האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישזראלית 


כרך עשזרים וסזסוה 
סבות - עמד אבן אל־עא־ך 



חברה להרצאת אנציקלופדיות בע״בל 
ידועזלים תעזל״ד תל־אביב 




4 וכ 4£1 ק 0 .ו:)ץ:>א£ 


נשיא הכבוד: 

פדום׳ אפרים קציר - נשיא המדינה 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיד (דל) וברבה פ לא י 


שמשון קלאום מנהל 


הנרד סודר ונדפס במפעלי דפוס פלאי בע״מ, גבעתיים־רמת־גן 


ריכוז המזכירות של מחלקת התכנון ואיסוף החומר — אסתר קיסר; ריכוז 
המזכירות של מחלקת העריכה — הדי שטיינברג; איסוף התמונות — יעל 
ממן, .)/. 8 < ציור ומיפוי — יהודית בלנק, .\/. 8 וסוזן לנדאו, 


© 

כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
,םז 1 0 א 1 ] 81,1$£ ס? * 1 ס£*? 1,0 כ>¥:>א 6 ׳גפ זגג 10 א¥? 0 נ> 

, 61 * 158 א 1 ס 6 זא 81 ? 



המערכת הכללית לביד כ״ר 


העורך הראשי: 

פרוס׳ יהושע פראוור 


מנהל המערכת: 

אלכסנדר פ ל א י, . 4 . 4 ? 


המערכת המרכזית 

מחלקת מדעי־היהדות: פדופ׳ אפרים אלימלך אורבף 
ישראל תא־שמע (עורך משנה) 

מחלקת מדעי־הרוח: פרופ ׳ שמואל הונו ברגמן 
אהרן אריאר(עורך משנה) 

ד״ר פנחס פיר, (עורך משנה) 

מחלקת מדעי־הטבע: פרופ׳ בנימין שפירא 

ד״ר אריאל כהן(עורך משנה) 

מחלקת התכנון׳ איסוף החומר והבאה לדפוס — 

מזכיר כללי: יצהר, הם 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

רב בן־אכא,.:> 4.5 ? 

גיורא אגם, .:> 14.5 / כימיה: גאולוגיה: יעקב אודבך / מקרא: לשון עברית: רב בן־אבא, .:> 4.5 ? / אסלאם; פסיכולוגיה: בלשנות: חנוך: 
רות בנרל, . 8.4 / גאוגרפיה : ארי כר־זבאי, . 8.4 ,. 88.8 / משפט: סוציולוגיה ; צבי כרם, . 8.4 / דתות: היסטוריה של יה״ב : פילוסופיה : 
הנרי וסרמן,, . 4.4 ? / היסטוריה: תו״י; אברהם הנני, .: 8.51 / מתמטיקה: מוסיקה; מלבה מדגן, / בוטניקה: זואולוגיה: 

חקלאות; צלה ב״ץ, . 4.4 ? / ספרות עברית! תו״י; ישראל כרמל, . 8.4 / היסטוריה: פנחס לייבזץ / ביבליוגרפיה: יאיר מאירי, . 4.4 ? 
/ כלכלה; ספורט; ירדנה פלאוט, . 8.4 / גאוגרפיה; יהודית פלדמן־זילברפניג, . 4.4 ? / ספרויות; אמנות; צבי קפלן / הלכה; תלמוד; 
מנחם רבינוביץ, . 4.80 ? / ביוכימיה; רפואה: שמואל שביב, . 4,4 ? / תרבות קלסית; ד״ר יאיר שמעוני, / אסטרונומיה; טכניקה; 
מטאורולוגיה; פיסיקה. 

ישראל איגרא ושמואל שביב / מביאים לבית־הדפום 


עורכי 


. ארכאולוגיה 

פרופ׳ מ. אבי־יונה (ז״ל) 

.ספרויות סקנדינוויות 

ד״ר א. אבן־זהר .. 

מקרא; היסטוריה ישראלית עתיקה 

ד״ר ש. אברמסקי 

תלמוד; ספרות רבנית 

פרופ׳ א. א. אודבך 

חנוך; פסיכולוגיה 

ד״ר ח. אורמיאן .. 

.פיסיקה 

פרופ׳ א. אלכסנדר 

אסלאם 

פרופ׳ א. אשתור .. .. 

. משפט 

פרופ׳ י. צ. בלום .. .. 

. סוציולוגיה 

פדופ ׳ י. בן־דור 

גאולוגיה; מינרלוגיה 

פרופ׳ י. בן־תור 

. פילוסופיה 

פרופ ׳ ש. ה. ברגמן 

ספרות צרפתית 

ד״ר פ. ברטפלד 

. זואולוגיה 

ד״ר מ. דור. 

.חקלאות 

פרופ׳ ש. הורביץ 

. כלכלה 

י. הס . 

. דתות 

פרופ׳ ר. י. צ. ורבלובסקי 

אסטרונומיה; מטאורולוגיה 

ד״ר א. בהן 

.מוסיקה 

ד״ר ד. כץ . 


מדודות 


. תולדות הרפואה 

פרופ׳ י. ליבוכיץ .. 

.תו״י בהונגריה וברומניה 

ד״ר יהודה מרטון 

.תו״י; ציונות 

פרופ׳ י. נדכה 

. גאוגרפיה 

פרופ׳ ד. ניר 

. ספרות איטלקית 

פרופ ׳ י. סרמוניטה 

. מתמטיקה 

פרופ׳ ש. א. עמיצור 

.בוטניקה 

פרופ׳ א. פאהן 

.טכניקה 

ד״ר א. פורת 

. צבא, היסטוריה צבאית 

רס״ן(מיל.) פ. פיק 

ספרויות; אמנות (עורכת משנה) 

י. פלרמן־זילברפניג 

. נצרות; העולם הקלאסי 

פרופ׳ ד. פלוסר 

.בלשנות 

פרופ׳ ח. רוזן 

. אמנות 

ד״ר א. רונן ( ת ״א) . 

. פרהיסטוריה 

ד״ר א. רונן (חיפה) 

. רפואה; פיסיולוגיה 

פרופ׳ ר. דחמימוב 

ספרות עברית (יועץ); פילוסופיה עברית 

פרופ׳ א. שביד 

.. ביוכימיה; מיקרוביולוגיה; ביולוגיה 

פרופ׳ ב. שפירא 

י. שמעוני .. היסטוריה מודרנית של המזרח הקרוב והרחוק 

.המזרח הקדום 

פרופ׳ ח. תדמור . 












רשימת המחברים המשתתפים בבדך־ ב״ו 


אבולעפיה אריה, . 1.50 \ 

קרית־טבעון, מורה בכיר באוניברסיטת חיפה / זואולוגיה 

אכי־יונה מיכאל, פרוס׳ (ז״ל) 

המזרח הקדום; ארכאולוגיה 

אכינור גיטה, 

חיפה, מורה מן החוץ באוניברסיטת חיפה / ספרות גרמנית 

אכן־זהר איתמר, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / ספדויות סקנדינאוויות 

אבנימלך משה, ד״ר (ז״ל) 

הערך: סמית, וילים 

אכרהמי דוד (ז״ל) 

הערך : עין גדי (בחלקו) 

אברמפקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת הנגב / מקרא; היסטוריה ישראלית 
עתיקה 

אגם (טייכמן) גיורא,. 4.50 ■! 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / כימיה 

אדלר ישראל, ד״ר 

ירושלים, מנהל המכון למוסיקה יהודית באוניברסיטה העברית / העיד: 
עבדיה הגר (בחלקו) 

אהרונסון אלכם, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: ספנדר, סטיון 

אולמן פטיפן, ד״ר 

לידם, פרופסור באוניברסיטת אוכספורד / הערך: סמנטיקה 

אוסמן רומן, .ס 4.5 ן 

תל־אביב, אסיסטנט באוניברסיטת ת״א / כימיה 

אופגהיימר אהרן, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / הערך: עם הארץ (בחלקו) 

אופל, אוריאל, ד״ר 

הרצליה, עורך ״דבר לילדים״ / הערכים: ספרות ועתונות לילדים; עמיר־ 
פינקרפלד. א. 

אורכך אפרים אלימלך, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עבודה זרה (בחלקו) 

אורבד יער,כ 

ירושלים / מקרא 

אורמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים ; פסיכולוגיה; חינוך 

אחיטוכ שמואל, 

ירושלים ן הערר: עזאזל 

איפר סטנלי, ד״ר 

ניו־יורק, מרצה באוניברסיטת ניו־יורק / הערך: ספירה (בחלקו) 

איתן עלי, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: עברית, לשון (בחלקו) 

אלכז שלמה, ד״ר 

ירושלים / ספרות צרפתית 

אלטכאואר משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות 

אלכסנדר חיים 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ת״א / מוסיקה 

אלמגור דן, ד״ר 

תל־אביב / הערכים: עברית, ספרות (בחלקו); עמנואל הרומי 

אלסנר טוני, 

ניו־יורק { הערך: עבדות (בחלקו) 

אלפסי יצחק, 

תל־אביב / הערכים: סלנט, יוסף זונדל; סלנטר, ר׳ ישראל 

אמיר מנחם, ד" ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: עברינות נער 


אמירן מינדה ריי, ד״ר 

תל־אביב, מורה בכירה באוניברסיטת ת״א / ספרות אנגלית 

אמתי פנחס 

ירושלים / זואולוגיה 

אנגלמן אוריה צכי(ז״ל) 

הערך: עם ישראל (בחלקו) 

אנקר אהרן, ד״ר 

הרצליה, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: עברה 

אפרת אלישע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / גאוגרפיה 

אפשטיין פאני, ד״ר 

קליפורניה, פרופסור־עוזר באוניברסיטת קליפורניה / פילוסופיה 

ארזי טוכה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: עלה 

אריאל אהרן, 

ירושלים ) היסטוריה; יחסים בידלאומיים 

אריאל דור 

ירושלים / הערך: עבד א(ל)־נאצר, גמאל 

ארני אפרים, 

ירושלים / גאוגרפיה 

ארצי פנחס, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: עמארנה (תל) אל־ 

אשרי דור, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה של יוון ורומא 

אשתור אליהו, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אסלאם 

כוהם יוחנן 

ירושלים / מוסיקה 

כונדי אהרן, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עכול (בחלקו) 

בורשטיין איתן, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / היסטוריה 

כטה פאולו, ד״ר 

פרמה, האוניברסיטה של פרמה / גאוגרפיה 

כיינארט חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תו״י בספרד 

כילן מקם, ד״ר 

תל־אביב. מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: סנגור, ל. ס. (בחלקו) 

כילסקוכ־ינסן, פרידריך יוליוס, ר״ר 

קופנהגן, פרופסור באוניברסיטה / הערך: סכמו 

כית־אריה מלאכי, ד״ר 

ירושלים, המכון לתצלומי כת״י באוניברסיטה העברית / הערך: עברי, כתב 
(בחלקו) 

כלאו יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עברית, לשון (בחלקו) 

כן־אכא דם, . 1.50 \ 

ירושלים / הערכים: עדן, גן־ (בחלקו); עלמא 

כן־אריה יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה 

כן־דוד יוסןז, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: סמנר, וילים גריאם 

כנדל רות, .\ 8.7 

ירושלים / גאוגרפיה 

כן־טוכיה אדם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

כניהו מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: עטר, חיים 




5 


רשימת המחברים 


6 


בן־סירה יצחק, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: עורון; עין 
בן־שלום אורה, . 14.4 

ירושלים, מורה משנה באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 
בן־שמאי חגי, . 4.4 ) 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / ספרות ערבית 

בן־ששון חיים הלל, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באיניברסיטה העברית / עם ישראל (בחלקו) 

בן־תור יעקב, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מינרלוגיה; פטרוגרפיה 

בקי רוברטו, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עם ישראל (בחלקו) 

בקר צבי עלי 

ירושלים, נשיא בית המשפט המחוזי / הערך: סקוטלנד, משפט 

בר־אשר משה, . 14.4 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: עברית לשון (בחלקו) 

ברונר פרד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: סלודור, אל¬ 

! ברוש עמיאל, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: סקנדינויה, חי 

בר־זבאי ארי,.. 8.4 . . 88.8 
ירושלים / משפט 

בר-יוסף רבקה, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: עבודה (בחלקו) 

ברנזון צבי 

ירושלים, שופט בבית המשפט העליון / הערך: עבודה (בחלקו) 

ברנט חיים, ר״ר 

ירושלים / הערך: ספיריטיזם 

ברם צבי, . 8.4 
ירושלים / פילוסופיה; נצרות 

ברסלבי ירסךז(ז״ל) 

הערד: עזה ׳;בחלקו) 

ברקאי מיכאל, ר״ר 

ירושלים / כלכלה; גאוגרפיה 

כרקאי מנחם צבי, . 4.4 ) 

ירושלים / הערך: ספריה, ספרנות 

כת״יהודה גאולה, . 4.4 ) 

ירושלים / הערכים: סלנט. שמואל; ספקטור, יצחק אלחנן 

גוגנהיים קרל, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך.־ עכול (בחלקו) 

גוטסרוינד הגור, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: עלמוליכות 

גולדנברג אסתר,. 4.4 ) 

ירושלים, מדריכה באוניברסיטה העברית / הערכים: סעדיה גאון (בחלקו); 
עברית, לשון(בחלקו) 

גולרשלג יצחק 

ירושלים / הערך: עזיאל, בן־ציון מאיר חי 

ג׳וספח אלפרד 

וושינגטון / הערך: עם ישראל (בחלקו! 

גייפמן חיים, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: סריג 

גיל עמנואל 

תל־אביב / הערך: סקי (בחלקו) 

ג׳יקובם לואים, הרב ר״ר 

לונדון / הערך: סכות, חג ה־ (בחלקו) 

גליל יעקב, ר״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / בוטניקה 

גנוסר שלו, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עורך־דין 


גנחובסקי דב,. 8.4 

ירושלים / הערך: ספרד, כלכלה 

גנצל ברנהרד רב, פרום׳ (ז״ל) 

היסטוריה של אירופה 

גראבוים אריה, ר״ר 

חיפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערך: עכו (בחלקו) 

גראף־פטרסן פול, ר״ר 

קופנהגן, מוזיאון למינרלוגיה באוניברסיטת קופנהגן / הערך: סקנדינויה 
(בחלקו) 

גרבל אירנה, פרופ׳ (ז״ל) 

הערך: ע , האות (בחלקו) 

גרומד־שירון אירנה, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: ספינכס,־ סרפיס 

גרוסמן אברהם,. 4.4 ? 

ירושלים, מדריך בכיר באוניברסיטת הנגב / הערך; מפורנו, עבדיה 

גרזון־קיוי אסתר, ר״ר 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: ספרד, מוסיקה 
גרמי יצחק,. 4.4 ) 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: סרביה, ספרות (בחלקו) 

גרינהוט אהרן, . 14.4 

ירושלים, בית־ד,ספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה 

גרינוולד רבקה, .מזס 8.0 

תל־אביב, מורה בכירה באוניברסיטת ת״א / הערך: סקויל־וסט, ו. מ, 

גרינץ יהושע מאיר, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / מקרא 

גרשוני חיים, אינג׳ 14.50 

חיפה, מרצה בכיר בטכניון / הערך: ספנות וכלי שיט (בחלקי) 
דוד אברהם, . 14.4 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות רבנית 

דון יהודה, ר״ר 

רמת־גן, פדופסיר־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: סמית, אדם 

דונלדסון גורדון, ר״ר 

אדינבורג, פרופסור באוניברסיטת אדינבורג / הערך: סקוטלנד (בחלקו) 

דור מנחם, ד״ר 

גבעתיים / זואולוגיה 

דורון אברהם, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: סעד או רוחה חברתית 

ריקודנו ז׳ן א. 

פרים / הערך: סלין, לואי פרדינן 

דלין נורמן,. 4.4 ) 

לואיזינה, מרצה באוניברסיטת לואיזינה / גאוגרפיה 

דן יוסף, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / קבלה; ספרות עברית 

הובמן אברהם, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: סרטן 

הולנדר חרמן 

תל־אביב / הערך: עור וברסקאות (בחלקו) 

הון שאול, . 88.8 

תל־אביב / הערך: ססיסלוב, וסילי 

הורביץ שמואל, ר״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הירשברג יהואש, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

הלקין הלל,. 4.4 ) 

ירושלים / הערך: עם־עולם 

הלקין אברהם שלמה, ר״ר 

ירושלים, פרוס׳ (בדימוס), הסמינר התאולוגי היהודי, ניו־יורק / 
הערך: סעדיה גאון(בחלקו) 

הר משה דוד, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: ספרא וספרי 




7 


רשימת המחברים 


8 


הראל מנשה, ד״ר 

ירושלים, מורה בכיר באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה 

הרטום מנחם עמנואל, ד״ר 

ירושלים / הערך: סרדיניה, יהודים 

וורמברנד מרדכי 

תל־אביב / פולקלור 

וחולדר בן־ציון, ד״ר 

סינסינטי, פרופסור בהיברו יוניון קולג׳ / הערך; ספירה (בחלקו) 

וידרא נפתלי, ד״ר 

חיפה, מנהל המכון הישראלי לחקר הספנות / הערך; ספנות וכלי שיט 
(בחלקו) 

ויזל יואב, ד״ר 

פתח־תקוה, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / בוטניקה 

וימנברג גדעון, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: עלוקות! עלקות 

ויינר בן־ציון, 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / כימיה 

וינברג חיים, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: עמוד השדרה 

וינפלד דוד, 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / עברית, ספרות (בחלקו) 

ויסכרג דוד ברור, ד״ר 

אוהיו, פרופסור־חבר בהיברו יוניון קולג׳ / הערכים: סנחריב; סרגון 

ויסמן שולמית, ד״ר 

תיפח, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערך: סרוט, נ. 

וסרמן הנרי, 

ירושלים ) היסטוריה; תו״י 

ורבלובסקי רפאל יחודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: סקרמנט 

ורדי חיים, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב- / הערך: סלזינים 

ורהפטיג שלם, ד״ר 

ירושלים / הערך: עבודה (בחלקו) 

זגהר פליבס, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך; עור 

זחרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

זילברנר ארמונד, ד״ר 

ירושלים. פרופסור בא־ניברסיטה העברית / הערך: סן־סימון, ק. א. (בחלקו) 

זילברשלג יצחק, ד״ר 

אוסטין, פרופסור באוניברסיטת טכסס / הערך: סקלר, ד. ה. 

זמברג יהודה, ד״ר 

היפה, משרד החקלאית / הערך: עופות, מחלות־ 

זנדבנק שמעון, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: ספור קצר, נובלה 

חביבי אליהו, ר״ר 

ירושלים. מרצה כאיניברסיטה העברית / הערך: סכרין וממתיקים מלאכותיים 

חזן־רוק גלית,.^. 8 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערך; סקנדינויה (בחלקו) 

חכם עמום, .\״ 8 

ירושלים / מקרא 

חמיאל חיים, ד״ר 

ירושלים, מורה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: עם ישראל (בחלקו) 

חן קלרח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

חנני אברהם, . 8,50 
ירושלים / מוסיקה; מתמטיקה 

חסון יצחק, 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת חיפה / הערך: עבד אל־מלך אבן מרואן 


טאוברט זיגפריד 

הוכשטדט, מנהל יריד הספרים בפרנקפורט / הערך: ספר (בחלקו) 

טרפי,י גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עזבון (בחלקו) 

טואף אריאל, הרב ד״ר 

ראשון לציון, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / הערך: סלרנו (בחלקו) 

טננכוים מרדכי, 

אשקלון / הערך: סנוסי 

טרטקובר אריה, ד״ר 

ירושלים, הקונגרס היהודי העולמי / הערך: עם ישראל (בחלקו) 

טריפונוביץ לזר, ד״ר 

בלגרד / הערך: סרביה, אמנות 

יאפו-הופמן עדית, ד״ר 

ירושלים, / הערך: סלפוגט, מכס 

יניב קרן, .^. 8 

ירושלים / סרביה, גאוגרפיה 

יעקבי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה ביזאנטית 

יערי אברהם (ז״ל) 

הערך; סמיטיץ׳, גדליה 

יפה בנימין, 

ירושלים / הערכים: סקוט, צ׳רלז פרסטויץ'; עליאש, מרדכי 

בגן אליעזר, ד״ר 

קרית־חיים. מרצה באוניברסיטת חיפה / הערך: סלקינסון, י. א. 

כהן אדיר, ד״ר 

חיפה, מרצה באוניברסיטת חיפה / הערך: עברית. ספרות (בחלקו) 

כהן אהרן מרדבי, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: סכרת (בחלקו) 

כחן אריאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / מתמטיקה! אסטרונומיה 

כהן דליה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: עוד ולאוטה 

כהן חיים י., ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך; עדן (בחלקו) 

כהן קיטי, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / ספרות אנגלית 

כץ אברהם, ח״ב 

ירושלים, מורה באוניברסיטת תל־אביב / גאוגרפיה 

כרם שושנה, 

ירושלים / הערך; סרדו, ויקטורין 

כרמל ישראל,.^. 8 

ירושלים / היסטוריה 

לוין ישראל, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבד באוניברסיטת ת״א / הערך: עברית, ספרות 
(בחלקו) 

לוינגר יוסח, 

קרית־מוצקין / היסטוריה של ארצות הבלקן! נצרות 

לוינגר יעקב, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: סנה. מ. (בחלקו) 

לוינסון חנן, ר״ר 

מושב נטעים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך; סרטנים 

לוינסון רוכרט א., ד״ר 

סן פרנסיסקו / הערך: סן פרנסיסקו, יהודים 

לזר משה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / ספרויות רומניות 

ליכוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 

ליבן ז׳ורז׳ 

בולון / הערך: סנד, ג׳ורג׳ 



9 


רשימת המחברים 


10 


ליבנה אליעזר 

ירושלים / סוציאליזם; ציונות 

ליבם יוסף ג., ד״ר 

ירושלים / הערך: סנקה. לוקיוס אניוס (בחלקו) 

ליסק משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: עלית 

ליפמן ויוויאן דוד 

לונדון / הערכים: סלומונז, סר דיויד; סמואל, הרברט לואיס 

ליפצין סול (שלמד.), ד״ר 

ירושלים, הקולג׳ האמריקני / הערך: ספיר. מוריץ גוטליב 

ליפשיץ חוה, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ספקטרוממר־מסות 

לנדאו דב, ד״ר 

פתודתקוה, מרצה בא־ניברסיטה בר־אילן / הערך: עברית. ספרות (בחלקו) 

לפידות רות, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / משפט בין־לאומי 

מאיר אמציח י., ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / כימיה 

מגרון שאול, .\/. 8 

ירושלים, עהר־הוראה באוניברסיטה העברית / הערך: סנסקרט 

מוברג קרל אכסל, ד״ר 

גטבורג, פרופסור באוניברסיטת גטבורג / הערך: סקנדינויה (בחלקו) 

מוצקין אריה ליאו, ד״ר 

היפה, מרצה בכיר (אורח) באוניברסיטת חיפה / פילוסופיה 

מורג שלמה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / עברית, לשון (בחלקו) 

מיוזם הלמוט, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עם ישראל (בחלקו) 

מיכאל ראובן, ד״ר 

אפיקים, מרצה במכללת עמק־הירדן / הערך: סכסוניה. זכסן, יהודים 

מלכיאל יעקב, ד״ר 

קליפורניה. פרופסיר באוניברסיטת קליפורניה / הערך: ספרדית, לשון 

מנור פאול, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: ספרד (בחלקו) 

מנטל הוגו, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: סנהדרין (בחלקו) 

מעוז מיטה, ד״ר 

ירושלים. פרופס־ר־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים; עבד אל־חמיד; 
עלוים 

מראני אבישלום, ד״ר 

רחובות, פרופסוריחבר בא־ניברסיטה העברית / הערך; סלק 

מר־חיים עמום, .^.סן 
ירושלים / הערך: ספיר, פנחס 

מרטון יהודה, ד״ר 

ירושלים / ספרות הונגרית: תו״י בהונגריה 

נגב אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: עבדת 

נדבה יוםן 6 , ד״ר 

חיפה, פרופסוריהבר באוניברסיטת ׳חיפה / תו״י; מדע המדינה 

נוה יוסף, ד״ר 

ירושלים. מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: עברי. כתב (בחלקו) 

ניב יהודה, .^, 8 

תל־אביב / הערכים: סקרובוסקו, י, דה 1 סקרי, ג׳. ג/ 

ניר צבי 

קרית־מוצקין / הערך: סלובקיה (בחלקו) 

נסטיר אברהם, ד״ר 

כן דיאגו, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / הערך: סךדיאגו (בחלקו) 

נצר אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות פרסית 


סואן דן, ד״ר 

תל־אביב / הערך: סמואה, איי (בחלקו) 

סולטמן מיכאל, ד״ר 

חיפה, מרצה באוניברסיטת חיפה / הערך: עבדות (בחלקו) 

סופר ישראל, ,\/, 8 

ירושלים / הערך : ספר (בחלקו) 

פיון עמנואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: עבאסים 

סימון רחל, 

ירושלים, אסיסטנטית באיניברסיטה העברית / הערך: עמאן ומסקט (בחלקו) 

סלוצקי יהודה, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / תו״י במזרח אירופה 

ממיט ג׳דיט, ד״ר 

הולנד, פרופסור־עוזר באוניברסיטת כרונינגן / הערך: סרוק (בחלקו) 

סמילן שמעיה, 

ירושלים / הערך: סרגט. ג׳וזפה 

ספיין ברי, ד״ר 

לונדון, ביה״ס למדע ולטכנולוגיה / הערך: סמינסקי. אלעזר 

מדודיו ברונו, מהנדם 

רמת־גן / הערך: עור וברסקאות (בחלקו) 

סרמוניטה יום;? ברוך, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: סלם, ש. ק. 

עודד בוסתנאי, ד״ר 

היפה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / מקרא 

עפרון זוסיא 

עין־חרוד, מנהל המשכן לאמנות / הערך: ספר תורה (בחלקו) 

פאי אברהם, ד״ר 

רמת־גן, משרד החקלאות / הערך: עז 

פורמן דניאל 

ירושלים / הערך: ספלים, יהודים 

פורת אשר, ד״ר 

ירושלים, מהנדס חוקר באוניברסיטה העברית / הערך: סרוומכניזם 

פטינקין דן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: סמיואלסון, פ. א. 

פיק פנחס, רס״ן(מיל.), ד״ר 

ירושלים / צבא; היסטוריה צבאית וכללית 

פישר יונה 

ירושלים, מוזיאון ישראל / סרה, ז׳ורז׳ 

פלדמן דיאנה, .מ.£. 4 ו 

מסצ׳וסטס / הערך: ספרד (בחלקו) 

פלדמן פטיוון, 

מסצ׳וסטס. מדצה־אירח באוניברסיטת קלרק / גאיגרפיה 

פלוסר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור בא־ניברסיטה העברית 1 הערכים: עלית־משה: עם ישראל 
(בחלקו) 

פלורסהיים יואל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: עם ישראל (נישואי 
תערובת, טבלה) 

פליקס יהודה, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערכים: סכות, חג ה־: סנה 

פלק זאב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבד באיניברסיטה העברית / הערכים: ״עזרה״! עם 
ישראל (בחלקו) 

פדוידנברג גדעון, ד״ר 

ירוישלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

פרוינד רפאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ספרד (בחלקו) 

פדטיג־גרינברג אירנה, ד״ר 

ירושלים, עובדת־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: ספרד, צומח 



11 


רשימת המחברים 


12 


פריירייך שאול, ד״ר 

ירושלים / הערך: סלן (בחלקו) 

פרינץ קרל, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטת ניו־יורק / הערך: עבדות (בחלקו) 

צכן יאיר 

בת־ים / הערך: סנה. משה (בחלקו) 

צוק־רמון זהר, . 41.50 

פתח־תקוה, המכון לחקר שמירת הטבע של אוניברסיטת ת״א / זואולוגיה 

צורנמל משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: ספוגיים 

צימרמן משה, . 41.4 

ירושלים. אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: סר, חבל ה־ (בחלקו) 

צפריר יורם, . 41.4 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: עזה (בחלקו) 

קואומו לואיזה,. 0 ."ס□ 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערכים : סנצרו, י.; סקטי. פ. 

קוטשר יחזקאל, פרופ׳ (ז״ל) 

הערך : עברית, לשון (בחלקו) 

קוצץ מיפאל, ד״ר 

תל־אביב, מורה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: סקוט, סר וולטר (בחלקו) 

קטן משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / ביבליוגרפיה: הערך: ספיר, 
אנדרי 

קירר נחום, ד״ר 

נס־ציונה, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: עגבניה 

קיפנים כדוד, . 41.50 

היפה, מדריך באוניברסיטת חיפה / הערך: סן חואן 

קלוזגר יהודה אריה, ד״ר (ז״ל) 

ספרות כללית 

קליין־פרנקה פליקם, ד״ר 

ירושלים, מרצד, בכיר בא־ניברסיטה העברית / הערך: סרצנים. סרקנים 

קלינמן לודמילה, ד" ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / ספרות רוסית 

קמפינסקי אהרן, . 41.4 

ירושלים, מדריד באוניברסיטת ת״א / הערך: ססניס 

קסטל כלב, . 41.0 

קבוץ נצר סרני / הערך: סרני, אנצו חיים 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 

קראום כרוך 

ירושלים / הערכים: סן פרנסיסקו: סקרמנטו 

קדמון יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה 

קרסל נצל 

חולון / ציונות 

קרשטיין שלמה (ז״ל) 

הערך: ספר !בחלקו) 

רבא יואל, ד" ר 

הרצליה, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / היסטוריה של אירופה המזרחית 

רכינוכיץ לוי יצחק, הרב ד" ר 

ירושלים / הערכים: עמיאל, משה אביגדור! עם ישראל (בחלקו) 

רכינוכיץ מנחם, . 41.50 

ירושלים / ביוכימיה; רפואה 

רוכינזון זאב, . 1.4 ׳*) 

תל־אביב, מורה באוניברסיטת ת״א / הערך: עבדות (בחלקו) 

רוגליץ׳ יוסף, ד״ר 

זגרב. פרופסור באוניברסיטה / גאוגרפיה 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באיניברסיטה העברית / בלשנות 


רוזנכליט פנחס, ד״ר 

מקוה־ישראל, מרצה באוניברסיטות תל־אביב ובר־אילן / הערך: עם ישראל 
(בחלקו) 

רוזנמן אליעזר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: סמטה 

רומנו ג׳ורג׳ו, ד״ר 

תל־אביב, עתונאי / הערך: סן ניקנדרו 

רונן אברהם, ד" ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / אמנות 

רחום אילן, ר״ד 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: סן־מרטין. ח. דה 1 
סרמינטו, ד. פ. 

רחמן שלום, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / ספרות אנגלית 

ריבלין צבי, מהנדס (ז״ל) 

הערכים: שכר (בחלקו); עגלה ומרכבה (בחלקו) 

רינות חנוך, ד״ר 

ירושלים / הערך; סלודור, יוסף 

רסקין הלל, ד״ר 

ירושלים. מורה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: ספורט 

שכיב שמואל, . 41.4 , 

ירושלים / תרבות קלאסית 

שכיד אליעזר, ד״ר 

ירושלים. פריפסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות עברית 

שוסמן אביבה, . 41.4 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערכים: סנה: עלי אבן־אבו 
טאלב 

שחך אליקים, . 41.50 

הוד השרון / הערך: ספנות וכלי שיט (בחלקו) 

שטיינכרגר יצחק, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: עדשה 

שטייניץ עזרא, ד״ר 

ירושלים / הערך: סכר (בחלקו) 

שטיינר יעקב, ד״ר 

ירושלים, מורה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: סרוס (בחלקו) 

שטרן מנחם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עם ישראל (בחלקו) 

שטרן שמעון, . 41.4 

היפה, מדריך באוניברסיטת חיפה / גאוגרפיה 

שייכר אלכסנדר, ד״ר 

בודפסט, מנהל בית־המדרש לרבנים / הערך: עבדיה הגר (בחלקו) 

שיפמן פנחס, ד״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: עזבון (בחלקו) 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שמואלכיץ אריה, . 41.4 

תל־אביב. עובד־מחקר באוניברסיטת ת״א / הערכים: סלים; סלמאן 

שמיר גרשון, . 41.4 

ירושלים /גאוגרפיה 

שמלץ עוזיאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: עם ישראל (בחלקו) 

שמעוני יאיר, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה; טכניקה 

שמעוני יעקב 

ירושלים. סגן מנהל כללי, משרד החוץ / הערך: סעיד, נורי א(ל)־ 

שעדי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרצה במכללת בית ברל / הערך: סן־דיסט, ל. א. ל. 

•טפיגל נתן, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית 



13 


רשימת המהברים 


14 


שפיגל רננזו, . 14 * 

ירושלים / הערך: סרדיניה (בחלקו) 

שפייזהנדלר עזרא, ד״ר 

ירושלים, פרופסור (אורח) באוניברסיטה העברית / הערך: עברית, ספרות 
(בחלקו) 

שפיצד יהודית, . 8.4 

ירושלים / אמנות 

שפירא בנימין, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביוכימיה 

שצמילר מאיה, . 1.4 * 

חיפה / היסטוריה של צפין אפריקה 

שקד גרשון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות עברית 


שדר פיליפ, פרופ׳ (ז״ל) 

הערך: סקנדינויה (בחלקו) 

שרשבסקי בן־ציון, ד" ר 

ירושלים, שופט בבית־המשפט המחוזי / הערך: עגונה 

תא־שמע ישראל, . 14 * 

ירושלים / ספרות רבנית; חכמת ישראל 

תדמור היים, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מזרח קדום 

תדמור מרים, . 1.4 * 

ירושלים, אוצרת במוזיאון ישראל / הערך: סקיתים, סקיתיה (בחלקו) 

תורן חיים, . 14 * 

ירושלים / הערך: ספר (בחלקו) 



15 


16 


ראשי־תיבות של שמרת הכלחבדים 


= יהואש הירשברג 

י. היר. 

~ גדעון פרוידנברג 

ג, ס. 

= אפרים אלימלך אורבך 

א. א. א. 

= יואב ויזל 

י. וי. 

גרשם שלום 

ג. ש. 

= אוריאל אופק 

א. אום. 

= יצחק חסון 

י. חס. 

= גרשון שמיר 

ג. שט. 

= איתמר אבן־זהר 

א. א.*ז. 

= יוסף לוינגר 

י. לו. 

= גרשון שקד 

ג. שק. 

= אהרן אנקר 

א. אנ. 

= יהושע מאיר גרינץ 

י. מ. ג. 

= גיורא אגם (טייכמן) 

גי. אג. 

= אלישע אפרת 

א. אפ. 

= יוסף נדבה 

י. נד. 

= דוד אברהמי 

ד. אב. 

= אליהו אשתור 

א. אש. 

= יוסף נוה 

י. נוה 

= דן אלמגור 

ד. אל. 

= איתן בורשטיין 

א. בו. 

= יהודה סלוצקי 

י. ס. 

= דוד אשרי 

ד. אש. 

= ארי בר־זכאי 

א. ב.־ז. 

= יהודה פליקס 

י. פל. 

= דב בן־אבא 

ד. ב.־א. 

= אדם בן־טוביה 

א. ב. ט. 

= יורם צפריר 

י. צם. 

= דוד ברוך ויסברג 

ד. ב. ו. 

= אורה בן־שלום 

א. ב.־ש. 

= יהודה קדמון 

י. קר. 

= דב גנחובסקי 

ד. גג. 

= אלפרד ג׳וספה 

א. ג׳ום. 

= יוסף רוגליץ׳ 

י. רו. 

= דוד וינפלד 

ד. וי. 

= אירנה גרבל 

א. ג-ל 

= יעקב שטיינר 

י. שט. 

= דוד יעקבי 

ד. י. 

= אסתר גרזון־קיוי 

א. ג.־ק. 

= יעקב שמעוני 

י. שם. 

= דליה כהן 

ד. כ. 

= אהרן גרינהוט 

א. גר. 

= יהודית שפיצר 

י. שם. 

= דב לנדאו 

ד. לנ. 

= אירנה גרומך־שירון 

א. גרש. 

= ישראל תא־שמע 

י. ת. 

= דוד פלוסר 

ד. פ. 

= אדמונד זילברנר 

א. ז. 

- יאיר צבן 

יא. צ. 

= דניאל פורמן 

ד. פו. 

= אליהו חביבי 

א. חב. 

= יאיר שמעוני 

יא. ש. 

= דן פטינקין 

ד. פט. 

= אברהם חנני 

א. חג. 

= יהודה זמברג 

יה. ז. 

= דוד אריאל 

דו. א. 

= אריה טרטקובר 

א. ט. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= דיאנה פלדמן 

די. פ. 

= אמציה י. מאיר 

א. י. מ. 

= יהודה מרטון 

יה. מ. 

= דן סואן 

דן ס• 

= אליעזר כגן 

א. כג. 

= יוחנן בוהם 

יו. בו. 

= הרמן הולנדר 

ה. הו. 

= אדיר כהן 

א. כה. 

= יונה פישר 

יו. פי. 

= הנרי וסרמן 

ה. וס. 

= אליעזר ליבנה 

א. לי. 

= יואל פלורסהייס 

יו. פל. 

= הלמוט מיחם 

ה. מי. 

= אבישלום מראני 

א. מ. 

= יואל רבא 

יו. ר. 

= הוגו מנטל 

ה. מג. 

= אהרן מרדכי כהן 

א. מ. ב. 

= יחזקאל קוסשר 

יח. ק. 

= הלל רסקין 

ה. רם. 

= אברהם נגב 

א. נג. 

= יעקב אורבך 

יע. או. 

= ויוויאן דוד ליפמן 

ו. ד. ל. 

= אודיה צבי אנגלמן 

א. צ. אנ. 

= יעקב לוינגר 

יע. ל. 

= ז׳ן א. דיקורנו 

ד. א. ד. 

= אברהם רונן 

א. רו. 

= יעקב מלכיאל 

יע. מ. 

= זיגפריד טאוברט 

ז. ט. 

־= אברהם שלמה הלקין 

אש. הל. 

= יצחק אלפסי 

יצ. אל. 

= ז׳ורז׳ ליבן 

ז׳. ל. 

= אליעזר שביד 

א. שב. 

= יצחק בן־סירה 

י צ. ב.־ס. 

= זוסיא עפרון 

ז. ע. 

= אליקים שחף 

א. שח. 

= יצחק גרטי 

י צ. ג. 

= זאב פלק 

ז. פ. 

= אלכסנדר שייבר 

א. שי. 

= יצחק גולדשלג 

י צ. גו. 

= זהר צוק־רמון 

ז. צ.־ר. 

= אברהם גרוסמן 

אב. גר. 

= יצחק שטיינברגר 

יצ. ש. 

= זאב רובינזון 

ז. רו. 

= אברהם דוד 

אב. ד. 

= ישראל אדלר 

יש. א. 

= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= אברהם דורון 

אב. דו. 

= ישראל לוין 

יש. ל. 

= חיים ביינארט 

ח. ב. 

= אברהם הוכמן 

אב. הו. 

= ישראל סופר 

יש. ם. 

= חנוך גוטפרוינד 

ח. גו. 

= אברהם פאי 

אב. פא. 

= כלב קסטל 

כ. ק. 

= חיים גייפמן 

ח. גי. 

= אביבה שוסמן 

אב. ש ו. 

= לואיס ג׳יקובס 

ל. ג/ 

= חיים גרשוני 

ח. גר. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= לזר טריפונוביץ׳ 

ל. ט. 

.= חיים הלל בן־ששון 

ח. ה. ב.־ש, 

= אהרן אופנהיימר 

אה. או. 

= לוי יצחק רבינוביץ 

ל. י. ר. 

= חיים חמיאל 

ח, חט. 

= אהרן בונדי 

אה. ב. 

= לודמילה קלינמן 

ל. קל. 

= חיים י. כהן 

ח. י. כ. 

= אירנה פרטיג־גרינברג 

אי. פ. 

= מערכת 

מ. 

= חוה ליפשיץ 

ח. לי. 

= אסתר גולדנברג 

אס. ג. 

= מיכאל אבי־יונח 

מ. א. י. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= אפרים ארני 

אפ. א. 

= משה אלטבאואד 

מ. אל. 

= חיים תדמור 

ח. ת. 

= אריה אבולעפיה 

אר. אב. 

= מנחם אמיר 

מ. אט. 

= חיים תורן 

ח. תו. 

= אדיה גראבויס 

אר. גר. 

= מאיר בניהו 

מ. ב. 

= חגי בן־שמאי 

חג. ב. 

= אריאל טואף 

אר. ם. 

= מלאכי בית־אריה 

מ. בדא. 

= חיים ברנט 

חי. ב. 

= אריה שמואלביץ 

אר. שם. 

= מקם בילן 

מ. ביל. 

= חיים וינברג 

חי. ו. 

= אשר פורת 

אש. פו. 

= משה דוד הר 

מ. ד. ה. 

= חנן לוינסון 

חג. ל. 

= ברנרד דב גנצל 

ב. ד. ג. 

= מנחם דור 

מ. דו. 

= חנוך רינות 

חג. ר. 

= בן־ציון וחולדר 

ב. וח. 

= מרדכי וורמברנד 

מ. ו. 

= טוני אלסנר 

ט. א. 

= ברונו סרודיו 

ב. סר. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= טובה ארזי 

ט, אר. 

= בוסתנאי עודד 

ב. ע. 

= מרדכי טננבוים 

מ. טנ. 

= יהודה אריה קלוזנר 

י. א. ק. 

= בן־ציון ויינר 

ב.־צ, ו. 

= משה לזר 

מ. ל. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= ברוך קראום 

ב. קר. 

= משה ליסק 

מ. ליס. 

= יהושע בן־אריה 

י. ב.־א. 

= בנימין שפירא 

ב. שם. 

= משה מעוז 

מ. מע. 

= יוסף בן־דוד 

י. ב.־ד. 

־■ בן־ציון שרשבסקי 

ב. שר. 

= מיכאל סולטמן 

מ. סו. 

= יהושע בלאו 

י. בל. 

= גאולה בת־יהודה 

ג. ב.־י. 

= מנחם צבי ברקאי 

מ. צ. ב. 

= יוסף ברוך סרמוניטה 

י. ב. ם. 

= גודדון דונלדסון 

ג. ד. 

= משה צורנמל 

מ. צו. 

= יוסף ברסלבי 

י. בר. 

= גדעון ויטנברג 

ג. ו. 

= משה צימרמן 

מ. צי. 

- יוסף ג.. ליבם 

י. ג. ל. 

= גלית חזן־רוק 

ג. חדר, 

= מרים תדמור 

מ. ת. 

= יוסף דן 

י. ד. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= מיכאל ברקאי 

מי. בר. 

= יהודה דון 

י. דו. 

= ג׳דיט סמיט 

ג׳. סט. 





ראשי־תיבות יגול שמית המחברים 


רבקה בר־יוסף 

= 

ר. ב.־י. 

= פאולו בטה 

פ. בט. 

= מיכאל קוצין 

מי. קו. 

רות בנדל 

= 

ר. בנ. 

= פרד ברונר 

פ. בר. 

= מנשה הראל 

מג. הר. 

רות לפידות 

= 

ר. לם. 

— פול גראף־פטרסן 

פ. ג.־פ. 

- מנחם רבינוביץ 

מג. ר. 

ראובן מיכאל 

= 

ר. מי. 

= פליכס זגהר 

פ. זג. 

= מנחם שטרן 

מג. ש. 

רחל סימון 

— 

ר. ם. 

= פאול מנור 

פ. מג, 

= משה בר־אשר 

מש. ב.־א. 

רפאל פרומד 


ר. פר. 

= פנחס פיק 

פ. פ. 

= נפתלי וידרא 

נ. ו. 

רנטו שפיגל 

_ 

ר. שם. 

= פנחס רוזנבליט 

פ. ר. 

= נחום קירר 

נ. קי. 

רוברטו בקי 

= 

רו. ב. 

־= פנחס שיפמן 
- פילים שרר 

פ. שי. 

פ. שר. 

= סטיפן אולמן 
= סטנלי איסר 

ס ס 

% % 

שמואל אחיטוב 

־- 

ש. אח. 

= צבי ברנזון 

צ. ב. 

= סטיוון פלדמן 

ם. םל. 

שלו תוסר 

= 

ש. מ. 

= צבי ברם 

צ. בר. 

= עלי איתן 

ע. אי. 

שמואל הורביץ 

= 

ש. ה. 

- רפאל יהודה צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

= עמנואל גיל 

ע. ג. 

שלם ורהפטיג 

= 

ש. ו. 

= צבי ניר 

צ. נ. 

= עמום חכם 

ע. ח. 

שמעון זנדבנק 

= 

ש. זג. 

= צבי עלי בקר 

צ. ע. ב. 

= עמוס מר־חיים 

ע. מ.־ח. 

שלמה מורג 

= 

ש. מ. 

= צבי קפלן 

צ. ק. 

= עמניאל סיון 

ע. ס. 

שאול מגרון 

= 

ש., מג. 

- צבי ריבלין 

צ. רי. 

= עוזיאל שמלץ 

ע. שמ. 

שלום רחמן 

= 

ש. רח. 

= קרל אכסל מוברג 

ק. א. מ. 

= עזרא שפייזהנדלר 

ע. שם. 

שמואל שביב 


ש. שב. 

= קרל גוגנהיים 

ק. ג. 

= עזרא שטייניץ 

עז. ש. 

שמעון שטרן 

- 

ש. שט. 

= קלרה חן 

ק. ח. 

- עסיאל ברוש 

עם. ב. 

שאול פריירייך 

= 

שא. ס. 

= קרן יניב 

ק. י. 

־- פנחס אמתי 

פ. אמ. 

שלמה קרשטיין 

= 

של. ק. 

= קיטי כהן 

ק. כ. 

= פאני אפשטיין 

פ. אם. 

שמואל אברמסק׳ 

= 

שמ. א. 

= קרל פרינץ 

קר. פ. 

= פנהם ארצי 

פ. אר. 




19 


20 


דאשי־תיבות וקייצוו־רם 


ח , 

= ברית המועצות 

בריה״מ 

אי אפשר 

= 

א׳ א 

ח״א 

= בית שמאי 

ב״ש 

אלף בית: אלפאבית 

= 

א״ב 

ח״ב 


בת״ח, / 

אב־בית־דין 

— 

אב״ד 

חב״ד 

= בתי־(ה)חולים 

בתה״ח 1 

אדוננו מורנו ורבנו 

־־ 

אדמו״ר 

חבה״ל 


בתח״ר, ן 

אבות דרבי נתן 

= 

אדר״נ 

ח״ג 

־" בתי־(ה)חרושת 

בתהח״ר 1 

ארצות הברית 

= 

אה״ב 

חג׳ 


בתי״ד, ין 

אפריקה הדרומית 

= 

אה״ד 

ח״ד 

= בתי־(ה)דין 

בת״ד, > 

אבן העזר 

= 

אה״ע 

חו/ חול' 


בתה״ד 

אור זרוע 

= 

או״ז 

חוה״ם 


בתכ׳־נ, 1 

אורח חיים 

= 

או״ח 

חו״ל 

= בתי־(ה)כנ 0 ת 

בתה״כ 1 

אומות מאוחדות 


או" ם 

חו״מ 


בתמ״ד, ] 

אוצר הגאונים 

— 

אוצה״ג 

חז״ל 

־־ בתי־(ה)מדרש 

בתהמ״ד 1 

אחר־כך 

= 

אח״כ 

חיד״א 


בתמ״ש ,) 

ארץ־ישראל 

= 

א״י 

חי״ר 

= בתי־(ה)משפט 

בתהמ״ש) 

איטלקית 

= 

איט׳ 

חשמ״א, ן 


בת״ס, / 

איכה רבתי 

= 

איכ״ר 

חשמו״א 1 

- בתי־(ד,)ספר 

בתה״ם 1 

אם־כן 

= 

א׳׳כ 

חשמ״ב, ן 

- גרם 

ג', גר' 

אמסטרדם 

= 

אמ״ד 

חשמו״ב \ 

= גיטין 

גיט׳ 

אנגלית 

= 

אנ׳, אנג׳ 

חשמ״ג, ׳ 

- גם כן 

ג״כ 

אסתר 

= 

אס' 

חשמו״ג 1 

- גמילות חסדים 

גמ״ח 

אף־על־פי 

= 

אע״פ 

טוש״ע 

= גרמנית 

גרמ׳ 

אף־על־פי־כן 

5- 

אעפ״ב, ן 

טמם׳ 

= דברים 

דב' 



אעפי״כ 1 

י״א 

= דברים רבה 

דב״ר 

אנגלו־פלסטיין קומפני 

= 

אפ״ק 

יב׳, יבמ , 

- דברי הימים 1 דיבור המתחיל 

ד״ד, 

ארגון צבאי לאומי 


אצ״ל 

יה/ יהיו׳ 


דה״א. ן 

ארמית 

= 

אר׳ 

יה״ב׳ ן 

- דברי הימים א׳ 

דהי״א 1 

בבא בתרא 

= 

ב״ב 

ימה״ב 1 


דה״ב, 1 

בדרך־כלל 

= 

בד״כ 

יו״ד 

= דברי הימים ב׳ 

דהי״ב \ 

בית הלל 

= 

ב״ה 

יוו׳ 

= דין וחשבון 

דו״ח 

בזמן הזה 

= 

בזה״ז 

יו״ר 

= דברי ימי 

ד״י 

ביבליוגרפיה 

־ = 

ביב׳, ביבל׳ 

יח׳, יחז , 

= דניאל 

דנ ׳ , דני׳ 

בית־(ה)דין 

_ 

בי״ד■ 1 

י״ל 

= דפוס ראשון 

דם" ר 



ביה״ד 1 

יל״ג 

= דקדוקי סופרים 

דק״ס 

בית־המקדש 

= 

ביהמ״ק 

ילק״ש 

= דוקטור 

ד״ר 

ביוחהוחולים 

*3 

בי״ח, ) 

ימה״ת 

= דרבי ישמעאל 

דר״י 



ביה״ח 1 

יד/ ירמ ׳ 

= הלכה א¬ 

ה״א 

בית־(ה)הרושת 

_ 

ביח״ר, ] 

יר/ירי/ן 

¬־ אדוננו רבי יצהק(לוריא) 

האר״י 



ביהח״ר 1 

ירוש׳ 1 

־־ הגאון רבי אליהו 

הגר״א 

ביכורים 

= 

ביב/ ביכו׳ 

יש/ ישע׳ 

= הוציא לאור, הוצא לאור 

הו״ל 

בי־ת*(יה)כנסת 


ביכ״נ, / 

כ״א 

= הוצאה, הוצאת 

הוצ׳ 

• י■ / 1 1 1 4 


ביהכ״ג 1 

כ״ג. הכה״ג 

= הוריות 

הור׳ 

בין־לאומי, בין־לאומיים 

= 

בי״ל 

כדה״א 

= הלכה, הלכות 

הל׳ 



בימ״ד, ן 




בית־(ה)מדרש 

— 

1 

כ״י, כת״י .> 

י הסתדרות 

הסת׳ 



ביהמ״ד 1 

כתה׳״י ! 

= הקדוש־במד־הוא 

הקב״ה 

בית־(ה)משםט 

_ 

בימ״ש, 1 

כי״ח 

= השווה 

השו׳ 



ביהמ״ש 1 

כ״כ 

= השומר הצעיר 

השוה״צ 

בית־(ה) 0 פר 

— 

בי זי ן 

כל׳. כלו׳ 

= ויקרא 

ויק׳ 



ביה״ס 1 

כ״ע. ) 

- ויקרא רבה 

ויק״ר 

ברית טרומפלדור 

= 

בית״ר 

כה״ע, ^ 

= וכדומה 

וכד , 

בכורות 

= 

בב/ בכו׳ 

כתה״ע 1 

= וכוליה 

וכו' 

בא־כוח 

= 

ב״כ 

כר׳ 

- וכיוצא בזה, וכיוצא באלה 

וכיו״ב 

בכל־זאת 

= 

בכ״ז 

כ ש "כ 

- ועד הפועל 

ועה״פ 

בבא מציעא 

־ 

ב״מ 

ו־רז' ריחו׳ 

- זאת אומרת 

ז״א 

במדבר 

= 

במ׳, במד׳ 

כת ׳ כתו 

= זה את זה 

זא״ז 

כמדבר רבה 

כ¬¬ 

במ״ר 

לאט׳. לט׳ 

= זבחים 

זב׳ 

בעל־חיים. בעלי־חיים 

ד¬ 

בע״ח 

ל״ח 

--- זכר ונקבה 

זו״נ 

בעליפה 

= 

בע״ס 

לח״י 

= זוהר חדש 

ז״ח 

בעל־שם־טוב 

= 

בעש״ט 

ל״י 

= זכריה 

זכ׳ 

בבא קמא 

= 

ב״ק 

ליט' 

= זכרונו לברכה; זכור לטוב 

ז״ל 

בראשית רבה; בר רבי; בן רב 

= 

ב״ר 

לסה״נ. ן 

= זה לזה. זו לזו 

זל״ז 

בראשית 

= 

בר׳, ברא׳ 

לספה״נ 1 

= זכר רבים 

ז״ר 

ברכות 

= 

בר׳, ברב׳ 


= חירבת 
= חלק א׳ 
= חלק ב׳ 

־ חכמה, בינה, דעת 
= חבר הלאומים 
= חלק ג׳ 
= חגיגה 
= חלק ד , 
= חולין 
= חול־המועד 
= חוץ־לארץ 
= חושן משפט 
= חכמינו זכרונם לברכה 

- חיים יוסף דוד אזולאי 
= חיל רגלים 

= חשמונאים א׳ 

= חשמונאים ב ׳ 

= חשמונאים ג׳ 

= טור שלחן ערוך 
= טמפרטורה 
= יש אומרים 
= יבמות 

- יהושע 

= ימי הביניים 

= יורה דעה 
= יוונית 
= יושב־ראש 
= יחזקאל 

= יצא לאור, יצאו לאור 
= יהודה ליב גורדו! 
־ ילקוט שמעוני 
= ים התיכון 
־ ירמיהו 

ירושלמי 

־ ישעיהו 
= כל אהד 

- כהן גדול, הכהן הגדול 
־ כדור הארץ 

־ כתב־יד, כתבי־(ה)יד 

- כל ישראל חברים 
־ כמו־כן 

= כלומר 

כתב(י)־עת,כתב(י)־העת 

- כרך, כרכים 

- כל שכן 
־ כתובות 

= לאטינית 
= לשון חכמים 
= לוחמי חירות ישראל 
= לירה ישראלית, לירות ישראליות 
= ליטאית 

לספירת הנוצרים 



21 ראשי־תיפות וקיצורים 


- רבי אברהם בן עזרא 

ראב״ע 

־- ספר מצוות גדול 

סמ״ג 

= לפני ספירת הנוצרים 

לפסה״ג, ן 
לפה״ס 1 

= רב אב־בית־דין! 

ראב״ד 

־•׳ סנטימטר מעוקב 

סמ״ק 

רבי אברהם בן דוד 


- סנטימטר מרובע 

סמ״ר 

= מטר, מטרים 

מ׳ 

= רבי אליעזר בן נתן 

ראב״ן 

= סנהדרין 

סנ ׳ . סנה׳ 

= מיליגרם 

מ״ג 

- רבנו אשר 

רא״ש 

= ספר(י) תורה 

ס״ת 

= מגילה 

מג׳ 

= רבנו גרשום מאור הגולה 

רגמ״ה 

=־ עיין; ערך 

ע־ 

= מפקד גדוד 

מג״ד 

= רבי הוד קמחי 

רד״ק 

= עמוד א׳ 

ע״א 

= מדרש הגדול 

מדה״ג 

= ראש השנה 

ר״ה 

= עמוד ב׳ 

ע״ב 

= מהדורה, מהדורת 

מהד׳ 

= רוסית 

רוס׳ 

= עבר־הירדן 

עבה״י 

= מהדורא תנייתא 

מהר-״ת 

= ראש חודש 

ר״ח 

= עברית 

עבר׳ 

= מורנו הרב רבי יעקב 

מהר״י 

= רבי יונה בן גנאח 

ריב״ג 

= על־גבי 

ע״ג 

= מורנו הרב רבי יום־טוב 

מהרי״ט 

= רבי יהודה הלוי 

ריה״ל 

= עדויות 

עד , 

= מורנו הרב רבי ליוא(מפרג) 

מהר״ל 

= רבי יצחק (אל)סאסי 

רי״ף 

ז = עולם הזה 

עה״העוה" 

= מורנו הרב רבי מאיר 

מהר״ם 

= ריש מתיבתא; רבי מאיר! 

ר״מ׳ רה״מ 

= עורך־(ה)דין 

עו״ד, 1 

-־ מוציא לאור 

מו״ל 

ראש (ה)ממשלה 


עיה״ד } 

- משא״ומתן 

מו״מ 

= רבי משה איסרליש; 

רמ״א 

= עולם הבא 

עוה״ב 

= מורה נבוכים 

מו״נ 

ראש מפקדה ארצית 


= עבודה זרה 

ע״ז 

= מוער קטן 

מ ו״ק 

= רבי משה בן מימון 

רמב״ם 

= עזרא 

עז׳ 

= מזרח־התיכון 

מזה" ת 

= רבי משה בן נחמן 

רמב״ן 

= על חשבון 

ע״ח 

= מטבע חוץ 

מט "ח 

= רבי משה בן עזרא 

רמב״ע 

= על־יד; על־ידי 

ע״י 

= מטה כללי 

מטכ״ל 

=־ רבי משה חיים לוצטו 

רמח״ל 

= על״ידי־זה 

עי״ז 

= מיליון, מיליונים; מילואים 

מיל׳ 

= ראש מטה כללי 

רמטכ״ל 

= על־ידי־כך 

עי״ב 

= מגלה כיוון־מרחק 

מכ״ם 

= רבי סעדיה גאון 

רס״ג 

= עירובין 

עיר׳ 

= מיליליטר, מיליליטרים 

מ״ל 

= רבי עקיבא 

ר״ע 

= על־כן 

ע״ב 

= מלבים א¬ 

מל״א 

- רבי עמרם גאון 

רע "ג 

= עובדי כוכבים ומזלות 

עכו״ם 

¬ מלכים ב׳ 

מל״ב 

= רשימה קומוניסטית חדשה 

רק״ח 

= על־כל־פנים 

עכ״פ 

= מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל 

מלבי״ם 

= רבי שלמה בן אדרת 

רשב״א 

= עמוד(ים); עמום 

עמ׳ 

= מלחמות היהודים 

מלה״י 

= רבי שלמה בן גבירול; 

רשב״ג 

= על־מנת 

ע "מ 

= מלחמ(ו)ת העולם 

מלה״ע 

רבי שמעון בן גמליאל 


= על־נהר 

ע״נ 

= מילימטהים); מכל־מקום; 

מ״מ 

־־ רבי שמעון בן יוחאי 

רשב״י 

- על־סמך 

ע״ס 

ממלא מקום 


= רבי שלמה יצחקי 

רש "י 

= עיין ערך 

ע״ע 

= מנחות 

מג', מנח׳ 

= ראשי תיבות; רבנו תם 

ר״ת 

- על־פי 

ע "פ, עפ "י 

= מנהל כללי 

מנכ״ל 

= שבועות 

שבר 

= על־פני 

עפ״נ 

= מספר 

מם׳ 

= שביעית 

שבי׳ 

= על־פי־רוב 

עפ״ר, ן 

= מ 0 יל(ו)ת־(ה)ברזל 

מס״ב, ן 

= שמואל דוד לוצטו 

שד״ל 

עפי״ר 1 

מסר,״ב 1 

- שלוחא דרבנן 

שד״ד 

= על קידוש־השם 

עקה״ש 

= מעל־פני־הים 

מעפה״י 

= שיר־השירים 

שר,"ש 

= ערכין 

ערי, ערכי 

= מעל־פני 

מעפ״נ 

= שיר השירים רבה 

שהש״ר 

= ערבית 

ערב׳ 

= מטר מעוקב 

מע״ק, מ״ק 

= שופטים 

שר, שוס׳ 

= על־שם; על־שום 

ע״ש 

= מעשרות 

מעש׳, מע' 

= שולחן ערוך 

שר׳ע, ש״ע 

= עתיק, עתיקה 

עת׳ 

= מפלגת פועלי ארץ־ישראל 

מפא״י 

- שאלות ותשובות 

שו״ת 

= פרקי דרבי אליעזר 

פרר״א, 1 

- - מפלגה קומוניסטית ישראלית 

מק "י 

שר (ה)חוץ 

ש״ח, שה״ח 

פרדר״א 1 

מטר מרובע 

מ״ר 

= שפתי כהן לבעל) 

ש״ד 

= פירוש 

פי׳ 

= משלי 

מיש׳ 

= שמות 

שמר שמר 

= פלוגות מחץ 

פלמ״ח 

= משניות 

מש׳, משני 

= שמואל א׳ 

שמ״א, ן 

= פסחים 

פס׳ 

= מפקד שאינו קצין 

מש״ק 

שמו״א 1 

־- פסיקתא דרב כהנא 

פסדר״ב 

= נגעים 

נג׳ 

= שמואל ב׳ 

שמ״ב, ן 

= פרנקפורט דמיין 

פפד״מ 

= נושא גייסות משוריין 

נגמ״ש 

שמו״ב 1 

- פרופסור 

פרום׳ 

- נדרים 

נד׳ 

= שמות רבה 

שמ״ר, ו 

= צבא הגנה לישראל 

צה״ל 

- נכסי דלא־ניידי 

נדל "ן 

שמו״ר ) 

= צפניה 

צפי, צסנ׳ 

= נולד(ה) 

נו׳ 

= ששה סהרים 

ש״ם 

= צרפתית 

צרם׳ 

= נוסד(ה) 

נום׳ 

= שאול פנחס רבינוביץ׳ 

שפ״ר 

= קילוגרם 

ק״ג 

= נחמיה 

נח׳, נחמ ׳ 

= שבתי צבי 

ש "צ 

= קדמוניות היהודים 

קדה,"י 

= נוער חלוצי לוחם 

נח״ל 

= תל־אביב 

ת״א 

־־ קהלת 

קה׳ 

= נצח ישראל לא ישקר 

ניל״י 

= תנא דבי אליהו זוטא 

תרבא״ז 

= קהלת רבתי 

קה״ר 

= נביאים, כתובים 

נ״ך 

= תהילים 

תה׳, תהי׳ 

= קריאת התורה 

קה״ת 

= נזכר לעיל 

נ "ל 

= תולדות ישראל 

תו״י 

= קילוואט 

ק״ו 

= נגד־מטוסים 

נ"מ 

= תורת בחנים 

תו״ה 

= קילוואט־שעה 

קו״ש 

= נפטר 

נפי 

= תוספות; תוספתא 

תום׳; תוסס׳ 

= קידושין 

קיד׳ 

= נגד־צוללות 

נ״צ 

= תושבים 

תוש׳ 

= קילומטר 

ק״מ 

= נקבה רבים 

נ״ר 

= תורה שבכתב 

תושב״ב 

= קילומטר מרובע 

קמ״ר 

= ספר, ספרים 

ם׳ 

=■ תורה שבעל־פה 

תושבע״ם,! 

־י קילומטר־שעה 

קמ״ש 

= סך הכל 

ס״ה. 0 ד,״כ 

תשבע״פ 1 

- קרית־ספר 

ק״ס 

= ספירת הנוצרים 

סה״ג 

= תלמיד חכם׳ תלמידי חכמים 

ת״ח 

= קרן קימת לישראל 

קק״ל 

= סימן 

סי׳ 

־־ תרגום יונתן 

ת "י 

= ראה ; רבי, רבנו ; רבים 

ר׳ 

= סנטימטמים) 

ס״מ 


22 





23 

תלמוד לומר 

— 

ת״ל 

תוצר לאומי גולמי 

=־ 

תל״ג 

תמונה. תמונות 

= 

תמ ׳ , תמו׳ 

תורה, נביאים, כתובים 

= 

תנ״ד 

תענית 

= 

תע/ תענ׳ 

תרגום, תרגם 

- 

תר , , תרג׳ 

תרומות 

= 

תר׳ 

תלמוד(י)־תורה 

= 

ת״ת 


31100 חז־ 11:01 ז 1 513105 1 ) 11€ ח ס — 11515 

1000 ־ $01 

001 ) 30100 ) 105 * 05 ) ¥0 — 1 ד^ג 

110 ) ־ £01 1 £ 1 ־ £ 11 ס 5 ) 201 ־ 01 ס 10 ^\ — 

105 ) 0 13 ת £ 0 ־ 1 ס 1 *£ 105 ) 10 ) £110 


רא־צי־תיבוית וקיצורים 

!508 

- 10^1511 500131 5(0(1105 

188 

1105 ) 0 ) 5 ס 1 )ג 1 מ 50 0£ 031 ) 100 — 


/" 01 ) £115 1 ) 1 ־ 01 ^\ 0£ 031 ־ 7001 - 

¥1 גש 4 ן 

.ס £) 11 ס 111 ס 05 ס ז £0 ) 1£ ז 55011 ) 13 ) 10 ^ - 

^1590050113 £( (105 ]0(100(0105 

1 \ 0 א 

0 ס 321 § 3 ^ ס 111 ק 3 )£ס 0 ס 10031 ) 13 <£ - 

ם £0 ס 

-ס 0 £00000110 ־ £01 סס 1 ) 153 מ £3 ז 0 — 

( 000 £) 

)ח 10 תקס 01 ז \ 0 < 1 3001 סס 1 ) 3 ־ 01 קס 

ז־ס 

)ס 0 רח 3 ) 0$ " 1 1 ) 01 — 


ת 3 ס 1 ־ 01 \ 11 \נ 110 ) !ס 5 §ח 11 ) 06 ססז? — 

011 ־ £05031 1511 ^ 10 ־ £01 /רח 10 ) 3 ס\נ 

; ז^-? 

- 0 רןס 1 ס/ 2 ח £0310 , 3 ז)\ס 155 ^\׳/ 01 ב? — 


׳ 015 ( 1 ) ־ 101 [ 13551501100 ) 1 ־ 101 ) 10 () 

(^15500 50113 £( 

££! 

05 ע 1 ס| 105 ) 0 )£ 105 ) 110 ׳\ £0 - 

אט 

- 1101(0(1 £43(1005 


24 


) 30100 ) 105 1105 .^ — 1 *^ 

) £15 ס 1 ס 1130 ס־ 1 \/. £1£11031 — ^נ£ 

1030 ־ 0101 ^ 110 ) 0£ £11110110 — 50£ ^£ 

011 ־ 1105031 31 ) 100 ־ 01 0£ 5011001 
־״׳* £0710 31 ס 1 ־ 8 ס 1 ס 0 ג 1 ^ 1 )־ 31 ׳\־) £13 — 1£ !דד 1 ־ 1 

001131 ^ 0 ^ 00110 110100 ^ 0 ־ 1 ( ££01 — ^סעז!־! 

* 110000 0£ £3010 03110031 ־ 101:01 — ( 1££1 

)ס 0 רתקס 0/01 ם 3001 100 ) 00 ־ 1 ) 5 
031 ־ 1001 ת 10 ' 31 ־ 101 רן*£ 301 ־ 151 — 1£1 

1105 ) 0 ) 5 רוד 1 ס 01£ תסס 0£ 031 ־ 001 [ — 05 ! 

1 ) 30 £00000110 1110 £נ> 031 ־ 1001 — 7£5£10 

) 100 ־ 01 1110 0£ /■ 115101 ־ 1 800131 
/^ 5001010 0£ 031 ־ 7001 1511 ^ 0 [ — 115 

1105 ) 0 ) 5 100131 ־ 01 1511 ^ 70 - 05 [ 

ז\\ 10 ׳\ £0 / 1 ) 10 ־ 031 ^) ו 51 ס\ע 70 — 

10 ) $13 \נ £0/31 1110 0£ 031 ) 100 - 5 .^£[ 

/) 50010 




קישוט הסוכה (לשכת העתונות הממשלתית) 


סכות, שם מקום. 1 . תחנתם הראשונה של בני־ישראל ביציאת- 
מצרים (ע״ע, עם׳ 189 ; שבד יב, לזז יג, כ; בם׳ לג, ה—ו), 

היא תכו.(ת), בירת המחוז ה 8 של מצרים התחתונה, המזוהית בתל 
אל־מסח׳ותה במזרחו של ואדי טמילאת שבמזרח הדלתא, כ 20 ק״מ 
ממערב לאיסמאעיליה. השם תכו.(ת) בתעודות מצריות מתייחם 
לפעמים לסביבות העיר (פאפירום אנסטזי ר, שר 56 — 57 ), ששימשו 
איזור מרעה גם לרועים שמיים. יש הסבורים כי תל זה הוא מקומה 
של פיתום וע״כ ם׳ היא פיתום. 

2 . עיר ממזרח לירדן, בנחלת גד (יהר יג, כז), בעמק הפורה 
ע׳ור אבו עבידה, הוא עמק ם׳ (תה׳ ם, ח; קח, ח) שבבקעת הירדן 
המרכזית בין ואדי רג׳ב ובין היבוק. רוב החוקרים מזהים את ם׳ עם 
תל דיר עלא, 12 ק״מ מצפון־מזרח לשפך היבוק לירדן, שהוא התל 
המרכזי בעמק ס׳ (והשר ירוש׳ שבי׳ ט׳, ב׳: "ם׳ היא תרעלה"), 
אולם החפירות במקום ( 1960 — 1962 ) לא אישרו זאת. לדעת אחרים 
ס׳ היא תל אל־ח׳צאץ (בערבית — סוכות) 2.5 ק״מ מערבה. בם׳ 
חנה יעקב אחר פגישתו עם עשו במעבר יבוק (בר׳ לב, כג — לג, 
יז), ולפי הכתוב קראה כך ע״ש הסוכות שעשה שם למקנהו. בתרגום 
ה 70 ניתרגם השם ")עוסונג (=ס׳), אך פעמים מופיע השם 
בתעתיק, ולדברי יוסף בן מתתיהו נקראה גם בימיו ם׳ (קדה״י א׳, 
כ״א, א׳). שרי ס׳ סירבו לספק מזון לגדעון (ע״ע) ברדפו אחר 
המדיינים, ובשובו הענישם (שופ׳ ח, ד—טז). שלמה יצק את כלי 
הנחושת למקדש "בככר הירדן... בין ס׳ ובין צרתן" (מל״א ז, מו), 
ולעיבוד נחושת באיזור יש הוכחות ארכאולוגיות. יתכן שס׳ היא אחת 
הערים (מס׳ 55 ) שנהרסו ע״י שישק. יש אומרים שתיבת "סכות", 
הנזכרת במלחמות דוד בעמון (שמ״ב יא, יא) ובן־הדד בשומרון 
(מל״א כ, יב, טז), מתייחסת לעיר ם׳. 


סכות, חג ה", משלוש הרגלים (ע״ע בית-המקדש, ענד 586 ) ז 
נזכר בשם "חג האסיף", בתוספת הציון "בצאת השנה", או 
"תקופת השנה", הקובע את המעבר משנה חקלאית אחת לאחרת 
(שמ׳ כג, יד—יז; לד, כב—כג). בצד הרובד החקלאי מודגש בתורה 
אפיו הדתי של החג: "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני 
ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויק׳ כג, מג). על שילוב המו־ 
טיווים — ע״ע חג, עמ׳ 128/9 . בכל מקום נמנה ם׳ כאחרון החגים, 
ומסתבר שאע״ם■ שתקופת האסיף נחשבה לראשית השנה החקלאית, 
היתד, השנה נמנית מניסן (ע״ע). מ״מ לענייני חקלאות, כשמיטה 
ויובל (ע׳ ערכיהם), נחשב הסתיו לראשית שנה, כפי שמסתבר ממצוות 
"הקהל" במועד שנת השמיטה בחג הס׳ (דב׳ לא, י—יג), ור׳ להלן 
ענד 29 ; וע״ע גזר; ראש־השנה. בחוקת המועדים (ויק׳ כג; והשר 
בם׳ כט, יב—לח) נקרא החג ״חג הס׳״, ומפורש כי הוא נחוג 7 
ימים, מט״ו בתשרי, ונוסף לו יום "השמיני מקרא קדש"; ועל כך 
ע״ע שמיני עצרת. היום הראשון הוא "מקרא קודש" ואסור במלאכת־ 
עבודה. ממצוותיו המיוחדות: ישיבה בסוכה (ר׳ להלן), לקיחת "פרי 
עץ הדר [=אתרג; ע״ע], כפות תמרים [־־לולב; ר׳ להלן], ענף 
עץ עבות [=הדס! ע״ע] וערבי נחל" (כל אלה ארבעת המינים). 
חג הס׳ מתייחד בריבוי קרבנותיו, בעיקר בפרים ( 70 ) : מ 13 ביום 
הראשון עד 7 ביום השביעי (בנד כמ, יב ואילך). אמנם יחזקאל 
(מה, כה) משווה את מספרם לקרבנות הפסח, אך דבר זה הוא מן 
הזרויות המצויות בספר יחזקאל, ואינו משקף מציאות היסטורית 
(וע״ע יחזקאל, עמד 747 ). בפרשת הקרבנות, וגם במקומות אחרים 
(מל״א ח׳ ב, סה! יב, לב), נקרא ם׳ "חג" סתם, כנראה בגלל ריבוי 
קרבנותיו (השו׳ תה׳ קיח, כז). 

החג נחוג בירושלים 7 ימים בזמנו, כנראה — לאחר 7 ימי החגי־ 



27 


סכות, חג ה־ 


28 



סוטיזייס סקראיים לחג־הסינות בשדרת נילי " םוערים לעמחוז", תש 5 ״ב 


גות של חנוכת מקדש שלמה (מל״א ח, ב׳ סה; רה״ב ז׳ ח). בין 
השינויים הפולחניים שערך ירבעם בן נבט (ע״ע) נמנתה גם העברת 
מועד החג לט״ו בחודש השמיני, אות למרכזיותו של החג בחיי העם 
(מל״א יב, לב—לג). בימי נחמיה נעשה חג הם׳ כ״כתוב בתורה" (נח׳ 
ח, יד—יח), ודקדוק עשייתו כהלכה מודגש בפסוק: "כי לא עשו מימי 
ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא" (שם, יז), אף כי פשט 
הכתוב (שם, טו) מורה, כי ארבעת המינים שימשו לעשיית הסוכה 
ולא כמצווה בפני עצמה. חג הם׳ נזכר בזכריה (יד, טז—יט) בקשר 
לברכת הגשם, כחג אוניוורסלי העתיד לחייב גם את הגויים לעלות 
לרגל "ולהשתחות למלך ה׳ צבאות ולחג את חג הסכות". 

מ. 

בדברי ח ז " ל, בהלכה ובאגדה, הוקדש מקום נרחב 
לחג־הס׳ בסוגיות מרובות ובמסכת מיוחדת בשם "סוכה". יומו הרא¬ 
שון הוא "יום טוב", והימים שלאחריו הם "חול המועד" (ע״ע חג, 
עמ׳ 130/1 ). יומו השמיני, שמיני עצרת, הוא חג בפני עצמו. 

מצוות החג ומנהגיו: סוכה, לזכר הם׳ שבהן ישבו בני־ישראל 
כשיצאו ממצרים. אלא שנחלקו ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא, אם היו אלה 
״ם׳ ממש״ או ״ענני כבוד״ (ספרא אמור, י״ז, י״א; סוכה י״א, ע״ב • 
וע׳ מכילתא בא, י״ד! ועוד). למאן דאמר "ס׳ ממש" לא פורש, 
היכן ומתי ישבו בס׳, ופרשנות המקרא ביה״ב נתלבטה הרבה בדבר. 
שיטה קיצונית, לפיה התגוררו בני ישראל בם׳ הרבה לאחר מתן־ 
תורה, סמוך לכניסה לארץ, מובאת בשם "יש מפרשים" ע״י ר׳ אלעזר 
בן יהודה (ע״ע) בספרו ״רקח״ (סי׳ רי״ט): "כשצרו על ארץ האמורי 
של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסוכות...". 
לסוכה 3 דפנות לפחות (לדעת ר׳ שמעון 4 ), ואחת מהן די לה ברוחב 
של טפח. שטחה המינימאלי 7x7 טפחים, שתכיל "ראשו ורובו 
ושולחנו״ (כדעת ב״ש), וגבהה — להלכה — מ 10 טפחים עד 20 

אמה. עיקר מצוות סוכה 
ורוב הלכותיה נוגעים ל¬ 
סכך שבתקרתה. הוא 
חייב לבוא מגידולי-קר- 
קע, שאינם מחוברים ל¬ 
קרקע ושאינם מקבלים 
טומאה, וצפיפותו — עד 
שתהא "צילתה [של ה¬ 
סוכה] מרובה מחמתה". 

אסור שיהא מחובר לסו¬ 
כה, אלא מונח על גבה. 

מקום הסוכה מתחת לכי¬ 
פת השמים ולא מתחת 
לאילן או בתוך הבית 
וכד׳. נחלקו ב״ה וב״ש 
אם צריך ס״כוך לכתחי¬ 
לה לשם מצווה או שגם 

מגזרת־הלח צבעונית. עיטור לסוכה ממורא־ חוד,- ,-״ ימוי ז- , 1 ״,! 

מ , ה> הסאה ה 18 סוכה העשויה לצל כש 

(מחיאח ישראל, צילום י. חרים) רה. הסוכה מקושטת, ב¬ 



התאם לכלל: "התנאה לפניו במצוות" ומזמנים קדומים ועד היום 
נהגו לקשטה בפירות, בציורים ובדברי־נוי (ר׳ תמונה פותחת). הסו¬ 
כה היא ״דירת עראי״, אולם ״ 7 הימים [של ס׳] עושה אדם סוכתו 
קבע וביתו עראי", ושם מקום כל סעודות־הקבע (שיש בהן ממין 
דגן). בלילה הראשון של החג מצווה לשבת ולאכול סעודת־קבע 
בסוכה, ובחול המועד אפשר לאכול ארעי בלבד ולהיות פטור מה¬ 
סוכה (אך ר׳ אליעזר חולק בדבר). המהדרים אינם טועמים דבר 
מחוץ לסוכה בכל ימי החג. גם שינה של קבע צריכה סוכה, כל ימי 
החג, אלא שהכלל הוא: ״תשבו — כעין תדורו", שיהיו בסוכה מעין 
התנאים הרגילים בדירת־קבע, וע״כ "המצטער פטור מן הסוכה" 
(מפני הקור, החום וכד׳). ממילא פטורים מלשבת בסוכה כשגשמים 
עזים חודרים לתוכה, ובעליה חוזר לביתו: כ״עבד שבא למזוג כוס 
לרבו, ושפך לו [רבו] קיתון על־פניו, כאומר: אי אפשי בשימושך" 
(סוכה כ״ט, ע״א). — וע״ע אושפיזין. 

4 מינים. על האתרוג מבחינה בוטנית — ע״ע אתרג. סימנו 
המיוחד בהלכה, שאינו גידול־בעל וזקוק להשקאה מתמדת. וכך 
דרשו: ״הדר״ — "הידור" (נןנס 08 ביוד: מים). אם חסר בו "כל 
שהוא״ — נפסל. זה כ־ 
400 שנה נידונה שאלת 
כשרותו של האתרוג ה¬ 
מורכב על מיני הדר 
(ע״ע) אחרים. לדעת רוב 
הפוסקים אין להשתמש 
בו, ואעפ״ב נהגו להש¬ 
תמש בו, משום היותו 
מצוי ויפה יותר. במשך 
הדורות הוכלא האתרוג, 
בד״כ על־גבי כנה של 
לימון או חושחש. וכיום קשה לגדל אתרוג לא־מורכב. הבלתי־מורכב 
סובל ממזיקים ומחלות: ה״פיטם" שלו (עמוד העלי), ברגיל מנוון, 
בעוד שבתקופה העתיקה היה ה״פיטם" סימן מובהק להידור (אף 
שהעדרו אינו פוסל, אלא אם כן היה וניטל); קליפתו לרוב גבשושית 
בהרבה מהאתרוג המורכב. 

הלולב בהלכה הוא חרות של דקל, קודם שנתפרדו עליו לגמרי. 
מבחינה בוטנית זהו עלה מנוצה הנמצא בקדקדו של עץ התמר 
(ע״ע), ושעלעליו עדיין צמודים לציר הראשי של העלה (ה״שדרה"). 
העלעל האמצעי קרוי "הוצא" (או: "תיומת") והוא עשוי כגב, שבמר¬ 
כזו ציר־העלעל, החוצה אותו לשנים. אם נפרדו שני החצאים זה מזה 
("נחלקה התיומת"), הלולב פסול, וכן אם "נקטם ראשו. או אם הוא 
כפוף, קווץ, סדוק, עקום, דומה למגל׳ חרות" (שנפרדו עליו זה מזה 
ונתקשו). שיעור הלולב: שדרתו — 4 טפחים, חוץ מן העלעלים 
שבראשו, והוא צריך להיות גבוה טפח, לפחות, מן ההדסים והערבות 
שעמו: האתרוג מצטרף אל הלולב האגוד עם שלושה הדסים ושתי 
ערבות. על מהותם הבוטנית ע״ע הדם, ערבה. שיעורם: 3 טפחים. 

חובת נטילתם "מדאורייתא" היא ביום א׳ של ם׳ בלבד. רק בבית 
המקדש (ואפשר בכל שטח ירושלים) נטלו 4 מינים בכל 7 ימי החג. 
הקשר עם המקדש בולט גם במצוות הערבה הנוספת (או הלולב 
הנוסף) שהיו זוקפין אותה בצדי המזבח, תוך תקיעות ותרועות. 
והיו מקיפין עמה את המזבח. מצווה זו היתר. סלע מחלוקת בין 
הפרושים לצדוקים — שלא הודו בדבר. וכדי להוציא מלבם, נהגו 
טקסים חגיגיים מיוחדים במצווה זו (סוכה ד׳, ה׳). גם ספר היובלות 
(ט״ז, ל״א) מדבר על אברהם שסיבב את המזבח ב״לבות תמרים 
ופרי־עץ־הדר" בחג הס׳ "מדי יום ביומו... שבע ליום". אם חל היום 
הראשון של החג בשבת, הוליכו את לולביהם להר־הבית מערב-שבת 
ולמחרת היו השמשים זורקים אותם לפניהם — "והן מחטפין ומכין 
איש את חבירו... [ע״כ] התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו". 













29 


ספות, חג ה־ — פכיסמה 


30 


בשבת שחל בחול המועד לא נטלו כלל. לאחר החורבן התקין רבן 
יוחנן בן־זכאי (ע״ע) ליטול 4 מינים בכל יום ובכל מקום, למעט 
שבת, כזכר למקדש. 

4 המינים חינם מצווה אחת, ואין יוצאים ידי חובתה אם חסר מהם 
מין אחד. את הלולב מחזיקים ביד ימין, כשהוא אגוד עם ההדסים 
והערבות, ואת האתרוג ביד שמאל. כולם נקראים ע״ש הגדול שבהם, 
הלולב, והברכה היא: "על נטילת לולב". מחזיקים בהם בזמן ההלל 
(ע״ע), ומנענעים אותם בשעה שאומרים אחדים מפסוקיו. סדר הנע¬ 
נועים וסיבתם אינם ברורים. בכל ימי הם׳ מביאים ספר־תורה אל 
הבימה שבביהכ״נ, והציבור מקיף אותה כש 4 המינים בידו, זכר 
להקפת המזבח. וע״ע הושענות; הושענא רבה. 

האתרוג והלולב מופיעים במטבעות החשמונאים ובר־כוכבא, 
ובקישוטי בתכ״ג עתיקים. תמ ׳ ר׳: כרך ב׳, עמ׳ 794 ; י״ב, עמ ׳ 
255/6 ; י״ג, עמ ׳ 972 ; כרך מילואים, עמ ׳ 73 , 521/2 . במצווה זו 
דקדקו מאוד (ר׳ סוכה מ״א, ע״ב; והשר תו 0 פ׳ שם ב׳, י׳ ו״תוספתא 
כפשוטה" שם; ירו׳ שם ג׳, י״א). בשעת גזירות־השמד גזרו גם על 
4 מינים, ובימי אדריאנום נאלצו להביא אתרוג ממקומות מרוחקים 
בארץ (תו 0 פ׳ דמאי ג׳, י״ד). יהודים מסרו נפשם על מצווה זו 
(מכילתא יתרו, ר), ואף בימים הקשים של מרד בר כוכבא (ע״ע 
[כרך מילואים, עמ׳ 715 ]) הקפידו על כך. באגדה מסמלים 4 המינים 
סוגים שונים שבעם ישראל, שיש בהם ושאין בהם טעם או ריח, 
שעליהם אמר הקב״ה: ״יוקשרו כולם לאגודה אחת — והן מכפרין 
אלו על אלו" (ויק״ר ל', י״א; וע׳ מג׳ כ״ז, ע״א). מצוות חג הם׳ 
הן מצוות־עשה שהזמן גרמן, ונשים פטורות מהן (ע״ע אשה, עמ ׳ 
351 — 353 ). 

ניסוך־המים. בזמן הבית נהגו לנסך מים על־גבי המזבח 
שבעזרה בחג הם׳ בזמן הקרבת תמיד של שחר. היתה זו מסורת 
שהחזיקו בה פרושים (ע״ע) והצדוקים לחמו בה. בדברי חז״ל 
נמצא תיאור מפורט של הטקס ופרטי עניינו, הנחשב ל״הלכה למשה 
מסיני״ — כלומר מסורת קדומה ששרשה לא נודע (סוכה, ירר ד׳, א׳; 
בבלי ל״ד, ע״א; ועוד), אך לדעת^אחרים כל העניין "מדרבנן" (זב׳ 
ק״י, ע״ב). — וע״ע גשם, עט׳ 708 . כהפגנה נגד הצדוקים נערך 
הטקס בשירה, בריקודים ובנגינה, בלילות חוה״מ, והיא "שמחת 
ביודהשואבה" שתוארה במפורט (משנת סוכה ה׳, ב׳—ד׳), ואמרו 
עליה ש״מי שלא ראה שמחת בית־השואבה, לא ראה שמחה מימיו" 
(שם ה׳, א׳). עם שחר היו הולכים בתקיעות ובתרועות לשאוב 
ממעיין־השילוח את מי הניסוך. "פעם אחת נסך אחד על־גבי רגליו 
[כהפגנת מחאה] ורגמוהו כל העם באתרוגיהן" (שם ד, ט׳). לפי 
התוספתא (שם ג׳, ט״ז) היה זה "ביתוסי אחד" (ע״ע צדוקים 
וביתומים; ור׳ בבלי שם מ״ח, ע״ב: "צדוקי אחד"). לדברי יוסף 
בן מתתיהו (קדה״י י״ג, י״ג, ה׳) היה זה אלכסנדר ינאי (ע״ע). 

הקהל. התורה מצווה כי "במעד שנת השמטה, בחג הם׳, בבוא 
כל ישראל לראות את פני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את 
התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם; הקהל את העם, האנשים 
והנשים והטף, למען... ילמדו... לעשות את כל דברי התורה הזאת" 
(דב׳ לא, י—יג). זמן המצווה: "מוצאי יו״ט הראשון של חג... 
במוצאי שביעית", והמלך הוא הקורא. תיאור מפורט של המעמד 
נמצא במשנה (סוטה ז׳, ח׳), והוא מתייחס לימי אגריפם. המלך קורא 
בספר דברים (א, א—ו, ט; יא, יג—כא; יד, כב—כט; כו, יב—טו! 
יז, יד—כ) וכן את הברכות והקללות (ור׳ תו 0 פ׳ סוטה ז׳, י״ז). 
"ברכות שכהן גדול מברך אותן [לאחר קריאתו בתורה ביום- 
הכיפורים "על התורה ועל העבודה ועל ההודיה ועל מחילת העוון 
ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים ועל ירושלים"] המלך מברך 
אותן, אלא שנותן של רגלים (= מברך "מקדש ישראל והזמנים") 
תחת מחילת העוון" (וע׳ משנה סוטה, ז׳, ב׳, ח׳; ירו׳ שם, ז׳ ח׳; 
בבלי שם מ״א, ע״א—ע״ב). לפי הירושלמי (סוטה ז׳, ז׳), לא ישב 


המלך אלא "שסמך לו בכותל", ואילו לפי הבבלי (סוטה מ״א, ע״ב) 
ישב המלך ממש (ע״ע מלוכה, עם׳ 556 ), מפני שזה היה בעזרת- 
הנשים, שלא נתקדשה בקדושת העזרה. לדעת ר׳ אליעזר בן יעקב 
היה הטקס בהר־הבית ולא בעזרה. התוספתא (סוטה ז׳, י״ג—י״ז) 
מתארת את פרטי השמחה והחגיגות שנלוו לטקס זה. נודעה דרשתו 
של ר׳ אלעזר בן־עזריה ביבנה, לעניין מצוות הקהל: "אם אנשים 
באים ללמוד, נשים באות לשמוע — טף למה באים י — כדי ליתן 
שכר למביאיהן" (חגיגה ג׳, ע״ב, ועוד, והשו׳ מכילתא בא, ט״ז). 
לאחרונה ביקש הרב אליהו דוד רבינוביץ־תאומים (האדר״ת), לחדש 
זכר למצוות ״הקהל״ (״זכר למקדש״, תרמ״ט [בעילום שם המחבר]; 
נדפס שנית בתוך הקובץ; "הקהל", תש״ו). 

על הקשר ההיסטורי בין ם׳ וחג החנוכה, ע״ע חנכה, עט׳ 711 . 

י. ל. מימון, חגים ומועדים, נ״ה—ע״ח, תשי״ב 4 : יו״ט לוינסקי, ספר 
המועדים, ד, תשי״ב 2 ; ד. צ. הופמן, ספר ויקרא, ב', ק״צ—ר״ט, 
תשי״ד ; הנ״ל, לאור ההלכה, קל״ה—קמ״ה, תשי״ז 2 ; א. יערי, חג הם׳ 
בירושלים (סיני, ל״ו), תשט״ו; ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל, 

א/ 77 — 82 , תשי״ז; י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, 346 — 

353 , תשי״ז; ש. אברמסקי, בר־כוכבא נשיא ישראל, 202 — 207 , 1961 ; 

ש. גוה, תורת המועדים, תשכ״ד: ש. י. זוין, המועדים בהלכה, ק״ב— 
קכ״ז, תשכ״ד ; 151 ! 2 ־ 7 י!! 11 !!!ס 7 , : : 01 ת 51 ת 7 0 \\ .ן . 4 
111 , 131111011 . 5 ; 1925 , 101 € 1 > 11 ' 1 )<{ 1 > 7 / 0 

. 1958 ,( 8 ,זע) 1111111 [ . 111111 1 ץ 311 ץ 11 ו}£ מ! £מ;מ 0 

ל. ג׳י. - י. פל. - מ. 

סכיזופרניה, ע״ע עזסעת. 

סכיסמה (יור אנג׳ 1 ה 501115 ), קרע, פירוד, פילוג האחדות 

בכנסיה. במאות הראשונות לתולדות הנצרות נעשה המונח 
כינוי למעשי הקבוצות הפורשות, ובתואר 1 :>ם 13 מ 1115 :> 5 כונו הנו־ 
ביטיאנים (במאה 3 ) והדונטיסטים (ע״ע; במאה ה 4 ). הם׳, בניגוד 
ל״מינות״ ( 11361-6515 ), לא נחשבה בהכרח לסטיה מהאמונה הנכונה. 
ידועות במיוחד "הם׳ המזרחית" ו״הס׳ המערבית הגדולה". 

״הם׳ המזרחית״ מ 1054 (ע״ע נצרות, עמ ׳ 343 ) היא הפילוג 
הרשמי, הנמשך עד היום, בין הכנסיה האורתודוכסית־יוונית ובין 
הקאתולית־רומית, כאשר קרולריוס, פאטריארך קונסטאנטינופול, וה¬ 
כנסיות הנתונות להשפעתו פסקו להכיר בעליונותו של האפיפיור 
לאו מ (ע״ע). ״הם׳ המזרחית״ — שלא כפילוג הקודם בין הכנסיות 
במאה ה 9 בימי הפטריארך פוטיוס והאפיפיור ניקולאוס 1 (ע׳ ערכיהם 
וע״ע נצרות, עט׳ 343 ) — נסתמנה כקרע עמוק וממושך, שצמח 
על רקע השוני הלשוני, התרבותי והמדיני בין המזרח הביזנטי 
והמערב הלטיני. 

״הס׳ המערבית הגדולה״ החלה ב 1378 כאשר שני אפיפיורים, 
אורבן ד\, וקלמנס ¥11 , נבחרו בזה אחר זה. הראשון נשאר ברומא 
ואילו השני עבר לאוויניון ב 1379 — מושב האפיפיורות בימי "גלות 
בבל״ ( 1309 — 1376 ; וע״ע נצרות, עט׳ 345 ). פילוג זה, שהיה אחת 
השערוריות החמורות בתולדות הנצרות (סמוך לסופו, מ 1409 , כיהנו 
3 אפיפיורים בעת ובעונה אחת), ניזון במידה רבה מאינטרסים 
מדיניים מנוגדים, ובעיקר מן המאבק בין אנגליה לצרפת במסגרת 
מלחמת מאה השנים (ע״ע). ערעור מעמדה של האפיפיורות בתקופה 
זו הוליד את דרישות הרפורמה של ה״תנועה הקונציליארית", אשר 
דגלה בעליונות הוועידות הכנסייתיות על פני האפיפיור בענייני 
הכנסיה. 

הם׳ הגדולה נסתיימה בוועידת קונסטאנץ ( 1414 — 1418 ) עם 
הדחת שלושת האפיפיורים ובחירת מרטינום ¥ (ע״ע) לאפיפיור 
חדש. 

0 ׳ מזלחית : , £11001111311 .$ ; 1948 , 8011151/1 7 / 10110/1 7/10 ,) 1111 " ¥01  1 ז 3 י 1 510 65 ת 6 ׳\ 6 ז 165 * 4 ), שפורסם רק 
ב 1756 , אחרי מותו, והשפיע על פרידריך "הגדול" ועל נפוליון. 

ב 1733/35 לחם ס׳ ב״מלחמת הירושה הפולנית" בצד הצרפתים 
נגד אחיו החורג אוגוסט 111 . לשיא תהילתו הגיע ב״מלחמת הירושה 
האוסטרית״ ( 1740 — 1748 ). ב 1741 כבש את פראג, וב 1744 נתמנה 
מרשל של צרפת. ב 1745 המיט, בנוכחות לואי שואה על 
האנגלים וההולנדים בקרב פונטנוא ( £00161107 ), ע״י הקמת כמה 
מצדות בחזיתו ובהן תותחים שאשם מוטטה את האויבים שתקפו 
מהאגפים והסבה להם 9,000 הרוגים. אח״כ כבש את כל פלאנדריה 
(גנט, בריסל, אנטוורפן, מון ונאמיר) ושוב ניצח בקרב ד(נסו( 1746 ). 
את נצחונו האחרון, בלאופלד ( 1747 ), על הבריטים והאוסטרים, השיג 
בריכוז-בזק של כוחותיו, מהם שנעו 80 ק״מ תוך יומיים. כרב־מרשל 
( 31 ז 1131-8606 ש 6 ז 3 ^) של צרפת — כבוד ללא תקדים — התיישב 
אח״כ בארמונו "טירת שאנבור" ( 4 >- 01 נ 11 ס 3 ו 01 ) המפואר, מוקף אמנים 
וחיילים. מסיבות מותו המוקדם אינן ברורות. 

אף שס׳ פעל בתקופת הטאקטיקה ה״ליניארית" (הקווית), הביע 
דעות שהקדימו את תפישות הלחימה בדורו ב 50 שנה או יותר. הוא 
רצה בשירות-חובה כללי והדגיש את חשיבות איכותו של כוח־האדם 
הלוחם. הוא העדיף תנועה ותמרון על הסתערות וקרבות. שלל את 
ירי המטחים בפקודה, שהיה מקובל על החי״ר בזמנו, ודרש ירי אינ¬ 
דיווידואלי ע״י כל חייל שיהיה מוכן לכך. כן ארגן והפעיל בהצלחה 
חי״ר קל בסיורים ותקיפות "פגע-וברח" תוך ניצול מירבי של השטח. 
למעשה חזה הקמתן של דיוויזיות כשהציע ארגון גופי־צבא עצמאיים 
שניתן יהיה לרכזם בשעת הצורך, במתכונת שתי חטיבות חי״ר 
וחטיבת פרשים, בצירוף יסודות ארטילריה. 

מכתביו וזכרונותיו של ס׳ נתפרסמו ב 1794 . מכתביה של השח¬ 
קנית אדריאן לקוברר ( £61:0071-610 . אל ם׳, שהיה אהובה, נת¬ 
פרסמו ב 1926 . 

; 06 — 1901 , 1-111 ,. 5 11 ! ? 2 ^ 72662 \/ 1111 61 מ 2£ ,/ 1 מ £2 ! 06 , 001111 . 71 £ .( 

, 6 י< 11 ? 13 86 . 1 * ; 1930 , 181 ? 7716 , 411761806 ,'().¥ . 8 .£ 

. 62 19 , 2266 <י/ / 0 / 46 >׳, 7/2 , 7711116 . 1 *.[ ; 1945 , 1745 ,׳< 2 מ 7 02/6 / 

פ. פ. 

ם?סו — 1150) — 83x0 בערך — ראשית המאה ה 13 ), מחבר 
כרוניקה דני, שכונה מאוחר יותר (במאה ה 14 ), ס׳ ג_רמ־ 

ט י ק ו ם ( 5 טנ> 1 :ו 3 וס 1 ח 3 ז 0 = מלומד, סופר). ם׳, מבני האצולה, ואפשר 
שנמנה עם הכמורה, רכש השכלה רחבה בלשון הלאטינית ובספרותה. 
בחיבור ״דברי ימי הדנים״ ( 030011101 06513 ) התחיל ע״פ הזמנתו 
של הארכיהגמון אבשלום מלונד. הכרוניקה מחולקת ל 16 ספרים 
(פרקים). בלאטינית צחה ומליצית ובכישרון סיפורי תיאר את תול¬ 
דות ארצו מן הימים האגדיים עד שנת 1185 . ספרים 1 — 0£ מכילים 
סיפורים ואגדות לרוב. ממקור זה הגיע, למשל, סיפורו על האמלט, 
באמצעותם של המלקט הצרפתי פראנסואה דה בלפורה (] 65 ז 86116£0 ; 
1530 — 1583 ) ושל המחזאי האנגלי תומס קיד ( 1558 — 1594 ), לטר־ 


33 


סססו — סכסוניה, זכסן 


34 


גדיה של שיקספיר. תשעת ספרים ראשונים אלה מהווים מקור לא־ 
אכזב לחקר הפולקלור. ערכם של ספרים ז \^ X —^׳ע x הוא בשפע 
העובדות ההיסטוריות מתקופתו של ם׳ ומזמנים שקדמו לו. — 
היצירה שימשה מקור השראה למשוררים הדנים הרומנטיים במאה 
ה 19 . 

הוצאה מדעית של הטכסט הלאטיני: ,■ 13361161 . 13 -:) 1 ״ 01 .[ 
1957 — 1931 , 1 מג 1 ז 0 מ 03 06513 53x0018 . 

. 10 . 71 ) 167 ) 8110116771 7761171 51671 ■(€ 1672 > 211 11 £€ 71 ) 1671 ) £ 7101 ' ,תחברתזש^ל .? 

116 ד , 1310116 ^ .£־! ; 1922 ־ 1901 , 11 ־ 1 , 1110115 ) 070771771 . 5 16$ ) 065011101116 

861106001 '[ ,ת 50 ' £161 ?־ 1 )ז 33 ^ 0 ^ 5 . 1 ; 1923 , 110771161 / 0 1 ( 1815107 7 ( 8116707 

/ 0 7 ( 1115107 4 ,ז 0131 ח 51 .״ר ~ 12111 ־ 1 ^ .\ 2 ; 1969 , 11 , 5007111710010 

. 1969 , 81167011176 801111 8.0167 

סכסתיה, [כסן( 83011560 ,^! 53x0 ), דוכסות בצפון־מערב גרמניה 
ביה״ב, ודוכסות, נסיכות, ממלכה ומדינה במרכדגרמניה 
ביה״ב ובעת החדשה. 

אחרי חלוקת קיסרות הקארולינגים, התפוררה המדינה המזרחית 
(גרמניה) לדוכסויות שבטיות (ז 6 תזט 8130101651161-20 8 1 ). בס׳־התח־ 
תית התבסס הרוזן לודולף, שהדף את התקפות הדנים והסלאווים! 
בנו אוטו השתלט גם על תורינגיה (ע״ע), והקיסר קונרד 1 (ע״ע) 
הכיר בו כדוכס ם/ בנו הינריך נבחר למלך גרמניה (ע״ע הינריך 1 ) 
ויסד את שושלת המלכים הסכסוניים (ע״ע גרמניה, עמ׳ 420 ). 
הינריך 1 הרחיב את שטח ם׳ במזרח על חשבון הסלאווים, ובדרכו 
הלך בנו, אוטו 1 "הגדול". אוטו העניק לרוזן מקומי, הרמן בילונג, 
את השטחים שגבלו עם הסלאווים ואת התואר דוכס ם׳. יורשי 
בילונג התבססו בשטחים שכבשו מהסלאווים במזרח. ב 1106 מת 
הדוכס מגנום בילונג ללא יורשים, והדוכסות ניתנה לרוזן הסאכסוני 
לותאר. לותאר עמד בראש התקוממות נגד הינריך ¥ (ע״ע), נעשה 
ב 1125 לקיסר גרמניה (ע״ע לותר 111 ) ומסר את הדוכסות ס׳ לחתנו, 
הינריך "הגאה", דוכס באוואריה. בנו, הינריך "האריה" (ע׳ ערכיהם, 
ענד 251/2 ), ■הרחיב מאוד את גבולות ם׳ על חשבון הסלאווים, כבש 
את מקלנבורג, והיה לשליט החזק בגרמניה. הוא מיאן להושיט עזרה 
לאדונו הפאודלי, הקיסר פרידריך ברברוסה (ע״ע), ומרבית נחלותיו 
נשללו ממנו. הדוכסות השבטית ס׳ חולקה בין הגמוני קלן, ברמן, 
מגדבורג, מינסטר ואחרים! יורשי הינריך "האריה" החזיקו רק 
בדוכסות בראונשויג (ע״ע). 

תואר דוכס ם׳, וכן שטחי ויטנברג ולאואנבורג, נמסרו לרוזן 
ברנהארד מאנהאלט, משושלת האסקנים. ב 1260 חולקו נחלות ם׳ 
בין נכדיו, וקמו שתי דוכסיות ם': ס׳־לאואנבורג, שהתקיימה עד 
1728 ונבלעה אז בד,נובר, וס׳־ויטנברג, במרכז גרמניה. מכוח "בולת־ 
הזהב״ של קרל (ע״ע [ 1356 ]) נהיה דוכס ס׳־ויטנברג לנסיך־בוחר 
של הקיסרות הרומית (ע״ע נסיכים בוחרים). ב 1423 נכרתה שושלת 
האסקנים, והקיסר זיגיסמונד (ע״ע) העניק את ס׳־ויטנברג לפריד־ 
ריך 1 , רוזן מיסן שבמרכז־גרמניה, ששלט גם על תורינגיה. השם 
ם׳ הוחל אז גם על מיסן, כ״ס׳־עלית" ( 53611860 ־ 01361 ). 

במות הנסיך־הבוחר פרידריך 11 חולקו נחלות־המשפחה בין שני 
בניו, ארנסט ואלברכט, וחלוקה זו לענפים הארנסטיני והאלברטיני 
של בית וטין(ע״ע) הביאה במרוצת־הזמן להחלת השם ס׳ על שררות 
רבות מאוד: ס׳־וימאר־איזנאך, ס׳־קובורג־גותה, ס׳־מינינגן וס׳- 
אלטנבורג. 

נסיכות־הבחירה ם׳ (סתם ם׳), ובכלל זה דרזדן וליפציג, היתד, 
תחילה בידי הענף הארנסטיני של המשפחה. בנו של ארנסט, הנסיך־ 
הבוחר פרידריך ( 1486 — 1525 ), יסד ב 1502 את אוניברסיטת ויטנברג. 
הוא ואחיו יוהאן ( 1525 — 1532 ) נתנו את חסותם למרטין לותר. 
הנסיך־הבוחר יוהאן־פרידריך ( 1532 — 1547 ) היה מראשי הברית 
השמאלקאלדית של הפרוטסטנטים. אחרי מפלתו בקרב מילברג מידי 
הקיסר קארל 7 \ ( 1547 ), הועברה נסיכות־הבחירה לענף האלברטיני. 

מוריץ מם׳ ( 1547 — 1553 ), ראשון הנסיכים־הבוחרים מהענף 



האלברטיני, שקד על שמירת שלטון מתוקן, ניצח, עם בעלי־בריתו, 
את קרל ■ע והבטיח את השגי הפרוטסטנטים. אחיו ויורשו, אוגוסט 1 
(ע״ע! 1553 — 1586 ), פיתח את כלכלת ם׳ ואת צבאה, יסד בת״ס 
ומוסדות־תרבות, ובימיו היתה ם׳ למנהיגת הפרוטסטנטיות. במלחמת 
30 השנה (ע״ע) נפגעה ס׳ מאוד. כלכלתה התאוששה, הודות למכרות 
ולתעשיית המתכת והטכסטיל, שהתפתחו בה בעידוד שליטיה. הנסיך־ 
הבוחר אוגוסט 11 (ע״ע) ״החזק״ נבחר למלך פולניה ( 1697 ), ודבר 
זה העלה את חשיבות ם/ אך סיבכה ב״מלחמת-הצפוך עם שוודיה 
וכן ״במלחמת הירושה הפולנית״. אוגוסט 111 (ע״ע) הנסיך־הבוחר 
של ס׳ ומלך פולניה ( 1733 — 1763 ), לא יכול היה למנוע את סיפוח 
שלזיה לפרוסיה בידי פרידריך 11 (ע״ע), ובמלחמת שבע־השנים 
(ע״ע) היכו הפרוסים את צבא־ם׳ והארץ היתה זירת־קרב. הנסיך־ 
הבוחר פרידריך אוגוסט 111 ( 1768 — 1827 ) סייע לפרוסיה במלחמתה 
בצרפת ב 1806 , ואחרי המפלה במלחמה נהיה לבעל־ברית נאמן של 
נפוליון, הועלה במצוותו לדרגת מלך, הצטרף ל״ברית הרינוס" וזכה 
בשטחים שנלקחו מפרוסיה ובדוכסות ורשה. בקרב ליפציג ( 1813 ) 
לחם לצד נפוליון ונפל בשבי. בקונגרס־וינה סופחה יותר ממחצית 
ם׳ לפרוסיה, ום׳ היתד, לממלכה קטנה. במלחמת אוסטריה—פרוסיה 
( 1866 ) לחמה ם׳ לצד אוסטריה, ואחרי המפלה שילמה פיצויים 
כבדים ונכנסה לברית הצפון־גרמנית, וב 1871 — לקיסרות. במחצית 
השניה של המאה ה 19 היתה ם׳ למרכז תעשיית מתכות, מכרות 
וטכסטיל, ולאחד האזורים המתועשים ומאוכלסים ביותר בגרמניה. 
פועליה תמכו בסוציאלדמוקרטים, והממלכה נודעה כ״ם׳ האדומה". 
בתום מלה,״ע 1 התפטר המלך, ום׳ היתד, למדינה ברפובליקת ויימאר. 
אחרי מלה״ע 11 הוקמו שתי מדינות ם׳ בגרמניה המזרחית, אך פורקו 
ב 1952 ליחידות־משנה. 

בגרמניה המערבית הוקמה מדינת ם׳ התחתית ( 560 ז 8361 ז 16616 א) 
בשטחי הנובר, אולדנבורג, בראונשוויג ושאומבורג־ליפה, בגבולות 
ם׳ העתיקה בקירוב. 

- 2 ) £0 . 11 ; 8 4 192 י 1 ד \- 1 , 6 ^ 20 ^ 55761 750011516116 ) 811 ,) 1 ) 0. £. 80111x11 
. 1935 , 1-11 , 065011101116 510115150126 י ־ 131 ת 25011 ) 1£ ^ . 13 -£) 50111 

ב. ר . ג. 

על יהודי ם׳ יש ידיעות מהמאה ה 10 . בימי אוטו 1 ( 936 — 973 ) 
ישבו יהודים, בין היתר, במגדבורג, האלה, ארפורט ומרזבורג. עד 
המאה ה 13 ישבו בשלווה, ואז הורע מצבם בעקבות מסעי־הצלב 
ועלילות־הדם. ספר־ד,חוקים הגרמני "זאכסנשפיגל" ( 1220 — 1235 ) 
אסר עליהם נשיאת נשק, בניית בתכ״ג, העסקת משרתים נוצריים 
והחזקת משרות ציבוריות, אולם חשיבותם הכלכלית הביאה לביטול 
הגבלות רבות כבר באמצע המאה, והם הורשו לקיים בתי־דין ולה־ 






35 


סכסוניוז, זפסן — סכר 


36 


הזיק קרקעות. מתיל ספרי השו״ת מצטיירים חיי־קהילה ערים. הקהי¬ 
לות נשאו באחריות משותפת כלפי השלטונות. אספת רבנים וזקני- 
עדה התקיימה בארפורט ב 1391 . מבין חכמי ם׳: ר׳ אשר בן יחיאל 
(ע״ע) ור׳ יצחק'בן משה (ע״ע) מוינה. יהודי ם׳ נפגעו ברדיפות 
רינדפלייש ( 1298 ) ובגירושים שבעקבות המגפה השחורה ( 1348 — 
1350 ), ושוב בסדרת גירושים במשל רוב המאה ה 15 ומחצית המאה 
ה 16 , שבוצעו ביסודיות. במאה ה 16 הטילו השלטונות גם הגבלות 
על השתתפותם בירידים בליפציג. "כתב־חסות" ראשון בם׳ ניתן 
לברנד לחמן (ע״ע), ״יהוך־החצר״ של אוגוסט 11 (ר׳ לעיל). לחמן 
ישב בהלברשטט ( 1710 ), אל הושיב כסוכניו בדרזדן הבירה את 
קרוביו. קהילת ליפציג נוסדה ב 1710 . אוגוסט 111 ביטל את גביית 
"מס־הגולגולת" מיהודים שעברו בם׳ לרגל מסחרם, ובחסותו פעלו 
״יהודי־חצר״, מהם יוצאי פולניה ממלכתו; פרידריל אוגוסט 111 
הגביל ב 1772 את מספר היהודים. ב 1800 מנו יהודי דרזדן כ 1,030 
איש, וב 1815 — כ 500 . ב 1832 היו בממלכת ם׳ 850 יהודים, מהם 
712 בדרזדן. ב 1834 הורשו היהודים ללמוד מקצוע ולגור גם מחוץ 
לדרזדן, וענייניהם נמסרו לפיקוח המשרד לדת ולחינול. ב 1840 
תוקנה "השבועה היהודית", בין היתר, הודות להתערבותו של "רב- 
המדינה״ זכריה פרנקל (ע״ע). במהפכת 1848 הושג שוויון■ מלא, 
שבוטל ב 1851 והושג שנית ב 1868/9 . מספר היהודים עלה מכ 1,000 
ב 1849 ל 3,350 ב 1871 , ובעקבות האמנציפציה, גדל מספרם ל 6,600 
ב 1880 ול 17,600 ב 1910 ( 0.5% מכלל האוכלוסיה). גידול זה נבע 
בעיקרו מהגירת יהודים מפולניה ומגליציה, וגרם לזעקה אנטי¬ 
שמית נגד ה״הצפה״ ולחיכוכים פנימיים בקהילות עצמן. ב 1925 
ישבו בס׳ 23,200 יהודים ( 0.46% — מחצית מחלקם היחסי באוכלו¬ 
סיית גרמניה), רובם בליפציג, דרזדן וכמניץ; לא נתקיימו קהילות 
בכפרים. האנטישמיות נתבטאה בחוקים נגד השחיטה ואי-העסקת 
יהודים בשירות המדינה. ב 1938 החל חיסולו של היישוב היהודי 
בם׳ באמצעות החרמות, גירושים והגירות, ועם פרוץ המלחמה נותרו 
בם׳ מעט יהודים, שנכלאו במחנות־ריכח (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 525/7 ). 
עם תום מלה״ע 11 חזרו ונתארגנו קהילות בערים המרכזיות של ם׳ 
התחתית. ר. מ י. 

סכסונים ( 530115611 , 53x0115 ), שבט גרמני קדום. הגאוגרף תלמי 
(ע״ע), המזכירם לראשונה, מוסר שהם׳ התגוררו בשלזויג- 
הולשטיין של היום. במאה ה 3 — 4 כבשו הס׳ שבטים גרמנים אחרים 
ובוללום, והרחיבו את שלטונם דרומה עד לרינוס ולאמם ומזרחה 
עד מעבר לאלבה התחתי ולזאלה. הם נהיו לשודדי ים מסוכנים 
ביותר והטילו את חתיתם על חופי גליה ובריטניה. במאה ה 5 , 
בהתפורר שלטון רומא בבריטניה, פלשו הס׳ לאי זה יחד עם שבטי 
היוטים (ע״ע) והאנגלים, ויסדו בה כמה ממלכות (וסכם, אסכם, 
ססכס; וע״ע ממלכה מאחדת, עמ ׳ 870/2 ; אנגלו־סכסים. 

הם׳, אשר נשארו ביבשת, באיזור סכסוניה התחתית (-־ 161 > 16 א 
53011560 ) של היום, התנגדו זמן רב לפרנקים (ע״ע). קרל הגדול 
נלחם בס׳ כ 30 שנה( 804-772 ) עד שהכניעם; הם׳ לחמו בחירוף נפש, 
בהנהגת וידוקינד, למען האלילות ותרבותה. קרל הגדול ניתץ את 
במותיהם, כפה עליהם את הנצרות ויסד הגמוניות ומנזרים רבים. 
ההגמוניות היו בברמן׳ ורדו, מינדן, פדרבורן ומינסטר; אח״כ נוספו 
עליהן הגמוניות בהמבורג, הלברשטט והילדסהים. — ארצם של הם׳ 
אורגנה ע״פ המתכונת הפראנקית, אך נשתמר החוק הפרטי ה- 
סאכסוני ( 53x00001 צ^ 1 ). 

בסוף המאה ה 9 קמה דוכסות שבטית ( 51301016511612081:1101 ) 

של ס׳ (וע״ע סכסוניה). 

; 1921 ,. 5 11113 471%6172 ■ 3.61 76111171% ( 1 * 412 11713 71% ) 71 ^* 137 

- 1 * 1 ! 10 )* " 61 <£ , 1,1111201 ; 1931 , 671 * 1 ! 1€ )* 471%61 11113 . 5 ,־ 355£1 ז 1 ־ 8 \ד 

*6!16 51(11711716**1(1(11 1(713 *61716 £701)671171% 31(70!1 316 £7(171\611, 1933; 

1 ) 471210-5 1€ ! 7 , 11500 ^ .ס X071*, 1960; !0 071%171 ,£ז 10 !$ .י / 

1!16 412%!0-5(1X071 £(106, 1971 2 . 


סכסופון, ע״ע קלרנית וסכסופון. 

010020 אמפיריק 01 — 100$ ז!ק £01 56x105 — (תחילת המאה 
די 3 לםד.״נ), רופא ופילוסוף ספקני (סקפטי; ע״ע ספק, 

ספקנות), כתב יוונית. את חיבוריו ששרדו מחלקים בד״כ לשנים: 

( 1 ) ? 5061 ) 6110111 01 ! 8 ע 6 קקטת (״ראשי-פרקים בתורת־פירון״; 1 — 111 ), 
נקרא ע״ש פירון מאלים׳ מייסד האסכולה הספקנית. החיבור 
מביא הגדרת מונחי הספקנות והתקפה על תורת הסטואה (ע״ע). 

( 2 ) ? 1111106 ) 1091111 ; ? 6 ק 11 (לאט׳ 033111601311605 505 ז 6 ׳\ 1 >\, — 

״נגד המלומדים״; 1 — 1 ^. ביצירה זו הוטל ספק בתורותיהם של 
ה״פילוסופים" (לוגיקאים, פיסיקאים, אתיקאים), ו״המדענים" (הער 
סקים בדקדוק, רטוריקה, גאומטריה, אריתמטיקה, אסטרונומיה ומו¬ 
סיקה). 

זכורות טענותיו נגד ההגדרה (ע״ע, עמ ׳ 351 ) ; בהקש (סילוגיזם) 

ראה "מעגל-קסמים" (המסקנה "סוקראטס בן־תמותה" כבר כלולה 
בהנחה ״כל אדם הוא בן־תמותה״; וע״ע הגיון, תורת ה-, עמ׳ 357 ; 
יונית, פילוסופיה, עמ ׳ 617 ). בחיבוריו ניתן התיאור הכולל והממצה 
ביותר של התורה הספקנית ומובא בהם חומר חשוב על תורת־ההגיון 
הסטואית. הוא מוסר גם על חלוצי הסמיוטיקה (ע״ע). השיטה של 
ס״א בתור רופא היתד, אמפירית בעיקרה (בכך קשור החלק היווני 
של שמ ו: ? 0 * 1 ק 0:1 ״ן£• — איש הנסיון) ונבדלה מן השיטה 
התאורטית־לוגית שהיתה נהוגה בתקופתו. 

ש. סמבורסקי, חוקות שמים וארץ, 126 , תשי״ד ;, 13611112 .ז\ו 
. 8.0 ; 1932 2 ! 111 ^ 11 ^ $0 £01 , 810053111 £\ ; 1932 " 2 

- 08 ״ט 4 ז . 11 ; 1933-49 ,ע 1-1 ,(טכסט עם תרגום אנגלי) •£ ■ 5 ,׳< 1 ״ 8 
. 1954/8 , 1-111 , 1 >- 0 <}ס ,.£ . 5 ,(. 68 ) תמבמז 

20 ר, מבנה לרחבו של אפיק-נהר, העוצר את זרימת המים. 

תפקידיו*: הסדרת הזרימה (מניעת שטפונות, סחיפה וחת־ 

חתרות האפיק) ועצירת סחף וגרופת; העלאת פני-המים לשם ניצולם 
להשקיה; אספקת־מים; הפקת־אנרגיה; שיט (העמקת נהרות והזנת 
תעלות) וספורט. כיום בונים לרוב ס" רב־תכליתיים. 

על סכרי-בונים ע״ע בונה. קיימים ם" למניעת-סחף שלא באפיקי 
מים־זורמים, וע״ע אוקלהומה ותמ׳ שם, עם׳ 157 . מבנים אחרים 
למניעת שטפונות הם דייקים (ע״ע זלנד; הולנד, עמ׳ 710 , ותמ׳ שם, 
עמ׳ 719 ) וסוללות־גדה (ע״ע מיסיסיפי; מקונג). 

מבחינים בין סכרי-מילד (עפר או אבן) וס" בנדיט אבן או 
בטון (תת־סוגים: סכרי־כובד, סכרי-קשת, סכרי קשת-כובד וס" 
חלולים) — הנחשבים לעמידים, וס״ עשויים עץ או פלדה — הנחש¬ 
בים לקצרי-חיים. 

תולדות הם". הקדומים שבם", על־סמך מקורות שבכתב, הם 
ס׳-אבן על הנילוס, כ 15 ק״מ דרומית למף (שפעל ברציפות 
כ 4,500 שנה; כיום נותרו ממנו רק חרבות) וס׳-עפר על החידקל. 
הרומאים בנו סכרי אבן רבים, ואילו בארצות המזרח נפוצו סכרי 
עפר, שעורידיהם (בציילון, בהודו, וכן סכרי הנבטים בנגב, למשל) 
נותרו עד ימינו. הם׳ הקדום ביותר שנמצא בשימוש כיום הוא 0 ׳- 
אלמאנסה ( 53 ת 1013 \!) בספרד — ס׳-אבן, ששימושו החל לפני 1586 . 
במאות ה 16 וה 17 נבנו ם" רבים בספרד ובצרפת למטרות השקיה. 
עם התפתחות ניצול כוח־המים להנעה התרבו הם", למשל בהולנד 
ובאנגליה. ם" אלה נבנו ללא תכנון מדעי, ורובם היו סכרי־כובד. 
ב 1853 פורסמה לראשונה, ע״י הצרפתי דה סאזיי (ץ 532111 116 ), 
תכנית־ם׳ מבוססת על חישובים טכניים ועקרונות מדעיים. ס׳-הקשת 
הראשון היה, כנראה, ס׳-זולה ( 2013 ) בצרפת, שהושלם ב 1843 . הם׳ 
רב־הקמרונות הראשון היה סכר אלום ( 5.1001 !) בהודו, שהושלם 
ב 1800 . ס׳־סקילרודל ( 1116 ׳\ז 16 ץס 5011 ) בניו-יורק, שנבנה ב 1904 , 
היה ס׳־הגגות הראשון, וס׳-יום ( 90016 ) בקליפורניה, שנבנה ב 1908 
— היה הם׳ הראשון מבטון יצוק. 

בחירת מקום הם׳ וסוגו. האיתור נקבע לפי שיקולי עלות 





37 


סכר 


38 


(מחיר הקרקע, מחיר הובלת חמרי־הבניח, מחיר מצטבר של הובלת 
המים למקום השימוש וכיו״ב) ושיקולים הנדסיים. רצוי שבמקומות, 
שביניהם יש לברור, יהיה האפיק ישר וצר, לא עמוק מדי, ובעל קר¬ 
קעית מוצקת. עדיף מקום בו שיפוע האפיק קצוב. סוג הס׳ וגבהו 
נקבעים לפי המטרה שלשמה יועד הם/ לפי סוג המסלע והמבנה 
הטופוגרפי ולפי המחיר. יש לדאוג, בין השאר, לכך שגוף־המים 
הנוצר לא יציף שטחים מעל לתכנון ולא יגרום לעליה מוגזמת 
במפלס מי־התהום. 

תכנון ם". הס׳ חייב להיות גבוה למדי מעל למפלס מי־המעלה, 
בשיעור כזה, שלא יגלשו מים מעל קדקודו אף בזמן של גלים, וכן יש 
לתכנן מתקן להזרמת עדפי־מים (מברץ). בזמן הבניה יש להטות את 
מהלך המים מאיזור הבניה (ולהגן 7 עליו מפני שטפונות), בעיקר 
בסכרי־מילוי ובם" על קרקע רכה. הס׳ חייב להיות יציב נגד הת¬ 
הפכות ונגד החלקה. יש לתכנן פתחים מיוחדים, הניתנים לסגירה. 
דרכם יצאו המים המנוצלים (להשקיה, להזנת תעלות־שיט או להפקת 
אנרגיה). 

ס׳ - ע פ ר. סוג זה חוזר להיות נפוץ, מאחר שבמדינות המפותחות 
כבר נוצלו רוב המקומות המתאימים לסכרי־בטון ומחיר הבטון עולה, 
בזמן שהידע בתורת־הקרקע (ע״ע קרקע) מתרחב, וציוד מכני כבד 
מוזיל את הבניה בעפר. יש להתחשב במספר מגבלות, ביניהן: כל 
זרימת־מים מעל הם׳ הורסת אותו, ויש להשאיר גובה מספיק (בלט) 
מעל פני מי־המעלה ולהכין מברץ מרוצף, בעל כושר גדול להעברת 
מים! המים מחלחלים דרך הס׳ ויש לדאוג לאיטומו ולשיפועים 
מתונים של פניו, כדי שהעפר הרטוב לא יגלוש. הדופן שבמורד־הזרם 
(הפן המורדי) זקוקה להגנה מפני גשמים (אפשר לשתול דשא או 
לפזר חצץ), והדופן שבמעלה הזרם (הפן המעלי) זקוקה להגנה 
מפני גלים או ירידות מהירות במפלס המאגר. את הפן המעלי מרצ־ 
פים בלוחות־בטון, בשברי־אבנים (מרבוגת) או באספלט. כיום נהוגים 
בעיקר סכרי-עפר עם גרעין אטים, לרוב מחמרה או חרסית. בין אלה 
נחשבים למובחרים הם״ בעלי מילוי־אזורים: אזורים חדירים למים 
קרוב לדפנות, אזורים חדירים־למחצה לצדי הגרעין האטים. יש 
להוסיף מתקנים לניקוז, גם ניקוז אפקי ליד בסיס הס׳, ולבנות את 


עקב הפן המורדי 
מחומר חדיר ל¬ 
מים, למניעת הרי¬ 
סתו ע״י גלישה. 
למערכות הניקוז 
מוסיפים מסננות 
מדורגות, למניעת 
שטיפת העפר ב¬ 
זמן סילוק מי־ 
החלחול. 

מילוי העפר 
נעשה ע״י שפיכתו 
והידוקו באמצעות 
מכבשים מיוחדים, 
או ע״י מילוי היד¬ 
ראולי — שפיכת 
בליל של עפר ו¬ 
מים, המתנקזים 
לאחר מכן — ש¬ 
אינו זקוק לדחי- 
סה נוספת. 

סכרי־עפר בנויים היטב הם עמידים ביותר, כפי שיעידו ם׳ פאדא־ 

וויל בציילון (ארכו 17 ק״מ, וגבהו 20 מ׳), שנבנה לפסה״ג וקיים עד 
ימינו, ום׳ קריסטל ספרינגז, שנבנה ב 1877 בקליפירניה. ב 1906 , 
ברעש הגדול, הוזז ב 2.5 מ׳ — אך לא ניזוק. רוב הם" בישראל 
עשויים עפר (בית-גטופה, שובל ועוד). 

ם׳ מילוי־ אבן (מרבג), בנוי בד״כ מגוף תומך, עשוי שברי 
סלעים, מחלק חיצוני (כיום רק בפן המעלי) בנוי מרבג מהודק או 
מונח, לשם חיזוק הם/ ומשכבה אוטמת (בפן המעלי). כדי לקבוע 
היטב את האבנים במקומן הסופי, מזרימים בזמן המילוי מים בלחץ 
גבוה דרך האיזור המתמלא. האבן בה משתמשים חייבת להיות קשה, 
שלא תתפורר תחת משקל הם׳ שמעליה. שיפוע פני־הס׳ גדול מאשר 



□כר-עפר רב-שימזשי (נאוואתו, :מ מנסיקו). מנלש 
מרוצן־ (א), שבתחתיתו ירבתיים (ב). דאנם' טשטש 
גם לשיט, ומענן־הסירות נראה למעלה. קדקוד הסכר 
טשטש גם כנשר ( 1011 ;)ג 1 זוג 01 פא 0£ . 17.5 ) 


הסכרים הגדולים בעולם 




נפח המבנה 

ל פ י 

לפי הגובה 

סוג 

שנת השלמה 

נפח( 1000 מ״ק) 

ש ם 

סוג 

שנת השלמה 


ש ם 

ע 


149,961 

טאדבלה, פקיסטן 

ן■ 

4 

310 

נוריק, בריה״מ 

ע 

1940 

92,029 

פורט־פק, אד,"ב 


1962 

284 

גרא׳נד־דיבסנס. שוויץ 

ע 

1963 

70,390 

אואהי, אה״ב 


4 

270 

אינגורי, בריה״מ 

ע 

1967 

65,651 

מאנגלה, פקיסטן 


1961 

262 

ואיונט, איטליה 

ע 

1968 

65,548 

גארדינר, קנדה 


4 

244 

מיקה, קנדה 

ע 

1968 

59.639 

אורוביל, אה״ב 

ב 

1958 

237 

סובואזן, שוויץ 

ע 

1967 

59,386 

סינט לואיס, אה״ב 


4 

236 

סיאנסק, בריה״ם 

ע 

* 

58,000 

נוריק, בריה״מ 


1968 

235 

אורוביל, אה״ב 

ע 

1956 

50,843 

גריסון, אה״ב 


4 

233 

צ׳ירקי, בריה״מ 

ע 

1964 

44,370 

קייב, בריה״מ 


1965 

230 

קונטרה, שוויץ 

ע 

1955 

44,320 

גורקי, בריה״מ 


1962 

225 

באקרה, הודו 

ע 

1968 

43,729 

בנט, קנדה 


1936 

222 

הובר, אה״ב 

מ 

1970 

42,620 

אנזואן, מצרים 

51 

4 


מראטיניה, יוגוסלוויה 

לפי האורך בקדקוד הסכר 

לפי מאגר־המים המתוכנן 

סוג 

שבת השלמה 

אורך במ׳ 

ש ם 

סוג 

שנת השלמה 

נפח במיליוני 
מ״ק 

ש ם 

ע 

1964 

40,898 

קייב, בריה״מ 

נן 

1954 

(+)204,800 

אואן־פולז, אוגנדה 

ע 

1964 

36,917 

דניפר, בריה״ס 


1964 

169,400 

בראצק, בריה״מ 

ע 

ס 

16,139 

קאניף, בריה״מ 


1959 

160,328 

קאריבה, רודזיה־זמביה 

ע 

1952 

13,232 

צימליאנסקייה, בריה״מ 

מ 


157,000 

אסואן, מצרים 

ע 

1963 

12,941 

טווידביומס. אה״ב 


1965 

148,000 

אק 1 סומבו, גאנה 

ע 

• 


גוקסקיה, בריה״מ 


1968 

141,975 

דניאל ג׳לנסון, קנדה 

ע 

1961 

10,890 

קרמנצ׳וג, בריה״מ 

■9 

4 

73,300 

קראסנויארסק, בריה״מ 


סוג הסכר: ע — עפר, ב — בטון, מ — מילוי־אבן. * עדיין לא הושלם. (+) תוספת המים בימת ויקטוריה. תמונות של חלק מהסכרים — ר׳ הערכים 
הדנים במדינות או בנהרות (גם בכרך־מילואים). 





















39 


סכר 


40 



סבר־כובד (פריאנט, קליפורניה). באמצעיתו מנלש; בראש המגל?} תריסי־גלילים 
ובתחתיתו ירכתיים. מימי; מתפתלת תעלה, המובילה את מי־האגם 
0£ £311 ־ 1 ( 01 ■ 5 .ס) 


בס׳־עפר, כי סכנת הגלישה כאן קטנה יותר (זווית־החיכוך של 
חומר־המילוי גדולה יותר). ס׳־אסואן הוא דוגמה לסוג זה. ס" אלה 
היו נפוצים בימי־־קדם, וגם כיום, באזורים לא מפותחים, נבנים ם" 
קטנים מסוג זה בעבודת־יד (ר׳ תמ ׳ , כר׳ ף, בין ענד 510/11 ). 

ם׳ ־ כ ו ב ד, בנוי אבן או בטון. יציבות ם׳ כזה, נגד התהפכות או 
החלקה, מוקנית לו ע״י משקלו ומשקל המים הלוחצים עליו. רצוי 
להימנע ממאמצי־מתיחה בבטון, ולכן חייב קו־הפעולה המשותף של 
משקל הם׳ ומשקל המים לעבור בשליש האמצעי (הגרעין) של חתך 
הם׳. עובי הם׳, בכל רום, חייב להיות מספיק כדי לעמוד בכל תנאי- 
ההעמסה של הס׳ (למשל, למנוע שבירה, אפילו כאשר האגם קופא). 
שיפוע פני־הס׳ נקבע ע״י חישובי המבנה. הבטון חייב להיות קשה 
למדי, כדי שלא יתפורר תחת הלחץ הפועל עליו. גם הבסיס שעליו 
מונח הס׳ חייב להיות די חזק (לעתים יש לאששו ע״י הזרקת מי- 
צמנט בלחץ לתוך סדקים בסלע). נהוג לבנות חציץ (מסך בטון) 
מתחת לס׳, קרוב לפן המעלי, כדי למנוע חלחול מים מתחת לס׳ 
(חלחול כזה חותר תחת יסודות הס׳ וכן מפעיל עליו כוח־עילוי, 
שמפחית את יציבותו). בבניית ס׳־כובד משתמשים בסוגי צמנט 
ובשיטות יציקה מיוחדים כדי למנוע הופעת סדקים בזמן התקשות 
הבטון. 

לס׳־כובד בונים בד״כ מברץ־גלישה (מגלש), כדי שעודפי המים 
יגלשו מעל קדקוד־הס׳ (בחלקו או לכל ארכו). לקדקוד המגלש 
צורה זרמית, להגדלת כושר ההעברה ולמניעת הרס־השפה. חלקו 
התחתון של המגלש קעור (לעתים בצורת מקפצת־סקי), כדי שלא 
יפגע זרם־המים ביסודות־הס׳. כן נהוג לבנות במורד המגלש אגן־ 
שיכוך לזרם המים. 


סכרי בטון ואבן: 

מימין — סכר־קשת רב־שימושי (האנגרי הורס, מונטאנה); בתחתיתו תחנות־ 
כוח. לסכר מברץ־״לפופית", שפתחו (א) בולט מעל פני המים בתמונה; (ב) מוצא 
המברץ. קרקור הסכר משמש כגשר ( 1311131100 0£ ! £3. 1 ״! 811 . 11.5 ) 


ם׳-קשת (קמרון) מנצל את העברת הכוח לאורך הקשת 
אל יסודות מוצקים־יותר. למשקל הם׳ אין חשיבות רבה בחישוב 
חזקו, שנעשה כיום באמצעות דגמים או במחשב. ס" אלה מת¬ 
אימים לערוצים סלעיים עמוקים וצרים, ובמדינות מפותחות כבר 
נוצלו רוב האתרים המתאימים. גם בסוג זה נפוצים מברצי המגלש. 
ם׳ זה רגיש לליקויים בהכנת הבטון ופגיע לחבלות. 

ם׳ ק ש ת - כ ו ב ד הוא שילוב בין שני הסוגים הקודמים. חלקו 
העליון של הס׳ עומד בעומס בזכות הקימור, וחלקו התחתון — בזכות 
המשקל. ס׳־הובר באה״ב הוא דוגמה טובה לסוג זה.' 

ם׳-מ ש ענות (חלול), בו יש הפרדה בין המשענות, הנו¬ 
שאות את המשקל ואת לחץ המים, ובין החלק האוטם. שיפוע 
החלק האוטם (הפן המעלי) כ 45 0 , ושיפוע המשענות 45 0 —״ 60 . 
בין המשענות יש מקום לתחנות־כוח. משקל הס׳ וכמות הבטון 
הנחוצה לבנייתו קטנים מאשר בסכרי־בטון אחרים, אולם מחיר 
הקמתו גבוה, בגלל הצורך בבעלי-מקצוע מעולים וציוד מתאים. 
ם״ אלה, שהיו נפוצים במחצית הראשונה של המאה ה 20 , ניתנים 
לתת־סיווג כדלקמן: א) ם׳ לוחות ומשענות ( 11 ז>$: 111 < 1 תז\נ), הבנוי 
לוחות שטוחים הנשענים על משענות. ב) ם׳ רב-קמרוני, בנוי קשתות 
גליליות קצרות יחסית, אנכיות או נטויות. ג) ס׳ חרטום מסיווי, בו 
המשענות מתרחבות עד שהן מתלכדות. אין חלק אוטם נפרד. 
ד) ס׳-כיפות, דומה לס׳ רב־קמרוני נטוי, אך עשוי כיפות. 

ם" מפלדה או מעץ. סכרי-פלדה דומים לסכרי־משענות. 
אע״פ שעמידותם לא הוכחה כפחותה מעמידותם של סכרי־בטון, נבנו 
מעטים כאלה, כי הציבור נוטה לפקפק בחזקם. סכרי־עץ נפוצים יותר, 
אך משך קיומם, בתנאים הטובים ביותר, מגיע רק לכ 50 שנה. 
היום משתמשים בהם בעיקר כסכרי־עצירה לייבוש השטח בו יוקם 
הם׳ הסופי. בד״כ בונים סכרי עץ מארגזים ממולאים עפר או אבנים. 
דרישות החוזק והיציבות בס" אלו זהות לדרישות בסוגים האחרים. 

מבנים הקשורים בס". אפילו בם" המשמשים להסדרת 
תעלות־שיט, בהם כמות המים הנכנסת למאגר ניתנת לוויסות, 
זקוקים למברץ כאמצעי בטיחות. רק סכרי עפר זמניים להסדרת 
זרימת שטפונות, שמתוכננים להשטף בעת השטפון ולהבנות-מחדש. 
נבנים ללא־מברץ. המברץ של סכרי עפר או מרבג חייב להעביר את 
הספיקה המירבית האפשרית בעת שטפון בערוץ בו נבנה הס׳ 1 
המברץ של סכרי-בטון יכול להיות קטן יותר. המברץ הנפוץ הוא 
תעלה העוקפת את הס׳, בד״כ מרוצפת. בפתח העליון בונים מפתן 
המבטיח זרימה אחידה לכל רוחב התעלה. ם׳ נפתח הוא ס׳ 
שבפתח מברצו קיים שער או תרים, הניתן לפתיחה ולסגירה, 
לפי הרצוי. ס׳ ללא חלקים נעים נקרא קבוע. בתחתית המברץ 
נמצא לרוב מרצף, המגן על הערוץ התחתי מפני חתירה. בם׳ גבוה, 
שנמצא בערוץ צר, מחייב רחבו המוגבל של המברץ לעשותו עמוק — 
ודבר זה גורע מנפח המאגר. במקרה זה משתמשים בתעלות או במנ¬ 
הרות, בעלות תריס. אפשרות אחרת היא לבנות את פתח התעלה 


במרכז — סכר קשת־כובד בנוי אנז (ארד, גרמניה); הדקוד הסכר משמש כגשר 
(המרכז הגרמני לתיירות) 

משמאל — סכר־משענות (ע׳יזמוגה, רשות עמק־טנסי); בין כל שתי משענות 
תריס־הרמה לוויסות זרימת המים 




41 


42 


ספר — ספר 



חלקי סכרים: מימי! — בנייתם של תריסי־הרמה; הנלנלות נמצאות מעל התריסים (פליימינג נורג', יוטה־ויומיננ). נמרכז — ם 51 ם־רנים ( 5 יר סכר 
נימבום בקליפורניה). משמאל — פתחו העליון של פיר־ה״לפופיח״ (האננרי הורם) ( 011 תבמ 860131 0£ 801-6311 . 5 .ס) 


או המנהרה הרחק מגוף הס/ במעלה המאגר, ושם יש מקום לבנות 
פתח רחב יותר. אפשרי גם השימוש בפיר אנכי, שהמים נכנסים 
אליו לאורך כל הקפו (פיר עגול נקרא ץז 10 § 2 מ 1 מז 10 מ, ע״ש 
פרח הלפופית). הפיר מתחבר למנהרה אפקית המוציאה את המים 
ליד בסיס־הם/ 

התריסים הפשוטים ביותר הם לוחות השעונים על שגמים, 
שנשברים בהגיע לחץ המים (כל׳ המפלס) לערך קבוע מראש. 
במפחחים צרים אפשר להתקין תריסים עולים. במפתחים רחבים 
יותר בונים תריס מקורות-עץ, המוצאות ממקומן אחת־אחת. תריסי- 
פלדה אפשריים גם במפתחים שבהם אין להשתמש בתריסי־עץ. סוגים 
נוספים הם: תריסי־מקטע, שצורתם מקטע של גליל (רק ההקף) 
היכול להסתובב על צירו ולפתוח עי״כ מעבר. תריס־גזרה דומה 
לתריס מקטע׳ אלא שכל נפחו אטום. פתיחתו נעשית ע״י הזרמת 
מים מעל פאתו העליונה, וסגירתו — ע״י הכנסת המים, שלחצם 
גבוה, אל מתחת לגזרה. תריס גלילי מורם ע׳׳י הסעתו, באמצעות 
גלגלי שיניים הנוסעים על מסלול נטוי. לעתים מהווה הגליל, או 
הגזרה, את הס׳ עצמו (או חלקו). 

במקומות שלא היתה אפשרות לפקח באופן מתמיד על הס׳ נהגו 
לבנות ם״ בעלי תריסים אוטומטיים. לוח ש א נ ו א ן מחובר לציד; 
כשמפלם מי״מעלה מגיע לרום קבוע־מראש, מסתובב הלוח ופותח 
את המברץ. כשיורד המפלס, יש לסגור את הלוח מחדש. לוח מצויד 
בנטל נגדי נסגר בעצמו עם ירידת המפלס. ס׳ גגות בנוי 
מלוח עליון (הוא הס׳) ולוח תחתון (משענת), הסובבים על צירם. 
העלאתם והורדתם נעשית ע״י ויסות כמות המים הנמצאת בחלל 
שבינם לבסיס־הס׳. במקום תריסים אפשר להשתמש ב ג ש ת ה 
(סיפון), המרוקנת אוטומטית את עודף המים ברגע שמפלס המים 
מגיע לגובה הנקודה העליונה בצינור הגשתה. 

מרצף הוא איזור מרוצף, הבנוי על קרקע־האפיק במורד הזרם, 
למניעת התחתרות־האפיק. ה י ר כ ת י י ם, המגינות על גדות האפיק 
במורד הזרם, בנויות בד״כ מבטון. לאורך הס׳ בונים לרוב גשר, 
המשמש לתעבורה וכן לגישה לתריסים. בנהרות המשמשים למעבר 
דגים אל אזורי־הטלה בונים שורת בריכות מלאות מים (סולם־דגים) 
לאורך הפן המורדי, בהפרשי־גובה המאפשרים זרימה אטיודיחסית. 
הדגים קופצים מבריכה לבריכה או שוחים דרך פתחי-המעבד נגד 
הזרם. 

הוצאת מי־השימוש נעשית לפי סוג השימוש. בסכרי אבן 
ובטון משתמשים בצינורות בעלי מגופים (המגוף שבמוצא המים 
חייב לעמוד בפני הלחצים הנוצרים שם). בסכר־עפר מעדיפים 
מנהרות החצובות בבסיס־הס׳ או דרך אחד החיזוקים היצוקים. 
במברץ־פיר משתמשים באותה מנהרה אפקית גם להוצאת מי־ 
השימוש. 

רוב הם" בישראל מיועדים ליצירת מאגרים למניעת שט¬ 
פונות ולניצול המים להשקיה ולהעשרת מי־התהום. עד 1972 נבנו 


62 מאגרים מקומיים כאלה, בעלי קיבול כולל של כ 19.5 מיליון מ״ק. 
כמו כן נבנו 6 מאגרים אזוריים ו 4 ארציים (מלבד אלה של המוביל 
הארצי). הגדול במאגרים המקומיים הוא מאגר דלתון, שקיבולו 1.36 
מיליון מ״ק. קצב בניית המאגרים בארץ גדל והולך וב 1971 בלבד, 
למשל, נבנו 18 מאגרים. פיתוח שיטות הנדסיות לבניית סכרי עפר 
והכנת המאגר הוזיל את 
מחי־ המים "";וגויס אלה, 
והעיפוש בהם כדאי, גם 
בצנון הארץ (לכותנה ומ¬ 
טעי ש) וגם בדרומה (לוד 
בוא ז). 

משפר ס" !:מילוי״אבן 
נבג י על הירזן, להרמת 
מפלס המים ולהקלת הש¬ 
איבה. מאגר המים הגדול 
בארץ הוא הכנרת, שבמו־ 
צאה לירדן הוקם ם׳ (נבנה מחדש ב 1972 ) המאפשר ויסות פני־המים 
בימה. ם׳ נהריים, שהיה מיועד להפקת כוח, אינו בשימוש מאז 
מלחמת העצמאות. 



סנר־רנניה, כמוצא הירדן מהכנרת 
(המועצה הא 11 רית עמק־הירח) 


ש. אטינגן (עורך), מדריך לאינג׳ינר, כרך ב: בנאות, ח״ג, תשי״ח; 
. 1958 ,/ך ,ע 0£ /סמ ^ 766 / 0 #17/017 ,(. 6115 ) . 31 ) 6 5111860 . 0 

צ. רי. - יא. ש. 


סכר, מאבות־המזון החשובים, מופק בעיקר מקנה־ם׳ או מסלק־ס׳ 
(ע״ע סלק). 

ס ו כ ר - ה ק נ ה (סה״ק [סכרוזה, מ 0 נ 0 קרט: 031x313 או -ז $3 
10303 ]). סה״ק שייך לקבוצת הדו־סוכרים (ע״ע סכרים), ומורכב 
מגלוקוזה (ע״ע) ופרוקטוזה׳ הקשורות באמצעות קבוצותיהן המוח- 
רות. נוסחתו הכימית משקלו המולקולרי 342.3 ; 

נקודת־ההתכה 186 0 (תוך פירוק), והיא יכולה לרדת עד 1601 
בהתאם למידת־הנקיון של החומר. סה״ק מחזר את תמיסת פהלינג 
ואינו מגיב עם פניל־הידראזון. 

נוסחת המבנה של סה״ק: 
תמיסה מימית של סה״ק 
מסובבת את מישור־הקיטוב 
של האור ב ״ 66.5 ואיננה 
עוברת מוטרוטציה (ע״ע 
אופטית׳ פעילות). 

סה״ק מתגבש בגבישים מונוקליניים גדולים ונמס במים בקלות 
(ליטר מים, בטמפרטורה של ס 20 , ממס כ 2 ק״ג, ובטמפרטורה של 
ס 100 — כ 4 ק״ג). 

קנה־הס׳ וסלק-הס׳ הם חמרי-הגלם החשובים לייצורו הטכני של 
הם׳. למקורות־הפקה אחרים, כגון דולב־הס׳ (דבשת הס׳), דקלים, 
תירם ומקורות צמחיים אחרים אין היום חשיבות טכנית. 






















43 


44 


ספר 


לפני מלה״ע 1 היה היחס בין שימוש קנה-הס׳ לבין סלק-הס׳ 

כ 50:50 . אחריה ירד השימוש בסלק עד 22% ועלה בין המלחמות 
( 35.4% ) ואחרי מלה״ע 11 ל 40.8% ( 1945 — 1964 ) ול 46.0% ב־ 
1964/65 . עליה זו נגרמה בעיקר ע״י הרחבת שטחי גידול הסלק 
בבריה״מ: ייצור ס׳־הסלק עלה בארץ זו מ 2.7 מיל׳ טון ב 1940/41 
עד 10.45 מיל׳ טון ב 1964/65 . 

שלבי הייצור של סה״ק מקנה־ם׳ דומים בעיקרם לאלה של 
הייצור מסלק־ם/ והתיאור שלהלן חל, איפוא, על שניהם. 

מיצוי: הם׳ בסלק-הם׳ מומם בנוזל התאים. משום־כך חותכים 
את הסלק לפלחים דקים באורך של 5 — 10 ם״מ ומחממים אותם 
במים לטמם׳ של 75 0 . תנאים אלה גורמים לפלסמוליזה (פיצוץ התא 
וריקון תכנו) והם׳ עובר למים. על המים להיות נקיים וחפשיים ככל 
האפשר ממלחים. אם משתמשים בקנה־ם׳, מתחיל תהליך הייצור 
בטחינתו. קני־הם׳ מועברים דרך שרשרת של גלילי טחינה וריסוק. 
גם כאן מוסיפים מים, כדי לאפשר שטיפה ומיצוי טובים יותר. 
לאחר מיצוים משמשים פלחי־הסלק כמזון לבע״ח. עיסת קני־הם׳ 
(באגסה) משמשת כחומר־דלק וכמקור לצלולוזה. 

ניקוי: התמיסה המתקבלת לאחר המיצוי היא עכורה, וצבעה 
אפור (במקרה של סלק) וחום (במקרה של קנה ם׳). ניקד התמיסה 
נעשה בשני שלבים: א) הפרדה, ע״י הוספת סיד (ע״ע סידן) וחימום 
משקעים את חמרי־הצבע וכן מלחי־סידן של החומצות הזרחנית וה־ 
אוכסלית וחומצת הלימון: כן שוקעים בתהליך זה חלבונים (בעיקר 
אלבומינים) ופקטין. תוספת הסיד גורמת להבססה (אלקליזאציה) 
של התמיסה, דבר המונע את תהליך האינורסיה (ע״ע); ב) הרווית 
התמיסה בפחמן דו־חמצני משקעת את חסיד בפחמה. 

סינון: כדי לקבל ם׳ נקי ולבן יש צורך בסינון כפול של 
התמיסה. אח״כ מוסיפים גפרית דו־חמצנית לשם הלבנה ומניעת 
היווצרותם של חמרי־צבע בזמן העיבוי. 

ה ע י ב ו י נעשה בשני שלבים, הראשון מרכז את התמיסה לכדי 
60% — 80% ם׳ והשני לכדי 93% . העיבד נעשה בלחץ אוויר מופחת 
המוריד את נקודת הרתיחה של התמיסה ובכך מונע קלקול הם׳. 
בשלב השני הופכת התמיסה לתערובת צמיגה של גבישי ם׳ ותרכיז 
התמיסה המקורית ("דבשת האם"). 

גיבוש: כדי לגרום להתגבשות אחידה של התמיסה נוהגות 
שיטות אחדות, ביניהן חימום מהיר של חלק מהתמיסה או זריית 

גבישי ם׳ לבן עפ״נ התמי¬ 
סה תוך כדי חימום. שיטות 
אלה מיועדות ליצור מר¬ 
כזי התגבשות רבים ככל 
האפשר. לפני ההתגבשות 
הסופית מטהרים את הם׳ 

ע״י סרכוז(צנטריפוגציה), 

סינון, עיבוד בעזרת פחם 
פעיל ועוד. 

בתום הגיבוש מרכזים את 
גבישי הם׳, ואת שארית 
המים( 2%-0.5% ) מרחיקים 
ע״י גלילי יבוש מיוחדים. 

היסטוריה. ידיעות 
ראשונות על שימוש בקני¬ 
ם' מצויות מהתקופה הפרה- 
היסטורית מגינאה החדשה 
(ע״ע); שם הפיקו התושבים 
ם׳ ע״י לעיסת קני־הם׳. משם הועברו קני-הם׳ לאינדונזיה, לבנגל 
ולחלקים אחרים של הודו. ידיעות על הטכניקה של הפקת הם׳ מקני¬ 
הם' ע״י בישול הקנה, כבישת החומר ועיבוי התמיסה, נמצאו רק 


מהמאות הראשונות לפסה״נ. אולם, ידוע שתעשיית סה״ק היתה 
מפותחת במצרים במאה ה 11 לפסה״ג. 

לאירופה הגיע הם׳ ע״י אלכסנדר מוקדון שהביאו מהודו. דיוסקד 
רידם (ע״ע) כתב על ״סוג של דבש קשה הקרוי סאכארום (- 531x113 
!"טז)" שתכונותיו היו מתיקות והגרסות בין השיניים. בתקופתו 
יובא הם׳ מסין ומהודו דרך פרם ומצרים ושימש בעיקר לצרכי 
השליטים. 

המורים (ע״ע) הביאו עמם לספרד, במאה ה 8 , עם כיבושיהם, 
קנה־ם׳, וגידלוהו שם. וב 200 השנים הבאות היתה ספרד הארץ 
האירופית היחידה שבה גידלו קני־ם׳. 

במאות 10 — 12 היתה ונציה מרכז הסחר בם׳ — הצלבנים שמצאו 
באסיה ובצפון אפריקה שטחים גדולים של גידולי קני־ס׳, ייבאו 
משם ם׳ והפיצוהו ברחבי אירופה לשימוש לרפואה ולמזון. במאה 
ה 15 היו מטעי־ם׳ נרחבים בסביבות טריפולי, בירות וצור והופקו 
מינים שונים של ם׳. מוצרים אלה הועברו ע״י סוחרים ונציאניים 
לארצם. אבל קשיי התובלה, והכמויות המוגבלות, גרמו לעליית 
מחירו של הם׳, ומסיבה זו הוחל בנטיעת מטעי קני־ם׳ בדרום צרפת, 
איטליה וצפון אפריקה. באותה תקופה ולאחריה נסחר הם׳ המזוקק 
כסירום וכגבישים, לאחר שניצוק לצנצנות מיוחדות (בעיקר — 
בצורות חרוטיות). 

בגרמניה נוסדו מרכזים מסחריים לס׳ באוגסבורג, דרזדן ועוד — 

אך הם נהרסו במלחמת שלושים השנים ( 1618 — 1648 ). הולנד ואנ¬ 
גליה שלא נפגעו במלחמה זו ירשו את מקום גרמניה. רק במאה ה 19 
חזרה תעשיית סה״ק ותפסה מקום חשוב בגרמניה. וזאת משום 
קשריה ההדוקים עם ענפים תעשייתיים אחרים (בעיקר שוקולד). 

בתחילה גידלו קנה־ם׳ רק באסיה. ב 1452 העביר מלך פורטוגל 
הנריקה (ע״ע) "הספן" קנה־ם׳ לאיי מדיירה, וייסד תעשיית סה״ק 
באיים הקנריים. קולומבוס, במסעו השני, העביר קנה־ם׳ ממדיירה 
לסאנטו דומינגו. משם הגיע לקובה שחשיבותה בייצור הם׳ ובסחר 
העולמי בו גדולה גם כיום. המפעל הראשון לזיקוק ם׳ נוסד ב 1508 
באיזבלה (עיירה ליד סאנטו דומינגו). לאחר כיבוש מכסיקו ע״י 
הספרדים הקים בה קורטם שני מטעי ם׳ ענקיים שסיפקוהו לספרד 
ולפורטוגל. ממכסיקו הועבר גידול קנה־הם׳ לבראזיל, פרו וארגנטינה. 
במחצית המאה ה 17 היתה אמריקה המשוונית יצרנית הם׳ הגדולה 
בעולם וחשיבותו היחסית של המזרח הרחוק ירדה אף שכמויות 
גדולות של ם׳ הגיעו לאירופה גם משם. לאמריקה הצפונית יובא 
סה״ק ע״י מיסיונרים ישועיים. ב 1751 הוקם מטע הם׳ הראשון 
בלואיזיאנה וב 1791 הוקמה מזקקת הם׳ הראשונה בניו-אורלינז 
(ע״י אנטוניו מנדם). ב 150 השנים הבאות התפתחה טכניקת ייצור 
הם׳ באמריקה י הצפונית ע״י השלמת המתקנים הטכניים לזיקוק 
והקמת בת״ס טכניים לייצור ם׳ ( 1890 ), הכנסת מכשירים מודרניים 
(פולרימטר, 1849 ) ושימוש בתהליכים טכניים מתקדמים (פעפוע, 
1880 ).י 

אף שהם׳ היה בשימוש באירופה למן יה״ב המוקדמים היתה 
מציאותו נדירה ומחירו יקר. ב 1742 , למשל, נסחרה בלונדון אונקיה 
אחת של ם׳ במחיר 2.75 דולאר. 

באירופה, שהיתר, תלויה ביבוא ם׳ מארצות חוץ, התפתחה תע¬ 
שיית הם׳ לאחר שא. ז. מרגרף (ע״ע) ותלמידו אכרד ( 01131-3 \/ 1 ־ £31 ; 
1753 — 1821 ) הפיקו ( 1795 ) ם׳ מסלק, והראו שהחומר המתוק בסלק 
הרגיל זהה עם סה״ק. אכרד הקים, ע״י ברלין, משק לגידול סלק־ס׳ 
וב 1799 נמסרה הכמות הראשונה של גבישי ם׳ מיוצרים מסלק למלך 
פרידריך וילהלם השלישי. ב 1801 בנה אכרד את ביהח״ר הראשון 
להפקת ם׳ מסלק, וב 1803 פרסם הוראות לגידול סלק־ס׳ וייצור 
רנטבילי של ם׳. 

ב 1811 הטיל נפוליון את החרם על אנגליה, וכלל בו צו שאסר 
למכור ם׳ מהודו. לאחר סיום המלחמות הנפוליוניות ונפילת האימ־ 





45 


ספר — ספר־הדם 


46 


פריה הצרפתית נוסדו מפעלים רבים להפקת ם׳ בגרמניה, בוהמיה 
וארצות מרכז-אירופה. ב 1838 נזרע לראשונה סלק־ם׳ במסצ׳וסטס 
ושנים מעטות אח״ב נפוץ סלק הם׳ במדינות אה״ב אחרות. 
תעשיית ם׳ מודרנית ראשונה הוקמה, לקראת סוף המאה ה 19 , 
באלוארדו שבקליפורניה. 

כלכלה. גידול קנה־הס׳ תלוי בתנאים אקלימיים נאותים. תנו¬ 
דות בתנאים אלה גורמות לתנודות רבות בהיקף ייצור הס/ בשנות 
ה 60 הסתמנה עליה קבועה בתפוקה. 

ב 1931 נחתם בבריסל החוזה הבי״ל הראשון להפקת ם׳ ולסחר בו, 
עליו חתמו קובה׳ יאווה, פולניה, הונגריה, בלגיה, גרמניה וצ׳כו־ 
סלובקיה, שהחלימו לצמצם את ייצור הס׳ ולהתאימו לצריכה. גם 
ההסכמים שבאו אח״כ ( 1937 , 1953 , 1958 ) כוונו לקביעות הייצור 
והמחירים. 

ב 1965 נתכנסו בז׳נווה 80 מדינות ( 66 חברות ו 14 משקיפות) והן 
הסכימו, בסוף 1968 , על הסדרים לחלוקת הסחר בס׳: היצוא מקובה 
— לארצות הסוציאליסטיות; היצוא לאנגליה ולאה״ב — מבריה״מ. 
בהסכם זה נקבע מחירו של הס׳ ל 3.25 — 5.25 סנט לאונקיה. החוזה 
קבע מכסות ייצור של ס' למדינות השונות. 

במדינות רבות כדאית תעשיית הס׳ רק בגלל מכסי־מגן, הקלות 
במסים, פרמיות ליצוא וכו׳. כד המצב בישראל. 


תפוקת ס׳ במדינות הייצור העיקריות 
(אלפי טונות) 


1970 

1961/2 

1950/1 

1934/5 

1912/3 

השנה 

71,951 

51,622 

31,040 

22,447 

18,008 

סה״ב בעולם 

8,804 

6,522 

— 

1,457 

1,830 

בריה״מ 

7,559 

4,815 

5,759 

2,615 

2,467 

קובה 

5,327 

3,991 

2,257 

1,368 

139 

אה״ב 

5,019 

3,238 

1,900 

993 

333 

בראזיל 

4.634 

3,036 

1,242 

784 

1,312 

הודו 

2,900 

1,300 

— 

-- 

300 

סיו 


צריכת ס׳ לנפש (ק״ג) 


1970 

1963 


20.0 

17.3 

סה״כ בעולם 

11.6 

10.2 

אפריקה 

44.8 

44.6 

אמריקה הצפונית 

34.8 

32.5 

אמריקה הדרומית 

8.1 

5.7 

אסיה 

29.0 

18.0 

יפן 

39.7 

34.7 

אירופה 

52.7 

55.2 

הממלכה המאוחדת 

43.5 

36.5 

בריה״מ 

48.8 

61.3 

אוקיאניה 


כ 70% משטחי קנה־הס׳ מצויים בקובה, בראזיל, הודו, פיליפינים, 

איי הודו המערבית, אוקיאניה, טייוואן ואינדונזיה. סלק־ס׳ מגדלים 
כמעט בכל מדינות אירופה ובאה״ב ותפוקתו עולה על תפוקת קנה־ 
הס׳. 

בישראל מייצרים ס' בשני מפעלים שהחלו לפעול בראשית 
שנות ה 60 . תפוקת המפעלים מכסה כ 5 /< מתצרוכת הס׳ בישראל, 

עיקר תפוקת הם׳ בישראל מקורה בסלק־ס׳. תפוקת סלק הם׳ 
גדלה מ 1,000 טון ב 1948/9 לב 315,000 ב 1970/1 . 

הס׳ נחשב היום אחד ממצרכי־ה מזון החשובים ביותר. 60% — 
70% מתצרוכת הם׳ מיועדים לשימוש ישיר. היתרה משמשת לתעשיה, 
בעיקר במאפיות, במחלבות, בתעשיית ממתקים ומשקאות כהליים, 
בתרופות, בתעשיית הניר, בייצור מוצרים פלסטיים ובייצור המרי- 
נפץ. בשנים האחרונות התפתח שימוש חדש בסכרוזה כחומר מוצא 
בתעשיה הכימית — סכרו־כימיה. ע״י אסטריפיקציה בחומצות 


י אורגניות שונות מקבלים מוצרים שונים, כגון חמרים "פעילי־שטח", 
חמרי־ניקוי, חמרי־הרטבה, תחליבים וכד. אסטריפיקציה מקיפה יותר 
נותנת שמנים מהירי־ייבוש, החשובים לתעשיית הצבעים. גם לייצור 
חמרים מקרו־מולקולריים משמש הס׳ חומר־גלם חשוב. 


תפוקה וצריכה של ס׳ בישראל 


צריכה 

תפוקה 

השנה 

לנפש 

(ק״ג) 

סד,"כ 

(אלפי טונות) 

(אלפי טונות) 

46.2 

60.2 

110 

176 

29 

29 

1962/3 

1970 


תעשיית הם׳ מלווה הפקת חמרי־לוואי שונים: המולסדי משמשת 
לייצור כימיקלים, כגון כוהל, חומצת־לימון. אצטון, בוטנול וגליצרין, 
ולגידול שמרים. התססתה משמשת באיי הודו המערבית לייצור רום. 
מוצרי-לוואי אחרים הם אשלגן פחמתי, ציאנידים, אמוניה, פיח, 
חומצה גלוטמית ועוד. 

,(. 64 ) 100101115 ,) . 11 ; 1949-1950 , 1-11 ,. 5 / 0 ./״ 77 ) 11 ' 7 ,זז^ס . 19 

,^ 766/1710102 . 5 / 0 5 16 <} 7617161 , £10111£ .? ; 1951 ,^ 766/1710102 . 5 ) 866 
1 ) 1 * 1 ¥01 7/16 , 0 ^ת 0511£ ב 1 ז 1 'ד-§ת 11 ־ 61 ^ $ . 0 .£ ; 1953-1963 , 1-111 
? ¥0114 766 / 2720102/601 <(•!>£ ) ץזת 1 6 ־ 1 ,{ ; 1957 , ץ 70116 3 ת 0 76026655 ;. 5 
; 1963 0 ,\ 00 ?/ 710713 . 5 1716 ) 0 , 10 ) 163 ׳^ .? . 0 ; 1962 ,) 866 . 5 1/16 / 0 
; 4 ־ 1961 , 11 ־ 1 , 0613 1116 / 0 1561156$ ( 1 1726 ) 0 . 5 ,- 31 61 1165 § ט 13 . 0 . 0 

1116 10 011136 ,* 8011311 . 1 ״? ;* 1970 , 1717165 ) 0 16 ) 50666616 70 ,* £11180 .£ 
- 606 \ , 001111011 . 5 .* 113 ־ 111101 ; 1713.11516 1970 . 5 1176 / 0 71166011166 

.(שנתון) \ 00 < 1 

עז. ש. 

סכר־־הדם, הסוכר המצוי בדמם של בעלי־חיים. במובן כימי סה״ד 
הוא ם— גלוקוזה (ע״ע וע״ע סכרים). תפקידיו העיקריים 
של סה״ד הם: א) פירוק ע״י הרקמות להפקת אנרגיה (ע״ע גליקו־ 
ליזה); ב) סינתזה של שומן — התהליך העיקרי של אחסנת עדפי 
אנרגיה בגוף (ע״ע שמנים ): ג) סינתזה של גליקוגן (ר׳ להלן). 
תכולת הגלוקוזה בדם האדם היא 60 עד 100 מ״ג ל 100 סמ״ק 
( 60 — 100 מ״ג/%). רמה דומה מצויה בדמם של רוב היונקים האחרים. 
בציפורים הרמה גבוהה יותר ( 180 — 250 מ״ג/%) ובדגים נמוכה 
( 20 — 70 מ״ג/%). רמות גבוהות במיוחד מצויות בדם (ההמולימפה) 
של דבורים ( 2,000 מ״ג/%). 

רמת סה״ד נשמרת ביעילות רבה וסטיות ממנה המן סימן של 
מחלה (ע״ע סכרת). הרמה אינה יורדת מתחת לגבולות הנ״ל אף 
אחרי צום ממושך ואינה עולה בהרבה מעל לגבול זה אחרי הזנה 
בכמות גדולה של סוכר. דבר זה מצביע על קיומם של מנגנונים 
יעילים ביותר לוויסות רמת סה״ד. חשיבות מיוחדת נודעת לוויסות 
זה לגבי פעילותו של המח (ע״ע), החסר למעשה תשמורת של חמרי 
אנרגיה יעילים והוא תלוי בפעולתו באספקת הסופר מהדם. ירידה 
ניכרת מתחת לגבולות הנ״ל, מכל סיבה שהיא, גורמת להפסקת 
פעילותו התקינה של המוח, המתבטאת בתחילה באיבוד ההכרה, ואם 
מצב זה יתמיד יותר מדקות מעטות — יגרום לשינויים בלתי־הפיכים 
בפעולתו של המוח. 

שמירת רמתו הקבועה של סה״ד (ע״ע ד.ומא(סטזה) תלויה 
באיזון מדויק של תהליכי יצירתו ותהליכי ניצולו. מקור סה״ד 
בספיגת הסוכר מהמעי וביצירת סה״ד באורגניזם. אולם, כאמור, 
אין שמירת הרמה תלויה במקור הראשון, מאחר שרמה זו נשמרת 
גם בצום ממושך. יצירת סה״ד באורגניזם מרוכזת כולה בכבד 
(רק הכליות יכולות לתרום לסה״ד בתנאים מיוחדים). כריתת 
הכבד או הפסקת פעולתו הפיסיולוגית ע״י רעלים או מחלות כבד 
(נדירות ביותר) תביא במהרה לירידת רמת סה״ד (היפוגליקמיה). 

מקורות של סה״ד מהכבד הם: א) פירוק הגליקוגן (ע״ע) — 
גליקוגנוליזה; ב) יצירת סוכר מחדש (מהמרים לא־סוכריים) — 
גלוקוניאוגנזה. 






47 


ספר־הדם — ספרים 


48 


א) פירוק ג לי ק וגן הכבד מתבצעתע״יהראקציותהאב־ 
זימטיות הבאות: 

גליקוגן + פוספאט -> גלוקוזה — 1 — פוספאט גלוקוזה— 6 — 

( 1 ) ( 2 ) 

פוספאט -> גלוקוזה. 

( 3 ) 

תהליך 1 הוא פירוק השרשרת הפוליסכרידית ע״י פוספאט 
אנאורגני שמופעל ע״י האנזים פ(םםורילזה. תהליך 2 הוא התמרת 
מקום הפוספאט מהפחמן הראשון לשישי — מופעל ע״י האנזים 
פוספו גלוקו מוטאזה. תהליך 3 הוא פירוק הקשר האסטרי של 
הפוספאט עם הסוכר ושחרור הגלוקוזה ע״י האנזים פוספאטאזה. 

האנזים המפעיל את התהליך 3 מצוי בכמות ניכרת רק בכבד 
ובכליות ואינו מצוי בשריר ולכן אין הגליקוגן של השריר יכול 
לשמש מקור לסה״ד. הכליות אינן מבצעות גליקוגנוליזה (למרות 
מציאות האנזימים) מאחר שאינן מכילות כמויות ניכרות של גליקוגן 
בתנאים נורמליים. 

ב) גלוקוניא(גנזה: המקורות העיקריים ליצירה מחדש 
של גלוקוזה הם הגליצרול — המשתחרר בשעת פירוקם של השומנים 
(ע״ע ליפידים) — וחלק מהחומצות האמיניות הנוצרות עקב פירוק 
החלבונים. לשם יצירת סוכר מהגליצרול דרושה פוספורילאציה של 
הגליצרול לס — גליצרו־פוספאט (מתבצעת בכבד). 

הגלוקוזה נוצרת ע״י מספר תגובות אנזימטיות, הדומות (אך 
אינן זהות) להיפוך התהליך הגליקוליטי (ע״ע סכרים, ענד 52 ). 
חלק מהחומצות האמיניות (המכונות גלוקוגניות) מתפרקות לחומצה 
פירובית או לאחת מחומצות מעגל חמצת הלימון (ע״ע) ההופכות 
בכבד לחומצה פוספואנ 1 ל פירובית ומכאן, שוב בשינויים מסוימים, 
בהיפוך הגליקוליזה, לגלוקוזה. 

הסינתזה של גליקוגן שונה בכמה שלבים מפירוק הגלי* 
קוגן שתואר לעיל. פירוק הגליקוגן ע״י פוספאט אנאורגני אינו הפיך 
בתנאי התא החי. לשם סינתזה של גליקוגן מגלוקוזה— 1 —פוספאט 
יש להפוך את האחרון ל ?סס גלוקוזה ומכאן מתבצעת הסינתזה 
בעזרת האנזים גליקוגן סינתטזה בראקציה: 

? 170 גלוקוזה + (גלוקוזה)״ -> (גלוקוזה)!.״ + ? 170 . 

כן אין ראקציות הפוספאטזה של גלוקוזה—€—פוספאט ניתנת 
להפיכה, ולשם יצירת גלוקוזה— 6 —פוספאט דרוש האנזים הקסוקי־ 
נאזה. 

שמירת רמת סה״ד מחייבת כי מנגנוני השימוש של גלוקוזה 
יזורזו, או מנגנוני היצירה יעוכבו (או שני השינויים גם יחד) כאשר 
רמת סה״ד עולה, ולהיפך. כאשר הרמה יורדת. נמצא כי סה״ד עצמו 
הוא המפקח על שמירת רמתו. דבר זה מתבצע בעזרת הורמונים 
שונים. רמה גבוהה של סה״ד גורמת להפרשה מוגברת של אינסולין 
(ע״ע) מהלבלב. אינסולין מזרז את כל שלושת תהליכי השימוש ובו 
בזמן מעכב את תהליכי יצירת הסוכר. אולם האינסולין אינו ההורמון 
היחיד המפקח על תהליכי השימוש והניצול של סה״ד. ירידה ברמת 
סה״ד מביאה להפרשה מוגברת של הורמון הגדילה מההיפופיזה 
(ע״ע) אשר מעכב את השימוש בסוכר. ירידה נוספת בסה״ד מגרה 
את הפרשת הגלוקוקורטיקואידים מיתרת־הכליה (ע״ע) המגבירים 
את הגלוקוניאלגנזה. גם ההורמון ממוח יתרת־הכליה (האפינפרין) 
והגלוקגון המופרש ע״י הלבלב פעילים בהגברת יצירת סה״ד ע״י 
הגברת פירוק הגליקוגן של הכבד. אולם האפינפרין אינו מופרש 
בכמויות גוברות אלא במצבי דחק, כאשר רמת סה״ד יורדת לערבים 
המסכנים את קיום פעולות המוח. תפקיד פיסיולוגי נועד, כנראה, 
להפרשת הגלוקגון, מאחר שהוא מופיע במחזור הדם לאחר ירידה 
קטנה יחסית בסה״ד. הפרעה בפעילות ההורמונים הללו עלולה 
להביא לסטיות מהרמה הנורמלית של סה״ד. 

ב. שפ. 


סכרים. כימיה: הם" נמנים עם קבוצת חמרים המכונים פח¬ 
מימות. מבחינה כימית הם פוליהידרוקסי־אלדהידים ופולי־ 
הידרוקסי־קטונים (ע״ע) וכן חמרים בעלי משקל מולקולרי גבוה 
המתפרקים לתרכובות אלה על ידי הידרוליזה. השם פחמימה (קרבו־ 
הידרט) מבוסס על נוסחת המבנה הכללית שלהם — ״( 0 2 0 )״ 0 —׳ 
כעין תרכובת בין פחמן למים. אולם לניסוח זה אין משמעות, כפי 
שמתברר מנוסחת המבנה (ראה להלן); כן קיימים ם" שאינם מתאימים 
לניסוח הכללי הזה (דאוכסי־ס", ע״ע נוקלאיות, חמצות) והתולדות 
של הם". נוהגים לכנות בשם ם" את הפחמימות בעלות דרגת 
פולימריזציה נמוכה, ואילו בעלי דרגת פולימריזציה גבוהה מכונים 
פולי־ס". 

הם״ הפשוטים ביותר הם המונו־ס״ ( 65 ^ 1 ז. 3 ו 1 סס. 53 ס 0 ס 1 זז). כן 
נמנים עם הם״ האוליגו־ס״, הבנויים מ 2 — 10 יחידות מונו-ס׳. 

המונו־ם" מסווגים לפי מספר הפחמנים במולקולה לטריוזות 
(בעלות 3 פחמנים) טטרוזות (בעלי 4 ) םנטוזות( 5 ), הכסוזות ( 6 ), 

הפטוזות ( 7 ) וכן הלאה. נוסף על כך, מבחינים בין אלדוזות וקטוזות, 

מ 

לפי טיב הקבוצה הקרבונילית( 0 = 0 או 0 =ס) שבהם. כך מבחינים 
בין שני סוגי הכסוזות כלהלן: 


^0 = 0 

^ 0 ן 1 ^ 0 

(040^1), 

0 = 0 


(0000), 

אלדז חכסזזה 

1 

^ 0 ג * 0 


ד,טו רכסחה 


הם" הפשוטים ביותר, המכילים לפחות שתי קבוצות הידרוכסי־ 


ליות, הם הטריוזות 


^0=0 

1 

0^0^ 

1 

0^ 2 0^1 

נליצראלדהיד 

(אלדוטריחה) 

^ 0 ג ^ 0 

0 = 0 

1 

^ 2 0 ו^ 0 

די הידרוקס• אצטון 
(קטוטריוזוז) 

מאחר שהפחמן השני של הגליצראלדהיד הוא אסימטרי (מותמר 

האיזומרים הסטריים הבאים (ע״ע 

ב 4 קבוצות שונות), ייתכנו שני 


סטראוכימיה): 

^0=0 

^0 = 0 

1 

^0—0^ 

ז^ס— 0 ^ 

ן 

^ 0 ג ^ 0 

0^20^ 

ס־גלסנראלדהיד 

.!•*נליצראלדהיד 


ביחס לס" אחרים, מקובל לכנות את הצורה בה ההידרוכסיל השכן 
לקבוצת-הכוהל הראשונית ( 2 00 סכ>) הוא כדוגמת הס־גליצר־ 

אלדהיד כס־ם", בלי להתחשב בסיבוב האופטי של החומר. בטט־ 

/* 

תזות, שבהן שני פחמנים אסימטריים, ייתכנו 4 איזומרים סטריים, 
מהם שתי צורות הס הבאות: 


^-0=0 

8 — 0 = 0 

^-0-0^ 

^0—0 — ^ 

1 ־ 01 — 0 — 1 ^ 

^—0—0^ 


08,08 

ס־אריתרחה 

ס־תריאחה 


ושתי צורות הס המתאימות, שהן תמונות־הראי של שתי צורות הס. 
לפי אותו שיקול, אפשר לראות שקיימות 8 פנטוזות ו 16 הכסתות; 
ובאופן כללי: ״ 2 איזומרים, כאשר מ הוא מספר הפחמנים האסי־ 
מטריים. 

הקבוצות האלדהידיות והקטוניות של הס׳ אינן חפשיות, משום 






49 


סכרים 


50 


שהן מגיבות עם אחד ההידרוכסילים (עפ״ר בפחמן 4 או 5 ) ליצירת 
קשר המיאצטלי (ע״ע אלדחידים, עמ ׳ 429 ), 



וצורת הקשר ההמיאצטלי הופכת את המולקולה למבנה טבעתי: 



הטבעת בת 5 פחמנים וחמצן אחד נקראת פירן, ולכן נקראת 
צורה זו ם — גלוקופירנחה. מאחר שסגירת המעגל יצרה פחמן 
אסימטרי נוסף בפחמן הראשון (המסומן בי), יופיע כל ס׳ בצורת 
שני איזומרים, המכונים ט ו 3 , לפי המקומות של ההידרוכסיל וה־ 
מימן בפחמן הראשון (המכונה הפחמן האנ 1 מרי). 

שתי הצורות הללו, המכונות אגומרים, שונות זו מזו בתכונותיה! 
הפיסיקליות, ובעיקר בסיבוב האור המקוטב (ע״ע אופטית, פעילות). 
צורות אלה הופכות זו לזו ויוצרות תערובת שיווי־משקל בתהליך 
המכונה מוטארוטציה (ע״ע גלוקוזה). 

האלדוזות החשובות ביותר מבחינה ביולוגית הן הם—גלוקוזה 
(ע״ע), המכונה גם סוכר הענבים, הם—ריבוזה (ע״ע נוקלאיות, 
המצות), ה ם—מנחה, ה ט—גלקטוזה (ע״ע) וה ס—גליצראלדהיד. 

הסוכר השכיח ביותר בין הקטדס" הוא הפרוקטוזה (ס׳־הפירות). 

הוא מצוי בתמיסה בצורה הפירנואידית, וכן כטבעת בת ארבעה 
פחמנים וחמצן (פורן) בצורת ה ם—פרוקטו־פורנוזה 



גם צורה זו קיימת בצורת ט ו 3 , כנ״ל. 

קטוזות חשובות אחרות מבחינה ביולוגית הן הס—ריבולוזה, 
והדיהידרוכסי־אצטון. 

הצורה המקובלת ביותר לכתיבת הצורות הטבעתיות היא צורת 
ההטל של הוורת ( 1 (זז 0 ^ 03 ). בצורה זו משמיטים את הפחמנים של 
הטבעת ומדגישים את צלע־הטבעת הקדמי, לדוגמה: 



הטל זה מטעה במידת־מה, מאחר שהוא מתאר את המעגל הפיר־ 


נואידי (או הפורנואידי) כנמצא במישור אחד. אולם, למעשה, אין 
הדבר כך והטבעת הפירנואידית, למשל, מצויה בשתי קונפורמציות: 
צורת הכיסא וצורת הסירה. 


1) 



11 11 

^ד׳-סו* 

014,011 

ס- 

011 " 0 נ״ \\^׳ 0 " 

\ 



\ ^ / 

> 

^1( — 



! 

11 


\ * סו* 


611 

11 6*1 


צורו! ניס* 

צורת סירה 


צורת הכיסא היא היציבה יותר והיא השכיחה בס" הטבעיים. 

תגובות של ה מ ו נ ו ־ 0 ״. למרות העובדה שהס" מצויים 
בתמיסה בעיקר בצורת הטבעות הפירנואידיות והפורנ 1 אידיות, הם 
מגיבים בתגובות אפייניות לקבוצה הקרבונילית. הדבר נובע מכך, 
שקיים שיווי־משקל בתמיסה בין הצורה הפתוחה (הקרבונילית) 
והצורות ההמיאצטליות השונות. התגובה החשובה ביותר מסוג זה 
היא — חיזור של תמיסות גפרת־נחושת (תמיסת 111118 (€?), או 
כסף אמוניקלי, תוך חימצון הקבוצה הקרבונילית (אלדהידית) לחומ¬ 
צה — המכונה חומצה אלדונית (גלוקונית, גלקטונית, גולונית 
וכדומה). _ 



^0 


ח 00 :> 

ן 

ח 000 

״( 011011 ) 

"(ח 0 חצ>) 

"(חסוס) 

ח 000 

חססס 

ח 2 0 חכ> 

חימצה 

חומצה 

חומצה 

אלדרית 

אלדזדחיוז 

אלדחית 


בתנאים מסוימים קיים חמצון הקבוצה הכוהלית הראשונית, בעוד 
האלדהיד נשמר, ומתקבלת שורת החומצות האלדורוניות (ע״ע 
אורוניות, חמצות). 

חמצון הס׳ בשני הפחמנים הללו גם יחד יתן את החומצות 
האלדריות (: 31431-11 ). — כן ייתכן חיזור הס׳ לכוהל פוליהידרוכסילי: 

חשובה לזיהוים של המונדס" היא הראקציה עם 
פניל־הידרזין ויצירת האוסאזון (ע״ע). האוסאזוגים של 011,011 
הס״ השונים מתגבשים כגבישים בעלי צורה אפיינית ״( 011011 ) 
ובעזרתם אפשר לזהות את הס׳. היום משתמשים לזיהוי 011,011 
בעיקר בכרומטוגרפיה (ע״ע) על נייר. 

הס" יציבים בבישול בנוכחות חומצה מהולה, אולם בחומצה 
מרוכזת מתפרק הסוכר ומההכסוזות מתקבלת חומצה לבוליגית. 

בטיפול זהיר בבסיס אפשר להפוך אלדוזה לקטוזה ולהפך — 

ע״י התגובות הבאות: 


0 ^ ^ו־ו 

ח 0 — 0 ח 0 

ח 2 0 ח:> 

! 1 
חס—:> חס־-סח 

! . חס 

סי־־ס 

ן ־חס 

״( 011011 ) ״( 01011 ) 

"(חסחס) 

01,011 01,011 

ח 2 0 ח:> 

אלדזזה 

7 * 10 זה 



1 

חס-סח 


"(חסחס) 


ח 2 0 ח:> 


אפימר 



תגובות אלו הן הפיכות, וכשחוזרת ומתקבלת אלדוזה, מצוי בחלק 
מן המולקולות היפוך המבנה ע״י הפחמן השבי ביחס לאלדוזה 
המקורית, כל׳, האלדוזה החדשה שנתקבלה שונה מהמקורית בקוב־ 










51 


ספרים 


52 


פיגורציה של פחמן אחד בלבד, והיא מכונה אפימר של האלדוזה 
המקורית. תהליך־הפיכה זה בין האלדוזות מכונה אפימריזציה. 

אתרים (ע״ע). הקבוצות הכוהליות השונות של הם". יכולות 
להגיב גם עם כהלים אחרים וליצור קשרים אתריים. תרכובות 
בעלות חשיבות מיוחדת מסוג זה הן התרכובות הכוהליות בפחמן 
הקרבונילי(האנומרי) — תרכובות המכונות ג ל י ק ו ז י ד י ם (ע״ע). 

א סטרי ם (ע״ע). באופן דומה יכולים הם" להגיב עם חומצות 
וליצור אסטרים. כך מתקבל מהגלוקוזה עם אנהידריד של חומצת־ 
החומץ — הפנטה—אצטיל—גלוקוזה. האסטרים החשובים ביותר 
מבחינה ביולוגית הם האסטרים הזרחניים של הס׳/ המהווים חמרי- 
ביניים בשעת הפירוק הביולוגי של הם" (ע״ע גליקוליזה). 

אמינו־ס" הם ם" שבהם אחת הקבוצות ההידרוכסיליות 
מותמרת בקבוצה אמינית. בטבע ידועים בעיקר שני ס״ ממין זה: 
ה ם—גלוקוזאמין (ע״ע) וה ם—גלקטוזאמין, שבהם האמין החליף 
את ההידרוכסיל בפחמן השני. הגלוקוזאמין מצוי בפולי־ס" רבים 
ברקמות בעלי-התוליות, והוא המרכיב העיקרי של הכיטין (ע״ע). 
הס—גלקטחמין הוא מרכיב של הגליקוליפידים ושל הפולי־ס" 
המרכיבים את החסחוס (ע״ע) 
כן מצויים בעולם החי 
אמינדס" בעל תשעה פח- 
מנים. אחד מהם הוא החומ¬ 
צה הסיאלית (אוא-אצטיל- 
חומצה נויראמינית), המור¬ 
כבת מס-מנחאמין וחומצה 
פירובית, ומהווה מרכיב 
חשוב של הגליקופרוטאינים 
(תרכובות ס' וחלבון) ושל 
גליקוליפידים של קרומי 
תאי בעלי-חיים. השני הוא 
ה א־אצטיל־חומצה מוראמית, המורכב מגלוקוזאמין בקשר אתרי עם 
חומצת-חלב. הוא מרכיב חשוב בשלד הפוליסוכרי של קרומי תאי 
החידקים (ע״ע, וע״ע ליזוזים). 

ה ד ו* ם" ( 16$ > 1 ־ 1131 :> 11530 >) הטבעיים אינם אלא גליקוזידים 
(ע״ע), שבהם מחובר הס׳ למולקולת־ס׳ שניה, לדוגמה, ס׳ הלתת 
(המלטוזה; ע״ע לתת) מורכב משתי מולקולות גלוקוזה, בצורה 
הבאה: 

לפי הנראה בציור, הקשר 
הוא מסוג !> וקושר את ה¬ 
פחמן האנומרי אל הפחמן 
הרביעי של הס׳ השני. לפי¬ 
כך תכונה המלטוזה בשם ה¬ 
כימי : 0 — ס — גלוקופי- 
רנוזיל — 4,1 — ם גליקד 
פירנוזה. 

דדם׳ אחר, שאף הוא מורכב משתי יחירות גלוקוזה בקשר 4.1 
אבל בקשר גליקוזידי מסוג 3 , הוא הצלוביוזה. דדם" נוספים 
הם: הלקטוזה (ע״ע), שהיא 0 —ס גלקטופירנוזיל— 4,1 — ס — 
גלוקופירנוזה, והסכריזה(ע״ע סכר), שהיא ״—ס — גלוקופירנחיל 
0 — ס פרוקטופורנוזיד, ובה קשורים זה עם זה שני הפחמנים 
האנומריים של שני המונדס". 

בין ה ט ר י ־ ס" הקיימים בטבע יש להזכיר את הרפינוזה (הבנויה 
מפרוקטוזה, גלוקוזה וגלקטוזה), המצויה בסלק־הס׳ ובצמחים עיל¬ 
איים אחרים, והמלציטהה (הבנויה מגלוקוזה, פרוקטוזה וגלוקוזה) 
המצויה במיץ של עצי־מחט מסוימים. 

ביוכימיה. על פירוק הם״ ע״ע חמצון ביולוגי; גליקוליזה. 

ה ב י ו ס י נ ת ז ה של הס׳ באורגניזמים הטרוטרופיים מתקיימת 


תוך היפוך התהליך הגליקוליטי, מלבד 3 שלבים שאינם ניתנים 
להפיכה בתנאי התא החי. שלושת השלבים הללו הם: 

א) הפיכת חומצה פירובית לפוספואנול פירובט; לשם קיום 
תהליך זה הופך התא את הפירובט לחומצה אוכסלאצטית ע״י הראק- 
ציות הבאות: 

; ק+י)נ 1 \/ + 0009 • 0 ־ 0 ■ 9 2 _>י) 1100 ־>—קז* + 0 2 :>+ 00011 ■ 00 • נ 04 


ואח״כ מתקבלת חומצה פוספדאנול-פיסבית ע״י 


קז 009+0 :> - סס • ־ 09 ■ 9000 

קסס + 00011 — 0 = 3 ( 01 -- 

נזאגזזיץ 

1 

טריפזטפאט 

ס 


1 

0 ==ק— 0 

ן 


1 

0' 


ב) פרוקטוזה-דיפוספט מתפרק, ע״י פוספאטאזה ספציפית, 
לפרוקטוזה— 6 —פוספט ופוספט אי־אורגני. 

ג) גלוקוזה— 6 —פוספט הופך, ע״י פוספאטאזה ספציפית, לגלד 
קריזה ופוספט אי-אורגני. 

בעזרת תהליכים אלה מסוגלים אורגניזמים הטרוטרופיים ליצור 
ס׳ מחמדים אחרים (ע״ע סכר־הדם). צמחים ואורגניזמים אוטוטרד 
פיים מייצרים ם׳ מפחמן דדחמצני (ע״ע פוטוסינתזה). 

מעברים בין ס". ם" הופכים זה לזה בתא החי לא בצורתם 
החפשית, אלא בצורת האסטר הזרחני ותולדות אחרות. המעברים 
בין גלוקוזה לפרוקטוזה מתקיימים בגליקוליזה (ע״ע). הפיכתן של 
הקסוזות אחרות זו לזו מתקיימת בשלב של תרכובותיהן עם נוקלי־ 
אחיד—דיפוספט, לדוגמה הפיכת הגלקטוזה לגלוקוזה מתבצעת ע״י 
הראקציה: ?מס — גלוקוזה ך! ?סס — גלקטוזה. — הפיכת גלק- 
טוזה לגלוקוזה מתבטאת בהיפוך הקונפיגורציה בפחמן, כלומר באפי־ 
מריזציה (ראה לעיל) והאנזים המפעיל ראקציה זו מכונה אפימראזה. 

לתהליך זה חשיבות במטבוליזם הגלקטוזה, מאחר שבעזרתו 
הופכת תולדת הגלקטוזה לזו של גלוקוזה והאורגניזם יכול להמשיך 
בפירוקה בעזרת אנזימי המטבוליזם של הגלוקוזה (ר׳ להלן). — 
?מס— גלקטוזה נוצר מהגלקטוזה ע״י שני התהליכים הבאים¬¬ 

!. גלקטוזה + ???/ ־־> גלקטוזהח־פוספט + ? 0 ^ ; 

2 . גלקטוזד,- 1 -פוםפט ■ 1 - ?םס-גלוקוזד, -> ?סס-גלקטוזה + 
גלוקוזה — 1 — פוספט. תהליך 2 מתקיים ביונקים. 

בהידקים מתקיים מלבד תהליך זה גם התהליך: 

גלקטוזה־ 1 -פוספט + ?סס ־-> ?סס-גלקטחה + פירופוספט. 

תולדות האורידין־דיפוספט של הס" חשובות גם בתהליכים אח¬ 
רים, כגון יצירת חומצות אורוניות, וכן בסינתזה של גליקוזידים 
ודדס". החומצה הגלוקורונית נ(צרת ע״י חימצון קסס־גלוקוזה: 
?מס-גלוקוזה + * 0 ^ 1 2 ־-> 

-> ?סס-חומצה גלוקורונית + 09 .\!א 2 + 2 

תוצר זה משתתף ביצירתן של תולדות החומצה הגלוקורונית — 
גלוקורונידים. כן משמש ה?סס— גלוקוזה בצמחים ליצירת דדם": 
?מס — גלוקוזה - 4 פרוקטוזה־ 6 ־פוםפט ־־> 

-> םוכרחה- 6 -פוספט + ?סס 
פירוק החומצה הפוספורית תשחרר את ס׳־הקנה (סוכרוזה). כן נוצר 
בבלוטת החלב — ס׳-החלב (לקטוזה) ע״י הראקציה: 

?סס — גלקטחה + ס־גלוקוזה -> לקטוזה + ?סס 

לבסוף יש להזכיר כי ה ?טס— גלוקוזה היא צורת ד,גלוקוזה 
הפעילה, המשמשת ליצירת פולימרים של הגלוקוזה — עמילן בצמ¬ 
חים וגליקוגן בבעלי־חיים — ע״י הראקציה: 

?טס-גלוקוזה + (גלוקוזה)״ ־*> (גלוקוזה)!״+ ?סס 
ובה מתארכת השרשרת של הפוליגלוקוזה ביחידת־גלוקוזה נוספת. 

ה ?סס־גלוקוזה נוצר בתא מהגלוקוזה־ 1 ־פוםפט ע״י הראקציה: 
גלוקוזהס־פוספט + ??ס ?סס־גלוקוזה + פירופוסטפט, על 


ס. ס 

0009 



1 

00 

00011 ־ ־ 90 0009 

1 

1 1 

01—0-09 

1 ן 

ן 09 

1 

9009 

9009 נ 09 

1 

09 — 9 א 00 נ 09 

9009 

1 

1 

09,09 

חומצה 9 אצטיל מוראמית 

9009 

! 

9009 

1 

9009 

1 

09,09 

חימצה א אצטיד נזיראממית 
(חומצה סיאלית) 


09 נ 9 :> 

011 

1 

09 


\ 

1/9 

׳א 

"?\ז 

י\| 01 


" 0 '/ך 

ן 

1 

09 

ן 

1 

0 



מלטוזה 







53 


ספרים — ספרת 


54 


תהליכים אחרים לפירוק הביולוגי של ם״ והפיכתם זה לזה — ע״ע 
פנטוזות-מעגל. 

ב. שם. 

תזונה. הפחמימות הן אחד משלושת אבות־המזון(ע״ע תזונה). 
בדיאטה הנורמלית הן מצויות כפולי-ס", דו־ס" ומונו־ס", ומקורן 
בעיקר צמחי (ר׳ טבלה 1 ). מבין הפולי־ם״ — התאית, ההמיצלולוזה 
והפקטין (ע׳ ערכיהם) אינם ניתנים לעיכול ע״י האדם, ואילו יתר 

טבלה 1 


פחמימות במזון ומקורותיהן 


תוצר סופי 
בעיכול 

מקורות עיקריים 
במזון 

% מהם 
במזון 

הסוכרים 




אינם ניתנים 




3 

לעיכול 



גבעולים ועלים של 


תאית 


— 

ירקות, קליפות של 


והמיצלולוזה 



זרעים 




— 

פירות 


פקטינים 

ס 



2 

נעכלים חלקית 

—1 

פרוקטחה 

שום, בצל 


אינולין 


מנחה 

קטניות 


מנהאן 


גלוקוזה, 

סלק־סוכר 


ראפינוזה 


פרוקטוזה 





וגלקטוזה 








נעכלים 





כשלימות 


גלוקוזה 

דגנים, פקעות 

50 

עמילן ודכסטרין 



וקטניות 




גלוקוזה 

בשר ודגים 


גליקוגן 


גלוקוזה 

קנזדסוכר 

25 

סוכרוזה 

13 

ופרוקטוזד, 

וסלק־סוכר 



-1 

גלוקוזה 

חלב 

10 

לקטוזה 

ס 

וגלקטוזה 

ומוצרי־חלב 




גלוקוזה 

מוצרי־לתת 


מלטוזה 


גלוקוזה 

פרוקטוזה 

פירות, דבש 

5 

5 

גלוקוזה 

פדוקטוזה 

׳ *י 
ס /- 

ס צ 
ס 


הס״ נעכלים חלקית או בשלימות. עיכול הפחמימות (ר׳ טבלה 2 ) 
מתחיל בפה, בפירוק העמילן והז־כסטרין (ע׳ ערכיהם) ע״י האנזים 
מלטאזה המצוי ברוק. הדרם" מתפרקים בקיבה (סוכרוזה) או במעי 
הדק (מלטוזה ולקטוזה). המונו־ס" הנוצרים נספגים לדם, ומובלים 
לכבד. הפרוקטוזה והגלקטוזה הופכים לגלוקוזה (ר׳ לעיל). הגלוקלזה 
הנוצרת משמשת להפקת אנרגיה או נאגרת (ע״ע סכר־הדם). 


טבלה 2 

שלבים בעיכול הפחמימות 


עסיוו^ וגספו-וי* גדזקוור. סינדזזד. 0 דז?ט 1 זי. דד,"ווה ניקנווזד, תאית 



__ 

—זניקייו ו•• 

- 1 - 

1 פ 1 ו? 0 וו 1 ו 

- _ _ 

ונסלו׳••* " 1 . " 
ו 0 רט* 1 יד מדג זי־ 

:ע ג: 

ניזיוווז 

3 ינר. 

יד! 



",זי־ 

1 ו,ויה ברוע 

א 

״ 

>11/1.0 


•ונא 

מהנגר נ 


; 1962 11/1712 *] / 0 * 116 >ז 1 >(( 1 ( 0 < 1 ז 04 ,■ £1 } 1 ז 5.83 * ׳; 0 ^ 51 51 

£ז\ 1:411£1181 <£וז 1 נ 0 ) * 71116 ^^ 011 ( 07171 ,(. 15 ) 0 ) 2 ) 510 . 11 .,£ - 111 ; 1 ז £10 .)"ן 
- 012 6 ) 1 > 7 ^ 7/7011 * 07 , 15011 ) 0371 . 3 . .£ ; 1963 ,(י\ . 701 ,ז 5 ז 151 מ 161 ) 0 ס 81 

. 1967 ,(\ 17 ! 1 * 7 ז 

סכךין וממתיקים מלאכותיים (מ״מ) אחדים, חמרים, 
שטעמם מתוק (לרוב הרבה יותר מסוכר רגיל), המשמשים 
להמתקת מזונות ומוצרים אחרים והחסרים ערך תזונתי. שימושיהם 
העיקריים הם: א. כתחליף לסוכר — במקרים של מחלת סכרת 
(ע״ע) או השמנת־יתר; ב. כחמרי־המתקה זולים למוצרי תעשיה 
כגון חמרי קוסמטיקה, טבק, משחת שניים, תרופות ועוד: ג. להמ¬ 
תקת מוצרים שבהם עלול סוכר לגרום קלקול, בשמשו קרקע־מזון 
לחיידקים ופטריות הגורמים לתסיסה. 


המה״מ הראשון ש¬ 
הוכן הוא הם׳. חומר 
זה הורכב לראשונה 
ב 1879 ע״י רמסן 
( 1.11610560 )ופאלברג 
(^ז 6 נ 31111 ״ן . 0 ) כא¬ 
שר חקרו את תולדות 
החמצון של אורתו־טולואן — חומצה סולפונית. במהלך מחקרם 
נוכחו, שנוצר חומר שמתיקותו גבוהה בהרבה מסוכר — הם׳. ם׳ 
הוא חומר גבישי לבן, מסים במקצת במים ( 1 גר׳ נמס ב 290 מ״ל 
מים קרים וב 25 מ״ל מים רותחים) ומתיקותו גבוהה פי 500 מזו 
של סוכר: משתמשים במלח-הנתרן שלו, המסים הרבה יותר (נ(תי־ 
קותו 300 — 500 פעם יותר מסוכר). לס׳ טעם־לוואי מר, הנגרם ע״י 
חמרים אחרים שמתלווים אליו בתהליך ייצורו. 

נוסף על שימושו כממתיק משמש ם׳ גם כמרכיב באמבטיות 
לציפוי מתכת וכחומר מייצב לתרופות המכילות פנותיאזון. ברפואה 
משמש ם׳ למדידת ספיקת מחזור הדם אצל חולי לב. ם׳ מוזרק 
לווריד הזרוע ונמדד הזמן הדרוש לחומר להגיע אל הלשון ולגרום 
להרגשת טעם מתוק. במנות רגילות (עד 1 גר׳ ביום = 20 טבליות) 
אין לס׳ השפעות לוואי מסוכנות, אולם במנות גדולות מאוד הוא 
משפיע על קרישת הדם. 

מ״מ נוסף הוא הציקלאמאט (בשימוש מ 1950 ) שמלחי הנתרן 
והסיזץ שלו משמשים לייצור טבליות־המתקה. בד״כ משמש הציק־ 
לאמאט כתוספת לס׳ ביחס של חלק אחד ס׳ ל 10 חלקי ציקלאמאט 
ובצורה זו אין מורגש טעמו המר של הם׳. במחקרים שנערכו בבע״ח 
התברר כי כמות גדולה מאוד של ציקלאמאט גורמת לתופעות לוואי 
שונות שהחשובה שבהן היא גרימת סרטן שלפוחית השתן. מאחר 
שלפי הוראת חוק-דלאניי(ץ 06 ב 61 ם) באה״ב יש לאסור שימוש בחומר 
העלול לגרום לסרטן בבע״ח או באדם, אסר מינהל המזון והתרופות 
האמריקני (.^ם?) את השימוש בציקלאמאט. איסור זה גרר ויכוח 
משום שהכמויות שגרמו להפרעה היו מקבילות לצריכת כ 2,000 
טבליות ליום — כמות עצומה ביחס לתנאי השימוש הרגילים. 

א. חב. 

סכרת ( 106111105 65 :ז£< 131 ם), מחלה שקשה להגדירה במדויק. 

לפי המקובל, היא נובעת מהפרעה מטאבולית, שמועברת 
בתורשה, המאופיינת ע״י הפרעה בחילוף־החמרים של הפחמימות. 
תוצאת הפרעה זו היא רמת סוכר גבוהה בדם, הופעת סוכר בשתן ושי¬ 
בוש חילוף־החמרים של השומנים והחלבונים—הגורם גיוס מוגבר של 
חומצות שומן לאספקת אנרגיה ופירוק חלבונים ליצירת גלוקוזה 
(ע״ע ספר־הדם). אם המחלה ממושכת, היא מלווה בד״כ בסיבוכים 
בכלי הדם ובמערכת העצבים. לפני שנים מספר אובחנה הם׳ ע״י 
העליה הממושכת והרצופה של רמת הסוכר בדם והפרשת הסוכר 
בשתן, דהיינו רמת־סוכר גבוהה בדם בצום. כיום מסכימים רוב 
החוקרים שיש לאבחן ס׳ גם ללא רמה גבוהה של סוכר בדם בצום. 

צורות המחלה. לס׳ באדם יש שתי צורות, המופיעות 
בגילים שונים, וסיבתן ומהלכן שונים: 1 . ס׳־הנעורים * 2 . ס׳-הקשיש. 

ס׳-הגעורים מופיעה בד״כ בגילים שבין 3 ל 18 שנה. מהלכה סוער 
וסיבתה, בד״כ, מחסור מוחלט של אינסולין בגוף, כתוצאה מניוון 
תאי-לנגרהנס בלבלב (ע״ע פנקראס). הסימנים הראשונים: השתנה 
מרובה, ירידה במשקל, אי־שקט ועצבנות, זיהומים. אצידוסיס (ר׳ 
להלן) עלולה להיות הביטוי הראשון של המחלה — הילד נעשה 
אי-שקט, הכרתו מיטשטשת ואחר כך אובדת. הילדים החולים זקוקים 
ברובם המכריע לטיפול באינסולין. לפני גילוי האינסולין היתה 
הפרוגנוזה תמיד חמורה. כיום, לאחר גילוי האינסולין והבנת עק¬ 
רונות התזונה והטיפול, השתפרו בהרבה סיכויי החולה בס׳-הנעורים 
להגיע לגיל בגרות ועמידה ולקיים אורח חיים תקין. 


1 


1 

<78 

00 א, 

/ \ 

0*2 <78, 

ן ן 

א 


1 

/ 


^ 50, 

/ 

סאנארין 

ןניקלאמאט הנתרן 










55 


ספרת 


56 


ס׳-הקשיש מופיעה בד״כ בגילים 35 — 45 שנה. מהלכה הקליני 
איטי ופחות חמור מבס׳-הנעורים, ויש בה פחות נטיה לאצידוסיס. 
בד״כ ערכי האינסולין בדם נורמליים ולעתים אף גבוהים יותר. 

ע״פ התגובה להעמסה של סוכר, הוגדרו קטגוריות אחדות של ם׳: 

א. ס׳ קלינית: תגובה דיאבטית וסימנים וסיבוכים של ס/ 

ב. ם׳ כימית (תת־קלינית): תגובה דיאבטית בהעמסת גלוקוזה 
ללא סימנים קליניים. ג. ס׳ סמויה: העמסת סוכר נורמלית, אך 
מלווה— ( 1 ) העמסת סוכר דיאבטית בעבר (בתקופת־הריון, או תוך 
זיהום. או לאחר כוויה, שבר, ניתוח, או מצב אחר של דחק [ 658 ־ 1 ) 5 ], 
או תוך תקופת השמנה); ( 2 ) העמסת סוכר בלתי־נורמלית בשעת 
גירד נוסף ע״י מתן סטרואידים. ד. ס , בכוח ( 15 ) 6 נ 3131 >- 6 זק: 
קדם־ם׳): אדם בעל העמסת סוכר נורמלית עלול לחלות בם׳ אם 
יש לו רקע תורשתי מתאים. לידת ולד שמשקלו עולה על 4.5 ק״ג 
מצביעה על ס׳ סמויה באם. 

שכיחותה של מחלת־הס׳ עולה עם הגיל. המחלה נדירה 
בגיל הילדות (בישראל 24 למאה אלף) ונפוצה מאוד בגיל הזקנה 
( 16% — 25 של האוכלוסיה), המספרים ביחס לשכיחות המחלה שונים 
לפי הגדרת המחלה (ר׳ לעיל). נוסף לחשיבות הגורם התורשתי 
בשכיחות הס/ מביא שינוי בסביבה לשינוי בשכיחותה באוכלוסיה 
מסדמת. בגברים מתחת לגיל חמישים הם׳ שכיחה יותר מאשר 
בנשים; לאחר גיל חמישים משתווה שכיחותה של הס׳ אצל נשים 
לזו של גברים ואף עולה עליה. ההשמנה היא גורם מסייע להופעת 
הס׳; באנשים בעלי נטיה תורשתית לס׳ עשויה מניעת ההשמנה 
למנת את הופעת הס׳. בדיקות שנעשו בארץ הראו, שאחוז חולי הס׳ 
בין היהודים בישראל אינו עולה על הממוצע בעמים אחרים. 

סימני המחלה: המחלה עלולה להיות סמויה באדם תקופה 
ממושכת, ולהתגלות רק בשעת־דחק. הסימנים הראשונים של המחלה 
במבוגר הם, בד״כ, רעב וצמא מופרזים והטלת שתן מרובה. בשלבים 
הראשונים יש עליה במשקל הגוף, ולאחריה — ירידה. עקצוץ בחל¬ 
קים שונים בגוף (בנשים במיוחד באיזור הערווה) עלול להיות אחד 
מסימני המחלה הראשונים, וכן זיהומים בעור — סמטות, פטריות. יש 
שהסימנים הראשונים של המחלה הם סיבוכיה: אוטם שריר הלב, 
מחלת כליות, הפרעה בראיה או מחלות כלי דם הקפיים, דהיינו 
טרשת עורקי הגפים, או נמק של בהונות הרגל. המחלה עלולה 
להתגלות אצל נשים בתקופת ההריון: הפלות חוזרות, עקרות, מוות 
תוך־רחמי של הוולד בחדשי ההריון האחרונים או מות הוולד בשעת 
הלידה. 

סיבוכי המחלה. 1 . סיבוכים מטאבוליים: 

א. א צ י ד ו ס י ס. עקב אי־יכולת הגוף להשתמש בפחמימות 
בגלל מחסור באינסולין (בין שהוא נגרם ע״י הפרשה מופחתת של 
אינסולין ובין ע״י דרישה מוגברת לאינסולין) וכן בשעת מחסור 
בפחמימות עקב הקאה או שלשול, מנצל הגוף חומצות שומן 
ממחסני השומן ומשתמש בהם כמקור אנרגיה. חלק גדול מחומצות 
השומן מתפרק בכבד לחמרים המכונים גופי־קטו: חומצה אצטו- 
אצטית — ( 09,0009 2 0009 ); חומצה 3 ן הידרוכסי-בוטירית — 
( 09,0009 ( 09 ) 09,09 ): אצטון (, 09,0009 ). חמרים אלה 
משמשים דלק מטאבולי לרקמות השרירים, הלב והכליות. אולם 
עם ההפרזה בניצול השומן נוצרות כמדות של גופי־קטו העולות על 
יכולת הרקמות לשרפן, והן מצטברות בדם ומופרשות בשתן(קטוסיס). 
הצטברות חמרים אלה, שהם חומצות חזקות, בדם גורמת לעליה 
בחומציות( (אצידוסיס). הגברת הפרשת השתן מביאה לאיבוד נוזלים 
וקטיונים ר^,* 3 א) המלווים את החומצות. יחד עם זאת מגרה חומ¬ 
ציות הדם את הנשימה, שהופכת מהירה ועמוקה — מנגנון שמטרתו 
סילוק חומצות מהדם ע״י פליטת 2 ס 0 וע״י פליטת חומצת-המלח 
( 901 ) אל הקיבה. אולם גירד הקיבה גורם לבחילה והקאה ולהפסד 
נוזלים נוסף. כתוצאה מכך נוצר מצב של דהידרציה — יובש; נפח 


הדם ולחצו יורדים, אספקת הדם לכליות מואטת, הפרשת התמרים 
הרעליים פוחתת והם מוסיפים להצטבר בגוף. נוצר מעגל קסמים, 
ובחוסר טיפול הוא מביא להלם, חוסר־הכדה ומוות. עדות למצב 
זה משמש גם ריח האצטון הנפרש בריאה. מתן אינסולין, נוזלים 
ומלחים, מפסיק את המעגל ומחזיר את החולה לכשרו, בד״כ, תוך 
24 — 48 שעות. 

ב. ה י פ ו ג ל י ק מ י ה. סיבוך שאינו חלק מהס׳ אלא תוצאה מה¬ 
טיפול בה. מתן־יתר של אינסולין או תרופות המזרזות את הפרשת 
האינסולין, בעיקר אם החולה אינו ניזון כראוי, גורם להורדת-יתר 
של רמת הסוכר בדם. בתוצאה מירידת רמת הסוכרים לערכים 
נמוכים מופרעת פעילותו התקינה של המוח. סימני ההפרעה הרא¬ 
שונים הם רעב, טשטוש קהכרה, הזעה מרובה ואחריהם ירידת לחץ־ 
הדם. אם החולה אינו מקבל סוכר, מחמיר המצב וגורם איבוד 
ההכרה, ולעתים — נזק קשה למוח, או אף מוות. 

הטיפול בהיפוגליקמיה הוא מתן גלוקוזה דרך הפה, או דרך 
הווריד, לפי הצורך. חולה הם׳, המקבל טיפול באינסולין, צריך 
לשאת עמו כמה חפיסות־סוכר, כדי לאכול אותו עם הופעת הסימנים 
הראשונים של היפוגליקמיה. 

2 . סיבוכים בכלי-הדם: 

א. פגיעה בכלי הדם הגדולים אינה מיוחדת לס׳, אולם 
שכיחות טרשת העורקים ומהירות התפתחותה גדולה בחולי ם׳ הרבה 
יותר מאשר אצל אנשים שאינם חולי ם׳. הנגע הטרשתי פוגע בכלי 
הדם הגדולים — ובעיקר בעורקים הכליליים, דבר העלול להביא 
להפרעה באספקת דם ללב (אוטם שריר הלב). כ 30% מכלל חולי 
הס׳ סובלים מסיבוך זה. טרשת העורקים עלולה לפגוע גם בכלי הדם 
של המוח ושל הגפיים. סתימת כלי הדם של הגפיים התחתונים 
גורמת לכאבים עדתיים ברגליים בשעת הליכה. בתחילה מופיעים 
הכאבים אחר הליכה ממושכת למרחקים גדולים, ובשלב מתקדם אף 
לאחר הליכה קצרה ביותר. כ״כ מופיע ניוון העור והציפרניים ונמק 
(ע״ע) של הגף. 

ב. שכיחות הסיבוכים של פגיעה בכלי-הדם הקטנים (נימים) 
גדולה, והיא עולה עם התמשכות הם׳. גורם הפגיעה הוא הת¬ 
עבות דופן הנימה כתוצאה משקיעת חומר פוליסכרידי והפרעה 
לאספקת הדם לאיברים. סיבוך זה עלול לפגוע בכל חלקי הגוף 
ומתבטא במיוחד בעיניים, בכליות. בעור ובמערכת־העצבים. 

העין: מחלת בלי-הדם של הרשתית והלחמית (רטינופתיה) 
מצויה ב 50% של חולי הס׳ שמשך מחלתם 20 שנה ומעלה. בכמה 
מארצות המערב השינויים ברשתית הם סיבה ראשית לעיוורון. 

הכליה היא האיבר השני, שבו למחלת כלי-הדם הקטנים 
משמעות קלינית חשובה. סימניה קליניים — הפרשת חלבון בשתן 
מצוי אצל 25% של חולים במחלת הם׳ במשך 15 שנים. הפגיעה 
בכליה, הנובעת מסיבוכי כלי־הדם, מופיעה כ 10 שנים לאחר גילויה 
של הס/ סיבוך זה גורם לתמותת כ 10% מחולי הס/ 

העור: שבירות מוגברת של כלי־הדם בעור שכיחה ומלווה 
בד״כ שינויים בכלי-הדם של הרשתית. אזורי כחלון וכיבים שטחיים 
מכאיבים וזיהומים של העור מופיעים כתוצאה מטרשת העורקים. 

מערכת העצבים: הפגיעה היא במוח, מוח־השדרה והעצ¬ 
בים ההקפיים והאוטונומיים. הפגיעה במוח באה כתוצאה מאי-ספיקת 
מחזור הדם של המוח מחמת טרשת העורקים. האזורים השכיחים של 
הפגיעה במוח-השדרה הם העמודים הגביים. הסיבוך הנורולוגי עלול 
להיות ההוכחה הקלינית הראשונה למציאות מחלת הס/ אך בד״כ 
הוא מופיע בשנים 5 — 10 למחלה. 

3 . סיבוכים אחרים: 

סיבוכים בשלד הם שכיחים כתוצאה מכיבים בעור, בעיקר 
ברגלים. בגלל תוסר התחושה, חודר הכיב עמוק אל העצם ונוצרת 
דלקת העצם. 




57 ספדת - 

ניוון הפרקים. עצמות הפרק מאבדות את צורתן האנטומיה. 
הפרק מאבד את רגישותו, וחבלה וזיהום אינם גורמים כאב לחולה, 
והוא ממשיך ללחוץ על הפרק ומגביר את הפגיעה והנזק. 

דלקות חניכיים חוזרות, וספיגת עצם־הלסת מסביב ל- 
שרשי-השינים, שכיחות בס׳ — דבר המביא בעקבותיו לרפיון השן 
ולנשירתה, 

ס׳ בהריון. התפתחות השליה וגידולו של הוולד מהווים 
מעמסה כבדה על החולה ועל מערכת הפרשת־האינסולין שלה. 
בהיותה בלתי־מספקת מלכתחילה, גובר מצב זה עקב ההריון, והמע¬ 
רכת מתערערת לגמרי. יתר על כן. השליה מפרישה הורמונים 
המחמירים את הס׳, במיוחד ההורמון הלקטוטרופי (ע״ע חלב) שפ¬ 
עולתו דומה לזו של הורמון הגדילה מבחינת החמרת הם׳. כתוצאה 
מכך זקוקה החולה למנות עולות של אינסולין. הבחילה וההקאה 
המלוות את ראשית ההריון מפריעות לאכילה ועי״כ מוגברת הנטיה 
להתפתחות אצידוסיס וקטוסים (ר׳ לעיל, עמ ׳ 55 ). 

שיעור תמותת העובר בתוך הרחם גדל בחדשים האחרונים של 
ההריון, ועל כן ממליצים לסיים את ההריון בשבוע ה 36 . 

ע״י טיפול נאות — איזון הם׳, שמירה על לחץ הדם ומניעת 
רעלת־ההריון — ניתן למנוע את מותו של העובר. 

היסטוריה ום׳ ניסויית. תופעות מחלת הם׳ תוארו בת¬ 
קופות קדומות בפפירוס מצרי ואצל רופאים הודיים. השם 0:65 ל 313 ) 
ניתן, כנראה, ע״י ארטאום ( 136115 ^; 30 — 90 לסה״נ), ומשמעותו — 
חודר דרך — מתאר את התופעה, שכל הנוזלים שהחולה שותה 
חודרים דרכו ומופרשים בשתן. וילים (ע״ע) הבחין בסוף המאה ה 17 
במתיקות של שתן־החולים; התוספת 161111115 ״ (בטעם הדבש) ניתנה 
ע״י קלן (״ 011116 ) באמצע המאה ה 18 ; להבדיל בין הם׳ לבין צורות 
אחרות של ריבוי שתן, שאף הן מכונות דיאבטם; הסוכר שבשתן 
החולים הוגדר כגלוקוזה (ע״ע) ע״י שודל ( 1 ג 61 זי\ 016 ) ב 1815 . 
מציאותן של חומצות קט( ואצטון (ר׳ לעיל, עמ׳ 55 ) בשתן חולי 
ס׳ חמורה נתגלתה ע״י פטר (ז 6 ״ 6 ? 1 1857 ) והוכחה קלינית ע״י 
נאונין (סץ״״בא! 1892 ). 

במאה ה 19 הביעו חוקרים רבים את ההשערה ששינויים בלבלב 
ממלאים תפקיד מרכזי במחלת הס׳. אולם הוכחה ברורה לכך ניתנה 
רק ע״י מרינג( 2 ת 1 ז 46 א) ומינקובסקי(ע״ע) ב 1890 , כאשר גרמו ל¬ 
הופעות סימני הם׳ בכלבים ע״י כריתת הלבלב. הם גם הוכיחו שמ¬ 
דובר כאן בהפרשה פנימית (ע״ע) של הלבלב ולא בהפרשה חיצונית 
של מיץ הלבלב. ב 1901 הניח אופי ( 6 !ק 0 ), ששינויים בתאים מיר 
חדים בלבלב — איי לאנגרהנס — הם האחראים להופעת המחלה. 

גילוי האינסולין ע״י בנטינג ובסט (ע׳ ערכיהם) ב 1921 הוכיח 
סופית כי המחסור באינסולין הוא סיבת המחלה וסיפק תרופה רבת 
עצמה המצילה את חיי חולי הס׳ ומאפשרת להם אורך חיים כמעט 
נורמלי. 

בבחינות רבות דומות ההפרעות המטאבוליות בם׳ האדם לאלה 
הנוצרות בחיות־נסיון במצב של מחסור באינסולין (ע״ע), כתוצאה 
מן: א) כריתת הלבלב; ב) הריסתו באמצעים כימיים (אלוקסן): 
ג) עיכוב ניצול הסוכר ע״י רעלים שונים או הזרקת נוגדן נגד 
אינסולין; ד) הזרקת גלוקוקו*רטיק(אידים והורמון הגדילה; ה) הזנת 
יתר של פחמימות בחיות בעלות רגישות תורשתית. 

האמצעים לגרימת ם׳ נתנו בידי החוקרים אפשרויות לחקור את 
ההפרעה המטאבולית במחלת הס׳ ואופן פעולת האינסולין. באותו 
זמן הוכיחו אמצעים אלה שם׳ אינה נגרמת ע״י חוסר אינסולין בלבד, 
אלא מופיעה גם כתוצאה מיתר פעילות של יתרת-המוח (הוסי [ע״ע]) 
ויתרת־הכליה. 

נתברר כי האינסולין הוא בעל פעולות רבות. הוא דרוש לחדירה 
תקינה של גלוקוזה לתוך תאי השריר ובהעדרו קטן השימוש בסוכר. 
האינסולין מפחית את גיוס החומצות השומניות ממחסני השומן של 


פלג׳וקיס 58 

הגוף ובהעדרו יגדל הגיוס הזה במידה רבה וריכוז חומצות השומן 
עולה כדי לספק לאורגניזם חומר מזון במקום הסוכר. העדר ממושך 
של אינסולין יביא לק טוס י ם (ר׳ לעיל). נוסף על כך, דרוש 
האינסולין לסינתזה תקינה של חלבוני הרקמות ובמיוחד של אותם 
החלבונים שהם אנזימי הגליקוליזה והאנזימים הדרושים לסינתזה 
של השומן. בהעדר אינסולין פוחתות הגליקוליזה והסינתזה של שומן, 
ולעומת זה יווצרו בכמות עודפת אותם האנזימים (בכבד) המביאים 
לסינתזה מוגברת של סוכר הדם. כתוצאה מכך יתמיד האורגניזם, 
החסר אינסולין, ליצור סוכר אף כאשר הדם מכיל כבר סוכר בכמות 
עודפת. 

הורמונים של יתרודהמוח ויתרת־הכליה (ע״ע; וע״ע הפרשה 
פנימית) פועלים בכיוון הפוך לאינסולין. הורמון־הגדילה מגביר את 
גיוס החומצות השומניות ע״י יצירת האנזים הדרוש לכך ומעכב את 
השימוש בסוכר; 11 ז 0 ^ מגביר את יצירת הסוכר מחלבונים (בין 
היתר ע״י יצירת האנזימים המתאימים). 

בהעדר אחד משני ההורמונים הללו לא תיווצר איפוא תסמונת 
של ם׳ גם אחרי הרחקת הלבלב. 

ד״ר ש. סוקניק. הס׳, 1958 ; ל. נלקן, תולדות ידיעותינו על הס׳ במאה 
האחרונה (הרוקח העברי, ט׳), תשכ״ג: א. מ. כהן, לקחים ממחלת הס׳ 
בישראל (מדע י״ז, 1 ), 1972 : ,(. 15 ) 6 ) ת 166 א . 1-1 ~ 2 ־ £11611661 . 1 ^ 

.<£ ,(. 611 ) .:) $$0 \ 1 . 0 .ז 6 מז\ן ; 1970 117111 ץז 0 ) 11 ״ 1 ;.מן .ס 

(כתביעת). א. מ. כ. - ב. שפ. 

סלבס, ע״ע סולוסי. 

סלג׳וקים, שמם של משפחת שליטים משבטי הגז (ע״ע אדגוזים) 
שהעמידה שושלות שליטים תורכים בארצות רבות. מייסד 
המשפחה היה סלג׳וק, מנהיגם של בתי-אב שנפרדו במאה ה 10 
מהקונפדרציה של התורכים האוגוזים, שהיו אז עכר׳ם, והתיישבו 
בסביבות ג׳נד, סמוך לשפת הסיר־דריה. ייתכן שמשפחת סלג׳וק 
היתד, נתונה להשפעת נוצרים, ואולי (באמצעות הכוזרים) להשפעת 
יהודים, לסי שלבני סלג׳וק היו גם שמות מהתנ״ך: מיכאיל, מוסא, 
אסראיל (ישראל) דונם (יונה). נראה שבמחצית השניה של המאה 
ה 10 התאסלמו הס׳ — קרוב לוודאי שהיה זה השבט התורכי הראשון 
שהתאסלם כולו. בני סלג׳וק התיישבו במחוז בוכרה (ע״ע, עמ׳ 771 ) 
והשתתפו במלחמות הסאמאנים נגד מלכי קרא-ח׳אן. ב 1025 חדר 
מחמוד (ע״ע) מגזני לטרנסאוכסאניה, שבה את ראש משפחת הם׳ 
ארסלאן-אסראיל והעביר רבים מאנשיו לח׳ראסאן (ע״ע). שטח זה 
נהיה לבסיסם של הם׳, ומשם החלו פושטים על הארצות סביבם 
והטילו חתיתם על צפון פרס, עראק ואזרביג׳אן. 

הם׳ שנשארו מעבר לסיר-דריה היו בהנהגתם של האחים טוגריל 
בך ודאה־ ג׳גרי בך, בני מיכאיל בן סלג׳וק. במחצית השניה של 
שנות ה 30 למאה ה 11 ביקשו ממושל ח׳ראסאן מטעם מסעוד, בנו 
דורשו של מחמוד מג׳ני, שיתן גם להם רשות לשבת בשני מחוזות 
של דדראסאן, נסא ופראוה. בבקשתם ציינו האחים שהם בני חסותו 
של הח׳ליף העבאסי, כדי להדגיש את נאמנותם לח׳ליף הסוני 
האורתודוכסי. אולם המו" מ בין המושל הגזנד לבין הס׳ נכשל 
ופרצה מלחמה ביניהם. בקרב דנדאקאן ( 1040 ) נחל מסעוד מפלה 
מוחצת והס׳ השתלטו על כל ח׳ראסאן והארצות סביבה: בשנות 
ה 40 השתלטו על ח׳וארזם (ע״ע), על ג׳רג׳אן שבדרום־מזרח הים- 
הכספי ועל טברסתאן שמדרום לים הכספי. ב 1055 כבשו גם את 
עראק, והח׳ליף העבאסי בבגדאד, שנהנה מתמיכת הס׳ באסלאם 
האורתודוכסי, הכיר בטוגריל בך כשליט עולם האסלאם. מעתה 
נתכנה טוגריל "שולטן". 

במות טוגריל ( 1063 ) ירשו בן אחיו, אלם ארסלן (ע״ע [כר׳ 
מילואים]). הוא ערך מסע נגד הקראח׳אנים והגיע עד לימת ארל 
( 1065 ). את עיקר מרצו הפנה נגד ממלכות הנוצרים בקווקאז וב¬ 
אסיה הקטנה, פלש לגאורגיה (ע״ע, עמ׳ 172 ), וב 1071 יצא למלחמה 




59 


סלג׳וקים — מדדן, ג׳ון 


60 



נגד הפאטמים (ע״ע), אויבי האסלאם האורתודוכסי. בהיותו במוצול, 
בדרכו לכבוש את חלב ודמשק מהפאטמים, נודע לו על חדירת צבא 
אדיר של הביזאנטים, בראשות הקיסר דיוגנס רומאנוס, לארמניה. 
אלפ ארסלן יצא נגדו, זכה בנצחון מזהיר בקרב מלזגרד (מנציקרט; 
19.8.1071 ) ושבה את הקיסר. נצחון זה פתח את אסיה הקטנה בפני 
התורכמנים שנתלוו לס׳ וביקשו מרעד, לעדריהם, ובעקבות קרב 
מלזגרד חדרו במספר כה רב לאסיה הקטנה עד שהפכוה ל״תורכיה". 

בנו ויורשו של אלפ-ארסלן היה מלכ־שאד, ( 1072 — 1092 ). בירתו 
היתד, אספאהאן, והוא המשיך בכיבושים: במזרח כבש את סמרקנד 
ואף את קשגר שבגבולות סין; במערב כבש את סוריה וא״י; ירו¬ 
שלים נכבשה ב 1071 , דמשק ב 1076 , אנטיוכיה ב 1084 ותימן ב 1092 . 
אולם המסע למצרים ( 1075 ) נכשל. 

בני מלכ־שאה נלחמו ביניהם והממלכה האדירה החלה להתפורר. 
הענף העיקרי של יורשיו, "הם׳ הגדולים", משלו בחבלי המזרח 
והמרכז בלבד, ומושבם היה באספאהאן, בגדאד ומרו. במות השולטן 
סנג׳אר ( 1157 ) בא הקץ על "הם׳ הגדולים". אולם שושלת אחרות 
של הם׳ האריכו ימים אחריה. בעראק שלטה שושלת ם׳, צאצאי 
מלכ-שאה, ב 1118 — 1194 . רובם היו קטינים בעלותם למלוכה ולמ¬ 
עשה שלטו שרי צבא, ואלה לחמו זה בזה. כמה משריר,ם הקימו 
מדינות עצמאיות, כגון משפחת זגגי (ע״ע) במוצול, הסלגרים 
בפארם והאתאבכים באזרביג׳אן. שושלת הס׳ בכרמאן שלטה עד 
1187 , ודרום־מזרח ערב (עמאן) היתה בשלטונה. בסוריה שלטו 
צאצאי תמש. בנו של אלפ-ארסלן ואחיו של מלכ-שאה. כבר ב 1098 
כבשו הפאטמים מידיהם אה ירושלים, ובתחילת המאה ה 12 כבר 
סולקו ם׳ אלה ושליטים תורכיים אחרים ירשו אותם. 

חדירת הס׳ לאסיה הקטנה עוררה את ביזאנטיון לפנות לעזרת 
המערב הנוצרי, וכך באה היזמה למסע הצלב הראשון. במסע צלב 
זה כבשו הצלבנים את ניקאה, ניצחו את הס' בדורילאום (אסקי 
שהיד; 1.7.1097 ), השתלטו על קיליקיה, וב 3.6.1098 זכו בנצחון 
גדול בכבשם את אנטיוכיה. וע״ע מסעי־הצלב, עט , 1111 — 1113 . 

מפעלם ההיסטורי של הס׳ של אסיה הקטנה היה החשוב משל 
כל הס׳ האחרים, והם גם האריכו ימים יותר מהאחרים ( 1077 — 1302 ). 
מייסד ענף זה היה סלימאן בן קטלמש בן ארסלן בן סלג׳וק. ם׳ אלה, 
שבירתם היתד, קוניה, כבשו מידי הביזאנטים כמעט את כל אסיה 
הקטנה, אך הצלבנים גרשום ממערב אנאטוליה. בימי השולטנים 
גיאת א־דין כי־כסרו 1 ( 1192 — 1210 ) ועלא א־דין כי־קבאד 1 
( 1219 — 1237 ), היתד, ממלכתם תקיפה מאוד, כלכלתה שגשגה והיא 
סחרה עם איטליה, ופרחה בה תרבות מוסלמית סינקרטית. לשון 


המינהל היתד, פרסית, אך העם דיבר תורכית. ממלכה זו היא שעשתה 
את אסיה הקטנה לתורכית ולמוסלמית והגבילה את שלטון ביזאנטיון 
לתחום צר ליד קושטא. באמצע המאה ה 13 השתעבדה הממלכה 
למונגולים, עד שהתפוררה לגמרי. וע״ע תורכיה, היסטוריה. 

פרט לאסיה הקטנה לא ארך שלטון הם׳ בשום מקום יותר מ¬ 
סס!— 150 שנה, ואולם הם חוללו שינוי כביר בתולדות אסיה המער¬ 
בית כולה, והשושלות שבאו אחריהם — הממלוכים (ע״ע) והתורכים 
העות׳מאנים — הלכו ביודעין בעקבותיהם. 

עד להשתלטות הס׳ פשטו בכל ארצות האסלאם כיתות שונות, 
בייחוד השיער, והפלג האסמאעילי שלה, ואלו חתרו תחת האסלאם 
האורתודוכסי. הס׳ הופיעו בכל מקום כמגיני האסלאם האורתודוכסי 
(הסוני) וכלוחמים נמרצים בשיער,. קו מדיני זה בלט בכל מעשיהם. 
הם׳ עמדו תמיד לימין התאולוגים האורתודוכסים, ואלה היו להם 
לתועמלנים ולעוזרים. הם׳ יסדו בכל הערים "מדרסות" (ע״ע מדר¬ 
סה"), ובהן התחנכו דורות של צעירים ברוח האורתודוכסיה. מהמד־ 
רסות האלה באו כלי-הקודש המוסלמים וכן פקידים שניהלו את 
משרדי הממשלה. למעשה היה שלטון הם׳ (וכן שלטון השושלות 
שבאו אחריהם) מושתת על ברית בלתי-כתובה בין התאולוגים לבין 
הצבא התורכי. כך החזירו הם׳ את עטרת האסלאם האורתודוכסי 
לישנה, וטבעו את חותמו על רובה של אסיה המערבית. ארדיכל 
מדיניות זו היה נזאם (ע״ע) אלמלך, הווזיר הפרסי הגדול של אלפי 
ארסלן ומלכ-שאה. המדרסה שיסד בבגדאד והקרויה על שמו היתד, 
לדוגמה למדרסות בכל עולם האסלאם. נזאם אלמלך הוא שעיצב את 
המשטר הפאודלי של הם׳, משטר שאח״כ קיבלו, במידה גדולה, 
המדינות היורשות. שלא כבאירופה הנוצרית הושתתה הפאודליות 
הסלג׳וקית־מוסלמית על עקרון החילופין המתמידים של האחוזה 
הניתנת לאביר במקום שכר. עקרון זה כבר הונהג בימי שושלת 
הבויהיים (ע״ע), שמלכה בעראק ובמערב-פרס מאמצע המאה ה 10 
עד אמצע המאה ה 11 , ומכאן שאינו חידוש שחידשו הם׳. אולם הס׳ 
הנהיגו משטר זה בתחום גאוגרפי רחב הרבה יותר ונזאם אלמלך 
קבע את כלליו בספר המדיניות שלו (סיאסת נאמה [בפרסית]). 
מטרת החילופין התכופים של האחוזות היתד, למנוע היאחזות האבי¬ 
רים במחוז מסוים והפיכתם לשליטים מקומיים; למעשה ניתקו החי¬ 
לופין את היחס שעשוי היה להווצר בין בעל ר,הפקד ובין אחוזתו, 
ושוב לא היה לו שום ענין בטיפוחה ובשכלולה, ועקרון זה המיט 
הרם על החקלאות ועל המשק כולו. 

א ר ד י כ ל ו ת סלג׳וקית — ע״ע ארדיכלות באסלאם, עט׳ 742 — 
747 . 

€71 }[ 747 ' 1 467 ? 11 ) £71 ^ 071651171 /{ י [ 111011 ־ 821 

,€ז 1 ק 1 ת 7 . 5 ^ / 0 601171£ < 1 , $3021111211 . 14 ; 1935 , 

,*ה 8 ה 1117 * 17114 1 ז 10 ז * 61 [**$ 5 ז 14 ? 1 61 ,מגזטי״ד , 0 ; 1938 

• ¥7€-0110 , 0311£11 . 01 ; 1961 , 417107 ? 12 45 / 171 . 3 1€ { 7 י €:> 81 .* 1 ; 1953 

. 1968 971271 

א. אש. 

סלדץ, ג׳ון — 56101611 0110 ( — ( 1584 — 1654 ), משפטן, מזרחן 
ומדינאי אנגלי. ס׳ למד באוכספורד, הוסמך לעו״ד ופנה, 

נוסף לעבודתו המקצועית, גם למחקר ולכתיבה, מחיבוריו הראשונים 
ראוי לציון מיוחד ■ 0113000111 11165 ־ 1 ־ (״חארי־כבוד״), 1614 ; חיבור 
זה, למרות ליקוייו והשמטותיו. נחשב עד היום למחקר המקיף והאמין 
ביותר על הנושא. את פרסומו כמזרחן קנה ב 15 תץ 5 0118 06 ("על 
אלוהי הסורים״), 1617 . ספרו 1111165 ) 0 ץ-! 1-11510 116 ־ 1 ־ ("תולדות 
המעשר״), 1618 , עורר סערת רוחות ונאסר, משום שטען, כי מקור 
המעשר אינו אלוהי. 

משקבע הפרלמנט ( 1621 ) שזכויותיו אינן נובעות מהכתר, נעצר 
ם׳ כמעורב בדבר. לפרלמנט נבחר ב 1623 והיה ממתנגדי באקינגם 
ומחסידי זכויות הבית; נאומיו המנומקים בוכות "עצומת־הזכויות" 
(ע״ע ממלכה מאחדת, היסטוריה, עט' 884/5 ) הופצו ברבים ובשנים 




61 


פלוץ, ג׳ץ — סלובניה 


62 


1629 — 1631 ישב שוב במאסר. הוא יצא נגד טענותיו של גרוטיוס 
(ע״ע- וע״ע דיג, עמ ׳ 350 ) בדבר חופש־ודמים ובחיבורו 6 ז £43 
6131151110 (״הים הסגור״), 1635 , תמך בטענה האנגלית לריבונות 
בים. ב 1640 נבחר שוב לפרלמנט ופעל נגד לוד (ע״ע). ב 1642 
פרסם 2 חיבורים חשובים: 1 >ת 13 §ב £1 0£ 3£6 ת 0 ז 83 1116 0£ 6265 ! 1 י\ 1 ז? 
(״הזכויות המיוחדות של הבארונים באנגליה״) * -מסס 50 ■ 01800111 
ז 00 (כ 1 ט 5 1110 0£ 0110805 ■!? 1 >ת 3 1261$ ? 1110 §ת 1 ת 661 ("מסה על 
הזכויות הרגילות והמיוחדות של האזרח״). ב 1647 קצב לו הפרלמנט 
סכום של 5,000 לי״ש כפיצוי על סבלותיו בתקופת המלוכה. 

ראויים לציון מיוחד ספריו על נושאים יהודיים שהתבססו 
על ידענות מופלגת ועל בקיאות בתלמוד ובספרות הרבנית במקורם. 

' ££66 16£65 1 זזט£) 1 ז 50011 011 תט £6£ > 110113 111 11$ ג 111 ז 510 § $11000 00 
136011101 (״על חוקי-הירושה של העברים״), 1634 ! 500005510110 00 
1 ס £ 61360111 ן 6 111 נ 1 :ז 1£163 :ז 00 <ן ת! ("הורשת־הכהונה אצל העברים"), 
1 ־ 11 , 1638 ; 1 מ 3 ת 11 ק 01501 6 6731111311 01 06011010 )0x13 זג 11 00 
£46613601001 ("על החוק הטבעי וחוק העמים לפי תורת העברים"), 

1640 ! £00105130 £118 ;!£¥ 6316083110 01 00111 30110 010 015501113110 

131030 ) 0 ( 11030 ( 101 ) 61 ? 5011 ("מסה על השנה האזרחית והלוח בקהי¬ 
לה או במדינה הקדומה של היהודים״), 1644 ; £131:3103 ■ 17x01 ("אשה 
עבריה״; על נישואין וגירושין אצל היהודים), 1646 ; 115 ז 1 > 0 תץ 5 06 

0111 ־ 3001 ־ £61 61€1001 ׳\ 1011015 ־ 1111 136£661011$ ק £1 ("על הסנהדרין 

ושלטונות המשפט של העברים הקדמונים״), 1 — 111 , 1650 — 1655 . 

דבריו בע״פ ( 73110 73610 ["שיחות בשעת הסעודה")), שנרשמו 
ופורסמו ע״י מזכירו ( 1689 ), י״ל במהדורות רבות ולא נס ליחם. 

; 1908 , 1 [ ,י■/;;/.׳,"/";/, 7 /״,;י-'י.י״ 7 .) /ס ץ'׳ 0 ׳.<.: 7 / 1 . , 5 ץ 4 ת $3 ' 1 .) 

. 1927 ,. 5 ./ / 0 */־ 77 7 / 6 ־ 77 ,(. 1 ) 6 ) 0110010 ? .? 

א. בו. 

סלובוללןה (או וילימפול), פרבר של קובנה (ע״ע) שבליטא. 

'קורותיו של היישוב היהודי ב 0 ' קשורות עם קורות 
יהודי קובנה, ותחילתו קודם לגירוש היהודים מליטא ( 1495 ). מאחר 
שיישובם בקובנה נתקל בהתנגדות קשה, התיישבו היהודים בם׳, 
שהיתה נחלת נסיכי בית רדזיויל (ע״ע). ב 1847 ישבו בס׳ כ 3,000 
יהודים, לעומת כ 2,000 בקובנה. עם ביטול ההגבלות ב 1858 , הפכה 
ס׳ לסרבר-עוני של קובנה. אולם אז הפכה ס׳ למרכז של תורה. 
ב 1863 הוקמה שם ישיבת ״אור־החיים״, וב 1874 הניח ר׳ נ. צ. פינקל 
("הסבא מס"׳) יסוד לישיבת "כנסת־ישראל", שהתנהלה לפי שיטת 
המוסר (ע״ע). ב 1893 נתמנה ר׳ משה מרדכי אפשטין (ע״ע) לראש- 
הישיבה. ב 1897 הוקמה ע״י מתנגדי שיטה זו "כנסת בית־יצחק". 
מאות בחורים מכל קצוי רוסיה נהרו לישיבות ס/ שפעלו עד 1940/1 . 
ב 1941 נערך בס׳ פוגרום ובו נהרגו כ 800 איש. באוגוסט 1941 נקבע 
בם׳ הגטו היהודי של קובנה ורוכזו בו למעלה מ 30,000 יהודים 
(על כך ע״ע קובנה). 

ב 1925 הקימה ישיבת "כנסת-ישראל" שבס׳ שלוחה בחברה (ע״ע, 

עט׳ 87 ), בראשות הרב יחזקאל סרנא, שעברה אח״ב לירושלים 
וקיימת בה עד היום בשם "ישיבת־חברון", בראשות הרב מ. חברוני. 

ד. מ. ליפמן. לתולדות היהודים בקובנה וס׳. א/ תרצ״א; ליטע, 1 
(מפתח בערכו), תשי״א; ש. ק. מירסקי [עורך], מוסדות תורה באירו¬ 
פה בבניינם ובחורבנם, 133 — 168 , תשט״ז; ד. בץ, ס׳ (מתור: יהדות 
ליטא, א׳), תש״ך. 

?זלו 3 ?יה ( 3 [ 1 ״ 6 ע $10 ), רפובליקה אוטונומית בצפון־מערב יוגו־ 
סלוויה. שטחה 20,253 קמ״ר, ובה 1,725,000 תוש׳ ( 1971 ). 

רוב שטחה של ם׳ נכלל בשוליים הדרומיים־מזרחיים של הרי 
האלפים (האלפים היוליים). ההרים מיוערים ומבותרים ע״י עמקי- 
נהרות: יובלי נהר סאווה, המתנקז לדנובה, ונהרות הזורמים מערבה 
לים האדרייתי. הנהרות מספקים כוח הידרדחשמלי רב. ההרים 
גבוהים יותר בצפון ושיאם הר טריגלאוו — 2,863 מ/ בתחום ס׳ 
נכלל גם חלק קטן של חצי-האי איסטריה (ע״ע) במערב. 96% 


מאוכלוסי ס׳ הם מלובנים הנמנים עם קבוצת הסלאווים הדרומיים. 
שפתם סלובנית והם קתולים בדתם. 

לס׳ מעמד בכיר ביוגוסלוויה מבחינה כלכלית וחברתית. הגורם 
העיקרי לכך — נתיבי התחבורה החוצים אותה ומחברים את חוף 
הים האדרייתי (טריסטה) לאגן־הדנובה (וינה, בודפשט). השכנות 
עם מדינות אירופה המרכזית והקשרים עמהן עודדו את פיתוח הסחר 
והתעשיה המאפיינים את כל האיזור שבשולי האלפים. ס׳ מהווה 
חוליית-קישור חשובה בין השוק היוגוסלווי והשוק הבידלאומי. אף־ 
על־פי ש 60% מהתושבים עוסקים בחקלאות, ס׳ היא הרפובליקה 
המתועשת ביותר ביוגוסלוויה. התעשיה מגוונת וענפיה העיקריים 
הם ייצור מכונות, כלי־בית ומוצרי־צריכה שונים. ריכוזי התעשיה 
הגדולים הם בליובלינה ובמריבור, אך מפעלים רבים מפוזרים בכל 
רחבי ם׳ ותורמים להתפתחותה ההומוגנית ולהכנסה־לגולגולת שהיא 
גבוהה בס׳ יותר מביתר יוגוסלוויה. התיירות תופסת מקום חשוב בס׳. 

בירת־ם׳ היא לי ו ב לי נ ה (ע״ע); 182,000 חוש , ( 1971 ). בעיר 
השניה בגדלה, מריבור, 94,000 חוש/ 

. 1965 , 1 ) 11/1 ) 7 118051 ; ץ:זט\ 2 .? 

י. רו. 

הלשון הסלובנית היא אחת הלשונות הסלאוויות הדרומיות 
ומשופעת בניבים. היא קרובה ביותר לסרבו־קרואטית (ע״ע). הלשון 
הספרותית נתגבשה במשך המאה ה 19 . דובריה כ 2 מיליון תושבי ם׳ 
ומאות אלפי אנשים ממוצא סלו׳בני ברחבי יוגוסלוויה, אוסטריה, 
איטליה ואה״ב. 

ספרות. מסמכי כנסיית פרייזינגן, משנת 1000 לערך, מהווים 
את העדות האפיגרפית העתיקה ביותר בלשון הסלובנית. עד המאה 
ה 16 היתד, הספרות המקורית דלה ביותר; התעוררותה קשורה 
בהתפשטות הרפורמציה. ב 1550 חיבר פרימוז׳ טרובאר ( 1508 — 1586 ) 
מקראה עממית ( 01 ס 66668311 \־) על יסוד פולקלורי, אמנותי ודי- 
דאקטי. ב 1584 תרגם לסלובנית יורי דאלמאטין ( 1546 — 1589 ) את 
התנ״ך ואת הברית החדשה. המחזות הגדולים הראשונים נכתבו 
בידי אנטון לינהארט ( 1756 — 1795 ). דמות בולטת בספרות הסלובנית 
של תקופה זו היה ולנטין וודניק (ע״ע). הלדן התנועה הרומנטית 
בם/ ירני קופיטאר (זממזס;?! 1780 — 1844 ), פרסם את הדקדוק 
המדעי הראשון ללשון הסלובנית ( 1808 ). הרומן הראשון נכתב 
ב 1936 , בידי יאנז ציגלר 60 ] 01 8 ; 1792 — 1869 ). הבולט במשוררי 
התקופה היה פראנ^ה פרשרן ( €561611 ■!?; 1800 — 1849 ). קבוצת 
סופרים, שכונתה "האיליריים", דגלה בוויתור על לשון טלובנית 
נפרדת, תוך שאיפה לגבש לשון ספרותית של כל תסלאווים הדרו¬ 
מיים. התעוררות חדשה קמה לקראת סוף המאה ה 19 , כאשר ניצני 
הדמוקרטיזציה בקיסרות והידוק הקשרים עם תנועות הסלאווים 
הדרומיים התחילו לתת את אותותיהם גם בספרות הסלובנית — 
ביצירותיהם של אוט(ן ז׳ופנצ׳יץ׳ (ע״ע), של המחזאי, המסאי, המ¬ 
ספר והמשורר הראליסטן איוואן צאנקאר ( 1876 — 1918 ), של אבי 
הביקורת הספרותית, המשורר פראן לוסטיק ( 5116 ע £6 ; 1831 — 1887 ), 
ועוד. בשנים שבין שתי מלה״ע ניתן דרור לחיי-הרוח העצמאיים 
של הסלובנים, כאשר השפעתם של זרמים אידאולוגיים למיניהם 
היתה ניכרת בהם ביותר. אלויז קרייגר (- 261 ( 13 ?; 1877 — 1959 ) 
חיפש אחר ביטוי ספרותי לנטוראליזם פסיכואנליטי, איוואן פרגלי 
(([ 626 !?; 1883 — 1960 ) — לייסורי הרוח בין קנאות דתית למציאות 
חסרת נשמה. מצבה ספרותית לעברו של העם הסלובני הקים פראג- 
צה בוק 865:10 ; נו׳ 1890 ) בטרילוגיה הגדולה שלו; יצירתו של 
יוסיפ ףדמאר (נר 1895 ) היא יצירה אפספרסיוניסטית מובהקת. — 
לאחר מלה״ע 11 לא הצליחה הספרות הסלובנית להגיע לרמתה 
והקפה שבין שתי המלחמות. 

■ 40 ■ 111 ) , 5 ( 3 ( 51043 .. 4 , ; 1948 ,)' 111 ^ 115 '( 1 14 ( 0111 , 216611 . 8 

■ 40 11 ( 1011011111 1 ) 141 5 1040 , 1££1 ז 146 . 8 ; 1958 ,( 1111 ) 0110 11/011101101 
, 11, ?)6^,104 40001!1{0 {1111x01/110111 ;נ 1 ׳\ב 8 . 34 - 31162 ( . 5 ; 1961 , 1/1 ז€י 1 

. 1965 


63 סלוגניו־ן — 

היסטוריה. במאות ה 6 — 7 הגיעו שבטי הסלובנים לס׳ של 
היום ואף לתחומי אוסטריה של היום. במאות ה 7 — 10 שלטו בהם 
האורים (ע״ע), הבאווארים, הפראנקים וההונגרים, עד שנכללו 
בתחומי הקיסרות הרומית הקדושה. ב 1248 — 1278 היתה ס׳ כפופה 
לבוהמיה, וממנה עברה לבית הבסבורג (ע״ע). הסלובנים נהיו 
ברובם לצמיתים לאדונים גרמנים, ורובם התגרמנו. מחוזות שטיריה 
וקארינתיה נהיו לגרמניים כליל. במאות ה 15 — 16 היו בם׳ התקו¬ 
ממויות איכרים, אך אלו דוכאו, וכן דוכאה הדפורמציה, שהתפשטה 
בס׳ במאה ה 16 , ובעקבות מלחמת שלושים־השנה (ע״ע) נאסרה 
הפרוטסטנטיות. 

במחצית השניה של המאה ה 18 חלה עליה בכלכלת ס׳, ומצב 
איכריה שופר הודות לתיקוני יחף 11 (ע״ע), אך תיקונים אלה היו 
כרוכים במאמץ מוגבר לגרמן את ס׳. התנועה הלאומית של הסלו¬ 
בנים קיבלה עידוד מהכללת ס׳ ב״מחוזות האיליריים" של קיסרות 
נפוליון ( 1809 — 1814 ). ב 1848 דרשו הסלובנים לאחד את כל מחוזות 
ם׳ במסגרת הקיסרות האוסטרית. עד לשנות ה 90 של המאה ה 19 
היתד. הנהגת התנועה הלאומית בידי שמרנים, והם התנגדו לשלטון 
ריכוזי ולתיעוש ודגלו בקשר הדוק עם הכנסיה. בשנות ה 90 קמו 
מפלגות ליברליות וסוציאליסטיות וגברה הנטיה לאיחוד עם הסלא־ 
ווים הדרומיים, הקרואטים והסרבים. ב 1918 , עם התפוררות קיסרות 
ההאבסבורגים, היתד. ס׳ לחלק מיוגוסלוויה, אולם גוריציה סופחה 
לאיטליה וכמעט כל קארינתיה — לאוסטריה. על בעית טריסטה — 
ע״ע. 

בממלכת יוגוסלוויה נכללה ס׳ בנציבות ("באנובינה") של הדרא- 
ווה, אך לא היה לה שלטון בית. אעפ״ב השתתפה "מפלגת העם 
הקתולית״, הגדולה במפלגות ם׳, ברוב ממשלות בלגראד. במלה״ע 11 
חולקה ס׳ בין מדינות "הציר", גרמניה, איטליה והונגריה, ופרטי- 
זאגים, רובם בהנהגת קומוניסטים, לחמו בכובשים. אחרי המלחמה 
היתד, ם׳ לרפובליקה אוטונומית במסגרת יוגוסלוויה ( 1946 ). בסוף 
שנות ה 60 גברו בם׳ מגמות לאומיות, שדגלו בעצמאות רבה יותר, 
במיוחד בתחומי הכלכלה, והממשלה הפדרלית ערכה "טיהורים" בס/ 
הרפורמה במבנה המדינה היוגוסלווית העניקה לס׳ אפשרות גדולה 
יותר להשקיע את הכנסותיה בארצה ולא להעבירן לממשלה המר¬ 
כזית ( 1970 ). 

1171 ) 7 ) 1110 .¥ מ> , 1002 ^ . 6 .) ; 60 — 1935 , 1-11 . 5 , 1461111 

. 1958 

י. לו. 

סלובצקי, יוליוש — 1 ^ 101 ^ 810 52 ג 111 ט 1 — ( 1809 , קז׳מיניץ 
[ 1160 ז 116 ״ 26 ז.£; וולין] — 1849 , פאריס), משורר פולני 
רומנטי, הנחשב, עם מיצקיביץ , (ע״ע) וקרסינסקי (ע״ע), מגדולי 
משורריה הלאומיים של ארצו. ס/ בנו של חוקר תולדות-הספרות, 
למד משפטים בווילנה ( 1825 — 1829 ). אחר כשלון ההתקוממות 
הפולנית ב 1831 גלה ממולדתו, שהה בפאריס ובשוויץ, ביקר באי¬ 
טליה, וערך מסע ( 1836/7 ) ביוון, מצרים, לבנון וארץ־ישראל. מסע 
זה תואר תיאור פיוטי ב[ 6 ז? 0 \$ 216001 30 . 07 ־ 0011 ? ("מסע לארץ- 
הקודש״; לא הושלם; י״ל 1924 ). ב 1839 שב ס׳ לפאריס. ב 1842 
התקרב לחוגו של טובינסקי (ע״ע), ואם כי כעבור זמן־מה עזבו, 
הושפע השפעה עמוקה ממגמתו המיסטית, שלא היתד, זרה לו 
מצעירותו. 

ס׳ היה, מראשית כתיבתו, כפוף במידה ניכרת להשפעתם של 
בירון, מיצקיביץ׳ ושיקספיר. בתקופת יצירתו הראשונה, המצטיינת 
בראיה סקפטית-פסימית, נכתבו אידיליית האהבה והטבע הלירית- 
הרומנטית העדינה, 1 [ 031 [ $ 2% , 3 ^ ("בשוויץ"; עבר׳ ב״התקופה", 
ד׳, תרפ״ג), 1836 (י״ל 1839 ), והפואמה הטרגית הקודרת, 01€0 [ 0 
1511 ז\/־ £1 ,*י 011 ץ 1 נס 1 בתנ 23321 (עבר: "אבי ד,נגפים במדבר אל־ 
עריש״, תרמ״ג! ״אבי מוכי הדבר״, תרפ״ט). — הגישה המיסטית" 


סלובקיה 64 

דתית שולטת בשירים שנכתבו אחר 1842 , ששיאם הוא הפ 1 אמה 
המיסטית־הלאומית־ההרואית הבלתי־גמורה, 11011 ( 1 1061 ("מלך 
רוח״), 1847 .— אולם גדולתו של ס׳ היא בראש וראשונה במחזותיו. 
הוא נחשב יוצרה של הדרמה הרומנטית הפולנית. לאומיות, גבורה 
וחירות משמשות נושא למחזות 11 ב[ 3 זס 10 ( 1834 ), 3 סק 1320 !ז ( 1835 ), 
¥760663 13113 ( 1840 ). השפעתו של _קלךר 1 ן (ע״ע) טבועה בכמה 
ממחזותיו, כ 83100161 ץ 0 ־ 1 ■! 0 601 ,ח 321 זזג 8 . 0 

,ע 1-1 ,. 1.5 , 1161061 } .[ ; 1906 , 258 — 199 ,) 7 * 10£ ס? 111 11 > 
, 1011111 . 14 ; ־ 1926 — 1920 . 1-11 ,. 5 ./ ," 51 ,״סל 3 ז 0 .י[־ ; 1927 — 1919 
2 ) 1 ^ 71 ) 11 >)¥ ,(. 64 ) 102 ׳״ 0 תזץזז\ 1 ג$ .£ ; 1958 ,. 5 ■[ 01 11 ה? 0 ? 0 >-זץ. 1 6 ^ 7 
. 1960 , £0 . 5 ס.) 1 )! 7.0 )ז 0 ( 111 1 0 

י. א. ק. 

סלובקיה (ס $10 מ 6 ׳\ס 51 ), רפובליקה במזרח הפדרציה של צ׳כו־ 
י סלובקיה. שטחה 49,014 קמ״ר ובה 4,590,000 תוש׳ ( 1972 ). 

את רוב שטחה של ס׳ מהווה חלקם המערבי של הרי הקרפטים 
(ע״ע), המגיעים במסיוו של הרי טאטרה הגבוהים (, 5 ־ 501461311 ץ^\) 
לגובה של 2,655 מ׳ (פסגת גרלך [ 13011 ־ 061 ]). ההדים נמשכים 
בקשת רחבה בשלושה רכסים מקבילים המבותרים ע״י יובלי הדנובה 
והמיסה (ע״ע). מישורים נמצאים בדרום המערב בעמק הדנובה 
ובדרום־המזרח בעמק נהר טיסה העליון. 

כ 85% מכלל האוכלוסין הם סלובאקים (דוברי סלובאקית). המי¬ 
עוטים העיקריים הם הונגרים (כ 4 * מיליון) ואוקראינים ( 36,000 ). 

הכלכלה. החקלאות התפתחה בעקבות הרפורמה האגררית, יי¬ 
סוד קואופרטיווים, הקמת חוות ממשלתיות ומיכון. במישורים הפורים 
בדרום־המערב ודרום־המזרח מגדלים חיטה, תירס וסלק־סוכר. החלק 
המערבי מצטיין בגפנים ועצי־פרי. באזורים ההרריים בולט גידול 
תפוחים ושעורה. מעל גבול-היער מגדלים בקר וצאן. 

תיעושד, של ס׳ החל עם יסוד צ׳כוסלובקיה, ובייחוד אחדי 1945 , 

וב 1966 הועסקו בתעשיה 22% מכלל העובדים. היערות, המכסים 



□גובקיה: טראה אפייני בהרי טאטרה הגבוהים 


65 


סלובקיה 


66 


36% מכלל שטחה של ם׳ (בצפון עצי-מחט, בעיקר אשוחית, בדרום 
עצי-אשור), מהווים יסוד לתעשיות־עץ, מנסרות וייצור נייר. 

תפוקת החשמל הוגדלה ע״י הקמת הסכרים והמפעלים על נהרות 
וך ( 311 /ו) ואורווה ( 3 ׳\ 3 ז 0 ). המחצבים המרובים שהופקו בעבר 
ממכרות הרי-העפרות ( 6 ״ 0 ד 401 > £11 ^ 11$ ^ 510 ) נידלדלו, אך עדיין 
מפיקים עופרת, פחם-חום, נחושת, אנטימון ומגנזיט. המוצרים התע¬ 
שייתיים החשובים הם נייר, מלט ומכונות. 

התיירות מהווה גורם חשוב בכלכלת ם׳. הפארק הלאומי בהרי 
טאטרה (שטחו 1,200 קמ״ר) משמר שרידי צמחיה ובע״ח נדירים. 
מרובים בם׳ מעיינות־מרפא, והחשוב בהם הוא פישטיני (ץ 30 ': 1651 ?). 

הערים החשובות הן: ברטיסלוה (ע״ע), 288,000 נפש ( 1971 ) — 
הבירה, קושיצה ( 6 :> £081 ), 149,000 נפש. יתר הערים מונות פחות 
מ 50,000 נפש כ״א. 

צ. נ. 

הלשון הסלובקית היא לשון סלאווית מערבית (ע״ע סלויות, 
לשונות), והיא לשון־האם של כ 6 מיליון סלובאקים, רובם תושבי 
ם׳ ומיעוטם — בהונגריה, יוגוסלוויה (מחוז וייורדינה בסרביה וחל¬ 
קים מקרואטיה), אוסטריה, אה״ב וכף. המקורות הראשונים בכתב 
הם מהמאה ה 15 . הסלובאקית שומרת באופן יחסי על היגר ארכאי, 
ומאידך, קלטה ביטויים מהלשון ההונגרית. ניביה העיקריים: המער¬ 
בי, המזרחי והמרכזי, ותפוצתם זהה בערך עם תחום מדינת 0 ׳: 
הניב המרכזי משמש מאז 1840 היסוד ללשון הספרותית. הכתיב 
הלאטיני נתקבל בצורתו הצ׳כית עם הסימנים הדיאקריטיים המקר 
בלים בה. 

. 1939 , 06 01060 '(€ )/ 5101/0 60611601 ? , £0x111$ .[ .ן 

ספרות. הסלובקים הצליחו ליצור יצירה ספרותית בעלת רמה 
אמנותית ניכרת, חרף תנאיה המכבידים של ארצם — שעבוד מדיני 
ורוחני, ריבוי ובלבול לשוני. מסורת ההתבטלות הסתגלנית לסביבה 
הדומיננטית. 

שרידים מעטים בלבד של שירי־פולחן, השבעות וקסמים מעידים 
על המסורת הספרותית הפאגאנית שקדמה להתפשטותה של הנצרות. 
הספרות הנוצרית התבססה היטב בס׳, החל בסוף המאה ה 9 . עם 
השתלטות ההונגרים במאה ה 10 נתקבלה הרומית כלשון הספרות. 
מן המאה ה 15 ואילך ניכרה, במקביל לה, גם ההשפעה הצ׳כית. 
התרגום המפורש של המקרא ( 311083 ז£ 81810 ) בידי האחים הצ׳כיים 
(ע״ע), במאה ה 16 , הטביע את חותמו על היצירה הספרותית הסלו- 
באקית. מלבד הספרות הדתית היתה קיימת ספרות עממית עשירה 
בע״פ והקשר בינה ובין הספרות הכתובה היה גורם חשוב בהת¬ 
פתחותה של הספרות הסלובאקית במשך הדורות. בימי הקיסר יוזף 
11 קמה התעוררות ספרותית־לאומית ברוח חילונית גוברת. אנט 1 ן 
ברנולאק ( 80100138 ; 1762 — 1813 ) ביסס את עצמאותה של 
הלשון, במצותו את עיקרי הדקדוק והסיגנון הסלובאקי. להתעוררותה 
של התודעה הלאומית סייעו הבלשן פאול לזף שאפארז׳יק 
( 8 ״ 53£3 ; 1795 — 1861 ), המשורר הלירי והאפי יאן הולי (׳ל 81011 ; 
1785 — 1849 ), משורר השירה ההגותית אנדרי סלאדקוביץ׳ (־ 1 ) 513 
:״׳ 805 ; 1820 — 1872 ), המשוררים הליריים סאמו חאלופקה (־: 08311 
83 ?; 1812 — 1883 ) ויאנקו קראל ( 31 ז£; 1822 — 1876 ). אמן הלשון 
הספרותית המודרנית, הסופד ליודו׳ויט שטור (: 01 :§; 1815 — 1856 ), 
פיתח את מושג הרומנטיזם הסלובאקי, המושתת על ההתלהבות 
המהפכנית של שנות ה 40 , על לאומיות ועל הקשר למסורת העממית 
כמקורות־השראה. 

על כה״ע הממשלתי בלשון הצ׳כית, דיץס״־סא 0380 ^ 510 , הע¬ 
דיפה האינטליגנציה הסלובאקית, שהיתה מאורגנת, מאז 1861 , בארגון 
ה 883 ס 0 ז\ 510 103 ;) 43 \ 1 ("כוורת ס" , ), את לשון עמה. פירוקו של 
הארגון בידי השלטונות שימש אות למפנה אל הראליזם, אשר עם 
נציגיו הבולטים נמנו המשורר פאולל אורסאג-הווייזדוסלאוו (-־נ ס 


ז\ 10513 ) 162 ׳ג 52328-9 ; 1849 — 1921 ) והסופר מארטין קוקוצ׳ין (- £11 
811010 ; 1860 — 1928 )־, מחבר רומנים אחר, הנאמן למסורת חרא־ 
ליסטית, היה יאנקו יסנסקי (? 686058 [ ; 1874 — 1945 ), שתיאר תמונה 
רחבה של כל שכבות החברה. 

הנימה הבולטת בכל הזרמים הספרותיים של המאה ה 19 ושל 
ראשית המאה ה 20 היא הרצון להגן על עצם קיומה של האומה, על 
לשונה ותרבותה. בימי מסריק (ע״ע) עמדה הספרות הסלובאקית 
בתחרות קשה עם הספרות הצ׳כית. היתה זו גם תקופת התמודדות של 
ההשפעות הספרותיות, הלאומיות והאידאולוגיות השונות שהיו מיו¬ 
צגות בכה״ע העיקריים: 8 ט£ של הקתולים; ץש 10 ״ 5 886 ת 6 ׳\ 510 של 
הלאומנים; ׳! 03 של השמאל; £130 של המודרניסטים. קבוצת 
״המודרניסטים הסלובאקים" קמה בראשית המאה ה 20 בראשותו של 
המשורר איוואן קראסקו ( 3880 -££; 1876 — 1958 ), אשר שירתו 
קרובה לזו של הסימבוליסטים המערביים. בעוד שמארטין ראזום 
( £32118 ; 1888 — 1937 ) היה מממשיכי האידאליזציה של חיי־הכפר, 
מבקשים משוררים כאמיל בולסלאוו לוקאץ׳ ( £0830 ; נו׳ 1900 ) 
לשוות ביטוי מודרני, לעתים סיר־ראליסטי, להשקפת עולמם הקתו¬ 
לית. יוזף הרונסקי (? 91-0058 ; 1896 — 1961 ) נמנה עם האימפרסיו¬ 
ניסטים של הסיפורת הסלובאקית. פטר יילמניצקי (? 116030108 [; 
1901 — 1949 ) חרג לעבר המסגרת הצרה של הראליזם הסוציאליסטי. 
בעת שלטונו הסטאליניסטי של קלמנט גוטוואלד שקעה הספרות 
במחנק התעמולה המפלגתית; בשנות ה 60 רפו הכבלים, אף שבו 
ונתהדקו בשנות ה 70 . 

}/ ,(. 613 ) ז 6 ז\ $61 .? ; 1943 , 61 6 )/ 51011/0 ' 161 ) ' 101660110 016 ג 32 ז 1 \ 

, 15111 ? . 1 \ - ^ 1 מג 1151 \ .ן ; 1946 ,/( 0616 ? ) 5101/01 /)הס €26011 / 0 ץ 6 \ €61111 

/ס 01111106 ה 4 , 0£6 א .{ ; 1962/5 , 1-11 ,\ 6 >! 1110-01 { 6 ) 3101/6051 ץה 1 '[ 06 

. 1968 , 6 '( 0110-0/11 100 )/ 0 ( 5101 

י. לו. 

היסטוריה. אילירים, קלטים וגרמנים ישבו בשטחה של ס׳ 

של היום. במאה ה 6 התיישבו שם הסלובאקים, בני הענף הדרומי- 
מערבי של הסלאווים. במאה ה 7 שלטו בס׳ האורים (ע״ע); במאה 
ה 9 שלטה בה מורויה (ע״ע), ובאותה מאה קיבלו הסלובאקים את 
הנצרות מהאחים קיריליוס (ע״ע) ומתודיוס בנוסחה המזרחי־ביזאנטי. 
במאה ה 10 כבשו ההונגרים את ס/ שלטו בה כ 1,000 שנה, והנצרות 
הקתולית ירשה את המזרחית. עם כיבוש רובה של הונגריה בידי 
התורכים ( 1526 ) הפכה ס׳ למושב הכתר ההונגרי. שהיה לנחלה 
לבית הבסבורג (ע״ע). ההבסבורגים דיכאו את הפרוטסטנטיות, ש¬ 
פשטה בס׳ במאה ה 16 . במאה ה 18 החלה התעוררות לאומית בם׳, 
וזו התבטאה במרידת איכרים, בהנהגת י. ינושיק ( 300518 [), הנחשב 
לגיבור לאומי, וכן, בהשפעת ההתפתחויות בהונגריה והמהפכה ה¬ 
צרפתית, בהתעוררות ספרותית. ב 1848 התכנס פרלמנט סלובאקי 
והסכים לשתף פעולה עם המורדים בהונגריה (ע״ע, עמ׳ 856/7 ); אך 
ההונגרים סרבו להעניק לס׳ אוטונומיה לאומית־תרבותית, ולפיכך 
תמכו הסלובקים באוסטריה. אחרי הקמת אוסטריה־הונגריה ( 1867 ) 
עשו ההונגרים מאמצים למדיאריזציה של ם׳ וניסו לכפות עליה 
את שפתם ותרבותם. בם' קמו מפלגות לאומיות, ורבים מבניה היגרו 
לחו״ל, בעיקר לאה״ב. 

במלה״ע 1 ערקו חיילים סלובאקים רבים לרוסיה וסרביה. מנהיגי 
הסלובאקים שיתפו פעולה עם מסריק (ע״ע), וב 30.5.1918 נחתם 
"הסכם פיטסברג", שלפיו צריכה היתה לקום מדינה משותפת לצ׳כים 
ולסלובאקים, צ׳כוסלובקיה (ע״ע). עם התפוררות הממלכה ההאבם• 
בורגית הכריזה אסיפה לאומית סלובאקית על הצטרפות לצ׳כוסלו- 
בקיר, ( 30.10.1918 ). ביוני 1919 השתלט צבא הונגריה הקומוניסטית 
על ם׳, אך כעבור 10 ימים נסוג משם, ע״פ דרישת מעצמות המערב. 

במהרה התאכזבו הלאומנים הסלובאקים מהמדינה החדשה, לפי 
שחוקתה לא היתר, פדרלית אלא נשיאותית־ריכוזית, והם חשו 
שצ׳כיה המפותחת שולטת למעשה בם׳ המפגרת ועמדות המפתח 



67 


סלובקיה — סלודור, אל־ 


68 


בשלטון נמסרו לצ׳כים. גברו נטיות בדלניות, לרוב בעלות גון קלדי- 
?!לי, כגון זו שבראשות הלינקה (ע״ע). החיכוכים בין שני העמים 
לא פסקו גם כשהיה מנהיג מפלגת האיכרים בם׳, מ. הודז׳ה (ע״ע), 
לרה״מ ( 1935 — 1938 ). 

הנאצים עודדו את הבדלנים בם/ ובעקבות הסכם מינכן, שבו 
נקרע מצ׳כוסלובקיה חבל הסודטים, קמה ס׳ אוטונומית בהנהגת 
הכומר טיסו, יורשו של הלינקה ( 6,10.1938 ), 

ב 14.3.1939 הכריזה ם׳ על עצמאות מלאה, וטיסו נהיה לנשיא. 

כל שנות עצמאותה ( 1939 — 1944 ) היתד. ם׳ גרורת גרמניה, לחמה 
לצדה במלה,״ע 11 , וחוקקה חוקים נגד היהודים (ע״ע צ׳כוסלובקיה, 
יהודים). אולם ב 1942 התארגנה תנועת פרטיזנים נגד המשטר הפרו־ 
גרמני, ובאוגוסט—אוקטובר 1944 הגיעו פעולותיה לממדי מרידה 
ורוב הצבא הסלובאקי הצטרף למורדים. בנובמבר דיכאו הגרמנים 
את המרידה, ורק באפריל 1945 שחרר הצבא האדום את ם/ 

בצ׳כוסלובקיה המחודשת היתד. לס׳ אוטונומיה מוגבלת, אך עם 
השתלטות הקומוניסטים ( 1948 ) נתרוקנה אוטונומיה זו מתכנה, ס׳ 
היתד. מרכז להתעוררות לאומית־ליברלית, וזו תרמה ב 1968 לעליית 
הליברלים לשלטון בצ׳כוסלובקיה, בראשות המנהיג הסלובאקי א. 
דובצ׳ק. אחרי שהסובייטים פלשו לצ׳כוסלובקיה ודיכאו את הלי¬ 
ברלים שם, נהיה המנהיג הסלובאקי ג. הוסאק לרה״מ. ב 1.1.1969 
נהיתה צ׳כוסלובקיה למדינה פדרלית ולס׳ ניתן מעמד של מדינה 
בפדרציה. 

על יהודים בס׳ — ע״ע צ׳כוסלובקיה, יהודים. 

; 1943 , 510301:5 1 ) 3/1 7/0/ 1111• (1x30115 ,חס 5 :)יב¥\'-מ 0 ז£$ . 7 \\ 

, 13 ) 5101131 , 1411:05 .[ ; 1955 , 111 ) 11 ) 5 1011 1010/1 \ / 0 . 11151 ,נ 1£1 זן] 6 _ 1 .ן 

31 ) 5103131 013 , 5011 ח£ס 11 . 14 ■[ ך 1963 , 1918-1950 :.) 1115 01111101 ? 1 / 

. 1965 ,) 1111 ־ 101 ) 051 1111105 1138 

י. לו. - יו. ר. 

סלודור, אל־, (ז 0 ^בע 1 ב 5 £1 ), הקטנה בשטחה במדינות אמריקה 
התיכונה (ע״ע), 21,393 קמ״ר, אך בעלת האוכלוסיה הצפו־ 

פה־ביותר — 158 נפש לקמ״ר. מספר תושביה 3,541,000 ( 1971 ). 

א״ס השוכנת לחופי האוקיאנוס השקט, נמצאת כולה בתחומי 
הציר הגעשי של אמריקה המרכזית, ומסלע געשי מכסה את רוב 
שטחה. בא״ם יש כ 60 ה ר י ־ ג ע ש, שפע גיזרים ותופעות של 
פליטת גזים, וכן שכיחים בה רעשים (תמ׳: ר׳ כרך ט״ו, עמ ׳ 936 ). 
שתי שלשלות של הרי געש רצגטיים (מהפליאוקן והפליסטוקן) 
חוצות את א״ס ממזרח למערב. הר איסאלקו ( 123100 ; 1,965 מ׳) 
במערב פעיל מאז 1770 ברציפות ויתר ההרים רדומים ומתפרצים 
חליפות. סמוך לו מתנשאת פסגת סאנטה אנה — 2,381 מ׳ — הגבוה 
בהרי א״ם. מרכזה של א״ס הוא רמה בגובה 200 — 1,100 מ׳, המבו־ 
תרת ע״י עמקי הנהרות למפה וסאן מיגל ויובליהם (מפת־מבנה: 
ע״ע אמריקה התיכונה, עט׳ 249 — 250 ). 

האקלים טרופי לח. ממוצעי־הטמפרטורה היומית — ״ 29 
בחורף ו ״ 32 בקיץ (באזורים הגבוהים מ 900 מ׳ — ״ 24 ו ״ 27 ). 
ממוצעי הטמפרטורה הלילית הם ״ 21 בחורף ו ״ 24 בקיץ ( ס 10 ו״ 21 
באזורים הגבוהים). כמות המשקעים השנתית — 1,200 מ״מ באגנים 
פנימיים שברמה המרכזית, ו 3,000 מ״מ בשיאי ההרים. רוב הגשמים 
יורדים בחדשים מאי—נובמבר. 

כ 80% מד.א וכל ו סי ם הם מסטיסו (ע״ע) — בני תערובת 
של אינדיאנים וספרדים. כ 8% הם אינדיאנים טהורים, אך רק 
הפאנצ׳ו והאיסאלקו עדיין דוברים בלשונות הפיפיל ( 11 ^ 1 ?) שמקורן 
במכסיקו. אלו יושבים במערב המדינה ושם גם שתים מעריהם הקדו¬ 
מות — סונסונאטה ואוצ׳אפאן. לבנים מהווים כ 10% מכלל האוכ¬ 
לוסין וכן מצויים מעט כושים. רוב התושבים הם נוצרים קתולים. 
שיעור הגידול השנתי גבוה ביותר — 37 ל 1,000 . שלא כביתר 
מדינות אמריקה התיכונה אין בא״ס אזורים ריקים מאוכלוסין. 
לאחרונה קיימת תנועת הגירה מא״ם למדינות שכנות׳ בעיקר — 


להונדורס. למרות תהליכי העיור עדיין יושבים כ% מהתושבים 
בכפרים. הערים הגדולות הן: סן סלודור (ע״ע) — הבירה ( 359,000 
תוש׳; 1970 ), סאנטה אנה (גמ.\ 7 83013 ; 162,940 תוש׳) וסאן מיגל 
( 11 8 001 \ 530 ; 104,230 תוש׳). 

, 100 ^ 00 * 1 1718 ) 180 ! 1 )^ 1 0 ) 1 : 1 ) 16 ־ €1 1 * 34 1 $418816 , £ 6111 נ 1 ^ .? .[ — . 11.0 

. 1971 ,?■) 8001 € ;. 5 /£ , 8 ת 1 *ת^־ 0 ז 8 .ס ; 1966 , 416 ־' 407 

כלכלה. א״ס היא ארץ חקלאית בעיקרה ( 60% מהעובדים 
מועסקים בחקלאות). החל משנות ה 30 הושקע הון בהקף ניכר בתע־ 
שיה, במיוחד מאה״ב. 

החקלאות מרוכזת באיזור ההרים הדרומיים, שם גדלים כ% 90 
מגידולי הקפה והטבק ומרבית הגידולים האחרים. גידולו של הקפה 
( 110,000 טון: 1970 ), הונהג ב 1840 ועד מלה״ע 11 היה סחורת 



שדמדפותנה 5 טרג 5 ות הר־רנעש סאן ויסנטה, נסמוו 5 חוף האוקיאנוס השקט 
(צי 5 ום י. יעקוכי) 

היצוא היחידה כמעט. גידולים אחרים: כותנה ( 41.000 טון), סוכר 
( 147,000 טון), תירם ( 270,000 טון), ומוצרי היער: בעיקר עצי 
בלסם, מהגוני ואגוז ( 2.5 מיליון מ״ק [ 1968 ]). 

כ 15% מכלל העובדים מועסקים ב תע ש י ה. הקמת סכר ומפעל 
הידרדחשמלי על נהר למפה ( 1955 ) הגדיל בהרבה את ייצור כוח־ 
החשמל ( 55 מיליון קו״ש, 1953 ; כ 490 מיליון קו״ש, 1970 ) וסייע 
לתכניות התיעוש — הוקם מפעל לערגול פלדה והורחבה תעשיית 
הטכסטיל. בא״ס מחצבי עופרת, ברזל, נחושת ואבץ, אך ניצולם 
מזערי. 

בא״ם כ 9,000 ק״מ דרכים, מחציתן סלולות. 625 ק״מ מהאוטו־ 
סטראדה הפאן־אמריקנית עוברים בא״ס וחוצים אותה לרחבה. כ 700 
ק״מ מס״ב קושרים את א״ס עם שכנותיה. אקאכ׳וטלה הוא הנמל 
הראשי של א״ם ומהנמלים החשובים שבאמריקה המרכזית. 

ס ח ר - ח ו ץ ( 1970 ) : יבוא — 214 מיליון דולר, בעיקר מוצרי־ 
צריכה, מכונות, כימיקלים ומזון. 21% מהיבוא מקורו מאה״ב, 16% 
מגואטמלה, 8% נדפן, 7% מהונדורס. יצוא — 220 מיליון דולר, 
בעיקר קפה ( 44% ) וכותנה ( 9% ). 20% משווי היצוא נשלח לאה״ב, 
20% לגרמניה המערבית, 15% לגואטמלה, 11% להונדורם. א״ם 
חברה בשוק המשותף של מרכז אמריקה ( 1 ^ס.\/ 0 ). 

המטבע: קולון ( 00160 ),• 2.33 קולון = 1 דולר של אה״ב 
( 1970 ). 

אם. א. 

היסטוריה. א״ס נמצאה בתחום תרבות המיה (ע״ע). במאה 
ה 11 — 12 יסדו דוברי נאהואטל ( 15131111311 ) בא״ס את ממלכת קוס־ 
קטלן ( 005031130 ). זו היתה מאורגנת, במתכונת מכסיקו, כפדרציה 
שיל שבטים. ב 1524 כבש פדרו דה אלורדו ( 10 ) 3 ז 1¥3 \!) את השטח. 
בשלטון ספרד ( 1524 — 1821 ) חלה בא״ם, שנחשבה לחלק מגואטמלה, 
התמזגות גזעית, עד שכמעט כל תושביה נהיו למסטיסים. ב 1821 
השתחררה א״ס מעול ספרד וסופחה למכסיקו, וב 1823 , עם נפילת 



69 


סלודור, אל־ — סלווטה 


70 


איטורבידה (ע״ע), הצטרפה ל״אה״ב של אמריקה המרכזית" (ע״ע 
אמריקה התיכונה), ב 1834 הוכרזה סו־סלודור לבירת הפדרציה. עם 
פירוק הפדרציה ( 1839 ) החלה תקופה ארוכה של מהומות פנימיות 
בא״ס, והיא גם הסתכסכה עם שכנותיה בגלל תמיכתה בהמשך 
הפדרציה. 

הנשיא בריוס ( 1859 — 1863 ) עודד את ענף הקפה. בעשרות 
השנים שאחריו שלטו למעשה במדינה בעלי מטעי־הקפה. הנשיא 
בוסקה ( 1927 — 1931 ) ניסה להנהיג דמוקרטיה של ממש בא״ס, אך 
בעקבותיו הנהיג הנשיא ארננדס מרטינם ( 1931 — 1944 ) שלטון ערי¬ 
צות, בתמיכת מגדלי הקפה. במאי 1944 , אחרי רצח של מאות ממת¬ 
נגדיו, הוכרח מרטינם להתפטר. מאז מתערב הצבא בשלטון. ביזמתו 
הוקמה "המפלגה המהפכנית לאיחוד דמוקרטי" והיא שלטה בא״ס 
מ 1948 עד 1960 . הנשיא או 0 (רל ( 1950 — 1956 ) ויורשו מריה למום 
( 1956 — 1960 ) הנהיגו תיקונים סוציאליים, הקימו שכונים ותחנות־ 
כוח חשמליות. 

ב 1960 הדיח הצבא את למום. תחילה היה שלטון אזרחי דמו¬ 
קרטי, אך ב 1962 עלה לשלטון הקולונל אדלברטו ריוורה וב 1967 
ירשו הקולונל סנצ׳ס ארננדס. 

ב 1969 פרצה מלחמה בין א״ם להונדורס! היא כונתה "מלחמת־ 
הכדורגל", לפי שתחילתה היתר, בהתפרעות בעקבות משחק בין 
נבחרות שתי הארצות. הגורם האמיתי למלחמה היה גירוש כ 50,000 
מהגרים לא־חוקיים סלוודוריים מהונדורס וסגירת הונדורס למסחר 
עם א״ס. א״ס ניצחה במלחמה קיצרת ימים זו ( 4.7.69 — 29.7.69 ), אך 
הוצפה בפליטים בני א״ם שנמלטו מהונדורם. 

ב 1972 נבחר קולונל ארמנדו מולינה לנשיא. 

116 ?! , £31065 .. 1 .* 1 * ; 1956 /£ 10 5 ^ £6 ■ ¥0141 , 116 ־ 05601 .ן 66 ., 1 

.ס .ז ; 1961 , 1960 — 1824 , 111071 06711x01 47726X160 ט /ס ¥01114X6 

7116 €6711X01 41X16X160X1 ¥.6 £14171165, 1964; \1• £06?1£1162, 06X11X01 

. 1965 , 47726X160 

ם. בר. 

מהגרים יהודים מצרפת התיישבו בתחילת המאה ה 19 בכפר 
צ׳לצ׳ואפה. במחצית השניה של המאה היגרו יהודים מאלזם לעיל 
סן־סלודור, ובשנות הסב של המאה ה 20 הצטרפו אליהם מהגרים 
ממזרח־אירופה. גם מעטים מפליטי מלה״ע 11 הגיעו לשם. כיום יש 
בא״ם 300 יהודים, רובם בסן־סלודור, ולהם מוסדות אחדים, אך אין 
בי״ס יהודי במקום. ארגון ציוני נוסד ב 1945 . 

סלודור, יוסף ( 1796 , מונפליה — 1873 , פאריס), הוגה דעות. 

אביו היה מצאצאי גולי-ספרד, ואמו קתולית. ם׳ סיים לימודי- 
רפואה ב 1816 ועבר לפאריס. התעניין בנושאים פוליטיים ודתיים; 
בעקבות פרעות ך,פ ך,פ (ע״ע) התמסר לחקירת ייעודו ועתידו של 
עם ישראל, וזנח את הרפואה. בהגותו נתמזגו רעיונות מדיניים עם 
יסודות פילוסופיים והיסטוריים, שהתבטאו בספריו בפאתוס ובחזון. 
ביהדות ראה את מקור הדתות, שתביא גם לאיחודן המחודש. בצעי¬ 
רותו הגה את רעיון הריכוז הטריטוריאלי של העם בא״י, בהשראת 
העבר, ומתוך ראיית סיכוי פוליטי-אקטואלי בהווה המעורער במזרח 
התיכון; אך משבגר, גברה בהגותו תפיסה ספיריטואלית מופשטת, 
שבמרכזה עם יהודי המתמזג עם כלל העמים והדתות במטרופולין 
המאוחדת — בירושלים. סתירות כאלה, ואי-בהירות בניסוח, הביאו 
לפירושים מנוגדים מצד מפרשי ם , , בכללם ראשוני הציונות המדי¬ 
נית. 

בשני ספריו הראשונים (בצרפתית), ״תורת משה״ ( 1822 ) 
ו״תולדות חוקי משה והעם העברי״ ( 1828 ), טען ם׳ שהמשטר 
הקונסטיטוציונלי והרפובליקאי הראשון, ה״נומוקרטיה" הישראלית, 
הוא ההולם את שאיפות המהפכה הצרפתית וראוי להיות לה למופת. 
בכך עורר עליו ביקורת קתולית חמורה, שהגיעה לסערת רוחות עם 
פרסום ספרו ״ישו הנוצרי ותורתר׳ ( 1838 ). ם׳ היה הראשון שחקר 
נושא זה תוך עמידה חפשית וגאה על יהדותו, טרח להוכיח שמשפט 


ישו התנהל לפי כל סדרי הדין וניתח את תהליכי פרישת הנצרות 
מן היהדות. בספרו על "תולדות השלטון הרומי ביהודה וחורבן 
ירושלים״ ( 1847 ), תיאר את ההיאבקות הצבאית, המדינית והרוחנית 
של עם ישראל, שהמשיך בדרכו ההיסטורית גם לאחר אבדן עצמאו¬ 
תו. ספרו האחרון, ״פאריס, רומא, ירושלים״ ( 1860 ), מבשר שינוי 
בהלך רוחו. לדעתו, מחייבים רעיונות המהפכה הצרפתית התחדשות 
דתית כללית, על בסים הגורם המשותף ליהדות, לנצרות ולאסלאם. 
הוא התנ״ך וחוקתו — חוקת משה. אין ם׳ הזקן מתנבא עוד על 
"הרפובליקה של העברים". הוא מתייחס לנצרות ביתר הערכה, על 
שליחותה ב״הפצת שם אלהים על פני אדמות", ועל היהדות המשוח¬ 
ררת לתקן את חייה הדתיים כדי לתרום את חלקה להתחדשות 
הכללית, שלגביה נועד לה תפקיד של מנהיגות. "ירושלים" מופיעה 
כסמל דתי־היסטורי נטול־משמעות מדינית־יהודית. מ. הם (ע״ע) 
וש. דובנוב (ע״ע) ייחסו לס׳ את הרעיון ״המוזר״ — לדעתם — שעל 
היהודים להתנצר כדי לגייר את הנוצרים ולהקים את ירושלים 
כ״מטרופולין של הפוזיוניסטים" (הדוגלים במיזוג), אף שבספר זה 
עצמו מתנגד ם׳ במפורש להתנצרות שפשטה אז בקרב היהודים. את 
מפעלו הספרותי השלים בבדידות, ולא קיים מגעים אלא עם מעטים 
מבני דורו. אעפ״כ הורגשה השפעתו בדורו ועקבותיו נכרו בדור 
שלאחריו. 

ח. רינהולד (רינות), י. ם׳ — חייו ודעותיו (ציון, ם׳), תש״ד; 

י. פליישמן, בעית הנצרות במחשבה היהודית ממנדלסזון עד רחב־ 
צוייג, 28 — 67 , תשכ״ד: מ. גרץ, מקומו של י. ס׳ בגיבוש תודעת 
הייחוד היהודי (ציון, ל״ז, א—ב), תשל״ב; !>! ;. 5 .ן ,■ 53173401 .ס 

- ¥6010 5.1 .[ , 311 ו 1 זץ 14 .,£ .? ; 1881 , 146$ ] 6 * 1)16, 565 €61*17X65 61 565 6X11 
, 34 , 81116165 ! 50013 1511 ^ 6 [) ? 455177111011011 2.1071*51 06 4£010£151 ]0X 

. 1972 ,( 1-22 

חג. ר. 

סלודוץ־״ים ( 3002£ ז 0 [ 30 ׳! 521 ), משפחת צמחים דו-פסיגיים ( 3 
סוגים ו 9 מינים), הגדלים בסוואנות של אסיה הדרומית 
ואפריקה הטרופית. שיחים או עצים קטנים בעלי עלים נגדיים, פשו¬ 
טים ותמימים ועלי לוואי קצרים. 
הפרחים קטנים ערוכים בשיבלים 
או באשכולות, חד־ או דו־מיניים, 
נכונים, בעלי 4 — 5 עלים בדור. 
העטיף כפול; 4 — 5 אבקנים מאו¬ 
חים בבגויסם. השחלה עילית — 
בעלת 1 — 2 מגורות; בכל מגורה 
ביצית אחת או שתיים. הפרי — 
ענבה או בית גלעין, המכיל בדרך 
כלל זרע אחד בלבד, חסר אנדוספרם. 
בארץ גדלה בר ה סל ודורה 

הפרסית ( 5103 !£ק 3 ז 10 ) 3 ׳ץ 831 ), 

המצויה בנאות־המדבר בסביבות 
ים־המלח ובאדום. העלים הנגדיים גלדניים, הפרחים לרוב חד־מיניים. 
השחלה עילית ובה מגורה אחת, המכילה זרע אחד. בארצות הטרו¬ 
פיות מפיקים הילידים תועלת כמעט מכל חלקי הצמח: בסודאן וב¬ 
ארצות השכנות נוהגים לנפץ את הענפים לסיבים להכנת מברשות 
שניים (משום כך נקראת הסלודורה "עץ מברשות השניים"). העלים 
משמשים לסלט ולמאכל בהמה; העץ נוח לעיבוד; הפרי עסיסי 
וראוי למאכל, ומן הזרעים מפיקים שמן. יש אומרים שהסלודורה 
הוא עץ־החרדל השחור ( 11 ל 1 )׳\ 1 ק; 0 ע 0 ת 50 ; 01 ■ 011351:21 ; 61301 ), הנזכר 
בברית החדשה. 

סלווטה ( 21 זץ 18 ;\ 0 ), עיר ברפובליקה הסובייטית האוקראינית; 

סופחה לרוסיה בחלוקת פולניה ( 1793 ), ועד המהפכה — 

עיירה בפלך וולין. 

ב 1765 נרשמו בם׳ 246 יהודים משלמי מס־גולגולת. קהילת 
ס׳ נתפרסמה בדפוס העברי (ע״ע דפוס, עמ׳ 161 ), שנוסד בה, בשנת 





71 


סלווטה — סלולות, לשונות 


72 


תק״ן, ע״י רב־הקהילה, משה שפירא, בנו של ר׳ פנחס מקורץ. 
לאחר זמן ניהלו את הדפוס שני בניו, שמואל־אברהם־אבא ופנחס. 
בדפוס ם׳ נדפסו ספרי־קודש רבים, ביניהם הרבה ספרי קבלה וחסי¬ 
דות, אך גולת הכותרת היתד, הדפסת 3 מהדורות גדולות של התלמוד 
הבבלי, פעולה שלא נעשתה בשום דפוס עברי בפולניה עד אז. 
משביקשו בתקצ״ד מדפיסי וילנה שבגרודנו (ע״ע) להדפיס את 
התלמוד, התעוררה מחלוקת גדולה, שבה היו מעורבים גדולי הדור, 
בשאלת זכותם הבלעדית של מדפיסי ס׳ להדפסת הש״ס, ולמחלוקת 
זו נודעו תוצאות חמורות בשעתה. בתקצ״ה נסגר הדפום, בעקבות 
מאסרם של האחים שפירא, שהואשמו ברצח אחד מעובדיהם. נכדיהם 
העבירו את הדפום בתר״ז לז׳יטומיר (ע״ע). 

ב 1847 נמנו בס׳ 1,658 יהודים, וב- 1897 — 4,900 ( 57% מכלל 
התוש׳). ב 1926 ישבו בם׳ 4,700 יהודים ( 45% ), והסובייטים חיסלו 
את מוסדות הקהילה. עם כיבוש העיר בידי הגרמנים, נרצחו כל 
יהודי ם׳, שלא הספיקו להימלט; מספרם כיום אינו ידוע. 

ה. ד. פרידברג, תולדות הדפוס העברי בפולניה, 104 — 109 , תש״י 2 : 

ש. פייגענזאהן. לתולדות דפוס ראם (יהדות ליטא א׳), תש״ך. 

סלוופילים ( 1 ג 1 ^ 30$11 ^ 0 , "חובבי־הסלוים"), כינויה של קבוצת 
הוגי־דעות, בעיקר פילוסופים־סופרים, שניסו להשפיע 
על אופי החברה הרוסית במאה ה 19 . ראשית הם" בשנות השלושים 
של המאה, בימי ניקולי 1 . לשיאם הגיעו בשנות הששים, בתקופת 
אלכסנדר 1 ; בסוף המאה דעכו. מעולם לא היו תנועה מאורגנת, 
ונמשכו אליהם בעיקר אנשי המעמד הבינוני, פקידים, בעלי־אחוזות, 
קצינים וגם מבני־האצולה. סיסמת הס" היתה: שיבה אל תרבות 
רוסיה הדתית והפסטוראלית של יה״ב! סלידה מ״המערב" המטרי־ 
אליסטי והן־ציונאליסטי. 

את השראתם קיבלו הס" מחיי הכפר הרוסי ומתולדות רוסיה 
שלפני תיקוניו של פיוטר 1 (ע״ע) "הגדול", שהקים את פטרבורג, 
החלון ל״מערב". הם רצו לחזור לתקופת מוסקווה, בעלת התרבות 
האורתודוכסית־פראבוסלאווית, תרבותה המקורית של "אמא־רוסיה", 
שראשה היה הצאר ובסיסה הכפר. בכפר הרוסי, בארגונו המעין- 
שיתופי ב״מיר" (ע״ע אובשצ׳ינה; כפר), בשירתו, באמנותו, בדתו 
ובמכלול מנהגיו ראו את יסודות התרבות הרוסית המקורית. ברא¬ 
שיתם היו ליבראלים מתונים: לדעתם, לא היתה האורתודוכסיה מנו¬ 
גדת לחופש-המצפון, ושלטון־היחיד של הצאר לא מנע דעת-קהל 
חפשית. הם דגלו בדעה, שהאיכר הרוסי זכאי לשחרור מהצמיתות 
שהיה שרוי בה, שכן הוא עצמו היה "העם", וגילם אמיתות חברתיות 
חשובות שחייבות היו לשמש סייג לתנועות מהפכניות. 

הם" שללו מכל וכל את "המערב", הפרוטסטאנטי והקאתולי 
כאחד, כחסר־איךאלים, חמרני, רודף־בצע ונשלט ע״י בעלי-הון. הם 
האמינו בלהט בתפקידה של רוסיה כגואלת־העולם, ושאפו לקשרים 
עם יתר העמים הסלאוויים (ע״ע פנסלויזם) אם כי יחסם לפולנים, 
למשל, היה דו-משמעי, שכן אלה לא נשתייכו למסגרת הדת הפראבו־ 
סלאווית האורתודוכסית. ברם, למרות התנגדותם החריפה ל״מערב", 
לא שללו את ערך הטכנולוגיה המערבית לקידומה של רוסיה. 

הממשלה הרוסית, שרדפה את שוחרי "המערב" בתחומיה, רדפה 
בד״כ גם את הם", שכן בכמה מהאידאלים שלהם, כגון שחרור 
האיכרים, דעת־קהל חפשית ופאנסלאוויות, ראתה סכנה לעצמה. 
בין דמויות הם" היו הסופר ק. ם. אקסקוב (ע״ע) ואחיו הפובליציסט 
איוון סרגיוויץ אקסקוב ( 1823 — 1886 ), הוגה־הדעות חומיקוב (ע״ע), 
התאורטיקן סמרין והפילוסוף קיריבסקי. רבים מאנשי־הרוח הרוסים 
במחצית השניה של המאה ה 19 הושפעו מהם", ביניהם דל, טיוטצ׳ב 
ואפילו דוסטויבסקי (ע׳ ערכיהם). זמן־מה נהה אחרי הם" גם הסופר 
העברי יהודה ליב דוידוביץ' ( 1855 — 1898 ). שרידי השפעת הם" 
לא נעלמו עד היום, ולעתים עדיין ניכר בספרות ובמחשבה הרוסית 
המאבק בין מגמות "מערביות" ל״סלאוופיליות". 


מ. קונפינו, האינטליגנציה הרוסית (מולד, ב״ב, 210-208 ), 1965/6 ! 

.ע .א ; 1950 , 143-158 ,) 1 > 11111 ) 711 11/1111 711 / 0 )/)? 1 ) 111 111 ¥ 611 [ ? 1/1 111111 71411111 ,, 5 >[ 5 ז 0 % ת 81353 

, 1 / 11111111 ) 0 ) 5111 1111111 ) 111 . 111 ) 0 191/1 10 111 ) , 151011 * 01 . 11 .? 

. 1961 , 1 

י. א. ק. 

סלויות, לעונות, קבוצת לשונות, המדוברות בפיהם של למעלה 
ממאתיים מיליון איש במזרח אירופה ובדרומה, וכן בצפון־ 

מערב אסיה, והשייכת למשפחת הלשונות ההידו־אירופיות (ע״ע). 
אין כל עדויות המאפשרות לקבוע מתי ואיפה התגבשה קבוצה לשו¬ 
נית זו מתוך יתר הקבוצות ההודו־אירופיות. ע״פ נתונים לשוניים- 
השוואתיים וארכאולוגיים ניתן לשער, כי תהליך התגבשותה של 
קבוצה לשונית זו בצורתה הקמאית, כל׳ סלאווית קדומה, נמשך 
מאות בשנים, בהתחלה בין האודר לוויסלה, ולאחר מכן בגבולות 
רחבים יותר בין הגדה המערבית של האלבה עד למחוזות הדניפר 
והדיסנה הבינוניים במורח. כשלב האחרון של תהליך זה יש לקבוע 
את התקופה מן המאה ה 3 עד למאה ה 6 לסה״נ, שאז התפשטו הסל־ 
וים (ע״ע) לשטחים התפוסים על ידיהם עד היום. כן ניתן להניח, כי 
אבות דוברי הלה״ס עברו תקופת התפתחות לשונית משותפת עם 
אבות דוברי הלשונות הבלטיות (ע״ע), לפני התגבשותן הנפרדת של 
שתי הקבוצות הלשוניות האלה; על כך מעידות תכונות לשוניות 
רבות בשתי הקבוצות, המפרידות אותן מיתר הקבוצות ההודו־ 
אירופיות, כגון היווצרות של מערכת הבדלים באינטונציה; השתתת 
נטיית הפעלים על שני גזעים. של הווה ושל עבר; היווצרות היסוד 
לשתי נטיות של שמות־תואר, אחת בלתי״מורכבת. הזהה עם נטיית 
שמות־העצם, והשניה מורכבת (הכינוי הרומז בסיומת); היעלם 
הסונאנטים ההודו־אירופיים 0 , 10 , 1 ,* בלשונות הבלטיות וברוב 
הלה״ס, פרט לצ׳כית ולסרבו־קרואטית! וכ״כ הקבלות רבות ביותר 
באוצר המלים. — מן התכונות המאפיינות את הסלאווית הקדומה 
יש לציין בין השאר: א) רדוקציה של התנועות הגבוהות הקצרות 
1 ! , 1 והפיכתן לתנועות חטופות (מעין שווא בעברית) — ל 
(יר) ול־(יור). בתהליך ההתפתחות של הלה״ס השונות תנועות 
חטופות אלה נעלמו לגמרי או הפכו לתנועות שלמות: המלה ל 7 ,דזל" 
(השר אנג׳ ^"*נ)), "עפעף", היא כיום '׳\ 0 זנ 1 ברוסית, ^ 6 ־ 111 בפו¬ 
לנית. ב) מונופתונגיזציה של הדיפתונגים ההודו־אירופיים , 01 , 61 
! 011,31 ,״ 6 שעברו בסלאווית לתנועות ס ,( 6 ) 1,6 , כגון: ליטאית 6111 , 
סלאווית כנסייתית עתיקה (סכ״ע) 111 ״ללכת״(השר יוו׳ 11 ! 61 ); 
סכ״ע 616 * 6 ( 1 ״קחו״! יוו׳ 6 * £001 (!> "קחו"! סכ״ע ,!-!ט! "שור" 
(השר יור ?סקנ״ס*). ג) מעבר הצירופים (תנועה + עיצור אנפי) 
1 ו €1 י ח 0 , 1 ת 3 ,תס , 311 לתנועות אנפיות (נאזאליות), כגון ליט׳ 
18 ; נ 1 ו ן 231 (יןן׳ ; 0 <ז> 1 ! 70 ״יתד״), סכ״ע ״שן״; ליט׳ 061111123 , 
סכ״ע ל 1 ? 0 "חמש" (השר יוו׳ 6 *׳\ 6 !! ,רומית 4116 > 010 ך>). ד) ריכוך 
(פאלאטאליזציה) של העיצורים ההודו־אירופיים הוילוניים 8 , 14 
והשפתיים־וילוניים ״י 8 , ׳״* 1 , וכן 011 שמוצאה מ 5 , לפני תנועה 
קדמית ? , 1,6,6 ולפני סונאנטים רכים 1 ,* — לעיצורים 5 , 2 , 6 בתקופה 
קדומה יותר. וכן לעיצורים ' 0,2,8 בתקופה מאוחרת יותר, בקשר 
לתהליך המונופתונגיזציה, כגון ליט׳ 35 ׳\ץ 8 "חי", סכ״ע ל 219 (השר 
אנג׳ 14 ;>; 50 > ״חוותני״); ליט׳ 14101813$ "תדיר", סכ״ע־ר:!^; ליט׳ 
3102 * 1 ״מחיר״, סכ״ע 03 *> וכר [והשר רומית 00603 "גמול" 
ג 10 ס״ס 1 *)]. ה) מגמה לחיסולו של כל ההברות הסגורות, ע״י 
עיצורים בסוף המלה, כגון ליט׳ 11143$ ? "זאב", סכ״ע , 1 ־* 1 י 91 ; יש 
לציין, כי בתקופה מאוחרת יותר, עם היעלם "הירים" בסוף המלה, 
שוב נתהוו בלה״ס הברות סגורות, כגון, באותה מלה, ברוסית: 0114 ״■׳ 
בפולנית * 9111 * ובסרבו־קר 1 אטית 014 ?. ו) בשטח הנטיה נוצר בסלא- 
ווית קדומה, בקשר להבחנה חדשה של זמנים ושל אספקטים של 
הפועל, אימפרפקטום סלאווי (בה בעת נוצר זמן עתיד מורכב 
[פריפדאסטי] מפועל־עזר ומאינפיניטיבוס או בינוני); כן נוצרו 



73 


סלויות, לשונות 


74 


דרכי-הבעה פריפראסטיים לפאסיוום במקום הצורות הסינתטיות 
ההודדאירופיות! ושתי נטיות של שם־התואר (ר׳ לעיל). 

מערכת הפועל הסלאווי מכוונת לשני צדדים: קיים בה 
זמן וכן אספקט, אימפרפקטיווי ופרפקטיווי. שני יסודות אלה 
משתקפים בכל צורה פעלית, היינו צורות הפועל מציינות לא 
רק את הזמן ביחס לרגע, בו אנו מדברים (הווה, עבר, עתיד), כי אם 
גם את מהלד הפעולה או המצב ביחס לזמן בכלל. יסוד משמעותי 
שני זה (אימפרפקטיוויות או פרפקטיורות) אינו קשור בצורת הזמן, 
אלא הוא כלול באופן מהותי בפעלים עצמם. אפשר אפוא לסווג את 
הפעלים הסלאוויים: א) לפעלים אימפרפקטיוויים ובהם יש 
להבחין בין פעלים המציינים פעולה תמידית (דוראטיוויים) לבין 
פעלים המציינים פעולה חוזרת(איטראטיוויים)! ב) לפעלים פ רפ ק- 
טי ווי י ם. למשל: הפועל ?©? 1 "אשתכב", אינם׳ ״ 165 הפרפקטיווי, 
לעומת הפועל 1629 ״אני שוכב״, 162361 ״לשכב״ האימפרפקטיווי! 
הפועל $61 ?$ "להתיישב, לתפוס מקום" הפדפקטיווי, לעומת הפועל 
1261 )£! ״לשבת״ האימפרפקטיווי, שניהם משורש דומה, ^ ו $£1 , 
שההבדל ביניהם הוא בתנועת השורש • 17120961 ) "להרים ולשאת" 
הפרפקטיווי, לעומת ! 171236 > "לשאת" האימפרפקטיווי. רוב הפעלים 
ה״דוראטיוויים" אפשר להפכם לפרפקטיוויים על־ידי תוספת קידומת, 
כגון 6$61 מ 10 > ״להביא״ וגם ״להודיע״, במשמעות פרפקטיווית; לעומת 
זאת אין הפועל 1000511:1 ) הופך להיות פועל פרפקטיווי על ידי 
תוספת קידומת אל השורש - 008 . תכונה זו של הבחנה ברורה 
בין פעלים פרפקטיוויים לבין אימפרפקסיוויים פיתחה בלה״ס זמן 
הווה פרפקטיווי במשמעות של עתיד, כלומר הצורה הפורמלית 
של הווה של פעלים פרפקטיוויים מטבעם, או פרפקטיוויים ע״י 
תוספת קיד(מת לדוראטיוויים, מורה על זמן העתיד. כתוצאה מכך 
היה צורך, כדי לציין מושג פעולה מתאים בהווה, להיזקק לפועל 
אחר מאותו שורש עם שינוי בתנועת השורש, המציין חזרה (איט- 
ראטיוויות) או תמידיות (דוראטיוויות), כגון: השורש הפעלי המציין 
את מושג "הוביל" (גם במובן מופשט) היא בשביל האספקט הפר־ 
פקטיבי - 1 ) 76 , באינפיניטיבוס (עם קידומת) 6176561  01 \. 60 ל "חלב", 0 ז 0 \, 60 "רפש" 
(שני הצירופים 6616 * 1011 * נתמזגו בקבוצה המזרחית)! בקבוצה 
המערבית הס וד, 6 הועברו אחרי ר,ז(פרט לצ׳כית, שבה התהליך הנ״ל 
דומה לזה שבקבוצה הדרומית), כגון בפולנית, באותן המלים:, 13 ) 1160 
111060 , 0 אל 0116 , 1626770 ), ובקבוצה הדרומית תוצאות התפתחות זו 
היא: 6126 , 6136 , 6666 , 1631 , כגון באותן המלים בסרבו־קרואטית: 
11360 ) , 0 אל 6 {! 011 , 670 ( 161 ) , 13 ) 1163 . — צורתן הסלאווית הקדומה 
המשוחזרת של מלים אלה היא: 110160 * , 0 אל 0161 * , 16670 )* , 13 ) 1106 *. 
3 ) ריכוך העיצורים ! 2,01 ,אל לפני 1,6 (שמוצאן מדיפתונגים הודו- 
אירופיים) שנעשה בפאלאטאליזציה השניה גם במקרים כאשר בין 
העיצור ובין התנועה מפריד ההגה 7 , כגון ברוסית: ז 86 ! 1 "פרח". 
380343 ״כוכב״, וכן בסרבו־קרואטית 13 ) 62 ( 271 , 66 ( 671 (כך גם 
בסכ״ע: לזיאל-פס, לז&פם), לעומת אי-ריכוכם של 2, 611 ,אל בפר 
לנית 13 > 32 ! 7 \ 2 , 7136 \אל ובצ׳כית: 13 ) 11762 , 766 אל. איזופונים דומים 
המקשרים שחי קבוצות בלה״ס לעומת קבוצה שלישית, יש יותר, כגון( 1 
אחרי עיצורים דו-שפתיים ושפתיים־לשוניים £ . 7 , 60 ,< 9,1 לפני ( 
ותנועה כל שהיא: רוסית 8 ^ 30x "אדמה", "ארץ", סרבו־קרואטית 
3 ( 26011 , לעומת ג 21€1111 בפולנית, 26606 בצ׳כית, על יתר התכונות 
המאפיינות כל קבוצה וקבוצה, כגון התפתחות האירים", היעלמן או 
השארתן של תנועות אנפיות, הצירופים הסלאוויים הקדומים 11 )* , 61 * 
ועוד — ע׳ בערכים הדנים בכל לשון ולשון. במרוצת הזמן הת¬ 
גבשו גם הבדלים מילוניים בין הלה״ס למיניהן, עם ריבוי השאילות 
מן העמים השכנים, כמו יסודות סלאוויים־כנסייתיים־עתיקים ואור- 
י.?נטליים ברוסית, תורכיזמים בלה״ס הדרומיות ויסודות מערביים 



75 


סלויות, לשונות — סלויקוג 


76 


רבים, פלאטיגית, מגרמנית ומצרפתית, בפולנית ובצ׳כית. 

ל ספרויות בלה״ם, ע״ע: אוקראינה, עמ׳ 178 — 182 ; בולגריה, 

עם׳ 788 — 790 ; בילורוסיה, עגד 452 -^ 45 ; מקדוניה, עם׳ 253 ; 
סלובניה, עמ׳ 62 ; סלובקיה, עמ׳ 165/6 ; סרבו-קרואטית, לשון 
וספרות; פולניה, ספרות; צ׳כוסלובקיה, ספרות; רוסית, ספרות. 

— 1924 , 1-11 ,^ 1 ) 11710 * €707 16 ( 5100156 167146 ( ¥6721616 , 317 ־ 11 )מ 70 

— 15110 ׳*\ 1 מ£ ; 1934 2 , 17711411 * 601 51006 €6 ; 1928 3 

- 13 . 11 ; 1949 , £ 071 £ 00£65 510007116 16 ( 1 1 ) 171 ) 171 ) 1 * #145 , 40715011 ^ 

- 3$2 זנ £1 1 אל 5 מ 3 *\ 13 ק 8 -־ £6£1 . 1 ׳ ; 1952 2 , £ 140£65 £071 510016 , 5011 ( 01 ^ 

- 1775 ) 510101 < 614 \$%£ן 0 \$* 107$5 \ 1070 ( 6 1 14 ) £726£1 , 1 ^ 5 ^ 513 .£ - 10£ ז*ג 1£ ^ 

, £ 140$05 1,071 510-007110 10 ( 1 10 011140 ,ץ 3 ־ 01 00 . 11.0.4 ; 1954 , 1 ( 16 }( 

. 1963 

מ. אל. 

סלוים, קבוצה אתנית של עמים דוברי לשונות סלויות (ע״ע). 

מספרם כ 250 מיליונים, ומושבם במרכז אירופה, דרום* 

מזרחה ומזרחה, וכן בצפון אסיה (סיביר). הם נחלקים ל 3 קבוצות: 
1 ) ס׳ מערביים (פולנים, צ׳כים, סלובקים קשובים וונדים [ע״ע]) 
שמספרם כ 45 מיליון נפש; 2 ) ס׳ דרומיים (סרבים, קרואטים. 
מלובנים, מקדמים ובולגרים) שמספרם כ 30 מיליון נפש; 3 ) ס׳ 
מזרחיים (רוסים, אוקראינים ובילורוסים) שמספרם כ 175 מיליון 
נפש. בתקופות היסטוריות נטמעו בהם בני עמים רבים (פינים, 
מונגולים, תורכים, יוונים, אילירים, גרמנים ועוד). הבולגרים היו 
עם מונגולי שהשתלט על שטחים שיושביהם ם׳ ונטמעו בהם. 

מוצא הס׳ אינו ברור, והוצעו הצעות שונות לקביעת מושבם 
הראשון (מצפון לקרפטים בין הוויסלה לדניפר, באיזור הפרים ט 
ויובליו ובין הוויסלה לאודר). יש הסוברים שמולדת הס׳ היתה 
באסיה המרכזית. ייתכן שהנאורים, שמזכיר הרשוטוס, היו ס׳; פלינ* 
יום, סטרבו, טקיטוס ותלמי (פטולמאום)(ע׳ ערכיהם) מכנים אותם 
ונדים. ייתכן שהתפשטות הם׳ במאות ה 2 — 4 לסה״ג היתה קשורה 
בנדידה הקדומה של הגותים (ע״ע). התפשטותם הגדולה של הס׳ 
היתה קשורה בנדידת העמים (ע״ע). בעקבותיה הגיעו שבטי ס׳ 
במערב — לאלבה, בצפון — לחופיו הצפוניים של הים ה 3 לטי, במזרח 
עד לוולגה העילית, ובדרום — כמעט לכל שטחי חצי האי הבלקני, 
ובמאות 6 — 7 היו הם׳ אויב מסוכן ביותר של ביזאנטיון. 

התפשטות זו לא הבטיחה לס׳ שליטה בלתי מעורערת בשטחים 
שהתיישבו בהם: בצפון־מזרח התבוללו בעמים הפיניים, ביוון נטמעו 
ביושבי המקום, ובצפון גרמניה, שבה הגיעה התפשטות הס׳ בשיאה 
עד להמבורג, נסוגו מפני הגרמנים, נטמעו או נשמדו. נותרו שם 
רק הוונדים (סורבים), בלאוזיץ ועל גדות השפרה התיכון והעילי, 
וכן הקאשובים, בחוף הבלטי של פומרניה, ממערב לשפך הוויסלה 
(סביבות שטולם ולאואנבורג). בשפלת פאנוניה השתעבדו הם׳ 
למדיארים ונטמעו בהם, ועי״ז, וכן ע״י התגבשותם ההדרגתית של 
תושבי ולבש ומולדאוויה, אבות הרומנים, נוצר חיץ בין הם׳ הדרו¬ 
מיים לס׳ הצפוניים. 

ארגונם החברתי של הס׳ היה שבטי, אולם כבר לפי המקורות 
הקדומים ביותר היה ארגון שבטי זה מושתת על בסים טריטוריאלי* 
מדיני יותר מאשר על קרבת דם. אסיפות כלליות (לצ׳ה) החליטו 
על ענייני הציבור. אין ידיעות מדויקות על הרכב האסיפות ומידת 
ההשפעה שהיתר, לראשי השבטים וזקניהם; מ״מ ברור מממצאים 
ארכאולוגיים, שהיו הבדלי רכוש ניכרים בקרב בני השבט. 

הם׳ עבדו לאלי הטבע (הבית, השדה, היער וכר); עם כינון 
ארגונים מדיניים שבטיים נתעלו כמה מאלים אלה לדרגת אלים 
עליונים (פרון אצל הס׳ המזרחיים, וטריגלב אצל הם׳ באיזור שפך 
האודר). 

מיסיונרים פראנקים, אירים ואחרים פעלו בקרב הס׳ כדי להע¬ 
בירם לנצרות, אולם התנצרותם היתד, איטית; רובם התנצרו במאות 
ה 9 — 10 , והדת החדשה תרמה לפילוגם: חלקם קיבל את הנצרות 
הקתולית, וחלקם — את הנצרות האורתודוכסית, בעלת הזיקה לבי־ 


זאנטיון. הם׳ שנהיו לאורתודוכסים קיבלו גם את הכתב הקירילי, 
שהנהיגו האחים קיריליום (ע״ע) ומתודיוס; הם׳ שנהיו לקתולים 
קיבלו גם את הכתב הלאטיני. עד היש נחלקים הס , , מבחינת זיקתם 
התרבותית, לפי קווי חלוקה זו. במאה ה 9 נעשה אמנם נסיון להנהיג 
במוראוויה נצרות שפולחנה מבוסם על שפת המקום אך מנגנונה 
קשור ברומא; נסיון זה לא הצליח, עקב התמוטטות המדינה 
המוראווית וגידול השפעתם של כשני הדת הפראנקית-גרמנית, וכך 
השתלטה שם הקתוליות (ע״ע מ 1 רויה, עמ׳ 837/8 ). דת זו היתה 
לדתם של כל הם׳ המערביים (הפולנים. הצ׳כים והסלובקים) וכן 
הקרואטים והסלובנים; שאר עמי הם׳ נהיו לאורתודוכסים. אולם 
בעקבות השתלטות תורכיה על הבלקן התבצר האסלאם בקרב חלק 
מהם׳ שם (הבוטנים ומיעוט קטן בבולגריה). בין הקתולים ניתנה 
לקרואטים לבדם הזכות להשתמש בשפתם. 

ממלכה ראשונה של הם׳ קמה במאה ה 7 , בהנהגת הפראנקי מאמו 
( 53010 ), שהקיפה את צפון יוגוסלוויה, שפלת הונגריה וצ׳כיה של 
היש. אחר התפוררות ממלכת האורים (ע״ע) קמה ממלכת מוראוויה 
הגדולה, ובשיאה הקיפה ממלכה זו את רוב צ׳כוסלובקיה ודרום־מזרח 
פולניה של היום. ממלכה זו התפוררה ב 907 ׳ ובמאה ה 10 נוסדו 
ממלכות הס׳ בבוהמיה (צ׳כיה) ופולניה. במאות ה 9 - 10 קמו גם 
בבלקן מדינות של ם׳. המדינה הבולגרית קמה במאה ה 7 , אולם 
רק במאה ה 9 נד,יתר, לסלאווית (ע״ע בולגריה, עמ׳ 791 ). בתחומי 
יוגוסלוויה של היום קמה לראשונה מדינה סלאווית בקרואטיה, 
ואחריה בסרביה. המדינה הראשונה של הס׳ המזרחיים היתה רוסיה 
הקייבית, שקמה במאה ה 9 , ולפי המסורת — שבד, מעורבים יסודות 
אגדיים — השתתפו בהקמתה הוריגים (ע״ע). 

בסוף המאה ה 18 היתד, רוסיה המדינה העצמאית היחידה של 
הם׳. במאה ה 19 קמו תנועות שחרור בקרב כל העמים הס׳ המשועב¬ 
דים, וכן התעוררה תנועה פאדסלאווית, וזו היתה נתונה להשפעת 
רוסיה. ב 1830 זכתה סרביה באוטונומיה וב 1882 בעצמאות; ב 1878 
זכתה בולגריה באוטונומיה וב 1908 בעצמאות, ובעקבות מלה״ע 1 
השתחררו כל העמים הם׳ משלטון עמים לא-ם׳. במלה,״ע 11 שחררה 
בריה״מ את רוב העמים הס׳ מידי הגרמנים, ואחרי המלחמה הוקם 
משטר קומוניסטי בכל ארצות הם׳. 

וע״ע אוקראינה, בולגריה, בוסניה, בילורוסיה, ונדים, יוגוסלויה, 
מונטנגרו, .מקדוניה, סלובניה, סלובקיה, סרביה, פולניה. פן־סלויות, 
צ׳כוסלובקיה, רוסיה. 

- 8173 . 1 .£ ; 1948 , £65 ^ 16 ( 1 1 ( 17014£ ( 1 055 , 510010 €10111X011071 ־ 01 . 14 .$ 

,. 5 , 07131 ? 10 ; 1949 , 51144165 510010 / 0 }(סס?( 4 ה 140 . 4 ,(. 3 ) 0 ) 

, 1^, 7)16 5. 171 £1(701)6071 £115107$ 0714 €10111X011071 תז 0 ׳\ 0 .£ ; 1970 
- 141670 £ 1115107$ 510016 ,(. 66 ) ץזגזב} 13 ץ 517 ז 6 ׳\ 1 ב 111 1 ) 37 ע־ 1431 ; 1971 

. 1972 , 1-17 , 114765 

יד. ר. 

סלויקוב (פ 0 ^מ 3.50 ^ 0 ) ־ שני סופרים בולגרים, אב ובנו. 

ם׳, פ ט ק ו — — ( 1828 — 1895 ), משורר, עתונאי 

ומדינאי. ם׳ היה ממעצבי הלשון הספרותית החדשה וחלוץ השירה 
הלירית בארצו. באספי־פולקלש (כגון . 3 :מ 111 ץ.* 8606 ["עליזה"], 
1857 ) העלה על נס את המקורות העממיים הסלאוויים בכלל, שבול־ 
גריים בפרט. במאמרי ביקורת בכה״ע הספרותיים והפוליטיים שייסד, 
ובקובץ־משליו, נקט עמדה ברורה נגד השעבש המדיני לשלטון ה¬ 
תורכי ונגד השעבש הרוחני לכנסיה היוונית. ם׳ היה רציונליסט 
פרגמטי וחילוני, ברוח ההשכלה האירופית־מערבית. אחר שחרור 
ארצו לקח חלק פעיל בחיים המדיניים. כתב ״אוטוביוגרפיה״, 1884 . 

ס׳, פ נ צ׳ ו — 10 >מ 11€ — ( 1866 ־ 1912 ), משורר ומבקר. ס׳ שהיה 
נכה מילדותו, התמסר לחקר הפולקלור ולהפצת תרבותשמערב בקרב 
עמו ורכש ידע רחב בספרות אירופה. ב 1908/9 היה מנהל התיא¬ 
טרון הלאומי בסופיה. כעורכו של הירחון המודרני לספרות, 
("ההגות"), נקט עמדה סלאוופילית שמוקרטית־רדיקלית. השקפתו 
האידאליסטיתשומגיסטית עוצבה בהשפעת הוגי-הדעות והמשוררים 



77 


סלו־יקוב — סלומונז, סר דיויד 


78 


הגרמנים (ניצשה, דיינה, גתה) והסופרים הרוסים. קסם מיוחד לאותם 
משיריו הליריים השאובים ממקורות עממיים. יצירתו הגדולה, השיר 
האפי על ההתקוממות ב 11,1876 מ 1160 ט 1,8£18 ק 14 (שירי הדם"), 
1911 , נשאר בלתי־גמור. ם׳ הרבה לתרגם מיצירות הספרות האנגלית, 
הצרפתית, הגרמנית והרוסית. 

; 1940 ,. 5 00 ה)? / 0 )/- 01 נן 73 3 ־ £1 118 ממקסז־ס!! , 068 ׳מ 1 י^ 1 מ 8 /ס ■<־,;׳׳.,!// ) 1 '/" 7 , 58131-5100111 .א - £מ 1 תח! 50 . 0 

. 1960 ,זי-ימ/ס-יס/י•! 

0 ל 1 יו 1 13 ! 0 י(? י ר 2 ער 1 י ?]ד 1 (סכ״ע; אנג' 10 חס׳\ 512 011117011 0111 ! 

רום׳ 7111 >ז 0 נ 1 מ 8 ג;!.:> 1708110 ק 6 ע 03010 ק)/), ביסודה 
ניב סלאווי דרומי (מקדוני) של העיר סאלוניקי וסביבתה במחציתה 
השניה של המאה ה 9 . ללשון זו תורגמו ספרים ליטורגיים (בעיקר 
ארבעת האוונגליונים, ספר תהילים וקטעים שונים מן התנ״ך 
[פריקו׳פות בלעז] וכר) בידי שני האחים היוונים מסאלוניקי, 
קונסטנטינום (שנקרא לאחר־מכן קיריליום [ע״ע]) ומתודיום, ותל¬ 
מידיהם; התרגום נעשה בקשר לשליחותם המיסיונרית למוראוויה 
(בשנת 863 ) מטעם הקיסר הביזאנטי מיכאל, לבקשת הנסיך המוראווי 
רוסטיסלאו. השם סכ״ע מגדיר בדיוק את תפקידה של לשון זו 
והוא יותר נכון מן השמות הקודמים "בולגרית עתיקה" או "סלאווית 
עתיקה". סכ״ע משמשת מאז ומתמיד כלשון הפולחן של הסלאווים 
השייכים לכנסיה המזרחית (הפראבוסלאווית) וכן היתד. ללשון 
הספרות וללשון המדע של רוב הסלאווים הפראבוסלאווים עד לסוף 
המאה ה 18 (גם ברומניה עד למאה ה 17 ) ועקבותיה של הסהכה״ע 
ניכרים עד היום הזה בלשון הספרותית הרוסית והבולגרית. חשיבותה 
של סכ״ע היא גם בכך, שבה נכתבה לראשונה לשון סלאווית 
(כה״י בסכ״ע הם מן המאה ה 10 וה 11 , אולם אלה הם העתקים של 
כה״י מן המאה ד. 9 שלא נשתמרו), כמה מאות שנים לפני כל יתר 
הלשונות הסלאוויות. על-כן מציגה סכ״ע לשון סלאווית, הקרובה 
ביותר ללשון הסלאווית הקדומה שניתן לשחזרה על סמך הלשונות 
הקיימות היום (ע״ע סלויות, לשונות), ובכך חשיבותה לחקר הלשו¬ 
נות הסלאוויות ואף כחומר השוואה לחקר הלשונות ההדו-אירופיות 
(ע״ע). כן נודעת חשיבות תרבותית מיוחדת לשני האלפביתים 
(הגלאגוליטי של כה״י הקדומים והקירילי של המאוחרים יותר [ע״ע 
כתב, עמ׳ 1099 , מס׳ 6 ועמ׳ 1103 ]) בהם נכתבו כה״י בסכ״ע. 
ה״קאנון" של ספרות סכ״ע כולל בעיקר את ארבעת האוונגליונים 
(שנשתמרו בקודכסים שונים כגון הזוגראפנסי, המאריני, האסמאני 


עיר כונס• 

רושייו 

קיי־יית 

נליויליוו 

יייר ביי* י 

רייייג 

?יר״ד׳י 

נז־אנוז־ית 

ר 

ש 

י 1 


* 


ס 

ם 

8 

ב 

■ 


ט 

ח¬ 

סס 

ב 

■ 


או¬ 

ט 

3$ 

1 

־ 1 

% 

פ׳ 


0 

ד 

4 

<(1 

ט 

ז 

£ 

ו 

£ 

3 

כ׳ 

א 

־[ 

ז׳ 

אג 


או 

ם 

0 

דז 

43 


שט 

־ד 111 

*4• 

ז 

3 

0, 

צ 

14 


אי 

1* 

יד 8 

צ 



אי 

ו/ו 

8 

ש 

ע 1 

ש 

ג׳ 


44 


19 

£ 

ק 

א 

!1 


19 


ל 

/\ 



131 

8 

ס 

וטוו 


יא יא 

ח 

* 

נ 

ט 

י* 

יו 

בא 

ז 

או 

ס 

כ 




9 

רז 

׳ 1 


האלפביתים מל הסלווית הכנסייתית העתיקה וערכם הפונטי 


[נרכש בירושלים במחצית המאה ה 18 ] ואחרים); התרגום הסלאווי 
העתיק של ספר תהילים, הנמצא עד היום בספריית מנזר קתרינה 
הקדושה בסיני; אוסף תפילות ( 310317101170 1 ז 1111 § 1011010 !£); חיי 
"קדושים" ( 515 ם 735110 !/£־ 51 £67 1 ז€( 06151€51£1 * 03 ,ג< 23£11 .? ; 1913 

. 1971 , 217 — 155 

מ. אל. 

סלומון, יואל משה ( 1838 , ירושלים — 1912 , שם), מאישי 
היישוב הישן בירושלים (ע״ע, עמ ׳ 321 — 333 ), ממייסדי 
פתח־תקוה (ע״ע) ומבוני העתונות העברית בארץ. בן למשפחה 
מיוחסת, מעליית תלמידי הגר״א. למד בישיבות ירושלים ואח״כ 
בליטא. בקניגסברג למד מלאכת הדפוס ובשובו לירושלים פתח בה, 
עם שותפים, בית דפוס, שהתחרה בדפוסו של י. ב״ק (ע״ע). בתרכ״ג 
הוציא את העתון העברי הראשון בא״י — "הלבנון", בעריכת יחיאל 
ברי״ל (ע״ע) ובהשתתפותו, אך בשל מלשינות נסגר העתון כעבור 
שנה (ע״ע א״י, עמ ׳ 1058 ). ם׳ חתר להשוואת מעמד העדה האשכנזית 
בפני השלטונות לזה של העדה הספרדית, ולפיוס בין המתנגדים 
לחסידים בעיר. כן פעל להרחבת התחומים: ב 1869 היה ממייסדי 
שכונת ״נחלת שבעה״ (ע״ע ירושלים, עמ׳ 325 ) והשתתף בהקמתן 
של שכונת "מאה שערים" ואחרות. היה פעיל גם ב״חברת ישוב 
א״י״, ששאפה לרכוש אדמה חקלאית ביהודה. ב 1873 אסף כספים 
בחו״ל להרחבת ביה״ח ״ביקור חולים״. ב 1877 הוציא את העתון 
״יהודה וירושלים״, שהטיף להיאחזות חקלאית. ב 1878 הצטרף למ¬ 
ייסדי ״פתח תקוה״, ואח״ב נמנה עם מקימי יהוד. לאחר 7 שנים 
בכפר חזר לירושלים והמשיך בפעולה לטובת מוסדות היישוב הישן. 
ס׳ חיבר גם שירים לעת מצוא, שי״ל ב״גנזי ירושלים", תרצ״ז, 
ע״י י. גרייבסקי. דפוס ם׳ פועל בירושלים עד היום, וצאצאי המשפחה 
פעילים בחיי העיר. 

י. יערי-פולסקין, ספד היובל לפתח־תקוד" פ״א—צ״ו, תרפ״ט! 
הנ״ל, חולמים ולוחמים, 47 — 52 , תש״ו 2 ; י, טריואקס-א. שטיינמן 
(עורכים), ספר מאה שנה, 151 — 162 , 1938 : מ. סלומון, שלשה דורות 
ביישוב, א׳—ג/ תשי״ב! ג. קרסל [מהדיר], מבוא ל״יהודה וירושלים", 
עתונו של ר׳ י. מ. ס/ תשט״ז! ב. גת, היישוב היהודי בארץ ישראל 
(מפתח בערכו), חשכ״ג; ש. הלוי. הספרים העבריים שנדפסו בירו¬ 
שלים׳ 12 — 19 , תשכ״ג. 

י. ם. 

סלומונז, כר דידד — 831070005 1 > 1 ׳! 03 817 — ( 1797 , 
י לונדון — 1873 ), בנקאי וראש-העיר היהודי הראשון של 
לונדון. משפחתו תפסה מקום נכבד בחיי הכספים והמסחר. ב 1823 
היה ס׳ לחבר הבורסה. ב 1834 נתמנה מבטח בלוידם (ע״ע). היה 
שותף בייסוד "בנק לונדון ווסטמינסטר" (אח״כ "בנק־וסטמינסטר") 
ב 1832 — מהיהודים הבודדים שנטלו חלק בפיתוח הבנקאות בברי¬ 
טניה. לחם למען שוויון־זכויות ליהודים בשלטון הכללי והמקומי. 
ב 1835 נתמנה שריף של לונדון, וב 1847 — חבר מועצת־העיר 
( 4171071030 ). בשני המקרים נדרשה תחיקה מיוחדת שתאפשר לו 
להישבע אמונים כיהודי; ב 1851 נבחר לפרלמנט, אך נאלץ להת¬ 
פטר בגלל סירובו להישבע ״באמונתו האמיתית של נוצרי״. ב 1855/6 
היה ראש-העיר. ב 1858 תוקן הנוסח גם בפרלמנט', 1 ב 1859 חזר 
וכיהן שם עד מותו. התעניין בבעיות החברה בכלל ובסעד ליהודים, 
והיה פעיל ב״ועד שליחי הקהילות". פעמיים מילא את מקומו של 
משה מונטיפיורי כנשיא הוועד. ב 1869 זכה בתואר האצולה 8370007 . 

. 1939 ,. 0.5 , 11 731715011 



79 


סלון, סר הנז — סלונימסקי, חיים זליג 


80 


סלו(, סר הנז — $10300 1305 ? ז 81 — ( 1660 — 1753 )׳ רופא, חוקר- 
טבע ואספן־צמחים בריטי. ס , למד רפואה בלונדון וקיבל 
תואר ד״ר לרפואה באוניברסיטת אוראן בצרפת. ב 1684 נבחר כחבר 
בחברה המלכותית (ע״ע), בזכות אוסף הצמחים הגדול שהביא עמו 
מצרפת. ב 1687 נסע לג׳מיקה כרופא ושם אסף למעלה מ 800 זני 
צמחים בלתי ידועים בזמנו. צמחים אלה פורסמו על ידו בקאטלוג 
לאטיני גדול. ב 1693 נתמנה מזכיר החברה המלכותית ובמשך כ 20 
שנים ערך את פרסומיה. ב 1719 נבחר כנשיא אגודת הרופאים וב- 
1722 נתמנה לרופא הראשי של הצבא. לאחר מות ניוטון ( 1727 ) 
נבחר במקומו כנשיא החברה המלכותית. ם׳ היה רופאם הפרטי של 
המלכה אן ושל ג׳ורג׳ 11 . הוא שכלל את השימוש בכינין ופיתח את 
הרכבת האבעבועות. עם פרישתו ( 1741 ) התמסר לטיפוח אספו 
הגדול וספרייתו העשירה, שכללה גם 12 כ״י עבריים עתיקים. אוסף 
זה, שהוריש לציבור, היה הבסיס לאספי המוזיאון הבריטי. 

סל 1 נךי, יעקב אריה (אדולף) ( 1837 , ואג־נוישטאטל [סלו־ 
בקיה] — 1914 , קארלסרוה), רב, מראשוני חיבת ציון, 

מגדולי המעשים לצדקה במערב אירופה. למד אצל ר׳ אברהם סופר 
(ע״ע) בפרשבורג, ולימים עבר לביהמ״ד לרבנים בברסלאו ולאוני¬ 
ברסיטה שם. לאחר קבלת תואר ד״ר מאוניברסיטת דנה, נתמנה, 
ב 1864 , לרבנות העיר במט בפרוסיה ומ 1865 ישב בדירקהיים, 
וכיהן כרב מחוזי ל 30 קהילות בפראנקנטאל שבבאוואריה. ב 1910 
עבר לבית בתו בקארלסרוה. עשה למען החינוך המסרתי ועמד נגד 
הרפורמה שראשיה רדפוהו כל חייו. ס׳ נתפרסם כמארגן פעולות 
עזרה לתפוצות נזקקות. תחילה אסף כספים למען יהודי רוסיה, פרס 
ועוד, ומ 1877 למען א״י. את שמות המנדבים ואת הסכומים שנתקבלו 
פרסם ברשימות מיוחדות בצירוף ידיעות על המתרחש בא״י׳ ובייחוד 
במושבות החדשות, שהיו חומר הסברתי־תעמולתי מצוין. במשך 
30 שנה הוציא כ 1,200 רשימות, שעשו הרבה לחיזוק תנועת חיבת 
ציון במערב אירופה, ובייחוד בגרמניה. בוועידת קאטוביץ נבחר 
כחבר־כבוד בוועד המרכזי של חובבי ציון. 

ע. ב. פוזנר, הרב ד״ו י. א. ס׳ ז״ל ופעולותיו למען א״י (בתוך: 

א. אלמאליה [עורך] "חמדת ימים", קובץ לזכרו של מרן ח. ח. מדיני), 

תש״ו. 

סלונים ( 1 \ 1 מ 1 ס\. 0 ), עיר במחוז גרודנו, במערב בילורוסיה, 
בריה״מ. 17,500 תוש׳ ( 1959 ). שוכנת בעמק נהר שצ׳רה 
(יובל הנימן). 

התעודה הקדומה ליישוב י ה ו ד י ם בס׳ היא מ 1519 , אבל, כנראה, 
ישבו בה עוד קודם. ב 1623 נזכרת ס׳ בפנקס ועד מדינת ליטא 
(ע״ע ועדי ארצות) כמשתייכת ל״גליל בריסק״. מאז 1626 הפכה 
לקהילה עצמאית ואח״כ הוקם "גליל ס׳". אז כיהן ברבנותה ר׳ משה 
לימא (ע״ע). ב 1642 נחנך בה ביכ״ג מפואר. הקהילה הגיעה לפריחה 
בהיות ס׳ מרכז מינהלי, מקום מושב חסים הפולני ( 1631 — 1685 ), 
וימי־השוק השנתיים. המסחר בתבואה ובעצים, וכן מבשל־השיכר, היו 
אז ברובם בידי יהודים. ב 1766 ישבו בס׳ 1,150 יהודים. ב 1815 נוסדה 
בם׳ אחת הישיבות המרכזיות בליטא. אע״ס שהקהילה נחשבה 
למבצרם של המתנגדים ונודעה ברבניה, בהם ר׳ יהושע אייזיק 
שפירא (ר׳ "אייזל חריף"), יסד בה ר׳ אברהם וינברג, באמצע 
המאה ה 19 , שושלת אדמו״רות. בתקופה זו היו בם׳ 5,700 יהודים. 
ב 1897 היו בה 11,500 יהודים, וב 1921 — 10,500 ( 80% מכלל 
האוכלוסיה). ב 1920 נכללה ס׳ בתחום פולניה העצמאית. הקהילה 
היתה מהמפותחות בקהילות המדינה מבחינת חיי הציבור, התרבות 
והעתונות, ובה תנועה ציונית וחלוצית חזקה. ב 1931 היו בס׳ כ 8,500 
יהודים ( 53% ). עם הכיבוש הסובייטי התרכזו בס׳ אלפי פליטים 
יהודים מפולניה המערבית. ב 1940 הוגלו כ 1,000 מהם לרוסיה. עם 
הכיבוש הנאצי (יוני 1941 ) הוקם גטו והחלו ה״אקציות"; ב 29.6.42 
חוסל הגטו ונרצחו כ 10,000 יהודים. כ 300 יהודים שנותרו נרצחו 


ביום הכיפורים 1942 . פליטים מס׳ לקחו חלק פעיל בתנועת הפרטי¬ 
זנים ביערות הסביבה. אין ידיעות על המצב כיום. 

ז. רבינוביץ, החסידות הליטאית, 138 — 143 , תשכ״א! ק. ליכטנשטיין- 

י. רבינוביץ (עורכים), פנקס ס , , א—ב, תשכ״ב! נ. קאנטאראוויטש, 

די יידישע ווידערשסאזד־באוועגונג אין פוילן, 78 — 95 , 1967 . 

י. ס. 

סלונימסקי, אנטוני - 1 > 51 רת 1 ח 0 {$ - (נר 1895 ), 

משורר, מספר ומבקר פולני, ממוצא יהודי. ס׳, נכדו של 
חיים זליג ס׳(ע״ע), נולד נוצרי, לאחר שאביו המיר את דתו. ב 1920 
היה ממייסדי קבוצת ה״סקאמאנדר", יחד עם יולין טובים (ע״ע 
פולניה, ספרות). ב 1924 — 1939 השתתף בקביעות בכה״ע הספרותי 
1001-301510 360010501 ך\\ (״ידיעות ספרותיות״). ב 1939 נמלט מפו¬ 
לניה והתיישב בלונדון. ב 1951 שב לארצו. — ס׳ פרסם יותר מ 40 
ספרים, בהם ח׳מנים ומחזות; אולם עיקר כוחו בשירה ובפליטון. 
בפליטונים, כביצירותיו האחרות, היה לוחם אמיץ בראקציה, לאומ¬ 
נות, מיליטאריזם והפליות למיניהן, למען חופש, שלום וסוציאליזם. 
שירתו של ס׳ היא שירה לירית־סקפטית, נוגה ומרירה ( 161 נן 0 ? 
-״ 63 !׳! ; [״אפר ורוח״], 1942 ). חריפותו הסאטירית באה לידי ביטוי 
במאמריו, שנכתבו על מיגוון עשיר של נושאים, וסייעו, במשך כ 15 
שנה, לעיצוב השקפותיה הפוליטיות והחברתיות של שכבה אינט¬ 
לקטואלית מתקדמת רחבה בפולניה. 

לאחר מסע במזרח וביקור בא״י, הביע ס׳ את התפעלותו מתחיית 
הארץ ואת הקרע שבלבו — בין "שתי המולדות". בקובץ־השירים 
501106 ^ 3 03 0 £ 3 ־ 01 (״ הדרך למזרח״), 1924 , קונן "על שנולדתי 
במקום שאינו רוצה לקבלני...". ברבים משיריו באה לידי ביטוי 
זיקתו אל העם היהודי, בגולה ( 5151011 ^ס 6 ץ 2 011351002015 3 (^ £10 
["אלגיית העיירות היהודיות״]) ובישראל. — על סבו, על אביו 
(וגם על אברהם שטרן [ע״ע]) למדים מתוך -■ 31 ^ 3 13 ת 16 ת 1 ס 0 ק 5 ז ׳ 4 '' 
31510 * 5231 (״זכרונות מוורשה״), 1957 . — ארבעה "שירי־מסע" של 
ס׳ תורגמו לעברית ע״י י. ליכטנבום: "גבעות עולם", תש״ה. 

י. ורשביאק. מעל גדות הויסלה, א', 118/9 , תרפ״ט; -ץ 3102 ׳״ס->ז 

. 1967 , 1918-1935 , 0 ^. 5 1 ^ 11 , 3 * 150 

י. א. ק. 

סלו 1 ימסיר ) י, חיים זליג (= חז״ס; 1810 , ביאליסטוק — 1904 , 
ורשה), סופר ומלומד עברי; מייסד עתון "הצפירה" ועורכו 
הראשון. קיבל חינוך מסרתי-תורני, אך מנעוריו גילה נטיח ללימודי 
המתמטיקה והפיסיקה, שאליהם התוודע לראשונה מספרים עבריים 
נושנים. בן 18 למד גרמנית, ובעזרתה הרחיב את השכלתו. בן 24 
חיבר ספר־לימוד למתמטיקה, ״מוסדי חכמה״ (וילנה, 1834 ), שכלל 
גם אלגברה, וב 1835 הדפיס ספר פופולרי באסטרונומיה, בשם "כוכבא 
דשביט", לרגל הופעת השביט ע״ש אדמונד הלי (ע״ע). ספרו 
"תולדות השמים" (ורשה, תקצ״ח) עורר פולמוס ממושך, בשל הש¬ 
קפותיו על חקר הלוח העברי ועל טעויות שחלו בו, לדעתו. את 
השקפותיו אלה בירר לראשונה בפרוטרוט ב״יסודי העיבור" (ורשה, 
תרי״ג), שיצא לאור שוב, בתיקונים ושכלולים שונים, ב 1865 
וב 1883 . ספרו "יסודי חכמת השעור" (ז׳יט 1 מיר, תרכ״ו) כלל אח 
כל חלקי המתמטיקה האלמנטרית, תוך שימוש במונחים עבריים 
עתיקים "או שיש להם דומה בדברי חז״ל", וכן במונחים חדשים. 
מלבד הוראת המדעים עסק ס׳ במדע שימושי, והמציא — בין השאר 
— מכונת-חישוב, שזיכתה אותו ב 1844 בפרס האקדמיה הרוסית 
למדעים, ושיטה לשליחה סימולטנית של 4 מברקים בחוט־טלגרף 
אחד. ס׳ ביקר בגרמניה ונפגש עם מלומדיה, וא. הומבולט (ע״ע) 
הציגו בפני מלך פרוסיה ( 1858 ) ; ס׳ פרסם לכבוד המאורע את 
הספר ״אות זכרון״ (ברלין, 1858 ). ב 1862 יסד ס׳ את שבועון 
"הצפירה", להפיץ את ידיעת הטבע והמתמטיקה בין יהודי רוסיה. 
בשנותיו הראשונות הוקדש השבועון ברובו למדע פופולרי, ונכתב 
ע״י ס׳ וחבר עוזרים. כעבור כמה חדשים נתמנה ס׳ מפקח על 



81 


סלונימסקי, חיים זליג — סלוקוס 


82 


ביהמ״ד לרבנים בז׳יטומיר (ע״ע בתי מדרש לרבנים, עט׳ 993/4 ) 
וצנזור עברי בדרום־רוסיה, והעתון חדל להופיע. ב 1873 נסגר 
ביהמ״ד ואז חידש ם׳ את ״הצפירה״, תחילה בברלין ואח״ב (מ 1875 ) 
בוורשה. העתון נערך ברוח ההשכלה המתונה, והגיש את חידושי 
המדע בצורה הקרובה לרוח הדת ובלא להתפלמס בדת. העתון רכש 
את אמונם של המונים מכל החוגים, ופירושיו של ם׳ לסוגיות בתל¬ 
מוד׳ שהבנתן קשורה במתמטיקה ובאסטרונומיה, באו גם בש״ס 
שבדפוס ז׳יטומיר. שני קבצים של מאמריו ראו אור, בשם "מאמרי 
חכמה״ (ורשה, תרנ״א—תרנ״ד). ב 1886 הפך ה״צפירה" לעתון יומי; 
ם׳ המשיך להשתתף בו, אך נ. סוקולוב (ע״ע) היה העורך למעשה. 
ספר אחד כתב ם׳ בנושא ש״אחר הטבע": "מציאות הנפש וקיומה 
חוץ לגוף" (ורשה, תרי״ב). ס׳ היה הראשון שפעל להפצת המדע 
בין היהודים בקנה־מדה נרחב, ועשה זאת באופו שיטתי למעלה 
מיובל שנים, ובשפה העברית. מרבית ספריו יצאו בכמה מהדורות. 
בניו השתמדו, ומנכדיו תפסו מקום נכבד בספרות הרוסית והפולנית. 
ביניהם — המשורר הפולני החשוב אנטוני ס׳ (ע״ע). 

נ. סוקולוב, אישים, ב/ 72 — 91 , תרצ״ה; י. קלוזנר, היסטוריה של 
הספרות העברית החדשה, ר׳ (מפתח, בערכו), תשי״ד 2 ; א. א. עקביא, 
חז״ס (שנתון ״דבר״), תשט״ו; הנ״ל, חז״ס, ח. י. בורנשטיין, פ. שפי¬ 
רא (ארשת, ה׳), תשל״ב; ח. ר. רבינוביץ [מהדיר], אגרות ח. ז. ס׳ 
(ארשת, ד , ), תשכ״ו; נ. בן־מנחם, שתי אגרות נוספות של ח. ז. ס׳ 
(שם), תשכ״ו. 

י. ס. 

סלוניקי, ע״ע לסלוניקי. 

0 ^ 150 ^ 0 ^"יס^ס, 2 ^ 0 — 05 < 15£ ז 0 8311051105 03105 — 

( 86 — 35 [י] לפסה״ב), היסטוריון רומי. מוצאו ממשפחה 
פלבאית באמיטרנום, היה ב 52 טריבון והתנגד לקיקרו ולמילד בן 
סיעתו, והודח ב 50 מהסנאט בטענה שהוא הולל, אך למעשה, כנראה, 
בשל השתייכותו לפופולארים. הוא עבר למחנהו של קיסר, השתתף 
לצדו במלחמת האזרחים, מונה ב 45 למושל הפרובינקיה אפריקה, 
ובכסף שצבר מעושק תושביה בנה בית מפואר ברומא וסביבו גנים 
נפלאים ( 83110511301 11 ־ 1101 ), ופרש שמה לכתיבת היסטוריה. 

שתי מונוגרפיות חשובות נשתמרו ממנו: 600101-311006 06 
031111036 (״קשר קאטילינה״) ו 020111110010 [ ! 861100 ("המלחמה 
ביוגורתה"). בהן מובעת דעתו, שמאז כיבוש קרת־חדשת הושחתו 
המידות של השכבות השליטות ברומא, ודבר זה מצעיד אותה 
למפלתה. ם' הצטיין בכושר־חדירה מעמיק ובחיפוש אחר שרשיהן 
של תופעות היסטוריות, והוא נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים 
הרומיים. סיגנונו נחשב למעולה ביותר ומצטיין במתח דרמתי, 
רבגיניות, ארכאיזציה ואנטיתיזות קצרות וקולעות. כבר בתקופה 
העתיקה העריצוהו וחיקוהו, וטקיטום (ע״ע) הושפע ממנו. שתי 
המונוגרפיות (יחד עם קטעים שנשתמרו מ 1415101136 של ס׳) תור¬ 
גמו לעבר׳ בידי ש. דבורצקי ( 1968 ; עם מבוא מאת ח. וירשובסקי). 

,. 5 /□ 7 1 ^ 011110 ? €\ 1 ' 7 , 1 זג£ . 0 ״ם ; 1960 ,. 5 י ז 6 ח 11 :> 811 

. 1964 ,. 5 י 6 וחץ$ . 11 ; 1961 

סלוצק ( 16 ן 1 ץ.^ 0 ), עיר באובלאסט (פלך) מינסק, ברפובליקה ה- 
ב?לורוסית הסובייטית; מספר תושביה כ 20,000 . בסוף 
המאה ה 13 נכבשה ס׳ ע״י נסיכי ליטא; בחלוקה השניה של פולניה 
( 1793 ) עברה לרוסיה. 

על יהודים בם׳ ידוע מ 1583 . בכינוס הראשון של ועד 
מדינת ליטא (ע״ע ועדי הארצות) ב 1623 נקבע, שס׳ כפופה לקהילת 
בריסק (ע״ע ברסט-ליטובסק). משהתפתחה הקהילה, הוכרה, בכנס 
הוועד ב 1691 , כעצמאית וכבעלת סמכות על ישובי־הסביבה. מאז 
נמנתה ס׳ עם 5 הקהילות הראשיות ששלחו נציגים לוועד מדינת 
ליטא, עד לפירוקו ב 1761 , במושבו האחרון בס׳. ב 1766 היו רשומים 
בקהל־ם׳ 1,577 יהודים. הנסיכים לבית ראדזיוויל העניקו ליהודי ס׳ 
זכויות והגנה מפני הכנסיה והעירונים. ם׳ היתה ממרכזי המאבק 


בחסידות (ע״ע) מראשיתה, ונשארה תמיד מבצר של "מתנגדים". 
במאה ה 19 הפכה ם׳ לעיר קטנה, שעיקר פרנסתה על גידול ירקות 
ופירות. ב 1897 נמנו בעיר כ 10,250 יהודים ( 77% מכלל התושבים). 
מרבניה הנודעים: י. ב. סולוביצ׳יק, י. ד. רידב״ז וא. ז. מלצר (ע׳ 
ערכיהם). האחרון יסד ב 1897 ישיבה גדולה בס׳. בם׳ נתחנכו כמה 
מבוני הספרות העברית החדשה (י. כהן, י. ד. ברקוביץ, י. נ. שמחוני, 
א.א. ליסיצקי [ע׳ ערכיהם]) וממטיפי חיבת־ציון (צ. דיינוב וצ.ה. 
מ 0 ל_ינסקי [ע״ע]). המשטר הסובייטי חיסל את מוסדות הקהילה, 
והישיבה עברה לקלצק. נפתחו בת״ס ממשלתיים, ביידית, שהתקיימו 
עד סוף שנות ה 30 . ב 1926 נמנו בס׳ 8,358 יהודים ( 53% מכלל 
התושבים). הגרמנים רצחו את רובם ב 1941 , והשרידים נכלאו בגטו; 
הגטו חוסל ב 8.11.42 — 3 . חדשיים אח״כ נרצחו גם היהודים "המועי- 

ד 

לים". 

ש, דובנוב (עורך), פנקס המדינה (מפתח, בערכו) תרפ״ה; א. לי־ 
סיצקי, אלה תולדות אדם, 12 — 59 , 1949 ; נ. נחמני — נ. חיניץ 
(עורכים), פנקס ס׳ ובנותיה, תשכ״ב. י 

סלוצקי, אבו־הם־יעקב ( 1861 , נובגורוד־סיברסקי [רוסיה] — 
1918 ! שם), סופר ועסקן ציוני. למד בישיבה במיאסטיסלב, 

ורכש בעצמו השכלה כללית. מ 1822 החל לכתוב בעיתונות היהודית 
— בעברית, יידית ורוסית. ב 1886 — 1888 עבד במערכת "המליץ" 
בפטרבורג, ובהשפעתו היה "המליץ" לבטאונם של "חובבי-ציון". 
מאמריו נכתבו בסיגנון קל וברור, ועסקו בעיקר בבעיות חיבת־ציון 
ויישוב א״י. ס׳ השתדל למשוך את החרדים לרעיונות חיבת־ציון, 
והוציא בעריכתו את הקובץ ״שיבת־ציון״ — מכתבי רבנים נודעים 
למען ישוב הארץ (תרנ״ב; תר״ס 2 ). הצטרף לתנועה הציונית מרא¬ 
שיתה, והשתתף בקונגרסים הראשונים. ב 1902 ייסד, יחד עם הרב 
י. י. רינס (ע״ע), את סיעת המזרחי (ע״ע), ובוועידת ציוני רוסיה 
במינסק ( 1902 ) עמל לפייס בין המחנות בענייני דת ותרבות. בקונ¬ 
גרס ה 6 ( 1903 ) הצביע ס׳ נגד הצעת אוגנדה, וע״כ פרש מסיעתו. 
נהרג בפרעות של חיילי הצבא האדום. 

ש. ל. ציטרון, רשימות לתולדות העתונות העברית (העולם, ח׳, גל׳ 

ס״ז—י״ח), תרע״ד; הנ״ל. א. י, ם׳ (״מעת לעת״, ד׳/ה/ 48 — 54 ), 
תרע״ח. 

סלוקוס (? 26X60x0 ), שמם של 4 מלכים מקדונים במזרח בתקופה 
ההלניסטית. 

1 ) ם׳ 1 ניקט(ר (מלך ב 306 — 281 לפסה״ג), מייסד שושלת 
הסלוקים (ע״ע). ס׳ היה קצין בצבא אלכסנדר הגדול, הצטייו במלח¬ 
מות בהודו, ואחרי מות אלכסנדר השתתף ברצח פרדיקס (ע״ע), 
מושל המזרח. ב 321 מינוהו מפקדי הצבא למושל בבל, אך ב 316 
הדיחו אנטיגונום (ע״ע) מונופתלמוס ום׳ נמלט לתלמי מושל מצרים. 
אחרי מפלת דמטריוס (ע״ע) פוליורקטס, בנו של אנטיגונוס, בקרב 
עזה ( 312 ) נתן תלמי לס׳ גדוד קטן, ובעזרתו השתלט ם׳ שנית על 
בבל; מאז מנו הוא וצאצאיו את מנין השנים ("מניין השטרות", 
מאחד בדיוס [אוקטובר] 312 לפסה״נ). בשנים שאח״׳כ השתלט ס׳ 
על כל איראן, נלחם בהודו וקיבל משם פילי מלחמה; בקרב המכריע 
נגד אנטיגונוס, באיפסוס ( 301 ), מילאו פילים אלה תפקיד מכריע 
ואנטיגונום נהרג. סוריה נפלה בידי ס׳, ואחרי נצחונו על ליסימכוס, 
שליט אסיה הקטנה ומוקדון, כבש גם את אסיה הקטנה ( 281 ), אך 
בעברו לאירופה נרצח בידי בנו המודח של תלמי, שביקש להשתלט 
על מוקדון. 

ס׳ היה מארגן מוכשר, והניח את היסוד למינהל ממלכת הסלוקים 
ולמדיניות העיור, ובין הערים הרבות שבנה — אנטיוכיה וסלוקיה 
(ע׳ ערכיהן). שלא כשאר הקצינים הגבוהים של אלכסנדר לא גירש 
ם׳ את אשתו הפרסית, אפמה, ובכך ביטא את השאיפה למיזוג המזרח 
והמערב. במותו ירשו בנו אנטיוכוס (ע״ע). — וע״ע דיאדוכים; 
הלניזם, ענד 565 — 568 . 



83 


סלוקום — סלזינים 


84 


2 ) ס׳ 11 קליניקוס (מלך ב 247 — 226 ), בנו של אנטיוכוס 11 
(ע״ע) מאשתו הראשונה, לאידי?! , , רצח, בעלותו למלוכה, את אמו 
החורגת בתיקי׳ אחות תלמי 111 (ע״ע), והדבר גרם לחידוש המלחמה 
בין הסלוקים לתלמיים ( 246 — 241 ). במלחמה זו הוכו הסלוקים קשה 
ובעקבותיה מרד בס׳ אחיו, אנטיוכוס היירכס; בקטריה ופרתיה נהיו 
עצמאיות; באסיה הקטנה אבדה קפדוקיה. 

3 ) ס׳ 111 סוטר (מלך ב 226 — 223 ), בנו של 2 ); לחם באטלוס 1 
(ע״ע), מייסד ממלכת פרגמון, ובמהלך המלחמה נרצח, בנסיבות 
שאינן ברורות. במותו ירשו אחיו, אגטיוכום 111 (ע״ע). 

4 ) ס׳ 1¥ פיליפטור ( 187 — 175 ), בנו של אנטיוכוס 111 ; ס׳ מילא 
אחר תנאי חוזה השלום עם רומא, בעקבות מפלת אביו במלחמה 
עמה ( 188 ), דבר שהכביד על האוצר. הוא קיים יחסי ידידות ושווי 
משקל עם פיליפוס ע מוקדון ועם התלמיים, ובכך שילב את ממלכתו 
במערכת ידידי רומא במזרח. — על יחסו ליהודה ע״ע א״י, עמ׳ 
335/6 . במותו ירשו אחיו, אנטיוכוס 1¥ (ע״ע) אפיפנס. מ. 

סלוקיה (ג> £1 :׳וט 6 .ג £6 ), שמן של ערים רבות שיסדו מלכים מבית 
סלוקוס (ע״ע). 5 מהן באסיה הקטנה, 2 בסוריה, 2 בא״י 
ו 3 בארם־נהרים. החשובה שבהן היתד, ס׳ ע״ג חידקל, שסלוקוס 1 
בנאה לבירת מלכותו. ס׳ היתד, מהגדולות בערי המזרח, ובצד יוונים 
ובבלים ישבו בד, גם יהודים רבים. ב 164 נהרסה בידי אףדיוס 
_קסיוס (ע״ע מרקום אורליוס, עמ׳ 500 ), וחורבנה ציין את קץ 
ההלניזם בבבל. 

בא״י היו: ס׳־אבילה — אחת מערי הדקפוליס (ע״ע), וס׳ — 
במרכז רמת־הגולן. 


. ז \ ; 1925 <( ד \ , 13 זץ 5 ) ? 21 ״* 11 £ 14 $ ' 1 ? 511 , 35 ( 06 ( 1 .[ 

. 1927 , £611 11411 ) 1411 ־ 116 $ 1 ) $13 • 11611611151151 16 ( 1 

סלוקים שושלת מלכים הלניסטית ששלטה כ 240 

שנה בחלקים של ממלכת אלכסנדר הגדול. נקראה ע״ש 
מייסדה, סלוקוס (ע״ע) 1 . ממלכת הס׳ היתד, הגדולה בכל הממלכות 
ההלניסטיות, מהים האגאי ועד האינדוס, אך הפחות מגובשת 
בהן. כבר בימי אנטיוכום 1 ( 281 — 261 לפסה״נ) אבדו חלקים 
ממנה, ובימי סלוקוס 11 ( 247 — 226 ) התפרקה כליל והצטמצמה 
בסוריה וארם־נהרים. אנטיוכוס 111 ( 223 — 187 ) שיקם את רובה ואף 


הלוקוס 1 גיקנזוד 
312 ־ן- 281 לפסה־נ 

אנסיונוס ן סוקר 
281 — 261 

אנסיורום 11 תאים 
261 — 247 

1 

נזליקום 11 קליניקום 

226-247 


פלוקום 111 םי 8 >ר 
226 — 223 


אנסיויבים 111 הגדול 
187-223 


סליקום '^ 1 פילוססיר 
7 * 175-1 


ד 1 ?סריוס 1 סוסי 
456-162 


אנסיוכום ׳׳\! אפיפנס 
175 — 163 


אגסיוכוס אוגסור 

163 — 162 


דמטייום 11 ניקסיור 
145 — 41 . 

129 — 126 

1 

אנסייטם !!;/י גריפוס 
96-125 


זונסיוכוס 11 ׳\ סידטס 
138 — 128 


אגסיוכום \ 1 קיזקינוס 


•אלנסנדר בלם 
150 — 145 

1 

אנסיוכוס 1 ־\ 
145 — 142 


אנסיוכמז פיליפוס 1 

[ 

פיליפים 11 


דפסריוס 111 אנסיוכוס 11 \. דיוניסוס 
88-96 87 — 88 


אנפיוכים x אי 
95 — 83 


*נטיויים ז 1 ד\ 
69 — 65 לפסה׳ג 


* התאמר להיות בנו של אנסיוכום ז\ 1 

הערה: בשנים 142 — 138 סלד ז־יודוסוס (ע״ע) המכתה סריפון. 


אילן־המחסיו של ר,ס 5 וקים 


כבש את א״י, אך בנסותו להשיב לידיו את אסיה־הקטנה נתקל 
בהתנגדות רומא, וזו, יחד עם קואליציה של כל אויבי הס׳ מסביב, 
הביסה אותו. מאז החלה שקיעת הממלכה. במות אנטיוכוס 
אפיפנס ( 163 ) החלה התפרקותה, וזו הוחשה עקב מלחמות אזרחים 
בין תובעים שונים לכתר. אחרי מות אנטיוכוס 11 ^\ סידטס ( 128 ) 
הצטמצמה הממלכה לסוריה. טיגרן 1 (ע״ע) מלך ארמניה חיסל 
למעשה את השושלת ( 83 ), אף שהיא חזרה ושלטה זמן קצר אחרי 
נפילתו, עד שפומפיוס הדיח את אחרוני הם׳, אנטיוכום ^^^ X 
ופיליפוס 11 . וע״ע סוריה, עט׳ 605 ; על תולדות הממלכה, מבנה 
ואירגונה — ע״ע הלניזם, עמ ׳ 565 — 586 . 

,ן):>ז 16 :> 11£-1,6 :) 8011 ; 1902 , 141 ,. 5 / 0 1701156 716 ' 7 , 1 זג^ 8£ .? 1 .£ 

,. 5 1765 151511711110715 ,ן 31 ךל 611 ^ 81 .£ ; 1913/14 , 1-11 ,. 5 1765 111510:16 

. 1938 

ד. אש. 

סלושץ, נחום ( 1871 , סמורגון [ליד וילנה] — 1969 , גדרה), 

חוקר וסופר. גדל באודסה, והיה פעיל כציוני מדיני־מעשי, 

וממתנגדי אחד־העם (ע״ע). ם׳ הרבה לכתוב בשביל העתונות 
העברית ברוסיה ובא״י, וזמךמה ( 1897 ) ערך עתון יהודי־רוסי 
באודסה. ב 1891 (וכן ב 1896 ) ביקר בא״י מטעם הוועד האודסאי 
למען א״י. ב 1896 גסע לז׳נווה ללמוד ספרות קלסית וצרפתית, והיה 
ממייסדי הפדרציה הציונית השוויצית. ס׳ היה מתומכיו של הרצל, 
אך בעקבות תכנית אוגנדה (ע״ע) הצטרף זמנית לטריטוריאליסטים 
(ע״ע טריטוריאליזם) ויצא לבדוק את אפשרויות ההתיישבות בטרי¬ 
פולי שבקירנאיקה. מז׳נווה עבר ס׳ לפאריס ולמד בסורבון ספרות 
צרפתית ושפות שמיות. ב 1904 הורה במחלקה החדשה לשפה ולספ¬ 
רות עברית שהוקמה בסורבון. ב 1906 — 1914 ערך מסעות-מחקר 
לצפון־אפריקה לשם בדיקת כתובות פניקיות ויווניות, ואז חקר גם 
את קורות. קהילות ישראל שם. במלה״ע 1 פעל להשגת תמיכת צרפת 
בהצהרת־בלפור, ובאותו עניין ביקר גם באה״ב. ב 1919 השתקע 
בא״י; היה ממחדשי "החברה לחקירת א״י" וערך את פרסומיה: 
ניהל חפירות ארכאולוגיות בטבריה, וגילה את ביהכ״ג העתיק של 
חמת ("החפירות בחמת של טבריה", תרפ״א). כן חפר בסביבת 
"יד-אבשלום" בירושלים והחל בחפירות בעבר־הירדן ("עבר הירדן", 
א׳—ב׳, תרצ״ג). ם׳ היה מחבר פורה ורבגוני. ב 1902 פרסם את ספרו 
הראשון 1885 — 1743 , 116 ; 311 ־ 11661 1111613:016 13 16 ) 6 :> £60315$30 
(״תחיית הספרות העברית, 1743 — 1885 ״), וכמה שנים אח״ב 
פרסם ספרי־מחקר בשירה העברית: 116 ^ 1161166131 ;) 1 ז׳א 06516 ? £3 
13106 סק 1 ז 0:61 ס 6 (״השירה הלירית העברית בזמננו״), 1911 , וספרים 
(בצרפתית) על ד. פרישמן ( 1914 ) ועל שירתו העברית של דון 
יהודה אברבנאל ( 1928 ). בין פרסומיו מתקופה זו גם תרגומים 
לעברית מן הספרות הצרפתית והאיטלקית. תוצאות מחקריו בארכאו¬ 
לוגיה ובהיסטוריה של יהודי צפון־אפריקה נכללו בספרים: £111116 

43106 \! 311 33151116 ) 11 [ 111 ) 61 8 ) 111 ( 465 11151:0116 '! 5111 ("מחקרים 

בתולדות היהודים והיהדות במרוקו״), 1 — 11 , 1906 ; "נפוצות ישראל 
באפריקה הצפונית״ (תש״ז): "אוצר הכתובות הפניקיות" (תש״ב), 
וכן כתב ספרים בצרפתית על "היהודים והפניקים" ו״היהודים והבר¬ 
ברים" ( 1908/9 ). ס׳ היה הראשון שגילה את מציאותם, עברם 
ותרבותם של "יהודי־המערות" שבהרי־האטלם. מאלפים גם יומני 
מסעותיו הרבים: ״מסע במצרים״ (תרס״ז); ״באיי הים״ (תרע״ט); 

10 5 ! 6 ז 31 !ז׳ (״מסעות בצפון־אפריקה״), 1927 ; "ספר 
המסעות"(תרצ״ח), ועוד. כן כתב ספר על האנוסים בפורטוגל(תרצ״ב). 

0 . 

סלזינים ( 831651305 ), אגודה דתית (ע״ש פרנסואה דל סל [-״ 13 ? 

83165 46 015 ?]), שנוסדה ע״י ג/ ב(םק 1 , בטורינו, 

ב 1859 כדי לחנך נערים עניים ולהסמיכם לכמורה. מסקו החל את 
מפעלו החינוכי עוד ב 1845 כשכינס נערים בכתות ערב במטרה 
להילחם בדעות ובמגמות האנטי-דתיות שרווחו באותה תקופה. הא־ 





85 


מלזיניס — מליון, לואיס הנרי 


86 


גודד, שיסד יחד עם צוות מורים החלה לפעול ולחיות ע״ם תקנון 
שהוא חיברו. פעילותה החינוכית התרכזה בבת״ס תיכונים או טכניים, 
במכונים לאמנות ובמרכזי תרבות ובידור שקמו ליד הכנסיות. ב 1872 
יסד בוסקו מוסד דומה לחינוך נערות, הידוע בכינויו ה״אחיות 
הסלזיאניות". ההכרה האפיפיורית( 1864 ) ואישור התקנון( 1874 )הביאו 
מיד להרחבת פעילותה החינוכית וד,מיסיונרית של האגודה מחוץ 
לאיטליה: באירופה, ברחבי אמריקה הדרומית ובמזרח הרחוק. ב 1963 
פעלה האגודה ב 71 ארצות ומנתה 24,000 חברים. בישראל הקימה 
האגודה בי״ס יסודי ומרכז בידור בירושלים; בת״ס טכניים לנערים 
(נוצרים ומוסלמים כאחד) בבית־לחם ובנצרת; המכון הבי״ל לתאו- 
לוגיה בקרמיזאן, ליד בית־ג׳אלה, הוא המוסד הסלזיאני החשוב 
ביותר בארץ. במכון שנוסד בשנות ה 80 של המאה שעברה מושם 
דגש מיוחד גם על לימודי המקרא, שפות שמיות וארכאולוגיה 
מקראית, והוא חלק מן האוניברסיטה הסלזיאנית ברומא. 


. 1955 , 1 ( 300161 זמ>>/?>/ 3 2 711 6 , 3 נז 0 .£ 

סלזר, א^טוניו דה אוליואירה - 011x61x2 ^ 

■ 5213231 —( 1889 — 1970 ), רודן פורטוגל. ם׳ נולד למשפחת 
איכרים, למד בסמינר לכמרים ואח״ב באוניברסיטת קואימברה, וב־ 
1918 נהיה לפרופסור לפלכלת־ד,מדינה באותה אוניברסיטה. ב 1921 
היה שנה אחת ציר בפרלמנט מטעם 
המפלגה הקתולית. כשהוקמה. רודנות 
ב 1926 מונה ס׳ לשר האוצר, אך 
כעבור 5 ימים התפטר, בגלל האנדר¬ 
למוסיה בממשל, וב 1928 נאות לקבל 
שנית תפקיד זה רק אחרי שניתנו לו 
סמכויות רחבות להנהגת רפורמות 
מקיפות. ב 1932 נהיה ס׳ לרה״מ, 
ולמעשה — לרודן. משאל עם שנערך 
ב 1933 אישר את חוקת ם/ ולפיה 
אורגנה פורטוגל כמדינה קורפורטי־ 
ווית (ע״ע פשיזם; איטליה, עמ׳ 756 ), 
והוקם משטר של מפלגה אחת. ס׳ 
ייצב את כלכלת פורטוגל תוך הקפ¬ 
אתה. משטרו נשען על תמיכת הכני 
סיה הקתולית, המשטרה והצבא. פעילות האופוזיציה הותרה, אם 
כי בגבולות מצומצמים ביותר. משטרו הרודני הצטיין בהעדר 
הרטוריקה, הדמגוגיה והמהפכנות שבתנועות טוטליטאריות מודרניות. 
— במלחמת האזרחים בספרד תמך ם׳ בפרנקו (ע״ע); במלה״ע 11 
שמר על ניטרליות ארצו, אך נתן בסיסים לאה״ב באיי האזורים 
( 1943 ), וב 1949 צירף את ארצו לנאט״ו (ע״ע). הוא פעל לדיכוי 
מרידות בקיסרות הקולוניאלית באפריקה. 

ם׳, שרודנותו היתד, הממושכת ביותר באירופה בעת החדשה, היה 
רווק, חי חיים צנועים והתרחק מכל פרסומת. וע״ע פורטוגל, היס¬ 
טוריה. 

. 1967 ,. 3 , 6 ג 55 .^'( 1 .?.ן ; 1961 , 6 <) 76671 6011 61 . 5 , 56x201 .? 



אגטוניו 50 זר (סוכנות בר־דוד) 


אה. א. 

סלט, א" ( 11-11 ), בירת מחוז בלקא בממלכת-ירדן, כ 23,000 
תוש׳ ( 1971 ), מהם כשליש נוצרים. ם׳ שוכנת באיזור פורה, 

עשיר במים ובעל אקלים נוח, בגובה של 900 מ/ במרחק 29 ק״מ 
צפונית־מערבית לעמאן. ס׳ משמשת צומת חשוב של כבישים לעמאן, 
ירושלים ושכם; שוק לכל הסביבה; מרכז לגידול ענבים וייצור 
צימוקים. בקרבתה מרבצי פוספאטים וקאולין. 

ם׳ היא, כנראה, יורשתה של העיר גדור, מתקופת בית שני, 
ששימשה תחנה בהדלקת המשואות המודיעות על קידוש החודש 
(ר״ד. כ״ג, ע״ב), ושמד, נשתמר בתל ג׳דור, עין ג׳דור ונבי ג׳דור 
הסמוכים לס׳. מהתקופה הביזאנטית (ראשית המאה ה 6 ) נודעה 


בשם ס/ אולי מ 8311115 (מלאט׳ "הר מיוער", וגם "דומינה ממשל¬ 
תית"), והיתד, מושב הגמון. בתקופת הצלבנים היתה מעוז מוסלמי 
ושרידי המבצר שחודש ע״י ביברם (ע״ע) נשתמרו. בימי התורכים 
היתד, העיר היחידה שנותרה בעבד,״י. בספטמבר 1918 השתתפו 
גדודים עבריים (ע״ע) שבצבא הבריטי בכיבושה. 

סלטיקוב, מיכאיל — פסאז, 1 ־ 1 ־ 0271 ; פסידונים: 

שצ׳דרין ידוע בשם ס׳־שצ׳דרין — 

( 1826 , ספאס־אוגול [מחח טור] — 1889 , פטדבורג), סופר רוסי, 
מראשי האסכולה הראדיקאלית־חברתית בספרות הרוסית, שבטאונה 
היה כה״ע . 3 >) 11 ז״ 161 \ 0 ק 0 סס (״בן־הדור״) ואחר סגירתו — כה״ע 
> 001 מת 33 ^:]חז 0 ת'דנ) 0 !! 0 ז 0 ("רשומות־מולדת"). בתקופה מסו¬ 
ימת של חייו היה קשור גם לחוג הסוציאליסטים "האוטופיים", 
חסידי פומה (ע״ע). ב 1848 הוכרח לעזוב את משרתו הממשלתית 
והוגלה לויאטקה, בצפון רוסיה (מקום גלותו של א. הרצו [ע״ע] 
בשעתו), בתגובה על פרסום סיפורים סאטיריים־ביקרתיים. 8 השנים 
שבילה במקום גלותו היו מכמעות לגבי יצירתו: ממגעיו עם השחי¬ 
תות הפקידותית בפרובינציה שאב את רוב החומר לכתיבתו. ב- 
1858 — 1862 שימש במשרות ממשלתיות רמות, בריאזאן ובטור. — 
€מ> 01 מכן 6€ ץ 1 (מסות מן המחוז״), 1857 ; מ 11 קסז־ 10 ׳ 1 

!!!/סקסיז 0 ־ 0/11101 (״סיפורה של עיר״), 1869/70 , מ זי 1 קץ 321 מ 11014 
מ 111 קץ 124 מג 110 (״פומפאדורים ופומפאדורות״), 1869/70 , מציגות 
ביורוקראטיה בממדיה המדהימים. ביצירתו הגדולה, הרומן האוטו¬ 
ביוגרפי בחלקו, ("משפחת גולובליוב"), 

1880 , מתוארת משפחת־אצילים מתפוררת, על רדיפת־הבצע, השקר, 
העמדת־הפנים, האכזריות והניוון של בניה. ם׳ כתב, בין השאר, 
אגדות סאטיריות ( 1880 — 1885 ), נוסח־איסופוס, על אספקטים שלי¬ 
ליים בחברה. 

במסות הסאטימות של ס׳, המהוות את רוב יצירתו, ניכר המעבר 
מן השעשוע הקל אל הגרוטסקה המעוררת תיעוב; עם זאת, בולטת 
בכולן אהבתו העמוקה לעם הרוסי. 

, 119 ן\,ע.ן\, 1 . 4 , ; 5 5 19 , 66766666 ; 66 61 616 66 , 520106, 3.-0110)16(1x1716 ,א 

- 023x1.1x08 ,פס^ק׳גיד .א ; 1959 , 13 ]מק 18083-111£3 ־ 1 ז 033 3 קמ 033 

. 964 ! ,] 11 )ק 03 ] 11 

ל. קל. 

סל , ([, סר אלתו* ס י מור* — 511111x311 ז 011 מזץ 86 1111111 ^ ז; 5 
— ( 1842 ', לונדון — 1900 , שם). מלחין אנגלי, בנו של 
מנצח תזמורת כלי-נשיפה. היה הראשון שזכה במלגה ע״ש מנדלסזון, 
שאפשרה את לימודיו באקדמיה המלכותית בלונדון ולאחר מכן 
בקונסרווטוריון בלייפציג, שם למד אצל טובי המוסיקאים הגרמניים 
של התקופה. עם שובו ללונדון החל עוסק בהלחנה ועד מהרה מצא 
את דרכו בתחום האופרה הקומית, או האופךטה. בשנת 1871 הלחין 
את האופרה הראשונה שלו לתמליל של ההומוריסט וילים ש. גילברט 
(ע״ע), ובכך החלה תקופה ארוכה של פעילות משותפת ביניהם, 
שבמהלכה חיבת ארבע-עשרה אופרטות, ביניהן "המיקאדו", "שייטי 
הגונדולות״ ו״שודדי הים מפנזאנם״. בשנת 1875 ניסה האמרגן 
ריצ׳ארד ד׳אדלי קארט ( 03x16 ץ 1 ץ 0 ' 1 > £101131x1 ) לקדם את עסקי 
השעשועים בלונדון ע״י הקמת אגודה להפקת אופרטות של גילברט 
ום׳ באולם ה״אופרה קומיק״. ב 1881 הפך קארט את האגודה לתי¬ 
אטרון פרטי באולם שכונה על־ידיו "סאבוי", ובכך טבע את המונח 
"אופרת סאבוי". ם׳ היה מייצגה המובהק של האופרטה באנגליה 
הוויקטוריאנית, ופעילותו בתחום זה מקבילה לפעילותם של יוהן 
שטראוס הבן (ע״ע) בווינה ושל דק אופנבך (ע״ע) בפאריס. 

\ 1956 ,\ 800 . 3 1 ) 361 01117661 786 ,ץ 11 ג 8 . 0 

סל י ון, ל 1 א י 0 1 " 11 !ל י — 1611X1 311111X811 ־ 1 001115 — ( 1856 — 
1924 ), ארדיכל ותאורטיקן־ארדיכלות אמריקני. ס׳ למד 
באה״ב ובפאריס ( 1874 ). ב 1879 הצטרף אל הארדיכל דנקמר אדלר 




87 


©לידן, לואיס הנרי — סליטר, קלאוס 


88 


(ע״ע), והיה שותף פעיל 
שלו בשנים 1881 — 1895 . 

פ. ל. ריט (ע״ע) נמנה 
עם תלמידיו. — ס׳ היה 
ממבשרי הסיגנון החדיש 
בארדיכלות, שבא לידי 
ביטוי בבניין־המשרדים 
רב־הקומות וגורד־השח־ 

קים. בעל שלד־הפלדה. 

תרומתו החשובה היתה 
עיצוב "הקליפה" של 
בניינים אלה, בזיקה 
מופגנת לשלד הפנימי. 

בחיבורו 1611 ז £3 ז £16 !ז £1 
עסגזססומשס 306 £6063:100 , 6 ז 0 ז:> 6 :) 111 :>־ 1 .£. מס 01315 ("שיחת פעו¬ 
טות על ארדיכלות, חינוך ודמוקראטיה״), 1901 , תבע אמנם ס׳ להח¬ 
רים, זמנית לפחות, את העיטור, כנוגד את הפונקציה של הבניין, 
אעפ״כ נשאר נאמן לו עד סוף ימיו והשתמש בו כחלק בלתי נפרד של 
הבניין, ואף נטה לסלסל בו עד כדי התקרבות אל "האמנות החדשה" 
(ס 63 ז\ 00 א 1 :^). מבגייניו החשובים: "בניין האודיטוריום", שיקאגו 
( 1886 — 1889 ); בניין זו 1 §״^מ 31 ^ץ, סינט לואיס ( 1890 ); "בניין- 
התחבורה״ ( £0116108 מ 110 ב!ז 0 ק 5 מ 3 ז 7 ; 1893 ), לתערוכה העולמית 
בשיקאג( (ר׳ תם׳: כר׳ ז׳, עמ ׳ 150 ). ב 1899 — 1904 עיצב בשיקאגו 
את בניין בית-המסחר הגדול ::ססצ 1:16 ? 03:500 . כמו־כן עוצב בידי 
ם׳, יחד עם אדלר, בניין בית-הכנסת "אנשי מעריב", בשיקאגו, 
ב 1890/1 . — מבין כתביו: 1663 30 0£ ץו 1 ק 2 ז 108 נ 1 ס]ס\ 1 11£ ז 
(״האוטוביוגראפיה של רעיון״), 1924 . 

. 1962 2 ,. 5 .״ 1 . 14 ; 1960 ,. 5 .״ 1 ,ודי\ 0 ־ 81 ־ו 51 ט 8 

א. רו. 

סליחות, פיוטים ותפלות (ע״ע) של ודד (ע״ע) חטאים ובקשת 
סליחה ורחמים מאת ה׳. הסליחה על חטא (ע״ע, עמ ׳ 277/8 ) 

היא ממדותיו של ה׳ (שבד לב, יד; בנד יד, יז—כ, ועוד), ונביאים 
ומלכים התפללו על הסליחה (ענד ז, ב! דג׳ ט; מל״א ח, לו; תה׳ 
כה, יא). ברכה מיוחדת שתכנה בקשת סליחה נתקנה בתפלת י״ח 
ונהגו לשלב בה את סדר הם/ אך אח״כ קבעו את מקומו אחרי 
תפילת י״ח. גרעינו של הסדר הם פסוקי ״ 13 מדות" (שט׳ לד, ה—ז), 
ודבר זה נזכר לראשונה בתדבא״ז (כ״ג). לגרעין זה (ר״ה י״ז, ע״ב; 
ועוד) צורפו אח״כ פסוקים מתאימים אחרים׳ בעיקר של ימי תענית. 
ם׳ נאמרות בד״כ בימי שני וחמישי, אך רק בציבור. הגאונים קבעו 
מעמד מיוחד לאמירת ס׳ ב״עשרת ימי תשובה" שבין ראש השנה 
ויום כפור, ובימיהם נתגבשה מסגרת נוסח הם׳, מאוחר יותר נתפשט 
המנהג באשכנז גם לשבוע שחל בו ר״ה (ולפעמים גם לשבוע 
שלפניו) ובקהילות המזרח — מכ״ה, או אף מא׳, באלול. מהמאה 
ה 9 שולבו בין פסוקי הם׳ פיוטים, שנכתבו בנפרד ונאמרו לפי 
בחירת החזן. פיוטי הם׳, שנכתבו ע״י פייטנים מפורסמים ובעלי 
הלכה גדולים במשך כ 700 שנה, מהווים ענף פורה ביותר וותיק 
מאוד בספרות הפיוט העברי — ועל כך ע״ע פיוט. במאה ה 15 
חולקו פיוטי הס׳ באשכנז לימים השונים ושולבו בהם גם פיוטים 
מקומיים, וכך נוצרו מנהגים רבים. מועדים קבועים אחרים שאומרים 
בהם סדר ס׳ ארוך ומפויט הם ימי התענית (ע״ע) לסוגיהם (השד 
משג׳ תע׳ ב׳, א—ד), אולם כיום מקובלות בעיקר הם׳ הקשורות 
בימים הנוראים, שאמירתן בציבור, בנוסח קבוע ובנעימה קבועה, 
מציינת את כניסתם של "ימי הדין". 

המסגרת הקבועה לסדר הס׳ ל״ימים הנוראים" צוללת בחלקה 
הראשון אמירת "אשרי" ו״תהלה לדוד", חצי קדיש, לקט פסוקי 
מקרא, 13 מדות ופתיחה להן ("אל ארך אפים"). החלק השני מורכב 


מפיוטי ם׳ כנ״ל, שלפניהם פסוקים אחדים ואחריהם 13 מדות עם 
הפתיחה "אל מלך יושב על כסא רחמים". החלק השלישי פותח 
בלקט פסוקי רחמים וגאולה, ממשיך בוידוי ומסיים בכמה ליטאניות 
("עננו", "אל רחום שמך" וכד) ובתחנון. בכל מעמד ס׳ משולב 
לפחות פיוט אחד שיש לו פזמון חוזר, והוא נקרא לסירוגין ע״י 
החזן והקהל. 

הם׳ נדפסו פעמים רבות מאוד, כמנהגי המקומות השונים, ועם 
פירושים שונים, ארוכים או קצרים. הפירוש הקדום ביותר הוא זה 
שנכתב במאה הי״ג כנספח לפירוש שבמחזור נירנברג (עדיין לא 
נדפס). גם פרשנות הפיוט ביה״ב טיפלה בם׳, ובידנו נמצא כעת 
ספר "ערוגת הבושם" לר׳ אברהם בר׳ עזריאל, שיצא לאור במהדורה 
בקרתית ע״י א. א. אורבך (א׳—ד , ; תרצ״ט—תשכ״ה). הפירוש 
האחרון והנפוץ ביותר בספרי הם׳ (נוסח אשכנז) הוא "מטה לד" 
לר׳ איזה בר׳ יחיאל מיכל ממיכיילישוק (לראשונה: תקפ״ו). 
בתשכ״ה נתפרסמה ע״י ד. גולדשמידט מהדורה מדעית של סדר הם׳ 
בשני ספרים, האחד "כמנהג ליטא" והאחר "כמנהג פולין", עם מבוא 
ופירוש מלא. יע. או. 

סליטר, קלאוס — ז 6 ז $10 ( 01365 ) 0305 — ( 1340/50 ?, 
הארלם — 1406 ?, דיז׳ון), פסל בן ארצות־השפלה. ם׳ פעל 
בבריסל החל ב 1379/80 , אך יצירות ראשונות אלה אבדו, כפי 
הנראה. ב 1385 הצטרף לסדנתו של הפסל ז׳אן דה מארויל 
( 13:016 \) בדיז׳ון ואחרי מותו של זה, ב 1389 , ירש את מקומו 
כפסל ראשי לפילים האמיץ, דוכס בורגונדיה. יצירתו הגדולה הרא¬ 
שונה, שבה התחיל, כפי הנראה, קודמו, ב 1385/6 , היה עיטורו של 
שער המנזר הקארתוסי שאנמול ( 101 חקבת 013 ) שעל-יד דיז׳ון, 
בפסליהם של הדוכס ואשתו, פטרוניהם הקדושים והבתולה עם בנה 
( 1391 — 1396/7 ). היצירה הגדולה השניה, "באר־משה", היא כולה 
של ם׳; זהו עיטור פיסולי מעל לפתח באר המנזר הנ״ל, המורכב 
מששה פסלים בגודל טבעי של "נביאי הברית הישנה",— משה, דוד, 
דניאל, זכריה, ירמיהו, ישעיהו, ומ״מעמד הגלגלתא", אשר בו שרד 
רק חלק מהצלוב ( 1395 ; היום במוזיאון דיז׳ון). מפעלו האחרון של 
ם׳ היה קבר הדוכס (התחיל בביצועו קודמו, ב 1384 , והשלימו 
יורשו, קלאום דה ורות [^ז ¥6 ץ], ב 1410/11 ). בבסיס הקבר, מתחת 
לדמותו השוכבת של הדוכס, מתוארת פמליית האבלים שהפכה להיות 
נוסחה מקובלת בפיסול הקבורה הבורגונדי. — ם׳ נמנה עם גדולי 
הפסלים של אירופה הצפונית בדות. פסליו סוטים ממסורת הסיגנון 
הגותי המאוחר: הם מצטיינים בסיגנונם האישי, במבנה מלא ומוצק, 
בראליזם מודגש, מעמיק וחודר, ומבשרים את אמנותם של ציירי 
ארצות־השפלה בשליש השני של המאה ה 15 . 

) 011 ) 11 יי,',/,.״/'/ /:'״ //'׳/// . 5 , ״ 011 ,־-זסז' 1 ' . 0 

; 1936 .. 5 . 0 , 1 [: £11 ז< 1361 ; 1932 , 1-11 . 1¥ א !) 1 

. 1951 . 0 ,!;!׳״ס . 13 




מ. ם 5 יטר; באר״משה 




89 


סלייס, חקים — סלימאן 


90 


סליים, חקים, ע״ע פתקים. 

סלים שמם של 3 שלטאנים עותמנים. 1 ) ם׳ 1 יווז 

("האכזר־הנערץ"; 1470 — 1520 , שלט מ 1512 ), עלה לשלטון 
בהדיחו את אביו, באיזיד 11 (ע״ע). ם׳ שאף להכניע תחתיו את 
המעצמות המוסלמיות השכנות, הצפוים־השיעים בפרס והממלוכים 
(ע״ע) במצרים וסוריה. בראשית מלכותו ערך טבח בשיעים שבתור¬ 
כיה ואסר רבבות מהם. ב 1514 יצא למלחמה בפרס, הביס את 
אסמאעיל שאה וכבש את תבריז הבירה. אולם הוא פינה את פרם, 
וכבש את אזורי הכורדים ואת הנסיכות התורבמנית ד׳ו־אל־קדר 
(בפרת העילי), שהיתר. מדינת־חיץ בין העותמנים לממלוכים; 
ב 1516 יצא למלחמה בממלוכים, ניצחם בקרב ליד מרג׳־דאבק 
(מצפון לחלב) וכבש את סוריה וא״י. בראשית 1517 חצה את סיני, 
הביס שנית את הממלוכים ליד רידאניה וכבש את קאהיר. סוריה 
ומצרים היו לפרובינציות של העותמנים. שליט חג׳אז, ברכאת 11 , 
וח׳יר, הבי של אלג׳יריה, הביעו את כניעתם לס׳ ונאמנותם לו, 
והשלטאן קיבל את התואר "משרת המקומות הקדושים" (־* 1 ע ^ 
1 (^_ 1 ב 01 ). — אין יסוד לדעה, כאילו נטל ס׳ לעצמו את 
תואר הח׳ליף מידי אחרון הח׳ליפים העבאסים. 

יחסו של ם׳ ליהודים היה טוב, בעיקר לגולי־ספרד שהתיישבו 
בממלכתו, ונראה שיחם זה נבע במידה רבה מתרומת היהודים 
לפיתוח נשק חם, שבאמצעותו ניצח ס׳ את הפרסים והממלוכים. 
רופאיו הפרטיים היו יוסף המון ובנו יצחק חמיו (ע״ע). 

2 ) ם׳ 11 מסט (״ההולל״; 1524 — 1574 , שלט מ 1566 ), בנו של 
סלימאן 1 . ם׳ היה עצלן, הולל ושיכור, ובימיו גדלה מאוד השפעת 
ההרמון. ס׳ מיעט להתערב בענייני השלטון, ויזם רק את המלחמה 
בונציה לכיבוש קפריסין ( 1570/1 ). בעקבות הכיבוש נחל צי העות- 
מנים מפלה חמורה בקרב לפנטו (ע״ע), ומעמדם בים התיכון נפגע, 
אך העותמנים חזרו וכבשו את תוניסיה מידי הספרדים ( 1574 ). 

ענייני השלטון היו בידי הווזיר הגדול מוחמד סוקולי. הוא ביסס 
את שליטת העותמניס בתימן ובפתח ים־סוף; דבר לא יצא מתכניו¬ 
תיו לכרות תעלה לקשר ים זה עם הים התיכון ותעלה בין הוולגה 
לדון (כדי לתקוף את פרם מהים הכספי). תכנית אחרונה זו סוכלה 
בידי הרוסים, שהדפו את העותמנים מאסטרחן. בימי ם׳ היתה 
השפעה רבה לדון יוסף נשיא (ע״ע), ויוסף המון (ע״ע [ 3 ]) היה 
רופא השלטאן. 

3 ) ם׳ 111 ( 1761 — 1808 ! שלט 1789 — 1807 ), בנו של מצטפא 111 
(ע״ע), עלה לשלטון במות דודו עבד־אל־חמיד 1 , בעיצומה של 
המלחמה באוסטריה ורוסיה. העותמנים נחלו מפלות כבדות במלחמה 
ובשלום יאסי ( 1792 ) הכירו בדניסטר בגבולם עם רוסיה. השלום 
אפשר לס/ ראשון השלטאנים המתקנים, להגשים את תכניותיו 
לתיקון המדינה. הוא נהג זהירות, וביקש מראשי המדינה הצעות 
לתיקון המצב; רובם המליצו לשוב לסדרי-השלטון בימי הזוהר של 
הקיסרות. ס׳ החל לפעול תוך גיבוש הכוחות המעטים שנטו לתיקו¬ 
נים: הוא הנהיג תיקונים במנהל, בעיקר בענייני־הכספים, והחרים 
אחוזות רבות מבעלים שלא מילאו את חובותיהם הצבאיות. עיקר 
תיקוניו היו בתחום הצבאי, ובהם דבק השם שניתן לתיקוניו, "נזאם 
ג׳דיד" (הארגון החדש). ם׳ גייס קצינים זרים, בעיקר צרפתים, והחל 
להקים יחידות־צבא חדשות במתכונת אירופית. אנשי הדת והכוחות 
המסרתיים בצבא, כגון העיצ׳רים (ע״ע), התנגדו לתיקוניו בכל 
תוקף. בינתיים תמו ימי השלום, עם פלישת נפוליון בונאפארט 
למצרים ( 1798 ), וס׳ נאלץ להיעזר בבריטים בהגנת עכו ובמלחמה 
במצרים, וברוסים — במלחמה נגד הצרפתים באיים היוניים (ע״ע), 
ב 1804 פתחו הקרבים במרד, ואחריהם מרדו נסיכויות הדאנובה, 
וב 1806 נתחדשה המלחמה נגד רוסיה. 


המשכת התיקונים בצבא הצריכה גיוס כל משאבי הכלכלה והטלת 
מסים כבדים. דבר זה חיזק את ידי המתנגדים לתיקונים. ב 1807 
זכה ס׳ בנצחונות מחוץ, בסלקו את צי בריטניה מים מרמרה ובנצחו 
את הבריטים שפלשו למצרים; אעפ״ב פרץ מרד נגדו, ולמרות 
נכונותו להסתלק מכל תיקוניו, הודח, בעזרת השיח׳ אל-אסלאם. הוא 
נעצר בארמון, וב 1808 , כשניסו תומכיו להחזירו לשלטון, נרצח 
בפקודת מצטפא 7 \ 1 (ע״ע). 

■ 1 ) 1 ) 71 ) 1 )■ 1 !ק 71 /£ 171 ) 1 ( 01101 ? 13 7 11 111111 018 71 ) 1/1/0 ) 8 ,¥\בו 1 § .( . 5 
. 1971 , 1789-1807 : 111 1 ( 117 ) 5 111 ) 51111 



סלימאז 1 , הטחויןס 

\־ 


אר. שם. 

סלימאן (״ 4 ~ 1 0 ), שמם של כמה שלטאנים עותמנים. הראשון 
בהם. בנו של באיזיד 1 (ע״ע),'ששלט ב 1403 — 1411 ונוצח 
בידי אחיו מחמד 1 (ע״ע), אינו נחשב לחוקי. 

1 ) ם׳ 1 (או 11 ) קאנוני ("המחוקק") או (בפי האירופים) 
״המפואר״ ( 1496 — 1566 ; שלט מ 1520 ), מגדולי השלטאנים העותט־ 
נים ושליט קיסרותם בשיאה. ס׳ היה בנו היחיד של סלים 1 . ימי־ 
שלטונו הארוכים היו רצופים מל¬ 
חמות, ום׳ ערך 13 מסעות, 10 
באירופה ו 3 במזרח. ב! 1521 כבש 
את בלגראד, וב 1522 כבש את 
רודוס מידי היוהניטים (ע״ע). 
בקרב מוחץ׳ ( 29.8.1526 ) הביס 
ס׳ כליל את ההונגרים, ומלכם, 
ליוש 11 (ע״ע), נספה. כשהכריזו 
ההונגרים את פרדיננד 1 (ע״ע) 
מבית־האבסבורג למלכם, עלה ס׳ 
על וינה ( 1529 ), אך לא הצליח 
לכבשה. המערכה עם אוסטריה 
נמשכה לסירוגין כל ימי ם׳. צפון 
הונגריה ומערבה נשארו בידי 
ההאבסבורגים; מרכזה היה בידי 
התורכים, וטרנסילווניה היתה לנסיכות־חסות שלהם. במזרח ניהל 
ס׳ מלחמות בפרסים וכבש מידם את סביבות ארזוחם, מזרח אסיה 
הקטנה, סביבות ימת־ואן, עראק וחופיו המערביים של המפרץ 
הפרסי. ב 1555 נחתם שלום אמסיה בין העותמנים לפרסים, ובו 
הוכרו כיבושים אלה. הים השחור הפך כמעט לימה תורכית, עם 
כיבוש שטחים בקווקאז וכיבוש השטח שבין הדניסטר לדגיפר, 
בצפון־מערב ים זה. גם בים־סוף ובערב הרחיב ם׳ את שטחי 
הקיסרות, כבש מאחזים בחופי מזרח־אפריקה ושטחים נרחבים 
בסודאן, אך במאבק הימי עם הפורטוגלים באוקיאנוס ההודי ובמפרץ 
הפרסי ניצחו הפורטוגלים ושלטו בנקודות־מפתח במזרח־אפריקה, 
דרום־ערב והמפרץ הפרסי. סחר התבלין מהמזרח לאירופה עבר 
אחרי נצחון הפורטוגלים סביב כף התקווה הטובה, וכלכלת מצרים 
וסוריה נפגעה מכך. בים התיכון התחזק מאוד כוחם הימי של 
העותמנים, עם כיבוש רודוס, הידוק הקשרים עם שודדי־הים בצפון־ 
אפריקה ושילובם בצי העותמני והשתלטות התורכים על לוב. ב 1538 
ניצח האדמיראל העותמני ח׳יר (ע״ע) אל־דין ברברוסה בקרב פרוסה 
( 623 ע 6 ז?; לא הרחק מקורפו) את ציי .ונציה, מדינת־האפיפיור, 
ספרד, פורטוגל ואבירי־מלטה, בפיקודו של אנדראה דוריה (ע״ע). 
מסע הספרדים לכיבוש האי ג׳רבה נהדף ( 1560 ), אך נסיון העותמנים 
לכבוש את מלטה נכשל ( 1565 ). 

ס׳ ניצל לטובתו את המאבקים באירופה, במיוחד את המאבק 
בין צרפת להאבסבורגים, וב 1534/5 חתם על הסכם עם פרנסוא 1 
מלך צרפת, ולפיו ניתנו זכויות מיוחדות לנתיני צרפת בתורכיה 
ולנתיני הקיסרות העותמנית בצרפת. — וע״ע"קפיטולציות. 

במדיניות־הפנים שקד ם׳ על ענייני-חקיקה ופרסם קבצי חוקים 


91 


סלימאן — פליצילית, חמצה 


92 


(קאנון נאמה), וכך קנה 
לו את כינויו "המחוקק", 

חוקים אלה עסקו במיני 
הל, ובכלל זה המינהל 
המשפטי־חינוכי האס¬ 
לאמי והסדרת ענייני ה¬ 
שיטה הפאודאלית העו־ 

תמנית. הוא הקיף עצמו 
כמשפטנים, משוררים 
וארדיכלים, כגון מימאר 
סינאן, גדול האדריכלים 
התורכים, ופאר מלכותו ונדיבותו הקנו לו, בפי האירופים, את הכינוי 
0 :> 3£01£1 מ 111 ("המפואר"). אנדראה נאוגרו, בן ונציה, אמר על ם/ 
שמימיו לא עשה עוול, אם אך היו כל העובדות ידועות לו. אולם 
בימיו החלו מתגלים סימני-התפוררות בממשל: ס׳ התרחק מישיבות 
״הדיואך (מועצת־השלטון); גברה השפעת ההרמון, ואשתו האהובה, 
רוקסלאנה, הרבתה בתככים, ושנים מבני ס/ מוצטפא ובאיזיד, מרדו 
בו והוצאו להורג; ובמיוחד, הונהגה שיטת האלתזאם — החכרת 
המסים והמכסים, וזו הפכה במהרה לעושק הנתינים, בייחוד 
האיכרים. 

ימי מלכותו של ם׳ היו תקופת־זוהר גם ליהודים. ם , נעזר 
בהם, כגון בדון יוסף נשיא (ע״ע), שלו העניק ס׳ את טבריה. 
ב 1537 — 1541 תיקן ם׳ את חומות ירושלים ושעריה ושיפצם, שיקם 
את המצודה ("מגדל-דוד") ותיקן והרחיב את אמת-המים מבריכות־ 
שלמה לעיר. דוקסלאנה אשתו בנתה בירושלים מוסדות־צדקה לתל¬ 
מידי המדרסות. — וע״ע א״י, עמ׳ 486 — 488 ; ירושלים, עמ׳ 270/71 . 

. 1944 1116 . 5 ,ח 3 וח 1 ז־ 1€1 ל! . 8 .^ 1 

2 ) ם׳ ח (או 111 ; 1642 — 1691 , שלט ב 1687 ), ירש את אחיו 
מחמד ז\ 1 (ע״ע). ם׳ לא יכול היה להשתלט על בעיותיה החמורות 
של הקיסרות, בעקבות המפלות הקשות שהנחילו לה האוסטרים, 
והמהומות הפנימיות, ובכלל זה מרד היניצ׳רים, שפרצו כתוצאה 
ממפלות אלו. הוא מינה את מצטפא קפרילי (ע״ע) לווזיר גדול, 
והעניק לו סמכויות מלאות להתגבר על המשבר. הווזיר הגדול הנהיג 
תיהונים רבים במינהל, בצבא ובמעמד הנתינים הנוצרים, חיזק את 
הקיסרות, וב 1690 נכבשה בלגרד חזרה מידי האוסטרים. 

אר. שם. 

נ£לין, לואי פח־ינן — 061106 6101103011 ? 01115 ^ 1 ; פסידונים 
של לואי פרדינן אוגיסט דטוש [ 06510061165 ] — ( 1894 , 

קורבוואה [ליד פאריס] — 1961 , פאריס), סופר צרפתי. ם/ בן 
למשפחה עניה, בתום לימודיו בביה״ס היסודי היה לשוליה. ב 1912 
התנדב לשירות צבאי ונפצע ב 1914 . ב 1924 הוסמך לרפואה. בעת 
כיבושה של צרפת תמך בשיתוף־פעולה עם הגרמנים; הוא ברח 
לגרמניה ב 1944 , ואח״ב לדניה, ושם נאסר למשך 18 חדשים. בצרפת 
נדון, שלא בפניו, לשנת־מאסר אחת על בגידה. ב 1951 שב לארצו. — 
הרומאן 0011 13 16 > זטסי) 30 6 § 3 ץ 7 0 \ (״מסע לקץ הלילה״), 1932 , 
שהוא תעודה חברתית יותר מאשר רומאן, עורר רגשות תדהמה 
והזדעזעות, אך גם התפעלות. בסיפור רווי האנושיות מחלחלים חיי- 
הדלות והעוני, בעולם של יאוש, כיעור ואופל, המענה והמעונה, ו- 
"המתקדם יותר ויותר לתוך הלילה". הוא חודר, בכנות הקרובה לצי¬ 
ניות, לשפל ישות האדם, לתוך עולם שורץ יצורים, שבו אין עוד מקום 
לרגשות, עולם שקיומו נעלם עד כה מתודעת בני־האדם. — ב 1936 
הופיע ספרו השני, מעין רומאן אוטוביוגראפי, ] 01:6011 101-13 !? ("מות 
בהקפה"), המציאות ההיסטורית שעליה הוא מתבסס, משנה צורה 
והופכת לסיפור דמיוני, שהוא לגבי ס׳ אמיתי מן המציאות עצמה. — 
הרומאנים שכתב אחרי מלה,״ע 11 רמתם נמוכה משני ספריו הרא¬ 
שונים. 



כתובת מ 1338 מעל שער יפו בירושלים 
המוקדשת לסלימאו ז (צילום ו. בראו!) 


סרטר (ע״ע) ואחרים הושפעו מן הטכניקה של כתיבתו, מלשונו, 
המיוחדת לו: סיגנון נמרץ, תקיף ופוגע. 

האנטישמיות החריפה של ס , , שהיא תופעה החורגת מתחומו 
הספרותי, באה לידי ביטוי במספר יצירותיו ומהווה חלק מראיית־ 
העולם שלו — ראיית השנאה והתיעוב. 

, 6 ותמ 01 ז 4 ת 3 ע .? ; 1962 ,. 0 .'•/ ״ 1 66 ׳ 1 נ> צ 1 <ן 17 גמע/ }< 0 !ו 1 -ו 1 ה£ , 011161 ? . 8 
. 1966 , 1 7 46 14 ,צנזס!! 46 .כז ; 1963 ,. 0 .ת."! 

ד. א. ד. 

סליצילית, חמצה (מ ^ 531 = ערבה), חומצה אורגנית ארומטית 
— אורתו ז הידרוכ 0 י חומצה בנזואית. גבישים קטנים לבנים, 

מסיסים במקצת במים (גר׳ אחד נמס ב 460 מ״ל מים קרים וב 15 
מ״ל מים רותחים) ומסיסים היטב בכוהל אצטון ואתר. נקודת התכה 
״ 157 —״ 159 ! בחימום מהיר מתפרקת.ח״ס לפנול ול 2 ס 0 . ח״ס נקיה 
מצויה בטבע בפרחי העוקצנית (ב 36 ז 1 <ן 5 ) ואסטרים ונגזרות שלה 
מצויים בצמחים רבים — בעיקר באברש (מתיל־סאליצילאט) ובק¬ 
ליפת עץ הערבה (סאליצין). בתעשיה מכינים ח״ס על ידי הפעלת 
2 כ>כ> בלחץ על פנולאט הנתרן. שימושי ח״ס: חומר שימור למזונות 
(אסור בכמה ארצות), הכנת סאליצילאטים, ייצור חמרי צבע וכך- 
אגנט מעבדה. אולם, עיקר חשיבותה של ח״ס, ובייחוד של נגזרותיה, 
— בפעילותן הפיסיולוגית ומכאן שימושן הרפואי. ח״ס עצמה 
משמשת כחומר מונע דלקת ואנטיספטי לשימוש מקומי והיא נכללת 
(בריכוז 2% — 20% ) בכוהל רפואי, משחות, אבקות וכר. 

מנגזרותיה חשוב ביותר האספירין (אצטיל — ח״ס) — הת¬ 
רופה הנצרכת ביותר בעולם. ייצור האספירין בשנות השישים 
באה״ב בלבד הגיע לב 15,000 טון בשנה. הוא משמש להרגעת כא¬ 
בים, להורדת חום ולדיכוי תופעות דלקתיות, בעיקר ראומטיות. 
מחקרים שנערכו כדי להבהיר את דרכי פעילותו של האספירין 
בגוף הביאו למספר הנחות: 1 ) היותו כלאט (ע״ע כימיה, עמ׳ 752 ) 



תולדות החומצה הסליצילית ושימושיה! 



93 


סליצילית, חמצה — סלמונייס 


94 


הקושר ומנטרל המרים מזיקים. 2 ) פעילותו כאנטגוניסט לחמרים 
כגון בראדיקינין המשתחררים מן הרקמות בדומה להיסטמין (ע״ע) 
במצבי דחק שונים. 3 ) מיתון פעילותם של פרוסטאגלאנדינים — 
הורמונים רקמתיים המשתתפים. בין השאר, בתהליכי דלקת. לגבי 
פעילותו בדיכוי דלקת התברר כי השפעתו בהשפעת סאליצילאטים 
אתרים, כלומר הוא משפיע לאחר הידרוליזה והפיכה לח״ס, אולם יחד 
עם זאת הוברר שפעילויות אחרות שלו כגון הרגעת כאבים מחייבות 
השארות המולקולה כמות שהיא.— מאחר שהאספירין הוא חומצי, 
הריהו גורם לפעמים לחומציות־יתר של הקיבה ולנזק, ולכן משתמ¬ 
שים לעתים במלחי נתרן וסידן שלו, או מערבים אותו בבופרים — 
כדי למנוע תופעה זו. בין הנגזרות האחרות של ח״ס המשמשות 
ברפואה: מתיל־סאליצילאט, לשאיפה — להקלת נזלת — ולמריחה 
כנגד כאבים ראומטיים; סאליצין, שהוא גליקוזיד של כוהל סאלי- 
צילי, כחומר־הרגעה; סאליציל־אניליד, כתרופה מקומית למחלות 
פטרייתיות של העור. 

מג. ר. 

סלילי, א 3 טונ י ו — 1 ־ 531161 1101110 !\׳. — ( 1750 , לנינר — 1825 , 
וינה), מלחין, יליד איטליה. הגיע לווינה ב 1766 . ב 1770 
הלחין את האופרה הקומית הראשונה שלו. ב 1774 מונה מלחין־ 
החצר של הקיסר יחף, וב 1788 — מנצח־החצר. בשנים 1766 — 1790 
היה מנהל האופרה. ס׳ הלחין אופרות רבות בשביל בתי־האופרה של 
ונציה, מילאנו, רומא, וינה, שנברון, פאריס וטריסטד, — לתמלילים 
איטלקיים, גרמניים וצרפתיים. החל ב 1804 כתב בעיקר מוסיקה 
כנסייתית וכליית. ס׳ עסק הרבה בהוראה (מתלמידיו — בטהובן, 
שוברט וליסט) ותרם להקמת הקונסרווטוריון בווינה ( 1817 ). ס׳ 
זכור גם עקב התככים שזמם נגד מוצרט בחצר הקיסר. 

סלם, במוסיקה, ע״ע טונים, מערכות ה־ עט׳ 470 — 473 . 

סלם, שרו* קרפי״ר — 0 ־ 5111131 10 תת 00 3 ־ 531 —( 1592 , ונציה — 
1641 , שם), משוררת יהודית איטלקית. ם׳ הי תה בת למש¬ 
פחה אמידה שתמכה בר׳ יהודה אריה מודנה (ע״ע), ב 1614 נישאה 
ליעקב ם/ מנכבדי קהילת ונציה, וביתה היה בית-ועד למלומדים 
יהודים ונוצרים. — ם׳ נתפרסמה בשל הסונטות והמכתבים שהחליפה 
(בשנים 1618 — 1622 ) עם האציל-המשורר בן ג׳נובה, אנסאלדו צ׳בה 
( 0653 ). התכתבות זו, שהיתה בעלת אופי ספרותי מובהק — מעין 
משחק־אהבה אפלטוני בטעם התקופה — התחילה לאחר שצ׳בה פרסם, 
ב 1615 וב 1616 , את הפואמה "המלכה אסתר". ם׳ שיבחה אותו על 
בחירת הנושא ואף הצהירה על אהבתה הרוחנית אליו. בתשובותיו 
הילל צ׳בה את המשוררת ש״על־אף היותה יהודיה" גילחה בכתיבתה 
חינוך הומאניסטי מושלם וטוהר־גפש. אולם כוונתו העיקרית היתה 
להביאה לידי שמד. ערב מותו פרסם את המכתבים ואת השירים 
שכתב אל ם' (. 8 .ס . 5 3 106 ־ $01 , 0653 (> 1 ) 1 ג 5 ח\/ 31 > 6 ־ 53 1x1X61 
1623 , 13 ־ 001 15.010010 0 ־ 131 ^ 3 36111031:6 6 ). בפרסום זה הושמטו 
מכתביה של ם/ אולי מפחד התערבות האינקוויזיציה. — ב 1621 
נכתב נגד ס׳ כתב־פלסתר, בידי באלדאסאר בוניפאצ׳ו, על־שום 
היותה כופרת באמונת נצחיות־הנפש. ס׳ השיבה במניפסט פומבי 
חריף, שופע חוש־הומור, ובשתי סונטות. — ר' יהודה אריה מומה 
הקדיש לס' את העיבוד האיטלקי של הטרגדיה "אסתר", פרי עטו 
של שלמה אוסקה ( 116 !> 0$ ). הוא אף חיבר את הציון שעל מצבתה. 
קובץ סונטות שלה פורסם ב 1887 . 

( 7 ( 67 /(! 16 ( 1 ( 67 ^ 56 ( 671 ( 101 * ( 1 € 1 ! 56 ( 116 ; 67 ( 1 * 6 116 ^ € 11 $  0115 

; 1877 , 6616 ( 5 011 6 ( 1111 ( 6 ( 167011 ( 11116 ,." 5 . 2 > . 5 , 1 ) 1 ז \ 03 .£ 

; 1954 , 448 ־ 436 , 11 , 611675 ! 1 ( 611115 [ / 0 1 ( 1605111 '!' ^ י(. 601 ) ־ 161 ( £01 .£ 
, 1959 , 57/8 , 015501166 ( 8 . 61 16 ( 1 ( 11 5 ( 611 [ 16 ( 7 , £01:11 . 0 

י. ב. ס. 


סלמון בן ירחם ( 910 [?], בגדאד או א״י — 960 [?], חלב), חכם 
קראי.' בנעוריו למד במצרים. ב 940 לערך השתקע בירושלים 
והצטרף לחבורת אבלי ציון (ע״ע). בסוף ימיו עבר לחלב, ובמאה 
ה 15 היה עדיין קברו שם ידוע. האגדה הקראית, לפיה היה רס״ג 
תלמידו של ס׳, מופרכת, כיוון שרס״ג היה זקן ממנו ומת כ 20 שנה 
לפניו, אולם השנאה האישית הגדולה ביניהם, שנתבטאה בפולמוסו 
של ם/ מרמזת כי השניים התנגשו פנים אל פנים. חיבורו העיקרי, 
ספר "מלחמות ה׳", פולמוס אנטי־רבני חריף, כתוב בחרוזים, ומכוון 
נגד רס״ג אישית, נכתב ערבית ועברית, אך נשתמר רק בנוסח 
העברי (י״ל ע״י י. דודזון, תרצ״ד), ס׳ פירש (בערבית) אחדים 
מספרי התנ״ך(פירושו לרות פורסם בספר־הזכרון לפוזננסקי, תרפ״ז, 
וחלקים מפירושו לתהלים ולאיכר, — ב 011 [, 1944 ו 1956 ). ס׳ הת¬ 
נגד בתוקף לכל התעסקות בפילוסופיה. כתביו מגלים בקיאות בגאו־ 
גרפיה של א״י ובטופוגרפיה של ירושלים. 

ש. פינסקער, לקוסי קדמוניות (מפתח, בערכו), תר״ך: י. דודזון, מבוא 
לספר ״מלחמות ה״/ תרצ״ד ? ?( 1/6707 ! 070116 > 1 16 ( 7 , 1 )!$ת 3 ת 02 ? . 8 

. 0116 76 x 55 ,תו 131 \ .[ ; 1908 , 14 ־ 12 ,( 201 ) 0 (( 1 ) 11 ) 500 / 0 01161115 ^ 0 
, 82 ־ 69 ,?' 1110102 ( 41 070116 }׳( ,ץ 10 ז 61 א .! ; 1935 ,(./י/ 5 ,. 11101 ) 11 , 6165 ) 8/1 
; 1959 ,(.ע. 5 ,. 1001 ) ( 11117 /( %07 <($ ( 1 ( 1701/65 )}! , 1 ־ 01 ) 01 ^ . 2 ; 1952 

. 1971 , £66165105/6 ! 5117 0101/65 }! 01705 /( €077171167 ^ 61 חץ 11 ־ 0111:01 ) 
נבדל מסלומון אטלנטי בגופו הגבוה יותר ולסתותיו חאנקוליות; 
סנפיר השת ארוך יותר ובעל 13 — 19 קרנים רכות: נפוץ בנהרות 
אמריקה ואסיה הצפונית. ידוע בנדידותיו לאוקיאנוס השקט לחפש 
מזון, אולם חוזר למים מתוקים לשם הטלה. הסוג כולל 6 מינים: 
חשיבותו לדיג רבה מאוד והידוג של 1970 הגיע ל 400,000 טון בערך. 

) 11 ' 7 ,־ 11 ) 5711061 ; 1961 2 76711/1 , 015101 ) 1411 . 7 \ . 0 

. 1969 ,)<ן 0 יס £1 11 )י 11 77 011/1 11 ה 11 1 ) 111 81-1111/1 ) 1/1 / 0 ־ 1 ) 17 / 1 ־ 7 

א. ב. ט. 

סלמיס (;> 0 ) 0 גמ 1 > קלב" ,שמה של ההתנגשות הימית, שהכריעה 
את תוצאות' מלחמות יון—פרם. אירעה בסוף ספטמבר 480 
לפסה״נ במצר ס׳, שהוא פתחו המזרחי של מפרץ אלוסיס (ע״ע), 
מערבית לאתונה. באשר לרקע הקרב ע״ע מלחמות יון—פרם, עמ׳ 
646 — 648 . 

תמיסטוקלס (ע״ע) אילץ את הפרסים לתקוף בשני ראשים לעבר 
פתח מצר ס/ כשהאי פסיטאלייה מפריד ביניהם. משעברו את האי, 
בהפליגם במקביל, תוך אי־סדר מסוים, נאלצו הפרסים לפנות 90 0 

מערבה כדי להיכנס 
לתוך מצר ס׳ גופו, ש¬ 
רחבו, בין יבשת אטיקה 
לאי ם׳, היה פחות מ 2 
ק״מ. היוונים עשו עצמם 
נסוגים, ומשנוכחו שה¬ 
פרסים באים אחריהם 
בדחיסות ובערבוביה גד¬ 
לה והולכת- חזרו על 
עקבותיהם. בהיות להם 


עדיפות מספרית בתוך המצר עצמו, בלמו את החלוץ הפרסי, ואחר 
החלו הולמים במרכז הפרסי מאגפו הדרומי. אניות הפרסים תוכננו 
להיצמד לאניות האויב ולהנחית על סיפוניהן חיילים, והן היו מסור־ 
בלות וכבדות־תנועה. אניות היוונים לעומתן היו קלות יותר, מהירות 
ובעלות כושר-תמרון. הן היו מצוידות ב״אילי־נגיחה" בחרטומיהן, 
שבאמצעותם "גילחו" את משוטי האויב, נטלו ממנו את ניידותו, 
ואחר הטביעוהו בנגיחה. אבדות הפרסים בקרב היו קשות, ורוחם 
נשברה. התוצאות של ק״ס היו מכריעות: הצי הפרסי שוב לא 
הופיע במימי יוון. ק״ס נחשב בין הגורליים בהיסטוריה, שכן מנע 
היאחזות מעצמה אסיאנית גדולה ביבשת אירופה. 

סלמנךח־ת, כינוי למשפחות אחדות מסדרת הזנביים (בעלי זנב) 
במחלקת הדוחיים (ע״ע). הם" דומות בצורתן החיצונית 
ללטאות (ע״ע), אך נבדלות מהן בעורן העירום. מהמשפחות הידועות 
יותר: ( 1 ) ס״-ענק ( £136 ״ 1 :> 3 ־ 1 ג 1 :££קץ 0 ), אחת המשפחות הפרימי- 
טיוויות, עמה נמנים: ם׳ של המיסיסיפי (- 311023 01111$ מ 3 זנ 1£01 }ץ 01 
111611515 ) — באה״ב, וסלמנדרת־ענק — ביפאן, הגדולה בכל הדוחיים 
(ע״ע, עט׳ 112 ). גופה מגובשש, ראשה גדול, רגליה קצרות וזנבה 
לחוץ בצדדים. מבלה כל חייה במים. משכנה בפלגים הזורמים בהרים. 
מטילה 70 — 80 ביצים גדולות ( 6 מ״מ) בתוך סרט מקפי הנדבק 
לסלעים. הזכר מפרה אותן ושומר עליהן. הם׳ מאריכה ימים יותר 
מכל הדוחיים ( 60 שנה). היא ניצודה בשל בשרה הטעים. 

( 2 ) אמביסטומיים ( 13£ > 11 ת $£0 ץ( 1 בח.\ 7 ), מפורסמים בשל 
הנאוטניה המופיעה אצל האכסו׳לו׳טל (ע״ע וע״ע גלגול׳ עמ ׳ 747 ). 
( 3 ) סלמנדריים (ע״ע). ( 4 ) ס״ ח סרות־ ריאות (- 1040 ? 
13£ > £1 ת 10 >), המשפחה הגדולה בסדרה: כוללת 26 סוגים: איזור תפוצ־ 
צתם אמריקה. מפורסמים בהיעדר ריאות, ונושמים דרך העור בלבד, 
אע״פ שמרביתם שוכני-יבשה מוחלטים: הם יולדי־חיים או מטילים 
את הביצים במקומות לחים. מינים אחדים הם בעלי זנב מאחז ולשון 
משתרבבת כלשון הזיקית. סוג אחד — סלמנדרת המערות 
( 0$ קז 616 ת 8 ), מצוי באירופה (איטליה). שוכנת במערות לחות בהרים. 

סלמנדךיים ( 136 ) 1 ז 1 זס 5313013 ), משפחת חוליתנים, מסדרת הזג* 
ביים במחלקת הדוחיים (ע״ע), הרבגונית והנפוצה ביותר. 

עמהם נמנים 15 סוגים, הנפוצים באסיה, אירופה, אפריקה הצפונית 
ואמריקה, בין קווי־הרוחב 25 0 —״ 60 , חוץ ממדבריות. מהסימנים האפ־ 
יניים להם: שתי שורות של שיניים בעצם־המחרשה לאורך החך: 
בעמוד השדרה חוליות קעורות מאחור. הזימים קיימים רק בראשנים. 
הפדימיטיוויים שבהם גדולים במידתם, עורם מחוספס, זיזי־הגב 
גבוהים והצלעות ארוכות. בס״ 2 קבוצות: 1 . קבוצה, שבוגריה 
חיים על היבשה בלבד, ונכנסים למים לשם רביה. 2 . טריטונים (ע״ע 
טריטון), המבלים חלק או רוב זמנם במים. מכל קבוצה קיים מין 
אחד בארץ. ( 1 ) מינים חשובים: סלמנדרה מצויה או כתומה 
( 3 ־ 11 ) 53130130 3 ־ 11 > 53130130 ); ארכה 26 0 ״מ: צבעה שחור עם 
כתמים כתומים. גופה משוכבד. רגליה מגושמות וזנבה מעוגל, בערפה 
שתי בלוטות־ארס. שוכנת-הרים (בכרמל, בגליל המערבי והעליון), 
בסביבת מים זורמים. פעילה בלילה. טרפה: שלשולים וחרקים. 
למים היא נכנסת רק לשם רביה. משריצה 30 — 40 ראשנים. מיד 
לאחר ההשרצה חלה ההפריה. אורך חייה עד 25 שנים. קרובה לזו, 
אך קטנה ממנה, היא סלמנדרה שחורה ( 3 ־ 3:1 . 5 ); ארכה 15 
ס״מ; צבעה שחור. שוכנת הרים גבוהים באירופה. יולדת רק 2 ולדות 
מפותחים, המסוגלים להתקיים מיד על היבשה. 

( 2 ) טריטו׳נים. בארץ מצוי טרי טון הפסים ( 0$ ז 1£0 ז 7 
1££3£11$ ע) : ארכו 10 0 ״מ. גבו אפור־חום וגחונו כתום. עם התחלת 
הגשמים הוא מופיע בנחלים ובשלוליות. הזכר עוטה לבוש כלולות: 
צבעו מבריק יותר ולאורך גבו וזנבו מופיעה כרבולת. הוא מפריש 
תיק-זרע שהנקבה קולטת אותו בשפתי-הביב. הנקבה מטילה עשרות 





97 


סלמנדדייס — סלן 


98 


ביצים, כל ביצה לתוך עלה — שהיא מקפלת אותו. הראשנים, כבוג¬ 
רים, ניזונים מבע״ח שבמים. בסוף האביב הם חודרים לאדמה לשנת- 
קיץ. אורך־החיים — עד 25 שנים. הטריטון מצוי בשפלת־החוף 
ובעמקים, אך הוא הולך ונכחד. הסוג כולל מינים רבים באירופה. 
סוג שני, שמגדלים בארץ לשם ניסויים, הוא טרי טון ספרדי 
( 3111 ^ 1616$ ) 0 זט 16 ?); ארכ 1 — עד 23 ם״מ; צבעו אפור־חום. הוא 
נוח לגידול ומתרבה בקלות בשבי. 

תמונות: כרך ר, עמ׳ 216 — 217 ; כרך י״ב, לוח צבעוני בין ד.עמ׳ 
120 — 121 . 

, 01 ^ 40 . .? ; 1934 ,)) 1 ) 1 ) 11110 ) 50.1 ) 1/1 { 0 // 11 ) 110 ) 411 ) ) 7/1 , 1 - 311015 ? . 0 ." 1 .-׳ז 

. 0/711 // 1,11111 , 30 ) 00011 . 0 .1.1 ; 1947 .( 11 ) 111101 ) 111 // ))/ 1 ) 110:111 ) 1 ) ) 71 

{ 1111 / 11 ( 1 ( 1 ( 0 / 1 / 1 ( 170 ( 1 / 1 , 1961; 13. 5(0101(2, 7 ( 1111(111 1 / 111(11111 ( ]( 0 / 1 ( 11 ), 

0(0/7(. 0111(1111111011 11 ( 11 / 7 11 X 0 ( 10(1110 5111)^11/1110(1 ( 1 $. ] 1 . 0 £ 2001 ., 

* 1 \), 1965. 

מ. דו. 

סלמנקה ( 03 .ת 12 מ 13 ב 5 ), עיר בקסטיליה הישנה, מערב ספרד. 

115,000 תוש׳ ( 1970 ). 

ס׳ שוכנת על הגדה הצפונית של נהר טורמס(יובל הדורו [ע״ע]) 

והיא משמשת מרכז שיווק לאיזור חקלאי וצומת תחבורה לכבישים 
ומס״ב המחברים את מערב ספרד עם פורטוגל המרכזית והצפונית. 
ם׳ נודעת בבתיה העתיקים והיפים, הבנויים בעיקר אבן־חול צהובה 
ומשופעים בפיתוחי־אבן ובפסלים. אלו הוקמו במאות 12 — 17 ובעיקר 
עקב פריחת האוניברסיטה שמשכה תלמידים ומלומדים מכל 
רחבי אירופה. האוניברסיטה היא הוותיקה ביותר בספרד (נוסדה 
במאה ה 13 ), ומסונפת לה ספריה גדולה ועתיקה, שבה אוסף חשוב 
של כ״י. בס׳ מספר רב של כנסיות ושתי קתדרלות. הקתדרלה הישנה 
בנויה בסיגנון רומאני מאוחר (מאות 11 — 13 ), הקתדרלה "החדשה" 
בנויה בסיגנון גותי מאוחר (נבנתה במאות 18-17 ). הכיכר המרכזית, 
פלסה מלך. היא מן המפורסמות בספרד. הבניינים הסוגרים עליה מכל 
עבריה בנויים בסיגנון הבארוק הספרדי הגדוש עיטורים וקישוטים. 

היסטוריה. שרידים ארכאולוגיים שנחשפו בם׳ מעידים על 
מצודה במקום לפני 1,000 לפסה״נ. חניבעל כבש את סלמנטיקה, 
ואח״כ היתד. בשלטון הרומאים. במאה ה 6 , לכל המאוחר, היתד. ם׳ 
למושב הגמון. ב 712 כבשוה הערבים, ובמאות 10 — 11 נאבקו עליה 
הנוצרים והערבים. היא יושבה שנית בנוצרים אחרי כיבוש טו׳לדו 
מידי המוסלמים ( 1085 ). חשיבות העיר עלתה עם יסוד האוניברסיטה 
בה, מהראשונות באירופה. זו מילאה תפקיד ראשון במעלה בתולדות 
התרבות בספרד, בדומה לשל הסורבון בפאריס ואוכספורד וקימבריג׳ 
באנגליה. בראשיתה התפרסמה האוניברסיטה בלימוד משפטים, ולא 
בלימוד תאולוגיה, ואח״ב נחשבה למבצר קתולי־שמרני, והליברלים 
שאפו לצמצם את השפעתה. זו הורגשה גם מחוץ לספרד, במיוחד 
באירלנד, שרבים מבניה למדו ב״קללג׳ האירי" הישועי שבאוניבר¬ 
סיטה• לשיא פריחתה הגיעה ם׳ במאה ה 16 . במאה ה 17 החלה ם׳ 
שוקעת. ב 1808 — 1812 היתד. בשלטון כיבוש של הצרפתים. בעקבות 
קרב ם׳ ( 1812 ) נטשוה הצרפתים, אך לפני נסיגתם הרסו חלק 
מהעיר שבו היו מבנים רבים של האוניברסיטה, רק ב 1835 נהיתה 
אוניברסיטת ם׳ לחילונית. במלחמת האזרחים בספרד ( 1936 — 1939 ) 
היתד. ם׳ מעוז של פראנקו. 

מראשית התיישבותם, בתקופת השלטון הנוצרי, נמצאה שכונת 
היהודים ליד המבצר הישן. בראשית המאה ה 13 ניתן להם שורון־ 
זכויות מלא בחסות ובמשפט. ב 1285 הוטל על הקהילה תשלום 1,800 
מרבדי לצרכי המלחמה. ב 1335 אסרה המועצה על נוצרים (ומאורים) 
לקבל סיוע רפואי מיהודי ולשרת בבתי יהודים; וכן נאסר על יהודים 
לשכור בתים בשכנות לכנסיות ולבתי קברות נוצריים. בסוף המאה 
ה 14 שימש בם׳ ר׳ מנחם בן חיים הארוך (נפטר 1425 ) כרבה של 
הקהילה. בגזירות קנ״א החזיקו יהודי ס׳ בדתם, אך בשנים 1411/2 
התנצר רוב הקהילה בהשפעתו של ויסנטה פדר (ע״ע). ב 1413 העניק 



חואן 11 לאוניברסיטת ם׳ 

את ביהמ״ד של ם' וחצ¬ 
רותיו. הקהילה התאו¬ 
ששה, כנראה, במשך ה¬ 
מאה ה 15 , אך במקום 
מס שנתי בסך 14,740 
מרבדי, שילמה ב 1439 
1,200 מרבדי בלבד. ב־ 

1456 הואשמה הקהילה 
ברצח ילד נוצרי, אך ה¬ 
מלך אנריקה ^\ 1 התערב 
בעוד מועד ויהודי העיר 
ניצלו. באותה עת חי 
בס׳ ר׳ אברהם זכות 
(ע״ע). 

ב 1492 רבים היו הא¬ 
נוסים בם׳, וידועים גם 
אנוסים שהלכו לשם כדי 

האוניברסיטה בס 5 מנ ייי לשוב לצור מחצבתם. ל- 

(המ׳נורר ?הסברה ותיירות) 

אחר הגירוש המשיכה 
אוניברסיטת ם׳ להיות מרכז ללימודים עבריים, ובה נתרכזו במאה 
ה 16 טובי משכיליה של ספרד, שעסקו במקרא ובמקצועות סמוכים. 


י. בער, תולדות היהודים בשפרד הנוצרית, מפתח, תשי״ט 2 ; ,•) 830 . 8 
. 1936 ,(.¥.$ ,. 80 £ ) 11 , 11 ) 11 ) 1 )/] 5 ה ) 1 /) 111 ! 1 ) 1 /) 101 11 ) 1 ) 11 [ 016 

ש. שט.־אה. א.-ח. ב. 


סלן ( 111101 ) 5616 ). יסוד כימי מתכתי למחצה, שסימנו 56 , השייך 
לקבוצה של המערכת המחזורית, ומקומו בין הגפרית 
לטלור. מספרו הסידורי 34 , משקלו האטומי 78.96 — תערובת של 
שישה איזוטופים טבעיים יציבים (ר׳ להלן). כמו הגפרית והטלור 
מצוי ם׳ בצורות אלוטרופיות שונות: א) אמורפית — אבקה אדומה 
(צפיפותה 4.25 גר׳/סמ״ק) העוברת בטמפרטורה של ס 40 - ס 50 לצורה 
זגוגיתית שחורה (צפיפותה 4.28 גד׳/סמ״ק), נקודת התכה ס 150 ־ 
ס 200 ונקודת רתיחה ״ 648.9 . ב) גבישית — מונוקלינית (!) או 8 ) 
והכסאגונלית, שהיא הצורה היציבה ביותר של ם׳; צבעה אפור, 
צפיפותה 4.79 גר׳/ממ״ק: נקודת־התכתה ״ 217 , ונקודת־ד,רתיחה ״ 685 . 
ם׳ הוא מוליך למחצה (ע״ע מוליכים למחצה) ובעל תכונות פוט(- 
אלקטריות מובהקות — אור בעצמה של 100 נר-רגל מעורר בו כוח־ 
אלקטרו-מניע בשיעור של 0.3 — 0.4 וולט. 

ם׳ נתגלה ב 1817 ע״י ברצליוס (ע״ע); הוא הוכיח, כי היסוד, 
שבודד שנה קודם לכן ממשקע שנותר לאחר שימוש בגפרית ממכרות 
נחושת, אינו טלור, אלא ם׳. מאחר שהשם טלור נגזר מן השם הלא- 
טיני לאדמה 1:61111$ , כינה ברצליוס את היסוד החדש סלניום (מיוד: 
ן 1 עך^ 6 ק = ירח). 


כימיה. ידועות שתי תחמוצות של ם׳, 560 2 ו , 56 2 0 , היוצרות 
עם מים את החומצות ,, 112560 — החומצה הסלנית, ו 9,5604 — 
החומצה ה 0 לנ.נית. החומצה הסלנית היא חומצה חלשה שמלחיה הם 
הקלניטים ואילו החומצה הסלננית היא חומצה חזקה ובעלת תכונות 
מחמצנות; מלחיה הם הסלנטים. תגובת ס׳ עם מימן בטמפרטורה 
גבוהה נותנת את הגז הרעיל 9,56 : עם הל(גנים מתקבלים הלו* 
גנידים, כגון 4 ב> 86 , ועם מתכות שונות מתקבלים סלנידים, כגון 
3,86 א. ידוע מספר רב של תרכובות אורגניות המכילות ם׳, כגון: 
: 115611 , 560 ״£, ״- 86X4 ״£ (הלוגן = א, 1-4 =״), וכן תרכו¬ 


בות ציקליות רבות כגון, 


1 



ס 


56 





99 


סלן — סלנט, שמואל 


100 


שימושים: רוב הם׳ מתקבל כיום כתוצר־לוואי בתהליכי ניקוי 
אלקטרוליטיים של נחושת. שימושיו מבוססים בעיקר על תכונותיו 
החשמליות (ר׳ לעיל), המנוצלות לבניית תאים פוטו־אלקטריים ומיי- 
שרי־זרם שונים. בתעשיית־הפלדד, משמש הם׳ לשיפור תכונות הפלדה. 
בתעשיית הזכוכית משמש ם׳ לביטול הגוון הירוק בזכוכית המכילה 
ברזל וכן לצביעתה בגוון אדום ע״י הוספת 06156 . בתעשיית הגומי 
משמש ם׳ לזירוז תהליך הגיפור ולשיפור התכונות המכניות של 
הגומי. בכימיה האורגנית משמש ם׳ כקטליזטור בסוגי ראקציות רבות 
(הידרוגנציות, איזומריזציות וכר). 560 2 משמש כמחמצן. 560012 
משמש בממס לשרפים שונים וכממם בורר לתחמוצות של מתכות 
נדירות. לס׳ ותרכובותיו שימושים נוספים — בצילום, כתוספות 
לשמני־סיכה, כראגנט לזיהוי כספית ועוד. 

ביוכימיה. לתרכובות הם׳ השפעה רעלית. השפעה זו נובעת 
מכך שם׳ מחליף את מקום הגפרית בחומצות האמיניות ציסטאין 
ומתיונין ומשבש בכך את מבנה החלבונים והאנזימים בתא החי. 
הרעלת ם׳ נגרמת ע״י אכילת צמחים שגדלו על קרקע עשירה בם׳, 
ומסוכנת לבע״ח ולאדם. בעיה זו קיימת באזורים שונים בעולם 
בעיקר במרכז אה״ב ודרום־מערבה. 

מאידך־גיסא כמות קטנה של ם׳, בצורת סלגוציסטין, חיונית, 
כנראה, לפעילותו התקינה של הגוף. הכמות הדרושה קטנה מ 1% 
של הכמות הרעילה המזערית. 

מ י נ ר ל ו ג י ה. ס׳ הוא יסוד נדיר, וריכוזו הממוצע בקרום כדה״א 
הוא 0.09 חלקים למיליון בלבד. לס׳ 6 איזוטופים, שנפיצותם היחסית 


= 78 ־ 5 

23.52% 

= 74 ־ 5 

0.87% 

= 80 ־ 8 

49.82% 

= 76 ־ 5 

9.02% 

= 82 ־ 8 

9.19% 

= 77 ־ 8 

7.58% 


ם׳ הוא יסוד כלקופילי מובהק, המחליף את הגפרית (ע״ע) במי¬ 
נרלים סולפידיים, בעיקר באלה המצויים בטמפרטורה גבוהה. היחס 
הכמותי 8:56 בסלעים מאגמתיים הוא כ 6,000:1 ובסולפידים המאג־ 
מתמתיים כ 10,000:1 . מינרלים עצמאיים של ם׳ הם נדירים, וברובם 
הם סלנידים של מתכות כבדות כגון: 011 , 5,4.2 ? ,; 8 , 06 ,!א. 
ם׳ מופיע בטבע גם במצב אלמנטרי והוא מרוכז בגפרית וולקנית 
עד כדי 5% . 

בעוד שס׳ עוקב אחרי גפרית במחזור המאגמתי, נפרדים שני 
היסודות זד, מזה במחזור הסדימנטרי; גפרית מתחמצנת ל ־ 80 4 2 , אך 
פוטנציאל החמצון של ם׳ גבוה יותר והוא נשאר בתמיסות הבליה 
בצורת היון ־ 56 2 . ה־ 56 2 שבים נספח אל ההידרוליזטים (ע״ע 
חרסית), ובמידה גדולה יותר—אל האוכסידטים, ובעיקר אל פקעות־ 
המנגן (ע״ע). ריכוז הם׳ במי הים הוא רק 0.0004 גרם/טון, והיחס 
5:56 הוא 250-000:1 : במינרלי־התאדות יחם זה אף קטן מ¬ 
ן : 500,000 . הרחקה זו של הם׳ ממי הים הוא תהליך חשוב, מאחר 
שיסוד זה הוא רעיל (ר׳ לעיל). 

, 13 ) 11 ) $01 €0712 - 11 ) 7/2 1 ) 1 * 0 1213 ) 177 ) 71 1€01 ־ 171 ) 01 )( 77 ,>( 10 ^ו£[ 511 . 7 ׳ג . 1 < 
3 )) 12 0 ע?) 4 111 )€) 7 , £6 :):ז 11 מוו 001 11101 * 11111 ^ 1 - . 8 מ 63 ק 0 ז £11 ; 1950 י 1-11 
11117114171 ) 7 ,.$* / 0 1 ( 1711311 ) 1 /€ €%! 7 , 311 ח 83£ .¥\ ; 1965 , 3 ) 32 ץ 2 /? . 5 11% 

1 ) 0.11 . 5 / 0 3 ) 31 ^ 7/1 116 ' 7 ,(. 011 ) ־ 61 כן 0 ס 0 . 0 ; 1966 , 01012111171 * 1 3 ת 1 ) 

, 1969 , 172 ) 11111 - 11 ) 7 

שא. ם.־ י, ב. 

סלן, פאול — 061211 3111 ?; שמו הספרותי של פאול אנצ׳ל 
[ 4.01501161 ] — ( 1920 , צ׳רנוביץ — 1970 [התאבד], פאריס), 

משורר יהודי, בשפה הגרמנית. ס׳ התחיל ללמוד רפואה, אך בפרוץ 
מלה״ע 11 נכלא במחנה־ריכוז גרמני ברומניה; הוא שוחרר ב 1943 . 
ב 1948 השתקע בפאריס. סמוך למותו ביקר בישראל. הוא זכה בכמה 
פרסים לספרות (פרם ביכנר, 1960 ). - ם׳ התפרסם בעיקר עם הוצאת 
קובץ שיריו השני, 0661261111115 11111 ! חו 101 \ (״פרג וזכרון״), 1952 , 
ובו שירו הנודע, £6 ט 0165£ ס 1 ׳ ("פוגת המוות"). המוטיוו היהודי 


מלווה את כל שיריו, הראשונים מהם טבועים במיוחד בחותם חורית 
השואה. שירתו הלירית, הקרובה ברוחה לסיר-ךאליזם הצרפתי, 
משופעת בתמונות רבות־רושם, שהושגו בלשון אסוציאטיווית וב־ 
צירופים בלתי-שיגרתיים ומפתיעים. בתפיסתו את דרכי-ההבעה 
חל שינוי הדרגתי: מן הצורה הארוכה אל התמציתית, מן המובן 
אל המעורפל והחמקני. 

, 811,1115011211 0611156116 ־ט־זא) 05€ ץ 14 ז 10 זז 16 ^ 010 .׳/ ,חת 3 תז 116 ^ . 0 

,[. 64 ] £01111-31111111 . 8 :ח 1 ) . 8 ,• 61 ,^ 13 ? . 5 . 8 ; 1964 ,(ע' XX .^ 

. 1969 , ( 0 ז 3111 ז £11£ ת 3 מ 1 ז 06 ץ: 3 ז 0 קת 61 זת 00 חס $ץ £553 

סלנט, יוסף זונדל ( 1786 , סלנט [ליטא] — 1866 , ירושלים), 
מחוללה הרוחני של תנועת המוסר (ע״ע). תלמיד מובהק 
לר׳ חיים מוולוז׳ין (ע״ע) ור׳ עקיבא איגד (ע״ע). בסירובו לקבל 
עליו אצטלת רבנות — לבוש היה תמיד כאחד מפשוטי־עם — 
התפרנס בדוחק ממסחר זעיר, ואת רוב היום הקדיש לתורה. ב 1837 
התיישב בירושלים, וכאן ראו בו הכל "מרא דאתרא", אך משבא 
לירושלים חתנו ר׳ שמואל סלנט (ע״ע) העביר אליו תפקיד זה. 
אף שעסק הרבה בצרכי-ציבור, סירב להתפרנס מכך והקים לו בית- 
מלאכה לחומץ. טוב־לבו וקפדנותו המופלגת במצוות שבין אדם 
לחברו ובין אדם למקום, היו לאגדה, ובאישיותו השפיע הרבה על 
תלמידו ישראל סלנטר (ע״ע), מייסד תנועת המוסר. 

א, ריבלין. הצדיק ר , י. ז. מס׳ ורבותיו, תרפ״ז; א. ל. פרומקין- 
א. ריבלין, תולדות חכמי ירושלם, ג׳, 220 — 221 , תרפ״ט! ד. כ״ץ. 
תנועת המוסר, א׳. 94 — 136 , תשי״ת 3 . 

סלנט, שמואל ( 1816 , ע״י ביאליסטוק — 1909 , ירושלים), רב 
ופוסק מפורסם. בן 7 נתייתם מאביו, שהיה רב בכמה 
עיירות בליטא, ונשלח ללמוד בווילנה ואח״ב בסלגט. בן 13 נשא 
אשד, והוסמך לרבנות ע״י כמה גדולי הדור. לאחר 3 שנים התגרש, 

נשא את בתו של ר׳ יוסף זוגדל 
סלנט (ע״ע), והמשיך את לימודיו 
בביתו. ב 1838 הלך לישיבת וולוז׳ין, 

והחליף מכתבים עם ר׳ ישראל(ע״ע) 

משקלוב בא״י. ב 1840 חלה בשחפת 
ומשיעצו לו הרופאים לעבור לאקלים 
חם, יצא לא״י. כמה חדשים התעכב 
בקושטא, שם נפגש עם משה מונטי- 
פיורי (ע״ע) ונקשרה ביניהם ידידות 
שט<א 5 50 נט (אוסף־שבדרח ממושכת. בירושלים נתמנה (ב 1841 ) 
בביר,•הטפרים התאימי ויזא' נ ' נ י־ "מורה־הוראה" לעדה האשכנזית, ו- 

סיטאי) , 

היה עד מהרה לאישיות מרכזית ב¬ 
ירושלים. פעל רבות להתפתחות העדה האשכנזית בירושלים (ע״ע, 
עמ ׳ 327/8 ), הצליח להשכין שלום בין סיעות יריבות בה והשווה 
את מעמדה אצל השלטונות לזו של העדה הספרדית. ב 1848 — 1851 
יצא לערי ליטא ופולניה לגייס כספים לטובת ירושלים, וב 1860 
נסע להולנד, גרמניה ואנגליה להשוות את חלק האשכנזים בתרומות 
לחלקם של הספרדים. מ 1878 ועד פטירתו כיהן רשמית כרבם של 
האשכנזים בירושלים. חיה ממייסדי ישיבת "עץ חיים", שהיתה 
למוסד טיפוחיו, ויוזם הוועד הכללי "כנסת ישראל", שאיחד את כל 
ה״כוללים" בירושלים תחת הנהגה משותפת (וע״ע חלקה). ם׳ עודד 
ייסוד שכונות יהודיות מחוץ לחומת־ירושלים, היה מתון ביחסו 
להשכלה ולציונות, ועשה להמעטת החיכוכים בין היישוב הישן לח¬ 
דש. צידד בלימוד עברית וערבית בת״ת, התנגד להטלת חרם על 
יהודים ואף ביטל את החרם שהכריזו הקנאים על בית מדרשו של 
רי״מ פינם. עיקר גדולתו בשיעור-קומתו כפוסק, בכוח הכרעתו 
ובנטייתו להקל. קצת מחידושיו נמצאים בקבצים "תורת ציון", 
"תורה אור", "תבונה"(של ר׳ ישראל סלנטר [ע״ע]). 

נ.נ.סלגט, ספר זכרון רבינו ש. ס/ תר״פ; א. ל.פרומקין-א.ריבלין, 
חולדות חכמי ירושלם, ג' (מפתח בערכו), תרפ״ט; ד. נ. ברינקר 



101 


סלננז, שמואל — סלק 


102 


(עורך). אוצר החסד קרן שמואל, ת״ש; א. יעדי. שלוחי א״י (מפתח 

בערכו), תשי״א; י. ל, הכהן מימון, מדי חודש בחדשו, ד/ 70 — 76 , 

תשי״ח; [עירית ירושלים, מחלקת החינוך], ר , ש. ס׳ — סימפוזיון- 

תשכ״ט. ג. ב -י. 

סלבטר (ליפקין), לשראל ( 1810 , ז׳אגארה [ליטא] — 1883 , 
.קניגסברג), מייסדה של תנועת-המוסר. אביו היה, רב ב־ 

גולדינגן [לאטוויה] ובטלז, בעל הגהות ״בן אריה״ על הש״ס. כבן 12 
נסע ללמוד בישיבה בסלנט שבליטא ועל־שם עיירה זו כינדו. שם 
נתפרסם כמופלג בתלמוד, וגדולי הדור הפליגו בשבחו. לאחר נישו¬ 
איו בסלנט, המשיך ללמוד בישיבתה, ושם נפגש עם יוסף זונדל סלנט 
(ע״ע) שעשה עליו רושם עז. מאז ראהו כרבו המובהק והחל נוהג 
בדרכיו. כדי שלא להתבלט נמנע מפלפולים בתלמוד ואף סירב לקבל 
את רבנות בריסק, החשובה בקהילות ליטא. בהשפעת רבו פנה 
ללימוד ספרי מוסר, אבל היסס הרבה בבחירת דרכו. בחיפושיו אחר 
הדרך הנכונה להשפעה על הציבור — עיקר מגמתו בחייו — חשב 
לעסוק במגידות, בהשגחה בישיבה וכד׳, ותקופה קצרה היה ראש 
ישיבה בווילנה. במשך הזמן החל דורש ברבים בדרך שיטת המוסר 
כפי שנתגבשה על ידו. לדרשותיו נהרו המונים; מתוכם הקים 
קבוצות של לומדי מוסר, ומשנתגבשו קבע להם מקום מיוחד, שקראו 
"בית המוסר", בו השמיע את שיחותיו. כן דאג לההדרה מחודשת של 
ספרי־מוסר שונים. אישיותו המוסרית נתבלטה במגפת החולירע, 
שפרצה בווילנה ב 1843 . ם׳ עמד בראש פעולות ההצלה המסוכנות 
ופקד לעשות הכל ע״י יהודים דווקא, משום מצוות פיקוח־נפש. 
מטעם זה הורה לאכול אז ביום הכפורים, ובעצמו עלה על הבמה 
ועשה כן — מעשה רב, שהדהד הרבה בספרות התקופה. ב 1848 סירב 
לעמוד בראש ביהמ״ד לרבנים בווילנה (ע״ע בתי מדרש לרבנים, 
ענד 991 — 993 ), וכתוצאה מהלחץ הממשלתי שהופעל עליו בעניין 
זה עבר לקובנה והקים בה ישיבה ברוח המוסר. בישיבה למדו עד 
150 תלמידים, ורבים מהם היו לגדולי הרבנים בליטא. בקובנה קמו 
גם מתנגדים לשיטתו. ב 1857 עבר במפתיע לגרמניה: תחילה שהה 
בהלברשטאט ואח״ב בקניגסברג — שם כינס תלמידים מן האוניבר¬ 
סיטה והרצה בפניהם על ענייני יהדות. ב 1860 עבר לממל, שבה 
היתה השפעתו חזקה. שם גם הו״ל את הירחון "תבונה" (הופיעו 
12 חוברות) להפצת תורה ומוסר, בהשתתפות גדולי רבני ליטא. 
נדד בגרמניה והגיע לערים טילזיט, ברלין, פרנקפורט ועוד, וקשר 
המכתבים שלו מתקופה זו עם תלמידיו בליטא הוא החומר העיקרי 
שנשתמר על טיב שיטתו המוסדית. ב 1877 הקים "כולל לאברכים׳• 
בקובנה, שבעקבותיו קמו אחרים, בערים שונות, והשפעתם על 
החינוך התורני היתה רבה מאוד. גם תלמידיו הקימו ישיבות גדולות, 
שתורת המוסר היתה בהם יסוד עיקרי. ב 1880 יצא לחיזוק היהדות 
בצרפת. אף שסבל קשות, בשל דחקותו, לא זז מפעלו, וכשנתיים ישב 
בפאריס. אח״כ ביקר זמן קצר ברוסיה, וחזר לקניגסברג בסוף 
1882 . 

מלבד תורת המוסר שלו, היה ס׳ מהפכני ברעיונותיו לחיזוק 
היהדות. הוא חציע לחבר מילון ארמי—עברי להבנת התלמוד, וכן 
תרגום התלמוד לעברית ולשפות אירופיות, הדפסת התלמוד בכרך 
אחד ולימודו באוניברסיטאות ותרגום ספרות דתית לרוסית. 

ס׳ הותיר אחריו מאמרים ומכתבים אחדים בענייני הלכה ומוסר, 
מהם נודעת ביותר "אגרת-המוסר" (תרי״ח, ואח״כ עשרות פעמים). 
כמה ממאמריו ב״תבונה" כונסו בשם "אמרי־בינה"(תרל״ח), ואחדות 
מדרשותיו נרשמו ע״י תלמידיו ונדפסו בשם "אבן ישראל" (תרמ״ג). 
22 ממכתביו במוסר לוקטו ע״י תלמידו ח יצחק באר (ע״ע), 
שהדפיסם בשם "אור ישראל" (תר״ם). דברים בהלכה כונסו בספר 
"חוט המשולש" (תרס״ד). עיקר השפעתו היתד, באישיותו ובאמ¬ 
צעות תלמידיו ותלמידי-תלמידיו, שהפיצו את תנועת-המוסר, אשר 
הטביעה את חותמה על רוב הישיבות שבנוסח ליטא, 

וע״ע חנוך, עמ ׳ 689 ; מוסר, תנועת ה-. 


ש. רוזנפלד, ר״י 0 ׳, תרע״א; ד. כ״ץ, תנועת המוסר, א/ תשי״ב 2 ; 

י. קרניאלי, רבי ישראל ליפקין מסלנט ושיטת המוסר שלו(סיני, נ״א), 
תשכ״ב; מ. פכטר, מבוא לכתבי ר״י 0 ׳, 7 — 68 , תשל״ג; -; 01112 ״ 1 
, 1108611 ; 1928 , 194 — 145 , $01015 1 ) 00 $1113(015, $€11010x5 ,£־ 61 נ 1 

. 1953 ,. 5 * 7 , 0161111 . 0 . 1 ^ ; 1945 , 1601 ו €1 ט $40 ■ $411501 5116 . 003 . 5 ./.? 1 

יצ. אל. 

סלעית, ע״ע קיכליים. 

סלפוגט, מכס — ^ 0 ^ 81 ^ — ( 1868 — 1932 ), צייר וגרפיקאי 
גרמני. ס׳ למד באקדמיה של מינכן ( 1885 — 1889 ), ערך 
מסעות בפאריס, בהולנד ובאיטליה, אך רוב ימיו עשה בברלין. 
ב 1896 התחיל משתתף בכה״ע [£ת 8 0 נ 1 ( ו 5 טבו 11015511 נ!וו 511 . מ 1917 
היה חבר האקדמיה של ברלין. — ראשית יצירתו של ס׳ היתד, ציורי 
דיוקנים, טבע דומם ומעמדות היסטוריים. בתקופה זו היה נתון 
להשפעתו של הצייר הראליסטי ליבל (ע״ע), עד אשר נכנע, ב 1907 , 

ד ־ 

לקסמי האימפרסיוניזם הצרפתי. האור שימש מכאן ואילך תפקיד 
חשוב בציורי-הנוף שלו. סיגנונו של ם׳ מצטיין במשיכות־מכחול 
סמיכות ודינאמיות ובגישה ישירה ואף מקורית. מבין יצירותיו 
הנודעות ביותר בציור: ״שלומית״ ( 1895 ); "הזמר ד׳אנדראדה בתפ¬ 
קיד דון חואן״ ( 1902/3 ; ר׳ תמ ׳ , כר׳ י״ב, עמ׳ 184 ); והפךסקו 
"גלגלתא" ( 1932 ; בכנסיית לודוויגסהאפן). — בסיגנונו הגרפי של 
ס׳ ניכרת השפעתם של דלקרואה, דומיה ומנצל (ע׳ ערכיהם). הוא 
איר, בין השאר, את ״האיליאס״ ( 1907 ), את "חליל הקסם" של 
מוצארט ( 1918/9 ), את ״פאוסט״ של גתה ( 1925 — 1927 ). — ציוריו 
של ס׳ מוצגים בגאלריה הלאומית בברלין, בגאלריה הממלכתית 
במינכן ובמוזיאונים אחרים בגרמניה. 

147111 814014071 מג . 5 . 7 ג 7011 > ^וו/<ן 1 > 07 ■ 10 > 2110111115 ?)¥ ,תחבותסא 

. 1955 ,) 8714011 001410110 ,תת 03 זג 1 :ז 011 .[ ; 1936 , 71 ס!/- 711470 ס 1 ן 1 ) 1 >]^ 

סלק ( 5 ״ 11183 ׳\ ג^פ), צמח תרבותי דדשנתי ממשפחת הסלקיים 
(ע״ע). אחד מצמחי המאכל החשובים בעולם. 

בעונת הגידול הראשונה יוצר הצמח אשרוש מעובה, המתפתח 
מחלקו העליון של השורש השפודי ומתת־הפסיג, וגבעול קצר ורחב 
(כותרת) המצד בחלקו העליון של האשרוש. העלים גדולים ורחבים 
ונישאים מהכותרת. בעונת הגידול השניה מתארך הגבעול ומסתעף 
ונושא את התפרחות. בתפרחת פרחים קטנים מרובים, אשר להם 
עטיף ירקרק מאוחה למצעית שטוחה ובה ביצית יחידה. הפרחים 
אנדרוגיניים וערוכים בקבוצות, אולם ההפריה זרה, כי המאבקים 
מבשילים לפני העליים. ההאבקה נעשית ע״י הרוח. לאחר ההבשלה 
מתאחים כמה פרחים שכנים והמצעיות שלהם מתקשות יחד. נוצר 
״צבר״ — יחידת־הריבד של הצמח — המכיל לרוב 2 — 5 זרעים. 

צורת־הבר של מין זה נפוצה בשדות המזרע בא״י כעשב-רע. 
ממיינים את זני התרבות של הס׳ ל 4 קבוצות עיקריות: ( 1 ) ס׳ 
המספוא, המצטיין באשרושים גדולים מאוד. שימושם העיקרי 
כמזון לבהמות. ( 2 ) ם' ה ס ו כ ר — אשרושיו חזקים ומעמיקים. 
גדלו בינוני; לארכו של האשרוש שתי שורות שרשים צדדיים, 
הצומחים מתוך שני השקעים שבו; צבעם לבן, והם עשירים בסוכר. 
שימושם העיקרי בתעשיית הסכר (ע״ע). ( 3 ) ס׳ הגינה (ם׳ מצרי, 
או ס' אדום) — אשרושיו קטנים ואדומים ומשמשים למאכל האדם. 
( 4 ) ס׳ העלים, אשר עליו משמשים למאכל אדם. הוא ידוע 
כגידול תרבותי כבר מהתקופה הפרהיסטורית, ואילו את ( 3 ) מגדלים 
כאלפיים שנה.— מקום־מוצאם של זני-ד,תרבות איננו ידוע בבירור, 
אך החלו לגדלם באיזור הים־התיכון. את ( 1 ) החלו לגדל באירופה 
ביה״ב. 

הס׳ בישראל. ס׳ הגינה ידוע בארץ מראשית ההתיישבות 
החקלאית, שטחי גידולו בשנים האחרונות 3,000 — 4,000 דונם דיצורו 
מסתכם בכ 5,000 טון בשנה. גם ס׳ המספוא גידול ותיק למדי 



103 


סיר, — פלשי, פרנץ 


104 


בישראל, ושטחי גידולו בשנים האחרונות משתרעים על 17,000 — 
19,000 דונם בשנה, ואילו שטחי ם׳ הסוכר הגיעו ל 46,000 דונם 
בשנת 1969/70 . 
וע״ע ירקות. 

1 א. כ 7 . 

סלקיים (€ב€^ 11 >סקסן! 0110 ), משפחת צמחים דו-פסיגיים מפורדי 
עלי כותרת, נמנית עם סדרת כפופי העובר ( 6 ב״זז 6 גןצ 0 ז 1 ס 06 ); 

כוללת כ 100 סוגים ובהם כ 1,500 מינים, ברובם צמחי־מלחות (ע״ע) 
וצמחים רודרליים, הנפוצים בכל העולם, בריכוז הגבוה ביותר 
באזורים היבשים, בערבות, במדבריות ולאורך החופים. הס" הם 
עשבים חד־ ורב־שנתיים או שיחים; מיעוטם עצים; חלק בשרניים, 
בעלי גבעולים מפריקים ועלים דמויי קשקשים. הפרחים קטנים, 
אנדרוגיניים, בעלי נטיח לחד־מיניות, ערוכים כבודדים או בתפרחות 
צפופות; העטיף חסר, או בן 2 — 5 עלי־עטיף עשבוניים, פחות או 
יותר חפשיים, המסייעים להפצת הפרי הבשל ע״י הרוח. מספר 
האבקנים כמספר עלי־העטיף; השחלה עלית, בת 2 — 5 עלי־שחלה 
מאוחים וצלקות כמספרם; לעתים עלי־השחלה מעורים בעטיף; 
השחלה בת מגורה אחת ויש לה ביצית יחידה בבסיסה. הפרי נפתח 
או בלתי נפתח; העובר כפוף כקשת מסביב לאנדוספרם. בסוגים 
שבהם האנדוספרם חסר יש לעובר פסיגים סליליים. הס" מכילים 
אלקלואידים וספונינים (ע' ערכיהם); הם אוגרי אוכסלט הסידן 
בצורות שונות. המרי הצבע שלהם הם בתא־ציאנינים ( 1 ז 1 מגץ 0 -ש). 
כמזון משמשים מיני סלק (ע״ע) ותרד הגנה; כצמחי רפואה — 
מיני כף־אווז ופרקן עשבוני. בישראל גדלים בר כ 60 מינים מתוך 
24 סוגים. כמה מהם חשובים כמרכיבי חברות במלחות: מיני אכם 
(ע״ע, ור׳ תמ ׳ שם), בן־מלח מכחיל ושיחני ופרקן עשבוני; בבתי- 
גידול רודרליים: מיני כף־אווז ומלוח; במדבר — מיני מלחית, 
חמדה, יפרוק (ר׳ תמ ׳ , כרך ר, עט׳ 182 ) וכנוליאה ערבית (וע״ע 
מדבר, עמ׳ 187 ). 

י. שני-פ.ג. זולמן, האפקט ההיפוגליקמי של המלוח הקיפח (טבע 

יל); תשל״ב ; , ' 30 1£ ' 2 ת 10 ז 0 ^ 1€17101 /€ ,־ 01 ט 3 ת^ 9 

' 3.61 ,ז 10 נ 1 ס(ש 1 לן . 13 ; 1964 , 111 

. 1966 , 1 $1078 , 7 ־ 201131 ; 1964 13 , 11 

ק. ח. 

סלקינסון, יצחק אדואו־ד ( 1820 , שקלוב - 1883 , וינה), 
מתרגם עברי מתקופת ההשכלה, יהודי מומר. גדל באווירת 
דלות בבית אביו הדיין בשקלוב, ובגיל 17 יצא למוהילב להכשיר 
עצמו להוראה. מאימת ה״חטיפה" לצבא עבר להתגורר בכפר, ובעי¬ 
דודו של אחד ממשכילי קישינב הגיע לווילנה והתאכסן אצל אחד 
ממשכילי העיר, אצלו למד דקדוק, תנ״ך וגרמנית, והחל לראשונה 
במלאכת התרגום — מערכה ראשונה של 6 ( 0161 11113 1116 ( £31 
לשילר ("נכלים ואהבה"). בדרכו לאה״ב להשתלם לרבנות, עבר 
את גרמניה והתעכב בלונדון, ושם ניצלו אנשי המיסיון את קשייו 
הכלכליים ואת בדידותו. ב 1849 המיר את דתו, נכנס לבי״ס של 
המיסיון, ומשם לאקדמיה התאולוגית באדינבורו. ב 1856 נתמנה 
לפסטור פרסביטריאני בגלאזגו. ב 1876 'נשלח כמיסיונר לווינה. 
גם אשתו היתד, מומרת. ס׳ ראה עצמו כיהודי על אף נצרותו וחשב 
את הנצרות לחלק מיהדותו. הוא האמין שהעברית צריכה לתפוס 
את מקומה של הרומית בנצרות. מתרגומיו: "ויגרש את האדם", 
1871 , תרגום של ! 005 3133156 ? לג׳. מילטון. תרגום "הברית הח¬ 
דשה" ראה אור רק לאחר מותו, 1883 ; כן תרגם מיצירות שייקספיר: 
01116110 (״איתיאל הכושי״) ו 111161 ( 3 ממ £00160 ("רם ויעל"). 
לשני אלה נכתבו הקדמות בידי פרץ סמולנסקין (ע״ע), שם׳ היה 
מבאי ביתו. 

ס׳ היה מן המתרגמים המוכשרים והפיוטיים שבתקופת ההשכלה. 

את מלאכת התרגום עשה מתוך רגש אחריות רב, והיה נאמן לטכסט 
ולרוחו ולשפה העברית ולרוחה כאחת. לשונו תנ״כית פיוטית ובכל 


זאת מדויקת, ותחושתו הלשונית מעודנת וקשובה. לא כל תרגומיו 
הגיעו לידינו. 

י. כהן, י. א. זלקינסון(כתבים.ב׳: שער ההבחנות, 197 — 287 ), תשכ״ב. 

א.כג. 

סלתו ( 110 ז 5316 ), עיר־נמל במחוז קמפניה (ע״ע), בדרוכדאיטליה; 

153,900 תוש׳ ( 1971 ); צומת־תחבורה, על האוטוסטראדה 
רומא—סיציליה. 

ס׳ שוכנת בחופו הצפוני של מפרץ ס׳ (הים הטירני) שמדרום 
לנפולי. יש בה תעשיה המעבדת את התוצרת החקלאית של 
הסביבה. מייצרים כותנה ומזונות (גבינה ועוד). העיר העתיקה, על 



סלרנו: מראה מן האויר של העיר והנמל (פוטו — אניט) 


רחובותיה המפותלים, משתרעת במורד גבעה שבפסגתה מבצר 
מיה״ב. העיר החדשה נבנתה ברובה לאחר מלה״ע 11 בפעולת שיקום 
מקיפה. חלק זה נמצא בין העיר העתיקה ובין הים שלחופו טיילת 
וגנים. בס׳ העתיקה כמה שרידים מתקופת רומי ומיה״ב. הבניין 
המפואר ביותר בם׳ היא ה_קחדרלה ע״ש מתי "הקדוש" שראשיתה 
ב 845 ; היא שופצה ב 1076 , 1768 ו 1945 . בה קבורים, לפי המסורת 
הנוצרית, שרידי השליח מתי, וכן קבור שם גרג(רי 1 ס ¥11 (ע״ע). 
בקתדרלה שולבו 28 עמודים קורינתיים קדומים שהובאו מפסטום, 
ושערי ברונזה שנוצקו בקונסטנטינופול. גילופי השנהב שבה הם 
מהמאה ה 9 , והמוזאיקות — מתקופת הנורמאנים. 

סאלרנום הקדומה נוסדה ע״י האטרוסקים או ע״י היוונים. ב 197 
לפסה״ג הפכה רומית. ביה״ב נכבשה ע״י הגותים, הלנגוברדים 
והנורמנים, והיתד, מעוזו של רובר (ע״ע) גיסקר. בה קם ביה״ם 
הראשון לרפואה באירופה של יה״ב, שהגיע לשיאו במאות ה 10 — 13 
(נסגר ב 1812 ). אח״כ השתייכה לממלכת סיציליה. ב 9.9.1943 נחת 
במפרץ ם׳ הצבא האמריקני, בראשית הפלישה לאיטליה. העיר 
ניזוקה מאוד, אך שוקמה, והיא מתרחבת לאחרונה, ונמלה מתפתח. 

כתובת רומית על גבי מצבה יהודית מהמאה ה 3/4 נמצאה 
בם׳. בין מייסדי ביד,״ם המפורסם לרפואה בם׳ (נוסד ב 800 לערך) 
היה גם רופא יהודי. על יהודים בם׳ יש עדות מ 872 . ורובע יהודי 
נזכר ב 1005 . בנימין מטודלה מצא בס׳ ב 1159 כ 600 יהודים, ביניהם 
כמה מלומדים. ברדיפות נגד יהודי דרום איטליה ב 1290 — 1294 
אולצו 150 משפחות יהודיות להתנצר. ב 1485 שהה בס׳ כמה חדשים 
ר׳ עבדיה (ע״ע) מברטינורו, בדרכו לא״י. הקהילה חדלה להתקיים 
עם גירוש היהודים ב 1510 . 

פ. בט.-פ. פ.-אר. ט. 

סלשי, פרנץ — 8231351 61600 ? — ( 1897 — 1946 ), מדינאי 
סאשיסטי הונגרי. בן המעמד הבינוני, קתולי אדוק וקצין 
מקצועי, לחם במלה״ע 1 . 

ס׳ החל בפעילותו המדינית עוד בעת שירותו בצבא בשנות 


105 


פלשי, פרנץ — סמאל ולילית 


106 


העשרים, ונתגלה כלאומני וכאנטישמי קיצוני. ב 1935 פרש מהצבא, 
ולאחר-מכן איחד כמה ארגונים שוביניסטיים־אנטישמיים קטנים 
במסגרת מפלגת "צלב-החץ" (ע״ש סמלה). המפלגה גדלה לקראת 
סוף שנות השלושים, זכתה בתמיכה גרמניה הנאצית ואף ביצעה 
פעולות אלימות נגד יהודים. תפיסותיה הלאומניות והאנטישמיות 
גובשו ע״י ם׳ בשני חיבורים. ככל שנתמשכה מלה״ע 11 , כן הלך 
וגבר אמון הגרמנים בו, וב 15.10.1944 הכריחו את עוצר־המדינה, 
הורטי (ע״ע), למנות את ס׳ לרה״מ; אח״כ הוכרז ל״מנהיג־האומה". 

כשעלה ם׳ לשלטון, כבר היה רוב שטחה של הונגריה בידי צבא 
בריה״מ, אך הוא המשיך לתמוך בעקביות בגרמנים והביא חורבן על 
מולדתו. בסוף 1944 נטש את בודפשט, אך המשיך להילחם בצד 
הגרמנים. לבסוף ברח לגרמניה, נשבה ע״י האמריקנים, הוסגר 
להונגריה והוצא להורג ( 1946 ). 

שלטון־האימים של ם׳ עלה לאלפי יהודים בגטו־בודפשט בחייהם. 

הוא היה אחראי ל״מצעד־המוות" החרפי של יהודי הונגריה לעבר 
וינה, וסירב להפסיקו אפילו בלחץ נציג־האפיפיור. 

? 1 ( 1 071 \ 0 ס 8 ) 81001 , 31 ^ 1 .[ ; 1945 { ז $6 . 5 £ ,(. 66 ) ץאל 1$2 ז 551 ט£ 

11011071 * 651 ( 1 ?>!/? ,£־ £1 < 14111 . 11 ; 1948 ,'(*/ 014 [ 171 ) 811171 £ 4/1 { 0 40771 *<( 1 * 0 ^ 

, $ 1400 $ .$ .}/ , 01 ץת 8025 ; 1961 , 554 ־ 552 , 1014/5 071 סק 0 * 811 / 0 

. 1969 , 41107121 - 80010 , 11515 א ־ , 181071 055 *€-< 011 * ז 4 { 56 \ 830 ; 1962 

סמאל ( 0 ׳) ולילית (ל׳), שדים מרכזיים בדמונולוגיה היהודית. 

ם׳ הוא שמו העיקרי של השטן (ע״ע) ביהדות מתקופת 
האמוראים ואילך. מקור השם בספר חנוך הכושי (ע״ע), ברשימת 
ראשי המלאכים שמרדו באל. הנוסחאות היווניות מדברות על 
(סמנה) או ,ג 6 :נן 16 (סמיאל). לפי עדותו של אירניאוס 
(ע״ע) היה לנחש אצל האופיטים (ע״ע גנוסיס, עמ׳ 48 ) שם כפול: 
מיכאל ו .* 18 ^ 26 . הנוסח היווני של ספר חנוך אצל סינקלוס הבי- 
זאנטיני הוא .<וו ״ 204 (סמיאל) — כמשמעות המקורית של השם, 
מלשון סמי או סומא (= עיוור). גירסה שלישית נשמרה בספר ברוך 
היוני(ע״ע) ד/ט' (מתקופת התנאים), ולפיה הכשיל המלאך 
(סמואל) את אדם הראשון, וע״כ נתקלל ונהפך לשטן. ובפרק ט׳ שם 
נאמר, שם׳ לבש בשעת-מעשה צורת נחש — רעיון שטושטש 
בנוסחאות האגדתיות המאוחרות בתלמוד. באפוקליפסה "עלית 
ישעיהו״ (ע״ע), נזכרים בליאר (= בליעל) וס׳ ככינויים נרדפים 
לשטן, וס׳ נזכר בין מלאכי־הדין בחזיונות הסיבילות ( 11 , 215 ). 
חז״ל סברו, שס׳ נמצא מחוץ למערכת צבאות־המרכבה. הגנוססיקאים 
קיבלו את השם ס׳ ממסורת יהודית, ובכמה מספריהם נקרא ם׳ "האל 
העיוור", וגם מסותת כנסייתיות שמרו בתקופה זו על ס׳ כשם השטן, 
וידעו שהוא עיוור. כראש־השטנים הוא נזכר בספר "צוואת שלמה", 
שעיקרו עיבוד נוצרי שטחי של טכסט דמונולוגי יהודי מתקופה זו. 
גם סמיאל, "השד הממונה על העיוורון" הנזכר בכתבי המנדעים 
(ע״ע), הוא גלגול של ס/ אצל חז״ל נזכר השם לראשונה בדברי ר׳ 
יוסי (התנא 1 שמו״ר י״ח, ה׳) ש״מיכאל וס׳ עומדים לפני השכינה" 
כנראה כסניגור וקטיגור(והשר סוטה י/ ע״ב). ר׳ חמא (ע״ע) בר 
חנינא היה, כנראה, הראשון שזיהה את ס׳ עם שרו של עשו(שהש״ר 
ג/ ר; והשר תנחומא וישלח, ח׳). מפליא הוא, כי בקטע ממדרש 
"ילמדנו" (בכ״יז לשמות יד, כה), דוחף ס׳ את אופן מרכבותיו של 
מחנה מצרים לאחוריהם (וד "תורה שלמה" שם). כשמו של מלאך 
המות (ע״ע) נמצא ם׳ לראשונה בתרגום יונתן לברא׳ ג, ו, וכך 
הוא מופיע לעתים קרובות באגדה המאוחרת. בדב״ר (י״א,ר) הוא 
נקרא "ס׳ הרשע ראש כל השטנים", והכינוי ם׳ הרשע חוזר בקביעות 
בהיכלות (ע״ע) רבתי, פ״ה. בספר חנוך העברי (י״ד, ב׳) הוא "שר 
המשטינים" ו״גדול מכל מלכויות שבמרום", ואילו בפרק ר, כ״ו—ס׳ 
אינו אלא "שר של רומי". ס׳ הוא מנהיג מרידת המלאכים (פרדר״א 
י״ג—י״ד) ולפני נפילתו היה מקומו למעלה מהחיות והשרפים. יוחסו 
לו (שם) כמה תפקידים: הוא ממונה על כל אומות העולם, אבל 
אין לו כוח על ישראל אלא ביום הכיפורים, והשעיר לעזאזל נתפרש 


כשוחד לס׳ (פ׳ מ״ו). הוא שרכב על הנחש בשעת החטא והוא 
שהסתתר בעגל הזהב (פ׳ מ״ה). המלחמה בינו לבין מיכאל (ע״ע), 
שרם של ישראל, תיגמר רק לעתיד לבוא, ואז יימסר לישראל 
באזיקי ברזל (בראשית רבתי [מהד׳ אלבק], 166/7 ; והשר "בית 
המדרש״ של יעלינעק, ח״ג, 66 ואילך). אצל האחים יצחק ויעקב 
כהן, ממקובלי ספרד באמצע המאה ה 13 , עדיין ניכר הד האטימו¬ 
לוגיה הקדומה ום׳ נקרא "שר סומא". אצלם נמצא לראשונה כי ם׳ 
ול׳ מהווים זוג בממלכת הטומאה (ר׳ להלן). האטימולוגיה השגורה 
בספרות המאוחרת: המלאך שהביא סם המוות לעולם, התפשטה רק 
בתקופה זאת. במקורות שהיו לעיני האחים הנ״ל היו מסורות סותרות 
על תפקידי ם׳ ועל מלחמתו עם אשמדאי, שנהפך שם לשרו של 
ישמעאל. לפי דעה אחת היו לס׳ שתי כלות (ר׳ תרביץ, ט״ז, 198/9 , 
תש״ה), דעה המופיעה גם בתיקוני זוהר. ם׳ פוזל, הוא בעל צבעים 
כהים (ז״ח, לא, ד) ויש לו קרניים (תיקוני זוהר בז״ח, קא, ג). 
סיעתו של ם׳, מחנותיו ומרכבותיו, נזכרו בזוהר (ח״ב, קי״א, ב׳; 
ח״ג, כ״ט, א׳). דרגות שונות, שכולן נקראו ם׳, ידועות לבעל תיקוני 
זוהר (בקטע שנדפס בגוף הזוהר ח״א כ״ט, א׳): "אית ם׳ ואית ם׳ 
ולא כולהו שדין". השבעות על ם׳ מצויות הרבה בספרות המאגית 
והקבלה המעשית. במאה ה 15 נתפתחה בספרד שיטה, שלפיה ראשי 
השטנים הם ם׳, נציגו של אדום, ואמון מנוא משנהו, נציגו של 
ישמעאל, ועל הורדתם בידי ר׳ יוסף (ע״ע) דילה־רינה מסופר הרבה. 
האר״י נהג שלא לבטא את שמו של השטן, וע״כ נתפשט המנהג 
לקרוא אותו בדיבור: "הסמ״ך מ״ם". 

לילית מקורה בךמונולוגיה הבבלית המכירה רוחות — משני 
המינים — מסוג ה״ליליות" (ללא קשר אטימולוגי עם המלה 
"לילה"), הפועלים כ״מזיקים". ה״ארךת ליליתא", למשל, מתחברת 
לזכרים, ו״לאמאשתו" מסכנת את היולדת וילדיה. כתובת עברית 
(או כנענית) בצפון סוריה, מהמאה ה 8 לפסה״נ, משביעה "למעופפת 
בחדרי חושך: עבור, פעם פעם (מהר מהר) ללי[תי]". במקרא 
נזכרת ל׳ רק בישע׳ (לד, יד) בין חיות הטרף והרוחות העתידות 
להחריב את הארץ ב״יום־ה׳". בתלמוד נזכרים עדיין הלילין הבב¬ 
ליים כסוג של שדים זכרים, ללא תפקיד מוגדר, ולעומתם נזכרת ל׳ 
כשדה בעלת פני אשה, שערות ארוכות וכנפיים (עיר׳ ק׳, ע״ב; נדה 
כ״ד, ע״ב), המסכנת את הישן יחידי בבית (שבת קנ״א. ע״ב). הודמיז 
השד הוא מבניה (ב״ב ע״ג, ע״א). אין יסוד לזהותה עם השדה אגרת 

בת מחלת (ע״ע). בתלמוד 
אין לל׳ תפקיד של חונקת 
ילדים ומסכנת יולדות. 

בספרות המדרשית נת¬ 
רחבה האגדה על אדם ה¬ 
ראשון שפרש מאשתו א¬ 
חרי שנקנסה עליהם מיתה, 

והעמיד שדים ולילין, ש- 
"מצאה אותו ל׳ ששמה 
פיזנאי וילדה ממנו שידים 
ולילין", ובכורם היה שמו 
אגרימם (ע׳ "הגורן" ט׳, 

66 — 68 , 1914 ; דביר, א׳, 

1923,138 ). צאצאיה ממל¬ 
אים את העולם. ב״אלם- 
ביתא דבן סירא" (ע״ע בן 
סירא, א״ב), שמתקופת ה¬ 
גאונים, מבוססות קמיעות 
קמיע "?י?ית אסורה בזיקים׳/ ?שמירה נגד ל' באגדה מסובכת 
ל 'י 5 דת: פרס ־ הטאה ה 19 ■ הי'" , 0 שעיקרה הוא מציאותה של 

שבמרכז הקמיע — אשה בסוה הריונה 

<םחיאח ישרא?> "חוה ראשונה", שנוצרה 



107 


סמאל ולילית — ממכרי, יו&ך! 


108 


יחד עם אדם הראשון, מן האדמה, ולא רצתה לוותר על שיווי־ 
זכויותיה. כאן ניכר הרצון לחזור ולקשור את ם׳ עם המסורת הקדומה 
על תפקידיה כחורגת תינוקות ומסכנת יולדות. לאגדה זו יש מקבילות 
רבות בספרות הנוצרית, הביזאנטית והמאוחרת, ובדמונולוגיה הער¬ 
בית׳ ול׳ קרויה בהן בשמות רבים. בהשבעות יהודיות בארמית־בבלית, 
מלפני־ הא״ב דבן סירא, כבר נקבעה דמותה של ל׳ כחונקת התינוקות. 
במדרש מאוחר (במ״ר, ט״ז, ט״ו) נוסף, ש״ל/ כשאינה מוצאת בנים 
נולדים, הופכת [מתנפלת] על בניד. היא", בדומה ללאמאשתו 
הבבלית. 

גם בקבלה ממלאה ל׳ שני תפקידים עיקריים: חונקת ילדים 
(בזוהר משמשת בתפקיד זה לפעמים נעמה) ומפתה גברים ומתעברת 
מהוצאת זרע לבטלה, וכך יולדת בנים דמוניים לאין מספר לכל 
אדם. כאן היא עומדת בראש מחנה עצום המתחלק אתה בתפקיד 
זה. היא מכונה "הזונה", "הרשעה", "האוולת", "השחורה" (ר׳ זוהר 
ח״א,י״ד,ע״ב,נ״ד,ע״ב; ח״ב,צ״ו,ע״א, קי״א, ע״א; ח״ג, י״ט, ע״א, 
ע״ו, ע״ב), והיא אחת מ 4 אמות השדים, לצד אגרת, מחלת ונעמה. 
החידוש בקבלה — לראשונה אצל יצחק בן יעקב הכהן ותלמידו 
משה מבורגוס — הוא תפיסתה כבת זוגו הקבועה של ס/ כמלכת 
הסטרא אחרא, הממלאה בעולם הקליפות את התפקיד שהשכינה 
ממלאה בקדושה, וממילא שולטת על כל דבר טומאה. אח״כ (בתיקוני 
זוהר) גובשה הדעה שיש דרגות שונות של ל/ פנימיות וחיצוניות, 
וישנה ל׳ סבתא, אשתו של ס/ ול׳ זעירתא. אשתו של אשמדאי(ע״ע). 
נפוץ מאוד הזיהוי של ל׳ עם מלכת שרא, ויש לו הסתעפויות רבות 
בפולקלור היהודי; מקורו הראשון — בתרגום לאיוב (א, טו). 

קמיעות נגד ל׳, לשמירה על היולדת, נפוצים ביותר. צורותיהם 
הקדומות נמצאו בארמית, בילקוטו של מונטגומרי(ר׳ ביבל׳). הנוסח 
העברי הראשון נמצא בא״ב דבן סירא, ולפיו יש לרשום בקמיע 
שמות 3 מלאכים המתגברים על ל׳ ולצייר את דמותם. קמיעות 
בתבנית זו גם נדפסו מן המאה ה 18 ואילך. לפי ספר "שימוש תהי¬ 
לים" (מתקופת הגאונים) כתבו בקמיע את מזמור קכ״ו (או קכ״א) 
ואת שמות 3 המלאכים, ובארצות־המזרח השתמשו בקמיעות, שצוירה 
בהם ל׳ עצמה, "האסורה באזיקים". סיפור אליהו ול׳, שנכלל במה¬ 
דורה השניה של ספר "סוד ה׳" לדוד לידא (ע״ע), נמצא ברוב 
הקמיעות המאוחרים. 

ג. שלום, בקורת על ספרו של ? 11 > 1 >ח" 0 ו״ 10 ג 5 .זס 101 ת ¥1 \ . 73 . 73 
ב״״ 3 .א (ק״ס, י/ 68 — 73 ), תרצ״ג/ד; הנ״ל, למעשה ר׳ יוסף דילה 
דיינה (ציון [סדרה שניה], ה׳), תרצ״ג; הנ״ל, פרקים חדשים מענייני 
אשמדאי ולילית (תרביץ, י״ט), תש״ח 1 ר. מרגליות, מלאכי עליון, 
248 — 270 , תש״ד,! א. א. אודבך, חז״ל — פרקי אמונות ודעות (מפתח 
בערנו), תשל״א 2 ; .׳ו . 5 ) 76 > ,( 31 ״\ו 501 . 1 ״ן 

גמס•;/ 1/101)1(11(1011 711x1$ ז>/;״ 2 >; 3 , , 1617 זז 80 זו 401 \ .( ; 1897 ,( 1 ) 507011 
1 ! 0 \ 11 }וז)מ 1 ) 

ג. ש. 

סמבור (ק 60 ^! 0 ), עיר במחוז לבוב, אוקראינה, בריה״מ. סופחה 
לפולניה ב 1349 ; 1772 — 1918 בשלטון אוסטריה; 1918 — 1939 
שוב בשלטון פולניה. 

יהודים הגיעו ל 0 ' במאה ה 15 ; מהם סחרו במלח ואחרים 
חכרו מס. ב 1542 קיבלו העירונים פריווילגיה מלכותית, שאושרה 
מחדש ב 1551 , לפיה הועברו היהודים לפרוור בליך. באמצע המאה 
ה 17 ניסו לגרשם אף מבליך, אבל נמנעו מכך תמורת תשלום, 
בערבות קהילת פשמישל ( 1682 ). ב 1725 נתן אוגוסטוס 11 רשות 
ליהודים להתיישב בביזור ולזכות להגנת המבצר, וכן לסחור בלי 
הפרעות ולקיים מוסדות דתיים. פריווילגיה זו אושרה שוב ע״י 
אוגוסטום 111 ב 1740 . הרשות לבנות ביכ״ג ניתנה רשמית ב 1763 . 
בניין מפואר זה עמד על תלו עד מלה״ע 11 . ב 1762 היו בם׳ 510 
יהודים. בשלהי המאה ה 18 התקיים בית דפוס בס׳, שהתמחה בהד¬ 
פסת לוחות שנה. בשנת 1790 צומצם הרובע היהודי. ב 1900 היו בם׳ 


כ 3,070 יהודים ( 48% מכלל האוכלוסיה), רובם בעלי מלאכה וחנ¬ 
וונים. כל משך המאה ה 19 היתד, לחסידות השפעה רבה בקהילה. 
בראשית המאה ה 20 עמד יהודי בראשות העיר, ואז נוסד שם בי״ס 
יהודי למסחר, שהוכר ע״י הממשלה; כן היה בס׳ בי״ח יהודי. בין 
שתי מלה״ע פעלו בם׳ בת״ס של "תרבות" ו״בית יעקב". מפלגות 
וארגונים ציוניים מילאו תפקיד נכבד בחיי הקהילה. במפקד 1931 
נמנו בעיר 6,038 יהודים, ומעריכים את מספרם ב 1939 ב 8,000 • 
עם פרוץ מלה״ע 11 באו פליטים רבים מן המערב. בתקופה 
הסובייטית ( 1939 — 1941 ) פוזרו מוסדות הקהילה, שותקו החיים 
הציבוריים, ועל בתהכ״ג הוטלו מסים כבדים. בקיץ 1940 גורשו מאות 
לרוסיה. ב 1.7.41 נכבשה ם׳ בידי הגרמנים ומיד נרצחו כ 100 יהודים 
ע״י האוקראינים. בחורף 1941/2 נשלחו הגברים למחנות עבודה. 
במארס 1942 הוקם גטו אזורי בבליך. עד 22,10.42 נשלחו 9,000 
יהודים למחנה־ההשמדה בלז׳ץ. ב 1.12.42 חוסל הגטו. בראשית 1943 
הוחל באקציות חיסול, וב 9.7.43 חוסלה הקהילה. באוגוסט 1944 , 
עם הכיבוש הסובייטי, נמצאו בס' כמה עשרות יהודים בלבד. 

מ. 

ס(מ)בטיוץ, נהר אגדי ("מושך אבנים" [ב״ר י״א, ו׳]) השובת 

בשבת, ומכאן שמו. אמיתת קיומו נחשבה כמוכחת, עד כי 
לדעת רבי עקיבא — ממנו עדות למנוחת שבת (סנה׳ ס״ה, ע״ב). 
אל מעבר לס׳ הוגלה חלק מעשרת השבטים (ירו׳ סנה׳ י׳, ה׳; ת״י 
לשם׳ לד, י). הרמב״ן (בפירושו לדב׳ לב, כו) מזהה אותו עם הנהר 
גוזן(ע״ע). לפי יוסף בן מתתיהו(מלה״י ז׳, ה׳, א׳) ראה טיטום את 
הנהר בין סוריה ללבנון: "ויש לו תכונה נפלאה... הוא נעלם ששה 
ימים... אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו שנית...", לפי 
פליניום ( 31:18 . £315 ) לא יכלו עשרת השבטים לחזור 

למולדתם משום שלא יכלו לעבור את הנהר בחול, אלא בשבת, 
כאשר הדבר אסור ע״פ ההלכה. לפי סיפור אלדד הדני (ע״ע) גולל 
הנהר — הנמצא בסודאן או בחבש — אבנים וחול בלבד במשך 
השבוע, ובשבת הוא נח, ענן שורה עליו ואין לגשת אליו. ביה״ב 
נתקבלו האיתור והסיפור של אלדד, והם חוזרים בפיהם של מחפשי 
עשרת השבטים עד העת החדשה. המאוחרים בהם מדברים על הס׳ 
גם סמוך לים הכספי ובהודו. במאה ה 19 טען נוסע מא״י במכתב 
מהודו, כי הם׳ נמצא בסין. — וע״ע עשרת השבטים. 

סמבו־י, יוסף ( 1640 . אלכסנדריה — 1703 , שם), היסטוריון עברי. 

נודע בכינויו קטאיה (קתאי), תלמידם של ר׳ חנניה ברהון 
ור׳ אברהם אלכסנדרוני. עיקר פרסומו — ספרו "דברי יוסף", חלק ב׳ 
מחיבור היסטוריוגרפי, שחלקו הראשון (״דברי חכמים״ — עד רבנן 
סבוראי) לא נשתמר. הספר מתחיל מאמצע המאה ה 6 ומגיע עד 
1672 , ועוסק בעיקר בקהילות מצרים בתקופות הממלוכית והעות׳- 
מאנית. יש בו ידיעות חשובות על צאצאי הרמב״ם ועל הנגידות 
במצרים, ונשתמרו בו ידיעות רבות על חכמי ספרד, צפון אפריקה 
וארצות הים-התיכון(בייחוד מצרים), על ראשי האסלאם ועל שליטי 
ערב השונים. מקורותיו: אברהם זכות, שלמה אבן וירגה, יוסף הכהן, 
אליהו קפסלי (ע׳ ערכיהם) ואחרים, לצד מקורות ערביים — בעיקר 
כתביו של אל מקריזי(ע״ע). מחיבורו מתבררת התנגדותו החריפה 
לשבתי צבי, שבוודאי הכירו מקרוב במצרים, אך הדפים המתייחסים 
לשבתי צבי ולתנועתו הושמטו משני כתה״י שבידינו. מסיבה זו אין 
הוא מזכיר את דוד קונפורמי (ע״ע), בן זמנו, שאהד את השבתאות. 
גם קונפורטי, בספרו הכרונוגדפי "קורא הדורות", אינו מזכיר את ם׳, 
משום שלא היה גדול בתורה. ם׳ היה ממעריצי ר׳ יצחק לוריא 
(ע״ע) וכלל בחיבורו נוסח שלם של ס׳ "תולדות האר״י" וכן את 
סיפור יוסף (ע״ע) לילה רינה. לעתים צירף סיפורים שונים ובלבל 
פרשיות. קטעים מ״דברי יוסף" נדפסו בספר "מאורעות עולם" 
(אזמיר, תקט״ז), וקטעים נוספים נדפסו ע״י א. נויבויאר (ר׳ ביבל׳), 



109 


ממכרי, יום!? — סמואל(פמיואל), הרכרט לואיס 


110 


א. ברלינר (פרנקפורט דמיין, 1896 ), וו. י. פישל (ד ביבל׳). חיבורו 
"פורת יוסף , / על חסרות ויתרות וענייני מסורה בתורה, נמצא בכ״י. 

א. נויבויאר, סדר החכמים וקורות הימים, א'. 115 — 162 . 1887 ; ו. י. 

פישל, פרק מתוד הכרוניקה ״דברי יוסף״ של ס , (ציון, דד), ת״ש; 

ג. שלום, שבתי צבי(מפתח, בערכו), תשי״ז,־ א. אשתור, קוים לדמו¬ 

תה של הקהילה היהודית במצרים בימי הבינים (ציון, ל׳), תשכ״ה; 

מ. בניהו, ספר תולדות האר״י, 15 — 18 , 120 , תשכ״ז! ח. ז. 

הירשברג, על בעל דברי יוסף בן דורו. של בעל קורא הדורות ויחסו 

למצוות יישוב א״י (א״י, י׳), תשל״א! א. דוד, לסיומה של הנגידות 

במצרים ולתולדותיו של אברהם די קאשטרי (תרביץ, מ״א), תשל״ב! 

,. 0 . 1,1 .ם. 2 ) . 5 . 7 . 1 ./ 110 \ 1 ' 1 ז 0 ץ 01 ■ 8 2111 ,׳ 161 ז £1 זו! $0 . 34 

. 1891 

אב. ד. 

סמואה, איי"־ ( 15130115 530103 ), קבוצת איים בפ(לינזיה (ע״ע), 
באוקיאנוס השקט. 

האיים הם שיאי רכס געשי תת־ימי שכיוונו ממזרח למערב; 

נופם הררי ומבותר מאוד. פנים האיים הגדולים מכוסה לבה בזלתית 
צעירה וטרשית, שמקורה בהרי־געש גבוהים (עד 1,850 מ׳); ב 1905 
התפרץ הר־־געש בסאוואיאי וגרם נזקים רבים. ברצועות־החוף היתה 
הלבה הקדומה לאדמה פוריה. החופים מוקפים שוניות קוראלים. 
אקלים האיים טרופי, משופע בגשמים (נתונים — ע״ע א(קיאניה, 
עט׳ 141/2 ). בחדשים מאי—נובמבר שכיחות סופות־הוריקן. 

רוב אוכלוסי האיים הם פולינזים יושבי־כפרים. מניחים שמקור 
הפולינזים בס/ ושפתם היא העתיקה שבין הלשונות הפולינזיות. 
רוב התושבים נוצרים. המבנה החברתי מאופיין בריבוד מובהק של 
קבוצות־שארות ומערכת מורכבת של מנהיגים מקומיים, העומדים 
בראש המשפחות המורחבות. שיעור גידול־האוכלוסין הוא גבוה, 
ונאמד ב. 3% — 4 בשנה. בגלל מיעוט הקרקע הראויה לעיבוד, נוצר 
לחץ של אוכלוסיית־יתר, בעיקר בם׳ המזרחית. 

מבחינה מדינית נחלקים האיים ל 2 חטיבות: ם׳ המערבית 
(מערבה לקו־האורך 1 0 ד 1 מערב) היא מדינה עצמאית (ר׳ להלן). 
שטחה 2,841 קמ״ר, ובה 157,000 תוש׳ ( 1970 ). היא כוללת 2 איים 
גדולים: אופולו( 95,400 תוש׳) — שבו נמצאת הבירה והנמל הראשי 
אפיה ( 25,000 תוש׳) — וסאוואיאי( 36,200 תוש׳), וכמה איים קטנים, 
חלקם בלתי-מיושבים. התושבים מתקיימים על חקלאות, שעיקרה 
סיפוק הצרכים המקומיים. מגדלים דקל־הקוקוס, קקאו, בננות, ירקות 
ופירות שונים. 

ם׳ המזרחית, ממזרח לקו־האורך 171 0 מערב, היא שטח־חסות 
אמריקני. שטחה 197 קמ״ר, ובה 28,000 תוש/ היא כוללת 7 איים 
קטנים; הגדול שבהם — טוטואילה ( 25,360 תוש׳), ובו הבירה 
פאנגו פאנגו ( 2,300 תוש׳) ובסיס-צי אמריקני. בקבוצה נכללים גם 
איי־האטולים (ע״ע אטול) רוז וסונס. התושבים עוסקים בחקלאות 
ומייצאים קופרה ודגים משומרים. 

,: 101 /^ 0 , 4 . 11 ; 1968 ,. 3 370 . 3 ,תס^זיזגס .׳ 13 .ן ; 1965 ,. 3 ,ת 1 ׳ו\ת 1 . 0 

. 1968 ,. 3 / 0 ׳(!מ 0 מ 0 ס£ 

היסטוריה. לפני שהאירופים גילו את ם׳ לא היה שלטון 
מרכזי על כל אייה, פרט לתקופה קצרה סמוך ל 1500 , במלכותו של 
סלמסינה. נראה שהאירופי הראשון שהגיע לס׳ היה יקוב רוגפן 
(ס 66 ׳\ £0£86 ), שביקר שם ב־ 1722 . במחצית השניה של המאה ה 19 
ניטש מאבק על השליטה בס׳ והשתתפו בו אה״ב, גרמניה ובריטניה, 
ובתחילת 1889 כמעט שגרם מאבק זה למלחמה בין גרמניה לאה״ב; 
הסכסוך יושב בהסכם, שחילק את ס׳ בין שתי המעצמות: אה״ב 
קיבלה את האיים ממזרח לקרהאורך 171 0 , וגרמניה — את האיים 
שממערבו. בתחילת מלה״ע 1 כבשו הניוזילנדים את ס׳ המערבית; 
ב 1920 נמסר חלק זה במאנדאט לניו־זילנד וב 1946 נהיה לשטח- 
נאמנות. בינואר 1962 נהיתה ס׳ לעצמאית, חברה בחבר־העמים, 
ובראשה "ראש־מדינה" לכל החיים. לפי החוקה, ייבחרו "ראשי־ 
המדינה״ בעתיד, במות "ראש-המדינה" הנוכחי, ל 5 שנים בלבד. 


ם׳ המזרחית היא, מאז 1957 , טריטוריה של אה״ב, ששר״הפנים 
אחראי לה. נוכחות אנשי־צבא אמריקנים באיים מאז מלה״ע 11 
והזרמת הון רב שמה פוררו כמעט לחלוטין את מבנה החברה המסו¬ 
רתית. בס׳ המזרחית מועצה מחוקקת בת 2 בתים. במשאל־עם ב 1961 
דחו התושבים את ההצעה להצטרף לס׳ המערבית עם קבלת עצמאו¬ 
תה, והעדיפו לשמור על קשריהם עם אה״ב. 

ס. פל. - דן ס. 

סמואל(סמיואל), הרברט לואיס, לורד- 1115 ^ 1 ״€^ 

8310061 ':ז״״סס^ - ( 1870 — 1963 ), מדינאי והוגה־דעות 
יהודי־אנגלי. בן למשפחה יהודית מיוחסת ואמידה; סיים בהצטיינות 
לימוד מדעי־המדינה וכלכלה באוניברסיטת אוכספורד. מגיל צעיר 
היה חבר פעיל במפלגה הליברלית, ומטעמה נבחר לפרלמנט ב 1902 , 
ותרם הרבה לגיבוש מצעה הסוציאלי־המהקן. ב 1906 — 1916 מילא 
תפקידים ממשלתיים שונים, והיה החבר היהודי הראשון בממשלת 
אנגליה, כצ׳נסלר של דוכסות לנקסטר ( 1909 ). ב 1916 היה שר־ 
הפנים. ב 1920 הוענק לו תואר אצולה (״סר״) וב 1920 — 1925 היה 
הנציב העליון הבריטי הראשון בא״י (ר׳ להלן). בתום שירותו 
נתמנה יו״ר הוועדה המלכותית לבעיות תעשיית הפחם ( 1925 ), 
ונעשה לדמות הפעילה הבולטת ביותר של המפלגה הליברלית, שאת 
ירידתה ניסה לעצור עד שהפסיד את מושבו בפרלמנט ( 1935 ). 
ב 1931/32 שוב היה שר־הפנים. ב 1937 נכנם לבית־הלורדים בתואר 
"וייקאונט ס' מהר הכרמל וטוכסטת" (חלק של ליוורפול) 0 מ 11 סס 15 ז\ 
11 } 6 ]א 0 ד 304 0310161 401101 ? 0£ 53031161 ). ב 1944 — 1955 היה 
מנהיג הליברלים בבית הלורדים. 

ס׳ נודע בין ידידיו ויריביו בישרו המופלג, בתבונתו, בנטייתו 
לתווך ולפשר. ובכישוריו המנהליים. בצד פעילותו המדינית עסק 
בפילוסופיה ובתורת־המידות, ואף כתב כמה ספרים בשטחים אלה 
(ר׳ להלן). במשך שנים רבות (מ 1931 ) היה יו״ר "החברה הפילו¬ 
סופית המלכותית". 

ס׳ היה יהודי גאה, וכבר ב 1914 נעשה ציוני, שכן גרם, בניגוד 
ליהודים בריטיים רבים, שיישוב א״י יהיה לטובת אנגליה והיהודים 
גם יחד. בתזכיר מיוחד ( 1915 ) הציע את רעיון הבית הלאומי לאישים 
שונים ולרה״מ אסקוית (ע״ע). בהשתמשו במעמדו הרם סייע ל־ 
ווייצמן להשיג את הצהרת בלפור (ע״ע), למרות התנגדותו העיקשת 
של קרובו, א. ס. מונטגיו (ע״ע). מינויו של ס׳ לנציב עליון — 
המושל היהודי הראשון בא״י מאז אגריפס 1 — עורר התלהבות בכל 
העולם היהודי, שציפה למימוש מיידי של "הבית הלאומי". ברם, 
עד מהרה נתבלטו הן תכונתו הטבעית של ם׳ "לראות את שני 
הצדדים", והן מגמתו לנהוג בעיקר כנציג מדיניות בריטניה במזה״ת 
— תפקיד שבו לא היה לו נסיון. את היישוב היהודי, שברובו היה 
ממוצא מזרח־אירופי, לא הבין, וכן 
לא העריך נכונה את המנטאליות 
הערבית. עוזריו, מקצתם ניסו לנ¬ 
הוג באוביקטיוויות נוכח בעיות 
הארץ, ורובם היו אנטי־ציונים 
מובהקים, שרידי האדמיניסטרציה 
הצבאית שקדמה לכהונת ם׳. וכך 
נרשמו שנות כהונתו של ס/ שאיש 
לא פקפק בכנותו, כראשית תקופת 
פיוס הערבים. ס' נהג ברכות בפור¬ 
עים הערבים ב 1921 , חנן את אמין 
אל־חוסיני (ע״ע מסיני), ומינהו ל¬ 
מופתי ירושלים. בלחץ הערבים 
הפסיק את העליה, ובכך יצר תק¬ 
דים לנציבים שבאו אחריו. 
עקרון ויסות העליה היהודית 



הרברט סמואל (הסובבות היחד 
דית, שירות הץילוסים) 


111 


פמואל(סמייואל), וזרכרגי לדאים — סמולנסר, 


112 


לא״י ע״פ "כושר הקליטה הכלכלי" (ץ)! 30 ק 03 €׳ 1 ;)ק־! £50 \/) הונהג 
ע״י ם׳. בתקופת שלטונו הופרד עבה״י מא״י ונעשה אמירות ערבית. 
עם כל זאת, בתקופת שלטונו גדל היישוב היהודי והתבסס, תל־אביב 
נחיתה עיר, התפתחה כלכלת א״י ונמחקו אותות מלה״ע 1 . 

לועדת פיל (ע״ע) הציע להגביל את האוכלוסיה היהודית בא״י 
ואת שטחי התיישבותה. ל״ספר הלבן״ של 1939 התנגד, וביקר את 
מדיניות בוץ (ע״ע). לאחר עליית היטלר בגרמניה עשה ם׳ רבות 
לקליטת פליטים באנגליה ולהצלת ילדים יהודים, כן תמך באוניבר¬ 
סיטה העברית. את הקמת מדינת־ישראל קיבל בהסתייגות־מה, אך 
ביקר בה בערוב ימיו. יורש תוארו הוא בנו א ד ו ו י ן ם׳ (נר 1898 ), 
שהשתקע בארץ. 

מספרי ס': 05315 ק 0 ז? . 30 6 16$ <ן 01001 ? צ 1,11 ס £111£03115 ("ליבר¬ 
ליזם׳ עקרונותיו והצעותיו״), 1902 ז 110317 ) 0 1116 ^ 21 ץו 1 ק 11050 ן)? 
130 ^ (״הפילוסופיה והאדם הפשוט״), 1932 ! £111105 3011031 ז? 
(״אתיקה מעשית״), 1935 ! 46010105 !! (״זכרונות״), 1945 ! 5030011 "! 
031117 ? 01 (״החיפוש אחר המציאות״), 1957 . ארכיון ה. ס׳ נמצא 
בגנזך מדינת ישראל. — וע״ע א״י, עמ ׳ 533/5 , ותמ ׳ שם. 

ש. ל. קירשנבוים, נציבותו של ה, ס׳ בא״י (מולד. כ׳}, תשכ״ב! 

י 11 :> 1 ^ ו 861 . 1 < ; 1963 ,.$.}£ , $16111 .״ 1 ; 1957 ,. 8 ; 6011611 * ¥2 , 10 ^\ 60 

6 * 1011 ? 0/241/24162 7/26 , 10 ־ 10111 ) 0 .>! .£ ; 1967 ,* 801161 * #€1181011 ,*' 8 . 14 
; 1970 , 41601 * 11 ' 61 [ 222 72€ ? 612 } 72 !/ , 531111161 .£ ; 1970 , 52-81 , 1061 * ¥66 
. 1973 , 1914-1918 , 12126 * 416 ? }ס 11011 * 3116 ) 7/16 , 1011111 ) 16 ־ £1 .] 

ו. ד. ל. 

סמוטריצקי, מלטי — 11 ז 01 ז 11 ]׳זק־דס 1 \ס 1070x1111 ׳׳(! —( 1578 (?] 

— 1633 ), פולמוסן דתי בכנסיה המזרחית בפולניה 
ומחבר דקדוק סלאווי. בנו של רקטור האקדמיה הפרבוסלאווית 
באוסטרוג, שנוסדה ע״י הנסיך קונסטאנטין אוסטרוגסקי. החל ב 1608 
השתתף בספרות הפולמוסית — בלשון פולנית ורוסית־כנסייתית — 
נגד האוניאטים (ע״ע ברסט־ליטובסק, עמ ׳ 901 ). ב 1620 נתמנה 
לארכיבישוף הפראבוסלאווי של פללוצק. ב 1623 — 1624 ערך מסע 
לקושטא ולא״י, ופרסם ( 1628 ) חוברת על מסעו לארצות־המזרח 

בשם 1 10262 ( 801100101011 ׳!! ) 611 ( £13 10 ) 00£8010311£7 נ} 1010£13 }( 2 

24 7 1623 .? ט 00£ . 114.5 ,?!ת! ("הגנת המסע לארצות המזרח 
שנערך על-ידי, מ. ם/ בשנת 1623 ו 24 ״). החוברת הוחרמה ע״י הסי- 
נוד הפראבוסלאווי בקייב, ום׳ הואשם בבגידה! מאז הפך בגלוי לתו- 
עמלן למען האוניה (ע״ע אוניאטים). את שנותיו האחרונות בילה 
במנזר האוניאטי בךרמן. מספריו הפולמוסיים בזכות הכנסייה הפרא- 
בוסלאווית יש להזכיר: ) 1 ) 1 ־ 01 ! 03 ./ 1001 ע! 10 ן[) 0 21110 וי<ו>מי) 17 ז׳\(ד 
3£0£1£7 ז 8 ץ 0611£16 ץ 06 )ץ 3002 ) 5 121001 ) 10 £0 ׳!! 2001 זק 7 ׳י' 11 ק׳! 115202 
("אנטיגרפה או תשובה על כתב־פלסתר מציק נגד אנשי הדת 
העתיקה היוונית״! 1608 ), וכן תרגום של ספר פולמוסי ידוע 
להגנת הכנסיה האורתודוכסית, שיצא־לאור בפסודונים "טאופיל 

7 

אורט 1 לוג": ץ 52£0110£ ׳! 01 ק .׳! 81 ץ 0£ ׳ס׳!(ז 3 ) 0 
סס״סנזסס ץ 1£ תנ) 0110 !.׳!\ ץ 015£1£ ) 0$ ק 3 ("טרנוס הוא קינה של הכבסיה 
היחידה, הקדושה, הכללית, האפוסטללית, המזרחית״! 1610 ) — 
לספר זה ענו מגיני הקתוליות בפולניה, פ. סקרגה (ע״ע) ואחרים. 

חשיבות רבה נועדה לדקדוק הסלאווי שחיבר ם׳ והוא: 

,.... 13 ) 1106 01111x3x1 <ז!. 3811 קןז 0£1 ז 1 ד 1143 )ז 3 ק£ 

1619 ! ספר דקדוק זה, שנדפס מחדש כ 10 פעמים (המהדורה האח¬ 
רונה ב 1782 במוסקווה) — ערכו רב כחוליה חשובה להתפתחות 
הבלשנות הסלאווית הטרום־מדעית ולהתהוות הלשונות הלאומיות 
של הסלאווים השייכים לכנסיה המזרחית. בספר גם פרקים על תורת 
השירה הסלאווית. 

, 1 .) 030811111 1 ) 0 ז 1 !<[ 1 ) 03 ־ 10-5163101 £־ 01 ) 1 ח 1 ]צ<ז 10 ! 31 ק 8 /ו 

,) 01611 ? ע׳!י 740 ,( 10 ) 10151 ( עז 11 )גז 6 ) 11 8£13 ־ 1 § 0 ג(< 1311 ; 1960 , 554 — 547 

( 1965 , 258 — 255 , 3 

מ. אל. 


סמויךים, ע״ע גנצים. 

סמולט, טוביאס ג׳ות׳ - )) 5010116 £ 6 ז 60 ס 1011135 ־ - 

( 1721 — 1771 ), סופר סקוטי. ם׳ הצטרף ב 1739 לצי הבריטי 
כעוזר לרופא. בשובו ב 1744 , התיישב בלונדון, וב 1750 הוסמך 
כרופא. — להכרה בכשרונו הספרותי זכה ב 1748 , עם פרסום 
הרומאן הראשון שלו, 3001001 ? ;) 0660101 ? 0£ 65 ז 11 )ןז 6 '![)\) 1£ רד 
("הרפתקותיו של רודריק רנדום"). מסע בצרפת סיפק לו את 
החומר לרומאן הבא, 10 ) 01 !? סס 6201 ־ 01 ? 0£ 68 ז 11 ) 1 ז 6 ׳! 1 )\/ 1116 
(״הרפתקותיו של פרגרין פיקל״), 1751 . גולת הכותרת של יצירתו, 
הרומאן 60 ) 01101 7 זג 1 י]רח £111 0£ 100 ) £011 <ןצ£ 116 ־ 1 ־ ("מסעו של 
האמפרי קלינקר"), 1771 , המבוסם על סיורו באנגליה ובסקוטלנד, 
מורכב מיומן־מסעות וממכתבים, ונותן ביטוי הומוריסטי להשקפות 
מנוגדות על אורח־חייהם של בני־דורו, בשיטה הפיקארסקית של 
לסז׳ (ע״ע). כמו־כן ניכרת בכתיבתו השפעתם של סויפט (ע״ע) 
ודפו (ע״ע). — ם׳ חיבר גם מחוות, ספר על תולדות אנגליה 
( 1757/8 ), ותרגם את יצירותיהם של לסאז׳, של סרוואנטס ושל 
וולטר. — תרומתו של ם׳ לרומאן מתבטאת בעיצוב דמויות שהן 
מעין קאריקאטורות ספרותיות, שופעות חיים ואינדיווידואליות 
(דיקנז הושפע מדרך זו במידה ניכרת)! במתן ביטוי לחיים האינ¬ 
טלקטואליים של תקופתו! במיזוג התיאור הראליסטי והסאטירה — 
למראה סכלותם, אכזריותם ואנוכיותם של בני-אדם. 

,־ 1101 ^ ..מ ; 1949 , 1141211665 1 ) 412 1611 * 1 / 0 ■ 006106 ־ ,. 5 . 7 ,קק 3 ת£ . 7 
. 1964 , 1402161 6 ) 1 ^* 266 ) 16 ? 1/26 171 * $121316 :** 60866 ? *' #08216 

סמולנסק ( 010 ״^ 40 זס), עיר ומרכז מינהלי של מחוז (אובלסט) 

י ים/ במערב הרפובליקה הפדרטיווית הרוסית, 231,000 תוש׳ 

( 1970 ). 

ם' שוכנת על שתי גדות נהר דניפר, במרחק 420 ק״מ דרומית- 
מערבית למוסקווה. היא נמצאת בצומת תחבורה היסטורי של דרכים 
ארציות ובין־לאומיות. נתיבי־שיט פנימיים מובילים מסביבתה לשלו¬ 
שה ימים (הבלטי, השחור והכספי), ונוסף לנמל־הנהר מתמקדים 
בה חמישה .קווי מס״ב וכבישים ראשיים, ביניהם האוטוסטרדה 
מ 1 םקווה—מינסק—ורשה. 

התעשיה נשענת על עיבוד התוצרת החקלאית של המחוז וכוללת 
גם תעשיית־מכונות מתפתחת. מוצריה העיקריים: אריגי-פשתן, חלקי 
מכוניות וטרקטורים, בגדים, נעליים, מזונות, מכשירי חשמל, מוצרי 
עץ והמרי בניה. 

בם׳ 4 מוסדות השכלה גבוהה, מוזיאון ו 2 תיאטרונים. ם׳ היא 
מן היפות בערי רוסיה, משופעת בגנים וסביבתה מרהיבת־עין. 
במלה״ע 11 נהרסו כ 90% מבתיה ונפגעו רוב עתיקותיה. לאחר מכן 
נבנתה מחדש כעיר מודרנית שבמרכזה בולטים בניינים היסטוריים 
משוחזרים, בהם שתי כנסיות מהמאה ה 12 וקתדרלה מהמאה ד. 17 . 

היסטוריה. ם׳ נזכרת לראשונה ב 882 לסה״נ והיתד, מרכז 
מסחרי משגשג בזכות מצבה הגאוגרפי. ביה״ב היתד, ס׳ סלע מחלוקת 
בין שליטי מוסקווה, ליטא ופולניה ועברה מיד ליד לעתים קרובות. 
ם׳ נכבשה סופית ע״י רוסיה ב 1654 . 

ב 16/17.8.1812 ניצח נפוליון, בדרכו למוסקווה, את הרוסים בפי¬ 
קוד בארקלי דה טולי ליד ס/ והעיר הועלתה באש ע״י הצרפתים. 
ברם. בדיוק כעבור שלושה חדשים הובסו ליד ם׳ הצרפתים הנסוגים 
ממוסקווה ע״י קוטוזוב, שזכה מאז בכינוי ״סמולנסקי״. במלה״ע 11 , 
ב 1941 , התנהלו סביב העיר קרבות עזים בין הגייסות הגרמנים 
בפיקוד פון בלק שניסו להתקדם למוסקווה, לבין הרוסים בפיקוד 
טימושנקל. העיר עצמה אמנם נכבשה ב 16.7.1941 , ועד סוף אוגוסט 
איבדו הרוסים בסביבתה יותר מ 150,000 איש, אך העיכוב מנע 
בעד הגרמנים מלהבקיע למוסקווה לפני החורף. ס׳ שוחררה ע״י 
הרוסים ב 25.9.1943 . 


^1. ?01 56 ת x1, 5. 1412366 801461 #2416, 1958. 



113 


סמולנסר! — פמולנסקין, פרץ 


114 


3 חוכרי-מכס יהודים בם׳ נזכרים ב 1489 . משסופחה לפולניה 
אסר זיגמונט 111 על ישיבת יהודים בתוכה, ואעפ״כ נזכרים כ 80 יהו¬ 
דים בם׳ ב 1616 (שדת "בית חדש" לר׳ יואל סרקיס [ע״ע]). משנכ¬ 
בשה בידי הרוסים נדרשו היהודים להמיר את דתם, והמסרבים — 
מקצתם נהרגו ומקצתם הוגלו לפנים ■רוסיה. סוחרים יהודים מליטא 
ביקרו בם׳ גם אח״כ, אולם רק בראשית המאה ה 18 נתחדש בה ישוב 
יהודי, שעסק במסחר ובחכירות. בעקבות פנייתם של העירוניים ב 1722 
אל הסינוד, כי יגורשו היהודים מפלך ם׳ על שהם "מנהלים תעמולה 
דתית״, ניתנה ב 1727 הוראה לגרש את ברוך בן ליב (ע״ע ותני- 
צין) וכמה מחבריו מפלך ם/ אך באותה שנה יצאה פקודת גירוש 
מלכותית על כל יהודי רוסיה. למעשה לא נתבטל יישובם, ומ״מ 
כבר ב 1731 הותר לסוחרים יהודים לשוב לס׳. ם׳ לא נכללה בתחום 
המושב היהודי ( 1791 ), ובמשך המאה ה 19 ישבו בם׳ רק יהודים 
שהיו זכאים לשבת מחוץ לתחום. ב 1897 נמנו בעיר 4,650 יהודים 
( 10% מכלל התושבים) ובמחוז כולו 11,185 . ב 1922 החרימו הסוביי¬ 
טים את ביהכ״נ הגדול של ם׳. ב 1926 נמנו בם׳ 12,880 יהודים 
( 16% ). ב 1929 הועבר מהומל לס׳ ה״טכניקום הפדגוגי היהודי" 
מיסודה של היבסקציה (ע״ע). גטו נאצי הוקם בעיר באוגוסט 
1941 , וביוני—יולי 1942 נרצחו כ 2,000 יהודים. בשנות ה 60 המאו¬ 
חרות ישבו בס׳ כ 5,000 יהודים. 

מ. אשעראוויטש, שטעט און שטעטלעך איו אוקראינע, ב׳, 213 — 225 , 

1948 . , ״ . " " 

ג. שמ. - ם, פ. — י. ס. 

סמולנסקין, פרץ ( 1840 או 1842 , מונאסטירשצ׳יגה [רוסיה 
הלבנה]'— 1885 , מיראן [אוסטריה]; ב 1952 הועברו עצ¬ 
מותיו לא״י), סופר עברי, ממבשרי התנועה הלאומית העברית. כ 5 
שנים למד בישיבה בשקלוב ("שכולה" בסיפוריו), ושם למד גם 
רוסית וגרמנית ונתוודע לספרי ה״השכלה". כשנתיים נמצא במחיצת 
חב״ד (ע״ע) בליובאוויץ ("צבוע־אל") ובוויטבסק, וכשנה נדד כדר¬ 
שן בערי רוסיה הדרומית. ב 1862 — 1867 התגורר באוךסה, לימד 
עברית בבתי־עשירים, השתלם בשפות ובמדעים והתרועע עם מש־ 
כילי-העיר. אז החל בכתיבה: כתבות ב״המליץ״; הקונטרס "ביקורת 
תהיה״ (תרכ״ז) — על עיבודו העברי של מ. לטריס (ע״ע) את 
״פאוסט״! ״הגמול״ — עיבוד סיפורו של ל. הרצברג־פרנקל (ע״ע) 
על השתתפות היהודים במרד הפולני של 1863 . ב 1867 עבר בגרמניה 
ואוסטריה ונפגש עם רבנים, חוקרים ועסקנים, אורתודוכסים ורפור¬ 
מיים• לבסוף השתקע בווינה, כמנהל מחלקה עברית בבית־דפום 
גדול. ב 1874 יצא לעמוד על מצב היהודים ברומניה ודיווח על כך 
לחברת כל ישראל חברים (ע״ע). 

עיקר פעלו ב 18 שנותיו בווינה היה הירחון העברי החשוב 
"השחר", שהוא הוציאו בעמל רב. הוא הרבה במסעות באירופה לשם 
מימון העתון, ומילא חלק ניכר ממנו בעטו. 12 כרכי "השחר" כוללים 
את מיטב יצירותיו שלו ושל טובי הסופרים דאז, בהם: י. ל. גורדון, 
מ. ל. לילינבלום, מ. ד. ברנדשטטר, ד. כהנא, ש. רובין, א. בן־יהודה 
(ע׳ ערכיהם) ועוד. "השחר" נפוץ בעיקר ברוסיה, והשפעתו על 
קוראי עברית היתר. מכרעת. ב 1878 הוציא גם שבועון עממי בשם 
"המביט", ובעצמו כתב את חלקו המדיני והפליטוניסטי, שבו נכלל 
גם סיפורו המפורסם ״יללת הרוח" (שתורגם לכמה שפות). ב 1881 
בא לרוסיה לאסוף מנויים להוצאת כתביו, ונתקבל בהתלהבות ע״י 
המשכילים, ובייחוד ע״י הנוער הלאומי, שהושפע ממנו ביותר. אלה 
הגישו לו עט־זהב ועליו חרות הפסוק: "ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון 
ברנה״ (ישע׳ לה, י; נא, יא) — וזאת לפני התעוררות תנועת 
"חבת־ציון" (ע״ע) ברוסיה. ם׳ הצטרף לתנועה עם הקמתה, ופנה 
לחברת כי״ח לעשות כן. חיה גם בין מייסדי אגודת הסטודנטים 
הלאומית "קדימה" בווינה, ובסיפורו "נקם ברית" תיאר את המשבר 
הרוחני בקרב הנוער המשכיל והנוטה להתבוללות, בהשפעת הפרעות. 

יצירתו מתחלקת לפרוזה סיפורית ולפובליציסטיקה, ותוכנה 


שאוב מנסיון חייו. הגדול בסיפוריו הוא ״התועה בדרכי החיים״, ש 4 
חלקיו פורשים יריעת חיי יהודים על כל שכבותיהם בדורו. גיבור 
הסיפור, יוסף היתום, נודד ומספר על הרפתקאותיו. בח״א מתוארים 
ה״חדר״ והקנאות הדתית בעיירה; בח״ב — הישיבה, החטיפות 
לצבא והמעבר ל״השכלה״; בח״ג — החסידים (בצבעים שליליים 
ביותר), ובח״ד — ביקורת על חיי היהודים במערב־אירופה, על 
ה״השכלה" ועל הרפורמה. ב״שמחת חנף" מיוצגים שני טיפוסי מש¬ 
כילים, על רקע חיי המורים העברים באודסה (״אשדות״); האחד 
קל־דעת ורודף־תענוגות, והאחר — מהרהר בגורל עמו וחותר 
להיטיבו. הסיפור גדוש שיחות פילוסופיות, רובן סביב יצירות גתה, 
שיקספיר ואחרים. "קבורת חמור" הוא הטוב והמגובש בסיפורי ס׳, 
ויסודו במעשה שהיה בשקלוב. משכיל קל־דעת נרדף באכזריות ע״י 
בני־עירו הקנאים, המפרידים בינו לבין אשתו. הוא הולך מדחי אל 
דחי והופך מלשין. ראשי־הקהל שוכרים רוצח להרגו, הוא נקבר 
"קבורת חמור" ואשתו ממירה את דתה. ב״גאון ושבר" מתוארים 
טיפוסי משכילים יהודים ממערב אירופה, במסגרת קובץ של 10 
סיפורים מפי 10 מהגרים שנקלעו לאניה המפליגה לאמריקה. "גמול 
ישרים" חוזר לתקופת המרד הפולני, ומתואר בו מצבו הקשה של 
הלוחם היהודי בקרב לוחמים בני עם זר ועוין, תוך העלאה על נם 
של המשכיל המקדיש את כשרונותיו לעזרת בני-עמו. הרקע לרומן 
הגדול והאחרון של ם׳, "הירושה", הוא יהדות רומניה והעיר אודסה. 
ם׳ מוקיע את רדיפת הבצע והתענוגות שהיתה אפיינית, לדעתו, שם, 
במסגרת סיפור מעשה מסובך ורצוף הרפתקאות ומעשי-אהבים. 
סיפוריו נכתבו רובם בחפזון, לצרכי "השחר", והם לוקים בעלילה 
מסובכת ומלאכותית, באריכות יתרה ובמגמתיות גלויה, ומלווים 
בהטפה ובהתפלספות רבה. סיגנונם העברי מליצי, אף שהתאים לקורא 
העברי של אז ולצרכיו. ם׳ נחשב בזמנו למספר החשוב ביותר 
בספרות העברית המקורית. נעשו נסיונות, שלא עלו יפה, לקצר 
ולעבד את סיפוריו. עיקר חשיבותם של סיפוריו — בהיותם חוליה 
בשרשרת הרומן הראליסטי העברי מחיי ההווה, שראשיתה "עיט 
צבוע" של מאפו. 

ערך היסטורי נכבד לפעולתו של ם׳ כפובליציסט. בשנים בהן 
הגיעה ההשכלה למשבר פנימי, שנתבטא ביאוש גמור של נושאיה 
מקיומה של ספרות ותרבות עברית ובהתבוללות מרצון, בישר ם׳ 
את עליית שחרה של הלאומיות העברית החדשה. ם׳ הושפע מכת¬ 
ביהם של נ. קרוכמל, ש. ד. לוצטו, ש. י. רפפורט ומ. הס (ע׳ ערכיהם) 
— ראשי הזרם הלאומי־רומנטי בהשכלה העברית, והוא שהשמיע 
את דעותיהם — בתחום זה — ברמה. כבר במאמרו הראשון ב- 
״השחר״, קבע ס׳ כמטרה לאומית: "להגדיל את תפארת שפת עבר", 
ולעומת המתבוללים קרא: "נהיה ככל הגוים, להוקיר את שפתנו 
וכבוד עמנו". הלאומיות במשנתו פירושה מכלול הערכים הרוחניים 
המתבטאים ביצירה העברית לתקופותיה (מאמריו הגדולים "עם 
עולם״ [״השחר״, ג׳] — ביקורת על הרפורמה, ו״עת לטעת" [שם, 
ר, ח׳, ט׳] — ביקורת ה״משכילות" הישנה, מבית-מדרשו של מנדלם* 
ז(ן, שלפיה היהודים הם כת דתית, שקיומה תלוי בשמירת מצוות- 
הדת בלבד). הרפואה למכת האומה היא לא בהעברתה לחקלאות 
ולעבודת־כפים, אלא בהקמת בת״ס לרבנים ולמורים ברוסיה וב־ 
מערב-אירופה, שיקימו מנהיגים חדשים שיחזקו את רוח העם. דעותיו 
אלה הרחיקו מעליו משכילים רבים ואת כלל החוגים החרדיים, אך 
התפשטו אט-אט בקרב הנוער, ובייחוד בין אלה שפרשו מהישיבות, 
אך נרתעו מן האנטי-לאומיות של ה״משכילים" הקיצוניים. 

לאחר פרעות 1881 העמיד ם׳ את רעיון ישוב א״י במרכז הפעולה 
הלאומית, וקרא — ב 25 מאמרים שנדפסו בכרכים האחרונים של 
״השחר״ — לכוון את ההגירה היהודית לא״י׳ אף אם ישא המאמץ 
פרי לאחר מאות שנים. הוא הזהיר שאם לא יפעלו במהירות, יפרוק 
העם הערבי את עול התורכים ולא יוותר על א״י לטובת היהודים. 



115 


סמולנסקין, פרץ — סמוריים 


116 


כן הזהיר שהאנטישמיות הגוברת תביא תוך מאה שנה כליה על 
יהודי אירופה. מאמריו הם שהכשירו רבים מן המשכילים לרעיונות 
"חיבת ציון"; רבים מרעיונותיו מצאו ביטוי ספרותי משוכלל יותר 
אצל אחד־העם ותלמידיו דור לאחר־מכן. 

השקפת עולמו של ס׳ רחוקה היתר, מגיבוש, והוא הושפע על 
נקלה ממאורעות שונים בזירה היהודית במזרח־אירופה ובמערבה. 
מדתיות קנאית עבר למשכילות קיצונית, ואח״ב נתגבשה בו ביקורת 
לאומית על ההשכלה. תפיסת היהדות שלו היתד" בהשפעת הס, 
לאומית, אבל לא במשמעות פוליטית אלא כאורח־חיים, שהדת היא 
ביטויה. מכאן ביקרתו על הרפורמה, שלא רק התנגדה ללאומיות 
היהודית, אלא ניסתה לתקן במישרין את הדת. לדעתו יש לחולל 
שינוי בחיים הלאומיים, וכתוצאה יבוא השינוי בדת; ובזה הקדים 
את אחד-העם. גם לרעיון שיבת־ציון לא בא מיד. לכתחילה האמין 
בתחיה לאומית יהודית בגולה, ושיבת־ציון כתכנית ממשית שבתה 
את לבו רק משנתאכזב מפעולת כי״ח ובהשפעת פרעות 1881/2 . 
אבל גם אז לא העריך את הקפו של המפעל והקשיים המדיניים 
הרתיעוהו מייד כשנתגלו. הוא חשב תמיד בלהט ובמושגים מיידיים, 
ותגובותיו עושו׳ת לא אחת רושם נחפז ושטחי. חשיבותו הגדולה 
כפובליציסט, בהיותו משקף נאמנה שינויי הלכי־רוח אפייניים לזמנו 
ומגבשם לדפוסים של תגובה חברתית. רבת־חשיבות היתה גם הט¬ 
רנספורמציה של רעיונות שנתגבשו ביהדות מערב־אירופה ללשונם 
ולסיגנון־מחשבתם של המשכילים העברים במזרח. 

.קבצי־כתביו יצאו כמה פעמים (תרמ״ז—תרנ״א! תרס״ד—תרס״ה 
[ההוצאה השלמה ביותר]), וכן יצא אוסף־מאמריו, ב 4 כר׳(תרפ״ה— 
תרפ״ו). 

ר. בריינין, פ. בן משה ם׳, חייו וספריו, תרנ״ו! הנ״ל, ס׳ בחור 
מספר (בתוך; כל כתבי בריינין, א/ 83 — 126 , תרפ״ג); מ. ב. ה. הכהן, 
מערב עד ערב, 186 — 227 , תרס״ד; מ. קליינמאן. דמויות וקומות, 
88 — 104 • 1928 ; י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, 

ה׳. 15 — 267 , תש״ט; ש. ברימן [עורך], ספר ם/ תשי״ב; פ. לחובר, 
תולדות הספרות העברית החדשה, ב/ 213 — 237 , 314 — 315 , תשי״ג: 

י. פיכמן, אלופי ההשכלה, 207 — 282 , תשי״ג; ד. ויינפלד, מבוא 
ל״קבורת חמור״, 7 — 37 , תשכ״ט; מ. גלבוע, מקטיגוריה לסני¬ 
גוריה י (תרביץ, מ״א), תשל״ב! 1 ^ 0 ^ ׳״?״ 6 * 111 : 7 ' 7 ,ת 50 ז 1£ ) 3 ? .ם 

. 1964 , 81111111 111 

י. ם. 

0 מוס (? 10110 ; תורכית: 351 נ>\,- 1 מ 53 ב 1 §), אי יווני בדרום־מזרח 
הים האגאי, שייך לאיים הספוראדיים. שטחו 468 קמ״ר, 

והוא המשך להרי חוף אנאטוליה, ומופרד מהיבשת התורכית ע״י 
מיצר, שרחבו פחות מ 2 ק״מ; שיאו: קרקי ( 1,440 מ׳). אקלימו נוח; 
עשיר במים ופורה. מפורסם בשל יינותיו ומגדלים בו טבק, זיתים 
וכותנה. מצויים בו אוצרות-טבע בלתי־מנוצלים (בדיל, כסף, ברזל 
ושיש). מייצר סיגריות. הבירה: ואתי — כ 6,000 תוש׳(אומדן 1971 ). 
מהווה, יחד עם האיים הסמוכים איקאריה ופורני, מחוז, ששטחו 745 
קמ״ר ובו כ 53,000 תוש׳ (אומדן 1971 ). 

בסוף האלף ה 2 לפסה״נ התיישבו בס׳ יונים (ע״ע יונים, יוניה). 

בני ם׳ הרבו להקים מושבות, בהן פרינתוס שבפרופונטיס(ים מרמרה), 
זנקלה (מסינה, ע״ע) שבסיציליה ודי_קערכיה (פוצואולי) שבקמפניה. 
בני ם׳ היו מהיוונים הראשונים שהגיעו לאוקיאנוס. ם׳ פרחה בימי 
הטירן פוליקרטם (ע״ע: 540 — 522 בערך), היתה אז כוח ימי, פוארה 
בבנייני ציבור. חיו בה איסופום, אנקראון ופיתגורס (ע׳ ערכיהם). 
אחרי מות פוליקרטם השתעבדה ם׳ לפרסים. היא השתתפה במרד 
היונים ( 499 — 494 ), וב 479 הצטרפה לברית האטית־דלית (ע״ע יון, 
עמ׳ 442 ) ושמרה על מידה רבה של עצמאות. ב 440 מרדה באתונאים, 
הוכנעה, אחרי מצור ממושך, בידי פריקלס (ע״ע), והורדה לדרגת 
משלמת־מם. אולם במלחמת הפלופונסוס היתה מעוז של האתונאים, 
וכן השתתפה בברית הימית השניה, בהנהגת אתונה, במאה ה 4 . 
בתקופה ההלניסטית ירדה ס׳, עקב עליית רודוס. במאה ה 3 היתד■ 
בשלטון התלמיים, ואח״כ בשלטון הסלוקים; ב 189 סיפחוה הרומיים 


לפרגמון (ע״ע) וב 133 נכללה עמה בפרובינקיה "אסיה". כעונש 
על מרידותיה ברומי ( 132 , 88 ), נשלל שלטונה העצמי, אך הוחזר 
לה במאה ה 1 לסה״נ. היא היתד■ בשלטון ביזאנטיון, ואחרי כיבוש 
קושטא בידי הצלבנים ( 1204 ) עברה לשלטון משפחות מתנובה. 
ב 1566 כבשוה התורכים, ואלבנים רבים התיישבו בה. בני ס׳ הצטיינו 
במלחמת העצמאות של יוון ( 1821 — 1829 ), אך בתום המלחמה הוח¬ 
זרה ס׳ לתורכיה. מ 1835 נהנתה מממשל עצמי כמעט מלא, בראשות 
״נסיך ס״׳ שהכיר בסוזךניות של השולטאן. ב 1913 סופח האי ליוון. 

פ. פ.-ר. אש. 

סמוראי, כינוי לבני מעמד־הלוחמים ביפן (ע״ע, עמ׳ 132/3 ). על 
ארחות־חייו וערכיו, ועל השפעת הם״ על תרבות ;פו — 

ע״ע בושידו (כרך־מילואים). 

סמלריים ( 3 6 () 51 6 11 ט^), יונקים; המשפחה השניה בגדלה בסדרת 

הטורפים (ע״ע; כ 30 סוגים), אך ראשונה בצורותיה 

המגוונות ובמקומות חיותה. בני־משפחה זו קטנים. הקטן ביניהם הוא 

ח מ ו ס ז ו ט י ( 141151613 6x053 ) באה״ב ובקנדה שארכו כ 18 0 ״מ, 

והגדולה — לוטרת-הים (ע״ע לוטרות). צבעי הם׳ שונים: חד־ 

גו׳ניים, מוכתמים, או מפוספסים; ברבים מהם הגב בהיר מן הגחון, 

בניגוד לשאר היונקים. הפרווה, בד״כ, רכה. הגוף שלוח או משוכבד; 

החרטום קצר; הרגלים קצרות, הולכי כפות למחצה או בשלמות. 5 

אצבעות בכל רגל. הזנב קצר, בינוני או ארוך עד אורך־הגוף. הסימן 

המיוחד להם — צמצום מספר הטוחנות אפרכסות־האזניים 

1 

קטנות. כל החו׳שים מפותחים, במיוחד חוש הריח. בולשים אחר 
טרפם. במינים רבים קיימות בלוטות ליד פי־הטבעת, המפרישות ריח 
מבאיש — להגנה מפני אויב. במינים אלה קיימים צבעי אזהרה 
(בואש). הם׳ חסרי מעי-אטום כמו קרוביהם הדובים והדביבונים. 
רובם שוכני עצים, סבך וערבות, ומיעוטם תת־קרקעיים ושוכני מים. 
מזונם בעיקר מן החי, אך יש בהם גם אוכלי־כל. ההריון הפעיל 
אורך כחדשיים. ברבים מהם יש הפסקה בהריון והוא נמשך עד 
ל 10 חדשים (גירית). תפוצתם כמעט כל-עולמית (חוץ מהאיים: 
אוסטרליה, מדגסקר, ניו־זילנד ועוד). ידועים מאובנים, החל מהא(לי־ 
גוקן התחתון, באירופה, באסיה ובאמריקה. 

המשפחה כוללת 5 תת־משפחות: 1 ) סמורים, היא הגדולה 
שבהן, כוללת 12 סוגים, ותפוצתה כל־עולמית—כשל המשפחה. הגוף 
שלוח וגמיש. הזנב בינוני עד ארוך. הפרווה רכה. שיני־השסע חדות 
ושתי טוחנות קיימות בלסת התחתונה. רובם שוכני עצים וסבך, אך 
מהם גם שוכני קרקע, ניזונים מן החי ובחלקם גם מפירות. מינים 
רבים בקבוצה זו מפורסמים בשל פרוותם הרכה והיקרה. סוגים 
ידועים הם: דלק ( 1431-165 ) הכולל 8 מינים שתפוצתם אירופה, 
אסיה ואמריקה, בעיקר בצפון. מין אחד בארץ: דלק מצוי 
( 3 ת £01 . 4 ?). אורך־גופו 45 0 ״מ וזנבו 24 0 ״מ. צבעו חום-כהה, 
כתם לבן בחזהו; שוכן־יערות. מזונו: עופות, מכרסמים ופירות; 
תפוצתו: אירופה ואסיה הדרומית. בארץ־ישראל היה נפוץ בעבר 
בהרי יהודה והכרמל. כיום נמצא 
ביליל העליון. יש המזהים אותו 
עם חולדת־הסניים הנזכרת בספ¬ 
רות חז״ל (כלאים ח׳, ה׳);דלק 
ה א ר נ י ם ( 31165 ות • 4 ן) החי ב¬ 
אירופה; הציב ל ( 211361103 . 1 ״}), 
הנמצא היום בצפון אסיה בלבד, 
ועוד מינים אחדים בצפון אסיה 
ובצפון אמריקה, הידועים בשל 
פרוותם היקרה, ומשום־כך כמעט 

נכחדו. חמום םוג צייו !. דלק־האדנים (.־".*נ 

דומה לדלק, אך נבדל ממנו בהעדר 1£5 ז 3 חז) 





117 סמוריים -— סמטנה, בדז׳יך 118 

המלתעה ד, 7 \ 1 ; עמו נמנים 15 מינים, שתפוצתם כל־עולמית. מינים בברית האטית—דלית, ובמאה 

חשובים: חמום גמדי ( 15 ( 3 ׳\ 151. 01 ) הקטן בטורפים בעולם הישן. ה 4 היה חבר בברית הימית 

אורך גופו 21 ס״מ וזנבו 6 ם״מ. גבו חום וגחונו לבן. ער, זריז ופעיל גם השניה של אתונה. במאות 

ביום. שוכן יערות, שדות וגם ביישובי בני אדם. טרפו העיקרי: 3 — 2 שלטו בו התלמיים ב־ 

מכרסמים שהוא צד בחדרו למאורותיהם. תפוצתו נרחבת: אירופה, עיקר. 
צפון־אפריקה, דרך מצרים ולבנון, עד יפאן. טריסטרם (ע״ע) מצא בשלטון רומא היתה ס׳ עיר 
אותו באיזור התבור ( 1888 ). בזמן העתיק היו מגדלים אותו לציד חפשית. בחלוקת הקיסרות ב־ 

מכרסמים עד שהחתול ירש את מקומו. יתכן שהוא זהה עם החולדה 395 נכללה בחלק המזרחי(בי־ 

הנזכרת בתלמוד (חולין נ״ב, ע״ב); ה רמי ן ( 60011063 !**), זאנטיון). במאות ה 13 — 15 

הידוע בשל פרוותו היקרה. צבעו חום בקיץ ולבן בחורף, רק קצה שלטו בה בני ג׳נובה, וב 1456 

הזנב נשאר תמיד כבשוה התורכים. ב 1913 סו־ 

שחור. תפוצתו: פחה ליוון. 

צפון אירופה וצ־ בס' נערכו חפירות שיט¬ 
פון אסיה; ח רם ן תיות. נחשפו בה שרידי מקדש 

( 1006013 .!\), הכבירים (אלי הפריון הפרי* 

הידוע גם בשמות גיים), מהמאה ה 6 לפסה״נ, 

ויזון ומי נ ק. מבנים הלניסטיים (רוטונדה 

תפוצתו: צפון אי- של ארסינו׳א, אשת תלמי 11 , 

רופה, אה״ב וקב־ ופרופיליון של תלמי), והיא 

דה. מגדלים אותן ידועה בתולדות־האמנות בעי- פם 5 ניקי מסמותרפי 

ציור 2 . הרמיז ( 63 ם 11 םע 1151613 ^) גם בארץ (בגליל קר בגלל פסל ניקי אלת־ (הלובי, פאריס) 

העליון), בשל פרוותו היקרה; ח מוס ב(א ש ( 115 ״ 1110 ק .*\), הנצחון המכונפת, כנראה מתחילת המאה ה 2 לפסה״נ (כיום — 

נפוץ באירופה ובאסיה עד ללבנון. מצוי זן לבן מבוית שמשתמשים בלובר). 

בו לציד מכרסמים; סוג אחר ובו המין ם מ ו ר (-שענן 0613 סס ס ז\ . 1958-1969 ,ע 1-1 ,! 635.), 71x0111116011 ) םמ 13 מנ 61 א ..א ! 6 ./ע .? 

0503 ?;), הטורף הקטן ביותר בארץ, נפוץ בכל האזורים, בעיקר סמטה ( £0000616 ), דלקת חריפה ומוגלתית של העור-בתוך זקיק- 

בחמים יותר. אורך גופו 35 ם״מ וזנבו 15 0 ״מ. צבעו חום שחור השערה, הרקמות שסביבו ובלוטות החלב. את הם׳ גורם 

מנומר בלבן וצהוב — צבעי־אזהרה, הקשורים גם בבלוטה המפרישה חיידק הסטפיאקוקוס הזהוב, המצוי על פני העור, כאשר הוא חודר 
ריח מבאיש בשעת סכנה. אורח־חייו כשל יתר בני קבוצתו. לתוכו עקב פציעות קטנות או שריטות. מזיהום החיידק מתפתחת 

2 ) בואשים, החיים באמריקה (ע״ע בואש, ור׳ תמונות שם )• תפיחות אדומה ורגישה, וכעבור כמה ימים נוצרת במרכזה נקודה 
3 ) גיריות, הכוללות 6 סוגים; תפוצתם: אירופה, אסיה ואמריקה; לבנה ומתוכה יוצאת המוגלה. לאחר שיצאה המוגלה מתחיל תהליך 

הריפוי הנמשך כ 10 ימים, עד להתהוות צלקת קטנה. הס׳ עשויה 
להופיע בכל מקום על פני העור, אך עפ״ר היא מתפתחת בעור 
הצוואר, בתי־השחי, הפנים, העכוזים והגפיים. כאשר כמה ס" מת¬ 
אחדות, נוצרת גחלית (ע״ע). בתגובה לס׳ עלולה להתפתח דלקת 
של כלי הלימפה ( 5 ״ 1 § 1130 נ] 01 ץ 1 ), המנקזים את המקום, והתנפחות 
קשרי הלימפה. לעתים נדירות יכול להתפתח אלח דם ( 60113 :>״<]:>$). 

ם׳ המתפתחת על פני עור השפה העליונה או האף מסוכנת, מאחר 
שהחיידקים עלולים לחדור לתוך הוורידים הקרובים, ומשם לסינוסים 
הוורידיים של קרומי המוח הקשים, ולגרום לפקקת (- 11001 ) 1 51011$ 

0515 <)), ולעתים גם לדלקת קרומי המוח. כאשר ההיגיינה של העור 
לקויה, או כאשר ההתנגדות הכללית לזיהומים ירודה, עלולות 
להתפתח ס״ מרובות בזו אחר זו, והתופעה קרויה סמטת (- £1011000 





ציור 3 . נירית־דנש ( 515 ם£<ן 3 :> 013 ׳\ 16111 ^), ?פניה ׳סיירי מזונה 

מין אחד בארץ (ע״ע גירית ותמ׳ שם). 4 ) ג י ר י ת ־ ה ד ב ש (- 151611 
5 ! 605 תגס 03 ס;י), תת־משפחה, שבה מין יחיד; דומה בצורתה לגירית, 
אך בשיניה היא דומה לסמורים. אורך גופה 80 ם״מ וזנבה 25 0 ״מ. 
גבה חום־אפור וגחונה שחום, חפרנית כמו הגירית. מחבבת זחלי- 
דבורים ודבש. גם בהריונה דומה לגירית. תפוצתה מדרום־אפריקה 
עד הודו. נמצאת בכל הארץ אך נדירה. 5 ) ל ו ט ר ו ת — ע״ע. 

מ. דו. 

סמותרקי (וו* 0 <ן 4109 ) 1 ), אי ביוון, בצפון־מזרח הים האגאי, מול 
חופי תראקיה, ובו כ 5,100 תוש׳ ( 1971 ). יושביו הראשונים 
היו, כנראה, ממוצא תראקי; במאה ה 7 לפסה״נ התיישבו בו יונים 
ממיקלה וסאמוס (שמו הוסבר כצירוף של סאמוס ותראקיה). — 
במאה ה 5 שלט על רצועה ארוכה בחוף תראקיה והיה חבר 


10515 ) • 

.־ י 1956 1 / 0 , 51111011 ״ 1 . 11 

סמטנה, מ־ז׳יך (פרדריק) — - 5016 (> 101 ז 0010 ז?) 860111011 

1303 — ( 1824 , ליטומיסל [ $1 ץ 01 ס 0 ?], בוהמיה — 1884 , 

פראג), מלחין צ׳כי. כשרונו המוסיקלי התגלה בהיותו ילד, ובהיותו 
בן 5 כבר ניגן ברביעיית מיתרים. בגיל 6 הופיע לראשונה כפסנתרן, 
ובגיל 8 הלחין קבוצת מחולות. בהיותו בן 20 קיבל משרת מורה 
למוסיקה בבית הרוזן טון ( 1100 ־ 1 ), והחל להקדיש זמן רב להלחנה. 
ב 1848 עזב את בית טון וב 1849 יסד קונסרווטוריון פרטי בפראג. 
תמיכה ועידוד קיבל מידידיו, ביניהם ליסט (ע״ע) וקלארה. שומאן, 
שביקרוהו בפראג. תמיכתו בשאיפות הלאומיות של עמו החשידה 
אותו בעיני השלטון האוסטרי; כצ׳כים רבים אחרים, עזב את 
מולדתו כדי להתפרנס ולפעול כאדם חפשי. חמש שנים ( 1856 — 1861 ) 
שירת כמנצח בגטבורג שבשוודיה, שם כתב את הפואמות הסיט־ 



119 


סמטגה, כדז׳יך — סמיואלסון, פול אנתוני 


120 


סוניות "ריצ׳רד השלישי׳•/ "המחנה של ואלנשטיך, ו״האקון יארל" 
( 3/1 [ £331600 ), בהשראת ליסט. פואמות אלו הן מיצירותיו הספורות 
שאינן עוסקות בנושאים צ׳כיים לאומיים. 

מרבית יצירותיו מעוגנות בנוף ובהיסטוריה הצ׳כיים. חנוכת 
האופרה הלאומית הצ׳כית בפראג ( 1862 ) עוררה פעילות מוסיקלית 
לאומית, שהגיעה לשיאה באופרות של ס/ ששב אז לארצו. האופרה 
הראשונה, "הבראנדנבורגים בבוהמיה״ ( 1863 ), התקבלה בהתלהבות 
רבה, ו״הכלה המכורה״ ( 66 — 1863 ) זכתה להצלחה בין־לאומית, 
שטרם דעכה; גיבור האופרה ״דאליבור״ ( 67 — 1865 ) הוא המנהיג 
והגיבור הלאומי של העם הצ׳כי; ו״ליבושה״ ( 72 — 1869 ) היא 
המייסדת של פראג. מהאופרות האחרות שהלחין: "שתי האלמנות" 
( 1874 ), ״הנשיקה״ ( 76 — 1875 ), ״הסוד״ ( 78 — 1877 ) ו״חומת השטן" 
( 82 — 1881 ). 

ב 1882 החל ס' לסבול מהפרעות בשמיעה ובמערכת העצבים. 
בעקבות התקפות ממושכות של דיכאון נאלץ, ב 1884 , להפסיק את 
עיסוקיו המוסיקליים, ואושפז בבי״ח לחולי־נפש, שם מת זמן קצר 
אח״כ. 

מיצירותיו התזמרתיות של ס׳ מוכר ביותר המחזור "מולדתי" 
(]* ¥13 ג 4 ו 1 , 79 — 1874 ) — 6 פואמות סימפוניות המבוססות על 
נושאים מן ההיסטוריה הצ׳כית, ביניהן "ולטאווה". מיצירותיו הקא־ 
?וריות מוכרות שלישיית פסנתר ושתי רביעיות־מיתרים (הראשונה 
מוכרת בשם "מתולדות חיי"). ס׳ הלחין יצירות רבות לפסנתר, 
מהן מוכרים המחולות הצ׳כיים. 

ב 1909 נוסדה בפראג חברה ע״ש ם/ המטפלת בארכיונו ובמו¬ 
זיאון הנושא את שמו. רביעיית־מיתרים ע״ש ם׳ נוסדה בפראג ב־ 
1943 . 

-ר} 013 . 0 .( ; 1970 ,. 3 , 0 ^ 13 . 8 ; 1933 — 1924 ,׳ 1-13 ,. 5 .? ,ץ 0111 [ 6 א 

. 1972 ,. 5 , 8301 
יו. בו. 

סמטס, ין כר י סט י ן — 51111118 ן 1 גג 1 ; 1 צ 1 ז! 01 ת!!—( 1870 — 1950 ), 
מדינאי, מצביא והוגה־דעות דרום־אפריקני, ממקימי אפריקה־ 
הדרומית ומעצביה. אביו היה ממוצא הולנדי־הוגנוטי, וחבר הפרלמנט 
של ארץ־הכף. ס׳ למד בוויקטוריה קולג׳ שבסטלנבוס ואח״כ בקימ־ 
בריג/ ומורו, פ. ו. מיטלנד (ע״ע), תיארו כתלמיד המבריק ביותר 
שהיה לו אי־פעם. ב 1895 שב ס׳ לאה״ד, היה עו״ד וכתב גם בעתונים. 
הוא תמך ברודז (ע״ע), שחתר לשיתוף פעולה בין הבריטים לבורים, 
אך פשיטת ג׳ימסון (ע״ע) לטרנסוואל ערערה את אמונתו בשיתוף 
פעולה זה; ב 1897 עבר ם׳ לטרנסוואל וב 1898 מונה לפרקליט 
המדינה, והיה יועצו של הנשיא קרוגר במו״מ עם מילנר (ע׳ ערכיהם) 
וחתר להסכמה בין הצדדים. במלחמת אה״ד הצטיין ם׳ כמפקד 
"קומאנדו" (כוח נייד) של הבורים, והתפרסם בפעולות הגריליה 
הנועזות שלו בתוך ארץ־הפף הבריטית. הוא היה בין החותמים על 
הסכם־השלום ( 31.5.1902 ). 

ב 1904 יסד ס' יחד עם בותה (ע״ע) את ״מפלגת העם״ (] 1-16 
] ¥011 ) שחתרה לשיתוף פעולה בין הב¬ 
ריטים לבורים. ם׳ מילא תפקיד מרכזי 
במו״ם עם ממשלת בריטניה על מתן 
מימשל עצמי לטרנסוואל, וכשקמה הממ¬ 
שלה הראשונה בחבל, בראשות בותה 
( 1907 ), נהיה ם׳ לשר בה. לזכותו יש 
לזקוף, במידה רבה, את איחוד מושבות 
דרום־אפריקה במסגרת "ברית אה״ד" 

( £ 003 ^ 503013 0 £ 0100 ( 1 ), וניסוח חוקת 
הברית כדומיניון בריטי ( 1910 ). בממשלה 
הראשונה של אה״ד היה בותר, רה״מ ום׳ 

— שר שהחזיק בכמה תיקים, בהם תיקי 
.י! פריסטח ססטם הפנים וההגנה. ב 1914 חתם על ההסכם עם 


גנדהי(ע״ע, עט׳ 994 ) ולפיו בוטלו כמה חוקים שפגעו בהודים שבאה״ד. 
אותה שנה הצטרפה אה״ד למלה״ע 1 לצד בריטניה, ום׳ דיכא את 
המרד האנטי־בריטי בהנהגת וט (ע״ע). ב 1915 פקד על כוח שהש¬ 
תתף בכיבוש אפריקה הדרומית־מערבית הגרמנית, ב 1916 עמד, 
כרב-אלוף של צבא בריטניה (לפטננט־ג׳נרל), בראש הגיס הקיסרי 
שנשלח לכבוש את אפריקה המזרחית הגרמנית (טנגנןיקה; ע״ע, 
עמ׳ 817 ). הוא מילא תפקיד חשוב באירגון חיל־האוויר הבריטי 
ואח״כ היה ממעצבי חבר־הלאמים (ע״ע), השתתף בוועידת השלום 
בפאריס והתנגד לפיצויים שהוטלו על גרמניה. 

באוגוסט 1919 מת בותה וס׳ נהיה לרה״מ תחתיו. ממשלתו עמדה 
מול אופוזיציה מצד רבים מהבורים. שהסתייגו מם׳ עקב פעילותו 
הרבה בענייני חבר־העמים, וכן מצד הפועלים האירופים. ב 1920 
הקים ס׳ את "מפלגת האיחוד", שדגלה בקשרים הדוקים עם בריטניה 
ובתיקונים מתונים לטובת הצבעונים והכושים, אך בבחירות ב 1924 
ניצחו ״הלאומיים״ בהנהגת הרצוג (ע״ע) ום׳ עבר לאופוזיציה; 
הדבר איפשר לו להתפנות לכתיבת ספר בפילוסופיה: 3061 ££011803 
ססמס!^? (״ הוליזם והתפתחות״), 1928 . על משנתו הפילוסופית — 
ע״ע הוליזם. 

בעקבות השפל בכלכלה קמה ב 1933 ממשלת קואליציה, ם׳ נהיה 
לסגנו של הרצוג, והשנים הקימו את "המפלגה המאוחדת". אולם 
בפרוץ מלה״ע 11 התפלגה המפלגה, ם׳ נהיה לרה״מ והכריז מלחמה 
על גרמניה ( 5.9.1939 ). בעת המלחמה היה ם׳ מפקד עליון של 
צבאות אה״ד, וב 1941 הועלה לדרגת פילד־מרשל בצבא בריטניה. 
ב 1945 ייצג את ארצו בוועידת היסוד של האו״ם בסן־פראנסיסקו. 

מחוץ לארצו נחשב ם׳ לאחד המדינאים הבולטים ביותר של דורו, 

ולא היה מנהיג דרום־אפריקני שזכה לאותה מידה של השפעה 
כמותו, אך באה״ד עצמה גברה הביקורת על מדיניותו הפרו־בריטית. 
בבחירות במאי 1948 נוצחה מפלגתו ו״הלאומיים" עלו לשלטון. 
וע״ע אה״ד, עט׳ 396 — 402 . 

ס׳ היה מידידי הציונות, סייע בקבלת ההחלטה על הצהרת בלפור, 

וב 1928 שקל אם לקבל הצעה להיות נציב־עליון בא״י. הוא מתח 
ביקורת על מדיניות בריטניה בעניין העליה לא״י, וכן על חוקי 
ההגירה בארצו, שהגבילו כניסת יהודים אליה ( 1930 ). ב 1947 הורה 
לנציג אה״ד באו״ם להצביע בעד הקמת מדינה יהודית, והכיר ביש¬ 
ראל מיד עם הקמתה. קיבוץ רמת יוחנן נושא את שמו(יאן). 

ו. יערי־פולסקין, פלדמרשל ס', תש״א! ח. ויצמן, ססה ומעש, תש״ט! 

ל. שסיין, מסד למדינת ישראל (מפתה בערנו), 11962 -וז 1 ז 4 . 14.0 

; 1947 ,. 1-5 , 4 ־ 0/3001 . 8 .'־! ; 1937 ,. 0.5 ./ ,/ 5/66 ׳<׳,/] .£ח 0 ־!] 5 

6 מ'״/£מ/־ 5 77/6 ־.. 5 ,} 1 :> 0 :>ו 1131 ..>( .ע\ ; 1952 ,. 5 .ס./ ,(בנו) . 1.0.5 

— 1919 , 60/66 / 0 //־/ 676 7110 ;. 5 ,. 1/1 ; 1962 , 1919 — 1870 ,/■״/ 6 ׳< 

. 1968 , 1950 
מ. 

20 ? י ואל 0 ון, 13 ל א 2 ו 211 י — 5303061500 ׳{ £100 ] 1 ז\, 3111 ? — 

י(נר 1915 , גרי [אינדיאנה]), כלכלן אמריקני. בוגר אוניבר¬ 
סיטת שיקאגו ובעל דוקטורט מאוניברסיטת הארוורד. ב 1940 הצטרף 
לצוות המדעי של המכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס (.יד. 1.1 \) ומשמש 
בו כפרופסור לכלכלה. שימש לעתים כיועץ לגופים כלכליים 
בממשל האמריקני ולמכון המחקר רנד (ן] 10 ] 3 ז 0 קז 70 ) 31161 ?). ם' 
חבר באקדמיה הבריטית ובאקדמיה האמריקנית למדעים והיה נשיא 
החברה הכלכלית הבי״ל ( 5500131100 \־ ? £600003 31 ת 10 ] 3 ת־ £1 ]ך 11 ). 

תרומתו למדעי־הכלכלה היא בתחומים רבים: מחקר, הוראה, 
כלכלה וחברה של יום־יום. 

בתחום המחקר החלה פעילותו הענפה בעבודת הדוקטורט שלו 
שנכתבה ב 1937 (פורסמה ב 1947 בהרחבה בשם "יסודות הניתוח 
הכלכלי״ [ $1$ ץ ¥031 £00000310 0£ 1005 ] £2 >ת £00 ]). בספר זה מצויה 
אחת מתרומותיו החשובות למדע הכלכלה: ניתוח מתמטי — הראשון 
מסוגו בספרות — של התנאים ליציבות שיווי המשקל של מערכת 
כלכלית (ע״ע מחירים. תודת ה־). ס׳ פיתח גם את "עקרון ההקבלה" 




121 


סמיואלסון, פול אנתוני — סמימיץ׳, גדליה 


122 


( 16 ק; 0100 ? 016006 ת 0 ק 65 ש 00 כ)), שלפיו ניתן ללמוד מתנאי-קיומה של 
יציבות גם את תכונות הסטטיקה ההשוואתית של המערכת כולה. 

עבודתו המדעית של ם׳ סוכמה בשורה ארוכה של מאמרים 
שכונסו בשלושה כרכים: 0£ 5 ש 6 ק 3 ? 5016011£10 1 ) 00116016 
,( 111 ) 161100 * 1 . 11.0 — ( 1 - 11 ) ; 51181112 .£.[ ץ <£ . 6 6 . 3 .^..? 
1972 — 1966 — יותר מ 200 מאמרים, שנכתבו בתקופה 1937 — 1971 . 
תחומי מחקרו המדעי של ם׳ עוסקים במסהר בין־לאומי, בתורת 
ההון, בניתוח ובתכנון לינאריים, בתורת הרווחה, במימון הציבורי 
ובשאלות מתמטיות שהתעוררו עקב דיוניו בוןאוריה הכלכלית. 

חלק ממאמרים אלה הם מאמרי מופת בכלכלה. ביניהם מאמרו 
המפורסם על "גישת ההעדפה הנגלית" ( 6 :>ת£ז 6£6 זק 1 > 6316 ׳\£־ 1 ) 
לתאוריה של הביקוש, בעזרתה משחרר ם׳ את תורת הביקוש מכל 
הנחה לגבי פונקציות תועלת, שלא ניתן לצפותו; ומאמרו המהפכני 
על משפט השוואת מחירי גורמי־הייצור ( 113112311011 ^ €1 10£ י 1 <ן־ש £30:0 
1 ח 6 ז 111€0 ) כתוצאה ממסחר בין־לאומי חפשי. 

מתחילת דרכו עוסק ם׳ בניתוח ובפיתוח תאוריית ההון. בשנים 
האחרונות עוסק ס׳ בבעיות של יעילות בין־זמנית ( 31 ש 0 ס 1 ח 1€ ש;> 1 ח! 
? 6££101600 ) ובתוואי האופטימלי של צבירת הון במשק צומח (שבי¬ 
טוי אחר לכך הוא משפט ה 6 ; 1 ;ק 1000 , שהוא היה ראשון מנסחיו). 

ם׳ השאיר את רישומו בתחום ההוראה של מדע־הכלכלה בעיקר 
בגלל ספר הלימוד שלו $15 ׳ל 31131 / ץ 101000100100 ת 3 / : £0000x0105 
1948 ף 1973 ), שתורגם לשפות רבות (עבר׳: תורת הכלכלה, 1961 ), 
נפוץ במיליוני ע תקים ועזר להפיץ ידע כלכלי מודרני לרבבות 
סטודנטים ברחבי העולם. ם׳ עדכן ספר זה מדי שנים מספר, הוסיף 
לו פרקים בנושאים כלכליים וחברתיים וכך עשהו פופולארי, בלא 
לגרוע ממדעיותו. 

ככלכלן של חיי היום־יום, משמיע ס׳ את דעותיו בנושאי הכלכלה 
של אה״ב והעולם, באמצעות מאמרים בעתונות המקצועית וההמונית, 
בייעוץ בלתי רשמי לרשויות ובנטילת חלק פעיל בדיונים ציבוריים 
על בעיות המשק. 

על פעילויותיו אלה, ובמיוחד בתחום המחקר, הוענק לו פרס- 
נובל לכלכלה ב 1970 . 

ד. פמינקין, פ. א. ם׳: חתן סרס נובל בכלכלה ל 1970 (רבעון לכלכלה, 

68 ), 1971 ; 1967 .(/ו^ 1 ,.חס £0 . 01 ? .£() 4 ? € 1 > £011 . 5 ,׳״ס״* .ן 

ד. סט. 

סמיוטיקה (מיוו' ;> 006 זנ 1610 וחד> — מתבונן בסימנים; אנג׳ 

( 5 ) 56X010110 ; צרם' 1010816 (ש) 6) 10110106 !56X0 ) תז 56 ), התורה 

העוסקת בהחלפת שדרים מכל סוג, ומערכת־הסימנים המונחת ביסודם. 
התופעה הסמיוטית (ם־ת) החשובה ביותר היא הלשון האנושית ובה 
עוסקת הבלשנות (ע״ע), שאפשר לראות בה ענף של האנתרופום׳ 
(ר׳ להלן); בתוך הבלשנות — הסמנטיקה (ע״ע) עוסקת בנושא 
העברת המשמעות באמצעות הכלים הדקדוקיים והמילוניים של 
הלשון. הס׳ מסתעפת לשני ענפים עיקריים: ( 1 ) האנתרופוס׳ 
עוסקת בכל-מיני שדרים אנושיים, מלבד הלשון, כגון נוסחות מדעיות, 
תווים מסחריים, צופנים, סימני־איתות, תמרורים ועוד, גם האמנות 
היא מערכת ם־ת. ( 2 ) ה ז ו א ו ם׳ עוסקת בשדרים המוחלפים בין 
בע״ח, כגון קופים, דבורים, תנים. יש סוגי-שדרים שהם מקרי-גבול, 
כגון אלה המוחלפים בין חיות ומאלפיהן, בהמות והנוהגים בהן. 
(וע״ע דבור; זי׳אוסרצידלדגיה, עמ ׳ 676 ; חי, חיה, בעל־חיים. עמ׳ 
308/10 ). 

את תחילתו של מדע־הם׳ אפשר לראות בכתבי אריסטו, 
״קאטגוריות״ ו״על הפירוש״ (ע״ע אריסטוטלס, עמ׳ 842 ; הגיון, 
תורת ה־, עמ׳ 354/5 ). אצלו בא גם השימוש במונח ׳;סזסשוחס 
לציון סימן במובן זה. הסטואיקנים (ע״ע סטואה, סטואיקנים) הרחיבו 
את הדיון לתחום פילוסופי שלם הכולל את תורת־ההגיון ואת תורת־ 
החכרה; הם כינו את תורת הסימנים ןז 0 ו 11 פ״ 6 ^ןזס. לפיתוחה של 


הס׳ תרמו גם הספקנים (ע״ע סכסטוס אמפיריקוס). ביה״ב פותחה 
תאו׳ריית-סימנים מקיפה 50160113 56x0100103115 , שכללה דקדוק, 
לוגיקה ורט 1 ריקה. השם 560110110 הופיע בסוף המאה ה 17 בכתבי 
ג׳ון לוק (ע״ע, עמ׳ 533 , 537 ). הוא הכריז ב״מסה על שכל האדם" 
ף\ 1 , 158 , 21 , 4 ) שתורת־הם׳ "עניינה לדון בטיבם של הסימנים, 
שהמוח נזקק להם להבנת דברים, או להעברת ידיעת הדברים 
לאחרים״. ליבניץ (ע״ע ור׳ השקפותיו בכיוון זה בעמ' 690 ; ע״ע 
הגיון, תורת ה־, עמ ׳ 360 ) הקדיש את תשומת-לבו העיקרית בם׳ 
למחקר תחבירי של תבניות הסימנים. הוא ראה אפילו ב 03100105 
(חשבון דיפרנציאלי ואינטגראלי) חלק מתורת־סימנים חובקת זרו- 
עות־עולם ודוגמה לפוריותה של הס׳. הוא הגה רעיונות על מערכת- 
סימנים אוניוורסאלית ( 51103 001x6053115 !ז 3016 ש 3 ! 01 ). מייסדיה העי¬ 
קריים של הם׳ המודרנית היו הפילוסוף האמריקני צ׳. ם. פירם 
( 1914—1839 ;?61x06 ), פ. דה סוסיר ול.ט. ילמסלו (ע׳ ערכיהם), 
וכן צ'. ו. מורים (ע״ע סמנטיקה, עם׳ 131 ). הפיתוח העיקרי של מדע 
הס׳ חל בעשורים האחרונים, והמונח "זואום׳" הופיע דק ב 1963 . 

יש המשייכים לס׳ את הסימפטומאטולוגיר. הרפואית; את התק¬ 
שורת (קומוניקציה) חתרפוטית בין רופא לחולה; את האנדוס׳, 
היינו השדרים של מערכות קיברנטיקה (ע״ע) בתוך הגוף (כגון 
הצופן הגנטי), ועוד. פרופסור פ. ש. רוטשילד מהאוניברסיטה העב¬ 
רית גילה ע״י חקירת המוח. שאפשר להסביר את תהליכי החיים 
בתהליכים של סימון, והציע ( 1962 ) את השם ביום׳ בשביל מדע, 
שיסגל את שיטות הס׳ לגבי מערכות־תקשורת נתונות בחי. הוא 
הראה בשורה של עבודות את הפוריות של דרכי הם׳ להבנת 
תהליכי החיים. 

גליון של ״הספרות״ (כרד ג׳, מם׳ 3 — 4 ), 1972 , הוקדש בעיקרו למדע 

הס/ ור׳ שם ביבל׳ מפורטת. 

מ. 

סמיונוב, ניקולי ניקוליויץ׳- 8 ס״^ 06 .מ.מ- (נו׳ 1896 ), 
כימאי פיסיקלי רוסי. למד פיסיקה באוניברסיטת פטרוגרד 
(כיום לנינגרד). לאחר הסמכתו המשיך לעבוד במכונים שונים 
בלנינגרד וב 1928 נתמנה פרופסור וחבר נספח באקדמיה למדעים 
של בריה״מ. ב 1944 הקים את המחלקה לחקר הקינטיקה של תגובות 
כימיות ליד אוניברסיטת מוסקווה ונתמנה למנהלה. את מחקריו 
בקינטיקה של תגובות כימיות החל בחקירת חמצון הזרחן ב 1924 . 
אחר כך ניסח את התאוריה המטפלת בקינטיקה של תגובות שרשרת 
מסועפת, אותה תיאר בספרו "קינטיקה כימית ותג 1 בות שרשרת". 
תאוריה זו חלה על תגובות המתרחשות תוך כדי התפוצצות, והיא 
הסבירה לראשונה את דרך התרחשותן. ב 1956 קיבל ס׳, יחד עם 
הינשלווד (ע״ע), את פרם־נובל לכימיה על מחקריו במנגנוני תגובות 
כימיות. 

סמיטיץ/ 3 ךליה, שד״ר מירושלים. הגיע לירושלים ב 1700 , בק¬ 
בוצת העולים שבראשות ר׳ יהודה (ה) חסיד (ע״ע). כעבור 
מספר שנים נשלח כשד״ר למערב אירופה מטעם הקהילה האשכנזית, 
ושם פרסם את ספרו "שאלו שלום ירושלים" (ברלין, תע״ו), בשבחה 
של א״י, שהוא מספרי התעמולה המצוינים שיצאו מעטו של שליח 
א״י. בספר מתוארים עליית ר׳ יהודה החסיד וחבורתו, בואם לירו¬ 
שלים ומותו של ר׳ יהודה, רכישת חצר ה״חורבה" ופגעי המסים, 
סחיטת הכספים וגזירות השלטונות. כן מתוארים חיי היונדיום בירו¬ 
שלים, המקומות הקדושים והתפילות ליד הכותל המערבי. הוא 
מדגיש את התנגדותו לשבתאות, וכותב כי אחיו משה סילק את 
השבתאים מתוך החבורה. לא נודע אם חזר משליחותו. אחיו, שעלה 
אתו, צורף ב 1702 לסגל ההוראה בישיבת ר׳ אברהם רוויגו בירו¬ 
שלים. ואח״כ יצא אף הוא בשליחות. 

א, יערי, מסעות א״י, 323 — 368 , תש״ו! הנ״ל, שלוחי א״י (מפתח, 

בערכו), תשי״א. 



123 


סמיכה — סמים משכרים 


124 


סמיכה, העלאת חכם לדרגת "רבי" והרשאתו להורות באיסור והתר 

: • ־ד 

ולדון דיני ממונות וקנסות (סד י״ג, ע״ב). בתלמוד הירו¬ 
שלמי משמש המונח ״מינוי״ (סד, א , , ב , ). הם׳ נעשית ע״י 3 אנשים, 
שלפחות אחד מהם "סמוך" בעצמו. השתלשלות הס׳ מתוארת כך; 
"בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו... חזרו וחלקו כבוד 
לבית הזה (בית הנשיא) ואמרו: בי״ד שמינה שלא לדעת הנשיא 
אין מינויו מינוי, נשיא שמינה שלא לדעת בי״ד מינויו מינוי. חזרו 
והתקינו שלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בי״ד" (שם). אין ם׳ 
בחו״ל ( 0 נ׳ י״ד. ע״א; ירו׳ ב י כ׳ ג/ ג׳) ומשום כך אין אמוראי בבל 
בעלי תואר "רבי". חכמי בבל היו, ע״כ, כפופים לחכמי א״י בקביעת 
המועדים (ע״ע לוח, עמ׳ 341/2 ), בדיני קנסות (ע״ע נזיקין, עמ׳ 
3 מ> 1 ) ובדיני ממונות שאינם רגילים. דיני ממונות רגילים או ש״יש 
בהם חסרון־כים", דנו בהם חכמי חו״ל כ״שליחים של חכמי א״י" 
(גיט׳ פ״ח, ע״ב; ב״ק פ״ד, ע״ב; ועוד). זכות־הם׳ של א״י — ושל 
מוסד הנשיאות שבה — הוכרה ע״י הכל. אולם עם התבססות התורה 
ולימודה בישיבות בבל הגדולות מאמצע המאה ה 3 ואילך, והירידה 
המקבילה בחכמת התורה בא״י, התעוררו מחלוקות קשות בשאלות 
של עקיפת "זכות" זו ע״י ם׳ בבבל בידי חכמים שהוסמכו מחכמי 
א״י, וע״י חכמים א״יים שעקרו לבבל וסמכו שם; חכמי א״י פסלו 
חוקיותה של מגמה זו, וחכמי בבל נטו לקיימה. — וע״ע חנינא, 
ענד 708 . הם׳ הופכת את בית הדין ל״מומחה", והיות ביה״ד מומחה 
וסמוך הוא תנאי הכרחי לסמכותו לכפות ולענוש, מעיקר הדין. 
ביטול הם׳ בא״י, שחל, כנראה, באמצע המאה ה 4 (ע״ע הלל 111 ), 
הביא עמו ממילא שינוי-ערכים כללי ברמתם של בתי־הדין, שפעלו 
בדרך־כלל (בדיני ממונות) כ״בתי־דין של הדיוטות״ — מושג קדום 
כשלעצמו(ע״ע משפט עברי, ענד 685/6 ). מן המקורות ברור שס׳ — 
פרט לדיני קנסות — נהגה גם בישיבות בבל ואחריהן בישיבות 
הגאונים (ר׳ תשובת ר״ש בן עלי [תרביץ, א׳, ב׳, 82 , תר״ץ]), 
ודעות שונות נאמרו בעניין זה (ר׳ ביבל׳), וכן בשאלה שלא הוכרעה 
אם היתד. הס׳ במקורה, בתקופותיה הראשונות, בידים ממש, או 
בקריאת שם בלבד (ר׳ סנ ׳ י״ד, ע״א וירר שם), כלומר: במינוי, 
וכיום נוטים לחשוב כדעה השניה. 

דעת הרמב״ם היא ש״אם הסכימו כל החכמים שבא״י למנות 
דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להם לדון דיני קנסות 
ויש להם לסמוך לאחרים" (הלכות סנ׳ ד, י״א), אך הוסיף: "והדבר 
צריך הכרע" (שם). נסיון נודע לחדש את הם׳ בא״י, על יסוד 
דברים אלו, נעשה בידי רבי יעקב בירב (ע״ע) בצפת במחצית 
הראשונה של המאה ה 16 , והדבר עורר מחלוקת סוערת (ע״ע חביב, 
ר׳ לוי אבן־). וע״ע סנהדרין: רבנות. 

ח. י. בורנשטיין, משפט הס׳ וקורותיה (״התקופה״, ד. 394 — 426 ), 
תרע״ט: א. אפטוביצר, מחקרים בספרות הגאונים, 114 ואילך, תש״א! 

ח. אלבעק, ס׳ ומינוי ובית דין(ציון, ח׳), תש״ג: י. כץ, מחלוקת הס׳ 

בין רבי יעקב בירב והרלב״ח (ציון, ט״ז), תשי״א! מ. ברויאר, הס' 
האשכנזית (ציון, ל״ג). תשכ״ח: מ. בר, ראשות הגולה בבבל בימי 
המשנה והתלמוד, 106 — 117 , תש״ל: ■ן* 6 ■!! 21 ,ז 6 ו 8301 .ז\\ 
- 011/1 ) . 5 ,תמגוחו״א .( ; 1894 ,(^^^זג xxx .!ע\ 3 > 4 ז) ה- 1 ב 30 7001x01 ) *סחססמסא 10001 :זר. 0 מ 6 ז 10 ) המטפלת בעי¬ 
קר בפיקוח על ביצוע הוראות האמנות (אך אמצעי הפיקוח העומדים 
לרשותה אינם מספיקים). המדינות חייבות למסור למועצה מדי שנה 
בשנה מראש אומדן של כמות הסר,"מ שתזדקקנה להם, הודעה על 
הכמויות הנמצאות ברשותן, ונתונים סטטיסטיים על הייצור, הצרי¬ 
כה וההחרמות. למעשה מטילה האמנה את מרבית תפקידי הפיקוח על 
המדינות עצמן, בין־היתר ע״י הטלת ענשים כבדים׳ בהתאם לתחיקתן 
הפנימית, על המשתמשים לרעה בם״מ, והגבלות על הסחר בס״מ 
והחזקתם (באירן מוטל עונש מוות על מי שמורשע בעבירה הקשורה 
בייצור ובסחר של ם״מ). 

ב 1972 נעשה נסיון להרחיב את סמכויות הפיקוח הישירות של 
המועצה, אך פרוטוקול זה עדיין אינו בתוקף. 

ב 1971 נחתמה בווינה אמנה (שטרם נכנסה אף היא לתוקף) 
בדבר פיקוח על ם״מ סינתטיים ( 100 ) 60 ־ 0008 1008 ]גא 1 ) 0110 ; 1 
801551:30068 10 ק 01:1-0 ! 01 ץ 5 ? סס) אשר עיקר מטרתה הוא להחיל את 
הדינים הקיימים לגבי 0 ״מ גם על סמים אלה. באותה שנה הקים 
האו״ם קרן מיוחדת למלחמה בשימוש לרעה בס״מ. 

המשפט בישראל בנושא הסה״מ נקבע בפקודת הסמים המסו¬ 
כנים מ 1936 , האוסרת על יבוא, יצוא, עיבוד, הספקה, ייצור, סחר, 
החזקה ושימוש ב 0 ״מ. בתי המשפט בישראל נוטים להחמיר בענשים 
הן של סוחרי 0 ״מ והן של המשתמשים בהם. ענשי מאסר של 5 
שנים ויותר הוטלו על העבריינים. 

171011011 ) 71 ־ 111101 : 1943 , 01 ־ €07111 112 ־ 07 1711 0 ; 7 ? 1 x 110 11 01 ,£־ 1 סכ 1 ח 8.0 . 6 

.; 1132113.11 ג 0 י ס . 5 ; 1965 ,(.!(!ע? . 1 < . 0 ) 112$ ־ 01 00110 ־ 11 ) 1 ^ / 0 01 ־ €07111 

00110 $ ־ 11 )/ 7 11 ) 071011 12 ( 0 ! 111 , 011 ^ 1 .) ¥11 \ . 0 . 1 ; 1967 , 2 $ 10 >' 77 07112 7/10 
. 1970 ,( 31 1,3\^, 1X17 ת 3110 תז 1£ ת 1 }ס 1 ו:תזע 0 { מ 103 ז€תז^/) € 0711101 

א. ב.־ז.-ר. לס. 

סמ י 01 לן י , אלע?ר ־^ץ> 81 ח 1 רחג 5 0 ־ 3231 ^ 1 — ( 1882 — 1959 ), מלחין 
אמריקני׳ יליד רוסיה, יהודי. למד מתמטיקה ופילוסופיה 
בלנינגרד (אז פטרבורג) והלחנה אצל רימסקי-קורסקוב (ע״ע). היגר 
לניו־יורק ב 1923 ומונה מדריך מוסיקה בביהכ״ג הרפורמי "עמנו¬ 
אל" ב 1924 . במשרה זו כיהן עד מותו. ביצירותיו מתגלה שטף 
מלודי רומנטי בצד הרמוניות חדשניות. הלחין, בין היתר, 5 סימפוניות 
(האחרונה מכונה "ירושלים, עירם של שלמה ושל ישו") ופרקי 
תפילה למקהלה לתמליל עברי. ם׳ עסק אף בניצוח על מקהלות 
והרבה להרצות ולכתוב בשביל כתבי-עת באה״ב ובאירופה. מספריו: 
ז ג( 1 •!סס ) 0 10510 *? (״המוסיקה של ימינו״), 1932 , 1156 ) 0 0 ! 5 ס 1 \ 
1511516 1:116 1 ! 0 ג 71101:1:0 > (״המוסיקה של הגטו ושל התנ״ך״), 1934 . 

. 1930 ,' 401 '/ 0 ' 11 €11110 1 ) 1311 ׳ 0161 ^ 0001 ,. 5 ״ 1 ,. 11 01 5011 ? ס!, . 0 

סמיסלוב, וסיילי — 3 ס 1 ע) 1 < 11 ! 01 — (נר 1921 , 

מוסקווה), מגדולי השחמטאים בעולם. בן 15 היה לאלוף- 
הנוער של בריה״מ וכבן 17 כבש, בצורה דרמתית, את אליפות 
מוסקווה, בהכותו יריבים מנוסים, בכללם רבי-אמנים, וזכה לתואר 
אמן; אח״כ — רב־אמן; פעמיים — אלוף בריה״מ. ב״קרב הכתר" 
( 1948 ) על אליפות העולם, אחר מות אליוכין (ע״ע), תפס את 
המקום השני, לאחר בוטביניק (ע״ע, כר׳ מילואים). ב 1954 סיים 
בתיקו ( 12:12 ) דוקרב עם בוטביניק על אליפות העולם, ב 1957 
כבש ממנו את התואר, אך ב 1958 הכהו בוטביניק בדוקרב גומלין. 
משחקו מצטיין בשילוב בלתי־מצוי של כושר תחבולני מעולה והבנה 
עמדתית דקה, ס׳ עוסק במוסיקה, והוא בוגר הקונסרווטוריון של 
מוסקווה. 



127 


סמיוז, אדם — סמיוז, ג׳וז!ז 


128 


סמית, אדם — 11 ) 3011 ותב^ — ( 1723 , קרקלדי [סקוטלנד] — 
1790 , אדינבורו 1 ), כלכלן סקוטי, מייסד מדע הכלכלה המו¬ 
דרני. למד באוניברסיטות גלאזגו ואוכספורד. ב 1751 — 1763 היה 
פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת גלאזגו. ב 1764 — 1766 היה בן־ 
לוויתו של הדוכס מבאקלו ( 811001611011 01 6 ) 01 ( 1 ), בנו של טאונזנד 
(ע״ע), במסעותיו באירופה, שם פגש את טירגו וקנה (ע׳ ערכיהם) 
והושפע מהפיסיוקרטים (ע״ע). ב 1778 חזר לסקוטלנד כנציב הממונה 
על המכס ובילה את שארית ימיו, עטור תהילה, באדינבורו. לפני 
מותו ציוה לשרוף את כל כה״י שלו, ולא נותרו בידינו אלא מעט 
הספרים והפרסומים שראו אור בימיו. 

עיקר פרסומו של ס׳ בשל ספרו המונומנטלי 0 ) 10 ץז 1 ג 1 ! 0 ח 1 

1008 ) 73 < ) 0 11 ) ¥631 *י 1116 0£ 030565 3001 6 ) 0 ) 1813 116 ) ("חקירה 

בטיב עושר העמים וסיבותיו"; נודע בשם המקוצר: "עושר הע¬ 
מים"), 1776 , שנחשב לאבן היסוד של הספרות הכלכלית הקלאסית 
ושימש מורח-דרך לדורות הכלכלנים שבאו אחריו. הספר זכה, 
בזמנו, לפרסום ולהשפעה בהיותו כתוב בפשטות ובענייניות ומשום 
שדן בבעיות שהעסיקו את בני דורו: המשטר הקולוניאלי, המרקנ־ 
טיליזם (ע״ע), משטרן של חברות הסחר הגדולות, מסים ועבודה. 
חשיבות יתרה נודעה לספר בהיותו הראשון שבו רוכזו רעיונותיהם 
של הכלכלנים והמדינאים בני דורו של ס׳ וקודמיו. 

ב״עושר העמים" חקר ס׳ את הנןכניזם החברתי המביא לכלל 
הרמוניה את פעילותם של הפרטים במשק, אע״פ שכל אחד פועל 
לטובתו והמשק מספק לכל המשתתפים בו את מבוקשם. לצורך 
דיון זח הניח ס׳ הנחות מציאותיות לגבי אפיו של האדם הפועל 
במשק: בפעילותו הוא מחפש את התועלת האישית שלו; הוא מעדיף 
להיטיב לזולתו; יש בו יצר טבעי לחירות, לבעלות על רכוש ולמסחר. 
במסגרת הנחות אלה מגדיר ס' את תכלית הפעילות הכלכלית 
כשאיפה לשיפור מצבו החמרי של הפרט. 

מקור עשרה של האומה, לפי סברת ס׳, ב״עבודתה השנתית״ — 
שהיא סה״כ עבודת הפרטים במשק הנאלצים לעבוד כדי להיטיב 
לעצמם. העבודה היא אפוא המקור הבלעדי של העושר. פדיונה 
יגדל אם תתנהל ע״פ עקרונות של חלוקת עבודה והתמחות. על 
עקרונות אלה משתית ם׳ את תורתו. חשיבות נוספת לחלוקת העבודה 
בכך, שכל פועל שעוסק בפעולה אחת נעשה מיומן בה, ונחסך זמן 
כשאין מעבר מפעולה לפעולה, ובדרך־הטבע, מתוך נסיונו הרב 
של הפועל הוא משכלל את תהליך עבודתו. אך זו גם סיבה לטמטומו 
של העובד שנעשה סגור בד׳ אמותיו. חלוקת העבודה מאפשרת 
ומצריכה חליפין בין הסחורות המיוצרות. החליפין כרוכים בש¬ 
אלת ערכיהם היחסיים של הסחורות המוחלפות! מכאן הגיע ס׳ 
לדיון בתורת הערך ובתורת המחירים, בשאלות של שכר הוגן, ברוו¬ 
חים וברנטה, בתורת הכספים והריבית ובהצבר ההון; כל אלה 
הפכו ליסודות ולנקודות-מוצא בתאוריה הכלכלית הקלאסית, שבאה 
אחריו. 

בתחום המסחר טען ם׳ שהמערכת הכלכלית המושתתת על 
האינטרסים האישיים של הפרטים במערכת מגיעה לשיווי־משקל 
יציב בעזרת "יד נעלמה" שקיימת בטבע והיא שמקצה באופן א(פטי- 
מלי את גורמי הייצור בין ענפי המשק השובים בתנאי רווח ושכר 
אחידים ובמחירים השווים, בטווח הארוך, לעלות הייצור. ביסוד 
תפיסה זו הניח ם׳ התחרות משוכללת בין גורמי הייצור ובין הצר¬ 
כנים׳ וניידות מלאה של גורמי הייצור. אולם, ס׳ ידע שמצב זה אינו 
ו־אלי — כי ניגודי אינטרסים בין היצרנים, מונופולים וחוקים 
מפלים אינם מאפשרים פעולות חפשיות בשוק. עם ביטולם של 
אלה, טען ם/ יתוקנו חלק מהליקויים הקיימים והשוק יגיע למצב 
האופטימלי של ניידות והתחרות מושלמות. 

בתחומים בהם חירות כלכלית אינה פותרת את בעיות אי-הצדק 
החברתי ויתר ם׳ על החופש הכלכלי למען תיקונים סוציאליים. לפי¬ 


כך היה מוכן לקבל את פעילות הממשלה (אף שהיא נוגדת את 
החופש הכלכלי המיוחל) ויעד לח תחומי-פעולה נרחבים אף לפי 
מושגים מודרניים. 

ם' נחשב לנביא הליברליזם הכלכלי גם משום שהגן על הסחר 
הבין־לאומי בדחותו את השיטה המרלןנטיליסטית בשל להיטותה אחר 
צבירת מתכות יקרות ומאזן מסחרי חיובי ובשל העדפתה את 
הפעילות המסחרית, שנחשבה בעיניו כבלתי-יצרנית; הוא נטה לצד 
הפיסיוקרטים שהעדיפו משק כמעט אוטרקי׳ מבוסם על עבודה. 
אולם, ס׳ היה ראליסט והבין ש״בטחון עדיף על שפע" ולכן הסכים 
עם קיומם של "חוקי השיט" המרקנטיליסטיים משום הגנתם מפני 
יבוא מתחרה, והשאירם כחריגים במערכת הכלכלית התקינה. 

השפעתו של ם׳ כבר היתד. עצומה בימיו, אך עיקרה בבסיס 
שהקנה לכלכלנים שבאו בעקבותיו. אולם, ם׳ כתב על חברה חקלאית 
ולא חזה את בוא התיעוש, אף שהאסכולה הליברלית של תקופת 
המהפכה התעשיינית ראתה בו אב רוחני. כחניך הרציונאליזם הסקו¬ 
טי האמין ם׳ שהפרט איננו פועל לפי מאווייו בלבד אלא לפי הכללים 
של סדר טבעי נתון, אולם, במעשיותו התאים עקרונות קשוחים 
לחיי היום־יום. 

עד היום לא נכתב ספר במדע הכלכלה שהשפעתו כה רבה כספרו 
של ס׳ "עושר האומות". 

כתביו האחרים שראו אור: - 6 ׳\ 86 , 01106 ? , 1151:106 ( 00 8,60111165 
5 נ 0 ז.\ 7 3001 006 (״הרצאות על צדק, משטרה, הכנסה וצבא״) — 
סיכום הרצאותיו של ם׳ שניתנו ב 1763 באוניברסיטת גלאזגו 
ונכתבו ע״י תלמידו וראו אור ב 1896 ; - 86011 31 ־ 101 \ ) 0 זגז 60 ו 1 ' 1 
5 ) 0160 (״תאוריית הרגשות המוסריים״), 1759 . מהדורה מקובצת של 
כתביו, ב 5 כרכים, הו״ל ע״י )ז 3 ׳ 6% ) 8 .ם, 1963 2 . 

וע״ע כלכלה: תולדות המחשבה הכלכלית, עמ׳ 861 . 

ש. ז׳יד-ש. ריסט, תולדות המשנות הכלכליות א—ב (מפתח בערכו), 

תשי״א ו . 3.5 ,(.!>*) \ 2101 ) ./ג./ ; 1895 ,. 3.5 / 0 * 1 * 1 .! 

\ 65$01 [ 0 ' 1 ? 0713 36711 * $11 05 . 3.8 , 80011 ״מ .¥\ ; 1928 , 1926 — 1776 

^>ן! 1 ) 515 ^ 37101 £€071071110 / 0 /(• 1115101 ,־ £ 1 :ז 6 קךחנ 8011 1 .\.{ ; 1937 

,(.¥ . 8 . 1 ) 111 ) 121 ^ 01 £€071017110 7120x1 ץ 1315101 , 11011 .,£ ; 1954 ,(,¥ . 8 

. 3.8 ,■ 1101 ( £001 .מ ;(עבר׳: תולדות המחשבה הכלכלית׳ תשכ״ו) * 1956 

,( X1 י ז^ 10 ׳\ £0 13181017 £0011011110 ) 011111077 ( £61 171311517101 1176 1 ) 077 

. 1968 ,. 5 . 3 ,ץגז 0 : 1960 ,. 8 . 3 / 0 13 ( 0 ^\ 7/10 י ץ 4 ? . 0.11 ; 1958/9 

י. דו. 

סמית, ג׳חף - ! 1 ) 8011 ! 1 ^ 056 ( — ( 1805 , שרון [מדינת ורמונט] — 
1844 , קרתיג׳ [אילינוי]), מייסד עדת המורמונים (ע״ע) 

ונשיאה הראשון. מצעירותו נתגלה כאדם בעל רגש דתי עמוק שטען 
לחזיונות אלוהיים. ב 1823 , בהיותו בן 17 בלבד, גילה לו, לפי עדותו, 
מלאך אלוהים (הקרוי בפיו מותני) את דבר קיומם של לוחות הזהב 
המתארים את האינדיאנים כצאצאי בני ישראל שהפליגו בדרך הים 
לאמריקה. לאחר גילוי לוחות הזהב בקרבת העיר פלמירה (מדינת 
ניו יורק), תירגם ם׳ בסיועם של 6 מעתיקים את תוכן הלוחות 
מ״מצרית מתוקנת", בעזרת "אורים ותומים" (שנתגלו אף הם במ¬ 
קום); עם השלמת המלאכה פרסם, ב 1830 , את ״ספר מורמוך ( 80010 
000 ״ 10 \ 01 ), שנתקדש בעיני כת המורמונים כבשורה נצחית וכאחד 
ממקורות האמונה. באותה שנה ( 1830 ) יסד בפאייטה (מדינת ניו 
יורק) את כנסיית המורמונים בשם 0£ ) 01015 6505 ( 0£ ! 01 ) 010 
5 ) 8310 ץ 3 ם-) 6 )) 3 ? ("כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים") 
שייחודה לדעתו בשיבה לאמונה הנוצרית המקורית. ייסוד העדה 
עורר התנגדות ציבורית גדולה, בעיקר על רקע השוני הפוליטי והדתי- 
חברתי. אף כי דבר ה״התגלות" של ס/ בעניין התר הפוליגמיה, 
לא פורסם ברבים אלא 8 שנים לאחר מותו ( 1852 ), ידוע כי קיים 
ריבוי נשים. מפאת יחסה העוין של האוכלוסיה, נאלצה העדה לעקור 
מניו יורק לאוהיו, למיזורי ואח״ב לאילינוי. ב 1844 הגיעה התפרצות 
אלימה זו לשיאה עם הרצחו של ס׳ ע״י המון אנטי־מורמוני נסער, 
אשר פרץ לבית-הכלא, שבו נעצר ס׳.— בין כתביו האחרים 80010 .!/ 



129 


סמית, ג׳וזף — סמיתסון, ג׳ימז 


130 


0£ €70667 £16 ] 0£ 5 ) 0160 660 005 76 ) £06 5 ) 160 ־ 10 ) 130 ־ 10 ־ €00 0£ 

€76151 (״ספר המצוות לניהול כנסיית ישו״), 1833 ; 3061 6106 ) 006 

831015 ץ 66-03 )) £3 1116 0£ 611 ־ €£101 1116 0£ 5 ) €0066030 ("תורה 

ובריתות של כנסיית קדושי אחרית הימים״), 1935 . 

; 1945 ,. 3 ./ /ס ?{ 71 ? 7/1 :׳(■ 01 ? 41$ \ 1 ץ 4 \־ $( 711011 ־ ס/'/ , 11€ ) 0 ז^ . 1 \ .? 
?? 7/11 ? 7/1 ,זעס&׳זג? . 7 .? ; 1958 ,$ה 120 ז 01 ^ 1 ? 7/1 י £3 ( 1 י 0 ,?ר 1 

. 1964 ,. 5 ./ 10111 ^ 00 / 0 1$ ) 1 ? 7 0 \\ 

צ. בר. 

סמית, סורג , — ו 1 ) 1 מ 81 ס§זס 0 ס — ( 1840 — 1876 ), מזרחן אנגלי, 
מיוצרי מדע האשורולוגיה (ע״ע, כר׳ מילואים, עם׳ 606 ). 

בן דלת-העם; מקצועו היה הכנת תחריטים לשטרות־כסף. בהמלצתו 
של סר הנרי רולינסון(ע״ע) הורשה לעיין בלוחות אשוריים במוזיאון 
הבריטי ולמד בעצמו לפענח את כתב־היתדות. במרוצת הזמן נתמנה 
עוזר במחלקה האשורית של המוזיאון. הלוחות שפענח מספריית 
אשורבניפל (ע״ע) זרו אור חדש על תולדות מסופוטמיה, שליטיה, 
ספרותה ודתה. במיוחד התפרסם בגילוי סיפור המבול ממקור אכדי 
שמצא בלוח ^ x של עלילות גלגמש (ע״ע). התגלית עוררה עניין 
ציבורי רב בחקר האשורולוגיה ( 1872 ), והוא נשלח לחפור בנינוה 
מטעם העתון ״דיילי טלגראף״ ( 1873 ). ב 1874 וב 1876 המשיך, 
בשליחות המוזיאון הבריטי, לחשוף את ספרייתו של אשורבניפל, 
בהשלימו את גילויי א. ה. ל^רד (ע״ע) והורמוזד רסאם. במסע 
האחרון חלה ומת בחלב. 

גדולתו של ם׳ בפענוח תעודות, ובכך עלה על מרבית האשורו- 
לוגים בדורו. בין השאר אף פענח את הכתב הקיפרי וקבע את 
אפיו הסילאבי. ם׳ הניח יסוד למהדורה ביקורתית של כתובות תגלת־ 
פלאסר 111 , סנחריב ואשורבניפל, ובספרו וחץ 00 ק£ 130 זץ 5$ !/ 7116 
€3000 , 1875 , קבע את יסודות הכרונולוגיה האשורית צאלף הראשון, 
שעיקריהם עומדים עד היום. כתביו האחרים: 6616$ ׳\ 1560 ט 130 זץ 55 .\ 7 
(״תגליות אשור"). 1875 ; 10013 י 8375 0£ ץ 06 ) £315 , 1877 : 3 ! 6 ץ 55 .\), 
= 1890 . 

. 1925 , ^ 010 \ץ^ 4$$ / 0 $$? 10£1 ? 1 > 1 ז £1 ?* 71 ? 7/1 .\נ .£ 

0 מ י ת, ג , (״!*( , — ו 11:1 רח 5 דת 2 ^ £6 ־ 0€01 ־ 511 — ( 1856 — 

1942 ), סקוטי, חוקר בתחומי המקרא ותולדות א״י. את 
השכלתו רכש באדינבורו, טיפינגן ולייפציג, וערך מסעות בא״י, 
סוריה ומצרים, ב 1892 נתמנה פרופסור לעברית ולמקרא ב 66 ־ 71 
€011686 €70667 בגלאזגו, ובשנים 1909/35 עמד בראש אוניברסיטת 
אברדין. לפרסום זכה בעיקר בזכות ספרו - 060 1631 ־ 7115101 7116 
73011 ץ 3101 1116 0£ ץ 7 ק 863 ("הגאוגרפיח ההיסטורית של ארץ 
הקודש״), 1894 . שי״ל ב 25 מהדורות. בחיבור זה העלה בצורה 
שיטתית את השפעת הגורמים הגאוגרפיים על התרחשויות היסטו¬ 
ריות׳ אך לעתים ניכרת בו הפלגה, תוך המיית־לב. בין ספריו האח¬ 
רים : 1 ) 730 ץ 7701 116 ) 0£ ץ 7 ק €60£63 1631 ־ 01 ) 7115 116 ) 0£ ז. 13 )\ 1 
(״אטלס לגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש״), 1915 ! - 11 ־ 161 
76 ) 001 ־ £1 017 ] 711$ 1 ) 30 £600001165 ,ץ £1 י 3£ ז 0£ ק 70 76 ) : $31601 
70 .( 7 0 ) 710165 ) £311168 (״ירושלים — טופוגרפיה, כלכלה 

והיסטוריה מימי־קדם עד שנת 70 לסה״נ״א 1907/8 . כן חיבר פירו¬ 
שים לדברים, ירמיהו ותרי-עשר. 

סמ י (" 1 ׳ ויילים — 7 ) 8011 11301 !ף\\ — ( 1769 — 1839 ), גאולרג 

אנגלי. הוא קבע לראשונה את סדר שכבות־הסלעים באנגליה 
וע״י בך הניח יסודות למדע הסטרטיגרפיה (ע״ע). כונה "אבי הגאו־ 
לוגיה האנגלית", ונחשב כמניח יסוד הגאולוגיה כמדע. 

את השכלתו רכש בלימוד עצמי. התחיל לעבוד כמודד־עוזר ובגיל 
25 הוסמך כמודד ומהנדס מכרות ומים. לרגל עבודתו נדד לארכה 
ולרחבה של אנגליה וצבר ידיעות רבות על טיבם׳ תפוצתם ושיכובם 
של הסלעים. מתוך כך גילה, כי המאובנים למיניהם, הכלולים בסל¬ 
עים, מיוחדים לכל קבוצה של שכבות לפי סדר התהוותן ויכולים 


על-כן לשמש כסימני־הכר לזיהוי שכבות ואף לקביעת גילן היחסי. 
תגלית זו קידמה הרבה את התפתחותה של הגאואגיה. את פרסום 
תורתו דחה זמן רב, ומסר את עיקריה ב״לוח השכבות״ ( 0£ 73716 
1800 , 3 ) 803 76 )), שהועתק ביד בכמה העתקים והיה עובר בחוג 
מצומצם של מעוניינים. רק ב 1915 סיכם אח תוצאות מחקרו במפה 
גאולוגית של אנגליה. 

0 מ י ת, סי" 1 י ל י ! 2 ס י ז*נ י — 7 ) 8011 ׳{ 516106 9111301 \\ ־ 511 — 
( 1764 — 1840 ), מפקד־צי אנגלי; הצטרף לצי המלכותי בגיל 
13 ! קצין מ 1780 . שירת בפיקוד הוד (ע״ע) ורודני בקרבות בים 
הקאריבי ב 1781/2 . התנדב לצי השוודי והצטיין במלחמה נגד רוסיה 
( 1790 ). בשליחות הוד שרף ב 1793 אניות ומתקנים בבסיס הצרפתי 
בטואן; בהעזה נדירה פרץ — למטרות מודיעין — לנמל ברסט, 
וב 1796 חדר לנמל סן, אך נשבה בחזרו. לאחר שנתיים ברח משביו 
בפאריס, ונתקבל כגיבור באנגליה. 

בפעולתו אח״כ במזרח הימה״ת התבלט בעצמאותו, שעוררה עליו 
את חמת מפקדיו. במארס—מאי 1799 עמד בראש שייטת קטנה 
בחוף א״י, ומעל סיפון אניית־המערכה ״טיגר״ ( 71866 ; 80 תותחים) 
ניהל, בתמיכת ג׳זאר (ע״ע) פחה, את הגנת עכו (ע׳ כרך ד, ענד 
497/8 ) בפני נפוליון. בפיקודו נתפשו 7 אניות צרפתיות שהובילו 
תותחי-מצור לעכו. אניותיו הפגיזו קשה את הגייסות הצרים וחיפו 
על הבאת תגבורות תורכיות בדרך הים. בכך הכשיל ס׳ את מצור 
עכו וגרם לנסיגת הצרפתים למצרים. למעשה, ם׳ היה האיש שחסם 
בפני נפוליון את הדרך למזרח, ובכך שינה את מהלך ההיסטוריה. 
הוא קיבל את תודת הפרלמנט האנגלי ומענק כספי גדול. 

ב 1801 השתתף ס׳ בנחיתה האנגלית באבוקיר (מצרים) ונפצע. 

הוא נבחר לפרלמנט, אך חזר לשירות. ב 1804 הפגיז ברקטות שייטת־ 
נחיתה צרפתית בשפך הריין. כתת-אדמירל (מ 1805 ) הפגיז את 
הצרפתים בבולון (בחוף התעלה), חדר לבסיסים בנאפולי, והנחית 
חיילים בחוף קאלאבריה (דרום־איטליה). ב 1807 הבקיע דרך הדר¬ 
דנלים לקושטא, אך השגיו בטלו בגלל היסוסי מפקדו, דאקולרת. 
ב 1808 הטיל הסגר על ליסבון! הוא הכריח את משפחת המלוכה של 
פורטוגל לנטוש את ארצה והובילה לברזיל. ב 1810 נעשה סגן- 
אדמירל, ואחר פעל כסגן־מפקד עליון בימה״ת. בקרב וטרלו (ע״ע) 
השתתף כלוחם־רגלי. בשל סכסוכיו הבלתי־פוסקים עם עמיתיו, 
מפקדים ודיפלומטים, נעשה אדמירל רק ב 1821 . ב 1830 נהיה גם 
לגנרל בצבא־הנחתים. לבסוף השתקע בצרפת ושם מת. ם׳ היה שחצן 
ותיאטרלי, אך בעל יזמה ואומץ בלתי-רגילים. 

,. 5 . 5 .?ז ז 51 11 ) 111111 ) 4 / 0 ?? 11 ? 1 ) 5$011 ?- 1 ' €01 1 ) £111 ?/ 71 ? 771 ,^ג 0 זזב 8 .ן 

י * 1€ >ח 1 ) 11 ז 1 )< 1 ? 7 ? 1/1 111 י ח $0 ז£[)ח\ 4 . 0 ; 18 * 18 , 1-11 

. 1952 ,(.*.$ 

פ. ם. 

סמיתסון, ג׳יהז — 7500 ) 8601 30165 ! — ( 1765 — 1829 ), מדען 
אנגלי ומייסד המכון הסמיתסוני בוושינגטון, אה״ב. ם׳ 

היה בנו הבלתי־חוקי של דוכס נורתמברלנד, למד באוכספורד ופרסם 
מאמרים בכימיה ומינרלוגיה. ם׳ הוריש את כספו לאחיינו וקבע 
שבמקרה שהאחרון ימות ללא יורשים יועבר הכסף לידי ממשלת 
אה״ב להקמת מכון מדעי. התרומה היתד, בסים למכון הסמיתסוני 
(המה״ס) ( 100 ) 0 ) 1 ) 105 7500130 ) 5011 ; ע״ע מוזאון, עמ׳ 407 ). מכון 
זה נוסד ב 1846 וכולל מכוני מחקר רבים וחשובים במדעי הטבע, 
החברה והאמנות ומצפה כוכבים. למה״ס שייך גם המוזיאון הלאומי 
האמריקני המתחלק למדורים אחדים: הנדסה, תולדות התעופה, 
מדעי הטבע, אמנות, היסטוריה צבאית ועוד. 

המה״ס מנוהל ע״י חבר נאמנים שעמו נמנים נשיא אה״ב וסגנו, 
חברי ממשלה, השופט העליון, שלושה סנאטורים, שלושה חברי בית 
הנבחרים ושישה אזרחים נבחרים. 

פעילויותיו הראשונות החשובות של המה״ס היו איסוף צמחים 


131 


סמיתפון, ג׳ימז — סמנטיקה 


132 


ובעלי חיים ממערב אה״ב והגדרתם, איחוד שיטות חיזוי מזג-האוויר 
וארגונן והדפסת פרסומים וכת״ע מדעיים שמטרתם חילופי מידע 
בין־לאומיים. המדי״ס מפרסם 13 פרסומים חשובים בשטחים שונים. 

,./. 5 * 171 י ץ£וזזט 0 . 0 ; 1914 ,. 5 .] / 0 .^ 810 <ץ 6 )£ח 3 ^ 1 .?. 8 

. 1970 ,.!. 5 1€ ( 7 י ־ 5€1 ו( 00 . 14 .? ; 1964 

סמנוב, דקולי ניקוליויץ׳, ע״ע סמיונוב, ניקולי ניקוליויץ/ 

סמנטילןה (מיוד ״סימן״ [" 5120 ״]) בבלשנות (ע״ע, עמ׳ 
971 ), חקירתה של המשמעות. במונח, במובנו זה, השתמש 
לראשונה הבלשן הצרפתי מישל בראל (ר׳ ביבל׳) ב 1883 . ס׳ מכוונת 
בדרך־כלל למחקר של משמעויות־המלים, אולם יש שהיא עוסקת גם 
במשמעות של יסודות לשוניים, שמקומם מעל או מתחת לדרג 
המלים: נטיות. סיומות ( 65 * 1 ))ס 5 ), קבוצות תחביריות, משפטים 
טפלים, משפטים שלמים, וכיו״ב. חוץ מהבלשנות משמש המונח 
לציון מקצוע פילוסופי: אותו תחום של תורת־הסימנים, שבו נח¬ 
קרים היחסים שבין הסימנים ובין העצמים שעבודם הם באים. חשובי 
הדוגלים בגישה זאת הם ר, קרנם (ר׳ להלן, עמ ׳ 133/4 ), הגורם 
שבעיות פילוסופיות הן ביסודן בעיות בתחום הלשון ושיש לחקור 
כיצד סימנים קשורים לעצמים שהם מתארים, וצי. ו. מורים( 165 ־ 01131 
15 ־ 1 ־ 1401 .^\), מחבר 81£115 ) 0 ' 3 ־ 11601 ?' 1116 ) 0 000113110115 ? ("יסודות 
התאוריה של סימנים״, 1935 ) ו 81205 7311001 812115 6001 ^ 812115 
(״סימנים על סימנים על סימנים״, 1948/9 ). קיים אף מקצוע, המכונה 
"ם׳ כללית", שעניינו השימוש ללא הבחנה בהפשטות וביישומים 
מוטעים אחרים של הלשון, כדעת החוקרים. היסוד לתחום הזה הונח 
ע״י א. קוז׳יבסקי (״ 51 < 1 ץ 2 ז £0 !) 6 ־ 1 ) £1 , 1879 — 1950 ), שהשתמש 
במונח ם׳ כציון לחקר הדרכים הרבות שבהן משפיעות משמעויותיהם 
של מלים וסמלים אחרים על תגובות בני אדם לסביבתם ותגובת 
איש לרעהו. הבעיות שהוצגו על ידו נידונו ע״י ם. צ׳יס (:!■ 81031 
011356 ) בספרו 5 (>ז 0 ^\ )ס ץ 31111 ־ 1 \ד 1716 ("עריצותן של מלים", 
1938 ), ומוסיפות להעסיק את ם. האיאקאוה ( 3 ^ 3113 ׳ל 13 ? 8301061 ), 
שחיבר מספר ספרים בענייני לשון, ביניהם 4630102 ? . 356 ע 3112 ? 
׳ 113 ־ 43101 ? (> 30 (״לשון, משמעות ובגרות״, 1954 ). 

בעיית יסוד בכל מחקר בתחום הס׳ היא מושג המשמעות. נוהגות 
שתי גישות: ( 1 ) השיטה האנליטית (כוונתית ] 601131 ־ 61 ) 6 ־ 1 ], סימונית 
[ 60013110031 !>]) מנסה לפרק את המשמעות למרכיביה. כך מבחינים 
אוגדן וריצ׳ארדז (ר׳ ביבל׳) בשלושה אלמנטים: "סמל" ( 01 למזץ$), 
״מחשבה״ (! 1100811 !). או ״כוונה״ ( 61166 ־ 61 ) 6 ־■), ו״מכוון" (: 61 - 611 ) 6 ־ 1 ) 
— או כדי להשתמש במונחים פשוטים יותר: ״שם״ ([ 03016 ] המלה 
המדוברת והכתובה), ״מובן״ ([ 056 56 ] המידע המועבר ע״י השם), 
וה״דבר״ ( 111081 !] התופעה שאליה מתייחסים). "משמעות" עשויה, 
אם כן, להיות מוגדרת כיחס הדדי בין שם למובן, יחס המאפשר 
להם להזכיר זה את זה. ( 2 ) השיטה הביצועית ( 3110031 ־ 01161 ) או 
ההקשרית ( 00016x1031 ) מתעניינת יותר בשאלה, כיצד פועלת המש¬ 
מעות מאשר בשאלה מה היא. שיטה זו נוטה להקנות מעמד שווה 
למשמעות ולשימוש, או לכללים שעליהם מושתת השימוש. בהתאם 
לנוסחה הידועה של ויטגנשטין (ע״ע), "משמעות של מלה הנה 
שימושה בשפה". היו גם נסיונות "למדוד" את משמעותן של מלים 
בכך שביקשו ממרואיינים למקם אותן בסולם מדורג במקום הנראה 
להם כמתאים; אח״כ הוזנו התוצאות למחשב כדי לקבוע את המש¬ 
מעות הכללית ביותר של כל מונח. 

ם׳ בלשנית מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות בהתאם להתרכזותה 
במלה הבודדת או ביחסים שבין המלים (ס׳ מבנית; וע״ע בלשנות, 
עמ׳ 971 — 972 ). לכל ענף יש מרכיב תיאורי ומרכיב היסטורי (ע״ע 
בלשנות, עמ׳ 976 ), הם׳ התיאורית של מלים נפרדות מבחינה כין 
מצבים סמנטיים פשוטים, בהם מדובר בשם אחד ובמובן אחד, ובין 


דגמים מסובכים יותר. חקר מצבים סמנטיים פשוטים מעורר שלוש 
בעיות מרכזיות: 

( 1 ) ״מוטיווציה״: טיב היחסים שבין שם לבין מובן. מלים מסו¬ 
ימות חסרות מוטיווציה, הן "אטומות" ( 106 ! 3 ת 0 ), בלי שום קשר 
בין צורתן לבין משמעותן (לדוגמה: ספר, לכתוב, כחול); אחרות 
שקופות, תוצאות מוטיווציה ( 1 ) 010116316 ) אם בלבושן ההגאי (מונ¬ 
חים אונומטופיאיים: רשרוש, לדוגמה) אם במבנן הדקדוקי(שחק—ן 
= שחקן) ואם בהתבססותן על מטאפורה או על כל דימוי אחר 
(אדם שנון). ( 2 ) "מעורפלות, סתמיות": הגורמים השונים המבי¬ 
אים לחוסר דיוק במשמעות. ( 3 ) ״טונים עיליים״ ( 65 ח 0 !ז 6 ׳\ 0 ): 
הוראות־לוואי (קונוטאציות) רגשיות; קשר למערכת־צלילים (רגיס־ 
טר) מסוימת, לרובד חברתי מסוים או לרמת־דיבור מסוימת. 

מצבים סמנטיים מסובכים נוצרים כאשר שם אחד מתקשר ליותר 
ממובן אחד. קיימים שני טיפוסים מרכזיים, אף כי אין ביניהם סייג 
ברור: ( 1 ) מלה אתת בעלת מובנים מספר ("פוליסמיה"); לדוגמה: 
יד כחלק-גוף, קת, ידית. או מצבת-זכרון; הועלתה השערה, כי 
ככל שמרבים להשתמש במלה, נוטה היא להרבות מובנים, וכי קיים 
אפילו מיתאם בין שני הגורמים 0 ת 21 86 ־ 0601 ). ( 2 ) שתי מלים או 
יותר שהן זהות בצורתן. לסוג זה שלושה סעיפים: מלים שביטוין 
זהה, אך איותן שונה ("ה 1 מופ 1 נים": צו— צב; קרע, כרה ]לפי ההיגוי 
המערבי]); מלים שאיותן דומה, אך ביטוין שונה ("הדמוגרפים": 
רצו [מלעיל] — רצו [מלרע]); מלים שגם ביטוין וגם איותן 
זהים (״הומונימים״: צר — צר). הדו־משמעות וההתנגשויות הנו¬ 
בעות ממצבים כגון אלה כבר נחקרו בהרחבה, בפרט בתחום הגאד 
גרפיה הלשונית. 

הם׳ ההיסטורית של מלים בודדות עוסקת בהבטים שונים 
של שינויי־משמעות. שינויים אלה סווגו על־פי שלושה עקרונות: 
( 1 ) סיווג לוגי: השוואה של הקפי־המשמעות לפני השינוי ולאחריו, 
כדי להיווכח בהתרחבותו, בצמצומו, בפישוטו או בהעברתו של 
המובן. ( 2 ) סיווג גנטי: תיאור הגורמים (לשוניים, היסטוריים, 
חברתיים, פסיכולוגיים, כאלה שמקורם בהשפעת שפה זרה, וכיו״ב) 
אשר בכוחם להביא לשינוי משמעות. ( 3 ) סיווג פסיכולוגי: ניתוח 
של סמיכויות־המושגים (אסוציאציות) העומדות מאחורי שינויי' 
המשמעות. אסוציאציות אלו יש שהן מתייחסות לשמות עצמם או 
למובנם, ויש שהן מתבססות על דמיון או על מגע. מכאן שנוצרים 
ארבעה דגמים עיקריים: (א) דמיון־המובנים (מטאפורה); (ב) מגע־ 
המובנים (מטונימיה); (ג) דמיון־השמות; (ד) מגע־השמות. קיימים 
גם שינויים מורכבים שיש בהם כמה סוגים של אסוציאציה. מבין 
הדגמים השונים של תהליכים סמנטיים, יוחסה שימת־לב מיוחדת 
למטאפורה, לטאבו ולפגימת־המובן (שינוי־מובן "לפגם"). 

הס׳ המבנית מעוניינת ביחסים שבין מלים ובארגונו הכללי של 
אוצר־המלים. בתחום מסובך זה נרשמו השגים בשלושה מישורים: 
ביחס למלים נפרדות, לשטחים מושגיים' (קונצפטואליים) ולמבנהו 
של אוצר-המלים בכלל. 

( 1 ) במישור המלה הבודדת נחקרו הן ע״י בלשנים הן ע״י פסי¬ 
כולוגים "התחומים האסוציאטיוויים" המקיפים כל מונח. כל מלה 
מצויה בתוך רשת אסוציאטיווית המקשרת אותה אל מונחים אחרים 
בעלי קרבה צורנית. משמעותית, או שתיהן. כך מתקשר קרא, מב¬ 
חינת הצורה. עם ההומופון שלו קרה; מבחינת המשמעות, הוא קשור 
למושגים כ ת ב. ס פ ר, נ י י ר, וכו׳; ומשתי הבחינות(צורה ומשמעות) 
הוא מקורב למלים השייכות לאותה משפחה, כגון קריין, קריא, 
קריאה. בכוחן של סמיכויות אלו לשנות את צורתן או את משמעותן 
של המלים האמורות. יסוד חשוב בתחומים אסוציאטיוויים אלה הוא 
ה״קולוקאציות", כל׳ הצירוף הרגיל שאליו עשויות מלים להיקלע. 

( 2 ) שטחים מושגיים מסוימים מאורגנים ב״שדות מילוניים", כפי 
שנהוג לכנותם: מגזרים מלוכדים ביותר של אוצר־המלים בהן 


133 


סמנטיקה 


134 


שטח מסוים של הנסיון האנושי מנותח, ממוין ומאורגן במבנה בדרך 
מיוחדת, המשקפת םולם־דרגות של ערכים והשקפת־עולם מסוימת. 
עד עתה נחקרו השדות המילוניים הנוגעים לצבעים, למונחים של 
קרבת״משפחה, לתארים שכליים, אסתטיים, מסרתיים, וכר. נבחנו גם 
הקשרים הלוגיים בין המלים במערכת כזאת: נרדפות (סינונימיה), 
סתירה (ץז 111 נ 1 ״ 3 קרת 1000 ), ניגוד (אנטונימיה), שעבוד (-בח 11 )־ 01 נ 8111 
1100 ), וכר ( 5 ס 0 ץ? 01111 () ; נחקרו גם הבטים סוציולוגיים של 
השדות המילוניים, ובמיוחד תפקידן של "מלות־המפתח", המתמצתות 
את האידאלים השולטים בקבוצת-דוברים נתונה ( 6 ־ 1 מ 1 ג 1 ״נ , 6 ). 

( 3 ) בדרג של אוצר־המלים בכלל, ניסו חוקרי־ס׳ השייכים לאס¬ 
כולה המבנית לבנות מערכת כללית של מושגים; אחת השיטות 
מחלקת את אוצרות-המלים לשלושה תחומים: העולם, האדם, האדם 
והעולם. לכל תחום כמה גזרות ( 8 ז 0 ר 11 ז #3 ''- 1431118 ). אחרים פיתחו 
שיטות שונות של ״ניתוח למרכיבים״ ( 518 ץ 1 ג 30 00£01131 קרח 00 ), 
המיועדות לפרק את המשמעות למרכיביה הקטנים ביותר. במסגרת 
הדקדוק הטרנספורמטיווי־גנרטיווי של נועם צ׳ומסקי, מפרקים ג/ כ״ץ 
וג׳. פודור (־! 030 ?) את המשמעות לשורה של מרכיבים הקרויים 
"סמנים סמנטיים" ( 5 ז 6 > 1 ! 03 ! 8001301:10 ), אם הם מופיעים במקומות 
אחרים באוצר־המלים, ו״מבחינים סמנטיים״ (- 111511 ^ 118110 > 560130110 
5 •״) אם לאו. משמעותו של ילד, למשל, כוללת את הסמנים "חי", 
״שייך לגזע אנוש״, ״צעיר״, ״זכר״; ל י ל ד ה — אותם הסמנים כש־ 
"נקבה" בא במקום "זכר". שיטה זו שימושית להסרת דו־משמעות. 
חוקרי ם׳ אירופיים ( 01610135 ,! 01116 ?) ניסו אף לזהות יסודות 
סמנטיים קטנים ביותר, וקראו להם במידה שיסודות אלה 

ניתנים לסיווג מטבעם, הם נקראים 0135560165 . 

לכל מישור של ס׳ מבנית יש גם מימד היסטורי; לדוגמה: היו 
נסיונות מעניינים להשוות את מבנהו של אותו שדה סמנטי בתקו¬ 
פות שונות. בשנים האחרונות אף עסקו במידה מסוימת בחקר ה־ 
"אוניוורסלים" הסמנטיים, כלומר יסודות ועקרונות כלליים העומדים 
מאחורי שינויים סמנטיים (כגון מטאפורות מקבילות). 

המחקר הסמנטי, אשר סבל זמן־מה מהשפעתה הפורמליסטית 
ביותר של הבלשנות המבנית באה״ב, רשם לזכותו בשנים האחרונות 
השגים רבי־רושם, בין השאר בעקבות הדגש המיוחד שהושם על 
המשמעות בדקדוק הטרנספורמטיווי־גנרטיווי, והודות להתעניינות 
הפילוסופית בבעיות המשמעות. בתחום של הבלשנות יש גם לס׳ 
קשרים עם מקצועות שכנים, כגון עם הפסיכולוגיה, עם הסוציולוגיה, 
עם האנתרופולוגיה, עם תולדות־התרבות, עם תורת־הסיגנון, ועוד. 
כיום עולה כוחה של הם׳ בין תחומי הבלשנות, כששימת־הלב מת¬ 
רכזת בבעיות תיאוריית ובמיוחד במבניות. — וע״ע סטרוקטורליזם; 
סמיוטיקה. 

לבעיות הסמנטיות של הלשון העברית, ע״ע עברית, לשון, 

16 ( 7 , 1. 11101131x1$ ־ 160 ^ 0 . 0 ; 1897 ,.$ 46 01 * £5 , 11 * 81 

* $16 ( 16 ז 11 ? 7116 , 111101300 .§ ; 1949 10 , 1923 , 460111122 [ / 0 % 012112 6 

,§ 1121 ז 160 ? / 0 $061116 1116 10 111., 5., 412 112 1204x1612022 ך 1959 ,. 5 / 0 

-ו)^ו 0 ^ק x £ ,ו 6101 זס €1 ^\ . 11 ; 1966 , 11611111116 ( 1 * , 5 י י: 3 רח 1 * 0 ־! 0 .! : 1962 

5 >. 1 >תנ>-דד 001 ־ 1 * 0111 ,[. 611 ] : 601 נ 1 ש 5 ." 1 10 ) $'< 260 ( 7 $6171011116 172 * 1:012 

,( 1$ ) 0 ) 115 י\ 0 ר 01 ) 31 ן— 2 ז 6 כ 1 ח\שז 5 . 13 . 13 ; 1966 ,( 111 ח 1 

. 1972 ,$? 7/260 2072126 ( $62 , 312 ^ 1 .ן .{ ; 1971 ,. 5 

ס. א*. 

ם׳ לוגית עוסקת ביחסי כינוי, ציון, משמעות ורמיזה שבין 
סימנים לבין מסומנים (בעוד ששני ענפי הסמיוטיקה [ע״ע] האחרים, 
הפרגמטיקה והתחביר, עוסקים — האחד ביחסים המשולשים שבין 
הסימנים, המשתמשים בסימנים והמסומנים, והאחר — ביחסים שבין 
הסימנים לבין עצמם). 7 ןרבפ (ע״ע; ור׳ להלן, ביבל׳) מבחין בין ס׳ 
תיאורית, העוסקת בחקר שפות טבעיות, לבין ס׳ טהורה, שעניינה 
שפות מוצרנות. טרסקי (ע״ע; ור׳ להלן, ביבל׳), מייסדה של הם׳ 
הלוגית, הראה כי שפה שבה ניתן להגדיר את מושג האמת של 
פסוקיה אינה חפה מסתירה, וכי את התורה הסמאנטית של שפה 


מוצרנת חפה מסתירה (שפת־המושא) ניתן לנסח רק בשפה עשירה 
יותר באופן מהותי (המטא־שפה הסמאנטית); את התורה הסמאנטית 
של המטא־שפה (ההופכת לשפת־מושא) — במטא־מטא־שפה, וכן 
הלאה. במטא-שפה של מערכת סמאנטית ש (שפת־המושא) ישנם 
כללים לקביעה חד־ערכית של ערך־האמת לכל פסוק בשפת־המושא 
(ע״ע הגיון, תורה ה-, עמ׳ 364/5 ), בך שמתקיים תנאי-ההלימה 
(האדקוואטיות), "א נכון ב ש אם ורק אם פ", כאשר א הוא סמל 
תיאורי־מבני של פ. לדוגמה: אם שפת-המושא כוללת את המשתנה 
* את הקבועים הלוגיים 3 (כמת ישי), ~ ו. 0 את הפרדיקאטים 
החד־מקומיים 0 (שפירושו היות גבר) ו 4 ? (שפירושו היות נשוי) 
ואת סימני־העזר ־,*,(,) (ר׳ שם, עט׳ 364/7 ), אזי פסוק־שקילות 
מתאים במטא־שפה הוא — 

י(^ו ~.\! 0 )* 3 * נכון ב ש אם ורק אם ישנו גבר שאינו נשוי. 

תרומתו של טארסקי להגדרת מושג־האמת במערכות מוצרנות 
היא בהתייחסותו למושג הכללי יותר, אמיתות בדגם (מודל), 
כאשר דגם הוא חלק מעולם אפשרי. דגם של תחשיב־פרדיקאטים 
מסדר ראשון (ר׳ שם), למשל, הוא הזוג הסדור < 3 ,ם >׳ כאשר 
ס הוא מחלקה לא-ריקה כלשהי (מחלקת ערכי המשתנים של ש), 
ו ? הוא פונקציה שמתאימה איבר, או קבוצות סדורות של איברים, 
בס לכל קבוע תיאורי בש. 

אומרים כי העצם ב מספק את הנוסחה 0 המכילה משתנה 
אחד ויחיד, אם ורק אם בהצבת שמו של 3 במקום המשתנה בנוסחה 
0 מתקבל פסוק אמיתי. מושג הסיפוק מוחל גם על ח־יות סדורות 
של עצמים המספקות נוסחאות עם ס משתנים, וגם על דגמים: ואז 
ניתן להגדיר: פסוק ס של ש הוא אמיתי בדגם < ? ,ם >, אם כל 
התאמת ערכים מעל ם מספקת את ז> ב < ? ,נ 1 >. מכאן — פסוק 
אמיתי-לוגית הוא פסוק שהוא אמיתי בכל דגם. פסוקים המת¬ 
ייחסים לשפת-מושא מוצרנת והניתנים להוכחה במטא-שפה נקראים 
מטא־תאורמות. בעקבות מחקריו הסמאנטיים של טארסקי 
התפתח ענף חדש של הלוגיקה המתמטית — תורת־ ה דגמים 
(/י! 160 ) 1 161 ) 010 ). 

פסוקים בש מסוג(^ 4 ׳■י׳ ^!)!סץ (שפירושו, למשל, שכל רווק 

אינו נשוי) אינם נכונים־לוגית (באשר אינם נכונים בכל דגם) 
ואינם נכונים־עובדתית. אמיתותם נובעת ממשמעותם. על־מנת להש¬ 
לים את המבנה של מערכות סמאנטיות הציע קארנאפ להוסיף 
דרישות-משמעות ( 051013165 ? 01630108 ), המציינות יחסי־ 
משמעות בין הפרדיקאטים התיאוריים של המערכת. ואז, דגם ל ש 
הוא קביל (- 3111015511110 ), אם ורק אם כל דרישות־המשמעות של ש 
אמיתיות בו. לתורתו זו של קארנאפ קמו עוררים, ביניהם קוין 
( 00106 ./ו . 7 ו\), שלדעתם אי־אפשר להבחין באופן משמעותי בין 
טענות עובדתיות לטענות לא־עובדתיות. 

בס׳ של ימינו נהוג להבחין בין תורת־הכינוי (או האכסטנציה) 
מחד־גיסא, לבין תורת־המשמעות (האינטנציה) מאידך גיסא, הבחנה 
שמקורותיה עוד בלוגיקה הסטואית. למשל, האכסטנציה של שם־ 
העצם הכולל "שולחן" היא מחלקת השולחנות׳ בעוד שהאינטנציה 
היא התכונה של "היות שולחן", שהיא משותפת לכל השולחנות (ולפי 
תפיסות חדשות מסויימות — הפונקציה שמתאימה לכל עולם אפשרי 
את השולחנות שבאותו עולם). 

על האנטינומיות הסמאנטיות ועל הפאראדוכסים הסמאנטיים — 

ר׳ ספרו של בר־הלל (ר׳ להלן, ביבל׳), עט׳ 13 — 42 . 

וע״ע הגיון, תורת ה־; מדע, פילוסופיית המדע; פרגה; רסל. 

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההגיון, תשי״ג : י. בר־הלל, הגיון, לשון 

ושיטה, 1970 $ 112112% ) 146 ,. 1 ) 1 ; 1948 ,.$ 10 1121:0(1x1611011 ,ין 03 ־ו 03 . 11 

; 1956 ,* 261710126 ( 21 ) 2 ( 146101 , 70£16 , 510 ־ 31 * 7 ;־ 1956 , 21 $ ** 1666 ? 11714 

. 5 ;־' 1 1961 / 0 121 ( 70 7021601 1 ( 7101 , 16 ) 11 ) 0 

11103 י} 110$0 ו{? 013 ^) 70£26 40401 ? 012 * 012 ( 146101 * 7012 $611201211601 

. 1963 ,( 16 , £00103 ? 

א. חב. 



135 סמניום - 

סמניום (תזנ 11 ת 1 מ 53 ), איזור הררי באפנינים, בדרום־איטליה, לאורך 
שפלת־קאמפאניה. תו׳שביו הקדומים, הסמניטים (ס״ם), נמנו 
עם דוברי ניבים אופקיים (ע״ע אופקים). ישוביהם הכפריים שב־ 
ראשי־ההרים היו מבוצרים, והס״ם ירדו מהם לעמקים ולשפלות 
שבצד הים לעונות־המרעה, ויש שהיו מתנחלים בשפלה ומפתחים 
חקלאות של קבע. הגירתם היתד, מלווה טקם הקדשת בכורות־האביב 
של האדם והחי ( 1 מסז 830 ז 6 ע). הס״ם שהתיישבו בקאמפאניה הת¬ 
עדנו והתיוונו, בהשפעת ערי היוונים והאטרוסקים. 

הפ״ם היו מאורגנים בקהילה שבטית, שכללה כמה "עמים", 
והידועים בהם היו הקרקנים, הקאודינים, ההירפינים והפנטרים. לכל 
"עם" ( 10111:0 ) היה מרכז מבוצר, ובו התכנפו לבחירת מנהיג 
(^סססוז!) לשעת הצורך. הפ״ם ההרריים היו עם לוחם, פרימיטיווי 
ואכזר, ומהם למדו הרומאים את השימוש בכמה כלי־נשק (המגן 
וחנית־ההטלה) ומשחקי־לודרים. אלם הראשי היה מארם, וממנו נגזר 
שמם הפיוטי ממרטינים.— ב 354 לפפה״נ כרתו הפ״ם ברית עם רומא, 
כעבור זמךמה פרצו מלחמות קשות וממושכות ביניהם ( 343 — 341 ; 
327 — 304 : 298 — 290 ). למרות מפלתם הקשה בקרב ב״מעבר הקאו־ 
דיני״ ( 321 ), ניצחו בסופו של דבר הרומאים והשתלטו על כל ם׳. 
ב 268 הוקמה מושבה לאטינית, בנונטום, במקומו של מרכז חשוב 
לס״ם, שנקרא מלונטום (ע״ע בנונט(). במלחמת הרומאים בפירום 
ובחניבעל (ע״ע) מרדו הס״ם והצטרפו לאויבי רומא, וכן עמדו הפ״ם 
בראש בעלי־הברית האיטלקים במלחמתם ברומאים ב 91 — 88 לפפה״ג. 
בתום המלחמה זכו הפ״ם באזרחות רומית, אולם פולה (ע״ע) חיפלם 
ע״י השמדה פיסית והגליה לצפון איטליה. שרידיהם התבוללו כליל 
ברומאים, אך עוד ביה״ב נתכנה דוכס בנוונטו בתואר -תזג 5 

וס 011111 . 

. 1067 ,$? 11 ח 1 ת 58 6 ;// //;;ע . 5 ,מ 0 רת 531 .-ל .י[ 

ד. אש. 

סמניים, ע״ע סאמאנים. 

סמנר, ג׳ימז בצ׳לר — ־ 311101161 ־ 8310561161 31065 ( — ( 1887 — 
1955 ), ביוכימאי אמריקני. למד באוניברסיטת הארוורד. 

ב 1929 נתמנה פרופסור בביה״ם לרפואה של אוניברסיטת קורנל. 
ב 1947 הוקמה בקורנל מחלקה לחקר האנזימים ום׳ ניהלה עד 
לפרישתו. עבודותיו העיקריות הן בשטח הכימיה של האנזימים. 
האופי הכימי של האנזימים היה נתון במחלוקת בין מחייבי אנ״ם 
החלבוני לשולליו. ם׳ הצליח לבודד בצורה גבישית את האנזים 
אוריאזה, המפרק שתנן, והוכיח מעל לכל ספק כי אנזים זה הוא 
חלבון. מחקר זה, שמסקנותיו עמדו בסתירה להשקפותיהם של 
כימאים מפורסמים כוילשטטר (ע״ע), הצעיד קדימה את מחקר 
האנזימים. ב 1937 הצליח לגבש אנזים נוסף קאטאלז. ב 1950 — 1952 
היה מעורכי ספר מקיף על אנזימים 3001 ץז) 15 תז 6 ו 0 : 65 משץ 2 ח£ 
401100 0£ 54605301810 ("אנזימים, הכימיה והמנגנון של פעילותם"). 
ב 1946 הוענק לס׳ פרם־נובל, יחד עם ג/ ה. נורתרופ וו. מ. סטנלי 
(ע׳ ערכיהם), על גילוי האפשרות לגיבוש אנזימים. 

0 כ? 2 ר, דל("□ {(""יא□ — ־ 51110061 35310 ־ 01 0 ־ 1111311 /י\ — ( 1840 — 
1910 ), כלכלן וסוציולוג אמריקני. ם׳ למד באוניברסיטאות 
ייל, ז׳נווהי גטינגן ואוכספורד. שימש ככומר עד למינויו לפרופסור 
למדע'מדינה' ולכלכלה בייל ( 1872 ). 

ככלכלן ומדינאי ייצג בצורה קיצונית את ה 6 ־ £311 1318862 (ע״ע 
ליברליזם, עט׳ 702 ) ואת הדרויניזם (ע״ע, עמ ׳ 117/8 ) החברתי, 
התנגד לאיגו׳דים מקצועיים, לחקיקה סוציאלית ולכל התערבות 
ממשלתית בחיי הכלכלה, וראה בהם סילוף חוקי ההצע והביקוש. 
מסותיו הידועות בתחום זה הן 10 6 ע\ 0 0135868 506131 ! ¥753 
•! 0156 ! £301 (״מה חייבים מעמדות חברתיים זה לזה״), 1883 , 


- סמריים 136 

ו ז 6 ׳ 08 10 זס¥\ 1:116 543166 10 1$ ־ £££01 0 ־ 458111 שו! , ! ("המאמצים 
האבסורדיים לשנות את העולם מיסודו״), 1894 . 

מ 1890 התמסר בעיקר לסוציולוגיה. בהשפעת תורת ספנסר אסף 
מידע אנתרופולוגי רב על מוצאם והתפתחותם של המוסדות החב¬ 
רתיים בכל החברות האנושיות. עבודה זו פורסמה רק 17 שנה לאחר 
מותו ע״י תלמידו וחברו לעבודה — א. ג׳. קלר. עד להופעתו התיישן 
החומר התיאורי שלו, ונדחה בסיסו העיוני,' שלפיו מוסדות חברתיים 
מתפתחים בצורה קווית ממצב של פשטות למצב של מורכבות 
הולכת וגדלה. אולם הרעיון של איסוף מידע השוואתי על מוסדות 
בכל החברות האנושיות המשיך להתפתח והיה לשיטה מקובלת 
במחקר האנתרופולוגיה והסו׳ציולוגיה. — ם׳ וקלר פרסמו, ב 1927 , 
את הספר ץ 300161 0 £ 56161106 756 (״מדע החברה״), ב 4 כרכים. 

ספרו רב ההשפעה, 8 ץ 3 ע\ £015 (״דרכי העם״), 1906 , מכיל את 
עיקר רעיונותיו הסוציולוגיים של ם/ לפיהם מהוות "דרכי העם" 
יחידות בסיסיות של ההתנהגות החברתית, המקבילות ל״הרגלים" 
בהתנהגות היחיד. הן נוצרות עקב סיפוק צרכי יסוד חברתיים 
(קיום, הגנה, אהבה וכיו״ב) והופכות לקבועות כתוצאה מחזרה 
עליהן. חלקן הופך למנהגים ( 65 ־ 0101 ) בעלי תוקף מוסרי ולחוקים 
ומתגבש ל״מוסדות", היינו לתפיסות שיטתיות של תחומי חיים 
חשובים (דת, משפחה וכר). המוסדות מעצבים את ההתנהגות 
החברתית בהתאם לתפיסות האלה, מתפתחים לפי ההגיון הפנימי 
שלהם והופכים מטרה לעצמם במקום מטרתם המקורית של סיפוק 
צרכי היסוד החברתיים. 

; 1933 ,. 5 . 0 .^ / 0 () ז ',' 67 ,־ 61161 >> . 0 ■\ 1 

. 1963 ,. 5 . 0 .׳ז 1 . 03116 . 1 \ 

י. ב.־ד. 

סמךיום, ע״ע עפרות נדירות. 

סמריים ( 636636 מע!), משפחה קטנה של צמחים חד־פסיגיים דמויי 
דגניים או גומאיים, הנמנית עם סדרת השושניים (- £111 
£101-36 ); כוללת 8 סוגים ובהם כ 300 מינים של עשבים, ברובם 
רב־שנתיים, בעלי קנה שורש; מעטים חד שנתיים ורק בסוג יחיד 
שיחים נמוכים. הם" נפוצים בעיקר בכל האזורים הקרים והממוזגים. 
פרחי הס״ לרוב קטנים, פרוטרוגיניים ומואבקים ע״י הרוח; ערוכים 
בתפרחות (מכבד׳ אשכול-סוכך או קרקפת), לעתים רחוקות פרחים 
בודדים: עלי העטיף חפשיים, לרוב עשבוניים, ערוכים בדור אחד 
או בשניים; האבקנים בשני דורים של 3 בכל אחד; השחלה עילית, 
בת 3 עלי שחלה מאוחים היוצרים חלל יחיד או 3 מגורות; הפרי 



בהפרחות; 3 :. פרח; 4 . פרי — ח 5 יוט ; 5 . ורע נע? ;נכות: 6 . תפרחת ססר 
קרקפתי ( 5 ט 131 וחג:> • 1 ) 


137 פמריים - 

הלקט. לרוב נחשבים הס" למשפחה המקשרת בין השושניים מזה 
(הדגניים והגומאיים מזה; אולם לפי מחקרים חדשים, בעיקר ציטו־ 
לוגיים ואנטומיים, קיימת קרבה גדולה בין הס" והגומאיים. בס" 
2 סוגים מרובי־מינים: סמר (צטסחטן) ולוזולה ( 1,1121113 ) ; האחרון 
הוא אובייקט למחקרים ציטולוגיים בגלל הברומוסומים הפוליצג* 
טריים שבתאיו. הס" בעלי ערך כלכלי מועט; משמשים לעתים למרעה 
בחקלאות פרימיטיווית ולחומר גלם לקליעת מחצלות, סלים וכד׳. 
בישראל מיוצגים הם״ — בבתי־גידול לחים — ע״י 8 מינים של הסוג 
סמר. 

י 1 ש[£ח£ . 3 . ; 1951 , 10111$ ? ■ 0/ 4" 8x11181 ׳(ימסמס *? 71 , 0£ ת 0 ז^\ 1.1,3 \ . 0 

1 ה 10 ? , 1 תו.ז 0 .ז\ ;־' 1964 , 11 , 11 ) 11 ו 1 וז 1110 ) 111% ) 11 ? • 40 $ו 110/11 ץ 5 

. 1971 , 11011 

סמו־סט, אךוורד סימור דוכס - ;"!!!ט ■וט 0 מוץ 80 

8€1 ז 6 רת 50 ) 0 — ([ 7 ) 1500 — 1552 ), מושל אנגליה. ם׳ נולד 
למשפחה מהאצולה הנמוכה, אך רבת יחס, והיה מאנשי-חצרו של 
הנרי 11 ר\. ב 1536 נשא המלך לאשה את ג׳ין, אחות ס/ מנישואין 
אלה נולד יורש העצר, אדוורד 1 /י. ם׳ הועלה לדרגת רוזן, קיבל 
משרות בשלטון, ובמות הנרי היה האיש החזק במועצת העוצרים 
בשם בן אחותו הקטין, ונבחר למושל אנגליה (זסזס״סז? [מגן])׳ 
והועלה לדרגת דוכס ס׳. למעשה היה ס׳ בעל סמכויות של מלך — 
פרט לתואר. 

ס׳ ביטל את כל חוקי הכפירה והבגידה, התיר ויכוח חפשי בענייני 
דת, אך בסופו של דבר ראה צורך להכריע בשאלות דת; ב 1549 
פורסם "חוק האחידות" (ץ:> 1 מ״ 1£0 תס ) 0 ז"/) הראשון בענייני דת, 
והונהג סידור תפילה אחיד ( 80014 ז 6 ץ 3 ■!? חסותדחס 0 ), שהיה מעין 
פשרה בין הקתולים לפרוטסטנטים, אך נטה לפרוטסטנטיות הרבה 
יותר מהנוסח שקבעה אח״כ אליזבת 1 (ע״ע אנגליקניות, עמ ׳ 316 ). 
פשרה זו הכעיסה את הפרזיטסטנטים הקיצונים ואת הקתולים כאחד. 
ס׳ נכשל בנסיונו למנוע את ״הגידור״ ( €108010 ״€) — הפיכת האחו¬ 
זות לשטחי מרעה ונישול איכרים מהן. אויביו במועצת המלך 
הדיחוהו ( 1549 ), וכעבור יותר משנתיים הוצא להורג באשמת 
בגידה. 

סמרלןנד ( 43114 זק 13 \ 03 ), עיר ומרכז מנהלי של פלך (אובלסט) 
ם׳ ברפובליקה האוזבקית, בריה״מ. 267,000 תוש׳ ( 1970 ). 

ס׳ שוכנת בעמקו הפורה של נהר זרוושאן, בצומת דרכים היס¬ 
טוריות (״דרך המשי״) שכיום נפגשים בו _קו מס״ב קרסנובודסק— 
טשקנט וכביש טשקנט—טרמז (גבול אפגניסטן); בסביבתה מגדלים 
בשלחין כותנה, מטעים וכרמים. ס׳ היא מרכז תעשייתי שני בחשי¬ 
בותו באוזבקיסטן אחרי טשקנט (ע״ע), המעבד את התוצרת החק¬ 
לאית ; ענפים חשובים — טוויית משי ואריגתו, ייצור כותנה, בגדים 
ונעליים, עיבוד טבק, תה ועורות. כן מייצרים חלקי טרקטורים 
ומכוניות, מכונות קולנוע ודשנים. 

בס׳ 2 אוניברסיטאות ( 19,500 תלמידים ב 1970 ) ומוסדות אחרים 
לחינוך גבוה (חקלאות, רפואה ומסחר), תיאטרונים אוזבקי ורוסי, 
קונסרווטוריון למוסיקה ומוזיאון לתולדות התרבות והאמנות האוז¬ 
בקית. 

בעיר העתיקה נותרו כמה מבנים ומונומנטים חשובים ומפוארים 
של אמנות אסלאמית. הנודע בהם הוא המאוסוליאון של תימור לנג 
(ר׳ להלן), שנבנה ב 1404 (תמ׳ז ר׳ כרך ה׳, עם׳ 745 ). 

אמנות. במאות ה 14 וה 15 היתד, ם׳ אחת הערים המפוארות 
בעולם המוסלמי. תימור לנג הזמין לבירתו את מיטב הבנאים ובעלי־ 
המלאכה מן הארצות שכבש, ובעיקר מפרס, ואלה עשו גם לפיתוח 
חאמנויות הדק(רטיוויות, בתחומי הקראמיקה, הטכסטיל, התכשיטים, 
שטיחים, עבודות עץ ואבן. בתקופה זו הגיע לרמה גבוהה גם הציור 
וממנו שאבו מאוחר יותר אסכולות־הציור בפרס ובהודו (ציורי-קיר 


סנזרקנד 138 

לא שרדו ומעידות 
עליהם תעודות בל¬ 
בד). — מן המבנים 
ששרדו: קבוצה של 
16 בנייני־קבורה, 
ה ש א ה ־ א י ־ 
ז י נ ד ה, מהמאות 
ה 14 — 15 , מעל קב¬ 
רות בני משפחת 
השליט, מן הטיפוס 
של אולם מכוסה 
כיפה עם שער מו¬ 
נומנטאלי, מעוטרים 
אריחים בטרקוטה 
מזוגגת ובפסיפסים. 
כיכר הריגיסטן מו¬ 
קפת שלושה בנייני 
פאר של מדרסות 
מהמאות ה 15 והי 
16 ; החשוב שבבני 
יינים אלה, המקו¬ 
שט כולו ערבסקה צבעונית עשירה, נבנה ע״י אולוג בג, ב 1417 — 1420 . 
המאוסוליאון של תימור לבג עולה בעצמת פשטותו, במבנהו ובעי- 
טוריו על כל בנייני הקבר בתרבות האסלאם. זהו מבנה אוקטאגונלי 
מבחוץ ומרובע מבפנים שנבנה מלבנים שרופות; כיפתו הגבוהה 
עשויה רצועות־רצועות ומכוסה אריחים כחולים.— מהמיניאטורות 
בכ״י נשתמר רק מעט; הן נאמנות למסורת המיניאטורה הפר¬ 
סית, אך מחדשות בתפיסת החלל היוצרת רושם כמעט פרספקטיווי. 

. 1965 / 0 4/7 , 10 ! 7 , 0610€8 ה 14 .£ - 11635 ־ 1 י 1 א 

ג. שט.-י. שפ. 

היסטוריה. ס׳, מהעתיקות שבערי אסיה התיכונה, נקראה 
תחילה מרקנדה והיתד, בירת סוגדיאנה העתיקה (ע״ע וע״ע בוכרה, 
עמ׳ 770/2 ). ב 329 כבש אותה אלכסנדר מוקדון, אח״כ היתה כלולה 
בממלכת בקטריה (ע״ע) ובשלטונם של שבטים תורכים. ב 712 
כבשוה הערבים, והיא פרחה בשלטון הסאמאנים (ע״ע). ב 1220 
כבשוה המונגולים והרסוה. היא נבנתה מחדש, ובמחצית השניה של 
המאה ה 14 פרקה את עול המונגולים והיתד, בירת קיסרות תימור 
לנג (ע״ע). תימור לנג פיארה במבנים נאים, ובימיו היתה ס׳ מרכז 
ד,תרב 1 ת והסחר החשוב ביותר באסיה התיכונה. ב 1500 כבשוה 
האוזבקים, ואלה העבירו את בירתם לבוכרה. ס׳ נידלדלה מאוד 
מחמת פשיטות נוודים וצבאות פרם, ובמאה ה 18 שקעה כליל. ב 1868 
כבשוה הרוסים, עשאוה לבירת חבל וב 1888 חיברוה לרשת מסה״ב. 
ב 1924 — 1930 היתד, בירת אוזבקיסטן. 

בנימין מטודלה (ע״ע) תיאר את קהילת ס׳, מפי השמועה, 
כבת 50,000 (!) יהודים, עשירה ורבת־תורה. הקהילה נחרבה, כנראה, 
בעת כיבוש העיר ע״י באבא מהמט ח׳אן ( 1598 ), ואח״ב סבלו 
היהודים מלחץ המוסלמים הקנאים. ב 1843 נמסר ליהודים שטח 
מיוחד לשכונתם ובראשם עמד נשיא שאושר ע״י האמיר של בוכרה. 
עם הכיבוש הרוסי ( 1868 ) הוטב מצבם וב 1887 נמנו בס׳ 3,792 
יהודים, רובם בוכרים. עם חיבורה לרשת מסה״ב ( 1888 ) התיישבו 
בם׳ יהודים מרוסיה, שמילאו תפקיד חשוב בפיתוח המסחר. משד,ת- 
גברה הגירת יהודים מתחומי אמירות בוכרה ומרוסיה, גילו השל¬ 
טונות התנגדות, והיקשו על קליטת המהגרים. ב 1907 נמנו בס׳ 
5,266 יהודים. ב 1917 התחזקה בס׳ התנועה הציונית, ששימשה גורם 
מאחד בין העדות; הוקמו בית־עם וגימנסיה עברית. סניף יהודי- 
בוכרי של המפלגה הקומוניסטית נאבק שנים מספר ביבסקציה 






139 


פמרהנד - סנאים 


140 


(ע״ע) על זכות היהודים המקומיים לקיים בי״ם עברי, אולם עד 
1933 נסגרו 15 מבתהכ״ג. ב 1935 נמנו בם׳ 9,832 יהודים־בוכרים, 
ו 95% מהם התגוררו ברובע היהודי. בביה״ס היהודי, ששפתו היתד, 
תאג׳יכית, למדו למעלה מ 1,400 ילדים. במלה״ע 11 הגיעו לס׳ פליטים 
יהודים ממערב בריה״מ. בסוף שנות ה 60 נמנו בס׳ כ 15,000 יהודים 
(רובם בוכרים, יושבי הרובע היהודי) ולהם ביכ״נ אחד. 

י. בן־צבי, יהודי בוכארה בדורות האחרונים (העבר, א׳), תשי״ג; 

א. בן עמי, בין הפטיש והמגל, תשכ״ה. 

אה. א. - י. ס. 

סן ( 861110 ), הנהר השלישי בארכו בצרפת — 776 ק״מ. שטח 
גליל־ניקוזו כ 75,000 קמ״ר. 

מקור הנהר ברמת־לנגר ( 031181-65 ), צפונית־מערבית לדיז׳ון 
(ע״ע) שבמזרח־צרפת, בגובה 470 מ׳ מעל פני־הים. מהרמה הנמצאת 
בצפון בורגונדיה (ע״ע) זורם הס׳ צפונה־מערבה, דרך דרום שמפניה 
(ע״ע), איל דה פרנס (ע״ע), הוא אגן פאריס, וחוצה את נורמנדי 
(ע״ע). הם׳ נשפך לתעלה האנגלית (מיצר לה־מאנש), מדרום לנמל 
לה־אור (ע״ע), בשפך שרחבו 9 ק״מ. שיפוע האפיק מתון, ומפארים 
עד השפך יוצר הנהר נפתולים גדולים. יובליו העיקריים הם מרן 
(ע״ע) ויון (ע״ע). הס׳ כשיר לשיט לאורך 560 ק״מ, ומן העיר 
רואן (ע״ע) משמש אניות־אוקיאנוס. מערכת־סכרים מווסתת את 
הזרימה בחלקו העילי, ותעלות מקשרות את הנהר ויובליו עם רשת 
מערכות־השיט של נהרות צרפת ואירופה המערבית. 

הנהר נקרא ע״י הרומים סקוואנה ( 8611113113 , ממקור ליגורי או 
קלטי) ושימש בימי־קדם עורק־תחבורה ראשי. כיום מתנהלת עליו 
תנועת־מטענים עניפה — בחלק שמפארים עד נמל לה־אור, מהגדו¬ 
לים בנמלי־אירופה והשני בגדלו בצרפת. 

־ז׳ 

סנאים ( 3 ו 1 י 1 זס 1 ז 1 סז 80111 ), תת-סדרת בע״ח, הפרימיטיווית בסדרת 
המכרסמים (ע״ע) — לפי סימני הגולגולת והשיניים. רוב הם׳ 
מצטיינים בגולגולת בה הפירצה האינפרה־אורביטלית מצומצמת. 
שריר־המלעס אינו מפותח: חלקו האחד, השטחי, עובר מזווית 
הלסת לגולגולת בחזית ארובת העין וחלקו השני עובר ממרכז הלסת 
אל קשת העול. שיני הלחי רבות ומגובששות. לרוב הם׳ 2 מלתעות 
עליונות בכל צד של הלסת ומלתעה אחת תחתונה. נוסחת שיניהם 
ייי א: 3 .( 1 ) 1.0.2 

3 . 1 . 1.0 

הלסתות התחתונות חפשיות, והן מחוברות ע״י גיד אלסטי, שמא¬ 
חוריו שריר רחבי, המאפשר תנועה ביניהן. רובם הגדול של הם׳ 
הם שוכני־עצים, 

הס׳ מתחלקים ל 7 משפחות. ( 1 ) העיקרית שבהן והידועה היא 
משפחת הסנאיים ( 36 ( 801111-16 ). תפוצתם כלל־עולמית פרט לאוסטר¬ 
ליה. מדגסקר, גינאה החדשה וניו זילנד. הם שוכני־עצים, ומיעוטם 
קרקעיים בלבד. ברגליהם הקדמיות 4 אצבעות, באחוריות — 5 , 

הטפרים חדים וארוכים. רבים 
מהם משמיעים קולות אזעקה 
וקשר. מזונם בעיקר צמחי (בלו־ 

טי־אלון, אגוזים, זרעים, פטריות, 

ניצנים וקליפות עצים) אך הם 
אוכלים גם בע״ח (חרקים וביצי 
ציפורים). סנאיים אחדים נוהגים 
לאגור מזון במחסנים. כושר- 
התנועה של שני חלקי הלסת ה¬ 
תחתונה מאפשר לחלק מהם לפצח 
אגוזים בטכניקת-מנוף מיוחדת: 

הם מכרסמים חור קטן בקליפת 
האגוז, מכניסים לתוכו את זוג 
החותכות ומפשקים אותם והאגוז 


נבקע. לרבים מהם כיסי לחיים פנימיים המשמשים להעברת מזון. 

המשפחה מונה כ 42 סוגים, ומתחלקת לשתי תת־משפחות: 

(א) 501111-11136 ; אליה שייכים סנאי-העצים וסנאי-האדמה, הפ¬ 
עילים ביום. 

ם נ א י ־ ע צ י ם. מידתם — מגודל עכבר ( 115 •] 1150111 ו 1 תב 4 י 1 ) 

עד גודל חתול ( 11£3 ז 3 ?); הם שוכני עצים ובונים לעצמם קינים 
מזרדים בין הענפים. לקרקע הם יורדים בעיקר לאיסוף מזון. 
חלקם הגדול הם בעלי צבעים שונים והם מבחינים בצבעים, בניגוד 
למרבית קבוצות היונקים. הסוג הידוע ביותר — סנאי ( 801111-115 ), 
זנבו ארוך ושעיר, ומשמש כהגה בקפיצה. בשעת אכילה ומנוחה 
הזנב מופשל על גבו. לכמה מינים ציציות שיער ארוך בקצות האפר¬ 
כסות, כגון בסנאי האירופי ( 111831-15 ! . 8 ), הנפוץ באיראסיה. 
מינים אחרים הם חסרי ציציות־שער כגון הסנאי־הזהוב (. 8 
311011131115 ), הנפוץ במזרח הים־התיכון: סוריה, עיראק, תורכיה, פרס 
וטרנסקאוקז. בארץ הוא מצוי במורדות המיוערים של החרמון, והיה 
נפוץ בעבר ממערב לירדן. סנאי אמריקני ( 03101111611515 . 8 ), 
צבעו אפור; נפוץ במזרח אה״ב; באנגליה, שאליה הובא ב 1876 , הוא 
הולך ומתפשט ומצוי חפשי בכל הגינות הציבוריות של לונדון. הסנאי 
הגדול יבעל הצבעים הבולטים ביותר הוא ה ר ט ו פ ה ( £3111£3 ), 
הנפוץ באסיה המזרחית־דרומית. שוכן־עצים מובהק; לעתים הוא תולה 
עצמו בעת האכילה ברגליו האחוריות, ובקדמיות הוא מטפל במזונו. 

ם נ א י - א ד מ ה רבים חיים במושבות — במחילות באדמה, כגון 
מרמיטה (ע״ע), מרמיטה כלבית ( 5 ץות 0 ת׳ל 0 ) או בני הסוג סוסליק 
( 011:611115 ) הכולל כ 50 מינים באמריקה הצפונית ואיראסיה. לרבים 
זנב קצר (מרמיטה, סוסליק) ולאחדים זנב ארוך ( 15 ^•^^ 0135, X ז 13 ). 
באחדים מסנאי־האדמה קיימת תרדמת חורף מופסקת, כגוןב 135 ת 31 יך, 
או רצופה במשך חדשים רבים, כגון במרמיטה. במינים אחדים, החיים 
באזורים מדבריים, קיימת תרדמת קיץ, כגון במינים מהסוגים סוסליק 
ומרמיטה כלבית. בחלק מהם נמשכת תרדמת הקיץ ועוברת ללא 
הפסקה לתרדמת חורף. 

(ב) תת־משפחת סנאים מעופפים ( 36 ח 1 :ו 15 ז 311 ז 6 י 1 ); 
מצויים בעיקר באסיה הדרומית־מזרחית, אך גם באירופה ובאמריקה 
הצפונית. הם נעים גם ע״י דאיה: קפל־עור מחבר את הרגליים 
הקדמיות לאחוריות ומשמש בעת פרישתו ככנפיים לדאיה ולגלישה 
מעץ לעץ, עד למרחק עשרות מ׳. רובם ליליים. 

( 2 ) עכברי-השק ( 10136 -<רח 060 ). משפחת ם׳ החיים באמרי¬ 
קה הצפונית. תת־קרקעיים. רגליהם וזנבם קצרים, אפרכסותיהם 
ועיניהם קטנות. החותכות ארוכות וחורגות החוצה מן השפתיים 
הסגורות. כיסי הלחיים חיצוניים, מרופדים בפרווה, ונפתחים החוצה 
סמוך לזוויות הפה. ( 3 ) ע כ ב ר י - ה ק נ ג ו ר ו ( 10136 ^ 1461:61-0111 ). 
נפוצים באמריקה. כיסי הלחיים חיצוניים. מינים אחדים מהם דומים 
לגרביליים (עכברי־ריצה) ולירבועיים (ע״ע) של העולם הישן. ( 4 ) 
ב יוניים ( 03,5101-11136 ), ע״ע בונה; ( 5 ) אנומאלוריים 
( 1101113111111136 \), שבה סוג יחיד: אנומאלור ( 115 -] 3111 ו 011 ת^); מצוי 
באפריקה הטרופית. בדומה לס׳ המעופפים מצויד גם הוא בקרומי- 
דאיה, אך אצלו הם נתמכים ע״י קנה סחוסי; ( 6 ) פ ד ט י י ם (- 606 ? 
110136 ), שבה סוג יחיד: פדט ( 6010105 ?) ; מצוי באפריקה הדרומית, 
דומה בצורתו לירבוע, אך מידתו כשל ארנבת; ( 7 ) א פ ל ו ד ו נ י י ם 
( 0136 ״ 1 ו 10010 ס ^), שבה סוג יחיד: א פ ל ו ד ו ן ( 11:13 ! 10010 ק 1 /); 
הוא המכרסם הפרימיטיווי ביותר, בן זמננו. חי במערב אה״ב. 
בולט בעיקר במבנה הפשוט של שרירי המלעס. 

מוצאם של הם׳: בתת־סדרת ס׳ ידועה משפחה פוסילית -ץ! 1501 
10136 ׳ל 1 ז 1 סז. היא נחשבת כקבוצת־ביניים בין סדרת הארנבאים לסדרת 
המכרסמים. בני המשפחה חיו החל באאוקן התחתון ועד לאוליגוקן. 
ממשפחת הס׳ ידועים סנאי־האדמה החל במיוקן, בעוד שסנאי-העצים 
קדומים יותר וידועים לפחות כבר מהאוליגוקן. 



141 סנאים 

ור׳ תמונות בערך מכרסמים, עמ׳ 507/8 . 

א. צ׳רנוב, התפתחות הפאונה של המכרסמים בפליסטוקן העליון של 
א״י, 1965 ! ור׳ ביבל׳ בערך מכרסמים. 

ז. צרר. 

סן אנטתיו ( 10 ת 10 ״^ ״ 53 ), עיר בדרום־מרכז טכסס, אה״ב, 

י'עליגבול מכסיקו; 654,200 תוש׳ ( 1970 ), בס״א־רבתי 864,000 

תוש׳. 

ס״א יושבת לרגלי רמת אדוארדז, בגובה 218 מ׳ מעל־פני הים, 

על נתיבי־התחבורה הראשיים— כביש, מס״ב ונתיב־אוויר — שבין 
מכסיקו לאה״ב. מעת יסודה נודעה לה חשיבות צבאית רבה, וכיום 
מקיפים אותה בסיסי חיל־האוויר האמריקני. מתקני התחזוקה והאס¬ 
פקה של בסיסים אלו מהווים את מקור התעסוקה העיקרי של העיר. 
ס״א היא מרכז כלכלי לאיזור נרחב של חקלאות ומרעה, ומרכז חשוב 
לסחר בבע״ח. התעשיה מייצרת מטוסים, מוצרי־מתכת שונים, רהי¬ 
טים, סוללות, בגדים ומזונות. התיירות מהווה גורם חשוב בכלכלת 
העיר: כ 2 מיליון איש פוקדים את ס״א מדי שנה; נקודת המשיכה 
העיקרית האלאמו ( 0 מ!ב 1 ^) — "מקדש החירות הטכסני" שבמרכז 
העיר (ע״ע טכסס, עט׳ 724 ). נהר ס״א המתפתל דרך העיר מקנה 
לה יופי רב. בס״א 3 אוניברסיטאות, ובהן למדו ב 1971 11,282 
תלמידים. 

כ 40% מתושבי העיר הם ממוצא לאטינו־אמריקני וכ 7% — 
כושים. ב 1971 היו בס״א 6,250 יהודים. 

. 1959 , 16 ) 0111 01111001 * 1 01111 €81 $1011 1-11 4 :. 4 . 6 , 1011 ** וח £3 

סנבלט (אכדית: ] 3111 ( 11 ! ״! 5 = [האל] סין נתן חיים), שמם של 
3 נציבים (פחות) פרסיים בשומרון. ם׳ 1 לנח' ב, י, יט; 

ג, לג; ד, א ואילך) נודע כמתנגד העיקרי לבניית חומת ירושלים ע״י 
נחמיה (ע״ע א״י, עמי 318 — 320 ). שמו וכינויו ("הולרני") מרמזים 
אולי על מוצאו מהעיר חרן, מרכז פולחנו של אל הירח סין. שמות 
בניו, דליה ושלמיה, והתחתנותו במשפחת הכה״ג בירושלים, מעידים 
שהיה מהשומרונים שקיבלו עליהם את אמונת אלוהי ישראל. ס׳ 
נכנס לתפקידו סמוך לבואו של נחמיה, ועדיין אינו נזכר בכתב 
השטנה ששלחו לארתחששתא (ע״ע) פקידים בשומרון (עז׳ ד, ז). 
משהושלמה החומה, העליל ס׳ על נחמיה, שהוא מורד במלכות, ואף 
שכר נביא־שקר להפחידו (נח׳ ו, ה—ז; י—יד). לבסוף הצליח, כנר¬ 
אה, נחמיה לגרש מירושלים את חתנו של ם׳, נכד הכה״ג(נח׳ יג, כח). 
במכתב של יהודי יב (ע״ע) אל פחת יהודה (משנת 408 לפסה״נ) 
נזכרת פניה בעניין מסוים אל ״דליה ושלמיה בני ס׳ פחת שמרין״ — 
עדות למעמדו הרשמי. — וע״ע טוביה׳ בית־. 

שמו של ס׳ ה 2 עולה מתוך קבוצת פאפירוסים ארמיים משומרון, 

מן התאריכים 375 — 335 לפסה״נ: טביעת חותם על אחת התעודות 
היא של ״[...] יהו בן (סנא) בלט פחת שמרן״. מסמך אחר, מ 354 , 
נכתב "קדם (ח)נניה פחת שמרין". נראה שחנניה ירש את התפקיד 
מם׳ ה 2 אביו והורישו, ע״פ מינוי של דריוש, לבנו ס׳ ה 3 . זה 
השיא את בתו למנשה אחי הכה״ג בירושלים, ומינה את חתנו לכהן 
במקדש שבנה על הר גריזים לאחר כיבוש הארץ ע״י אלכסנדר 
הגדול (קדה״י י״א, ז—ח׳). 

מ. צ. סגל, נישואי בן כהן גדול עם בת ם׳ ובנין מקדש גריזים (ספר 
אסף), תשי״ג; א. צ׳ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית 
(מפתח, בערכו), תשב״ג: - 50 ׳״// / 0 ץ-״עי״״ס ך ,,!,!״־,;) , 4 ? .ץ 
/ 0 */ 00 י 3 / 3 ׳ .. 1 ) 1 ; 1963 ,( 1 \ XX , ן ,! £ 1 י >! 01100 ־ 41 , 81611031 ) 7 ;< 0 £ ? 1 ) #1877 
7 ) 0777777 )/ 330 3 ) 7777 0-11011 ? 770 ). 3 777 1 ( 1011101 1 ( 1011 ?[ 3 ) 077 1877180 ( 587 
. 1966 , 11 X 1 י 0 \) 1 '\') 8 110013171031 * 1 1 )) 3 ; \־ז 11 : 1 ) ■ 7771701 

סן~בךנר, מעברי""(!]ז 3 בז־ 3£1 ן-]ח 831 ), שני מעברים בהרי האלפים. 
ע״ש ברנאר ״הקדוש״ מאאוסטה (שפעל במאד! ה 10 ). 

1 . מס״ב ״הקטן״, בגובה 2,188 מ׳, בין עמק נהר איזר בצרפת 
לעמק דורה־באלטאה, באיטליה. בשיאו — בית-הארחה, שהוקם ע״י 


— סן־גל 142 

ברנאר הקדוש. ייתכן שבמעבר זה עבר חניבעל(ע״ע) ב 218 לפסה״נ. 

2 . מס״ב ״הגדול״, בגובה 2,472 מ׳, מקשר בין עמק הרון שב¬ 
שוויץ לביו אאוסטה שבאיטליה. בשיאו — בית-הארחה, שהוקם ע״י 
ברנאר הקדוש, המפורסם בגידול "כלבי־ס״ב" (ע״ע כלב־הבית, עט׳ 
814 — 816 ). ב 1964 הושלמה מתחת למעבר מנהרה ( 5.9 ק״מ) בה 
עוברים כביש וצינור־נפט. 

מס״ב "הגדול" שימש לרומים דרך להלווטיה (שוויץ) וגאליה 
(צרפת). בשיאו הוקמו אז בית־מחסה וכן מקדש, ששרידיו נש¬ 
תמרו. ביה״ב היה עורק ראשי מהצפון לאיטליה. ב 1800 עברו בו 
נפוליון וחייליו. 

סנגור, לאופולד סדר - ] 8 110 ״ 86 ] 8643 ש 0 ק 0 :ע - (נו׳ 
1906 ), מדינאי סנגאלי ומשורר צרפתי. ם׳ למד בסורבון 
בפאריס ואח״ב לימד בצרפת יוונית ולאטינית, ומאוחר יותר — 
שפות וספרויות אפריקניות. הוא התפרסם כמשורר בצרפתית וכהוגה 
דעות אפריקני- וסביב תפיסתו את "הכושיות" (ר׳ להלן) קמה בפא¬ 
ריס אסכולה של סופרים אפריקנים, שכתבו צרפתית וראו עצמם 
נציגי אפריקה הכושית ותרבותה. 

ב 1945 היה ס׳ נציג סנגאל באסיפה המכוננת בצרפת 
וב 1958-1946 היה חבר האסיפה הלאומית בפאריס ועמד בראש הצי¬ 
רים האפריקנים בבית. ב 1959 השתתף בהקמת הפדרציה של מאלי בין 
ארצו לסודאן הצרפתית. עם פרישת סנגל (ע״ע) מהפדרציה (ספטמ¬ 
בר 1960 ) היד! ס׳ לנשיא ארצו, ומ 1970 הוענקו לו סמכויות מעין- 
רודניות. מדיניותו היא פרדמערבית ומדגישה את הקשרים עם צרפת. 

ס׳ ביקר בישראל, ובנובמבר 1971 השתתף במשלחת נשיאים מטעם 
הארגון לאחדות אפריקה, שביקרה במזה״ת כדי לתווך בין ישראל 
למצרים; עמדתו כלפי ישראל היתר, נוחה, אך אח״כ הוקשחה, בלחץ 
הערבים על האפריקנים, ובמלחמת יום־הכיפורים ניתק את היחסים 
עמה. 

ם׳ גילם, יותר מכל משורר אפריקני אחר, את בעיות איש הרוח 
האפריקני בדורו: החיפוש אחר נשמת העבר, הערנות למתרחש 
בעולם והקמת מדינה מודרנית. הוא ביקש להן פתרון בהתעלות על 
הניגודים ע״י הבאתם לזהות אחת: השיבה למקורות ושילובם 
בציוויי השעה; חידוש המיתוסים הקדומים בלא לדחות את תרבות 
המערב. מכאן הזהות בין המולדת לבין המסורת והעבר, בין המשורר 
לבין המכשף, בין הרוה לבין החומר. ם׳ טבע את המונח "נוכחות 
אפריקנית" (£ ח 1031 ז ) 3 ^ ח ^■!?), ויחד עם המשורר הכושי אמה 
סזר (£־ 065311 6 דר 11 \,), ממרטיניק, פיתח את מושג "הכושיות" 

( 4£ ג 1 ז 1 ־ ££1 ]י 1 ). 

הליריקה של ס׳ מאופיינת ב״אנימיזם מיסטי". מקבצי שיריו: 
]] 736 * 1 ־ 0111 (} $] 1311 ) 0 (״שירים לנאט״), 1919 ; 6 ז< 1 וח 0 '[) 5 ) 1 ז 3 ו! 0 
(״שירי צל״), 1945 ; ("נוקטורנות"), 1961 . בתרגום עברי 

י״ל "טוטם, קובץ שירים", תשכ״ה, וכן פורסמו כמה משיריו בלקט 
״אפריקה המתעוררת: מבחר שירים״, תשכ״ב. — ס׳ זכה בפרסים 
רבים, בהם הפרס הבין־לאומי הגדול לשירה (- ז 6 ] 1 ז 1 צ 1 ז ? 1 ) 1 ! 3 ז 0 
$ 1 £ ש 0 ק 46 131 ז 10 ] 3 מ ), 1963 . 

$011011 0111111 10 16 ) $11011011 11111 61 1156 )[ 16 ) 10 61 . 5 . 5 .? . 8.0 

, 6 /) 1 : 1 :-( 16£ ' 1 [ 0 01 : 110 $ ? 1/16 /) 011 , 8.5 .? , 112 ׳\ 0 > 1 ז 13 א .״ 1 . 1 ; 1968 , 110:10 
, 16 ר 0 / 61 ס 1 ( 1 16 ? 14 ' 1 { 1 /' 1 16 ) 06 ה $$ 0 : 110 10 61 . 5 . 8 .? י זח 100 ו 1 \ ״£ ; 1969 
. 1972 ,ץ // י / 810£10 001 : 101 '( 111161 0/1 ,. 8 . 8 .? , 5 חהוחץ 1 ־ 1 .? .( ; 1969 

מי. בר. י־ מ. ביל. 

סן־גל (צרם׳ 0311 ־] 1 ז 831 ; גרמ׳ ח 0311£ ] 831110 [זנקטגלן]), בירת 
קנט(ן ס״ג ( 2,016 קמ״ר, 384,500 תוש׳ ב 1970 ), בצפון־מזרח 
שוויץ. 81,600 תוש׳ ( 1970 ). תושבי העיר מתפרנסים מתעשיה 
מסרתית של טכסטיל, תחרה ורקמה. ביה״ם הגבוה למסחר בס״ג הוא 
יחיד בשוויץ. 

מרכז העיר ס״ג שומר על צביונו העתיק ובתיו בנויים בסיגנון 


143 


פן־גל — סנגל 


144 


הגותי, הרנסנס ו¬ 
הבארוק. גרעין 
העיר הוא מנזר 
שנוסד ב 614 ע״י 
נזיר אירי בשם 
גאלוס (מכאן שם 
העיר והקנטון). 

המנזר הורחב ל־ 

גוש-מבנים גדול, 

שנוהל ע״י מסדר 
הבנדיקטינים. 

אמנות. במ¬ 
אות ה 11-9 היתה 
ס״ג מרכז לחיי- 
תרבות. התכנית 
סרגל: הסאתדראלה (בויערד־התיירות ׳טווי׳י) המקורית של מג¬ 

זרה, המצויה כיום בספריית המנזר, הוכנה ב 820 — 830 . תכנית זו 
שימשה מהתקופה הקארולינגית ואילך אבטיפוס למנזרים בנדיק־ 
טיניים: היא כללה כנסיה בצורת בסיליקה וקלויסטר (חצר־הטיולים 
של הנזירים), מוקפים בניינים לשימושם של הנזירים, בת״ס, מקום 
מושבו של אב־המנזר ובית־הארחה. כיום מצויה על יסודותיה של 
הבסיליקה הקארולינגית קאתדראלה (^• 11 ^. 11:1 ז 8 ) שנבנתה בסיגנון 
הרוקוקו ( 1755 — 1766 ). אולם־התווך המרכזי, והרוטונדה (מבנה 
עגול) שבתוכו, נבנו ע״פ תכניתו של פטר תומב (כ 11 מ 11 ו 71 .?). 
תבליטי־סטוקו מעטרים את חזית הרוטונדה ופרסקים מעשי־ידיו 
של כריסטיאן ונצינגר — את הקירות הפנימיים. הפסלים שבחזית 
המזרחית של הקאתדראלה נעשו בידי י. א. פויכטמאיר. ספריית 
הקאתדראלה נבנתה בסיגנון הרוקוקו, בשנים 1758 — 1767 , ובה 
אחד האספים החשובים של כ״י איריים, קארולינגיים ורומאניים 
וכריכות־שנהב לספרים. — בס׳ שרדו מבנים חילוניים האפיינים 
למאות ה 17 וה 18 , ובהם חלונות דדקומתיים מעוטרים פסלים. 
המוזיאון לאמנות כולל אוסף קטן של ציור שוויצי. 

/ 0 ץ 17 ) 7 (/ 1 '£ /( 6 ( 1 ( 41 1116 171 5 6 7116 1715/1 ^111110,1X17 ,־ £1 '<£^ ־ 011£1 .[ 

■ 6 416/11x66 וזן 111656 ) £0771 0714 16111 <$ 061701x11 י :זחג 1 ז 00 .ץ.£) ; 1954 ,. 6 .$ 

, 111 ) £105167/11 . 5.0 1200, 1959; 7■ 51X1611671 2X1111 - 1111'6 800 

. 1968 ,. 0 . 5 116 ) £01/166/7 16 ( 16 ( 1011 * 76 016 נ 011 ין£סח.\ 1 .£ ; 1962 

י. קר־י. שפ. 

יהודים נזכרים לראשונה בתעודה מ 1268 . ב 23.2.1349 , בתקו¬ 
פת המוות השחור, הועלו היהודים על המוקד, או גורשו. במאה ה 19 
הותר ליהודים לחזור לס״ג, והם הקימו בה ביכ״ג ( 1881 ). ב 1919 
הגיעו אליה פליטים יהודים ממזרח־אירופה והקימו בה קהילה נפרדת. 
ב 1938 הגיעו פליטים מגרמניה ואוסטריה. בשנים 1939 — 1944 הת¬ 
רכזו בס״ג, במסגרת "עליית-הנוער", ילדים פליטים, בדרכם לא״י. 
ב 1944 הובאו לס״ג 1,350 יהודים (מרביתם מהונגריה) מברגן־בלזן 
(ע״ע מחנות רכוז) וב 1945 הובאו 1,200 מטרזין (ע״ע; עמ׳ 965 ). 

ב 1959 הוקמה בס״ג קהילה מאוחדת, וזו מנתה ב 1969 כ 100 
חברים. 

. 0 . 5 7617146 ( 61 §, £7111715 6/1672 * 7061111 * 1 167 ) . /{ €1170711 ,: 11 ) 11 11 ־ 61 ., 1 

5170772 1771 ,[ 10 | £1 ^ן{) £0 .- 1 ; 1913 , 1 ( 2X1 1/17671 50 ]616/171 £611 1x11)11(16X11 

. 1963 , 2.611 6/67 

סנגל ( 1 ג§־>נ 1 :> 5 ), רפובליקה במערב-אפריקה, לחוף האוקיאנוס 
האטלנטי. שטחה 196,192 קמ״ר. ובה 4.02 מיליון תוש׳(אומדן 
1971 ). גמביה מהווה מובלעת צרה וארוכה בס ׳ ומפרידה בין איזור 
קזמנס שבדרום לבין יתר המדינה (מפה: ר׳ כרך־מילואים, עמ׳ 333 ). 

ס׳ היא ארץ של מישורים, בעיקר שלישוניים ומתקופות 
מאוחרות יותר. המישורים נמוכים בד״כ מ 100 מ׳ ובעלי נוף גבנוני 
חדגוני. פני השטח מכוסים משקעי חרסית, חוליות או קרקעות 


לטריט אשר מידת שטיפותן גבוהה ביותר בדרום. בצפון מצויות 
מלחות. באגן נהר־קזמנם שבדרום מבותר המישור ע״י יובלי הנהר. 
רק בשולי המדינה, במזרח, מתרוממים פני השטח אל הרי במבוק 
הסוגרים על הרמה הקריסטאלינית שעיקרה מעבר לגבול, במאלי. 
הרמה בנויה סלעי־תהום וסלעים קדם־קמבריים. בדרום־מזרח מתרו¬ 
ממת רמת פוטה ג׳לון הגינאית, אף היא קדם־קמברית, אך בנויה 
אבן־חול ודולריטים. במזרח המדינה ובצפונה עובר נהר סנגל (ע״ע) 
בפשט־הצפה רחב, ולארכו עובר הגבול עם מאוריטניה ומאלי. 

לאורך החוף יש חוליות נודדות שכיוונן מדרום־מערב לצפון־ 
מזרח. חצי־האי הכף הירק (ע״ע) והאי גורה נוצרו בפעילות געשית. 
חצי-האי סוגר על נמל דקר (ע״ע) — הנמל הטוב ביותר במערב 
אפריקה. מדרום לדקאר נקטע קו החוף ע״י שפכי נהרות רדודים 
ושטחי ביצות. 

מבחינה א קל י מ י ת ס׳ היא ארץ מעבר בין מדבר פרלו שבצפון 
ואיזור היער הטרופי בקזמנס שבדרום, כשבתווך— סוואנת־עשב. 
כמות המשקעים נעה בין 350 מ״מ בצפון ל 1,500 מ״מ בדרום. העונה 
הלחה נמשכת בצפון מיוני עד אוקטובר, ובדרום — ממאי עד 
דצמבר. 

רוב א ו כ ל ו ס י ס׳ הם עמים ושבטים כושים. היולוף (או וולוף) 
גבוהי־הקומה הם הקבוצה הגדולה ביותר. הם יושבים בעיקר במערב 
ושפתם משמשת יחד עם הצרפתית כשפה רשמית של ם׳. רובם 
מוסלמים. הקבוצות האחרות הן: סרר, פולאני (פולבה, ע״ע) — 
חלקם רועים־נוודים וחלקם התיישבו בקזמנם, טוקולור, דיולה, מא־ 
לינקה וסאראקולה. כמה רבבות אירופים, רובם צרפתים, יושבים 
בערים. האוכלוסיה מרוכזת במערב המדינה ובדרומה ורוב השטח 
דליל-אוכלוסין ביותר. דקר (ע״ע, ותנד שם), הבירה והנמל הראשי, 
מונה 693,000 תוש׳ ( 1970 ); בעיר קאולאק 96,000 תוש׳: בתים — 
91,000 . 

כ ל כ ל ת ה של ס׳ מבוססת על גידול אגוזי-אדמה ( 800 אלף טון, 
1970 ). עיקר היצוא בטנים ומוצריהם ופוספאטים. הדיג מספק חמרי- 
גלם לתעשייודחוף ענפה, בעיקר לצריכה פנימית וליצוא לשכנותיה 
של ס׳. בס׳ כ 14,000 ק״מ דרכים (מרביתן דרכי עפר) וכ 1,240 ק״מ 
מס״ב. נמל התעופה של דקאר משמש תחנת-ביניים חשובה בין 
אירופה לדרום־אמריקה. 

; 1965 ,. 5 ,) 05 ז£ . 11 ; 964 [ , 7 >,/ 1 מן> 6 ! 11 7 > . 5 * 1 , 5 י}ת 1 גו}:> £5 ס . 11 
. 966 [ 1111 1 ה 50 ץ 1 >? 1 * 1 ,ז 611851£ ק .? 

ר. בג. 

היסטוריה. מהמאה ה 7 החלו ערבים וברברים לבוא לתחומה 
של ס׳ והתערבו בכושים המקומיים. במאה ה 9 קמה בס׳ ממלכת 

טוקולור או טוקורור ה¬ 
כושית. באי על נהר ס׳ 

צמחה במאה ה 11 תנועת 
המראבטון (ע״ע), וה־ 

אסלאם פשט בקרב הטו־ 

קולור ושבטים אחרים. 

ס׳ היתה חלק מממלכות 
גנה ומאלי הקדומות(ע״ע 
אפריקה [כרך־מילואים, 

עמ׳ 354 ]), ובמאות ה- 
17-14 קמה באיזור אימ־ 

פריית־יולוף שהיתר, מור¬ 
כבת מ 6 ממלכות. 

ב 1444 הגיעו הפורטו¬ 
גלים לס׳ ואחריהם ההר 
לנדים והצרפתים. ב 1624 
נוסדה חברת סחר צרם- 




כננ 5 : חנינה של בני ׳עבט באסארי 
בדרום־מזרח המדינה (אדים) 





145 


סנגל — סנד, אלכסנדר (ו)יונת 


146 


תית לפיתוח הקשרים עם ס/ ב 1635 הגיעו לס׳ מיסיונרים צרפתים, 
וב 1659 יסדו הצרפתים את תחנת המסחר הקבועה הראשונה, 0 ך 
לואי, בשפך הס׳. והחלו להוציא מהאיזור תבלין, גומי-ערביקום, 
שנהב ועבדים. בהדרגה העמיקו הצרפתים לחדור לפנים הארץ 
והקימו בה עוד תחנות סחר קבועות. סן־לואי עצמה היתה עיר 
שצרפתים, כושים ומולאטים ישבו בה, ושם החלו הצרפתים את 
מדיניותם הקולוניאלית, של טימוע הילידים בתרבות צרפת. 

ב 1809 , בעת המלחמה בנפוליון, כבשו הבריטים את סן־לואי 
מידי הצרפתים. הם החזירוה אחרי מפלת נפוליון. באמצע המאה 
ה 19 החל כיבושה השיטתי של הארץ בידי הצרפתים: הוקמו גדודי 
פרשים (ספאהים — 15 ו 31 ק$) אפריקנים וגדודי רגלים מעבדים 
משוחררים, ובימי המושל פדארב . 8. 1.0 ! 1854 — 1865 ) 
נכבשה הארץ כולה והיתה לבסיס לקיסרות הקולוניאלית האדירה 
שהקימו הצרפתים באפריקה המערבית. בירתה של קיסרות זו היתה 
סן־לואי, ומ 1904 — דקאר, שהצרפתים פיתחוה מאוד. 4 ערים 
(סן־לואי, גורה [ 66 ז 00 ], דקאר וריפיסק [ 11£ ן> 0£15 ?]), היו בעלות 
ממשל עצמי,' ולתושביהן ניתנה אזרחות צרפתית. ב 1946 ניתן לס׳ 
ייצוג באסיפה הלאומית הצרפתית "כטריטוריה מעבר לים" של 
״האיחוד הצרפתי״ ( 6 § 30£31 ש£ 0100 ( 1 ). ב 1958 אישר משאל עם בם׳ 
את חברותה ב״חבר העמים הצרפתי" שהוקם אותה שנה. ם׳ התאחדה 
עם סודאן הצרפתית לפדרציה שנקראה מלי (ע״ע), ובתחילת 1960 
ניתנה לפדרציה עצמאות, אך בספטמבר אותה שנח התפוררה, ום׳ 
פרשה ממנה והיתה למדינה עצמאית, חברה בחבר העמים הצרפתי. 
נשיאה, ל. סנגור (ע״ע) ריכז בידיו סמכויות שלטון נרחבות. ב 1966 
הוקם בם׳ משטר של מפלגה אחת, וב 1970 אישר משאל־עם מתן 
סמכויות רודניות־כמעט לסנגור. ם׳ היא מהמדינות האפריקניות 
המתונות, דבר שהשתקף גם ביחסה לישראל׳ אולם במלחמת יום- 
הכיפורים ניתקה את יחסיה עם ישראל. 

; 1962 ,ע־&ס? 1111111011 ( 511 ! 4 (/שמשיד/ 111 ( 1 ) 5111 0 ,. 5 ,זנ) 1 ),\ 04 ז 5 ) . 1 \ 
. 1966 ,. 5 111 ) ) 11 ^ 1111111 })^ 1 - 0 . 1 . 0 -. 19 

מי. בר. 

סנגל ( 831 ־>ת 56 ), נהר במערב־אפריקה. ארכו 1,100 ק״מ ואגן- 
היקוותו משתרע על 441,000 קמ״ר. מקור יובליו הראשיים, 

בפינג ובקוי, ברמת פוטח־ג׳לון שבגינאה. הם מתאחדים בבפולבה 
שבמאלי. לרוב ארכו מהווה הנהר גבול בין מאלי לסנגל בדרום 
ובין מאוריטניה לסנגל בצפון־מערב. חם׳ נשפך לאוקיאנוס האט¬ 
לאנטי ליד סן־לואי שבצפון סנגל. במרחק 300 ק״מ מהשפך מת¬ 
פלג הנהר לאפיקי־משנה ותעלות. שרטון־חול ברוחב 400 מ׳ דוחה 
את השפך דרומה. — משטר הזרימה של הם׳ הוא בעל אופי עונתי 
מובהק. בעונת־הגיאות (יולי—דצמבר) גואים מי־הנהד ומציפים עד 
25 ק״מ משני צדדיו. בתקופה זו כשיר הם , לשיט של ספינות בנפח 
1,000 טון עד לקז ( 975 ק״מ מהשפך). בעונה היבשה חודרים מי־הים 
עד למרחק 450 ק״מ. 

סנגלו ( 53083110 ), משפחת ארדיכלים איטלקית מפירנצה. מבניה: 

1 ) ג׳ ר ל! נ ר _ךה ם׳ — . 5 43 011111300 — ( 1445 — 1516 ), 

מגדולי הממשיכים בדרכו של בתנלסקי (ע״ע) בטוסקאנה. ם׳ בנה 
את החווילה המפורסמת שבפוג׳ו אה קאיאנו ( 031300 3 08810 ?) 
בסביבת פירנצה, עבור לורנצו דה מדיצ׳י, ב 1483/5 (ע״ע חוילה). 
בכנסיית סאנטה מאריה דלה קארצ׳רי, בפראטו ( 1485 ), פיתח ם׳ 
את סיגנון מבניו המרכזניים של ברונלסקי, ובכך קבע ציון־דרך 
חשוב בהתפתחות הארדיכלות בטוסקאנה. פיתוח אחר, מקורי לא 
פחות, של סיגנון בתנלסקי, היא הלשכה האוקטאגונאלית של כנסיית 
סאנטו ספיריטל בפירנצה ( 1489 ) והאטריום שלה. ארמון־גונדי בפי¬ 
רנצה ( 1490/94 ) הוא דוגמה מעולה של ארדיכלות אזרחית בסיגנון 
הרנסאנס. ב 1514 הגיש ס׳ תכנית לבניינה המחודש של כנסיית סאן 
פייטרו. 


2 ) אנטוניו דה ם׳ — . 5 43 71.010010 — ( 1455 — 1534 ), 
אחיו שלי ( 1 ). יצירת־המופת של ם׳ היא כנסיית סאנטו ביאג׳ו 
( 813810 ) במונטפולצ׳אנו ( 1519 — 1529 ! הושלמה 1545 ); זהו מבנה 
מרכזני בעל כיפה ושני מגדלים (שרק אחד מהם הושלם), המייצג 
את סיגנון הרנסאנס בשיאו והמהווה פיתוח של הכנסיה בפראטו 
(ר׳ לעיל). 

3 ) א נ ט ו נ י ו דה ם׳ (הצעיר) — 30£ ׳\ 0 ! 110 ,. 5 43 010010 .^ 

— ( 1483 — 1546 ), אחיינם של ( 1 ) ו( 2 ). ראש הזרם הארדיכלי של 
הרנסאנס בשיא פריחתו ברומא וארדיכל רשמי של הווטיקן, מ 1516 
עד מותו. יצירתו המוקדמת, הכנסיה סאנטה מאריה די לורטו, ברומא 
( 1507 ), השפיעה על רבים מהמבנים הכנסייתיים החשובים במחצה 
השניה של המאה ה 16 . מבנה־הפאר שלו הוא ארמון־פארנזה ברומא 
(מ 1534 לערך עד מותו; הושלם בידי מיכלאנג׳לו ואחרים), אשר 
שימש אבטיפוס למבני הארמון המונומנטלי ברומא עד ראשית 
המאה ה 20 . באחרית ימיו הגיש ם׳ תכנית משלו להשלמת מבנה 
כנסיית סאן פייטרו, אולם היא לא בוצעה (נשתמרו רישום ומוידל- 
עץ). 

; 1942 ,. 5 1 ) 1 ) . 0 ,( 1113801110 . 0 ; 02 — 1900 , 1-111 ,. 5 1 ) 1 , 0133586 . 0 
, 1959 , 1-11 ); 11 )׳ 0101 11 ,. 5 10 ) . 4 , , 1 חר>חתג׳\ 010 . 0 

א. דו. 

סנגר, פרדו־יק — 530860 1010 ז 04£ ז? — (נר 1918 ), ביוכימאי 
אנגלי. למד בקימבריג׳, ובה קיבל את תואר הדוקטור ב 1943 . 

מחקריו הביאו עמהם השגים חלוציים בתחום קביעת המבנה 
הראשוני של החלבונים. בעיה זו — מציאת מקומן של החומצות 
האמיניות בשרשרת החלבונית — היתה אחד המכשולים העיקריים 
בהבנת התכונות המורכבות של החלבונים. ב 1945 גילה ם׳ כי 
דיניטרופלואורובנזן ( £02606 ו 01 ז 0£100 ז 41011 2,4 ) מתקשר רק לקצה 
אחד של השרשרת החלבונית, ובכך הוא מאפשר לקבוע את החומצה 
האחרונה בשרשרת הנחקרת. הפעלת ההומר הזה על חלקי השרשרת 
ושבירה נוספת ע״י הידרוליזה חומצית ובאמצעים אנזימטיים, אפשרו 
לקבוע, מקץ 10 שנות מחקר, את מבנה האינסולין (ע״ע, כר׳ 
מילואים). לאחר מחקר זה נבדק גם מבנן של עוד מולקולות חלבון, 
וכיום נהוגות אף שיטות של אנליזה אוטומטית (ע״ע פרוטאינים). 
כמו־כן שימש המחקר הזה יסוד לסינתזה של האינסולין ב 1964 . 
בתחילת שנות החמישים זכה ם׳ בכמה פרסים חשובים, ונבחר 
לחבר בחברה המלכותית. ב 1958 הוענק לו פרם נובל לכימיה על 
עבודתו בחקר מבנה החלבונים, ובעיקר האינסולין. 

.־ 1963 ,$'( 1151 < €1 \ 0 121 דס 2 ! 17127 0 / 267 ^ 7 *•! 0 ( 1 ־ 111 ? .? 

סנד, אלכסנדר (נו׳ 1921 , ולוצלאווק [פולניה]) (ו)י 1 נת (נר 
1926 ,'צ׳נסטוחובה [פולניה]), משפחת־סופרים. ב 1934 עלה 
א. ם׳ עם הוריו לא״י. לאחר הכשרה בקיבוצים גינוסר ותל-יוסף הצ¬ 
טרף ב 1939 לקיבוץ רביבים — מראשוני ההתנחלות בנגב. ב 1945 היה 
ממארגני ההעפלה מאירופה. כיום הוא עורך את הוצאת הספרים של 
הקיבוץ המאוחד. אשתו, יונת, עברה בפרוץ המלחמה לוורשה, ולמדה 
בגימנסיה שנתקיימה שם במחתרת, בגטו. בין מוריה היה י. קצנלסון 
(ע״ע). לאחר המלחמה הצטרפה לתנועת "דרור" וערכה את בטאונה, 
ב 1946 למדה ספרות באוניברסיטת ז׳נווה. ב 1948 עלתה ארצה, 
ומאז היא חברת קיבוץ רביבים. בני הזוג ם׳ כותבים במשותף. יצי¬ 
רתם יונקת ישירות מן הספרות האירופית של דורנו ותורמת בכך 
גוון חדש בספרות העברית. מספריהם: ״אדמה ללא צל״ (תשי״א) — 
על קבוצת מתנחלים ראשונים בנגב (פרם מ. אוסישקין, 1951 ), "הכתה 
החמישית" (תשט״ו), "בין החיים ובין המתים" (תשכ״ד! פרם י. ח. 
ברנר, 1965 ) — רומן ראליסטי, המתאר לבטיו של נוער יהודי 
מתבגר בפולניה בין קומוניזם לציונות, על רקע התגברות הפשיזם 
והאנטישמיות ערב מלה״ע 11 ובתקופת השואה. חלקו של הספר 




147 


סנד, אלכסנדר (ו)יונת — סנדומיז׳ 


148 


הזה (״ימיהם הפרוצים לרוח״; פרם־חולון ע״ש ח. קוגל, 1959 ) 
מצטיין בתיאור הטיפוסים ובעיצוב הארכיטקטוני, והוא מן היצירות 
המעולות בספרות העברית הצעירה. בתשכ״ט הופיע ספרם של א. וי. ם׳ 
״הנסיון הנוסף״ — סיפור אהבתה וכמיהתה של אשה פרטיזנית לילד. 
א. שבייד, הישג ספרותי בשל, על "ימיהם הפרוצים לרוח", (משא, 
4/1959 )< הנ״ל, ספרות השואה כביטוי של חיי ההווה (פן היסוד, 
18/9/64 ); י. קנז, כורח הבחירה (משא, 14/4/64 ). 

סנד, ז׳וךז׳ — 8304 060186 ; פסודונים של אורור דיפן, בארו¬ 
נית דידון [:ז 30 ׳\ 1146 (£ 11310006 , 10 (}״<£ ¥01016 ] — 

( 1804 , פאריס — 1876 , נואן [מחוז אנדר]), סופרת צרפתית. ם׳ 
התייחסה, מצד אביה, לאצולה רמה, ומצד אמה היתד. בת פשוטי- 
העם. ניגוד זה שבמוצאה יכול לשמש הסבר לחלק מן המניעים 
למרידתה בחברה׳ לסגידתה לאהבה, לאידאליזציה של העם, לפנייתה 
לסוציאליזם ההומניטארי, לקומוניזם האוונגלי של ימי 1848 . בגיל 18 
נישאה, אך נישואיה לא עלו יפה והיא נפרדה מבעלה באורח חוקי 
ב 1836 . ב 1831 באה לפאריס, אל אהובה, הסופר ז׳יל סנדו (-״ 83 .{ 
ט 463 ). הרפתקותיה הסנטימנטליות הרבות של ם׳ עוררו הדים נרח¬ 
בים. על יחסיה עם דה מיסה (ע״ע), שהייתם המפורסמת בוונציה וה¬ 
פרידה שבאה אחריה, נכתבו ספרי הסבר ופירוש רבים; הם גם שימשו 
נושא ליצירתה 1111 1 ־ 6 £116 (״היא והוא״), 1859 . בהשפעתו של 
ידידה הרפובליקני הנלהב, מישל דה בורד, התחילה לוקחת חלק 
בחיים הפוליטיים. מפורסמים ביותר היו יחסיה עם ש(פן (ע״ע): עמו 
התוודעה אל מאיורקה, וכתוצאה מטיולם באי זה נכתב ספרה "ס 
011106 ( 43 ? 3 61 ז\ט 1 (״חורף במאיורקה״), 1841 . 

יצירת ם׳ מונה יותר מ 120 כר׳. את הרומנים, אשר מספרם 
מגיע לב 70 , אפשר לחלק לארבעה סוגים: א) רומנים על האהבה 
( 1041303 [ 1832 ] ; ¥31601:106 [ 1832 ] ; £6113 [ 1833 ] ; 065 ) 300 ( 
[ 1834 ] ; : 1131 ) 400 ? [ 1837 ] ; ועוד); ב) רומנים בעלי השראה סו¬ 
ציאליסטית ( 000511610 [ 1842/3 ] ; 040151:341 ? 46 00101:6556 £3 
[״הרוזנת דה רידולסטאט״], 1843/4 ; 40051606 ? 46 66116 ? £6 
3.01:0106 ; [״פשעו של מר אנטואך], 1846 ; ועוד); ג) רומנים 
שרקעם כפרי, המצטיינים ברעננות מיוחדת ( 63006 ) [ 1844 ] ; £3 
346116 ? 6416 ? [עבר׳: ״פדיטה הקטנה״, תש״י], 1849 ; £015 ח £1-3 
1 קדח 3 ! 01 16 ! 1848 ]; ועוד); ד) סיפורי הרפתקות (סלשס? 13 46 630 [ 
18601 ] ; 3711161061 46 015 ) 4316 ? £6 [ 1861 ] ; 13 6 ! 343460101561 
6 !ח 11 ס! 30 ) [ 1863 ] : ועוד). ם׳ חיברה גם מחזות. 

חיבוריה הפוליטיים המגמתיים היו בעלי השפעה במאורעות 1848 . 

את זכרונותיה העלתה ב! 3£60 ץ 0 ׳\ ס 0 ' 4 £611165 ("מכתבי נוסע"), 
1834 — 1836 ! 546 103 46 91510116 (״תולדות חיי״), 1854/5 ; 001031 [ 
1011016 (״יומן אינטימי״), פורסם ב 1926 . 

ם׳ זכתה בהצלחה רבה למן סיפוריה הראשונים. בדמיונה הפורה, 
בסיגנונה הטבעי, הקרוב לסיגנונו של ז/־ז/ רוסו ששימש לה מופת, 
השכילה להעמיד את גיבוריה במצבים דרמתיים ובמסגרת מציאותית, 
עם זאת, כתיבתה שופעת אידאליזם ואהדה לאנושות. 

מעטים הסופרים שאישיותם וכתיבתם עוררו סערת־רוחות כה 
עזה, ם׳ היתה נערצת ומושמצת, מורמת על נם ומושפלת, ובכך 
יש עדות לעניין ולרגשות שמעוררת יצירתה. 

הכרותה עם הרבה אישים מפורסמים סיפקה לה חומר עשיר 
למכתביה, הכתובים בסיגנון אפיסטולרי מזהיר ( 0043006 ק £01165 
1610 קח 001 ׳ בעריכת ס!ר £01 • 0 , 1 — 1/1 , 1964 — 1969 ). 

א. מורואה, לילה: תולדות חייה של ז. ם׳, תשט״ז! ,סחוססזס! .ע\ 
; 1919 , 11 ־ 1 ,׳ 8610 £ 1 ) . 0.3 , 900601 .£ ; 1928 — 1899 9 ־ 1-1 ,. 0.3 
,. 5 . 0 36 1€ ס 18 , 011 ; 1 ) 11 * 1 , 01$ ־ 43111 ^ ; 1936 , 111 ) 17136 ) 5 .[ ,־ £1 5114 , 4 < 

1165 ^ 807118311 65 ^ 1 , 0 ז 1 ק$־^־ 131 \ -ו! , ! ; 1953 ,. 5 . 0 , $31011100 .? ; 1953 
€611876 ' 1 * 1311 ) / 6 816 13 5 ( 387 81/8116 , 011 ? ; 1955 , 116 ^ 731151 13 

5 * 8/107 1 6765 ' 1 < £767 365 216 /ק 110£78 < 81£ י מן' 001 . 0 : 1960 ,. 5 . 0 16 > 

־ 01 .^ 1 ; 1967 ,ץ 8677 €1 . 5 . 0 . 3 > ; 1965 ,. 5 . 0 36 18715 * 1-01 5 ? 3 

. 1969 . 0 8 6 ^ 11018318 ,(. 1 ) 0 ) *[ 110 

ז/ ל. 


סנדבאד (ערב׳ סורית סנדבאן, יוונית םז 7 ״-׳\ט 1 [פנטי־ 

פה]), שם הגיבור בשתי מחרוזות סיפורים הכלולות ב״אלף 
לילה ולילה" (ע״ע). 

1 , מסעות ס׳ המלח. גרעין המחרוזת ערבי ונוצר כנראה 
בחוגי המספרים הבגדאדיים במאות ה 8 וה 9 , ועליו נוספו בתקופה 
מאוחרת חלקים שניכרת בהם השפעה מצרית. עיקר המעשה: הסבל 
הבגדאדי ם׳ שומע מפי ס׳ המלח סיפורים של שבעה מסעות מופלאים 
בארצות רחוקות. סיפורים אלה משקפים את ההוי של מסעות הסוח¬ 
רים במרחבי האוקיאנוס ההודי. 

2 . סיפורי שבעת הווזירים על שחיתות נשים. מקור 
המחרוזת, כנראה, פרסי-פהלוי, והיא נתחברה בסוף המאה ה 8 . 
גירסתה הערבית היתד, קיימת לכל המאוחר באמצע המאה ה 9 . 
במשך יה״ב תורגמה בשינויים לסודית (וממנה ליוונית), לעברית 
(כנראה במאה ה 13 ) — בשם "משלי סנדבאר (או סנדבר) החכם" 
(נדפסה כמה פעמים, החל ב 1516 ) וללשונות אירופיות. הגירסה 
הערבית, הכלולה ב״אלף לילה ולילה", מאוחרת מרוב התרגומים 
חנ״ל. 

אלף לילה ולילה (תרגם; י. י, ריבלין), יח, 1968 ; 1 ^ 7 ,•<ז £1 ? .£ . 8 

£1351010 . 1 \ ; 1960 ,( 111 , 013 ( 31 ?) 116 ) 0 / 111( 800 ( 0/ 31x111 ח 1£1 ו 0 
משלי מנדבר, בעברית ובאנגלית; הסברים ,י 1 @( 11 > 71 ) 5 / 0 0/11 ־ 7 ,(.!>£) 
!באנגלית), 1967 , 

םגך 1 ית, ?((־ל — § 1 סנ $3041 0311 — ( 1878 — 1967 ), סופר 

אמריקני. ם׳ היה בן למשפחת מהגרים שוודית. בימי נעוריו 
שלח ידו בעבודות רבות ושונות. ב 1898 — 1902 למד בקולג׳ בעיר 
מולדתו גילזברג. בתום תקופה זו הקדיש את זמנו לעבודה עתונאית, 

כתיבת שירים ואיסוף חומר לחי¬ 
בורו הגדול על אברהם לינק(ול)ן. 

ב 1916 פרסם אח ספר שיריו 
5 יח 06 ? 01110380 ("שירי שיקא- 
גו"), שמקובל להעריכו בספרו ה¬ 
טוב ביותר. יצירתו 1311310 <[ 

16315 131116 ? 1116 ־ : £100010 

(״אברהם לינק(ול)ך: ימי הער¬ 
בה"), 1926 , ו! 3 ?\ £116 : £ . 4 . 

¥6315 ("א.ל.: שנות המלחמה"), 

1939 , זכתה בפרס פוליצר להיס¬ 
טוריה ( 1940 ). פרי התעניינותו 
בפולקלור האמריקני הוא קובץ 
שירי-העם והבאלאדות ( 081138 0 5 0 161103 ״¥ 1116 ׳ ("ילקוט השירה 
האמריקנית״), 1927 , ושיר-ההלל ¥65 , 116 ) 60 ? £116 ("העם, כן"), 
1936 . 811308615 ¥0008 1116 8 ץ 3 ׳\£¥ ("תמיד הזרים הצעירים"), 
1953 , הוא אוטוביוגרפיה על פרק מוקדם בחייו. — שירתו של 
ס׳ כתובה במסורת הפופוליסטית וחלק מיסודותיה נשאבו מיצירתו 
של ויטמן (ע״ע). הוא כתב, בחרוזים חפשיים לרוב, על ארצו, 
על הזוהמה של הערים, על יופי, בלשון מתובלת בניבים מפי האיש 
הפשוט, ובנימה מיוחדת—אפיינית לאדם האמריקני. מיטב יצירתו 

מצטיינת בעצמה וברגישות. — ס׳ זכה בפרסים רבים על יצירתו 

י 

(בהם פרם־פוליצר לשירה [ 1951 ] על 061-05 ? 1616 ק״ז 00 ["כל 
שיריו״], 1950 ). 

. 1964 ,. 0.5 ,ז 1€ >^\סז 0 ; 1963 ,. 0.5 / 0 41367168 6 *{ד , 11611 ־ 001 . 13 

סנדומי['(: $3040011612 , רום׳ קמ 1 (ז 0 )/ 811 ! 0 ), עיר במרכז פולניה, 
מן הקהילות הקדומות בה. יהודים התיישבו בם׳ בראשית 
המאה ה 13 . בסוף המאה ה 15 ניהלו תושבי ם׳ מאבק נגד הסוחרים 
היהודים בעיר, ורבים נאלצו לעזבה; ב 1550 ישבו בם׳ 40 יהודים 
משלמי־מם. בראשית המאה ה 17 נבנה שם ביכ״נ, ו 16 בתים היו אז 
בבעלות יהודית. במרוצת המלחמה עם שוודיה ( 1655/56 ) נטבחו רוב 






149 


סנדומיז׳ — סנה 

% 


150 


יהודי העיר והנותרים גורשו. ב 1658 אפשר המלך ליהודים לשוב לס׳ 
ולסחור בה. זכות זו אושרה שוב ע״י המלכים ב 1674 וב 1745 . מאבק 
העירונים נגד יהודי ם׳ נתמך ע״י הכמורה הקתולית המקומית 
והביא לעלילות דם בשנים 1698 , 1710 , 1748 . ב 1765 היו בס׳ 430 
יהודים משלמי מם־גולגולת, ובבעלותם היו 30 בתים. תחת השלטון 
האוסטרי ( 1795 — 1809 ) הוסרו ההגבלות מבעלי־מלאכה יהודים, 
ונפתח בי״ס יהודי־גרמני. ב 1827 ישבו בם׳ 800 יהודים ( 23% מכלל 
האוכלוסייה), ב 1897 — 2,164 ( 33% ), וב 1939 כ 2,500 . 

תקופת השואה. עם כיבושה של ם׳ ע״י הצבא הגרמני, ב 15 
בספטמבר 1939 , נערכו בה פרעות, ובהן נהרגו יהודים. ב 1942 גורשו 
לס׳ כ 2,000 מיהודי הסביבה. ב 29 באוקטובר 1942 נשלחו כ 3,200 
יהודים מם' למחנה ההשמדה בלז׳יץ. לאחר שאלפי יהודים ברחו 
ליערות וארגנו יחידות־גריליה, הוציאו הגרמנים צו ב 10 בנובמבר 
1942 , ובו הבטיחו בטחון פיסי לאלה שיצאו מן היערות. רבים חזרו. 
כ 6,000 רוכזו בגט( ם׳, וזה חוסל ב 10 בינואר 1943 ורוב יושביו 
נשלחו לטרבלינקה (ע״ע). 700 נותרו בחיים, והם נשלחו למחנות־ 
כפיה, האחד מהם — בם׳. רוב יושביו נרצחו ב 1944 . 

י. הלפרין, פנקס ועד ארבע ארצות (מפתח בערכו), 1945 < -""!סא . 0 
. 1910 , 110 - 211 ( 101 ) 1 * 1 >$ $0 1 ) 0 י ׳< 1 ז 

סן ד־יאיגו ( 1680 ( 1 ״ 53 ), עיר־נמל בדרום־מערב קליפורניה, אה״ב; 

כ 10 ק״מ מגבול מכסיקו. 696,770 תוש׳ ( 1970 ), בס״ד-רבתי 
1,221,000 תוש׳, 

ס״ד העיר מקיפה את מפרץ ס״ד הגדול והסגור שבו נמצאים 
בסיסים גדולים מאוד של צי אה״ב וחיל הנחתים שלה וכן נמל 
מסחרי. האחרון משמש בעיקר כנמל־עגינה לאניות המפליגות מ¬ 
תעלת פנמה צפונה באוקיאנוס השקט. הקמת הבסיסים והמספנות 
במחצ־־ת הראשונה של המאה הביאו לגידול העיר. שיעור הגידול 
עלה מאוד מ 1950 ( 334,390 תוש׳) ואילך (אוכלוסיית העיר הוכפלה 
תוך שני עשורים), כשהורחב הבסיס הכלכלי עם התפתחות תעשיה 
עתירת-מדע — אלקטרוניקה, אווירונאוטיקה ואמטרונאוטיקה. האק¬ 
לים היבש והנוח במשך כל השגה עודד את ענף התיירות ובס״ד קם 
מרכז לספורט ימי ונמל יאכטות. 

בס״ד 2 אוניברסיטאות ושלוחה של אוניברסיטת קליפורניה (ס״ה 
8,450 תלמידים ב 1970 ), מכון נודע לאוקיאנוגרפיה ומכון לביולוגיה. 
גן החיות העירוני הוא מהגדולים בעולם. 

י ז 6 ל 151 ? . 0 .\ 2 ; 1960/61 , 1-11 ,.<£ . 5 /ס ?( 77 , 16 > 3 זט 0 ? .? .מ 

. 1969 ,( 136 ^ 0 ?{ €011 . 0 . 5 

יהודי ראשון התיישב בס״ד ב 1850 . ב 1888 הוקמה רשמית 
קהילה מאורגנת, רפורמית, בשם "בית ישראל", וכעבור שנה נבנה 
ביכ״נ. ב 1905 הוקם ביכ״נ אורתודוכסי, "תפארת ישראל", ולידו 
ת״ת. בשנות ה 30 קמו מוסדות צדקה שונים ובשנות ה 40 — סניפים 
של "בני ברית", מרכז קהילתי ומושב זקנים. הקהילה גדלה מאוד 
בשנות מלה״ע 11 ולאחריה. כיום יש בס״ד 7 בתכ״נ, בי״ס יומי עברי, 
מספר ת״ת והתארגנות יהודית וציונית עניפה. ב 1968 היו בס״ד 
כ 11,000 יהודים. 

סנדלית, ע״ע ריסגיות. 

־ :־ד ♦ ד * 

סך־דני, מגזר* ( 601 $ ( 53101 - 1 ), מנזר בנדיקטיני היסטורי, במר¬ 
כז הפרוור ס״ד בצפודפאריס; נוסד במאה ה 7 , במקום שלפי 
המסורת נקבר המארטיר דיוניסיוס הקדוש (ע״ע; מכאן שמו של 
המקום). המנזר נחשב לקדום ולחשוב שבמנזרי פאריס, בייחוד 
בשל היותו מקום קבורה של מלכי צרפת, ותולדותיו קשורות בתול¬ 
דות מלכי צרפת, שהיו בין הנדבנים הגדולים שתרמו להאדרת 
המנזר: המלכים הקארולינגיים, פפין הגוץ וקארל הגדול, בנו אגפים 
שונים במנזר. גם המלכים הקאפטינגים שמרו על קשר הדוק עם 
המנזר ונסתייעו בעצתו של אב־המנזר סיז׳ה (ע״ע) שתקופה מסוימת 


( 1147 — 1149 ) שימש כעוצר בעת שהמלך לואי ¥11 (ע״ע) יצא 
למסע הצלב השני. לסיז׳ה חלק מכריע בפיתוח החקלאי ובתנופה 
המשקית של המנזר ובתקופת כהונתו נבנתה הכנסיה המפוארת המ¬ 
גלמת את יסודות הסיגנון הגותי הקדום. בזכות צורתה הארכיטק¬ 
טונית, קישוטיה וזגוגיותיה הצבעוניות נחשבה לפנינה אמנותית 
יקרה. במנזר ס״ד צמחה גם מסורת חשובה של כתיבת היסטוריה, 
ו״הכרוניקה של ס״ד״, אשר נרשמה ע״י הנזירים מן המאה ה 8 , היא 
מקור ראשוני לחקר תולדות המנזר, הכנסיה וממלכת צרפת. במרוצת 
הדורות נוספו לס״ד בניינים ואגפים חדשים: במאה ה 13 חודש 
בסיגנון הגותי,- במאה ה 14 נבנו קפלות מרשימות; במאה ה 16 נהרס 
חלק מן המבנים של המאה ה 13 ובמקומם הוקמו אחרים בהשראת 
הסיגנון הקלאסי. מנזר ס״ד סבל ונפגע בעקבות המלחמות הרבות. 
במיוחד סבל ממלחמות הדת בצרפת במאות ה 16 וה 17 ; בתקופת 
המהפכה הצרפתית נשדד ונהרס בחלקו, כשההמון פתח וחילל את 
קברות המלכים, אך הוא שוקם באמצע המאה ה 19 בראשותו של 
הארדיכל ויולה־לה־דיק (ע״ע). כיום משמש המקום כאתר לאומי מוגן. 
1957 בחפירות הארכאולוגיות הממושכות, שנערכו במקום, נתגלו ב 
יסודותיה של כנסיית המנזר אשר נבנתה ב 630 ע״י דאגוברט. ממצ¬ 
אים מרובינגיים ואחרים שנתגלו במהלך החפירות משוכנים במוזיאון 
להיסטוריה ולאמנות (נבנה ב 1902 ) המצוי בקרבת המנזר. 

־ 7/4 1 ) 111 > ,( $1. 1 /ס (??(?((/ 16 ( 1 012 ז %6 > $1 ,(. 1 ) 6 ) ץ> 1 א 0£ חג? .£ 

/)}■( 719*46; ]. £01 ס . $1 16 ) 016 ( 10 , 6 ^ 1111 ־ .: ??- 

0)1?1'?)\?1 12011??11?5, 1960; 1 €?) €111016$ ^ 0€01 !) 0 , 6 זץ 6 <ן 3 ״ 

5 ' 0 ^ 5 11 / 0 *( 80 1 ז' 2 ? ¥01 ■ 1 ? 2 ( 1 / 0 112 ) 1 ? ? 1 ( 7 ,ץ 1 ז 86 '$€־ 3111 {) 117 ) 11111 ^ 111 ) 11 7 ) 1 ) 11 ) 514 • 1 ) 11 171 \ 1117110 ) 11 ) 0 ) 171 ) 011 
, 11741011 !)[ ה 1 . 5 ! 04 ,ז 6 |[ 1 נ)־ 1£ > 8 . 4 , ; 1878 ,( 8 זנ.תוות 60-56 ח! 6 ג 11 ;א . 1 > 

. 1902 

מ, - י. ת. 

110 , סר צ׳ ר א פרסי — 501016 ץ 0 ־ 61 י 1 165 ־ 0121 ז 51 — (נר 
1905 ), סופר ומדען אנגלי. ם׳ למד פיסיקה באוניברסיטות 
לסטר וקיימבריג׳. בשנות מלה״ע 11 היה ממונה על סגל המדענים 
שבשירות הממשלה. ב 1957 הוענק לו תואר אבירות, ב 1964 — 
תואר בארון. — את מעמדו בעולם הספרות קנה בזכות סדרה בת 
11 הרומאנים הנקראת, ע״ש הראשון בסדרה, - 0 ־ 81 308 5 ז 6 § 1 ז 3 ז 51 
11160.5 (״זרים ואחים״), 1940 — 1970 . אנשי המקצועות החפשיים, 
אפ;ם ומניעיהם, הפסיכולוגיים והמוסריים, נתונים כאן לניתוח 
מדוקדק. הסדרה כולה, המרשימה בהקפה, היא בבחינת חוות־דעת 
על יחסי-הכוחות בחברה מאורגנת, והיא משקפת את רקע חייהם 
ובעיותיהם של מעצבי דמות החברה בתקופת האטום. — מאמרו של 
0 ', 1 ז 110 ט 01 ׳ג 86 $0160111:10 1116 3018 01101106$ סזמיד ס!!? , ("שתי 
התרבויות והמהפכה המדעית״), 1960 (הרצאה בקיימבריג׳, 1959 ), 
מוסיף לשמש גם היום נושא לפולמוס. ם׳ עומד על הפער העמוק 
שבין שתי התרבויות, תרבות-הספרות ותרבות־המדע: בה בשעה 
שתרבות־הספרות בת־זמננו היא מוגבלת, בעלת דרך חשיבה מיושנת, 
תרבות־המדע חוזה תקופת־ווהר חדשה לעתיד החברה האנושית. 
אפשרויות ההתקשרות בין אנשי שתי התרבויות הולכות ופוחתות; 
ם׳ הציע שינויי־גישה לקירובן והותקף בחריפות. 

, 1964 ,. 5 .? .ש , 11316 ־ 1 .{ 

סנואוק הורכרוני־ה, כךיס? 1 ין — - 81110 50101108 15113311 ־ 011 
6 !ת 0 ז 8 — '( 1857 — 1936 ), מזרחן הולנדי. למד תאולוגיה 
בליידן. ב 1880 פרסם מחקר על הפולחן במכה 8468833050116 8161 
86651 (״החג של מכה), בעקבות נסיעה למכה, בשם מוסווה, ב 1885 , 
פרסם שני כר׳ על העיר ( 846883 ) ב 1888 — 1889 . ב 1889 נתמנה 
למשרה בממשלת איי הודו ההולנדית (כיום אינדונזיה), ושהה שם 
כיועץ ממשלתי עד שחזר למולדתו ב 1906 ונתמנה מרצה למשפט 
מוסלמי בליידן. באותו זמן שימש יועץ ממשלת הולנד "לענייני איי 



157 


פנואוק הורכדוניה, כריסטין — מנוסי 


158 


הודו והערבים". בליידן יצאו לו מוניטין כאחד מאבות מדע האסלאם 
המודרני. ס״ה פרש ממשרתו באוניברסיטה ב 1927 . בין ספריו החשו¬ 
בים: 5 ז 0116 ( 1 \; 90 ("תושבי אצ׳ה" [צפון־סומאטרה]), שני כר/ 
1893/4 . ב 1923/7 הו״ל אוסף' כתביו, ב 6 כר/ 1£1€ :>־ 1 ק 5 ז 6 ׳\ 
£160 ״ 005011 ("כתבים מפוזרים"). תרומותיו החשובות של ס״ה היו 
בשטח דת האסלאם והמשפט המוסלמי. 

,. 11 . 5 .ל) / 0 5 \' 1 / 01 [ 63 ^ 5 616 ,(. €115 )— . 0.9 

30 ■ 11111011 10 1115 ) 1 ) 131510117 י £־ 111 כ 1 ו €1 [ 1 ז 1 ;ך 1 ^ .[.[ ; 1957 

.״ 1963 

סנוך־ן, פילי 3 , רוזן — - 0 ־ 101001 0£ ¥1500001 י 0100 ׳״ 0 ת 5 1111111 ? 

׳״ 8113 — ( 1864 — 1937 ), מדינאי בריטי. ם׳ נולד למשפחה 
דלה, למד בבי״ם יסודי בלבד, היה פקיד עד שתאונה שיתקה חלקית 
את רגליו. הוא החל לעסוק בעתונאות, היה מהמטיפים הנלהבים 
ביותר לסוציאליזם וב 1906 נבחר לפרלמנט מטעם מפלגת העבודה 
הבלתי־תלויה. ם׳ התנגד להשתתפות בריטניה במלה״ע 1 וב 1918 
איבד את מקומו בפרלמנט. ב 1922 חזר ונבחר לבית, והיה שר האוצר 
בממשלות הליבור ב 1924 וב 1929 — 1931 . ב 1931 הוענק לו תואר 
אצולה. ם׳ שאף לאזן את התקציב ע״י קיצוץ בהוצאות, סירב בעת 
המשבר הגדול בכלכלה שפרץ ב 1929 להגדיל את הוצאות הממשלה 
כדי לספק עבודה למובטלים, וב 1931 אף תמך בקיצוץ ההקצבות להם. 
דבר זה גרם לקרע בליבור, וס׳, יחד עם רה״מ ר. מקדונלד (ע״ע), 
גורשו מהמפלגה. ס׳ היה "לורד שומר החותם" בממשלה הלאומית 
בראשות מקדונלד עד 1932 , התפטר בגלל התנגדותו לסטיה מעקרון 
הסחר החפשי, ופרש מהמדיניות. אוטוביוגרפיה שלו י״ל ב 1934 . 

. 1966 ,. 5 . 11 ? , 055 ־ 01 . 0 

סנלילסלןי, ילןך~ל — ץ 50011811 1 ־ 031 — ( 1841 — 1903 ), משורר 
' שוודי. ס׳ היה בן למשפחת־אצילים עתיקה ושימש בתפ¬ 
קידים שונים במשרד־החוץ השוודי. ב 1876 נבחר לחבר האקדמיה. 
בבקשו להינתק מן החברה שגדל בה, יצא מארצו ב 1879 , שהה 
בצרפת הדרומית, באיטליה ובגרמניה, ורק כ 10 שנים לפני מותו שב 
למולדתו. — ס׳ כתב על נושאים היסטוריים, לאומיים וחברתיים 
בנסיון מפורש "לדבר, בסיגנון בהיר, אל ההמונים". אולם נושאי 
שירתו היו מורכבים מדי, והעיצוב האמנותי היה אלגאנטי ומעודן 
מדי. למרות התעיינותו בהלכי-הרוח של זמנו — דורם של איבסן, 
סטרינדברג וברנדס — לא הצליח ס׳ לבטא אותם. הוא לא השתחרר 
מנטיות שמרניות, קלאסיציסטיות ואנטיקוואריות. — שיריו (-! 530 
ז 16 ! £11 > 10013 ) יצאו־לאור, ב 5 כר/ ב 1903/4 . 

סנון, הפרדה בין עיקר לטפל, שמעורבבים זד. בזה; ובמובן מצומצם 
— הרחקת המוצקים מחזורם, ע״י הזרמת התערובת דרך 
מחיצה, שעוצרת את הגרגירים, אך מעבירה את הנוזל. לגבי שיטות 
ס׳ נוזלים — ע״ע מים, ענד 235 : אוסמוזה; דיאליזה; צנטריפוגה. 

חשיבות מיוחדת יש לס׳ אוויר כדי להפיק ממנו גרגירי חומר 
יקר-ערך, או כדי לנקותו מחמדים רעילים או מזיקים, ואז משתמשים 
במסננת עשויה חומר סופח, כפחם. 

לס׳ בעולם החי — ע״ע ממברנות ביולוגיות; כליה. לס׳ אלקטרוני 
וחשמלי — ע״ע רדיו; שפופרת אלקטרונית. לס׳ אופטי — ע״ע אור, 
אבזורפציה של־; ספקטרום וספקטרוסקופיה; פוטומטריה; צבע. 
לס׳ אקוסטי — ע״ע אקוסטיקה ארכיטקטונית; רעש ומניעתו. לס׳ 
מידע — ע״ע חשוב, מכונת־; תקשרת. 

סנונית״ים ( 00011011130 ־ 111 ־ 1 ), משפחת עופות מסדרת צפרי־שיר 
(ע״ע), אך בעלת התפתחות דומה לזו של הסיסיים (ע״ע) 

— בצורת־הגוף, בגודל. בצבע ובדרך השגת המזון. המשפחה כוללת 
כ 20 סוגים ובהם 75 מינים, שתפוצתם העיקרית באפריקה ובאמריקה. 
מינים אחדים הם קוסמופוליטיים שדוגרים אף באלסקה ובסיביר. 
לרוב הם" גב שחור־מתכתי. כנפיהם ארוכות ומחודדות בקצותן 


ושטחן גדול מאוד. כושרם האווירובאטי רב במיוחד: באמצעות 
זנבם הממוזלג הם מבצעים תפניות חדות ופתאומיות. זנבם המיוחד 
הפך למושג מושאל לשם פרפר — ״זנב־סנונית״, או לשם ציפור — 
"סנונית־ים". מקורם קטן וחלש, אך מפתח הפה רחב ומגיע עד לקו 
העין. הס" ניזונים מחרקים קטנטנים מעופפים כגון זבובונים, יתושים 
וכיו״ב, שהם צדים באוויר בפה פעור המפריש הרבה ריר. גם השתיה 
נעשית לרוב תוך כדי תעופה בגלישה מעל למקווי מים. לעתים 
רחוקות הם נוחתים על פני הקרקע, וזאת כדי לאסוף חמרים לבניית 
הקן. 

רגליהם אינן מותאמות להליכה, אלא לאחיזה; הרגליים קצרות 
וחלשות, אך הטפרים חזקים ואנקוליים. הטופר האחורי קצר מהקד־ 
מיים (בניגוד לשאר ציפורי־שיר). הם" מתעופפים בלהקות ורבים 
מקננים במושבות. מקום הקן וכן צורתו אפייניים לכל מין ומין. 
הדגירה נעשית במקומות אפלוליים ומוגנים כמו חורים בעצים, כו¬ 
כים, סדקי-סלעים, מבנים ומחילוודעפר שהם חופרים. יש הבונים את 
קנם מבוץ; הבוץ לקנים מובא בפיהם, נלוש ברוק ומחוזק בשרשים, 
קש או שיער. לקנים אלה תבנית ארכיטקטונית משוכללת וקבועה: 
רבע-כדור, פתוח מלמעלה וצמוד לקיר (סנונית הרפתות)! צורת כד 
כדורי, בעל פתח צר כלפי מעלה (סנונית הערים); דמוי כד בעל 
צוואר ארוך חצוי לארכו. הצמוד לתקרה של מערה או של מבנה 
(סנונית המערות). הביצים מוטלות על מצע של נוצות ועשב רך. 
צורתן מוארכת, וככל שהאפלה גדולה בקן — צבען לבן יותר. משך 
הדגירה 13 — 15 יום. הגוזלים שוהים בקן 3 — 4 שבועות— כמעט זמן 
כפול משל ציפורי־שיר הדוגרות בקנים חשופים. הם" הדוגרים באזו¬ 
רים הקרים והממוזגים נאלצים לנדוד דרומה עם בוא החורף. העופות 
מצפון אירופה חורפים באפריקה; אלה מקנדה ואלסקה מגיעים גם 
עד לארגנטינה, היינו למרחק של כ 10,000 ק״מ. דרך נדידתם זו 
עושים הס" גם באביב, בשובם אל אוחו איזור ואף לאותו קן, שבו 
דגרו בקיץ שחלף. 

שירת הם" היא רק ציוצים גרוניים; אף־על־פי-כן מועדי־שובם 
הקבועים באביב, וקרבתם ונאמנותם למקומות־יישוב, הפכום לסמל 
הבשורה וההתחדשות, המתבטא בפולקלור, בספרות ובשירה (ר׳ 
״אל הציפור״ לח. נ. ביאליק). בארץ 5 מינים, השייכים ל 3 סוגים: 
כוכית ([סנונית הגדות] 3 ;־ 31 ק 1 ז 13 ־ 31 ק 1 ?) חופרת מחילות בעומק 
של 1 מ/ מקננת בכל אירופה ועוברת את הארץ בנדודיה לאפריקה 
וממנה. ניכרת בזנב הקדוד ובפס החום בחזה. סנונית הערים 
( 11103 ־ 01 061101100 ) ניכרת בעל-שת ובבטן לבנים; רגליה מכוסות 
נוצות. היא בונה את קנה מבוץ על פני צוקים ועל חומות במקומות 
יישוב. נמצאה דוגרת בבתים בגולן. הסוג 10 ) 00 ־ 911 כולל בארץ 
3 מינים: סנונית הרפתות ( 051:103 ־ 1 . 9 ) ניכרת בזנבה הארוך 
והממוזלג. עוברת־אורח ודוגרת. הקן בנוי מבוץ דבוק לקירות במר¬ 
פסות ורפתות: סנונית המערות (( 0301103 . 9 ) נבדלת מקודמתה 
בעורף הכתום ובעל־שת הלבן. בונה את קנה במערות ובתוך בתים. 
מקייצת בארץ; סנונית הסלעים המדברית ( 011801013 . 9 ) אפורה 
לגמרי, עם כתמים לבנים בקצה הזנב הקצר. יציבה במדבר יהודה 
ובנגב. הזן הצפוני עובר-אורח. 

א. תורן, קינון סנונית המערות באדמית (טבע וארץ, ד), תשכ״ה; 

; 1885-1894 ,.( 7 16 ( 1 { 0 11 ק 0 ' 0110£1 }/ . 0 - €ץן; 811 . 3 . 11 

י ת £1£0 ו 17 .1 זשח €1 ^[ . 11 ; 1946 ,ע 01101 < 511 ׳*/ 77 י 17 ץ 6 ו ¥1 \־ 6 זל 1 . 0 - £ח 1 } 1 <י 170 .,■׳ 1 

. 1954 ( 1 / / 0 11113,5 

אר. אב. 

סנוסי (״<^, ). מסדר צופי (ע״ע צופיות), בעל מטרות דתיות, 
מדיניות וצבאיות, שקיבל את שמו ממייסדו מחמד אבן עלי 
א-סנוסי ( 1791 — 1859 ), יליד אלג׳יריה. לאחר שהתוודע במשך שנים 
למסדר ה״ח׳אדריה״ בארצו ול״טיביה״ בפאס, עבר למכה ( 1830 — 
1834 ) והתקרב לחוגי ה״ח׳אדריה־אדריסיה" בראשותו של אחמד אבן 
אדרים אל-פאסי. במות אל־פאסי, נתפלג המסדר, וא־סנוסי נעשה 



159 


סנוסי — סן־ז׳יסט, לואי אנטואן לאון 


160 


מנהיג של פלג אחד. ב 1837 הקים את ה״זאוויה״ (= מנזר דרווישי) 
הראשונה שלו על יד מכה. בעקבות התנגדות לשיטתו יצא את חג׳אז 
והקים "זאוויות" אחדות בקירנאיקה. החשובה שבהן היתה בגע׳בוב 
והאיוור הפך כעין מדינה עצמאית קטנה. במות מייסדו כבר שלט 
המסדר במערב חצי האי ערב ובצפון אפריקה ומהים התיכון עד 
אפריקה המשוונית. 

עיקר עקרונות הם׳ הוא החזרת הטוהר הראשוני של האסלאם. 
המסדר דורש ציות מוחלט לאל ולנביאו, מחמד. הוא אוסר משקאות 
כהליים, מוסיקה, ריקודים, שירה ועישון טבק. ברם, הס׳ אינם סגפ¬ 
נים במידה קיצונית. מייסד המסדר ויורשיו אסרו לקבץ נדבות ותי־ 
עבו חיי עצלות. הם דרשו עבודה עצמית, עודדו התיישבות חקלאית 
וטיפחו את המסחר. לשיטתם, אסור למוסלמי לגור בשום איזור 
שבו אין האסלאם שולט. אנשי המסדר הרבו להטיף לג׳האד (מלחמת 
מצווה) בנוצרים אם כי לא פתחו במלחמה בצרפתים ובאיטלקים 
עד שהותקפו ראשונה. 

בנו־בכורו של מייסד התנועה, אחמד אל-מהדי ( 1844 — 1902 ), 
המשיך להפיץ את רעיונותיו בג׳עבוב אולם ב 1895 העתיק את ה¬ 
מרכז לכפרה בדרום וב 1899 העבירו לקרו (גורו שבצ׳אד), שם 
התנגש בצרפתים שהתפשטו צפונה מאיזור הקונגו. באותה התקופה 
היו לס׳ כ 140 "זאוויות" במקומות בעלי חשיבות מסחרית או מדי¬ 
נית ואלו שימשו מרכזים תרבותיים. במות אל-מהדי עברה ההנהגה 
לבן־אחיו אחמד א־שריף ( 1873 — 1933 ) שקבע שוב את מרכזו בכפרה 
וקיבל אוטונומיה מהשלטונות העותמניים. ב 1902 — 1912 נלחם 
בצרפתים, וב 1912 — 1918 באיטלקים, שהשתלטו על קירנאיקה (ע״ע 
לוב). בהשפעה גרמנית ותורכית. התקיפו הם׳ את הבריטים (בעלי 
ברית האיטלקים) במצרים ב 1915 — 1916 , אולם נהדפו. ב 1917 הכירו 

הבריטים והאיטלקים במחמד אדרים א־סנוסי, בנו בכורו של אל¬ 

י \ • 

מהדי, כמנהיג הם׳. מאז שלטו הם׳ כמעט בכל קירנאיקה, ברם ב- 
1932 שוב הצליחו האיטלקים להשתלט על כל קירנאיקה; המסדר 
נאסר ורכושו הוחרם. בתקופת מלה״ע 11 נלחם מחמד אדרים באי¬ 
טלקים ועם הכרזת עצמאותה של לוב, הוכתר למלך, אולם תפקידו 
היה רק פוליטי, ואילו ראשות המסדר הושמטה מידו. ב 1969 הודח 
בידי כת צבאית בראשות של מעמר לןד׳אפי (ע״ע). 

, 1 ־ 1111 ) 1 ) £113 . 1 ״< ; 1949 \ 0 . 5 7 116 י 1 >ז 3 ר 101 ר 1 ק $ח 3 ע£ .£ .£ 

. 13 ) 19 , 1116111 ^ 060610 ־ 01 ) 01111 * 1 112 1 ( 1 ) $111 4 , 0 ץ< 1 ג 1 16111 ) 0 

מ. טב. 

0 נ־ ו 0 ך(ת), ע״ע מצו־מש, עמ׳ 169 . 

סנ 1 ר י סטידליסיי — 8101-10500 1 ־ 01 סמ 5 — ( 1179 — 1241 ), 
סופר ומדינאי איסלנדי. ם׳ קיבל חינוך אריסטוקרטי שנת¬ 
מזגו בו מיטב הידע האירופי של זמנו עם המסורות הנורדיות. ב 1218 
הפליג לנורווגיה ושהה, עד 1220 , בחצרו של היארל (= אציל רם- 
מעלה בנורווגיה) בארדארסון. ב 1235 פרצה מלחמת־אזרחים באיס¬ 
לנד ום׳ ברח ב 1237 לנורווגיה. הוא שב למולדתו- לאחר שהסתכסך 
עם המלך הוקון 1¥ , וזה רדפו וביקש להחזירו לנורווגיה או להרגו; 
ב 1241 נרצח ם׳ בביתו בידי אויביו. — בכתיבה עסק ם׳, כפי הנראה. 
בשנים השקטות בין 1222 ל 1235 . יצירות מרכזיות בספרות האיס¬ 
לנדית העתיקה מיוחסות לו: ה״אדה (ע״ע) המאוחרת"; 
10813 ־ 101 (״מחזור־העולם״); ולדעת גדול חוקרי ם׳ בדורנו, סיגורדור 
נורדאל, גם שתי הסאגות, ־ 510311381-10150031 £811528:1 ("הסאגה 
על אגיל בן גרים הקרח״) 1 110182 5282 61215 ("הסאגה על אולף 
[ע״ע] הקדוש״). — חלקה הראשון של ה״אדה המאוחרת" עוסק במי¬ 
תולוגיה הנורדית הקדומה ; זהו מקור כמעט בלעדי לכמה מן המיתו¬ 
סים המפורסמים. שאר שני החלקים הם תיאור טכניקות שיריות קדו¬ 
מות וניתוח מתודי של לשון השירה למען דור של משוררים שכבר 
רווחו בו מוסכמות ספרותיות חדשות. — "מחזור־העולם" מורכב 


מפרקים על תולדות מלכי נורווגיה. ראשיתו הוא מעין המשך לחלק 
המיתולוגי ב״אדה", ואילו יתר החלקים הם כמעט היסטוריוגרפיים. 
מקום נכבד בספר ל״סאגה על אולאף הקדוש", וע״כ סבורים החוק¬ 
רים שנכתבה מלכתחילה בנפרד. — על מקורות שונים ומנוגדים 
בנה ם׳ את "הסאגה על אגיל בן גרים הקרח"— רומן, אשר גיבורו 
(שם׳ עצמו נמנה עם צאצאיו מצד אמו) הוא בעל א 1 פי רב־צדדי 
ומתפתח: איסלנדי חזק ומהיר־חימה, המשתתף בקרבות והרפתקות, 
מסתכסך עם הכל ומציל לא אחת את חייו הודות לפקחותו וכשרון 
השירה שלו. הרומן נחשב ליצירת־מופת בספרות המערב. 

£6$ 01 ^ 1 י 11€ :) 335 ? .£ ; 1953 , 5 ^ 111411 * $11 1/16 / 0 %6 // 7/16 י תסצצת 01 ע 5 .£ 

116 ) 111 ) 1061 01 ע 15101 // 4 / ,ת 550 ז 3 ת £1 . 8 ; 1957 , ' 1110 ) 111161 1 $ ) 111 ) 151 0 £ 
. 1961 , 1960 - 814 1 ) $ 8 £ 2 ) 111611111 }! 0 ( 1 £ ! 1516122 ,. 101 ; 1957 , £ 111416 1,1561 

א. א.־ז. 

סן־ז׳ון פרס — 50 ״? ת 1011 -:ות 831 ; פסידונים של אלכסי סן־לז׳ה 
לדה [־! 1x86 ז £686 ־: 1 ת 321 ¥16x15 .] — (נר 1887 , גוואדלופ), 

משורר ודיפלומאט צרפתי. התחיל בקאריירה מדינית ב 1914 , עלה 
במהירות בסולם הדרגות, עד שנתמנה מזכיר כללי של משרד־החוץ 
הצרפתי. בתפקידו זה היה אחד ממעצבי המדיניות הצרפתית בשנים 
שבין מלחמות העולם. כמתנגד מושבע של גרמניה הנאצית, הודח 
מתפקידיו ב 1940 , עזב את צרפת והתיישב באה״ב והקדיש מאז את 
זמנו לשירה. ב 1960 זכה בפרס־נובל לספרות. — ס׳ פרסם כבר 
בצרפת כמה ^קבצי־שירה בעלי נימה אוטובי 1 גראפית ( £10825 
[״שירי־תהלה״]- 1911 ; ¥0311356 [״אנאבאסיס״], 1924 ; ועוד), על 
יסודות־הטבע, המרחב, התנועה — נושאים מרכזיים ביצירתו כולה, 
ובדרך הכתיבה המיוחדת לו: שילוב האדמוני של "מודרניות" 
התיאור ו״קלאסיות" המשקל. במלוא כוחו התגלה ם׳ בשיריו מימי 
גלותו: £1x11 (״גלות״), 1942 ; 1016$ ? (״גשמים״)׳ 1943 ; 5 :> 218 א 
(״שלגים״), 1944 ; ¥6015 (״רוחות״), 1946 ; ¥0161-5 ("תמרורי-ים"), 
1957 ; 011-0010106 (״כרוניקה״), 1960 ; ^ $£31 ! 0 (״ציפרים״), 1962 . 
— ם׳, המרוחק מכל אסכולה ספרותית, על גבול הזרמים המודר- 
ניסטיים, העניק לשירה הצרפתית מימד חדש, בשלבו ליריות מקורית 
בנימת המשב האפי, אשר נדמה כי נעלמה מהשירה המערבית. 
השמחה וההלל הן הנימה השלטת בשירתו. — יצירתו תורגמה לב 15 
שפות. 

- 111 ) 160 ) 65 ) 1 ) 616 )))) 65 .* 5 י ,) €0 ז 3 יז . 1 ׳^ ; 1954 16 ) 146 [ 1£ ) 06 * 7 , 03111015 .א 

, 361 ) £110 .\ 2 ; 1962 ,. 5 ,ז 10 קז 0113 .[ ; 1960 2 ,. 5 , 11€1 ן) 605 ; 1960 , 01615 

. 1969 ,.$ 16 > $06516 10 £6 7011 1,6 .£ ; 1966 ,.$ 

קן־ז׳יסט, לואי אנטואן לאון — £600 ¥010106 £0018 

':> 1118 -]״ $31 — ( 1767 ,'דסיז [ 060126 ] — 1794 , פאריס), 

מהפכן צרפתי. ם׳ למד משפטים ברנס, בראשית המהפכה הצרפתית 
נהיה למפקד גדוד ב״משמר הלאומי", התיידד עם רובספיר והיה 
לבן־חסותו, ובספטמבר 1792 נבחר לקונוונסיון. בנאומו הראשון צידד 
בהריגת המלך, מטעמים מהפכניים ולא מטעמי החוקה, שאותה שלל. 
ב 10.7.93 נבחר ס׳ ל״ועד לשלום הציבור", שהיה הגוף המרכזי 
במדינה (ע״ע [ה]מהפכה [ה]צרפתית, עמ׳ 355 ), וב 10.10.93 הכריז 
בשם הוועד: ״הממשלה הזמנית תהיה מהפכנית עד לבוא השלום״ — 
כל׳. החוקה המהפכנית השניה, שעדיין לא נכנסה לתקפה, הושעתה. 
ם׳ נשלח לחזית לפקח על פעולות הצבא, איים במשפטי־בגידה על 
מפקדים שייכשלו, ושליחותו זו הצליחה — תחילה בצבא הרינוס 
ואח״ב בצבא הצפון. 

ב 19.2.1794 נבחר ם׳ ליו״ר הקלנוונסיון. יחד עם קותון היה יד 
ימינו של רובספיר בהשלטת הטרור, ומילא תפקיד מרכזי בהריגת 
אבר (ע״ע [כר׳ מיל׳]) ותומכיו ודנטון (ע״ע) ואנשיו. עם הדחת 
רובספיר ב 9 בתרמידור ( 27.7.74 ) הוצא גם ם׳ אל מחוץ לחוק 
ולמחרת נערף. 

כרובספיר, האמין ם׳, שעל המהפכה להשתית את הרפובליקה על 
הצדק והשלמות ( 661-10 , ולו במחיר הפעלת טרור, וכי בכוחם של 




161 


סן־ז׳יסט, לואי אנטואן לאון — סנחריב 


162 


מוסדות הרפובליקה לצמצם את השרירות האנושית. — נאומיו 
וכתביו י״ל ב 1908 , בעריכת ולה (׳\ 611.1 ׳\ . 011 ). 

י. טלמון, ראשיתה של הדימוקרטיה הטוטאליטרית, 150 — 163 , תשט״ו; 

. 1954 , 1 ) 0/101 ) 11 ) 011 ( 1 ) 1 1 ) ./ - . 5 , 01111401 . 4 . 

0 | !'רמ[, ר!!( — 033111 ־ 061 83101 16 ) €] 1 ס 00 — ( 1707 [י] — 
1784 ), הרפתקן מסתורי שמוצאו לוט בערפל. י״א שהיה 
יהודי ממוצא פורטוגלי וי״א שהיה בן מחוץ־לנישואין למשפחת- 
המלוכה בספרד. שמו האמיתי אינו ידוע. ם׳ ניחן בכשרונות מגוונים 
כמוסיקאי, כימאי, צייר, בלשן ואיש שיחה מבריק. זכרונו האגדי 
היה לשם־דבר והוא נודע בעיסוקו בחכמת־הנסתר. ב 1740 הוצג 
בחצר לואי הרשים את המלך ואת פילגשו, מדם פומפדור, ונהיה 
לאיש חסותם. זמן־מה שהה באנגליה, ואח״ב הופיע בהודו כאיש- 
אמונו של ר, קליד (ע״ע). ב 1757 בערך חזר לצרפת, ולואי שלחו 
ליצור מגע עם אנגליה, אויבתה של צרפת (פברואר 1760 ), אולם 
שר־החוץ שואזל (ע״ע) התנגד לפעילות זאת, ום׳ נאלץ למצוא 
מקלט — תחילה באנגליה ואח״כ ברוסיה. שם השתתף בקשר, 
שהסתיים ברצח הצאר פיוטר 111 ( 1762 ). אח״ב שהה ם' בפרוסיה 
ובאיטליה, וסיים את חייו בדוכסות שלזויג־הולשטיין. אחד מתלמידיו 
בחכמת-הנסתר היה אלסנדרו קליוסטרו ( 0381108110 

,. 5.0 )/ 1 ■ 0 6 ;זג> 1 ״£/מ£ ) 1/1 ,מ 7 >/ 7 > 7 !?״ 67 1 ( 00111-11 7/10 ,( 01004 . 8 . 0 

. 1942 

סן חואן ( 030 ( 530 ), בירת האי פוארטו ריקו (ע״ע) ונמלו 
הראשי; 444,950 תוש , ( 1970 ), בס״ח־רבתי 794,700 תוש׳ 

(אומדן 1971 ). 

ס״ח שוכנת במישור־החוף האטלנטי, בצפון־מזרח פ־ארטו ריק 1 . 
העיר העתיקה (מהמאה ה 16 ) הוקמה ע״י הספרדים כעיר־נמל מבו¬ 
צרת, על שני איים קטנים המחוברים לאי בסוללה צרה. העיר 
החדשה שמחוץ לחומות התפתחה רק מראשית המאה ה 20 ובעיקר 
מ 1950 והיא משתרעת על 120 קמ״ר. ס״ח היא המוקד הכלכלי 
והתרבותי של פוארטו ריקו. הנמל הגדול והמוגן מצויד במתקנים 
מודרניים ומשרת ב% מתנועת מטעני היבוא והיצוא של האי. כן 
פועל בס״ח נמל־תעופה חשוב. מפעלי החרושת הרבים מייצרים כלי 
מתכת, מזונות (סוכר, רום), טכסטיל וטבק. לאחרונה מתפתח ענף 
התיירות. האוניברסיטה של פוארטו ריקו נמצאת בס״ח ( 37,840 סטו¬ 
דנטים ב 1970 ) ובין המכונים הקשורים אליה — בי״ס לרפואה טרופית. 

4 ,)) 11 ) 4171111 11111 /-(/ 1 ) 7/1 , 311300 ^ 4 .£ . 31-5 ) 4 ( 50 . 5 - ' 4011 ־ 031 .יד 

. 1964 ,./ . 5 / 0 1 ( 511111 



ס; ח,'■אז: מראה כללי. בקדמת -תמונה — המצודה אל מורו (לשבת־הועידות בפ״ח) 


סן חוסה ( 086 ( ״ 53 ), בירת קוסטה ריקה והגדולה בעריה; 205,650 
תוש׳ ( 1970 ). ס״ח שוכנת במרכז המדינה, ברמה התיכונה 
הפוריה, המגדלת קפה, קנה־סוכר וקקאו. סמוך לעיר עוברת האוטו־ 
סטראדה הפן־אמריקנית. כבישים ומס״ב מחברים אותה עם חופי 
האוקיאנוס השקט והים הקריבי. בקרבת העיר נמצא נמל־התעופה 
הבין־לאומי של המדינה. ס״ח היא המרכז המסחרי והתעשייתי של 
קוסטה ריקה. מייצרים בה מזונות, משקאות, מוצרי טכסטיל ועוד, 
ורהיטים. 

בעיר נמצאים האוניברסיטה הלאומית ( 14,940 תלמידים ב 1970 ) 
ובי״ס לרפואה, המוזיאון והתיאטרון הלאומיים, מושב הבישוף ויתר 
המוסדות הלאומיים. 

בס״ח גר רובן המכריע של 300 משפחות יהודי קוסטה ריקה. 
רובם באו לשם בין 1929 — 1940 . קיימים בעיר סניפי ארגונים ציוניים 
ועבריים וביכ״ג אחד. בביה״ס היהודי המקומי לומדים כ 200 ילדים. 
בס״ח מופיע הירחון של איגוד הקהילות היהודיות באמריקה התי¬ 
כונה. 

סנחריב, מלך אשור (ע״ע, עמ׳ 368/9 ור׳ תמ׳ שם) במשך 24 
שנים ( 704 — 681 לפסה״ג), בנו של סרגון (ע״ע) 1 ( ואביו 
של אסרחדון (ע״ע). פירוש השם (באכדית: 3 ( 6111 ־ 510 - 311116 ) הוא 
"(האל) סין נתן לי (בן) תמורת 
האחים (שנפטרו)". שלטונו של 
ס׳ חל בתקופת שיא כוחה הצבאי 
והשפעתה המדינית של אשור. 
מבלת יש לציין בתקופת שלטונו 
את שיקומה של נינוה (ע״ע), 
שהיתה בירת אשור מימי ם׳ ועד 
לנפילת האימפריה ( 612 ), ואת 
ההתעניינות הרבה בבניה ובא¬ 
מנות (ר׳ תמ׳, כר , י״ב, עמ׳ 352 ; 
כר׳ כ״ב׳ עט׳ 588 ). בחלק ניכר 
מתקופת שלטונו היה על ס׳ לע¬ 
מוד בפני איומים ומרידות בד¬ 
רום׳ במיוחד מצד הבבלים והעי- 
למים. בקרב עקוב מדם בחלול־ 
שעל הדיאלה ( 692/1 ) התנגשו 
צבאות ם׳ עם צבאות עילם ובבל. 
נצחין מלא הושג רק ב 689 , כש¬ 
תקף ם׳ את בבל, שנותרה ללא 
הגנת העילמים. בבל נהרסה עד 
היסוד והוצפה במי הפרת. ממל¬ 
חמותיו במערב נודע ביותר מסע 
המלחמה נגד חזקיהו מלך יהודה 
(תמ׳: ע״ע ארץ ישראל, עמ׳ 293/4 ). פרשה זו ידועה הן מתוך 
האנאלים שלו(ר׳ ביבל׳) והן מתוך שלושה מקורות מקראיים (מל״ב 
יה, יג—יט; ישע׳ לו, א—לז, לח; דה״ב לב, א—כג). לעומת מפלתו 
המתוארת במקרא נאמר במקורות האשוריים כי הגלה מיהודה 
200,150 נפש, ואת חזקיהו "סגר בעירו ירושלים כציפור בכלוב". 
כן נמסר על מם כבד שנשלח מיהודה לנינוה ( 701 ). ניגוד זה אין 
ליישב ע״י ההנחה שס׳ ערך יותר ממסע אחד במערב אלא יש לייחסו 
לעיצוב מגמתי של העובדות ע״י שני הצדדים. סביר כי ם׳ נקרא 
חזרה בדחיפות, ונאלץ לכן להסיר את המצור מעל ירושלים, ואילו 
חזקיהו נאלץ למרות זאת להיכנע למרותו. לפי המקרא והמסורת 
הבבלית נרצח ס׳ בידי בנו או בניו. אך המקורות האשוריים עוברים 
על כך בשתיקה. ההזכרה המפורשת היחידה על דבר מותו באה 
כלאחר־יד בקטע מתוך האנאלים של נכדו אשורבניפל (ע״ע), ואינה 
מבהירה את השאלה מי רצח את ס׳ ובשל מה נרצח. 



:•ריםמת־הרם ביתב־יתרות. המתארת, 
בידהיצאר, את מסעו של סנחריב 
ליהודה 

(מוזיאון ישראל — ציים ו. ררובן) 



163 


סנחדיב — סנט־בו, ׳ערל אוגיפטן 


164 


ח. תדמור, חטאו של סרגון(ארץ־ישראל, ד,׳), תשי״ט; -ח 6 > 1 :> 1.11 .ס.ס 
סו •) 3 ^ 3 (£ 1 ח £10 , 113110 .' 91 ./א ; 1924 ,. 5 ( 0 4110015 ) 7/1 , 13111 
-זחי 1 . 5 .[ ; 1960 ,(^^^ 15(, XX ן! 010 :> 3 ו 1 :>ז\ג 511111031 1110 ) 1111 ה 1 ) 1 /) 11 ) 0 
1 ) 01 ) 1/1 10 £ 171 ! 10 ) 7 11 ) 1 ) 7 111 ) £011 ) 11 ) א 111 ) 1 ) 411 ,(. 001 ) 1 ) 01131 
. 1969 , 3 ) 1111 ) 71 011/1 11 ) 3 ) 7 ^'! 11111 ) 1 < 1 ) 1 ק<] $11 ,. 101 ;" 1 955 , 111 ) 110111 ) 7 

ד. ב. ו. 

סנט״אגדסרי, אנטואן דה —־ ץז£נ 1 ע^ 4 :!ת 531 ס!) 4010106 

— ( 1900 — 1944 ), סופר וטייס צרפתי. ס״א הצטרף, ב 1942 ! 

לכוחות הלוחמים של צרפת החפשית בצפון־אפריקה ועקבותיו נעלמו 
ב 1944 , בעת מבצע אווירי. חיי־הסכנה שחי כטייס וכאיש־פעולה, 

מסירות־לבו כידיד ואצילות- 
נפשו מהווים יסוד ליצירתו, 

הכתובה בסיגנון בהיר ומרוכז, 

והמוקדשת בעיקרה לנושאים 
של גבורה, חרות ואחווה למין 
האנושי. סטס 0 ( ¥010 ("טיסת־ 

לילה״; עבר׳ 1946 ), 1931 , 

הוא סיפור השר את שירת 
המטוס, את שיכרון המרחבים, 

את יפי הטבע ואת האושר וה¬ 
סיפוק שבמילוי החובה מתוך 
הכרה פנימית מלאה. 6 ־ 1 ־ 761 

10100165 ) 465 ("ארצו של 

אדם״; עבר׳ 1950 ), 1939 , ש¬ 
הוכתר בפרס האקדמיה הצרפתית, הוא האפופיה של האדם המו¬ 
דרני• 1-6 ־ £1101 30 11010 ? (״טייס־מלחמה״), 1942 , מספר על טיסת- 
סיור מעל לשמי אראם ב 1940 . ב 1943 פרסם ס״א בניו־יורק את 
סיפורו הדמיוני 06 ת 1 ז ק 6111 ? 6 ? ("הנסיך הקטן"; עבר׳ תשי״ב), 
ואת 3£6 ! 0 תג! 3 6 ־ 6111 ? (״מכתב אל בן־ערובה״). ב 0113016110 
(״מצודה״! קובץ־הרהורים שנתפרסם אחר מותו. 1948 ) וב 615 תז 03 
(״פנקסי־רשימות״), 1953 , מובעת פילוסופיה אנטי־אינטלקטואלים־ 
טית, המעלה על נס ערכי-מוסר ואחווה עמוקה לזולת. בשל עקרונות 
אלה שימש ס״א מופת לרבים, ובכך מוסברת יוקרתו, בייחוד בקרב 
בני־הנעורים. 

חוברת מיוחדת) 1947 .)) 11 ) 111 ( 0011 ; 1946 ,.£ . 5 , 160005 .^ .א 
- 1 > 1 <) 6 ודונ £1 .א ; 1949 ,..־/- ו. ׳,/, , 11 1 ־ 161 ^ 1 ,, 1 ;(מוקדשת לס״א 

1 ) 5 .70 ) 1 ) . 1 ) ( 0 70111011 ס :)(<£ 1 >) 1% ז!¥[ ) 7/1 . 0,311 ) 516 . 1 \ 
-ססא .[ ; 1956 ,) 1 ( 1 ) 1111-111 ׳ימא. 5 .£ח £513 ״ 1 ; 1953 ,מגמד;/!/ 01111 
." 1966 ,.£ . 6 , 16601 . 0 - .[ ; 1965 . 6 , 861 

א. ב. —ש. 

סנט אולבנז ( 416305 53101 ), מרכז כנסייתי עתיק בהרטפורדשיר 
(ע״ע) שבדרום אנגליה, 50,000 תוש׳. ס״א בנויה במקומה 
של ורולמיום הקלטית, שהיתה מהערים החשובות בבריטניה הרומית, 
וקרויה ע״ש של אלבנוס, הראשון בבריטניה שמת על קידוש הנצרות 



,.ר,נסיר הקט:" של א. רה סנט־אנזיפרי; 
צויר בידי המחבר 



קחדר 5 ת סנט אולבגז (השגרירות הבריטית) 


( 303 ). כבר בתקופה הסאכסונית קמו כנסיות ומנזר במקום קבורתו. 
כנסיית־המנזר (הקתדרלה) הנוכחית נבנתה ב 1077 , שופצה פעמים 
רבות, והיא מהמבנים הארדיכליים המפורסמים ביותר באנגליה. 
אולם התוך של הקתדרלה הוא הארוך ביותר בכל המבנים הגותיים 
בעולם — 88 מ׳. 

כבר בתקופה הסאכסונית היה גדול כוחם של אבות המנזר, ומל¬ 
כים ורוזנים ביקרו בקביעות בס״א. במנזר נקראה הטיוטה הראשונה 
של "המגנה כרטה" (ע״ע). אסכולה של היסטוריונים, כגון א. נקם 
ומתאוס מפריס (ע׳ ערכיהם) היתד׳ קשורה בס״א. ליד ס״א ניטשו 
שני קרבות ב״מלחמת הוורדים" בין בית יורק לבית לנקסטר (ע׳ 
ערכיהם). ס״א שקעה בסוף יה״ב. 

,ץ)< 1 < 41 . 5.4 10 ) 011111 , 15 ח 0 חזעחס 1 ) 1 11181011031 חס חס 15$1 חזוח 00 31 ץ 0 א 

. 1952 

סנט־אוךמוץ,שךלךה מרגטל דה סץ־דנידה - 01131165 

- 83101 16 ) ש 561£060 , 06015 ־ 83101 16 > 131£06161 \ 16 ) 

1 ) 61000 ־ 1 ׳!£ — ( 1610 — 1703 ), סופר צרפתי. ס״א בחר בקריירה 
צבאית וב 1651 נתמנה פלדמרשל; אולם בשל דעותיו הבלתי תלו¬ 
יות נאלץ לעזוב את צרפת; ב 1662 התיישב ישיבת־קבע באנגליה. — 
בצרפת הספיק ס״א לחבר מספר סאטירות תוססות — על אנשי־עט, 
צבא ודת. חיבוריו משנות גלותו כוללים, בין השאר, את המסה ההיס¬ 
טורית המבשרת את מונטסקיה, £60165 5 ־ 61 ׳\ 11 > 165 ־ 501 6116x1005 ? 
010310 ־ 1 16 <ן 60 ק 1111 ("עיונים על גילויי הגניוס השונים בעם הרומי"), 
1663 . בחלק ממסותיו, ובייחוד במכתביו, מתגלה ס״א כמבקר־ספרות 
מקורי ומעודן, בעל גישה חדשה לתולדות הספרות; זכותו בהבלטת 
הקשר האמיץ הקיים בין יצירה ספרותית לבין מציאות התקופה בה 
היא נוצרה. ס״א, איש־האצולה בעל ההשכלה המקיפה, הדעות 
החפשיות בשאלות דת ומוסר, ובעל השיחה המבריק, מצא בכתיבה 
כר נרחב לשעשועי רוחו הנוצצת, הסקפטית והסאטירית. חיבוריו, 
הקצרים לרוב, נושאים את חותם גלותו: סימון כתיבתו לא חרג, 
למעשה, מסימון תקופת לואי ¥^ X ׳ ואילו דרך מחשבתו, המקורית, 
העצמאית והפתוחה להשפעות זרות, מבשרת את המאה ה 18 . 

; 1945 , 16616 * 111 ) 6110116 ? 16 011 , £0€ ־ 1-2621 

; 1957 . 5 116$ 116$ ^ 1111 ־ 0 61 016$ ( 1720 166$ ) 1 ¥€11, 1X5 \חח 83 \ 1 . 1 \ 

. 1962 , €0116 0$ 716 ( 110171 101117616 ? 1116 י שק £10 . 1 ^ . 0 

סנט־אטין ( 06 ח 116 ?- 83101 ), עיר תעשיה ובירת דפרטמן לואר 
'(ע״ע), בדרום־מזרחה של צרפת המרכזית, כ 50 ק״מ מדרום־ 

מערב ללי 1 ן. 216,000 תוש , ( 1968 ), עם אגד-הערים סביבה— 331,414 
תוש׳. 

ס״א נמצאת באגן פנימי, באיזור של מכרות פחם עשירים, בשו¬ 
ליים הצפון־מזרחיים של מסיוו סנטראל (המסיוו המרכזי). באגן ס״א 
מפיקים יותר מ 3 מיליון טון פחם לשנה. בסביבת העיר יישובי כורים 
רבים והפחם מהווה בסים לתעשיה מטאלורגית עניפה. ס״א היא 
מרכז־תעשיה מהגדולים בצרפת! מפעלי-הפלדה שלה מפיקים כ 3 /י 
מתפוקת הפלדה הלאומית. כן מייצרים מוצרי-מתכת, מכונות, המרים 
פלסטיים, מוצרי-משי, מטוסים, חלקי־מכוניות וחלקי־גשרים. 

סנט־בו, שךל אוגיסטן — 6 ׳\ 1160 ־ 6 :) 8310 40£05110 165 ־ 01131 
— ( 1804 , בולון־סיר־מר — 1869 , פאריס), מבקר־ספרות 
ומשורר צרפתי. ס״ב הקדיש שנים רבות להתמחות בלימודים קלא¬ 
סיים וזמן־מה היה גם סטודנט לרפואה ( 1823 ). בתום לימודיו היה 
למבקר בכה״ע החדש בעל־ההשפעה 010116 6 ?, ולאחר זמן, בכתבי־ 
העת 15 ־ 31 ? 16 ) 06 ׳\ 6 ? ו 165 >ס 10 \ \ 060 165 > 06 ׳\ 6 ?. הוא היה מקורב 
לחוגם של משוררי הרומאנטיקה, הוגו (ע״ע) ודה ויניי (ע״ע). 
ב 1844 נבחר לחבר האקדמיה, ומ 1865 היה חבר הסנט. 

מבין יצירותיו המוקדמות של ס״ב: 61 6 סן> 1 ־ 01 :ז 1115 73111630 

516616 6 ^¥ 30<;3156 30 X ־ £1 06516 <} 13 16 > 06 ן> 111 ־ 1 :> ("סקירה היסטו¬ 

רית וביקרתית על השירה הצרפתית במאה ה 16 ״), 1828 , שהיה 





165 


166 


סנט-כו, שרל אדגיסטן — סנטרו קטרינה 


לציון־דרך חשוב בגיבוש התנועה הרומאנטית; קיבץ שירים ליריים, 

אישיים מאוד, £יתז £10 ם 11 ק 108£ 16 ) 605££$ ק 61 0£51£5 ק , 16 ^ ("חייו, 

שיריו והגיגיו של ז׳וזף דל 1 רם"), 1829 ; ורומאן אוטוביוגראפי- 
למחצה, 6 :ק 0111 ׳\ (״תאווה״), 1834 , שהוא ניתוח חשפני של נפשו 
המיוסרת בעקבות פרשת אהבתו עם אשת ויקטור הוגה — ס״ב 
כבש את עולמו כמבקר בעל תורה ביקרתית מגובשת ובאמן התיאור 
של דיוקנים ספרותיים. הרצאותיו באוניברסיטות השונות כונסו 
בקובץ־המחקרים 31 ץ 0 * 1 -:: 0 ? ( 1840 — 1859 ), שבו ניתן תיאור מושלם 
ומעמיק של מוסד דתי־רוחני זה. יצירתו הביקרתית העיקרית של 
ס״ב מרוכזת בסדרה ארוכה של קבצי מאמרים ומסות, הדנים ב 300 
שנה של פעילות ספרותית בצרפת: - 1:116 31:3 ::: 0 ק ]£ 11£5 ן> 1 ; 11 ת 0 
31:65 : (״ביקורות ודיוקנים ספרותיים״), 1836 — 1839 ; 0:1:31:5 ? 
;>,£יממז £6 46 > (״דיוקני נשים"), 1844 ; $ח 0:31 קו £001£0 0:1:31:5 ? 
(״דיוקנים בני־זמננו״), 1846 ; וכמו-כן ב 15 הכר׳ ט!; 031156:16$ 
1 ( 6001 (״שיחות ימי ב״׳), 1851 — 1862 , וב 13 הכר׳ 4 ע £31 \ס 40 < 
00:115 ? (״ימי ב׳ החדשים״), 1863 — 1870 . 

ס״ב הביא למפנה מכריע בביקורת הספרות, בבקשו לדון ביצירה 
מכל זוויות־הראיה: הביוגראפית, ההיסטורית, הפסיכולוגית, הצור¬ 
נית. בעקבות התפתחות המדעים בתקופתו, התחיל מתרחק מן התנועה 
הרומאנטית וביקש להשתית את הניתוח האסתטי על יסוד מדעי־ 
ביקרתי מוצק ככל האפשר, להעדיף אבחנה והבנה של ישות הסופר 
ומהות היצירה על־פני שיפוט ערכי, ולשחרר את הביקורת מן 
הגישה האימפרסיוניסטית. פרסומיו הרבים, שקובצו בכ 70 כר׳, 
תרמו רבות לעיצוב הטעם הספרותי של בני־דורו ומהווים אבני־ 
יסוד בביקורת הצרפתית החדשה. 

מכתביו של ס״ב ( 8606:316 6 :)מ 13 :ס 0 ק 65 ::ס 0 ) מתפרסמים ההל 
ב 1935 (עד 1970 — 16 כר׳). 

,](>ת 6 תזו 80 .{ ; 1921 ,. 8 -. 5 . 0 ;* 1904 , 1-11 ,. 8 -. 5 , 110 :: 8 . 1 

י רח 110 \ 7 . 4 < ; 1952 — 1937 , 111 ־ 1 ,. 8 -. 8 3.6 6 ־ 61 ) 8001 16 ) 1116 0 $ ־ 110£ 1 ( 811 
,חב 131 תו 01 < 1 . 0 ; 1957 ,. 8 -. 8 , 1. 1^1001x00 ־ 1 ; 1954 ,. 8 -. 8 36 011 ז 1 ז 80 

61 . 8 -. 8 . 11 ; 1962 , 1804-42 , 01116 €(/! 01 . 0 :. 8 -. 8 

. 1972 , 16016 * 5 י///']■* 16 

מ. ל. 

סנט — ג י ור 1 י י , אלבר״ט — 0 ל 6:8 /: 0 ־:ס $26 :: 31136 ;—(נר 1893 ), 

ביוכימאי אמריקני ממוצא הונגרי. למד באוניברסיטת בוד¬ 
פשט וקיבל תואר ד״ר לרפואה ב 1917 . עסק במחקר רפואי במכון 
למחלות טרופיות בהמבורג, עבר להולנד ועסק בפארמאקולוגיה. 
בשל התעניינותו בכימיה עבר לאוניברסיטת קימבריג׳ באנגליה, 
שם קיבל תואר .ם. 1% בכימיה ב 1927 . ב 1930 חזר להונגריה, וב־ 
1947 השתקע באה״ב. ס״ג פרסם מחקרים בתחומים רבים — אנא* 
טומיה, פארמאקולוגיה, בקטריולוגיה- כימיה׳ ביוכימיה ואף מכניקת* 
הקוואנטים. אך עיקר השגיו הם בתחום הביוכימיה. הוא תרם להב¬ 
הרת מנגנוני החמצון הביולוגי(ע״ע) וגילה, תוך כדי מחקר בתהליכי 
חמצון בצמחים, את החומצה האסקורבית — ויטמין 0 , ועל־כך הוענק 
לו פרם נובל לרפואה ופיסיולוגיה ב 1937 . במחקריו על פעולת 
השרירים גילה את האקטין והוכיח כי קומפלכס של אקטין ומימין 
(ע״ע שריר) מתכווץ כשמוסיפים לו ??׳:/ (ע״ע אדנוזין). 

סנטה אבה, אנטוניו לופ ס 1 ״ו״! —- 53:11:3 16 ) £2 י! 1-0 סטזסזסג/ 

003 \! — ( 1794 — 1876 ), איש-צבא ומדינאי מכסיקני. בהיותו 
בן 16 הצטרף ס״א לצבא הקולוניאלי הספרדי, השתתף בהתקוממות, 
שבה פרקה ארצו את עול ספרד ( 1821 ), ואח״ב עמד בראש המרידה, 
שבה הודח הקיסר אגוסטין דה איטורבידה (ע״ע). ב 1833 נבחר 
לנשיא, וב 1834 כונן משטר־רודנות ריכוזי. כינון משטר זה גרם 
להתמרדות המתיישבים האמריקנים בטפסם (ע״ע, עמ ׳ 723/4 ). ס״א 
נוצח בידי המורדים בקרב סן־ג׳סינטו( 53111301010 ), נשבה ( 1836 ) 
ושוחרר אחרי שהכיר בעצמאות טכסם; אולם במכסיקו קמה ממשלה 
חדשה, והיא הדיחה את ס״א ודחתה את הכרתו בעצמאות טכסס. 


ב 1838 חזר ס״א לפעילותו, בהדפו את הצרפתים שנחתו בסנטה- 
קרוס. במערכה זו איבד רגל; פופולאריותו גדלה, וב 1841 חזר 
לשלטון וכונן שוב משטר־רודנות. ב 1845 הודח בהפיכה, אך ב 1846 
הוחזר לשלטון כדי ללחום באה״ב (ע״ע, עמ׳ 173/4 ), שיקם בכשרון 
את הצבא וניהל קרבות שקולים, אך נסוג פתאום והפקיר את 
מכסיקו־העיר ( 1847 ). הוא סירב לעשות שלום, ולפיכך הודח והוגלה. 
ב 1853 — 1855 היה שוב רודן, ושלטונו אופיין בבזבוז וחוסר־יעילות. 
הוא הודח בידי חוארם (ע״ע). 

. 1936 ר . 8 ! 4111102 < ; 1934 ,־ 5 ,ח€ד 1181 זג £1 , 0 .? 

סנטה פה ( 6 ? 530:3 ), בירת מחוז ס״פ ( 133,007 קמ״ר, 2,140,000 
תוש׳ ב 1970 ) במזרח ארגנטינה. מספר תושביה 260,000 . 

ם״פ שוכנת על הגדה המערבית של נהר פרנה (ע״ע) סמוך 
למקום בו נשפך אליו יובלו סאלאדו. נמל־הנהר של 0 ״פ מאפשר 
(מ 1911 ) כניסת אניות־ים עד העיר. ממנה וצפונה מתנהלת התח¬ 
בורה בכלי־שיט קטנים יותר, בכבישים ובמס״ב. 0 ״פ. היא מרכז 
שיווק ונמל-מוצא חשוב לחלק מחבל־הפמפס — איזור חקלאי 
נרחב המצטיין בעשרו. בעיר פועלת תעשיה שעיקרה עיבוד התוצרת 
החקלאית: ייצור מגוון רחב של מזונות ועיבוד עורות, עץ ומוצריו. 
יש בה 2 אוניברסיטאות, ובהן כ 17,000 תלמידים ( 1970 ). 

ב 1888 — 1889 באו המהגרים היהודים הראשונים לעיר ס״פ 
ונוסדו 2 מושבות חקלאיות בפרובינציה. רבים מהמהגרים זנחו את 
החקלאות ועברו לרוכלות ולמסחר בבקר ובתוצרת חקלאית והת¬ 
יישבו בערים. ב 1970 נאמד מספר היהודים בעיר ם״פ בכ 6,000 ; 
כ 15,000 — ברוסריו (ע״ע), ו 10 קהילות אחרות מסונפות לוועד־ 
הקהילות של הפרובינציה. בעיר 0 ״פ מקיימים הציונים וה״פרוגר- 
סיביים״ מוסדות חברתיים וחינוכיים נפרדים; כן קיימים 3 קואום־ 
רטיווים לאשראי, 3 בתי־כנסת ובית־ספר. 

סנטה פי ( 6 ? 530:3 ), בירת מדינת ניו־מכסיקו(ע״ע), אה״ב, 41,170 
תוש׳ ( 1970 ). 0 ״פ שוכנת לרגלי השלוחות הדרומיות של 
הרי סנגרי די קריסטו שפסגותיהם מכוסות שלג. נהר 0 ״פ — יובל 
הריו גרנד — חוצה את העיר. רבים מבתי ס״פ שטוחי-הגגות בנויים 
לבני־חומר בסיגנון הפואבלו של האינדיאנים. כדי לשמור את ייחודה 
הארדיכלי של העיר, מוסדות הציבור השונים נבנו אף הם בסיגנון זה. 
כמחצית מתושבי־העיר הם ממוצא ספרדי, וכן מצויים בה, ובעיקר 
בסביבתה, אינדיאנים. בשל אפיה המיוחד והאקלים החם והיבש 
מתבססת כלכלת העיר על תיירות ונופש. ס״ם היא מרכז חשוב 
לחקר ארכאולוגי, אנתרופולוגי ואתנולוגי. מבין המוזיאונים חשוב 
במיוחד המוזיאון המוקדש לריכוז ולחקר כלי־הפולחן של שבטי 
נאוואהו. במרחק 55 ק״מ צפונית־מערבית לעיר נמצאות מעבדות 
לום־אלאמום לחקר הגרעין, בהן נוצרה פצצת האטום הראשונה. 
ב 0 ״פ נמצאים 260 יהודים. 

סנטה ל ) טךינה ( 03:3:103 530:3 ), מדינה בדרום־ברזיל לחופי 
האוקיאנוס האטלאנטי. שטחה 95,985 קמ״ר ובה 2,911,480 
תוש׳ ( 1970 ). רוב שטחה של ס״ק רמה הררית המתנשאת בתלילות 
רבה מעל מישור החוף הצר שבמזרחה; הרמה משתפלת במתינות 
מערבה, ומנוקזת ע״י יובליו הרבים והחתורים של נהר פרנה (ע״ע). 
ברמה יערות של עצים נשירים ועצי־אורן וכן ערבות־דגניים. באיזור 
זה ובאי ס״ק ( 500 קמ״ר) הסמוך לחוף התיישבו האירופים לראשונה 
במאה ה 17 . איזור החוף החם והגשום, שבו יערות־עד טרופיים, 
יושב מאוחר יותר, במחצית השניה של המאה ה 19 , ע״י גרמנים. 
כן התיישבו בס״ק פולנים ואיטלקים. ס״ק היא מדינה חקלאית 
בעיקרה ומגדלת תירם, חיטה, תפוחי־אדמה, טבק, אורז, קנה-סוכר, 
ירקות ופירות. כן נפוץ גידול בע״ח, בעיקר בקר. התעשיה מת¬ 
בססת על עיבוד התוצרת החקלאית ז מייצרים שימורי ירקות ופירות, 
בשר, משקאות וכן מוצרי טכסטיל. מהיערות מפיקים עץ. באיזור 


167 


סנטה קטרינה — סנטיכד דה קומפוסטלה 


168 


החוף הדרומי כורים פחם. הבירה פלוריאנופוליס ( 126,000 תוש׳ 
[ 1967 ]) שוכנת באי המבוצר ס״ק והיא גם המרכז המסחרי והת¬ 
עשייתי הראשי. 

סנטה קרוס, אנדרם, ע״ע בוליויה, עמ׳ 819 . 

סנטו דומינגו ( 80 ת 1 מזנ>ם 0 זמ 53 ), בירת הרפובליקה הדומיני- 
קנית (ע״ע) והגדולה בעריה; 671,400 תוש׳ ( 1970 ). 

ס״ד נמצאת בחוף הדרומי של האי היספניולה (ע״ע), על הגדה 
המערבית של שפך הנהר הקטן אוסאמה. מנמלה עמוק־המים מייצאים 
סוכר, קפה, קקאו — עיקר יצוא המדינה. ס״ד היא המרכז המסחרי 
והתעשייתי הראשי במדינה. ענפי־התעשיה העיקריים הם זיקוק 
סוכר, ייצור רום, עיבוד עורות וייצור טכסטילים ומוצרי צריכה 
אחרים. 

ס״ד היתד, ישוב הקבע האירופי הראשון בעולם החדש ( 1496 ) 

ועד לכיבוש מכסיקו ופרו שימשה כבירת השטח שבשלטון ספרד. 
בה הוקמה ( 1538 ) האוניברסיטה הראשונה מעבר לים (ב 1970 — 
3,840 תלמידים). מרכז העיר שומר עדיין על אפיו הספרדי. העיר 
נהרסה בחלקה ב 1930 בסופה עזה ושוקמה אח״כ. מאז מלה״ע 11 
התפתחה במהירות ואוכלוסייתה גדלה עד 1970 יותר מפי 4 . בשנים 
1936 — 1961 נקראה סיודאד טרוחיו ( 110 ([טזי 1 ׳). בס״ד מתגוררים 
כ 80 יהודים. 

סנטוס (;! 33010 ), עיר־נמל בברזיל, לחוף האוקיאנוס האטלנטי, 
79 ק״מ מדרום־מזרח לסאו פאולו (ע״ע); 254,000 תוש׳ 

( 1962 ). שוכנת באי סאו ויסנטי, המופרד מהיבשה ע״י תעלת־גיאות. 
ל;דה נבנה (מ 1859 ) הנמל המודרני עמוק־המים, שהוא השני בחשי¬ 
בותו בברזיל ונמל יצוא הקפה הגדול בעולם ( 500,000 — 780,000 טון 
בשנה). תנועת המטענים — כ 3 מיליון טון בשנה — כוללת גם יצוא 
כותנה, סוכר, בננות ובקר. העיר נוסדה ב 1543 , אולם התפתחה רק 
במחצית השניה של המאה ה 19 , כשהיתה לשוק־הקפה הגדול בעולם; 
עיקר גידולה חל לאחר יבוש הביצות שבסביבתה בראשית המאה 
ה 20 . 

סנטיגו ( 13£0 ]מ 83 ), בירת צ׳ילה והעיר הרביעית בגדלה באמריקה 
הדרומית; 2,586,000 תוש׳ ( 1970 ). 

ם׳ נמצאת במרכז המדינה, בעמק־האורך הפורה שבין הרי האנדים 
לבין רכסי החוף ובמרחק 190 ק״מ מנמלה ולפראיסו (ע״ע). העיר 
השוכנת על גדות נהר מפוצ׳ו בגובה 500 מ׳ מעל־פני הים, מפורסמת 
באקלימה הבריא וביפי אתרה. ממזרח נשקפות פסגות האנדים המכו¬ 
סות שלג ובצפון־מזרח העיר מתנשא ההר סאן כריסטובל, החולש 
על נופה. 

למרות רעשי-אדמה תכופים ושטפונות הנהר (שאפיקו מתועל 
עתה), התפתחה ם׳ בהתמדה מאז יסודה, ובקצב מזורז מסוף המאה 
ה 19 . העיר מתוכננת במערך ריבועים ומשתרעת על שטח גדול 
(כ 200 קמ״ר) משום הגבלת גובה המבנים ל 12 קומות. במרכז העיר 
נמצא הגרעין ההיסטורי — בכיכר־הנשק, ולידה הקתדרלה (הוקמה 
ב 1619 ומאז שוקמה פעמים רבות), ארמון־הביש(ף ובית-העיריה. 
בסמוך נמצא המרכז המינהלי מסביב לכיכר העצמאות ובו בנייני 
הממשלה וארמון הנשיא. 

ם 7 היא מרכז המסחר והשיווק הראשי של צ׳ילה ומייצרים בה 
כ 60% מכלל תפוקת החרושת הלאומית. חשיבות רבה ביותר לייצור 
טכסטיל, מתכות (ברזל ופלדה), נייר, כימיקלים ועורות. אחור 
התעשיה נמצא במערב העיר. 

בם׳ נמצאים האוניברסיטה הלאומית (נום׳ 1843 ; 51,000 תלמידים 
ב 1970 ); האוניברסיטה הקתולית ( 11,900 תלמידים); האוניברסיטה 
הטכנית ( 10,000 תלמידים); האקדמיה הצבאית ומוסדות־תרבות רבים 
אחרים. 


היסטוריה. ם׳ נוסדה ב 1541 בידי פ. ולדירה (ע״ע). בת¬ 
קופת השלטון הספרדי היתר, מרכז שלטוני ע״ע 

אמריקה, עמ׳ 183 ) של צ׳ילה, וב 1818 נהיתה לבירת צ׳ילה העצמ¬ 
אית. היא נהרסה פעמים מספר ברעשים ( 1609 , 1684 , 1779 , 1783 ). 
מאז 1651 היא מושב ארכיהגמון. 

יהודים. ב 1906 הוקם בם׳ מניין ראשון, וב 1909 — ארגון יהודי 
ראשון. ב 1919 נוסדה פדךציה ציונית, שנועדה גם לייצג את יהדות 
צ׳ילה בפני השלטונות ולהיאבק באנטישמיות הגואה. בם׳ 6 בתכ״נ 
במסגרת של 4 קהילות. הוותיקות הן האשכנזית ( 1930 ) והספרדית 
( 1935 ) ; עקב רדיפות הנאצים, הגיעו יהודים מגרמניה ומהונגריה 
והקימו קהילות נפרדות. לאחר מלה״ע 11 התרחבו המוסדות היהודיים. 
ב 1952 הוקם המרכז הקהילתי, וכן הוקמו גן ילדים- סמינר למורים 
ו 3 בת״ס יומיים ובהם כ 1,500 תלמידים, ונוסדו 3 עיתונים (ביידית, 
בספרדית ובגרמנית). 

מספר היהודים בם׳ כ 30,000 , שהם כ 90% מיהודי צ׳ילה. 

אם. א. - מ. 

סנטיגו דה קובה ( 0063 ? 6 1 32 0 זמ 53 ), העיר השניה בגדלה 
בקובה (ע״ע): 259,600 תוש׳ (אומדן 1968 ). שוכנת בדרום- 
מזרח האי, לחופו של מפרץ סגור ומוגן, המחובר לים הקאריבי 
במיצר צר ומפותל. למרות אקלימה החם והלח (טמפרטורה ממוצעת 
31 0 בקיץ ד 28 בחורף) ורעשים שכיחים, התפתחה העיר הודות 
לנמל שדרכו מייצאים את התוצרת החקלאית של הסביבה — סוכר, 
רום. טבק, פולי קקאו, וכן נחושת, ברזל ומנגן הנכרים בהרים 
שבצפון-המזרח. 

בסד״ק מפעלים לעיבוד סוכר, רום, בתי זיקוק לנפט וכן בתח״ר 
לייצור טכסטיל. יש בה מבנים רבים מהמאות ה 16 — 17 , בהם 
קתדרלה ומצודד, הבנויה על צוק סלע בפתח הנמל שבדרום. 

היסטוריה. ם׳ נוסדה ב 1514 בידי דיגו ולסקס. מושלה 
הספרדי הראשון של קובה, וראש־העיר הראשון שלה היה א. ק 1 רטם 
(ע״ע). באמצע המאה ה 17 גדלה מאוד, עם התיישבותם של 
ספרדים שנמלטו אליה מג׳מייקה בעקבות כיבוש האי בידי האנגלים. 
בתחילת המאה ה 19 נמלטו אליה צרפתים רבים שגורשו מהאיטי. 
במלחמת ספרד—אה״ב ( 1898 ) ניטש ליד חופה קרב ימי מכריע. 
והעיר נכנעה לאמריקנים. ב 26.7.1953 נכשל פידל קסטרו (ע״ע) 
בנסיונו לתקוף מחנה צבאי בם׳, נתפס ונאסר, ומכאן שם תנועתו 
אח״כ. ״תנועת 26 ביולי". הוא כבש את ם׳ עם נצחונו הסופי ב־ 
1.1.1959 . 

סנטיגו דה קומפוסטלה ( 51613 סקומם 0 €() 0 ^ם 1 ] 530 ), עיר 
בגליסיה (ע״ע) שבצפון־מערב ספרד; 67.000 תוש׳ ( 1969 ). 

סד״ק היא מרכז של מסחר ותעשיה קלה לאחור חקלאי מהפוריים 
בספרד, אולם עיקר חשיבותה ופרסומה כמוקד לצליינות נוצרית. 
מקור קדושת סד״ק באמונה שבה קבורה גופת השליח יעקב (ע״ע) 
ה״זקן" — שהוצא להורג בירושלים, ובאתר העריפה, ברובע הארמני, 
עומדת כנסיה הנושאת את שמו ובה מאתרים גם את קברו — ואשר 
שרידיו הועברו לסד״ק באורח-נס. גילוי שרידיו במחצית הראשונה 
של המאה ה 9 ע״י כומר שאור כוכב הדריכו למקום (מכאן השם 
516113€ 115 קתז 03 = שדה הכוכב) היה מפנה בתולדות ספרד הנוצ¬ 
רית ושימש תמריץ ל״ךק 1 נקי 0 טה״ מידי המוסלמים. אלפונס( 111 
(ע״ע) בנה בסד״ק כנסיה. וסביבה צמחה עד מהרה עיר שאליה העביר 
ההגמון את מושבו. ב 997 ד,וחרבה סד״ק בפשיטות אל־מנצור (ע״ע) 
ורק ב 1075 הוחל בבניית הקאתדרלה הרומאנסקית הנוכחית (הוש¬ 
למה ב 1211 ) ; בשעריה תבליטים עשירים וקישוטים מאוחרים ב- 
סיגנון הבארוק (תם׳; ר׳ כרך י׳. עמ׳ 878 ). ב 1120 הועלתה סד״ק 
לדרגת ארכיהגמונות ונעשתה מקום עליה לרגל לצליינים רבים 
מרחבי אירופה, כשקדושתה נופלת רק מזו של רומא. ב 1161 הוקם 




169 


סננזיגו דה קומפוסטלה — סנטנדר 


170 


בה ססדר אבירי סד״ק, מן המסדרים החשובים בספרד ביה״ב, להגנת 
עולי הרגל. בסד״ק אוניברסיטה שנוסדה בראשית המאה ה 16 , אכ¬ 
סניה מפוארת לצליינים מאותה תקופה, הסמוכה לקאתדרלה וכן 
אנדרטאות רבות בסיגנון הבארוק (וע״ע ספרד, עמ׳ 339 , 345 ). 

יהודים נמנעו מלשבת בסד״ק, משום ייחודה בנצרות. 

' 7 \ 755 5 ק 0 !: 1 ^ 7 ! 7.1:15 105 ' 1 ) 1 ) , 1 155 ' 550 115117:55 .:)[זח | , \! ! 

. 0 ." 1 ;( 1958 ,( 1 , 0111011110 ^ 100 *^ 11 15 ׳\ 01 110 5 ־ 51 515(1(5 (0x11101 

,. 5.7.0 , 1,301115 01111111050 . 101 ; 1960 , 10111 ) 5 111 5 ) 1101 [ . 51 ,> 101 ז 1 ) 011 \ 1 
. 1964 , 5 ) 0 })) 5 )[- 5101 ) 5 ) 7 01105 ) 0/1 1.55 , 190111001111 ,¥ ; 1961 

ש. שט. 

סנטילינה, אינליגו לו?ס דה מנדוסה, מרקיז דק־ - 2 0 ;״ז 

53111111303 6 ( 1 065 ( 01316 , ¥16061023 ש() 62 ק 0 ? — ( 1398 — 

1458 ), משורר ספרדי. ס/ תלמידם הרוחני של תטה (ע״ע) ושל 
פטררקה (ע״ע), היה הראשון שחיבר סונטים בספרד וסלל את 
הדרך להשפעה האיטלקית בספרות הספרדית. בעקבות הערצתו את 
שירתו של הפיטן היהודי בן־עירו, סנטוב (שם־טוב) דה קריון, 
התחיל מחבר שירים ליריים קצרים וכמו־כן שירים בסיגנון העממי־ 
מסרתי מסוג ה 16011-65 ! וה 3011135 -״ 86 ; הודות להם היה למשורר 
בעל־שם. ס׳ לא כתב הרבה, אבל יצירתו באה בשלב חשוב של 
התגבשות השירה הלירית בספרד (וע״ע ארדוטיאל, דון שם טוב). 

. 1957 ,. 5 16 ) 5 116 \)' 11 ) 757 161 ) 1 ) 1 ( 1 ) 1110 72 (( 01 1 )^ 7 , 0551 י] 11 ״ 1 .מ 

סבטינה, ג׳ררג , — 303 * 53013 86 ! 060 (שמו המקורי: 86 ־ 101 
315 ־ 1 ־ 601 * . 5 16 ! 11012 ) — ( 1863 — 1952 ), פילוסוף, משורר 
וחוקר־ספרות אמריקני, ממוצא ספרדי. אמו נפרדה מאביו, היגרה 
לבוסטון, אה״ב, וס׳ הועבר אליה מספרד בגיל 8 . למד באוניברסיטת 
הארוורד. וקיבל, אחרי השתלמות באירופה, תואר דוקטור ( 1889 ). 
שימש מורה בהארוורד עד 1912 , כשקבלת ירושה איפשרה לו לפרוש 
ולהתמסר להגות ולכתיבה. הוא עבר לאירופה ושהה בצרפת. אנגליה 
ואיטליה. במלה״ע ח ביקש מחסה ברומא במנזר ונשאר שם עד מותו. 

יצירותיו הראשונות היו בתחום הספרות: ■ 01661 ( 301 5000615 
¥61865 (״סונטים ושירים אחרים״), 1894 ; ץ 86301 ( 0 56086 1116 ־ 
(״חוש היופי״), 1896 — מסה על בעיות האסתטיקה (ע״ע, עמ׳ 96 ) ; 
0310161 0£ 9611011 \! (״מתבודד על הכרמל״), 1901 — שירים; 
0615 ? 111631 קס 111105 ? 1:11166 (״שלושה משוררים־פילוסופים״), 1910 
— מסות על לוקרטיוס, דאנטה וגתה. 

מכלול ה ג י ת ו בא למלוא פיתוחו בעיקר בחיבוריו: 1161801 ק 566 
31111 ? 3.010131 ! (> 30 (״ספקנות ואמונה אנימאלית״ [= של בעלי- 
חיים]), 1923 ; 86102 0£ 631018 ? 1116 ("ממלכות ההוויה"), 1¥-1 , 
1927 — 1940 . לפי השקפתו אין האדם יכול לקיים לאורך ימים גישה 
ספקנית קיצונית אל המציאות; שהרי האינסטינקט הטבוע בנו כופה 
עלינו להאמין בקיומו של התחום בו אנו פועלים, דהיינו לקבל את 
העולם הנתפס בחושינו כשריר וקיים. ברם, למציאות האובייקטיווית 
שתי פנים: האחת ישותית והאחרת מהותית (ע״ע אה״ב׳ ספרות, 
עמ׳ 126 ). הראשונה מוכרת לנו כמכלול דברים והתרחשויות בחלל 
ובזמן (הנקראים בלשונו: 50115130665 או 0131161 ). האחרת היא 
ממלכת המהויות ( 65560668 ; 5315 ! 1¥6 ס 0 ), המוצאת אמנם את ביטויה 
בהכרותינו הפרטיות, אך עיקר משמעותה שרוי מעבר לאקט הכרתי 
פרטי זה או אחר. ס׳ ממיין את סממני המציאות בהתאם ליסודות 
השזורים בתוך יריעתה הרחבה, הכוללת את הטבע בקצה האחד 
ואת הרוח במשנהו. הטבע כמושג, לדעת ס , , הוא מכלול פעולות 
והגבות הדרושות לקיומנו. — מושג הרוח, פירושו: התעלות הגותית 
מעל ליסודות הפעולה לרמה של התבוננות בערכים הנצחיים. האמת 
לפי ם׳ היא מעין מקום מפגש בין היסודות הישותי והמהותי שבה- 
ווייתנו המורכבת; האמת היא מעין הדגמת המהות הנצחית בתוך 
הישות החולפת, ניצולה של המהות למען הצורך הפעלתני של 
ישותנו ברגע מסוים ובמקום מסוים. גם האמנות וחוויית היפה הן 


מזיגה שמקורה בשילוב היסוד הפעלתני והיסוד העיוני (קונטמפלא־ 
טיווי). האמנות משמשת מורה־דרך המעלה את הרוח מרמת הפעל¬ 
תנות המעשית, האנימלית, אל ההתבוננות בערכי־הנצח. 

ם׳ היה תופעה מיוחדת בעולם התרבות האנגלו־סאכסית, וזיקתו 
אל הבעיות הפילוסופיות שונה לחלוטין מזו של הוגי־דעות שהתחנכו 
על המסורת הפרוטסטנטית. שליטתו המוחלטת בלשון האנגלית, 
סיגנונו החי והציורי, ורקעו התרבותי הספרדי-קתולי והאצילי תור¬ 
מים לשיעור קומתו של ס׳ כהוגה וכסופר. 

חלק מיצירתו הענפה של ס׳ י״ל ב 15 כר׳, 1936 — 1940 . ספרו 
* 111 ) 1080 ;?? 0610130 ס! 8011801 ? ("אנוכיות בפילוסופיה הגרמ¬ 
נית"), משנת 1916 , הו״ל מחדש ע״י ס׳ ב 1940 , בשם 0610130 116 ־ 1 
1 ! ¥110 ("הרוח הגרמנית"),־ ונכללה בו ביקורת על הנאציזם. זכרונותיו 
13665 ? 3011 618005 ? (״אנשים ומקומות״), 1 ־ 111 , י״ל ב 1944 — 1953 , 
מכתביו י״ל ב 1955 . 

- 7/11 7/26 ,(. 1 ) 6 ) ל[(־| 11 ד 301 . 41 .? : 1950 ,. 5 . 0 76 ) 7611566 2 ) 7 , 011 ־ 0111 .[ 

,(( 1111 ) 76 / 0 561756 1/26 7 ) 1112 . 5 .¥\ ; 1951 2 ,. 0.5 / 0 <( 1 /ק 1050 

.־- 1968 ,. 5 / 0 7 ) 1112 ^ 7/26 ,?*) 1111 מ .מ ; 1957 

א. גר, 

סנטליים ( 53013136636 ), משפחת צמחים דו-פסיגיים מסדרת חסג־ 
טלניים; כוללת 350 סוגים וב 400 מינים, הנפוצים בעיקר 
באזורים טרופיים וממוזגים 
יבשים. הס" הם עצים, שי¬ 
חים או עשבים, ברובם טפי- 
לים־למחצה. העלים פשוטים, 
מסורגים, לעתים נגדיים; 
הפרחים קטנים, אנדרוגיניים 
או חד-מיניים, בעלי 3 — 6 
עלי-עטיף כותרתיים או גבי- 
עוניים; 3 — 6 אבקנים מעו¬ 
רים בבסיסם בעלי-העטיף. 
השחלה תחתית, בעלת מגו¬ 
רה אחת; הביציות חסרות 
לעתים מעטה, ומהן נוצרים 
זרעים חסרי-קליפה. הפרי 
חד־זרעי, דמוי אגוזית או 
ענבה. הם" קרובים למשפחת 
ההרנוגיים (ע״ע). בישראל 
מיוצגים הם׳ ע״י 2 סוגים: 
שבטן ( 115 * 05 ) ובו מין 
אחד וחלוקה ( 116511101 ־ 1 ) 
ובו 2 מינים, כולם טפילים־למחצה וקשורים לשרשי צמחים. לס" 
ערך כלכלי מועט ביותר, פרט ל 316001 530131001 , מאיי הסונדה 
שבאוקיאנוס ההודי, שממנו מפיקים עץ ריחני ( 1 ! ¥00 \ 31 (> 530 ) ושמן 
המשמש בתעשיית־בשמים. — וע״ע טפילות, עמ׳ 881 . 

, 11 , 2222111672 ) 226111 ( 2 ) 1 ! 7 ' 161 ) 115 ( 11 ) 11 <($ 5 '' 161 ^ 712 . 1 ) ,(. 1 ) 0 ) ' 101011101 \ . 1 ־ 1 
. 1966 , 1 , 1 ) 1651111 ) 707 1 ) 7101 ,ז<זו 1 ר 201 . 1 * 1 ;-' 1964 

סנטנדר ( 161 ) 530130 ), עיר־נמל בצפון ספרד, בחוף מפרץ ביס־ 
קאיה. כ 140,400 תוש׳ ( 1969 ). נמל־ס׳ הוא השער הראשי 
של ספרד לאוקיאנוס האטלנטי הצפוני, ודרכו מייצאים מזונות, מת¬ 
כות וכימיקלים. בס׳ מספנות ותעשיית מתכת, כימיקלים המתבססים 
על מרבצי-מלח סמוכים ומפעלי־מזון(שימורים, דגים, בירה, מחלבות). 
בגלל חופה היפה ואקלימה הנוח היא מפורסמת כמקום קיט. בקרבת 
העיר נמצאת מערת אלטמירה, שבקירותיה ציורים מהתקופה הפר- 
היסטורית. בם׳ קתדרלה בסיגנון גותי מהמאה ה 12 , גלריה לאמנות 
ומוזיאון. חלקה העתיק של העיר נשרף ב 1941 ונמצא בתהליך 
שיקום. 



סגטל לה; (ךו 111 נ 11 ג 111111 ג 1 הג$) - 
ענף ולצירו פרח בחתר־אורר 


171 


פנט־קלר דויל, אנרי אטין — סךמרטן, לואי קלוד דה 


172 


?{^ - לןלל לדל, א 1 ר* י אטי[ — 831016-013116 £116006 16011 ־ 1 
0671116 — ( 1818 — 1881 ), כימאי צרפתי. נולד באיי הודו 
המערבית, שם היה אביו קונסול צרפת. נשלח לצרפת לרכוש 
השכלה. ובהשפעתו של טנאר (!״!;״שורד .[ .ע) נמשך למדע. לאחר 
קבלת תארים ברפואה ובמדעים, נתמנה פרופסור לכימיה באוני' 
ברסיטת בזאנסון (ס $0 ס 8653 ) שבצרפת. ב 1853 ירש את מקומו של 
דומה ( 000135 . 8 !) כפרופסור בסורבון. עבודותיו העיקריות הן 

בתחום הכימיה האי־אורגנית, אך היה אחד הראשונים שהכינו את 
הטולואן (ע״ע טולואול). מ 1850 עבד על שיטת ולר (ע״ע) להפקת 
אלומיניום ושיכללה ע״י שימוש בנתרן, במקום אשלגן, לדחיית 
אלומיניום מתרכובותיו. כן הפיק לראשונה חנקן חמש־חמצני והוכיח 
שהוא אלמימה של חומצה הנקנית; חקר אח המטאלורגיה של 
פלטינה וכן את תכונות המגנזיום והצורן. 

סנכוגיאתון, ע״ע פילון מגבל. 

סנל ון רוין(סנליוס, וילברון־דוס) — 611 ( 80 7311 811611 — 
( 1580 [ 1591 ?] לידן — 1626 , שם), מתמטיקאי ואסטרונום 
הולנדי. מ 1613 היה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת עיר־מולדתו, 
משרה בה החזיק קודם לכן אביו רודולף. ם׳ נודע בעיקר בתרומתו 
לאופטיקה (חוקי־ם׳ [ע״ע אופטיקה, ענד 55/6 ; אור]), בתיאור מהלכה 
של קרן־אור במעברה בין תווכים בעלי גורמי־שבירה שונים, ובעבד 
דותיו באסטרונומיה. בשטח אחרון זה נתפרסמה שיטתו למדידת 
מרחקים על־פני כדה״א, שיטה המתוארת בספרו 3£0511161165 ״!£ 
8313705 (״ארטוסתנם [ע״ע] הבאטאווי"), 1617 . כך, למשל, קבע 
את המרחק לאורך מעגל גדול בין שתי נקודות־תצפית — באלקמאר 
( 1331 ז״ 11 \)) ובברגךאופ־םום ( 20001 לן 0 ח 6 § 861 ) — ל 55,100 טואז 
(= 107.41 ק״מ). 


סן _ מוו*יץ (צרפ ׳ 112 ז 40 ״?־! $310 ; גרמ׳ 401112 ״? : 830161 ), עיר מרפא 
ונופש בקנטון גראובינזץ (ע״ע), — בעמק אנגדין (ע״ע) 

שברכם אנגדין העילי, בדרום־מזרח שוויץ. העיר, בת 5,200 תושבים 
( 1972 ), שוכנת בגובה של 1,838 מ׳ על גדות ימת ס״מ. מדרום לימה 
מעיין־מרפא בגובה של 1,760 מ׳. בגלל גבהה, הנמצא מעל למפלס 
העננים, היא נהנית ממזג-אוויר בהיר ומשמש הרפית. ליד 0 ״מ 
פותחו אתרי־סקי. ם״מ היא מערי הנופש הידועות ביותר בשוויץ 
ומסוגלת לקלוט כ 10,000 מבקרים ביום. בעזרת רכבות־כבלים 
ומעליות־סקי מרובות אפשר להגיע ממנה אל ההרים שבסביבתה. 
בקרבתה נמצא שדה־תעופה. 



סנמיכלי, מיכלה — 830011611611 41611616 !? — ( 1484 — 1559 ), 
ארדיכל איטלקי. ם׳ פעל ברומא, החל ב 1500 בערך, בחוגו 
של אנטוניו דה סנגלו (ע״ע), והושפע מברמנטה, רפאל ופרוצ׳י 
(ע׳ ערכיהם). ב 1509 — 1527 פעל באורווייטו' ובסביבתה' (בין 
היתר, בתכנון השלמת חזית הקתדרלה, 1510 — 1524 ). ב 1527 התיישב 
בוורונה והקדיש את מרבית פעילותו לאדריכלות צבאית בשירות 
הרפובליקה הוונציאנית. שערי ורונה המבוצרים הם דוגמות נהדרות 
של צירוף הפגנת חוסן עם עיטור ארדיכלי קלאסי ברוח הרנסאנס 

המאוחר. ארמונותיו' בוו- 
רונה, שתוכננו כולם, ע״פ 
המשוער, בשנות ה 30 , מת¬ 
רחקים הדרגתית מן התק¬ 
דימים של בראמאנטה ור¬ 
פאל. המאוחר שבארמונו- 
תיו, ואחד היפים בארמו¬ 
נות הרנסאנס בוונציה, הוא 
ה״פאלאצו גרימאני" על 
םנםי 53 י: "השער החדש" נוורונה "התעלה הגדולה" (בנייתו 


התחילה ב 1556 בקירוב והושלמה אחר מותו של ם , ). — מבנייניו 
הכנסייתיים: ה״קאפלה פלגריני" בכנסיית סאן ברנארדינו בוורונה 
( 1529 ואילך), השואבת השראתה מן הפנתיאון. 

0322013 .? ; 1938 , 101111 )¥ / 0 1 )) 111 /)< 14 ) 111 ,. 5 , 1 ) £30860516101 .£ 

. 1960 ,(. 631 ) ,(. 1 ) 6 ) 

סן־מו־טין, חוסה דה - 10 ״ 943 ן 830 16 ! 1056 - ( 1850-1778 ), 
מדינאי ומצביא דרום־אמריקני, גיבורה הלאומי של ארגנ¬ 
טינה. אביו היה פקיד גבוה בשירות הכתר הספרדי. בהיותו בן 9 
נשלח ם׳ למדריד וקיבל חינוך צבאי, המשיך לשרת בצבא ועלה 
לדרגת סגן־אלוף. ב 1812 חזר לבואנוס-איירס והצטרף לקבוצה 
שדרשה עצמאות מיידית מספרד. ב 1814 מונה למפקד הצבא שנועד 
לכבוש את בוליוויה של היום ואח״כ מונה למושל במערב, באיזור 
האנדים, ומשם התכונן לכבוש את צ׳ילה ולהגיע למרכז שלטון ספרד 
שבלימה דרך הים, ולא במישרין, כפי שתכנן בלגרנו (ע״ע). ב 1817 
חצה ם׳ את האנדים והביס את צבא ספרד בצ׳ילה בקרב צ/קבוקו*. 
ב 1818 נכנם לסנטיאגו דה צ׳ילה בעזרת ב. אדהיגינם (ע״ע), ניצח 
את הספרדים על גדות הנהר מאיפו, ובכך השלים את שחרור צ׳ילה. 

ב 1820 הפליג מצ׳ילה, נחת מדרום ללימה עם 4,500 חיילים. 
המשנה-למלך בפרו פינה את לימה ללא קרב, ום׳ הכריז על עצמאות 
פרו ( 1821 ). צבאו של ם׳ היה קטן מדי והוא לא הצליח להשלים את 
כיבוש פרו. כתוצאה מפגישתו עם בוליור (ע״ע) ב 26.7.1822 , משך 
ם׳ ידיו מכיבוש פרו, וכעבור זמן קצר חזר לארגנטינה כאזרח פשוט. 
ם׳ היה אציל נפש, שתקן ונקי מאנוכיות׳ ודגל במשטר מלוכני-חוקתי. 
ב 1824 גלה מרצונו לצרפת, ובילה שם בעוני את שארית ימיו. 
ב 1880 הועברו עצמותיו לקתדרלה של בואנוס־איירם. 

, 1 >ה 1 > 16 * 11716 >- 8114 הס 01 *>£ 10X01 ה£ 14 46 י< . $4 . 8 46 111 ^ 0 ^ 141 . 8 

. 0 .( ; 1945 , 46$ ה 4 1116 / 0 ,. 4 ? . 5 , 35 ( 8.0 . 8 ף 1940 ,^\ 1 — 1 

. 1950 , 1107 >■{ 116 ^ 1 1116 . 4 {< 8 , 1 )* £01 ) 1£ \ 

סן _ מרטן, לואי קלוד דה — 110 ז 3 ^?- 83101 16 ) 16 > 0130 1.0015 

— ( 1743 , אמבואז — 1803 , אולני [ליד פאריס]), מיסטיקן 
צרפתי; על חיבוריו חתם בשם 1000000 116 <ז 11110$0 ? £6 ("ההוגה 
הלא־נודע"). מוצא( ממשפחה אצילית, קיבל חינוך דתי, שימש כ־ 
קצין־צבא. ב 1768 , כשיחידתו שהתה בבורדו, פגש את הקבליסט 
הנוצרי, ממוצא אנוסים פורטוגליים, מרטינש פאשקוואליש (- 431 ״? 
03115 {) 35 ? 11062 ; 1727 — 1774 ), מחבר ה 0 פר - 161016 13 16 ) 13116 י!* 
015530665 ק 61 761105 , 6165 ! 1 נ} 110 } 16015 1305 ) 61165 6165 131100 ?( 

1171065 ) ? 6 1111061165 ^ 5 ("מסה על השבתם של היצורים אל תכונו¬ 
תיהם, מעלותיהם וכישוריהם הרוחניים והאלוהיים"), ובהשפעתו 
התוודע אל חכמת הנסתר הדתית. הוא הושפע עמוקות גם מרעיונו¬ 
תיהם של י. במה וע. סודנבורג (ע׳ ערכיהם). ב 1771 עזב את הצבא 
והתמסר להפצת תורותיו המיסטיות. בספרו 13 16 > 61 £116015 065 

13 16 ) 001761561 6 ק 001 ! 1 ק 30 6165 קק 13 110100165 165 00 761116 

5616066 ("על הטעויות והאמת, או השבת האדם אל העיקרון הכללי 
של המדע״), 1775 , יצא נגד החמדנות שפשתה בחברה הצרפתית. 
הספר הוקע ע״י הכמורה, אך זכה להצלחה. תורתו על אחדות האל 
והאדם סוכמה בספרו 01!5 6)01 6x151601 קל) 3 ! 165 ) 0310161 3111630 '!' 
0017615 ! 61 111001016 . 0160 60116 ("תמונה טבעית של היחסים 
בין האלהים, האדם והיקום״), 1782 . סייר בגרמניה, אנגליה, שוויץ 
ואיטליה, השתקע בסטראזבור ( 1788 ), והוסיף לעשות נפשות ל¬ 
תורותיו. חסידיו נקראו מרטיניסטים (על שמו וע״ש מורו, מרטינש). 
במהפכה ראה עונש מהשמים על חטאי המונרכיה והכנסיה והאמין 
בבואה של כנסיה מטוהרת ע״י הזעזועים. נאסר, אך שוחרר עם 
הדחת רובספיר וב 1794 הוגלה לאמבואז. 0 ״מ היה ממפתחי התאו־ 
10 פיה (ע״ע) וממבשרי הרגשנות הרומנטית. וע״ע בלזק, עמ׳ 844 . 

, 3116 ^< .£ ; 1946 , 26 ת 1$ ה 11 ( 1 > 1 ת 16 61 . 4 \-. 8 46 .£ ,ט 0 ו 0 ^ 1 )\נ . 8 

. 1970 ,. 4 \-. 8 46 .ל) .. 1 :■ 161 {<) 11110$0 ? ה< 011 ה} 1 ה[ 1 

א. בו. 


173 פן מרינו - 

סן מרינו ( 0 ״״ 43 \ ״ 53 ), רפובליקה זעירה בצפון־מרכז איטליה, 
61 קמ״ר, 19,000 תוש׳ (אומדן 1972 ). 

ם״מ נמצאת במרחק 22 ק״מ מעיר־הנמל רימיני שלחוף הים 
האדרייתי. שטחה משתרע על מדרונו המזרחי של הר טיטאנו (שיאו 



ם: מרינו 


738 מ , ) במזרח הרי האפנינים (ע״ע) הטוסקו־אמיליאניים. על 3 
מפסגות־ההר בנויות מצודות מבוצרות, ומסביב לפסגה הצפונית 
שוכנת העיר ם״מ, הבירה, המוקפת חומה, ובה כ 4,500 תוש׳. 

מרבית התושבים מתקיימים על חקלאות. יש מעט בתח״ר (ל¬ 
טכסטיל ועוד) והרבה בתי־מלאכה למזכרות לתיירים. הדפסת בולים 
ומכירתם מהוות מקור הכנסה חשוב משום הביקוש הרב להם ברחבי 
העולם. התיירות התפתחה בעיקר ב 20 השנים האחרונות, במקביל 
לפיתוח אתרי-הקיט על חוף הים האדרייתי הסמוך. מספר התיירים 
הפוקדים את 0 ״מ עולה על 2 מיליונים בשנה. 

ה י ס ט ו ר י ה. לפי האגדה יסד סתת את 0 ״מ, כנראה במאה ה 4 . 
הידיעה המוסמכת הקדומה ביותר היא מ 885 . ומזכירה את אב־המנזר 
שם. במאה ה 10 נתקבל בם״מ המשפט הלנגובארדי. ובאותה מאה 
הוקמה הטירה במקום. במאה ה 11 היתה ם״מ לקומונה (ע״ע) חפשית, 
ובראש השלטון עמדו ״קונסולים״. בתחילת המאה ה 15 נמסר 
השלטון למועצה הגדולה, בת 60 חברים, ש 3 ץ מחבריה אצילים, 
% בורגנים ו 1 / 3 איכרים. משטר זה נשאר ביסודו עד ימינו. — נעשו 
מספר נסיונות לכבוש את ם״מ, בייחוד מצד האפיפיורות; ב 1740 
הכירו האפיפיורים בעצמאות 0 ״מ; ב 1797 הכיר בה נאפוליון 1 , 
וקונגרס וינה אישר אותה. כשקמה ממלכת איטליה באה 0 ״מ בחסותה 
( 1862 ), אולם במלה״ע 11 הכריזה ם״מ על ניטראליות. אחרי המלחמה 
שלטה בס״מ קואליציה של הקומוניסטים והסוציאליסטים השמאליים. 
ב 1957 פרצה "מהפכה" ללא שפיכות דמים, וקואליציה אנטי- 
קומוניסטית השתלטה על המדינה. 

פ. בט. 

סן נזר ( 6 ־ 15132311 !״ 531 ), עיר־נמל וריכוז תעשייתי במערב־צרפת׳ 
בשפך הלואר (ע״ע), כ 50 ק״מ מננט (ע״ע). בעיר ובבנותיה 
כ 115.000 תושבים (אומדן 1972 ). ס״נ היא המרכז הצרפתי החשוב 
ביותר לבניית אניות סוחר ומלחמה גדולות: מייצרת פלדה, מטוסים, 
מוצרים כימיים ושימורי מזונות, ומעסיקה עשרות אלפי עובדים. 
משמשת גם נמל דיג ומוצא לסחר נרחב עם מרכז אמריקה ודרומה. 

ייתכן שס״נ באה במקום המעגן הגאלי־רומי קורבילו, אך נשארה 
נמל־דייגים עד אמצע המאה ה 19 . משנתקשו אניות גדולות לעלות 
בנהר לואר, הפכה לנמל קדמי של נאנט, ואחר כך באה במקומה. 
מ 1857 הוקמו בה אגני־נמל מלאכותיים עצומים, סגורים בשערים 
כלפי הים. במלה״ע 11 הפכה לבסיס־הצוללות הגרמני החשוב ביותר 
בצרפת. הופצצה ללא־־הרף, וב 27/28.3.1942 היתה מטרה לפשיטה 
בריטית עקובה מדם, שנסתיימה בפיצוץ שערי הנמל ומתקניו. הגר- 


סנסואליזם 174 

מנים היו נצורים בה מאוגוסט 1944 עד מאי 1945 , והעיר נחרסח 
כליל. מאז שוקמה ויופתה. 

!/ס!?■(?* 2914 0/10 * 11 !י({/ 00 ' 40 71 6 ? 1 80 / 11 X 1 ח! , 11111105 ? 

. 1971 ,.א. $1 ! 1 ( £1 

סן ניקנךרו ( 1110 ״ 163 א ״ 53 ), עיירה בדרום־איטליה ליד העיר 
ברי (ע״ע). נתפרסמה לאחר ש 23 משפחות־איכרים התגיירו 
בה, בהשפעת חברם־נביאם דונטו מנדוציו, שהחל להטיף לתורת־ 
משה ב 1930 בערך. הקבוצה התגיירה למרות הפצרות הכמורה המקו¬ 
מית, שידולי הרבנות ברומא ואיומי פקידיו של מוסוליני ואחריהם 
הגרמנים. גיורם הוכר רשמית ב 1944 , וב 1949 עלתה הקבוצה לישר¬ 
אל והצטרפה למושב עלמה. עקב מריבות משפחתיות התפלגה 
הקבוצה והתפזרה ב 3 מושבי־עובדים. 

פ. א, לפיד, הנביא מם״ נ, 1953 ; ) 111 !׳ 1 ! )■ 111:1011 ,.א . 5 ,״ 03551 .£ 

. 1957 , 100:100 * 00 

סן סבסטןן (״ 56535113 ״ 53 ; בבסקית: 13 ז 0$ ״ 00 או ו״״־ 1 ״ 12 ), 

'עיר־נמל בצפון־מזרח ספרד, 17 ק״מ מגבולה עם צרפת. 

161,000 חוש׳ ( 1969 ). 

ס״ס שוכנת בשפך נהר אורומאה למפרץ ביסקאיה. העיר העתיקה 
והנמל בנויים על מיצר־יבשה החודר לים ובקצהו גבעה שבפסגתה 
מבצר מהמאה ה 16 . רוב הבתים הוקמו לאחר הריסת העיר בידי 
הבריטים והפורטוגלים ב 1813 (ע״ע ספרד, היסטוריה). העיר החדשה 
משתרעת משני צדי שפך־הנהר. בס״ס התפתחה תעשיה שענפיה 
העיקריים הם שימורי־דגים, כימיקלים, מוצרי־מתכת ומזונות. נמל־ 
הדיג נמצא בפרוור פאסאכס, כ 5 ק״מ ממזרח לעיר. בס״ם קיים מוזי¬ 
און, שבו—בין היתר— מוצגים חשובים רבים, הקשורים באתנולוגיה 
של הבסקים (ע״ע). מוזיאון אחר מוקדש לאוקיאנוגרפיה וימאות. 

ס״ס היא עיר-נופש ידועה. בחוף המפורץ הרבה מקומות־רחצה 
טובים. מסוף המאה ה 19 ועד ביטול המלוכה בספרד שימשה מושב- 
קיץ של בית המלוכה. 

סנסואליזם (״ $6051131151 ; באנג' גם ר״$! 31 ״ $3110 ״ $6 ), שיטה 
כפילוסופיה (ע״ע הכרה), שלפיה כל ידיעותינו מושגות 
באמצעות החושים (ע״ע, עמ׳ 223 ). ניגודיו דים האפריוריזם (ע״ע 
אפריורי) והרציונליזם. — ביוון העתיקה דגלו בם , סופיסטים (ע״ע), 
כפ רוט גור ס (ע״ע), שטען, כי כל הכרה שהאדם משיג באמ¬ 
צעות החושים, היא אמיתית — לגבי אותו אדם באותו מקום ובאותו 
הזמן. אפלטון מתח ביקורת חריפה על תורה זו, בהצביעו על 
חוסר־היציבות של החוויות החושניות, המתהוות, משתנות וחולפות. 
א ר י ם ט ו, שביקש להפריך את תורת פרוטאגורס, הכנים גורם 
של שיפוט וברירה בפעולת התפיסה וכמעט שהגיע להבחנה בין 
חושניות (״ $3110 ״ 56 ) ותפיסה (" 110 כ} 6166 ק). 

בפילוסופיה של יח״ב לא היתה בעיית הס׳ מרכזית. חשיבותו 
של אוגוסטינוס (ע״ע) בכך, שטען, כי אין לדבר על תחושות 
אמיתיות או כוזבות — תארים שיש ליחס להערכות בלבד. תומאם 
מאקווינו הלך בעקבות אריסטו, אבל הטעים, כי תפיסת הצורח 
החושנית היא דימוי של אובייקטים חיצוניים. להכרה שלנו, טען, 
הכשרון לפשט את התכונות האוניורסליות ולהשתמש בהן לקביעת 
הערכות כלליות. לפיכך עומדים החושים וההכרה בקשר הדדי: 
511 ״ $6 ״ 1 11115 <£ ״ 0 ״ 061 ג 1 {) 161166111 ״! ״ 1 651 111111 י 1 ("אין דבר 
בהכרתנו שלא היה מקודם בחושינו"). 

בעת החדשה בלטו הקשיים הכרוכים בס׳ בוויכוח סביב משנת 
קום רני קום (ע״ע). חידושו המהפכני לא נבע מגילוי עובדות 
חושניות חדשות, שהרי קופרניקוס לא ראה דבר חדש בשמים, 
שתלמי לא ראה כבר בזמנו. ההתנגדות החזקה למשנה החדשה נבעה 
בחלקה מן הסתירה שבה היא עומדת ביחס למה שחושינו מלמ¬ 
דים אותנו. 

במשנות האמפיריסטיות (ע״ע אמפיריזם) של המאה ה 17 וה 18 



175 


סנסואליזם — שן־סימון, קלוד אנרי 


176 


(כגון של לוק, כרקלי, יום [ע׳ ערכיהם]) — שהם׳ הוא מגוון וצורה 
מיוחדת שלהן — מצויים יסודות מובהקים של הם׳. בתקופת ההש¬ 
כלה בצרפת היה ק ו נ ד 2 ק (ע״ע) המייצג המובהק של הם׳ הקיצוני; 
הוא ביקש להשתית על התחושה בלבד לא רק את ההכרה, אלא את 
כל חיי הנפש של האדם. 

ק נ ט (ע״ע) ניסה לאזן את התרומות שהתחושה והשכל תורמים 
להכרתנו, וטען כי הנסיון עצמו מתאפשר בעזרת ההכרה האפריורית. 
מ י ל (ע״ע), שחונך ברוח האמפיריזם האנגלי, שלל את האפשרות 
של הכרה אפריורית וטען, כי אף המשפטים המתמטיים אינם אלא 
הכללות של רשמי החושים. גם הפוזיטיויזם (ע״ע) מיסודו של 
ק ו נ ט ( 1:6 רס 00 ; ע״ע) ראה בנסיון־החושים את המקור להכרתנו 
המדעית; מ ך (ע״ע) טען, כי "העולם הראלי" הוא צירוף של חוויות 
החושים, שאינן חומר אמפירי בלבד. וצידד בכך, שהמדע חייב 
לבררו, כדי להגיע לכלל "נסיון טהור". 

בדורות האחרונים נתחדש בקרב אנשי המדע הוויכוח על 
היסודות ההכרתיים של המדע. ״החוג הווינאי״ (ע״ע מדע, עט׳ 320 ) 
בראשות ש ל י ק (ע״ע) דגל בפוזיטיוויזם באופן עקיב יותר מאשר 
מאך, אולם פיסיקאים דגולים של הדור האחרון, כגון פלג ק (ע״ע), 
מייסד תורת הקונטים (ע״ע), ואינשטין (ע״ע), יוצר תורת 
היחסות (ע״ע), יצאו נגד הפוזיטיוויזם. פלאנק הטעים, כי "הנתונים 
המקוטעים של הנסיון לעולם לא יתנו לנו מדע אמיתי — ללא 
התערבות הרוח והתבונה". טיעון מדעי נוסף נגד הם׳, מקורו בחוסר־ 
הדיוק של תצפיותינו ומדידותינו, לפי הפיסיקה החדישה: הערכים 
המספריים של התוצאות "תועים" בתוך גבולות מסויימים, ולפיכך 
אין בכוח תחושתנו ללמדנו איזה ערך הוא "אמיתי" (וע״ע מדע, 
עמ ׳ 308 — 322 ). 

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת־ההכרה, תשל״ג 2 ; -ח $0 ,תי; 1 וחב 3 ו.ס 

. 1961 , 11071 ( 61 ) 67 ? . 1713 ) 111071 )£ 

ג. פ. 

סנסובינו, אנדראה — 0 מ 1 ז\ 50 ת $3 £3 ־ 11 >מ\ 2 ; כינויו של אנדראה 
קונטוצ׳י ( 1 :>:>ג 1 זתס 0 ) — ( 1467 או 1470 , מונטה סאן סאוינו 
— 1529 , שם), פסל וארדיכל איטלקי. ס׳ למד פיסול בנעוריו, לפי 
ואזארי, אצל פוליולו. לפי אותו מקור פעל בפורטוגל, בעיקר בלים- 
בלן, במשך 9 שנים (החל ב 1491 ), אך אין יודעים דבר על מפעליו 
שם. יצירתו המתועדת הראשונה היא הקבוצה הפיסולית העשויה 
שיש, ״טבילת ישו״ ( 1502 — 1505 ), שם׳ השאיר אותה בלתי גמורה 
(הושלמה בידי וינצ׳נצו דאנטי). היא הוצבה מעל השער המזרחי של 
הבאפטיסטריום בפירנצה רק אחר מות האמן. שתי מצבות־הקבורה 
התאומות, שהקים ברומא ( 010 ק 0 ? 161 > 3 ״ 43 ג . 8 ) לקרדינלים אס־ 
קאניו ספורצה וג׳ירולאמו באסו דלה רובדה ( 1505 — 1509 ), הן 
דוגמות מרשימות של מצבת־הקבורה המונומנטאלית בסיגנון הרנ¬ 
סאנס המפותח בשיאו. יצירה חשובה אחרת היא הקבוצה הפיסולית 
"הבתולה, חנה הקדושה וישו הקטן", בכנסיית אגוסטינו הקדוש 
( 1512 ). מסוף 1512 עד 1527 ניהל ס׳ בלורטו (ע״ע) את מפעלי 
העיטור הפיסולי של ״הבית הקדוש״ ( 0383 5301:3 ) ועיטר את 
המונומנט המעניין הזה בתבליטיו, יחד עם אמנים אחרים. 

- 11015 )£ 110111111 ) 111 / 0 01 ) £001111 01111 ' $0111/1101 ,. 5 ■ 1 / , ץ 131111161 . 13 . 0 

- $0111/1 11011011 10 1111101111011011 £11 ,ע 055 תת: 13£ - £ק 0 < 1 .ן ; 1935 ,)) 1 ( 50 

. 1963 ,) $0111/11111 ) 110100111 01  13 — ( 1486 , 

פירנצה — 1570 , ונציה), ארדיכל ופסל איטלקי, תלמידו 
של אנדראה ם׳ (ע״ע), ומכאן כינויו ם׳. ב 1505 עבר, יחד עם מורו, 
לרומא ופעל בסיגנון שהיה קרוב לסיגנונו של אנדראה. נטיותיו 
הקלאסיציסטיות הרחיקוהו ממיכלאנג׳לו והוא התקרב לחוגים של 
רפאל וברמנטה (ע״ע). ב 1511 שב לפירנצה והוזמן לפסל את דמות 
יעקב הקדוש' בדואומו (הושלם 1518 ). לאחר כשלון נסיונו להשתתף 


בעיצוב חזית כנסיית סאן לומנצו־ ( 1517 ) בשל התנגדות( של מיכל־ 
אנג׳לו, שב לרומא ( 1518 ) והוסיף גם שם להתחרות במיכלאנג׳לו 
כארדיכל (הפרויקט של כנסיית 6111:1111 ־ 101 ? 361 > 1 חח 3 ז\ 010 8311 ). 
ב 1529 נתמנה "מנהל העבודות" בבניין כנסיית סאן מארקו והשתקע 
בוונציה. בעיר זו. בה נתקבל כארדיכל ופסל של אבות-העיר, היה ס׳ 
נציגו המובהק של הרנסאנס בשיאו. יצירותיו הגדולות בוונציה הן: 
ארמון הספריה והמטבעה שלידו ( 1537 — 1554 ) ; תבליטי-אבן ופסלי־ 
ברונזה המעטרים את בסיסו של "מגדל־הפעמונים" (טז^נע; 
1537 — 11540 1545 ); דלת־הברונזה המפוסלת של לשכת־הקאתדראלה 
ופסלי־האוואנגליסטים על מעקה המזבח הראשי (החל ב 1553 ). יצי¬ 
רתו המרהיבה בארמון־הדוג׳ים היא עיטור קירות החצר הפנימית, 
המדרגות ושני הפסלים הענקיים: נפטון ומארם. ם׳ תכנן גם את 
ארמון קורנר ב״תעלה הגדולה״ ( 1533 ) ועיצב את חזית כנסיית 
ג׳וליאנו הקדוש ( 1553 ). 

,. 5 ./ 365 6 \ 67 ^\ 7137767156/2677 ^ 211771 811131671 . 11 . 1 ־ 1 

. 1962 ,. 8 11 ,ז 0110 ג 1 ז 3 ן\ . 0 ; 1935 

סן־סימון, לראי דה רוברוא, דוכס - ,ץ 0 ־ 1 ־< 0011 616 00018 
81111011 !״ 831 16 > 10 !ס — ( 1675 — 1755 ), סופר והיסטוריון 
צרפתי. בן האצולה הגבוהה, סנדקו היה לואי שירת כקצין 
אך התפטר מהצבא ( 1702 ), בהעדר קידום, ובכך העלה את חמת 
המלך. 

ס״ס התיידד עם פיליפ 11 , דוכס אורלאן (ע״ע), שנעשה עוצר 
המלוכה. כתוצאה מקשריו, מונה ס״ס ב 1715 חבר במועצת־העוצרים, 
וזכה להשפעה כנציג חוגי־החצר. מ 1721 היה שגריר במדריד, ועשה 
למען אירוסי לואי ¥ X עם האינפאנטה הספרדית. מ 1723 הסתגר 
בארמונו ועסק בכתיבה ובגנאלוגיה — כשעל שנותיו המאוחרות 
מעיבים מות אשתו וילדיו. 

את פרסומו כ״טאקיטוס הצרפתי" קנה לו ס״ס ב״זכרונות" 
( 8 ־ 011 מ 1461 י) שחיבר, שהתבססו על יומניו שניהל משנתו ה 19 
במשך 29 שנה ( 1694 — 1723 ). בכתיבתו היה ס״ס חד-צדדי מאוד; 
הוא ביקר בחריפות את לואי יע^ x ואת שלטונו האבסולוטי ושלל 
את צמצום זכויות האצולה. עובדותיו לא נופו, הרצאתו היתד, חסרת 
סדר ותיאוריו לא הבדילו בין עיקר לטפל. אך כתיבתו היתד, מלאת 
להט, וסיגנונו החי והשנון נשאר קריא עד היום. כתביו מהווים מקור 
לא אכזב לתולדות דורו. בשל התנגדות החצר לא פורסמו כתביו 
בחייו, והופיעו לראשונה רק ב 1829/30 . אז זכו בהצלחה ניכרת 
ואחרי-כן הופיעו מהדורות נוספות. 

, 113-77767776 707 } ,. 8.8 , 16 > 1 ז 63$ .מ.£ ; 1948 ,. 8.8 י זת 13 ־ 1161 זח 40 ^ 116 . 9 
. 1962 י . 8.8 8x17 י ז 5116 \נין) .£ ; 1961 

סן ,_ סימון, קלוד אבריי, רוזן — 16 > 0011116 1 ־ 016111 16 ) 01311 
ח 0 תז 81 -]״ 831 — ( 1760 — 1825 ), הוגה־דעות חברתי צרפתי. 

ם׳ נולד למשפחת אצילים שהתייחשה לשארלמן (קרל הגדול) והיה 
קרוב של הדוכס ל. ם׳ (ע״ע). ם׳ התנדב לצבא של לפיט (ע״ע) 
במלחמת־העצמאות האמריקנית, הצטיין במלחמה, נפצע ונשבה, 
ובהשתחררו, ערך מסעות באירופה. בפרוץ המהפכה חזר לצרפת, 
ויתר על זכויות־האצולה, התעשר מספסרות בקרקעות, במיוחד בנכסי 
הכנסיה שהופקעו, ובתקופת הטרור נאסר לשנה. לאחר שחרורו חי 
חיי מותרות והחזיק "סאלון" מפואר, שאליו הזמין אנשי־רוח. הוא 
בזבז את הונו והתרושש, וב 25 שנותיו האחרונות כלכלוהו כמה 
אנשי־חסד. 

ם׳ הקדיש עצמו להגות, בעיקר בתחומי החברה. רק בסוף ימיו 
נוצר סביבו חוג תלמידים. מזכירו היה א. תירי (ע״ע), ואחריו 
א. קונט (ע״ע). אחרי יותר מ 6 שנות עבודה'משותפת נפרדו ם׳ 
וקונט ברוגז, בגלל ריב מר בדבר מקוריות הגותו של קונט. אין ספק 
שקונט קיבל הרבה מם׳, אולם ם׳ לא היה איש המחשבה המסודרת 
והמדעית, ואת השיטה הפילוסופית של הפוזיטיוויזם יש לזקוף 



177 


סךסימון, קלוד אנרי — סן סלודור 


178 


לזכות קונט. — ם׳ פירסם חוברות וספרים וערך כתבי־עת. בין פר־ 

סומיו: 6 חח 66 ק 61110 0 ) 50616 12 86 ח 0 ו 521 וחב:;! 1601 13 ?ם ("על 

ארגון החברה האירופית מחדש״), 1814 , שי״ל בעת הקונגרס בווינה, 
ובו התווה ם׳ (בשיתוף עם א. תיירי) תכנית לפדרציה של מדינות 
אירופה, תוך שמירת עצמאותן הלאומית, כדי למנוע מלחמות. ב- 
1818-1816 ערך ם׳ את כה״ע 6 !־״$נ 1081 ע (״התעשיה״); ב 1819/20 — 
.־ 01£2015216111 ' 1 (״המארגן") וב 1821/2 — 108051:1161 516106 ( 5 00 
("על השיטה התעשיינית"). בשנותיו האחרונות פרסם ם׳ את שני 
הספרים: 1080511615 865 16 -ס 15 \ 1 :> 031:6 ("עקרונות לתעשיינים"), 
1823/4 , ו 151120151116 ־ 0111 11009260 (״הנצרות החדשה״), 1825 . 

ם׳ האמין שתקופתו היא תקופת ביקורת הרסנית; והכוחות הפעי¬ 
לים העיקריים בה מולידים התפוררות חברתית, כמוכח מהמהפכה 
בצרפת. תקופה זו הכרחית כדי לנתץ את כל העומד בדרכה של 
הקדמה; אולם יש לתכנן תכניות לכינון סדר חברתי חדש, מושתת 
על התאגדות כלל־עולמית. בניגוד לסדר הישן, הפאודלי־תאולוגי, 
יהיה הסדר החדש תעשייני-מדעי (ם׳ הוא שטבע את המלה "תע¬ 
שייני"). בסדר עולם חדש זה לא תהיינה מלחמות. בחברה החדשה 
יצטרכו הכל לעבוד, בטלה תיחשב לחטא, וכל אחד יקבל שכר ע״פ 
השגיו. 

ם׳ סבר, שאת תיקוניו יש להנהיג בדרכי שלום, ע״י שכנוע ולא 
ע״י אלימות. הוא לא פנה אל ההמונים אלא למעמדות השליטים 
ולמלך צרפת לואי בראש החברה החדשה שרצה לכונן שאף 

ם׳ להעמיד מדענים, שבידיהם תהיה ההנהגה הרוחנית. 

לפני־כן סבר ם , שהנצרות מילאה תפקיד היסטורי חשוב, אולם 
תפקיד זה נשלם- ושוב אין צורך בה. בספרו האחרון "הנצרות החדשה", 
ניסה ם׳ להתאים את עיקרי הנצרות לצרכי החברה התעשיינית 
החדשה. היסוד האלוהי היחיד בנצרות הוא, לדעת ם׳, הצו של 
״ואהבת לרעך כמוך״(ם׳ סבר, שמקורו בדברי ישו: מתי 11 צ\., 39 ). 
על־סמך עיקרון זה פיתח ס׳ את עיקרה של "הנצרות החדשה", 
והוא שהחברה חייבת להיות מאורגנת בצורה מועילה ביותר 
למספר הרב ביותר של אנשים. הבריות חייבים להציב להם למטרה, 
בכל מעשיהם ופעולותיהם, להיטיב בלי דיחוי ובמידה מושלמת 
ככל האפשר, את קיומם הפיסי והמוסרי של בני־המעמד הגדול 
ביותר. 

הסן־סימוניסטים. אחרי מות ם׳ הפיצו תלמידיו, הסן- 
סימוניסטים את תורתו, פיתחוה והרחיבוה ושמו בה דגשים משלהם. 
בין הבולטים בהם יש לציין את ב. פ. אנפנטן וסנט־אמן בזר (ע׳ 
ערכיהם) ואת היהודי או. רודריגז. הסן־סימוניסטים פרסמו שבועון, 
־ 080016111 ■!? 1,6 ("המייצר"), ערכו אסיפות פומביות והרצאות ו¬ 
שלחו שליחים להפצת תורתם בכל רחבי צרפת וכן בגרמניה ואנגליה. 
תורה זו, הסן־סימוניזם ( 0 ״ 0 ) שונה בנקודות רבות מתורת ם׳: 
כך מתחו הסן־סימוניסטים ביקורת קטלנית על הקניין הפרטי והע¬ 
ברתו "העיוורת" בירושה. הם דרשו לבטל את הקניין הפרטי, הן 
מנימוקים של צדק חברתי והן מנימוקים של תועלת כלכלית, כדי 
שאפשר יהיה לנצלו להגדלת הייצור לטובת הכלל. ם׳ עצמו דרש 
אמנם לבטל וכויות יתרות של מעמד ומוצא, וציין שהקניין הפרטי 
אינו קדוש, אך לא דרש בפירוש לבטלו. בכך הפכו הסן־סימוניסטים 
לסוציאליסטים, ותורתם דגלה בקולקטיוויזם. 

במהרה הפך הס״ם למעין דת חדשה, כנסיה ש״כוהניה" הגדולים 
היו אנפנטן ובזר. אנפנטן החל במהרה. כהמשך להטפתו לשוויון 
ולקניין משותף וכן לשחרור האשה, לדגול בשיתוף בנשים. באהבה 
חפשית ובהתנגדות ל״רודנות הנישואין". הכת הגיעה לשיא גדלה 
אחרי מהפכת יולי 1830 , שהעלתה למלוכה את לואי־פילים (ע״ע). 
באותה עת היו בה כ 40,000 חברים. סוציאליסטים רבים הצטרפו 
לסן־סימוניסטים, ביניהם פ. לרו (ע״ע). אולם במהרה נתגלע קרע 
בין אנפנטן לבזר בשאלת שיתוף בנשים, ובזר פרש מהתנועה, 


אנפנטן עבר עם חלק מתלמידיו לאחוזתו בנילמ 1 נטאן, ושם הגשימו 
הסן־סימוניסטים את השקפותיהם. אולם במאי 1832 אסרום השל¬ 
טונות באשמת הקמתה של אגודה ללא רשיון, והאגודה פורקה. 

השפעת הס״ס ניכרה גם על אנשים כגון לספס (ע״ע), שכרה את 
תעלת־סואץ, והיזמים היהודים יעקב־אמיל ויצחק פריד ( 6 ־ 611 ־ 61 ?), 
שהאמינו בתפקיד ההומניטארי והמשיחי־כמעט של הייצור והעלאת 
רמת המחיה. הס״ס השפיע על הסוציאליסטים, ובכללם מרכס ואנגלס, 
על הכלכלנים ג׳. ם. מיל, רודברטוס ופרטו, על היסטוריונים כגון 
קרליל ומישלה, על מדינאים כגון ביסמרק ומציני, ועל סופרים 
ומשוררים כגון ד. סנד וה. הינד, (ע׳ ערכיהם). 

בקרב הסן־סימוניסטים היו כמה יהודים, דבר המציין את ראשית 
השתתפותם הבולטת של יהודים בתנועות רדיקליות ומחפכניות. 
אנטישמים, ואף יריבי הסן־סימוניסטים במחנה הרדיקלי, הצביעו על 
יסוד יהודי זה. הסן־סימוניסטים הכירו לא רק בהשתתפות יהודים 
בתנועתם, אלא שם׳ עצמו זיהה את חזונו עם מלכות המשיח 
היהודית. 

ש. דיד-ש. ריסט, תולדות המשנות הכלכליות, א', 146 — 164 , תשי״א! 

א. זילברנר, הסוציאליזם המערבי ושאלת היהודים, 58 — 63 , 1955 1 

ג. ד. ה. קול, תולדות המחשבה הסוציאליסטית. א, 36 — 55 , תשט״ז! 

בר־טוביה, כתבים נבחרים, א, 81 — 107 , תשכ״ד; י. טלמון, המשיחיות 

המדינית, תשכ״ה: ,. 5 -. 5 16 > 116 * 607 * 41 ■;/י//,׳./־,־׳.״ 170 ,׳( 0 ־ 1.61 . 54 

, 09510 )^( 823 .% ; 1931 , 10011016 ( 517 -. 5 40 11110616 ( ,( 0131161 . 8 ; 1925 

1' )16 ]60711/1 5.-517710111(7111 (7714 5067(71111 41111-567711111771 111 ¥7(7066 

(),3.8., 1X1, 1947; ?. 13. 140)611, 1')16 00110167 ¥.61/01111100 0/ 

5616006, 1952; 54. 0011(10, 7/16 ¥7600/1 ¥(71111, 1955; £. £. 54301161, 

- 411 [ס 0 141 7/16 , 188615 . 0.0 ; 1956 ,. ¥1.5.5 [ 0 07/4 '\\ 5 16117 771 6 

1/10711)1, 1958; 54. 013612, 071 '10111(711176 5.-5177100161106 {>0117 1670170- 

61(7(71100 461 ]11)!! (££], ^XX1X), 1970. 

ג. ס.-א. ז. 

0 [ סיר[, אב־מנזר 7 צל (שמו: ז׳ן דיורז׳יה דה אורן) — 

2006 ־ 1201 ? 86 ז £16 ־[ 096 ( 1 620 ( ; 20 ־ 1 ( 0 52101 — ( 1581 — 

1643 ), תאולוג צרפתי, ממנסחי הינסניזם (ע״ע). בתקופת־לימודיו 
התיידד עם ק. ינסן (ע״ע) ויחד עמו נמשך אח״כ אחר התאולוגיה 
האוגוסטינית, שאותה העדיף עפ״ג הסכולסטיקה המקובלת. מגמת 
ס״ס היתה להביא לרפורמה קתולית ע״פ העקרונות של אוגוסטינוס 
(ע״ע) בתקוה להבים את הפרוסטנטיזם בנשקו הוא. ב 1620 נתמנה 
אב מנזר ס״ס בפאריס ומ 1623 עמד בקשרים הדוקים עם היאנס־ 
ניסטים בפור רואיאל, ונעשה יועצם הרוחני ( 1633 ). בתפקיד זה, 
שנודעה לו חשיבות דתית עצומה, היה לאחת הדמויות המרכזיות 
בניסוח התאולוגי של רעיונות היאנסיזם ובהפצתם. בשל השפעתו 
הרבה שנראתה מסוכנת בעיני רישליה (ע״ע) נאסר ובכלא כתב 
את הספרים: 51011106110$ ! 6 611161160065 65 ־ 06111 ("אגרות נוצריות 
ורוחניות״), 1645 , ו 210111616 ) 116 ( 1116010 ("תאולוגיה עממית"), 
1642 . ס״ס שוחרר רק לאחר מות רישליה ( 1643 ) ומת לאחד כמה 
חדשים. 

€1 . 0 -. 5 ,. 1 ) 1 ; 48 ־ 1947 , 11 ־ 1 , 171716 ) 11)31, /. 1)147£1 €7 £1(1X47 :>ז 0 ./ 

. 1961 , 567115771€ ה 1 )ן 16 

סן סלודור ( 52192801 520 ), בירת אל־סלוודור והגדולה בעריה, 
' 358,900 תוש׳ ( 1970 ). שוכנת בעמק לאם אמאקאם, בגובה 
של כ 650 מ׳ מעפ״נ הים ולמרגלות הר הגעש ס״ס ( 1,950 מ׳). 
העיר מחוברת בכביש לנמלה לה ליברטד הנמצא במרחק 38 ק״מ 
ממנה, וכן בכבישים ובמס״ב ליתר חלקי־המדינה. ס״ס היא המרכז 
המסחרי והתעשייתי של המדינה. התעשיה עוסקת בייצור מוצרי 
צריכה. משום רעשי־אדמה הפוקדים את האיזור תוכננה העיר 
ברחבות: המבנים נמוכים וביניהם שטחים פתוחים. במאה ה 20 . 
ובמיוחד לאחר מלה״ע 11 , הוקמו בה בניינים מפוארים. ביניהם הבית 
הלבן — מושב הנשיא, 2 אוניברסיטאות ( 5,220 תלמידים ב 1970 ), 
האקדמיה למדעים ומצפה כוכבים. בס״ס גבים ציבוריים נרחבים וגן 
בוטאני. 


179 


סן־סנס, (שדל) קמיל — סן־סיר, אנרי ברנרדן דה 


180 


10 — ס 3 ס, (שלל) ל]מ י ל — 5 ת 836 -]ח 1 ב 8 031111116 ( 165 ־ 01131 ) — 
( 1835 , פאריס — 1921 . אלג׳יר), מלחין. פסנתרן ונגן־אורגן 
צרפתי. מילדותו גילה כשרונות מוסיקאליים נדירים ודחף בלתי- 

נדלה לעבודה. בגיל 11 הופיע ברסיטל באולם פליל. וב 1851 החל 

/*־.־ 

לומד תורת ההלחנה אצל דק הלוי (ע״ע). ב 1852 נכשל לראשונה 
בתחרות "פרם רומא", אך זכה בפרס ראשון בתחרות של האגודה 
ע״ש צציליה הקדושה בפאריס. ב 1853 החל מנגן באורגן בכנסיות, 
ותוך שלוש שנים השלים הלחנתן של יצירות רבות, בהן שתי 
סימפוניות. ב 1861 החל מלמד נגינה בפסנתר בבית־הספר למוסיקה 
ע״ש נידרמאייר, ובין תלמידיו היו המלחינים פורח ומסדה. במשרה 
זו החזיק 4 שנים. כל אותה עת הלחין ללא לאות, ושמו נודע 
כפסנתרן שנגינתו בעלת שלמות צורנית וטכנית, אך חסרת מתח 
רגשי. 

ב 1864 נכשל שנית בתחרות "פרם רומא", וזמן קצר לאחר מכן 
החל מלחין לבמה. מ 13 האופרות שהלחין מוכרת ביותר "שמשון 
ודלילה״ ( 1877 ); ״הנסיכה הצהובה״ ( 1872 ) מוכרת פחות. ואילו 
היתר נשכחו. 

תמיכתו באמנות החדישה עוררה חשדות, למרות שס׳ עצמו נשאר 
מעוגן במסורת המוסיקאלית שממנה בא. יצירותיו החדשות זכו 
להצלחה. מאלה מוכרות היום ארבע הפואמות הסימפוניות שהלחין 
לפי דוגמתו של ליסט — ״כישורה של אומפלה" ( 1871 ), "פאתון" 
( 1873 ), ״מחול המות״ ( 1874 ); ו״נעורי הרקולס״ ( 1877 ). ב 1871 
ביקר לראשונה בלונדון וב 1875 החל בסדרת מסעות ברחבי אירופה. 
זכה בעיטורים ובאותות כבוד רבים. 

מיצירותיו לכלי־סולו ולתזמורת מוכרים חמשת הקונצ׳רטים 
לפסנתר. האחרון משלושת הקונצ׳רטים וה״רונדו קאפריצ׳וזו" לכי¬ 
נור, וכן הראשון משני הקונצ׳רטים לצ׳לו; מיצירותיו התזמורתיות 
מוכרות הסימפוניה השלישית (לתזמורת. אורגן ושני פסנתרים) 
והפנטסיה הזואולוגית "קרנוול החיות", שהיא המפורסמת ביצירותיו. 
ם׳ הלחין יצירות רבות, ברבות מן הצורות, ולרוב ההרכבים שהיו 
מקובלים בזמנו — החל ביצירות מקהלתיות רחבות ממדים וכלה 
במספר רב של שירים לקול יחיד וקטעים לפסנתר, אולם יצירות 
אלה נשכחו ברובן. נוסף ליצירותיו המוסיקליות, כתב ספר־שירים, 
מספר פארסות וכן פרקי זכרונות ומאמרים בנושאים מדעיים שונים. 

. 1965 , 010 ׳ 011 * 111 1 ) 1 * 1 ) . 5 -. 5 ,£ת 1 [)־ 131 ? .[ 

א. ח. 

סנסקרט (וח 3 ]־ 1 ) 530151 ! ]■ 1 ) 52081 או ] 1 ז) 81 ת 53 ), אחת הלשונות 
ההידו־אירניות (ע״ע). ם׳ ממלאת תפקיד מרכזי בתרבות 
הודו (ע״ע הדו: לשונות; ספרות; דתות). 

חלק מהבלשנים המודרניים מחיל את המונח ס׳ גם על הודית 
(לשון הוודה (ע״ע הדו. עמ׳ 486 — 487 ]), בעוד שאחרים מייחדים 
אותו לס׳ ה״קלאסית" (ר׳ להלן), ולדידם המונח הכולל לשני שלבי 
הלשון הוא "הודית עתיקה"; אחרים מכנים בשם "הודית עתיקה" 
את הוודית בלבד. פאניני (ע״ע דקדוקית, חשיבה, עמ ׳ 27 — 28 ) 
בתארו את הס׳ התייחס גם לתופעות !/דיות. 

הוודית קדומה מן הם׳ הקלאסית ומייצגת ניב של ה§נג׳אב בצפון- 
מערב הודו. בשלביה המאוחרים מתרבים אזכורים גאוגרפיים וצורות 
לשוניות המעידים על השפעת ניב של עמק-הגנגם התיכון, שעליו 
מבוססת הם׳ הקלאסית. בהיעדר כל עדויות היסטוריות ישירות 
בספרות ההודית הקדומה, לא ניתן לקבוע מסגרת כרונולוגית להת¬ 
פתחות הלשונית אלא בדרך ההשערה. המעבר מוודית לס׳ חל 
במאות האחרונות שלפני הספירה, ואילו הקדומים שבהימנונות 
הוודיים נתחברו כנראה כאלף שנה לפני־כן. ניתוח משקל ההימנו- 
נות מוכיח, שנוסחם הקדום שופץ במועד מאוחר, כדי להתאימו 
לכללי הם׳ הקלאסית. 

באפוסים מהאבהארטה וראמאינה (ע״ע הדו, עמ׳ 473 , 487/8 ) 


עדיין ניכרות תופעות ארכאיות. ביצירות שנתחברו בם׳ לאחר־מכן 
משתקפת הלשון המתוארת ע״י פאניני (מהמאה ה 4 לפסה״ג[?]) 
עם השלמותיהם של מדקדקים עד למאה ה 2 לפסה״נ. חיבוריהם של 
אלה ופירושיהם הרבים מהווים עד ימינו "שולחן ערוך" של כללי 
דקדוק הם׳. 

בעוד שהם׳ בהיותה לשון־הפולחן, שומרה בקפדנות ע״י הבראה־ 
מנים (ע״ע הדו, עמ׳ 470 — 471 ) ואומצה ע״י שליטים הינדואים, 
נמשכה תוך כך התפתחות הניבים המדוברים לצדה (פראקרט 
[וח £3 ז^ 3 זק]). כללי המדקדקים הגנו בהצלחה על הם׳ מפני השפעת 
ניבים אלה בתחום הפונולוגיה והמורפולוגיה, אך לא מנעו חדירה 
בתחומים המילוני והתחבירי הן מצד הפראקרט והן מצד לשונות 
ממוצא שונה, דרוידיות ואחרות. השפעות כאלו כבר ניכרות בוודית, 
שלה ולפראקרט מספר תופעות פונולוגיות משותפות. 

מעמד מיוחד יש ל״ס׳-הכלאיים הבודהיסטית"( 1 ) 1 ז 8 ׳ל^ ] 18 ו 11 ) 1 > 811 
]■״ 83051 ) מהמאות הראשונות לםה״נ, שבה השפעת הפראקרט 
מרחיקת־לכת גם בתחום המורפולוגי. 

על תכונותיה הפונולוגיות והמורפולוגיות של הס׳ — ע״ע הדו־ 
אירניות, לשונות. בתחום התחבירי מאפיין את הס׳ שימוש נרחב 
בשמות-עצם ושמות־תואר מורכבים, שהוא מתכונותיהן של לשונות 
הדדאירופיות (ע״ע, עם׳ 579 ). היחסים בין איברי-ההרכבים הוא 
מסוגים שונים, כגון 3 [ 3 ז 13 ! 13 ח ( 013113 ״גדול״ + 3 ( 3 ז ״שליט״) = 
״שליט גדול״, 3 ]נ§ 1 ) 3 ןי 382 ו 81 (] 3 ,\ 11383 £ .£ ; 1961 2 €ז\ 1 > 4., 0>■ (11711x1 נ ; 1952 , 10 

; 1953 , 1-11 , ץ 7187 1)11(1 5. 0^(1771771(17■ 872(1 0x110 ץ 1-1 811 ( 1(1 11x1 ,(£>€) 
; 1953 , 1 ^ 8011 171 ). 87182 ס 06 111 € 10 171170(11x11071 י 1 ז 66 \ 1 ז £3 . 1 \ . 14 
— 810011 .( ; 1953-58 3 ,. 8 * 10 > 11011 ?) 1714 ) 11 .. 8 ~ < 1 \ז 8111 ז .\/ 

; 1965 ,* 1£ ה 1 ' 1 ' €771 ^ 0 \\ ס/ ^<׳ 1 1110 0771 ז[ 1 ז 1 >ץז 171010-4 

. 1973 3 ,^ 1 ) 11 ^ 171 ) 7 . 8 7/10 ,׳\\ 0 זז 811 .ז׳ 

ש. מג. 

סן פאולו, ע״ע סאו פאולו. 

סן _ פ י ר, אבר י בתרדן דה — -] 8310 16 ) ת 11 )ז 3 חז 8€ !זתס!-! 

6 ־ 1 ־ 161 ? — ( 1737 — 1814 ), סופר צרפתי. 0 ״פ, שהיה מהנדס, 

מילא משרות צבאיות שונות בגרמניה, מלטה, הולנד ורוסיה. ב 1768 



181 


סן־פיר, אגדי כרנרדן דה — סן פרנסיסקו 


182 


נתמנה מהנדס באי מאוריציוס; ישיבתו באי, שנמשכה שנתיים, 
היתד, מקור ההשראה העיקרי לכתיבת יצירותיו. בשובו לצרפת 
התיידד עם ז׳. ז׳. רוסו (ע״ע) והיה, יחד עמו. ממבשרי התנועה 
הרומנטית. השגותיו על הקשר המהותי ביו האדם ובין הטבע, על 
היסוד הטוב של האדם והשחתתו בתוך החברה, מובעות ב 5 ^ 11 ]£ 
£זגו 31 ח 13 116 (״מסות על הטבע״), 1784 . בצורה סיפורית המחיש 
0 ״פ את השגותיו אלה ביצירתו המפורסמת ביותר, הרומן ] 6 1 ג 31 ? 
1£ ת £1 ז ¥1 (״פול ווירז׳יני״), 1787 . התיאורים האכסוטיים העשירים 
של האי ותמימות אהבתם של זוג הנאהבים מצאו הד בלבו של קהל 
שביקש להגיב על השכלתנות היבשה של האנציקלופדיסטים (ע״ע). 

י ח 0 רת 51 ,* 1905 ,* 7 ד 8 . 8 . 5 5611/6 ס) 16 § 14£ ־( 51 016 ;ץ 80 81116 

ב. קר. 

היסטוריה. ראשיתה של 0 ״פ מצודה ספרדית, ובה הוקם 
המיסיון על שם פרנציסקום הקדוש. ב 1822 נכללה במכסיקו, וב 1846 
סופחה לאה״ב (ע״ע, עמ ׳ 174 ). בהלת הזהב ב 1848/9 גרמה לגידול 
עצום של היישוב, והתושבים נטלו את החוק לידיהם, כדי להילחם 
בפשיעה ובאלימות. 

פתיחת תעלת פנמה ב 1914 הביאה לשגשוג נרחב של העיר, 

ב 1945 נערכה ב 0 ״פ ועידת היסוד של האמות המאחדות (ע״ע, 
עמ׳ 917 ). 

יהודים מעטים ישבו בס״פ לפני 1849 . ב״בהלת הזהב" הגיעו 
יהודים רבים כרוכלים, ומיעוטם פנה לגידול ירקות ועופות; ארגון 
של איכרים יהודים עדיין קיים ליד ם״פ. ב 1850 התארגנו קהילות 
"שארית ישראל" (יוצאי פולניה ואנגליה) ו״עדת עמנואל" (יוצאי 
גרמניה), ונוסדו ארגוני צדקה וסעד. רבה של "עדת עמנואל", 
ג׳וליום אקמן (ת 311 ךת> £01 .[), שהתפטר אח״כ מכהונתו בהתנגדו 
לכיוון הרפורמי, הו״ל את השבועון היהודי הראשון במערב אה״ב 
ז 6 ת 0163 שו 71 ("המלקט"). במפנה המאה ה 20 התיישבו ב 0 ״פ יהודים 
אורתודוכסים ממזרח אירופה ויסדו מוסדות צדקה ובתכ״נ משלהם. 
כיום נמצאים בס״פ 13 קהילות מכל הזרמים, וקיימים בה בין השאר 
מרכזיים קהילתיים יהודיים, בי״ח, בית אבות ופדרציה של מוסדות 
צדקה. 0 ״פ היא מרכז למוסדות חינוך עבריים וארגונים יהודיים 
וציוניים. ב 0 ״פ כ 73,000 יהודים (ועוד כ 20,000 באיזור המטרופולין). 
המחיצות שהיו קיימות בין יוצאי גרמניה ובין יוצאי מזרח אירופה 
טושטשו לגמרי והיהודים מתבלטים בכל שטחי הכלכלה, העתונאות, 
המשפט והאמנות. 


, ס. נעמני, נפילים במערב,! 






.״ 1964 ,. 8 . 5 171 6 ( 81 ({ 61014 [ 01 64 ^ 08111/1 ,תנו 1 ^ 23 . 1 \ ; 1916 



ס; פרנסיסקז: מראה מ; 


האמיר; למע?ה משמא? — נשר שער הזהב, מימיז- 
(לשכת־התייחית בשז פרנסיסקו) 


גשר־המפרץ 


183 


סנצרו, יקופו — סנקטוריום, סנקטוריום 


184 


0 נצל 1 ׳ י ל|ל 3 ל — 8300322310 0 ק 300 ( — ( 1456 — 1530 ), משורר׳ 
הומניסט ופילולוג איטלקי. ם׳ היה בן־אצילים. ב 1474 נקשר 
אל חוג ההומניסטים שהתרכזו סביב ג׳ובני פונטנו (ע״ע). הוא 
חיבר, בלאטינית, שירי־דייגים, מכתמים ואלגיות לפי האידאלים של 
התנועה ההומניסטית: הבעת הרגשות ותיאור העולם הדמיוני באמ¬ 
צעות החיקוי של השירה הקלאסית, אגב שימוש קפדני במתכונותיה 
הלשוניות ובדפוסיה הסיגנוניים. ביצירתו, הכתובה איטלקית, - 4103 
413 > ( 1480 — 1485 ; י״ל לראשונה בשלמות ב 1504 ; וע״ע ארקדיה), 
שימשו לו חרוזי המשוררים הרומים הפאסטוראליים כלי עדין ומלו¬ 
טש לציור חיי־הטבע ולהבעת כמיהתו לעולם של שלווה אידילית. 
״ארקדיה״ ייצגה את טעמה הפיוטי של המאה ה 16 , בהחדירה אל 
הדגמים הקלאסיים הקבועים רעננות ורגישות. היא שימשה אבטיפוס 
למספר אין־סופי של שירי־רועים בספרויות אירופה. עם מחקיה 
הרבים נמנו סרונטס, ספנסר ולופה דה וגה (ע׳ ערכיהם). 

0. ?01603, £3 0151 1111^111511(3 4(1 011311100(310 6 1' .41X111113 111 ]. 5., 

1 ;ח 6 וחטזז 5 ) . 5 .! 41 111401 < 4 .' 1 6 1101110 ! < 1 04111 . 11 , 1 ) 001 , 14 : 1952 

. 1968 ,( 141-67 י 1 ׳\ ,"ס!" 

ס|!לןה, ל^לן^ס א 2 י 1 ס — 860603 4.003605 ;: 1310111 — ( 4 
לפסה״ג — 65 ), פילוסוף ומחבר-מחזות רומי; בנו של 
ל.(מ.)א. ם׳ ״הנואם״ או ״הזקן״ (ע״ע לטינית, ספרות, עמ׳ 643 ). 
המשורר לוקנום (ע״ע) היה בן־אחיו של ם , . 

ם׳ נולד בקורדובה שבספרד, חי מילדותו ברומא ושם למד רטורי¬ 
קה ופילוסופיה והיה לחסיד הסטואה(ע״ע, עמ׳ 677 ). בראשית שלטונו 
של קןליגולה כבר נודע כנואם ומחזאי, ובשל קנאתו של הקיסר 
כמעט שהוצא להורג. קיבל משרה בחצרו של קלאודיום, אך ב 41 
הוגלה לקורסיקה באשמת ניאוף עם אחות קליגולה. כעבור 8 שנים 
נקרא לשוב, בהשתדלותה של יוליד, אגריפינה(ע״ע), ומונה, עם בורום 
(ע״ע), למחנך נירון (ע״ע). בעלות נירון לכם הקיסרות נעשו שני 
מחנכיו ליועצים בעלי השפעה ממתנת. במות בורום עורער מעמד 
ם , והוא פרש לדרום־איטליה ושם עסק בחיבוריו. אולם בעת גילוי 
הקשר של פיסו הוחשד גם ם׳ ונצטווה לשלוח יד בנפשו. הוא עשה 
כן, לסי סיפורו של טקיטוס, בשלוות־נפש גמורה התואמת את הגותו 
הסטואית, שלה הטיף אך לא תמיד הצליח לקיימה כהלכה (השר 
דבריו בע׳ השארות־הנפש, עם׳ 466 ). 

רק חלק מכתביו נשתמר. 10 ספרי-פרוזה משלו כונו בכינוי 
המטעה 013108:1 , אע״פ שלא נכתבו בצורת דו־שיח. שמם מעיד על 
תכנם, כגון 115 ת 16 ק 53 00051:301:13 06 (״על יציבות החכם״), 06 
301101 1111316 !ג 1 ן> 30 ז 1 (״על שלוות הנפש״), 1136 ע 11316 ׳ 8165 06 
("על קוצר החיים"). במסתו שהופנתה אל נירון בראשית שלטונו, 
0161060113 06 ("על הנדיבות"), בא ללמד ששליט חייב להיות 
רחמן. בין שאר כתביו — חיבור סאטירי על ההאלהה (ע״ע, ענד 310 ) 
של קלאודיוס. 01051$ ץ 000100 ק 4 ("הדילוע", כל׳ הפיכה לדלעת). 

פרק מיוחד קובעים לעצמם 124 
"מכתבי המוסר" (-סוס 1136 ! 151 <ן£ 

3165 !) הדנים בבעיות מוסר מג־ 

קודת־מבט אנושית ובחוסר דוג־ 

מתיות (ציטאטות: ע״ע אלטרו¬ 
איזם). איגרות אלו היו מקובלות 
על סופרים נוצרים מוקדמים, ובז¬ 
כותן רווחה ביה״ב הדעה שם׳ היה 
נוצרי והתכתב עם בן-דורו פאו־ 

לום הקדוש. ם׳ חיבר גם 7 ספרים 
על ״בעיות הטבע״ ( 15131013165 

0365110065 !>), חקירות״טבע מג־ 

ל י א םנ 5 |ה "־ י!, וקז מהמאה ה 1 קודת־מבט סטואית. יצירותיו הן 

(הטוזיאח הקא־־יטוליני ברימא> מקור חשוב להכרת הסטואה בצו¬ 


רתה המאוחרת, האקלקטית, ומשמשים בהן לקח של נסיון אנושי, מסק¬ 
נות של השכל הישר והטפות מוסר. על סיגנונו, ע״ע לטינית, ספרות, 
עמ׳ 643/4 . איגרותיו תורגמו לראשונה לעברית ע״י יהודה בריאל 
(ע״ע). רבות מיצירות הפרוזה של ם׳ תורגמו ע״י א. קמינקא (ד׳ 
ביבל׳). 

יצירותיו הפיוטיות העיקריות הן 9 טרגדיות, כולן על נוש¬ 
אים מיתולוגיים (למשל: ע״ע היפוליטוס; הרקלם, עמ׳ 424 ; טרויה, 
עם׳ 922 ) והן נועדו לקריאה ולא להצגה (ע״ע דרמה, עמ׳ 182 , 
184 ; טרגדיה, ענד 902 ). אלו הטרגדיות היחידות שהיו ידועות 
באירופה ביה״ב, ועיקר השפעתן מתקופת הרנסאנס ואילך (ע״ע 
ג׳ירלדי; גרניה). 

המחזה הנודע ביותר של ם׳ הוא 163 > 46 \ (ע״ע מדיאה). דמות הגי¬ 
בורה בטרגדיה זו שונה ממדיאה, בת־התמותה הנבגדת, שבמחזהו של 
אוריפידם (ע״ע, ענד 273 ) ; היא מכשפה דמיונית, על-אנושית, 
הרוצה להיפטר מבעלה האנושי כדי לשוב להווייתה האלוהית. טר¬ 
גדיה זו שימשה השראה ל״מדיאה" ( 166 > 16 יז) של ז׳אן דה לה פריז 
( 61056 ? £3 16 > .ן; 1529 — 1554 ), וגם ל״מדיאה" של פ. קורני(ע״ע), 
שבה שולבו קטעי תרגומים מם׳. הושפעו ממנו גם קטיל מנדס (ע״ע; 
במחזהו י 1 \, 1898 ) ואנוי (ע״ע, כר׳ מילואים; . 1 א, 1946 ). בישראל 
הוצגה ״מדיאה״ של ם׳ ע״י התיאטרון הקאמרי ( 1971 ). 

ם׳ והיהודים. במאה ה 1 לסה״ג עוררה התפשטותם של מנהגי 
היהודים באימפריה הרומית תרעומת בלב רומאים רבים, ום׳ ביניהם 
(ע״ע הורטיוס, ענד 954/5 ; טקיטום, עמ׳ 889 ; יובנלים, עמ׳ / 288/9 ; 
מרטיליס: פטרוניום; פרסיוס). במכתב צ״ה גינה ם׳ הדלקת נרות- 
שבת "מפני שהאלים אינם צריכים לאורה ולאנשים לא נעים העשן". 
לפי עדותו של אוגוסטינוס ( 11 ,]¥ .ס . 00 ; וע״ע אנטישמיות, 
ענד 499 ; גר, ענד 177 ; ור׳ [לפי הביבל׳] קמינקא ( 2 ), א. עם׳ 
■׳\^( 3 ), ענד 188 -^ 18 ), הטיל ם׳ דופי בשמירת השבת וטען 
שבגללה מפסידים היהודים בעצלות את החלק השביעי של חייהם 
וניזוקים בשל הזנחת מעשים נחוצים. סיכום הקטע מפי ם׳ היה 
לשם־דבר: "כה הצליחו מעשי האומה הפושעת ההיא, שהתקבלה 
בכל העולם והמנוצחים כפו את חוקיהם על המנצחים". ור׳ דיונו 
של קמינקא: ״המוסר שבספרי ם׳ והמוסר היהודי״, ( 4 ), ענד 359 — 
369 . 

תרגומי א. קמינקא: ( 1 ) מכתבי מוסר, א—ב, ת״ש—תש״ב; ( 2 ) שיחות 
פילוסופיות, א—ב, תש״ג—תש״ה: ( 3 ) מחקרי הטבע; שבעה ספרים 
לפוליביום במות אחיו, תש״ו;( 4 ) כתבים נבחרים. תשכ״ב; י. קלצקין, 
משנת ראשונים, קעט—קפה, תרפ״ה; ש. סמבורסקי. חוקות שמים 
וארץ: הקוסמוס של היוונים. 204/5 , תשי״ד; ג. אלקשי, אוצר פתג¬ 
מים וניבים לטיניים (מפתח בערכו), 1959 ; ק, טאקיטום, ספרי השנים 
(מפתח בערכו), תשכ״ב; מ. רוזלאר, אמו של ם׳ (דורון, ח״י מחקרים 
מוגשים ליום הולדת הששים לפרום׳ ב״צ כ״ץ. 155 — 164 ), תשכ״ז; 

נ. שפיגל, ם׳, האיש ומשנתו, תשל״ד: - 11 <>? . 1 \ ; 1920 ,. 5 , 11€51 > 1 ג 4 ז. 0 
1 ) 4 ) 51 ) 4 1111 <\ 51 1.1 , 302 < 1 ות 3 א . 0 ;־ 1955-59 , 1-11 , 5103 ) 01 , 1602 
)) 4 ) 51 13 ) 4 ) 11 ) 11 ^ 111010 ץ!<) ) 1311111 ס 1 ! 0 ' 1 011 111011:14 ■ 11 ) 114 ) £1111 ' 4 

4( 5. (1,3(00135, XXX^) 1 1972. 

י. ג. ל. - מ. 

סנקטורידס, סנקטודיוס - 8300101105 8300101105 (איט׳ 

' 83010110 )"— ( 1561 — 1636 ), רופא וממציא איטלקי, מרא¬ 
שוני הגישה הכמותית ברפואה ובביולוגיה. ם׳ גמר את חוק לימודיו 
בפדובה ב 1587 ובגלל פרסומו הרב הוזמן לשרת כרופא החצר בפו¬ 
לניה, ושהה שם 14 שנה. בשובו התמנה פרופסור לרפואה עיונית 
בפדובה. בניסויים שנמשכו 30 שנה חקר את מאזן הנוזלים בגוף, 
לשם כך בנה מאזנים מחוברים לשולחן וכסא ושקל בקפדנות כל 
מאכל ומשקה שנקלט וכל הפרשה שיצאה מהגוף. בעזרת מאזנים 
אלה חקר את השפעות הסביבה והמצב הנפשי על מאזן המים, וכך 
גילה ומדד את ההזעה הסמויה. ניסוי מפורסם זה הוא תחילת המחקר 
בחלוף־החמרים (ע״ע). ם׳ חקר גם את חום הגוף, ולשם־כך המציא 
תרמומטר; כן המציא מכשיר לספירת פעימות הדופק ומד־לחות. 




185 


סנקטוריוס, סנקטוריוס — סנש 


186 


תוצאות ניסוייו בהזעה הסמויה מופיעות בספרו בס״בזצ 16 > ... 5 ז^ 
במסבות ("אמנות... הרפואה המשקלית [או! ...העומדת על בסיס 
מוצק]״), 1614 . ספרו זה של ס׳ זכה ל 31 מהדורות בלאטינית 
ול 14 תרגומים. כל כתביו מכונסים ב 4 כר/ ונציה, 1660 . 

/ 0 ע-זסז!{!{ 4 / ,־ 01 ( 43 ? . 14 .מ ;* 1954 , 010$$€ ,*$ו־! $1£€ .£ . 1 ־ 1 

. 1954 , 484-488 ,€ח 10 ' 1 )€\\ 

סדקנטן (ח 11 ו €1 ט 2 >־*ח $31 ), עיר תעשיה במחוז אן ( 1€ ז 1$ \!), 
בצפון מזרח צרפת. שוכנת ע״נ סום ותעלת ס״ק. 64.000 
תוש׳ ( 1968 ). —ס״ק ירשה את מקום היישוב הגאלי-רומי 3 ז 5 ג 1181 \) 
ות״זסס^מבתזסזגיע, ואח״ב נקראה ע״ש קווינטינום "הקדוש" שנהרג 
בה ב 287 . ב 1080 קיבלה זכויות עיר. היתה בירת רוזנות ורמאנדוא, 
ונודעה בתעשיית־האריגים שבה. ב 1871 הביסו שם הגרמנים את 
הצרפתים. במלה״ע 1 , מאוגוסט 1914 עד ספטמבר 1918 , היתה מעוז 
גרמני ונהרסה כמעט כליל. באוקטובר 1918 התנהל סביבה קרב 
ס״ק, בו הבקיעו הבריטים את המערך הגרמני, דבר שגרם לסיום 
המלחמה. 

סנקציה, במשפט הבין־לאומי. 0 ׳ משפטית היא תגובה 
על מעשה בלתי־חוקי, ומטרתה תיקון המצב ע״י לחץ או כפיה. 

הס׳ מאפיינת את הכלל המשפטי ומבדילה אותו מסדרים נורמאטי־ 
ודים אחרים (כגון המוסר, הנוהג, הנימוס) במשפט הפנימי. הסמכות 
להטיל 0 ״ מצויה בידי רשויות המדינה. בחברה הבין־לאומית לא 
היתה קיימת, עד להקמת חבר-הלאמים (ע״ע), רשות מרכזית מוס¬ 
מכת להטיל ס", והן הופעלו ע״י המדינות השונות לפי שיקול דעתן 
וכוחן הפיסי. בסעיף 16 לספר־הברית של חבר־הלאומים נקבע, כי 
מדינה היוצאת למלחמה בניגוד להתחייבדותיה הבידלאומיות יראו 
אותה כאילו ביצעה מעשה מלחמה נגד כל יתר המדינות־החברות, 
והן ינתקו מייד את קשריהן עם אותה מדינה. הוראות אלה לא זכו 
להפעלה יעילה, בעיקר משום שהקהיליה הבין־לאומית עוד לא 
היתד, בשלה להגשמתן. החלטות חבר־הלאומים בדבר הטלת 0 ״ 
על איטליה בגלל פלישתה לחבש ב 1935 לא קדמו בשל רתיעתן 
של מדינות רבות (בראשן בריטניה וצרפת) לפעול נגד מוסוליני. 

בפרק השביעי למגילת האו״ם (ע״ע אמות מאחדות) הוסמכה 
מועצת־הבטחון להמליץ. או להחליט באופן המחייב את כל המדינות, 
על הטלת ם", שאינן כרוכות בשימוש בכוח (כגון בתחום הכלכלה 
והתקשורת) ואף על 0 ״ שיש בהן שימוש בכוח, כאשר קיים, לדעת 
המועצה, איום על השלום, הפרת השלום או מעשה תוקפנות. 
הצבעה במועצת הבטחון בדבר הטלת ס" כפופה לזכות הווטו של 
החברות הקבועות של המועצה (אה״ב, בריה״מ, בריטניה, צרפת 
וסין), בנובמבר 1950 קבעה העצרת, בהחלטתה הנודעת בדבר "הפ¬ 
עולה המשותפת למען השלום", שהיא מוסמכת להמליץ על הטלת 
0 ״ במקרה שקיים איום על השלום, הפרת השלום או מעשה תו¬ 
קפנות׳ וזאת כאשר מועצת־הבטחון משותקת, בשל הפעלת זכות־הווטו 
על־ידי חברה קבועה. כבר קודם לכן, ביוני 1950 , המליצה מועצת 
הבטחון (בהיעדרה של בריה״מ) על מתן סיוע לדרום קוריאה לשם 
הדיפת ההתקפה המזוינת של צפון קוריאה. למטרה זו הועמד הגנרל 
דגלם מקארתר (ע״ע) בראש היחידות של מדינות שונות, שנלחמו 
תחת דגל האו״ם לצדה של דרום־קוריאה. 

בנובמבר 1962 המליצה העצרת על הטלת 0 ״ כלכליות נגד דרום 
אפריקה בשל מדיניות האפליה הגזעית שלה (ע״ע אפריקה הדרומית, 
רפובליקה. כרך המילואים, עמ׳ 368 ) וחזרה על המלצה זו פעמים 
אחדות. בדצמבר 1966 קיבלה מועצת הבטחון החלטה מחייבת בדבר 
הטלת 0 ״ כלכליות על רודזיה, מאחר שהמשטר ששרר בה היווה 
איום על השלום הבין־לאומי ( 0 ״ אלו הורחבו ע״י החלטות מאוחרות 
יותר של מועצת-הבטחון במאי 1968 ובמארס 1970 ). הס" האלה 
לא השיגו את מטרתן, בעיקר משום שההחלטות בדבר הטלתן אינן 
מבוצעות בצורה מלאה ויעילה ע״י יתר המדינות. 


לפי שעה טרם פיתחה הקהיליה הבי״ל מנגנון יעיל להטלת 0 ״ 
משפטיות. גם פסקי־הדין של בית־הדין הבינלאמי (ע״ע) בהאג 
אינם ניתנים לאכיפה על מדינה סרבנית אלא אם ובמידה שמועצת 
הבטחון ראתה לנכון להורות על כך (ר׳ סעיף 94 למגילת האו״ם). 

14. 5. * 1/1€ /ס '?) 111 ) €11 ) 1/1 1 ) 3 ה 11 ט 137 1 01 ה 1110 ) 1 ז 1€1 ? 11 מ 

117111(3 ^!6 110715 (10\\£3 3 ׳ ^ XXX^, 499), 1946; £. !<.1102, 

5. ׳\\ £3 31 ח 0 }ז 3 ח־ 1€1 ת 1 07 031 ־ 10111 ח^אחסתז.^) 1,1110 11 ) 1011 ־ 11 ) 1 ז' 10 ח\ מיו , 
£1^), 1960; 1530011008 0 ומז 000 :>£ חס 0€ ת€־ £61 ת 00 31 תס 1 ז 02 ־ €1 זת 
3£3{0$ $0 6111$1 ^ 3 ) 11011 ) 111 )$ , 0400 £0 , 103 ־ 71 8011111 ז X11/1 24/| 1964 , 7 * 0 /־ ; 
>4.$. ?400011^31 — ?4. 11£ 3 ) 1 ?ה 11 1116 . 6113 1 ) $1 ) 103 /\ 1 ,חגומ 8 ג 

(?11011$: 1/1( 1^610/111??($$ 0 / 1711(1?1(1110 1 ,. 1 ) 1 ( 11 ) 11 ?))? €01 1 ?)ת ^X11, 1), 
1968. 

ד. לס. 

םך״ךמו (סנרמו — 0 ות 6 זת 53 ), עיר־נופש בחוף הריווירה המער¬ 
בית של איטליה. 62,200 תוש׳ ( 1971 ). 

ועידת סן־רמו. ב 26.4.1920 — 19 נערכה בס״ר ועידה של 
מדינות ה״הסכמה״ במלה״ע 1 , בהמשך לפגישה שנערכה ב־ 
23.2.1920 — 12 בלונדון לדיון על חוזה־השלום עם תורכיה. בוועידת 
ס״ר השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי 
2 פן ובלגיה. 

ב 24.4.1920 החליטה הוועידה למסור לבריטניה במנדט את 
השלטון על א״י כולה. למחרת החליטה הוועידה לכלול במנדט את 
הצהרת־בלפור (ע״ע), ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, 
את האחריות להגשמת ההצהרה. הכללתה של הצהרת בלפור בתנאי 
המנדט נעשתה בלחץ בריטניה, מול הסתייגויות שהיו לצרפתים. 
בוועידה היו גם ח• ויצמן, נ. סוקולוב וה. סמואל (ע׳ ערכיהם). 
לורד א. ג/ בלפור (ע״ע), שב 1919 פרש מתפקיד שר החוץ, הוזמן 
אליה להתייעצויות. וע״ע א״י, ענד 529 . 

ועידת ס״ר מסרה את סוריה ולבנון במנדט לצרפת, חרף התנג¬ 
דות הערבים, ואת עראק במנדט לבריטניה. צרפת ובריטניה חתמו 
ביניהן על הסכם נפט מהמזה״ת ומרומניה. הוועידה דחתה את תבי¬ 
עת גרמניה להכפיל את צבאה לעומת המותר לה בחוזה ורסי, מ 100 
אלף ל 200 אלף. 

ח. ויצמן, מסה ומעש, תש״ט 2 ; ל. שסיין, מסד למדינת ישראל, 542 — 

551 , 1962 ! ב. יוסף, השלטון הבריטי בא״י, תש״ח : נ. פיינברג, א״י 
בתקופת המאנדאט ומדינת ישראל, תשכ״ג. 

סמ 2 ( 826065 ), משפחה יהודית בהונגריה. 1 ) בלה — 0613 
— ( 1894 , בודפשט — 1927 , שם), סופר ועתונאי. תיאר 
את חיי החברה בבודפשט ברומנים ומחזות הומוריסטיים, שהוצגו 
בתיאטראות העיר. הרומן לנוער "צ׳יבי" תורגם לעברית בידי א. 
המאירי, תש״י. 2 ) א נ ד ו ר — 106 ) 1 ) 73 — ( 1899 , בודפשט — 1935 , 
שם), משורר הונגרי. דודנו של ( 1 ). סיים לימודי משפטים, ערך 
כ״ע לענייני תיאטרון. ובין 2 מלה״ע היה בעל טור בשבועון -ת 821 
£161 11321 (חיי התיאטרון); כתב ותרגם תמלילים לאופרטות שהוצגו 
בהונגריה. 3 ) א י ואן — ת 3 ׳\ 1 — (נר 1924 , בודפשט), סופר 
ומלחין. בנו של ( 2 ). כתב מחזות מוסיקליים ותמלילים לסרטים. 
בשנים 1948 — 1961 היה מנהל אמנותי בתיאטרוני בודפשט. 

4 ) חנה ( 1921 , בודפשט — 7.11.1944 , שם [עצמותיה נטמנו 
בהר־הרצל בירושלים, 1950 ]), צנחנית א״יית ומשוררת. בתו של ( 1 ). 
נתייתמה מאביה בילדותה, 
ובגיל צעיר פנתה לציונות. ב- 
1939 עלתה לא״י, למדה ב־ 
ביה״ס החקלאי בנהלל ואח״כ 
הצטרפה לקיבוץ שדות־ים. 
ב 1943 נמנתה עם הצנחנים, 
שנועדו להושיט עזרה ליהודי 
אירופה (ע״ע הגנה, עמ׳ 405 ; 
הונגריה, עמ ׳ 870 ! א״י, ענד 
559 ), במרס 1944 הוצנחה ב־ 



המצבה על הנדה של חנה סנש בהר־הרצל 
(שירוה־חצילומים של הסוכנות היהודית! 


187 


סנש — ספנים 


188 


ייגו־סלוויה ושהתה עם הפרטיזנים של טיטו. ב 7 ביוני חצתה את 
גבול הונגריה, נתפסה ע״י משמר הגבול ההונגרי, נחקרה בעינויים 
קשים ונידונה למוות; הוצאה להורג בחצר־הכלא בבודפשט ע״י 
כיתת־יורים. מגיל 13 כתבה יומן וגם שירים עבריים. שירה האחרון, 
"אשרי הגפרור", נכתב בכלא־בודפשט. כתבה גם מחזה על חיי 
הקיבוץ "הכנור" (תש״ו). נוסף על ערכו הספרותי יש ליומנה ערך 
דוקומנטרי — תיאור דרכה של בת־טובים ממשפחה מתבוללת בהונ¬ 
גריה לציונות. דמותה משמשת סמל למסירות והקרבה. סיפור חייה 
הומחז בידי א. מגד (ח. ם׳, תשי״ח) והוצג בתיאטרון "הבימה". 
על שמה קרוי הקיבוץ "יד חנה" ממערב לטול־כרם. 

י. פלגי, רוח גדולה באה, חש״ח 2 : נ. ברסלבסקי (עירך), ח. ם׳, חייה, 

שליחותה ומותה, 1966 ״ג ; א. בצר, הצנחנית שלא שבה, תשכ״ט 1 

. 1972 / 0 .? 810% 16 ( 1 ;[)? 81 0181 ־ 7 ׳>/ ממ /// 5 */ 77 

יה. מ. 

ססטה — 83X561:13 ; כינויו של 0 ט 5 נו* די ג׳(בני (! 1 ) 0 ״ £3 מ 5 
;״מ 3 ׳\ 010 ) — ( 1392/1400 [?]— 1450 ), צייר איטלקי. יצירתו 
המוקדמת ביותר של ם׳, שנשתמרה בשלמותה, הוא "מזבח המאדונה 
של השלג״, 1430/2 (אוסף 
ק(נטיני — בונאקוסי, פירנ¬ 
צה), ובה סימנים להשפעת 
חידושיהם של ציירי פירנ¬ 
צה (מז_צ׳ו, ליפי! ע׳ ערכי¬ 
הם). תמונות-המזבח שצוירו 
עבור כנסיית פראנציסקוס 
הקדוש בבורגו סאן ספולקרו 
( 1437 — 1444 ) הן יצירות־ 
המופת שלו: הלוח המרכזי 
(אוסף ברנסון, סטיניאנ() 
מצטיין בהוד מונומנטלי; 
בשמונה התמונות מחיי הק¬ 
דוש שעיטרו את אגפי המז¬ 
בח (שבע מהן — בגאלריה 
הלאומית, לונדון, ובמוזיאון 
קונדה, שאננדי) גוברת הב־ 
טיה לקצב חינני ברוח הסי־ 
גנון הגויתי הבי״ל. — ס׳ נמ¬ 
נה עם חשובי האמנים של 
אסכולת סינה (ע״ע). על-אף 
החידושים המעניינים שב¬ 
ציוריו, כגון תיאורים נטורליסטיים של שמים, שהם ראשונים בסוגם, 
מהוה אמנותו דוגמה אפיינית לשמרנותה של אסכולה זו. ס׳ קשור 
במורשת המאה ה 14 ובסיגנון הגותי הבי״ל האלגנטי. 

■■ 0110 ' 11111 11 1 . 5 , 031-11 ; 1939 ,. 5 ,׳< £55 תמ 36 < - 6 ק 0 ? .( 

. 1957 , 111 x 0 >׳) 

ססיל ( 06011 ), אחת ממשפחות האצולה רמות-היחש ביותר באנ¬ 
גליה, שני ענפיה, תזני אבסטר ורוזני סולזברי (ז 616 צ£; 
ע 0 ג 1 נ! 115 ב 8 ), מוצאם משני בניו של אבי־המשפחה, דלים ם׳ לורד 
בדלי (ע״ע). — מבניה: 

1 ) רוברט ס׳ ( 1563 — 1612 ), בנו השני של בדלי, ומצד אמו 
בן־דודו של פרנסים ביקון (ע״ע). ס׳ היה גיבן, קטן־קומה וחלוש; 
למד בקיימבריג/ וב 1584 נבחר לפרלמנט. אביו שיתפו* בעבודתו 
כמזכיר-המדינה, וב 1596 נהיה ס׳ עצמו למזכיר-המדינה של אליזבת. 
הוא היה אויבם של סר וולטר רולי ורוזן אסכם (ע׳ ערכיהם), ומילא 
תפקיד מרכזי בהעמדת אסכם לדין ובשפיטתו למיתה. ם׳ הבטיח את 
העברת המלוכה בצורה סדירה לג׳ימז 1 (ע״ע), והלה השאית על 
כנו כמזכיתהמדינה, וב 1605 העניק לו תואר רוזן סגלזברי. ב 1604 


חתם ם׳ על הסכם־שלום עם ספרד. לימים נודע, שם׳ קיבל כסף 
מהספרדים — דבר שהיה מקובל אז. ושלא השפיע על מדיניותו. — 
בין צאצאיו היו רוברט ם׳ רוזן ם 1 לזברי (ע״ע), ר״מ בריטניה. 

. 1959 ,. 0 1 ) 60011 § 76 !' 7 ,ז 6 ז*ך 110 תג 1 ־ 1 . 1 \ 

2 ) רוברט ם׳ ( 1864 — 1958 ), בנו של רה״מ ם 1 לזברי. ב 1906 
נבחר לפרלמנט מטעם השמרנים, ובמלה״ע 1 היה סגן שר־החוץ 
ושר לענייני ההסגר הימי, אחרי המלחמה הקדיש עצמו לכינון חבר- 
הלאומים ולביצורו, סייע בחיבור תקנון החבר ותכופות ייצג את 
ארצו בדיוניו. ב 1923 הוענק לו תואר רוזן צ׳לווד ( 0011 ^ 01161 ). 
ב 1924 — 1927 השתתף בממשלת בולדוין וייצג את ארצו בדיונים 
על פיתק־נשק בז׳נוה; ם׳ התפטר מהממשלה, כשנתברר לו, שמדי¬ 
ניותה בשאלה זו נוגדת את השקפותיו. אח״כ היה נשיא האגודה 
למען חבר-הלאומים. ב 1937 קיבל את פר 0 ־נ(בל לשלום. 

א. בו. 

ססכס (* 811556 ), מחוז היסטורי בדרום־אנגליה. גובל בקנט, במזרח 
ובצפון־מזרח, בסארי (׳{ 811006 ) בצפון, בהמשיר (-קת) 93 
511106 ) במערב, ובתעלת לה־מאנש בדרום. מאז 1888 מחולק לשנים: 
א) ם׳ המזרחי, 2,134 קמ״ר, 736.000 תוש׳ ( 1969 ), ובירתו לואם 
( 65 ־^ 06 ) ! ב) ם׳ המערבי, 1,640 קמ״ר, 470,000 תוש׳ (אומדן 1969 ), 
ובירתו צ׳יצ׳סטר ( 011161165160 ). מחוז ם׳ הוא ארץ גבעות ומישורים 
אלוביאליים, המתמשכים מצפון־מערב לדרום־מזרח. בדרום משתר¬ 
עות גבעות הדאונז ( 5 מ׳\\ 00 ) הפוריות, בצפון מקומן של גבעות 
הוילד ( 63101 ז \\) המיוערות (שיאן: 250 מ׳), העושות את ם׳ למחוז 
המיוער ביותר באנגליה, וביניהן בקעת־ם , . לס׳ יותר ימי־שמש מאשר 
לכל מחוז אחר. שטחי המרעה רבים. מוצרי החקלאות, בקר, עופות, 
פירות וירקות משווקים בלונדון השכנה; במחוז אין כמעט תעשיה. 
בשל קרבתו לבירה, הופכות ערי־המחוז, ביניהן ניוהיון(נמל), איסט־ 
ברן, בריטן ( 5111011 * 801 ), וגם ורתינג, לפרוורי־מגורים של לונדון. 

ססנים, שמה של שושלת מלכי פרם ששלטה מ 224 — 226 לסה״נ 
עד 651 . היא קרויה ע״ש אבי המשפחה, ססן. ומוצאה היה 
מאסתקהר הסמוכה לפרספוליס, שבה היתה קשורה בפולחן האש. 

ב 224 מרד ארדשיר,'נכד ססן, בארטבן ׳\ 1 (ע״ע), ניצחו ובכך 
בא הקץ על ממלכת פרודה (ע״ע). ב 226 נהיה ארדשיר למלך פרם 
המחודשת. זו התבססה על דת זרתושטרה (ע״ע) כדת המדינה, על 
שלטון ריכוזי חזק, כנגד הביזוריות של הפרתים, ועל שאיפה מודעת 
לשוב לעברה האחימני של פרם (ע״ע אחמגידים). בירת הממלכה 
היתד. קטסיפון (ע״ע אקטסיפון). 

עליית הם׳ למלוכה, שלטונם החזק וארגונה המחודש של הממלכה 
חיזקו את פרם ונתחדשו המלחמות עם רומא. שדה־מערכה מרכזי 
היתד. ארמניה. יורשו של ארדשיר, שפור 1 ( 241 — 272 ), ניצח ושבה 
את הקיסר ולרינוס(ע״ע! 
260 ). המאבק בין הם׳ 
לרומא וליורש תה ביזאנ־ 
טיון נמשך עד 387 , כש־ 
הוסכם על חלוקת ארמנ¬ 
יה ביניהן. 

ב 502 הודש המאבק 
עם ביזאנטיון. כ 01 ר 1 1 
(ע״ע; 531 — 579 ) הגיע 
עד הרי.קווקז והים הש¬ 
חור. לשיא התפשטותה 
הגיעה ממלכת הם׳ בימי 
כו׳סרו* 11 (ע״ע; 591 — 
628 ) : הוא כבש את ירו־ 



פסטה: מחיי פרגציסתום חתדדע. קטע 
מתמו-גוודהמזגח (מחיאח תוגדר." ׳עאנטץ) 



קערת־כסח ספנית, המתארת את המלר כצייד 
— המאה ה 5 ; 1 ז\^ 301,0£ ( 0 * 11 סו! , !) 

( 1934 ,(סמט? ז 1010116 ? 


189 


ספנים — סעד, או "דוהה הכרתית" 


190 


שלים ( 614 ; ע״ע, עמ ׳ 281 ; ור׳ כר׳ ר, עמ ׳ 434 ), את מצרים ( 619 ) 
וכמעט את כל אסיה הקטנה, אך לבסוף הביסו הקיסר ד׳כקליום 
(ע״ע), וכל כיבושיו אבדו. מאבק זה החליש מאוד את ממלכת הם/ 
ב 635 נוצח יזדגרד 111 (ע״ע; 632 — 651 ) בקרב קאדסיה בידי 
הערבים בפיקודו של סעד בן אבו וקאץ, וב 642 נוצח בנהאונד 
וממלכת הם׳ נכבשה בידיהם. וע״ע פרם, היסטוריה. 

אמנות הם׳ שאפה לחזור לאמנות האחימנים, ומצויים בה 
יסודות מאמנות אשור, בבל ופרס הקדומות. בתבליטי סלע מתואר 
מלך המקבל את שרביט המלוכה מידי האל ובקערות כסף מתואר 
פעמים רבות המלך כצייד. וע״ע פרם, אמנות. 

ססס״ר, ע״ע מועצות, ברית ה־. 

ססקצ׳וון (חב׳*\ 116 :> 31 אל 83$ ), פרובינציה בדרום־מרכז קנדה. שטחה 
651,900 קמ״ר ומהם תפוסים 13% ע״י גופי־מים. 928,000 
תוש׳(אומדן 1971 ). נקראת ע״ש נהר ם/ שמובן שמו בשפת בני־קרי 
האינדיאנים, ,׳מהיר זרימה" או "מים קוצפים גדולים". 

ם׳ היא המרכזית בין 3 פרובינציות־הפרריות (= כרי־אחו) של 
קנדה, בין מניטיבה במזרח ואלברטה במערב. מבחינת המבנה נכלל 
3 ץ הפרובינציה, בצפון, במסיוו הקנדי הבנוי סלעים קדם־ 7 ןמבריים. 
בתחום זח שטחים נרחבים של ביצות וימות שנתהוו ברביעון ע״י 
תנועת הקרחונים. היערות המרובים מתדלדלים בצפון המזרח 
לרצועת־טונדרה. % משטח הפרובינציה — המרכז והדרום — הם 
חלק מהמישורים הגדולים של אמריקה הצפונית — הפרריות. מבחינה 
גאולוגית בנוי חאיזור סלעי־משקע, בעיקר אבן־חול מהקרטיקון. 
הקרקע עמוקה ופוריה ורוב האיזור משמש לחקלאות. רובה של ם׳ 
מתנקז למפרץ הדסון ורק צפון־המערב מתנקז לעבר ים הקרח 
הצפוני. נהר ם׳ חוצה אותה במהלכו ממערב (מקורותיו בהרי- 
הסלעים) למזרח, ובתחומי מניטובה הוא נשפך לימת ויניפג 
(ע״ע). 

האקלים יבשתי. החורף ממושך וקר; הטמפרטורה הממו¬ 
צעת בינואר היא 18 0 - בדרום ו ־ 29 ־־ בצפון. הקיץ קצר וחם; 
הטמפרטורה הממוצעת ביולי ״ 16 — ־ 18 . המשקעים המעטים, 270 מ״מ 
בשנה בצפון ו 440 מ״מ בדרום, יורדים בעונת הגידול (הקיץ) 
הנמשכת 80 — 100 יום. 

ה א ו כ ל ו ס י ה מאופיינת בשיעור נמוך יחסית (כ 40% ) של 
צאצאי אנגלו־סכסים. בולטים יסודות סקנדינוויים, גרמניים, סלא־ 
ווייס, צרפתיים ואינדיאניים; מספר האינדיאנים ב 1961 — 30,630 
נפש ורובם יושבים בשמורות. התושבים מרוכזים בדרום. הערים 
החשובות הן: הבירה רג׳ינח ( 143,000 תוש׳ [ 11970 ), ססקטון 
( 129,270 תוש׳) ומום ג׳ו ( 33,500 תוש׳). — כ 2,500 יהודים 
יושבים בם׳. 

כלכלה. בסוף המאה ה 19 התחילו לגדל תבואות במישורים 
הגדולים, והחקלאות היתה לבסיס הכלכלי של האחור. הגידול הראשי 
הוא חיטה, ותפוקתה בם׳ — % מכלל תפוקת החיטה הלאומית. 
גידולים נוספים הם: שיבולת־שועל, שעורה. שיפון ופשתן. במרכז 
נהוג משק מעורב הכולל בע״ח: בקר ( 2.2 מיל׳ ראש ב 1970 ), כבשים 
ולול. כמחצית שטחה של ם׳ מכוסה יערות עצי־מחטים ועצים נשירים 
שונים, שרק מעטים מנוצלים. לאחר מלח״ע 11 נתגלו אוצרוודטבע 
רבים, אולם רק בשנים האחרונות השתווה חלקם בכלכלה לחלקה 
של החקלאות. באיזור סלעי־המשקע בדרום מפיקים נפט וגז טבעי, 
אשלגן, פחם ומלח. במסיוו שבצפון כורים מתכות: נחושת, אבץ, 
אורניום, זהב, כסף, קדמיום ועוד. ם׳ היא הפרובינציה היחידה בקנדה 
שבה מפיקים הליום. ענפי התעשיח העיקריים הם: עיבוד עץ, זיקוק 
נפט. עיבוד דגים ופרוות. 

. 1968 ,. 5 000111% ^ . 3 . .£ ; 961 [ , 11 ה 11 * 1 /•[)!זס*! 1 716 , 015011 .?. 5 

ס. סל. 


סעד, או "רוחה חברתית״ ( 6 ז ¥€1£3 \ $0031 ). "רווחה חברתית" 
(ר״ח), במובנה הרחב, כוללת את פעולותיהם של מוסדות 
וארגונים חברתיים, המכונים מערכות־רווחה, שתפקידם לספק צרכים 
חברתיים לבני־אדם שאינם מסוגלים להשיגם בכוחות עצמם. 

היסוד המוסרי. כל מערכת־רווחה היא ביטוי ליחסי־גומלין מו¬ 
סריים בין בני־אדם לבין עצמם ולבין הקהילה והחברה, שבהן הם 
חיים. ליסוד המוסרי שרשים עמוקים בכל חברה אנושית על רקע 
דתי וערכי. היסוד המוסרי מבטא את החובה להגיש עזרה לאנשים 
במצבי־מצוקה. בתקופות קודמות היה יסוד זה קשור במצוות הצדקה 
האישית או ברעיון של חילופי־מתנות בין בני־אדם. בחברה המר 
דרנית מוצא היסוד המוסרי את ביטויו בצורה מוסדית מאורגנת 
במערכת הרה״ח, הממלאת כאן אותו תפקיד של ליכוד חברתי 
ושיפור־יחסים בתוך הקהילה, כפי שעשתה זאת בעבר הצדקה 
האישית. 

יסוד החלוקה־מחדש של ההכנסה. הנחת כל מערכת־רווחה מודר¬ 
נית היא, כי מגמת החלוקה־מחדש של ההכנסה צריכה להיות העברת 
המשאבים מן הקבוצות האמידות באוכלוסיה אל הקבוצות העניות 
והמבוססות פחות בתוכה. הדגשת הכיוון הזה קיבלה דחיפה חזקה 
בתקופה שלאחר מלה״ע 11 , בעקבות השינויים הפוליטיים והחברתיים 
שהתחוללו במרבית ארצות־העולם, והוא מבטא את הרצון להביא 
לשוויוניות-יתר בחברה בת-זמננו. 

יסוד החליפין ללא גמול. מערכת הרה״ח אינה פועלת על־פי 
הכללים של השוק הכלכלי החפשי, ואין חלים עליה המנגנונים של 
רוח והפסד המארגנים את הפעילות הכלכלית. חעקרון שעל־פיו 
פועלת מערכת־הרווחה אינו מלווה גמול כספי ישיר. ההעברה החד- 
צדדית של משאבים במערכת-הרווחה מבטאת את הקשרים הלא- 
כלכליים ביחסים בין בני-אדם ואת ההתחייבות ההדדית ביניהם 
לבין עצמם וביניהם לחברה לשמור ולקדם את תנאי-החיים של 
האוכלוסיה. 

כל מערכת ר״ח, כמו מוסדות חברתיים אחרים, פועלת בתנאים 
של משאבים מוגבלים. מערכת-הרווחה חייבת איפוא לקבוע עקרונות 
הקצאה לא-כלכליים, כדי לווסת את השירותים שהיא מגישה. בכוחם 
של עקרונות הקצאה לא-כלכליים אלה, דוגמת מבחן־אמצעים 
7650 5 ת 63 !\) או שיקול מקצועי, לעצב את אפיה של מערכת 
הרה״ח. טיבם של עקרונות-ההקצאה הללו ניתן להערכה לפי מידת 
פגיעתם בהרגשת הזכות שיש לאדם לקבל שירות שתמורתו אין 
הוא מחזיר גמול כספי ישיר, ובהתאם למידת הבושה או הנחיתות 
(במ; 18 ז 8 ), שהם מטילים במקבל השירות. 

מדיג ת־ס׳ או מדינת-רווחה ( 81316 €ז ¥61£3 \). 

המושג ״מדינת־ם׳״ הופיע לראשונה בראשית שנות ה 40 והוא 
בא לסמל את הניגוד בין מדינת־הרווחה של העולם הדמוקרטי לבין 
מדינת־הכוח של גרמניה הנאצית. המושג הפך לפופולרי רק בראשית 
שנות ה 50 , כאשר התחילו להשתמש בו כדי לתאר את הרפורמות 
החברתיות שהנהיגה באנגליה ממשלת-הלייבור בתקופת שלטונה 
לאחר מלה״ע 11 . הפרסום הרב שניתן למושג בתקופה ההיא קבע 
את המשמעות שמייחסים לו עד ימינו. במשך הזמן הפך לחלק 
בלתי-נפרד של החיים הפוליטיים של תקופתנו. אי לזאת, תכנו גמיש 
ומשתמשים בו במובנים שונים למטרות פוליטיות שונות. לא ניתן 
לדבר על דגם אידאלי או הגדרה מדויקת של מדינת־ס׳. כל מדינה 
יכולה לבחור בדרכים משלה, ובשיטות שונות, כדי להשיג את 
היעדים החברתיים שהציבה לעצמה בתחום הרווחה. 

הגדרה מקובלת על רבים של מדינת־ם׳ היא זו של הסוציולוג 
האנגלי מארק איבו־מז( 5 יח 3 ז 6 ^ . 1 \), הקובעת שזוהי מדינה הפועלת 
באופן מכוון כדי לשנות את תוצאות המשחק של הכוחות הכלכליים, 
כדי להשיג חלוקה שוויונית יותר של ההכנסה הלאומית. שינוי זה 
מופעל בשלושה מישורים: (א) ע״י הבטחת הכנסה מינימלית בסי- 




191 


סעד, או "רוחה חברתית׳ 


192 


פית לכל פרט ומשפחה, ללא קשר לערכם הכלכלי של עבודתם או 
רכושם! (ב) ע״י צמצום התנודות בהכנסה האינדיווידואלית במשך 
הזמן, וזאת — ע״י הבטחת זרימה קבועה פחות או יותר של הכנסת 
המשפחה. הדבר נעשה ע״י דאגה לתעסוקה מלאה והבטחת הכנסה 
בתקופות־משבר, כאשר האדם, מסיבות כלשהן, איננו פעיל פעילות 
כלכלית במשק. (ג) ע״י צמצום מידת אי־השוויון בין האנשים 
בנקודת זמן נתונה. הכוונה בעיקר לשימוש במדיניות המיסוי וה¬ 
תקציב הממשלתי להקטנת ההכנסה של בעלי הכנסות גבוהות 
ולהגדלת ההכנסה של קבוצות חלשות באוכלוסיה, אם ע״י תמיכות 
ו/או תשלום ישיר של גימלאות, ואם ע״י צורות אחרות של התערבות 
קיבוצית. 

כיום מקובלת הדעה, כי יעדי מדינת־הם׳ בתחום הרווחה אינם 
מצטמצמים עוד בהקלת העוני והמצוקה הכלכלית בלבד, ועליהם 
להביא לסיפוק שאיפות רחבות יותר של שוויון, צדק חברתי ורמת- 
חיים עולה. במקום השאיפה להבטחת מינימום כלכלי, כפי שהיה 
מקובל בעבר. מדובר על הבטחת תנאי-חיים מיטביים לכלל האוכלו- 
סיה. הנחה מרחיקת-לכת יותר גורסת, כי יעדי מדינת-הס׳ הם 
השולטים בימינו על מערכת החיים הכלכליים באותן המדינות 
שאימצו יעדים אלה. ניתן להגיח כי מדינת־הס׳ עדיין נתונה בתהליך 
של התהוות וגיבוש. 

למרות ההסכמה הרבה הקיימת ליעדיה הכלכליים של מדינת-הם׳, 

הרי היא עדיין בבחינת תופעה השנויה במחלוקת: עיקר הביקורת 
עלמדינת־הם׳ מתמצה בטיעון, שהתערבות מדינת-הס׳, בהקף ובעצמה 
כה רבים, בתחומי-החיים השונים פוגעת בהכרח בחירותו של האדם 
ומובילה לאבדנה ולשעבודו. טיעון זה קיבל חיזוק נוסף מהגילויים 
הט(טאליטריים בתקופתנו, אולם השפיע אך במעט על הזרמים העי¬ 
קריים של המחשבה הפוליטית והחברתית של ימינו, התומכים ברובם 
בעקרונותיה של מדינת־הס׳. 

שירותי-רווחה (שירותים סוציאליים! 5 :>:> 1 ׳!ז 86 80031 ).*שירותי- 
הרווחה במובנם הרחב כוללים את שירותי החינוך, הבריאות, השי¬ 
פון, השירותים להבטחת הכנסה למיניהם והשירותים לטיפול 
סוציאלי־אישי. השירותים להבטחת הכנסה כוללים בתוכם את 
שירותי הביטוח (הסוציאלי או הלאומי), שירותי-הס׳ (או הסיוע 
הציבורי) ואת שירותי-הרווחה הנלווים לעבודה (או הזכויות הסו¬ 
ציאליות הקשורות בעבודה). במובנם המצומצם שירותי הרווחה הם 
אלה המעניקים שירותי־ם׳ בטיפול סוציאלי־אישי, במסגרת העבו¬ 
דה הסוציאלית. 

מטרתם של שירותי־הם׳ בטיפול סוציאלי-אישי היא להבטיח 
הכנסה לשם קיומם של הפרטים והמשפחות שיכלתם להשיג הכנסה 
כזאת נפגעה עקב מחלה, נכות וכדומה, או הופסקה, במקרה של 
זקנה. או שטרם הגיעה לכלל בשלות, אצל ילדים ונוער. מטרת 
שירות־הס' מוגבלת בהקפה והיא מיועדת לספק הכנסה מינימלית 
כדי למנוע עוני ומצוקה כלכלית מאותן קבוצות באוכלוסיה שאינן 
יכולות להשיג הכנסה לקיומן באמצעות פעילות כלכלית רגילה, 
ושאינן מוגנות אף ע״י אחד מהשירותים האחרים להבטחת הכנסה. 
שירותי-הס׳ ממלאים על-כן תפקיד משלים ביחס ליתר שירותי- 
הרווחה הפועלים בחברה. 

העיקרון המנחה את פעולת שירותי-הס , הוא הנזקקות, כלו/ 
לשירות זה זכאים רק אנשים שאין להם הכנסה לקיום ושאינם 
יכולים להשיג הכנסה כזאת בכוחות עצמם, מסיבות שנראות סבירות 
ותואמות את ערכי החברה. נזקקות האנשים נקבעת ע״ם בדיקת־ 
אמצעים אינדיווידואלית (!.סיד $ח 1€3 \), השירות ממומן מן התקציב 
הרגיל של השלטון המרכזי או השלטון המקומי, או מצירוף של 
שניהם. 

עקרון הנזקקות ובדיקת־האמצעים המאפיינים את שירותי-הם׳ 
מבדילים באופן ברור ביניהם ובין שירותי־הרווחה האחרים. הגמלה 


שהנזקק זכאי לה משירותי-הם׳ ניתנת ברמה של מינימום הכרחי 
לקיום. מינימום זה הופך להיות למעשה הכנסת־המכסימום שהנזקק 
זכאי לה, כי הוא אינו רשאי לצרף לגמלת־הסעד כל הכנסה נוספת 
ולשפר עי״כ את רמת־חייו. לפי עקרון הנזקקות, השגת הכנסה נוספת 
מעל לגובה של מכסת־הס׳ שוללת את הזכות לגמלה. התוצאה היא — 
שוויוניות רבה בין כל מקבלי גמלאות־ס/ אבל ברמה נמוכה של 
מינימום לקיום. 

עבודה סוציאלית היא מקצוע הממלא שני תפקידים עיקריים: 

1 . ארגון אספקת שירותי-הרווחה לאנשים ולקבוצות־אוכלוסיה הנתו¬ 
נות במצוקה! 2 . שימוש כמכשיר לטיפול סוציאלי-אישי באנשים 
ובמשפחות הנתונים במצבים של מצוקה וחוסר־הסתגלות. 

ראשיתה של העבודה הסוציאלית באגודת ארגוני־הצדקה (- 0113 
ץ 5000 $ח 1231:10 ח £3 ז 0 ץ:!!־!), שהתפתחה באנגליה, ולאחר־מכן ב־ 
אה״ב, במחצית השניה של המאה ה 19 . תנועה זו חיפשה מענה 
לבעיות המצוקה והעוני של קבוצות גדולות באוכלוסיה, תוך השפע 
היחסי של החברה הוויקטוריאנית. המטרה הראשונית של אגודת 
ארגוני־הצדקה היתד, להכניס סדר בפעולת ארגוני־הצדקה הרבים, 
ליעל אח פעולותיהם ולבסס את מתן הצדקה כאמצעי לחיזוק האופי 
האינדיווידואלי של האדם הנתון במצוקה, כדי לעודד אותו לעצמאות 
ולהעלות את מעמדו המוסרי. כדי להשיג מטרה זו, ראתה אגודת 
ארגוני־הצדקה את מוקד־פעולתה באדם עצמו ולא בחברה הסובבת 
אותו, ולשם-כד פיתחה טכניקה של טיפול באדם כפרט, הידועה כ־ 
4 ! 0 ׳*ס 03$ . טכניקה זו התבססה על שיטת הראיון האישי, ביקורי- 
בית, דיון על המקרה האינדיווידואלי ועבודה אישית עם היחיד. 
מגמתה של עבודה טיפולית זו היתד, בעיקרה לסייע לאדם להסתגל 
למציאות החברתית הסובבת אותו, בלא לנסות לשנות סביבה זו 
עצמה. הטיפול באדם כפרט, שהתחיל כתוצר־לוואי של עבודת אגודת 
ארגוני-הצדקה, התפתח במשך הזמן למקצוע העבודה הסוציאלית 
המודרנית. המקצוע החדש ביטל באופן הדרגתי את הרעיונות השמ¬ 
רניים שהיו נחלת האינדיווידואליזם של המאה ה 19 , אשר התעלמו 
מהתנאים החברתיים בתוכם האדם חי. מאז ראשית המאה הנוכחית 
החלה העבודה הסוציאלית לבסס את עקרונותיה על מידע תאורטי, 
שנשאב ממדעי ההתנהגות והחברה, ופיתחה שורה של שיטות טיפו¬ 
ליות על בסיס מידע זה. העבודה הסוציאלית קלטה בתוכה גם כמה 
זרמים רעיוניים חשובים שהיא מיזגה בתוך עקרונותיה. ביניהם 
בולטים הזרם המדגיש את ההערכה של כבוד־האדם במסגרת המ¬ 
שימה החברתית של המקצוע, והזרם הרדיקלי שהנחה את המשימה 
המקצועית לפעול למען רפורמה חברתית ושינוי תנאי-החיים של 
קבוצוח־אוכלוסיה חלשות. 

ההשפעה החזקה ביותר על העבודה הסוציאלית, החל בשנות 
מלה״ע 1 ועד לשנות ה 40 המאוחרות, היתד, לתורתו של פרויד 
(ע״ע) ותלמידיו. השפעה זו היתד׳ חזקה ביותר באה״ב ובמידה 
פחותה באנגליה ובארצות-אירופה אחרות. כתוצאה מכך חלה במק¬ 
צוע העבודה הסוציאלית תפנית חדה, והוא התחיל להסתכל על 
המשימה המקצועית באפיקים פסיכולוגיים. התאוריה הפסיכואנליטית 
הביאה למקצוע לא רק מושגים חדשים אלא גם דרכי־מחשבה ו־ 
טכניקות־טיפול חדשות לעזרת בני־אדם במצוקה. עיקר ההתעניינות 
המקצועית הועבר ליחידה המשפחתית, לחשיבותה של המשפחה, 
לאדם כפרט בתוכה, לתפקידה של המשפחה בגיבוש אישיותו של 
האדם בשנות־חייו הראשונות, לצדדים הרגשיים בתפקיד החברתי 
של האדם ולחיפוש פתרונות לבעיות האדם במצוקה — במישור 
האינטרה־פסיכי. בהצטמצמות זו היה כמובן חוסר ראיה מספקת של 
הגורמים החברתיים, הכלכליים והסביבתיים, שקובעים את תנאי־ 
חייו של האדם. 

בימינו משתחררת העבודה הסוציאלית מההדגשה המופרזת של 
הצדדים הפסיכולוגיים בתפקודו של האדם, והיא רואה את משימתה 



193 


;עד, או "רוחה חברתית" 


194 


להתערב, חן במישור האישי־אינדיווידואלי והן במישור הרחב יותר 
של הקבוצה, הקהילה והחברה כולה. מטרת ההתערבות הטיפולית 
היא — לסייע לאדם שאינו מסוגל לנהל את חייו באופן תקין ולעזור 
לו להשתמש בדרך יעילה יותר במשאביו העצמיים, כמו כישוריו 
הטבעיים והידע והמיומנויות שבידו, וכן להיעזר לפי־הצורך במש¬ 
אבים שיכול הוא לקבל מהכלל במסגרת שירותי־הרווחה. בנוסף 
לטיפול האישי־אינדיווידואלי ממלאת העבודה הסוציאלית בתהליך 
זה תפקיד של מתווך בין האדם במצוקה ובין הקהילה הרחבה, והיא 
מארגנת את מתן השירותים לאנשים ולקבוצות באוכלוסיה הזקוקים 
להם. להתערבות הטיפולית והמתווכת של העבודה הסוציאלית הש¬ 
פעה מרפאת ומתקנת על האנשים הנזקקים לשירותיה וכן על 
המערכת החברתית כולה. השפעה מתקנת זו משרתת את הצרכים 
המשותפים של היחיד והחברה ומסייעת בכך לתפקוד תקין של 
המבנה החברתי. 

ארבע הן השיטות הטיפוליות העיקריות של העבודה הסוציאלית: 

( 1 ) הטיפול בפרט 10 ■^ס״י^ 8 ^^ 800131 ) — בה מתמקדת ההתערבות 
במקרה, כלומר, הפרט או המשפחה הנתונים במצוקה, מתוך מגמה 
לסייע להם בבעיות־ההסתגלות האישיות והחברתיות: ( 2 ) העבודה 
הקבוצתית ( 10 זס¥\■ קע 0 ז 0 800131 ) — מוקד ההתערבות בשיטה זו 
היא הקבוצה הקטנה שבאמצעותה ובתוכה נעשה נסיון מכוון להגיש 
סיוע ולהביא לידי שינוי בפרטים השונים המשתתפים בקבוצה: 
( 3 ) העבודה הקהילתית ( 1 ז 1123110 זב 8 ז 0 ץסתסתזחזסג)) — בשיטה זו 
ההתערבות היא במישור הקהילה והמגמה היא לסייע לקהילה לזהות 
את צרכיה החברתיים, לקבוע את היעדים שלה ואת סדרי־העדיפות 
לגבי סיפוק צרכים אלה ולסייע לה בגיוס ובארגון משאבים פנימיים 
וחיצוניים לפעולה קולקטיווית; ( 4 ) הפעולה החברתית ( 800131 
מס״ס^) — מכוונת למערכת הרה״ח כולה, כדי להשפיע על השי¬ 
נויים החלים בה וכדי להתאימה לצרכים חברתיים משתנים של כני- 
אדם בחברה. נוסף לשיטות הללו משתמשת העבודה הסוציאלית גם 
בשיטות־מנהל, באמצעים ארגוניים ובמחקר כאמצעים לקידום משי¬ 
מותיה. 

שטחי-הפעולה של העבודה הסוציאלית הם רבים ומתרחבים ב¬ 
התמדה בחברה בת־זמננו. העבודה הסוציאלית פועלת במסגרת 
שירותי־חס׳ (הסיוע הציבורי), השירותים לרווחת הילד והשירותים 
לתיקון העבריין הצעיר והמבוגר, וכן במסגרת של מוסדות ילדים 
ונוער, בעבודה מונעת בבת״ס, בשירותי־בדיאות למיניהם, במוסדות 
לבריאות-הנפש, בשירותי שיקום מקצועי ובשירותי פיתוח קהילתי. 
בכל שטחי הפעולה האלה נעשית העבודה הסוציאלית במסגרת של 
ארגונים ציבוריים וממשלתיים או במסגרת ארגונים הבנויים על 
בסים התנדבות, שלא לשם רווחים. בתקופה האחרונה הופיעו לרא¬ 
שונה ניצנים של עבודה סוציאלית פרטית, כלומר. מסגרת שבה 
מציעים עובדים סוציאליים את שירותם המקצועי בתשלום לאנשים 
הזקוקים והמעוניינים להשתמש בשירות זה; 

, 111011185 .זג .מ ; 1951 ,(! 4010 8, 500101 5 10111)'$ 011x1 50x101 מזג 11 < 1 \, 

- 10 . 0.14 - י<\ $1 ס 110 ג\ ״ 11. 1 ; 1958 ,?/ 510 01/0/0 ? 111 0/1 $( 7110 
י 0131 ״ 1 '< 1 ג . 6 ; 1958 ,סי! 0170 ׳ 7 500101 011/1 ( 500101 111/1/101 ) 171 ,:ץ 1.0:111 
, 0 וס/ 1 ס< 11 ס! €071177111/110111 ,. 10 : 1960 , 51010 110 )/ 01 1/10 0/13 ( 80 

3 ה 10 ^ה£ מי; ^ 1101 5 00101 10 )' €1101/1 710111 , 001£ ז 1 > 0 ״ע\ . 14 : 1968 
, 7 ( 0110 ? 500101 0113 >(■ 01 ) 711 500101 ,■ 101101 ? .מ ; 1962 ,. 5 ,ס 1/10 0113 

. 1971 

שירותי־הס׳ בישראל ממלאים שני תפקידים עיקריים 
במסגרת הרחבה יותר של שירותי-הרווחה. האחד — בהבטחת הכנסה 
מינימלית לקיום ליחידים ולמשפחות הנמצאים במצוקה כלכלית: 
והשני — בסיוע לאנשים ולמשפחות במצוקה. באמצעות הטיפול 
הסוציאלי, להשתלב בחיי החברה. הטיפול הסוציאלי נעשה בידי 
עובדים סוציאליים מקצועיים. 

שירותי-הס׳ בישראל, המופעלים ע״י השלטון המרכזי והמקומי, 
ניתנו לראשונה במסגרת המחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד 


הלאומי, מ 1931 . כראש־המחלקה הראשון נתמנתה בזמנו הנריאטה 
סולד (ע״ע). הדחיה בטיפול המאורגן בבעיות-המצוקה נבעה במידה 
רבה מן הרתיעה של התנועה הציונית בכלל, ושל החלק הפועלי 
בתוכה בפרט, מפני התייחסות לבעיות אלה. הגשת סיוע לנזקקים 
עמדה בסתירה לאידאולוגיה השלטת של היישוב שראה את תיקון 
מצבו של הפרט אך ורק במסגרת מטרותיו הקיבוציות — עבודה 
יצרנית ובניין הארץ. 

במסגרת המחלקה הוקמו ב 1932 לשכות-הס׳ הראשונות בארץ 
והן הופעלו ליד ועדי-הקהילה המקומיים. בתל-אביב הופעלו הלשכות 
ע״י המחלקה לעבודה סוציאלית שבמסגרת העיריה. עם הקמת 
המדינה הוקם משרד־הס׳ של ממשלת ישראל, והוא קיבל על עצמו 
את האחריות לפעולותיה של המחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד 
הלאומי וכן לפעולות-חס׳ המצומצמות של ממשלת המנדט. שאורגנו 
לראשונה בשנות ה 40 . 

במחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי נקבע העיקרון, 
שיש לשלב את הגשת הסיוע הכלכלי לאוכלוסיה הנזקקת עם הטיפול 
הסוציאלי האישי במשפחות במצוקה. עקרון נוסף חיה, שהשירות 
יופעל ע״י עובדים סוציאליים מקצועיים בלבד. עקרונות אלה המ¬ 
שיכו ברובם לכוון את פעולת שירותי-הס׳ בישראל במשך כל 
התקופה, והם בוטאו בחקיקת חוק שירותי-הס/ תשי״ח— 1958 , ובמ¬ 
דיניות המכוונת של משרד־הס׳ בשנות ה 60 והסד להפוך את 
השירות למכשיר למניעת מצוקה כלכלית וחברתית בקרב קבוצות 
שונות של האוכלוסיה בישראל. 

ע״פ החוק מוטלת האחריות להפעלת שירותי־הם׳ בישראל על 
הרשויות המקומיות. אך, למעשה משותפת אחריות זו עם השלטון 
המרכזי, באמצעות משרד־הס/ — בתחום ההפעלה ובתחום הכספי. 
בתחום ההפעלה ניתנו בידי שר־הם׳ ומשרד־הס׳ סמכויות פיקוח 
והכוונה של פעולות לשכות־הם׳ בארץ. בתחום הכספי משתתף 
משרד־הס׳ בצורה ניכרת במימון פעולות־הס׳ של הרשויות המקו¬ 
מיות, ושיעור־השתתפותו מכסה בממוצע כ 70% מכלל ההוצאות 
לס׳ של הרשויות המקומיות. 

מנקודת־ראותו של האזרח אין עדיין בישראל זכות ישירה ואיני 
דיווידואלית של נזקק לקבל ם׳. הזכות לס׳, בצורתה כיום, היא זכות 
עקיפה בלבד הנגזרת מן החובה שהוטלה על הרשויות המקומיות 
לקיים לשכות־ם׳ ולהגיש ם׳ לנזקקים. 

הפעולות העיקריות של שירותי-הס׳ בתחום הטיפול הסוציאלי 
מבוצעות במסגרות הבאות: השירותים לרווחת הילד, הכוללים טיפול 
בילד בחיק המשפחה, סיוע לסידור ילדים בפעוטונים, מעונות־יום, 
אצל משפחות אומנות ובמוסדות לילדים ולנוער, טיפול באימוץ 
ילדים והכנת נוער קשה־הסתגלות לחיי עבודה וחברה; השירותים 
לנוער העבריין, הכוללים את הפעולות למניעת עבריינות בין קטי¬ 
נים, הבטחת השגחה והגנה על קטינים הנתונים לסכנה של עבריינות 
וכן טיפול משקם בעבריין הצעיר: השירותים למפגר, הכוללים 
פעולות אבחון, הדרכה, קיום מעונות־יום לפעולות חינוכיות טיפו¬ 
ליות ותעסוקתיות וכן החזקת המפגרים במוסדות מתאימים: השירו¬ 
תים לזקנים, הכוללים פיתוח שירותי בריאות, בילוי-זמן, תעסוקה, 
תזונה וטיפול מוסדי עבור הקשיש בקהילה: השירותים לשיקום 
סוציאלי, הכוללים את פעולות־הסיוע הנדרשות כדי לאפשר לנכה 
ולמוגבל בכושר לעבודה להיקלט בעבודה שכירה, בעיסוקים עצמ¬ 
איים או בתעסוקה מוגנת: השירותים הקהילתיים, הכוללים את 
מכלול הפעולות לארגונם, ביסוסם ושיפורם של חיי-הקהילה. 

במשך השנים חל גידול נרחב בהקף הפעולה של שירותי-חם׳. 
גידול זה חל בחלקו בעקבות גידול האכלוסיה, ובעיקרו — בגלל 
המודעות הגדולה יותר לבעיות המצוקה האישית והחברתית של 
קבוצות שונות באוכלוסיה הישראלית. ב 1972 פעלו בישראל 180 
לשכות־ס׳. מספר המשפחות שהיו בטיפול הגיע ל 135 אלף, שחם 



195 


סעד, או ״דוהה חברתית״ — סעדיה גאון 


196 


17% מכלל המשפחות בישראל. בשנים האחרונות חל שיפור ב¬ 
שירותי¬הם׳, שבא לידי ביטוי בהגדלת מכסות התמיכה הכלכלית 
ובהעמקת הטיפול האישי הסוציאלי במשפחות־המצוקה. 

ליד שירותי־הס/ המופעלים ע״י השלטון המרכזי והמקומי, פועלת 
בישראל מערכת ענפה של שירותים סוציאליים, המופעלים ע״י 
ארגונים ציבוריים, כגון הסוכנות היהודית והסתדרות־העובדים הכל¬ 
לית. וכן שירותים המוגשים ע״י ארגונים מתנדבים ומוסדות צדקה 
למיניהם. וע״ע צדקה. 


משפחות בטיפול לשכות־הסעד בישראל בשנים 1960/61 — 1971/72 


המשפחות שבטיפול 

ס״ה משפחות 

ס״ה משפחות 
בישראל 


ב% מכלל המשפחות 
בישראל 

בטיפול 

לשכות־הסעד 

שנת־תקציב 

17.6 

96,695 

549,000 

1960/61 

17.8 

116,383 

653,900 

1965/66 

17.0 

129,939 

765,800 

1970/71 

17.1 

134,915 

787,900 

1971/72 

לישראל 1965 , מס׳ 16 , ו 1972 , מס׳ 23 ; | 

מקורות: א. השנתון הסטטיסט 

ב. הרבעון הסטטיסטי, הוצאת המחלקה למחקר של משרד־הסעד. 


המשפחות בטיפול לשכות־הסעד בשנים נבחרות — 
לפי סוגי העזרה 


טיפול ללא 
עזרה חמרית 

עזרה חמרית 
אחרת 

סיוע כלכלי 

משפחות 

בטיפול 

לשכות 

הסעד 

השנה 

ב% 

מספרים 

ב% 

מספרים 

ב% 

מספרים 

40.3 

38,953 

31.9 

30.824 

27.8 

26,918 

96,695 

1960/61 

32.2 

38,943 

39.5 

47.807 

28.4 

34,352 

121,102 

1966/67 

34.8 

43,916 

43.8 

55,288 

21.4 

26,946 

126,150 

1969/70 

32.0 

41.590 

48.4 

62,938 

19.6 

25,411 

129,939 

1970/71 

29.8 

40,159 

נ 1 ^_ 

66,719 

20.8 

28,037 

134,915 

1971/72 


מקורות: הרבעון הסטטיסטי, הוצאת המחלקה למחקר של משרד־הסעד. 


שעורי תמיכת־סעד לחודש בישראל, בשנים 1961 — 1972 


משפחה נתמכת 
של 4 נפשות 

זוג נתמכים 

נתמך בודד 

שכר 

חודשי 

ממוצע 

לשכיר 

(בל״י) 

שנה 

ב% 

מהשכר 

הממוצע 

סכום 

התמיכה 

בל״י 

ב% 

מהשכר 

הממוצע 

סכום 

התמיכה 

בל״י 

ב% 

מהשכר 

הממוצע 

סכום 

התמיכה 

בל״י 

21.8 

60 

12,0 

33 

7.6 

21 

275 

1961 

18.9 

60 

11.1 

35 

7.3 

23 

317 

1962 

20.8 

72 

11.3 

40 

7.6 

27 

354 

1963 

25.6 

104 

15.8 

64 

10.6 

43 

406 

1964 

29.4 

140 

19.9 

95 

12.8 

61 

477 

1965 

24.6 

140 

16.7 

95 

10.7 

61 

568 

1966 

28.4 

162 

19.3 

110 

12.5 

71 

570 

1967 

27.2 

162 

18.5 

110 

11.9 

71 

595 

1968 

25.7 

162 

17.4 

110 

11.3 

71 

631 

1969 

30.4 

209 

20.5 

141 

13.1 

90 

688 

1970 

35.0 

280 

22.5 

180 

14.4 

115 

801 

1971 

34.9 

320 

22.1 

203 

14.2 

130 

917 

1972 


מקורות: א. לגבי השכר החדשי — הנתונים לשנים 1961 — 1971 לקוחים 
מהשנתון הסטטיסטי לישראל, 1972 . מס׳ 23 ; הנתון לשנת 
1972 הוא אומדן שהתקבל מהמוסד לביטוח לאומי. 

ב. הנתונים על שעורי תמיכת־סעד לקוחים מהתקנון לענייני 

_ סעד של משרד הסעד. _ 

אב. דו. 

סעךי (הכינוי של משרף א(ל)־דין אבן מצלח א(ל)־דין — — 

( 1184 [?]— 1292 ), משורר וסופר׳פרסי. למד במדרסה (ע״ע) 

נט׳אמיה (נזאמיה) שבבגדאד והיה תלמידו של עבד אל-קאדר אל- 
ג׳ילאני (ע״ע). בעקבות פלישות המונגולים, יצא מעיר מולדתו, 
שיראז, והרבה לנדוד בצפון אפריקה, מרכז אסיה והודו. כשחזר 
לשיראז, כבר היה זקן. שתי יצירותיו הגדולות הן בוסתאן ("גן 



העמיד השני של הססתאן זהנזלסתא; לכעדי — מכ״י משנת 1568 


עצי־פרי״; 1257 ), וגולסתאן (״גן ורדים״; 1258 ), שהוקדשו למושל 
שיראז. 

בום ת אן כולו כתוב בשירה ומכיל מספר רב של סיפורים 
קצרים וזכרונות ממסעותיו, וכן פתגמים ומשלים, הבאים ללמד את 
הקורא את ערכי הצדק, החופש, הצניעות, ההסתפקות במועט, ההת¬ 
נהגות היאה לצופים (ע״ע צופיות) וכיו״ב. 

ג ו ל ם ת א ן כתוב בפרוזה ומקושט במספר רב של שירים קצ¬ 
רים. סיגנון הספר היה דוגמה ומופת לכל סופרי פרם עד ימינו. 
בו מנסה ס׳ להטיף מוסר לכל שכבות־העם וללמדן למצוא את שביל־ 
הזהב ואת דרך ההצלחה בחיים. גישתו נעה בין פרגמאטיזם ובין 
אידאליזם אלטרואיסטי. לדעתו, שקר היכול להביא בעקבותיו שלום 
עדיף לפעמים על אמת היכולה לגרום מלחמה. שירתו עומדת בשורה 
אחת עם שירת חאפז (ע״ע). 

מ. א. פורועי. 191 ) הוציא ב 1938 מהדורה יפה של 
הבוסתאן והגולסתאן. 

; 1919 ,, 5 80616 16 5110 11 ) 85$ ,. 101 ; 1919 ,. 5 816 116 /ק 2 >( 810£ . 1 ־ 1 

1 * 0124 י 168 *ח.^ ; 1958 , 111106 ) €1160 171 ) 86051 11 ) 15510 ) €1 ץז־ 61 כ!ז.\^ • 1 

. 1958 סתש מ 

סעץץה, בן יוסף, גאון ( 882 , דלאץ [מחוז פיום, מצרים] — 942 , 
בגדר), הדמות היהודית המרכזית בתקופת הגאונים (ע״ע). 

ביוגרפיה, עמ׳ 196 ; ספרות רבנית, עט׳ 198 : מפעלו הלשוני, עם׳ 199 ! 
פיוט, עמ׳ 201 : פילוסופיה, עמ ׳ 201 ; מלחמתו בקראים, עם׳ 204 . 

מעטות הידיעות על משפחתו ותקופת בחרותו. לדברי מתנגדיו 
לא היה אביו ת״ח, גורש ממצרים (אין הסיבה נמסרת) ומת ביפו, 
אן רב שרירא (ע״ע) גאון באיגרתו (מהד׳ לוין, עם׳ 117 ) מזכירו 
בתואר־כבוד רגיל. הסופר מסעודי (ע״ע) כותב, כי בהיות רס״ג 






197 


סעדיה גאון: ביוגרפיה ; ספרות רבנית 


198 


בא״י — שנת־בואו לשם והסיבות ליציאתו ממצרים אינן ידועות — 
למד אצל המדקדק והפילוסוף עלי בן יהודה הנזיר (=אבו נתיר 
יחיא בן זכריה הסופר) מטבריה (בין השנים 915 — 920 ) ; אבל, כבר 
במצרים כתב שני ספרים — ספר ״האגרון״ (ר׳ להלן, עם׳ 200 ) 
וספר ״אלרד עלי ענף׳ (ר׳ להלן, עם׳ 205 ) — והחליף מכתבים עם 
יצחק ישראלי (ע״ע) מקירואן. ב 921 שהה זמן קצר בחלב. ומשם 
המשיך לבגדד, ב 922 התייצב רס״ג לצד גאוני בבל וראשי הקהל 
שם, בראש המאבק המר נגד אהרן בן־מאיר (ע״ע), גאון ישיבת 
ירושלים. בדבר נסיונו לשנות מהמקובל בקביעתם של החגים, החד¬ 
שים וסדרי הלוח (ע״ע, עמ ׳ 342 ). בן־מאיר טען לזכותה המסרתית 
הבלבדית של א״י בנושא זה, אך נסתבך בחישובי הלוח, ורס״ג, עוד 
בהיותו בחלב, ניסה — לשוא — להעמידו על טעותו. ב 922 הגיע 
רס״ג לבגדד, נתמנה לראש־כלה — בישיבת-פומבדיתא, כנראה — 
וליכד סביב עמדתו את כל הגורמים היריבים שבמקום: ראש־הגולה 
וראשי ישיבת־פומבדיתא, שהיתר. מפולגת אז בין רב מבשר ורב 
כהן צדק, והסב נצחון מוחלט בוויכוח לצד בבל וחכמיה. ע״פ בקשת 
חכמי בבל, כתב רס״ג את תולדות הוויכוח ב״ספר הזכרון" (שרידים 
ממנו נדפסו ע״י בורנשטיין; ר' ביבל׳), בנוסח של מגילה, בפסוקים 
ובטעמים, וקראו אותו בציבור באלול 922 . כן כתב את "ספר המו¬ 
עדים" — באותו עניין, ומאז נחשב רס״ג לסמכות הגדולה בקביעת 
הלוח. 

לאחר שוך הוויכוח התמסר רס״ג לעבודה ספרותית. אישיותו 
וכשרונותיו משכו אליו רבים, ביניהם מחשובי בגדה בסהל בן 
נטירא, סוחר עשיר ומקורב לשלטון. אותה עת היתה ישיבת סורא 
(ע״ע) במצב קשה, וכבודה ירד. ראש־הגולה דוד בן זכאי (ע״ע), 
שהחליט להמשיך ולקיים את הישיבה, הציע את רס״ג לראשותה, 
רוב הגאונים באו מחוג־משפחות מצומצם, ומינוי רס״ג לגאון (אביב 
928 ) היה מעשה מהפכני, מה עוד שהיה זר ובלי קשרים מספיקים. 
ואע״פ שראש-הגולה הוזהר, שרס״ג "אינו מתיירא מאדם בעולם 
ואינו מסביר פנים לשום אדם בעולם, מפני רוב חכמתו". ויראת 
חטאו״ (א. נויבאואר, ״סדר החכמים וקורות הימים״, ב׳, 80 ), הכריעו 
מעלותיו בעד מינויו. נצחונו על בן־מאיר וחיבוריו נגד כופרים כחיוי 
הבלכי (ע״ע) ונגד הקראים (ר׳ להלן, עם׳ 204 ) הוכיחו ידענות 
רבה בתחומים מגוונים, אומץ־לב ומסירות לתורה, וראש־הגולה נטה 
לראות בו משקל־נגד לכהן־צדק ראש ישיבודפומבדיתא, והשביעו 
שיציית לו ולא יתחבר עם מתנגדיו (ר׳ א. א. הרכבי, "זכרון לרא¬ 
שונים", 1 , 5 , 232 ). עם קבלת התפקיד הריץ רס״ג מכתבים לקהילות 
היהודיות "קורטובה, אלווירה, לוסינה... וכל ערי ישראל אשר סבי¬ 
בותיה" (ספר הקבלה [מהד ג. ד, כהן], 59 , 1967 ) ואחרות, כנראה 
בבקשת עזרה לישיבה. חשובים במיוחד הם שני המכתבים שכתב 
ליהודי מצרים מולדתו, מייד עם התמנותו (ד ביבל׳), ובהם הוא 
מכבדם מכבודו, משפיע עליהם אזהרות ותוכחות־מוסר בכוח-סמכות 
רב, מבטיח סיוע רב בחצר הח׳ליף, ומבקש מהם תמיכה בישיבה 
ושמירה על קשר עמו, כדי שיוכר כמנהיג היהדות כולה. רס״ג אסף 
אליו את תלמידי־הישיבה שעברו לפומבדיתא בשפלה של סורא, 
והחזיר לישיבה את זוהרה שמלפנים. 

נראה שלאחר זמן נתפתחה מתיחות בין רס״ג לראש-הגולה, 
שהרי אחרת קשה להבין כיצד עוררה תקרית אחת ויכוח מר וקשה 
ביניהם. ע״פ נתן הבבלי (נויבאואר, שם, 80/1 ) סרב רס״ג לאשר, 
כשנתיים לאחר מינויו, צוואה שהיתר. בה טובת־הנאה רבה לראש- 
הגולה — גם לאחר שראש ישיבת-פומבדיתא, כהן צדק, נתן את 
חתימתו — בטענה שהיא נוגדת את ההלכה; להפצרות בנו של 
ראש־הגולה השיב: "לא תכירו פנים במשפט" (דב׳ א, יז). דוד בן 
זכאי נידה — בהסכמת ראשי פומבדיתא — את רס״ג, הסירו מכהו¬ 
נתו ומינה אחר במקומו, ורס״ג מצדו נידה את ראש־הגולה. ומינה 
במקומו את יאשיה אחיו. דברי נתן הבבלי ש״כל עשירי בבל ותלמידי 


הישיבות וחשובי-המקום היו עם רס״ג לעזור אותו בכוח ממונם 
ובהסברת־פנים אצל המלך ושריו ויועציו״ (נויבאואר, שם, 80 ) 
מופרזים, והוא עצמו מספר שאהרן (ע״ע) בן יוסף הכהן סרג׳אדה 
וכן ראש ישיבת־פומבדיתא סייעו לראש־הגולה. עד 932 היתד, ידו 
של רס״ג על העליונה, ואז כתב את הגירסה הראשונה של "ספר 
הגלוי״ בעברית (ד א. א. הרכבי, ״זכרון לראשונים״, 11 , 5 . 133 — 
235 ), השופע בטחון עצמי. הספר נכתב כנגד ראש־הגולה, אולם 
שולבו בו גם "שערים" כלליים, ביניהם על הנבואה ועל מסורת המשנה 
והתלמוד, ביאור עיקרי המצוות, ענייני הקץ, ועוד. אף ספר זה 
מפוסק לפסוקים ומוטעם. משעלה הדליף אל-קאהר ( 932 — 934 ) 
לשלטון. הכריע כספו של אהרן סרג׳אדה, שהתייצב בראש מתנגדי 
רס״ג, את הוויכוח. הסבות לשנאתו העמוקה של סרג׳אדה אינן 
ידועות, וייתכן, ששאף לגאונות (שאותה השיג רק ב 943 ), ואולי 
נפגע מגאוותו של רס״ג; מ״מ פגיעותיו ברס״ג היו קשות משל 
דוד בן זכאי וכהן צדק, והוא פרסם מחברת־גידופים נגד רס״ג, 
כתשובה ל״ספר הגלוי". רס״ג נאלץ לוותר על הגאונות ולמצוא 
מקלט במשך 4 שנים (או יותר). בתקופה זו כתב את "אמונות 
ודעות״ (ר׳ להלן, עט׳ 201 , 204 ), ואת הגירסה השניה, בערבית, של 
"ספר הגלוי", עם הקדמה ארוכה. ע״פ סיפור נתן הבבלי (ר׳ נוי- 
באואר, שם, 81/2 ) השלימו ביניהם רס״ג ור׳ אהרן סרג׳אדה ב 937 , 
ורס״ג הזר לגאונות סורא, אע״פ שדוד בן זכאי עדיין כיהן כראש- 
גולה, וראש-ד,ישיבה שנתמנה במקומו המשיך לקבל את משכורתו. 
שנותיו האחרונות של רס״ג היו שנות־שלווה, ובהן קיים יחסים 
טובים עם ראש־הגולה, וגידל את בנו, לאחר מותו של דוד ב 940 . 

לרס״ג היו שני בניס: שארית׳ שהיה תלמיד בסורא כאשר נתמנה 
אביו לגאונות שם, ב 928 , ודוסא, שהיה גאון ישיבת־סורא בשנים 
1013 — 1017 , לאחר מותו של רב שמואל בן הפני (ע״ע). רס״ג מת 
עליו בצעירותו ודוסא האריך ימים למעלה מ 80 שנה. ידועות כמה 
תשובות ממנו בהלכה, בערבית ובעברית. באחת מהן כלולה הגנה 
על שיטת רב האי גאון בסוגיה אחת בהלכה מפני התקפותיו של 
רבי שמואל הנגיד. הוא שכתב את המכתב הנודע לר׳ חסדאי (ע״ע) 
אבן שפרוט, ע״פ בקשתו, בדבר חיי אביו וספריו. דברי־הלכה ממנו 
מצוטטים אצל הראשונים. 

ד. כתנא, ספר לתולדות רס״ג, תרנ״ב; ש. בירנפילד, רס״ג, תרנ״ב; 

ח. י. בורנשטיין, מחלוקת רס״ג ובן־מאיר בקביעת שנות ד״א 
תרפ״ב—תרפ״ד, תרס״ד; ש. א. פוזננסקי, רב דוסא ברב ס״ג (הגוץ, 

ו'), תרס״ו; ד. רוול, אגרת רס״ג (דביר, א׳), תרפ״ג; י, נ. אפשטיין, 
אגרת רס״ג הראשונה (שם): ב. מ. לוין, כתאב ראש הישיבה 
אלפיומי ז״ל (גנזי קדם, ב׳), תרפ״ג 1 א. מרמורשטיין, לתולדות 
רס״ג, תדפ״ז; צ. ברושי, רס״ג, חייו, משנתו ומפעלו, 1942 ; 

מ. ד. קסוטו, על מה נחלקו רס״ג ובן־מאיר ל (י. ל. הכהן פישמן 
[עורך], ספר רס״ג), תש״ג; א. ד,־לנדר, ס׳ בן יוסף גאון סורא, 
תשי״ח: מ. צוקר, על תרגום רס״ג לתורה, תשי״ט; ש. אברמסון, אגרת 
רס״ג לקהל מצרים (בתוך "במרכזים ובתפוצות"), תשכ״ה; ש. ביאלו־ 
בלוצקי, רס״ג(בתוך ; ״אם למסורת״), 1971 ; ..ס . 5 . 8 ,ץ $14 ז 11 \ . 8 

■$ ,ח 0 ז £3 . 5 ; 1921 ,. 0 .$ / 0 ■י^י/ס׳זז 2 >מג> ?/,. 2 ,■ 1431161 . 14 ; 1912 
; 3 4 19 ,(. 7 01 \ ׳;■ 531 ז 6 ׳\ 1 חת 4 . . 5 : 10 ) !) 4011/111 * 111 ח 11 (ח 1 ז< 00 

; 1944 ,(. 3 ) . 5 .£ ,[. 60 ] ח 61 ; 1111:615 ? .- 1 ־.ח 1 ) ,., 2 . 5 .? 2 ,\* 431 ^ 

. 1961 ,'ן) 1£/11 '{-' 11 > $0/101 ) 1/1 ,ח 3 ת 1 ־ 61 ק 13 ץ . 14 .״ 1 

א. ש. הל. 

רס״ג הוא אבי ה ס פ ר ו ת ה ר ב נ י ת, במובנו המלא של המונח. 
מפעלו משוקע עדיין ברובו בכ״י, בעיקר בגניזה (ע״ע), ואף מה 
שנתגלה טרם רוכז ועובד. חלקו הגדול והחשוב של המפעל הם 
המונוגרפיות המקיפות לרוב דיני־ממונות, ולקצת מדיני טומאה 
וטהרה, נידה, שחיטה, טריפות, עריות, מועדים וקידוש־החודש. לכל 
נושא — חיבור לעצמו: מתנה, מקח וממכר, ירושה וכד. המבנה 
סיסטמטי במובהק: לכל חיבור הקדמה מפורטת וחלוקה לפרקים 
ולפרקי־משנה. כל עניין פותח בהגדרה קצרה, ואחריה פרטי-פרטים 
וראיות מהתלמוד — פרט לס׳ הירושות. שאין בו הראיות; אפשר 
שכך נהג בתחילה, או שבידנו נוסח מקוצר. ספריו היוו מהפכה 
גמורה ביחס לספרי הלכות גדולות (ע״ע) והלכות פסוקות (ע״ע), 


199 


200 


סעדיה גאון: ספרות רבנית; מפער דשוני 


שאין בהם שום מבנה קודיפיקטורי. רס״ג היה הראשון שכתב דברי- 
הלכה בלשון הערבית, שתפסה בזמנו את מקום הארמית כשפת־דיבור 
עיקרית של יהודי בבל. השפעתו הרבה על הגאונים שלאחריו אינה 
ניכרת בהשקפה ראשונה, משום דרכם שלא להזכיר שמות קודמיהם. 

בפאריס, 1897 , כונסו ונדפסו ע״י י. מילר: ספר הירושות, ספר 
תרי״ג מצוות, פירוש י״ג מדות, וכמה תשובות וליקוטי־דברים 
משלו. ספר תרי״ג מצוות חזר ונדפס, עם פירוש מקיף ביותר של 
הרב י. פ. פרלא (א׳י—ג/ ווארשא, תרע״ד/ז). קטעים מ״ספר השט¬ 
רות" פרסם ש. אסף בתרביץ ט׳ (תרצ״ח) ובספר רס״ג (תש״ג); 
"פירוש רס״ג לברכות" (ירושלים, תרס״ח, ועוד), אינו שלו, אף 
שידוע, כי פירש את כל המלים הקשות שבמשנה (ר׳ להלן, עמ׳ 
200/201 ). דברי־הלכה רבים נשתמרו בסידור רס״ג (ר׳ להלן). 
קטעים מכללי־התלמוד שלו (כנראה חלק מם׳ "מבוא לתלמוד") 
נדפסו מתוך כת״י של "כללי הש״ס" לר׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע), 
בספר־היובל לד. צ. הופמן (תרע״ד). 

דרכו של רס״ג בהבנת הסוגיות התלמודיות ומדרשי חז״ל עצ¬ 
מאית ומקורית, ובוודאי שקשה לומר שהיא הדרך הסלולה לגאוני 
בבל שלפניו ושלאחריו. נראה שנטה לפרש משניות שלא כדרך 
התלמוד הבבלי בכל מקום. אם בהשפעתן של נוסחאות ושל פרשנות 
התלמוד הירושלמי, שהכיר רס״ג בא״י ובמצרים, ואם בהשפעת 
השקפתו הכללית על האפשרויות הפרשניות (ר׳ "אוצר הגאונים" 
לכתובות, עם׳ 310 ). כ״כ ודאי שכמה כללי־הלכה בבליים לא נתקבלו 
אצלו. כתוצאה מכך נמצאים בדבריו חידושי־הלכה מרובים לגבי 
המקובל. רבים מהם צוינו בספר "ההשגות" (ניו יורק, תשט״ו; ור׳ 
"סיני", נ״ז—נ״ח) שכתב נגדו ר׳ מבשר בן ניסי, איש בגדאד, שהכיל 
ביקורת מפורטת על כמה מחיבוריו ועל "טעויות" שלו בהלכה, בפר¬ 
שנות׳ בפילוסופיה וכד. מבקר אחר היה ר׳ שמואל בן חפני (ע״ע). 
בפולמוסיו עם הקראים (ר׳ להלן, עט׳ 204 ) חידש, למשל, שקידוש 
החודש ע״פ חשבון קדם לקידוש ע״פ ראיה, ונמסר למשה מסיני 
עם שיטת הדחיות (ע״ע לוח■ עם׳ 341 , 345 — 348 ). שיטה זו נוגדת 
לעשרות מקומות בתלמוד, לכאורה, וחכמים כרב האי גאון והרמב״ם 
(בפירושו למשנ׳ ר״ה, ב׳, ו׳) סבורים, שאמר כך רק מטעמים פול- 
מוסיים; אולם ניתן להוכיח כי בא״י נתקיימה אמנם תפיסה כזו. 

מ. צוקר [מהדיר], השגות על רה״ג מאת ר׳ מבשר בן נסי הלוי איש 

בגדאד. מבוא, תשט״ו. . _ 

י. ת. 

מפעלו הלשוני. רס״ג נחשב למדקדק העברי הראשון, 
ואברהם אבן־עזרא (ע״ע) העמידו בראש רשימת "זקני לשון־הקודש" 
(בפתיחה לס׳ מאזניים). ב״כתב אללגה" (ספרי הלשון, "כתב צחות 
לשון הקודש" בתרגומו של דונש) העמיד רס״ג לראשונה את הדק¬ 
דוק כמקצוע עצמאי, שאינו עוד כלי לשמירת נוסח המקרא ודקדוקי 
המסורה בלבד. הוא העמיד את לשון המקרא על כללים, והציע 
הדרכה מעשית לכתיבה נכונה, בהכירו בדלות ידיעת העברית, "כי 
נלעג לשון בארצות שביינר׳ (בהקדמה ל״אגרון"). ללשונו העשירה 
ומרובת־החידושים של רס״ג זיקה אמיצה לתורתו הבלשנית, וכתביו 
העבריים, עם כתביו על הדקדוק העברי (שרובם נכתבו ערבית), 
מהווים את מפעלו הלשוני. עניינה העיקרי של "צחות הלשון" 
י 11 גג) הוא כללי הלשון המשובחת, אך המונח רומז (ע״י קרבת 
הצליל) ל ־ הלשון הנכונה. לשון צחה משתמשת בכל אוצר־ 
הלשון הידוע, אך אינה מסתפקת בצורות הנתונות, אלא גוזרת ויו¬ 
צרת צורות חדשות, בלא לחרוג מגדרי ההקש המותר. ובלא לחדש 
במשקלים שאינם פורים. רס״ג גזר בכל מערכת־הפועל — בניינים 
וצורות, לרבות שמות־פעולה ומפעלים, מתוך שקיבל אח דעת 
המדקדקים הערבים מאסכולת־בצרה, שהמקור קודם לפועל, ושראוי 
ע״כ "לשוב" מכל פועל נתון לצורות-המקור שלו. דוגמות לשמות־ 
הפעולה שגזר רס״ג; צפיון (דאגה), גוע, כפש, מגלעת (ריב), מא¬ 
גודת (אגודה), מעצל (עצלות), שטמה, טפיפה, ועוד, אך לא גזר 


במשקלים זולתם, כמשקל פעלות (הרווח בפיוט), וכמשקלי־התואר: 
_קטל, קטל, .קטלן, ועוד, שהרי אינם הקשיים. במקומם הרבה לגזור 
בצורות־הבינוני, היאות להבעת תכונות ותארים. עוד העשיר את 
צורות־הלשון ב 3 אופנים, שהשינוי בהם סיגנוני־צורני ולא סמנטי: 
המשקלים המתחלפים — העברת מלה ממשקל למשקל (,ערים׳ 
מ,עריסה׳, על דרך חילופי גליל — גלילה, במקרא); הפיאור — 
הרחבת מלים בהקש להרחבה במקרא (׳דותת׳ [= צוה] מ,דת׳; 
,אימימה׳ מ׳אימים׳, ועוד); החיסור — הדומה עקרונית לפיאור, 
אלא שכאן משמיטים מאותיות המלה (,מעל׳ מ,מעלה׳, ,עט׳ מ,עטה׳, 
,תחי׳ מ׳תחיה׳, וכיו״ב). הצורות החדשות אינן מעמידות גוני־משמ־ 
עות נוספים, ומעשירות עושר צורני בלבד. גם בשיטת "הכינויים" 
שבפיוט (ע״ע) יש גלגולים ומעתקי משמעות: כמסון (= סוד; גם 
ככינוי לתורה). מסקורת (סקירה, כינוי לבית המקדש), ועוד. חידושי 
לשון של ממש חידש רס״ג רק בתרגומי־שאילה של מונחים מ¬ 
ערבית: אגרון (= מילון), יסוד (= הצורה היסודית של מלה), 
העתיק ו תרגם), ועוד מעטים. 

ריבוי חילופי־הצורה מצוי בכל כתביו (ובעיקר ב״אזהרות" ובפרק 
האחרון שב״אשא משלי"), פרט ל״בקשותיו השתיים", שעליהן אמר 
ראב״ע (בפירושו לקה׳ ה, א) ש״לא חיבר מחבר כמות הן", ואף 
שיש בהן מעט מלשון־חכמים ומחידושי־צורה, יכול הוא לומר שהן 
"על לשון המקרא ודקדוק הלשון", כי אין בלשונן שינויי-צורה, 
כינויים וחידות. מחמת מיעוט הפיוטים בסידורו, ושיבוץ אחדים מהם 
אגב התנצלות (קנ״ו, רנ״א, ר״פ, רפ״ט), ועקב השוני המהותי בין 
לשון פיוטיו ללשון בקשותיו, היו שסברו כי בבואו לבבל הושפע 
מיחס המקום אל הפיוט הא״י, ומשך ידו מהפיוטים (תרביץ, ט״ז, 
59 , י״ח, 343 ). אך באמת מקור השינוי בטעם ספרותי דתי: ע״י 
הבקשות מבקש אדם להתקרב לרבו (סידור, מ״ו) ולכן חובה להבינן, 
מה שאין כן בפיוטים, וע״כ אין הלשון הקשה מעכבת בהם (סידור, 
קנ״ו). 

השקפתו הבלשנית של רס״ג מתגלה בחיבוריו שלהלן: 

ה״אגרון" (ירושלים, תשכ״ט; מהדורה ביקורתית, בידי נ. אלוני), 

הוא המלון (ע״ע, עט׳ 567 ) העברי הראשון על סדר הא״ב. בחלק א׳ 
אוסף מלים נרחב, גם מלשון־חכמים; הן מוצעות בצורתן היסודית, 
הפעלים מוצגים בצורת-המקור שלהם, או בשם מופשט (שמחה, 
גלש). לתועלת המשורר יש בו הרבה "צימודים שלמים", היינו 
מלים (ולא שרשים) בנות הוראות שונות (אד, סף, סלד, ועוד), 
וערכים מחודשי־צורה מכוח הקש (אבב, כפש, אבו, ועוד), לשימוש 
הלשון הצחה. בח״ב (שלא שרד, אך תוכנו ידוע) נערכו המלים 
לפי האות האחרונה, לתועלת החריזה. בהקדמה העברית מוינו המלים 
ל,יסוד׳ (הצורה היסודית) ול,תוספת׳ (מלה שיצאה מן ה׳יסוד׳). 
לאותיות המוספות ליסוד — בתפקידי הטיית-הפועל, כינוי־שמות 
וצירוף מליות (ואמר וכיו״ב) — קבע סימן־זכרון (האובים כשתלן). 

מ״ספר צחות הלשון״ שכלל 12 שערים, נתפרסמו עד כה 3 : 
פרק ב׳: הפיאור והחיסור, פרק ג׳: הנטיה, ופרק ה׳: התנועות. 
7 או 8 פרקים סיכם סקוס (ר' להלן, ביבל׳) לפי כתב־יד; תוכנם 
של שני פרקים משוער. 

את נטיית הפעלים והשמות תיאר לפי השינויים בצורת־היסוד: 
,לחו׳, למשל, נגזר מ׳מחנה׳, ו׳יחפיץ׳ מ,חפץ׳. המושג ,שורש׳ אינו 
משמש בתיאוריו, ובכך קרוב הוא לשיטת בן־אשר (ע״ע, עט' 43 ), 
שגם לו אין המושג ידוע. את תורתו הלשונית יישם רס״ג בפירושיו 
הלשוניים למקרא, לצד תרגומו. 

ב״פתרון 70 מלים בודדות" ביאר את המלים "שאין להן רע" 
במקרא, בהסתייעו בהכרח בלשון־חכמים, וכך שירת "מילון משווה" 
זה גם במלחמתו בקראים (ר׳ להלן), שהכירו, כי מטרתו להודיע 
"הצטרכות בני אדם אל לשון המשנה" (הקראי יפת בן עלי [ע״ע]). 
ידוע, שחיבר מילון למלים קשות שבמשנה, ופורסמו קטעים המיו־ 



201 


סעדיה גאון: מפעל לשוני; פיוט; פילוסופיה 


202 


חסים לו (לשוננו י״ח, כ״ב), אלא שאין השיוך ודאי (לשוננו י״ט). 
רס״ג ראה בלשון־חכמים המשך טבעי ללשון המקרא, ומה שמצוי 
בה בלבד — אך מקרה הוא. ב-אגרון׳ המליץ על מלים מלשון־ 
חכמים לשימוש המשורר, ואף בלשונו הוא, שעיקרה לשון־המקרא, 
יש מלשון־חכמים. ברם, ב״ספר צחות הלשון" אין היא זוכה לדיון 
דקדוקי, ואין ממנה דוגמה כלשהי. — ענייני לשון, ניקוד וסיגנון 
כלולים גם בפירושו לספר יצירה (ע״ע, עם׳ 195 ). 

רס״ג הכיר את כתבי המדקדקים הערבים, והביא מהם מונחים 
ועניינים. אע״פ שבין שיטתו לזו של המדקדקים העברים בספרד 
יש מרחק מהותי, קיבלו ממנו, כנראה, את סידור הא״ב במילון, את 
ההשקפה על קדימת המקור (השם) לפועל וכן מתן סימן־זכרון 
לסוגי האותיות. קיימת קרבה מיוחדת בין שיטתו לשיטה האפיינית- 
ואף הבלעדית, של המדקדקים הקראים (הדסי, אלפאסי, אבו אלפרג 
הרון). 

השימוש במלים ערביות קרובות־צליל בתרגום המקרא מגלה את 
דעתו על קרבת הלשונות. יונה אבן ג׳נאח הסיק מכך שרס״ג למד 
מהגלוי בערבית על הסתום בעברית, אולם ההשוואות הבודדות אצל 
רס״ג אינן מפורשות אלא עקיפות, טיפולוגיות, ויש שהן מדגישות 
דווקא את ההבדלים. ההשפעה הערבית על לשון של רס״ג היא בעצם 
החידוש בצורות־המקור המגוונות, ובמשקל הסגולי בפרט׳ אולם 
לשונו כמעט נקיה משימושי־הלשון המשוערבים בעברית של יה״ב. 

לשונו מרובת חידושי־התצורה קרובה ללשון־הפיוט, אך במפ¬ 
עלו הלשוני מסתמנת ראשית מתן "גבול" לעשיה ההקשית המרובה, 
מתייצבת זיקת הכותב להלכות־הדקדוק, והלשון ניתנת בעול המושג 
"צחות־הלשון". בכך בישר רס״ג את מעמד הלשון העברית בשירת 
ספרד, אע״פ שהלשון הצחה והתורות הדקדוקיות עצמן נשתנו בה 
שינוי עמוק. 

ב״ז בכר. נצני הדקדוק, 42 — 65 . תרפ״ז! ח. ילון, דברי לשון בסידור 
רס״ג (קובץ רס״ג). תש״ג! ש. אברמסון, לשון רס״ג ב״אשא משלי" 
(שם), תש״ג; הנ״ל, מילון המשנה לרס״ג (לשוננו, י״ט), תשי״ד; 
הנ״ל, לפיוטים בסידור רס״ג (סיני, נ״ט^, תשכ״ו; ד. ילין, תולדות 
התפתחית הדקדוק העברי. 30 — 40 , תש״ה! ע. בן־עזרא, חידושי מילים 
של רס״ג (חורב, ח׳—י׳), תש״ד—ח; הנ״ל לשונו של רס״ג (ספר י. 
אלפנבין), תשכ״ג; ז. ברחיים- תורת התנועות לרס״ג (לשוננו, י״ח), 
תשי״ג,• מ. זולאי, האסכולה הפייטנית של רס״ג, תשכ׳יד* נ. אלוני 
[מהדיר], האגרון מאת רס״ג, מבוא תשכ״ט; ד. טנא ([ביקורת על 
הנ״ל] : ק״ס, מ״ז), תשל״ב; א. גולדנברג, עיונים באגרון (לשוננו, 
ל״ז), תעול״ג ז ׳ !(/!!־ס) ,(ןי 7 מ/,/ד ■־,.■/,/,׳.ד־/ ■,;/יד . 000/1 . 5 . 055 ^ 8 .. 8.1 

. 1955 ,((*;•(*מ/ 

אס. ג. 

מפעלו העיקרי של רס״ג בפיוט הוא הסדור (ע״ע, עמ׳ 441 ) 
המפורסם שלו. ידועות ביותר ב״בקשות״ שלו (ר׳ לעיל, עמ׳ 200 ), 
והרמב״ם נשאל אם אדם חייב לעמוד בשעת אמירתן(שו״ת הרמב״ם, 
"מקיצי נרדמים", י״ד). הן תורגמו גם לערבית ונפוצו הרבה. נדפסו 
גם "הושענות" (ע״ע) ו״שיר על האותיות" שלו. מ. זולאי (ע״ע) 
העלה מהגניזה הרבה מפיוטיו, והוא מתגלה כפייטן פורה. כיום 
ידוע שרס״ג חיבר גם "קרובות" (לתפילת י״ח), סליחות, קינות 
ושירי־הגות. ב״תוכחה" שלו "אם לפי בהדך" הבליע רעיונות פילו¬ 
סופיים המצויים בספרו ״אמונות ודעות״ (ר׳ להלן, עמ׳ 204 ), 
ושכמותם מצויים גם ב״בקשות" שלי ובהימנון "ברכי נפשי" לתפילת 
יום־כיפור. הוא הראשון שחיבר שירים כאלה, ובכך שימש דוגמה 
לפייטני ספרד: שלמה אבן גבירול. יהודה הלוי ואחרים. 

פילוסופיה. "האמונות והדעות" (או״ד), חיבורו הפילוסופי 
הראשי, הוא החיבור הפילוסופי הראשון של יהודי מיה״ב שהגיע 
לידנו בשלמות, ונוהגים לפתוח בו את תולדות הפילוסופיה היהודית 
ביה״ב. לספר זה יש לצרף גם את פירושו לספר יצירה (ע״ע) 
והקדמותיו לספרי־המקרא. או״ד נכתב ערבית, תורגם לעברית ע״י 
ר׳ יהודה אבן תיבון במאה ה 12 , ווכה להשפעה רבה (ר׳ להלן). 
רס״ג נמנה על הכלאם (ע״ע) המועתזילי (ע״ע מעתזלה), אך הושפע 
גם מרעיונות אריסטוטליים ואפלטוניים. מוצא שיטתו הם דברי- 


תורה, שבכתב ושבע״פ, ומאמציו מכוונים לחיפוש הוכחות שכליות 
לאמונותיה. המניע לספר היתה המבוכה בעם בגלל ריבוי הכיתות 
והדעות הכופרניות בזמנו (ר׳ להלן, עמ׳ 205 ), ומכאן סיגנונו הפול¬ 
מוסי. 

אימות התורה בשכל היא מצוד" אבל טעמה רק להנצל מספק 
ולהשיב לאפיקורוס, ואין בעיון השכלי תכלית עליונה, ולא כש״כ 
שאינו זהה עם עבודת־האל. אין רס״ג מכיר גם תהום של אמת 
מטפיסית מיוחדת לפילוסופיה. אמנם, קשרים סיבתיים ומושגים 
כלליים הם פעולה עצמאית של השכל, אבל כל מושאי ידיעתנו הם 
גופים, לרבות הנפש (ע״ע, עמ׳ 312 ), שהיא גוף דק מאוד. רק האל 
הוא יש רוחני, שמציאותו מוכחת כסיבת הגופים, ומתוך־כך אנו 
יודעים שהוא היש האחרון, אבל אותו עצמו לא נשיג. ה״חכמה" 
שמחשיב רס״ג היא חכמת־המעשה, הנותנת לאדם שלטון בטבע, ואין 
רס״ג מייחם ערך תכליתי לידיעת האמת. מבחינת השיקולים העיוניים 
המובעים, אין בצדו הפילוסופי־מקצועי של הספר תרומה בעלת ערך. 
מקוריותו וחשיבותו כרוכים בקביעה הראשונה של היחס בין ההת¬ 
גלות (ע״ע, עמ ׳ 622/3 ) הנבואית והמחקר השכלי, ובעריכה מגובשת 
של רעיונות מקראיים ומדרשיים לכדי משנה סדורה של היהדות. 
הנקודות שציין הן הנקודות שבהן התלבטה ההגות היהודית בדורות 
שלאחריו. 

הנחתו היסודית של רס״ג היא שקיימת התאמה בין הנבואה — 
שהוכחה לעם כולו בנסים — לבין מסקנות השכל. רס״ג מבחין 3 
מקורות־ידיעה: החושים, האינטואיציה וההגיון. ידיעת החושים היא 
ודאית וכמוהם השכל האינטואיטיווי, המכיר אכסיומות ומבחין בין 
טוב לרע. אולם, רוב ידיעותינו באות מהמקור השלישי, וממנו 
הטעויות והספקות, שהרי לא נוכל לעולם לבטוח לגמרי במסקנותינו 
— שמא היה שכל עדיף משלנו מפריך אותן. ודאות גמורה נשיג 
ע״י מקור רביעי, מיוחד לבעלי־הדת, והוא ההגדה הנאמנה, המסורת, 
המדברת בשם הסמכות המוחלטת. היא מוסרת מה שנתגלה לנביאים 
בדיבור ישר או בחזון מוחש — באמצעות הכבוד (ע״ע, ענד 543/4 ) 
הנברא, ונתאמת לעם ע״י נסים בדוקים; ובמובן זה היא נשענת על 
מקור־הדעת הראשי. המסורת עצמה נבחנת ע״י מהימנות מוסריה, 
רציפותה, אחידותה וההסכמה הכללית עליה, ועדיפה על כולן מסורת 
ישראל, בגלל פומביות מעמד הר־סיני. תפקידה של ההתגלות ללמד 
את מי שאינו מסוגל למחקר, וליתן ודאות החלטית למסקנות השכל. 
מאחר שלא תיתכן סתירה בין ההתגלות ומסקנות ההקש, עלינו 
לסרב לנביא המורה דברים המתנגדים לשכל (וכוונתו, בעיקר, 
לנצרות), אפילו הביא מופת. דברי נביאינו המתנגדים לשכל, כגון 
דימויי ההגשמה (ע״ע, עמ׳ 427 ), יש לראותם כסיבור האוזן, שמקורה 
בחולשת הלשון האנושית, שנוצרה מעיקרה לבטא נסיון חושני. רק 
בבהינה שכלית נעמוד על כוונת התורה, ורק ע״פ התורה נדע מה 
שאין השכל יכול להשיג מעצמו: ודאות גמורה וידיעת פרטי המע¬ 
שים בעבודת־האל. כלומר: רק ע״י שימוש בשני המקורות בצורה 
קומפלמנטרית נוכל להבין את האחד ולבטוח בשני, 

ההנחה ביסוד שיטת רס״ג היא חידוש העולם יש מאין. התחיל 
רס״ג במה שהתחילה התורה, ושב ופיתח את מחשבותיו ברוח 
מקראית מובהקת. על-יסוד חידוש־העולם הוכיח את מציאות האל ואת 
אחדותו. מהות האל היא למעלה מהשגתנו, אך מתוך עיון בפעולת 
הבריאה אנו מסיקים שורה של תארים: שהוא חי, יכול, חכם ורוצה. 
ריבוי זה של תארים הוא פועל־יוצא מהמגבלה של לשוננו, שאין 
בה מלה אחת לציון אחדותי של כל המשמעויות הללו. החידוש מן 
האין מלמד שפתנל-ה׳ הוא חסד מוחלט. למשפט זה חשיבות עיקרית, 
מפני שעגונים בו שני אספקטים הפכיים, לכאורה, המשתלבים 
במשנת רס״ג לכל ארכה: האספקט התאוצנטרי — הבריאה תלויה 
באל אישי וחייבת לו ציות מוחלט והודיה, והאנתרופוצנטרי — 
כוונת האל להיטיב לברואיו בכל, במעשיו ובמצוותיו, והעולם 


203 


סעדיה גאון: פילוסופיה ; מלחמה בקראים 


204 


נוצר בשביל האדם שימשול בו (כהבנת המקרא). יתרון האדם 
בחכמת-המעשה, המקנה לו שלטון בטבע, ולצורך זה ניתנה נפשו 
בגוף. תכלית המעשים גם היא כפולה: צורך ההצלחה והאושר 
בעוה״ז ובעוה״ב, וצורך עבודת-ה/ השניים מתיישבים יחד מפני 
שבקשת האושר נתפסת — קודם לראייתה כנטיה אנושית טבעית — 
כחובה על האדם לפגי אלוהיו שבראו לטוב לו, ומפני שגם המצוות, 
המוטלות על האדם כביטוי של ציות, נועדו לזכותו בחלק לעוה״ב. 
הטרחה והסבל — סיבתם בכך שטוב־אמת הוא רק זה, שאדם זוכה 
בו ע״י מעשים שהוא אחראי עליהם, ע״י ההזדמנות "לממש את 
עצמו". האדם בן־בית בשני העולמות, ועליו לרצות להאריך שהותו 
בזה, כדי לזכות ליתרון חלקו בבא. כיוון שהנפש היא גוף — אף 
כי אורי ודק — מציינים גן־עדן וגיהינום מקומות מסוימים, שהנפש 
יכולה לשכון בהם ממש, ו״שכר ועונש" הם כאב והנאה, שאינם 
נבדלים מהידוע בעולמנו אלא בעצמה ובטהרה. רס״ג מתנגד לפרי¬ 
שות קיצונית- המבטלת יישובו של עולם. הוא מדגיש שהאדם חפשי 
בבחירתו. את הסחירה שבין הידיעה והבחירה (ע״ע בחירה, עמ׳ 
151/2 ) הוא מתרץ בסתם, שידיעת האל איננה מגבילה את חירות 
האדם. הקושי המציק לרס״ג בסוגיה זו הוא: כיצד ייתכן שהאל 
יסכים למעשים המנוגדים לרצונו? כיצד יקוים הצדק בעולם, אם 
יכול האדם לבחור ברע לזולתו? אולם כיוון שהחסד הגמור מחייב 
את הנחת חופש־הבחירה לאדם, יש לראות גם בזה את שלמות 
חסדו של האל, ובעיית הצדק נפתרת, בעיקר, באיזון נכון שבין 
הסבל בעוה״ז והגמול בעוה״ב. רעיון הגמול תופס מקום חשוב 
במשנתו. הצדק האלוהי מחייב, לדעתו, גמול שקול על כל המעשים, 
ועל סבל הקשור באמונה. 

באסכתולוגיה של רס״ג נועדה תחיית־חמתים — הכרוכה 
אצלו בימות־המשיח קודם לעוה״ב — לגמול לצדיקים על סבלם 
בגלות! ע״כ יזכו הם, ואלה שחזרו בתשובה וסבלו בגלות, לשוב 
לתחיה בגופותיהם ולקבל גמולם הארצי, אך לא אלה שנולדו בימות- 
המשיח. רק אז יגיע תור העוה״ב שאין בו אלא הנאת הנפשות מזיו 
השכינה. 

ת ו ר ת ־ ה מ ו ם ר וההנהגה הדתית של רס״ג היא אוטונומית 
מזה והטרונומית מזה, ומשקפת גם היא כפילות אפיינית לתפיסה 
המקראית. מקור ההבחנה בין טוב לרע הוא, כאמור לעיל (עמ ׳ 
202 ), השכל האינטואיטיווי. מן המשפט הכללי שהכאב רע וההנאה 
טובה מסיק רס״ג שמעשה הגורם כאב הוא רע, גם אם יש מי 
שנהנה ממנו. עד כאן האספקט האוטונומי. מצד שני, עצם הכרת- 
החובה אינה מספיקה, והכרחי שמחוקק חכם יצווה עליה — וזאת 
עושה התורה. יתר על כן, ידיעת כלל-ההתנהגות אפשרית רק ע״י 
פירוט תנאיו, דרכי ענישה עליו וכד/ שאינם נובעים באורח ךדוקטי- 
ווי מן הכלל השכלי. בתחום עבודת-האל דרוש מחוקק חכם שיצווה 
חוקים ואדם חכם שיציית להם, אבל החוקים עצמם צריכים להינתן 
כגזרת הרצון האלוהי. אלו הן המצוות השמעיות (ע״ע מצוה, עמ׳ 
116 ), שאלמלא שמענון בסיני לא נתחייבנו בהן, אף שיש תועלת 
משנית גם בהן, משום כוונת האל להיטיב בכל. 

השפעת רס״ג בהגות היהודית של יה״ב היתר, רחבה ורבת- 
פנים. בזכות סמכותו כבעל־הלכה גדול. יש להבחין בין שתי מסורות 
עיקריות, האחת בהגות ספרד, והשניה ביהדות צרפת ואשכנז. 
הראשונה, שכלתנית בעיקרה, קיבלה את משנתו מכלי ראשון ומהתר־ 
גום המדויק של ר׳ יהודה אבן תיבון, ושימשה כנקודת מוצא למש־ 
נותיהם של ר׳ בחיי אבן פקודה, ר׳ יוסף אבן צדיק ור׳ משה אבן 
עזרא (ע׳ ערכיהם) — המערבים כלאם (ע״ע) עם נאו־אפלטוגיות 
(ע״ע) — וכמרכיב במשנתו הביקורתית של ר׳ יהודה הלוי (ע״ע) 
כלפי הפילוסופיה, ובמשנות אריסטוטליות כשל ר׳ אברהם אבן 
דאוד (ע״ע) ואפילו הרמב״ם (ע״ע משה בן מימון, עמ׳ 548 — 558 ). 
הרמב״ם חלק עליו בחריפות, והשפעתו במאה ה 13/4 דחקה את 


השפעת רס״ג. במפנה המאות ה 14/5 שוב נתחזקה השפעתו, עם 
התגבשות זרם שכלתני־שמרני (למשל אצל ר׳ יוסף אלבו [ע״ע]). 
המסורת השניה הכירה את משנתו בעיקר ע״פ פרפרזה עברית 
פיוטית אנונימית של ספר או״ד והפירוש לספר־יצירה, שקיבל בה 
חשיבות מיוחדת, ועשתה אותו מקור להשקפת־עולמה של חסידות־ 
אשכנז (ע״ע), בייחוד בגיבושה של תורת-הכב(ד והאסכתולוגיה. 
השפעה רבה היתה לרס״ג גם על הספרות התאולוגית של הקראים 
(ע״ע), שהתמודדו עם משנתו. כיוון ששמרו אמונים לאסכולת 
הכלאם, נשארו בגבולות מושגיו ומונחיו וממילא גם הושפעו מדעו¬ 
תיו. 

בראשית תקופת ההשכלה שימשה משנתו כבסים להשקפה דתית 
שמרנית המתיישבת עם מדע ופילוסופיה, וכשיטה שכלתנית החותרת 
להשפיע על חיי-המעשה, בעיני משכילים כישראל זמושך, נ. ה. ויזל 
ואפילו משה מנדלסזון (ע׳ ערכיהם). כיום מהווה משנת רס״ג מרכיב 
חשוב בתיאור המקובל של מסורת המחשבה היהודית המסרתית. 

א. שב. 

ספר או״ד נדפס לראשונה. ע״פ תרגומו של יהודה אבן תיבון, 
בקושטא שכ״ב, ואח״ב כמה וכמה פעמים, בתוספת ביאורים שונים 
ובלעדיהם. יש לציין את פירושו של ל. בן זאב (ע״ע; ברלין תקמ״ט) 
ושל ד. סלוצקי (לייפציג תרכ״ד, ועוד). המקור הערבי (באותיות 
ערביות) נדפס ע״י ב. לאנדאואר (לידן. 1880 ). תיקונים ע״פ 
המקור הערבי. מאת א. בן־ישראל, נדפסו בירושלים, תש״ה, 
ותיקונים נוספים כאלה — ע״י ב. קלאר, בתרביץ, י״ב, תש״א 
(־ ״עיונים ומחקרים״ שלו. עמ ׳ 220 — 242 ). מאמר תחיית המתים 
י״ל ע״י ב. ז. בכר, מתוך כ״י, בספר-היובל למ. שטיינשניידר, 
״תהלה למשה״, 1896 . המאמר השמיני על "הפדות והפורקן" (וגם 
בשם: "הפדות והגאולה") זכה לעשרות רבות של מהדורות נפרדות. 
תרגום חדש, לעברית מודרנית, מתוך כמה כ״י, הוציא לאור י. קאפח, 
עם מבוא, הערות ומפתחות (ירושלים, תש״ל). לדעתו היו כמה 
"מהדורות" לספר, ומהדורתו משקפת את האחרונה. 

ספר או״ד תורגם לגרמנית בידי י. פירסט (לייפציג, 1845 ) 

ום. בלוך (מינכן, 1879 ), ולאנגלית בידי ש. רוזנבלט (ניו־הייבן, 
1948 ). ובמהדורה מקוצרת בידי א. אלטמן (אוקספורד, 1946 ). 

מ. ווינר, הראציונאליסמוס הפרימיטיבי בפילוסופיה הדתית של ר״ס 
(דביר, ב׳), תרפ״ג; י. י. גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, 62 — 73 , 
תשי״א: י. אפרת, הפילוסופיה היהודית ביה״ב, 83 — 182 , תשכ״ה; 

ש. ב. אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית, א', תשל״א 2 ! ,חח 3 וז 1 )! 011 .ן 
!. 5 ) 111 [!:! ) 1 ( 1 , 511 ׳, 8 .ס ; 882 [ ,. 5 5 ) 1 ) . 611  11 :<( ',. 5 

ח 1 5 י! £$$3 :חז) . 1111 ? 7 . 5 ,;!זנוחססא .( 1 ; 1912 ,(• 06 ( 0,6005 . 14 
מן \ 1101 /' 1 01111 ? ) 011111 ( 1 ',; 77 .חי! 15 ן<>/ 7 . 14 ; 1929 ,(. 6611 0550511 ( 
0 )/ 17/0 ־ 41 - 0 ! £111 011 115 1 ) 011 7710,111:1 . 77 1 ) 1111 5 ) 0 '('<)) 1 ) ,. 5 , 111 ) 01 ) €1 
/ 0 ׳ 000 ־ 77 7.7 , 0$ ־ 1 }£ . 1 ; 1942/43 ,(^^^ 0/1(1 111( 5101(5 008, XXX 
׳) 0 ה 1£ 
5.7 10 8000/0/160 4 ממ 010/1 ) 11 ,. 14 ; 1942/3 ,(. 1614 ) . 1111 ? 5.7 מו 
101111 )( 00 ־ 7711 ,(. 04 ) ת 1 ז 13 תז 1 \ 1 . 4 . ; 1943/44 ,( ז \^ 1111. (1614., XXX ? 
- 01/11015 ) 10 ) 1 > )!'( 0 ) 111 10 ) 11 ■ 1/110111 ) , 42 ( 73 ■ז 0 ; 1960 ,!■ 1 ) 11 <ןס 11105 /? 

. 1967 ,(^׳\ 5011 (( ( 11(2 5. (8£), ^XX 

מלחמתו בקראים. החוקרים נחלקו מאוד בהערכת הקפה 
וחשיבותה של מלחמת רס״ג בקראים, מתפיסתה כגולת-כותרת 
למפעל חייו — תוך הערכה מחודשת של מלחמת הכיתות בישראל 
ביה״ב — ועד דחיקתה לקרן־זווית, כמשנית בחשיבותה לגבי מאמציו 
בביצור עמדתה של הגאונות בבבל — ומעמדו האישי בפרט — 
ובמלחמה כנגד הנצרות, האסלאם וזרמים אגנוסטיים שונים. העובדות 
העולות מכל המקורות הידועים הן: א. רס״ג היה הראשון שייחד 
חיבורים שלמים נגד הקראים; ב. אחריו לא קם עוד חכם בישראל 
שכה הרבה להתעסק בשאלה זו; ג. אופי מלחמתו הוא ספרותי מובהק; 
ד. פגיעתו בהם קשה, והוא הרבני הביניימי המצוטט והמותקף ביותר 
בכתביהם. מומנו (קרקסני, סלמון בן ירחם [ע׳ ערכיהם]) ועד סוף 




205 


סעדיה גאון — ס&אקס 


206 


יה״ב (אליהו בשיצי [ע״ע]). עובדה זו מבטלת גם את טענת הקראי 
סהל (ע״ע) בן מצליח שרס״ג שמר את פולמוסו בחוג תלמידיו. 

במחצית הראשונה של המאה ה 10 עוד היה הפולמוס הבין־דתי 
במזרח בשיאו: הנצרות והאסלאם, כיתות שונות בהן בינן לבין 
עצמן, מונותאיסטים מול בעלי דתות איראניות והודיות, אסכולות 
פילוסופיות־הלניסטיות — לצד הנצרות, או האסלאם, וכנגדן—וזרמים 
מיסטיים וגנוסטיים שונים. פולמוסים אלה הותירו ספרות עצומה 
בהקפה, וגם כל הספרות הדתית בת־הזמן טבועה בחותמם. תסיסה 
זו' התסיסה כתות גם ביהדות, והשפיעה על ספרותה. גס ספרי רס״ג 
מושפעים בסימון ובתוכן מספרות הפולמוס בת הזמן. בתקופה ההיא 
התפתחה הקראות, וקהילות קראיות נוסדו בבבל ובסוריה, בירושלים 
(ע״ע, ענד 297 ; וע״ע אבלי ציון) — סמוך לשנת 900 , ע״י דניאל 
אלקומסי — ובמצרים. שם הכירם רס״ג מצעירותו, ושם כנראה כתב 
אחד מחיבוריו נגד ענן (ע״ע; ור׳ להלן). הספרות הקראית, בעיקר 
בהלכה ובפרשנות־המקרא, התרחבה, ומ״כתאב אלאנואר" של קר־ 
קסאני משתקפת פעילות הלכית ענפה קודם לזמן רס״ג. תגובת גאוני 
בבל וא״י היתה חלשה, וכמעט דבר לא עמד נגד התנופה הקראית. 

רס״ג ראה את הסכנה שבהשפעת אנשים שיצאו למעשה מתחומי 
היהדות, כגון חיוי הבלכי (ע״ע), ואתם התווכח על עיקרי־אמונה, 
כבריאת העולם ומציאות הבורא, תורה שבכתב ותוקפה, וכד. ויכוחו 
עם הקראים נסב על עניינים אחרים, אך לא פחות חשובים לקיום 
היהדות המסרתית. נוסף לחיבורים פולמוסיים מיוחדים, מובלעים 
ויכוחים אלה במכלול יצירתו, בסיגנון ספרות התקופה, לעתים בפירוש 
ולעתים בפחות מרמז, ואף בחיבורים "ניטרליים" לכאורה, הבאים 
לבנות שיטה חיובית, שתוכל לעמוד כנגד כל התקפה. מהם חשובים 
במיוחד תרגומו ופירושו לתורה (ע״ע מקרא. עט׳ 304/5 ), שנכתבו 
בסוף חייו, בהם לא חסד שום הזדמנות לסתור תורת הקראים, בעיקר 
בתחום ההלכה, ואף סטה לעתים, לשם כך, מדרשות חז״ל (כגון 
ברא' א, יד). גם בם׳ "האמונות והדעות" יש עקבות פולמוס בקראים, 
בעיקר בקביעת "ההגדה הנאמנת" (המסורת) כמקור־דעת, ובמתן 
מעמד שווה למקראות ולדברי חז״ל (למעלה מ 50 מובאות) כאס¬ 
מכתא לדעותיו. גם פעולתו בתחום הלשון העברית (ר׳ לעיל, 
עמ ׳ 199 — 201 ) מגמתה להוכיח את חשיבותה של לשון חז״ל ומסרתם 
להבנת לשון המקרא. 

חיבוריו המיוחדים נגד הקראים מתחלקים לשני סוגים: על 
נושאים, ונגד אישים וכתביהם. בסוג הראשון: 1 . "כתאב אלתמייז" 
(ספר ההכרה. ההבחנה); רוב שרידיו דנים בענייני לוח (ע״ע), אך 
נראה שהקיף את רוב המחלוקת עם הקראים. נכתב בשנת ד תרפ״ז 
( 927 ). 2 . "תחציל אלשראיע אלסמעיה" (מקור המצוות השמעיות) 
או: "אבטאל אלקיאם פי אלשראיע אלסמעיה" (ביטול ההקש ב¬ 
מצוות השמעיות), שבו דחה את השימוש הקראי המופרז, מענן 
ואילך, במידת ההקש לפירוש התורה, והשתדל לבסס תקפה של 
תושבע״ם. רוב הקטעים הידועים כלולים ב״כתאב אלאנואר" לקר- 
קסאני. בסוג השני: 1 . "אשא משלי", סתירה מחורזת של כל עיקרי 
משנתו של ענן — היחס לחכמים, הלכות שבת, לוח ועיבור, טומאה 
וסידור-התפילה. נתחבר גם הוא, כנראה. ב 927 . חלק גדול מהחיבור 
שרד ונתפרסם. — "אלרד עלי ענן" (התשובה על ענן), המצוטט 
בספרות, מתכוון, בד״כ ל״אשא משלי" (המובא בשמו העברי ע״י 
סלמון בן ירוחם). 2 . "אלכשף" (הגילוי), בו גילה את סיפור מרד 
ענן בחכמים על שלא בחרו בו לראש־גולה, ונסיונותיו להתקרב 
למוסלמים. נראה שרס״ג כתבו בצעירותו, והוא גם המקור לסיפור 
זה. 3 . "אלרד עלי אבן סאקויה" (או סאקויה), התשובה על אבן 
סאקויה. מאוחר לכל אלה. כוונתו לסתור את טענותיו של קראי 
בשם זה, שזהותו לא נתבררה, ושאת טענותיו אפשר לשער רק 
מתוך ספרו זה של רס״ג, ששרד בחלקו הגדול. אין בספר חידושים 
רבים, ולדברי רס״ג לא העלה אבן סאקויה טענות חדשות. חלקו 


עיוני: תוקף תושבע״פ ושאלות בנושא הייחוד וההגשמה, וחלקו 
הלכתי: דיני שבת, לוח, חלב, עריות וטומאת נידה ובעל-קרי. 
4 . "אלרד עלי אלמתחאמל" (סתירת טענות המתנפל), כנראה על 
טענות חוזרות שלי אבן סאקויה. החלק שנשתמר דן בעיקר בשאלת 
הגישה אל דברי־חכמים. 

במקורות נזכרים עוד חיבורים, שזהותם לא נתבררה, ואפשר 
שכמה מהם הם אנטי-קראיים. 

על פעולתו של רס״ג בפרשנות המקרא ובתרגומו לערבית, ע״ע 
מקרא, עט׳ 314/5,304/5 . 

מ. צוקר, נגד מי כתב רס״ג את הפיוט אשא משלי (תרביץ, כ״ז), 
חש״ח; הנ״ל, על תרגום רס״ג לתורה, תשי״ט! הנ״ל, קטעים מבתאב 
תחציל אלשראיע אלסמעיה לרס״ג(תרביץ, מ״א), תשל״ב. ,ז 3110 !^ . 13 

. 1921 , 402 — 398 , 384 — 380 , 268 — 260 , 10/1 ) 6 . 5 

חג. ב. 

סעיד, נורי א(ל) _ ^ — ( 1888 — 1958 ), מדינאי 

עראקי. ס׳ נולד למשפחה מוסלמית־סונית בבגדאד, למד 
במכללה צבאית בקושטא. היה קצין בצבא העות׳מאני, ובמלה״ע 1 
ערק לצבא "המרד הערבי" של השריף חסין ובניו עבדאללה ופיצל 
(ע״ע האשם, בית־). מאז היה ם׳ קשור בהאשמים ובתכנית להקים, 
בתמיכת בריטניה, פדרציה ערבית ב״סהרון הפורה" בראשות בית- 
האשם. 

ס׳ היה מקברניטי עראק מהקמתה והבולט במדינאיה. ב 1922 — 1924 
היה רמטכ״ל, ב 1926 — 1928 שר-ההגנה, ואח״ב היה פעמים רבות 
רה״מ ותכופות החזיק גם בתיקי החוץ וההגנה. בכהונתו הראשונה 
כרה״מ ( 1930 — 1932 ) הבטיח, במו״מ עם בריטניה, את עצמאות 
ארצו ( 1932 ), אך הזכויות שקיבלה בריטניה בחוזה־העצמאות בת¬ 
חומי צבא, כלכלה ודיפלומטיה עוררו התנגדות רבה מצד הלאומנים, 
וס/ שנחשב מאז ל״פר 1 -בריטי", התפטר. בסוף 1938 חזר לראשות 
הממשלה בהפיכה-למחצה ובברית עם סיעת קצינים, ומאז ועד מותו 
היה 12 פעמים רה״מ. ב 1940 התפטר, ובימי שלטונו של רשיד עאלי 
אל־כילאני האנטי־בריטי גלה מעראק; הוא חזר עם כיבוש עראק 
בידי הבריטים (מאי 1941 ! ע״ע מלה״ע 11 , ענד 691/2 ), נהיה 
שוב לרה״מ ולמסמל משטר ההאשמים. ב 1942 הציע שתוקם "סוריה 
רבה", שתכלול את לבנון׳ א״י ועבה״י, ובה תהיה אוטונומיה מקומית 
ליהודי א״י ולמארונים בלבנון, וכן תוקם פדרציה של "הסהרון 
הפורה" בין סוריה מאוחדת זו ובין עראק. תכנית זו, שהגשמתה 
היתה מגבירה את כוח שושלת ההאשמים ומגבשת ב״סהרון הפורה" 
גוף ערבי חזק מול מצרים, נחשבה לאנטי־מצרית ונכשלה. ב 1955 
היה ם׳ ארדיכל הצטרפותה של עראק ל״ברית בגדאד" (ר׳ כרך- 
מילואים, עמ ׳ 940/1 ), ושוב ראתה בו מצרים יריב ושונא. בענייני- 
פנים היה ם׳ שמרן מובהק ולא טיפח פרלמנטריזם ודמוקרטיה. 
ב 1958 היה ם׳ רה״מ של הפדרציה העראקית־ירדנית קצרת־הימים 
(שהוקמה כנגד האיחוד המצרי־סורי). כמסמל המימסד ההאשמי, 
הפרו־בריטי והימני־שמרני, נרצח ם׳ בהפיכה הצבאית של 14.7.1958 . 
וע״ע עראק, היסטוריה. 

; 1959 ,<} 1-5111 ) 1 ו 1 )^ 1 ז 81 . 8 . 0 0 זס׳ 1 
. 1964 . 10115 ! )) 011 ))\ 1 ' 3/1 ,. 19 11 ) 0 ( 1 ) 0 /)!) 11/1 0 !, 13 . 1.111111,111 ) .ן 0 \ 

י. שנ 1 . 

סעפת, ע״ע דרמטולוגיה, עמ ׳ 197,194 . 

ספאקס עיר־נמל, השניה בגדלה בתוניס, כ 100,000 

תוש׳ ( 1969 ). שוכנת במרכז המדינה לחוף מפרץ גאבם 
ומשמשת מרכז מסחרי ומינהלי לכל האיזור. לס׳ עורף חקלאי עשיר 
(בעיקר כרמי זיתים) ובקרבתה מצויים מרבצי הפוספטים הגדולים 
של איזור העיר גפסה. דרך הנמל מייצאים בעיקר פוספטים, שמן 
זית, שקדים, תמרים וספוגי־ים. 

העיר בנויה מרובע עתיק המוקף חומה ובו מסגד מהמאה ה 9 




207 


ספאקם — ספוגיים 


208 


ומרבעים מודרניים בעלי אופי אירופי. ם׳ מקושרת בכבישים 
ומסילות־ברזל עם כל חלקי תוניס. 

היסטוריה. בם׳ נותרו שרידים מעטים של 2 ערים רומיות, 
טפרורה ותיני(גז״זבקב ד , 6 ב״^ך 1 י 1 ). במאה ה 9 היתר. בשלטון האג־ 
לביים (ע״ע), ופרחו בה תעשיית סדינים, דיג ומסחר. במאה ה 10 
היתד. מרכז לגידול זיתים וליצוא שמן משובח. בסוף המאה ה 11 
פלשו לאיזור בנו־הילאל הבדוים והחריבוהו. במאות ה 17 — 18 נבנו 
בם׳ רוב הבתים הפרטיים והדתיים המפארים אותה וניטעו רוב הגנים 
סביבה. ב 1881 הפציצוה אניות צרפת עד שנכנעה. במלה״ע 11 היה 
נמל ם׳ בסים חשוב לאיטלקים ולגרמנים, והעיר הופצצה ונחרבה 
כמעט לחלוטין. באפריל 1943 כבשוה הבריטים. 

יהודים ישבו בם׳ מיה״ב ובאמצע המאה ה 19 היו בה כ 150 
משפחות משגשגות שעסקו בסחר סיטוני וישבו ברובע נפרד. ב 1956 
היו בה 3,168 יהודים, וב 1967 — כמחציתם. 

ספוגים ( 3 ז 6 ) 1 ז 0 ?, מלאט' 115 ־! 0 ק = חור; שזזש) = לשאת), מערכת 
בע״ח פרימיטיוויים רב־תאיים, קבועי־מקום, הנפוצים על 
קרקעיות כל הימים ובכל העמקים, מינים מועטים מאכלסים מי 
אגמים ונחלים. הם״ מונים כ 5,000 מינים. פרט ליוצאים־מן־הכלל, 
חיים כולם במושבות. לגוף הם״ צורות שונות: בד״כ, הם כדוריים או 
נראים כגוש חסר־צורה, אך יש גם דמויי צינור או משפך וכיו״ב. 
במינים מועטים הגוף גלילי ובעל סימטריה רדיאלית, אך לרוב הוא 
בלתי־רגולרי. יש ס" המתפתחים כקרומים על פני עצמים שונים 
במים, ויש כאלה ששולחים שלוחות מוארכות לתוך המים, ואף 
מסתעפים לכעין שיחים. ז קטרם נע בין 1 מ״מ עד לב 2 מ׳. ם" רבים 
הם בעלי צבע אפור או חום; אחרים הם בעלי צבעים עזים, כגון 
אדום, כתום, צהוב, סגול או כחדל. במסחר ידועים ספוגי־הרחצה 
(ר׳ להלן). מבחינה התפתחותית מייצגים חם" ענף מיוחד בין בעה״ח 
הרב־תאיים, בהיותם שונים מאוד בתכונותיהם מכל יתר הרב־תאיים. 
גופם מאורגן על רמה תאית, ללא רקמות קבועות או איברים, והם 
חסרים פה ומערכת־עצבים. החמצן והמזון הדרושים לקיומם (בק¬ 
טריות ומיקרואורגניזמים אחרים, או חלקיקים אורגניים זעירים), 
נקלטים על־ידיהם מן המים, המוזרמים בקביעות ובאופן פעיל דרך 
גופם. 

צורת־הגוף הפשוטה ביותר של הם" היא כעין גליל או בד קטן, 
שבסיסו צמוד לקרקע המים ובקצהו האחר יש פתח־הפליטה הקרוי 
אוסקולום. בדופן הגוף מצויים נקבים זעירים מאוד, שדרכם חודרים 
המים לחלל פנימי גדול במרכז הגוף; המים נפלטים החוצה דרך 
האוסקולום. גוף הם" עשוי שתי שכבות תאים 
(המופרדות ע״י שכבת־ביניים — המזנכימה): 

( 1 ) שכבה חיצונית — האפידרמיס, המפולשת 
ע״י נקבים זעירים — עשויה תאים שטוחים; 

( 2 ) שכבה פנימית — המרפדת את חלל המים 
המרכזי — בנויה בחלקה מתאים גליליים 
מיוחדים, הקרויים כואנוציטים. כל תא כזה 
נושא שוטון אחד, שבסיסו עטור בשלוחות 
פלסמתיות עדינות, המתלכדות לכעין משפך 
או צווארון. תנועת שוטוני הכואנוציטים היא 
המזרימה ללא הרף את המים. המזון, המגיע 
עם המים, נלכד ע״י התאים הבונים את דפנות 
דרכי־המים (בעיקר ע״י הבואנוציטים). פחמן 
דו חמצני וחמרי־הפרקוה אחרים מורחקים עם 
המים, הנפלטים דרך האוסקולום; שכבת- 

פשוט - ממח 5 קת הביניים, המזנכימה, עשויה בעיקר מחומר 

£3 זב:>|בש ( 5 פ ' 0 ק 5 ): מקפתי (מסוגליאה). ומצויים בה תאים אם־ 

חלק מו־ופז־הנוח י ־ •.* 

הוסר בואידיים ולרוב גם סיבי־תמיכה ומחטי־שלד. 



ציור 2 , מבנה סכמתי של צורית טיפוסיות של ספונים: 1 . 08 קח; 11 . םיקוז 
111 . ליאוקה 

1 . אוסקולום; 2 . חלל מרכזי פנימי; 3 . נקבובית חיצונית: 4 . תעלית-מים אי" 
טראצלולארית: 5 . שכבה פנימית (נאסטראלית); 6 . חלל־מים פנימי; 7 . תעלית• 
כניסה; 8 . תעלית־יציאה; 0 . נקבובית פנימית 

לתאים האמבואידיים יש כושר־תנועה רב, והם משמשים כמקשרים 
בין חלקיו השונים של הגוף. תאים אלה מסוגלים לבצע תפקידים 
שונים, לפי הצורך. הם קולטים את המזון מהכואנוציטים ומעכלים 
אוחו; מעבירים את המזון ואת חמרי־ההפרשה ממקום למקום ומשמ¬ 
שים כמחסנים של חמרי־תשמורת. חלק מתאים אלה מפריש סיבים 
או מחטי-שלד, ואחרים יוצרים תאי־רביה. לתאים אמב(אידיים מו¬ 
ארכים מסוימים יש כושר להתכווץ, והם פועלים בדומה לתאי־שריר. 
הם מצויים בעיקר מסביב לתעליות-המים ולפתחי-הפליטה. ע״י הת¬ 
כווצותם הם מסוגלים להצר את מעברי-המים ולווסת את הזרימה 
דרך הגוף. נראה שחלק גדול מהתאים האמבואידיים איננו עובר 
דיפרנציאציה ומסוגל להתפתח לכל טיפוס של תא הקיים בם". 
כך', למשל, ידוע שתאים אמבואידיים הפכו לתאי-אפידרמיס ולכואנו־ 
ציטים; ולהפך, לעתים שוקעים תאי־אפדרמיס לתוך המסוגליאה 
והופכים שם לתאים אמבואידיים. 

צורת הספוג שתוארה לעיל, הנקראת אסקון, איננה נפוצה, וב¬ 
מרבית הם" חלות התקפלויות של דופן־הגוף ועי״כ גדל השטח 
המרופד בתאים כואנוציטיים. בלא להגדיל בהרבה את הנפח. בצורה 
המשוכללת ביותר — צורת הליאוקון, שהיא גם הנפוצה ביותר, 
מתפצלת ומסתעפת מאוד המערכת של התעליות והחללים. 

שלד הם" עשוי מחטים או סיבים דקים. המחטים בנויות מחומר 
מינרלי: גיר (= סידן פחמני) או צורן, והסיבים — מחומר אורגני- 
קרני: ספונגין. המחטים הן רבגוניות בצורתן; יש פשוטות, בעלות 
ציר אחד, 'ויש מרובות־צירים ( 3 — 4 , 6 ) ; האחרונות נוצרות ע״י 
פעולה משותפת של כמה תאים. כך הדבר גם ביצירת סיב הספונגין. 
צורת המחטים אפיינית לכל קבוצת ם", והיא משמשת סימן יפה 
במיונם (ר׳ להלן). הספונגין בונה את השלד בדרכים שונות: הוא 
משמש כמלט, המאחד את המחטים, בסיבים, שבהם שקועות מחטים, 
או כשלד קרני חסר־מחטים. במקרים מועטים הם" הם חסרי כל שלד. 

הם" הם חסרי מערכת־עצבים. גירוי של חלק מהגוף נקלט ע״י 
התאים המגורים ומתפשט באיטיות מהתא לטווח קצר בלבד. תגובת 
הם" מתבטאת בהתכווצותם של פתחי־הפליטה שבקרבת החלק המ¬ 
גורה. לס" כושר־רגנרציה גדול. יתר על כן, ניתן לפרק ם" לתאים 
נפרדים, ע״י העברתם, בלחץ, דרך רשת־משי עדינה (או ע״י שרייתם 
במי־ים מלאכותיים. החסרים יוני סידן ומגנזיום), בלא שהתאים 
המבודדים יאבדו את חיוניותם; התאים מתלכדים לצברי-תאים, 
ובתנאים נוחים הם מתפתחים לספוג שלם. 

רביית הם״ נעשית בשתי דרכים : אל-מינית ומינית. הרביד, האל* 
מינית נעשית ע״י הנצה. במינים שונים של ם" מצטופפים יחד תאים 
אמבואידיים במזנכימה ומתארגנים לכעין ספוג זעיר. ספוג זה גדל, 
לרוב בצורת שלוחה אל השטח החיצוני של ספוג־האם. לבסוף ניתקת 
השלוחה ונצמדת באופן עצמאי אל המצע. בספוגי מים מתוקים, וכן 






209 


ספוגיים — ספולטו 


210 


במינים מסוימים של ם" ימיים, יש גופי־קיימא 

(= גמולות), הבוצרים גם הם ע״י הצטופפותם של 

תאים אמבואידיים שאוגרים חמרי־תשמורת. מסביב 
▼ 

לצבר־התאית נוצרת, בד״ב, קופסית של חומר קרני 
ושל מחטי־שלד. גוף הקיימא מסוגל להתקיים גם 
בתקופה ארוכה של יובש- או של תנאי-טמפרטורה 
בלתי נוחים. משום־כך, אף אם מתנוון או מת 
ספוג־האם, מובטח קיומו של המין. כשהתנאים מש¬ 
תפרים, עוברים התאים שבגוף הקיימא ממצב של 
תרדמה לפעילות, ולאחר שיצאו מתוך הקופסית הם מתרבים ע״י רת חכות ארוכות־יד. במקומות סלעיים — דלייתם נעשית ע״י צו- 

חלוקה ומתארגנים למבנה של ספוג חדש. רביה מינית: הם״ הם ללים; במים רדודים (כגון, במפרץ־מכסיקו) — בעזרת צלצלים או 

בד״כ הרמפרודיטים, ותאי־זרע וביצים מתפתחים בגופו של אותו קלשונים מיוחדים, תוך שיט בסירות. הכנת הספוגים הטבעיים למסחר 

ספוג. תאי־הרביה נוצרים מתאים אמבואידיים. תאי-זרע, בעלי שוטון, נעשית בדרך זו: לאחר דליית הספוגים, מייבשים אותם; שעות־מספר 

נפלטים החוצה למים, חודרים לגופם של ס" אחרים, ומפרים את תאי־ אח״כ שורים אותם שוב במים, כדי להרקיב את החומר האורגני, 

הביצה הבשלים. מהביצה המופרית מתפתח זחל זעיר, המצויד בשו־ ומייבשים אותם שנית על חבלים. אח״כ חובטים אותם בפטישי-עץ או 

טונים. הזחל יוצא אל המים ושוחה במשך זמן קצר, עד שהוא נצמד דורכים עליהם, כדי לפורר את שרידי החומר האורגני ולרכך את 

לקרקעית (ע״ע גלגול, עמ׳ 742 ). עד להפיכתו לספוג בוגר, עובר השלד. לאחר שטיפה וניקוי, חותכים את השלד לקטעים בגדלים 

הזחל התפתחות השונה לחלוטין מביתר בעה״ח הרב־תאיים. שונים המוכנים בצורה זו למכירה. זוהי דרך־ההכנה המקובלת ביוון 

מערכת הם״ נחלקת ל 4 (לפי שיטה אחרת — ל 3 ) מחלקות: ובקפריסין. במקרים של ירידה באספקתם, מרבים אותם ע״י ניצול 

( 1 ) 03103663 , הם" הגיריים, שמחטי־שלדם עשויות גיר _קלציטי. תכונות הרגנרציה (ר׳ לעיל). ערכם של ספוגי־הרחצה הטבעיים ירד 

כולם ימיים ומצויים בעיקר במים רדודים. בחוף הים־תיכוני של לאחרונה, בגלל תעשיית הספוגים הסינתטיים. למרות זאת, עדיין ממ- 

ישראל נפוץ הסוג 0131116103 , שצורתו כעין רשת של צינורות שיכים דייגים בחופי תורכיה, יוון, איטליה ופלורידה (אה״ב) לשלות 

דקיקים ומסועפים, המתלכדים לגוש. ( 2 ) 96x301106111113 , הם" הזכו־ מן הים מאות טונות לשנה של ספוגי־רחצה ולעבדם למכירה. אורך- 

כיתיים, שמחטי־שלדם עשויות חומר צורני, והן בעלות 6 קרניים, חייו של ספוג־רחצה טבעי מגיע עד ל 50 שנה (וע״ע דיג, עמ׳ 342 

המאורגנות בשלושה מישורים ניצבים; לעתים קרובות מתלכדות ור׳ שם מפות, עמ׳ 347 — 348 ). 

המחטים ויוצרות רשת מוצקה. רובם חיים בעומק רב בים.( 3 ) ־ 06010 -״״״״/ , 11 :> 5 ״ 6 8 1 ^ ; 1,1940 ■ ^ 7 ,חגו״עזז 

, 110£11 ח 01€ ,(,$!>€) .ז , . 6 ־־ ת 1 ^ז 10 ז . 1 ^ ; 1967 ,ץ§ 7,0010 1116 ' 171 

€ב 1 ז 011£ ק$< 0 ״ ששלדם עשוי צורן אך איבו* בעל 6 קרב יי ב 1 .? . 1 ד — ת 3 דת 1 ־ 931 .ס .¥\; 11,1968 ,^ 20010 

ב( 2 ) — או עשוי 0 יבי־םפו*בגיו; במינים רבים היים שילוב ש ,י 1 €5 < 1111 > 1 ?, 8 05511 ? [>**> ^ 0/0 ^£ ,!( 110102 ? ■ 101 ^ ץ €1 \<ד ; 2££$ ז 0 <]$ 1€ ז 111 

, . 1970 ג (ע XX ,ת 0 !>ת 0 ^ 1 . 500 . 2001 .קתד< 8 ) 

סיבי־ספונגין ומחטים צורניות. מרבית מיני־הס" נמנים עם מחלקה צו 



צייר 3 . שלר ׳ 51 ספוג: מחטים וסיבים; מימי; ובאמצע — מחטים — חראשונוח עשויית מניר 
והאחרות מצור;: משמאל — רשת של סיבי ספונניז נספונ־רחצה 


זאת, כגון הם״ הקודחים, ממשפחת ה 136 ) 011001 , שקודחים בקונ¬ 
כיות, באלמוגים ובסלעי-גיר ימיים, וספוגי-המים המתוקים, שעליהם 
נמנה גם הסוג 0021113 נ} 108 ) 0 ]צ 1 , המצוי מתחת לאבנים בכינרת. 
ספוגי־חרחצה, הנמנים עם הסוג 13 §ח 0 <ן 5 , משתייכים אף הם למח¬ 
לקה זו. ( 4 ) 008136 ק 8016608 , ם" ששלדם עשוי מחטי-צורן וסיבי־ 
תמיכה מחומר אורגני, ונוסף עליהם — משקע גירי ארגוניטי, היוצר 
גושים דמויי־אלמוגים. הם נפוצים בימים הטרופיים — בתוך מערות 
של שוניות־האלמוגים. 

בעבר נחשבו הם״ בצמחים, ורק החל במחצית המאה ה 19 קבעו 
את השתייכותם לעולם־החי. הם" הם מערכת עתיקה מאוד, ומאובניה 
נתגלו בשכבות הקדומות־ביותר של הקמבריום. בגלל המבנה הפשוט 
שלהם וכמה מתכונותיהם יוצאות-הדופן, מקובל כיום לראות בם" 
קבוצה שהתפתחה באופן בלתי־תלוי וללא קשר עם קבוצות אחרות 
של הרב־תאיים. את מוצאם רואים בחד־תאיים קדומים מקבוצת 
השוטוניות (ע״ע), שלתאיהם צווארון פלסמתי מסביב לבסיס השוטון 
והם דומים בכך לכואנוציטים שבספוג. 

המסחר בספו 
לנצל את שלדם של 
ספוגים מהסוג -ת 0 !} 5 
13 §, העשוי רשת 
סמיכה של סיבי- 
ספונגין, לרחיצה 
ולניקוי. דליית הספו¬ 
גים (מוצר־לוואי ב¬ 
דיג של דגים וסרט¬ 
נים) נעשית ע״י רשת 
או מכמורת, או בעז- 


ג י ם. בתקופת יוון העתיקה כבר ידע האדם 



ציור 4 . גמולה: מימי! — מראה מבחוץ: משמאל 
— חתר לאורר: 1 . פתח הגמולה: 2 . שכבת מחטי• 
השלד 


ספוטיים ( 0130636 ק 53 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים טרופיים 
הכוללת כ 50 סוגים וב 800 מינים. הצמחים ברובם מעוצים, 

בעלי עלים גלדניים, פשוטים ותמימים, ומכילים מיץ חלבי דמוי־ 
שרף. הפרחים אנדרוגיניים, נכונים, בודדים או בקבוצות — בחיקי 
העלים או על ענפים בוגרים. הגביע לרוב בעל 4 — 6 עלים. הכותרת 
מאוחת-עלים ולעתים קרובות נושאת תוספות כעין אונות. מספר 
אונותיה כמספר עלי הגביע או כמספרם הכפול. מספר האבקנים 
כמספר אונות הכותרת. לעתים, מצויים גם אבקנים מנוונים — סטמי- 
מדים. השחלה עלית, הפרי ענבה. לרבים מהם׳ ערך כלכלי. 

אחד מעצי הפרי החשובים הוא הצמח ם פ ויד י לח ערבה 
( 3 ז 0 ק 83 011438 ^), הנפוץ באמריקה התיכונה. העץ הוא ירוק־עד 
בעל עלים תמימים וחלקים. פריו ענבה בשרנית מתוקה בעלת 
קליפה חומה הקרויה ספודילה. י קטרו — כ 5 — 10 0 ״מ ולו צורת 
כד או ביצה. זרעיו שחורים. חומר רירי המופק ממובילי המיץ החלבי 
של הגזע מהווה בסים עיקרי בתעשיית גומי לעיסה. העצה אדומה, 
קשה מאוד. (מאריכה ימים. 

ס׳ אחרים בעלי ערך כלכלי הם: בני הסוגים ?לקית ( 11111111 {> 313 ?) 
ופאינה ( 603 ■< 03 ), שמהם מפיקים את הגוטפרצ׳ה (ע״ע); עץ- 
הברזל (ת 10 ץ^ 161 ) 51 ), בעל עצה צפופה וקשה במיוחד, שעצתו 
משמשת לייצור רהיטים ומכשירים מיוחדים: ה 7 ןל(_קרפום (- 0310036 
( 0130101053 1.000013 ] 013010108010 !חסק), עץ פרי נפוץ באמריקה 
התיכונה, שפירותיו ידועים בשם ספוטה. 

ס פולטו ( 0 ז 016 ק 8 , רומית 01611001 ^ 5 ), עיר במחוז פרוג׳ה, חבל 
אומבריה, איטליה, כ 15,000 תוש׳ ( 1971 ); ועם פרבריה 
כ 39,000 תוש׳. ם׳ מפורסמת באתריה ההיסטוריים ומשמשת אחד 
ממרכזי התיירים הראשיים של אומבריה. מהתקופה הרומית נשתמרו 






211 


ספולטו — פפוסיפדס 


212 


בה שרידי חומה 
שנבנתה במאה ה 5 
לפסה״נ ושוחזרה 
בתקופת האימפר¬ 
יה: שרידים מן ה¬ 
פורום הרומי (היא 
הפיאצה־דל־מרקא־ 

טו המודרנית) ובו 
קשת דרוסוס [ע״ע 
( 2 )] וגרמניקוס 
(ע״ע); 'מקדש רו¬ 
מי, תיאטרון ואמ¬ 
פיתיאטרון. 

העיר העתיקה 
שוכנת על גבעה 
ובפסגתה מתנשאת 
ה״רוקה״ (- 1100 
בס = "סלע"), היא 
המצודה, שנבנתה ( 1362 — 1370 ) לחשמן אלבורנוס (ע״ע), ע״י האר- 
דיבל מטיאו גטאפ 1 נה. בסמוך לה נשתמר גשר (פונטה־דלה־טורי) 
שתוכנן, כנראה, ע״י אותו ארדיכל. 

הקדומה בכנסיות ס׳ היא סאן־סאלוואטורה (מאות 4 — 6 ), הנמ¬ 
צאת מחוץ לחומות והחשובה בהן היא הקתדראלה שנבנתה במאה 
ה 12 ושופצה במאה ה 17 . בקפלה, מימין לכניסה, מחוזר פרסקים, 
המתאר את חיי אם ישו, שצויר ע״י פיליפו ליפי (ע״ע), בשנים 
1467 — 1469 , וציורים של פינטוריקיו ואניבלה קראצ׳י. 

כנסיות אחרות הן: כנסיית הקדושים יוחנן ופאולוס (מאה ה 11 ): 
כנסיית סאן ג׳ורג׳ו מג׳ורה (מגדל הפעמונים והמבנה התחתון נבנו 
בסוף המאה ה 11 ) ובה פרסקים מהמאות ה 12 — 15 : הכנסיה חודשה 
במאה ה 20 . כנסיית םאן־פייטר 1 נבנתה במאה ה 13 על שרידי כנסיה 
מהמאה ה 5 . 

כלכלה. ם׳ היא מרכז לשיווק התוצרת החקלאית של סביבתה 
ובה מפעלי תעשיה לשימורי מזון, שמן זית, טכסטיל ומוצרי עור. 
העיר מחוברת במס״ב וכבישים עם הערים הגדולות: רומא, פרוג׳ה, 
טרני ואנקיונה שלחוף הים האדריאתי. 

ס. פל. - י. שפ. 

היסטוריה. ספולטיום העתיקה היתר, יישוב של האומברים 
(ע״ע). ב 241 לפסה״נ נחיתה לקולוניה רומית, וב 217 עמדה בהצלחה 
מול חניבעל, שניסה לכבשה. היא סבלה מאוד במלחמה בין רומא 
לבין בעלי בריתה האיטלקים ( 91 — 89 לפסה״נ). אחרי מלחמה זו 
ניתן לה מעמד של מוניקיפיום והיא חוברה לויאה פלמיניה, הכביש 
מרומא לצפון. במאה ה 4 לסה״נ נהיתה למושב הגמון. 

ב 571 הקימו הלנגלברדים (ע״ע) את דוכסות ס/ שהשתרעה על 
פגי מזרחה של איטליה המרכזית. ב 774 באה ם׳ תחת שלטונו של 
קרל הגדול. לשיא כוחה הגיעה דוכסות ם׳ בסוף המאה ה 9 , כששנים 
מדוכסיה, גוידו ולמברטו, היו מלכי איטליה. בעת המאבק בין 
האפיפיורים לקיסרים תמכה ס , לרוב באפיפיורים, וב 1155 נהרסה 
בידי פרידריך 1 ברברוסה. ב 1198 סופחה למדינת האפיפיור, 
שטחה צומצם ומאז לא שבה לגדולתה הקודמת. מאבקים עזים 
התנהלו בה בין הגולפים לגיבלינים (ע״ע) עד שב 1354 השקיטה 
אלבורנ(ס. סמוך ל 1500 מונתה לוקרציה בורג׳ה (ע״ע) למושלת 
ס/ ב 1814 הזרה ם׳ למדינת הכנסיה, וב 1860 סופחה לאיטליה 
המאוחדת. 

יהודים. ב 1298 עברה לס׳ משפחת דה פ(מי 0 מרומא, ובה 
ישבו הרופאים דוד דה פומים ( 1525 — 1588 ) ומשה עמרם אלטי־נו 
(ע״ע). ב 1569 גורשו יהודי ם׳ בפקודת פיוס 7 \. כמה מהמגורשים 


חזרו אליה לזמן קצר בימי סיכסטוס /ו (ע״ע: 1587 ). בם׳ כנסיה 
הקרויה עדיין סן גךג(ריו דלה סינגוגה (של ביהכ״נ). 

, £011 ח 3 ־ו* 0 ו? .ס ; 1920 , 10 ( € 11110 ) 0 > 1 * 11 ? .ס . 0 

, 1963 6 1 ה 1 171013£1 ,. 31 *ש 11 ) 110011101 . 4 - ; 1939 

א. בר. 

ספונינים ( 0 ״נ) וספוגנינים (ס״ג) (מלאט׳: 0 ^ 53 = סב 1 ן), 
קבוצת גליקוזידים (ע״ע) צמחיים, שתכונותיהם האפייניות 
הן הורדת מתח־פנים (ע״ע) והקצפת תמיסות מימיות. המרכיב 
האגלוקוני של הס״נ הוא ס״ג. עם הס״ג נמנים סטרואידים בעלי שני 
גשרי חמצן בשרשרת הצדדית, וטריטרפנויאידים. בס״נ קשור 
ההידרוכסיל בעמדה 3 של הס״ג לשייר סוכרי המונה עד שש יחי¬ 
דות סוכר. שכיחות ה 0 ״נ בטבע רבה, ובמיוחד עשירים בהם צמחי 
הבורית, בחלקיהם השונים (שרשים, קליפת־העץ, עלים, פירות 
ועוד). תכולת הס״נ ומבנם משתנים בצמחים שונים עם הגיל, עונות 
השנה והשלבים השונים של הפריחה ונשירת הפרי. ס״נ מזרזים 
ספיגת מים ונביטה בצמחים כגון אפונה ועגבניה, כנראה בשל היותם 
חמרים פעילי שטח. הזרקת ס״נ לבעלי דם הם גוררת תמס דם. 
לעומת זאת, בהיקלטם דרך הפה אינם רעילים, כנראה משום שאינם 
נספגים דרך המעי. תמציות צמחים המכילים 0 ״נ נכללו, עקב כך, 
ברעלי חצים של ילידי אפריקה ואמריקה הדרומית, ובימי הביניים 
נוצלו גם באירופה, בטקסי "דין־שמים" (ע״ע). רעילותם לבעלי דם 



קר רבה, ובשל־כך משתמשים בהם בדיג. בתעשיה הם משמשים 
כמקציפים לשטיפת בדים עדינים, וכמחליבים בשאמפו ודטרגנטים. 
ד י ג י ט ו נ י ן, ספלנין סטרואידי, יוצר תאגידים 1:1 עם ש 3 — הי־ 
דרוכסי סטרואידים, כגון כולסטרול (ע״ע), ומשמש לבידודם. מהספר 
גנין ד י ו ם ג נ י ן, המופק מצמח הדלסקוריאה (ע״ע טמוסיים), שבו 
הוא מופיע כספונין דיוסצין, ניתן ליצור בשיטות כימיות הורמונים 
של קליפת יתרת הכליה והורמוני מין, ביניהם המשמשים לייצור 
גלולות למניעת הריון. פר(גםטרון, שהופק בעבר משחלות ונמכר 
( 1945 ) ב 80 דולאר לגרם, מיוצר כיום מדיוסגנין ומחירו ( 1969 ) 
13 סנט לגרם. מפרוגסטרון ניתן לקבל חומר מוצא זול להפקת 
קורטיזון, ע״י חיידק המקבע 074 — בעמדה 11 (ע״ע יתרת הכליה). 
וע״ע הפרשה פנימית: טרפנים; סטרואידים וסטרנלים, עמ׳ 731 : 
ספינדיים. 

א. י. מ. 

םפוסיפום — — (בערך 407 — 339 לפסה״ג), 

פילוסוף יווני, בן־אחותו של אפלטון ומ 347 — יורשו בהנ¬ 
הגת האקדמיה (ע״ע, עמ ׳ 515 ). מינויו לראש ד,אקדמה הביא לפרישת 
אריסטו (ע״ע אריסטוטלס, עמ׳ 837 ). במותו ירשו כסנוקרטס (ע״ע). 
מיצירותיו שרדו קטעים בלבד. אריסטו הושפע ממנו וראה בו אחד 
ממעצבי דמותה של האקדמיה. 

ם׳ סבר, כהגל אח״כ, שניתן להגדיר דבר־מה רק אם ידוע כל 
שיש לדעת, הואיל ותפקידה של ההגדרה הוא להבחין בין נושאה 
לבין כל דבר אחר. לדעתו, אפשר להגדיר סוג עי״כ שמאבחנים, 
במקובץ, את התכונות המשותפות לו ולסוגים אחרים, ולא לשום 
סוג מלבדם. השקפה זו היתה, כנראה, ביסוד ספרו 101 סג!ס" ("דברים 
דומים"), שבו קיבץ מידע רב על מיני צמחים ובע״ח. ם׳ טיפל רבות 
בשמות שווי־צליל שיש להם מובנים שונים, בשמות נרדפים 



ספולטו: הקתדרלה (מיפרו־התיירוח האיטלקי; 
צילום: אניט, רומא) 



213 


ספוסיפוס — ספורט 


214 


ס 1 ןס׳״ 10 ן 6 ) וכי ו״ ב; הוא העמיק בכך יותר מאריסטו 
ומחקריו מקנים לו מקום של כבוד בתולדות הלוגיקה. 

הוא חקר גם במתמטיקה הפיתאגורית ודחה את תורתו של 
אפלטון ביחס לאידאות־מספרים. ס׳ כפר בכך, שהמספרים הם יסוד 
כל דבר, אך קיבל שהנפש היא ישות מתמטית (ע״ע יונית, לשון 
ותרבות, עט׳ 603 ). 

, 1$$ תז:>ו 0 . 14 ; 1911 ,$!) 1 $ ?€$ 1 ) €1111 4034 ) 0 , 1£ ז 3 ^ 1 .? 

) 7/1 .. 1 ) 1 ; 1944 ,'( 10177 ) 3 ) 4 €* 11 1 ) 171 ) 110 ) 1 ? /ס 1 ז 1101$1 ד 4710 

£13101116111 £10171 ,חג 1 ז^ .י! ;־ 1962 , 7 ( 111 ) 1 ) 3 ) 4 7 ( £311 11 € ) /ס ) 1441 ? 

. 1960 5 , 1716111 ס €0£131 {£ 10 

ספוךךיים, א*ים (? 186 )ק 6 ז 17 , "המפוזרים"), קבוצת איים בים 
האגאי, השייכים ליוון. הם׳ הדרומיים ידועים בשם דודקנם 
(ע״ע), והשם ם׳ מתייחם לקבוצה הצפונית השוכנת מול חוף חבל 
תסליה מצפון לאי אויה. לס׳ שייכים כ 70 איים, אך פחות מעשרה 
מיושבים. האיים הגדולים הם: סקירוס ( 209 קמ״ר, 2,900 תוש׳ 
( 1961 ]), סקופלוס ( 92 קמ״ר, 6,600 תוש׳). אלוניסוס ( 92 קמ״ר, 
1,300 תוש׳) וסקיאתוס ( 62 קמ״ר, 3,200 תוש׳). מבחינה גאולוגית 
מהווים האיים המשך של חצי האי מגנסיה ובנויים צפחות קרים־ 
טאליניות ואבני־גיר. בכמה מהם נשתמרו יערות. האיים נמצאים 
מחוץ לדרכי השיט ושומרים על כלכלה מסרתית של מטעים, גידול 
בע״ח ודיג. לאחרונה החלה להתפתח במקום תיירות ובעקבותיה 
הוכנס שירות סדיר של אניות בין היבשה לאיים. 

ספורו ( 0 ז 0 י 1 ת 53 ), בירת האי הו^אידו, הצפוני שבאיי יפן; מקומה 
בדרום־מערב האי, קרוב למפרץ אוטארו. יש בה 1,010,000 
תוש׳ ( 1970 ); משמשת צומת לתחבורה יבשתית ואווירית. מצטיינת 
בתכנונה הנאה והמרווח, ובה רכבת תחתית, מהחדישות ביפן. 
בם' אוניברסיטת הוקאידו, מכון חקלאי ומוזיאון. בעיר, המשמשת 
מרכז כלכלי לאי הוקאידו, תעשיה ניכרת ומגוונת המייצרת מוצרי 
גומי, טכסטילים, מזון ומשקאות, ומעבדת מוצרי חקלאות (עצים, 
פשתן, קנבוס). 

ם׳ נוסדה ב 1870 כמרכז לפיתוח האי הוקאידו. בפברואר 1972 
התנהלו בס׳ משחקי־חורף אולימפיים. 

ספורט (אנג׳ זז 0 י 1 §׳ מלאט׳: 6 ז 3 !- 01 י 1 <ס 3 = יציאה מחוץ לעיר, 
דרך שעריה, למטרות אימונים או בידור). 

מושג הס׳, במובנו הרחב׳ מתייחס לכל פעולה, משחק או בילוי, 
המבוצעים ע״י היחיד, בד״כ, בשעות הפנאי (ע״ע), שקיימים בהם 
יסודות תחרותיים. יסודות אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בהת¬ 
מודדות אישית של האדם עם עצמו, תוך נסיון לשפר השג הנמדד 
בזמן, מרחק או כמות, או בדרגת־הביצוע; בהתמודדות של אדם 
כנגד אדם, או בני־אדם, אחרים, כנגד גורמים טבעיים, או כנגד 
בעלי־חיים! או התמודדות של קבוצת־אנשים (שניים ויותר) כנגד 
קבוצת־אנשים, או קבוצות־אנשים, אחרות, תוך מגמה להגיע להשגים 
כלשהם, שיקבעו זכיה בהתמודדות. במובנו הצר (בארצות דוברות 
אנגלית — ;י״ 0 ק 5 ט״: 1111£ \!), מתייחם המושג לפעולה, משחק או 
בילוי, המבוסס על תנועות־גוף או מיומנויות־גוף יסודיות או מור¬ 
כבות. 

על הס׳ בעולם העתיק ו ב י ה ״ ב — ע״ע התאבקות;' הת¬ 
אגרפות; התעמלות; מרוץ; משחקים אולימפיים, עט׳ 591 . 

תקופת ה רנסנס ו ה רפורט ציה החזירו את העניין של 
החברה האירופית בפעילות הגופנית והספורטיווית. פילוסופים שונים, 
בעיקר באיטליה, צרפת ואנגליה. הטיפו לחידוש הפעילות הגופנית 
של האדם, וגרמו להתפתחות חדשה של תרבות־הגוף. בעקבותיהם 
קמו מורים בגרמניה, שוויץ ושוודיה, שהחדירו פעילות גופנית למס¬ 
גרות חינוכיות של ארצותיהם, והפכו את הפעילות הגופנית והעניין 
בה לנחלת שכבות רחבות. במקביל להתפתחות זו ביבשודאירופה, 


חלה באנגליה התפתחות בעלת כיוון שונה, המבוסס על הם׳ והמשחק. 
התפתחות זו מקורה במסורת האהדה למשחק בכל השכבות באנגליה. 
הם׳ באנגליה כלל את כל ענפי האתלטיקה הקלה, האיגרוף, השיט, 
הציד, הדיג ומשחקי-כדור שונים. פעולות־הם׳ התחילו בעיקר בשכ¬ 
בות אריסטוקרטיות ובבתי־ספר פרטיים והתפשטו בקרב האוכלוסיה 
העירונית, שגדלה בעקבות המהפכה התעשיינית, באמצעות בתי- 
הספר הציבוריים. — מן הראוי לציין, שמשחקי־הס׳ באנגליה צמחו 
על אותה קרקע שפיתחה את עקרונות המשטר הדמוקרטי, ואמנם 
רוב המשחקים הושתתו על עקרונות דמוקרטיים, כמו ממשל עצמי, 
חופש־בחירה, שיתוף אגב משחק, וכיו״ב. 

עד ראשית המאה ה 20 פעלו השיטות השוודית, הגרמנית והאנ¬ 
גלית בנפרד. אך מאז חלה מזיגה של המשחק, הם׳ וההתעמלות ברוב 
ארצות העולם, וכך הפכה הפעילות הספורטיווית לנחלת הכל. המש¬ 
חקים האולימפיים, שחודשו ב 1896 , היוו גורם מרכזי מדרבן להת¬ 
פתחותו של הס׳ במאה ה 20 . 

מהות הם׳ כיום. מלה״ע 1 גרמה להתפתחות נוספת של הס׳, 
בהצביעה על הקשר שבין פעילות ספורטיווית וכושרו הגופני של 
היחיד. השתתפות המונית בפעילויות־ם׳ קיבלה מאותו מועד עידוד 
של ממשלות וארגונים ברוב ארצות העולם. גורם מעודד נוסף בא 
לידי ביטוי בשימוש בם׳ לפיתוח תעשיית־ם׳ מיוחדת, הקשורה 
בייצור ציוד ומכשירים, וכן בהתפתחות ס׳ ייצוגי וראוותני, כולל 
שימוש המוני באמצעי־הקשר ההמוניים. מכאן החלה התפתחותו של 
הס׳ המאורגן, בתוך המדינות ובין המדינות. 

לביסוסו המדעי של הם׳ מסייעים כיום תחומים מדעיים רבים, 
כגון האנטומיה והפיסיולוגיה- שעל בסיסן נוצר מדע הביומכניקה, 
המנתח את הפוטנציאל של התנועה הגופנית והאפשרויות לשיפורה. 
כמו־כן מסייעות הביוכימיה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה לחקר תהלי¬ 
כים שונים הקשורים בפעילותו הגופניודתחרותית של האדם. 

הס׳ הוא חלק חשוב מפעילויות־הלמידה של החינוך הגופני. 
הוראת החינוך הגופני מבוססת כיום במידה רבה על נטייתו של 
הילד לתנועה גופנית, למשחקים ולהתמודדות, ובכך מהווה הם׳ מנוף 
חינוכי רב-ערך ואמצעי חשוב לעיצוב אופיו של הילד. 

מגמת התפתחותו של הם׳ היא לחתור להתפתחותו הגופנית, 
הנפשית והחברתית של היחיד, ולשמש כפעילות הולמת במסגרת 
שעות הפנאי. 

וע״ע התעמלות; כדור, משחקי־; כדורגל; משחקים אולימפיים. 

מיון הס׳ לסוגיו: עם התפתחות התאוריה של העיסוק בם׳, 

הסתעף הם׳ עצמו לענפים שונים באפים ובמהותם: 

▼ 

א. ם' ח י נ ו כ י (. 5 31:10031 ^ 1 ( £1 ) — משמש בתהליך החינוך 
לעיצוב גופו ואפיו של התלמיד, כפרט ובמרכיב בקבוצה. 

ב. ס׳־ נופש (. 3 10031 ] €3 ־ 11001 ) — מדגיש את עצם העיסוק 
העממי בס׳ ומחשיב פחות את רמת ההשגים ואת יסוד התחרות. 

ג. ם׳ ייצוגי-תחרותי חובבני (. 8 ש׳\ 1 ] 1 ] 0 קוח 00 ) — 
מדגיש את יסוד התחרות בס׳; עוסקים בו בעיקר אנשים בעלי 
כישורים גבוהים, המקדישים זמן ומרץ לשיפור השגיהם. 

ד. ס׳ ר א ו ו ת נ י ־ מ ק צ ו ע נ י (. 3 31 ח 6$510 ) 1-0 ?) — כמו הר׳ 
הייצוגי־תחרותי מדגיש ענף זה את יסוד התחרות, אולם העיסוק 
בו הפך לעיסוק העיקרי (לעתים — היחיד) של המתחרה, ומגמתו 
להביא את ההשגים לרמה גבוהה ביותר׳ בשמשו אף מקור־הכנסה 
לספורטאי (הן מתחרויות והן מפרסומת). 

כיום קשה ההבחנה בין ם׳ ייצוגי-תחרותי לבין ם׳ מקצועני, שפן 
השגים ברמה גבוהה דורשים מהספורטאי יתר מאמץ והקדשת־זמן, 
ובכך הופך הספורטאי החובב למקצוען למעשה, שהתמחותו המק¬ 
צועית רבה ו״פיצויו" החמרי גדול. אע״ם שלעתים אין הגדרת 
החובבנות ברורה, ולכאורה עוסק הספורטאי בם׳ רק להנאתו, הרי 
היסוד התחרותי החריף (בייחוד מאז חידוש המשחקים האולימפיים 





215 


ספורט 


216 


ב 1896 ) מביא לעתים לגיוס ספורטאים, חובבים לכאורה, במטרה 
להביא לנצחון המדינה, הקבוצה או הארגון, תמורת "פיצוי" המרי. 

במסגרת המאמצים מסוג זה לא נמנעו אפילו מן השימוש ב״סמי- 
מרץ׳/ או משיתוף גברים מחופשים בתחרויות לנשים■ ע״מ לצמצם 
תופעות אלה, מוגבלת התחרות ע״י מערכת של ערכים, כללים ותק¬ 
נות (כיום קיימת אחידות במערכת כמעט בעולם כולו — ר׳ להלן, 
ארגון הס׳). הגבלות אלו, וההנחה שהעיסוק בם׳ הוא רצוני, מביאות 
לידי קיומה של תחרות חיובית בדרך של "הגינות ספורטיווית" 
(ק 1 ו $1 ת 3 ת 1 י 6 ז 0 ק 5 ). עקרונותיה הם: הגינות בפעולה הספורטיווית, 
צייתנות לתקנות המשחק, המנעות מניצול יתרון בלתי־הוגן במשחק, 
אדיבות ונימוס כלפי המתחרה, צניעות בעת נצחון וקבלת הפסד 
ברוח טובה. 

פירוט ענפי הס׳: 

1 . התעמלות (ע״ע) ספורטיווית— כולל ענפי התעמלות חפשית 
והתעמלות באמצעות מכשירים, בעיקר: מתח, מקבילים, טבעות, סוס. 

2 . אתלטיקה קלה — כולל את ענפי הריצה, ההליכה, הקפיצה, 
הזריקות וההטלות (פירוט — ר׳ טבלה). 

3 . אתלטיקה כבדה — כולל התאבקות, התאגרפות (ע׳ ערכיהם) 
והרמת משקולות. 

4 . ם׳ הרכיבה (ע״ע סוס) והמרוצים (ע״ע מרוץ) — כולל 
רכיבה על סוסים, אופניים ואופנועים ומרוץ מכוניות. 

5 . ס׳־חורף — כולל סקי (ע״ע)׳ החלקה על קרח (ע״ע), בוב 
(ע״ע קרח), והוקי על קרח (ע״ע הוקי). 

6 . ס׳־מים — כולל תחרויות־ם׳ המבוצעות במים: שחיה (ע״ע) 

— בסיגנונות שונים, חתירה בסירות ובדוגיות, שיט במפרשיות 
ובסירות־מנוע, משחק בכדור־מים (ע״ע כדור. משחקי־, עמ׳ 571 ), 
קפיצות למים, גלישה בסקי־מים (ע״ע סקי), "רכיבה" על גלים 

( 8 ח £1 ז 511 ). צלילות. 

7 . ס׳-אוויר — כולל דאיה (ע״ע דאון), טיסה וצניחה. 

8 . קרב־חמש חדיש — תחרות אישית בקליעה באקדח, בשחיה, 
בסיוף, ברכיבה ובריצת־שדה. 

9 . משחקים — משחקי כדור (ע״ע); משחקי מחבט (ע״ע טניס, 
טניס־שלחן). סקווש, נוצית; משחקי חבטה — כדור־בסיס (ע״ע 
כדור, משחקי־, ענד 570 ), הוקי (ע״ע), פולו, קריקט וגולף (ע״ע), 
כדור־קיד (עם מחבט ובלעדיו); משחקים בכדור־עץ — כדורת (ע״ע 
כדור, משחקי־, עם׳ 571 ), ביליארד וקרוקט. 

10 . ס׳־מגן — קרב פנים אל פנים. כג׳ודו (ע״ע ג׳ו־ג׳יטסו) 


וקראטה, סיוף (ע״ע), קליעה למטרה (בחץ וקשת, באקדח וברובה). 

11 . ם׳ שימושי — מחנאות, צ(פיות (ע״ע), טיולים ברגל. 

12 . אלפיניזם — טיפוס על הרים. 

13 . ס׳־מאבק בין אדם לחיה — ציד, דיג, מלחמת־שוורים. 
ארגון הם׳. הם׳ מאורגן במסגרות בתוך המדינות ובמסגרות 

בינלאומיות. התאחדויות לס׳ מארגנות את פעילות הס׳ במדינות; 
חלקן כוללניות, המאגדות בתוכן ענפי־ם׳ שונים במסגרת אחת, 
וחלקן ענפיות, המארגנות את הפעילות של ענף־ס׳ מסוים. ההתאח¬ 
דויות שבמדינות מאוגדות, בד״כ, בהתאחדויות בי״ל, הפועלות כהת־ 
אחדויות ענפיות. במסגרת הארגונית הבי״ל תופס מקום בעל חשיבות 
רבה הוועד האולימפי הבי״ל, שאליו מסונפים ועדים אולימפיים 
ארציים. והוא מקיים קשרים עם ההתאחדויות הענפיות. 

בענפי־הס׳ השונים (פרט לכדורגל, לטניס ולטניס־שולחן) מכירות 
ההתאחדויות הבי״ל בזכותם של ספורטאים ליטול חלק בתחרויות 
רק בהיותם חובבים; לצורך הבחנה זו של "חובב" ניסחו הוועד 
האולימפי הבי״ל וההתאחדויות הענפיות הבי״ל תקנוני־חובבות. 

תקנונים אלה עומדים, לעתים קרובות, בסתירה לשאיפותיהם של 
הספורטאים למצות את מלוא יכולתם ולהצטיין וכן לאינטרסים של 
המדינות בטיפוח ספורטאי הייצוג שלהם מטעמים של יוקרה לאומית. 
מסיבה זו התפתחה מקצוענות מוסווית (כדוגמת ספורטאי אירופה 
המזרחית). 

בארגון הם׳ ראוי גם לציין מופעי־ם׳ (לחובבים ולמקצוענים) 
שהפכו לשם־דבר (דוגמת וימבלדון בטנים; אסקוט במרוצי־סוסים; 
״הפרם הגדול״ [*״? ( 1 ת 3 ז 0 ] במרוצי־מכוניות, הגביע העולמי 
בכדורגל, אליפויות־העולם באיגרוף, ועוד). 

עם זאת קיימות התאחדויות לס׳ מקצועני — בעיקר על בסיס 
לאומי — בענפים: אגרוף, האבקות, מרוצי אופניים, אופנועים, מכו¬ 
ניות וסוסים ומלחמות שוורים. קיימות גם להקות ס׳ מקצועני 
למופעי־בידור תחרותיים על רמה גבוהה (בטניס, בכדורסל, בהת¬ 
עמלות ואקרובטיקה). 

בשלהי המאה ה 19 הוקמו מספר מועדונים והתאחדויות־ם׳ של 
יהודים באירופה (על התפתחותם, על הקמת ארגון "מכבי" ועל 
המכביות — ע״ע "מכבי"). 

בין ארגוני הם׳ בישראל בולטים: 
״מכבי ישראל״ (ע״ע מכבי; נוסד ב 1912 ). 
מרכז־הם׳ ״בית״ר״ (נוסד ב 1924 ליד התנועה הרביזיוניסטית); 
מארגן פעילויות בעיקר בכדורגל, בכדורסל, באיגרוף ובטנים־שולחן. 



טיטי: לשמאלי, הפיצה ?נוכה: הק 1 פע — פאט מאעדוחי ( 2.29 מ׳), שיאדהעולם לשעבר (ברשות 17818 ); הדיפת כרור־ברזל — ונדי מטסח בהדיפה ( 21.79 ט'), 
שבה נקבע השיא העולמי (ברשות 11818 ); הרמת משקולות; הסרים — הבולגרי נוראי נוריקיאז (במשקל־נוצהי, הזוכה במדליית־זהב (נסיבום 402.5 ק״נ) 

במשחקיס האולימפיים במינב! (ברשות ב<ן 4 ) 






217 


ספורט 


218 


המקצוע 


ריצות 

100 מסר 

200 מטר 
400 מטר 
800 מטר 


1000 מטר 
1500 מטר 
2000 מטר 
3000 מטר 
5000 מטר 
10,000 מטר 
110 מ׳ מסוכות 
200 מ׳ מסוכות 
400 מ׳ מסוכות 
3000 מ׳ מכשולים 

קפיצות 

גובר. 

מוט 

רוחק 

משולשת 

זריקות 

כדור־ברזל 

דיסקוס 

פטיש 

כירון 

קרב עשר 

הליכות 

3000 מטר 
5000 מטר 
10,000 מטר 
שעה 

20,000 מטר 
50,000 מטר 

תירוצי שליחים 

100x4 מ׳ 

200 X4 מ׳ 
400X4 מ׳ 
800X4 מ* 
1500x4 מ¬ 


ריצות 
60 מטר 

100 מטר 

200 מטר 
400 מטר 
800 מטר 
1500 מטר 
100 מ , מסוכות 
200 מ , מסוכות 

זריקות 

כוור־ברזל 

דיסקוס 

כידון 

קפיצות 

גובה 

דוחק 

קרב־חמש 

תירוצי שליחות 

100x4 מ׳ 
200X4 מ׳ 
400X4 מ׳ 
800X4 מ׳ 


חפשי 

100 מטר 
200 מטר 
400 מטר 
800 מטר 
1000 מטר 
1500 מטר 
100x4 מסר 
200x4 מטר 


ןם 22 ן 

שיא ׳שואדי 

שיא ננזדמי 






1966 

10.5 

ט. פרקש 

9.9 

היינס׳ ר. סמית, גרין, 

■ 11 

מ. רוזינם 

הארס, מבינסון, ארה״ב 

נין 

21 8 

ד. טבק, 

1 ת. סמית, ארה״ב, קו 1 רי, ג׳מאיקה 19.8 

נ 5 ■ 

ע. גרוז׳ינובסקי 



1963 

47.9 

ש. ניצני. 

43.8 

אוואנס, ארה״ב 

1966 

ע. גרוז׳ינובסקי 



1967 

1151,3 

י. פנסילס 

1 *. 44.3 

טנאל, ניו־זילנו 1 
רובל. אוסטרליה, 
וום־ל. אור,"ב 

1967 

2:26.1 

י. פנטילט 

2: 16.2 

קמפל, גר• מע׳, מיי, גר־ מד 

1969 

3:43.3 

י. וישניצר 

3: 33.1 

ראיין׳ אררי״ב 

1971 

5:26.2 

נ. פנטילט 

4: 56.2 

ז׳אני, צרפת 

1972 

8:09.4 

י. וישניצר 

7: 37.6 

פוטמנס, בלגיה 

1972 

14:13.2 

י. וישניצר 

13: 13.0 

פוטמנם, בלגיה 

1972 

29:45.8 

י. וישניצר 

27 : 38.4 

וירן, פינלנד 

1960 

15.8 

י. לוי 

13.2 

לאואר, גרמניה המערבית 

1972 

25.7 

י. לבקוביץ 

22.5 

לאיאר, גרמניה המערבית 

1966 

56.5 

ע• גינדין 

47.8 

אקיאי בואה, אוגנדה 

1964 

9:24.6 

ח. צברי 

8: 20.8 

יירדרוד, שוודיה 

1971 

1.94 

י. לובין 

2.29 

מאטצדורף, ארה״ב 

1962 

3.72 

י. לוי 

5.63 

סיגרן, ארה״ב 

1961 

7.43 

ר. קושניר 

8.90 

בימון, ארה״ב 

1963 

15.14 

ז. מים 

17.44 

סאנייב, נרה״מ 

1970 

16.28 

א. גונסובניק 

21.78 

מייטסון, ארה״ב 

1964 

52.78 

ג. אריאל 

68.40 

סילווסטר, ארה״ב, 
ברוק, שוודיה 

1968 

57.08 

מ. יעקובי 

7640 

שמידם, גרמניה המערבית 

1972 

71.18 

י. סיגורה 

93.80 

לוטים, ברה־־מ 

1968 

5819 

ע. אד! 

8454 

אבילוב, ברר,"מ 

1969 

13:35.4 

ש. לדני 


_ 

1971 

23:35.2 

ש, לדני 


— 

1970 

47:44.0 

ש. לדני 


— 

1971 

11,900 

ר. פלג 



1970 

1:42:24.8 

ש. לדני 

רימן, פרנקל, גרמניה מע׳ 25:19.4 : 1 

1968 

4:29:09.0 

ש. לדני 

סולדטנקו, ברה׳־מ 42.6 : 03 : 4 

1964 

42.1 

נבחרת ישראל 

38.2 

ארצות־הברית 

1972 

1:31.5 

'הפועל׳־ רמת־גן 

1 : 21.1 

איטליה 

1962 

3:21.4 

נבחרת ישראל 

2: 56.1 

ארצות־הברית 

•971 

7:50.8 

"מכבי" ת-א 

7: 08.6 

גרמניה־המערבית 

1972 

16:19.6 

"הפועל" עמק־חפר 

14 : 49.0 

צרפת 




נשים 

אתלטיקה קלה — 

1972 

7.3 

א, שחמורוב־רוט 

7.2 

קתברט, אוסטרליה, 
בוצ׳קמבה, ברה״מ 

1971 

11.5 

א. שחמורוב 

11.0 

טאייאס, ארה״ב 
צ׳י־צ׳בג, טאייואן 


23.9 

א. שחמורוב 

22.4 

צ׳־צ׳נגי טאייואן 


54.9 

א. בלס 

1 : 58.5 

נאפוויל, גרמניה המערבית 

^ 39■ 

2:06.5 

ח. שזיפי 

1 : 58.5 

פאלק, גרמניה המערבית 

■ 

4:25.0 

ח. שזיפי 

4 : 01.4 

בראגינה׳ ברה״מ 

■ 

13.2 

א. שחמורוב 

12.5 

ארהארד, גרמניה המערבית 



— 

25.7 

קילבורז־ראיין, אוסטרליה 

1960 

13.02 

א. חצרוני 

21.03 

צ׳יז־ובה, ברה־־מ 

1970 

45.44 

ל. דניאל 

67.32 

מנים, רומניה 

1969 

44.68 

ק. פלום 

65.06 

פוקס׳ גרמניה המזרחית 

1972 

1.72 

א. אברמוביץ 

1.94 

בלאגו״בה, בולגריה 

1971 

6.14 

א. שחמורוב 

6.84 

רוזנואל, גרמניה המערבית 

1971 

4233 

א. שחמורוב 

4801 

פיטרם, בריטניה 

1969 

47.9 

נבחרת ישראל 

42.8 

ארצות־הברית, גרמניה מע׳ 

1971 

1:48.9 

"הפועל רמת־נן 

1: 33.8 

בריטניה 

1972 

4:03.2 

"סבבי" תל־אביב 

3: 23.0 

גרמניה המזרחית 

1972 

8:01.2 

"הפועל- חיפה 

(800X3) 

8; 16.8 

גרמניה המערבית 




שחיה — גברים [ 

1972 

55.8 

י. סמואל 

51.2 

שפיץ. ארה״ב 

1968 

2: 03.9 

ם. גרטל 

1 5 52.8 

שפיץ, ארה״ב 

1968 

4 : 24.5 

מ. גרטל 

4: 00.1 

קרמפהולץ, ארה״ב 

1968 

9: 41.5 

0 . גרטל 

8: 23.8 

קופר, אוסטרליה 

1970 

12: 11.4 

ס. גרטל 


— 

1970 

18: 20.0 

מ. גרטל 

ברטון, אדה״ב 52.6 : 15 

1969 

3: 49.3 

נבחרת ישראל 

3: 26.4 

ארצוודהברית 

1972 

8: 25.5 

נבחרת ישראל 

7: 35.8 

ארצות־הברית 


שיאי״עולם ועזיאי־ישראל 


1 שיא עודמי 

המקצוע 



פרפר 

54.3 

שפיץ. ארה״ב 

100 ממר 

2: 00.7 

שפיץ, ארה״ב 

200 מטר 



חזה 

1: 04.9 

טאגוציי, יפאן 

100 מטר 

2: 21.5 

הנקן׳ ארה״ב 

200 מטר 



נב 

56.3 

מאתאם, גרמניה המזרחית 

100 מטר 

2: 02.8 

מאתאס, גרמניה המזרחית 

200 מטר 



מעורב 

2: 07.2 

לוסון, שוודיה 

200 מטר 

4 : 30.8 

הול. ארה״ב 

400 מטר 

3 *. 48.2 

ארצות־הברית 

100X4 מ׳ 

שחיה — נשים ;! 




חפשי 

58.5 

נולד, אוסטרליה 

100 מסר 

2: 03.6 

גולו, אוסטרליה 

200 מטר 

4 : 19.0 

נולד, אוסטרליה 

400 מטר 

8: 53.7 

רותהאמר, ארו,"ב 

800 מטר 

17: 00.6 

נולד, אוסטרליה 

1500 מטר 

3 1 55.2 

ארצות־הברית 

100x4 מטר 

28.2 ־. 8 

ארצות־הברית 

200x4 מטר 



פרפר 

1 : 03.3 

אאוקי, יפאן 

100 מטר 

2 : 15.6 

מ 1 , ארה״ב 

200 מטר 



חזה 

1 : 13.6 

קאר, ארה״ב 

100 מטר 

2: 38.5 

בול, ארה״ב 

200 מטר 



גב 

1 : 05.6 

מיואר, דרום אפריקה 

100 מסר 

2 2 19.2 

בילוס, אור,"ב 

200 מסר 



מעורב 

2: 23.1 

נולד, אוסטרליה 

200 מטר 

51 03.0 

ניל, אוסטרלית 

400 מטר 

4: 20.7 

ארצות־הברית 

100x4 מטר 





זב־ב 



עד 52 ק״ג 

105 

אאונג, בורמה 

הנפה 


גנאטוב, ברה״מ, 

דחיפה 


דופטים, אינדונזיה 




תרנגול 



עד 56 ק״ג 

115 

מיקי׳ יפאן 

הנפה 

150 

נאטירי, אירן 

דחיפה 



נוצה 



עד 60 ק״ג 

125.5 

מיאקה, יפאן 

הגפה 

157.5 

נוריקאן, בולגריה 

דחיפה 



ק? 



עד 67.5 ק״ג 

137.5 

באשאנובסקי. פולין 

הנפה 

7.5 ד 1 

קירדאגוב, ברה״מ 

רחיפה 



בימני 



עד 75 ק״ג 

146 

טרבולטי, לוב 

הנפה 

187.5 

קורנצוב, ברה״מ 

רחיפה 



בינתי־בבד 



עד 82.5 ק״ג 

160 

ריגרם, ברה״ס 

הנפה 

201 

ריגרס, ברה״מ 

דחיפה 



תת־כבד 



עד 90 ק״ג 

167 

ריגרט, ברה״מ 

הנפה 

210.5 

קוליטיב, ברד.״מ 

דחיפה 



כבד 



ער 110 ק״ג 

175.5 

פירבושין, בר ה" מ 

הנפה 

222.5 

טלטט, ברד,"מ 

דחיפה 



על־גבד 



מעל 110 ק״ג 

180 

אלכס״ב, ברהי־מ 

הנפה 

237.5 

אלכס״ב, ברה״ס 

דחיפה 


שיא ישראלי 


א. מלמד 
א. מלמד 


י. קנדה 
י. קנדה 


. יעקובי 
. יעקיבי 


דן שסרן 
דן שטרן 
נבחרת ישראל 


59.1 
2: 12.7 


1: 10.9 
2: 37.6 


1: 04.7 
2 1 23.7 


2 : 21.1 
5 5 028 
4: 13.0 


1969 

1969 


1972 

1970 


1971 

1971 


1972 

1972 

1972 


ד. זאלץ 
ד. זאלץ 
א. טובים 
ד. לימור 

נבחרת ישראל 


ה זאלץ 
ד. זאלץ 


ש. ניר 
ש. ניר 


א. טובים 
א. טובים 


א. טובים 
א. טובים 
נבחרת ישראל 


1 : 04.0 
2: 21.0 
4: 58.9 
10: 08.5 

4 : 27.8 


1 : 09 8 
2: 42.2 


15 19.9 
2: 51.9 


1 : 12.8 
2: 41.1 


2 5 35.6 
5: 34.6 
4 : 55.1 


1968 

1967 

1968 
1972 

1971 


1970 

1969 


1972 

1972 


1969 

1969 


1968 

1968 

1969 


י. גורוביץ 
מ. קובילו 


זאב פרידמן ז״ל 
זאב פרידמן ז״ל 


זאב פרידמן ז״ל 
זאב פרידמן ז״ל 


ש. חיים 
א. מנדל 


יוסף רומנו ז״ל 
יוסף ממנו ז״ל 


דוד ברגר ז״ל 
דוד ברגר ז״ל 


דוד ברגר ז״ל 
דוד ברגר ז״ל 


ע. ברנה 
ע. חודרוג 


ע. חוורוג 
ע. חודרוג 


70 

90 


102.5 

125 


101 

126 


108 

136 


125 

160 


127.5 

175 


128.5 

162.5 


127.5 

160 


120 

150 


ליום 1 בינואר 1973 

























219 ספורט — 

התאגדות ״הפועל״ (התאגדות ס׳־הפועלים [הוקמה ב 1926 ]; 
ע״ע הסתדרות, עמ , 55/6 ) ; אגודה זו, הגדולה בארץ, מקיפה את 
כל ענפי הם׳. מדי כמה שנים מארגנת האגודה את ״כינוס הפועל״ — 
תחרויות לספורטאים מישראל ולאורחים מחו״ל. 

איגוד ״אליצור״ (הוקם ב 1939 ) — לספורטאים דתיים; עיסוקו 
בעיקר בענפי הכדורגל, כדורסל, כדורעף, כדוריד, טניס־שולחן, 
אתלטיקה קלה ושהיה. 

״אס״א״ — איגוד ס׳ אקדמאי (הוקם ב 1953 ); חברים בו תלמידי 
כל המכללות ובתי־המדרש למורים לחינוך גופני. איגוד זה מייצג 
את ישראל במפגשים בי״ל של סטודנטים ומקיף כמעט את כל 
ענפי־הס׳. 

ב 1931 הוקמה, ע״י ״מכבי״, ה״התאחדות לס׳ בישראל״. ב 1951 
הצטרף אליה גם "הפועל", ולאחר־מכן הצטרפו שאר ארגוני הם׳ 
במדינה. קיימות התאגדויות ענפיות בכדורסל, בכדורגל, בטנים 
ובענפים שלא התפתחו במסגרת ההתאחדות לס׳ (ג׳ודו, קראטה, 
צלילה תת־מימית וכד׳). הוועד האולימפי בישראל (נוסד ב 1933 ) 
מסונף לוועד האולימפי הבי״ל, והחל בפעולתו ב 1952 (ע״ע משחקים 
אולימפיים. עט׳ 596/7 ). 

בהשוואה להשגים בינלאומיים, רמת הס׳ הישראלי היא בד״כ 
למטה מבינונית, ברוב ענפי-הס׳. עם זאת זכו בודדים וקבוצות 
בענפים שונים להשגים בולטים גם בקנה־מידה בינלאומי. בעיקר 
יש לציין את השגי נבחרות הכדורגל הישראלי למבוגרים ולנערים, 
שזכו פעמים אחדות בהשגים בולטים במסגרת יבשת־אסיה, וכן 
השגי נבחרת-ישראל בכדורגל, שזכתה להגיע לשלב־משחקים מת־ 
קדם במשחקים האולימפיים במכסיקו ב 1968 , והגביע העולמי במכ¬ 
סיקו ב 1970 . בכדורסל זכתה נבחרת ישראל להשגים טובים בעיקר 
במסגרת יבשת־אירופה בתחרויות של נבחרות לאומיות ושל קבוצות 
אלופות; באתלטיקה קלה זכו אתלטים ישראליים אחדים במדליות 
זהב, כסף וארד במשחקי־אסיה שונים; בשיט זכה צוות ישראלי 
באליפות־העולם בשיט מפרשיות לזוגות, ושייטים ישראליים 
שונים בולטים מפעם לפעם בתחרויות בינלאומיות בענף־ם׳ זה. 
הס׳ הישראלי ספג מהלומה אכזרית כשנרצחו במינכן 11 מבכירי 
הס׳ הישראלי, שייצגו שם את ישראל במשחקים האולימפיים 
( 5.9.1972 ). 

מאמצע שנות ה 50 התפתחו מפעלי־ס׳ עממיים (גם לאורחים 
מחו״ל): הצליחה העממית של הכנרת; צעדת 3 ( 4 ) הימים; מרוץ- 
התבור ומשהים וצעדות מקומיים ואזוריים. מ 1961 פועלת — במסגרת 
משרד החינוך והתרבות — רשות הס׳ והחינוך הגופני, שמסייעת 
לפיתוח הפעילות הספורטיווית ולפיתוח מתקני-ס׳, הכשרת ספורט¬ 
אים ומאמנים וכיו״ב. כמו־כן הולכת ומתפתחת הפעלת מספר גובר 
והולך של אזרחים בפעילויות־ס׳ מגוונות באמצעות מדורי-ס׳ ברשויות 
המקומיות והאזוריות, ובאמצעות מרכזים שכונתיים וקהילתיים, 
ציבוריים ופרטיים — לתרבות, נוער וס׳. קיים בארץ מרכז לחינוך 
גופני, ״מכון־וינגייט (בנתניה; נוסד ב 1953 ; החל לפעול ב 1957 ), 
המכשיר מורים לחינוך גופני ולמאמנים במקצועות שונים, וכן 3 
בתמ״ד נוספים למורים לחינוך גופני. 

וע״ע .,מכבי״; מרוץ, עמ׳ 386 , 388 , 389 — 390 ; משחקים אולימ¬ 
פיים, עט׳ 596/7 . 

י. אבירם ואחרים, אנציקלופדיה לס' ולתרבות הגוף, א׳—ב׳, תשי״ט. 

7110 ,( . 1 ) 6 ) £5 ת 1 ןזסת 011 .? ; 1930 ,* 717710 10 ** €18 171 . 3 ,־ 3111161 ,{ .\ 

; 1959 / 0 80818 ^ 010 ^ 77/0 ,(. 1 ) 6 ) ץ 6 ׳ 1 ־ 131 ? . 0 ; 1949 ,. 5 / 0 1 ( 105 / 07187 <£ 

,׳( 0316 - 30 *נ 16 .£ ? ; 1961 ,* 081710 . 8718 , 1 ( 718 , 871 }(ח 16 ? . 7.0 ; 1963 , 1 ( 300101 171 . 5 

. 31 ווז 16 ת 1 ; 1964 ,. 5 / 0 . 01 ^ £710 0/11081 7/10 ,(. 15 ) 6 ) 3£11 ת 36 .ן~ 311 ז? 

8728 . 3 272 087 - 0 / 1 * £0 . 1725017281 , 111631100 )״? 31 :) $1 ץו 1 ? 1 ) 30 . 5 / 0 10011 ) 00 

; 1966 ,. 78110 .*ץ 7/1 / 0 . 1 * 111 , 6115101111 ) 1301 ? . 0 ; 1964 ,. 7.81/0 .*ץ!/? 


ספורצה 220 

; 1967 ,* 1 * 1 ( 8881 €7111081 71 , 18871, 3., 8718 7x15101200 ,־ 511151161 . 5 . 14 
- 3000 . 5 ^״ 0708 ^ €07110771 / 0 70025 }*. 8 ,ת 10 ) 3 ז 6 קסס 0 . 11 ) 1x15 חס . 300110 ) 

/ 0 . 7/11105 8718 . 71151 1/10 171 770/7107115 , 160 ^ 216 .? .£ ; 1968 ,ץ 10% 
; 1971 , 1 ( 2417 ^) 171 . 7/11105 . 8 —- . 5 י 6155 ^\ .? ; 1968 ,. 5 8718 . 7.81/0 .*/( 7/1 
. 1971 ,. 3 8718 30107100 , 11101035 

ה. רם. 

ספותו, עבדיה ( 1470 לערך, צ׳סנה — 1550 לערך, בולוניה), 
רב, פרשן־מקרא ורופא. על אביו, יעקב, אין בידנו פרטים. 

בתמיכת אחיו, חננאל, למד ברומא רפואה, פילוסופיה, פילולוגיה 
ומתמטיקה, וב 1498 — 1500 היה שם מורו לעברית של רויכלץ (ע״ע). 
ב 1524 עדיין ישב ברומא, וב 1525 התיישב בבולוניה והשתתף שם 
בייסוד הדפום העברי; היה דיין אצל ר׳ אברהם בן משה הכהן 
(ע״ע, עט׳ 313 ), חמיו של יוסף הכהן (ע״ע), יסד בי״ד ועמד בראשו 
עד מותו, ופעל לארגון הקהילה. רבני איטליה פנו אליו בשאלות, 
וגם ר׳ מאיר קצנלבוגן (ע״ע) מביא מפסקיו, ומזכירו בכבוד מופלג 
(שו״ת מהר״ם מפדובה, מ״ח—מ״ט). השכלתו המגוונת משתקפת 
בספריו: ״אור עמים״ (בולוניה, רצ״ז) — נסיון פילוסופי לסתור 
דעות של אריסטו הסותרות את עיקרי היהדות, תוך שימוש ביסודות 
תורתו של אריסטו עצמו. את ספרו זה תרגם ללטינית (שם, ש״ח) 
והקדישו לאנרי 11 מלך צרפת; פירוש לפרקי אבות (נדפס במחזור 
כמנהג רומא; בולוניה, ש׳—ש״א); תרגום 8 היסודות של אוקלידס; 
דקדוק עברי; שר׳ת וחיבורים קטנים שונים (לא נדפסו). עיקר פרסו¬ 
מו — כפרשן־המקרא; ספריו במקצת זה נדפסו כולם לאחר מותו: 
לתורה, שה״ש וקהלת (וניציאה, שכ״ז), תחלים (שם, שמ״ו), איוב 
(בשם "משפט צדק"; שם, שמ״ט), יונה, חבקוק וזכריה (בתוך 
"לקוטי שושנים"; שם, שס״ב). כל פירושיו חזרו ונדפסו בתוך 
מקראות גדולות: "קהילות משה" (אמשטרדם, תפ״ד—תפ״ז). 

בדרך־כלל מפרש ס׳ לפי הפשט, אך לעתים, כבפרשת הבריאה, 

הוא נכנס לחקירות ע״פ השקפות המדע בזמנו; ס׳ נמנע מלפרש 
בדרך הסוד. לענייני לשון הקדיש תשומת־לב מעטה, וכן נדירים 
אצלו ביאורים היסטוריים וזיהויים גאוגרפיים. משתקפת השכלתו 
הרפואית (כגון: ברא׳ מג, כז, ובהסבר טעמי המצוות). אלגוריה 
מצויה בפירושו לשה״ש ולקהלת ואף בפרשנותו לתורה (במצוות 
פרה אדומה ועוד). אין הוא מציג את הקשיים, אלא משלב את 
פתרונם בהרצאתו הקצרה. ס׳ מרבה להדגיש את הקשר הספרותי 
בין חלקי־פסוקים ולהצביע על כפילויות. הוא מחפש את מניעי 
המעשים, ולעתים ראייתו חדה (ברא׳ לט, יט). ס׳ מסתייע הרבה 
במאמרי חז״ל, אך מעט בהבאת אגדות היסטוריות. בפירושיו רווחים 
רעיונות הומניסטיים — על אהבת-האדם שבהם. ההבדל בין ישראל 
לעמים הוא כמותי בלבד (שט׳ יט, ה): "חסידי אומות-העולם יקרים 
אצלי בלי ספק" (שם), ו״כל המין האנושי סגולה" (דב׳ לג, ג). 
לפירוש התורה הקדים מבוא: "כוונת התורה", בו הוא דן במבנה 
ובטעמי מצוותיה. בסוף הספר נמצאים "מפתחות" לענייני הספר, 
אך משמעותם ויחסם לתוכנו הממשי של הספר אינם ברורים. 

י. א. וולגמוט, הערכת האדם בפירוש ס׳ לספר בראשית (ספר זכרון 
לש. ס, מאיר), תשט״ז; י. ולק, ר׳ ע. ס׳ הפרשן ההומניסט (ספר 
ד. ניגר), תשי״ט (כולל ביבל׳)! י. לאראש, אגרות מר׳ ע. ס׳ (סיני, 
ס״ב), תשכ״ח ; א. י. גולדראט, על ה״מפתח״ לס , — ומשמעותו 
(מוריה, ג'), תשל״ב ן 1896 , 1 )^ 1<£1,1?. 0.5. 41! !1x מ 1 ? 

אב. גר. 

ספ 1 ךצה ( 01-23 ) 5 ), משפחת אצילים איטלקית, שליטי מילנו ב- 
ז מאות ה 15 — 16 . מוצאה ממחוז רומאניה (אמיליה) שבמרכז 
איטליה; שמה בא לה ממייסדה, מוציו אטנדולו ( 10 ס 1 ) 1 זס 11 .\ 7 11210 ; 
1369 — 1424 ), שכונה ספורצה בשל כוחו הרב. מוציו היה "קונדו־ 
טירה" (ע״ע ק 1 נדוטירי), בשירותם של כמה אדונים, וזכה בנחלאות 
ובתארים ברומאניה ובנאפולי. 

בני אלסנדרו ( 1409 — 1473 ) היה גם הוא קונדוטירה, וב 1445 




221 


שפורצה — ספור ?צר, נובלה 


222 


השתלט על פסארו והיא היתד, 
לנחלה לו ולביתו עד 1512 , כש¬ 
כבש אותה האפיפיור יוליום 11 . 

בן אחר של מוציו, פרנצ׳סקו 
( 1401 — 1466 ), אף הוא קיונדו־ 
טירה׳ שלט זמן מה על אנקונה, 
גורש ממנה ועבר לשירותו של 
פיליפו מריה, דוכס מילנו מבית 
ויסקונטי (ע״ע, עמ׳ 246 ). ב־ 
1447 מת פיליפו מריה ללא יור¬ 
שים זכרים, ותושבי העיר 
חידשו את משטר הקומונה 
(ע״ע). אולם שאר שטחי הדו¬ 
כסות סירבו לקבל את מרות 
הבירה, תמכו בס/ שאשתו הי¬ 
תד, בתו היחידה של פיליפו מריה, וב 1450 כבש פרנצ׳סקו את מילנו 
ונהיה לדוכסה, אף שלא זכה בהכרה רשמית מהסוזרן שלו, הקיסר 
פרידריך 111 . הוא כרת ברית עם פירנצה וצרפת, הבטיח יציבות 
בדוכסות ובצפון איטליה, ושלטון העריצות שלו, ברוח נסיכי הרנ¬ 
סאנס, היה נאור. את מילנו פיאר בבנייני־ציבור, ולחצרו הזמין 
מלומדים, בהם יוונים שנמלטו מקושטא אחרי כיבושה בידי התורכים, 
כגון קונסטנטינוס לסקרים (ע״ע [ 2 ]). — פרנצ׳סקו אישר את 
זכויות יהודי מילנו והתנגד לתביעת האפיפיור פיוס 11 להטיל 
עליהם מס כדי לממן מסע־צלב. 

בנו, גלאצו מריה, היה דוכס ב 1466 — 1476 . הוא נרצח בידי קו¬ 
שרים שקיוו להחזיר את משטר הרפובליקה, אך העם היה נאמן לבית 
ם/ וגץ גלאצו ( 0316320 ת 3 ! 0 ), בנו של גלאצו מריה, ירשו. ג׳ן היה 
איש חלש, ולמעשה שלט דודו, לודוביקו איל מורו, בן פרנצ׳סקו. 
הוא היה פטרונם של אמנים, עשה את חצרו למרכז מפואר לתרבות 
הרנסאנס, וזמן מה הסתופף בה לאונרדו דה וינצ׳י. שאיפתו של 
לודוביקו להדיח כליל את בן אחיו ולהיות לדוכס תחתיו גרמה 
שיסייע לפלישת שרל 111 /ר מלך צרפת לאיטליה, וכך לחמו ב 75 
השנים שאח״כ צרפתים וספרדים על אדמתה ושעבדוה (ע״ע איטליה, 
עמ ׳ 736/7 ). ב 1494 מונה לודביקו לדוכס מטעם הקיסר, אך ב 1499 
הודח בידי לואי £11 ג — ב 1489 גירש לודוביקו את היהודים מהדו־ 
כסות, אך כעבור זמן קצר התיר להם לשוב אליה, פרט לעיר מילנו 
גופא. 

מסימילינו בן לודוביקו הוחזר לשלטון בתמיכת השווייצים, אויבי 
הצרפתים, ושלט 3 שנים ( 1512 — 1515 ), עד שפרנסוא 1 הביס את 
בעלי-בריתו. אחרי מפלת הצרפתים ב 1522 שלט אחיו, פרנצ׳סקו 11 . 
במותו ב 1535 נכרת ענף זה של בית ם׳. 

הרוזן קרלו ם׳( 1872 — 1952 ), צאצא של בן צעיר של פרנצ׳סקו 1 , 

היה ב 1921/2 שר החוץ של איטליה ואח״ב שגריר בפאריס. הוא 
הלך בגולה בגלל התנגדותו למשטר הפאשיסטי. אחרי כניעת איטליה 
חזר ם׳ לארצו, וב 1947 — 1951 שוב היה שר החוץ. — וע״ע מילנו. 

; 1913-1923 1-137 , 14010 10011 ! 101 > 1111,0 0116 : 1,0 . 1 ־ £1 3711 , 7 ז 

11 > £10 ) 11 ט*ו$ מ/) ,ו $0111 ת 0 רת $1 . 5 ; 1932 011 , 1 לס 31101 זק . 0 

(בתוך: ספר-זכרון 11111000 11 ! 110010 ( 1 7 * 7 * € 1 ׳!?!£ 11 ^ 0 . 5 11 

לשלמה ם. מאיר)■ 1956 , 

אה. א. 

ספור לןצר, נובלה (איטל׳ 6113 ^ 00 , חדשות), סוג ספרותי, 
בפרוזה, בעל הקף מצומצם. המציג אירוע יחיד, או סיטו¬ 
אציה יחידה ודמויות ספורות, לעומת הרומן, שסימני־ההכר שלו הם 
בד״כ האירוע ההתפתחותי הממושך והמערכת החברתית המסועפת 
או שלל הדמויות; אין בסה״ק התפתחות הדרגתית של אופי בהשפעת 
מאורעות החיים, אלא גילוי מרוכז של אופי לאור אירוע אחד מסוים 
או בלחץ מצב משברי: מכאן, שחסה״ק מצטיין בדחיסות וחסכנות 


באמצעים, באחידות האפקט (המתאפשרת בשל קיצורו), בשימוש 
מרובה בסמלים לשם פריצת המסגרת המצומצמת, ובמקביל לכך — 
בצביון "מיקרוקוסמי" המקרין משמעות מעבר למסגרת זו. תודעת־ 
הצורה, הנובעת מן הדחיסות והריכוז, אף היא ממאפייניו של הסה״ק. 
בניגוד לרומן, אין הסה״ק מקבל עליו את חוקיות הזמן הזורם, אלא 
יש בו משום "מאבק כנגד הזמן, סירוב להניח לזמן להטיל עליו את 
מקצביו. הוא חותר לנקודת־עמדה, למעין מרכז־עלילה שממנו ניתן 
להשקיף על העבר והעתיד" (פרנק או׳קונור). 

שרשיו של הסה״ק במסורת־שבע״ם המשותפת לכל העמים (המלה 
האנגלית 316 ! והמלה הצרפתית 01116 :> מצביעות על מקור זה ש־ 
בע״פ). הוא כבר מופיע, בצורות שונות, בספרויות העולם העתיק: 
בהודו (פניצ׳טנטרה, ע״ע הדו, ספרויות, עט׳ 489 ), במצרים, ביוון 
(הרודוטוס), ברומי (פטרוניוס, אפוליאוס [ע״ע]), וכן בתנ״ך (מגי¬ 
לת רות). למן יה״ב נחלקו תולדותיו של הסה״ק לשתי חטיבות: 
א) יה״ ב והרב ם א נ ם; ב) המאות ה 19 ו ה 20 . — כבר 
באגדות חיי־הקדושים, באספי-המשלים ( 13 קות 6 ^ וברומאנסים־ 
בחרוזים של יה״ב מצויים יסודות של הסה״ק. אבל ראשיתו בקובץ 
100 הסיפורים הקצרים, ה 0 ס 111 ש׳\ 0 א, שנערך במאה ה 13 בידי מחבר 
עלום־שם, בן פירנצה (ע״ע איטליה, ספרות, עמ ׳ 772 ). לשיאה הגיעה 
הנובלה האיטלקית במאה ה 14 , ב״דקאמרון" של בוקצ׳ו (ע״ע), 
שהעמיד לו תלמידים רבים, מהם פרנקו סקטי, מטאו בנדלו ומרגריט 
מאנגולם (ע׳ ערכיהם). גם "סיפורי קנטרברי", בחרוזים, מאת ג׳פרי 
צ׳וסר, יכולים להיחשב כיצירת-מופת בסוג הסה״ק בתקופת הרנ¬ 
סאנס, שאפיו לרוב מוסרני או סאטירי, והוא מצטיין, בניגוד לסה״ק 
המודרני, בהצגת דברים סדירה. מעצבו הגדול של הסה״ק בספרד 
היה סרונטס (ע״ע), שחיבר את הקובץ ״סיפורים לדוגמה״. — לאחר 
שבמשך המאות ה 17 וה 18 נדחק הסה״ק לקרן־זווית, נולד מחדש 
כסוג ספרותי עצמאי במאה ה־ 19 , אם בהשפעת הרומאנטיקה, בעלת 
הזיקה לאגדי ולמקוטע, שמצאה את ביטויה בצורות המצומצמות 
של הסה״ק יותר מאשר ברומאן האפי, ואם בהשפעת העיתונות, 
בעיקר האמריקנית, שנזקקה לסה״ק לבידור קוראיה. בראשיתו עמד 
הסה״ק המודרני בסימן האגדי, החלומי והשטני (לודויג טיק, א. ת. א. 
הופמן), או המחריד וה״מותח" (א.א.פו); הודגשו בו היסוד היוצא- 
דופן, התפנית המפתיעה והאפקט הרגשי האחיד על הקורא. אולם 
דגש זה ביוצא־הדופן נתחלף בתפיסה של הסה״ק כ״נתח־חיים" 
ראליסטי, ובמקום האפקט בא הגילוי התמאטי. האירוע ש״לא נשמע 
כמוהר׳ (לפי הגדרתו של גתה, 31111 בת■ £01161 11111 116 :> 3 זק 065 ["שי¬ 
חות עם אקרמאן״], 1827 ), נתחלף בעלילה יומיומית, והדראמה 
הפיסית — בדראמה נפשית, עד למחיקתה המוחלטת של העלילה 
בכמה מסיפורי צ׳חוב, למשל. שלא כנובלה של הרנסאנס, נזקק 
הסה״ק המודרני לצורה חפשית המוכתבת ע״פ החומר, ולעתים 
קרובות אין הוא פותח בהצגת דברים סדירה, כי אם באמצע המעשה. 
אחדותו אינה נוצרת עוד בהכרה מכוח העלילה אלא מכוח הדמות, 
הנושא, הלך־הנפש ואפילו הסיגנון. — ברוסיה שימש הסה״ק 
מצע ויסוד לרומאן, וגדולי מחברי הרומאנים, ג 1 גול, טורגניב, טול־ 
סטוי, כתבו גם סיפורים קצרים. בספרות הרוסית הגיעה הצורה 
לשיאה בסיפורי צ׳כוב, אבי הסיפור המודרני "חסר העלילה", הנמנע 
מסכמאטיות עלילתית בנוסח מחקיו של מופאסאן ושואף לגילוי 
האופי המופנם. — באה״ב נחשב סיפורו המפורסם של ושינגטון 
ארוינג (ע״ע), ״ריפ ון וינקל״ ( 1819 — 1820 ), הסה״ק האמריקני 
הראשון. מורשתו הגותית של פו מתמזגת בסה״ק האמריקני עם 
״סיפורי־הכזבים״ ( 13111316 ) וצבע־המקום האזורי. עם מחברי הסה״ק 
באה״ב נמנים: נתניאל הותורן, א.א. פ 1 , הרמן מלויל, הנרי ג׳ימז, 
ו.ס. פ 1 רטר (או. הנרי), ארנסט המינגוי, דלים פוקנר, וילים סרוין. 
בספרות הכתובה גרמנית חל מעבר מן הפאנטאסטי נוסח טיק 
והופמן (ר׳ לעיל), לראליזם פסיכולוגי שניכר כבר אצל הינריך פון 



טירת כסורצד, במילאנו 





223 


ספור קצר, נובלה — ספינכס 


224 


קליסט, והגיע לשיאו ביצירתם של גוטפריד קלר, קונרד פרדיננד 
מיאר, ארתור שניצלר ותומס מן; ואילו פרנץ קפקה היתווה דרך 
למשל המטאפיסי האנטי־פסיכולוגי. — בצרפת התחילה המסורת 
המפוארת של ריסה״ק ביצירתם הראליסטית, המנוגדת לרומאנטיקה 
הגרמנית ולגותיקה האמריקנית בנות אותו הדור, של פרוספר מרימה 
ואונורה דה בלזק, ונמשכה בסיפורי גיסטו פלובר. סיפוריו התמצי¬ 
תיים והמפתיעים של גי דה מופסן הם מן המצויינים בסוגם. — 
באנגליה נעשה הסה״ק כלי־ביטוי חשוב רק במאה ה 20 . בידי 
ג׳וזף קונרד. ד,ה. לורנס וג׳ימז ג׳ויס. במיוחד התמסרו לצורה 
ספרותית זו ר. קיפלינג, קתרין מנספילד וסמרסט מוהם; כמו־כן 
הצטיינו בה מבין המספרים האירים: ליאם או׳פלהרטי ופרנק או׳־ 
קובור. גדול מחברי הסה״ק באיטליה במאה ה 20 היה לואיג׳י 
פירנדלו. 

ל'גולדברג, אמנות הסיפור; עיונים בצורות הסיפור הקצר ובתולדותיו, 
1963 ; י ־ 01 ת 00 ' 0 .? ; 1941 ,׳{־ 5/07 1 * 5/20 06/6112 7 716 , £316$ .£ . 1 ־ 1 

, £011161111 , 1963 , 5/077 /־ 5/707 1/26 01 (( $21161 61 : 1/0116 /( £01161 7716 

,מת 3 ומת 6 נ 101 נ^ .[ .£ ; 1965 , 561111118 ' 01 (ה 6116 ע 0 א־ 261 * 11 16 ' 2/1601 ח 6116 ע 0 א 
./י . 13 ,־ 1967 , 111118 )/ £1121016 1 ) 1111 1611 * 0011 , 6 $6/116/12 %6 %! 11 א 0/6 
/ 0 ׳ 1112 3 ) 16216 ) 1 * 1 2/16 , 16 ז 2/160 ח 066116 א , 0 ז £00106 .ס ; 1 969 4 , 01/6116 א 

. 1970 , 601-621601 !/ 7 2/16 
ש. זג 

ספחת, ע״ע עור, מחלות. 

ספטמבר (• 61 ( 601£ ) 5 } 86 ), החודש התשיעי בלוח המקובל אצל 
'העמים הנוצרים, בן 30 יום. בלוח העברי מקבילים לו הח¬ 
דשים אלול — תשרי. 

לפי שמו (בלאט׳ נ 160 <ן 56 = 7 ), היה ם׳ החודש השביעי בשנה 
הרומאית הקדומה שתחילתה חלה במארס. בלוח היוליני (ע״ע לוח, 
ענד 340 ) נעשה ס׳ החודש התשיעי; לפי המסורת כבר היה כך 
בתקופתו של המלך נומה פומפיליוס. 

בס׳ חל שוויון הימים והלילות, ואחריו מתחיל הסתיו (בסביבת 
ה 23 ). ביום השני הראשון של החודש חוגגים באה״ב ובקנדה את 
"יום־העבודה" (ץ 3 ט - 31501 ?). ברוב ארצות חצי כדה״א הצפוני 
מתחילה שנת הלימודים בם׳. 

ספיחה, ע״ע אךזוךפציה. 

0 פי 1 ךיים ( 130636 ) 831510 ), משפחת צמחים טרופיים הקרובה 
מבחינה טכסונומית למשפחת האדריים (ע״ע אדר) ולמש¬ 
פחת מרבה־החלב. משפחת הס׳ משתייכת לסדרת צמחים בעלת שם 
זהה. המשפחה כוללת כ 150 סוגים ולמעלה מ 1,500 מינים, שרובם — 
עצים, שיחים או מטפסים. העלים תמימים או מנוצים. הפרחים חד- 
או דו־מיניים (הפעילים במקרים רבים כחד־מיניים). התפרחות 
דמויות אשכול. לפרחים 4 — 5 עלי גביע; מספר עלי הכותרת במינים 
אחדים הוא 5 , אך במינים רבים הם חסרים. האבקנים מסודרים, בד״ב, 
ב 2 דודים בני 5 אבקנים. במינים רבים חסר חלק מהאבקנים. השחלה 
עילית, בנויה מעלה אחד, והיא בעלת מספר מגורות. למרבית המינים 
שרף חלבי. 

כמה סוגים של הם׳ הם עצי פרי חשובים. מביניהם: הליצ׳י 
הסיני ( 01110111060515 ) 13 ) ; עץ בעל עלים מנוצים שארכם עד כ 15 
0 ״מ. העלעלים מוארכים ומחודדים בקצותם. הפרחים לבנבנים, בעלי 
עלי גביע וחסרי עלי כותרת, והם ערוכים במכבדים ארוכים. השחלה 
בעלת 2 — 3 מגורות. הפרי בית גלעין בעל קליפה אדומה המכוסה 
גבשושיות: קוטרו כ 3 ס״מ. מעטה הזרע הבשרני והרך (האריל) 
נאכל מן הצמח הטרי בעוד הזרעים עצמם נאכלים קלויים. — מינים 
אחרים, כסטדמניית הברזל (סס 1 ץצסז 51016 813110110013 ), מספקים עץ 
משובח. רבים מצמחי המשפחה, ובמיוחד פירות הסבונן( 1001115 <ן 83 ), 
מכילים אלקלואידים וגליקוזידים. הספונין (ע״ע) הנפוץ ברבים מהם 
הוא טריטרפן (ע״ע טרפנים) ומשום כך ידועה המשפחה בשם מש¬ 
פחת עצי הסבון. בעלים של צמחי הסוג פאוליניה ( 30111013 ? 


0015303 ) מצוי ריכוז ניכר של האלקלואידים קפאין ותיאוברומין. 
כמה צמחי נוי מהם׳ נפוצים בא״י, ביניהם צמח הגדרות הדוד(־ 
באה הדביקה (ג$ס 150 ׳\ 00300363 ). זהו שיח בעל עלים פשוטים 
ודביקים שהגיעו לא״י מאמריקה הצפונית והמרכזית. הפרחים קטנים, 
ירקרקים. הפרי הוא הלקט קרומי בעל 3 כנפיים וארכו כ 2 0 ״מ. 

י. וי. 

ספינה, ע״ע ספנות. 

: * ־ד - ד 

ספינה (אספינה), אלפונסו דה ־- 815103 016 110050 ^ 

( 03 !ק £ 5 ) — (המחצית השניה של המאה ה 15 ), פרנציסקני 
מיוזמי הקמת האינקוויזיציה בספרד. ם׳. שיש סברה כי היה מזרע 
האנוסים, שימש כהן־מוודה של מלך קסטיליך״ אנריקה ז\ 1 ( 1454 — 
1474 ), ורקטור אוניברסיטת סלמנקה; בספרו , 10161 ) 1001 ) 01-011 ? 

101011005 161 ) £1 151:13036 ־ 0111 31105 ) 6 831306005 , 001605 ( 3 ־ 1 ) 000 

("מבצר האמונה כנגד היהודים, המוסלמים ואויבי הדת הנוצרית"), 
1460 , יצא חוצץ נגד מינים, יהודים ומוסלמים, כשעיקר התקפתו 
מכוונת נגד היהדות. ם׳ השתמש בטיעונים אנטי־יהודיים של אבנר 
(ע״ע) מבורגוס, ריימונדוס מרטיני ואחרים, וחזר על עלילות הדם 
וחילול לחם הקודש. כן גינה את נסיונות האנוסים לשמור את מצוות 
היהדות ובמיוחד את המילה, שהוגדרה על ידו כ״מינות״ ( 6515 ־ £ 1361 ) 
וכנוגדת את עקרונות הנצרות. ס׳ תיאר בפרוטרוט את סדרי עבודתה 
של האינקוויזיציה וחתר להקמתה בספרד; בין היתר העלה את 
גירוש היהודים מאנגליה כדוגמה שיש לחקותה. ב 1461 הסית בהט־ 
פותיו את ההמונים נגד האנוסים והביא ע״י כך להקמת אינקווי¬ 
זיציה בטולדו (ע״ע ספרד, יהודים, עמ׳ 392 ). 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, 385 — 390 , תשי״ט 2 ; 

ח. ביינארט, אנוסים בדין האינקויזיציה, תשכ״ה. 

ספינכס (ירו' 0171 ) 1 . ממצרית 011 '- 5 ן 55 "פסל חי"), יצור מיתולוגי 
בעל גוף־אריה וראש־אדם. הס , נפוץ בדת ובאמנות של 
מצרים העתיקה, ומכאן הגיע לתרבויות המזרח התיכון ואירופה. 
במצרים משמש הם׳ לרוב כסמל המלך, שכוחו הושווה לכוח האריה. 
החל בממלכה הקדומה מצויים ס", לרוב זכרים אבל לעתים גם 
נקבות, בתנוחת רביצה. המפורסם ביותר הוא הם׳ העצום של המלך 
חפרן ליד הפירמידה שלו בגיזה. נוסף על הדגם החובש מצנפת 
מלכותית מופיע, מהממלכה התיכונה ואילך, גם "ס׳־הרעמה", שבו 
עוטרת רעמודאריה את פני-האדם. בתבליטים מצויים ס" בצעידה, 
או בדריכה על אויבים. במיתולוגיה המצרית סימל הס׳ את אלי 
האופק, דמויי הארי, המולידים מדי בוקר את השמש, וכן נתפס, 
לעתים, כאל־השמש רע או כאמון (במקרה זה יש לס׳ ראש־איל). 
שתי בחינות נוספות של הסמליות המיתולוגית עשויות להבהיר 
צורות של הס׳ במזה״ת וביוון: 1 ) אריות, כסמלי התחיה׳ מקשטים 
במצרים את המטה, את ה 1 כסא ואת הכם המלכותיים. 2 ) לס׳ הנקבה, 



הספינכס הגדו 5 בגיזה (חברת־התעופה 3 ,^ 13 ) 




225 


ספינגס — ספינת־אויר 


226 


בדמות המלכה, תסרוקת 
האלה התחור. נראה שם׳ 
בדמות-נקבה נתפס כשתי 
פנים של האלה חתחור, 
הן כדמות הרגועה של 
אלת השיר והאהבה, והן 
כסמל כוהות־ההרס ב¬ 
טבע. 

אחרי הופעת הם/ ב¬ 
דרך בלתי־ידועה, באור 
ובאכד כבר באלף ה 3 
לפסה״ג, הוא מגיע, ב־ 
2000 לערך, לגבל (תחום 
השפעת הפרעונים), ומ¬ 
כאן הוא מתפשט, באמ¬ 

צעות יחסי־גומלין רב* פיוב-יענהב מ׳עומרח — המאה ה 0 לפסח״נ 
גוניים בין העמים, וב - (מוזיאוז־י׳פרא?, סחלקת־העתיקות) 

סיגולים מקומיים, לסוריה, בבל, וכרתים, ומאוחר יותר — לארץ 
החתים, אשור ויוון. משותף לצורות האלה זוג כנפיים, הנוספות לס׳ 
בסוריה — מן־הסתם בהשפעה מסופוטמית. גם כסאות המלוכה 
הפניקיים באלף ה 1 מורכבים מאותם ם" מכונפים, אולי בהשפעת 
כסאות־המלוכה המצריים הנישאים ע״ג אריות. ייתכן שדמויות- 
הכרובים במקרא (השו׳ שמ׳ כה׳ יה—כב; יחז׳ י) הם ם" מעין אלה. 

הסיגנון הבין־לאומי שנוצר במזה״ת במאות ה 9 וה 8 לפסה״נ, 
ושביטויו בעיקר באמנות הזעירה (שנהבים וכלי-ברונזה של נמרוד, 
שנהבי שומרון), הגיע ליוון במאה ה 7 , ונקלט באמנות היוונית 
בתקופת "התמזרחותה". כך נקלט גם הם׳, מכונף, ולרוב בצורת 
נקבה, הן כעיטור לכדים וכלי־נשק, הן כמצבות־קבר. התפתחותו 
הסיגנונית מן הצורות המזרחיות לצורות יווניות קלאסיות מובהקות, 
לעתים של אשר. יפה ביותר, מקבילה להתפתחות הסברו המיתולוגי 
ע״י היוונים: תחילה הוא נתפס כדמות אכזרית, בעלת אופי שדי 
(בסיפור על אוידיפום [ע״ע]), הקוטלת את הנכשלים בפתרון 
חידתה. אח״כ היא נהפכת למלאך החכם של הצדק האלוהי. 

לאמנות האסלאם חדר הס׳ מפרס, כהמשך ישיר לדגמים באמנות 
האיראנית, שנבעו מהצד האשורי של הסיגנון הבין־לאומי הנ״ל. 
כאן שימש הס׳ כעיטור לכדים ולאריגים, וכמרכיב בארדיכלות. 
הופעתו לעתים ליד השמש מלמדת על סמליות סולרית, הקשורה 
לתחיה, בהתאם למוצאו האיראני ולמקורותיו הקדומים יותר (ר׳ 
לעיל). 

דמותו ופשרו של הס׳ באמנות המערבית מושפעים מנסיונות 
חוזרים ונשנים להבין את התרבות המצרית. במאה ה 12 וה 13 כבר 
נוצרו ברומא דגמים של ס" ע״פ דוגמות מקוריות שנשתמרו שם 
(ם" אלה, בעלי המצנפת המלכותית המצרית, מופיעים בארדיכלות 
הרומנסקית בצד ס" מכונפים וממין נקבה, שהגיעו לכאן, מן הסתם. 
דרך האמנות האסלאמית). שטיחים מעוטרים מן המאה ה 16 מורים 
על נסיון לשלב את הס׳, בסיגנון משועבד לטעם הזמן, במוטיווים 
אחרים ממוצא מצרי. במיוחד חביב הם׳ על המאה ה 18 . הוא מופיע 
בצורה הממוצנפת, ע״פ הדגמים הרומיים הנ״ל. הן צורתו והן פשרו 
— סמל השתיקה וההתרחקות מהזמן ומהחולף — מעידים על תפיסה 
נכונה של גורמים חשובים בתרבות המצרית, אשר נתאפשרה, עוד 
לפני פענוח ההירוגליפים, ע״י רפרודוקציות טובות של אוצרותיה 
האמנותיים. 

. [ 1 ד 11 , [' 11 ׳'! 1116 ) < 1771 ({> 1 ז 0116 1116 ־,״׳ח ! 1 ) 1 !' ) 1 , 111 ;. 1 ־ 11 ־ 1 [ \־ 

■ 611 ) 1 1111611611 )^ 1 > ■ 161 > 0 / 1 ^ 80006/, 1 ( 66116 x 1 .מ ; 1961 ,( 1 ,■ 80861 

, 6 > 1 ! 116 !<) 160710£76 86 ) 5/1 ,. 5 06 , 06586006 . 71 ; 1952 , 1161116 ( 6 ! £ 6 ! £1011 

,. 108 ) €161112611071 111671 )^ 0 / 0 ץ '< 0161101111 4 ■ ,־/ 05606 ? . 9 ) ; 1957 , 1 

; 1965 , 411 ■ 171671116 1166111 ) 1116 171 161 ^ 1167 1 ) 1111 . 5 ,ז 6 ג 8 .£ ; 1962 ,(.ז\. 5 


- 006 . 11 ;" 1969 , 11671 )^ 64 77711 ! 76 [ 0 -< £11 £מ)ןמז 86£6£ 016 , 140/602 . 8 
י £6 קץ§ 18 ' 8 116 [ 011/0011 ) 11111611 ) 1161 1116 / 0 1 ( 5101 116 ' 7 , 810166 

. 1970 

א. גדש. 

ספינת־אויר, כלי-טיס קל מן האוויר, ולמעשה — כדור פורח 
(ע״ע) ממונע, בעל גוף אווירודינמי, משטחי-ייצוב (כנפונים) 
ואמצעים לשליטה על גובה הטיסה וכיוונה; בעבר שימשה לתעבורה 
וכיום בעיקר למטרות צבאיות. על ס״א .פועל כוח־עילוי סטאטי׳ 
לפי חוק ארכימדס (ע״ע נוזל, עמ ׳ 926 ), שניתן לשינוי ע״י השלכת 
נטל (להקלה) או עיבוי־מים (להכבדה), וכוח־עילוי דינמי, עקב 
תנועתה דרך האוויר (ע״ע הידרודינמיקה, עמ ׳ 87 ). ס״א מנופחת 
בגז הליום, שאינו דליק, המסוגל להרים כ 2 /' ק״ג למ״ק. המעטפת 
עשויה לרוב מבד, אך מתרבה השימוש בחמרים פלסטיים ואריגים 
סינתטיים (ע״ע פולימרים). חרטום סה״א מחוזק נגד מעיכה מלחץ־ 
האוויר בשעת הטיסה. ס״א נוחתת על מסלול או נקשרת לתורן, 
כשהיא מרחפת. מבחינים ב 3 סוגי ספינות אוויר: (א) בעלות גוף 
רך (סא״ר) ? (ב) גוף נוקשה־למחצה; (ג) גוף נוקשה. בסא״ר מורכב 
הגוף ממספר תאים, עשויים חומר גמיש, שניפוחם ללחץ מתאים 
מקנה לגוף את צורתו. שני תאים ( £1 ת 3110 כ 1 ) ניתנים לניפוח בשעת 
הטיסה, כדי להעלות את הלחץ הפנימי בעת צורך. ירידת הלחץ 
החיצוני מאוזנת ע״י פליטת גז. צי אה״ב השתמש בסא״ר ללוחמה 
נגד צוללות במלה״ע 11 ובמלחמת־קוראה. כיום משתתפות סא״ר 
במערכת אתראת המכ״ם של אה״ב. שדרית קשה, לאורך תחתית 
המעטפת, מסייעת בשמירת הצורה בס״א נוקשות־למחצה. בס״א 
נוקשה נשמרת הצורה ע״י שלד, וכונסי-אוויר משווים את הלחץ 
בתאים הפנימיים עם הלחץ החיצוני. 

ה י ם ט ו ר י ה. מאז המצאת הכדור הפורח ניסו רבים לבנות ס״א. 

רק ב 1851 בנה ז׳יפאר ( 61 ז 01££3 .( . 9 ) מנוע-קיטור קל וחזק למדי, 
שהותקן ב 1852 בס״א (שארכה היה כ 44 מ׳ וקטרה כ 12 מ׳). ס״א 
זאת המריאה מההיפודרום בפאריס וטסה במהירות של 6 קשר. 
הנליין (מ״ 1 ב״ 1-43 .?) הטיס ב 1872 ס״א עם מנוע שריפה פנימית. 
בדלק (הגזי) השתמש לניפוח המעטפת. האחים טיסנדריה (-ח 71833 
*>״{£) היו הראשונים שהשתמשו במנוע חשמלי ( 1883 ). רנאר ו¬ 
קרבם ( 6118 ■!£ . 73.0 , 61 ז 13 !££ . 011 ) בנו ס״א עם מנוע חשמלי, 
שב 1884 טסה במסלול מעגלי, שארכו כ 8 ק״מ, וחזרה למקום ד,מ־ 
ראתה. ב 1897 בנה דוד שוורץ את סה״א הנוקשה הראשונה, בעלת 
גוף מאלומיניום, שהיתה גם סה״א הראשונה עם מנוע־בנזין. הצפלין 
הראשון( 02-1 ) — ס״א נוקשה, שתוכננה ע״י הרוזן צפלין(ע״ע) — 
הוטס ב 1900 . ארכו היה 128 מ׳ וקטרו — 11.5 מ׳;'היה לו שלד־ 
אלומיניום והתאים הפנימיים, שהיו עשויים בד־גומי, מולאו במימן. 
מתחת למעטפה חוברו שתי "קרוניות", ובכל אחת מהן היה מנוע 
מחובר ל 2 מדחפים. משקולת מחליקה, שבאמצעותה הורד החרטום 
או הורם, שלטה על גובה הטיסה. מהירות הטיסה היתד. כ 32 קמ״ש. 
ב 1918 כבר נבנו צפלינים בנפח של כ 68,000 מ״ק; מהירותם היתד. 
כ 130 קמ״ש ותקרת־הרום שלהם — מעל ל 6,000 מ׳. ה״קרונית" 
שלהם ניתנה להנמכה, באופן שהצופה, או המפציץ, שישב בה נמצא 
מתחת לעננים, בזמן שגוף 
סה״א נמצא מעליהם. ב־ 
1924 חצה הצפלין "לוס 
אנג׳לס" את האוקיאנוס 
האטלנטי. ב 1929 ביקר 
צפלין בא״י ועורר התרג¬ 
שות רבה. באותה שנה 
הקיף אקנר (■ 61161 } £01 . 1 ?) 
את העולם ב 20 יום, 4 
שעות ו 14 דקות. ב 1937 
התלקחה ה״הינדנבורג" 




ספיגודאוויר מטין 1 -א? 2 בנחיתתה 
נ׳ 8 דה י הד.! 1 יפה אמרח, אוהיו 
(.וילום חיל־רים ׳ 76 אה״ב> 








227 


ספינת-אויר — ספיר 


228 


(ארכה — 245 מ׳) בשעת נחיתתה בניו־ג׳רזי, ו 36 נוסעיה נספו. 
אחרי אסון זה עברו לשימוש בהליום גם בצפלינים. במלה״ע 11 
נפסקה בניית ס״א נוקשות והפעלתן. ב 1944 חצתה לראשונה סא״ר 
את האוקיאנוס האטלנטי. ב 1957 שברה סא״ר את שיא השהיה 
באוויר ללא תדלוק ( 264 שעות ו 14 דקות) ואת שיא מרחק־הטיסה 
( 15,200 ק״מ). לסא״ר הגדולה־ביותר (הסוג ¥\ 0-3 ? 2 , נבנתה ב־ 
1958 ) נפח של כ 42,500 מ״ק. 

ע. בן גוריון, תולדות התעופה בעולם, א׳—ב/ תש״ך! -*״ס . 11 . 14 

; 1931 ,( 003114165 ז 6 \, 04 143110130015 :מ 1 ) 1£11 !) 0 1 ) 11 /!( 1 // , 00111115 . 5 .ז 

, 4.63501 .( ; 1946 , 11 מי; 1 ) 11 /ו-ו 11 / ,ץ׳ 1931 . 3 . 41 

. 1958 , 101 .?/ 1/11 / 0 5101 7 ) 7/1 :) 0/1, 1110 541111001/1 

יא. ש. 

ספיק, ג , !! הנ י 2 ג — 56 ( 6 ק 5 11111300102 ( 0 [ — ( 1827 — 1864 ), 
מגלה ארצות אנגלי. היה קצין שוחר הרפתקאות. ביקר 
עם ר. פ. ברטון (ע״ע) בסומאליה ונפצע שם ( 1855 ). ב 1856 הצטרף 
שוב אל ברטון במסע במזרח־אפריקה ויחד אתו גילה את ימת טנג־ 
נייקה (ע״ע). שניהם חלו בדרך, אך ס׳ המשיך לבדו צפ(נה וגילה 
את ימת ויקטו׳ריה (ע״ע) בקיץ 1858 . משחזר ללונדון וטען כי גילה 
את מקור הנילוס (ע״ע), נתקל באי־אמון, גם מצד ברט 1 ן. ב 1864 חזר 
עם ג׳ימז גרנט למזרח־אפריקה, גילה את מפלי-ריפ(ן (ת 0 ק £1 ) ב¬ 
מוצא הנילוס מימת ויקטוריה, והוכיח כי אמנם מקור הנהר בימה זו. 
היה הלבן הראשון באוגנדה (ע״ע). נהרג בתאונה באנגליה. כתביו: 
6 ) 711 ^ 1 116 ) 0£ 06 ז 5011 16 ־ 11 0£ ץ 64 .י 1500 ס 1116 0£ 0111-031 [ ("יומן של 
גילוי מקור הנילוס״), 1863 ; 4116 0£ ץז 6 ׳\ 1500 ס 4116 40 1661 ז ¥£13 \ 
1116 >! 4116 0£ 50411-06 (״מה הביא לגילוי מקור הנילוס״), 1864 . 

ספיר ( 6 ז 111 קק $3 ), אבן־טובה (ע״ע אבנים טובות), אחד מסוגי 
המינרל קורונד (ע״ע), שנוסחתו 41 2 0 3 י/. לס׳ גבישים 
הבולטים בצבעיהם היפים, לרוב כחול עד אינדיגו, הנובעים מנוכחות 
כמויות קטנות של ברזל וטיטן בתוך הגביש. ידועים גם ם" בצבעים 
רבים אחרים. גבישיהם הם פירמידליים, רומבוהדריים, לוחיים או 
דמויי־חבית, ושכיחים בהם תאומים פוליסינתטיים (ע״ע גביש). לס׳ 
ברק זגוגי עד ברק יהלום; לעתים הוא עשיר בטמינות ( 10011151005 ) 
זעירות, המקנות לו ברק של משי. חללים קטנים מוארכים הנמצאים 
בתוך ם" רבים גורמים להחזרת האור בצורת קרני כוכבים, תופעה 
הידועה בשם אסטריזם. בם״ רבים קיים דיכרואיזם — שינוי הצבע 
בהתאם לכיווני האור ותכונותיו. צבעי הם׳ משתנים בהקרנה או 
בחימום. 

הם" הם מרכיבים נדירים של סלעים מאגמתיים (סיאניט, פגמטיט 
[ע׳ ערכיהם], סלעים בסיסיים), או של סלעים מטאמורפיים, בעיקר 
צפחות או סלעים קרב(נטיים. 

הם׳ מופק בעיקר ממרבצים קלאסטיים משניים (חולות וחלוקי 
נחלים) בדרום־מזרח אסיה, באוסטרליה, בהודו, במדגסקר, בדרום- 
אפריקה, בבריה״מ ובאה״ב. משנת 1902 קיימת תעשיה של ס" 
ורובינים (ע״ע) סינתטיים. הפקתם מבוססת על התכת אבקת 41 2 0 3 י 7 
בלהבת מימן־חמצן ב ס 2,100 . הטובים ביניהם נמכרים כאבני חן, אך 
רובם משמשים במבנה של שעונים ומכשירי־מדידה עדינים, וכן 
כחומר השחזה (ע״ע) וכמחטים בגרמופונים (ע״ע). 

ספיר, משפחה של חוקרים ואנשי־ציבור בא״י. — מבניה: 

1 ) יעקב ה לוי ( 1822 , אושמיאני [בילורוסיה] — 

1885 , ירושלים), ת״ח וחוקר המסורה (ע״ע), נוסע ומחדש הקשר 
ההיסטורי עם יהדות תימן. ב 1832 עלה לצפת עם הוריו, שהי( מעדת 
הפרושים, ושם נתייתם. ב 1837 נמלט לירושלים (ע״ע, עמ׳ 322 ) 
ולמד בישיבותיה, במיוחד אצל ר׳ י״ז סלנט (ע״ע), רכש ידיעה 
בערבית, וכנראה גם בגרמנית. בתפקידו כמזכיר עדת הפרושים 
חיבר שירי־תהילה לנכבדים שביקרו בארץ, ונתפרסם קובץ שיריו 
לכבוד מ. מונטיפיורי ("כנף רננים"; ירושלים, תר״ט). מאמרים 


רבים הדפיס ב״הלבנון". שהו״ל חתנו י. ברי״ל (ע״ע). במכתב 
(מ 1853 ) מתאר ם׳ 2 כ״י, תלמודי ומקראי, שנמצאו בירושלים, 
ורושם שינויי־נוסחאות לדוגמה. במכתב ניכרת היטב נטייתו לחקר 
המסורת ולבדיקת כ״י, ונרמזים בו גם מסעות בא״י. סיפור-מסע 
ראשון שלו פורסם ב 1854 ב״שומר ציון הנאמן״. ב 1859 נשלח 
כשד״ר להודו ולאוסטרליה. בהגיעו למצרים, נשלל ממנו רוב כספו, 
והוא הפליג, תוך סיכון רב, עם עולי־רגל מוסלמים לג׳דה, ומשם 
המשיך לחודידה. אהבת־אמת נקשרה בינו לבין יהודי פנים־תימן, 
ובשובו מאוסטרליה ב 1863 , ליקט בעדן חומר נוסף עליהם. את עיקר 
פרסומו קנה בספרו ״אבן ספיר״ — תאור מסעו. ספרו נדפס ע״י 
חברת מקיצי־נרדמים (ע״ע; א׳—ב׳, 1866 — 1874 ), והביא לראשונה 
את בשורת יהודי תימן למערב. תיאורו מפורט, חי ושוטף, ומשוב¬ 
צים בו פיוטים לא נודעים ממשוררי תימן. ס׳ כלל בספר את מחקרו 
החשוב ״כתר תורה״, על ״כתר חלב״ (ע״ע מקרא, עמ׳ 294/5 ), על 
סמך עדות־ראיה של ר׳ יעקב מלוצין — הראשון שבדק את הכתר 
ממראה־עיניים. כן נכללו בספר חקירות על כ״י ישנים אחרים של 
המקרא במצרים, חלב, תימן וקראקא. בחלק ב׳ של ספרו התקיף 
ם׳ את פירקוביץ (ע״ע) על זיופיו, וטרח להוכיח כי אהרן בן אשר 
(ע״ע) היה רבני ולא קראי. ליקוט העניינים הנוגעים לתימן, בשם 
״מסע תימן״. פירסם א. יערי (תש״ה). ם׳ יצא עוד פעמיים ( 1865 ; 
1873 ) בשליחות לצפון אפריקה ולאירופה. ב 1873 שלח לתימן את 
"אגרת תימן השנית" (וילנא, תרל״ג), לעודדם במלחמתם במשיח־ 
שקר שקם בתוכם. ס׳ זכה לראות בראשית עלייתם המאורגנת של 
התימנים לירושלים, ב 1882 . ידועה תשובה ארוכה ממנו "עדות 
ביהוסף״ (מגנצא, תרל״ד) — על עזבון השר נסים שמאמא. ם׳ היה 
גם מחלוצי חקר הפלשים (ע״ע). בשנותיו האחרונות התמסר לייסוד 
פתח־תקוה. על שמו נקרא היישוב "אבן ספיר" בהרי יהודה (נוסד 
1950 ). 

י. י. ריבלין. ר , י. ם׳ (מאזנים, י״א), ת״ש—תש״א < א. יערי, שלוחי 

א״י, 820 — 822 , תשי״א! אם המושבות םתח-תקוה. 141 — 145 , תשי״ג; 

א. ר. מלאכי, איגרת רי״ם אל ר׳ שאול זעליג הכהן (ארשת ה׳), 

תשל״ב. 

2 ) אליהו ( 1869 , ירושלים — 1911 , יפו), איש חינוך וסופר; 
נכדו של ( 1 ). עסק בחקר העברית, הערבית וידיעת א״י. ב 1887 
התיישב בפתח־תקוה, וב 1889 החל להורות "עברית בעברית". הנ¬ 
הלת ביה״ס בפתח־תקוה, שהעריצה את לשון צרפת ותרבותה, הת¬ 
נגדה לכך, וכן התנגדו לכך ההורים, מחסידי ה״חדר" הירושלמי. 
יחיד היה בידיעתו את חוקי המסים, הקרקעות והירושה, וב 1900 
עבר לעבוד בפקידות יק״א (ע״ע) בסידור ענייני קרקעות. שיא 
הצלחתו היה סידור תעודות־קניין וקביעת גבולות לאדמת סג׳רה 
(אילניה). מ 1904 עד מותו עבד כמנהל סניף יפו של בנק אנגל(- 
פלשתינא (אפ״ק), והיה אחד מ 3 היהודים שעל שמם נרשמה אדמת 
תל-אביב. ספרו "הארץ", היה הלכסיקון השלם היחיד של שמות 
יישובים היסטוריים וחדשים בא״י עד הופעת ספרו של י. פרם (ע״ע), 
ומפת הקיר של א״י, שחיבר קיפרט בגרמנית ועובדה על ידו בעברית, 
היתד■ עד 1930 בשימוש בתה״ס והמשרדים. רבים ממאמריו הופיעו 
בכ״ע. 

מ. בן הלל הכהן, ם׳ האיש ום׳ הסופר (בתוך "קבץ מכתבי א. ם׳ ז״ל"), 

תרע״ג, 

3 ) י 1 סף ( 1902 — 1972 ), בנו של ( 2 ), מדינאי ישראלי. למד 
בביהמ״ד למורים בירושלים; ב 1921 השתתף בהגנה על פתח־תקוה. 
שקד על פיתוח ענף ההדרים בא״י ולצורך זה למד בחו״ל. ב 1928 
נבחר לוועד הפועל של "התאחדות האכרים בישראל" (ע״ע), והיה 
פעיל בארגונים כלכליים אחרים של הגוש ה״אזרחי״. ב 1939 נבחר 
למנהל ״פרדס סינדיקאט״, איגוד מגדלי פרי הדר. בשנים 1940 — 
1951 היה ראש עיריית פתח־תקוה ותרם רבות לפיתוחה. ב 1941 
נמנה עם מייסדי "האיחוד האזרחי" והיה אחד מנציגיו ב״ועד־ 


229 


ספיר — ספיר, פנחס 


230 


הבטחוך ("ועדת הי״ח"). שנועד לפקח על ענייני הבטחון בארץ. 
התנגד לפרישת "האיחוד האזרחי" מה״הגנה". היה מראשי ח״ציונים 
הכלליים״ (אח״ב — המפלגה הליברלית). וב 1957 נבחר לידר 
הנהלת המפלגה. בתפקידים אלה שאף לאחד את ה״ימיך הפוליטי 
בישראל במפלגה אחת, תחילה עם ה״פרוגרסיווים" (הליברלים העצ¬ 
מאיים) ואח״ב עם תנועת ה״חרות״ (ע״ע). מ 1949 עד מותו היה 
חבר כנסת מטעם מפלגת ה״ציונים הכלליים", המפלגה הליברלית 
וגוש חירות־ליברלים (גח״ל). ב 1952 — 1955 היה ס׳ שר התחבורה 
ומ 1967 — שר ללא תיק בממשלת האיחוד־הלאומי (ע״ע מלחמת 
ששת הימים, עמ ׳ 724 ). ב 1969/70 היה שר המסחר והתעשיה. נפטר 
באוסטרליה בהיותו חבר משלחת הכנסת שביקרה שם. 

ם׳ נתברך בכושר הנהגה ובכושר ניתוח וניסוח שבאו לידי ביטוי 
בעיקר בענייני משק וכלכלה. מאמריו בנושאים אלה פזורים בכתבי- 
עת שונים. " 


ספיר, אךווךד — ז 1 ק 83 ()■ 31 ׳^£ — ( 1884 , לאואנבורג, גר¬ 
מניה — 1939 , ניו־היון, אה״ב), מראשי האסכולה הבלשנית- 
אנתרופולוגית האמריקנית, יהודי. למד בלשנות טוטונית באוניבר¬ 
סיטת קולומביה ופנה, בהשפעת פרנץ בעז (ע״ע), לחקר אנתרו־ 
פולוגי-תרבותי, על בסים בלשני, של האינדיאנים בצפון־אמריקה. 
מ 1925 פרופסור לאנתרופולוגיה ולבלשנות כללית באוניברסיטאות 
שיקגו וייל. הנסיון לקבץ את לשונות האינדיאנים ל״משפחות" 
העמיק בם , את ההכרה ששוני במבנה לשונות משקף שוני של תרבות 
ושל אישיות "פסיכולוגית" ומבנה קונצפטואלי. בניתוח הבלשני ראה 
כלי לחשיפת מערכות תרבותיות, חברתיות ודתיות. רוב חיבוריו 
מוקדשים לנושאים אלה, וחלקם לניתוח מושגים בעלי דרגת הפשטה 
מרובה (כגון 8601301105 ס! ?[> 0 :ז 3 \ : 8 ח 1 (> 3 ז 0 [״קביעת דירוגים: 
עיון בתורת-המשמעות״]; ? 1013111 ־ ["כוללות"]). השקפותיו על מהות 
הלשון ומסקנותיו על קטגוריות-חשיבה אנושיות אוחדו בספרו 
66011 <ן 8 )ס ?( 81111 116 ] 10 100 ] 00 [> 0 ־ 1 ] 10 0 \> : 6 § 03 § £30 (״הלשון : 
מבוא לחקר השפה"). ס׳ חיבר גם מחקרים בבלשנות פורמאלית 
והשוואתית ״קלאסית״ — בתחומי הודו־אירופית, חיתית, יידית, 
עברית ושמית צפוניודמערבית. 

, 02€ ) %1 ה £0 מין . 5 .£ / 0 111712$ ? ¥\ 1 ) 1€ ) $616 ,(. 04 ) גווט 3 י €11 ^חג 1 ^ .ס 

,תנ 1 ש^ 0 ^\ . 0 ; 1949 ,(כולל ביבל , ) ע $0710111 ? 6 ? 1 ) 111 ) !)? 011111 

. 1966 , 11 , 11$1$ ?%ח £1 [ס 011$ ( 011 ? ,[.[>€] : 5613601 . 711 :מ 1 ) . 5 .£ 

0 (£ י ר*, — €־ 11 נן 5 — ( 1868 , ננסי —־ 1966 , פאריס), 

משורר צרפתי ומנהיג ציוני. בן למשפחה יהודית עתיקה 
בלורן, למד משפטים ומ 1894 הועסק במשרות חשובות בשירות 
הממשלה, תחילה בתחום המשפטי, ואח״כ במשרד העבודה ובמשרד 
החקלאות (עד 1926 ). לאחר פרשת דריפוס הפך ם׳ ממתבולל לתומך 
של תנועת-התחיה הלאומית־יהודית. ארגן את ה 65 (> מ 1550013110 / 
5 ) 111 [ 60065 [ (״האיגוד של צעירים יהודים״) — לעזרת המהגרים 
היהודים לצרפת. ב 1918 יסד את הליגה לידידי הציונות; ב 1919 
יצג את ציוני צרפת בוועידת־השלום בפאריס; ב 1920 השתתף ב¬ 
משלחת הציונית לא״י. לאחר חילוקי־דעות עם וייצמן פרש מפעי¬ 
לותו בהסתדרות הציונית, ומ 1932 היה פעיל בקונגרס היהודי 
העולמי. בימי מלה״ע 11 מצא מקלט באה״ב. ם׳ נודע כמנהיג תנועת- 
התחיה היהודית בספרות הצרפתית של המאה ה 20 ׳ וכן כתאורטיקן־ 
ספרות וכמשורר בעל צורות חדשניות. שיריו שופעים רגש והומור 
ומטיפים לחופש וצדק. באוסף־שיריו העיקרי 5 ) 01 [ 060165 ? ("שירים 
יהודיים״), 1919 ; 1959 2 , מצליף ס׳ במתבוללים וקורא להתעוררות 
יהודית. 5301361 ( 1921 ) הוא חיזיון דרמתי על הטוב והרע ועל 
גורל האדם. בין סיפוריו: 511:606 13 61 £3111110 £6 ("הרבי והסי- 


רנה״), 1931 . מסותיו חדורות חוש־הביקורת כונסו ב 5 ) 01 ( 65 ס!> 61 ס 0 
5 ) 01 [- 61116011 (״כמה יהודים וחצאי-יהודים״), - 1928 . 

111$$ [ ,ץ 6 זכ 111 \^ . כ 1 ; 1933 ,ץ? 0€1 ? 111$ . 3 הס . 8 . 4 / י ^ג 5113 חז 811 . 8 

,(כולל ביבל׳) ,.$.. 4 , 1311136 .? ; 1962 , 6 ה 01 ■ £01 1 ז 1€1 ה 00 06 הס?? 10 16 ) 
. 1966 % £' 1 ) 11£ ן) #0£11 111€ ) 1 ה%( €0 ? 0 ? ,ז 6 ז\ו; 1 > 101 \ "? ; 1962 

ספיר, מוריץ (משה) גוטליב — 1:11£6 ; 001 ( 105€5 \) 11:2 ־ 101 ^ 
- 1 ״(ק 33 — ( 1795 , לובאשברני [לידבודאפשט] — 1858 ׳ באדן 
[ליד וינה]), סופר ומבקר אוסטרי, יהודי משומד. ם׳ היה בן למשפחה 
יהודית דתית ולמד בישיבות פרשבורג ופראג. כתוצאה מן המפגש 
עם התרבות הגרמנית נטש את לימודי-הקודש. ב 1823 הוזמן לווינה 
ע״י אדולףבוירלה ( 83061-16 ), עורכו של כ״ע לענייני תאטרון. בזכות 
שנינותו וההומור שלו היה מקובל ביותר בחוגי-העילית; אולם 
מאמריו הסאטיריים החריפים־נשכניים רכשו לו גם אויבים רבים 
והוא הוכרח לעזוב את וינה ( 1825 ), ואח״ב גם את ברלין ואת מינכן. 
ב 1832 המיר את דתו (לפרוטסטנטיות). שב לווינה ב 1834 ויסד שם 
את כה״ע ] 10010,15 ( • 061 ( 1837 — 1858 ). חיצי-ביקרתו ומשחקי 
לשונו השנונה לא היו עוד מופנים כלפי השלטון, כי אם כלפי חול¬ 
שות ופגמים של בני-אדם. בתקופה זו הגיעה השפעתו לשיאה. — 
כתביו של ם , כוללים פליטונים, מאמרי־ביקורת על ספרות ותאטרון, 

•ז 

מסות, שירים הומוריסטיים וסאטיריים, סיפורים, קומדיות, מערכונים. 
כל כתביו פורסמו ב 26 כרכים, 1886 — 1888 . 

11%1%6 ע 1 16 ( 1 ,> 1 ח 1 ו 1 :> 5 ח 1431 .¥\ ; 1934 , 0$03111 ?? /.$ ,ו 101 ז 6516 ^ . 8 

. 1950 

ספיר (קוזלובסקי), פנחס (נר 1907 , סובאלקי [פולניה]), מדי¬ 
נאי ישראלי. ם׳ למד בסמינר למורים בווארשה, הצטרף 
להכשרה של ״החלוץ״, וב 1929 עלה לא״י. הוא התיישב בכפר־סבא, 
עבד בפרדסיה, והיה ממייסדי "מכון־המים" ו״קופת־מלוה" במקום. 
ב 1937 — 1947 היה סגנו של ל. אשכול (ע״ע) ב״חברת־המים" (אח״כ 
"מקורות"). בתחילת מלחמת העצמאות היה ב״ועדת־הנגב", שהכינה 
את יישובי הדרום למלחמה; עם פרוץ מלחמת-העצמאות, היה חבר 
במטכ״ל ובאוגוסט 1948 נשלח לאירופה לעסוק ברכש. ב 1949 מינהו 
בן־גוריון למנכ״ל משרד־הבטחון, במקום אשכול, שנהיה לראש 
מחלקת-ההתיישבות בסוכנות היהודית. ב 1951 — 1953 היה ממונה 
על הפיתוח במשרדי החקלאות והאוצר ומונה לנציב־המים הראשון 
בישראל. ב 1953 מינהו אשכול למנכ״ל משרד־האוצר. 

בנובמבר 1955 נהיה ס׳ לשר המסחר והתעשיה. ביוני 1963 , 
כשנהיה אשכול לרה״מ, קיבל ם׳ גם את תיק האוצר, אך החזיק עוד 
שנתיים גם בתיק המסחר והתעשיה, עד יוני 1965 . באוגוסט 1968 , 
עם בחירתו למזכיר מפלגת-העבודה, התפטר מתפקיד שר־האוצר, 
ונשאר בממשלה כשר בלי תיק. בדצמבר 1969 סיים את תפקידו 
כמזכיר מפלגת־העבודה, חזר להיות שר־האוצר, ובספטמבר 1970 — 
מארם 1972 היה גם שר המסחר והתעשיה. 

ם׳ מילא תפקיד מרכזי בכלכלת ישראל ובמיוחד בתיעושה, 
והשפיע הרבה על התפתחות חברתה. הוא פעל למשיכת הון וידע 
לתעשיה, ולהפיכתה למקור־פרנסה עיקרי לביסוס יישובי הפיתוח 
ע״י תיעושם. הוא עודד את הקמתן של תעשיות־יצוא׳ חתר להש¬ 
תלבות ישראל במערכת־הסחר של הקהיליה הכלכלית האירופית 
ולהרחבת ההסכמים עם גוף זה, ולשם השתלבותה של ישראל בסחר 
הבין־לאומי צמצם את ההגנה על הייצור המקומי מפני יבוא מתחרה. 
כשר־האוצר סייע בהקמת חברות־השקעה ציבוריות ופרטיות, ודאג 
להגדיל את יתרות מט״ח ולהשיג מלוות ומענקים מחו״ל. ם׳ מילא 
תפקיד חשוב בגיוס השתתפותם של יהודי־התפוצות בביצור מדינת- 
ישראל וכלכלתה, הוא פעל להקמת מוסדות־חינוך והרחבתם, וחשובה 
היא תרומתו לביסוס החינוך הגבוה במדינה. כן פעל ם׳ להרחבת 
שירותי־הרווחה כדי לצמצם את פער החברה בישראל. למטרה זו 
גייס כספים מחוץ לתקציבי מוסדות־הציבור המיועדים לקידום החינוך, 



231 


ספיד, פנחס — ספירה 


232 


הבריאות והדיור, פעולה שעוררה 
ויכוח ציבורי, אולם נעשתה בידי¬ 
עתם של ועדת־הכספים של הכנ¬ 
סת ושל מבקר־המדינה. כשגברו 
לחצים אינפלאציוניים, העדיף ם/ 
משיקולים כלכליים וחברתיים גם 
יחד, תעסוקה מלאה וצמיחה מו¬ 
אצת של הכלכלה׳ ולו במחיר 
אינפלאציה. יחד עם זה, השתדל 
ם׳, אולם לא תמיד בהצלחה, לב¬ 
לום את האינפלאציה ע״י ריסון 
המחירים, הרווחים והשכר. הווי¬ 
כוח על השכר גרם להתנגשויות 
בינו לבין מזכיר הסתדרות־העוב־ 
דים, יצחק בן־אהרון. 

משנות ח 60 ניכרת השפעתו של ם׳ גם בתחומים מדיניים ומפ¬ 
לגתיים. בתקופת "הפרשה" נטה ם׳ לצד תומכי פ. לבון (ע״ע), ובעת 
הפילוג במפלגתו, מפא״י, בעקבות "הפרשה", היה מתומכיו הראשיים 
של אשכול וניהל את מסע-הבחירות של המערך ב 1965 (ע״ע א״י 
[כרך־מילואים, עמ ׳ 534/5 ]). ס׳ נהיה לאישיות מרכזית במפלגת- 
העבודה, ירש את גולדה מאיר כמזכיר־המפלגה (אוגוסט 1968 — 
דצמבר 1969 ), ובמות אשכול ( 26.2.1969 ), הביא למינויה לרה״מ. 
כיום נחשב ם׳ כאחד המדינאים החשובים של ישראל ־ ובעל מקום 
מרכזי במערך. 

ם' נחשב לאחד מראשי "היונים", והתנגד ליצירת עובדות בשטחי 
יהודה, שומרון, רצועת-עזה וצפון־סיני. הוא הביע דעתו נגד הקמתה 
של מסגרת מדינית — ע״י הכללת שטחים מאוכלסים ערבים — 
שבה יעמוד בסכנה צביונה של ישראל כמדינה יהודית. 

ע. מ.־ח. 

ס פייר ד! (אנג׳ 3 ז 6 , מלאט׳ 3 ־ 361 — ספרה); מונח המציין שיטת 
רישום כרונולוגית של שנים. ם׳ מתחילה תמיד מתאריך 
נתון או מוסכם הנקרא תקופה (^סקש). הם׳ התפתחה יחד עם 
תודעת הזמן (ע״ע) של האדם, והיא מקיפה פרק זמן מוגדר בתולדות 
האנושות, הנבדל מאחרים עי״ משמעות מיוחדת — דתית, היסטורית, 
מדינית, תרבותית וכד׳. השימוש בם׳ רב בהיסטוריוגרפיה (ע״ע) 
ובדת. 

מסיבות היסטוריות, ביניהן — השפעתן המדינית, הצבאית והכל¬ 

כלית של מדינות אירופה הנוצריות על ייצוב העולם המודרני, נפוץ 

/• 

כיום בכל חלקי תבל השימוש בספירת הנוצרים, שניתן לציינה 
כס׳ ה״רגילה". ם׳ זו היא פרי הגותו של דיוניסיוס ד,ענו (ע״ע) 
במאה ה 6 , ומבוססת על חישוב־לאחור של השנים עד לתאריך הול¬ 
דתו של ישו, מייסד הנצרות, בשנת 1 לסה״ג. לימים נסתבר, בעקבות 
חישובים מדויקים יותר, שישו נולד מספר שנים קודם תאריך הלידה 
שיוחס לו, היינו או בשנת 6/7 או בשנת 4 לפסה״נ. עם זאת נשארה 
0 ה״נ חם׳ המקובלת ביותר בשימוש יומיומי בעידן הנוכחי. 

להלן, מבחר (ע״פ סדר א״ב) של ם" חשובות. 

1 ) הם׳ מאז הולדת אברהם אבינו. זוהי ם׳ נוצרית- 
דתית, שהונהגה ע״י אב־הכנסיה אוזביום (ע״ע) במאה ה 4 לסה״נ. 
תאריך המוצא שלה: 2017 לפסה״נ; 2 ) הם׳ לפי א ו ל י מ ם י א ד וי ת 
מבוססת על מניין המשחקים האולימפיים, שהתקיימו ביוון אחת 
ל 4 שנים מאז 776 לפסה״נ. היתד׳ מקובלת מאוד בעולם היווני עד 
למאה ה 4 לםה״נ; 3 ) הם׳ ה ב ו ד ה א י ת. תאריכה הקובע היא 
שנת־מותו של בודהא (ע״ע) ב 544 לפסה״ג. נפוצה בדרומה ובדרום־ 
מזרחה של אסיה ; 4 ) הם׳ לפי ב ר ו ם ו ם מבוססת על כתביו וחי¬ 
שוביו של הכוהן הבבלי ברוסוס (ע״ע), מהמאה ה 3 לפסה״נ. תחי¬ 
לתה התייחסה לבריאת העולם לפי מסורת הבבלים. היתד. נפוצה 


מאוד בעולם הקדום; 5 ) ם" נוצריות מבריאת העולם: א) 
ספירת אלכסנדריה: לפיה חלה בריאת העולם בשנת 5493 לפסה״ג. 
היתד׳ בשימוש הפנסיה הקופטית במשך זמן רב; ב) ספירת אנטיו־ 
כיה׳: קבעה את בריאת העולם בשנת 4490 לפסר׳״נ. היתד, בשימוש 
העדות הנוצריות הקדומות בסוריה; ג) ספירת קונסטאנטינופוליס 
(ביזאנטיון) קבעה את הבריאה בשנת 5508 (ור׳ להלן, עמ׳ 234 ). 
עדיין משמשת בכמה מפלגי הנצרות המזרחית; ד) ספירת הארכיהגמון 
אשר: הונהגה ב 1650 ע״י ג׳ון אשר (- 551161 ( 1 ), ארכיהגמון אנגליקני 
באירלנד. הלה חישב כי בריאת העולם חלה בשנת 4004 לפסה״ג. 
ספירתו היתד׳ מקובלת מאוד בבריטניה. והופיעה בשולי "נוסח המלך 
ג׳ימז״ של כתבי־הקודש; 6 ) הם׳ הגרגוריאנית קרויה ע״ש 
האפיפיור גרגוריוס ^]^ x (ע״ע; וע״ע לוח, עמ׳ 349 ). 7 ) הם׳ ע״ש 
דיוק ל טי נום (ע״ע). מוצאה בעליית קיסר רומי זד, לשלטון 
בשנת 284 לסד,"נ. נקראת גם "ספירת המארטירים"(הקדושים), בשל 
רדיפת הנוצרים ע״י קיסר זה. נהוגה עדיין בחבש ובין הקופטים 
במצרים; 8 ) הס׳ ההודית הונהגה ע״י המלך סאליוואהאנה 
( 311303 ׳\ $311 ), וראשיתה בשנת 78 לסה״ג. עדיין נהוגה, בנוסח 
מתוקן, ברחבי הודו. מלבדה התקיימו בהודו גם ס״ אחרות; 9 ) הס׳ 
ה י ו ל י א נ י ת נקראה ע״ש יוליום קיסר (ע״ע; וע״ע לוח, עמ׳ 340 , 
ור׳ להלן, הם׳ הרומית); 10 ) הם׳ היפאנית. השנה הקובעת בה: 
660 לפסה״נ, שנת עליית קיסר יפאן הראשון, ג׳ימו, לשלטון. עדיין 
בשימוש; 11 ) הם׳ של המהפכה הצרפתית היתה בשימוש 
בצרפת בין התאריכים 22.9.1792 — 1,1.1806 ; 12 ) הם׳ ה מ ו ם ל מ י ת 
הונהגה בימי הח׳ליף עמר (ע״ע) ותאריכה הקובע הוא שנת 622 
לסה״נ, שנת ה״הג׳רה" (היינו "הגירה"), ז״א, בריחת מחמד (ע״ע) 
ממכה למדינה. ם׳ זו נהוגה ברחבי העולם המוסלמי.'גם היהודים 
והנוצרים בארצות האסלאם השתמשו בה; 13 ) הם׳ של המיה 
היתד, אחת הם" של אמריקה התיכונה. מחישובים נסתבר כי התאריך 
ההתחלי בה היה שנת 3641 לפסה״נ; 14 ) הם׳ של מנת 1 ן המצרי 
היתד׳ מבוססת על תולדות מצרים, שנכתבו ע״י הכהן מנתון (ע״ע) 
במאה ה 3 לפסה״ג. זוהי אחת הנודעות בם", המסייעת לקביעת שוש¬ 
לות ומאורעות במצרים (ע״ע מצרים, עט' 160 ) הקדומה; 15 ) הס׳ 
ע״ש נ ב ונא צ ר. ראשיתה ב 747 לפסה״נ, משעלה מלך בבלי זה 
לשלטון. בימי קדם שימשה ם׳ זו במשך זמן רב כלי־עזר לתוכנים; 
16 ) הם׳ הסינית הראשונה. התאריך הקובע שלה היה שנת 2227 
לפסה״נ, בימי שלטון הקיסר האגדי יאאו ( ¥30 ). לסין היו גם כמה 
ספירות שושלתיות; 17 ) הם׳ ה ם ל ו ק י ת החלה בשנת 312 לפסה ,"נ, 
עם כיבוש בבל ע״י סלוקוס 1 (ע״ע). היתה בשימוש רב וארוך 
במערב-אסיה, וכן בין היהודים (ר׳ להלן); 18 ) הם׳ הספרדית 
החלה בשנת 38 לפסה״נ, בנסיבות שעדיין לא הובררו. היתח נהוגה 
בחצי־האי ד׳איברי עד 1422 , ואז סיגלה לעצמה גם פורטוגל את הס׳ 
הנוצרית המקובלת; 19 ) הם׳ הפרסית (הפרתית) היתה המשך 
הם׳ הסלוקית (ר׳ לעיל), והחלה ב 248 לפסה״נ בראשית מלכות 
המלך הפרתי ארשק 1 (ע״ע ארשקיים). תאריכה הקובע השני הירי 
ב 632 , בעת עלייתולשלטון של המלך הסאסאני האחרון יזדגרד(ע״ע). 
עדיין ידועה באיראן, ובין בני דת פרסי בהודו; 20 ) הם׳ הפשיס¬ 
טית היתה נהוגה בשנות שלטונו של מוסוליני(ע״ע), 1922 — 1943 . 
היתה בשימוש בצד הם׳ הנוצרית המקובלת; 21 ) הם׳ הרומית. 
מניינה נמשך משנת יסוד העיר רומי ב 753 לפסה״ג (לפי חישוב 
ההיסטוריון ורו [ע״ע]). היתד, מהחשובות בין הם" בעולם הקדום. 
בם׳ זו נהגו לצרף למספר השנה את המלים 6001111:3 111116 נ!.^ ("מאז 
יסוד העיר"). החדשים שבם׳ זו שימשו בסים לס׳ היוליאנית. 

מלבד הם" שנמנו לעיל, נודעו בחלקי תבל שונים ובזמנים שונים, 

עוד הרבה ם" אחרות, מהן מקומיות, מהן מוגבלות מבחינת זמן 
השימוש. ביניהן היו ם" שהתבססו על מחזורים אסטרונומיים (ב¬ 
מצרים, בהודו, באמריקה התיכונה), על עליית שליטים ושושלות 




233 


ספירה 


234 


(בסין, בפרס ובממלכות רבות אחרות)׳ על קרבות (פארסאלוס, אק־ 
טיום בעולם העתיק), על כיבושים, אבדן העצמאות או השגתה 
(בערים ובפרובינציות בימי רומי בקשר עם פעילותם של פומפיוס 
ואוגוסטוס), ועל מועדי־הכהונות של נבחרי־ציבור (ארכונים, קונסו¬ 
לים וכר), ואפילו על ביקור שליט (אדרינום קיסר באתונה בשנת 
126 ), ם" מקומיות לרוב היו נהוגות בסוריה ובא״י בימי רומי, ביניהן 
הם" של ערי הדקאפוליס, של ערי החוף אנטיוכיה, לאודיקיאה, 
טריפולים, גבל, בירות, צור, צידון, עכו, עזה, והם" של בית־שאן, 
בית־גוברין, ועוד. וע״ע כרונולוגיה. 

; 1897 , £11111, 0170110\0£1€ 465 1^411161011675 1411(1 467 1$ €11X611 

1€11 ( 156 ' 171 ( 166 1 ) 1171 ת 16 (> 5 { 21 ) 1€771 ( 17101 ■ 161 ) 1 ( 7116 ( 010201, 140X14 

611 \ 07111 467 07117147115 ,^ £061180110 ; 1906-14 , 111 ־ 1 , 017011010£16 

- 51 .[ .£ ; 1958 , 017011010£16 €0 , 01110301 .^\ ; 1928 , 11£ ) 1111 ( 2.611766 
. 1968 , 4 ( 07 '\\ 1616111 * 4 1110 / 0 ץ 017011010£ ,וזגוח־זס^ס 

ס. אי. - פ. פ. 

יהודים. רמז מעורפל למצווה לספור "ליציאת מצרים" 

יש אולי בפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" (דב׳ טז, 
ג). מ״מ זוהי הם׳ היחידית המצויה בתורה: "ברית בין הבתרים" 
(ברא׳ טו, יג), מתן תורה (שמ׳ יט, א), הנדודים במדבר (במד׳ ט, א) 
מתוארכים כך. אע״פ שיציאת־מצרים (ע״ע) היתה ביום ט״ו בניסן, 
נמנית שנת־היציאה מתחילתו של חודש זה (שט׳ יב, ב). התאריך 
היחיד, מחוץ לתורה, לס׳ זו, מתייחם להקמת מקדש שלמה (מל״א 
ו, א): "בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ 
מצרים". 

הס׳ המקובלת ביותר עד לימי התלמוד היתה "למלכים". 
במקרא תוארכו מלכי יהודה למניין מלכי ישראל, ולהפך, אולם אין 
לדעת אם תחילת הס׳ חפפה את זמן העליה לשלטון, או שהיה זה 
תמיד, כהנחת התלמוד, באחד בניסן שלפני ההמלכה. 

ם׳ ל ג ל ו ת ב ב ל ("לגלותנו") מצוי בעיקר בספר יחזקאל (ע״ע) 

— המתחיל את המניין עם גלות יהויכין (ע״ע) ( 597 לפסה״נ — 
יחז׳ מ, א) — אך נרמז גם בספרים אחרים ובמגילות מדבר־יהודה 
(ע״ע). נראה שראשיתו של מניין זה בי׳ בניסן 597 (תאריך ההגליה 
המצוי גם בתעודה בבלית), והתואם כנראה את "ראש השנה בעשור 
לחודש" (יחז׳ מ, א). 

לפי המסורת היהודית נסתיימה גלות בבל כעבור 70 שנה׳ ואז, 
כנראה, מתחילה הם׳ "ל בניין הבית", הנזכרת במשנה (גיט׳ 
ח׳, ה׳: "כתב... לבנין הבית, לחורבן הבית...") ובתלמוד (ע״ז ט׳, 
ע״א), ועדיין היא מתועדת במאה ה 11 (מדרש "לקח טוב"). ע״פ 
המכילתא (בחדש, פ״א) המניין ל״בנין הבית" ו״לחורבן הבית" (ר׳ 
להלן) התייחס גם לבית ראשון, ואפשר שגם במשנה הנ״ל הכוונה 
לבית ראשון. ב״סדר עולם" (ע״ע) מתוארך "בנין הבית" למרבה 
התמיהה 34 שנים לפני מניין השטרות (ר׳ להלן). 

המקרא מצווה על מניין שמיטין ויובלות (ויק׳ כה, 

א—יג). לפי חז״ל (ערכין י״ב, ע״ב) הוחל בם׳ זו בשנה ה 55 ליציאת 
מצרים והיא נהגה עד חורבן בית ראשון ( 16 יובלות ו 2 שמיטות), 
אולם אין עדות אם, או כיצד, חושבו מחזורי היובל, וחז״ל — 
והמחקר החדש — נחלקו בשאלה האם מחזור זה הוא בן 49 או 50 
שנה. ספר היובלות (ע״ע) (נ׳, ד׳) קובע את בואם של ישראל 
לא״י בסוף היובל ה 50 . 

עדויות רבות מצויות על מחזורי השמיטה בימי בית שני. זה 
הוא הבסיס לחישובי דניאל (ט, כב—כז), ולו תפקיד מרכזי בלוח 
כיתות מדבר יהודה. מקומה המרכזי של ם׳ זו בולט מנקיטת המספר 
70 כמשך גלות בבל (ירט׳ כט, י; דה״ב לו, כא! והשו׳ ויק׳ כו, 
לד—לה). שאלה היא אם חלו השמיטות הידועות לנו בשנים 163/4 
לפסה״נ ו 68/9 לסה״נ, או, כמסתבר יותר, בשנים 162/3 ו 69/70 . 
אחרי החורבן התפשט הנוהג לציין את השנה לשמיטה ע״ג מצבות 
ובמסמכים, ונוהג זה נשתמר, חלקית, עד למאה ה 15 . התאריך מת¬ 


קבל ע״י חילוק השנה ״לבריאה״ (ר׳ להלן) ב 7 . לשם חישובים 
הנוגעים לימי בית שני ולתקופת התלמוד יש להוסיף שנה אחת 
למניין "לבריאת העולם" לפני החילוק. לפי "לוח השמיטה" מתחילה 
השנה תמיד בא׳ בתשרי. 

המניין הסלוקי ידוע כמניין "להפסקת הנבואה", "למלכות יוונים", 

"ל ש ט ר ו ת׳ 7 או "לאלכסנדרוס". ם׳ זו נכנסה לשימוש בא״י לרא¬ 
שונה ב 200 לפסה״נ לערך. בוטלה ע״י שמעון החשמונאי ב 142 , 
אולם נשארה מקובלת בין חלק מיהודי המזרח קרוב ל 2,000 שנה. 
השימוש בו פוחת בהדרגה אחרי שנת 1000 לסה״נ, עם עליית השי¬ 
מוש בם׳ "לבריאת העולם", אילם הוא נמצא במסמכי הגניזה גם 
במאה ה 13 , וגם הרמב״ם השתמש בו. התימנים דבקו בו עד לאח¬ 
רונה. המניין מתייחם לפלישתו השניה של סלוקוס לבבל באוגוסט 
של 312 לפסה״נ, אולם בערים שונות במזה״ת רווחו נהגים שונים 
באשר לתאריך המדויק, ובמקורות יהודיים יש עדות לשני נהגים: 
זה ששנתו הראשונה א׳ בתשרי 312 — כ״ט באלול 311 , והאחר 
ששנתו הראשונה א׳ בניסן 311 — כ״ט באדר 310 . בד״כ השתמשו 
היהודים (להבדיל מהנכרים — שחדשיהם היו מקבילים לחדשים 
היהודיים) בבבל (וכן תושבי צור) במניין א׳ ויהודי ירושלים במנין 
ב׳. לפי ספר חשמ״א (א, י) עלה אנטיוכוס ה 4 לשלטון ב 137 לשט¬ 
רות, והוא ע״פ מניין ב׳, שהרי אנטיוכוס הומלך בכסלו של 175 
לפסה״ג, ואילו על שימוש במניין א׳ מעידה כתובת מדורה־אורופוס 
(ע״ע), שבה נזכרת שנת 2 לקיסר פיליפוס הערבי (ע״ע; פברואר 245 - 
פברואר 246 לסה״נ, שנת 556 לשטרות). טרם נפתרה השאלה אם 
כך נהגו יהודי בבל גם בימי בית שני, או שמנו אז מניסן 311 , כלוח 
הבבלי בכללו (ששוחזר בדייקנות רבה). ביסוד המחלוקת שבין 
ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בשאלה אם נברא העולם בניסן או בתשרי 
(ר״ה י', ע״ב) מונח אולי ההבדל בין מניין שטרות א׳ וב׳. בא״י 
נהגו שני המניינים. ההלכה התנגדה להם. כשם שהתנגדה למנות 
"לשום מלכות" שעברה מן העולם (גיט׳ ח׳, ה׳), אף שלדברי "סדר 
עולם״ (ל׳): "בגולה (בבבל) כותבים בשטרות למנין יוונים" ורא¬ 
שיתו של זה בתשרי. יש לציין כי הצדוקים התנגדו למניין לשנות 
המלכים, שאינו "עברי", והיה זה אחד ממחלוקותיהם עם הפרושים 
(ידים ד׳, ח׳). 

"בשנת שבעים ומאה (למניין שטרות) הוסר עול המים מישראל, 
ויחל עם ישראל לכתוב בספרים ובשטרות ,בשנת אחת לשמעון 
הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהודים״׳ (חשמ״א י״ג, מ״א— 
מ״ב); כלומר, בניסן 142 לפסה״ג הוחל למנות לשמעון ובוטל מניין 
שטרות. במגילת תענית (לג׳ תשרי) נזכר מניין דומה ליוחנן הור־ 
קנום ("שנת כך וכך ליוחנן כ״ג לאל עליון"; והשד ר״ה י״ח, ע״ב), 
שחכמים ביטלוהו כדי שלא לחלל את שם ה׳ בשימוש חולין. חלוקות 
הדעות אם היה זה מניין "לחרות", או שנתכוון להחזיר בבואה של 
הנוהג העתיק של "מניין למלכים". 

סופרים יהודיים הלניסטים וסופרי קומראן מנו "מאדם". לפי 
דמטריוס ואופולמום (ע״ע) חי אדם 3569 שנים לפני יציאת מצרים, 
כ 1100 שנה יותר מהמקובל במסורת ישראל. מסרתו של יוסף בן 
מתתיהו דומה אף היא. מסורות אלו מבוססות על הגנאלוגיה של 
״מאדם עד אברהם״ בנוסחי תרגום ה 70 . אין עדות שמניין זה שימש 
גם בתעודות, אולם הוא שימש בסים לחישוב הביזאנטי (עד למאה 
ה 14 ) המקובל ״לבריאה״ — שהיתה על־פיו ב 21 מארם 5508 
לפסה״נ ואח״כ (מהמאה ה 7 ואילו) שונה תאריכה ל 1 בספטמבר 
5509 (והשד לעיל, עמ׳ 232 ). 

מנהיגי המרד הגדול ( 66 — 73 ) קבעו מניין חדש, "לגאולת 
ישראל" (או "לחרות ישראל"), ומונחים אלה שימשו גם במרד 
בר־כוכבא ( 132 — 135 ). מטבעות המרד הגדול כוללות משנה א׳ עד 
ה׳, והאחרונות הוטבעו בירושלים בין ניסן לאב 70 . באזורים רחוקים 
יותר שימש כנראה מניין זה עד לשנת ח׳, אם כי לא נמצאה עדות 


235 


ספירד, — ספיריטוא<(ז) 


236 


אחרי שנת ו׳. ממרד בר־כזכבא נמצאו מטבעות מהשנים א׳ וב׳ וכן 
מטבעות "לחרות ירושלים" ללא ציון שנה, שהוטבעו כנראה בשנת 
ג , . מצויים פפירוסים משנים ג׳ וד׳. הוכח שהמניינים הנ״ל נמנים 
מא׳ בניסן. 

לפי יוסף בן מתתיהו שרפו הרומאים את המקדש ב 8 לחודש ^ 

( 26 באוגוסט לערך; לפי חז״ל בט׳ באב של שנת 70 ), ומכאן 
מתחיל מניין "לחורבן". לפי המשנה (גיט/ שם) גם מניין זה 
אינו כשר, אולם ב״סדר עולם" (ל׳), נאמר גם פה במפורש: "מכאן 
והלאה צא וחשוב לחורבן הבית". על שימוש נרחב במניין זה 
מעידות מצבות בא״י מהמאות ה 4 — 5 , ובאיטליה — מהמאה ה 9 . 
במקורות ספרותיים נדיר השימוש במניין זה אחרי המאה ד! 13 .- 
כתובות מצוער מתאמות את התאריך לחורבן עם מחזור השמיטה 
אולם בחוסר עקביות, וכ-״כ קיים הפרש של שנה בין המניין לחורבן 
והמניין לבריאה במצבות מונוסה. יש מסבירים זאת בכך, שהמניין 
"לחורבן" מתחיל בט׳ באב, כפי שאכן נוהגים התימנים (לפי הק¬ 
ראים — בי׳ באב ; וחשו׳ יחז׳ מ, א). 

המניין "לבריאת העולם" (וגם: ליצירה) משקף התפתחות 
חדשה, אף שייתכן שהוא צאצא של המניין "<אדם". הופעתו מאוחרת 
למדי. ושתי ההתייחסויות הקדומות אליו הן משנת 300 לסה״ג לערך, 
והשתמשו בו חכמים לציון הקץ: אחרי שנת 4231 לבריאת העולם 
( 469/70 לסה״ג; ע״ז ט׳, ע״ב) או 4291 ( 529/30 לסה״ג; סנ׳ צ״ז, 
ע״ב). תיעוד קדום נמצא בכתובת־פסיפס — שזמנה בין המאות 
ה 5 — 7 — מסוסיה (ע״ע), אלא שנשתמר בה הציון "ארבעת אל- 
פינים ף׳ בלבד (ההמשך הרום), נראה שתחילת שימושו של המניין 
הזה הוא בא״י. השימוש הקדום ביותר בו בחו״ל הוא בכתובות' ע״ג 
מצבות מןנוסה מהמאה ה 9 . לאחר שנת 1000 התפשטה ס׳ זו ודחקה 
בהדרגה את כל האחרות. הרמב״ם (הל׳ גירושין א׳, ב״ז) מכשיר 
גם את השימוש במניין שטרות, אולם בטוש״ע (אה״ע קכ-״ז) הוגבל 
השימוש בגיטין לספירת הבריאה. לא ידוע מי החל בם׳ זו, אולם 
הבסיס לחישוביה ברור: הכרונולוגיה של ,;סדר עולם״ + המניינים 
היהודיים החשובים האחרים, כדלקמן: 

מבריאת העולם עד יציאת מצרים (ולא עד בכלל) 2448 שנים 
מיציאת מצרים עד לראשית מניין שטרות ״ 1000 " 

מראשית מניין שטרות עד לחורבן בית שני ״ 380 _ " 

3828 שנים 

למייסד השיטה (בסביבות 4000 לבריאה = 240 לסה״ב) לא היה 
עניין לחזור ולתאדך את העבר, ואת שיטתו הועיד כנראה לשימוש 
בעתיד, במיוחד לחישובי קץ. כרונוגלפים שהשתמשו במניין "לברי¬ 
אה" לתיארוך העבר לא תמיד הכירו את הבסיס למניין, וע״כ נכשלו 
ב״תרגומם״'. לפי יסוד השיטה — שנת א׳ לחורבן = 381 "לשטרות" 
= 3829 "לבריאה", אולם מלומדים שונים תיארכו בטעות שנה זו 
כ 3828 לבריאת העולם. באשר לחישוב שווי-הערך לפי הלוח היול־ 
יאני (ר׳ לעיל): לתאריכים שאחרי שנת 1000 לסה״ג מדויק למדי 
הפרש של 3760/61 שנד, ב״תרגום״ ממניין למניין, אולם לפני כן — 
כפי שמעיד רס״ג — הניחו יהודי בבל כי שנת א׳ לבריאה = 3759/60 
לפסה״נ ואילו יהודי א״י הניחו שהיא 3760/61 לפסה״נ. להסברת 
סטיה זו הוצעו ביה״ב, וכיום, הסברים מסובכים, התולים את הסיבה 
לסטיה בכך שאדם הראשון נברא בא׳ בתשרי, וקדמו לו חמשת ימי 
בריאה, שדינם כשנה. אולם, באמת מקורה בכך שבכל המניינים 
היהודיים, פרט למניין שטרות א׳ שנהג בבבל, מתחילה השנה בא׳ 
בניסן, וזאת בניגוד לנוהג המקומי, שלפיו נחשבת השנה החדשה 
מא׳ בתשרי (ר׳ לעיל, עמ׳ 234 ). בגלל מוצאו הא״י היה גם המניין 
לבריאה מבוסם במקורו על שנה שראשיתה בא׳ בניסן. אי־שם בין 
500 — 750 לסה״נ עבדו גם יהודי א״י והסביבה לחישוב השנים מא׳ 
בתשרי, כמנהג יהודי בבל, ואת חצי השנה "עיגלו" בהוסיפם שנה 


אחת למניין הבריאה המקובל. נסיבות מעבר זה עדיין סתומות. 
לתוספת השנה למניין הבריאה החדש היו תוצאות נוספות: חלה 
"תזוזה" לאחור של שנה לגבי מחזורי השמיטה, ויהודי בבל איבדו 
את אימונם בלוח של יהודי המערב. 

ח,י. בורנשטיין, תאריכי ישראל (התקופה, ח'—ט׳), תר״פ—א; צ.ה. 

יפה, קורות חשבון ד,עבור; תרצ״א; א,א. עקביא (עורך), סדרי זמנים 

בדברי ימי ישראל, 1943 ; הנ״ל, הלוח ושמושו בכרונולוגיא, תשי״ג; 

- 301101 ^ 3 . 8.2 ; 1964 , ץ 011011010% 11 >? 1111 ו 5 / 0 )/ס 4£0 מ 2 > 7 / ,תג^סח!? .ן 

? 11 ) 171 ?' 7 1 ) 1-011 ?$ ? 1/1 ?ח! 11 !( 1 )? 1 ){€ /״״/״'/׳/;,י / 0 ' 11 ) 1 ! ח? 11 ■.€ ? 7/1 

. 1973 ,( 44 1 ) 10 (?? ) 11111 ) 111 ) 11 ? 111 )') ? 1/1 1 ) 111 ■ 

ב, וח. 

ספירות, מונח-־יסוד בתורת הקבלה (ע״ע). נטבע לראשונה בספר 
יצירה (ע״ע), אשר תיאר באמצעותו את עשרת המספרים 
(או הספרות) "האידאליים", שקדמו לבריאת העולם. ממקורותיה 
הראשונים של הקבלה ואילך השתמשו המקובלים במונח זה במש¬ 
מעויות רחבות חרבה יותר, ואצלם הוא מציין את 10 השלבים של 
האצילות הנובעים מן ה״-אין־סוף* ומהווים יחד את תחום ההתגלות 
האלוהית על כל תאריו של האלוהים.- כ־ל ספירה מצביעה על אספקט 
אחד של האל בהופעתו כבורא, ומהווה עולם שלם של אור אלוהי 
בשלשלת ההוויה. 10 הם׳ יחד מהוות את עץ חם׳, ונתפסות כאחדות 
דינמית אשר ב-ה מתגלה פעילותו של האל. לדוקטרינה של הס׳ — 
ע״ע קבלה. 

ספיריטואל(ז) ([ 5 ] 31 ט 1 ״ 1 ק 5 ), שם כללי לשירי-עם, בעלי תוכן 
דתי,' המקובלים באח״ב. למעשה נכללים במושג זה שלושה 
סוגים של שירי־עם: הס" "הלבנים", הם" הכושיים ושירי־האמונה. 

ה ם״ ״ה לבנים״ ( 313 ט 1 ״ 1 ק 5 6 ״! 7 \\) — ראשיתם בפעילותם 
של מחדשי־הדת ומתקניה במאה ה 18 . שכינו את עצמם "המאורות 
החדשים״ ( 1,181118 ^ ז \! ס!( , !). הם ביטלו את שירודהמזמורים 
המקובלת בכנסיות ומילאו את מקומם בפיוטים מוצרי דורם, 
שטרם "הוכתמו" בשימוש כנסייתי ממוסד. לשירים אלה הותאמו 
נעימות עממיות. עד סוף המאה ה 18 נכתבו כ 800 שירים מסוג זה. 
בראשית המאה ה 19 הוחל הנוהג של זמרה בצוותא בעת מפגשים 
חברתיים, תחילה במחנות־חחלוצים שבסהר המערבי (שהיה אז בלב 
קנטאקי), ואח״כ ברחבי-חמדינה. את השירים המוכרים שרו אנשי־ 
הקהילה כולם, ואילו שירים מוכרים פחות שר זמר בודד, והקהל 
הצטרף בפזמון, שהיה שאול פעמים רבות משיר אחר, מוכר יותר. 
אופן־זמרה זה ושירים אלה, שהועברו ממקום למקום כמסורות חיות 
ורק מעטים מהם הועלו אז על הכתב, נמצאים ביסוד רבים משירי- 
העם האמריקניים ומצורות־הזמרה האמריקניות העממיות, ומהווים 
את מרבית הם״ ״הלבנים״. ב 1815 הוחל בפרסום השירים בכתב, 
ומעשרות רבות של קבצים, שיצאו לאור בחמישים השנים שלאחר־ 
מכן, משמשים עדיין שלושה את מטרתם הראשונה. המפורסם בין 
אלה הוא ״הנבל הקדוש״ (קע 03 661 ״ 53 1716 , 1844 ), המשמש 
קהילות בכחצי-תריסר מדינות באה״ב. התפתחות הערים הגדולות 
במחצית השניה של המאה ה 19 הביאה לחידוש המוסיקה הכנסייתית 
המקובלת, ואילו הם" "הלבנים" נדחקו לאזורים כפריים מרוחקים. 
בשנות ה 20 של המאה ה 20 החלה התעניינות מחודשת בס" ה״לב־ 
נים" ורבים מהם נדפסו מחדש, 

ה ם״ הכושיים ( 315 ט 1 ״ 1 ק 5 0 ז 6£ א); — עד למלחמת־האזרחים 
גילו המוסיקאים עניין מועט בזמרתם של העבדים הכושים. ב 1861 
יצאה משלחת צפונית, בראשותו של וו. פ. אלן (מס 11 .\ 7 .? ף\\) 
לפ(רט־רויאל כדי לחקור את שיריהם של הכושים; ב 1862 יצא 
בדפוס לראשונה ס׳ כושי (״זרום, ירדן, זרום״ — ,ח 13 >מ 0 ( , 17.011 
17011 ) ; ב 1867 הוציאו חברי המשלחת את פרי־סיורם בספר־הס" 
הראשון, ״שירי־עבדיס מאה״ב״( 08 ) 11€£1513 ת 0 011116 501185 5131-6 ). 
בעקבות פרסום הספר החלה התעניינות רבה בשירי־הכושים, התענ¬ 
יינות שטרם פגה. בשנות ה 70 של המאה ה 19 החלו מתארגנות 






237 


םפיריטואל(ז) — ספלוליים 


238 


קבוצות של זמרים כושים, שהפיצו את השירים ברחבי המדינה. 
שנים רבות היתה מקובלת הסברה כי הלחנים מקורם אפריקני. ה. א. 
קחייל ( 61 !נ 6111 ז£ .£ . 9 ) הסיק ממחקריו ( 1914 ), שאת הלחנים 
חיברו הכושים באה״ב. מחקרים מאוחרים יותר בשירי-העם האמרי¬ 
קנים גילו, שלמעלה ממחצית הם" הכושים מבוססים על ם" "לבנים", 
בשינויי מלים או לחן. השינויים העיקרים: קיצור הבתים הארוכים, 
שימוש בסולמות בעלי מספר קטן יותר של טונים ושימוש מועט 
יותר במודום המינורי. הם" הכושיים מצטיינים בשימוש חפשי בחומר 
המילולי והמוסיקאלי. הוא־הדין לגבי זמרים שונים, המפרשים שיר 
אחד, וכך גם לגבי ביצועים שונים של זמר אחד. תוכן השירים דתי, 
ומקובלת התייחסות לחיי היומיום, גם כן באור דתי. 

ש י ר י - ה א מ ו נ ה ( 801185 005061 ) — מקורם בצורך, שהו¬ 
רגש במחצית השניה של המאה ה 19 , לגשר בין הזמרה הדתית 
הכנסייתית המסרתית לבין הם" "הלבנים" והכושיים. בניגוד לאלה 
האחרונים, הרי את שירי־האמונה פייטו והלחינו אנשי־מקצוע ש¬ 
הקפידו על המבנה ההרמוני, ולא רק על המבנה המלודי, וצירפו 
ליוויים כליים. הכתיבה הפוליפוניה דורשת מקצועיות רבה יותר 
בהשמעה מאשר בשני סוגי הם" האחרים, ולפיכך תפוצתם של 
שירי-האמונה קטנה יותר. המפורסם בין מחברי שירי־האמונה ונד 
אספיהם הוא אי. ד. סנקי ( 5301067 . 1.0 ). 

5 ' 1 > 1£710 ו 17 / . 0 ; 1944 ,. 5 1 ) 111 ) , 148013 ^ן . 0 

, 11 ־ 501111161 .£ ; 1955 , 56711 ?ז ¥ 7116 70 1771$ ז 11% ? ? 7/1 0771 ז 7 

. 1971 , 2715 ) 4 7726116 / / 0 111516 ^ 7116 

א. חב. 

ספיריטואליזם ( 1 ס 03115 :! 1 ז 1 ק 5 ), 1 . בפילוסופיה, השקפה מטאפי¬ 
סית הגורסת שהממשות היא רוחנית ותבונית במהותה 
( 101 ן 111£0 ל, ;!טס׳!, 0705 ,ג, 063500 — רוח, נום, לוגוס, תבונה) ואילו 
הממשות החמרית היא תוצאה או תופעה של הרוח. לפיכך נחשב 
הם׳ מושג נרדף ל״אידיאליזם" (ע״ע), וניגודי הוא ה״מטריאליזם" 
(ע״ע). 

2 . מושג מקובל בהקשר דתי וכנםייתי ( 113115 ז 1 ז 1 נ] 5 60010513 
[כנסיית הרוח]) — בניגוד לכנסיה הגלויה, והוא מטעים את 
השפעתה הישירה של "רוח הקודש" ואת תורת הבשורה ע״ש יוחנן, 
שהאלוהים הוא ה״רוח". 

3 . המושג מצוי גם בפילוסופיה הצרפתית של המאה ה 19 , בייחוד 
במשנתם של מן (ע״ע) דה בירן ושל ז׳אן גאספאר פליכם ראוויסון 
( 315500 י! £3 צ 1-611 ז 3 ק 035 6311 )), והוא בא לציין את מכלול הכוחות 
הפנימיים, ובייחוד הכוחות הרציונליים של האדם. 

4 . מונח מקובל בארצות דוברות אנגלית לציון האמונה ברוחות 
ובמגע עמן. ע״ע ספיריטיזם. 

ספיריטואלים ( 110315 ז!ק 8 0300150311 ?), ע״ע פתציסקבים; 

וע״ע נצרות, עמ׳ 345 . 

ספיריטיזם (ו 11150 ז 1 ק$), אמונה ברוחות ובאפשרות של תקשורת 
עם עולם הרוחות והנסיון המעשי בסיאנסים ( 5630065 
[״ישיבות״]) להגיע לידי מגע כזה באמצעות ״מתווך״ ( 01631001 ), 
הנחשב לבעל סגולות לקיום קשר אמצעי עם רוחות נפטרים. להצ¬ 
דקת תפיסתו והשקפותיו נדרש הם׳ לקיומן של תופעות פאראפסי־ 
כולוגיות (ע״ע פרפסיכולוגיה) כגון: טלפתיה׳ ראיית הנסתר, ראיית 
הנולד ועוד. ראשיתו של הס׳ המודרני (האמונה בעולם הרוחות 
כשלעצמה עתיקה ומקובלת היתה בפרס, סין, יוון ומצרים) באה״ב 
ב 1848 כאשר "רוח" ענתה בנקישות על שאלות שונות שהוצגו לה. 
עד מהרה נפוצו גילויים דומים ברחבי אה״ב; תנועת הם׳ רכשה לה 
אלפי חסידים, בייחוד בקרב אלה שבצערם על מות יקיריהם ביקשו 
נחמה באמונה, שהם יכולים לקיים עמם מגע, וראו בם׳ הוכחה 
להישארות נפשות הנפטרים. מאה״ב עברה ההתעניינות בם׳ לארצות 


אירופה, במיוחד אנגליה, צרפת וגרמניה. כתוצאה מביקורת של 
גילויים שונים שנתגלו בסיאנסים ונסיונות הונאה ואחיזת עיניים 
שנתקבלו ע״י מאמינים כתופעות אמיתיות, נוסדו אגודות שונות 
ל״מחקר פסיכי״ [ £65631011 870111031 ? ז £0 500161:7 (בלונדון); 
10811101 ; (£65631011 870111031 * 1 £01 5001617 01011030 (אה״ב 

01110 ' 8 ץ 11 ק 4613 \ (צרפת)] שנטלו על עצמן לבחון את אמיתות התופ־ 
עות ולחקרן באמצעות שיטות מדעיות אובייקטיוויות. פאראפסיכו־ 
לוגים רציניים דוחים את התאוריה על הם׳, המסבירה את התופעות 
הללו כנגרמות ע״י רוחות מעולם אחר, ומצביעים על הסכנות הצפו¬ 
יות למאמיניה מבחינת ההיגינה הנפשית. 
תופעות רבות ניתנות כיום לביאור על דרך הפסיכולוגיה ושוב 
אינן נזקקות להשערה על קיום "עולם הרוחות". ק. ג. יונג (ע״ע) 
טען כי התופעות האוקולטיות שוכנות באישיות "המתווך", וטענה 
זו חזרה והועלתה שוב ושוב בעשרות השנים האחרונות. יש להניח 
כי מדובר בהטלה החוצה של חוויותיו ונסיונותיו של "המתווך" 
הנזקק לחברת אנשים כדי לבטאם במלים. אם כי לפעמים אף 
הוגי דעות נודעים הודו בקיומן של תופעות ספיריטיסטיות, לא הוכח 

הדבר בראיות מדעיות. 

0.<3. ! א. ציטלין, המציאות האחרת, תשל״ג 2 ! 6 /? 6/1010 ? 1 ? ■ 210 ,?ח״ 
1*02 ?*11/1010^16 10^60*100166 00:1*1161 ?1106061661606, 1902; 8. 5110116, 

766011:6 66 ? 1001110 ? , 0 : 8 '< 71 . , 3 ] . 77 ; 1960 , 1 (? 16/1010 ( 1 ? 1611 *? סס - 
1000111 1 8611 ' 11 ') 71 : 11 . .£ ; 1961 , 1-11 , 1111 ) 6 ( 1 1 ( 111 * 80 / 0 11 ) 6010 * 51 111 1061 > ׳ , 
001 ?66100116/16 1)116616/160 *161 ?0261, 1 18 ) 1111011 )£ . 5 ; 1962 2 , 111 ־ , 

5., 1968; 16111136£ . 0 . 33 .״ו ; 1969 , 5126 01/166 7/16 , 6 ) 1 ;? .ן {, 
'['(11 ׳.: 7:1/8 ) 1162 *^ 1006111 1116 ( 1 50606 סס 11610 ] : 0066 ץ €101600 ■( 11/1 !ק 

/>1111161 01 51*10, 1972; £0 . 1972 , 11/1 * 06 1002 ( 86 6 (( 1 , 8 ז 

חי. ב. 

— 01130165 £3 ספירמן, צ ׳ ר״לז אד'("( , ("" ד" — 0130 ־ 031 ק 8 3 ז 3 ׳מ 

( 1863 — 1945 ), פסיכולוג אנגלי. בהשפעתו נעשתה המחלקה 
לפסיכולוגיה של אוניברסיטת לונדון מרכז עולמי לסטטיסטיקה 
פסיכולוגית, בעיקר במחקר המשכל. ע״ס חישובי מתאמים (ק(ר־ 
לציות) בנה את תורת שני הגורמים ( £301001116007 3170 ) הקיימים 
בהתנהגותו השכלית של האדם (ע״ע אינטליגנציה, עם , 936 ). בכך 
תרם תרומה חשובה לניתוח גורמים ( 30317515 ■ £30101 ) בתחום ה¬ 

משכל, העמדות ועוד. 

בין חיבוריו 10$ ק 001 ! 1 ? 116 ! 303 6006 § 1016111 0£ 6 ז 310 )י 1 ס!!׳! 
008011100 0 £ (״טיב המשכל ועקרונות ההכרה״), 1927 2 ; - 1 <£\ 11161 ׳ 
11163501:601601 303 431:1106 < ■עפ!! , ! ; 11130 0£ 111165 (כשרי האדם: 
טיבם ומדידתם), 1932 2 ; 865 \! 1116 ת׳!! 0 ס £5701101087 ("הפסיכו¬ 
.1937 לוגיה במהלך הדורות״), 2 כד׳ 

0. \. 1411 11 <ן 1 > 10£6  41 10 ׳ 6/1010£ 5 <( 1 ? / 0 1111106 7 2 ,(. 68 ) 115011 {:)ז )>, 

1, 299-333, 1930; ). 0. £111261, 0.8.5. ( 801 . ]. ?5701101., XXX י /^^, 
1946. 

ספלול יי ס ( 151010011130636 ז\! או 53030636 \ 1 ), משפחת צמחיב 
דו־פסיגיים, מסדרת הספלולניים, הכוללת 7 סוגים וכ 600 
מינים של עשבים או שיחים, רבים מהם מטפסים, הנפוצים בעיקר 
באזורים טרופיים וסובטרופיים. בעלי עלים פשוטים; עלי העטיף 
לרוב מאוחים ובולטים בגדלם, ולעתים בצורותיהם המוזרות! המאב¬ 
קים 6 , 12 , או רבים, לעתים קרובות מעורים בעמוד-העלי מוצרים 
עמודו! מרכזי( 0516011001 ״ 87 ). השחלה תחתית; עלי השחלה ( 4 — 6 ) 
מאוחים, או כמעט לגמרי מפורדים (בסוג 5330013 והקרובים לו). 
יש הנוהגים לשייך את הס׳ לסדרות הקרובות לרנליים או למגנוליים 
(הפרימיטיוויות מבין סדרות הדו־פסיגיים), לפי עלי־השחלה המפו¬ 
ררים בכמה מן הסוגים. אם כי דעה זאת מסתייעת גם בהימצאותן 
של תרכובות כימיות משותפות, הרי לס׳ תכונות נגזרות רבות, 
כמו שחלה תחתית, קיום עמודון מרכזי, פיתוח צורות־פרח מיוחדות 
המותאמות להאבקה, המצביעות על היות הס׳ משפחה מתקדמת. 
הגדול מבין הסוגים של הם׳ הוא הספלול ( 3 ;! 01 ס 1 ס 151 ז^) המונה 
כ 400 מינים; כן כלול בם׳ ה!ס 0 ז 53 \) המונה כ 100 מינים. בישראל 





239 


ס&לוליים — ספנדר, סטיון 


240 


מיוצגים הם׳ ע״י 4 מינים של הסוג ספלול. ערכם הכלכלי של הם׳ 
קטן ביותר: כמה מיני ספלול משמשים כצמחי־נוי, ומינים מסוימים 
מכל הסוגים משמשים ברפואה העממית, בעיקר באמריקה הדרומית. 

ספליט ( 50111 , איט׳ 5031310 ), עיר-נמל ברפובליקה הקרואטית, 
יוגו־סלוויח; 151,900 תוש׳ ( 1971 ). מיקומה בחלק המרכזי 
של חוף הים האדרייתי וקשריה התחבורתיים הנוחים עם פנים- 
המדינה תרמו רבות להתפתחותה הכלכלית. ס׳ משמשה מרכז מסחרי 



ססליט: הנמל 


ומינהלי ראשי לחבל דלמטיה (ע״ע) ויש בה מפעלי תעשיה לייצור 
מלט, אלומיניום, בניית אניות, מוצרים כימיים וטכסטיל. הנמל 
טבעי, עמוק־מים ונחשב לשני בגדלו ביוגוסלוויה (אחרי רייקה) 
מבחינת הקף המטענים. מוצרי היצוא העיקריים הם: מלט, שיש 
ומוצרי-עץ. ס׳ היא מרכז לתיירות ונופש. 

ם׳ צמחה במאה ה 7 סביב ארמון הקיסר דיוקלטינוס (ר׳ להלן). 
בנייני הארמון המוקפים חומות כוללים מאוסולאום של הקיסר, שהפך 
לקתדרלה במאה ה 7 , ומקדש יופיטר, המשמש בית־טבילה. בקרבת 
הארמון מצויות כנסיות רבות (מאות 15 — 17 ), ם׳ מחוברת בכבישים 
עם רוב חלקי המדינה ובמס״ב עם הצפון. בקרבתה שדה תעופה. 

היסטוריה. ב 295 — 305 בנה הקיסר דיוקלטינוס (ע״ע ור׳ 

תמ׳ שם, עם׳ 430 ) ארמון מבוצר גדול, ששטחו כ 30 דונם, ליד 
העיר םל(נה שבקרבתה נולד, ובו חי כשפרש מהשלטון. במאה ה 7 
עברו תושבי סלונה, מסיבות בטחון, לארמון המבוצר, וסביבו צמחה 
ס׳. ב 659 נהי תה ם׳ למושב הגמון ואח״כ למושב ארכיד׳גמון של כל 
דלמטיה. ב 812 באח העיר בשלטון ביזנטיון; ב 1069 עברה לשלטון 
קרואטיה, ואח״ב עברה, בזה אחר זח, לידי הנורמאנים, ונציה, 
ביזנטיון, הונגריה ושליטי בוסניה. ב 1420 — 1797 שוב שלטה 'ונציה 
בס׳ והטביעה את חותמה על בנייני העיר. גורלה היה כגורל כל 
דלמטיה (ע״ע, עט׳ 656/7 ), ועמה עברה לשלטון אוסטריה ( 1797 — 
1918 ; פרט לשנים 1805 — 1814 , כשהיתה בשלטון נפוליון), וב 1918 
נכללה ביוגוסלוויה. ב 1941 נתפסה בידי צבא איטליה, אך בתום 

המלחמה שבה ליו־ 

גוסלוויה. 

י. רו. 

קהילה יהודית 
התקיימה בם׳ (אי- 
שפלטירא במקורו¬ 
תינו) מראשית הת¬ 
פתחות המקום. ב¬ 
תעודות מ 1397 מו¬ 
זכר ביכ״ג; מצבות 



ם\נד משנת 883 נ ננית־התנרות הידורי נספליט 
(התאחדות התהילות היהודיות, נלגרר) 


הקבורה הראשונות 
הן מ 1573 . הקהילה 


גדלה עם בואם של גולי ספרד ופורטוגל, ואח״כ הגיעו יהודים גם 
מהטריטוריות העותמניות שבבלקן. שתי הקבוצות התמזגו מאוחר 
יותר לקהילה ספרדית אחת. היו גם כמה משפחות אשכנזיות. יהודי 
ם׳ היו ברובם סוחרים, רופאים וחייטים, והשלטונות הוונציאניים 
הגנו עליהם מפני האינקוויזיציה. ב 1592 היה לדניאל רודריגז חלק 
מכריע בפיתוח הנמל החפשי בם׳ ויהודים הצטיינו בסחר שבין 
תורכיה לוונציה. סוחרים יהודים מן האימפריה העותמנית שהתיישבו 
בס׳ נפטרו ממסים שונים. והובטחה להם הגנה. בעת התקפה תורכית 
ב 1657 הגנו היהודים על מגדל, שנודע את״כ בשם 61 זנ £1 ' 1 § 116 0810 ?. 
בראשית המאה ה 18 היו כמה נסיונות, שנכשלו, לנשל את היהודים 
מסחר המזון ומחייטות. הגזרות שנגזרו בוונציה ב 1738 הוחלו גם 
על ם׳, ביניהן: הקמת הגטו וכפיית אות־הקלון. בשל ירידתה הכללית 
של ונציה בשלהי חמאה ה 18 ברחו מס׳ משפחות יהודיות רבות, 
וב 1796 נותרו בס׳ 173 יהודים. המשטר הצרפתי ביטל את הגטו 
והעניק ליהודים שוויון זכויות מלא. ב 1814 הוגבלה האמנציפציה 
ע״י השלטון האוסטרי, והיא הוענקה שוב ב 1873 . במחצית המאה 
ה 19 עברו משפחות רבות לאיטליה; בשלהי המאה הגיעו פליטים 
יהודים מבוסניה. 

ב 1941 נמצאו בם׳ 400 יהודים, ביניהם פליטים. הצבא האיטלקי 
מנע את השמדת היהודים. ביוני 1942 שדד המון את ביהכ״נ, משרדי 
הקהילה ובתי-יהודים. בלחץ הגרמנים נכלאו פליטים במחנות הסגר 
איטלקיים באיים הדלמטיים. ב 1943 , לפני כניסת הגרמנים לעיר 
הצטרפו כמה מאות יהודים לפרטיזנים. היתר, % מיהודי ם׳, נספו 
במחנות סימיסטה ( 011516 ( 53 ), שליד בלגרד׳ וביסנובק 310 ^ 135600 ) 
— ב 11 במארס 1944 . ב 1947 נמצאו בם׳ 163 יהודים, וב 1970 — 

120 > . 1920 ,וו 111 ק 5 11 1 ס 10 ) 7.1 , 18 ג׳\ 40 ז . 0 

ד. פו. 

ספלנצני, לצו'!״ — 50311302301 £322310 — ( 1729 — 1799 ), 
פיסיולוג איטלקי, מחשובי חוקרי הטבע במאה ה 18 . למד 
משפטים בבולוניה, אבל פנה למדעי הטבע וכיהן כפרופסור ללוגי¬ 
קה ומטאפיסיקה ואח״כ למדעי-הטבע באוניברסיטות של מודנה 
ופאוויה. 

ם׳ סתר את התאוריה המקובלת בימיו של התהוות ספונטנית של 
בע״ח ( 1763 — 1768 ), בהרחיבו את עבודת פ. רדי (ע״ע), שכבר 
הפריך את התאוריה לגבי יצורים נמוכים. בפיסיולוגיה של מחזור 
הדם (ע״ע) הוכיח ס׳ כי תנועת הדם, הנגרמת ע״י האימפולס מן 
הלב, נמשכת עד להסתעפויות האחרונות של העורקים; הוא מדד 
את מהירות תנועת הדם, את הרחבת קוטר צינורות הדם בזמן הת¬ 
כווצות הלב, ועוד. — וע״ע ביולוגיה, עמ׳ 337/8 . 

11 ^ 61 ( 1 , 003 ^ 011 ־ 01 ; 1 947 2 , 1€ ז 101 ^ 1€ \ /ס 4 י [ו 1 ס 1£11 ז 035 

. 1971 , 515 ־< 11 ?) . €10 , 1£€$110716 ' 1 ) 1 ) €$$€7117X67111 (11 1.. 5. 5X111 

ספנדר, ססיוץ — ז 16 >״ 506 ״ 5160116 - (נו׳ 1909 ), משורר 
ומבקר אנגלי. נתחנך באוכספורד והזדהה עם הקומוניזם. 

ס׳ שואף להכניס חיות חדשה לצורת השירה ולתכניה. מעייניו נתו¬ 
נים בעיקר לאנדרולומוסיה החברתית והתרבותית. שירתו משקפת 
את המתחים והלחצים הפוליטיים של תקופתו. הוא יוצא מההנחה 
ששירת האמונה חשובה משירת האישיות. "אמונה" זו אינה חייבת 
להיות פוליטית, אם גם יחסו למלחמת האזרחים הספרדית ( 1936 — 
1939 ) היה בעקביות שמאלני. אחרי מלה״ע 11 ם׳ זנח את הקומוניזם 
ואימץ גישה הומנית, לא דוגמטית. יחד עם סיריל קונולי ( 111 <) 
< 01 ס״ס 0 ) יסד את כה״ע ״ 901120 (״אופק״). בשנים 1953 — 1966 
היה אחד מעורכי כה״ע ! 16 ״״ 60 ״£ ("פגישה"). 

עם ספרי השירה שפרסם נמנים: 15 ״ 16 ״״ 161131 ״£ 6 ״;ז 15 ("תשעה 
בידודים״), 1928 ; 06105 ? ץ!״ 6 <ד (״עשרים שירים״), 1930 ; 116 ־ 1 ׳ 
060116 51111 (״המרכז הדומם״), 1939 ; $ת 0 ! 15 / ו 11 ״ 3 0105 ? ("הר־ 




241 


ספנדר, סטיץ 


ספנות וכלי שיט 


242 


בות וחזונות״)׳ 1942 ; " 0 ; 31 ש ; 611 <£ )ס $ד״ 06 ? ("שירי התמסרות"), 
1946 . ספרי הביקורת שלו הם :!״ £16016 ¥6 06511-11611 7116 ("היסוד 
ההרסני״), 1935 !!״ £16016 6311¥6 !נ) 7116 (״היסוד היוצר״), 1953 ; 
£0601 פ 04 14311108 ? 7116 (״יצירת שיר"), 1955 ; 11££16 ז 51 7116 
״! 70116 ? 1116 £״ (״מאבק האדם המודרני״), 1963 . 

ם׳ חיבר גם ספר אוטוביוגרפי: 1 ) 1 ! 0 ׳\ץ 1111111 ״ 111 !״¥\ ("עולם 
בתוך עולם״, 1951 . ב 1938 כתב מחזה מחורז 1186 ״( 3 0£ 1 פ 1 ! 7 
(״משפטו של שופט״). — וע״ע אנגלית, ספרות (כרך־מילואים), 
עמ ׳ 273 . 

ספנודון (""!!""^קצ), ע״ע טואטן־ה. 

ספנות וכלי שיט. כלי שיט (כ״ש) — כלי צף שנועד להעביר 
אנשים ומשא על פני גופי־מים. ספנות (ס׳) — הענף 
בפעילות האנושית העוסק בכ״ש והקשור בהם. בין כה״ש: סירה — 
בד״ב כ״ש קטן ופתוח: ספינה (ספ ׳ ) — בד״ב כ״ש גדול, בעל סיפון; 
אניד, (א׳) — סם׳ גדולה, בד״ב להפלגה בים. 

1 . תולדות הספנות, עמ ׳ 241 ; 1 :. כלי שיט: מבנה כד,״ש, עמ׳ 256 : 
תולדות כד,״ש, עס׳ 260 ; מושגים וסוגים, עמ׳ 265 ; ווו. תכנון ובניה, 

עמ׳ 271 ; /וו. מספנה, עמ׳ 276 ; ו\. משפט, עמ ) 278 ; הו. יהודים, 

עמ' 279 ; ישראל, עמ׳ 281 . 

1 . ת ו ל ד ו ת ה ם׳ — ימיהן כימי תרבות האדם. תכופות קדמה 
הם׳ אף למרעה ולחקלאות, ויחד עמהם מילאה תפקיד מכריע בהת¬ 
פתחות התרבות ובעיצובה. כל חברה אנושית שהתפתחה בסמוך 
למים גילתה שעץ צף עליהם, ולפני שיצר האדם כלי־חרס למד לבנות 
כלי־שיט (כ״ש) — גזע־עץ חלול או דוברה. כ״ש פרימיטיוויים שימשו 
לו לדיג, לתחבורה ולד,ובלה. כמה חברות פרימיטיוויות לא פנו לעי¬ 
סוק במרעה ובחקלאות, אלא הגיעו לתלות מוחלטת בדיג, שהצריך 
פיתוח כ״ש. האסקימואים (ע״ע) התפשטו על-פני מרחב עצום, 
הודות לכ״ש פשוטים למדי וידיעה מדוקדקת של השטח, זרמי־הים, 
הרוחות ותנאי הס׳ האחרים באזורם. על השגיהם המפתיעים של 
הפולינזים — ע״ע פולינזיה; ור׳ להלן, עמ ׳ 245 . 

פיתוח כה״ש עד למלוא שכלולם — מקורו דווקא באותן חברות 
שפנו גם למרעה, לחקלאות ולמלאכה, והס' שימשה אותן למטרות 
של תחבורה ותובלה. התובלה הימית היא החסכונית והיעילה ביותר: 
בוצית, שארכה 10 מ/ הובילה מטען, שמשקלו 2 ץ 3 טונות, ודרושים 70 
אנשים, שילכו יום ולילה ללא־הפסק, וכ״א מהם ישא 50 ק״ג, כדי 
להעביר מטען זה. היעילות גדלה אם מוסיפים מפרש פשוט. בימי 
הקיסרות הרומית היה מחיר ההובלה של מטען תבואה בים מקצה 
הקיסרות עד קצה שווה למחיר הובלתו ביבשה למרחק של 120 ק״מ. 

יתרונה הרב"של התובלה הימית, שנשמר עד ימינו, גרם שהם׳ 
מילאה תפקיד חשוב ביותר בהתפתחות הסחר, ועמו — בהתפתחות 
של תעשיה ושל חיי עיר ותרבותה. היא הרחיבה את האופק הגאו- 
גרפי, ורוב התגליות הן השגיח, שהומרצו מטעמי סחר וסקרנות. 
היא גם העבירה השגי־תרבות, ערכי־תרבות ורעיונות מחברה לחברה. 
— וע״ע אמריקה, עמ׳ 175 — 181 ; אפריקה, ענד 347 — 352 ; אסיה, 
עט׳ 906 — 916 ; אוסטרליה, עט׳ 1009 — 1010 ; אנטארקטים, עמ ׳ 
376 — 378 ; ארקטים, עמ׳ 303 — 310 . 

לס׳ נמשכו יסודות שהתקשו להשתלב במסגרות המקובלות של 
החברה, ושקסמו להם חיי נדודים והרפתקאות. בכך נתנה להם הם׳ 
פורקן מועיל, שחררה את החברה מיסודות מערערים־בכוח ותרמה 
ליציבותה. מצד שני נוצר בנמלים, מרכזיהם של יורדי־הים, הווי, 
שהצטיין באחידותו בכל החברות ובכל הזמנים, ושגבל לפעמים 
בעולם־התחתון. עולמה הגברי של הס', על צדדיו השונים, הוליד 
ספרות־של־ים ושירת*ים, מהומרוס ועד לה. מלויל, ג׳. קונרד 
וג׳. לונדון (ע׳ ערכיהם), ובימינו — נ. מונסרט, א. מקלין, א. מ. 
פורסטר ו 0.0 . פורסטר. 

היו הוגים, כגון א. ת. מהן(ע״ע), שהדגישו אח הקשר בין משטר 


מדיני לבין עיסוק בם׳: חברה שהם׳ אפיינה אותה לא נטתה למשטר 
של עריצות, והחירות כובדה בה גם אם היה השלטון בה עובר 
בירושה, או מוגבל לאריסטוקרטים ולפטריצים שבין אזרחיה. 

כמה מהשפעותיה של הם׳ על החברה ברורות, ולעומתן אין 
הסבר מניח את הדעת מדוע פנו חברות מסוימות לס׳ ופיתחוה יותר 
מאחרות: עד למאה ה 16 לא הצטיינו בני בריטניה האיית כיורדי־ 
ים, וגם אח״כ מילאה הס׳ תפקיד קטן־יחסית בסקוטלנד האיית 
וה,מפורצת הרבה יותר מאנגליה. הקיסרות הרומית, שים מרכזי 
קישר בין חלקיה השונים ושיש המתארים אותה כהתאגדות של 
ערים, בעיקר ערי-חוף, הוקמה בידי אומה שלא הצטיינה בס׳. כל 
ימיה של הקיסרות היו יוונים, סורים וזרים אחרים מפעילי הס/ 
החיונית לקיומה. הונדלים (ע״ע), לעומתם, שהיו עד לנדודיהם 
אומה יבשתית, הפכו תוך שנים מספר להתיישבותם בצפון־אפריקה 
למעצמה ימית אדירה, ו 100 שנים שלטו במערב הימה״ת. כמוהם 
הצטיינו גם הערבים בתחום הם׳ תוך זמן קצר בלבד להשתלטותם 
על המזה״ת. 

לרוב התרכזה הם׳ בכל חברה באזורים מסרתיים: בספרד עסקו 
בה ד-בסקים והקטלונים, בצרפת — בעיקר הברטונים, באד,״ב — 
בני ניו־אינגלנד, באנגליה — בני פלימות, בריסטול והל, בגרמניה 
— בני המבורג, ברמן וליבק. פעמים שאומה שלא הצטיינה בס׳ 
נזקקה לשירותם של בני אומה אחרת: הפניקים היה ספניהם של 
האשורים והפרסים, והיוונים היו זמן רב ספניהם של התורכים. צוותי־ 
ספינות הם גם בימינו בעלי אופי רב־לאומי. 

ראשית הם׳ בימה״ת ובמזה״ת. אין אנו יודעים באלו 
כ״ש הגיעו לפני 9,000 שנה המתיישבים הראשונים, בני תרבות 
מסוליתית, לכמה מאיי הים־האגאי, ובאלו כ״ש הגיעו, 1,000 שנה 
אח״כ, בני תרבות נאוליתית לכרתים ולקפריסין — השג ראוי לציון 
בתחום הם׳ בים האגאי, הסוער גם בקיץ. ידיעותינו הראשונות הן 
על כ״ש ממסופוטמיה וממצרים. נראה שבשני המקומות החל השיט 
בנהרות ומשם התפשט למסרצי-ים, לביו איים ולאורך החופים. 

במסופוטמיה נבנו כה״ש הראשונים מעורות, ובמצרים מקני- 
גומא. דגם־חומר של אניית־מפרש הקדום ביותר שהגיע לידנו נת¬ 
גלה בקבר בארידו (ע״ע). התעלות שנכרו במצרים ובמסופוטמיה 
למטרוודהשקיה שימשו גם למעבר כה״ש הרבים, שהיו אמצעי 
התחבורה והתובלה הכמעט-יחידים למרחקים ארוכים ובינוניים, 
והרבו להשתמש בהם גם למרחקים קצרים. חאתשפסות (ע״ע) מלכת 
מצרים הסיעה במורד הנילוס את שני האובליסקים הענקיים, שאחד 
מהם עודנו ניצב בכרנף, ומשקל שניהם יחדיו היה 700 טונות. 
במסופוטמיה היה שיעור המועסקים בם׳ גבוה, וחלק מהיבוא מחו״ל 
היה מורכב מחמרי-בניין לספינות — כופר, זפת, שלחין ובמיוחד 
עצים. באלף השלישי לפסה״ג כבר הפליגו ספינות במפרץ הפרסי, 
ואולי אף — עד לנמלים בג׳וגרט, ובמעלה האינדוס עד להרפה 
(פקנ 1 ב!פ £1 ) שעל נהר ראווי ( £3¥1 ). 

השיט הימי של המצרים היה מוגבל, בד״כ, לחופי מזרח הימר,"ת, 

אף שהם הפליגו גם בים־סוף ובאוקיאנום ההודי, ואף חפרו תעלה 
מהדלתא לים־סוף (ע״ע סואץ, עמ׳ 460 ). כבר במאה ה 25 לפסה״נ 
שלח פרעה סחו-רע צי לארץ פונט, העשירה בבשמים, בחוף סומליה. 

ב 3500 — 1500 לפסה״ב שלטו בימה״ת אנשי־כרתים, הראשונים 
שניתן לתאר את חברתם ומדינתם כימיות. הם הפליגו בכל מזרח 
הימה״ת, הים האגאי, בים האדריאטי — עד דלמטיה שבצפון, וב¬ 
מערב — עד סיציליה ומלטה. בקווים קבועים, כגון בקו שבין כרתים 
למצרים, העזו ספניהם להפליג בקו ישר, הרחק מהחוף. 

אחרי חורבנה של התרבות המינואית בכרתים (באמצע האלף 
ה 2 לפסה״נ) עלתה חשיבותה של ם׳ הפניקים, בחוף לבנון וסוריה, 
ובמיוחד של צור וצידון. בכה״ש המשוכללים יותר שהיו להם הפליגו 
ספניהם הנועזים למרחקים, סחרו בכל הימה״ת, יסדו בחופיו תחנות־ 



243 


ספנות ובלי שיט: היסטוריה עתיקה 


244 


מסחר ומושבות (וע״ע ים־תיכון, עמ׳ 905/6 , ושם מפה), ואף מעבר 
לימה״ת, בגדר (גדם, קדים) ובמוגד(ר (גדר, מגדול, מגדל י) שבחוף 
האטלנטי של ספרד ושל מרוקו. הפניקים הפליגו גם להודו, תחילה 
מהנמלים במפרץ הפרסי ואח״ב, יחד עם צי־ישראל, מעציון־גבר. 
סמוך ל 600 לפסה״נ יצאה ספינה של הפניקים במצוות פרעה נכה 
לאורך ים־סוף, וכעבור 3 שנים חזרה דרך הימה״ת. ספניה העידו כי 
ראו את השמש מצהירה בצפון וכי בדרום הרחוק חל החורף בעונת- 
הקיץ של הימה״ת — משמע שהקיפו את אפריקה. יערות־הלבנון 
סיפקו לפניקים עצים לבניית כ״ש גדולים, יפים להפלגות ארוכות 
("אניות תרשיש"). 

כעם ימי, ששכן ליד מדינות יבשתיות גדולות וחזקות ממנו, 
שיתפו הפניקים פעולה עם שכניהם, התנזרו בד״כ משאיפות הת¬ 
רחבות ביבשה והיו ספניהם של שכניהם — ישראל בימי שלמה 
ואחאב, מצרים, אשור, ולבסוף פרם. בהדרגה עמדו הפניקים מול 
התחרות גוברת מצד היוונים, במיוחד האיונים. אולם עוד במאה ה 6 
לפסה״נ עלו הפניקים על מתחריהם, ופרעוני מצרים השתמשו בהם 
לצים, וכיוונים — לצבאם. מושבות היוונים ברחבי המזה״ת נועדו 
לחקלאות, ורובן לא התפתחו למרכזי סחר, ואילו מושבות הפניקים 
נועדו מעיקרן למסחר. כששקע כוח הפניקים המשיכו מושבותיהם 
להתפתח, ובראשן קרת־חדשת. ם׳ בני קרת־חדשת היתה בעיקרה 
במערב הימה״ת ומעבר לו; הם הפליגו לאפריקה המערבית והמשת¬ 
נית ויסדו בחופיה מושבות (ע״ע חנו), וסחרו עם איי בריטניה 
וסקנדינוויה. הם חקרו את האוקיאנוס האטלנטי, התיישבו באיי 
האזורים, ויש סוברים שהגיעו לאמריקה. שמירה על "סודות המק¬ 
צוע" מאפיינת את הם׳ בכללה, ובני קרת־חדשת סגרו את מצרי- 
גיברלטר וטיבעו כל כ״ש זר שהפליג מעבר להם, כדי למנוע תחרות 
מצד יריבים.- 

יריבים אלה היו בעיקר היוונים, שהים מילא מקום מרכזי בתר¬ 
בותם (מסע־הארגונאוטים, האודיסאה). תחילה גברו על התחרותם 
של הפניקים בים האגאי עצמו; בים־מרמרה ובים השחור לא היו 
להם מתחרים, ועם שקיעת הפניקים שלטה ס׳-היוונים גם במזרח 
הימה״ת, אע״פ שהפניקים נהנו מתמיכת הפרסים. בין היוונים עסקו 
בם׳ האיונים שבמערב אסיה הקטנה, תישבי-האיים וכמה ערים 
ביבשת־יוון. בד״כ התבססו משטרים דמ(קרטיים באותן ממדינות־יוון 
שהם׳ התפתחה בהן, ובאתונה, שבה היה שיעורם באוכלוסיה גבוה 
מאוד, היו העוסקים בם׳ משענת בטוחה לדמוקרטים: ב 411 , כש- 
השתלטו האוליגרכים על אתונה, החזירו הימאים את המשטר הדמו¬ 
קרטי על כנו. היוונים לא היו ספנים נועזים כפניקים, אך ידיעותינו 
עליהם רבות יותר, כי נשמרו ספרי־מסע ותיאור־חופים (?״ £0171X0 *) 
של נוסעים וספנים יוונים. ביניהם היו פיתאס (ע״ע) ממסיליה, 
שהגיע לבריטניה ולתולה (! 006X7 ), המזוהה בנורווגיה, איסלנד או 
שטלנד, ונארכוס, האדמירל של אלכסנדר הגדול, שהפליג משפך 
האינדוס למפרץ הפרסי. 

בימי בית־תלמי חידשה מצרים את שליטתה בים־סוף. ספינות 


ההודים הגיעו עד עדן, פרקו שם את סחורתן, וספינות המצרים 
טענון והמשיכו משם צפונה, דרך ים־סוף, והלאה דרך תעלה חדשה 
שכרו התלמיים מים זה לנילוס. 

במערב הימה״ת פעלו גם האטרוסקים, אם כי בתחום מצומצם 
למדי. הים הטירני קרוי על שמם, ונראה שבו היתה להם הגמוניה, 
אך יש עדויות שספינות האטרוסקים הגיעו גם לדרום־גליה ולספרה 

שכני האטרוסקים מדרום, הרומאים, לא הצטיינו בם׳, ורק באמצע 
המאה ה 3 לפסה״נ, אחרי שכבר היו למעצמה גדולה ששלטה על 
כל איטליה, החלו לבנות צי. יורדי־הים שלהם היו לרוב בני עמים 
אחרים, והכתובות, ובמיוחד מצבות־הקבורה ששרדו באוסטיה, נמלה 
הגדול של רומא, מעידות שתושבי־העיר היו ברובם דוברי-יוונית. 
ברונה ובמיסנום, בסיסי הצי הקיסרי, מרובות בעיקר מצבות־קבורה 
של מצרים. חשיבותה של הס׳ התבלטה עוד יותר עם התרחבות 
האימפריה, שכן השליטה בים היתה תנאי הכרחי לשמירת הקיסרות, 
באפשרה להעביר צבא במהירות ממקום למקום, ובהבטיחה דרכי- 
מסחר, שהיו חיוניות לכלכלת הקיסרות. אספקת התבואה לרומא באה 
מסיציליה ואח״כ ממצרים ימצפון־אפריקה, והסחר בין חלקיה השונים 
של הקיסרות גדל לממדים שלא היה להם תקדים. סחר זה התנהל 
בעיקרו דרך הימה״ת, עורק־החיים של הקיסרות. בשל הנפח הגדול 
של הסחר, נבנו ספינות ענקיות, שתפוסתן אלפי טונות. הובלת 
תבואה בכ״ש גדולים היתה כדאית יותר מבקטנים, והובלת משאות 
כבדים — גושי שיש וגרניט, שנחשבו להכרחיים לפיאור הערים — 
היתה אפשרית בכ״ש גדולים בלבד. אלה הצריכו הרחבת הנמלים 
ובניית מתקנים מיוחדים בהם. בנמלים הגדולים נפרקו הסחורות 
ורובן הוטענו בכ״ש קטנים, שהפליגו במעלה הנהרות, ובשל קטנם 
אף יכלו להרחיק בהם עד סמוך למקורותיהם. 

בקו־הס׳ החשוב ביותר, מאלכסנדריה של מצרים לאוסטיה, הפ¬ 
ליגו בקיץ גם בלב־ים, ונסיעה מהירה נמשכה 9 ימים. אולם רוב 
חדשי-השנה הפליגו לאורך החוף׳ והנסיעה נמשכה זמן רב יותר, 
ואף היתה פגיעה להתקפות מצד שודדי־ים. הרומאים השקיעו מאמץ 
רב בדיכוי תופעה זו, ורוב הזמן היתה הס׳ בימה״ת בטוחה מפניה 
יותר מבכל עת אחרת עד למאה ה 19 . ואולם בעתות של התרופפות 
השלטון המרכזי בקיסרות, מלחמות־אזרחים או מרידות (כגון המרד 
הגדול ביהודה) חזר ש(ד־הים לאיים על הס׳. במאה ה 3 שיבש( 
שודדי־ים פרנקים וג(תים את הס׳ בימה״ת. התלות הג(ברת בס׳ 
הגדילה את הפגיעות לשיבושים אלה. 

ארגון הס׳ בקיסרות היה מסועף ביותר: היו סוכנים לביטוח ימי, 
חברות למימון הפלגות, והחוק הגדיר ברור את זכויותיהם של בעלי־ 
הספינות, בעלי־המטען והנוסעים, ואת חלקו של כל אחד מהמש¬ 
תתפים באניה ברווחיה ובהפסדיה, המשפט הימי הרומי התבסס על 
חוקי־הים של רודוס (ע״ע ביזנטיון, עט׳ 378 ), וקווי-היסוד שלו 
עברו, דרך המשפט הימי של ברית ההנזה ואנגליה, למשפט הימי 
המודרני (ע״ע ימי, משפט). 

בימי שלטון רומא לא התרחב האופק הגאוגרפי בהרבה. הגילוי 



ספינות העולם העתיק. מימי! לשמאל: ספינת־ספרש מצרית מגומא — ציוד בקבר מצרי וסוף האלף השלישי לפסוז״נ); 
אחת הספינות הצידוניות שברחו ספני סנחריב ( 11 ) 7 לפסה״ג): ספינת־סחר רומית (תחרים מקבר בפומפיי) 



245 


ספנות וגלי שיט: היסטוריה עתיקה; יה״ה 


246 


החשוב ביותר היה עונתיות המונסונים באוקיאנוס ההודי, שגילה 
היווני היפלום (ע״ע) שנסחף להודו. גילוי זה פתח את דרך המסחר 
הימית להודו, ולא לאורך החוף אלא בלב־ים. רומא וסין, שסחרן 
התנהל דרך "נתיב המשי" המפורסם באסיה המרכזית (ע״ע סין, עמ ׳ 
860 ), ביקשו שתיהן למצוא נתיב אחר, כדי לעקוף את פרתיה, 
שנטלה דמי-מעבר גבוהים ותכופות לחמה ברומאים ושיבשה את 
הסחר, אולם גם הסחר הימי בין רומא לסין לא התנהל במישרין 
אלא בעקיפין, דרך הודו. 

ראשית הם׳ במזרח הרחוק. הם׳ בהודו היא מהקדומות 
בעולם, ותחילתה בנהר האינדוס ובדלתא שלו. בימי שושלת מאוריה 
( 321 — 184 לפסה״נ) התפתחה ם׳ זו במהירות, וכה״ש של ההודים 
הפליגו למלקה ואינדונזיה במזרח, ולפרס וחופי אפריקה המזרחית — 
במערב. שליטתם באוקיאנוס הקרוי על שמם היתה ללא עוררין יותר 
מ 1,000 שנים. כה״ש עוברי־הימים של ההודים היו, כמובן, גדולים, 
ונמסר, שהגדולים שבהם יכלו להסיע 700 נפש על אספקתן לחצי- 
שנה. 

סין היתה אף היא, במידה רבה, קיסרות המושתתת על דרכי 
יבשה ומים, אלא שדרכי־המים שלה היו בעיקרן הנהרות והתעלות 
הרבות שנכרו בה (ע״ע סין, עט׳ 864/5 ), ורק בחלקם היו נתיבי־ים, 
לאורך החופים. אע״פ שכה״ש שלהם היו מצוינים, ואמצעי-הניווט 
שלהם משופרים, פיתחו חסינים במידה מעטה־יחסית את הס׳ ביניהם 
לבין ארצות אחרות, והשאירוה במידה רבה בידי בני עמים אחרים. 
דים׳ בסין לא מיצתה אפוא את מלוא יכלתה לא בשל סיבות טכניות, 
אלא מפאת גורמים של תרבות ומסורת. 

לעומתם, הגיעו המלאים וקרוביהם הפולינזים להשגים מרשימים 
בכ״ש קטנים ופשוטים בהרבה משל הסינים. נתיב־הם׳ בין סין להודו 
עבר במצרי־מלקה, וספינות המלאים מילאו תפקיד חשוב בם׳ זו. 
כבר באלף הראשון לפסה״ג התישבו מלאים באיי־הים בדרום־מזרח 
אסיה׳ ובמרוצת-הזמן התפשטו על־פני כל האוקיאנוס ההודי, והת¬ 
יישבו מהפיליפינים ועד למדגסקר, ויחד עם ההודים שלטו באוקיאנוס 
זה. הפולינזים פעלו באוקיאנוס השקט. כבר במאה ה 5 יישבו יוצאי- 
טאהיטי את איי־הוויי, וקשרי־ס׳ התקיימו בין שתי קבוצות האיים. 

הס׳ מהתקופה ה ב י ז נ ט י ת. במאות ה 4 — 5 הזניחו קיסרי- 
רומא את הצי, ודבר זה הקל על הברברים את חדירתם לתחומי 
הקיסרות ואת השתלטותם על מערבה. ב 439 כבשו הוונדלים, בהנ¬ 
הגת מלכם גיסריך (ע״ע), את קרת־חדשת, בנו צי ונהיו לשליטים 
בכיפה בכל מערב הימה״ת. סיציליה, סרדיניה, קורסיקה והאיים 
הבלאריים נפלו בידיהם. אולם ההגמוניה הימית של הוונדלים שימ¬ 
שה במידה רבה לשוד-ים ולפשיטות בכל חופי אירופה בימה״ת, 
ומבחינה זו שיבשה את הס׳ הסדירה. 

מרכז הפעילות של הס׳ היתד, ביזנטיון. יוסטינינוס קיסר ( 527 — 
565 ) בנה צי חדש, כבש את קרת־חדשת, סיפח את ממלכת הוונדלים, 
ובעזרת הצי השתלט על איטליה ודרום־מזרח ספרד. הימה״ת חזר 
להיות, לזמן קצר, למעין ימה פנימית של הקיסרות. כה״ש של הבי- 
זנטים היו קטנים בהרבה מכה״ש של הרומאים, לפי שנפח המסחר 
הצטמצם, צבאות ביזנטיון היו קטנים מצבאות רומא, והובלת תבואה 
מאלכסנדריה לקושטא לא הצריכה כ״ש גדולים כבתקופה הקודמת. 
כ״ש הגדול ביותר, המתואר במקורות מהמאות ה 6 — 7 , היה בעל 
תפוסה של 300 טונות. שוד־חים, שהיה נפוץ הרבה יותר מבימי 
הרומאים, גרם שדאגו לבנות ספינות שמהירותן רבה׳ ואלו היו 
קטנות. 

תוך זמן קצר מאוד אחרי שפרצו מהמדבר וכבשו את המזה״ת, 
הקימו הערבים צי אדיר והפכו ליורדי־ים ראשונים במעלה. כבר 
ב 655 ניצחו בקרב ימי את הביזנטים, בהשתמשם בתכסיס מיוחד 
במינו: הם קשרו את כה״ש שלהם בשלשלאות, כדי שאי-אפשר 
יהיה לפרוץ את קו־החזית שלהם. כבר ב 671 צר צי של הערבים על 


קושטא, והעיר ניצלה רק ע״י שימוש ב״אש יוונית" (ע״ע מלחמה, 
עט׳ 633 ). אולם במערב חימה״ת לא עמד כל כוח ממשי מול 
הערבים, בייחוד אחרי שב 823 — 828 כבשו את כרתים ומנעו מביזג־ 
טיון את האפשרות להגן על נחלותיה במערב. סיציליה, סרדיניה, 
דרום־איטליה, הבלארים וכל חופה המזרחי של ספרד היו בידיהם, 
וכן כל חופו הדרומי של הימה״ת. הם׳ הלא־ערבית נעלמה שם 
כמעט כליל. 

ם׳ הערבים היתה הגדולה ביותר בהקפה הגאוגרפי מכל שידע 
העולם עד אז. כה״ש שלהם הפליגו באוקיאנוס האטלנטי — בחופי 
פורטוגל ומערב־אפריקה — בימה״ת, בים־השחור, בים־סוף, במפרץ 
הפרסי ובאוקיאנום ההודי. הם ירשו מהרומאים והביזנטים את נתיב 
המונסונים מאפריקה להודו, ובהדרגה ירשו את מתחריהם באוקיאנוס 
זה, ההודים והמלאים; הם הפליגו לאורך חופיה המזרחיים של 
אפריקה לשפך הזמבזי ולמדגסקר, ובמזרח הגיעו למלקה, לאינדונזיה 
(ע״ע, עמ ׳ 892 ) ועד לדרום־סין. מושבה גדולה של' ערבים, פרסים 
ויהודים היתה בקנטון, מרכז הסחר הימי בין המזה״ת והודו לבין סין 
(ע״ע, עמ׳ 869 ). 

גם הסינים עצמם החלו נוטלים חלק גדל והולך בקשרי-הם׳ עם 
חו״ל. במאה ה 9 הגיעו כה״ש שלהם לפרס, בהפלגות לאורך החוף. 
במאה ה 13 בנו המונגולים, שליטי־סין, צי חזק, כבשו את מלאיה, 
סומטרה וחופי מזרח־הודו, ורק סערה עזה, שטיבעה את צים, סיכלה 
את נסיונם לכבוש את יפן (ע״ע, ענד 129 ). מדינת־איים זו לא 
הצטיינה בם׳, וכה״ש של היפנים נועדו לדיג, לס׳ בין איי־יפן לבין 
עצמם, וכן לשוד-ים בחופי־סין. בסוף המאה ה 16 הקימו היפנים צי, 
אך ב 1597 הושמד צים בקרב עם הקוראנים — עם שהצטיין בתחום 
הם׳ ונטל חלק נכבד בסחר הימי עם סין. במאה ה 15 הגיעו ספינות- 
סין למרחק הגדול ביותר, ובנצלם את עליונותם המוחלטת בנווטות 
ובהנדסת אניות, הפליגו צייהם למיצר הורמוז, לעדן ולחופי-אפריקה 
— עד למוגדישו. מבחינה טכנית יכלו הסינים להשתלט על כל 
מרחבי האוקיאנוס ההודי, אך לא היה להם עניין בכך — אולי מפאת 
אפיה "הסגור" של סין, שלא חשה בצורך לקיים קשרים עם חר׳ל 
אלא במידה מצומצמת מאוד. עד סוף המאה ה 15 הוסיפו אפוא 
הערבים להיות אדוני האוקיאנוס ההודי. 

קשרי-ס׳ מיוחדים במינם היו בין עולם האסלאם לבין סקנדינוויה 
והים הבלטי. אלה התנהלו באמצעות הויקינגים (ע״ע), שהפליגו 
בנתיב הדווינה־הוולגה ובנתיב הניווה־הוולחוב־הדניפד, גררו את 
כה״ש בקטעי־היבשה, ואח״כ חזרו להשתמש בהם ככ״ש של ים 
בים־הכספי ובים־השחור (ע״ע וריגים). ם׳ הוויקינגים בצפון ובמערב 
היתה עוד יותר נועזת: הם הפליגו לכל ארצות מערב־אירופה — 
לפשיטות-שוד, לסחר ולהתיישבות, השתלטו על תחומים נרחבים 
בשפך־הלואר (נורמנדי), במזרח־אנגליה, באירלנד, צפון־סקוטלנד 
ואיי־הצפון (ההברידים, שטלנד ואורקני), גילו את איסלנד וגרנלנד, 
יישבום וקיימו קשרי־ס׳ סדירים עמהם, וסמוך לשנת 1000 הגיעו 
לווינלנד שבצפון־אמריקה וזמן־מה קיימו קשרי־ס׳ עמה (ע״ע ליף 
אריקסון). כל תרבותם של הוויקינגים וארחות חייהם היו טבועים 
בחותם הס׳. 

ם' י מ י־ הביניים. בסוף המאה ה 10 ובמאה ה 11 איבדו 
הערבים את ההגמוניה הימית שלהם במערב הימה״ת, ועלתה חשיבות 
הם׳ של מדינות נוצריות. בעיקר איטליה (ונציה, ג׳נובח ופיזה) 
ואח״כ גם צרפת וקטלוניה (מרסי׳ ברצלונה). הס׳ של ערים אלו 
קיבלה תמריץ גדול והתפשטה גם 'למזרח הימה״ת במסעי-הצלב. 
שלטון הצלבנים בא״י, בסוריה ובקפריסין לא היה מתאפשר בלי 
הם׳ של ערים אלו. בעקבות מסע-הצלב הרביעי ( 1204 ) קמו אימ¬ 
פריות ימיות של ונציה (ע״ע, עט׳ 423/4 [מפה)) ושל ג׳נובה (ע״ע, 
עם׳ 31/2 [מפה]), ובמאות ה 13 — 15 היתה גם קטלוניה־ארגון אימ¬ 
פריה ימית גדולה (ע״ע ספרד, עמ ׳ 356 ). 


247 


ספנות ובלי שיט: היסטוריה, יה״ב; העת הדזדשה 


248 



ספינות מהר,קיפד, הפיזנטית וימי־הכיניים: מימין ?מעלה — סירה בחנטיה, 
בעלת מפר׳ע לאטיני (המאה ה 0 ). מימי! למטה — ספינה איטלקית, בעלת 
2 תרנים, צריח אחורי וחרטום מונפה (המאה ה 12 ). משמאל — ספינה צפונית 

(קאראקו, בעלת צריחי תור!, חרטום וירבתיים והנה חדיש (המאה ה 15 ) 

העברת ההגמוניה בימה״ת מהערבים לערים אלו היתר. הרבה 
יותר ממעבר גרידא מיד ליד. הימה״ת, שבעת ההגמוניה של הערבים 
היה חיץ בין ארצות־האסלאם לארצות־הנוצרים, חזר להיות למגשר 
ומקשר. ערי הנוצרים, ובעיקר ונציה, קיימו קשרי־ס׳ לא רק בין מדי¬ 
נות הנוצרים לבין עצמן, אלא אף עם ארצות האסלאם, ובראשן מצרים. 

הערבים הפיקו אף הם תועלת מפעילות הס׳ של ערי־הנוצרים, 

לפי שבאמצעותה נפתחו שוקי־אירופה לתוצרתם ולסחורות דרום- 
מזרח אסיה. בים־סוף ובאוקיאנום ההודי נמשכה ההגמוניה של 0 ׳־ 
הערבים. ואולם ככל ששקעה ס׳־הערבים בימה״ת וירדה יכלתם 
להתמודד בים עם הנוצרים, כן פנו יותר ויותר לשוד־ים. דבר זה 
חל בעיקר על ארצות צפון־אפריקה, שלא היו מסופים לסחר עם 
מזרח אסיה ודרום־מזרחה. דרך מלחמה זו בנוצרים היתה גם עיסוק 
ששכרו בצדו, ובמאה ה 16 היו ארצות צפון־אפריקה — לוב, תוניסיה 
ואלז׳יריה (״חוף הברברים״) — למדינות של שודדי־ים, ועיקר 
הכנסתן באה להן מתקיפת אניות, ופעמים אף מפשיטה על חופים. 
פעילות זו של ארצות צפון־אפריקה השתלבה בחלקה במאבק בין 
תורכיה לבין ספרד וונציה על הימה״ת (ע״ע ח׳יר אלדין ברברוסה; 
לפנטו). ספרד ופורטוגל, ואח׳־כ הולנד, אנגליה ואף אה״ב, שלחו 
פעמים־מספר משלחות־עונשין נגד מדינות־השזד, אך בד״כ נהגה 
כל מדינה ימית לפצות את מדינות־השוד בתשלומי־כסף קבועים, 
לבל יתנכלו לכה״ש שלה. ב 1818 החליטה הוועידה באכן (ע״ע 
[ה] ברית [ה] קדושה, עם׳ 752 ) לשים קץ לשוד־ ים זה, ועם כיבוש 
אלז׳יר בידי הצרפתים ( 1830 ) סולק הפגע. 

במימי־הצפון שלטו, כאמור, הוויקינגים, הודות לעוז־רוחם, נס- 
יונם בס׳ וכה״ש הטובים שלהם; כ״ש, שנבנה כדוגמה כ״ש ויקינגי 
שנתגלה בגוקסטד (נ>ב!״ 1 ט 0 ), חצה את האוקיאנוס האטלנטי ב 27 
יום. הם גם היו היחידים שהפליגו, במתכוון. בלב־ים, ולא לאורך־ההוף 
בלבד. הס׳ בצפון־אירופה נועדה לדיג לא פחות מאשר להובלה 
ולהסעה, לפי שהדגים היו מצרך חיוני באירופה הקתולית של יה״ב, 
שהבשר היה אסור בה בצום הגדול( 10111 ) ובימי שישי. בהדרגה הת¬ 
פתחה ס׳ ענפה בערי ארצות־השפלה, בגרמניה ובים הבלטי. ערי־הס׳ 
היו מעוניינות בהבטחת הסחר והם׳, בין השאר מפני שודדי־ים שהיו 
מרובים גם בצפון (כגון האחים הויטליים [ע״ע])׳ ולמטרה זו כרתו 
את ברית "הנזר," (ע״ע). בים הצפוני ובים הבלטי שלטה ם׳ ההנזה 
עד תחילת המאה ה 16 . 


הם׳ בעת החדשה. פורטוגל, במפגש תרבות הים האיטל¬ 
קית—קטלונית עם תרבות־הים הצפונית, היתד, לאומה ימית מובהקת. 
כשוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, שעדיין לא היה נודע, ולא 
הרחק מאפריקה, נהיתה פורטוגל הראשונה שריכזה — כמדינה — 
מאמצים לפיתוח הס׳ ולהרחבת אופקה הגאוגרפי. במאה ה 15 הת¬ 
פתחו בפורטוגל מדעי־הים (ע״ע הנריקה הספן), ומגלים פורטוגלים 
גילו איים באוקיאנוס האטלנטי, הפליגו לאורך חופי אפריקה המע¬ 
רבית, וב 1488 הגיעו לכף התקוה הטובה (ע״ע דיאש, ברתולומאו). 
ב 1498 הקיפו את אפריקה והגיעו להודו (ע״ע רסקו דה גמה). 

גילוי זה חולל שינוי עצום בס׳. הימה״ת חדל להיות נתיב־הסחר 
היחיד להודו ולמזרח, וירד משקלה היחסי — אם־כי לא המוחלט — 
של הם׳ בו. באוקיאנוס ההודי נהיו הפורטוגלים לשליטים בכיפה, 
וטיאטאו מפניהם את ס׳ הערבים. וזו ירדה מאוד ובחלקה עברה — 
בדומה למה שקרה בשעתו בימה״ת — לעיסוק בשוד־ים, בעיקר 
בחופי ערב הדרומית. נזקו של שוד־ים זה היה פחות באשר בימה״ת, 
לפי שבד״ב לא פגע בספינות שהפליגו בלב האוקיאנוס. גם הוא 
דוכא במאה ה 19 . 

הפורטוגלים הקימו קיסרות ימית אדירה לאורך כל חופי אפריקה 
והאוקיאנוס ההודי, עם מאחזים בחופי־סין ובדרום־יפן. הקפה של 
קיסרות זו היה הגדול ביותר שידע העולם עד אז, אך לא שטחה, 
כי הפורטוגלים הסתפקו בשליטה על אזורי־חוף ועל איים. אלה היו 
דרושים להם, לפי שההפלגה בנתיבים כה ארוכים הצריכה תחנות־ 
אספקה לספינות, וכן מעגנים בטוחים מפני אויבים למיניהם. 

לעומת פורטוגל, שהספינות שלה הולידו קיסרות, מצאה ספרד 
את עצמה כמעט במקרה שולטת על קיסרות מעבר לים, וכתוצאה 
מכך פיתחה ם׳. ספניה של ספרד היו הקטלונים והבסקים, ולא 
הקסטילים, שדווקא הם שזכו בקיסרות מעבר לים, כתוצאה מגילוי 
אמריקה ב 1492 , בידי קולומבוס, בן־ג׳נובה, וממסעי־תגליות אחרים, 
כגון של מגלן (ע״ע) הפורטוגלי, שמסעו הקיף את העולם כולו. 

יש סוברים שכבר במאה ה 14 הפליגו ספנים פורטוגלים לחופי 
אמריקה לדיג הקוד, אך שמרו זאת בסוד. כ 40 — 50 שנה אחרי גילוי 
אמריקה נהיה האוקיאנוס האטלנטי לנתיב־ס׳ מרכזי. ובמרוצת־הזמן 
נהיה לראשון במעלה, והימה״ת ירד למקום השני. אחרי שב 1494 
הסכימו ספרד ופורטוגל, בוועידת טורדסיליאס, לחלק ביניהן את 
הארצות שנתגלו, וברזיל נפלה בחלקה של פורטוגל, ושאר אמריקה — 
בחלקה של ספרד (ע״ע אמריקה, עמ׳ 178 ), ביקשה ספרד למנוע 
מספינות של עמים אחרים מהגיע לאמריקה. קנאותם של הקסטילים 
היתר. כה גדולה, עד שלא התירו אפילו לבני א.ךגרן ונאווארה — 

ובהם הקטלונים ו¬ 
חלק גדול מהבסקים 
— לסחור עם אמ¬ 
ריקה. וריכזו סחר 
זה ב״בית־המו״מ" 

(־ן; 1 גז 1 ב 001 10 > ב 5 ב 0 

״ 010 ) של סוויליה, 

ואולם ס׳־ספרד לא 
יכלה לעמוד במשי¬ 
מה האדירה של 
קיום הקשר הסדיר 
עם אמריקה באורח 
לבדי, תוך סיכול 
נסיונות מצד מדי¬ 
נות אחרות ליהנות 
אף הן מקשרים 
אלה. אנגליה וצרפת 
היו הראשונות ש־ 






249 


ספנות וכלי שיט: היסטוריה חדשה 


250 


קראו תגר על המונופולין הספרדי לם׳ עם אמריקה, ואח״ב הצטרפה 
אליהן הולנד, שעד שנות ה 60 של המאה ה 16 היתה בשלטון ספרד. 
כיוון שהספרדים החרימו כ״ש זרים שתפסו במימי אמריקה ואסרו 
את צוותיהם, פנו ספני 3 ארצות אלו לשוד־הים. 

שוד ימי זה התנהל בד״ב בלא שממשלותיהן של 3 מדינות אלו 
יפעלו למניעתו, ופעמים אף בעידודן של ממשלות אלו. גדולי ימאיה 
של אנגליה במאה ה 16 , כגון דריק, הוקינז ודלי (ע׳ ערכיהם) עסקו 
בשוד־ים, שכוון נגד הספרדים במימי אמריקה ובנתיבי־הס׳ אליה. 
ההולנדים עסקו בשוד־ים כחלק ממלחמתם לשחרור לאומי (ע״ע 
גויזים). כה״ש של שודדי־הים היו חלק חשוב מציי אנגליה והולנד. 
רק בימי קרלוס 111 ( 1759 — 1788 ) התירה ספרד לספינות של מדינות 
זרות לסחור עם מושבותיה. בינתיים התבססו שודדי־ים, בני עמים 
שונים, בים הקריבי, והאי טורטוגה, השייך כיום לונזואלה, היה 
מרכזם, בתחילת המאה ה 18 דוכאו שודדי־ים אלה, שכונו בוקנירים 
(ע״ע). 

בצד המאבק עם הספרדים ניסו האנגלים והצרפתים לגלות נתיבי 
ם׳ חדשים. הצרפתים פנו לצפון־אמריקה, לאגן הסינט לורנס, לאיזור 
הימות הגדולות והמיסיסיפי־מיזורי. האנגלים פנו דרומה וצפונה 
משם: לחוף המזרחי של אה״ב של היום — מזה, ולחיפוש "מעבר 
צפוני־מערבי" ( 6 :§מ 358 נן ז^^זסא) לסין — מזה. במקביל לכך 
חיפשו גם "מעבר צפוני־מזרחי" ז 638 ב 01-1:1 א:), מצפון ל¬ 

רוסיה ולסיביר, ואגב כך גילה ריצ׳רד צ׳נסלר את הדרך לארכאנ־ 
גלסק ( 1553 ) ונפתח נתיב־ם׳ בין אנגליה לרוסיה. — "המעבר 
הצפוני-מערבי״ נתגלה רק ב 1850/3 , ורק ב 1969 נעשה נסיון להש¬ 
תמש בו כנתיב־ם׳; הנסיון הצליח מבחינה טכנית, ומכלית בת 120 
אלף טוגות עברה בו, אך הוברר שאינו כדאי מבחינה כלכלית. 
״המעבד הצפוני־מזרחי״ נתגלה כולו רק ב 1879 , ורק ב 1967 , בעק¬ 
בות מלחמת ששת הימים וחסימתה של תעלת־סואץ, החלו משתמשים 
בו בחדשי־הקיץ כנתיב־ס/ בהצלחה כלכלית ניכרת. 

ם׳ האנגלים, ההולנדים והצרפתים פעלה גם בימה״ת ובאוקיאנום 
ההודי. באוקיאנוס ההודי עלתה הס׳ של מדינות אלו על חשבון 
פורטוגל, ששקעה בעקבות סיפוחה לספרד ( 1580 — 1640 ). יותר 
מכולם היטיבו ההולנדים לנצל את שקיעת פורטוגל, דרשו את 
עמדותיה בברזיל, כף התקוה הטובה, צילון, מלקה ואינדונזיה, 
וכן קשרו קשרי ם׳ עם יפן: תחנת־המסחר של ההולנדים באי דשימה 
היתה קשר־הסחר היחיד של יפן אחרי הסתגרותה (ע״ע יפן, עמ׳ 
133 ). בחיפושיהם אחרי שווקים ונתיבי־ם' חדשים גילוי יורדי-ים 
הולנדים את אוסטרליה ונידזילנד בדרום ואת שפיצברגן בצפון. 

רוב המאה ה 17 תפסה ס׳-הולנד את המקום הראשון במעלה. 
ההולנדים דגלו ב״ים פתוח", כל׳, התנגדו לתביעתן של מדינות 
לשליטה על מים סמוכים להן ששימשו למעבר מים אל ים (ע״ע 
ה. גרוטיוס). עמדה זו של ההולנדים נבעה מכך, שהדנים במזרח 
סגרו את הכניסה לים הבלטי ודרשו דמי־מעבר מכ״ש זרים, והאנ¬ 
גלים במערב טענו לריבונות במצרי למנש וסינט ג׳ורג׳, והדבר 
הפריע לס׳־הולנד. 

במאבקם עם ההולנדים החריפו האנגלים את "חוקי־השיט" 
(< 6 ש^ 111011 ; 18 י,וב^ 1 ). ם׳ ראויה לשמה — להבדיל מס׳־דיג — 
התפתחה באנגליה מאוחר, יחסית, משניתן היה להניח לגבי מדינת- 
איים מפותחת, ואת תחילתה ניתן לראות במסעו של ג׳. קבוט (ע״ע), 
בשירות סוחרי־בריסטול, לניו־פאונדלנד ( 1497 ), ואולם בסיסה של 
ם׳ זו היה איתן, כי האנגלים יכלו, יותר מהאחרים, לא רק להוביל 
סחורות אלא גם לספקן מתוצרת עצמם. מלכי אנגליה ביקשו לעודד 
את פיתוח הם׳, וכבר ב 1381 נחקק "חוק־שיט", שהתיר לסחור עם 
אנגליה רק בספינות אנגליות או ספינות ארץ המוצא או היעד של 
הסחורות. ב 1652 הוחמרו חוקים אלה והוחלו גם על מושבות־אנגליה. 
"חוקי-השיט" והמאבק על "הים הפתוח" היו מהגורמים העיקריים 


למלחמות בין אנגליה להולנד במאה ה 17 . הפעלת חוקי־השיט עוררה 
תרעומת גם במושבות־אנגליה באמריקה, אך אחרי התקוממותן 
והקמת אה״ב נחקקו חוקים כאלה גם במדינה החדשה (וע״ע סלדו). 

חלק גדול מהם׳ הופעל בידי חברות בעלות זכיון לסחר, כגון 
״חברות הודו המזרחית״ השונות, ״חברות מוסקובי״ — בנתיב הם׳ 
עם רוסיה, ו״חברות הלוונט״ — בנתיבי הס׳ בימה״ת. החשובות 
בהן היו ״חברות הודו המזרחית״ — של אנגליה, של הולנד ושל 
צרפת — שהקימו תחילה תחנות־מסחר ונמלים, והאנגלית וההולנדית 
התפתחו לאימסריות אדירות (ע״ע הדו המזרחית, חברת). בקווי־הס׳ 
של חברות הודו המזרחית פעלו כה״ש הגדולים והמשוכללים ביותר. 
כה״ש שפעלו בקווי "חברות הלוונט" היו קטנים יותר. לצרפת היה 
יתרון בימה״ת, כמדינה השוכנת לחוף ים זה, וכן הודות למערכת 
התעלות שנכרו בה במאה ה 17 ובהן יכלו כ״ש לעבור מהאוקיאנוס 
האטלנטי לימה״ת. ואולם צרפת לא מיצתה יתרון זה, ויורדי־הים 
העיקריים שלה, הברטונים, הקדישו את מיטב מאמציהם לס׳ האוק־ 
יאנית, כגון עם קנדה דרך הסינט־לורנם (ראה לעיל, ענ 2 249 ), 
ולס׳־הדיג. במאה ה 16 עדיין היתה לוונציה הגמוניה בם׳ בימה״ת. 
תורכיה, אויבתה של ונציה׳ עודדה את קשרי־הם׳ עם צרפת ואנגליה, 
ובמיוחד עם הולנד, ומתחילת המאה ה 17 נהיתה אזמיר למסוף של 
קשרי־ם׳ אלה, שנטלו את הבכורה מוונציה. "חברות הלוונט" סחרו 
גם עם הודו והמזרח: חלק מהמסחר עם ארצות אלו הוסיף להתנהל 
דרך המפרץ הפרסי ומשם במעלה הפרת, ואח״כ■ דרך חלב, לנמלי 
סוריה, וחלק התנהל דרך ים־סוף עד לסואץ, ומשם דרך היבשה 
לנמלי הימה״ת. חלק זעיר מסחר זה התנהל, כנראה, אפילו בקו 
עקבה—עזה: ב 1970 נתגלו ליד אופירה שברי ספינה ערבית, שטבעה 
בתחילת המאה ה 17 . הס , בימה״ת סבלה משוד־הים של "הקורסרים" 
שבלוב, תוניסיה ואלז׳יריה, וכן גם משודדי־הים של מלטה (ע״ע 
יוהניטים), שתקפו בעיקר ספינות של התורכים. ובכך מיוגו גם הם 
מלחמת־מצוה בכופרים עם עיסוק שפרנסתו בצדו. בספינות של 
הוונציאנים והצרפתים עדיין היו מלחים ששרתו בעל־כרחם, כחלק 
מריצוי־עונש. באנגליה היו מלחי ספינות־הסוחר בני־חורין, אך בצי־ 
המלחמה שירתו בעל־כרחם מלחים, שנתפסו בידי כנופיות מטעם 
השלטונות ( 25 ת 83 !!*שינק). בימי מלחמה נהגו ספינות המלחמה 
לעצור ספינות־סוחר ולתפוס חלק ממלחיהן לשירותן. 

אמסטרדם ולונדון היו המרכזים העסקיים של הם׳ המתרחבת, 
ופרחו בהן שירותי בנקאות וביטוח. הביטוח היה ידוע כבר בימי 
חמורבי (ע״ע), הוא פותח בידי הפניקים ובני-רודום, חודש בערי־הם׳ 
האיטלקיות (ע״ע בטוח. עמ׳ 192/3 ), ובסוף המאה ה 17 הגיע למלוא- 
שכלולו עם התארגנותו של "לויד׳ס (ע״ע) מלונדון". עם התרחבות 
הסחר והקמת נציגויות בריטיות ברחבי־תבל השתנה ארגון הס׳. 
במקום החברות הגדולות, בעלות מונופולין על קו מסוים, קמו חברות 
קטנות רבות. ב 1813 איבדה חברת הודו המזרחית את המונופולין 
שלה. בתחילת המאה ה 18 עדיין היו רוב הסוחרים בעלי־הספינות, 
אך בסופה כבר הייתה הפרדה בין חברות־ם׳ לבין חברות־מסחר, 
וב 1788 הוקם איגוד בעלי־הספינות הראשון. 

הם׳ שובשה מאוד במלחמות המהפכה הצרפתית ונפוליון. אחרי 
המלחמה נהי תה צרפת, שהם׳ שלה ירדה, יחסית, כבר לפני מלחמות 
אלו, תלויה יותר ויותר בס׳ של נורווגיה ושל הולנד. ס׳־נורווגיה 
נהיתה, יחסית לתושבי ארץ זו, לגדולה שבעולם, ושירתה צרכי 
ארצות אחרות. עלתה גם הם׳ של אה״ב, שהתרכזה בעיקר בידי בני 
ניו־אינגלנד. השיפורים בכה״ש, שהוכנסו במאה ה 19 , נבעו במידה 
רבה מהתחרות בין הבריטים לאמריקנים, אחרי השתחררות המושבות 
האמריקניות סגרה בריטניה את נמליה ונמלי־מושבותיה בפני ספינות 
האמריקנים. ואלה מצאו פיצוי בקווים "הניטרליים". פיתוח ספינות 
מהירות במלחמת 1812 הקנה לאמריקנים מונופולין בקווי הנוסעים 
והדואר הטרנסאטלנטיים, ובכלל זה הקווים מבריטניה, וכמות המטען 


251 


ספנות וכלי שיט: היסטוריה חדשה 


252 


שנשאו כה״ש של 
האמריקנים הת¬ 
קרבה לזו של 
הבריטים. גילוי 
הזהב בקליפורניה 
( 1848 )׳ שהביא 
לידי פיתוח "ה־ 
קליפר", וביטול 
חוקי־השיט ב¬ 
בריטניה ב 1849 . 
הגדילו את כושר- 
התחרות של ה¬ 
אמריקנים מול ה¬ 
בריטים. התפתחה 
ביניהם גם תח־ 
רות־מהירות. מל- 



הספינה האחרונוז מםוינ קליפו, ה 53111 ץ 01111 (כיום 
מוזיאח, כמברוק יבש בנריניץ׳, אננליה). ציפוי- 
הנחושת של קוער-הפפינה נוער להגז על העץ מתו¬ 
לעים ומצרפים ולהמעיט את החיכוך 


חמת־האזרחים באה״ב והתפשטותה מערבה גרמו לירידה בם׳ האמרי¬ 


קנית, והשליטה בים חזרה לידי הבריטים. 

הס׳ המודרנית. אוצרות־הפחם בבריטניה ותעשיית־הפלדה 


המפותחת שם עזרו בהאדרת הצי הבריטי, עד שב 1880 היתה תפוסת 
הצי הממונע הבריטי יותר מפי 2 מתפוסת כל הציים הממונעים 
האחרים. בסוף המאה ה 19 היתה כמחצית התפוסה העולמית (כ 22 
מיליון טונה) בידי הבריטים; אה״ב ונורווגיה תפסו את המקומות 
השני והשלישי. בסוף המאה ה 19 חלה התפתחות מזורזת בס׳ של 
גרמניה ושל יפן. 

המעבר מספינות־מפרש לאניות־קיטור היה הדרגתי ובשנות ה 80 
של המאה הקודמת עדיין היתה תפוסת שני הסוגים שווה — כ 11 
מיליון טונה לכל סוג. המעבר לאניות־קיטור בקווים הארוכים הת¬ 
עכב, בגלל המחסור בתחנות־תדלוק ובגליל החשש שהפחם והעשן 
יקלקלו מטענים. גם תנאי־המגורים של הנוסעים היו ירודים יותר 
באניות־קיטור מאשר בספינות־מפרש. רק הקביעות במועדי הפלגתן 
והגעתן משכה אליהן נוסעים. פתיחת תעלת־סואץ (ע״ע) — שמם- 
רשיות נאלצו להגרר דרכה — והקמת תחנות־תדלוק (בעדן, למשל), 
היו הגורם העיקרי לדעיכת ספינות־המפרש. כרייתה של תעלת־ 
סואץ הגדילה מאוד את חשיבותו של נתיב-הס׳ בימה״ת ובים־סוף: 
זו נפגעה מסגירתה השניה ב 1967 (הראשונה היתד, ב 1956/7 , בעק¬ 
בות מלחמת סיני), וכ״ש חזרו להקיף את אפריקה במסעם מהמזרח 
לאירופה. פתיחתה של תעלת פנמה (ע״ע) המריצה את הס׳ בין 
חלקי־אמריקה לבין עצמם וכן ביניהם לבין אירופה ומזרח-אסיה. 

המעבר לאניות־הקיטור גרר שינויים בארגון הס׳. חברות קטנות 
המשיכו לעסוק בס׳־נ(ד, אולם הקווים הקבועים (נמלי-יעד ולוח־ 
זמנים קבועים מראש) הצריכו מנגנון גדל והולך, והביאו להתאחדותן 
של חברות קטנות ולתחרות עזה בין החברות הגדולות, שבעקבותיה 
הוקמה שיטת ה״קונפרנס״ (איגוד בעלי-אניות). ב 1840 התחילו 
להפליג ספינות־הקיטור של חברת 31 ץ 0 ? 1 ! 103 ץ 6 ךת\׳ 31-11:1511 

301161 ? 8163111 1311 *ן (כיום חברת 1 >ז 3 ת 011 ) בקו הנוסעים והדואר 
הטרנסאטלנטי, וב 1855 הצליחה החברה לזכות במונופולין בקו זה. 
ה״קונפרנס״ הראשון הוקם ב 1875 , בקו אנגליה—כלבתה. מטרתו 
היתה לקבוע מחיר אחיד ולהסדיר את השירות ואת תדירות ההפ¬ 
לגות• בעקבות ביטול ״חוקי־השיט״ המגבילים הבריטיים ב 1849 , 
הוכר חופש־השיט בימים כעקרון בי״ל (וע״ע ימי, משפט). התחרות 
החפשית אפשרה למדינות ימיות רבות, ובהן קטנות כגון נורווגיה, 
להקים צי־סחר גדול. 

עד לאמצע המאה ה 19 הפליג כל קברניט במסלול שבחר ע״ס 
נסיונו האישי. רק לקראת מלחמת־האזרחים באה״ב פרסם מ. פ. 
מאורי (ץ!!!!?*!) לראשונה אטלס לנווט ( 0113115 1101 ?) והוראות- 


שיט ( 131160110115 53111118 ), שהדריכו קברניטים בבחירת הדרך 
המהירה ביותר בין נמלים שונים (בעיקר בצפון האוקיאנוס האט¬ 
לנטי), תוך התחשבות ברוחות, בזרמים ובגאות-ושפל. ספרים רבים 
מסוג זה מתפרסמים כיום, לאזורי-עולם שונים ובשמות שונים. 
קיימים כיום מוסדות המספקים שירותי-מחשב לתכנון מסלול מיטבי 
של אניות; את המסלול מעדכנים תוך כדי הפלגה, למשל, ע״פ מזג 
האוויר. המדריך הראשון אפשר חסכון שנתי של 2 מיליוני ליש״ט לצי 
האמריקני, ו 10 מיליונים — לבריטי? כבר ב 1855 הומלץ בהוראות- 
השיט לקבוע נתיבים נפרדים להפלגה מזרחה ומערבה באוקיאנוס 
האטלנטי הצפוני. הגדלת מספר כה״ש ומהירותם הכריחו את חברות 
הס׳ לקבל המלצות כאלה, ואמנה בעניין זה נחתמה ב 1898 . עם 
ריבוי ההפלגות באוקיאנוס האטלנטי הצפוני רבו האסונות. כל אסון 
ימי הביא בעקבותיו הסכמים בי״ל במטרה למנוע הישנות אסרן 
מאותו סוג. אסונות מפורסמים: טביעת ה״ארקטיק", שהתנגשה עם 
ה״וסטה״ ( 1854 ) — מאז חויבו כ״ש לשאת אורות־ניווט (ירוק 
בצד־ימין, אדום בצד־שמאל) ופורסמו הוראות־השיט; טביעת ה- 
״אטלנטיק״, שעלתה על סלעי-חוף ( 1873 ) — מאז הוחמרו הדרישות 
בידע-הנווטות מקציני-ים; טביעת ה״טיטאניק", שהתנגשה עם הר־ 
קרח ( 1912 ; מתוך 2,224 נוסעים ואנשי־צוות נספו 1,513 ) — זו גרמה 
להקמת ״הוועדה הבי״ל הראשונה לבטיחות-החיים בים״ ( 1914 ). 
הועדה החליטה להזיז עונתית את קווי־הס׳, בהתאם לכמות הקר¬ 
חונים, קראה לכל הברות-הס׳ להצטרף לאמנת קווי-השיט, חייבה 
לשאת ציוד־הצלה מספיק בכ״ש, קבעה סימנים מוסכמים לקריאה 
לעזרה והקימה "סיור־קרח בי״ל"! ההתנגשות בין ה״אנדריאה 
דוריה״ לבין ה״סטוקהולם״ ( 1956 ) — הבהירה שאין לסמוך על ציוד 
אלקטרוני בלבד. אסונות מפורסמים פחות תרמו לקביעת כללים 
נוספים להבטחת השיט — חוקי דרך, חוקי רישוי וביטוח (ר׳ להלן, 
עמ׳ 275 , 278 ), כללי־טעינה (איסור לערבב סוגי-מטען הגורמים 
להתלקחות, ככותנה ושמן. למשל) ועוד. ולמרות כל זאת, עדיין רבים 
האסונות בים (כל שנה טובעים ונהרסים כ 350 כ״ש בתאונות 
שונות). 

שתי מלה״ ע — השפעתן היתה דומה: בניית אניות מזורזת 
בתקופת־המלחמה, כדי לספק את צרכי־המלחמה ולפצות על אבדן 
כה״ש (בעלות־הברית בלבד איבדו 6,604 כ״ש אזרחיים׳ שתפוסתם 
12.85 מיליון טון, במלה״ע 1 , ו 4,787 כ״ש אזרחיים, שתפוסתם 21.20 
מיליון טון, במלה״ע 11 ) : עודף כ״ש ומשבר בענף־הם׳ — מיד אחרי 
המלחמה, והתאוששות אטית אח״כ. 

עד תחילת המאה ה 19 עסקה הס׳ תמיד — פרט לימי הקיסרות 
הרומית — בהובלת מטענים שנפחם קטן ומחירם גבוה! משנות ה 40 
של המאה ה 19 החלה הס׳ לעסוק יותר ויותר בהובלת מטענים רבי- 
נפח — כגון תבואה, פחם ועצים — למרחקים ארוכים, טראנסאוקיא- 
ניים. צפון־מערב אירופה המתועש קיבל את תבואתו מצפון 
אמריקה ודרומה, או מנמלי הים־השחור של רוסיה, דרך הימה״ת. 
ב 1875 נבנתה אניית-הקירור הראשונה, והוחל בהובלת בשר, 
תוצרת־חלב ובננות בקווים טראנסאוקיאניים — מארגנטינה, אורוגווי, 
אוסטרליה וניו־זילנד לבריטניה. 

הגדלת הסחר הימי היתרי איטית עד 1950 , אך בין 1950 ל־ 
1971 גדל הסחר הימי העולמי כמעט פי 5 והצי העולמי התרחב 
כמעט פי 3 . מקור הפער בין התרחבות הסחר לבין התרחבות הצי 
הוא בהגדלת מהירות-האניות ויעילות-השינוע בנמלים. 

הגדלת הכמויות של כל סוג סחורה אפשרה הבחנה הולכת־וגדלה 
בין סוגי כה״ש. אם בעבר הובילה כל אניח נוסעים ומטענים מכל 
הסוגים. החלו להבחין לא רק בין אניות נוסעים ומטען, כי-אם בין 
אניות לסוגי־המטען השונים — בעיקר למטען נוזל ולמטען יבש. 
גם הובלת מטען יבש עוברת לאניות מיוחדות, בעיקר אניות-צובר 
למטענים בתפזורת (ור׳ להלן, עמ ; 253/4 , 270 ). 




253 


ספנות וכלי־שיט: היסטוריה חדשה; הספנות בימינו 


254 


הקשיים בשינוע יחידות־הובלה קטנות והוצאות־השינוע הגדולות, 
בעיקר בארצות המפותחות (באה״ב גבוהות הוצאות־השינוע מהוצ¬ 
אות ההובלה הימית) הניעו, בשנות ה 50 וה 60 , את בעלי־האניות 
לחפש אחרי שיטות יעילות־יותר. הפתרון נמצא בהאחדת המטענים, 
במשטחים ובעיקר במכולות (מ 13111£ מ 0 ש ). השינוע במכולות מחייב 
התארגנות מיוחדת בנמל (ע״ע). באניות־משא רגילות משנעים, 
בד״ב, 700 — 1,000 טון ביממה, ואילו באניית־מכולה ענקיות משנעים 
20,000 טון ביממה ויותר, והן אינן מתעכבות בנמל יותר מיום או 
יומיים. אנית־משא רגילה עם כמות מטענים דומה היתר, מתעכבת 
בנמל כחודש. מספר אניות־המכולה הנמצאות בבניה גדול. אניות 
חד־מטעניות אחרות, שהתפתחו בשנות ה 50 , הן אניות להובלת גז 
נוזל (מקורר ל ס 160 -) ולהובלת כימיקלים (משנות ה 60 ) ! אניות 
אלה הן בין היקרות בעולם. גם מספר אניות־הקירור גדל והולד׳ 
כדי לספק את הדרישה הגדלה לבשר, ירקות ופירות. 

צי-ה נוסעים התפתח מאוד בשנים 1860 — 1960 . הגירת 
מיליונים לאמריקה, אוסטרליה וניו־זילנד, והסעת תיירים, חיילים 
ואנשי־עסקים גרמו לבנית אניות־נוסעים רבות, גדולות ומהירות. 
בריטניה, אה״ב, צרפת וגרמניה התחרו על היוקרה של אניית- 
הנוסעים המהירה ביותר, תחרות שמשכה את לב הציבור. אניות- 
הפאר הפליגו בעיקר בין אירופה לאה״ב — הקו הרווחי היחיד עבורן 
— וזאת שעברה את הדרך בזמן הקצר־ביותר זכתה ב״סרט הכחול" 
(ור׳ טבלה, להלן, תולדות כה״ש). החברות האמריקניות הדגישו 
מהירות, הבריטיות — גודל, והגרמניות — נוחות, ב 1957 הוסעו 
באניות יותר ממיליון נוסעים בין אירופה לאה״ב. עקב הפעלת מטוסי- 
נוסעים סילוניים במחיר מתחרה באניות, הצטמצם, משנות ה 60 , 
ענף־ס׳ זה, תפוסת צי־הנוסעים ירדה, מכ 12 מיליון טון ב 1930 , ל 10 
מיליון טון ב 1963 , ול 3 מיליון טון ב 1971 . ם׳ הנוסעים עברה, בעיקר 
משנות ה 60 , לענף הפלגות-הטיולים ( 318£6 'ז 0 ) שבהן מודגשים הנו¬ 
חות והפאר, על חשבון הגודל והמהירות, ובקווים קצרים — למעבו¬ 
רות. נסיון להתגבר על המשבר, ע״י בניית אניות מעורבות לנוסעים 
ולמשא (,;ציון" של צים, למשל), לא הוכיח את עצמו. 

הובלה ימית של מטעני-צובר עיקריים 


(במיליוני טון) 


---- 

גרעינים 

פחם 

עפרות 

סה״כ 

שנה 

43 

52 

60 

155 

1955 

53 

53 

102 

208 

1962 

70 

98 

252 

420 

1971 


העליה העצומה בביקוש לנפט, והמרחקים הגדולים שיש להעבירו 
בים, חייבו מציאת אמצעי־תובלה יעילים. כבר בראשית המאה ה 20 
התחילו להוביל נפט במכליות (במקום חביות). לשיטה ואת 
נחוצות מערכות אכסון ושנוע מיוחדות בין שדות־הנפט, הנמלים 
והאניות. תפוסת צי-המכליות עלתה מ 11.5 מיליון טונה ב 1939 ל 110.7 
מיליון טונה ב 1973 . בשנות ה 60 גדלה ההובלה הימית של נפט במהי¬ 
רות׳ ובסוף העשור הובל יותר נפט, לפי משקל, מאשר כל יתר סוגי- 
המטען יחד. עד שנות ה 60 בנו בעיקר מכליות, שמעמסן פחות 
מ 60,000 טון, בגלל הגבלת העומק בתעלת־סואץ. אחרי סגירת 
התעלה ב 1967 נתברר כי זול יותר להעביר % מיליון טון ומעלה 
בהפלגה אחת סביב אפריקה מאשר במספר הפלגות דרך התעלה. 
מעמם רוב המכליות, שנבנו מ 1967 , עולה על 200,000 טון. 

בסוף שנות ה 50 , עם התרחבות הובלת המטענים בצובר, נבנו 
אניות מיוחדות למטענים אלו. מתקני-שאיבה או מנופי־ענק משנעים 
עשרות אלפי טון מטען בתפזורת ביממה. שינוע מהיר כזה הצדיק 
בניית אניות־צובר גדולות, שבנייתן ותפעולו זולים, לטון מעמם, 
מאשר באניות קטנות. תפוסת צי אניות־הצובר, שהיתה פחות מ 5 
מיליון טון בסוף שנות ה 50 , הגיעה ל 43.1 מיליון טון ב 1971 . בשנות 
ה 60 האחרונות התפתח סוג־אניות חדש ( 080 = 011 ,} 1111 ו 1 , 6 ז 0 ), 


שמסוגל להוביל נפט ומטען בצובר. יפן היא גורם עיקרי בהרחבת 
ס׳-הצובר, משום שהתעשיה היפנית תלויה ביבוא עפרות ופחם. גם 
תעשיית־הפלדה באירופה ובצפון־אמריקה זקוקה במידה גדלה 
והולכת לעפרות מעבר-לים. עקב דלדול המכרות באזורי-התעשיה. 

בין 1914 ל 1971 חלו שינויים ניכרים בגדלם היחסי של ציי 
המדינות השונות. ב 1914 היו אנגליה, אה״ב וגרמניה המעצמות 
הימיות הגדולות. אחרי כל מל״ע גדל צי אה״ב, כתוצאה מבניה 
מזורזת בזמן המלחמה, כשיתר הציים סבלו אבידות גדולות. יפן, 
נוסף לגידול הצי, פיתחה גם תעשית־מספנות, ובשנות ה 60 בנתה 
יותר ממחצית הטונד העולמי. תפוסת הצי האנגלי אמנם גדלה, 
אך חלקה היחסי ירד, מ 40% מהצי העולמי ב 1941 — ל 11% 
ב 1971 . גידול הצי הסובייטי מאמצע שנות ה 60 הוא ביטוי לרצונה 
ליהפך למעצמה ימית. ב 1914 היה בידי "מדינות אחרות" (ר׳ סוף 
הטבלה) כ 4% של הצי העולמי, ב 1920 — כ 12% ! מ 1949 עד ימינו 
( 1973 ) מדביק גידול ציי "המדינות האחרות" את הגידול העולמי 
ועומד על כ 21% . גידול זה מבטא את רצונן של מדינות מתפתחות 
לקיים צי־סחר בדגלן הן. 55.7 מיליון טונות התפוסה של ציי המדינות 
האלה היו מפוזרות ב 1973 בין 127 מדינות. 


ציי־ה סחר לסי דגלים עיקריים 
תפוסה במילי־ן טונה נברוסו) 

( 1973 — מ 7.5 מיליון בזונה ומעלה) 


וינרגיסגו 
: מכליות) 




נ ה 

ה ש 



המדי 1 וז 


(כסוגריי 

. 1.3 

מכליות! 

1973 

(בסוגריי 

1971 

1949 

1920 

1914 



(6.401) 30.027 

(110.8) 259.8 

247.2 

82.5 

54.4 

45.3 

׳כ בעולם 

סד, 

(801) 

9 ל 2,1 

(25.7) 

43.9 

38.5 

0.047 

- 

- 

ליבריד, 

.1 

(1.148) 

4.396 

(13.0) 

32.9 

30.5 

1.5 

2.9 

1.7 

יפן 

.2 

(601) 

2136 

(14.1) 

28.5 

27.3 

22.0 

20.5 

21.0 

הממלכה המאוחדת 

.3 

(450) 

1.447 

(11.8) 

23.3 

21.7 

4.9 

2.2 

2.5 

נורווגיה 

4 

(30-1) 

1.972 

(6.0) 

18.0 

13.0 

1.3 

0.5 

0.8 

יוון 

.5 

(335) 

1332 

!4.8) 

13.6 

16.2 

27.7 

16 

5.4 

אה "ב 

.6 

(479/ 

2.439 

(4.0) 

12-3 

16.1 

2;1 

0.5 

0.8 

כריה״ס 

.7 

(379) 

1.069 

(3.8) 

8.2 

8.1 

2.4 

2.1 

4.1 

איטליה 

■8 

(231) 

1,120 

(4.6) 

8.1 

6.2 


— 

— 

פנמה 

.9 

(133) 

1.640 

(1.7) 

7.8 

8.6 

0.3 

0.4 

5.) 

גרמניה המערבית 

.10 

(158) 

538 

(4.6) 

7.5 

7.0 

3.0 

2.9 

1.9 

צרפת 

.11 

ייבסנ.!) 

9.759 

84 

(16.7) 

55-7 

0.7 

54.0 

0.6 

17.25 

0.0061 

6.4 

2.0 

מדינות אחרות 
מתוכן ישראל 



הספנות ו ה ת ע ב ו ר ה הימית בימינו. ב 1973 הפליג 
הצי הגדול ביותר תחת דגל ליבריה, הנחשב לדגל־נוחות, כדגל פנמה. 
בעלי-א" באה״ב ובאירופה משתמשים בדגלים אלה בשל השחרור 
ממס-הכנסה והאפשרות להעסיק, בזול, ימאים ממדינות מתפתחות. 
מקומה השני של יפן מבטא את עצמתה הכלכלית. הצי הנורווגי, 
במקום הרביעי, פועל בעיקר בסחר הבי״ל, בלי קשר עם הסחר הנור¬ 
ווגי. ישראל היא במקום ה 38 בטבלת הדגלים. 

ארגון ההובלה הימית. בימי שלום יכולות א" כל המ¬ 
דינות להפליג בכל הימים בלא הגבלות. עקרון זה של חופש¬ 
ה י מ י ם עלול להביא לתחרות הרסנית בין בעלי־הא". בעיקר עלו¬ 
לות להפגע חברות הפועלות בקווים קבועים. איגודי בעלי-הא" 
(קונפרנסים; מספרם כיום מאות), שהוקמו כדי להלחם בתחרות 
הפרועה, השיגו הודות להתארגנותם עמדת-כוח לגבי המשתמשים 
וקבעו מחירי-הובלה לפי ראות עיניהם. פעולות חקיקה בארצות 
שונות, בעיקר באה״ב, מגבילות את חופש הקונפרנסים בקביעת 
מחירים ותנאים. בשנות ה 60 התחילו המשתמשים בהובלה־ימית 
בארצות שונות להתאגד, כדי שיוכלו להתמודד עם הקונפרנסים. 
המדינות המתפתחות, שלרובן אין צי־סוחר, ביקשו מהאו״ם לפעול 
נגד ניצולן ע״י הקונפרנסים. פעולות אלו מביאות לחתימת הסכמים 
בין הקונפרנסים לבין איגודי המשתמשים. 

בניגוד לארגון ס׳־הקווים בקונפרנסים, קיים שוק חפשי בהובלת 
נוד (ק 1 ״ 3 ז 1 ), בעיקר של נפט וצובר. קיימות בורסות (החשובות — 
בלונדון ובניו־יורק) שבהן נערכים חוזי-הובלה. המהירים בבורסות 
אלה נקבעים לפי הצע וביקוש, ומשתנים כדי מאות אחוזים, לעתים 
קרובות. מחירי ההובלה בקונפרנסים בד״כ יציבים־יחסית. 

מדינות שונות (אה״ב, למשל, וגם מדינות באסיה ואפריקה), 
הפעילו חוקים או תקנות כדי להבטיח לא" בדגלן חלק מסוים ממטעני 




255 


ספנות וכלי־שיט: הספנות בימינו; מכנה כה״ש 


256 


הסחר הימי הבין־לאומי התפתחות הסחר הימי 

כמיליארד טון־ק״מ ותפוסת צי-הסחר 


- נפט במכליות) 

(מיליון טון; בסוגריים - 

1971 

1962 

סוג המטען 

צי הסחר העולמי 

סחר ימי עולמי 

שנה 


11.130 

4.356 

םה״כ 







6.120 

1.650 

דלק גלמי 


40.5 


300 

1912 


770 

650 

מוצרי נס ט 

(11.1) 

65.2 

(105) 

490 

1937 


1.100 

314 

עפרות ברזל 

(17.1) 

84.5 

(225) 

550 

1950 


370 

272 

גרעינים 

(41.3) 

179.6 

(520) 

1090 

1960 


470 

170 

פחם 

(97.4) 

247,2 

(1280) 

2550 




1,300 

השאר 


הסחר־הימי שלהן. תקנות־מגן כאלה עוזרות אמנם לצי מתפתח, או 
לצי שאינו עומד בתחרות במחירים עם ציי העולם — אולם פוגעות 
בחופש הסחר הבי־״ל ובסופו של דבר גוררות מחירי־הובלה גבוהים־ 
יותר מאלה שבשוק החפשי. צי לאומי מבטיח הובלה גם בשעת־חירום, 
וחברות ס׳ לאומיות יכולות גם להשפיע, כחברות בקונפרנסים, על 
רמה סבירה של תעריפי־הובלה עבור הסחר הימי של מדינתן. 

הוותיקה והמפורסמת בין חברות הסיווג (ר׳ להלן, עם׳ 
266/7 ) היא חברת לויד׳ם בלונדון, שהוקמה ב 1760 (ע״ע לויד׳ס; 
לויד׳ס מלונדון) חברות סיווג אחרות: (צרפת, 

נוסדה ב 1828 ), ־§ 111 קנ! 1 ן! 5 ) 0 6311 ־ 5111 תב 10 ־ 01 ד 1 ־ 1 .\/ (אה״ב), 1108151x0 
11311300 (איטליה), 01113$ ^ 5160 ז 0 א 06 ( 11 ^ 1 ^ 1 ), 11130156506 ־ 001 
1 !ץ 00 (גרמניה), ועוד. נוסף על ספר־הרישום השנתי, מפרסמות 
חברות אלה תקנות לבניית כ״ש ומנועים ועוסקות בפיקוח על בנייתם 
ועל אחזקתם (ור׳ להלן, מספנה). 

אחדות מחברות הסיווג מוסמכות ע״י ממשלות לספק תעודות 
תפוסה וכד, בהתאם לאמנת לונדון לקווי־העומס ( 1966 ) ולאמנה 
הבינלאומית לבטיחות בים. תעודה מטעם חברת סיווג היא תנאי 
לביטוח הא׳ והמטען, ובלעדיה קשה לכה״ש לקחת חלק בסחר 
הימי. כדי לתת תוקף לתעודת־הסיווג נמצא כה״ש בפיקוח שוטף של 
חברות הסיווג ונבדק לפחות אחת ל 4 — 5 שנים. 

האופי הבי״ל של הסחר הימי מחייב חתימת הסכמים וחוזים 
בי״ל. נהוג ששתי מדינות חותמות חווים הדדיים, המשחררים כ״ש של 
כל אחת מהן מתשלום מסים בנמלי האחרת. הסכמים שעליהם חתומות 
מדינות רבות הם: ההסכם להצלודחיים בים ( 1952 ); הסכמים למעבר 
חפשי בתעלות סואץ, פנמה וקיל; הסכם כללי של נמלים; הסכמים 
בנוגע לחוקי-דרך בימים; חוקי מדידת אניות וקווי־עומם אחידים, 
והסכמי־בטיחות. קיימים הסכמים בעניינים משפטיים־כלכליים, כגון 
הסכמים בנוגע לשטר מטען; בנוגע לחוק שעבוד א" (כולל הוצאה 
לפועל בחו״ל); תקנות בדבר השוואת נזיקין וכר. הוקמו ארגונים 
רבים לשיתוף פעולה בס׳ הבי״ל, רובם בחסות האדם. ארגונים אלה 
יוזמים ומכינים הסכמים ומפקחים עליהם. החשוב ביניהם הוא ס 10 !ן 1 

( 068301231100 00051113106 5436111600 1016603110031 ), המפעיל 

ועדה לבטיחות בים, היוזמת הסכמים לתקני־בטיחות בסוגי כה״ש 
השונים. 

קווי ספנות. ברוב ימי תבל אין מסלולים מחייבים, אולם 


קווי הססנות ה ע ק ר י י ם, 0 7 9 1 
לסי סוג המטען (במיליון טון) 

דלק עפרות־־נרזל 


אה״ב 

יפו 

סערב־ 

אירוסה 

מה״ב 

י"—^ יעד 

מוצא 

אח״ב 

יפן 

מערב־ 

איריפה 

סח" כ 

יעד 

28.6 

105.4 

102.1 

247.1 

םה״כ 

170.0 

211.3 

643.5 

1 263.0 

םה״כ 

0.6 

3.8 

36.6 

41.4 

א־הסרליר 

8.8 

173.0 

309.0 

631.5 

המזרה התיכון 

2.0 

29.5 

6.2 

39.4 

מעיב אפריקה 

3.8 

2.0 

220.5 

231.8 

צפון אפריקה 

0.2 

29.1 

0.4 

31.2 

סקנדינוויה 

106.0 

26.5 

1.3 

172.3 

הקריבים 



גנים 

ד 




פחם 



הים החיכון 

מערב־ 

אירופה 

המזרח 
הרח ו? 

סה״ג 

״ *׳ ־^ ■עד 
מוצא^׳^^ 

סקנדמודה 

השיק 

המשותף 

יפו 

סה״כ 

יעד 

מוצא ^'־׳/ 

10.3 

17.0 

21.3 

73.2 

סה״ב 

8.2 

32.9 

50.3 

101.2 

סה״ב 

2.5 

7.3 

9.8 

29.7 

אה "ב 

0.8 

15.3 

25.0 

47.5 

אדי״ב 

0.8 

3.8 

4.0 

13.8 

קניה 

0.0 

0.6 

16.5 

ג.ד 1 

איםסרליד, 

0.0 

1.6 

4.5 

8.5 

אוססרליה 

5.7 

6.2 

0.9 

14.7 

פילין 


ק־וים חטובים אחרים: פוספאטים. ממרוקו לאירופה המערבית ( 5.1 מיליון סון); בוקהיס. פג׳מאיקה לאה״ב/ 9.9 ); 
סוכר׳ מקינה לבריה״מ ( 3.0 ); עץ׳ מקנדה לאה״ב 'כ 3.1 ); סייה. מאה״ב למערב אירופה ( 3.6 ); גבם. מקנדה 
לאה״ב ;כ 4 ); ניקל. מקלדרניה החדשה ליפן ( 4.0 ); גרוטאות ברזל, מאה״ב ליפן ( 4.7 ) 1 נפט, ממערב אפריקה 
למערב אירופה ( 44.3 ) ומבדיה׳־מ למעדב אידזפד. ! 39 . 5 ); עפרות־בדחל מהודז ליפן ( 16.5 ) ומוונזואלה לאדדג 
( 13.2 :; דגנים. מארגנטינה לים התיכץ ; 4.3 ). 

קיוים שבהם הובלו פחות מ״ל 5 מאותו סוג מטען, או שהמטען שהובל פהות מ 3 מיליון סרן -י הוזנחו. 


באזורים שונים (בצפון האוקיאנוס האטלנטי, בגלל עומס התנועה 
שם, ובים הצפוני, בגלל סכנת מוקשים מימי מלה״ע 11 ׳ למשל) 
נקבעו מסלולים מוגדרים. קוי הם׳ החוצים את האוקיאנוס האטלנטי 
מופרדים לתנועה מזרחה ולתנועה מערבה, ומותווים כד שלא יעברו 
באזורי קרחונים. "סיור־הקרח הבי״ל" מופעל כיום במטוסים ומפעיל 
בעת הצורך בוקעות־קרח. 



ספינה נורמאנית ברקמה •על ביה (ע״ע; 1080 בערר) — עדיין דומה לספינה פניקית 


תעלות הם׳ החשובות ביותר לסחר הבי״ל כיום הן: תעלת פנמה 
(ע״ע), בה עברו, בפברואר 1972 , כ 9.3 מיליוני טון מטען (הסוגים 
החשובים: כ 1.25 מיליון טון דגנים וב 1.08 מיליון טון פחם, מהאו¬ 
קיאנוס האטלנטי לשקט, וב 1.4 מיליון טון נפט, בשני הכיוונים); 
תעלת קיל (ע״ע) — בה עברו, ב 1972 , 48,173 אלפי טון מטענים; 
ועד שנת 1967 , תעלת סואץ (ע״ע, עמ ׳ 461 ) — 274 מיליון טון. 
מרביתו דלק ( 1966 ). 


הסחר הבין־לאומי בים׳ 1969 


תפוסת האניות 
שהגיעו לנכד■ 
ליה (באלפי 
טונות רשומות 
נטו) 

המטען ששונע בנמליה (במיליוני טון) 

המדינה 

נפט 

מטען יבש 

־ח 

נפרק 

נטען 

נפרק 

נטען 

סה״ב 


1.244 

1,271 

1,026 

1,037 

4.577 

סה״ב 

177,860 

156 

4 

125 

178 

462 

אה״ב 

180,646 

166 

1 

204 

40 

411 

יפן 

130.496 

115 

14 

74 

31 

233 

בריטניה 

113.610 

83 

20 

89 

27 

220 

הולנד 

113,662 

131 

22 

52 

11 

215 

איטליה 

93,555 

— 

178 

4 

21 

203 

ונזראלה 

96,608 

110 

8 

35 

17 

170 

צרפת 

ו 

— 

155 

3 

1 

155 

איראן 

4,381 

— 

148 

3 

— 

151 

לוב 

ד 

— 

149 

2 

— 

נ 151 __ 

כוויית 


1 . ״נטען״ ו״נפרק״ שונים מיצוא ויבוא, בגלל סחר-המעבר. 2 . הטבלה 
אינה כוללת סחר בי״ל בנהרות, וסחר פנים־ארצי. 3 . המדינות הבאות 
אחרי אלה שברשימה, לפי כמות המטענים, הן; קנדה, גרמניה המערבית, 
ערב הסעודית, בריה״מ. אוסטרליה, בלגיה, האנטילים ההולנדיים וכר; 
הפעלת צינור אילת—אשקלון העלתה את חשיבותה של ישראל ובטבלת 
1973 תופשת ישראל מקום נכבד. 4 . יש לציין שבסינגפור (ע״ע), שמשמשת 
נמל הצטיידות, עברו אניות, שתפוסתן הכוללת — 129.3 מיליוני סונה. 

אה. א. - נ. ו.-יא. ש. 

11 . מבנה כ ה " ש. לכל כ״ש גוף, שצורתו ההידרודינמית מקלה 
על תנועת כה״ש. צורה זאת נקבעה ע״ס נסיון שנצבר במשך הדורות. 
הגוף בנד לעמוד בלחץ החיצוני של המים, בלחץ הפנימי של משקל 
כה״ש ובמאמצים שונים (ר׳ להלן, חוזק כ״ש). כ״כ חייב הגוף להיות 
אטום למים. לפחות בחלקו השקוע. חלקיו העיקריים של גוף כה״ש: 
א) ה ש ד ר י ת — פס עבה וחזק, העובר במרכז הקרקעית, לאורך 
מישור הסימטריה של כה״ש, מהחרטום ועד לירכתיים. במפרשיות 
נמשכת לפעמים השדרית, כלוח אנכי הבולט מתחת לקרקעית הסירה. 
לוח זה (ה״חרב") מפחית את טרידת (סחיפת) הסירה הצדה בהש¬ 
פעת הרוח. ב) הצלעות מחוברות לשדרית, במישורים ניצבים 
למישור הסימטריה. ומשלימות את השלד החיצוני של כה״ש. 
השדרית והצלעות עשויות בד״כ עץ או פלדה, לפי גודל כה״ש. 
ג) הדפנות בנויות בד״ב מלוחות והן אוטמות את הגוף. שלושה 






257 


ספנות ו:לי שיט : :!כנה כה״ש 


258 



מבט כללי על אניח מטע! כללי, מהצד ומלמעלה: 1 . חרטום; 2 . ירכתיים; 3 . קו־המים: 4 . סיפח ראשי; 5 . סיפח 
בית־הקדמה; 6 . סיפח נית־האחרה; 7 . סיפון הסירות; 8 . חורז; 9 . מעשנה וארוכה!; 10 . בית־ההנה; 11 . בית־הסיפח; 
12 . ספנה; 12 . הנה; 14 . מדחף; 19 . עוגן; 1 ) 1 . שרשרת העונן; 17 . צינור המכנס; 18 . צינור בית־השרשרת; 19 . בית־ 
השרשרת; 20 . צור קדמי; 21 . צור אחורי; 22 . מיכל צור; 2:1 . מיכל שבי: תחתיות; 24 . סיכל עמוק; (־, 2 . מחיצת 
התנגשות; 20 . גשר הפיקוד: 27 . נשר עילי; 28 . מוט הרגל: 29 . דריק; 30 . עמודי רריק; 31 . כננת; 32 . מתלה; 33 . תוף 
צר; 34 . מכסה הכווה; !; 3 . בננת העוגן; 30 . סמור; 37 . ברדס המאוורר: 38 . סולם הבב; 39 . תא; 40 . מסדרון; 41 . אנף; 

42 . אשקף; 43 . סירת הצלה 

מרכיבים אלה מספיקים לבניית כ״ש פשוט — סירה, למשל מסוג 


הכןנו(ססתבס). כדי לחזק את השלד מחוברות הצלעות, עם המקבילות 
להן באותו דופן, באמצעות מבריחים ועם המקבילות להן בדופן 
השני באמצעות קורות, התומכות את הסיפון (כשהוא מצוי). 

ד) הסיפון משלים את אטימת הגוף. בכ״ש גדולים יכולים להיות 
מספר סיפונים. בכ״ש גדולים הסיפון רחב והקורות נתמכות בעמודים. 
כה״ש הקטן ביותר, הספון כולו, הוא הקאיאק (סירת האסקימו). 

ה) בכ״ש גדולים יותר מוסיפים מחיצות, המחזקות את הגוף 
ומחלקות אותו למספר מדורים, מחסנים או מכלים. תפקיד המחיצות 
גם למנוע הצפת כה״ש במקרה פגיעה או התפשטות אש ממחסן אחד 
לשני. המדור הקדמי, בין החרטום למחיצה הקדמית (צור קדמי), 
משמש, בד״כ, להחסנת מי־שתיה וציוד, מפני שצורתו אינה נוחה 
להחסנת סחורות. בכ״ש, שארכם עולה על 50 מ/ התחתית לעתים 
כפולה. 

ברוב כה״ש קיימים מבנים על הגוף: א) תרנים, ששימשו 
לנשיאת המפרשים, משמשים כיום לנשיאת אורות־ניווט (בעז¬ 
רתם מבחינים בכה״ש בלילה, ומעריכים את גדלם), אורוודעבודה, 
גלגילות למנופים ואנטנות למכשירי הקשר והגילוי (מכ״ם, ע״ע). 
לפני המצאת המכ״ם היה נהוג לשלוח צופה לראש התורן, שם ישב 

ב״קן העורב", חבלים 
המחוברים לתרנים מ¬ 
שמשים להנפת דגלים 
ונסים, כולל נסי־איתות. 

בסירות ניתן בד״כ ה¬ 
תורן לפירוק. ב) מ ב¬ 
ג י ם עיליים משמ¬ 
שים בכ״ש, הגדולים 
יותר מסירות, למגורים, 

למקום־החסנה נוסף 
ולמטרותתצפית וניווט. 

הגשר, או גשר־הפי- 
קוד, נמצא במקום גבוה 
וקדמי ובו שולחן מפות, 

מכשירי הניווט, הקשר 
והגילוי, גלגל ההגה ו־ 


איזור תצפית (שמופרד בכ״ש גדו¬ 
לים, בעיקר כדי שהתאורה המלא¬ 
כותית לא תפריע לצופה). לצדי הגשר 
נמצאים בד״כ אורות ניווט, אדום — 

בצד שמאל וירוק — מימין. ה א רו¬ 
ב ה (המעשנה) משמשת בכ״ש חדי¬ 
שים גם להחסנה. 

מתקנים בתוך הגוף: א) המנוע 
נמצא נמוך, ככל האפשר, משיקולי 
יציבות. בד״כ בונים אותו סמוך לאמ¬ 
צע האורך של כה״ש. בכ״ש קלים 
המנוע הוא חיצוני [ 111 כסל! 011 ] ; ב־ 

כ״ש מהירים, בהם רוצים שהחרטום 
יתרומם, ובכ״ש בהם המטען מאזן 
את משקל המנוע (מכליות, א״־צובר) 

■- המנוע בירכתיים. למכונת קיטור 
(כיום בעיקר טורבינות) סמוך דוד 
קיטור, שנמצא מתחת לארובה. הדוד, 

כיום, אינו אלא מערכת צינורות, תו¬ 
פים, שסתומים ועוד, וכן מבער לש־ 

ריפת הדלק (נוזלי, לרוב). הולך וגדל 
מספר כה״ש בעלי כור אטומי. ב) מכלים, לדלק ולמים, נמצאים 
בד״כ סמוך לקרקעית כה״ש, למשל בתחתית הכפולה. לשיפור היצי¬ 
בות (ר׳ להלן) משתמשים במספר מכלים קטנים במקום מיכל גדול 
אחד. (ג) מחסנים למטען (כולל מכלים) תופשים את רוב נפח 
הגוף. צורתם וגודלם מותאמים לסוג המטען. לספנת מטען יבש יש 
פתח עליון (כווה) דרכו פורקים וטוענים. מטען נוזלי נשאב מהמב¬ 
לים במערכת צינורות. בצידי רצפת המחסנים נמצאים חש י פו¬ 
ל י י ם, בהם מתרכזת הפסולת, בעיקר הנוזלית (במכליות וכד׳ אין 
שיפוליים). 

מתקנים חיצוניים: א) העוגן נמצא לרוב בחרטום 
כה״ש ומחובר אליו בשרשרת המשתלשלת דרך צינור המכנס. 
מעדיפים לעגון במקום שהעוגן יוכל לאחוז היטב בקרקעית, אך 
גם יהיה קל לשחררו. הסוגים המקובלים כיום בכ״ש קטנים: 
עוגן האדמירליות, עוגן נעיצה ("חתול") ועוגן חד־זרועי, בהם הצי¬ 
פורן נאחזת בקרקע; עגנים אלה קשורים לרוב בחבל. בכ״ש גדולים 
נפוץ במיוחד העוגן בכפות נעות ("פטנט") המתאים לכל סוג קרקע. 
מעלים אותו בכננת העוגן. עיקר העיגון בא ממשקל השרשרת 
(העשוי להגיע לעשרות טונות) ותפקיד העוגן למנוע גרירת השר¬ 
שרת עפ״נ קרקע הים. הורדת העוגן והעלאתו מצריכות, תמרון כדי 
למנוע הסתבכות השרשרת. בכ״ש קטנים משתמשים גם בעוגן צף, 
כשעומק המים גדול מדי בשביל עוגן רגיל; עיקר תפקידו לשמור את 



עננים: 1 . בכפות נעות (עונו פטנטו; 2 . בעל מטה (עוגן האדמירליות); 3 . חד■ 
זרועי; 4 . נעיצה (״חתול״); 5 . צף (החבל הימני מחובר לסירה, השמאלי משמש 
לשחרור יעמו) 



מבט סכמתי לתור אניד, באיזור הספנה: 

I . שדרית; 2 . צלע; 3 . קורה; 4 . מבריח; 5 . עוב; 
0 . לוחות הדפונר; 7 . סיפון ראשי; 8 . סיפון 
ביניים: 9 . מחיצה אטומה; 10 . תחתית הספנה; 

II . תחתית; 12 . אסקופה: 13 , ׳שררו! מרכזי; 
14 . שדרו! צדי: 15 . שיפולים; 10 . חור הקלה; 
17 . וחיל(ניקוז); 18 . כווה; 10 . סנפיר; 20 . מעלה־ 

התחתית; 21 . קימרה 









259 


ספנות וכלי שיט: מבנה כה״ש; תולדות פה״ש 


260 


חרטום כה״ש מול הגלים, אך הוא גם ממעיט את השפעתה של הרוח. 
לעתים נרתק כה״ש למצופים המחוברים לקרקע הים. ב) מנופי 
כה״ש הם בד״ב דריקים (ע״ע הרמה, מתקני־, ותמ/ עמ׳ 296 ) בצירוף 
מערכת כבלים ובננות. המנופים יכולים להגיע גם לתוך המחסנים וגם 
לרציף, והם מוצבים, מטעמי חוזק כה"ש, מעל המחיצות. ג) המדחף 
נמצא בירכתי האניה, קדימה מלוח ההגה. המדחף עשוי, או מצופה, 
מתכת רכה (למשל פליז), משיקולים שונים, אם כי זרמי־החשמל 
הנוצרים אז במי־המלח גורמים לאיכולה. גל המדחף, המחבר את 
המדחף עם המנוע, עובר בחלקו במים. בתוך גוף הא׳ הוא עובר 
במנהרה, שגבהה 1 — 2 /! 1 מ/ המאפשרת שימון מסביו. בכ״ש חדישים, 
המיועדים לביצות, המדחף הוא בורג חלזוני (ע״ע פרקי־מכונה) הנמ¬ 
שך לאורך כל קרקעית כה״ש, ש״זוחל" על פני הבוץ; יעילות מדחף 
זה במים קטנה יותר. ד) ההגה מורכב ממספר חלקים: 1 ) לוח־ההגה, 
הפועל על המים וגורם לסיבוב כה״ש, נמצא במים, מתחת לירכתיים. 
2 ) מבונת־ההגה, המסובבת את ציר ההגה, נמצאת בתוך הא׳ מעל 
לוח ההגה. 3 ) גלגל־ההגה, אותו מפעיל ההגאי, נמצא במבנה הגשר. 
בסירות מחובר ציר ההגה לידית (■ 1161 ״) וההגאי, היושב בירכתיים, 
מפעיל אותה בידיו. ה) ק ש ר פ נ י מ י. מערכת רמקולים וטלפונים 
מחליפה כיום את צינורות הקול, שהיו מקובלים בעבר, לתקשורת 
בין הגשר לבין שאר חלקי כה״ש. בגלל הרעש בחדר המכונה מוע¬ 
ברות לשם ההוראות מהגשר על שינויי מהירות (סיבובי מדחף) 
באמצעי־קשר חזותיים ("טלגרף"). בכ״ש חדישים נשלטת המכונה 
ישירות מהגשר. ו) ציוד הצלה. על כל כ״ש יש גלגלי־הצלח, 
סירוודהצלה ומתקני־כיבוי, שסוגם וכמותם נקבעים בחוק. נוסף 
לברזי כיבוי־אש מצויות בכ״ש חדישים מערכות כיבוי אוטומטיות 
ומערכות לגילוי עשן או חום. סירות ההצלה, שלפחות אחת מהן 
בעלת מנוע, מחוברות על דוויתים (מנופים מיוחדים) כדי שאפשר 
יהיה להורידן למים במהירות. גם הציוד הנמצא בתוכן קבוע בחוק. 
הסירות מסודרות באופן כזה, שניתן להגיע אליהן במהירות. 

ז) הצופר, שפועל בד״כ בכוח הקיטור או בלחץ־אוויר, משמש 
בעיקר להודעות תימרון ולאזהרה בעת ערפל. הצופר נמצא במקום 
גבוה (לרוב על הארובה), כדי שקולו לא יופרע ע״י מבני כה״ש. 

ח) הכבש הרגיל צמוד לדופן כה״ש, והוא מועלה ומורד בעזרת 
מנוף מיוחד שמפעילים אותו, עפ״ר, ביד. בכ״ש מיוחדים (מעבורות, 
א״ על־רד [ע״ע נמל, ענד 211 ] ונחתות, למשל), ישנו כבש רחב 
וחזק יותר, שהוא לרוב חלק מהדופן, המשמש למעבר כלי־רכב. 

רב־החובל הוא המפקד האחראי לכל הצוות. הוא אחראי כלפי 
הבעלים לשלמות כה״ש והמטען וליעילות הפעלתו של כה״ש. הוא 
האחראי לשמירת החוקים (ר׳ להלן, מעמד משפטי), גם אם מצויים 
בעלי-סמכות אחרים בא׳. צוותי כ״ש משתייכים לשלוש מחלקות 
עיקריות: א) מחלקת הסיפון כוללת את קציני־הסיפון, רב־ 
המלחים והמלחים. קציני־הסיפון מופקדים בים על המשמרות בגשר- 
הפיקוד ומתפקידיהם ניווטו של כה״ש ושמירה על בטחונו. אחריו¬ 
תם היא כלפי רב-החובל. בד״כ מתחלפות המשמרות בים כל 4 
שעות. נוסף לכך אחראי כל קצין לנושא מסוים. הקצין הראשון. 
למשל, אחראי להטענה. קציני-הסיפון עולים בדרגה לאחר ותק 
בים (הקבוע בחוק) ולאחר שעמדו בבחינות־הסמכה. רב־המלחים 
אחראי לפעולות השגרה של המלחים. לפעולות אחרות (הטענה, 
עגינה וכד) אחראים הקצינים. ב) מחלקת המכונה כוללת 
את קציני־המכונה, המכונאים, המסיקים. המשמנים ועוד. אחראי לה 
קצין־המכונה הראשי. ג) למחלקת השירותים — הקטנה 
במחלקות ברוב כה״ש — אחראי הכלכל הראשי, המטפל בתשלומים 
השונים ובציוד השירותים. מחלקה זאת היא הגדולה ביותר בא"- 
נוסעים, ובאלה היא כוללת טבחים, מגישים ושרתים. קצין־האלחוט 
מסופח למחלקת הסיפון וקצין־החשמל שייך למחלקת המכונה. בכ״ש 
מיוחדים נמצאים בעלי תפקידים מיוחדים; לדוגמה: מומחי צלילה 


וחילוץ — בספ״־חילוץ, אנשי-מדע — בספ״-מחקר, ועוד. נוטים כיום 
לבנות א" חצי־אוטומטיות, שצוותן קטן יותר, אך מורכב מעובדים 
יותר מומחים. 

תולדות כה"ש: כה״ש מוגדרים ככ״ש מאז עמדו בוניהם 
על הצורך בייצובם. בגזע העץ החלול מושגת היציבות ע״י הנמכת 
מרכז־הכובד! בדוברה — ע״י הרוחב הגדול של קו־המים; בסירות 
צרות יותר נוסף מוט־איזון(אנג׳ ז^״זטס). והשר לעיל, עמ׳ 241 . 

כה״ש הראשונים שימשו להעברת סחורות, ותכלית זאת קבעה 
את גודלם וצורתם. לבניית כ״ש שימשו קני-גומא במצרים, קליפות 
עץ באירופה ועורות במסופוטמיה, ולהגעה — זרם־חמים או כפות 
הידים והרגלים. רק בתקופה מאוחרת יותר הומצא המשוט, המנצל 
את כוח־התגובה של המים (ע״ע מכניקה, עמ׳ 437 ). כבר בזמן קדום 
ביותר נתגלו. בדרך הנסיון, חוקי הידרודינמיקה הקובעים שנוח 
לבנות את כה״ש באופן שארכו יהא גדול מרחב(. לדוגמה: בתיבתו 
של נח (ובספינתו של אותנפישתים, בעלילות גילגמש) היה האורך 
גדול פי 6 מהרוחב — יחס דומה לזה שבא" חדישות. ההגה היה משוט 
גדול יותר שהוצב בירכתי הספ׳ (בד״כ בצד ימין, לנוחות הפעלתו 
ע״י ההגאי). מאוחר יותר נבנו ספ״ בעלות 2 , ואף 3 , משוטי-הגה. גם 
במבנה כה״ש חלו שיפורים, וכבר בתקופות הפרהיסטוריות נוספו 
להם חיזוקי־מבנה, סיפונים, חרטום מחודד, ארגזים להחסנת ציוד 
וסחורה ומקום למספר חותרים. כבר אז הומצא העוגן ופותחו שיטות 
לאיטום כה״ש (למשל ע״י מריחתו בגופר). 

ה מצרים היו הראשונים שציידו סם״ בתורן ובמפרש ( 3000 
לפסה״נ) וספ״-הגומא שלהם חצו ימים (השו׳ ישע׳ יח, ב). בימינו 
הוכיח תור היירדאל, בספינתו ״רע 11 ״, שניתן אף לחצות אוקיאנוס 
בספינת־גומא. מוצא כה״ש המצרים מהרפסודה: חבילות קני־הגומא 
נקשרו בחבלים והמטען הונח על סיפון מיוחד. המצרים השתמשו 
במפרש־רוחב, שניצל רק רוח מלאה או גבית (עד ״ 45 מכיוון 
הירכתיים). גם בארצות אחרות היה המפרש הראשון רוחבי (גם 
ה״קון טיקי" [ע״ע דוברה] צויידה במפרש רוחב). שיפורים המיו¬ 
חסים למצרים: בניית כ״ש מלוחות־עץ, שינויים בצורת ידית משוט־ 
ההגה (אנג׳ ״ 111 ]), תאים לקברניט ולנוסעים, ועוד. בימי רעמסס 111 
(ראשית המאה ה 12 לפסה״ג) היו ספ״-המלחמה מצוידות באילי־ 
ניגוח ממתכת. בזמן הממלכה התיכונה ( 2133 — 1786 לפסה״נ) הגיע 
אורך הס״ המצריות לב 60 מ; וצוותן לב 120 איש, אולם מבנה א"־ 
הים שלהם נשאר כמבנה ספ״־הנילוס. 

שיפורים חשובים במבנה כה״ש נעשו ע״י ה פ נ י ק י ם וקודמיהם 
באזור. כה״ש שלהם היה בסיס להתפתחות כה״ש — עד ימינו. כה״ש 
של בני כרתים (בתקופה המינואית) היו העתק כמעט מדויק של 
כה״ש הפניקיים! האשורים והבבלים השתמשו בכ״ש (ובצוותים) 
פניקיים! כה״ש של ממלכות ישראל ויהודה, ובחלקו המערבי של 
הים־התיכון — של בני קרת־חדשת, התבססו גם הם על המבנה 
הפניקי, ואפילו כה״ש של שבטי־הצפון (הויקינגים) דומים לספ" 
הצידוניות המהירות. 

תחילתה של הספ׳ הפניקית בגזע-עץ חלול. מבנה זה התפתח 
לשידרית, צלעות ותומכי סיפונים — שהקנו לספ׳ הפניקית כושר- 
ים מעולה (ר׳ לעיל: תולדות הס׳) והיו עיקר התרומה הפניקית 
להתפתחות כה״ש. מבנה משוכלל זה בא במהרה במקום ד.ספ" 
שהתפתחו מן הרפסודה. הפניקים אף הוסיפו שורת משוטים שניה: 
שינו את צורת החרטום והירכתיים (החרטום המוגבה והמצועצע היה 
גם נקודת תצפית והירכתיים המוגבהות הגנו מפני גלים עוקבים). 

שני הסוגים העיקריים של ספ״ הפניקים היו אניות הסחר — 
מפרשית עגולה ורחבת בטן — ואנית־המלחמה — דקת גיזרה, 
מונעת במשוטים ומהירה מאוד. עד ימינו נשאר הבדל עקרוני 
בבניית שני סוגים אלה. מאז ועד עתה מנוצלים חידושים החוסכים 
כוח־אדם — קודם בא״-סחר ושיפורים במהירות וכד׳ — בא״-מלחמה. 



261 


ספנות וכלי שיט: תולדות כה״ש 


262 



היוונים מצאו דרך להקנות לספינותיהם יותר משני טורי 
משוטים. אורך ספינת־קרב יוונית בימי הומרוס היה כ 40 מ/ 
מהירות ה 0 פ׳ נוצלה לניגוח ספינת האויב והטבעתה, אולם לא אחת 
התפרקה הספ׳ הנוגחת עצמה מעצמת-המכה. הרומאים הוסיפו 
לספ״־הקרב גשר־פלישה בחרטום. ספ" המשוט ( 23163 בשפת יה״ב) 
שארכן הגיע לב 50 מ/ נשארו בשימוש צבאי עד 1717 (ע״ע מלחמה, 
עמ ׳ 612/3 ). 

היוונים המשיכו לשכלל את מבנה א" המפרש והתגברו בין 
השאר על בעיית קודחת־הספינות (ע״ע עץ; צדפה) — דבר שהאנ¬ 
גלים וההולנדים הגיעו אליו רק בסוף המאה ה 18 . הרומאים היו, 
כנראה. הראשונים שהוסיפו מפרש בחרטום ("חלוץ"); מפרש משולש 
(רחבי) בראש התורן והעזו לצאת לים ללא משוטים כלל, הרומאים 
החלו לבנות כ״ש ע״פ דוגמת סם׳ מקרת־חדשת ועד ימי אוגוסטוס 
היו ברשותם רק 0 פ" מסוג כזה. בתקופת האימפריה, אחרי שהתגברו 
על שודדי־הים, התחילו לבנות 0 פ" גדולות. משרידי אחת מ 0 פ"־ 
העינוגים של הקיסר קאליגולה מתברר שארכה הגיע לב 140 מ׳ 
ועמקה (מסיפון לשדרית) לב 16 מ׳. תפוסתה עלתה, כנראה, על 
20,000 טונה! ספ״־המלחמה בימי מרקום אנטוניום היו גדולות מאלה 
של מלחמת קרים, והשתוו כנראה לגדולות בספינותיו של נלסון 
בקרב טראפאלגאר. ספ״־הסחר, בגודל מקביל, היו בעלות ירכתיים 
מורמות מאוד, כדי להתגבר על גלים הבאים מאחור. מבנה ירכתיים 
זה נשאר עד התקופה האליזבתנית, למרות שמאז המצאת המפרש 
הלאטיני (ר׳ להלן) לא היה בו צורך. 

בראשית יה״ב נבדלו שיטות הבניה של הסם״ לשני ענפים: סם" 
הים־התיכון וסם״ הים־הצפוני. הויקינגים (ע״ע ותנד שם) — 
מראשוני הספנים בים־הצפוני — חידשו במבנה הסם׳ והנהגתה. הם 
הושיבו את הצופה בראש התורן, למשל, וחיברו את לוחות הדופן 
בצורה שונה מזאת של הפניקים והיוונים. אורך ספינותיהם היה 
כ 25 מ׳. 

הגה הירכתיים היה מהחידושים הבולטים של יה"ב. מקורו 
בסין ודרך ביזנטיון והים התיכון נכנס לשימוש (בסוף המאה ה 12 ) 
במערב אירופה. לקראת מסעי־הצלב התארכו הסם" ונוספו להן 
צריחי־לחימה, בחרטום ובירכתיים. נוסף למפרשים חזרו וציידו 
אותן במשוטים. במאה ה 13 , עם התרחבות הסחר־הימי ותחילת 
מסעות־הגילויים, בנתה ברית הנזר. (ע״ע) א" גדולות, רחבות 
ועגולות־בטן. בעלות מבנים עיליים גבוהים בחרטום ובירכתיים, 
ששימשו למגורים וכן כצריחי־לחימה. כ״ש אפייני לאותה תקופה 

הוא הקוגה ( 0 88 6 :> 1 ). מבנים־עיליים 
כאלו קיימים בכ״ש עד ימינו. טי¬ 
פוס כ״ש זה התפשט במהרה ונעשה 
הטיפוס הנפוץ מהים־הבלטי ועד 
ספרד ופורטוגל. 

בים־התיכון, באותה עת (תקופת 
הפריחה של ונציה וג׳נובה), המ¬ 
שיכו להשתמש בכה״ש הארוכים 
והצרים. כאן הומצא מפרש־האורך 
המשולש (מפרש לאטיני) ונמצא 
הפתרון להפעלת הגה־הירכתיים 



מפרשי־אורד: 2 — 1 . חוי־ת ראשו! 
ושני; 8 . תוסוי קדמי; 4 . מפרש■ 
גז* ערי; 5 . מפרש־נף ראשי 


ע״י העברת מוט-ההגה דרך חור בירכתי כה״ש, ישר לידי ההגאי. 
מפרשי-האורך וה״חרב״ ( 1 ״ב 0 < 1 ש 6 :ו 1 ז 6 ;>! לוח הנמשך מהשדרית 
כלפי מטה והמתנגד להסטת ה 0 פ׳ הצידה) איפשרו לכה״ש לפקם 
(אנג׳ אלתבז) נגד הרוח. במאה ה 13 היו לספ״ הים־התיכון 2 תרנים, 
שעל כל אחד מפרש, ולאחר מכן — 3 ו 4 תרנים, בד״כ בגבהים 
שונים. במשך הזמן התמעט השימוש בכה״ש הארוכים והצרים 
ולקראת סוף המאה ה 16 הם שימשו ככ״ש מלחמתיים בלבד, בעוד 
שספ״־הסחר נבנו ע״פ הדוגמה המקובלת בחוף האטלנטי. 

חידושים ושיפורים בסם" עברו מהים־התיכון לים־הצפוני ולהפך 
עד שנמזגו המבנים השונים בסם" פורטוגל (ר׳ לעיל, תולדות הם׳). 
כך למשל נבנו ד.ספ״ האטלנטיות עם 2 תרנים ומפרשי-אורך, ובמאה 
ה 14 כבר היו סם״ בעלות 3 תרנים ומספר מפרשים. באותה תקופה 
חלו השיפורים בנוטות (ע״ע) והוקצה מבנה מיוחד לניווט — הגשר. 

במאות ה 16 — 17 לא חל שינוי במבנה ספ״־המפרש, אלא בגדלן 
בלבד (נפח ואורך, מספר התרנים, מספר המפרשים, שטחם הכולל 
וכד׳). המבנה שנתיצב באותה תקופה, ושניתן לקרוא לו "המבנה- 
האטלנטי", פותח בספרד, פורטוגל וברטאן, והוא שילוב כל המוצלח 
ב 0 פ" הים־התיכון ובכה״ש של הצפון. 

מהמאה ה 17 נעזרו בחישובים מתמאטיים לשיפור מבנה כה״ש 
(למשל, מבנה הירכתיים ומערכות־המפרשים). ב 1629 פרסם יחף 
פורטנבאך את הספר המקצועי הראשון על הנדסת סם". באותה 
מאה נבנתה הצוללת (ע״ע) המוצלחת הראשונה ע״י ההולנדי קור- 



ספינות־ספרש — מבחינים כי! הסמים רפי מספר התרנים, ארכם היחסי, סוג 
המפרשים ומספרם ער כר תור!. ודממה: במפרשיות תרת־תורניות, שבה! כר 
המפרשים רחביים, הספינה נקראת מואת־מפרשים; כשבתור! האחורי יש מפרשי־ 
אורד— ברקה: כשרק בתור! הקדמי יש מפרשי־רוחב — ברקנית; וכשבכו התרנים 
יש מפרשי־אורד — םכונר 





263 


ספנות וכלי שיט: תולדות כה"ש 


264 



המפרשים בספינה מלאת-מפרע 1 ים: ן— 4 . חלוצים — רביעי עד ראיעוז; 
11 — 1.1 . תוספים — מרקיע, עליוז, עילי: 5 — 10 . קדמי מרקיע, — עליח, 

— עלעילי, — עילי שני, — עילי ראשון, קדמי; 14 — 19 . ראשי מרקיע, 

— עליון, ונוי; 20 — 25 . אחורי מרקיע, — עליוז, וכר; 26 . מאסר (דלתא) 

נליום דרבל (ב 1620 ). ספ״־הסחר הרגילות לא גדלו כמעט (הדידחק 
המקובל — 200 טון). לעומתן, הגיע הדחק הסם" של חברות הודו־ 
המזרחית עד מעל 600 טון. 

בסוף המאה ה 17 קטנו והלכו הצריחים בחרטום ובירכתיים, 
צלעות־הם״ התחזקו ועובי־הדפנות גדל. במאה ה 18 חלה התרבות 
עצומה בסוגי המפרשיות וציודן. הסכונר, למשל, היתה בתחילה 
דו־תרנית (כשהקדמי קצר יותר), אך מאוחר יותר היתה הסכונר 
המקובלת תלת־תרנית, ונבנו גם בעלות מספר תרנים רב (עד 7 , 
ב״תומאס ו. לוסן"). 

ב 1705 השתמשו לראשונה באנגליה (אולי מעט קודם לכן ב¬ 
צרפת) בגלגל־הגה. במקום בידית. תוך שימוש בחוק המנוף ( 2 
גלגלים שוני־קוטר), איפשר הגלגל להפעיל את ההגה ע״י הגאי 
אחד או שניים בלבד, במקום קבוצת מלחים או מערכת גלגילות 
לייצוב ידית ההגה, בעיקר נגד מכות־הגלים. 

במאה ה 14 הוחל בציוד א״־המלחמה בתותחים. למן המאה 


ציוני דיר בהתפתחות כלי שיט ימאה ח 19 


הערות; האיש וראניד. 

הסגים 

הנער. 

מבנה 

השגר 

ליליאם סייפינגסון: ..שרלוש דתדאס": בסקוטלנד 


גלנל־כסות 


1802 

״קלרסונם״: רובדס סולטון. מניעים ע״י כולסון עם 1 ע״ז> 1 

הונחת יתרון־המנוע 



1807 




ככלי ברזי 

מסמן 

-םניקס״ 1 סהופוקן לסילדלפיה 


אנית־ים ממונעת 


)809 

הוקם בפורטסמות. אנגליה 

בי־ס לאדריכלות סם* 


שרשרות עוגן 

1811 

"אליז" 

חצייה ממונעת של 
מיצר לאסאנש 




כחמז. להוצאת א—מלחמה מהנמל 



גוררת 

1816 

בצרפת. ססיבה קטנה. 

״סאוואנה״, 85 שעות במנועים מתיד 29 יום 

חציית האסלנסיק 


ספינה מגדול. 
חלקים מפלדה 

]8)9 

"ארון מאנבי" 



אגית־סלחמה מברזל 

182) 

.דייזינג סטאר". במלת גלגל כסות סנימי 

אננליה—צ׳ילי כמניע 



1822 

-אנסדסר״ז" 

אנגליה—הודו במנוע 



1825 

-קוראסאו״: 28 יום נפעם הראשונה 

קו קבע רוטרדם—אנטילים 



1827 

..אן מק־קים" 



ק לי פר 

1833 

ססיואל הול 


מעבר. 


1834 

במקביל; פרנסים סמית באנגליה מיון אריקסון בשוודיה 


מדחף 


1836 

״ארכימדם״ לפי סמית; ..רוברט 0 סטוקסך לסי אריקסון 


אניות מדחף 


1839 

״ק.א.ד,״ (,< [״■ 1.1,1 ): התורן האחור• שימש נמעשנה 


ללא מפרש 


1844 

"לוויתן*. בסקוטלנד 



מעבורת לרכבת 

1849 

אה*ב 


מדחף 

גוררת 

1 > 5 מ 1 

"גלו באוו־ 



בלי סידור למפרשים 

1852 

•בראנדוך 


ניצול חוזר לקיטור 


1854 

"מריסאק". 4610 טון לפני הציפוי! 
״מוניטור״. לא 9 סין דתי: צריח־תותח מסתובב 
>םלורה״! 
•באנשי". באנגליח 

קרב כיו אניוח ברזל 

דו־מותפית 

ספינה מפלדה 

1862 

.רמזי". באנגליה 



מכלים לנפט 

1863 

-גריים איססרן" 

הנחת הבבל הטרנסאטלבטי 



1886 


פתיחת תעלת סיאץ 



1869 

"אייסכרבר". ברוסיה 



כוקעת־קייח 

1871 

״אושיאניק*: חברת "וייס שטאי־־• 



אנית־סאר 


״דוזאסטיישן: 2 מדחפים. 12 קשר 



אנית־מלחמה 
ללא מפרשים 


אנגליה 


תלת מדתפית 

גוררת 

1876 

אירים" " 



אנית פלדה 

1877 

•מסנג׳ר״ ׳ 



במרת ממונעת 


מל הוולגה 



מיכלית ממונעת 

1879 

"נליקאוף■ : מנועים בירכתיים 



מיכלית חדישה 

1886 

•טורכיניה״. מהירות מעי 34 קשר 


סידבינית 


1894 


ה 16 היה מקומם המקובל לאורך הדפנות והירכתיים (כשהם יורים 
מעל המעקה, ובשלב מאוחר יותר דרך צהרים מיוחדים בדופן). 
בד״כ לא ניתנו התותחים לכיוונון נפרד, אלא שכה״ש הפנה את צידו 
אל האויב, והמטח (באנג׳ 136 1$ > 1 ; 0 שנ 1 ) נורה, עפ״ר, ברגע שבו הסיפון 
היה אופקי. טלטולי־הסם׳ מנעו דיוק בפגיעה. במפרשיות, מתחילת 
המאה ה 16 , כבר היו יותר מ 140 תותחים, במאה ה 17 הושלמה 
ההפרדה בין א״־סחר וא״־מלחמה, והמעצמות הימיות מחזיקות מאז 
צי־מלחמה (ע״ע) נפרד. האנגלים היו הראשונים שעברו משיטת 
הלחימה הרומית (כיבוש ספינת־האויב) לשיטה החדישה (פגיעה 
ע״י ירי מרחוק), כלו׳ — שינו את יעוד כה״ש מנושא־גייסות לנושא- 
תותחים. והתאימו לכך את כה״ש. בקרב ה״ארמדה" (ע״ע) למשל, 
בשתי א״ אפייניות, התחלק הצוות אצל הספרדים (״סאן־מרטיך): 
300 חיילים ו 177 ימאים (שנחשבו למשרתי החיילים), ואצל האנ¬ 
גלים (״ארק-רויאל״): 300 ימאים (שגם נלחמו) ו 125 חיילים (שנח¬ 
שבו לנוסעים, ולא לאדוני־הסם׳). 

ספ״־המלחמה המקובלות היו הקורוטה — תלת־תרנית קלה, 

בת 20 תותחים, בד״כ על סיפון אחד,• חפריגטה — תלת־תרנית, 
בת 100 תותחים ומעלה, בד״כ על 2 סיפונים: ואנית־הקו בעלת 
3 סיפוני-תותחים ויותר (וע״ע מלחמה, מלחמת-ים). ארכן של 
ספ״-מלחמה מעץ הוגבל ע״י משקל התותחים, שגרם לעיוות המבנה 
בים גלי. ב 1852 הושקה ה״דוכס מולינגטן", אחת מא״־המלחמה מעץ 
הגדולות ביותר. היו עליה 131 תותחים, ארכה היה כ 73 מ/ והדחקה 
היה 3771 טון. למרות שנבנתה כמפרשית, צוידה גם במכונות (של 
700 כ״ס). 

במאה ה 19 הגיעה ספינת־המפרש לפריחה ובה אף הודחה מגדו¬ 
לתה. במשך המאה י התנהלו במקביל מספר ״מהפכות״ בכה״ש: 
המעבר מעץ לברזל, ממפרשים למנועים, מגלגל־כפות למדחף וכר. 
כן התחילו להתחשב בחוקי ההידרודינמיקה (ע״ע) בבניית כ״ש, 
ולבחון מ(דל של כ״ש חדש בבריכת־ניסויים, לפני בנייתו(לראשונה 
ב 1870 , בערך, ע״י ו. פראוד [ 16 ) 01 1 ז ? .ז\\]). 

בספ״-הסחר היתה ה״קליפר" שיא־השכלול. ספ " מרוב 1 ת־תרנים 
ומהירות אלה נבנו במיוחד לשם הפלגה בקווים ארוכים (לסין, 
לאוסטרליה ומסביב ליבשת אמריקה). חרטומן הבולט קדימה (ולא 
מעוגל כלפי־מעלה) נועד בעצם לעקוף חוקי מסוי, אך למעשה הוסיף 
על מהירותן, שהיתה מדהימה לגבי מפרשיות. ה״לייטנינג" האמרי¬ 
קנית רשמה 436 מיל-ימי ביממה (מעל 18 קשר בממוצע). אורך 
ח״קאטי סארק״ 0 !שע 8 ץח 1 ! 0 ) — שהיתה מאחרונות הקליפרים ומ¬ 
המהירות בהן — 64.7 מ׳, רחבה 11 מ׳ ותפוסתה 921 טונה. היא 
בנויה עץ־טיק וחלקה התחתון מצופה פחי-נחושת (תמ ׳ : ר׳ לעיל, 
עמ׳ 251 ). 

בתחילה ציפו בברזל בעיקר א" קטנות׳ לשם חסכון בעץ. סס"- 
מלחמה צופו בברזל רק אחרי קרב סינום ( 1853 ), בו הושמד צי 
תורכי ע״י הרוסים, שהשתמשו בפגזים נפיצים. כשנכנסה לשימוש 
הפלדה התחילו לבנות א״־סחר גדולות יותר. הרעיון להנעת כ״ש 
בקיטור צץ כבר במאה ה 17 , אולם כה״ש הראשון שהונע במכונת- 
קיטור היה סירה, שהושטה על נהר הסן ב 1775 , ע״י ז׳ק פרייה 
(ש;*״?). ב 1783 הונע כ״ש(בן 182 טון) במעלה הנהר סאון(בצרפת), 
ע״י מרקיז ז׳יפרואה ד׳אבאן ( 3115 נ 1 נ 1 ^' 11 ). ב 1787 השיט האמריקני 
ג׳ימז ראמסי (ץ 56 ת 01 ) 1 ) סירה על הפ 1 טומק, שנעה במהירות 4 קשר 
באמצעות משאבה (סילון), וג׳ימז פיץ׳ ( 11011 ?) בנה סירה עם משו¬ 
טים ממונעים. יצוין שרוב החידושים הטכניים במאות ה 16 — עד 
אמצע 19 — מקורם בצרפת, אך היא לא השכילה לנצלם לפיתוח 
ספנותה. 

ה״גרייט בריטן" היתה הא׳ הגדולה הראשונה שבבנייתה הש¬ 
תמשו בכל השיכלולים. היא נבנתה כולה מברזל, והונעה באמצעות 
מדחף שהופעל ע״י מכונת קיטור (בת 4 גלילים) וכן ע״י מפרשים 




265 


ספנות וכלי שיט: תולדות כה״ש; מושגים וסוגים 


266 


על גבי 6 תרנים. תפוסתה היתד. 3.270 טונה ומרירותה — 11 קשר. 
ב 1846 הצליחה לעמוד בפני סערה ליד חופי אירלנד בלי לד,שבר, 
דבר ששכנע סופית את חוגי הס׳ ביתרונות השכלולים. ה״גרייט 
איסטרן״, שהושקה ב 1858 , הונעה ע״י מפרשים בשטח של 5.500 
מ״ר (על 6 תרנים), גלגל־כפות בכל צד ומדחף בירכתיים. מהירותה 
היתד, 15 קשר והיה בה מקום ל 4,000 נוסעים. היא היתד, חלוצת 
הכשלונות הכלכליים בענף ם׳ הנוסעים. ב 1860 השתמשו לראשונה 
במכונת־קיטור להנעת ההגה. המתקן המוצלח הראשון נבנה רק ב־ 
1867 , והוצב על ה״גרייט איסטרן". גלגל־כפות נמצא כיום בשימוש 
רק בספ״־נהר(ע״ע מיסיסיפי, ותמ׳ שם). הסכונר "פרוי 0 ן"( 88611 גז 1-6 ?), 
שהושקה ב 1902 , היתד, הגדולה במפרשיות. היא היתד, בנויה פלדה, 
בעלת 5 תרנים, ושטח מפרשיה עלה על 4,600 מ״ר (השתמשו 
בה בקיטור להפעלת מנופי־המפרשים וגלגילותיהם). 

במאה ה 0 2 רבו השיפורים בכה״ש. הטורבינה, מנוע הדיזל 
והמנוע החשמלי דחקו את רגלי בוכנת־ר,קיטור, יעילות המנועים 
והמעבר לדלק נוזלי איפשרו הקטנת מספר הדוודים ולא" חדישות 
יש בד״כ ארובה יחידה, והולך וגדל מספר האניות ללא ארובה. 
למרות שלמנוע דיזל אין צורך בארובה, דרשה דעת־הקהל בנית 
ארובה בכל א/ וא״־נוסעים שנבנו ללא ארובה נכשלו מבחינה כל¬ 
כלית. ביטול השימוש במפרשים איפשר הקטנת מספר התרנים 
ובניית מבנים־עיליים גדולים במקומם, בעיקר למגורים. 

את לוחות הפלדה היה נהוג לסמרר עד 1916 , שאז נוסה לראשונה 
ד,ריתוך בבניית א״. השמדת כ״ש רבים ע״י צוללות במלה״ע 11 
והצורך בשיטות בניה מהירות זירזו את המעבר לריתוך. 

מחידושי הזמן האחרון: טורבינת גז, מנוע אטומי ומנוע 
סילון ימי — בהנעה; בפיקוח ובהיגוי — הפעלה בכוח־אדם מצומ¬ 
צם ואוטומאציה; ספינות על־רד 01 ־ 0-1 -!], רחפת, סנפירית וכד׳ (ר׳ 
להלן, סוגי כ״ש) — במבנה; היגוי הידרולי וחשמלי — לשיפור 
מתקני־העזר; ציוד אלקטרוני — לקשר ולנווטות. 

בין הנסיונות המעניינים שבוצעו במאה ה 20 , אך לא זכו להצלחה 
ניכרת, ראויים לציון: הנעת כ״ש ע״י גלילים מסתובבים (ב 1922 
הוכח שגליל מסתובב, שבראשו דיסקה שהרדיוס שלה גדול מרדיום 
הגליל, מנצל את כוח הרוח פי 10 יותר ממפרש); בניית כ״ש מבטון, 
בעיקר במלה״ע 11 . 

כה״ש במזרח הרחוק לא השפיעו על מבנה כה״ש במערב. 
הסינים בנו כ״ש בתקופה מוקדמת־יותר, אולם התפתחות כה״ש 
בסין נעצרה (לפני כ 2000 שיה) כשהגיעו לרמה של סוף יה״ב 
באירופה. הג׳ונקה והסמפאן — סם" שטוחות, בעלות חרב ומפרשים 
מרובעים, מורכבים בד״כ על מסגרות־במבוק — דומות היום לאח¬ 
יותיהן מהמאות הראשונות לסה״נ (אם כי בחלקן מותקן כיום מנוע־ 
עזר). גם ספ״־משוטים ארוכות ומהירות בנו בסין בתקופה מקבילה 
לתקופה הפניקית. בהודו הורגשה השפעה מצרית וערבית חזקה 
ומבנה סם" ההודים לא היה שונה בהרבה מהסם" המקובלות בים־סוף 
בכל תקופה. באיי האוקיאנוס השקט היו נהוגות סירות בעלות מוט 
איזון, מקביל לסירה ובמרחק מה ממנה. 

מושגים. הסיפון הראשי. אם יש לא' יותר מסיפון אחד 
רצוף לכל ארכה, יש לקבוע איזהו הסיפון הראשי — העליון 
או אחד הסיפונים האחרים. מהסיפון הראשי נמדדים גדלים שונים 
בכד,״ש. ק ו ־ ע ו מ ס ( 10.11111116 ). לפי אמנת לונדון, 1966 (שהחליפה 
אמנה מ 1930 ), חובה לסמן על דפנות א", באמצע ארכן, את סימן קו־ 
העומס (ע״ע ס. פלימסול). לסימן זה אסור לד,מצא מתחת לפני־המים 
בזמן הפלגה מהנמל. בא״־סחר, העומס המירבי המותר מביא את קד 
העומס עד פני־המים. מטרת התקנה למנוע סיכון הצוות או הנוסעים. 
חישובים, המפורטים באמנה, קובעים את המרחק (בלט; 11 זב 0 נ 6601 ) 
מקו־העומס אל הסיפון הראשי. הבלט מבטיח לא׳ עודף בכושר־ 
הציפה. אורך הא׳ הוא הגורם החשוב בקביעת הבלט. המבנים 


ציוני דרך בהתפתחות נלי־שים בסאה ה 20 


הערות; האיש והמניה 

השנים 

הנעה 

מבנה 

השנה 

פורלאניני. באיטליה 



סנפיריות 

1905-1898 

-ואנדאלי. בים הכספי: הופק בגנרטור דיזל 


חשמל 


1903 

..מאורטניה*; חברתקנארד. שיאה— 29 קשר, 

1926 . בדרכה להציל אביה טובעת 

-הסרט־הכחול" 

(טורבינות) 

31.938 טונה 

1906 

-וילקאגוס* 


דיזל 


1910 

..ברנגאריה": חברת המבורג—אמריקה 

תעלת פנמה 


51.969 סוגה 

1912 

,.פאסרלנדי: חברת המבורג—אמריקה 



277 מ׳ אורך 


א. ג. 2 ל וקיימי בולדוין 

שיא מהירות 


סנפירית 

1918 

-סאלאגר" 



ריתוך בלבד 

1920 

אנטון פלטנר; ..בוקאו" 


גלילים סובבים 


1922 

,.דולייס" 


מנוע םקוט־סטיל 


1924 

״קינג ג׳ורג׳ \״; כ 29 אסמוספרות 


קיטור בלחץ נבור, 


1926 

■גרמן" 

"הסרט־הכחול" 



1928 

..אידוסד"" 

"הסרט־הכחול" 



1929 

-נורמנדי״; 31.2 קשר 

.הסרם־הכחול" 

(טורבו־חשסל) 

83.423 ם 1 נה. 

4 100 ם־ אורך 

1932 

..קוץ מרי״ו 31.7 קשר 

..קוץ אליובט-; הגדולה באניות הנוסעים 

.הסדט־הכחול" 

181.700 כ״ם 

83.673 ט ; נה 

1938 

ספינת תותחים בריטית, תלת־מדחפית 


טורבינת גאז 


1947 

״יונייטד ססייטם״: 35.6 קשר 

"הסרם־הכחול" 



1952 

הצוללת האמריקנית "בוטילוס" 
ספינת הסיור האמריקנית "היי פוינט" 


מנוע אטומי 

סנפירית 

1955 

הצוללת האמריקנית "אלבקור" 

שיא מהירות 


צוללת הידרו- 

1958 


תת־מימית 


דינמית 


בוקעת־הקרח הסובייטית "לגיף 
אנית־הסחר האמריקאנית "סאוואנה" 
״ניטילום״; תחת כיפת הקרח בקוטב 

הואיי—אנגליה 

מנוע אטומי 


1959 

המשחתת האמריקנית ..וייטק׳־ 


סילון מים 




האטומים למים הנמצאים מעל הסיפון הראשי והמוסיפים כושר־ציפה, 
וגורמים אחרים המוסיפים לבטיחות־הא׳ בפני טביעה, מקטינים את 
הבלט הדרוש. לרוב מסומנים קווי־עומס שונים למים מתוקים, מלו¬ 
חים, בחורף ובקיץ, ועוד. ה ש 1 ק ע הוא המרחק מקדהמים לשדרית. 
דחי (הדחק׳ :! 611 וח 6 :> 13 ק 015 ) — משקל כד,"ש, כשהוא עמוס; לפי 
חוק ארכימדס, גם משקל המים שהוא דוחה (והשר להלן, עמ׳ 272 ). 
הדחי חשוב לתכנון כל כ״ש, ומשמש להשוואת א״־מלחמה. יחידת 
הדחי: טון (מטרי = 1000 ק״ג, או אנגלי = 1016 ק״ג [מסז £בי 61 רת). נקודה זאת גבוהה ממרכז 
הציפה. תכנון הא/ וגם צורת העמסתה, חייבים להשאיר את מרכז 
הכובד מתחת למרכז הנטיה. המרחק ביניהם נקרא גובה מטאצנטרי. 
בא״־סחר המפליגות בים רצוי גובה מטאצנטרי בן 50 — 70 ס״מ. 

בגלל הרוח והגלים אין הא׳ נשארת בשיווי־משקל. נוסף לתנועתה 


אלא רק מבחינת התפעול. משתמשים כיום ברחפות־ 
צבא ובמעבורות־רחפות. הריחוף מושג ע״י זרמי־ 
אוויר, שמוזרקים בצורה וכיוון מחושבים היטב, אל 
מתחת לגוף הרהפת. הרחפת מונעת ע״י מדחפים או 
מנועי־סילון. 

111 . תכנון כ״ש ובנייתם. לפני התכנון יש 
להתחשב בנתוני היסוד: סוג כה״ש, גדלו, טווח 
הנסיעה והמהירות, צורת ר,ר,נע וסוג הדלק. חשובים 
גם: הדגל שישא כה״ש — משום שהחוקים המתווים 
את התכנון שונים ממדינה למדינה; מרחב־המים 
שבו יפליג כה״ש (אגמים, נהרות או ימים); 
רוחב התעלות (במקרה שעליו לחצות תעלות); גודל 
המימשים (ע״ע נמל, עט׳ 215 ) ואפשרויות השירות 
העומדים לרשות החברה; חוקי הביטוח ותעריפיו; 
הצוות: ככל שהנע־הא׳ חדיש יותר — דרוש צוות 



מומחה יותר, אך קטן יותר. בתכנון א״־מלחמה מת¬ 
חשבים גם: בסוג השריון וכמותו; סוג כלי-הנשק 
וחלוקתם; מחסנים לתחמושת וכד/ אה״כ נקבעת 


מחידושי העת האחר,׳נח: מימיו — קאטאמרא! (אניית המחקר רהידרתראפי £5 ז( 113 ) ( •צ י 5 ו ם חיל־ 
הים של אה״נו; משמאל למעלה— רחפת (ה; 8110 , מקו רמזנייט—קלה) (לשכת הסוריעי; הממשלתית, 
לונדון); משמאל למטה — סנפירית (מקו הונקוגג—מקאו 1 (לשכת המודיעיז הממשלתית, הויג קונג) 




273 


ספנות וכלי שיט: תכנון ב״ש ובנייתם 


274 


קדימה היא מבצעת תנועות, שהחשובות בהן הן הטלטול ( 011108 ■! ; 
תנועה סיבובית סביב ציר־האורך של הא׳), הנדנוד (§ 1110 ס 11 ק; 
תנועה סיבובית סביב ציר־הרוחב של הא׳), ההתרוממות ( 108 ^ 16 ); 
תנועה במקביל לציר־הגובה של הא׳) והסבסוב ( 08 ; ״ גץ; תנועה סי¬ 
בובית סביב ציר אנכי). תדירות הטלטול ותאוצתו עולות עם גידול 
הגובה של מרכז הנטיה, והתנודות החזקות גורמות נזק למטען ואי- 
נוהות לנוסעים (יציבות־יתר). מסיבה זאת אסור להגדיל יציבות כ״ש 
ללא הגבלה. בא״־נוסעים גובה מרכז הנטיה קטן, ומשפרים את 
היציבות בעזרת מייצבים. בא״־מלחמה נוחות הצוות אינה חשובה 
ומתכננים אותן עם יציבות־יתר, בכדי שישמשו בסיס ירי טוב. סוג 
המטען וצורת ההעמסה משפיעים על היציבות. נוזלים, בעלי פנים 
חפשיים, זורמים מצד לצד בזמן טלטולים ומרכז הכובד מוזז לכיוון 
הטלטול. לכן מעדיפים לא להשאיר בא" מכלים מלאים־חלקיח. 

על כ״ש הנע במים פועל כוח הידרודינמי הנקרא התנגדות, 
שכיוונו הפוך לכיוון התנועה. גודל הכוח תלוי בממדי הגוף ובמהי־ 
רותו. אי־אפשר לחשב מראש את ההתנגדות. מקובל להעריכה ע״ס 
ניסוי בדגם מוקטן, ולפירוש תוצאות הניסוי משתמשים בחוקי דימוי 
(ע״ע ממד, עמ׳ 800 — 802 ). 

מרכיבי ההתנגדות: א. חיכוך פנימי של המים, הנובע 
משיפוע מהירות הזרימה עם ההתרחקות מהא". כוח זה אינו זהה 
במקרי זרימה שכבתית וטורבולנטית (ע״ע צמיגות; פרפור; הידרו- 
ליקה [דיאגרמת מודי], עט׳' 117 ). ב. יצירת גלים. קיימות 
שתי נקודות, אחת בקצה הגוף הקדמי ואחת בקצהו האחורי, בהן 
מהירות־הזרימה ביחס לגוף היא 0 (נקודות סטגנאציה). הלחץ 
בנקודות אלה גדול יותר מלחץ הסביבה ובקרבת פני־המים יוצרים 
הבדלי־לחצים אלו גלים, כשהרכס במקום הלחץ הגבוה. יצירת 
גלי־החרטום וגלי־הירכתיים דורשת אנרגיה הנגזלת מכוח המנוע. 
ג. יצירת מערבלים בקרבת הירכתיים (השובל), בהם מהי- 
רויות־ הזרימה גדולות יותר, גוזלת כוח נוסף. ד. התנגדות האוויר. 
ה. התנגדות בליטות. ו. התנגדות הקאוויטאציה — יצירת 
חללים במים עקב תנועה מהירה מאוד דרכם. התנגדות זאת חשובה 
רק בתכנון סנפיריות ומדחפים. וע״ע הידרודינמיקה, עמ׳ 86 — 88 ; 
הידרוליקה, עמ׳ 116 — 119 . 

הקטנת ההתנגדות. את התנגדות המערבלים ניתן להקטין 
ע״י תכנון צורת הירכתיים. התנגדות החיכוך תלויה בחספוס פני 
כה״ש, לכן חשוב לשמור על נקיונם. התנגדות החיכוך נתונה ע״י 
נוסחת הקירוב () — מקדם החיכוך, ע״ע הידרוליקה! 

8 — שטח המגע עם המים; ע — המהירות; 3 — נע בין 1.87 , לכלים 
קצרים, וב 1.8 , לכלים ארוכים מאוד). את התנגדות יצירת־הגלים 
אפשר להקטין בבחירה נוחה של יחם בין מהירות לאורך, וגם ע״י 
מבנה מיוחד של החרטום (למשל: 086 ^ 801 ). אורך־הגלים 
מתכונתי לריבוע מהירות־הגוף, §/ 2 ׳\ז 27 = ,ג. אם אורך כה״ש 8 
הוא כפולה אי־זוגית של 2 !\, נוצרת התאבכות (ע״ע) הורסת בין 
גלי־החרטום וגלי־הירכתיים. שמקטינה את ההתנגדות. ישנן מספר 
מהירויות "נוחות" לכל אורך נתון, ומהירות "נוחה" גבולית, בה 
2 /.ג= 1 , שהיא מתכונתית לשורש הריבועי של אורך כה״ש. כ״ש 
קטנים ומהירים, כגון טרפדות וסירות שעשועים, נמצאים הרבה מעבר 
לגבול זה. לעומתם, במכליות ענק, שארכן עולה על 250 מ׳ ומהירותן 
כ 16 קשר, התנגדות יצירת־הגלים קטנה מאוד. להתנגדות הגלים 
אין נוסחה מדויקת, אולם ההתנגדות גדלה בערך עם 5 ׳\. במהירויות 
קטנות חשובה יותר התנגדות החיכוך, אולם החל ממהירות מסוימת, 
־,תלויה בממדי כה״ש, חשובה יותר התנגדות הגלים. לכן כ״ש קלא¬ 
סיים מהירים הם צרים וארוכים. בכ״ש חדישים מתכננים צורות גוף 
שונות (קאטאמרן, סנפירית, חרטום מחודד מאוד בפני־המים, קר¬ 
קעית שטוחה ועוד) כדי להקטין את התנגדות הגלים. צוללות, בעומק 
שיוט מספיק, אינן יוצרות גלים, אך שטח־המגע שלהן עם המים 


גדול, יחסית לנפחן. משום כך חשוב יותר להקנות לצוללות צורה 
הידרודינמית מאשר צורה מונעת גלים. במהירויות קטנות התנגדות 
המים קטנה ביותר. מכלית טעונה המפליגה במהירות 16 קשר 
ומפסיקה את פעולת מדחפיה תמשיך בתנועתה קילומטרים רבים 
לפני שתיעצר. 

הנעה. אחרי שנקבעה ההתנגדות, קובעים את גודל הכוח המ¬ 
ניע, את מספר המדחפים ואת צורתם. גודל הכוח המניע נקבע בעיקר 
(פרט לא״־מלחמה) על פי שיקולים כלכליים. בכ״ש מהיר מאוד 
תופס המנוע מקום רב על חשבון הנפח המיועד למשא ולנוסעים. 
המנוע (ע״ע) המקובל הוא טורבינה (ע״ע) בא" גדולות, ומנוע 
שריפה פנימית בכ״ש קטנים. מנועי שריפה פנימית קלים ויעילים 
ממנועי־קיטור, ואין צורך בדוודים עבורם. בכ״ש קלים מאוד מש¬ 
תמשים במנועי־בנזין, ובכ״ש כבדים יותר (כיום, בכ״ש שמעמסם 
עד 150,000 טון) — במנועי דיזל. לרוב העברת הכוח מהמנוע לגל- 
המדחף ישירה, אולם אז מוגבל כושר־התמרון. בכ״ש רבים הזקוקים 
לכושר־תמרון טוב מפעיל המנוע גנרטור (ע״ע), שמספק זרם למנוע 
חשמלי והוא המסובב את הגל. המנועים רבי ההספק ביותר נמצאים 
בנושאות־מטוסים. לדוגמה, ב״קונסטליישן״ של אה״ב (דחי — 80,800 
טון, אורך — 327 , מ׳, רוחב סיפון ההמראה — 76 מ׳) 4 טורבינות 
מייצרות חשמל למנועים המספקים 280,000 כ״ס (כ 21 מגוואט) לגל- 
המדחף. להשוואה — תחנת הכוח באשדוד מספקת 225 מגוואט. 

כשנעשית ההנעה ע״י כוח חיצוני (כגון רוח או ספינת גרר) 
ובמהירות קבועה, שווה כוח־ההנעה להתנגדות. כשההנעה עצמית, 
למשל ע״י מדחף, יש צורך בכוח גדול מן ההתנגדות, אפילו במהירות 
קבועה, מאחר שהמדחף הודף מים אחורה, וזרימה זאת צורכת כוח 
נוסף. המניע המקובל ביותר הוא המדחף ה בורג י, המותקן ביר¬ 
כתי כה״ש. במדחף הבורגי מתקבל כוח־עילוי הידרודינמי על להבי 
המדחף הדוחף את הא׳ קדימה (וע״ע מטוס, עט׳ 81 , ותמ׳ שם). 
הכוח שמפעיל המדחף מתכונתי למהירות הסיבוב ולצפיפות הזורם. 
צפיפות המים גדולה מצפיפות האוויר, ולכן מסתובבים מדחפי אניד, 
לאט יותר ממדחפי מטוס. הם גם רחבים יותר. 

המדחף צריך להתגבר על עוד גורמים, המנויים להלן(ולכן הכוח, 
שעל המנוע לספק למדחף, גדול תמיד מכוח־ההנע שזה מייצר): 
א. כוח־משיקי הגורם לסיבוב המים; ב. צמיגות המים סביב המדחף; 
ג. ירידת הלחץ ברווח שבין המדחף לירכתי כה״ש; ד. מהירות לא 
אידאלית של להבי-המדחף, יחסית למים, בגלל זרימה לא הומוגנית 
של המים סביב הירכתיים. ה. הקאוויטאציה, הגורמת ליצירת בועות, 
מפחיתה את יעילות המדחף ומוסיפה אף לאיכול מתכת־המדחף. גם 
למדחף נערכים ניסויי דגם. 

המדחף מתוכנן לניצולת מירבית במהירות מסוימת של כה״ש. 
כ״ש שעבודתם מחייבת שיוט במהירויות שונות (ספ״־דיג, גוררות 
וכד , ) משתמשים, לפעמים, במדחפים בעלי פסיעה משתנה (ע״ע 
מטוס, עט׳ 82 ). לעתים יש לכד,"ש מספר מדחפים, כדי להמנע 
ממהירות־סיבוב גבוהה מדי. ד,מדחפים עוזרים אז בתמרון כד,"ש. 
מדחף בודד מפעיל בעת סיבובו כוח׳ שמסובב את כד,"ש, ויש לאזנו 
ע״י הטיה קלה של לוח־ההגה. כשיש מספר מדחפים, מסתובבים 
המדחפים המנוגדים במגמות הפוכות, כדי לבטל כוח זה. המדחפים 
השונים מחוברים עפ״ר למנועים נפרדים. 

מתקן ההיגוי המקובל ביותר הוא לוח בירכתי כד,"ש, שמי¬ 
שות נמצא במישור הסימטריה ושניתן לסיבוב על ציר אנכי. עם 
סיבובו יוצא ההגה ממישור הסימטריה (ומכיוון הזרימה) ויוצר אתו 
זווית. נוצר כוח־עילוי הידרודינמי — כוח־ההגה — שכיוונו מנוגד 
לכיוון הטיית ההגה. המים יוצרים כוחות־תגובה, שהשיקול שלהם 
עובר דרך נקודה (מרכז־הלחץ) הנמצאת בקרבת אמצע־האורך של 
כד,״ש. צמד הכוחות (ע״ע מכניקה, עט׳ 439 ) מסובב את כד,"ש כך 
שחרטומו יפנה לכיוון הטיית ההגה. 



275 


ספנות ובלי שיט: תכנון ב״ש ובנייתם; מספנה 


276 


כ״ש מטיפוסים שונים דורשים תכונות־היגוי שונות. בא״־משא 
התפקיד העיקרי של ההגה הוא לשמור על שיוט בקו ישר, ולתקן 
סטיות הנגרמות ע״י כוחות חיצוניים, כגון רוח או גלים. בגוררות 
דרוש שינוי מהיר של הכיוון. בא״־מלחמה חשובות שתי התכונות. 
בכדי להגדיל את יעילות ההגה ולהקטין את ההתנגדות בכיוון תנועת 
כה״ש, מקנים ללוח־ההגה חתך הידרודינמי. לשם יעילות, על לוח 
ההגה להיות שקוע כולו במים. 

בכ״ש בעלי מספר מדחפים זוגי והגה יחיד, נמצא ציר ההגה 
בקצהו הקדמי של ההגה. בכ״ש בעלי מספר מדחפים אי־זוגי, מחובר 
ההגה למבנה מיוחד (מסגרת ההגה) וציר־ההגה ממוקם בין קצהו 
הקדמי ואמצע ארכו. כאשר כ״ש גדול דורש כושר־תמרון העולה 
על המקובל (למשל מעבורת) מוסיפים הגה בחרטום. לפעמים מש¬ 
תמשים במדחף־הגה, שציר הסיבוב שלו מאונך למישור הסימטריה, 
המפעיל על החרטום כוח־צד נוסף. לוח ההגה מופעל בכ״ש גדולים 
ע״י מכונת ההגה שהיא בכ״ש חדישים — הידרולית, ובאחרים — 
מכנית. סיבוב גלגל־ההגה מועבר אל מכונת־ההגה באמצעות סרוו־ 
מכניזם (ע״ע). בכ״ש חדישים קיים גם ״הגאי אוטומטי״ — מכשיר 
חשמלי המשווה את כיוון חרטום הא׳ לכיוון שנקבע ומפעיל את 
ההגה לתיקון הסטיות. 

תורת חוזק ה א" מאפשרת בחידה נכונה של ממדי החלקים, 

כדי שיתקבל כ״ש שיעמוד בכל העמסים הצפויים ולא ישבר, אך 
יהיה גם קל במשקלו וזול לייצור. הגורם החשוב ביותר, לגבי חוזק 
כה״ש, הוא מומנט-ההתנגדות של הגוף. לצורך חישובו מניחים שגוף 
כה״ש מתנהג בדומה לקורה, שפועלים עליה מאמצי כפיפה (ע״ע 
חזק המרים, עמ׳ 254/5 ). במיוחד חשובים המאמצים בסיפון הא׳ 
ובתחתיתה. מומנט־ההתנגדות של חתך־הרחב מוכתב לא״־סחר ע״י 
חברות הסיווג. במים שקטים נוצרים מאמצי־כיפוף עקב התפלגות 
לא־אחידה של המשקל ושל כוח־העילוי הד׳ידרוסטטי, והם ניתנים 
לחישוב. הגלים יוצרים מאמצים נוספים, שמחושבים בנוסחה שמ¬ 
ביאה בחשבון את המאמצים: א) במים שקטים; ב) ברכיבה על גל, 
שארכו כאורך כד,״ש ושיאו באמצע כה״ש; ג) ברכיבה על זוג־גלים, 
ששיאיהם בדיוק בקצות כה״ש. המאמץ המותר נקבע לפי החוזק 
לקריעה או לפי מאמץ הכניעה (שם, עט׳ 248 — 250 ) של המתכת 
שממנה נבנה כה״ש. למאמצים אלה מצטרפים מאמצים מקומיים: 
לחץ־המים על דפנות כה״ש ועל תחתיתו, עומס המטענים, משקל המ¬ 
כונות וכד׳. ע״ס כל המאמצים קובעים את גודל הצלעות וצורתן 
ועובי הלוחות. 

בעיות חוזק מיוחדות מתעוררות במקומות של אי־רציפות במבנה 
כה״ש. לא אחת נשברה א׳ בגלל סדק שנפרץ בפינת אחת הכוות. 
מאמצים מתרכזים גם בקצות המבנים העיליים. עמסים גדולים־ 
במיוחד פועלים על החלק הקדמי של תחתית כד,״של עקב הנדנוד: 
כשהחרטום יוצא כולו מהמים, מלווה חזרתו מכה אדירה, עד כדי 
100 טון למ״ר. חוזק החרטום חשוב במיוחד בבוקעות־קרח. 

תנודות של גוף כה״ש או של חלקיו מסכנות לעתים את המבנה, 
בגלל התעיפות המתכת. נמנעים מתהודה (ע״ע) ע״י שינוי תדירות 
העמסים (למשל, שינוי מספר סיבובי-המדחף) או שינוי התדירות 
העצמית (שינוי האורך או מומנט ההתמדה) של החלקים המתנודדים. 
מקדמי הבטחון לחלקים השונים נקבעים ע״י חברות הסיווג. 

החוקים לבטיחות כ״ש נקבעים לרוב לפי האמנה הבי״ל 
לבטיחות חיים בים. האמנה הראשונה נוסחה ב 1914 , בעקבות טביעתה 
של ה״טיטאניק" ( 10 ב 1 ב:ו 71 ), שנחשבה "בלתי ניתנת לטביעה". דרי¬ 
שות החוק, שנקבעו ע״ם האמנות לבטיחות ( 1914 . 1929 , 1948 , 1960 ) 
חמורות במיוחד לגבי א׳־נוסעים. החוקים קובעים את מספר המקומות 
בסירות ההצלה; מספר המחיצות האטומות(מספר מדורי ההצפה ומדור- 
השריפה); ציוד כיבוי-האש וציוד הניווט והקשר. בא״־משא נקבע 
מספר המחיצות ע״י חברות־הסיווג. האמנה ממליצה על שימוש בח־ 

:ז־ 


מרים לא־דליקים ובציוד אוטומטי לכיבוי(והשר לעיל, תולדות הם׳). 

^\ 1 . כ״ש בונים ומתקנים במספנה. מספנות בד״כ מתמחות 
בבניה בחומר אחד(פלדה, עץ או חמרים פלסטיים; עדיין אין התמחות 
בבניה באלומיניום). מספנות שמתמחות בסוג מסוים הן עפ״ר קטנות 
(עד 50 עובדים) והגדולות (אלפי עובדים קבועים) בונות סוגים 
שונים של כ״ש. מספנות לא״-פלדה (גם מספנות ישראל) מנצלות 
את ציודן לבניית מבנים גדולים שאינם כ״ש (גשרים, מתקנים 
לקידוח תת-ימי, מבדוקים צפים ועוד). בד״כ נבנות א״־סחר ביחידות 
ולא בסדרות. כ״ש קטנים (סירות מחמדים פלסטיים; ס״־דיג; כ״ש 
מלחמתיים קטנים) מיוצרים בסדרות, בדגמים סטנדרדיים. דוגמה 
לבניה בסדרות היא בניית א״ ה״ליברטי״ באה״ב בשנות מלה״ע 11 . 
מאות א" נבנו לפי תכנית אחידה, בעשרות מפעלים. קטעי־מבנה גדו¬ 
לים נבנו במפעלים (שאינם מספנות) המרוחקים מאות ק״מ מהחוף, 
והועברו אל המספנות באמצעות תחבורה יבשתית. מהנחת הקטע 
הראשון על המדרון ועד ההשקה עברו 35 יום, לעומת קרוב לשנה, 
בשנות ה 50 . מטיפוס זה נבנו יותר א" מאשר מכל טיפוס אחר. 
והיתד, תקופת־מה, לאחר המלחמה, שמספר הא" מטיפוס ליברטי עלה 
על מספר כל שאר הטיפוסים גם־יחד. 

סדר העבודה: חברת ס׳ מבקשת ממספנה הצעת מחיר 
ע״ס נתוני־יסוד, כגון: תפקיד, מעמם, מהירות, עומק־מים מירבי 
בנמלי העגינה, מספר הנוסעים; לפעמים מפורטים גם הממדים 
הראשיים של כה״ש והספק המנוע. 

התכנון המוקדם של הא׳ כולל הערכות של כמויות חמרי 
הגלם, הציוד ושעות העבודה הדרושות לבניה. המחיר המוצע תלד 
לרוב בתנאי-השוק, יותר מבהוצאות הייצור האמיתיות. הצעת המס¬ 
פנה כוללת גם■ את התאריך המשוער לגמר הבניה. משרד התכנון 
של המספנה חייב אפוא להעריך נכונה את עובי־הלוחות וממדי- 
הקורות כבר בשלב התכנון הראשוני ולהזמינם. ב ח ו ז ה - ה י י צ ו ר 
תכנית כללית של כה״ש, בה מפורטים הממדים הראשיים, המעמס, 
סוג מתקן ההנעה, המהירות שיש להשיג בשיוט הניסוי, מתקני 
ההרמה, סוג שכבות הצבע ומספרן ועוד. 

ה בניה. בניית כ״ש מעץ כמעט שלא השתנתה במשך הדורות. 
א״־עץ דולפות, ולכן ציפו אותן ציפוי חיצוני וציפוי פנימי, ואילו בין 
הציפויים הוכנס בד״כ בד אטום למים. לעתים הוסיפו ציפוי נחושת 
לשיפור האטימות. בכ״ש מעץ גמרו בתחילה את השלד (שדרית, 
צלעות וכד) ורק אח״כ הוסיפו את הציפויים. 

שלבי הבניה בפלדה: שרטוט וחיתוך החלקים; הרכבת חלקי־ 
מבנה יסודיים בבית־המלאכה; הרכבה סופית של גוף הא׳; השקה! 
התקנות. 



בניית אניה: הנחת השדרית ולוחות הקרקעית במספנה. משמאל — אניד, :וספת 
בשלבי־בניה מתקדמים. אניות אלה יושקו לאורד (משרד התיירות הסקוטי) 




277 


ספנות ופלי שיט: מספנה ; המעמד המשפטי 


278 


את הפלדה המוזמנת מנקים מחלודה לפני התחלת הייצור ומצפים 
אותה בצבע מגן. נהוג לשרטט את החלקים של מבנה כה״ש בגדלם 
הטבעי על רצפת עץ ענקית באולמות הסימון, ולהכין מהשרטוטים 
תדמיות־עץ, המשמשות לסימון קווי החיתוך על המתכת. בשיטת 
הסימון האופטי, מוקרנות שקופיות (בהקטנה 100:1 ) של קווי 
החיתוך, על המתכת. בשיטה החדישה ביותר נחתכת הפלדה אוטו¬ 
מטית, בעזרת מחשבים אלקטרוניים. לאחר החתוך (ע״ע, עמ׳ 242 ) 
מכופפים את הלוחות והקורות באמצעות מכונות ערגול ומכבשים, 
מכניים או הידרוליים, ללא חימום. חלקים מסובכים (למשל, הצלעות) 
מכופפים במפחה לאחר ליבונם. חיבור חלקי הפלדה זה לזה נעשה 
בעבר ע״י סמרור, ואילו כיום מרתכים את רוב החלקים בקשת 
חשמלית. תפרים ארוכים וישרים נעשים במכונות-ריתוך אוטומטיות. 
תפרים מסובכים נעשים בריתוך־יד. מחסרונות הסמרור: מבנה כבד 
ומגושם, הפח נחלש והחיבור אינו אטום לחלוטין. יתרונות הריתוך: 
קלות ופשטות העבודה, מהירותה ומחירה הזול; מכשיר-הריתוך מש¬ 
מש גם לחיתוך צלעות ואין צורך לכופפן; אין צורך בחפיפת 
שולי-הלוחות ונחסכים חומר (ומסמרות) ועבודה (בייחוד בקדיחה 
של עשרות־אלפי החורים); המחבר אטום. חסרונותיו: התעוותות 
החלקים המרותכים־יחד, עקב החימום המקומי בשעת הריתוך: בקיע, 
שנוצר ממאמץ־יתר בזמן הריתיו, יכול להתפשט (בתפרים מ 0 ומ־ 
ררים התפשטותו נעצרת בשפת הלוח). משתמשים לכן בשיטה 
מעורבת: האניה בנויה בריתוך, ובחיבורים חשובים, למשל בין 
הדופן לסיפון, עושים תפר מסומרר, לעצירת בקיעים. במספנות 
חדישות נהוג לרתך בתחילה קטעים צרים (משקלם עד ' 400 טון) 
כשהם מונחים על הרצפה ולהרכיבם אח״כ במעומד. בשיטה זאת 
נמצא כה״ש על המסילה רק זמן קצר. 

ההרכבה הסופית של גוף הא׳ נעשית בד״כ תחת כיפת־השמים 
על גבי מדרון בטון, שממנו תושק הא׳ מאוחר יותר, או בתוך מבדוק 
יבש (ע״ע נמל׳ עמ׳ 215 ). אחת הפעולות החשובות והעדינות, לאחר 
שלב ההרכבה אך לפני ההשקה, היא מיקום גל־המדחף והרכבת 
המדחף. 

בבניה על מדרון נהוגות שתי צורות השקה, לאורך (מקובלת- 
יותר) ולרוחב. אל תחתית כה״ש, המשופעת במקביל למדרון, מחב¬ 
רים בשני צדי כה״ש, בהשקת־א^רך, מגלשי־עץ (בד״ב שניים), 
שארכם כמעט כאורך כה״ש. מגלשים אלה עומדים על מרזבים משו¬ 
פעים שמשוחים בחומר סיכה, או מסבי־גלילים (ביפאן). הקצוות 
התחתונים של המרזבים נמצאים מתחת לפני המים ורחוקים במידה 
מספקת משפת־המים. עם סיום הרכבת המגלשים מסירים, אחת אחת, 
את התמיכות המחזיקות 
את כה״ש. ברגעים האח¬ 
רונים לפני ההשקה מונע 
את הגלישה הדק, ועם 
שחרורו מתחיל כה״ש 
לגלוש, כשירכתיו קדי¬ 
מה. כה״ש נעצר באמצ¬ 
עות השלכת עגנים, 
ובעזרת חבלים, הנמת¬ 
חים ונקרעים תוך כדי 
גלישה. במספנות, שנמצ¬ 
אות לחופי נהרות צרים, 
או תעלות, נעשית ההש¬ 
קה לרוחב. במקרה זה 
משתמשים במספר גדול 
של מגלשים, המורכבים 
במאונך למישור־הסימט- 
ריה של כה״ש. 


ההשקה היא רגע הרה־סכנות בתהליך הייצור, אך מחזה מרהיב־ 

עין (במיוחד השקה לרוחב). הרכבת רוב הציוד, המיכון (כולל 
המנוע) והריהוט וכן עבודות נגרות וחשמל נעשות לאחר ההשקה. 
לפני שיוט הנסיון מספינים את כה״ש על מבדוק, לשם צביעה אח¬ 
רונה. שיוט הנסיון נעשה לפני מסירת הא׳ לקונה ובמהלכו 
בודקים התאמת ביצועי כה״ש (המהירות, הספק המנוע, פעולת 
המדחף וההגה וכד׳) לחוזה ולדרישות איכות מקובלות. כל שלבי 
התכנון והבניה נמצאים עפ״ר בפיקוח חברות סיווג. 

בסוף שנות ה 60 עלה כושר התפוקה של מספנות־העולם 
בהרבה על הביקוש. מספנות רבות נתמכות ע״י ממשלותיהן. מספנות 
המתמחות בבניית יאכטאות וסירות נהנות מגיאות. "מספנות 
ישראל״ הוקמה ב 1961 ומאז בנתה כ״ש קטנים, יחסית. בישראל 
בונים גם סירות (גם מפיברגלס). 


בנית אניות-סחר בעולם 
(אלפי טונות ברוטו שהושקו; בסוגרים מכליות) 


דירוג 

1971 

1953 

1934 

המדינה 


(10,424) 

24,860 

(2,862) 

5,095 

955 

סה״כ 

1 

(5-007) 

11,992 

(328) 

557 

152 

יפאן 

2 

(1,251) 

1,837 

(368) 

485 

50 

שוודיה 

3 

(380) 

1,649 

(330) 

818 

74 

גרמניה(המע¬ 
רבית— 71,53 ) 

4 

(369) 

1,239 

(762) 

1,317 

458 

הממלכה המאוחדת 

5 

(717) 

1,112 

(139) 

235 

16 

צרפת 

14 

(213) 

482 

(340) 

528 

16 

אה״ב 


המעמד המשפטי של א". כל מדינה רשאית לקבוע את 
התנאים אשר לפיהם היא מרשה לא׳ לשאת את דגלה. רשות זו, 
הקשורה ברישום הא׳ בהתאם לחוקי המדינה, מקנה לא׳ "אזרחות" 
(׳ 21:1002111:5 ״) של אותה מדינה ומחילה עליה את חוקיה. יש מדינות 
הדורשות, כתנאי רישום, שהבעלות על הא׳ תהיה בידי המדינה 
עצמה או בידי אזרחיה או חברות הרשומות בה; מדינות אחרות 
מרשות לא" להרשם ולשאת את דגלן ואפילו הבעלות עליהן נמצאת 
באופן חלקי או כולל בידי זרים. א׳ שאינה רשאית לשאת את דגלה 
של שום מדינה אינה נהנית מן הזכויות המגיעות כרגיל לא". 

א״־סחר בלב־ים נתונות לסמכות השיפוט הייחודית של מדינת- 
הדגל שלהן וקברניט-הא׳ מייצג סמכות זו. ואולם כשהן נכנסות 
למים הטריטוריאליים (ע״ע ימי, משפט) של מדינה אחרת, אף כי 
סדריהן הפנימיים כפופים לחוקי מדינתן, הן נמצאות, במידה ידועה, 
בתחום שיפוטה של המדינה החופית, ושלטונותיה רשאים להפעיל 
את סמכות שיפוטם לגביה כשירצו בכך. לפי הנוהג המקובל ברוב 
מדינות יבשת אירופה אין המדינה ההופית מתערבת במעשים 
שנעשים על סיפון א׳ זרה הנמצאת במימיה הטריטוריאליים ושאינם 
מפריעים את שלום המדינה החופית, אלא אם נתבקשה ע״י קברניט 
הא׳ (או ב״כ בעליה או מדינתה) לעשות כן. מאידך קובע הנוהג 
האנגלי־אמריקני (ואמנת ז׳נווה. 1958 , בהגבלות מסוימות) שיפוט 
מלא של המדינה החופית על א" סחר זרות, אפילו כשהן רק עוברות 
דרך המים הטריטוריאליים. 

א״־מלחמה וכן האנשים והחפצים שעליהן כפופים לחוקיה של 
מדינת הדגל שלהן אפילו כאשר הן נמצאות במים הטריטוריאליים 
של מדינה אחרת. אולם אנשי הצוות של א" כאלה שעברו עבירה 
נגד החוק המקומי בשהותם על החוף יועמדו לדין בפני בתהמ״ש 
של המדינה החופית. 

א" בבעלות המדינה הפועלות בשירות מינהלי (משטרה, מכם, 
הנהלת נמלים וחופים, שירות הבריאות, מחקר מדעי, א״־ליווי של 
צי-המלחמה וכר) מצבן דומה למצבן של א״־מלחמה. בדורנו נתרבו 
המקרים של א" בבעלות המדינה שעיקר ייעודן במסחר והובלה; 
א" כאלה תופסות כעין עמדת־ביניים בין א״־מלחמה וא״־סחר. 



בניית אניה: השקה ?רוחב של אניה כמעט 
נמורה. הארובה, לסשל, ערייז 5 א הותקנה 
במקומה המיוער בירכתיים (בעומק התמונה) 




279 


ספנווה וכלי שיט: יהודים 


280 


וע״ע: משפט בינלאמי; ימי, משפט; מלחמה, עמ ׳ 639 ; הסגר 
ימי; מלקוח ימי; בטוח, עמ ׳ 188 ; ק(ד־ים. 

יא. ש. - א. שח. - ח. גר. - מ. 

ן 7 \. יהודים. כה״ש הראשון הנזכר במקרא הוא תיבת נח (ע״ע). 
בתורה אין זכר נוסף לפעילות ימית׳ ולא ברור אם נתגשמו ברכות 
יעקב ומשה לשבט זבולון בהקשר זה (ברא׳ מט, יג; דב׳ לג, יט). 
בתקופת ההתנחלות מוזכרים שבטי אשר ודן שישבו לחוף הים (יהד 
יט, כד—כט, מו; שום׳ ה, יז) ונתקלו בקשיים. ידיעות על ם׳ ישר¬ 
אלית יש רק מימי שלמה שהקים צי במפרץ אילת בסיוע מומחים 
צורים (מל״א ט, כו—כח; דה״ב ח, יז—יח), במטרה לפתח את 
הסחר עם מזרח אפריקה וחצי האי ערב. נסיונו של יהושפט (ע״ע) 
לבנות צי דומה נכשל, "כי נשברו אניות בעציון גבר" (מל״א כב, 
מט! דה״ב כ, לו—לז). יהושפט דחה גם את הצעת אחזיר, (ע״ע) 
לשיתוף פעולה. במקרא מספר רב של מושגים הקשורים בס׳: 
חובלים. מלחים, תופשי משוט (יחז׳ כז, כז—כט; יונה א, ה—ו); 
אנית שיט (ישע׳ לג, כא); אני תרשיש (מל״א י, כב); כלי גמא 
(ישע׳ יח, ב). הסם׳ (מאכדית 11 :! 3 ״ 1 נ 531 ) נזכרת רק פעם אחת (יונה, 
שם). נזכרים במקרא גם חלקי כ״ש: לוחותים (יחז׳ כז, ה); תורן 
(שם; ישע׳ לג, כג); משוטים (יחז׳ שם, ו), נם (ישע׳ שם; יחז׳ 
שם, ז); ירכתי הספינה (יונה א, ה); ראש חבל (מש׳ כג, לד) 
קרש (סיפון; יחז׳ שם, ו), מפרש (שם, ז). בתהלים (קז, כג—ל) יש 
תיאור סערה הפוקדת את יורדי הים, וכן מרובים שם הדימויים הל¬ 
שוניים מהווי ימאים (מב, ח; סה, ח; פט, י; צג׳ ד; ועוד). מעובדות 
אלה עולה שבתקופת־המקרא היו הים והס׳ מוכרים היטב בישראל. 

לאחר כיבוש יפו (ע״ע) ע״י שמעון החשמונאי נעשתה הנמל 
העיקרי ביהודה במשך למעלה מ 100 שנה. פומפיום לחם קשות עד 
שהצליח לדכא את "שודדי־הים" היהודים שהתבססו שם והתנכלו 
לס׳ הרומית. הורדוס פיתח את קיסריה ונמלה, אך הפקיד את הש¬ 
ליטה בעיר בידי היוונים; כוונתו לעזור לאנטוניוס בקרב אקטיום 
סוכלה ע״י קלאופטרה. הורדוס התגאה בציו הגדול ועיטר מטבע 
בנושאי ס׳. באלכסנדריה (ע״ע) היו יהודים אנשי-ים ובעלי־א" 
ובפרעות אנטי־יהודיות ב 38 לסה״ב הועלו באש א״־משא יהודיות. 
א" יהודיות השתתפו במרד הגדול נגד הרומאים והסבו להם אבדות 
רבות; הצי הישראלי הושמד מול יפו ( 67 לסה״ג), בעיקר מחמת 
סערה, ועל גדלו ניתן ללמוד מכך שמספר הגופות שנפלטו מהים, 
מלבד אלה שנהרגו על החוף, הגיע ל 4,200 (יוסף, מלה״י, ט׳. ב׳—ד׳), 
קרבות ימיים התנהלו גם בכינרת (שם, ג׳, י׳, א׳). בשלל שהוצג ב¬ 
תהלוכת הנצחון של אספסינום ברומי היו "א" רבות" (טקיטום, היס¬ 
טוריות, ז׳, ג׳-ר). מטבעות הנצחון הרומיות נשאו את הכתובת 3 ת 0 ז 0 ף\ 
3115 ׳\ 43 י 1 . במרד נגד טרינוס (ע״ע; 115 — 117 לספה״נ), שהתפשט 
בעיקר בקירני, מצרים וקפריסין התנהלו הקרבות גם בים. ס׳ היתה 
נפוצה בין היהודים בתקופת המשנה והתלמוד, בנהרות בבל ובימים; 
המקצוע נחשב לנכבד, ובתלמוד הבבלי ישנם למעלה מ 200 מושגים 
טכניים של ס׳. מאותה תקופה רבים האיורים בנושאי ים (קברי 
בית־שערים, לדוגמה). בתקופה הביזנטית והערבית היו בנמלי 
הימה״ת יהודים שעסקו במקצועות שונים הקשורים בם׳ ובסחר ימי. 
בסוף המאה ה 4 היו באלכסנדריה יהודים שנמנו על ה 11 ז 13 מ 10 זג 3 ח 
(בעלי א"). אוגוסטינוס וחירונימום מסרו על פגישות עם יהודים 
יורדי־ים והבישוף סינסיוס מקירני (תחילת המאה ה 5 ) כתב סאטירה 
על חוויותיו בא' בעלת צוות יהודי שהפליגה מאלכסנדריה לקוריג־ 
תוס: לדבריו הושארה הא׳ לנפשה בעת סערה, בערב שבת. לקראת 
סוף המאה ה 7 חדלו יהודים מלעסוק בשיט, כנראה מסיבות 
דתיות וחברתיות, אולם הוסיפו לעסוק בסחר־ימי ובמדעים הי¬ 
מיים, בערי הימה״ת ביה״ב היה הרובע היהודי לעתים באיזור הנמל 
וניתן להניח שפרנסתם של יהודים רבים היתה קשורה בסחר הימי. 

מהתקופה המוסלמית יש (במיוחד מ״הגניזה" של קהיר) עדויות 


רבות על שותפות של יהודים בא״ — כלומר: במשאן. הרמב״ם 
בתשובותיו מבחין בין כמה צורות של מימון מסחר־ימי, שהתנהל 
בעיקר בא" בבעלות גויים, אם כי בנימין מטודלה מספר על בעלי־ 
א״ יהודים בצור. בסוף המאה ה 11 היתד, חיפה מאוכלסת יהודים 
לרוב, והיתד, בר, מספנה. ראויה לציון פעילותם המסחרית של יהודי 
תימן ועדן בדרך הים להודו. 

יהודי חצי האי ד,איברי תרמו רבות להתפתחות ד,נווטות ביד,"ב 
המאוחרים. הם תרמו לפיתוחם ולשכלולם של מכשירי ניווט (ע״ע 
אסטרונומיה, עמ׳ 813 — 821 ; אצטרולב). לוי בן גרשון (ע״ע) המציא 
קוואדראנט משוכלל (״מקל יעקב״), שהיה בשימוש כ 400 שנה והיה 
בעצמו שכלול של " 11£1310115 ( $חגז(> 0113 " של יעקב בן מכיר. "הלו¬ 
חות האלפונסיים" הוכנו בידי קבוצת אסטרונומים בראשות חזן 
ביה״כ בטולדו בחצר אלפונסו מלך ארגון באמצע המאה ה 13 . בכד 
יורקה יוצרו מכשירי ס׳ בידי יהודים, ומציירי המפות הידועים בה 
היו אברהם קרשקש (נם׳ 1387 ) ובנו יהודה, שהשלים ציור מפת 
העולם והיה למנהל המרכז לס׳ בסגרש, פורטוגל. ר׳ אברהם בן 
שמואל זכות (ע״ע) התוכן של מלכי פורטוגל, בנה את האצטרולב 
הראשון מנחושת, חיבר לוחות אסטרונומיים (בהם השתמש קולומ¬ 
בוס במסעותיו), ויעץ לווסקו דה גמה. יהודים לקחו חלק גם במסעות 
הגילויים הגדולים. 

גירוש היהודים מספרד, פורטוגל, סיציליה ונאפולי, אשר בוצע 
בדרך הים, גרם לקליטתם בנמלי האימפריה העות׳מאנית ואח״ב 
בערי הנמל של צפון אירופה והמושבות. רבים בפזורה הספרדית 
התקיימו מן הסחר הימי ותרמו לפיתוחו כעדות בני התקופה. 

רבבות יהודים התיישבו בקושטא, סלוניקי ואיזמיר וערי נמל 
אחרות. בסלוניקי וקושטא היו צאצאיהם ספנים ובעלי סירות עד 
מלה״ע 11 . בסלוניקי היתה הסווארות כולה בידי יהודים. רבים מה־ 
סווארים האלה עלו לא״י והיו אבות הסווארות הישראלית. יהודי 
צפון אפריקה התבלטו בסחר הימי (וכנראה גם בצד הכלכלי של 
השוד הימי) במאות ה 16 — 18 . יהודים היו בין מפקדי צי מרוקו 
ובאלג׳יר היו הם בעלי הברות הס׳ העיקריות. גם יהודי תוניס 
וג׳רבה עסקו בסחר ושוד ימי, יחד עם הקורסארים. קווי הס׳ 
המסחריים בין צפון אפריקה לבין הולנד ואנגליה נוסדו ופותחו 
ע״י יהודים. ברוב ערי הנמל של הים הצפוני והאוקיאנוס האטלנטי 
נאסרה התיישבותם של יהודים, ותקופה ארוכה הסתירו האנוסים 
שבאו לשם את יהדותם. באלטונה (גרמניה) השתתפו יהודים פור¬ 
טוגלים במספנות, פיתחו את המסחר עם גרנלנד והיו יזמים בציד 
הלוויתנים; יהודים פורטוגלים נמשכו אל גליקשטט, שם הוצעה 
להם הזכות לעסוק בבניין־א", עיסוק שנאסר עליהם בערי ההנזה. 
יהודי אמסטרדם, משפחות פורטדו וגרדיס (ע׳ ערכיהם; חלוצי 
הסחר עם קנדה בבורדו) וסוהרים ובעלי א" בליוורנו תרמו לפיתוח 
קווי־סחר־ימי ולכלכלת עריהם. בצפון אמריקה היו יהודים קשורים 
בסחר הימי בין אירופה לבין מושבות אנגליה והולנד ובמיוחד 
נודעו בכך משפחות לופז וטורו (ע׳ ערכיהם). מיכאל וברנרד 
גרץ ( 01-31:2 ). מניו־יורק,'סיפקו ציוד ליורדי-ים במלחמת העצמאות 
האמריקנית. במלחמה זו, ובמלחמת 1812 — 1814 הצטיינו כמה רבי- 
חובלים יהודיים שעסקו בפריצת ההסגר ובשוד ימי נגד האנגלים. 

במאות ה 19 וה 20 חזרו יהודים לפעילות ימית ענפה מחוץ לסחר 
הימי. משפחת דה פאס ( 355 ? סט), למשל, באפריקה הדרומית, 
עסקה, בין יתר פעילויותיה הימיות, גם בתיקון א". אלברט בלין 
(ע״ע) שכלל את שירותי חברת הא" "המבורג—אמריקה" שבבעלותו. 
משפחת קונסטמן ( 0 ת 3 רך 11061:1 .> 1 ) משטטין הפעילה את חברת הם׳ 
הגדולה ביותר בפרוסיה המזרחית. ברוסיה עזרו יהודים לפתח את ס׳ 
הנהרות: דוד ס. מרגולין ארגן חברה שהיו בבעלותה 62 ספ״-קיטור 
על נהר הדניפר ובשנות ה 1880 בנה ג. פולןק צי מכליות שהפליגו 
מן הים הכספי לוולגה. חברת לויד האוסטרית נתארגנה בעזרת 



281 


ספנות וכלי שיט: בישראל 


282 


יהודים איטלקים מטריסטה; יהודי טריסטה היו פעילים מאוד בביטוח 
הימי ובחברות ס׳ איטלקיות. 

הס׳ בישראל. עם חידוש ההתיישבות בארץ פנו רוב העולים 
לחקלאות. רק ב 1921 ניסה סוחר מתל-אביב, עקיבא ליפשיץ, להקים 
חברת־ס׳. הספ׳ ״החלוץ״, בת 250 טון, שבנתה עבורו מספנה ערבית 
בחיפה, נקלעה לסערה בהפלגת הבכורה ונופצה אל סלעי יפו. ב 1924 
קנו יהודים את אניית הנוסעים האמריקנית "הנשיא ארתור" (בת 
15,000 טונה), וב 1925 השיטו אותה כשעליה מונף הדגל הכחול־לבן 
לצד הדגל האמריקני. ארוע זה גרם להתעוררות בנושא הם׳ בא״י. 
ב 1924 הוקמה אגודת צופי־ים וב 1928 הוקמו המדור הימי של 
"הפועל" ואגודת יורדי ים "זבולון". עם גידול הסחר־הימי של א״י 
החליטו ב 1926 שלטעות המנדט להפוך את חיפה לנמל העיקרי. 
נמל-חיפה החדש נפתח רשמית ב 1932 . בשנים הבאות ניסו פעמים 
מספר להקים חברות ס׳ ארץ־ישראליות (אפילו בים־סוף), אולם רובן 
נכשלו מבחינה כלכלית או מחמת חוסר ידע. ב 1934 הוקם בצ׳יווי- 
טווקיה (איטליה) בי״ס ימי של תנועת "ביתר", צמוד לביה״ס הימי 
הממלכתי שם. בי״ס זה נסגר ב 1938 . ב 1934 נחקק חוק־הדגל ע״י 
ממשלת המנדט הבריטי, והא׳ ״הר־ציון״ (בת 2,500 טון), של "חברת 
הם׳ א״י לדד", היתה הראשונה שהניפה את הדגל החדש. במלה״ע 11 
הוחרמה הא׳ ע״י הצבא הבריטי וטובעה ע״י צוללת גרמנית ב 1940 . 
ב 1934 הוקמה גם "חברת־הס׳ עתיד", שפעלה, מאוחר יותר, במסגרת 
עליה־ב׳. בין השנים 1933 — 1935 עלו לארץ עובדי־נמל רבים מסלו¬ 
ניקי. ב 1936 הוקם הנמל העברי הראשון, בת״א, בגלל חסימת נמל 
יפו ע״י הערבים. ב 1937 הוחלט על הקמת אגודה ארץ־ישראלית 
לענייני ימאות, שעם קום המדינה נקראה "חבל ימי לישראל". באותו 
זמן הקים החבל הימי, בסיוע הסוכנות היהודית- בי״ס־ימי שהיה 
צמוד לטכניון. ב 1954 הפך ל״ביה״ס לקציני־ים" ועבר לעכו. בת״ס 
נוספים הוקמו במבואות־ים, ב 1949 , להכשרת דייגים וימאים, ובאש¬ 
דוד, ב 1963 , להכשרת חניכי־ימאות. החבל הימי יזם גם את הקמתה 
של חברת ״צים״, ב 1945 , שהיא כיום הגדולה בחברות הם׳ בארץ. 
במלה״ע 11 שרתו כ 1,200 ממתנדבי א״י בצי הבריטי (כשליש מהם 
נפלו במלחמה), שם רכשו הכשרה־ימית. ספ" המעפילים (ע״ע עליה) 
הקנו הכשרה ימית לימאים נוספים (ביניהם אנשי פל-ים [ע״ע 
פלמ״ח]), ועם קום המדינה היו בארץ ימאים שיכלו להפעיל את 
צי־הסחר, חיל־הים והנמלים. 

סגירת דרכי היבשה ע״י ארצות ערב עם קום המדינה, האיום 
על סגירת דרכי־הים בסואץ ובמפרץ אילת והרצון להשתחרר מתלות 
בם׳ זרה עם גידול סחר-החוץ גרמו לפיתוח הס׳ בארץ, שיצא אל 
הפועל באמצעות הסכם השילומים. הצי תחת דגל ישראל עלה מ 4 
א״ (בתפוסה כוללת של 6.100 טונה) ב 1948 ל 29 א״ ( 168,200 
טונה) ב 1954 , מתוכן 4 א״־נוסעים ו 25 א" למטען כללי. על 
התפתחות הס׳ והנמלים בא״י עד שנות ה 60 — ע״ע ארץ־ישראל, 
עמ ׳ ׳ 966 — 979 , וכרך מילואים, עט׳ 483/4 . 

אחרי מלחמת ששת הימים הונח צינור הנפט והוקם "גשר 
יבשתי" המקשר את מפרץ אילת עם הימה״ת. חשיבותו של צינור 
הנפט בסחר־הנפט העולמי גדלה־והולכת, והוא מתוכנן להעברת 60 
מיליון טון לשנה. עמו גדלה חשיבות נמלי הנפט של ישראל וענף 
המכליות שלה. להתפתחותם של נמלי ישראל, ע״ע נמל. עט׳ 211/2 
(טבלה). 

הצי בדגל ישראל ( 31.12.1971 ) 


מעמם 

(טו!) 

תפוסה 

(טונה) 

מספר 

האניות 

סוג האניה 

915,275 

630-147 

79 

סהי׳כ 

2,570 

14,296 

2 

נוסעים 

316,376 

230,349 

51 

משא(מטען כללי) 

88,762 

75,128 

10 

משא (קירור) 

503,151 

307.087 

15 

צובר 

_4116_ 

3.287 

. 1_ 

מכולות 


א" ישראליות רבות (בעיקר מכליות, בגלל החרם הערבי) מפלי¬ 
גות תחת דגלים זרים, לרוב דגלי נוחות. מעמם הצי בבעלות ישרא¬ 
לית, שרשום בדגל זר, הגיע ב 1972 ל 2.56 מיליון טון. 


צי הסחר בבעלות ישראלית* 
(דצמבר 1972 ) 


מעמם 

(טו 1 ) 

תפוסה 

(טונה) 

מספר 

האניות 

סוג 

האניות 

3,425.303 

1,983 004 

114 

סד,"כ 

2,040,097 

1,070,460 

27 

מתוכן: 
מכליות 

912,787 

508,333 

19 

צובר 

280,260 

206,649 

48 

א״־משא 

99,200 

104,096 

4 

מכולות 

2,023 

14,296 

2 

נוסעים 

298 ׳ 1 

_ 

2.700 

3 

דייג 


* אניות־ים, שיותר מ 50% מהבעלות עליהן בידיים ישראליות. 


רוב הסחר-הימי הישראלי מובל ע״י א״ ישראליות, ומעסיק כ % 
מהצי הישראלי. השליש הנוסף מוביל מטענים בין נמלים זרים. ס׳ 
הנוסעים הישראלית, שהביאה ארצה למעלה ממיליון עולים מיד 
אחרי קום המדינה, הצטמצמה ב 1971 לשתי מעבורות, הפועלות 
בימה״ת. 

חברות-הספנות הישראליות העיקריות 
(אניות בדגל ישראל בלבד: 1971 ) 


מעמם 

(טול) 

תפוסה 

(טונה) 

מספר 

האניות 

שם החברה 

445,267 

315,214 

43 

צים 

360,532 

224,542 

14 

אל־ים 

77.920 

65,712 

8 

החברה הימית להובלת פרי 


לכל אחת מהחברות העיקריות א" רבות בדגלים זרים, חברת 
"צים", בה שותפים ממשלת ישראל, הסתדרות העובדים, הסוכנות 
היהודית והון פרטי, מקיימת קווי־משאות קבועים מישראל ואליה, 
וכן קווים קבועים בלי קשר עם ישראל, בעיקר בין יפאן לאה״ב 
ולאפריקה. חברת "אל-ים" פועלת בעיקר בס׳-הנוד, ולה צי גדול 
של א״־צובר ומכליות. בסחר הימי הישראלי פועלות אניותיה בעיקר 
ביבוא גרעינים מאה״ב וביצוא אשלג לאירופה ואמריקה, "החברה 
הימית להובלת פרי" התמחתה בא״־קירור, שרובן פועלות בסחר 
הבי״ל, הן בקווים קבועים והן בשוק הנוד. היא מקיימת גם קו 
להובלה בקירור בין אמריקה הדרומית לישראל ומשתתפת בהובלת 
פרי הדר מישראל. יש לה צי גדול של א״-קירור ומכליות המניפות 
דגל זר. הנפח המקורר בצי שבדגל ישראלי הגיע ב 1.3.1973 ל 120.7 
אלפי מ״ק, מתוך 8.2 מיליון מ״ק נפח מקורר בצי העולמי, וישראל 
תופסת את המקום ה 15 בשטח זה. 


צוותי אניות צי־הסחר הישראלי 
(בכל הדגלים: ספטמבר 1972 ) 


זרים 

ישראלים 

סה״כ 

תפקיד 

1,368 

2,277 

3.645 

סה״כ 

439 

670 

1.109 

קצינים 

646 

798 

1.444 

דרוגים 

227 

596 

823 

עובדי משק 

56 

213 

269 

שונים 


המחסור בימאים ישראליים נובע מהגידול המהיר של הצי היש¬ 
ראלי׳ ממיעוט הקשר בין עם ישראל לים במאות השנים האחרונות 
ומחוסר הרצון של הישראלי להינתק ממשפחתו לתקופות ארוכות. 
ב 1971 הוקמה, ע״י משרד התחבורה וחברות הם׳, רשות להכשרת 
כוח־אדם ימי. בישראל פועלים שלושה בת״ס ימיים (בעכו, במבואות 
ים ובאשדוד) ומגמות ימיות בבת״ס אחרים. 









283 


ספנות ופלי־ שיט — ספגסר, הרסרט 


284 


הקווים העיקריים לישראל וממנה, 1970 
(באלפי טון מטען, למעט דלק) 


יצוא 

יבוא 

כמות 

המטען 

נמל היעד 

כמות 

המטען 

נמל המוצא 

3.333.0 

סה״כ 

4,261.5 

סה״ב 

275.5 

אנטוורפן, בלגיה 

504.9 

היוסטון, אה״ב 

247.1 

קונסטנצה, רומניה 

268.9 

דסטרהן. אה״ב 

230.7 

רוטרדם, הולנד 

261.3 

קורפוס קריסטי, אה״ב 

130.3 

קופר, יוגוסלוויה 

229.3 

קונסטנצה, רומניה 

122.6 

המבורג, גרמניה 

147.5 

אנטוורפן. בלגיה 

96.6 

טריאסטה, איטליה 

114.2 

רוטרדם. הולנד 


ה. וס. - נ. ו. - מ. 


כללי: האקדמיה ללשון העברית, מילון למונחי הימאות, תש״ל; 

. 5 .*/ ; 1954 , £1011/001101100 סס)) 0 . 115 ( 011 . 1 \ .£ . 0 

׳() 501 )£ ; 1958 2 , 5 ) £00110101 £ס 5/11001 1 ) 00 50050051 ' 7 0 )$ , 45611 ת;ן׳* 5 
; 1973 , 1£ ( 1 קק 11 /$ / 0 1 ) £151 )£ 5 ' 2 ( 00 ; 1971 , 10 ) 1/1 )£ 15 )££ 1 ( 00 
. 1973 , £50050051 ) 11101 ( 210 ,.£. 0 . 0.0 
תולדות הספנות: צ. הרמן, עמים, ימים, אניות, 1962 ! 
(. 15 ) 6 ) . 31 61 5111£67 . 0 ; 1923 , 11 ) 5 ) 10 ))$ ); 1111 ( 2 005 , 065767 ) 1 . 4 , 

{ 0 ץ $101 ) £11 , 0165011 .£ . 0 ; 1954-58 , 1 ( 10010 £ /))£ ( 0 '(' 01/101 7 , 
־ 07 ( 837 . 8 ; 1958 , 111 ) 5 ) £1 ) 1/1 10 5 '( 00 51 ) £ 01/1 ) 1 ( 1 10151 ( 5/110 ) 1/1 
, £306 . 0 .£ ; 1961 .) 11101151 10 ) 11 ) 111101 ( 510 ! ) 7 151011 / , 531,3111 .ן 
, $011 ( 0 );, 2 01 ) 77 :05 (. 1 ) 3 ) 1 ,!ח[ .[ ; 1966 1/1/1010 111111 ) 11 ( 0 ס' 
. 1971 , 010005 / 110 )$ ( 0 1 ( 1/15101 2 ,זז 5-81 ק 111111 ק . 0 ; 1967 
מבנה אניות וסוגיהן, תכנונן ובנייתן: ,ץ 8 ז 0.143 .. 8 
,(. 065 ) ת 13 זתק 063 . 8 ״ 1 - 1615561 14. 17 ; 1924 , 5 ) 1 ) 1 (£ 5/110 10111 /) 1 )/$ 
• 1,0771 ח 771 . 17 . י\ 7 ; 1941 , 1-11 ,)'׳! 2110111111 01 ) 1/0 01 5 ) 101 ) 1 ( £11 
. 0 .ן ; 1948 , 3/1105 / 0 10 £ ' 1 )) 51 0112 £100015100 ,) 1 / 1001 /)£ , 706771 
-)(£ )!/£ , 57055113010 .( 17 - 7116761178 א . 1 \ .£ - 67 ) 1 ) 01 ו 1 :> 7-5 ט 0 נ 6111 ) 71 ^ 
- 0011 0112 £ 0  ("קולין קלאוטס חזר 
הביתה"), הוא אלגוריה פסטוראלית, המתארת ביקור של הרועה 
קולין, הוא ם., בחצר־המלוכה, ודנה בסתירות בין ערכי־השירה 
לערכי־החצר. 

גולת הכותרת של יצירותיו היא האפוס הרומנטי האלגורי הגדול 
״מלכת הפיות״ ( 006606 £36716 1116 ; עבר': ספורים מארץ הפ¬ 
לאות, תרפ״ח), יצירת מופת בספרות האנגלית. ב 1589/90 יצאו 
לאור שלושת הספרים הראשונים, ושלושה אחרים ראו אור ב 1596 . 
עם מותו נשארה היצירה בלתי־גמורה. קטעים מספר שביעי י״ל 
אחר מותו ( 1609 ). כל ספר מספרי־האפוס כולל 12 שירים ( 1:30105 ), 
ובכל שיר יש בממוצע 50 בתים. ה״בית הספנסרי" ( 60567130 ? 3 
$13023 ), בן תשע השורות, המשופע מלודיות ורווי יופי, שימש 
מקור־השראה למשוררים מאוחרים יותר. המטרה המוצהרת של 
יצירתו זו היא — ללמד לאצילים מוסר ודרך־ארץ. כדי שייהנו 
הקוראים וגם ילמדו, בחר בארתור ובאביריו כגיבורי יצירתו, בשל 
ריחוקם ההיסטורי. ובשל אצילותם, גבורתם וכמיהתם לשלמות מוס¬ 
רית. החוט המקשר בין שבעת ספרי-האפוס הוא מלכודהפיות, דמות 
אידאלית ומושלמת המסמלת — בתור מחמאה — את המלכה אליד 
בת; המלכה מטילה על האבירים שורת משימות, שהם מבצעים 
בזו אחר זו. הנמשל — חיי-האדם, הרצופים מאבקים בלתי־פוסקים. 
העיקר בחיים הוא הכמיהה לשלמות, אף כי השלמות עצמה אינה 
ניתנת להשגה. השקפותיו של ס׳ הן סינתזה של רוח ההומאניזם 
של הרנסאנס והרוח הנוצרית־פוריטנית של התקופה. אך בספר 
השביעי נראה, שם׳ לא יכול להשלים עם הסינתזה הזאת, ולא 
מצא במחזוריות הטבע ניחומים על היות האדם בן-תמותה. בדרך- 
כתיבתו את האפוס הושפע אמנם ם׳ מן האפוסים הקלאסיים והאיטל¬ 
קיים, אך גם בהיותו מושפע מוורגיליוס, אריוסטו ואחרים, הוא 
מעבד את המוטיווים בדרך המקורית שלו. 

בימיו נחשב ם׳ כמשורר גדול, בשל דמיונו העשיר, לשונו היפה 
ותכנה המוסרי של שירתו. כלל יצירתו זכה להערכה חדשה במאה 
ה 20 , המשוררים שבאו אחריו ניזונו מן הערכים הצורניים ומן 
התוכן של חיבוריו, ובצדק כינוהו "משורר-המשוררים". 

ש, זנדבנק. אנתולוגיה אנגלית, 55 — 65 , תשל״ג; 06 .£ - 0.501116 .ן 
-ח 60 ז 0 .£ ; 1912 ,. 5 .£ 01 11 ) 06110 ? 1/116 ,(. 611$ ) :זזטס 5€11£10 

,. 5 .£ / 0 7716 ,(.$^ 6 ) 1 ) £01 101 ^ 3 ? .£ - 1 ) 05£00 , 0.0 — ^ 13 

.^\ ; 1932-1949 , 1 ) 1-0 ־,מ 0 //#>£ 1 זז 14 ז 10 ץ#ע 
1 ) 101316 ז 111 / ,ס 3 כ>ז\ 0 ז? .£ . 0 - ; 1959 5 , ז 156 ז 6 <}$ 

ץ-ו 061 ? 7116 ,ו 61$01 א .¥\ ; 1962 , 1937-1960 ,. 5 .£ / 0 

. 1963 .£ (ס 

ק. כ. 

30 נ 10 / 111 * 3 לט — ז 0£ ו £1 ק$ — (דאלבי, 1820 — 

ברייטון, 1903 ), פילוסוף אנגלי בעל השפעה רבה על חיי 
הרוח והמדע במחצית השניה של המאה ה 19 , שביקש ליישם את 
תורת ההתפתחות (ע״ע) לכל תחומי הידיעה. ס׳ היה א 1 טודידאקט 
ונטה תחילה למדעי הטבע. בנעוריו ( 1837 — 1841 ) שימש כמהנדס 
מס״ב, אך הנטיה הפובליציסטית והצורך להביע את דעותיו בכתב 
גברו עליו; ב 1848 נתמנה עורך־משנה של כתה״ע "אקונומיסט" ותרם 
לו בקביעות מפרי עטו. בשנים 1860 — 1893 שקד על פיתוח שיטה 
פילוסופית — ״הפילוסופיה הסינתטית״ — שבעזרתה קיווה למצוא 
הסבר כולל לכל תופעות העולם והמדע. במסגרת תכנית זו של- 
הגשמתה הקדיש את כל הונו ואף הסתייע בכמה אישים מאה״ב, 
פרסם ס׳ סדרה של 10 כר׳: 165 ? 01 ס 71 ? ! 175 ? ("עיקרי יסוד"), 
1862 ; ׳< 81010 8 0 £ 168 ?; 7106 ? (״עקרונות הביולוגיה״), 2 כר׳, 
1864/7 ; ץ§ 66010 ץ 8 ? 0£ 168 ? 71061 ? ("עקרונות הפסיכולוגיה"), 




285 


ססנסר, הרברט — ספציה, לה 


286 


מהד' ב' (ר׳ להלן)׳ 2 כר/ 1870/2 ; 500101087 ]ס 165 רן 01 ח!־ 1 ? 
(״עקרונות תורת־החברה"), 3 כר/ 1876/96 ; ץ:ז 11 מז 10 \ 01 165 נ 011 ח 1 ז? 
(עבר׳: ״יסודי תורת המידות׳/ תרפ״ה), 2 כר/ 1879/93 . 

ס׳ שלל את האפשרות להכיר את היסוד המוחלט של המציאות. 
לדידו ההכרה האנושית מוגבלת להכרת התופעות הנקבעות ע״י 
המגמה הכללית של תהליך ההתפתחות מן הפשוט אל המורכב יותר. 
ם׳ ביקש להתחקות אחרי העקרונות שבעזרתם ניתן להבין את מכלול 
נסיעותינו בהינת שלימות אחידה, אך מודרגת. ס׳ תוחם כמה תחומי 
מציאות שכל אחד מהם מהווה מדרגה בתהליך ההתפתחות מן הדומם 
דרך החי כיחידה וכלה באורגניזם המורכב — חברת האדם. מושג 
ההתפתחות במשנתו הוא מרכזי להסבר עקרון ההתרחשות ופירושו 
— יחסי גומלין מתמידים בין חומר לתנועה. בניסוח רעיון ההת¬ 
פתחות קדם ס׳ לדרוין (ע״ע) ושיווה לרעיון זה כיוון למרקיסטי 
יותר (ע״ע למרק) הגורס הצטברות תכונות זעירות תוך כדי הת¬ 
פתחות ארוכת מועד ושימורן כיסודות תורשתיים. הפסיכולוגיה של 
ם׳ מבוססת על עקרון ההסתכלות הפנימית (אינטרוספקציה) וענייניה 
חקר הגירויים והתגובות. ספרו ץ 010 8 ן 5701 ? 01 165 נ) 01 מ 1 ז? (מהד׳ 
א׳ — 1855 ; חשובה במיוחד מהדורה ב׳ — ר׳ לעיל) השפיע 
עמוקות על הפסיכולוגיה המודרנית בהחדרת מושגים כמלחמת הק¬ 
יום, השתמרות המחוננים, הברירה הטבעית ועוד. החיים, לדעת ס/ 
הם הסתגלות רציפה של תנאים פנימיים לתנאים חיצוניים, ולפיכך 
תלויים חיי היחיד בהסתגלותו לסביבתו, אלא שהסתגלות היחיד 
והתנהגותו נעשות מורכבות יותר ככל שהאורגניזם שלו מורכב יותר. 

החברה האנושית, לדעת ס/ היא רק התפתחות נוספת ופועל יוצא 
של התהוות האורגניזם המורכב — האדם. בחברת האדם מתעלה 
הדאגה הביולוגית של ההורים לצאצאיהם מעבר ליחידות הקטנות, 
למען המשך קיומן של קבוצות, שבהן היחידים קשורים זה לזה בקשרי 
אינטרסים שונים. ס׳ מבחין בשני טיפוסי חברה: חברת כפיה בעלת 
מבנה של ארגון צבאי הנוטלת מן הפרט כל יזמה חפשית ומושלת 
בו ע״י צווים ופקודות; חברה חפשית, תעשייתית, בעלת התארגנות 
חפשית הפועלת ע״ם שיתוף פעולה מתוך רצון. רק חברה תעשייתית 
מבטיחה את עוגשוגו של האינדיווידואליזם הקיצוני ועי״ב את קדמת 
האנושות. תורת המידות של ס׳ היא נסיון לפשר בין זכויות הפרט 
לבין טובת הכלל. המוסר עצמו כפוף לחוק הכללי של ההתפתחות, 
שמגמתו חישול עמידתו של הפרט מול כפיה, תוך שמירה על הומו¬ 
גניות מסוימת של החברה. פועל יוצא של תורת המידות הן דעותיו 
של ם׳ על החינוך. גישתו התועלתנית השפיעה על רעיונותיו הפדגו¬ 
גיים ומשום כך התנגד לרוח הומניסטית בחינוך! ם׳ העלה את 
חשיבותם המחנכת של מדעי-הטבע ושל הכרת המציאות החיצונית. 
בחיבורו £010031100 חס $ץ £5$3 (״מסות על חינוך״), 1861 , התנגד ם׳ 
לכל שיטת כפיה ואילוף בהוראה ולענשים הנובעים מסמכות המחנך 
בלבד. העונש חייב להיות מסקנה טבעית ובלתי נמנעת מן המעשה 
הבלתי-רצוי עצמו. מבחינה דידאקטית קבע ם׳ 3 עקרונות התקדמות: 
א) מן הפשוט אל המורכב; ב) מן הבלתי־ודאי אל הוודאי; ג) מן 
המוחשי אל המופשט ומן הנסיוני-קונקרטי אל הרציונלי־כללי. 

שיטתו הפילוסופית של ס׳ היתד, מרשימה בהקפה והיה בה מענה 
טוב יותר מכל מערכת מחשבה אחרת להשקפת העולם של המחצית 
השניה של המאה ה 19 . האוטוביוגרפיה שלי ( 7 ו 1 ס 3 ז 108 נ 0£01 .\ 7 ) 
הופיעה אחרי מותו ב 1904 . כל כתביו ( 105 זס¥\) י״ל ב 19 כר/ 
1966/7 . 

ש. ל. גורדון, ה. ס/ תרס״ז; י. סהאן, ה. ס׳, תר״ע; ,״ 150 ) 713 . 7.14 \ 
, 30 ׳\\ 80 .? . 8 ; 1904 2 ,. 5 . 77 ) 0 /( 70$/1 ס 111 /£ 7/10 70 ה 710 ס 0111 ס/ 17/1 4 , 

7 '. 5 . 77 ,ץסמחזסא .[ ; 1928 ,. 5 ./ 7 ,ז 10 ץ 3 * 1 .£ ; 1912 ,. 5 7 >ממ 

- 00 ( 1 . 77 הס ! 0110/1 ) 1 ) 110 507110 ,ז 80 ת£ . 10 . 0 .א ; 1934 ,ע;! 500010 

/ 0 0 ;מ 0/0 < 7 ץ-והה 0 ו( 4 ו 01 י £1 30 ; / 0711 . 5 . 77 , 05 תז 83 .£ . 71 ; 1946 , 17710 < 
,ה 110 <סה/)£ הס . 5 . 77 ,(. 1 ) 0 ) £32301135 . 74 . 4 . ; 1948 , 771 ! 1 \ה 111 > 1 י 11 /> 111 
. 1971 , 71 /^ 5001010 ה / 0 £1/017171011 7/1/7 ;. 4 . 77 , £001 .ם .{ ; 1966 

א. גר. - ח. א, 


10250 , סר 200 ל י — ז 06 ת 6 נ! 5 167 מ 513 ז 31 — ( 1891 — 1959 ), 
צייר אנגלי. ס׳ למד בביה״ס לאמנויות היפות ע״ש סליד 
בלונדון ( 1908 — 1912 ). הוא תיאר. תוך תפיסה אפית־מונומנטלית, 
בעיוותים והדגשות׳ בסיגנון אישי ובלתי-תלוי במסורות, סיפורים 
מקראיים ותמונות מן הברית החדשה, על רקע כפר מולדתו ("המו¬ 
לד", 1912 ). במעט ציורי-הנוף שלו סיגנונו פחות אישי, שאוב מן 
הסיגנון הקדם־רפאלי בעל האופי הראליסטי השקט. חוויית שהותו 
במקדוניה בימי מלה״ע 1 משתקפת בסדרת הפרסקים הדקוראטיוויים 
( 1926 — 1932 ) על קירות הקאפלה בבורקלר ( 0 ז 8£010 זס 8 ), המפשיר 
— עדות לדתיותו העמוקה. גם יצירתו המאוחרת דתית ביסודה. 

ב 1959 הוענק לו תואר־אבירות. 

. 1965 ז 0 . 5.5 ,!)תסזו!^ . 0 ; 1961 ,. 5.5 ,ז 0€ ת 0 ק$ . 0 

1000 ( 1071(1x0 ; בניבהאללי: ( 0 <)) 1 ל 6 ׳ 7 '), משוררת לירית יוונית, 
חיה במפנה המאות 6/7 לפסה״נ. היתה בת האי לסבוס (ע״ע), 

ששם פעל באותה תקופה המשורר אלקיוס (ע״ע; ר׳ שם תמ׳ מסר- 
תית של שניהם). 

על חייה יש ידיעות מעטות. היתה, כנראה, בת למשפחה בעלת־ 
עמדה, וכתוצאה מהתהפוכות הפוליטיות שעברו על לסבוס, גלתה 
בנעוריה לסיציליה. בחזרה למיטילני שבלסבום, קיבצה אליה חבורה 
של נערות בנוודטובים. וחיבתה כלפיהן משתקפת בשיריה (מכאן 
התגלגל, בצדק או שלא בצדק, הכינוי לסביות). היא נישאה, לפי מה 
שנמסר, לקרקילאם וילדה בת, קלים. 

ס׳ חיברה אודות, הימנונים, אלגיות ושירי-חתונה. משיריה הרבים 
נשתמר רק מעט וגם זה ברובו בצורה מקוטעת. שיריה מדברים אל 
לב הקורא, הודות לשפתם הפשוטה, אך רבת-הקסם, האיולית (ע״ע 
יונית, לשון, עמ׳ 529 ) המיוחדת המתנגנת שלהם ולרגשותיה הכנים 
והעדינים המשתקפים בהם. תיאוריה ודימוייה, כגון "הןקינתון שנרמס 
ברגלי הרועים״, בלתי נשכחים (וע״ע אנתולוגיה; ארוס; יונית, 
ספרות, עמ׳ 551 ). 

ם׳ נחשבה כבר בתקופה העתיקה למשוררת ראשונה במעלה. 
אלקאיוס פנה אליה במלים: "ס׳ הזכה, יפת המחלפות והשחוק" 
(תרגום א. קמינקא) — ואילו אפלטון כינה אותה באחת האפיגרמות 
שלו "המוזה העשירית". שיריה הטביעו את רישומם על 'משוררים 
קלאסיים וחדשים. גם משקלי שירתה (ביניהם המשקל "הסאפפי") 
מצאו מחקים (ע״ע משקל, עט׳ 704 ; הורטיוס, עט׳ 955 ; קטולוס). 

שירי ס׳ תורגמו לעברית בידי א. קמינקא וב. בן־שלום; תרגומיהם 
כלולים ברומן הביוגרפי של מרגוט קלאוזנר, ס׳ מלסגלס ( 1945 ), 
תרגומים נוספים: ב. בנשלום, גזית ב׳ (תרצ״ד),'חוב׳ ד/ 16 ; 
שם, חוב׳ ז/ 38 ; ש. דיקמן׳ משירת יוון ורומי (תשכ״ו). 

י ־ 11£61 ) £11 . 1 ־ 1 ; 1913 , 811710171365 . 14 . 5 ,#־ €11€111101 ס 1 ^־ 7112 \גס 1 זז ¥113 \ . 11 

0.113 . 5 . 13 .ס ; 1933 , 110€11 / י 6 ג> 1$ 366 61 ( 1 £14/1171 117 ) 1111 ' 1/11 ,. 5 

-ת־ 831 ; 1961 2 ,ץ 0616 < 7 616 ^ 1 \ 0166 , 2 ז 7 \\ 60 . 0 ; 1955 , 441606115 

; 1965 , 6011510110115 ' 7 11/7 ( 14 )/ 0666 11101 ^ 061 1/16 111 1165 <{^ 1 ,. 5 , 810110 

. 1971 , 5 -. 5 111151 }[ • 2.111 . 13 

ש. שב. 

09 :־דה, לה ( 6213 ק 5 3 .£), עיר נמל ובירת מחוז ל״ס בחבל 
ליגוריה שבאיטליה. 128,652 תוש׳ ( 1969 ). שוכנת לחוף 
מפרץ ג׳נובה. רכס הרים גבוה המפריד בין העיר לפנים המדינה 
מונע גישה נוחה לנמל ולפיכך אין חוא משמש כנמל יצוא אלא 
כבסים ימי צבאי לצי האיטלקי. מפעלי התעשיה החשובים קשורים 
לנמל והם: מפעלי בניה של אניות, בתי־יציקה ובתי־זיקוק לנפט. 

במלח״ע 11 נהרסה ל״ס בהפצצות בעלות־הברית, אך אח״ב 
שוקמה כעיר־תעש״ה מודרנית. 

באפריל 1946 נעצרה בנמלה ספינת מעפילים ונוהל מאבק על 
שחרורה, שהיה כרוך בשביתות־רעב של כמה מראשי היישוב, עד 
שהסכימו הבריטים לשחררה. 




287 


ספל, — ספל,טור, יצחל, אלחגן 


288 


ספק (ספיקא), בהלכה. בענייני אסור והתר (ע״ע) הכלל הוא: 

״ם׳ דאורייתא — לחומרא; ם׳ דרבנן — לקולא" (שבת 
ל״ד, ע״א; ביצה ג׳, ע״ב; ועוד; וע״ע הלכה, עם׳ 504/5 ), שמתחילה 
לא החילו החכמים את איסורם אלא במצב של ודאי. לגבי ם׳ 
"דאורייתא" נחלקו דעות הראשונים: יש סוברים שפרט לאיסורי 
כרת (ע״ע) — שבהם חייבה תורה אשם תלוי — החכמים הם 
שאסרו ם״, כלו׳ שם׳ דאורייתא לחומרא — מדרבנן (השר רמב״ם 
הל׳ כלאים י׳, כ״ז, והשגת הראב״ד שם, ותשובות הרמב״ם [מהד׳ 
בלאו], עמ׳ 576 ; ועוד), ויש דעה שהחומרא היא "מדאורייתא" 
(השר רש״י קיד׳ ע״ג, ע״א, ד״ה ואיבעית אימא, ועוד). יוצא מן 
הכלל ס׳ ממזר (ע״ע), שלדעת חלק מהתנאים אינו ממזר מדאו¬ 
רייתא אלא מדרבנן, וכן הלכה. לאידך — ספק סוטה (ע״ע אשות, 
עמ׳ 384/5 ) עשה בה הכתוב ם׳ כוודאי (סוטה כ״ח, ע״א; ור׳ תום׳ 
שם, ד״ה מה ת״ל; ועוד). כלל יסודי בם״ של איסור — שיהא לס׳ 
בסים במציאות, וס׳ ספקולאטיווי אינו כלום. לכן אין חוששים, 
למשל, שמא קבור מת מזמן קדום תהת ביתו של כהן, וכד׳. לאידך 
כל ם׳ שאפשר לבררו אין דנים בו דיני ם׳. 

מצב של ספק־ספיקא (ס״ס) — כלו׳, אם נכריע לצד הם׳ המטה 
לאיסור יתהווה ס׳ חדש, ואילו אם נכריע לצד השני יהא הדבר 
מותר בהחלט — מותר גם בדאורייתא (כת׳ י״ד׳ ע״א, ועוד; רמב״ם, 
הל׳ איסורי ביאה, י״ט, כ״ג). בס״ס נאמרו כללים רבים, ונכתב 
הרבה בעניינו; ר׳, למשל, כללי ס״ס של הש״ך (יו״ד, סוף סי׳ ק״י). 

בס" שבדיני ממונות מרובות ביותר הדעות במשנה, בתלמודים 
ובספרי הפוסקים, והכללים והפרטים משתנים מאוד לפי נסיבות 
המקרים. שתי הדעות העיקריות שנויות בראש מסכת ב״מ: לפי 
האחת ״יחלוקו״, ולפי השניה — "המוציא מחבירו עליו הראיה". 
יש דעה שבס׳ במציאות ההלכה היא "יחלוקו" ובם׳ בדין "המוציא 
מחבירד, ויש דעה הפוכה; אך למעשה נפסק "המוציא מחבירו עליו 
הראיה" כמעט בכל מקרה, והנכם נשאר בידי מי שמחזיק בו כרגע. 
בהתאם לזה הוא הכלל בתלמוד: "ספיקא דממונא לקולא" (לנתבע). 
כשאין מחזיק בנכם, או כשאין אחד הצדדים מביא ראיה לטענותיו, 
יוכרע הם׳ לפעמים ע״פ החלטת הדיינים (״שודא דדייני״ — עי׳ כת׳ 
פ״ה, ע״ב; ועוד), או ע״פ הכלל: "כל דאלים גבר" (ב״ב ל״ד, ע״ב). 
טענת ״ברי״ מול טענת ״שמא״ — "ברי עדיף" בד״ב (כת׳ י״ב, 
ע״ב; ועוד). דומה לכך הוא הכלל באיסור וחתר "אין ם׳ מוציא 
מידי ודאי" (פס׳ ט׳, ע״א; ועוד), המשמש גם לקולא. יש מקרים 
שבהם נקבע, שהחפץ היה "מונח עד שיבוא אליהו". קושי הלכתי 
רב כרוך בבירור גדרי החזקה (ע״ע), שהמוציא ממנה "עליו הראיה", 
ובהלכות "תפיסה" ע״י אחד הצדדים במקרי ם׳. דיונים ממצים בס" 
בד״כ נמצאים בספר "שב שמעתתא" של הרב אריה (ע״ע) ליב 
בן יוסף הכהן, ב״קונטרס הספיקות" של אחיו ובספרים רבים אחרים. 

"ם׳ נפשות להקל", ולכן אין לחייב מיתה אלא מתוך ודאות 
מוחלטת (וע״ע ענשין, דיני־). על יסוד כלל זה נדחות כל מצוות 
התורה (מלבד יוצאות מן הי ול) ־ם מפני ם׳ פיקודדנפש (עי׳ יומא 
פ״ג, ע״א—פ״ה, ע״ב; ועי. , ; וע״ע קדוש-השם), ואדרבא, יש להק¬ 
פיד בכך ולהימנע מכל מעשה שיש בו ם׳ סכנה לחיים. ע״כ אמרו: 
"ס׳ סכנתא לחומרא" (חול׳ ט׳, ע״ב). 

בענייני טמאה וטהרה (ע״ע), הכלל הוא: "דבר שיש בו דעת 
לישאל ("כגון אדם או טהרות שהיה אדם עסוק בהם בשעה שנולד 
הספק״ — רש״י) — ברשות היחיד ספיקו טמא, ברשות הרבים 
ספיקו טהור; ושאין בו דעת לישאל, בין ברשות היחיד בין ברשות 
הרבים ספיקו טהור" (סוטה כ״ח, ע״ב) 

מ. 

ספק, פולי׳אבךי — } 1 ב 3 ק 5 1 ־ £01 ]־ 1-1 ג 31 ? — ( 1899 — 1972 ), 
מדינאי בלגי. בנו של סופר ומחזאי; סבו ודודו היו ממנהיגי 
המפלגה הליברלית. ס׳ למד משפטים בבריסל, ב 1932 נבחר לפר¬ 


למנט מטעם הסוציאליסטים, וב־ 

1935 , עם הצטרפות מפלגתו לממ¬ 
שלה, נהיה לשר התחבורה והתק¬ 
שורת. בדומה לדה־מן(ע״ע) נטש 
ם׳ את דעותיו השמאליות והת¬ 
בלט כאחד מראשי האגף הימני 
במפלגה. ב 1936 — 1938 היה שר 
החוץ, נטה לפיוס גרמניה של 
היטלר ולהסתלקות ממדיניות 
"הבטחון הקיבוצי", והגשים את 
פרישת בלגיה מחוזה לדקרנר 
(ע״ע). מדיניותו האוהדת לפרנק 1 
בעת מלחמת האזרחים בספרד 
עוררה התנגדות רבה במפלגתו, 

ונשיאה, א. ונדרולדה (ע״ע), פרש ממנה במחאה. אחרי התפטרות 
דודו, פ. א. ז׳נסון, מראשות הממשלה, נהיה ס׳ לרה״מ — הסוציא¬ 
ליסט הראשון בתפקיד זה בבלגיה (מאי 1938 — פברואר 1939 ). 

בספטמבר 1939 נחיה ס׳ שנית לשר-החוץ והמשיך במאמציו 
להימנע מקשרים עם בעלות־הברית במלחמתן בהיטלר, אך ב 10.5.40 
פלשו הגרמנים לבלגיה, וכעבור 18 יום נכנע המלך לאופולד 111 ; 
ס׳ הלך בגולה ללונדון, המשיך להיות שר־החוץ בממשלה הגולה 
שם, וכפר בחוקיות מעשהו של המלך. מכאן ואילך פעל ס׳ להקמתם 
של גופי שותפות אירופיים ובין־לאומיים. כבר בלונדון מילא תפקיד 
מרכזי בהקמת בנלוכס (ע״ע). ב 1944 , עם שחרור בלגיה, חזרה 
הממשלה לבריסל, ובתפקידו כשר־החוץ ייצג את ארצו באו״ם והיה 
נשיאה הראשון של העצרת ( 1946 ). ב 1947 — 1949 שוב היה רה״מ, 
וחתם על הצטרפות ארצו לברית הצפון אטלנטית (ע״ע נאט״ו). 
ב 1949 — 1951 היה יו״ר מועצת אירופה ואח״ב היה נשיא "מאגר 
הפחם והפלדה של אירופה״ (-- 01131 11 (> ■€חת 00 ק 0 ז 611 ^! 110311 תזוז!ס 0 
ז 1 1 301£ £(> £1 ת 0 כ 1 ) — גרעינו של השוק האירופי המשותף. ב 1954/7 
היה ם׳ שוב שר־החוץ, וב 1957 — 1961 — מזכיר נאט״ו. אח״כ היה 
סגן ראש ממשלת בלגיה, וב 1965 פרש מהמדיניות. — ם׳ תמך 
בציונות ועמדתו לישראל היתה אוהדת. בעת כהונתו כרה״מ ושר־ 
החוץ הצביעה ארצו בעד הקמתה של מדינה יהודית. 

ם׳ היה המדינאי הבלגי הנודע ביותר בעת החדשה, ותרם להעלאת 
משקלה של ארצו בארגוני־השותפות האירופיים. 

אה. א. 

ספקטוד, יצחק אלחנן ( 1817 , סמוך לגרודנה — 1896 , קובנה), 
פוסק י חשוב י בדורו, מחובבי ציון. למד אצל הרבנים אליהו 
שיק ובנימין דיסקין. כיהן כרב בזאוולין ( 1837/9 ), בארסה (עד 
1846 ), נשויז (עד 1854 ), נרבוגרודדק (עד 1864 ) ובקובנה — עד 
פטירתו.' בקובנה הגיע פרסומו לשיא, שאלות הופנו אליו מכל 
תפוצות ישראל, והוא נחשב לאחד מגדולי המשיבים בדורו, לצד 
ר׳ יוסף שאול נתנזון(ע״ע). החזיק בכלל של "כוחא דהיתרא עדיף", 
ובייחוד עשה להתרת עגונות; מ 158 תשובות בעגינות, פסק רק ב 3 
לאיסור. בקובנה הקים ס׳ "כולל" להכשרת רבנים, ובמאבק ממושך 
השיג את שחרור המלמדים מחובת הבחינה ברוסית ( 1893 ), ביטול 
הגזירה על הוראת התלמוד בחדרים ( 1895 ), רשיון לקהילות להקים 
מטבחים כשרים לחיילים יהודים שבסביבתן, ויחד עם ד״ר דמבו — 
ביטול איסור השהיטה (ע״ע) היהודית ברוסיה. בשנות הרעב בליטא 
( 1867/9 ) הפעיל קשרים עם אישים ומוסדות במערב אירופה לטובת 
הנפגעים, ובכך הפך כתובת לקהילות, למשפחות ולבודדים מוכי 
גורל בכל מושבות ישראל. 

משום קשריו עם חוג רחב של רבנים, עסקנים ואילי-הון ברוסיה 
ובמערב־אירופה, היה ס׳ הרב היחיד שהוזמן לכנס המנהיגים היהודים 
בפטרבורג, בראשות הבאתן גינצבורג ( 1881 ), לדיון במצב היהודים 




289 


ספקטור, יצחק אלחכן — ספקטרום וספקטררסקדפידן 


290 


אחר הפרעות והגזירות. אחרי ה¬ 
כנס שיגר לדוד אשר, מזכיר הקהי¬ 
לה היהודית בלונדון, תיאור מפורט 
של המצב וביקש להזעיק את דעת 
הקהל בעולם. קונטרס זה תורגם 
לגרמנית, הופץ גם בארצות אחרות 
והביא לתגובות נרחבות באנגליה, 

צרפת, איטליה ואה״ב. ס׳ השתתף 
גם בכנסים הבאים בפטרסבורג, וגם 
הפיץ תיאורי־מצב נוספים מדי פעם. 

עם גידול ההגירה מרוסיה נתן יד 
להכוונת המהגרים לא״י, ותמיכתו 
בתנועת חבת ציון (ע״ע) תרמה 
להגברת משקלה. בוועידתה ב 1887 
נבחר פה אחד ל״גבאי", אך סירב 
לקבל את המינוי בשל מעמדו הרשמי. רק אחרי שאושרה התנועה 
ע״י השלטונות ( 1890 ), פרסם את דעתו בגלוי "כי גדולה מאד מצוות 
ישוב א״י — וברוך שהחיינו... שזכינו בדורנו לראות זה בעינינו". 
במחלוקת שהסעירה את הרוחות בדבר קיום השמיטה בא״י, נמנה ס׳ 
עם המתירים — ע״י מכירת הקרקעות לנכרים, ועל ההתר שפרסם 
("דבר השמיטה", ירושלים, תרמ״ט) מסתמכים עד היום. האיסור 
שהוציא על אתרוגי קורפו עזר להחדרת אתרוגי א״י לשוק. ם׳ נערץ 
גם בחוגי המשכילים. אשר בחרוהו לוועד "מפיצי ההשכלה" (ע״ע). 

לעיקר פרסומו בעולם התורה הגיע ע״י ספריו, המצטיינים בעומק 
העיון ובבקיאות רבה, והנלמדים בישיבות עד היום. ואלו הם: "באר 
יצחק״ — שו״ת (קניגסברג, תרי״ט); ״נחל יצחק״ — על שו״ע 
חו״מ (א׳—ב׳; ווילנה, תרל״ב—תרמ״ד); ״עין יצחק״ — שו״ת 
(א׳—ב׳; שם, תרמ״ט—תרנ״ה); ״עץ פרי״ — על מעלת לימוד 
התורה (ווילנה, תרמ״א). על שמו הוקמו מוסדות תורה, והחשוב 
שבהם: ישיבת רבי יצחק אלחנן בניו יורק. וע״ע ליפשיץ, יעקב. 

י. ליפשיץ, ספר תולדות יצחק, תרנ״ז; הנ״ל, זכרון יעקב, א׳—ג׳ 
(מקומות שונים), 1924 — 1930 * י. ניסנבוים, הדת והתחיה הלאומית, 
תר״פ; י. ל. הברון מימון, למען ציון לא אחשה. א/ תשי״ד! א. שימאף, 

ר׳ א. ס׳, תשכ״א. 

ג. ב.־י. 

ספקטרום וספקטרוסקופיה. ספקטרום (ם׳: מלאט , -:"מ* 
דמג!״ — מראה), בפיסיקה — ההתפלגות, בעיקר של גלים 
אלקטרומגנטיים, כפונקציה של אורך־הגל; בהכללה — כל התפלגות 
(לדוגמה: הס׳ הפוליטי). ספקטרוסקופיה (ס־ה [מיוו׳ ׳\ 071£1 *ס — 
לראות]) — מדידת הם׳. מכשיר המדידה של הס׳ — הםפקטר(מטר 
( 0 ״מ) — נקרא ספקטרוסקום (ס״ס) אם המדידה חזותית, וספקטרו־ 
גרף (ס״ג), אם המדידה נרשמת, למשל. באמצעות צילום. 

היסטוריה. הראשון שחקר את הפרדת האור הלבן למרכיבים 
היה ניוטון (ע״ע), והוא גם האיש שקרא לתמונה הצבעונית בשם 
ם׳. את התחום האינפרא־אדום גילה הרשל (ע״ע) ב 1800 , בחקרו 
את ם׳ החום של השמש. ב 1801 גילה ריטר (״ 8111 .!)"את 

האולטרא־סגול. את הקשר בין צבע לאורך־גל הסביר ת, ינג (ע״ע). 
פראונהופר (ע״ע) גילה את ס׳־הבליעה ובנה את הסריג האופטי 
הראשון. קירכהוף (ע״ע) קישר, ב 1859 , בין קווי־הבליעה וקווי- 
הפליטה שבס/ ויחד עם בונזן (ע״ע) ביצע אנליזה כימית ראשונה 
של השמש לפי הם' שלה ( 1861 ). מאז ועד היום זוהו רבבות קווי־ס׳ 
עם חמרים שונים, ומהנסיונות להסביר קווים אלה צמחו תורת האטום 
(ע״ע) המודרנית ותורת הקוואנטים (ע״ע קונטים, תורת ה-). וע״ע 
אור; אלקטרון; נפיצה; פוטון. 

על ס־ה של חלקיקים— ע״ע חלקיקים אלמנטריים; ספקטרומטר־ 
מסות; רדיואקטיויות. על הס׳ האקוסטי — ע״ע אקוסטיקה, ענד 
560/2 . על ס׳־מערבלים — ע״ע פרפור. על ס־ה לא-תהודתית, שבה 


האנרגיה של החלקיק המפוזר שונה מזאת של החלקיק הפוגע — 
ע״ע פזור. 

סוגי הס׳, הס־ה החשובה ביותר היא של הקרינה האלקטרו¬ 
מגנטית (ר׳ ציור). לכל הגלים האלקטרומגנטיים קיים הקשר הבא 
בין אורך הגל, תדירות הגל, ע, ומהירות האור (ע״ע), ש: 

( 1 ) 0 = ^ 

קשר נוסף מתקיים, לפי תורת הקוואנטים, בין התדירות לאנרגיה, 

£, של הפוטון: 

( 2 ) ׳\! 1 = £ (! 1 הוא קבוע פלנק [ע״ע]). 

כל גוף מחומם מקריו בם׳ רציף. צורת הם׳ הרציף תלויה בטמ¬ 
פרטורה של הגוף, ואם אין תופעות נוספות, מתקבל עקום המכונה 
"קרינת גוף שחור" (ע״ע בולצמן; ו. וין; קרינה). נוסף לס׳ הרציף 
מבחינים עפ״ר בקווים בדידים — ס׳־הפליטה — הנגרמים ע״י מעבר 
מערכת פיסיקלית לרמת אנרגיה נמוכה יותר ופליטת עודף האנרגיה 
בצורת פוטון. ס׳-הפליטה אפייני לחומר הפולט (היסודות הכימיים) 
ולמצבו (גז, אטומים, פרודות, גביש, וכיו״ב). ניתן לקבל את 0 '- 
הפליטה בלבד ע״י עירור החומר ללא חימום (למשל, ע״י התפרקות 
חשמלית דרך גז; וע״ע נורה, עמ׳ 984/5 ). הימצאות חומר בין מקור־ 
הקרינה והצופה יוצרת סוג ס׳ שלישי — ס׳־בליעה. קווי־הבליעה 
מופיעים ב 0 ״מ כקווים שחורים על רקע הקרינה הבהירה. הם נוצרים 
ע״י מעבר מערכת פיסיקלית לרמה גבוהה יותר, ואורך הגל שלהם 
זהה עם אורך גל של קו הפליטה המתאים לאותו מעבר. אורך הגל 
של קווי־הס׳ תלוי גם בגורמים חיצוניים, כגון מהירות הדגם (אפקט 
דופלר [ע״ע]), שדות מגנטיים חיצוניים, כוחות כבידה (ע״ע יחסות׳ 
תורת ה־) וכיו״ב. עצמתו של קו תלויה בעיקר בסיכויי־המעבר 
ובריכוז החומר. הם׳ של גופים שמימיים (השמש, או כוכבים [ע״ע]) 
מורכב עפ״ר מכל שלושת הסוגים גם יחד. 



הספקטרום יצל הקרינה האלקטרומגנטית, 3 ולל הכוחות האפייניים הגורמים 
לפליטת הפוטו;, אורו הגל, האנרגיה והתדירות שלו, וכז הפינוי המקובל לה? 

תחום ספקטראלי 

הם־ה עוסקת בעיקר במדידת קווי־הס׳, ונחלקת לניסויי פלי¬ 
טה ולניסויי בליעה. באטומים נמדד עפ״ר ס׳־הפליטה (במצב הגזי); 
בפרודות, לעומת זאת, נמדד לרוב ס׳־הבליעה, כי הפרודות עלולות 
להתפרק בזמן עירורן. לעתים נמדדת גם צורת הקו עצמו (ור׳ להלן). 
בכל ניסוי בס־ה נחוצים׳ מלבד הם״מ, גם מקור קרינה וגלאי. 

מקור הקרינה. בניסויי פליטה מקור הקרינה הוא החומר 
הנבדק עצמו. יש עניין, אפוא, בקווי הפליטה שלו ולא בם' הרציף. 
שיטת העירור של החומר תלויה באורך־הגל שבו מתבצעת המדידה׳ 
באמצעות הכוחות הפועלים המתאימים לאורך־גל זה. שפופרות־הת־ 
פרקות יעילות בכל התחום של האור הנראה ובאולטרא־סגל (ע״ע), 
עד ארכי־גל של כ 1100 . גם הזרקת תמיסה לתוך להבה היא יעילה 
בתחום האור הנראה וסביבתו, וכן משתמשים בקשת חשמלית. באטו¬ 
מים מיוננים פעמים רבות — הכוחות הפועלים על האלקטרונים חז¬ 
קים בהרבה מאשר באטומים ניטרליים. ארכי־הגל שהם פולטים יהיו 
קצרים בהתאמה — בתחום קרני־\.. עירור האטומים מתבצע ע״י 
ניצוצות רבי-עצמה. הפצצת מתכות באלומות אלקטרונים רבי־ 



יצחק אלחנז ספקטור 
(ליתוגראפיה של ה. שטרוק; 





291 


ספקטרו: וספקצרוסקופיה 


292 


אנרגיה גורמת לפליטת קרני־ x "קשות". קרינה זאת מכילה קווים 
צרים, האפייניים למתכת, וכן רצף של תדירויות. קרני- ך נפלטות 
מגרעינים, וקשורות במעברים בין רמות האנרגיה שלהם (ע״ע אטומי, 
גרעין; רדיואקטיויות). 

מקורות הקרינה באינפראדם (ע״ע) הם עפ״ר מוטות מחוממים, 

או גז־פרודות מחומם (לטמם׳ של מאות מעלות). גם כאן יעילות 
שפופרות־התפרקות שונות (אחדות — עד האינפרא־אדום הרחוק). 
לאינפרא־אדום חשובים סוגי ליזר (ע״ע) ומיזר שעצמתם מקלה על 
ביצוע המדידות ודיוקם רב. בגלים הארוכים יותר קשה מאוד מדידת 
ס׳-חפליטה, בשל עצמתם הקטנה של הקווים. 

בניסויי בליעה מקור הקרינה נפרד מהדגם הנמדד. ושואפים 
שןקרין בס׳ רציף, לפחות בתחום שבו מתבצעת המדידה. באור 
הנראה נפוץ השימוש בנורת־להט (ע״ע נורה׳ עמ׳ 984 , ושם ציור), 
או בגוש פחמן מלוהט. עם פיתוח הלייזר פנו חוקרי־הס׳ גם למקורות 
חזקים ומדויקים אלה, בעיקר לייזר־הצבען ( 6 ׳לג>), הניתן לכוונון. 
בארכי-גל קצרים יותר משתמשים, משנות ה 60 , בקרינה הנפלטת 
מאלקטרונים מואצים, למשל בסינכרוטרון (ע״ע מאיצי־חלקיקים, עמ׳ 
58 ). מקור זה אינו נייד ויש לבצע את הניסויים סביב המאיץ. 

הפצצת מתכות באלקטרונים רבי־עצמה גורמת, כאמור, גם לפלי¬ 
טת ס׳־רציף של קרני- x "קשות". 

מקור הקרינה הרציפה באינפרא-אדום הוא עפ״ר מוט מתכת 
מחומם, אולם יש לזכור שעצמת הקרינה של "גוף שחור" נמוכה 
יותר בארכי־גל ארוכים, דבר המקשה על המדידות. במיקרדגלים 
משתמשים לרוב בקליסטרון (ע״ע שפופרת אלקטרונית), שאורך- 
הגל המשודר ממנו ניתן לשינוי, בתחום צר. כדי לכסות תחום רחב, 
יש להשתמש במספר קלייסטרונים. בתחילת שנות ה 70 נמצאו בשי¬ 
מוש קלייסטרונים ששידרו גלים שארכם מ 6 מ״מ ומעלה. בגלי- 
רדיו משתמשים בסליל-השראה, שדרכו מוזרם זרם־חילופין בתדירות 
הרצויה (ע״ע אלקטרומגנטיות; רדיו). 

ס״ ״טבעיים״ מתקבלים ממקורות אסטרונומיים — השמש, הכוכ¬ 
בים, ערפיליות, מרכז הגלכסיה וכד׳. מקורות אלה קורנים בכל תחום 
הס׳ האלקטרומגנטי, מגלי רדיו (ע״ע רדלאסטרונומיה) ועד קרני- ד 
(ע״ע קרינה קוסמית). הבעיה בם" אלה היא שהם מורכבים מס׳ 
רציף, ס׳־בליעה וס׳־פליטה כאחת. 

הספקטרומטר בורר את ארכי־הגל, או התדירויות, שבהם 
מתבצעת המדידה. נוסף על הקופסה׳ שבה פתחים (חריצים) לכניסת 
האור וליציאתו ומערכת עדשות, קיים במכשיר הבורר עצמו. 
הבוררים המקובלים הם מנסרה אופטית, המפרידה בין ארכי-הגל 
השונים באמצעות נפיצה (ע״ע), וסריג אופטי, המפריד באמצעות 
התאבכות (ע״ע). בשני המקדים פוגעת אלומת־אור בבורר, וזה מסיט 
כל אורך־גל לכיוון שונה (ר׳ ציור, וכן תמ׳ צבעוניות). 

התמרים■ שמהם עשוי הבורר, וכן מבנהו הטכני (למשל, המרחק 
בין סדקי הסריג), מותאמים לארכי-הגל שבהם מתבצעת המדידה. 
בד״כ הבורר נפרד מהמקור, אך יש מקורות שתדירותם ניתנת לווי¬ 
סות (לייזר הצבען, למשל). תחום פעולתם של הסריגים רחב מאוד 
(מקרני- X ועד האינפרא-אדום הרחוק) ויש לדאוג רק לכך שרוחב 
הסדקים יהיה מסדר־גודל של אורך־הגל; בארכי־גל קצרים במיוחד 
(קרני- x "קשות") משמש כסריג סידור האטומים בגביש (ע״ע 
ו.ברג; גביש; לאור,; קריסטלוגרפיה). 

בקרני־ ך משמש לברירת אורך-הגל כושר־החדירה של 
הקרניים, המתכונתי לאנרגיה שלהן. עביה של שכבת חומר מכויל 
(לדוגמה: חמרן), הבולעת את מחצית הקרינה, הוא קנה־המידה 
לאורך־הגל. במיקרו־גלים ובגלי רדיו משתמשים במדי־גל, המודדים 
באופן ישיר את התדירות (מעגלים אלקטרוניים מסוגלים לעקוב 
אחרי תדירויות עד כ 10 10 הרץ). 

שיטה מדויקת יותר ממרידה ישירה של העצמה היא מדידת שינוי 



ספקטרוסקופים אופטיים. למעלה: םפקטרונרף־מנטרה; למטה: ספקטרומטר־סריג. 
א — מקור הקרינה; ב — מפתח; נ — גלאי; ד — לוח־צילום: ס מנטרה; 

ם — סריג; ע — עד׳עה 

העצמה עם שינוי אורך־הגל (הנגזרת של העצמה). בשיטה זאת 
מתבטא מקום שיא עצמת הפליטה, או הבליעה, בהתאפסות עקומת 
הנגזרת. 

ס״מ פוריה (ע״ע) מודד את העצמה לא לפי אורך־הגל, ויש צורך 
לחשב את צורת הס׳ באופן מתמטי (ע״י טרנספורט פוריה). ד,אינ־ 
טרפרומטר (ע״ע) של מייכלסון הוא, למעשה, מסוגי ס״מ-פוריה. 

הגלאי. בתחום האור הנראה נמדדת עצמת־הקרינה עפ״ר 
באמצעות גלאי־פוטואלקטרי, בד״כ מכפילור (ע״ע פוטומטריה). לוח 
הצילום (וכן תחליבים פוטוגרפיים) רגיש לקרינה בתחום נרחב 
של הס׳ — מהאינפרא־אדום הקרוב עד קרני- x וקרני- 7 . בארכי־גל 
קצרים משתמשים במכפיל-אלקטרונים (הדומה, עקרונית, למכפילו׳ר, 
אולם אין צורך להתקין בו חומר מיוחד הבולע אור ופולט אלקטרו¬ 
נים, כי מרבית המתכות עושות כך כשמפציצים אותן בקרגי־^. 
קרני- x קשות וקרני-ץ■ מגלים גם באמצעות מ 1 נים, דומים לאלה 
המשמשים במחקר הקרינה הגרעינית (וע״ע גיגר, מונה-, לדוגמה). 
מונה נצנוצים ( 5 ״ 10 זג 111 זח 501 ) מורכב מגביש, הפולט פולס-אור 
כאשר פוטון רב־אנרגיה עובר דרכו, ומגלאי פוטואלקטרי, הקולט 
נצנוצים אלה. 

קרינה אינפרא־אדומה, שהיא למעשה חום, נמדדת בתרמומטר 
(ע״ע). סוגים רבים של תרמומטרים (צמד חומני, בולומטר, גבישים 
רגישים לקרינה, חמרים פוטו־מוליכים, ועוד) יעילים, כ״א בתחום־ 
גלים מיוחד לו. במיקת־גלים משתמשים לרוב בדיסקית של צורן, 
שפניה עובדו וחוברו לתיל טונגסטן דמוי-קפיץ. גלאי זה הופך את 
השדה המתנודד לזרם ישר שעצמתו מתכונתית לעצמת הקרינה. 

המכשור ושיקולים מעשיים. בס״סים בעלי סריג או 
מנסרה ניתן הבורר לסיבוב, כדי להפנות ארכי-גל שונים אל חריץ 
היציאה. בס״ג מצלם אין צורך בשיטה זאת, מפני שכל ארכי־הגל 
משחירים את לוח־הצילום, באותה עת, במקומות שונים. 

בתחום הגלים הקצרים מ 2000,4 בולע החמצן את רוב הקרינה. 
בתחום זה של הס׳ מרוקנים, אפוא, המכשירים מאוויר. ם־ה 
אסטרונומית בגלים קצרים מתבצעת מעל האטמוספירה (בטילים, 
לוויינים וכד׳). בארכי-גל קצרים עוד יותר הופכים כל התמרים 
לאטומים (הזכוכית שקופה מהאינפרא-אדום הקרוב ועד 3000.4 , 
קוארץ — עד \׳. 1800 , סידן פלואורי — עד 13004 ומגנזיום פלואורי 
וליתיום פלואורי — עד 11004 ; בארכי־גל קצרים מ 11004 כל 








ספקטרומטרים. מימין — ספקטרומטר־גאז במיקרו־נלים; באמצע — ספתטרומטר לפיזור ראמאז (באמצעות 0 רי:>: ע — תדירות האור המותח, — תדירות 

האור המפוזר; מיעסאל — ספקטרומטר־תמ״ג, בעל סליל בפול 


התמרים אטומים). ניסויים ספקטרוסקוסיים נעשים אפוא קשים יותר 
ככל שאורך־הגל קצר יותר. 

באינפרא־אדום הרחוק מפריעה הבליעה באדי־מים ויש לייבש 
היטב את המכשיר. בתחום המיקרו־גלים וגלי־הרדיו קל לבצע מדידות 
מדויקות מאוד (עד 1:10 6 )׳ גם בגלל דיוק המכשירים וגם בגלל 
רוחב־הקו הקטן (בגז בלחץ נמוך — פחות מ 50 קילוהרץ, ור׳ להלן). 
בתחום זה משתמשים בעיקר בשיטת "אפנון המהירות" שבה משנים 
באופן מחזורי את תדירות הקלייסטרון, ומודדים את הנגזרת של 
עצמת־הבליעה. מיקרו־גלים מתקדמים ביעילות בתוך צינורות מתכת 
(מנחי-גלים), שחתכם עפ״ר מלבני וממדיהם נקבעים לפי אורך הגל. 
בתוך מנחי־הגלים נמצאים מנחתים, כדי להמנע מתופעות רוויה, 
הנפוצות בעצמות־השידור המקובלות (עצמת השידור של קלייסטרון 
נמדדת במיליוואטים). בזמן רוויה הדגם קולט את כל כמות הקרינה 
שהוא מסוגל לקלוט, וחוקי הבליעה, כגון חוק בר (ע״ע אור, אבזור- 
פציה של), אינם מתקיימים. הדגם הגזי מוחדר לצינור. בניסויים 
רבים בתחום־גלים זה נוח יותר לשנות את הכוה החיצוני (למשל, 
השדה המגנטי) מאשר את התדירות, כי בצורה זאת אין צורך לשנות 
את מבנה המכשיר הפנימי. 

בניסויי תהודת ספין אלקטרוני ( £58 ; ר׳ להלן) מחדירים גוזל 
או גז לחלל־תהודה: תא שממדיו תואמים את אורך־הגל. חלל־ 
התהודה מונח בין קטבי האלקטרומגנט המייצר את השדה המגנטי. 
בניסויי תהודה מגנטית גרעינית ( 48 ?א; ר׳ להלן) מושם הדגם 
(מוצק או נוזלי) בתוך סליל־השראה במעגל חשמלי. לסליל מסופק 
זרם־חילופין בתדירות־רדיו. בתהודה נבלעת הקרינה ע״י הפרוטונים 
שבדגם. מקובלות שתי שיטות מדידה: בשיטת "הסליל היחיד" מוד¬ 
דים את ירידת המתח במעגל החשמלי של הסליל; בשיטת "הסליל 
הכפול" מושרה, בזמן תהודה. מתח בסליל משני (סליל המקלט), 
ומתח זה הוא הנמדד. 

ח ת א ו ר י ה ה ם פ ק ט ר ו ם ק ו ם י ת. הס׳ של גז אטומים נובע 
ממעברים בין רמות־האנרגיה האלקטרוניות (ע״ע אטום, עמ ׳ 484 ). 
על פיצול הקווים שמקורם במעברים אלה כתוצאה מהשפעת שדה 
מגנטי חיצוני — ע״ע זמן, פיטר. פיצול אחר — הפיצול העל־דק — 
נובע מהשפעת הגרעין (ר׳ להלן, וע״ע אטומי, גרעין). הס׳ של 
פרודות מורכב הרבה יותר מזח של אטומים. כל "קו" מורכב בעצמו 
מקווים סמוכים זה לזה ולעתים רק המעטפת הכללית של קווים 
צפופים ניתנת למדידה. מקור-הקווים הנוספים הוא ב״דרגות־החופש" 
הנוספות בפרודה לעומת האטום (ע״ע תרמודינמיקה) שהן: הסיבוב 
(רוטאציה) והתנודה (ויבראציה). רמת־אנרגיה בפרודה ניתנת לסי¬ 
רוק כדלקמן: 

( 3 ) ) 0 ז £ + ,!;״£ + 1 ־ £ = £ 

כאשר 1 ־ £ הוא הרמה האלקטרונית, ״,*£ - אנרגיית התנודה ו 01 ז £ 
אנרגיית הסיבוב. הס׳ מורכב מקווים שנוצרים בזמן המעברים בין 
רמות פרודתיות שונות. בין הרמות האלקטרוניות הרווחים הם הג¬ 
דולים ביותר (כ 30,000 לס״מ — צפיפות המתאימה לאורך גל של 


כ 1 ז 3000 ); כל רמה אלקטרונית מתפצלת לרמות־תנודה (רמות ויב־ 
רוניות) שהמרחקים ביניהן קטנים יותר, בשיעור של לפחות פי 10 . 
לפעמים מתפצלת רמה ויברונית פעם נוספת לרמות סיבוב, שהמרח¬ 
קים ביניהן קטנים עוד יותר, בכסדר-גודל או שני סדרי־גודל בהש¬ 
וואה למרחקים בין הרמות הוויברוניות. בפרודה דו-אטומית מחוברים 
שני האטומים ב״קשר כימי". לקשר זה תכונות קפיציות וניתן 
לאפיינו ע״י קבוע-חכוח : 15 . בהסטים קטנים משיווי-המשקל מתקיים 
חוק הוק (ע״ע), כל׳, הכוח המחזיר מתכונתי להסט וכיוונו הפוך: 

( 4 ) ^ - = 1 

כל מערכת המקיימת חוק זה נקראת אוסצילטור (ע״ע) הרמוני. 
רמות האנרגיה במערכת כזאת נתונות בנוסחה ( 5 ) (ד להלן), 
כאשר 0 ׳\ הוא התדירות האפיינית של האוסצילטור, הנקבעת לפי 
קבוע־הקפיץ ומסת האוסצילטור. ע — המספר הקוואנטי של התנודה 
— הוא מספר שלם. המרחק בין רמות־תנודה שכנו׳ת קבוע — 0 ׳\ו 1 . 
בטמפרטורת החדר נמצאות הפרודות ברובן ברמת היסוד 0 = \ 
ודרושה אנרגיה 0 ׳\ 8 כדי לעוררן לרמה גבוהה יותר. פרודות רב־ 
אטומיות ניתנות לתיאור כצירוף של 6 —א 3 ( 5 —א 3 בפרודות קו¬ 
ויות) אוסצילטורים הרמוניים בלתי-תלויים, שלכל אחד מחם רמות 
אנרגיה לפי משוואה ( 5 ). כללי־ברירה מחייבים מעברים, שבהם 
\ משתנה ביחידה ויחד עם זה משתנה מומנט־הדיפול (החשמלי, 
בד״כ). יש לציין כי לפרודות דו־אטומיות הומופולריות (אותו אטום 
בשני הקצוות) אין ם׳ באינפרא־אדום. הס׳ המתייחס למעברים 
ויבראציוניים טהורים נמצא בעיקר באינפרא-אדום הקרוב. התדי- 
רויות באינפרא־אדום הרחוק מתאימות לתנודות נמוכות־אנרגיה 
ולמעברי־רוטציה. רמות הסיבוב לרוטור צפיד, למשל לפרודה קווית 
צפידה, נתונות בנוסחה ( 6 ). 

( 5 ) ( 2 / [ + ׳')סעי' = 

( 6 ) ( 1 + 0 נ 8 =(ו + נ) י-= ! 0 ז£ 

( 7 > ( 1 + 0 28 = )סז^ו• = ) 0 ז £^ 

הגודל 8 מכונה ״קבוע הרוטציה״; 1 הוא מומנט ההתמדה של 
הפרודה (ע״ע מכניקה, עט׳ 440 )׳ ו נ — המספר הקוואגטי של הרמה. 
כללי הברירה למעברים הנגרמים ע״י פוטונים — מחייבים שינוי [ 
ביחידה, אם לפרודה יש מומנט־דיפול (על כלל-הברירה באפקט 
ראמאן ע״ע פזור). פרודות בעלות מרכז־סימטריה אינן בולעות, אם- 
כן, באינפרא־אדום הרחוק. שינויי ( ב 1 + יוצרים מערכת קווי־בליעח 
שהפרשי-האנרגיה היוצרים אותם נתונים בנוסחה ( 7 ), כאשר הסימן 
\ מציין הפרש; ; מציין את הרמה המקורית של הפרודה, והמרח¬ 
קים בין קווי הם׳ הם 28 . 

על הקשר בין קרינה ופרודות, ר׳ גם בע׳ פוטוכימיה. 









295 


ספקטרום ופםקטרוסקופיוז 



בפרודות מורכבות יותר נוסחת 
רמות האנרגיה מסובכת יותר (כד׳ -- 

למשל׳ יש להביא בחשבון את שלו־ .ן,., -״. \ "י" ""י••־' ^ ־ ' 

שת מומנטי־ההתמדה הראשיים ביחס 

לצירי אליפסואיד־ההתמדה). רסרויבריניח 

7 ו ר ח ק ו ו י ־ ה ת , ״ח ייוידוי 1 - - - — ■י-- וסעיררת 

בכושר־ההו רדה של ה 0 ״מ ניתן היה ,,״.״״*.,״_ 1 _ ימהאנעמג-ת_ 

להבחין, < אף לקוד־הס׳, הנובעים 1 \ ־ , " 1 ־׳ סעיייי׳_ 

ממעברים :ין רמות בדידות, רוחב --- 

מסוים. רוו: זה נוצר מסיבות רבות, *-״ 8 

הקשורות הן למקור הקרינה, והן 1 <) -ך 

לתכונות ו תווך הבולע והמפזר את יי-.״ ״ -ך 

הקרינה. סיבות העיקריות הן: ' יי •"א 

( 1 ) הרוחב הטבעי, הנובע מעי־ _ __ 

קרון אי־הו דאות של הייזנברג (ע״ע ״ ,ת•״,>.! ״ __ 

קונטים, חדת ה־). הרוחב הטבעי .-=- 

הוא בשיער • של כ ״־ס! הרץ במיקרו־ <.־>•״־־'״׳״־ \ _ 

גלים, ועולו עם החזקה השלישית של \ 

התדירות. ( 2 ) התרחבות־לחץ,---\— 1 

הנובעת מ;תנגשויות בין הפרודות - 

לבין עצמן ושיעורה עולה, בלחצים 11111111 ' רמות נ״וד- 

למקובלים, ל 25 קילוהרץ• ל התרח ' קדר־ 5 -—- ^ 1 0 ; ' 

בות זו התו לגות־לורנץ, סביב התדי־ ״ •'*״״״ 

רות המקור ת של הקו.( 3 ) התרחבות ״״ <** 200 _ ימות םיביב 

ד ופל ר, :ומקורה בתנועה היחסית- : - 

של חלקיק התווך ביחס לכיוון הת־ ן — - 

פשטות הק־ינה. להתרחבות זו הת־ 1 

פלגות גאוו (נורמלית! ע״ע סטטיס־ י -ויברונית' 

טיקה). מזחר שמהירות החלקיקים ר 8 ת . יםןן 

תלויה בטם *רטורה (ובמשקל החלקי־ |- -- - אלקטרונית ־ _ 

קים), משי נה. עם הטמפרטורה, גם 

שיעור הת •ח בות הקו . בטמסרטורת רטות-אנרגיה וציית הספהטיים• 0 ׳ 6 "י , 15 "ייני׳ יםית י ' ,־ייניות נפיייה ?י' 0 ' 1 ' 05 "ל י ""; ה ל. ני -ז יי 

של הספיז של אלקטרון בורר בשרה טננט׳ חיצוני א• ושם —טיטין: רמות הפיצול העל-דק עהב ספיז גו עיני 2 /' — 1 . 

החדר מגי? ־- ההתרחבות לב 40 קילו־ החיצים םציינים אח כיווני הספין האלקטרוני (חץ ארור) והטפיו הגרעיני(חץ קצר); שני טלטעלה: יסוח-האנרניה 

״יז ״■״! יי בליס • <■* י״ י , ״ , ״־ 

רות. התרו :ייות נוספות הן, לדוגמה. ^ י* יי 0 '"" 'יש^של העצטה״וטיטיו) ובשיטת האפנוז' בורם־חילופיז (טשטאל)" 
״התרחבות רוויה״ — כאשר צפיפות 

שדה־הקרי ה עולה על שיעור מסוים! ״התרחבות אפנון״! התרחבות או נוהג כמגנסד־מיקרוסקופי — כתוצאה מכך, שיש קו אלקטרון 
הנובעת מ: י־יציבות של מקור הקרינה וכיו״ב. הנמצא בודד ב^זדך,אנרגיה שלו (בניגוד למצב הרגיז, שבו מס־ 

חקר ה! עברים בין רמות־האנרגיה של חמרים פרמגנטיים (ע״ע ת דרים האללוטח 4 **ם-זוג..ל בל רמה, בצורה שהמומנט ח מגנטי מת־ 

מגנטיות, ז מ׳ 6 — 164 ), לרוב יונים, בשדה מגנטי. נעשה באמצעות א לטל). מצב זה אפייני למקרה שמספר האלקטרונים הכל וי הוא אי־ 
תהודת 1 פין אלקטרוני (מ £5 ). הקודם המתאימים שייכים• זוגי, שאז המומנט המגנטי הכללי הוא זה של אלקטרון בויז־ד. המספר 

לתחום המי ןרדגלים. חלקיק פרמגנטי הוא חלקיק בעל מומנט נןג&י, הקוואנטי $, המציין את הספין(ע״ע קונטים, תורת ה־) 1 ל אלקטחן 


; וצורת הספקטרום. טשטאל: מערבת ר 
ל אלקטרון בורר בשרה טננט׳ חיצוני ג 
ינים אח כיווני הספי! האלקטרוני (חץ 
טונים לא־אקוויוואלנטיים בשדה מגנטי 


ות בפרורה ופיצולן; מימין, למעלה: 1 טוח־האנרניר, 
פין: רטות הפיצול העל-דק עקב ספיז גו עיני 1 /' = 1 . 
יז הגרעיני(חץ קצר); שני טלטעלה: וטוח־האנרניה 
אינטראקציה ספידספין ( 0 ־־ 1 >; שלשי טלטעלה: 
הרחוק); למטה: קדבליעה, כפי שטו קבל טטרירה 
נון בורם־חילופיז (טשטאל) 


11 _!_ 1 _ 4 _ _£ _ 1 — _ ■ 1 

20-9 19-0 ) 17-0 1-0 ) 4 , ח-דז— ו 14-0 13-0 












297 


ספקטרום וספקנזרוסקופיה 


298 


בודד, הוא 2 /ג בהשפעת שדה מגנטי חיצוני, 9 ׳ מתכוון האלקטרון 
באחד משני הכיוונים: עם כיוון השדה, או מנוגד לו. לשני המצבים 
מיחסים מספר קוואנטי 5 דת שהוא או (־־, בהתאמה, והתיקון 
ברמת־האנרגיה, עקב השדה המגנטי, ניתן ע״י נוסחה ( 8 ). הפרש־ 
האנרגיה בין הרמות ניתן, אם־כן, ע״י נוסחה ( 9 ). 8 הוא "קבוע 
הפיצול הספקטרוסקופי״, וערכו 2.0030 עבור ספין של אלקטרון 
חפשי; ?ן הוא מנגטון־בוהר (ע״ע מגנטיות, עמ׳ 164 ). תדירות הגל 
הנבלע ניתנת, אפוא, בנוסחה ( 10 ), ובשדות מגנטיים ניתנים להשגה 
(סביב 3 קילוגאוס) נמצאת התדירות בתחום המיקרו־גלים, במיוחד 
פס x (סביב 37.5 מ״מ). תופעה זאת נקראת גם תהודה אלקטרונית 
פרמגנטית ( 11 ?£). 

( 8 ) ^ 5 £/3 וח = 5£ 


!£?/§ = £צ/ 

(9) 

ו) 

(10) 

!וח^וח^ + 3£1 )§ 5 וח 

(11) 


; \/ 2 / ן ־^?־,^ ; 839 = £צ/ 

( 12 ) 

**,££- £ 2 צ/ *= \/ 2 /י ♦ ^ 8/3 = £ 2 צ/ 


במחקרים רבים, המבוצעים על מוצקים, מדידת ע כוללת את 
מדידת קבוע הפיצול הספקטרוסקופי §. גודל זה מספק מידע על 
השפעת הגביש על היון הפרמגנטי הנבדק — בהיותו מידה לשדה 
החשמלי הגבישי הפנימי, הנגרם ע״י יתר היונים שבו. במחקרים 
רבים נבחנת אינטראקציה נוספת עם גרעין היון, הנקראת "אינטר¬ 
אקציה על־דקה של הגרעין (" 0110 גזנ>] 111 זג 016 נ£י 1 ). 

התיקון לאנרגיה׳ שהיא גורמת, ניתנת ע״ י ,ות,חז^, כאשר ,ות הוא 
המספר הקוואנטי של הספין המגנטי הגרעיני, האנלוגי ל 8 ות (ר׳ 
להלן); ^ הוא מקדם הצימוד העל־דק. האנרגיה הכללית ניתנת, 
אפוא, ע״י נוסחה ( 11 ). 

הצימוד העל־דק ניתן לתיאור באינטראקציה בין המומנטים המג¬ 
נטיים (המיקרוסקופיים) של האלקטרון ושל הגרעין, ואילו הקבוע 
מודד את עצמת האינטראקציה הזאת. כאשר שגי מומנטים מגנטיים 
מקבילים — האנרגיה גבוהה יותר. כללי־הברירה ב? £5 הם: 
1 + = 3 חז£ ;()=! 4171 . כללי־ברירה אלה מובילים למעבר ££, בהעדר 
האינטראקציה הגרעינית העל־דקה, ולמעברים ,££, £ 2 צ/, כאשר 
אינטראקציות כאלה נכללות (ר׳ נוסחה [ 12 ]); הל׳ ^ שווה למרווח 
האנרגיה בין הרמות העל־דקות, והוא אינו תלוי בשדה המגנטי(נוסף 
על היותו מודד לעצמת הצימוד בין הספינים של האלקטרון והגרעין 
[ר׳ לעיל], משמש ^ גם מודד לצפיפות המטען בגרעין התלויה 

באלקטרון הבל- 
תי־מזווג). 

הס־ה בתדירו־ 

יות־רדיו עוסקת, 

בעיקר, בתהודה 
מגנטית גר¬ 
עינית (תמ״ג; 

- 438116 ^ זג 016 ג 11 י 1 


מספר 

מזתקבציייח 

1 

! ! 1 


הספין הכללי 
(א) 

3/2 

3 1 1 * 

1 1 

1 } 

1/2 

חו 3 

1 1 

1 1 1 

2 /ו- 

ו 

) * * 


3/2 ־ 


ההתקבצויות השונות ש? ׳עלו׳עה גרעינים זהים (?רו¬¬¬ 
מה, מימני -מתיל 0133 . שלב? אחד מהם ספי ז 0/2 . 
עצמת הקו ההעוור למעבר כיו הרמות תלויה במכפר 
ההתקבצויות 


— 6 םמ 3 ח 650 ? £10 

1£ א 7 <). מדידות 
תמ״ג דומות מאוד 


ביסודן לניסויים של ? £8 , פרט לכך, שבראשונות נבדקות רמות־ 
האנרגיה ש ל ספין־ה גרעין בשדה מגנטי. לגרעינים רבים יש 
"ספין גרעיני" עם מומנט מגנטי, אולם נמוך הרבה ביחס למומנטים 
של האלקטרון: לפרוטון (גרעין המימן) יש ספין גרעיני בשיעור 
* = 1 , וערך המומנט המגנטי קטן בכ 1800 פעמים מזה של האלקטרון. 
יחס זה נובע מיחס המסות של שני החלקיקים. 

בדומה למגנטון של בוהר, יש, אפוא, גם "מגנטון גרעיני", הקטן 
מקודמו. המומנט המגנטי הגרעיני מתכוון אף הוא במקביל או אנטי- 
מקביל לשדה מגנטי חיצוני 14 , וכיווני המומנט מאופיינים ע״י המספר 
הקואנטי של הספין הגרעיני המגנטי ז חז, המקבל את הערכים 4 + 
ו]]-. התיקון לאנרגיה, הנגרם ע״י השדה המגנטי, נית! ע״י 
כאשר הוא מקדם הפיצול הגרעיני. הבדל-האנרגיה בין 
שני המצבים האפשריים של הפרוטון בשדה הוא £1 א^ז§. תנאי 
לתהודה במעבר בין הרמה הנמוכה 14 * - ״£ לרמה הגבוהה 

£1 א 5 / א § 4 + £ 0 , המלווה בבליעת פוטון בתדירות ׳\, ניתן, איפוא, 
ע״י נוסחה ( 13 ) : 

( 13 ) 

מכיוון שערך המגנטון הגרעיני א ?/ קטן בשיעור של כ 1/1800 
מערך המגנטון של נוהר, תהיה תדירות־התהודה נמוכה בשיעור זה 
ביחס לתדירות-התהודה של ספין־האלקטרון. כתוצאה מכך, הס-ה 
של תמ״ג נעזרת בתדירויות נמוכות הרבה (או ארכי גל ארוכים): 
100 מגהרץ (כ 3 מ׳). — על צורת הס׳ של מוצקים ומבנה הפסים 

— ע״ע מוצק, מצב; מוליכים למחצה. 

שימושים. הס־ה מהווה מכשיר אנליטי חשוב, בהיותה האמ¬ 
צעי היחיד כמעט למדוד כוחות ברמה המיקרוסקופית. כאמור, קשור 
אורך־הגל של קו בהפרשים בין רמות־אנרגיה. ידיעת כל קווי־הס׳ 
נותנת את מערכת רמות־האנרגיה במערכת הנידונה ומאפשרת את 
זיהויה. עד שנות ה סד של המאה ה 20 זוהו רבבות קוויים׳, למשל, 
כשייכים ליסודות ולאיזוטופים שונים, בדרגות־יינון שונות. 

הס-ה בתחומי האור הנראה והאולטרא־סגול (הקשורה ברמות- 
האנרגיה של אלקטרונים) משמשת בעיקר לזיהוי המרים לא־ידועים, 
לדוגמה: בבקרת־טוהר ( 0009-01 ץ 1 ״ 11 ק) של תרופות. מתוך עצמתם 
היחסית של קווי ס׳ שונים ניתן ללמוד, למשל, על הריכוז של היונים 
השונים הפולטים אותם, 

מתוך רמת-התנודה בפרודות ניתן ללמוד על "קבועי־הכוח", 
ומתוכם — על הכוחות המחזיקים את הפרודה ומתנגדים לעיוותה 
(ע״י מתיחת הקשרים הבין־אטומיים או כיפופם). מתוך רמות־הסיבוב 
ניתן ללמוד על מומנטי-ההתמדה (ע״ע מכניקה) של הפרודה, ומכאן 

— על המרחקים הבין־אטומיים והזוויות ביניהם, בשממות האטומים 
ידועות. השימושיות של הס־ה באינפרא־אדום הרחוק מוגבלת למספר 
פרודות קטן, מפני שקבועי-הסיבוב של רוב הפרודות ה ר ב - א ט ו - 
מ י ו ת כה קטנים, שהקווים אינם כלל באינפרא־אדום. מסיבה זאת 
היה ערך רב לפיתוח הס־ה של מיקרו-גלים. את כללי־הברירה, 
המונעים מעברים בין רמות־אנרגיה בפרודות הומופולריות (אותו 
סוג אטום). עוקפים באמצעות הם־ה הלא-תהודתית (ע״ע פזור), 
שכללי-הברירה שלה שונים. על כוחות־הצימוד (הקשורים לספין 
האלקטרוני או הגרעיני) לומדים בעיקר באמצעות שיטות-התהודה: 
תהודת ספין אלקטרוני ותהודה מגנטית גרעינית. על מבנה הגביש 
לומדים בעיקר מס׳ קרני־צ, ועל כוחות גרעיניים — באמצעות הס-ה 
של קרני-ד, ור׳ ציור עט׳ 290 . 

באסטרונומיה קיימת הבעייה, שהדגם אינו בשליטת החוקר. חס׳. 
המורכב מס׳ רציף, ס׳-בליעה וס׳-פליטה, מלמד גם על הרכב החומר 
וגם על התנאים הפיסיקליים בסביבתו. אולם, יש להזהר בייחוס קו 
ספקטראלי מסוים למקור אסטרונומי מסוים, מאחר שחלק מהס׳ 
נוצר, וחלק מושפע, בדרך בין הכוכב למכשיר. 



299 


ספקטרום וספקטרוסקופיה — ספקנות 


300 


בעת האחרונה פותחו שיטות, שלפיהן נערכות מדידות־ם׳ בד.פ- 
רשי־זמן של כ 12 ־ 10 שניות, ובעזרתן ניתן לעקוב אחר התפתחותן 
של ראקציות כימיות ושינויי הרכב־החומר עם הזמן (וע״ע פוטו־ 
כימיה), 

ר״ד לוין, ס־ה מולקולרית מהי י(מדע י״ז, 1 ) 1972/3 ! ,;!.״ 6 .?"ז! .ס 

1 ) 171 ) 7764 ) 17117 ,. 1 ) 1 ; 1937 , 6 7 ) 11 :)) 8171 € 4107/11 1 ) 171 > 60170 ? 8 41077110 
■ 817110 84016611107 1 ) 071 60170 ? 8 84016611107 ,. 141 ; 1945 , 1 ) 17 )€£$ 171 ) 1771 ) 11 
/ 0 81711011476 ' £1601707111 1 ) 071 $$€0170 £16€1707110 ־ ,. 141 ; 1950 , 11 ־ 1 , 11476 
0410 ? 01 ^? 60170400 ? 8 , 43441 ^ 10 .£ .[ .ס ; 1966 , 84016014165 701077110 ( 01 ? 
716110 ^ 840 1401607 ^ 1 . 8 .£ ; 1955 , 70$146710165 ? 81107014/01/6 0714 

.^׳ 834404 . 1 ^ . 0 ; 1962 7 , 15105 ( 11 ? 41077110 , 8040 . 1 \ ; 1955 , 6407107106 ? 

־־ 400 ^ 034410 ; 1962 ,/(? 60470500 ?$ 8101601407 10 171170411011071 

; 1967 , 6507107106 ? 716410 ^ 840 10 171170411011071 , £34:8130 :>!^ .ס 

- 8414 . 11 .?.£ ; 1967 ,/(? 60170500 ?$ 1 ( 07710 ? , (. 041 ) 05141 403 ^ 52 י \/ . 11 
14016014107 10 171170411011071 , 6115 ^\ .( . 11 . 0 - 0604£6 . 0 י־ 4310 
1071 'ז? 507 < 41 7716 , 415 תץ£ .. 6-0.8 ^ 8046141 . 1 \ .£ ; 1970 ,(? 60170500 ? 8 
,(. 060 . 4064 ^ 2 . 501604 ) 5 ! 60 (<\ 0 8161107 — 414051 ) / 0 £17165 

1970; 8. 80045 - 8. ]. 011165^16, £0567 ?0771071 8?60170500?)/ 

(£041634704, XX^X, 89-93), 1970; 8. 516^6360, £ 16017071 $?60170- 
500?)) — 0 1^614/ \¥0)> 01 £00\171£ 17110 14(41167 (£041634704, XXX^^), 

1973. 

מ. 

ספקטרומטר־מסות, מכשיר מדידה פיסיקאלי, בסה״מ מופרדים 
יונים (ע״ע) ע״פ מסתם, ונמדדת עצמת זרמם; ב ם פ ק ט ר ו־ 
גרף־מסות גילוי היונים נעשה באמצעות לוח־צילום.'כל אחד 
משני המכשירים עשוי להקרא גם בשם ספקטרוסקופ-מסות. 
ל 0 ״מ שלושה חלקים עיקריים: מקור-יונים, בורר־מסות וגלאי. 
במקור־היוגים יוצרים יונים מאטומים או מולקולות ניטרליות, ע״י 
יינון (בד״ב, הרחקת אלקטרון אחד) באמצעים שונים, כגון: הפצצה 
באלקטרונים, התפרקות חשמלית, הפעלת מתח גבוה והפצצה בפ 1 ־ 
טונים. 

ניתן להבחין בין שתי שיטות יסודיות לברירת המסה: 

(א) תנועת יונים בשדה מגנטי. יון בעל מסה ״ז ומטען 6 מואץ 
בשדה חשמלי, בעל מפל־מתח קבוע א ולאחר־מכן, בהיותו נתון 
להשפעת שדה מגנטי ס, הוא נע במסלול מעגלי. רדיוס העקמומיות, 

11 , של מסלול זה מקיים את המשוואה: ז \ 0 2 /2 ־.מ = — • 

(ב) הפעלת שדה חשמלי משתנה באופן מחזורי. היון מואץ למשך 
זמן קצר בשדה חשמלי בעל מפל־מתח ע; המהירות המושגת על- 
ידיו, תלויה במסתו: ¥ 2 בז;!^\ 6 . — וע״ע מאיצי חלקיקים. שתי 
השיטות מאפשרות את הבחנתם בגלאי של יונים בעלי מסות שונות, 
כל/ מדידת ספקטרום של מסות. בשיטה הראשונה נעשית ההבחנה 
עי״ב, ששומרים על 11 ו ¥ קבועים ומשנים ברציפות את ס — עצמת 
השדה המגנטי; ובשיטה השניה שומרים, למשל, על מרחק קבוע 
עד הגלאי, וזמן־המעוף שונה עבור יונים במסות שונות. בשיטה 
הראשונה, לשדה המגנטי תפקיד נוסף, והוא מיקוד האלומה של 
יונים במסה מסוימת, היוצאת מתבדרת ממקור היונים (ר׳ ציור). 

תחום המחקר בפיסיקה ובכימיה, שבו משתמשים בס״מ — 
ספקטרום ק ופיית־המסות — עוסק בשטחים הבאים: גילוי 
איזוטופים (ע״ע איזוטופ) של היסודות והפרדה ביניהם; קביעת 
השכיחות והמסה המדויקת של איזוטופים; מדידת חוזק הקשרים 
במולקולות; חקר המבנה של מולקולות; קביעת שיווי־המשקל 
והמהירות של תגובות כימיות; וכן שימושים אנליטיים בגאולוגיה, 
ביולוגיה, ביוכימיה ורפואה. כיום מתרבה השימוש בםה״מ בצמוד 
עם מכשירים אחרים, כגון כרומטוגרף־גז (ע״ע כרומטוגרפיה). 

היסטוריה. ספקטרוסקופיית־המסות החלה ב 1886 , כאשר 
א. גולדשטין (ע״ע) גילה אלומות של יונים חיוניים בנסיונות הת¬ 
פרקות חשמלית בגז. ב 1910 הפריד ג/ תומסון (ע״ע) את היונים 
לראשונה, ע״פ היחס מסה/מטעו ( 01/6 ), ע״ס ניסויים של י. וין 
(ע״ע), שבוצעו כבר ב 1898 . וין הראה שניתן להטות אלומה יונית 



ספקטר 1 מטר־מסות בעל מיקוד יחיד וזוויודהטיה בת ס 60 : ההפרדה והמיקוד 
מתבצעים באמצעות ערה מננטי 


בעזדה מגנטי ושיונים במסה נמוכה יוטו במידה רבה יותר מאשר 
יונים במסה גבוהה, במידה שהאנרגיה הקינטית של כל היונים זהה. 
תומסון גילה באמצעות הספקטרוסקופ שלו, כי נאון טבעי הוא 
תערובת של שני איזוטופים. ב 1918 פיתחו א. י. דמסטר (.!,£ 
ז 516 קו 060 ) ופ.ו. אסטון (ע״ע), באופן בלתי־תלוי, שני ס״מ, מבוס¬ 
סים על ברירת מסה בשדה מגנטי, שבהם מוקדה האלומה מחדש 
לתמונה מוגדרת בגלאי. מכשירים אלה מהווים את הבסיס למכשירים 
המודרניים של היום. 0 ה״מ של דמסטר הוא הראשון מהסוג של 
"מיקוד יחיד", ואילו אסטון ביצע לראשונה מיקוד על המהירויות, 
יכל/ יונים בעלי אותה מסה ואותו כיוון. הנעים במהירות שונה, 
ממוקדים באותה נקודה בגלאי. 

בשנים 1935/6 פיתחו דמסטר, ק. ת. ביינברידג׳ (-מ 831 . 7 . 14 
3 8 6 !זלן) וג/ מטאוך ( 1 ( 0 ״ 2 ״ 3 ^ .ן), מכשירים בעלי "מיקוד כפול׳/ 
הן על הכיוונים והן על המהירויות. עי״ב עלה במידה ניכרת כושרו 
על 0 ה״מ להפריד בין שני יונים בעלי מסות קרובות, כך שניתן 
להפריד אף בין יונים השונים זה מזה במסתם בחלק אחד מתוך 
750,000 . 

בשנים 1948 — 1959 פותחו מכשירים שונים, המבוססים על עקרון 
השדה החשמלי המשתנה באופן מחזורי, בתדירות הרדיו ( 88 ), 
וביניהם: מכשירי זמן-המעוף, האומגטרון, סה״מ הקוואדרופולי ועוד. 
וע״ע ספקטרום וספקטרוסקופיה. 

) 1/1 1/14 > 10 /) 10/0 /) 11 ? 161 >//!// 1 61/0/1 ) 7.1 ,ת 11 ) 1 ת 3 ז? ״ 1 .(- 1618 ? . 11 .? 

!)) 11111/1 >>/ , 0 ) 101611 ) 6 ? ) 0 1116 ) 1 ) 1115 ; 1957 ,! 10/1 0111 ) 11 >;) / 0 !) 11 ■ 1 ) 1 )סי!? 

■)) 5/1 ! 8101 ,(. 68 ) 11663 . 11.1 ; 1959-65 ,ד\- 1 ,ע/ 1 )ח/ 1/0 ) 6 /}$ !! 8/0 1/1 

$/ 1 ) 1 ת 1/0 ))<[$ ! 84111 10 110/1 ) 111 ) 1111/0 ,) 1/156 .ע\ . 11 ; 1965 ,/ 1/1 ) 1/0/11 

. 1965 ,!// 11110 ) 11 ?ק// ! 11 / 0/11 

ח. לי. 

ספונות (ו 150 :> 1 )ק 6 ש 5 ), עמדה פילוסופית ביקרתית המטילה ספק 
עקרוני באפשרות קיומה של אמת מוחלטת ובאפשרות ידי¬ 
עתה. ניגודה של הם׳ הוא הדוגמטיזם (ע״ע דוגמטיזם ובקרת). חס׳ 
כבר היתה מקובלת ביוון העתיקה, בייחוד בקרב הסופיסטים 
(ע״ע), אך נציגיה המובהקים, שהפכו את הס׳ ליסוד הגותי ולעיקרון 
מתודולוגי, הם: פירון (ע״ע) מאלים, ששלל אפשרות של ידיעת 
אובייקטיווית וטען שדעות סובייקטיוויות בלבד הן באפשר; ראשי 
האקדמיה האתונאית המאוחרת: ארקסילאוס ( 315 — 240 לפסה״נ) 
וקרנאדם ( 213 — 128 לפסת״ג ! ע״ע יונית, לשון ותרבות: פילוסופיה, 
עם׳ 608/9 ), בעלי עקרון־ההסתברות; הספקנים המאוחרים מאסכולת 
אינזידמום מאלכסנדריה, שהראי, ע״י רשימות של !סזזסקז("ארחות"), 
דהיינו דרכי הנמקה, כי אין מנוס מן הם , ; וסכסטוס (ע״ע) אמפי־ 
ויקום, ההיסטוריון של הם׳ העתיקה שחי במאה ה 3 לפסה״ג. שקיעת 
הם׳ כבר הסתמנה בתחילת התקופה ההלניסטית, ועם התפשטות 
הנצרות ברחבי האימפריה הרומית נדחתה. 

אוגוסטינוס (ע״ע) אמנם נתפס בנעוריו לס/ אך השתחרר 
ממנה ונוכח לדעת, כפי שהדבר משתקף בחיבורו 00011-3 

011005 ("נגד אנשי האקדמיה"), שבו הוא התפלמס עם אלה שדגלו 
בם׳, כי ניתן להתגבר על הם׳ באמצעות ההתגלות האלוהית והאמונה. 





301 


ספקנות —ספר ומו״לות 


302 


באותה הדרך מן הם׳ אל האמונה הלך המלומד התאולוג המוסלמי 
גזאלי (ע״ע), וממנו למד יהודה ה ל וי (ע״ע) להתייחם בם׳ 
לשיטה פילוסופית־רציונליסטית, תוך זיהוי פילוסופיה עם עמדה 
רציונליסטית. 

הם׳ זכתה לתחיה בתקופת הרנסנס, עם גילוי הכתבים הספקניים 
היווניים, והיא השפיעה על התפתחות ההגות המודרנית ועל כיוון 
החקירה. 

כמתווי הדרך של הם׳ החדשה במאה ה 16 נחשבים מונטן (ע״ע) 
ופרנססקו סנצ׳ם ( 53001162 .£; 1552 — 1623 ). בספרו 011111 1 >סג 01 
501100 ("כי אין לדעת מאומה״), 1581 , הגיע סנצ׳ס, בן למשפחת 
אנוסים, למסקנה כי דווקא מפני שאין בכוחנו להשיג את האמת 
השלמה, עלינו לנסות, ולחזור ולנסות, לרכוש לנו בדרך הנסיון ידיעות 
ואפילו — בלתי־שלמות. באותן שנים נתפרסמו ה £55315 ("מסות") 
של מונטן ( 1580 ), ובמסה 1 > 00 ג 561 1 > 100 ח £31 16 > 6 !§ 010 ק\ 1 ("אפ 1 לו־ 
גיר. של דמון סבון") הציג את רעיונות הם׳ הקיצונית ושלל בביטויים 
חריפים את ערכה של חכמת האדם בפילוסופיה ובמדע, בדת ובמוסר, 
בהעירו — בכנות או שלא בכנות — כי לאל בלבד האמת. בזכות 
השפעתו הרבה של מונטן דבקו יסודות הם׳ בהשקפות הוגי־הדעות 
הבולטים של התקופה, כגון מרסן וגסנדי (ע׳ ערכיהם). גסנדי טען, 
כי אמנם אין לנו דרך לחדור בחקירותינו אל תוך "הדברים 
כשלעצמם", אולם אין הדבר צריך למנוע את המחקר האמפירי 
של הטבע, וכדרך של ם׳ קונסטרוקטיווית הציע את חידוש התורה 
האטומיסטית העתיקה. 

דקרט (ע״ע), שצמח באווירת הם׳ של התקופה, ביקש לשבור 
אותה מבפנים וטען, שאפשר להתגבר על הספק ולמצוא בסים ודאי 
לידיעה במשפט ה 0 ז 00£1 המפורסם: "אני חושב ובכן אני קיים". 
מתפיסה בלתי־אמצעית של אמת זו, כתפיסה "ברורה ומובחנת", הגיע 
דקארט לקריטריון האמת, לאמור, כי כל דבר שנתפס בברירות כזאת 
— אמת הוא. וממנו גזר את הוכחת מציאותם של האל ושל העצמים 
שמהם יש לנו "אידאות" ברורות ומובחנות. אף שרוב המשכילים 
בתקופתו סברו כי דקארט הצליח בשיטה זו לנצח את הס׳, היו אחרים 
שפקפקו ביכלתו של עקרון ה €08110 להבחין בין אמת וכזב. מרסן, 
גסנדי ואח״כ הישועי פיר־דניאל איאה ( £1061 . 0 ; 1630 — 1721 ) 

טענו כי דקארט אף הרחיב את הקף הס׳ לאין שיעור. מלברנש (ע״ע) 
ערער על ההנחה הקרטזיאנית, שאפשר ללמוד מן האידאות שבשה- 
לנו על הדברים שבעולם ה״ראלי", מפני שהיא מניחה הקבלה (קונ¬ 
פורמיות) בין "הדברים הריאליים" והאידאות שלנו, והרי הקבלה 
או השפעה זו בין הגוף והנפש אינה ודאית כלל. פסקל (ע״ע) אף 
הוא הודה בחומרתו של משבר הס׳, והרחיק לכת עד כדי הטלת 
ספק אפילו בוודאותה של הגאומטריה, מפני שאין בכוחנו להוכיח 
את מושכלותיה הראשונים. הדרך היחידה, לדעתו, להתגבר על הס׳ 
היא האמונה בהתגלות האל וההכרה ביסוד הבלתי־רציונלי של 
ידיעותינו. את הס־ של המאה ה 17 ייצג פיר ביל (ע״ע), בחיבורו 
העיקרי 06 * 01-11 61 111510110106 1011000311:6 <£ ("מילון היסטורי 
וביקרתי״), 1 — 11 , 1695 — 1697 , בו מתח ביקורת על טענות דוגמטיות 
של הפילוסופיה, המטאפיסיקה והדת. יום (ע״ע) נתן תמיכה 
מחודשת לס׳; בניתוחו את תהליכי הכרחנו, ובייחוד בביקרתו 
לחוק־הסיבתיות (ע״ע סבה, סבתיות), שעליו מושתתים לכאורה כל 
המדעים הנסיוניים, השמיט מהם את היסוד הרציונלי. עם כל זה אין 
יום מצדד בס׳ הקיצונית; הוא מבליט את הסתירה שבשלילת תוקף 
חשיבתנו ההגיונית בעזרת נימוקי ההגיון. הס׳ של יום היא "הס׳ 
המתונה", שמטילה עלינו להיות זהירים בהנחותינו ובמסקנותינו 
ולהגביל את חקירותינו לתחומים המתאימים לכושר־התפיסה המצומ¬ 
צם של השכל. למרות עמדתו המתונה של יום, הבליטו רבים את 
הצד הספקני שבהגותו וביקשו לסתור את ביקרתו על חוק הסיבתיות. 
אולם לדעת שלמה מימון(ע״ע) לא הצליח אפילו ק נ ט (ע״ע) לפתור 


את הבעיה שהעלה יום. את פתרונה היא מצאה בהמרה עקרונית 
של החוקיות הסיבתית בחוקיות של ההסתברות, תהליך שהגיע 
לסיומו בהתפתחות הפיסיקה של ימינו (ע״ע הסתברות, עט׳ 922 ). 

הוגי הדעות ואנשי המדע שלעיניהם התחוללה במאות ה 19 וה 20 
התקדמות עצומה של המדע והטכנולוגיה, היו, בד״כ, רחוקים מן 
הם׳ הקיצונית. היו הוגי־דעות ואנשי מדע שקבעו גבולות להכרה 
האנושית; ביניהם ע. קנט, ב״ביקורת התבונה הטהורה" (חוצ׳ עברית, 
עמ ׳ 21 ), א. די־בואה־רימון (ע״ע), בהרצאתו ( 1872 ) : "על גבולות 
הכרת הטבע". ואולם בטעות כונו השקפות אלה ם׳. הם׳ שהשפעתה 
ניכרת גם בימינו היא הם׳ המתונה, הדורשת מן החוקר עמדה ביקר- 
תית כלפי הנחותיו וכלפי התוקף של תוצאות מחקריו, ועי״ב היא 
משאירה פתח לתיקונים ולהתפתחות המדע. 

ג. פרוידנברג, הסתברות ואינדוקציה לאור הפיסיקה החדשה (עיון, 

ד׳), תשי״ד! א. שמואלי, מישל דה מונסין — ם׳ ורציונליזם (בתוך: 
אנשי הרנסנס, ב׳), תשי״ד; פ. האזרחי, על הס׳, תשנ״ו : , 8.81011100 
07161 . 5 , 3 ת 3 < 13 ת 53 . 0 ; 1904-1908 , 1-11 , 116 ^ <} ¥1111050 167 > 171 . 8 067 
- 31 ? . 1 \ . 1 \ ; 1928 , 15 ( ¥550 11 ) $ 06$116 , 8.1155611 . 8 : 1923 , 11111 )¥ 471111101 
5 1161116 <} 806 165 / 6 77 / 7071 !(¥ ' 808111 .ע ; 1929 , 1116$ } 806 \ 0766 7/16 
106710711671010 £ 16 / ¥ 76111671 617167 1 ) 2 166 ) 1 , 1 ־ 815561 ? . 8 ; 1944 , £7665 
,מ 10 ק 0 ? . 8.14 ; 1950-1952 ,(^- 111 , 6 ^ז 6 ז \\ 6 ) 61 חזוזז 0653 ) ,( 79 .־ 31 ?) 
׳\\ 16 ׳\ 86 ) (( 1 /(} 111050 /¥ 16771 ) 0 / 0 ¥156 1116 07161 11515 ^ 1601 )<} $06 7716 
- ¥705 70111 [ . 5 / 0 1 ( 1115107 7716 ,. 1 ) 1 ; 1953/54 י ( 1 ד\ , 111/5105 כן 1613 \ 0£ 

. 64 2 19 , 065007165 10 711115 
ג. פ. 

ספר (לפנים : דף כתיבה, מסמך), מסכת או סדרת מסכות הכתובות 
או המודפסות על מספר דפים מנייר, או מחומר אחר, המחוברים 
יחד בחלקם האחורי ומבורכים בכריכה. גם תכנו של ם׳ נקרא ם׳. 
כתבי־יד קדומים (מיה״ב) נחשבים לס" כשהם כתובים על גליונות 
נייר או קלף ודומיהם המחוברים ומבורכים יחד (צ 6 ! 000 ). לפני 
השימוש בם" בצורתם היום היו נכתבים על פפירוס, קלף׳ עור, נייר 
או קליפת עץ בעמודים שחוברו יחד בצורת מגילות (יור ׳\ס!,ג 310 ; 
לאט׳ 60 * 1 ) או הושחלו על חוטים או צירים. פרטים נוספים על ם", 
הכנתם, צורתם ושימושם — ר׳ להלן; והשו׳ ם׳ ביהדות׳ בהמשך הערך. 

ה וצא ה-לאור של ספרים (מו״לות [מ׳]). לפי אחת 
ההגדרות, המו״ל הוא אדם שמלאכתו פרסום יצירות רוחניות 
בכמויות גדולות, שאותן הוא מציע לציבור לרכישה. לפי הגדרה 
אחרת, המו״ל הוא אדם, או גוף מסחרי, או גוף מדעי, שעיסוקם 
בשיווק ם". לפי הגדרה שלישית, אולי הטובה ביותר, המ׳ היא בחי¬ 
רתו, הדפסתו והפצתו המסחרית של חומר כתוב. מבחינה זו שייכת 
אף העתונות לעסקי מ׳, ועל כך — ע״ע עתונות. ד,מ׳ קדמה הן להמ¬ 
צאת הדפום, והן להמצאת הנייר, אך בתקופה הנוכחית היא תלויה 
בשניהם. מתולדות ד.מ׳ מסתבר כי היה קשר בינה לבין ההעתקה, 
הדפום, הכריכה והסחר בם", עד שבתקופות מסוימות קשה להפריד 
ביניהם; וע״ע דפוס; ספריה. 

בתקופה הקלאסית כבר רווח סחר מסועף בם". בעת 
המלחמה הפאפונסית (ע״ע) היו באתונה מו״לים ( 11 >^ס 1 זס 1 ,ג 010 ), 
שפרסמו ם" וסחרו בהם. מכתבי כסנופון (ע״ע) למדים כי הסחר 
בס" הסתעף בכל העולם התרבותי. ברומא היתה ד>מ׳ חשובה עוד 
יותר מאשר ביוון, והדבר ידוע ממכתבי קיקרו לאטיקוס (ע׳ ערכיהם), 
שהיה מגדולי המר׳לים המקצועיים. בימי אוגוסטוס נתפרסמו, בין 
מו״לים אחרים, האחים סוסיוס ( 805105 ), הפקת הם" התנהלה בד״כ 
באולמות גדולים, בידי 20 — 30 כתבים ( 1-31-11 * 1 ) — לעתים עבדים 
מאומנים — שרשמו את היצירה מפי מקריא. כך הוצאו-לאור יצירות 
בב 20 — 30 עתקים. כורכים ( 8101103101-65 ) הדביקו את העמודים 
והפכום למגילות, למו״לים ולסוחרי-הס" היו סניפים בחלקי הקיסרות 
השונים, וחנויות-ם״ ( 1-31-130 * 1 036 ז 6 נ 31 ז) פעלו במקומות רבים. 

באירופה של י ה "ב. ביה״ב היתד, הדרישה לחומר כתוב 
מועטת. רבים מהמגזרים קיימו חדרי-כתיבה ( 10013 * 800 ), שעסקו 
בהעתקת כ״י ובקישוטים, ואם אין לומר שהמנזרים עסקו במ׳< הרי 


303 


ספ־ ומו״לו־ז 


304 


העתיקו ם" במספרים שעלו על צרכיהם ואת אלה החליפו בם" 
מהחוץ. משהחלו מתפתחות אוניברסיטאות, ומשהלך ורב משקלן 
של הערים ועלה הביקוש לס", נפתחו בשלהי ידי״ב חדרי־כתיבה 
שפעלו על בסים מסחרי מובהק. בחדרים אלה הועתקו ם" בכמויות 
ניכרות, ובעלי העסק היו במידה רבה מו״לים. לאלה קראו בד״כ 
;״ 81311003 (אנג׳ $ז 000 ״ $13 ), והם פעלו, מהמאה ה 13 , באיטליה 
ואח״כ בצרפת׳ באנגליה ובגרמניה. בצד אלה נודעו בערים החשובות 
גם כורכים, יצרני קלף וכיו״ב. 

המצאת אותיות־הדפום היצוקות המיטלטלות, ע״י גוטנברג(ע״ע). 
ופיתוח הדפום המודרני בעקבותיה הביאו להתפתחות מ׳ במתכונתה 
הידועה כיום. במשך תקופות ארוכות היתד׳ זהות בין המו״לים, המד¬ 
פיסים וסוחרי הם". ראשית הדפום היתה בעיר מאינץ שבגרמניה 
ב 1445 . בין 1460 ל 1470 נוסדו בתי-דפום בשטראסבורג, סוביאקו 
( 0 :> 13 נ 11 ! 5 , ליד רומא), רומא, ונציה, באזל, פאריס ואוטרכט. עד 
שנת 1500 הופעלה המצאת גוטנברג ב 247 מקומות באירופה, והוד¬ 
פסו כ 40,000 כותרים (= ספרים בעלי כותרת זהה) שונים, בכמה 
מיליוני עתקים. 

את סיכום פעילות הנד בעת החדשה אפשר לתת רק בקווים 
כלליים, ורק במדינות מספר. אחר מלה״ע 11 התפתחה הנד לא רק 
במדינות הגדולות, כגון בריטניה, צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, 
ספרד ואה״ב, אלא גם במדינות קטנות׳ כגון הולנד, ארצות סקנדי־ 
נודה וישראל, מסתבר כי דווקא במדינות קטנות נודעת לפרסום 
ם" וליבואם חשיבות רבה במיוחד, בלא יחם לאוכלוסייתן. אפיינית 
לארצות "המערב" הדפסת ספרי־כיס זולים במהדורות עצומות, מגמה 
שהחלה ב 1936 , משקמה באנגליה הוצאת "פנגוויף ( 008010 ?) 
המפורסמת. גם ריבוים של המו״לים וחריגתם מתחומי ארצותיהם 
אפייניים לנד המערבית. 

בגרמניה. בעקבות המצאתו של גוטנברג התפתחו ד,מ׳ והסחר 
בם" לראשונה בגרמניה. לאחר תקופה ארוכה שבה היתה, למעשה, 
זהות בין מדפיסים, מו״לים וסוחרי־ס", החלו מתבלטות בעיותיהן 
הטכניות המיוחדות של המדפיסים, ואלה נעשו בעלי מקצוע נפרד. 
מאז ראשית המאה ה 19 לערך חלה הפרדה גם בין המו״לים לבין 
סוחרי-הס״, להוציא אחדים; אך נשאר שיתוף הדוק בין שני המק¬ 
צועות׳ ועד היום נוהגים מו״לים גרמנים להפיץ את תפוקתם רק 
באמצעות סוחרי-הס". את ענייניהם המשותפים של המו״לים וסוחרי- 
הם״ ייצג משנת 1825 "איחוד המו״לים וסוחרי־הם" הגרמני". בגר¬ 
מניה המערבית היו פעילים ב 1973 כ 2,500 מר׳לים, שפרסמו אותה 
שנה יותר מ 40.000 ם", ובכך העמידו את גרמניה המערבית במקום 
ה 3 בעולם ההוצאה לאור. חשיבות הנד הגרמנית מודגמת גם ע״י 
ממדי היצוא שלה: כ 386 מיליון מרק ב 1973 . בגרמניה המזרחית 
פעילים כ 60 מו״לים, המפרסמים בממוצע כ 6,000 כותרים לשנה. 
יריד־הס" השנתי המתקיים בפרנקפורט שבמערב־גרמניה הוא המפגש 
הבין־לאומי הגדול ביותר מסוגו בעולם, ולאחרונה השתתפו בו 
כ 3,600 מו״לים מ 60 ארצות. 

תולדות הנד בצרפת קשורות קשר הדוק באוניברסיטת פאריס, 
ה״סורבוך. ב 1470 העניקה הסורבון את הרשיון הראשון בצרפת 
להדפסת ם״, ובסוף המאה ה 15 עסקו בהדפסת ס״ כ 40 בתי־דפום 
ומו״לים ברחבי המדינה. הנד הגיעה לשיאה במאה ה 18 ותפוקתה 
תרמה למעמדה של צרפת כמעצמה תרבותית בכירה. מראשית המאה 
ה 16 פעלו בצרפת "סינדיקאטים" (איגודים) של מו״לים וסוחרי¬ 
ם", בהשראתם ובהשפעתם של השלטונות. בשמו של איגוד המו״לים 
הצרפתים היום, "הסינדיקאט הלאומי להוצאה לאור" (ז 3103 תץ 5 
101111100 36 03110031 ), שהוא בלתי־תלוי, מהדהדת השפעת הממשל 
מתקופות קודמות. 

גם בצרפת מו״לים רבים מאוד, המוציאים לאור כ 20,000 ם" 
לשנה. אפייני הניגוד בין הם" הרגילים, והם הרוב, הכרוכים בנייר 


או בקרטון, לבין 
מהדורות־הפאר, 
המצומצמות יח¬ 
סית, של ם" נבח¬ 
רים, בעיקר ספרי 
אמנות. לאחרונה 
ניכרת ירידה ב¬ 
מעמד המ ׳ בצרפת 
בשל עליית חשי¬ 
בותה של השפה 
האנגלית כשפת 
קריאה בעולם. 



חנות ספרים כל 1 גד)ז (סח* המאה ד, 18 ) 


ראשית הנד האנגלית בהופעת קכסטון (ע״ע) ב 1476 . בשל 
פעילותו ניכרה באנגליה במשך תקופה ארוכה זהות אישית בין 
המדפים, המו״ל ומוכר־הס״. רק מראשית המאה ה 19 לערך החלו 
המדפיסים ללכת בדרכים משלהם. לעומת זאת אפייני לבריטניה קיום 
המ׳ וסחר הם״ במסגרת חברה אחת. כבר ב 1534 ( 1557 י) קמה 
באנגליה גילדת מפיצי הם״ — ץס 3 קת 001 $■ 813110001 — משותפת 
למדפיסים, מו״לים וסוחרים, שהיה לה מונופולין על הענקת רשיונות 
להפצת חומר מודפס. זכויותיה הופעלו בקפדנות עד לפרסום "חוק 
זכויות היוצרים״ (׳ 1.318 11£ §;־ 1 ץג) 0 כ>) ב 1842 . עם גידול מספר הקור¬ 
אים באנגליה, מהמאה ה 18 ואילך, חלה עליה רבה במשקל המו״לים 
במדינה, לעומת המדפיסים, ונוסדו כמה חברות להוצאה לאור 
הקיימות עד היום. כיום מונים בבריטניה הגדולה כ 2,000 מר׳לים, 
המוציאים לאור בממוצע כ 30,000 ם״ בשנה. כ 45% מכלל תפוקת 
הם" מיועדים ליצוא, והדבר משקף את קשריה העולמיים המסרתיים 
של הנד הבריטית וכן את התפשטותה של האנגלית כשפה ביו־ 
לאומית (השר לעיל: הוצאת "פנגוויך). 

בספרד. הדפום הובא לספרד מגרמניה ב 1470 — 1477 לערך, 
ובשל צרכי האימפריה הספרדית המתרחבת הגיעה הדפסת ם" והפצ¬ 
תם לממדים ניכרים במהרה. עם זאת סבלה הנד הספרדית מצנזורה 
ממשלתית וכנסייתית. מתחילתה של תקופת חופש יחסי, ב 1833 
(עליית איסבלה 11 ), התפתחה המ ׳ , ומלבד מדריד, הבירה, הפכה 
גם ברצלונה מוקד להוצאה לאור עד ימינו. מספר הכותרים הרואים 
אור בספרד מדי שנה נאמד ב 15.000 . "המכון הלאומי של הספר 
הספרדי" משמש כארגון־גג מקצועי, ויש לו השפעה על מדיניות 
הממשלה בשטח התרבות. 

משקל הנד הספרדית מושפע מההקף הגדול של היצוא, והשגיה לא 
הוגבלו ע״י צמיחת מו״לים מקומיים באמריקה הלאטינית (ר׳ להלן). 

ברוסיה ובבריה״מ. ב 1564 פרסם המדפים והמו״ל איוון 
פלדורוב את הם׳ המודפס הראשון ברוסיה. אולם תולדות הם׳ 
בשלטון הצארים היו רצף של מגבלות ממשלתיות. בשלהי המאה 
ה 19 , ובראשית המאה הנוכחית, היתה מלאכת פרסום הם" ברוסיה 


קשה מאוד, ומספר הקוראים היה מצומצם. 

מצב הנד ברוסיה השתנה מיסודו אחרי ההפיכה הבולשוויקית 
באוקטובר 1917 . לראשונה מומשה בבריה״מ התפישה בדבר הפקת 
חומר מודפס והפצתו במסגרת פיקוח ממשלתי ובבעלות ציבורית. 
בעקבות הנסיון שנצטבר במשך יותר מ 50 שנה הפכה הנד הסוביי¬ 
טית דוגמה לכל העולם הסוציאליסטי. בכך קמה מול עולם הספר 
הליברלי והאינדיווידואליסטי במערב צורה חדשה של מ׳ מטעם 
השלטונות. לעובדה זו עשויה להיות השפעה על ה״עולם השלישי*. 

כיום נפוצה ידיעת קרוא וכתוב במידה שווה בבריה״מ כבעולם 
המערבי, ומספר הפרסומים בתחום השלטון הסובייטי גדל מהתחלות 
מזערות לתפוקה שנתית של כ 80,000 כותרים (ספרים וספרונים). 
עובדה זו מעמידה את בריה״מ בראש כל הארצות המפיקות ם" 
(והשר טבלה להלן, ענד 308 ). 




305 


ספר ומו״לויז 


305 


כל מערכת ההוצאה לאור הסובייטית כפופה באמצעות "הוועדה 
להדפסה ולגד" להנחיותיו המדיניות והכלכליות של הממשל. מגמו¬ 
תיה של הפקת הם" במדינה כולה מתוכננות מראש לטווח ארוך, 
בהתאם לדרישות "תכניות החומש". לבחינות כלכליות יש השלכות 
ניכרות על תכניות ההוצאה לאור. 

בבריה״מ פועלים כ 250 מו״לים ממשלתיים, המתמחים בד״כ 
בנושאים מוגדרים מיוחדים לכ״א. המכירה מסתייעת בקיטלוג- 
מראש, לשנה, של כל הס" המתוכננים. קיטלוג זה מהווה בסים 
להזמנות מראש ע״י חנויות הס" ברחבי המדינה, שאף הן ממשלתיות. 
ניתן לומר כי בבריה״מ פועלת שיטה כל־כוללת לתכנון, הדפסה 
והפצה של הם", על כל יתרונותיה וחסרונותיה. נראה שלא ב״מערב" 
ולא ב״מזרח" נמצא פתרון אידאלי לכל בעיות המ׳. 

קשרי המ׳ הסובייטית עם ארצות־חוץ כפופים לחברה ממשלתית 
השולטת בכל יצוא הם״ וכתה״ע. עד 1973 העיבה על קשרי בריה״מ 
עם ארצות־חוץ העובדה כי הממשל לא חתם על האמנות הבין- 
לאומיות שהסדירו את זכויות היוצרים, והמו״לים הסובייטים ראו 
עצמם חפשיים להעתיק ולהפיץ יצירות של אזרחי־חוץ (במקורן 
ובתרגום), בלא מגבלות ותמורה. מובן, שגם הצד השני נהג כך ביחס 
ליצירות של אזרחים רוסים. בריה״מ הצטרפה לאמנות הנ״ל במאי 
1973 . 

באמריקה ה ל א ט י נ י ת. כשישים שנה לאחר הפעלת הדפוס 
בספרד (ר׳ לעיל), הובאה אמנות הדפום גם למושבות באמריקה 
הלאטינית. ב 1535 יצא לאור במכסיקו הס׳ הראשון ביבשת אמריקה. 
ב 1584 הופיע הם׳ הראשון בפרו, אולם במשך שנים רבות סופקו 
מרבית הם״ שנדרשו במושבות — ע״י ארץ־האם שממנה כבר הובאו 
"מצונזרים". מ׳ עצמאית חשובה החלה מתפתחת במושבות ספרד 
רק במאה ה 18 , כמובן בפיקוח הצנזורה. בפרגוואי הוחל בהדפסת 
ם״ ב 1700 , בארגנטינה ב 1766 ובצ׳ילה כ 1776 . בברזיל, שהיתה 
מושבה פורטוגלית, החל לפעול הדפום הראשון — לפי השערה — 
בשנת 1700 . 

עד לשחרור אמריקה המרכזית והדרומית במרוצת המאה ה 19 
היתד, שם הם׳ מבוקרת ע״י השלטונות. גם לאחר השגת עצמאותן, 
היו המדינות החדשות תלויות באספקת הם" מאדץ־האם לשעבר, אף 
כי הפקתן העצמית גדלה. 

שינוי גדול במ ׳ של אמריקה הלאטינית חל רק כתוצאה ממלחמת- 
האזרחים בספרד ( 1936/9 ), כאשר היגרו מדענים, סופרים ומו״לים 
רבים דוברי ספרדית לאמריקה הדרומית, והגיעו שם להשפעה רבה 
בשטח ההוצאה לאור. הדבר ניכר במיוחד במכסיקו ובארגנטינה וכן 
בצ׳ילה. לאחר שנות ה 40 התפתחה שם מ׳ פורחת ויצואה הגיע 
להשגים ניכרים, למרות ההתחרות של ספרד. לאחרונה ניכר שגשוג 
גם בהדפסת ם" פורטוגליים בברזיל. 

באמריקה הצפונית. אמנות הדפום, ההוצאה לאור והסחר 
בם" כבר היו חשובים בראשית ההתיישבות האנגלית ביבשת צפון־ 
אמריקה, שכן המתיישבים הצטיינו בדעות מדיניות ודתיות עצמאיות 
ששאפו לתת להן פרסום. בשים לב למרחקים העצומים שחצצו בין 
היישובים בעולם החדש, לא היה מתחרה לחומר המודפס, הניתן 
לטלטול בקלות, בהפצת רעיונות חדשים. מכאן שהפצת הם׳ היתה 
חשובה יותר לאין ערוך באמריקה הצפונית, שלא ידעה שלטון ריכוזי 
מעיק וצנזורה, מאשר באמריקה הלאטינית. 

המדפים והמו״ל הראשון בצפון אמריקה היה סטיוון די ( 6 ץ 3 ( 1 ), 
שהוציא לאור ם׳ תהילים ( 80014 53101 ? ׳ל 83 ) בקימבריג׳, מסצ׳וסטס, 
ב 1640 . לקראת סוף המאה ה 17 התפתח מרכז חשוב למ׳ בפילדלפיה, 
ובשלהי המאה ה 18 כבר פעלו בתי־דפוס ומר׳לים ב 24 מקומות 
באה״ב דאז. היתד. זו התפתחות מרשימה, כיוון שהתפשטותה העיק¬ 
רית של אה״ב, מבחינת שטחים ואוכלוסיה, החלה רק בדורות 
שלאחר־מכן. המ׳ המודרנית באה״ב גדלה במקביל לתיעוש המדינה 


ולגידול צרכיה התרבותיים, ומוקדה היה לראשונה בבוסטון, שם 
עדיין פעילים מו״לים רבים וחשובים. במרוצת הזמן הפכה ניו־יורק 
למרכז הם׳ באה״ב. 

כיום מפיקים המו״לים באה״ב קרוב ל 80,000 כותרים לשנה. כל 
תפוקת הנד, למעט 8% (בממוצע) המיועדים ליצוא, נמכרת באה״ב 
גופא. אחוז יצוא הם" מכלל התפוקה הוא קטן בהרבה מאשר 
באנגליה, אך מבחינת שוויו עולה היצוא בהרבה על היצוא האנגלי. 
חלק ניכר מהספרים נמכר לקנדה השכנה, שבה מוגבל הקף הנד. 
ספרים מדעיים, טכניים ומקצועיים אחרים מהווים חלק ניכר מתפוקת 
המ' באה״ב. תפקיד חשוב מאוד בהכנסות המ׳ הצפון־אמריקנית 
ממלאים ״ספרי הכיס״ ( 80014$ 041461 ת 1 
16305131100001 ), בהוצאת "אונסקו". 



ע״פ נתוני "אונסקו" מ 0 תב ר ( ר , טב - רוכל־ספרים 'הורי באלנ׳יר 
י (תחריט סהנזאה ה 19 ) 

לה), כי אירופה ואמריקה, שבהן 

יושבים כ 34% מאוכלוסיית העולם, הפיקו יחד 77.1% מהכותרים 
שיצאו לאור בעולם ב 1971 . 

ארגוני מ׳. מאז 1896 קיים "איחוד חמו״לים חבין־לאומי" 


(.^).?. 1 ; 5500131100 ^ £01111511065 31 ת 10 ] 3 תז 16 ח 1 ), העורך דיונים 
בבחינות הבין־לאומיות של המ׳ ודואג להסרת המגבלות על פרסום 
חפשי. כן משתדל ארגון זה לקרב אליו מו״לים בארצות הגוש המזרחי. 
במקביל קיימת "הקהיליה הבין־לאומית של התאחדויות סוחרי־ 

הספרים" (־ 550013 \) 5 ־ 110011561161 0£ ץ 11011 וח 0001 03110031 ־ 10161 
. 1.0.8. 4 ; 11005 ), שגם היא דוגלת בחופש הנד ובסחר חפשי בספרים. 
במדינות של הגוש המזרחי אין גוף־מו״לים בין־ארצי, אך מתקיימות 
ועידות התורמות לשיתוף הפעולה בנד בארצות אלו. ארגון "אונסקו" 
זכה להשפעה ניכרת על התפתחות הנד ברחבי העולם, והוא דואג 
לקידום המ׳ בארצות מתפתחות. "אונסקו" אף עוסק בעצמו בפרסום 
חומר מודפס, ועתונו "אשנב לעולם" מופיע גם בעברית. 


הפקת ספרים בעולם ב 1971 
(ע״ם שנתון "אונסקו") 


הכותרים שפורסמו 

% מאוכלוסיית 
העולם 


118 



חבל־עולם 

[ 60.0 

*475 

8 ] 

19.9 

אירופה 

17.1 

299 

ן י' ־־ . 

14.1 

אמריקה 


51 


55.9 

אסיה 


24 


9.6 

אפריקה 

איסטרליה 

0.8 

216 


0.5 

וניו־זילנד 

100.0 

140 


100.0 

ס״ה 


* אינו כולל את בריה״ם: 319 כותרים למיליון תושבים. 


יבוא ספרים בעולם ב 1971 


(ע״ם הישובים לא רשמיים) 


ו א 

ה י ב 

הבל־עולם 

ב % 

במיליוני דולרים 

48.9 

328.1 

אירופה 

35.5 

238.2 

אמריקה 

4.5 

30.4 

אסיה 

2.6 

17.6 

אפריקה 

8.5 

57.3 

אוסטרליה 

וניו־זילנד 

100.0 

671.6 

ס״ה 


,/ 110111 1114 ) 1/111 ) 11 // 111 8/44/1$ 011/1 $) 8001 . ת 0 ץח 6 ^ . 0 . 1 

11/1111111 110111 111/1/1$ ) 1111 ) 811 4/1 / 11 ! 1111 ס/ר) , 11.11111 ; !״')ו . 11 ; 1951 2 
/ 0 11$ )/ 0 ' . 14111141/4 '// 11 .£־ז€< 1 ך 51£11 . 11 .$ ; 1952 , 111 ) 1 ) 111 /^/ 0 ' 1/111 £!׳/ 

י. ת. 

מול ו" ת יהודית. עד להקמתם של בתי-הדפום העבריים 
הגדולים בפולניה, בשליש הראשון של המאה ה 19 (ר׳ להלן, 314 ), 
היתה המר׳לות (מ׳) העברית בידי המחברים או המדפיסים, הכל 
לסי הם׳. זכויותיו ותנאי מימונו. הבדל עקרוני נתקיים כל השנים 
בין חיבורים חדשים לספרי-קודש קלאסיים — סידורים, ספרי המקרא 
והתלמוד, וספרי הפוסקים העיקריים: הרי״ף, הטור, הרמב״ם, וכד׳ — 
שאין עליהם זכויות-יוצרים. ספרי קודש אלה היוו למעשה את רוב 
הם״ העבריים שנדפסו ב 70 שנות הדפום הראשונות, והיזמים הבל¬ 
עדיים למלאכת־מ׳ זו היו המדפיסים עצמם. הדפסתם, שהיתר■ יקרה, 
היתד. חסשית ונתונה לתחרות מסחרית. המדפיסים־המו״לים הרא¬ 
שונים שנתפרסמו בענף זה היו: בומברג ויושטיניאן בויניציאה 
(שלא היו מבני-ברית) ובני שונצינו (ע״ע), בתחילת אותה מאה, 
שפעלו באיטליה ובארצות המזרח. 



313 


ספר, מו״לות יהודית 


314 


עם השתכללות מלאכת הדפום 
נתגבשה ההכרה, כי למדפיסים, 
שהשקיעו כסף, זמן ומאמץ בק¬ 
ביעת מתכונת חדשה (בעיצוב 
ובעימוד) לספרי הקודש הגדולים, 
מגיעה זכות־יוצרים על המתכונת 
שקבעו; אולם לכלל מתן גוש¬ 
פנקא חוקית ממשית מצד ההלכה 
(ו/או מצד המלכות} לא הגיעו 
המדפיסים אלא סמוך למאה ה 19 . 
על רקע זה נתחוללו אז מריבות 
גדולות בין מדפיסים־מר׳לים גדו¬ 
לים, שטענו לגזילת זכות "המת¬ 
כונת (בעיקר ביחס לתלמוד). 
המריבה הגדולה הראשונה על 
רקע זה נתרחשה כבר באמצע 
המאה ה 16 , בין בתי הדפום של בומברג ויושטיניאן, וכתוצאתה 
הוכתה מכה קשה כל מלאכת הדפום העברי באיטליה ובטלה כ 10 
שנים — נוסף לשריפת התלמוד וספרים עבריים רבים אחרים, 
בעקבות הלשנות ומסירות שהיו כרוכות בפרשה זו. 

החיבורים החדשים נהנו מהברה בזכויות-היוצר כמעט מראשית 
הדפום, והדבר נתבטא ב״הסכמות" שנלוו לס". הסכמות אלו גדרו 
ב״חרם" (ע״ע) שלא להסיג את גבול המחבר או המדפים. כשמימן 
המדפים את ההדפסה היתה ההסכמה שומרת גם על זכותו, וקוצבת 
לו זמן מסוים (כ 5 — 10 שנים בממוצע) שבו אסור לזר (כולל המחבר 
עצמו) לחזור ולהדפיס את הם׳ — אלא א״כ יכלה המלאי מדפוסו, 
והוצאותיו יכוסו. הסכמה כזו, ולזמן קצר, ניתנה לעתים גם להגנת 
הדפסתם של ספרי הלכה שמחבריהם חיו בעבר הקרוב, או הרחוק 
יותר, אם כה״י ששימש להדפסה נקנה ע״י המדפיס מאת המחזיק 
בו. כשהדפים המחבר את ספרו על חשבונו, דאג הוא להסכמותיו 
ולהבטחת זכויותיו (ולפעמים גם זכויות יורשיו). 

מחברים רבים הדפיסו ספריהם על חשבונם, אם מכסף המצוי 
ברשותם, אם ע״י קיבוץ תרומות למטרה זו לפני ההדפסה, ולעתים 
נדפס הם׳, ואף נמכר, גליון אחר גליון׳ עם השגת המימון. דרך 
אחרת היתד, של החתמה לתשלום הכסף מראש. את שמות החתומים 
האלה ("פרענאמעראנטן") נהגו להדפיס בתקופות מאוחרות׳ בייחוד 
בפולניה ובמזרח-אירופה, ברשימה מיוחדת בסוף הס׳, לכבוד החות¬ 
מים והם׳ כאחד. ס" רבים נדפסו בעזרתם של עשירים מקומיים, 
והם נזכרים לשבח על כך בהקדמות המחברים. בית הדפום של 
משפחת נשיא (ע״ע), סמוך לקושטא, פעל כגוף מצנאטי, והביא 
לדפוס על חשבונו ם" עבריים חשובים של חכמים מבני הזמן והמ¬ 
קום. מנשה בן ישראל (ע״ע), שחיבר ם" רבים, ייסד דפוס מסחרי 
לשם הדפסת ספריו׳ ובו נדפסו גם ם" רבים אחרים. מדפוס זה 
נשתמר קטלוג מכירות (הראשון מסוגו שנשתמר בידינו), וממנו 
אפשר ללמוד גם על מחירי הים" ועל דרכי הפצתם. על מחירי ם" 
אפשר לעמוד גם מתוך רשימות קדומות שונות מהגניזה — ר׳ ק״ס 
ט״ו, 237 , תרצ״ח/ט: י״ח, 272 , תש״א/ב; ל״ו, 389 , תשכ״א. כמות 
העתקים שנדפסה ב״מהדורה״ לא עלתה. בד״כ. על 1,000 . ארגון של 
הפצה לא היה קיים כלל עד המאה ה 19 . ם" רבים וחשובים לא 
נודעו, לעתים קרובות, מעבר לעיר (או לארץ) הדפסתם, לפעמים 
במשך שנים רבות. — בהתכתבותם של חכמי ישראל בארצות שונות 
חוזרת ועולה הבקשה לעזור ולהיעזר במידע על ם" שנדפסו ועל 
דרכי רכישתם. מצב זה נתקיים עוד בתקופת ההשכלה, ואף לאחריה. 
אפשר שאת ארגון ההפצה הראשון בעולם הם׳ היהודי הקימה חברת 
מקיצי נרדמים (ע״ע), שפעלה בדרך של חברים מנויים, המתחייבים 
לרכוש ספרים שעתידים להתפרסם, תמורת דמי־חבר שנתיים. דרך 


דומה, של החתמת מנויים מראש, נקטה משפחת ראם (קרי: רום), 
לשם הדפסת הש״ס הגדול בווילנא, ב 1880 — 1884 . 

י. ת. 

במזרח אירופה נבדלה הם׳ רק בהדרגה מתעשיית הדפום 
העברי. מדפיסים גדולים, כמו ראם (ע״ע) בווילנא, ערכו חוזים 
מקיפים עם מחברים פופולאריים כא. מ. דיק (ע״ע) וק. שולמו, ורק 
אחריהם החלו גם סוחרי ם" חשובים לעסוק במ׳: א. צוקרמן 
וא. י. שפירו בוורשה, ש. פין בווילנא, י. גינצבורג בבוברויסק 
וח. רבניצק באודסה. בעלי עתונים, חברות מדעיות ומצאנטים 
הוציאו לאור חיבורים מכ״י. מאמצע המאה ה 19 פעלו בערים הגדו¬ 
לות, בעיקר בוורשה ובלבוב, בתי דפוס עבריים גדולים, שניתן 
לראות בעבודתם גם מעין מ׳, אף שעיקר יזמתם היתה בהוצאה 
לאור של ספרי קודש קלאסיים. חידוש במ ׳ היה בתבנית הגדולה, 
המפוארת והמשוכללת בעשרות "נושאי־כלים", שנתנו המו״לים לס" 
מבוקשים אלה, והם החזיקו בעצמם "זכויות-יוצר" לגבי התבניות. הם 
גם ארגנו מערכת הפצה בקנה־מידה גדול. מו״ל ראשון מסוג זה יש 
לראות אולי במדפיסים למשפחת שפירא (ע״ע) שפעלו בסלאוויטה, 
בעיקר בשליש הראשון של המאה ה 19 . אחריהם יש לציין את 
ארגלברנד וגולדמן בוורשה, ואת בלבן ומנקיש בלבוב. בית ההוצאה 
הבלתי־מסחרי הראשון, ״אחיאסף״, נוסד בוורשה ב 1892 ביזמת 
בני־משה (ע״ע) ובהכוונת אחד-העם (ע״ע). החברה פעלה עד 1923 , 
והוציאה חיבורים מודרניים במדעי היהדות, ספרות לנוער, השנתון 
״לוח אחיאסף״ וכה״ע ״השלוח״ ו״הדור״. ב 1895 הקים א. בן-אביגדור 
(ע״ע), ממייסדי "אחיאסף", את חברת "תושיה", שהרחיבה את פעילו¬ 
תה גם לספרות עברית יפה מקורית ומתורגמת, ולחיבורים במדעי 
הטבע והחברה וספרי לימוד לבת״ם. בווילנא׳ 1901 , הקים ש. שרברק 
הוצאה לאור שנשאה את שמו. גולת הכותרת של מפעלו היא הוצאת 
המקרא עם הפירוש הפופולארי "מקרא מפורש". במטרה לקדם את 
הספרות העברית המקורית הקים י. פ. לחובר (ע״ע) את חברת 
״ספרות״ בוורשה, 1908 , וב 1910 החל ב. קלצקין בווילנא להוציא 
ם״ מדעיים וספרות מקורית ומתורגמת ביידית. ב 1901 יסדו ח. נ. 
ביאליק, ש. בן־ציון וי. ח. רבניצקי (ע׳ ערכיהם) את הוצאת "מוריה" 
באודסה, לקידום הספרות העברית הקלאסית וספרי לימוד, ואת 
הוצאת ״תורגמן״ — למפעלי תרגום לעברית. 

מלה״ע 1 הביאה למשבר בם׳ היהודית ברוסיה, שהוחמר בשל 
הפקודה מ 1915 שאסרה על הדפסה בעברית. לאחר מהפכת מארם 
1917 הוקמו שני בתי-הוצאה עבריים במוסקווה: של שטיבל, 
בהנהלתו של ד. פרישמן (ע״ע), לתרגום ספרות קלאסית עולמית 
לעברית, והוצאת "אמנות" (של ש. פרסיץ). גם "מוריה" חידשה את 
פעילותה. לאחר מהפכת אוקטובר חדלה כל פעילות והמ״ולים עברו 
לערים אחרות באירופה, אה״ב וא״י. אברהם יוסף שטיבל ( 1884 — 
1946 ) העביר את הוצאתו לוורשה ואח״כ לברלין ולאה״ב (שם 
הו״ל את הירחון "מקלט"). עם ירידת מצבו הכלכלי העביר את 
הוצאתו וכתבי־היד שבידו לנ. טברמקי בתל-אביב. ב 1938 חידש 
את פעילותו המו״לית בוורשה וערב פרוץ מלה״ע 11 עבר לאה״ב, 
שם חידש את הוצאתו. בתחילת המשטר הסובייטי המשיכו 
מספר הוצאות יידיות פרטיות בפעולתן, אך נבלעו במהרה ע״י 
החברה הממשלתית "דער עמעם" (האמת) במוסקווה. הנד הממשל¬ 
תית באוקראינה ובבילורוסיה הוציאה מדי שנה מאות ספרים ביידית, 
אך עם פרוץ מלה״ע 11 צומצם גם יבול זה, וחדל לחלוטין עם מאסרם 
והוצאתם להורג של הסופרים היהודים בשנים 1948 — 1952 . מאז 1958 
הופיעו בבריה״מ ם" בודדים ביידית. 

בין שתי מלה״ע היו ורשה ווילנא מרכזי הנד בפולניה. 
בוורשה פעלה הוצאת "צנטרל" (המרכז) — איחוד של כמה מו״לים 
— והוצאת "שטיבל" הוציאה את "התקופה" ומאות ם". "קולטור 
ליגע״, שנוסדה ב 1921 , הוציאה את מיטב הספרות היידית ואת 



כריכת־עור, עם עיטור סודפם, ?! 5 
מחזור ספירנעה, 1635 (ברשות 
ביהס״פ ה 5 אוםי והאוניברסיטאי) 










315 


ספר, מו״לות יהודית 


316 


"דברי ימי עם עולם" של דובנוב (ע״ע). בין המו״לים האחרים: 
א. גיטלין, ם. גולדפרב, קצנלבוגן, ארמקראוט, פרוינד (פשמישל) 
והאחים לוין־אפשטיין — שהחלו בהוצאת ספרות דתית ב 1880 , 

/• ע 

ועמה הוציאו גם ספרות יפה בעברית וביידית. גם מפלגות פוליטיות 
וחברות מדעיות (כגון ייוו״א [ע״ע]) קיימו מ׳ עגיפה. לאחר 
מלה״ע 11 הוציאה חברה ממשלתית בפיקוח יהודי־קומוניסטי בשם 
"דאם יידישע בוך׳ (הם׳ היהודי) מספר מחקרים חשובים על השואה. 

מרכז אירופה ומערבה. המרכז הראשון של מ׳ יהודית 
(רובה לא־עברית) במובן המודרני של המלה, היה בגרמניה, ונתקיים 
שם זמן ממושך. ראשון היה ב. ז. חידנהים (ע״ע) — ואחריו 
מ. לרברגר־ברדלהיים, שההדירו ספרי מקרא, תפילה, דקדוק ומסורה 
מצוינים. בתחילת המאה ה 19 התפתחו חנויות־ס" יהודיות בערים 
הגדולות והפכו לחברות־מ׳. ב 1828 התמחה קאופמן בלייפציג במ׳ 
של מוסיקה לבתכ״ג. את ד,מ׳ היהודית הגדולה ביותר בגרמניה, במשך 
3 דורות, הקים י. קאופמן בפרנקפורט ב 1832 , וב 1899 "בלע" את 
חברת לרברגר. מספר חברות קמו בברלין במרוצת המאה ה 19 , כמו 
אשר ושו״ת, שקשרו את מפעלו עם פיתוח הביבליוגרפיה (ע״ע) 
העברית. אלה החזיקו מעמד כמה עשרות שנים בלבד. יש לציין 
עוד את בתי ההוצאה של מ. פופלאור (נוסד 1860 ) ום. בועז (נוסד 
1863 ). כל אלה עסקו בנד של ס" "קלאסיים", בעיקר, בקנה־מידה 
גדול ובהידור מקצועי, וכמותם היו בתי ההוצאה של מונש בקרוטו־ 
שין ( 1835 — 1910 ) ושל צירנדורפר בפיורדא. 

במאה ה 20 היתד, ההוצאה המפורסמת ביותר בברלין ה 6150861 ס[ 
61138 ז\ שפרסמה ספרות ציונית וספרים בעברית ויידית במקור 
ובתרגום. חברה זו התקשרה בחוזים עם מחברים, מתרגמים וכד׳ 
ולא הצטמצמה במ׳ של ספרות קלאסית. ריכוזם של אנשי־רוח 
יהודיים ממזרח אירופה בברלין בין שתי מלה״ע הביא לתחיית 
התרבות היהודית, וחמ׳ היהודית פרחה מאוד. ב 1919 נוסדו ה - 68 /י\ 
61138 ^ וה 61138 ^ 11110 ? שהיו בבעלות קהילתית־מרכזית — שלחמו 
באנטישמיות הגואה, אבל הקיפו גם תחום נרחב של תרבות יהודית, 
כולל עתונות ( 101860 \ ז 136 ) וכר,״ע 0650810816 110 ) ! £0 :ז 1£ זו 2611501 
06111:5011131101 0 ! 110160 [ 360 . ה § ¥6113 1130160116 \( פעל כענף של 
״האקדמיה למדעי היהדות״ ( 1105 5083£1 ס 1556 ^\ 0116 ! £11 103460116 ^ 
1101601:111115 [). הוצאת "אשכול" הר׳ל את האנציקלופדיה (ע״ע, עט׳ 
647 ) יודאיקה בגרמנית ( 10 כר׳) ובעברית ( 2 כר׳), וספרים חשובים 
אחרים כ״אוצר המונחים הפילוסופיים" של י. קלצקין (ע״ע). חברות 
פרטיות חשובות היו של זלמן שוקן וראובן מס בברלין — מאוחר 
יותר עבר מס לירושלים ושוקו פתח סניפים בישראל ובאה״ב — 
הוצ׳ חרמון האורתודוכסית, ה 0011501161 [ הנ״ל וחברת ש(נ־ 

צינו (ע״ע). כמה מו״לים פעלו בגרמניה במעבר! "דביר", "מוריה" 
ו״שטיבל" פעלו בגרמניה בדרכן ממזרח-אירופה לא״י ולאה״ב. 
הוצאת ״אמנות״, שהוקמה במוסקווה ב 1917 ע״י ז. זלטופולסקי ובתו 
ש. פרסיץ, עברה לאודסה ב 1918 , לפרנקפורט — ב 1920 ולת״א — 
ב 1925 . חברות אחרות היו "חורב".שהוציאה טכסטים רבניים בתבנית 
מוקטנת, "יבנה", "עינות" ו״יובל" (שהתמחתה במוסיקה יהודית). 

בווינה פעלו המו״לים בנימין הרץ, ר. לויט ויוסף שלזינגר, שייסד 
את החברה שלו ב 1858 — מאוחר יותר הקים גם סניף בבודפשט — 
והיה למו״ל הגדול ביותר של ספרי תפילה. בליודרנו־ היה פעיל 
ביותר, בשנים 1838 — 1939 , בית ההוצאה של בילפורטי, שסיפק ספרי 
תפילות מכל הסוגים ובכל הנוסחים, בשביל איטליה, צפודאפריקה 
והמזרח הקרוב והרחוק. 

מ. 

באה״ב. ב 1845 יסד י. ליסר (ע״ע) את ה 6511 * 65 [ ס 103 ז 6 וח\ 1 
׳ו! $0016 11031100 ( 111 ?, שהוציא 14 ס" והתמוטט בעקבות שריפה, 
חברת ץס 3 ת! 000 01111511108 ? ! 81001 נוסדה בסינסינטי ב 1854 ע״י 
י. מ. ויז (ע״ע) ואדוארד בלוד במטרה להו״ל ס" בנושאים יהודיים. 


מ 1901 פועלת החברה בניו־יורק. ה ׳{ 30 <} 3001 ) 08115111118 ? ׳* 13611161 
החל בפעולתו ב 1883 בניו־יורק, ע״י יוסף ל. ורבלובסקי וכמה 
שותפים. ב 1970 נרשמו למעלה מאלף ס" בקטלוג החברה. בית 
ההוצאה החשוב השלישי הוא ה ׳ $001615 0811031100 ? 6511 * 65 [, שנוסד 
בפילדלפיה ב 1888 והוציא פרסומים חשובים מאוד, ביניהם תרגומים 
סטנדרטיים לתנ״ך ( 1917 ! 1963 ). גם ארגונים יהודיים כלליים, 
לאומיים ודתיים עסקו במו״לות יהודית! מהם יצוינו: 0£ 1:0100 
0008168311005 ׳ £3681655 01611030 ^ 1 ("איחוד הקהילות העבריות 
באמריקה" [רפורמים]), הוצאת "הסנה הבוער" של התנועה הקונסר־ 

ווטיווית, ה 0£ 3008168316005 ) 658 * 65 [ ^ 800 :!! 0 0£ 170100 

0161103 ("איחוד הקהילות האורתודוכסיות באמריקה"), תנועת 
חב״ד (ע״ע) וה 655 !? : 600051:10011011151 ? של הזרם הרקונסטרוקציו" 
ניסטי. הוצאת "הרצל" מו״ל ספרי ציונות קלאסיים ושנתונים ציוניים. 
בני ברית(ע״ע), והליגה נגד השמצה שלידה, מעסיקה מו״ל כללי להו¬ 
צאת פרסומיה. הירחון ׳ 300101601315 ), שהוועדה היהודית האמריקנית 
( 30011011.1:66 ) 658 * 65 [ 1030 ! 016 \/) נטלה אותו תחת חסותה, מפעיל 
הוצאת ס" משלו. מו״לים פעילים אחרים הם "פרדס", גופים ציוניים׳ 
דפוסים אוניברסיטאיים (דרופסי קולג׳: . 13.11.0 ! . 7.5 .ן; ישיבה 
יוניברסיטי! ברנדיים) וה 3101 ס 8 6 ! 61£3 ז \\ 658 * 65 [ 3110031 [ 15 . הוצאות 
ציבוריות אלה ורבות אחרות ריפו את ידי המו״לים הפרטיים, וע״כ 
החזיקו אלה גם בתי-מסחר לס" מהוצאות שונות. מהם: בית ברמן 
( 1920 ), ״כתב״ ( 1924 ), 655 !? ׳* 01105 ? ( 1933 ), הוצ׳ שוקן (מאז 
1945 ) ועוד! מההוצאות הפרטיות האחרות המתמחות ביהדות יש 
לציין את פלדהיים ו״דפום חרמון". ההוצאה המבוססת של האחים 
שולזינגר אף היא מדפיסה ם" רבים, ונתפרסמה במיוחד במהדורות 
התלמוד והרמב״ם המפוארות והמשוכללות. 

של. ק. 

בארץ ישראל, כבשאר הארצות, היתד, המו״לות, עד תחילת 
המאה ה 20 , בידי מדפיסים (ע״ע דפוס׳ עט׳ 962 — 967 ). בשנים 
1832 — 1840 היתר, צפת עיר הדפום של א״י. במחצית השניה של 
המאה ה 19 הפכה ירושלים למרכז להדפסת ספרי קודש בארץ. עד 
1900 עסקו יותר מתריסר מדפיסים ירושלמיים בהדפסת ם" וכתבי- 
עת בעברית ואלה שימשו בעת ובעונה אחת גם מו״לים וגם מוכרי 
ם" (כגון רבי ישראל בק, מיכל הכהן, יואל משה סלומון ויחיאל 
בריל ועוד). במ׳ במובנה המודרני החלה מפלגת הפועל הצעיר 
שהקימה את הוצאת ״לעם״ ב 1908 וכן יסדה את הוצאת "הארץ 
והעבודה״ ( 1913 ). אחד מראשוני המו״לים בארץ היה אברהם משה 
לונץ (ע״ע). מלה״ע 1 פגעה פגיעה קשה בנד ורק בשנות העשרים 
נעשתה גורם כלכלי בארץ. ב 1924 עברה הוצאת "דביר", בראשותם 
של ח. נ. ביאליק וש. רבגיצקי (בשותפות עם ש. לוין), לארץ, ונתנה 
דחיפה גדולה למקצוע. "דביר" פרסמה את כתביו של ביאליק, 
והוציאה לאור קלאסיקה מגוונת, ע״פ בחירתו של ביאליק ובערי¬ 
כתו. ב 1925 עלתה לא״י שושנה פרסיץ והעלתה עמה את הוצאת 
״אמנות״ (ר׳ לעיל, עם׳ 315 ) שהו״ל ספרים לילדים ברמה גבוהה! 
לשם כך אף הקימה ההוצאה בית-דפוס מיוחד. גורם חשוב 
בהעברת מרכז ד,מ׳ בשנות ה 20 מפולניה לארץ היה ארגון ההפצה 
של ״מוריה״, שהוקם ע״י מאיר וברכה פיליפובצקי (פלאי) — 
בתחילה בשותפות עם ״דביר״ — והפיץ את ספרי,',אמנות" והוצאות 
אחרות בכל העולם היהודי, החל בפולניה דרך בגדד ועד אה״ב. 
ב 1925 קמה הוצאת "מצפה" ע״י מ. נוימן, י. צ׳צ׳יק וש. שרברק, 
שעסקה בעיקר בתרגום מספרות העולם, אך הוציאה גם ם" מקוריים. 
בסוף שנת 1926 היו בארץ 23 הוצאות ספרים. ב 1931 הוקמה ע״י 
ברכה פלאי, אליה הצטרף אח״כ בעלה מאיר, הוצאת ם" "מסדה", 
שתחילת פעולתה היתה הוצאת אנציקלופדיה כללית "מסדה" ואנצי¬ 
קלופדיה ״נעורים״. לאחר מלה״ע 11 התפתחה "מסדה" להוצאת 
הספרים הגדולה בא״י: הקימה 10 חברות־בת, בית־דפום משוכלל 





317 


ספר, מו״לות כא״י 


318 


והוציאה למעלה מ 1,500 כותרים ב 178 מיליון עתקים ( 1973 ). 
מפעלה הגדול הוא "אנציקלופדיה העברית", בהנהלת א. פלאי. 
ב 1932 הקים י. אורנשטיין את הוצאת "יבנה", שמפעלה העיקרי 
הוא הדפסת המקרא, מפורש ע״י הרטום (פירוש ע״פ שיטת קאסוטו) 
ומדרש רבה מנוקד ומפורש ע״י ר. מירקין. ב 1933 החלה 
חברת "אחיאסף" להוציא ספרים בירושלים׳ וכעת פועלת חברה זו 
בת״א ומוציאה ספרי־לימוד, מילונים וספרי־ילדים. בו בזמן קמה הוצאת 
"קרית ספר" ע״י ש. סיון, שמפעלה העיקרי הוא המילון העברי של 
א. אבן־שושן. בשנת 1940 קמה, ע״י מ. שפיצר, — שתרם רבות 
לשיפור צורתו של הם׳ העברי — הוצאת־ספרים ״תרשיש״ וב 1949 , 
ע״י אורלינסקי, הוצאת "עמיחי" ע״ש בנו שנפל במלחמת השחרור. 
התנועות הקיבוציות הקימו מ׳ משלהם: "ספרית פועלים" של 
הקיבוץ הארצי; ״הקיבוץ המאוחד״ (שניהם: 1939 ); "עם עובד" 
של ההסתדרות ( 1942 ) ; ד,וצ׳ י. ל. פרץ ( 1957 ) והוצאת "המנורה" 
( 1958 ). שתי האחרונות מתמחות בספרות יידית. 

מן המו״לים האחרים (לפי סדר א״ב), רובם בתל־אביב ומקצתם 
בירושלים ובחיפה: ״אוצר המורה״ ( 1951 ) ; ״אחיעבר״ ( 1929 ) ; 
״אל״ף״ ( 1956 ) ; ״אשכול״ ( 1947 ) ; ״בית לוחמי הגיטאות״ ( 1970 ) ; 
ברונפמן ( 1948 ) ; ברלוי ( 1921 ) — משחקים; ״דביר״ ( 1924 ) — 
ספרות יפה, הקלאסיקה של הספרות העברית החדשה, מילונים וספרי 
אמנות; ״דבר״ ( 1925 ) — ספרות יפה, עיון ומחקר; ״הדר״ ( 1950 ) ; 
זימזון ( 1946 ) ; זלקוביץ ( 1951 ) ; זק ( 1930 ) ; טברסקי ( 1927 ) ; 
״יזרעאל״ ( 1933 ) ; ״יסוד״ ( 1950 ) ; ״כרטא״ ( 1958 ) — אטלסים 
ומפות; לוין אפשטיין ( 1934 ) — ספרי קודש, מחזורים וסידורי 
תפילה; מזרחי ( 1951 ) ; ״מחברות לספרות״ ( 1939 ) — ספרות יה״ב 
וספרי שירה; ראובן מם ( 1927 בברלין, מ 1933 בירושלים) — ספרי 
מדע פופולארי, ספרות יפה וחכמת ישראל; ניומן ( 1944 ) ; סטימצקי 
( 1934 ) — אלבומים וספרי שימוש; ״ספרית השדה״ ( 1920 ) ; "עם 
הספר״ ( 1955 ) מוציאה את הרבעון ״קשת״; ״עקד״ ( 1959 ) — 
שירה מקורית ומתורגמת; צ׳ציק ( 1944 ); ב. צ׳ריקובר ( 1963 ); 
קורן ( 1962 ) — תנ״ך באות חדשה ובסידור חדש; ״קרני״ ( 1951 ) ; 
שוקן (מ 1938 בישראל); י. שרברק ( 1944 ); ש. שרברק ( 1951 ); 
״תרבות וחינוך״ ( 1956 ), ואחרים. 

מו״לות חשובה נעשית בידי חברות ציבוריות. הגדולות שבהן — 
"מוסד ביאליק", שנוסד בירושלים ע״י ההסתדרות הציונית העולמית 
ב 1935 , ומפרסומיה החשובים: ה״אנציקלופדיה המקראית״ ( 6 כר׳ 
עד 1971 ), ״אנציקלופדיה חינוכית״ ( 5 כר! 1959 — 1969 ), אטלס 
ארץ ישראל, ועשרות ספרי יסוד במדעי היהדות ובתרגום ספרי־מופת 
מתרבות העולם, ביניהם סדרה של ם" קלאסיים יוונים ולאטיניים 
בתרגום עברי. מפעל חשוב הוא סדרת ״דורות״ — אנתולוגיות מכל 
תחומי היהדות בכריכה קלה, ״מוסד הרב קוק״ נוסד ב 1937 , ע״י 
י. ל. הכהן מימון(ע״ע) בירושלים, בתמיכת הסוכנות היהודית וארגון 
המזרחי. ההוצאה מתרכזת בספרות תורנית מקורית ומחקרים תור¬ 
ניים׳ ומו״ל גם ירחון מדעי־תורני בשם ״סיני״ (מ 1938 ). 

ב 1929 נוסדה הוצאת ם" ע״י האוניברסיטה העברית בירושלים, 
ולאחר מותו של מאגנם(ע״ע) הוסבה על שמו. היא מוציאה ספרי־עיון, 
ספרי־לימוד וספרי־עזר לתלמידים, מפרי עטם של מורי האוניברסיטה 
וחוקרים אחרים, ספרי־מופת בפילוסופיה, במקור ובתרגום, ואת כתה״ע 
"תרביץ", "קרית ספר", "אשכולות", "יובל", - 3 ז 1 מ 1 ץ 0501 ז 916 
3 ת ו 76x1115 . עד 1974 הוציאה 750 ם", מהם שזכו לכמה מהדורות. 

הוצאה לאור של משרד הבטחון נוסדה בת״א, 1959 , ומוציאה 
ספרי חינוך ומדע וסיפורים קצרים לחיילים. רוב המו״לים בישראל 
חברים ב״איגוד המו״לים הישראליים", שנוסד ב 1939 , הדואג לעניינים 
המקצועיים ולהספקת חמרי־גלם לחבריו. הוצאות רבות משתתפות 
בהוצאת "יחדיו", המפרסמת ם" במשותף. 

ב 1959 הוקמה ע״י אלכסנדר פלאי הוצאת "מסדה־פרס" (חברת־ 

7 



יריד־הספרים הביז־לאומי בירושלים, 1973 


בת של "מסדה") במטרה להוציא לאור ם" בשפות לועזיות, שיוכנו 
בארץ כקופרודוקציה. החברה הוציאה למעלה מ 300 כותרים ב 17 
שפות, ומפעליה החשובים הם: ״אטלס ירושלים״ ( 1973 ) ו״האנצי־ 
קלופדיה לארכיאולוגיה". הוצאת "כתר" קשורה במפעל תרגומי מדע 
לישראל ( 1959 ), שנוסד כחברה ממשלתית ונמכר ב 1969 לבעלים 
פרטיים. מפעלה העיקרי — האנציקלופדיה 3163 ( 1116 החדשה ( 1971 ). 
ב 1969 החלה לפעול בירושלים חברת־בת של "הוצאת וידנפלד את 
ניקולסון". החברה 'מפיצה בחו״ל ספרי מקור ישראליים וס" מתור¬ 
גמים לעברית. 


התפתחות הוצאת הספרים בישראל מראשית חמאה 


1971 

1951 

1932 

1920 

1908 

השנה 

3,368 

1,000 

635 

45 

4 

מספר הכותרים 


עד לייסוד ביהח״ר לנייר ״חדרה״ ב 1955 , היה כל הנייר מיובא 
מחר׳ל. בשנות ה 60 — 70 היתד, התקדמות רבה באמצעי הייצור 
במו״לות (דפוס וכריכה). כ״כ קמו הוצאות ם״ לקופרודוקציה. — 
מפעלי דפוס פלאי, שנוסדו ע״י יצחק ברש, ובתי-הדפום של לוין־ 
אפשטיין, יפת ואחרים נמצאים במחוז תל-אביב; דפוס "כתר", דפוס 
מרכז, דפוס ירושלים, דפוס סיוון, דפוס ר״ח הכהן, דפוס אחוה, 
והמדפים הממשלתי מרוכזים בירושלים. משנות ה 60 המוקדמות 
החלו הוצאות הס" לפעול בשותפות עם חברות בחר׳ל. יריד הם" 
הבין־לאומי מתקיים בירושלים אחת לשנתיים מאז 1963 . "המרכז 
ליצוא הדפוס והס׳ הישראלי" מסייע להוצאות למצוא שווקים חדשים, 
ומוציא קטלוג משותף בשם ״ספרים מישראל״. מאז 1970 הוא גם 
מוציא רבעון אנגלי ( 16 ־ 01 ^ 80016 151361 . הרבעון "עולם הדפום" 
עוסק בענייני טכניקה ותרבות. ב 1971 פרסמו בישראל 3,368 כותרים, 
ב 9,180,000 עתקים, דהיינו 1,120 כותרים למיליון תושב. ישראל 
היא מן הראשונות בעולם מבחינה זאת (השר לעיל, עמ׳ 308 : טבלה 
ובה נתוני הפקה עולמית של כותרים); המחזור הכספי של ד,מ׳ 
בישראל בשנה זו היה 165 מיליון ל״י; מתוך זה הסתכם היצוא 
(ס״ עבריים ולועזיים) ב 9.6 מיליון דולר (= כ 48 מיליון ל״י). 
בהוצאה לאור עסקו ישירות אותה שנה 2,800 איש. נוסף על כך — 
6,800 בתעשיית הדפום. לישראל יבוא ניכר של ם" מארצות שונות 
ובשפות שונות. בשנת 1971 הסתכם היבוא ב 1.5 מיליון ד(לר (החלק 
ה 20 של יבוא הם״ באסיה כולה), ובשנת 1972 — בלמעלה מ 2 
מיליון דולר. ישראל חתומה על אמנת פירנצה לזרימה חפשית של 
ם" ואין להטיל על יבואם מכם יבוא. 

י. סוגרבינסקי, לתולדות המו״לות העברית (הס׳ העברי, 9 — 10 ), 
תשי״א—תשי״ב < א. לוינסון. תולדות יהודי ורשה. 306 — 310 , 1953 ! 

ש. שרברק, זכרונות, תשט״ו! ה. שמרוק (עורך), פרסומים יהודיים 
בבריה״ם, 1917 — 1960 , תשב״א! א. ם. הברמן. הם׳ העברי בהתסת־ 






319 


ספר — ספרא וספרי 


320 


חותו, תשכ״ה; י. אוליצקי, אמנות הדפום. 1973 ! - 1 ) 001 .ן - יןק £3 .? 

, ז \ 1 — 1 ,־, 1/122121/27 /-; 21 מ ת? 1 (^- 1 ו 1 ? 1 ו 16$ ) ־ 72 ^־ 322 ־ 2 ^ 6 ,(. 15 ) 6 ) ו{: 11 )[):>נז 1 
; 1959 , 165-188 ,־ 2 ־ 217222 ז. 2 נ, 12 ־ 2 ? 7 ? 1/2 112 *׳**■>/ ?!{יד , 110111 . 0 ; 1886-1923 
-. 1137 . 8 ; 1961 2 ,^ 111 ) 112 ־ 61 / 0 2 ־ 212 ־ 2 ' 5 /)־);/ 771/111 )׳ 611 , 8 ז 6£ ת 81£1 . 11 . 8 
. 1962 , 136 ־ 131 . 27172 ־ 1 ־ 7/11/12117,2 22 ־ 11122722 ־ 2/2 1122 111/012 / ,(. 013 ) 001500 

יש. ם. - ח. תו. 

ספר (באכדית ז 3 קק 51 ), עיר במסופוטמיה, ששרידיה נמצאו בתל 
אבו הבה, צפונית לבבל. ס׳ היא מהעדים העתיקות ביותר 
של ארץ הפרת והחידקל, ולפי המסורת המסופוטמית נוסדה "לפני 
המבול". מיקומה הגא 1 גרפי באיזור שבו הפרת והחידקל מתקרבים זה 
לזה העניקו לס׳ מעמד כעיר המפתח השולטת על הכניסה לצפון ארץ 
בבל. מכאן אף מעמדה כאחד ממרכזי המסחר הגדולים של מסופו¬ 
טמיה וכמקום המפגש בין היישוב העירוני הצפוף שמדרום לה ובין 
הנוודים והנוודים־למחצה שמצפונה. אחד מרבעי העיר אף כונה 
בשם "ס׳ אמננום", ע״ש שבטי האמננים, השמיים־המערביים, שחדרו 
למסופוטמיה בראשית האלף השני לפסה״נ והתנחלו סמוך לס׳. בעי¬ 
קר התפרסמה ס׳ כעיר המקודשת לשמש — אל השמש והמשפט — 
אחד האלים הראשיים של מסופוטמיה, שמקדשו א-בברה (- 3 ( 83151 -£ 
3 ״) נחשב לאחד ממרכזי הקודש של ארץ בבל. בימי השושלת 1 
של בבל (ע״ע בבל. עם׳ 539 ) היתד. ס׳ לשניה בחשיבותה בערי- 
המדינה, אחרי בבל העיר. ופולחן שמש היה שם, למעשה- נפוץ יותר 
מאשר פולחן מרודף אלתי בבל (ע״ע בל). האסטלה, שעליה חקוקים 
חוקי חמורבי, הוצבה, במקורה׳ במקדש שמש בם׳. בתקופת האימ¬ 
פריה האשורית נהנתה ס׳ מפריווילגיות מיוחדות, המכונות בבבלית 
":זעתמ;^ או ״ 2.31014111 (היינו "זכות"), ואזרחיה שוחררו ממסים 
ושירות בצבא. ס׳ שבה לגדולתה בימי ממלכת בבל החדשה( 626 — 539 
לפסה״ג), שמלכיה נבוכדנאצר (ע״ע), ובעיקר נבונאיד(ע״ע), שיקמו 
את מקדש א־בברה ושכללוהו. ב 539 נכבשה 0 ׳, ללא קרב, בידי כורש 
מלך פרס והמשיכה להתקיים כעיר־מקדש בכל התקופה ההלניסטית. 

ם׳ לא נחפרה חפירות ארכאולוגיות שיטתיות, אך נתגלו בה, 
בסוף המאה ה 19 , למעלה מ 60,000 לוחות בכתב היתדות, ברובם 
שטרות ותעודות מינהליות. זהו ארכיון התעודות הגדול ביותר שנת¬ 
גלה עד כה במסופוטמיה, הנוסך אור על תולדותיה ומוסדותיה של 
עיר בבלית מרכזית, מן החשובות שבערי בבל. 

ס׳ אינה נזכרת במפורש במקרא, אך יש סבורים שזוהי ספרוים 
שממנה הובאו גולים לשומרון, לאחר כיבושה בידי מלך אשור (מל״ב 
יז, כד). 

ח. תדמור, עיר המקדש ועיר המלוכה בבבל ובאשור (העיר והקהילה 
— קובץ־הרצאות בכנס ה 12 לעיון בהיסטוריה), תשכ״דז; ׳תשקקס., 1 
- $17110 1116 11 ) ^ 1.00 #610 4 > ,. 1 ) 1 ; 1964 , 1 ) 11 ( 11 ) 301 ) 650 616711 ( 41 . ,וחסו! 

. ; 1967 ,( 16 ־ 1 , 10 ־ £$1 !) ? $00161 111 ) 1 ( 177 ) 301 ) 4 6 50 { / 0 11176 

. 1970 ,( 57-67 , 11 פ 0 נ ,. 0.5 .]) €11165 11 * 1 * 6111 * 47116 , 1110 ** 

ח. ת. 

רב ספרא, מאמוראי בבל בדור ה 3 — 4 (ראשית המאה ה 4 
לסה״ג). נסע מדי פעם לא״י (פס׳ נ״ב, ע״ב; ב״ק ק״ד, 

ע״ב), כנראה בענייני מסחר (ב״מ ל״א, ע״ב: ב״ב קמ״ד, ע״א), 
והביא לבבל ממסורות א״י הקדומות (ברב׳ ס״ג, ע״א) ומפסקי הלכו¬ 
תיה (חו׳ ק״י, ע״ב). במקורות א״י לא נזכר שמו. בבבלי הוא נזכר 
כמה פעמים בהקשר עם ר׳ אבהו (ע״ע) — שאמר עליו ש״אדם 
גדול״ הוא (ע״ז ד׳, ע״א) — ועם אחרים מחכמי א״י (שבת קמ״ה, 
ע״ב; גיט׳ כ״ט, ע״ב). רבא קראו "גברא רבה" (ב״ב קמ״ד, ע״א), 
ורבה — שניהם בבליים — קראו ״חבריך (= חברנו; שבת קכ״ד, 
ע״ב). עליו אמרו: ״,ודובר אמת בלבבו׳ (תה׳ טו, ב) — כגון 
ר״ס" (מכות כ״ד, ע״א), וסיפרו עליו מעשים רבי-רושם (חר צ״ד, 
ע״ב; שבת קי״ט׳ ע״א; מו״ק י״ב, ע״א; ור׳ רש״י מכות כ״ד, ע״א). 
כשנפטר ר״ס הורה אביי לקרוע עליו, משום ש״כל יום הלכותיו 
בפינו בבית־המדרש" (מו״ק כ״ה, ע״א). 

א. היימאן, ספר תולדות תנאים ואמוראים, ג/ בערכו, תר״ע. 


ספרא וספרי, מדרשי-הלכה לחומשים ויקרא, במדבר ודברים; 

קבצי ברייתות (מיצירת התנאים), שנלקטו וסודרו ע״י 
מסדרים שונים. כולם מדרשים מבארים, ההולכים ודורשים את 
החומש פרק פרק ופסוק פסוק, ופעמים הרבה אף כל מלה שבפסוק. 
לשונם עברית מטיפוס לשון חכמים (ומצויות בהם גם מלים יווניות). 
הואיל וככל שאר מדרשי-ההלכה שבידנו, לא היו ידועים, כנראה, 
לתלמודים (לירושלמי ולבבלי), נערכו לא לפני סוף המאה הרביעית 
לסה״ג, כנראה, בא״י (לדעת אלבק [ר׳ ביבל׳]; על דעות אחרות — 
ר׳ להלן). 

א. ספרא (=״[ה]ספר"), לחומש ויקרא. במונח ם׳ השתמשו 
אמוראים ככינוי לברייתות, המכילות הלכות, שנלמדו מדרשות כתו¬ 
בים שבויקרא (עיר׳ צ״ו, ע״ב), ואף במשמעות של קובץ ברייתות 
בהלכה סתם (מג׳ כ״ח, ע״ב, ועוד! והשר ברב׳ י״א, ע״ב: "ם׳ 
דבי רב"). אמוראי א״י כינו קובץ ברייתות, המכילות הלכות, שנלמדו 
מדרשות כתובים (שבויקרא. כנראה), בשם: "תורת כוהנים" (יבמ׳ 
ע״ב, ע״ב); אולם לא נראה, שהכוונה לס׳ שבידנו, המכונה בפי 
גאוני בבל והראשונים: "ס׳ דבי רב", או, בקיצור, "ם"׳, וכן: "תורת 
כוהנים", שהוא גם כינויו בכ״י. 

חלוקת הס׳ המקורית היתה לתשעה "דיבורים" (או "מגילות"; 
״פרקים״): נדבה, או ויקרא (ויק׳ א, א — ג, יז); חובה, או נפש (ד, 
א — ה, כו); צו (ו, א — ז, לח); שרצים (י, ח — יב, ח); נגעים 
(יב, ט—יג, גט); מצורע (יד, א—טו, לג); אחרי־מות (קדושים) 
[טז, א — כ, כז]; אמור (בא, א — כד, כג), סיני (בה, א — כז, לד). 
הדיבורים נחלקו לפרשיות, הפרשיות לפרקים והפרקים להלכות, אולם 
חלוקה עניינית זו נשתבשה במשך הדורות; וכך נוספו (ע׳ להלן) 
מכילתא דמילואים ומכילתא דעריות; שתי מגילות חולקו לשתיים 
(אחרי-מות וקדושים; בהר סיני ובחוקותי) בהשפעת חלוקת הפרשיות 
של קריאת־התורה, ואילו סופה של מגילת מצורע נפרד ממנה 
והיה למגילת זבים. גם חלוקת הפרשיות לפרקים שובשה ובדפוסים 
ניתנים ציוני הפרקים בצורה מטעה. כספר ויקרא, שרובו ככולו 
חוקים ומצוות, אף הס׳ כמעט כולו הלכה ורק זעיר פה זעיר שם יש 
גם דברי אגדה. אעפ״ב יש מדרשותיו המפתיעות בסיגנונן החי 
והמלבב, כגון הדיאלוג הדרמתי והציורי בין טבול־יום לכוהן (צו, 
פרק י״ז, א׳—ד׳). 

לפי שיטת ד״צ הופמן (ע״ע) בדבר חלוקת כל מדרשי-ההלכה 
לשני סוגים, שייך הם׳ לבית-מדרשו של רבי עקיבא. וגם לדעת 
אלבק, המערער על המשמעות שנתן הופמן לעובךות שגילה, שייך 
עכ׳־׳ם הם׳ לסוג ב׳ של מדרשי-ההלכה (ובתוכו הוא מהווה, יחד עם 
ספרי זוטא, הקרוב לו ביותר, תת־סוג מיוחד). הן מאמרו של ר׳ 
יוחנן: "סתם ם׳ רבי יהודה" (עיר׳ צ״ו, ע״ב) הן הכינוי "ס׳ דבי 
רב" (עי׳ לעיל) אינם מתכוונים לס׳ שלנו ואין מהם ראיה בדבר 
עורכו. אף אין הוכחה, שר׳ חייא סידר את הס׳ שלנו (אע״פ שנראה, 
שליקט מדרש מקביל לויקרא). 

מצויות בס׳ קצת הוספות, שאינן שייכות לסוג ב׳, אלא לסוג א׳ 

של מדרשי-ההלכה. בתוך אחרי-מות (קדושים) נוספה "מכילתא 
דעריות״ (אחרי־מות י״ג, ג׳—ט״ו; קדושים ט׳, א׳—ו׳; י״א, א׳—י״ב, 
י״ד), החסרה בדפוס ראשון, ואילו בכ״י(וטיקן, אסמני 66 ) נמצאת היא 
בהעלם אחד, כחטיבה בפני עצמה(מהד׳ פינקלשטיין׳ ש״ע—שפ״ז), 
שמינוחה אפייני לגמרי לסוג ב׳ של מדרשי-ההלכה. כיוצא בה 
נוספה בין צו לשרצים ״מכילתא דמילואים״ (לויקרא ח, א — י, ז), 
שיש בה עצמה הוספה מאוחרת (מילואים, שמיני, י״ז—כ״ח), החסרה 
בכ״י וטיקן (וחשו׳ פי׳ הראב״ד, שם, כ״ט: "זה המדרש פנים 
אחרים הוא והוא שלם יותר מהראשון"). מלבד אלו יש עוד הוספות 
קטנות, 

הס׳ נדפס לראשונה בקושטא, כנראה בשנת רפ״ג. ואח״ב בוונציה, 
ש״ה, ומאז שוב פעמים הרבה. הס׳ זכה לפירושים שונים. מהדורה 


321 


ספרא וספרי 


322 


טובה, בצירוף פי׳ הראב״ד, ובלוויית מבוא והערות, ערך א״ה וייס 
(ווינה, תרכ״ב). מהדורה מדעית, ע״פ ב״י, ובלוויית חילופי גירסאות 
והערות, החל להכין ד מאיר איש שלום, ומה שהספיק, רוב מגילת 
נדבה בלבד, נדפס לאחר מותו (ברסלאו, תרע״ה). הם׳ נשתמר 
בכמה כ״י קדומים, ובתוכם כ״י וטיקן הנ״ל, מן המאה ה 10 לסה״ג׳ 
כנראה (נדפס, בלוויית מבוא, ע״י א״א פינקלשטיין [ניו יורק, 
תשי״ז]) וכ״י וטיקן, אסמני 31 , משנת 1073 לםה״נ. 

ב. ספרי (= ספרים), שמם של מדרשי־הלכה לבמדבר ודברים. 
במונח ס׳ השתמשו אמוראים ככינוי לקובץ ברייתות בהלכה (מג׳ 
כ״ח, ע״ב), ואף לקובץ ברייתות, המכילות הלכות, שנלמדו מדרשות 
כתובים (שבדברים [סנ׳ פ״ה, ע״ב — פ״ו, ע״א; והשר ב״ב קכ״ד, 
ע״ב], או שבויקרא [יומא ע״ד, ע״א]). גאוני בבל וקצת מראשוני 
צרפת ואשכנז מכנים בשם ס׳ את המכילתא (או המכילתות) לשמות, 
את ם׳ לבמדבר וס׳ לדברים גם יחד. אולם קצת מחכמי צפוך־אפריקה, 
ובעקבותיהם רוב חכמי יה״ב. ייחדו כינד זה רק לס׳ לבמדבר 
(=ס״ב) ום׳ לדברים (= 0 ״ד) בלבד. 

1 . ספרי לבמדבר מכיל דרשות לבמדבר. פרקים ה¬יב¬ 
טו ; יח—יט; כה, א — יג; כו, נב — לא, כד; לד, ט—לד. הואיל 
ופרשיות אלו כוללות עניינים סיפוריים, יש אף בס״ב, מלבד הלכה, 
גם הרבה אגדה. חלוקתו הקדומה של ס״ב היתה, כנראה, למסכות 
ענייניות, שנחלקו לפרשיות ולהלכות (או ברייתות). הן בכ״י הן 
בדפוס הראשון יש שרידים לחלוקה זו, שלאחר זמן עברה מן העולם 
ותחתיה באה חלוקה לפיסקאות, שהיא רובה לפי הפסוקים, אך אינה 
מתחשבת כלל בחלוקה לפרשיות של קה״ת (לפי מנהג בבל, המקובל 
כיום בכל ישראל). וכך, דרך משל, כוללת פיסקא קל״א דרשות לבלק 
ולראשית פנחס גם יחד. 

בניגוד לצונץ, שעדיין חשב את ס״ב וס״ד למדרש אחד, חש 
ו. פרנקל בהבדל שביניהם. הופמן, שיצר את השיטה בדבר חלוקת 
כל מדרשי־ההלכה לשני סוגים, הוכיח, שיש כאן שני מדרשים, 
השייכים לשני הסוגים השונים. לשיטתו ס״ב הוא מבית־מדרשו 
של ר׳ ישמעאל. לדעת אלבק, המערער על תפיסת הופמן, שייך 
עכ״פ ס״ב לסוג א׳ של מדרשי־החלכה. בדבר שאלת העריכה — ר׳ 
לעיל, עמ ׳ 320 . 

ס״ב נדפס לראשונה יחד עם ס״ד בוונציה, ש״ה, ומאז חזרו 
ונדפסו פעמים הרבה. ס״ב זכה לכמה פירושים. מהדורה מדעית 
מעולה, ע״ם כ״י ודפ״ר, בלוויית מבוא׳ חילופי גירסאות והערות, 
חדל ח״ש הורוויץ (לייפציג, תרע״ז), 

2 . ספדי לדברים מכיל דרשות לדברים, פרקים א, א—ל; 

ג, כא — ד, א; ו, ד—ט; יא, י — בו, טו; לא, יד: לב, א ואילך. 
הואיל והפרשיות הסיפוריות מהוות כמחצית ספר דברים, אין חלקה 
של האגדה נופל מזה של ההלכה בס״ד. שרידים מעטים לחלוקתו 
הקדומה של ס״ד, שהיתה כזו של ס״ב, נשתמרו בכ״י, אולם אין לה 
זכר בדפוסים. אף היא עברה מן העולם ותחתיה באה חלוקה לפס¬ 
קאות כמו בס״ב. 

על ההבחנה בין ס״ב לס״ד ראה לעיל ( 1 ). לפי תפיסת ד״צ 
הופמן שייך ס״ד לדבי ר׳ עקיבא, ולפי אלבק הוא עכ״ם מסוג ב׳ 
של מדרשי־ההלכה, ובתוכו מהווה הוא, יחד עם מכילתא דרשב״י, 
שהוא קרוב לה ביותר, תת־סוג מיוחד. 

מאמרו של ר׳ יוחנן; "סתם ס׳ רבי שמעון" ( 0 נ׳ פ״ו, ע״א), 
המוסב על ברייתא סתמית, המכילה מדרש־הלכה לכתוב מדברים 
(שם פ״ה, ע״ב), אינו מתכוון לס״ד שלפנינו (שהרי ברייתא זו 
עצמה חסידה בס״ד שלנו), ובוודאי לא לס״ב. אף אין ראייה לסברת 
הופמן, שר׳ יוחנן סידר את ס״ד. 

פסקאות ל״א—נ״ד (ולדעת חוקרים הרבה אף פסקאות א׳—ל׳ 

וכן ש״ז-שנ״ז) אינן מעיקר הס״ד, שכן מן המינוח שלהן מוכח, 
שהן שייכות למדרש מסוג א׳ של מדרשי־ההלכה, ונוספו בתוך הס״ד. 


על כך מוכיחה אף ההקבלה בינו לבין קטעי מדרש תנאים לדברים 
מסוג א׳, שאבד מן העולם ורק שרידים מעטים ממנו נמצאו בגניזה. 
מלבד עוד הוספות מעטות, מוכח, שעיקרו של ס״ד הוא אחיד, גם 
מתוך הרמיזות המצויות בו ממקום למקום. על דפוס ראשון עי׳ 
לעיל׳ עם׳ 321 . 

ס״ד זכה לכמה פירושים. מהדורה מדעית, ע״פ כ״י ודפוס ראשון. 
בלוויית חילופי גירסאות והערות, החל להכין ח״ש הורוויץ; לאחר 
מותו, תוך שימוש בחומר שהספיק הורוויץ להכין, הו״ל א״א פינקל- 
שטיין מהדורה מדעית (ברלין׳ תרצ״ד—ת״ש [המהדורה הופיעה 
חוברות חוברות, והאחרונות נדפסו בברלין לאחר פרוץ מלחמת־ 
העולם השניה ונשמדו רובן ע״י הנאצים; הדפסה שניה, ניו־יורק. 
תשכ״ט]). במהדורה זו מביא פינקלשטיין פעמים הרבה נוסח 
אקלקטי ולעתים אף מגיה מן הסברה נגד כל כ״י ודפ״ר. 

3 . ס פ ר י ז ו ט א (ס״ז) מכונה בספרות יה״ב: "ספרי"! "ברייתא 
דם"׳; "ם׳ ירושלמי"; "ס׳ קטן"; ס״ז (או "ס׳ זוטים")! "ם׳ של 
פנים אחרים״; ״ם׳ של פנים שני״; "מדרש פנים אחרים של וישלחו"! 
"מדרש ס׳ וידבר בפנים אחרים של וישלחו"; "וישלחו זוטא"! 
"מדרש שני בפנים אחרים" (לבמדבר). הכינויים הללו באו רובם 
כדי להבחין בינו לבין ס״ב. 

ס״ז, שהובא הרבה ע״י חכמי יה״ב, אבד ברבות השנים מן העולם, 

עד שהחלו להתגלות קטעים ממנו בגניזה. קטע אחד פירסם ש״ז 
שכטר ( 663 — 656 ,[ 1894 ] ¥1 [. 5 . 0 ] , 211 >!). אח״כ פירסם קניגם־ 
ברגר את המדרש, מלוקט מתוך ילקוט שמעוני, מדרש הגדול, ועוד 
(תרס״ז). אותה שעה פירסם אף ח״ש הורוויץ את ס״ז ( ¥1 ץ 10 \ 
1,1¥ <נ [ 1910 — 1906 ] ; הוצאה מיוחדת, 1910 ; בתוך "ס׳ על ספר 
במדבר וס״ז", תרע״ז), במהדורה מדעית, בלורית מבוא והערות 
וחילופי גירסאות (מלוקט ממקורות שונים, בצירוף קטע הגניזה 
הנ״ל). הורוויץ היה זהיר והבחין היטב בין קטעים ודאיים, כגון 
אלו שבילקוט שמעוני, שציין למקורותיו, לבין קטעים מסופקים, 
כגון אלו שבמדרש הגדול, שלא ציין למקורותיו ואף לא הביאם 
כלשונם. אח״כ פירסם י״נ אפשטיין עוד קטע גדול מכ״י (תרביץ א׳/ 
א׳ [תר״ץ], 46 — 78 ). עדיין לא ברור מה היה הקפו המלא של ם״ז. 
דומה. שכמו ס״ב, החל אף ס״ז בבמדבר ה, א, ההלכה הראשונה 
בספר, ונסתיים בבמדבר לה, לד. חלוקתו המקורית היתר" כנראה, 
למסכות ענייניות, שנחלקו לפרשיות (החלוקה לפרשיות נשתמרה 
בקטעים שבכ״י). ס״ז עיקרו היתד, הלכה, אך היו בו גם דרשות 
באגדה. 

בס״ז מצויות הלכות הרבה, ומהן תמוהות, שלא נשתמרו בשום 
מקור אחר. אף יש בו הלכות, החולקות על אלו שבמשנה. יש מן 
המיוחד בלשונו, בסיגנון ובטרמינולוגיה. נזכרים בו תנאים הרבה 
שאינם ידועים משום מקום אחר, ולעומת זאת לא נזכרו בו ר׳ נתן 
ורבי. מצויות בו ידיעות היסטוריות חשובות. לפי הופמן שייך ס״ז 
לבית־מדרשו של ר׳ עקיבא; לפי אלבק הוא עכ״ם מסוג ב׳ של 
מדרשי־ההלכה, ובו מהווה הוא תת־סוג מיוחד יחד עם הספרא. 
לעומת זאת ביקשו חוקרים אחרים לגלות לא רק את מקורותיו(הכל 
מודים, שיש בו הרבה משל ר׳ אליעזר בן יעקב. ר׳ שמעון ובנו 
ר׳ אלעזר), אלא אף את מסדרו, בזמן קדום יותר. לעומת אפשטיין, 
שניסה להוכיח׳ שס״ז סודר בגליל, הצביע ליברמן על זיקתו ההדוקה 
לחכמי לוד, עם שהוא מסכים עם אפשטיין, ולו רק כהשערה, שהמ¬ 
סדר היה בר־קפרא. לדעתו קדום ס״ז הרבה לכל שאר מדרשי-ההלכה. 

ח״ש הורוויץ, ספרי על ספר במדבר וספרי זוטא, עא~ואא, תרע״ז! 

י״נ אפשטיין, ס״ז. פר׳ פרד, (תרביץ, א׳) תר״ץ! הנ״ל, מעין תשובה 
(שם, ג׳), תרצ״ב! הנ״ל, [ביקורת על מהדורת פינקלשטיין של ס״ד], 

(שם, ח׳), תרצ״ז: הנ״ל, מבואות לספרות התנאים, 546 — 548 , 588 — 

724 , 741 — 746 , תשי״ז: ש. ליברמן, [ביקורת על מהדורת פינקלשטיין 
של ס״ד], (ק״ס, י״ד), תרצ״ז/ח; הנ״ל, ספרי זוטא, תשכ״ח; י״טל. 
צונץ־-ח. אלבק, הדרשות בישראל (מפתח בערכו), תש״ז! א״א פינ־ 
קלשטיין, חורה נהנים ע״ם ב״י רומי, א׳—ע״ז, תשי״ז; ח. אלבק, מבוא 
לתלמודים, א׳, 79 — 143 , חשנ״ט; : 1 ״) !*/>$ ׳״ס , 1111 ;£ ,א 





323 


ספרא וספרי — ספרד: גאולוגיה; גאוגרפיה פיסית 


324 


116 > 171 % 111171 ) 121 !.£־ ז 211 ,תחגדח^ס^ . 0 ; 1887 ,( 003012 . 1 ־ 1 :ז 11 ־ 1 ד 01 צ 11115£1 

?) ( 141 71 )£ 72 ) 11 ! ) 511 ' 2 ) 11711 , 1156010 \׳£ . 011 ; 1888 , 11 ? 21 !) 14 )ז!) 11 ^ 1 11 ) 1 ! 115€ ! ) 21114 ! 

72 )< 4144£41 72 )' 1 ) 14 ) 71 72 ) 1 > 214 ,. 101 ; 1927 , 11711 ! > 111-45 ^ 1 71 ) 1 ?) 4 2 414% 2 ! ) £1 
. 1931 י [^ו 10 \) ,! 1111 {) 45 ז 1 > 12 \ ז) 1 !) 115 !) 2414 ! 

מ. ד. ה. 

ספרד (ספרדית 3 ת 3 ק £5 ), מדינה בחצי־האי חפירנאי (וזאיברי), 
בדרום־מערב אירופה. שטחה 504,782 קמ״ר, כולל האיים 
הבלאריים בימה״ת, האיים הקנריים באוקיאנוס האטלנטי, סאוטה, 
מליליה (ע״ע) וכמה איים קטנים בחופי צפון־אפריקה. שטחה של ם׳ 
בלי האיים — 492,592 קמ״ר — הוא מרבית שטחו של חצי־האי. 
ם׳ היא (לאחר צרפת) הארץ השניה בגודל שטחה באירופה. מספר 
תושביה — 34,320,000 נפש (אומדן 1971 ). שכנותיה הן פורטוגל 
במערב צרפת ואנדורה בצפון והמושבה הבריטית גיברלטר בדרום. 
קו החוף של ם/ שארכו 3,100 ק״מ, ישר בד״כ. במזרח ם׳ ובדרום- 
מזרחה משתרע הימה״ת; בצפון, בצפון־מערב ובדרום־מערב — 
האוקיאנוס האטלנטי. 

טריפה שבדרום ם׳ (רוחב גאוגרפי ׳־ 36 צפון) היא הנקודה 
הדרומית ביותר באירופה, ובינה לבין אפריקה מפריד מיצר גיברלטר 
(רחבו המזערי 14 ק״מ). 

גאולוגיה, עט׳ 323 ! גאוגרפיה פיסית, עט׳ 324 ! אקלים, עם׳ 325 ! 

צומח, עט׳ 326 < חי, עט׳ 328 ! אוכלוסיה ודמוגרפיה, עט׳ 328 ! 

חינוך. עט' 330 ; כוחות מזוינים, עט׳ 331 < חוקה ומשטר, עט' 331 ז 

משפט. עט׳ 332 ! כלכלה, עט׳ 333 ! לשון וספרות, ע״ע ספרדית, 

לשון וספרות; אמנות, עט׳ 337 ; מוסיקה, עט׳ 344 ; היסטוריה, 

עט׳ 347 < יהודים. עט׳ 380 . 

ג א ו ל ו ג י ה. חצי־האי האיברי מיוסד, כנראה, על סלעים קדם- 
קמבריים פלאודאיים שקומטו לאחרונה באו׳רוגנזה (ע״ע) ההרצינית 
שבסוף הפלאוזואיקון ואשר לתוכם חדרו בתקופה זו מחדרים גרא- 
ניטיים נרחבים. סלעים אלה חשופים בשטח הנרחב של המסטה 
( 1656£3 \), בעיקר במערבה, מגליסיה שבצפון־מערב עד לעמק 
גואדלקיוויר בדרום. המסטה בנויה סלעים קריסטליניים, בעיקר 
גראניטים, וביניהם סלעים מקומטים, מטמורפיים בחלקם. בצפון 
נמצא האגן הקרב 1 ני-פרמי של אסטוריה ובו מכרות פחם. אגן קרבוני 
שני מצוי מצפון לקורדובה שבדרום. גושי קימוט הרציני נוספים 
נמצאים במרכז הרי הפירנאים בצפון־מזרח ם׳ ובשולי הקורדילירח 
הבטית מדרום לגרנדה בדרום־המזרח. 

בחלקו הצפוני של חצי-האי יש אגנים ובהם סלעי משקע צעירים, 
מסוזואיים וקנוזואיים. סלעי־משקע שלישוניים עבים מכסים את 
שלושת אגני הנהרות אברו (סרגוסה, לרידח), טאח׳ו (מדריד, 
טולדו) ודורו (וליאדוליד, בורגוס). אגן הטאח׳ו ואגן חדורו 
נפרדים מאגן האברו ע״י שרשרת הרי הקמטים האיברית. שרשרת 
זו משתרעת מולנסיה שבחוף הימה״ת בכיוון צפון־מערב ומתחברת 
אל הרי קנטבריח שעל חוף מפרץ ביסקאיה. הרי קנטבריה בנויים 
סלעים קרטיקוניים מקומטים ובהרים האיבריים נחשפים סלעים 
מגילי הטריאם, יורה וקרטיקון. 

בשוליים הצפון־מזרחיים של חצי־האי האיברי מתנשאים הרי הפי¬ 
רנאים׳ שהחלו להיווצר בקימוט ההרציני וקומטו שנית בקימוט 
האלפיני. שרשרת הרים זו הולכת ומתרחבת כלפי מערב, ובלב 
חלקה המזרחי מתגלים הסלעים הקדומים יותר (קדם־קמבריון, פלאו־ 
זואיקון מקומט ומטמורפי). קימוט אלפיני נוסף הוא זה של הקור־ 
דילירות הבטית והתת־בטית הנמצאות בדרום מזרח ם׳ מדרום לאגן 
נהר גואדלקיוויר. אלו בנויות סלעים מסוזואיים וקנוזואיים מקומטים, 
ובשוליים הדרומיים נמצא גוש הרים הרציני. געשות שלישונית 
נמצאת בכמה מקומות לאורך חוף הימה״ת. 

מרבצים כלכליים כוללים מכרות פחם חשובים ועפרות ברזל 
באסטוריה שבצפון. אלה מספקים חומר למפעלי־הפלדה בבילבאו 
ואווידו. במכרות שמצפון לעמק גואדלקיוויר מופקים מרבצים סול- 
פידיים של נחושת, עופרת, אבץ, כסף, בדיל וגפרית. המרבצים 



ספרר: מראה העיר קארים בררום־מערב המרינה 
(משרד־התיירות של ספרד) 


הפיריטיים של ריו טינטו (מחוז ולוה) הם הגדולים מסוגם בעולם 
וכרו בהר זהב ונחושת מאז התקופה הפניקית. תרשיש שבמקרא 
מתיחם, כנראה, לאיזור זה. ם׳ מצטיינת בתפוקת כספית גדולה. 
ור׳ להלן, כלכלה. 

גאוגרפיה פיסית. מבחינים בם׳ בין 2 חטיבות יסודיות: 
המסטה ואזורי השוליים. ה מ ם ט ה היא רמה נרחבת שיש בה חל¬ 
קים צחיחים וחשופים. היא תופסת את פנים חצי־האי הפירנאי ורוב 
שטח ם׳. גבהה הממוצע 600 — 750 מ׳. למעשה מורכבת המסטה משתי 
רמות — קסטיליה הישנה בדרום ובמזרח ו ק ם ט י ל י ה ה ח¬ 
דשה בצפון ובמערב. בין שתי הקסטיליות מפרידים כמה גושי הרים: 
סירה דה גודלופה והרי טולדו* בדרום וסירה דה גודרמה בצפון. 
משום גבהם' היחסי הרב של ההרים — שיאיהם מתנשאים מעל 
2,000 מ׳ — פעלה בהם בפלייסטוקן סחיפה קרחונית. ברמות מכו¬ 
סים הסלעים הקריסטליניים סלעי-משקע שלישוניים: אבן־חול, גיר׳ 
חוור וחרסית. הנוף רמתי אחיד, מאופק עד אופק. קסטיליה הישנה 
היא ארץ של מישורים נטויים במתינות ושל רבד(ת שפני שטחן 
סחופים — פנפלין. לעתים מצוי עיצוב קארסטי. בקסטיליה החדשה 
יש יותר שרידים של סלעי-משקע לא־עמידים מאשר בקסטיליה 
הישנה. עיצוב הנוף צחיח במקומות רבים, ואפייניים לו עמודים 
שנתהוו כתוצאה מסחיפה רוחית, הרי-טבלה ("מסות"), בתרונות 
("בדלנדז") ונחלים התורים. רמת קסטיליה החדשה נוטה במתינות 
מערבה ומתמזגת עם רמת אסטרמדורה (ע״ע) הנמשכת מעבר לגבול 
עם פורטוגל. חלקה הדרומי — איזור לה מאנצ׳ה — הוא המישור 
הצחיח הנרחב ביותר בם׳. סירה מורנה — טור הרים שגבהו 1,370 — 
1,800 מ׳ ומרובים בו ההורסטים (מסות מועתקות ומורמות) — 
מהווה את שוליה הדרומיים של המסטה. 

אזורי-השוליים של ם׳, המקיפים את המסטה, כוללים גושי־הרים 
שקומטו בתקופות שונות ושקעים גדולים — אגני הסדימנטציה של 
הנהרות הגדולים. 

בצפון ם׳ נמשכים ממזרח למערב הפירנאים (ע״ע) והמשכם 
המערבי — הרי קנטבריה. הפירנאים מהווים רכס רצוף חסר־מעברים 
נוחים על גבול ם׳ — צרפת. הגבוהה בפסגותיו — פיק( דה אנטו׳ 
3,404 מ׳. ההרים יוצרים מדרון תלול לצד צפון — בעיקר בפירנאים, 
ומודרג יותר לכוון דרום. יש בהרים צניפות, אך קטנות בהרבה מאלה 
שבאלפים. הנוף המבותר עוצב בחלקים גדולים ע״י הקרחון הפלייס־ 
טוקני, אולם הסחיפה הנחרית חתרה עמוק ברכם הפירנאים. בביס־ 
קאיה המשתרעת בין שני טורי ההרים פני השטח מעוגלים ומתונים 
יותר. בגליסיה (ע״ע) שבמערב מהווים העתקים גורם שליט בעיצוב 
הנוף, קו החוף מפורץ והים חודר לעמקי־נהרות קדומים (חוף ריאס). 
מדרום לפירנאים נמצאים הרי קטלוניה (ע״ע) הסוגרים על אגן 


325 


ספרד: גאוגרפיה פיסית; אקלים; צומח 


326 


האברו ודוחים את אפיק 
הנהר דרומה, תוך יצירת 
קניונים •עמוקים וצרים. 

קרוב לחוף בנויים ההרים 
בעיקר גראניט, וחלקם ה¬ 
פנימי — גיר יוראסי ובו 
מחצבים גראניטיים. מדרום 
לאגן האברו, במזרח ם׳, 

מתמשכים הרי איבריה 
שקומטו באוליגוקן־פליוקן. 

זוהי סדרת רכסים מקבי¬ 
לים וגושים מורמים ומד 
עתקים, סחופים ביותר, 

שבולטים בהם יסודות הר¬ 
ציניים וסלעים פלאוזואיים 
ומסוזואיים. 

א נ ד ל ו ם י ה (ע״ע), בדרומה של ם/ רובה הררית—הקורדילירות 
הבטית(בדרום) והתת־בטית(בצפון). בקע טקטוני הנמשך ממערב למז¬ 
רח (בו עובר הכביש לגרנדה) מפריד ביניהם. בגוש סירה נוואדה בדרום 
מתנשאת פסגת מולסן(ת 306 ב 11 ״ 1 \), 3,481 מ/ הגבוהה ביותר בם/ מס¬ 
פר עמקים חוצים את הרכסים ומפחיתים את אחידותם ורציפותם. לכן 
אין הרים אלה מהווים מחסום כה חמור לתחבורה כמו הפירנאים. 

מישור אנדלוסיה בדרום־מערב ם׳ הוא המישור היחיד בם׳ הסמוך 
לים. מבחינת מבנהו הינו בקע טקטוני הבנוי גיר מיוקני ופליוקני. 
בעבר הגאולוגי היה מכוסה ים, לכן יש בו משקעים ימיים הנסחפים 
בקלות ע״י נהר גואדלקיוויר ויובליו. במזרחו מרובות תופעות 
הקארסט, אלא ששם האקלים שחון ולכן התפתחו בו נופים של 
בתרונות וחתרורים. 

הידרוגרפיה. מוצא מרבית נהרות ם׳ ברמות המרכזיות, 
ופרשת המים הארצית נמצאת בחלק המזרחי של חצי-האי. לכן נש¬ 
פכים כמעט כל הנהרות הגדולים לאוקיאנוס האטלנטי, לבד מנהר 
אברו הנשפך לימה״ת. שיפוע אפיקי הנהרות דורו, גודינה וטח׳ו 
(ע׳ ערכיהם), מתון ברמות, אך גדל במערב. באיזור־המעבר בין 
הרמה לבין החוף (גבול ם׳—פורטוגל) יש מספר רב של קניונים, 
אשדות-נהר ומפלים. בתחום ם׳ אין הנהרות טובים לשיט, פרט 
לגואדלקיוויר בדרום ם/ ובו מהלכות ספינות עד קורדובה. 

נוסף לנהרות הגדולים יש מספר רב של נהרות ונחלים קטנים, 
שאפיקיהם התורים מאוד, היורדים משולי המסטר, אל הים. נחלים 
אלה מובילים בעונה הגשומה כמות עצומה של מים. כן קיימים 
אזורים בעלי ניקוז פנימי או ניקוז בלתי מוגדר, ושל מליחות, ביצות 
או אזורים בעלי ניקוז תת־קרקעי קארסטי. 

משטר הזרימה של הנהרות בם׳ מאופיין בהבדלים גדולים מאוד 
בין השפל הקיצי לבין הגאות באביב ובסתיו — ההבדלים בנחלים 
ההרריים הם פי 500 — 10,000 בעונה הגשומה לעומת השחונה. כמות 
המים השנתית אינה גדולה בנהרות ם׳ בהשוואה לנהרות בעלי אגן 
ניקוז דומה ביתר אזורי אירופה. 

חשיבות רבה נודעת לנהרות ם׳ להשקיה במשקי הגננות — 
ה״אוארטם". הפוטנציאל ההידרו־חשמלי העצום מנוצל רק בחלקו 
הקטן. 

אקלימה של ם׳ ים־תיכוני ביסודו, אולם קיים בו מגוון רב 
של טיפוסים משום גדלו של חצי-האי, ההשפעות הרמתיות ומציאותם 
של הרים וע״פ מידת הקרבה לאוקיאנוס. באזורים נרחבים, המקבלים 
משקעים כל־שנתיים, עולה כמות המשקעים באביב, בקיץ ובסתיו על 
כמות החורף. מאידך יש בפנים חצי־האי שטחים צחיחים שאקלימם 
ערבתי־מדברי יותר מאשר ים־תיכוני. 

בקיץ נמצאת מרבית ס׳, פרט לצפון ולצפון־מערב, תחת השפעת 


רמת הלחץ הסובטרופית. בחורף משפיעים אפיקים ברומטריים 
שמרכזם נמצא יותר צפונה, באיזור האטלנטי. אולם תנאים 
מקומיים מעוותים דגם זה. הטמם׳ הנמוכה בחורף ברמה הפנימית 
של ם׳ יוצרת תנאי לחץ גבוהים יחסית המונעים ירידת משקעים 
במסטה ומפצלים את מהלך השקעים הברומטריים לשני מסלולים — 
צפוני ודרומי. מדרום־מזרח, מכיוון אפריקה, מנשבות בעונה זו רו¬ 
חות שחונות, ואילו בעמקי הרמה, ובעיקר באגן האברו, נושבות 
רוחות עזות, קרות מאוד ויבשות — המיסטרל. 

בקיץ קורה לעתים, כי רכס ברומטרי מאיי האזורים משתלט על 
ם׳. הרוחות היורדות מן הפירנאים ומהרי קנטבריה מונעות אף הן 
התהוות עננים. מידת־החום בפנים הארץ גבוהה ונוצר ערפל ואובך 
קיצי, הקרוי קלינה. 

המשקעים מרובים יחסית ברצועה צרה בצפון ם׳ ובמערבה: 
הממוצע עולה על 1,000 מ״מ בשנה, והערכים המירביים הם 
2,000 — 3.000 מ״מ בשנה. יתר ם׳ שחונה הרבה יותר, והכמות הממו¬ 
צעת מגיעה ל 400 — 700 מ״מ בשנה. האזורים ההרריים מקבלים 
כמויות גשם הרבה יותר גדולות, ואילו האגנים הפנימיים והחוף 
הדרומי־מזרחי — 200 — 300 מ״מ בלבד לשנה. אלה הם האזורים 
בעלי ההפרש הגדול ביותר באירופה במאזן שבין כמות משקעים 
לבין כמות התנדפות אפשרית. 

שלג יורד בחורף במחצית הצפונית של חצי־האי, ולעתים גם 
בחלק הדרומי (פרט לחוף הימה״ת), אם כי בצורה קלה בלבד. 
במסטה יש 10 — 30 ימי שלג בשנה, ובפירנאים עד 250 . 

כתוצאה מכל הגורמים הנ״ל מבחינים בם׳ ב 3 אזורים אקלימיים: 

1 ) איזור אטלנטי לח, הכולל את הפירנאים, אסטוריה וגליסיה. המש¬ 
קעים מרובים במשך כל השנה, החורף ממוזג יחסית והקיץ חם. 

2 ) האיזור,הפנימי, שבו הבדלי טמם׳ קיצוניים (ההפרש המירבי 
שנמדד הוא ס 70 צלזיוס) — קר מאוד בחורף וחם מאוד בקיץ. 
כמות המשקעים גדולה בהרים ובינונית ברמות, ועיקרה יורד באביב 
ובסתיו. הקיץ יבש יחסית. 3 ) חופי הימה״ת מרגלי הפירנאים בצפון 
ועד אנדלוסיה בדרום־מערב. המשקעים יורדים רק בחורף, כמותם 
פחותה מאשר ביתר אזורי ם׳; החורף אינו קר במיוחד, הקיץ חם, 
גם אם הים ממתן במקצת את הטמפרטורות. 


משקעים שנחייב 

(מ״ם) 

מידת־ חום ממוצעת( 0 ״) 

מקום 

יולי 

ינואר 

1,200 

19 

ל 

סנטנדר(חוף אטלנסי צפוני) 

340 

19 

4 

וליאדוליד (צפון מרכז ם׳) 

240 

29 (אוגוסט) 

10 

מדריד (מרכז ם , ) 

550 

23 

8 

ברצלונה (חוף הימר,"ת) 

410 

24 

11 

ולנסיה (חוף הימה״ת) 


1 ) 471 . 5 / 0 ץ 1 { 1$ >? 060% 4 / <ץ 3 ^\ ,. 8 ; 1958 16 ) 14 } £74 ס 06 < 0 ש 6 ־ןז€ י 1 ׳ • 1 

; 1964 , 61 * 1 71 ( 11 411 6/16 * 671 ( 1 ! , 1311053011 11 ; 1962 , 01 § 111 זס? 

- ־ 11€1 צ £1 , 8 .^ ;* 1 965 ,* 1 ) 7471 6774716471 ) 11 ) 6 )^ 7116 ,־ 31161 ^ . 8 .ס 

. 1966 , 01165 [־ ח £¥\ 80 . 14 

ש. שט.׳-ד. סר. 

הצומח בחצי-האי האיברי (לרבות פורטוגל) מצטיין בעושר 
מינים בהשוואה ליתר חלקי אירופה. גדול מספר הצמחים הרב־ 
שנתיים: כשליש מהם מעוצים וביניהם שיחים וחצאי-שיח רבים, 
ביחוד מהלטמיים, המתנניים ומתוך שבט הרתמיים (משפחת הפרפ¬ 
רניים) — קבוצות שהן מפותחות כאן הרבה יותר מאשר ביתר 
היבשת האירופית. 

כ % משטחו של חצי-האי שייכים לאיזור הים־התיכוני, ורק רצו¬ 
עה צרה בצפון ובצפון־מערב נמנית עם האיזור האירן־סיבירי. תחומי 
צומח ירוק־העד והיער משיר-העלים תואמים את הגבולות הפיטו־ 
גאוגרפיים, אך בכל חבל בולטת רב־גוניות בטיפוסי הצומח ובצמ¬ 
חיה, הקשורה בשוני האקלימי, התבליטי והאדפי (קרקעי). 




327 


ספרד: צומח; חי; אופלוסיה ודמוגרפיה 


328 


שילוב תחלופת מינים בוני־נוף מצפון לדרום וממערב למזרח 
מביא לשוני צמחי מובהק בין צפון־מערב, המאוכלס יער משיר־עלים 
ובתת־אברשים — תצורות הקרובות לאלו של אירלנד —, ובין 
דרום־מזרח, המתאפיין בגריגה ובתה של שיחים ובני־שיח (ובהם 
תרבויות של עץ התמר), המזכירות את שולי הרי האטלס. תחלופה 
זו מדגימה את מצבו של חצי־האי כגשר מעבר בין מערב־אירופה 
וצפון־אפריקה. 

לרב־גוניות הצמחיה תרמו גם התהפוכות בתקופת הרביעון 
(בפלוויאל). על כך מעידים צמחים רליקטיים צפוניים המצויים במקו¬ 
מות מבודדים בהרים, ועד לדרום הקיצוני באדמות ביצתיות. מאידך, 
באינמרגלציאלים החמים יותר היתד, כאן חדירה פונטית לאורך 
שרשרות ההרים. 

השמדת הצומח הטבעי, בייחוד היער, ע״י האדם. שהיא כאן 
עתיקת יומין במיוחד, הביאה לשינויים מרחיקי לכת לא רק בטיפוס 
הצומח והרכבו אלא גם באספקט הפיטוגאוגרפי שלו, וצמחים ים- 
תיכוניים רבים תפסו את מקומם של האירו־סיביריים. 

ברצועה ה א י ר ו ־ ם י ב י ר י ת, בצפון וצפון־מערב, הקלימפס 
(ע״ע יער, עט׳ 44 ) הוא של יער אלונים משירי־עלים. מבחינים לפי 
טיפוסי הצומח ב 3 גלילות: 1 ) גליל צפון־לוזיטני (בעיקר 
גליסיה), שהוא תחת השפעה אטלנטית חזקה, ושולט בו אלון־הקיץ 
(: 0130 : 006:608 ); מלוויו העיקריים הם: אולקם אירופי (^ס 
60:0:33605 ), אלוךהחורף ( 361:363 !. 0 ), רתמה מגלית וערמון אכיל. 
באזורים בעלי אקלים יבשתי יותר הקלימכס הוא של האלון הפירנאי 
( 3163 ת 6 :^: . 0 ), המלווה רתמה רב־פרחית. תת־היער מצטיין באב- 
רשיים רבים ובראשם הקלונה המצויה. 2 ) בגליל ה צ פ ו ן ־ א י ב ד י 
(מלאון עד למורה), שהוא באפיו יותר תיכון־אירופי וצפון אטלנטי, 
שולט האלון השעיר ( 5 ת 36506 !סק . 0 ), עץ משיר, המציין את חגורת 
הספר בין האיזור הים־תיכוני והאירו־סיבירי. לידו מופיע האשור 
היערי ( 3:163 ׳\ 1 ץ 5 05 § 3 ?) ובמדרגות נמוכות גם האלון הירוק 
(^; . 0 ). 3 ) גליל פירנאי (הכולל גם את המדרגה ההררית של 
מורה ואראגון) מתאפיין ביערות מחטניים של אשוח לבן ( 165 ^ 
31133 ) ואורן היערות, ואילו יער האלונים (בייחוד של האלון השעיר) 
מצוי בעיקר בדרומו של הגליל. 

על אף שטחו הגדול של החבל הים־תיכוגי מבחינים בו 
רק 5 גלילות: 1 ) גליל דרום־לוזיטני (בעיקר בפורטוגל) 
שבו שולט יער ירוק־עד־קשה-עלים של אלון לוזיטני (־ 11181:3 . 0 
0163 ). מלוויו העיקריים הם: אדר ( 1001 ! 5:36$5013 ת 010 : 66 \.) ותצד 

רת שיחים וחצאי־שיח של רתמ(ת ואברשים. בדרומו של הגליל 
מופיעה חגורה של זית־חרוב. בתת־היער מורגשת השפעה מרכז- 
אירופית. 2 ) גליל מ ר כ ז ־ א י ב ר י, הוא איזור הקלימכס של 
האלון הירוק, אם כי זה כמעט נעלם וערבה ומלחות הן רובו של 
הגליל. הדעות נחלקו, אם נוצרה הערבה בעקבות הריסת הצומח 
הטבעי ע״י האדם או אם אפשר לראותה כצומח ראשוני. לאחרונה 
נוטים החוקרים להניח, שלפחות חלקו של שטח הערבה מעולם לא 
היה מסוגל מבחינה אקלימית לקיים צומח עצי. 3 ) גליל בטי■ 
ר י פ נ י, גליל קטן משני צדי גיברלטר, בו שולט האלון הקנארי 
ואלון־השעם, ובמקומות נמוכים יותר האלון הירוק ואלת המסטיק 
ולידם חגורת זית וחרוב. 4 ) גליל דרום־מזרח איברי־ 
3 ל א ר י, שהוא בין העשירים במינים בכל האיזור הים־תיכוני ובעל 
אופי ים־תיכוני בכל דרגות הגובה. חקלימכם הוא של האלון הירוק, 
וגם פה מתבלטת תצורת הזית והחרוב. כן מגיע כאן להתפתחות רבה 
המר(פס הנמוך (ממשפחת הדקליים). הריסת היער חזקה כאן ביותר. 
5 ) גליל קטלוני-פרובנסאלי המהווה מעבר לנוף של דרום 
צרפת מחמת התבלטות מקומית של האלון השעיר. הקלימכם גם 
כאן של האלון הירוק, אך כיום שכיחים אלון־השעם, אורן־ירושלים 
ומיני ערער. 


ברובו של החבל הים־תיכוני, בעיקר במקום שנהרס היער, מפו¬ 
תחים מאוד החורש והגריגה, המהווים סבך בלתי חדיר. בתצורה זו 
השולטת כיום בולטים האלון — 6066116:3 ■ 0 , השפתניים וחלטמיים, 
המכסים שטחים רחבי-ידיים. 

,ו 5301 ת 1116 ג- 1 . 11 ; 1956 , 5 ה 1£ ה 1 >? 5 01£ ,(. 1 ) 6 ) 11 ) 1,11 

. 1964 , 016171561 ^ £^ 13€ ז£? 11 

אי. פ. 

ה ח י. הפאונה של ם' רב־גונית ובה מינים רבים. בדומה לישראל, 
המשמשת מעבר לאפריקה במזרח הימה״ת, ם' משמשת מעבר 
במערב הימה״ת (נדידת חסידות ועופות אחרים ממערב אירופה דרך 
גיברלטר). 

ם׳ מחולקת לשני חלקים מבחינת הפאונה: 1 ) בצפון — בם׳ 
הלחה בין קטלוניה לגליסיה המזרחית — החי דומה לזה של 
יערות מרכז אירופה. כאן מצויים מאוכלי־החרקים: החדף האירופי 
( 3:306:15 ^ 50 ), שני המינים של חדף־המים ( 5 ץ 1 ס 60 א) והחפר־ 
פרת ( 731:33 ); מהעטלפים — הרמשן ( 1x6:3105 <), עטלף־חרומף 
( 83:133516113 ) ; מחמכרסמים — רוב הנמנמניים ונברן אדמדם 
( 16111:100001x5 :)); מהטורפים חדב החום, חהרמין (- 6:011 105:613 \ 
063 ), החמים הגמר ( 1x105:613 01x3115 ) והנמד(ן 61151x0x1 ?)! וממעלי 
הגרה — אייל הכרמל, היחמור ( 13013 : 03013 ), האייל האציל 
( 1105 ק 613 061X05 ) וצפיר האלפים ( 3 :ק 3163 } 11 : 3 ! 163:3 ק 8.0 ). לגבי 

רובם ם׳ היא גבולם הדרומי. והוא הדין ביחס לעופות: הקילימבום 
( 001x0113115 ), חרטימן היערות, הרגלי, שכוי הענק (- 0:0 761:3:1 
311115 §) ועקב החורף. — כל אלה יציבים, ום׳ גבולם הדרומי. 

2 ) בס׳ השחונה, בדרום ובמזרח, הפאונה היא של ערבה ונמנים 
עמה בע״ח אפריקניים רבים: קיפוד אלג׳ירי ( 1:05 § 31 1036605 :£), 
פרספים, כנפון, מינים שתפוצתם באזורים חמים. לעומת הסמוריים 
הצפונים נמצאים כאן הגחן והנמיה ממשפחת הגחניים, שם׳ היא 
משכנם היחיד באירופה, וכן מקאק גיברלטר ( 436363 5x1x303 ^), 
הקוף היחיד באירופה. בעופות בולט הדבר עוד יותר. ם׳ היא קו 
הגבול הצפוני לטורניכם ( 70:0^ 5x1x3:163 ; עוף אפריקני), לפור־ 
פוריח, לכרון, לקטה חדת־זנב ולקטה הגדולה, שתיהן אפריקניות. 
ם׳ מהווה את גבולם הצפוני של כל העופות אוכלי הנבלות המצויים 
באירופה: הנשר, העזניה השחורה, הפרם והרחם וכן העיט הנצי 
המצוי והשלך. הדאה ( 036:01605 £13005 ), שתפוצתה בצפון־אפרי- 
קה, חדרה גם היא לס׳. רבים גם העופות החורפים בה, כגון חופמים, 
חופיות, ביצניות, עגורנים, ינשופי השרות, עיטי החורף ועוד. בשל 
הפירנאים המהווים מחסום לחצי־האי — קיימים בם׳ גם מינים אנד¬ 
מיים: דסמן הפירנאים ( 031601x5 13x16031605 ), נברן איברי (־׳<:!? 
01x5:100:160011608:3105 ) ועוד. ם׳ עשירה בזוחלים יותר מכל ארצות 
אירופה, וביניהם מינים אפריקניים רבים: זיקית, טבען ( 813005 
6106:605 ), לטאה ספירית ( 16:31:13 8366:13 ), הגדולה בלטאות אירו¬ 
פה, נחושית, לטאת-החולות ( 3181:08 5301010:1:00105 ?), שנונית 
( 105 61x111:0:08 ץ: 30 !! 0301110 \!) ועוד. מבין הנחשים: תלום־קש־ 
קשים, שלון. כרכן ( £13:3116 ). קיימים גם מינים אנדמיים כמו 
הלטאה ;! 013:61 165 :! 0 :ץ§ 1 !/. מבין חדדחיים כדאי לציין את הטריטון 
הספרדי ( 01:1 ^\ 160:0:16165 ?), הנפוץ רק בם׳ ובמרוקו. מגדלים אותו 
בכל העולם וגם בא״י כחיית־נוי וניסוי. הפאונה של פורטוגל 
דומה לזו שבם׳. 

מ. דו. 

א ו כ ל ו ם י ה ודמוגרפיה. במפקד המהימן הראשון 
( 1768/9 ) שנערך בם׳ ובאייה נמנו 9,309,804 נפש. במפקד שנערך 
ב 1900 נמנו 18,618,086 נפש. עד 1930 גדלה האוכלוסיה בכ 25% , 
ובשיעור דומה (כ 10% ) בעשור 1930/40 למרות האבידות במלחמת 
האזרחים (ר׳ להלן, היסטוריה, עמ׳ 378 ). בשנות ה 40 ירד שיעור 
הגידול ל 8% , וב 1950 נמנו 27,976,755 תוש׳. גידול של 10% חל 



329 


ספרד: אוכלוסיה ודמוגרפיה; חינוך 


בשנות ה 50 , וב 1960 נמנו 30,903,137 נפש. הגידול המחיר בשנות 
ה 60 אוזן ע״י הגירה גדולת־ממדים מם׳ לארצות מתועשות של השוק 
המשותף. ב 1960 שהו 400.000 ספרדים בקביעות בצרפת, בלגיה, 
גרמניה ואמריקה־הדרומית. רוב היוצאים לחו״ל הם כוח עבודה: 
גברים בני 15 — 44 שנה החוזרים לס , לאחר תקופות־עבודתם. שיעור 
החוזרים ב 1970 היה 13,160 ומספר היוצאים הסתכם באותה שנה 
ב 114.430 נפש. ב 1971 היו בם׳ 34,320,000 תוש׳. 

ב 1900 היה שיעור הילודה 34.8 ל 1,000 והתמותה 28.9 . שיעורים 
גבוהים אלו ירדו בהדרגה וב 1960 עמדו על 21.8 ילודים ל 1,000 
ו 8.8 נפטרים. מגמת הירידה נמשכה, וב 1970 היו 19.8 ילודים ל 1,000 
ו 8.6 נפטרים. אנדלוסיה ואסטרמדורה מאופיינות בשיעורי־ילודה 
גבוהים מהממוצע הארצי ואילו שיעורי־התמותה נמוכים ממנו. לעומת 
זאת בקסטיליה הישנה, אראגון וקטלוניה — שיעורי התמותה גבוהים 
מהממוצע הארצי ושיעורי הילודה נמוכים ממנו. 

למרות שיעורי־ילודה גבוהים יחסית באזורים הכפריים הפנימיים 
מתמעטת אוכלוסייתם משום שילוב גורמי התמותה והעיור. תוחלת- 
החיים שהיתר, 34 שנה בממוצע ב 1900 עלתה ב 1969 ל 69 . ב 1900 
היו רק 5.3% מכלל האוכלוסין מעל לגיל 65 וב 1960 עלה חלקם 
ל 8.1% . 

עיור. ב 1900 ישבו בערים בנות 150,000 תוש׳ ומעלה רק 9% 
מכלל האוכלוסין וב 1960 26.2% , אך 43% גרו באותה שנה ביישובים 
המסווגים כעירוניים. צמיחת הערים — בירות המחוזות הקטנים 
יותר — על־חשבון ירידת מספר אוכלוסי היישובים האחרים היא 
הביטוי העיקרי של תהליך העיור. אך בהשוואה ליתר מדינות 
אירופה, קטנה יחסית האוכלוסיה העירונית בס׳. 

הערים הגדולות נמצאות כולן, פרט למדריד, באזורי־השוליים 
והחופים. ריכוז זה משקף את תפרושת האוכלוסין הבלתי־אחידה. 
צפיפות האוכלוסין הממוצעת ב 1970 היתד, 60.4 נפש לקמ״ר, אולם 
צפיפותם באזורים נרחבים בפנים המסטה קטנה מ 20 נפש. הערים 
הגדולות הן: הבירה מדריד — 3,121,000 תוש׳ ( 1970 ) ; ברצלונה — 
1,742,000 ! ולנסיה — 648,000 ; סוויליה — 546.000 : סרגוסה — 
469,000 ; בילבאו* — 406,000 ; מלגה— 361,000 . אוכלוסיית 28 ערים 
נוספות עולה על 100,000 . והשר להלן, היסטוריה, עמ׳ 363 - 373 . 

אתנולוגית. אוכלוסיית ם׳ מגוונת. מבחינה אתנולוגית ה¬ 
ספרדים הם טיפוס ים־תיכוני (ע״ע אירופה, עמ׳ 119 ) ממקור איברי 
(ע״ע איברים). כללית הם נחלקים ל 5 קבוצות אתניות, שייחודן 
התרבותי ניכר עד היום. הקבוצה הגדולה ביותר הם ה ק ס ט י ל י א¬ 
ב י ם. תרבותם היא הנפוצה ביותר בס', ובתולדות הארץ נודעת לה 
חשיבות רבה. לשונם (ע״ע ספרדית׳ לשון וספרות) היא השפה 
הרשמית במדינה. בני אנדלוסיה (ע״ע) דומים במוצאם לקס־ 
טיליאנים ודוברים אף הם ספרדית; אולם הם קלטו השפעות מוריות, 
הניכרות׳ בין היתר, בצבע עורם הכהה יותר שעינו כעין הזית. 
בתחומי אנדלוסיה חיים צוענים (ע״ע) יושבי־מערות. הצוענים 
שונים מיתר בני ם׳. מקורם בהודו הצפונית, ומשערים שבנדודיהם 
במאה ה 15 הגיעו לס׳ והתיישבו בה. הם גרים במחוז גרנדה׳ במור¬ 
דות סאקר( מונטה, שבו נוצרה אמנות הפלאמנקו (השר להלן, מו¬ 
סיקה), ובגואדיש (\ 41 > 3 ט 0 ). בקרב בני ג לי ס יה (ע״ע) מורגשת 
ביותר השפעה קלטית (ע״ע אירופה, עם׳ 140 ). ניבם דומה לפורטו- 
גלית. טקסיהם הדתיים בוללים שרידים של פולחן־האבות, ואת 
מילוא הירח חוגגים בזמר ובמחול. התא המשפחתי מרוכז סביב 
יחידת הקרקע. היחידות מפוצלות מאוד כתוצאה מחוקי הירושה 
המקומיים. הקטלוגים תושבי המזרח מדברים בעיקר קאטאלנית, 
הדומה לפרובנסאלית הרווחת בצרפת הדרומית. 

הבסקים (ע״ע) נבדלים מכל שאר הקבוצות האתניות, ומו¬ 
צאם ומקור תרבותם לוטים בערפל. הם הקדומים שבתושבי חצי- 
האי ושפתם — אוסקרה (ע״ע בסקית, לשון) עתיקה מאוד; % 


330 

מהבסקים באירו¬ 
פה (המונים כמיל¬ 
יון נפש) חיים 
בם׳, בעיקר באי־ 

זור הסמוך למפרץ 
ביסקיה (ע״ע). ב¬ 
משך מאות שנים 
היו מהגרים ממו¬ 
לדתם וע״כ נשאר 
מספרם יציב. — 

הנצרות הקתולית 
היא ד ת המדינה. 

נמנים עמה רוב 
התושבים, פרט ל¬ 
מיעוט קטן של 
פרוטסטנטים — 

( 26,000 ) ומיעוט 
זעיר של יהודים. 

השפעת הקתוליות 
עמוקה ביותר בכל 
תחומי החיים. כל החגיגות והטקסים הם בעלי גוון דתי. נישואים 
אזרחיים מותרים רק למעט הלא-קתולים. 

,<((/ק 0 ? 0£ ? 0 ^ז 1€10 \^ 0 ז 11 ז 1 מ 4 / :. 5 י $€מ 0 ן־ 00 ^ 80 . 9 — ז 1511€ ? 

£0 ; 1966 ? 7/1 . 1 ־ 1 ; 1966 

,^ק 0 ץ} £1 / 0 • 4 ,ת 3 דח 11 ס 0 .{ ; 1968 131116 ז 1 ה?? 

\ 969 \ 

די. ס. 

חינוך. כתוצאת נצחונו של פראנקו (ר׳ להלן, עמ ׳ 378 ) מטפח 
החינוך בס׳ נאמנות למשטר ולמנהיגיו, וזאת באווירה קתולית מוב¬ 
הקת ובעזרת כמרים־מורים מרובים. ההשקעה בחינוך הגיעה ב 1964 
רק לכדי 2.8% מן ההכנסה הלאומית. רמת החינוך נמוכה והקפו 
מצומצם יחסית. למרות התרחבותו של ביה״ס היסודי משנות ה 50 , 
למדו בו ב 1963 רק 67% מגילאי חינוך חובה, וב 1960 עמדה האנאל¬ 
פביתיות (ע״ע) על 14.24% מכלל האוכלוסיה מעל גיל 10 . עבודת 
החינוך וההוראה מתנהלת ברוח סמכותנית ובדרכים שאפיינו את 
החינוך השמרני "הישן". לימוד בנים ובנות יחד מצוי רק בכפרים 
קטנים, שאין בהם די ילדים למוסדות נפרדים. — השפעתו של 
ביה״ס הספרדי ניכרת עד היום ברבות ממדינות אמריקה הלאטינית. 

קיים חינוך חובה חינם עד גיל 12 . לאחר ביה״ס הקדם־יסודי 
(עד גיל 6 ) וביה״ס היסודי השש־שנתי יש 2 מסלולי לימודים מקבי¬ 
לים זה לזה: בי״ס משלים, שהוא כעין מוסד קדם־מקצועי לכלל 
הילדים עד גיל 15 , ובי״ס תיכון שש־שנתי לנבחרים. בשנות הלימוד 
האחרונות הוא מסתעף לכמה מגמות: מכינה לאוניברסיטה (יש בה 
שנת לימוד נוספת), בת״ס מקצועיים ומוסדות להכשרת מורים. 
ב 1967/68 היו בם׳ 118,786 בת״ס יסודיים ולמדו בהם 4,179,000 
תלמידים. באותה שנה היו בה 3,748 בת״ס תיכונים שבהם למדו 
1,089,100 תלמידים. ב 96 המרכזים לחינוך גבוה למדו 150,000 
תלמידים, וב 18 האוניברסיטות (החשובות שבהן במדריד, ברצלונה, 
גרנדה, סוויליה, ולנסיה, וליאדוליד, סלמנקה וסרגוסה) למדו ב־ 
1971/72 177,723 תלמידים. קיימים גם 2 בת״ס טכניים וחקלאיים 
גבוהים. גם באוניברסיטות מופעלת זכות הכנסיה הקתולית לפקח 
על החינוך בצורת הוראת דת כמקצוע חובה בכל הפקולטות וכחובה 
להיבחן בקטכיזם הקתולי. 

מוסדות מחקר. המועצה למחקר מדעי (ז 10 ז 6 קג 51 0 ( 8€ ״ 00 
[. 0.5.1.0 ] 1€35 } 1 זס 016 168 זס 301 § 1 ז €8 ׳\ 1 ז 1 6 ^>)מכוונת, מתאמת ומפ¬ 
קחת על כל העבודה המדעית הנעשית באוניברסיטות ובמוסדות 
המחקר השונים. מועצה זאת מורכבת מ 8 מחלקות ( 0$ ז 3 ת 0 זז 3 ש) 




331 


ספרד: חינוך; כוחות מזוינים; חוה!ה ומשטר; משפט 


332 


הכוללות את ענפי המדע השונים והשוקדות על קשרי־מדע עם 
חדל. המחלקות החשובות: המחלקה למדעי הרוח, לכלכלה ולמדעי 
החברה והמשפט(" 0 ץ 613 ? 96060662 0 ס 611 :>ז 93 " 00310 ז] 3 ?) הכו¬ 
ללת אף את המכון העוסק בחקר היהודים, בעיקר יהדות ספרד, וכן 

בחקר המזל/״ת ( 16 ) /( 6165 ז $6£3 , 9613131005 1105 ) £51:11 16 ) 105111111:0 
'' 0 תט 1011 \ 35 !ז\> 860110 " 6 ? 16 x 11110 :ז 160 ז 0 ) ; בטאונו הוא 
כתה״ע 56£31301 ; המחלקה למדעי החקלאות והטבע ( 31100310 ? 
" 9611613 16 > 190050 ״) ; המחלקה למדעי הטבע המדויקים (- 3110 ? 
'' 531110 £1 0050 ) 19 " 0310 ) ; המחלקה למדעים טכניים ( 31100310 ? 
" 3 ׳\! 016 13 76 > 1130 7 ״) ; המחלקה לגאוגרפיה, פולקלור, היסטוריה 
וכר של ם׳ (" 360 ז 31136 ) 93113 056 [״ 31100310 ?). בסי יש מספר 

מצפי כוכבים. 

ב 1967 היו בם׳ כ 18,800 מדענים, מתוכם עסקו כ 2% במחקר 
מדעני וכ 3,450 היו טכנאים. כ 70% מתקציבי המחקר ממומנים ע״י 
הממשלה, ובמוסדותיה מבוצע עיקר המחקר. 

ח, א.-מ. 

כוחות מזוינים. מצבה הגאוגרפי של ס׳ מקנה לה חשיבות 
אסטרטגית בולטת, כעין מוצב קדמי דרומי־מערבי של יבשת־ 
אירופה וכשליטה על נתיבי־הים למערב־אירופה ולימה״ת. הכוחות 
המזוינים של ם׳ חזקים יחסית, ולה גם תעשיה צבאית, המייצרת 
אניות, מטוסים ונשק קל ובינוני. עם זאת תלויה המדינה במידה 
רבה באה״ב במה שנוגע להגנתה. מאז 1953 קיים הסכם צבאי בין 
ס׳ לאה״ב, שחודש לאחרונה ב 1970 למשך 5 שנים, ולפיו מספקת 
אה״ב ציוד ומלוות תמורת הרשות לקיים בם׳ בסיסים. 

הכוחות המזוינים של ם׳ מנו ב 1972 כ 301,000 איש, וביניהם 
כ 40,000 קצינים וב 500 גנרלים. בצד שירות בהתנדבות קיים שירות- 
חובה ל 16 — 24 חדשים. תקציב הבטחון מסתכם ב 879 מיל׳ דולר 
( 1972 ) שהם 1.8% מן התל״ג. "המשמר האזרחי" מהווה כוח חצי- 
צבאי ובו כ 65,000 איש. 

כוחות־ היבש ה כוללים כ 220,000 איש, המאורגנים ב 9 
פיקודים טריטוריאליים. קיימות בצבא־היבשה: דיוויזית־שריון אחת, 
2 דיוויזיות חי״ר ו 2 דיוויזיות הרריות, וכן 16 חטיבות עצמאיות: 
12 חטיבות חי״ר; חטיבת־פרשים משוריינת; חטיבה מוטסת וחטיבת־ 
צנחנים! יש לס׳ גם "לגיון־זרים". הציוד הכבד (טנקים, תותחים 
מתנייעים, נגמ״שים ותותחים) — רובו מתוצרת אה״ב. יש גם גדוד 
טילי־נ״מ "הוק". 

כוחות־האוויר כוללים כ 200 מטוסים מבצעיים, המופעלים 
ע״י 33,500 איש. בין המטוסים 36 מדגם ״פאנטום״, 30 ״מיראז׳ 111 ״ 
ו 125 מפציצי־קרב. רוב המטוסים, מדגם אמריקני ומדגם מקומי 
מיושן, מורכבים בם/ יש לס׳ גם כ 160 מטוסי תובלה וקשר וכן 
מסוקים. 

כוחו ת ־הים כוללים 47,500 איש. האניות בחלקן מיושנות; 
ביניהן: נושאת־מסוקים, סיירת ישנה מאוד, 21 פריגאטות, צוללות 
ומגוון של אניות־משמר קלות, שולות־מוקשים ונחתות. קיימת יחידת 
מסוקים נ״צ. מעבר־לים משרתים 44,000 איש: 6,000 באיים הבא־ 
לאריים! 9,000 במליליה; 10,000 בסחרה הספרדית! 8,000 בסאוטה 
ו 8,000 באיים הקנדיים. 

בם׳ משרתים כ 10,000 חיילים אמריקנים, רובם במסגרת 
חיל־האווירה 16 של אה״ב. לרשותם שדות־תעופה בסאראגוסה(בצ¬ 
פון), בטוריח׳ון(ליד מדריד) ובמורון(ליד סוויליה). כל אלה קשורים 
בצינור־נפט עם נמל ר 1 טה (ליד קאדים), שהוא בסיס לצוללות־ 
טילים אטומיות של אה״ב. 

0 . פ. 

חוקה ומשטר. ס׳ היא להלכה מלוכה. למעשה היא מדינה 
אוטוריטרית בשלטון רודן, פ. פראנקו, שהוא "מנהיג" (קאודיל?) 


ם׳, ראש המדינה, מפקד עליון של הכוחות המזוינים וראש "התנועה 
הלאומית" (הפלנח׳ה, שהיא המפלגה החוקית היחידה. היא גם השו¬ 
לטת למעשה בסינדיקטים של עובדים ומעבידים — ההתארגנות 
החוקית היחידה של הפועלים). עד יוני 1973 היה פראנקו גם רה״מ. 
וראה להלן, היסטוריה, עמ׳ 378 . 

ב 1966 אישר "הקורטם" (פרלמנט) פה אחד את "החוק האורגני", 
שאיחד חוקים חוקתיים קודמים, והכנים בהם ליברליזציה מסוימת. 
משאל עם אישר את החוקה החדשה ברוב של 96% . חוקה זו הפרידה 
בין תפקיד ראש המדינה לתפקיד רה״מ. 

ראש המדינה ( £51360 661 676 () הוא פראנקו, וישמש בתפקיד 
זה כל ימי חייו. הוא אחראי "בפני אלהים והאומה", והוא ממנה את 
רה״מ, את נשיא הקורטס ואת "נושאי המשרות הרמות האחרים"! 
הוא גם בוחר ביורשו, שיהיה המלך או עוצר. מלך ייבחר מקרב בני 
משפחת המלוכה בם׳, שיהיה "ספרדי, קתולי ונאמן לעקרונות 
התנועה הלאומית״. — לתפקיד זה בחר פראנקו את דון חואן קרלום, 
נכדו של המלך האחרון אלפונסו ^^^ x (ראה להלן, היסטוריה, עמ׳ 
371 ), אך החוקה מאפשרת לראש־חמדינה לחזור בו מבחירתו, גם 
אם זו אושרה בקורטס. 

מוסדות השלטון בס׳ מתאפיינים בכך שע״פ החוקה הם בוחרים 
למעשה זה את זה. בעלי תפקידים רמים הם, אוטומטית, חברים 
במוסדות אלה. 

הקורטס, שהוא למעשה גוף מייעץ, מורכב מ 470 בעלי־תפקידים 
(שרים, שופטים, נציגי הסינדיקטים, הערים ורשויות מקומיות, אוני¬ 
ברסיטאות, לשכות מסחר ועוד), ומ 100 נבחרים, 2 מכל מחוז; 
זכות בחירה שמורה לראשי משפחות בלבד, גברים או נשים. 

בראש הרשות המבצעת עומד ראש־המדינה. הוא ממנה את 
דה״מ מבין 3 מועמדים שמציעה "מועצת הממלכה", וכהונתו היא 
ל 5 שנים — אך ראש המדינה רשאי להדיחו לפני תום כהונתו. 

ב״מועצת הממלכה״ 16 חברים. נשיאה הוא נשיא הקורטס, 
וחבריה האחרים הם איש הכנסיח הבכיר ביותר בקורטם, מפקדי 
הצבא. הצי, חיל־האוויר ואלוף מהמטכ״ל, נשיא ביהמ״ש העליון, 
ועוד 10 חברי קורטס מקרב נציגי הסינדיקטים, השלטון המקומי, 
"המשפחות" (כל׳, הנבחרים בידי ראשי־משפחה), הרקטורים של 
האוניברסיטאות והסינדיקטים של עובדים ומעבידים. על מועצה זו 
לסייע לראש המדינה בתחומי פעולתו הלבדיים. 

הקתוליות היא דת המדינה, אך החוקה מכירה בחופש הדת. 
חירות זו מוגשמת, במידה רבה, גם למעשה. החוקה מבטיחה מידה 
ניכרת של חופש ביטוי ומניעת מאסר שרירותי, אך חירויות אלו 
אינן מוגשמות למעשה. 

המשפט הספרדי מקורו במשפט הרומי. במהלך התפתחותו 
קלט לתוכו יסודות שונים מהמשפט הגרמני והכנסייתי. ניכרת בו 
גם השפעתו של קודכס נפוליון (ע״ע, ענד 257 ). המשפט האזרחי 
בספרד קובץ בשנת 1889 . המשפט הפלילי קובץ לראשונה בשנת 
1822 . בתיקונים לחוק הפלילי משנת 1948 נכללו ענשים על פגיעה 
בדת הקתולית. 

מערכת בתי המשפט. בית המשפט העליון (-"יד 
0 ת! 6 זקג $1 611031 ) מקום מושבו במדריד; נשיאו ממונה ע״י הממשלה 
וביהמ״ש פועל ב 6 הרכבים הדנים בתחומים שונים, ובכל הרכב 
שופטים אחרים. הוא דן בערעורים על החלטותיהם של בתהמ״ש 
האזוריים העליונים ( 13165 ז 0 ז 1 זז 76 0135 ת 616 ״\>) העוסקים בעניינים 
אזרחים ופליליים, ומושבם בבירותיהם של 15 המחוזות המינהליים 
של המדינה. כן קיימים כ 50 בתמ״ש מחוזיים (־ 10 ׳\ 0 ז? 1161606135 .^ 
013165 ) העוסקים בעיקר בעניינים פליליים, ומאז 1968 — אף בענ¬ 
יינים אזרחיים. 

כמו־כן קיימים בתמ״ש בערכאה ראשונה שתפקידם לשמוע 
משפטים אזרחיים חשובים ולהכין אישומים במשפטים פליליים 




333 


ספרד: משפט; בלבלה 


334 


( 10 ) 10 $ ) 11283 ( 

13 נ 1 מ 3 ז$ח 1 ברחת? 

001011 ג 1 מז 5 ח 1 0 ). 

עניינים אזרחיים 
פעוטים מובאים 
בפני בתמ״ש מו¬ 
ניציפליים (־ 112 ( 

- 3 ק 101 מג 1 ^ 0$ ( 831 
$ם 1 ). מ. 

כ ל כ ל ת ח 
של ס׳ מאופיינת 
בתשתית כלכלית 
שעדיין לא נ ת- 
ייצבה; במערכת 
כספים ובנקאות 
שמרנית; בחוסר 
איזון בהתפתחות 
האזורים השונים; 

בקשיחות רבה ב־ 

יחסי-עבודה וב¬ 
מחסור בהון להשקעות. ההכנסה הלאומית לנפש ( 1972 ) כ 1400 
דולר — מן הנמוכות באירופה. 

לפיגורה של כלכלת ס׳ מרכיבים פסיכולוגיים, שמקורם בדעיכתה 
המהירה של אימפריה כלכלית גדולה — והיסטוריים, בני-ימינו, 
הנובעים מבידודה וניתוקה הכלכלי של ס׳ מאירופה — החל בשנות 
ה 30 של המאה הזאת. בתחילת שנות ה 60 התעוררו חוגים כלכליים 
שלחצו לחיסול הפער בין כלכלת ם׳ לבין ההתעצמות הכלכלית של 
אירופה המערבית. אז הוחל במודרניזציה בחקלאות ובתעשיה וב־ 
נסיונות לקיים קשרים הדוקים עם השוק המשותף. 

כוח־ העב ודה בס׳ מנה ( 1971 ) כ 13 מיליון עובדים (כ 38% 
מסה״ב האוכלוסיה); מהם מועסקים בחקלאות כ 28% (לעומת 36% 
ב 1964 ), בתעשיה ובמכרות 27% ( 25% ב 1964 ), במסחר ובשירותים 
44% ( 37% ב 1964 ). שיעור האבטלה נמוך ( 1.5% ); ספרדים רבים 
עובדים בחו״ל (בעיקר באירופה המערבית) ומעבירים לס׳ כ 800 
מיליון דולר בשנה ( 1972 ). תהליכי המודרניזציה והתיעוש גורמים 
להגדלת שיעור המועסקים בתעשיה, במסחר ובשירותים ומצמצמים 
את שיעור המועסקים בחקלאות. 

החקלאות בס׳ תורמת לתוצר הגלמי כ 13% ( 24% בתחילת 
שנות ה 60 ). בגלל חלות יתרה של החקלאות באקלים והתארגנות 
איטית למיכון ולמודרניזציה מתפתח המגזר באיטיות. היצוא החקלאי 
גדל בקצב איטי יותר מיצואם של שאר ענפי המשק, וחלקו בערך 
היצוא יורד בהתמדה (כ 36% ב 1972 , לעומת למעלה מ 50% עד 
1966 ). מעבדים כ 75% מכלל הקרקעות; כ,/ 2 מהאדמות המעובדות 
הן בבעלותם של האיכרים המעבדים אותן, יתרתן מעובדת ע״י 
אריסים. במטעים (?סן״זסס) באיזור אנדלוסיה עובדים חקלאים שכי¬ 
רים חסרי־קרקע. המשקים החקלאיים מגוונים מבחינת דרגת המיכון: 
מקצתם משתמשים בציוד חדיש, ומקצתם מעבדים את הקרקע 
בעבודת שרירים ובע״ח. — הגידול העיקרי של ס׳ הוא חיטה (על 
כ 3.7 מיליון הקטר), בעיקר באזורי אראגון, קסטיליה העתיקה, 
אנדלוסיה ואסטרמדורה. תירס ( 590,000 הקטר) מגדלים באזורי 
ואלנסיה, אנדלוסיה וסוויליה. זיתים ( 2.1 מיליון הקטר) מגדלים 
בעיקר באזורים הדרומיים של הרי קנטבריה. תפוקת הזיתים של ס׳ 
היא כ 28% מהתפוקה בעולם (מקום שני בעולם בהפקתם; מקום 
ראשון בייצור שמן־זית). כרמים מכסים כ 1.6 מיליון הקטר בעיקר 
בדרום־ס׳. הדרים מגדלים במערב חצי־האי ובדרומו. ירקות (בצל, 
עגבניות וכר) מגדלים בעיקר באזורי ואלנסיה ומורסיה (ב 1 נ>זג 11 \). 


עצי-השעם הנטועים מספקים כשליש מתפוקת השעם בעולם (כ־ 
70,000 טון בשנה), וס׳ היא השניה בין יצואני השעם. עם הגידולים 
החקלאיים נמנים גם כותנה, סלק־סוכר ועץ־הערמון. כבשים ועזים 
מגדלים באזורי אנדלוסיה וקסטיליה החדשה. משק-החלב מבוסם 
בעיקר על חלב-עזים. לאורך החוף הצפוני נידוגות כמויות גדולות 
של סרדינים, טונה ובקלה. ם׳ מייצרת שימורי-דגים (בעיקר סרדינים 
ובקלה) בב 700 מפעלים קטנים ומיושנים, בעלי כושר־ייצור של 
400 מיליון קופסות בשנה. 

כ 22% משטחה של ס׳ מכוסים יערות, ואעפ״ב מייבאת ס׳ עצים. 
נסיונות לייעור מחודש נתקלו בקשיים במיוחד באזורי המרעה 
החפשי של הצאן. 


תפוקת מוצרי החקלאות ומשק בעה״ח בספרד 


1970 

1961/65 
(ממוצע שנתי) 

היחידה 

המוצר 

3,985 

4,365 

אלפי טונות 

חיטה 

3,129 

1,959 

" " 

שעורה 

1,859 

1,101 

// // 

תירם 

4,390 

4,496 

// ס 

תפוחי־אדמה 

1,398 

1,300 

// // 

עגבניות 

964 

854 

// 11 

בצל 

2,278 

1,894 

״ // 

פרי־הדר 

3,946 

4,233 

" " 

ענבים 

1,765 

1,774 

" " 

זיתים 

1,497 

1,215 

" " 

דגה 

6,915 

5,659 

" ראשים 

חזירים 

18,729 

20,729 

" " 

כבשים 

2,570 

2,714 

// // 

עזים 

4,288 

3,670 

// // 

בקר 


התעש יה תורמת לתוצר המקומי הגלמי כ 27% . מאז תחילת 
שנות ה 60 גדל הייצור התעשייתי ב 11% בממוצע בשנה. ההתקד¬ 
מות המהירה ביותר היתד, בענפי המתכת, ציוד לתחבורה (מכוניות 
וספינות), כימיקלים, הלבשה והנעלה. עד 1953 היתד, התפתחות 
המגזר אטית ובאותה שנה הושגה רק רמת הייצור של 1937 , אע״פ 
שם׳ לא השתתפה במלה״ע 11 . בשנות ה 60 והסד הושם דגש בפיתוח 
התעשיה, ובתחילת שנות הסד הושקעו בה כ 31% מכלל ההשקעות 
במשק. כ 7% מכלל ההשקעות באותן שנים באו מחו״ל וכוונו בעיקר 
לענף הכימיקלים. בשנות ה 50 הוחל בייצור תחליפי-יבוא והצלחת 
היצוא הביאה לעידוד התעשיה באמצעות השקעות והטבות וגם ע״י 
מיזוג מפעלים קטנים ומיושנים, עד כדי אכיפת המיזוג בכוח־החוק. 
מדיניות זו זכתה להצלחה בענפי ייצור הפחם, הברזל, הפלדה והמס¬ 
פנות (מקום רביעי בעולם בייצור, ב 1971 היו לס׳ הזמנות ל 365 
ספינות בנפח של 5.25 מיליון טון). אולם בהעדר תשתית תעשייתית 
מודרנית ומחמת ליקויים במערכת האשראי הציבורי לפיתוח (ב 1971 
בוצעו רק 45% מההשקעות המתוכננות), אין קצב ההתפתחות של 


תפוקת ענפי -ה תעשי ה והמכרות בספרד 


1970 

1962/66 
(ממוצע שנתי) 

היחידה 

המוצר 

13,582 

15-389 

אלפי טונות 

פחם 

6,995 

6,036 (״) 

״ " 

עפרות־ברזל 

1,242 

1,050 

" " 

גפרית 

1,570 

2,290 

/• / 1 

כספית 

16,536 

8,688 

" " 

מלט 

4,165 

2,150 

// // 

ברזל גלמי 

7,394 

3,060 

// // 

פלדה גלמית 

2,080 

1,775 

// // 

מלח 

887 

530 

" " 

סוכר 

25,006 

26,291 

" הקטוליטר 

יין 

12,307 

6,602 

" // 

בירה 

55,901 

(•)22,905 

מלייון קו״ש 

חשמל 

8,880 

2,730 

אלפים 

צמיגים 

543 

(•)120 

// 

מכוניות 

926 

0125 

אלפי טונות נפח 

כלי־שיט 


1962 (*) 









335 


ספרד: כלכלה 


336 


_ __ י י 1 ״' י 
3 : 

ז: * .'%י •*■ .. 1 ל >.זד 

{/ 5 ״ . . * י׳ * * / ) .• * • ) 

^ * ־*״ < / \ ,%. 0 



#- * •י* * 4 < 


/|ל.,, 
^ 4 ( 07 

יז -׳■ן 
© 1 

}•דיק 61 ה*"■ ־♦ \ • 

־?-י 

דו#ו 0 *ו<* 



^ 1 ־^ 4 /ז 

*־ ־ 4 \;| 

נ-נרדטח^*׳ .-■ ד 

הסב_ 100 


שפרד: ביחצבלם. תחנמן-כי׳ח וחחבירה 


התעשיה משביע־רצון. חשיבות ניכרת לענף- 
הבניה, המעסיק כ 12% מהמועסקים במשק 
ותורם 8% לתל״ג. 

מאז 1941 פיעל "המכון הלאו׳מי לתע- 
שיה , / שהוא המכשיר העיקרי לפיתוח חת- 
עשיה. ב 1970 היו בבעלותו 74 מפעלי- 
תעשיה, שתרמו כ 7% לייצור התעשייתי. 
לאחרונה נתונה פעילות המכון לביקורת 
קשה, בעיקר — בטענה שהוא נעדר גמישות 
במדיניות־ההשקעה. 

מ ח צ ב י ה העיקריים של ס׳ הם פחם 
(שחשיבותו לצרכי ייצור־אנרגיה יורדת ב¬ 
התמדה) ועפרות־ברזל. רזרבות עפרות- 
הברזל של ם׳ נאמדות בכ 750 מיליון טון. 
תכניות פיתוח המחצבים מתייחסות בעיקר 
למכרות־הברזל, ומטרתן — הגדלת כושר- 
הייצור לב 10 מיליון טון בשנה. מחצית 
מעפרות-הברזל הן בעלת תכולת־בחל נמו¬ 
כה הטעונה ריכוז. מרבצים גדולים יחסית 
של נחושת, עפרות ברזל ובדיל נתגלו(בסוף 
שנות ח 60 ובתחילת שנות ה 70 ) ע״י חברות מקומיות וזרות. ב 1972 
הוחל בניצול שדה־נפט שנתגלה בחוף טאראגו׳נה והוקמו בתי־זיקוק 
חדשים. עתודות הנפט המוכרות של ם׳ ( 1970 ) נאמדות ב 14 מיליון 
טון. ם׳ (יחד עם איטליה) היא מפיקת הכספית העיקרית בעולם, 
והמכרה של אלמדן הוא מכרח-הכספית הגדול בעולם. אשלגן מופק 
באגנים שמדרום לפירנאים. והשי לעיל, גאולוגיה. 

אנרגיית־חשמל מיוצרת בם׳ ממקורות תרמיים ( 50% מה¬ 
תפוקה) והידרו־חשמליים ( 50% ) (והשר לעיל, עמ ׳ 325 ). ההשקעות 
מופנות לאחרונה להקמת תחנות־הכוח תרמיות (מזוט). שיווק 
החשמל נעשה בעיקר ע״י חברות פרטיות וחברות שבבעלות "מכון 
התעשיה״. תכניות הפיתוח בעשור הנוכחי ( 1971 — 1980 ) מכוונות 
להנהגת ריכוזיות וייעול בענף, תוך ניצול הרשת הקיימת, והפעלת 
תעריפים כלכליים רווחיים. בס׳ תחנות־כוח גרעיניות מועטות, 
שחשיבותן זעומה. 

ד ר כ י ־ ה ת ח ב ו ר ה בם , הן מן המיושנות באירופה, בם , כ־ 
139,000 ק״מ דרכים; 26% מהם מכוסי אספלט (מהם כ 150 ק״מ 
כבישים מהירים) עליהם נעות כ 2 מיליון מכוניות נוסעים וכי 
700,000 מכוניות מסחריות. כ 17,000 ק״מ מס״ב (על כ 3,900 ק״מ 
מהן רכבות מונעות בחשמל), מרביתן בבעלותה של רשות־הרכבות 
הלאומית ואינן רווחיות. עיקר הובלת המשאות נעשה במשאיות 
בחברות רבות (כ 270,000 ) ובלתי־יעילות ואורך חיי הרכב קצר 
ביותר. — לס׳ צי מסחרי בנפח של כ 4 מיליון טון ( 1971 ; 2 מיליון 
טון ב 1963 ), שגדל במהירות רבה. כשליש מתנועת המטענים הפני¬ 
מית מבוצעת ע״י צי החופים. הנמלים העיקריים: ברצלונה, בילבאו, 
ולנסיה, סוויליה, סנטנדר, קדים ואלח׳סיראס; דרכם עוברים כ 60% 
מהמטענים, והם מנוהלים ע״י רשות אוטונומית. בם׳ כ 350 חברות- 
ספנות, אולם רק ל 15% מהן אניות בנפח כולל שעולה על 5,000 
טון, התחבורה האווירית התרחבה במהירות בשנות ה 60 . בנמלי- 
האוויר עברו ( 1969 ) כ 17.5 מיליון נוסעים. בס׳ 32 שדות־תעופה 
בי״ל; העיקריים — במדריד, ברצלונה, סוויליה, פלמה-דה-מיורקה, 
לאם פאלמם, מלגה, ולנסיה יטנריפה. לס , חברת־תעופה בי״ל 
("איבריה"). 

התיירות לס׳ (בעיקר מאירופה המערבית) התרחבה במהי¬ 
רות ( 7.5 מיליון תיירים ב 1961 , 25 מיליון — ב 1973 ), והכניסה 
כ 1.5 מיליארד ד 1 לר במט״ח (כשליש מההכנסות במט״ח בחשבון 
הסחורות והשירותים). השקעות גדולות מופנות לפיתוח אתרי- 


תיירות, מלונות ואתרי־קמפינג. מפורסם חוף־הרחצה קוסטה ברווה 
( 3 ^ 8:3 005:3 ) בצפון־מזרח ם/ באיזור מפרץ־רוסאס ( 0535 * 1 ). 

למגזר הציבורי תפקיד מרכזי, אך לא מכריע. ריכוז הסמכויות 
הפיננסיות והפיסקליות בתוך הסקטור חורג בעצמתו, וחשיבותו 
ניכרת בעיקר בתחום ההשקעות (דרך החברות שבבעלותו ובשלי¬ 
טתו) ובאשראי (לחברות פרטיות). 

ס ח ר-ה חוץ של ס׳ מאופיין בגדעון מתמיד וניכר בחשבון 
הסחורות, שכוסה בחלקו ע״י ההכנסות מהתיירות ומחעברות של 
עובדים ספרדים בחו״ל. יצוא הסחורות גדל (מ 1964 ) בשיעור שנתי 
ממוצע של 18% ( 23% ב 1971/2 ), כשגדל בו חלק מוצרי־ההשקעה 
ומוצרים מוגמרים בני-קיימא. מוצרי־היצוא העיקריים: מכונות ( 20% 
מערך היצוא), פירות (בעיקר הדרים; 11% ), ירקות ( 7% ), שמנים 
צמחיים ( 6% ), כימיקלים ( 5% ) וספינות ( 5% ). ביצוא הפירות ס , 
מתחרה בישראל, והסכמיה עם השוק המשותף מעניקים לה יתרון־ 
מה בתחום זה. התפתחות מהירה ביותר חלה ביצוא שירותים (לרבות 
תיירות) וביבוא הון לזמן ארוך. רכישות נדל״נ ע״י זרים ( 400 
מיליון דולר ב 1972 ), בעיקר ע״י השקעה בתיירות, הביאו לגידול 
ניכר, מן המהירים בעולם, ברזרוות מטה״ח של ם/ שהגיעו לכדי 
5.3 מיליארד דולר (סוף 1972 ), בעוד שחובה החיצוני של ם׳ הסתכם 
(בסוף 1971 ) בס 1.6 מיליארד דולר. — יבוא המוצרים גדל (מ 1961 ) 
בשיעור שנתי ממוצע של 20% והוא כולל בעיקר: מזון, מוצרי 
בע״ח, מספוא, גרעיני-שמן, מכונות, מכוניות, כימיקלים ותרופות. 
קשרי-הסחר העיקריים של ס׳ בתחום היצוא ( 1970 ) : השוק המשותף 
( 36% מערך היצוא), אה״ב ( 14% ), הממלכה המאוחדת ( 9% ); 
בתחום היבוא: השוק המשותף ( 33% ), אה״ב ( 19% ), הממלכה 
המאוחדת ( 7% ). היצוא לפורטוגל מסתכם בכ 0.5% ; לפיכך נראה, 
שבחצי-האי האיברי אין כל מגמה לאיחוד כלכלי. 


מאזן־התשלומים של ספרד (במיליוני דולרים) 


1970 

1965 

1958 

1938 


4,715 

3,004 

872 

152 

יבוא 

2,387 

967 

486 

98 

יצוא 

2,328 

2,037 

386 

54 

גרעון 


ס , והשוק המשותף. ב 1962 ביקשה ם׳ הסכם־התקשרות עם 
השוק המשותף במעמד של חברה נלווית. הסכם־סחר, שנכנס לתוקפו, 




337 


ספרד: כלכלה; אמנות 


338 


אחרי מו״מ ממושך, בסוף 1970 , העניק לס׳ (ולשוק) מעמד מועדף, 
בעיקר במוצרי־תעשיה. ההסכם קובע צמצום פרוגרסיווי של מגבלות 
הסחר בין שני הצדדים עד לחיסולו המוחלט ב 1977 . הוסכם שית¬ 
קיימו דיונים על התקשרות הדוקה יותר לשוק. בתחילת 1972 נפתח 
מו״מ חדש, אשר יסוכם כשתיקבע במוסדות השוק המדיניות הכוללת 
לגבי מדינות אגן הים התיכון. 

״הבנק של ס׳״ ( 0 ס 3 ק £ 8 16 ) 0 :>ס 83 ) משמש מאז 1874 כבנק 
מרכזי. בס׳ בנקים מסחריים בבעלות ציבורית ובנקים פרטיים מקו¬ 
מיים וזרים. 

המטבע: פסטה, המחולקת ל 100 סנטימוס. מסוף 1971 הנהיגה 
ס׳ שער־חליפין נייד לדולר (בגבולות 4.5% ), ובפברואר 1973 היה 
שער־הקניה לדולר 56.7 פסטות, ושער־המכירה — 59.3 פסטות. 

- 71000 ,. 5 , 01300 ; 1963 ,. 5 / 0 ■ 11 ז) 1 ח<] 10 ) 0 ) 0 ) 000011 ) 7 ■) 7/1 . 110 ( 11 

. 1972 ) 011 

ד. גג. 

לשון ו ס פ ר ו ת, ע״ע ספרדית, לשון וספרות. 

אמנות. מעמדה הגאוגרפי ומורשתה ההיסטורית של ס׳ הקנו 
לה מסורת אמנותית מיוחדת במינה. ם׳, המערבית בארצות־אירופה, 
היא גם מדינה ים־תיכונית מובהקת. גלי-הפלישות של בני־המזרח, 
ובייחוד הפלישות המוסלמיות (ר׳ להלן, היסטוריה, ענד 349 ) הטביעו 
חותמם על תולדות אמנותה. במקביל להם חדרו לחצי־האי האיברי 
תרבויות מערביות שדחקו, ולבסוף ניצחו, את התרבות הערבית, אך 
ירשו הרבה ממסרתה האמנותית. עשרה וגאון אמניה הביאו לעולם, 
אחר גיבושה של ממלכת ס ׳ הנוצרית והפיכתה למעצמה גדולה, 
יצירוודמופת בתחומים ובסיגנונות שונים המתחרים במיטב היצירות 
של שאר עמי אירופה המערבית; אעפ״כ נשארה ס׳ לרוב בשולי 
ההתפתחויות האמנותיות של אירופה. 

אוצר ציורי-המערות הפרהיסטוריים היפים ביותר באירו¬ 
פה מצוי במערת אלטמירה שבצפונה של ם׳ (ע״ע פרהיסטוריה, 
אמנות). בשלהי התקופה הפרהיסטורית, בראשית האלף ה 1 
לפסה״נ, היו בס׳ תרבויות אתניות שונות — .קלטיות ואיבריות — 
שהותירו אוצרות תכשיטי זהב מעודנים. מהפניקים והיוונים שרדו 
יצירות־אמנות בעיקר באזורי החוף המזרחי והדרומי. יצירת־המופת 
של התרבות האיברית (ע״ע איבריה) הוא פסל "הגברת מאלצ׳ה" 
(המאה ה 4 [י] לפסה״נ, פראדו, מדריד; תמ ׳ : כר׳ ב/ עמ׳ 614 )'. 

בתקופת השלטון הרומי נבנו בס׳ כמה יצירות ארדיכליות 
מעולות, כגון הגשר על נהר טאחו באלקנטרה ( 106 לסה״נ); האמפי¬ 
תאטרון במרידה (הושלם 18 לפסה״נ); אמת־המים של סגוביה 
(ע״ע). פסיפסים, סרקופגים ופסלים, בעיקר דיוקנים, שיובאו בחלקם 
מרומא, משלימים את תמונת הפעילות הרומית בשדה האמנות. כ״כ 
נשתמרו מספר יצירות־פיסול בנוסח הרומי המאוחר מתקופת הנצרות 
הקדומה. 

פלישות ה ו ו י ז י ג ו ת י ם במאה ה 5 הביאו עמן אמנות חדשה 
ששימשה שלב מוקדם בעליית האמנות הנוצרית בצפון־ס׳. הארדי־ 
כלות הכנסייתית הוויזיגותית, שפרחה בם׳ במאה ה 7 , היתר, מקבילה 
לשלב המרובינגי בהתפתחות הבניה הכנסייתית בצרפת. היא לוותה, 
כבלומבארדיה, עיטורים ״ברבריים״ אפייניים. — אמנות-הצורפות 
היתד, מפותחת אף היא אצל הוויזיגותים. עבודות־הצורפות, רובן 
מן המאה ה 7 , כללו כדים קטנים. מחתות, קערוודמנחה. מעניינים 
במיוחד הכתרים והצלבים שנמצאו בגורסר, על־יד טולדו, ובטולדונ־ 
ח׳ימנו, על-יד ח׳אן (כיום במוזיאוני מדריד, פאריס, ברצלונה, 
קורדובה). 

הפלישה המוסלמית ב 711 היתד, מאורע מכריע בתולדות 
אמנות ס׳. ההשפעה המוסלמית ניכרת בתרבות ובאמנות הספרדית 
כמעט עד סוף המאה ה 17 , ואפשר אף מאוחר יותר. יצירות-האמנות 
שנוצרו בתקופת שלטון המוסלמים בם׳ מהוות את אחד הפרקים 


המפוארים שבאמנות האסלאם. סיגנון העיטור האסלאמי (ע״ע אסלא¬ 
מית, אמנות; ארדיכלות באסלאם: מסגד) הגיע בס׳ לשיאו 
ביצירות הארדיכלות — במסגדים ובארמונות. תבליטי הסטוקו העדי¬ 
נים, השימוש המגוון בקשתות ובצלעות, בתבליטים סבוכים ועדינים• 
ובזיגוג צבעוני, שימשו מקורות השראה לארדיכלות הנוצרית מאות 
שנים אחר הדיפת המוסלמים. — המרכז החשוב הראשון של ארדי- 
כלות מוסלמית בס׳ היתה קורדובה (ע״ע). המסגד הגדול ( 780 — 787 ) 
מדהים בחללו האווירי, בעשרות קשתותיו ועמודיו ובכיפותיו בעלות 
דגמי הצלעות דמויי־הכוכב. המחראב המפואר (נבנה 965 — 968 בקי¬ 
רוב) מעוטר תבליטי־סטוקו בקיר־ד,כניסה ובו מבוא של "קשת־ 
פרסה" (כנראה, מורשת הוויזיגותים, שקיבלוה מהרומאים). יסודות 
אלה הפכו נכס צאן־ברזל של הארדיכלות האסלאמית. — הצריח 
( 3 (> 31 ז 1 ב>) של המסגד בסויליה (ע״ע; היום הקתדרלה) הוא דוגמה 
לסיגנונה הארכיטקטוני החמור של כת מוחדון (ע״ע). — גרנדה 
(ע״ע) שימשה, מאמצע המאה ה 13 ועד שלהי המאה ה 15 , מפלט 
לאמנים שברחו מפני הכובש הנוצרי. שליטי גרנדה הצטיינו בבניית 


ארמונות וחווילות בעלי סיגנון עדין ושברירי במיוחד; המפורסם 
והמפואר שבארמונותיה הוא האלהמברה (ע״ע). 

נוצרים, שכונו "מסתערבים" (ע״ע), פעלו בהשראת הסיגנון 
הערבי ובחסות השלטון המוסלמי, במסגרת יצירות-אמנות נוצריות: 
כנסיות, ציורי כנסיות וכ״י מעוטרים. מסוף המאה ה 8 עד שלהי 
המאה ה 10 ; היו מרכזיו החשובים של סיגנון־כלאיים זה בצפונה של 
ם׳ ובמרכזה; אחרי־כן חלו קשרי־גומלין בינו ובין הסימון הרומאני. 
"קשת פרסת־הסוס" והנטיה למבנה חיצוני פשוט, מעוטר תבליטים 
שטוחים ועדינים, הם קווים אפייניים לסימון המוסתערבי בארדי- 
כלות. מרכז חשוב של האמנות המוסתערבית היתה מלכות לאון 
(כנסיית סאן מיגל דה לה אסקאלאדה, ליד לאון, המאה ה 10 ). בכה״י 
המעוטרים בסיגנון המוסתערבי הגיעה לשיאה אמנות האילומינציה 
(ע״ע, וע״ע מיניאטורה) הספרדית (והשו׳ להלן, מוסיקה, עם׳ 344 ). 

ההשפעה הערבית הוסיפה להיות חזקה גם אחר כיבושה ההדרגתי 
של הארץ בידי הנוצרים. הסיגנון העיטורי, ה מ ו ך ח׳ א ר 
(-; 3 ( 16 ) 0111 ), ששאב את השראתו ממסורת העיטור המוסלמי, התבטא 
בעיקר בארדיכלות, והחזיק מעמד בם׳, על תופעותיו השונות, עד 
המאה ה 16 ; השפעתו השתלבה בסיגנונות הנוצריים ששלטו בזה 
אחר זה בם׳. יצירה אפיינית, בה שולטים המ(טיווים המוסלמיים, 
היא הקאפלה המלכותית שנבנתה במאה ה 13 במסגד קורדובה. 
מרכזי מודח׳אר אחרים היו סאמורה׳ סלמנקה וטולדו. שני בתחכ״נ 
של יהודי טולדו. שנבנו במאות ה 13 —ה 14 ושהפכו לכנסיות ( 83013 
1313003 13 3 )־!ר. 4 ? וכן 8 110 חו.ז 1 £1 ! תמ ׳ ר , להלן, עמ׳ 388 ), הם 
נציגים מובהקים של סימון זה, יחד עם ביהכ״ג בקורדובה (השר תמ ׳ , 



עמ ׳ 385 ). לשיא 
פריחתו הגיע ה־ 
מודח׳אר בארא־ 
גוניה, בשילוב 
עיטורי קראמיקה 
מזוגגת צבעונית 
(אזולחוס [ע״ע]), 
כדוגמת המגדל 
של כנסיית אל 
סאלוואדור בטרו־ 
אל (בראשית ה¬ 
מאה ה 13 ). 

במלכות אסטו־ 
ריח הנוצרית ש¬ 


ספרד; יסער כנסיית סו ברטולומה ב 5 ונרוניו 


בצפון־ס׳ התפת- 


1 מא:ת 13 — 11 >. 


חד, במאה ה 9 





ספרד: אמנות 


340 


339 

ארדיכלות בעלת 
אופי עצמאי. אחד 
המבנים המוקד¬ 
מים והידועים, ש¬ 
אין לו אח במקו¬ 
ריות ובמצב ההי¬ 
שמרות בין מבני 
אותה התקופה ב¬ 
צרפת ובגרמניה, 
הוא ארמון נא- 
ראנקו, על-יד או- 
וידו (כנסיית ה¬ 
ארמון מ 848 ). 

התפשטותו של 
ה ם י ג נ ו ן ה רו¬ 
ט א נ י בס׳ ציינה 
את הצטרפותה 
של ארץ זו למכ¬ 
לול הארדיכלות 
הנוצרית האירו¬ 
פית. גורם חשוב 
בהפצת סיגנון זה 
בצפון היוו מסדרי־הנזירים ובעיקר המסדר הבנדיקטיני, שמרכזו 
החזק בקליני השפיע על סיגנון מנזרי־המסדר שרבים מהם נבנו 
לאורך נתיבי עולי־הרגל לסנטיגו (ע״ע, ור׳ להלן, עמ ׳ 345 ) דה 
קומפוסטלה. רק מאוחר יותר, בעקבות השחרור מן השלטון המוס¬ 
למי, התפשט הסיגנון הרומאני גם למרכז. יצירות־המופת הארכי¬ 
טקטוניות בסיגנון זה שאליהן נלווה, בעיקר במאה ה 12 , עיטור 
פיסולי מעולה, הן: כנסיית סאן איסידורו ("פנתיאון המלכים", 
1054 — 1067 ), בלאון; הקתדרלה (המאות ה 11 — 12 ) בסאנטיגו דה 
קומפוסטלה, שפסלים רבים מקשטים את שעריה הבנויים בסיגנון 
הרומאני המאוחר; כנסיית ויסנטה הקדוש באווילה ( 1109 [י] ואילד); 
הקתדרלה הישנה בסלמנקה ( 1152 — ראשית המאה ה 13 ); חצר המנ¬ 
זר סנטו דומינגו דה סילום, ליד בורגום, שנבנתה במאות ה 11 — 12 
בסיגנון הרומאני וקושטה בפסלים באותו סיגנון; כנסיית סן 
ברטולומה בלוגרוניו (ר׳ תנד בעט׳ קודם). — יצירות־פיסול 
אפייניות לסיגנון זה הן דמויות הצלוב המגולפות בעץ. — הציור 
הרומאני הספרדי הוא מהשגיה הגדולים של אמנותה. מרכז חשוב 
של ציורי־קיר וחזיתות-מזבחות היתד, קטלוניה. חלק ניכר מן היצי¬ 
רות הוסר מעל־גבי הקירות והמזבחות ומוצג במוזיאוני ברצאנה 
וויק (ו) 10 ׳׳\). ב״פנתיאון המלכים" בלאון (כנסיית סאן איסידורו) 
נשתמר מחזור ציורי-פרסקו רומאני- שהוא אחד היפים ביותר באחור 
( 1164 — 1188 ). 

הארדיכלות הגותית (ע״ע גותיקר.) בס׳ מהווה אחת התרומות 
החשובות לבניה הכנסייתית ביה״ב. ראשיתה בשלהי המאה ה 12 
ובעיקר — במאה ה 13 , והיא לא חדלה להשפיע, בייחוד בתכנית 
הקרקע ובקמרונות, עד המאה 16 , ולעתים אף מאוחר יותר. הידוק 
הקשרים עם צרפת במאה ה 13 סייע ליבוא אמנים וארדיכלים מארץ 
זו והשפיע על אפיו של הסיגנון הגותי בס׳. גם ארדיכלים מגרמניה 
ואמנים מארצות־השפלה תרמו להתפתחותו של סיגנון זה. מבין 
הקתדרלות הגותיות הגדולות: קתדרלת בורגוס ( 1222 ואילך); 
טולדו ( 1226 ואילך); לאון (המאה ה 13 ); ברצלונה ( 1248 ואילך). 
"שער הסארמנטאל" בקתדרלה של בורגלס ו״שער הבתולה הלבנה" 
בקתדרלה של לאון הן דוגמות אפייניות לרמתו ולשפעו של העיטור 
הפיסולי בקתדרלות הגותיות בס׳ (וע״ע בורגוס; לאון. ושם תמ׳). 

תחום אפייני של הפיסול הגותי המאוחר בס׳ הן מצבות-הקבורה. 


הראליזם המעודן של הסיגנון הפראנקו־פלמי במאה ה 15 סייע 
להתפתחותה של מסורת פיסולית זו (מצבת־הקבורד, של מארטין 
ואסקס דה ארקה, בקתדרלת סיגואנסה [ 23 ״£ע 81 8 ], 1486 ואילך). — 
חיל דה סילואה (; 51101 ), ממוצא פלמי, היה אחד היוצרים המרכזיים 
בפיסול הספרדי ברבע האחרון של המאה ה 15 . הוא פיסל בבהט 
מצבות־קבורה מפוארות ועשירות־פרטים וכ״כ השתתף ב״רטאבלוס", 
עיטורי כותל-המזבח, שהצטיינו בשפע דחום של פריטים פיסוליים 
ושהיו אפייניים לאמנות הכנסייתית הספרדית במאות ה 15 וה 16 . 
ה״רטאבלוס״ בקתדרלת טולדו ( 1498 — 1504 ) הם מן העשירים 
והמורכבים מתקופה זו. הנטיה לכיסוי משטחים גדולים בשפע של 
עיטורים, הגם שסיגנונם היה גותי, היה המשך השפעתו של המוד־ 
ח׳אר. השפעת מסורת זו ניכרת גם בסיגנון הארכיטקטוני של "תקופת 
המלכה איסבל״ בקסטיליה — עיבוד מעודן של הסיגנון הגותי 
המאוחר (כנסיית מנזר סאן פאבלו בוואליאד 1 ליד, 1485 — 1499 ). — 
הארדיכלות הצבאית של המאה ה 15 הגיעה לשיאה בטירות, כגון 
זו שבקוקה, במחוז סגוביה (תמ ׳ : כר׳ ג׳, 153/4 ). 

הציור הספרדי במאה ה 13 , שממנו נשתמרו בעיקר אילומינאציות 
בכ״י, טבוע בחותם השפעת הסיגנון הגותי הצרפתי. ניכרת בו 
הנטייה לסיגנון קווי-עיטורי, רדוד מן הצרפתי, ולסולם־צבעים בהיר 
ועדין. דוגמה אפיינית ומפורסמת הם "המזמורים לבתולה מרים" 
של אלפונסו x (ר׳ ענד 344/5 , ושם תנד; ר׳ עוד עט׳ 354 ), שהגיעו 
אלינו במספר עתקים. ציורי־המזבח של התקופה, שדוגמות מעולות 
מהם מצויות במוזיאון ויק, פיתחו את מסורת הציור הקטלני בצפון, 
והן מהוות. בהתפתחות הציור הספרדי, שלב מקביל לזה של הסיגנון 
האיטלקי באותה תקופה, אם כי נוקשה ושמרני ממנו. יותר מבמיני־ 
אטורות ניכרת כאן עדיין גם השפעת מסורת הציור הביזאנטי, 
כשהיא מעורבת בסיגנון הרומאני. 

הציור במאות ה 14 וה 15 המשיך לספוג השפעות מהסיגנון הגותי 
הצרפתי, בעיקר באמצעות איורי־כה״י הצרפתיים, ומן הציור האיטל¬ 
קי. בראשית המאה ה 15 נתחזקו ההשפעות האיטלקיות ע״י בואם 
של אמנים מאיטליה. ההשפעות הפלמיות נתמזגו במסורת הסיגנון 
הגותי החצרגי ״הבידלאומי״ של ראשית המאה ה 15 , שמייצגו בס׳ 
היה לואים בוראסה ( 53 *גזש 130 ; 1360 — 1426 ). נציג מובהק של 
ההשפעה האיטלקית במאה ה 15 היה ברנרדו מארטוךל ( 1415 ! 7 ]— 
1452 ). השפעת הציור הפלמי בן המאה ה 15 הגיעה לשיאה ב״מזבח 



ספוד : פנים הקתדרלה של נזרגוס. נננתד, 1222 ואינו 
(מישרד־התיירות של □פרד) 



ספרר; הולדת ישו. פרט מחזית המזבח בכנסיית 
בטסה, המאה ה 13 . 

(ברשות המוזיאון לאמנות עתיקה, ברצלונה) 









341 


ספרד: אמנו־מ 


342 



ספרד: חצר פנימית שיי בית פילמוס, םוויליה, המאה ה 16 


היועצים״ בברצלונה ( 1445 ), מעשה־ידי לואיס דאלמאו. שמקור 
השראתו היה המזבח הגנטי של האחים ון איק (ע״ע). יצירת המופת 
של התקופה היא "מזבח גאורגיוס הקדוש" של חימר, אוגט 
1414 — 1492 ) שבמוזיאון ברצלונה. אולם מרבית יצירות הציור 
הספרדי של המאה ה 15 נופלות ברמתן מבנות דורן בפלאנדריה 
ובאיטליה. נציג מאוחר של הסיגנון ההיספאני־פלאמי הוא פרננדו 
גליגו ( 80 * 0311 ! 1460 [?] — 1506 [?]), שפעל בעיקר בסלמנקה. נציג 
חשוב של הסימון הפלמי בם׳ ברבע האחרון של המאה ה 15 היה 
פדרו ברוגטה (ע״ע). 

בראשית המאה ה 16 התחילו חודרים לתוך הסימון הגותי יסודות 
צורניים של הרנסאנס הקלאסי מאיטליה. תופעה מיוחדת לעיטור 
הארכיטקטוני של תקופת־מעבר זו, המשלבת את מסורת 
"הלוהב" (ןת 3 ׳< 0 נ 1 מז £13 ) הגותי המאוחר בנטיה המסרתית לרקמה 
עיטורית דחוסה, שהיא מורשת המודח׳אר, היה הסיגנון ה״פלא־ 
טרסקי" ( 6 ג 1 נ> 65 ז 6 ז 13 ק! מ 0 ז 6 ז 13 ק, צורף)! כינוי זה מרמז לעיטור 
העדין והסבוך המכסה את כתלי הבניינים וחזיתותיהם (בית־החולים 
סאנטה קרוס בטולדו שתוכנן ב 1504 ע״י אנריקה דה אגאס). עיטור 
זה שמר על אפיו המיוחד גם כאשר הושתת על טהרת המוטיווים 
של האורנאמנטיקה של הרנסאנס, כגון ה״גתטסקות" למיניהן. אך 
כבר בכמה ארמונות שנבנו בשלהי המאה ה 15 ניכרת השפעת 
הרנסאנס האיטלקי. כנסיות גדולות, שנבנו בראשית המאה ה 16 
בסימון הגותי המאוחר, המהול לעתים במוטיווים פלאטרסקיים וגם 
במוטיווים של הרנסאנס, הן הקתדרלה החדשה של סלמנקה ( 1513 
ואילך) והקתדרלה של סגוביה ( 1525 ). תערובת מעניינת של סיג־ 
נונות מתגלה ב״בית־פילאטוס" בסוויליה, שבו עמודים קלאסיים 
נושאים קשתות מאוריות (ר׳ תם , ). 

עם היותה למעצמה אירופית ועם הידוק קשריה הבין־לאומיים, 
הוגברה זרימת האמנים האיטלקים לס/ וניתנה עדיפות לסיגנון 
הרנסאנס הקלאסי בארדיכלות ובפיסול המונומנטלי (וע״ע 
אלהמברה). הארדיכלות הקלאסית בס׳ חגגה את נצחונה במפעל 
הבניה העצום של "המנזר המלכותי" ע״ש לאורנציום הקדוש באס־ 
קוריל (ע״ע). 

במחצית הראשונה של המאה ה 16 פעלו בס׳ כמה מטובי פסליה, 
בעיצוב ספסלי־המקהל עשירי־התבליטים של הכנסיות: בקתדרלה 
בברצלונה ( 1518 ), מעשה־ידי בארטולומה אורדוניס ( 2 שת 16 >ז 0 ); 
בקתדרלה של טולדו ( 1539 — 1545 ), מעשה־ידי אלונסו ברוגטה 
(ע״ע) ופליפה ביגארני (׳ 81831-111 ); במצבות־קבורה מפוסלות, כגון 
זו של חואנה המטורפת ופליפה בקאפלה המלכותית בגרנדה ( 1519 
לערך), מאת בארטולומה אורדוניס. ך;שפעת הראליזם המעודן של 
סלאנדריה וצרפת הוסיפה להיות גורם מכריע בכל היצירות האלה, 


תוך עירוב מוטיווים השואבים את השראתם מן הרנסאנס האיטלקי, 
אם כי לעתים קרובות גברה בהן הנטיה. המסרתית לעיטור בנוסח 
הפלאטרסקי. מסורת זו הגיעה לשיאה בעיטורים הפיסוליים עמוסי־ 
הפרטים, כדוגמת מחיצת־המקהל בקתדרלה של לאוו ( 1543 — 1603 ). 

אל זרם ההשפעה האיטלקית בפיסול הצטרפו אמנים איטלקים, 
שהתיישבו בם׳ או עבדו עבור חצר־המלכות. השפעת הרנסאנס 
המאוחר ניכרת גם ביצירתו של חואן דה חוני (יליד צרפת, פעל בס׳ 
1533 — 1577 ) שפסליו הפוליכרומיים (בעץ) בישרו את הראליזם 
המלודרמתי האפייני לפיסול הדתי הספרדי במאה ה 17 (ר׳ תכד). 

בציור של המאה ה 16 נאבקו שרידי השפעות הסיגנון הפלמי 
בהשפעה האיטלקית הגוברת. קארל ע ופליפה 11 היו מעריצים 
גדולים של טיציאן ושל אמנים איטלקים אחרים שהובאו מאיטליה 
לקישוט האסקוריל; באופן זה גברה השפעת ה מ נירי ז ם (ע״ע) 
הפלורנטיני והרומאי, שנציגה המובהק בס׳ היה פדרו דה קאמפאניה 
( 1503 — 1580 ). מזיגה מוזרה של שתי ההשפעות נראית ביצירתו 
המקורית של לואים מוראלס, ״האלוהי״ (מת 1586 ), מייצגו של 
המאנייריזם הספרדי כשהוא מהול במיסטיציזם דתי אכספרסיווי 
המבשר את זה של אל ג ר ק ו (ע״ע). יצירתו של אל גרקו, החותם 
את התקופה, מהווה את הביטוי הנאמן ביותר של המיסטיקה הדתית 
הספרדית, כ״כ צעד חשוב לקראת סיג נון ה ברוק (ע״ע). 

המאה ה 17 היתד, תור־הזהב של הציור הספרדי. פראנסיסקו 
ריבאלטה ( 1565 — 1628 ) הושפע מסיגנונו של _קרוג׳ו(ע״ע), והשפיע, 
מצדו, עם קרוג׳ו, על יצירתו של ריברה (ע״ע), מייצגו המובהק 
של הסיגנון האור־צל הדרמתי. מעל לכל ציירי הדור מיתמרת דמותו 
של ולסקס (ע״ע), אחד המושלמים שבאמני אירופה, אמן הנימה 
האנושית, הממשח העדין והרך, הצורה, הצבע והאור. סיגנונו המאו¬ 
פק והאכסטאטי כאחד של סורברן (ע״ע), וכן סיגנונו הסנטימנטלי 
של מוריליו (ע״ע), החותם את תור־הזהב של ציוריה ב ארו ק 
הספרדי, מהווים ניגוד מוחלט לאמנותו של ולאסקם. — הפיסול 
הכנסייתי הפוליכרומי היה תופעה טיפוסית לבארוק הספרדי. מפסליה 
הבולטים של התקופה: פדרו דה מנה ( 1628 — 1688 ), מנואל פרירה 
( 3 ז 61 ׳! 6 ?; מת 1683 ), חואן מרטינם מונטנים (ע״ע). 

לארדיכלות־הבארוק בם׳ היה אופי מיוחד: בעוד שהחלל הפנימי 
של הכנסיות מן המאות ה 17 — 18 היה מפותח לעתים לא פחות 
מזה שבכנסיות איטליה וצרפת, נטו הארדיכלים לפשט את המבנה 
החיצוני עד כדי "קופסה" שטוחודקירות (כנראה, מורשת הארדי־ 
כלות האסלאמית). לעומת זאת, חזרה וגברה הנטיה להעמיס על 
חזיתות־הכנסיות, ואף בפנים שלהן, שפע של עיטורים שלא היו 



חוא 1 דר, וזוני: הקבורה (זמ 6 חז< 1 ו 0 סז״£ 116 ־ 1 ), קטע ( 1541 — 1544 ) 
(ברשות טוזיאוז פרובינסיאל, ו 5 ירו?יד, ספרד) 





343 


ספדה: אמנות; מוסיקה 


344 



א, נאור׳ א׳ קורנט: פרט מהנגסיה ע״ש "המשפחה הקדושה" בברצלונה. 
הוחל בבנייתו ב 1882 (משרד התיירות בספרד.) 


אלא גלגוליהם הבארוקיים של עיטורי המודח׳אר והפלאטרסק ופסלי 
ה״רטאבלוס" של המאות הקודמות. במחצית הראשונה של המאה 
ה 17 הטביעו יורשיו של חואן דה הררה (ע״ע) את חותם סיגנונם, 
האיטלקי־קלאסי במקורו, על הארדיכלות בס׳. הקפלה ע״ש איזידורום 
הקדוש בכנסיית אנדרם הקדוש במדריד (הושלמה 1669 ; הארדיכל: 
פדרו דה לה טורה [ 101-1-6 ־]) היא דוגמה אפיינית לניגוד שבין 
העיצוב הפשוט והחמור של החוץ והפאר של תבליטי־הפנים. נציגים 
אפייניים של תקופת־השיא בארדיכלות־הבארוק הספרדי הם בני 
משפחת צ׳וריגרה ( 1-181161-3 ז 11 ך 01 ): סיגנונם המיוחד, ה״צ׳וריגרסקי", 
מצטיין בפיתוח קיצוני של היסודות העיטוריים בבניין. מרשימה 
בתיאטרליות ובשפע האפקטים קפלת ה 11:6 ז 6 ז 3 ק 8 מ 3 ז 1 בקתדרלה של 
טולדו ( 1721 — 1732 ; בוצעה בידי נאו־סיסו טומה). 

יבוא מחודש של ארדיכלים איטלקים לחצר־המלכות הביא עמו 
גל של ק ל א ס י צ י ז ם שקול ומאוזן שהתבטא בארדיכלות הארמו¬ 
נות המלכותיים. פיליפו יוברח (ע״ע) הועסק בתכנונו המוקדם של 
ארמון־המלכות במדריד ( 1735 ), ג׳ובני בטיסטה סקטי (מ:ז 830011€ ; 
1700 — 1764 ) האיטלקי ביצע את תכנונו הסופי של הארמון ( 1738 
ואילך). נציגו של הקלאסיציזם הספרדי היה ונטורה רודריגם 
()? 11-1806 ) 0 * 1 ; 1717 — 1785 ). שירת־הברבור של הקלאסיציזם הספרדי 
בארדיכלות-הארמון הוא מוזיאון הפראדו, בתכנונו של חואן דה 
וילאנואוה ( 1785 — 1787 ). — העיטורים שעיטרו את תקרות אולמי 
הארמונות המפוארים אפיינו את אמנות-הציור של תקופה זו. ציירי- 
הם באו לעתים קרובות מחוץ לס׳ — מצרפת, מאיטליה וגם מבוהמיה 
(ג׳. ב. טיפולו [ע״ע], א. ר. מנגס [ע״ע], לואי־מישל ואן לו [ 1,00 ; 
1707 — 1771 ]). עם שקיעתה של תקופה זו נזדקרה דמותו הבודדת 
של גאון — פרג סיס ק ו גויה (ע״ע); סיגנונו עז־החבעה היה 
ניגוד גמור לכל מורשת הרוקוקו והקלאסיציזם של המאה ה 18 ופתח, 
זמן רב לפני אמני צרפת, את העידן המודרני בציור (ור׳ 
תמ׳ להלן, היסטוריה, עמ׳ 368 , ותמונת צבע, שם). 

תרומתה החשובה היחידה של ס׳ לארדיכלות של המאה ה 19 
היתה יצירתו הפנטסטית של אנטוניו גאודי אי קורנט (ץ 11 ) 0311 
: 001061 ; 1852 — 1926 ) ; בניניו מהווים את הנוסחה המרשימה ביותר 
של ״האמנות החדשה״ (ט 63 י.יט 00 : 1 ־!^ [ר׳ תמ ׳ לעיל, וגם כרך ט/ 
עמ׳ 918 ]). רק בראשית המאה ה 20 קם לס׳ שוב אמן גדול, והפעם 
מתחום הציור, הוא פבלו פיקסו (ע״ע); אולם השפעתו בס׳ היתה 


אפסית. הוא הדין לגבי חואן גריס, חואן מירו וסלודור דלי (ע׳ 
ערכיהם). הידוק הקשרים המחודש עם מדינות המערב משנות ה 50 
ואילך מעודד פעילות אמנותית, בעיקר בשטח הציור והפיסול. בתחום 
הארדיכלות נשארה ס׳ במעמד נחות יחסית. 

0716 81 ,. 1 ) 1 ; 1919 , 1-11 ,$£? 1020701 ז 7 1%16$10$ , 16010110 ־ 300102 > . 1 \ 
1€$ { 1076 ! 0 6 ^ 07710716$4 ?- 76 ? ־ 111£ .£ . 0 . 0 ; 1934 , €$£117101 70771071160 
111$ ) \ 10$11 ? £!{ 8$0711$6 , 0150 ^ . 0 ; 1927 , 07 ( 31436 [ ,. 101 ; 1924 ,. 8 ( 0 
1711$011671 )$$ 2147 $1113,1671 ,. 1 ) 1 ; 1925-39 י 7 \ 1 ~ 1 , 614713671671 0117 [ $166671 
17 66671 ־ ¥10116716 $06 671 $$0711 016 ,. 16 ; 1933 .} 8$0$%041 367 47661166.1147 
0$11 6 \$ 6 $06 $$0711 016 ,. 16 ; 1953 , #£7101$$07106 367 11713 6 ! 8$01%01 367 
$6 $0711 8 ,־ 161 ־ 01 ? .א ; 1956 , 6 ) 71466070 ? 36$ 0713 8.67101$$07166 367 

807710716$6[06 86141$1147£ , 1-11, 1928; 0. ?. ?051, 4 ¥11 $107•$ 0/ 5 $0711$ 11 
801711171%, 1^X11, 1930—1941; \1. £. <300162 ס $1071 ¥11 876116 , 6110 ־ 101 /^־ 

36 10 67614111470 €$$071010, 1935; £. 1431 1938 , 801711171% 8$0711$6 , 15 ־ 1 ־ ; 

^6151)3011, 8$0711$6 80706 1110311 ע 006101 .[ ; 1941 , 471 146 ן , 
8$0711$}1 ?01711171%, 1941; 0. £43 $0 717161$16$ ? 0713 0116771$ ? , €0 ז / 

8$0711$}! 471, 1943* ]. 03/ $101676$60 70 * 07411116611 ¥0 י 127 ז 2 א תסמ , 
1-11, 1945; 47$ ¥{!$$071106: !1 1946 , ס $$07110 111 0716 361 1$10710 ־ ; 

?. 2301013 £0035 — £. ?000€ 66 £600, 816110 %70)10 €$$071010 36 

07■ 4141166*1170 ( 1526—1850), 1947; }. £35531£ 00, £0 ?617111476 6$$0 %- 
71016, 1-11, 1952; ]. ^1. 60 7\20313<6 (66.), 130711477167110$ 6$$071016$. 

0 1953/4 2 , 111 ־ 1 , 61$107160-0711$1160$ 360107030$ 10$ 36 ס 10% ס 1 ס ; 

< 3 . 1 £ 01 0713 07114 % 01 ? 0713 . 8 171 1116611476 } 470 0713 471 , 80113 ־ 1€1 כ 
111617 47716716071 007711711071 $, 1500 10 1800, 1959 ( הלפסה חלשה , 
1969); }. 3101 ? 66 .? ; 1967 ,. 5 ( 0 476 $ ! 760 $ ' 1 , 61360 מ\ 2 113 ? £א - 
\£ £4110101, . 1967 ,. 5 171 ' 471 01 ( 1363161 8071 $ ־ 

א. רו. 

מוסיקה. עדות ראשונה למוסיקה בס׳ מצויה בציורי־מערות 
של ריקודים, המשולבים בהפקת קולות ובליווי כליי, מן המאה 
ה 4 לסה״ג שרדו עדויותיהם של אורוזיוס (ע״ע), תלמידו של אוגוס־ 
טינוס, של היארונימוס ושל הנזירה אתריה ( 13 ז 61116 \?), שלמן 
מסעותיה במקומות הקדושים כולל פרטים רבים מסדרי הפולחן 
7 הנוצרי בם׳. איזידור (ע״ע, ושם שם ספרו) מסוויליה תרם במאה ה 
7 לעיצוב התאוריה המוסיקלית של תקופתו, בעיקר בכר׳ 3 ׳ 6 ו 

של ספרו. 

ביטוי מוסיקלי מובהק ראשון של ם׳ הנוצרית הוא השיר הפולחני 
הוויזיגותי (ר׳ להלן. עמ׳ 348 ). שלב חשוב בשירה הליטורגית 
המוקדמת בס׳ הוא הלחן ה מ ו ס ת ע ר בי (ע״ע מסתערבים; 
והשר לעיל, אמנות, עמ׳ 338 ). בתקופה זו התפתח כ תב־נומות 
מיוחד לסיגנון האיברי־ערבי, המוכר ככתיבה מוסתערבית. כתב 
זה אינו נעזר בקווים ולפיכך הוא קשה מאוד לפענוח; עד עתה 
פוענחו רק 21 נעי¬ 
מות כתובות בכתב 
זח, ע״ס העתקים 
מאוחרים ומוגדרים 
יותר. הליטורגיה 
המוסתערבית פסקה 
(פרט למנזרים ספו¬ 
רים) בהדרגה במח¬ 
צית השניה של ה¬ 
מאה ה 11 , כשהוח¬ 
לט ברומא לאחד 
את מזמורי־הכנסיה 
באירופה המערבית 
כולה, ופינתה את 
מקומה ללחן הגר¬ 
גוריאני, שמקורו 
ברומא. 

בנפרד מן המו¬ 
סיקה הכנסייתית 
התפתחה ביה״ב גם 
המוסיקה הלא-לי- 
טורגית, בעיקר ב¬ 



ספרד : הדר הראשון מהאוסר ב)תב 5 46 35 § 11 ת 03 
1 .!זב 4 <. בתלקו העליון ;ראה אלפונסו צ, המכתיב 
את השירים לשני לבלרים, משמאלו מכוונים הנגנים 
את כליהם ומימינו לומדים הזמרים את תפקידיהם. 
כ״י מז המאה ה 13 (ספריית האסקוריאל, מדריד; 








פרנסיסקו גויה: התקפת הממלוכים ([פרשים מצריים בצבא נפוליון], 2 במאי 1808 ). 1814 (מוזיאון הפראדו, מדריד) 


(לערך: ספרד) 


;נציקלופדיה העברית 





345 


ספרד: מוסיקה 


346 


צורת השיר העממי, לפיוטים בעלי תוכן דתי, עממי (ואף מיסטי). 
מוכר ביותר הוא האוסף 3 !ש ¥13 53013 16 ! 03111183$ , שהלחין וליקט 
אלפונסו (ע״ע) (״המלומד״; ור׳ תמונה, והשר לעיל, עט׳ 340 , 
ולהלן, עט׳ 354 ), ובו 423 מנגינות לקול אחד. 

שירת הטרובדורים (ע״ע, וע״ע מוסיקה, עט׳ 542 ) ראשיתה בס׳, 
בשיריהם של ברנאר דה ונטאדור (ונטאד 1 רן), מארקאברי ופיר 
וידאל. במאה ה 12 התפתחה אסכולה לטיפוח השירה הרב־קולית 
במנזר של סנטיגו (ע״ע, ור׳ לעיל, עט׳ 339 ) דה־קומפוסטלה, מקום 
מפגש לעולי־רגל מרחבי אירופה. 

מן הרנסאנס המוקדם נשתמר אוסף־הלחנים 161 ) 0 ־ 61 ח 10 ש 0311 
313010 ?, ובו כ 460 יצירות רב־קוליות, פרי־עטם של מלחינים ספר¬ 
דיים, ביניהם פרננדו דה לה טורה ( 0 ששס 7 13 10 > . 7 ) וחואן אורדה 
( 10 > 0 שש( 1 .!), בני־זמנם של דיפי (ע״ע), אוקגם (ע״ע, עט׳ 109 ) 
ואוברכט (ע״ע). באותה תקופה החלה להתפתח צורת ה״וילאנסיקד 
( 0100 <ש 1113 ׳\), שיר חילוני עממי, המקביל לפמטולה האיטלקית (ע״ע 
איטליה, עט׳ 791 ), אך בעל סיגנון עצמאי וברוח של נעימות ספרדיות 
עממיות. התאורטיקנים החשובים של ראשית המאה ה 16 הם ראמוס 
דה־פריאה ( 3 ! 0 ש 3 ? 10 >. 11 ), שעסק בין היתר בסיגנון הפוגאלי, וחואן 
דה־אספינוסה ( $3 , 0 מ 1 ק$£ £10 .(), שהיה פעיל בטולדו ועסק בתורת 
השירה הגרגוריאנית. לעבודות עיוניות אלה ואחרות חלק חשוב 
בפריחת המוסיקה בס׳ במאה ה 16 , פריחה שהשלכותיה הגיעו עד 
לצרפת ולאיטליה. אחדים ממלחיני האסכולה הרומית של המאה ה 16 
היו ספרדים, או תלמידיהם יוצאי ארצות־השפלה. החשוב בין אלה 
הוא כריסטובל דה מוראלס ( 310$ שס 4 \ 10 > . 1500 ,0 — 1553 ), שיצירותיו 
למקהלה א־קפלה מהוות את חוליית־הגישור בין ז׳וסקן(ע״ע) דה פרה 
לפלסטרינה (ע״ע). במחצית השניה של המאה ה 16 בולטים באסכולה 
זו טומאס לואיס דה ויקטוריה ( 13 ־ ¥10101 10 > . 0 . 7 , 1540 [י]— 1611 ), 
שסימונו קרוב לזה של פלסטרינה, ופרנסיסקו גרר 1 ( 0 ש 0 זש 10 > 0 . 7 , 
1527 — 1599 ), תלמידו של מוראלס, השומר יותר על המסורת הנהוגה 
בקתדרלות הספרדיות, בצרפו ליצירותיו כלים דוגמת קרנות, טר 1 מ־ 
בונים, בסונים, חלילים ואף חמת־חלילים. 

הכתיבה התאורטית המסועפת בנושאים מוסיקאליים מקורה, 
במידה רבה, בקתדרות למוסיקה, שהיו באוניברסיטות רבות בס׳. 
חשובים ספרו של דיגו אורטיס ( 2 !שש 0 .( 1 ), 810535 10 > 10 > 3 ז 3 ש 7 
( 1553 ), שבו ניתנת תורת האלתור הסלסולי (ר׳ להלן) על מוטיווים 
נתונים; הספר 111115103105 5 ס:וח 0 תשטשש 15 ש! 10 > 1 ש 3010 ש 00013 של חואן 
ברמודו ( 10 >גממשש 8 .!), 1555 , ובו תורת כלי־הנגינה; וספרו של 
האורח האיטלקי דומינקו פיטרו צ׳רונה ( 0 ח״ש 00 .? .ט), שי״ל בנאפולי 
(אזספרדית) ב 00, 1613 ) ¥1305 ץ 00 ק 010 חש £1 , ופורטו בו אפני הנגינה. 

במסורת הנגינה בעוגב ניתן להבחין בתקופה זו בשלושה שלבים: 
לראשון ( 1520 — 1580 ) אפייניים עיבודים לעוגב מיצירות קוליות 
א־קאפלה של ז׳וסקן דה פרה ואחרים, בתוספת סלסולים ( 1053$ §) 
ועיטורים אחרים. מחשובי המלחינים בתקופה זו — חואן דה קבסון 
(מ 7,0 של 03 10 > .!), טומס דה סנטה מריה ( ¥71013 53013 16 > . 7 ) 
ודלגו אורטיס (ר׳ לעיל); בשלב השני ( 1580 — 1640 ) פותחו צורות 
הפנטזיה, הטינטו ( 1101110 , עיבוד כליי של המוטטה) והווריאציה; 
המלחין החשוב בשלב השלישי ( 1640 — 1720 ) הוא חואן קאבאניליס 
( 031131111105 , מת 1712 ) שהלחין, בין השאר, טוקאטות רבות. עם 
תלמידיו תם תור־הזהב של העוגב בס׳. 

בם׳ הדרומית התפתחה אמנות הנגינה בלאוטה מאז הכיבוש 
הערבי, ומאוחר יותר הוחלפה זו בגיטרה־ויואלה ( 11111013 ׳>) ובגיטרה 
(ע״ע). שבעה ספרי־טבולטורה, ששרדו מאמצע המאה ה 16 , מכילים 
כ 700 חיבורים לגיטרה, מהם עיבודי מוטטות ומהם לחנים מקוריים. 
גדול המלחינים לגיטרה בתקופה זו הוא לואיס מילאן ( ¥111311 . 7 , 
1500 [?] — 1561 ). בצד קובץ יצירותיו, ¥436570 71 , חשוב גם 
הקובץ ¥105103 10 > ת 1 ! 1 ק 01 ט מאת נארוואאם ( 302 ׳>ש 3 ז א■ . 7 ). 


במאה ה 17 התפתחו בס׳ הכתיבה לצ׳מבלו והאופרטה העממית, 
הסרסואלה ( 230211013 ), שנדחתה מאוחר יותר מפני האופרה האי¬ 
טלקית. במאה ה 18 שהו האיטלקים ד. סקרלטי (ע״ע) ופרינלי 
(מגדולי הזמרים בדורו) זמן רב בס׳, בעוד מלחינים ספרדים רבים, 
ביניהם ויסנטה מרטין אי סולר ( 50160 ץ 1 ז 11 ש ¥13 .¥, 1756 — 1806 ), 
שהו באיטליה. הרומנטיקה המוקדמת כמעט שאינה מיוצגת בס׳. חואן 
אריאגה ( 3 § 7¥0013 .[, 1806 — 1826 ) מת בפאריס בטרם מלאו לו 20 , 
אך היצירות שהותיר מעידות על כשרון מוסיקלי רב. את מסורת 
הכתיבה לגיטרה מייצגים במאה ה 19 פרננדו סור (ש 50 . 7 , נו׳ 1784 ) 
ופרנסיסקו טארגה ( 3 § 0 שש 73 . 7 , 1854 — 1909 ). 

במחצית השניה של המאה ה 19 חלה התעוררות מחודשת של 

המוסיקה בס׳, שמייצגיה החשובים הם אלבניס וגרנדוס (ע׳ ערכיהם). 

התעוררות הנמשכת במאה ה 20 ׳ ביצירתיהם של מנואל דה־פיה 

— 1 ־ 

( 73113 190 ¥7 , 1876 — 1946 ), חואקין טורינה ( 7001013 .(, 1882 — 
1949 ) ואחרים, המשלבים יסודות עממיים בטכניקות־הלחנה מת¬ 
קדמות. המקצבים והסולמות האפייניים למוסיקה הספרדית העמ¬ 
מית חדרו אף לאלו מיצירותיהם שאינן בעלות גוון עממי מפורש. 
ארבעה ספרי המחולות הספרדיים וכן "נעימות הצוענים", שהלחין 
הכנר־הוירטואוז סרסטה (ע״ע), הם מן היצירות הפופולריות ביותר 
שנכתבו לכינור. גם מלחינים רבים שאינם ספרדים הושפעו מן 
המקצבים והלחנים הספרדיים ושילבו אותם ביצירותיהם (ביניהם 
רימסקי-קורסקוב, ביזה, שבריה, דביסי ורול). המלחין החשוב בדור 
הצעיר יותר הוא ארנסטו א. הלפטר (ש £10 ) 931 . 7 , נו׳ 1905 ). 

מן המוסיקולוגים הספרדים חשובים פליפה פדרל (, 011 ש 1 > 70 . 7 
1841 — 1922 ) שהוציא לאור את אוצרות המוסיקה העתיקה של ם׳ 
בשמונה כרכים, ואיחיניו אנגלס ( 165 §!ש.\/ . 9 , 1888 — 1969 ), מגדולי 
המוסיקולוגים בדורו. גדול אמני הגיטרה הספרדית בימינו הוא 
אנדרם סגוביה ( 13 ע 0 § 50 .\/, נו׳ 1893 ). מבין המוסיקאים־המבצעים 
ילידי ספרד מוכר ביותר פבלו קסלס (ע״ע). 

המוסיקה העממית. מבין המחולות העממיים ואפני הזמר 
העממי הספרדיים מוכרים הסרדנה ( 13 ש 13 >ש 53 ; קטלוניה), הדנסה 
פרימה ( 010-13 ? 23 < 30 ט 73 ; אסטוריה), הבולרו, הסוויליאנה, הסגווי- 
דילה׳ ההוטה, הפנמגו, ומוכר מכולם, ואף אפייני מכולם, ה פ ל מ נ־ 
ק ו ( 7130101100 ; מקור השם אינו ברור) האגדלוסי, שמקורותיו 
שונים ומגוונים וראשיתו בשירים הרצ׳יטאטיוויים המקוננים של 
״הזמר העמוק״ ( 10 >< £00 03010 ), המוכרים עוד מיה״ב. בהתפתחות 
הפלמנקו ניתן להבחין בשלושה שלבים: בראשון ביצעו את השירים 
רקדן־סולן וזמר, בליווי מכות באצבע־צרידה, מחיאות־כף, הקשה 
בעקבים ואף טפיחות על הירך (ללא קסטנייטות ותופים, שנוספו 
מאוחר יותר, כמו גם שני נגני־הגיטארה והזמר הנוסף האפייניים 
לפלמנקו כיום). 

בשלב השני נוספו למחול־הזמר אלמנטים ערביים־מאוריים, 
כלאמנויות אחרות באנדלוסיה. החשובים בין אלה הם מקצבי־הריקוד 
החוזרים ונשנים, המלווים, באופן עצמאי, את הקינה המזומרת־מדוק־ 
למת. 

מקור השם פלמנקו הוא בשלב השלישי, המתמקד בתקופה 



ספרד; ריקוד פלמנקו, טבו־וה בנגינה בגיטרה ובמהי- 
אות־יפיים (משרד־התיירות יקל ספרד) 


הרומאנטית, ובו 
אימצו הצוענים 
האנדלוסים את ה־ 
מחול־הזמר והמי¬ 
רו את הפיוטים 
המקוריים בפיו¬ 
טים רגשיים וא¬ 
רוטיים, שינוי ה¬ 
מתבטא אף בתנו¬ 
עותיו הווירטואו־ 




347 


ספרד: מוסיקה; היסטוריה 


348 


זיות של הרקדן, שמאז סוף המאה ה 19 נוהג לחולל על במה מוגבהת. 
לאחרונה רבו גם עיבודי הג׳אז לנעימות הפלמנקו (והשף לעיל, 
עט׳ 329 ). 

על שירי הזמר העמוק — ר' לעיל, עט׳ 346 , וע״ע גרסיאה לורקה. 

המוסיקה באמריקה הדרומית, כיבוש ארצות אמריקה 
הדרומית מקביל לתור־הזהב של המוסיקה בם׳ — המוסיקה הכנסייתית 
הפוליפוניה (סזשתס״״גס; מוראלס ואחרים), הווילאנסיקו, הרומאג־ 
סה, הבלאדה (מילאן) והמוסיקה הכליית (אורטיס, קבסון ואחרים). 

נזירים פרנציסקניים הקימו בי״ס למוסיקה אירופית במכסיקו 
כבר ב 1524 , ובו לימדו אינדיאנים תושבי־המקום להעתיק תווים 
ולשיר במקהלת־הכנסיה. פעלם הוא הבסיס לאספים החשובים של 
מיסות ומוטטות מאת מלחינים ספרדיים־מכסיקניים. ספר־התווים 
המודפס הראשון במכסיקו הוא מ 1556 (מכונת־הדפוס הובאה במיוחד 
מם׳), ועד 1600 נדפסו 7 ספרים של מוסיקה כנסייתית. אספים רבים 
של כ״י מן המאה ה 17 טרם נחקרו. 

בלימה. בירת פרו, הלחין חואן דיאם ( 2 ש!ס .!, 1650 בקירוב) 
מוסיקה לליווי מחזותיו של קלדרון, שהוצגו בתיאטרון המקומי. 

השפעתה של ארץ־האם, ס׳, נמשכת במאות ה 18 (קומדיות) 

וה 19 (סרסואלות). רבים משירי־העם הספרדיים זכו להנצחה דווקא 
ביצירותיהם של מלחינים בני מכסיקו וארגנטינה. 

במאה ה 19 הוחל בחקירה שיטתית של מסורות המוסיקה המקו¬ 
מיות׳ והמלחינים החלו משלבים אלמנטים מקומיים ביצירותיהם. 
סיגנונות ההלחנה רבים ומגוונים, בהתאם לאפיה של המוסיקה העמ¬ 
מית באזורים השונים, ולהרכב החברתי. אדולפו סלסר (ר׳ ביבל׳) 
כתב: "נראה שהטנגו של קדיס (ספרד), כשהוא מעורב בהשפעות 
אפריקניות וקובאניות, מונח ביסודה של כל המוסיקה הדרום־אמרי- 
קנית". 

מן המלחינים הבולטים באמריקה הדרומית בדור האחרון: א. וילה- 
לובום (ע״ע), ברזיל; חוליאן אגירה (:״•״״^י/ .{■ מלחין וחוקר- 
פולקלור), אלברטו חיגסטרה (בזש״גו״ס .\.) וחואן קרלוס פס 
( 32 ? . 0 .!) — ארגנטינה; אנריקה סורו ( 0 ־ 301 .£) ואומברטו 
איינדה ( 06 ת 11£ ^ ..\^) — צ׳ילה; סילווסטרה רוואלטם (- £1 סז\£? . 8 
35 ז) דקרלום צ׳וום ( 62 ׳\ 1£ ! 0 . 0 ) — מכסיקו. י 

€2 ,? 831323 .\. ; 1945 , 162 ' 77167 (/ 1 < 11 * 1.1 [ 0 6 ( 1115 ^ ,ץ) 51 רתנח 810 .א 

119 ) 11 1 ) 171 ) .$ { 0 * 27166 ( 1 י ו{ 50 ן 6 תז 1 סם . 4 ^ ; 1953 , 2722 ק*£ 671 162 * 111 \ 

- £6 )( $1 ו* 171 י 11€2 ט( 1 ז 6 ב 01 .£ - ב? 1 נ 1 ט 5 .[ ; 1954 , 1600 10 1400 0771 *[ 

, 011336 . 0 ; 1957 < 2 \ 1 ' 02161712771€7 ־ , £21 11 /' 07 ? , 2771671  16 ( €21 !(* 2111 !$ ,. 1 ) 1 ; 1960 , 1$ * 17716 ) €01 [ס ££[/ 

. 1961 , £6 4 . 1671 ) 001 

א. ג.־ק. 

היסטוריה. על הפרהיססוריה של ם׳ — ע״ע איבריה. 

על תולדות ם׳ עד לכיבושה בידי רומא — ע״ע איברים. 

עם יציאת צבא קרת חדשת מם׳ ( 206 לפסה״נ) היה בידי רומא 
איזור החוף המזרחי והדרומי בלבד, עד לשפך הגואדיאנה. את 
החוף המזרחי, בימה״ת, ארגנו הרומאים בפרובינקיה "ם׳ הקרובה" 
(■ 101 ־ 01161 ב 1 ת 3 י) £31$ ) סביב איזור התיישבותם של היוונים בצפון, 
ומרכזה טבקו (טרגונה); את החוף הדרומי ארגנו בפרובינקיה "ם׳ 
הרחוקה״ (זס״^ךע 3013 ^ 115 ?), סביב תרשיש (;! 16580 ־ 131 ׳), ומר¬ 
כזיה קורדובה והיספליס (סוויליה). 

כיבוש פנים הארץ ארך כ 70 שנה, והשתתפו בו טובי המצביאים 
ובהם קטו הזקן, טיבריוס גרקכום וסקיפיו אמילינום (ע׳ ערכיהם). 
ב 139 נכנעו הלוזיטנים שישבו בפורטוגל של היום, אחרי שנרצח 
מנהיגם ויריאתוס. הקלטיברים שבצפון־מרכז ם׳ המשיכו במאבקם. 
אך ב 133 נפלה בירתם נומנטיה בידי סקיפיו אחרי מצור ממושך 
והתאבדות המונים בעקבותיו. במאה ה 1 לפסה״נ היתה ם׳ זירת 
קרבות במלחמות האזרחים ברומא. סרטוריוס (ע״ע) ניסה להפוך 
את ם׳ לבסיס נגד סולה ויורשיו, נהנה מתמיכתם של בני הארץ 


שהושפעו מתרבות רומא, והפיץ בם׳ תרבות יוונית־רומית. ב 72 
לפסה״נ הובס בידי פומפיוס. במלחמת האזרחים בין פומפיום לקיסר 
היתה ס׳ מעוז של תומכי פומפיום, עד שקיסר גבר עליהם בקרב 
מונדה ( 45 ). אוגוסטוס השלים את כיבוש חצי-האי, עם הכנעת האס- 
טורים והלןנטברים ( 26 — 19 ). 

מ 133 לפסה״נ נוהלו שתי הפרובינקיות ע״פ חוקה מיוחדת. על 
החקלאים הוטל מם בשיעור 5 /< מהיבול, והמדינה ניצלה את המכרות 
באמצעות חוכרים. ב 170 לפסה״ג כבר קיבלה העיר _קרתיה (מול 
גיברלטר) זכויות לטיניות, ואחרי 138 התיישבו חיילים משוחררים 
בולנטיה (ולנסיה). קיסר החל בהענקת אזרחות רומית לספרדים ביד 
רחבה, וכן הקים בם׳ מושבות. אוגוסטוס ארגן מחדש את השלטון 
הרומי בם׳: הדרום השליו, שהרומניזציה העמיקה לחדור בו, אורגן 
כפרובינקיה של הסנאט, בלי צבא, ובירתו קורדובה; במערב הוקמה 
הפרובינקיה לוזיטניה ובירתה אמריטה אוגוסטה (מרידה), ובמזרח 
הפרובינקיה ם׳ של טרקו ( 818 ת£ת 3£0 ־ 1 ז 13 ׳ 13 ת 3 ק 118 ל). שתי האחרו¬ 
נות היו בשלטון לגטים מטעם הקיסר, ולהם 3 לגיונות. בימי אוגוס־ 
טוס היתה התיישבות רומית רבת־ממדים בם׳, נוסדו בה ערים רבות 
(אמריטה אוגוסטה, אסטוריקה אוגוסטה ןאסטורגה], קיסראוגוסטה 
[סרגוסה], איטליקה, ועוד), ויותר מ 50 ערים קיבלו זכויות אזרח; 
אספסינום העניק לס׳ כולה זכויות לטיניות. ב 68 נהיה מושל ם׳, 
גלבה, לקיסר, והקיסרים טתנוס, אדריאנום ותאודוסיוס 1 נולדו באי- 
טליקה שבם׳. אנשי מדע וסופרים למינים דגולים באו מם׳, בהם 
סנקה, לוקנום, קולומלה, קוינטילינוס ומרנדליס (ע׳ ערכיהם). ם׳ 
עברה רומניזציה עמוקה ושפתה היא הקרובה ביותר ללטינית. 

ב 200 השנים הראשונות לסה״נ פרחה ם׳, ויצואה כלל יין, שמן, 
חיטים, צמר ופלדה. שרידים ארכאולוגיים מעידים על פריחת הערים 
(כגון טרקו, אמריטה ואיטליקה; אמת־המים בסגוביה [ע״ע]). — 
הנצרות התפשטה בס׳ עד שהיתה במאה ה 4 לדת הארץ. בין אישיה 
החשובים היו הוסיוס ואררלזיום (ע׳ ערכיהם). ם׳ היתה בד״כ מעוז 
לאורתודוכסיה, אך בה צמחה גם הכפירה של פריסקילינוס (ע״ע). 

; 1922 , 12716$$0$ ' ,. 1 ) 1 ; 1914-31 , 1771271112 *# ,( 1 ) 6 ) ח 116 ט 11 :> 8 

; 1922-40 , 126 *^ 2211 271126 <} 141$ 707116$ ,(. 15 ) 6 ) 805011 .?-. 1 ) 1 

; 1923 , 7077121716 .£'/ 16 ) 6$ • 117111115172111 * 2 151071$ <* 1 ( 1 76$ , 1101 * 61 ( 11 .^ .? 

. 1935 , 2 ת 707712 .£ , 11 16 ) #1$10712 ,(. 1 ) 6 ) 131 ) 1 ? 162 ) 161160 ^ 

ד. אש. 

ם׳ ה וי ז י ג ו ת י ת. ב 406 פרצו שבטי הסובים, הונדלים (ע״ע) 
והאלנים (ע״ע) את גבול הקיסרות הרומית על גדות הרינום, וב 409 
פלשו לם׳ וכבשוה. ב 415 — 418 פלשו הוויזיגותים לס׳, היכו את 
האלנים והונדלים וגרשום (שמם של הונדלים נשתמר בשם [ו]אנד־ 
לוסיה). הסובים נדחקו לצפון ם׳ ולצפון־מערבה. 

300 שנה התקיימה ממלכת הוויזיגותים (ע״ע, עט׳ 68/9 ). מספר 
הפולשים היה קטן, ורובם התיישבו בקסטיליה הישנה. עיקר הקושי 
בימי שלטונם היה בהבדלי התרבות והדת בין הכובשים לנכבשים: 
הוויזיגותים היו אריאנים (ע״ע אריוס) והנכבשים ההיספאנו־רומים 
— קתולים; בסופו של דבר התבוללו הכובשים בנכבשים, עברו 
לדבר בשפתם וב 587 עברו המלך רקארד 1 (():״מ:;*;?: 586 — 601 ) 
ושריו לקתוליות. שני העמים התמזגו לעם אחד, ום׳ נהיתה למדינה 
אחת: עד אמצע המאה ה 6 היה דרום־מערב גאליה מרכז ממלכתם 
של הוויזיגותים, ובירתם היתה בטולוז ואח״ב בנרבון; ב 507 נוצחו 
בקרב ווייה ( 1011£ ס׳\) בידי כלובים (ע״ע), ובעקבות כך כבשו 
הפרנקים את נחלאותיהם בגאליה והוויזיגותים העבירו את בירתם 
לטולדו. ב 585 השלים המלך לאוביגילד ( 18113 ^ 586—568 ;1x0 ) 
את כיבוש חצי־האי האיברי, בספחו את ממלכת הסובים בצפון. 

האומה החדשה שקמה בם׳ היתה בעלת אופי "תמאני" מובהק, 
"הרומית" ביותר במשטרה, חוקיה ולשונה מכל ממלכות הברברים 
במערב, והנוצרית-קתולית הקנאית ביותר. לכמורה היתה השפעה 
רבה על הכתר, דבר שהתבטא גם ברדיפות וגזירות שמד על היהו־ 




349 


ספרד, היסטוריה: הכיבוש המוסלמי 


350 


דים (ראה להלן׳ עמ , 381 ). במאה ה 7 נחלשה המלוכה עם עליית 
כוחה של האצולה, ובמקום תורשתית היתד, לנבחרת. מ. 

הכיבוש המוסלמי. ב 710 פרץ מרד בממלכת הוויזיגותים 
ורודריק (רודריגו) דוכס אנדלוסיה תפס את המלוכה. יריביו פנו 
לעזרת המוסלמים בצפון־אפריקה, וב 711 שלח המושל שם, מוסא 
אבן נציר, לס׳ את טארק אבן זיאד (ע״ע) בראש 7,000 ברברים 
(ע״ע). טארק עבר את הים ליד ההר הקרוי על שמו(גיברלטר, ע״ע, 
עמ , 633 ) וב 19.7.711 הביס את רודריק בקרב ליד אגם ח׳נדה 
(ג[ 1 ״םץ) מדרום לח׳רס ( 62 ז 6 ^ דה לה פרונטרה, כבש את קורדובה 
ובסוף אותה שנה כבש את טולדו. ב 712 פלש גם מוסא אבן נציר 
עם 12,000 ערבים למערב אנדלוסיה, כבש את סוויליה ומרידה והת¬ 
אחד עם טארק. ב 713/4 כבשו המוסלמים את הצפון — ארגון, 
קטלוניה ורוב המחוזות בצפון־מערב ם , . לפולשים סייעו אצילים 
רבים ממתנגדי רודריק וכן יהודי ס , ; אהדתו של שכבות עממיות 
רחבות היתד, אף היא נתונה לכובשים. 

ב 718 חצו המוסלמים את הפירנאים, פלשו לגאליה עד שנבלמו 
בידי שרל מרטל (ע״ע) בקרב פואטיה ( 732 ), ובעקבות גרושם 
מנרבון ( 751 ) בידי פפן "הגוץ" (ע״ע) נסוגו מדרום לפירנאים. את 
החוף הצפוני של חצי־האי לא כבשו המוסלמים מעולם, וכבר 
ב 718 קמה שם ממלכת אסטוריה (ע״ע). מייסדה, המלך פלי( 
( 0 ׳< £ 1 3 ?), חיכה ב 722 את המוסלמים בקרב קובזלנגה. יורשו, אל- 
פונסו 1 (ע״ע, עט׳ 736 ), שחרר גם את רוב גליסיה (ע״ע), ומאמצע 
המאה ה 8 שלטו הנוצרים בכל השטח שמצפון לדוארו. במפנה המאה 
ה 8 — 9 קמה באיזור §מפלונה עוד ממלכה נוצרית, שאח״ב נקראה 
נורה (ע״ע), ומזרחה משם כבש קרל הגדול את ברצלונה ( 801 ), יסד 
בה את "המרקה הספרדית" ואף זו הפכה אח״כ לרוזנות עצמאית 
(ראה להלן, עט׳ 351 ). כך קמו 3 מרכזי כוח נוצריים בס/ 

ס׳ ה מ ו ס ל מ י ת. ב 45 השנים הראשונות אחרי הכיבוש שלטו 
בם׳ "מושלים" (ואלי, בריבוי ולאת), וחילופיהם התכופים פגעו 
במאמצים לכונן מנהל תקין. מסוכן לשלטון התקין היה גם המאבק 
בין היסודות השונים שבקרב המוסלמים, הברברים מזה והערבים 
מזה, וכן בין איגודי השבטים הערבים קים וימן (ע״ע ערבים). בימי 
המושל עקבה ( 734 — 741 ) פרץ מרד גדול של הברברים! המרד 
דוכא, וכוח הברברים ירד גם בעקבות הבצורת ב 750 , כשרבים 
מהמתיישבים הברברים בצפון ם׳ חזרו לצפון אפריקה. אח״כ פרץ 
מאבק עקוב מדם בקרב הערבים, 

ב 755 הגיע לס׳ עבד א(ל)־רחמאן(ע״ע), נכדו של הח׳ליף האמיי 
השאם אבן עבד אל־מלך (ע״ע), שניצל מהטבח שעשו העבאסים 
באמיים. בסיוע הימנים, שיחסם לתושבי ם׳ הנוצרים והיהודים היה 

נוח משל הקיסים, 

תפס עבד א(ל)־ 

רחמאן את השל¬ 
טון בקורדובה, 

בירת ם , המוס¬ 
למית, וכונן אמי¬ 
רות עצמאית 
( 75 6 ). עבד א(ל)־ 

רחמאן היה שליט 
תקיף. דיכא מרי¬ 
דות וביסס את 
משטר המדינה 
והחברה. מהגרים 
רבים שהגיעו מ¬ 
המזרח חיזקו את 
היסוד הערבי, וההתאסלמות רבתה. אע״פ שנשמר חיץ בין המום[ע]- 
רבים (ע״ע מסתערבים) וה״נעלדוו"(בני־תערובת) לבין הערבים. בנו 


של עבד א(ל)־רחמאן, ד,שאם 1 (ע״ע [ 1 ] ! 788 — 796 ) השליט בם׳ 
את האסכולה חמאלכית (ע״ע מאלך אבן אנס) ובכך נמנעו מריבות 
דתיות בם׳. הוא פשט על ממלכות הנוצרים בצפון, אך לא סיפחן. 
בנו, אל חכם 1 (ע״ע! 796 — 822 ) נאבק קשה עם מורדים, ובימיו 
פלש קרל הגדול לס׳ והקים בברצלונה את המרקה — גרעינה של 
קטלוניה לעתיד. ימי בנו, עבד א(ל)־רחמאן 11 ( 822 — 852 ), היו ימי 
זוהר לס׳ האמיית: הוא בנה בניינים רבים, הזמין אמנים ואנשי רוח 
מהמזרח וקירב את חכמי הדת. דברים אלה התאפשרו עקב גידול 
הכנסות האוצר, ום׳ היתח אז אחת המדינות העשירות באיזור ימה״ת. 

בימי בנו, מחמד 1 ( 852 — 886 ), ונכדו, אלמנד׳ר ( 886 — 888 ) בא 
השגעזוג אל קיצו, והממלכה התפוררה מחמת התעוררות הבדלנות 
וניגודי הקבוצות האתניות והדתיות. המולדון קמו נגד שלטון האצו¬ 
לה הערבית והקימו נסיכויות משלהם. מסוכן במיוחד היה המרד 
בדרום אנדלוסיה בראשות עמר בן חפצון, מצביא מוכשר, שהשתלט 
על אזורים סמוכים לבירה. הוא היה אויב בנפש לערבים והתנצר. 
מושבו היה במבצר בובסטרו. בימי האמיר עבדאללה ( 888 — 912 ), 
אחיו ויורשו של אלמנד׳ר, נמשכה התפוררות הממלכה וקמו עוד 
נסיכויות עצמאיות־למעשה! המלחמות ביניהן ומעשי השוד שנתלוו 
ללחימה פגעו מאוד בכלכלת הארץ. 

עבד א(ל)־רחמאן 111 (ע״ע! 912 — 961 ), נכדו של עבדאללה, 
איחד מחדש את הממלכה ועשאה למעצמה חזקה ועשירה ביותר. 
ב 929 הכריז עצמו לח׳ליף. ימי שלטונו הארוכים היו תקופת זוהר 
לס׳ המוסלמית. הוא ערך מסעות מלחמה לממלכות הנוצרים בצפון, 
ב 924 כבש את פמפלונה בירת נורה, אך כדרך האמיים לא סיפח 
שטחים מצפון לדוארו ולפיכך לא היו לנצחונותיו תוצאות בנות 
קיימא. עבד א(ל)רחמאן נאבק גם עם הפאטמים בצפון אפריקה, 
אולם לבסוף גבר; אלה, ובידיו נותרו רק סבטה וטנג׳ה (ע״ע סאוטה; 
טנג׳יר) שאותן כבש. ד,בטחון והיציבות המדינית אפשרו פריחת 
הכלכלה, בייחוד תעשיית הבדים והמשי, וקשרי הסחר עם מדינות 
אחרות התהדקו. עבד א(ל)-רחמאן חתר לקרב את היסודות האתניים 
והדתיים השונים, והלא-מוסלמים, שמספרם היה רב ובאזורים כפריים 
רבים היו רוב התושבים, לא נפגעו מקנאים מוסלמיים. אך המשרות 
הגבוהות נשמרו לאצולה הערבית. 

בימי אל-חכם 11 (ע״ע! 961 — 976 ) נמשכה הפריחה, וכן נמשכו 
הפשיטות לצפון והמאבק עם הפאטמים במארוקו. אחריו הומלך בנו 
השאם 11 (ע״ע [ 2 ] ! 976 — 1013 ), שהיה קטין ולמעשה שלטו הווזי¬ 
רים. הווזיר הראשי (חאג׳ב) הראשון היה אל־מצחפי ואח״ב אל- 
מנצור (ע״ע). חצי-יובל שנים שלט אל-מנצור שלטון בלי מצרים, 
זכה בנצחונות מזהירים על הנוצרים, כבש את ברצלונה והרם את 
המקדש הלאומי של הנוצרים בסנטיגו דה קומפוסטלה (ע״ע), אבל 
אף הוא לא סיפח שטחים. הוא גייס גדודי ברברים רבים מצפון- 
אפריקה לצבאו. ועשה את ממלכת קורדובה למעצמה הגדולה 
שבמערב. 

במות אל־מנצור ( 1002 ), ירש בנו עבד אל-מלך את משרת 
החאג׳ב והמשיך במדיניות אביו, אך ב 1008 הרעילו אחיו עבד א(ל)- 
רחמאן ותפס את משרתו, ומאז החלה התמוטטות הממלכה ופיצולה. 
עבד א(ל)־רחמאן נשא עיניו גם לכס הח׳ליפות, עורר התנגדות 
בקרב שכבות נרחבות, וב 1009 נרצח גם הוא. החלה סדרת הפיכות 
של נסיכים אמיים, והם קראו לעזרתם ברברים ואף שליטים נוצ¬ 
רים מהצפון. הגורם העיקרי להתערערות הח׳ליפות היו הניגודים 
הפנימיים בה והשאיפות המנוגדות של קבוצות שונות: הברברים 
ששירתו בצבא אל־מנצור היו בעלי השפעה רבה, ומעמדם עורר 
התנגדות מצד האצולה הערבית והמולדון; בימי עבד א(ל)־רחמאן 111 
ואל־מנצור התעשרו מאוד המעמדות הגבוהים ומעמדות הביניים, 
וכנגדם קם בערים הגדולות, ובמיוחד בקורדובה הבירה, פרולטרי(! 
ממורמר שהיה נכון לתמוך במורדים למיניהם. ב 1010 — 1013 צרו 



(׳;!מות המקומות בספרד המוסלמית הם בערבית; 
בסוגרים — השמות המודרניים) 








351 


352 


ספרד, היסטוריה: הניכוש המוסלמי; הרקונקיפטה 


הברברים על קורדובה, כבשוה והמליכו עליה את הנסיך האמיי שבו 
תמכו, אך עם כיבוש העיר וסיום מלחמת האזרחים בא הקץ גם על 
אחדות ם׳ המוסלמית. 

במקומה של הממלכה האמיית באו "מלכי הפרובינציות" (מלוך 
א(ל)־טואיף). סוויליה נהיחה לבירת מדינה רחבת ידים שבה שלטה 
שושלת בני עבאד הערבית ( 1023 — 1091 ) : במרכז פורטוגל ואסטר־ 
מדורה קמה ממלכה של שושלת ברברית, אשר בירתה בדח׳וס 
( 1022 — 1094 ) ; טולדו נהיתה אף היא לבירת שושלת ברברית, דו 
א(ל)־נון, ששלטה ברוב המסטר■ (ע׳ לעיל, עמ ׳ 324 ) ; שושלת בני 
תג׳יב הערבית שלטה באגן האברו וסביבתו ( 1017 — 1039 ). אחריהם 
עלו לשלטון בני הוד. ממלכתם שגשגה ומשכה מהגרים רבים 
מדרום ס׳ ודרום צרפת. בחוף המזרחי קמו מספר נסיכויות של 
ערבים ו״סלאווים״ (מוסלמים ממוצא צפוני): בוולנסיה מלכו צאצאי 
אל־מנצור ( 1021 — 1065 ); מצפון לה היתה נסיכות "סלאווית" שבירתה 
ט 1 רטוסה, ומדרום לה נסיכות "סלאווית" שבירתה דיניה. זו הפכה, 
בשלטון מג׳אהד ( 1009 — 1044 ) למעצמה ימית ומסחרית חשובה., 
אלמריה (ע״ע) היתד■ בירת ממלכה. תחילה בשלטון "סלאווים" 
( 1012 — 1041 ) ואח״כ בשלטון ענף של בני תג׳יב ( 1041 — 1091 ). 
בגרנדה מלכו בני זירי הברברים ( 1012 — 1090 ), ובמלגה ואלח׳סיראס 
ענפים של בני חמוד הברברים, שטענו לח׳ליפות אחרי שב 1031 בא 
הקץ לח׳ליפות האמיים בקורדובה. ב 1057/8 סופחו מלגה ואלח׳סיראס 
לממלכת סוויליה. בקורדובה שלטו תחילה בני חמוד. ואח״ב הוקמה 
בה כעין רפובליקה ( 1031 ), ובראשה עמדה משפחת בנו ג׳הור. היו 
עוד נסיכויות קטנות בכל חלקי ס׳ המוסלמית. א. אש. 

ה ך ק ו נ ק י ם ט ה, ה א ל מ ר א 3 ט ו ן ו ה א ל מ ו ח ד ו ן. ממלכות 
הנוצרים שבצפון היו נחשלות לאין ערוך מממלכת האמיים. הן היו 
נתונות במלחמת־חמיד במוסלמים, אך עם זאת הושפעו מאוד מהם, 
בייחוד באמצעות מוס(ע) רבים (ע״ע מסתערבים) שעברו מממלכת 
קורדובה לממלכות הצפון. מאבקים ניטשו גם בין הנוצרים לבין 
עצמם, וכן נפגעה אסטוריה מהתקפות הנורמנים (ע״ע) ונורה מהת¬ 
קפות הקתלינגים (ע״ע תלן, שירת־). 

דברי ימיהן של ממלכות הנוצרים במאות הראשונות אחרי פלי¬ 
שת המוסלמים לוטים בערפל. רוזנות ברצלונה נהיתה לגרעינה של 
קטלוניה, ובסוף המאה ה 10 השתחררה מהסוזרניות של צרפת. היא 
ונורה הושפעו מהפאודליות האירופית ואח״ב התפתחו בהן, במיוחד 
בקטלוניה, חיי עיר דוגמת אירופה המערבית. קטלוניה מצאה את 
ייעודה בים, היא היתר■ "האירופית" שבמדינות ס׳. והשפעת הערבים, 
ששלטו בה כ 00 נ שנה בלבד■ היתד■ בה הקטנה ביותר (והשף לעיל, 
עמ ׳ 349 ). 

גרעינה של ם׳ שלעתיד היתה אסטוריה המנותקת, ששליטיה ראו 
עצמם יורשי הוויזיגוחים. במאה ה 9 ניצלו את חולשת המוסלמים 
ויורשי אלפונסו 1 השלימו את כיבוש לאון. בתחילת המאה ה 10 
הועברה הבירה מאווידו (ע״ע) ללאון, ושם המלכות הוסב לאס- 
טוריה-לאון. אח״כ החלה התפשטות גם ברמה הצפונית, וב 884 
הוקמה בורגוס (ע״ע). איזור ספר זה היה נתון להתקפות מתמידות 
מצד המוסלמים, ולפיכך הוקמו בו מצודות רבות, ומכאן שמו 
קסטיליה (=ארץ המצודות). 

כדי ליישב את השטחים החדשים מסר הכתר אדמות למנהיגים 
שהתחייבו לאכלסן; כדי שיוכלו לעמוד בהתחייבותם להקים יישו¬ 
בים ( €8 ח״ 01 ר. 1 נ 01 י 01 ח) הבטיחו מנהיגים אלה למתיישבים חירות 
ותנאים נוחים, וכך נוצרו תנאים שגרמו, מוקדם יחסית, להעלמות 
הצמיתות. גם הערים התפתחו מוקדם בשטחים החדשים וזכו בכתבי- 
זכויות (לס-נסס)). רוח עצמאית של אנשי־ספר ובעלי־נחלאות קטנות 
ולוחמים גאים אפיינה את קסטיליה וגרמה להיבדלותה מלאון: בעוד 
שבלאון נהג החוק הוויזיגותי הישן, נהגו שופטי קסטיליה ע״פ 
המשפט המנהגי המקומי, כפי שהתפתח בתנאי-הספר החדשים. פרנן 



הרקונקיסטה 


גונסלס, רוזן קסטיליה ב 932 — 970 , נהיה למעשה לשליט עצמאי. 

מדינות הנוצרים בס׳ סבלו מכך שהמלכים הורישו את ממלכתם 
ליותר מבן אחד וגרמו למלחמות ולפיצול. כך אירע גם כשסנצ״ו 111 , 
מלך נורה ב 1004 — 1035 . איחד בשלטונו את כל ס׳ הנוצרית: במותו 
חולקה ממלכתו בין 4 בניו; קסטיליה נהיתה לממלכה, וכמוה גם 
ארגון (ע״ע, עמ׳ 635 ). 

ב 1037 סיפח פרננדו 1 מלך קסטיליה ( 1035 — 1065 ) את לאון 
לארצו. הוא ניצל את הפירוד בקרב המוסלמים, הרחיב את ממלכתו 
עד לטאח׳ו ולמונדגו, ו״מלכי הפרובינציות" של טולדו, בדח׳וס 
וסוויליה העלו לו מם. בסוף מלכותו פורסמה הכרזת האפיפיור, שלפיה 
המלחמה במוסלמים בם׳ היא מלחמת מצווה; היסוד הדתי ב״רקוג- 
קיסטה״( 1111313 )ה 0 :>:>£ = "הכיבוש מחדש" בידי הנוצרים) קיבל בכך 
חיזוק רב, ו״הכיבוש מחדש" קיבל משמעות של ,מסע־צלב׳. 

במות פרננדו 1 שוב חולקה הממלכה בין בניו, ופרצו מלחמות 
אזרחים. הממלכה אוחדה שוב בידי אלפונסו ¥1 ( 1072 — 1109 ; 
ע״ע); אלפונסו חידש בתנופה רבה את המלחמה במוסלמים, וב 1085 
כבש את טולדו, בירתם העתיקה של הוויזיגותים, והעביר אליה את 
בירתו מבורגוס. 

כיבוש טולדו היה מפנה בתולדות ם/ מאזן הכוחות נע באופן ברור 
לטובת הנוצרים, ונראה היה שבקרוב יכבשו את כל חצי-האי. בלחץ 
הציבור, ובמיוחד התאולוגים, ביקשו השליטים המוסלמים, אחר 
היסוסים רבים, את עזרת יוסף (ע״ע) אבן תאשפין. שליט המראבטוץ 
(ע״ע) הברברים בצפון אפריקה ובמערבה. היסוסיהם נבעו מחששם׳ 
המוצדק, שהוא ידיחם. יוסף בא לס׳ עם צבא גדול, ואלפונסו דע, 
שצר על סרגוסה, יצא נגדו; בקרב סלאקה ( 231303 ) שליד בדח׳ום 
נוצחו הנוצרים ( 23.10.1086 ), איבדו רבים מכיבושיהם, אך טולדו נש¬ 
ארה בידיהם. יוסף חזר למרוקו, והקסטילים חידשו אח התקפותיהם; 
ב 1090 חזר יוסף לס׳ והחל לספח את נסיכויות המוסלמים לממלכתו 
הגדולה. 

פעולתו ההפכפכנית של רודריגו דיאם, המכונה אל־סיד (ע״ע), 
בולטת על רקע הקיטוב בין המוסלמים לנוצרים. אל־סיד הקסטילי 
שירת את מלכי סרגוסה המוסלמים, אח״כ השתלט על ולנסיה והחזיק 
בה נגד תושביה המוסלמים והמראבטון כאחד. אחרי מות ה״סיד" 
כבשו המראבטון גם את ולנסיה ( 1102 ), וב 1110 השלימו את הש¬ 
תלטותם על מדינות המוסלמים עם סיפוח 0 רג( 0 ה. המראבטון ייצבו 
את תחום השלטון המוסלמי והעניקו לו מידה רבה של בטחון. דרום 
ם׳ ומזרחה נהיו למוסלמיות ממש, כי הברברים כמעט הכחידו את 
הנצרות. שלטון אנשי־הדת הטביע חותמו על חיי ם׳ המוסלמית. 
רדיפות המו 0 (ע)רבים ובריחת רבים מהם לס׳ הנוצרית פגעו בתר¬ 
בותה של ס׳ המוסלמית ותרמו להעברת מורשתה לממלכות הנוצרים 
ומשם לאירופה כולה. 




353 


ספרד, היסטוריה: הרקונקיסטה 


354 


תוך כ 50 שנה איבדו המראבטון את להטם הדתי, נהיו מתונים 
יותר, שלטונם נפגע מחמת מרידות רבות וחידוש מתקפת הרקוג־ 
קיסטה. ב 1146 פלשו לס׳ המוחדון (ע״ע), ועד 1172 השלימו אלה 
את כיבוש ם׳ המוסלמית. רק באיים הבלאריים (ע״ע) נשארה ממלכה 
מוסלמית עצמאית. המוחדון היו קיצונים מהמראבטון, ובעוד שאלו 
פגעו בנוצרים בלבד, פגעו המוחדון גם ביהודים. השליטים הברברים 
החדשים פגעו אפילו במוסלמים ערבים, ום׳ המוסלמית נחיתה לארץ 
שבשלטון מרוקו. 

הרקונקיסטה התחדשה ביזמתה של ממלכת ארגון, לפי שקסטיליה 
נחלשה מאוד בימי שלטון המלכה אורקה (ע״ע; 1109 — 1126 ). 
אלפונסו 1 (ע״ע [עט׳ 744 ] : 1104 — 1134 ) כבש את סרגוסה ( 1118 ) 
והכפיל את שטח ממלכתו. בספחו אליה שטחים מדרום לאברו׳ עד 
טרואל. ב 1137 הושאר, יורשת העצר הקטינה, פטרונלה, לרמון 
בתגר ; \ 1 , רוזן ברצלונה, וכך אוחדו ארגון וקטלוניה. הבטלנים, 
ובייחוד בני ברצלונה. השפיעו השפעה מכרעת על המדינה החדשה. 
האינטרסים שלהם היו מסחריים וים־תיכוניים, והאיחוד עם ארגון 
נתן להם הגנה מפני כוחה העולה של קסטיליה. 

גם במערב נוצר כוח חזק נפרד מקסטיליה. ב 1095 מסר אל־ 
פונסו ¥1 מלך קסטיליה לבתו טרסה ולבעלה אנריקה מבורגונדיה 
את רוזנות פורטוגל, שכללה את השטחים במערב מדרום לנהר 
מיניו, וב 1143 הוכרה עצמאותה כממלכה נפרדת. 

קסטיליה חידשה את מלחמות הרקונקיסטה שלה בימי אלפוני 
סו 11 ^ (ע״ע! 1126 — 1157 ). אולם מלחמותיו, שבהן כבש אפילו 
את קורדובה, נסתיימו בלא כלום, כי המוחדון כבשו שנית את 
השטחים שנפלו בידיו. ב 1147 כבשו הפורטוגלים את ליסבון, בסיוע 
צלבנים שהיו בדרכם לא״י. מאורע חשוב היה ייסודו של מסדר 
אבירים־לוחמים קלטרווה ( 1156 ). תוך 15 שנה נוסדו עוד שני 
מסדרים של אבירים־לוחמים, אלגןגטרה וסנטיג(. תביעת הקסטילים 
להגמוניה בם׳ הנוצרית התבטאה בתואר "קיסר ם׳" שנטל אלפונסו 
לעצמו. הוא הכיר בצורך להעביר את מורשת תרבות המוסלמים, 
עשה את טולדו למרכז של תרבות ומשך אליה יהודי'ם שנמלטו 
מרדיפות המוחדון ותרגמו לקסטילית וללאטינית יצירות מעברית, 
ערבית ויוונית. דרך ס׳ עברו השגי תרבות אלה לשאר ארצות מערב 
אירופה׳ ולטולדו נהרו מבקשי תורה מצרפת, גרמניה ואנגליה. לפני 
מותו חילק אלפונסו את ממלכתו בין בניו, ולאון נפרדה מקסטיליה. 

ממלכת המוחדון הגיעה לשיא כוחה בימי אבו יוסף יעקוב ( 1184 — 
1199 ). הוא הנחיל למוסלמים בס׳ את נצחונם הגדול האחרון על 
הנוצרים. בהביסו את צבא קסטיליה באלרח׳ום ( 1195 ). ב 1196/7 ערך 
אבו יוסף שני מסעות דרך מחוזות אסטרמדורה, טולדו וגואדלח׳רה 
( 31-3 ן 313 [> 6113 ). בנו, א(ל)־נאצר ( 1199 — 1214 ), השלים את השתל¬ 
טות המוחדון על ם׳ המוסלמית בספחו את האיים הבלאריים ( 1202 ). 
אולם ב 16.7.1212 ניגף צבאו כליל בקרב לס נו_ס דה טולוסה מידי 
קואליציה של קסטיליה, ארגון ונורה, שהתלכדו ביזמת האפיפיור 
אינוצנטיום 111 במסע-צלב נגד המוסלמים. קרב זה היה המוחץ ביו¬ 
תר בין קרבות הרקונקיסטה. כוח המוחדון התמוטט, וכרסום שלטונם 
במרוקו בידי בנו מרין (ע״ע) שם קץ לתקוות המוסלמים בם׳ 
להחזיק מעמד בעזרתה של ממלכה צפון־אפריקנית אדירה. ארגון, 
קסטיליה ופורטוגל הגדילו את תחום שלטונן לעבר דרום על חשבון 
המוסלמים. ב 1236 נפלה קורדובה בידי הקסטילים, ב 1246 — 
ח׳אן, ב 1248 — סוויליה, ב 1250 — קאדים וב 1263 — 1266 — 
קרתח׳נה ומורסיה. באמצע המאה ה 13 כבר השלימו ארגון ופורטוגל 
את חלקן ברקונקיסטה: ארגון — בכבשה את האיים הבלאריים 
( 1229 — 1235 ), ולנסיה ( 1238 ) ודיניה ( 1245 ) ; פורטוגל — בכבשה 
את אלגרוה. למוסלמים לא נותרה בם׳ אלא ממלכת גרנדה (ע״ע, 
עמ ׳ 602/3 ). היא התקיימה עוד כ 250 שנה, בהישענה חליפות על 
מרוקו וקסטיליה תוך כרסום מתמיד בה מצד הקסטילים. 


במאות השנים הראשונות לקיומה היתד, ם׳ המוסלמית ממלכה 
הטרוגנית ששגשגה עקב מדיניותה הסובלנית והעובדה שמולה עמדו 
ממלכות קטנות ונחשלות; פריחתה באה אל קיצה משפרצו הניגודים 
בין הרכיבים האתניים, הדתיים והמעמדיים השונים בה. מול הס¬ 
תערות הנוצרים מצפון הצטרכה לסיוע מצפון־אפריקח; בסיוע 
המראבטון והמוחדון נבלמה זמנית הסתערות הנוצרים, והושגה מידה 
רבה של אחידות — במחיר אי־סובלנות ושקיעת תרבות. מול כוחם 
הגובר של הנוצרים, ששוב לא נחשלו אחריהם, לא יכלו המוסלמים 
להחזיק מעמד. 

קסטיליה וארגון. במאות ה 12 — 13 התגבשו 3 היחידות 
הלאומיות הגדולות של הנוצרים בחצי־האי האיברי, קסטיליה, ארג(ן 
ופורטוגל. בעקבות כך התפשטו גם 3 השפות העיקריות, קסטילית, 
קטלנית ופורטוגלית־גליסית, היו לשפות־ספרות ולשפות־המדינה, 
והחלו מנשלות את הניבים הרומאניים של הדרום. על פורטוגל — 
ע״ע. 

קסטיליה וארגון היו שתיהן הטרוגניות בהרכבן הלאומי, הדתי 
והמעמדי, והטרוגניות זו גברה ככל שרבו השטחים שנפלו בידיהם 
במלחמות הרקונקיסטה. כ״א משתי הממלכות התפתחה בדרך נפרדת 
משלה, אך שתיהן סבלו ממלחמות אזרחים תכופות, לרוב בין טוענים 
שונים לכתר או בימי קטינותו של מלך חדש, והרקע החברתי היה 
מאבק האצולה עם המלוכה. במאבק זה תמכו הערים במלכים, והכני 
סיר, כאצילים. במאבקים אלה השתתפו גם כוחות מבחוץ. 

קסטיליה היתד, עירונית במידה רבה מאוד, ובמאות ה 12 — 13 
ניתנו כ 600 כתבי־זכויות (ר׳ עם׳ 351 ) ליישוביה העירוניים. כתבי־ 
הזכויות לא היו שווים, ויצרו הבדלים בין עיר למשנה. משקלן הרב 
של הערים והישענות המלכים על תמיכתן במאבקיהם עם האצולה 
גרמו, שמוקדם יחסית ניתן לערים ייצוג ב״קורטס״—אסיפת־מעמדות 
שהתפתחה מ״מועצת המלך ( 06815 011013 ) הקדומה. לראשונה ניתן 
ייצוג זה לעירונים דווקא בלאון השמרנית, בשל סכסוך שושלתי 
( 1188 ). ב 1230 ירש פרננדו 111 מלך קסטיליה גם את לאון, ובכך 
אוחדו שתי ממלכות אלו סופית. הוקם "קורטס" מאוחד של קסטיליה 
ולאוו, ובו ניתן ייצוג גם לעירוני קסטיליה, והוכר העקרון ש״הקור־ 
טס" הוא הגוף המוסמך לאשר הטלת מסים. כוחן של הערים גדל 
ע״י התלכדותן המזוינת ב״אחוות" (ע״ע הרמנדד). 

מתן אחוזות גדולות (לטיפונדיות) בדרום המאוכלס מוסלמים 
יצר שכבה של אצולה רמה ( 65 זכ 11 ז 01 ר 10051 !). בצדם היו האידלגום 
( 610131805 ) — אנשי האצולה הנמוכה. דורות רבים היה עיסוקם 
של האצילים במלחמה במוסלמים, ובתמורה זכו בשלל או באדמות. 
משנסתיימה תנופת הרקונקיסטה היו רבים מבני אצולה שחצנית 
זו נכונים להמשיך בעיסוקם גם נגד שאינם־מוסלמים, ונכונות זו 
הופנתה תכופות נגד הכתר, משאך חששו שהכתר עומד להצר את 
מעמדם. במסדרים הצבאיים התלכדו האינטרסים של האצולה וה־ 
כנסיה, והם צברו רכוש עצום. כוח האצולה גדל בעתות מאבק בין 
טוענים שונים לכתר וקטינותם של מלכים. הכתר נאלץ להעניק 
לתומכיו "חסדים" ( 0000061165 ) , באדמות ובמשרות תורשתיות. 

אלפונסו x ״המלומד״ (ע״ע! 1252 — 1284 ), פעל רבות בתחום 
התרבות והחקיקה ופרסם ספר חוקים ( 30111135 <£ 6 זש; 5 635 ). הוא 
נכשל במאמציו לקבוע דרך חוקית מסודרת לירושת הכתר ולצמצם 
בכך את כוח האצולה. האצילים התנגדו להכתרתו לקיסר גרמניה 
(ע״ע, עמ׳ 427 ), כי לא רצו בהאדרת יוקרתו שתגדיל את כוחו; 
ב 1270 — 1275 מרדו בו, בהנהגת נוניו דה לרה, בדרשם לבטל מסים 

־־ חר 

שהוטלו עליהם. לבסוף סייעו לבנו השני, סנצ׳ו, להדיחו, כי אלפונסו 
ביקש להוריש את הכתר ליורשי בכורו המת, הדחה זו ערערה מאוד 
את סמכות הכתר (על מזמוריו, ר׳ לעיל, עמ׳ 340 , 344/5 !תמ ׳ ]). 

סנצ׳ו 1¥ ( 1284 — 1295 ) נלחם באחיינו, אלפונסו דה לה סרדה 
( 061113 13 016 ) ; במותו בלמה אלמנתו, מריה דה מ(לינה, את הת־ 



355 


ספיד, היסטוריה: הרקונקיסטה 


356 


מלכי ספרד במאות ה 11 — 15 


לאון 


יליה 

קסט 

ארגון 

ברצלונה וקטלוניה 

(1065—1037) . . 

. . ♦ 

(1065—1035) 

פרננדו 1 

(1063—1035) 

רמירו 1 

דמון ברנגר 1 ( 1035 — 1076 ) 



(1072—1065) 

סנצ׳ו ו! 

(1094—1063) 

סנצ׳ו 1 

דמון בתגר 11 ( 1076 — 1082 ) 

(1109—1065) . . 

♦ . . 

(1109—1072) 

אלפונסו ו/\ 

(1104—1094) 

פדרו 1 


(1126—1109) . . 

, 

(1126—1109) 

אורקה 

(1134—1104) 

אלפונסו 1 

ברנגר רמון 11 ( 1076 — 1097 ) 

(1157—1126) . . 

, 

(1157—1126) 

אלפונסו 711 

(1137—1134) 

רמירו 11 

רמון ברנגר ווו ( 1097 — 1131 ) 

(1188—1157) 

פרננדו 11 



(1164—1137) 

פטרונלה 

דמון ברנגר 17 ( 1131 — 1162 ) + 



(1158—1157) 

(1214—1158) 

סנצ׳ו ווו 
אלפונסו 7111 

(1196—1162) 

אלפונסו 11 


(1230—1188) 

אלפונסו או 


(1213—1196) 

פדרו 11 




(1217—1214) 

אנריקד, 1 




(1252—1230) . 

, , , 

(1252—1217) 

פרננדו ווו 

(1276—1213) 

חימה 1 



— -- 



(1285—1276) 

פדרו ווו 




(1284—1252) 

אלפונסו * 

(1291—1285) 

אלפונסו ווו 




(1295—1284) 

סנצ׳ו 17 

(1327—1291) 

חימה 11 




(1312—1295) 

פרננדו 17 

(1336—1327) 

אלפ 1 נסו 17 




(1350—1312) 

אלפונסו וא 

(1387—1336) 

פדרו 17 




(1369—1350) 

פדרו 1 

(1395—1387) 

חו 8 ו 1 




(1379—1369) 

אנריקה 11 

(1410—1395) 

מרטין 1 




(1390—1379) 

חואן 1 

(1412—1410) 

(-) 




(1406—1390) 

אנריקה ווו 

(1416—1412) 

פרדננדו 1 




(1454—1406) 

חואן 11 

(1458—1416) 

אלפונסו 7 




(1474—1454) 

אנריקה 17 

(1479—1458) 

הואן 11 




(1504—1474) 

איסבל 1 

+ (1516—1479) 

פרננדו 11 






בקסטיליה) 

(פרננדו 7 — 






— איחוד מדינות; (—) — אין מלך, 

מקרא: + — נישואין;- 


פוררות הממלכה בהגיגה על הכתר בימי קטינותם של בנה׳ 744/5 ]: 1162 — 1196 ) ובנו פדרו 11 ( 1196 — 1213 ) שלטו גם על 


פרננדו 17 ( 1295 — 1312 ) ונכדה, אלפונסו ] X (ע״ע: 1350-1312 ). 
מלחמות האזרחים בקסטיליה הפיחו בלב המוסלמים תקווה לחידוש 
ימי זד,רם: גרנדה קראה לעזרת בנו מרין במרוקו, ואלה הביסו את 
צי הקסטילים וכבשו מחדש את גיברלטר, שנפלה בידי קסטיליה 
ב 1310 . ארגון ופורטוגל נחלצו לעזרת קסטיליה, המרוקנים נוצחו 
ע״נ סלדו ( 1340 ), בקרב שבו השתמשו לראשונה בתותחים. 

מלחמת האזרחים החמורה ביותר ניטשה בין פדר( 1 , "האכזר" 
( 1350 — 1369 ), לבין אחיו החורג אנריקה מטרסטמרה. מלחמה זו 
היתה יותר ממאבק שושלתי: פדרו נשען על תמיכת הבורגנים 
וטרסטמרה על תמיכת האצולה. מלחמה זו השתלבה במלחמת מאה 


פרובנס שבדרום צרפת. פדרו נוצח ונהרג בקרב עם סימון דה מ(נפור 
(ע״ע, עט׳ 515 ! 1 ]), ובכך בא הקץ לשלטון הקטלנים מצפון 
לפירנאים. בנו, חימה 1 (ע״ע: 1213 — 1276 ) השלים את כיבוש 
ארגון מידי המוסלמים, והפנה את ארצו לעבר הים: הוא כבש את 
האיים הבלאריים ושיגר "קונסולים" להגנת סוחרי ארצו. ברצלונה 
היתד, למרכז סחר ראשון במעלה, התחרתה בונציה ובג׳נובה, ו״ספר 
חוקי הים״ שלה (- 17121 801£11 ״ 00 1 ס 0 1:0 ( £11 £1 , היה הבסיס לחוק 

הספנות הבי״ל. בנו של חימה, פדרו 111 ( 1276 — 1285 ) נבחר למלך 
סיציליה שמרדה בשרל מאנז׳ו (ע״ע): דבר זה סיבכו במלחמה 
עם האפיפיור ועם צרפת, אך סיציליה נשארה בשלטון שושלת 


השנים (ע״ע, עט׳ 712/3 ): צרפת וארגון תמכו בטרסטמרה, ואנגליה 
ופורטוגל באחיו, המלך פדרו. ב 1367 ניצח אדוורד (ע״ע) "הנסיך 
השחור" את הצרפתים בקרב נח׳רה ( 3 ז 6 ( 3 א) ושבה את מצביאם 
די גקלן (ע״ע), אך אדוורד פרש מהמערכה, וב 1369 ניצח טרסטמרה 
את פדרו, הרג( ונהיה למלך ( 1369 — 1379 ). המלחמה נמשכה עוד 
שנים רבות: ג׳ון מגונט (ע״ע [כרך מילואים]) אחיו של "הנסיך 
השחור״ וחתנו של פדר(, תבע לעצמו את כתר קסטיליה. ב 1372 
טיבעו הקסטילים בלה־ר(של ( 6116 ו{:> 130 £3 ) את צי האנגלים, וב־ 
1375 עשו שלום עם ארגון. הם ניסו לכבוש את פורטוגל, אך ב 1385 
נוצחו בידי הפורטוגלים והאנגלים בקרב אלז׳וברוטה ( 31:1:01:3 ( 41101 ) 
ועצמאות פורטוגל מול קסטיליה הובטחה. ג׳ון מגונט פלש לגליסיה: 
המאבק עם הפולשים האנגלים קיבל צביון לאומי, והיה כרוך בגיוס 
כללי. המלך, חואן 1 (ע״ע; 1379 — 1390 ), קרא לעזרת העירונים, 
וב 5 שנות מלכותו האחרונות כינס 4 פעמים את הקורטס; לעירונים 
היתד, נציגות שווה במועצת המלך, והם ביקרו את חשבונותיו, 
שמעו את הסבריו ואף סירבו להקציב לו כסף. — ההתעוררות 
הלאומית אפשרה להדוף את האנגלים ( 1387 ). 

האצולה והכמורה התחזקו שוב בימי קטינותו של אנריקה 111 
(ע״ע [כרך מילואים]; 1390 — 1406 ) (יורשיו, חואן 11 (ע״ע; 1406 — 
1454 ) ואנריקה 17 (ע״ע [כרך מילואים]; 1454 — 1474 ). איש אמונו 
של חואן 11 , אלות דה לונה (ע״ע) ניצח את האצילים, אך כעבור 
זמן מה הסירו המלך מתפקידו, ושוב השתררה אנרכיה. 

ארגון הקדימה מכמה בחינות את קסטיליה. התפשטותה בחצי־האי 
האיברי הסתיימה באמצע המאה ה 13 : אלפונסו 11 (ע״ע [עט׳ 


מארגון, ובימי חימר, 11 (ע״ע; 1291 — 1327 ) נכבשה גם סרדיניה 
( 1324 ). "הגדוד הקטלני" ( 13 ״בקוחס 0 ת 3 :! 0 ) בפיקודו של ר(ז׳ה 
דה פלור שהוזמן מטעם אנדרוניקום 11 , קיסר ביזנטיון, להלחם 
בבית אנז׳ו, השתלט על דוכסות אתונה, הקים בה שושלת קטלנית 
וזו שלטה בה כ 75 שנה ( 1311 — 1386 ), בחסות עקיפה של ארגון 
ולבסוף בחסותה הישירה. 

פדרו 111 ואלפונסו 111 ( 1285 — 1291 ) נאלצו לוותר ויתורים 
רבים לאצולה. במאבק בין הכתר לבין האצולה תמכו הקטלנים דרך 
קבע במלכיהם; פדרו 17 ( 1336 — 1387 ) ניצח את האצילים, ושלטון 
הכתר בארגון התבסס הרבה יותר מבקסטיליה. בארגון היו 3 גופי 
"קורטס": של קטלוניה, של ולנסיה ושל ארגון המקורית. הקורטם 
של ארגון המקורית היה שונה מהאחרים בהיותו מורכב מ 4 מעמדות 
ולא, כמקובל, מ 3 : האצולה נחלקה לרמה ולנמוכה. 

בסוף המאה ה 14 איבדה ארגון את סרדיניה ואתונה, אך ב 1435 
ירש אלפונסו 7 (ע״ע; 1416 — 1458 ) את סיציליה מקרובי משפחתו, 
ואחרי מאבק השתלט גם על נאפולי. שנים מספר לפני כן חל שינוי 
במאזן הכוחות בארגון: ב 1410 מת מרטין 1 , אחרון המלכים מבית 
ברצלונה־ארגון, בלי שהשאיר צאצאים. ב 1412 בחרה ועדה משותפת 
של קטלוניה, ארגון וולנסיה, נסיך קסטילי למלך, פרננדו 1 ( 1412 — 
1416 ). בחירה זו נעשתה נגד דעת הקטלנים, שלא רצו בבן קסטיליה, 
ומאורע זה מציין את שקיעת ההגמוניה הקטלנית בארגון. 

בעקבות הרקונקיסטה גדל מספר הלא־נוצרים שבשלטון קסטיליה 
וארגון. רבים מד,מתאסלמים חזרו לנצרות, אף ששמרו זמן רב על 
פולחן משלהם ושרידיו נשארו עד היום. המלכים הגנו על מוסלמים 









357 


ספרד, היסטוריה: הא •דוו 


358 


ויהודים מפני קנאות ההמון. עד 1391 היה ליהודי ם׳ מעמד שכמותו 
לא היה להם בכל ארץ אחרת (ראה להלן, עמ ׳ 388 ). מוסלמים רבים 
היו לצמיתים באחוזות בדרום, ובארגון נכבשו רבים מהם לעבדים, 
אך במרוצת המאה ה 15 נעלמה העבדות. מוסלמים רבים עברו 
לגרנדה ולצפון־אפריקה, הבדלים בין נוצרים לבין מתנצרים וצא¬ 
צאיהם נתקיימו זמן מה, והמתח בין שני יסודות אלה, המציין את 
סוף המאה ה 14 והמאה ה 15 , ערער את מדיניות הסובלנות הדתית 
ואת מעמד היהודים והמוסלמים. 

א. אש. - מ. 

איחוד ם׳. האנרכיה בקסטיליה הגיעה לשיאה במאבק על 
הכתר בין תואנה, שלא ברור היה אם היא בת אנריקה ז\ 1 "חסר כוח־ 
הגברא", לבין איסבל אחותו. חואנה נישאה לאפונסו ■ע ( 50 ״ 0 )^) 
מלך פורטוגל, ואיסבל — לפרננדו, מלך סיציליה ויורש כתר ארגון. 
המאבק על הכתר עתיד היה לקבוע, אם תתאחד קסטיליה עם ארגון 
או עם פורטוגל. ב 1479 ניצח פרננדו את אפלנסל בקרב טור(, וכך 
הובטחו מלוכת איסבל (ע״ע איזבל) ואיחוד קסטיליה עם ארגון. 

שטחה של קסטיליה היה כ 380,000 קמ״ר ושל ארגון כ 100,000 
קמ״ר, מספר תושבי קסטיליה היה פי 6 — 7 ממספר תושבי ארגון, 
כי באותה עת היתה צפיפות התושבים בקסטיליה רבה יותר מבאר- 
נון, ורק במאה ה 17 נחיתה דלילת תושבים ממנה. בממלכת ארגון 
היתד, לרוב הבכורה לקטלנית, אך בשפה זו דיברו בגי קטלוניה, 
ולנסיה והבלארים, ואילו בארגון המקורית דיברו ניב קסטילי. עם 
האיחוד הדינסטי בין קסטיליה לארגון התקרבה ארגון המקורית 
לקסטיליה וקטלוניה נמצאה מבודדת. המלך׳ פרננדו (ע״ע; 1479 — 
1516 ), היה קסטילי, יותר מארגוני. איחוד ס׳ הביא לקסטיליזציה של 
הארץ, אף שבלחץ סוחרי ג׳נובה בקסטיליה לא הוקם איחוד מכם. 

אף שאיסבל נחשבה למלכת קסטיליה ופרננדו למלך ארגון, 
התערב פרננדו בענייני קסטיליה. הוקמה מועצה עליונה לענייני 
ארגון, קטלוניה וולנסיה. ונקבע שמושבה לא יהיה באחד מ 3 חלקים 
אלה של ארגון אלא בחצר המלוכה — בכל מקום שבו ימצא המלך; 
כיוון שהוסכם, שאיו פרננדו רשאי לצאת מקסטיליה בלי רשות 
מאיסבל, ישבה המועצה בקסטיליה. מדיניות הריכוזיות בקסטיליה 
חתרה להקים ממשל אבסולוטי ולהכניע למרות הכתר את האצולה, 
המסדרים הצבאיים והערים. 

הקשיים שבפניהם עמדו "המלכים הקתולים" (תואר שנתן ה¬ 
אפיפיור, אלכסנדר ¥1 , לפרננדו ואיסבל) היו עצומים: כ 85% 
מהתושבים חיו איכרים, שעיבדו אדמות ש 3 / ג מהן היו רכוש הכתר, 
נ/ 1 רכוש הכנסיה ו 3 / ג רכוש האצילים. 100 — 500 רבי־אצולה ורבי- 
כנסיה בקסטיליה ריכזו בידיהם רכוש רב ועצמה צבאית ומדינית 
אדירה ותכופות מרדו במלכות. מיגור עצמתם דרש הקמת כוח 
מלכותי סדיר. 

מיד אחרי הנצחון בקרב ט(רו אוחדו כוחות העירונים לצבא 
,האחווה הקדושה" (ע״ע הרמנדד). ל"אחווה" ניתנו סמכויות ל¬ 
שיפוט מהיר ולהבטחת הסדר באזורים הכפריים; מבצרי אצילים 
נותצו, המלכים עודדום לנטוש את אחוזותיהם, שבהן שלטו כמעין- 
מלכים, לעבור לחצר המלוכה ולזכות שם בכיבודים ובמשרות; את 
בני האצילים עודד פרננדו להתגייס למשמר־הארמץ שהקים. עצמתם 
המדינית של האצילים צומצמה מ 1480 , עם הקמתם של מיניסטריונים 
קבוצתיים ("מועצות המלך"! 631 )[ 05 ( 5£ תס 0 ), שבהם ניתן רוב 
למשפטנים. 

שליטת הכתר על הערים גדלה באמצעות המפקחים (- 681 זז 00 
גשזס^). הדבר פגע באוטונומיה של הערים, שהיתר, מבוססת על 
05 ז 6 ") (ר׳ לעיל, עט׳ 351 , 354 ) ממינים שונים, אך בסופו של דבר 
היה האבסולוטיזם לתועלת למעמד הבינוני. 

חשובה במיוחד היתד, השתלטות הכתר על שלושת המסדרים 
הצבאיים: משמת אחד מראשי־המסדר השפיעה איסבל על האפיפיור 


למנות תחתיו את בעלה פרננדו. ק(נק^רךט שנחתם ב 1481 הגדיל 
מאוד את שליטת הכתר על מינויים בכנסיה. הארכיהגמון של מולדו, 
חימנם (ע״ע) דה סיסנרום, הנהיג רפורמה רחבה בכנסיה בם/ היחידה 
שהונהגה בהקף כזה לפני לחזר. הוא הכריחן את אנשי הכמורה 
לשמור על תקנות עתיקות ולוותר על זכויות־יתר. במיוחד פעל 
לתיקון מסדר הפרנציסקנים, שאליו השתייך. הצורך בתיקונים 
וההתנגדות הרבה לתיקוניו מוכחים מכך, שיותר מ 400 נזירים 
העדיפו לעבור לצפון אפריקה ולהתאסלם ובלבד שלא להכנע לתי¬ 
קוני חימנס. תיקונים אלה, וכן דאגתו להחדרת השכלה שהתבטאה 
בייסוד סמינריונים ובהם אוניברסיטת אלקלה דה אנרם (ע״ע), הפיחו 
רוח חדשה בכנסיה, ותרמו אח״כ לבלימת הרפורמאציה בס׳ ולהפיכת 
ס׳ למעוז לקתלליות ולקונטררפורמציה. 

לבלימת הרפורמציה תרמה לא פחות האינקויזיציה (ע״ע). היא 
הוקמה בס׳ ב 1481 כמוסד של הממלכה, והיתה הגוף המשותף היחיד 
לארגון ולקסטיליה. תחילה כוונה נגד היהודים האנוסים, אח״כ נגד 
המוסלמים שהתנצרו ולבסוף נגד כל החשודים בכפירה, והיתר. לאבן 
נגף לחופש מחשבה ויצירה. פעולת האינקוויזיציה נגד האנוסים 
הובילה בסופו של דבר לגירוש היהודים, במטרה למנוע את קשריהם 
עם האנוסים ( 1492 ; וע׳ להלן, יהודים, עמ ׳ 392 ). 

אותה שנה, ב 2.10.1492 , הושלם כיבוש גרנדה, שארך יותר מ 10 
שנים. בכך הושלמה הרקלנקיסטה, שמילאה תפקיד כה רב בעיצובה 
של ס׳ ובגיבושה מבחינה לאומית ודתית. למוסלמים בגרנדה הובטח 
חופש דתי, אך ההבטחה הופרה בהדרגה, וב 1502 הועמדו גם הם 
בפני הברירה בין גירוש להמרה. שלא כיהודים העדיפו רובם להמיר 
את דתם והצטרפו למעמד המומרים ממוצא מוסלמי, המוריסקים 
( 0$ נ> 15 ז 0 ו"). להלכה, לפחות, היתה ם׳ לארץ שכל תושביה נוצרים 
קתולים. 

המאורע החשוב ביותר לגבי אירופה כולה באותה עת היה 
גילוי אמריקה בידי קולומבוס. עברו שנים מספר עד שהשפעתו של 
גילוי זה החלה נותנת אותותיה על ם׳, ועושר עצום ולא צפוי זרם 
לארץ העניה יחסית. על כיבושה של אמריקה, חלוקתה והממשל בה 
ע״ע אמריקה, עמ ׳ 176 — 185 . ההתעשרות הפתאומית של ס׳, שבאה 
לא כתוצאה מגידול הייצור, עתידה היתד, להוליד בעיות חמורות 
בכלכלה. מבחינתן של מדינות הכתר הספרדי חשוב לציין, שאמריקה 
נחשבה לשטח שלטונה של קסטיליה, ובני ארגון לא יכלו לסחור 
עמה. כל המסחר עם אמריקה רוכז ב״בית המשא־ומתן״ ( 116 0353 
1 ז 6 ! £30 גז 1 מ 00 ) שחוקם ב 1503 בסויליה (וע״ע ספנות, עט׳ 248 ). 

במרוצת הזמן החל לשמש הכסף, שבא לס׳ ממושבותיה באמריקה, 
למימון מלחמותיה באירופה לצורך שמירת נחלאות מלכיה שם. 
פרננדו ח היה מלך סיציליה עוד לפני שירש את כתר ארגון. כשכבש 
שרל ¥111 מלך צרפת את ממלכת נפ(לי (ע״ע, עמ ׳ 251 ) פרצה 
מלחמה בין ם׳ לצרפת, וזו עתידה היתד, להמשך 65 שנה ( 1494 — 
1559 ) עד שנסתיימה בנצחון ם׳ (ע״ע איטליה, עט׳ 736/7 ). נצחונות 
מצביאו, גונסלו (ע״ע) פרננדס דה קורדובה, הידוע בכינויו "המפקד 
הגדול״ (״ 1 ; 11 נ] 03 ״ 01-3 £1 ), הקנו לחי״ר הספרדי את שמו הגדול 
כצבא הטוב ביותר באירופה והבטיחו את נפ(לי לפרננדו. ב 1512 
כבש פרננדו את נורה (ע״ע) ובכך הושלם איחוד ם׳. 

ב 1504 מתה איסבל, ואצילי קסטיליה בחרו למלך את פליפה 1 
"היפה" (ע״ע) מבית הבסבורג, בעלה של חואנה המטורפת (ע״ע), 
בת איסבל ופרננדו; איחוד ם׳ עמד בסכנה, אך כעבור שנתיים מת 
פליפה, ופרננדו היה לשליט יחיד של ארגון וקסטיליה גם יחד. 

שלטון הה בסבו דגים ( 1516 — 1700 ). ב 1516 מת פרננדו 
ונכדו, קרל(ס 1 , בנם של חואנה ופליפה, ירשו. ב 1519 ירש קרלום 
מסבו השני, הקיסר מכסימילין 1 (ע״ע). את נחלאות ההבסבורגים, 
ואח״כ נבחר לקיסר גרמניה בתואר קרל ¥. שטחי שלטונו באירופה 
כללו איפוא את ס׳ וחלקים נרחבים באיטליה, את אוסטריה ואת 






359 


ספרד, היסטוריה: המאה ד 16 


360 


ארצות־השפלה העשירות. לכך נוספו השטחים באמריקה שעליהם 
כבד השתלטו הספרדים, ויותר מהם — אותם שטחים שסיפחו 
"הכובשים" ( 1-65 ס 33 ן 011115 מס 6 ), ובראשם קורטס, פיסרו ואלמגרו 
(ע׳ ערכיהם); במלכותו של קרלוס השתלטה ס׳ על כל אמריקה 
המרכזית, רוב אמריקה הדרומית (פרט לברזיל), וכל חופה המערבי 
של היבשת, מדרום קליפורניה עד צ׳ילה, היה ברשותה. וע״ע אמ¬ 
ריקה, עמ ׳ 179 — 185 . 

בסיס הכוח העיקרי של אימפריה אדירה זו היתה ס׳. בעלותו 
למלוכה היה קרלוס. יליד גנט והניד תרבות צרפת, זר לס׳; ככל 
שהזקין כן היה קרלוס ליותר .,ספרדי". בראשית שלטונו נתעוררו 
קשיים, הן בגלל אי ידיעתו את השפה הקסטילינית, הן מחמת הכעס 
והעלבון על מינוי פלמים שחצנים למשרות רמות, והן מפאת ההת¬ 
נגדות לשאיפותיו הקיסריות. שנים מספר הוסחה דעתו של קרלוס 
מענייני ס׳ והיתר, נתונה לענייני גרמניה וארצות־השפלה, אך הספר¬ 
דים נדרשו לממן את כל אלה. 

ב 1520 — 1522 שהה קרלוס בגרמניה. בצאתו הקימו ערי קסטיליה, 
בהנהגת טולדו, ממשלה מהפכנית, והאצילים לא נקפו אצבע להצלת 
העוצר ההולנדי אדריאן(אח״כ האפיפיור אדריאנום 71 \, ע״ע). במק¬ 
ביל למרד־הערים (גסזש״טד״סס) בקסטיליה פרץ בולנסיה ובמליורקה 
מרד של בעלי מלאכה (הח׳רמניאס [ 135 ״ 3 וחז 86 ]), אלא שהוא הופנה 
גם נגד האצילים; משפנו גם "הקומונרוס" נגד האצולה, התלכדו 
האצילים והביסו את צבא המורדים. בהנהגת חואן פדיליה ( 331113 ?), 
בקרב וילילר (■! 111313 ^; 1521 ). וכעבור זמן מה דוכאו גם הח׳ר- 
מניאס. 

כוח המלוכה הושב על כנו בידי האצולה, אך מאז גברה יד הכתר 
גם על האצילים עצמם, כי אחרי דיכוי המרד היה ה״קורטס" מאשר 
ללא עירעור את הקצבת הכספים שדרש הכתר, ועי״ז אפשר היה 
להקים צבא קבע. האצילים התנגדו בהצלחה לנסיון הכתר לחייב גם 
אותם בתשלום מסים, אך מאז לא זימנם קרלוס 1 ל״קורטס". המסים 
הוטלו איפוא רק על שכם המעמדות שתרמו לפיתוח הכלכלה ולא 
על בעלי-יכולת שלא תרמו לפיתוחה. מסורת המלחמה במוסלמים 
גרמה, שאצילי קסטיליה נטו עוד פחות מאצילי שאר מדינות אירופה 
לעסוק בפעילות כלכלית, ולא פיתחו את האחוזות שבהן השקיעו 
את כספם. דבר זה תרם לפיגור כלכלתה של ס׳. ואולם המאבק בן 
מאות השנים בין הכתר לאצולה הסתיים למעשה: האצילים האמונים 
על מסורת המלחמה בכופרים ראו בקרלוס. שלחם בתורכים ובפרו- 
טסטנטים, את מנהיגם, ומצאו סיפוק וכבוד בשרותו בארצות שלטונו 
האחרות של קרלום — באמריקה, באיטליה ואף בגרמניה ובארצות- 
השפלה׳ כך שלאצולה היה עניין בגדולת מלכם, והאימפריה שלו 
היתד, יותר ויותר לאימפריה של ס׳. אולם בס׳ גופא נזהר קרלוס 
שלא לתת לרבי האצולה משרות שלטון חשובות, 

שלושת אויביו הגדולים של קרלוס היו התורכים, הצרפתים 
והפרוטסטנטים בגרמניה. מבחינתה של ס׳ חשובות היו המלחמות 
נגד צרפת וכן נגד תורכיה בזירת הימה״ת. ב 1525 ניצח קרלוס 
את הצרפתים בפויה ושבה את המלך פרנסוא 1 ; ס׳ השתלטה על 
מילנו וטוסקנה; זמן קצר אחרי מות קרלוס נחתם חוזה שלום 
( 1559 ) והוכרה עליונות ס׳ באיטליה. המאבק עם תורכיה היה על 
השליטה במרכז הימה״ת, והוא לא הוכרע כל ימי קרלוס. מפקד 
שודדי הים ח׳יר א(ל)־דין(ע״ע), שהשתלט על אלג׳יר, הכיר במרות 
השולטאן העות׳מאני, וחיזק בכך את כוח תורכיה במערב הימה״ת. 
ב 1535 כבש קרלוס את תוניס, אך נסיונו לכבוש את אלג״ר נכשל 
( 1541 ). 

המאבק עם תורכיה התנהל במידה רבה בים. ביבשה אורגן צבא ס׳ 
ביחידה סטנדרדית, הקרויה קרס? (סס״!), בת 3,000 חיילים מאורג¬ 
נים ב 12 פלוגות בנות 250 איש כ״א, ובה רומי־רומח, סייפים ויורים 
בארקבוסים (רובים של אותם ימים). הלוחמים היו מתנדבים, אומנו 


היטב, ויותר מ 100 שנה שמר חיה״ר הספרדי על עדיפותו באירופה. 

היה גידול תלול בהכנסות ממשלוחי הכסף מהמכרות באמריקה 
(ממיליון ורבע דוקטים בשנה ב 1526 ל 5 מיליונים ב 1544 , ואחרי 
גילוי המכרות העשירים בפוטוסי [ 01051 ?] ב 1545 — עד 42 מיליון 
ב 1591 ). העברת הכסף מאמריקה לא היתה כרוכה בגידול הייצור 
בם׳, ולכן גרמה לאינפלציה, פגעה בייצור הצמר, העלתה את מחיר 
האדמות ועמה את דמי האריסות, ולפיכך נטשו איכרים רבים את 
אדמותיהם. הדבר גרם להרחבת הלטיפונדיות בס׳ ולהגירת ספרדים 
רבים לאמריקה: עד 1550 היגרו שמה כ 150 אלף נפש. המשרות 
הרמות בשטחי שלטונה של ס׳ באמריקה היו שמורות לבני קסטיליה. 
המהגרים היו כמעט כולם רווקים, ונשאו להם נשים אינדיאניות. 

ההכנסות מהמשלוחים מאמריקה, שט 1553 הגיעו בשיירות דו- 
שנתיות ( 83160068 ץ 110135 ), לא כיסו את הוצאותיו של קרלוס, ולא 
הספיקו גם ההכנסות מהמסים, שהחשוב בהם היה האלקבלה (- 103 .^ 
1,313 ; מס קניות שהוחכר לערים). הכתר הנפיק איפוא שטרי־חוב 
( 111 - 05 [) נושאי ריבית גבוהה, וכן שעבד נכסים, ובהם אף משלוחי 
כסף מאמריקה, להלוואות מבעלי הון גרמנים ובני-ג׳נובה. 

ב 1555 מסר קרלום את אוסטריה והקיסרות לאחיו, פרדיננד ], 
ואת ס׳ ומושבותיה וכן את איטליה וארצות־השפלה מסר לבנו פליפה 11 
(ע״ע; 1556 — 1598 ). כבר ב 1557 נאלץ פליפה להפסיק את תשלש 
הריבית, ופשיטת־רגל של אוצר הממלכה היתה מאז לתופעה חוזרת 
ונשנית — למרות גידול ההכנסות מאמריקה ומסים חדשים, בהם 
היטל על מזונות. 

קשייה הכספיים של ס' נבעו במידה רבה מהצורך לממן מלחמות 
רבות, ואחרי שב 1559 נחתם חוזה שלום עם צרפת הזדהו מלחמות 
אלו כמעט כליל עם המאבק למען הנצרות והקתוליות. פליפה גילם 
באישיותו את הנטיה לכפות אורתודוכסיה דתית ולהתנגד לפתיחות 
ליברלית. ב 1558 נתגלו תאי פרוטסטנטים בסויליה ובולידוליד, 
ובתגובה הודק רסן הפיקוח הדתי: נגזרה מיתה על נדבאי ספרים 
מחו״ל; הורחב ״האינדכס״ (ע״ע, עט׳ 917 ) ונכללו בו גם ספרי 
קתולים, כגון ארסמוס; נאסרה יציאת סטודנטים לאוניברסיטאות 
מחוץ לס׳, והגמון של טולדו נאסר באשמת כפירה בכלא האינקוי- 
זיציה. חוסר־הסובלנות הדתית דחף את המוריסקוס בגרנדה למרד 
( 1568 ), הוא דוכא והמוריסקוס פוזרו בקבוצות קטנות בפנים הארץ. 
המרד בארצות־השפלה (ע״ע, עמ ׳ 284 — 286 ) נבע אף הוא במידה 
רבה מסיבות דתיות, ואי-נכונותו של פליפה להשלים עם פרוטס¬ 
טנטים מנע אפשרות להסדר; בסופו של דבר איבדה ם׳ את ארצות־ 
השפלה הצפוניות (כיום — הולנד) אך החזיקה בדרומיות (כיום — 
בלגיה). 

המורדים בארצות-השפלה חשפו את חולשת ס׳ באוקיאנוס, הם 
נעזרו באנגליה הפרוטסטנטית, שנמאיה עסקו בשוד-ים ופגעו בשל¬ 
טון ם׳ באמריקה ובאניותיה בלב ים. הכנעת אנגליה היתה לאינטרס 
לאומי ודתי גם יחד: ב 20.5.1588 הפליגה למטרה זו ה״ארמדה" 
(ע״ע); תבוסתה ( 8.8.1588 — 31.7 ) לא שינתה את יחסי הכוחות שינוי 
מהותי: צי ס׳ שוקם. ואנגליה הוסיפה להיות השליטה בים הצפוני. 
וע״ע ממלכה מאחדת, עמ ׳ 882 . 

שנתיים אחי״ב ניסה פליפה להגן על הקתוליות בצרפת ושלח 
את מצביאו, דוכס פרמה, להלחם נגד אנרי 1¥ (ע״ע, וע״ע הוגנוטים, 
עמ׳ 657/8 ). הקתוליות אמנם ניצחה בצרפת, כי אנרי 1¥ עבר לדת 
זו, אך הוא איחד את הצרפתים במלחמה בס׳ ( 1595 — 1598 ). בשנת 
חייו האחרונה חתם פליפה על חוזה שלום עם צרפת, ולפיו הוחזר 
המצב שלפני המלחמה. 

ס׳ בזבזה את הונה ואת העושר שבא לה מאמריקה על מאמציה 
לדכא את הפרוטסטנטיות; היא לא הצליחה לדכאה, אך בלמה 
אותה. היא הוסיפה להיות המעצמה הראשונה במעלה באירופה. 
במלחמתה בתורכים זכתה ס׳, בברית עם ונציה והאפיפלרי, בנצחון 



361 


ספרד, היסטוריה: המושבות 


362 



ן• •*־< 

ספיר 


פירט וגל ומושבותיה 

קשריי ת בספרד 580 ז-ן> 64 ו 


מזש 4 זת סבדד 


האימפריה הספרדית: 


1 . ספרד 


בשלטון ספרד 

2 . הולנד 

3 . בלגיה 

4 . פרנש קונטה 

5 . מילנו 

6 . סרדיניה 

7 . נפולי 

8 . סיציליה 


באירופה: 

1516 — 1581 

1516 — 1713 

1516 — 1678 

1535 — 1713 

1326 — 1713 

1504 — 1713 

1504 — 1713 


בשלטון ספרד בצפון אמריקה: 

9 . אורגון 1775 — 1821 

10 . קליפורניה 1542 — 1821 

11 . לואיזיאנה 1763 — 1800 

12 . אריזונה וגידמכסיקו 1539 — 1821 

13 . טכ 0 ס 1539 — 1821 

14 . פלורידה 1513 — 1763 

1783 — 1821 


בשלטון ספרד באמריקה 


19 , האיטי 1501 — 1697 


סנטרדוממגו 

,20 

פוארטו־ריקו 

.21 

טרינידד 

.22 

בשלטון ספרד 


ונזואלה 

.23 

קולומביה 

.24 

אקודור 

.25 

פרו 

.26 

בוליוויה 

.27 

צ׳ילה 

.28 

פרגוי 

.29 

אורוגוי 

.30 

ארגנטינה 

.31 


1795—1496 

1821—1809 

1865—1861 

1898—1508 

1783—1498 


בדרום אמריקה: 

1567 — 1819 

1536 — 1819 
1531 — 1830 
1531 — 1821 
1531 — 1825 
1541 — 1818 

1537 — 1811 
1536 — 1814 
1536 — 1810 


במזרח הרחוק: 

32 . הפיליפינים 1564 — 1898 

33 . גואם 1696 — 1898 


פורטוגל ומושבותיה: 
(בשלטון ספרד: 1580 — 1640 ) 

38 . פורטוגל 

באמריקה: 

39 . ברזיל 

באפריקה: 

40 . אנגולה 

41 . מוזמביק 

42 . אפריקה המזרחית 

באסיה: 

43 . סוקוטרה 

44 . עדן 

45 . מסקט 

46 . בנדר עבאם וה 1 רמוז 

47 . בומבי וצפון־מערב הודו 

48 . חוף מלבר 

49 . צילון 

50 . דרום־מזרח הודו 

51 . מלקה 

52 . סומטרה 


המרכזית: 


באפריקה: 


53 . יווה 

54 . סלבם 


1956—1912 

34 . מרוקו הספרדית 

1821—1519/21 

מכסיקו 

.15 

1969—1860 

35 . איפני 

1821-1509 

אמריקה המרכזית 

.16 

1912 

36 . סהרה הספרדית 

1898—1511 

קובה 

.17 

1968—1885 

37 . גינאה הספרדית 

1655—1509 

ג׳מיקה 

.18 


55 . איי מולוקה 

56 . טימור 

57 . מקאו, צ׳נג־צ׳או, נינגפו 

58 . טנגשימה 


מזהיר בקרב הימי בלפנטו (ע״ע; 7.10.1571 ). ב 1580 הגשימה ם׳ 
את שאיפתה לאיחוד כל חצי-האי האיברי כשהשתלט פליפה 11 גם 
על פורטוגל; תחילה קידמו האצולה. הישועים והפקידות בפורטוגל 
בברכה את האיחוד, אך במרוצת הזמן נהיה שנוא, העמיק את 
השנאה בין הקסטילינים לפורטוגלים, והתקיים 60 שנה בלבד. 

בהשתלטו על פורטוגל עברו לידי פליפה גם מושבותיה הנרחבות 
בברזיל, באפריקה, ברחבי האוקיאנוס ההודי ונעם סין. לקיסרות 
אדירה זו, "שבה לא שקעה השמש", נוספו גם איי הפיליפינים, שנכ¬ 
בשו בימיו ונקראו על שמו. מיסיונרים, נזירים, תאולוגים ולוחמים 
ספרדים הפיצו את הקתוליות ואת השפה הספרדית בכל מושבות ס׳ 
באמריקה ובפיליפינים, ותרבות ם׳ הגיעה לשיא פריחתה. 


בסוף ימי פליפה 111 (ע״ע, 1598 — 1621 ) החלו ההכנסות מאמריקה 
לרדת עקב הידלדלות המכרות, ותוך 60 שנה ירדו ל ״ / ג בלבד 
מהשיא שבסוף ימי פליסה 11 . כלכלת ם׳ נפגעה עם גירושם של 
300 אלף המוריסקוס ( 1609 ), ובמיוחד נפגעו ולנסיה וארגון, שרבים 
מחקלאיהן היו מוריסקוס. הפער הגדול בין הכנסות האוצר להוצ¬ 
אותיו לא כוסה במסים, וב 1599 נאלץ פליפה 111 להנפיק מטבעות 
נחושת (״ 116 ;>*). דבר זה החריף את האינפלציה, והאוצר לא נפטר 
משיעבוד הכנסות, ובהן האוצרות מאמריקה, למלווים בריבית גבוהה. 
משבר הכספים והכלכלה החריף את פער המעמדות, לפי שהאצילים 
הוסיפו להיות פטורים מתשלום חלק מהמסים, ובעולם נשאו בעיקר 
המוני העם והיסודות שתרמו לפיתוח המשק. זהות האינטרסים בין 



363 


ספרד, היסטוריה: המאות ה 17 — 18 


364 


השלטון לבין האצולה גדלה, כי פליפה 111 מסר את רסן השלטון 
לידידו, דוכס לרמה, ועי״ז ירד כוחם של נושאי התפקידים הביורו¬ 
קרטים ועלה 'כוחם של ידידים וידידי־ידידים ( 8 ס 31101 /י). עלתה 
גם השפעת האצילים, ובייחוד "הגדולים" ( 80300168 ). גידול פער 
המעמדות הגביר את תופעות השוד, הנוודות והקבצנות. 

במדיניות החוץ חתר פליפה 111 להימנעות ממלחמות ומההוצאות 
הכרוכות בהן, עשה שלום עם אנגליה ( 1604 ), הסכים להפוגה של 
12 שנה עם הולנד ( 1609 ) ושיפר את היחסים עם צרפת. 

מלכותו של פליפה /י] (ע״ע; 1621 — 1665 ) היתה תקופת שקיעה 
תלולה, גם פליסה 1¥ נשען על "ידיד", דוכס אוליורס (ע״ע אולי- 
ורז), שנהן במרץ רב ונעזר בוועדות מצומצמות ולא במנגנון 
הממשלה המסורבל. אוליורס רצה בתיקונים מבית. ונראה שסבר 
כי לחץ מלחמתי יקל את הנהגתם. לפיכך התערב במלחמת 30 השנה 
בגרמניה וב 1621 חידש את המלחמה בהולנדים. ההולנדים פגעו 
בספנות ם׳ וכבשו חלק מברזיל, אך ביבשה ניצח, כרגיל, חיה״ר 
הספרדי, צרפת, שחששה מהתחזקות ם׳, סיבכה אותה ב״מלחמת 
הירושה של מנטובדד (ע״ע מלחמת שלושים־השנה, עט׳ 720 ), 
והמועמד של הצרפתים ניצח במאבק. אחרי נצחונם הגדול האחרון 
של הספרדים על השוודים בנרדלינגן ( 1634 ) יצאה צרפת במישרין 
למלחמה בם׳. ב 21.10.1639 השמידו ההולנדים את צי ם׳ בקרב דאונז 
( 08 ^ 130 1116 ) במימי אנגליה הניטרלית, וב 19.5.1643 הביסו ה¬ 
צרפתים את חיה״ר הספרדי ברוקרוא ( 11001-01 ) ואגדת הטרסיוס 
נופצה. 

אוליורס ביקש לאחד את כל ממלכות הכתר הספרדי, אך מדיניות 
זו עוררה התנגדות עזה בקטלוניה ובפורטוגל. ב 1640 פרץ שם מרד. 
צרפת הכירה בעצמאות קטלוניה בחסותה, אך ב 1652 נכנעה ברצלונה 
והמרד דוכא. לעומת זאת לא הצליחו הספרדים לדכא את המרד בפור- 
טוגאל, נוצחו בקרבות ב 1663/5 ואחרי מות פליפה הכירו בעצמאותה. 
ב 1647 מרדה גם נפ 1 לי, בהנהגתו של מסנילו. אך ב 1648 דוכא המרד. 
במלחמה נגד צרפת נוצחו שוב הספרדים בקרב לנס ( 1,608 ; 1648 ), 
וב 1655 הצטרפו האנגלים לצרפתים, כבשו את ג׳מייקה, תפסו פעמיים 
את שיירות האוצר ( 1656/7 ) וב 14.6.1658 ניצחו הצרפתים והאנגלים 
את הספרדים ב״קרב החוליות" ליד דנקרק (ע״ע) והעיר עברה לידי 
האנגלים. ב 1659 נחתם "שלום הפירנאים" ובו ויתרה ם׳ על רוסיון 
ונקבע גבולה הסופי עם צרפת. בתו של פליפה מריה־תרזיה נישאה 
ללואי ¥^ x מלך צרפת. 

ם׳ סבלה מאפיסת כוחות. אוכלוסייתה ירדה, כמשוער, מ 81/2 
מיליונים ב 1590 ל 7 מיליונים ב 1680 . בעיקר הידלדלה רמת קסטי¬ 
ליה. ב 1635 — 1659 נהרגו, ע״פ האומדן, כ 20 אלף איש בשנה בקרבות. 
ולכך נוספו חללי המגפות הרבות ב 1596 — 1602 , 1630 — 1632 , 1647 — 
1652 ו 1677 — 1683 . לירידת האוכלוסין תרם• גם גירוש המוריסקום. 
שדות הוברו לפי שהאיכרים נמלטו מפני גובי מסים ושכר־קרקע 
ועברו לערים טפיליות, כגון מדריד. סוחרים ותעשיינים נטשו את 
מקצועותיהם מחמת האינפלציה והשאיפה לאצילות הבזה למלאכה. 
כך נידלדלו בורגוס מייצאת הצמר וטולדו וסגוביה מייצרות הבדים, 
ואולי אף בילבא 1 , מרכז חרושת־הברזל והספנות. היזמה בעסקים 
היחד, כמעט כולה בידי תושבים זרים ומשקיעים מצפון אירופה. 
המסחר עם אמריקה ירד פלאים, מחמת גידול היישוב הספרדי שם, 
שפיתח את המלאכה והתעשיה במיזןום, וכן מחמת ההברחה. מספרם 
של אנשי הכמורה גדל במאה ה 17 מ 100 אלף ל % מיליון; 140 אלף 
אידלגוס (ר׳ לעיל, ענד 354 ) בקסטיליה חיו בדוחק והיו ביניהם 
קבצנים ואפילו עובדי עבודת־כפיים; במלכותו של פליפה 1¥ הוכפל 
העול על משלמי־המסים וגדל מאוד מספר המובטלים הנוודים ועמהם 
האלימות והשוד. הנהנים היחידים היו רבי־האצולה, ואחרי מוח 
פליסה 1¥ היו אלה לכת השלטת, 


קרלוס 11 (ע״ע; 1665 — 1700 ) היה חולני, מפגר ומופרע, ומלך 
בלי שימשול. על השלטון נאבקו קרובי משפחתו וב 1677 תפסוהו 
רבי האצולה. לואי ¥^ x מלך צרפת ניצל את חולשת ם׳, תקף אותה 
3 פעמים ( 1667/8 ; 1672 — 1678 ; 1689 — 1697 ) וקרע ממנה שטחים 
בפלנדריה; רק בתמיכת הולנד ואנגליה נמנעו מם׳ מפלות ואבדן 
שטחים רבים יותר. בסוף ימי קרלום חשוך־הבנים הפכה שאלת ירו¬ 
שתו למרכז הפעילות הדיפלומטית באירופה, ובאוקטובר 1699 חתמו 
צרפת, אנגליה והולנד על הסכם לחלוקת נחלאות הכתר הספרדי בין 
שני הטוענים העיקריים לירושה, יורש העצר הצרפתי והארכידוכס 
קרל מהבסבורג. קרלוס 11 לא רצה בחלוקת ממלכתו, ובצוואתו הוריש 
את כולה לפילים מאנז׳ו, בנו השני של יורש־העצר הצרפתי, בתנאי 
שהיא לא תאוחד עם כתר אחר. כעבור שבועות מספר מת קרלום, 

מ. 

הבורבונים הראשונים. בסוף 1700 עלה פילים מאנז׳ו 
על כסא ס׳ כפליפה ¥ (ע״ע). נלוו אליו יועצים צרפתים. צבא 
צרפתי נשלח לארצות־השפלח הספרדיות וצרפת קיבלה זכויות־סחר 
במושבות ם׳. מול האיום של צרפת וס׳ מאוחדות קמה "הבריח 
הגדולה", ובראשה אנגליה, הולנד ואוסטריה, ופרצה מלחמת הירשה 
הספרדית (ע״ע). 

ס׳ עצמה היתד, לזירת קרב. "הברית הגדולה" שאפה להמליך על 
ם׳ את הארכידוכם קרל. ב 1704 כבשו האנגלים את גיברלטר, וב 1705 
פלשו מבסיסם בפורטוגל, שהצטרפה גם היא לברית, לאסטרמדורה 
ולאנדלוסיה, ובאותה שנה נחתו "האימפריאלים" (האוסטרים) ברא¬ 
שות קרל בברצלונה, והקטלנים עברו לצידם; ב 1706 וב 1710 נפלה 
מדריד בידי בעלות־הברית, אך בשתי הפעמים גורשו משם בעקבות 
מפלותיהן באלמנסה ( 23 ת 3 רת 1 \ 1 ; 1707 ) ובבריאואגה ( 111683 ( 81-1 ) 
וויליה ויסיוסח ( ¥101083 ¥1113 ; 1710 ), ומעמדו של פליפה, שנשען 
על הקסטילים, התבסס: ב 1711 נהיה קרל לקיסר גרמניה (ע״ע 
קרל ¥1 ) ובריטניה והולנד לא היו עוד מעוניינות בהמלכתו על ס׳ 
ובחידוש ממלכת קרל ¥ (קרלוס 1 ). ב 1713/4 נחתמו הסכמי השלום 
באוטרכט (ע״ע) ורשטט (״ 83813 ) : פליפה הוכר כמלך ם׳, אולם 
מילנו, חלק מטוסקנה וארצות-השפלה נמסרו לאוסטרים, סיציליה — 
לטוויה, גיברלטר ומנורקה — לבריטניה, וכן ניתנה לה "אסינטו" 
(ע״ע) — זכות למכור 4,800 עבדים כושים בשנה למושבות ס׳. 

בשלטון חבורבונים הונהגו רפורמות מבית וחלו שינויים במדי¬ 
ניות החוץ, המאפיין העיקרי את מדיניות החוץ היה שיתוף הפעולה 
בין שתי ממלכות הבורבונים. צרפת וס/ אף שבעת שלטונו של 
העוצר פילים מאורלאן (ע״ע) בצרפת שררה מתיחות רבה בין שתי 
המדינות. את מדיניות החוץ של ם , ניהל החשמן ג׳. אלברוני (ע״ע) 
בתמיכת המלכה השאפתנית והנמרצת, אים 3 ל פרנזה ( 300686 ?), 
אשתו השניה של פליפה ¥. מאמצי ם׳ לחזור ולהשתלט על איטליה 
ואייה סיבכוה במלחמה עם ״ברית ה 4 ״ — צרפת, אוסטריה, ברי¬ 
טניה והולנד ( 1718 ). הצרפתים פלשו לס׳, וב 1720 הסתלקה ם׳ 
מתביעותיה באיטליה תמורת הבטחת אוסטריה להוריש את פרמה, 
פתנ׳נצח וטו׳סקנה לקרלוס, בן פליפה ואיסבל. אלבר(ני הודח, יחסי 
ס׳ עם המעצמות ובעיקר עם צרפת, שופרו מאוד, וב 1731 קיבל קרלוס 
את פרמה ופיצ׳נצה. ב 1733 נחתם "הסכם המשפחה" בין צרפת לס׳, 
וס׳ הצטרפה לצרפת "במלחמת הירושה הפולנית" נגד אוסטריה 
( 1733 — 1738 ). בסופה ויתר קרלום על פרמה ופיצ׳נצה וקיבל בתמורה 
את נפולי וסיציליה. ב 1739 פרצה מלחמה בין ס׳ לבריטניה ("המל¬ 
חמה על אזנו של ג׳נקינז״, ע״ע ממלכה מאחדת, עם׳ 892/3 ), בעק¬ 
בות מאמצי ס׳ לסכל הברחות של סוחרי בריטניה. ב 1740 התמזגה 
מלחמה זו ב״מלחמת הירשה האוסטרית״ (ע״ע) ובה לחמה 0 ' לצד 
צרפת נגד בריטניה ואוסטריה; בשלום אכן ניתנו פרמה, פיצ׳נצה 
וגוסטלה ( 00381313 ) לפליפה, בנם השני של איסבל ופליפה ¥. 
בתחילת ״מלחמת שבע השנים״ (ע״ע; 1756 — 1763 ) כבשה ם׳ את 



365 


ספרד, היסטוריה: המאה * 18 


366 


מנורקח, אך בסופה כבשו ממנה הבריטים את קובה והפיליפיני□. 
אלה הוחזרו לה בשלום פאריס ( 1763 ), אך היא נאלצה להחזיר את 
מנורקה (כן מסרה לבריטים את פלורידה; לואיזינה (ע״ע) נמסרה 
לה מידי צרפת. ב 1779 הצטרפה ם׳ לצרפת ולהולנד במלחמתן בברי¬ 
טים בעת מלחמת העצמאות האמריקנית, ובשלום ורסי ( 1783 ) הוח¬ 
זרו לה מנורקה ופלורידה, אך מאמציה הגדולים לכבוש את גיברלטר 
עלו בתוהו. 

במדיניות הפנים הנהיגו הבורבונים תיקונים רבים בתחום 
המוסדי־מינהלי. הם שמו קץ לחלוקת ם׳ לממלכות ( 05 מ 1 שז), וריכזו 
את סמכויות השלטון במועצת המדינה של קסטיליה. הדבר נעשה ע״י 
ביטול הזכויות של כמה מהיחידות השונות. במרוצת מלחמת הירו¬ 
שה הספרדית ובעקבותיה בוטלו "פוארוס" (ר׳ ענד 351 , 354 ) של 
ולנסיה וארגון ( 1707 ), מיורקה ( 1715 ) וקטלוניה ( 1716 ), וב 1782 , 
כשחזרה מנורקה לשלטון ם׳, בוטלו גם ה״פוארוס" שלה. גם מוסדות 
ה״קורטס׳•׳ הנפרדים בוטלו, וכן משרות המשנים־למלך והוקמו תחתם 
ממשלים כלליים אזוריים (צ^בזס"^ 35 } 11 ג 11 ק 3 :>), (המושלים האזו¬ 
ריים עמדו גם בראש רשות השיפוט המייעצת (ב״ת 1£ ^ט 3 ). ב 1749 
הוחלפה שיטה זו באחרת, והארץ חולקה לאזורי כלכלה־ומינהל 
דוגמת צרפת ( 5 ג: 1 :>״:>[>מ:> 1 מ 1 ), דבר שכבר הונהג בקטלוניה ב 1718 . 
ב 1714 הוקמה מועצת קבינט בס/ דוגמת בריטניה, וב 1783 נחיתה 
זו ל״מועצת המדינה״ הכל־יכולה. ב 1714 — 1720 הוקמו המיניסטריו- 
נים השונים. 

במאה ה 18 חדרו לשכות "הבונים החפשים" להנהגת ס׳ ולחיי 
תרבותה, ובלטו שרים מתקנים שהיו "בונים חפשים", ביניהם: 
אמדה (ע״ע), חרונימו גרימלדי ( 1720 — 1786 ), קמפומנס ( 1723 — 
1802 ), פלורידבלנקה ( 1729 — 1808 ) וחובלינום (ע״ע). שרים אלה 
קשורים בתיקונים בתחומי המינהל, הכלכלה והחינוך, כגון ביטול 
ההיטלים על הסחר עם המושבות, עריכת מפקדי תושבים, עידוד 
ההתיישבות באזורים נחשלים, ביטול מחיצות בין המחוזות והקמת 
רשת תחבורה אחידה. 

הכתר צמצם גם את כוח הכנסיה. קשריה ההדוקים של ם׳ עם 
צרפת סייעו במרוצת המאה ה 18 לחדירת השפעות בעלות אופי חי¬ 
לוני בתחומי התרבות והרוח. כבר בתחילת מלכותו של פליפה פרץ 
סכסוך בין הכתר לבין האפיפיור, והחריפה הביקורת על זכויות- 
היתר של הכמורה. אורי ( 7 ״ 0 ), השר הצרפתי של פליפה, נכשל 
אמנם בנסיונו לחייב את הכנסיח בתשלום מסים, אך בקרב הכמורה 
עצמה נתגלעו חילוקי דעות, והיא התפלגה לאולטרמונטנים (תומכי 
האפיפיור; ע״ע אולטרמונטניזם) ולרגליסטים (תומכי הכתר). קבוצה 
שלישית, שלעדם כונתה ינסניסטית (ע״ע ינסניזם), ניסתה למזג 
רגליזם ורוח ההשכלה עם דבקות עמוקה בכנסיה. תופעה זו היתד, 
מיוחדת לס׳. ב 1753 נחתם קונקורדט בין פרננדו 1 ז\ ( 1746 — 1759 ), 
יורשו של פליפה ¥, לבין האפיפיור, ובו הוכרה שליטת הכתר 
במינהל הכנסיה ( £31 ■! 10 בת 0 ז 1 בק). 

יורשו של פרננדו היה אחיו־החורג קרלוס 111 ( 1759 — 1788 ). 
בעלותו למלוכה ויתר לטובת בנו פרדיננדו על ממלכתו באיטליה 
(נאפולי וסיציליה). קרלוס 111 נחשב לנציג מובהק של האבסולוטיזם 
הנאור (ע״ע [כרך מילואים]), קיצץ את השפעת הכנסיה, במיוחד 
באוניברסיטאות, וב 1767 גירש מס׳ וממושבותיה את הישועים. ימי 
מלכותו נחשבים לתחילתה של הקידמה בם/ אף שאין להגזים בהשגיו. 

במלכותו של קרלוס 111 הגיעה ס׳ לשיא התפשטותה באמריקה. 
בשלום פאריס ( 1763 ) מסרה, כאמור, את פלורידה לבריטניה, אך 
קיבלה מצרפת את השטח העצום של לואיזיאנה, וב 1783 הוחזרה 
לה פלורידה. ב 1769 הוחל במאמץ להתפשט בחוף הצפוני־מערבי 
(קליפורניה, אורגון ואף קולאמביה הבריטית של היום). גם בארגונה 
של אמריקה הספרדית חלו שינויים: ב 1767 מונה משנה־למלך על 
חבל לה־פלטה, שנקרע מהמשנה־למלך של פרו׳ וחבל לה־פלטה 


כלל את ארגנטינה, אורוגוי, פרגוי ובוליוויה של היום; ב 1776 
אורגנה צפון מכסיקו כיחידה מינהלית נפרדת — וזו כללה את שטחי 
ס׳ בתחום אה״ב של ימינו. 

השינויים הגדולים ביותר לגבי מושבות ם׳ היו, כאמור, ביטול 
ההגבלות וההטלים על הסחר עמהן, וכן גירוש הישועים, שמילאו 
תפקיד גדול יחסית במושבות, במיוחד בפרגוי (ע״ע). 

במאה ה 18 גדל מספר התושבים בס׳ — דבר נדיר בתולדות 
ארץ זו, שאוכלוסייתה לא גדלה, כמשוער, מאז התקופה הרומית. 
ב 1724 נאמד מספר התושבים ב 2 /) 7 מיליונים, ב 1750 — ב 8 מיליו¬ 
נים ; במפקד הראשון ב 1768/9 נמנו 9.3 מיליונים, ובמפקד ב 1797 
— 2 ץ 10 מיליונים. 

בכמה מחוזות גדל מספר התושבים פי שנים: בין 1720 ל 1787 
גדל מספר התושבים (באלפים) בארץ הבסקים מ 175 ל 350 , באס־ 
טוריאם — מ 150 ל 360 , בגליסיה מ 600 ל 1,140 ובקטלוניה מ 400 
ל 800 . אנדלוסיה, מורסיה וארגון גדלו אף הן בשיעור דומה, אך 
המחוזות הקסטיליים "ההיסטוריים", קסטיליה הישנה ולאון, קפאו 
מבחינה דמוגרפית כשם שקפאו מבחינות אחרות. דרום־מרכז ס׳ 
ודרומה היו מיושבים בדלילות ונעשו מאמצים ליישבם. למטרה זו 
עודדו הגירת זרים — פלמים, אירים וגרמנים מחבל הסודטים — 
אך התיישבותם לא עלתה יפה, מחמת קשיי ארגון והשרשת זרים 
בם/ לעומת זאת הצליחה התיישבות צרפתים בם/ ומספר המהגרים 
מצרפת במאה ה 18 נאמד ב 60,000 — 80,000 . ההגירה מס׳ למושבותיה 
היתד. מתונה — כ 50,000 במרוצת המאה כולה, רובם חקלאים ומשר¬ 
תות. 

הערים גדלו באטיות: מספר תושבי מדריד גדל מ 130,000 ב 1723 
ל 167,000 ב 1797 . לעומת זאת גדלה ברצלונה מ 35,000 ( 1717 ) 
ל 111,000 ( 1787 ), עקב שגשוג קטלוניה. בסוויליה, ולנסיה וגרנדה היו 
בסוף המאה 100,000 תושבים, וב 3 אחרות, קדים, מלגה וסרגוסח, 
כ 50,000 ; שאר ערי ם/ ובהן ערים היסטוריות חשובות (בורגוס, 
סל&נקה, טולדו וסגוביה) היו עיירות לכל דבר. ור׳ לעיל, אוכלוסיה 
ודמוגרפיה. 

הגידול הדמוגרפי התאפשר עקב התפתחויות בכלכלה, במיוחד 
שיפור התחבורה ואמצעי ההובלה. תעשיית המתכת התפתחה בארץ 
הבסקים ותעשיית הכותנה בקטלוניה, והסחר גדל עם ביטול ההגבלות 
עליו׳ כך שבעשור שבין 1778 ל 1788 גדל הקף הספנות מם׳ למוש- 
בותיה פי 7 . ב 1765 הוקמה בארץ הבסקים האגודה הראשונה בס׳ 
לחקר הכלכלה הלאומית, והממשלה עודדה ארגונים מעין אלה כשם 
שתמכה, כל המאה ה 18 , בהקמת אקדמיות; החקלאות לא התפתחה, 
וס׳ סבלה גם מכך שרק % מתושביה נמנו עם כוח העבודה הפעיל, ו 3 / 4 
היו תלויים או פאסיוויים: קרלוס 111 ניסה, ללא הצלחה רבה, לשרש 
את מסורת הבוז שרחשו האידלגוס לעבודה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 363 ). 

אחרי מות קרלוס הומלך בנו- קרלוס ( 1788 — 1808 ), שחיה 
מוגבל ונעדר כוח רצון, ובמקומו שלט מאהב המלכה, מ. דה גודוי 
(ע״ע). ס׳ נספחה למלחמות המהפכה הצרפתית ונפוליון. ב 1793 
הצטרפה לקואליציה הראשונה נגד צרפת, נוצחה וב 1795 חתמה על 
שלום באזל ומסרה לצרפתים את סנטו־דומינגו. ב 1796 נחיתה ס׳ 
לבעלת בריתה של צרפת, אך ב 1797 נוצח צי ס׳ וצרפת בידי הברי¬ 
טים בקרב סינט וינסנט והאנגלים כבשו את טרינידד. ב 1800 מסרה 
ס׳ לצרפתים את לואיזינה (ע״ע), וב 1801 פלשה, בפקודת נפוליון, 
לפורטוגל. ב 1805 הובס צי ס׳ וצרפת בקרב טרפלגר (ע״ע). ב 1807 
הסכימו ס׳ וצרפת לחלק את פורטוגל. הצרפתים כבשו את פורטוגל 
ואגב כך תפסו גם את צפון ס׳ ובכלל זה פמפלונה וברצלונה. מצביאו 
של נפוליון, ז/ מירד, (ע״ע), נע לעבר מדריד, והמלך וחצרו נמלטו 
מהבירה, בדרכם לדרום־אמריקה. אולם בהגיעם לארנח׳ואם (-מגז.^ 
62 ט[) פרצה התקוממות עממית, שכוונה בעיקר נגד גודוי, וקרלום 
נאלץ להתפטר מהמלוכה ( 19.3.1808 ) ; בנו, פרננדו ¥11 , אויבו של 



367 


ספרד, היסטוריה: המאה ך 19 


368 


גודוי. נהיה למלך. הוא חזר למדריד — אך היא היתד, כבושה בידי 
מירר.. קרלוס התחרט על התפטרותו וביקש מנפוליון להחזירו למלו¬ 
כה: הלה זימן את האב והבן לעיר ביון(ע״ע), אילץ את פרננדו להת¬ 
פטר לטובת אביו, ואח״ב אילץ את קרלוס להתפטר לטובת ז׳וזף בוני 
פרטה (ע״ע, עט׳ 890/1 ), אחי הקיסר: קרלוס ופרננדו הוחזקו בצרפת. 

ס׳ בעת החדשה: מלחמת העצמאות. כשנודע על 
הדחת פרננדו פרצה במדריד התקוממות עממית נגד הצרפתים 
( 2.5.1808 : סץ 13 * 1 06 05 ( 1 ). כך החלה "מלחמת העצמאות" (על 
זוועות המלחמה, ר׳ תמ ״ של גויה בסמוך, בכר׳ י, עט׳ 356 ותמ׳ צבע 
בכרך זה). 

הצרפתים השתלטו במהרה על מדריד, אך בכל רחבי ס׳ קמו 
״חונטות״ ( 3$ ז״ 11 [ = מועצות) ואירגוני מיל־׳ייה והגנה מקומית. 
בד״כ דאגה כל "חונטה" לאזורה בלבד, תכופות תוך גילויי בדלנות 
ובמקרים מספר אף תוך גילויי איבה לאזורים סמוכים, אך כעבור 
זמן מה הוקמה "חונטה מרכזית" בארנח׳ואס. הספרדים הדפו את 
הגנרל דיפון (:״סקט(!) מולנסיה, ובבילן (״ 83116 ) אילצוהו להיכנע 
עם כל צבאו (יולי 1808 ). ז׳וזף בונפרטה ברח ממדריד, והעיר שוח¬ 
ררה. נפוליון בכבודו ובעצמו בא לס/ כבש שנית את מדריד, וה״חוג־ 
טה המרכזית" עברה לסוויליה, ואחרי שהעיר נפלה בידי המרשל 
סולט, עברה לקדים ( 1810 ). 

הספרדים לא יכלו לעמוד בשדה־הקרב מול הצרפתים, אולם הם 

גילו כושר רב מאוד בלחמה זעירה, והם שהמציאו אז את מושג 
־ 1 

הגריליה (ע״ע, עמ׳ 333/4 ). במלחמה בס׳ שארכה 6 שנים הסבו 
הכוחות הספרדים לצרפתים אבידות עצומות (כ 400,000 איש). את 
המלחמה הסדירה ניהלו הבריטים, בפיקודו של ולזלי (אח״כ — 
דוכס ולינגטון, ע״ע). הצלחות ולינגטון נתאפשרו כיוון שלוחמי 
הגריליה הספרדים ריתקו את רוב הצבא הצרפתי. עד 1813 השלים 
ולינגטון את גירוש הצרפתים מס׳. 

ה״חונטה״ זימנה ״קורטס״, וזה התכנס בקדים בספטמבר 1810 . 

רוב חבריו היו נציגי המעמד השלישי (הבורגנות), חדורי רעיונות 
השוויון של המהפכה הצרפתית, והשתתפו בו גם נציגים של מושבות 
ס׳, מקרב אלה שישבו אז בקדים. במהרה נחלקו הנציגים לדורשי 
תיקונים, שכונו ״ליברלים״ (* 016 ־ 11061 •, מכאן השם ליברלים, שפשט 
אח״כ גם מחוץ לס׳), ולתומכי המלוכה האבסולוטית, שכונו "נכ¬ 
נעים" (* 116 * 61 .־). ידם של ד,"ליברלים" היתר, על העליונה ובהש¬ 
פעתם נוסחה החוקה הראשונה לס׳ ואושרה בקורטס ב 19.3.1812 . 
החוקה קבעה שס׳ תהיה מלוכה חוקתית, בעלת "קורטס" של בית 
אחד שבפניו יהיו השרים אחראים, ומושבות ס׳ יהיו חלק מס׳. 
החוקה ביטלה את זכויות־היתר המעמדיות, קבעה משפט אחיד לכל 
הארץ, הנהיגה חינוך חילוני, גירשה את המסדרים הדתיים. ביטלה 
את האינקוויזיציה והבטיחה חופש העיתונות, אך לא חירות דתית. 

חוקת 1812 היתד, מופת של ליברליות, ועתידה היתד, להשפיע 
מאוד על חיי המדינה בסי, אך לא מבחינת הגשמתה המעשית אלא 
כשאיפה או כסלע־מחלוקת רעיוני, מדיני וחברתי מרכזי. כמה 
מסעיפיה לא ניתנו כלל להגשמה, כגון הסעיף שהפך את המושבות 
לחלק מס׳. הוא אושר במטרה למנוע את פרישת המושבות, אך 
מטרה זו לא הושגה. 

המושבות באמריקה ניצלו את המצב בם/ ומועצות הערים והשל¬ 
טון המקומי הכריזו שהם מקור הריבונות המקומית. במהרה התאגדו 
מועצות אלו, — בד״כ במסגרת אזורית רחבה, שחפפה את חלוקת 
המושבות ל 4 מלכויות־משנה — והכריזו על אוטונומיה שלהן ועל 
שוויון זכויות להן ולשאר מחוזות ס׳: שלטונות קדים שלחו צבא 
לדכא את המרידות, אך מאמצים אלה, שנמשכו גם אחרי שובו 
של פדננדו 11 /\ למלוכה, עלו בתוהו. איטורבידה במכסיקו, בוליור 
בונזואלה, קולומביה, אקודור, פרו ובוליויה, סן־מרטין בארגנטינה 
ואו׳היגינס בצ׳ילה (ע׳ ערכיהם) גירשו את הספרדים מכל מושבותיהם 



פרנסיסקו גויה: ההוצאות להורג במדריד כ 3.1.1808 
(בריעות מוזיאוז "פראדו", מדריד! 


ביבשת אמריקה (פלורידה נתפסה בידי אה״ב), ולס׳ נותרו באמריקה 
רק איים בים הקריבי (קובה, פוארטדריקו). וע״ע אמריקה, עט׳ 
186 — 189 . 

בעיה חוקתית אחרת היתה מעמד המלך. החוקה הצהירה על 
קדושת אישיותו ועל איסור לפגוע בו — ולא ברור היה מה יקרה 
אם יסרב פרננדו להישבע אמונים לחוקה המגבילה את סמכויותיו. 
החולשה העיקרית של החוקה היתד, נעוצה בכך שהעם — הריבון 
החדש — היה נבער ברובו, נתון להשפעת ד,כנסיה ולא תמך בחוקה. 
ר,כנסיה זכתה בפופולריות רבה במלחמה, עקב תמיכתה במאבק 
הלאומי. 

ה ר א ק צ י ה והחוקה. פרננדו ח/י חזר לס׳ עם התמוטטותו 
של נפוליון ( 24.3.1814 ). הוא נתקבל בהתלהבות עצומה — וראשית 
מעשהו היה לבטל את החוקה ולאסור את מנהיגי הליברלים (מאי 
1814 ). המשטר הישן הוחזר על כנו, ואפילו האינקוויזיציה חודשה. 
הדיכוי המחודש גרם שפרצו מרידות רבות, ובתחילת 1820 מסר 
מפקד קדים, רי_יגו, "הכרזה" ( 0 :וך! 16 וך 31 !:> 1 זג 1 ח 0 זי!) למען החוקה, 
והתקוממויות בחלקים אחרים של ס׳ אילצו את פרננדו להישבע לה 
אמונים. הוא כונן משטר ליברלי, וביולי 1820 התכנס "הקורטס". 
המשטר הליברלי ארך 3 שנים, הוא אופיין בהעדר יציבות, לפי שלא 
נהנה מתמיכה עממית. הליברלים התפלגו למתונים (* 3610 ז 16 ) 0 ךת) 
ולקיצונים ( 10$ ) 6x3113 ), ורבים התאכזבו מהמשטר. באפריל 1823 
פלש דוכס אנגולם (ע״ע [ב׳]) לס׳ בראש צבא צרפתי (״ 100,000 
בניו של לואי הקדוש"). פלישה זו, ע״ם החלטת "הברית הקדושה", 
החזירה לפרננדו את כל סמכויותיו, החוקה בוטלה, הישועים הוחזרו 
לס׳ והוקפאו הוראות החוק לחלוקת אדמות לאיכרים זעירים. 

באחרית ימיו של פרננדו חלה התעוררות של בדלנות אזורית 
בם/ וזו היתה בתחילתה בעלת אופי שמרני-דתי. היא ניכרה בקט¬ 
לוניה, ארגון, ולנסיה וארץ הבסקים. יורש־העצר, קרלום, אחיו של 
פרננדו חשוך־הצאצאים, אהד נטיות אלו. אולם ב 1829 נולדה לפר־ 
ננדו בת, איסבל: ב 1833 מת פרננדו, ואלמנתו העוצרת, מריה 
קריסטינה, מצאה משען לזכות בתה למלוכה דווקא כליברלים. 

דון קרלוס הסתמך על חוק מ 1713 , שלפיו אין בת יורשת, ונטל לעצ¬ 
מו את התואר קרלוס׳\. תומכיו נמצאו בארץ הבסקים, קטלוניה וארגון, 
בייחוד באזורים הכפריים שם. המלחמה הקרליסטית ( 1833 — 1839 ) 
היתד, מלחמת האזרחים הראשונה בס׳ מאז מרד "הקומונרוס" ב¬ 
מאה ה 16 . בדומה למלחמת האזרחים בס׳ 100 שנה אח״כ השתתף 
בה לגיון זרים, מורכב ממתנדבים מבריטניה. פילוג בשורות הקר־ 
ליסטים גרם למפלתם הסופית, אולם גם הליברלים היו חלוקים 
בדעותיהם. חוקת 1834 היתד, ליברלית פחות מחוקת 1812 , בהתירה 



369 


ספיד, היסטוריה: המאה יז 1 נ> 03 ) שקנו את קולות 
האיכרים. בסוף שנות ה 60 הופיעה תנועה חדשה, האנרכיזם (ע״ע), 
וזו התפשטה במהרה בקרב האיכרים חסרי האדמות שבמורסיה ואנ¬ 
דלוסיה ובקרב פועלי הטכסטיל בקטלוניה, שרבים מהם היגרו שמה 
מהדרום. האנרכיזם קיבל "אופי ספרדי", עד שבמרוצת הזמן הפך 
למעין יצירה מקורית ולא שתילה מבחוץ. הוא קיבל אופי של מעין 


371 


ספרד, היסטוריה: המאה ■! 19 


372 


דת, מיסטית כמעט, שהבטיחה הקמת חברה צודקת של שווים עלי 
אדמות. הנהיה אחר האנרכיזם בס׳ מתפרשת לעתים כתגובה של 
מנודי החברה, המבקשים לקרב את ״תור הזהב״; בכך דמה האנר־ 
כיזם לקתוליות, המבקשת גם היא לטפח בלב המאמין תקוות לשלום־ 
הנפש ולשוויון מוחלט — אלא שהאגרכיזם רצה להשיג זאת בעולם 
הזה. האנרכיסטים הצטיינו בחוסר סובלנות, באי־נכונות לפשרה, 
בשלילת כל שיתוף־פעולה עם הממשלה באשר היא ממשלה ואף 
בהתנגדות לשיתוף פעולה עם תנועות פועלים אחרות. התפקיד 
המרכזי שמילא האנרכיזם בס׳ ב 70 השנים שאח״כ הוליד הסברים 
שהדגישו את הקשר האורגני כין התורה האנרכיסטית לבין "אישיות 
הספרדי״: מרדן, לא ניתן לאירגון ממושך, שונא תלות, עוול ואי־ 
צדק ממושך, משתלהב ונכון להקריב את נפשו. גם התפשטת 
האנרכיזם היתה אזורית — בקטלוניה ובדרום־, בקסטיליה התפשט 
הסוציאליזם המרכסיסטי. 

ימי מלכותו של אלפונסו ^^ x היו ימי שלווה מבחינה חיצונית 
בלבד: כבר ב 1871 יצאו האנרכיסטים למלחמה בבורגנות ב״פעולה 
ישירה", שהתבטאה בשביתות ובמעשי אלימות. רציחות פוליטיות היו 
נשק מקובל בידיהם. מעשים אלד, גררו פעולות דיכוי, מאסרים, משפ¬ 
טים צבאיים מהירים, ותכופות נסתיימו אלה בהוצאת הפעילים להורג. 

אלפונסו 111 \, (ע״ע; 1886 — 1931 ) נולד חצי שנה אחר מות אביו, 

ועד 1902 היתד, אמו, מריה קריסטינה, עוצרת. בימי עוצרותה שלטו 
חליפות הליברלים וד,שמרנים. ב 1890 ניתנה זכות בחירה כללית 
לכל הגברים. 

אותה עת גברה השפעתם של "האפריקניסטים", שביקשו להת¬ 
פשט באפריקה, ודיו דה אור 1 סופחה ( 1886 ). אולם ב 1894 הנחילו 
שבטי הריף מפלה משפילה לצבא ס׳ במרוקו הספרדית. שנה אח״ב 
פרצה מרידה בקובה, והמורדים נהנו מאהדת אה״ב. ב 15.2.1898 הת¬ 
פוצצה הסיירת האמריקנית "מין" בנמל האוואנה בנסיבות שלא 
הובהרו. ו 260 מאנשיה נהרגו. פרצה מלחמה בין ם׳ לאה״ב 
( 25.4.1898 ), צי ס׳ הושמד במפרץ מנילה, וב 10.12.1898 נחתם שלום 
פריס ובו ויתרה ס׳ על קובה, פוארטו־ריקו, הפיליפינים וגואם. בכך 
בא הקץ על קיסרות ם׳ מחוץ לאפריקה. 

המפלה הולידה דור של פרשנים ומבקרי ההיסטוריה של ס׳, 
שביקשו לנתח את הסיבות להדרדרות מולדתם. הבולטים ביניהם 
היו מיגל די אונמונו, פידל מננדס׳ אסוהין, פיו ברוחה, חסינטו 
בנונטה, בלסק( איבניז ורמירו דה מאסטו (ע׳ ערכיהם). פעילות 
מסאים, סופרים, מחזאים, היסטוריונים והוגים מדיניים אלה, שנתכנו 
״הדור של 1898 ״, הביאה לידי התחדשות אינטלקטואלית של ם׳. 

שימת הלב הופנתה ל״בעיית החברה״ ( 500131 ״ 01165110 גע). 
אנדלוסיה ומורסיה סבלו מבעיה אגררית חמורה — קיומן של אחו¬ 
זות גדולות מזה ואיכרים ללא אדמה מזה. ובעיה זו החריפה בעקבות 
מכירתם של קרקעות שהופקעו מד,כנסיה. הצפון סבל מבעיות ה־ 
אפייניות לשלבים הראשונים של תיעוש ביחסי מעבידים ועובדים, 
שרבים מהם היו בני אנדלוסיה ומורסיה שהיגרו צפונה. האוצר 
המרושש, בייחוד בעקבות מלחמת 1898 , הטיל מסים כבדים על 
קטלוניה, והדבר חיזק את הנטיות הבדלניות שם. במקביל להת־ 
עצמותם של איגודי עובדים בחקלאות ובתעשיה ושל תנועות חבר¬ 
תיות שמאליות גברה אותה עת נטיית האנרכיסטים ל״פעולה ישי¬ 
רה". נטיח זו רווחה גם בארצות אחרות, ובין חלליה היו נשיאי 
אה״ב וצרפת, מקינלי וקרנו, אומברטו מלך איטליה ואליזבת קיסרית 
אוסטריה. 

ב 1892 פרצו מהומות בס׳, והשלטון הטיל את האחריות להן על 
ארגון מחתרת אנרכיסטי, "היד השחורה" (גז 6£ ח ססגמז גע), אך 
קיומו לא הובהר עד היום. ב 1897 נרצח בידי אנרכיסט .קנובס דל 
קסטיליו וב 1912 קנלח׳ם ( 38 ( 030316 ) — שניהם מדינאים שהיו 
ראשי־ממשלה. 


ב 1907 עלה לשלטון אנטוניו מאורה ( 3 ז 311 ^?; 1853 — 1925 ), 

בן למשפחה מה״שואטס" (אנוסי מיורקה, ע״ע) שהיה מנהיג השמ¬ 
רנים ודבק בקתוליות. הוא דגל "במהפכה מלמעלה", ביקש לשבור 
את כוח "הבוסים" ולחולל עי״ז שינוי בממשל המקומי, חוקק חוק 
חינוך חובה והקים בת״ד לעבודה. מאורה רצה גם להרחיב את 
שלטון ס׳ במרוקו, בהתאם להסכם עם צרפת שנחתם ב 1904 (ע״ע 
מרוקו, עט׳ 400 ). משנקראו אנשי מילואים לשירות במרוקו פרצה 
בברצלונה שביתה כללית, כי בחובת השירות הצבאי נשאו דווקא 
עניים. מברצלונה פשטה השביתה לערים אחרות בקטלוניה, קיבלה אופי 
של מרידה, ו״בשבוע הטרגי״ (גס^גזיל 5601303 ; 31.7.1909 — 26 ) 
נשרפו מנזרים ונטבחו כמרים ונזירים, עד שהצבא, בפיקוד הג¬ 
נרל וילר (ע״ע), דיכא באכזריות רבה את המרד. בעקבות הדיכוי 
הומתו פעילי הסינדיקליסטים, ובמיוחד סערו הרוחות — גם מחוץ 
לס׳ — עקב המתתו של המחנך פוינסיסקו פדר גוארדיה (ז 6 זז 6 ק 
01131x113 ), שלא ניתנה לו זכות ערעור על הרשעתו בבימ״ש צבאי. 

התפקיד שמילא הצבא בדיכוי המהומות בקטלוניה שיקף את 
מעמדו החדש, ככוח מדיני ימני. רגישותו של הצבא לביקורת גברה 
מאוד אחרי המפלה במלחמת 1898 , ובלחצו נמסר ב 1906 לבתי- 
משפט צבאיים השיפוט בכל פגיעה בצבא מצד אזרחים. התוצאה 
המיידית של המתת פרר היתד, נפילת ממשלת מאורה. הליברלים עלו 
לשלטון, בהנהגת קנלח׳ס, ואסרו להקים מסדרים דתיים חדשים. 
הטילו מס על מפעלים שברשות ד,כנסיה והתירו פולחן דתי של 
לא־קתולים. אחרי שנרצח קנלח׳ם חזרו השמרנים לשלטון. 

במלה״ע 1 היתה ס׳ ניטרלית, וכלכלתה שגשגה בגלל הזמנות 
של מעצמות "ההסכמה". הדבר אפשר לס׳ לסלק כמעט את כל 
החוב הלאומי, לבסס את המטבע, לחדש את התעשיה ולהרחיבה. 
אולם המשטר נעדר יציבות. קטלוניה נהנתה ממידה מסוימת של 
ממשל עצמי, בתוקף ״חוק הקהילות״ ( 01300001110101301 ) שנחקק 
ב 1914 , אך הקטלנים דרשו אוטונומיה מלאה; בצבא נוסדו, לרא¬ 
שונה מאז 1808 , לשכות מחתרתיות ( 06£6053 016 110135 )), ושלא 
כבונים החפשים של ראשית המאה ה 19 היו לחונטות אלו נטיות 
טוטליטריות, אנטי־פרלמנטריות ואנטי־פועליות. המלך, אלפונסו 
111 ^ פעל לא כבורר אלא כגורם אינטרסנטי, ונשען יותר ויותר 
על הצבא. הדי המהפכה ברוסיה ב 1917 הגבירו את ציפיות השמאל, 
ושביתות כלליות שיתקו את הארץ. אותה שנה התחלפו הממשלות 
4 פעמים. קץ המלחמה לא הפסיק תופעות אלו: האנרכיסטים־ 
הסינדיקליסטים המשיכו להתחזק, בברצלונה פרצה התנגשות גלויה 
בין הרשות האזרחית לבין הצבא, ב 1921 נרצח רה״מ וב 1923 
ארכיהגמון. הקטלנים החריפו את מאבקם, ב 1922 קמה בקרבם תנועה 
שדרשה להפוך אח ס' לפדרציה כתנאי להישארות קטלוניה במסגרת 
המדינה. וב 1923 הוקמה חזית מאוחדת בין הלאומנים הקטלנים 
ללאומנים הבסקים. ם׳, שסכנת התפוררות ריחפה עליה, נחלה 
כשלון גם מחוץ: ב 1921 הנחילו שבטי הריף תבוסה לספרדים בקרב 
אנואל ( 1131 ס 0 /) — המפלה החמורה ביותר של צבא ס׳ בעת החדשה. 
כל כיבושי ס׳ במרוקו מאז 1909 אבדו לה. המפקד במרוקו, פרננדס 
סילוסטרה, התאבד, והממשלה נפלה. מאורה, שחזר לשלטון, מינה 
ועדת חקירה שתבדוק את סיבות הכשלון, אך החונטות בצבא 
האשימו את ה״קורטס" באחריות למפלה. ממשלת מאורה נפלה, 
וכמותה ממשלת יורשו. בבחירות ב 1923 התחזקו הסוציאליסטים, 
שעמדו בתוקף על כך שהחקירה תתנהל. כעבור 4 חדשים פרצה 
מרידה צבאית, במטרה למנוע את פרסום דו״ח הוועדה. הגנרל 
פרימו דה ריורה (ע״ע) תפס את השלטון, בתמיכת החונטות והמלך, 
והקים ״דירקטוריון״ צבאי ( 13.9.1923 ). 

המפלגות נאסרו, הקורטס פוזר והמשטר הפרלמנטרי בא אל 
קיצו. כ 4 ) 6 שנים שלט פרימו דה ריוורה כרודן, משטרו דגל 
ב״הנהגה טכנית", תפיסה שרווחה אחרי השתלטות הפשיסטים 


373 


ספרד, היסטוריה: המאה ה 20 


374 


באיטליה. הוא זכה בהשגים רבים: התקציב אוזן — דבר שהתאפשר 
עם הנהגת מם הכנסה, ועם הנצחון על המורדים במרוקו שבהנהגת 
עבד אל־כרים (ע״ע); הוקמו איגודי עובדים ומעבידים (קורפו־ 
רציות) דוגמת איטליה הפשיסטית ונעשו עבודות ציבוריות מרשי¬ 
מות, בהן "רשות צרכני ד,אברו" שעתידה היתה לשמש דוגמה לרשות 
עמק טנסי (ע״ע). הבטחת בסים פוליטי איתן למשטר לא הצליחה: 
הוקמה מפלגת שלטון וב 1927 הוקמה אף "אסיפה לאומית עליונה", 
אך אלד, לא הבטיחו את שלטון פרימו דה ריורה. המשכילים שנאוהו, 
והקטלנים התנגדו לו, לפי שביטל את הממשל העצמי שהוענק 
ב 013000010011134 . משענו העיקרי של פרימו דה ריוורד, היד, הצבא, 
ותמיכתו החלה דועכת, בייחוד משנפגעה ם׳ במשבר של 1929 וה¬ 
פסטה התערערה. בתחילת 1930 התפטר פרימו דה ריוורה ויצא 
לפאריס. השלטון הועבר לידי הגנרל דמסו בךנגר ( 801008061 ). 

מאז הרפובליקה הראשונה עד נפילת פרימו דה ריוורה ( 1873 — 
1930 ) גדל מספר התושבים מ 16 ל 2 /) 23 מיליון, כתוצאה מעליית 
הגידול הטבעי הנקי. הילודה היתד, גבוהה ביותר בקסטיליה ובארגון 
ונמוכה ביותר בקטלוניה, אך חלקן של קסטיליה הישנה, לאון 
וארג 1 ן בכלל האוכלוסיה ירד וחלקן של קטלוניה וארץ הבסקים 
עלה, לפי שהן משכו אליהן מהגרים. ירידת קסטיליה הישנה היתד, 
יכולה להיות תלולה יותר אלמלא גידול( של איזור מדריד־רבה. 
העיור התקדם באיטיות, ובפרוס המאה ה 20 ישבו עדיין 51% מהספ¬ 
רדים ביישובים בני 5,000 נפש ומטה, 40% — בישובים בני 5,000 — 
150,000 נפש, ורק 9% בערים בנות 150 אלף ומעלה. מדריד וברצ¬ 
לונה לבדן היו ב 1900 בנות יותר מחצי מיליון נפש וב 1930 — 
בנות מיליון. איטיות העיור נבעה גם מההגירה מם/ בייחוד לארגנ¬ 
טינה ולאורוגואי; ב 1850 — 1930 היגרו מם׳ יותר מ 2 /! 4 מיליון נפש. 
ור׳ לעיל, אוכלוסיה ודמוגרפיה. 

מבנה החברה השתנה וחתגוון: אותו חלק של האוכלוסיה, שתואר 
בראשית המאה ה 19 כ״לא פעיל״ מבחינה כלכלית, ירד — אנשי 
הכנסיה והאצולה. לעומת זאת גדלו המעמד הבינוני ומעמדות 
העובדים. אלה האחרונים היוו 85% מכלל התושבים. המעמדות 
העולים חתרו להסדרים חדשים בחברה, טובים יותר לגביהם. כך 
התגוונה גם הקשת הפוליטית, ובצד השמרנים והליברלים הופיעו 
שתי תנועות שמאליות, האנרכיסטים והסוציאליסטים. לכל אחת 
משתים אלו היתה הסתדרות עובדים משלה, כאמור היו האנרכיסטים 
חזקים בעיקר בקטלוניה ובאנדלוסיה, והסוציאליסטים בקסטיליה 
ובארץ הבסקים. הסוציאליסטים עשו הרבה להפצת תרבות בקרב 
מנודי החברה, והתפרסמו ב״בתי העם" שהקימו כמעט בכל כפר, 
שכללו ספריות, אולמי קריאה והרצאות. מפלגתם היתה למופת של 
כבוד עצמי וצניעות כמעט "קלווינית" בחיי המשפחה והחברה של 
אנשיה. היא היתה פעילה בחיי הפרלמנט, בעוד שהאנרכו־סינדיק- 
ליסטים לא השתתפו בבחירות, לפי ששללו את עצם קיומה של 
המדינה. 

כל אותה עת התחזקו התנועות הבדלניות בקטלוניה, בארץ הבסקים 
ובנוורה. בקטלוניה נאבקו האנרכו-סינדיקליסטים עם הבדלנים, שהיו 
אנשי הימין, ורק בעקבות ביטול ה 01300001001434 בידי פרימו דה 
ריוורה פשטה הבדלנות גם בקרב המעמדות הנמוכים וקמה תנועה 
בדלנית שמאלית. בארץ הבסקים ובנוורה נהנתה תמיד הבדלנות 
מתמיכת הכנסיה, ובשני אזורים אלה היתד, לכנסיה אחיזה חזקה יותר 
מבכל מקום אחר! לעומת זה היתה אחיזתה בקטלוניה ובאגדלוסיה 
כה רופפת, עד שמנואל אסניה (ע״ע אזניח) אמר, שם׳ חדלה להיות 
ארץ קתולית. 

הרפובליקה השניה. ברנגר התחייב להחזיר את המשטר 
הפרלמנטרי, ועם זאת ביקש להציל את המלוכה. המלך נאשם בפיזור 
הקורטם ב 1923 ובהסכמה לרודנות פרימו דה ריוורה. באוגוסט 1930 
נחתם ״הסכם םן-םבםטיאן״ בין כמה מפלגות — הסוציאליסטים, 


הרדיקלים, מפלגות קטלוניה וחלק מד,ליברלים והשמרנים — בדבר 
הקמת הרפובליקה. באפריל 1931 נערכו בחירות לרשויות המקומיות. 
תוצאותיהן הסופיות לא פורסמו, אך תוצאות ראשונות הראו, שמוע- 
מדי "ההסכם" ניצחו בערים הגדולות, בקטלוניה, בארץ הבסקים וב¬ 
דרום. יומיים אח״כ ( 14.4.1931 ) יצא אלפונסל ^^^ x מן הארץ בלי 
להתפטר. "ועדה מהפכנית" של נציגי "ההסכם" הכריזה על רפוב¬ 
ליקה. 

התפרצות אנטי קלריקלית נלוותה להכרזת הרפובליקה, וכנסיות 
ומנזרים הועלו באש. הדבר בא בתגובה על איגרת-רועים נגד המש¬ 
טר שפרסם ראש ד,כנסיה בם׳ החשמן סגורה. בבחירות ב 28.6.1931 
זכתה ברית השמאל ב 315 מ 466 המושבים בקורטם. החוקה החדשה 
ביטלה את מעמד הקתוליות כדת המדינה וכן ביטלה נישואין דתיים 
וזכויות־יתר של ד,כנסיה. היא הגדירה את ם׳ כ״רפובליקה דמו¬ 
קרטית של עובדים מכל המעמדות", ביטלה תארי אצולה, הגדירה 
את הרכוש כ״פונקציה חברתית" המיועדת לשרת אינטרסים של 
החברה והסכימה שיוקמו אזורים אוטונומיים. למחרת אישור החוקה 
נבחרו אל_קלה סמורה ( 2301013 10313 .\!) לנשיא, ומגואל אסניה 
לרד,"מ. 

כבר ב 1932 אושר "התקנון הקטלני" במשאל עם, וקטלוניה 
זכתה בממשל עצמי נרחב ( 06061311131 ). אל״מ מסיה (ג 01 ג 1 \) עמד 
בראש הממשלה הקטלנית, ובמותו ( 1933 ) ירשו לואים קומפניס 
( - ׳?׳'ס/ ץ 5 ץח 3 תרח 00 ״ 1 ). הקמת ה״ח׳נרליטט" בקטלוניה הגבירה 
את מאמצי הבסקים לזכות בממשל עצמי, וב 1936 התגשמה שאיפתם. 
אפילו בגליסיה, שהתנועה הלאומית בה היתד, בעלת אופי ספרותי- 
תרבותי, התעוררה דרישה לממשל עצמי. 

מתן ממשל עצמי לקטלוניה לא הביא שקט שם, כי האנרכו־ 
סינדיקליסטים המשיכו בפעילות נגד השלטון — הפעם נגד הח׳נר־ 
ליטט. רקע לכך היה השפל בכלכלה העולמית, שגרם לירידת תפו־ 
קתה של תעשיית ם׳ ב 15% — 20% ולירידת כוח הקניה של הפסטה 
ב 3 ץ. ממשלת אסניה לא הצליחה להגשים את הרפורמה האגררית 
שבה דגלה, ונשקפה לה סכנה מהצבא, בגלל ביטול סמכויות השיפוט 
הצבאי לגבי אזרחים ופיטורי קצינים בהמוניהם. האכזבה מממשלת 
אסניה העלתה את קרן הימין, קמה ״ברית מפלגות הימין״ ( 043 ) 
בהנהגת חיל רובלס ( 08165 ? 011 ), שרצה להפוך את "הברית" 
למעין מפלגה דמו־נוצרית. בבחירות ב 1933 זכה הימין ב 207 מוש¬ 
בים, המרכז ב 167 והשמאל ב 99 בלבד; קמה ממשלת קואליציה 
של הימין והמרכז בראשות אלח׳נדרו לרו (^"ז 6 ?), מנהיג הר¬ 
פובליקנים הימניים. 

המפנה ימינה השתקף גם בהקמתה של תנועה ימנית קיצונית, 
קרובה לפשיזם באיטליה, היא "הפלנח׳ד," (-גז? 013 חגק £5 313086 ? 
10100311813 ( 1 ), בהנהגת ח׳וסה אנטוניו פרימו דה ריוורה, בנו של 
הרודן. אנשי הפלנח׳ה לבשו חולצות כחולות ועסקו באימונים צבאיים, 
ועם זאת היו קרובים ל״בולשוויקים הלאומיים" של המפלגה הנאצית 
בגרמניה, בהנהגת גרגור שטרסר (ע״ע). מאמציהם להתקרב לעוב¬ 
דים נכשלו, בגלל אי-הצלחתם להתחרות בסוציאליסטים ובאנר־ 
כיסטים ובגלל מוצאם האצילי של מנהיגיהם וקשריהם עם צמרת 
הכנסיה והצבא. בניגוד לנאצים בגרמניה ולפשיסטים באיטליה היה 
היסוד הקתולי חזק בפשיזם בם׳. 

ממשלת לרו שיפרה את היחסים עם הכנסיה וד,קפיאה את התכ¬ 
ניות לרפורמה אגררית. פרצו מרידות בקטלוניה ובאסטוריאס 
(אוקטובר 1934 ); הן דוכאו, הממשל העצמי של קטלוניה בוטל 
ובאסטוריאס נהרגו אלפים בעת דיכר "הרפובליקה הסוציאליסטית" 
שם ורבים נאסרו. ב 1935 נפלה ממשלת לרו וממשלות החלו מת¬ 
חלפות במהירות. בהעדר יציבות הכריז הנשיא סמורה על בחירות 
חדשות. 

בבחירות ב 16.2.1936 ניצחה "חזית עממית", נוסח צרפת, של 


375 


ספרד, היסטוריה: מלחמת האזרחים 


376 


מפלגות השמאל והאוטונומיסטים הקטלנים והבסקים את "הגוש 
הלאומי״ הימני. השמאל זכה ב 256 מושבים, הימין ב 165 , והמרכז 
נשחק וזכה ב 52 . ממשלת "החזית", בראשות אסניה, חננה את מורדי 
אסטוריאס וקטלוניה, והחזירה לקטלוניה את ממשלה העצמי, אך 
חילוקי דעות שררו בשאלה אם להרחיב או לקצץ את האוטונומיה 
של קטלוניה, וכן אם להעניק ממשל עצמי לבסקים הקלריקלים. 

הדעות נחלקו גם בשאלה, אם להפוך את ם׳ ל״רפובליקה עממית". 
במאי נבחר אסניה לנשיא, ולרה״מ נבחר קסרס קירוגה ( 01111-083 ), 
מנהיג האוטונומיסטים הגליסיים. ברחבי הארץ השתררה אנרכיה: 
מנזרים וכנסיות נשרפו ואנשי כנסיה נרצחו, איכרים תפסו אדמות 
בלי להמתין להגשמת הרפורמה הקרקעית, שביתות תכפו ורציחות 
פוליטיות מימין ומשמאל הפכו למעשים של יומיום. בתגובה על 
רצח סגן קומוניסטי בז׳נדרמריה במדריד בידי אנשי הפלנח׳ה נרצח 
המנהיג הימני ח׳ 1 סה קלו( סוטלו, שר אוצר בימי פרימו דה ריוורה 

( 13.6.1936 ) . רצח זה שימש אות למרד. 

מלחמת האזרחים. ב 17.7.1936 מרד הצבא במרוקו נגד 
הממשלה ותוך יומיים הקיף המרד את כל ס׳. ארגוני העובדים דרשו 
מהממשלה לתת נשק "לעם", כל׳ למיליציות של אירגוני העובדים. 
קסרס קירוגה סירב לעשות זאת והתפטר; יורשו, ח׳וסה ח׳ירל, מילא 
את דרישת העובדים ( 19.7.1936 ). המיליציות דיכאו את המרד הצ¬ 
באי בקטלוניה ובמקומות אחרים, ותפסו את מקום הצבא המאומן; 
בצי פרקו החיילים את נשקם של הקצינים המורדים, הוציאום להורג 
ורוב הצי נשאר נאמן לממשלה. גנרל גודד, שהיה אמור להשתלט 
על ברצלונה, נשבה והומת. וכך קרה שבמקום שהצבא יתפוס במהרה 
את השלטון בכל המדינה החלה מלחמת אזרחים, שעתידה היתד, 
להימשך שנתיים ו 8 חדשים. 

הנצחון עתיד היה להיות לצד שיארגן במהירות רבה יותר את 
ממשלו וצבאו, ושתובטח לו אספקה צבאית רבה וסדירה מחוץ. בכל 
הדברים הללו עלה מחנה המורדים על מחנה הממשלה. 

המורדים, שקראו לעצמם "לאומנים" ולמרידתם "התנועה הלאו¬ 
מית", נתמכו מצד קבוצות שהיו חלוקות ביניהן לבין עצמן — 
הפלנח׳יסטים על סיעותיהם השונות׳ "המסרתיים" הקרליסטים בנוד 
רה, שארגנו מיליציה לוחמת משלהם ( 6111161:65 ?), המלוכנים וה־ 
0633 . אולם משקלו של הצבא היה בתנאי המלחמה גדול משל כל 
אחת מסיעות אלו, ואחרי מות הגנרל גודד שנתפס בברצלונה והגנרל 
סנח׳ורח׳ו ( 0 ( 01 ( 530 ) בתאונת מטוס, נשאר גנרל פ. פרנקו (ע״ע) 
ללא יריבים; הוא היה מפקד הצבא במרוקו, המאומן והמאורגן 
שבצבאות הלאומנים. ״החונטה להגנה לאומית״ — הגוף העליון של 
המורדים שהוקם בבורגים — בחרה בפרנקו ל״ראש המדינה" 

( 1.10.1936 ) , ובאפריל 1937 מוזגו שתי המפלגות העיקריות שתמכו 
במורדים, הפלנח׳ה ו״המסרתיים״; שאר המפלגות פורקו. פרנקו הו¬ 
דיע, שמטרתו היא להקים בם׳ משטר טוטליטרי. 

מחנה הרפובליקנים היה מגוון ורב־ניגודים לאין ערוך 
ממחנה הלאומנים, והמאבקים הפנימיים בקרב הרפובליקנים החלי- 
שום ותרמו למפלתם. ב 4.9.1936 הקים המנהיג הסוציאליסטי פ. לרגו 
קבלירו ( 036311610 1.31-80 ) ממשלת קואליציה רחבה, ובנובמבר 
הורחבה הקואליציה עד שהקיפה כמעט את כל הכוחות הפוליטיים, 
לרבות הבסקים — שבאוקטובר זכו באוטונומיה נוסח קטלוניה — 
הקומוניסטים ואפילו האנרכו־סינדיקליסטים. ע״י צירופם לממשלה 
ומיסודם ביקש קבלירו לבלום את המהפכה החברתית שפרצה במק¬ 
ביל לפרוץ מלחמת האזרחים, ושהתבטאה בחלוקת האחוזות ובפעו¬ 
לות לקולקטיוויזציה, וכן בהתפרצות עזה נגד הכנסיה ואנשיה; בכל 
רחבי ם׳ הרפובליקנית, פרט לארץ הבסקים, נאסר פולחן דתי ב¬ 
פומבי. 

הצטרפות האנרכו־סינדיקליסטים לממשלה- בניגוד לתפיסתם שלא 
לשתף פעולה עם השלטון, נעשתה מתוך הכרה בחומרת השעה, 



חייל רפובליקני נופל בהתקפה על קורדובה ב 1936 (צלם ר. קאפה) 


אך גרמה מבוכה בשורותיהם. כנגדם התחזקו מאוד הקומוניסטים, 
שב 1931 הגיע מספרם ל 1,000 בלבד וב 1937 — ל % מיליון. הדמות 
הבולטת ביניהם היתה דולורם איברורי ( 1631-11111 ), התועמלנית, 
שכונתה 351003113 ? ("הלוהטת"). כוחם של הקומוניסטים היה 
בליכודם ובעובדה שעיקר הסיוע מחו״ל בא מבריה״מ וממתנדבים 
ששיעור הקומוניסטים ביניהם היה גבוה (ר׳ להלן). כיוון שהקומו¬ 
ניסטים לא נחשדו ב״רויזיוניזם" ופשרנות בענייני כלכלה וחברה 
יכלו דווקא הם לדרוש גיוס כל המשק למאמץ המלחמה, ודחיית 
פתרונן של בעיות חברה וכלכלה לאחר הנצחון׳ וכן יכלו לדגול 
בשיתוף פעולה מלא והדוק עם הרפובליקנים הבורגנים. הם נאבקו 
דווקא עם מתנגדיהם משמאל, מפלגת . 0.0.14 .? ( 061610 10 ) 311:1 ? 
1£1630100 1431x1513 תס 16 )) הטרוצקיסטית, ובתחילת מאי 1937 הת¬ 
נהלה בברצלונה מלחמת אזרחים בתוך מלחמת אזרחים, ובה דוכא 
. 0.0.14 .? בידי הקומוניסטים שהפעילו כוחות ממשלה. רה״מ 
קבלירו התנגד לדרישת הקומוניסטים לאסור את ה. 0.0.14 .?, והדבר 
גרם לנפילת ממשלתו ולכינון ממשלה חדשה, בראשות הסוציאליסט 
הימני ח׳ואן נגרין ( 6 8 110 א), שהתנגד ל״מהפכה בעת מלחמה", 
ולשר הבטחון נתמנה אינדלסיו פרייטו ( 11610 ?), יריבו הסוציאליסטי 
של קבלירו ( 17.5.37 ). תומכי קבלירו הסוציאליסטים פרשו מהקו¬ 
אליציה, ועמהם האנרכו־סינדיקליסטים, שאהדתם היתה נתונה ל־ 
. 4 ?. 0.0 .? נגד הקומוניסטים. 

כוחם של הקומוניסטים נשען במידה רבה על קומיסרים פוליטיים 
בצבא — דבר שהונהג כדי להבטיח את נאמנותו — ושאותם החדירו 
הקומוניסטים והשתמשו בהם גם למטרות תעמולה. בפרוץ המרד 
עברו 90% מיחידות הצבא למורדים, ועמהן יותר מ 90% מהקצינים 
וב 100% מהמש״קים. מיליציות שקיבלו נשק מהממשלה סיכלו, 
כאמור, את תכנית המורדים להשתלט במהרה על כל הארץ, אולם 
המלחמה הצריכה הקמת צבא מאורגן, ולדג( קבלירו פיזר את המילי¬ 
ציות והקים צבא ממושמע ומדורג בדרגות ובו הבדלי שכר בין דרגה 
לדרגה. בארגון צבא מסודר תמכו הקומוניסטים, בעוד שהאנרכו־ 
סינדיקליסטים התנגדו לו. לפיכך נמצאו קומוניסטים בעמדות מפתח 
בצבא. 

למחרת פרוץ המרד פנתה ממשלת הרפובליקה לצרפת, שגם בה 
שלטה "חזית עממית" בראשות ל. בלום (ע״ע), בבקשה לספק לה 
נשק. בלחצה של בריטניה השמרנית הפסיקה צרפת את משלוחי 
הנשק לרפובליקנים; ביזמת צרפת הוקמה "הוועדה לאי־התערבות", 
בהשתתפות 27 מדינות ובה השתתפו גם גרמניה ואיטליה הפאשים־ 
טיות, וזו נועדה למנוע אספקת נשק לשני הצדדים. אולם מתחילת 
המלחמה סייעו גרמניה ואיטליה ללאומנים. נוסף על נשק ותחמושת 




377 


ספרד, היסטוריה: מלחמת האזרחים 


378 


שלחו האיטלקים גם חיילים — 40,000 מתנדבים פשיסטים, והגר¬ 
מנים שלחו את ״לגיון קונדור״ — 8 טייסות שהבטיחו שליטה של 
הלאומנים באוויר. בשורות הלאומנים לחמו גם רבבות פורטוגלים. 
הרפובליקה נאלצה להישען על אספקה מבריה״מ וכן באו משם 
מומחים צבאיים. בתמורה נדרשה ס׳ להפקיד את אוצר המדינה, 
בשווי של כ 450 מיליון ליש״ט זהב, בבריה״ט. הסיוע מבריה״מ 
הותנה גם בהשפעה מדינית: .^ 0.17.1 .? חוסל פיסית, בידי הקומו¬ 
ניסטים ובלי התערבות מצד נגרין ופרייטו, ע״ם דרישת בריה״מ. 

מלחמת האזרחים בס׳ עוררה הד עצום בכל ארצות אירופה ואמ¬ 
ריקה, ונתלו בה משמעויות כל־אירופיות ועולמיות מפליגות. היא 
נצטיירה כמאבק של הפשיזם עם מתנגדיו — דמוקרטים, סוציאליס¬ 
טים וקומוניסטים. כיוון שאותה עת היתר, ם׳ המקום היחיד שבו 
התנהל מאבק כזה, רווחה ההרגשה כאילו שם ייחרץ גורל המאבק. 
לפיכך נענו רבים לפניית הקומאינטרן (האינטרנציונל הקומוניסטי), 
שבאה ביזמת מנהיג הקומוניסטים בצרפת מ. תורז, להתנדב ל״ברי- 
גדות בין־לאומיות״ לעזרת הרפובליקנים. בסה״ב התנדבו כ 40,000 
איש. הם אורגנו ביחידות של כ 1,000 איש, על בסים לשוני או 
לאומי. במיוחד היו רבים הצרפתים, וכן הגרמנים והאיטלקים — 
אנטי-נאצים ואנטי־פשיסטים שהיגרו ממולדתם. שיעור היהודים בין 
המתנדבים היה גבוה ביותר, ביניהם גם כמה עשרות מתנדבים מא״י. 
בכלל המתנדבים לבריגדות נמצאו סופרים, משוררים ואנשי־רוח, 
והם ואחרים תארו את המלחמה ביצירותיהם (ל. ארגון, ב. ברכט, 
א. ארנבורג, ז׳. ברננום, א. מלרו, א. קסטלר, ם. ספנדר, ג׳. אורול, 
א. המינגוי [ע׳ ערכיהם] ועוד). יצירות אלו ואחרות (כגון ציורו 
של פ. פיקסו ״גרניקה״ [ע״ע אכספרסיוניזם, עמ׳ 295/6 ]) ,וכן שירי 
הבריגדות הצטרפו ליצירת חוויה־של־תקופה ומיתוס סביב המלחמה. 

לבריגדות התנדבו רבים שאינם־קומוניסטים, אך ההנהגה היתה 
בידי הקומוניסטים. בראשה עמד אנדרה מרטי, מארגן המרידה בצי 
צרפת במלה״ע 1 , ולידו שני איטלקים, לואיג׳י לונגו — שהיה אח״כ 
מזכיר המפלגה הקומוניסטית באיטליה — וג׳וזפה דה ויטוריו. בין 
המתנדבים לבריגדות היו י. טיטו, פ. טוליטי (ע׳ ערכיהם), ואחרים 
שעתידים היו למלא תפקידים ראשונים במעלה. 

מבחינה צבאית היתה היזמה נתונה רוב הזמן בידי הלאומנים. 
סמוך לפרוץ המרידה הועברו יחידות ממרוקו לס׳. השגן החשוב 
הראשון היה כיבוש בדח׳וס ( 15.8.1936 ), שיצר רציפות טריטוריא¬ 
לית בין שטחיהם בדרום לשטחיהם בצפון. ב 27.9.36 כבשו את טולדו, 
ובכך שחררו את כוחותיהם שהיו חדשים נצורים באלקסר (מצודה) 
של העיר — אחת מפרשות הגבורה בגרסת הלאומנים. ב 6.11.36 
תקפו הלאומנים את מדריד. הממשלה עברה לולנסיה, ובעיר הוקמה 
מועצת הגנה בראשות הגנרל מיאח׳ה ( 3 ( ¥13 ). ב 8.11 הגיעו יחידות 
הבריגדה הבין־לאומית לבירה ומילאו תפקיד חשוב בבלימת הלאו¬ 
מנים. דבר זה הגביר את השפעת הקומוניסטים בבירה. ב 8.2.37 

נפלה מלגה בידי 
הלאומנים וב 8.3 
פתחו האיטלקים 
שבמחנה פרנקו 
במתקפה בחזית 
הגואדלח׳רה, אך 
כעבור ימים מס¬ 
פר נוצחו בירי 
הרפובליקנים. ב¬ 
אפריל פתחו ה¬ 
לאומנים במתקפה 
בצפון׳ מטוסיהם 
(מלגיון קונדור 
הגרמני) הפציצו את גרניקה והחריבוה (ע״ע בסקים, עמ ׳ 243 , ור׳ 


לעיל), ב 18,6 נפ¬ 
לה בידיהם בי? 1 ־ 
באו בירת הבס־ 
קים ובאוקטובר 
נשלם כיבוש הצ¬ 
פון. 

פרנקו עמד לפ¬ 
תוח במתקפה ב¬ 
מדריד, אך הרפו¬ 
בליקנים הפתיעו- 
הו וב 4.12 תקפו 
בחזית ארגון 
וכעבור חודש כב¬ 
שו את טרואל 
( 9.1.38 ). ב 22.2 
נפלה טרואלשנית 
בידי הלאומנים, 

ב 3.4 נפלה לרידה 
וב 15.4 כבשו את 
ויגרום שבחוף ה־ 
ימה״ת וקרעו את הרפובליקה לשנים. הממשלה, שכבר ב 31.10.37 
עברה מולנסיה לברצלונה, מינתה את מיאח׳ה למושל, צבאי ואזרחי 
כאחד, של החלק הדרומי. 

מיליוני פליטים הצטופפו בשטחיה המצטמקים של הרפובליקה, 
והימצאותה של הממשלה בברצלונה יצרה חיכוכים בלתי־פוסקים 
בינה לבין הח׳נרליטט (ר׳ עבר 374 ). במאי 1938 הגיש נגרין הצעות 
שלום, אך פרנקו דרש כניעה בלי תנאי. ב 26.7 פתחו הרפובליקנים 
במתקפתם האחרונה על האברו, חצו את הנהר ובלמו את הלאומנים 
עד נובמבר. ב 23.12 תקפו הלאומנים בקטלוניה, והרפובליקנים המו¬ 
תשים והרעבים־למחצה התמוטטו, וב 26.1.39 נפלה ברצלונה. בין 4 / ג 
מיליון הפליטים שנהרו לגבול צרפת היו הנשיא אסניה, ועמו קומפנים 
ואגירה ( 6 •״;^), נשיאי קטלוניה והבסקים. נגרין חזר למדריד, 
אך ב 5.3 הודח בהפיכה צבאית והוקמה מועצת הגנה, מורכבת מכל 
המפלגות פרט לקומוניסטים, בראשות הגנראל מיאח׳ה. המועצה 
החליטה לשאת ולתת על שלום; הקומוניסטים ותומכי נגרין הת¬ 
מרדו ( 7.3 ) ופרצה מלחמת אזרחים בתוך מלחמת אזרחים שארכה 
6 ימים: המרד דוכא, נגרין נמלט לפאריס והצי הסגיר עצמו 
לצרפתים: פרנקו התנגד למו״מ ודרש כניעה ללא תנאי, וב 28.3 
נכנעה מדריד אחרי שחברי המועצה נמלטו לחדל. 

במלחמת האורחים נהרגו כ 500 — 700 אלף נפש ו 300 אלף נמלטו 
לחדל. המלחמה הצטיינה באכזריותה: כ 100.000 איש הוצאו להורג, 
ובין המומתים היו אנשי רוח ראשונים במעלה — כגון גרסיאה 
(ע״ע) לורקה, שנהרג, כנראה, בידי הלאומנים, ומאסטו(ע״ע), שנהרג 
בידי הרפובליקנים. כמעט כל קציני הצבא הרפובליקני שנשבו 
הוצאו להורג: החיילים הועמדו למשפט, רובם שוחררו, 9,000 הוצאו 
להורג ורבים נידונו למאסר. עד היום ( 1973 ) כלואים רבים מנידוני 
המשפטים ב 1939/40 . 

רודנות פ ר נ ק ו. ם׳ הגיעה לאפיסודכוחות מוחלטת וכמהה 
ליציבות ולסדר, כמעט בכל מחיר. פרנקו מילא תקווה זו, ושלטונו 
היה הארוך והיציב מכל שידעה ס׳ מאז המלחמה בנפוליון. דבר זה 
הושג לא ע״י פיוס יריביו אלא ע״י דיכוים המוחלט. האוטונומיה 
לקטלוניה ולבסקים בוטלה, והתנועות הבדלניות וכל המפלגות, פרט 
לפלנח׳ה, נאסרו. "הקאודיליד ("המנהיג") החזיר לבעלי האחוזות 
את אדמותיהם, פיזר את האיגודים המקצועיים והקים תחתם, בנוסח 
הפשיסטי, קורפורציות וסינדיקטים למעבידים ועובדים. החינוך 
קיבל צביון דתי כדי להחזיר את הספרדים לכנסיה, הגירושין 




ספרד: מצבת הז:רזז לחליוי נזלחסח האזרחים בבית 
ההררות ב״עניק הנופלים" 01305 105 €)> £|]גז\ 
(מערד התיירות ׳*ל כפרד! 




379 


ספרד, היסטוריה: שלטון פרנקו; יהודים 


380 


נאסרו ולישועים הוחזרו נכסיהם ווכויות־היתר שלהם. פרנקו תמרן 
בזריזות בין הכוחות שתמכו בו — הצבא׳ המפלגה והכנסיה — 
וכן הסתייע בטכנוקרטים, בייחוד בתחומי הכלכלה. משהחלו כפות 
המאזנים במלה״ע 1 ז נוטות נגד "הציר" החל פרנקו למתן את האופי 
הטוטליטרי של משטרו, לתארו כ״דמוקרטיה אורגנית", ולבלום את 
השפעת הפלנח׳ה. ה״קורטס" חודש, אך חבריו היו פונקציונרים ולא 
נבחרים. חוקת 1945 קבעה שם׳ היא מלוכה, אך ללא מלך, ופרנקו 
הוכרז לעוצר; ״חוק הירושה״ משנת 1947 קבע, שלמלוכה יעלה 
אדם, שפרנקו יבחר בו מבית המלוכה הקודם ושיישבע אמונים 
לחוקה; בסוף 1954 הסכים פרנקו שדון ח׳ואן קרלום, נכדו של 
אלפונסו 111 צ, יהיה המועמד למלוכה. 

חדשים מספר אחרי תום מלחמת האזרחים פרצה מלה״ע 11 . 
פרנקו הכריז על ניטראליות, ואחרי הצטרפות איטליה למלחמה 
הכריז שם׳ היא "צד בלתי לוחם". הוא אהד את ה״ציר", וניצל את 
ההזדמנות להשתלט על טנג׳ר (ע״ע, עמ׳ 820 ), אולם לא נתפתה 
להיטלר, בפגישתם באנדי ( 6 זלפ 1 ) 1 ז 96 ) שבגבול צרפת, להתחייב 
להילחם בבריטניה ( 23.10.40 ). כשפלשו הגרמנים לבריה״מ התיר 
פרנקו משלוח מתנדבים למלחמה ברוסיה ("הדיוויזיה הכחולה"). 
אולם אחרי פלישת בעלות־הברית לצפון אפריקה הדיח מתפקיד שר־ 
החוץ את גיסו הפרו־גרמני, ר. סרנו סוניר (ש 6 חנ $1 ), שנחשב לשני 
לו במעלה, וחזר בהדרגה לניטראליות. ב 1944 הגבילה ם׳, בלחץ 
אה״ב, את יצוא חמרי המלחמה לגרמניה, אך אחרי המלחמה נתנה 
מקלט לנאצים ולתומכיהם מכל אירופה. 

המנצחים החרימו את ם׳, הוקיעו את משטרה וקראו לנתק את 
היחסים עמה. התערבות צבאית או לחץ לשינוי המשטר נמנעו בשל 
חילוקי דעות בין בריה״מ, שרצתה להשליט בה את "החזית העמ¬ 
מית", לבין אה״ב ובריטניה, שרצו בהחזרת כל התנועות המדיניות 
שהיו קיימות לפני 1936 . אולם ם׳ בודדה, ורק פורטוגל וארגנטינה 
קיימו עמה קשרים. במאמציה לפרוץ מבידודה ביקשה ם׳ את ידידות 
ישראל עם הקמתה, אולם זו דחתה אותה ום׳ הפנתה את מאמציה 
לעבר הערבים וכן למדינות אמריקה הלטינית ולימים נקטה עמדה 
אנטי-ישראלית עקיבה. החרם המדיני על ם׳ החטיא את מטרתו, 
ומעמדו הפנימי של פרנקו התחזק, בשל התנגדות להתערבות מחוץ. 

"המלחמה הקרה" בין המזרח למערב אפשרה לס׳ לצאת מבידודה. 

ב 1950 החלה להתקבל לסוכנויות האו״ם וב 1955 לארגון האו״ם גופו. 
ב 1953 הסכימה עם אה״ב למסור בסיסי ים ואוויר לברית הצפון־ 
אטלנטית, וב 1970 התקשרה עם השוק האירופי המשותף. בשנות 
ה 60 חלה נורמליזציה גם ביחסיה עם ארצות מזרח אירופה והיא 
חתמה על הסכמי סחר עמהן. ב 1972 חתמה אף על הסכם סחר עם 
בריה״מ, תוך עקיפת הבעיה הסבוכה של האוצר הספרדי שהרפובלי־ 
קנים הפקירוהו בבריה״מ. רק יוגוסלויה שבשלטון טיטו, שלחם 
בשורות הבריגדות, המשיכה להכיר בממשלה הרפובליקנית הגולה, 
שמאז 1946 מושבה במכסיקו — המדינה השניה המכירה בה. 

את טנג׳ר החזירה ם׳ אחרי מלה״ע 11 ; באפריל 1956 ויתרה ם׳ 

על שטח החסות במרוקו לטובת מרוקו העצמאית, ונותרו לה בצפון 
אפריקה מאחזים מעטים (סאוטה, מליליה ועוד). ב 1968 העניקה ם׳ 
עצמאות לגינאה הספרדית וב 1969 מסרה את איפני ( 1011 ) למרוקו. 

כלכלת ם׳, שניזקה מאוד במלחמת האזרחים, סבלה מקשיי 
מלה״ע 11 ׳ ואח״ב פקדו את הארץ בצורות. היא לא נכללה בתכנית 
מרשל (ע״ע) ונמנע ממנה אשראי ממקורות חוץ. משיצאה מבידודה 
המדיני החל שגשוג בכלכלתה. התיירות הזרימה כסף רב לארץ, 
ובתעשיה חלה מודרניזציה רבה. אעפ״ב נהרו המוני ספרדים לארצות 
השוק האירופי המשותף למצוא בהן עבודה. המודרניזציה והשגשוג 
בכלכלה חיזקו את מעמד הטכנוקרטים והחלישו את הפלנח׳יסטים 
והשמרנים למיניהם. הם גם גרמו להתחדשות מאבקי פועלים ושבי¬ 
תות, ועמהן התחדשה גם תנועת הבדלנות של הבסקים, וזו החלה 


בסוף שנות ה 60 בפעולות מחתרת נגד המשטר. ב 9.6.1973 ויתר 
פרנקו על תפקיד רה״מ ומסרו לשמרני הקיצוני לואים קררה בלנקו, 
ובכך מינהו למעשה ליורשו; בסוף 1973 נרצח יןךרה בלנקו בידי 
אנשי המחתרת הבסקית, ותחתיו נתמנה קרלום אריאס נווארו. וראה 
לעיל, חוקה, עמ' 331 . 

רבעון ביבליוגראפי מופיע מ 1953 : /ממעל/ז-? סש/זס?״// ■״//>״/ 

- 71151015 ( < 1(5 / 711 < 51 < 17 / 10>11  ) 11151015 ,!גסחסעסז? 

1/1 . 5 ,. 18 ; 1956 , 1501-1621 ,. 5 / 0 !( 0011115 11 ) 0011 ) 1 ( 7 ־ 1£5 ,יגם 
,ת 3 תשז 8 .:) ; 1958 ,. 5 , 3£3 וז 383 ז\ 80 . 8 ; 1957 , 1621-1700 , 05511/15 
׳ 3 .£ 15 > 1 ) 77151051 , 461,0$ 560011$ .( ; 1960 2 , 1/11 // 5 (( ג / 1 > 7 1/11511 )^ 5 7/15 
; 1969 ,. 5 / 0 /( 7115105 7.50/1055115 4/1 ,. 18 ; 1961 2 י ׳\- 1 , 1 ) 41/15515 
; 1965 ,. 5 , 51311111 . 8.18 ; $$ 111 ' 7 , 35 תז 110 ז . 11 
; 1970 , 111 ^ 7051/1 1/111 > . 5 01 1 ( 1115105 4 , 1 ז 50 ח 1 > 1 ז\■ . 0 ,׳ 55 ; 1966 , 1939 
,. 8 , 111118 . 0 ; 1970 ,. 8 5 ' 0 > £50/1 /ס 051%1/15 7/15 ,ת 50 ח 8061 . 4 ׳. . 8 
, 1971 , 111 ^ 7051/1 1 ) 1/1 > . 5 01 0511/11/5 ) 711 , 1:1111010 ,יו. 1 .ע , . 18 ; 1970 

פ. מב. 

יהודים. תו״י בם׳ מתייחדות לעצמן משאר גלויות־ישראל 
ביה״ב בשלושה תחומים: ( 1 ) בפריחה תרבותית מקיפה — תורנית, 
עברית וכללית, בממדים חסרי דוגמה ובפרק זמן ארוך, ( 2 ) במבנה 
חברתי־כלכלי מיוחד, בו עסקו היהודים במלאכות ובמקצועות חפ־ 
שיים, יותר מאשר בארצות אחרות, ( 3 ) באוטונומיה יהודית (ע״ע) 
רחבה, בעלת כוח כפיית־בי״ד בכל שלבי השיפוט והענישה. היישוב 
בספרד, שתחילתו, כנראה, לפני חורבן בית שני, ראשיתו מצערה, 
ופריחתו קשורה בכיבוש ם׳ ע״י המוסלמים ובכינון שלטון עצמאי 
שם, שהיה מנותק מן החליפות בבגדאד. הגורמים העיקריים לפריחה 
היו: (א) מצבם המיוחד של היהודים, שהחזיקו בדת "ניטרלית" 
במדינה חצויה ומפולגת בין שליטים נוצרים ומוסלמים, שלחמו אלו 
באלו שנים רבות, וע״כ נהנו היהודים מאמונם של השליטים — 
כל שליט בגבולו; (ב) האקלים התרבותי המעודן, שבא עם האסלאם 
ושאפשר הפריה רבה של כשרון־היצירה העברי; (ג) העתקת 
הנוהג המוסלמי של החזקת "משוררי־חסות" ע״י שרים ופטרו- 
נים; (ד) הדרישה הגוברת לתרגומי־מדע מיוונית ומלאטינית לער¬ 
בית, ומערבית ללאטינית, שאנשי־הביניים בביצועה היו יהודים; 
(ה) תחייתו של המשפט העברי (ע״ע) בם׳, כתוצאה מחדירתם — 
מצפון־אפריקה — של ספרי הפסיקה והפרשנות הקלאסיים, הראשו¬ 
נים מסוגם בספרות-ישראל, של ר׳ יצחק אלפסי (ע״ע) ור׳ חננאל 
בן חושיאל (ע״ע), וסיכומם המזהיר בספר-הפסקים של הרמב״ם, 
יוצא־ס׳; (ו) בידודה של יהדות-ס׳(עד לאמצע המאה ה 13 ) מיהדות 
צרפת ואשכנז, המחמירה והנוטה להתבודדות ולפרישות ואף ל¬ 
סגפנות. 

לשיא שגשוגה הכלכלי, החברתי והתרבותי הגיעה יהדות־ס׳ 
במאות ה 11 — 12 . רוב ימי המאה ה 13 היה עדיין מצבה איתן, אולם 
על תכני תרבותה עברו אז שינויים חשובים: המרכיב התורני־רבני 
נתחזק במידה רבה, כתוצאה מפעולתו של ר׳ משה בן נחמן (ע״ע, 
עמ׳ 566/7 ), המרכיב הפילוסופי נעשה יותר ויותר שנוי במחלוקת 
סוערת (ע״ע משה בן מימון, עמ׳ 554/5 , 558 — 560 ), ונקלט מרכיב 
חדש: הקבלה (ע״ע). במאה ה 14 החלה הירידה במצב היהודים, 
עם התגברות הקנאות הדתית הנוצרית, שהביאה עמה רדיפות והצרת 
צעדי היהודים. במאה זו נתגברו הוויכוחים הדתיים ורבו המומרים. 
תהליך ממושך ומעמיק זה — שתפס את רוב המאה ה 14 — סימן 
את מה שעתיד היה להתחולל במאה ה 15 , מאת־השנים האחרונה 
של יהדות־ם׳. השנים 1391 — 1492 רצופות — בהפסקות קטנות ומקו¬ 
מיות — גזירות, עלילות, מעשי־שמד ופרעות, שהביאו את יהדות־ם׳ 
עד למשבר הפיזי והרוחני הסופי. שיאו של המשבר בגירוש הטוטאלי 
של היהודים מם׳, שהיה — כמו עצם שגשוגם שם בימים מקדם — 
מאורע חסר־תקדים בתר׳י, ובמעשי־ההמרה הרבים שאירעו אז. 
במאת-השנים ההיא הצטמצמה הפעילות התרבותית בעיקר לתחומי 
הפילוסופיה וההלכה, אך בתחומים אלה היתה הפעילות אינטנסיווית 


381 


ספרד, יהודים: השלטון הוויזינותי; תור הזהב 


382 


מאוד. בתחום ההלכה המשיכה פעילות זו את קיומה ע״י מגורשי ס ׳ 
בכל ארצות־תפוצתם. 

ייסוד האינקויזיציה (ע״ע) בס׳ ב 1480 מציין מפנה חד בהתעג־ 
יינותה, שעד אז התרכזה במלחמה במינות נוצרית, ומאז — בעיקר 
ביהודים. בשנותיה הראשונות, שהן שנוודהשיא בפעולתה, הפילה 
האינקוויזיציה אלפי חללים יהודים. במקומות אחדים התארגנו יהו¬ 
דים לשם התנגדות אקטיווית׳ ודבר זה הירבה קרבנות ומקדשי השם 
ברבים. פעולת האינקוויזיציה היתר. יסודית ואימתנית, ועוד באמצע 
המאה ה 16 חיו האנוסים (ע״ע) תחת שלטון הטרור; אעפ״ב ידועה 
דבקותם של האנוסים בכמה מצוות במסירות־נפש רבה. מתקופה זו 
הוצרכה האינקוויזיציה בם׳ להקדיש תשומת־לב לאנוסים שבאו לס׳ 
מפורטוגל, שבה הוקמה האינקוויזיציה ב 1536 . פעילות רבה וממוש־ 
כה גילתה האינקוויזיציה במיורקה (ע״ע) ובמושבות ם׳ ופורטוגל 
באמריקה — עד המאה ה 18 . 

לאחר 1492 תו״י בם׳ הן תולדות האנוסים. אלה יצרו לעצמם 
מסגרות חשאיות של חיים־בסתר כיהודים, אולם ניתן לומר, כי 
נשארו ביהדותם — או שבו אליה — רק אלה שהיגרו מם׳. עם גירוש 
ספרד עברו כ 60% מהמגורשים לפורטוגל, 25% עברו לצפון־אפריקה 
ומשם התפזרו בעיקר בארצות האימפריה העות׳מנית ומעט באיטליה 
ובעוד ארצות. החל באמצע המאה ה 16 , לאחר הקמת האינקוויזיציה 
בפורטוגל ואיחוד מדינה זו עם ם׳, חזרו לס׳ רבים מאנוסי פורטוגל, 
שראו בס׳ ארץ־מוצא להגירה לחו״ל: תחילה, בעיקר, אל המרכזים 
היהודיים הפורחים באימפריה העות׳מנית, ומאוחר יותר לארצות- 
השפלה, אנגליה ועוד. באמסטרדם, למשל, החלו האנוסים להסיר 
את מסווה הנצרות רק בסוף המאה ה 16 . אלה שהיגרו (עד למאה 
ה 18 למושבות ס׳ ופורטוגל באמריקה נאלצו להשאר באניסותם. 
מהגרים אלה לא היו מעטים שם, ובעיר הבירה של מכסיקו 
(ע״ע, עט׳ 491 ), למשל, היו באמצע המאה ה 16 יותר אנוסים 
מקתולים (לפי הערכה). גלי־ההגירה מס׳ היו גדולים, ובמשך 
המאה ה 16 יצאו מם׳ רוב האנוסים. אלה העמידו מתוכם אנשי 
צבא, מדינה וכספים לרוב, וכן אנשי־רוח מפורסמים. כמאתים שנה 
לאחר הגירוש, היוו קבוצות האנוסים במערב־אירופה ובאמריקה 
שכבה מיוחדת במינה בקרב האוכלוסיה היהודית, ורמתם הכללית, 
פרט לתחום הספרות התלמודית והרבנית, היתד. גבוהה יותר בחומר 
(קשרי מסחר, דיפלומטיה בינלאומית, מעורבות פוליטית־אזרחית) 
וברוח (ספרות — משלהם ולצרכיהם — בלשונות הסביבה, בפורטו- 
גלית ובספרדית, תרגומים, יחוסים משפחתיים ועוד). מציאות חב¬ 
רתית זו היא שאפשרה את קיומו המפואר של גוש יהדות־ס׳, 
שיוצאיו — למשפחותיהם — נמנים עם המשפחות היהודיות המיו¬ 
חסות עד היום. 

א. ראשית היישוב והשלטון ד. ו ו י ז י ג ו ת י. אזכורים 
- אצל יוסף בן מתתיהו (מלה״י ז׳, ג/ ג׳), בברית החדשה (איגרת 
אל הרומיים, 24 , 28 ), במשנה (ב״ב ג׳, ב׳), בתלמוד (יבמ׳ 
ס״ג, ע״א! נדה ל/ ע״ב) ובמדרשים (ויק״ר ג/ ו׳ ז כ״ט, ג׳) — 
מלמדים, שראשית היישוב היהודי בס׳ ("אספמיא"! בספרות חז״ל 
מציינת המלה לפעמים את אפמיאה [ע״ע]), בימי שלטון רומי שם. 
כנראה: קודם חורבן בית שני, אך לפי מסורות קדומות (ת״י 
לעובדיה כ), תחילת היישוב בס׳ בראשית ימי בית שני. גם מצבות 
ם׳ הן מהקדומות באירופה. ישוב זה עיקרו וראשיתו בערי החוף 
המזרחי ובמרכזי השלטון הרומי, כגון: טרגונה, טורטוסה, לוסנה, 
קורדובה, מרידה (ע׳ ערכיהן) ואדרה. מדיוני הפנסיה באלווירה 
בתחילת המאה ה 4 עולה קיומו של יישוב יהודי בדרום־ס׳, שעסק 
בחקלאות וקיים מגע הדוק עם האוכלוסיה הנוצרית. נתונים דמו¬ 
גרפיים ראשונים — על האי מנורקה (ע״ע) — הם מראשית המאה 
ה 5 . 

הויזיגותים (ע״ע) הכירו בתחילה באזרחותם הרומית של יהודי¬ 


ם׳, ואע״פ שלהחלטות הסינוד בעיר אגדי ( 36 §^) שבדרום־צרפת 
(ב 506 ) היתד, השפעה גדולה בס׳, חל מפנה במצב יהודיים׳ רק 
משנעשה רקארד (ר׳ לעיל, עמ׳ 348 ) מאריאני לקתולי ( 587 ). 
נאסר עליהם לתפוס משרות ציבוריות, שבאמצעותן יכלו לענוש 
נוצרים, נאסרו נישואי־תערובת וגיור עבדים והחזקתם. ב 613 כפה 
עליהם המלך סיסבוט המרה או גירוש, ורבים נמלטו לצפון־אפריקה. 
יש כרוניסטים הקושרים זאת עם מעשה הרקליוס (ע״ע, עט׳ 419 — 
420 ) קיסר ביזאנטיון, שבשנת 610 התמרדו נגדו היהודים באנטיוכיה 
וב 614 סייעו לפרסים לכבוש מידיו את ירושלים. ב 627 — 630 יצא 
גם קיסר זה בגזירות־שמד חמורות נגד יהודי ממלכתו. בכנס ד,כנסיה 
בטולדו ב 633 , שהיה נתון להשראתו של איזידור (ע״ע) מסביליה, 
נאסר על יהודים מומרים להעיד נגד נוצרים ולתפוס משרות שיש 
בהן משום סמכויות שיפוטיות על נוצרים; היתה זו חקיקה מסוג 
חדש, שעתידה היתה לשמש בסים לחוקה אנטי-אנוסית במאות ה 13 
וה 15 . ולעורר ויכוח נוקב על מקומם של האנוסים בחברה הנוצרית 
(ר׳ להלן, עט׳ 391 ). סעיפים אחרים מלמדים גם הם על תוקף מל¬ 
חמתם של ד,כנסיה והשלטון בציבור היהודי, הן זה שנשאר נאמן 
לדת־אבותיו, וככל הנראה מצא מקלט באחוזות האצולה שממוצא 
איברו־רומי, והן זה שנאנס ויצא מכלל-ישראל. אין לדעת מה הביא 
לאותו קו נוקשה, שהיה ליסוד היחס של השלטון הוויזיגותי כלפי 
המיעוט היהודי. כל שליט חויב להישבע, בעונש נידוי וחרם, 
שלא יתמוך ביהודים. אעפ״ב, משום חולשת השלטון, לא היה בכוחו 
לקיים קו זה, וכל שליט שב והתמודד עם הבעיה. בוועידת הכנסיה 
ב 656 נאסר על כמרים והגמונים למכור עבדים נוצרים ליהודים או 
לעובדי־אלילים. יש לייחס משקל גם לידיעה, שיהודים וגם אנוסים 
השתתפו במרידה במלך ומבד, (בנןומ ¥3 \), שלאחר דיכויה באכזריות 
גדולה, גורשו יהודי נרבון. במפנה המאות ה 8/7 הגיעו הגזירות 
לשיא. ב 694 הכריזה מועצת־הכנסיה בטולדו שכל היהודים הם עבדי 
הנוצרים, ושילדיהם יימסרו לחינוך נוצרי ויחותנו עם לא-יהודים 
(מגזירה זו נפטרו רק יהודי מחוז ספטימניה). לראשונה הואשמו 
יהודים בקשרים עם המוסלמים שבצפון־אפריקה — כנראה, כחיפוי 
על קשרי אצילים שונים עם הכובשים העתידים — והאשמה זו 
עתידה היתר, לשמש בהיסטוריוגרפיה הספרדית המאוחרת כלי לתע¬ 
מולה אנטי־יהודית. 

ב. ״ ת ו ר - ה ז ה ב ״: שלטון ה א ס ל א ם וראשית ה¬ 
התעוררות הנוצרית. 

מבחינת התרבות היהודית, ״תור־הזהב״ בס׳, כלו׳, המאות ה 11 — 

12 , משמעו אינטגרציה אורגנית של מרכיבי תרבות־עבר ותרבות- 
ערב ומרכיבי קודש וחול בבניין התרבות העברית, כשכל אחד מן 
המרכיבים, כשלעצמו, נמצא ברמת־התפתחות גבוהה. המיזוג המוצ¬ 
לח, חסר התקדים וחסר ההמשך, של יצירה פוריה בתחומי ההלכה 
והפילוסופיה, שירת־הקודש ושירת-החול (מליטורגיה ועד לשירי- 
חשק), תורה שבכתב (כולל פילולוגיה ודקדוק) ותורה שבע״פ, 
תרבות לאומית מקורית היונקת, עם זאת, גם מתרבות הסביבה הער¬ 
בית! תהליך זה התבצע על רקע "ממוזג" של נהנתנות-חצר לצד 
ההכרח המלאה, ובפועל, בגדרי ההלכה ותביעותיה. רבים, וביניהם 
היסטוריונים והוגי־דעות, ראו בתקופה זו דוגמה וסמל לפוטנציאל 
הטמון ב״יהדות במיטבה", תוך הדגשת ההכרח בסובלנות דתית, 
שהיא בלבד מאפשרת מתן־ביטוי לפוטנציאל זה. 

מעט מאוד ידוע על היהודים בראשית השלטון המוסלמי. כבר 
בראשית הכיבוש (ר׳ לעיל, עט׳ 349 ) הפקידו המוסלמים בייד יהודים 
מבצרים לשמירה. כך אירע בטולדו וככל הנראה, בעוד מקומות. 
ברור שקיימו לגביהם את חוקי־האסלאם, שהיו קבועים באזורי- 
שלטונם של הערבים. היישוב היהודי באל־אנדלוס (כפי שנקראה ם׳ 
בפיהם) היה מיסודו עירוני. מרכזיו נמצאו בעיקר בדרום, כשקורובה 
משמשת, החל ב 717 , כבירת־השלטון, ובצפון — סרגוסה וברצאנה 




383 


ספרד, יהודים: תור הזהב 


384 


(האחרונה חזרה להיות נוצרית בראשית המאה ה 9 ). השלטון המוס¬ 
למי, שקם בם' ב 755 , היה בלתי־תלוי בח׳ליפות בבגדאד, יצר 
מציאות מדינית חדשה ועיצב מדיניות־פנים כלפי הנוצרים והיהודים. 
בסיפור על בואו של נטרונאי גאון (ע״ע) לס/ בשנות הסד של 
המאה ה 8 , קשורה המסורת על התחלת לימוד התורה בס׳ ועל זיקתה 
לבבל. גם באגדת "ארבעת השבויים"(ע״ע משה בן חנוך) נועד מקום 
לס/ במאה ה 9 התגייר הכומר בודו (ע״ע), שהגיע לסרגוסה מחצרו 
של המלך לואי 1 (ע״ע) "החסיד". הוא קיים ויכוח עם צאצא־מומרים, 
פבלו אלווארום, שהדיו נשמעים בחיבורו של אמולו( 10 ס״ז^), הגמון 
לאון, ״נגד היהודים״. הוא גם ביקש מעבד א־רחמאן 11 לכפות על 
הנוצרים את האסלאם או את היהדות, והנוצרים פנו לקארל הקרח 
שיסייע בהסגרתו של הגר. בקורדובה קמה תנועת כפירה בנצרות, 
ולאסיפת־כמרים ב 862 הוזמנו יהודים ומוסלמים להכריע בעניינים 
שבדוגמה הנוצרית. 

אותם ימים התחזקה ההגירה היהודית לצפון, ועמה הנצו הקהילות 
היהודיות הראשונות בלאון ( 0660 ). סהגון (תט£גו 1 ר>$), סיאה 
( 013 ). ואח״ב בקאסטר 1 חריס ( 2 ת 6 ( 0 ז 03$1 ), והונח היסוד ליישובם 
במלכות הנוצרית של לאון, נוורה וקסטיליה. יהודים אלה היו בעלי 
שדות וכרמים ומהם עסקו בפועל בחקלאות. 

לא ידוע כיצד נתעלה ר׳ חסדאי (ע״ע) אבן שפרוט בחצר הח׳ליף 
בקרודובה במאה ה 10 , וכיצד היה לאיש־אמונו של עבד א־רחמאן 
111 , לממונה על סחר־החוץ, ליועץ ליחסי-חוץ — ובתוקף מעמדו 
הרם, גם לראש העדה היהודית. ניתן לראות בו מנהיג לאומה כולה, 
משום התערבותו אצל הלני, בתו של הקיסר הביזאנטי רומנום 1 
לקאפנוס, לטובת קהילה אחת בדרום־איטליה, ויצירת הקשר עם 
הכוזרים (ע״ע), ולא פחות מזה — על שום מעשיו למען היצירה 
הרוחנית המקורית בעברית. אותו זמן ניסה ר' יצחק ישראלי (ע״ע) 
לטעת את הנאו־אפלטוניזם בין יהודי ס׳ (והוא מהראשונים שעשה 
להפצת הפילוסופיה בעולם הנוצרי). היו אלה ימי הגירה יהודית 
גדולה אל חצי-האי כולו. במאה ה 11 תפסו יהודים תפקידים חשובים 
באמירויות המוסלמיות ובמרכזי השלטון הנוצרי. הם הלכו לצפון 
הנוצרי לשבת "בינות זאבים", כדברי משה אבן־עזרא (ע״ע), שנת¬ 
כוון בכך לריחוקם מהציוויליזציה המעודנת של הדרום. קסטיליה 
"הישנה" ונוורה משכו אליהן יהודים, ורבים נמצאו בראשית המאה 
בבורגוס ובלאון, שבה נתגלו בית־קברות ומסמכים המלמדים על 
ישוב יהודי חקלאי. יהודי לאון מנו "למניין ליאוך, ובעיר היה 
מבצר יהודי ( 11111 ־ 11163601 וח 11 זז 35 ש). החלה מתגבשת לאיטה הת¬ 
יישבות יהודית, מבוססת על פריווילגיות בנוסח של פוארוס (ר׳ 
להלן, עט׳ 385 ), שנתנו שליטים נוצרים למתיישבים היהודים, שזכו 
להערכתם ולאמונם. ברוזנות ברצלונה, שכבר מראשית המאה ה 10 
נעשתה איזור־ספר נגד האסלאם, היו ליהודים שדות וכרמים, שעשו 
בהם עסקות ולא בגדר של סחר, אלא כחלק ממערכת קיומם על 
עבודת־האדמה. הבעלות על הקרקעות היחד, מלאה ( 1 מ 111 () 3110 ), 
בחכירה או באריסות. העברות נעשו גם בין יהודים למוסדות־כנסיה, 
ופעמים השטרות עבריים או החתימות בעברית. בברצלונה נקבע 
מעמד היהודים על יסוד ספרי המנהגים הקדומים ( 11531865 ), ופרי־ 
ווילגיות שניכרת בהן השפעה קרולינגית. נקבעו סדרי הגנה על 
היהודים, והשליט נזכר כמגינם וכנותן־חסותם; הושוותה גם חובת 
ההוכחה במשפט בין יהודים לנוצרים. מכאן שכבר אז נקבע מעמדם 
המשפטי כתלות מיוחדת במינה. שאין כמותה באירופה. חוקים דומים 
נקבעו בנדורה, לאו־ן וקסטיליה. כאן גבה השר ( 000165 ) את הקנס 
על הריגת יהודי, שהיה גבוה מהרגיל, עד למחיר הכופר של אביר 
או של כומר. ב 1035 פרצו תושבי קאסטרוחריס לאחד מבתי־המלך 
סמוך לבורג 01 , והרגו 4 מפקידיו ו 60 יהודים, מתוך נסיון להתנגד 
להתיישבות יהודית על אדמת־המלך, התיישבות שהיתר, נאמנה עליו 
וייצגה את האינטרסים ההתיישבותיים שלו באזורים החדשים. הת¬ 


יישבות זו התבטאה ביישובי כפרים יהודיים ( 0013615 ( 36 ) 3 ׳\ 0 ת 1113 ׳\) 
ונתקיימה כשיטה גם בארגון ובמורה (השר לעיל, עמ ׳ 351 ). 

בצד הקהילה החזקה בטולדו, שבה נודעו משפחות ותיקות כאבן־ 
שושן ואבן־נחמיאס׳ נתבססה גם קהילה קראית חזקה. יהודי העיר 
עמדו בקשרים עם יהודי א״י ותמכו בענייה. בצפון היתה סרגוסה 
מהגדולות בקהילות ס׳ כולה. רבים מיהודיה עסקו בעיבוד עורות 
ובדים, ובסביבתה החזיקו שדות וכרמים. כן סחרו עם ברצלונה 
ודרום־צרפת. היו בה גם ת״ח, משכילים ורופאים. מיהודי־החצר יש 
להזכיר את יקותיאל אבן־חסאן (ע״ע). דיין סרגוסה היה ר׳ דוד 
ב״ר סעדיה, ומחכמיה האחרים: משה אבן ג׳יקטילה, יהודה אבן 
חיוג׳, יונה אבן־ג׳נאח ובחיי בן יוסף אבן פקודה (ע׳ ערכיהם). כאן 
עוצבה דמותו של שלמה אבן גבירול (ע״ע) שהגיע אליה בילדותו. 

מנהיג יהדות ס׳ המוסלמית במאה ה 11 היה ר׳ שמואל הנגיד 
(ע״ע). שבזכותו נתייחדה גרנדה היהודית. הוא הגיע למלגה ב 1013 , 
כפליט מקורדובה, ועד מהרה מצא את מקומו בחצר האמיר, וראה 
עצמו שליודההשגחה ודברה של היהדות. פטירתו ב 1056 והריגת בנו 
יתוסף (ע״ע) ב 1066 מציינות את סוף גדולתה של גרנדה היהודית, 
אעפ״ב פעל בה עד שנת 1090 משה אבן־עזרא (ע״ע). בלוסנה (ע״ע), 
סויליה (ע״ע) ודניה ( 06013 ) היו ג״כ חכמים נודעים, ביניהם ברוך 
ויצחק אלבליה'(ע״ע) ור׳ יצחק אלפסי (ע״ע). מהמחצית השניה 
של המאה ה 11 החלו האמירויות המוסלמיות שבדרום, שהיו מפולגות 
ומפוצלות, להיכנע לפני אלפונסו ך\, מלך קסטיליה, ולהעלות לו מס. 
בימי־מהומה אלה רבו הבורחים צפונה, ויהודים בכללם. אלפונסו 
שלח את היהודי אבן שאליב לסוויליה, לגבות את מס־האמירות, וזה 
נתפס ע״י האמיר ונצלב. כנקמה החריב אלפונסו ¥1 שטחים ניכרים 
באמירות; הדבר עשה רושם רב על יהודי־ס׳. 

ב 1085 נכבשה טולדו (ע״ע) ע״י הנוצרים. ההבטחות למוסלמים 
לא קוימו, אך יהודי־העיר נשארו בשכונתם, שבה נמצא מבצר- 
היהודים. יוסף (ע״ע) הנשיא (בן פרוציאל) עמד ליהודי גודלחרה 
(ע״ע), כשנכבשה בידי אלפונסו, סייע ליהודי הדרום בהתיישבותם 
בקסטיליה והביא לחיסול ה?ןראות שם. הוא אחד היהודים הראשונים 
בס , הנוצרית, שנודע בתארו ובתפקידו כראש העדה היהודית בכל 
מלכות־קסטיליה. בן־אחותו, שמואל, נרצח בטולדו בידי נוצרים 
(ע״ע יהודה הלוי, עמ ׳ 86 ). 

פלישת ה מ ר א ב ט ו ן (ע״ע) המיטה שואה גדולה על יהדות ם' 
המוסלמית. קהילת לוסנה, שבה ישב ר׳ יוסף מגש (ע״ע), פדתה 
עצמה מגזירת-שמד. בס׳ הנוצרית הורע מצב היהודים רק בימי 
אלפונסו ¥11 , כשנתקוממו נגדו טולדו, בורגוס ומלכות־לאון. יהודים 
רבים נפגעו, ואלפונסו נאלץ לוותר לפורעים על תשלום הכופר. 
הוא חידש גזירות מימי הוויזיגותים, במיוחד בענייני תפיסת משרות 
שיפוטיות על נוצרים, אך גם בימיו קבעו הצרכים הראליים את היחס 
ליהודים. 

ברוזנות־ברצלונה ובמלכות־ארגון יש לציין את ועידת ד,כנסיה 
בגירונה (= ח׳רונה [ 1078 ]), שביקשה לחייב יהודים, שרכשו קרקע 
מידי נוצרים, לשלם לכנסיה את המעשר הקבוע! אלא שהמציאות 
הקדימה כאן את הכנסיה. מעמד היהודים כגורם מיישב מהימן וקשור 
בקרקע באזורי־הספר היה מבוסס, כאן ובס' כולה, שהלכה ונכבשה 
מחדש ע״י הנוצרים. הואסקה (ע״ע) נכבשה ב 1096 , ומסמכים ראשונים 
מספרים על עיסוק יהודי העיר בחקלאות, מסחר ומלאכה. על טודלה 
(ע״ע) היהודית ידוע מהמאה ה 10 . היא נכבשה בידי הנוצרים 
ב 1115 , ע״ם חוזה־כניעה מיוחד במינו, שהבטיח זכויות רבות למוס¬ 
למים. בין היתר, נאסר על היהודים לקנות שבויי־מלחמה מוסלמים 
ולקבל משרות שיפוט על מוסלמים, אולם הותר ליהודים שברחו 
לשוב, ובתיהם הוחזרו להם. גם כאן בולט תפקידם ההתיישבותי 
באיזור־ספר במערכת השלטון הנוצרי. בטודלה נולדו ד יהודה הלוי 
ור׳ אברהם אבן־עזרא, וממנה יצא למסעיו בנימין מטודלה (ע׳ 



385 


ספרד, יהודים: המאות ה 12 — 13 


386 


ערכיהם). סרגוסה נכבשה ב 1118 , והיהודים נשארו בשכונתם, בשי¬ 
רות הכובש פעל יהודי בשם אלעזר, שלימים עבר לשירותו של 
רוזן ברצלונה, רמון ברנגר 7 \ 1 (ד לעיל, עט׳ 353 ). בשירותו של 
דמון בתגר 111 פעל כגזבר ששת בן שלמה פרפט ה״נשיא", כנראה 
ראש יהדות הרוזנות. כזה היה גם מעמדו של ר׳ אברהם (ע״ע) 
בר חיא הנשיא. ראויים להיזכר גם יהודה ב״ר יצחק ורופא־המלר 
אברהם אלפכים. 

פלישת המוחדון (ע״ע) ב 1146 הביאה חורבן גדול על היהודים, 
ורבים נאנסו להמיר דתם. ולימים פעלו להפלת השלטון. אחרים 
ברחו לצפון הנוצרי ולצפון־אפריקה, ביניהם משפחת הרמב״ם. 

ב 1148/9 נכבשו טורטוסה ולרידה, ואף שביסוד חוזה־הכניעה 
הועמד חוזה־טודלה, שוב לא ניתן משקל לסעיפיו "היהודיים". ליהו¬ 
דים שיבואו להתיישב באזורי־ספר אלה הובטח פטור ממסים למספר 
שנים, ושלמוסלמי לא תהא סמכות־שיפוט עליהם. בטורטוסה נתגלה 
בעניין זה פער בין רצון הכתר לבין שאיפת ראשי־העיר להגבלת 
זכויות היהודים. בלרידה נמצא גורם מיישב חדש, הטמפלרים (ע״ע), 
אלא שאף הם נסתייעו בסוכנים יהודים. יצוין במיוחד יחיא בן דוד 
ממונסון, היהודי הראשון שזכה לתואר באילי (;? 6311110 ). עיקר 
שירותו בימי אלפונסו 11 מארגון ( 1162 — 1196 ), 

בין השלטון הנוצרי לציבור היהודי החלה להתפתח מערכת- 
יחסים משפטית ״כפולה״: הפריווילגיות המקומיות, כמתכונתן באי¬ 
רופה המערבית מאז המאה ה 9 , והפוארוס, אספי החוקים, המנהגים 
והכללים — שבתוכם גם כללים ביחס ליהודים. יש להדגיש שלא 
היתה סתירה בין השנים, ובפוארו אף פורש בבירור היחס הישיר 
בין הכתר ליהודים, שכן הפוארו ביטא למעשה יחם משפטי של 
שוויון בין חלקי־האוכלוסיה, שהכתר הכיר בקיומם (ובו הוכרה, 
למשל, השבועה היהודית המיוחדת והמשפילה — שהכילה קללות 
נמרצות וענשים קשים, — שהוטלה על היהודים באירופה מראשית 
יה״ב). על דרך זו מתפרשים תנאי הקיום היהודי בם׳ הנוצרית; 
תנאים גאופוליטיים קבעו את דרך העתקת הפוארוס ממקום למקום, 
ויש שהועתקו כלשונם, או שחלותם נקבעה בפשטות. מנקודת־ראות 
יהודית קבע הפיארו, נוטף למערכת־היחסיס עם השלטון, גם זו שעם 
החברה הלא-יהודית (והשר לעיל, עט׳ 351 , 353 ). 

ג. תחילת הירידה: התגבשותן של מלכויות אר¬ 
ג י ן ו ק ם ט י ל י ה. במאה ה 13 נקבעו דפוסי המדינה הנוצרית בם׳ 
ביחס ליישוביה היהודיים. מבחינה תרבותית נשתנה מעט הנוף: 
גדל כוחה של תורה שבע״פ, שלימודה פשט אז ביותר, נתקיים 
פולמוס הרמב״ם והחלה התפשטות הקבלה. שלושה זרמים רוחניים 
אלה הטביעו את חותמם על יהדות־ם/ על פלגיה ושכבותיה: ספרות 
תורנית בנוסח המיוחד של יהודי־ם׳ (ר׳ להלן, עט׳ 397 ) ; הפילו¬ 
סופיה היהודית, שעקה הן מאוצרות העולם הקלאסי הן מן ההתפת¬ 
חות המיוחדת של עולם־האסלאם, תוך נסיון למצוא דרך בין המסורת 

ובין תורת־ההג־ 

יון; ותורת־הסוד 
העיונית, שהמשי¬ 
כה ופיתחה את 
הזרם העתיק של 
המיסטיקה, המת¬ 
מודד עם בעיות 
של בריאה, קיום 
וגאולה: לקראת 
סוף המאה נתח¬ 
בר בם׳ הספר ה־ 

המרכזי לתורת- 
הסוד, ספר הזהר 
(ע״ע), ואז פעל 


שם אחד מראשי העוסקים בחכמה זו, משה(ע״ע) בן שם טוב דה לאון. 

על ארגון הטביע חותמו הימה 1 (ע״ע), ועל מלכות קסטיליה 
ולאוץ — פרננדו 111 ואלפונסו ^ חימח 1 חידש את מסעות 
הרקונקיסטה (ר׳ לעיל, עמ׳ 351 ), וקרא ליהודים ממרסיי ומצפון־ 
אפריקה להתיישב במלכותו; יהודים רבים יצאו בעקבות כובשי 
האיים הבאלאריים ( 1229 — 1235 ) וולנסיה ( 1238 ), וזכו בקרקעות 
ובשחרור זמני ממם. יהודים שותפו במינהל המלכותי והשפעתם 
היתה רבה. כמה יהודים ניהלו את נכסיו הפרטיים של חימה, והוא 
שיקם גם את קהילת פרפינין (ע״ע). ממקורבי־המלכות אז היו: 
ר׳ משה בן נחמן, בני משפחת אלקונסטנטיני (ע״ע) ודון יהודה בן 
לביא די לה קבלריה. ראשיתם במתורגמנים או ספקים וסופם — 
שהקימו שושלת של תקיפים, רבי־מדינה וראשי-ציבור, שעמדו 
לקהילות ישראל בכלבעיותיהן. לידם פעלו רבנים ופוסקים מפורסמים 
כד שלמה בן אדרת, ר׳ אהרן בן יוסף הלוי, ר׳ נסים בן ראובן 
גרונדי, ר׳ יום־טוב בן אברהם אשבילי(ע׳ ערכיהם) ואחרים (ר׳ להלן, 
עט׳ 397 ). לצד ספרי הרמב״ם, ששימשו אבן־פינה להגותם של המש¬ 
כילים באותם הימים, החלה הקבלה (ע״ע) להתפשט בחוגים רחבים. 

בשנות ה 60 של המאה ה 13 החלה מסתמנת ירידה במצב היהודים 
בארגון בהשפעת הכנסיה וכתוצאה מאוחרת של הוועידה הלטראנית 
הרביעית ב 1215 . ראשי הציבור לא יכלו לעצור תהליך זה. עוד 
ב 1228 העמיד חימה 1 את גובה הריבית המותרת ליהודים על זו 
המקובלת אצל סוחרי פירנצה הנוצרים. כן פסל את השבועה היהודית 
— שנוסחה המיוחד וטקסיה היו לשם־דבר בם׳ — מלשמש ראיה 
בדין, ואסר על יהודים לשמש בפקידות המדינה. בימיו אירעה 
עלילת־הדם (ע״ע) הראשונה בם׳, הוכנסה לארגון האינקוויזיציה, 
והיהודים נתחייבו באות־הקלון (ע״ע). ב 1263 השתתף בפועל בווי¬ 
כוח, שנתקיים בברצלונה, בין המומר פבלו כריסטיאני לבין ר׳ משה 
בן נחמן (ע״ע, עט׳ 565 ). מצד אחד קירב חימה 1 את היהודים 
לטובת המדינה, כמוסבר לעיל, ומאידך הגבילם ברוח גזירות הכנסיה. 
כל ימיו שימשו שתי הגישות כאחת (ואין לחלקן לזמנים). בימי בנו, 
פדרו 111 , ניתן ביטוי־יתר ללחץ האנטי־יהודי, אך גם הוא נאלץ עוד 
להעזר ביהודים במינהל, והראליזם הפוליטי הוא שהנחה אותו. ברא¬ 
שית ימיו פרסם רימונדוס (ע״ע) מרטיני את ספרו האנטי-יהודי 
"פגיון האמונה", שהגביר את הקנאות הדתית. פעל אז גם המטיף 
רמון לול (ע״ע לולום), שביקש לעשות נפשות לנצרות. אז חלה 
גם עלייתם המסחררת — הן בהשפעה בחצר־המלך והן בעיצוב 
ובהנהגה של חיי-היהודים — של משה אלקונסטנטיני מסרגוסה, של 
משפחת אבי רבאליה מגרונה וברצלונה ושל משפחות אחרות. בסוף 
ימיו הרחיק המלך את משפחת אבי ךבאליה מכל השפעה. בימי 
אלפונסו 111 נצטמק כוחן של המשפחות הללו; השפעת היהדות 
בחצר־המלכות ירדה וזו של העירונים, האצולה והכמורה גברה על 
היהודים. פרננדו 111 מקסטיליה כבש את מרבית ערי אנדלוסיה. 
כיבוש מורסיה הביא לפריצת קסטיליה אל הימה״ת, ומאז היתה 
פעולת הרקונקיסטה (הכיבוש מחדש) כולה בידי מלכות־קסטיליה. 
מאמציהן של ארגון וקטלוניה הושקעו מאז בפיתוח מושבות־סחר 
באגן המזרחי של הימה״ת. בפעולה זו לא שותפו היהודים, ורק 
באזורי־הספר. שכבשה קסטיליה במורסיה ובסויליה היו ליהודים 
נחלות. במסע־הכיבוש של אלם־נסו x לתחום שפכו של הגואדל- 
קיוויד שבאנדלוסיה המערבית, שקבע את הגבול עם ם׳ המוסלמית 
ל 200 שנה, לא היה עוד ליהודים תפקיד מיישב, אך חלקם במם 
המיוחד למסע היה כבד. האפיפיור גרגוריום השתדל אצל 
פרננדו 111 , בעצם ימי־הכיבוש, שיחמיר עם יהודי־קסטיליה ע״פ קו 
הכנסיה (איסור ריבית, אות־הקלון וכיו״ב), אולם צרכי כיבוש 
אנדלוסיה מנעו זאת, ורק אלפונסו (ע״ע, עמ׳ 741/2 ) אחריו החל 
במימוש הדרישה, וזאת אע״פ שיהודים השתתפו בכיבוש— כקשתים 
( 6105 ] 63116 5 ), צופים וכיו״ב. וניתנו להם נחלות בשטחים. שכונות 



:•׳•נד, :גנדיי, בביהב": בקודדונה, 1315 : 

"מקדש מעט ונוח תעודה שכללו יצחק מחב בז הגביר 
אפרים ורוח שנת שבעים וחמש כ 1 שעה אל וחיש 
לבנות ירושלים" (צילם: ד. קרויאנקר, ירושלים) 










387 


ספרד, יהודים: המאה ה 14 


388 


היהודים בקסטיליה הופרדו׳ נאסרה עבודת נשים נוצריות בבתי- 
יהודים, ונקבעו בללי-לבוש ליהודים׳ שרק המלך עצמו רשאי לפטור 
מהם. ב 1268 נוספו חוקים שנגעו ליהודים. אלפונסו פרסם את אוסף־ 
החוקים הכולל למלכות־קסטיליה (ר׳ לעיל, עמ , 354 ), שחלקו הש¬ 
ביעי (האחרון) עוסק כולו ביהודים. עם כל הגבלותיו, השתדל החוק 
גם להגן על היהודים, ולא היה בו שום דבר העלול לפגוע באוטו¬ 
נומיה היהודית (ע״ע; ור׳ להלן, עמ ׳ 393 ). בתפקידי־חצר עוד 
שימשו יהודים כר׳ טודרום אבולעפיה (ע״ע) ושלמה אבן־צדיק, 
הוא דון סוליימה, הארי שבחבורת חצרני־קסטיליה, שהיו ראשי- 
הקהל; בימי אלפונסו צ עלה דון סוליימה להיות גובה־מסים עליון 
במלכות ושליח דיפלומטי. גם בנו, יצחק, הלך בדרכו, אך ב 1279 
נחשד בתמיכה בסנצ׳ו, יורש העצר שמרד באביו, ונתלה. 

בימי אלפונסו צ הגיעה טולדו לשיא בפעילות תרבותית. עוד 
במאה ה 11 נתרכזו בה מתרגמים יהודים וערבים, שתירגמו ללטינית 
בצוותא, באמצעות הלשון הרומאנסית המדוברת, יצירות פילוסופיות 
רבות, כ״מקור חיים" לר׳ שלמה אבן גבירול. הקוראן תורגם באמצע 
המאה ה 12 . במאות ה 13/14 היתה עברית לשון־הביניים בתרגומים. 
גם ברצלונה היתד, מרכז דומה, אם כי בקנה־מידה קטן. הפעילות 
הרוחנית במאה ה 13 עיקרה בפילוסופיה ובפולמוס הרמב״ם (ע״ע 
משה בן מימון. עט׳ 558/9 ), ועל כך ע״ע פילוסופיה; קבלה; 
הלכה; ור׳ להלן, עט׳ 397 . 

ד. המאה ה 14 והגזירות הגדולות. המאה ה 14 היתד, 
תקופה של הגבלות בתנאי-הקיום של היהודים, כשנפסקו אתגרי 
הרקונקיסטה. בארגון הניח חימר, 11 את היסודות לקו "היהודי" 
למשך כל המאה, שעיקרו קיום זכויותיהם — במידה שלא נגדו את 
דרך הכנסיה, הגנה על מוסדותיהם והפצת הנצרות ביניהם בדרכי- 
שכנוע. פעילות זו הביאה לתסיסה אנטי־יהודית, והמלך נתבע לעמוד 
נגדה, אעפ״ב פתח את ם׳ בפני מגורשי צרפת ( 1306 ), וב 1320 פעל 
במרץ נגד מסע הרועים (ע״ע מסעי־הצלב, עט׳ 1122 ), שהחלו לפגוע 
בקהילות שבצפון מלכותו. כך נהגו גם אלפונסו 7 ח ופדרו /ין. 
בימי פדרו הוכתה ם׳ במגיפה השחורה, והחורבן, שבא על הקהילות 
בעקבותיה (ע״ע דבר, עט׳ 874/5 ), ערער את המשך קיומן. פדרו 
הקים משרה חדשה של נציב לענייני היהודים, אך היא נתבטלה 
עד מהרה. גם עובדת שלטונו הממושך לא הועילה לקומם את 
ההריסות, כשם שלא הועילו החצרנים היהודים, שפעלו בחצרו: 
אלעזר פרנסם של יהודי ולנסיה, ר׳ חסדאי קרשקש (אביו־זקנו של 
הפילוסוף הנודע), בני משפחת קבלריה, ובעיקר דון וידאל מסרגוסה. 
ב 1354 נכשל נסיון להקים ועד כל־ארצי ליהדות־ם/ לקראת סוף 
המאה דרך כוכבם של חכמים גדולים, שבגורלם נפל להיות עדים 
לחורבן יהדות ם': ר׳ יצחק בר ששת, ר׳ חסדאי קרשקש ור׳ שמעון 
בן צמח דוראן (ע׳ ערכיהם). 

בתחילת המאה ה 14 עמדה קסטיליה בסימן התקפת הכמורה על 
השפעת היהודים בהנהגת המלכות. דון יוסף די אסיחה היה חצרנו 
של אלפונסו 1 צ, אלמושריף (חוכר-מסים) עליון במדינה וחבר 
מועצת־המדינה המצומצמת. בסוף שנות ה 20 קבעה את דרכו המדי¬ 
ניות כלפי גרנדה המוסלמית, שבמסגרתה ביקש מהמלך לאסור 
כל יצוא סחורות אליה. יריבו בקו זה היה שמואל אבן־וקאר (ע״ע), 
שמשפחתו זכתה להערכה מצד המלכות ומצד היהודים. בתקופה זו 
הגיע לקסטיליה ר׳ אשר בן יחיאל (ע״ע), והביא עמו את מסורת 
הלימוד והשקפת־העולם של יהדות אשכנז. משפחתו השתרשה בם׳ 
ומילאה בה תפקידים ראשונים במעלה (ר' להלן, עט׳ 398 ). 

בראשית המאה השתמד אבנר (ע״ע) מבורגום, שיצא בקצף 
נגד התלמוד, חיבר ספרי־תעמולה לשמד בעברית, ואף הציע לפרוע 
ביהודים, כדי לכפותם לשמד. זעזוע אחר בא בעקבות פלישתם של 
מרוקאים לגיברלטר, בשליש הראשון למאה ה 14 (ע״ע מרין בנו! 
מרוקו, עט׳ 399 ). הוצע אז לגרש את היהודים מטעמים בטחוניים, 


ואע״פ שב 1340 
נוצח הפולש, נו¬ 
תר הרושם של 
תעמולת־הזוועה, 
שהיהודי הוא אל¬ 
מנט זר ובלתי- 
מהימן. אותה עת 
ביקש אלפונסו 1 צ 
להנהיג רפץ־מה 
בפרנסות הזהו־ 

דים: אסר עליהם 

1 

את הריבית והןתיר 
להם רכישת קר¬ 
קעות — הוכחה 
אפשרית לאחיזתם 
בקרקע — ועיבו¬ 
דן, בצפון, באיזור 
הנהר דורו, אולי כדי להרחיקם מדרום המלכות. לא ידוע כיצד נת¬ 
גשמה תכנית זו, אך ב 1351 דרש הקורטם את ביטולה. — בין אנשי־ 
הרוח שפעלו בתקופה זו היה הסופר והפייטן שם טוב ארדוטיאל 
(ע״ע). 

פדרו 1 החל לפעול לשיקום הקהילות מתוצאות המגיפה השחו¬ 
רה (ר׳ עט׳ קודם). לידו פעל במרץ סוכנו העליון שמואל הלוי 
מטולדו (הוא בנה בטולדו !ע״ע] ביכ״נ, שנקרא על שמו), אך 
ב 1360/1 נאסר לפתע ומת. בשנות ה 60 פרצה מלחמה בין האחים 
פדרו ואנריקה, וכל צד פגע ביהודים, אנריקה בצפון ופדר 1 בדרום. 
אנריקה תבע מקהילות בורגוס, טולדו וקואנקה מיליון מדודי מכל 
אחת, ולא — יימכרו לעבדות, והקהילות נאלצו למכור הכל — 
עד לעטרות ספרי-התורה — ואף כך לא היו עומדות בנטל בלא 
עזרתן של קהילות אחרות. טולדו מנתה אז כ 300 בתי-אב, ובורג(ס 
— כ 150 . ברוב הקהילות היו 50 עד 100 בתי-אב. אנריקה העלה 
לראשונה סיסמת-תעמולה של שחרור הארץ "מעול היהודים", והב¬ 
טיח להרחיקם מכל השפעה במלכות. עם נצחונו נשכחו דברים אלה, 
ושוב נמצאו חצרנים יהודים, אך הקהילות לא התאוששו. בימי חואן 1 
בטלה זכותם לדון דיני-נפשות, נאסר עליהם למול את עבדיהם 
המוסלמים והטטרים, ולומר את ברכת המינים (ע״ע, עט' 311 ). 
התעמולה האנטי-יהודית נתעודדה במיוחד ממעשיו של פראנט מר־ 
טינס ( 2 ש 111 ]ז 13 \), הארכיזעקון של אסיח׳ה, שהחרים בתכ״נ ב־ 
סוויליה ( 1378 ) והעמיד את השלטון בפני עובדות גמורות. ר׳ מאיר 
אלגואדש (ע״ע), מראשי יהדות קסטיליה, מת בסגוביה על קידוש־ 
השם. בעקבות תעמולתו של ויסנטה פרר (ע״ע) המירו דתם שלמה 
הלוי, רבה של בורגוס, ושמואל אברבנאל (ע״ע), מגדולי החצרנים. 
ר׳ מנחם בן זרח (ע״ע) והמקובל האלמוני בספר "הקנה והפליאה" 
פנו בקריאה נואשת לגדולי האומה שבם׳ לתקן דרכיהם ולמנוע 
הידרדרות פנימית. 

בפרעות, שהחלו בסוויליה ביום 4.6.1391 , נפתחה הרעה לס׳ 
כולה. קשה לקבוע קו גאוגרפי ברור לסדר מעבר הפרעות, התנאים 
היו בשלים בכל מקום, השתתפו בהן כמרים ואצילים, טובי העיר 
ותושביה, כפריים, אספסוף, חיילים ומלחים זרים. ניצלו רק מעט 
מקהילות־ס׳, וביניהן — פרפיניאן, שניתן להן מחסה במבצרים, או 
שחיילי־המלך ואצילים יצאו להגנתן. ב 9 ביולי נפגעה ולנסיה 
במלכות־ארגון. נסיונו של מלו־ארגון להגן על יהודיו נכשל, אך 
הימצאו בסרגוסה סייע לקהילה זו. מיהדות מיורקה (ע״ע) המפוארת 
לא נשאר זכר: רבים קידשו את השם, אחרים השתמדו, או ברחו 
לצפון־אפריקה — לאלג׳יריה בעיקר. באוגוסט חרבה קהילת־ברצ- 
לונה, ושוב לא התאוששה, משום התנגדותה של העיר לישיבת 






_ _ .*׳/־ " 

^י־-* ־^ ^ — יי 4 -* ♦ 


^ .."־י ־״"* / > 

מונטקלוש 

אגה ׳ 4 | וראיס • 

• ' • ♦ — 

']ר־■*.*! 

— * ^ ל 


! 1 •# , — — יר 


ן 1 .(\. 1 * 11 א^ • 

/ 

~ 1 1 •ו׳ו׳־ייזז״.•. ח וי^וליזז .. • 

- , ף , / * * 4 יי| <^ 4 ׳רי 

* . ^_ | ׳זאייואס* ז ^•..",־ י אג 'י 

:/יידז^ , / //-־ •^"ייי׳ 

. * * -־ •]';יי׳^> *'*.״ •י־ילו״׳י׳ הרירהריפיסה 

-*״ • *_• ז ■*י>*רי.ויל י י 1 ^•' 7 ׳י• •גי״י״דייי* •׳■•׳״ י י׳״י׳י• י׳י'י*י 0 |.ו ־, 


לה־קירוניד, 


— —— * ־^• ז £ *אייחד*''**, ורז"?* •יייי^זו 1 - 

,״״,•<״, גייי״•. -"ך־ }*! 1 ב, 4 '^** 

.. הואסקה י .־׳/""'־ ״״יי. ■* '•""ד', ג*" 

ן 1 - - 4 '־;•-;,:,״.'"׳■ י^ס -״■״״־-•/ '־״״״ ׳/ג ■ י ■ 

טאוסטי • ז י* •ן' , ' 1 •דןכי י 01 י 1 ' 1 *■ יזיריין ין גזי י' / 

פראדילייה* ־* ־־ י.^וט*יי< / 

אלאוון— ״--)*_ > > 

< 0 י ,, 4 *- רואה / 

- ־סרגוסה _ אר!דרזייי^ --/ 0 י 0 רטץ / . / 


טאוסטי • ] 
פראדילייה*י 
אלא 1 י ו *־ 0 




ו*■■'׳--׳/_ 

/ /דזי*יי/.< 1 • 


^ חאלאטורא*_,_ — 

* ■->_ _ 


..*ו־ י 

._ ן.,".ץ, ,^.אססיבאן 




וסי פא לס • ט . — 

יסרגו נז! י . •סאאילייר. ״*/ 
י אלקאניים ך 

/ אולייטי 

ן 3 =־? 4 מירמוסד 1 ׳י""־'"' 


קסטליוטי* מונטאלבא(► 


ן־^ן 


״ " ל 0 י וס ~' ביי׳לנגה י 

״• 4 , 

■י ס״נא־ל.' """י 

י •* סמואוסת' _ 


סי 3 ואנ 0 ימ היכיא•/ . לי 

* . 1 טורילנונה* 


* _ י ׳ ■ ־/ ^■־^ 4 * ׳ " 

:•אפיאל וליאדוליד^יי׳גס״ י ■ י * * \~ 1 

•פואגטידואגייה •-_־' סאמורה י׳ 

קואלייאר• 1 / *'-•*יי*^. 

:זיפולבידה אולסידה. ־ 4 . . 4 • 

מדינה־דיל־קמפו ץ__ 

ז ו א י 

סנטה □ריה לר! ריאל - -א' י^ראייד ׳*_-* 


1 י""""" /סלסמי ! 4 גואדימה • 

־׳ * נ-אדלתאר^/ 1 ק ' , ' , ׳י'* י""' ם ' אוד 

'אלי-~'יינ״״• *?״״,. י(','," ...לקיבמממ 

— א ל קוס י ר ו אלקלעי ה נארי ס* •רו בלי דו די צ׳אווילה •פיארראאיטה 

מרואל פאססראגה• 

אלבאראסי . סונדיחאר. מדיירי אל בארקו•/ •ניחאר 

אלטוניר, ' 4 טומנלטראן • 

* _ _ ... _! 1 •אומאניס 


־ירואלי . ־־־׳'לדממה 

ד- •סלמנקה 

אלבה ר• טורסיס•/ - 


אופורטו,. 




•* סיאודד־רודריג! , 


. הואסה 0 


־*♦♦•%־• •מסקארלף #קוארגס 


בילמונטי• ^ 

^ מדריייחוס• •י 
ן^ 4 אלקאסאר די סן חואן 


\ לוגריסאז • 






4 ^ לוצייגטי 

,• ייא אלבאידה, 


יא י \ { 

";"^"'.ויליה־ריאל (סיאוי י 

י _ אלמגרו # *טמלסורה 
מוראל רי יזלעוזרבה• 

מיכטייל• ואלדיפיניארי # ^י— -♦"•י־! •)ףילין• 

אלקאראס• - א יגא 0 >^'יי' ר י■ ♦אלמודובאר ־ :ס • 

קאלקאדה ד י "ר״״י־יה פוארטוליאנו נילאלקאסאל. 


קוסנטאינה* נוקאירנטה 






*\'/ * 

יאלנסיה י• אלקנטרה ־ 

> / 


!איכורה , 

•ץ/- 






־ ^ י אנדוחאר . 


ד" 1 

ז / 


קורדובה־ 


קאלה • 

סנטה אולאלייה- 
•ז וו סטוטיוה 


ר׳־.< 

׳־/ } 


5 הודים בספרד 
1 אה הי״ד 


ת היהודים בספרד הנוצרית׳ 3551 


/..״ - ס־ •י׳ , 
'׳) ^ 

רנדה ׳- -׳■/ 




^ -אינסיקירה' ^ 


יחימיני•• סביליה 







חדם־די־לה־סרובטירה. - - ;־. 







391 


ספרד, יהודים: המאה ה 15 


392 


יהודים בה. בסרגוסה אסף ר׳ חסדאי קרשקש כסף לשכירת צבא 
שיגן על היהודים. המלך עצמו יצא, בסוף 1391 , למסע ארגעה, 
ופתח בכל מקום במו״מ על סדרי הסליחה לאוכלוסיה ועל גובה 
הקנסות, אך משלא שולמו למועד — נמחלו. רק במורה לא היו 
פרעות ניכרות, ויהודים מקסטיליה נשאו ונתנו על התיישבות שם. 
כשליש מיהודי־ס׳ קידש את השם, כשליש השתמד וכשליש שרד. 

שיקום הקהילות היה תלוי בנכונות מצד השלטון והאוכלוסיה. 

ב 1394 הגיעו למיורקה 150 משפחות מפורטוגל והוענקו להן זכויות 
כלמתיישבים הראשונים במקום, אך כעבור 40 שנה בלבד הקיץ הקץ 
על יישוב זה, שהעמיד חכמים ואנשי־ציבור, וכן קרטוגרפים, שיסדו 
באי אסכולה מקצועית חשובה. בארגון פעל ר׳ חסדאי קרשקש ליי¬ 
שובן מחדש של ולנסיה, מורווידרו ( 6111-0 ]\־ 1 ג 41 ו}) ובוריאנה, אך 
ברצלונה לא שוקמה. יהודים ואנוסים החלו לצאת מס/ כשמגמת־ 
פניהם מזרחה ולא״י. השלטון ביקש לחצוץ בין האנוסים לאחיהם 
היהודים, שנהגו כלפיהם לפי הכלל "ישראל, אף על פי שחטא, 
ישראל הוא״, וב 1393 ציווה חואן 1 מארגון על הפרדת מגוריהם. 
בעיית ההפרדה במגורים עמדה בעינה כל המאה ה 15 , משום שנבצר 
מהשלטונות להשליטה כרצונם. 

ה. מ ק נ ״ א עד ר נ ״ ב. המאה ה 15 עומדת כולה בסימן מאבק 
דתי וחברתי בין הציבור הנוצרי לבין האנוסים. היהודים שלא 
השתמדו ניסו לשקם עצמם, והשלטון נקט כלפיהם מדיניות ברוח 
עקרונות הכנסיה. מומרים, שהנודעים בהם פבלו די סנטה מריה 
ויהושע הלורקי (ע״ע), פעלו במרץ בקרב היהודים, כדי לשכנעם, 
במכתבי־פולמום, המבוססים על פרשנות המקורות, וכיו״ב, להמיר 
את דתם. ב 1408 נאסר על היהודים לעסוק בחכירות, בשירותי-חצר, 
באדמיניסטרציה של המדינה ובכל משרה שיפוטית על נוצרים. 
ב 1412 נקבעו, בהשראת פבלו די סנטה מריה, "חוקי וליאדוליד", 
שנועדו להצר את רגלי היהודים; אלא שהמדינה, למען ענייניה 
שלה, נאלצה להקל בהם. בארגון פעל נגד היהדות האגטי־אפיפיור 
בנדיקטום ^^^ x שעוד ב 1375 , בהיותו הגמון, קיים ויכוח עם ר׳ שם- 
טוב אבן שפרוט. בעצת יהושע הלורקי קיים ( 1413/4 ) את ויכוח 
ט(רטו 0 ה (ע״ע) עם גדולי יהדות־ארגון — החמור בוויכוחים בין 
היהדות והנצרות. בעקבותיו נתערערו שרידי הקהילות, ורבים הלכו 
לטורטוסה והשתמדו שם. ב״ספר העיקרים" לר׳ יוסף אלבו (ע״ע), 
מחשובי המתווכחים שם, ניכרים עקבות ההתבוננות בוויכוח וב¬ 
תוצאותיו. ר׳ שלמה אלעמי (ע״ע), ב״אגרת מוסר", חיפש את 
יסוד הרעה בדרכיה של האומה, ור׳ שם־טוב אבן שם טוב, ב״ספר 
האמונות״, תלה את שורש הרעה בפילוסופיה. ב 1432 זימן "רב־ 
החצר", אברהם בנבנשתי (ע״ע), בעיר וליאדוליד, את ראשי יהדות 
קסטיליה לדון בקביעת תקנות לחידוש חיי הציבור, שעיקרן "הצנע- 
לכת״. ב 5 שערים של תקנות, כתובים בשילוב עברית וספרדית — 
כפי השגור אז ביהדות-ס׳ — הוסדרו סדרי לימוד וחינוך, סדרי 
ביה״ד, המיסוי, ארגון הקהל, האמצעים נגד מלשינים והצניעות 
בלבוש. נסיון־התאוששות אחרון זה נכשל, משום חולשתן הפנימית 
של הקהילות והתנאים הכלליים בימי חואן ח מלך קסטיליה. 

לקראת אמצע המאה קיבלה בעיית האנוסים במלכות זו מפנה 
חד. כשני דורות עמדו אנוסי־ס׳ כ״חברת-ביניים", שמכלל ישראל 
יצאה ואל הנצרות לא באה. מעטים בלבד חדרו אל החברה הנוצרית; 
רובם ראו את מצבם כעניין זמני בלבד, ומבחינה זו יש לראותם 
כחלק מהציבור היהודי, שממנו נותקו באסון שפקד את כלל היהדות. 
בראשית 1449 פרצו פרעות באנוסים של טולדו, בעקבות פעולתם 
של גובי־מם אנוסים, ורבים נהרגו. משם פשטו הפרעות לסיודד ראל 
(ע״ע). עם שוך הפרעות העמיד פדרו סרמינטו 14 אנוסים בטולדו 
למשפט אינקוויזיציה, על שתפסו משרות שיפוטיות על נוצרים. 
פסק-הדין, שנאחז בחוק הוויזיגותי (ר׳ לעיל, עמ ׳ 382 ), קבע 
במפורש, שהאיסור חל גם על האנוסים. נתעורר ויכוח, שבו השתתפו 


צאצאי אנוסים ומומרים מכובדים, שחדרו אל החברה הנוצרית; 
נכתבו תזכירים בעד האנוסים ונגדם. בספר מיוחד שלל חואן דה 
טורקמדה (ע״ע) כל בסים משפטי מפעולת סרמינטו ואנשיו. הוא 
השפיע על האפיפיור ניקולאום לפרסם בולה, שעיקרה — תכנית 
לקרב את בני האנוסים ולהקל את תהליך חינוכם, לקראת השתלבותם 
בנצרות. משנות ה 60 התווכחו בנושא זה רבי-מדינה וגדולי-כמורה, 
עד שגברה יד האינקוויזיציה. נוצרה אז גם ספרות סאטירית על 
חיי האנוסים וחוסר אמונתם הנוצרית. בקסטיליה נפוצה התכתבות 
מזויפת על עצה ששאל צ׳אמורו, "ראש-קהילת יהודי טולדו" מיוסוף, 
"ראש-קהילת קושטא", מה יעשו יהודי טולדו כדי להרוס את הנצ¬ 
רות. מכתב זה נתחבר ללא ספק לאחר נפילת קושטא ב 1453 . שעו¬ 
ררה תקוות משיחיות, שהדיהן עולים מתיקי האינקוויזיציה עד סוף 
המאה ה 15 . כתבים אלה שימשו מכשיר־תעמולה עצום, והסוג הספ¬ 
רותי כולו, שנפוץ בס׳ עד סמוך לגירוש, יצר דעת־קהל עוינת 
ליהודים ולאנוסים כאחד. 

בראשית שנות ה 60 חיבר הפרנציסקני, כנראה ממוצא יהודי, 
אלפונסו דה ספינה (ע״ע) את ״מבצר האמונה״( 111061 תג 311011 ] 01 ?) 
— מספרי האינקונבולה (ע״ע) — שבו העלה לראשונה תכניות 
מגובשות לטיפול באנוסים וביהודים ביד חזקה, באמצעות אינקווי¬ 
זיציה. הוא טען שאם אנגליה וצרפת השכילו להתקיים בלא יהודים 
זמן כה רב, אף ם׳ תוכל לעשות כן; גישה זו קרמה עור וגידים בימי 
המלכים הקתוליים בהשפעת ט(מ 0 דה טורקמדה (ע״ע). דה ספינה 
היה מהראשונים שמנו מצוות שאנוסים מקיימים אותן, ותיאוריו 
משקפים את המציאות. 

ב 1474 עלו פרננדו ואיסבל, שנישאו ב 1469 , על כסא־המלכות 
והחל איחוד קסטיליה וארגון. אברהם סניור, שעתיד היה להתמנות 
ל״רב־החצר", היה נציגה של איסבל במו״מ עם נציגו של פרננדו, 
אלונסו דה לה קבלריה. אלונסו, שעתיד היה למלא תפקידים מכריעים 
בארג 1 ן, היה נצר למשפחה הנודעת מסרגוסה. געגועיו ליהדות היו 
רבים, והאינקוויזיציה ביקשה להעמידו לדין. בשנות שלטונם הרא¬ 
שונות פרץ מרד בקסטיליה, על רקע התביעה לאיחוד עם פורטוגל, 
וייתכן שפרעות 1467 ו 1474 באנוסי סיודד ראל, קורדובה וטולדו, 
ופרעות 1473 באנוסי סוויליה, הן שדחפו יהודים ואנוסים כאחד 
להשתתף במרד־נפל זה (ר׳ לעיל, עמ׳ 357 ), 

בהתגבשות דרכה של המלכות המאוחדת כמדינה שלכל תושביה 
תהא אמונה אחת, הנצרות, היתה לטורקמדה השפעה מכרעת. בקו 
המדיני־דתי של טורקמדה היו 3 שלבים: פתרון שאלת־האנוסים, 
כיבוש גרנדה וגירוש היהודים. לשם כך נאלץ השלטון להכשיר 
את דעת-הקהל ולהכין לעצמו בעלי־ברית; חוגי-הבמורה, ההלמנדד 
(ע״ע; ר׳ לעיל, שם), חלק מהאצולה וגילדת־המסטה (מגדלי בקד 
וצאן [ר׳ לעיל, עמ׳ 324 ]), שנתקיימה מאז המאה ה 13 . כצעד ראשון 
הוקמה האינקוויזיציה. ב 1477 נתבקשה הסכמת האפיפיור סיכם־ 
טוס ז\ 1 , שנתקבלה ב 1478 , והאינקוויזיטורים הראשונים נתמנו 
ב 1480 . ראשית פעולתה בסוויליה ( 1481 ) ואח״כ בקורדובה ( 1482 ), 
סיודד ראל( 1483 ) וכיו״ב. הפרשי-הזמן מלמדים על לבטים ועל הצו¬ 
רך "להרגיל את הציבור לרעיון׳ שקם גוף, שאע״פ שמטרתו המוצהרת 
דתית, הוא מכשיר פוליטי בידי הכתר לפתרון בעיות פנימיות במדינה 
המאוחדת — מוסד־המדינה הפוליטי הראשון באירופה. משנקבעה 
דרכו וטורקמדה נתמנה ראשו׳ ניגש השלטון לקדם את הקמת הנד 
דינר, הלאומית. ב 1484 נפתחה המלחמה בגרנדה, שלקראתה שילמו 
הקהילות מס גבוה מ 1474 . ב 1483 ציווה השלטון, על דעת האינקווי¬ 
זיציה, על גירוש יהודי אנדלוסיה, בטענה שיש להפרידם לגמרי 
מהאנוסים. ב 1486 ציוותה האינקוויזיציה על גירוש יהודי סרגוסה 
ואלבראסין (""בזזסלס/), ופרננדו עצמו ביקש מטורקמדה לדחות 
גירוש זה (והוא נתבצע למעשה). שרדו שני כתבים מחוגו של 
טורקמדה, שנכתבו ב 1488 . האחד, פרי-עטו של האינקוויזיטור בסגו־ 




393 


ספרד, יהודים: הגירוש; ארגון קהילות 


394 


ביה, דן בדרך קיוס־המצוות בידי האנוסים, והמסקנות המתבקשות. 
בהקדמת הספר מוערך טורקמדה כמי שהופקד "על הגויים ועל 
הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע" (ירמ׳ א, 
י). הספר השני, "ספר האלבוראיק" (ע״ש סוסתו של מוהמד), דן 
בבגידתם של האנוסים ובצביעותם. לאחר הופעת הספרים, העלילה 
האינקוויזיציה על כמה אנוסים ויהודים — שרצחו ילד נוצרי ושעסקו 
בכשפים להביא כליה על הנצרות ומוסדותיה ("משפט לה גוארדיה"). 
האינקוויזיציה ביקשה — אך לא הצליחה — לשרבב לעניין גם את 
"רב־החצר", אברהם סניור, איש־אמונה של המלכה, שמינתה אותו 
( 1488 ) לגזבר ההרמנדד, משרה נוצרית בלעדית. ב 1491 נידלדל 
מעמדם של היהודים בחצר־המלכות והגיע לשפל רב. חכירות־המם 
הגדולות רוכזו כולם בידי קבוצה מצומצמת, שרובה המכריע היו 
נוצרים או אנוסים נאמנים. 

גירוש ספרד. ב 1492 נכבשה גרנדה (ר׳ לעיל, עמ׳ 358 ) 
ונחתם צי־הגירוש. פרסומו נתעכב עד סוף אפריל, ובזמן זה ניסו 
דון יצחק אברבנאל ואברהם סניור לבטלו. הצו תלה את הקולר 
ביהודים, על שמנעו מהאנוסים את הקלטותם בחברה הספרדית, 
לאחר שנכשלו נסיונות ההפרדה, ואף הרחקת היהודים מאנדלוסיה 
לא הועילה. הדעת נותנת, שאכן זוהי הסיבה העיקרית לגירוש, 
על רקע המדיניות הלאומית הנ״ל, וכי לא היה מניע כלכלי לגירוש. 
אדרבה, סביבות שלמות נתרוקנו מאוכלוסיה יהודית ניכרת, ונגרם 
משבר חברתי, ציבורי וכלכלי, שלא במהרה התגברו עליו. הצו 
קבע את פרטי היציאה ודרכי הסדרתה, וברי היה למנסחיו, שה¬ 
יהודים אכן יצאו. הכמורה וראשי־הערים השפיעו עליהם להמיר 
דתם ולהישאר, אך רבני-ישראל עמדו על יציאה, שנתפסה להם 
כיציאת־מצרים המעותדת לנסים. הזמן המוגבל הביא לחפזון בחיסול 
הרכוש הפרטי ולירידת מחירו, אך היו שהצליחו להבריח את רכושם 
לחו״ל. הרכוש הציבורי שהוחרם נמסר לרוב לעיריות, ומהן נמסר 
להקמת מנזרים וכנסיות. בתי־הקברות הפכו לשדות־מרעה, לאחר 
שנעקרו המצבות. לאחר יציאת היהודים נתפרסם צו, שתקפו היה 
ל 4 שנים, שכל מי שיחזור וימיר דתו — רכושו יוחזר לו. הבטחה זו 
השפיעה במיוחד בקרב היוצאים לפורטוגל. 

בז׳ באב רנ״ב ( 31 ביולי 1492 ), סמוך לתאריך חורבן שני בתי- 
המקדש, עזבו אחרוני היהודים את ם׳. לפי חישובים שונים וכרו¬ 
ניקות בנות־הזמן, גורשו כ 200,000 נפש, מהם עברו כ 120,000 לפור¬ 
טוגל• שנתנה להם מקלט ל 8 חדשים במחיר 8 קרוזיירום לנפש. 
כ 50,000 עברו לצפון־אסריקה; מספר קטן הלך לנוורה, למדינת- 
האפיפיור באוויניון ולאיטליה; רבים נדדו לאימפריה התורכית. 
דון יצחק אברבנאל יצא עוד בסוף מאי מנמל־ולנסיה לנאפולי, ולאחר 
שוויתר למלכים על חובם, הותר לו להוציא את רכושו, אברהם סניור 
והתנו מאיר מלמד השתמדו, והמלכות ראתה בדבר נצחון הנצרות 
על היהדות. 

ו. ארגון הקהילות במאות ה 12 — 15 . יסודו של 
ארגון זה בתקופה המוסלמית, ופרטיו אינם ניתנים לתאור כרונולוגי 
מדויק. ההבדלים בדרכי־התארגנות קשורים יותר ביחידות הגאו־ 
גרפיות־פוליטיות של ס׳ מאשר בהתפתחויות ההיסטוריות בתוך כל 
יחידה כזו. ם׳ נתייחדה בסדרים מיוסדים על אוטונומיה יהודית 
(ע״ע) רחבת־הקף, שלא נודעה דוגמתה. אלה זכו מדי פעם באישור 
הכתר, שגם נתן יד לניהולם התקין. 

בם׳ לא נתקיימו ארגונים כל-ארציים. כארגון מחוזי יש לראות 
את ה״קולקטה״ ( 00111x11 ), שהיתה מורכבת מקהילה ראשית אחת 
ומכמה עיירות וכפרים סמוכים לה, שנקבעו ע״י הכתר לצרכי מס. 
לעתים חייבה הקהילה הראשית את הסמוכים לה לקבל את כל תקנו¬ 
תיה׳ אך יש שמשמעתה הוגבלה לענייני מם בלבד. בכך נתאפשר 
לקהילות הקטנות לחסות בצלן של הגדולות׳ ואלה — שבהן נתקיימו 
חיים יהודיים שלמים — יכלו לפקח על הנעשה בעיירות ובכפרים. 


הנהגת הקהילות הושתתה על המוסד העתיק של "שבעה טובי־ 
העיר". בם׳, ובמיוחד בארגון, יש לראות את המספר המוגדל של 
חברי ״העצה״, או המועצה, כהרחבת המסגרת — בהשפעת הדוגמה 
של העיר הספרדית. בזאת באו לידי ביטוי השפעות פרטיקולריסטיות־ 
מקומיות, כדברי הרשב״א: "מנהג המקומות בעניינים אלה אינו 
שווה בכל, לפי שיש מקומות שכל ענייניהם נוהגים ע״פ עצת 
זקניהם ובעלי־עצתם, ויש מקומות שאפילו הרבים אינן רשאין 
לעשות דבר בלתי עצת כל הקהל ובהסכמת הכל, ויש מקומות 
שממנין עליהם אנשים שיתנהגו על־פיהם בכל ענייניהם הכלליים 
והם אפיטרופסין עליהם" (שו״ת ג׳, שצ״ד). גוף מורחב זה בא 
להוסיף על מוסדות־הקהל הקיימים ולהפכם ייצוגיים יותר. לא היה 
בכך לשנות את אופי המשטר הציבורי היהודי, שהמשפחות בעלות 
הנכסים וההשפעה נשאו בעיקר בעול של ההנהגה, בחיותן מעין 
אוליגרכיה, שהדאגה לכלל מוטלת עליה. 

בארגון התחלקה הקהילה בתקופה מאוחרת ביחס — כדוגמת 
העיר — ל 3 מעמדות: "גדולים", "בינוניים" ו״קטנים". בסוף המאה 
ה 13 נמצאה בברצלונה ״עצה״ קבועה, בת 25 חברים שווים בתפ¬ 
קידם. בתחילת המאה ה 14 נתגבשה בה "מועצת־ 30 ", כדוגמת 
״מועצת־ 100 ״ של העיר, נוסף על 7 ה״נאמנים", שניהלו בפועל את 
הקהילה. ה 30 נתחלקו לפי ה״מעמדות״ הנ״ל, 10 לכל מעמד. סדרי 
המועצה נקבעו ב 1327 ואושרו ע״י המלך. מועצה זו מינתה את כל 
נושאי-המשרות: נאמנים, דיינים, רואי־חשבונות וגבאי־צדקח, וקב¬ 
עה את דרכי גביית־המם, תיקון התקנות ומינוי גופים "אד־הוק". 
הנאמנים הם שהזמינו את חברי-המועצה לישיבות, ואף קנסו את 
המאחרים והנעדרים. הנאמנים והדיינים בחרו אחת ל 3 שנים, ב־ 
הצבעת-רוב, את חברי־המועצה, אלא שפעולת הנאמנים הותנתה 
בהסכמת המועצה. ב 1386 הונהגה חוקה חדשה, ולפיה הורכבה 
המועצה מנכבדי-הקהל, סוהרים ובעלי־מלאכה — גם זאת כנוהג 
העיר. הורכבה מועצה מצומצמת, מבאי־כוח מכל מעמד, ואליהם 
צורפו 3 הנאמנים. אף שהנאמנים נבחרו מ 3 המעמדות, קופחו 
בעלי־המלאכה לטובת הנכבדים והסוחרים. בכל שנה הוחלפו 10 
חברי־מועצה. 

בגירונה פעלו לאחר הדבר שתי מועצות, בנות 20 ו 16 חבר. 
נקבעה גם מועצה בת 23 חבר, מהם 2 מה״קילקטה״ של גירונה. 16 
חברים נתמנו לכל ימי-חייהם, הם או אחד מבני־משפחתם שנמנו 
בשמותיהם, ושאר המקומות נשמרו ל 15 חברי־מועצה, שישבו בה 
כל אחד 3 שנים בלבד. גוף של בוחרים, מעין אלקטוראט, מינה מדי 
שנה 3 נאמנים וגזבר, והברי-המועצה עצמם הורשו להיות נאמנים. 
גובה־המס נבחר מבין קטני פורעי־המם, ואסור היה לו להיות מ- 
קרובי־משפחה של הנאמנים; הוא נהנה ממשכורת שנתית קבועה. 

בסרגוסה פרץ ויכוח פומבי, כבר באמצע המאה ה 13 , בשאלה אם 
להעריך את המם ע״י פוסקים־שמאים מבין גדולי פורעי־המס, או 
ע״ס הצהרה אישית. קטני פורעי־המם התארגנו ב״כת־ד,חבורה". 
הכתר, שאליו פנו הצדדים להכרעה, נענה תחילה ל״כת החבורה" 
ואח״כ חזר בו. בסדרי־ההנחגה לא נבדלה סרגו׳סה משאר מלכות- 
אראגון. 

בקסטיליה היתד, ההנהגה בידי "מועצה סגורה" ( 0 ( 0£ ח 00 
ס^גזזשס) של המשפחות המיוחסות. גם משטר זה זכה להכרת הכתר. 
מקום חשוב נודע ל״מעיינים", כנראה חברי־מועצה, שפיקחו על 
ענייני־הקהל עם הדיינים. הם שנתכנסו בוליאדוליד ב 1432 וקבעו 
תקנות לכל יהדות קסטיליה. בראש הקהילות עמדו "מוקדמין", שהם 
ה״נאמנים" שבארגון. ייזכר גם ה״בדין", מעין שוטר, אך אין לדעת 
אם היה יהודי. "ברורי-עבירות" הוא מוסד קטלני טיפוסי, שתפקידו 
היה לפקח על המוסר, וחבריו היו רשאים לתבוע לדין אנשים על 
עבירות. לדיני־ממונות פעלו "ברורי־תביעות". ראשי־הציבור היו 
ה״נשיא" ו״רב־החצר", ואלה הוכרו ע״י השלטון. תפקיד הנשיא 


395 


ספרד, יהודים: ארגון קהילתי; לאחר הגירוש 


3% 


אינו ברור, אך "רב־החצר" הוגדר בקסטיליה כשופט-ערעורים עליון 
ופוסק בשאלות-מס. לעתים היה הוא חוכר המם היהודי כולו. נושא- 
המשרה לא היה בהכרח בעל־סמיכה, והכתר מינהו על־שום זכויותיו 
המיוחדות; ופסק ד״רשב״א (שדת המיוחסות לרמב״ן, רמ״ח): "מי 
שאינו רב אלא מצד המלכות ...קונסין המבייש [אותו] לפי מה 
שהוא, ודווקא שמביישו במעשה, אבל בדברים לא". תפקידו היה 
לייצג את הציבור כחצרן־שתדלן, וע״כ היתה השפעתו רבה מאוד. 
אין הוא המנהיג, מורה־ההוראה, אלא פונקציונר במינהל־המלכות. 
שהעדה היהודית היא תחום עיסוקו. בארגון לא נמצא "רב־חצר", 
ואף שהרשב״א ור׳ חסדאי קרשקש נתמנו גם ע״י הכתר לשופטים 
עליונים ולבוררים לעניינים קבועים, אין הם בגדר זה כלל. 

מקום מיוחד במינו נועד לרב, שכוחו נבע מסמכותו האישית 
והמוסרית. רבים ומפורסמים בכל הגולה היו רבני-ס׳ (ד להלן, 
ענד 397 ), והם שהקימו, עם הדיינים, מערכות־דין עצמאיות ומק¬ 
בילות לכלליות. בכוחם היה אף לדון דיני נפשות — ברשיון המלכות 
(שדת הרא״ש ק״ז, ח׳, ועוד הרבה). אף נמצא שבת״ד של דיינים־ 
הדיוטות האפילו ברמתם הנמוכה על מערכת־הדין היהודית המסרתית 
(וע״ע משפט עברי, עמ ׳ 684 ). 

ם׳ היהודית נודעה ב״תקנות״ שלה, כדברי הריב״ש: "כל קהל 
וקהל בהורמנא דמלכא עושין תקנותיהן ומסיעין [= כופין] על 
קיצתן" (שדת, רע״ב). תקנות אלה הסדירו את חובות היחיד כלפי 
הציבור, בין אדם לחבירו — כולל הפעלת דיני־נפשות ברשות 
השלטון — ובין אדם למקום, ובעיקר קבעו לפרטיהם את הסידורים 
הכספיים הקשורים בחובות הנישואים. נתקיימו ארגונים לעזרה וסיוע 
הדדי, למעשי־חסד ולתפילה: "ביקור חולים", "מלביש ערומים", 
"רודפי צדק", "ליל אשמורות" בסרגוסה, "כת הקברים" בהואסקה, 
ורבים כיו״ב. כך היה גם בציבור הנוצרי, ולימים גם בין האנוסים. 
לא נודעו בם׳ חברות לפדיון־שבויים ולהכנסת־כלה. 

ז, לאחר ה ג י ר ו ש. צו הגירוש הטיל עונש־מוות על יהודי 
שישוב לס׳. עם הזמן הגיעו יהודים לס/ ואין שום יסוד להניח 
שיהודים הטילו חרם על השבים. בתקנות "המעמד" בלונדון, במאה 
ה 18 , נמצא איסור על צאצאי־אנוסים, שיצאו מם׳ וחזרו ליהדות, 
לנסוע לשם, ומסיבות ברורות מאליהן. את התקופה שלאחר הגירוש 
יש לחלק כלהלן: 1 . עד לאיחוד ם׳ עם פורטוגל ( 1580 ); 2 . עד 
אמצע המאה ה 18 בקירוב. 3 . עד לביטולה הסופי של האינקוויזיציה 
( 1834 ). 4 . עד למלה״ע 11 . 5 . ביטולו הגמור של צו־הגירוש ב 1968 . 

1 . האנוסים (ע״ע) בדורות הראשונים יצרו לעצמם מסגרות 
להזדהות יהודית בכוח ידיעתם את מסורת ישראל, איש איש כפי 
כוחו. ב 1500/1 הקיפה התעוררות משיחית את האנוסים בם׳, ומהם 
שהחלו להתנבא על ייחודם של האנוסים שמתו על קידוש־השם, 
ועל עליה לא״י. האינקוויזיציה עקרה תופעה זו עד מהרה. התעוררות 
יהודית נגרמה ע״י שהותו בם׳ ובפורטוגל של דוד הראובני (ע״ע), 
שנהרג, כנראה, בידי האינקוויזיציה בבדחוס. כל העת עזבו אנוסים 
את ם׳ — על־אף האיסור המפורש — והצטרפו לקהילות ישראל 
במרכזיהן החדשים; מהמפורסמים ביותר: יוסף נשיא ושלמה מלכו 
(ע׳ ערכיהם). האנוסים שיצאו לאמריקה המשיכו לחיות כאנוסים 
(ע״ע מכסיקו, עמ ׳ 491 ; פרו, יהודים; ור׳ להלן, עמ׳ 409 ). 

2 . עם הקמת האינקוויזיציה בפורטוגל ( 1536 ) באו לס׳ פליטים 
לא מעט, אך ההגירה קיבלה ממדים גדולים לאחר איחוד המדינות 
( 1580 ). ם׳ הפכה ארץ־מעבר לאנוסים שיצאו לצרפת ויסדו בה 
מרכזים, שבבוא העת הפכו לקהילות יהודיות. במיוחד רבו ההולכים 
לאמסטרדם (ע״ע) בסוף המאה ה 16 , ואז הוקמה שורה של מרכזי 
אנוסים בערי חוף ונמל בצרפת ובבלגיה של ימינו. רבים היו דברים 
לאומתם, כמנשה בן ישראל (ע״ע), יצחק פרנאנדו קארדוסו ואחרים. 
בולטת השכלתם היהודית ומהירות־היקלטותם בין היהודים. היוצאים 
קיימו קשרים מסחריים חשאיים עם קרוביהם בס׳, והזרימו ידע 


יהודי רב. מהם אף באה יזמה לפעילויות מדיניות וצבאיות נגד ם׳. 
יהודים הגיעו לס׳ לפרקי־זמן שונים, במסוות שונים, ומהם נתפסו 
ע״י האינקוויזיציה והשתמדו, 

יעקב קאנסינו, שנמצא במדריד כבר ב 1625 , ניהל ב 1641 מו״מ 
עם הרחן־הדוכס (^^״^מסס) אוליוורס (ר׳ לעיל, עמ׳ 363 ) על 
שיבת יהודים לס׳ — המו״מ הראשון מסוגו. עמו פעל, כנראה, מנואל 
לופם פריירה, אנוס, רואה־חשבונות של מועצת־הסחר בם׳. התכנית 
הוכשלה ע״י מועצת האינקוויזיציה, שציוותה ( 1643 ) למנוע ירידה 
לוולנסיה של יהודים שבאו מצפון־אפריקה. תיקי האינקוויזיציה 
מספרים על הליכת יהודים לס׳, ועל חיים יהודיים שם. במפנה 
שנות ה 30 הרעישה שורה של משפטי אינקוויזיציה את יהודי 
ארצות־השפלה. האפיל עליה מעשהו של נוצרי גמור, לדפי דה וירה, 
מועמד לקתדרה עברית באוניברסיטת סלמנקה, שבגיל צעיר נתפס 
ליהדות והחל מפיץ אותה ברבים. הוא מל עצמו בכלא, והביך בטי¬ 
עונו המשפטי את כל מוסד האינקוויזיציה. הוא נשרף ב 1642 בשם 
יהודה המאמין (€;)ח€ץ 6 ז 0 61 111113 ). 

בימי קרלום 11 ( 1665 — 1700 ) נעשה נסיון שני להחזיר יהודים 
לס׳, הפעם ביזמת אחד השרים, מנואל דה לירה, שנתכוון ליישבם 
במושבות־ס׳ — לשם פיתוחן. נראה ששיבת היהודים לאנגליה 
ועליית-כוחה של הולנד היו המניעים העיקריים לתכנית זו, אך היא 
נדחתה ע״י המלכות. 

3 . במאה ה 18 החלה התיישבות יהודית בגיברלטר (ע״ע, עט׳ 
635 ). מעט יהודים ישבו במנורקה, בתקופה הקצרה שאנגליה שלטה 
בה. ירידת כוחה של האינקוויזיציה במאה ה 18 לא הביאה עמה 
פדות, וזרם האנוסים אף פחת. ב 1797 ניסה שר בחצרו של קרלום ז\ 1 
לפעול לביטול צו־הגירוש, מתוך מגמה שסוחרים יהודים מהולנד 
יקימו מרכזי מסחר ותעשיה בקאדים, בסוויליה ובנמלים אחרים, אלא 
שהמלך חשש מצעד זה, ולא עוד אלא שב 1802 שב וחידש את הצו. 
יש להדגיש שכל תכניות־השיבה דנו רק בשיבת יהודים ספרדים. 

4 . יהודים ראשונים הגיעו לסוויליה לאחר ביקורו של משה 
מונטיפיורי (ע״ע) בשנות ה 60 של המאה ה 19 , והם באו מצפון- 
אפריקה לאחר עלילת־הדם במרוקו. התיישבותם סמוכה לימי הרפו¬ 
בליקה הראשונה ולחוקה של 1869 . רה״מ אמיליו קסטלאר אף הכריז 
לראשונה על פתיחת שערי־המדינה ליהודים, ובכך בוטל צו־הגירוש. 
בשנות הסד הוענק לעדה שטח־קבורה. דמות הקהילה הראשונה 
במדריד, בשנות ה 60 , אינה ברורה, וידוע שחבריה היו בעלי נתינות 
צרפתית ואנגלית. לאחר פרעות 1881 ברוסיה הציעה ם׳ ליהודים 
להתיישב בה, ושגרירד, בקושטא נצטווה לטפל בהגירה זו, שיצאה 
דרך אודסה וקושטא. אך לאלה שימשה ם׳ ארץ־מעבר בלבד. ב 1886 
נוסד במדריד "מרכז ספרדי להגירת ישראלים", שפעל זמן קצר. 
באותם ימים עורר הרופא הסנטור אנח׳ל פולידו אי פרננדם את העניין 
ב״ספרדים ללא מולדת״, וזירז להתעניין בם ובלשונם — הלדינו 
(ע״ע), ובתרבותם. במלה״ע 1 הגיעו לס׳ פליטים, שגורשו מא״י ע״י 
התורכים. ב 1915 יסד אלפונסו 11 ^ x קתדרה שניה למדעי-היהדות 
באוניברסיטת מדריד (ע״ע), וא.ש. יהודה (ע״ע) נתמנה להורות 
בה. אז ישב בם׳ מכס נורדאו (ע״ע); היישוב היה קטן. ב 1917 ניתנה 
רשות לאיגנאסיו באואר להקים ביכ״נ ראשון במדריד. ב 1924 
נתפרסם צו שהעניק אזרחות ספרדית לכל אדם ממוצא ספרדי (ב־ 
ארצות־הבלקן במיוחד), מה שהציל יהודים רבים בימי מלה״ע 11 . 
בימי הרפובליקה ( 1931 — 1936 ) הגיעו לס׳ פליטים מגרמניה. בימי 
מלחמת־האזרחים ( 1936 — 1939 ) לחמו יהודים רבים לצד הרפו¬ 
בליקה, אך היו גם יהודים מצפון־אפריקה שלחמו לצד הגנרל פראג־ 
קו. עם התבססות שלטונו של הגנרל בימי מלה״ע 11 באו פליטים 
יהודים לס׳, שפתחה את שעריה לניצולי הבלקן, ואף פעלה לשחרור 
יהודים ממוצא ספרדי ממחנות־ההשמדה. כן קלטה ס׳ פליטים מצרפת 
ומארצות־השפלה. חלקם הוכנס זמנית למחנה במירנדה דה אברו, 



397 


ספרד, יהודים: המאה ה 20 ; מרכז תורני 


398 


עד להגירתם מם׳. הג׳וינט (ע״ע) קיים פליטים אלה. ב 1941 נוסד 
במדריד ובברצלונה "המכון על שם בניטו אריאם מונטנו (ע״ע) 
לחקר היהדות והמזרח הקרוב", שמייסדיו היו הפרופיסורים מיליאס־ 
ואליקרוסה וקנטירה־בורגוס. מכון זה יסד את הדו־שנתון "ספרד" 
ופיתח פעילות מדעית ענפה (ר׳ לעיל, עמ' 331 וחשו׳ להלן). 

5 . עם תום מלה״ע 11 חידשה קבוצה של תושבים ותיקים וחדשים 
את הקהילה, ויסדה ביכ״נ במדריד. במקביל נתחדשה הקהילה בבר¬ 
צלונה, שהיתה הגדולה בין השתיים, והחזיקה רב ושוחט. מרבית 
חברי קהילת־מדריד היו אשכנזים, ובברצלונה נתקיימו שני מניינים, 
אשכנזי וספרדי, ושחיטה כשרה. הקהילות קיימו קשרים הדוקים 
עם גיברלטר, וניזונו גם משירותי הקהילות בטנג׳ר. סאוטה, מליליה 
ותטואן (ע׳ ערכיהם). מהמחצית ה 2 של שנות ה 50 החלו להשתקע 
בם׳ יהודים רבים מצפון־אפריקה, והקהילה במדריד פיתחה מרכז 
גדול. בברצלונה נבנה ביהכ״ג החדש הראשון בם׳. ב 1959 נתקיימה 
בספריה הלאומית שבמדריד תערוכת תרבות של היהדות הספרדית, 
ונוסד המכון לחקר היהדות הספרדית ליד מכון אריאם מונטאנז. 
קהילת־מדריד יסדה בי״ס יהודי ראשון ובנתה מרכז קהילתי. ב 1963 
נוסדה במדריד האגודה לידידות נוצרית־יהודית, שפיתחה פעולה נגד 
האנטישמיות. ב 1964 נתקיים בס׳ הסימפוזיון הראשון על נושא 
יהדות־ם׳ בחסות המועצה המדעית העליונה, ובצו של פראנקו הוקם 
מוזיאון לתרבות יהודי־ס׳ בביהכ״נ בטולדו; יהודי־ם׳ הקימו ועד 
מרכזי של הקהילות הגדולות: מדריד, ברצלונה, מליליה, תטואן 
וסאוטה. ב 1968 הכיר השלטון רשמית בארגון הקהילתי היהודי, 
והוכרה מחדש חוקת 1869 , שביטלה בפועל את צו־הגירוש. לס׳ 
הגיעו פליטים ממצרים לאחר מלחמת ששת הימים. נוצרו קהילות 
חדשות בערים מלגה, טורמולינוס, מרבליה, גרנדה, סוויליה, ולנסיה, 
באיים הקנדיים (שם לא ישבו יהודים מעולם), בפלמה ועוד. ל- 
קהילת־מדריד יש ביטאון ("הקשר") בספרדית; כן קיימת בה 
תנועת־צופים יהודית. כיום יושבים בס׳ כ 10,000 יהודים. 

הנסיונות לקיים יחסים דיפלומטיים רשמיים בין ם׳ לישראל 
עדיין לא עלו יפה. וקיימים רק קשרי תרבות, מדע ומסחר. 

ח. ב. 

ח. ספרד כמרכז תורני. ס׳ היתד, במשך מאות שנים 
מרכז תורני ראשון במעלה, לצדו של המרכז בצרפת־אשכנז — על־אף 
השוני הרב בסגולותיהם ובייהודם של שני המרכזים, בכמות ובאיכות. 
על תחילת לימוד־התורה בם׳ אין ידיעה ברורה. פרקוי בן בבוי(ע״ע; 
במפנה המאות 8/9 ) מדבר על "בתי־מדרשות" בם׳ שלמדו בהם "יומם 
ולילה", ושמואל הנגיד (ע״ע) מתאר ג״כ בתמ״ד קדומים כאלו, שהלי¬ 
מוד בהם נתרכז בשבתות. סידור רב עמרם (ע״ע) גאון ותכנן של 
איגרות גאונים (ע״ע) שנשלחו לס׳ במשך המאות 9 — 10 מלמדות 
על מציאותם של ת״ח שם, בייחוד בעיר לוסנה (ע״ע), 'אך לא 
ידועה יצירה תורנית בס׳, בהקף ראוי לשמו, לפני מחצית המאה 
ה 11 . עוד במאה ה 12 היה לימוד־התורה בס׳ נחלת קבוצות-עלית 
של ת״ח בלבד — אף שמספרם לא היה מועט, ובתוכם גם גדולי 
המדקדקים והמשוררים, וחוגי המעיינים בדברי השיר והמליצה — 
שמשוקע בהם, באמנות רבה, חומר רבני רב. צירוף זה של "תורה 
וחכמה", שלא היה מוכר באשכנז, הוא גם עיקר תוכנו ועניינו של 
"תור־הזהב" הספרדי המפורסם. בין המון-העם היתד, קיימת בורות, 
המצטיירת היטב משו״ת הרי״ף (ע״ע אלפסי, ר׳ יצחק), למשל, 
ובגללה התנהלה פעולתו של המשפט תעברי (ע״ע, עמ ׳ 685/6 ) 
האוטונומי בס׳ בעיקר באמצעות בת״ד של הדיוטות, מחוסר ת״ח 
במספר מספיק, וע״פ תקנות מקומיות קבועות ולא ע״פ עיקר הדין. 
כך גם דעתו של אברהם אבן־דאוד (ע״ע) ב״ספר הקבלה" שלו, 
אף שיש בכלל דבריו מגמתיות מסוימת, ועלילת־הסיפור אצלו צריכה 
בדיקה. מהחכמים הקדומים יש להזכיר את ר׳ דוד, מראשית המאה 
ה 9 , שר׳ משה גאון־סורא כתב עליו ש״הר גבוה היה ומתגבר כארי 


במלחמתה של תורה" (שו״ת הגאונים לש. אסף, א׳, סי׳ כ״ג) ור׳ 
אלעזר (ע״ע) חורגא, מאמצע המאה ה 9 , התלמודי הראשון באירופה 
שנשתמרו ממנו הוראות ופסקים. 

ר׳ משה בן חנוך וחנוך (ע׳ ערכיהם) בנו ייסדו מרכז תורני 
עצמאי בם׳, שהחל מנתק את קשריו ההדוקים עם גאונות־בבל, 
מקור־יניקתו העיקרי עד אז. ר׳ משה (נם׳ 965 ) חי בימיו של ר׳ 
חסדאי (ע״ע) אבן שפרוט, שפעולתו מציינת את תחילת ימי התרבות 
העברית בם׳. בתקופה זו נתפרסמו בתורה יוסף אבן־אביתור (ע״ע) 
ושמואל הנגיד, שעמו מתחילה להיווצר בם׳ ספרות תורנית. מספרי 
הנגיד: "הלכתא גברוואתא" (שרידיו לוקטו בידי מ. מרגליות, 
ירושלים, תשכ״ב) ו״מבוא התלמוד", הספרים התורניים הראשונים 
שנכתבו על אדמת־ס׳. העדויות הספרותיות מוכיחות כי הספרות 
הרבנית בם׳ של המאות ה 11/12 היתד, רחבה, אך אבדה ברובה 
הגדול. מבין המפעלים הספרותיים שאבדו: ספריהם של ר׳ יצחק 
ור׳ ברוך אלבליה (ע״ע), ורוב חלקי הפירוש לתלמוד של ר׳ יוסף 
אבן מגש (ע״ע מגש) ור׳ מאיר הלוי אבולעפיה (ע״ע). 

עד אמצע המאה ה 13 לא נתקיימו קשרים תורניים בין ס׳ ו- 
אשכנז־צרפת, ותורת־ם׳ לא נודעה שם כלל, למעט ספרו של ר׳ יצחק 
אלפסי(הרי״ף), שרוב ימיו חי בצפון־אפריקה, ובשנותיו האחרונות 
עבר לס׳. ומאידך, המפעל האשכנזי־צרפתי הגדול של התוספות 
(ע״ע) לא הוכר בם׳ כלל עד סוף המאה ה 12 , ולא היכר, בה שרשים 
עד לפעולתו של רבי משה בן נחמן (ע״ע, עמ ׳ 566/7 ), 50 שנה 
מאוחר יותר. לימודם של הספרדים עיקרו היה במסכתות הנהוגות 
בזמן הזה ולשם קביעת הלכה למעשה, לפרטי פרטיה, ולא לשם 
הגיה ופלפול בתורה כמצוה "לשמה". ע״כ גם עסקו הרבה בגירסות 
ובנוסחות, שהיו בידם כמורשת מן הגאונים, ובבעיות של מתודולוגיה 
תלמודית פסיקתית. רוב היצירה התורנית בס׳ שהגיעה לידנו, עד 
לתקופת הרמב״ן, עניינה בפסיקה ממש, או בפרשנות המכוונת 
למטרה זו: "הלכתא גברוואתא" לר׳ שמואל הנגיד, "הלכות כלולות" 
לר׳ יצחק אבן־גיאת, ספר "העתים" לר׳ יהודה בן ברזלי הברצלוני, 
ספר הרי״ף, וספריו של ר׳ יצחק אלברצלוני (ע׳ ערכיהם). בפרשנות 
מדגים נטיה זו בעיקר ספר "פרטי פרטים" ("יד דמה") לר׳ מאיר 
הלוי אבולעפיה. ר׳ יוסף אבן מגש, תלמידו המובהק של הרי״ף, 
העמיד תלמידים במספר רב יותר מרבו, אולם גם בימיו היה מרכז 
התורה העיקרי בישיבתו שבלוסנה (ע״ע), ומשם נפוצו תלמידיו, 
כתלמידי הרי״ף לפניו, לכל ס׳. ספק אם הופעתו של הרי״ף בס׳, 
בסוף המאה ה 11 - שינתה באופן ניכר את מסורת ההלכה שם, אולם 
נראה כי ממנו והלאה קיימת בם׳- עד לרמב״ן, אסכולה אחת בלבד: 
שלו ושל תלמידיו אחריו. אפשר שר׳ יהודה בן ברזלי, איש־ברצלונה, 
משקף אסכולה אחרת, בעקבות ר׳ יצחק אבן־גיאת, אולם אף הוא 
עומד תחת השפעתו העצומה של הרי״ף. 

בשליש הראשון של המאה ה 12 הוקם לראשונה קשר תורני בין 
ס׳ לבין פח׳באנס, ע״י ר׳ יוסף אבן מגש, ורק מאה שנה לאחר־מכן 
הוקם הקשר עם תורת־אשכנו, בידי ר׳ יונה (ע״ע) גירונדי והרמב״ן, 
שלמדו אצל בעלי התוספות. הרמב״ן הוא אבי האסכולה הפרשנית 
הספרדית החדשה לתלמוד, שנודעה לה השפעה מכרעת על לימוד 
התורה עד היום. ב״חידושיו" מיזג הרמב״ן את שיטת התוספות עם 
שפע המסורות, הקבלות, הגירסות והחידושים של קדמוני ס׳, והביא 
להפצת לימוד־התורה בקרב שכבות רחבות. תלמידיו הגדולים הם 
ר׳ שלמה אבן אדרת, ר׳ אהרן הלוי מברצלונה, ר׳ יום טוב אישבילי 
ורבנו נסים גירונדי (ע׳ ערכיהם), שספריהם ופירושיהם לתלמוד 
נלמדים בכל ישיבה עד היום הזה. מבחינה היסטורית הם שסללו 
את הדרך בפני ר׳ אשר בן יחיאל (ע״ע; הרא״ש), שברח מאשכנז 
לספרד במפנה המאות ה 13 — 14 . הרא״ש התאקלם בס׳ בקלות מפתי¬ 
עה והוא, בניו ונכדיו׳ נתקבלו ל״מרי דאתרא" בטולדו, ובם׳ כולה, 
למרות היותם "זרים" שם מבחינת המסורות המקומיות, והלימוד 




399 


ספרד, יהודים — ספרדית, לשון 


400 


ב״תוספות הרא״ש" לתלמוד תפס מקום מרכזי בס׳. לולא מפעלם 
של הרמב״ן ותלמידיו לא היתד, תופעה שכזו אפשרית. 

יעקב בן אשר (ע״ע) כתב בם׳ את ספר ה״טורים", מפעל-הפסיקה 
הגדול והמשוכלל מסוגו עד ימיו. בשלמותו התכנית והספרותית 
האפיל הספר על מפעלי־פסיקה אחרים, קטנים בהקפם, שנתחברו בם׳ 
באותה תקופה: ספר "אהל מועד" לר׳ שמואל בר׳ משולם מגרונה 
(א׳—ב׳. ירושלים, תר״ם—תר״ס), ספר "תולדות אדם וחוד," וספר 
"מישרים" (קושטא, רע״ט) לר׳ ירחם בן משלם (ע״ע), ושני ספרים 
מצומצמים יותר בהקפם ובתכנם — ספרו של ר׳ דוד אבודרהם (ע״ע) 
וספר "צדה לדרך" לר׳ מנחם בן זרח (ע״ע). 

למן גזירות קנ״א עד הגירוש מתמעטות הידיעות על מצב לימוד- 
התורה בם׳. מבין גדולי־התורה שנמלטו מם׳ ב 1391 יש להזכיר בעיקר 
את ר׳ יצחק בן ששת (ע״ע). ברור מהמקורות כי אף בדור הגירוש 
עצמו היו בס׳ גדולי־תורה מן המעלה הראשונה, ביניהם ר׳ יצחק 
אבוהב, ר׳ יצחק די לאון, ר׳ יצחק קנפנטון, ר׳ יצחק בנבנשתי 
ואחרים. בתקופה זו חזרה התורה להיות מצויה בין שכבות־עלית 
מצומצמות, ובדרך־כלל חזר הלימוד לנוהג שלפני הרמב״ן. בתקופה 
זו שוב מתרבה העיסוק בכללי־התלמוד, שכמותו נודע באשכנז מעט 
בלבד. 

על שירת ם׳ — ע״ע עברית. ספרות, עט׳ 675 ; על ספרות הקבלה 

— ע״ע קבלה. 

י. ת. 

ח. שירמן. מלחמות שמואל הנגיד (ציון, א׳), תרצ״ו; י. בער, המצב 
הפוליטי של יהודי ספרד בדורו של ר׳ יהודה הלוי(שם> תרצ״ו; הנ״ל, 
טודרוס בן יהודה הלוי וזמנו(שם, ב׳), תרצ״ז; הנ״ל, הרקע ההיסטורי 
של ה״רעיא סד׳ימנא״ (ציון, דו), ת״ש 1 הנ״ל, תולדות היהודים בס" 
הנוצרית (כולל ביבל׳), תשי״ט 2 ; א. אש תור, קורות היהודים בם׳ 
המוסלמית, א׳—ב/ תש״ךי—תשכ״ו; ב. דינור, ישראל בגולה, א , (ג׳), 
103 — 220 , תשכ״א 2 ; הנ״ל, תנועת עליה מס׳ לא״י אחרי גזירת קנ״א 
(ציון, ל״ב), תשכ״ז! ח. ביינארט, אגרון עברי מס׳ מן המאה הט״ו 
(ספונות. ה׳), תשכ״א; הנ״ל, אנוסים בדין האינקויזיציה, תשכ״ה! 
הנ״ל, דמותה של החצרנות היהודית בס׳ (בתיך: "קבוצות עלית 
וקבוצות מנהיגות"), תשכ״ז; הנ״ל, היישוב היהודי החדש בס׳, רקע, 
מציאות והערכה, תשכ״ט 1 /ס ! 10 )/ 1/16 ! 10 7716 , 10 ) £10 . 1 ־ 1 .£ 

, 11 ) 1 ) 0 * 10 * 10 * 111 , 11105 105 12 ) 101 ) 4013 , .[ ; 1848 , £07111£01 1 ) 1111 11111 ק 5 
, 1-111 , 01 ) 111 * £0 { 101111 }**[ ) 1 ) * 110 ) 11 [ ! 10 ) 11 11 * £10 11 ) 1 י ) 1 ) 11 ! 1011 ) 
; 1919 , 1 ) 111101 <)!£ ! 110 ) 11 [ ! 10 1 ( 1 ) 111 )<)!£ , 455£05 ־ 5 סס 031151 ■א ,־ 5 )/ 1875 
/ 0 " 11 * 1011 )*)£" ) 7/1 , 610 ) 5 <]£ . 1 ; 1950 , 0704 [) 5 0 ) 1101 ) 11 [ * £0 ,. 1 ) 1 
) 1 * 5011 0 * 1 . ( 1235-1/10 ) 1 ) 0 10 ) 1 * 1 '£ [ 0 111 ■) ■ 1111 * . 8 0111011 [ס{ 1 
71 ) 1110.11 * 1171 ) 171 0 ) 1 ) 11 [ ) 01 ,־ 8301 . 7 .( ; 1925 , 111111 ) 5 / 0 /{* 10 * 111 / ס 
, 1-11 , 1 * 101 ) 5 111 1111 )[ ) 7/1 , 4600130 ? . 4 , . 5 . ; 1936 — 1929 , 1-11 , 11 ) 11 * 10 ) 5 
111 6 70100743 !) 1 ) £011 ! 11 0114 0 ) £7011 / ס 0111 ) 5 , 1101110500 . 4 ? ; 1942 
? 1 ) 011 <)!£ 0 ! 11410 [ 103 £117 011 ) 11 £1107140 ,) ,]־ 861031 . 11 ; 1953 ,! 10 )[ 
1 ) 1 ז ״ ¥\ 0£ 1 ב 0 ז 011 ן) ,{ 1 ) 1 ) 50 1111 ס 1 )[- 0110 )! ££1 ,. 1 ) 1 ; 1961 ,( 3 , 1105 ) £510 ) 

- 7710 0710 <)!£ 51 ה) ! 11410 [ *ס. 1 ,ו.|(!!ו, 10-15 !. 0 .( , 1968/9 ,( 1 , 11151011 
111 ) 11 * €1171 , 505 ) 511 ! 613 ) 030 .£ ; 1962 , 1-111 , 0 ) 107071 ) 171 ) 0111 ) { 7710 ) 4 
:) 1 ) 0 )£ 1011/1 )[ ) 1/1 / 0 { 107 * £11 70714 [ ) 7/1 ,(. 1 ) 6 ) 11 ) 110 . 0 ; 10 ) 0111 ) 5 
. 1971 , 1 ) 7110 ) £1 41 * 0 !/)) 5 ) 7/1 ; 1966 ,(!)^ 4 * )/ 007 ) 7/1 

ספרדית, לשון (ו) ספרות. הלשון הם׳ היא לשון רומאנית 
(ע״ע רומניות, לשונות), המדוברת בפי כ 160 מיליון נפש 
בספרד, באמריקה הדרומית והתיכונה, במכסיקו ובמקומות אחרים 
בעולם (כגון אדי״ב), ואחת הלשונות הרשמיות של האו״ם. במשך 
800 שנה, כמעט ללא הפסק, היא לשונה של ספרות חשובה. חם׳ 
מדוברת גם בפי יהודים יוצאי־ספרד (ע״ע לדינו). מוצא הס׳ מלטינית 
(ע״ע) מקומית, שהתפתחה בספרד הרומאנית (ע״ע ספרד, היסטוריה, 
עט׳ 348 ) במשך 700-600 שנה. שכנותיה הקרובות הן פורטוגלית 
(ע״ע) וקטלנית. גאליסאית, המדוברת בצפוךמערב חצי־האי האיברי 
היא ניב פורטוגלי בעל יסודות ספרדיים רבים, וכן קיימים ניבים 
באיזור שפך הנהר לח־פלטה בארגנטינה ובשטחי גבולה עם ברזיל 
המגלים מעבר מס׳ לפורטוגלית. מבחינה פונטית, דקדוקית ומילונית 

— קטלנית אינה נמנית עם הניבים הספרדיים, היא קרובה לפרובנ־ 
סלית׳ וחסידיה מטפחים את עצמאותה הלשונית ותחיית ספרותה. 

הואיל וספרד נכבשה בראשית תקופת התפשטותה של רומא, 


קיימות בשפה תכונות ארכאיות, בעיקר באוצר המלים, יש בה גם 
יסודות המשותפים עם הרומאנית המרוחקת (לאט׳ 5 ט 08 בתז £0 , ס׳ 
050 !ס? 6 ! 1 , רומאנית 00105 ?£ "יפה", בעוד שהאיטלקית והצרפתית 
גוזרות את המלה מלאט' 61105 <£), דבר המתיישב עם ההשקפה, 
שחידושים שהתהוו ברומא לא הגיעו לאזורים המרוחקים של האימ¬ 
פריה. אולם ס׳ אינה לגמרי לשון ארכאית ומגלה גם חידושים בתחום 
הפישוט והחיסכון, במיוחד במבנה הגאי ובנטיות הפעלים. מלבד 
היסודות של הלטינית הפרובינציאלית השפיעו על ם׳ כל מיני לחצים 
חיצוניים ע״י סימביוזה׳ סחר, מסעות, כיבושים והתיישבות. ניתן 
לעמוד בצורה ברורה על תת־הרבדים (סובסטראטים) השונים בם/ 
על תוספות מלשונות אחרות ועל הרכבות של יסודות שמיים וטו־ 
טוניים. המלאי השמי של המילון הספרדי כולל מאות מלים ממקורות 
ערביים, בעיקר שמות־עצם (כגון 06603 32 , ״חבצלת״, ערב׳ י 5 —יס; 
650 ׳ל או 31262 , ״גבס״, ערב׳ ו 0 י_^), ומאות שמות־עצם, פעלים 
ומלות־יחס הפותחים ב 31 , המשקף את תווית היידוע הערבית ' 13 - 
(כגון ? £31223 או ? 1131323 ״ללטף״. ערב׳ ״להחליק״; 113813 , 

במקורו ״עד״, ערב׳ .<<,>. ראויים לציון מספר חיקויים סמנטיים 
של שימושי לשון כגון 6 ? 10£30 ״ילוד > נסיך", כחיקוי ל 
״ילד״). בין הביטויים המועטים מעברית יש להזכיר 1131510 ! ו- 165 ) 
£0 > 32213 מ 1 (= ביש מזל). תת־רבדים אחרים הם מיוונית מאוחרת, 
צרפתית עתיקה, פרובנסאלית עתיקה, איטלקית וכן מלים אמריקניות 
מקומיות. את הבעיות המרובות שמתעוררות ביתם לניבים הספרדיים 
ניתן להסביר בעובדה שבתקופת הרקונקיסטה (ע״ע ספרד, היסטוריה, 
עמ׳ 351 ) התחילה לשונם של הקסטיליאנים מסביבות בורגוס, שהיו 
תקיפים במיוחד, לדחוק את רגלי הלשון השכנה במערב, אסטורו־ 
לאונית, וכן את שכנתה במזרח, נווארדאראגונית. כיבושן של טולדו 
ודרום־ספרד הביא לידי קליטת גרעינים מסוימים של נוצרים שחיו 
קודם־לכן תחת שלטון מוסלמי (מסתערבים [ע״ע]) וכן גרעינים 
של דוברי ערבית מע׳רבית (ע״ע ערבית [למשל, מלגה וגרנדה]). 
אולם תפקידה של הקסטיליאנית נשאר מרכזי עד כדי כך שהיא 
עד היום שם נרדף לס׳. אנדלוסית היא אפוא בעצם קסטיליא־ 
נית שהורכבה על תשתית של מסתערב ומע׳רבי, בתוספת קטנה של 
מלים צועניות. קיימת באנדלוסיה כעין הרפיה, בעיקר באבדן נרחב 
של עיצורים סופיים׳ בניטרול הניגוד בין / 1 / ו / ? / במצבים מסו¬ 
ימים ובין / 8 / ו/ 5 /. הם׳ האנדולוסית, בעיקר בצורה שרווחה 
בסוויליה, מונחת ביסוד הס' האמריקנית. בסוף המאה ה 15 היו 
הניבים העתיקים של הס׳ במלוא פריחתם; מאז הצטמק שטחם 
בעקבות נסיגה מתמדת לאזורים כפריים. 

ה פ ו נ ו ל ו ג י ה. הם׳ מאופיינת ע״י שליטתה של מערכת תנו¬ 
עות פשוטה ואיתנה שכמעט ולא השתנתה מאז 1100 בערך. לחמש 
התנועות 3 , 6 , 1 , 0 , ס חסרות וריאנטות מבחינת האורך ודרגת 
הפתיחה. תכיפות ה 3 בולטת. בין הדיפתונגים חשובים בעיקר 16 
ו 06 והן ממלאות תפקיד במורפופונמיקה: 0 ?? 6 ! 1 ) "ברזל" לעומת 
0 ? 6 ?? 6 ! 1 ״חרש־ברזל״; 10 ) 106 ! "אני יכול" לעומת 05 וח 36 ) 0 ק "אנחנו 
יכולים". 

מערכת העיצורים מסובכת יותר. מלבד ס במספר מצומצם של 
מלים (כגון ? 666 -? 60-062 = להשחיר), אין בלשון עיצורים מוארכים 
לאחר קיצור התנועה הקודמת. מבחינה זאת מטעה הכתיב: ה ?? — 
באמצע המלה וה? בראשית המלה כרוכות בקסטיליאגית תקנית 
בהדעדה מחומשת של קצה הלשון, אולם במספר ניבים מחוץ לספרד 
יש הוגים — ? — בחלק הקדמי של הפה ואת ה ? וה ?? — בחלקו 
האחורי. מלבד זה, 11 מבוטאות בפי דוברים שמרנים כ [ 1 ] הכית 
(כגון 11300 ״מישור״; 56110 ״כלב ים״), בין דוברים מתקדמים כ [[], 
ובאיזור בואנוס־אירס כ [ 2 ] ! אולם בשום מקום לא כ [ 1 ] מוארכת. 
וכן 00 — (כגון 1666100 = שיעור) מקבילה ל / 8 ) 1 / או / 3 ? 1 / — 
לפי האיזור. 


401 


ספרדית, לשון; ספרות 


402 


סותמים אטומים כגון 14 ׳ 1 ׳ ת׳ הגויים באותה צורה הן בראשית 
המלה והן באמצעה ונמצאים בסוף המלה רק במלים זרות. לסותמים 
צליליים 8 ׳ 1 >, <£, דירוג דק יותר. בראשית המלה ובאמצע אחרי 1 
ו " הן סותמים לא־מנושפים מלאים ובין תנועות הם נהפכים לחובבים 
[ 3-7 ׳ 3 ] (השר 10 > 083 נ 31 ״עורך דין״); בסוף המלה מופיעה רק 
/ס / בצורת 51 ], אלא אם כן היא נעלמת כליל וכהשלמה מוארכת 
לתנועה שלפניה, כגון ([ 1 >] 11516 "אתה"). 

בס׳ המודרנית קיימת הפונמה / 5 / רק בצורה אטומה. אולם 
בלשון יה״ב הועמדה / 5 / לעומת / 2 / וכן היה קיים ניגוד בין 
/ 5 /, שנכתבה ב x (כגון 0 x 0 :> ״חיגר״) ו / 1 /, שנכתבה ב [ או 
ב 8 לפני תנועות קדמיות (כגון 0 [ 00 ״אני קוטף״). במאה ה 16 פינו 
שתי הפונמות האלה את מקומן ל / 5 / ואח״ב הפכה הפונמה החבית- 
קדמית 1x1 לווילונית, המאפיינת את הם׳ בצורה בולטת, הואיל והיא 
אינה קיימת ברוב הלשונות הקרובות. הס׳ הקדומה מנתה בין הפוגמות 
שלה שני מחוככים ן /]/ ו 2 /״/ כגון במלים 0 !ו״ 1 ; ״מיץ״ ו 8020 
״עינוג״, שהוחלפו ב / 5 / אחרי 1500 . הניבים הספרדיים־יהודיים 
מבוססים על המערכת העשירה של השורקים של הם׳ העתיקה. 

המבנה. מבחינות הנטיות, דרכי הגזירה, ההרכבה והתחביר 
נחשבת ם׳ ללשון רומאנית שמרנית שהתרחקה במאות שנות הת¬ 
הוותה באטיות מהדגם של הלטינית המאוחרת, והשתלשלותה, הניתנת 
להסתכלות אחרי שנת 1100 בערך, היתד, אטית עוד יותר. מבחינה 
טיפולוגית דומה הדקדוק הספרדי יותר למבנים של פורטוגלית, קטל¬ 
נית, פרובנסאלית עתיקה, צרפתית עתיקה, איטלקית ורומאנית מאשר 
למבנה של הצרפתית החדשה. אולם, לא כצרפתית עתיקה ורומאנית, 
בם׳ לא נתגלו שום עקבות של מערכת שמנית בעלת שתי יחסות. 
מאידך, בכינויי הגוף קיימות יחסות הנ 1 מינאנטיווס, הגניטיווס 
והדאטיווס וניתן היה לציין גם את יחסת האקוסאטיווס ( 61 ״הוא״; 
10 ״לו״; 10 "אותו"), והיתד, גם נטיה לצורת הדאטיווס לפלוש לת¬ 
חומו של האקוסאטיווס (?״ 51110 > 3 6 ) ״מי ?״ וכן ״למי י״; כ״כ, בספרד 
(ולא באמריקות) עומד המבנה 60 ׳> 16 "אני רואה אותו !אדם]") 
לעומת 20 ׳\ 10 ("אני רואה אותו [דבר]"). בם׳ המודרנית הורחבה 
הפלישה הזאת לשמות ברוב היחסות, בעיקר יחד עם התווית המיי¬ 
דעת: 6 ז 1 > 3 ק 31 60 ׳> ("אני רואה את האב"). 

המינים הבסיסיים הם זכר ונקבה, אולם בין כינויי הגוף נשמר 
הסתמי הלטיני העתיק. הריבוי נעשה לפי הדוגמות: 0 ת 1 ת — 05 ח 1 ח, 
8165 ״! — 816565 ״! , 165 ־ 31 !״ (ללא שינוי). התנועה 3 — מציינת את 
מין הנקבה, בשמות: 3 -ז 10 > 16 >״ 6 /י ("מוכרת"), בשמות־עצם שהם 
גם שמות־תואר 3 -ז 0 נ> 13 ״ 16 ("מפתה"), ופחות בעקביות בשמות־תואר 
טהורים: 0 ״ 116 נ! — 3 ״ 6 ״ר 1 ("טוב"). 

מלבד צורות אוטונומיות-למחצה כגון המקור (ב ז!- ,־ 61 ־ ,־ 31 ־), 

שם הפעולה ( 610 ״-), בינוני הפעול (בעיקר ב 10 ) 1 - , 3610 -), שאריות 
של בינוני-הפועל (ב 16 ״ £ -, כגון 16 ״ 6 ! 1 >״ס ״עשיר״ מ ■ 01161 !! "יכול") 
והציווי, מבוססות הנטיות על מערכת זמנים מלוכדת היטב (פשוטים 
או מורכבים עם הפועל ז 6 נ 31 ! 1 ) ועל דרכים אינדיקאטיווס וסוביונק- 
טיוום; המבנה ״החוזר״ (רפלכסיווי) הבנוי בעזרת הכינוי החוזר 56 
כמעט דחק את רגליו של הסביל ומשמש גם כמקביל למלה הצרפתית 
״ 0 או ד,גרמ' ״ 3 !״ ( 01 ״ 3 י! 65 13 נ 31 ! 1 56 = מדברים ם , ). 

הס׳ הקלאסית והם׳ העתיקה עדיין משתמשות בצאצאי שני זמנים 
לטיניים שתחומיהם טושטשו ברוב הלשונות הקרובות, צורת "עבר 
לעבר" באינדיקאטיוום המסתיימת ב 3 ז־ כגון 3 ז 6 ״£ "אני, הוא היה 
(עבר של עבר)" והעתיד בסוביונקטיוום המסתיים ב 6 ז-, כגון 
6 > 6 ״£( 10 >״ 3 ״!>), כלומר "(כאשר) אהיה (ביום מן הימים)"(אנגלית 
".״!״ 3 [ץ 13 > 6 וח 80 ] 1 " 6 ! 1 ׳ 5 \"). כיום כמעט נעלמה צורת 6 ז-, אולם 
מקבילתה ב 3 ז- עדיין קיימת והפכה ליריבה בעלת משקל של העבר 
בסוביונקטיווס ב 56 -, כגון 3 ז 6 ״£ = 656 ״£. שתי הצורות ניתנות 
למעשה להחלפה בימינו. 


£6111$[0 3 ?£ 46 11 ) 1401111 ,. 14 ; 1937 , 1 * 11 0711511 (}$ י ה X20*10(1 

111**6? 100 €5{)071010, 1968 13 ; * 1 ) 011010£1 [ 46 * 11410 * £5 , 013$ סד 0 ־ 1 ־ 31 ^ 3 ^ 1 .ז 

05{)071010, 1946; 1 4., ]407114(11 46 {)?0711101001671 05*1072010, 1965 12 ; 

5. ?31031 .^\ ; 1951 , 072010 <}*€ 100 * 0707710 , 32 ־ 1130111 113113132 ־ X13 1102., 

110001)140710 1(51101, 1/0001)140710 007711171, ^ 1/00061410710 / 1(7140771071*01, 

110 ^ 1071 10 40 £100 1771010 * 0 0711100 10010710710 '<£ , 0011035 ־ 001 .{ ; 1953 

' 10 * 05 401 07105 ^ 071 , 131 ) 1 ? 132 ) 13030 ^ . 11 ; 1954-57 , 0110710 * 005 

;* 1959 , 1071010 * 05 10712110 10 40 0710 * 1115 , 353 ק 3 ? . 11 ; 1956 4 , 7101 
\ 1968 , 010 ה 0 (* 05 £071010210 , 3311 ז 1.10 30$ ז 13 ^ .£ 

יע. מ. 

ספרות. ראשיתה של הספרות הם׳ במאה ה 12 . שש תקופות 
עיקריות מציינות את שלבי התפתחותה: תקופת יה"ב, עד 
שלהי המאה ה 15 , ובסוגים ספרותיים מסוימים אף עד שלהי 
המאה ה 16 ; תקופת הרנסאנס, שהיתר, קצרה ובלתי־משמעד 
תית — בהשוואה לתקופה המקבילה בספרויות הרומאניות האחרות; 
תו ר ־הזה ב, שהשתרע על כ 150 שנה, מאמצע המאה ה 16 עד 
סוף המאה ה 17 ; התקופה הרומנטית, אף היא חשובה 
ועשירה פחות מזו שביתר ארצות אירופה המערבית; הדור של 
8 9 (ר׳ לעיל, עט׳ 371 ) מסוף המאה ה 19 עד ראשית המאה ה 20 ! 
ה ד ו ר של 7 2 , דור מחדשי הספרות הם׳ שתנופתו נקטעה במלחמת 
האזרחים. 

שירה אפית. עמ ׳ 402 ; שירה לירית, עמ ׳ 403 ; פרוזה.עט' 404 ; מחזאות, 

עט׳ 406 ; ם׳ ספרדית־אמריקנית, עט׳ 408 ; אנוסים ויהודים. עט׳ 409 . 

שירה. א) ש י ר ה א פ י ת: המאורעות ההיסטוריים של המאות 
ה 10 וה 11 , במיוחד בממלכה הנוצרית של קסטיליה בשעת עימותה 
עם שכניה המוסלמים, עיצבו את הדמויות ואת סיפורי־הגבורה 
ששימשו את הזמרים הנודדים ( 813665 ״[) במזמוריהם האפיים 
( 65 ז 3 ז״ 63 ). שירים אפיים אלה שהתגבשו, כנראה, בראשית המאה 
ה 12 , נשתמרו בד״ב רק במסגרת כרוניקות מאוחרות יותר או 
במקוטע במסגרת רומאנסות. שריד מופתי של מסורת אפית זו הוא 
ה 1 >; 0 <>; 4 ג 16 > ז 3 ז״ 03 (ע״ע סיד, אל) המעיד על אפים ההיסטורי 
הקרוב למציאות של השירים האפיים, וזאת על-אף היסודות הפיר 
טיים־הבדויים והגוזמות הרבות. כותבי הכרוניקות, בשפה הלאטינית 
במאות ה 12 וה 13 , ובשפה הם׳ החל במאה ה 13 , השתמשו בהם 
בצד המקורות הערביים ( 31 ז 6 מש 8 163 ח 6 ז;> 3 ז 16 ״!ז?, 1289 ; 13 >״״ס 56 
31 ז £״ 86 3 :> 1 ״ 0 ז 6 , 1344 ). לעומת העיצוב הצורני הבלתי־סדיר של 
אסכולה אפית־עממית זו ( 13 ־ 8131 ״[ 16 > • 165161 ״) התגבשה, במאה 
ה 13 , אסכולה אפית־למדנית, ע״י משוררים מאנשי־הכמורה (ש 6516 ו" 
6013 ז 616 16 >). שתי פואמות חשובות מציינות אסכולה זו; 06013 ? 
0023162 <־) ת 3 ״> 6 ? 16 > (״פואמת פרנאן גונסאלס״) ו 16 > 0 שנ 1 ס 
6 ז!>״ 3 ^\> (״ספר אלכסנדר״), שתיהן מ 1250 בקירוב. אך השירה 
האפית קלטה בתוכה יסודות אגדיים ופולקלוריים רבים, ניסוחים 
מעודכנים על-פי הטעם והאפנה, ונתפוררה במרוצת הזמן לעשרות 
ומאות סיפורים אפיזודיים; אלה היו קרובים יותר לאגדה מאשר 
למציאות, ומתוכם עוצב אוסף עממי של באלאדות או רומאנסות, 
ה״רומאנסרו״ — אשר ראשית התפתחותו חלה במאה ה 14 . מלבד 
הרומאנסות ה״היסטוריות" התפתחו סוגים חדשים: "רומאנסות לי¬ 
ריות" ; ״רומאנסות־חזית״ (המאה ה 15 ; על רקע מלחמות־גרנדה); 
״רומאנסות מוריות״ — חזיונות פיוטיים על חיי המורים בגרנדה; 
"רומאנסות ביבליות". סוג פיוטי זה אומץ ופותח ע״י משוררים כגון 
לרנפה ןה וגה, גונגורה (ר׳ להלן), וכונה "רומאנסות אמנותיות"! 
הן נכללו באוסף הגדול 31 זש״ 8£ 0 ז 66 ״ 13 ״ 0 ?, בתחילת המאה ה 17 . 
דמויותיה של השירה האפית ומעלליהן זכו גם לגלגולים דרמתיים 
רבים ב״תור־הזהב״, בראש וראשונה אצל לופה דה וגה. במאה ה 18 
נדחקה הרומאנסה לקרן־זווית, אך בהשפעת התנועה הרומנטית שבה 
וכבשה לה מקום מרכזי בספרות (ע״ע מצ׳דו; גרמיאה-לורקה). גם 
בקרב תושבי אמריקה הלאטינית ובקהילות היהודיות של יוצאי- 
ספרד זכו הרומאנסות לפופולריות רבה. 

בתחום השירה האפית נודעת חשיבות לפואמה בעלת האופי 



403 


ספרדית, ספרות 


404 


האלגורי, 080100135 !! 1.115 (״ה 300 ״), שנכתבה׳ בהשראת לוקנוס 
(ע״ע), בידי חואן דה מנה ( 1411 — 1456 ); ל״אפופיאה האוסטרית״( 1.3 
13 ) 13 ־ 41151:1 ; 1584 ), מאת חואן רופו, על מעלליו של דון חואן ב¬ 
אוסטריה נגד התורכים: ול״אפוס על ייאראוקנים" ( 31103113 ־ 41 03 ), 
מאת אלונסו דה ארסיליה (ע״ע), על מאבק שבט צ׳ליאני נגד הכובש 
הספרדי. 

ב. השירה הלירית, בראשיתה לא נכתבה בלשון הקסטיל- 
יינית כי אם בשני ניבים חשובים של הלשון הם , , הניב המוסערבי 
(ע״ע מסתערבים), באיזור אנדלוסיה, והניב הגאליגו־פורטוגלי, באי- 
זור גאליסיה. באשר לניב הראשון, משוררים ערבים ועברים (ר׳ 
יהודה הלוי, אבן עזרא) השתמשו בשלהי המאה ה 11 ובמאה ה 12 
בפזמון עממי רומאני־ערבי כסיומת (חרג׳ה) לשיר־איזור כתוב 
בסיגנון קלאסי (מנשח). סיומות אלה (פוענחו לראשונה ע״י החוקר 
הישראלי ש. שטרן; בעקבותיו נתגלו ופוענחו חרג׳ות נוספות ע״י 
גרסיה גומס וח. שירמן) מהוות את העדויות הקדומות ביותר לשירה 
לירית בלשון רומאנית כלשהי; נושאה הבלעדי של שירה זו הוא 
האהבה. בניב השני נתחברו שירים רבים, חלקם בהשפעת השירה 
הערבית ( 30480 10 ! 03411835 , שירי הידיד או האהוב), חלקם 
בהשראת שירי הטרובדורים (ע״ע) הפרובאנסליים ( 30 ) 031111835 
! 3010 , שירי־אהבה); באותו ניב חיבר גם אלפונסו X (ע״ע, עמ ׳ 739 , 
ור׳ לעיל, עמ׳ 345 ) את קבצו הפיוטי לתחילתה של אם ישו. 

ראשית התפתחותה של השירה הלירית בניב הקסטילייני — 
שהפך לאחר מכן ללשון הרשמית של ם׳ — חלה בראשית המאה 
ה 13 , עם המשורר גונסלו דה ברסאו (ע״ע), ופריחתה — במאה 
ה 14 , בשירתו של חואן רואים (ע׳־יע). באותה תקופה חיבר בם׳ שם 
טוב ארדוטיאל (ע״ע) את יצירתו הפיוטית "משלי־מוסר". על חדירת 
ההשפעה האיטלקית במאה ה 15 מעידים ה״קאנסיונרו" של באנה 
(ע״ע) וה 51011183 10 ) 0 ! 000 ! 0300 — שני מאספים הכוללים 
שירים מאת פייטנים ידועים ואלמונים. — לופס דה מנדוסה ( 1398 — 
1458 ) היה הראשון שחיבר, כתלמידם של דנטה ושל פטררקה, 
סונטות בלשון הס , ! אולם לתהילה זכה בגין שיריו הקצרים 
בסיגנון העממי־מסרתי, עם אחרוני המשוררים של יה״ב נמנה 
ח(רדןה מאנריקה ( 1440 [?]— 1479 ), שנודע בשל שיריו על מות 
אבי! ( 80 '(! 804 1900 4305110 ? 101 ) 10 ־ 1111101 13 3 0111138 ). 

למרות התנגדותם של משוררים שמרנים התחילה חדירתה 
העמוקה של הליריקה האיטלקית אל השירה הס׳ בראשית המאה 
ה 16 , הודות לחואן בוסקן (ע״ע) וגרסילסו (ע״ע) דה לה וגה, 
ולצדם, בצורה. בסיגנון ובתכנים שונים — פרנאנדו דה ארדה 
( 1534 — 1597 ), לואיס פונסה דה לאון (ע״ע) וחואן דה לה קרום 
( 1542 — 1591 ); שני האחרונים תרמו גם להתהוותה של השירה 
המיסטית בספרד. 

ת ו ר - ה ז ה ב של ספרות ס׳ נפתח ע״י לואיס דה גונגורה (ע״ע), 
הפייטן שהביא את השירה לעיצוב צורני מופתי. הוא היה אבי 
סיגנון הבארוק בס׳ שנודע בשם 0111118010 או 10 ח 15 ח 3 ז 0 ז 001 (ע״ע 
מניריזם), לעומת זרם סיגנוני אחר, ה 0 ! 150 זק 00000 , שבו הצטיין 
קודו (ע״ע). לופה דה וגה (ע״ע), לעומתם, חיבר שירים בכל 
הסיגנונות והצורות שהיו רווחים בדורו. 

בתום תור־הזהב ניכרה שקיעה ממושכת בשירה הלירית ורק 
משוררים מעטים התעלו מעל לבינוניות, לא במאה ה 18 בלבד, כי 
אם גם במאה ה 19 . בתקופה הרומנטית בלטו אספרונסדה 
(ע״ע), אנחל סאודרה דה ריוואס ( 1791 — 1865 ; ר׳ להלן, מחזאות) 
וסוריליה ( 1817 — 1893 ). השירה הלירית שבה ופרחה בדור של 
8 9 , עם אונמונו, דריאו. מצ׳ד(, ובראש וראשונה — חואן רמון 
חימנם (ע , ערכיהם), שהשפעתו היתה מכרעת על הדור של 7 2 . 
דור זה הצמיח שורה ארוכה של פייטנים ליריים ויצר "תור־זהב" 
חדש בשירה הס׳: פדריקו גרסיאה־לורקה, חורחה גילין(ע׳ ערכיהם), 


רפאל אלברטי, חררדו דיגו־סנדויה, ויסנטה אלשנדרה (ע׳ ערכיהם, 
כרך־מיל , ), פדרו סאלינאם ( 1891 — 1951 ), לואיס סרנודה (נו׳ 1904 ), 
ועוד. ממשיכיהם אחר מלחמת האזרחים, המשוררים מיגל ארנאנדס 
( 102 ) 030 ־ 1401 ; 1910 — 1942 ), ל. פ. ויונקו־ברגמין (ע״ע, כרר־מיל , ), 
לואים רוסאלס ( 11053105 ; נר 1910 ), חוסה איירו ( 0 ־ 1 ־ 9101 ; נר 
1921 ), בלאס דה אוטרו (סזסזס; נר 1916 ), דיוניסיו רידרואחו 
(ס[ 0 ס! 814 ; נר 1912 ), גבריאל סלאיה ( 3 ^ 0013 ; נר 1911 ). 

פרוזה היסטורית. השימוש בניבים הספרדיים במקום 
השפה הלאטינית גדל והלך משלהי המאה ה 12 . בתחילה השתמשו 
בניבים אלה בתרגומים של כתבי הקודש ( 135 ) 00130003 ־■ 81131135 ) 
שנעשו בחצרו של אלפונסו x (ע״ע, עמ ׳ 740 ) ; מאוחר יותר — 
בכרוניקות, ובמיוחד בהיסטוריה העולמית ( 13 ־ 051:01 31 ־ 00001 ) שנת¬ 
חברה בתמיכתו של אותו מלך; גם בתולדותיהם של בתי-המלוכה 
(בידי פדרו לופס [ע״ע] דה אילה) השתמשו בניבים הספרדיים. פריחת 
הפרחה ההיסטורית ציינה את המאה ה 15 : פרס דה גוסמאן ( 1376 — 
1460 ), מחבר ה 50105130235 ץ 3010005 ־ 00001 (״דורות ודמויות״) — 
ביוגרפיות ודיוקנים של מלכים ונכבדים; ארנאנדו דל פולגאר 
( 1436 — 1493 ) שכתב לו מעין המשך ב 03511113 110 310005 ׳! 013105 
(״אנשי־האצולה של קסטיליה״), 1486 וב 5000105 105 40 0160103 
153601 63 40 ץ 0103040 ? 400 031611005 05 ץ 80 ("תולדות המלכים 
הקתוליים פרנאנדו ואיסבל״). 1468 — 1490 . במאות ה 16 וה 17 רבו 
התיאורים של ״היסטוריה חיה״, מהם: "תולדות אמיתיות של כיבוש 
ס׳ החדשה", מאת דיאס (ע״ע) דל קסטיליו (פורסם אחר מותו, 
1632 ) ; "מלחמת גרנדה", מאת אורטאדו דה מנדוסה (פורסם אחר 
מותו, 1627 ) ; "פירושים מלכותיים על מוצאם של האינקה שמלכו 
בפרו, על עבודת־האלילים שלהם, על חוקיהם ומשטרם בימי שלום 
ובימי מלחמה״ ( 1609 ), של אל אינקה גרסילסו (ע״ע) דה לה וגה; 
ועוד. עם ייסודה של האקדמיה להיסטוריה ( 1735 ) הפכה כתיבת 
ההיסטוריה מסוג ספרותי ליצירה מדעית־ביקרתית. 

התפתחותה של הפרוזה ההגותית התחילה, לאמיתו של 
דבר, עם ייסוד האוניברסיטה באלקלה דה אנרס ( 1498 ) ובהשפעת 
הרנסאנס האיטלקי, עם תרגום יצירותיהם של אברבנאל (ע״ע) 
וקסטיליונה (ע״ע), וכן בהשראת כתביו של ארסמוס (ע״ע). בעיות 
חברה, מוסר ודת היוו את מרבית הנושאים של פרוזה זו במאות 
ה 16 וה 17 , ביצירותיהם של גורה, לויולה, לואים דה גרנדה, לואים 
פונסה דה לאון, טרסה דה חסום, חואן דה לה קרוס (ע׳ ערכיהם). 
ההגות הסטואיציסטית משתקפת בכתבי פרנסיסקו דה קודו (ר׳ עמ׳ 
403 , 405 ). מאז המאה ה 18 נתרבו והלכו בפרוזה ההגותית, מלבד 
הנושאים הקודמים. מסות על הישות הם׳, על מהות ההיסטוריה הם׳ 
ועל נפתוליה של הנפש הם׳ — בחיבוריהם של אנח׳ל גניוט, אונמונה 
אסורין, רמירו דה מאסטו, אורטגה אי גסט׳ סלודור דה מדריגה (ע׳ 
ערכיהם). 

סיפורת (סוגים, צורות, זרמים). ראשיתה של הסי¬ 
פורת הס׳ בסדרה של תרגומים ועיבודים מלשונות אחרות: בראשית 
המאה ה 12 הופיעו, תחילה בלאטינית, אח״כ בם׳, סיפוריו ומשליו 
המזרחיים של היהודי המומר פטרום אלפונסי (משה הספרדי) ב־ 
0101103115 3 ס 11 ק 1501 ס. במאה ה 13 תורגמו מערבית "כלילה ודמנה" 
( 1251 ), ״ספר התחבולות״ ( 1253 ), ועוד. דוגמה ראשונה של סיפורת 
קסטיליינית מקורית היא חיבורו של חואן מנואל (ע״ע), "ספר 
פטרוניו או הרוזן לוקאנור״, מן המחצית הראשונה של המאה ה 14 . 

מן המאה ה 15 ואילך פרחה הסיפורת על סוגיה וצורותיה השונים. 
סיפורת ראליסטית וסאטירית: בהשפעת בוקצ׳ו כתב 
(ב 1438 ) מרטינם דה טולדו (ע״ע) את יצירתו "העורב או דחיית 
האהבה החילונית״; פרננדו דה רוחם (ע״ע) חיבר את 00108403 03 , 
(עבר׳: תשכ״ג), יצירת המופת של התקופה שהשפיעה על הרומן 
במאה ה 16 (בין היתר, על ״דורותיאה״ של לופה דה וגה). — 


405 


ספרדית, ספרות 


406 


סיפורת אבירית: הרומן האבירי הראשון, 031331161-0 £1 
01£36 (״האביר סיפאר״), נתחבר במאה ה 13 , אך יצא לאור, בעילום־ 
שם, רק ב 1512 . הסיפורת האבירית התחילה משגשגת באיחור של 
כמאתיים שנה לעומת זו של צרפת ואיטליה. יצירת־המופת בסוג 
סיפורי זה הוא הרומן "אמדיס [ע״ע] דה גאולה", הידוע לנו בגירסתו 
של גארסי רודריגם דה מונטאלוו, משנת 1508 , אך נתחבר למעשה 
כמאה שנה קודם לכן; נכתבו לו המשכים רבים — סיפורים על 
בנו ונכדו של אמאדיס — וגם אלה היו בין הספרים הנקראים 
ביותר באותה תקופה. בסוף המאה ה 16 התחילה שקיעתו של הרומן 
האבירי, ו״דון קיחוטה״ של סרוונטם סייע לחיסולו. — סיפורת 
סנטימנטלית: בהשפעת הסיפורת האבירית והסיפורת האיטל¬ 
קית התפתח, החל במאה ה 15 , הרומן הסנטימנטלי, ובמרכזו נושאי 
האהבה וההרפתקות: -! 3010 116 11666 0 ׳\ 5166 £11 ("העבד החפשי 
מאהבה״), 1430 , של חואן רודריגס דל פדרון; - 313101 16 ) 036061 £3 
(״כלא אהבה״), 1492 , של דייגו דה סן פדרו; 105 06 £11560613 
£1061563 ץ 013660 616 65 ־ 311101 ("תולדות אהבתם של קלאריו ופלו- 
ריסיאה״), 1552 , מאח נוניס דה רינוסו ( £6111050 06 £106162 ) ; 
6060635 ׳! 3 06 56£3 (״יער ההרפתקאות״), 1565 , של חרונימו 
קונטרראס. לסוג זה נמצא המשך אצל לופה דה וגה, ב״עולה־הרגל 
במולדתו״ ( 1604 ) ואצל סרונטס (ע״ע), ב 51818111111103 ץ 6651165 ? 
( 1616 ). — סיפורת פאסטוראלית: בעקבות הרומן הסנטי¬ 
מנטלי ובהשפעת האיטלקים ניכרה בטעם הקהל נטיה לעבר הרומן 
האידילי. היצירה הגדולה והמפורסמת ביותר בסוג ספרותי זה היא 
יצירתו של חורחה דה מונטמיור (ע״ע), "שבעת הספרים של דיאנה" 
( 1559 ) ; טנקבותיו הלכו סרוונטס ( 0313663 , 1585 ) ולופה דה וגה 
( 73603013 , 1598 ). — סיפורת פ יק א רסק ית: סוג ספרותי 
זה היה ייחודי לספרד במשך תקופה ארוכה והשפיע רבות על סרוונטם 
ועל סופרים לא־ספרדיים. במסגרתו מגובשת ראיית-עולם שהיא 
חסרת אשליות אך מובעת באמצעים בדהניים־גרוטסקיים, מצד אחד, 
ובאבחונים סאטיריים חריפים, מצד שני. גיבורו, דמות מן העם, 
בדרך כלל, מספר את הרפתקותיו ובאמצעותן מתאר את המציאות 
החברתית שבה הוא שרוי ונאבק על קיומו. הסיפורת הפיקארסקית 
התחילה עם היצירה ״לאסאריליו איש טורמס" ( 1554 ; עבר׳: חיי 
לאסריליו איש טורמם, תשי״א); בעקבותיו נתחברו סיפורים פיקא- 
רסקיים רבים, מהם: 116 :> 363 "ו 1 \ 1 06 06126030 ( 1599 , 1604 ), מאת 
מ. אלמן (ע״ע); 1561113 !; 1363 ? 13 ( 1605 ), של לופם דה אובדה; 
״חייו של נושא-הכלים מרקוס דה אוברגון" ( 1618 ), מאת ויסנטה 
אספינל (ע״ע, כר׳ מיל׳). ! 6618061 £1 (״הנוכל״), 1626 , מאת קודו 
(ר׳ לעיל, עט׳ 404,403 ) הוא אחד הרומנים המעולים שנכתבו בסוג 
זה במאה ה 17 , ״השד הצולע״ ( 1641 ), של ולס (ע״ע) דה גורה 
הוא סוג אלגורי יותר. והשפעתו היתה רבה על הצרפתי לסז׳ (ע״ע); 
רומן אלגורי אחר מתקופה וו הוא "המבקר" של ב. גרסין (ע״ע). 

מלבד תרומתו להתפתחות הסיפור הקצר, פתח סרוונטס תקופה 
חדשה בתחום הסיפורת ועיצב את ה ר ו מ ן ה מ ו ד ר נ י ה ר א ש ו ן, 
"דון קיחוטה דה לה מנצ׳ה". אחריו שקעה הסיפורת הס׳ במשך 
כ 200 שנה ונתחדשה עם הרומנטיקה — ברומנים ההיסטוריים שנכ¬ 
תבו בהשפעת וולטר סקוט ובתיאורים ההומוריסטיים־סאטיריים של 
טיפוסי־אדם ומנהגים ( 005661111116181110 ). כמו-כן התפתחה אחרי 1848 
הסיפורת האזורית ( 6681003118600 ), ובעקבותיה חדרו לספרד 
הזרמים הראליסטי והנטורליסטי; מבין נציגיהם יש לציין את בניטו 
פרם גלדוס, אמיליה פרדו בסן, ויסנטה בלסקו איבניז (ע׳ ערכיהם). 
כל סופרי הדור של 98 ניסו את כוחם בכתיבת סיפורים קצרים או 
רומנים, אך מספרם לא היה גדול; בלטו: פ. ברוחה, ג. מירו פרר, 
ר. פרם דה אילה (ע׳ ערכיהם), קונצ׳ה אספינה ( 1877 — 1955 ). גם 
הדור של 27 לא היה מבורך במספרים גדולים; ואילו אחרי מלחמת 
האזרחים ניתנה תנופה חדשה לסיפורת בידי שורה ארוכה של מספ¬ 


רים מחוננים: קאמילו חוסה סלה ( 0613 ; נו׳ 1916 ), מיגל דליבם 
( 136111165 ; נו׳ 1920 ), כרמן לאפורט ( £310666 ; נר 1921 ), חואן 
גויטיסולו ( 618010 ץ 00 ; נו׳ 1932 ), אנה מאריה מאטוטה ( 4366166 ^ ; 
נו׳ 1926 ), חואן ארבו ( 6 כ 1 -!\ 2 ; נו׳ 1902 ); ועוד. מבין המספרים 
הגולים בעקבות מלחמת האזרחים: מכס אוב (ר׳ להלן, עמ׳ 410 ). 
רמץ סנדר ( 5661066 ; נו׳ 1902 ), ארטורו באראה ( 663 133 ; נו׳ 1897 ). 

מחזאות. על קיומן של ספרות דרמתית ופעילות תיאטרונית 
ביה״ב ניתן ללמוד מעדויות בלבד; מחזות לא נשתמרו. מן המאה 
ה 13 שרד קטע מתוך מחזה ליטורגי, 143805 68 ץ £6 105 06 33.1160 . 
על שלושת המלכים שהלכו אל ישו. בדומה לארצות האחרות של 
אירופה המערבית, אולם, כפי הנראה, בצורה מפותחת פחות (בגלל 
גורמים שהיו קשורים בכיבוש המוסלמי הממושך), ידעה ספרד אותו 
סוג של מחזאות דתית שהיתר, בשלבה הראשון חלק אינטגרלי 
של המיסה ושל החגים הגדולים, ומאוחר יותר — תיאטרון ממשי 
על נושאים דתיים בלתי תלויים בתפילה (ע״ע תאטרון). עם זאת, 
פיתח התיאטרון הספרדי כבר בשלהי המאה ה 13 סוג דרמתי מיוחד, 
שהגיע לשגשוגו האמיתי רק בתור־הזהב, ה 53063661611631 236160 ; 
זהו מחזה אלגורי במערכה אחת הבא לפאר את האוכריסטיה ביום 
החג "קורפוס כריסטי". מתוך רמזים לפעילות קומית־גרוטסקית 
( 65036010 06 116805 (, משחקי-קלס) ליד הכנסיות ובככרות-השוק 
ניתן לנחש את קיומו של תיאטרון חילוני. במאה ה 15 נראו 
הניצנים הראשונים של ספרות דרמתית אמנותית, במחזותיהם ה¬ 
דתיים של ג. מנריקה (ע״ע) ולוקאם פרנאנדס ( 1474 [י]— 1542 ). 
במקביל לכך התחילה התפתחותו של התיאטרון החילוני, עם חואן 
דל אנסינה (ע״ע), שתיאר, במסגרת של מחזות־רועים, את נפתוליה 
של הנפש האוהבת. "הסלסטינה" של פרננדו דה רוחס (ר׳ לעיל, 
סיפורת), הנקראת גם "טרגיקומדיה של קאליסטו ומליביאה", שימ¬ 
שה אבן־יסוד בהתפתחות המחזאות החילונית ברנסאנס, למרות 
היותה יצירה סיפורית, שרק צורתה דו־שיח דרמתי. טורם נארו 
(ע״ע) היה הראשון שניסה להבליט את ההבחנה בין מחזה 
ר א ל י ם ט י ( 061013 ״ 3 00606013 ) המטפל בביקורת החברה והמי¬ 
דות, ובין מחזה דמיוני ( £3063813 3 00606013 ) המתאר את 
ההתנגשות בין האהבה והכבוד (כפי שעשה זאת, מאוחר יותר, 
לופה דה וגה). טורם נארו היה גם הראשון שחילק את המחזה ל 5 
מערכות ( 0603038 [) ושעיצב את דמותו של המשרת-הליצן (ה־ 
86301050 )—דמות חשובה ביותר בתיאטרון של תור־הזהב. ז׳יל ויסג־ 
טה (ע״ע), מחזאי פורטוגלי שכתב גם ם׳, המשיך במסורת המחזאות 
הדתית, אך תרם גם לתיאטרון החילוני בעיבודו הדרמתי של הרומן 
האבירי ״אמדיס דה גאולה״ (ר׳ לעיל). בראשית המאה ה 16 הונהגה 
בספרד הצגתה של יצירה דרמתית מצומצמת, בצדו של מחזה גדול! 
זו היתר, לעתים לסוג דרמתי עצמאי ונשא את השמות 5 םומ£־ 11 ב €1 
(מנת־ביניים), 350 ק (מעבר) (מערכון). המחזאי לופה (ע״ע) 

דה רואדה, שהצעיד במאה ה 16 את התיאטרון צעד גדול קדימה, 
ב 3505 ק המקוריים והמעניינים שלו, פתח את שלב התיאטרון 
המקצועי בספרד. על הלהקות והרכבן, ועל סיגנון הצגותיהן, סיפר 
שחקן של להקתו, אגוסטין רוחאם ( 35 ( £0 ), בספרו - 60666 6 ( 1213 £1 
660100 (״המסע המבדר״), 1630 . חואן דה לה קואוה ( 0116113 ; 
1543 [י] — 1610 ) העלה על הבימה מחזות על נושאים מן התקופה 
העתיקה ומן הרומנסרו המסרתי. מבין המחזאים האחרים׳ שפעלו 
ערב תור־הזהב, יצוינו: חואן דה טימונדה ( 1100603 ״£׳; מת 1583 ); 
א. רי דה ארטיידה ( 23661603 06 ץ £6 ; 1549 — 1613 ), מחבר £08 
166061 06 36030665 (״האוהבים מטרואל״), 1541 (הטרגדיה מבוססת 
על אגדה ם׳; הנושא אומץ גם ע״י טירסו דה מולינה, חואן פרם דה 
מונטלבן, חואן אוהניו הרצנבוש: ר׳ להלן): קריסטובל דה וירואס 
( ¥16065 ; 1550 — 1609 ); סרוונטס. — תור־הזהב היה תקופת פריחתה 
הגדולה של המחזאות הם׳, הן בתחום התיאטרון הדתי והן בקומדיה 


407 


ספרדית, ספרות — ספרדית־אמריקנית, ספרות 


408 


החילונית. שלושת המחזאים של התקופה, השונים זה מזה מבחינת 
תפישתם הבימתית וסיגנון כתיבתם, היו לופה דה וגה, טירסו דה 
מולינה וקלדרון דה לה ברקה (ע׳ ערכיהם); מחזותיהם, יותר מאלף 
יצירות בשפה פיוטית, הוצגו בכל אזורי ספרד ושלטו על הבימה 
שליטה בלעדית במשך כמאה שנה. מלבדם יצוינו: ג. דה קסטת 
אי בלויס ( 8611145 ץ 0 ־ 1 ) 035 ; 1569 — 1631 ), ולס (ע״ע) דה ג!רה, 
אלרקון אי מנדוסה (ע״ע), רוחם סוריליה ( 1113 ־ 201-1 35 ( 80 ; 1607 — 
1648 ), אגוסטין מורטו ( 0 ) 0 ־ 401 < ; 1618 — 1669 ), מירה דה אמסקואה 
( ¥0165003 40 3 ) 41 <: 1574 — 1644 ), חואן פרס דה מונטלבן (ע״ע), 
ח.ב. דיאמאנטה ( 1625 — 1687 ). במשך המאה ה 18 ניסו מחזאים 
לחקות את התיאטרון הצרפתי, ובמיוחד את קורני ואת מולייר, אך 
מלבד מורטין (ע״ע), בד״ב בלא הצלחה! אחרים ביקשו להתאים 
לרוח הזמן את מחזותיהם של ענקי תור־הזהב. בין המחזאים הבינו¬ 
ניים של תקופה זו נתעלו במחזות בודדים מעל לממוצע אנטוניו 
דה סמורה ( 2311101-3 ; 1660 [?]— 1728 ), גרסיאה (ע״ע) דה לה אואר־ 
טה, במחזהו ״רחל״ ( 1778 ), רמון דה לה קרום ( 112 ־ 01 13 40 ; 
1731 — 1794 ) שהתמחה בסוג המינורי של מערכונים ( 65 ) 53106 ). 
בתקופת הרומנטיקה ניכרה התעוררות חדשה בתיאטרון הספרדי, עם 
העלאת נושאים כמרד נגד החברה, אהבה טרגית, — תוך שילוב 
פרוזה ושירה, טרגיות וגרוטסקה. מבין המחזות המפורסמים של 
התקופה: ¥606013 46 30160 ) 0 ( 000 03 (״קשר ונציה״), 1834 , של 
מארטינס דה לה ר 1 סה ( 1787 — 1862 ); 430135 < של מ.ח. דה לרה 
(ע״ע); 0 ) 5.1113 ! ססס ( 1835 ) של א.ם. דה תום (ר׳ לעיל, שירה 
לירית); ״האוהבים מטרואל" של ח.א. הרצנבוש (ע״ע): 030 ! 000 
0 !) 7600 ( 1844 ) של חוסה סותליה אי מורל ( 1817 — 1893 ). הפופד 
לריות הרבה של המלודרמה המוסיקלית( 20613 ) 23 ) ושל המערכונים 
הקומיים גרמה לפחיתת ההתעניינות במחזאות רצינית. אחרי הדרמה 
הרומנטית ביקשו מחזאים לשוב אל הטיפול בבעיות אקטואליות, 
בצורה ובסיגנון ראליסטיים יותר; בתחום ביקורת המידות, 
ברטון (ע״ע) דה לוס אררוס; בתהום הקומדיה הראליסטית 
והמוסרית, מנואל טמיו אי באום ( 1829 — 1898 ) ואדלרדו לופם 
דה אילה ( 1828 — 1879 ); בתחום המחזה הרעיוני, בניטו פרם 
גלדוס ( 1843 — 1920 ); בתחום המלודרמה המלוטשת והמסוגננת, 
חוסה אצ׳גרי (ע״ע) ותלמידו א. קלים אי אנח׳ל ( 50801 ! ץ 561168 ; 
1842 — 1926 ); בתחום הקומדיה הרצינית והקומדיה 
הטרקלינית, גדול המחזאים הספרדיים של דותהמעבר אל 
המחזאות המודרנית, חסינטו בנונטה (ע״ע). — לאחר דורות רבים 
של השפעות זרות, התחילה מסתמנת בתיאטרון הספרדי, עם הדור 
של 98 , הנטיה לשוב אל המחזאות הפיוטית האוטו־ 
כתונית׳אלחרומנסרו המסרתי, אל ה ט ר ג ד י ה הלירית. 
בראשית המאה ה 20 בלטו אונמונו ור.מ. דל וליה אינקלן (ע׳ 
ערכיהם). החשובים שבמחזאי הדור של 27 : גרסיאה־לורקה (ע״ע), 
רפאל אלברטי (ע״ע), אלח׳נדרו קסונה (נו׳ 1903 ; מייסדו של 
העתון הסאטירי החשוב 012 ) 0040 ! 13 ). בצד אלה, אך בתחום 
המחזה הססיכולוגי־חברתי והמחזה הרעיוני, יש לציין את ח׳ואקין 
קאלוו סוטלו(נו׳ 903 ־ 1 ), את בואירו ואליח׳ו( 0 [ ¥3116 ; נו׳ 1916 ); ואחרי 
מלחמת האזרחים, את אלפונסו סאסטרה (נו׳ 1926 ). לעומת הסי¬ 
פורת• שהתחילה מתאוששת בתום מלה״ע 11 , אין בתיאטרון הספרדי 
סימני התאוששות דומים. 

;־ 1923 , 516016 315 65 £ 0£12016 €07126326 1.0 , 3110 ?־ 01 ז 0 }\ 

; 1926 , 13167011576 $£ 01215/2 / 0 !( 1125107 $1610 ,׳{ £ 011 - 6 :) 1 ־ 1 ט 3 רמ 2 ן 1 ? .{ 

־¥\ 03 .? £ ; 1926 , 1316101117-6 $£0711512 ץ € 07216712£0707 , 011 ? .? .\נ 

5100 ת 03 . 11 ; 2 ל 193 , €£0 ¥ 36 £6 1.0 076 { 6 ?{ 7 - 07720 ( 1 !{ $£07115 , 1 ) £00 
, 5 ?€£? .£ ; 1937 , 65£011010 0 ( 11161-010 10 672 113105 [ 1.05 , 88 £ 11 € \< 

10 ) . 5 ; 1940 , 1-11 , $£0272 172 ) €772612 46x10300 ? ("ההוגה המכסיקני") 
ומחבר הרומן הפיקארסקי 0 ) 0160 ) 53 ס 111 ס! 10 ) 6 ק £1 ("התוכי המגו¬ 
רה"), 1816 ; באקוואדור, המשורר האפי והסאטירי ח׳וסה ח׳ואקין 
אולמדו ( 0101640 ; 1780 — 1847 ); בוונצואלה, הסופר והמדינאי 
אנדרם בליו (ע״ע); בקובה, המשורר ח׳וסה מריה דד, ארריה אי 
קמפוסנו. מחשבתו הרציונאליסטית, אך השמרנית׳ של אנדרם בליו 
שלטה שליטה מכרעת על רובה של היבשת בתקופת גיבוש עצ¬ 
מאותן של המדינות השונות; השפעתו הוגבלה עם חזונו הפאן- 
קולומביאני של סימון בוליור (ע״ע) ונדחקה בפני הרעיונות החדשים 
שפרחו בריו דה לה פלאטה ובמכסיקו, שני הקטבים החדשים של 
חיי־התרבות ביבשת. 

בארגנטינה, המיתוס החדש של הפאמפה והגאוצ׳ו עוצב בצורות 
ובהבטים שונים בכתביהם של אסטבן אצ׳וריה ( 13 )) 6 ע £0116 ; 1805 — 
1851 ), פאוסטינו סרמיינטו( 0 ) 01160 ) 83 ; 1811 — 1888 ), ח.ב.אלברדי 
(ע״ע), ובמיוחד ביצירת־המופת הפיוטית של הספרות הגאוצ׳סקית, 
"מארטין פיירו", מאת ח. ארננדם (ע״ע). במכסיקו, בזרם הרציונא- 
ליסטי־פוזיטיוויסטי, שלט הסופר איגנסיו רמירס ( 62 ) 3011 ? ; 1818 — 
1879 ), סולל-הדרך אל ה 008(0011x15010 (ר׳ לעיל, עמ׳ 405 ), 
שהיד, לסוג ספרותי דומיננטי בספרות המכסיקנית, תוך התאמה 
למציאות הסביבתית: במחצית השניה של המאה ה 19 , תקופת פרי¬ 
חתו העיקרית של ה״קוסטומבריסמו", נציגו המובהק היה איגנסיו 
מנואל אלטמיתו ( 1834 — 1893 ). השפעתם של אז׳ן סי ואלכסנדר 
דימה ניכרת בכתביהם של מנואל פאינו ( 0 ס׳ל 3 ?; 1810 — 1894 ) 
וריוה פלסיו ( 1832 — 1896 ) : בתקופה זו פנה הרומן אל החומר 
ההיסטורי וטיפל בראש וראשונה בבעיה האינדיאנית, כגון סיפוריו 
של מנואל דה חסום גלון ( 1834 — 1911 ), מסנטו דומינגו. 

הדרך לשירה המודרנית נסללה בידי המשורר בן ניק¬ 
רגואה, פליכם רובן דריאו (ע״ע), ראש האסכולה ה״מודרניסטית״; 
ולצדו, גוטירס נח׳רה ( 3 ) 6 ( 15:3 62 ) 160 ) 00 ; 1859 — 1895 ) ואנריקד, 



409 


ספרדית, אמריקנית, ספרות — ספרה 


410 


גונסאלס מרטינם ( 1871 — 1952 ), שניהם מכסיקנים׳ כמו־כן המשורר 
הקובני ח׳וסה מרטי (ע״ע). מבין המשוררים הגדולים שבאו בעקבו¬ 
תיהם: גבריאלה מיסטרל ופבלו נדודה (ע׳ ערכיהם; נרודה מת 
ב 1973 ) מצ׳ילה; ניקולם גילין מקובה, ח׳ואנה דה איברבורו מאורוג¬ 
וואי (ע׳ ערכיהם [כרד־מיל , ]), ח׳ורח׳ה לואיס בורח׳ס (ע״ע [כרך־ 
מיל׳], ור׳ להלן) מארגנטינה; אוקטויו פס (נו׳ 1914 ) ממכסיקו. 

לעומת המחזאות שנשארה על רמה לוקאלית ולא הצמיחה מחזאי 
בעל שיעור־קומה בין־לאומי, כבשה והלכה הסיפורת של אמריקה 
הלאטינית מקום נכבד ביותר, ייחודי ורב-עניין, בספרות של המאה 
הסב. הקווים העיקריים המאפיינים סיפורת זו, הם: ראליזם הברתי, 
מיתוסים ואגדות של המסורת המקומית, תודעה של שייכות, עימות 
בין התרבות האותוכטונית הקדומה ובין התרבות החדשה, כתיבה 
לוחמת, אנטי-קולוניאליזם, השפעת הזרמים הסיגנוניים של הסיפורת 
המערבית (סיר־ראליזם, זרם־התודעה), פרוזה לירית עתירת־דימויים. 
מראשית המאה עד שנות ה 50 קמה שורה ארוכה של מספרים, בעלי 
שיעור־קומה בין־לאומי, מהם: סופר המהפכה המכסיקנית, מריאנו 
אסואלה ( 20613 ^ 7 ; 1873 — 1952 ), שנתפרסם בספרו 0 ( 3 נ 31 16 > £05 
(״אלה מלמטה״), 1915 ; הקולומביאנים ח׳וסה אוסטסיו ריורה ( 1889 — 

1928 ) , מחבר הרומן 38106 ־ 701 1.3 (״המערבולת״), 1924 , וח׳ורח׳ה 
איסקם ( 153308 ; 1837 — 1895 ), מחבר 3 ) 1431 ( 1867 ); הונזואלי 
רומזילד גליגוס (ע״ע); הסופר בן אקוודור ח׳ורחה איקאסה ( 10323 ; 
נו׳ 1906 ), מחבר 0 §ססנ 3511 ס 9 ( 1934 ) ; הפרואני סירו אלגריה (נו׳ 
1909 ; 600 ( 3 ץ 300110 5 ש 100110 ־ 0 £1 [עבר׳ "גדול וזר הוא העולם", 
1946 ], 1941 ); בן־גווטמלה, בעל פרס־נובל מיגל אנח׳ל אסטוריאם 
( 16016 > 651 ־ 1 ק ז 0 ת 56 £1 [עבר׳: ״כבוד הנשיא״, תשל״א], 1946 ; 
01312 16 > £10015062 [״אנשי התירס״], 1949 ; 16 ־ 061 ) ס 0 ס 16 ׳\ ["רוח 
עזה״], 1950 ); הארגנטינאי ח׳. ל. בורח׳ם (ע״ע [כרך־מיל׳]; כתב גם 
על נושאים יהודיים וקיבל את פרס ירושלים ב 1971 ), בעל ייחוד 
משלו ושונה מן המספרים האחרים, שהשפיע השפעה עמוקה על 
דור הסופרים הצעירים. — מבין המספרים החשובים של שנות ה 50 
ואילך, אשר יצירותיהם תורגמו ללשונות זרות: אליה( קארפנטייר 
(ז 116 ס 6 נ!ז 03 ! נו׳ 1904 ) מקובה; קרלום פואנטם ( £060165 ; נו׳ 

1929 ) ממכסיקו; גבריאל גארסיה מרקם ( 1430011162 030013 ; נר 
1928 ) מקולומביה, מחבר הרומן 501601301 016 3005 0160 (עבר׳: 
״מאה שנים של בדידות״, תשל״ב), 1967 . 

; 1945 , 477167160 1315$01116 171 3 ) 671 דו 11 .€ /( 1416707 , 3 ן £1 ו 01 £1£2 ף / 1 זו 1£1 ־ 1 .י 1 
; 1954 , 3 ?# 1001 ??> 0111 - $$ 0.110 { 11 1765 ) 16 1165 €? 113101 ־ 1 , 00 ־ 1151 . 0 

- 1011110 0 ?) 011 ? 1116 . 10 16 > 160 { £70 110 ( 11 ( 1 10110 ?€$ 116 , 562 0 ת $3 .- 1 

- 1115 610 ( 7101 10 16 ) 111510710 , 13 ־ 1 §£ 41 ! ; 1955-62 , 111 ־ 1 , 077167160710 

111 ) 0 * 1 / 0 €11111176 13036771 7 116 , 0 :> ת 3 ־ 1 ? .( ; 66 3 19 , $0110077167160110 
: 760771 ) 1401715 1116 17110 , 0501300 ( 1 . 6 ־־ 55 ־ 131 ־ 1 ., 1 ; 1967 , 477167160 
,£־ 1 ־ 701 06 . 0 ; 1967 , 675 ) 7 71 \\ 47716716011 111 ) 0 * 1 1111 ( 14 6730110713 ( 711 
, 05501300 ־ 51 ) ;" 1968 , 1115 $ 0110077167160110 11167011170 10 36 63 ( € 101 

,* 1969 , 117 ) 131670 01115611671 ) 16711 ( 6111 - 01 ) 10 367 16 ( 167 ^ 701 ? 11713 065611161116 
. 1969 , 0 ה €7160 115 $ 01100171 ! 7100610 0 ( 61 ) 1 0 * 1 , 0£01£5 ? .€ 

מ. ל. 

אבוסים ויהודים בספרות הספרדיודאמריקנית. במשך 
המאות ה 16 וה 17 היגרו סופרים רבים ממוצא אנוסים מספרד ופור¬ 
טוגל ליבשת החדשה בתקווה למצוא יתר חירות. אנוסים נחשבו 
למתורבתים שבחברה האמריקנית. מן הראשונים היה לואים דה 
קארוואח׳אל אל מוסל ( 14050 61 31 ( 73 ־ 031 ; 1566 — 1596 ), משורר 
ממשפחה מיוחסת במכסיקו ששב ליהדות ונשרף (ע״ע מכסיקו, ענד 
491 ). מהביבליוגרפים האמריקניים הראשונים היה אנטוניו דה לאון 
פינלל ( 0610 (? £ 660 ; 1596 — 1660 ) איש פרו. 

במאה ה 19 נעלמה תרבות האנוסים ומעטים בלבד מן הסופרים 
הלאטינו־אמריקנים היו מודעים למוצאם היהודי. בוונזואלה נודעה 
המשוררת אביגיל לוסאנו ( £02300 18311 <£!/; 1821 — 1866 ) וכן 
המשורר לופס פונסקה ( 005003 ? 62 ק £0 ; 1853 — 1935 ); ידוע עוד 
ההיסטוריון והמדינאי הפרגואי אפרים קרדוסו ( 01020 ־ 031 310 ־££! 


נו׳ 1906 ). ח׳ורח׳ה איסאקס (ר׳ לעיל) היה בנו של יהודי אנגלי 
שהמיר דתו. 

במאה ה 20 החלו ליטול חלק בספרות גם סופרים יהודים בני 
מהגרים מאירופה. אלברטו גרשונוף (£) 0110000 ז 06 ; 1884 — 1950 ), 
מחבר 05 ) 001 ( 3001105 § £05 (״הגאוצ׳ו היהודים״), 1908/10 , היה 
יליד מושבת חקלאים יהודית בארגנטינה. קארלום משה גרינברג 
( 1903 — 1968 ) נודע בזכות יצירתו 13 ־ 101161 66 - 1465061 ("סיפור 
מהגטו״), 1940 . מאכם אוב (נו׳ 1903 , פאריס), משורר, מספר ומחזאי 
ספרדי ואח״כ מכסיקני, פליט מלחמת האזרחים בספרד וניצול מחנות 
הריכוז הנאציים, תיאר בטרגדיה שלו 030 ! 530 ( 1943 ) את גורלם 
של פליטים יהודים. 

0 \- 1 , 7 > מ // מ £ 6 ־״> !)■!!!! ס ??!!! 10 110 1111107111 ,(. 611 ) 1613 ־ 1 ־ 1 ^ .. 8 

. 1958-1960 ,(ור׳ ביבל׳ שם) 

ספרה, סימן המציין מספר. כשם שהדיבור קדם לכתב, קדמה גם 
פעולת המניה לרישום הם". עדות היסטורית ראשונה לכ¬ 
תיבת ס״ היא ממצרים, מן השושלת ה 1 (בערך 3100 לפסה״נ). 
עדויות מאוחרות יותר הן מארם־נהריים (האלף ה 3 לפסה״נ) ומכר- 
תים (המאה ה 12 לפסה״ג). עדויות כתובות ראשונות בהודו ובסין 
הן מן המאה ה 3 לפסה״נ. 



רישום ספרות במקומות שונים ובומנים שוגים : א — כתב־היתדות, נבו; 

ב — כתב־החרטומים, מצרים ; נ — הכתב ההיארטי, מצרים; ד — הכתב 
היווני הקדום (נימטריה!; ה — ספרות רומיות ; ו — כתב המאית : ז — 
הכתב ה 5 אומי העתיק, סין; ח — ספרות יסאניות ; ט — בתב ההינרו, הודו; 

י — סנסקרט. הורו; יא — הבתב הסורי; יב — ספרות ערביות; יג — 
ספרות הודיות־ערביות ראשונות באירופה (ספרד, 979 ; האסם, שהיה מוכר, 
אינו מיוצג בכתב־היד); יד — הספרות ההודיות־ערניות הנפוצות בעו 5 ם 

רישום הם״ הקדום ביותר היה בעזרת קווים — מאונכים (באגן 
הימה״ת ובאיזור הסהר-הפורה) או* מאוזנים (במזרח הרחוק) — 
והוא שימש, ככל הנראה, בסחר-חליפין. קרוב לוודאי שהסימנים 
= ו = הם מקור הם" ההודיות־הערביות (ר׳ להלן) המתאימות. 
הצורך ברישום מספרים גדולים הביא לשימוש בסימנים מיוחדים 
בשביל קבוצות של מספרים— ארבעה (הודו), חמישה (רומא), עשרה 
ועוד — שבעזרתם ניתן לפשט את הכתיבה. בכתב־היתדות הבבלי 
(ע״ע יתדות, כתב ה־) היו ם״ שונות ל 1 ול 10 (ר׳ טבלה); למעשה 
ציינה האחת ״ 1x60 והאחרת ״ 10x60 (השיטה הסכסגסימלית, ע״ע 
אריתמטיקה, עמ ׳ 889 ). כתיבת הספרות היתה משמאל לימין, וכך 
למשל — 

( 60 0 י 0 ו* 3 +' 60 *ו* 2 =) 150 = ^־! | ( 60 0 * 0 ו*ו+ 60 *ו*ו=) 70 = ^ 




411 


ספרה 


412 


בכתב המצרי הקדום, 
כתב־החרטומים, היו ם" 
שונות לחזקות של 10 , 
ובמאוחר יותר (בכתב 
ההיארטי) נוספו ם" מיו¬ 
חדות ל 8,7,6,5 ו 9 . 

השפעתם של המצרים 
והפניקים ניכרת בכר¬ 
תים, וגם שם המספר ה¬ 
ראשון שזכה לציון שאי¬ 
נו קו הוא 10 . מאוחר 
יותר ציינו היוונים מס¬ 
פרים אחרים ( 5 , 10 , 100 , 
1000 ) באותיות הראשו¬ 
נות של שמותיהם, שריד 
לנוהג קדום יותר — 
כתיבת השם כולו. היחי¬ 
דות צוינו בקווים אנכיים. 
הונהגו גם קיצורים, וכך, 

, , סיסני-אצבעות לםםפדים שונים, נזהמאה ה! 11 

למשל, ציין הסימן גק 

את המספר ( 50 (=5x10 , באשר 5 = 11£ \ 61 ח = ח 0 ו = *> 6£1 = 6 . 
שיטה זו נזכרת בכתביו של הרודינוס (ע״ע), ולכן נקראות הם" 
הללו — ם" הרודיאניות. ביוון היתר. נהוגה גם שיטת הגימטריה 
(ע״ע): 27 אותיות (על 24 אותיות הא״ב היווני נוספו 3 אותיות 
משפות זרות, ר׳ דוגמה בטבלה) ציינו את 9 היחידות, 9 עשרות ו 9 
מאות. שיטת הגימטריה נהגה גם בכתב העברי ובכתב הסורי. 

הם" הרומיות היו המקובלות ביותר באירופה עד לסוף יה״ב, 
ומשמשות עד היום בשטחים שונים, אך לא במתמטיקה. הצורך לזכור 
רק ששה סימנים — 

1 = 1 , 5 = ׳\ 10 = \ , 50 = 0 . 100 = 0 . 1000 = [זקח־ם יכו 0 1 ׳ — 



הקלות בביצוען של פעולות אריתמטיות אלמנטריות והקלות שבפי¬ 
רוש המספר מהם״ הכתובות — כל אלה תרמו לנפיצותה של השיטה. 
מאידך גיסא, הצורך ברישום מספר רב של ס" הקשה על ביצוע 
הפעולות, בייחוד במספרים גדולים. צמצום מספר הם" הדרושות 
לייצוג מספרים גדולים הושג ע״י קביעת ערך הס׳ לפי מקומה בשורה 
— שיטת הפוזיציה (ע״ע אריתמטיקה, עמ׳ 885/7 , ור׳ להלן). ניסויים 
ראשונים לקביעת שורת ס", שערכן נקבע לפי מקומן, כבר נעשו 
בבבל (ר׳ לעיל) וברומא, אולם בני המיה (ע״ע) ביוקטן היו הראשו¬ 
נים שביססו את כתב־הם״ שלהם על שיטה זו: נקודה ציינה יחידה, 
וקו אופקי — את הספרה 5 . הבסיסים היו 20 ו 360 (ר׳ שם, עט׳ 133/4 ), 
וכך = 

2113 = 1 * 20 + 13 * 360 + 13 * 19 = ++• 

לסינים שלוש מערכות של ס״ — הלאומית העתיקה, הלאומית 

החדשה והמסחרית — וכולן נכתבות במאונך. מאלה רק השניה 

נכתבת בשיטת הפוזיציה בשיטה העשרונית. לדוגמה — ~ 

0 / 

1974 = , ׳ . 

._>ע 

רדי* 

בסנסקרט ובערבית 10 סימנים מיוחדים לס", השונים מסימניה 
האחרים של השפה. מערכות ם״ שבהן 10 סימנים (למספרים מס 
עד 9 ) מכונות "מערכות־ם" מתמטיות בשל השימוש הנרחב שלהן 
במתמטיקה. מערכת־הם" המקובלת עלינו היום מקורה, ככל הנראה, 
בהודו. לצורתן הסופית של הס" תרמו אף הפרסים, הערבים והמצ¬ 
רים, ומכאן שמה המקובל של המערכת — ההודית-ערבית. מרבית 
הם״ כבר נמצאות בכתובות הודיות מן המאות ה 3 וה 2 לפסה״נ, 


אולם בלא האפס, שבלעדיו אין שיטת־הפוזיציה אפשרית (ע״ע אפם). 
עדות כתובה ראשונה הכוללת את האפס היא מן המאה ה 9 לסה״נ. 
עדויות ערביות ראשונות לשימוש בם" ההודיות־ערביות הן מן 
המאה ה 7 , ואילו באירופה ידוע על שימוש בשיטה זו החל במאה 
ה 10 (בספרד: ר׳ טבלה). 

ציון מספרים בעזרת סימני־אצבעות מקורו במניה פשוטה, והוא 
משמש עוד היום, בבורסות־כספים ובשווקים (ר׳ ציור). 

, 0 ־ 01 . 0 ; 1928 , 018110115 11 ) € 1110110 $ 40111 / 0 ^? 11510 { 4 ' , 1 ־ 01 ( 03 .? 

. 1948 ,!(? 111510 115 4 ת 8 ץזס?{/ , ! ■ס&חזו?{'! 

א. חנ. 

בפולקלור ו ב ד ת. מאז הגיע האדם לרמת־תרבות שאפשרה 
לו להשתמש במספרים (ובם" לאחר מכן), ייחס להם משמעות 
סמלית רבה בחייו, וגם הקשרים מאגיים־דתיים עם סדרי העולם 
הגשמי והעל-גשמי. האמונה במשמעותם הנסתרת ובכוחותיהם של ם" 
ומספרים נפוצה ברוב התקופות, ברוב חלקי תבל וברוב העמים 
והדתות, והשפיעה גם על תורות פילוסופיות. דוגמה לכך יכולה 
לשמש תורת פיתגורס (ע״ע). השלכות אמונה זו ניכרות עד היום 
בחיי האדם, תהא רמת תרבותו אשר תהא. במיוחד יוחסה משמעות 
למספרים הנמוכים, אך גם למספרים הגבוהים נודעה חשיבות אזוט¬ 
רית. מספרים בלתי־זוגיים נחשבו בד״כ "חיוביים" ואילו הזוגיים 
נחשבו, אם־כי לא תמיד, "שליליים". 

ל 1 נודעה מקדמת־דנא משמעות חיובית כסמל הגבריות (גם בשל 
דימויה הפאלי), כסמל היקום, הכוליות והשלמות, ומאוחר יותר — 
כסמל האלוהות הבלתי־ניתנת לחלוקה. ה 2 נחשבה בד״כ שלילית 
וסימלה את האשה, המתחלקת לשתים בלידתה. אך בכמה חלקי תבל 
(דרום־אמריקה, דרום־אפריקה, וכן אוסטרליה, יפן ופינלנד) נחשבו 
ה 2 , וכפולותיה 16,8,6,4 , ל״טובות". אחד המספרים החשובים ביותר 
בחיי האנושות הוא 3 , שביטוי החזותי הוא המשולש. הוא ביטא 
את רצף הקיום האנושי (אב, אם, ולד), ו״טריאדות" (שילושים) 
מקודשות של דמויות מיתולוגיות נודעו מאזורים מרוחקים זה מזה, 
כמו בבל (איא, אנלל, אנו: סין, שמש, אשתר), הודו (ברהמה, 
שיווה, וישנו), מצרים (אוסיריס, איסים, הורום) צפון־הים־התיכון 
( 3 הכאריטות/גראציות וכיו״ב) וצפון־אירופה (גורנות) וכן השילוש 
הקדוש (ץז 1 ״ 1 ז' 1 ) המשמש עקרון האמונה הנוצרית. ד. 3 חשובה 
בפילוסופיה (תזה, אנטי תזה, סינתזה), ובקוסמולוגיה (עולם עליון, 
גשמי׳ תחתון) והיא שלובה באגדות ובסיפורים על 3 גיבורים 
( 3 אחים, שלושת האבות, ועוד), באמרות ובנהגי יום־יום ((ע״ע 
מגן דוד). ל 4 נודעו הקשרים קוסמיים (עונות, רוחות, כנפות־הארץ). 
חשיבות רבה נודעה ל 5 , כאחד המרכיבים של השיטה העשרונית 
שיסודה מספר האצבעות של האדם), וגם — כמסמלת את היד 
המורמת כמגן מפני מזיקים. ביטויה החזותי של ה 5 הוא המחו¬ 
מש, הידוע מאז כבעל תכונות מאגיות ומשמש עד היום כסמל 
נפוץ (בעולם הקומוניסטי כולו, בדגליהם של אה״ב, בין הבונים 
החפשים): מספר התפילות היומיומיות של המוסלמים הוא 5 . חשי¬ 
בות ה 6 — בהיותה מחצית הבסיס של השיטה התריסרית. ה 7 , כמוה 
כ 3 , היא בעלת רקע עתיק מאוד, שכן איצטגניני המזרח הקרוב 
הקדום ביססו את חישוביהם על אורך השבוע ועל תנועות ״ 7 כוכבי- 
הלכת״ (ובתוכם שמש וירח). מכאן 7 רקיעים. מדורי גהינום, פלאי- 
עולם, שבועות, בנים וכיו״ב; וכן שנת השמיטה וקני המנורה. ל 9 
משמעות מיסטית כ 3 א 3 וכמספר חדשי-ההריון: על השבעות ולח¬ 
שים חזרו 9 פעמים; 9 היה מספר המוזות ביוון. ל 10 , בסים השיטה 
העשרונית, היתר. חשיבות כבר בימי־קדם ( 10 גיבורים, שופטים, 
ערים וכר), והשימוש בה עדיין הולך וגדל בחיי יום־יום של העולם 
המודרני. ה 10 מצאה את ביטויה בדברות, במעשרות ובקישוטי 
המקדש. ה 12 , בסים שיטת־החישוב התריסרית הקדומה גם היא 
מהמספרים החשובים ביותר והיא מופיעה בצירופים מגוונים (מ 12 




413 


ספרה — ספרות, מדע ה־ 


414 


האלים של היוונים והרומאים, הטיטאנים, החוקים, המזלות, החדשים, 
והשליחים עד ל 12 המצביאים של נפוליון- חלוקת מעות ל 12 
פרוטות, 12 השבטים נתנו למספר שימוש פולחני נרחב. ה 13 , כמוה 
כ 11 ,־נחשבת מאז ל״שלילית", (אין לחלקן למספרים שלמים), 
וב״סעודה האחרונה״ של ישו היו נוכחים 13 איש, וביניהם יהודה 
איש־קריות. מאידך־גיסא ביהדות: י״ג עיקרים, שנות בר־מצווה. 
משמעויות שונות נודעו במשך הדורות גם למספרים גבוהים יחסית, 
כגון 40 (שנות דור ודור המדבר, ימי המבול, משה, ע״ע הר־סיני, 
רעיו של מוחמד), 70 , 77 , 99 , 108 הקדוש לבודהיסטים, 666 (סמל 
דמות האנטי־כריסטוס בנצרות) וכר. 

היהודים לא השתמשו בם״ (עד המאה ה 12 — בספרד), 

אלא באותיות האלפבית ובצירופיהן, לציון מספרים. במקרא צוינו 
המספרים במלים. בתקופת בית שני נפוץ— בעקבות הדוגמה היוונית 
— השימוש באותיות בעלות ערך מספרי. 

. 1935 , 1 1(17(1 01(111^X1 ז 1 ' 11 ( 1 ) 2 16 ( 1 י 5 ־ 1€1 )ח\נ . 0 

מ. ו. 

ספר הישר, חיבור אנונימי, כנראה מהמאה ה 13 , מספרי המוסר 

•• *.* "זז 

הפופולריים ביה״ב (נדפס לראשונה בוונציה ש״ו, ומאז 
פעמים רבות). יוחס בטעות לרבנו יעקב (ע״ע) תם, שכתב ספר 
הלכה בשם זה, וכמה כ״י מיחסים אותו לחכם בשם זרחיה היווני. 
אחרים שיערו שמחברו הוא ר׳ יונה גירונדי (ע״ע), אולם ההבדל 
בהשקפות אינו מאפשר הנחה זו. סיגנון הספר ולשונו תואמים 
לספרות הפילוסופית־מוסרית של המאה ה 13 , והמחבר משתמש 
במיוחד בתפיסות ובמונחים אדיסטוטליים. עם זאת סוטה הספר 
מהזרם המרכזי המקובל של תורת־מידות זו בכמה רעיונות עיקריים, 
ובמידה כה גדולה, עד כי כמה מלומדים שיערו- שהמחבר היה מקובל 
שלא רצה לגלות את מלוא אמונתו המיסטית. כמה רעיונות דומים 
לאלה של תורת־המידות של חסידות־אשכנז (ע״ע) במאה ה 13 , ובמ¬ 
יוחד ל״ספר החיים" שנכתב ע״י אחד מחסידי אשלנז. רוב הרעיונות 
הבלתי שגרתיים נמצאים בחלקו הראשון של החיבור, המתאר את 
בריאת העולם ומסביר מדוע נבראו הרשעים עם הצדיקים. יתר 
החיבור דן בצורה המקובלת בנושאים העיקריים של תורת־המידות 
היהודית: אהבת ה׳ ויראתו, תשובה, תפילה ומעשים טובים. בכמה 
מהדורות ישנם שינויים בסידור הפרקים ואף בתוכן, ועדיין לא 
נדפסה מהדורה ביקרתית. 

י. מ. טולידאנו, דברים אהדים בחכמת ישראל (הצפה לחכמת ישראל, 
י״א), תרפ״ז; י. תשבי, משנת הזהר. ב׳, תרנ״ז—תרנ״ח, תשכ״א. 

. 1962 , 96 — 94 ז? 1 ) ^ת 11 ,ךו 110161 ג> 5 . 0 

ספרוים, ע״ע ספר. 

ספרות, מדע ה־, מדע שמושאו הם׳ היפה. מה״ם יוצא מהנחות- 
היסוד הכלליות ומן המתודות של המדעים — בעיקר של 
מדעי החברה והרוח — ובונה הנחות ומתודות מיוחדות לעצמו. הוא 
קשור בעיקר למדעי האסתטיקה, הסמיוטיקה והבלשנות (ע׳ ער¬ 
כיהם), אבל גם לסוציולוגיה, לפסיכולוגיה, לאנתרופולוגיה של 
התרבות, וכן לתורת-האינפורמציה ולמתמטיקה. חלק ניכר מן השא¬ 

לות שנשאלו במשך 
מאות שנים ע״י ביקו- 
רת־הספרות (ע״ע בק¬ 
רת), כגון אופי הס/ 

ייחודה, מבנה, התפת¬ 
חותה. מקומה בתרבות 
ובחברה, ורבים ממוש- 
גיה וממונחיה, נתקבלו 
במה״ס, אבל הועמדו 
בפרספקטיוות שונות 
וחדשות. מה״ס דורש, 


בניגוד לביקורת־הם/ גישה תיאורית ולא נורמאטיווית, ניסוח של 
קביעות הניתנות לאימות, או להפרכה, ותאוריה עקיבה הנבנית על 
מושגים מפורשים וחסכניים. בעוד שמטרתו של מדע-הס׳ לפתח 
התבוננות מקיפה, רציונאלית ו״מדעית", מבקשות ביקורת־הם׳ והפד¬ 
גוגית הספרותית להסביר, לשכנע, לחנך ולהשפיע על הנורמות של 
הכתיבה, הקבלה וההכרה של יצירות־ם/ 

מה״ס כולל מספר רב של ענפים ותחומים התלויים זה 
בזה. 

הסוציולוגיה של הם׳ היא ביסודה ענף של הסוציולוגיה 
הכללית, ההולך ומתפתח באחרונה למדע־ביניים, הודות לשיתוף- 

הפעולה המתהדק עם 
מה״ם עצמו. הסוציולו¬ 
גיה של הס׳ עוסקת 
בניתוח קהלי-קוראים 
(לפי מעמד, גיל, הש¬ 
כלה, מין), שיעורי ה¬ 
היזקקות לקריאה, דר¬ 
כי הפצת הס׳, דרכי השתלטות של נורמות ספרותיות, התהודה 
הספרותית, הפונקציות החברתיות של הס׳ (בפוליטיקה ובכלכלה, 
כמפיצה של אידאולוגיות ו/או סטראוטיפים; ובכלל זה, היחס 
למשטר, הצנזורה), מקומה של הס׳ בתולדות התרבות והרוח׳ 
ועוד. 

עם זאת מתפתח באחרונה ענף חדש יחסית, ה ס ו צ י ו פ ו א¬ 
ט י ק ה, המציג שאלות שהן בתחומו הבלעדי של מה״ס ("מהי 
ההשלכה של פורמאט מסוים [כגון פורמאט שלושת הכרכים של 
ממן באנגליה בשליש הראשון של המאה ה 119 על הקומפוזיציה 
של היצירה?"). ענף זה מנצל את האספקט הסוציולוגי כדי לבדוק 
את הרכב הם׳ עצמה. 

הפסיכולוגיה של הס׳ היא ענף של הפסיכולוגיה הכללית 
ביסודה, וחלק מתחום הפסיכולוגיה של האמנויות. היא עוסקת ביצי¬ 
רתיות אצל הסופר. בדרכי קליטה של היצירה והפונקציות הפסיכו¬ 
לוגיות שלה (הנאה, סיפוק צרכים נפשיים מסוימים). תחום זה 
עודנו מוזנח למדי מבחינת מדע-הס׳. 

גם כאן הולך ומתפתח ענף פנימי יותר למה״ס, ה פ ם י כ ו¬ 
פואטיקה, העוסק בעיקר בקורלאציות בין תופעות ספרותיות 
ובין דרכי קליטתן ופיענוחן (ובהכרח מקיים זיקה לפסיכדבלשנות). 
הפסיכדפואטיקה מהווה, לדעת מספר חוקרים, תנאי הכרחי להת¬ 
פתחות מדעית תקינה של הפואטיקה (ר׳ להלן) על תחומיה. זיקתן 
של הפסיכולוגיה של הם׳ ושל הפסיכו־פואטיקה היא לפסיכולוגיה 
הניסויית גרידא, והן בודקות מנגנונים בסיסיים של יצירה וקליטה, 
אך אין להן זיקה, עניין או יומרה כלשהם "להסביר" את "העולם 
המעוצב". 

הטכסטולוגיה (ביקורת הטכסט) היא מקצוע עתיק שמט¬ 
רתו לקבוע, בוודאות מירבית, את נוסחו המדויק והמהימן של טכסט 
מסוים; לשם כך פותחו מחומת ענפות ומגוונות, כגון השוואת כ״י 
ודפוסים או שחזור ע״פ עקרונות שונים (וע״ע פלאוגרפיה), כמו-כן 
טכניקות שונות של ההדרה (צורות הבאת־הטכסט ורישום המידע 
הטכסטולוגי). אם טכסט מסוים נכתב ותוקן בידי הסופר פעמים 
אחדות, קובעת הטכסטולוגיה נוסח-אב, ורושמת באפאראט מיוחד 
את השינויים, החילופים והתוספות, לרבות השגיאות (של העתקה 
או של דפוס). הטכסטולוגיה היא תנאי ראשוני לכל נסיון בעל 
יומרות-של־חומרה לניתוח טכסט. השינויים המתגלים מלמדים על 
תהליך היצירה. על התפתחותו של סופר, ואף של דור. 

הביבליוגרפיה (ע״ע) ש ל ס׳, איסוף מידע ביבליוגרפי, 


טבלה 1 


יחסי מדע־ הספרות אל מדעים ומקצועות אחרים 


״מקציעות־גג״. פילוסופיה של המדע. סמיוטיקה ( מתמטיקה! 


1 

___—- מדע־ הספד ו ת ־-_ 




מקציע־תיחפשיים 

מקצועות מיושמים 

מדעים שבנים 

("לא מדפייפ״ 1 

"מדעיים למחצה" 

רלוואנטיים 

ביקירת־ ספרור. 

היראת ספרות 

בלשנות 

(מסה. רצנזיה. 

הוראת תרגום ספרותי 

(כולל סמנטיקה) 
אסתטיקה 

מונוגראפיה, וכוי) 

עריכה ספרותית 

תולדות התרבות והרוח 

כתיבה יי צרת 

(כתיבה יוצרת י| 

סוציולוגיה, 



אנתרופולוגיה 
של התרבות 
פסיביליביה 
היסטוריה 

מדע־התקשירת 


סבלה 2 

יחסי מדע־הספרות אל םדזני־ביגיים וסקצועות־עזר 


מקצועית עזר 

התחומים המרכזיים 
של םדע־הםםרוח 

מדעי־ביגייט 

סבסטולוגיה 

ביבליוגרפיה 

ביוגרפיה 

פואטיקה 

תאורטית ותיאורית 

סוציולוגיה של הספרות 

סוציו־ 

פסיכולוגיה של הספרות 
פסיכו ' 





415 


ספרות, מדק ה־ 


416 


א) על חיבורים ספרותיים; ב) על חיבורים עיוניים על ס׳ (ביקורת 
ומחקר). הביבליוגרפיה התקינה ביותר היא זו המט וי נ ת (לפי 
נושאים; ובעקרונות מצטלבים), ה מ ו ע ר ת (בתוספת תמצית קצרה 
של תוכן כל פריט וכל מידע הקשור בו), ו ה מ מופת ח ת. 

הביוגרפיה (ע"ע) של ם/ חקר חייהם של סופרים ושל 
אנשים הקשורים בפעילות הספרותית. מקצוע זה היה מקובל ביותר 
בביקורת־הס׳ חמסרתית! על-אף צמצום חשיבותו במה״ס, הוא 
מוסיף להיות בו גורם חשוב למדי: א) מה״ס מבקש לאסוף מידע 
על האנשים היוצרים את הס׳ — מידע שהוא הכרחי לסוציולוגיה 
של הס/ לפסיכולוגיה של הם/ לתולדות הס׳ (ר , להלן), ואף לטכס- 
טולוגיה; ב) אין מה״ס מסלק את הזיקה בין היוצר ובין היצירה 
אלא תובע בדיקה חמורה של זיקה זו. בניתוח של טכסטים ספרותיים 
עשוי מידע ביוגרפי לשמש עדות, או עדות־עזר. 

התחום המרכזי של 
מה״ס הוא הפוא¬ 
טיקה, המקצוע המ¬ 
תאר והמסביר באופן 
שיטתי תופעות ספ¬ 
רותיות. הפואטי¬ 
קה ה ת א ו ר ט י ת 
היא ה ת א ו ר י ה של 
הס/ המנסחת את החוקיות ("חוקים") שעל־פיה נוהגת יצירת־ס׳ 
בהקשיה השונים. הפואטיקה התאורטית יוצאת, בדומה לכל תאוריה 
מדעית, מתוך השערות מסוימות, מנסחת קביעות באופן שיטתי 
ועקיב, ושואפת להסברים ("חוקים") פשוטים וחסכניים, אולם המדע 
דורש גם בדיקה של מושא ההתבוננות, כדי לנסות לאמת, להפריך, 
לשנות ו/או לתקן את קביעותיו. פעילות מחקרית־בדיקתית זו מכונה 
פואטיקה תיאורית והיא, בדומה לכל פעילות מחקרית במד¬ 
עים, בודקת תופעות ספרותיות בהתאם להיפותזות של הפואטיקה 
התאורטית, ובוחנת אם ההיפותזות אמנם מספקות או שמא טעונות 
הן תיקון (על שיטות-מחקר — ר׳ להלן). רוב מדעני־הם׳ דורשים 
קשר הדוק בין שני ענפים אלה של הפואטיקה. 

הענף המרכזי של הפואטיקה הוא הפואטיקה הכללית, 
המציגה שאלות "כלליות" על הם׳ והשואפת לנסח את החוקים 
ה ב ם י ם י י ם של הס׳ בלא הבחנות מפורטות וממוינות; אך בעיקר 
מבקשת היא לנסח את יסודות החוקיות של היצירה הספרותית 
בשני צירי־חיתוך משלימים זה את זה: בציר המערכת הספ¬ 
רותית (הפרדיגמטיקה) ובציר הטכסט (הסינטגמטיקה, הרצף). 
התפיסה היסודית של דיכוטומיה זו היא שכל טכסט ספרותי מחייב, 
למען יצירתו או קליטתו, איגוונטאר של איברים פוטנציאליים היכו¬ 
לים להשתלב בטכסט, ואשר ערכיהם (תפקידיהם, משמעויותיהם) 
מוגדרים וידועים לכל כותב/קורא ם׳ (כמו לכל דובר/קולט לשון). 
במלים אחרות: אם אין הכותב/הקורא מכיר את "הצופן הספרותי" 
המספק לו ידיעות מראש באופן דומה לזה שמספקת לו ידיעת 
הצופן הלשוני, אין הוא יכול לפענח (לקלוט, להבין) שום טכסט. 
תופעות המוכרות כ״מוטיווים ספרותיים", "מוסכמות", "מטבעות- 
לשון" בם/ "סטראוטיפים" של אידאות ושל בני־אדם, שייכות 
למערכת, ל״צופן", ומזוהות ע״י כל סופר/קורא. עם זאת, אין 

ידיעת המערכת מס¬ 
פקת לשם ייצורו־פי- 
ענוחו של טכסט במ¬ 
לואו: על הכותב/ 

הקורא לדעת חוקים 
נוספים, כגון: הפונ¬ 
קציה של סדר האיב¬ 
רים בטכסט, ועוד. 


הפואטיקה ה¬ 
טיפולוגית יוצאת 
מן ההנחה שלטכסטים 
ספרותיים ואריאציות 
מגוונות, וע״כ יש לת¬ 
ארם ולהסבירם במוש¬ 
גים של ט פ ו ס י ם או 
סוגים. היא מבקשת 
לתאר ולהסביר כל טיפוס ספרותי בפני עצמו, ובזיקה לטיפוסים 
אחרים. עקרונות הטיפולוגיה שונים ומצטלבים. הטריכוטומיה המסר־ 
תית (שירה — פרוזה — דרמה) מצטלבת עם הדיכוטומיה של הם׳ 
(קנוני — לא-קנוני; ר׳ להלן, תולדות מה״ס), וכן עם החלוקה לפי 
סוגי הקהל. הטריכוטומיה המסרתית מקובלת למדי; הדיכוטומיה 
רווחת פחות ממנה: היא מייצגת את הניגוד בין מה שנהוג לקרוא 
"ם׳ יפה" ובין מה שנהוג לקרוא "ס׳ זולה", או "מסחרית", "פופו¬ 
לרית", "בידורית". 

הסמנטיקה (ע"ע) של לשון הם/ ענף העוסק במבנה 
המשמעות ביצירה הספרותית. חוקרים רבים של מדע־הס׳ דנים 
בשאלות הסמנטיקה במושגים של אינפורמציה איכותית ו/או כמו¬ 
תית. המושג "אינפורמציה איכותית" פירושו "מכלול המשמעויות 
לסוגיהן״. לפי ה״אינפורמציה הכמותית״ — "כמות האינפורמציה 
היא היחס הכמותי בתוך מבע של אינפורמציה חדשה ובלתי צפויה 
מראש". 

הסטיליסטיקה של לשון הם/ שהיא מקצוע קדום ביותר, 
שרויה עדיין בערפול. נושאה, באופן כללי: הווריאציות בתחום 
הלשון ביצירה הספרותית ותפקידיהן. התופעות הטכסטואליות המת¬ 
ייחסות לכך נתפסות כ ם י ג נ ו ן של הטכסט. לפי גישה זו נכללו 
אמנם בסטיליסטיקה גם חלקים ניכרים מן הסמנטיקה של לשון הס׳. 
בסים יעיל ביותר לסטיליסטיקה ניתן לראות מנקודת־המבט של 
הרטוריקה (ע״ע) — דרכי ההשפעה והשכנוע, או האמצעים היוצרים 
עמדות אצל היוצר/הקולט של טכסטים, לשוניים ואחרים. הסטי־ 
ליסטיקה עוסקת, לפיכך, בפונקציות הרטוריות של הווריאציות 
הלשוניות, בין שהן נובעות מסוג אינפורמציה מסוים או מארגון 
צורני (כגון התופעות הפרוסוידיות, ר׳ להלן). חסטיליסטיקה הספ¬ 
רותית נשענת על הסטיליסטיקה הכללית, אך מפתחת סוגי שאלות 
המיוחדות ללשון הס/ 

ה פ ר ו ס ו ד י ה (ע״ע) שהיא, על סעיפיה השונים, אחד הענפים 
המפותחים ביותר של מדע-הס/ עוסקת בארגונים הצורניים השונים 
של לשון הס׳: משקל, מקצב, אינטונאציה, מצלול, השורה השירית, 
החרוז, הקשר בין ״יחידת־השורה״ בשירה ובין ״יחידת־התחביר״ — 
מבחינת חפיפה או חריגה של הגבולות ועוד. 

טבלה 6 

פואטיקה של הקיום ההיסטורי (פואטיקה היסטורית) 

1 -*־־- 1 

[סיננריניה) !דיאנרוניה) 

1 1 
היחסים הסינכרוניים היחסים הדיאכרוניים בתוך 

בתוך רב־המערכת רב־המערכת של הספרות 

של הספרות (החפתחות/אבולוציה, 

ן ן תקופות) ן 

ן 

יחסים בין־ספרותיים 
(מגע בין ספרויות" 

ספרות השגואתית) 

הפואטיקה ההיסטורית עוסקת במכלול הבעיות הכרו¬ 
כות בעובדה שהס׳ היא מושא היסטורי, בדומה לכל המושאים של 
מדעי־האדם. ס׳ נתפסת כרב־מערכת (מערכת של הרבה מערכות), 
שבכל נקודה בזמן מתקיימות בד, תופעות המוכרות ע״ס התכונות 
המבחינות אותן. כאשר החתך הוא סינכרוני, השאלות הן מסוג: 
מהם הטיפוסים הדומיננטיים; מהן הנורמות הספרותיות — והחוץ- 
ספרותיות — הדומיננטיות. כאשר החתך הוא ד י א כ ר ו נ י, מוצגות 


סבלי. 3 

תחומיו המרכזיים של מדע הספרות 


פואטיקה תאורטית 1 - תאוריד.) 

ו/או פואטיקה תאוריח 

פואטיקה כללית 

1 1 

פואם־קה של המערבת פואטיקה של דסכסם 
(פרדיגססיקה! 

1 - 1 - 1 

טיפולוגיה לשון דהסרוח הקיום ההיסטורי 

(פואטיקה של הז׳אנרים) (סינכרוני ידיאכרמי׳ 


טבלה 4 


טיפולוגיה (פואטיקה טיפולוגית; פואטיקה של הז׳אנרים) 


סוגים ק אנמיים 
•שירה. פרוזה. דיאמהו 


ספרות מכמרים 
:נשים—גביים) ״ 


סיגים לא־קאנמיים 
שירה, פרוזה. דראמה) 


ספרות ילדים נוער 
(בנים—כנות) 


שבלה 5 


לשון הספרות 
1 

[טונטיקה. פונולוגיה. תחביר. לכסיס טסנטיקהן 

1 1 
סמנטיקה של סטיליטסיקה פרוסודיה 

לשון הספרית 
יאינסורמציה. 
אמפודמסיקה) 







417 


ספרות, מדע ה־ 


418 


אותן השאלות בתוספת מימד ההשתנות: מתי פוסקת דומיננטיות 
של נורמות מסוימות ועולות במקומן נורמות חדשות: מהם החוקים 
הכלליים של ההתפתחות הספרותית וההתניות המיוחדות בכל ס׳. 

לצורך הבהרת היחסים בין מערכות שונות — נוסף על תיאוריהם 
ברב־מערכת ספרותית אחת — קמה הפואטיקה ההיסטורית ההשווא¬ 
תית, המכונה בד״כ ם׳ ה ש ו ו א ת י ת. ם" לאומיות, וכן העובדות 
החוץ־ספרותיות המתנות אותן, אינן חיות בבידוד ומן הראוי לבדוק, 
כיצד התרחשו מגעים בין ם" שונות; איזו השפעה היתד. להם על 
העובדות הפנים־ספרותיות והסוציו־ספרותיות הנזכרות; מה היו 
דרכי הקליטה של נורמות "מיובאות" ואיך ווסתו ע״י המצב של 
רב־המערכת הקולטת. הם׳ ההשוואתית פותחה במערב, אך התפת¬ 
חותה היתד. איטית משום שלא היתד. משולבת בתוך הפרספקטיווה 
של מדע־הס׳. 

"רב־מערכת נקיה", ז״א ס׳ לאומית חד־טריטוריאלית וחד־ 
לשונית, איננה מצב הכרחי של כל ם׳ בכל התקופות. לעתים נוצרת 
"רב־מערכת" ספרותית "אחת", שהיא בכל זאת רב־טריטוריאלית 
ודו־(רב־) לשונית או רב־טריטוריאלית וחד־לשונית. 

אחד האספקטים של הפואטיקה ההיסטורית הוא ההיסטוריה 
שלה ם׳, אשר בכתיבתה הכרח להתייחם אל כ ל המושאים הנתונים. 
בלא פואטיקה היסטורית תקינה תישאר ההיסטוריה של הם׳ עיסוק 
הרושם מידע כרונולוגי ביו־ביבליוגרפי על סופרים "מוכרים" ועל 
רקע היסטורי של פעילותם בתוספת ניתוחים של כמה מיצירותיהם. 

ולבסוף, תחום מרכזי של מדע־הס׳ הוא ד. א י נ ט ר פ ר ט א צ י ה: 
פירוש והסבר שיטתיים ומבוקרים של היצירה האחת כשלם, 
כתופעה חד־פעמית, כביכול. האינטרפרטאציה היא יסוד לכל הבנה 
ספרותית המבקשת להתבסם על "העובדות הספרותיות", ותנאי 
הכרחי לפיתוחה של הפואטיקה לענפיה. 

שיטות־ ה מחקר במה״ס מוכתבות ע״י מושאי־המחקר; ה¬ 
פואטיקה התאורטית משמשת בכל תחום הן כלי המייצר הנחות־ 
עבודה והן כלי־מבקר, השופט ומפרש את הממצאים. באופן כללי 
ניצב מה״ס בפני אותן הבעיות שבפניהן ניצבים רוב מדעי־האדם 
ביחס לשיטות, כאשר הבידוד של המושאים אינו מאפשר אלא 
בתחומים מצומצמים בלבד טיפול מתמטי של ממש, מאותו סוג שהיה 
אבן־הפינה לקידומם של מדעי־הטבע. היום אפשר לראות את המחקר 
המעשי במה״ס כפעילות מגוונת המוכתבת ע״י הצרכים השונים. 
להבהרת המושא הנחקר תנוצל כל טכניקה אפשרית: החל בשיטות 
של ספקולאציה שבהן הניתוח נעשה ע״י הצעות השראתיות של 
הסברים, הצגתם לביקורת והכרעה ביניהם ע״י עימות, כלומר שיקלול 
ההסברים זה לעומת זה, לפי הלוגיקה של המדע; וכלה בשיטות 
אמפיריות בנוסח הבדיקות הסטאטיסטיות־מתמטיות (בפרוסודיה, 
בסטיליסטיקה), ניסויים בהשתתפות נבחנים, או הצגת ממצאים זה 
לעומת זה המתקשרים לעובדות שונות, בטכניקה של השוואה (כגון 
השוואת קורפוס פרוסודי אחד לחברו [בדרךסטאטיסטית]). כל תחום־ 
עזר ושיטותיו המדוקדקות (בטכסטולוגיה: השוואת טכסטים, שחזור 
מקומות לקויים או חסרים, טכניקות של רישום אפאראט); כמו־כן 
יש שיטות למחקר בתחומי־הביניים, כגון סוציולוגיה או פסיכולוגיה 
של הס׳ שבהם מתחייב שימוש בדרכי־הבדיקה הרווחות במדעים 
אלה (ניסויים, שאלונים, דרכי איסוף נתונים ועיבודם). 

שיטות־מחקר שהן אמפיריות גרידא, שאינן מודרכות מראש 
ואינן מבוקרות בדיעבד ע״י תאוריה, שאינן מתחשבות בטכסונומיה 
(חלוקה שיטתית לתחומי־מחקר ושקילת הקשרים ביניהם) של 
מושאי־המדע, אינן כשרות מנקודת־השקפתו של מה״ס. כשרות הן 
כל השיטות המודרכות והמבוקרות ע״י השיקולים של המקצוע; 
ושיקולי המקצוע של מה״ס נובעים ממבנהו. 

תולדות מה"ם. מה״ס הוא פרי תהליך ממושך של מאות 
שנות חשיבה בתחומי הפילוסופיה, האסתטיקה, ההיסטוריה והפילו־ 


לוגיה. ואפשר, אולי, אף לומר, שמה״ס, כפי שתואר כאן, הוא צאצא 
ישיר של ביקורת־הם׳. 

התחלותיו של מה״ס היו ברוסיה, עם האסכולה המכונה "הפור־ 
מאליזם הרוסי״, שפעלה בשנים 1915 — 1930 ודוכאה בידי השלטון 
הסטאליני. אסכולה זו היתה הראשונה שביססה דרישה ברורה למ״ס 
אוטונומי — לעומת ערב־רב של דיסציפלינות. היא קבעה את מסגרת 
שאלותיו, הציגה את הטכסונומיה המגוונת ביותר הידועה עד כה, 
וניסתה ליצור יחסי־גומלין בין פואטיקה של טכסט אחד ובין פואטיקה 
היסטורית בחתכיה השונים, הספרותיים והחוץ־ספרותיים. היא פיתחה 
את הטיפול בלשון הס׳, בעיקר בתחום הפתסודיה, הרחיבה את הקף 
המושא של מה״ס גם על־פני הם׳ הלא-קאנונית, והבחינה למעשה 
גם בין מ״ס עיוני ובין מ״ס "מיושם". נוסף על כך הקימה אסכולה 
זו מוסדות לקידום המחקר, שהחשוב בהם היה המכון לחקר אמנות 
המלה בלנינגרד (פעל ברוח האסכולה בשנים 1920 — 1930 בערך), 
וכן סדרות פרסומים. עם דיכויו של "הפורמאליזם" ברוסיה, צמחה 
אסכולה של מה״ס בפראג, בצמידות הדוקה ל״חוג הבלשני של 
פראג", שעמו נמנו גם כמה מפליטי האסכולה ברוסיה (רומן 
יעקובסון, ע״ע). אסכולה זו, הידועה בשם "הסטרוקטוראליזם הצ׳כי", 
פיתחה, עידנה וביססה חלק ניכר מן התזות של הפורמאליזם, הרחיבה 
את היריעה הסמיוטית בעבודות שהציגו את הקשר בין פעילות 
ספרותית מילולית לפעילויות אמנותיות לא־מילוליות (ריקוד, מוסי¬ 
קה), ביקשה לפתח את תחומי הפואטיקה ההיסטורית והגיעה להשגים 
רבים בפרוסודיה ובסטיליסטיקה. לפעילות האסכולה הושם קץ 
במלה״ע 11 . באותן שנים היתד, גם בפולניה קבוצה לא מבוטלת של 
חוקרים, שקיימו קשר הדוק עם חבריהם בחו״ל, תוך קבלת השפעות 
מן הפילוסופיה של הוסרל (ע״ע). 

לעומת התפתחות זו באירופה המזרחית, היתד, התפתחותו של 
מה״ס במערב איטית. רוב קבוצות־החוקרים במערב ראו עצמן 
כממשיכות של ביקורת־הס׳. עם זאת הושגו השגים ניכרים בגרמניה, 
באנגליה ובאה״ב. בגרמניה התבלטו החוקרים אוסקר ולצל (ע״ע), לאו 
שפיצר ( 1887 — 1960 ), קארל פוסלר (״ ¥0581 ; 1872 — 1949 ), אריך 
אוארבך ( 1892 — 1957 ). האסכולה האנגלו־אמריקנית - 011:1 
!״ 5 ״ (״ביקורת חדשה״), שקמה בראשית המאה ה 20 , לא ראתה 
עצמה כעוסקת במובהק ב״מה״ס", אלא בביקורת שיטתית ותכליתית 
יותר ממה שהיה מצוי לפניה. 

בימי מלה״ע 11 ואחריה הצליחו להגיע למערב פליטים מן המזרח, 
שהביאו עמם מעמדות מה״ס בארצות מוצאם. בראשית שנות ה 50 
צמחה באה״ב "אסכולת שיקאגר׳ שביקשה לתקן את עיקר העיוותים 
של "הביקורת החדשה"; בצרפת ובאיטליה התחילה נטיח למיזוג 
מסורות ביקרתיות מוכרות עם השפעות של מה״ס הסטרוקטורו־ 
פורמאליסטי והענפים החדשים במדעי־האדם (בלשנות גנראטיווית, 
אנתרופולוגיה סטרוקטוראלית, נאו־מרכסיזם). נטיה זו התעצמה 
ביותר מאז שנות ך, 60 , בגרמניה, איטליה, צרפת וארצות־סקנדינוויה, 
בשל העיסוק המתחדש במה״ס, בעיקר בבריה״מ: חודש הרבה מן 
הזיקה לסטתקטורו־פורמאליזם, בתוספת נסיונות חדשים — בכיוון 
ד,סמיוטיקה, האנתרופולוגיקה של התרבות, המתמטיקה ותורת האינ¬ 
פורמציה. 

מה״ס התבסס היום במידות שונות ברוב העולם המערבי. ריכוזי 
החוקרים בתחום זה לענפיו הם כיום במזרח־אירופה, בגרמניה, 
בצרפת, בסקנדינוויה, באיטליה ובישראל. 

וע״ע אודה; אירוניה! אלגוריה! אלגיה; אנקדוטה; אפום; 
אפיזודה; בורלסקה; גרוטסקה; דיאלוג; דרמה; טרגדיה; מכתם; 
מניריזם; סונט; ספור קצר ונובלה; פולקלור; פיוט; פרוזה (כולל, 
בין השאר, גם דיון על מסות, ספרי־מסעות, מכתבים כצורה ספרו¬ 
תית); קומדיה; רומן; שירה, וכן ר׳ הפרקים על הם׳ שבערכים 
הדנים על מדינות ועמים, 



419 


ספרות, מדע ה־ — ספרות ועתונות לילדים 


420 


.752 לזיוף ספרותי — ע״ע זיוף׳ עט׳ 

ב. הרושובסקי, על תחומי מה״ס (הספרות׳ א׳)׳ תשכ״ח/ט; 

א. אבךזהר, ראשי פרקים לתיאוריה של הטקסט הספרותי 
10 • 7810711 , 08 ממ x0780 שם, ג , ), תשל ׳/ א/ב ן 70 נשק ) 

3381x3, 1924, 5. 70\131925 , 81 קץ 37 ק 70 מ 1 / ממק 700 ,ו 680£111 ש ; 

0. ^31201, 06/101( 0651(111, 1927; ?. ¥. 116£11 €5 1411166 ) 671 ?י ,ךח 

11011061165 611 111510116 111161(1116, 1930; 11. \¥6116£ — /\. \¥3((£0, 
7/1601-? 0! 11561-61(111-6, 1949; ( עברי׳: תודת הספרות׳ תשכ״ז )% 

£. 5( 7/16 , 0306 . 8 . 11 ; 1951 2 ,}/ 1 ) 06 י 1 167 ) 0711713116£71$6 ,) 1£6 "ב 
£071 £11(2£65 0/ 01111015111 (111(1 1/16 5(7146(1176 0/ 70611'?, 1953*, 

\1. 0. 1163((1$16 07111 / 0 ? 11/050$/1 /? 1/16 171 ־ 710/1161115 : 165 ) 1655/16 ./ ,ץ - 
615111, 1958; . £3 >56(, 0(25 5$1(16/1116/16 !011715114/67/(, 1959'; 11. £5 ׳ 

03(108 ; 3 קז 0 חמ 3 . 3 ; 1960 2 , 5676111176 ) 14 2 ) 1 £6 16 ^ 5061010 , 11 ק , 

071100711 .מ 04 ק 08 א 400 מ 0£7 ת ממק 60 ז ,גצ 0711 מתמ x2, 1963; 
26/1 ) 5 , 1 ז£ק ¥11 ג ¥00 . 0 ; 1963 , 1615171 ) 011 / 0 5 ) 7266$ ס 0 ,) ¥761161 ..מ ' 
14167(67/1116/1 (167 14167(21117, 1964*; ¥. 21(013051(1), 171(706/116(1011 (0 
^!6(7165 , 1965.; £1. £!■£117,61 1965 , 1171£ ) 016/1 /) 1171 )/ 1 ) 2 ) 11/16111 ) 1 ^ 1 ,(. 1 ) 6 ) ־ ; 

¥. £1(1011, 711551(271 707111(2/15171 , 1965 5 16 ) 5 ) 2 ) £55 , 6 )) 6 ) 001 ! £\ ;־ (?• 
125(161172015 ) 2 ) 67 ) 14 167 ) 171 \ 1 ) £235 1412 , 6 ^ 111 .[ ; 1971 , 216 ) 117 ) 7116 ) 5 116 ן ' 
567156/1(2/1, 1972 11701671 )^/ 711 ) 5 617167 211 71 £ 071651171£6 , 11130 ) £0 ./ ,־ 

$ 06(1 /(, 1972; 1(1., 016 5(711/^(217 6/65 \1 \77 5(167256/1671 76X165 1972; 

561671665 65 /) 116 ?) 1 /) 6/0$6 ? 6 ה 6 2176 ) 107171 ) 016 י ז\ 0 )<) 1 ) 10 ׳ . 7 - ) 0 ) 030 . 0 

. 1972 , 2£6 ) 271£ ) 1 311 

א. ארז. 

ס 1 ס 0 נ 1 ק 113 :>). המדפים האנגלי הראשון, וילים קכסטון 
(ע״ע), והבאים אחריו, הפיקו והפיצו שפע של מעשיות מקוריות, 
מעובדות !מתורגמות, כ״רינקה השועל" ו״ג׳ק קוטל־הענק". ספרונים 
אלה נקראו גם ע״י ילדים. הספר המודפס הראשון שכוון במפורש 
לילדים, יצא-לאור באנגליה באמצע המאה ה 16 , ונקרא "ספר־קרן" 
(אל 00 נ 1 תז 0 ! 1 ). היו אלה דפים מודפסים שהודבקו על לוח־עץ קטן 


421 


ספרות ועתונות לילדיב 


422 



מימין לשמאל: כתב־יד מקורי מ; הספר "עליזה בארץ הפלאות" מאת ל. קרול, מאויר בידי המחבר (המוזיאון הבריטי); ציור מתור "פו הדוב" לא. א. סילז, 
מאויר בידי א. ה. שפרד; ציור מתור "בארץ לופנגולו סלד זולו", מסופר ומצויר בידי נ. גוטמן ("הוצאת מסדה") 


וצופר חומר קרני! הם הכילו חומר קריאה ושינון למתחילים, ומז¬ 
כירים בצורתם ובתכנם את "לוחות אלף־בית" ואת ספרי "חינוך קטן" 
העבריים. 

בעת החדשה התרכזה תחילה סה״י. בארצות רבות. בליקוט 
מעשיות־העם וכתיבתן בלשון נעימה. יוצר מסורת מעשיות־העם 
לילדים הוא האיטלקי ג׳. בזילה (ע״ע), וספרו, ״פנטאמרון — 
מעשיית־ד,מעשיות או שעשוע הפעוטים״ ( 1634/6 ), מכיל את הנוסח 
הכתוב הראשון של "החתול במגפים", "היפהפיה הנרדמת" ועוד. 
בעקבותיו הלכו הצרפתי שרל פרו ( 1628 — 1703 ), בעל "סיפורי אמא 
אווזה״ ( 1697 ) ! הגרמנים האחים גרים (ע״ע); הרוסי א. נ. אפנסייב 
( 1826 — 1871 ) ! הנורווגים י. מו (ע״ע) ופטר כריסטן אסבירנסן 
( 1812 — 1885 ), ואחרים. עבודת־כינום זו, שהקיפה את רוב ארצות- 
התרבות, הוכיחה כי אגדת־העם, המשעשעת את ילדי העולם, מקורה 
אחד, והשוני הוא בעיקר בניסוח. 

בתגובה על התפשטות ס׳־האגדה, שעיקרה הנאה, נוצרו שני 
אפיקי־נגד בסה״י: ס׳־מוסר, בעלת צביון דתי מובהק, שנושא־דברה 
היה ג׳ון בנין (ע״ע), בעל ״דרך הצליין״ ( 1678 ) ; וס׳ דידאקטית, 
שהושפעה ביותר מתורתו החינוכית של רוסו (ע״ע), ובה נוצרו 
סיפורים לרוב, שגיבוריהם הצעירים לומדים את תורת־החיים מנסיון 
עצמי. עם היוצרים הגדולים של סה״י הדידאקטית נמנים: הצרפתי 
פ. פנלון (ע״ע), האנגלי תומם די ( 1748 — 1789 ), הגרמני יואכים 
היינריך קאמפה ( 1746 — 1818 ), הרוסי ק. ד. אושינסקי ( 1824 — 1870 ) 
ואחרים. 

תור־ הזהב של סה״י נפתח באמצע המאה ה 19 , עם הופעת 
״עליזה בארץ הפלאות״ ( 1865 ) מאת ל. קרול (ע״ע). ספר זה, הנח¬ 

שב בעיני רבים ליצירה המ¬ 
עולה ביותר לילדים, בישר 
את הופעתה של ס "י א מ¬ 
ג ו ת י ת, נעדרת יומרות חי¬ 
נוכיות ומוסר־השכל, שנוע¬ 
דה להעניק חוויה לקורא. 

מאז קמו בכל ארץ סופרים 
בעלי שיעור־קומה, שיצירו- 
תיהם לילדים תורגמו ללשו¬ 
נות רבות והיו לנכס ספרותי 
כלל-עולמי: משורר־האגדה 
הדני ה. כ. אנדרסן (ע״ע); 

הצרפתי אקטור מאלו (- 43 < 

: 10 ; 1830 — 1907 ), מחבר 

"באין משפחה"! השוויצית 
יוהאנה ספירי(״ץ(ן 5 ; 1827 - 
1901 ), מחברת "הידי"; האי¬ 


טלקים קארלו קולודי (לורנציני; 1826 — 1890 ), מחבר "פינוקיו", 
ודה אמיצ׳יס (ע״ע), מחבר "חלב"; השוודית סלמה לגרלף (ע״ע), 
מחברת ״מסע הפלאים״; האמריקנים ל. מ. אלקוט (ע״ע) ומרק טוין 
(ע״ע); הגרמנים ו. האוף (ע״ע) וו. בוש (ע״ע); הפולני ה. סינקויץ׳ 
(ע״ע); הרוסים פ. פ. ירשוב ( 1815 — 1869 ) ול. טולסטוי — שחיבר 
630 סיפורי־ילדים! האנגלים ר. ל. סטיונסון (ע״ע), ר. קיפלינג 
(ע״ע), אלן אלכסנדר מילן ( 41106 <; 1882 — 1956 ), מחבר "פו הדב", 
ועוד רבים אחרים. 

לפופולריות רבה בקרב נערים בכל הארצות זכו תמיד ה״רובינ־ 
סונאדות" וסיפורי־ההרפתקות של ג/ פ. קופר (ע״ע) ומין ריד 
( 1161:1 06 ץ 43 <; 1818 — 1883 ), של קרל מאי (ע״ע); של יוצר סיפורי 
המדע הדמיוני הצרפתי ז׳יל ורן (ע״ע) ואחרים. בקרב הנערות נודעת 
פופולריות רבה ל״סיפורי־המשפחה" המתקתקים־סנטימנטליים של 
הרוזנת הצרפתית דה סגיר (- $68111 ; 1799 — 1874 ), הרוסיה ל. צ׳ר־ 
סקאיה ( 1876 — 1935 ), האנגלו־אמריקנית פ. א. ה. ברנט (ע״ע). טיבם 
ורמתם של ספרים אלה שנויים במחלוקת. 

עם שכלול טכניקת־ההדפסה בשנים שלאחר מלה״ע 11 , הפכה 
סה״י ל״תעשיה המונית". המחיצות הלאומיות בסה״י התחילו מיטש¬ 
טשות, וב 1953 נוסדה בציריך המועצה הבין־לאומית למען ספרי יל¬ 
דים ( 188¥ — 16 ק 60 ? ¥01108 : £0 8001:5 סס 803:4 10:6:03:10031 ). 
ב 1956 יסד ד. 188¥ את פרס-אנדרסן, המוענק אחת לשנתיים; עם 
מקבלי-הפרס נמנים אריך קסטנר (ע״ע), הנחשב גדול סופרי-הילדים 
בדורנו, ומורים סנדק (סופר וצייר) מאה״ב. 

א. אופק, עולם צעיר; אנציקל׳ לס״י, 1970 ! ,חסזז^ם . 43 .ן 
1 ז 6 '( €11113 , 511111001 ־ 1 \ . 13 . 14 ; 1932 , 10113 ^ה£ 112 5 \ #00 $' 1 ז€ז. 01113 
- 112 1 )ז 1 \ 01 ז 1116 1 ) 1 36 . 0710 , 1€ ח 7 111353 \' 3¥0 ' 81 . 0 ; 1957 ,$) 8001 1 ) 011 

- 6113 ^ 11 [ 1€11 { 3€11150 ז 36 . 065611 ,ז $16 ( 1 ^ 1 .^ 1 . 11 ; 1963 2 , 1 ) 11101 )£$€ 112111 )( 
; 1968 ,, 1.11 $' 0111131-612 (ס 01-13 7 \ 1 116 " 7 ז 1 ^צ 7 \\ €110 ? ; 1968 ,. 111 

, 672 ד 1111 11361 ■( 111 ) 1 31-61 111 ' €1 €6131611 16111 3 ) $611 0£01 < 11 .¥ י חח^רח 11 זט 11 . 6 

. 1969 2 ,. 01 $ , 611 ( 011113 ( 0 . $1 131 11 ) 01116 4 ,. 31 €1 . 0 ; 1968 

עתוני־ילדים — שבועונים, דדשבועונים או ירחונים בעלי 
צביון ספרותי-עתונאי, שנועדו לילדים עד גיל 15 . עתון־הילדים 
מביא במדוריו חומר ספרותי ועתונאי, מדעי ובידורי. רוב עתוני- 
הילדים בעולם הם בעלי מתכונת אחידה, פחות או יותר: יש בהם 
סיפורים ושירים, מדורים לחדשות ולחידושים, לספרים, מופעים 
ותחביבים׳ לחידות ושעשועים, ליצירות־ילדים וכיו״ב. עתוני־הילדים 
סייעו במידה ניכרת לגידולה של סה״י. 

עתון־הילדים הראשון בעולם י״ל באנגליה ב 1752 ע״י ג׳ון ניוברי 
(ץ: 6 נ ¥1 \ 6 '\ 1 ), המו״ל הראשון של ספרי־ילדים: 11:130 ק 81111 1116 
143832106 היה ירחון קטן־תבנית, שהכיל סיפורים ושירים, פרקי- 
היסטוריה ומשלי־מוסר, חידות והלצות, ושימש אב־טיפוס לעתוני- 
ילדים אחריו: בגרמניה — 61104 :£: 1046 .£ : 06 ("ידיד־הילדים"), 
שבועון, שנוסד ב 1775 ע״י כריסטיאן פליכס וייסד,; בצרפת — 



ברזי '••ים ספר-הילד הבידלאומי ( 2 באפ 
דיל, יום־הולדתו ׳פל ה. כ. אנד־פז) 
מצוירת נירי מורים סנדק ( 11071 






423 


ספרות זעתונות לילדים 


424 


115 ! £3 ח 6 11165 תז^ 1 (״ידיד־הילדים״), ירחון ספרותי, שנוסד ב 1782 
ע״י ארנו ברקן (ח 111 !>ז 86 ) (מהדורה מקבילה י״ל גם באנגליה); 
ברוסיה — . 13 *ץ 3 גק ו* ג!! 4 ק 00 סמססז^ ססאסז^/ ("קרי־ 
את־ילדים ללב ולשכל״), שבועון• שנוסד ב 1785 ע״י נ. א. נוביקוב 
(ע״ע) והפיץ את רעיונות ההשכלה; באה״ב — - ¥383 . 5 'ז 61 ־ 11 > 11 ו 0 
6 ״ 21 (״מאסף לילדים״), 1789 . 

רובם של אלפי כה״ע שי״ל בארצות אירופה ואמריקה (באנגליה 
הופיעו במאה ה 19 כ 400 ) לא זכו להצלחה גדולה. לאריכות־ימים 
זכה הירחון האנגלי ת 31110 ק 01 נ 0 5 י 14 ; 11 ב> 1116 (״חבר־הילד״, 1824 — 
1932 ). שמגמתו היתה דתית. לרמה גבוהה ביותר הגיע הירחון 
¥38321116 $/ 114 ; זחג!^ (״מאספה של הדודה ג׳ודי", 1866 — 1885 ), 
אף הוא אנגלי, שבו נדפסו מיצירות ה. כ. אנדרסן, ל. קרול וסופרים 
נודעים אחרים. — שבועון־הילדים האמריקני, •■ 00111 5 * 11 ; ¥0111 116 ־ 1 
ח 3010 ק (״חבר־הנוער״: 1827 — 1929 ), הקפיד לפרסם ספרות מעולה 
של מיטב סופרי־הדור, והרחיק מבין דפיו כל תיאורי־אלימות ומע¬ 
שים שליליים אחרים. 

לרמה גבוהה ביותר הגיעו אותם עתוני־ילדים שנערכו בידי 
סופרים. הם שיתפו בעתוניהם מספרים ומשוררים וסייעו לשגשוגה 
של סה״י. הסופרת האמריקנית מ. מ. דוג׳ ( 001186 ; מחברת "מחלי¬ 
טים של כסף״) ערכה בשלהי המאה ה 19 (מ 1873 ) את השבועון 
416110135 ? . 81 , שבו נדפסו מיצירותיהם של ל. מ. אלקוט, ר. קיפלינג 
ועוד. המשורר הסרבי יובאן זמאי יובנוביץ׳ היה עורכו של עתון־ 
הילדים ח 46¥6 ? (״פרחי מעגל״; 1880 — 1891 ; 1898 — 1902 ); הסופר 
השוודי הליברלי קארל אנטון וטרברי ( 811 ז 6 נ 1 ז 16 ! ¥6 \) ערך עתון־ 
ילדים חשוב, 0101163 ( 1860 — 1870 ), שהוציא למרחב את סה״י של 
ארצו; עתון־הילדים היפני ״אקאי טורי״ (״הציפור האדומה״, 1918 — 
1936 ), בעריכתו של הסופר מ. סוזוקי, פתח תקופה חדשה בסה״י 
היפנית. עתון־ילדים מיוחד במינו נערך ע״י הסופר־המחנך היהודי־ 
פולני י. קורצ׳ק (ע״ע), 1268134 ? ץ 1 ב¥ (״סקירה קטנה״; 1920 — 
1929 ), שהיה כלי־ביטוי אינטימי לעולם הילד, מחשבותיו ותחושותיו. 
— עתוני־ילדים אחדים שימשו בימת־פרסום ראשונה ליצירות קלא¬ 
סיות בסה״י. 

לאחר מלה״ע 11 חלה ירידה תלולה בפופולריות ובתפוצה של 
עתוני־הילדים ברוב ארצות־העולם. את מקומם תפסו בארצות־המערב 
שבועוני ״קומיקס״, שעיקרם — סיפורים מצוירים על נושאי אלימות. 
מבין העתונים המעטים בעלי הרמה: 111 ( 304 ! 361 ( באנגליה, 
1418111181115 באה״ב; 8111116611 בארגנטינה, ג> 1 \. 311 קץ 4 ^ בבריה״ם, 
("סינדבאד") במצרים. 

״//// {) 811 4 / ,תסן^תז( 01 ^ 1 . 11 ; 1905 016 . 0 

10015 ^ 10 '? 8€ 1 , 5 ז€ז 1 > €1111 י 0££ ^. : 1 . 8 ; 1913 , 115 ) 01011 [ ' 5 ץ 80 /ס ע־/ 0 / 

. 1955 , 15 ת 0 { 1 ז€י 3 ^ 01 הזס 0 [ ,£{ 111 נ 01 ? .? ; 191 1951 1€ { 1 { 0 

ם ה ״י היהודית — תחילתה ביצירות דידקטיות־מוסריות 
שהלמו את צרכי־השעה, והמשכה — תור־פריחה בעל השגים ספ¬ 
רותיים, אמנותיים ולשוניים ניכרים. שלא כרגיל, נכתבה סה״י היהו¬ 
דית בכמה לשונות: עברית, יידית, לאדינו ולשון כל מדינה ומדינה. 
למרביתה היה צביון לאומי מובהק: עיבודים מן המקרא וסיפורים 
היסטוריים או דתיים וכיו״ב. יצירות אלו נועדו לעורר גאווה לאומית 
בלב הילד, ובמקומות רבים היתד■ להן השפעה ניכרת. 

ניצניה של ס״י עברית הופיעו כבר בסוף המאה ה 19 , בטרם 
החייאת השפה. סופדים אלה כתבו בלשון שלא היתה שפת־אמם, 
וסיגנונם מלאכותי ומוזר בעיני הקורא כיום. בסיפורים אלה דיברו 
הילדים בלשון מקראית נמלצת, דבר שהקשה על הזדהות הילד 
הקורא. בעיה זו נמשכה זמן ניכר, ורק סופרי-הילדים ילידי־הארץ 
השכילו להיגמל בהדרגה מפגם זה, וגיבוריהם מדברים בשפת־ילדים 
פשוטה וטבעית המתובלת בעת הצורך גם ב״סלנג". 

עם יסוד בתה״ס היהודיים המתוקנים (ע״ע השכלה, עט׳ 543 — 549 ) 


הופיעו מקראות עבריות ראשונות לילדים: הראשונה, "אבטליוך׳ 
(ברל ין, 1790 ), חוברה ע״י א. וולפסזון־הלה (ע״ע); ״בית-הספר — 
מסילת-הלימוד״ ( 1802 ), לי״ל בן־זאב (ע״ע), הכילה את שירי* 
הילדים העבריים הראשונים. שני קבצים ראשונים של סיפורי-ילדים 
קצרים הם: "טל ילדות" (ברסלאו, תקצ״ה) לש״ז רשקוב, ו״מקוה 
ישראל" (ליוורנו, תרי״א) לי. קושטא. דוד זאמושץ מברסלאו פרסם 
כ 20 ספרי-ילדים, ביניהם מחזה: "החרוץ והעצל" (תקע״ז) ותרגום- 
עיבוד של "רובינסון קרהו". כל אלה היו בבחינת נסיונות ראשונים. 

אבי סה״י העברית החדשה הוא א. מאפו (ע״ע). ספרו "אהבת־ 
ציון", "נכבש" ע״י הקוראים הצעירים ואף עובד למענם, ובמקראה 
שלו ״אמון פדגוג״( 1867 ) הובלע הסיפור הגדול הראשון לילד העברי, 
״בית חנן״. בהשפעתו הופיעו עד סוף המאה ה 19 עשרות סיפורים 
היסטוריים לנועו— מתורגמים, מעובדים ואח״כ גם מקוריים; "עמק 
הארזים" לג. אגילד (ע״ע), סיפורי מ. להמן (ע״ע) ול. פיליפסון, 
"זכרונות לבית דוד" לרקנדורף־פרידברג ועוד. ספרות זו ינקה מן 
המקורות, ולא מן ההווה, והשפיעה על התעוררות הרגש הלאומי 
והחיבה לציון בקרב הנוער. ב 1887 הופיע בווארשה קובץ־האגדות 
המעולה של ז. יעבץ (ע״ע) ״שיחות מני קדם״ — ספר־הילדים 
העברי הראשון בעל רמה אמנותית. אז הוציא א. מ. פיורקא מגראיוו 
( 1853 — 1933 ) סדרה ראשונה של ס״י בעברית ("למקרא ולשעשו¬ 
עים") וערך את שבועון־הילדים העברי הראשון "גן־שעשועים". 

תנופה לסה״י נתנו הוצאות־הספרים, והגדילה לעשות הוצאת 
״תושיה״, שהוקמה ב 1896 ע״י א. ל. בן־אביגדור (ע״ע), ותוך שנים 
מועטות הו״ל כ 800 ספרים וחוברות בסדרות שונות- בהם ה״שיחות" 
לי. שטינברג (ע״ע), "כל אגדות ישראל" להב. לבנר (ע״ע), 
הקבצים הראשונים של שירי־ילדים עבריים מאת א. לובושיצקי, 
ומיצירותיהם של ז. שניאור, י. פיכמן, ש. ל. גורדון, י. קצנלסון 
(ע׳ ערכיהם) ועוד. י. ח. טביוב (ע״ע) היה הראשון שנתן לילד 
העברי "סיפורי שעשועים המבדחים את הלב" (ר׳ להלן), וח.נ. 
ביאליק (ע״ע) חיבר שירי-קונדסות ראשונים בעברית; בהוצאתו, 
״מוריה״ ( 1902 ), הו״ל ספרי־ילדים מעולים- וכן עשתה גם הוצאת 
"אמנות". 

סה״י העברית הטבעית — ראשיתה בא״י. ב 1887 הוציאו א. בן- 
יהודה וד. ילין (ע׳ ערכיהם) את ספר-הילדים הראשון בארץ, "מקרא 
לילדי בני ישראל". הפורה בסופרי סה״י בארץ היה י. גור־גרזובסקי 
(ע״ע), שחיבר כ 90 ספרים, מקוריים ומתורגמים, והעניק לילד 
ממיטב הספרות הקלאסית. אחר מלה״ע 1 גדלה סה״י העברית בקצב 
שאין כמעט דוגמתו בעולם; קמו בא״י סופרים שראו בס״י את עיקר 
יעודם, וראשון להם היה לוין קיפניס. בשנות ה 30 קמה משמרת 
חדשה, שהראליזם מאפיין את דרכה: א. שמאלי הנציח את השומרים 
וד,חלוצים; צ. לבנה-ליברמן תיאר את הווי ילדי-הכפר; י. חורגין 
(ע״ע) כתב על גבורת ילדי העבר ; נ. גוטמן (ע״ע [כרך־מיל׳]) — 
שהוא גם המאייר הראשון בא״י — חיבר סיפורים מעולים רוויים 
חכמת־חיים והומור אופטימי, וימימה טשרנוביץ־אבידר סיפרה על הווי 
היומיום של ילדים. בשירת-הילדים השתלטה נימה לירית, ממוזגת 
מציאות ודמיון. מצטיינים שירי מ, ילן־שטקלים, זאב ( 1900 — 1968 ), 
ל. גולדברג (ע״ע), פ, ברגשטין ( 1908 — 1950 ), ז. גלעד, א. פינקר־ 
פלד־עמיר ואחרים. הומור שובב, מהול הברקות־לשון, מאפיין את 
שירי־הילדים של נ. אלתרמן וא. שלונסקי (ע׳ ערכיהם). 

במדינת-ישראל צמח דור סופרים, שנופי ילדותם בעיר ובכפר 
בא״י; מהם הכותבים גם לילדים (ם. יזהר, מ. שמיר, נ. שחם, ב. תמוז 
ואחרים), ומהם לילדים בלבד. לאחר מלחמת-העצמאות רבתה ספרות 
הרפתקנית לנוער (כסדרת "הסמבה" לי. מוסנזון, שזכתה לחיקויים 
רבים וגרועים), מהם טובים, מאת מ. תלמי, ע. אריכא, ג. אקסלרד 
ואחרים. סיפורת "נוסטאלגיה" לילדים, המתארת את הווי הדור 
הקודם, כתבו מ. בן־שאול, נ. יונתן, י. ביבר וי. לרמן. ב. אורן, ע. בצר 



425 סס־ות ועתונות לילדים ) 42 


עתוני-ילדים עברים 


הערות 

התדירות 

העורכים 

שנות־ההופעה 

מקום ההופעה 

שם העתון 

עת״י עברי ראשון,, 
יצאו 7 גליונות 

ירחון 

א. בן־יהודה, י. גור, ד. יודלביץ 

1893 

ירושלים 

עולם קטן 

.1 

מגמה שמרנית 

שבועון 

א״מ פיורקו 

1900—1899 

ליק (רוסיה) 

גן־שעשועים 

.2 

מצויר. ד,וצ׳ "תושיה" 

שבועון 

א״ל בן־אביגדור ושל״ג 

1905—1901 

ורשה (וינה) 

עולם קטן 

.3 

ד,וצ׳ "תושיה" 

ירחון 

א״ל בן־אביגדור ושל״ג 

1905—1904 

ורשה (קרקוב) 

הנעורים 

.4 

ד,וצ׳ "הזמן" 

שבועון 

י״ב לבנר 

1906—1905 

וילנה 

החיים והטבע 

.5 

הוצ ׳ "נערים 

ירחון 


1906 


היהודי הקטן 

.6 

דוברי עברית" 







ספרותי־מדעי 

ירחון 

א״מ פיורקו 

1907 

גראיוו (רוסיה) 

לבני הנעורים 

.7 

יצאו 3 גליונות 

שבועון 

א. בן־יהודה 

1908 

ירושלים 

העברי הקטן 

.8 

נסיון יחיד לעת״י יומי 

יוסי 

י״ח טביוב 

1910—1908 

וילנה (ריגה) 

החבר 

.9 

(ר׳ חם/ עמ ׳ 427 ) 

(אח״ב שבועון) 







שבועון 

י״ב לבנר 

1914—1908 

לוגאנסק (רוסיה) 

הפרחים 

.10 

הצטיין בהידור 

שבועון 

מ. קרינסקי ום. בן־אליעזר 

1911 

ורשה 

השחר 

.11 

הוספה ל״השחר" 

שבועון 

מ. קרינסקי ומ. בן־אליעזר 

1911 

ורשה 

בן־שחר 

.12 

יצא בהפסקות 

ירחון 

ש. בן־ציון, ח. הררי, דב קמחי, 

י. פיכמן ועוד 

1928—1911 

יפו—ירושלים 

מולדת 

.13 

עם "קרן־זוית לקטנים" 

ירחון 

צ. שארפשטיין 

1921—1915 

ניו יורק 

שחרות 

.14 

עת״י עברי בבריה״מ 

דו־שבועון 

מ. בדאליעזר 

1918—1917 

מוסקבה 

שתילים 

.15 

יצאו 2 גליונות 

ירחון 

מ. מבש״ן 

1919 

ירושלים 

הגן 

.16 

ד,וצ׳ "בית עם" 

דו־שבועון 

י. שוויגר וי״א הנדלזלץ 

1920—1919 

לודז׳ 

צפרירים 

.17 



מ. חרטינר 

1920 

לבוב 

כרמנו 

.18 

יצאו 25 גליונות 

שבועון 

י. פיכמן וק״י סילמן 

1921 

ירושלים 

הארץ 

.19 


דו־שבועון 

אברהם סולודר 

1923—1922 

ירושלים 

אלומ 1 ת 

.20 

ד.וצ׳ "תרבות" 

דו־שבועון 

א״ל יעקבוביץ וא. צייטלין 

1922 

ורשה 

שבלים 

.21 

יצא בהפסקות 

ירחון, 

אח״ב שבועון 

אהרן לובושיצקי 

1929—1923 

ורשה ועוד 

הכוכב 

.22 


ירחון 

דניאל פרסקי 

1925—1924 

ניו יורק 

עדו 

.23 

יצא בהפסקות 

ירחון 

אהרן לובושיצקי 

1927—1925 

ורשה 

בן־כוכב 

.24 

הוצ ׳ "הארץ" 

שבועון 

מ, בן־אליעזר 

1926—1925 

תל־אביב 

בן־ארצי 

.25 

מגוון במדוריו 

דו־שבועון 

אברהם סולודר 

1927—1926 

ירושלים 

עולם־הילדים 

.26 

ד,וצ׳ ההסת׳ העברית 

ירחון 

ד. פרסקי וצ. שארפשטיין 

1927 

ניו־יורק 

בן־הדור 

.27 


ירחון 

זלמן רוזנטל 

1931—1927 

קישינב 

אשכולות 

.28 

יצאו 3 גליונות 

שבועון 

אהרן פישקין 

1928 

תל־אביב 

הציר 

.29 

נכתב בחלקו הגדול 

שבועון 

ירחמיאל וינגרטן 

1928 

ורשה 

עתון קטן 

.30 

ע״י ילדים 







ד,וצ׳ הסת' המורים 

ירחון 

צבי שארפשטיין 

1930 

ניו־יורק 

נ 1 ער 

.31 

תבנית גדולה 

דו־שבועון 
(מ 1935 : שבועון) 

א. אבן־שושן, ג. אמיתי, י. רזניק 

1937—1932 

ירושלים (ת״א) 

עתוננו 

.32 

תבנית קטנה 

כנ״ל 

א. אבן־שושן, ג. אמיתי, י. רזניק 

1937—1933 

ירושלים (ת״א) 

עתוננו לקטנים 

.33 

הוצ׳ "חורב" 

ירחון(?) 

1934 

וילנה 

ילדותנו 

.34 

תוספת ל״הדואר" 

דו־שבועון 

ד. פרסקי, ש. רובינשטין 

1958—1934 

ניו־יורק 

הדואר לנוער 

.35 

תוספת ל״בוסתנאי" 

שבועון 

יעקב חורגין 

1938—1934 

תל־אביב 

בוסתנאי לנוער 

.36 

יצאו 22 גליונות 

שבועון 

יצחק ברקוביץ 

1935 

ורשה 

אוירון 

.37 

ד.וצ׳ "דבר" 

שבועון 

י. יציב, ב. חבס, זאב, ש. טנאי 

—1936 

תל־אביב 

דבר לילדים 

.38 


( 1931 — 1936 : ירחון) 

א. תלמי, א. אופק, ש. מלצר 





ד,וצ׳ "בני־עקיבא" 

שבועון 

צ. הרכבי, א. אלינר 

1936 

ירושלים 

הניצנים 

.39 

הוצ׳ "תרבות" 

דו־שבועון 

א. אינדלמן וש. רוזנהוק 

1939—1936 


עולמי 

.40 

תבנית בינונית 

דו־שבועון 

א. אינדלמן וש. רוזנהוק 

1939—1936 


עולמי הקטן 

.41 

תבנית קטנה 

דו־שבועון 

א. אינדלמן וש. רוזנהוק 

1939—1936 


עולמי הקטנטן 

.42 

ד,וצ׳ "הבוקר" 

שבועון 

יעקב חורגין 

1948—1944 

תל־אביב 

הבקר לילדים 

.43 

הוצ׳ "על המשמר" 

שבועון 

מ. אמתי, ב. טנא, ש. ניצן 

1947 

תל־אביב 

משמר לילדים 

.44 

הוצ ׳ "הצופה" 

שבועון 

ב. צביאלי, ש. רז 

1966—1947 

תל־אביב 

הצופה לילדים 

.45 

הוצ׳ "הארץ" 

שבועון 

מ. קשתן, ב. תמוז, י. אשמן 

—1952 

תל־אביב 

הארץ שלנו 

.46 

לגיל הרך 

דו־שבועון 

מיכאל שיר 

—1954 

תל־אביב 

אצבעוני 

.47 

לילדי הגולה 

דו־ירחון 

לאה גולדברג 

1959—1957 

ירושלים 

אורות קטנים 

.48 

לגיל הרך 

דו־שבועון 

א. תלמי, א. אופק 

1959—1958 

תל־אביב 

שי לטף 

.49 

יידית ועברית 

ירחון 

ש. צסלר 

1958 

בואנוס־אידס 

חבר 

.50 

הוצ׳ קק״ל 

ירחון 

א. טירקל 

1960—1959 

ירושלים 

אביב 

.51 


ירחון 

א. אינדלמן, א. וולק 

—1961 

ניו־יורק 

עולם חדש* 

.52 

יידית ועברית 

ירחון 

ש. צסלר 

—1964 

בואנוס־אירס 

שלום 

.53 

נדפס בהקטוגרף 

ירחון 

כלפון מאזיג 

—1966 

ג׳רבה (תוניס) 

נוער 

.54 

לגיל הרד 

ירחון 

יהודה שיף 

—1970 

תל־אביב 

ילדוני 

.55 

ד,וצ׳ מ. מזרחי 

שבועון 

יוסי גמזו 

1973—1971 

תל־אביב 

חבריה 

.56 

מוקדש לטבע 

ירחון 

ארנון מגן 

—1973 

תל־אביב 

סלעית 

.57 

4 הופיע זמן־מה גם במהדורה דרום־אפריקאית בשם ״ברקאי — לילד ולנער" 









428 


ספרות ועתונדת לילדים — ספרטה 


וד. עומר הגיעו להש־ 

גים בסיפורת ביוגרפית 
לילדים׳ מחיי חלוצים 
וגיבורים בא״י. צביון 
מודרני הכניסו לשירת- 
הילדים ע. הלל, ע. בור־ 

לא וג. זרחי. בעשור 
האחרון הגיעה סה״י 
הישראלית להשגים נכ¬ 
בדים גם בהדפסה האס¬ 
תטית. מדי־שנה ניתנים 
4 פרסים לס״י (ע״ש 
י. יציב, י. למדן, א. 

רבינוביץ וזאב). 

ם " י י י ד י ת — מבשריה הן יצירות־ד,פולקלור: מעשיות, שירי־ 
ערש וכיר׳ב, שהגיעו כמסורת שבע״פ. הסיפור "דאם מעסערל" 
(״האולר״, 1888 ) לשלום עליכם (ע״ע) מציין את ראשיתה של 
סה״י היידית המודפסת, ואבות הספרות היידית (ע״ע, עמ׳ 800 
ואילך) החדשה הם גם יוצרי סה״י שלה. בין שתי מלה״ע שגשגה 
ס״י זו, ובמרכזי היהדות הגדולים הופיעו מאות ספרי־ילדים וכ״ע 
מרובים. ספרות זו הצטיינה בנימתה העממית והאופטימית. בפולין 
יצרו ק. מולודובסקה (ע״ע), מ. ברודרזון, ק. לים, ל. אוליצקי; 
ברומניה — א. שטיינברג; בבריה״מ — ל. קוויטקר, י. דאברושין, 
א. קיפנים, דער נסתר, רחל בוימוואל ועוד! באה״ב — מ. לייב, 
י. מארק, נ. גרום ואחרים. בתקופת־השואה נוצרו בכמה גטאות 
שירי־ערש יהודיים, ונותרו בידנו פרקי-זכרונות של ילדים יהודים 
מאותה תקופה. לאחר השואה מתרכזת סה״י היידית בעיקר באה״ב. 

עתונות־ילדים יהודית. עתון־ילדים ראשון היה הירחון 
הלאומי-דתי 6 ; 3611 ז 15 זס׳לס? 1.6 ("המעון הישראלי"; פאריס, 
5 — 1862 ), בעריכת י. לוי. אחריהם הופיעו 151-361 £תט ¥0 ("ישראל 
הצעיר״; ניו־לרק, 1871 — 1902 ), בעריכת ל. שנבל! 6 נ 1 גזג־ד 016 
(״היונה״; בודפשט, 1876 ) בעריכת י. ד. באק ועוד. מהמאוחרים יותר 
יש לציין את הירחון ז 6 ׳\ 0 (״עולם ומלואו״, ניו־יורק 1939 

ואילך), בעריכת מ. אפשטיין. עתון־הילדים העברי הראשון, "עולם 
קטן״, יצא בירושלים, 1893 , לילדי העליה הראשונה, בעריכת א. בן־ 
יהודה, י. גרזובסקי־גור וד. יודלביץ , . העתון נאבק בלבטי־שפה 
וציבור-קוראים, ולאחר 7 גליונות, גם הם לא בסדירות, פסקה 
הופעתו. אח״כ התרכזה עתונות־הילדים העברית במזרח־אירופה. עד 
מלה״ע 1 יצאו שם 10 עתוני־ילדים, ביניהם השבועון המצויר "עולם 
קטן", שהצטיין בחומר עשיר ובהדפסה אסתטית וזכה לפופולריות 
רבה. נסיון ללא תקדים עשה י. ח. טביוב׳ שהוציא עתון־ילדים יומי, 
״החבר״ (וילנה, 1908 ), בו ניתנו במשך 5 חדשים, לצד החומר 
הספרותי, גם חדשות ו״שיחות". פעילות רבה גילו גם י. ב. לבנר 
(ע״ע) ומ. בן־אליעזר, שערך בתקופות שונות 4 עתוני־ילדים, ביניהם 
את ״שתילים״ במוסקווה שלאחר המהפכה. אחר מלה״ע 1 יצאו 
באה״ב 6 עתוני־ילדים, בניקוד ובשפה קלה, אך לא זכו לאריכות- 
ימים. בעריכתם עסקו צ. שארפשטיין וד. פרסקי. כיום יוצא בניו־יורק 
הירחון המהודר ״עולם חדש״, — עתון־הילדים העברי היחיד בגולה 
— שתפוצתו ניכרת. משנות ה 20 נתרכזה עתה״י העברית בא״י. 
א. סולודר הוציא את ״אלומות״ ( 1922 ) ו״עולם הילדים״ ( 1926 ) ! 
וחבורת מורים התמידה ( 1932 — 1937 ) בעריכת העתונים המשובחים 
״עתוננו״ ו״עתוננו לקטנים״. ב 1936 נוסד, בסיוע הסתדרות העוב¬ 
דים, השבועון "דבר לילדים", שסימן את שגשוגה של עתה״י 
העברית. העתונים ריכזו סביבם את טובי היוצרים לילדים וניסו 
לשלב הגשת חומר ספרותי וחומר עתונאי — היפה לשעתו בלבד. 
כיום ( 1974 ) יוצאים בת״א עוד שני שבועוני-ילדים: "משמר לילדים" 
ו״הארץ שלנו״, ושני דו־שבועונים לגיל הרך — "אצבעוני" 


ו״ילדוני". מבטאוני-התלמידים ועתוני־הנוער יצוין דו־השבועון 
״חברנו״, בטאון תלמידי ביה״ס ״תחכמוני״ בירושלים, שהופיע 30 
שנה ( 1920 ואילך), בעריכת מ. מיכאלי, ונדפס ע״י התלמידים. 
להשגים ספרותיים ניכרים הגיעו: "במעלה", עתון הנוער העובד; 
"על החומה", בטאון "השומר הצעיר"; ו״זרעים", בטאון תנועת 
"בני-עקיבא". 

עתוני-ילדים ב י י ד י ת, פרט למקרה בודד, היו ירחונים, שלא 
זכו לאריכות־ימים. נסיון ראשון נעשה בבריה״מ (קייב 1919 ) ; 
"שרעטעלעך׳ (גמדוניים"), בעריכת מ. קאץ, אך הופיע גליון אחד 
בלבד. עוד 5 עתוני־ילדים יידיים יצאו בבריה״מ, כולם ע״י גופים 
קומוניסטיים. בפרוץ מלה״ע 11 עלה הכורת על האחרון שבהם — 
״אקטיאבערל״ (קייב, 1930 — 1939 ). עתון־ילדים מעולה היה הדו־ 
שבועון "גרינינקע ביימעלעך׳("עצים ירקרקים"), בעריכת ש. בום־ 
טומסקי ופ. הלפרין (וילנה, 1927 — 1934 ). "קינדער זשורנאל"("עתון 
ילדים״), יו״ל מאז 1920 בניו־יורק, ע״י המוסד החינוכי ע״ש שלום 
עליכם, ותכנו ספרותי בעיקרו. פעילות בתחום זה היתה גם בבואנוס 
איירם, שם הופיע 20 שנה ויותר הירחון היפה "ארגענטינער ביימע- 
לעד״, בעריכתו של ז. מאזור. מאז 1964 מופיע שם ירחון דו־לשוני 
(עברית ויידית) לילדים — "שלום". 

א, יערי, עתונות וקבצים [לילדים] (ספר־היובל של הסתדרות המו¬ 
רים), 1928 ; צ. שארפשטיין, יוצרי סה״י שלנו, תש״ז! ח״ש קאזדאן. 

35 יאר יידישע קינדערליטעראטור (שול פנקס), 1948 ! א. אופק, 
ראשיתה של סה״י העברית (משוכפל), תש״ך; ג. ברגסון, שלושה 
דורות בסה״י העברית, תשכ״ו! ח. ויזל, ספרי קריאה לילדים, תשל״א. 

א. אופ. 

ספרטה (ןזזקג״ז!), עיר ביוון בחבל לקוניה (ע״ע) שבפלופ(נ 0 ו 0 . 

שרידים מעטים בלבד מעידים על ישוב קדם־דורי, פרט 
לקראמיקה מיקנית על גבעת האקרופוליס. סימנים ברורים מעידים 
שהיה מרכז מיקני בגבעת תרפנה, בגדה השמאלית של נהר אורוטם, 
ובאמיקלי. ה 1 מרו 0 , המכנה את המקום גם לקדימוין, מתאר את ם׳ 
המיקנית, של ה״אכיאים", בירת מנלאוס בעל הלני (ע״ע). בסוף 
האלף ה 2 לפסה״נ הגיעו לעמק האורוטס הדורים (ע״ע) והתיישבו 
בשפלה סביב גבעת תרפנה ולרגלי הרי טאיגטוס. נראה, שהתושבים 
ה״אכיאים" הקודמים עברו בחלקם לאיזור ההררי והיו ל״פריאויקים" 
(״השוכנים סביב״, ע״ע יון, עמ ׳ 460 ), וחלקם שועבדו לצמיתים 
באזורי התנחלות הדורים והיו להלוטים (ע״ע). יש סוברים שהמרכז 
המיקני שבתרפנה, המזוהה עם לקדימון הקדם־דורית, לא נהרס 
ושליטיו שותפו בממשל ושמשותפות זו צמחה בם׳ המלוכה הכפולה. 

רק במאה ה 8 לפסה״ג התאחדו הכפרים שבעמק האורוטם לפוליס, 

אך הוסיפו לשבת פרזות, בלי חומה, בלי שווקים ומקומות-ציבור — 
כמקובל בערי יוון. אולם מבחינה ארגונית היתה ם׳ פולים: ההנהגה 
הצבאית היתד, בידי שני מלכים. שנבחרו מקרב שתי משפחות (אגיא- 
דים ואוריפונטידים): לידם היו מועצה (גרוסיה) של 28 זקנים, 
שנבחרו מבני 60 ומעלה, וכנם־לוחמים (אפלה), שזומן במועדים 
קבועים לאשר או לדחות בתשואות את הצעות הגרוסיה. חבר האזר¬ 
חים, ה״ספרטיאטים" היו בעלי נחלות בעמק האורוטם ובהן עבדו 
החלוטים כדי לקיים את הספרטיאטים ולאפשר להם לעסוק בצרכי 
המדינה והמלחמה. הספרטיאטים נחלקו לשבטים ול״אובות" (ף 5 )<ט; 
מסגרות־ביניים בין השבט לבין המשפחה), וסעדו בקבוצות של 
כ 15 איש במטבחים משותפים (סיסיטיות), כדרך הלוחמים במחנה. 
מי שהתרושש ואיבד את ההכנסות מנחלתו, בטלה חברותו בסיסי- 
טיות ועמה זכות האזרח, והוא ירד לשכבת "הנחותים" (;> 8 ׳\ 0 ! 6 ק 10 ז< 1 ) 
שהיו מעין פרולטריון הקרוב להלו׳טים ולפריאויקים יותר מלספר־ 
טיאטים. מקרב השכבות המקופחות יצאו מהגרים בסוף המאה ה 8 , 
שיישבו את טרם (טרנטום) שבדרום־איטליה. סיסיטיות היו גם 
בכרתים, ואפשר שהיה זה מוסד שבטי־דורי שקדם לייסוד הפולים; 
הוא הדין לגבי כנם הלוחמים. כנגדם נראה שהמועצה והארגון 
השבטי היו פרי רפורמה מתוכננת. בתקופה הקלאסית ייחסו את 


427 


!*?זסכדרי 



ששמדן ?ונדד ?בד הגזגיי״ס. 


עתו! "החבר" (לאחר שהפר לשבועון) 



429 


ספרטה 


430 


כל יסודות המשטר בם׳ 

לחקיקתו של ליקורגום 
(ע״ע). 

שלב מכריע בתולדות ם׳ 

היו המלחמות נגד מסניה 
(ע״ע) במאה ה 7 , שבהן 
התפשט שלטון ם׳ מערבה, 

מעבר להרי הטאיגטום, ו־ 

הממנים הפכו לצמיתים, 

בדומה להלוטים שבלקו־ 

ניח. מסופר על שתי מל¬ 
חמות, שכ״א ארכה 20 
שנה. בעקבותיהן נשתנה 
כליל ארגונה הפנימי של 
ס׳ ומעמדה המדיני. שירי 
אלקמן (ע״ע) במחצית ה¬ 
שניה של המאה ה 7 מת¬ 
ארים קריה עליזה וחוללת, 

המתמכרת לאמנות, לרי- 
5 וחם ם 2 רטנ ' - ביונזה ׳ המאה י׳ 6 ?פםה ״ נ קוד ולמשתאות ככל עיר 

(מוזיאון וודפוודת אתנאום, קונטיקט, אה״י) 

יוונית אריסטוקרטית באו¬ 
תה עת. ואילו שירי טירטיוס (ע״ע) בתקופת המלחמה המסנית 
השניה בסוף המאה ה 7 הם שירי לכת צבאיים ובהם דברי עידוד 
ללוחמים. בחפירות הוכח שאחרי 600 בקירוב נידלדל ייצור החרושת 
המקומי, וקשרי הסחר של ם׳ עם חו״ל פסקו כמעט כליל. ם׳ לא 
נטלה חלק בתהליך הכללי שהעלה את משק הכספים. ולא יצקה 
אלא מטבעות גסים מברזל. שינוי רדיקלי זח משתקף במסורת על 
איסור השימוש בכסף וזהב, שהספרטנים ייחסו לליקורגוס. המאמץ 
הצבאי העצום והכוננות המתמדת מפני מסנים והלוטיט כאחד, הפכו 
את ם׳ למעין מחנה צבא סגור. אותה עת הופיע מוסד מדיני חדש, 
האפורים (ע״ע אפור), 5 אזרחים שנבחרו בכנם־הלוחמים לפקח על 
החוקה וביצועה. אז גם הונחו היסודות לחינוך הספרטני המפורסם, 
שכוון למטרה אחת בלבד: גיבוש תכונות גוף ונפש של אזרח לוחם. 
פותחו כוח גופני, סבילות, הסתפקות במועט, צניעות, משמעת, דיבור 
קצר (לקוני), ובעיקר, ביטול שאיפות הפרט מפני צרכי הכלל. בני 
6 — 20 גדלו בקבוצות־גיל, בהשגחת מחנכים מטעם המדינה, והושם 
דגש על החינוך הגופני ועל אימון בנשק (ע״ע חנוך, ענד 629 ). 

במאה ה 6 משלה ם׳, המחושלת כקריית לוחמים, על הפלופונסוס: 
בלקוניה ומסניה משלה במישרין, ובשאר המקומות באמצעות 
״הברית הפלופונסית״ (ע״ע יון, עמ׳ 440 ). קרוב ל 200 שנה היתד, 
לס/ באמצעות "הברית", הגמוניה ביוון. היא עמדה במערכה נגד 
הפרסים, התמודדה עם האימפריה האטית־דלית מייסודה של אתונה 
וניצחה אותה (ע״ע פלופונסית, מלחמה), ויותר מ 30 שנה ( 405 — 
371 ) שלטה ביוון בלי מתחרה רצינית, אך גדולתה כאימפריה הולידה 
משבר חברתי ומדיני עמוק. בד,סכה לבירת אימפריה ימית פתוחה, 
חדרו לעיירה השמרנית ערכים זרים. ובהם תאוות הכסף ורדיפת 
השלטון. מסוף המאה ה 5 נאבקו בס׳ חדשנים בשמרנים. ב 397 נת־ 
גלח קשר למיגור המשטר, ובו השתתפו גם הלוטים ופריאויקים (קשר 
קינדון). אותה עת הותר לספרטנים להעביר את נחלותיהם לאחרים, 
וכתוצאה מכך נתרכזו הקרקעות בידי מעטים, ורבים נושלו ואיבדו 
את זכויות האזרח; בשנות ה 70 של המאה ה 4 ירד מספר בעלי 
הקרקעות לב 1,000 וכעבור כ 100 שנה ל 700 . את מקום המיליציה 
האזרחית תפסו שכירי חרב. שינויים אלה החלישו את ס׳ וב 371 
הביסו התיבנים את הספרטנים בלוקטרה (ע״ע); שלטונם בפלופו¬ 
נסוס חוסל וס׳ הפכה לעיירה חסרת חשיבות מדינית. 

בתקופה ההלניסטית ניסתה ס' להיבנות מן התחרות בין מקדוניה 
לבין ביודתלמי ולא הצטרפה לבריתות הכל־יווניות (ע״ע אכיאים, 


ענד 265 ). המשבר החברתי גרם למהפכה ממושכת. ב 243 הציע המלך 
אגים 7 \ 1 לחלק מחדש את הקרקעות ל 4,500 אזרחים ול 15,000 פרי־ 
אויקים. להכריז על שמיטת חובות ולחדש את החינוך המסרתי ואורח 
החיים ה״ליקורגי״. נסיונו נכשל, אך ב 227 הגשים את עיקרי התכנית 
הזאת המלך קלאומנס 111 , והוא גם ביטל את משרת האפורים. לרפורמה 
קמו אויבים מבית, והם נעזרו בברית האכיאית ובמקדוניה. ב 222 נוצח 
קלאומנם בידי המקדונים בקרב סלסיה וברח מם/ ברפורמה המשיך 
נבים (ע״ע; 207 — 192 ), ששחרר מספר רב של הלוטים כדי להפכם 
ללוחמים בעלי נחלות וזכויות אזרח. הפעם דיכאו הרומאים את ם׳. 
ב 188 בוטלה "חוקת ליקורגום" ום׳ צורפה לברית האכיאית. בשלטון 
רומא צומצם שטח ם׳ וערי הפריאויקים אורגנו ב״ברית הלקונים 
החפשיים"; ס׳ נחשבה לבעלת־ברית של רומא, וכלכלתה שגשגה. 
היא הפכה למרכז תיירות עם צמיחת מיתוס על ם׳ האידאלית מימים 
עברו; רבים באו לחזות בחגיה ובתהלוכותיה וללמוד את הפולקלור 
שלה — שריד עלוב לתרבות עתיקה ושורשית. פלישות ההרולים 
(ע״ע; 267 לסה״נ) והויזיגדתים (ע״ע; 395 ) החריבו את ם/ מאז 
היתד• לעיירה קטנה, ספרטי שמה (כ 12.000 תוש/ 1971 ), והיא היום 
בירת מחוז לקוניה. 

תוקידידס התנבא, ש״אם תחרב עיר הלאקדימונים ויישארו בה 
רק בתי המקדש ויסודות בנייניה הציבוריים, יטילו הדורות הבאים 
ספק רב, אם כתהילתה כן היתר. עצמתה״ (א/ 10 ). בכל־זאת הפכה 
עיירת פרזות כפרית זו לסמל לאורח חיים, לערכים של גבורה, לרוח 
לחימה ופטריוטיות, לפשטות הדיבור והמעשה. בימי שקיעה וניוון 
המידות בעת העתיקה, ובתקופה המודרנית (בעיקר מימי המהפכה 
הצרפתית ואילך), היתח אידאליזציה של ם/ ובצדה של ס׳־של-מטח 
הפכה ס׳־של־מעלה לחלום אוטופי, שאותו העלו על נם תנועות 
אריסטוקרטיות וצבאיות מזה, וזרמים סוציאליסטיים ונטוריסטיים 
מזח. בימינו שימש ״חזון ם״׳ ( 6 :>ב;:חג ש 5 6 §בז 01 ז 1.6 ) פעם כאידאל 
של חברה שוויונית ופוריטנית, ופעם — כמדינה של "גזע-אדונים". 
כסמל של אידאל תרבותי תופסת ם׳ מקום־כבוד בצידן של ערים 
כירושלים, אתונה, רומא וז׳נווה. 

א. פוקס, רעיון השוויון בתוכניותיהם של אגים וקליאומנס (אשכולות, 

ד), תשכ״ב; ב. שימיון, מניעי המהפכה הספרטנית (דורון לפרוס , 
בנציון כ״ץ). תשכ״ז! ; 1929 ,(.( 1 ( 11411 1 ז \ , 6 ! 1 ״א 11 ,* 81 ,^ו-ק) . 5 
, £5 רח 1 זו! 0 . 1 ׳ . 1 \ ; 1933-43 , 1-11 . 11016 1.6 ,!־) 0111 

, 651 ־ 00 ? .[ . 3 ) .^\ ; 1967 ,. 5 , 70065 . 14 . 4 . ; 1949 ,. 5 /ן/?>ד>מ 4 / 

16 ' 77 , 800 ^ 0/ 5"., 950—192 2?. 1968; £. 83x ץיו 1-11$10 1 / 

506101 '( 116 1 )ת 0 . 5 י פ׳\ 011 .? ; 1969 , 111 ,^ 11011 ' 7 מו 0671/10/1 * 7 

. 5 1972 1416 ,ח 0 זרח 1 ו 51 . 8 ; 1971 ,* 1602 < 1 ס 7 ? 

ד. אש. 

יהודים. ע״ם ספר חשמונאים א׳ (ע״ע), שלח אריום מלך ם׳ 
מכתב ידידות אל הכה״ג חוניו 11 (ע״ע), ובו הודעה כי: "נמצא 
בכתב על בני ם׳ והיהודים כי אחים הם וכי הם מזרע אברהם"; 
ע״כ הציע אריום כריתת־ברית בין שני העמים (חשמ״א, י״ב׳ כ׳— 
כ״ג; וחשו' קדה,"י י״ד, י׳, כ״ג). מקור אפשרי לייחום זה בפי אנשי 
ם׳ הוא ספרו של הקטיאום מאבדירה (ע״ע) "על היהודים". ע״פ 
ספר חשמ״א נתמשכה חליפת המכתבים בין ם׳ ויהודה, ויונתן 
החשמונאי שיגר איגרת־ידידות לס', "לקיים ולחדש אתם את האהבה" 
— על־יסוד אגרת־הברית של אריום לחוניו. העניין נזכר בהרחבה, 
ובשינוי פרטים, גם אצל יוסף (קדה״י י״ג, ה׳, ח׳). מחלוקת היא 
בין החוקרים אם תעודות אלו אותנטיות הן או פרי הדמיון. עדות 
מסייעת נמצאת בספר חשמונאים ב׳ (ה׳, ט׳) המספר כי יסון (ע״ע) 
הכה״ג נמלט לס׳ "יען אשר הם קרובים אל עמו". בידנו אין שום 
ידיעה על ישוב יהודי בם׳ עד למאה ה 10 לסה״נ. מאז נזכרים 
יהודים בס׳ בכמה מקורות ספרותיים, במשך כל יה״ב והעת החדשה. 
עד למהפכה היוונית ( 1821 — 1829 ) שבמהלכה השמידו האלבנים 
את הקהילה בם׳. 

י. גוטמן. הספרות היהודית־ההלניסטית, 108 — 111 . תשי״ח; מ. שטרן 
(מתרגם ועורך), התעודות למרד החשמונאים, תשה״ה. 




431 


פסרטקום — ספריה, ספרנות 


432 


ספרטקוס — 5 ! 301 ]ז 3 ק 8 — (מת 71 לפסה״נ), מנהיג מרד עבדים 
ברומא. ס׳ היה לודר ממוצא תרקי. ב 73 נמלט עם כמה 
מחבריו מבי״ם ללודרים בקפואה, מצא מקלט בהר הווזוב, ובמהרה 
נקבצו אליו המוני עבדים ואף קצת שכירים מהלטיפונדיות בקמפניה 
ודרום איטליה, מיעוטם תרקים ורובם גאלים וגרמנים, וחילו הגיע 
ל 120,000 . עמיתו הגלי קריכסוס ( 01x115 ) פרש ממנו עם חלק 
מהגלים, אעפ״כ היכה ס׳ 3 צבאות רומיים שנשלחו נגדו, ופרץ 
צפונה במטרה לצאת מאיטליה ולהחזיר את אנשיו לארצות מוצאם. 
אולם העבדים המורדים העדיפו לעסוק בשוד באיטליה, ולפיכך נע 
ס׳ חזרה דרומה, היכה עוד שני צבאות רומיים, הגיע ללוקניה ורצה 
לעבור לסיציליה. מ. ליקיניוס קרסוס (ע״ע), שהופקד על דיכוי 
המדד, מנע את המעבר לאי, דחק את ם׳ למערב ה״מגף" של איטליה, 
ניצחו בקרב וס׳ נפל חלל. המורדים שנכנעו נצלבו בהמוניהם לאורך 
ויאה אפיה, ושרידיהם הוכו בידי פומפיוס שחזר מספרד ( 71 
לפסה״נ). 

מרד ס' השתלב בהיערכות אנטי־רומית גדולה שבה חברו גם 
שודדי הימה״ת, צבאות סרטו׳ריוס בספרד ומתרדת בפונטוס (ע׳ 
ערכיהם). וע״ע עבדות, עמ׳ 581/2 . 

ס׳ היה לאגדה, גם אויביו הכירו בגבורתו ובתבונתו, ונכונות 
ההקרבה של המורדים היתה לשם דבר. כבר בימי קדם נחשב מרד 
ס׳ למלחמת העבדים הגדולה ביותר. אולם אין כל אחיזה במציאות 
לנסיונות שנעשו בדורות האחרונים להציג את ס׳ כמהפכן "סוציא¬ 
ליסטי", כפי שעשה מרכס, ומתוך כך קראו ר. לוכסמבורג וק. ליב־ 
קנכט (ע׳ ערכיהם) לתנועתם "ברית־ס"׳. ס׳ שאף לחופש ולבריחה 
מבית העבדים, אך לא היתה לו אידאולוגיה של שחרור האדם. — 
דמותו של ס׳ שימשה נושא למספרים רבים, בהם האוארד פסט, 
א. קסטלר ועוד. 

מרד ס׳, מקורות (תרגום ומבוא מאת צ. יעבץ), תשי״ז: -;!"ז .ע\ 

, 1 ז %70$$6 £67 7155 ? 11 / — . 5 , 5011111111 

./ ; 1957 ,££ 1£ {) €111 ' 11 ) 1 ) 51 17111 ) €7 ?) 1147 ) 7111 ) 5 י ) 0£ ע .ן ; 1952 

. 1959 ,. 8 , 155011 ־ 01 

ד. אש. 

ספרי, ספרי זוטא, ע״ע ספרא וססך־י. 

ספריה, ספך־נות, ספריה (ם , ) היא אוסף מאורגן של חומר 
כתוב (כתבי־יד), או מודפס (ספרים, עתונים, רפרודוקציות 
ומפות), ושל כלים להעברת מידע, כגון תקליטים, סרטים, תצלומים 
וכיו״ב, המאוחסנים בצורה המקילה על הציבור לגשת אליהם, כדי 
שיהיה בידו להוסיף ידע וליהנות. ם פרג ו ת (סנ׳) היא מונח 
המציין את כלל ההליכים המופעלים לניהול ס", וכן המיומנות לכך. 

סוגי ם״, עמ ׳ 431 ! הליבי הסנ ׳ , עם׳ 433 ! מבני ם״ וציודן, עמ ; 436 ! 

הכשרת ספרנים, עמ ׳ 436 ! תולדות הם״, עמ ׳ 436 ! ם" יהודיות ואספים 

יהודיים בס״ כלליות, עמ ׳ 439 ; ם" וםנ ׳ בא״י ובמדינת־ישראל, עמ׳ 

440 ; הם״ העיקריות בעולם (טבלה), עמ׳ 441 ! הם" העיקריות בישראל 

(טבלה), עט׳ 442 ; ביבליוגרפיה, עס׳ 443 . 

סוגי ס". משימתן העיקרית של הס" היא להעמיד את אוצי 
רותיהן לשימוש הדורשים. רובן משאילות את מרבית החומר שבר¬ 
שותן, אך יש ס" רבות, שאוצרותיהן פתוחים רק לעיון בתוך הס" 
גופן. יש ס" האוספות גם חומר ארכיוני (וע״ע ארכיון). 

א) ס" לאומיות. תפקיד הס׳ הלאומית של מדינה הוא 
לאסוף, לאחסן ולארגן לשימוש כל סוגי מידע הרואים אור במדינה, 
לרבות מידע על תולדות העם באותה מדינה ועל קבוצותיה האתניות 
והדתיות. כן עליה לאסוף כל מידע הנוגע לאותה מדינה והמופיע 
מחוץ לגבולותיה וחומר ביחס לפלגים האתניים של אותה מדינה, 
המתגוררים מחוץ לגבולותיה. בד״כ עורכת הס׳ הלאומית, ואף 
מפרסמת, את הביבליוגרפיה (ע״ע) הלאומית של ארצה, כלומר, 
רשימה הכוללת סיכום היצירה הרוחנית של העם, שאותו מייצגת 
הס׳. יחד עם זה, רוב הס" הלאומיות אינן מצטמצמות בריכוז החומר 


הנוגע לתולדות המדינה והלאום או הלאומים, שיש להן זיקה אליהם, 
אלא מרכזות חומר על מכלול היצירה הספרותית, האמנותית וה¬ 
מדעית של העולם. 

ראשיתן של הס" הלאומיות, להבדיל מארכיונים ומאספים של מנ¬ 
זרים, אוניברסיטות ואישים פרטיים, במאה ה 18 . ה״מוזיאון הבריטי", 
הנחשב לס׳ לאומית, נוסד ב 1753 , ו״הס׳ הלאומית" הצרפתית נוסדה 
בימי המהפכה. 

יש מדינות שבהן קיימות ם" אחדות הנחשבות ל״לאומיות", כגון 
איטליה ובריטניה, או מקיימות ס" לאומיות למקצועות מסוימים, 
כגון הס׳ הלאומית לחקלאות באה״ב. מסיבות היסטוריות או טכניות 
ומקומיות, יש שס׳ לאומית משמשת גם כס׳ אוניברסיטאית, כגון 
בישראל, בגרמניה המזרחית ובנורווגיה. הם׳ האפוסטולית הווטי- 
קנית, שעניינה בעיקר בתאולוגיה, משמשת כס׳ לאומית של מדינת־ 
הווטיקן. 

ב) ס" של מוסדות להשכלה גבוהה (אוניברסיטות, 
מכונים מדעיים ומוזיאונים). עם התפתחות האוניברסיטות מיה״ב 
ואילך, קמו גם ס" לשימוש הסגל והתלמידים (ר׳ להלן: תולדות 
הם"). הם׳ היא בד״כ כלי־השרת העיקרי של כל מוסד להשכלה 
גבוהה, ובלעדיה אין לקיימו על רמה נאותה. ס׳ מסוג זה דואגת 
לרכישתו של החומר הדרוש ללימוד ולמחקר; יש אוניברסיטות 
המקיימות ס" מיוחדות לתלמידי שנות-הלימוד הראשונות, ואלה 
רוכשות עשרות עותקים של ספרי-לימוד. לרוב הם" האוניברסיטאיות 
אוסף מרכזי ומספר ס" מחלקתיות. תקציב הם׳, במסגרת הכללית 
של המוסד, נע בד״כ בין 3% ל 10% . 

מכיוון שלא כל האוניברסיטות או מכוני-המחקר יכולים לרכוש 
את כל החומר הדרוש, התפתח שיתוף־פעולה ביניהם, ע״י שהוטלה 
רכישה במקצועות מוגדרים על מוסדות מסוימים, ואלה קשורים 
ביניהם ע״י השאלה בין־ספרייתית והכנת קטלוגים מאוחדים לנו¬ 
שאים מיוחדים. 

ג) ס״ מיוחדות. התפתחות המדע והטכנולוגיה במאה ה 20 
הביאו לריכוז אנשי־מחקר וטכנולוגים בענפים מיוחדים של מקצועם, 
ולעתים — בחלקים ספציפיים של ענף מיוחד. הדבר חייב הקמת 
ס" מיוחדות, שמתפקידן לאסוף חומר בנושאים מוגדרים, ומספרן 
ומשקלן של אלו הולד ורב בעשורים האחרונים. גם מספר ם" ציבו¬ 
ריות (ר׳ להלן) הקימו אספים מקיפים בנושאים מיוחדים, כגון 
מוסיקה, אמנות, גאוגרפיה, חינוך, רפואה וכיו״ב, המשוכנים לעתים 
בבניינים מיוחדים, וגם אותם יש לראות כס" מיוחדות. הם" המיו¬ 
חדות דואגות לא רק לאיסוף החומר, אלא גם לעיבודו — לשימושם 
המיידי של המעוניינים (בייחוד בשטח מדעי-הטבע), וזאת ע״י 
עריכת מפתחות ותמצות מאמרים של כת״ע, כדי לעדכן את החוקרים 
בהקדם האפשרי בחידושים האחרונים בשטחיהם. הרבה ס" מסוג 
זה משתמשות באמצעי מיכון, כולל מחשבים, המשמשים לאגירת 
נתונים. 

ד) ס״ ב ת״ ס ודומיהן. רק במאה ה 20 התפשטה ההכרה 
בדבר הצורך בס" ליד בת״ס, יסודיים ותיכונים, וכן ליד בתמ״ד 
למורים, לשימוש התלמידים והמחנכים גם יחד. ם" כאלה נפוצות 
כיום מאוד, ולעתים קרובות משתפות הנהלותיהן פעולה עם הם" 
הציבוריות המקומיות. כמה מהס" של בתמ״ד למורים נחשבות לס" 
מיוחדות, בשל ריבוי החומר החינוכי שבהן. 

ה) ס" ציבוריות. ס" אלה, כמסתבר משמן, מיועדות לשי¬ 
מוש הקהל הרחב, ומשימתן — לספק את הצרכים התרבותיים של 
בני גילים שונים ושל רמות־השכלה שונות. בכך שונות הס" הצי¬ 
בוריות מס" אחרות, המשרתות בד״כ קהל-קוראים מסוים, ברמה 
מוגדרת. סוג זה של ס" התפתח לאחר שידיעת קרוא וכתוב הפכה 
נחלת רוב הציבור, ועיקר התפתחותו החל במאה ה 19 והגיע לשיא 
במאה ה 20 . 


433 


ספריה, ספרנות 


434 


הם׳ הציבורית ממומנת בעיקר ע״י הרשויות המקומיות, בסיוע 
השלטון המרכזי. בהרבה מקומות הוקמו ס" ציבוריות ע״י גופים 
מתנדבים (איגודי-עובדים, רשויות דתיות, מועדונים, מסדרים 
חברתיים), והן נועדות או לציבור כולו או לחלקים ממנו. ם׳ מסוג 
זה פתוחה לכל הגילים ובה מדורים נפרדים לספרות יפה ולמדע, 
וכן מדורים לבני הגילים השונים. ם׳ ציבורית מקיימת לעתים קרו¬ 
בות שירותי-עזר להשכלת העם, כגון תקליטיה, הרצאות, תערוכות, 
חוגים, הצגות והדרכה בשטחים מגוונים. ס" ציבוריות רבות מפעילות 
סניפים, ומשתדלות להגיע גם ליישובים קטנים, או מרוחקים, ע״י 
ם" ניידות. השירות ניתן חינם או בתשלום סמלי קטן. 

כל הם" הציבוריות (כמוהן כסוגי ם" אחרים) חייבות לתאם את 
מועדי פתיחתן לצרכי קוראיהן. ישנן ם", בייחוד באה״ב, הפתוחות 
למעשה במשך כל השנה (להוציא חגים) עד 16 שעות ביממה, 2 /' 6 
ימים בשבוע. 

הליכי ה ם נ׳. רכישה. ם׳ רוכשת בד״כ את אוצרותיה ע״י: 

א) קניה; ב) מתנות וירושות; ג) חילופי חומר. לגבי ס" לאומיות 
וממשלתיות בארצות רבות קיים "חוק טפסי־חובה", המחייב כל 
מו״ל במדינה לשלוח להן מספר עותקים מפרסומיו. בד״כ רוכשת ס׳ 
את אוצרותיה לפי עקרונות מנחים הנקבעים לפי צרכי ציבור 
הקוראים. לאחרונה החלו להתפתח מרכזי־רכישה, הקונים ספרים 
במרוכז, בעיקר בשביל הם" הציבוריות. 

מיון וקיטל ו ג. מאז ומתמיד ניסו ם" לארגן את אוצרותיהן 
בצורה שתקל על הציבור את השימוש בהם ע״י מיונם לפי נושאים 
וע״י הכנת קטלוגים. מיון הספרים הנרכשים מסור לשיקוליהם של 
הספרנים. ועד לפני זמן לא רב היתד, כל ם׳ מסדרת את אוצרותיה 
לפי צרכיה היא. ברם, משהתרחבו פעולותיהן, חיפשו הם" שיטת 
מיון אחידה ויעילה, שתהא מקובלת על רובן. בארצות רבות, כולל 
ישראל, נתקבל "המיון העשרוני" (תס 1 זב 551£10 ב 1 ס 1 בות 601 ס), של 
האמריקני מלוויל דיואי (ץ 6 ^ ש ט . 4 \.; 1851 — 1931 ), אשר יזם 
את השיטה ב 1876 , והמהדורה המתוקנת ה 19 נתפרסמה ב 1972 . 
שיטת דיואי חילקה את כל החומר העשוי להשתייך לס׳ כלשהו ל 10 
נושאים עיקריים: 0 — ספרים כלליים (אנציקלופדיות, מילונים, 
כ״ע וכיו״ב); 1 ) — פילוסופיה; 2 — דת: 3 — מדעי־החברה; 
4 — בלשנות; 5 — מדע טהור; 6 — מדע שימושי; 7 — אמנות; 
8 — ספרות: 9 — היסטוריה. נושאים כוללים אלה ניתן לחלק 
לתת־נושאים ע״י תוספת ספרות (עד 6 ויותר) ומספריהם נקבעים 
לעתים מזומנות. כיום נפוצה מעין שיטת־דיואי מתוקנת: הספרים 
ממוינים לפי דיואי, אד סידורם מתבצע לפי סדר רכישתם, ולהזמנת 
ספרים משתמשים ב״מספר הרץ" שניתן להם. הספרים בם" בעלות 
"מדף פתוח" ( 1£ ?>ד $1 ח?ק 0 ), מסודרים בד״כ או לפי שיטת דיואי 
או לפי נושאים. יש ארצות שהנהיגו יתר פירוט במסגרת שיטת־דיואי, 
בתחומי הנושאים הנוגעים להן במיוחד. כך, למשל, הרחיבו ס" יהו¬ 
דיות את השיטה בנושאים הנוגעים לדת ישראל, לתולדותיו ולספרותו 
ע״י השימוש בשיטת ג. שלום (ע״ע). בם" שבישראל מדורים 
מיוחדים הנוגעים לתולדות א״י, ואלה מצטיינים בריבוי פרטים 
מעבר למקובל בארצות אחרות. ס" טכנולוגיות ומיוחדות רבות 
הרחיבו את שיטת דיואי לצרכיהן המיוחדים ע״י שיטת 1 ג 8 ז 6 ׳\ 1 מ 11 
ת 0 ״ 3 ס £1 ! 358 [ 0 31 מז 1 :>< 1 . נפוצה מאוד גם שיטת "ספריית הקונגרס" 
שבוושינגטון׳ וכן קיימות שיטת בליס, שיטת ראנגאנאתן ועוד. 

הקטלוג, שבלעדיו אין תכלית במיון המדוקדק ביותר, משמש 
כרשימת תכולתם של אספי כל ם׳, והוא מסודר לפי מתכונת המש¬ 
משת לקורא מורה־דרך בחומר המצוי. יש קטאגים בצורה של 
ספרים מודפסים (ר׳ להלן), אולם ברוב הם" מופעלים קטלוגים 
בצורת כרטיסים הערוכים במגרות. שיטת הכרטיסים הזאת הונהגה 
ב 1902 ב״ספריית הקונגרס" של אה״ב. יש שהקיטלוג נעשה במרוכז 
למען כמה ס״ — מטעמי חסכון. הרבה ס" קונות לצרכיהן כרטיסי- 
קטלוג מודפסים של "ספריית הקונגרס". 


קטלוג משוכלל מכיל בכ״א מכרטיסיו: שם המחבר (או העורך), 

שם הספר, שם המו״ל (או הדפום), מקום ההופעה, תאריך ההופעה 
וכן מספר העמודים ותבנית הספר (לפעמים כולל כרטיס הקטלוג 
גם הערה תמציתית בדבר תוכן הספר). חשוב במיוחד "סימן הספר" 
(או: ״סיגנאטורה״; 0311 ), המצוי בראש כל כרטיס והמ¬ 

ציץ את מקום הספר באוצרות הם׳ ובאמצעותו מתאפשרת הזמנתו. 

יש קטלוגים המסודרים בצורת מילונים (- 0313 ץז 3 ב 01 !ז:> 1 ס 
65 ^ 10 ), הכוללים במסגרת אחת גם מחברים וגם נושאים וכן שמות 
ספרים — הכל רשום לפי א״ב אחד, אך בד״כ משתמשים בקטלוגים 
נפרדים: לפי שמות מחברים ומוסדות, או לפי נושאים. הרבה מאוד 
קטלוגים נערכים לפי הנחיות ארגון הספרנים באה״ב (ת 103 ז 6 וח^ 
ת 10 ז 580013 .^ ץזבז&ס) או לפי כללי "ספריית הקונגרס". הקטלוגים 
המפורסמים בעולם, המשמשים לא רק להזמנת הספרים, אלא גם 
לחקר ביבליוגרפי, הם: הקטלוג של "ספריית הקונגרס" בוושינגטון, 
הכולל, למעשה, את כל הספרים המתפרסמים כיום בעולם; קטלוג 
"המוזיאון הבריטי", בלונדון; קטלוג הם׳ הממלכתית הפרוסית לש¬ 
עבר בברלין; קטלוג ה״ס׳ הלאומית" בפאריס. קטלוגים אלה 
נדפסים גם בצורת ספרים המצויים בהרבה ם" גדולות. כרכי השלמה 
מתפרסמים לעתים מזומנות. 

אחסון ספרים והשאלתם. מיון הספרים וקיטלוגם מאפ¬ 
שרים את אחסנתם במקום קבוע ואת שימושם והחזרתם ללא דיחוי. 
ספרים מוחזקים במדפי הם׳ או לפי שיטת "המדף הפתוח", הנהוגה 
בם" חדישות רבות, כולל כמה מהגדולות באה״ב, או במחסנים 
סגורים, כנהוג בם״ ותיקות, שאספיהן נתגבשו במאה ה 19 או לפני¬ 
כן. ה״מדף הפתוח" נותן לקוראים גישה ישירה לספרים ומאפשר 
בדיקה מהירה של המצוי ללא תלות בספרנים. שתי השיטות גם 
יחד מאפשרות השאלת ספרים לפי כרטים־קורא, ולפיהן נרשמים 
גם השואל וגם החומר ששאל. כפי שכבר הוזכר, יש ס" שאינן 
משאילות ספרים בכלל ומרשות רק עיון במקום. ההשאלה מתנהלת 
לפי שיטות שונות, ומטרתה פיקוח על המלאי המצוי או המושאל. 
ספרים נדירים וחלקי־סדרות (כגון כת״ע) — אין משאילים בד״כ. 
ספרים שאולים חייבים לחזור לס׳ תוך זמן קצוב. 

כ ת ב י - י ד. ם" רבות, ובייחוד הגדולות שביניהן, אוספות מלבד 
חומר מודפס גם כת״י עתיקים וגם כת״י מאוחרים יותר בעלי חשי¬ 
בות היסטורית, ספרותית וכד׳. אספי־כת״י גדולים במיוחד, וחשובים 
לחוקרים, מצויים בם" ותיקות׳ כגון או׳כספורד וקמבריג׳, וכן 
בספרית הווטיקן, בה שמורים יותר מ 60,000 פריטים בכתב. גם הם" 

הלאומיות שואפות 
לאסיף כת״י, החשו¬ 
בים לתולדות המדי¬ 
נות שאותן הן משר¬ 
תות. כת״י אינם 
מושאלים, ואם יש 
להם דרישה, מצל¬ 
מים אותם לשימוש 
החוקרים. כל הפרי¬ 
טים שבכתב מקוט¬ 
לגים בקטלוגים מיו¬ 
חדים, ושמורים ב¬ 
קפדנות יתרה. כת״י 
חשובים במיוחד 
ונדירים מצולמים 
בסרטים, כדי לש¬ 
מור על עותק נוסף 
למקרה אבדן הנד 
ספריה מוסלמית על סרפיר, וקוראיו! — מתיד כ "' לור בשרפף, במל. 

המקאמות של אל־חרידי מהמאה ה 13 1 י' 

(הספריה הלאומית, פאריס) חמה וכד'. 









435 


פפ״יה, :פו־נות 


436 


אולמי קריאה. ברוב הס" ברחבי העולם קיימים אולמי־ 
קריאה, מהם גדולים מאוד ובהם מאות מקומות ישיבה (כגון בם׳ 
הלאומית בפאריס). אולמות אלה משמשים לעיון בספרים שאין 
להוציאם מהם׳ בשל נדירותם או מפני שאין הם׳ משאילה ספרים 
(כגון המוזיאון הבריטי). באולמות אלה מרוכזים בד״ב גם ספרי־יעץ 
( 800145 6 :>ג £1 ז 86£6 ) למיניהם, שאינם ניתנים להשאלה, וכן מצויים 
בהם ספרי יסוד בנושאים שונים, שהביקוש להם רב במיוחד. לאו¬ 
למות אלה מובאים הספרים שהוזמנו מהמחסנים. יש גם אולמות־ 
קריאה קטנים מיוחדים — למוסיקה, למפות וכד׳. בם" חדישות, הפוע¬ 
לות לפי שיטת המדף הפתוח (ואין להן מחסנים), מהווים עפ״ר אולם 
הקריאה ושטח המדפים חטיבה אחת. גם בס" אלה מצויים מדפים 
לספרי-יעץ, שאותם אין משאילים. קיימות גם ס״־מדף־פתוח, בעיקר 
באה״ב, החסרות לגמרי אולמות־קריאה׳ ובהן פזורים כסאות ושול־ 
חנות־קריאה בין המדפים. באולמות־הקריאה מושם דגש מיוחד על 
תאורה, אוורור ונוחות־הישיבה של הקוראים. יש אולמות־קריאה 
שצמודים להם תאי־עיון קטנים בשביל חוקרים. 

צילום. גם הם׳ הגדולה והעשירה ביותר לא תוכל לספק את 
כל דרישות הקוראים. לעתים חסר חומר נדיר׳ או המלאי המצוי 
אין עותקיו מספיקים. לכן מרבות ם" לצלם את החומר הנדרש, 
לשימוש עצמי או למשלוח, ומקיימות מעבדות-צילום, מהן משוכללות 
ביותר. בכל ם׳ גדולה עומדות לרשות הקוראים מכונות־צילום מסוג 
0x ז^ X ומכונות־קריאה לסרטי־מיקרו. 

כריכה. לס" רבות כריכיות משלהן, שכן ספרים נקרעים מרוב 
שימוש, ויש הזקוקים לטיפול בהעדר כריכה קשה או בשל כריכה 
בלתי־מתאימה לשימוש נרחב. לעתים משקמים גם עמודים יחידים 
שמתפוררים. כ״כ נכרכות חוברות בודדות של כת״ע לכרכים שנתיים. 

פרסומים. ם" גדולות נוהגות לעמוד בקשר עם קוראיהן 
באמצעות פרסומים המתארים את פעולותיהן, ו/או דנים בסוגיות 
המעניינות את הם׳ והקוראים כאחד. כ״כ יש ס" (בעיקר מיוחדות) 
המפרסמות למען קוראיהן רשימות ביבליוגרפיות בנושאים נבחרים, 
מפתחות של חידושים ותמציות של מאמרים מדעיים וטכנולוגיים. 
רוב הם" הלאומיות מוציאות לאור כת״ע ביבליוגרפיים בשטח 
הלאומי המיוחד שהוא בתחום אחריותן. 

מיכון. גידול מחזור הספרים הנרכשים, הנמסרים להשאלה, 
והדורשים מעקב, וכן גידול חוג הקוראים לממדים גדולים מאוד, וגם 
דרישות מינהליות מסתעפות, חייבו שילוב מחשבים בפעולת הם", 
וחלקם במכלול ה 0 נ׳ הולך וגדל. 

פעולות השלמה. מגמת הם" היום היא לקרב את הקוראים 
לחומר העומד לרשותן ולהפכן למרכזים תרבותיים לבני כל הגילים. 
הדבר נעשה ע״י תצוגות ספרים. תערוכות אמנות. עריכת הרצאות 
וקיום חוגים בנושאים שונים, בעיקר לנוער. 

ש י ת ו ף - פ ע ו ל ה בין־ספרייתי, היות שכיום גדל ללא 
תקדים מספר הפרסומים הרואים אור (ע״ע ספר) אין הם" מסו¬ 
גלות לרכוש את כל החומר הנדרש ע״י הקוראים ועליהן להיעזר 
אלו באלו — ברמה הלאומית, וגם ברמה בי״ל. שיתוף־הפעולה ביני¬ 
הן, שהתפתח ביזמת ארגון אונסקו (ע״ע), שליד האו״ם, הביא 
להקמת מרכזים לביבליוגרפיה, הכנת קטלוגים מאוחדים ועריכת 
מפתחות כוללים בנושאים שונים. פעולות אלה אפשרו השאלות 
בין־ספרייתיות של ספרים ותצלומי ספרים בממדים גדולים מאוד, 
לאומיים ובי״ל. בכמה מדינות הוקמו מחסנים לספרים שהשימוש 
בהם מועט, לחילופים ולרכישה מרוכזת. קיים גם תכנון משותף 
ברוב הנושאים הקשורים בם". הפעולות הביבליוגרפיות ופעולות 
הרכישה של ם" נעזרות במידה רבה במו״לים פרטיים, המתמחים 
בהוצאת קטלוגים מסחריים משלהם, כגון 1 ״ 1 ז? ״ 1 800145 (ספרים 
בהדפסה) ומפתחות ״מצטברים״ ( 86x65 ״! 6 ׳\ 1311 ג 1 ״ז״ב>), המסכמים 
פרסומים חדשים בתדירות רבה. 


מבני ס" ו צי ו דן. הם" הוותיקות מוקמו בד״כ בבניינים, 
שעם היותם מפוארים, שימשו בעיקר לאחסון ספרים לשימוש סוגי 
קוראים מוגבלים, ללא התחשבות בצרכי ציבור רחב. אולם בעשורים 
האחרונים הלכה והתבלטה המגמה להקים מבנים שתוכננו במיוחד 
למטרות ספרייתיות. גדלו של מבנה הס׳ החדיש תלוי במספר הספ¬ 
רים שעליו להכיל(ובהתחשבות בגידול נוסף), בשירותים המתוכננים 
ובמספר מקומות הישיבה החזוי; כן עליו להתאים לאקלים ולצרכי 
ילדים. נכים וזקנים. 

הכשרת ספרנים. במאה ה 17 כבר כתב ג. נודה (ע״ע) 
מעין מדריך לספרנים, אך רק במאה ה 20 נתפשטה ההכרה כי ה.סנ׳ 
היא מקצוע. כיום מתחלקים עובדי הס" לכמה סוגים: א) פקידים 
ועובדים טכניים; ב) ספרנים בדרג בינוני, שהוכשרו בקורסים ל 0 נ׳; 
ג) ספרנים אקדמאיים בעלי השכלה גבוהה. אלה האחרונים מקבלים 
בד״כ את הכשרתם בבת״ס מיוחדים לסג׳, הקיימים עפ״ר ליד אוני¬ 
ברסיטאות ומקנים תארים מתקדמים במקצוע. ארגון אונסקו עושה 
רבות להכשרת ספרנים, בעיקר במדינות מתפתחות. 

ארגוני ספרנים, בזמן החדש הוקמו ארגוני ספרנים, שמג¬ 
מתם דאגה למצבו החמרי של הספרן, דאגה למקצוע ה 0 נ׳ תוך 
הדגשת נוהלי־עבודה משופרים, איחוד שיטות וקיום מפגשים בי״ל. 
ארגונים אלה שייכים למוסד־גג ( 0£ ס 10 ] 3 ז 86116 31 ס 10 ;ז 3 ״ז 6 ]״ 1 
[.\,. 1.8.8 ] 3 מ 380 ״ 850 ^ י<ז 3 זב 181 ), הפועל בשיתוף עם אונסקו. 

תולדות הס" מראשיתן עד סוף יה"ב. הס" הקדומות 
ביותר היו בד״כ מצורפות למקדשים והן אספו כתבים מקודשים 
ותעודות משפטיות, ולא היה הבדל ביניהן לבין ארכיונים (ע״ע 
ארכיון). הס" הראשונות נתקיימו בשומר, בבבל ובאשור. אחסנה 
מקצועית היתה ידועה כבר בתקופה שלאחר שנת 1000 לפסה״ג, בימיו 
של סרגו׳ן 11 (ע״ע). אשורבניפל (ע״ע) זכור כיוזם הס׳ בנינווה 
שהיתר, הגדולה בזמנה וכללה כ 3,000 לוחות, והיתד, פתוחה למלומ¬ 
דים, מסודרת לפי נושאים ובעלת מעין קטלוג או תיאור ביבליוגרפי. 
באוגרית (ע״ע) היתד, ס׳ גדולה ליד המקדש המקומי בשלהי האלף 
ה 2 לפסה,"נ. גם י במצרים היו ם", אך רובן שימשו רק לצרכים רש¬ 
מיים ולא היו פתוחות לקהל. כן היו ס" לחתים (בבוגאזקוי [ע״ע]) 
ולכרתים (בקנוסוס). 

ייתכן שבאתונה פעלה מעין ס׳ ציבורית כבר במאה ה 6 לפסה,"נ. 
מ״מ, התקיימו ביוון ם" פרטיות, ומימי פריקלס ידוע על מסחר 
בספרים. ספרייתו הפרטית של אריסטו נודעה לתהילה. 

עצם המונח ״ביבליותקה״, המציין — בשינויים קלים — את המו¬ 
שג "ם׳" בכמה שפות אירופיות, מקורו ביוונית העתיקה, ומשמעותו 
"מקום הנחת ספרים". ס" נתקיימו בסמירנר, וכן בפרגמון, העיר 
שנתנה את שמה לפרגאמנט (קלף), ובספרייתה היו 200,000 מגילות. 
הם׳ המפורסמת ביותר היתר, באלכסנדריה (ע״ע, עמ׳ 678/9 ); היא 
שוכנה בשני בניינים מיוחדים, ובשיאה הכילה, כמסופר, כ 700,000 
מגילות. הסופר קאלימאכוס חיבר מעין קטלוג לס׳ זו, שהגיע ל 120 
מגילות. רובה נשרפה בשנת 47 לפסה״נ, ובנייניה העיקריים נהרסו 
ב 272 . שרידיה האחרונים הושמדו ב 391 . 

ברומא התפתחו, בצד הס" שבמקדשים גם ם" פרטיות, מהן 
שהכילו 20,000 — 60,000 מגילות. במלחמותיהם נהגו הרומאים לקחת 
ס״ כשלל. הם׳ הציבורית הראשונה ברומא נפתחה ב 39 לפסה״ג. 
אוגוסטוס ייסד שתי ס", וגם הבאים אחריו הקימו אספי ספרים, 
אספסיינוס קישט את הם׳ הציבורית שייסד ב״מקדש השלום" (בשנת 
71 ) בשלל שהביא מירושלים הכבושה. 

ראשית תקופת יה״ב אופיינה ע״י המעבר ממגילות־הפפירוס 
לכתיבה על קלף ולעיצוב הספרים בצורת ״קודכסים״ ( 0081665 ; 
גליונות־קלף מחוברים בצורת ספר). ה״טיהור" הנוצרי של חומר 
אלילי הותיר את הס" במרכז אירופה ובמערבה דלות יחסית. ס" 
נתקיימו ליד כנסיות חשובות, אך בעיקר צמחו ליד המנזרים והכילו 



437 


ספריה, סנרנות 


438 


בד״ב כתבי־קודש, 

ספרי־תפילה וכתבי 
אבות־הכנסיה. בין 
המנזרים בעלי ם" 

היו: מונטה קאסינו 
ובוביו באיטליה, 

פולדה בגרמניה, סן- 
גל (ע״ע) בשוויץ 
וארמה 

באירלנד. לעומת 
זאת נשתמרו בקיס¬ 
רות ביזאנטיון, וב¬ 
עיקר בקונסטנטינו- 
פול, אוצרות ספרו¬ 
תיים רבים, והס׳ 

שנוסדה ע״י קוג- 
סטנטינוס הגדול 
התקיימה עד הכי¬ 
בוש התורכי( 1453 ). 

משהלכה ונח¬ 

לשה הקיסרות הביזאנטית, עמד בראשיתו באירופה עידן האוני¬ 
ברסיטאות, ולידן נוסדו ס". ממדיהן של הס" האלה היו מוגבלים, 
ולספריית ה״סורבון״ בפאריס היו ב 1280 רק כ 1,000 ספרים. ברם, 
ברבות הימים נתרבו ס" אלה ונתרחבו. מפאת יוקר הספרים 
הכתובים ביד, נהגו לקשור אותם למקומם בשלשלאוודברזל, כפי 
שהיה נהוג, למשל, באוכספורד ובקימבריג/ מיה״ב נודעו גם ס" 
פרטיות, בעיקר של שליטים, כקרל הגדול, הקיסר פרידריך 11 ולואי 
\ 1 , מלך צרפת. הס׳ של מלכי נאפולי הפכה, לאחר כמה דורות, 
לאחת הס" הלאומיות באיטליה. 

בעולם האסלאם, להבדיל מהעולם הנוצרי, לא נודעה שנאה 
עיוורת לידע שנצבר ע״י דורות עובדי אלילים, וס" המוסלמים 
שמרו במידה ניכרת על המורשת התרבותית של העולם הקדום 
בשטח הפילוסופיה והמדע. ם" נתקיימו בדמשק וכבגדאד (בה היו 
בשיאה כ 30 ם"), בקהיר ובבוכרה. כן פעלו ם" בפרס ובספרד 
המוסלמית. גם מדע ה 0 נ׳ זכה לתשומת־לב, ומחמד א־נדים פרסם 
ב 987 מפתח למדעים, שהכיל ביבליוגרפיה של הספרות הערבית 
בענפי־המדע השונים. רבות מם" האסלאם נהרסו ע״י המונגולים. 

תולדות הם" בעת החדשה. תקופת הרנסאנס. הם" 

של תקופה זו נבדלו מן הם" של יה״ב שקדמו להן, משום שיוזמיהן 

ומקימיהן דגלו ב¬ 
תפישה, כי רצוי 
שם׳ תהיה פתוחה 
גם בפני הקהל 
הרחב. הרבה אס־ 

פי־ספרים פרטיים 
נוסדו בתקופה זו 
כתחביב, ביניהם 
אלה של פטררקה, 

פיקו דלה מירג־ 

דולה ובוקצ׳ו (ע׳ 

ערכיהם). בשטח 
הקמת ם" פעלו 
רבות הנסיכים מ¬ 
בית מדיצ׳י, והא¬ 
פיפיור ניקולאוס 

אולם־היוריאה במוזיאח הבריטי ב-זס 18 /ו הקים את האו¬ 


סף הנקרא היום ספריית־הווטיקן. ס׳ זו נפתחה לציבור ע״י הספרן 
פלאטינה ( 1421 — 1481 ) בשנת 1475 , בערך, והדבר היה מאורע 
מרכזי בתולדות ה 0 נ׳ (וע״ע וטיקן, עט׳ 37 ). 

המצאת הדפום (ע״ע) תרמה רבות להפצת הספר, וגרמה במשך 
הזמן לתמורות מהפכניות בשטח הם" וה 0 נ׳, שהוצבו בפני אתגרים 
חדשים. ספרים שנפוצו לפני כן רק בעשרות עתקים בכ״י, הודפסו 
מכאן ואילך במאות ואה״ב — באלפי עתקים, ועל הם׳ הוטל להשתלט 
על מבול של חומר מודפס. 

הרפורמציה והמאות ה 16 — 17 . המלחמות הדתיות ב¬ 
אירופה גרעו מחשיבותן של הם" הכנסייתיות, ומנזרים רבים נסגרו 
ואוצרות ספריותיהם פוזרו. במקומן פרחו הם" הפרטיות (מהן אצרו 
עד 30,000 כרך) ואספי האוניברסיטאות. בתקופה זו קמו הס" של 
בית פוגר באוגסבורג ושל הקרדינל מזרן בפאריס, שהיוו את 
הבסיס לס" ציבוריות מפורסמות. הדרישה לספרים רבתה בציבור 
עד־כדי־כך, שהיה הכרח בקיום ירידי־ספרים מיוחדים. למשל ב־ 
פראנקפורט ע״נ מין. 

תקופת ההשכלה. במאה ה 18 נודעו ס" פרטיות גדולות 
ויקרות. שהחשובה שבהן היתד, אולי זו של החשמן הפולני יוזף 
אנדז׳י זאלוסקי ( 1702 — 1774 ), שהכילה כ 400,000 פריטים. וביניהם 
כ 20,000 כ״י. ס׳ זו נלקחה ע״י הרוסים ושימשה יסוד לס׳ המלכותית 
בפטרבורג. מלבד אלה הלכו וגדלו הס" האוניברסיטאיות. הונהגו 
הליכי מיון וקיטלוג שיטתיים, אע׳׳פ שהרבה ספרנים לקו עדיין 
בידע ספרני מוגבל. הפילוסוף ליבניץ היה הספרן של דוכס בראוג־ 
שווייג, וקבע כללים לחובותיו של ספרן, וכן ערך קטלוג אלפביתי 
לס". 

במאה ה 18 הגיעה הס׳ המלכותית בפאריס לכ 80.000 כרכים. 

וכ 16,000 כ״י ( 1719 ). ב 1731 ייסד ב. פרנקלין ס׳ מסחרית למנויים 
קבועים בפילדלפיה. 

המהפכה הצרפתית. ב 1789 הולאמו בצרפת ס" הכנסיה, 
והוחרמו אספי מהגרים. מספר הספרים שהופקעו מבעליהם נאמד 
ב 8 מיליון. חלה התפתחות רבה בס׳ הלאומית (קודם הס׳ המלכו¬ 
תית) בפאריס. נקבע, שיש למסור לה "טפסי־חובה", כדי שכל 
פרסום שיופיע בצרפת יימצא באוצרותיה. 

מהמאה ה 19 עד היום. 

ב 1800 נוסדה ספריית הקונגרס (;! 00081-65 0 £ ץז 3 ז 118 ) בוו׳- 
שינגטון, וב 1814 מנתה כ 3,000 כרך. ב 1962 היו בה 41 מיליון 
פריטים (ספרים, כ״י, תצלומים, מפות, תקליטים ודומיהם). המאה 
ה 19 אופיינה ע״י התפתחות רבה, במיוחד בתחום הס" הציבוריות, 
המדעיות והמיוחדות למיניהן. הכשרת הספרנים הורחבה. נקבעו 
כללים לעבודת הם״ וב 1837 קבע סר אנת(ני פאניצי ( 1797 — 1879 ) 
כללים מדויקים לפעולות הקיטלוג של המוזיאון הבריטי, ובעקבותיו 
הלכה הם׳ הלאומית של צרפת. 

הם" הציבוריות טופחו במיוחד באה״ב, באנגליה ובסקנדי־ 
נוויה. לקידום ם״ אלה נחקקו חוקים (באה״ב ב 1849 , באנגליה ב־ 
1850 ) שהסמיכו מועצות מקומיות להטיל מסים לצורך הקמת ם" 
ציבוריות. ב 1889 פעלו באנגליה 153 ס" ציבוריות ומספרן גדל 
ל 360 ב 1900 . ב 1962 היו באנגליה 548 ס״ שהפעילו כ 40,000 נקו־ 
דות־השאלה והקיפו כ 75 מיל׳ כרך. מספר ההשאלות הגיע לב 450 
מיל׳ לשנה. בבריה״מ פעלו ב 1966 , עד כמה שידוע, קרוב ל 200,000 
ס" ציבוריות קטנות וגדולות. חוקי־ס" נחקקו ברוב המדינות המפו¬ 
תחות, וגם בישראל הוגשה הצעה מתאימה לכנסת. 

הס״ האוניברסיטאיות הפכו במאה ה 19 מצבורי־ידע 
עיקריים בכל שטחי התרבות. במאה ה 18 כבר הגדיר כריסטין גוט־ 
לוב היינה ( 06 ץ 6 ^; 1729 — 1812 ) באוניברסיטת גטינגן (גרמניה) 
את כללי הרכישה, המיון והקיטלוג, בשביל ס" של מוסדות להשכלה 
גבוהה; פעילותו הפכה את ספריית גטינגן לשם־דבר ב 0 נ׳ למשך 











439 


ספריה, ספרגות 


440 


יותר מ 100 שנה. ספריית אוניברסיטת הרורד (ע״ע) התפתחה לאחת 
הם״ הגדולות בעולם, ובה כיום כ 8 מיליון כרך. 

המאה ה 20 , שהיתר, לעידן הטכנולוגיה, הפכה גם לעידן של ס" 
מיוחדות (ר׳ לעיל, עט׳ 432 ). חיוניות הם" ליד בת״ס ברמותיהם 
השונות הוכרה ע״י מחנכים רבים במשך המאה ה 20 . 

אף בם" הכנסייתיות חלה התפתחות, הודות להשפעת 
ספריית הווטיקן, הידועה בפרסומים בעלי ערך מדעי רב. ס׳ זו גם 
מקיימת בי״ס לםנ ׳ המכשיר עובדים לס" של הכנסיה. 

ם" יהודיות ואספים יהודיים בם" כלליות. יש 
להניח כי כבר בימי־קדם התקיימו אספי־ספרים יהודיים. בספר 
מקבים ב׳ (ב/ י״ג—י״ד) יש רמז ברור לס" בימי נחמיה ובימי 
יהודה המכבי. ידוע כי בס׳ הגדולה באלכסנדריה נמצאו ספרים בעלי 
תוכן יהודי. סביר להניח, שהיו קיימות ם" גם ליד הישיבות הגדולות 
בבבל, ואין ספק כי לומדיהן השתמשו במקורות כתובים בדיוניהם. 

גילוי "הגניזה" (ע״ע) בקהיר הצביע על מציאות ס" יהודיות 
פרטיות במצרים של יה״ב. ידוע כי בקהיר עצמה נתקיימו במאה 
ה 12 ארבע ם״, מהן השתייכו 2 לסוחרים יהודים. אספי־ספרים 
נודעו גם במקומות אחרים, ועם האספנים נמנו הרופא אברהם 
בן הלל (במאה ה 12 ), דויד די אסטלה, רופא בצרפת (במאה ה 14 ) 
ויהודה מוסקוני, רופא במאיורקה (במאה ח 14 ). ידועה מכולן היתד, 
ספרייתו של יהודה אבן תיבון (במאה ה 12 ), שכלל בצוואתו המפור¬ 
סמת לבנו גם הוראות לשמירת ספרים ולסידורם, אך מהתקופה שעד 
למאה ה 18 נותרו רק ידיעות מוסמכות מועטות על ם" יהודיות. 

בתקופת הרנסאנס גברה התעניינות המלומדים הנוצרים בנושאים 
יהודיים, ועם הם" שהכילו ספרים עבריים וספרים במקצוע היהדות 
נמנו הס" של רויכלין (ע״ע), פיקו דלה מיראנדולה, ושל א. וידמאנ־ 
שטאט ( 1506 — 1557 ). 

בראשית העת החדשה הוקמו ם" מיוחדות ליד בתכ״נ ובתמ״ד 
וכן בתלמודי־תורה. לעתים הוקצבו לס" אלה חדרים מיוחדים. אחת 
הם" הידועות מבין אלה היתה באמסטרדם. 

עיקר התפתחות הם״ היהודיות חלה במאה ה 19 , אם כי כבר בסוף 
המאה ה 18 נודע על ם׳ "קהילתית", במובנה המודרני, במאנטובה 
שבאיטליה. בעקבות הקהילות האיטלקיות הלכו קהילות בארצות 
אחרות: ברלין, המבורג. ברסלאו, מינכן, וינה, ציריך, פראג, ורשה 
ווילנה. 

ס" ליד בתכ״ג התפתחו בעיקר באה״ב, שבה הלך והפך ביהכ״ג 
למוקד חברתי ותרבותי יהודי. תנופה לייסודן של ס" חשובות נתנו 
גם בתמ״ד לרבנים בארצות שונות. הראשונה מסוג זה היתה בפא- 
דובה (איטליה), ואחריה נוסדו כאלה בפירנצה וברומא. אח״כ 
נוסדו ס" מסוג זה גם בלונדון, פאריס, אמסטרדם, ברסלאו (שהצ¬ 
טיינה באוסף עשיר במיוחד), ברלין׳ וינה ובודפשט. במאה ה 20 , 
ובעיקר אחרי השואה, עלו בחשיבותן הם" שליד בתהמ״ד לרבנים 
שבאה״ב (כגון הסמינריון התאולוגי היהודי בניו־יורק). גם חברות 
מדעיות וארגונים ציבוריים יהודים פיתחו ם״ חשובות; ביניהן: הם׳ 
של חברת כי״ח בפאריס, "ספריית וינר" בלונדון׳ ס" ייווא (ע״ע) 
בניו־יורק ובבואנוס־אירס והארכיון הציוני בניו־יורק. 

בם׳ לאומיות או אוניברסיטאיות רבות קיימים אספים חשובים 
של ספרים עבריים וספרי יודאיקה, כגון במוזיאון הבריטי, באוני¬ 
ברסיטות אוכספורד (בם׳ הבודליאנית) וקימבריג׳, באמסטרדם 
("הרוזנטליאנה"), בקופנהגן("הסימונסניאנה"), במוסקווה, בלנינגרד, 
בפאריס ועוד. ספריית הקונגרס בוושינגטון, וכן מספר ניכר של ס" 
אוניברסיטאיות באד,"ב, רוכשות בשיטתיות כל פרסום המופיע ביש¬ 
ראל. הרבה ס" ציבוריות, למשל באה״ב (ניו־יורק, בוסטון וכו׳), 
אך גם בגרמניה (פרנקפורט), מכילות אספים מיוחדים של ספרים 
בנושאים יהודיים. 

בתקופת השואה בזזו הנאצים את רוב הס" הפרטיות, המדעיות, 


והציבוריות של 
יהודי אירופה, וה¬ 
ספרים השדודים 
נועדו לשמש כס׳ 
של "המכון לחקר 
הבעיה היהודית" 
(-־!£ ־ 2111 ! 10511111 
־ 401 1£ ז ט 51:11 ־ £01 

8 £ ג־ £1 ב 461 ט 0 ׳ ש¬ 

אותו עמד א. רו¬ 



זנברג להקים ב¬ 
פרנקפורט. מש¬ 
נכנסו צבאות בע¬ 


#!(ם־הקריאה הכל?י בבית־חפפרים ה?אומי והאוניבר¬ 
סיטאי בירושלים (מחלקת יחסי־ציבור של האוניבר¬ 
סיטה העברית) 


לות־הברית לגרמניה גילו מאות אלפים מספרים אלה, והם חולקו 


בין הם" היהודיות בא״י ובגולה. 

ם" ו 0 נ׳ בא" י ובמדינת־ישראל (השלמה לנאמר בכרך ו׳, 

עט׳ 1047 ־ 1051 ). בתרכ״ז( 1867 ) הוקמה בירושלים ס׳ קטנה- לשימוש 
קומץ המשכילים בישוב דאז, ע״י ד״ר אלברט כהן, בא־כוחו של 
בית־רוטשילד. עד סוף המאה נוסדו עוד שתי ם": "בית־עקד אבר־ 
בנאל״ ( 1884 ; כיום בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים) 


והם' הציבורית ע״ש ספיר בפתח־תקוה. 

עד קום המדינה היתה התפתחות הס" בא״י אטית למדי, ורובן 
נוסדו ביזמה פרטית׳ או כחלק מפעולות התרבות של איגודים 
והסתדרויות שונים. בשטח זה פעל רבות המרכז לתרבות של הס¬ 
תדרות העובדים, שהקים ס" רבות בהתיישבות העובדת וליד מו¬ 
עצות הפועלים. 

מאז 1948 חלה בארץ התקדמות רבה בהתפתחותן של הס" 
לסוגיהן (נתונים סטאטיסטיים — ר׳ טבלה בסוף הערך). התרחבות 
החינוך על כל שלביו, התפתחות השלטון המרכזי והמקומי, צרכי 
המחקר של מוסדות רבים. וכן פיתוח החקלאות והתעשיה, חייבו 


הקמת ם" מדעיות, ציבוריות, מיוחדות וכיו״ב, או הרחבת ם" קיימות, 


ברוב היישובים בארץ. 

ס״ אוניברסיטאיות. כמסתבר משמה (הנהוג מ 1925 ), 
ממלאת הם׳ הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, 
הגדולה בם" במדינת־ישראל, שני תפקידים מקבילים: כס׳ לאומית 
היא אוספת כל דברי הדפום וכה״י הנוגעים בצורה כלשהי בעם 
ישראל ובא״י, ואוצרותיה פתוחים לשימוש הציבור בכלל, וכן לשי¬ 
מושם של מוסדות חינוך ומחקר אחרים בישראל; כס׳ אוניברסיטאית 
היא משרתת את הסגל המדעי ואת תלמידי המוסד. בתפקידה זה 
רכישת ספרים על-ידה היא יותר סלקטיווית: עליה לספק במלואם 


את צרכי החוקרים והתלמידים, אך עם זאת, בהתחשב בפרסומים 
הרבים הנדפסים בעולם (ע״ע ספר), עליה לרכוש רק ספרים בעלי 
איכות מוכחת. הס׳ הלאומית והאוניברסיטאית שבירושלים מכילה 
יותר מ 2 מיליון ספרים (כולל ס" החוגים והפקולטות), והיא חתומה 
על יותר מ 17,000 תקופונים. ברשותה יותר מ 10,000 כ״י (עבריים 
ולועזיים), ויותר מ 200 "אינקונאבולות" (ע״ע אינקונבולה), היינו 


דפוסים ראשונים מהתקופה שעד 1500 . ברשותה אספים מיוחדים 
רבים ויקרים, ביניהם אוסף האוטוגרפים והפורטרטים של א. שבדרון, 
אוסף מפות, תצלומים וכו׳. ליד הם׳ הלאומית קיים גם מכון לצילומי 
כ״י יהודיים, שמגמתו לרכז עתקים של כל כה״י הפזורים ברחבי 
העולם. עד עתה צולמו כמחצית מבין 60,000 כה״י היהודיים הידועים 


בעולם. 

בישראל עוד 6 ס״ ברמה אוניברסיטאית: בטכניון, במכון וייצמן 
ובאוניברסיטאות בר־אילן, הנגב, חיפה ות״א, ומספר ספריהן הכולל 
מגיע לכ 4 מיליון ויותר. 

ביזמת משרד־האוצר הוקמה ועדה מתמדת של הס׳ הלאומית 


441 


כפריה, סגרגות 


442 


והם" האוניברסיטאיות האחרות, וזו מפתחת שיתוף־פעולה ביב־ 
ספרייתי ומבצעת פרוייקטים ארציים. ביזמתה מתנהלת כיום, בעזרת 
מחשב, הדפסת הקטלוג של הם׳ הלאומית בצורת סרט, לשימושן 
של כל הס" האחרות בישראל. אחרי־כן יודפס קטלוג זה, בצורת 
סדרת ספרים, גם לשימוש הציבור הרחב. הקטלוג יכלול את כל 
הפריטים המודפסים המצויים בס׳ הלאומית, בעברית ובלועזית, 
לרבות ערבית. פרוייקט זה ממומן בעזרת אוצר המדינה. ליד הם׳ 
הלאומית קיים מכון ביבליוגרפי, ששותפים בו משרד־החינוך והסוכ¬ 
נות היהודית. כן פועל לידה גם ביה״ס לסנ׳ של האוניברסיטה 
העברית. מ 1924 יו״ל על־ידה הרבעון הביבליוגרפי קרית־ספר, 
שנוסד ע״י ש. ה. ברגמן (ע״ע) וחיים פיק — החשוב בשטחו בעולם 
היהודי. רבעון זה רושם את כל החומר הנדפס בישראל, כל הפרסומים 
העבריים והיהודיים הנדפסים בחו״ל וכל המאמרים המופיעים בכל 
שפות העולם בשטח היהדות. כן מכיל הוא ביקורת ומאמרים. 

ם" מיוחדות מרובות קיימות בישראל: ם" משרדי־ממשלה 
וחברות ממשלתיות, ספריית הכנסת, ספריית הסוכנות (הארכיון 
הציוני), ם״ המוזיאונים השונים (מוזיאון ישראל, אגף העתיקות — 
מוזיאון רוקפלר), וס" מדעיות מגוונות (כגון ספריית שוקן וספריית 
מוסד הרב קוק, שתיהן בירושלים, וספריית הרמב״ם בת״א). כן 
קיימות בארץ ם" של אגודות מקצועיות, בתח״ד, מוסדות כלכליים, 
וכר. ב 1968/69 פעלו בארץ כ 300 ם״ כאלה שהכילו כ 3 מיליון 
ספרים. לסוג זה משתייכות גם ם" מוסלמיות (ם" ח׳אלידיה והוקף 
בירושלים) ום" נוצריות, מהן חשובות ביותר (כגון הס׳ הארמנית, 
ספריית הפרנציסקנים וספריית הדומיניקנים, כולן בירושלים). רובן 
פועלות בשטח החקר התאולוגי, חקר המקרא, חקר א״י, וכד׳. לסוג 
זה של ם" שייכים גם האספים התורניים הקיימים ליד ישיבות, 
בתכ״נ, מועצות דתיות ודומיהן. ור׳ רשימת הם" העיקריות ביש¬ 
ראל — להלן, בסוף הערך. 

ס״ בת״ס. ב 1967/68 היו קיימות, ליד 1,542 בת״ם יסודיים, 

979 ס״, ובהן יותר מ 1.4 מיליון ספר. אותה שנה פעלו ליד 515 
בת״ס על-יםודיים 301 ם׳/ ולהן 1.4 מיליון כרך. 


יות בעולם ( 2 197 ) 

הספריות העיקר 

מספר הכרכים 
(אומדן) 

המקום 

שם הספריה 

16,000,000 

וושינגטון, אה״ב 

ספרית הקונגרס 

25,000,000 

מוסקווה, בריה״מ 

ספרית לנין 

8,300,000 

קימבריג׳, אה״ב 

ספרית אוניברסיטת הארווארד 

7,500,000 

לנינגרד, בריה״מ 

ספרית סלטיקוב־שצ׳דדין 

7,000,000 

פאריס, צרפת 

הספריה הלאומית 

7,000,000 

לונדון, בריטניה 

המוזיאון הבריטי 

ברלין, גרמניה(המזרחית) 5,000.000 

הספריה הממלכתית הגרמנית 

4,400,000 

פקינג, סין 

הספריה הלאומית 

4,000,000 

פירנצה, איטליה 

הספריה הלאומית 

לייפציג, גרמניה המזרחית 3,360,000 

ספרית האוניברסיטה 

3,200,000 

ניו־יורק, אה״ב 

הספריה הגרמנית 

3,100,000 

טוקיו, יפן 

הספריה הציבורית 

3,000,000 

א־סלו, נורווגיה 

ספרית האוניברסיטה 

מינכן, גרמניה המערבית 2,500,000 

הספריה הבאווארית הממלכתית 

2,175,000 

מדריד, ספרד 

הספריה הלאומית 

2,000,000 

ירושלים, ישראל 

הספריה הלאומית והאוניברסיטאית 


ס״ ציבוריות. ב 1968 פעלו בישובים יהודים 611 "נקודות- 
שירות״ (השאלה) במסגרת 441 יחידות מינהליות (ס" וסניפיהן). 
והן הקיפו תחום שבו אוכלוסיה של כ 2.3 מיליון תוש׳, היינו רובה 
המכריע של אוכלוסיית. ישראל (בגבולות 1967 ). מבין 611 נקודות- 
השירות פעלו 209 בערים וביישובים עירוניים והיתר ביישובים 
כפריים. בין הם״ הציבוריות, 7 הן ם״ אזוריות, שכ״א משרתת 10 
ישובים ויותר. מספר הכרכים בם״ הציבוריות הגיע ב 1968 ל 3.3 
מיליון. מספר הקוראים היה כ 227,000 , מהם כ 42.7% בגיל עד 13 
שנה. הגורמים החשובים ששקדו על פיתוח הס" הציבוריות בישראל 
הם: א) היחידה לס" שליד משרד החינוך והתרבות; ב) מרכז- 


ההדרכה לס" ציבוריות, המשותף למשרד החינוך, לארגון ספרני 
ישראל ולביה״ס לסנ׳ שליד האוניברסיטה העברית; ג) המרכז לתר¬ 
בות של הסתדרות העובדים; ד) ״יד אדמונד ג׳יימז דה רוטשילד״; 


ה) נציגויות זרות וגופים כגון "המועצה הבריטית", "חברת דנטה 
אליגיירי", ועוד. 


יות בישראל ( 1973 ) 

הספריות העיקר 

הערות 

מספר 

הכרכים 

שם הספריה ומקומה 



ירושלים 

10,000 כ״י; 200 דפוסים 
ראשונים; 17,000 תקו¬ 
פונים ; אספים: מעב¬ 
דות; ס" מחלקתיות 

2,000,000 

הספריה הלאומית והאוניברסיטאית 

14 סניפים; ס" ניידות 

250,000 

הספריה העירונית 

פרסומי הממשלה ואו״ם 
ופרסומים כלליים 

150,000 

ספרית הכנסת 

3 סניפים 

93,000 

ספרית ההסתדרות 

כ״י; אספים; תצלומים 

62,000 

ספרית הארכיון הציוני 

3,800 כ״י: 360 תקופונים 

60,000 

ספרית האפטריארכיה הארמנית 

כ״י 

60,000 

ספרית מוסד הרב קוק 

כ״י! פוטוסטאטים 

55,000 

ספרית מכון שוקן 


50.000 

ספרית מוזיאון ישראל 


50,000 

ספרית היכל שלמה 


50,000 

ספרית המכון הביבלי הצרפתי 


50.000 

ספרית יד הרב הרצוג 

19 סניפים 

50,000 

ספרית משרד המשפטים 


45.000 

אגף־העתיקות במוזיאון רוקפלר 


40,000 

ספרית יד ושם 

2 סניפים 

31,000 

ספרית המועצה הבריטית 


30,000 

ספרית האפטריארכיה הלאטינית 


30,000 

האקדמיה למוסיקה ע״ש רובין 


25.000 

ספרית בני־בדית 

2 סניפים 

25,000 

ספרית י.מ.ק.א. 

300 תקופונים 

25,000 

ספרית משרד החוץ 


25,000 

ספרית המחלקה לסטטיסטיקה 


16,000 

ספרית "האבות הלבנים"(סינט אן) 


15,000 

ספרית בית־הדין הגבוה לצדק 

95 תקופונים 

12.500 

ספרית מרכז התרבות של אה״ב 

1.000 כ״י 

10,000 

ספרית הוקף 


10,000 

ספרית המכון הביבלי הפרנציסקני 


10,000 

ביה״ס האמריקני לחקר המזרח 


10,000 

ספרית ישיבת עץ־חיים 


9,500 

המכון התנ״בי האפיפיורי(ישועים) 


8,000 

ספרית מנזר רטיסבון 

בעיקר כ״י 

5,000 

ספרית ח׳לידייה 



תל-א בי ב 

5.000 תקופונים; א ספים 

350,000 

ספרית אוניברסיטת ת״א 

11 סניפים 

350,000 

הספריה העירונית 

כולל פירסומים רבים 

130,000 

מכון התקנים 


60,000 

ספרית המועצה הבריטית 

15,000 תקליטים 

45,000 

ספרית ביה״ס למוסיקה "עמלי" 


42.000 

ספרית סמינר הקבוצים 


40,000 

ספרית הרמב״ם 


32,000 

הספריה החקלאית 

125 תקופונים 

32,000 

ספרית מרכז התרבות של אה״ב 

300 תקופונים 

20,000 

אגודת האינג׳ינרים והארכיטקטים 


11,000 

ספרית מוזיאון ת״א 


5,000 

ספרית "מוזיאון הארץ" 



חיפה 


210,000 

ספרית אוניברסיטת חיפה 


165,000 

ספרית בית פבזנר 

5.500 תקופונים 

160,000 

ספרית הטכניון 

24 סניפים 

100,000 

ספרית "בורוכוב" 


70,000 

ספרית המוזיאון לאמנות חדשה 


5,000 

ספרית המועצה הבריטית 


2,000 

ספרית המוזיאון לאמנות יפנית 



רמת־גן 

3.000 תקופונים; נ״י: 
אספים 

200,000 

ספרית האוניברסיטה "בר־אילך 

9 סניפים 

160,000 

הספריה העירונית 



ב א ר - ש ב ע 

2,400 תקופונים; אספים 

180,000 

ספרית אוניברסיטת הנגב 

כר׳ בכ״א: בבית־דגן 

בפתח־תקוה, ברחובות ובקרית־גת 100,000 

ובלוד 60,000 כר׳ בכ״א; בדגניה 

85,000 ; בבית-אלפא. בנתניה 

ובנם־ציונה 50,000 בכ״א; בנהריה, בעזתה, בעכו ובכפר־גלעדי 
30,000 בכ״א. 




443 ספריה, ספרנות 

מספר הספרנים בישראל הגיע ב 1971 ליותר מ 1,500 , 
רובם מאורגנים בארגון ספרני ישראל (אס״י) שהוקם ב 1952 בהש¬ 
ראת מנהל הם , הלאומית דאז, פרום׳ ק. וורמן. בארגון קיימות 
חטיבות, לפי סוגי הס״, והוא מסונף ל (ר׳ לעיל, עמ׳ 436 ). 

בת״ם למג׳ פועלים ליד האוניברסיטות בירושלים ובחיפה ומעניקים 
תואר "ספרן מוסמך". אס״י מכשיר ספרנים בדרגות־ביניים, ותעודו¬ 
תיו מוכרות ע״י נציבות שירות המדינה. מספר הפרסומים העבריים 
בסנ׳ הוא ניכר; ביניהם "יד לקורא", תקופון מקצועי מרכזי. 
וע״ע ארכיון; דפוס; מלון ומלונאות; ספר. 

א. יערי, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, תש״ב; 

א. הסל, תולדות הס״ (כולל ביבל׳), 1902 ; מ. צ. ברקאי, דו״ח פעולות 
הארגון [אס״י] בין כנס לכנס ( 1962 — 1969 ), 1969 ; הנ״ל, קווים 
לתולדות אס״י, (יד לקורא, י״ב), תשל״ב; ש. שונמי, על ם" וספרנות, 
תשב״ב; ק. י. גולן, הס׳ הציבורית בישראל, תש״ל; על התפתחויות 
שוטפות — ר , ״יד לקורא״. כר׳ א׳—ס״ו, וכן ״שנתון־הממשלה״; 

8111161:10 116500 ( 1 :ת 1 ) 157061 171 14/1707165 16 ^ 56/67111 7/16 , 11 ח 3 וח־ 01 /י׳\ . 0 
, ¥0714 [ 1/16 / 0 707165 ( 1,11 1101107101 , £5013116 ; 1954 ,( 1 , 165 ־ 31 ־ 181 ,£ ־ £01 

:ת 1 111 . 01 ^) 671 )/ 1101/16 ( #11 ' 161 ) € €£01110111 ב) ,(. 601 ) 1110311 ^ .£ ; 1957 2 
,(. 601 ) 1061 ת 36 ז£ .ן ; 1957 ,(ז 50113£ ת 1$56 ׳ 0 \ 11610 :ז 818110 0160 £1311018110:11 
,(. 601 ) £31101311 \ 1 ; 1959 , 1 ) 1 ( ¥0 ( 1€ ! 1 { 0 707165 (/ 71 015/1 ) 6 / 1/16 10 • 16 ) 11 ) 0 
- 1140 ) 171170 471 ,: 1 ) 116 ־ 001 ״£ ; 1966 3 ,ק}[/ 70710715 ( #11 ( 0 06410 (} 1610 ( #716 

707165 ( 1,11 ! 0 1 ( 114107 4 ,ת 50 ת 08 ן .ת ..£ ; 1966 2 , 1,1170710715111$ 10 11071 
, 1-11 , 1972-73 , 1,60771171£ 01 1 ) ¥7071 ; 1970 2 , 1 ) ¥071 [ ¥6516771 \ 1116 171 ' 

. 1972 33 

מ. צ. ב. 

ספרים חיצונים, שם (ר׳ משנ׳ 0 נ׳ י/ א׳), המציין שתי חטיבות- 
ספרים נפרדות, אפוקריפה (א׳) פסודואפיגרפה (פ׳) מימי 
הבית השני ולאחריו, הנבדלות בתכנן, בתפיסתן ובגלגולן ההיסטורי. 
הא׳ היא קבוצת הספרים שאינה במקרא המסרתי ובד״כ (פרט לבן- 
סירא [ע״ע]) אף לא נזכרה בספרות התלמודית, אך נתקדשה 
ונכללה ב״קנון״ הקתולי והיווני-אורתודוכסי (ע״ע מקרא, עמ ׳ 286 ), 
וניתרגמה בתרגום־השבעים ובוולגטה. הכנסיות הפרוטסטנטיות 
ביטלו בד״כ קדושת ספרים אלו, אך השלימו עם קריאתם כספרים 
שמחוץ לקנון. לעומתם, רק בודדים מספרי הפ׳ מקודשים בכנסיה 
(המזרחית, ובייחוד החבשית). הא׳ הם בד״כ ספרי היסטוריה ומוסר 
(אנונימיים), ואילו הם׳ רובם ספרי־מסתורין, מיוחסים לקדמונים, 
העוסקים בסודות הבריאה ובגורל הרע והטוב, ברוח הגנוסים (ע״ע), 
והמצוינים במוסר סגפני ובהלכה מחמירה. 

ספרי הא׳ הם: עזרא ה 1 (לפי מיון אחר: עזרא ה 3 [לעזרא 
שהוא ״ה 1 ״ ולנחמיה שהוא ״ה 2 ״); טוביה; יהודית; חכמת שלמה; 
אגרת ירמיה (ע׳ ערכיהם); אגרת ברוך (ר׳ כרך ט, עמ׳ 503/6 ) ; שיר 
שלושת הילדים הקדושים; סיפור שושנה; בל (ע״ע, עמ ׳ 725/6 ) 
והתנין; תפילת מנשה; חשמונאים א׳ וב׳ (ע״ע חשמונאים, ספרי-). 
בוולגטה נדפס, כרגיל בסוף, גם חזון עזרא, או עזרא ה 2 [או ה 4 ]). 
לספרי הם׳ אין מנין. אבות הכנסיה מביאים רשימות שונות, אך ספק 
אם נדע את מספרם; עזרא ה 4 (יב, מו) מדבר על 70 (לבד מכ״ד 
ספרי תנ״ך). חנוך הסלאווי (ע״ע, עם׳ 698 ) מדבר על 366 ספר, 
וממערות מדבר-יהודה (ע״ע) נודעו באחרונה ס״ח רבים שלא היו 
ידועים קודם משום מקור. החשוב ביותר הוא, אולי, ספר חנוך (ע״ע, 
עמ׳ 695 — 698 ), וקרוב לו ביותר הוא ספר (ה)יובלות (ע״ע). קטנים 
יותר הם הספרים; עלית ישעיהו(ע״ע), עלית משה (ע״ע, עמ׳ 530 ), 
סיפור אדם וחור, ו״צוואות בני יעקב" (שהוא ספר מוסר חשוב). מלבדם 
נתקיימה שורה של ספרים שיוחסו לאדם, למך, אברהם, יוסף, אלדד, 
משה, אליהו, שלמה, זכריה ועזרא. הסה״ח הם מרכיב חשוב בבעיה 
הסבוכה של חתימת המקרא, תהליכיה וזמנה, ועל כך ע״ע מקרא, 
עמ׳ 286 — 288 . 

עוד בתקופה הפרסית (שלה יש לייחס את הספרים טוביה, יהודית 
ועוד). ויותר מזה — מאז בוא היוונים, נתקיימה בא״י פעילות ספרו¬ 
תית׳ בייחוד בתחום החכמה והמוסר. עם עליית החשמונאים (ע״ע 
חשמונאי, בית-) קמה גם ספרות היסטורית. כך נוצרו ספרי הא׳. 


ספרים חיצונים 444 

הצד השווה שבהם שעניינם כלל ישראל ואין חם מכירים שום הת¬ 
פלגות כתתית. זו חלה בראשית ימי החשמונאים (קדמוניות י״ג, ה׳, 
ט׳), ועמה התחילו להופיע ספרי הם׳, שנתחברו עד לתקופת ההרבן 
(דברי פילון על ספרי התרפוטים הולמים יפה גם את ספרי עדת 
קומראן). ספרי הא׳ עוסקים, בעיקר, במלחמה באלילות, ולפי אמונתם 
נחתמה הנבואה (יהודית י״א, י״ז), אך ד,פ׳ האמינו, שהנבואה 
פועלת גם בזמנם, אולם מכיוון שפורמלית הוחזקה הנבואה (ע״ע, 
עם׳ 807 — 809 ) כחתומה, יוחסו הדברים לקדמונים, או נכתבו כ״פש־ 
רים״ (= פתרונות) לכתובים סתומים, התולים את המאורע הנרמז 
באחרית הימים (ע״ע, עמ ׳ 446 — 455 ) — שהיא, לדעתם, הזמן שבו 
חיו הם. החוזה האפוקליפטי קורא ב״לוחות השמים" ומגלה את תכנם 
בספרו (בפיו של קדמון). מתוך כך שניהם עוסקים הרבה בשאלת 
המשיח (ע״ע, ע.מ׳ 615/6 ). — על ההבדלים בין ספרי הא׳ והס׳ 
בשאלת השארות הנפש — ע״ע, עכד 452/3 ; בשאלת ההשגחה — 
ע״ע, עמ ׳ 476/7 , ובשאלת ההתגלות — ע״ע, עמ ׳ 621/2 . ספרי הם׳ 
היו אפוא מתחילתם כתתיים, ורבים מחם באו מחוגי האיסיים (ע״ע). 
החשבת נבואות אלו והפצתן בשעות משבר מדיני (כבימי הורקנום 
ובימי הפרוקורטורים), הניעו את חכמי הפרושים לחצוץ ברורות 
בין כתבי-הקודש ומה שמחוץ להם — אפילו ספרים שהיו חשובים 
בעיניהם, כבן סירא. — אך למרות שהרחיקום במידה שווה, התמיד 
ההבדל הישן בין ספרים כלל-ישראליים לבין ספרים כתתיים, והבדלה 
זו עברה גם לכנסיה, שפרט למקרים בודדים הרחיקה מעליה את הפ׳. 
הכנסיות נבדלו רק ביחסן הרשמי לא׳. הכנסיה המזרחית מונה 
במקרא 22 ספרים (ולפעמים כוללים בירמיה גם את ספר ברוך 
ואגרת ירמיה), ואילו את ״הספרים האחרים״ (ג> 1 י 01 ! 1686 ) מעמידים 
כ״חיצונים״ (ענסדסס: 8£ 0 : 05 <£׳ ;׳ 001633 :■ 8£ 63 ;!£* או כ״גנוזים" ו״מוב־ 
חשים״( 701 \ 36 [ 6 ץ 6 .< 1 :ע^׳ , 0^x01 ך£\\ד\ 600.6 01 <ן>נ 1 כ!: 7:61 ^ 0 , אך הכנסיה 
הלאטינית נתנה, כרגיל, את ספרי הא׳ בסוף המקרא ובלא הב¬ 
חנה. היארונימוס תרגם גם את אלה ולפי עדות אוגוסטינוס ואחרים, 
היו ספרי הא׳ מקובלים על רוב הכנסיות הלאטיניות. בהשפעת 
אוגוסטינום נתקבלו אלה רשמית לתוך כתבי־הקודש ע״י ועידות 
חכנסיה בהיפו ( 392 ) ובקרתגו ( 397 ). לא כן ביחס לפ׳. אוגוסטינוס 
מדבר בחשד על חנוך, ובקטלוג של 60 הספרים (המקרא והברית 
החדשה) מזכירים אותם כחטיבה נפרדת לגמרי; ע״כ גם אבדו אלה 
לגמרי כעבור זמן. וע״ע אפוקליפטיקה; מדבר יהודה, כת ומגלות, 
עט׳ 201/2 . 

י. ם. ג. 

בספרות התלמודית אין זכר כמעט לתוכן הסה״ח, אך ר׳ ספור 
חנה ושבעת בניה (ע״ע), ויש עניינים רבים במדרשים — סיפורים, 
רעיונות ומשלים — שכמותם נמצאים בסה״ח (ע״ע אגדה). הסה״ח 
זכו לתחיה ספרותית מחודשת ביח״ב, בעיקר מבחינת תכנם. ידועים 
כמה נוסחים — מקוצרים מאוד — של סיפורי טוביה ויהודית, ונת¬ 
פרסמה מגלת אנטיוכום (ע״ע), המכילה כמה מן הקטעים המפור¬ 
סמים יותר של ספרי חשמונאים. החומר הסיפורי, התאולוגי והקוס¬ 
מולוגי שבסה״ח שב אל הספרות העברית בתקופת כיבושי האסלאם. 
החיבור הראשון שהשתמש בחומר זה הוא פרקי דרבי אליעזר, 
המספר את תוכן ספר בראשית תוך שימוש בחומר מן המדרשים ומן 
הסה״ח. במאה ה 11/2 שולב חומר מן הסה״ח אל ליקוטי מדרשים 
שנערכו אז בפרובאנס, ונתפרסם בתחום זה מפעלו של רבי משה 
הדרשן (ע״ע). קיים יחם גם בין הפסיקתא (ע״ע) רבתי כ״ו ועזרא 
(ע״ע) הרביעי. רק בתקופת הרנסאנס באו חכמי ישראל במגע ישיר 
עם הסה״ח. עזריה מן האדמים (ע״ע) תרגם לעברית את אגרת אריס־ 
טאם (ע״ע), ובראשית'המאה ה 16 תורגמו הסה״ח לעברית, אלא 
שנשתכחו, עד שנתגלו שוב לאחרונה (בכ״י). בתקופת־ההשכלח החלה 
פעולה בעלת משקל לתרגום הסה״ח, ונטלו בה חלק נ. ה. ויזל 
(ע״ע) — שהיה הראשון — י. ל. בן־זאב (ע״ע), ש. פלסנר, 


445 


ספרים חיצונים — ספר־תורה 


446 


י. ז. פרנקל — שהוציא את הא׳ בשם ״כתובים אחרונים״, תק״ץ — 
ואחרים. מפעל מדעי מקיף, רא^זון ושלם, עם מבוא והערות, נעשה 
בעריכתו של א. כהנא (ע״ע), בעזרת צוות של ת״ח ומלומדים, 
ולאחרונה הופיעה מהדורה חדשה ע״י א. הרטום (תשי״ט—תשכ״ז). 
המהדורה המדעית השלמה והמתוקנת של הסה״ח היא: -■! 013 .מ. 1 ? 
. 1963/6 2 ; 1913 , 11 — 1 , 3 ן 1 י} 3 ־ 51£1 ןס-ס 1 ) 560 ? ^>ח 3 113 <ןץזסס 0 \) , 165 

י. ס. גרינץ, אנשי ״היחד״ — איסיים — בית (א) סין (סיני, ל״ב), 

תשי״ג; הנ״ל, הספרות העברית בתקופת־פרס (ספר היובל לדבי 

ח. אלבק), תשכ״ג! מ. צ. סגל, ספר בדסירא השלם, מבוא, 1 — 69 , 

תשי״ט 2 ; י. ל. ביאלד, סן הגנזים, ב׳, תשכ״טז .(.ו״) 8.30125011 .£ 

,ץ 6 זז 0 ד . 0 . 0 ; 1900 ,. 7 5 ) 41 71 ) 1 /^ 70 ^ 1 (^) 144 ) ¥5 . 14 ) 1 ( 7 

. 1945 , 1071 ־ 17117041401 /) 871 41 ;)? 741114 ) 711 101 /קץ-ד)סק 4 ) 7/1 

ספריס, יותוס — :־וזיןנ^ס! ? 10070 ־ 1 : שמו הספרותי של גאורגלס 
(קרי: יאורייאום) ספריאדיס [;)ף 15 ו 1 י) 6 ק 5161 סי 7 גן 0 )£יז] — 
( 1900 — 1971 ), משורר ודיפלומט יווני, גדול הסופרים ״בני 1930 ״ 
(ע״ע יונית, ספרות, עמ ׳ 564 ). 

נולד בסמירנה (איזמיר) בתורכיה, בא עם משפחתו ליוון( 1914 ), 
לפאריס ( 1918 ) ושם למד משפטים. אחרי השתלמות באנגלית נת¬ 
קבל לשירות משרד־החוץ היווני ( 1926 ). מ 1938 היה ראש מחלקת 
העתונות וההסברה, ובתפקידו זה הוקיע את פלישת הגרמנים 
( 6.4.1941 ). פעל בשירות ממשלתו בגלותה; היה שגריר בלבנון, 
סוריה, ירדן ועראק( 1953/6 ). ב 1957 , בעת הדיץ בשאלת קפריסין, היה 
חבר במשלחת יוון לאדם, ועד פרישתו ( 1962 )— שגריר בלונדון. 

בתקופת לימודיו התוודע אל מגמות השירה שרווחו בצרפת 
(סימבוליזם׳ סיר־ראליזם [ע׳ ערכיהם] והושפע במיוחד מולרי, רנבו׳ 
ולפדרג (ע׳ ערכיהם). השפעת ת. ם. אליוט (ע״ע) הרחיבה את אפקי 
שירתו. 

ספר( הראשון !ז^סנןזס א• (״מפנה״), 1931 , פרש יריעה של 
שירה לירית עמוסת סמליות, משוללת צעצועי־לשון, שוברת מסורת. 
משיריו הבאים: ג>גוחכ) 16 ס 01 ס^ 6 ז (״סיפור מיתי״), 1935 ; 
(״קיכלי״), 1947 . היה מתרגם מעולה של שירת העולם (-וז׳\ 4 ־ 
;>£י 9 ״יו 7 — ״העתקות״, 1965 ), וטבע גירסה יוונית רעננה ורגישה 
של שה״ש. מסותיו (כגון 1944 , קהיר) השפיעו על ספ¬ 

רות דורו. זכה לפרסים ספרותיים בארצו ומחוצה לה והיה היווני 
הראשון שקיבל את פרס נלבל (לספרות, 1963 ). שיריו תורגמו 
לשפות רבות; לעבד בידי ש. הלקין (גיאורגוט ס׳, שירים, תשל״ג 
]בליווי הערות]), לאנג׳: 1955 — 1924 00015 ? 1££1 :>:) 11 ס 0 , 1971 . 

* £01 ■! £3200560 ־ 061 ; 1956 . 7 ¥1007 0 / י 77 ,./:. 0 ;/ 7 , 1 )ז 3 זז€ו 51 .? 

-ע • 1 ־ 1 . 0 ; 1962 ,(טכסט בצירוף תרגום גרמני) .$ .ס ,(. 04 ) 

בצירוף תרגום) 1 / 0 ) 8001 14117 ^ 1 !)? י);/ 7 ,(. 011 ) 15 ת 3 ק 

אנגלי), 1971 . 

ש. שב. 

ספחקזקי, מי כאיל מיכאילוביץ׳ - 111X2*1^ 191 (1X311X0 ^[ 

מ 11 א 3110 ק 0 ס 0 1 <מ 8 — ( 1772 — 1839 ), מדינאי רוסי. אביו 
היה כומר כפרי, ום׳ למד בסמינריון תאולוגי, ואח״כ לימד בו. ב 1797 
נכנם לשירות המדינה, ובמחצית הראשונה, "הליברלית", של מלכות 
הצאר אלכסנדר 1 (ע״ע) פולוביץ׳ מילא תפקידים מרכזיים במשרד- 
הפנים, השתתף בפגישת הצאר עם נפוליץ בארפורט ( 1808 ), וב־ 
1809 — 1812 היה השר הראשי והאיש רב ההשפעה ביותר ברוסיה. 

ם׳ תיקן וייעל את המינהל, ושאף לשנות את כל מבנה החברה 
והמדינה: לשחרר את האיכרים מצמיתותם, להנהיג רפורמה אגררית, 
ובמיוחד — להפוך את רוסיה לממלכה חוקתית. אולם מכל הצעותיו 
לכונן רשות מחוקקת נבחרת (ע״ע דומה), ומועצת־ממלכה אחראית 
בפניה, נתקבלה רק ההצעה להקים מועצת־ממלכה — אך תלויה 
בקיסר ולא ברשות מחוקקת, שכלל לא הוקמה. 

תכניותיו של ם׳ עוררו התנגדות רבה בקרב האצולה והכמורה, 
וכמה מהם האשימוהו בבגידה ובהתקשרות עם נפוליון. אלכסנדר 
לא האמין להאשמות; אעם״כ החל עוין את המגמות הליברליות 


של ם/ וערב פלישת נפוליון לרוסיה הדיח את ם׳ והגלהו (מארס 
1812 ). ב 1816 הוחזר ם׳ לשירות־המדינה ונתמנה מושל פנזה, 
וב 1819 מונה למושל סיביר. ב 1821 הוחזר לפטרבורג, ומונה לחבר 
במועצת־הממלכה. במלכות ניקולי 1 היה ם׳ אחראי לעריכת אוסף 
חוקי רוסיה. זמן קצר לפני מותו הוענק לו תואר רוזן. 

ב 1802 , בהיותו במשרד־הפנים, מונה ם׳ למזכיר "הוועד לתיקון 
היהודים". הוא דגל בביטול כל ההגבלות על היהודים, וכן התנגד 
לנסיונות ל״תקנם" מגבוה, בדרכי־כפיה או בשיטות של אפוטרופסות, 
באמרו שביטול כל האיסורים על היהודים והענקת חופש מירבי 
להם יבשילו בקרבם התפתחויות פנימיות רצויות. אך דעותיו לא 
נתקבלו. 

. 1957 .. 17.5 [ , 83011 . 14 
י. לו. 

ספר־תוךה, חמישה חומשי־תורה כתובים על קלף, כהלכתם, 
משמש בעיקר לקריאה בציבור בימים שיוחדו לכך (ע״ע 
תפלה). הלכות קפדניות קובעות כל פרט לגבי חמרי־הכתיבה (סוגי 
הקלף והדל והכנתם) ומכשיריה (קנה, נוצה וכידב). עשיית ס״ת, 
חמריו ומכשיריו, כתיבתו, ובמיוחד כתיבת "שם המפורש", חייבים 
להיות "לשמה", שהעוסק בדבר יאמר בפה שמעשהו לשם מצוות 
ס״ת. 20 דברים פוסלים ס״ת, אפילו בדיעבד, ואחרים נאמרו להידור־ 
מצוה, וע״כ נדרשת מומחיות מקצועית עיונית ומעשית לכתיבת 
ס״ת. בעל מלאכה זו הוא הסופר (ע״ע. עם׳ 549/50 ). לפני הכתיבה 
משרטטים(בחריטה) את השורות ושני קווים אנכיים — לציון ה״גליון". 
ההלכה לא קבעה את מספר יריעות־הקלף בס״ת, ומספר ה״דפים" 
(טורים) בכל יריעה (פרט לאחרונה) הוא מ 3 עד 8 . אורך השורה 

— 30 אותיות, אך לא נקבע מספר השורות ב״דף". מתחילת המאה 
ה 19 רווח הדגם של 248 טורים בני 42 שורות. הסופר חייב להעתיק 
מן הכתב, ולמטרה זו משמש ספר "תיקון סופרים", שבו הנוסח 
מוגה היטב, ומצוינים בו כל פרטי הכתיבה: "פתוחות" ו״סתומות", 
מלים מנוקדות וכר. ס״ת נכתב בכתב אשורי (ע״ע עברי, כתב), 
ולו שני סיגנונות עיקריים: אשכנזי וספרדי. אסור שתגע אות בחבר¬ 
תה, ויש לתת רווח בין המלים, בין השורות, ויותר — בין הפרשיות, 
וכן שוליים מכל הצדדים. בין החומשים מותירים 4 שורות ריקות. 
האותיות ד, ח, ל, ק, ר, ת, ם מורחבות, לפעמים, להשלמת השורה. 
את ראשי האותיות שעטנזג״ץ מעטרים ב 3 תגין ("כתרים") ואת 
האותיות ב, ד, ק, ח, י, ה — בתג אחד, משמאל. היריעות נתפרות 
בגידי בהמה טהורה. את ראש המגילה וסופה מחברים ל״עצי־חיים" 

— ג״כ בעזרת גידים. 

הלכות כתיבת ס״ת מורכבות מאוד ופרטיהן מרובים. ספרות 
"מקצועית" ענפה נכתבה בהלכה על נ 1 שא זה. החיבור הקדום ביותר 
הוא "מסכת ספר תורה", מן ה״מסכתות הקטנות"(ע״ע תלמוד בבלי), 
שנכתבו בראשית תקופת הגאונים (ע״ע). גם בחיבור קדום אחר, 
שנדפס בשם ״הלכות ספר תורה״ (אוכספורד, 1897 ), מצוי חומר 
מראשית תקופת הגאונים. מאוחר יותר כתב רבנו יעקב (ע״ע) תם 
הלכות ס״ת (נדפסו ב״גנזי ירושלים", א׳, תרנ״ו), ובמיוחד נתפרסם 
ספר "ברוך שאמר" (לאחרונה: ירושלים, תש״ל) לר׳ שמשון ב״ר 
אלעזר, בן המאה ה 14 . מן הדורות האחרונים יש לציין את "קסת 
הסופר" לר׳ שלמה גנצפריד (ע״ע). 

ס״ת הוא ה״חפץ" המקודש ביותר בישראל. אין מניחים עליו 
מאומה, אין להניחו ״ערום״ — ללא המעיל העוטף אותו — כשאין 
קוראים בו, ואין לנגוע בקלף. עומדים בפני ס״ת, אוחזים אותו ביד 
ימין ונושקים את עטיפתו. אסור למכור ס״ת אלא לצורך נישואין, 
תלמוד־תורה ופדיון שבויים (מג׳ כ״ז, ע״א). אם נפל ס״ת קובעים 
צום, ואם נשרף קורעים עליו כעל מת (מו״ק כ״ה׳ ע״א). ס״ת 
שנפסל קוברים אותו בכלי חרס סמוך לת״ח (מג׳ כ״ו, ע״ב). אין 
לטלטל ס״ת שלא לצורך, ואין להעבירו ממקום למקום אלא אם 



ספר־תודד! 





׳■*-• 


י^פזימלז ממזי 


ו 68 ו 

< +* ^נמו 6 א 5 ע''! 1 




1 . יד לס״ת — תוניס; המאה ה 19 . 2 . ריסונים לס״ת — פרס, כסף מקשה 1 הסאה ה 19 . 3 . ריסונים לס״ת — אנקונה, כסף: הסאה ה 18 . 4 . ריסונים 
לס״ת — נירנברג (גרמניה), כסף והזהבה חלקית; הסאה ה 18 . 5 . סס לס״ת — מרכז־אירופה, כסף; הסאה ה 18 . 6 . טס לס״ת — סודנה, כסף; הסאה ה 18 . 
7 . עטרה לס״ת — סן דניאל דל פריאולי, כסף, הסאה ה 18 . 8 . כתר לס״ת — זאסושץ (פולניה), כסף מוזהב; הסאה ה 18 . 9 . תיק לס״ת — פרם, לבד על 
עץ, עיטור כסף; המאה ה 19 . 10 . מעיל לס״ת — מרוקו, רקמת חוטי־כסף מוזהבים על סטין כותנה! 1926 . 11 . מעיל לס״ת — טנג׳יר, רקמת־זהב על 
בד; המאה ה 19 . 12 . מעיל לס״ת — גרמניה, קטיפה ורקמת חוסים צבעוניים וזהב; 1747 . 13 . תיק לס״ת — צפון־אפריקה, כסף מקשה! 1847 . 14 . חיתול 
לס״ת — (קטע) גרמניה, פשתן מצויר; 1792 . 15 . חיתול לס״ת — (קטע) איטליה( , ), רקמת חוטי־משי על פשתן; 1602 . 16 . מעיל לס״ת - בוסקוביץ 
(מוראוויה), קטיפה רקומה בחוטי כסף וזהב; 1741 . 17 . כפורת ופרוכת — גרמניה הדרומית, קטיפה רקומה חוטי זהב וכסף (ע״י יעקב קופל גאנז), המאה 
ה 18 . ( 1 , 2 , 13 , 14 : משכן לאמנות, עין־חרוד — צילם ז. עפרון: 3 , 6 , 7 — ביה״כ האיטליאני. ירושלים; 4 , 8 , 9 , 10 , 15 — מוזיאון־ישראל, ירושלים; 
5 , 16 — המוזיאון היהודי, פראג; 11 , 12 — מוזיאון ע״ש וולפסון,היכל שלמה, ירושלים — צילם ד. חריס: 17 — המוזיאון היהודי ניו־יורק) 



מ?!*׳ 


4 ... 4 - — י • ש 




י 


1 מ. 

1 

.׳־' 

;•ן, ־ 

( 


א© 

1 

,גון 

4 . ־ה/ 

־;£ 


י 


.!ב* 

ין 























449 


ספר־תורה — סצ׳ניי 


450 


יקראו בו 3 פעמים לפחות. מצות־עשה על כל איש מישראל לכתוב 
ס״ת לעצמו ( 0 נ' כ״א, ע״ב), וכל המגיה בס״ת אפילו אות אחת — 
הריהו כאילו כתבו (מג׳ ל/ ע״א). — על מצוותו המיוחדת של 
המלך, ע״ע מלוכה, עמ׳ 556 . 

מנהגים. בגמר כתיבתו של ס״ת עורכים "סיום" חגיגי. כדי 
לזכות את הרבים בחלק בכתיבה. מותיר הסופר כמה שורות פנויות 
או אותיות "חלולות", והקהל משלימן. ס״ת מוכנס לארון־הקדש (ע״ע) 
ברוב־עם ונערכת סעודת־מצוה (שהש״ר א/ ט׳). מנהג הוא שמי 
שאין לו בנים כותב ס״ת. 

יע. או. 

אמנות יהודית. קישוטים לס״ת תפאורתיים ופונקציונא- 
ליים, בהתאם לתרבות הסביבה, נזכרים בתקופת התלמוד (שבת 
קל״ג, ע״ב: "לכרכו בשיראין נאיך), אך לפי ציורים מרומא, מה¬ 
מאות 1 — 4 לספה״נ, היה ס״ת שם בלי קישוטים או עצי־חיים. 
"תיק הספר", הנזכר במשנה (שבת ט״ז, א׳), נשתמר אולי, בתבנית 
זו, אצל יהודי תימן והשומרונים בשכם: עשוי עץ, משושה או גלילי, 
ומצוי בקישוט פרחוני, או עשוי פח, נחושת וכסף־פיליגוץ; נפתח 
על צירים ונסגר באבזם. בכורדיסטן נהוג תיק-עץ מרובע. מקושט 
כסף. למן המאה ה 10 העלו בפרס, בבל ובוכארה, כחר־כיפה על 
התיק הגלילי. אח״כ עבר המנהג לכורדיסטן, סוריה- א״י וספרד, 
ובמאה ה 14 — לסיציליה ולעדות הספרדים בבלקן. לשמירת ס״ת 
בתיק עטפוהו בתימן במפה מבד, ובכורדיסטן — במעילים מקושטים 
במטבעות ונרתיקי-קמיעות. באיטליה נהגו לעטוף ס״ת במפה רקומה, 
חיתול־משי ומעיל. תפוצות אשכנז כורכות באבנט צר מתחת למעיל 
(ר׳ להלן), בגרמניה היתד, מסורת מיוחדת לחיתול ס״ת במפה 
של ברית־מילה, גזורה ל 4 יריעות שוות ותפורה לרצועה (הקדומות 

— מהמאה ה 16 ). על המפה רקום בחוטי משי או כסף, ומצויר 
בטמפרה (החל במאה ה 19 ), באותיות מעוטרות, שם הנימול והתא¬ 
ריך — בנוסח מיוחד. עד ל 1938 היו בקהילת וורמס 600 חיתולים 
כאלה, הקדומים — משנת 1570 . 

המעיל לסה״ת עשוי משי או ברוקט ומעוטר כסף. באשכנז 
ידועים מעילים לס״ת מהמאה ה 10 . המעיל פתוח למטה, ולו שני 
פתחים מלמעלה, לעצי-החיים. רקומים עליו בחוטי כסף וזהב כתו- 
בות־הקדשה וקישוטים פיגורטיוויים: חיות, כלי-המקדש, ולאחרונה 

— מגן דוד. קישוטים יהודיים עממיים מופיעים במזרח־אירופה גם 
בכפורות ובפרוכות. בקישוט המעילים באיטליה (לראשונה — במאה 
ה 13 ) ובקהל הספרדי-פורטוגלי, קדם סיגנון הרנסאנס לסיגנון 
הבארוק. ע צ י - ה ח י י ם — בתימן, פרם, בבל וכורדיסטן, הם חלקים 
ופשוטים! במגרב חרטו בעץ, בחלקו העליון, כמגדל מתנשא; ביה״ב 
בגרמניה, ובמאה 17/8 באיטליה, ציפום כסף. עצי-החיים והצלחות 
לגלילת ס״ת, מגולפים בעץ או מחוטבים בשנהב ובכסף, בצורות 
שונות ועם כתובות הקדשה סביב לצלחת. 

הרימונים (השר שמ׳ כח, לג; מל״א ז, יח), הקדומים בין 
קישוטי ס״ת, נזכרים בפוסטאט ב 1187 . צורתם משתנה ממקום 
למקום, ואף לאחד מהם (פרט לאיטליה במאה ה 18 ) אין צורה של 
רימון ממש. בתימן הם צנועים בעיצובם, יצוקים פליז, מלוטשים 
כצריח רב-צלעות, רם וצר, וניצבים במאונך על התיק. בבבל וסבי¬ 
בותיה. בסוריה וא״י ואצל עדות-המזרח — מהמאה ה 14 בקירוב, 
הם עשויים פח־כסף עם קישוטים מסולסלים, מלאכת מקשה. בצורת 
שני חצאי-כדור מחוברים, עם תליוני־שרשרות סביב, נעוצים על 
זיזים בולטים לצדי כתר־הכפה. בספרד, סמוך ל 1400 , נקראו "תפו¬ 
חים", וכנראה כך היתד, צורתם. אצל הספרדים בבלקן נשתמרה צורת 
אצטרובל משובץ כולו בליטות בריקוע-כסף. במאות ה 14 — 15 עיצו¬ 
בם כמגדל מרובע עשוי כסף־פיליגרן (קמרטה, סיציליה), כמגדלון 
משושה עם חלונות קרועים, עשוי כסף־מקשה (ספרד, מהמאה 15 ) 
וכמגדלון דומה — עם כיפה ופעמונים בחלונות, ג״כ כסף־מקשה 


(סלוניקי, מהמאה ה 18 ). רימוני־מגדלים, בעלי שלוש קומות ויותר, 
עם פעמונים בחלונות, נפוצו במאה ה 18 אצל הספרדים־פורטוגלים 
בהולנד ובאנגליה. והתפתחו באיטליה במאה ה 17/8 למגדלי-פאר 
אגדיים. 

כ ת ר־ ת ורה היה קיים בבבל ובמצרים במאות ה 10 — 12 , אך 
צורתו אינה ברורה; הוא התחדש רק במאה ה 17/8 , בעיקר בתפוצות 
אשכנז. הוא עשוי כסף, לעתים מוזהב או משובץ אבנים, בנוי קשתות 
כחצי־כדור, קשור בחישוק, ככתר־מלכות ממזרח-אירופה, פשוט 
בגרמניה, מפואר (עד לשלוש קומות) ומקושט בפולניה; באיטליה, 
בהולנד ובאנגליה — בתבנית קטנה. — יד לקריאת התורה — מוט 
קצר. ובקצהו צורת כף־יד עם אצבע פשוטה: בראשה טבעת בשביל 
שרשרת — לתלותה על סד,״ת. תפקידה — להראות את הכתוב 
לבעל-הקריאה, והיא מסורת עתיקה. בתימן עשאוה פליז או כסף, 
בתוניס — פח־כסף או מגולפת בעץ. במקדמות אלה, וכן במרוקו/ 
ובספרד ואיטליה עד למאה ה 15 , היתד, היד נעדרת קישוטים. 
באיטליה ואצל הפורטוגלים במאה ה 18/9 עשאוה כסף או זהב 
משובץ אבנים מחוטבות בשנהב ואלמוג, בסיגנון הבארוק, ובמרכז- 
אירופה נהגו לקשטה בצורות חיות: אריה, צבי, נשר ויונה — 
לפעמים משולבות עם הדם. — טס — לוח-כסף, לפעמים מוזהב 
ומשובץ אבנים, תלוי בשרשרת על ס״ת, ונעשה לציין ספר מיוחד. 
בטסים קדומים מצויה לוחית, הניתנת להחלפה, לסימון יום־חג או 
שבת מיוחדת. לראשונה — בגרמניה בסוף המאה ה 15 , אך נפוץ 
שם רק החל מהמאה ה 18 ; נתקבל גם אצל יהודי איטליה. בגרמניה 
צורתו כמעט מרובעת, עם קישוט פרחוני, רקוע בכסף; בפולניה 
ומזרח-אירופה, במאה ה 18 , צורתו כתבנית דלתות ארון־קודש מפואר, 
עם קישוטי־חיות בנוסח עממי. (ר׳ תמ״, עמ׳ 447/8 , ותמ׳ צבעונית 
בכרך זה). 

ז. ע. 

סצ׳ון, ע״ע סוצ׳ון. 

סצ׳נוב, איון מיכאילוביץ׳ — ^ 0311 ^ 11 ^ 113x ^[ מ. 1483 
— ( 1829 — 1905 ), פיסיולוג רוסי, חוקר הפעילות 
החשמלית של המוח. גמר את לימודי הרפואה במוסקווה ב 1856 . 
השתלם בגרמניה אצל ה. הלמהולץ, א. די־בואה־רימון וק. פ. ו. לודויג 
(ע׳ ערכיהם). ב 1860 נתמנה פרופסור־משנה לפיסיולוגיה באקדמיה 
הרפואית־כירורגית בפטרבורג; בשנים 1870 — 1891 היה פרופסור 
באוניברסיטות אודסה, פטרבורג ומוסקווה. 

מחקרו על קיום "מרכז הבליעה" במוח הצפרדע ועל פעולתו 
כמעכב אתהרפלכסים שלחוט־השדרה, פורסם ב 1863 . בספרו העיקרי 
פז 03 ^ סזסמפס^ס־! 01,1 > 61 \.<ן> 6 ? (״הרפלכסים של המוח״), 1866 , 
ביטא את גישתו לפסיכולוגיה מנקודת ראות אורגנית־מטריאליסטית. 
השפעתו של ם׳ על הפיסיולוגיה ברוסיה הודגשה במיוחד ע״י פולוב 
(ע״ע), אשר בתגלית הרפלכסים המותנים ראה את עצמו כממשיך 
דרכו של ם׳. את התופעות הביו־חשמליות הריתמיות במערכת העצ¬ 
בים המרכזית תיאר ס' ב 1881 . 

,ח 31 ( 8 111€ /ס / 4 ־ 7£ ו £17 /£ 1110 /ס ^( 0 ^ 111 ^ 9 ' 21£1 ג־ו 6 . 8 

. 1961 

סצ׳ניי — 1 ץת 6 ך 01 :) 82 — משפחת־אצולה הונגרית. מבניה: 

1 ) אישטון ם׳ — ״ 2 ^ 18 — ( 1791 — 1860 ), מדינאי וסופר 
הונגרי. ם׳ היה קצין במלחמות נגד נפוליון, סייר במדינות מערב 
אירופה והושפע מפיתוחן הכלכלי וממוסדותיהן הפוליטיים. בספרים 
שכתב הציע ם׳ תיקונים בחברה ובכלכלה, ובכלל זה הטבת מצב 
האיכרים ושיפור החקלאות. ם׳ פעל להקמת האקדמיה ההונגרית למ¬ 
דעים. להכשרת הדנובה לשיט אניות-קיטור ולבניית גשר בבודפשט. 
הוא התנגד לניתוק הונגריה מאוסטריה, ולפיכך התנגד לקושוט 
(ע״ע); היה שר תחבורה בממשלתו של בטיני (ע״ע), והתפטר 
ממנה משום שהיא שאפה לעצמאות מלאה. הוא לקה במחלת רוח 



451 


סצ׳ניי — סקוט, סר וולטר 


452 


והתאבד. — ם׳ התנגד למתן שוויון זכויות ליהודי הונגריה, והאנטי¬ 
שמים הסתייעו בכתביו ובנאומיו, 

נ. קצבורג, אנטישמיות בהונגריה, 25 — 28 , תשנ״ט! ,׳{״צזג 2 . 0 

, 1791-1841 ,א־ 1 311 * £31 1477 }{ / 0 1 € (\ . 52 ./ 

. 1968 

2 ) אדן — 160 ) 0 — ( 1839 — 1922 ), מדינאי תורכי, בנו של 
( 1 ). ס׳ ארגן שירותי כבאות בבודפשט ובקושטא. ב 1874 עבר לתור¬ 
כיה לצמיתות, התקרב לעבד אלחמיד 11 (ע״ע), ומונה לשלישו, 

ם׳ סייע להרצל במאמציו להשגת "צ׳רטר" להתיישבות בא״י 
תמורת מלוות לתורכיה, שיקלו על קשייה הכספיים. ס׳ הסכים 
להגיש לשולטאן סקירה מפורטת ששלח לו הרצל על תכניתו. ראש 
ממשלת־אוסטריה, ארנסט פון.קרבר, ביקש מם/ לפי פניית הרצל, 
שיאפשר ליהודים נרדפים ברומניה להכנס לתורכיה. 

ב. ז. הרצל, ספרי הימים, א—ו, תרפ״ח—פ״ט. 


סלןארה, ע״ע מצרים , עמ ׳ 165 — 207,167 . 


סקוויה ( 3 ! 00 נ) 56 ), סוג עצים, מהענקים שבממלכת הצמחים, 
ממשפחת הטכסודיים שבמחלקת המחטניים (ע״ע, עמ׳ 995 ). 

לסוג זה מין יחיד 608 ) 1 ׳\) 6 ק! $60 , 8 , המכסה שטחי יער גדולים 



בצפיפות רבה בהרי ה־ 
סמוקי של קליפורניה ה¬ 
צפונית. נחשב לעץ יער 
בעל ערך תעשייתי רב. 
בתקופות הקרטיקץ וה־ 
שלישון נמנו עם סוג זה 
מינים אחדים שהיו נפו¬ 
צים גם בחלקים אחרים 
של אמריקה הצפונית וכן 
באסיה ובאירופה. מין 
אחד היה גדל בביצות 
של אירופה והוא מקור 
הפחם החום הנכרה שם 
היום. לפנים היו משיי¬ 


סקוויה ענקית 


כים גם את הסוג - 86 

00 ־ 11 ) 160 ) 11013 ! 0 לס/ סוג 

זה כולל מין יחיד . 8 
63 ) 830 המגיע לגיל של 2,000 שנה. הוא זכה לכינוי "הענק שבממלכת 
הצמחים״, אם כי הוא מגיע לגובה של 100 מ׳ בלבד, ויש גבוהים 
ממנו; מתוך הטבעות השנתיות שבגזעו ניתן לעקוב אחרי שינויי 
האקלים שחלו באיזור גידולו במשך התקופות (וע״ע עץ). ממין 
זה נותר רק מספר מוגבל של עצים, בעיקר בהרי סיארה־נוואדה 
שבקליפורניה, במקום גידולו מוצאים גם עצים מאובנים בני מינו. 


סקו־ונצטי, מ$פט", משפט־רצח, שנערך ב 1920 — 1927 במדינת 
י מסצ׳וסטס שבאה״ב׳ ועורר מחלוקת ציבורית עזה. הסנדלר 
ניקולה סאקו( 83000 ) וסוחר הדגים בארטולומאו ואנצטי( 11 ) 0/3026 
שהיגרו ב 1908 מאיטליה לאה״ב ונודעו בהשקפותיהם האנרכיסטיות. 
נאשמו ברצח למטרות שוד והורשעו. הרשעתם התבססה בעיקר על 
זיהוי של עדי־ראיה ועל עדות־שקר שמסרו הנאשמים ביום מאסרם 
על מעשיהם ביום הרצח. ההגנה הביאה ראיות מרובות שהנאשמים 
לא היו במקום הרצח וטענה, שהנאשמים שיקרו בעדותם מחשש 
שיוגלו עקב דעותיהם האנרכיסטיות. 

ליברלים באה״ב ואירופה, בהם מסריק, אינשטין וא. פרנס (ע׳ 
ערכיהם) דרשו משפט מחודש, בנימוק שאין ראיות מספיקות 
להאשמה. רווחה סברה, שהשקפותיהם האנרכיסטיות של הנאשמים 
עיוותו את דינם של השופטים, אך דעת־הקהל במסצ׳וסטס דחתה 
התערבות זאת. 


ב 1925 העיד נידון למ¬ 
וות על רצח, שהוא היה 
חבר בכנופיה שביצעה את 
הרצח והנאשמים חפים מ¬ 
פשע, אך עדותו נדחתה 
בטענה שנבעה מרצונו לה¬ 
קל את גזר דינו או לדחו¬ 
תו. ב 9.2.1927 נידונו ס׳ וו׳ 
למיתה. 

נוכח הסערה שהתחו¬ 
ללה בהיוודע גזר הדין, 
מינה מושל מסצ׳וסטס וע¬ 
דת חקירה כדי לחקור את 
הליכי המשפט. הוועדה לא 
מצאה פגם בהליכי המש¬ 
פט. עד המתתם( 23.8.1927 ) 
לא הודו ם׳ וו׳ באשמתם. 
הוויכוח בשאלה, אם היה 
משפטם הוגן או לא, נמ¬ 
שך, והחשש שהיה עיוות 
דין הגביר את הדרישה לביטול עונש המוות. 

,ת״ 2 ו״ז £6 . 8 . 61 ; 1928/9 77,6 ,(. 35 ) 6 ) . 21 ] 0 ־,;״ 831 .ס .א 

; 1933 , 0617 % $4076111 ) 1/1 0714 ?*סל) .׳ 1 -. 5 7116 :): €0 4 ) 1771111 711 € 
,(. 64 ) .? . 8 ר 1954 ,.׳ 1 0714 . 5 /ס ) 005 ) 7/1 .? 

, 1958 ,.¥ 0114 . 5 7 : 111 )¥ 111111 ) €017177107110 

א. לי. 

סקוט, סר ג׳ורג' גילבו־ט — )) 500 )) 6 ( 0111 86 ) 060 ) 81 — 
( 1811 — 1878 ), ארדיכל אנגלי. ם׳ זכה ב 1844 במכרז לבניית 
כנסיית ניקולאי בהאמבורג, ובתכנית זו, כבכל יצירתו, נתן ביטוי 
לזיקתו לסימון הגותי. הוא שחזר, וגם בנה, מבנים כנסייתיים 
באנגליה׳ שמספרם מגיע למאות. מבנייניו האזרחיים בלונדון: תחנת 
הרכבת סינט פנקרס ( 30008 ? .) 5 ; 1865 ) ומצבת־הזכרון לנסיך 
אלברט בהייד פארק ( 1862 — 1872 ). את בנייני הממשלה בויטהול 
הוכרח לתכנן, בניגוד לרצונו, בסימון הרנסאנס ( 1861 ). בספרו 

6 ) 0 ] 60 ) 1 ו 01 )\/ 10 ) 000165 1 ) 30 ) 5601113 סס 105 ) 03 ) 6 ? ("הערות על 
ארדיכלות חילונית וביתית״), 1854 , שיבח את האפשרויות הצפונות 
בסימון הגותי האהוב עליו. ספרו האוטוביוגרפי, 3011 50031 ) 6 ? 
1008 ) 116001160 0168810031 )? ("זכרונות מחיי הפרטיים והמקצו¬ 
עיים"), הוצא־לאור אחר מותו, ב 1879 . — ם׳ נמנה עם הארדיכלים 
הפוריים והמקובלים שבדורו. סימונו אפייני לאקלקטיציזם של 
דור ה״תחיות״ הסיגנוניות למיניהן. — ב 1872 הוענק לו תואר 
אבירות. 

. 1962 3 ^ 00111 ^ 7 ,. 14 זג 011 

סקוט׳ סר וולטר — )) 500 ) 6 ) 31 ׳^ ז ; 8 - ( 1771 — 1832 ), סופר 
סקוטי,'מחברם של רומנים, שירים, דברי ביקורת וביוגר¬ 
פיות, מן היוצרים המפורסמים בספרות האנגלית. ם׳ היה בנו של 
עו״ד מאדינבורו. היה צולע כתוצאה ממחלת ילדות. מנעוריו ספג 
את הסיפורים והבלדות של הספר הסקוטי (ע״ע בלדה, עמ׳ 787 ). 
ס׳ למד משפטים, אולם עסק אך מעט בפרקליטות, שכן עיקר מעייניו 
היו נתונים לספרות יה״ב ולספרות הרומנטית החדשה של גרמניה. 
ראשית דרכו בספרות היתה ב 1802/3 ׳ עם פרסום ׳{ 615 )) 114105 1116 
) 16 ) 801 ו 181 )) 500 1116 01 ("שירת הספר הסקוטי" [ע״ע מנסטרל, 
מינסטרל]), שכלל אוסף בלדות שליקט בעצמו, מסות על נושאים 
ספרותיים והיסטוריים ווזיקויי־בלדות שחיבר הוא או שחיברו ידידיו. 
אחד מחיקויי הבלדות שלו נדפס בספר נפרד בשם )ס ץ 73 7116 
61 )) 08 ; 1 ? ז 5 ם? 1116 ("הלי [שיר סיפורי] של הזמר הנודד האחרון"), 



"ימורי סאקו זונצטי" — הדפם־סשי ש 5 הצ¬ 
ייר ב, שאז, 1958 (בכתונת קטע ממכתב של 
ונצטי, ם! הכוא, או בנו! 


453 סקוט, סר וולטר — 

1805 . הספר זכה מיד להצלחה מרובה ובעקבותיו פרסם ם׳ את 
ס 0 ;וס־ 431 < ( 1808 ) 1 73160 1:116 ־)ס ץ 1 ז 73 7116 (״גבירת האגם״. 1810 ). 
הפופולריות שלו התחילה שוקעת לאחר שפרסם בירון (ע״ע) שירה 
בתחום דומה׳ ום׳ פנה לכתיבת רומנים. ב 1814 פרסם את ץ 1 ז^ ¥3 \י׳ 
בעילום־שם הן משום שרצה ליצור אווירת מסתורין מסביב ליצירה 
והן משום שלא רצה לפגוע במעמדו כעו״ד, שכבר הספיק להתבסם. 
בכספי רווחיו קנה אחוזה באבוטספורד (^זס^זס^). מאז ועד 
מותו פרסם 27 רומנים שהעלו אותו לדרגת המספר העממי הפופולרי 
ביותר בבריטניה. 

להערכה מיוחדת זכו הספרים: ״ 1611011313 ^ 01 ״ 71161-163 ("לב 
מידלותיאך, 1818 ), ע״פ כינויו של בית־סוהר באדינבורו. עניינו 
התפרעות בבית־הסוהר ב 1736 , הריגת מספר אזרחים ע״י מפקד 
המשמר העירוני, שנתלה אח״כ ע״י ההמון, והאשמת שתי אחיות 
ברצח שלא ביצעו. ץ: 3111 ״ 40 < 013 (״בן־התמותה הזקן״, 1816 ), ע״פ 
כינויו של סקוטי אחד, רוברט פטרסן, שעבר לארכה ולרחבה של 
סקוטלנד לקראת סוף המאה ה 18 וניקה ותיקן את קבריהם של בני 
הכת הדתית של הקאמרונים שאחזו בנשק במאה ה 17 כדי להגן 
על דעותיהם. הספר רצוף אנקדוטות על מלחמת הדת הזאת. 707 
י< 70 ( 1817 ) מתאר את התקופה לפני מרד היעקוביטים ב 1715 . 
הגיבור, רוב רוי מקגרגור, ספק פושע ספק איש-חסד, נלחם בבני- 
בליעל הרוצים לנשל את פרנסים או׳סבולדיסטון ( 6 ח 313151:0 נ 051 ) 
מירושת אביו. ב 050 ־ 1 זת 10 ע 1 0£ 11 ״ 70£6 6 ( 71 ("אגדת מונטרוז", 
1819 ) מתאר ם׳ את התקוממות בני רמת־סקוטלנד בראשותו של 
רוזן מונטרוז נגד כת ה 5 ז 6 :זת 3 ח 6 ׳ 06 נ> ב 1644 , למען צ׳רלז 1 מלך 
אנגליה; משולב בו סיפור אהבה על רקע רצח אכזרי. ס £1 ״ 6 נ 01 
3 ז 3 ^\זט 0 (עבר׳: "קונטין דורורד", תשכ״ה, "האביר מהררי סקוט¬ 
לנד", א—ב, 1966 ), 1823 , דן בלואי 1X1 מלך צרפת. במלחמתו 
באויבו, שארל הנועז מבורגונדיה, ובנסיונותיו להמריד את תושבי 
לייז׳ בשארל. קוונטין דרווארד הוא סקוטי צעיר, שהצטרף לקשתי 
לואי ומתנסה בהרפתקאות. ס׳ פרסם גם שני ספרים בעלי רקע 
אוטוביוגרפי. ב 1816 י״ל 7116 ("סוחר העתיקות") 

וב 1824 הופיע ז 16 :ותט 183 ז 6 > 1 , העוסק בנסיונותיו הכושלים של הנסיך 
צ׳רלז אדוו־רד להשתלט על אנגליה; רדגונטלט היה מנהיג תנועתו. 
יצאו לו גם מוניטין כעורך: ב 1808 פרסם מהדורה ביקרתית של 
כתבי דרידן וב 1814 של סויפט (ע׳ ערכיהם) וכתב הקדמות ל 65 ׳\ 71 
$״ 611 ׳\ 0 א 1:1-16 0£ (״חיי מחברי־הרומנים״, 1825 ). 

ספרו הנודע ביותר 06 ו 1 ס 3 ׳ 7 (עבר׳ איבנהו, תרע״ב, תש״ז), 
1819 , עוסק באנגליה של יה״ב ובין גיבוריו דמויות יהודיות — יצחק 
ובתו רבקה — וכן צלבנים שחזרו מארץ הקודש. אירועי הרומן 
מתרחשים על רקע האיבה בין הסאכסונים ובין הנורמנים — 
כשהראשונים מנסים להחזיר לעצמם את השליטה באנגליה — 
והידידות בין ריצ׳ארד לב־הארי והאציל הסאכסוני איבנהו שהצטרף 
למסע הצלב. כן מתוארת בו האהבה הנכזבת בין רבקה לאיבנהו. 
ב 731150130 (עבר׳: ״טליסמא״, תר״ץ; ״הקמיע״, 1968 , 1971 ), 
1825 , מתאר ס׳ את הקנאה בין מנהיגי הצלבנים בא״י ואת ריפוי 
ריצ׳ארד לב־הארי ממחלה ע״י צלאח א(ל)־דין באמצעות קמיע. 
עם יצירותיו האחרונות נמנים ח 160 סק 3 א 01 7116 ("חיי נפוליון"), 
1827 , ואחד מטובי סיפוריו 5 ז 6 ׳\ 0 זט 0 ׳\\ 7 7116 ("שני הרועים"), 
1827 . בשנים 1829/32 הופיעו מהדורות שלמות של שיריו והרומנים 
שלו בצירוף הקדמות והערות אוטוביוגרפיות והיסטוריות. אשתו 
היתד, צרפתיה ונולדו להם 4 בנים. הוא מת באבוטספורד. בעלה 
של נכדתו, ג׳. ג. לוקהארט (ר׳ ביבל׳), פרסם תולדות חייו; זוהי 
אחת הביוגרפיות החשובות בספרות האנגלית. 

ס׳ היה מייסד הרומן ההיסטורי ועיקר הצלחתו בתחום זה. הוא 
היה דמות־מעבר — ספק ראליסטן שמרני, בן המאה שבר, התבגר, וספק 
רומנטיקן, בן התקופה שבה יצר. היתה לו השפעה ניכרת בתקופה 


סקוט, רוסרט סוקן 454 

הוויקטוריאנית. כמחבר רומנים, היה בראש וראשונה מספר. כשהת¬ 
חילו סופרים ומבקרים בסוף המאה ה 19 לייחס חשיבות רבה לצורה, 
ירדו המוניטין שלו לשפל, אך הוא מוסיף לזכות בהערכה, בשל 
רבות מהנפשות המשניות (בעיקר הדמויות ההומוריסטיות) ביצירו-. 
תיו, בשל יכלתו ליצור סצנות מעין־אפיות על יריעות נרחבות ובשל 
ראייתו החדה שהבחינה בהשפעת הזמן והמקום על האדם. 

בעברית יצאו גם: "שודד הים", תשט״ז; "בת הנסיך הנועזת" 
תשי״ט; "תרופת הפלאים", תשכ״ד. 

; 1837-1838 . 11 ״\ 1 ,. 5 .' 11 / 0 )( 1.1 ) 1/1 01 ״,,/ 1 . 0 .[ 

.״ 1 . ; 1911 , 87 — 70 , 071 ( 1 ) 1 ? 111/1 §ח£ 111 ) 1 ) 1 ,ח 50 ק 11111 ? .ס 

,. 5 .׳זז <* 6 ;!־ 0131 ; 1950 , 8 ( 940-1 [ , 1 ) 0111 ). 1 . 5 .׳זז 511 ,(. 1 )£) 

. 1969 

מי. קו. - מ. 

סקוט, וינפילד — זז 800 1011613 ׳\\ — ( 1786 — 1866 ), מצביא 
אמריקני. התמחה כעו״ד, אך הצטרף לצבא אד,״ב ב 1808 . 

במלחמת אה״ב נגד אנגליה ( 1812 — 1814 ), הצטיין בהעזתו. הוא 
נשבה, שוחרר, נפצע פעמים אחדות, ובסוף המלחמה עלה לדרגת 
גנרל וקיבל מדליית־זהב מהקונגרס. בשנות ה 30 היה מפקד בפעו¬ 
לות שונות נגד האינדיאנים. מ 1841 עד 1861 היה מפקד ראשי של 
צבא־אה״ב. לשיא פרסומו הגיע ב 1847 , בעת מלחמת אה״ב במכ¬ 
סיקו. הוא נחת בנמל ורקרוס וכבש(, ואח״כ הביס את המכסיקנים 
בכמה קרבות ולבסוף כבש את הבירה, מכסיקו־העיר ( 14.9.1847 ). 
אף שהיה ידוע בסגידתו לגינונים צבאיים, שהצחיקו את בני־דורו, 
הפך לגיבור עממי. ב 1839 וב 1848 הוזכר כמועמד אפשרי לנשיאות, 
ובבחירות לנשיאות ב 1852 היה מועמד מפלגת ה״ויגים", אך נוצח 
ע״י פ. פירם. ם׳ המשיך בהצלחה בתפקידיו כמפקד ראשי של הצבא 
עד לפרוץ מלחמת-האזרחים באה״ב, שעה שנאלץ, בשל גילו, למסור 
את תפקידו לגנרל מק-קללאן. 

1 ס 710115 ) ^ 01(1 £1155 (111(1 £6(1(/105; 1/1€ 1^/? (171(1 £x ,ו)]|דו 51 , 9 .ס .\ 7 

. 1937 ,. 5 11 )- 0 € 710 -. £1 

סקוט, צ׳ך־לז פךסטויץ׳ - ״ 360 1611 ^ 1:65 ־ 7 0131165 - 

( 1846 — 1932 ),' עורך אנגלי, אוהד הציונות. ס׳ היה תלמיד 
מצטיין באוכספורד ומ 1872 עורך העתון הליברלי רב־ההשפעה 
3130 ז 3 ג 01 ז 6116816 ת 43 \ ; מ 1905 היה גם בעליו. ".?. 0 ", כפי שם׳ 
נודע לקוראיו, העלה את רמת העתון ד,פרובינציאלי לבעל חשיבות 
לאומית ולמליץ תקיף של רעיונות מדיניים רדיקליים. ס׳ היה חבר 
פרלמנט מטעם המפלגה הליברלית ( 1895 — 1906 ) ומקורב לראשי 
הנהגתה, במיוחד ללויד ג׳ורג׳, ידידו. כשהיה לויד ג׳ורג׳ לר״מ 
(ב 1916 ) העמיד ס׳ את קשריו לעזרת חיים וייצמן. וסייע לו בקבלת 
הצהרת בלפור (ע״ע). כן תמך ם׳ בתכנית הלגיון העברי במלה״ע 1 . 
ם׳ פרש מעריכת ״מנצ׳סטר גרדיאן״ ב 1929 . 

ח. ווייצמן, מסה ומעש (מפתח, בערכו), תש״ט; - 801 16 /- 7 , 51613 . 7 
;(עבר׳; מסד למדינת ישראל, 1962 ) 1961 , 131-6 , 1111011 ( 10 ) 01 ■! 1011 

,) 5 ז 6 ץ 4 . 0 ; 1970 ,. 5 .?.€ / 0 ץוו\ו 0 01111001 ? 16 /- 7 ,(. 611 ) ח 11$0 ז \\ . 0 ־ 

. 1971 , €11111-1111111 ■() 10110/1011 ^ 7716 

סקוט, רובךט פרקן - ] 3001 731600 ״ 7070 - ( 1912-1868 ), 
קצין צי בריטי וחוקר היבשת האנטארקטית (ע״ע אנטאר־ 

קטיס). 

שירת בצי הבריטי מ 1881 . ב 1899 התיידד עם סר ק. ר. מארקם 
( 1830 — 1916 ) נשיא "החברה הגאוגרפית המלכותית" ונתמנה ראש 
המשלחת של החברה (ושל "החברה המלכותית") שיצאה לחקור 
באיזור הקוטב הדרומי, באניה "דיסקאוורי" ( 7 ז 6 ׳\ 1 $ 60 ס), כמנהיג 
מטבעו ובעל כישורים מדעיים הצליח מאוד במסעו עתיר־התוצאות, 
שנתמשך בשנים 1901 — 1904 . אח״ב חזר לתפקידיו בצי. 

הצלחותיו של שקלטו־ן, חברו במסעו הראשון.באנטארקטיס, דרבנו 
את ס׳ לצאת למסע שני, כדי להגיע לקוטב הדרומי עצמו. בקיץ 
1910 הפליג שוב, ובמאמץ רב אמנם הגיע לקוטב הדרומי ב 17.1.1912 . 


455 


סקוט, דוברט פוקן — סקוטלנד 


456 


ברם, שם גילה כי הנורווגי אמונדסן (ע״ע) הקדימו במקום בחודש 
בקירוב. בדרכו חזרה נספה ם/ עם 4 מחבריו, בסופת־שלג. גופתו, 
יומניו ומדגמיו המדעיים נמצאו כעבור זמן. 

ם׳ החוקר והמגלה האמיץ, שהקריב חייו במשימתו, נעשה גיבור 
לאומי באנגליה. אנייתו "דיסקאוורי", נשמרת בלונדון כ״נכס האו¬ 
מה"• את מסעו הראשון תיאר ב 2 כר/ -״ם 6 * }ס 1116 ׳ 

(״מסע הדיסקאוורי״), 1905 . יומניו, ב 2 כר/ -צ£ ; 1351 5/5 
100 ז 11 ) 6 ק (״המשלחת האחרונה של ם״׳) פורסמו ב 1913 . 

, ) 1 !:ו' 121 ה 4 * , 1110114 ) 111 הו ׳<"!;,!״״/ ,. 137,11 ׳,! 77 , 3311314 ) ץזז 6 ו 0 

,. 14 ; 1948 2 ,.$ 1111111 $011111 . 5 ת 3 ,- 1£ ת 1011 \ .£ ; 1922 , 1-11 , 1910-1914 
. 1958 ,.$ 111110 ) 011 / 0 ׳(• 5/01 ) 1 ( 1 ; $011/11 ) 1111111 ) 1/1 / 0 ה 10 \ 

סקוטלנד ( 1 ) 5001130 ), ארץ בחלק הצפוני של בריטניה. מבחינה 
'מינהלית נכללים בס׳ גם 186 איים, בהם איי ההבדידים, 

אורקני ושטלנד (ע׳ ערכיהם) בצפון. שטח ם , עם האיים הוא 78,772 
קמ״ר, ובו 5,227,700 תוש׳ ( 1971 ). למפות — ע״ע ממלכה מאחדת, 
עמ׳ 846 , 848 , 849 . 

גאוגרפיה פיסית, עמ׳ 455 : אקלים, עם׳ 455 ; צומח וחי, ע״ע ממלכה 

מאחדת, עמ ׳ 821 — 822 : אוכלוסיה, עמ ׳ 456 ; חינוך, ע״ע ממלכה 

מאחדת, ענד 825 ;•דת, עמ ׳ 456 ! משטר, ע״ע ממלכה מאחדת, עם׳ 

830 ; משפט, עמ׳ 458 ; כלכלה, ע״ע ממלכה מאחדת, עם׳ 842 ! 

ספרות, עמ׳ 459 ! היסטוריה, עמ׳ 461 ! יהודים, עמ ׳ 466 . 

ג א וגר פי ה פיסית. גבול ס , עם אנגליה נמשך ממפרץ 
סולף צפונה־מזרחה דרך גבעות צ׳וויוט ( 0116x101 ) לשפך נהר טויד 

( 1 ) 15x66 ־) לים הצפוני. ם , היא רמה הררית בעלת מבנה מסובך 
למדי. היא חלק מהקימוט הקאלדו׳ני שרוסק בפעולת עיתוק ושבירה 
וגולף ע״י פעולת הקרחונים. לאורך קווי ההעתק שקעו עמקים. אלו 
והעמקים הקרחוניים הצרים והארוכים נקראים גלנים ( 21605 ). בקצו¬ 
תיהם יש פיורדים, החודרים עמוק לפנים הארץ ומכונים פרת ( 61 - 111 : 
זרוע־ים צרה). בעמקים יש ימות קרחוניות המכונות לוך ( 10011 : ימה). 
החוף מבותר ביותר ועשיר באיים, בעיקר במערב. ניתן לחלק את 
ם׳ לאזורים הטבעיים הבאים: ( 1 ) צפון־מערב ס׳ והאיים שמול 
החוף: איזור הררי טרשי וחשוף בנוי סלעים קדם־קמבריים ומט־ 
מורפיים. לאורך החוף במערב יש אזורים המכוסים לבה שלישונית, 
בעיקר באי סקי ( 6 ע 5£ ). הגבוהה בפסגות בן ויווים — 1,045 מ/ 
רק בצפון־המזרח יש שפלות של אבן־חול דוונית. היישוב דליל 
ביותר. בין ( 1 ) ל ( 2 ) מפריד גלן מור (או הגלו הגדול) — שקע 
טקטוני צר ועמוק החוצה את האי מדרום־מערב לצפון־מזרח. יש 
בו כמה ימות שהגדולה בהן לוך נס. הגלו מסתיים בצפון־מזרח 
במפרץ מרי (ץ 3 ־ 401 ?) ובדרום־מערב במפרץ לורן. 

( 2 ) הרי גךמפין — החלק הרחב ביותר של ס׳ — בנוי בעיקר 
צפחות, אבן־חול וגראניט. כמה גושי־גראניט ענקיים מתנשאים בו 
— והם הפסגות הגבוהות ביותר בבריטניה — בן נווים ( 1,343 מ׳) 
ובן מקדואי ([ 14300111111 ] 1,310 מ , ). גם כאן נמצאות שפלות רק 
בצפון־המזרח. 

( 3 ) ם׳ המרכזית היא בקע גדול, המוגבל במתלולי-העתקים, ובו 
מערכת סבוכה של רמות בזלת, גבעות מסוזואיות ובקעות המחוברות 
זל״ז במעברים נוחים. זרועות־ים צרות וארוכות חודרות עמוק ליבשה 
לאורך שפכני הנהרות החשובים קליד ( 46 ץ 01 ) במערב, טי (ץ 13 ) 
ופורת ( 111 ־ 01 ?) במזרח. כאן נמצא קשר־התחבורה הנוח ביותר בין 
החוף האטלנטי לחוף הים הצפוני. באיזור יש מרבצי־פחם, ואדמותיו 
פוריות! כ 3/4 מאוכלוסי ס , יושבים בו. 

( 4 ) גבעות (או הרי) צ׳וויוט הם רמה בנויה סלעים סילוריים 
המהווה מבחינה טקטונית חוליית־ביניים בין הרי ס׳ בצפון להרי 
פנאין האנגליים בדרום. על־אף הגובה הנמוך יחסית ( 350 מ׳ בממו¬ 
צע) קשה התעבורה באיזור, ומעטים בו השטחים המעובדים. 

האקלים מצטיין בטמפרטורות נמוכות ובמשקעים מעטים 
(נתונים — ע״ע ממלכה מאחדת, עט׳ 819 — 820 , ושם מפות וטבלה). 



סקוטלנד: טירת ארקהרט 5 חוח 5 וד נם (?•טכת־התיירות) 


האקלים אינו נוח לחקלאות. רק בחלקים הדרומיים והנמוכים יש 
יערות ועיקרם ניטע לאחר מלה״ע 11 . שטח היערות מקיף עתה 
כ 4.5 מיליון דונם. 

י• קי• 

הצומח ו ה ח י — ע״ע ממלכה מאחדת, עט׳ 821 — 822 . 

אוב ל ו סי ה. מקורם האתנוגרפי של תושבי ס׳ מעורב, אך 
ההגירה הפנימית ונישואי התערובת מחו במאות האחרונות הרבה 
מהייחודים העתיקים. אמצעי-התקשורת הביאו בזמננו לאחידות 
בתרבות ובאורח־החיים. הבדלים מסוימים קיימים עדיין בין תושבי־ 
ההר ( 5 ־ 161 ) 91211130 ) (במרכז ובצפון) לבין תושבי־השפלות (במזרח 
ובדרום). בין הראשונים נפוצה בעבר הגלית (ע״ע) כלשון־דיבור, 
אולם כיום ( 1971 ) מצטמצם מספר דובריה לב 60,000 נפש, רובם 
במערב ובאיים. האנגלית, לשון יושבי השפלות, תופסת והולכת את 
מקום הגלית גם בקרב יושבי־ההר. 

ב 200 השנים האחרונות חלה הגירה מם׳ שהקיפה יותר מ 2 
מיליון נפש (מהם 1.4 מיליון מאז 1900 ). שום ארץ אירופית לא 
איבדה חלק כה גדול מאוכלוסיה. עם זאת הגיעו מהגרים לס׳ וחלקם 
שומר על ייחודם האתני. עמד,ם נמנים אירים (רומים קתולים בדתם), 
אנגלים, איטלקים, פולנים, אסיאנים ומהגרים מאיי הודדהמערבית. 
הגירה פנימית מהאזורים חהרריים־כפריים לערים שבשפלות הבי¬ 
אה לריכוז 3/1 מכלל האוכלוסין בם׳ המרכזית, וכאן גם נמצאות 
הערים הגדולות. בגלזגו (ע״ע) 897,000 תוש׳ ( 1971 ) והיא מרכזו 
של אגד־הערים קלידסיד ( 651016 ^ 01 ) שבו 1,802,000 תוש׳. בבירה 
אדינבורו (ע״ע אדינבורג) 453,000 תוש/ אברדין (ע״ע) שוכנת 
בחוף המזרחי ובה 182,000 תוש/ בדנדי (ע״ע) 182,000 תוש/ 

. 1962 / 0 1$ ) 171 ) 131 1 ) 171 ) 16 (' 7 , 31100 ^ .£- 11 ס( 1 ' 0 . 0 

ח י נ ו ך — ע״ע ממלכה מאחדת, עט׳ 825 . 

דת, כנסיית ם׳ ביה״ב אופיינה במאמצים התכופים לקיים 
את עצמאותה מול תביעות העליונות של הארכיבישופויות האנגליות, 
קנטרברי ויורק. את עצמאותה ניסתה לקיים באמצעות ועידות־כנסיה 



סקוט 5 נד : סירת אדינבורו ( 5 י 6 נת התיירו-ת) 



457 


סקוטלנד: דת; משפט 


458 


מחוזיות קבועות, 

קליטתם של מסדרי 
האביונים במאה ה־ 

13 והקמתו של אר־ 

כיבישופויות בסנט 
אנדרוז ( 1472 ) 

וגלזגו ( 1492 ). על 
רקע זה בולט גם 
חלקה הלאומי של 
כנסיית ם׳ במלח¬ 
מות התכופות של 
ס׳ עם אנגליה (ר׳ 

להלן, היסטוריה, 

ענד 461 ). גם על 
כנסיית ס׳ עבר 
שלב של הידרדרות 
שהוביל לרפורמציד, ולניתוק כנסיית ם׳ באמצע המאה ה 16 מן 
הכנס־ה הקתולית. שרשיו של ניתוק זה נעוצים בתקופת הלולארדים 
הסקוטיים, פרשני תורת ויקליף (ע״ע), ואח׳־כ בגל הפרוטסטנטי 
הלותרני. רק מאוחר יותר גברה השפעתה של הפרוטסטנטיות הקל¬ 
וויניסטית ובהנהגתו של ג׳ון נוכס (ע״ע) פרצה המהפכה ( 1560 ) 
שביססה את הפרוטסטנטיות — דת־המדינה — על קווי־אופי פרס- 
ביטריאניים (ע״ע פרסביטריניזם, ור׳ להלן, עמ ׳ 464 ). 

ההתנגדות לתנועת־הרפורמציה בס׳ היתה מצומצמת, והקתוליות 
עצמה נעדרה חשיבות ניכרת עד לשלהי המאה ה 17 , כאשר, כתו¬ 
צאה מפעילות מיסיונרית, שמקורה היה באירלנד וביבשת, נתבססה 
הקתוליות במערב־המדינה ובצפון־מזרחה, אולם היא לא זכתה 
להתעצמות מיוחדת עד אחרי 1840 . אז שינתה הגירה קתולית גדולה 
מאירלנד והריבוי הטבעי הגדול בקרב המהגרים את המאזן והקתו¬ 
לים היוו כ 15% מכלל האוכלוסיה. 

אולם גם הרפורמה החמורה, הפרסביטריאנית, שמגמתה ביטול 
ההירארכיה בכנסיה, כדי לנהלה ע״י זקני־העדה וועידות־כנסיה אזו¬ 
ריות, נתקלה בהתנגדות המלוכה, ולפיכך נתקיימו שתי מגמות בכנ¬ 
סיית ס׳; הפרסביטריאניות, שנאבקה על הכרתה, והאפיסקופליות, 
שנהנתה מתמיכת המלוכה. רק לאחר שהפרסביטריאניות הוכרה 
רשמית כדת המדינה ( 1690 ) בעקבות "המהפכה המהוללה" באנגליה 
והכרת הפרלמנט הסקוטי בווילים מאורגיה (ר׳ להלן, עמ׳ 464 ), 
נוצרה כנסיה אפיסקופלית נפרדת, שמנתה כ 2% מכלל 
האוכלוסיה. כנסיה זו שמרה אמנם על אי־תלותה, אך נשארה בקשר 
עם כנסיית אנגליה. במאה ה 18 סבלה כנסיית ס׳ ממגמות סותרות 
ופילוגים רבים. מחלוקת קשה נפלה בשאלת הגזרה הקדומה (ע״ע) 
בין התפיסה הקלוויניסטית החמורה ובין מגמות ליברליות יותר 
שגבלו לפעמים ברציונליזם או בדאיזם. בעיה אחרת שהסעירה את 
הכנסיה היתה שאלת יחסי מדינה־כנסיה; בעוד שחלק הודה בסמ¬ 
כותו העליונה של הפרלמנט, טענו אחרים לעצמאותה המוחלטת של 
הכנסיה. הפרישה הראשונה חלה ב 1733 , אך אפילו בתוך אותו פלג 
פרסביטריאני לא נעלמו ההבדלים המדיניים והתאולוגיים, וכתוצאה 
מכך נתפצל ל 4 חלקים. הפרישה השניה ב 1761 הקימה את "כנסיית- 
הישועה״ ( 86116£ 01111x11 ), ואילו בפילוג ב 1843 נטש כשליש של 
הכמרים את כנסיית ס׳ וייסד את ״הכנסיה החפשית״ ( 1-66 ? 
01116611 ). מלבד פרישות אלה בקרב הפרסביטריאנים חלו פילוגים 
גם בקרב הקונגרגציונליסטים, המתודיסטים והבפטיסטים. במאה ה 19 
נסתמנה מגמה לאיחוד בקרב הכנסיות הפרסביטריאניות הפורשות. 
הדבר החל ב 1820 באיחודם של כמה מן הפורשים; ב 1847 קלטה 
ה״כנסיה החפשית״ את הפורשים מן הפילוגים הקודמים וב 1900 
התאחדו "הכנסיה הפרסביטריאנית המאוחדת" ו״הכנסיה החפשית" 


והקימו את ״הכנסיה החפשית המאוחדת״ ( 01101-611 1-66 ? 3 ) 110116 ) 
שמספר כמריה היה גדול מזה של כנסיית ס/ אח״כ נעשו הסדרים 
כדי לשחרר את כנסיית ס׳ מהפיקוח ומהמרות הפרלמנטריים, וב 1929 
נתאחדו "הכנסיה החפשית המאוחדת" עם "כנסיית ס׳" בהקמת 
״כנסיית ם׳ המאוחדת״, וכמעט כל הפרסביטריאנים ( 25% מכלל 
האוכלוסיה) הם חברים בעלי זכויות בכנסיה אחת. מצויות גם כתות 
פרסביטריאניות קטנות שסירבו להצטרף לאיחוד ושומרות על עצמ¬ 
אותן הנפרדת. לאחר האיחוד של 1929 באה כנסיית ם׳ במגע עם 
כנסיית אנגליה, ואף שלא הוצעה כל תכנית איחוד ביניהן, נשמרים 
יחסי ידידות וקיימת מידה רבה של שיתוף פעולה ביחס ל״כנסיה 
האפיסקופלית הסקוטית". 


דתות בסקוטלנד ( 1969 ) 


מספר 

מספר 

ה כ נ ס י ה 

הקהילות 

המאמינים 

2,100 

*1,180,000 

כנסיות ס , המאוחדת 

363 

*90.000 

הכנסיה האפיסקופלית 

450 

800,000 

הכנסיה הקתולית־רומית 


* בוגרים בלבד. 


ס!! , ! , 1 ) $00 . 6 ; 1910 ,. 5 ( 11 011 ( €1111 11 )/ 1161 ) 16 >? 11116 , 0101 ^ 0 ( 8 .ץ 

,£ת 1 ןז 1€1 ? . 11 .ץ ; 1932 ,. 5 01 €11111-011 5116 / 0 1510115 ) 1161 1 ) 1111 11156 

; 1927-1933 , 1-11 , 1843-1929 ,. 5 111 €11111011 5116 01 ?■( 111550 4 

€11111011 800551511 01 6 ' 05111 ' 1561 ^ 1 1 ) 111 ) 50111065 116 ' 7 י ־ ££01 ־ 1 § 0 ג 4 \ . 8 . 14 
. 1960 , 151011 ) 171 ( 11610 800551511 7116 ,תס^פחסס . 0 ; 1934 ,?■( 131550 

ג, ד. 

מ ש ט ר — ע״ע ממלכה מאחדת, עט׳ 830 . 

משפט. תולדות המשפט הסקוטי נחלקות ל 3 תקופות. בראשונה 
(עד 1532 ), הידועה כתקופה הפאודלית, התפתחו בעיקר עקרונות 
המשפט הפאודלי והמשפט המקבל (ע״ע), במיוחד בעניינני קרקעות. 
התקופה השניה ידועה כקלאסית, ובה ניכרת השפעתו של המשפט 
הרומי והכנסייתי, במיוחד בדיני חיובים (ע״ע). התקופה השלישית, 
הידועה כמודרנית, תחילתה ב 1707 עם חקיקת דבר האיחוד בין ס׳ 
לאנגליה, מעשה שהביא לעליית השפעתו של המשפט האנגלי (ע״ע 
ממלכה מאחדת, משפט) ולהפחתת השפעתו של המשפט הרומי. 

מקורות המשפט הסקוטי הם: ( 1 ) חקיקה; ( 2 ) כתבי משפטנים; 

( 3 ) תקדימים; ( 4 ) מנהגים; ( 5 ) דיני ישר (ע״ע). 

עד 1707 היה לס׳ בית מחוקקים משלה; אח״כ הוחלו בס׳ מעשי 
החקיקה של הפרלמנט האנגלי. בתהמ״ש מפעילים דיני יושר כדי 
לגמש את נוקשות החוק כשהם מוצאים לנכון לעשות כן. לביהמ״ש 
העליון בס׳ סמכות הנקראת 611 ! 1 ! 0££16 011116 ^ ומשמעותה כי 
ביהמ״ש רשאי להמתיק חומרת החוק או לא להפעילו כלל במקרה 
מסוים. בשנים האחרונות נבדקת האפשרות לרפורמה כללית במשפט 
הסקוטי. 

בתהמ״ש הסקוטיים העיקריים הם: ( 1 ) 5653100 0£ ]זסס 0 ; 

( 2 ) ץ 11:136 ) 115 ! 0£ ) 00116 11811 ? ; ( 3 ) ] 00116 ££!ז $116 ; ( 4 ) 01106 ? 
] 0006 ; ( 5 ) 6366 ? 116 ) 0£ 166 ) 05 ( ! ( 6 ) ) 00116 1,3061 . 

ה 8655100 0£ 00061 מורכב מ 15 שופטים, המתמנים ע״י הכתר 
והוא יושב בקביעות באדינבורו. תחום שיפוטו במשפטים אזרחיים, 
בדרגה ראשונה ובדרגת ערעור. על החלטותיו של בימ״ש זה ניתן 
לערער לפני בית־הלורדים במקום־מושבו בלונדון. 

השופטים המכהנים ב 8655100 0£ ! 0006 משמשים גם בביהמ״ש 
הנקרא ץ 05116136 ( 0£ 00061 ? 8 ;?£ שבראשו עומד ה 1051166 0661 ? 
0606631 . תחום שיפוטו של בימ״ש זה הוא פלילי. בדרגה הראשונה 
יושב בדין שופט בימ״ש זה עם חבר משבעים (ע״ע) המונה 15 
חברים. משפטים אלה נשמעים ברחבי ס׳ ושופטי ביהמ״ש סובבים 
ממקום למקום לצורך זה. 3 שופטים מבימ״ש זה מהווים ערכאת 
ערעור סופית. 


סילונים מיחידים בכנסיית ם׳ 


הבנסיה הקתולית 
כנסיית 0 ׳ העזוקנת ( 1560 ) 


פרםביסחיניות 

( תו.ומ) 

ז 

כנסיית <ד (סרסריסוינית. 1690 ) 

< 01 ז 01111 1 וגז״ו<< 1 מז?} 

ז 


אפיסקוסאליות 

<< 1:1 זוא 0 1 יי*״*>ק£) 


הפרישה יראשתה ב 1713 : הפריסה כ 1761 : 

הבנסיה הסורשת כנסיית הישישה 

(יי<*״׳ז*י 5 11111164 ) ( 11 ** 0611 ו*!**) 

1 _ 1 


הבנסיה הסרסכיסיינית המאוחדת 

( 6 >זו>ז 0 ח^סד^זזיז (מ 11 תט) 


הנגסיה החס ש־ ת המאוחדת 

(.]*״״ס * 6 ? 1101161 ) 





459 


סקוטלנד: משפט; ספרות 


460 


שופטי ה 1 !סס 0 611££ ב 81 מתמנים ע״י הכתר; תחום סמכותו 
עניינים אזרחיים בלא הגבלת סכום התביעה, פרט לתחומים המסורים 
ל 55100 86 0£ 00011 . בימ״ש זה דן גם בעניינים פליליים, שאינם 
חמורים ושאינם מצויים בתחום סמכותו הייחודית של ה: 0001-1 91811 
׳ 05110130 ! 0 £ . העונש המירבי שיכול ה: 1 ־ 0001 611££ ב 31 להטיל הוא 
שנתיים מאסר. במשפטים אזרחיים יושב השופט עם חבר־מושבעים 
בן 7 חברים; במשפטים פליליים מורכב חבר־המושבעים מ 15 איש. 
החלטות המושבעים מתקבלות ברוב דעות. הממונה על התביעה 
בס׳ הוא ה 3.1900316 ! 1 >! 90 . כל הליך פלילי מנוהל על ידיו באמ¬ 
צעות עוזריו, ה! 801101101 00001-3 ו 4 עורכי־דין, הנקראים 900310 ) 9 
ץ 01 נן 06 . כ״כ הוא ממנה ל 0001-1 ') 81101-11 תובעים, הנקראים -ססס•!? 
15031 ? 131015 , שמתפקידם לחקור עבירות פליליות, מיתות פתאומיות 
וחשודות ושריפות. — פרט לחריגים מעטים אין החוק מאפשר לגורם 
פרטי לנהל משפט פלילי. 

בם׳ פועלים שופטי שלום ( 0300 ? 1110 0£ 0511005 !) שאינם אנשי 
מקצוע. הם מתמנים ע״י הממשלה ויש להם סמכות לדון בעבירות 
הקשורות בהפרת הסדר הציבורי ועבירות קלות ערך. כ״כ מוסמכים 
שופטי השלום לדון בתביעות אזרחיות קטנות. 

בערים הגדולות קיימים בתמ״ש הנקראים 00115 0 01100 ?. סמ¬ 
כותם מקבילה לזו של שופטי השלום אלא שיושב בדין שופט 
מקצועי. 

כן קיים בם' בימ״ש לקרקעות ( 1 !סס 0 3001 ?), ובפניו נדונים 
מחלוקות וסכסוכים בין בעלי קרקעות וחוכרים. — בם׳ פועלים 
2 סוגי עורכי־דין (ע״ע עורך־דין): 319003105 ו 5011011015 . הרא¬ 
שונים רשאים להופיע בפני בתהמ״ש הגבוהים ומהם מתמנים שופ¬ 
טיהם.—קיים הסדר חוקי למתן סעד משפטי למעוטי־יכולת בתחום 
האזרחי והפלילי. 

,. 5 /ס $/ 414 ) 7 1/76 / 0 1 ) 11 > 16 ) 610£ ץ 6 ה£ 5 *ת 66 ז 0 ,(. £113 ) . 31 £1 > 1 ז ¥3 \ . 13 .[ 

1 ) 117 ) 415 ) 1 ) 7 115 { 0 1716111 <} 61/6/0 ( 1 7/16 ;. 5 ,ו 111 דת 5 . 8 .ז׳ ; ד 1926-33 

. 1 ^ .^\\ ; 1955 ,(^ 1£8, X ז 3£ ן £3111 ׳\\ו 01 ךתדת 00 111311 ־ 81 ) €0175111111x011 

; 1956 0 ,. 5 / 0 / 114 ) 7 1/76 /ס ה 1116110 ) 0 ז) 1 ז 1 י ת 50 ז 16 }ח 13£ . 0 . 11 ־ 01038 
.״ 1963 , 516171 ^ 8 41 )^ 76 $601115/1 7/16 ,־ £1 ^ 31 ^ י ם 

צ. ע. ב. 

כלכלה — ע״ע ממלכה מאחדת, ענד 842 , 

ספרות. הספרות הסקוטית הכתובה גלית, אשר שרשיה נעו¬ 
צים בתרבות האירית, היתד. מאז ומתמיד נחלת מעטים (ע״ע גלית, 
לשון). הלשון האנגלית שרווחה בם׳ ביה״ב היתה זהה עם לשונם 
של מחוזותיה הצפוניים של אנגליה. התבדלותה של ם׳ מאנגליה 
לאחר מלחמת־העצמאות במאה ה 13 ובראשית המאה ה 14 צמצמה 
את השפעת הלשון האנגלית ובמקומה חדרו ללשון המדוברת יסודות 
גליים, סקנדינוויים, צרפתיים ולאטיניים; הדיבור האנגלי הצפוני 
שקלט את ההשפעות האלה היה לשפת ה ם ק ו ט ס ( 80015 ) — שפתם 
של הסקוטים ביה״ב המאוחרים. בעקבות המאורעות הפוליטיים של 
1603 (ר׳ להלן, היסטוריה), פינתה הסקוטס את מקומה לאנגלית, 
שהיתר, ללשון הספרות הסקוטית. עם זאת לא נעלמה הסק וטס כליל; 
במאה ה 18 וגם במאה ה 20 נעשו נסיונות, מוצלחים בחלקם, להח¬ 
יותה, הספרות הסקוטית הנסקרת להלן היא ספרות כתובה סקוטס 
בתקופה שלפני 1600 , וספרות כתובה אנגלית, או צירוף של אנגלית 
וסקוטס, מ 1600 ואילך. 

היצירה הסקוטית החשובה ביותר שנשתיירה מיה״ב (המאה 
ה 14 ) היא האפוס הלאומי 81000 1110 ׳ של ג׳ון ברבור (ע״ע) — 
היסטוריה כתובה שירה, דוגמת שירת־הגבורה האבירית של צרפת 
ביה״ב. 

שיר־האהבה (!! 303 ) 8.10815 7116 ) "ספר־המלך", הכתוב בסיגנון 
הנמלץ של התקופה, מיוחם למלך ג׳ימז 1 ( 1394 — 1437 ) שחיברו, 
כפי המשוער, בעת שביו באנגליה. בהשפעתו הניכרת של צ׳וסר 
(ע״ע). פרק הזמן שבין ראשית המאה ה 15 וראשית המאה ה 16 


נחשב תור־הזהב של הספרות הסקוטית. אחת הדמויות הבולטות 
של תקופה זו היה ר. הנריסון (ע״ע); שירו "צוואתה של קרסידה" 
( 1593 ; המשך ליצירתו של צ׳וסר "טרוילוס וקרסידה"), הוא שיר־ 
תוכחה, המעיד על נוקשות ורוך חליפות — רוך האפייני לרוח העם 
והעתיד להתפתח לסנטימנטליות בשירה הסקוטית. משורר העיר בעל 
שיעור הקומה היחיד בתקופה זו היה ו. דנבר (ע״ע), הדינאמי, בעל 
ההומור נוסח ראבלה, בעל השנינות הסאטירית והמעוף הדמיוני. 
ג. דגלס (ע״ע), הצעיר שבמשוררי תור־הזהב, היה המשורר הבריטי 
הראשון שהטבע שימש לו נושא ולא רקע בלבד. 

המאורעות שקבעו את גורל הספרות הכתובה סקוטס היו עלייתו 
של ג׳ימז 5/1 לכסא מלכות בריטניה הגדולה ואירלנד כג׳ימז 1 (ע״ע), 
ב 1603 , העברת החצר ללונדון והתפשטות ההשפעה האנגלית שנת¬ 
מכה בפופולריות של הגרסה האנגלית של כתבי־הקודש. יצירותיהם 
של המשוררים הגדולים הלכו ונשתכחו, נשתררה מבוכה תרבותית 
ומתוכה צמחה ועלתה שירת הבלדות של חבל-הספר. וילים 
דרמונד ( 01001010011 ; 1585 — 1649 ) היה המשורר החשוב הראשון 
בן התרבות הסקוטית והלשון האנגלית. 

הפרוזה המקומית הגיעה למלוא התפתחותה רק במאה ה 16 , 

עם פרסום חיבורו של ג/ נוכם (ע״ע), "תולדות הרפורמציה בסקוט¬ 
לנד" ( 1586 ). אחד הספרים המעניינים מתקופה זו שנכתב סקוטס 
ותורגם לאנגלית, הוא ה 0100 ( 1 835111000 ( 1599 ) של ג׳ימז ¥1 , 
המורה לבנו פרק בעיקרי אמנות השלטון. הפרוזה הסקוטית של 
המאה ה 17 היא בעיקרה פרוזה אנגלית. הכתיבה, בהגיעה לרמה 
ספרותית, בפולמוס או בתרגום, התקרבה יותר ויותר לאמות־המידה 
של האנגלית הדרומית. 

ממבשרי התנועה הרומנטית באירופה היו ג׳. מקפרסון 
(ע״ע) והמשורר ג׳ימז תומסון ( 1700 — 1748 ), מחבר השיר המפורסם 
הכתוב אנגלית, 8635005 ס!!?׳ (״עונות השנה״), 1730 . בתקופה זו 
עצמה י נוצרה תנועת התנגדות בספרות עקב האיחוד הפרלמנטרי 
הבלתי־אהוד של 1707 , וקמה התעניינות מחודשת במסורת הסקוטס 
המקומית. משוררים כרוברט פרגסון ( 61808500 ? ; 1750 — 1774 ) 
ור. ברנז (ע״ע) סירבו להיכנע ללחץ האנגלית; הם הצילו אמנם את 
הסקוטם מדעיכה, אבל לא היה בכוחם להעלותה לרמה הספרותית 
שלפני האיחוד ונשארו בדפוסים העממיים גם כאשר מטרתם היתד, 
ספרותית. ברנז כינס את כל הפלגים של המסורת העממית העתיקה, 
אך לא הוסיף עליה דבר. כמשורר כפר מובהק לא עסק בחיי העיר. 
יוקרתו והשפעתו הפריעו לספרות הסקוטית במשך תקופה ארוכה 
להדביק את קצב״החיים השונה שחדר לס׳ עם המהפכה התע¬ 
שייתית. 

ו ו ל ט ר ס ק ו ט (ע״ע) שלט בספרות הסקוטית במשך 30 השנים 
הראשונות של המאה ה 19 . מציאות תקופתו משתקפת ברומנים, בהם 
לשון סקוטם משמשת בפי דמויותיו הצנועות או האכסצנטריות, 
ואילו הלשון האנגלית — בפי גיבוריו המרכזיים. 

עם עלייתה לשלטון של המלכה ויקטוריה ( 1837 ) נסתמנה ירידה 
של תקופה חשובה בספרות הסקוטית. סופר יליד־ס׳ בעל שיעור־ 
קומה כתומס קרליל (ע״ע) ישב בלונדון, כתב אנגלית ונושאי הת¬ 
עניינותו לא היו סקוטיים מובהקים; ר. ל. סטיונסון (ע״ע) דבק רק 
לקראת סוף ימיו במסורת מכורתו. — א י ד א ל י ז צ י ה של חיי• 
הכפר השלווים וסנטימנטליות בלי מצרים אפיינו את 
אסכולת־הרומן 3111 ׳< 11 ב 8 שקמה במחצית השניה של המאה ה 19 
ואשר עמה נמנו יאן מקלרן ( 13013160 ^, פסודונים של ג׳ון ווטסון; 
1850 — 1907 ); סמיואל רתרפורד קרוקט ( 010011611 ; 1860 — 1914 ); 
ג'. מ. ברי (ע״ע). בשעה של רפיון במצב־התרבות הסקוטית, הופיעו 
שתי יצירות שהכניסו רוח חדשה במסורת: סטיונסון חיבר לפני מותו 
( 1894 ) רומן הנוגע בשרשי מסורת הסקוטס, בלדה של חבל-הספר, 
״סכר הרמיסטון״; ג׳ורג׳ דגלם בראון ( 1869 — 1902 ) הנחית מכה 



461 


סקוטלנד: ספרות; היסטוריה 


462 


ניצחת על אסכולת 1 > 36 ץ £311 ברומן ת 66 ז 0 6 * * 1 ׳\\ 101156 ־ 1 שי! , ! 
5 ז 6 ״! 111 § (״הבית בעל התריסים הירוקים״), 1901 . 

במסורת, שהעלתה ניצנים חדשים בסוף המאה ה 19 , חלה 
פריחה אמיתית עם פרוץ מלה״ע 1 , ובראש וראשונה בתחום השירה. 
קבוצת משוררים, ובתוכה צ׳רלז מרי (י< 663 ב 11 \; 1864 — 1941 ) וויולט 
ג׳יקוב ( 13008 ; 1863 — 1946 ) חידשו את השימוש הישיר בסקוטס. 
ג׳ימז לואיס ספנס ( 06 ס 6 ק 5 ; 1874 — 1955 ) היה הראשון שניסה את 
כוחו בכתיבת שירה בסקוטס מודרנית המחושלת במלים ובצורות 
שנחשבו מיושנות. אולם היה זה ה. מקדירמיד (ע״ע) שסיפק לתנועה 
המודרנית את חומר הנפץ האינטלקטואלי והפוליטי והעלה שוב את 
לשון הם ק וטס לרמה ספרותית גבוהה. הוא משתמש בכל המשאבים 
של השפה ושואף לסינתזה במקום שזה זמן רב שררה התפוררות. — 
בתחום הרומן, סיפוריו הפיקארסקיים השנונים ובעלי הדמיון של 
א. לינקליטר (ע״ע) מעידים על מקוריות; ניל מילר גן (חח! 01 ; נר 
1891 ) מתבלט בתיאוריו הנוקבים של חיי חקלאים ודייגים צעירים; 
לואיס גרסיק גיבון ( 018800 : 1901 — 1935 ) ביקש לשלב לשון אנ¬ 
גלית תיאורית עשירה בלשון סקוטס מדוברת.— אפשר שמחזו¬ 
תיו של ג׳ימז בריידי ( 8616110 ; 1888 — 1951 ), על עלילותיהם הקוב־ 
וונציונליות והדיאלוגים השנונים, הם הראשונים בתולדות המחזאות 
הסקוטית המבשרים דרמה בעלת חיות. 

שני כתה״ע הגדולים שי״ל בס/ ה 1832106 * 51 ' 0061 ׳*! 813016 (נוסד 
1817 ) וה ^ 16 ־ £66 ! 11060681 )£ ( 1802 — 1929 ), השפיעו בשעתם הש¬ 
פעה ניכרת על כתה״ע הבריטים. וע״ע אנגלית, ספרות (כר׳ 
מילואים). 

; 1912 ,*< 7 ןן//מ 0 181/1 1 ) 2 ? 0 171/1 1 / 1 € 01 056 •(? $€0111511 . 1 ־ 1 .[ 

1.11 $0015 €!/'! , 5 ־ 611 <;$ .{ ; 1919 , 111116 )(€ 1.11 $€01115/1 , 1111 תז 5 , 0 . 0 
; 1955 ,^-( 061 ? $€01115/1 ,(.!>€) ץ 516 ן 11 .£ .( ; 1940 , 08111011 •< 7 

$€01115/1 י 11£ ; 0 . 0 ; 1958 , €6 ! €1011 181 112 08111012 '( 7 $€01115/1 £!/ 7 
. 1961 , 1680-1830 , 16 ^ €0 ?־ $€01115/1 1/16 0128 6 ' 1816€01111 

ש. דח. 

היסטוריה. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על יישובי אדם 
מתקופת האבן התיכונה. באמצע האלף ה 1 לפסה״נ התיישבו בס׳ 
קלטים שידעו לעבד ברזל, והתיישבותם מציינת את התפשטות דפוסי 
השבטיות הקלטית, האפייניים למאות השנים שאח״ב. 

ב 43 לסה״נ פלשו הרומאים לבריטניה וכבשוה, פרט לס/ ולהגנה 
מפני התקפות שבטי הקלדונים תושבי ס׳ נבנו ה״לימס" (ע״ע) של 
אדריאנוס וה״לימס" של אנטונינוס פיוס (ע״ע ממלכה מאחדת, עט׳ 
868/9 , ושם מפה). הרומאים ערכו מסעי נקם בקלדונים, והיישובים 
בס׳ באותה עת התאפיינו במיקומם בראשי גבעות מבוצרים. 

סופרים רומאים בסוף תקופת הקיסרות מדברים על שבטי פיקטים 
וסקוטים. הפיקטים ישבו באזורי ההרים, והסקוטים, שבאו מאירלנד, 
התיישבו בארגיל. לשני יסודות אלה נוספו אח״כ אחרים: בריטים 
שנדחקו מפני הפולשים האנגלו־סאכסונים מצאו מקלט בסתרתקליד 
( 116 ץ 631801 ז 5 ) שבדרום־מערב, והאנגלים כבשו את לותין שבדרום- 
מזרח ס׳ (על הפיקטים, ע״ע ממלכה מאחדת, עט׳ 814 ). 

ממלכת ם׳ צמחה מ 4 יסודות אלה, בתוספת יסוד חמישי, הסקנדי- 
נווים, שהתיישבו בצפון ובמערב בעקבות התקפותיהם של הויקינגים 
(ע״ע) במאות ה 8 — 9 . תחום התיישבותם של הסקנדינווים הקיף את 
איי אורקני, ??טלנד, וסטרן אילנדז, קיתנס ( 0655 * 031 ) וסד׳רלנד, 
וכן האי מן. 

ב 844 קמה ממלכת אלבה מאיחוד ממלכות הפיקטים והסקוטים 
בהנהגתו של קנת מקאלפין, מלך דלריאדה ( 13 ) 031613 ) הסקוטית. 
ממלכת לותין האנגלית נותקה ממלכות האנגלדסאכסונים בדרום 
עם התיישבות הסקנדינווים בצפון אנגליה, וב 1016 או 1018 נכבשה 
בידי מלקום 11 ( 1005 — 1034 ) וסופחה לאלבה. נכדו ויורשו של 
מלקום, תקן (ע״ע) ירש את המלוכה גם בסתרתקליד, וב 1034 נהיה 
למלך הראשון של ס׳ המאוחדת, פרט לשטחי הסקנדינווים. 


הנצרות החלה לחדור לס׳ מבריטניה הרומית, במפנה המאה ה 4 , 
אולם עיקר התנצרותה של הארץ היתד, פעולת מיסיונרים אירים, 
אחרי התיישבותו של ק 1 לומבה ״הקדוש״ (ע״ע) באי איונה ( 1003 ) 
ב 563 . נצרותה של ס׳ היתה נוסח אירלנד: ארגון הכנסיה היה 
מושתת על מנזרים ולא על חלוקה טריטוריאלית לדיוקסות ברא¬ 
שותם של הגמונים. 

הכנסיה הקלטית התקיימה בס׳ מאות שנים: ביודהמלוכה היה 
סקוטי, כל/ ממוצא אירי, ולשונם הגלית של הסקוטים וארגונם החב¬ 
רתי השבטי פשטו גם בקרב הפיקטים, ובמאה ה 11 החלו חודרים 
גם מדרום לפורת ולקליד. אולם בלותין התנגשו השפעות קלטיות 
אלו בהשפעות שחדרו מהדרום, מממלכת אנגליה החזקה יותר. 

ב 1057 עלה למלוכה מלקום 111 קנמור ( 066 רחס 03 ), בנו של 
דנקן, אחרי שהביס בעזרת האנגלים את מקבת, רוצחו של דנקן 
שתפס את המלוכה. בימי מלקום חדרה השפעה מאנגליה, ותרמו לכך 
גולים שנמלטו מפני וילים הכובש, אחרי כיבוש הארץ בידי הנור¬ 
מנים ( 1066 ). אשתו של מלקום, מרגרט "הקדושה", היתה מבית 
המלוכה האנגלו־סאכסוני, פעלה הרבה להנהגת תיקונים בכנסיית ם׳ 
והסתייעה בכמרים מאנגליה. דבר זה החיש את התקרבותה של 
כנסיית ס׳ לכנסיה הרומית. תהליך האנגליזציה נמשך בימי אדגר 
בן מלקום ( 1097 — 1107 ) ובימי אחיו, אלכסנדר 1 (ע״ע [עט׳ 618 ] ; 
1107 — 1124 ) ודיויד 1 (ע״ע; 1124 — 1153 ). אנגלים, נורמנים ופלמים 
תפסו עמדות מפתח בס/ ומוסדות החברה נהיו דומים למוסדותיה 
של אנגליה הפאודלית. דבר זה בולט במיוחד בדרום־מזרח, ולותין 
המושפעת מאנגליה היתר■ בסיס כוחם של בני מלקום ומרגרט. בימי 
דיויד 1 הושלם ארגונה של הכנסיה בדיוקסות, כמתכונת הכנסיה 
הרומית, חדרו המסדרים הדתיים שהיו קיימים ביבשת אירופה, סדרי 
השלטון והמשפט הותאמו לנוהג האנגלי־נורמני והדרום אורגן 
במבנה פאודלי. אצילים מצפון צרפת שהיגרו לאנגליה הוזמנו לקבל 
אחוזות בס/ בהם משפחות ברום, בליול, סטיוארט ופיץ־אלן, ואלה 
היו משענתם העקרית של המלכים. 

מלחמות תכופות התנהלו עם אנגליה, ומלכי ם׳ נאלצו פעמים 
רבות להכיר בריבונות עליונה של מלכי אנגליה. נמשכו המלחמות 
גם נגד ממלכת הסקנדינווים בצפון: וילים ״האריה״ ( 1165 — 1214 ) 
כבש מידיהם את קיתנס וסד׳רלנד ורק האיים נשארו בשלטונם. נכדו, 
אלכסנדר 111 (ע״ע [עט׳ 619 ] ; 1249 — 1286 ), ניצח ב 1263 את הנור־ 
ווגים וב 1266 קנה מידיהם את האי מן ואת ההברידים. איי שטלנד 
ואורקני עדיין נשארו בידי הסקנדינווים, וב 1472 מסרם כריסטין 1 
מדנמרק לחתנו, ג׳ימז 111 (ע׳ ערכיהם). 

במות אלכסנדר 111 בלי יורש זכר ישיר הגיע "תור הזהב" של 
ם׳ אל קיצו. היורשת היתה מרגרט, נכדתו בת ה 3 של אלכסנדר; 
אדוורד 1 (ע״ע) מלך אנגליה הציע להשיאה לבנו, כדי לאחד את 
שתי הארצות. ב 1290 מתה מרגרט, ואדוורד נתבקש להיות הבורר 
בין שני הטוענים לכתר, רוברט ברוס וג׳ון בליול (ע׳ ערכיהם), 
שניהם מצאצאי דיויד 1 . אדוורד הודיע׳ שאין הוא רואה עצמו בורר 
אלא שופט המוסמך לפסוק, וזאת משום שבעבר הכירו מלכי ס׳ 
בריבונות העליונה של מלכי אנגליה, ומינה את ג׳(ן בליול למעין 
מלך־ואסאל שלו, עמד בתוקף על כך שהלה ימלא את חובותיו 
כוואסאל ואף דרש מבליול ואציליו לשרת בצבאו הנלחם בצרפת. 
בליול המרה את פי אדוורד וכרת ברית עם צרפת ( 1295 ), וברית 
זו התקיימה כ 300 שנה. בתגובה פלש אדוורד לס/ הדיח את בליול 
והכריז עצמו למלך ם׳ ( 1296 ). 

כיבוש הארץ בידי האנגלים גרם להתעוררות לאומית אדירה. 

ב 1297 פרצה מרידה, בהנהגתו של וילים וולם (ע״ע) והחלה מלחמת 
שחרור ממושכת. וולם ניצח את האנגלים בסטרלינג בריג׳ ( 51161108 
186 ) 861 ), גרשם מס׳ ונהיה לעוצר בשם ג׳ון בליול, אך ב 1305 נשבה 
וולס והומת באשמת בגידה, ב 1306 התחדשה המרידה, בהנהגת 



463 


סקוטלנד: היסטוריה 


464 


רוברט ברום, נכדו של הטוען לכתר ב 1290 . הוא הכתיר עצמו למלך, 
וב 1314 הביס את האנגלים בבנוקברן ( 11 ז 11 נ 1 ? 1 ם 110 חב 8 ) ושחרר את 
ם׳; אולם רק ב 1328 הכירה אנגליה בעצמאותה. 

המלחמות עם אנגליה נמשכו, בהפסקות. עוד כ 250 שנה. אולם 
רק בשנות ה 30 של המאה ה 14 נשקפה סכנה ממשית לעצמאות ם׳, 
כשהאנגלים תמכו באדוורד בליול, בנו של המלך ג׳ון, והלה הדיח 
זמנית את דיויד 11 (ע״ע, עמ׳ 199 ), בנו הקטין של רוברט ברום, 
ומלך תחתיו ( 1332 ). ב 1341 חזר דיויד לשלטון, בסיועה של צדפת 
שלחמה אז באנגלים (ע״ע מלחמת מאה השנים). ב 1346 פלש דיויד 
לאנגליה, נוצח ונשבה, ורק ב 1357 שוחרר, אחרי שנפדה בכופר רב. 
הדבר הצריך מיסוי גבוה ותרם לייצוג קבוע של העירונים 
בפרלמנט. 

הפרלמנט בס׳ התפתח לאסיפה של פאודלים תקיפים, בעיקר 
בגלל חולשת הכתר. במות דיויד, ללא בן זכר, נסבה המלוכה לבית 
סטיוארט (ע״ע), וזמן רב עבר עד שהאצילים הסוררים התייחסו 
לסטיוארטים יותר מאשר לראשונים בין שווים. ראשון הסטיוארטים, 
רוברט 11 ( 1390-1371 ), היה קשיש! בנו, רוברט 111 ( 1406-1390 ),היה 
רפה־רוח ורפה־ידיים, וכל שבעת המלכים האחרים מבית סטיוארט, 
עד לאיחוד ס׳ עם אנגליה, עלו למלוכה בהיותם קטינים. ועד שהגיעו 
לפרקם שלטו עוצרים־אצילים. גם בעת שבייתו הארוכה של ג׳ימז 1 
שלטו עוצרים ( 1406 — 1424 ). הוא נרצח בידי האצילים ( 1437 ), 
ונכדו, ג׳ימז 111 ( 1460 — 1488 ), נהרג בקרב עמהם; ג׳ימז 11 ( 1437 — 
1460 ), ג׳מז 1¥ ( 1488 — 1513 ) וג׳ימז ¥ (ע׳ ערכיהם; 1513 — 1542 ) 
נהרגו כולם בקרב עם האנגלים. כוחה של האצולה גדל גם מחמת 
תחייתה של השבטיות הגלית והידלדלות הארץ במלחמות השחרור 
ובמלחמות האחרות נגד האנגלים. גם כוח הכנסיה גדל על חשבון 
הכתר, והערים לא התפתחו. 

במאה ה 15 חלה התאוששות מסוימת, בעת ההפוגות במלחמות 
עם אנגליה. ג׳ימז 1 חיזק את סמכות הכתר מול האצולה והכנסיה, 
וג׳מז 1¥ הכניע כמעט את כל הארץ לשלטון המרכזי. הוא חתם 
על שלום־עולמים עם אנגליה ונשא לאשה את מרגרט, בת הנרי ¥11 , 
מלך אנגליה; אולם אח״כ חזר למדיניות המסרתית של ברית עם 
צרפת, פלש לאנגליה, נוצח ונהרג בקרב פלודן ( 1513 ). ההתאוששות 
ניכרה גם בתחומי התרבות. נוסדו 3 אוניברסיטאות — סינט אנדרוז 
( 1411 ), גלזגו ( 1451 ) ואברדין ( 1494 ) — ונבנו חרבה כנסיות יפות. 
אותה עת פרחה גם ספרות רבת־עצמה בניב העממי (ר׳ לעיל, ספרות, 
עמ׳ 459 ). אולם למרות שם׳ ואנגליה נטלו שתיהן חלק ביצירתה 
של הספרות האנגלית, הושפעו הסקוטים מתרבותה של יבשת אירו¬ 
פה, בגלל בריתם המדינית עם צרפת ואיבתם לאנגליה. המשפט 
והמוסדות התפתחו תכופות במתכונת יבשת אירופה ולא במתכונתה 
של אנגליה. 

ג׳ימז ¥ ( 1513 — 1542 ) הידק את קשריו עם צרפת ונשא לאשה 
תחילה את בת פרנסוא 1 ואח״כ את מרי מבית גיז (ע״ע). אולם 
אותה עת היתה בם׳ סיעה שנטתה אחר אנגליה, והיא הזדהתה עם 
הנטיות לרפורמציה בכנסיה של ם׳. כשם שהקתוליות הזדהתה עם 
ההישענות המסרתית על צרפת. ב 1542 נוצח ג׳ימז ¥ בידי דודו, 
הנרי ¥111 מלך אנגליה, בקרב סולד מוס ( 1055 \ ץג׳\\ 501 ), וכעבור 
ימים מספר מת. בתו התינוקת, מרי סטיוארט (ע״ע), חונכה בצרפת, 
ואמה העוצרת המשיכה בקו הפרו־צרפתי הקתולי; היא רדפה את 
הדוגלים ברפורמציה וכמה מהם מתו על קידוש אמונתם. אולם 
בהנהגת נוכס גאתה הפרוטסטנטיות והיתה לדת־המדינה (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 457 ). 

ב 1561 חזרה מרי לס׳, וחרף היותה צרפתיה למחצה וקתולית 
בדתה היו יחסיח טובים עם הפרוטסטנטים המתונים. אולם נישואיה 
ללורד דרנלי (ץש 1 ת ז 3 ס), שעמד מיד אחריח בתור לירושת כתר אנ¬ 
גליה, לא היו מקובלים בעם. כשנרצח דרנלי ומרי נישאה לחשוד 


ברצח, רוזן בותול, פרצה מרידה. מרי ברחה לאנגליה ובנה ג׳ימז ¥1 
(ע״ע) הוכרז למלך ( 1567 ). 

ס׳ סבלה שוב מאי-יציבות בשלטון העוצרים, עד שב 1583 נטל 
ג׳ימז את השלטון לידיו וחיזק את הכתר בנצלו את הניגודים בקרב 
האצולה ואת היריבות בינה לבין הכנסיה. מדיניותו נטתה לאנגליה, 
וב 1603 ירש גם את כתר אנגליה כג׳ימז 1 , ושליטתו בם׳ התחזקה 
כתוצאה מהיוקרה ומהמשאבים שהיו לו כמלך אנגליה. הוא קנה 
את לב האצילים באשרו את בעלותם על נכסי כנסיה שהופקעו בעת 
הרפורמציה׳ השליט חוק וסדר בספר, בס׳ העלית ובאיים, והשלום 
בארץ אפשר את פריחת התרבות. 

מאבק חמור התנהל בשאלת מבנה הכנסיה. בהשפעת רפורמטורים 
ששהו בז׳נווה הקלווינית קמה תנועה שדרשה לבטל את היסוד 
האפיסקופלי, כל׳, שלא יהיו הגמונים ומדרג כנסייתי אלא הכמרים 
כולם יהיו שווים במעמדם; כך שבכנסיה ישלטו זקני־העדה (פרס־ 
ביטרים) וועידות אזוריות וכלליות (ע״ע פרסביטריניזם; ור׳ לעיל, 
דת). המלך ג׳ימז סלד מהפרסביטריאניות, שלא תאמה את גישתו 
האבסולוטיסטית. ב 1592 אישר הפרלמנט חוקה פרסביטריאנית לכנ¬ 
סיה, אך ב 1610 החזיר ג׳ימז את ההגמונים למעמדם והכפיף שנית 
את הכנסיה לכתר ולפרלמנט. ״ 5 עיקרי האמונה של פרת". שאושרו 
ב 1618 , נתנו ביסוס דתי למעמד ההגמונים והנהיגו פולחן טקסי יותר 
— דבר שעורר התנגדות רבה. 

צ׳רלז 1 (ע״ע) גדל והתחנך באנגליה ולא היטיב להכיר את ס׳; 

הוא הרחיק מעליו את נתיניו במיסוי ללא תקדים ובפגיעה בפרלמנט 
של ס׳; הרגיז את האצילים באיימו ליטול מהם את הכנסותיהם 
מנכסי הכנסיה ובקדמו הגמונים בסולם המדיני ועורר התנגדות 
לאומית ופרוטסטנטית בנסיונו להתאים את כנסיית ם׳ למסגרת 
הכנסיה של אנגליה. צעד אחרון זה נעשה ב 1637 , כשצ׳רלז ניסה 
לכפות בס׳ את סידור־התפילה של הארכיהגמון ו. לוד (ע״ע). בתגו¬ 
בה התלכדו הסקוטים ב״ברית לאומית״ (:! 60311 ^ 0 ), הסירו את 
ההגמונים והחזירו את הפרסביטריאניות ( 1638 ) ; זו היתה לדת 
רובם עד היום הזה. נסיון צ׳רלז לדכא את המרד נכשל, והסקוטים 
פלשו לצפון אנגליה והתקבלו בה באהדה ( 1639 — 1641 ). פלישתם 
היתד, הפתיחה למלחמת האזרחים באנגליה. ב 1643 הצטרפו הסקו¬ 
טים לצד הפרלמנט האנגלי במלחמתו במלך, תמורת הבטחה להנהיג 
את הפרסביטריאניות גם באנגליה. משהובהר לסקוטים שההבטחה 
לא תוגשם, עקב נצחון "הבלתי תלויים" ( 8 זח 4€ > €0 <ן 3€ ס 1 ) ששנאו 
את האפיסקופליות והפרסביטריאניות בשווה, עברו הסקוטים 
למחנה המלך, תמורת הבטחה להנהיג את הפרסביטריאניות לתקופת 
נסיון של 3 שנים ( 1647 ). הם ניגפו בקרב פרסטון ( 1648 ), אך 
כשהוצא צ׳רלז 1 להורג ( 1649 ) הכריזו על בנו כמלך צ׳רלז 11 
(ע״ע). קרומול ניצח את הסקוטים, סיפח את ם׳, ונציגיה ישבו 
בפרלמנט בלונדון. 

ב 1660 הוחזרה המלוכה על כנה, בטל האיחוד בין ם׳ לאנגליה, 
ההגמונים הושבו למעמדם והפרסביטריאנים נרדפו. הסקוטים קידמו 
בברכה את וילים מאורניה (ע״ע וילים 111 ) והמליכוהו תחת ג׳ימז 11 
( 1688 ). באותה "מהפכה מהוללה" נהיה הפרלמנט הסקוטי לגוף בעל 
סמכויות דומות לאלה של הפרלמנט האנגלי, והפרסביטריאניות היתד, 
לדת המדינה ( 1690 ). 

איחוד ם׳ ואנגליה בכתר אחד היה יעיל כל עוד היה הכתר בעל 
סמכויות רחבות יותר משל הפרלמנטים בשתי ארצות אלו. עם 
גידול סמכויות הפרלמנטים בעקבות ״המהפכה המהוללה״ של 1688/9 
פרצו חיכוכים בין אנגליה לס׳. במאמציהם להרחיב את סחרם הקימו 
הסקוטים חברת סחר עם המזרח הרחוק וניסו לכבוש לעצמם מושבה 
בדרין ( 1€11 ז 03 ) שליד פנמה, בשטח שהיה שייך לספרדים. כמעט 
שפרצה מלחמה עם ספרד, והכתר מצא עצמו מולך על שתי מדינות 
בעלות אינטרסים כלכליים שונים ומדיניות חוץ מנוגדת. נסיון הסקו־ 



465 


סקוטלנד; היסטוריה; יהודים — סקופיה 


466 


טים בדרין נכשל. הם האשימו את האנגלים באחריות לכך, והיחסים 
בין ם׳ לאנגליה נעכרו; ב 1703/4 , בימי המלכה אן, יאיים הפרלמנט 
הסקוטי לבטל את האיחוד האישי עם אנגליה, אך בסופו של דבר 
ניצחו המצדדים באיחוד. ב 1707 נחקק "חוק האיחוד" ( 0£ 
17111011 ) ולפיו נהיו ם׳ ואנגליה למדינה אחת, בעלת פרלמנט וממש¬ 
לה משותפים. עם זאת הובטח המעמד המיוחד של הפרסביטריאניות 
בם׳ וכן מערכת המשפט והחוק המיוחדים לה. 

עוד עשרות שנים ניטש בם׳ מאבק בין תומכי האיחוד עם אנגליה, 
שתמכו במלכים מבית האנובר, לבין המצדדים בהחזרת הסטיוארטים 
ובם׳ עצמאית. התמיכה בסטיוארטים היתד. חזקה בעיקר בם׳ העילית 
והיא שסייעה ב 1715 ל״טוען־לכתר הזקן״ (ז^חשזשז? 014 )׳ ג׳ימז 
בנו של ג׳ימז 11 , וב 1745/6 — לבנו, צ׳רלז אדוורד, "!,טוען־לכתר 
הצעיר״. שתי מרידות אלו של היעקוביטים (תומכי ג׳ימז 300111151 !]) 
דוכאו, ובעקבות דיכוי המרידה השניה, אחרי קרב קלודן(ךוש 11001 ! 01 ) 
חיסלה הממשלה את משטר בתי־האבות ( 01305 ), הבסיס להתמרדו¬ 
יות החוזרות ונשנות בם׳ העילית. פעולה זו התנחלה באכזריות רבה, 
ותוצאותיה החברתיות המיידיות היו חמורות. לפי שהאדמות בם׳ 
העילית היו בבעלותם של ראשי בתי־האבות, ואלה עברו לגידול 
צאן ונישלו את בני חסותם לשעבר מאדמתם. הדבר גרם להגירת 
סקוטים רבים, בייחוד לצפון אמריקה. 

אולם לשפלת ם׳ הביא האיחוד עם אנגליה שגשוג כלכלי, ומארץ 
של חקלאות ודיג, שעיקר יצואה היה מורכב מהמרי גלם — צמר, 
עורות ודגים — הפכה ם׳ לארץ מתועשת. גלזגו היתה למרכז הסחר 
בטבק שגודל במושבות אנגליה באמריקה. כשנהיו המושבות לעצי 
מאיות נפגע ענף זה, ולפיכך פותח ענף הכותנה, ומשנות ה 30 של 
המאה ה 19 התפתחה תעשיה כבדה שהתבססה על מרבצי הפחם 
והברזל של ם׳. עד פרוץ מלה״ע 1 התפתחה התעשיה כמעט בלי הפסקה, 
והשוק למוצרי מספנותיה של ם׳ ומפעלי הקטרים שלה היה עולמי. 

לשגשוג הכלכלה נלוותה פריחת תרבות ללא תקדים, וב 100 
השנים שאחרי האיחוד פעלו בס׳ הכלכלן א. סמית, הפילוסוף ד. יום, 
הסופרים והמשוררים ר. ברנז, ו. סקוט, ר. ל. סטיונסון(ע׳ ערכיהם, 
ור׳ לעיל, ספרות) ואחרים. משנעלמה ם׳ הישנה, החלו הסקוטים 
מגלים געגועים רומנטיים עליה. 

במאה ה 18 מילאו הסקוטים תפקיד קטן במדיניות בריטניה, אך 
במאה ה 19 , ובמיוחד אחרי התיקון בחוק הבחירות ב 1832 , מילאו 
תפקיד גדול, יחסית למספרם. ם׳ היתה מעוז של הליברלים, ותכופות 
שלטה מפלגה זו הודות לתמיכת ם׳ חרף כשלונה באנגליה. במאה 
ה 20 גדל כוחה של מפלגת העבודה בם׳. תרמו לכך קשיי הכלכלה, 
במיוחד בין שתי מלחמות העולם: תעשיותיה של ם׳ היו מיושנות 
מדי ולא מגוונות. והאבטלה בה היתד. אז גבוהה מאוד. כתוצאה 
מכך הואצה ההגירה מם׳, שמאז הבצורת ב 1846 היתה גבוהה למדי: 
2 מיליונים היגרו מם׳ ב 1846 — 1965 , וב 1921 — 1931 בלבד היגרו 
ממנה 400,000 נפש — וגרמו לירידה במספר התושבים. לעומת זה 
היגרו לס׳ אירים רבים, בייחוד בשנות ה 40 של המאה ה 19 ואילך, 
וכתוצאה מכך גדל מספר הקתולים בה והגיע לב 15% . 

בשנות ח 30 של המאה ה 20 הוחל בהקמת תעשיות חדשות בם׳ 
ובגיוונן, ומלה״ע 11 החישה את התאוששות כלכלתה, אך האבטלה 
בם׳ עודנה גבוהה מאשר באנגליה. מבחינה מדינית הוקם ב 1885 
מיניסטריון מיוחד לס׳, וענייני הפנים, הבריאות, החקלאות והחינוך 
של ם׳ מנוהלים באדינבורו ולא בלונדון. תלונות על הזנחה מצד הממ¬ 
שלה המרכזית גרמו להתעוררותה של לאומיות סקוטית, וזו נהנית 
מתמיכה רחבה בציבור, אך משקלה הפוליטי אפסי. — וע״ע ממלכה 
מאחדת, היסטוריה. 

01 ^•< 10 ו 131 3/1011 4 ,ש 1:16 ב 1 \ ״ 1 .מ ;־ 1954 ,. 3 , 11£ עזק . 5 . 1211-0 ! . 8 

, 1603 10 !) 101 ' 7 11 ) £0111 ) 1/1 1 מ 0 ./ , 11:111111011 ( 7 . 0 7 \\ ;־ 1962 ,. 3 

. 1962 , 1 ( 0 ( 1 01 ) 3 ))£ ) 111 ס! 1603 מ! 0 ׳./ . 5 ,י 11 )י\ז ג 1 ,$ . 0 ;־ 1965 

ג. ד. 


יהודים בודדים שביקשו זכויות מסחר ומגורים באדינבורו 
נזכרו ב 1691 , ושם נוסדה הקהילה הראשונה בס׳ ב 1816 . זמן קצר 
לאחריה נוסדה קהילה בגלזגו. ההגירה מאירופה המזרחית במפנה 
המאה ה 20 הביאה עמה מתיישבים יהודים גם לס׳. ב 1971 ישבו 
בס׳ 15,000 יהודים, מהם 13,400 בגלזגו ו 1,400 באדינבורו. 

. 1959 ,/('{ 0111 [ 15/1 ^ 500 / 0 $ח 1£1 '( 0 7116 ,'{^ 1 

סקוטו־י ע״ע שקוד־ר. 

סקויל־וסט, ויקטוריה מדי - - 111€ ׳״ 01 ב 5 עזב 4 ? 3 ״ 0 :ו 0 !ז\ 

ז 5 ש¥\ —' ( 1892 — 1962 ), משוררת וסופרת אנגלית. בעלה 
היה הרולד ניקולסון ( 1886 — 1968 ), ששירת במשרד החוץ הבריטי, 
פרסם מאמרי ביקורת וחיבר מספר ביוגרפיות ספרותיות והיסטו¬ 
ריות. יחד חיברו את הספר ס 3 זשו 101 ׳ ס! ז 0 § 35500 ? ("נוסע לטה¬ 
ראן"), 1926 , על שנותיהם באיראן. בספר [ 0 ז 3 ץסס 71 \ 304 01 ז 3 ו 01 ־!ס 
(״מטע וכרם״), 1921 , ובפואמה 1.304 ש!!!׳ (״הארץ״), 1926 , באה 
לידי ביטוי הזדהותה עם החיים במולדתה. עם יצירותיה בפרוזה 
נמנים רומנים וכן הערכות על אנדרו מרול וז׳ן ד׳ארק (ע׳ ערכיהם). 
השפעתה על סופרים אחרים — במיוחד על ורג׳יניה וולף (ע״ע) — 
עולה על השגיה שלה. 

. 1973 , 10£€ ד 1401 1 ) 01 , 5011 [ 0 :> 1 ^ 1 .א 

סקופולמין ( 080100 ע! 1 , 01301106 ק 500 ), אלקלואיד (ע״ע) המופק 
מצמחי הסולניים (ע״ע). הם׳ הוא אסטר של חומצה 
טרופית והבסיס האורגני סקופין: 



הס׳ נבדל מהאלקליאיד אטרופין (ע״ע) רק בקיום קשר חמצני בין 
הפחמנים 6 ו 7 , ודומה לו בתכונות פיסיקליות וכימיות רבות. בניגוד 
לאטרופין, המופיע כתערובת רצמית, מצוי הם׳ בצמחים בקונפיגו¬ 
רציה בעלת פעילות אופטית 1 (ע״ע אופטית, פעילות, עמ ׳ 65 ). 

הם׳, כאטרופין, גורם לדיכוי מערכת־העצבים הפאראסימפתית 
ומערכת־העצבים המרכזית (ע״ע עצבים, מערכת), ומכאן רעילותו 
ושימושו הרפואי. הם׳ שימש למטרות רפואיות כבר את שבטי 
ההינדו העתיקים. ביה״ב השתמשו בו כרעל בעל פעילות מתמשכת. 
הם׳ משמש לטיפול במחלת פרקינסון (ע״ע) וב״מחלת־נסיעה" 
( 510100658 סס״סיס). ס׳ הנלקח עם מורפין (ע״ע) גורם למצב של 
הרגעה ואבדן זכרון, וזו הסיבה לשימוש בתערובת זו בשעת לידה. 
נגזרת הם׳ השימושית ביותר ברפואה היא ס׳-הידרוברומיד. 

הם׳ הוא הפעיל והרעיל ביותר בין אלקלואידי הבלדונה (ע״ע), 
כנראה בגלל חדירתו המהירה יותר למקום פעולתו. מקרי־מוות מאל- 
קלואידים אלה הם נדירים ומתרחשים בעיקר בהרעלות בלדתה 
אצל ילדים. 

סקופיה ( 6 ^ 8100 ), בירת מקדוניה (ע״ע), דרום יוגוסלוויה. 

שוכנת על שתי גדות נהר ורדר, בתוך איזור חקלאי פורה 
ובה 312,000 תוש׳ ( 1971 ). ם׳ היא המרכז התעשייתי התרבותי 
הראשי של מקדוניה ובה מפעלי תעשיה לברזל ופלדה, מוצרים 
כימיים, טכסטיל ומזון. הגרעין העתיק של העיר שוכן בגדה הצפו¬ 
נית של הנהר ורוב בנייניו העתיקים הם מהתקופה התורכית (מאה 
15 ). הבולטים ביותר הם המסגדים של מיסטפה פחה והשולטאן 
מוראט 11 ׳ חמאם דאוד פחה (המשמש מוזיאון לאמנות) וח׳אן קור־ 
שומלי. הרבעים המודרניים התפתחו בגדה הדרומית של הנהר. שני 
חלקי העיר מחוברים ע״י מספר גשרים וביניהם גשר מהמאה ה 15 



467 


סקופיה — סקי 


468 


שנבנה על יסודות גשר רומי. ב 26.7.1963 נהרסו רוב חלקי העיר 
ברעש אדמה ו 2,000 מתושביה נהרגו. קיימת מגמה לשקם את מרכז 
העיר בצורתו המקורית ואילו שאר הרבעים מתוכננים לבניה בסיג־ 
נון מודרני. אחרי הרעש הוקמו 17 רבעי מגורים ארעיים בפרוורי 
העיר. 

בס׳ נמצאים בית הפרלמנט המקדוני, תאטרון לאומי ואוניבר¬ 
סיטת ס׳ שנוסדה ב 1949 ובה 20,500 תלמידים ( 1972 ). 

ם׳ היא צומת כבישים ראשי לדרום יוגוסלוויה ודרכה עוברת 
מס״ב מבלגרד לתסלוניקי (יוון). בקרבתה שדה התעופה. 

סקופס (;.!"יס*!), פסל יווני יליד 
פארוס שחי במחצית הראשונה 
של המאה ה 4 לפסה״נ. ס׳ היה אחד 
הנציגים הדגולים של הסיגנון הקלאסי 
המאוחר (ע״ע אמנות, עמ ׳ 35 ) ; הצ¬ 
טיין במיוחד בהבלטת מצבי־התרגשות 
חזקים, כגון צער, יאוש, טירוף־הדעת. 
את האפקטים השיג עי״כ ששיווה לם־ 
סליו ראש נטוי הצדה, עיניים שקועות, 
פה פעור ותנועות פאתטיות. מעשה 
ידיו היו התבליטים במקדש אתני בט- 
גאה ובכותל המזרחי של המאוסוליון 
בהליקרנסוס (ע״ע, עמ׳ 797/8 . ושם 
תמונות). השתתף בקישוט הארטמיסיון 
באפסוס (ע״ע, עמ ׳ 255 ). לס׳ מייחסים 
את הפסלים "מינאדה משתוללת"(ע״ע 
דיוניסוס) ו״מלאגרוס", שנשתמרו ב¬ 
העתקים רומיים. קרוב לוודאי שהיצי¬ 
רה הפיסולית "ניובי (ע״ע) וילדיה" 
היא מידי ם׳. וע״ע ארם; היפנוס. 

,.$ ■ 0 ( 111 ( $1x1110 ,־ז 11€ בנ £€1 ט€א . 4 , ,\ 1 

. 1952 ,.$ ,"גז* .? ; 1913 

סקטי, פרבקו — 830066111 31100 •!? — ( 1330 — 1400 ), סופר 
איטלקי. ס׳ היה בן למשפחת סוחרים מפירנצה. כתב שירים 
היתוליים ומוסיקליים־עדינים ( 6116 ! 66116 1161-0 11 ["ספר החרו¬ 
זים"]׳ 1363 ). יצירתו הנודעת ביותר, 6116 ׳\ 0 ח 10 ״ 606 ז 7 11 (״ 300 
הסיפורים הקצרים״), 1385 — 1396 , שמהם נשתמרו 223 בלבד, מהווה 
את אוסף הסיפורים השני בחשיבותו בספרות האיטלקית אחר 
ה״דקאמרוך של בוקצ׳ו (ע״ע), חלק מהחומר לסיפורים נשאב מן 
המסורות הסיפוריות שקדמו לו, אך לרוב מצא ס׳ השראה בהווי 
עירו, בהתרחשויות הקטנות והמבדחות בחוצות פירנצה ובשווקיה. 
גדולתו של ס׳ בתיאור הקאריקאטורי הנמרץ של הנפשות, אך הוא 
לא הגיע למתח הדרמתי- להתעמקות הפסיכולוגית ולפרובלמטיקה 
השכלתנית של סיפורי בוקצ׳ו. — חמישה מן הסיפורים הם בעלי 
נושא יהודי. לס׳ שימשו היהודים מטרה ללעג ולבוז והם מופיעים 
בדמות המסרתית של המלווה בריבית, הסוחר או המכשף. 

. 1966 ,. 5 361 , 0 ז £1114 ~ 1 , 310 ז 011 . 6 ; 1951 ,. 5 141 * , 6111 ־ 021 

סלןי ( 561 , מנורווגית 810116 = קרש), מגלשיים להליכה ולגלישה 
על שלג, הס׳ התפתח כאמצעי־תעבורה ע״י תושבי אזורים 
מכוסי שלג כבד. יש רואים את מולדת הס׳ בהרי־אלטאי. באי הנור¬ 
ווגי רודוי (ץ 10 > 70 ) נמצאו ציורי מערות מלפני 4,000 — 5,000 שנה, 
המתארים ציידים ולוחמים על ס׳. זוג מגלשי־הם׳ העתיקים בעולם 
מוצגים בסטוקהולם, וגילם כ 5,000 שנה. מגלשיים מוזכרים גם 
באפוס הפיני קאלוואלה ובמקורות אחרים. המגלשיים הראשונים 
נעשו- כנראה, מעצמות בע״ח גדולים, ואח״כ — מלוחות־עץ מעובדים, 


ועליהם מורכבים פסי־מתכת לחיזוקם ולחיבור הנעליים אליהם. 

בקרב על אוסלו ( 1200 ) בין הנורווגים לשוודים השתמשו הנור־ 
ווגים בגולשים כתצפיתנים. שוודיה הקימה יחידת גולשים במלחמתה 
בדנמרק ( 1521 ). ב 1733 הוקמו יחידות גולשים בצבא נורווגיה. 
ב 1767 נערכו לראשונה תחרויות בגלישה ובהחלקה לחיילים בצבא 
נורווגיה. התחרות הפתוחה הראשונה נערכה ב 1843 בטרומזה 
( 7101-050 ) ובמקביל נערכו תחרויות באמריקה הצפונית — לשם 
הובא הס׳ ע״י מהגרים נורווגיים בתחילת המאה ה 19 . משנת 1875 
התפתחה אסכולת ספורט המגלשיים במחוז טלמארקן (-•! 7616013 
6611 ). מקובל לראות בסונדרה נורדהיים ( 1 דז 01661 זסא 3011066 ) את 
אבי ספורט הס׳. במלה״ע 11 הרבו להסתייע בגולשים, בעיקר בסקנ- 
דינוויה ובאלפים. 

כיום מבחינים בשלושה סוגים של מגלשי־ס׳: מגלשי הקפיצה 
הרחבים, מגלשי הגלישה הרגילים ומגלשי העקלתון (סלאלום) 
שראשם כפוף פחות כדי לאפשר גלישה מהירה יותר. אורך המגל¬ 
שיים נקבע לפי גובה הגולש (אורך המגלשיים = גובה + אורך הזרוע 
והאמה) והם מחוברים ברצועות עור לנעלי־ם׳, המהודקות בין פסי 
מתכת מיוחדים המורכבים על המגלשיים. להתקדמות ואיזון הגולש 
משמשים גם מוטות מיוחדים. 

הס׳ מחולק לתחרותי ולא־תחרותי — לטיולים ולבילוי. הס׳ הלא- 
תחרותי נמצא כמעט בכל מקום שמצוי בו שלג. יש אתרי־ס׳ מפור¬ 
סמים, שבהם ניתן לגלוש כמעט בכל ימות־השנה (באירופה — 
בעיקר באלפים). 

בס׳ התחרותי — שמוצאו בנורווגיה — פותחו טכניקות גלישה 
ופניות; מרתקות במיוחד הגלישות במורד: גלישה מהירה במורדו 
של הר — ומנצח בה המתחרה המהיר ביותר. בין הגלישות במורד 
מפורסמת ביותר גלישת'עקלתון (סלאלום) שבה צריך הגולש לעבור 
דרך מספר רב של "שערים" רצופים. מקובלת גם גלישת עקלתון- 
ענק, שבה מוגדל המרחק ומספר השערים רב יותר. התחרות הרא¬ 
שונה בגלישת עקלתון נערכה בשוויץ — בעיר מירן ( 14111160 ), 
ב 1922 , ביזמת האנגלי ארנולד לון ( 701111 ). מאז 1924 נכלל הם׳ 
במסגרת המשחקים האולימפיים (ע״ע, עמ ׳ 592 - 595 ). 

באליפויות העולם מתחרים הגולשים במקצועות הם׳ הצפוניים 
והאלפיניים. המקצועות הצפוניים לגברים: גלישה במישור (- 055 ז:> 
. 8 ץ-״״״סס) ל 15 , ל 30 ול 50 ק״מ! מרוץ שליחים 10x4 ק״מ; 
קפיצה ממקפצה (ל 70 מטר ול 90 מטר) ו״שילוב צפוני", הכולל 
גלישה ל 15 ק״מ וקפיצה ממקפצה ל 70 מטר. כתחרות בפני עצמה 
מתקיימת ״טיסת מגלשיים״ ממקפצה ל 120 מטר. המקצועות הצפו¬ 
ניים לנשים: גלישה ל 5 ול 10 ק״מ ומרוץ שליחות 5x4 ק״מ. 

המקצועות האלפיניים 
לגברים ולנשים: גלישה 
במורד, גלישת עקלתון 
וגלישת עקלתון־ענק וכן 
"שילוב אלפיני", הכולל 
חישוב ההשגים ב 2 ה¬ 
מקצועות (גלישה במורד 
ועקלתון). 

מאז 1924 קיימת הת¬ 
אחדות בי״ל לגלישה 
(- 13110 !"! 1016 16131100 ) 6 ? 
[. 1.3 .?] ! 86 16 > 0316 ), 
הכוללת ( 1972 ) 48 מדי¬ 
נות ו 8 מיליון חברים. 

ם׳-מ ים: גלישה ב¬ 
מגלשיים על־פני המים, 
כשהגולש נגרר, בעזרת 




מלש בתנועה אפיעית ננלישת־עקלתוז 
(סלאלום) (משרר־התיירות של אוסטריה) 






469 


סקי — סקילה ובריבדיס 


470 



הגו 5 ׳צ 1 סייק סוידרהו (את״ב)/ אלסי־העולם בסיוי־מים ( 1069 ) 
(כרשות 515 ( 1 ) 


כבל, אחרי סירת מבוע. מפורסמות תחרויות בגלישה מהירה ובגלישת 
עקלתון. בשניים האחרונות רווח ס׳־המים בכל חופי הרחצה בעולם 
והוא משמש יותר לבילוי מאשר לתחרות. 

ע. ג. - מ. 

0 קי, אנג׳לו — 1818) — ,308610 §£1x111 , רג׳ו אמיליה [ £68810 
1:114 ״£], איטליה — 1878 , רומא), אסטרופיסיקאי איטל¬ 
קי. ם׳ נתחנך כיישועי (החל ב 1833 ) ולאחר סיום לימודיו נת¬ 
מנה מרצה לפיסיקה ולמתמטיקה ב £01113110 70116810 ) שברומא 
( 1839 ). ב 1848 . כתוצאה מגירוש היישועים מאיטליה, עבר לאה״ב — 
לאוניברסיטת ג׳ורג׳טאון שבוושינגטון, אולם ב 1850 חזר להורות 
ברומא. ם׳ שימש כמנהל המצפה של הווטיקן, ובו ביצע את עיקר 
עבודותיו בנושאי הספקטרוסקופיה הכוכבית (ע״ע כוכבים, עמ׳ 660 ), 
כאחד מראשוני החוקרים בשטח זה ובנושאי המגנטיות של כדה״א 
!המטאורולוגיה (ע׳ ערכיהם). מהשגיו החשובים: מיון הכוכבים 
לארבע קבוצות ספקטרליות: 1 ) כוכבים דמויי סיריוס (שבספקטרום 
שלהם קווי־מימן חזקים); 2 ) דמויי שמש; 3 ) דמויי *> בהרקולס; 
4 ) כוכבי פחמן. מיון זה היווה בסים למיון הספקטרלי המפורט יותר 
הנהוג כיום. — ם׳ תרם תרומה מדעית לפיסיקה של השמש, והיה 
מן הצופים הבולטים בכוכבים כפולים (ע״ע כוכבים, עם׳ 671/3 ) 
ובכוכב־הלכת מאדים. 

מחיבורי! : 10 166666010360 ) £ $1 0111 011 560116 1£11£ ) 03131080 
10111111050 66660 ק$ ("קטלוג הכוכבים שספקטרום האור שלהם הוג¬ 
דר"), 1867 ; 501611 £6 (״השמש״), 1860 ; 566116 £6 ("הכוכבים"), 
1877 . 

סל| י ׳ אנלראה — 5300111 1603 ) 730 — ( 1599 — 1661 ), צייר 
איטלקי. ם׳ קיבל את חשראתו המוקדמת ממורו פרנצ׳סקו 
אלבני (ע״ע), ואח״ב מעמיתו של זה באסכולת בולוניה, לודוביקו 
לוכצ׳י. הוא זכה בחסותה של משפחת-האצולה ברבריני אשר על 
תקרת אולם ארמונה ברומא צייר, ב 1629 — 1633 , את "החכמה האלו¬ 
הית" ; בציורו זה משתלבת הקומפוזיציה האחידה והאורגנית בנוסח 
המרוכך של הקלאסיציזם האקדמי, האפייני לס׳. — ם׳ היה נציגו 
המובהק של הזרם הקלאסיציסטי בתקופת שיא הבארוק ברומא. 
בהגינו על רעיונותיו הגיע לידי פולמוס חריף עם הצייר והאר- 
דיכל פיטרו דה קורטונה ( 1596 — 1669 ), נציגו של הבארוק במלוא 
תנופתו. 

. 5 . 74 . 0 ; 1925 ,. 5 . 74 1167 ) 1 ^ 16 ( 0771156 ? ? 06 י י 055£ נ 1 

! 1950 ,( 1 י 1 *נ 1:3 ת£דתומ 00 ) 6 ? 110 > 1136£71 > 

סקיבולה — 013 ׳\ 5036 — שם־לוואי לחלק מבית מוקיה ( 013 ס 1 \), 
משפחת אצולה פלבאית ברומא. מבניה: 1 ) גיוס מוקיוס, 

דמות אגדית שהומצאה להסברת שם־הלוואי, שפורש מלשון 11$ ז\ 503€ 
(איטר יד־ימינו): גיוס מוקיום, מספרת האגדה, נכשל בנסיונו לרצוח 
את פורסנה, מצביא האטרוסקים שצר על רומא ( 508 לפסה״נ). גיוס 
העניש עצמו בשימו את יד ימינו באש עד שנאכלה כליל. פ!רםנה 


התרשם מהמעשה, שחרר או/ גיוס, הסיר את המצור והשלים עם 
רומא. 

2 ) פובליום מוקיוס, היה קונסול ב 133 לפסה״נ ומיועצי טיבריוס 
גרקכום (ע״ע) בהכנת חוק הקרקעות. ב 130 — 115 היה כחן גדול 
( 006 ^ >43x1010$ ?), ופעל בפרסום רשימות הכהנים הגדולים(- 30 
0316$ >43x1011 ) ב 80 כרך — מקור חשוב לדורות של אנליסטים 
רומיים. נחשב לאחד ממניחי היסוד למשפט האזרחי הרומי. 

3 ) קוינטוס מוקיום (מת 88 לפסה״ג), משפטן ומורה. היה פרטור 
בפרובינקיה אסיה ובתום כהונתו נתבע לדין באשמת עיוותים במיג- 
הל וזכה בדינו. ב 117 היה קונסול. ב 88 תמך במדיום, בעל נכדתו, 
והתנגד לסולה (ע׳ ערכיהם). קיקרו היה מתלמידיו והזכירו בחיבו¬ 
ריו. 

4 ) קוינטוס מוקיוס (מת 82 ), בנו של 2 ). היה ממתנגדי סטורני- 
נוס (ע״ע). ב 95 היה קונסול וחוקק חוק לשלילת אזרחותם של 
איטלקים שהתיישבו ברומא. מ 89 עד מותו היה כהן־גדול. הוא נהרג 
בידי אנשי מריוס במלחמת האזרחים ביניהם לבין סולה. גם הוא 
נודע כמשפטן ומורה, ערך פרסום שיטתי של מערכת המשפט האזרחי 
ב 18 כרכים וכתב חיבור על הגדרות משפטיות ( $102013615 ־ 11361 ^ 1 
' 01 ) 1 ) 6 ) . 

5 ) קוינטום קרוידיום (המאה ה 2 לסה״נ) לא היה מבית מוקיה. 

הוא היה מגדולי המשפטנים בדורו, יועץ משפטי לקיסר מרקום 
אורליום ומורו של פאולום (ע״ע) יוליוס. יוחסו לו 20 ספרי 
״שאלות״ ( 5036561006$ >), 6 ספרי ״תשובות״ ( 00$3 ק 66$ ) ו 40 ספרים 
על סדרי־המשפט ( 4186563 ). אך י״א שחלק מספרים אלה אינם שלו. 
הוא השיב על שאילתות משפטיות, שהפנו אליו תושבי פרובינקיות 
מזרחיות דוברי יוונית, וייתכן שתשובותיו הושפעו מחוקי המשפט 
ההלניסטי. 

. 1946 , 00 מ^/ 50 01 ^ 1 ^ 1 מג>מ׳ 0 ? 7 / 0 !",ס);,// , 50111112 .? 

ד. אש. 

9 ? 1 י ל 1 " י ׳ סללן 1 ~ 1 "ו — ץז 46 ס 30 46 434616106 < — ( 1607 — 
1701 ), מספרת צרפתית, בעלת אחד הטרקלינים הספרותיים 
המפורסמים ביותר בפאריס, בשנים 1652 — 1700 . ם׳ חיברה יחד עם 
אחיה, המשורר והמחזאי ז׳ 1 רז׳ דה ם׳ (. 5 46 060686$ ; 1601 — 
1667 ), שני רומנים ארוכים: 5 ס 6 ע 0 06304 16 00 366360606 , 
(״ארטאמן או כורש הגדול״)׳ 1649 — 1653 , ו 3106 !ס 60 0161116,111560166 
(״קלילי, סיפור רומאי״), 1654 — 1660 , המתארים את החברה בת־ 
זמנם במסווה של סיפור היסטורי. האהבה האצילה והמעודנת, נושאם 
המרכזי של הרומנים, מתוארת בסיגנון המצועצע והמליצי, המצוחצח 
והמלאכותי של חובבי הטעם הטרקליני ( 660108166 !! 13 ), נושא לעגו 
וזעמו של מוליר (ע״ע). סיפוריה של ם׳ נמנים עם הסוג הספרותי 
־ 0161 3 0 60603 ( ״ח׳מן־צופן״, הניתן לפיענוח באמצעות ״מפתח״). — 
הקובץ ״שיחות״ ( 0001-665361005 •, 1680 — 1692 ), ובהן - 6653 ^ 000 
01063165 6100$ (״שיחות־מוסר״), 1686 , משמשות, בדקותן הפסיכו- 
לוגית. חומר לחקר החברה הצרפתית ותרבותה במאה ה 17 . 

,ת 1£ [>£־ £1 ת 10 ^ . 0 ,־ 1934 , 7677316 11£5, 1*3. 36 5., 1161716 3x1 ו 3£01 ז.^_ . 0 

. 1946 , 501071 5071 61 36 . 4 ( 

סקילה וכריבליס ( ? 081 טנן 1 ס£ , 0 גגטא 2 ), מפלצות-ים אגדיות, 
שלפי מסורות המיתולוגיה היוונית־רומית שכנו זו מול זו 
וסיכנו את הספנים שעברו ביניהן: ם׳ חטפה ובלעה בני־אדם (כך 
עשתה גם ל 6 מעמיתי אודיסוס [ע״ע]), ואילו כ׳ גמעה וירקה מים 
ויצרה מערבולות שטיבעו אניות, על נסיבות הפיכתן מנשים למפ¬ 
לצות רווחו אגדות שונות. בתקופה העתיקה (תוקידידם! סטרבון 
[ע׳ ערכיהם]) נהגו לכנות "ם׳ וב׳" צוק מסוכן ומערבולת במיצר 
מסינה (ע״ע, וע״ע ים תיכון, עמ׳ 905 ) ושמה של ם׳ ( 501113 — 
שילה) נקרא גם בימינו על כף, הבולט לתוך המיצר, בחופה של 
דרום־איטליה. 


471 


סקילה וסריכדיס — סקיפיו 


472 



פסיפס, המתאר, ביו השאר, את סקילה (למטה משמא 5 ) ואת אנ״תו של 
אודיסאוס (ברשות מחיאודהווטיקן ברומא) 

שתי סכנות, שאדם שרוי בתוכן בלא אפשרות להיחלץ מזו או 
מזו, נמשלות בלשונות אירופה (למן אוגוסטינום 3118.1 ▼£ .״ 10113 ״ 1 
36,9 ]) לס , וב׳. גוטיה (ע״ע) משטיון ב״אלכסנדראיס״ שלו( 301 ./ו) 
טבע על כך חרוז נודע - 0113 6 ־ 1131 ▼ 5 ״ 16 קס 0 ,דת 113 ץט 5 ״ 1 115 ) 1 ס״ 1 
!״!^ש (״תיקלע אל ם/ ברצותך לחמוק מב׳״) — בדומה לנאמר 
בעמוס ה, יט: "כאשר ינום איש מפני הארי ופגעו הדב". 

על סכנות אגדיות דומות שארבו לספנים, ע״ע ארגונאוטים, עמ ׳ 
650/1 ; סירנות. 

ג. אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לטיניים, 189 — 190 , 1959 . 

סקיפיו — 10 ק! 36 — משפחה פטריקית רומית מבית־חאב קורנליה, 
שמילאה תפקיד ראשון במעלה במלחמות הפוניות ובהבטחת 
ההגמוניה של רומא בימח״ת. 

ב 1870 נתגלו ליד ויאה אפיה קברות בית ס/ ובהם גלוסקמות 
ועליהן כתובות. הגלוסקמה העתיקה ביותר היא של לוקיום קורנליוס 
ברבטום ם/ קונסול ב 298 . החשובים בבני ם׳ היו: 

1 ) לוקיו-ם קורנליום, בנו של ברבטום, קונסול ב 259 . 

יצא במלחמה הפונית הראשונה בראש הצי הרומי החדש וכבש את 
קורסיקה, אך לא הצליח לכבוש את סרדיניה. ב 258 היה קנסור. 

2 ) גניוס קורנליום קלווס, בנו של ( 1 ). ב 222 היח קונסול, ניצח 
את האינסוברים בגליה קיסאלפינה וכבש את בירתם מדיולנום 
(מילנו). ב 218 יצא לספרד, ניצח את בני קרת חדשת ליד שפך 
האברו ( 217 ), ואת עזרובעל, אחי חניבעל, ניצח באיברה שליד 
האברו ( 215 ). ב 212 כבש, יחד עם אחיו פובליום ( 3 ), את סגונטום. 
ב 211 נפלו שניהם בקרב ליד קרת חדשת־של-ספרד (קרטח׳נה של 
היום). 

3 ) פובליום קורנליום, אחיו של ( 2 ). ב 218 היה קונסול, יצא 
לדרום גליה לבלום שם את חניבעל במסעו, אך אחר להגיע שמה 
וחזר לצפון איטליה. הוא הובס ונפצע בקרב ליד טיקינום — ההת¬ 
נגשות הראשונה בין חניבעל לרומיים. הקונסול השני, סמפרוניוס, 
הצטרף אליו, ושניהם נחלו מפלה מוחצת בקרב טרביה (דצמ. 218 ). 
ב 217 — 211 היה פרוקונסול בספרד והשתתף במערכות יחד עם 
אחיו, ועמו נפל בקרב. 

4 ) פובליום קלרנליום ם׳ אפריקנום מיור ( 236 — 183 ), מגדולי 
המצביאים הרומיים. אביו היה ( 3 ), ונאמר שם׳ הציל את אביו בקרב 
טיקינום. ב 216 היה טריבון צבאי וארגן את שרידי הצבא שהובס 


בקרב־קני. ב 210 מסרה לו אסיפת־העם פיקוד פרוקונסולרי בספרד 
— מעשה ללא תקדים. לא רק בשל גילו הצעיר אלא בשל חיותו 
חסר־משרה. ם׳ כבש את קרת חדשת־של־ספרד ( 209 ), הבים בבא־ 
קולה את עזרובעל אחי חניבעל ( 208 ), וב 206 השלים את גירוש 
בני קרת חדשת מספרד. במערכות אלו אימן את הצבא, הנהיג 
תיקונים בהיערכות הלגיונות ובחימושם, וגילח תושיה טקטית רבה. 
ב 205 היה קונסול ויצא לסיציליה, למרות התנגדות יריביו ובראשם 
פביום (ע״ע) קונקטטור. הוא גם כבש מידי חניבעל את לוקרי שב־ 
דרום־איטליה. ב 204 — 201 היה פרוקונסול, נחת באפריקה וניהל את 
המערכה המכרעת על אדמת קרת חדשת. ב 202 ניצח את חניבעל 
בקרב זמה (ע״ע) ובכך סיים את המלחמה הפונית השניה בנצחון 
רומא ושם קץ לגדולת קרת חדשת ( 201 ). 

ם׳ נקרא מאז בתואר "אפריקנוס" ותפס מקום ראשון ברומא. 
ב 199 היה קנסור, ומאותה שנח היה גם ראשון הסנאטורים ( 5 ק 06 ״״ק 
561131115 — הסנאטור הבכיר, הנשאל בכל דיון לדעתו לפני שנשאלים 
האחרים). ב 194 שוב היה קונסול, ולחם להכנעתה הסופית של גליה 
קיסאלפינה. ב 193 היה בורר בסכסוך גבול בין קרת חדשת לבין 
מסיניסה (ע״ע). ב 190 , כשמונה אחיו לוקיום ( 5 ) למפקד במלחמה 
נגד אנטיוכוס 111 (ע״ע) וס׳ עצמו עדיין לא יכול היה להבחר שוב 
לקונסול, נהיה ללגאט של אחיו. הוא נשא ונתן עם אנטיוכוס, והלה 
שיחרר בלי כופר את לוקיום, בנו השבוי של ם/ והחזירו לאביו. 
בקרב מגנסיה, שבו הוכה אנטיוכום 111 , לא נטל ם׳ חלק מפאת 
מחלה. 

בגלל נצחונותיו המזהירים נגד גדול אויביה של רומא היה ס׳ 
לאגדה. בפיקודו התפתח הצבא ונתארגן במבנה שהלם את תנאי 
השעה. נצחונותיו הקנו לרומא מעמד של מעצמה ים־תיכונית. אולם 
שאיפתו לשררה, השפעתו האישית הגדולה, והחסד שנטה לבני- 
משפחתו ולתלויים בה בהבטיחו להם משרות שלטון — תכונה 
שאפיינה את כל האריסטוקרטיה הרומית — הקימו לו אויבים רבים. 
במיוחד התנגדו לו השמרנים, בראשותו של קטו (ע״ע) הזקן, 
בגלל גינוניו ההלניסטיים, נטייתו לחידושים ותמיכתו בהחדרת 
תרבות יוון לרומא. ביזמתו של קטו נערך ״משפט הסקיפיונים״ — 
תביעה מאחיו לוקיוס ( 5 ) לדו״ח כספי על חלק מכסף־הענושים 
ששילם אנטיוכום. מבחינה ציבורית כוונה ההאשמה לערער את 
מעמדו של ס/ ם׳ הגיב בקרעו בסנאט בפומבי את ספרי־החשבונות 
של אחיו, במחווה גאה המכריזה שאחיו אינו צריך להשיב על 
ההאשמה; כשהעלו הטריבונים את ההאשמה באסיפת־העם הזכירם 
ם/ שרק הודות לנצחונו במלחמה נשארו בחיים. אולם קטו לא הת¬ 
רשם ממחוות אלו, וכשהיה קנסור ( 184 ) חידש את ההתקפה על 
אחי ם׳ וביזמתו נעצר הלה; השערוריה של מעצר בן משפחת ם׳ 
נסתיימה רק כשהטיל הטריבון סמפרוניום גרקכוס "וטו" על המשך 
ההליכים. אולם ם׳ נעלב, גלה מרצונו מרומא ומת ממורמר בליטרנום. 

5 ) לוקיום קורנליום ם׳ אסיטי־ 

קום, היה קצין בצבא אחיו ( 4 ), 

ולגאט שלו בספרד ( 207/6 ), ב¬ 
סיציליה ( 205 ) ובאפריקה ( 204 — 

202 ). ב 193 היה, כפרטור, מושל 
סיציליה. ב 191 היה קצין בצבא 
והקונסול גלבריו שלחם באנטיו־ 

כוס 111 והלה שלחו לרומא לבשר 
על הנצחון בקרב בתרמופילי. 

ב 190 היה קונסול, חתם על שבי- 
תת־נשק עם ברית האיט 1 לים וה¬ 
ביס את אנטיוכום במגנסיה( 189 ). 

בשובו נערכה לו תהלוכת נצחון 
(טריומפוס). בשל ההתנגדות לא־ 



סקיפיו אפרמ!נום מייור 
(המוזיאון הקפיטו^־ני ברומא) 









473 


סקיפיו — סקיתים, סקיתיה 


474 


חיו הוגשה נגדו תביעה משפטית באשמת נטילת חלק מכסף־הענושים 
ששילם אנטיוכום, ום׳ הורד ממעמדו וכמעט נאסר. וראה לעיל, 4 ). 

6 ) פובליוס קורנליוס ם׳ נסיקה קורקולום, נכדו של ( 2 ). ב 168 
היה טריבון צבאי והצטיין במירדף אחרי פרסום מלך מוקדון, שהובס 
בקרב פידנה, ובפשיטות לאיליריה. בחירתו לקונסול ב 162 בוטלה 
מפאת אי־סדרים. ב 165 היה קנסור וב 155 קונסול. הוא כבש את 
דלמיניום, בירת דלמטיה, ובכך סיים את המלחמה שם וזכה בתהלוכת 
נצחון. ב 152 היה בורר בסכסוך גבול בין קרת חדשת למסיניסה, 
ואילץ את מסיניסה לוותר על חלק מהשטח שנטל לעצמו. ב 147 
נהיה לראשון הסנאטורים. הוא התנגד לדרישת קטו הזקן להרוס את 
קרת חדשת, וטען שלשמירת המתח המוסרי בקרבה זקוקה רומא 
לאויבים. 

7 ) פובליום קורנליום ם׳ אפריקנום מינור אימילינום, בנו של 
ל. אימיליוס פאולום (ע״ע). ב 168 לחם בקרב פיתה בפיקודו של 
אביו נגד פרסום מלך מוקדון. הוא אומץ לבן לפובליוס ס/ בנו של 
( 4 ), ונקרא בשם אביו־מאמצו. ב 151 היה טריבון צבאי בספרד, וב 150 
ניסה, לשווא, לתווך בסכסוך בין קרת חדשת למסיניסה. ב 149/8 
היה טריבון צבאי והצטיין במצור על קרת חדשת, ובמות מסיניסה 
חילק בין יורשיו את ממלכת נומידיה (ע״ע). ב 147 נבחר, למרות 
גילו הצעיר, לקונסול. הוא כבש את קרת חדשת, הרס את העיר 
( 146 ) ומסופר שבכה על חורבותיה. את הנותרים בחיים בעיר כבש 
לעבדים וארגן במקום את הפרובינקיה "אפריקה". נערכה לו תהלוכת 
נצחון מפוארת והוענק לו תואר "אפריקנום". 

ב 142 היה ם׳ קנסור וב 140 — 139 יצא לשליחויות דיפלומטיות 
במזרח. ב 134 היה קונסול בשנית, השתתף במצור על נומנטיה 
שבספרד והיה פרוקונסול כשנכנעה העיר ( 133 ; ע״ע איבריה, עמ ׳ 
615 ). הוא הרם את נומנטיה, זכה בתהלוכת נצחון ונוסף לו התואר 
"נומנטינום". 

ם׳ חזר לרומא אחרי שנהרג גיסו, טיבריום סמפרוניוס גרקכוס 
(ע״ע) — שהיה בן בתו של ( 4 ) — והביע הסתייגות מפגיעה אלימה 
בנהלי החוקה. הוא התנגד להצעה לאפשר בחירת טריבוליס בשנית, 
וניסה לעכב את חלוקת האדמות ע״פ החוק שחוקק טיבריום 
גרקכוס. יום לפני שעמד לנאום נגד החוקים האגרריים מת ( 129 ) ; 
הועלו חשדות שנרצח או התאבד. 

ס׳ מיזג באישיותו את רוח השמרנות הרומית עם הגישה הנאורה 
של בעל תרבות הלניסטית, כשרון מנהיגות צבאית עם מדיניות 
סנאטוריאלית מסרתית. הוא היה האישיות המרכזית ב״חוג הסקיפיו־ 
נים", שהיה פטרונם של סופרים, משוררים, פילוסופים והיסטוריונים, 
ומילא תפקיד חשוב בחיי הרוח ברומא ובהחדרת תרבות יוון. 

8 ) פובליום קורנליוס 0 ' נסיקה סרפיו, בנם של ( 6 ) ושל בתו 
של ( 4 ). ב 138 היה קונסול, הסתכסך עם הטריבונים ונאסר. הוא היה 
אויב מושבע של תנועת הרפורמות של הגרקכים, וכשביקש בן־דודו, 
טיבריום גרקכום, להיבחר שנית לטריבון, פעל בכוח וגרם להריגת 
טיבריום ומאות תומכיו ( 133 ). בגלל דבר זה הורחק מרומא ונשלח 
לפרגמון, שמלכה האחרון, אטלוס 111 (ע״ע), הורישה לרומא. בהיותו 
בפרגמון ( 132 ) מת. 

ב. ה. לידל הארט, ם. אסריקנום הגדול מנפוליון, תשכ״ד; ,־ 41111 ) 5 .¥\ 

, 1-56/1011 '< 611116 ? 1 ה 156116 הז 0 י 1 ' 30 §הה 3 ה 11 < 6£ ? 316 . 11 5 ו 1 ה 160 <ן 1 / . 5 

י ת^\ 0 ז 6 . 1 \ . 11 ; 1933 , 115 ה 60 דו 141 . 5 הס 5 111316$ , 1 > 00 ^ץב 13 .}\ .מ ; 1927 

.? 365 ) 011111 ? 016 , 8112 ; 1934 , €11-616 50$107116 1/16 / 0 ץ 51113 

; 1953 , 5 ' 5 365 516616 1.6 י 1 גו!ז 1 ז 0 . 8 ; 1935 , 5 ו 1 ה 310 ה 461 / . 5 5 ו 6111 ה' €01 

: 115 ה 160 '<{ 4 / . 5 , 1 )־ 1131 ט 50 . 13 . 13 ; 1967 , 05 הסו 11 הז 6 4 ^ . 5 .£ 

. 1970 , 011110011 ? 3 הס ' 501310 
ד. אש. 

סק_יפךלי, ג׳ובני ויךג׳יניו - 10 ו £11 ־! 1 ז\ 1 חב 1 בע 010 

111 שז 0 ק — ( 1835 , סאוויליאנו [פיאמונטה] — 1910 , מילא- 
נ(), אסטרונום איטלקי. ס׳ למד באוניברסיטת טורינו ( 1850 — 1854 ) 
וב 1856 עבר לברלין ללמוד אסטרונומיה במחיצתו של י. פ. אנקה 


(ע״ע). ב 1859 נתמנה כאחראי לתצפיות במצפה פולקובו (רוסיה) 
ושנה אה״כ עבר לתפקיד דומה במצפה בררה ( 2 ז€ז 8 ) במילאנו, 
ובשנים 1862 — 1900 ניהל את המצפה. 

ס׳ נודע כאסטרונום וכמתמטיקאי בעל יכולת רבה. עבודתו החשו¬ 
בה הראשונה קשורה בתגלית של האסטרואיד (ע״ע אסטרואידים) 
הספריה ( 1861 ), וב 1866 חישב את מסלוליהם המדויקים של מטאו¬ 
רים (לדוגמה, הפרסאידים) ושביטים (כגון 111 זשמזסס) והראה את 
הקשר ביניהם. הוא צפה בכוכבים כפולים (ע״ע כוכבים, עמ ׳ 671 ) 
ואת תוצאות תצפיותיו ומדידותיו בקשר להם סיכם בשני כרכים, 
עיקר פרסומו בא לו ממחקריו על כוכבי הלכת הארציים: כוכב חמה, 
נגה ומאדים (ע , ערכיהם). ב 1877 צפה בסימנים מיוחדים על־פני 
המאדים (הוא כינה אותם; "תעלות"), ש״צורתם ההנדסית" המסודרת 
לא הופרכה אלא בסוף שנות ה 60 של המאה ה 20 , למרות שאסטרו־ 
נומים רבים לא האמינו בקיומם גם קודם־לכן. ס׳ אף גילה, שכוכבי- 
הלכת נוגה וכוכב־חמה סובבים סביב צירם, נוסף על תנועתם 
סביב השמש. עם זאת טעה ם׳ בקביעת מהירויות הסיבוב (ע״ע 
כוכבי לכת, עמ ׳ 642 ). לאחר פרישתו מהמצפה ערך מחקר על 
ראשית האסטרונומיה ע״פ התנ״ך ומקורות בבליים, שפורסם בספרו 
סזסשדתגזאש!' 0 :> 1:1 ח\,' 11 ש 1 ז ב 1 וח 10 ח 0 ־ 1 ) 08 ( 80 0x114 ז 00 ׳<> 1401 , 0 ) 1 ^ 36 ׳! , 14 ,£ ;'־ 1958 , 3.5 ) 7/1 
ס 11 ס 1 ס 0 מ 6 ןזסק £8 -ס({> 18 סס , 0308 \/ . 71 . 8 ; 1960 , 3810333 >! 0 ־ 801 
; 1965 ,$) 1 > 1-101 01 ( 70 7718 , 5 ק 111111 ? .ם .£ ; 1965 , 1100081 ־ 11301 

-?) 51 ) 1/1 [ס 411 , 768081128 .>! ; 1966 , 81 ^ 808, 0x8 ק 18 \ 0 .ח . 4 , 
; 1969 , 70111115 1/1100 () 5 110111 !) 71-015111 , 7 \ס 1 זסתז 02 ־ 1 \, . 1 1 י 5 ; 1967 , 5 ) 1 ) 

. 1971 ,ן 8 ({) 8 *ס , 08 ) 31 ק' 1 . 11 .£ 

ס_קלז־־ים, ע״ע נורוגיה, עמ׳ 998/9 . 

סקלטון,/ 7 וי — 810011:011 701311 — ( 1460 [?]— 1529 ), משורר 
אנגלי, רטוריקן בעל מוניטין ואיש כנסיה. ם׳ התחנך באוני¬ 
ברסיטות אוכספורד וקימבריג/ שהכתירוהו בתואר £3080380 : 001 ? 
(= משורר מצטיין). הוא היה מורו של הנרי ¥111 ושימש רקטור־ 
הקהילה בדיס ( 0155 ). 

מבין שיריו שנותרו ראויים לציון: אלגוריה 07 07381313010 1710 ׳ 
0308011 (״זר דפנה״). וסאטירות על חיי החצר ( 07 8 0 ס 1 ס 8 1116 
00088 ), ועל השחיתות והבערות של אנשי כנסיה, ¥0 0 !ח 00 ץ! ¥7 \ 
00088 80 08 ״ (״מדוע לא תבוא לחצר״) 010081 001181 . מחזהו 
האלגורי סס״סס^חזגה^ן ("פאר"), עיקר מוסרו חילוני. יצירותיו 
שנונות, מקצבן תוסס ורוח רבליזית (ע״ע רבלה) נושבת מהן. 

קרנו של ם׳ עלתה מחדש במאה הנוכחית. ומשוררים כאודן 
(ע״ע) וגרייבם שאבו השראה ממנו. 

; 1843 , 1-11 , 11011 )/ 5 10 ( 0 [ [ס 5 )/ 01 ' 11 01 ) 11 ) 70 ) 7/1 ,(. 011 ) . 6 . 

; 1961 ,) 30111 1 ) 00 . 5 , 1101508881288 •א ; 1960 ,. 5 ./ , 080081 . 14 .? 
. 1967 ,. 3 ./ . 08108 ק 038 , 0 .א : 1965 , 1 ( 11 ) 70 5 '.$ ./ ,(. 001 ) £1511 .£ . 5 

סק!ל י גר, י ול י וס צ י זר — 50311808 030538 701105 — ( 1484 , 
ריווח י [איטליה הצפונית] — 1558 , אדן [צרפת הדרומית־ 
מערבית!), משורר, חוקר התרבות הקלאסית, חוקר־טבע (בוטניקה 
וזואולוגיה) ורופא. 

ס׳ טען למוצא אצילי, ממשפחת דלה־סקלה (ע״ע; מכאן שמו 
הלאט׳ ס׳) ששלטה בורונה (ע״ע) במאות ה 13 — 14 , אך על כך 
נמצאו עוררים כבר בתקופתו. בנעוריו פנה לעיסוקים שונים (ביניהם 
צבאיים) וב 1525 התיישב באדן ( ¥8611 ) ושם שימש רופאו של 
בישוף. הוליד 15 ילדים, שהעשירי בהם הוא יוספום יוסטוס ס׳ 
(ע״ע). ס׳ נודע בידיעותיו הרבות והרחבות, אך גם ביומרנותו. 

יצירותיו העיקריות: £8358810881 0081883 010080110 80 ק 083810 
(״נאום למען קיקרו, נגד ארסמוס״, 1531 ) — התקפה על ־ 010080 
11138105 של ארסמוס (ע״ע, עמ׳ 1034 ) ; 11381815 ! סם ("על הצמחים", 
1556 )— בעקבות ספר שיוחס לאריסטו! 1,3111130 118188130 030515 00 
(״על יסודות השפה הלאט/ 1540 ) — נסיון מעניין לסקירת הדק¬ 
דוק הלאטיני, לפני היווצרות הפילולוגיה המשווה. בספרו 008100 ? 
(״פואטיקה״, פורסם לאחר מותו, 1561 ) עמד על כללי הרטוריקה 
והפואטיקה היוונית־רומית. 

. 1950 ,( 1 - 184 - 1558 ) . 3 .€ ./ / 0 )[,'£ ,. 18 , 111111 .ע 

£0 ^(־־, '־ 01 ^ 0 ^ 0 ^ 0 ־ 50311808 7815805 5 ג 711 ק 7050 ־ 
( 1540 , אדן [צרפת] — 1609 , לידן [הולנד]), מלומד צרפתי, 

חוקר התרבות הקלאסית, משורר ומתרגם, מייסד הכרונולוגיה (ע״ע, 
ענד 1038 ) המדעית החדישה. מאביו, יוליום ציזר ם׳ (ע״ע), שהיה 
גם מחנכו בתרבות הקלאסית, ירש את כשרונותיו ואת יומרנותו. 

כבר בגיל צעיר הצטיין בלימוד שפות: את כל הומרוס שינן 
בע״פ ב 3 שבועות, את כל המשוררים היווניים ב 3 חדשים ואת כל 
הספרות היוונית בשנתים. ם׳ ידע 13 שפות, ביניהן עברית, ארמית 
וערבית. חיבר שירים ותרגומי שירה בלאט׳ וביוו׳ קלאסית. 

ס׳ בילה זמן רב במסעות ועד אנגליה וסקוטלנד הגיע. בתקופת 
מסעותיו נעשה פרוטסטנט ובעקבות זאת, ב 1572 , בשנת ליל־ברתלמי 
(ע״ע), עזב את צרפת. במשך שנתיים הרצה באוניברסיטת ז׳נווה 
וב 1593 נתמנה פרופסור באוניברסיטת לידן. שם ריכז חוג תלמידים 
והיה פוסק-הלכה של העולם המדעי. 


עבודתו המדעית החשובה ביותר נעשתה בתחום הכרונולוגיה. 
ספריו על נושא זה: 080811 ( 808111 0811011013810810 0 □ ("על תיקון 
תאריכים״), 1583 ; 080881 ק 1 ת 80 1710530005 ׳ ("אוצר התאריכים"), 
1609 . ס׳ הו״ל ופירש סופרים לאטיניים. 

הוא התמצא גם בענייני היהדות וב 781713080511 £10007105 
1 ) 50838 100131 א ("השגות על ,ספר שלוש הכיתות׳ של ניקולאוס 
סראריוס״), 1605 ׳ כתב על הפרושים, הצדוקים והאיסיים. קיים 
יחסים טובים עם מלומדים יהודים, העריכם ושוחח אתם עברית. 

. 1889 , 1-11 , 5 ( £550 , 38115011 ? , 14 ; 1855 ,. 5 ./ ./ ,;!■( 800113 .[ 

סקלר, צבי הרש — 53018108 ץ 77388 — (נו׳ 1883 , גליציה), 
מספר ומחזאי בעברית, ביידית ובאנגלית. ם׳ היגר לאה״ב 
ב 1902 . סיים חוק-לימודיו במשפטים. ב 1917 — 1955 שימש מזכיר 
ה״קהילה" בניו־יורק ובתפקידים שונים בהסתדרות הציונית, במוס¬ 
דות החינוך היהודי וב״ג׳וינט". 

ס׳ הוא בעל תפיסה היסטורית וכחומר ליצירותיו משמשים לו 
בעיקר מאורעות ודמויות מתולדות עם ישראל. הוא מעצב את גיבורי 
ישראל בעוז־רוחם ובתמימותם. ממחזותיו העבריים: "רחב" (הוצג 
ע״י ״הבימה״); ״יוסי מן יוקרת״; ״משיח — נוסח אמריקה" (על 
מרדכי עמנואל נח); "קטורת באף השטן" ועוד. כן כתב על חיי 
המהגרים היהודים באה״ב. מיטב יצירתו, 79108011 38 £0581931 ( 1935 ) 
נכתבה תחילה באנגלית ותורגמה אח״כ לעברית ("הילולא דמירון", 
תשכ״ג); זהו רומן מימי בר כוכבא, הדמות המרכזית בו היא — 
שמעון בר־יוחאי. משאר כתביו: ״ספר המחזות״, תש״ד; וביידית 
״דראמען״ ( 4 כר׳, 1925 — 1928 ) ; סיפוריו העבריים כונסו בחלקם 
ב״הקשת בענן״ (תש״ח); ״וספור הכוכבים״ (תשכ״א); "בין ארץ 
ושמים״ ( 1964 ) ; "סוף פסוק" (סיפור אוטוביוגרפי, תשכ״ו). 

א. זילברשלג, צ. ס׳ (בצרון 9 , 249 — 256 ), 1943/4 ; א. אפשטיין, 

סופרים עברים באמריקה, ב/ תשי״ג! מ. ריבולוב, עם הכד אל המבוע, 

221 — 230 , 1950 . 

סל!נךיום ( 50381011080 ), יסוד כימי מתכתי שסימנו 80 , מספרו 
האטומי 21 ומשקלו האטומי 44.956 . לס׳ איזוטופ יציב אחד, 

50 "■ 4 , ששכיחותו הטבעית היא 100% , ו 10 איזוטופים מלאכותיים, 
במספרי מסה 40 — 44 , 46 — 50 . הקונפיגורציה האלקטרונית שלו היא 
י : 301 1 45 ״ס 3 ׳ 35 ייין 2 2 ' 25 ־ 15 והוא מתכת מעבר מקבוצה \! 111 במערכה 
המחזורית (ע״ע יסודות כימיים). 

ס׳ היה אחד היסודות שקיומם נחזה בשנת 1871 ע״י מנדלייב, 
והוא קרא לו אקאבורון. הוא התגלה 8 שנים לאחר מכן במינרלים 
גאדוליניט ואוכסניט. גילוי היסוד עורר עניין מדעי רב עקב הדמיון 
המפתיע בין תחזית מנדלייב ליסוד שהתגלה. 

הס׳ הוא יסוד נדיר בקוסמוס ועל פני כדה״א ( 7 חלקי מיליון 
בקרום כדה״א) למרות משקלו האטומי הנמוך. ריכוז זה אינו 
מספיק ליצירת מינרלים עצמאיים של ס׳ עד לשלב הפגמטיטי, 
שבו מופיע תורטוייטיט 7 ס״ 51 ״ 80 . למרות דמיונו הכימי של הם׳ 
לעפרות־הנדירות (ע״ע), אין דמיון רב ביניהם במחזור הגאוכימי 
בגלל הבדל ניכר בגודל היון. עם זאת, מצוי הס׳ במינרלים של 
איטריום, בעיקר בסקנדינוויה (ומכאן שמו), וכן במינרלים של בדיל 
וטונגסטן. כן הוא מצוי בתוצרי פיצוח אטומי. המתכת מופקת בחיזור 
תרמי של ס׳ — הלידים, בעיקר , 30£ , ע״י מתכות אלקליות או 
מתכות אלקליות־עפרוריות. 

הס׳ ניתך ב ״ 1.539 , רותח ב 2,832 0 , ומשקלו הסגולי 2.989 
בגביש הכסגונלי בעל אריזה צפופה. הכימיה של הס׳ דומה מאוד 
לזו של יסודות ־־עפרות הנדירות התלת־ערכיים והוא מופיע במצב 
חמצון + 3 בלבד. הרדיוס היוני של + 50 3 הוא 0.68,4 . הוא בסים 
חלש יותר מהיונים האנלוגים של העפרות הנדירות, ונוטה יותר 
ליצור קומפלכסים. ׳ 50 3 הוא פאראמגנטי. הם׳ מגיב בקלות עם 



479 


סקנדיום — סקנדינויה 


480 


חומצות, אך אינו נתקף במהירות ע״י מים. תרכובותיו הנפוצות הן 
3 ( 00 3 ) 50 2 , 3 ( 50 4 ) 50 2 ,,. 50151 , 0 3 ״ 50 , 5001,1 . 

שימושי הם׳ מועטים, למרות צפיפותו הנמוכה ונקודת התכתו 
הגבוהה. לאחר אקטיווציה בכור אטומי פולט הם׳ קרינת גמא בשעור 
של /ו^ן 1 (זמן מחצית חיים 85 יום), והם׳ יכול אפוא להתחרות 
מבחינה זו באיזוטופ הקובלט (ע״ע) ס 60 0 . 

ב.־צ. ו.-י. ב. 

סלןנדינויה ( 13 ׳\ 3 ת 111 ת 503 ), איזור בצפון־אירופה. 

במובן גאוגרפי מצומצם — ח צ י - ה א י ם׳ — שבו המדינות 
נורווגיה ושוודיה — משתרע בכיוון צפון־מזרח—דרום־מערב ומופרד 
מהיבשת ע״י המפרץ הבותני והים הבלטי (ע״ע) במזרחו. מצרי קטגט 
וסקגרק מפרידים בין חצי־האי לדנמרק בדרומו, והים הצפוני — 
בינו לבין בריטניה. במובן גאולוגי נכללת בם' גם פינלנד- 
פנוסקאנדיה. מבחינה אתנולוגית ותרבותית כוללים בם׳, נוסף לאר¬ 
צות הנזכרות, גם את דנמרק ואיסלנד, ויש המרחיבים את התחום 
לאיים סולבר וגרנלנד (ע׳ ערכיהם), המופרדים מחצי־האי ם׳ ע״י 
אוקיאנוס הקרח הצפוני ושלוחותיו. על בסים לשוני — פינלנד 
אינה נכללת בם׳. משערים, שמקור השם ם׳ בשפה נורם העתיקה 
(ע״ע נורוגיה- לשון, ענד 990 ), אך פירושו אינו ברור, וכן השימוש 
בו. לאחר מלה״ע 1 החל נוהג המונח נ ו ר ד ן (חס 0 זס ז א), שמשמ¬ 
עותו "צפון", בלשונות הסקנדיניויות והוא כולל את הארצות דנמרק, 
פינלנד, איסלנד, נורווגיה ושוודיה. 

גאוגרפיה, עמ ׳ 479 ! גאולוגיה, עט׳ 479 ; אקלים, עמ ׳ 481 ; צומח, 

עט' 481 ; חי, עט׳ 483 ; אוכלוסיה, עט' 485 ; פרהיסטוריה, עט׳ 485 ; 

דת ומיתולוגיה, עט' 488 ; אמנות, עט׳ 489 ; לשונות. עט' 492 . 

ג א ולוג י ה. החלק העתיק ביותר של ס׳ הוא המסיוו 
הפנוסקאנדי (הבלטי), שגיל הסלעים העתיקים ביותר בו הוא 
2,600 מיליון שנה. הוא מורכב מסלעים קריסטליניים קדם־קמבריים, 
שעברו כמה שלבים של קימוט אורוגני והם הבונים את פינלנד כולה, 
את רובה של שוודיה ואת נורווגיה הדרומית. הסלעים הטיפוסיים הם 
גרניטים■ גניסים וצפחות, וכן סלעים אחרים שעברו גיבוש מחדש, 
וביניהם גם סלעים אינטרוזיוויים. במקומות רבים ניכרים בתצורות 
אלה מחצבים חשובים: בצרי־גחושת וטיטן־ברזל בפינלנד, בצרי- 
ברזל ועופרת־אבץ במדכז־שוודיד, ובצפונה, ובצדי טיטן ומוליבדן 
בדרום־נורווגיה. 

בשולי שרשרות־ההרים הקדם־קמבריים, החוצות את חצי־האי ס׳ 
לארכו, הושקעו סלעי־משקע ובהם אפקי טיליטים, המעידים על 
תקופת קרחונים בקדם־קמבריון, 

בפלאוזואיקון הקדום (קמבריון. אורדוביקון וסילור) הציף הים 
שטחים נרחבים בדנמרק, נורווגיה ושוודיה. בתקופה זאת היוו נור¬ 
ווגיה וצפון־מערב שוודיה גאוסינקלינה, שבה הצטבר טור עבה של 
סלעי־משקע. לקראת סוף הסילור חל הקימוט הקלדוני — 
בגאוסינקלינה ונוצרו ש ר ש ר ו ת - ד, ה ר י ם של ס׳. התנועות הטק־ 
טוניות לוו פעילות געשית רבה. מזמן שנוצרה שרשרת ההרים היא 
נתינה לסחיפה מתמדת, אולם עדיין היא אחד הקווים הטופוגרפיים 
הבולטים של ס׳. במקומות מספר ניכרים בה מחצבים סולפידיים 
ובצרי־ברזל. 

בראשית הפרם חל קימוט־הרים נרחב באירופה, פרט לס', ובה 
נוצר הפיורד של אוסלו, שהוא שקע טקטוני; שקע זה נתמלא 
בחלקו טור עבה של סלעים געשיים ואינטרוזיוויים ומעט משקעים 
פרמיים. במשך הפרם המאוחר היוותה דנמרק חלק של הים הצפון- 
אירופי, ששקעו בו גירים, דולומיטים. אנהידריט ומלחים. משקעים 
אלה נמצאים כעת בעומק של כמה ק״מ, אך במקומות מספר בצפון- 
דנמרק יצר המלח כיפות דיאפיריות, שחדרו דרך סלעי־המשקע הצ¬ 
עירים יותר עד למרחק של כמה מאות מ׳ בלבד מפני השטח; מלח 
זה מנוצל עתה. 



מדינות סקנדינוויה 


במשך תקופת הטריאם, היורה, הקרטיקון והשלישון היו דנמרק, 
דרום־שוודיה ואדן־היבשה הסקנדינווי חלק מאגן־ההשקעה הרחב 
של צפון־אירופה. בעוד שבחלקיה האחרים של ס׳ נמשכה סחיפה 
נמרצת. משקעים ימיים ואגמיים מתקופות אלה יוצרים בדנמרק 
ובדרום־שוודיה טור־סלעים, שעביו כמה ק״מ. בצוקים חופיים רבים 
בדנמרק נחשפים היום סלעים. בעיקר מחלקו העליון של טור זה: 
קירטון לבן וגידים מהקרטיקון. וחרסיות דיאטומיות מהשלישון, 
המופיעות בחליפין עם שכבות אפר געשי. חלקה הדרומי של שוודיה 
והאי הדני בורנהולם, הנמצאים בשולי המסיוו הקדם־קמברי, נפגעו 
ע״י פעולת שבירה חריפה ונוצרה בהם הורסטים בפרס וב־ 
שלישון. 

בפליסטוקן (ע״ע) התפשטו מעטי־קרח יבשתיים ארבע פעמים 
מם׳ המרכזית; שלושת הראשונים כיסו את ם׳ כולה, ואילו האחרון 
הגיע רק עד דרום־מערב דנמרק, וכמה קבוצות־הרים בנורווגיה 
בלטו מעליו בדמות נונאטאקים. 

הקרחונים והנהרות שנוצרו ממי־המגינה שלהם סחפו והשקיעו; 
הצורות הסחיפתיות ניכרות בכל מקום שבו פני־השטח הקדם־פלים־ 
טוקניים חשופים. המשקעים הם בעיקר טיל ( 011 ) קרחוני חולי 
ואבני בצפון ם׳ ובמרכזה, וחרסיות. ובחלקם קרבונטים, בדרום־ 
שוודיה ובדנמרק. משקעים נהריים — חלוקים ממוינים היטב. חולות 
וחרסיות — מכסים שטחים קטנים יותר, כגון מישורי-הצפה, אגני* 
נהרות ואסקרים. סלעי־המשקע מהתקופות הבין־קרחוניות הם בעיקר 
משקעים אגמיים, שתפוצתם מצומצמת. בדנמרק הושקעו גם חולות 
וחרסיות ימיים. 

הפשרת מעטה־הקרח האחרון התחילה לפני כ 15,000 שנה וגרמה 
לעליית פני־הים; ומאידך, הביא כבדו של מעטה־הקרח להשתפלות 
קרום כדה״א. כתוצאה מכך, הוצפו שטחים נרחבים לאורך חופי ם׳ 
ועמקי-הנהרות החתורים בהם ע״י הים, והושקעו בהם חולות וחרסיות 




481 


סקנדינויה: אקלים; צומח 


482 


הטמפרטורה והמשקעים בתחנות טיפוסיות בסקנדינוו*יה 


משקעים 

בשנה 

בממוצע 

(מ״מ) 

טמפ׳ 

שנתית 

ממוצעת 

( 0 0 ) 

הטמפרטורה הממוצעת ( 0 ט ) 

הגובה 
מעל 
פני הים 
(מטר) 

אורך 

(מזרחי) 

רוחב 

(צפוני) 

המקום 

אוקטובר 

יולי 

אפריל 

ינואר 

גאיגרפי 

994 

2.9 

3.0 

12.4 

0.3 

3.5 ־ 

114 

18=57' 

׳ 39 ־ 69 

טרומסה (נוד) 

380 

1.5 ־ 

1.6 ־ 

13.7 

-3.6 

14.0 ־ 

327 

' 30 ״ 22 

׳ 68-27 

קארסואנדו(שווד׳) 

508 

0.4 ־ 

0.5 ־ 

14.7 

2.1 ־ 

13.5 ־ 

178 

׳ 39 ״ 26 

׳ 64-17 

סודאנקילה (פינ׳) 

563 

1.9 

2.1 

16.1 

0.3 

10.6 ־ 

134 

' 41 ״ 27 

׳ 17 ״ 64 

קאיאני (פיג׳) 

857 

4.9 

5.1 

14.4 

3.2 

3.4 

133 

10'27' 

׳ 25 ״ 63 

טרונהים (נוד) 

532 

2.9 

3.8 

14.7 

1.2 

8.4 ־ 

328 

׳ 40 ״ 14 

׳ 63-10 

אסטארסאנד (שווד׳) 

532 

3.5 

3.8 

16.2 

1.3 

7.3 ־ 

6 

׳ 46 21 

׳ 03 ״ 63 

ואסה (פיג׳) 

697 

4.4 

5.0 

16.4 

2.1 

-6.4 

8 

׳ 57 ״ 17 

׳ 62-28 

הרנסאנד (שווד׳) 

1958 

7.8 

8.3 

15.0 

5.8 

1.5 

44 

׳ 19 ״ 5 

׳ 60-24 

ברגן (נור׳) 

740 

5.9 

5.9 

17.3 

4.8 

-4.7 

96 

׳ 10-44 

׳ 56 " 59 

אוסלו* (נור׳) 

555 

6.6 

7.1 

17.8 

4.4 

-2.9 

44 

׳ 04 18 

׳ 59-21 

סטוקהולם (שווד׳) 

670 

7.6 

8.8 

17.0 

5.6 

1.1 ־ 

31 

׳ 11-58 

׳ 57-42 

גטבורג (שווד׳) 

601 

8.5 

9.3 

17.8 

6.6 

0.1 

9 

׳ 33 ״ 12 

׳ 55-41 

קופנהאגן (דג׳) 

727 

8.4 

9.6 

16.7 

6.5 

0.6 

3 

׳ 24 ״ 8 

׳ 55-27 

פאנה (דג׳) 


נור = נורווגיה; שוודי = שוודיה; פיג׳ - פינלנד; דג׳ = דנמרק 


ימיים. עם הפשרת הקרח הת¬ 
חילה עליה אטית של קרום 
כדה״א (ע״ע איזוסטזה). איזון 
גרוויטטיווי זה של הקרום, 
שעדיין נמשך, הגיע לשיאו 
בחופי שוודיה הצפונית, שב¬ 
הם מידת־הרמתה של היבשת 
לגבי פני־הים, שהם עצמם 
עלו באותה תקופה, הוא 
כ 300 מ/ 

התנועה היחסית הנוכחית 
באיזור זה מתבטאת בכס״מ 
אחד לשנה, ושיעורה קטן 
דרומה. לאורך קו, החוצה את 
דנמרק מצפון־מערב לדרום־ 
מזרח, שיעור העליה היחסית 
הוא אפם, ובדרום־דנמרק מור¬ 
גשת כעת אף ירידה אטית 
של קרום כדה״א. 

ל ק ר ח ו נ י ם היתר, השפעה ניכרת על העיצוב המורפולוגי 
של חצי-האי 0 ׳ . בולט ההבדל הטופוגרפי בין האיזור הפנימי: רמה 
סחופה, חשופה ולוחית ( 14 ש[£) — לבין החופים משופעי הפיורדים: 
עמקים רחבים ועמוקים, החתורים בין מורדות תלולים. מול החוף 
יש איים רבים. בהרים הגבוהים של חצי־האי מצויים קרחונים. 
למערכות־הניקוז אופי קרחוני מובהק: הנהרות קצרים, ויש בהם 
עמקים תלויים רבים; יש מספר עצום של ימות־קרחונים ולעתים 
אין פרשית־מים מוגדרות בין אגני־הנהרות. ביצות נפוצות בכל ם/ 
ובעיקר — בעונת-הקיץ — בטונדרה שבצפון. הפוטנציאל ההידרו- 
חשמלי הרב הוא מאוצרות-הטבע העיקריים, אך רק חלקו מנוצל. 

,(.^ 0 ) 3 ת 31 * 1 ת £3 ; 1960 ,ץ £1 ; 4 ו-( #0 01 <(§ 010 ? 0 י(•^) 1 ו 31 [) 0116 ]ד 1 . 0 

. 1965 , 1 66 ? ,(. 1 ) 6 ) . 1 ) 1 ; 1963 , 1 ,חו 11 ז( 711 ז*) 6€ ■(? € ;ד 7 

פ. ג.*פ. - מ. 

ה א ק ל י ם בס׳ מושפע מהרוחב הגאוגרפי (מעל - 55 צפון). ימי־ 
החורף קצרים, וצפונית מחוג־קוטב אין השמש זורחת כלל במשך 
חלק מהחורף. ימי-הקיץ ארוכים ומלאי אור. משקעים יורדים במשך 
כל השנה, והסתיו גשום ביותר. רוחות־הקבע הדרום־מערביות, 
הנושאות עמן אוויר חמים ולח, מגיעות ללא הפרעה טופוגרפית 
לדנמרק ולדרום־שוודיה. צפון־שוודיה ופינלנד נמצאים בצל הרי- 
נורווגיה, והאקלים שם יבשתי יותר. לאיזור זה מגיעים לעתים 
קרובות גושי-אוויר יבשתיים וקרים מכיוון בריה״ם, ואלה גורמים 
לתקופות של קרה. שכיחות גושי-אוויר אלה ועצמתם קובעות את 
השינויים השנתיים באקלים של אותו איזור. חופי נורווגיה המערביים 
נהנים מהשפעת הזרם הצפון־אטלנטי. הנמלים חפשיים מקרח בחורף, 
והטמפרטורות שם גבוהות בב = 5 מבמקומות מקבילים בחופיה 
האחרים של ס׳ (השר בטבלה, למשל את ברגן לאוסלו* וסטוקהולם). 
צירוף רוחות־הקבע החמימות והלחות עם המבנה ההררי גורם 
לירידת־משקעים מוגברת באיזור זה (ור׳ בטבלה). צפונית לחוג־ 
הקוטב רואים בלילות חשוכים רבים את זהר־הקטב (ע״ע). 

צומח. מבחינה ביוגאוגרפית מכלילים לרוב את נורווגיה, 
שוודיה ופינלנד בתוך חטיבה אחת והיא החטיבה הפנוסקנדינאווית. 
מבחינה פיטוגאוגרפית שייכת חטיבה זו ל 3 אזורים: הארקטי, 
הבוראלי והמרכז־אירופי. משלושתם הגדול ביותר בשטחו הוא האיזור 
הבוראלי. איזור זה אינו אחיד, לא מבחינה אקלימית ולא מבחינה 
ביוגראפית. האקלים הולך והופך יבשתי במידה שמתקדמים מהחוף 
האטלנטי כלפי מזרח, וכן משתנה האקלים התרמי במידה שמת¬ 
קדמים מדרום לצפון. הצמחיה דלה מאוד ומספר מיניה (כ 1,200 ) 


הולך וקטן עם ההתקדמות מזרחה וצפונה. הסיבות לדלות זו הן: 
(א) התנאים האקולוגיים הקיצוניים, המתבטאים בצמיחה קצרה 
ומידת־חום נמוכה מהרגיל. (ב) קרקעות חמוצות וטובעניות, שבהן 
יכולים להתקיים צמחים יחידי־סגולה בלבד. ועוד סיבה לא מבוטלת 
לדלות — האירועים ההיסטוריים שחלו באיזור זה וברוב השטחים 
של חצי כדה״א הצפוני: בעוד אשר בעידן הקרטיקון ובראשית 
התקופה השלישונית שררה באירופה הצפונית פלורה עשירה יחסית, 
הרי עם ירידת הטמפרטורה, שהתחילה כבר באוליגוקן והלכה וגברה 
עד לפליסטוקן (ועד בכלל), התחילו מינים רבים להגר דרומה או 
לכלות מהשטח. בנדידת רבדי-הקרח בפלי 0 טו*קן עד לאירופה המר¬ 
כזית הושמד חלק גדול של הפלו׳רה הצפון־אירופית. רק בפו* 0 גלא- 
ציאל (העידן הבתר־קרחוני), כאשר נסוגו רבדי-הקרח לצפון הקיצוני 
ולפסגות ההרים עקב השתפרות תנאי-האקלים, התחילה הצמחיה 
הטרום־קרחונית לשוב ולהתפשט בצפון. בזמן המועט יחסית לא 
היה סיפק בידי הצמחיה להגיע לעשרה הראשוני. 

דלות הצמחיה של האיזור הבוראלי בולטת בצמחיית העץ. 
המינים העיקריים הם: אורן־היערות ( 8 ״ 6$1 ׳ו 1 ץ 5 115 ״;?), האשוחית 
הגבוהה ( 1663 38168 = ?. 6x66183 ?) השדר היבלתי (-ז 6 ז\ 8611113 
100083 ). מעברו המערבי והדרומי של החבל, בחבל האטלנטי 
והמרכז־אירופי של החטיבה הפנוסקנדינווית, מצויים מיני עצים 
נוספים, כגון אלון, אשור׳ טיליה, אדר ואחרים. 

עם כל דלותה של הצמחיה. גדול מספר חברות־הצמחים, משום 
שכל שינוי ברוחב הגאוגרפי ואף באורך הגאוגרפי וכן גם הבדלים 
במבנה־הקרקע מביאים עמהם שינויים ניכרים בהרכבן של חברות- 
הצומח. לא פחות משפיע הגובה שמעל לפני־הים, שהרי היער מוגבל 
לגובה מסוים, ותחום־הגובה של היער משתנה במידה שמתקדמים 
צפונה. תצורות־הצומח העיקריות הן: 

א) היער, שהוא התופעה השולטת ביותר בנוף הצמחי הסקג־ 
דינווי, והוא לא רק שולט, אלא גם משגשג ומשמש מקור חשוב 
ביותר בהכנסה הלאומית של הארצות האלו. למרות דלות המינים 
(בעיקר האורן והאשוחית) המצויים כאן הבחינו חוקרים סקנדינוויים 
בעשרות טיפוסי יער, ע״ס מלוויו העשבוניים, שמציאותם או העדרם 
תלויים במידה רבה באופי הקרקע. בנורווגיה בנוי היער מהאו־ 
רן והאשוחית המלוווים שכבה צפופה של עשבים ובני-שיח ובהם 
שולטת בייחוד בתת־האברשים של קלונה ( 03110113 ) ווקציניום 
( ¥ 300101001 ). במדרגה גבוהה יותר של ההר מוחלף היער המחטני 
בתערובת של יער וחורש של האלרן והשדר ( 3 ז 3 ׳\ 080 . 8 ), שמכילה 




483 


סקנדינויה: צומח; חי 


484 


גם עשבים רבים, ביניהם את האקוניטון ( 400011010 ), הנורית 
ומינים רבים ארקטיים או סובארקטיים. תצורה זאת מגיעה עד 
לגובה של 900 — 1,000 מ׳. מעל למדרגה זו אין היער יכול להתקיים, 
והוא מוחלף בשיחיה (ץ 8108861 ל) של שדר ננסי ( 0303 . 8 ) וערער 
ננסי ( 0303 5 ס 61 ת 1 ס 10 ). שניים אלה בולטים מתוך בתת־אברשים 
צפופה, שבה שולטים באי־כוח הסוגים , 35 ?!<£ , 423163 , 811808 
035510£6 ואחרים. במדרגה שמעל לאחרונה אין כמעט צומח שיחי. 
כאן משתרעים הפילדים של נורווגיה, המתמשכים ברציפות אל 
האיזור הארקטי, והצומח הוא טונדרה ארק טית אלפינית, שמספר 
מיניה דל ביותר. — מרמה זו יורדים מזרחה לשוודיה, שהיא 
הארץ העשירה ביותר ביער־המחטניים באירופה. שטחי-יער של 
אורן ואשוחית בונים את כל הנוף השוודי והם מופסקים ברקעי 
ביצות־כבול. יער זה מלווה ברובו בשדר השעיר ( 08680605 ?! . 8 ), 
והוא מסתיים בצפון ביער־שדרים נמוך. — בפינלנד נמשך יער 
זה במלוא עצמתו. שטח היער מכסה כ 73% של שטח המדינה כולה. 
גם כאן מופסק היער לפרקים ע״י ביצות, ביצות־כבול, בתות- 
אברשים, אחווים ($״! 016340 ) ושיחיות של שדרים נמוכים. דרומה 
לקו 60 מתחיל יער זה לקלוט אל תוכו יסודות מרכז־אירופיים, ולאט 
לאט נוצרים שטחי יער מעורב של עצי־מחט (המינים הנ״ל) ושל 
עצי־עלים של האלון (זס 08 ז 2061005 )), האשור ( 103 ז 3 ׳\ 1 ץ 5 83805 ), 
האלנוס ( 41008 ,), האדר ( 4061 ), האלסר ( 0017105 ) ועוד. כלפי 
דרום נמשך היער עד לאירופה המרכזית. 

ב) ב י צ ו ת - כ ב ו ל. שטחים עצומים בפנוסקנדינוויה תפוסים 
ע״י ביצות־כבול. המצויות בשפע גם במרכזי היער הגדול (ע״ע 
כבול). בהתאם להרכב הקרקע, אין הביצות האלה יכולות לאכסן 
אלא מינים מועטים. למרות ענים מצויות בביצוודהכבול עשרות 
חברות־צמחים. הן מכילות עשבים, דגניים, טחבים, גמאים ומעט 
מאוד בני־שיח. הסוגים השולטים הם: 508600826113 , 11108001 ץ 01 ?, 
כריך (^ 03 ), כבולית ( 0 ! 83800 ק 5 ). מהחזזיות שופעים הסוגים 
01340013 ו 06113113 (מינים רבים). מבני־השיח מצויים ,ך 0 סז]£קחז£ 
¥300101001 , 0311003 . 

ג) ב ת ו ת ־ א ב ר ש י ם. אלה הן בתות של בני־שיח ירוקי־עד 
לרוב, שרובם שייכים למשפחת האברשיים (ע״ע). לקיומן הן דורשות 
קרקע חמוץ, אך לא טובעני, ומבחינה אקלימית — אקלים מתון. 
אקלים כזה מצוי לאורך החוף המערבי של אירופה וגם בנורווגיה 
האטלנטית ובאיים הבריטיים. 

ד) טונדרה. צפונה לאיזור היערות המחטניים ואחר חגורת- 
מעבר של יער־טונדרה, שבה משתרעים שטחים חסרי יער, שעצים 
בודדים פזורים בהם ברווחים גדולים, מתחילה הטונדרה (ע״ע, 
ור׳ תמונות שם) האין־סופית המגיעה לצפון עד למדבריות־הקרח. 
באדמה תחוחה שולטים כאן באי־כוח של ! 00. 1313x3000 ־ 861 ״£ 
ואחרים: באדמה טרשית שולטים באי־כוח של , 40601006 י 738 !ם 
1383 ) 83x1 ועוד: במקערים, המתגלים עם המסת השלג, מצויים באי¬ 

כות של - 8381 16010£0800 ? , 11151311$ 8300000105 , 0311113 31X1103 

011 : בגדות־פלגים — ^מס? ועוד: בביצות — ! 03100 ־ 001 , ־?! 41 ) 
18 ־ £01 ועוד. בין הצמחים המאפיינים את נוף הטונדרה בכלל ייזכרו 
מינים ננסיים של ערבה, שגדלם אינו עולה על 20 0 ״מ: השדר 
הננסי, הכבולית ועוד. 

הספקטרום הביולוגי של הטונדרה מראה: 2% — 1 של חד־ 
שנתיים; כ 15% של גאופיטים, 52% של עשבים רב־שנתיים וכ 27% 
של בני־שיח. 

. 1968 , 11 ,£/>*!£ מס// 0 /י 4 ז^! י ז 16 !ג¥\ . 1 ־ 1 

מ. ז. 

ה ח י. מכלול בעה״ח של ם׳ נמנה, מבחינת הרכבו הטכסונומי, עם 
תת־החבל האירדסיבירי של הפלאוארקטיקה. בם׳ נכללים חלקים 
של שלוש מהמערכות האקולוגיות־נופיות של תת־חבל זה: הטונדרה 


הארקטית וההררית, היער הבוראלי המחטני (טיגה) והיער המעורב 
והנשיר. בניגוד למצב בצמחים, לגבי תפוצתם של בעה״ח, התחומים 
בין יחידות אלה אינם מובהקים, וניתן להבחין בשני קיבוצים אקו¬ 
לוגיים של בע״ח בלבד — של הטונדרה ושל היער. בתחום היער 
חל מעבר הדרגתי מקיבוץ, שבו שולט היסוד המרכז־אירופי של 
היער הנשיר בדרומן של שוודיה ונורווגיה, לקיבוץ, שבו שולט 
היסוד הבוראלי של היער המחטני בלפלנד ובגבול הטונדרה. מפאת 
אפיה, מהווה ם/ כחלקים אחרים של האזורים הממוזג־קר והארקטי, 
מרחב אקולוגי שולי יחסית, ולכן הפאונה שלה דלה ומבנה המערכות 
האקולוגיות בה פשוט. 

ב ט ו נ ד ר ה. צמחיית הטונדרה חסרת־העצים ודלת צמחי־זרע 
משמשת לפרנסת מספר בע״ח, שמהם אפייניים שני מיני למינג 
(ע״ע): האחד — למינג הטונדרה, והשני — הלמינג הארקטי 
( 10114031:05 ^ 05100 ! 10 ס), החי בטונדרה הארקטית ומצוי בפאה 
הצפון־מזרחית של נורווגיה. אוכלי־צמחים אחרים׳ המאפיינים את 
הטונדרה, הם ברובם חיות היער המחטני הצפוני, שהשתלבו בטונ־ 
דרה, או כאלה הניידות עונתית בין היער ובין הטונדרה. עם אלה 
האחרונות נמנה איל־הצפון (ע״ע, ור׳ תמ ׳ שם), שכיום הוא בע״ח 
מאולף־למחצה בס׳. ארנבת־השלג ( 11101405 0$ ?! £6 ) גם היא אינה 
מוגבלת לטונדרה, אך יציבה בה, וכן השכר הסקנדינווי ( 5 סק £380 
05 ק 13 8 0 ) ושכוי-השלג ( 010105 .£) מאפיינים גם את הטונדרה וגם 
את היער המחטני. עופות אחרים אוכלי־צמחים לרוב גם הם אינם 
יציבים, ונודדים בעונת־החורף דרומה, ביניהם הגבתון הלפלנדי 
( 00100$ ק?ן 13 031031105 ) וגבתון־השלג ( 3115 ׳\ 01 \ 3 ס 86 נןס 16011 ?) 
וכן הברבור השר ( 5 סס§ץ 0 5 סס 8 ץ 0 ) ואווז־האחו ( 38115 ) ! 4056 ). 
טורפים האפייניים במיוחד לטונדרה הם: שועל-השלג (- 13 \ 6 ?ן 410 
08 ?! 80 ), שמספריו בם׳ פחתו בהרבה מחמת פרוותו היקרה׳ ולילית- 
השלג ( 50304103 88x163 ). טורפים אחרים, כגון הגרגרן ( 0010 
10 ס§) והזאב שעדיין מצוי בצפון ם׳, חודרים לטונדרה דרך קבע 
מאיזור־היער, בעוד שהעקב שעיר-הרגל ($ס?ן 1380 80160 ) רק מקנן 
שם בקיץ. 

ביער. הרכב הפאונה של היער בם׳ עשיר בהרבה מזה של 
הטונדרה, אך גם סבל יותר מפגיעתו של האדם: לכן נתמעטו 
במספר פרטיהם כמה מהמינים האפייניים ליער ונדחקו לחבלים 
הבלתי-מיושבים. אנדמיים ביער המחטני הם: האייל הקורא ( 41068 
31065 ), למינג־היער ( 50818110010 $סק 0 ץ 84 ) שכוי־היער ( £61138168 ' 
03513 80 ) והשכוי הענק ( 010831105 761130 ). בעלי תפוצה נרחבת 
ביער הפלאוארקטי בכללו הם הסנאי ועופות שונים, כגון הקיכלי, 
הנקר ( 1005 ?), הקוקיה, הנחליאלי, החופמי, החרטומן והברווז. בד¬ 
רום — בתחומי היער הנשיר והמעורב — מופיעים גם האייל האציל 
( 805 ק 613 0$ ׳! 061 ), האיילה ( £010$ !?! 03 $ס 601 !?} 03 ) והקורא האי¬ 
רופי (^ 4 ! 6 ?ן > 48 ! 6 ?). הטורפים כוללים כמה מינים אנדמיים ליער 
המחטני, כגון דלק־הארנים ( 031165 ! 8431165 ), אך בעיקר נפוצים 
מאוד: הזאב, השועל המצוי, הדוב החום והשונר (^< 1 £6115 ) 
ועדיין ניתן לפגשם בצפון־ם׳ וכן הבואש, החמום הגמדי( 3118 ^ 84.01 ) 
ההרמין( 4.61101063 \) והלוטרה, ובדרום — הגירית. בדרום גובר גם 
מספרם של הזוחלים היחידים החודרים לס׳ — הלטאה הממליטה 
( 3 ! 3 ? 4 ׳\ 1 ׳\ £306113 ) והצפע האירופי ( 86105 3 ! 6 ק!^\). 

ב מ ק ו ו י - ה מ י ם. דגי המים המתוקים של ס׳ משתייכים לשני 
תשליבים — הארקטי, שתפוצתו בנהרות האגן הארקטי (נהרות 
חופי נורווגיה), והאירו־סיבירי, שתפוצתו בנהרות האגן הבלטי ובאג- 
מיו. בתשליב הארקטי כלולים רק דגי מים מתוקים שוליים ומשניים, 
שהם עצמם, או מרבית בני־משפחתם, מסוגלים לחיות גם במי־ים 
ואף מבלים בהם חלק מחייהם, כגון האלתית ( 53131 531010 ), שיבוט 
נוגה ( 383 ׳! 03 £1681008 ) והצלופה האירופי. בתשליב השני מצטר¬ 
פים אל אלה גם דגי מים מתוקים ראשוניים, כגון דקרון־הנחלים 



485 


סקנדינויה: אוכלוסיה; פרהיסטוריה 


486 


(* £107131111 61x3 ?) וזאב־המים ( 108005 ^!\£), ממרכיבי היסוד 
האירו-סיבירי, או השפמנון האירופי ( 813015 ,! 31101-0 ), העכנית 
( 05 !ינ 35 105 ק 45 .) והקראסי ( €31-355105 031-355105 ), ממרכיבי היסוד 
הפונטי, הדרומי יותר, וכן גם דגי מים מתוקים משניים, כגון הטרוטה 
והשמך ( 1 ת 6610 נ! 16 3317611005 ). 

,ץ&עס״&ס?! 0 131 ת 12 ז 4 / £00/0£704 ,(. €015 ) 5011011011 .? — 1100 ^ 1 . 0 

. 1967 ,^ 1 ^ק £1 ״ו§ 0 ^ 200 ־ 30 155 ״ 111 !ז 1 רו 0 , 10 ) 1,31 €10 . 0 ;־ 1951 

עמ י ב. 

אוכלוסיה. אנתרופולוגי□ פיסיים מבחינים ב 3 טיפוסי־ 
גזע ראשיים בם׳: ( 1 ) רוב הסקנדינווים שייכים לגזע ה נורדי, 
המאופיין בקומה גבוהה, גוף דק־גזרה ורחב־כתפים ושיעור פיגמג־ 
טציה נמוך: השיער בהיר וחלק, העיניים כחולות, הפנים צרים 
והגולגולת מוארכת. נציגיו הבולטים ביותר של טיפוס זה מצויים 
במרכדשו־דיה; ( 2 ) הטיפוס הפיני (או הבלטי המזרחי), קומתו 
נמוכה, ראשו קצר, פניו רחבים והפיגמנטציה.שלו כהה! ( 3 ) הלפים 
(ע״ע לפלנד), שמקורם מונגולי. כנראה. 

פרט לקבוצה האחרונה רב המשותף בין תושבי ס׳ באורח החיים 
והתרבות, בתחומי הכלכלה והמדיניות. הדת השלטת— הנצרות הלו¬ 
תרנית — היא דת־המדינה בכל ארצות ם/ ובכולן קיים חופש־דת 
גמור. בם׳ נפוצים מנהגים רבים, שמקורם בדתות הפאגאניות, שנהגו 
עד חדירת הנצרות. הכנסיות המסרתיות מעוטרות בדרקונים וסמלים 
מיתולוגיים־פאגאניים אחרים. 

לעומת יתר חלקי אירופה, מיושבת ם׳ בדלילות, אולם בהשוואה 
לאזורי־עולם אחרים ברוחב גאוגרפי זהה׳ ס׳ היא המיושבת ביותר. 
רוב התושבים מרוכזים בדרום ולאורך החופים. האזורים התת־קטבים 
דלילי-אוכלוסין ביותר, משום מגבלות הסובב: קפיאת הקרקע בחורף 
הארוך והקר מקשה ביותר על הקמת רשודתחבורה ומבנים. בקיץ 
מתהוות באזורים אלו ביצות נרחבות. מרבית התושבים כאן הם לאפים. 
חלק ניכר מהאוכלוסין בדרום יושב בערים, המשמשות כנמלים 
ומרכזים תעשייתיים גדולים. מדינות ס׳ מצטיינות ברמת־חיים גבוהה 
וברווחה. גם תוחלת־החיים היא מהגבוהות בעולם (בשוודיה 71.8 
שנה לגברים, 76.5 שנה לנשים [ 1967 ]). 

ור׳ להלן: לשונות; וע״ע טוטונים, שודיה, נורוגיה, פינלנד, דנ¬ 
מרק, איסלנד. 

; 1964 , 1 1*0x111 ז 10 י 1001 ^ 0 ^ 5 , 1 >־ 1 ב 111157 \ . 8 ; 1963 ,. 5 , 1 > 1 ז 10 תות 13 ל . 1 

,(. 611 ) 01101 '•! .£ ; 1968 2 ,מ 00/6 ז \ 1 /ס ץ<'/<] £10 ס 0€ 4 ,(. 611 ) 1£ ז 01 י! .א 

. 1969 ,. 5 

ר. מ. 

פ ר ה י ס ט ו ר י ה. האדם התיישב בס׳ רק אחרי נסיגת הקרחונים 
בסוף תקופת־הקרח האחרונה (האלף ה 9 לפסה״ג), אף שישנן ראיות 
לכך, שבדרום (דרום־מערב דנמרק) ישב האדם כבר בתקופות הבין- 
קרחוניות. ראשוני המתיישבים היו נוודים. שבטים קטנים, שחיו 
על ציד ודיג. 

במפנה האלף ה 5 — 4 לפסה״ג הוחל בייצור מזונות, כתוצאה 
מהשפעות שמקורן במזה״ת ובדרום־מערב אירופה. גידלו מיני חיטה 
ושעורה וכן כבשים, עזים, בקר וחזירים. ייצור המזונות התפשט 
במהרה מדנמרק לשאר חלקי ס׳ עד מצפון לקו אוסלו—סטוקהולם, 
ולקראת סוף האלף ה 2 לפסה״נ הגיע עד למעלת־הרוחב ־ 66 בפינ¬ 
לנד. בדרום־מערב ם' היו כמה אזורים קטנים, שכלכלתם היתר, חק¬ 
לאית בעיקרה, וכנגדם היו בצפון־המזרח אזורים, שייצור המזון לא 
חדר אליהם. הגבול הצפוני של ייצור־המזון התקדם ונסוג חליפות. 

בסוף האלף ה 2 לפסה״נ פשט השימוש בסוס. הביות החשוב 
האחרון בצפון היה של אייל-הצפון— במאה ה 14 לסה״ג היה מבוית, 
אך ייתכן שביותו קדם לכך. בסיף האלף ה 1 לפסה״ג הוחל בגידול 
עוד מיני דגנים, כגון שיבולת־שועל ושיפון. 

חשיבות רבה מאוד להתפתחות הכלכלה נודעה להופעת צורות 
מקומיות שונות של כלכלה מעורבת. המושתתת על ייצור־מזון ועל 



סקנדינוויה: אמנות פרהיסטח־ית באב; ליד אדוולה, שוודיה — האלה השני 
לפסה׳־נ (ברשות 


איסוף מזון. דבר זה אירע, ככל הנראה, ברוב אזורי-הביניים הנר¬ 
חבים בין הדרום, שכלכלתו היתד, בעיקרה כלכלת ייצור־מזון, לבין 
הצפון, שעיקר כלכלתו על איסוף מזון. 

הכריח עסקה בעיקר בחציבת אבנים, ונתגלו מחצבות קדומות 
בדנמרק, נורווגיה ופינלנד. המתכות שהשתמשו בהן לראשונה — 
נחושת, ואח״ב ברונזה, קצת זהב, ולבסוף כסף — יובאו מחדל, 
כגון מאזורי הקארפאטים ואיי-בריטניה. תושבי ס׳ הצטיינו בעיבוד 
ברונזה (מאמצע האלף ד, 2 לפסה״נ). על עיבוד הברונזה יודעים 
אנו בעיקר בדרום החקלאי, שבו נחשפו מטמונים ואוצרות־קבר, 
אולם גם בצפון נתגלו תבניות־יציקה. חפצי־ברונזה מ 1500 — 500 
לפסה,"נ מעידים על מגעים עם חו״ל שהיו לבני הדרום והמזרח, ואם 
לא התנהל מסחר ממש, הרי פעל אז מכניזם כלכלי אחר. 

מאמצע האלף ה 1 לפסה,"נ החלה תקופת־הברזל, וייצור הכלים 
יכול היה להתבסם על אספקה מקומית של חמרי־גלם, אף שהאבן 
הוסיפה להיות חשובה, בעיקר בצפון. 

החברה שעדיין היתד, לא־עירונית, החלה מקבלת השפעות עירו¬ 
ניות וגדלה חשיבותם של המגעים עם אזורי הים־התיכון. מוצרי 
הפרובינקיות של רומא, כגון ברונזה וזכוכית, הובאו לצפון. נתגלו 
מטמוני־מטבעות של דינרים מכסף ואח״ב של סולידים מזהב, במיוחד 
בדרום־ם׳. המגע עם תרבות בעלת־כתב השפיע על יצירת אלפבית 
מקומי, הוא כתב הרונים (ע״ע). בתחום האמנות ניכרה חדירתו של 
הקישוט בדמויות בעלי־חיים. 

במאות ה 8 — 9 החלו מגעים בין ס׳ לאזורים עירוניים בתחום 
ר,ודליפות המוסלמית. מוצרי הח׳ליפות נתגלו בם׳ בכמויות גדולות 
בהרבה מאלו של מוצרי הקיסרות הרומית שבתקופה שלפני-כן. 
מקום חשוב בין מוצרים אלה תופס הכסף, במטבעות או בצורות 
אחרות. בשוודיה לבדה נתגלו כ 50,000 מטבעות כאלה. נתגלו גם 
חפצים מאזורים מזרחיים יותר: משי מסין ופסלוני־בודהא מהודו. 

זמן קצר אחרי שהחלו מגעים בין ם׳ לח׳ליפות ולמזרח התפתחו 
מגעים גם בין ם׳ למערב־אירופה, ונוצרו קשרים בין מקומות מסו¬ 
ימים בס׳ לבין ערים בממלכת־הקרולינגים, באנגליה ובאירלנד. על 
מגעים אלה מלמדים מטמוני־כסף, ממצאים שנתגלו בקברים וביישו¬ 
בים׳ וכן השפעות בתחום האמנות המונומנטלית וכתובות־זכרון 
בכתב־רוני, שמקורו אינו ברור (ע״ע כתב, עמ׳ 1103 ). המגעים עם 
העולם הערבי מזה ועם מערב־אירופה מזה התנהלו במסחר ובפשי־ 
טות-שוד כאחד. 

השפעת המגעים עם מערב־אירופה חדרה עד למקומות מרוחקים, 
יחסית, בצפון — במיוחד לאורך הופי נורווגיה, ואולם גם בצפון־ 
מזרח, דהיינו, בצפון־שוודיה ובצפון־פינלנד. מגעים אלה הביאו 
עמר,ם את הנצרות (דרך מוסדות כנסייתיים במערב־גרמניה ובאיי- 
בריטניה), שעתידה היתד, לעצב במידה כה מכרעת את תרבויות 
בני־ס׳. 

בס' גופא התקדם העיור באיטיות רבה ובממדים צנועים, והחלו 


487 


סרןנדינויה: פרהיסטוריה; דת ומימולוגיה 


488 


להווצר יישובים בעלי חשיבות מרכזית: הלגה ( 86 [£^), שליד 
סטוקהולם, היתד. מרכז ייצור ויבוא כל האלף ה 1 לסה״ג, ונתגלו בה 
מקומות־קבורה מונומנטליים, ומרכזים כאלה היו גם ילינג( 16111086 ) 
בדנמרק, בורה ( 801 - 1 - 6 ) בדרום־נורווגיה וגמלה אופסלה בשוודיה. 
במאה ה 9 החלו לקום יישובים קטנים אך עירוניים יותר, מהם שהיו 
מקומות־שוק עונתיים ומהם שהיו נמלי־מסחר. ביניהם היו: היתבו- 
הדבי (ץ 961168 -נ 81 בו 3111 ^), בתחום גרמניה המערבית של היום, 
סמוך לגבול דנמרק, שתוארה אצל הנוסע הערבי אל־טרטושי, קאו־ 
פנג ( 8 ב 31 י 1314 ) בדרום־נורווגיה, בירקה ( 166 ז 0 [ 8 ) ליד סטוקהולם, 
וטיורי ( 101-1 ־ 1 ), מצודת־ההר שבדרום־מזרח פינלנד (כיום בבריה״מ). 
ידיעותינו מתעשרות בחפירות חדשות הנמשכות והולכות (כגון 
החפירות באקטורפ [ק- £161:01 ] ובוסטרגרן־פאויקן [-ח־ 1 ג 8 ־ 61 ז 35 ^\ 
ח 116 ׳ 31 ?] שבאיי אלנד וגוטלנד שבים הבלטי). 

אין בידנו ידיעות ברורות על מבנה החברה ואירגונה. בדרום, 
במיוחד בדנמרק, היו מאז תחילת האלף ה 2 לפסה״נ חברות כפריות, 
ומפורסמת בהן היא גרנטופט ( 01-00101 ) שביוטלנד, מתחילת 0 ה״נ. 
ההבדלים בין ממצאי הקברים השונים מעידים על ריבוד חברתי, 
והוא משתקף בשיאו בקברי הספינות בנורווגיה במאה ה 9 (במיוחד 
באוסברג [ 0561161-8 ]). תופעה אחרת היא הנטיה הגוברת למלחמה 
מאורגנת, במיוחד בדנמרק מהמאה ה 3 לפסה״נ ואילך. בערך במאה 
ה 8 לסה״ג החל ארגון מדיני בס׳, וקמו מדינות, ולהן מטבעות 
משלהן׳ בדנמרק, נורווגיה ושוודיה, אך לא בפינלנד. 

ס׳ של היום מחולקת, מבהינה לשונית, לדוברי שפות הודו־ 
אירופיות (ר׳ להלן) ולדוברי שפות אורליות (פינית, לפית־סמה 
[ 53016 ]). טבעי, איפוא, שמבקשים לזהות את אבותיהן של קבוצות 
אלו — או של קבוצות אחרות — בין תושביה הקדומים של ם׳. ואכן 
בכמה מקומות בס׳ מצויות עדויות ארכאולוגיות לרציפות האוב־ 
לוסיה מאז המאה ה 1 לפסה״נ, ויש עדות לכך אף מאז תחילת 
האלף ה 2 לפסה״ג. ייתכן, שניתן להסיק מכאן אף על רציפות 
לשונית. אולם אפשר גם שאירעו פלישות מבחוץ. לגבי התקופה 
שלפני האלף ה 2 לפסה״נ מציינים חוקרים רבים פלישות נאוליתיות 
שונות. לגבי פינלנד מקובל להניח, שהיתר. בה רציפות־אוכלוסיה 
מאז המאה ה 1 לפסה״נ ואף מוקדם יותר. לגבי הלפים שבצפון- 
נורווגיה, שוודיה ופינלנד (והחלקים הסמוכים בבריה״מ) חלוקות 
הדעות, מקצה אל קצה, בין הסבורים שפלישתם לס׳ אירעה באלף 
ה 1 לפסה״ג לבין הסבורים שזו אירעה הרבה לפני כן. 

מושבם הקדום של כמה משבטי־הגרמנים היה בתחומי ס׳ — 
בדרום־שוודיה, בדנמרק ובאיים הסמוכים. שמם של הגותים (ע״ע) 
השתמר באי גוטלנד, וכן בתארו של מלך שוודיה ("מלך השוודים 
והגותים"); הבורגונדים ישבו באי בור(גו)נ(דאר)הולם; היוטים 
ישבו ביוטלנד, ושם ישבו גם הונדלים (ע״ע). בס׳ ישבו גם הלנגו־ 
ברדים (ע״ע) — אף הם, אולי בגוטלנד. על הגירתם מס׳ — ע״ע 
טוטונים, עמ׳ 368 ; נדידת העמים. במאה ה 9 התיישבו באיסלנד 
ובאיי פרה ( 6 ז 36 ?) מהגרים רבים מם׳, במיוחד מנורווגיה, וכ 100 
שנה אח״כ המשיך זרם הגירה זה את דרכו לגרנלנד, מצא שם את 
התושבים המקומיים שקדמו להם בהרבה, החזיק מעמד כ 500 שנה 
ואח״ב נעלם — עד שחודש במאה ה 18 . אשר לנסיון ההתיישבות 
בניו־פאנדלנד — הדבר עדיין צריך עיון. 

במאות ה 8 — 11 פשט גל של פלישות ונדידות מס׳ למערב ולמזרח 
גם יחד. בני ס׳ התיישבו בנורמאנדי שבצרפת. בצפון־מזרח אנגליה 
(הדינלו [׳! 0306131 ]), באירלנד ובסקוטלנד ואייה (ע״ע ויקינגים; 
נורמנים). במזרח התיישבו בני־ס׳ בנובגורוד ובקייב (ע״ע רוסיה) 
והיו לשכירים בצבא־ביזנטיון (ע״ע וריגים). מפעלי־התיישבות אלה, 
השונים בהקפם ובאפים. סופם שהסתיימו בהתבוללות המתיישבים 
ביישוב המקומי, ורק באיסלנד ובאיי־פרה נשתמר האופי הסקנדינווי 
של התיישבויות אלה מהתקופה הקרויה "ויקינגית". 


וע״ע איסלנד; גרנלנד; דנמרק; נורוגיה; פינלנד; שודיח (בכו¬ 
לם — בפרק על ההיסטוריה). 

,־ £01 ־ 661 מ£;ן$ . 1 \ ; 1957 , 172£$ }! 1 /[־ 1116 €$066 ו 11 ג־ 81 . 11 :ת 1 ) 6 ^ 1160 .£ 061116671 ' 7 \ 7 . 0 ; 1962 , €11 1 ) 814/6 

; 1962 , 0 1$ * 1 6415.], €0116(66 10X4(1} <1 \] 61x111 ] ץ € 111 ..מ . 0 — 0011 /י 1 

. 1 ^ . 0 ; 1967 , 1 ) £1711012 , 1 ^ 114051 ע £1 .£ ; 1967 ,'( £106100 ,ח 13£6 ־ 1 . 4 . 

. 1970 ,$ £111 061 111616 1 ) 072 ) 171£ } £11 7/26 ,ת ¥11$0 ג 

ק. א. מ. 

המקורות לידיעת הדת הקדומה והמיתולוגיה של ס׳ 
דלים יחסית, ופרט לכמה שרידים ארכאולוגיים — גם מאוחרים, 
מהמאה ה 9 לסה״ג ואילך. המקורות הספרותיים העיקריים הם: שירי 
ח״אדה (ע״ע) הקדומה" וה״אדה המאוחרת" בפרוזה; שירת החצר 
של ה״סקאלדים" וה״סאגה", אגדות הגיבורים של ארצות הצפון. 
חומר מיתולוגי חשוב יש גם בפרקים הראשונים של "דברי ימי 
הדנים" מאת סכסו (ע״ע). אע״פ שרוב המקורות האלה נוצרו באיס¬ 
לנד (ע״ע, עמ׳ 49 — 50 ), עבדו שם רק למקצת מן האלים הנזכרים 
בסיפורי המיתולוגיה. תור (- 11101 [גרמ׳ -! 0003 ])■ היה האל העיקרי 
באיסלנד ובנורווגיה, ואילו בשוודיה ובדניה נפוץ היה מאוד פולחנם 
של האל פרי ואחותו פריה ( 673 -!? , 11-67 ). המיתולוגיה הסקנדי- 
נווית אפשר שהיתה משותפת לכל הטוטונים (ע״ע, עם׳ 371 ), כולל 
הגרמנים (ע״ע גרמנית, תרבות, עמ׳ 556 , 598 ; והשו׳ אנגלית, 
ספרות [כרך מילואים, עמ ׳ 253 ] ! באובולף). 

בימים הקדומים מקובל היה פולחנם של רוחות־מתים וכוחות־טבע 
וכן של עצמים בטבע; מכאן חלה התפתחות לאמונה באלים המייצ¬ 
גים או מסמלים את כוחות-הטבע. כך, למשל, סמלו של האל תור — 
הברק, המופק, לפי סיפורי העלילה המיתולוגית, מפטישו. על האלים 
הקדומים ביותר לא נשארו סיפורים רבים. אך שמותיהם נשתמרו 
בצורות שונות, כגון בכינויים עתיקים: כך שמו של האל הקדום טיר 
(־■ 17 ) נשמר באנג' 10686137 (והשו׳ '{ 3 ! 656 ב 11 > ¥6 \ ע״ש 160 ) 0 ^ 9 ־ 
[אודיו], 1811156137 ע״ש תור׳ 1-16137 ? ע״ש פר 1 , (או פריג אשת 
אודין). שלושת האלים המרכזיים המייצגים שלושה יסודות מיתו¬ 
לוגיים הם אודיו (ע״ע) — שלטון, תור — כוח, פריי — פריון. יש 
המבחינים במיתולוגיה הסקנדינאווית חותם של השפעות מאסיה 
הקטנה כגון באלת הפריון והאהבה פריה (ר׳ לעיל, והשו׳ אפרו־ 
דיטי [ע״ע] במיתולוגיה היוונית). מאידך גיסא, אפשר להבחין 
באלים המשותפים לתרבויות הודו־אירופיות שונות, כגון אלוהויות 
האש שמקבילות להן ניכרות בדתות הודו ובמיתוסים שלה(ע״ע אגני). 

את האלים המוכרים מן הכתובים אפשר למיין לקבוצות שונות: 
דובר בקבוצת ־! 3651 שהיא הקבוצה הבכירה ו • 3011 ׳!, שעמה נמנים 
פריי ופריה. ב״אדה המאוחרת" מופיעים האלים כקבוצת חצר מאורגנת 
שבראשה אודין. בנו בלדר (ע״ע) הוא דמות של המתייסר על לא- 
עוול בכפו. יש הרואים בעיצוב דמותו סימנים של השפעות נוצריות. 
לעומתו לוקי( 1016.1 ), הרשע הערמומי, המביא צרות על עולם האלים, 
הוא מזרע הענקים (ר׳ להלן), אך גם בעל ברית של אודין עצמו. לוקי, 
הגורם למותו של בלדר, נכבל, כעונש, אל הסלע, קשור במעי בנו 
שהומת לעיניו (והשר ענשו של פרומתוס [ע״ע] ע״פ המיתולוגיה 
היוונית). 

האלות הן בד׳־כ דמויות חיוורות. נמנות עמהן פריג אשת אודין, 
שהיא גם אלת פריון, פרייח (ר׳ לעיל), הל ( 8461 ), אלת הגיהנוב 
וסיף ( 51£ ), אשת תור, ששערות הזהב שלה נראות לבני־אדם בקמה 
הזהובה. דמויות נשים מיוחדות הן הולקייריות (ע״ע) החורצות את 
גורל הלוחמים בשדה הקרב לחיים ולמוות ואוספות בפקודת אודין 
את הגיבורים שנקטלו ומובילות אותם לולהלה (ע״ע, וע״ע עדן, גן-). 
דמויות נשים חשובות אחרות הן 3 נורנות (השר 3 מוירות [ע״ע] 
במיתולוגיה היוונית) הממונות על הגורל. הגורל שולט בכל האלים 
ואלה אין בכוחם למנוע את שקיעת האלים (ר׳ להלן), אע״פ שהיא 
צפויה וידועה להם מראש. 



489 


סקנדינויה: דת ומיתולוגיה; אמנות 


490 


במיתוס הסקנדינווי כמה סיפורי בריאה. ע״פ אחד מהם היו 
קיימים בתחילה תהום (קב 8 מ 11 ת״ 01 ), גיהנום של קרח (בח 11£11161 יז) 
בצפון וגיהנום של אש (וו 611 ו 6111 ק,!.>ג ¥11 ) בדרום. יסודות אלה עתי¬ 
דים למלא תפקיד גם בשקיעת האלים האפוקליפטית 010 ־ 832031 ). 
ממיזוג הקרח והאש נברא תחילה הענק ת 1 ות¥, שהוליד את הענקים, 
יריביהם העיקריים של האלים, וכן את בני האדם. מגוף הענק 
נבראה הארץ ומראשו הרקיע. ע״ם גרסה אחרת נברא העולם מביצה 
קוסמית, כמו בסיפור הבריאה במיתולוגיה הפינית. הקוסמולוגיה 
הסקנדיניוית מתארת עולם שבתחתיתו הגיהנום, ובו מולכת הל. 
מעל לגיהנום מצוייר. הארץ ((>־ 1231 > 41 ^), משכן בני האדם, המוקפת 
ים ובו שוחה נחש־העולם, שזנבו אחוז בין שיניו. את הים מקיפים 
ההרים הגבוהים של 1 ת 61 ן 1 חע! 10 — מקום משכן הענקים. מעל לארץ 
נמצא מקום מגוריהם של האלים ^ 3 ^, ואילו במרכז העולם מצוי 
העץ הקוסמי ¥221835111 , השולח את שרשיו לכל אחד משלושת 
מדורי תבל. 

מרבית הסיפורים המיתולוגיים מתארים את יחסי האיבה והעוינות 
שבין האלים לענקים. היריבות ניטשת, עפ״ר, על נשים, על מקסמים 
ומכשירי פלא, בגון פטישו של תור, עדי מופלא, סוס פלא, חרב 
אדירה. המקום המרכזי שתופסים האלים הגבריים במיתולוגיה וכן 
הסיפורים העוסקים באיבה, קרבות־ביניים וחטיפות מצביעים על כך 
שהמיתולוגיה הסקנדינאווית היא מיתולוגיה אפיינית לחברת־לוחמים. 

16 { 1711$6 ) 711 ( 6 ^ז 1 (/ , 1€5 ז¥ ; 1955 , 111 ( 130 16 ( 1 / 0 //* 70 > ,ת 0 ז 5 מ 2 ז£ .מ 

<£ ז £ 1 ?^ 111 ז \ ז 11 'ד .£ ; ע 1956-7 ׳(כולל 3 י 3 ל ׳) 1-11 

,ת 150 ץ 2¥1 ס £1115 .מ . 1 ־ 1 ; 1964 , 1 ( 13011 1€ ( 1 / 0 1071 ^ 13611 . 4713 1 ( 1 ץ (\ 
. 1964 , 0 $ 6 י £ 1$1 1116771 ' 1301 / 0 1713 ) 003 $ 

ג. ח.־ר. 

אמנות. במאה ה 5 לסה״נ היתד, בם׳ אמנות עיטורית ברמה 
גבוהה ביותר- בעלת מוטיווים מופשטים של בעלי-חיים לרוב. למרות 
ההשפעות מן החוץ, ובמיוחד של הנצרות שהשפעתה חלה בארצות- 
ס׳ מאוחר יותר מאשר ברוב ארצות־אירופה, שמרו ארצות ם׳ על 
תפיסה אמנותית עצמאית משלהן: הצורות המסרתיות המפותלות 
של בעלי־החיים — נושאם העיקרי של ציורי־הסלעים בתקופה 
הפרהיסטורית — נשארו היסוד המכריע בעיטור. אוצר גדול 
המעיד על עשרה של האמנות בתקופה זו, במיוחד בפיתוח־עץ 
ובמלאכת־אריגה, נתגלה בספינה הוויקינגית (מן המאה ה 9 ), באוס־ 
ברג ( 2 ז 0 ^*ס), נורווגיה. לאחר "שלב־אוסברג", נוהגים לחלק את 
האמנות הקדם־רומאנית בס', לפי סיגנונותיה השונים: סיגנון 
בורה (:>־״ 80 ), שבו שלטו מוטיווים של בעלי־חיים; סיגנון ילינג 
0 > 12 ז 6111 |), ובו מוטיווים של בעלי־חיים גדולים יותר ושל צמחים; 

והמשכו,סיגנוןרינ- 
גריקה ( 6 > 11 ז 2 £ ת 81 ). 

בסיגנון אורנם (-■!ס 
05 מ), שנקרא לפי 
פיתוחי־העץ בשער 
ששרד (מ 1050 — 

1080 בקירוב) בב־ 

נסיית־העץ העתיקה 
באורנס שבסוגן 
(״ 502 ; נורווגיה), 

היה מוטיוו בעלי- 
החיים למאבק סמלי 
בין החיות. סיגנון 
זה התערב, בהדרגה, 

בסיגנון הרומאני. 

הכנסיות ברחבי ס׳ 

נבנו בתקופה זו קו- 
רות־עץ, מאונכות 


ומאוונות ( 80 ז״ 1 ׳\ 513 ), והצטיינו, לעתים, בעיטורי־פנים עשירים. 
בנורווגיה הגיע מספרן, בצורותיהן השונות, למאות; 25 מהן שרדו. 
למצבות־קברים שימשו לוחות־אבן גדולים, מקושטים בצורות של 
חיות, צמחים ובני־אדם ונושאים כתובות רוניות. המצבה שנמצאה 
בדינה ( 3 ״״ץ 0 ), נורווגיה (כיום במוזיאון העתיקות באוניברסיטת 
אוסלו), מקורה ב 1050 בקירוב; גבהה 3 מ׳ ומתוארים בה שלושת 
המגים ומקום־הולדתו של ישו. 

הסיגנון הרומאני, שדחק קמעה את הסיגנונות הלאומיים 
המסרתיים■ שלט באמנות ס׳ כמעט במשך המאה ה 12 כולה ובראשית 
המאה ה 13 . סיגנון זה, עם ההשפעות הברורות שהושפע מאמנויות 
אנגליה, צרפת, גרמניה ולומבארדיה, הצליח לשמור על צביון מקומי 
מיוחד. מרכז חשוב לאמנות מקומית מקורית בתקופה זו שימש האי 
גוטלנד. ב א רד י כלות הכנסייתית- הוקמו כנסיות־אבן במקומן 
של כנסיות־העץ, ברוב אזורי־ס׳, פרט לנורווגיה שבה המשיכו במשך 
תקופה ארוכה בבניית כנסיות־עץ. בתחילה ביטאו כנסיות־האבן 
השפעה שבאה מן האיים הבריטיים לס' המערבית, מצד אחד, ומגר¬ 
מניה הצפונית לדנמרק ולשוודיה, מצד שני. במרוצת הזמן רפתה 
ההשפעה האנגלית בבניה הכנסייתית, ובמקומה ניכרה השפעתם של 
סאכסוניה ושל חבל-הרינוס. קתדרלת לונד, בשוודיה, היא אחת 
הגדולות בקתדרלות הרומאניות שבס׳. גם בבניה האזרחית, בטירות 
ובמבצרים- נתן הסיגנון הרומאני את אותותיו בביצורי־האבן, שבאו 
במקומם של מבני־העץ. חומות מבוצרות הוקמו במאה ה 13 במקום 
מבצרים קיימים. עושר רב בעיטור הפיסולי מציין את הכנסיות. 
תבליטים בעלי מוטיווים של חיות אגדיות, מפלצות ומחזות מן 
הביבליה, קישטו את בריכוודהטבילה (כגון יצירתו של האומן הגולד 
השוודי, מן המאה ה 12 , בכנסיית אטלהם). — עיטורי־הקיר של 
הכנסיות הרומאניות כללו שטיחי-קיו (בכנסיית אורהוגדאל [-"ס 
1 ב 1 > 8022 ] ■ שוודיה), וציורי-קיר (בעיקר בכנסיות דנמרק ושוודיה). 

עם המבנים הגותיים המובהקים בס׳ נמנות קתדרלת 
לינקפינג ( 12 ז 1 < 01 > 1 ת ע), שוודיה, שבנייתה התחילה בראשית המאה 
ה 13 ; קתדרלת אופסלה (ע״ע); קתדרלת טורקו (ע״ע) בפינלנד. 
סיגנון פשוט וקודר במקצת מציין את מנזר־ודסטנה, שהוקם ב־ 
1380 — 1430 לערך, ביזמתה של הקדושה בריגיטה (ע״ע). — אמנות 
הפיסול באבן בראשית התקופה הגותית לא היתה מפותחת ביותר 
בס׳. לעומת זאת, נתגלה אוצר גדול של פסלי־מזבח עשויים עץ — 
בהשפעה אנגלית חזקה בנורווגיה, ובהשפעה גרמנית בשוודיה. גם 
אחרי 1300 הוסיפו באופלנד ובגוטלנד שבשוודיה לפסל בעץ, בסיגנון 
גותי "לוהב". בפסלי-האבן הגדולים, בדמות קדושים ושליחים, שב¬ 
חזית המערבית של קתדרלת טרונהם (ךח 61 ו 1611 ! 0 ז 1 ׳), נורווגיה, הגיע 
הפיסול הגותי בס׳, בהשפעה צרפתית מובהקת, לשיאו. ההשפעה 
הגרמנית, ובמיוחד זו של העיר ליבק, היתד, ההשפעה השלטת 
באמנות הפיסול בס׳ במשך כל המאה ה 15 (פסל-העץ של גאורג 
הקדוש בכנסיית ניקולאוס הקדוש, סטוקהולם [ 1489 ], מעשה ידיו 
של האמן הגרמני ברנט נוטקה [ 1440 1 — 1509 ]). — הסיגנון הגותי 
בציור בא לידי ביטוי בציורי חזיתות־המזבחות, ביחוד בנורווגיה 
(ברגן, טרונהם. אוסלו), במאות ה 13 וה 14 ; בציורי־תקרה (בכנסיית- 
העץ באול [ 1 ^]. נורווגיה, המאה ה 13 ; כיום במוזיאון־העתיקות 
של אוניברסיטת־אוסלו); בציורי־קיר. בעלי מגמה ראליסטית, מן 
המאה ה 15 וה 16 , בשוודיה ובפינלנד. 

בעקבות מגמת החילון בתקופת הרנסאנס ובעקבות הרפור¬ 
מאציה, הגיעו לס׳, ע״פ הזמנת מלכי שוודיה ודניה, אמנים רבים, 
בעיקר מגרמניה ומפלנדריה. אחת הטירות המפוארות שהוקמה 
בתקופה זו ( 1545 — 1620 ) בשוודיה, היא טירת־ודסטנה. במאה ה 17 
נוצרו שעריה עשירי־הפיתוחים של העיר העתיקה בסטוקהולם, ובית־ 
האצילים ( 11$ ו 1 ז 1£13 ) 1 > 1 ), שהוא דוגמה אפיינית לסיגנון הפאלאדיאני 
של ארצות־השפלה. עם ארדיכלי בית־המלוכה והאצולה בשוודיה 


(>-.■ ; *־• 



סקנדינוויה; אמנות רונית — אבז מעושרת וצנועה; 
במרכז — דמותו של יישו; אבן ילינג, דנמרק — 
המאה ה 10 


491 


פקנדינויה : אמנות; לשונות — סקנדרכג 


492 


נמנוניקודמום טסין 
(ע״ע) ובנו. בנור¬ 
ווגיה, בניינים אם־ 

ייניים לתקופה זו 
הם המבצרים, כגון 
כריסטיאנסטן בט־ 

רונהם ומבצר ק 1 נג־ 

סוינגר. יצירות פי- 
תוה־עץ, עם דגמי־ 

אקנתום בארוקיים 
על-גבי מזבחות וב־ 

מות־ההטפה, אפיי- 
3 ?נ יי ני י"י : עי '* <ב ב!:יכ 'י׳ ־־־ אמנ,ח ׳*יי־יייז ניות לאמנות הנור־ 

מ•דינית , 

ווגית של התקופה. 

לסיגנון־ה ר 1 ק ו ק ו שוותה נימה אינטימית בנורווגיה, והדר 
מאופק בשוודיה; בשוודיה עבר סיגנון זה עד מהרה לנאוקלסיציזם. 
צייר־הדיוקנים אלכסנדר רוסלין ( 1718 — 1793 ), צייר־המיניאטורות 
פטר אדולף הל ( 1739 — 1793 ), צייר־הנוף אליאם מרטין ( 1739 — 
1818 ), הפסל יוהן טוביאס סרגל ( 1740 — 1814 ), נמנו עם אמניה 
הנודעים של שוודיה בימי מלכותו של גוסטו 111 . 

מרכז לציירי ם׳ באמצע המאה ה 19 , תקופת הלאומיות הרו¬ 
מנטית, שימשה העיר הגרמנית דיסלדורף. מבין ציירים אלה בלטו 
הנורווגים יוהן כריסטיאן דל ( 02111 ; 1788 — 1857 ), צייר הפיורדים; 
אדולף טידמנד ( 1814 — 1876 ), מתאר חיי־האיכרים; הנם גודה 
( 1825 — 1903 ), צייר אגדות־העם. 

קווי-האופי המיוחדים לכל ארץ מארצות־ם׳ והשוני ביניהן 
נעשו מודגשים יותר בתקופה זו. היסוד הרגשי באמנות שלט בעיקר 
בנורווגיה, ביצירותיהם של הציירים כריסטיאן קרוג ( 011£ ז£; 
1852 — 1925 ), אריק ורנשול ( 1 > 01 ״ 051 :> 61 י׳ 1 ׳\; 1855 — 1938 ) ואדורד 
מונק (ע״ע), ושל הפסל גוסטו ויגלן (ע״ע). גדול במיוחד היה 
מספרם של ציירי-הקיר בארץ זו: הנריק סרנסן ( 1882 — 1962 ), פר 
קרוג ( £10118 ; 1889 — 1956 ), אוגד. סטורסטין (נו׳ 1900 ). 

סיגנון לאומי מובהק מציין את ציורי אגדות קאלוואלה הפיניות 
( 1866 — 1901 ) בידי גלן־קללה (ע״ע); כמו־כן את התיאורים האכס־ 
פרסיוניסטיים מחיי־האיכרים של טיקו סלינן ( 1879 — 1951 ). חשובים 
מבין פסליה של פינלנד בתקופה החדשה היו הנם אוטרה ( 5.01616 ,; 
1886 — 1967 ) ווינה אלטונן (ת 6 ״ 0 ] 21 ^ 2100 ז\\; 1894 — 1966 ). 

מבין יצירות הציור והפיסול הרב־גוניות בשוודיה במחצית השניה 
של המאה ה 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה 20 : ציוריו שופעי- 
הרגש של ארנסט יוספסון (ע״ע); מראות־הפנים החביבים, המבוצעים 
בסיגנון קווי, של קרל לרסון ( 0318800 ; 1853 — 1919 ); ציוריו ותה־ 
ריטיו האימפרסיוניסטיים של אנדרם סורן ( 2010 ; 1860 — 1920 ); 
פסליו של קרל מילם ( 1875 — 1955 ). ברור היורת ( 01311 ( 9 ; 1894 — 
1968 ) ייצג בפסליו את התנועה ששאפה לעבר הפרימיטיווי ושפינתה 
את מקומה עד־מהרה לתפיסה אינטלקטואלית. 

האמנות החדשה מצאה את נציגה בארדיכל הפיני אליאל 
סרינן ( 33211060 ; 1873 — 1950 ), בייחוד בבנייניו הראשונים. סיגנונו 
השפיע גם על בניין הצעירים הנוצרים בירושלים. שילוב מעניין של 
סיגנונות־בניה שונים מציין את בית־העיריה בסטוקהולם, יצירתו 
של הארדיכל השוודי רגנר אסטברי ( 8 ז 6 נ 1 :ז 68 13255021 ! 1866 — 
1945 ). 

מגמת ה ת י פ ק ו ד י ו ת בולטת בבנייניהם של הארדיכל הפיני 
אלור אלטו ( 2110 \ 5 ; נו׳ 1898 ), ושל הארדיכלים השוודים אריק גונר 
אספלונד ( 1885 — 1940 ), סון מרקליום (נר 1889 ) וסיגורד לורנץ 
( 12 ס 6 ז 6 ׳\\ 06 ; נו׳ 1885 ). אותה מגמה הנחתה גם את עיצוב הריהוט 
וכלי־הבית בדנמרק, שוודיה ופינלנד (ע״ע עצוב המוצר). בתע־ 


, שיית־הזכוכית נודעו בתי־החרושת השוודיים באורפורם ובקוסטה 
אך את רמתם השיגו בהדרגה בתי־חרושת פיניים. בשוודיה ובפינלנד 
מפותחת תעשיית־הקראמיקה. — וע״ע דנמרק׳ אמנות. 

1,111^111001, ¥3 ¥6X7111176 £01/11(]116 €72 511636 61 €71 1916 ,€£€< 071 א ־ ; 

0 . 1,31922 ,) 47 7171 !' 11 ) $€37111171 , 115 ו 1 ז .ק .{— ז 0¥£ תח 12 ־ 1 .£ — ת 1 זט ; 

?. 1^5| ; 1929 , 516016 111 ) ¥737106 €71 51163015 4735165 ¥05 , 3556 ת 1 י 
53 ¥316 , 1010 ז 1 :>מ^ 1 .ם .חר X071 371(1 1/1\171£ 477, 1949; £. 2\111365 61 31. 
(6015.), ¥1071470/136011 171 ) 1 § 6 ע X76 ¥/17011£/10111 1116 4 £65, 1950; £. 311(1 
0. 470/1116011 171711511 י/ 5 ז 1€ >ת 3 ז 1 \ו 01 לת€׳\\€א X76 3713, 411/07 43110, 1954; 

0. £. 5011111, 515/63611 8111135, 1957 2 ; 0. £3\ 470/11 ה 0714/6£13 /¥ , 11 ז - 

16011176, 8351 3713 ¥7656711, 1958; !470111 1371 < 50371317131 , 1 ז 1550 ט 3 ? .י - 
160(1176, 1958; 1. 11£02 — 11. ?¥76351 471 ,ת 311£ ^ 1 ^ 1 ץ X765 0/ ¥363161/31 
¥17113713, 1961; \1• 811 06007331/6 116 ¥077137165$ 071176£1371 /¥ ,ת) 111£1 )ח 

501x1^11176, 1090-1210 , 1965; 16., ¥/16 51336 0111170/1 ¥31711171§5, 1965; 

. 1 \ . 0 ; 1966 , 116011176 ־ 470/1 15/1 ־ ¥17171 10 01336 4 , 1$ :)־ 11101131 . 1 \ .( 
־ 8 ז 11€ מ.^ : 1966 , 471 171£ }/ ¥1 ־ ו 7€115011 -) 1 ) £1111 . 115011-0 ^ 

. 1968/9 , 11 ־ 1 , 6 < 50371317131 471 '¥ ,מסל 

מ. 

לשונות ם׳ הן דנית (המדוברת בדנמרק ובכמה אזורים בגר¬ 
מניה הצפונית), פרואית (באיי פרו), א ים לנד י ת (באיסלנד 
ובגרנלנד), נורוגית (ע״ע) ושודית (ע״ע), המדוברת בשוודיה, 
בחלקי אסטוניה ובין מהגרים שוודים באה״ב. לשונות ם׳ מהו(ת את 
הענף הצפוני של הלשונות הטוטוניות (ע״ע). 

עדותן הקדומה ביותר היא לשון הכתובות ה ר ו נ י ו ת 
(ע״ע רונות) המתועדת ע״י כ 150 כתובות החל במאה השניה לםה״נ. 
נראה שהרונות התהוו בשטח טוטוני דרומי והתפשטו מיוטלנד 
צפונה, מזרחה ודרומה ולבסוף מערבה. בתקופה ההיא עדיין לא 
היתד. לשונה של יוטלנד נפרדת מטוטונית מערבית. הפרדה זו 
התהוותה סמוך לנהר אידר לאחר שנעלמו ר.( וה׳*\ התחליות ולאחר 
שבאו הונדים במקום היוטים. 

בלשונות הסקנדינוויות הקדומות כלולות סקנדינווית עתי¬ 
קה (כל הניבים הסקנדינוויים בשנות 700 — 1400 לסה״ג), איס- 
לנדית עתיקה, נורווגית עתיקה (לפי עדותן של כ 4,000 
כתובות רוניות מאוחרות הכתובות באלפביח של 16 אותיות וכן 
ע״פ מסמכים שנכתבו בכתב לטיני אחרי ניצור סקנדינוויה) וצפו¬ 
נית עתיקה (הלשון הספרותית של נורווגיה ואיסלנד). 

תופעות פונולוגיות המאפיינות את הלשונות הסקנדינוויות: 

א) נשירת תנועות בלתי-מוטעמות: 11010 "קרן" (לעו¬ 
מת 10103 ( באנגלית עתיקה); 8651:1 ״אורח״ (לעומת 8351:11 באנגלית 
עתיקה); ב) תיאום הגאים 110112110 ) כגון: ! 8651 (לעומת 
8351:11 [ 6 במקום 3 ]); ג) נשירת עיצורים ת ח י ל י י ם: ! 3 
״שנה״ (לעומת ! 6 ( באנגלית עתיקה); ד) "ר ו ט א צ י ז ם" (היוו¬ 
צרות 1 מ 5 ) סופי: ! 011 "לי" (בדומה ל ■סיס בגרמנית, אך לעומת 
1-018 בגוטית). 

תופעות נטייה משותפות ללשונות ם׳: (א) גג י טי- 
וום־הריבוי: 1282 ! "של הימים": (כמו באנגלית העתיקה, 
לעומת 1286 ! בגוטית); (ב) א ק ו ם א ט י 1 ו ם הריבוי: 11202 
״את התרנגולות״ (לעומת 1130208 בגוטית). 

ל ם פ ר ו י ו ת — ע״ע איסלנד, עם׳ 49 — 50 ; דנמרק, עמ׳ 907 — 
910 ; נורוגיה. עמ׳ 998 — 1001 , ושודיה, ספרות. 

, 2 ז 3 ז\\ 8011 .£ ;* 3 1 19 , 7730/1671 ) 5 71073150/1671 367 6 ) 0€50/110/1 ,ת £6 ־ 401 ין 
¥31111131 , 5 ט 1 ת 13 )\ 2 . 4 ^ ; 1951 , 471£61536/15671 , 8073£67771371671 ־ , 001671 
; 1962 , 01316015 ־ 06777137210 01/167 3713 ¥107310 861106671 ¥613110715 
. 1965 6 , 110/1 ( ¥1677267111771 413513723150/165 י ז 14011$10 

פ. שר. 

סלן 1 ךרבג — 11 ^ן־ 01£1 ח£^ 81 י ^ 13£ ־ 01€1 ח 3 ^ 81 (באלבבית — [ 8 ־!£[ 0 
£381:11011 ) — ( 1403 — 1468 ). גיבורה הלאומי של אלבניה. 

ם׳ היה בן למשפחת קאסטריוטי, ממוצא סרבי, ששלטה במבצר 
קרויה ( 6 ( £10 ) באלבניה, ושמו בנעוריו היה גיורגי. בהיותו בן 11 
נמסר לתורכים כבן־ערובה׳ חונך בדת האסלאם ואח״ב שירת בצבא 
השולטאן ובמינהלו; השתתף במלחמות נגד ונציה ונגד הסרבים, 




493 סקנדרבג — 

חיה מושל מחוז (סנג׳ק), ונקרא איסכנדר־בג (בי)— שם שהאלבנים 
שיבשוהו לס׳. 

ב 1443 , בעת מלחמתו בינוש הונידי (ע״ע) מנהיג ההונגרים, 
נודע לס׳ על מרד שפרץ באלבניה נגד התורכים. ם׳ עבר לאלבניה, 
השתלט על קרויה, חזר לנצרות וקרא לראשי בתי־האב האלבנים 
להתלכד סביבו במלחמתו בתורכים. ליגה אלבנית שקמה ביזמתו 
מינתה אותו למפקד עליון. מאז ועד מותו נאבק ם׳ עם התורכים 
בראש צבא האיכרים החפשים שלו. 

ב 1450 יצא השולטאן, מורד 11 (ע״ע), בכבודו ובעצמו להכניע 
את ס/ אך לוחמת הגריליה של ם׳ אילצה אותו להסיר את המצור 
מעל קרויה, ום׳ היה לגיבור העולם הנוצרי כולו במאבקו עם ה¬ 
תורכים. ונציה, האפיפיור וממלכת נפולי נתנו לס׳ כספים להמשך 
מלחמתו, והוא הדף צבאות רבים ששלח השולטאן מחמד 11 (ע״ע). 
ב 1461 חתם השולטאן על הסכם שביתת נשק ל 10 שנים, והכיר 
בעצמאות אלבניה ואפירוס. אולם בעקבות קריאתו של האפיפיור 
פיוס 11 למסע־צלב נגד התורכים והמלחמה שפרצה ביניהם לבין 
ונציה חידש ם׳ את מאבקו. במהרה מצא עצמו נעזב מבעלי־בריתו, 
וב 1466 שוב היתד. קרויה נצורה בידי השולטאן. מחמד ח נאלץ 
להסיר את המצור וס׳ יצא לרומא לרכוש את תמיכת האפיפיור 
פאולום 11 . בדרכו שמה מת. על חייו ופעלו מספרים שירי עם 
ואגדות של האלבנים והסלאווים הדרומיים. 

,( 426-434 , 11 \. ,ץ 13 ) 70 .) 1415 ) . 5 ,• 61 ץז? 1 ; 1947 ,.€ . 5 . 0 , 11 ״א . 5 

. 1968 ,. 5 , 1 ז 23 ״כ 1 . 14 ; 1968 ,. 0.16.5 , 1,10110 ; 1962 

יו. ר. 

סקר, הרי — ־ 5301161 ץ 1366 ? — ( 1881 , לונדון — 1971 , שם), 
עורך, עו״ד ומנהיג ציוני. למד באוניברסיטאות לונדון, 
אוכספורד, ברלין ופאריס, וקיבל תואר במשפטים ב 1909 . ב 1905 — 
1909 , 1915 — 1919 היה מעורכי ה 111311 ־ 01131 : 1431101165161 ? ועסק ב¬ 
פרשנות מדינית. הצטרף לחוג הציוני במנצ׳סטר, שח. וייצמן עמד 
בראשו, ועשה הרבה לקירוב עתונו לעניין הציוני 3 ימי הצהרת 
בלפור. עלה לארץ ב 1920 ועסק בפרקליטות. ב 1927 — 1929 היה 
חבר ההנהלה הציונית בירושלים וב 1929 — 1931 חבר בהנהלת הסוכ¬ 
נות היהודית בירושלים ובלונדון. בעדותו לפני ועדת שו ( 811399 ), 
שבאה לחקור לסיבות פרעות תרפ״ט ( 1929 ), ניסח את מגמת 
הציונות ביחס לערבים: "אין רצוננו לשלוט על אחרים, אבל איננו 
רוצים שאחרים ישלטו עלינו״. ב 1930 חזר ם׳ לאנגליה, וב 1932 — 
1962 היה מנהל החברה של שרשרת חנויות כל־בו "מרכס (גיסו) 
וספנסר״. ב 1933 היה פעיל ביישובם של פליטים יהודים מגרמניה, 
עמד בראש מגביות, נמנה עם חבר־הנאמנים של האוניברסיטה העב¬ 
רית, תרם לשם הענקת מלגות בא״י והיה פעיל בתנועה הציונית 
באנגליה. 

ם׳ ערך עתונים יהודיים־ציוניים ופרסם ספרים, מהם: ; 150361 
51316 3 0£ 01001 ־ £$1311115111 1116 ("ישראל; הקמתה של מדינה"), 
1952 : "מסות ציוניות", תשכ״א. על שמו קרוי גן עירוני גדול 
בירושלים. 

ח. ויצמן, מפה ומעש (מפתח בערכו), תש״ט; )ה!!!)!!!? , £15011 . 14 .־■ 1 

1938 ,^!ס (עבר/ תרצ״ט). 

סלן תה, פיוטר — 8103083 0 !ס 1 ? — ( 1536 — 1612 ), תאולוג 
קתולי פולני. היה חניך הישועים, רכש השכלה רחבה בק- 
ראקוב, וינה ורומא; בשובו לפולניה הורה בבת״ס ישועיים ונודע 
כמטיף ופולמוסן. ב 1579 נתמנה לרקטור האקדמיה הישועית, שנו¬ 
סדה אז בווילנה. ם׳ לחם בחריפות בפרוטסטנטים ובפורשים אחרים 
מן הכנסיה הקתולית. ספרו: 0 ־ 20265 0501013 .£ 611110501 [ ס ("על 
האחדות של כנסיית האל״), 1577 , סלל למעשה את הדרך ל״אוניה 
של ברסט־ליטובסק״ (ע״ע) מ 1596 , שהביאה לאיחוד הרותנים האור¬ 
תודוכסים בפולניה עם הכנסיה הקתולית־רומית. ל״ברית" זו מוקדש 


סקרון, פול 494 

גם ספרו 80265101 1 > 0 סץ 5 (״הסינוד של ברסט״), 1597 . בשנים 
1588 — 1612 שימש כמטיף בחצרו של המלך הפולני זיגמונט 111 
(ע״ע), וניצל את השפעתו ויוקרתו להאדרת הכנסיה הפולנית: 
הקים מוסדות חינוך וצדקה לטיפול בנוער ובחולים, ויסד בנק מיוחד 
לתמיכה בעניים. בין ספריו החשיבים 011 ־ע 1 ? 8991 ץ 901 \ץ 2 ("חיי 
הקדושים״), 1579 , שזכה למהדורות רבות ואף תורגם ללשונות אח¬ 
רות; 96 \ 10 סן $6 3230113 :£ (״דרשות בסיים״), 1597 , דרשות שבהן 
נתעלה ם׳ לדרגת מטיף־מוכיח ולשונן נחשבת לאחד השיאים של 
הפרוזה הפולנית בתקופת הרנסנס. 

בספריו התבטאה גם נטייתו האנטישמית, בייחוד הטענה כי 
היהודים משתמשים בדם נוצרי בטקסיהם הדתיים. שנאתו התהומית 
ליהודים, והשפעתו כאיש חצר-המלוכה, ליבו התפרעויות נגד יהודי 
פולניה ועודדו את הרשויות לערוך משפטי עלילת־דם וחילול לחם־ 
הקודש בשנות ה 90 של המאה ה 16 . כתביו: 511116 ע 5952 3 ת 1$0 ?, 
1 1923 — 1930 . 

ש. דובנוב, דברי ימי עם עולם, ו/ 174/5 , תש״ה; 1 ( 11 , 811 ־ 061 
,. 5 .? ־. 111 1 ) 13171012 ^ 51 $0113 716 ^ 010 ? 1 ) 1 16 ) '( €011 1 ) 1 1 ) '( 01 ! 1 ) 11€ > 1€ ? 

, 1 , 211 ■( 12117116 )£{ 1 ) 12 1 10 <(./־' 1 ) 1 ' 01 } 111$ .ת 621 ב 1 ן;?ז . 1 ^ ; 1916 

,זו 1326 ׳ .[ ; 1947 , 111101 )? 1 )ח 3 11031 ? . 5 .? 1 ,ח 1€ > 1 ) 00 .^ 1 . 0 ; 1931 

. 1962 ,. 5 .? 

מ. אל. 

סקרובוסקו, יוהנס דה ( 0800 < 01 ־ 5301 16 > 11€5 תבי 01 ן), מתמתי־ 
קאי ואסטרונום אנגלי (סקוטי?) במאה ה 13 ; נקרא גם 
ג׳ון הוליווד (או הליפכם), על־שם עיר־הולדתו. חי, כנראה, שנים 
אחדות במנזר ניסדיל בהוליווד (סקוטלנד), ואח״ב עבר לפריס׳ 
ושם למד באוניברסיטה ונתמנה לפרופסור למתמטיקה ולאסטרונומיה 
( 1250 בקירוב) על־סמך עבודותיו בנושאים אלה. ס׳ היה מראשוני 
העוסקים במתמטיקה באוניברסיטה זו. 

עבודתו החשובה ביותר היא 3663 ! 1 ק 5 016 5 ס 030 :ו 63 יך ("מסכת 
על הכדור"), ספר בן ארבעה חלקים, שהיה ספר שימושי באסטרו¬ 
נומיה ובקוסמוגרפיה עד המאה ה 17 . ם׳ קיבל את הדעה, שהארץ 
היא מרכז למערכת־השמש, וכוכבי־הלכת נעים במעגלים סביבה. 
הוא פירט בספרו את תנועת המערכת, את אופי פני הארץ ואת 
אופי הגרמים השמיימיים, ע״פ שיטות הלקוחות מן המתמטיקה, 
האסטרונומיה, המטפיסיקה והמגיה. במאות ה 13 — 16 נכתבו "פירו¬ 
שים" ( 00000160030165 ) רבים לספר זה, שהיו למעשה תעתיקים של 
הספר בתוספת הסברים ודיונים על הנאמר בו. את ה״פירוש" הראשון 
כתב רוברטוס אנגליקוס ב 1271 . 

מספריו האחרים של ס׳: 73.180015100 06 (״על האלגוריזם״) — 
במתמטיקה; 00011110115 ("חישוב"), עוסק במגיד■ ומסביר את הש¬ 
פעת הירח על נוזלי הגוף והמוח וכן נותן הוראות־שימוש לתרופות 
שונות. 

, 111 ,(() 1 ( 1 ( 5001 11 () 1111 ((? / 0 (((( 11 ( 11110 ( 1 111011 ({( 1 (§ 810 1 / , 01131116605 . 8 
- 03 מ 16 ״ 1 מ 00 ! 11 . 5 / 0 ')■ 1 ) 11 ? 5 ' ) 11 ? ,(. 601 ) 11156 ) 11003 * 1 ' . 1 ; 1835 

. 1949 ,!( 10 

ס_קרוץ, פול — 5030000 301 ? — ( 1610 — 1660 ), סופר צרפתי. 

ם׳ הוסמך לכמורה בגיל 19 , אך עבר במהרה לחיי מופקר. 

בגיל 30 שותק וגופו עוות. ב 1652 נשא לאשר■ את פ. דה מנטנון(ע״ע). 
היה בעל לשון שנונה וחריפה, לגלגן מריר וסארקאסטי, שחיצי לעגו 
הופנו כלפי הכל וכלפי עצמו, וביתו היה למקום־מפגש של סופרים 
קומיים ופורקי-עול. — מחזותיו, תשעה במספר, כתובים בסיגנון 
הפארסה המפולפלת ( 93160 0031006 16 סס . 0116160 ! 1 ״ז׳ודלח או 
המשרת הראשי״], 1645 ). בגירסתו הקומית של הפואמה האפית 
״אנאיס״ מאת ורגיליום (ע״ע), 00396501 108116 ?\ £6 ("ורגיליום 
המחופש״), 1648 — 1652 , היה ם׳ לאמן הפארודיה והבורלסקה (ע״ע), 
על כשרונו כמספר מעיד סיפורו הבלתי־גמור 106 ) 0101 :> 001311 ? £6 
(״הרומן הקומי״), 1651 (חלק א׳)׳ 1657 (חלק ב , ), המתאר, בנימה 



495 


סל,רון, פול — סקופ, אמליה 


496 


פיקארסקית, את חייהם של שחקנים נודדים. דוגמה לספרו שימש 
"המסע חמבדר" של רוח׳ס (ע״ע). יצירות ם/ בדומה לקומדיות 
של מוליר (ע״ע) אחריו, הכילו מחאה כנגד האצולה ואפנת חד,צ־ 
טעצעות של באי הטרקלינים. 

? 11 י! ,$ק 01 ו 1 ? .£ .א ; 1924 2 , 111111611 מס $ 61 . 5 , 06 ״ 13 ^ .£ 

. 1951 ,. 8 . 8 / 0 !( 1 ? 1 } 0 י 810%1 0 : 1 ) 1111:011 

סקרי, ג׳ובני ג׳ירולמו — 1 ־ 52001161 0121110 ־ 011 211111 ^ 010 - 

( 1667 — 1733 ), מתמטיקאי איטלקי, חבר מסדר־הישועים 
ומורה למתמטיקה, לוגיקה, מטפיסיקה ותאולוגיה בבת״ס של המסדר, 
בעיקר בטורינו, פאוויה (גם באוניברסיטה) ומילאנו. בספרו החשוב 
11031:05 ) 10 ׳! 0361,0 00101 36 165 ) £0011 ("אוקלידס מטוהר מכל 
דופי״), 1733 , שהוצא מהגניזה ופורסם ע״י בלטרמי ב 1889 , ניסה ם׳ 
להוכיח את האכסיומה החמישית של אוקלידם (ע״ע) בדרך־השלילה 
ופיתח את רוב העקרונות המשמשים בסים לגאומטררת לא־ 
אוקלידיות (ע״ע גאומטריה לא-אוקלידית). 

מכתביו האחרים של ם׳ 86001611-103 00365113 (שאלות גאומט־ 
ריות״), 1693 ; 3 ׳\ 1 :ו 3 ז:ז 5 ס 10 ס 16 ) 1.08103 ("תורת־הגיון מבוארת"), 
1701 ; 1516051:31:103 (״סטטיקה חדשה״), 1708 ומאמרים תאולוגיים. 

, 8011013 ; 1903 ,. 8 . 0 . 0 161 > 0 ^ 26111160 ( 111 ) 0 ז?ס 0 ' 11 ) 1 01 , ¥311311 . 0 

. 1906 , 6113.60 ) 11011-61 161/10 ( 0601 14 

0 קך י ב, אז׳[ — 6 נ 11 ז 50 £08606 — ( 1791 — 1861 ), מחזאי צרפתי. 

0 ׳' חיבר, לעתים בשיתוף עם אחרים, כ 400 יצירות: מהן 
יותר מ 200 קומדיות מסוגים שונים (וודוילים [ע״ע]! קומדלת בע¬ 
לות עלילה סבוכה [ 1806 ז:ו 10 ' 1 ) 116 ) 00016 ]) ויותר מ 100 תמלילי 
א(פרות ואופרטות. למרות שמחזותיו אינם מצטיינים בסיגנונם, אפיון 
דמויותיהם ותשתית רעיונותיהם, זכו לפופולריות רבה בהטיבם לספק 
את טעמו של המעמד הבינוני. כאמן ההפתעות הבימתיות ו״המחזה 
הבנוי היטב" השפעתו מכרעת על מחזאים כאוז׳יי, דימה הבן וסרדו 
(ע׳ ערכיהם); מכתביו האחרונים היו שבישרו את ראשית יצירתם 
של איבסן ושל ש( (ע׳ ערכיהם). מבין מחזותיו הידועים ביותר: 
1131011 61 1 ) 30 ־ £61-11 (״ברטראן וראטון"), 1833 ! 6 ׳\ 01 ! 1.3 ("היהו¬ 
דיה")׳ 1835 ; 01131116 11116 (״שרשרת״), 1841 ! -׳ 1.600111 6006 ״!) 1 / 
■״ 061 ( 1849 ! הטרגדיה היחידה ביצירתו). — ס׳ לא אימץ את 
רעיונות בני דורו, סופרי הרומנטיקה! הוא הקדיש עצמו למסורת 
הקומית, במיוחד לקומדיה הקלילה, ובה תיאר את החברה בת זמנו. 
מחזותיו בישרו את התיאטרון החברתי -רעיוני של תנועת הראליזם. 
— ס' נבחר לאקדמיה הצרפתית ב 1834 . כל כתביו ( 65 ז׳\״ 06 
65 :ו 16 ק 1 סס 0 ) י״ל ב 76 כרכים, 1874 — 1885 . 

; 1924 , 1815-60 , 1160116 ' 7 81612611 16 ( 1 1 ) 011 . 5 י£ י חר\ז^ . 0 .^ 1 
113£6 § £30 0 ־ז 1£ :> 0 }^ 01 0811031:100 ?) . 5 10 1 ( 061 ־ $ ,, 1011 {$ , 8130100 . 5 .$ 
. 1961 י (^¥ 3, £XX םנז 6 רח\ 2 }ס 5500131100 

5 קךיבץ, אל 5 ס?ךר ניקולייויץ׳ - ״״ 6 מק 0 ז 0 .מ .^ 7 - 

( 1872 ,'מוסקווה — 1915 ,' שם), מלחין ופסנתרן רוסי. למד 
באקדמיה צבאית, אך זנח את ענייני הצבא והתמסר למוסיקה. ב 1892 
זכה במדליית זהב בקונסרווטוריון של מוסקווה. עם תום לימודיו 
סייר בארצות אירופה וזכה להצלחה כפסנתרן וכמלחין. לאחר שובו 
למוסקווה הקדיש את כל זמנו להלחנה. יצירותיו הראשונות — כולן 
לפסנתר ורובן, להוציא 3 סונטות קצרות — מושפעות משופן ומליסט 
(ע׳ ערכיהם). "התנועה המודרניסטית" הרוסית, שביסודה רעיונות 
דתיים פילוסופיים ואסתטיים מעורפלים, ושהשפיעה על אמנים 
רבים, לא פסחה על ם/ מאמציו כוונו מעתה לאפיקים מיסטיים, 
שתכליתם יצירה שתאחד את האמנויות השונות לכדי חוויה דתית 
אחת. לתכלית זו עיצב ם׳ מערכת הרמוניות חדשה, "סינתטית", 
שביסודה מרווח של 4 (במקום מרווח ה 3 המקובל) והכוללת את 
המרווחים 13 , 7 — מוקטן ו 9 — מוגדל. מערכת זו עומדת ביסוד 
יצירותיו, החל בסונטה הרביעית לפסנתר והמשך ב 3 סימפוניות, 


"הפואמה של האכסטזה" ו״פרומתאוס: הפואמה של האש". רקע 
רעיוני זה הוא שמעמיד את ס׳ כמלחין יוצא־דופן בין המלחינים 
של ראשית המאה, ללא ממשיכי דרך. דעיכת התנועה גרמה אף 
למלחין וליצירותיו, שזיקתן אליה עמוקה כל כך, להישכח מעט. 

ם׳ היה אמן הצורה הקצרה, ויצירותיו הרבות לפסנתר זכו להכ¬ 
רה, אולם יצירותיו המאוחרות, על העושר הרב הטמון בהן, טרם 
נחקרו כהלכה. 

,. 8 , 5 ז 6 ז 1 \ 80 .£ ; 0 2 192 ,. 8 ,^ 6 - 806 ^ 701 8 . 11£51012 01601 , 141111 .£ 

. 1969 , 1-11 

סקדלטי (;:):! 5031-13 ) שני מלחינים איטלקיים, אב ובנו. 

( 1 ) א ל 0 נ ד ר ו 0 ׳ — . 5 11-0 )ס 16553 .\ 7 — ( 1660 , פאלרמו — 

1725 , נאפולי), מחשובי היוצרים של האופרה האיטלקית בתקופת 
הבארוק. את פעילותו המוסיקלית החל כ״מאסטול די־קפלה" בנא¬ 
פולי ב 1685 . ב 1702 עבר לרומא, שם התוודע לקורלי (ע״ע) והש¬ 
תתף עמו בפעילות של האקדמיה הארקדית. בשנת 1708 חזר 
למשרתו בנאפולי. ם׳ חיבר למעלה מ 80 אופרות, כמחציתן שרדו 
עד ימינו, וכן מספר רב של קנטטות, סרנדות ואורטוריות. ם׳ נמנה 
עם חשובי מעצביה של האופרה־סריה בסיגנון הבל־יןנטו (ע״ע 
אופרה; מוסיקה, עמ׳ 558 ). כ״כ הלחין אופרה קומית אחת בניב 
הנאפוליטני, 16110001-6 > 0 0£0 ;•" 11 (״נצחון הכבוד״), 1718 . ם׳ היה 
ממעצביה של הפתיחה האיטלקית, היא הסינפוניה (ע״ע סימפוניה) 
ופיתח אותה ליצירה תזמרתית בעלת חטיבות אחדות! בכך תרם 
להתפתחותה של הסימפוניה הקלאסית. 

. 1960 1 ) 011 6 { 71 1115 :. 8 .)/ ,) 60 ( 1 .! .£ 

( 2 ) דומניקו ם׳ — . 5 000160100 — ( 1685 , נאפולי — 
1757 , מדריד), בנו של ( 1 ). לאחר תקופה קצרה של פעילות בפי¬ 
רנצה וברומא קיבל ם׳ בשנת 1719 את משרת ה״מאסטרו די־קפלה" 
בחצרו של מלך פורטוגל, ושימש אף כמורה למוסיקה של הנסיכה 
מאריה־ברברה. לאחר נישואיה של זו ליורש־העצר הספרדי הצטרף 
אליה והתיישב במדריד, שם פעל עד ליום מותו. בתקופת פעילותו 
המוקדמת באיטליה חיבר ם׳ מוסיקה כנסייתית וכתריסר אופרות, 
אולם תרומתו הגדולה כיוצר מתרכזת בתחום המוסיקה לצ׳מבלו. 
ם׳ היה מגדולי הנגנים בצ׳מבלו, כלי שהגיע בתקופתו לשיא שכלולו, 
ומאות יצירותיו לכלי זה מנצלות בשלמות את מכלול האפשרויות. 
רוב הסונטות לצ׳מבלו של ם׳ הן יצירות חד-פרקיות, רובן בצורה 
זוגית (ע״ע סונטה), המקיפות מכלול עשיר של סיגנונות ודרכי 
ארגון צורני פנימי. חלקן מבוסם על פיתוח מוטיווים זעירים, ע״פ 
מסורת המוסיקה הכליית של הבארוק. ובחלקן ישנו כבר ארגון 
של משפטים מוסיקליים ארוכים, המבשר את התגבשות צורת 
הסונטה הקלאסית. הסונטות מגלות גם שפה הרמונית עשירה, 
נועזת ורבת הפתעות. הסונטות של ם , י״ל בשנת 1906 , ב 10 כרכים, 
ע״י הפסנתרן אלסנדרו לונגך ( £0080 .\׳), שערך גם קטלוג מלא 
שלהן. הדפסה חדשה של יצירותיו למקלדת, — 1010 ז] 3 ס 10 ז 1 .> 1 . 11 
1971 ,ח 71 \ 1-0£ ,. 0.8 ,(. 1 ) 6 ). 

. 1968 ,. 5 .<£ ,) 101 ז; 1 בק) 1 ז 1 א .א 

י. היר. 

סקרם, אמליה — 5100301 13116 ״^ — ( 1846 — 1905 ), סופרת 
נורווגיה. ס׳ הרבתה בנסיעות בשנות נישואיה הראשונים 
( 1865 — 1878 ) לקברניט. אחר משברים קשים התגרשה מבעלה 
ונישאה בשנית, ב 1884 , לסופר הדני אריק ם׳ ( 1847 — 1923 ). היא 
נטלה חלק בפולמוסים הספרותיים של תקופתה וכתבה מאמרי- 
ביקורת על רוב הסופרים החשובים של ארצות־סקנדינוויה. את ספרה 
הראשון, 11108 000513006 , פרסמה ב 1885 . רומן זה נתקבל כ״מוש־ 
חת" בחוגי־הבורגנות, אך זכה בביקורת אוהדת בחוגים רדיקליים. 
יצירתה הגדולה. הנמנית עם יצירות־המופת של הנטורליזם הנורווגי, 



497 


פקדם, אמליה — סר, חכל ה־ 


498 


היא ] 6 ) 15£011 ץ 1 ס 16116 ? (״אנשי הלמיו״ , ), 1 -^ 1 , 1887 — 1898 . ס׳ 

כתבה גם סיפורים קצרים, ספרי־ילדים ומחזות. 

-! 71 ) 1 ) 7 ) 0 ) 0711 / 111 ) 11 ) 880-07 1 70 ) 117 ) 11110-0 1 )^ 07 א , 1£5 ז 5 ו 11 ; \\ .זז 

. 1965 ,. 5 .!/ 7 ) 011 / 111171 ,ת $6 ז 51,06 ) . 1 : 1961 ,! 11711 

סקרמנט (לאט׳ 5361301601:001 ), מושג מרכזי בתאולוגיה ובפולחן 
י י של הנצרות. משמעותה המקורית של המלה היתד, ,שבועה׳ 
(מלשון ! 5366 — קדוש), ובעיקר שבועת־האמונים של החייל הרומי, 
אך בנצרות הקדומה — מאז טרטולינום (ע״ע) — השתמשו בה 
כתרגום למונח היווני ׳ 1101 ) 000111 — היינו הסמלים והעשיות הקדו¬ 
שות של הדת הנוצרית (ע״ע מיסטריות). אוגוסטינוס (ע״ע) הגדיר 
את הס׳ כ״צורה נראית־לעין של החסד האלוהי הבלתי־נראה". תחילה 
שימש המונח במשמעות רחבה מאוד, אך במרוצת הזמן נתייחד 
למספר מצומצם של מעשי פולחן, אשר, לפי תורת הכנסיה, כוננו 
ע״י ישו עצמו ומכאן כוחם המיוחד. רק במאה ה 12 התחילו למנות 
ולפרט את מספר הס״ ובוועידת־פירנצה ( 1439 — 1442 ), שדנה 
באיחוד עם הכנסיה היוונית, נקבע רשמית מספרם כשבעה. מעמד 
מיוחד יש לשני הס" העיקריים: הטבילה (ע״ע; 115 ו 1511 :ז<ע 83 ), 
כלו , הצטרפות הנטבל לכנסיה והכשרתו ליהנות מחסד־אל, והא ו¬ 
כרי סט י ה ( 101131151 : 13 ! 8 ) או הסעודה הקדושה ( 06113 
1001101 )), היינו הפיכת הלחם והיין לבשרו ודמו של ישו בטקס 
ה״מיסה" (ע״ע; וע״ע אגפי; טרנססובסטנציציה). שני ם" אלה 
מקובלים על רוב הכנסיות הפרוטסטנטיות. אולם נוסף על אלה 
מכירה הכנסיה הרומית־קתולית׳ ולמעשה גם הכנסיה האורתודוכסית- 
מזרחית, ב 5 ס״ נוספים: ה א יש ו ש ( 00010013110 ) — סמיכת 
כפיים ומשיחת הרך הנולד בשמן־הקודש כדי לחזקו באמונה; 
חרטה ( 3601160113 ?), הכוללת ודוי (ע״ע) של החוטא על חטאיו 
בפני הכוהן המוודה והתרת עוונותיו תוך הטלת עונש־כפרה; 
משיחה אחרונה ( 100110 ! 8x06013 ) של חולים אנושים לפני 
מותם — שיש בה, לפי האמונה, כדי להבריא את הגוף; הסמכה 
לכהונה ( 0111103110 ) — ס׳ שבאמצעותו מופקדות בידי הכוהן 
(או הדיאקון) סמכויות כנסייתיות. ם׳ ההסמכה מוענק ע״י הגמון 
הפועל כבא־כוהו של ישו וכיורשם של השליחים, ועי״ב נשמרת 
הרציפות ההיסטורית של העברת סמכויות מימי השליחים עצמם. 
באופן מסרתי נוהגים להסמיך ביום א׳, והמוסמכים החדשים נוטלים 
חלק בסעודה הקדושה לצד ההגמון המסמיך. ס׳ הנישואין 
( 114311101001001 ) — המעניק ערך מקודש ונצחי להתקשרות בין 
שני בני הזוג בדומה להתקשרות הסמלית בין ישו לכנסיה. על מהות 
הם׳ ודרכי פעולתו חלוקים התאולוגים ויש דעות שונות בכנסיות 
השונות. 

הוויכיח הקתולי־פרוטסטנטי בהבנת מהות ה״אות" הסקרמנטלי 
משקף גוני-גונים של אינטרפרטציות אפשריות. הקטכיזמוס מהיי- 
דלברג קובע שהם" הם "אותות וחותמות" של הישועה, ואילו בסעיף 
25 של 39 עיקרי האמונה של הכנסיה האנגלית נאמר בפירוש שהם 
אינם סתם "סימנים... אלא עדים נאמנים ואותות פועלים של החסד", 
הוויכוח עם הרפורמציה הביא לידי ניסוחים דוגמתיים מפליגים 
בהחלטות ועידת-טרנטו ( 1545 — 1563 ). הקויקרים (ע״ע) ו״חיל־ 
הישועה" (ע״ע) שוללים כל ם׳ וטוענים שהחסד האלוהי אינו ניתן 
להעברה באמצעים חמריים וע״י מעשי־פולחן. 

ביסוד תורת הס" של יה״ב מונחת הדעה שהחסד האלוהי, הרוחני 
במהותו, נמשך אל נשמת המאמינים ע״י ה״צינור" של מציאות 
חמרית או מעשה חמרי — הלחם והיין, מי־הטבילה, השמעת נוסחה 
של מחילת-עוונות וכיו״ב. הענקת החסד הסקרמנטלי היא אפוא אי¬ 
רוע אובייקטיווי ולא עניין של הרגשות סובייקטיוויות. היא אינה 
תלויה בקדושתו האישית של הכוהן המבצע (ובלבד שהטקס נעשה 
בצורה הנכונה ובכוונה לבצעו כהלכה), אם כי השפעתה מותנית 
בנכונותו של המקבל לזכות בחסד האלוהי השופע אל נשמתו. חיי 


הכנסיה הם אפוא לא רק עניין של אמונות ודעות וקיום מצוות א 1 
כללי מוסר, אלא ממשותם של החיים הסקרמנטליים, שמפכים בתוכה 
ושבני-הכנסיה זוכים להם. יש בין הם" כאלה המטביעים חותמם לת¬ 
מיד, וע״כ הם חד־פעמיים ואי־אפשר לחזור עליהם (הטבילה, האישוש 
וההסמכה לכהונה). הס" (מלבד ם׳ הטבילה) דורשים כוהן מוסמך 
לשם ביצועם. מכאן חשיבותה של הכהונה, ומרכזיותה של בעיית 
ההסמכה החוקית בחיי הכנסיות וביחסים הבין־כנסייתיים האקומניים. 

0 .$ 16111 £€ 11 / 016 י זה^ 6101 ( 1 .? ; 1932 2 0 / 111511011 7/16 ,> 101 ע 3 ) . 0 . 0 
- 01 ^ 1 7/16 , 1 >' 1€1 {ק $11£ . 14 . 1 \ ; 1940 , 11 - 6 / 16 >! " 361 £611 3111111 " 01 316 , 11113 
511011 * 0/11 1/16 111 5.5 7/16 ג מ 0 ק 8111 ? . 1 \ ; 1952 , 0 / 11116/1 1/16 / 0 5 / 11 $ 

■ 01/161 1113 ) 5,5 1/16 / 7/16010 0 7/16 , 8211110 י 1 \ .ס ; 1954 , 7116 

: 1958 , 5.5 1/16 1113 ) 111 / 1 ) 7 , 2115611 ־ 1 ? . 8 .? ; 1957 , 124 37 , 615 (^ 70 

. 1963 2 . 5.5 1/16 0113 16 / 1 ) 0 / 11 7/16 ,־ €1 מ 8311 .£! 

צ. ו. 

סקרמנטו ( 5361-3016010 ), בירת קליפורניה (ע״ע), 254,410 תוש׳ 
י ( 1970 ). ס׳ שוכנת בשפך נהר אמריקן לנהר ס׳, 135 ק״מ 
צפונית מזרחית לסן פרנסיסקו. היא מרכז מסחרי לאיזור חקלאי 
פורה — העמק שבין סיארה נוואדה במזרח ורכס הרי החוף במערב. 
עיקר תעשיית העיר עיבוד התוצרת החקלאית ושימור מזונות. 
סביבת ס׳ עשירה במשאבים טבעיים — עץ, מחצבים, נפט וגז, ומים 
המספקים כוח הידרו־חשמלי. כל אלו משמשים את צרכי העיר 
ותעשיותיה. בסיס חיל־האוויר האמריקני הוא גורם חשוב בכלכלת ס׳. 
האקלים הנוח ויפי הנוף עודדו פיתוח התיירות. 

ראשית היישוב היהודי בם׳ היתד, ב 1849 , בשעת "בהלת 
הזהב״ (ע״ע קליפורניה, יהודים). בס׳ כ 4,800 יהודים ( 1971 ) ושני 
בתכ״נ. 

סר, חבל ה״ (גרמ׳: 1 ) 5331130 [זארלאנד]), מדינה במערב הרפו¬ 
בליקה הפדרלית הגרמנית, על גבול צרפת ולוכסמבורג; 

2,567 קמ״ר, 1,122,000 תוש׳ ( 1971 ). החבל מהווה חלק מהרמות 
ההרציניות, המנוקזות ע״י נהר־הרינוס ויובליו. במרכזו רכס בנוי 
סלעים מתקופת הקרבוין, המשתרע מדרום־מערב לצפון־מזרח ובו 
מרבצי־פחם, שהם הבסיס הכלכלי של האיזור. המכרות הם בעומק 
של 600 מ׳ בממוצע, אך יש גם מנהרות בעומק של 1,500 מ׳. התפוקה 
ב 1972 היתד, 10.6 מיליון טון ( 10% מכלל התפוקה בגרמניה). עמק 
נהר־ס׳, יובל נהר־מוזל (ע״ע), חוצה את הרכס ומשמש ציר־תחבורה 
מרכזי של החבל. לארכו התפתחה תעשיה של ברזל ופלדה; 5 
מפעלים גדולים ייצרו 4.99 מיליון טון פלדה ומוצריה ב 1972 ( 11% 
מכלל התפוקה בגרמניה). בהצטלבותו של ציר־תחבורה זה בציר 
הנמשך מצרפת מערבה שוכנת סרבריקן (ע״ע), בירת החבל. 

40% מן האוהלוסיה העובדת מועסקת בכריית פחם ובייצור ברזל; 
תעשיות אחרות הן כימיקלים. קרמיקה וזכוכית. האוכלוסיה, ש 3 / 4 
ממנה הם קתולים, גרה בחלקה ביישובים קטנים מפוזרים. שליש 
השטח מיוער וחציו מעובד עיבוד חקלאי; הענפים העיקריים הם 
תפוחי־אדמה ותוצרת חלב. 

היסטוריה. ב 1793 כבשו צבאות צרפת המהפכנית את הם׳. 
אחרי מפלת נפוליון ( 1815 ) קיבלה פרוסיה % מהשטח, ובאוואריה — 
4 /<. במאה ה 19 נעשה הס׳ מרכז לתעשיית ברזל ופלדה. 

שבועיים אחרי תום מלה״ע 1 נכנס צבא צרפת לחבל־הס׳, בהתאם 
להסכם שביתת־הנשק. הצרפתים דרשו לעצמם את החבל כולו, 
מטעמי היסטוריה, בטחון וכלכלה; וילסון, נשיא אה״ב, תמך בעמדת 
גרמניה, שטענה לזכות הגדרה עצמית של התושבים. כפשרה הוסכם, 
שהמכרות בם׳ יימסרו לצרפת, כפיצוי על הריסת מכרות בצפון־צרפת 
בעת המלחמה וכחלק מהפיצויים שישלמו הגרמנים. החבל נמסר 
ל 15 שנים לנאמנות חבר־הלאומים, עד שייערך משאל-עם, שיקבע 
את עתידו. ב 1920 — 1935 שלטה בס׳ ועדת־מימשל מטעם החבר, 
ובה 5 חברים: צרפתי (יו״ר), תושב הס׳, בלגי, דני וקנדי; למעשה 
שלטו שם הצרפתים. הם ניסו לטשטש את הלאומיות הגרמנית ע״י 


499 


סר, חבל ה־ — סרכו־קרואטית, לשון וספרות 


500 


שימוש בתואר "איש הס׳" (ז 46 >ח 13 ז 533 ) בתעודות רשמיות והחדרת 
חינוך צרפתי, וכן פעלו להפוך את הס׳ לחלק מצרפת מבחינת המכס 
והמטבע והחזיקו בידיהם את כוחות הצבא והמשטרה במקום. 

ב 1926 הסכימו צרפת וגרמניה להנהיג הקלות בסחר בין הם׳ 
לגרמניה, ואותה שנה מונה קנדי ליו״ר ועדת-המימשל והופג המתח 
בין הוועדה לתושבים. ב 1930 פינה צבא־צרפת את הם׳. אחרי עליית 
היטלר לשלטון בגרמניה גדל כוח הנאצים בס׳. ב 13.1.1935 נערך 
משאל־העם, בפיקוח כוח משטרה בין־לאומי — מאנגליה, איטליה, 
שוודיה והולנד. כ 91% הצביעו בעד היספחות לגרמניה וב 9% הצ¬ 
ביעו בעד שמירה על הסטאטוס־קוו, והדבר תואר כנצחון להיטלר 
(ע״ע גרמניה, עמ׳ 474 ). הם׳ סופח לגרמניה, והמכרות נקנו מידי 
צרפת. 

אחרי מלה״ע 11 היה הס׳ בשלטון כיבוש צרפתי ושוב ניסו 
הצרפתים לנתק את הס׳ מגרמניה ולקשרו לצרפת. ב 1947 נערכו 
בחירות לאסיפה מקומית, ובהן ניצחה מפלגת־העם הנוצרית שבהנ¬ 
הגת יוהנם הופמן, מתנגדם של הנאצים ב 1935 . האסיפה המקומית 
הסכימה לאוטונומיה של הם׳ ולאיחוד מכס ומטבע עם צרפת. הופמן 
נהיה לרה״מ של הס׳. ב 1950 החכירה ממשלתו את מכרות־הם׳ 
לצרפת ל 50 שנה. 

הלאומנים הגרמנים תקפו את ממשלת הופמן, אך בבחירות ב 1952 
חזרה מפלגתו וניצחה ברוב גדול. הצלחתו נבעה משיקומה המהיר 
של כלכלת הם/ אך משהחלה כלכלת גרמניה המערבית לשגשג, 
גבר כוח הלאומנים, שדרשו סיפוח לגרמניה. ב 1954 הסכימו צרפת 
וגרמניה להעביר את הם׳ מפיקוחה של צרפת לפיקוח "האיחוד 
המערב־אירופי״ (ע״ע אירופה [כרך־מילואים], עמ ׳ 175 ), והועידו 
ל 1955 משאל־עם בס׳ לאישור התכנית. הלאומנים הגרמנים התנגדו 
לאירופיזציה של הס׳, ומשאל-העם דחה אותה ( 23.10.1955 ) ברוב 
של %. הופמן התפטר, וב 1956 הסכימה צרפת להחזיר את הם׳ 
לגרמניה. ב 1.1.1957 היה הם׳ ל״מדינה" ברפובליקה הפדרלית ה¬ 
גרמנית. 

.$ 7/76 , 6 חז 0 כ 0.4 . 8 ; 1923 ,/(!• 61 ( 00111101 . 5 16 < 7 < <ן<;סו 1 ס 015 .א .¥\ 
, 15 ) 01 סץ 11£ .ז. 0 ; 1928 , 6 ^ 0 !/! 5 00 . 016 . 0 ; 1923 , 011611100 

,[[ 15$€ ) 11 , 1 \ . 7 ז ; 1934 , 1 < 7 ) 10211 ? 111 ) 061111 — 101160 ? ) 121 2 ) 017 . 5 ) 711 
,/ 17 ) 0 11011 . 5 ) 1 ( 7 , 5011 ^ 111 , 14 ; 1951 , 011111 ? 1 ) 017 1 ) 17 ) 101 ^ 1 ) 011 ? ;. 5 ) 7/1 
1/011 . 5 1 ) 1 ) 6£ ׳ 11 61 ( 1 ס? 77110 1/01 ! 1 ) 2.1 ! 1 ) 0 ,ח 3 ת 110££1 ; 1954 

. 1963 , 1955 ! 61 1945 

י. קר. - מ, צי. 

סראו, מטילדה — 30 ז 56 46 > 8131:11 — ( 1856 — 1927 ), מספרת 
ועתונאית איטלקית. ם׳ פרסמה בראשית דרכה הספרותית 
סיפורים קצרים. מ 1882 ייסדה, יחד עם בעלה, העתונאי אדוארדו 
סקארפוליו ( £0£110 ז 563 ), שורה של עתונים, תחילה ברומא, אח״כ 
בנפולי : ; 1100 :ו 43 א 11 ; 011 גן 43 י 1 41 > 6 ז 16 זזס 0 ; 110033 41 ) 6 ז 16 זז 00 
00 ז 10 כ> 11 . היה זה נסיון ראשון באיטליה בתחום העתונות היומית. 
— הרומנים של ם/ אשר מספרם עולה על 50 , מצטיינים בתיאור 
נטורליסטי ואידאליסטי של דמויות מן העם, על רקע סביבתן. מבין 
יצירותיה: 31113513 ?, 1883 ! 103 ז 316 נ) 1,3 (״הרקדנית״), 1899 . 

. 1929 3 , 32-72 , 111 , 1 ) 211 ) 17 1 )/ 01 ) 711 ס!!?[! 1611674/1174 1 ) 10 , 00€ ז 0 . 8 

סךב!~ל ) רואטית ׳ ל<צון וסברות. הלשון הס״ק היא לשונם 
של תושבי סרביה, קרואטיה, בוסניה־הרצגובינה ומונטנגרו 
וכן של חלקים אחרים של יוגוסלויה (ע״ע) — למעלה מ 12,000,000 
נפש — והלשון השניה של כ 5 מיליון תושבים אחרים של המדינה: 
יש דוברי ס״ק גם ברומניה, הונגריה, איטליה אוסטריה ואה״ב. היא 
נמנית עם הלשונות הסלויות (ע״ע) הדרומיות. המונח ס״ק מתאר את 
אחידותה של הלשון הנכתבת בשני מיני כתב: הסרבים, שהם בני 
הדת האורתודוכסית. משתמשים בכתב הקירילי, והקרואטים, שהם 
קתולים, כותבים אותה בכתב הלאטיני. 


הס״ק כוללת מספר ניבים, ששניים מהם מוכרים כתקניים בממשלה, 
במערכת החינוך ובספרות! הללו נבדלים זה מזה בהתפתחותה של 
תנועה מסוימת, כגון במלים 016510 , 0116510 (״מקום״): 56110 , 600 ( 51 
(״שחת״). הראשון — לשונם של רוב בני סרביה, לרבות בלגרד, 
והממשלה הסרבית, ורוב הסופרים הסרביים משתמשים בה. השני 
רווח בדרום־יוגוסלוויה ובמערבה וכל הסופרים הקרואטיים כותבים 
בה. על יסוד תכונות האקצנטואציה שלה ובזכות מיעוט יחסי 
בצירופי־עיצורים נחשבת הס״ק כ״מוסיקלית" שבין הלשונות הסל־ 
וויות. 

בשנות ה 30 של המאה ה 19 נתקבל הניב השטוקאבי (מהמלה 
510 — "איך י") כלשונם הספרותית של הסרבים והקרואטים. בכל 
זאת מוסיפים סופרים ומלומדים קרואטים לגרום קיום ספרותי נפרד 
של לשון קרואטית והם מדגישים את הצורות המיוחדות ומתעלמים 
מהצורות המשותפות. אעפ״כ ברור, שברוב היצירות הספרותיות 
עולה המשותף הלשוני על המפריד. 

. 083110 ( 1101 . 8 ; 1926 2 , 17 ) 1111111 ) 07 5671/1411 , 5 ש( 1 ז 0 ? .א - . 0 

. 1935 , 65 ?/ $67 16$ 2 ? 1/1 ? 117 ) 7 ?) 111 116 ^ 1471 1 ) 1 ? 1 ) 15 ) 1 ( 1 ? 21 [) 3 ז £3 . 5 , 7 
-$^ 0 ^ 1 . 8 . 0 ; 1966 ־ 1898 , 651116 [<} 1716 ) 11470 6 ) 1771/4151 3 5 ; 81 ] 3 ז \ז 11 431103 \ 
, £1311$$ . 8 ; 1913 , 2 ) 1 ( 671  053 א 
$301061 [״הסבל שמואל״], 1946 ; מחזותיו 133010 , 1931 ; 3 ׳\ 13 ? 
163 [ 6 ז,\ 6 [ [״היהודיה הבהירה״], 1932 ; בתרגום עברי י״ל:״ 10 סיפו¬ 
רים"׳ 1969 ). ז׳אק קונפינו (נר 1892 ) ההומוריסטן מציג את יהודי¬ 
ם׳ תוך המחשת האופטימיות המפוכחת כתכונתם העיקרית. 

וע״ע סרבו־קרואטית, לשון וספרות. 

, 10 זץ 0 ק 0 ? .? ; 1930 ,? 0111 ?? 4,21 ? 02 י מ 311 ות 0656 . 0 

?? 0117 ?? 11 42 142 י 10 עס 14 ׳\ג 5 י 1 \ ; 1931 ,?/ 5101 017£0 ? ?? 0117 ?? 1411 0 _ 1 

- 1416 < 05101 § 411 ' /ס {? 111510 1 / ,:) 2 ־ 621 ; 1936 ,? 11 ??/) 10 ת €/ 05101 § 017 ? 

. 1964 ,•)?/ 00/1 ? 14 1 ז 10 ?/??$ ?? 0 ? 0 <) 7 ???)ה €0 ,: 111 :> 2 > 1 ; 1955 ,€ז) 211 )? 

יצ. ג. 

אמנות. אמנותם של הסלווים שישבו באיזור יוגוסלאוויה של 
היום היתד. נתונה בראשיתה להשפעתן של שתי תרבויות גדולות: 
זו של אירופה המערבית וזו של ביזנטיון. הראשונה שלטה על חלקם 
המערבי של הבלקנים, השניה — על חלקם המזרחי. הפרדה זו 
קיבלה משמעות ברורה החל במאה ה 11 , לאחר הפילוג הסופי בין 
הכנסיות הקתולית והאורתודוכסיה. מסורות ביזנטיות חזקות 
(כנסיית סופיה הקדושה באוכרידה, המאה ה 11 ; כנסיית פאנטאלי- 
מון הקדוש בנרזי, המאה ה 12 ) היו גורם מכריע במהלך התפתחותה 
של האמנות באיזור המזרחי. באיזור זה הקימו הסרבים בימי שושלת 
נמאניה. החל בסוף המאה ה 12 , מבני־שיש, ובהם אולמי־תווך נושאי 
כיפות, מעוטרים עטורים עשירים סביב החלונות והשערים. מיזוג 
של יסודות סיגנון ארמניים (כיפה דמוית חרוט) ורומאניים מתגלה 
ב״כנסיית־הבתולה״ בסטודניצה (סוף המאה ה 12 ), שהיא דוגמה מענ¬ 
יינת לבנייני אסכולת "ר א ש ק ה" (ר׳ תמ ׳ בסמוך, וע״ע ארמניה, 
עמ ׳ 982 ותפד בין עמ׳ 984/5 ). במאה ה 13 , עם ציירי-הפרם- 
ק י ם הגדולים של המנזרים והכנסיות (מנזרי סטודניצה. 1209 ! 
מילשוה, 1235 בקירוב; כנסיית השליח הקדוש בפץ׳, 1250 בקירוב; 
מנזר מוראצ׳ה, 1252 ; כנסיית השילוש בסופוצ׳אני, 1264 בקירוב), 
קמה בס׳ אסכולת־ציור לאומית, שטיפחה את היצירה המונומנטלית 
הערוכה בחומרה, וחזרה, עם עיצוב הצורה המוצקת, אל המסורת 
ההלניסטית. 

ברמתו של הציור חלה ירידה הדרגתית לקראת סוף המאה. 

אשר לתפיסה והסיגנון, ניכרה התקרבות בכל צורות-האמנות — 
בארדיכלות׳ בציורי־הקיר, בציורי-האיקונין ובמיניאטורות — אל 
רעיונות הרנסאנס של ה ם ל י א ו ל ו ג י ם (ע״ע ביזנטיון, עט׳ 
407 ). יצירות־הציור מימי מלכותו של מילוטין(ראשית המאה ה 14 ) 
מעידות לראשונה על נטיח ליצור תחושת־מרחב, על עיצוב פלסטי 
לפי עקרון האור־צל, על צימצום הקומפוזיציה והגדלת מספר הדמויות 
בה (הפרסקים בכנסיית בוגוחז־יצה ליוישקה שבפריזן, 1307 ! 
בכנסיית המלך בסטודניצה, 1314 ; במנזר של סטארו נאגוריצ׳ינו, 
1317 ; במנזר של גראצ׳אניצה, 1321 ). באמצע המאה ה 14 נעלם 



סרביה; כ:םיית־הבתו 5 ה בסטודניצה (סוף המאה ה 12 ) 


סיגנון־הפאליאולוגים; ציורי מנזר דצ׳אני ( 1350 בערך) הם מעשי- 
ידי ״הציירים היוונים״ הנודדים. — בעקבות הכיבושים 
התורכיים במחצית השניה של המאה ה 14 (ר׳ להלן, 
עמ ׳ 505 ) עבר המרכז צפונה, אל עמק נהר מוראווה. בתקופה אחרונה 
זו של עצמאות לאומית צמחה בם׳ אמנות ארדיכלית ציורית, שהבניה 
באבן ובלבנה לסירוגין היו מסימניה האפייניים. כמו־כן התפתחה 
אמנות־פיסול מקורית: שנים־שלושה יסודות שזורים בדמויות בע״ח 
ובני־אדם. בציור, בעל הנימה הפיוטית והאינטימית, שלט הקו 
העדין. על ראשיתו של סיג נון "מור א וו י" זה מעיד בניין 
מנזר ראוואניצה ( 1380 בערך); מימושו המעודן ביותר של סיגנון 
זה הם המנזרים בקאלניץ׳ ובמאנאסיה, על יצירות־האמנות שבתוכם 
(מתחילת המאה ה 15 ). 

תקופת הכיבוש התורכי היתד, תקופת קיפאון ביצירה האמנותית 
באיזור כולו. עם חדירת הבארוק במאה ה 18 קמה התעוררות 
בקרב הציירים: טאודור קראצ׳ון ( 10-31:00 ; מת 1781 ); טאודור 
צשליאר 30 ( 0651 ; 1746 — 1793 ); יעקב אורפלין ( 110 ש£מ 0 ; מת 
1804 ). במאה ה 19 , באמצעות בת״ם לאמנות ואקדמיות באיטליה, 
בווינה ובמינכן, נוצר קשר עם ציירי המערב וכתוצאה מכך נמצאו 
כל הזרמים העיקריים של הציור המערבי מיוצגים בציור של איזור־ 
הבלקנים בכלל, ושל ם׳ בפרט:הזרם ה קלאסי — ביצירותיהם 
של ויקוסלו קאראם ( 1821 — 1858 ) ופאולה דיורקוביץ׳ ( 1772 — 
1830 ) ; סיגנון הבידרמיאו — ביצירתו של קונסטאנטין דאניל 
( 1798 — 1873 ); והזרם הרומנטי — בציוריהם של נובאק 
ראדוניץ׳ ( 1826 — 1890 ) ודיורה יאקשיץ׳ ( 1311510 ; 1832 — 1878 ). 
תפקיד חשוב בעיצוב התפיסה הראליסטית בסוף המאה 
ה 19 היה למרכז-האמנות במינכן (דלרדיה קרסטיץ׳ [ £1-5110 ; 
1851 — 1907 ]; ניקולה מאשיץ׳ [ 1852 — 1907 ]). חותמו של הזרם 
ר,אימפרםי 1 ניםטי ניכר באמנות הסרבית בראשית המאה 
ה 20 ; רישומן של אסכולות־מינכן הצטלב כאן עם הלכי-הרוח 
הצרפתיים באמנות ויצרו תפיסה מסובכת למדי של האימפרסיוניזם, 
המשתקפת בציוריהם של נאדז׳דה פטרוביץ׳ ( 1873 — 1915 ) ומילאן 
מילאנוביץ׳ ( 1876 — 1946 ). 

על התקופה שלאחר מלה״ע 1 — ע״ע יוגוסלויה, עט׳ 315 — 317 . 

— וע״ע קרואטית, אמנות. 

1110 ? 01717111 , 0141106 ״ 1 . 14 ; 1919 , 126 ?' $1 1 ? 0 , 111161 א . 0 

111 ) 6 (/ 1 ? 5 ?■( 1111 ? 61 ? 1 ). 1 , 10 ^ 140 }£? . 7 \ ; 32 ־ 1928 ,^ 1 ־ 1 , 06 ? 2  1 ^ 1 1 ) 1111 11 ? 2 (/?? 8 111 }??? 1710171701 ? 0 ? $401117 ? 07 
' 71/11 ) 1710 ? $£0711 , 0140 ־ 061 ; 1963 , 11 ? 2 ) 171117 ? 0/1 { . 14 1 ז?\{! 1 ?[ 

. 1964 , 1 [ 7 ' 05101 § 17 [ 11 0 \?< 1 ??) 11 )/? 1 

ל. ט. 


505 


סרביה: היסטוריה 


506 


היסטוריה. במאות ה 6 — 7 חדרו שבטי סרבים סלווים לדרום 
מערב הבלקן ולחופי דלמטיה. כל בית־אב התיישב בתחום משלו, 
שנקרא דופה או ז׳ופאניה (חבל) וראשו נקרא ז׳ופאן (ח 2 קט 2 ). 
מאבקים ומריבות־תמיד ניטשו בין הז׳ופאנים במאות הראשונות 
להתיישבות הסרבים בארצם• במאבקים אלה נכרכו גם המדינות 
סביב ם' — ביזנטיון, בולגריה, הונגריה וונציה. רוב הז׳ופאנים 
הכירו בריבונות ביזנטיון וסייעו לה במלחמותיה בבולגרים. למאבק 
המדיני בם׳ נלווה גם מאבק של השפעות אורתודוכסיות מביזנטיון 
עם השפעות קתוליות מוונציה והונגריה. בסוף המאה ה 9 פשטה 
בין הסרבים הנצרות האורתודוכסית, שהפיצוה תלמידי קיריאס 
ומת(דיו 0 . 

במלחמות הממושכות ורבות התהפוכות בין הז׳ופאניות על הבכו¬ 
רה היתה תחילה ההגמוניה לנסיכות דוקלה, שנקראה אח״כ זטה 
(כיום מונטנגרו, ע״ע, עמ ׳ 496 ), ובמאה ה 11 שלטה זטה על רשקה 
( 1125143 ) ועל בוסניה. בסוף המאה ה 11 השתחררה רשקה משלטון 
זטה, אך באמצע המאה ה 12 הכירה בריבונותה של ביזנטיון. 

ב 1170 מינה קיסר ביזנטיון מנואל 1 (ע״ע) את סטפן נמניה 
( 3 ( 4611130 <) ל״ז׳ופאן גדול" של רשקה. במות מנואל השתחרר 
סטפן מתלותו בביזנטיון. הוא איחד כמעט את כל חבלי ם׳, עודד 
את המסחר ויסד כנסיות ומנזרים רבים. בתמיכתו באורתודוכסיה 
רדף את הבוגומילים (ע״ע), והם מצאו מקלט בבוסניה. התמוטטות 
ביזנטיון במסע הצלב הרביעי ( 1204 ) אפשרה את עליית משקלה 
של ם׳. 

ב 1217 הכיר האפיפיור הונוריוס 1 ) 1 בסטפן נמניה 11 כמלך ם׳; 
אחיו, סוה, שאח״כ הוכרז ל״קדוש״, היה ב 1219 לארכיהגמון הסרבי 
הראשון כשהכיר בו האפטריארך היווני בניקאה כראש כנסיה 
סרבית עצמאית, "אוטוקפלית" (ע״ע נצרות, עמ ׳ 347 ). הכרה זו 
באה בנסיון לבלום את השפעתה הגוברת של הקתוליות. ב 1222 
הוכתר סטפן נמניה ] 1 שנית בידי אחיו בכתר שנשלח מניקאה, 
והדבר סימל את השיבה לאוריינטציה המזרחית. חשיבותה של 0 ׳ 
גדלה עוד עם חורבן בולגריה בידי הטטארים(ע״ע בולגריה, עט׳ 792 ), 
ובימי אור(ש 1 ( 05 ־ 111 ; 1243 — 1276 ) היתד, ם׳ כוח מרכזי בבלקן, 
וקיבלה, בהסכם עם ראגוזה (ע״ע דוברובניק) מוצא לים. אולם 
ההונגרים לחצו על ם׳ מצפון, וב 1254 נהיו לסוזרנים של בוסניה 
והרצגובינה, ועם חידושה של ביזנטיון ( 1261 ) הורגש לחץ גם מצדה. 
אשתו של אורוש היתד, בת בלדואין 11 (ע״ע), אחרון הקיסרים 
הלאטיניים בקושטא, ואורוש התקשר עם שרל מאנז׳ו (ע״ע) מלך 
סיציליה ונפולי, שתבע לעצמו את כתר קיסר קושטא. במלכות 
מילוטין ( 1282 — 1321 ) בן אורוש התפשטה ם׳ על חשבון ביזנטיון, 
סיפחה את צפון מקדוניה ובכלל זה את 0 ק(פיה, וכלכלת הארץ 
שגשגה. בנו׳ סטפן דצ׳נסקי ( 1322 — 1331 ), הביס ב 1330 את הבול¬ 
גרים והביזנטים בקרב ולבודד, הדפם מעמק הורדר, ום׳ נהיתה 
למעצמה הגדולה ביותר בבלקן. 

ממלכת ם׳ של יה״ב הגיעה לשיא כוחה ופריחתה במלכותו של 
סטפן (ע״ע) דושן. בעת שלטונו כללה ם׳ את בוסניה, מונטנגרו, 
מקדוניה (פרט לסלוניקי), אלבניה וכמעט כל יוון, עד למפרץ 
קו׳רינתוס. דומה היה שהיא תירש את קיסרות ביזנטיון, וסטפן הכתיר 
עצמו ל״צאר הסרבים, היוונים, הבולגרים והאלבנים״ ( 1346 ) והקים 
אפטריארכיה נפרדת לכנסיית ם׳. ב 1354 פרסם קודכס חוקים, המעיד 
שתרבותה של ם׳ באותה עת לא פיגרה בהרבה אחרי המדינות 
המפותחות ביותר באירופה. 

בימי אורוש ( 1356 — 1371 ), בנו החלש של סטפן, התפרקה הקיס¬ 
רות הגדולה, והדבר הקל על התורכים להשתלט על חלקיה. 
ב 26.9.1371 הנחילו התורכים תבוסה מוחצת לסרבים של מקדוניה 
בקרב על המאריצה, ווקשין מלך מקדוניה נפל בקרב וארצו נכבשה. 
אותה עת מת אורוש, שושלת נמניה נכרתה, והנסיך לזר נהיה למלך 


של ם׳ מקוצצת, שלא כללה את מקדוניה, צפון יוון ואלבניה, ואף 
מונטנגרו נקרעה ממנה. המעצמה החזקה באיזור היתד, באותה עת 
בוסניה (ע״ע, עמ ׳ 910 ), בהנהגת מלכה טורטקו ( 0 } 1 זז׳\ 1 ). לזר 
הקים ליגה של עמי הבלקן נגד התורכים, ובה השתתף גם טורטקו. 
ב 15.6.1389 נשמד צבא ס׳ ובעלי בריתה בקרב קוסובו ולזר נשבה 
ונערף. 

בנו של לזר, סטפן, נהיה לווסל של התורכים. הוא קיבל מקיסר 
ביזנטיון תואר "דספוט", ומבירתו בלגרד שלט על ם׳ מקוצצת, 
שכללה בעיקר את צפון הארץ. ב 1427 מת בלי בנים, ואחיינו, 
דיורדיה (גאורגיום) ברנקוביץ/ ירשו. הוא התקשר עם ינוש הונידי 
(ע״ע), שליט הונגריה, כדי להשתחרר מהתורכים, וויתר על בלגרד 
לטובת הונגריה. בתגובה כבשו התורכים את הבירה החדשה סמדרוו 
( 1439 ). דיורדיה קרא לעזרת ההונגרים, והונידי שחרר את ם׳ 
( 1443 ). דיורדיה עשה שלום נפרד עם השולטן, הוכר שוב כדספוט 
ווסאל, ולא השתתף בהמשך המאבק של הונידי עם התורכים. דבר 
זה תרם לתבוסת קואליציה נוצרית, בהנהגת הונידי, בקרב וארנה 
( 1444 ), ולמפלת ההונגרים בקרב ק( 10 בו השני ( 1448 ). כעבור שנים 
מספר השלים השולטן מחמד 11 את כיבוש ם׳ והפכה לפחוד, של 
תורכיה ( 1459 ), והאפטריארכיה הסרבית בוטלה. מונטנגרו ההררית 
לבדה שמרה על עצמאותה. 

350 שנות השעבוד לתורכים גרמו לנסיגה בתחומי הכלכלה, 
החברה והתרבות. האריסטוקרטיה הסרבית הישנה חוסלה, והשליטים 
המוסלמים היוו מעמד נפרד מה"רודה" (האוכלוסיה הנוצרית המשו¬ 
עבדת) ; הערים נידלדלו, המסחר שקע ונתפס בידי בני ראגוזה 
ואח״ב גם בידי יהודים גולי ספרד, וד,סרבים נשארו עם של איכרים, 
צמיתים לבעלי אחוזות תורכים. התורכים הנהיגו, כבארצות אחרות 
של הנוצרים, את ״מס הדם״ — מכסת ילדים שנלקחו לחיל־היניצ׳רים 
(ע״ע) ולהרמונות השולטן ורבי השלטון. המוני סרבים היגרו צפונה, 
כדי להמלט מהדיכוי בידי התורכים; גדולה במיוחד היתד, ההגירה 
ב 1690 , כשגבר דיכוי זה בעקבות כשלון מסעם של התורכים לכיבוש 
וינה. המהגרים התיישבו באזורי הספר של דרום הונגריה (ע״ע 
וויוודינה; בנט) וקיבלו אדמות, אוטונומיה דתית ומשרות בצבא 
ובשירות המדינה. 

ב 1557 חודשה האפטריארכיד, העצמאית של ם׳, ביזמת הווזיר 
הגדול מחמוד פחה, סרבי שהתאסלם ומינה את אחיו לאפטריארך. 
הכנסיה הסרבית נהיתה למוקד המאוויים הלאומיים. מאוויים אלה 
מצאו ביטוי גם במרידות תכופות ובמאבק לא־סדיר, מצד כנופיות 
הירוקים (ע״ע [ב׳]), שפעלו בהרים, ואוסקוקים. שפעלו בים 
האדר״׳תיל וכז־-בהתנדבות לצבא- -אוסטריה. ב 1718 — 1739 היה חלק 



סרביה: מנדל צילה קולה, שמור לניש; לתו־ 
קיר־המנדל שיבצו החורפים ראשים של 
סרבים, שנפלו בקרב קמניצה ב 1809 


מם׳ בידי ההאבסבורגים, 
אך בחוזה בלגראד חזר 
לשלטון תורכיה. ב 1766 
ביטלו התורכים את ה־ 
אפטריארכיה הסרבית, 
וכנסיית ם׳ הוכפפה שוב 
לאפטריארך של קושטא. 

תיקוניו של השולטאן 
סלים 111 (ע״ע) גרמו 
למרד היניצ׳רים בם׳, הם 
רצחו את הפחה ( 1801 ) 
ועריצותם, מעשי האימים 
והטבח שלהם ושרירותם 
גרמו להתקוממות. בהנ¬ 
הגת דיורדיה "השחור" 
(ע״ע קדדילרדיה). הוא 
לחם ביניצ׳רים, להלכה 




507 


סרביה: היסטוריה 


508 


כנאמן לשולטאן, הביסם ( 1805 )׳ ואח״ר פנה גם נגד הצבאות הנאמנים 
לשולטאן וגירשם מכל פחות בלגרד. קרדיורדיה החל לארגן ממשל 
עצמאי, כינס סקופשטינה (פרלמנט), פנה לעזרת אוסטריה ורוסיה, 
ומאבקו נגד התורכים השתלב במלחמת רוסיה—תורכיה, 1807 — 1812 . 
בשלום בוקרסט ב 1812 הוכרה האוטונומיה של ם׳ וזכותה של רוסיה 
להתערב למענה, אך הוחזרו חילות־מצב תורכיים. בנסיכות ם׳ האוטו¬ 
נומית החלה תחיה תרבותית-לאומית, סביב "המדרשה הגדולה" 
בבלגרד שהקים ד. אוברדוביץ (ע״ע). פלישת נפוליון לרוסיה 
אפשרה לתורכים לכבוש שנית את ם/ וקרדיורדיה נמלט לחדל 
( 1813 ), אולם כעבור שנתיים פרץ מרד כללי בהנהגת מילוש 
אוברנוביץ׳ (ע״ע). ב 1817 הכירה תורכיה במילוש כנסיך ם׳ ואוטו¬ 
נומיה רחבה ניתנה לארץ. מילוש גרם לרציחת קרדיורדיה, שחזר 
אותה שנה לס/ ובכך החלה איבת־דמים ממושכת בין בית אוברנוביץ׳ 
לבין בית קרדיורדיה. 

3 בעיות מרכזיות עמדו בפני ם׳ המחודשת: הרחבת האוטונומיה 
עד כדי עצמאות מלאה; שחרורה של כל ם׳ וכל השטחים המיושבים 
סרבים, ואף ריכוז כל הסלווים הדרומיים במדינה מאוחדת בהנהגתה; 
הבטחת יציבות מבית ופיתוח הארץ. שתי הבעיות הראשונות גרמו 
להסתבכותה של ם׳ במאבקי חוץ, ובכך גם הפריעו לפתרון הבעיה 
השלישית. 

ם׳ החדשה השתרעה בתחילה על שטח של כ 25 אלף קמ״ר 
בלבד — פחות מ 3 /< שטחה של הרפובליקה הסרבית הסוציאליסטית 
בתחומי יוגוסלוויה המודרנית, וזאת בלי לכלול שטחים אחרים 
מיושבים בסרבים או שלאומנים סרבים ראו אותם כחלק מארצם 
(בוסניה, מונטנגרו, מקדוניה). הגשמת המאוויים הלאומיים של 
הסרבים, בייחוד בהקפם המלא (חלום "ם׳ הגדולה") היתד, כרוכה 
בהסתכסכות לא רק עם התורכים, האוסטרים וההונגרים, אלא גם 
עם שכניה הקטנים של ס׳ בבלקן (הבולגרים. היוונים ואח״כ גם 
האלבנים). אך השאיפה הראשונה להרחבת האוטונומיה עד כדי 
עצמאות מלאה היתה מכוונת נגד תורכיה לבדה. 

בשלום אדריאנופול ( 1829 ) ניתנה הכרה בין־לאומית לאוטונומיה 
של ם־, בערבות רוסיה. ב 1830 הוגבל חיל-המצב הת(רכי לערים 
הראשיות וב 1833 מסרה תורכיה לס׳ עוד שטחים בדרומה ובמערבה. 
שלום פאריס ( 1856 ), שסיים את מלחמת קרים, נתן לאוטונומיה של 
ם׳ ערבות של כ ל המעצמות הגדולות ולא של רוסיה לבדה. ב 1867 
נאלצה תורכיה, בלחץ המעצמות, לפנות את חילות המצב שלה 
מכל ם׳. ב 1875 פרץ מרד נגד התורכים בבוסניה (ע״ע, עמ׳ 911 ) 
והרצגובינה. בלחץ דעת הקהל נאלצה ממשלת ם׳ לצאת למלחמה 
נגד תורכיה ( 30.6.1876 ) וכעבור יומיים הצטרפה אליה מונטנגרו. 
תחילה ניגפו הסרבים, וב 1.3.1877 חתמו על הסכם שלום עם תורכיה. 
בשלב המכריע של מלחמת תורכיה—רוסיה ( 1877/8 ) חיתה ם׳ 
ניטרלית ורק אחרי נצחון הרוסים הצטרפה לצדם; לפיכך הסתייגו 
הרוסים מם/ הבטיחו בשלום סן־סטפנו ( 3.3.1878 ) את עצמאותה, 
אך מנעו ממנה התרחבות טריטוריאלית ומסרו את מקדוניה לבול¬ 
גריה, קונגרס ברלין (ע״ע, עם־ 778/9 ) קבע, בהשפעת אוסטריה- 
הונגריה, שם׳ תהיה עצמאית, וסיפח אליה את צפון מקדוניה שנק¬ 
רעה מבולגריה. בעקבות כך התרחקה ם׳ מרוסיה, הסתכסכה גם עם 
בולגריה, ונשארו לה תביעות מתורכיה וכן מאוסטריה־הונגריה, 
שהשתלטה על בוסניח־הרצגובינה. אך אל אוסטריה־הונגריה התק¬ 
שרה ם׳ בכל-זאת. וב 1881 חתמה על הסכם סודי עמה שעשאה כמעט 
למדינת־חסות של ההאבסבורגים. כשהתאחדה רומליה המזרחית עם 
בולגריה(ע״ע, עמ ׳ 794 ), הכריזה ס׳ מלחמה על הבולגרים( 13.11.1885 ), 
אך הובסה תוך ימים מספר ורק בהתערבות אוסטריה-הונגריה ניצלה 
מפלישה. 

מבחינה פנימית חלה התפתחות רבה בם׳ אחרי השתחררותה 


מהתורכים. האחוזות הגדולות צומצמו או פורקו, הצמיתים השתחררו 
והסרבים היו לעם של איכרים עצמאיים. הוקמו בת״ס ומוסדות 
תרבות אחרים, בהם אקדמיה למדעים ( 1841 ) ואוניברסיטה בבלגרד 
( 1844 ). אולם לא היתד, יציבות מדינית. בשל מאבק תמיד בין 
האוליגארכיה של הסנאט לבין הנסיכים, ואח״כ בין סיעות באסיפה 
הלאומית (סקופשטינה), וכן בין בית אוברנוביץ׳ לבית _קרדיורדיה. 
תורכיה, רוסיה ואוסטריה בחשו במריבות אלה. ב 1839 התפטר הנסיך 
מילוש אוברנוביץ/ במחאה נגד החוקה שנכפתה עליו. כעבור 
3 שנים התפטר גם בנו מיכאיל, ואלכסנדר, בנו של קרדיורדיה, 
נבחר לנסיך ( 1842 ). אלכסנדר היה פרו-האבסבורגי, וב 1858 הודח 
בהשפעת רוסיה, ומילוש חזר לשלטון. במותו ב 1860 שוב נהיה בנו 
מיכאיל לנסיך, הנהיג מודרניזציה במינהל ובצבא (ע״ע אוברנוביץ/ 
עמ ׳ 634/5 ), והגביל את סמכות הסנאט. אחרי ד,רצחו בידי תומכי 
קרדיורדיה ( 1868 ) נהיה בן ד,ידו, מילוש. לנסיך, וב 1882 הוכתר 
למלך. ב 1889 הנהיג חוקה ליברלית וחופש עתונות, וכעבור חדשים 
מספר התפטר, מחמת סכסוכים במשפחתו. בנו אלכסנדר ביטל את 
החוקה הליברלית, ועריצותו השגיאה אותו מאוד על עמו. ב 10.6.1903 
נרצח אלכסנדר בהפיכת קצינים צעירים ובא הקץ על שושלת אובר- 
נוביץ/ תחתיו הומלך פטאר 1 , בנו של אלכסנדר קרדיורדיוויץ׳ 
וחוקת 1889 הוחזרה על כנה. 

השלטון בימי פטאר היה בידי הרדיקלים, בהנהגת נ. פשיץ׳ 
(ע״ע), והם נטו להשען על רוסיה, שהיתה פופולרית בס/ היחסים 
עם אוסטריה הוחרפו, במיוחד ב״מלחמת החזירים״ ב 1905 — 1907 — 
מלחמת תעריפים שפגעה ביצוא החזירים לאוסטריה. המשבר הגיע 
לשיאו עם סיפוח בוסניה והרצגובינה לאוסטריה־הונגריה( 7.10.1908 ), 
ורק בלחץ מעצמות "ההסכמה" ואיטליה הכירה ם׳ בסיפוח. בעקבות 
משבר זה צמחו אגודות לאומניות קיצוניות, שדגלו באיחוד כל 
הסלווים הדרומיים בהנהגת ם , , והחשובות בהן היו "אומלדינה" 
(״תחיית הנוער״) והאירגון הטרוריסטי ״היד השחורה״ ( 113 ־ 01 

3 ^ 11 ^ 1 ). 

ב 1912 הצטרפה ם׳ לליגת הבלקן, ובאוקטובר הכריזה עם בעלות 
בריתה מלחמה על תורכיה (ע״ע בלקן, מלחמות ה־). אחרי הנצחון 
פרצו סכסוכים בין בולגריה לשאר מדינות הליגה, וגרמו למלחמת 
הבלקן השניה ( 29 יוני — 30 יולי 1913 ) ובולגריה נוצחה. בעקבות 
שתי מלחמות אלו הוכפל שטחה של ס/ והיא סיפחה כמחצית 
ממקדוניה וחלק גדול מנובי באזאר ו״ס׳ הישנה", אך נשלל 
ממנה מוצא לים עם כינונה של אלבניה (ע״ע, עמ׳ 363 ), ביזמת 
איטליה ואוסטריה־הונגריח, שרצו לבלום את ם/ ארגון "היד 
השחורה" יזם את רצח יורש העצר ההאבסבורגי פרנץ פרדיננד 
בסריבו ( 28.6.1914 ). אוסטריה-הונגריה ביקשה לנצל את הדבר 
כעילה לפגוע בעצמאות ם/ והדבר גרם למלה״ע 1 (ע״ע, עמ׳ 652 ; 
654/5 ). 

בתחילת המלחמה הדפה ם׳ בהצלחה את צבא אוסטריה-הונגריה, 

אך עם הצטרפות בולגריה למלחמה ושיגור צבא גרמני נכבשה ס׳ 
(אוקטובר—נובמבר 1915 ), וממשלתה ושרידי צבאה עברו לק(רפו. 
אבדותיה במלחמה היו כבדות, והארץ ניזקה מאוד בתקופת הכיבוש. 
ב 20.7.1917 פורסמה "הצהרת קורפו", בעקבות הסכם בין "הוועד 
היוגוסלווי" שנוסד בלונדון לבין ממשלת ם/ ובו דרישה לאיחוד 
כל הסלווים הדרומיים שבשלטון אוסטריה־הונגריה עם ס/ עם התמר 
טטות אוסטריה-הונגריה הכריז קונגרס לאומי בזאגרב על האיחוד 
ואסיפה לאומית במונטנגר( החליטה על הצטרפותה אליו; ב 1.12.1918 
קמה מלכות יוגוסלויה (ע״ע). 

6 \ .',י\. 11 ; 1918 — 1911 , 11 ־ 1 , 0. 0(10/110/110 301 5 (11x11 

)/> 1 ( 0111111110 ? 10 ־ 11 זגו־ת 1,111 ־ 1 . 0 ; 1917 ,. 5 / 0 /(■( 111110 ,ץ^ז^קתוסיך 

. 1930 , ) 01101111 ^ 011 ^ 10 

יו. ר. - י. לו. 




509 


סרביה: יהודים — סרגון 


510 


יהודים הגיעולם/כנר¬ 
אה, מיוון בעקבות הלגיו¬ 
נות הרומיים. במאה ה 2 
לסה״ג היה ישוב יהודי ב־ 

סטובי. משבאה ס׳ תחת של¬ 
טון ביזנטיון( 395 ), הוחמר 
מצב היהודים, אבל, עקב 
רדיפות, הוסיפו מהגרים 
להגיע, ביניהם גם ממק- 
דוניה. אין פרטים רבים 
על חיי היהודים בס׳ ביה״ב. 

ב 1090 ידוע הפרשן טוביה 
בן אליעזר (ע״ע) מקוסטור 
(קסטוריה), שהיה עד ל- 
מסע-הצלב 1 . בנימין(ע״ע) 

בן יונה מטודלה (במאה 
ה 12 ) מזכיר את השפעתם 
של היהודים על תושבי 
המקום. מראשית קיומן 
של הנסיכויות הסרביות 
נשמר זכרם של היהודים, 

ובאגרת השליט סטפן דושן מוזכרים "עמק היהודים" ו״פרשת־ 
המים היהודית״ ( 1337 ), אבל אין הוכחות לקיומם של ישובים 
יהודים גדולים. ראשוני יהודי ספרד הגיעו לס׳ במאה ה 14 . 
לימים באו אליה גם פליטים מהונגריה ומאוסטריה, ומאז נתקיימו 
בערי ס׳ שתי קהילות נפרדות: ספרדית ואשכנזית. רוב יהודי ם׳ 
התרכזו החל בתקופה התורכית ברובע היהודי ("יהליה") בבל¬ 
גרד (ע״ע, עם׳ 183 ). ישובים יהודים היו גם בביטולה (ע״ע) 
ובסקופיה (ע״ע). התסיסה השבתאית פקדה גם את יהודי ם׳. 
בסקופיה פעל חיא נחמיה חיון (ע״ע), ובה נקבר נתן העזתי (ע״ע). 
בתנאי המלחמות בין תורכיה לאוסטריה, הקנאות הנוצרית המקומית 
ומרידות הסרבים, הוחמר מצב יהודי ם/ ב 1807 נוסדה קהילה יהודית 
בת 280 איש בזמון (ע״ע), ע״י פליטים מבלגרד. בתקופת שלטונו 
של מיל 1 ש אוברנוביץ הוטב מצב היהודים, ומהם הגיעו לצמרת 
המנהלית, אבל אלכסנדר קרדיורדוויץ/ שתמך בתביעות הסוחרים 
הסרבים, ביטל ב 1842 את זכויותיהם. בפקודה מ 1856 נאסר על 
היהודים לשבת בערי־השדה; אז היו בס׳ כ 2,000 יהודים, מחציתם 
בבלגרד. גם הנסיך מיכאל אוברנוביץ נכנע ללחצים האנטישמיים 
של המשכילים והסוחרים, שראו ביהודים גורם מתחרה. ב 1861 פור¬ 
סמה פקודת־גירוש על 60 משפחות יהודיות מערי־השדה, רובן משא- 
באץ, וב 1865 נערכו בעיר זו פרעות. תביעת המעצמות לביטול 
ההפליה נגד היהודים נדחתה. רק ב 1888 העניקה ם׳ שוויון־זכויות 
ליהודים, וזאת ע״ם התחייבותה בקונגרס ברלין 1878 (ע״ע אמנצי¬ 
פציה׳ עמ׳ 99 ). מעתה השתתפו היהודים בצבא ובחיי-הציבור. הת¬ 
נועה הציונית, שקמה בשלהי המאה ה 19 (ע״ע אלקלעי, ר׳ יהודה 
שלמה חי), עצרה בעד הדהירה להתבוללות. בשנים 1837 — 1904 
נדפסו ספרים בעברית ובלאדינו בבית־הדפוס הממלכתי (ע״ע בלגרד, 
עמ׳ 784 ). ב 1895 ישבו בס׳ 5,100 יהודים. רבים מהם השתתפו 
במלחמות הבלקן (ע״ע) ובמלה״ע 1 . על תולדות יהודי ס׳ ממלה״ע 1 
— ע״ע יוגוסלויה, יהודים; בלגרד, יהודים. 

ש. רוזאנים, דברי ימי ישראל בתוגרמה. א׳ —ר, תרס״ח—תש״ה! 

נ. מ. גלבר, שאלת היהודים לפני הקונגרס הברלינאי בשנת 1878 (ציון, 

ח'), תש״ג! י. אבנטוב, תולדות יהודי יוגוסלביה, אי. תשל״א. 

י. לוינגר, לוחמים יהודים בצבאות ס׳ ויוגוסלביה (הלוחם היהודי 

בצבאות העולם, ל׳), 1974 ; 11 ) 1 ) 111 ) 11111 1 ) 11 111011 ) 51111 1.11 ,( 1,001 . 1 

. 1877 ,) 1111 ) 801011 11 ) 1 ) . 5 11 ) ,) 1111 ) 0111 ' 1 

י. לו. 


סרבךיקן (קרי: זרבריקן; 60 >[:>״־ 1 נ 1 ז 833 ), בירת חבל הסר, 
(ע״ע) שבמערב הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. 127,600 
תוש׳ ( 1971 ). שוכנת בצומת דרכים חשוב, במקום בו חוצה הנהר 
סאר את רכס הפחם של סארלאנד, בסמוך לגבול צרפת. ם׳ משמשת 
מרכז לאיזור תעשייתי חשוב שהתפתח על בסיס הפחם, ובתוך העיר 
נמצא מפעל פלדה גדול. בעיר מייצרים מכונות, כלי-רכב, מוצרי־ 
חשמל ומתכת וכן יש בה מפעלים רבים של תעשיה קלה. 

ם׳ נוסדה ב 1321 לרגלי טירה. התרחבותה העיקרית חלה במאה 
ה 18 . רוב הבניינים הציבוריים נבנו בתקופה זו בסיגנון הבארוק: 
כנסיה, בניין־העיריה, ארמון ואוניברסיטה ( 8,530 תלמידים ב 1972 ). 
היום מתפשט תחום העיר לאורך עמק הנהר ויוצר למעשה אגד- 
ערים המגיע עד סארלואי ($״ 101 ־ 8331 ) ודילינגן, עדי תעשיית פלדה 
השוכנות כ 20 ק״מ צפונית־מערבית מגרעין העיר. 

סרגון (באכדית "^־"זז 83 ), שמם של מלך־אפד ושל שנים מ־ 
מלכי־אשור. ממשמעותו של השם, "המלך החוקי", נראה 
שנושאיו אולי לא הגיעו לכס־המלוכה בדרך חוקית. 

( 1 ) ם׳ מלך אכד ( 2334 — 2279 לפסה״ג), מייסדה של ממלכת 
אכד (ע״ע). לפי מסורת בבלית מאוחרת נולד ם׳ בסתר לאשה 
ממעמד נחות, ואמו שמה אותו בתיבת־גומא והניחה אותו בנהר פרת. 
הילד נמצא ע״י גנן, והוא שגידלו, והאלה אשתר, ,שבעיניה מצא חן, 
עשתה אותו למלך אכד ולכובש גדול (על ממלכת ם׳ ע״ע בבל, 
עט' 538 ). 

( 2 ) ס׳ 1 מלך אשור ( 1850 לפסה״נ לערך), נזכר בארכיוני 
המושבות המסחריות שהקימו האשורים בקפדוקיה שבאסיה הקטנה. 

( 3 ) ם׳ 11 , מגדולי מלכיה של האימפריה האשורית ( 722 — 705 
לפסה״נ), ידוע היטב מתוך כתובות מלכותיות וחומר ארכיוני מימי 
שלטונו, ונזכר במקרא (ישע׳ כ׳). ם׳ לא עלה למלוכה לפי סדר 
הירושה, אך יש להניח שהיה ממשפחת השושלת המולכת. הוא 
האשים את קודמו שלמנאסר 7 בפגיעה בעיר־הקודש אשור ובשלילת 
זכויות־יתר ממנה. לפי האנאלים שלו, אפיינו את ימי־מלכותו 
מסעוודהמלחמה התדירים והקרבות הגדולים שניהל, ובראשם המסע 
והקרב לכיבושן של ממלכות סוריה וא״י, שמרדו במות שלמנאסר 

ב 722 ; ייחם לעצמו את כיבוש שומרון, לעומת־זאת מייחם המקרא 
את הכיבוש לשלמנאסר (מל״ב יז, ג—ו; יח, ט—י), ונראה שאמנם 
כך היה. ס׳ זקף לזכותו נצחון זה של קודמו, כדי לעטר את שנת- 
מלכותו הראשונה ( 721 ), שנעדרה נצחונות דרמתיים אחרים, בהשג 
נכבד בשדה־הקרב. מסתבר שמסע־מלחמתו הראשון, שבו הגלה את 
בני שומרון לאשור, אירע רק בשנודמלכותו השניה ( 720 ). בהמשך 
מלכותו אכן ערך ס׳ מסעות־מלחמה למערב, והגיע לגבול מצרים 
( 716 לפסה״נ). בצפון נלחם ם׳ ב¬ 
ממלכת אוררטו (ע״ע אררט, עט׳ 
320 ), שבעבר חסמה עורקי־מסחר 
חשובים של אשור, ובעיקר נודע 
מסעו לאררט בשנת־מלכותו השמי¬ 
נית ( 714 ), שבו הגיע לבירת אררט 
ושדד את עריה המקודשות. ם׳ הת¬ 
פרסם בכך, שהפגין אהדה יתירה 
לבבל ולתרבותה. בראשית מלכות 
ס׳ כבש מרדו בלאדן (ע״ע) ה¬ 
כשדי, בעזרת מלך עילם, את בבל 
ומלך בה, אך בשנת־מלכותו ה 12 
( 710 ) עלה בידי ם׳ לשים קץ לשל¬ 
טונו. אחרי שהכניע את הכשדים 
יריביו, נכנם לבבל העיר ואף הש¬ 
תתף בחג רה״ש כמלך בבלי לכל 



בית־הננסת ״בית ישראל״ בבלגרד — :בנה 
ב 1908 ונחרב ע״י הנאצים ב 1944 
(התאחדות הקהילות היהודיות, נלנרר) 



סרנו) 11 

(תבליט שנתגלה בח׳רפאבאר) 



511 


סרגון — סרגוסה 


512 


דבר ("אחז את ידי בל"). בעוד שמושבם של המלכים שקדמו לס/ החל 
באשורנצרפל (ע״ע), היה בעיר הקדושה כלח (ע״ע), ראה ם׳ עצמו, 
כנראה, פותח תקופה חדשה, ובנה לעצמו בירה חדשה מעיקרה, היא 
דור־שרכאן (ע״ע ח׳רסאבאד). אלא שבעיר זו, על ארמונה המפואר 
(שנחשף בחפירות בידי בוטה [ע״ע])׳ לא זכה ם׳ ליהנות זמן רב; 
היא שימשה בירת־אשור רק שלוש שנים ( 707 — 705 ). ם׳ נהרג בקרב 
עם שבט בלתי-ידוע, כנראה באסיה הקטנה, וגופתו לא נקברה בקבר 
מלכים (ואולי על כך נרמז בישע׳ יד, יט). 

ח. תדמור, חטאו של ם׳ (ארץ־ישראל ה׳. 150 — 163 ), תשי״ט; הנ״ל, 
קטעי אסטילד, של ס׳ מלך אשור מחפירות אשדוד (שם, ח׳, 241 — 245 ), 
חשכ״ז; א, א. ספייזר (עורר), בשחר הציביליזציה (מפתח, בערכו), 
תשב״! ? 6 ה 1£ ) 1£ ה 2 >) 16 ) 161 ) 11111 1 ) 1 16 ) 111011 ) 61 ? 6 ה 0 י 10£10 ^ 0 ־ 11 ־ 111 ב!! 
1 ) 1 ^ 435 / 0 ־£!/;£ , 11 . 5 / 0 3 ה 10 )ק 1 ס 3 ה 1 26 ( 7 י 1€ _! . 0 : 1914 16 ) 

. 40 ^ 433 / 0 11 . 8 / 0 3 ה 1112 ק 1 ה 1 )€ 7/16 ,־ 111101 ) 13 . 14 ; 1928 ,( 1 , 315 תמ\ 2 ) 
. 1958 ,( 77-100 , 22-40 , 12 ון £1101-1 ח 011 }ס . 11 ־ 0111 [) 

ד. ב. ו. 

סרגוסה ( 023 § 3 ז 23 ), בירת מחוז ם/ העיר הראשית בארגון(ע״ע); 

395,300 תוש׳( 1970 ). מחוז ם׳: 17,194 קמ״ר; 760,200 תוש/ 

ם־ שוכנת על הגדה הדרומית של נהר אברו (ע״ע) סמוך לשפך 
יובלו גלינו. היא צומת־תחבורה ארצי לכבישים ולמס״ב, המחברים 
אותה עם מדריד וברצלונה ועם צרפת וארץ־הבסקים, ולדרכי־מים 
(הנהר והתעלה המלכותית). ם׳ מרכזת את שיווק התוצרת החקלאית 
של האיזור, שבעמקיו מגדלים חיטה׳ שעורה, ירקות, סלק־סוכר וכן 
בקר וצאן. אחר מלה״ע 11 הוקמו בה מפעלי־תעשיה רבים, המעבדים 
את התוצרת החקלאית ואת מחצבי הליגניט, עפרות־הברזל והמנגן 
של הסביבה. מפעל הידרדחשמלי בהרי־הפירנאים שבצפון מספק 
לס׳ חשמל. בם׳ מייצרים, בין היתר, מכונות, ציוד חשמלי, ציוד 
למס״ב, מזונות, כימיקלים, מוצרי-טכסטיל ומרכיבים בה מכוניות. 

ס׳ היא מרכז־תרבות ויש בה אוניברסיטה, שנוסדה ב 1474 
(ב 1972 למדו בה 7,600 תלמידים); בי״ס לאמנות; סמינר תאולוגי; 
מוזיאון; תיאטרון ואקדמיה צבאית. היא משמשת מושב הארכיבישוף 
של ארגון. 

העיר העתיקה בדרום סמוכה לנהר. שאותו חוצים גשר מהמאה 
ה 15 ושני גשרים חדשים. 

. 1962 ,. 2 16 > 111111x0 ,ז 6 זז£? 0 זז 3 ׳\ 3 א . 1 < 

אמנות. שרידים של החומה הרומית מצויים עדיין בס/ הארמון 
של השליטים המוסלמים ( 13 ש 3£6 [ 1 .\/), שנבנה במאה ה 11 בידי 
אומנים מקורדובה ואמנות־העיטור של קורדובה ניכרת בו היטב, 
הוגדל ושונה בתקופת השלטון הנוצרי. בעיר שתי קתדרלות: האחת 
— לה סאו ( 60 § 1,3 ; 1119 — 1520 ), מבנה גותי מטיפוס קאטאלאני, 
ששמר על כמה יסודות רומאנסקיים מן המאה ה 12 ; בתוכו מזבח 
מפואר מן המאה ה 15 . הקתדרלה האחרת של ם/ 3 ז 0 ״ 6 § 3 ז 651 טא 
ש 113 ק 161 ), נבנתה במחצית השניה של המאה ה 17 , לפי תכנונו של 
חארדיכל פרנסיסקו חררה (ע״ע); זהו מבנה בארוקי עצום־ממדים, 
המכיל יצירות־אמנות, כגון פרסקים של גויה (ע״ע), ומזבח מרכזי 
מפואר, יצירתו של הפסל דמיאן פורמנט (מת 1541 ), מראשית המאה 
ה 16 . במנזר הקארתוזיאני שמחוץ לס׳ ( 061 3 !ג 1 \ש) — פרסקים 
של גויה משנת 1774 . המוזיאון האזורי לאמנויות היפות מכיל מוצגים 
איבריים ומוסלמיים, ציורים ופסלים מתקופות יה״ב, הרנסאנס והמאה 
ה 17 , ודיוקנים, שצוירו בידי גויה. 

היסטוריה. שמה של ס׳ נגזר מקי 0 ראוגוסטה (־ 311 ־ 036831 
11513 §), הקולוניה שיסד אוגוסטוס קיסר. זו נתפתחה למרכז הצבאי 
והמסחרי החשוב ביותר בעמק האברו, ובאמצע המאה ה 3 כבר היתה 
מושב הגמון נוצרי. ב 713 כבשוה הערבים ושלטו בה עד 1118 . אל 
"סיד" (ע״ע), גיבורה הלאומי של ספרד, פעל בשירות שליטה 
המוסלמי של העיר. ב 1118 כבשה אלפונסו 1 (ע״ע) מארגון מידי 
האלמראבטון (ע״ע), היא נהיתה לבירת ארגון והגיעה לשיא שג¬ 
שוגה׳ אך עם איחוד ספרד, בסוף המאה ה 15 , ירדה חשיבותה. 


במלחמת־השחרור של ספרד נגד נפוליון נתפרסמה ס/ כשעמדה 
בגבורה במצור ממושך ( 1808 — 1809 ), בהנהגת חוסה דה פלפוכס 
(^ 313 ?), עד שנכנעה; 50 — 60 אלף מתושביה מתו במצור ו 1/ 3 
מבנייניה נהרסו. במלחמת־האזרחים בספרד השתלטו עליה הלאו¬ 
מנים בתחילת מרידתם (יולי 1936 ). 

ש. שט.-י. שפ.-מ. 

יהודים ישבו בס׳ מימי השלטון הרומי המאוחר, ושכונתם 
נמצאה, מימי השלטון המוסלמי, בתוך חומות העיר הרומית. הקהילה 
היהודית היתה גדולה, ואנשיה עסקו במסחר ובתעשיית עורות, 
בגדים ונעלים. ב 839 התגייר בס׳ הכומר הפראנקי א. בודו (ע״ע). 
במאה ה 11 פעלו בס׳ כמה מגדולי יהדות־ספרד, ביניהם: יונה אבן 
ג׳נאח, שלמה אבן גבירול, יוסף אבן חסדאי, משה הכהן אבן ג׳יקטלה, 
ר׳ בחיי אבן פקודה (ע׳ ערכיהם) ואחרים. במאה ה 12 התגורר בה, 
כנראה, במשך זמן מסוים, משה אבן־עזרא (ע״ע). 

משנכבשה ם׳ בידי אלפונסו 1 , נתן הכובש הנוצרי פריווילגיות 
ליהודים, ובמיוחד למקורבים, משפחות בנבנשתי (ע״ע) ואבן־פקודה, 
שמהם נבחרו אז מנהיגי־הקהל. המשיכו בכך פדרו 11 וחימר. 1 
(ע״ע); בימיהם התבלטו בני משפחות קבלריה ואלקונסטנטיני(ע״ע); 
בחתימתם של בגי משפחות אלה, ועמהם בני משפחת בנבנשתי, 
נצטרפה קהילת־ס׳ אל החרם, שהטילו קהילות אואסקח, מונסון, 
קלמיוד ולרידה על ר׳ שלמה ממונפלייה וחבריו, על שהחרימו את 
הלימוד בספרי הרמב״ם. חימה 1 העניק לקהילה זכויות שיפוט עצמי, 
בחירת השופט ע״פ דתו של הנתבע לדין, שחרור אסירים יהודים 
בשבת, ועוד. מהעיסוקים החשובים של יהודי־ס׳ היתה מלאכת 
הבגדים. ה״דראפרוס" ( 05 ש 6 נן 3 ש 1 ש), כפי שנקראו, הם שיסדו למעשה 
את המסחר העירוני כולו. חנויותיהם נמצאו בשכונה היהודית ומ¬ 
חוצה לה, וחם העסיקו גם נוצרים בטווית בדים ובאריגה. אחריהם 
בחשיבות היו בעלי-המלאכה — מכל הסוגים. היו בקהילה גם בעלי 
שדות וכרמים, שהעסיקו שכירי־יום ועבדים. זה היה מבנה הקהילה 
עד לימי הגירוש. 

ב 1250 נפוצה בס׳ עלילת־הדם הראשונה על אדמת־ספרד, שב¬ 
עקבותיה התפתחה הסתה נגד היהודים. קהילת־ס׳ היתה מהגדולות 
שבמלכות, ולעתים אף עלתה על קהילות טולד( וברצל(נה. מאבקם 
של בני המעמדות הגבוהים בעיר על ההנהגה מצא את ביטויו ב 1264 
בהתנגדותם של בני המעמדות הנמוכים לצורת גביית-המם וייצוג- 
הקהילה. מריבות הנהגת-הקהילה הגיעו מדי פעם להכרעת הכתר, 
ומעשי־אלימות בקהל־ם׳ נודעו לגנאי בכל ספרד. בם׳ נפצע ר׳ יום 
טוב בן אברהם אשבילי (ע״ע), על שמסר למלך חוות-דעת שלילית 
בעניין שנגע לחנהגת-הקהל. 

ב 1294 נפוצה בם׳ שמועה, שיהודים רצחו ילד נוצרי. אולם לאחר 
שנמצא הילד, גינה המלך חימה 11 (ע״ע) את מנהיגי-העיר על 
התנהגותם, לאחר שהקהילה שקעה בחובות וגברו אי־סדרים בהנ¬ 
הגתה. נעשה ב 1331 נסיון לשקם אותה ע״י תקנות־מס חדשות נגד 
מעלימי־נכסים, אך ללא הצלחה. למעשה, כמעט שחרבה הקהילה 
על־שום ריבוי חובותיה לסילוק ההטלים והקנסות, שהמלכות הטילה 
עליה חדשים לבקרים. המגיפה השחורה פגעה קשה בקהילת־ם׳ ו¬ 
נותרה ממנה בקושי חמישיתה. מקום ראשון בהנהגת קהילת־ם׳ חזרו 
ותפסו בני משפחת די לה קבלריה. במשפחה זו קשורה העליה 
התרבותית והכללית, שחלה בס׳ בראשית שנות ה 60 של המאה ה 14 . 
הגדול במשפחה היה בנבנשתי די לח קבלריה, שביתו בס׳ היה 
מרכז לתרבות עברית, והוא חתם בעברית על שטרי־המלכות. בג- 
בנשתי ואחיו עמדו בקשרי ידידות עם הרב נסים (ע״ע) גרונדי והרב 
יצחק בן ששת (ע״ע), שהגיע לס׳ ב 1372/3 ופעל בה 13 שנה. 
שו״ת, שהשאיר הריב״ש. מלמדות על דרכם של יהודי ם/ שלא הניחה 
דעתו, משנות ה 70 פסקו, כנראה, בני קבלריה להתעניין בנעשה 
בקהילתם. בשל הנהלה לקויה וטובות-הנאה של המיוחסים, עלו 


513 סרגוסה 

חובות הקהל בראשית שנות ה 80 ל 200,000 סולידי. ב 1386 החל 
הקהל לשלם את חובותיו, ור׳ חסדאי קרשקש (ע״ע), שעבר אז 
לגור בס/ הרפה לעשות להעמדת הקהל על תיקונו. כל אותן שנים 
המשיכו כמה מיהודי-ס׳ לפעול למען המלכות. 

ם׳ ניצלה מגזירות קנ״א הודות לשהותו של המלך בעיר. באפריל 
1392 הודה חואן 1 לראשות־העיר על ההגנה שנתנה לקהילה, 
והורה להרוג את המסיתים לפרעות. פעולת שיקום הקהילות יצאה 
עתה מס׳ והיא נמשכה עד ראשית המאה ה 15 . הגדילו לעשות 
ר׳ חסדאי קרשקש ור׳ משה אבן עבאס. ב 1362 קבע ר׳ חסדאי קרש- 
קש, בהסכמת השלטון. תקנות לקהילת־ס/ ב 1399 שינתה המלכה, 
ע״פ בקשת הקהל, תקנות אלה, במגמה לצמצם את מידת האוטורי־ 
טטיוויות של ר׳ חסדאי. לאחר מותם של קרשקש ובנבנשתי, עלה 
על כס הרבנות ר׳ זרחיה (ע״ע) הלוי, ולצדו פעלו ר׳ מתתיהו היצהרי 
ור׳ משה אבן עבאס. 

ימים קשים באו לקהילת־ס׳ בימי ויכוח טורטוסה (ע״ע). שליחיה 
לוויכוח היו ר זרחיה הלוי ור׳ מתתיהו היצהרי, ועמהם יצא השתדלן 
והמשורר וידל בן שלמה בנבנשת (ע״ע). הקהילה היתה במצוקה 
גדולה בעת הוויכוח ונתבעו ממנה סכומי־מס גדולים. תוצאות הוויכוח 
לא פסחו גם על קהילה זו. כמה מבני משפחת קבלריה המירו את 
דתם, והמרתו של וידל, שהיה משורר עברי ומראשי־היהדות בראשית 
הוויכוח, עוררה הדים רבים. עמו השתמד מורו שלמה דה פיארה. 
המומרים נתבקשו ע״י המלכות לצאת משכונתם, מחשש השפעה 
יהודית, ויהודי השכונה נצטוו לשלם להם את שווי בתיהם; משפחות 
רבות נקרעו והתפלגו. ב 1445 הופיע ויסנטה פדר (ע״ע) בס', ולאחר 
דרשותיו רבו הפגיעות ביהודי־ס/ והמלך נקט אמצעים להגנתם. 
קהילת־ם׳ מנתה באותם ימים, ועד לימי הגירוש, כ 200 ראשי בתי- 
אבות, ואע״ם שקלטה פליטים יהודים במשך כל המאה, נידלדלה 
הקהילה ולא נמצאו לה מנהיגים ראויים לשמם. הנהגת־הקהילה 
נתרכזה בידיהם של בעלי־המלאכה. שלא היו בקיאים אמנם בענייני 
הנהגה, אך היו משלומי אמוני ישראל. נוכח מצב זה של הקהילה 
ניסה אלפלנסו /י להקל על היהודים ( 1417 ), והטיל על ה״מרינר׳ 
(שופט) של ם׳ ועל וידל די לה קבלריה שיסדירו את ענייני הנהגת- 
הקהילה. הוא אף התיר ליהודים להתגונן מפני דרשות המומרים; 
ציווה להחזיר להם, כלשאר יהודי המלכות ( 1419 ), את ספרי־התלמוד 
ובתי־הכנסת! הסדיר את ענייני הירושה במשפחות מעורבות, ועוד. 
אך על-אף נסיונות ההתאוששות וסיוע הכתר לכך, המשיכו יהודים 
בייאושם להמיר את דתם. לפי אומדן זהיר, התנצרו בשנים 1420 — 
1430 כ 200 איש בשנה. ב 1429 פרצה בם׳ מגיפה, שנמשכה בהפסקות 
קצרות עד ל 1448 , והוסיפה עוד קשיים לקיומה של הקהילה המ¬ 
דולדלת. ב 1457 העניק אלפונסו לקהילה שורה של הקלות כספיות, 
ומשירש פרנאנדו את כתר־ארגון ב 1479 , הורה לדאוג לקיום הוראות- 
המלכות בענייני היהודים ולעשות למען הגנתם. ב 1486 נענה המלך 
לבקשתו של טורקמדה (ע״ע) לגרש את היהודים מם/ מסתבר שצו 
זה לא בוצע, שכן צו-הגירוש נתפרסם בם׳ ב 29 באפריל 1492 . 
ב 28 ביוני נמסרה השכונה היהודית למועצת־העיר. בסמוך לגירוש 
התנצרה משפחת אבן א-רבי, שאבותיה נמנו עם מנהיגי הקהל, 

ב 10 במאי 1484 נתקיים בס׳ האוטו דה פה הראשון ובו נשרפו 
4 אנוסים. גדולי אנוסי ס׳ התערבו ע״י נישואים באצולה (בכלל 
זה גם עם בית־המלכות), וכלל אנוסי העיר קיימו מגע הדוק עם 
האוכלוסיה הנוצרית. ב 14 בספטמבר 1484 נרצח בקתדרלה אחד 
האינקוויזיטורים. עדת האנוסים ועמה היהודים, עמדו בסכנת הרג 
כללי, אלא שפקידי העיר והמלכות דיכאו את המהומות בראשיתן. 
בדצמבר 1485 שב ביה״ד לפעול בכל חומר-הדין. מכאן ואילך 
נתקיים מדי חודש אוטו דה פה, ואנוסים רבים עלו על המוקד. ע״פ 
רשימה, שנערכה, ככל הנראה, במאה ה 17 , נידונו עד לראשית המאה 
ה 16 למעלה מ 600 איש. 


סרגיוס 514 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית. (מפתח בערכו), תשי״ט 2 ; 

א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, א׳—ב׳ (מפתח בערבו), 
תש״ך—כ״ו! הנ״ל, מספר היהודים בספרד המוסלמית (ציון, כה), 
תשב״ג; ח. ביינארט, אגרון עברי מספרד מן המאה הט״ו(ספונות, ה), 

תשכ״א ; 11 ) £121 £ 0111 } 110 121 ) . 021211 2111 5 11141101 ,ז 830 ׳׳ 1 

1-11 , 11111211 ח 3 ( 1 ' 1 . 0 ; 1936 - 1929 ,(. 43 \ ("גברת חסרתי 
בושה״), 1893 . פוצ׳יני הלחין, ב 1900 . את מחזהו של ס/ "לה 
טוסקה״ ( 1887 ); כן הולחנו מחזות אחרים משלו. השחקנית שרה 
ברנר (ע״ע) שיחקה בתפקידים ראשיים רבים, שכתב למענה ם׳. — 
בעת משפט דרייפום נקט ס׳ עמדה מוצהרת ותקיפה נגד המעלילים. 
— ב 1877 נבחר לאקדמיה הצרפתית. 

0. ^4011))'. (16 7, 5., 1931; 0. ^41^0111, 2117 <17(1771(1- 

11^1x671 7601\711!{ 17071 5., 1967. 

סללינאיס ( 65 תזז 6110 ק 0111 ), סדרת דגים, מהפרימיטיוויות ביותר 
שבין דגי־הגרם (ע״ע דג׳ דגים, עמ ׳ 905 — 908 ) הכליל- 
גרמיים ( 616081:61 ?), הנפוצים בכל העולם ובכל האזורים. הסדרה 
עשירת מינים וכוללת 4 משפחות. סימניה האפייניים הם: גוף מוארך; 
קשקשים בד״כ ציקלואידיים; ראש ערום; קו־הצד חסר. סנפירי- 
הגחון קבועים מאחורי סנפירי־החזה, ומספר קרניהם עולה על 6 . 
הסנפירים נתמכים ע״י קרניים רכות, מסועפות ופרוקות. שלפוחית- 
השחיר. גדולה ופתוחה אל הוושט והיא באה במגע עם האוזן. הגול¬ 
גולת רחבה; בשוליים העליונים של הפה עצם קדמת־הלסת ועצם־ 
הלסת. 

הס׳ הופיעו והתפשטו בקרטיקון. חשיבותם רבה לדיג והם מהווים 
כ 3 ץ של השלל העולמי. בארץ מיוצגות 3 משפחות: 

( 1 ) ס רד י נ יי ם. ובה 2 תת־משפחות: א) טריתות (ע״ע); 

ב) דוסמרים ( 6 ג 111 ז 16 וחט 85 גז 1 ז), הדומים לא), אולם נבדלים מהם 
בגופם העגלגל ובחוסר קשקשים משוננים לאורך הגחון. כולם דגים 
קטנים, שארפם אינו עולה על 15 ס״מ. תפוצתם באוקיאנוס ההודי 
ובאוקיאנוס השקט. תת־משפחה זו מיוצגת בארץ ע״י 4 מינים: 
דוסמר (שם, עמ ׳ 1015 ). אטרומאוס ( 65 ־ £61 16115 ״״־״£), דומה 
לקודמו, אולם ארב( עשוי להגיע ל 35 ס״מ, שיניו קטנות; ניכר 
בסנפיר־הגב, שהוא ארוך וקבוע לפני סנפיר־הגחון. תפוצתו באזורים 
טרופיים; נפוץ באילת, ופרט אחד התגלה בחוף הים־תיכוני של הארץ. 
ידוע כדג מסחרי אם כי באזורנו אין לו חשיבות מסחרית. שני 


מינים של עדינון ( 01611031111115 . 3 ; 21301115 10165 ס 3£611 זק 5 ), נפוצים 
באוקיאנוס ההודי והשקט, ומופיעים בלהקות במים רדודים באילת 
ולאורך חופי סיני. ארכם אינו עולה על 10 0 ״מ. אין להם כל 
חשיבות לדיג, אולם חלקם רב בשרשרת האקולוגית במזון של דגים 
אחרים. 

( 2 ) עפיאניים ( 311110126 ־ 21 ״£), משפחת דגים קטנה. קרובים ל( 1 ), 

אך נבדלים מהם בפיהם, שהוא גדול ותחתי. חיים בעיקר בקרקעית־ 
הים, באזורים טרופיים וסובטרופיים. למינים אחדים חשיבות רבה 
לדיג; השלל השנתי של העפיאן הפרוביאני ( 5 ״ 86 ״ 1 ז 311115 ־ 81 ״£) 
מגיע ל 10 מיליון טון. בימה״ת נפוץ העפיאן אנשובי ( 311118 ־ 21 ״£ 

60003510:01115 ). 

( 3 ) דור א ב יי ם ( 36 נ 0 ״ 1 ת 006 ז 11 ! 0 ), מיוצגים בארץ ע״י דוראב 
( 0101311 118 ז 1 ״ 006 ז 011 ), דג גדול שארכו מגיע לעתים ל 3 מ׳. גופו 
ארוך ופחום־צדדים. פיו גדול ומצויד בשנים חזקות וחדות. חי בעיקר 
במעמקים. נפוץ באוקיאנוס ההודי השקט ונמצא באילת. 

א. בן־טוביה. הביולוגיה של הטרית הדקה ובירור סיסטמטי של קבוצת 

הטריתות בחוף ים התיכון של ישראל (עלון מקצועי לדייגים, 7 — 8 ), 

תשט״ז ; -ת £0 ז 0 . 4 <.? ; 2 ! 196 € 01 £ 11 ^ 5 , 1 ג^ 5 ! 0 ^ 1 א .נ) 

, 5 ז€ץ 4 א .$ . 3 > — . 1 ־ 1 . 8 — .£ . 0 — 

/ס 1071 ' 11 );> 1 \ €10$$1 $10710,1 \< 01 7 ? 1 ) !{ 11711 1€5 { 715 171 ) 6057€ \£'ד {?> 141£5 >? 5 

. 1966 ,( 4 : 131 ,.) 91$ . 81111 ) 7077715 7117111 $ 

א. ב. ס. 

סרדיניה ( 2 ״ 0162 ז 52 ), האי השני בגדלו בימה״ת. שטחו עם 
האיים שמול חופיו — 24,090 קמ״ר ויחד הם איזור אוטונומי 
איטלקי. 1,468,740 תוש׳ ( 1971 ). מבין האיים יצוין קפרירה בצפון, 
שבו קבור גריבלדי (ע״ע). 

ם׳ נמצאת באגן המערבי של הימה״ת בין הים הטיתי המפריד 
בינה לבין חה״א האפניני שבמזרח והים הבלארי שממערבה. בצפון 
מפריד מיצר בוניפצ׳ו בין ם׳ לאי הצרפתי קורסיקה. ם׳ וקורסיקה 
הם שרידי ״היבשת הטירנית״ — גוש קימוט הרציאני שרוסק בשלי- 
שון בפעילות טקטונית שהתבטאה בשבירה ועיתוק. מסלע פאלאוזואי 
(בעיקר גרניט וסלעים קריסטאליניים) נחשף ב % משטה האי, ובמ¬ 
יוחד במזרחו. במערב מכוסה המסד לעתים סלעי־משקע מסוזואיים 
וקנוזואיים, ובצפון־המערב — סלעי־געש. מבחינה מורפולוגית שלי¬ 
טים בתבליט ם׳ רמות ופני־שטח סחופים המצטיינים בביתור המקנה 
להם לפעמים אופי הררי או גבעי. במרכז־המזרח מתנשאים הרי ג׳גר־ 
ג׳נטו הגראניטיים, שפסגתם — 1.834 מ׳ — היא הגבוהה באי. רוב 
המישורים נמצאים סמוך לחופים; הגדול שבמישורים, אגן קאמפי־ 
דאנו, חוצה את דרום־מערב האי. 

א וכל וסי ה. ס׳ מאופיינת בצפיפות אוכלוסין נמוכה יחסית 
לאיטליה ( 61 נפש לקמ״ר) ובהעדר ריכוזים עירוניים ניכריים; תור¬ 
מים לכך המבנה הטופוגרפי שאינו מאפשר תחבורה נוחה באזורים 
הפנימיים וכלכלה בלתי מפותחת. לגורמים ההיסטוריים והאנושיים 
היתה השפעה ניכרת מאוד; אוכלוסיית ם׳ היתה נתונה בכל 
הדורות בבידוד את¬ 
ני. מאז ימי שלטון 
רומא, כשהיתה ם׳ 
מקור להספקת עב¬ 
דים, עד המאה ה־ 
18 . הלכה אוכלו¬ 
סיית האי והתמע¬ 
טה.שודדים,מגיפות 
ובצורות חוזרות 
ונשנות פגעו קשה 
באוכלוסיה. גידול 
אוכלוסיית ם׳ החל 
עם שלטון בית סא־ 



בנטיית ם; פיטרו די סורר, (חטאה ה 12 ) בנורוטה 
׳טבצפח־טדדיניד 

(מעוד־התייתת האיטלקי — פוטו אניט, רומא) 



517 


סרדיניה: פרהיסטודיה; היסטוריה; יהודים 


518 


וויה. ב 1751 היו בם׳ 360,000 תוש׳ בלבד, וב 1821 כבר היו 470,000 
נפש. שיעור הגידול גבר בשנים שלאחר־מכן, בעיקר במאה ה 20 < 
והאוכלוסיה, שמנתה ב 1861 — 588,000 תוש׳ הוכפלה תוך 90 שנה, 
וב 1951 הגיעה ל 1,365,000 נפש. רוב האוכלוסין יושבים בכפרים. 
בירת־האי, ק א לי ארי ( 224,500 תוש׳ [ 1971 ]), שוכנת בדרומו 
ומשמשת גם כנמל הראשי. בעיר השניה, סאסארי, 107,200 תוש׳. 

כלכלת ס׳ מתבססת על חקלאות ודיג הנהוגים בשיטות נח¬ 
שלות, ולאחרונה על קיט ברמה גבוהה. השטח המתאים לעיבוד 
מצומצם וחלקו עדיין מפוצל בין לטיפונדיוח, שהרפורמה הקרקעית 
מבקשת לבטלן, וחלקות קטנות. כמחצית השטח משמש למרעה. 

בס׳ כורים עופרת, אבץ, כסף, קדמיום, אנטימון, מ(ליבדן, מלח 
ועוד. התעשיה מצומצמת והממשלה עושה להרחבתה. 

. 1967 ,. 5 , 03 ^ 0113013 . 1 ; 1966 ,. 5 , 1 ־ 101 ^ 

פ. בט. 

פ ר ה י ס ט ו ר י ה. תושבי ם׳ המקוריים, הסארדים, היו, כנראה, 
ממוצא ליגורי, והיו נתונים מתקופות קדומות מאוד להשפעות חי¬ 
צוניות, באמצעות סוחרים וכובשים, שנחתו בחופיהם, כדי לנצל את 
משאבי האי במתכות. הסארדים עצמם, רועים, חקלאים ולוחמים, 
נתרכזו בעיקר בהרי מרכז האי. ייתכן, שהשרדן, הנזכרים בין "גויי־ 
הים״ (ע״ע א״י, ענד 266 , מצרים, ענד 177 ), שפלשו למצרים במאה 
ה 13 לפסה״ג, היו סארדים. 

בס׳ נתגלו שרידים רבים מתקופת האבן המאוחרת, מערות־קברים 
גדולות ודולמנים. התרבות המקומית היחידה שהתפתחה באי, לפני 
שגברו בו באלף ה 1 לפסה״נ השפעות בני קרת־חדשת ורומי, היתה 
תרבות ה״נוראגי״ (;!]^•!״א), שפרחה בערך בתקופה 1,500 — 500 
לפסה״נ. הנוראגי הם מגדלי־אבן, דמויי חרוט־קטום, גבהם 10 — 20 מ׳ 
ובהם שני חדרים בשתי קומות קשורות במדרגות. הם בנויים אבני- 
מידות בלתי־מסותתות. נשתמרו שרידיהם של אלפי מבנים כאלה, 
הבולטים מאוד בנוף ס׳. באשר לייעודם, חלוקות הדעות: ייתכן 
ששימשו במקלטים מבוצרים בעת חירום, או כמרכזים של ישובי- 
בקתות, ואפשר שהיו קשורים בפולחן כלשהו. בתקופות מאוחרות, 
מכל מקום, שימשו למגורים. שרידי מקדשים בנויים על בארות, אולי 
פולחניות, מיוחדים לס׳. באי נתגלו ממצאים רבים עשויים ברזל. 

£ 1 '/ 30 £61 £70/7/0 0 * 1 , 1.111111 . 0 ; 1954 . 5 0 * 1 , 31101100 ? 

. 1964 ,. 5 , 601010 ; 1963 , 11 (^ 0 ' 10 ^ 1 £61 0 * 6 ' 011 160 ) 6011 ^ 1 £01 

היסטוריה. הפניקים הקימו תחבות־מסחר ומושבות בחרפי ס/ 
וסיכלו נסיונות של היוונים להתיישב באי. סמוך ל 500 לפסה״ג כבשו 
בני קרח־חדשת את האי, והתושבים הקודמים נדחקו לאזורי ההרים. 
בעת מרידת שכירי קרת־חדשת, אחרי המלחמה הסונית הראשונה, 
ניצלה רומא את ההזדמנות וכבשה את האי ( 238 ). התושבים מרדו 
תכופות ברומאים, ואלה שלטו בהם ביד קשה, ובכל 0 ' לא היתה 
אפילו עיר חפשית אחת. בגלל ביצותיה. אקלימה הגרוע והליסטים 
המרובים בה היתד, ס׳ ארץ גזירה לגולים ולא שגשגה בשלטון רומא. 

ב 455 נכבשה ס׳ בידי הונדלים (ע״ע), ובשלטונם נהנתה מפריחת 
תרבות, לפי שהוונדלים הגלו אליה הגמונים מצפון אפריקה. ב 534 
נכבשה בידי המצביא הביזנטי בליסריוס (ע״ע). במאה ד, 8 סבל האי 
מאוד מפשיטות הסרקנים הערבים, ולפיכך ביקשו התושבים את 
חסות הקיסר לואי ״החסיד״ (ע״ע; 815 ). אולם הערבים לא נהדפו 
כליל, והתושבים נאבקו עמהם בהנהגת ״שופטים״ ( 1101 ) 0111 ) באר¬ 
בע ״השופטויות״ ( 1 זג 110 )ט 01 ) שהיו באי סמוך לשנת 1000 (קלי- 
ארי, ארבוראה׳ טורם וגלורה). "השופטויות" הפכו במרוצת הזמן 
למעין נסיכויות עצמאיות, וכהונת השופט היתד, לתורשתית. 

ב 1015/6 הדפו פיזה וג׳נובה במשותף פלישה ערבית, ואח״כ 
החל מאבק ממושך ביניהן על השליטה באי, בהסתייען ב״שופטים" 
המקומיים. האפיפיורים תמכו בד״כ בפיזה, והקיסרים—בג׳גנבה. צפון 


האי ומערבו היו ברובם בתחום השפעתה של ג׳נובה, ודרום האי 
ומזרחו בתחום השפעתה של פיזה. אנציו, בנו שלא-מד,נישואין של 
הקיסר פרידריך 11 , התחתן במשפחת ״שופטים״ וב 1241 העניק לו 
אביו תואר ״מלך ס״׳, אך ב 1249 נשבה אנציו בידי בני בולוניה. 
ב 1284 ניצחה ג׳נובה את פיזה בקרב מלודיה והשתלטה על רוב האי, 
אולם האפיפיור בוניפציוס ¥111 העניק את ם׳ לחימה 11 (ע״ע) מלך 
ארגון, ואחר מאבק ממושך כבשו הארגונים, בעזרת התושבים, את 
האי מידי בני ג׳נובה ופיזר, כאחד ( 1326 ). 

ד,"שופטים" מרדו פעמים מספר בארגונים, עד שדוכאו כליל. 

ב 1421 הונהגה מערכת חוקים חדשה באי, ומ 1478 שלט בס׳ משנה- 
למלך מטעם ספרד ו״קורטס״ (אסיפת-מעמדות) התכנס אחת ל 10 
שנים. בשלטון הארגונים והספרדים הדלדלה ם/ והמסים הכבידו 
מאוד עליה. 

בשלום אוטרכט ( 1713 ) שסיים את מלחמת הירושה הספרדית 
נמסרה ם׳ לאוסטריה, אך כעבור 7 שנים ויתרו האוסטרים עליה 
תמורת סיציליה ומסרוה לויטוריו אמדאו 11 מבית סודה (ע״ע). 
הלה נטל לעצמו את התואר "מלך ם"/ אך הבירה נשארה בטורינו 
שביבשת איטליה. הוא ובנו, קרלו אמנואלה ( 1730 — 1773 ), ריסנו 
אח האצולה והשתלטו על הכנסיה, וס׳ שגשגה בשלטונם. ויטוריו 
אמדאו 111 ( 1773 — 1796 ) הצטרף לאוסטריה במלחמתה בצרפת 
המהפכנית; הצרפתים תקפו את ס׳, אך תושבי האי הדפום ( 1793 ), 
ואח״ב תבעו מהמלך להעניק להם זכויות מיוחדות; סירובו גרם 
למרד ( 1794 — 1796 ). ב 1799 , עם כיבוש נחלאות בית סוויה ביבשת־ 
איטליה (פימונטה). נמלט קרלו אמנואלה 1¥ לס׳. אחרי מפלת 
נפוליון חזר המלך ויטוריו אמנואלה 1 לטורינו ( 1814 ). 

ב 1836 ביטל קרלו אלברטו ( 1831 — 1849 ) את השיפוט הפאודלי 
וההטלים הפאודליים, וב 1847 איחד את ס׳ עם שאר נחלאותיו ביבשת 
איטליה בפרלמנט משותף בטורינו, ומשרת המשנה־למלך בם' בוטלה. 
עם איחוד איטליה ( 1861 ) היתד- ס׳ לחלק ממנה. במלה״ע 11 היה 
האי בסים צבאי לאיטלקים ולגרמנים, הופצץ קשה בידי בעלות־ 
הברית, ובספטמבר 1943 , עם כניעת איטליה, גירשו האיטלקים את 
הגרמנים ואפשרו לבעלות־הברית להתבסם בו. ב 1948 הוענק לס׳ 
מעמד של מחוז אוטונומי, וכוננו בר, אסיפה מקומית נבחרת וועד- 
פועל ( 8100316 :!•! ג 1 תנ״ 8 ). הממשל העצמי של ם׳ מצומצם בהקפו 
משל סיציליה. מאז כינונו התפתחה מאוד כלכלת האי, והבערות 
נעלמה כמעט כליל. 

. 1950 £1 0 / 10 ^ 3 6 < 8761 ,וקא 3 ?- 13 ז 03 . 11 

ם. ם. י־ ר. שם. 

ידיעה ראשונה על יהודים בס׳ היא משנת 19 לסה״נ, כאשר 
הגלה הקיסר טיבריום 4,000 צעירים יהודים מרומא לאי. כתובות 
יהודיות מהתקופה הקלאסית נמצאו בסן אנטיוקו. כמצב היהודים 
ביתר חלקי האימפריה הרומית, הורע מצבם עם נצחון הנצרות. 
מהמאה ה 7 ועד 1430 היה מצבם טוב, אף שאירעו פרעות באורי- 
סטאנו ובמחוז ארבוראה, שהסתיימו בגירוש היהודים ממקומות אלה. 
התיישבות היהודים באיגלסיאס נאסרה זמנית לאחר 1327 . במאה 
הראשונה של שלטון ארגון ( 1326 ) הוענקו להם פריווילגיות חדשות, 
במיוחד באלגרו. קהילות גדולות ומשגשגות היו גם בססרי וקלירי. 
יהודים רבים הגיעו לס׳ מספרד. מ 1430 הורעו התנאים, ואלה הת¬ 
בטאו בגזירת הטלאי (מלבד באלגרו), באיסור לסחור בימי־חג של 
נוצרים ובאיסור להעסיק נוצרים; כן נאסר על יהודים נוספים 
להתיישב באי. ב 1485 הוכרו היהודים כ״עבדי האוצר" והובאו תחת 
שיפוטו של פקיד מלכותי. ב 1492 נאלצו היהודים לעזוב את ם׳; 
רבים מהם התיישבו זמנית בנפ 1 לי, אחרים עברו לצפון־אפריקה ול¬ 
תורכית ואחדים המירו את דתם ונשארו בס׳. ידועה משפחת קרקסונה 
שמילאה במשך זמן־מד, תפקיד נכבד בחייה הציבוריים של ס׳. ביה״ד 
של האינקוויזיציה הוקם בם׳ ב 1492 והיה פעיל מספר שנים. במאה 


519 


סרדיניה: יהודים — סרוג, ישראל 


520 


ה 19 התיישבו יהודים בודדים באי, לרוב באופן זמני, וכאלה מצויים 
שם גם כיום. ב 1931 הכליל החוק האיטלקי את יהודי ס׳ בתחום 
שיפוטה של הקהילה היהודית ברומא. 

,.$ 161 ) $ 0$01076 1 ) $0631 1 ) 11611 € 1 ) $1011 1 ) 11611 161 ( 711 011 , 310111 ? 

. 1936 ,.$ 171 3 ־ 470 ־ £ 7 ? ) 121071 ) 00171117 70 ,.! 10 ; 193-1 

סרדינים, ע״ע טו־יתות. 

סךך 0 (יו׳ ; 861 ^ 14 : לאט׳ 15 (£ז 53 , 465 ״ 53 ), בירת הממלכה 
העתיקה ליד (ע״ע). על סמך כתובת דו־לשונית לודית־ 

ארמית סוברים ששמה הלודי היה ספרד; שמה הפרסי היה ספרדה, 
מזהים אותה עם ספרד שבעובדיה כ ("וגלת ירושלם אשר בספרד"). 

ס׳ שכנה בעמק־ההרמוס (היום: גדיז), כ 70 ק״מ ממזרח לסמירנה 
(איזמיר), לרגלי גבעה בצורה, בצומת דרכים מערי מערב־אסיה 
היווניות אל פנים אנטוליה. בחפירות נתגלו כתובות- מקדש לאלה 
קיבלה ( 11616 <)), קברות וגם קברו המפואר של אליאטס מלך לוד 
( 610 — 560 לפסה״ג). ס׳ היתד, מרכז לחרושת ואומנויות, והיוונים 
למדו מהמטבעה שבם׳ את השימוש במטבע. 

ב 546 לפסה״ג כבשו הפרסים את ס׳ ועשאוה לבירת פחוה במערב 
אסיה הקטנה. ב 498 כבשוה המורדים האיונים ושרפוה. בסוף המאה 
ה 5 ובמאה ה 4 לפסה״נ התערבו הפחות הפרסים שבם׳ בענייני יוון. 
ם׳ היתד, עיר חשובה בממלכת אנטיגונוס מונופתלמוס (ע״ע) ובממל¬ 
כת הסלוקים (ע״ע), ומ 189 לפסה״ג — בממלכת פרגמון. עם הפיכתה 
של פרגמון לפרובינקיה רומית ( 133 ) היתה ם׳ למרכז למועצת 
תושבים אזורית. דיוקלטינום קיסר עשאה לבירת הפרובינקיה לידיה. 
היא היתד, בשלטון הביזאנטים עד 1306 , כשכבשוה התורכים. שמה 
נזכר לאחרונה בקשר לכיבושה בידי תימור לנג ב 1402 . 

יהודים. לפי כתובת לודית־ארמית נמצאה קהילה יהודית בס׳ 
בתקופה הפרסית. ב 213/215 לפסה״נ הביא אנטיוכום 111 (ע״ע, עמ׳ 
449 ) מתיישבים יהודים ממסופוטמיה לס׳. בתקופה הרומית נהנתה 
הקהילה מזכויות רבות (יוסף, קדמ׳ /ו!<, 259 — 261 ). ב 1962 חשף 
א. רמז׳ ( 83111326 ) בס׳ ביכ״נ גדול ומהודר ( 120 ^ 18 מ׳) — 
הגדול בבתהכ״נ הקדומים שנשתמרו — המעיד על מעמדה המרכזי 
של הקהילה. אולם התפילה הכיל כאלף מקומות, לביהכ״ג סטיו, 
מזרקה, עיטורי־פסיפס מעודנים ו 18 מגורות משיש ומברונזה; הקירות 
היו מצופים שיש. נמצאו גם 80 כתובות של תורמים, ביוונית, רובן 
מן המאה ה 3 לסה״נ ואחדות בעברית. הקהילה התקיימה, כנראה, 
עד ראשית המאה ה 7 . 

ג. הנפמן, ביהב״ג העתיק בס׳ (דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי 

היוידותי א')< תשכ״ז! ; 1960 , 1 ז 416 ץ. 1 5 .11714 ,תת 13 ח£ו 131 ? "ס 

. 196-1 46 171 $ 071 $ 11071 $ 0111 / 6116 $ [$ .*ז 6 ג £01 

מ. 

סדה, ז׳ודז׳ — 8611431 865 ־ 0601 — ( 1859 , פאריס — 1891 , שם), 
1 (ייר צרפתי. ם׳ למד ב 1878 — 1880 ב־^ 863 065 £0016 
5 ד 4.1 בפאריס. בעקבות התאוריות של המדענים מ. א. שורל 
( 6111 ז׳\ 016 ), א. נ. רוד (( 17006 ), ש. אנרי, ה. הלמהולץ (ע״ע, עמ׳ 
551 ) ושל א. דלקרואה (ע״פ איגרותיו), פיתח שורה של מתוות 
בעפרון, שבהן ביקש להמחיש את חוק ניגודי־הגוונים לא באורח 
אמפירי כבאימפרסיוגיזם (ע״ע), אלא באורח שיטתי ומדעי. חיפושיו 
אלה הובילוהו ליצירת התפיסה הנאו־אימפרסיוניסטית, שסביבה 
התלכדו במהרה אמנים צעירים (סיניק [ע״ע]', ואחרים), ולפרק זמן 
קצר — אף האמן האימפרסיוניסטי פיסרו (ע״ע). 

בקומפוזיציה הגדולה הראשונה שצייר ם׳ בצבעי־שמן, "רחצה" 
( 1884 ; גאלריה טיט, לונדון), כבר ניכרים עקרונות שיטת ניגודי־ 
הגוונים, כשהם מבוצעים בטכניקת ״מגע המכחול המחולק״ — 
טכניקה שזיכתה אותו ואת חבריו בכינוי "פואנטיליסטים" (- 11 :זמ 01 <ן 
5165 ( 1 ). ב 1886 הוצגה בתערוכה האימפרסיוניסטית האחרונה תמונתו 
הנודעת ביותר, "יום א׳ של קיץ בגראנד ז׳אט" (מוזיאון שיקאגו), 



ז׳. סרה; ״יום א■ ׳ע 5 קיץ סנראנד ז׳אט■/ 1884 — 1880 ( 014380 }ס 0 ] 11 ! 56 ת 1 1 ־ 41 -) 


ובה צוירו מגעי-המכחול הזעירים והצפופים במאמץ שכלתני ובקפ¬ 
דנות רבה, כדי ליצור הרמוניה צבעונית שלמה, המעלה על הדעת 
אפקטים המצויים באמנות שטיח־הקיר. ם׳ הכין מתוות רבות שבהן 
ביקש לפתור את בעיית שילובם המושלם של הצבעים העמומים 
והבהירים, של הגוונים ה״המים" וה״קרים", של המשטחים ושל 
הקווים. 

ס׳ השאיר יצירות מעטות. הן מצויות כיום במוזיאון האימפרסיו¬ 
ניסטי, סוססבק 46 > ! 61 !, לובר (״הקרקס״, ציור לא-גמור, 1891 ); 
בגלריה טיט ובמכון קורטו (״נערה מתאפרת״, 1889/90 ), לונדון; 
במוזיאון לאמנות מודרנית בני-יורק; ועוד. 

, 1 ז£< 1 ז 11€ . 11 ; 1961/2 , 11 ־ 1 , 06111/76 $071 61 . 5 ,?^ 1311 ? 66 . 0 

, 11711171% )? / 0 $6167106 1116 1714 ) . 5 ,^ 13001 . 1 ; 1962 111/171%$ ) 07 $'. 3 

- 1 ־וט 00 .? ; 1965 ,. 5 ,*״ 111 ? . 11 ; 1965 ,.$ .[ ; 1964 

. 1968 ,.$ . 0 , 10 / 1 ? 

יו. סי. 

סרמ, ישראל, מקובל ממצרים, פעל במפנה המאות ה 16 — 17 . 

מוצאו, כנראה, ממשפחה של ת״ח במצרים. אפשר שס׳ 

הכיר את ר׳ יצחק לוריא (ע״ע) במצרים, ושם שמע אולי את תורתו 
וראה את התנהגותו ע״פ הקבלה, ואע״פ שלא היה מתלמידי האר״י 
בצפת, טען אח״כ שהוא מתלמידיו העיקריים. אעפ״כ, בכתביו (ר׳ 
להלן) לא כינהו מעולם בשם "מורי", אלא "הרב ז״ל" וכד/ לס׳ 
היתה גישה לכתביהם של כמה מתלמידי האר״י: ר׳ חיים ויטל 
(ע״ע), ר׳ משה יונה ור׳ יוסף אבן טבול, ומתוכם בנה גירסה חדשה 
של תורת האר״י, שעיקר ייחודה בתוספות עיוניות חשובות משלו. 
אין יודעים פרטים על מעשיו בין השנים 1570 — 1593 , אך ברור כי 
בשנת 1580 בילה זמן־מה בצפת. רוב הפרסומים הראשונים של 
תורת האר״י הם לפי נוסחו של ס׳, נוסח שהיתה לו השפעה מעמיקה, 
אף שתכנו הותקף כ״לא מקורי״ ע״י כמה מקובלים. בין 1594 ל 1600 
הפיץ באיטליה את תורת האר״י שלו ויסד אסכולה חשובה של מקו¬ 
בלים שקיבלו את נוסחו כמקורי, ביניהם מנחם עזריה מפאנו, יצחק 
פאגו ואהרן (ע״ע) ברכיה ממותה. כמה כ״י שנכתבו בין השנים 
1597 — 1604 מכילים סיכומים של תורותיו, מפיו ומתוך כתבים שהביא 
עמו. לדברי ר׳ יהודה אריה ממודנה (ע״ע) היו דרשותיו בוונציה 
טבועות בחותם פילוסופי עז, ולדבריו טען ס׳, שהוא יכול לפעול 
נפלאות ולהכיר גלגולי נשמותיהם של האנשים עמם נפגש. לאחר 
שעזב את איטליה שהה זמן־מה ברגוזה ובסלוניקי (לפני 1604 ). קשה 
להניח שס׳ זהה עם "החסיד המפורסם" ישראל ס׳, שנפטר בצפת 
ב 1602 והשאיר עזבון כתבי־האר״י בידי בתו, אשר נישאה אח״ב 
למקובל המפורסם ר׳ שלימיל דרזניץ, בעל "שבחי האר״י". ישנן 
עדויות שם׳ שהה זמן־מה בפולניה, לאחר 1600 , אך האגדה העממית 
הקדימה את שהותו שם ועשתה אותו למורו בקבלה של ר׳ שלמה 
לוריא (ע״ע). 


521 


סרוג, ישראל — סרוומכניזס 


522 


4 מחיבוריו של ס׳ נדפסו. ספר "לימודי אצילות", שיוחס בטעות 
לר׳ חיים ויטל (מונקץ, תרנ״ז), מכיל את הנוסח של ם' לתורת 
האר״י בעניין ״הצמצום״ — השונה מאוד משאר הנוסחים — 
ופירושו לחלק "ספרא דצניעותא" שבספר הזוהר. מסורותיו בדבר 
גלגולי נשמותיהם של אישים מקראיים ותלמודיים שונים נתפרסמו, 
בחלקם, בשמו של ר׳ מנחם עזריה מפאנו (פראג, תמ״ח). פירוש 
של ם׳ ל 3 זמירות־שבת של האר״י נדפסו לראשונה בספר "תיקוני 
שבת", דפוס אלעקסניץ, תקכ״ז. 

ג. שלום. י. ס׳ — תלמיד האר״יז (ציון, ה׳). ת״ש: ד. תמר, על ר' י. ס׳ 

(שם. י״ט). תשי״ד. 

ג. ש. 

סרוומכניזם, מערכת הפעלה ובקרה במעגל סגור (נן 1100 ) 01056 ), 
המאפשרת ביצוע פעולה ברמת אנרגיה גבוהה בתגובה 
לאות כניסה ( 1 בח^ 51 ז 0 <ןח 1 ) חלש. מתפקידי הס׳: שמירה על 
מצב או על סדר פעולות מוכתב; שחרור המפעיל מעבודות שדו¬ 
רשות מאמץ גופני ותשומת־לב מתמדת: שליטה ממרחק, בלחיצה על 
כפתור או ע״י סיבוב ידית: הגנה על המפעיל מפני מתח גבוה, קרינה 
רדיואקטיווית, גזים מסוכנים, חום וכר. הם׳ הוא אבן־יסוד בבנייתו 
של אוטומטון (ע״ע; וע״ע אוטומטיזציה, כר׳ מילואים). מאפיינים 
את הס׳ מהירות תגובה: יציבות: רגישות להפרעות (שינויים) 
בעומס: תצרוכת אנרגיה קטנה ויכולת לבצע את הפעולה הנדרשת 
גם במקרים של הפרעה ניכרת בביצוע, בעזרת מערכת המדידה 
והמשוון (ר׳ להלן). 

מערכות הם׳ נפוצות ביותר וממלאות תפקידים בכל תחומי הטכ¬ 
נולוגיה המודרנית, מהפשוטים (פיקוח על פעולת מעליות׳ פתיחה או¬ 
טומטית של דלתות וסגירתן, מילוי מים וויסות החום בהסקה [ע״ע] 
מרכזית, ועוד), ועד המתוחכמים ביותר כהפעלת חלליות ע״י אותות־ 
פקודה מהקרקע. לפי תפקידיהן מסווגות מערכות הס׳ לשתי קבוצות 
עיקריות: (א) מערכות המווסתות אוטומטית ערכים שונים זה אחר 
זה. לדוגמה: במקדחה אוטומטית הקודחת חורים במקומות שונים 
זה אחר זה, או בתותח נגד מטוסים העוקב אתרי כיוון אנטנת המכ״ם. 
(ב) מערכות השומרות על קביעותו של ערך נתון. לדוגמה: במדחס 
המספק אוויר בלחץ קבוע. 

מ ב נ ה ה ם׳: (א) משוון: משווה בין אות־הכניסה לאות־הסטיה, 
ושולח אות־הפעלה. אוח-הכניסה יכול להיות מתח או זרם חשמלי, 
לחץ של נוזל או של גז. תנועה מכנית, לחץ מכני או טמפרטורה. 



ח 5 קי הםרוומבניזם 


(ב) מגבר: מגביר את האות המגיע מהמשוון לעצמה שתפעיל את 
המנוע בצורה מבוקרת. (ג) מנוע (ע״ע): יוצר אנרגיה קינטית מבו¬ 
קרת, בעצמה שנקבעת ע״י האות מהמגבר. (ד) עומס: צרכן האנרגיה. 
אות היציאה מופיע תמיד כתנועה מכנית (סיבוב ציר או הזזת חלקים 
מכניים. (ה) מערכת מדידה: מודדת את הביצוע ומייצרת אות־סטיה. 
אפשר למדוד את ביצועי העומס (מקום. מצב, לחץ, זרם, טמפרטורה, 
עצמת אור וכר) או את מצב גל־המנוע (מקומו הזוויתי, מהירותו 
או תאוצתו). דיוק מערכת־הם׳ תלוי בעיקר בדיוק מערכת־המדידה, 
ביציבותה ובמהירות התגובה שלה. לעתים מודדים את גודל הסטיה, 
למשל ב״טייס אוטומטי", המסיט את הגה המטוס בזווית התלויה 
בסטיית המטוס מכיוונו. במקרים אחרים מודדים רק את כיוון הסטיה, 
למשל בתרמוסטט בו המעגל נסגר רק אם הטמפרטורה הגיעה לערך 
רצוי. מערכת המדידה מורכבת לרוב ממגבר וממתמר (•!ססס 1 ) 305 ־ 11 : 


מתקן המודד תופעה פיסיקלית אחת במושגים של תופעה פיסיקלית 
אחרת: לדוגמה: אזניה [ע״ע]). 

סוגי מתמרים במערכות ס׳: (א) התנגדות משתנה. המקובל 
בסוג זה הוא הפוטנציומטר: תזוזה מכנית משנה מיקומו של מגע 
חשמלי ע״פ נגד וגורמת לשינוי במערכת־המדידה. ישנם נגדים 
שערכם תלוי במתיחות המכנית. ניתן לקבל מידע, למשל, על לחץ־ 
העבודה במכבש הידרולי ע״י חיבור נגד כזה לגוף המכבש, (ב) הש¬ 
ראה משתנה. מורכב לרוב מ 3 סלילים שדרכם נע מוט מגנטי. 



הסליל הראשוני אמצעי: 2 הסלילים המשניים זהים ומחוברים הפוך 
זה לזה. כשהמוט נמצא במרכז, שווה המתח המושרה ב י הסלילים 
המשניים וסכום המתחים מתאפס. הזזת המוט מהמרכז מפרה את 
האיזון — והמתח על זוג הסלילים המשניים אינו מתאפס. 

סוגי הס׳: (א) במערכת אלקטרומכנית אות הכניסה 
ואות הסטיה חשמליים, במתח־חילופין או במתח־ישר. המגבר הוא 
אלקטרוני או ממסר חשמלי וגם המשוון הוא אלקטרוני או חשמלי. 
המנוע יכול להיות מנוע חשמלי רגיל, בזרם ישר או בזרם חילופין, 
או מנוע בעל תכונות מיוחדות. מהמנוע נדרשת תגובה מהירה, חזקה 
ומדויקת, אך עליו להיות קטן ככל האפשר. הסימן או המופע של 
אות־הסטיה חייב להיות שלילי לעומת אות-הכניסה. במקרים של 
מתח-חילופין חייבת תדירות הגל הנושא להיות גבוהה בהרבה 
מתדירות השינויים של המערכת. מכשיר המדידה הוא חשמלי, 
אלקטרוני או מכני (שגם הוא חייב לתת, בסופו של דבר, אות 
חשמלי) ויכול להיות מפסק מכני, מפסק תרמי או מתמר, ההופך 
תזוזה מכנית לאות חשמלי. (ב) במערכת ה י ד ר ו ל י ת (ע״ע הידרו- 
ליות, מכונות) התנועה המכנית מתקבלת ממנוע הידרולי. במקרים 
רבים מורכבות מערכות הידרוליות ממערכת אלקטרומכנית וממנוע 
הידרולי. במקרים אתרים מוחלף המנוע ההידרולי בברז אלקטרומכני 
והכוח הדרוש לתנועה מסופק ממערכת נפרדת, בעלת לחץ קבוע. 
קיימות מערכות ס׳ שבהן כל המרכיבים הידרוליים, כולל המגבר. 
משתמשים בהן כשדרושה עצמה גדולה או כשקיימת סכנת פיצוץ 
עקב ניצוצות חשמליים. (ג) במערכת פ נ א ו מ ט י ת התנועה המ¬ 
כנית מתקבלת ממנוע פנאומטי (ע״ע כלי־עבודה, עמ׳ 837 ). פרט 
לשימוש בלחץ־אוויר במקום בנוזל, דומות מערכות פנאומטיות 
למערכות הידרוליות. 

היסטוריה. הם׳ הראשון נבנה ע״י ה. פוטר (•! 0116 ? . 9 ), 
שמצא דרך לפתוח ולסגור את השסתומים במכונת קיטור בעזרת 
חוטים. ב 1775 המציא וט (ע״ע) וסת-מהירות אוטומטי, שהתבסס 
על הכוח הצנטריפוגלי, ושהיה הס׳ האוטומטי הראשון. המאמר 
המדעי הראשון הדן בווסתים נכתב ע״י מכסול(ע״ע) ב 1868 . ממצי¬ 
אים שונים פתרו בעיות שונות בוויסות האוטומטי של מנועי שריפה 
פנימית ומנועי חשמל, אך רק בשנות ה 30 נמצא כי לכל הפתרונות 
מבנה יסודי משותף, וע״ע קיברנטיקה. 

, 15 * 1400 . 14 .¥ ; 1953 ( 1 מן 0 ממ 71 ) 116 ו 0 < 1  0131 ! €116 ) 83113016 731113116 ? — 

(גר 1900 , איונובו־וחנסנסק !רוסיה]), מספרת צרפתית, 

ממוצא יהודי. ס׳ גדלה וחונכה בפאריס. מקוריותה נתגלתה כבר 
בספרה הראשון, 65 וס 15 ק 10 ?, 1939 , בו חשפה "חלקיק של מציאות 
בלתי־ידועה עד כה״: תנודות נפשיות במצב של התהוות, אשר טרם 
הגיעו לפני־ההכרה וטרם התגבשו במלים. פעימות תת-קרקעיות אלה, 
המשותפות לכל בני־אנוש, מלוו׳ת את מעשינו ("תת-מעשה") או 
את שיחתנו ("תת־שיחה"). לפעילות זו מעבד לפני־השטח מקום 
מרכזי בכל הרומנים של ס׳. היא משתמשת, בנסיונה לתרגם למלים 
עולם בלתי־מוגדר וטרום־הגיוני זה, בסיגנון עשיר־גוונים וגמיש. 
נוהגים לשייך את כתיבתה לזרם "הרומן החדש" (ע״ע צרפתית, 
ספרות): כסופרי זרם זה, כופרת אף היא בחשיבות העלילה ועיצוב- 
הדמויות. מספריה: 1060000 0 ־ 0 ?>: 011:1311 ? ("דיוקנו של אלמוני"), 
11948 114311616311 . 11953 130613111110 ? 6 ?, 11959 1101 111115 ? 68 ? 
(״פירות הזהב״). 1963 (זכה בפרס בינלאומי לספרות ב 1964 ); 
י; 2 ־ 116 ־ 60160 5 ־ 16 ¥005 (״השומעים אתם אותם י״), 1971 . השקפותיה 
על אמנות הרומן באות לידי ביטוי בקיובץ-המסות סס^ק! 011501 616 ? 
(״עידן החשד״), 1956 . — לעברית תורגם ח״פלנטריום", תשל״א. 

־*■ 1 > 31 מ 3 ? 0 . 1 ^ ; 1963 , 312 ) 1-0111 111 ) 120111/6 1112 / 7011 .\ 7 

36 326 )■? 1 - 66/16 161 / 01 .■ 5 .¥) ,מטיגיז? 11 ' 0 ' 8 ' 5 ד . 1 ^ ; 1965 ,. 5 . 13 , 1 ב/י 3£13 ו .¥ 

. 1971 , 6 ־ 1111 / 16311611 )' 1 

קרוטונין ( 1€ ז'נת 31 :!קץז? עצס־ 011 ץ 1 ־ 1 ~ 5 ,ך 11 ח 01:0 ? 5€ )׳ אמין (ע״ע אמינים) 
ביוגני בעל פעילות פיסיולוגית. כבר כ 100 שנה ידוע כי 
סרום מדם קרוש יכול לכווץ כלי דם (ואזוקונסטריקטור), אך רק 
ב 1949 הוכח שהס׳, המשתחרר מטסיות הדם בעת הקרישה, הוא 
החומר האחראי לכך (ע״ע דם, עמ׳ 717 ; מחזור־הדם, עמ׳ 983/4 ). 
הס׳ הוא נגזרת של אינדול (ע״ע). 

בדומה להיסטמין(ע״ע), מצוי הס׳ 

בחי (בני אדם, דגים, דו־חיים, ציפו¬ 

רים, סוגי ארס שונים, ועוד) ובצומח ׳ 

(עצי-יפרי — בגנה, שזיף, אננס וסוגי אגוזים). בגופו של אדם מבוגר 
5 — 10 מ״ג ם׳, מהם 90% במעי, והיתר בעיקר בטסיות הדם ובמוחי. 

פעילותו העיקרית של הם׳ היא גירוי עצבים וכיווץ שרירים 
חלקים, ומתבטאת בכלי הדם, במערכת הנשימה, במעיים ובמוח. 
פעולתו הישירה על כלי־הדם היא כיווץ, ומכאן שמותיו: "ואזוטונין" 
(לטינית: 638 — כלי ; 100118 — מתיחה) ו״סרוטונין״ — ( 56101-6 ־ — 
נדזל־הדם). 

הביוסינתזה של הס׳ נעשית מן החומצה האמינית טריפטופן 
(ע״ע אמיניות, תמצות) ברקמות בהן הוא מצוי. תהליכי ההיווצרות 
והפירוק של הס׳ במעי ובמוח הם רצופים (זמן מחצית החיים במעי 
הוא מספר שעות, ובמוח — דקות אחדות). 

מספר תרופות הפועלות על מערכת העצבים המרכזית, בדומה 
לחומר ההלוצינוגני (ע״ע הלוצינוגנים) 0 ־ 8 ? קרובות במבנן לס׳ 
ומהוות אנטגוניסטים לפעולתו. 

פרוטוס, מיכאל(סמטו, מיגל) — - 11 ?) 61115 ז \ 861 11611361 ? 

0 ־ 861661 8061 ) — ( 1511 , וילאנואווה — 1553 , ז׳נווה), 

תאולוג אנטי־טריניטארי ורופא, ספרדי. למד משפטים ותאולוגיה 
בסרגוסה ובטולוז. נפגש עם מלנכתון(ע״ע) ותאולוגים פרוטסטנטיים 
אחרים והושפע מדעותיהם. אגב חקר המקרא (ס׳ ידע עברית והש¬ 
תתף בעריכתו מחדש של תרגום המקרא ע״י פאנייני) הגיע לכלל 
השקפה הנוגדת את הדוגמה הנוצרית המקובלת בדבר ה״שילוש 
הקדוש״. בספרו ¥11 11611 6110111108 10113115 !?' 06 (״ 7 ספרים 
בדבר טעויות השילוש״), 1531 , טען שתורה זו, בייחוד עניין אלו¬ 
הותו של ישו, מוטעית. לפי סברה אחת, פעל מתוך רצון כן לנצר 
את היהודים, שתורת־השילוש היתד, מכשול לקירובם לנצרות. 
הספר עורר ביקורת חריפה מצד תאולוגים פרוטסטנטים וקתולים, 


ום׳ נאלץ לנום לפאריס, ושם החל בדרך חדשה של רופא וחוקר 
מדעי־הטבע. ספרו היחיד המוקדש לענייני־רפואה, ות 010 קס!ץ 8 
13110 6153 ^ 001 (״מידת המרקחות״)׳ 1537 , נתפרסם אמנם כשידי־ 
עותיו עוד לא בשלו, אך הספר מעיד על התעניינותו הרבה ברפואה, 
בבוטניקה ובאנטומיה. ב 1538 השלים ס׳ את לימודי הרפואה, ועסק 
בה שנים רבות, בשירותו של הארכיבישוף מויאן ( ¥16006 ). תרומתו 
הגדולה לרפואה, שנתפרסמה בספרו התאולוגי העיקרי (ר׳ להלן), 
הוא תיאור מעבר הדם בריאות ( 1130511 011000317 ?), וע״כ הוא 
נחשב בספרות הרפואית כמפלם־הדרך לתגלית מחזור-הדם הריאתי 
(ע״ע מחזור־הדם, עמ׳ 987 ; אנטומיה, עמ׳ 400 ). באותן השנים 
המשיך ס׳ לעסוק בחקירותיו התאולוגיות בעניין השילוש, התנגד 
להטבלת התינוקות והרבה להתכתב בנושאים אלה עם קלוץ (ע״ע). 
קלווין,- שדחה את השקפותיו האנטי־טריניטאריות, האשימו בהיזקקות 
יתרה לפרשני־מקרא יהודיים, או לפרשנים נוצרים ששאבו ממ¬ 
קורות יהודיים כגון ניקולאוס רה לירה (ע״ע), ובפולמוס נוקב 
הטיח כנגדו כוונה ל״יהד״ ( 011312316 ־ 1 ), כ 1553 הופיע, בעילום־שם, 
חיבורו המרכזי 651110116 ! 11811301-51111 ?€ ("שיקום הנצרות"), שבו 
כפר ס׳ מחדש בשילוש, וראה את שלושת ה״פרצופים״ ( 6150036 ?) 
כצורות שונות שבהן הופיע העקרון' האחד — רוח־ד,אלוהים. זהותו 
של מחבר־הספר הובאה לידיעת האינקוויזיציה, וס׳ נאסר, אך הצליח 
להימלט לז׳נווה, ושם הועמד לדין ע״י קלווין, נמצא אשם בכפירה 
והועלה על המוקד י= מעשה שהטיל את המחנה הפרוטסטנטי לתוך 
מחלוקת גדולה (וע״ע אוניטרים; סוצינום, סוצינינים). 

ח. ה. בן־ששון, היהודים מול הריפורמאציוה תש״ל; 16 ,! 11¥1£ ס 0 . 0 

, 611126 ־ 2 ־ 7 62 . 5 .-/ 1 [ 16 ) 0665 (? 76 ,[:>זג; 03¥ .? ; 1968 ,: 8 הס 11 * 0/16 
,מ 116 ז 1 ג 8 . 3 ? . 11 ;' 1953 { 1123 1 ) 12 ־ 2 ) 1 * 2111723121 ( . 8 . 3 ? , 111160 '? .? .[ ; 1953 
־ 160 ^ 1 . 0 .[ , נ 3 ־ 195 ,. 5 . 13 ( 0 11/1 ) 06 - 2123 ) 6 ( 1,2 26 ( 7 ; : 611€ ? 6 (£ 1 ) 11/1316 ( 

4111X01(111012* 0) 1)26 81)1116(11 4*8661* 0.) 71111012'* 8. (]1. ?1181:. 

X), 1955; 5. 13 1126 ( 0 עץ 10 * 131 * 2011 ^ 8612 6123 21 ) 8661 4 ,ח 0 זב 

]621*, X1^^, 1969. 

יה. ל. - צ. בר. 

הלדוס טוליוס ( 011105 ? €05 ! 86 ), מלך רומא, ע״פ המסו¬ 
רת — השישי בשבעת מלכיה. בכרונולוגיה המסרתית 
שנתקבלה בימי אוגוסטוס נקבע, שמלך ב 578 — 535 לפסה״ג. ס׳ נולד, 
ע״'פ האגדה, בבית טרקויניוס (ע״ע), מלך רומא; לשפחה, שמוצאה 
מקורניקולום שבלאטיום; הקיסרי קלאודיום הכיר גירסיה אטרוסקית, 
שלדבריה היה ם׳ מצביא אטרוסקי, ושמו האמיתי מכסטרנה. שהש¬¬ 
תלט על רומא ומלך בה. ציוריי־קיר מהמאה ה 4 לפיסה״נ מעידים, 
שגירסה זו היתה ידועה ברומא הקדומה, והיא תואמת את ההשקפה 
המקובלת שאחרוני המלכים ברומא היו כובשים אטרוסקים. 

ס׳ הוא דמות היסטורית לכל דבר, ויש יסוד מציאותי למסורת 
שקשרה בוי מפעלי בניה וארגון מדיני, שבעקמתם הפכה רומא 
מקמצת כפרים מאוחדים לעיר־מדינה במתכונת אטרוסקית. ע״פ 
המסורת ארגן ס׳ את חבר האזרחים לפי שומת רכושם ( 660505 ), 
וחילקו ל 4 רבעים עירוניים ("שבטים" [מ!?!!!]), ארגן את הצבא 
ב״מאות" (קנטוריות) ובמקביל כונן אסיפת־לוחמים (- 060 00101113 
1011313 ), ובה ניתן יתרון לבעלי השומה הגבוהה. הוא בנה סוללה 
סביב רומא (אינה זהה עם זו הקרויה ״חומת־ס׳״, מהמאה ה 4 לפסה״נ; 
ששרידיה נשתמרו עד היום) והקים מקדש לדיאגה על גבעת אונ־ 
טינום, דבר שהפך את רומא למרכז פולחני. — יש הרואים בתקופת 
ס׳ את תור-יהזהב של רומא האטרוסקית, 

; 1945 ,( ז \ 110111310 81:0(1., XXX }ס . 1 !) * 112 ) 0 ( 86 112 ) 861-1/1 7126 , 38£ ? . 1 ? 

. 1965 ,* 11112 ) 7 1126 3123 801126 /( 1 ) 2 ) 7 י 11 ) 1£01 \ 4 .\נ 

טרדן, דלים = 8310730 ¥1111301 ? — (נד 1908 ), סופר אמריקני. 

בן למהגרים ארמנים, הרבה ס׳ לתאר חיי אמריקנים ממוצא 
ארמני בעיירות חקלאיות באד,"ב. מלבד זה כתב יצירות רבות על 
נושאים אחרים. כתביו המפורסמים ביותר הם קבצי הסיפורים ד,קצ־ 












525 


סדוין, דילים — סרונטם סאודדה, מיגל דה 


526 


רים 626 ון 3 *ו־ 1 ־ 08 !ץ £1 1110 חס 430 \ ¥0008 108 * 1331 116 ־ 1 ("הצעיר 
הנועז על הטרפז המעופף״). 1934 ו וח 3 ־ 1 1$ ש 1 ח 3 א ץ 4 \ ("שמי 

ארם״). 1940 ; הרומן ץ 1611 ס 00 ״ 1111113 * 1 שזו־ד ("הקומדיה האנושית"; 
עבר׳: תש״ו). 1943 , והמחזה £1£6 ! ¥011 ) 0 10116 110 ־ 1 ׳ ("חוויית 
חייך״) 1939 , שזכה בפרסים לדרמה. ב 1963 פרסם אוטוביוגרפיה: 
8 ת 1 ׳למ זסא ("איני מת"). ס׳ פרסם גם קובץ על הפולקלור הארמני: 
£31316$ א' 311 ־< 0 ־ 531 (״סיפורי ם״'), 1941 , ובלט: - 016 .^ 631 ! 0 ¥116 
) 000 ״ 1103 ("השלומיאל האמריקני הגדול"), שהוצג לראשונה בניו־ 
יורק ב 1940 . — ביצירותיו הראשונות ניכרת נטיה לסנטימנטליות. 
סיפורי ס׳ שופעים אהבת הבריות, והוא מתאר אנשים מכל שדרות־ 
החברה בפתוס ואופטימיזם, המהולים לעתים בהומור מר. סיגנובו 
אימפרסיוניסטי ופשוט בתכלית, ובסיפוריו הארמניים הרבה לכתוב 
מתוך נקודת השקפתו של נער. 

מלבד "הקומדיה האנושית" תורגמו לעברית: "התחרים השחו¬ 
רים", 1947 ; ״מבחר ספורים״, תש״ז; "מאורעותיו של ווסלי ג׳קסון", 
תש״י; ״כתבי ויליאם סארויאך, 1954 : ״ואחד בלב״, 1959 . 

1 ) £127 £1176771165 7/76 /ס £0776 7176 , £0££ ת\/ . 0 ; 1966 

. 1966 , 8 — 203 , 1$ ( £5311 ' 021767 

סלול, יעקב רפאל ( 1707 [?], ונציה — 1782 , מנטובה), רב, 
משורר ומוסיקאי. מוצא משפחתו מגרמניה. ב 1752 הוזמן 
לשמש ברבנות מנטובה• עמד לימינו של ר׳ יעקב עמדן (ע״ע) 
במחלוקתו עם ר' יהונתן איבשיץ (ע״ע). ם׳ נודע בהשכלתו הכללית, 
עמד בקשר עם המלומד האנגלי קניקוט ( 011 :> £6001 ) בענייני פילו¬ 
לוגיה מקראית והתפלמס עם עוה״ד האנטישמי בנדטי ( 66116616111 ), 
מחבר 161 ( £1 116811 111131116010 <£ 6161 6 £61181006 136113 ("על הדת 
והשבועה של העברים״), 1772 , בספרו 3010861163 !^ £611613 ("כתב 
התגוננות״), 1775 . תרגם מאנגלית לעברית את האורטוריה "אסתר" 
של ג. פ. הנדל (ע״ע), כנראה לבקשת יהודים מאנגליה ומהולנד 
שאצלם ביקר. זהו אחד התרגומים הפיוטיים הראשונים מאנגלית 
לעברית במשקל חפשי משוחרר ממסורת היתדות. תרגם לאיטלקית 
את ״פרקי אבות״ (עם ר׳ שמעון קאלימאני; ויניצאה, 1729 ), את 
ספר "חובות הלבבות" ופיוטים שונים ממחזור ספרד. כתב "קינת 
סופדים" (מנטובה, תקל״ו), לזכר אסון שפקד את קהילת מנטובה. 
את מסעו לאנגליה והולנד בשנות ה 60 וה 70 תיאר בספרו ; ¥13 88 
01311113 111 (״מסעות בהולנד״) ויניציאה, 1807 . 

ח. שירמן, מבחר השירה העברית באיטליה, ת״א—ת״ז, תרצ״ד; הנ״ל, 
התיאטרון והמוסיקה בשכונות היהודים באיטליה (ציון, כ״ט), תשכ״ד! 

מ. גורלי, תרגום עברי של ד,אורטוריה "אסתר" מאת ג. פ. הנדל 
(תצליל, ב׳), תשכ״ב; ש. סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטו- 
בה, א׳—ב' (מפתח בערכו), תשכ״ג—תשכ״ד,; /ס 1 ( 01 ( 1 !^ , 130111 . 0 
, 1930 , 341-343 , 16 ///£׳ 1 מ'/ ז׳״׳,/ ״;// 

סח״לוגיה, ענף של הביולוגיה והרפואה, שעניינו חקר נסיוב־הדם, 
ובעיקר תגובות נוגדנים (ע״ע) עם האנטיגנים המתאימים. 

השיטות הסרולוגיות (ש״ס) פותחו מלכתחילה כעזר באבחנת סוגי־ 
דם, וכן מחלות זיהומיות וגורמיהן, ובקביעת דרגת חסון (ע״ע) 
במקרי־מחלה. אולם, מאחר שהמערכת החיסונית בגוף בע״ח יוצרת 
נוגדנים כנגד כל אנטיגן זר — ולאו דווקא פאתוגני — המוחדר 
לגופם. ובשל הספציפיות הגבוהה בתגובת נוגדנים אלה, משמשות 
כיום ש״ס גם למטרות נוספות: ברפואה משפטית — לקביעת אבהות 
(ע״ע דם. סוגי־, עמ ׳ 733 ) ולזיהוי משטרתי ע״י שימוש בדם, זרע 
וכיו״ב; ובביוכימיה אנליטית — לשם זיהוי ואפיון חלבונים, פולי- 
סוכרים וליפידים, שמבנם אינו ידוע. כן מאפשרות ש״ס קביעת קרבה 
פילוגנטית בין מינים שונים של בע״ח ובין זנים שונים של אותו מין. 
למטרות אלה מזריקים את האנטיגן הנבדק לגופן של חיות־ניסוי, 
כגון ארנבות ושפנונים, ובודקים את תגובתם של הנוגדנים הנוצרים 
עם אנטיגנים קרובים: זהות בתגובה הסרולוגית מוכיחה זהות בין 
האנטיגנים. דיוקן של ש״ס רב, וחלקן מאפשר קביעה וזיהוי של 



ציוו 1 . דיפחיר, באנד-אגר: הנונז־ז מוכנס לנקב 
המרכזי והאנטיגנים לצדדיים. א. התאמה ביז האני 
טיננים; ב. אייהתאמה, הניכרת בהצטלבות ק,¬וי¬ 
הד,שקעה 

כמויות זעירות ביותר של חומר — עד לפחות מחלק המיליון של 
גרם. 

מספר רב של ש״ס מקובל במעבדה. אך מבחינה עקרונית מיו¬ 
עדות נולן לגילוי התגובה בין הנוגדן לאנטיגן. — העיקריות בהן: 
(א) שיטות־השקעה. לאחר היצמדות הנוגדנים לאנטיגנים 
נוצר לרוב משקע או תרחיף פתיתי (ע״ע אגלוטינציה). היווצרות 
המשקע וכמותו מאפשרות קביעה איכותית וכמותית של התגובה. 
לשם הגדלת הדיוק, מסמנים לעתים את הנוגדן באיזוטופ רדיד 
אקטיווי של יוד וקובעים את כמות המשקע לפי עצמת הקרינה. 
אנליזה מדויקת של מרכיבי האנטיגן אפשרית ע״י ביצוע תגובת 
ההשקעה לאחר דיפוזיה במקפא של אגר-אגר (ע״ע), המפריד בין 
המרכיבים השונים. הפרדה מירבית ניתנת ע״י שימוש בשדה חשמלי 
(ר׳ ציור 2 ). (ב) ק ש י ר ת מ ש ל י ם (ע״ע). מאחר שפעולת המשלים 
תלויה בהיווצרות קומפלכס אנטיגן־נוגדן, היא מאפשרת גילוי מצי¬ 
אותו של קומפלכס זה. השיטה המקובלת מבוססת על הכנת שתי 
מערכות־תגובה: ( 1 ) אנטיגן בלתי־מזוהה ונוגדן מזהה (או להפך); 
( 2 ) כדוריות־דם אדומות ונוגדן להן. מערכת ( 2 ) משמשת לגילוי 
מציאותו של משלים חפשי, הגורם בה להמוליזה (ע״ע דם, עמ ׳ 711 ). 
אם מערכת ( 1 ) תואמת, נוצר קומפלכס והמשלים נקשר אליו ומ¬ 
נוטרל׳ ואז לא תגרום הוספת מערכת ( 2 ) להמוליזה; אם מערכת ( 1 ) 



ציור 2 . הפרוה בשדה חשמלי (אימו-נואלקטרופורזוס: נסיוביאדס הוכנס ?יקב 
המרכזי והופרד ע״י מחה חשמלי לאודר טבלת האנד; בתעלות הושמו נוגדנים 
לנסיוב זה 


אינה תואמת, נשאר המשלים המוסף אליה חפשי, ותיגרם המוליזה 
לאחר הוספת מערכת ( 2 ). המוליזה זו ניתנת לקביעה כמותית. מבחן 
קשירת משלים רגיש ביותר ומשמש, בין השאר, לאבחנת עגבת 
(ע״ע). (ג) שיטות ביולוגיות, כגון נטרול פעילות חיידקים ובקטריו־ 
פגים ע״י נוגדן מתאים. שיטות אלה הן לעתים המדויקות ביותר 
מבין השה״ס. (ד) איתור מקומם של נוגדנים או אנטיגנים ברקמה, 
ע״י שימוש בנוגדנים פלוא 1 רםצנטיים או נוגדנים המכילים פריטין 
(לשימוש במיקרוסקופ אלקטרוני). 

וע״ע אימונולוגיה: מיקרוביולוגיה! נגיף, עמ ׳ 853 . 

מג. ר. 

?ך־ונטס סאח־ךה, מיגל ד 11 — - 533 116 11418061 

113 > 6 ״י — ( 1547 , אלקלה דה אנרס — 1616 , מדריד), מחזאי 
ומספר ספרדי. ס׳ היה בן של רוקח־מנתח נודד. משפחתו דלת־ 
האמצעים נדדה על־פני ספרד כולה, עד שנשתקעה במאדריד, ב- 
1560 . ס׳ שירת כחייל בארצות־השפלה, הצטרף ללגיון הספרדי באי¬ 
טליה וחלם על תהילה. מן הקרב הימי נגד התורכים בלפאנטו, 
ב 1571 . אשר בו הצטיין בגבורתו, שב פצוע בחזהו וזרועו השמאלית 


















527 


סרונטס סאודרה, מיגל דה 


528 


משותקת. אעפ״ב השתתף גם ב 1573 בקרב בתוניס. בדרכו חזרה 
מקרב זה, ב 1575 , נפל בשבי שודדי־ים מאלג׳יר, ושוחרר ב 1580 . 
בשובו לספרד התחיל כותב מחזות וסיפורים, בבקשו תהילה ספרותית 
ורווח כספי שיקל על מצוקתו. מתוך 20 המחזות ויותר שחיבר 
בתקופה של 3 שנים ושלא זכו לעלות על הבימה, נשתמרו רק שנים: 
£61 -!\! 86 31:05 ״ 1.05 (״חיים באלג׳יר") והטרגדיה 03 ח 3 וזז 11 א 1.3 . 
ב 1584 נשא לאשר, בת־איכרים, עבר לסוויליה ופירנס בדוחק רב 
את בני־ביתו הרבים, ביניהם שתי אחיות, אחיינית, בת שנולדה לו 
(לפני נישואיו) מאשה אחרת. ב 1588 נתמנה פקיד אחראי לגיוס 
אמצעים למען "הצי הבלתי־מנוצח", תר בתפקידו זה את כל אנדא- 
לוסיה, הסתבך, שלא באשמתו, וישב שלוש פעמים בכלא ( 1592 , 
1597 , 1602 ). בימי שבתו בכלא ושהותו בסוויליה הכיר מקרוב 
טיפוסים מן העולם התחתון, ואלה, בדומה לחוויותיו באלג׳יר, שימשו 
לו מאוחר יותר חומר לסיפוריו ולמחזותיו. כאן התחיל מעצב גם 
את דמותו של "אביר־היגון", דון־קיחוטה, האידאליסט בעל־החלומות 
אשר המציאות טופחת על פניו. ב 1604 , שבע אכזבות וכשלונות, 
בלא שם ותהילה, מזדקן ותשוש, מסר לדפוס את הרומן "דון־ 
קיחוטה״. הספר זכה לפרסום רב ולחמש מהדורות תוך שנה אחת; 
עם זאת, עורר את לעגם האכזרי של אנשי־הרוח והסופרים, ביניהם 
לופה דה וגה (ע״ע). ב 1614 הופיע המשך ל״דון קיחוטה", פרי עטו 
של יריב (כנראה, אחד ממקורבי לופה דה וגה), שאימץ לעצמו את 
הפסודונים אלונסו פרננדם דה אולינדה ( 61130683 ^ 7 ). הזייפן 
וזיופו שימשו לס׳ המתנקם חומר בחיבור ההמשך שיצא לאור ב 1615 . 
בשנים 1608 — 1616 חיבר ס׳ את מיטב יצירתו בסיפורת ובמחזאות: 
65 ־ 131 נ} 601 [ 6 6135 י׳ 101 ו 1 ("סיפורים לדוגמה"); ץ 011168135 :! 0080 
16868 ח 6 ״ 60 00110 ("שמונה קומדיות ושמונה מערכונים"). 

עוד בחייו של ס׳ התחילו לתרגם את "דון קיחוטה" לצרפתית 
ולאנגלית, אולם ההצלחה הספרותית לא הביאה פתרון לבעיותיו 
הכלכליות, וביום מותו(שהוא גם יום מותו של שיקספיר) היה מעצבם 
של הסיפור הקצר ושל הרומן המודרניים עני וחסר־כל כבשחר 
נעוריו. 

מחזותיו של ם׳ מתחלקים לסוגים אחדים: א) הטרגדיה 
״נ ו מ א נ ס י ה״, על נושא היסטורי הדומה לסיפור מצדה: ב) קו¬ 
מדיות ר ו מ א נ ם ק י ו ת, על רקע העימות בין הנוצרים ובין 
האיסלאם; ג) קומדיות אופי ומידות; ד) מערכונים 
( 6565 ת! 6 ״ת 6 ), בסיגנון הפארסה. 

א) הטרגדיה "ג ו פו א נסיה", המבקשת לפאר את ספרד, היא 
יצירה אפית בלא עלילה סבוכה, אך בעלת עצמה טרגית, בדומה 
ל״פרסים״ של איסכילוס (ע״ע). — טרגדיה זו שבה אל הבימה 
הספרדית ב 1808 , בבטאה את ההתנגדות לצבאות נפוליון; כ״כ 
עובדה מחדש להצגה בידי ר. אלברטי (ע״ע כר׳ מיל׳) ב 1937 , כאשר 
במקום הרומים מופיעים פשיסטים. 

ב) המחזות ה ר ו מ א נ ס ק י י ם, "חיים באלג׳יר", ונוסחו הח¬ 
דש והמושלם יותר, 61 §■!^ 86 83605 1.03 (״בתי־הכלא באלג׳יר״); 
5011303 30 -!§ £3 (״השולטנית הגדולה״)! 65113601 80 ■ 831131 £1 
("הספרדי הנועז"), מתארים את חיי הנוצרים בשבי המוסלמים, תוך 
הדגשת רגשותיהם הלאומיים והדתיים של בני ספרד. מחזות אלה 
בנויים, לפי צו האפנה, על עלילת־אהבה כפולה, וכוללים יסודות 
אוטוביוגרפיים. בשנים מהם, "בתי־הכלא באלג׳יר" ו״השולטנית 
הגדולה", סצנות בעלות נימה אנטישמית, בהן משמש היהודי דמות 
קומית גרוטסקית, בהתאם לעיצוב הסטראוטיפי של יה״ב. 

ג) הקומדיה 11050 :>£> ח 10£13 £1 ("הפוחז המאושר") נת¬ 
חברה על סמך סיפור היסטורי מאמצע המאה ה 16 ; במרכזה, נושא 
הבחירה החפשית, של האדם הפועל למען האלוהים או נגדו. כריסטובל 
דה לוגו, פוחז ומופקר, שולט על העולם התחתון בסוויליה, אולם 
אינו רואה עוד אתגר בעשיית הרע; הוא בוחר להיות ראש וראשון 


בעשיית הטוב: כדי לגאול נש¬ 
מתה של אשה מופקרת מעביר 
הוא לזכותה את מצוותיו ומקבל 
על עצמו את העונש הצפוי על 
חטאיה. דרמה מיסטית זו שימשה, 

בלא ספק, מקור למחזהו של סר־ 

טר (ע״ע). ״השטן והאל״. — ב¬ 
קומדיה 13135 ת 16 >ז 17 86 6810 ? 

("פדרו רוקם המזימות"), מעוצ¬ 
בת דמות של שחקן עליון, הלובש 
צורה ופושט צורה, אשר לגביו 
העולם הוא בימה והוא — המנצח 
על המשחק; זהו טיפוס השייך 
לפולקלור, כטיל אוילנשפיגל. היצירה כוללת גם ביקורת על מוס¬ 
כמות תאטרליות והיא מבשרת סוג תאטרוני שעתיד היה להתפתח 
בעקבות פירנדלו (ע״ע). 

ד) בדרך כלל, לא הצליח ס׳ במחזותיו הגדולים לעצב דמויות 
ועלילות של ממש; לעומת זאת, השכיל לנצל את המערכון, 
את צורתו התמציתית והמרוכזת (כמו, במקביל, את הסיפור הקצר), 
ליצירת קומדיות קטנות, על גבול ההומורסקה והפארסה. הטיפוסים 
המצויים בהם הם בעל זקן ואשתו הצעירה, ראש־המועצה התם והטי¬ 
פש, הסטודנט הערמומי, השכנה השדכנית־ד,מתווכת, הכומר הפט¬ 
פטן, האיכר התמים. מבין המערכונים המעולים: 10 ) 560 ת 3 !} 111 £1 
(״הפוחז האלמן״); 105 :!ז 0 ׳\ 81 86108 062 ( £1 (״שופט הגירושין״); 
ומעל לכל — 61138 \ 3 ז 13 ז! 138 86 613810 ■! £1 (״בימת הפלאים״) — 
אחד הגילגולים המוקדמים של נושא "בגדי המלך": זוג נוכלים 
מציג חזיונות מופלאים, אולם אין מומרים או ממזרים מסוגלים, 
כביכול לראותם; אין איש מבין הצופים מעז- כמובן, לומר את 
האמת. המערכון זכה לעיבודים מודרניים שונים. 

ם׳ התחיל בכתיבת מחזותיו בראשית התגבשותו של התאטרון 
הספרדי (ע״ע לופה דה רואדה; ספרדית, ספרות). למרות נסיונותיו 
הרבים בתחום המחזאות. היה המחזאי הפחות מוצג בדורו. במאה ה 19 
נתעוררה התעניינות חדשה ביצירתו הדרמתית, בה מעוצבים נושאים 
וצורות שהובנו במלואם רק בעת החדשה. 

בתחום הסיפורת התחיל ם׳ את דרכו בכתיבת רומן פ א ס¬ 
ט ו ר א ל י ע״פ האפנה(ע״ע ספרדית, ספרות, עט׳ 405 ), 0313163 £3 
( 1585 ). סוג סיפורי זה שהיה מורכב מוואריאציות על נושאים 
ספרותיים מסרתיים (האהבה, הטבע, היופי הנשי, הרגשות המעודנים, 
סיגנון הדיבור המצוחצח, החיים ר,אידיליים של הרועים), בדומה 
לספרי־האבירים, שלט בטעם הקהל במשך כל המאה ה 16 . יצירתו 
של ם׳ התאימה עצמה לקווים המוסכמים ואין בה חידוש כלשהו 
מבחינה תכנית־צורנית, מאוחר יותר עתיד היה ס׳ עצמו ללעוג 
לאפנה זו ולהחשיב סוג סיפורי זה כמלאכותי, חסר-אמת ומרוחק 
מן החיים. עם זאת, לא השתחרר ממנו כליל ואף שילב אותו בתוך 
״דון קיתוטה״. הרומן 18151110083 § ץ 51168 ■!£? 86 05 ( 383 ז! £08 
(״ייסוריהם של פרסילם וסיגיסמונדה״), 1617 , הוא מעין המשך 
ופיתוח של הסוג הפאסטוראלי; יש לשער כי רומן זה לא נתחבר 
בסוף ימיו של ם׳ וכי היה שמור עמו זמן רב. 

לעומת חוסר המקוריות של רומנים אלה, מצטיין ס׳ בתחום 
הסיפור הקצר, שהוא היה ממעצביו החשובים ביותר בספרות 
מערב־אירופה. הקובץ ״סיפורים לדוגמה״ (= "סיפורים מבדרים 
מהם ניתן ללמוד שיעור מועיל״, כדברי ם׳) כולל 12 סיפורים. עיקר 
עניינם של חלק מסיפורים אלה הוא בעצם סיפור־העלילה — בדרך 
כלל, על הרפתקות־אהבה ( 611861-31 ) £1-211130 [״האוהב הליברלי״) ; 
530816 13 86 £06123 £3 ["כוח הדם"]); באחרים מודגש עיצוב 
הצורה הסיפורית וריבוי זוויות־הראיה על אותו נושא ( 11301113 § £3 



פיקאסו: דון קיחומה 
(?יתוגרפיה, 1955 ) 



529 


סרוגטם סאודרה, מיגל רה — סרוס 


530 


["דזצועניה"]; 1:301110 ־ 001 ץ £1£ ו 01 :) 111 ) 1 ! ובמיוחד ס 3 ג €1 מ 1106 £1 
3 ־ 001-161 [עבר׳: איש הזכוכית. תשי״א]) — לסיפור אחרון זה 
קירבה תמאטית ל.,דיו קיחוטה״. — בסיפורים אחרים מקבוצה 
שניה זו משתקפות אבחנותיו המדוקדקות של ם׳ על החברה בסבי¬ 
בתו, ובמיוחד על סוויליה. סיפורים אלה ממשיכים בקו הסיפורת 
הפיקארסקית (ע״ע ספרדית׳ ספרות, עמ׳ 405 ). 

ביצירתו הגאונית 113 :>ח 03 ז 13 06 016 ( 210 ) מסס ("דון קיחוטה 
דה לה מנצ׳ה") נסך ם׳ בצורה מושלמת חלומותיה של ממלכת ספרד 
ואכזבותיה, חלומותיו הוא ואכזבותיו, וכן עיקר השגותיו של ההוגה 
ארסמוס (ע״ע) על חכמת הכסיל והבלי החכמה, בספרו "שבח 
הכסילות". ספר זה, יחד עם "איש החצר" של בלדסרה קסטיליונה 
(ע״ע), ;! 6113 06 6X661611613$ ץ 11111113113 3 ־ 106111 13 06 3 ז 511 ת 06 
(״ביקורת על השיגעון האנושי ועל מעלותיו הטובות״), 1598 , מאת 
חרונימו דה מונדראגון (ח 86 בז 0 מס 1 ו!) וסיפורים אפיים־קומיים כ־ 
"אורלאנדו המטורף" של אריוסטו (ע״ע), היוו, כנראה, חומר־רקע 
ל״דון קיחוטה". לרומן זה, שכוונתו המוצהרת היתה לשים ללעג 
ולקלס את ספרי האבירות, שוו משמעויות עמוקות יותר כאשר 
ס׳ הרחיב, תוך כדי כתיבה, את היריעה, ונתן ביטוי להכרת הכישלון 
שלו כאידאליסט ובעל־חלומות. בדמותו של דון קיחוטה עיצב את 
הפרסוניפיקאציה האנושית ביותר של השיגעון כמפלט אחרון לרע¬ 
יונות הצדק, האמת והגבורה! בה במידה שלעג לשגעון האבירות 
של גיבורו (תוצאה של קריאת רומנים הממלאים את מקומה של 
הוויה מציאותית), הביע גם את אכזבתו מן העולם ומן התקופה בה 
חי; העולם הספרותי־דמיוני אינו משכיח את המציאות האכ¬ 
זרית. שגעונו של דון קיחוטה הוא אמצעי ספרותי שאיפשר למחבר 
להביע בצורה מבדרת ומשעשעת את השקפת־עולמו הפסימית וה¬ 
נוגה, כמעשה הליצן על בימת התאטרון, ולומר: העולם הנו תאטרון 
וחלום, ספינת־שוטים ההולכת לאבדנה, ורק הראיה ההומוריסטית 
והאמונה בחיי-הנפש יכולות להושיע את האדם מן היאוש המוחלט. 
— לצדו של דון קיחוטה עיצב ס׳ את דמותו של סנצ׳ו פנסה ואין 
אפשרות להפריד בין השנים: הם משלימים זה את זה כמו החלום 
והמציאות, החומר והרוח, הדמיון והתחושה, הפריצה אל העתיד 
והעגינה בהווה, וכמו הגוף והנפש. מן החלק הראשון של הרומן 
אל החלק השני שלו נוצר תהליך מיוחד במינו: "דונקיחוטיזאציה" 
של סנצ׳ו ו״סאנצ׳יזאציה" של דון קיחוטה (כדברי מדריגה [ע״ע] אי 
רוחו)! אין זה קיים בלי זה ואין קיחוטה קיים בלא שגעונו: ברגע 
שבינתו שבה אליו גוסס הוא והולך, וכאשר תמה אשלייתו תמו גם 
חייו. 

בין שני חלקי היצירה יש הבדלים חשובים, הן מבחינת המבנה 
והצורה, והן מבחינת עיצוב הדמויות ומשמעותן. בחלק א׳ המבנה 
הוא מעגלי (דון קיחוטה יוצא להרפתקות ושב לביתו פעמיים); 
הצורה היא בארוקית (שרבוב סיפורים מסיגים שונים בתוך העלילה 
המרכזית); הדמויות אינן מתפתחות ביותר! ספרות־האבירים ניכרת 
ברקע וניתנות עילות מרובות לצחוק. בחלק ב׳ המבנה הוא ליניארי 
(הסיפור אינו נפסק ע״י מעשיות משובצות); הצורה קלאסית! הדמו¬ 
יות מתפתחות במהלך הסיפור ; הצחוק הפך לחיוך עצוב במקצת. 
דומה כי צורות אלו באו להמחיש את דברי ם' ברומן: המאורעות 
וההתנסויות של האדם סובבים במעגל כמו גלגל הזמן והעונות, ורק 
החיים אצים קדימה לאינסוף בלא תקווה כי ישובו בעולם הזה. 
ממלכתו האמיתית של האדם. של הכסיל־החכם, אינה בעולם הזה. 

בדורו, ועד לרומנטיקה, נתקבל "דון קיחוטה" כספר עממי ומצ¬ 
חיק• הרומנטיקונים ראו בו אחד הספרים המעמיקים ביותר שנתחברו 
אי־פעם, בעל משמעות אוניוורסלית, ועם זאת מ 1 דרני בצורתו. ואכן, 
"דון קיחוטה", שזכה להיתרגם למאה לשונות, השפיע השפעה מכ¬ 
רעת על שורה ארוכה של מספרים, מהם: וולטר, סטנדל, בלזק, 
פלובר, דודה — בצרפת; טורגניב, גוגול, דוסטויבסקי — ברוסיה! 


בטלר, סויפט, פילדינג, סטרן, סמולט, דיקנז — באנגליה; מלויל׳ 
מרק טוין — באה״ב; אונמונו — בספרד; פירנדלו — באיטליה; 
ועוד. ע״פ הספר נתחברו מספר אופרות וסרטים. ציירים מפורסמים 
איירו את היצירה וציירו את דמותו של דון קיחוטה: דומיה, דורה, 
פיקסו (ר׳ עמ ׳ 526 ), דלי; ובישראל — מרסל ינקו. 

ב 1956 יצאה המהדורה ה 10 של כל כתביו בעריכת 13 ז 6 ג 1 כ 311 )\ 
31 ־ 1 ?. תרגומו העברי המקוצר של ח. נ. ביאליק, "דון קישוט, איש 
למנשא", תרע״ב, נתחבר בלשון מקראית; תרגום עברי מלא נעשה 
ע״י נ. א גט ו ן ־בי סטרי צק י, "ההידלגו החריף דון קיחוטה 
מן למנצ׳ה״, א׳—ב/ 1958 . הוא גם חיבר מחזה מקורי על גיבורו 
של ם׳: ״דון קיחוטה״, 1960 . 

א. שמואלי, ס׳, דמותו ויצירתו, תשי״ג; ב. קורצווייל, מסכת הרומן, 
183 — 199 , תשי״ג ; 16 ) . 4 ^ ; 1925 ,.€ 36 11711611/0 ) £6115 £1 , 0 ־ 03511 
־ 03531 .( ; 1964 13 ,* 1928 , 50120/10 ע ^/ 0 ( 1 ^^^ . 0 36 ¥1301 י 1100 ך 17030 
: 1943 , 10765 ^ 6171 ( 6 610-1 1/00 15 ) 1 0/0 011710 [ ץ 5611/130 , 0 ־ 11161 > 

361 1 ) 01171 [ ץ 1010 ) 5671 ,./ 10 ; 1949 . 016 ( 111 () 0/61 1 ) 01171 [ ׳ 3 5611110/0 ז• 1 ) 1 
161055 ) . 0 ,(. 15 ) 6 ) 1616 )־! 03 ־ 861 .[ . 4 ^ - 6$ ז 0 ן ? 1 ; 1951 ,.€ 0/6 0 ' 160/1 

י 13£3 ז 13 ) 13 \ 16 > . 8 ; 1957 ,.ל) 0/6 ./׳ 4 . , 381 ־ 1 ־ 431 ^ . 8 ; 1947 , €6711111165 1/16 
; 1962 , 61 ■ 1/01 1/16 [ 0 ץ 7/1607 5 '.€ ז ץ 11116 . 0 .£ : ג 1961 , 1)011 ()111x0/6 
16£3 ־ 01 .[ ;־ 1965 ,״ 0/6 ( 111 ^' 01 01110 / £11 , 165135 §! 313610 ? . 8 . 0 
.* 1970 , 016 ( 0111 361 06101765 ! 631 , 035561 ץ 

מ. ל. 

0 רו 0 , כריתה או הרם של בלוטות־המין (ע״ע מין, עט׳ 270 — 275 ) 
באדם או בבע״ה. מאחר שלבלוטות־המין תפקיד כפול — 

הנבת תאי־התרבות (תאי־זרע בזכר וביציות בנקבה) ויצירת החור־ 
מונים האחראים לסימני־המין המשניים, פוגע הם׳ גם בפוריות הפרט, 
וגורם לעיקורו, וגם משפיע לרעה על התנהגותו המינית הכללית. 
לשם פגיעה בשני תיפקודים אלה חייב הס׳ להיות זוגי (בשני 
האשכים שבזכר ובשתי השחלות שבנקבה). תוצאות הם׳ תלויות 
בגיל שבו בוצע. ככל שהם׳ מבוצע בגיל רך יותר יהיו אותותיו 
ניכרים יותר בפרט, בגלל העדר ההורמונים המיוצרים ע״י בלוטות- 
המין. באמצעות טיפול בתכשירי הורמונים ניתן לגרום להופעה של 
סימני־המין המשניים. שלא התפתחו בגלל ס׳ מוקדם, אך פוריות 
הפרט המסורס אובדת ואין להחזירה. 

ס׳ ניתן לביצוע ע״י כריתת הבלוטות, ע״י חשיפתן לקרינה 
מיוננת, או ע״י ניתוחים שאין בהם כריתת האיברים מהגוף, אך 
גורמים לניוונם. ס׳ יכול להגרם גם ע״י פגיעה חיצונית או תאונה 
הגורמת לנזק רקמתי לבלוטות. 

האדם הכיר מימי-קדם את הקשר בין איברי ההתרבות (לפחות 
לגבי האשכים) לבין תיפקודם בפוריות ועמד על אפשרות עיקורם 
של יונקים, ביניהם — האדם, ע״י כריתת האשך! וזאת בגלל מיקומם 
של האשכים בגוף היונקים, מחוץ לחלל־הבטן. בתרבויות אנושיות 
שונות׳ כנראה באופן בלתי־תלוי זה בזה, הוכרה האפשרות של 
ביצוע מכוון של הס׳ הן של בני-אדם, והן של חיות־בית. ס׳ בחיות־ 
בית הוכר כבד בימי קדם כאמצעי נוח לביטול תשוקתה המינית 
של החיה הזכרית, לצורך ניצולה הטוב יותר לעבודה חקלאית (פר 
סרים - שור). ברומא היה מקובל ס' של עבדים. מאחר שם׳ נערים 
בגיל רך מבטל את שינוי הקול הילדותי לקול גברי בתקופת ההת¬ 
בגרות, נהגו לסרס נערים בעלי קול־זמרה ערב, כדי שישמרו על 
קולם הילדותי. מנהג זה נפסל ע״י הכנסיה הקתולית והאפיפיור 
קלמנט ^׳\ x אסר ב 1770 ביצוע ס׳ בנערים לשם שימור קולם הערב 
במקהלות. ס׳ היה מקובל בתקופות שונות גם כאמצעי להענשה. 
וע״ע רביד¬ 

י. שט. 

במזרח הקדמון היתר. הסריסות דרג של שררה או פקידות (חשו׳ 
״ויקצוף פרעה על שני סריסיו״ — "פרעה קצף על עבדיו" [ברא׳ מ, 
ב—מא, י]; "שרי יהודה ושרי ירושלים הסריסים והכהנים" [ירט׳ 
לד, יט; ור׳ עוד ברא׳ לז, לו! שמ״א ח, טו! מל״ב כד, יב]). מקור 
התואר סרים ב 5113-1651111 האכדי, קיצורו של "זב\ 68£-51 ז- 3 ו 81 , כל׳, 


531 


פרום — סרז׳יפה 


532 


"אשר לראש המלך". בממלכת־אשור התואר הוא 11 ( 65 ־ 1 -£ע 1 ) 5 . נראה 
שנושאי התואר סורסו. לא ברור אם ניתן לפרש סריס במקרא 
כפשוטו, שסורס, או אם היה זה תואר לשר בחצר־המלך, שהושאל 
מן האכדית. אונקלוס מתרגם סרים — "רב". יונתן (ע״ע) מתרגם 
"רב" (ברא׳ שם; שמ״א שם; ועוד), ו״סריסא" (ישע׳ נו, ג—ד), 
אולם פעמים (מל״א כב, ט; מל״ב ט, לב; י רמ׳ נב, כה; ועוד) 
הוא משתמש במלה "גוזאה", שמשמעה משרת החדרים הפנימיים. 
בנוסח הסורי של בן־סירא (כ, ג) תורגם סרים ״מהימן״ (= נאמן). 
בתרגום ה 70 ס׳ הוא עפ״ר ? 00x0 ^״£ (=סרי 0 ממש), אך גם 
"שומר־המיטה" (בדומה לגוזאה). לגבי פוטיפר סריס־פרעה (בר׳ לז, 
לו) תרגמו ׳\( 80 ג>זלס (= סרים ממש [כחז״ל]), וכן "והיו סריסים בהיכל 
מלך בבל" (מל״ב כ. יח; ישע׳ לט, ז) תרגמו "ויסרסו אותם". 
בכתובים אחרים (ירט׳ לד, יט; דהי״א כח, א) תורגם סרים "מושל". 

רב־סרים (מל״ב יח, יז) נמנה עם הפקידות הגבוהה ביותר 
בממלכת אשור ( 11 ו 51 שז-ננ 81 -נ 1 מ). עדות לקיומה של משרה זו גם 
בממלכת הבבלית החדשה — בירמ׳ לט, ג, יג. "שר־הסריסים", 
החוזר ונזכר בת׳ א, זהה, כנראה, לאשפנז רב־הסריסים (שם, ג). 

ב 1100 לפסה״ג נזכר ס׳ בתולדות הרפואה הסינית, תחילה — 
כעונש על פשע, ואח״כ היו שביקשו ם׳ מרצון כאמצעי להשגת 
כהונות חשובות בתור סריסים בחצר הקיסר. ס׳ נהוג בקרב תושבי 
מרכז אלג׳יריה, בין אנשי הבג׳ה במצרים, הבאגירמי בצ׳אד, הבוש¬ 
מנים וההוטנטוטים בדרום־אפריקה וכן באוסטרליה ובמיקרונזיה. 
ם׳ מטעמים דתיים (לשם פרישה מתאוות־מין) היה מקובל בתקופות 
שונות של הנצרות, בהסתמך על הכתוב בברית החדשה (מתי 
12 ). כך היה אוריגנם (ע״ע) סרים מרצון. במאה ה 3 התפתחה כת 
של סריסים מרצון — הוואלסים, שסירסו אף את אורחיהם, בהאמינם 
שזאת הדרך לאמונה שלמה. ברוסיה היה הס׳ מקובל בקרב כת 
הסקופציס, שהופיעה לראשונה במאה ה 18 , רוב הפטריארכים בקוע- 
סטנטינופול היו סריסים. מעמד הסרים בכל התקופות היה תוצאת 
המנהג של ס׳ ילדים שנמכרו לעבדות. בגלל הבטחון המלא של 
השליטים בסריסים, הם הגיעו למעמד מדיני גבוה בסין — בתקופות 
שונות, וכן בפרס, ברומא ובביזנטיון. כן מינו אותם לתפקידי פיקוד 
צבאי; יועצים סריסים מילאו תפקיד חשוב באסלאם בתקופת בית 
עדאס, ום׳ לשם שירות בהרמון מקובל באסלאם גם בעת החדשה. 

ח. תדמור— מ. תדמור, חותם בל־אשרד, שר הארמון (ידיעות, ל״א), 

תשכ״ז. 

בהלכה. הס׳ אסור מדין־תורה הן באדם והן בבהמה, חיה ועוף. 
איסורו נדרש מפרשת המומים הפוסלים בקר וצאן להקרבה, שעמהם 
נמנים: ״מעוך וכתות ונתוק וכרות״ (ויק׳ כב, כד) — מומים 
שבאיברי־המין (ספרא אמור, ז׳; בכו׳ ל״ט, ע״ב, ועוד) — ונאמר 
על זה: "ובארצכם לא תעשו"(ויק׳, שם); ולא רק בא״י, אלא "בכל 
מקום שאתם״; ״בארצכם״ נדרש — לרבות איסור ם׳ בכל בע״ח, 
אף שאין ראויים לקרבן, ושהם' אסור באדם (ספרא, שם; שבת ק״י, 
ע״ב; חג׳ י״ד, ע״ב). האיסור הוא גם בעקיפין, ע״י שתיית "כוס־ 
עקרין״ (משקה הגורם לעיקור; משנ' שבת י״ה ג׳! בבלי שם, ק״י, 
ע״א—קי״א, ע״א; תו 0 פ׳ יב׳ ח/ ד׳), אלא שם׳ ישיר עונשו מלקות, 
והאחר — "מכת־מרדות" בלבד (ר׳ רמב״ם, הל׳ איסורי ביאה, ט״ז, 
י׳—י״ב; שו״ע אה״ע, ה/ י״א—י״ג). לדעת ר׳ יהודה "המסרס את 
הנקבית פטור" (תוספ׳ שם) ממלקות, אך לכתחילה אסור; וכן הלכה. 
אולם גם לכתחילה: "האשה רשאה לשתות כום־עקרין, שלא תלד" 
(תו 0 פ׳ שם! יבמ׳ ס״ה. ע״ב; לפי ההלכה, שהאשה פטורה ממצות 
פריה ורביד.). יש דעה שהס׳ נאסר גם לבן־נח (ע״ע), ואסור לישראל 
לומר לנכרי לסרס בהמה עבורו (ב״מ צ׳< ע״א—ע״ב). 

מי שנסתרס ע״י פגיעה מהחוץ — למעט מי שנולד כך ואפשר 
למעט גם מי שחלה, — הריהו באיסור של "לא יבא פצוע־דכא וכתת 
שפכה בקהל ה׳" (דב׳ כג, ב) ואינו רשאי לשאת אלא גיורת, שפחה 


כנענית שנשתחררה (ע״ע עבדות, עט׳ 584 ) או ספק־ממזרת (ולפי 
דעה אחרת, גם ממזרת ודאית; משג׳ יב׳, פרק ח׳; תו 0 פ׳ שם; 
שו״ע אה״ע ה׳, א׳—י׳). מי שנולד בנו סרים (או שנסתרס) לא יצא 
אביו ידי מצוות פריה ורביד, (תוסס׳ שם; יב׳ ס״ב, ע״ב). 

יע. או.-מנ. ר.-מ. 

סרוק 310 ^ג 531 ), מדינה בפדרציה של מלזיה (ע״ע ושם מפה). 
שטחה 125,205 קמ״ר, ומספר תושביה 977,500 נפש ( 1970 ). 

ס׳ משתרעת בצפון האי בורנאו (ע״ע) ושולטאנות ברוני (ע״ע), 
ומהווה מובלעת בצפון המדינה. לאורך החוף הישר יחסית משתרע 
מישור רחב׳ נמוד ושטוח, נתון להצפות ומשופע בנהרות וביצות־ 
מנגרובים. העדר מוחלט של נמלים טובים וחשיפת החוף לרוחות 
המונסון הצפוני־מזרחי, מקשים ביותר על הספנות. דרומה למישור־ 
החוף יש רצועת גבעות שלישוניות, שקרקעותיהן עקרות. אלו מת¬ 
רוממות בהדרגה פנימה, אל הרכסים המבותרים המכוסים יער טרופי 
צפוף ורצוף. הגבול עם קלימנטאן (אינדונזיה) עובר בחלקו לאורך 
רכס קאפואס. 

אוכלוסיית ם׳ מגוונת מבחינה אתנית: לאורך החוף יושבים 
מלאים (ע״ע) העוסקים בחקלאות מסרתית, בדיג ובאיסוף תוצרי-יער. 
הסינים ( 31% מכלל התושבים) יושבים במישור־החוף — כבעלי־ 
מלאכה, סוחרים ומשווקים, ובאיזור הגבעות הם מגדלים פלפל בחק־ 
לאות־נוודים. בגבעות יושבים גם דיקים (ע״ע), המגדלים למחייתם 
אורז וסאגו. הגידול המשקי העיקרי הוא קאוצ׳וק, וחלקות קטנות 
של עץ מצויות ברוב האזורים. תכניות פיתוח ממשלתיות מנסות 
להחליף גידול זה שיבוליו מועטים בגידולים אחרים. 

הערים הן ק ו צ׳ י נ ג, הבירה והנמל הראשי ( 63,500 תוש׳), 
סיבו( 30,000 תוש׳), ומירי — מרכז שדות־הנפט של ס׳( 13,500 תוש׳). 

*£ • 1 ; 1968 ,מסן/^ס־ז? ! 6 $711$ 171110.1111 11$ :. 5 . 1 ־ 1 

. 1970 , 511116 §( 17 <} 610 < 061 0 / ס ץ 6 < 1 '!)) 8 11€01 (<] 060£10 . 4 

היסטוריה. עד המאה ה 19 היתה ם׳ חלק משולטאנות ברוני. 

ב 1841 קיבל ג׳ימז ברוק (ע״ע) את ס׳ ונהיה לראג׳ה שלה. ברוק 
כונן ממשל יעיל, דיכא את העבדות וציד הגולגלות, וכן, בסיוע צי 
בריטניה, את שודדי הים. הוא הקים מועצה מייעצת, מורכבת רובה 
מילידים ומיעוטה מאירופים. אה״ב ובריטניה הכירו בעצמאות ס׳, 
וב 1888 קיבלה בריטניה עליה את ניהול ענייני החוץ של ם׳, אך 
התחייבה שלא להתערב בענייניה הפנימיים. 

ב 1868 ירש צ׳ארלז ברוק את השלטון בם׳ מדודו ג׳ימז, משל 
עד 1917 ואחריו משל בנו צ׳ארלז וינר ברוק. במלה״ע 11 היתד, ס׳ 
כבושה בידי היפאנים ( 1941 — 1945 ). ב 1946 מסר צ׳. ו. בתק את 
ס׳ לכתר הבריטי כמושבה, ומ 1963 היא חלק ממלזיה (ע״ע). 

, 1839-1963 ־.. 5 ,$מ 11 /י\ג.מ ,[ ; 1960 , 011$ ( 110 13/11116 16 ( 1 . 5 

. 1970 ,. 3 ,§ת£. 1 60 ^ 1 ; 1965 

ג׳. סט. - אה. א. 

סרז׳יפה ( 6 י 84 -> 56 ), הקטנה במדינות ברזיל; שטחה — 21,994 
קמ״ר. מספר תושביה 901,620 ( 1970 ). ס׳ משתרעת בצפון- 
מזרח ברזיל, בין חוף האוקיאנוס האטלנטי ונהר סאו־פרנסיסק(. 
אתור החוף של ם׳ נמוך ושטוח; אקלימו טרופי־מונסוני ובו יער 
טרופי צפוף. באיזור זה, התופס כ 3 ץ משטח המדינה, מתרכזת רוב 
אוכלוסייתה. האיזור הפנימי הוא רמה נמוכה, המשובצת הרי־בדד. 
הרמה מתרוממת במתינות מצד איזור החוף שבמזרח, וכלפי נהר 
סאו־פרנסיסקו היא יורדת בתלילות. האקלים באיזור זה ערבתי,• 
צמחייתו מעורבת — שיחים ועצים נמוכים — והוא מנוקז, ע״י 
נהרות קצרים רבים, לעבר האוקיאנוס האטלנטי. 

הכלכלה מושתתת על החקלאות. באיזור החוף: קנה־סוכר, תירם, 
טבק, כותנה, קטניות וחסווה — משמשים לצרכי קיום, שיווק 
ועיבוד תעשייתי; באיזור הפנימי: גידול בקר; ובשפך הנהר סאו- 
פרנסיסקו: אורז. הקף התעשיה מצומצם, ועיקרה זיקוק־סוכר וייצור 



533 


סרז׳יפה — סרטן 


534 


טכסטיל ומזונות. על מפלי פאולדאפונסו (בבאהאיה), עתירי הפוטנ¬ 
ציאל ההידררהשמלי, מוקם מפעל־כוח גדול׳ ובעזרתו מנסים להרחיב 
את התעשיה. רוב התושבים הם בני ילידים וכושים. הערים מעטות, 
הבירה אראקאז׳ו (ט( 4.1-00:3 ,! 187,000 תוש׳) נמצאת סמוך לחוף. 

סרטבא (אלכסנדריון), מבצר חשמונאי על צוק נישא לרגלי הרי 
שומרון הצופה מגובה של כ 730 מ׳ אל עמק הירדן התיכון 
מול גשר דמיה (ע״ע אדם, ענד 535 ). נראה שהמקום נבנה ע״י 
אלכסנדר ינאי ונקרא על שמו. ב 63 לפסה״נ נכנע כאן אריסטו־ 
בולוס 11 לפומפיוס; אלכסנדר בן אריסטובולוס חזר וביצר את ס , . 
גביניוס (ע״ע) הרס אח המצודה, ופרורם, אחי הורדוס, חזר וביצרה. 
בס׳ כלא הורדוס את מרים אשתו וכאן קבר את אלכסנדר ואריסטו־ 
בולום בניו שהומתו בפקודתו, אצל עצמות אלכסנדר אבי אמם. בס' 
נקברו, כנראה, גם אחרים מבני החשמונאים. ס׳ אינה נזכרת בקשר 
למרד הגדול ברומאים. ס׳ היתה אחת החוליות בקשר האיתות, 
כשמסרו באמצעות משואות על "קידוש החודש" (ר״ה ב׳. ד׳ ותוספ׳ 
ב/ ב׳). במקום, הידוע כ״קרן ם"/ נתגלו שרידי המבצר וחלק 
ממתקניו, כולל אמת־מים ובורות־מאגר. 

סך־טו, אנדראה דל, ע״ע אנדראה דל סךטו. 

סרטוב ( 08 זגק 1 ־ 0 ), בירת מחוז (אובלסט) ס/ ברפובליקה הפד־ 
רטיווית הרוסית, בריה״מ. 790,000 תוש׳ ( 1972 ). 

ם׳ שוכנת על הגדה המערבית של הוולגה ולה נמל־נהר חשוב. 

היא מרכז תעשייתי וצומת מס״ב, מן החשובים ביותר בעמק הוולגה 
התחתי. התעשיה מייצרת בעיקר מכונות, מכונות לעיבוד מתכת, 
ציוד לבתח״ר, מכשירי־חשמל וכיו״ב. בסביבת ם׳ מצויים שדות נפט 
וגז טבעי עשירים, ועל בסיסם הוקמו תחנות־חשמל תרמיות, בתי־זיקוק 
ומפעלים כימיים לייצור חמרים סינתטיים, צבעים ודשנים. בם׳ 
מייצרים זכוכית (גדול המפעלים בבריה״מ), מזונות, מוצרי-עץ 
ורהיטים, חמרי בניה ומוצרי תעשיה קלה רבים. ם׳ מספקת כמויות 
עצומות של גז טבעי למרכזים העירוניים הגדולים בבריה״מ האירו¬ 
פית, כולל מוסקווה וגורקי. בקרבת ס׳ מוקמת על הוולגה תחנת־כוח 
הידרו־חשמלית (בכושר ייצור של מיליון ק״ו) ומפעל תשלובת כימי. 

ם׳ היא ממרכזי ההשכלה העיקריים באיזור הוולגה. בה אוניבר¬ 
סיטה (נוס , ב 1909 , 10,000 תלמידים ב 1972 ), בת״ם גבוהים ומכוני 
מחקר שונים, קונסרווטוריון, תיאטרונים ומוזיאונים. חלקה המרכזי 
והעתיק של העיר בנוי על מדרגת־נהר, עליה סוגרים ממערב גבעות 
צהבהבות־אפורות (מכאן מקור שמה הטטרי: סרי — צהוב, טאו — 
הר). על מורדות הגבעות התפשטו רבעי־מגורים חדשים. מול ם׳, 
על הגדה המזרחית של הוולגה, נמצאת העיר אנגלס. 

י ה ו ד י ם. פלד ס׳ היה עד המהפכה מחוץ לתחום־המושב היהודי. 
ברבע השני של המאה ה 19 קמה בם' קהילה קטנה מורכבת מחיילים 
יהודים (כ 44 ), ששירתו בעיר, ועליהם נוספו, על־אף האיסור, גם 
יהודים אחרים. באביב 1853 הואשמו 3 מיהודי ס׳ ברצח 2 ילדים 
נוצרים לצרכי פולחן; בכך התעוררה שוב שאלת "עלילות־הדם" 
(ע״ע) שהעסיקה את השלטונות מאז עלילת הדם בוליז׳ ( 1823 — 
1835 ). הנאשמים נידונו לעבודת פרך. במחצית השניה של המאה 
ה 19 התיישבו בם׳ יהודים בעלי זכות ישיבה מחוץ לתחום־המושב. 
ב 1897 נמנו 1,460 יהודים ( 1.1% מכלל התושבים). באוקטובר 1905 
התחוללו גם בס' פרעות, ובהן נהרגו כמה יהודים. במלה״ע 1 מצאו 
מקלט בם׳ פליטים רבים מאיזור החזית. ב 1919 — 1921 התקיימה בס׳ 
קבוצת הכשרה של ה״חלוץ" בשם ״משמר הוולגה״. ב 1926 נמנו בס׳ 
6,717 יהודים ( 3.1% מכלל התושבים). בסוף שנות ה 60 נאמדה 
האוכלוסיה היהודית בם׳ ב 15,000 נפש ובה ביכ״ג אחד. 

פ.ראגולין, מגיית ם׳ ("מאסף", א׳), חרס״ב; א.אהרני. ביה״ס העברי 
בם׳ (העבר, ט׳). תשכ״ב/נ״ג. 

ג. שמ. - י, ס. 


סךטוךיוס, קוינטוס — 11 5 ״ס]- 5 6 1 5 ג 11 ס 1 ע 0 —(מת 72 לפסד,״נ), 
מצביא רומי. ס׳ נולד בנורסיה למשפחה מכובדת ממעמד 
הפרשים, ב 105 — 102 לחם בפיקודו של מריום (ע״ע) בקימברים 
ובטוטינים. ב 97 — 92 היה טריבון צבאי בספרד והצטיין במלחמה 
בקלטיברים וב 90 היה קוסטור בגליה קיסלפינה וגייס כוחות למל¬ 
חמה באיטלקים המתמרדים. סולד, (ע״ע) הכשיל את בחירתו לטרי־ 
בון; ב 88 , כשהשתלט סולה על רומא, נמלט ס/ וב 87 השתתף 
בכיבוש רומא בידי תומכי מריום. ב 83 היה פרטור והשתתף בהגנה 
על איטליה מפני סולה שחזר ממלחמתו במתרדת, ועם נצחון סולה 
נמלט ל״ספרד הקרובה", שלמושלה נתמנה לפני מפלת סיעתו. סולה 
שלח צבא להילחם בו ום׳ נמלט למוריטניה שבצפון־אפריקה, אך 
ב 81 — 80 חזר לספרד, ע״פ בקשת הלוזיטנים (יושבי פורטוגל ומערב 
ספרד של היום), ובצבאו, שהיה מורכב מרומיים תושבי ספרד, 
לוזיטנים ואפריקנים, היכה כמה צבאות שנשלחו נגדו. הוא קנה את 
לב הספרדים במנהיגותו ואומץ לבו, וכן בהקלות ממסים ובביטול 
השכנת חיילים בבתיהם. המתיישבים הרומיים תמכו בו לפי שהוא 
ציידם בנשק ותיכנן מפעלים לצרכי הצבא והצי. באוסקה (כיום 
אואסקה) הקים סנאט מקומי, וכן מוסד לחינוכם של אצילי השבטים 
האיברים ברוח תרבות יוון ורומא. 

כדי לעמוד מול הצבאות ששלח השלטון המרכזי נגדו ניסה ם׳ 
להתקשר עם שודדי־הים ועם מתרדת, והיו לו תומכים אף ברומא! 
אולם בהדרגה גבר לחצם של שני הצבאות שלחמו בו, בפיקוד 
מטלום, ובעיקר — פומפיוס. קרנו ירדה, וב 72 נרצח בידי קציניו 
ובראשם פרפרנה. 

ס׳ היה מגדולי המצביאים הרומיים ורב־אמן בלחמת גריליה. 
כיום מתארים אותו הספרדים כמבטא נטיה לאומית־בדלנית בספרד, 
אך נכון יותר לראות בו אחד המצביאים הרומיים — כגון סולה, 
קיסר וגלבה — שביקשו להשתמש בפרובינקיה כלשהי כקרש קפיצה 
להשתלטות על רומא. 

; 1929 , 5.. 1926; 11. 860116, 5., (![£011166, 1X130 ,״ 501111116 

. 1932 ,( 5. X .א ,גחט 6 גח 16 ! 0 ^) . 5 ,?סויססיד .? 

ד. אש. 


0 ךטן, גדול (ע״ע) ממאיר, שמקורו בצמיחה מעוותת של רקמות- 
הגוף ושמאופין בהתרבות בלתי־מווסתת ובלתי־מבוקרת של 
תאי־הרקמה, העדר התבגרותם מבחינת המבנה והפעילות, ויכלתם 
לצמוח גם מחוץ לתחומים של רקמת־האם. בתוך הרקמות השונות 
של החי. ענף הרפואה והביולוגיה העוסק במחלת-הס׳ נקרא אונקו¬ 
לוגיה. 

מיון המחלה. במיון הפשוט ביותר מבדילים בין שני סוגי¬ 
ם׳: ( 1 ) קארצינומה, שמקורו בתאי-ציפוי, כגון תאי־העור, תאי- 
הרירית ובלוטות ההפרשה החיצונית והפנימית (ע״ע היסטולוגיה). 
( 2 ) סארקומה, שמקורו ברקמות 
החיבוריות והמזנכימליות: עצ¬ 
מות, גידים, חסחוס, קשרי־ 
הלימפה וכיו״ב. 

קיימים גם כינויים מיוחדים 
לסוגי־ם׳ שונים כגון: מלאנומה 
(ב 1 ז 01 ת 613 וד 1 ) ממאירה, שמקורה 
בנקודות־החן השחורות; מיא־ 
אמה ( 61011-13 ׳ל 1 מ) ופלסמוציטו־ 
מה (פנז 00 ]ע 00 ת 1350 ק) ברקמת 
מוח העצמות, ולאוקמיה (- 11 :> 1 

שמקורה ברקמה היו - שינוי תמ״״-תרם בתוצאת 

, משמאו, רם בריא — שני תאים 5 בנים 

צרת את התאים הלבנים שבדם. נורמויים בחור מספר ר נ ש? חאי־רם 
הכינוי בלאס טומה מתייחס ל ם , אדומים; טיטיז, דם טחו 5 ו,-<א 1 ל,מיה - 

מסבר התאים ה?ננים גד 5 פי־ 5 וצורתם 

מערכת־העצבים כגון: רטינו־ ב?תי־בש 5 ד, 






535 


סרטן 


536 


בלאסטומה — של רשתית־העין; מדולובלאסטומה, המתייחסת לת¬ 
אים קמאים של המוח; נורובלאסטומה, הקשורה לתאים קמאי 6 
של העצבים הסימפאתיים (ע״ע עצבים). 

התרבות והתפשטות. בגוף הבריא מתרבים התאים אך 
ורק במסגרת המבנה האנטומי של האיברים והרקמות. נוסף לכך. 
קיימת דרגה גבוהה של התמחות של תאי הרקמות השונות, והתאים 
המבוגרים של כל רקמה בנויים ומתפקדים בצורה האפיינית לרקמה 
זו. התאים הסרטניים שונים משתי בחינות אלה מן התא הנורמלי; 
הם מתרבים בצורה מהירה בלתי־פוסקת ובלתי־מבוקרת, והם אינם 
בשלים, כלומר, אינם מתפקדים במסגרת הרקמה שבה הם נמצאים. 
רמה זו של אי־בגרות שונה מם׳ לס׳, ובמידה שתאי־הס׳ מבוגרים 
פחות, הס׳ ממאיר יותר. יש ס", שרקמתם נראית כה מבוגרת, עד 
שאין להבדיל, במיקרוסקופ, בינה לבין הרקמה שבה נוצרה. דבר זה 
שכיח בס׳־בלוטות ולפעמים גם בס״ אחרים; ויש ס" שמידת בגרותם 
כה נמוכה, עד כי לא ניתן להכיר את מקורם. 

תכונה נוספת של תא־הס׳ היא הניידות שלו. התאים ניתקים מכלל 
רקמת-הס׳ ויכולים לנוע בתוך זרם נוזלי־הגוף, הדם והלימפה 
(ע״ע). בהיותם בעלי יכולת להתרבות מחוץ לתחומם, יוצרים תאים 
אלה מושבות, המכונות שלוחות או גרורות, באיברים ובדקמות 
מרוחקים; המדובר באיברים כגון ריאות, מוח, כבד ועוד. עקב זה, 
מאבדים איברים אלה את כשרם הפיזיולוגי. בזרם הלימפה מגיעים 
תאי־הס׳ בראשונה לקשרי־הלימפה. קשרים אלה מהווים מחסום 
בפני התקדמותם של התאים, אבל אינם יכולים למנוע את שגשוגם 
בתוכם. כאן מתפתחת מושבה, שממנה עוברים תאי־הס׳ לקשרי־ 
הלימפה השכנים ולרחוקים יותר. התפתחות הס׳ בקשר־הלימפה 
הורסת אותו, והס׳ יכול לפרוץ את הקשר החוסם בעדו ולצמוח 
ברקמות הסובבות את הקשר. מכאן יכול הם׳, שוב, להמשיך להיזרע 
בדרך הזרם הלימפתי וזרם־הדם לכל הרקמות. יש ס", שממאירותם 
היא בעיקר מקומית; לדוגמה, ם׳ צוואר־הרחם וס׳־החלחולת. אחרים 
מתפזרים בעיקר בדרך הלימפה; לדוגמה, ס׳־העור וס׳־הלשון. אחרים 
מתפזרים בעיקר דרך זרם הדם, כגון סארקומות עצם וסארקומות של 
רקמת־השומן. ס׳-השד מתפשט במהירות גם בדרך הלימפה וגם 
בדרך הדם. 

עדיין לא ידוע מהו השינוי היסודי, העיקרי והראשוני, המעניק 
לתא הס׳ את התכונות של צמיחה בלתי־מבוקרת, ניידות, העדר 
התבגרות. ואוטונומיה של צמיחה מחוץ לתחום. טבעי הדבר, שמא¬ 
מצים כבירים הושקעו לפתור את התעלומה, אולם עד כה לא נמצא 
פתרון. ידע רב נאסף אודות חיי התא הסרטני, אולם, עד כה, טרם 
עלה בידי החוקרים לגלות תכונות ביוכימיות מיוחדות ומובהקות 
לתא כזה. שאינן מצויות בתא התקין. מכל הידוע לנו נראה שההפיכה 
הסרטנית של התא היא תוצאה של ליקוי בצופן הכרומוסומאלי של 
התא, דהיינו, בחומר ה^אס, שהוא נושא התכונות התורשתיות. 
מהות השינוי עדיין אינה ידועה לגו. 

המלחמה בם׳. (א) מניעת המחלה: דרך למניעת מחלת־הם׳ 
אינה ידועה, פרט למקרים בודדים. שבהם גורם המחלה ידוע, כגון 
ס" תעשיתיים, שלגבי השימוש בגורמיהם נחקקו תקנות המחייבות 
הגנה על העובד (ר׳ להלן, מחקר הם׳; מסרטנים כימיים). — ידו¬ 
עים כמה גורמים לס״ מסוימים: כעישון העלול לגרום לס׳-הריאית; 
ס׳־הטו׳וים, שנגרם ע״י שמן סיכה; ס׳ איברי-המין, הקשור בערלה; 
וייתכן שיתגלו גורמים נוספים, כגון גורמים תזונתיים והיגייניים, 
שיאפשרו הקטנת הסיכוי לחלות בעוד סוגי־ס׳. כבר ידועים גורמים 
המזהמים את האוכל, כגון האפלטוכסין, שייתכן כי הוא הגורם 
לס׳־הכבד, הנפוץ בקרב תושבי אפריקה. אפשר שס׳־הקיבה, הש¬ 
כיח באיסלנד וביפן. קשור גם הוא בהרגלי־מזון. ס׳־הוושט, המצוי 
בשוודיה, קשור כנראה, בתזונה לקויה ובחוסר ויטאמינים. ם׳ 
צוואר־הרחם קשור, כנראה, בעגבת ובהיגיינה אישית לקויה. ס׳־ 



התמרה סימנית: מי&ח — תאי צוואר־הרחם נורמליים; משמא 5 — תאים 
סרטניים מאותו מקור 


הקיבה פחת לאחרונה, כנראה, בגלל השתפרות הרגלי-התזונה. 

(ב) אבחנה מוקדמת: צמיחת הם׳ מתחילה בצורה מקומית ומן 
האתר הראשוני היא מתפשטת לכל הגוף. אם מצליחים להרחיק את 
הס׳ בשלבו המוקדם, המקומי, אפשר להשיג ריפוי שלם. את דרגת 
התפשטות הם׳ מציינים במספרים מ 1 עד 4 . דרגה 1 : ס׳ מקומי — 
שלב מוקדם, שבו, מבחינה אנטומית, מצויה הרקמה הסרטנית רק 
ברקמת־האם — באיבר הגידול ההתחלתי: ם" בשלב זה ניתנים 
לעתים קרובות לריפוי שלם. דרגה 2 : ס׳, ששלח את גרורותיו 
לקשרי-הלימפה הסמוכים לאיבר הנגוע (קשרי-לימפה אזוריים); ם׳ 
זה ניתן לפעמים לריפוי. דרגה 3 : ם׳, שגרורותיו הגיעו לקשרי- 
לימפה מרוחקים, הקשורים בקשרי-הלימפה האזוריים; לרוב אין 
לרפאו. דרגה 4 : ם׳, שנזרע בכל הגוף דרך מחזור-הדם, ובמקרה זה 
הוא יכול לצמוח בכל אתר ואתר בגוף; ס׳ זה אינו ניתן לריפוי. 
-- בדרגה המוקדמת של קיומו בגוף, נעדר הס׳ סימפטומים העלולים 
לעורר תשומת-לבו של החולה. משום־כך, בדיקות חוזרות לעתים 
מזומנות אצל רופא המכיר את החולה יוצרות תנאים מתאימים 
לאבחנה בשלב מוקדם. סימני־המחלה תלויים בד״כ באיבר שבו 
מתפתחת המחלה: בפה — כיב; בקנה — צרידות; בריאות — 
שיעול; בקיבה — הפרעות בעיכול; ברחם — הפרשה, וכיו״ב. כאב 
וירידה במשקל הם לרוב סימנים מאוחרים יותר. 

בארצות רבות בעולם קיימות אגודות למלחמה בס׳, שבהן חברים 
רופאים, חוקרים ואנשי־ציבור, שמטרתן היא ליצור תנאים שיאפשרו 
את הדברת המחלה ע״י: (א) הפצת ידע בציבור׳ אודות המחלה, 
מניעתה ואבחנתה, בעיקר — אבחנה מוקדמת. (ב) הקמת תחנות 
לגילוי מוקדם של המחלה, המאפשרות ביצוע בדיקות חוזרות לאנ¬ 
שים בריאים ולאנשים החשודים במחלה. (ג) שיקום חולה־הס׳. (ד) 
עידוד מחקר המיועד להרבות ידע על המחלה, למצוא דרכים יעילות 
לגילויה המוקדם ולגלות תרופות שתדברנה את הס׳. — האגודה 
למלחמה בס׳ בישראל מטפלת אף היא בכל השטחים האלה. 

הטיפול בס׳. אבחנה מוקדמת היא תנאי יסודי לטיפול יעיל. 
שיטות־הטיפול הקיימות הן: ( 1 ) ניתוחית; ( 2 ) רדיולוגית; ( 3 ) כי¬ 
מית. 

הטיפול הניתוחי מיועד, בעיקרו, לשלבים המוקדמים של 
המחלה. למען הצלחת הניתוח, הכרחי שהגוש הסרטני יכרת יחד עם 
עטיפה של רקמה בריאה, הסמוכה לגידול ועוטפת אותו. ניתוח כזה 
מאפשר ריפוי שלם למרבית החולים, שמחלתם היא בשלב מוקדם 
ומקומי. במצבים מסוימים אפשר גם לכרות ם׳, שגרורותיו נשתלו 
בבלוטות האזוריות, בתנאי שיתבצע ניתוח לפי הכללים הדרושים, 
כלו/ הוצאת הגידול הסרטני וגרורותיו ברציפות. בגוש אחד ללא 
קיצוץ לחתיכות. במקרים של ס׳ בעל גרורות מפוזרות בגוף, אין 
טעם בניתוח נרחב, הגורם לנכות חמורה. 

הכירורגיה התקדמה מאוד בתקופה האחרונה. ניתוחים, שנראו 
בעבר כבלתי-אפשריים, מתבצעים היום ללא סיכון רב. אפשר כיום 
לכרות גידולי־ריאה, לסלק גידולי־מוח ולהוציא חלקי כבד, וכל זאת 
— בהצלחה גדולה, ולעתים קרובות למדי משיגים תוצאות המצ¬ 
דיקות את הסיכון. לפעמים מבצעים ניתוח לשם הקלה, במקרים 
שהם׳ אינו ניתן להוצאה, כגון, כריתת גידולי־מעיים — למניעת 


537 


סרטן 


538 


סתימתם; סילוק גידול ממערכת־העצבים — למניעת כאבים; וכריתת 
גידולים— לשם הפסקת שטפי־דם וכינים גדולים מזוהמים. 

הטיפול הרדיולוגי (ע״ע קרינה; רדיולוגיה). יכלתן של 
קרני־\, ושל קרינה רדיואקטיווית להשמיד גידולים כבר נתגלתה 
בסוף המאה ה 19 , ומאז התפתח ושוכלל הטיפול הרדיולוגי בם , . 
פעולת הקרינה על התא החי מביאה לעצירת צמיחתו ואף למותו, 
הידע השימושי התפתח בראשיתו באופן נסיוני, וכיום הגיע לדיוק 
ושכלול רב. עיקר ההשפעה היא בפגיעה במנגנון־החלוקה של התא; 
על־כן׳ רקמות, שבהן התרבות התאים גדולה, פגיעות יותר מרקמות, 
שבהן קצב ההתרבות הוא קטן. רגישות מנגנון־החלוקה של התא 
לקרינה אינו הגורם היחיד והבלעדי המביא למותו של התא, אבל 
הוא המכריע בשרשרת הפגיעות הרדיוביולוגיות המביאות למות 
התאים. 

הגידולים נבדלים אלו מאלו ברגישותם לקרינה, ואף בתוך אותה 
רקמה גידולית נמצאים תאים רגישים יותר ורגישים פחות. תוצאות 
הטיפול הרדיוביולוגי תלויות ברגישותם של התאים לקרינה, אך 
גורמים נוספים. ביניהם מבנה רקמת־התמך ואספקת־הדם, חשובים 
בקביעת התוצאות הסופיות של הטיפול הרדיולוגי. בקרינה אפשר 
להשתמש כאמצעי מרפא וגם למטרות הקלה. במקרים של חולי ם׳ 
מתקדם, משמש טיפול זה להקלת כאבים ולהארכת החיים. כאמצעי 
מרפא מאפשרת הקרינה טיפול בהרבה חוליים/ שאי-אפשר לנתחם. 
קיימים גם ם", שאפשר לנתחם• אך עדיף בהם הטיפול הרדיולוגי, 
כגון ם׳ צוואר־הרחם. בהחלטה על טיפול קרינתי יש להתחשב 
בגורמים הבאים: רגישות הגידול לקרינה, אפשרות חלוקת הקרינה 
באופן שווה על כל הגידול, קיום שוליים סבירים של רקמה בריאה 
וסיכויי החלמת הרקמה מפגעי־הקרינה. 

סוגי הטיפול בקרינה הם: (א) רגיל, שימוש בקרינת־רנטגן 
רגילה, המופקת במתח של כ 200 אלף וולט, טיפול זה היה מקובל 
עד לשנות ה 50 של המאה. קרינת־רנטגן שימשה להקרנת גידולים 
מבחוץ. כיום הצטמצם השימוש בה ומעדיפים להשתמש בקרינה 
במתח רם (ר׳ להלן) לטיפול בכל ס', הנמצא מתחת לשטח־העור. 

(ב) מתח רם, קרינה המופקת במתח של כמיליון וולט ומעלה 
(כולל טיפול בקו׳בלט [ע״ע] 60 ), במאיצים לינאריים, במתח של 
כ 4 מיליון וולט. ובבטאטרונים, במתח של כ 20 מיליון וולט. ליצירת 
קרן־אלקטרונים; התחילו להשתמש בה בעשור האחרון. קרן־אלק־ 
טרונים זו ניתנת לכיוון לעומק הרצוי, מבחינה אנטומית של הגידול, 
ללא פגיעה יתרה ברקמות הבריאות. משום־כך נעשים נסיונות 

לנצל אלקטרונים 
גם לשם ריסון גי¬ 
דולים שטחיים, וגם 
לטיפול בגידולים 
השוכנים בעומק ה¬ 
גוף. (ג) רדיואי¬ 
זוטופים (ע״ע 
איזוטופים). ברא¬ 
שית הנהגת הטיפול 
בקרינה שימש ב¬ 
עיקר רדיום (ע״ע) 

כמקור. כיום מש¬ 
תמשים בו רק לטי¬ 
פול מקומי, תוך 
מגע ישיר עם הגידול. כיום רב השימוש באיזוטופים אחרים, כגון 
קובלט 60 , איזוטופים של צזיום, אירידיום, טנטלום. שימוש מיוחד 
נעשה באיזוטופים המתרכזים באיזור־הגידול. כתוצאה מחילוף- 
החמרים, ומשפיעים עליו ישירות, כגון, זרחן 32 — לטיפול בלאוקמיה 
(עצמות), יוד 131 — לטיפול בם׳ בלוטת־התריס. מאחר שבמקרים 


מסוימים שווים שני סוגי־הטיפול המקובלים: הכירורגי והרדיולוגי, 
מבחינת יעילותם והצלחותיהם, מכריעים שיקולים משניים, כגון גיל, 
מחלות אחרות, נכות יחסית, ואפילו שיקולים קוסמטיים. יש מקרים, 
שבהם הטיפול הכירורגי חייב להשתלב בטיפול הרדיולוגי, הקודם 
לטיפול הכירורגי או הבא אחריו. 

הטיפול הכימי. עד שנות ה 50 של מאה זו טיפלו בהצלחה 
בסוגי-לאוקמיה מיוחדים במלחי־ארסן. בראשית מלה״ע 11 הוברר 
כי גז־החרדל (ע״ע חרדל, גז) מסוגל לדכא את התרבות התאים 
שברקמה הלימפואידית בגוף. תצפית זו הולידה מחקר מקיף, ונבדקה 
השפעתם של כ 250 אלף המרים שונים על גידולים בעכברים. למעלה 
מ 300 חמרים שונים נבדקו באופן קליני כדי לעמוד על השפעתם 
על מחלת־הס/ ערכם של חמרים אלה רב בטיפול מקל. במקרים 
שבהם אין הטיפול הכירורגי או הרדיולוגי יכול לעזור, פועלים 
המרים אלה להקלת הסבל. קיים רק סוג אחד של ם/ הקרוי בוריו־ 
קרצינומה, גידול סרטני, שמקורו בשליה ושגרורותיו צומחות בגוף- 
האם, המתרפא כליל ע״י טיפול כימי, וזאת משום שגידול זה אינו 
ראשוני בגוף האשה, אלא ס׳ שחדר לגופה מגוף אחר — השליה 
של העובר. בהיות מבנהו הגנטי שונה מזה של האשה המאכסנת 
אותו, קל לפגום בו, ולפיכך יכול הטיפול הכימי לגבור על המחלה. 

החמרים הכימיים המשמשים לטיפול בם׳ מתחלקים לקבוצות 
הבאות: ( 1 ) גורמי אלקילציה. עם קבוצה זו נמנים גז־החרדל ונג־ 
זרותיו, כגון אנדוקסן; טיוטפה ואחרים. ( 2 ) אנטי־מטבוליטים. אלה 
חמרים הדומים במבנם הכימי לוויטאמינים, פורינים ומרכיבים אח¬ 
רים, הדרושים לפעולה תקינה של הגוף, אך אינם זהים להם. משום־ 
כך עשויים הם להיכנס לחילוף־החמרים של התא ולפגום בפעילותו. 
פגיעתם גבוהה יותר בתאים הגדלים ומתרבים במהירות — תאי־הס/ 
לרוב הם פוגעים בסינתזה של חומצות־הגרעין. ( 3 ) אלקלואידים 
(ע״ע). אלה משתקים את מנגנון התחלקות התא ופוגעים ביכלתו 
לבצע סינתזה של חלבונים וחומצות־גרעין תקינות. עם קבוצה זו 
נמנים אקטינומיצין מ, מיטומיצין ועוד. ( 4 ) הורמונים. הורמוני־המין 
של הזכר (טסטוסטרון), אסטרוגנים של האשד, והורמונים סטרו- 
אידיים של יתדת-הכליה משפיעים באופן סגולי רק על סוגים מסו¬ 
ימים של ם", כגון ס׳ השד והשחלה, או גידולים של רקמות הדם 
והלימפה. 

מחקר. מחקר הס׳ שואף לגלות את הגורמים המחוללים את 
המחלה, ולמצוא שיטות יעילות לאבחנתה המוקדמת ואמצעים יעילים 
להדברתה. הס׳ מהווה את אחת הבעיות הרפואיות הקשות ביותר, 
ומחקר המחלה תלוי בהשגים המדעיים בשטחי־מדע רבים ושונים. 
שטחי מהקר הם׳ העיקריים הם: ( 1 ) אפידמיולוגיה של המחלה! 
( 2 ) חמרים כימיים מסרטנים; ( 3 ) נגיפים מחוללי ם׳; ( 4 ) תופעות 
חיסוניות במחלה; ( 5 ) קרינה; ( 6 ) כימותרפיה. 

( 1 ) אפידמיולוגיה. הם׳ מצוי בכל סוגי בע״ח, וכן בצ¬ 
מחים, שבהם קיימות שאתות במבנה הדומה לזה של מחלות סרטניות. 
כמעט כל סוגי הם׳ הידועים באדם מצויים גם בחיות-בר ובחיות־בית. 
אצל חולדות־בר שכיחה הלאוקמיה. בין עכברי־בר שכיח ם׳ של 
בלוטות־החלב וגם גידולים בריאות. ניתן לגדל גזעים טהורים של 
עכברים, שבהם שכיח סוג מסוים של גידול ממאיר, כגון ס׳־השד או 
לאוקמיה. בין הקופים נדירים הגידולים הממאירים. הסיכוי לחלות 
בם׳ גדל עם הגיל. יש ארצות, שבהן קיים רישום חובה של התחלואה 
הסרטנית, כמו במדינת ניו-יורק ובדנמרק. בארצנו קיים, במשרד- 
הבריאות, רישום מרכזי של התחלואה הסרטנית. רישום זה אינו 
חובה, אך הוא מקיף ביותר. כל בתי־החולים והמעבדות הפתולוגיות 
מספקות למרכז זה את המידע הדרוש. 

המחלות הממאירות מצויות אצל כל בני-האדם, ללא הבדל מקום 
וגזע, אולם קיימים הבדלים בין אוכלוסיה לאוכלוסיה בהרכב ובסוג 
של הס" המצויים. עדיין לא ידוע, באיזו מידה הבדלים אלה יסודם 


׳וזירת־הקרנה סובבת. מקור הקרינה; קובלט ו%>. 
עצמתו מקבילה לקרינתי\ המופקת במתח יקל 3 
מיליו; וולט (החברה האמריקנית למלחמה בסרסזו 




533 


סרטן 


540 


גנטי, או סביבתי ותזונתי. כך שכיח ביותר ס׳־הקיבה באיסלנד, סקג- 
דינוויה ויפן; ס׳־הכבד בדרום־אפריקה ובמערבה; ס׳־הלוע בסין; 
ם׳ כים־השתן במצרים; ס׳ צוואר־הרחם באנגליה ובאה״ב; ס׳ איבר- 
המין — בגברים שלא נימולו — נפוץ בעיקר בדרום־מזרח אסיה. 
לעומת־זה נדיר ס׳־השד ביפן וס׳־העור — אצל כושים. 


תחלואה סרטנית בישראל 
(השיעור ל 100,000 ) 


נשים 

— 

גברים 

סוג־הסרטן 
(מקומו בגוף־האדם) 

220.1 

200.5 

כל המקרים 

1.0 

3.8 

שפה 

1.0 

2.3 

פה. לוע. בלוטת־רוק 

2.0 

3.0 

ושט 

14.1 

22.5 

קיבה 

10.8 

8.9 

מעי גס 

6.7 

6.1 

חלחולת 

6.9 

2.5 

ביס-מרה, דרכי־מרה 


1.8 

בבד (ראשוני) 

2.3 

2,0 

כבד (משני) 

4,9 

7,1 

לבלב 


6.6 

קנה־דיבור 

46.8 

1.2 

שד 

— 

10.2 

ערמונית 

— 

1.4 

אשך 

5.5 

— 

צוואר־רחם 

9.0 

— 

גוף־רחם 

10.9 

— 

שחלה 

1.5 

— 

איברי־מיז אחרים של נשים 

3.5 

5.3 

כליה 

2.2 

9.8 

כיס־שתן 

2.9 

2.2 

מלנומה (בעור) 

30.2 

33.6 

עור 

1.0 

1.1 

עיניים 

9.1 

9.8 

מוח, מערכת העצבים 

4.1 

1.8 

בלוטת־התרים 

— 

1.2 

עצם 

2.4 

2.5 

רקמה חיבורית 

5.5 

8.3 

לימפוסרקומה 

2.1 

2.7 

מחלה ע״ש הוג׳קין 

1.8 

1.8 

מיאלומה 

6.6 

8,4 

לאוקמיה 


תורשה. בניגוד לבעלי־חיים, שבהם הצליחו לגדל גזעים טהו¬ 
רים — הומוזיגוטיים, שבהם מתפתחים סוגים מסוימים של ם/ הרי 
אוכלוסיות בני־האדם הן הטרוגניות. משום־כך אין עדות ודאית של 
תורשה גנטית. בכל־זאת איו ספק שקיימים בבני־אדם סוגים שונים 
של מחלות טרום־סרטניות, בעלות אופי תורשתי מובהק, כגון: קסרו־ 
דרמה פיגמנטוזה, רטינובלאסטומה של רשתית־העין ופוליפוזיס של 
המעיים. כל אלה עלולים לפתח שגשוג של ס ׳ . גם ס׳־השד, ס׳־הרחם 
ואולי אף הלאוקמיה מתפתחים על רקע גנטי תורשתי. 

גורמים סביבתיים. הורמ(ני-הייחום (אסטרוגנים), הנפר¬ 
שים מבלוטות־המין של החיה, או אלה שהוחדרו לגוף החיה מבחוץ, 
מעודדים התפתחות ס׳ בבלוטות־חלב, באשכים וברירית־הרחם. כריתת 
השחלות מונעת הופעת ם׳ בלוטות־החלב. הזרקת הורמון־הייחום 
לעכברים זכרים גוררת אחריה הופעת ס׳ בשרידי בלוטת־החלב 
שלהם. לגיל החיה יש השפעה מכרעת בתגובה ההורמונלית. גורי- 
עכברים רגישים יותר לגירוי הורמונאלי מאשר המבוגרים. 

בד״כ אפשר להקטין את התחלואה הסרטנית בחיות־ניסוי ע״י 
הקטנת כמות המזון. חיות מבודדות בכלובים עלולות יותר לחלות בס' 
מאשר אלה הדרות יחד בצפיפות. 

אצל כל בע״ח נודעת חשיבות רבה לגורמים מסרטנים העלולים 
לזהם את המזון. אפלטוכסין, שמקורו בפטריה בשם אספרגילוס 
פלאבוס, הצומחת על בטנים ותבואות, גורם, כנראה, לס׳־הכבד 
בחיות ובבני-האדם. משערים, שהאפלטוכסין, המזהם את מזונותיהם 
של הילידים בארצות אפריקה. הוא הסיבה לריבוי ס׳־הכבד. ביפן 


נמצא, שאורז, שהזדהם בעובש פניציליום איסלנדיקום, גורם לצמיחה 
סרטנית בכבד של חולדות. עישון מופרז גורם לס׳־הסימפונות. תנאים 
היגיניים ירודים תורמים, כנראה, לריבוי הצמיחה הסרטנית בצוואר- 
הרחם. לעתים, תחליפים למזונות, כגון ציקלמטים (ע״ע סכרין) 
ואחרים, עלולים לעודד צמיחה סרטנית, אם השימוש בהם מופרז. 

( 2 ) חמרים כימיים מסרטנים. פחמימנים פוליציקליים: 
לפני כ 200 שנה שיער רופא אנגלי, פרסיוול פוט (דוס? 61x15/31 ?), 
שם׳ כים־האשכים, השכיח אצל מנקי־הארובות, נגרם ע״י פיח־הפחם. 
היה זה הס׳ "המקצועי" הראשון שנתגלה. ס׳־הפרפין תואר אצל 
עובדים במכונות־טוויה, ששומנו בשמן־סיכה פרפיני. הגורם להיווצ¬ 
רות סוג זה של ם׳ התגלה רק במאה הנוכחית. החוקרים היפניים 
ימגיווה ואיצ׳יקווה ( 3 *״״ 1 ״ 101 ; 3 ^ 1 ־ ¥30132 ) הצליחו, ב 1915 , לגרום 
לס׳ באזנו של שפן, ע״י מריחה ממושכת של עור־האוזן בעטרן 
(ע״ע) הפחם. בשנות השלושים הצליח קנווי (•< 3 ׳״ 13 ״ £61 ) לבודד 
מתוך עטרן זה את החומר 3,4 בנזפירין (ב 61 ז׳לנ]: 2 ת 86 3,4 ), שבכמו- 
יות זעירות ביותר מסוגל להפוך את תאי־העור לתאים סרטניים. 
בזריקה תת־עורית יוצר חומר זה סארקומות. עוד קודם־לכן עלה 
בידי חוקר זה לסנתז חומר פחמימני בשם 1,2 בנזאנתרצן (- 8611 1,2 
36611 ז! 11 ת 23 ), שכוחו רב ביצירת ס׳-עור. מבנה שני החמרים דומה. 
לאחר־מכן סנתזו שני החוקרים מספר רב של מסרטנים כימיים, 
הבנויים לפי אותה מתכונת כימית. אחד הפעילים בהם הוא המחיל- 
כילנתרן. שניתן לסנתז גם מתוך מלחי־המרה. בעזרת חמרים אלה 
אפשר להביא לצמיחה סרטנית במקרים רבים. 

בקרב עובדים בתעשיית צבעי אנילין (ע״ע), שכיח ם׳ כים־השתן. 
בחיפוש אחר הגורם, נמצא החומר 2 ־נפתילאמין שהזרקתו התת- 
עורית גורמת לגידולים סרטניים בכיס־השתן של כלבים. כשמאכילים 
עכברים וחולדות בצבעי אזו (ע״ע), כגון, אמינואזוטולואן או די- 
מתיל-אמינו־אזו-בנזן, מתפתחת ברוב החיות שחמת-הכבד, ואחריה 
— צמיחה סרטנית. תמרים כגון הניטרוזאמין הם מסרטנים בעלי 
עצמה ניכרת, ונושאים בחובם סכנה לעובדים בתעשיות שונות. 
רשימת החמרים, שזוהו כמסוכנים, ארוכה למדי ותוקנו תקנות להגן 
על האוכלוסיה מפניהם. 

( 3 ) נגיפים (ע״ע נגיף, עמ׳ 852/3 ). בראשית המאה רווחה 
הדעה שחיידקים עלולים להיות הגורם המסרטן. אולם, דעה זו 
היתד, משוללת־יסוד ולא נתאשרה בניסויים מעבדתיים בחיות. בשנת 
1908 הצליחו אלרמן ובנג ( 8302 ; 311 מ״ £116 ) להעביר, בעזרת תסנין 
שהיה חפשי מתאי־ם׳, לאוקמיה מתרנגולות חולות לבריאות. בשנת 
1910 עלה בידו של ראום ( 80115 ) להוכיח קיום נגיפים מסרטנים 
ע״י העברת סארקומה מתרנגולת, בעזרת תסנין של רקמה סרטנית, 
חפשי מתאי־ס׳. בשנת 1933 הוכיח שום ( 6 <ן 580 ), שנגיף, המצמיח 
פפילומות בארנבות־בר׳ גורם להתהוות ס׳, כשהוא מועבר לארנבת- 
הבית. גרוס ( 05$ ז 3 >) הוכיח בשנת 1951 אפשרות של העברת לאו- 
קמיה בעזרת נגיפים מעכבר לעכבר. בתקופה שבין 1951 — 1953 
גילו גרום וחוקרים אחרים את נגיף הפוליומה, המסוגל לעודד צמיחה 
סרטגית ברקמות שונות ובאיברים שונים של עכברים ובע״ח אחרים 
ממשפחת המכרסמים. כיום ידועים נגיפים רבים, הגורמים גידולים 
שפירים וממאירים. 

עניין רב נודע לתגלית של אדי, בורמן, ברקלי ויאנג (;%)£ 
¥01111£ ; 311 דתז 60 ) בשנת 1961 , שהנגיף 40 ^\$, המצד 

אצל קופים ממשפחת רזום (ע״ע מקקים), גורם ס׳ באוגרים. פעולה 
מסרטנת באוגרים נודעת לנגיפי־אדנו מזנים מסוימים, המצויים אצל 
בני־אדם. ברור למדי כיום, שהנגיפים המסרטנים אינם נמנים עם 
קבוצה אחת של נגיפים, אלא עם קבוצות שונות. מקרה אחד ברור 
בדבר גידול נגיפים אצל בני־האדם ידוע מזמן — זוהי היבלת המי־ 
דבקת של הידיים. בשנת 1958 בידד ברקיט (: 80,14111 ) מגידול מסוג 
הלימפוסארקומה, הנמצא באיזור הפגים אצל ילדים כושים, באזורים 



541 :דמן 542 


רבים באפריקה, נגיפים, שכפי הנראה. הם הגורם המסרטן. גידולים 
דומים נמצאו גם באוכלוסיות אחרות. בשנים האחרונות נתגלו נגי¬ 
פים, שהם, כנראה, גורמי־ם׳ בחלבן של נשים באה״ב, שבמשפחו־ 
תיהן אירעה מחלת־ס׳־השד. נגיפים דומים נמצאו אצל נשים מהעדה 
הפרסית בהודו, שבהן מצוי שיעור גבוה של ס׳־השד. נגיפים חשודים 
נמצאים גם בם׳ צוואר־הרחם ובם" מסוימים של הגרון. בכל המקרים 
האלה אין עדיין ודאות, שנגיפים הם הגורם הבלעדי לם׳ בבני- 
אדם. בחיות-ניסוי הוכח, במקרים אחדים, שגורמים מסרטנים אחרים, 
כגון קרינה וחמרים כימיים, פועלים באופן עקיף, ע״י שחרור נגיפים 
גורמי־ס/ שהם, למעשה, הגורם המסרטן במישרין. 

( 4 ) תופעות חיסוניות. הקשר בין המנגנון החיסוני ובין 
הס׳ הוא מיוחד במינו. מאחר שתאי־הס׳ הם ביסודם תאי הגוף עצמו, 
עלולה התפתחות של תנגודת להם, ע״י מנגנון־החיסון של הגוף, 
להוות בעיה של חיסון עצמי (ע״ע חסון. עמ׳ 745 ). מאידך, עצם 
קיומו של תא סרטני, שאינו כפוף למגבלות ההתרבות של תאי־הגוף 
ולאופי המיוחד של הרקמה שבה הוא נמצא, מצביע על שוני יסודי 
מסוים במבנהו. סביר, ששוני כזה יספיק כדי לאפשר אבחנה של 
תא־הס׳ כ״זר" לגוף. נסיונות לטיפול בם׳ ע״י שיטות־חיסון נערכו 
מאז הונהגו שיטות אלה במחלות זיהומיות, אולם רק בעשרים השנים 
האחרונות חל מפנה בשטח זה, כאשר הוכח שגידולים מסוימים 
גורמים ליצירת נוגדנים, בשעה שהם מועברים מגופו של בעל־חיים 
אחד למשנהו מאותו מין. כן הוכח קיומו של חיסון, באמצעות לימי 
פוציטים בדם ההקפי של בני-האדם. כנגד שורה של גידולים, בהם: 
נאורובלאסטומה, ם׳ כיס־השתן, ס׳ המעי הגם, וגם המלאנומה. נמ¬ 
צאו גם גידולים, כגון הסארקומה על־שם ברקיט, שאפשר לרסנם 
לתקופות ארוכות, ואולי אף לרפאם במספר מקרים. הצלחה זו הוס¬ 
ברה, שמנגנון החיסון קיים בעיקר כדי לדכא צמיחה סרטנית. הסברה 
זהו גם ההסבר להצלחת הריפוי של הכוריוקרצינומה (ר׳ לעיל) 
שהיא גידול, שמקורו ברקמות הביצה של העובר ברחם־האם. לגבי 
האם, האנטיגן הזר הוא המרכיב האבהי בגוף־העובר. 

בסוף שנות ה 60 ובתחילת שנות ה 70 הגיעו חוקרים רבים לס¬ 
ברה, שמנגנון החיסון קיים בעיקר כדי לדכא צמיחה סרטנית. הסברה 
אומרת שתאי-ס׳ נולדים ומתים תדיר כשהמנגנון החיסוני אחראי 
לחיסולם. לפיכך מתאפשרת הצמיחה הסרטנית בתנאים שמנגנון 
זה מאבד מכוחו מסיבות רבות ושונות, כגון גיל-הזקנה. שבו נחלש 
כללית מנגנון־החיסון. 

ט י פ ו ל בס׳ ב ש י ט ו ת - ח י ס ו ן. (א) חיסון פעיל, ע״י יצירת 
תרכיב, המחסן את החולה בפני מחלתו. התרכיב יכול להיות: תאי־ם' 
כמות שהם, תמציות הרקמה הסרטנית, אנטיגנים, העצורים בתוך 
הרקמה הסרטנית והוצאו מתוכה ע״י שיטות כימיות. שיטות אלה 
נוסו מראשית המאה הנוכחית וטרם הוכתרו בהצלחה. (ב) חיסון 
סביל, ע״י הזרקת נסיובים נגד גידולים. ייתכן שנסיובים אלה מצויים 
אצל חולים שנרפאו ממחלת־הם׳. תוצאות שיטה זו אינן ברורות והן 
שנויות במחלוקת. גם הזרקת נסיובים, שפותחו בבעלי־חיים, בדומה 
לנסיובים לטיפול במחלות זיהומיות, עדיין לא הוכיחה את יעילותה, 
(ג) חיסון ע״י העברת לימפוציטים, שעברו ריגוש נגד גידול מסוים. 
תאים אלה אפשר להעביר מאדם לחברו, או מבע״ח שחוסן בפני ס׳ 
לאדם חולה־ס׳. שיטה זו עלולה לגרום לתגובות חיסוניות, המכוונות 
לא רק נגד הגידול׳ אלא גם נגד החולה הנושא את הגידול — תופעה 
הידועה כ״תגובת השתל נגד המאכסן". יכולת התאים הלימפ 1 אידים 
לזהות חומר ביולוגי זר לגביהם וליצור נוגדנים כנגדו עשויה לפעול 
דווקא נגד הרקמות התקינות של החולה, שעה שנועדו מלכתחילה 
לתקוף רק את הרקמות הסרטניות. (ד) חיסון בלתי־ספציפי, ע״י 
עידוד מנגנון החיסון הקיים בגוף. גורמים ביולוגיים שונים מסוגלים 
לעודד באופן בלתי־ספציפי את המנגנון החיסוני, כגון החידק . 8.0.0 , 
המשמש לחיסון בפני שחפת. נסיונות שעשו בעזרת תרכיב זה בחולי 


לאוקמיה, שקיבלו גם טיפול כימי, האריכו את חייהם יחסית לחולים 
שקיבלו את הטיפול הכימי בלבד. כן נוסו חיידקים אחרים, ואף 
תרכיבים הידועים ביכלתם לעורר תגובה חיסונית כללית חזקה. 
המגרעת בשיטות אלה היא העובדה, שככל שמוסיפים ומזריקים 
חומר מסוים, נוצרים נוגדנים כנגדו, ואז ינוטרל לפני שיספיק להפ¬ 
עיל את המנגנון החיסוני בצורה משמעותית. — השימוש בנסיובים 
נגד ס" אינו חד-משמעותי. במקרים מסוימים הוכח, שנסיובים עלוליס 
לעודד את צמיחתו של הגידול, במקום לדכאו. הנסיוב הנגדי אמנם 
נקשר לגידול, אך, במקום לכלות אותו, הוא מעניק לו מעטה־הגנה, 
שדרכו אין התאים הלימפואידים ההורסים מסוגלים לפעול. 

( 5 ) קרינה (ע״ע) מייננת. הקרינה האלקטרומגנטית כוללת 
ארכי־גל, הנקלטים ופוגעים במולקולות חיוניות לתא החי וגורמים 
לשינוי התנהגותו של התא עד כדי הפיכתו לתא סרטני. הקרינה 
האולטרה־סגולה, המצויה באור־השמש, יש בכוחה לגרום לצמיחה 
סרטנית בעור החשוף לקרינה זו. נפגעים בעיקר בעלי עור בהיר, 
הנמצאים הרבה בשמש, ובעלי מקצועות כגון ימאים ואיכרים. 

קרינה בארכי־גל קצרים מן האולטרה־סגול כגון קרני X (רנטגן), 
קרינת גאמא וחלקי-אטומים (אלקטרונים׳ פרוטונים) הנפלטים מח¬ 
מדים רדידאקטיוויים גורמות לשינויים דראסטיים במבנה החמרים 
ברקמות ועלולות לגרום לתגובה סרטנית. הואיל וקרינה זו מסוגלת 
לחדור גם למעמקי־הגוף, היא עלולה לעורר צמיחה סרטנית גם 
ברקמות התת־עוריות ובאיברים הפנימיים. 

בשנים הראשונות לאחר גילוי קרני 1896) x ) כבר נתגלו סרטני־ 

עור אצל עובדים שהיו חשופים לקרינה, ביניהם רופאים שנפלו 
קרבן לעבודתם. ס׳ בעצמות נתגלה אצל עובדים בתעשייודהשעונים 
לרגל השימוש בצבע זוהר, המבוסם על מלחי־רדיום, לצביעת לוחות־ 
השעון. נמצא גם, שעובדי־מכרות בצ׳כיה נגועים בס׳-הריאות, מחמת 
ההמרים הרדיואקטיוויים המצויים במכרות. רמת התחלואה בלאו־ 
קמיה היתד, גבוהה במיוחד אצל ניצולי הפצצה האטומית בהירושימה 
ובנאגאסאקי. בעיית יצירת הס׳ ע״י קרינה מייננת חשובה, לאור 
ריבוי השימוש באיזוטופים רדיואקטיוויים בכל שטחי המדע והטכנו¬ 
לוגיה, ובמיוחד, לאור השימוש בדלק גרעיני כמקור לאנרגיה בעתיד. 
אך יש לדעת, שבד־בבד עם ריבוי השימוש בקרינה, גדל הידע 
באשר לאמצעי ההתגוננות מפניה. פרט לתאונות מקריות, אין כיום 
סיכון ממשי לעובדים, הודות לאמצעי הגנה ובקרה בשעת כל שימוש 
בקרינה. 

( 6 ) כימותרפיה (ר׳ לעיל, עמ׳ 538 ). 

תולדות המחלה. עקבות גידול ם׳ נמצאו בלסתו של האדם 
מקנם (!"במס.*]), מתקופת הפליסטוקן (לפני כמיליון שנה), מחלת- 
הס׳ כבר מוזכרת במאה ה 16 לפסה״נ׳ בפפירוס ע״ש אברם (ע״ע). 
במקרא (ויק׳, פרק יג), הוטל על הכהן לאבחן בין שאת שהיא צרעת 
לבין שאת שאינה צרעת. נראה׳ שהמדובר גם במקרים של סרטני- 
עור ושחפת־עור. את השם ס׳ טבע הרופא היווני 

היפוקרטס (ע״ע) בהתייחסות לגידול ממאיר בשד־האשה. גידול זה, 
בשלביו המתקדמים, יש לו צורה של גוש־בשר בעל זרועות של 
רקמה ממאירה, המשתלהות לתוך השד, בצורה המזכירה ם׳. כינוי 
זה גרם לבלבול־מושגים, משום דימוי הס׳ ליצור טפילי טורף, החודר 
לגוף־החולה, צומח ומתרבה בו. נוצרו אפילו דימויים של ם׳ ממין 
זכר׳ הגדל וצומח במקום, וס' ממין נקבה. הזורעת מושבות בחלקי־ 
גוף אחרים. הקדמונים ידעו לטפל בס׳ ע״י ניתוחים או צריבת הגידול 
בברזל מלובן. טיפולים אלה היו יעילים לעתים, בעיקר בשלב מוקדם, 
ממוקם וחיצוני, במיוחד בעור ובשד. היפוקרטס טיפל בם׳ ע״י צריבה 
בברזל מלובן. קלסוס ( 115 * 001 ( 30 לפסה״ב— 38 לסה״נ]) ידע 
לכרות את ס׳-השד. 

ביה״ב הכירו סוגים שונים של מחלת־הס׳ ולמדו לאבחן את 
המחלה ביתר דיוק. גם בתקופה זו נהגו לנתח ס׳ והיו משלימים את 




543 


סרטן — סרטנים 


544 


הניתוח ע״י צריבת פצע הניתוח במשחות צורבות של ארסן, שיטה 
שהיתה מקובלת גם במאה הנוכחית. סוורינוס ( 5 ! 1 ת 1 ז 6 ׳ 50 ; 1580 — 
1656 ) היה, כנראה, המנתח הראשון, שהנהיג את כריתת קשרי- 
הלימפה בבית־השחי במקרים של ס׳־השד. במאה ה 18 למדו לזהות 
צורות פתולוגיות רבות של המחלה. המחקר השטחי הראשון בס׳ היה 
עבודתו של פיריל ( 116 ״ץ 6 ק; 1735 — 1804 ), שהוגשה לאקדמיה של 
ליון כתשובה לשאלה מהו ם׳. 

בראשית המאה ה 19 הסבירו החוקרים את מקורה של המחלה 
לפי תורת הבלסטמה — כעין קריש דמי, הנוצר עקב תזונת־יתר. 
קריש זה מתארגן במשך הזמן התארגנות רקמתית סרטנית. לדעה 
זו נמצאה מתנגדים, ובראשם וירכוב (ע״ע וירכו), שמימרתו צ!מיח 0 
651 0611013 061101.16 ("כל תא הוא מתא"), הניחה את היסוד להיס־ 
טוגנוזה של הרקמות וגם של מחלת־הס׳. ידיעת מבנהו ההיסטולוגי 
של הס׳ קשורה בשכלול המיקרוסקופ, שאפשר הסתכלות ברקמות- 
הס׳ השונות והבדלה ביניהן, לפי צורת התאים ולפי סידורם ברקמות. 

במחצית השניה של המאה ה 19 רווחו דעות רבות על התהוות 
הם׳ ואחדות מהן התקרבו לאמת. קונהיים ( 0001161111 ; 1888 ) הביע 
דעה. שמקור הס׳ בתא התקין, אך בד״כ זהו תא עוברי, המנותק 
מהרקמה המקורית, ובבדידותו הוא משתחרר ממנגנון הוויסות והבק¬ 
רה של הצמיחה התקינה. 

בסוף המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 חלה התקדמות גדולה 
בכיבוש המחלה, הן בשטח הטיפול הרפואי והן בשטח המחקר. ב 1896 
הצליח ביטסון ( 6631500 ) לדכא את צמיחתן של גרורות אצל אשה 
חולת ס׳־השד ע״י כריתת השחלות. במרוצת המאה הנוכחית התעשר 
הטיפול הרפואי ע״י הנהגת הטיפול הרדיולוגי והכימותראפי, עם 
התקדמות הכירורגיה, שוכללו שיטות ניתוח הס׳. 

חקר הם׳ המעבדתי התחיל כאשר הצליחו להעביר גידול ממאיר 
מחי אל חי. נובינסקי (״ 909051 ) העביר גידול סרטני מכלב אל 
כלב ב 1880 ! מאוחר יותר עלה בידי הנאו ( 93030 ) להעביר גידו¬ 
לים בחולדות. התקדמות רבה הועזגה כשהצליחו, במחצית הראשונה 
של המאה הסב, בגידול עכברים וחולדות בני גזעים טהורים, שאפשרו 
חקירת הגורם הגנטי בס׳. 

בשנת 1913 הצליח קלינה ( 010061 ) לעורר צמיחת סארקומה 
אצל חולדות. שנחשפו לקרינה ממושכת של קרני X — הס׳ הראשון 
מעשה ידי־אדם. מאוחר יותר נמצא כי ס׳-ריאות אצל הכורים במכרות־ 
אורניום ביאכימוב 109 ס׳ל 3011 () שבצ׳כיה נגרם ע״י שיירים רדיו- 
אקטיוויים שד האורניום. בשנת 1911 מצא ראוס נגיף (ר׳ לעיל) 
הגורם סארקומות בתרנגולות. חוקר בשם לקסן ( 1,3003553800 ; 
1932 ) הצליח לגרום ס׳ בעכברים ע״י מתן הורמונים אסטרוגניים. 
בשנות ה 30 גילו קנווי וחבריו את (ר׳ לעיל) השפעתם המסרטנת 
של פחמימניים פוליציקליים. בשנות ה 30 וה 40 חקר היגינז( 9188015 ) 
את הקשר בין סרטני־ד,ערמונית לבין הורמוני־המין טסטוסטרון 
ואסטרוגנים. 

6 ' 11111 >^ , £1715 ח 0 115 : €611 ? 772 - ' €117100 , 5 ^ 11101131 . 7 

1 ) 071 1 > 606 '(('ס - £27,4 י מ 11 ח 0 ^ . 11 ; 1972 ,/ 11772671 ) 6 ( 7 2714 > 

. 1972 ,( 226 י ח 21 :>ד 0 וח\ 2 0 ^ 1 :זמ $01€ ) 1116515 

אב. הו. 

סרטנים ( 010513063 ), מחלקת בע״ח חסרי־חוליות במערכת פדוקי- 
רגלים (ע״ע), הכוללת כ 40,000 מינים ויותר, ביניהם הגדולים 
מבין פרוקי-הרגלים. רוב הס" שוכני-ים ומיעוטם חיים במים מתוקים. 
ס״ יבשתיים אמיתיים מצויים בסדרת שווי־הרגלים ( 13 ! 0 ק 150 ). ב 4 
תת־מחלקות מצויים מינים שעברו לחיי טפילות. 

מחלקת הם״ נחלקת ל 8 תת־מחלקות. מבין אלה הידועות ביותר: 

1 ) זימרגליים ( 3 [) 0 נ! 3001110 ! 8 ); 2 ) צדפוניות ( 0511300113 ) ; 
3 ) שטרגליים ( 0113 ק 6 <ע 00 ); 4 ) זיפרגליים ( 61113 ק 1 !! 01 ); 5 ) סרט¬ 
נים עילאיים ( 431300511303 ?). בעבר כללו את כל הס", מלבד הס" 
העילאיים, בתת־מחלקה של ם״ ירודים — £010010511303 . למונח 



ציור 1 . כרטנים ׳עונים; 1 . סרטז־התרים ( 5 נ! 0 ״ד), 50 ט״מ (גודל טמ 1 י 1 ; 
2 . רפיי ה ( 031111013 ), 4 מ"מ ( 1 , 2 — מוימרגליים); 3 . ציקלופס ( 15 ] 010 ע 0 ), 
2 מ״ם (סיעטרגליים); 4 . צדפונית (*!!(]•\ 100 ־ 1161 ), 3 ס״מ (מצדפניסז); 
5 . ברווזן־יס ( 50 ,(1x038 מ׳יט; 6 . בלוט־ים ( 011013133138 ), 10 מ״ס ( 5 , 6 — 
מזיפרגליים,: 7 . סרטו נמל-׳עלמה ( 81131113 ), 180 מ״ס (מטרפרנליים); 8 . פנאוז 
( £0113038 ), 150 ט״מ; 9 . סרטז־סלעים ( 1113 ( £111 ), 100 מ״ס ( 8 , 9 — מסע׳עירי־ 
רגליים); 10 . טחבית ( 0315038 ), 15 מ״ט (מיעווי־רגליים); 11 . קפ 1 רנל 
( 0313313138 ), 15 ס״ט (מקפזרנלייט! 

זה אין כיום ערך סיסטמתי. בם״ העילאיים נכללות 12 סדרות. מהן: 
שווי־רגלים ( 0013 ^ 130 ) ! קפזרגליים ( 0113 ק 1 ך 1 ס 01 \ 1 ); טרפרגליים 
( 113 סקס 31 ו״ 510 ) ומעשירי-רגלים ( 0013 ק 603 ס). 

גודל הם": במספר קבוצות (שטרגליים, צדפוניות ועוד) 
מצויים מינים אשר אורך גופם פחות מ 1 מ״מ. הגדולים מבין הס" 
מצויים בין מעשירי-הרגלים ואורך גופם מגיע ל 60 ס״מ (לא כולל 
המחושים). בס׳-הענק מיפאן £611 ק 1 ס 1036 1430100116113 (מעשירי- 
רגלים, קצרי־בטן). המרחק בין קצות הצבתות, כשהן פרושות לצד¬ 
דים, מגיע ל 3 מ׳. 

מ ב נ ה: גוף הם״ מחולק לפרקים. מספרם מ 10 עד 50 . רק בתת־ 
מחלקת ס״ עילאיים מספר הפרקים קבוע בכל המינים והוא 19 
(במינים ראשוניים אחדים — 20 ). בחלק מן הם" הטפילים לא 
ניכרת עוד חלוקה לפרקים. פרקי הגוף ערוכים ב 3 קבוצות: ( 1 ) פרקי 
ראש; ( 2 ) פרקי חזה; ( 3 ) פרקי בטן. האבחנה בין פרקי החזה 
והבטן נעשית על סמך צורות הגפיים המחוברים לפרקים אלה. 

ראש המובדל מן החזה׳ כפי שמצוי בפרוקי רגליים אחרים, נדיר 
יחסית. לרוב מתמזג הראש עם פרקי חזה ונוצר ראש־חזד, (-ס 1131 ? 06 
^ח 110 :ז). 

בם" רבים מצוי כפל עור מיוחד. קרפכם (^! 0313 ) המתפתח 
מהקצה האחורי של הראש וחופה על החזה. במינים שונים הוא 
עוטה את כל הגוף או את רובו (מינים של זימרגליים, צדפוניות 
וזיפרגליים). הקרפכם משמש להגנה ולצדו הפנימי גם תפקיד בנשימה 

(ר׳ להלן). 

בצורות הראשוניות נושא כל פרק בגוף זוג גפיים פרוקים. תכו- 





545 


סרטניס 


546 



אחורית; 8 . תוספת! (גמזסמננן-סזגקעו!); 0 . מעי; 10 . בלוטת־ההפרשה; 11 . פתח• 
יציאה של בלוטודההפרשה; 12 . אשר; 13 , ציינור־מיו 

פות חלה הפחתה במספר זוגות הגפיים לעומת מספר פרקי הגוף, 
ובמקרים קיצוניים• אצל טפילים מסוימים, הגפיים חסרים לגמרי. 
לגפיים צורות שונות ביותר. בראש מצויות שתי קבוצות גפיים: 
2 זוגות מחושים, הקבועים בקדמת הראש, לפני פתח הפה. תפקידם 
בתחושה מכנית וכימית. 3 זוגות גפי-פה הקבועים בסמוך לפתח 
הפה. מאחוריו. אלה הן לסתות המשמשות להחזקת מזון והכנסתו 
אל הפה, ויש שתפקידן בפירורו המכני. גפי הגו משמשים כרגיל 
לתנועה, אך ידועים גם תפקידים נוספים: נשימה (עפ״ר ע״י בלי- 
טות־זימים מיוחדות על הרגל); לכידת מזון או סינונו: רביה ועוד. 

כ י ס ו י ה ג ו ף: גוף הס", כולל הגפיים, עוטה שלד חיצוני עשוי 
כיטין ( 01111111 ). לעתים מחוזק השלד ע״י גיר וכך נוצר השריון 
הקשה של רבים מן ריס" העילאיים. היות שהכיסוי הקשה מאפשר 
גידול מוגבל של הגוף, הס" מתנשלים מדי פעם. הנשלים רבים 
בס" צעירים, והם הולכים ומתמעטים, או אף נפסקים לחלוטין, בס" 
בוגרים. אך יש ס" המוסיפים להתנשל, שלא כמו החרקים, גם 
כבוגרים. 

צבע הם" הוא ממקורות שונים. לעתים קרובות נמצא הצבע 
מומם או בצורת גרגירים בתוך השלד החיצוני, ולעתים הוא נמצא 
בשכבת התאים הסמוכה אל השלד החיצוני. במקרים רבים ישנם 
תאים מיוחדים נושאי צבע הקבועים ברקמת החיבור מתחת לעור. 
במינים קטנים ושקופים, יש שהצבע נקבע ע״י טיפות־שומן צבעו¬ 
ניות או ע״י תכנו של צינור העיכול. 

במערכת העיכול 3 חלקים: מעי קדמי, מעי אמצעי ומעי 
סופי. בס" רבים מותאם המעי הקדמי לטחינת מזון וסינונו. הטחינה 
נעשית בעזרת שיניים כיטיניות והסינון בעזרת מערכת זיפים הערו¬ 
כים כרשתות. התאמות כאלה חסרות אצל ס" הניזונים ממזון זעיר כגון 
תאי־אצות ועוד. המעי האמצעי מאופיין אצל ם" רבים ע״י תוספי 
הנים גדולים המסתעפים מחלקו הקדמי של המעי האמצעי (- 11011310 
153001038 ). לתוספתנים אלה תפקיד נכבד בפירוק הכימי של המזון 
וספינתו. כ״כ אוגרים התוספתנים שומן, גליקוגן ולעתים סידן. 

בתפקידי הפרשה פועלים תאים מיוחדים (פאגוציטים ונפרד 
ציטים), המצויים בנוזל־הגוף ובתאי־הדופן של תוספתני המעי האמ¬ 
צעי. בם״ רבים מצויים איברי־הפרשה מיוחדים — בלוטות הנפתחות 
החוצה. ליד בסים זוג המחושים השני — בלוטה אנטנאלית — או 
ליד בסים הלסת התחתונה השניה — בלוטה מכסילארית. רק לעתים 
רחוקות נמצאים שני איברי־ההפרשה אלה באותו המין. אך יש 
שבדרגת זחל פועל איבר אחד ובשלב הבוגר האיבר השני. אצל 
סרטני מים מתוקים איברי ההפרשה גדולים עפ״ר ומיתוסף להם 
תפקיד של ויסות משק המלחים ( 020131100 ־ 081001 ), הרחקת הפסולת 
מחילוף־חמרים נעשית גם דרך אזורי־הגוף, שבהם מצוי עור דק, 
ובמיוחד הזימים. אצל ם" מסוימים הוכח, שקיימים מנגנונים המאפ¬ 
שרים קליטת מלחים והפרשתם ישר דרך העור. 


לנשימה משמשים בד״כ זימים — תוספתנים מיוחדים של 
הגפיים, בעיקר של גפי־החזה. רק לעתים רחוקות משתתפים גפי- 
הבטן בנשימה. בקבוצות רבות של ם" משמש גם צדו הפנימי של 
הקרפכס (ר׳ לעיל: מבנה) כאיבר נשימה. שווי-רגלים אחדים פיתחו 
איברי נשימה המותאמים לחיים ביבשה, בדומה לאלה של החרקים. 
בס" קטנים (שטרגליים, צדפוניות) אין איברי נשימה מיוחדים, 
והנשימה נעשית דרך כל עור הגוף. 

במידה שנמצא פיגמנט נשימה, הוא עפ״ר המוציאנין (ע״ע) 

ורק לעתים רחוקות (מספר זימרגליים) — המוגלובין (ע״ע, עמ ׳ 
743 ). חמרים אלה אינם מרוכזים בתאי־דם מיוחדים. 

מ ע ר כ ת - ד ם: לב שרירי, שתפקידו הזרמת הדם, מצוי במרבית 
הם" (מלבד מינים רבים בשטרגליים, צדפוניות וטפילים מסוימים). 
צורתו הראשונית היא צינור ארוך, העובר לכל אורך הגוף, מעל 
לצינור־העיכול. בס" רבים צינור זה קצר יותר ומרוכז בעיקר באיזור 
הנשימה. ללב פתחים צדדיים לקליטת הדם, ופתחים, קדמי ואחורי, 
להוצאת הדם. בם״ רבים אין צינורות־דם נוסף על הלב; בס" העיל¬ 
איים מצויים עורקים בהמשך קדמי ואחורי של הלב. בכל המקרים 
מערכת־הדם פתוחה ונוזל-הדם מתפזר מן הלב, או מן העורקים, אל 
אגמימים שבחלל הגוף. לאחר חילוף־החמרים מתרכז הדם הבא 
מהאיברים השונים בצד הגחוני, עובר את איברי הנשימה במידה 
שיש כאלה, ונאסף חזרה אל הלב. 

בדומה לפרוקי־רגליים אחרים, מערכת העצבים המרכ¬ 
זית עשויה גנגליון קדמי על-לועי הקרוי גם "מוח" ושרשרת 
גנגליונים בצד הגחוני של הגוף. הגנגליונים קשורים ביניהם ברצו¬ 
עות עצבים. קיימת נטיח לריכוז ומיזוג הגנגליונים, ורק במקרים 
מעטים יש גנגליונים נפרדים לאורך כל הגוף. ברוב הם" הגנגליונים 
של פרק הלסת העליונה ופרקי הלסתות התחתונות התמזגו לגנגליון 
תת־לועי. ע״י צירוף גנגליונים נוספים של הגו נוצר לעתים גנגליון 
גחוני גדול, וזה כולל, במקרים קיצוניים, את כל הגנגליונים הגחו- 
ניים. מערכת עצבים סימפתית קשורה אל הלב, המעי והשרירים. 

הורמוני עצבים: בדומה לפרוקי־רגלים אחרים, פועלת 
מערכת העצבים לא רק באמצעות שלוחות עצבים, אלא גם בדרך 
של הפרשת המרים (הורמונים), שמשפיעים על איברים שונים בגוף 
ועל חילוף החמרים. ידוע עד עתה על השפעתם של הורמונים אלה 
על שינויי הצבע ועל תהליך ההתנשלות אצל מעשירי־רגלים. 

חושים: הראש נושא זוג עיניים מורכבות, ובמספר קבוצות 
הן נישאות על גבעולים. על מבנה העיניים ע״ע חרקים, עמ ׳ 86 
ור׳ שם ציור. לעתים מצויה עין שלישית במבנה פשוט יותר; 
במקרים מסוימים של זחלי ס", וגס בבוגרים, העין הפשוטה היא 
העין היחידה. זיפי חישה, בעלי מבנה שונה, מכסים את שני זוגות 
המחושים ואזורים אחרים של הגוף. מהם המשמשים לתחושה מכאנית 
כגון מישוש, אבחון זרם או לחץ מים, ואחרים המשמשים לתחושה 
כימית. נמצאים גם איברים מיוחדים לשמירת שיווי משקל ואצל 
מספר מינים — איברים להשמעת קול. 



ציור 8 . דרגות שונות של לרוות בסרטנים. מימי! - דונה לרוזלית ראשונה 
בציקלוי־ס ( 5 ק 010 ץ 0 ): 1 . עי! של נאופליום; 2 — 3 . זוגות מחושים; 4 . זוג לסתות 
עליונות; משמאל — ררזת 5 נ! £8310 ות במעשירי־רגלים 




547 


סרטנים — סרטר, ז׳ן־פול 


548 


ר ב י ה: המינים (זכר ונקבה) בד״כ נפרדים. הם" מטילים ביצים. 
בלוטות־המין (שחלות ואשכים) זוגיות, אך לעתים הן מתמזגות 
לשחלה יחידה או אשך יחיד. מקומן מעל לצינור העיכול. לבלוטות — 
צינורות־מוצא הנפתחים החוצה במקומות שונים בגוף. מלבד תפקידם 
להוצאת תאי המין, יש להם תפקידים נוספים: צינור־הביצים מפריש 
לעתים חומר דביק, העוטף את הביצים וקושר אותן יחד. הביצים 
מוטלות כגוש או הן מודבקות אל גפי הנקבה. צינור הזרע של הזכר 
מפריש חומר ליצירת תיק נושא תאי־זרע — ספרמטופור. העברת 
תאי הזרע או הספרמטופורים אל הנקבה נעשה לעתים ע״י איבר- 
הזדווגות מיוחד (בחלק מן הזיפרגליים, זימרגליים וצדפוניות) או 
ע״י גפיים מיוחדים המותאמים לכך. הביצים נישאות עפ״ר ע״י הנ¬ 
קבה עד להתבקעותן. ההתפתחות היא ע״י גלגול דרך דרגות־זחלים 
שונות שצורתן שונה מאוד, בד״כ, מצורת הם׳ הבוגר (ע״ע גלגול, 
עם׳ 744 ). דרגת הזחל המוקדמת ביותר הבוקעת מן הביצה היא 
דרגת זחל־הנאופליוס בעל 3 זוגות גפיים בלבד. יש שמהביצים 
בוקעים זחלים בשלבים מפותחים יותר ובמקרים מיוחדים אין שלבי 
זחל חפשיים ומן הביצה בוקע ם׳ הדומה בצורתו לבוגר. תופעה זאת 
ידועה במיוחד בם" שהסתגלו לחיים במים מתוקים או לחיי יבשה. 
הזחלים משילים מדי פעם את שלדם החיצוני, דבר המאפשר, מלבד 
הגידול, גם את שינויי הצורה ההכרחיים. 

מקום חיותם של הם" ואורח חייהם רב־גוניים ביותר. 
רובם שוכנים בימים, אך יש החיים במים מתוקים ויש גם החיים 
ביבשה. יש שוהים, יש מרחפים (פלנקטון) ואחרים המהלכים על 
הקרקעית. הם" הימיים מצויים בעמקים שונים עד לעומק של 
10,000 מ/ ם״ במים מתוקים עד לגובה של 4.000 מ׳ מעל פני- 
הים׳ ובכל צורות מקווי־המים: אגמים, נהרות, שלוליוודגשמים 
זמניות ומקווי־מים בתוך מערות. ס", בעיקר משווי־רגלים. חיים, 
עפ״ר, במקומות לחים (טחביות וכדוריות), אך גם במדבריות 
בארץ, בני הסוג 5 ט: 151 ק 11£ מז 436 ). מרבית הם" חיים חפשית, אך 
יש הצמודים בדרך קבע למצעים ואחרים החיים חיי־שותפות, 
או טפילות, עם בע״ח אחרים. קבועי־המקום נמנים עם הזיפר- 
גליים, בלוטי־ים וברווזוני־ים). רבים מבין מיני בלוטי־הים צמד 
דים לסלעים באיזור הגאות והשפל בחוף־הים. וגם לאורך חופי הארץ 
הם שכיחים מאוד, כגון מיני בלוטי־הים ( 831311115 ) ובלוטון־הים 
( 0111131113105 ) בחוף הימה״ת ו 3 :ז 11 :> 1-3 :ז 16 — בחוף ים־סוף (ע״ע, 
עם׳ 900 , ור׳ שם תמ ׳ ). אחרים צמודים באופן קבוע לגופם של בע״ח 
שונים: לצבי־ים, ללוויתנים וגם לם" אחרים. ברווזוני־ים שונים 
נוטים יותר להצמד לעצמים צפים כגון: גזרי עץ. אצות צפות. 

מספר ם״ חיים חיי־שיתוף עם בע״ח אחרים: ידועים בני הסוג 
1111101:1161-6$ ? (מעשירי־רגלים) הקרוי "שומר צדפות". הנקבה שלהם 
חיה בתוך חלל הגלימה של צדפות בעוד שהזכר נע חפשית מצדפה 
לצדפה. בשנים האחרונות נתגלתה שותפות מעניינת בין ם" מסדרת 
מעשירי־רגלים לבין דגים: דגים שונים באים לם" אלה לשם ניקוים 
מטפילים וכיו״ב. יש ם" שחודרים, בלא חשש של פגיעה, אף לחלל- 
הזימים וחלל־הפה של הדגים. בין הם" הידועים כמנקים נמצא גם 
המין 111$ ) 111501 $1:6110011$ המצוי בחוף אילת. על מקרים נוספים של 
חיי שותפות בם״ — ע״ע סימביוזה, ור׳ שם תמ ׳ בעט׳ 793/4 . 

גם מקרים של טפילות (ע״ע) מצויים בין ם". במינים הטפיליים 
עובר הגוף לעתים שינויי צורה, ובמקרים קיצוניים (מיני זיפרגליים 
ושטרגליים) צורת הם׳ נהיית דמויית־שק חסר פרקים וגפיים, שאינה 
דומה כלל לצורה האפיינית לם". מינים אלה ניתן לשייך לם" רק 
ע״פ זחליהם שצורתם דומה לזו של זחלי ם" אחרים. 

בהתאם לרבגוניותם של הם" גם טיב מזונם וצורת קבלתו 
שונים מאוד: יש המסננים מזון מיקרוסקופי, כגון אצות חד-תאיות, 
מן המים; יש הניזונים מרקב ויש מצמחים או מפגרים. כן מצדים 
ביניהם טורפים וטפילים מוצצים. 


ם״ בא״י: בחופי הימה״ת וים־סוף ובמקוד־מים מתוקים — 
חיים מאות מינים השייכים לקבוצות העיקריות של המחלקה. להלן 
דוגמות אפייניות מסדרת מעשירי־רגלים. הסרטן העיוור( 15 -ן 03 ס 1 לקץ 7 
83111363 ), חי אך ורק במעיין תת־קרקעי בטבחה שליד ים־כינרת. 
באגמים, נחלים ובבריכות־דגים בולט ם׳ הנחלים (- 1:3 סק מסד״טס? 
111108 ) העוזב לעתים את המים ויכול להמצא במרחק ניכר מהם. ס׳ 
החול ( 16 )ס 0 ץסס) שוכן במחילות שהוא חופר בחופים החוליים מעל 
לקו המים. למרות היותו יבשתי למחצה, קשור סוג זה לים, משום 
שהתפתחות הזחלים מתקיימת רק שם. מין אחד של הסוג הזה מצר 
בחוף הימה״ת, (־! 80 ־ 1 ! 01 . 0 ), ומין שני ( 831-31011 . 0 ) — בחוף ים־ 
סוף. בשלוליות הגשמים מצדים במיוחד, מלבד המינים הקטנים 
של שטרגליים וצדפוניות, מיני הזימרגליים (; £0£3 ת 1 ו 01 ״ 3 ־ 81 
60113111$ :)ס:ז 60 ז]$ ; 115 ק 1 ד 1 :>מ 3 ז 8 ); מצויים גם סרטני־התרים (סוגים 
1111-115 ) 1x01 ו 71-1005 ). וע״ע א״י, עמ ׳ 201 — 202 , 206 , ור׳ שם 
תמונות. 

מבחינה זואוגאוגרפית ניתן לשייך׳ באופן כללי, את הם" המצרים 
לאורך חופי א״י לשני אזורים גדולים ושונים: ( 1 ) חופי הימה״ת — 
השייכים לאיזור הכולל את הימה״ת ואת חופי האוקיאנוס האטלנטי 
המזרחי (חופי אירופה ומערב־אפריקה); ( 2 ) חופי ים־סוף השייכים 
לאזורים הטרופיים של מימי ים־סוף, האוקיאנוס ההודי והאוקיאנוס 
השקט המערבי. באילת מצויים מינים, שתפוצתם מגיעה עד לאוס¬ 
טרליה, האיים הפולינזיים, איי הוואי ויפאן הדרומית. מאז פתיחת 
תעלת סואץ המקשרת בין שני האזורים האלה, החלה נדידתם של 
בע״ח מאיזור לאיזור. בעיקר ניכרת חדירתם של מיני־ס" מים־סוף 
לאגן המזרחי של הימה״ת וכיום הם מהווים חלק בלתי נפרד של 
הפאונה הים־תיכונית של הארץ. לעומת זאת, ידוע מעט על הנדידה 
מימה״ת לים־סוף. 

מוצא: הם" הם מחלקה קדומה, שהופיעה כבר בתקופת הקסד 
בריון. מוצאם וקשריהם לקבוצות אחרות בפרוקי־רגלים אינם ברורים. 

חשיבות כלכלית: ם" מסדרת מעשירי־רגלים משמשים 
מאכל לבני-אדם (ע״פ ההלכה הם" הם שרץ המים ואסורים באכילה, 
ר׳ ויק׳ יא, י): בשנים האחרונות חוקרים את אפשרויות הגידול, 
בעיקר של מיני 136 ); 136 ! 6 ? בבריכות. ביפאן גידולים אלה נכנסו 
לשלבים מסחריים. בישראל ניצודים ם״ לאורך החופים, זה 15 
שנים. השלל השנתי מגיע ל 30 — 50 טון (וע״ע דיג, עט׳ 345 ). כן 
יש למיני ם" שונים חשיבות רבה בשרשרת־המזון, בשמשם מקור- 
מזון חשוב לבע״ח אחרים. 

י. מרגולין, זואולוגיה, א/ תשכ״ח 2 ! ■״ 77 ,(.{>?) ת 3 תז! 31€ ^\ . 1-1 ." 1 

/ 0 81010%$ 4 ,ח^ז 0 .{ ; 1961 ־ 1960 י 11 , €7-14510163 / 0 

; 1967 , 20010%$ 312 7 ( 11X1/67161 ,ו 1 ;>,י 16£111 \ .? ; 1961 , 16££1 ) 51 ) 071 

^ 116 ( 61171 ^ 1 ,־ £1 ו 6$11 ג£ ,*־ 1968 , $• 7 . 0010 % 116 ) 7 ( 1711/67161 , €8 מז 83 .ס 

. 1972 , 1 , 20010%1£ £71 611 ( 62 (} 5 467 

חג. ל. 

סרטר, זץ־״פול - 6 -!״ 183 ט 3 ק-״ 6 3 ( — (נר 1905 , פאריס), 
פילוסוף וסופר צרפתי, ממייצגיו החשובים ביותר של 
האכסיסטנציליזם (ע״ע), אשר דוחה את הראציונליזם והתאיזם המם- 
רתיים, ומבלים את עובדת הקיום האנושי כקודמת לכל מהות 
וערך. למד פילוסופיה בצרפת, והש¬ 
תלם אח״כ בגרמניה, שם התוודע 
לתורותיהם של הוסרל (ע״ע), אבי הפ־ 

נומנולוגיה, והידגר (ע״ע). במלה״ע 11 
נפל בשבי הגרמנים. לאחר שחרורו, 

פעל במחתרת יחד עם אנשי־רוח צרפ¬ 
תיים אחרים. רעיונותיו השמאלניים 
קירבו את ם׳ לקומוניזם, למרות שלא 
הזדהה עם מפלגה זאת. בשנים האחרו־ 



ז׳ 1 ־פו 5 סרטר 


549 


סרטר, ז׳ן־פול 


550 


נות מקדיש ם׳ רוב זמנו לפעילות פוליטית (בעלת אופי שמאלני 
קיצוני) ועתונאית. ב 1964 סירב לקבל פרם נובל לספרות שהוענק לו. 

יצירותיו הראשונות של ס ׳ — ££0 ׳£ 116 1000506040066 ' 00 
(עבר׳: ״הטרנסצנדנציה של האני... גוף ונפש״, תשכ״ח), 1936 , 
6 ז 01 ס 1 אב 1 ח 1 ' 0 (״הדמיוני״), 1940 — שמוטבע בהן חותמם של הוסרל 
והיידגר — נושאות אופי פנומנולוגי־תיאורי ומהוות תרומה לתחום 
הפסיכולוגיה הפילוסופית. ם׳ טוען ש״האני" נבדל מן התודעה 
הטרנסצנדנטלית, איננו מתמצה באינטואיציה ישירה, ונמצא, בניגוד 
להשקפתו של הוסרל, מעבר לתודעה, דהיינו, בעולם. הנסיון, לדעתו, 
הוא מקוטב: מצד אחד, התודעה הטהורה, המכוננת ומעניקה 
משמעות, ומצד שני העולם. שהוא הקורלט הטרנסצנדנטלי של 
פעילות התודעה. 

יצירתו הפילוסופית החשובה ביותר של ם׳ היא 10 61 6 ז £1 '£ 
) 81600 (״היש והאין״), 1943 ׳ שהיה לביטוי הקלאסי של האפסים' 
טנציאליזם ונודעה לו השפעה עצומה על השקפת עולמו של דור 
שלם. יצירתו זו, שניכרת בה השפעתו של היידגר ע״פ ספרו ״ 801 
2011 004 ("היש והזמן"). מדגישה את התפקיד הפעיל של התודעה 
כמכוננת את העולם. האונטולוגיה של ם׳ בספר זה היא תיאורית 
באפיה (בהתאם למתודה הפנומנולוגית של הוסרל) ומסבירה את 
הנסיון האנושי לאור שני המושגים המרכזיים: "יש" ו״איך. 

ה״יש", בחינת תופעה, מופיע בפני התודעה, אך איננו ניתן למיצוי 
ע״י התופעה, שכן הדברים, האובייקטים( 5 ] 6 [ 08 ), אינם ניחנים בשל¬ 
מות לתודעה, ומשום כך הם מכונים "טרנסצנדנטיים" (מעבר לתו¬ 
דעה) וטרנספנומנליים (מעבר לתופעה). את התודעה מכנה ם׳ "יש 
בשביל עצמו" ( 501 -] 00 ק- 6 ז]£י£) והיא מאופיינת ע״י פעילותה האיג־ 
טנציונלית המעניקה משמעות; ואילו האובייקטים, הדברים, מוגדרים 
כ״יש כשלעצמו" ( 6-60-801 ]]£'£) ומאופיינים ע״י אי יכלתם להת¬ 
ייחם לעצמם! הדברים ישנם, ותו לא, ואילו היש בעל התודעה 
(האדם) מסוגל לשאול ולשלול; ושלילה זו מניחה כתנאי לאפשרותה 
בסים אונטי — ה״אין". ם׳ מתאר את ה״אין" כמדיום שבו מצוי 
ה״יש", והתודעה כאילו משליכה את ה״יש" אל ה״אין" ובפעילותו 
המנתקת היא יוצרת מעין "חור" בתוך ה״יש כשלעצמו". התודעה 
התופסת את המציאות כאפשרות, ואת עצמה כגשר בין האפשרי 
והמציאותי, היא גם המציינת את חירות האדם, באשר היא מבטאת 
את מעמדו של האדם כשונה מן העולם וכחורג מכל שרשרת סיבתית. 
מצבו של האדם אינו קובע את מעשיו באורח דטרמיניסטי. האדם 
המחונן בתודעה בוחר באופן חפשי הן את האמצעים והן את המטרות 
למעשיו. האדם בוחר מתוך חופש מוחלט, החסר הצדקה ראציונלית 
(מאחר שהוא חורג מן השרשרת הסיבתית של עולם־הטבע, ואינו 
ניתן להסבר על ידי המניעים הקודמים למעשה); הוא יוצר את 
עצמו ואת עולמו. חירות אין־סופית זו, המדמה את האדם לאלוהים, 
היא אשר גורמת להרגשות חרדה ( 00801586 ), ייאוש ואשמה, שעליה 
כבר עמד קירקגור; זהו עול כבד שעל האדם לשאת. האדם שואף 
להימלט מחירותו ולחשוב את עצמו כתוצר ההיקבעות, אך נסיון 
זה נועד לכישלון, משום שעצם שלילת החירות מניחה הודאה בה. 
האדם. לפי התורה האכסיסטנציאליסטית, חייב לקבל על עצמו את 
חירותו, לשאת את עולה ולהודות שהוא המקור המוחלט למעשיו 
והיחיד האחראי להם. האדם הוא יצור של ניגודים, המשתדל בעת 
ובעונה אחת להיהפך לדבר מן הדברים (ולהימנע מאחריות למעשיו) 
ולשמור על מעמדו כמשקיף חפשי. מיזוג פאראדוכסלי זה של ה״יש 
כשלעצמו" ושל ה״יש בשביל עצמו" הוא המאפיין את השאיפה 
האנושית, הנועדת. בגלל הסתירה שבה, לכישלון. הסתירה נעוצה 
בכך שהאדם הוא חפשי ואחראי למעשיו, אך אינו שולט בקיומו, 
שהוא עובדה נתונה, איראציונלית ומקרית. 

תורה המנוגדת בעיקרה לאינדיווידואליזם הקיצוני של כתביו 
האכסיסטנציאליסטיים מציג ס׳ בחיבורו הבלתי מושלם 6 טן) 1 ז״ 0 


6 ג 31 > 11 :> 1016 ס ״ £0180 10 016 (״ביקורת התבונה הדיאלקטית״), 1960 . 
בספר זה טוען ם׳ שהחירות המוסרית האמיתית אינה חסרת ערך 
וכיוון, אלא חייבת להיות מופנית אל העתיד, שיתגשם רק כאשר 
יבואו הניגודים הדיאלקטיים לקיצם. אך אע״פ שהדבר נוגד את 
תורתו המוקדמת, אין ם׳ נוקט בתורה מטריאליסטית או דטרמיניס¬ 
טית קיצונית נוסח מארכם: אמנם הוא מכיר בכך כי ה״מחסור" 
(גורם המרי גרידא) הוא אשר מניע את בני האדם במהלך ההיס¬ 
טוריה, אך לדעתו. אין עובדה זו מקבלת את מלוא משמעותה אלא 
במסגרת מפעל אנושי מודע. 

י. פליישמן, הפילוסופיה האכסיסטנציאלית של ד. פ. ס׳ (עיון, א׳), 
תש״ט; ג. לוקאץ/ אכסיסטנציאליזם או מארכסיזם, תשי״א! א. סגל, 
חירות והכרח בשיטת ס׳ (עיון, ט״ז), חשכ״ה; מ. סקואלה, האני 
והתודעה בפרספקטיבות מתחרות (בין הוסרל לס׳ המוקדם) (עיון, 
כ״ב), תשל״ב! מ. ברינקר, לבטי האסתטיקה של ס׳ (בתוך: ז/ פ. ס/ 
מבחר כתבים. א), תשל״ב ! 111167011176 6 << 4 ! 011 ,. 5 .? ./ , €3016611 .א 
; 1953 , 01107101114 ? 0771071416 ? ,.£ , 140040611 . 1 ;* 1947 , 6 ו 1 ן 1111 <} 11111010 ) 

,. 5 .? ./ < £8 ז 15£ ן^ . 4 ! •א ; 0 י 1958 , 117716 ' 101 ' 1516714 '%. 11 ' 1 ,ש 111 ן) 0111 ? .? 
0664116 0 ; 016006 ' 71 07141 601071 ? ) ] 6 ק 000 .ס .נז - 1£ ז 11 > 0 .ס .א ;' ז 1960 
ץ 111 ) 1111010 ? 116 ' 7 ,א 1106 ז 3 ׳ו 7 . 4 < ; 1964 , 1950-1960 ,^ 1/1 ) 1111010 ? !'. 5 / 0 
,. 5 16 ! 1611166 ) 114 61 11107141 906161116 ? 1.6 , 030500 ( .? ; 1965 ,. 5 / 0 , 

. 1965 2 

פ. אפ. 

ם׳ הסופר. השקפותיו הפילוסופיות של ם׳ לא נודעו ברבים 
עד שהתחיל לתרגמן לשפה מוחשית יותר. במחזות, רומנים, מסות 
ספרותיות, מאמרים ותסריטים קולנועיים. מסתו׳ 16 מ 10118 זת 6 ז 18 \£'£ 
£00100151116 סס ] 68 (״האכסיסטנציאליזם הנו הומאניזם״), 1946 , 
היתה למעין שולחן־ערוך מקוצר של שיטתו הפילוסופית. יצירותיו 
הסיפוריות הוסיפו פירוש על העקרונות המופשטים של תורתו על 
ישות האדם, החירות, התודעה, האותנטיות, המצפון הרע: £0 
6 ־> 05 ב ז \ 1 (״הבחילה״), 1938 ; ] 40 ^ £6 (״החומה״), 1939 ! הטטרא- 
לוגיה הסיפורית (הבלתי גמורה עד כה), 10 46 011601105 £65 
111161-16 (״דרכי החירות״), 1 — 111 , 1945 — 1949 . יצירה זו, שמאורעו־ 
תיה מתרחשים ב 1938 , בתקופת הסכם מינכן ובשעת כניעתה של 
צרפת, מתארת בני־אדם המגשימים, או המבזבזים׳ את חירותם 
להשגת קיום אותנטי. מבחינת הטכניקה הסיפורית ניכרת השפעתם 
של המינגוי ושל ג׳ון דום פסום. 

בנסיונו להמחיש את נושאי החירות, האחריות, הגבורה, מוגווד 
הלב, המעש או חוסר־המעש של האדם במצוקה, מצא ם' במחזאות 
כלי־ביטוי מתאים הרבה יותר מאשר בסיפורת. מבנה מחזותיו מבוסם 
על סדרה של מצבי־גבול המבליטים את ישותו האותנטית של הגיבור. 
מחזותיו, למרות היותם רעיוניים ודיאלקטיים, עוצבו בצורה דרמתית־ 
תאטרונית מובהקת וזכו בכל העולם להצלחה בימתית. מביניהם: 
40001165 ? £65 (עבד: ״הזבובים״, 1968 ). 1943 , על אורסטס ואלק־ 
טרה, תוך השלכות ברורות לכיבוש הגרמני; £1015-6105 ("בדלתיים 
סגורות״), 1944 ; 1-6 ס] 1 ס< 50£ 5005 5 ]ז 140 (״מתים ללא קבורה״), 1946 , 
על אנשי-מחתרת ומשתפי־פעולה; 56 ס 06 ]:) 6 ק 65 ] 010 ) 80 £0 ("הזונה 
המכובדת״), 1946 , על אפליית הכושים באה״ב ; 50165 40105 ? £65 
(״הידים המלוכלכות״), 1948 , על המהפכן בעל ייסורי־המצפון, או 
איש־הרוח הבורגני ההססן מול העיקרון "המטרה מקדשת את האמצ¬ 
עים"; 19100 800 16 61 19101116 £6 (״השטן והאל״), 1951 , על 
בדידותו של האדם האדון לגורלו בעולם הסר־אל (בהשפעת מחזהו של 
סרונטס [ע״ע], ״הפוחז המאושר״); 03 ס 11 \/' 4 866106511-65 £68 
(״נידוני אלטוגה״), 1960 . 

בחיבורים המנתחים ניתוח מדוקדק את חייהם ויצירותיהם של 
סופרים צרפתים, יישם ס׳ את השקפותיו בתחום הפסיכואנליזה הספ¬ 
רותית (היצירה כתהליך פסיכואנליטי של מחברה), המסתמכת על 
ניתוח היסטורי־חברתי: 800461000 ( 1947 ); - 00016 , 06061 ] 8010 
זץ]-! 10 ת ] 6 4160 (״ז׳נה הקדוש, שחקן ומעונה״), 1952 : 46 14101 '£ 
1857 0 1821 46 ,]] £10086 . 0 : 0011116 ) 10 (״האידיוט של המשפחה: 



551 


סרטר, ז׳ן־פול — סריג 


552 


ג. פלובר, 1821 — 1857 ״), 1 — 111 , 1971/2 . כ״כ נודעת חשיבות למסה 
0 זט:ז 3 ז:> 131111 116 !) (עבר׳: ״ספרות מהי״, תשכ״ז), 1948 , 

ולקבצי המאמרים 5 ת 0 ״ 113 ז 51 (״מצבים״), 1 —)ס, 1947 — 1972 . הש¬ 
קפותיו החברתיות והפוליטיות של ס' באות לידי ביטוי במסות, וכן 
במאמרים הרבים, שפרסם מאז 1945 בכה״ע הפילוסופי־ספרותי 
116$ -!:> 1 > 0 דת 5 סוז 1 <ד 1x5 , שייסד יחד עם סימון דה בובואר, מרלו־ 
פונטי (ע׳ ערכיהם) ואחרים. בפנותו אל השאלה היהודית במסתו 
ש-לס! 1011 :ז 6$ טן) 13 ־ 501 10115 צ £16 ש£ ("הרהורים על השאלה היהו¬ 
דית"), 1946 , הציג את דמותו של האדם האנטישמי ואילו באנטישמיות 
ראה את תסביכו של הלא-יהודי הירא מפני עצמו ומפני תודעתו. 

ם׳ הציע טמיעה גמורה כפתרון לבעיית היהודים, אולם כתב ימים 
ספורים לפגי קום המדינה שמאחר שדבר זה לא יקרה עד שתקום 
חברה ללא מעמדות, "יש לשמוח על ייסודה של מדינת ישראל עצ¬ 
מאית שתעניק תוקף של חוק לתקוותיהם ומאבקיהם של היהודים על 
פני העולם כולו״. במאמר ב״על המשמר״ ב 1966 כתב ם׳ שיהודי 
שאיני מסתיר את צביונו המיוחד כיהודי ("יהודי אותנטי") אינו 
מחויב לעלות לישראל. לאחר מלחמת ששת הימים השמיע ם׳ דברי 
הסתייגות, "הנצחון הוא נצחון של קרב בלבד" ואינו מועיל לבטחון 
ישראל. לגבי הסכסוך עם הערבים הוא טוען שהצדק מחולק בין שני 
הצדדים. באפריל 1966 פרסם ס׳ הוצאה מיוחדת של 5 קמ 1£1 ׳ 5 ^ 1 
5 :> 11 ז 16 > 10 ז 1 , ובה נתן מקום לאנשים בעלי-שם, כ 20 יהודים וב 20 
ערבים, להביע את דעותיהם על הסכסוך. בהיותו תמיד בצד הנרדפים, 
השתתף ב 1971 בעצרת למען יהודי בריה״מ ונאם נאום חריף על 
"נידוני לנינגרד" והאנטישמיות בבריה״מ. 

יצירותיו של ם׳ זכו לתפוצה רבה בעולם• אך גם לביקורת פולמו¬ 
סית הן בחוגים הקאתוליים והן בחוגים המארכסיסטיים. השפעתן היתה 
מכרעת בעיצוב זרמים בפילוסופיה, בספרות ובביקורת העת החדשה. 

לעברית תורגמו מכתביו הספרותיים, נוסף על הנ״ל: "שני 
ספורים״, 1945 ! ״אינטימיות״, 1954 , תשכ״ז! "המלים", תשכ״ז; 
"מבחר כתבים", א—ב, תשל״ב. 

י. פליישמן, היהדות לאור הפילוסופיה האכסיסטנציאלית (עיון, ב׳), 
תשי״ב; פ. ז׳אנסון, ם׳ בראי יצירתו, 1969 ! ז. לוי, השאלה היהודית בת¬ 
פיסתו של ס׳(בתוך; שפינתה ומושג היהדות), תשל״ב! .! .ס 

; 1968 ,, 5 36 14€ } 16111656 ( 01 ( 6 ' 6£111/1 ' 1 15 ( 30 16 (ן 216 ( 66/1 ! 61 6 } 1 } 516 { 3610$11 { 

£112110 , 16 ^ 011010 ■(!!€ ;.* 5 36 £66115 1.65 , 3 ^ 031 ׳) לסיום. בסונטות־האהבה שלו משלב ס׳ תיאורי־טבע שהם 
פרי התבוננות רגישה וחדה בנוף האנגלי ונושאים הלקוחים מן 
העולם הקלאסי. הן מצטיינות במבנה מלוטש ובלשון מעודנת ותמ¬ 
ציתית, ס׳ היה הראשון שהשתמש ב״שורות בלתי מתחרזות״ 13010 ל 
56 ז 6 י 1 ) לתרגום שירה אפית (חלקים מאנאים לוורגיליוס) ובכך 
הראה אפשרות לכתיבת אפוס גם באנגלית, אולם סיגנונו לוקה 
במלאכותיות. 

מרבית שיריו פורסמו ב 1557 , בלקט של ריצ׳רד טוטל ($ , 101:161 
ץ 11311 ש 4150 ז). לאחר הופעת שיריו בעריכת פדלפורד (- 4£1 > 3 ?. 1 \.£ 
0 ־ £01 ; 1920 , 1928 ) גדלה חשיבותו וכיום מוכר ס׳ (יחד עם ויאט 
[ע״ע]) כאחד מחלוצי שירת־הרנסנס האנגלית. 

. 1938 ״ 5 ( 0 £31-1 ,.ח . 11 ,ע 1 ) 0.15:1 .£ 


סריבו ( 0 ע 6 ( 3 ז $3 ), בירת הרפובליקה בוסניה־הרצגובינה (מדינה 
בפדרציה של יוגוסלוויה). שוכנת במעלה נהר מיליצקה, 

בגובה של 538 מ׳ מעפה״י; מוקפת הרים. 244,000 תוש׳ ( 1971 ): 
מוסלמים. נוצרים וקהילה יהודית קטנה. ם׳ היא מקום מושב הארכי¬ 
בישוף הרומי-קתולי, המטרופוליט האורתודוכסי והמועצה המוסלמית 
העליונה ביוגוסלוויה. 

הגרעין העתיק של העיר נבנה בתקופה התורכית. במרכזו כיכר 
השוק, ובה יותר ממאה מסגדים; החשוב ביניהם: מסגד חוסרף בג, 
מהמאה ה 16 . כ״כ יש בה קתדרלה רומית קתולית ( 1889 ) וקתדרלה 
אורתודוכסית ( 1882 ). 

ם׳ היא מרכז תעשייתי חשוב, שבו מייצרים ומעבדים מכונות, 
מכשירים אלקטרוניים, כימיקלים, טכסטילים. שטיחים וטבק. בעיר 
מספר מוזיאונים, ביניהם מוזיאון לאומי, וכן אוניברסיטה, שנוסדה 
ב 1946 ולומדים בה 16,629 תלמידים ( 1972 ). 

היסטוריה. ב 1262 בנו ההונגרים מבצר בס׳ וכינוהו בוסנאוואר 
(מבצר בוסנה). ב 1480 כבשוה התורכים וכינור. בוסנה־סרי (מכאן 
שמה הנוכחי). במאה ה 16 שגשגה העיר ונבנו רבים מבנייניה 
וממסגדיה. במאות 16/18 נהרסה ס׳ פעמים מספר בשריפות. מ 1850 
ס׳ היא מרכז מינהלי תורכי של ב(סניה והרצגובינה. ב 1878 עברה 
לשלטון אוסטריה, היתד, למרכז התנועה הלאומית המרבית ובה 
נרצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד (ע״ע מלה״ע 1 , עמ׳ 652 ). ב 1918 
נהייתה ס׳ לחלק מיוגוסלוויה. במלה,״ע 11 היתר, בשלטון קרואטיה 
ואחרי המלחמה חזרה ליוגוסלוייה (וע״ע בוסניה והרצגובינה! יוגד 
סלויה; סרביה). 

סריג ( 6 ם 1 ״ £3 ), במתמטיקה, הוא כל מערכת המורכבת מקבוצת 
איברים כלשהם, ומסדר חלקי (ע״ע קבוצות, תורת ה־), 

בין איברי המקיים 2 דרישות נוספות: ( 1 ) לכל שני איברים 
3 , ל ב\! ישנו ב\. איבר (יחיד), שהוא החסם העליון של 3 ו 6 
ומסומן נ 1 ע 3 = 0 ; 0 חסם עליון אומר כי 0 3 ל, ולכל איבר 

6 של אם ט ? 5 3 וגם 3 > £, אזי 3 > = 0 ) ; ( 2 ) לכל שני איברים 

3 , 6 ב\, ישנו ב\, איבר ם (יחיד) שהוא החסם התחתון של 3 ול 
(מוגדר בצורה דומה) ומסומן ל ח 3 = ש. בכל ם׳ מתקיימים השוו¬ 
יונות הבאים: 


3 ט ל = ל ע 3 

3 ח ל = ל ח 3 

(1) 

(ש ט ל) ט 3 = ש ט (ל ע 3 ) 

( 0 ח ל) ח 3 = 0 ח(ל ח 3 ) 

(2) 

3 = 3 ט 3 

3 0 3 = 3 

(3) 

3 — (ל 0 3 ) 0 3 

3 = (ל ט 3 ) ח 3 

(4) 


יתר על כן, ניתן להסתכל על ם׳ כעל קבוצת־איברים .\ 7 , שבה 
מוגדרות שתי פעולות, ( 1 ו ח, ומתקיימים בה השוויונות הללו, ואזי 
נקבל את הסדר החלקי, אם נגדיר את היחס == בצורה הבאה: 
ל:^ 3 ,אםל=לט 3 (החסם העליון), או 3 =לח 3 (החסם התחתון). 
לדוגמה: קבוצת הנקודות, הישרים והמישורים במרחב, כשל=!= 3 
פירושו ״ 3 מוכל ב ל״, או קבוצת המספרים הטבעיים, כאשר ג 1 ^ 3 
מובנו ״ל מחלק את 3 ״. כאן ל לעג הוא המחלק המשותף הגדול 
ביותר ו ל 0 3 הוא הכפולה המשותפת הקטנה ביותר של 3 ו ל. 

דרישות נוספות יוצרות ם" מיוחדים, דוגמת הם׳ הדיסטריבוטיווי, 
שבו מתקיים השוויון( 0 ח 3 ) ע (ל ח 3 ) = ( 110 ל) ח 3 . 

צ׳. פירס (ע״ע) היה הראשון שהשתמש בם״, ב 1880 , לשם 
חקירת המבנה הלוגי של קבוצות של טענות מתמטיות. אלגברות 
בוליאניות (ע״ע בול, ג׳ורג׳), שהן סוג מיוחד של ם", מופיעות 
כבר ב 1847 , בהקשר דומה. ר. דדקינד (ע״ע) עמד על חשיבותם 
של הם" במתמטיקה בכלל, ואילו אמי נטר (ע״ע) הדגישה את 
חשיבותם באלגברה. תורת־הס" משמשת גם נושא למחקרים ולעבו¬ 
דות — כענף מתמטי נפרד. 

במתמטיקה מופיע גם המושג של ס׳־נקודות — קבוצות נקודות 


553 


סריג — סרני, אנצו חיים 


554 


במישור או במרחב, המוגדרות בדרכים מיוחדות. לס׳־נקודות חשי¬ 
בות רבה בטיפול הגאומטרי במספרים (ע״ע מספרים, תורת ה־). 

על ס׳ באופטיקה — ע״ע התאבנות: ספקטרום וספקטרוסקופיה; 

על ם׳ בגבישים — ע״ע גביש; קריסטלוגרפיה. 

,/■ 01 ) 11 ' 7 ״ 2 ,(. 611 ) ?] 01 ^! 1 ( 7 .? .א ; 1948 , ״ 7 . 0 

. 1961 
ח. גי. 

ס ד־־ א ל! ה, ע״ע צילון. 

סךינגר (: 3831 ת״ 5 ), בירת מדינת קשמיר (ע״ע) וג׳אמו. 403,600 
תוש׳ ( 1971 ). 

ס׳ שוכנת על שתי גדות נהר ג׳לום החוצה את עמק קשמיר 
הפורה, בגובה 1,600 מ׳ מעפה״י. רשת תעלות-מים מבתרת את העיר. 
מצפון וממזרח נשקפות עליה פסגות הרי ההימלאיה המושלגות, ס׳ 
משופעת במסגדים ומקדשים הינדואים יפים. בעיקר מפורסם המסגד 
הגדול שסמוכה לו האוניברסיטה של קשמיר ( 11,330 תלמיד ב־ 
1972 ). כלכלת העיר מושתתת על תעשיות מסרתיות: אריגת שטי¬ 
חים, בדים וצמר וייצור תכשיטים וכלי עץ. 

סךמט י ם (יה" לאט' 03136 ־ 1 ־ 531 ), 

עם קדום בדרום רוסיה האירופית. נראה שהס׳ היו אגד 
שבטים, והעיקרי שבהם היה, בדומה לסקיתים (ע״ע) ולקימרים 
שקדמו להם, ממוצא איראני מאסיה המרכזית, ושפתו קרובה לשפת 
הסקיתים. במאה ה 6 לפסה״נ פרצו הס׳ ממערב לאוראל, השתלטו 
בהדרגה על השטח שבין האוראל לדון, ובמאה ה 4 חצו את הדון 
ולחצו על הסקיתים, ובמאה ה 2 השתלטו על ארצם. בהדרגה השתר¬ 
עה "סרמטיה" על כל השטח שמהים הכספי ועד לוויסלה, אף שהת¬ 
גוררו בו גם עמים שלא קיבלו את מרות הם׳. הם' גם לא ניסו 
להשתלט על הערים היווניות שלחוף הים־השחור. בימי נירון קיסר 
פלשו למסיה התחתית (בבולגריה של היום), אך נהדפו ( 62/3 
ליסה״ג). מאז היוו איום מתמיד על הקיסרות ופלשו לעתים לתחומיה 
באיזור הדנובה, פעמים יחד עם עמים אחרים כגון המרקומנים 
הגרמנים. במאה ה 3 לסה״נ השתעבדו רובם לגותים (ע״ע) והשתתפו 
בפשיטותיהם לתחומי הקיסרות. קיצם בא מידי החונים (ע״ע; סוף 
המאה ה 4 ). חלקם התבולל בהוגים, חלקם בסלווים שבאיזור הדניפר, 
וחלקם נם מערבה עד שבמאה ה 6 נעלם זכרם. 

רוב הזמן היו הם׳ נוודים, ורק במרוצת־הזמן החל חלק מהם 
לעבור לחקלאות. הם היו פרשים מצוינים, הנהיגו חידושים ברתמות 
ובאוכף והיו מהראשונים שהשתמשו בדרבן ובמשוורת, הם לא היו 
קשתים כסקיתים, אלא לחמו ברמחים וחרבות ארוכים, כאבירי יה״ב 
אחריהם, ועטו שריון כבד על עצמם ועל סוסיהם הגדולים. 

הם׳ נבדלו מהסקיתים גם בכך, שעבדו את האש ולא את אלי- 
הטבע, ושוני יסודי ביניהם היה במעמד האשה: נשי הם׳ נהנו 
משוויון מלא, ונראה שעד תקופה מאוחרת למדי שרר בקרבם משטר 
מטריארכלי. נשי הס׳ השתתפו במלחמות, ויש סוברים שאגדות 
היוונים על האמזונות (ע״ע) מבוססות על עלילות המלחמה של נשי 
הם׳. בחפירות נחשפו קברי נשים ובהם נשק שהוטמן עמהן. 

שרידי אמנות הס׳ בקבריהם מעידים על דרגה גבוהה של אמנות- 
מתכת וכן קדרות מפותחת. אמנות הס׳ הצטיינה בצבעוניותה ובעי- 
טוריה הגאומטריים. 

"סרמטיה" היה כינוי פיוטי לפולניה בפיהם של כמה משוררים 
פולניים. האידאולוגיה של אצילי-פולניה במאות ה 17 — 18 , שדגלה 
בשמירת זכויות-היתר שלהם והסתייגה מהשפעתה של תרבות־המערב, 
כונתה "סרמטיזם". 

{) 12113 / 16 > 133000 .£ .־ 1 ז\) . 5 1621 ) 0 ^ 702 7/26 י 1 ^ 5 ז 1 ןז 51111 .יך 

2 ( 1 ). 1 1 ) £122 . #231 1116 1 ( 1 1163 ) 5211 , 1X13113 ־ 131 ־ 1 .ן ; 1963 , ( 23 ) €11211120110 
, 313€ ח 1 תז 0 ת :) 0256 { 113 ^^ 06 .׳ח 11 ( 1 0£3 ^) 2723 ) £111 711 ' 11 ) 5 16 ( 1 { 0 

. 1970 ,. 3€01 ן 01 ז\ 4 1 ? 3 ען) £1 ת^ 

מ, 


סו־מינטו, דומינגו פאוסטינו - -■ 831 ס^סס 

016010 ! — ( 1811 — 1888 ), מדינאי, סופר ומחנך ארגנטיני. 
בצעירותו לחם בשורות "האוניטרים" נגד "הפדרליסטים" (ע״ע 
ארגנטינה, עמ׳ 680 ), ובימי רודנותו של רוסס (ע״ע) גלה לצ׳ילה 
( 1839 — 1852 ). שם עסק בכתיבה ובעתונאות, הקים בתי־ספר והש¬ 
תתף בפעילותם של גולים ארגנטינים נגד רוסאס. ב 1845 פרסם 
את ספרו סס״בןםב 7 !, ביוגרפיה של אויבו, "הקאודיליו"(מנהיג מקומי) 
פקונד 1 קירוגה (ב 08 -! 1 ג 31 >), ולמעשה— מחקר חברתי-מדיני-תרבותי. 
ם׳ טען בספרו, שיציבותה המדינית של ארגנטינה והתפתחות חברתה 
וכלכלתה יושגו אם תצליח החברה העירונית להחדיר את תרבות 
אירופה לאזורים הכפריים. 

ב 1852 השתתף ם׳ בקרב מינטה קסרוס, שבו הובס רוסאם. ם׳ 
נתמנה לאחראי לרשת החינוך בבואנום־אירם, ואח״כ היה מושל 
מחוז, שגריר בצ׳ילה, בפרו ולבסוף באה״ב. בעת שהותו בוושינגטון 
נבחר לנשיא ארגנטינה ( 1868 ). 

ב 6 שנות נשיאותו שקד ם׳ בעיקר על הרחבת רשת־החינוך 
והעמקתה, ונודע כ״נשיא המורה". הוא גם עודד את ההגירה מאירו¬ 
פה, פיתח את רשת-התחבורה ודיכא את האינדיאנים בפטגוניה. 
בתום כהונתו ( 1874 ) היה סנאטור, שר־הפנים. ושוב ממונה על 
החינוך בבואנוס־אירס. כל כתביו, ב 53 כר׳, י״ל ב 1885 — 1909 . 
. 1963 ,. 5 . 7 .( 7 .? ; 1952 ,. 5 / 0 71/6 7/26 ,ץ 416 [נ 1 :!ש .¥\ 

טרנטה׳ ע״ע הדו, עמ׳ 506 , 507 . 

סתי, אנצו ח״ים ( 1905 , רומא — 1944 , דכאו), חלוץ ומחנך, 
שליח ציוני. בן למשפחה יהודית-איטלקית מיוחסת (אביו 
היה רופא המלך) ומושרשת בתרבות איטליה. נתוודע לציונות בגיל 
16 ולימים החל לפעול בקרב הנוער היהודי באיטליה בהשראת דן 
(דנטה) לטס ומשה בילינסון (ע׳ ערכיהם). היה מזכיר חוג ה״עבודה" 
שנוסד בראשית 1922 . ם׳ היה הרוח החיה בכינוס הנוער היהודי 
האיטלקי בליוורנו ( 1924 ) והטיף לפתרון הבעיה היהודית בדרך של 
פרולטריזציה של העם היהודי בא״י. באותה שנה קיבל תואר ד״ר 
לפילוסופיה ע״ס מחקרו על ספר טוביה (ע״ע). בפברואר 1927 עלה 
לא״י ונעשה לחלוץ היהודי־האיטלקי הראשון. היה פועל שכיר 
בפרדם ברחובות וב 1928 נמנה עם מייסדי קיבוץ גבעת־ברנר. 
ב 1931/32 , ערב עליית הנאצים לשלטון, היה בשליחות בגרמניה 
ופעל לחיזוק תנועות הנוער הציוני. ב 1933/34 חזר לגרמניה ופעל 

בה בה״העברה" של הון 
יהודי ובארגון עליית ה¬ 
נוער. ב 1935 היה ציר 
בקונגרס הציוני הי״ט. 

בעת מאורעות 1936 הת¬ 
בלט בהשקפתו הפציפיס¬ 
טית ונהג לצאת לשמירה 
בלי רובה בידו. ב- 
1936/37 עשה בשליחות 
באה״ב לחידוש תנועת ה־ 

״חלוץ״. בפרוץ מלה״ע 11 
התגייס לצבא הבריטי. 

ב 1940/1 עסק בתעמולה 
אנטי־פאשיסטית במצ¬ 
רים. באמצעות הרדיו, 

בעריכת העתון "קזריארה 
ד׳איטליה" ובביקוריו ב¬ 
מחנות השבויים האיטל¬ 
קים. בנובמבר 1941 
נאסר בידי המשטרה ה- 



סרני (ה׳טני מימין) בעראר! — עם יהודים 
מהומיים (ארביוז גבעת־ברגר) 





555 


סרני, אנצו חיים — סרפימוכיץ/ אלכסנדר 


556 


מצרית, בהשראת שירות-הביון הבריטי ושוחרר אחר שביתת־רעב 
של 10 ימים. ב 1942 יצא בשליחות לעראק והשתתף בארגון תנועת 
ה״חלוץ" במחתרת ובהכשרת הנוער היהודי להגנה עצמית ולהעפלה 
לא״י. ב 1943 חזר לא״י ופעל בהכשרת קבוצות הצנחנים של 
ה״הגנה", שנועדו לפעול מעבר לקווי־האויב בשליחות בעלות-הברית 
ולמען הצלת יהודים בשטחי הכיבוש הנאצי. במאי 1944 הוצנח ס׳ 
מעבר לקווי־האויב בצפון איטליה, הרחק מתחום היעד ונפל בשבי 
הגרמנים. לאחד חקירות הועבר למחנה הריכוז בדכאו והוצא להורג 
(ב׳ כסלו, תש״ה, 18 בנובמבר 1944 ), כתביו: "תולדות הפאשיזם 
האיטלקי״, תשי״א; "האביב הקדוש" (קובץ יומנים- מכתבים. מאמ¬ 
רים), תש״ל ־ ; ם׳ השתתף בעריכת 31681:1116 ? ת 1 5 נ 1 בז^ 1 >ת 3 5 ״״ן, 
יחד עם ר. אשרי. 1936 . על שמו נקראים יער סמוך למבוא מודיעין, 
בית התרבות בגבעת ברנר וקיבוץ נצר־סרני, סמוך לנם־ציונה. 

עדה ס׳ (לבית אסקרלי [נו׳ 1905 ]), רעייתו, עלתה עמו לא״י 
ולוותה אותו ברבות משליחויותיו. פעלה רבות במסגרת "עליה בי", 
ריכוז שרידי השואה באיטליה ואירגון העפלתם לא״י. בשנים 
1959 — 1968 פעלה, ברומא, למען יהודי ברית המועצות. 

ב. קסטלבולונזי, מבוא ל״האביב הקדוש", תש״ל 2 ! א. מילאנו- 
ש. א. נכון-ד. קארפי(עורכים), ספר זכרון לח. א. ס׳(כולל רשימת 
כתביו והערכות לדמותו), תשל״א! ספר תולדות ההגנה, ג׳ (מפתח 
בערכו), 1972 ! ר. בונדי, השליח — חייו ומותו של א. ס׳, תשל״ג 1 

. 1967 , 1 ) 7101 ז! 01 [ 0 סיר!}{ !/ , 81601 ״ 1 .? - 1 ז 113 ב 1 ן>זט . 0 

כ. ק. 

סרסטה, פבלו — $3635316 31110 ? — ( 1844 , פמפלןנה [ספרד] 
— 1908 , ביאריץ [צרפת]), כנר ומלחין ספרדי. בהיותו 
ילד נשלח ללמוד בקונסרווטוריון בפאריס ובגיל 14 כבר החל בקר¬ 
יירה של אמן בי״ל. נגינתו הצטיינה באינטונאציה נקיה, טכניקה 
מושלמת וצליל מלא. ם׳ ניגן, בשני כינורות הסטראדיוואריוס שהיו 
לו, בכל רחבי אירופה ואמריקה. מהיצירות שהרבה לנגן — הקוני 
צ׳רטות של 0 ו־ 0 נ 0 , ללו (הקדיש לס׳ את הקונצ׳רטו הראשון שלו 
לכינור) ומ. ברוך (ע׳ ערכיהם; הקדיש לס׳ את הקונצ׳רטו השני 
ואת הפנטסיה הסקוטית). 

מיצירותיו של ם׳ — רומאנסות, פנטסיות ועיבודים של ריקודים 
ושירי-עם ספרדיים. בכל היצירות והעיבודים הדגיש את המרכיב 
הווירטואוזי. מיצירותיו מוכרים "ח׳וטה אראגונזה" וארבעה קבצים 
של מחולות ספרדיים, ומוכרות מכל — "נעימות-הצוענים". 

, 1956 ,. 5 .? , 1113 ־ 83231 ; 8 1909 46 15 ) 6771011 ^ , 41136111 . 

סךעפת, ע״ע נ^ימה, עמ׳ 386 . 

סרף־בר, נפהלי הרץ ( 1726 , מדלסהיים [אלזם] — 1793 , 
סטרזבור), ממקדמי האמנציפציה בצרפת. ס׳ התעשר מאוד 
כספק צבאי, והשקיע מאמצים רבים, בכסף ובהשפעה, לשיפור מצב 
היהודים באלזס. ב 1775 זכה לאזרחות צרפתית על שירותיו למדינה. 
אז הקים כמה בתח״ר גדולים, בהם העסיק פועלים יהודים, מתוך 
מגמה להסב את עיסוקם ממסחר זעיר למלאכת־כפיים, בהשפעת 
רעיונות ההשכלה. ב 1780 פנה ם׳ למנדלסזון (ע״ע, עמ ׳ 959 ) שיסייע 
בידו במאמציו לטובת יהודי אלזם, והוא הפנהו אל דום (ע״ע), 
שכלל את תזכירו של ס׳ בחיבורו. ס׳ דאג לתרגום ספרו של דום 
לצרפתית, ובעקבותיו נתמנתה ועדה שדיווחה למלך לואי ^¥ X על 
מצב היהודים, והביאה לביטול מס הגולגולת היהודי. ם׳ נאסר לשנה 
כחשוד באהדת המלוכה, בתקופת שלטון הטרור. גיסו היה ר׳ דוד 
זינצהים (ע״ע). 

בנו, תאודור, היה קצין בצבא נפוליון (ר׳ תמ׳ של תו־ספר שלו, 

עם סמל המשפחה, בכרך ג/ עם׳ 291 ). 

א. הרצברג, תנועת ההשכלה והיהודים בצרפת (מפתח בערכו), 

תשל״א 1 ) 101111 )[ 111 0001 ))) 00 ) 7111 ) 1101 ) 10 ! 1 ) 1 ) 01 '\ ,ז 711 € \ 1,6 . 8 
1011 1 ) ■ 11 ) 8 11 ) 1 ) ,ז 86 ז 11 < $1 ת 01 . 4 < ; 1906 — 1902 ,ע 1-1 ,)>>£ /• 07 
10 ) 1 > ! 1 > 10 ) ) 101 > 10 ) 111 ) 01 }} ,ת 1111£11 ז 8£ -ז 6 ו 461 < , 8 ; 1908 ,)!!!!סק) 
.(בדפוס ,( 88 ) 111 !) 1 ( 11 ) 1 !) 1 \ ) 1 ! )■<■! £11£1 ,(. 68 ) 84611:11106 . 71 

• 70 £1010 ,ץ 1136 ט 2 . 4 ? ; 1964 12 , 11 . 0 ) 11111011/1 ) 10112 [£ )) 11 

. 1966 נ 1 , 1 ) 1651171 ) 1 

ק. ח. 

סרפדת ( 1161163613 ), מחלת־עור אלרגית (ע״ע אלרגיה), המת¬ 
בטאת בגרד חזק, האדמת העור והופעת בועיות. במקרים 
קשים מלוות תופעות אלה בהתנפחות הלוע ודרכי־הנשימה העליונים 
עד כדי חנק. 

הגורמים לס׳ רבים ושונים. יש שהס׳ מופיעה כתוצאה מרגישות 
למאכלים מסוימים (בעיקר ביצים, דגים וצדפות, אגוזים ופירות). 
גם תרופות שונות, נשיכות חרקים וזריקות נסיוב עלולות לגרום 
לס׳. סימני הם׳ עלולים להופיע לפעמים לאחר חשיפה לכמויות 
זעירות של הגורם ולפעמים — רק לאחר חשיפה ממושכת. הם׳ 
נעלמת לרוב מעצמה תוך 1 — 7 ימים, והטיפול הוא, איפוא, הטבתי 
בלבד. תכשירים אנטי־היסטאמיניים (ע״ע היסטמין) ותכשירי קורטי¬ 
זון מקילים בהרבה את הסבל. תרופות מסוימות, כגון אספירין, 
מחמירות את המצב. במקרים של קשיים בנשימה — יש לנקוט 
לעתים אמצעי־חירום, כגון פתיחת הקנה והנשמת חמצן. אם ללוקה 
בם׳ ידוע גורם המחלה אצלו, יתרחק ממנו. 

סרפימוביץ/ אלכסנדר — 1408144 ז 1 (|> 11 ק €6 

פסודונים של אלכסנדר סרפימוביץ׳ פופוב 11100081 — 
( 1863 — 1949 ), סופר רוסי. ם׳, בנו של קצין קוזאקי, "!ד באוניבר־ 





557 


סרפימוביץ/ אלכסנדר — סרקיס, יואל 


558 


סיטת פטרבורג ובילה, מ 1887 , שלוש שנים בגלות בצפונה של רוסיה 
בשל פעילות מהפכנית. אחרי-כן היה מקורב לחוגו של גורקי (ע״ע). 
יצירותיו התחילו להתפרסם ב 1889 . בסיפוריו הראשונים, הליריים־ 
דינאמיים, הציג את האדם בעבודתו, על רקע הנוף הצפוני. בסיפורים 
וברומנים שכתב אחרי מהפכת 1905 תיאר את חיי הפועלים 
( 3614/160 8 ג 0 כ! 0 ־ 1 [״עיר בערבה״], 1912 ). הרומן אסזסח "!,!"בשת&ןג 
(״זרם -הברזל״), 1924 , המתאר, במגמתיות נטורליסטית, את מלחמת־ 
האזרחים ברוסיה מנקודת ראותו של הקומוניסט, נחשב בספרות 
בריה״מ דוגמה קלאסית של הראליזם הסוציאליסטי. 

, 0 ^ י 8 סז 0 ג!>. 13 ; 1924 , 0/1083 88x >ונ 0 ^. 3(< xx >ו • 0 , 8613068 ■ 8 
. 1950 ,- 0 , 08 >ו 8368 קץ> 1 • 8 ; 1927 

0 ר 5 י 0 (מצרית (] 9 ־ז; יוו' ; 01771 כ) 00£ לאט' 

15 סבז 80 ), אלוהי העיר אלכסנדריה והממלכה התלמית במצ¬ 
רים, שפולחנו התפשט בכל העולם ההלניסטי־רומי. ם׳ הוא מיזוגם 
של אסיר (ע״ע [כרך־מיל׳]) וחפ (ע״ע); זוהה עם הדם, הליום חוס 
(ע״ע, עמ׳ 723 ), נתכנה זום־ם׳ ובזיהויו הזה תיאר אותו הפסל 
בריאכסיס (ע״ע): ראש הפסל, הדומה לראש זוס, נושא סל עטור 
שיבלים, סמל הפוריות, שאוסיר וכן הדם היו מעניקים אותה. לדעת 
רוב החוקרים, תלמי 1 (ע״ע; תחילת המאה ה 3 לפסה״ג) הגה את ס׳, 
במגמה לקרב את נתיניו המצריים והיווניים אלו אל אלו, אך יהיה 
נכון יותר לראות בו יציר הסינקרטיזם (ע״ע) שרווח במצרים מאז 
ומקדם ונתחזק בתקופה ההלניסטית; תפקידם של תלמי ושל מנתון 
(ע״ע) יועצו היה להשלים רשמית את זיהוי ם׳ עם אלוהי יוון. 

ם׳ היה אל מרפא (פעל בחלומות של ריפוי), אל אוראקולום, 
(מעניק חזיונות שבהקיץ), אך עיקר חשיבותו היה בכך שבתור 
אדון־השאול שלט בגורל והעניק חיי־נצח. יכולת זו הנחילה לו 
תפוצה בכל העולם העתיק (ע״ע יונית, לשון ותרבות, עמ׳ 543 ). 
ם׳, ורעייתו איסיס (ע״ע), אומצו ע״י פולחן המיסתורין היווני (ע״ע 
מיסטריות) ושיוו לו עומק וחשיבות חדשים: לקרבה לאלוהות בעוד 
האדם חי, נוספה עתה גם תקווה לחיי־עולם. וע״ע מצרים, דת 
ופנתאון׳ עמ ׳ 222 . 

בשם סרפיון ( עס^סק*)!) קראו היוונים למקדשי אוסיריס 
במצרים, שמספרם כ 42 לפי מספר הגלילות. חשיבות מיוחדת נודעה 
למקדש הקדום של ס׳ במף (ע״ע), שניתוספו לו היכלות יווניים. 
המקדש של ס׳ באלכסנדריה (ע״ע, עמ׳ 678 ) היה בעל אופי יווני 
טהור; נוסד, כנראה, ע״י אלכסנדר מוקדון והורחב בזמן תלמי 111 . 
בספרייתו נשתמר, לפי המסורת, עותק של תרגום השבעים. אחרי 
הריסתו במרד היהודי בזמן טראיאנוס ( 115/7 ) התקיים, בשחזור 
רומי, עד החרבתו בידי נוצרים, ב 391 לסה״נ. על יחם היהודים לס׳, 
ע״ע א״י, עמ׳ 410 . 

,.׳׳( , 5 , 11 11 ) 111 ) 5 )^ 10115 ^ 11 )/ 1 מ 710 ) 11 / ה 0 ) 1 ו*) 11 !>) 8 .סחת!׳}} .}} 

) 1/1 מ 1 . 5 / 0 0111 ) 111 חס 5 ) 5111111 0 ■ 11 ד ,־, 356 ־ 81 . 14 .? ; 1952 
111 ) 61111 ,. 1 ) 1 ; 1960 , 111 , 1108108813 )('. 3803111 ( 01 ) 1 > 011 ?\\ ) 111511 ) 11 ) 0 
,. 16101 ) . 5 / 0 0111 ) 1/1 /ס { 015101 ׳{ £011 ) 1 ( 1  / 60 . 5 1 ) 11/1 1515 ,ת 1783 ) 1 ע .- 1 ; 1962 ,(^ 80(7, ■10 (1318(0713, X ־ 4/01 . / 0 

. 1970 , 111 ) 1/0111 1 ) 1111 7100 ) 61 70 

א. ג.־ש. 

סרפנטין, שני מינרלים דומים, מקבוצת הפילוסיליקטים (ע״ע 
סיליקטים): אנטיגוריט. המתגבש בגבישים לוחיים, וכרי- 
זוטיל, שגבישיו סיביים. שניהם דו־שכביים, טרי־אוקטאהדרליים 
ונוסחתם: *( 01-1 )״ הכריזוטיל הוא אחד מסוגי האזבסט 

(ע״ע) החשובים. ק&זיותם של שני המינרלים משתנה מ 2 עד 4 , 
צפיפותם היא 2.4 — 2.6 , צבעם לרוב ירוק או גם צהבהב או אפור. 
לאנטיגוריט ברק שמנוני או שעוותי, ולכריזוטיל ברק דמוי משי. 
שני המינרלים נוצרים בתהליכים מטאמורפיים ממינרלים אחרים 
עשירים במגנזיום כגון אוליבין (ע״ע) או אנסטטיט (ע״ע פירוכסן). 
בשם ם׳ קרוי גם סלע המורכב בעיקרו מן המינרלים הנ״ל. צבעו 


לרוב ירוק כהה עד כמעט שחור; לס׳ משובח צבע צהבהב בהיר 
עד ירוק תפוחים. בסלע ס׳ מצויים עורקים לבנים של מגנזיט (ע״ע 
מגנזיום). צורתם המתפתלת של עורקים אלה נתנה לסלע, ולמע־ 
דלים המרכיבים אותו, את שמם (מלאט׳ 1 ! 63 נ 1 ־! $6 = נחש). ם" מופי¬ 
עים בעיקר בגרעינם של הרים אורוגניים. באגן הימה״ת עוברת 
רצועה של ם׳ מיוגוסלוויה דרך יוון, קפריסין (הר טרודוס), תורכיה 
ואיראן. כ״כ מופיע ס׳ במדבר המזרחי של מצרים ובערב הסעודית. 

הסלע ס׳ מנוצל מאז תקופת הפרעונים למטרות קישוט, במיוחד 
לפיסול ( 110 !) 1 )ח\) €[)ז 0 ^\). 

סךצנים, סרקנים, כינוי לערבים בפי הנוצרים ביה״ב, שהוחל 
גם על מוסלמים אחרים, במיוחד תורכים. המלה ס׳ מצויה 
כבר בספרות היוונית של המאה ה 1 לסה״נ ( 1 ס׳\וז* 3 נן £01 ), ככינוי 
ליושבי אזור סרקנה (ןזעןזס״ס^ס!), המשתרע, לדברי תלמי מאלכ¬ 
סנדריה (ע״ע), בצפון־סיני, או מדרום לארץ הנבטים (ע״ע). היתה 
סברה, שהמלה ם׳ נגזרה מהמלה הערבית ^ 3 (מזרח, קדם). אבות־ 
הכנסיה וההיסטוריונים הביזאנטים (פרוקופיוס) ציינו במלה ם׳ גם 
שבטים ערבים אחרים. 

אוזביום (ע״ע), בהיסטוריה הכללית שלו (ע״פ תרגומו של 
היארונימוס [ע״ע]), מדבר על ם׳ כעל "בני־הגר", הישמעאלים, 
שנטלו לעצמם תואר של "בני־שרה" (ם׳). יואנס (ע״ע) מדמשק 
אף הוא קושר את הכינוי ס׳ בשרה, אך בצורה אחרת, וגוזר את 
השם מ 01 ׳\ 6 * ;> 1 >נןי,*> 1 — הישמעאלים בני הגר, "ששולחו בחוסר 
כל ע״י שרה". 

השם ם׳, ככינוי לערבים, מצוי פעמים רבות גם במקורות עבריים, 
בצורות סרקי, סרקיי, סרקיא, סרקאה וסרקאי (כגון, בתרגום ירו¬ 
שלמי [אי] לברא׳ לז, כה: ארחת ישמעאלים = סיעה דסרקיין). 
השימוש במלה זו הוא במקורות ארץ־ישראליים בלבד (כגון בילק״ש 
בלק, תשע״א, בשם מדרש ילמדנו, ובתלמוד ירושלמי), ורק פעם 
אחת בלבד בבבלי, בנדרים (נ/ ע״א) — ש״לשונו משונה" (הסיפור 
המובא בו הוא ארץ־ישראלי. ולפיכך יתכן שהובא בלשונו המקורית. 
נראה אפוא שיהודי א״י השתמשו במלה ס׳ בהשפעת הסביבה הנוצ¬ 
רית. ר׳ ב. מוספיא (ע״ע) גם מסביר את פירושה ע״פ הסברו של 
היארונימוס. 

סרקים (סדקיס), יואל ( 1561 , לובלין — 1640 , קראקוב), 
מגדולי הפוסקים האשכנזים שלאחר הרמ״א (ע״ע איסרלש. 

משה). שימש ברבנות ולאדווה, בלז, בריסק וקראקוב, בה נבחר 
לאב״ד ור״מ ב 1619 . רבים מתלמידיו היו ממנהיגי הדור בפולניה, 
ביניהם חתנו דוד (ע״ע) בן שמואל הלוי בעל "טורי־זהב". חיבורו 
העיקרי הוא ״בית חדש״ (= ב״ח- שהיה לכינויו הרגיל), פירוש 
מקיף לספר ה״טור" של ר׳ יעקב (ע״ע) בן אשר׳ לצדו של הפירוש 
הארוך והמפורסם "בית יוסף", לר׳ יוסף קארו, ותוך מחלוקות וניגו¬ 
דים עמו. ס׳ הוא מאחרוני המתנגדים לקבלתו של ספר השו״ע כ״פוסק 
אחרון״ — עובדה שהיתה כבר מושלמת בזמנו — ואפשר שבפירושו 
הנרחב ל״טור" התכוון לאפשר את הפיכת ה״טור" לספר הפסיקה 
בה״א הידיעה, במקום ה״שולחן ערוך". ס׳ "בית חדש" עורר חילוקי־ 
דעות רבים בעולם ההלכה, גם משום שרבים בו, יחסית. פסקים 
חריגים לקולה, אך גדולתו בהלכה ניכרת לעין־כל והספר נדפס כאחד 
מ״נושאי־כליו" העיקריים של הטור, ברוב מהדורותיו. אף שהתנגד 
לפילוסופיה ודבק בקבלה, דחה ם׳ כמה מנהגים שיסודם בקבלה 
שנגדו, לדעתו, את המקורות ההלכתיים. נתפרסמו שו״ת ב״ח (פפד״מ, 
תנ״ז); ושו״ת ב״ח החדשות (קארעץ, תקמ״ה), וכמה מתשובותיו 
כלולות בספר "שו״ת גאוני בתראי" (טורקא, תקכ״ד), מפעל מפורסם 
בספרות התורנית הוא הגהות הב״ח לתלמוד, שנעשו ע״פ השוואת 
נוסחים שונים שבדפוס. לצורך הגהותיו לא נעזר בכ״י, והרבה לתקן 
גרסאות מסברה, כדרך שעשה ר׳ שלמה לוריא (ע״ע) לפניו. ההגהות 



559 


פרקים, יואל — סתדלנד 


560 


נדפסו תחילה כספר לעצמו (ורשה, תקפ״ד), ומשם נעתקו על הגליון 
ברוב הוצאות התלמוד הבבלי. ס , הגיה גם את התוספות והרא״ש, 
וכן חיבר פירוש דרשני על מגילת רות בשם "משיב נפש" (לובלין, 
שע״ז). 

ש. ק. מירסקי, ר , י. ס׳ בעל הב״ח ("חודב". ף), תש״ב; מ. קוסובר, 

ר׳ י, ס' ("בציון", י״ד), תש״ו; ח. טשרנוביץ, תולדות הפוסקים, ג/ 
122 — 126 , תש״ח; י. תא־שמע, לקוטות ביבליוגראפיוח (שנה בשנה, 
[ח׳], 270/1 ), תשכ״ז. 

מ. 

ס*׳ 2 נז, ר 1 ג ׳ ו* — 15 ז 10 § $68 ז 0£6 .מ — (נר 1896 ניו־יורק), מלחין 
אמריקני. מורו החשוב ביותר היה בלוד (ע״ע), ובחסותו 
החל אף להורות בקליוולנד ב 1921 . בשנים 1945 — 1952 שימש ס , 
כפרופסור למוסיקה באוניברסיטה של קליפורניה ובשנים 1953 — 
1965 באוניברסיטה של פרינסטון. יצירותיו הדיסונגטיות קשות 
למאזין בגלל המרקם הריתמי וההרמוני הסמיך והמורכבות הקונטר־ 
פונקטית, שחשיבותם רבה מזו של המרכיב המלודי. ם׳ השפיע רבות 
על תלמידים ומלחינים, הן ביצירותיו והן בכתביו, העוסקים בת־ 
אוריה המוסיקאלית ובחינוך למוסיקה. 

מיצירותיו: 2 אויפרות, 4 סימפוניות, קונצ׳רטו לכינור ויצירות 
קאמדיות. 


סתי 1 , ח, ע״ע מצרלס, עם׳ 174 — 176 . 

סתר (סטרומינסקי), מרךכי (נר 1916 , נובורוסיסק), מלחין יש¬ 
ראלי. עלה ארצה ב 1926 . היה תלמידם של פ. דיקה (ע״ע) 

ונדיה בולנז׳ה בפאריס ( 1932/7 ), ולאחר מכן הורה באקדמיה 
למוסיקה (עכשיו ע״ש רובין) בתל-אביב. השפיע רב(ת על מלחינים 
מהדור הצעיר יותר. ביצירותיו מגלה ס׳ גישה אישית לשילוב חומר 
מוסיקלי מסרתי (לרוב ספרדי ותימני) ודרכי הבעה חדשות המס¬ 
תמכות, בין היתר, על המוסיקה האירופית מיה״ב. 

מיצירותיו החשובות: "קגטאטה לשבת" (לסולנים, מקהלה ותזמו¬ 
רת כלי-קשת, 1944 ) ; "ריצ׳רקאר" (לכינור, ויולה, צ׳לו ולהקת כלי־ 
קשת), שהוצג גם כבאלט, דוגמת יצירות אחרות מפרי־עטו; "תיקון- 
חצות" (אורטוריה לזמר־טנור, מקהלה ותזמורת, תמליל מאת 
מ. טביב [ע״ע]; זיכתה את המלחין בפרס־איטליה למשדר-רדיו 
מצטיין [ 1962 ] ובפרס-ישראל [ 1965 ]); ״מוסיקה 1970 ״. נוסף על 
אלה — יצירות למקהלה ויצירות קאמריות. 

סתרלנד ע״ע סד׳דלנד. 



561 


562 



%% (עין) האות. ע עברית מתאימה לשתי פונמות שמיות, 

^ שהבחנה נקיה ביניהן, וביניהן לבין שאר ההגאים, שמורה 

בערבית: ע 0 [ 9 ] נשוף לועי, בד״ב קולי), לעומת ע׳ 0 -§ = [ץ] 
— נשוף גרוני רועד, קולי). הבחנה זו עדיין נתקיימה בדיבור העברי 
בימי המקרא כיוצא מתעתיקי שמות (בעיקר ליוונית ולמצרית), כגון 
0 ^ 0 ת (עזה, השר <;) לעומת 140110 ' (עשו). ההבחנה ניטש¬ 
טשה, כנראה, במעבר מלשון המקרא ללשון הבתר־מקראית — וכן 
בלהגים צפוניים־מערבייט-שמיים הקרובים לעברית — כשאבד 
החיתוך העיצורי בכלל במימוש ה ע, וקיומו ניכר רק בעקבות שהש¬ 
איר בגוני התנועות הסובבות אותו (השר קורא — קורע; יאסר — 
יעשה; כלא — קלע). הפונמה ע בארמית מקבילה גם ל צ (ע״ע) 
העברית ול ^ הערבית (ארעא — ארץ — ו ע ^). 

מקומה הרגיל של ה ע בא״ב אחרי ם (אך ר׳ איכה, פרקים 
ב, ד(והשר א) שם נתחלף(בתחילת הפסוקים) הסדר: פ-ע), וערכה המס¬ 
פרי 70 . דומה שהחיתוך העיצורי של ע בקרב העדות שבמרחב הערבי 
הוא פרי התבוללות בסביבה ולא שריד היסטורי; בדומה גם הגייתה 
כ^ח או ״ בעדות מסוימות. מבחינת המימוש שבהיגוי, מעידה אפוא 
כתיבת ע (שהפכה בכך ל״אם־קריאה״) — בשלב־ההתפתחות האח¬ 
רון — בעיקרה על נוכחות גוון תנועתי מסוים (העשוי להיות שונה 
מלהג אחד לחברו). כך בפונית חדשה ע^ס (בדומה לאכדית: 
״• 661111 "בעל"): ע ל נ י ט ־־ אלנים, "אלים"; פער = פאר (ל ע 


כתב אדמי־עברי. 

מאה ראשונה לםה״נ 



כנענית. 

מאה 9 לפסה״ג ואילך 

ץ ע 

/ \/ 

ט /< 

ס 




.׳׳יונית. מאה 6 לפסה": 


£□ 

ס @ 

ס 

© 

ס 


המשמשת כ 6 ביידית אין, כמובן, קשר היסטורי לכך). על רקע זה 
יש להבין את סיגול ה ע לערך התנועתי [ס] ביוונית, אם כי לא 
ידוע להג כנעני שבו השתקפה ע בדיוק בתנועה כזאת. תחילה 
שימשה לכל תנועות ס, עד שבחלק מהניבים היווניים הומצא סימן 
מובחן ( 9 , לאחר־מכן מ) לסימון הגוון חפתוח־ארוך יותר של ס 
(ע״ע יונית, עמ׳ 530 ). בשימוש האירופי של האות ע התייצב 
יישומה לתנועה ס, עם מודיפיקציות מסוימות לסימון תנועה מרב־ 
זית־מעוגלת יותר (תחילה תוך צירוף עם 6 ל * לאחר מכן גם 6 
01 בערכים הגאיים שונים, לפי הלשונות הנוגעות בדבר). 

א. ג־ל - ח. ר. 

צבאם 0 ^- 0 ), שמם של 3 שאחים בפרס, משושלת הצפוים. 

החשוב שבהם : ע׳ 1 , ״הגדול״ ( 1571 — 1620 ; שאה ב 1587 — 

1629 ). הוא הומלך תחת אביו, שאה מחמד, שהודח במרידה של 
מרשד קולי, ממנהיגי הקיזילבאשים — בני שבטים תורכמנים 
ששירתו בצבא. 

ע׳ היה בן 16 ׳ ומרשד קולי היה השליט למעשה, ע׳ החליט שלפני 
סילוק סכנת האויבים הסונים מחוץ — העות׳מאנים ממערב והאוזב־ 
קים ממזרח — יש לסלק את הקיזילבאשים התקיפים. לפיכך עשה 
שלום עם תורכיה ( 1589/90 ), ובו ויתר על שטחים נרחבים — אזר- 
ביג׳אן, גרוזיה וחלק גדול מכורדיסטן ומלוריסטן. 

ע׳ פנה לארגון צבא חדש, מורכב מ״גלאם״ (עבדים) — גדודים 
שגויסו מקרב שבויים צ׳רקסים וגרוזינים שהתאסלמו — דוגמת 
היניצ׳רים (ע״ע) בתורכיה — שנטלו שכרם במישרין מאוצר־המלוכה 
והיו נאמנים לו ולא למנהיגים שבטיים. בארגון הצבא החדש, 
באימונו ובחימושו במוסקטים ובתותחים סייע לו הרפתקן אנגלי, 
רוברט שרלי (׳\ 16 ז 6 ו 51 ). בעזרת צבא זה הדיח את מרשד קולי 
ודיכא מרד של מנהיגי הקיזילבאשים. 

ב 1598/9 הנחיל לאוזבקים תבוסה קשה בקרב־הראת, שחרר 
מידיהם את הראת ואת משהד והשליט במרו ובאסתראבאד אמירים 
אוזבקים עושי דברו. ב 1603/4 חידש את המלחמה בעות׳מאנים, 
הביסם בסים שליד תבריז ( 1605/6 ), כבש את אזרביג׳אן וגרוזיה. 
וב 1623/4 כבש את בגדאד ודיארבכיר. לפני כן. ב 1622 , כבש מידי 














563 


עבאס — עבד אל־חמיד 


564 


הפורטוגלים את האי הורמה, בסיוע הצי של חברת הודו המזרחית 
האנגלית, וגמל לחברה בזכויוודסחר בנמל גמרו, ששמו הוסב לבנדר 
עבאם, ע״ש ע/ שגריר אנגלי ראשון הגיע לפרס, וע׳ ניסה לקשור 
קשרים גם עם מדינות אחרות באירופה, שרצו בחיזוקה של פרס 
לשם בלימת התורכים. נזירים קתולים הורשו לפעול בפרס באין 
מפריע. 

ע׳ פעל לייעול המינהל ולריכוזו, עודד את המסחר ובנה דרכים, 
גשרים וחניוני־שיירות. הוא פיאר את אספהאן, בירתו החדשה, ושקד 
על טיפוח צביונה הדתי של המלוכה ע״י דאגתו למוסדות דת. באפיו 
היה אכזר, והרג וסימא כמה מבני משפחתו. 

בתחילת מלכותו גילה ע׳ סובלנות כלפי היהודים, וביזמתו תורגם 
ספר־תהלים לפרסית. בסוף ימיו גזר עליהם לחבוש כובע מיוחד, 
הטיל איסור על ספרים עבריים ורדף את יהודי אספהאן. 

וע״ע פרס: היסטוריה, יהודים. 

אה. א. 

עבאסים (*_ שושלודח׳ליפים מוסלמית ב 750 — 1258 . 

הע׳ היו ענף של השיעה, שהתייחש לעבאס, דודו של מחמד. 

אחד מראשיהם קיבל זכות ירושה גם לגבי ענף שיעי אחר, של 
מחמד, בנם של עלי (ע״ע) ושל אשתו השניה אל־חנפיה: בימי 
הח׳ליפים האמיים לא היתר, השיעה מרוכזת באורח בלבדי סביב 
צאצאי עלי מאשתו פאטמה בת מחמד, והע׳ היו אפוא ענף לגיטימי 
לחלוטין. מנהיגם, האמאם, הסתתר באל־חמימה שממזרח לים־המלח, 
ושליחיו פעלו בדרום־עראק — ממרכזם שבכופה. 

ב 720 החלו מרכזים את פעולתם בודראסאן, לפי שקטנים היו 
הסיכויים לחולל מרידה בעראק, הסמוכה לדמשק והמוחזקת ביד־ 
ברזל בידי צבא האמיים. רשת התועמלנים (דעאה), שהקימו שם, 
הצליחה מאוד: המואלי (המוסלמים הלא־ערבים), המרובים שם, 
רגנו על אפליות במיסוי נגדם ועל אפשרויות לקידום חברתי וכלכלי 
מעטות יותר ללא־ערבים במדינה האמיית, שלערבים היתד, בה הב¬ 
כורה. כמתאסלמים־מקרוב, ולפיכך קנאים יותר לדתם החדשה, זעמו 
המואלי במיוחד על שמשטר האמיים סר מדרך האסלאם הקדום, 
ובמקום תאוקרטיה (ח׳לאפה) מכונן הוא מדינה "ככל הגויים", 
המושפעת בנוהגיה מהממלכות הקדם־מוסלמיות (מלב). המואלי לא 
התרשמו במיוחד מהתביעות השושלתיות של הע', כצאצאי עלי, 
שהאמיים גזלו ממנו את השלטון, אולם תביעות אלו מצאו הד רב 
בקרב התושבים הערבים בח׳ראסאן, ובמיוחד בקרב בני פדרצייח 
השבטים הדרומיים (כלב. ימן). שקבלו על הישענותם של האמיים 
על פדרציית הצפוניים (מצר, קיס). 

תועמלנם המוכשר של הע/ אבו מסלם, אסף צבא גדול, מורכב 
בעיקר מאיכרים מח׳ראסאן, וב 747 הרים את נס המרד. 3 שנים 
ארכה המלחמה בין הע׳ לאמיים: הע׳ ניצלו את המאבק של קיס עם 
ימן ואת החיכוכים השושלתיים בין ענפים שונים של האמיים. ב 750 
הביסו ד,ע׳ את האמיים בקרב על נהר הזאב הגדול, ואחרון האמיים, 
מרואן 11 (ע״ע) נמלט מצרימה ונהרג שם. הע׳ השתלטו על כל 
ממלכת־האמיים, פרט לספרד, שבה הוקמה מדינה אמיית, ולמע׳רב, 
ששליטתם בו היתה נומינלית בלבד. האמאם אבו אל־עבאס א(ל)־ 
ספאח עלה על כס־הח׳ליפות. 

עליית הע׳ לשלטון היתה יותר מחילופי שושלות. וניתן לראותה 
כמהפכה. אולם, במהפכנים אחרים שעלו לשלטון, נאלצו גם הע׳ 
לוותר על עקרונות המהפכה׳ ובחרו בסוניות האורתודוכסית, לאכ¬ 
זבתם של רבים מתומכיהם. אבו מסלם, וכן רבים מראשי המהפכה, 
הוצאו להורג. הע׳ נתנו אמנם למואלי שוויון בהזדמנויות בתחומי 
הכלכלה והחברה, ופרסים הגיעו לעמדות־מפתח בשלטון, כגון 
שושלת הווזירים הברמכיים (ע״ע), אולם הח׳ליפות נשארה שמורה 
לערבים בלבד ושפת השלטון הוסיפה להיות ערבית. חלקם של 
ערבים בעילית החברה והשלטון נשאר מכריע עד לעליית כוחם 


של גדודי הממלוכים התורכים (מ 836 ואילך) ושל השושלות הפר¬ 
סיות (ע״ע סאמאנים). 

תוצאה ישירה ראשונה של נצחון הע׳ היתד, העברת מרכזה של 
הח׳ליפות מסוריה, מעוז האמיים בעל המסורת הביזאנטית, לעראק, 
בעלת המסורת הפרסית־ססנית. תחילה עברה הבירה לאל־האשמיה 
שליד כופה, ואח״כ ( 762 ) לבגדאד. בכך החלה ההגמוניה המדינית, 
הכלכלית והתרבותית של עראק והיא נתקיימה מאות שנים. האסלאם 
"נע מזרחה", נשען יותר על חלקיה המזרחיים של הממלכה ועל 
מסורותיהם הססניות. 

הע׳ גילו עניין רב יותר באסלאם, ובשלטונם — ובמידה רבה 
ביזמתם — נערכו הוויכוחים הדוקטרינליים בין המעתזלה (ע״ע) 
ליריביה. הח׳ליף אל־מאמון (ע״ע; 813 — 833 ) ניסה להשליט את 
המעתזלה, אך בימי אלמתוכל ( 847 — 861 ) ניצחו יריביה. ויכוחים 
אלה הביאו לידי ניסוח 'סופי של עיקרי־האמונה. במקביל נתגבשו, 
בסיוע הח׳ליפים, 4 אסכולות-ההלכה (מד׳אהב; [ע״ע אסלאם, עמ׳ 
968 ]) המוכרות בסוניות. הע׳ לא הפסיקו את תהליך הביורוקרטיזציה 
והמדרוג של השלטון ואף האיצוהו, אלא שדפוסים והשפעות ביזאנ־ 
סיות הומרו, כאמור, בססניות. מעמד הח׳ליף נתעלה עוד יותר, 
ותארו, "ח׳ליפת רסול אללה" (מ״מ שליח האל) הוחלף בתואר 
"ח׳ליפת אללה" (מ״מ האל) או אף "ט׳ל אללה עלא אל-ארד" (צל 
האל עלי אדמות). הטקס המורכב של החצר, שנתגבש ב״עיר 
העגולה" (אל־מדינה אל־מדורה) שבה שכנו הח׳ליף, פמלייתו 
והמינהל, ומוסד החאג׳ב (הפקיד המאפשר גישה לח׳ליף) — כל 
אלה היו רק חלק מגילויי ההסתגרות מהמוני העם. השפעתם של 
חכמי־הדת היתד, רבה בתחומי הדוקטרינה, אך מוגבלת בעיצוב 
המדינה: הפקה (המשפט המוסלמי) אינו עוסק בענייני מינהל 
וביחסים שבין שולט לנשלט, וגם בתחומים שבהם עוסק הפקה לא 
היתד, עצמאותו רבה, לפי שהח׳ליף, או מושליו, הם שמינו קאדים, 
הדיחום ונתנו להם את שכרם. לח׳ליף היו גם סמכויות שיפוט, שאינן 
תלויות במנגנון הקאדים ובחוקי הפקה: שיפוט בענייני מסחר ומוסר 
ציבורי — באמצעות המחתסב; שיפוט מהיר בעניינים דחופים של 
שמירת הסדר הציבורי'— באמצעות דאש־המשטרה (שרטה), וכן 
סמכות הח׳ליף לשבת בדין כבג״ץ. בעיקר בקובלנות על'עושק מידי 
פקידיו (אלנט׳ר פי אל־מט׳אלם). 

בתחום התרבות יש לציין את משקלם הגדל של לא־ערבים 
ביצירה התרבותית המוסלמית. שהתרכזה בחצר הע׳ בבגדאד ובחצ¬ 
רות מושליהם, דבר שעיצב את אפיו של האסלאם כתרבות פלורא- 
ליסטית, לפחות מבחינה אתנית. 

ממלכת־הע׳ היתד, בשיא־כוחה ב 100 שנותיה הראשונות. באמצע 
המאה ה 9 התרופפה סמכות הח׳ליפים, וגדל כוחם של מנהיגי הצבא, 
ולמעשה נהיו מנהיגים אלה לעצמאים במחוזותיהם. מ 945 נהיתה 
שליטתם של הע׳ נומינלית בלבד, ואפילו בבגדאד גופא שלטו 
למעשה שושלות חילוניות, אך מעמדם הרוחני, כח׳ליפים, הוכר 
בארצות־האסלאם. פרט לספרד ופרט למדינות שבשלטון המוחדון 
(ע״ע) והשיעים (כגון הפאטמים). מעמדם של הע׳ כח׳ליפים רוחניים 
התבצר במידה כה רבה, עד שאחרי כיבוש בגדאד בידי המונגולים 
ב 1258 מינה השולטאן ביברם (ע״ע) את אל־מנתצר מבית־הע׳ 
לח׳ליף בקהיר, וצאצאיו החזיקו בתואר זה עד כיבוש מצרים בידי 
העות׳מאנים ב 1517 . — וע״ע ח׳ליף, ענד 495/6 . 

ע. ם. 

ביבל׳, ר׳ עראק, היסטוריה, 

עבד, עבך־ים, ע״ע עבדות. 

עבד אל־חמיד 0 ^־ ) ־^*■: 13 חז 1113 נ 41 >נ 1 .^), שמם של שני 
שולטאנים עות׳מאנים. 

1 ^ ע׳ 1 ( 1725 — 1789 , שולטאן מ 1774 ), בנו של אחמד 111 . 
חדשים מספר אחר עלותו לשלטון חתם על חוזה־שלום עם רוסיה 



565 


עבד אל־חמיד — עבד אללד! אבן א(ל)־זביר 


566 


בקיצ׳יק קינרג׳י, ששם קץ 
למלחמה שבה פתח אחיו, 
מצטפא (ע״ע). שלום זה 
היה מפנה בתולדות תור¬ 
כיה, ובו איבדה את איזור 
ים־אזוב וקרים, ורוסיה הו¬ 
כרה כאפוטרופוס של הנו¬ 
צרים האורתודוכסים בקי¬ 
סרות העות׳מאנית. האוס¬ 
טרים ניצלו את חולשת 
תורכיה וב 1775 סיפחו את 
בוקובינה. ע׳ גם נאלץ ל¬ 
דכא מושלים מתמרדים, 
כגון ד׳אהר (ע״ע) אלעמר 
והממלוכים שבעראק וב¬ 
מצרים. נוכח תכניותיה של 
רוסיה להקים, בעזרת 
אוסטריה, מדינת־חסות נו¬ 
צרית ביוון, ערך ע׳ טבח מחריד ביוונים בפלופונסוס וב 1787 חידש 
את המלחמה ברוסיה ובאוסטריה. התורכים היכו את האוסטרים, 
אך הרוסים כבשו את מבצר אוצ׳ק 1 ב, ובהגיע אליו הידיעה על 
המפלה, מת ע/ 

2 ) ע׳ 11 ( 1842 — 1918 ; שולטאן 1876 — 1909 ), בנו של עבד 
אל־מג׳יד. ע׳ עלה לשלטון אחרי שאחיו, מורד (ע״ע), הודח 
ביזמת "העות׳מאנים הצעירים", ובהשפעתם פרסם את החוקה הרא¬ 
שונה של הקיסרות העות׳מאנית ( 23.12.1876 ). דבר זה גם נועד 
להבטיח את תמיכתו של מעצמות־המערב נגד רוסיה בוועידה, 
שנפתחה אותו יום בקושטא, במאמץ לפתור את בעיות הבלקן 
ולמנוע מלחמה בין בריטניה ותורכיה לבין רוסיה. ב 19.3.1877 הת¬ 
כנס, לראשונה בהיסטוריה העות׳מאנית והמוסלמית, פרלמנט, אך 
ב 14.2.1878 פיזרו ע/ ובכך ביטא את התנגדותו לרעיונות הליברליים 
והחוקתיים של "העות׳מאנים הצעירים" ומנהיגי התנזימאת (תנועת־ 
התיקונים). אולם ע׳ המשיך בתיקונים שיכלו, לדעתו, לחזק את 
הקיסרות ולבצר את מעמדו. הוא טיפח את החינוך לדרגיו, בעיקר 
החינוך המקצועי והגבוה, ייעל את מערכת-המשפט, ופעל להקים 
משטר ריכוזי, אבסולוטי ועריץ. כדי להקל על השליטה מהמרכז 
הרחיב את רשת הטלגרף ומסה״ב למחוזות, הנהיג צנזורה חמורה 
על עתונים וחומר מודפס אחר, והפעיל רשתות ריגול והלשנה, באמ¬ 
צעות המשטרה החשאית, שנועדו להגביל את חירויות האזרח ולדכא 
תנועות לאומיות. 

לביצור קיסרותו השתמש ע׳ באסלאם ובתעמולה כל־אסלאמית 
לטפח את נאמנות נתיניו המוסלמים מבית, ולהשפיע על מוסלמים 
מחוץ לקיסרות. לפיכך הבליט את מעמדו כח׳ליף המוסלמים (תואר 
שקודמיו השאירוהו רדום) והורה לבנות את מסה״ב החג׳אזית (ע״ע 
א״י, עמ ׳ 522 , 618 ) כדי להקל על צליינים להגיע למקומות הקדושים 
לאסלאם. הוא קירב מוסלמים לא־תורכים, בהעניקו משרות בכירות 
לנכבדים ערבים, בהקימו יחידות־פרשים מקרב הכורדים. ובתתו 
מקלט ואדמות לפליטים צ׳רקסים בסוריה, עבה״י וא״י. ע׳ הכביד 
ידו על לא־מוסלמים שהיו קשורים במעצמות זרות ושבקרבם פעלו 
תנועות־שחרור לאומיות. הוא דיכא באכזריות את הנוצרים במקדוניה 
ובכרתים, ובאמצע שנות ה 90 ערכו חייליו טבח איום בארמנים 
שבמזרח־אנאטוליה; לפיכך כינוהו באירופה "השולטאן האדום". 

יחסיו עם מרבית מעצמות־אירופה היו עוינים. סמוך לעלייתו 
לשלטון פרצה מלחמה בין רוסיה לתורכיה ( 1877/8 ), ובשלום סן- 
סטפנו זכו הרוסים בוויתורים מרחיקי־לכת. בהתערבות המעצמות 
הוקטנו ויתורי תורכיה (ע״ע ברלין, קונגרס), ורוסיה זכתה בוויתורים 


טריטוריאליים קטנים בארמניה, אך אוסטריה זכתה בבוסניה (ע״ע) 
והרצגובינה, ובריטניה קיבלה את קפריסין, וב 1882 כבשה את מצרים, 
שהשתייכה באופן נומינלי לקיסרות העות׳מאנית. ב 1881 כבשה 
צרפת את תוניסיה. 

מול מגמת הסיפוחים של מעצמות אלו, פנה ע׳ לעזרת גרמניה, 

וזו תמכה בו. אימנה את צבאו ופיתחה את כלכלת תורכיה — בעיקר 
מסה״ב. 

ב 1908 חוללו "התורכים הצעירים" הפיכה צבאית ואילצו את ע׳ 
להשיב על כנם את חוקת 1876 והפרלמנט. באפריל 1909 הדיח 
הפרלמנט את ע׳ מכסאו. תחילה הוגלה לסלוניקי, ואח״ב לארמון 
ליד הבוספורוס, ושם בילה את שארית חייו. — וע״ע תורכיה׳ 
היסטוריה. 

יחסו של ע׳ לציונות היה שלילי. כבר ב 1882 אסרה ממשלתו 
עליית יהודים לא״י ומכירת קרקעות להם. ב 1891 הביע ע׳ חשש 
שעליית יהודים לא״י תביא לידי הקמת "ממשלה יהודית בירושלים". 
הוא הציע ליישב מהגרים יהודים מרוסיה במזרח־אנטוליה, לחיזוק 
הגנת הגבול עם רוסיה; הצעתו לא נתקבלה על דעת ממשלתו. 

ב 1901 נפגש הרצל עם ע׳ והציע להתיר התיישבות יהודים בא״י 
ולתת לה מעמד של מחוז אוטונומי, תמורת סיוע כספי של התנועה 
הציונית לפרעון החוב הציבורי העות׳מאני. ב 1902 דחה ע׳ את 
ההצעה. — וע״ע הרצל, עמ ׳ 388 — 394 . 

. 1958 ,. 4 / 0 ?>/// ; 514 / 0/1 11 € ' 7 י ק 13$11 ־ 1 .( 

מ. מע. 

עבד אל־כךים, מחמד אבן, (אל־־ח׳טאבי) - # 

— ( 1882 — 1963 ), מנהיג מרד שבטי־הריף 
במרוקו (ע״ע, עמ ׳ 401 ) בספרדים. ע׳ היה משבט בנו וריאגל, החזק 
שבשבטי הריף, למד בבי״ס ספרדי ואח״כ במוסדות חינוך מוסלמיים 
גבוהים. הוא ערך את המוסף הערבי של עתון ספרדי במליליה, 
והיה מזכיר לענייני השבטים אצל המושל הספרדי שם• ב 1919 
החל לארגן את השבטים למרידה. במאי 1921 נחל נצחון מוחץ על 
הספרדים בקרב אנואל ( 1 געת.ז 7 ), ואלפי ספרדים, וביניהם מפקד- 
הצבא במרוקו, הגנראל סילוסטרה (:>״ £5 /י 311 ), נפלו בקרב (ע״ע 
ספרד, עמ ׳ 372 ). 4 שנים שלט ע׳ בריף, פרט לערי החוף (סאוטה, 
מליליה, תטואן ואל-עראאש). הצרפתים חששו מהתפשטות ההתקו¬ 
ממות לתחום שלטונם והתקדמו צפונה. וע׳ יצא נגדם ואיים על 
פאס: צבא צרפתי גדול, בפיקודו של פטן (ע״ע), שיתף פעולה 
עם צבא ספרדי, בפיקודו של פ. פרנקו (ע״ע), שנחת באליהןסימה. 
במאי 1926 הסגיר ע׳ עצמו לצרפתים והוגלה לראיניון. ב 1947 הוחזר 
לאירופה, אך כשעגנה אנייתו בפורט-סעיד, קיבל מקלט במצרים, 
וחי בה עד מותו. 

,.£•! . 4 , 00111106 ? .? : 1927 ,{ #1 1 ) 7 ( 01 1 , )' 1 (/ 01 '(' 1 ,* 1 * 1 ־ 11 ?? .מ 

6 ;// 1/1 י ס 10 ת 1 סס^\\ . 4.1(., 1967; 1X5 י ׳\ ע 0011 * 01 ? .מ ; 1958 

. 1968 ,! £1 

עבד אללה אבן א(ל)־־זביר - - ( 624 , 

מדינה — 692 , מכה), ח׳ליף נגדי. אמו׳ אסמא, היתה בת 
הח׳ליף אבו־בכר (ע״ע). ע׳ התפרסם כגיבור מלחמה,' אדוק במצוות 
וסגפן. בתקופת ח׳ליפות עת׳מאן היה חבר בוועדה שפיקחה על 
עריכתו הסופית של הקראן. אחרי רצח עת׳מאן ( 656 ) השתתף 
ב״מערכת הגמל", לצד אביו ודודתו, עאישה, כשמת מעאויה (ע״ע) 
ובנו יזיד עלה לשלטון ( 680 ). סירב ע׳ פעם שניה, יחד עם מנהיגי 
אופוזיציה אחרים, להישבע לו אמונים וברח למכה. ב 683 הכריז ע׳ 
על עצמו ח׳ליף במכה וכעבור זמן קצר סרו למרותו (או למרות 
אחיו, המצביא מצעב) רוב המחוזות החשובים של הח׳ליפות. אולם 
תוך זמן קצר נשמטו משליטתו כל המחוזות בסוריה ובעראק ולבסוף 
נשארה בידי ע׳ חג׳אז בלבד. בתקופת שלטונו במכה בנה הח׳ליף 
עבד אל־מלך (ע״ע) את "כיפת הסלע" בירושלים והוא הואשם 





567 


עבד אללה אכן א(ל)-זכיר — עבד א(ל) נאצי, גמאל 


568 


בכוונה להטות את העליה לרגל ממכה לירושלים. אחרי מצור ממושך 
והרעשה נכבשה מכה ע״י אל־חג׳אג׳, נציב עבד אלימלך, וע׳ נהרג. 
הוא מסמל את הנסיון האחרון של האריסטוקרטיה של מכה לכונן 
תאוקרטיה מוסלמית שמרכזה בחג׳אז. 

, 1£11 ־ 1 נ 1 ג 0 .? ; 1927 , £011 115 0713 30772 ^ 171 .)! < 1701 / ס!/ , // , 611113115611 ^ 

. 1968 , 1$ 10771 / 0 6 $ 1 $ ) € 071%1 1/10 . 0713 13 ) 0771771 [/) 131 

עבץ־אללה אבן חסין, ע״ע האשם, בית־. 

ע?ד א(ל)־לטיף אל־בגדאךי - "ע"- ייד״-ו** 

[כונה בתואר הכבוד מופק א(ל)־דין] —( 1162 — 1231 ), מלומד 
ורופא. הוא קיבל בבגדד חינוך מעולה בכל ענפי המדעים המסרתיים 
של האסלאם. אח״כ התעמק במדעים המדויקים ועסק גם בפילוסופיה 
ובאלכימיה. זמן מה שימש מרצה במסגד הגדול בדמשק, ואח״כ נסע 
לקהיר ושם כתב "על מה שראה ושמע על ארץ מצרים , ׳ (אל־אפאז־ה 
ואל-אעתבאר), תיאור החשוב להכרתה. הספר דן בצמחים, בתזונה 
של האוכלוסין, במחלות הנפוצות בה ובנושאים אחרים. הוא תורגם 
וי״ל עם הערות ע״י םילוםטר דד! סאסי (ז 3 נ! מ<ןץ £8 י 1 16 ! £6131:1011 
1£ :ז^ 1 ־ 31 3.1x1 ;), פאריס, 1810 . ע׳ השאיר יותר מתריסר חיבורים 
אחרים על נושאים רפואיים, בלשנות ערבית, שירה ותאולוגיה 
מוסלמית. 

. 1876 , 182 , 11 , 66 616 #1611661116 16 16 > 6 ־ 771#011 , 0 זש 1 :)£. 1 ״ 1 

עבד אל־ 112 /י ד — 0 ; 1 י 5 73111111111160111 — ( 1823 — 1861 ; 

סולטאן מ 1839 ), סולטאן עות׳מאני. בן 16 ירש את 
אביו, מחמוד 11 (ע״ע), בעת המשבר החמור ביותר, שפקד את 
הקיסרות העות׳מאנית בעקבות המפלה בקרב ניזים (נציבין) מידי 
מחמד (ע״ע) עלי. ע׳ זכה בתמיכת רוסיה, בריטניה ואוסטריה וועידת 
לונדון החזירה לו את סוריה וא״י, כרתים, מכה ומדינה, תמורת 
הכרתו בשלטון מחמד עלי במצרים ( 1840 ). בתמיכת בריטניה וצרפת, 
התנגד ע׳ לתביעת רוסיה בסכסוך סביב כנסיית־המולד בבית־לחם 
(ע״ע ירושלים, עמ׳ 340 ), והדבר היה עילה למלחמת קרים (ע״ע; 
1854 — 1856 ). בשלום־פאריס פורז הים־השחור כמעט כליל, ורוסיה 
ויתרה על תביעתה לאפוטרופסות על הנוצרים האורתודוכסים בקיס¬ 
רות העות׳מאנית. מהומות והתמרדויות אירעו במלכותו בכורדיסטן, 
בנסיכויות הדנובה, בבוסניה ובמיוחד בלבנון. צבא צרפתי כבש את 
לבנון ( 1860 ), והעניין הוסדר במתן אוטונומיה ללבנון (ע״ע סוריה, 
ענד 613 ). 

חשובה במיוחד היתה פעולתו של ע׳ בענייני־פנים, שבהם המשיך 
במדיניות אביו. חדשים מספר אחרי עלותו למלוכה העניק ע׳ שוויון- 
זכויות לבני כל הדתות בקיסרות, והצו בעניין זה נחשב למפנה, 
ומסמל את קץ המשטר התאוקרטי בתורכיה ותחילת המודרניזציה. 
ע׳ שקד על ייעול המינהל והצבא, על הרחבת רשת־החינוך ועל 
ייצוב המטבע ("המג׳ידיה"). הליברליזם שלו התבטא בסירובו להס¬ 
גיר לאוסטריה את המורדים ההונגרים, ובראשם קושוט (ע״ע), וכן 
בגישתו ליהודים, שלמענם התערב בעת עלילת דמשק (ע״ע), ושגם 
הם זכו בשוויון־זכויות משפטי. — וע״ע תורכיה, היסטוריה. 

, 143-160 ,. 011 116 11111611161 1165 . 11111 '! 5116 1115111 , ¥666160 

. 1897 

ה. ום. 

ע?ד אל־מומן אןן עלי - ^ * < - (מת 

1163 ), מצביא ומושל בממלכת המוחדון (ע״ע). היה בן 
השבט הברברי כומיה באיזור אוראן. מאז 1117 היה אחד מעוזריו 
המקורבים של אבן תומרת (ע״ע) ונתמנה ליורשו ע״פ צוואתו. 
במשך 30 שנות שלטונו ( 1133 — 1163 ) כבש את כל צפון אפריקה 
וספרד המוסלמית ויסד את ממלכת המוחידון. לאחר כינון ממלכתו 
התכנה בשם הח׳ליפי "אמיר אל-מאמניך. כעת נוטה דעת ההיסטו¬ 
ריונים לראות בו גם מחסל התנועה שהעלתה אותו לשלטון, ואמנם 


במקום העדה הדמוקרטית של ה״מוחדון" הראשונים כונן ע׳ שלטון 
של שושלת כדרך המלוכנית של ארצות המזרח. 

בפקודתו הושמדו קהילות יהודיות שלמות בספרד ובצפון אפ¬ 
ריקה. ברוב המקומות שכבש העמיד ע׳ לפני היהודים את הברירה — 
התאסלמות או מוות! ( 1140-1138 ). יהודים ששמעו על הצפוי להם ברחו. 
הוא הכביד את ידו במיוחד על יהודי אלג׳יריה ומרוקו ( 1146 — 
1148 ), שהיתה מרכז שלטונו. במקרים רבים ציווה להעביר את 
היהודים על דתם באמצעות ויכוחים, ואם לא הצליח (סג׳למאסה, 
1140 ; תוניס. 1159 — 1160 ), צידה להרגם. מאידך, במקומות מסד 
ימים בטריפוליטניה ובתוניסיה, בקצה תחום שלטונו של ע׳ במזרח, 
הרשה לשליטים המקומיים לרדת לחייהם של היהודים, אולם לא 
דרש שיתאסלמו. לעת זקנתו מיתן קצת את יחסו ליהודים ופקידיו 
לא החמירו בשמירת מצוות האסלאם עם יהודים שהוכרחו להתאסלם 
(ב 1159 , או בראשית 1160 , עבר אבי הרמב״ם מספרד לפאס עם 
בני משפחתו). 

ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א, 1965 ; 

ד. קורקוס, לאופי יחסם של שליטי האלמוהדון ליהודים (ציון, ל״ב), 

תשכ״ז ; 1 ) 710 { 1 / 077/1 ^ 1 171 07710711 ( 301 ^ 13 ) 1771011 7/10 י טב 6 ת־ 1 ג 01 ״ד £6 .,מ 

, . 1969 , £0711117105 131/1 0713 121/1 1/10 171 

א. אש. 

עבד אל־מלך אבן מרואן — ^ 40 # .^, 01 — 

( 646 או 647 , מדינה — 705 , דמשק), הח׳ליף האמיי (ע״ע 
אמיד״ בני־) החמישי ( 685 — 705 ). ע׳ עלה לשלטון בתקופה קשה 
לח׳ליפות. האיבה בין איגודי השבטים הערביים הצפוניים והדרומיים 
היתה בשיאה לאחר נצחון הדרומיים בקרב מרג׳ ראהט ( 684 ), בו 
נקבע המשך שלטון בני אמיה. ע׳ נאלץ להסכים לשביתת נשק עם 
הביזאנטים תמורת תשלום שנתי גדול כדי שיוכל לטפל במרידות 
שסיכנו את כסאו ואולי את המשך שליטת השושלת. ראשי המורדים 
היו עבד אללה בן א(ל)-זביר (ע״ע), אל־מח׳תאר א(ל)־ת׳קפי 
ועמר אבן מעיד אל-אשדק, בן דודו של ע׳. לשם דיכוי מרידתו של 
אבן א(ל)-זביר נאלצו חייליו לרגום את הכעבה באבני בליסטראות. 

ע׳ תרם תרומה נכבדה להרמת קרנה של ירושלים בעיני המוס¬ 
למים ע״י הקמת בניין קבוע (קבת א(ל)־צח׳רה — "כיפת הסלע") 
מעל הסלע, שעליו הניח מחמד, לפי המסורת, את כף רגלו בשעת 
עלייתו השמימה (אל־מעראג׳). ע׳ הואשם ע״י מתנגדיו בכך שכוונתו 
בבניית "כיפת הסלע" היתד, הטיית העליה לרגל ממכה, שהיתר. 
תחת שלטון אבן א(ל)־זביר, לירושלים. המחקר המודרני הוכיח 
שאין יסוד להאשמה זו. 

ע׳ הסב את שפת המשרדים הממשלתיים מיוונית, סורית, קופטית 
ופרסית לערבית וטבע את מטבעות הזהב הראשונים באסלאם. 
הארמון בח׳רבת מפג׳ר (ע״ע ארץ ישראל, עמ ׳ 1141 ור׳ תמ׳ שם, 
עמ׳ 444 ), נבנה ע״י בנו השאם (ע״ע). 

ש. ד, גויטין, קדושתה של א״י בחסידות המוסלמית (ידיעות החברה 

לחקירת א״י ועתיקותיה, יב), תש״ו; ב. עידון, בית אמיד, (בתוך: 

ח. לצרוס־יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, 135 — 

140 )< תשכין* 1/16 / 0 7015713 ^\ £00 071001 ) 1315 7/10 , 6111 ) 001 . 0 . 5 

211 10 ■ 11161 ^ 7 1116 0£ 1131 ־ 70111 ) )/ £00 1/10 / 0 07710 <£ 1/10 / 0 1013 ) £700 

0713 07115010771 ( / 0 $•) 1 ) 30710 ס!/ , ! ,. 1 ) 1 ; 1950 ,׳{: 50061 016111:31 

- 111 1 ) 211 ץ־ 01 ) £11$ :) 15121111 10 1165 ) 11 ) 5 : 111 ) 1510771 ? £071 171 11710 ) 110 )£ 

£01077715 /( 17 ) 1307101 ס !/' 7 ,ת 50 ז 6 ת 0 . 11 ? ; 1966 ,( 148 -' 135 , 11110/15 ) 1 )$ 

0£ 500131 1 ) 221 16 ומ 0 ת 0 :>£ 116 ) 0£ 1121 ־ 1 ט 70 ) \ 3011 /- 3 ) 1/73 ,/* {ס 

. 1960 ,( 111 ,) 1 ) 016 116 ) 

י. חס. 

עבד א(ל)־נאצר, גמאל - 4,00 0 •^ - ( 15.1.1918 , 

אלכסנדריה — 28.9.1970 , קהיר), נשיא מצרים. ע׳ היה 
הבכור במשפחת פלאחים מהכפר בנו מר שבמחוז אסיוט שעקרה 
לעיר. בהיותו בן 8 התייתם מאמו וידע נדודים עם אביו, סקיד־דואר 
זוטר שהועבר מסניף לסניף ברחבי הארץ, וכן פרידות זמניות 



569 


עכד א(ל)־נאצר, גמאל 


570 


ממשפחתו. בהיותו תל¬ 
מיד כבר הנהיג בני נוער 
ונמשך להפגנות נגד ה¬ 
בריטים, ששלטו אז ב¬ 
מצרים. כך נוצרו מגעיו 
עם אנשי "מצר אל־ 
פתאח" (מצרים הצעירה) 
הימנית הקיצונית, שקי¬ 
בלה השראה ואף מימון 
בחשאי מאיטליה הפא־ 
שיסטית, וכן עם מפלגת 
ה״ופד" העממית, שעמדה בראש המאבק לעצמאות. 

ב 1936 סיים ע׳ בי״ס תיכון בקהיר וב 1938 סיים את האקדמיה 
הצבאית והיה לקצין. הוא שירת בבסיס במחוז אסיוט ואח״ב בסודאן, 
ב 1941 נהיה למדריך באקדמיה הצבאית, וב 1948 השתלם והדריך 
בביה״ס לקציני מטה. אותה שנה השתתף. כמג״ד. במלחמה בישראל, 
נפצע קל בהתקפה על נגבה ואח״כ היה בכוח הנצור בכים פלוג׳ה 
(ע״ע א״י, עמ׳ 589 ) ובתוקף תפקידו בא במגע עם קצינים ישראלים. 
לימים ניסה ליטול לעצמו את הילתו של סיד טהא, "הנמר הסודאני", 
מפקד כיס פלוג׳ה הנצור. ב 1951 הועלה לדרגת סא״ל. 

כלאומגים מצרים אחרים נפגע ע׳ עמוק מהשפלה, כשבפברואר 
1942 כיתרו הבריטים את ארמון המלך פארוק ואילצוהו לפטר את 
הממשלה, שראוה כאנטי־בריטית, ולמנות ממשלה לרוחם (ע״ע 
מצרים, ענד 202 ). ע׳ החל בארגון אגודת "הקצינים החפשים" החת¬ 
רנית, וב 10 השנים שאה״כ התבלט כמנהיג חתרן, זהיר, בעל כשרון 
ארגון ואופורטוניסט. ב 7.1.1952 התנקשו הקצינים החפשים, בהש¬ 
תתפותו של ע׳ ובהנהגתו, בחיי רב־אלוף חסין סירי עאמיר, חביב 
המלך ושנוא־נפשם של הקצינים. ע׳ תיאר התנקשות זו (בספרו 
״הפילוסופיה של המהפכה״) תוך העלמת פרטים מאלפים — מזה, 
וחשיפה עצמית מדהימה — מזה. בהתנהגותו התמזגו כוח תוקפני, 
הימנעות מהסתכנות אישית וחרדה מתוצאות תוקפנותו. הוא לא 
יכול לעמוד בפני פיתויי היסוד התוקפני שבאפיו. לאחר ההתנקשות, 
בעודו מצפה לתוצאותיה ולעונש, שרוי היה בהלם מוחלט. גם בהז¬ 
דמנויות אחרות עתיד היה להימצא בהתמוטטות מעין זו, לאחר 
התפרצויות תוקפנות כושלות. ע׳ מסביר בספרו, שאין הוא בוחל 
ברצח, אלא אם ישנם שיקולים ענייניים נגד השימוש בו. 

ב 22,7.1952 תפסו "הקצינים החפשים" את השלטון בהפיכה. ע/ 
ארדיכל ההפיכה, העדיף להישאר בצל ואפשר למ. נגיב (ע״ע), קצין 
בכיר מאוהדי "הקצינים החפשים", להופיע בפומבי כמנהיג ההפיכה. 
מיוני 1953 היה ע׳ שר הפנים וסגן ראש הממשלה. משהתבססה 
ההפיכה ונגיב החל צובר סמכויות ממשיות, נתגלע ריב גלוי בינו 
לבין ע/ וב 25.2.1954 הודח נגיב׳, אולם כעבור ימים מספר הוחזר 
נגיב למעמדו, בלחצה של דעת-הקהל במצרים ובמיוחד בסודאן, 
שמצרים שאפה אז להתאחד עמה ושנגיב. הסודאני למחצה, היה 
מקובל בה מאוד. בהדרגה הערים ע׳ על יריבו: ב 17.4.1954 נהיה 
ע׳ לרד,״מ, וב 14.11.1954 הודח נג׳יב גם מד,נשיאות, הדחה זו היתה 
קשורה בהתגברותו של ע׳ על יריביו מבית, המפלגות ו״האחים 
המוסלמים". מעמדו כמנהיג התבצר בעת התנקשות־נפל בחייו 
( 26.10.1954 ), שייתכן שהיתר, מבוימת. כשאמר: "אם יקרני מאומה 
תמשיך המהפכה לנוע, כי כל אחד מכם הוא גמאל ע'", ומאותה 
שעה נקבעה דמותו הכריסמתית בתודעה הלאומית. 

באותם ימים הסכימו הבריטים להוציא את כוחותיהם מאיזור 
תעלת סואץ ( 19.10.1954 ). ע׳ החל פונה להגשמת חלומות הגדולה 
של מצרים מחוץ, שבה ראה את עיקר ייעודה וייעודו. באפריל 1955 
השתתף בוועידת בנדונג (ע״ע, עמ ׳ 73 ) והחל מסתופף במחיצתם 
של מנהיגי העולם השלישי, כך הוסיף מימד עולמי ליוקרתו, והתרחק 


מבריטניה ואה״ב, שביקשו לצרף את מצרים ל״ברית בגדאד" (ר 7 
כרך מילואים, עמ ׳ 940/1 ) ; משד,קימור, בלי מצרים, בשל סירובה 
של זו, ראה ע׳ בברית בגדאד גוף אנטי־מצרי ונסיון לכתר את 
ארצו. מאז ועידת באנדונג התהדקו יחסי מצרים עם בריר,"מ, ובה 
החלה להתרקם עסקת הנשק עמה׳ שכאשר נודע עליה ברבים 
(ספטמבר 1955 ) תוארה, לכסות־עיניים, כעסקה עם צ׳כוסלובקיה, 
ובאזני המערב נאמר שגרמו לה ההתנגשויות בגבול ישראל (ע״ע 
א״י, עמ׳ 599 — 600 ). 

ב 26.7.1956 ד,לאים ע' את תעלת־סואץ, בתגובה על הסתלקותה 
של אה״י מהבטחתה לסייע בהקמתו של סכר אסואן (ע״ע ור׳ כרך 
מיל׳), בכך הגיע לשיאו התגר שקרא ע' על המערב, והוא נתגלה 
כמדינאי היכול לתמרן והמוכן להמר, להעז ולהפתיע את יריביו. 
הוא גילם עמידה חדשה של הערבים בפני המעצמות ששלטו בהם 
עד לאחר מלה״ע 11 , ונטע בהם גאווה וכבוד עצמי חדשים. גל 
כביר של הערצה והתלהבות נשאר,ו אל־על בציבור המצרי ובעולם 
הערבי כולו. התמורה במעמדו בהנהגה השתקפה בערעור יחסי 
החברות והשוויון בקרב מועצת ההפיכה. כמה מחבריה הודחו, וסופה 
שהיא עצמה בטלה. ביוני 1956 נבחר ע׳ לנשיא בלי מתחרים, בקולו¬ 
תיהם של יותר מ 99.9% מהבוחרים. 

הלאמת התעלה, הסיוע שנתן ע׳ למורדים באלג׳יריה וההתנגשו¬ 
יות בגבול ישראל גרמו למלחמת סואץ (ע״ע, עט׳ 461/2 ). הצבא 
המצרי, שאמור היה לבטא את רוח מצרים המהפכנית החדשה, נחל 
תבוסה מוחצת במערכה ( 29.10.56 — 7.11.56 ), אך ע׳ הצליח לא רק 
לשמור על מעמדו ולהשיג השגים מדיניים לארצו, אלא אף לעצב 
מיתוס לאומי של עמידת־גבורה בהנהגתו מול תוקפנות בריטניה, 
צרפת וישראל הפולשות. אח״כ ניסה ע׳ לרכוב על גל האחדות 
הערבית הגואה, כדי לקדם את עניין הנהגתה של מצרים ב״מעגל 
הערבי" וההשתלטות על משאבי־הנפט שבו (בהתאם לתורת "שלושת 
המעגלים" של ייעוד מצרים ופעילותה המדינית, שפיתח בספרו 
"הפילוסופיה של המהפכה"). הוא הפעיל מנגנוני תעמולה וחתרנות 
גדולים וניצל את קסמו האישי למימוש חזון ההגמוניה המצרית 
בארצות-ערב, שבגלל משאבי־הנפט שלהן ומיקומן נתן להן ע׳ זכות 
קדימה בין "המעגלים". ע׳ גם נזקק יותר ויותר לסיסמות תיקון 
חברתי ("סוציאליזם ערבי"), שראשיתן נעוצה ברפורמה קרקעית 
מ 1952 ובצעדי הלאמה מ 1956 , שאבו לפגוע באינטרסים הזרים 
במצרים ולערער את מעמד יריביו בעלי הקרקעות. 

ב 1958 ד,יכה הגל ״הנאצרי״ (ר׳ להלן: נאצריזם) בלבנון וגרם 
בה למלחמת אזרחים (ע״ע לבנון, עמ׳ 167 ) וכן בעראק, שבה הת¬ 
מוטט המשטר ההאשמי (ע״ע האשם, בית־). זעזועים הורגשו גם 
בירדן ובארצות ערביות אחרות, אך להשג ממשי, אמנם זמני בלבד, 
זכה ע׳ רק בסוריה, שהתאחדה עם מצרים במסגרת הקע״ם (הקהיליה 
הערבית המאוחדת) מפברואר 1958 עד ספטמבר 1961 ; להלכה 
נתכוננה פדרציה גם עם תימן המלוכנית. התפרקות הקע״ם (ע״ע 
סוריה, עט׳ 617 ) סימלה את ראשית נסיגתו של "הנאצריזם" ודעיכת 
כוכבו האישי של ע' בעולם הערבי. תהליך זה גבר במהלך המעורבות 
הארוכה והכושלת של צבא מצרים במלחמת־האזרחים בתימן( 1962 — 
1967 ! ע״ע מצרים, עט׳ 205 ) והגיע למיצויו במלחמת ששת הימים. 
בעקבות המפלה הקשה במלחמה זו התפטר ע׳ ( 9,6.1967 ), אך הרחוב 
המצרי הפגין למען שובו ודבק במנהיגו למרות כשלונו. ברם זוהר 
"א(ל)־ראיס" (כך נודע בתארו הנשיאותי בקרב בני עמו) הועם 
מאוד במצרים ופג כמעט כליל מחוצה לה. קציני הצבא, ובראשם 
רעו האישי עבד אל־חכים עאמר, שהתנגדו לנסיונו של ע' להטיל 
עליהם את האחריות למפלה וביקשו להדיחו, סולקו. באביב 1969 
פתח ע׳ ב״מלחמת התשה״ נגד ישראל. זו נסתיימה ב 7.8.1970 , ושבו¬ 
עות מספר אח״כ מת ע׳. אבל גדול היה במצרים, ודרכו של ע׳ 
מוסיפה לשמש בה מופת ואמת-מידה. וע״ע מצרים, עט׳ 203 — 206 . 





571 


עבד א(ל)־נאצר, גמאל — עכר אל־קאדר 


572 



ערבים בלונדון בטקס אבל לרגל מותו של נאצר (סוכנות נר־דוד, ת״א) 


דורות רבים שלטו זרים במצרים עד שמורא השלטון וזרותו 
נתאחדו בתודעה המצרית. השגו הגדול של ע׳ היה בעקירת תופעה 
וו מקרבה. שרשיותו המצרית כשלעצמה היתה בחינת חידוש גדול 
ומרענן. יתר על כן, היות שבעיני עצמו כבעיני זולתו היה איש 
הייעוד, ידע ע׳ להנחיל לעם משועבד מדורי־דורות חזון של גדולה 
לאומית: "הקמת מעצמה אדירה שתהיה מסוגלת לקומם איזור זה 
ולתת בידיו תפקיד חיובי ומעשי לבניין עתיד האנושות". עיקר 
תרומתו לעמו היה בזקיפת הקומה המצרית וביצירת דימוי עצמי 
חדש. ע׳ טען לכתר מהפכנות. אך בטעמו ואורח־חייו היה זעיר- 
בורגני. עולמו ומושגיו היו מיושנים ובאנאליים. הוא ראה את 
עצמו, כעדותו הוא ב״פילוסופיה של המהפכה", כשחקן שההיסטוריה 
בחרה בו למלא תפקיד גדול ומלא גבורה. ע׳ נחן ברגישות רבה 
לטעם הזולת וידע להתאים עצמו אל התפקיד, הקהל והבימה. בני 
עמו וזרים הלכו שולל אחריו. מעטים המדינאים בדורנו שהשכילו 
כמוהו להשתמש באמצעי־התקשורת המודרניים. ע׳ לא היה דמוקרט, 
וכל הארגונים הייצוגיים שהקים בזה אחר זה נעדרו חיות. אך 
נראה שצדק בטענתו, כי היטיב לבטא את הרצון העמוק של ההמונים, 
הבלתי־מודע להם עצמם, ולהיות להם אב דואג ומבין היודע לצאת 
ולבוא לפניהם. הוא פרט, בדרכו המיוחדת, על נימים עמוקות בנפש 
בני עמו וצירף יסודות מודרניים עם מסורת השלטון באסלאם. הוא 
הוריש נכסים מועטים בני-קיימא בתחומי הכלכלה והחברה, המדיניות 
והארגון, וכבר בימיו החל מפעלו להתפרק. יתר על כן, הגאווה 
הלאומית שיצר, נשארה בימיו בלא "כיסוי" מקביל בהשגים של 
ממש, ומוסיפה להכביד על מצרים ועל דרכה, אך היתד, בסיס 
לשאיפות הלאומיות גם אחרי מותו. 

ע׳ חיסל את הקהילה היהודית במצרים, שהתקיימה יותר מ 2,500 
שנה: מאסרים, מעצרים, החרמות־רכוש, דיכוי והסתה נגדם גרמו 
לרבבות יהודים להגר ממצרים, ובמותו נותרו בה מאות נפש בלבד. 
וע״ע מצרים. יהודים, עמ ׳ 243/4 . 

אולם למרות קו מדיני זה של ע/ ולמרות שלא בחל משימוש 
באנטישמיות והפיץ את "הפרוטוקולים של זקני ציון" (ע״ע זקני 
ציון), לא היה ע׳ עצמו נגוע באנטישמיות. בנעוריו התגורר בשכנות 
ליהודים, יצא ונכנס אצלם, הפיר את מנהגיהם, כיבדם והיה מיודד 
עמהם. באנטישמיות השתמש כנשק מדיני, בלי שילך אחריה 
שולל. 

כתביו: ״הפילוסופיה של המהפכה״ (עבר׳: חיים ארביב ושלמה 
בוקאי), תשי״ט! נאומי ע׳ ב 1952 — 1959 נאספו ב 11 כרכי "ח׳טב 
א(ל)־ראיס ג. ע״׳ (בסדרת ״אח׳תרנא לכ /׳ ), ונאומיו ב 1958 — 1960 
בקבצי "מג׳מועת ח׳טב ותצריחאת וביאנאת א(ל)־ראיס ג. ע׳". 

ד. סנט ג׳ון, הבוס, תשב״ב: ז. לאקוטיר, נ , ויורשיו, תשל״ב! 

10 7156 7116 ,,/ 7 ,ת 0€516 | ./ ; 1959 / 0 .^ 1 ,תח'{¥\ .ז\\ 


; 1962 ,. 71 6 ? 1 ס{ן. 4 /' 0 , 11 ^ 70 ' 111 ( 1 1 / ; 1960 ,? 7014/6 

,!ג&ש!*! ; 1971 ,. 71 ־ ? 16 ) 1111 ; 1969 ,. 71 

. 1971 ,<יח 6 ב[ק $10 . 11 ; 1971 , 0061111161113 0 ' 111 )€ 7116 

"נ א צרי ז ם" (נ׳). על שמו של ע' נקראה מגמה רעיונית 
בארצות ערביות, מעין גל עממי, שגאה בעיקר בסוף שנות ה 50 , 
והתקיים גם בשנות ה 60 . הנ׳ ביטא הערצה לע׳ ולדרכו הלאומית 
והמדינית לגבי האחדות הערבית. בעיצוב מדיניות בין־לאומית עצ¬ 
מאית (״אי־הזדהות״) ו״הסוציאליזם הערבי״ (ע״ע, ענד 574 ). ד,נ׳ 
לא התגבש בדפוסים ארגוניים או אידאולוגיים — להוציא רסיסים 
וסיעות פה ושם, בעיקר בסוריה; מן ד,נ׳ יצאה גם תנועת המחתרת 
"אל־קומיון אל-ערב" ("הלאומנים הערבים"), שלךמים התגבשה 
מבחינה רעיונית תוך פניה גוברת לעבר השמאל הקיצוני והזדהתה 
עם ארגוני החבלה הפלסטינים, ובמיוחד "החזית העממית לשחרור 
פלסטין". הנ ׳ היה הלך רוח לאומי-מדיני יותר מאשר משנה רעיו¬ 
נית סדורה. ברחוב הערבי נאבק הנ ׳ עם מפלגת ה״בעת׳", שהיתר, 
מגובשת יותר ממנו מבחינה ארגונית ואידאולוגית, אך נעדרה דמות 
מנהיג מרכזית. יש לראות בנ ׳ הן את התורה הלאומית־מדינית 
הפראגמאטית של נאצר והן את צל הכאריזמה שהטילה אישיותו 
בדעודהקהל הערבית מחוץ למצרים. 

דו. א. 

עבד אל־עזיז - ^ י ! < 4 : ; 013212 ^ — ( 1830 — 1876 , 

שולטאן מ 1861 ), שולטאן עות׳מאני. ע׳ היה בנו של מח¬ 
מוד 11 ואחיו ויורשו של עבד אל־מג׳יד (ע׳ ערכיהם). בשלטונו פרצו 
מרידות במונטנגרו (ע״ע, עמ ׳ 497 ), בבוסניה־הרצגובינה (ע״ע, ענד 
911 ), בבולגריה (ע״ע, עט׳ 913 ) ובכרתים (ע״ע, ענד 1073 ) שלובו 
בידי שגריר רוסיה בקושטא, נ. איגנטיב (ע״ע), שהשפעתו היתד, 
רבה על ע , . רוסיה ניצלה את מפלת צרפת במלחמתה עם פרוסיה, 
וב 1871 הודיעה על הסתלקותה מההגבלות על ציה בים־השחור, 
שנקבעו בשלום־פרים עם סיום מלחמת־קרים ( 1856 ). 

חרף הקשיים מחוץ וההתקוממויות, נמשכה מדיניות התנז׳ימאת 
(תיקונים), שמייצגה הראשי היה מדחת (ע״ע) פאשא. בהשפעת 
צרפת אורגן המינהל מחדש, והוקמו גימנסיות ואוניברסיטה בקושטא; 
בסיוע של האנגלים אורגן הצי מחדש. נסיונות לתיקונים במערכת- 
הכספים לא הצליחו. הקשיים בהנהגת התיקונים, עקב המרידות והת¬ 
נגדות השמרנים, גרמו התמרמרות, וב 30.3.1876 הודח ע׳ בידי 
״העות׳מאנים הצעירים״ בהשתתפות מדחת פאשא כעבור ימים 
מספר התאבד. 

עבד אל־ע׳ני א(ל)-נאבלסי - ו 1 גנ״ 1 ^ 1,1 ^ - 

( 1641 , דמשק — 1731 ,ישם), מיסטיקן, סופר וסייר ערבי. 

ע׳ נולד למשפחה של חכמי דת שאפעים. בתור צופי מגיל צעיר, 
הרבה בסיגופים ובהתבודדות. חיבר חיבורים על המיסטיקה האס¬ 
לאמית, בייחוד פירושים על שירתו של עמר אבן אל־פאריד ועל 
כתביהם של מיסטיקנים מוסלמים אחרים, כגון אבן אל ערבי. אף 
הוא בעצמו כתב שירים שאותם קיבץ ב״דיואן אל־דואויך׳ (= אוסף 
האספים). ע׳ הרבה לנסוע בכל ארצות המזרח, ואת תיאורי מסעותיו 
העלה על הכתב. בשנת 1689 ערך מסע בא״י. יומן־מסע זה (נדפס 
בקהיר, 1902 ) מעניין להכרת א״י ותושביה בסוף המאה ה 17 . אלפרד 
פון קרמר (ז 6 מ 61 ז£) פירסם אותו בגרמנית ב 1850 ( 801161011$ 0$ ם 
01 ממ מ 6 :)נ£ע 308 / ,ת 10 זץ 8 מ 1 מ 6150 \ 1 01$1$ נ 31 ז\ 1 מס ( 31-0113111 ־ 01 ( 31 ( 
14101501135 ) . 

, 345-348 , 11 ,? 161-0114 * 0 ה 6 */ 156 ( 01 י 01 • £61 6 ? 611 * 50/1 06 י חת 2 דת £61 [ 0 סז 6 . 0 
. 1942 , 1289 , 111 ,. 1 קקא 5 ; 1938 , 476 ־ 473 , 11 ; 1902 

עבד אל־ל|אךר - **ג 11 * 1 ^ — ( 1808 — 1883 ), לוחם חירות 
והוגה דעות אלג׳ירי. ע׳ נולד במסכרה שבמעלב-אלג׳יריה 
למשפחה שריפית, שמוצאה מהרי־הריף שבמרוקו. אביו היה ראש 



573 


עבד אל־קאדר — עבדות 


574 


מסדר צופי, קאדריה. ונתן לע׳ חינוך מוסלמי מסרתי, ב 1828/9 נטלו* 
אביו עמו לעליה־לרגל למכה והפגישו עם אישים בולטים מקרב 
הצופים. 

ב 5.7.1830 כבשו הצרפתים את אלג׳יר, אחרי שחיכו את כוחות 
התורכים באלג׳יריה, ובכך החל כיבוש הארץ בידי הצרפתים. ואולם 
תחילה גילו הצרפתים הססנות (ע״ע אלג׳יריה׳ עמ ׳ 413 ), דבר שיצר 
חלל ריק ובו התחזק מעמד אביו של ע׳, והוא פתח במאבק עם 
הכובשים. וכעבור זמן קצר נהיה ע׳ עצמו למנהיג המאבק לחרותה 
של אלג׳יריה. ב 1832 השביעוהו שבטי הערבים בדרום־מערב הארץ 
למנהיג הג׳האד, והוא נטל לעצמו את התואר הח׳ליפי "אמיר המא¬ 
מינים". בחורף 1836/7 נחל ע׳ מפלות מידי הצרפתים, ואעפ״ב השיג, 
בחוזה עמהם, הכרה בשלטונו ברובה •של אלג׳יריה, פרט לערי־החוף, 
שנשארו בידי הצרפתים. 

ב 1839 חידש ע׳ את מלחמתו בצרפתים, נחל מפלות, וב 1843 
נמלט למרוקו. נוכחותו שם סיבבה את מרוקו במלחמה עם צרפת. 
המרוקנים נוצחו וגירשו את ע׳ מתחומם, והלה חזר לאלג׳יריה והת¬ 
ייצב בראש המרד המחודש בצרפתים ( 1846 ). בסוף 1847 נכנע ע׳ 
לצרפתים והוגלה עם משפחתו וכמה מנאמניו לצרפת. ב 1852 שוחרר 
ממעצרו. עבר לברוסה שבתורכיה ואח״ב לדמשק. ב 30 שנותיו האח¬ 
רונות כתב שירה והגות פילוסופית. 

,. 4 י!) 146 ^ 0 (* 16 2 6 !? 6 § 31 ' 8 ^ 1 ז 10 ת£ £\ ; 1925 ,. 3 ? 1381111 ,ח 23 \ 7 

. 1951 

עבד אל־_קאךר אל־ג׳ילאך - ^ - 

( 1077 — 1166 ), תאולוג מוסלמי, ממוצא פרסי. חי בבגדד. 

שימש כמורה וכמנהל של מדרסה (ע״ע) והיה משפטן מן האסכולה 
החנבלית (ע״ע אסלאם, עמ׳ 968 ), אולם גם נהה אחרי הצופיות 
(ע״ע) בלי לראות ניגוד בין שתי הגישות התאולוגיות. הטפותיו 
היו מפורסמות ונקבצו בשני קבצים. אל־פתח א(ל)-רבאני ("הנצחון 
האלוהי") ופתוח אל-ע׳יב ("גילויי הנסתרות"; תורגם לאנגלית 
ונדפס בלאהור [בלי תאריך]). גדולתו בתיאום בין הדת המסדירה 
את יחסי האדם עם אלוהים ע״י מערכת חוקים ובין חכמת הנסתר 
המוסלמית. ע׳ הגביל את הסגפנות ע״י הדגשת החובה שיש לאדם 
כלפי משפחתו וכלפי החברה. תלמידיו יסדו מסדר הקאדריה, אהד 
המסדרים הצופיים החשובים הקיים עד היום בכל העולם המוסלמי 
וגם בא״י. 

? 031 ) 21-1 . 3  0 ־ 81 . 0 ; 1907 ,( 267-310 ,.:) 50 513110 ^ 31 ־\ £0 ש£ז . 01 11211 [ {ס 

. 1 קקט 8 , 1943 2 , 560-563 ,?** 01 ? 8116 2813611611 ? 2 ? 36 6 * 11611 ( 036 ,מחברת 

. 1937 , 777-779 , 1 

עבד א(ל)״ךחמאן ( 3 * שמם של 3 שליטים אמיים 

בספרד. י 

1 ) ע׳ 1 ( 731 — 788 ! שלט מ 756 ), מייסד אמירות קורדובה, נכדו 
של הח׳ליף חשאם (ע״ע) מבית אמיה. ע , נמלט מהטבח שערכו הע- 
באסים במשפחתו, הגיע לצפון־אפריקה וב 755 נחת בספרד, שבה 
התנהל מאבק על השלטון. בעזרת בני־חסות של האמיים השתלט ע׳ 
על הארץ וכונן בה ממלכה מוסלמית עצמאית, הראשונה שלא היתה 
כפופה לח׳ליפים, ועשה את קורדובה לבירתה. ע׳ היה שליט תקיף, 
וב 32 שנות שלטונו דיכא מרידות של תומכי העבאסים, של יסודות 
שהתאכזבו ממנו ואף של בני־משפחתו, וב 778 עמד מול פלישה 
קצרה של קרל הגדול לעמק-האבדו. ע׳ השאיר אחריו ממלכה, שהש¬ 
תרעה בכל ספרד מדרום לדוארו׳ מאוחדת בשלטון תקיף, הנשען 
על צבא חזק. 

2 ) ע׳ 11 ( 792 — 852 ; שלט מ 822 ), בנו של אל-חכם 1 (ע״ע חכם, 
אל־). ימי שלטונו היו רצופים מרידות (מרד טולדו, מרד הברברים 
בדרום ומלחמות בין שבטי קיס לימן במזרח־ספרד) ופשיטות 
נורמנים. ממלכות הנוצרים בצפון התחזקו, למרות פלישות ע׳ 


לשטחיהן. אעפ״ב התפתחה בימיו התרבות המוסלמית־ספרדית. ע׳ 
הקים בנייני-פאר, ארמונות ומסגדים, הזמין אמנים ואנשי־רוח מה¬ 
מזרח, קירב את התאולוגים והגדיל את השפעתם. בחצרו הנהיג ע׳ 
נימוסים וטקסים מפוארים, בנוסח הח׳ליפים בבגדאד. 

3 ) ע׳ 111 ( 889 — 961 ; שלט מ 912 ), גדול שליטיה המוסלמים 
של ספרד. כשירש ע׳ את סבו עבדאללה, היתד, ספרד המוסלמית 
נתונה במצב של התפוררות, ורוב הפרובינציות פירקו את עול הא־ 
מיים שבקורדובה והיו לנסיכויות עצמאיות. 20 שנה לחם ע׳ במור¬ 
דים, עד שהכניע את כולם ואיחד שוב את ספרד המוסלמית. ב 929 
נטל לעצמו גם תואר ח׳ליף — האמיי הראשון בספרד שהוכתר 
בתואר זה. 

ע׳ ערך מסעי־מלהמה רבים ומוצלחים נגד הנוצרים שבצפון חצי 
האי, אך ב 939 נחל מפלה. למרות זאת, היתד, ספרד המוסלמית מעצ¬ 
מה אדירה בים־התיכון ובמערב-אירופה. ע׳ נאבק גם עם הפאטמים 
(ע״ע) שבצפון־אפריקה והחזיק גם במבטה ובטנג׳ה (סאוטה וטנג׳יר). 
בימיו היתה ספרד המוסלמית אף ממלכה עשירה, 'הכנסות האוצר 
היו גדולות, התרבות פרחה בה, היא נהנתה מיציבות השלטון והלא־ 
מוסלמים נהנו מחסות השלטון הסובלני של ע׳, שחתר לקרב את 
היסודות השונים בארץ. 

; 1932 2 ,(.׳\.$ . 1 ) 10 ) , 1-11 , 16 ז 2% ?[ 8$ ' 3 111$ ) 1 ז 411 ) 4$ * 1 ז 1 36$ 6 ' 011 *$ 13.1 י ץ 02 כ 1 .ג 
. 1 ) 10 ) , 1-111 , 6 ת 22 ת 41 * 4$ * 111 6 ה 12% [ £3 , 1 36 6 ? 01 * 811$ , €0€31 ע 0 ז?- 1 ז\€£ .£ 

. 1953 — 1950 ,(.ע. 5 

א. אש. 

עבד־ה/ ע״ע ישעיהו, עמ׳ 482-480 . 

עבדה, מחמד ע״ע מחמד עבדה. 

- :•• \ — ..• — - 

7217 * 01 (לאט' 1£115 ׳\ 5£1 ; אנג' 617 ^ 513 ; צרם' £§ 3 ׳\ 6$013 ), 

הגדרות ובחינות סוציולוגיות וחוקיות, עס׳ 574 ; במזרח הקדום 
ובמקרא, עם׳ 577 ! ביוון ורומא. עמי 580 ! בתקופת בית שני והתלמוד, 

עם׳ 582 ; ביה״ב ובנצרות. עם׳ 585 ; באסלאם, עם׳ 1588 באפריקה, 

עם׳ 589 ; בארצות אמריקה. עם׳ 591 ; יהודים וסחו-העבדים, עם׳ 592 . 

הגדרות ובחינות סוציולוגיות וחוקיות. 

ע׳: מצב חברתי שבו משועבדים אדם או קבוצות בני-אדם 
כקניין אישי לאדם אחר או לקבוצות בני־אדם אחרים. העבד 
הוא אדם המשועבד אישית בבחינת קניין לאחר או לאחרים. הפיכתו 
של אדם חפשי ואדון לעצמו לעבד עלולה להיות תוצאה של נסיבות 
שונות: 1 ) שביה במלחמה (שכנראה היתד, במידה רבה מקור הע׳ 
בראשיתה); 2 ) גניבת אדם (לצרכי ניצולו כאובייקט מסחרי או 
מיני); 3 ) הכרעה משפטית (שעבוד כעונש, או בשל חוב); 

4 ) מכירה עצמית (מסיבות כלכליות); 5 ) סיבות דתיות (שעבוד 
פגאנים); 6 ) לידה (להורים עבדים) וכר. שחרור העבד מע׳ הושג 
במקרים מסוימים: בשל מניעים הומאניטריים של בעליו; מששילם 
לאדוניו פיצוי מתאים לערכו המסחרי כקניין; ע״י מלחמה! או 
מסיבות כלכליות, שכן המשוחרר (בעיקר בימי קדם) נשאר קשור 
לאדוניו והיה חייב לו שירותים כלשהם, בלי שבעליו לשעבר היה 
חייב במחייתו. אפייני לע׳ בכל הדורות היה צמצום הזכויות החוקיות 
של העבד או ביטולן המוחלט, שכן הגנה חוקית עשויה היתד, להגביל 
את השימוש בעבד כאובייקט לניצול. ברם, במסגרת הע׳ חיו קיימות 
דרגות שונות של איבוד חירות האדם והפיכתו לקניין, ואלה היו 
תלויות בתרבותה, נהגיה וחוקיה של החברה שבמסגרתה נתקיימה 
הע/ וכן בעיסוקיו של העבד. העבדים הכושים באה״ב במאה ה 19 
היו חסרי זכויות כלשהן. אך העבדים הממלוכים (ר , להלן: אסלאם) 
במזה״ת של יה״ב נהנו, יחסית, מזכויות רבות. 

יש להניח כי הע׳ היתה כמעט פועל־יוצא של הפעילות הכלכלית 
בחברה שבמסגרתה נתקיימה. חברות של ציידים ואוספי־מזון, שחיו 
בתנאי צפיפות קטנה וצרכיהן היו מינימליים, לא נזקקו לע׳. עם 
זאת קרה שחברות כאלה שבו נשים משכניהן במגמה להעבידן, אך 


575 


עבדות, הגדרות ובחינות סוציולוגיות וחוקיות 


576 



נשים אלה נטמעו אח״כ בין שוביהן ע״י נישואין. תופעת הע׳ היתה 
אפיינית בעיקר לחברות היושבות על אדמותיהן והמבוססות על 
חקלאות היוצרת עדפים. הע׳ היתה אפיינית עוד יותר לחברות 
עירוניות בעלות משטר מדיני ריכוזי. 

העבד היה בד״כ זר בחברה ששעבדה אותו, אלא אם נדון לע׳ 

ע״י חברתו, נולד במסגרת חברתו, או בחר בע׳ מרצונו כדי לזכות 
בטובת הנאה. במשך כל הדורות היו מלחמות מקור לא-אכזב לעבדים 
שנשבו או שניתנו למנצחים כמם־עובד. בניהם של עבדים, או אפילו 
של הורה אחד שהיה עבד, גדלו כעבדים. סחר־העבדים ניזון, שלא 
בעתות מלחמה, מציד־אדם, בייחוד מבני קבוצות אתניות חלשות, 
או נחשלות, והביא רווחים רב־ם לשודדים ולסוחרים. במאה ה 19 
הפך ציד הכושים ביבשת אפריקה (ר׳ להלן), לשם מכירתם באמריקה 
ובמזה״ת, לעובדה בעלת השלכות מדיניות. 

להתפתחות כלכלת־השוק (-*רתסחסשש 1 :״ 1 ז 3 ר 1 !) בתקופה העתיקה 
נודעה השפעה ניכרת על מעמד הע׳. בעוד שבמשך דורות רבים היה 
העבד חלק בלתי־נפרד ממשק־הבית של בעליו, או ממשק המוסד שבו 
שירת, הרי במסגרת כלכלת־השוק הפכו רוב העבדים לחלק נטול 
זהות בחיל־עבודה עצום, והיחס אליו הורע. מצבם של המוני העבדים, 
שהועסקו במכרות, וברומא בחוות גדולות (הלאטיפונדיות), היה רע 
לאין שיעור ממצב העבדים הביתיים. עבדים הועסקו גם בתפקידים 
מגוונים אחרים, כמורים, חיילים, לודרים, שוטרים, בנקאים, סוחרים 
וכיו״ב. השפחות הועבדו בבתי־בושת. 

במשך דורות רבים נחשב העבד לקרבן של נסיבות אומללות, או 
ליצור נחות הראוי לשרת אחרים, ובע׳ לא ראו תופעה שלילית 
מעצם הוויתה. עבדים קיבלו בד״ב את מצבם בכניעה, והדבר מוכח 
ממספרן הקטן יחסית של מרידות עבדים כלליות, אמנם היו הת¬ 
מרדויות של עבדים יחידים, בשל אכזריות בעליהם, אך תופעות אלה 
דוכאו ביד קשה. גם הוגי התקופה העתיקה ראו בע׳ מצב טבעי. 
אריסטו סבר שע״פ טבעה מתחלקת האנושות לבני־חורין ולעבדים. 
במשך כל תקופה זו לא קם הוגדי־דעות בעל משקל שהציע ביטול 
הע׳ כמוסד. אפילו עבדים מתמרדים לא הציעו את ביטולה אלא רצו 
מצדם לשעבד את אדוניהם. הע׳ היתה המוסד החברתי בעל הרציפות 
הרבה ביותר בתקופה העתיקה. 

במאה ה 18 העלה רוסו (ע״ע) את בעיית הע׳ כתופעה חברתית, 
ושלל אותה מכל וכל. במאה ה 19 החלה התעניינות שיטתית של 


הוגים בע , , והוטל ספק במוסריותה. במשך מרבית המאה עמד חקר 
הע׳ בסימן המאבק האוולוציוני. חסידי קיום ד,ע/ מקרב גורמים 
כנסייתיים ודתיים מתנגדי הדארוויניזם נסתייעו בתפיסות מקראיות 
וצידדו בגישה, שעבדים כושים הם תת־אנושיים. במאה ה 20 נחלקו 
הדעות ביחס לע׳ בין האסכולה הלא־מרכסיסטית הרואה במוסד השע¬ 
בוד רק אחת התופעות מבין רבות שאפיינו את העולם העתיק — 
לבין האסכולה המרכסיסטית שראתה את עצם הווייתה של החברה 
העתיקה מותנית בקיום הע׳. 

במישור המעשי, להבדילו משיקולים מופשטים ביחס לשלילת 
החופש האנושי, היתה להכרזה בדבר שוויון בני-אדם של המהפכה 
הצרפתית ( 1789 ) השפעה איטית אך מעמיקה להחלשת מוסד הע'. 
בריטניה ביטלה את הע׳ בשנת 1807 , וב״קונגרס־וינה" (ע״ע וינה, 
קונגרס־) ב 1815 גונה סחר־העבדים בהצהרה משותפת של המעצמות. 
בעשורים שלאהר מכן נחתמו כמה הסכמים דו־צדדיים ורב־צדדיים 
( 1841 , 1879 , 1885 ) בין מדינות אירופה לשיתוף פעולה נגד הע׳. 
באחדים מההסכמים אף הוענקה למדינות הסמכות ההדדית לערוך 
חיפושים באניות בלב־ים במקרה שנחשדו בהובלת עבדים. 

ברם. אם כי מזה 160 שנה משתפות המעצמות פעולה ביחס 
לדיכוי הע/ וזו חדלה להתקיים להלכה במאה ה 20 , הרי נאלצו 
בכ״ז גופים בין־לאומיים להמשיך במלחמתם בה ובצורותיה הבלתי- 
חוקיות החדשות, כגון הסחר־בנשים, במשך כל העשורים האחרונים. 
הצהרת האו״ם מ 1948 בדבר זכויות האדם משמשת בסים לנידוי 
הע׳, אך קיימות גם אמנות מיוחדות, הדנות במיוחד במניעת 
שעבוד בני־אדם. ב 1926 הגדיר חבה״ל את מהות הע׳ כמצבו של 
אדם לגביו מופעלות כל הזכויות, או מקצתן, ה״נובעות מבעלות 
עליו", ובכך העניק גושפנקה רשמית להמשך קיום הע׳ באזורים 
שונים של העולם. אותה שנה נחתמה, בחסות חבה״ל, אמנה נגד 
הע/ הכוללת התחייבות המדינות לחסל את הסחר בעבדים, למנוע 
הובלת עבדים במימיהן ובאניותיהן ולסייע זו לזו בביטול העי. 
ב 1956 נחתמה בחסות האו״ם אמנה נוספת בדבר ביטול הע׳, הסחר 
בעבדים וחיסול מצבים הדומים לע/ כגון התחייבות אדם להעמיד 
שירותיו לרשות נושה, אריסות בכפיה, השאת אשה נגד רצונה 
תמורת תשלום, העברת אשה לאחר בכפיה או בירושה, ניצול קטין 
לעבודה ע״י אפוטרופסו וכר. כן נאסר שוב להעביר עבדים באניות 
(ובמטוסים) וגם השימוש בנמלים לצורך סחר בעבדים. כן נקבע 
כי עבד הנמלט לאניה של מדינה החתומה על האמנה יצא חפשי. 
אמנת ז׳נווה מ 1958 בדבר חופש השיט כללה שוב רשות־חיפוש 
באניות בלב־ים למניעת הסעת עבדים. עם כל זאת, ראה האו״ם 
ב 1962 חובה לעצמו להביא בפני מליאתו החלטות שגינו את הע׳ 
הביתית ששרדה בארצות ערב, בדרום־מזרח אסיה ובאמריקה הדרו¬ 
מית, בצורת קניית נשים וילדים או הורשתם. 

הגדרות הע׳ ע״י חבה״ל וארגון האו״ם מעלות את השאלה 
אם אמנם כלולים בהן סוגי השעבוד דלהלן: עבודות־כפיה: עבודות- 
לפי־חוזה (•! 130011 611 -וג 1:1 ת 46 >ת 1 ); עבודות בתנאי חברה פאודאליים 
(הקיימים עדיין בחלקי תבל שונים)! יחסי פטרונים וקליאנטים 
(את 613£10 ז זתש 011 31111 531:1011 !) וכד׳. לפי ההגדרות הקיימות, סוגי 
שעבוד אלה אינם ע/ שכן קרבנותיהם אינם קניינו של איש, ונותרו 
להם זכויות חוקיות, לפחות להלכה. מסובכת במיוחד בעיית העובדים 
עבודת פרך או כפיה בהתאם לחוק, כנהוג במדינות שונות באה״ב 
וברחבי בריה״מ, שכן את אלה ניתן להגדיר כעבדי המדינה, אם כי 
לא כעבדי איש פרטי. מכאן אפשר להסיק כי עדיין אין הגדרה 
כל־כוללת של המושג ע׳ שתתאים לצרכי החברה הנוכחית. 

מספר העבדים בעולם נאמד ב 1968 ב 2 מיליון, רובם במזה״ת 
ובאפריקה, מקצתם בדרום־אסיה ובדרום־אמריקה. אין מספר זה כולל 
את הנדונים לעבודות־כפיה, למשל בבריה״מ. 


מ. סו. - ז. רו. - ר. לס. 



577 


עבדות, במזרח הקדום ובמקרא 


578 


במזרח הקדום ובמקרא מציינת הע׳ שעבוד לאדון, למל¬ 
כות או למקדש, הרשאים לכפות על העבד לא רק עבודה אלא גם 
דרכי מחיה, קשרי משפחה ותנאי תלות. בכך, בעיקר׳ נבדלת הע׳ 
ממם ([עובד] ע״ע, עמ ׳ 1079 ). לפיכך משמש השם ,עבד׳, בלשונות- 
הקדם כינוי לפקידים גבוהים — שהיו תלויים אישית במלך, והמושג 
ע׳ — כתואר לנאמנות ולקרבה ("עבד ה׳"). קבצי החוקים של 
מסופוטמיה ושל ממלכת החתים, תעודות שונות מארצות הקדם 
(כולל סוריה וא״י), והמקרא, מלמדים הרבה על מעמד העבד. לעב¬ 
דים לא היה תפקיד מכריע בכלכלה: בקרקעות המלכים עבדו גם 
אריסים וחוכרים, וארמונות ומקדשים נבנו בעיקר ע״י "מס עובד"; 
כך היה גם במצרים, שנודעה כ״בית עבדים" (והשד שט׳ א, יא—יד). 
שם, כבמסופוטמיה, הועסקו עבדים, אצל בני המעמדות הגבוהים, 
בעבודות בית ובניהול רכוש (ר׳ ברא׳ לט, א—ו). במקדשי מסופו¬ 
טמיה הועסקו עבדים גם בעבודות מקצועיות — אך מעיקרם היו 
אנשי המלאכה שם עובדים עצמאיים. לחלקה הקטן של ד,ע׳ בכלכלת 
המזרח הקדום סיבות אחדות: מחיר העבדים הוכפל ושולש במסופו¬ 
טמיה מהתקופה האכדית ועד לתקופה הבבלית החדשה (בתעודות 
מצריות נותרו רק הערות מעטות על נושא זה), הוצאות החזקת 
העבד ומשפחתו היו גבוהות לעומת שכרו של השכיר, עבודות הכפיה 
מטעם המלכות הספיקו לצרכיה, ובמסופוטמיה — באלף ה 2 — 
היו ספקי העבודה — ה וחעת^טוח — שכבת העובדים הנחותה 
לעומת בני החורין, ובאלף ה 1 — הגולים מארצות כבושות שהושיבה 
אשור בתחומיה. גם המבנה הכלכלי במזרח הקדום לא חייב ריכוז רב 
של כוח עבודה, מהעדר חטיבות כלכליות רבות הקף, כחרושת 
ובתחבורה הימית ביוון הקלאסית, וכלאטיפונדיות ברומא (ר׳ להלן, 
עמ ׳ 580/1 ). אעפ״כ היתר. הע , מרכיב יציב ורצוף בכלכלת המזרח 
הקדום, ומיסודות הסדר החברתי המקובל בו. 

המקור העיקרי לעבדים היו תמיד שבויי־מלחמה או עמים כבו¬ 
שים. המונחים השומריים הקדומים לעבדים מתייחסים ל״בן נכר". 
בתחילת ייסודה של ממלכת הת היתה, כנראה, ההשתלטות על 
העמים האוטוכתוניים מקור ראשוני לעבדים; במקרא מפורסמת 
פרשת הגבעונים (ע״ע). מקור אחר היה סחר העבדים, המפורש 
בכתובות מסופוטמיות ובתעודות מצריות (אולי נרמז אף ב 2 ממכתבי 
אל־עמארנה), ושנוהל ברובו ע״י נודדי המדבר. במקרא נזכר שעבוד 
שבויי-מלחמה רק דרך אגב (במד׳ לא, כר—מד; דב׳ כ, י׳—יד; 
כא, י—יד; מל״ב ה, ב; דה״ב כח, ח, י—יב), אך יש בו ראיות 
נחרצות (מהיחידות בספרות הקדמונים) לסחר העבדים: צור סחרה 
עם עמי אסיה הקטנה ״בנפש אדם״ (יחז׳ כז, יג; ור׳ עוד יואל ד, 
א—ח), ונראה שלכך, ולא לשבויי מלחמה, מתכוון עמום בפשעי 
עזה וצור (א, ו—י). פרשת מכירת יוסף למצרים (ברא׳ לז, כה—לו) 
מעידה על נתיב של סחר־עבדים. הנרמז גם בתעודה מצרית מהמאה 
ה 13 לפסה״ג, ובתורה משתקפת חשיבותה של מצרים כשוק־עבדים 
(דב׳ כח, סח). מקור אחר לעבדים היתה ההשתעבדות של בעלי-חוב, 
המשתקפת בחוקי המזרח הקדמון — בייחוד בחוקי חמורבי (ע״ע) — 
ואולי גם בתורה (השר ויק׳ כה, לט), ומדוחק כלכלי היו גם הורים 
מוכרים מילדיהם לע׳ (מל״ב ד, א; נחמ׳ ה, א—ה). חוקי חמורבי, 
המגבילים את ע׳ הלווה ל 3 שנים, והגבלות התורה על שעבודו של 
עבד עברי מלמדים שרבים היו העבדים־הלווים. תיאור מופלג של 
הפיכת המצרים לעבדים, מחמת מצוקה, מצוי בסיפור יוסף (ברא׳ 
מז, טו—כו). 

אספי החוקים של המזרח הקדום, וכן חוקי התורה, דנים בעיקר 
במעמד העבדים אצל יחידים. במקרא נשארו רמזים מעטים לעבדי 
מלכות, אך לפי משפט המלך (שמ״א ח, יא—יה) אין לדעת מה בינם 
לבין עובדי כפיה, כשם שניטשטש ההבדל בין מעמד העבד ו״מס 
עובד" במלכות שלמה (מל״א ט, כא—כב). הגבעונים, שאפשר לציינם 
כעבדי־מקדש, היו עבדים גם לעדה כולה, וברבות הזמן — עבדי 


מלכות (יהר ט, ח, יא, כא, כג, כז). את חציון עבדים לעמים המשוע¬ 
בדים לדוד (שמ״ב ח, ב, ו, יד; והשר שמ״א יז, ח—ט) יש להבין 
ככינוי לתלות ולכפיפות (והשר למשל ברא׳ כז, כט, מ). 

העבד נחשב לקניין אדוניו וניתן למכירה ולחילופין; אעפ״ב 
זכה למידת הגנה בחברה. כזה היה גם מעמד השפחה, שנרכשה 
לעבודה ולהעמדת ילדים, עבדים לעתיד. עבדי המקדשים סומנו 
בסמלי האלים של מקדשיהם. במסופוטמיה קועקע שם אדוניו על 
ידו הימנית של עבד, ונזכרת גם תספורת מיוחדת. במצרים סומנו 
שבויי־מלחמה בכוויות אש, ועבדים פרטיים גולחו בצורה מיוחדת. 
לפי תעודות יב נכתבו שמות הבעלים על ידיהם של העבדים והשפ¬ 
חות. יש שרצו להשוות לכך את רציעת האוזן של העבד העברי 
(שמ׳כא.ה~ו; דב׳ טו, טז—יז), ויש שהשוו לכך את חוק חמורבי 
(סעיף 282 ), שלפיו עבד האומר לאדוניו "לא אדוני אתה"׳ תיקצץ 
אזנו. אולם נראה שהתורה מתכוונת בכך לתת היכר בין עבד־עולם 
לעבד־ארעי, ולאו דווקא לעונש. 

נחיתות מעמדו המשפטי של העבד — שבד״ב לא צוינו שם אביו 
וייחוסו — ברורה לחלוטין בחוקי חמורבי: איש הפוגע בעינו או 
השובר עצם מעצמותיו ישלם לבעליו (סעיפים 196 — 200 ), אך עבד 
המכה ״איש בן איש״ — אזנו תיקצץ (שם, 205 ). התורה קובעת 
סכום קצוב, - 30 שקלים", עבור עבד ששור נגח אותו. ולפי שלא 
פורשה תחולת "עין תחת עין" לגביו (שט׳ כא, כד—לב; והשר 
חמורבי 250 — 253 ), ברור שגם בישראל לא נהג הכלל של "מידה 
כנגד מידה" בעבדים. גם בישראל נחשב הע׳ לקניין בעליו ("כי 
כספו הוא״ — שם, כא), אך המשחית את עין עבדו (או אמתו), או 
המפיל את שינם, חייב לשלחם לחפשי. חיי העבד לא היו הפקר 
בישראל, אף שלא נתברר ענשו של ההורג עבדו (״נקם ינקם״ — 
שם, כ). בדיני חמורבי נחשב העבד כקניין אדוניו גם לענייני 
נפשות, והממית עבד של זולתו — נותן לבעליו אחר תחתיו ( 219 , 
231 ), וכך גם בחוקי אשנונה (ע״ע). 

אף בענייני נישואים נחשבו העבדים כקניין בעליהם, ושפחות 
נרכשו, כאמור, גם לשם העמדת ולדות שיהיו לעבדים. במסופוטמיה 
ובארץ חת מותר היה לעבדים, בהסכמת בעליהם, לשאת בנות־חורין 
ולהעמיד ולדות כמותן. אצל החתים היתד, לעבד זכות יתירה, אפילו 
עלאשתוהחפשית, לגבי ילדיהם, אולם לגבי רכוש שרכשו במשותף 
— אדוניו ואלמנתו ירשו בשווה. אצל החתים, ניכרת גישה נוחר, 
יותר גם בשאלת נישואי אמה לבן־חורין ובענייני מוהר. במסופו¬ 
טמיה שפחה שילדה לאדוניה בהסכמת הגבירה — אסור היה למכרה, 
וילדיה היו בני-חורין (חמורבי 146 — 148 ), כעניין ישמעאל (ע״ע) 
בן הגר (ע״ע), ובני בלהה חלפה שפחות יעקב. 

התורה מעמידה כסוג נבדל את העבד העברי, הנמכר ע״י בי״ד 
בגנבתו (שמ׳ כב, ב) או המוכר עצמו מחמת עניו (ויק׳ כה, לט), 
אך בפסוקים שונים קשה להכריע אם הכוונה לעבד עברי או נכרי. 
אכילת קרבן־הפסח ע״י עבד — המותנית במילה — מתייחסת לעבד 
נכרי, החובר באופן זה לעדה (שט׳ יב, מג—מז). היתר אכילת 
קדשים ל״קנין כספו... ויליד ביתו" של כהן מכוון לעבד נכרי (ויק׳ 
כב, יא), והוא הדין לגבי צירוף העבד לאכילת זבחים מסוימים 
ולשמחת החג (דב׳ יב, יח; ועוד). וביחס למנוחת השבת (שמ׳ כ, 
י; כג, יב) הנסמכת כולה לזכרון הע׳ במצרים (דב׳ ה, יד—טו). 
שחרור העבד העברי בשנה השביעית לעבדותו מתייחם, כראה, ללווה 
שנשתעבד. אם סירב להשתחרר בשנה זו, נרצע במרצע, והיה לעבד 
"עולם". בם׳ שמות (כא, ד) מודגשת, בקשר לשחרור העבד, בעלות 
אדוניו על האשה שנתן לעבדו, ועל ילדיה, ואילו האמה — "לא תצא 
כצאת העבדים" (שם, ז), אולם בם׳ דברים (טו, יב—יח) שווה דין 
האמת לדין העבד. מצוות ההענקה (ע״ע) לעבד עם שחרורו מנומקת 
בזכרון ע׳־מצרים, תוך הדגשת מעמד העבד כאח ("אחיך העברי"). 
אין לדעת אם נתגשם בימי המקרא שחרור עבדים בשנה השביעית 




579 


עבדות, כמזרח הקדום ובמקרא; כיוון ורומא 


580 


או בשנת היובל (ויק' כה, לט—מו); פרטי חישוב שנות הע׳ ופדיית 
העבד לפני היובל (שם, נ—נב) משווים, אמנם. מימד ראלי לשחרור 
ביובל, אך אין אסמכתא לדבר במקורות, וגם הסיפור בם' ירמיהו 
(לד, ח—טז) על שילוח העבדים וכיבושם מחדש, ככל שהוא עדות 
מפורשת להערמה על קיום המצווה בשנה השביעית, אינו רומז כלל 
לקיום זיקה ליובל. גם מבחינת החוק גופו קשה להלום את מצוות 
השחרור ביובל — שהרי עקרונית כבר נשתחררו עבדים בשביעית, 
— אף שאפשר לפרש את מצוות יובל כחלה על עבדים שלא יצאו 
לחפשי בשנה השביעית, לצמצם בכך הקפה של מצווה זו, ולראות 
את ייחודה בתקפה המוחלט והמחייב לגבי כלל העבדים העבריים. 

בדומה לכך יש לראות גם את עניין הסגרת עבד לאדוניו. בכל חוקי 
המזרח הקדום מודגשת חובה זו, ומפורשים ענשיהם — עד עונש- 
מוות— של המשתמטים ממנה. כבר חוקת אור־נמו (ע״ע בבל, עמ׳ 
554 ) דנה בכך. נראה שבנושא זה משקפים החוקים מציאות רצופה 
מהאלף ה 2 לפסה״נ, דבר הבא על ביטויו גם בסעיפי ההסגרה בחוזים 
בין עמים. כגון החוזה החתי־מצרי מהמאה ה 13 לפסה״נ. כנגד זה 
נאמר בתורה "לא תסגיר עבד אל אדניו... עמך ישב... לא תוננו" 
(דב׳ כג, טז—יז). ואם אמנם המדובר הוא בעבד נכרי, כפי שעולה 
מנימת הרחמים הטבועה בכתוב, אין להתעלם מהבחינה המוסרית 
של מצווה זו. מהמקרים המועטים במקרא שמסופר בהם על בריחת 
עבדים או על אפשרות הסגרתם (שמ״א כה, י! ל, טו; ובעיקר 
מל״א ב, לט), אין ראיה כי אזהרה זו לא קוימה למעשה. 

גם בארצות המזרח הקדום ניכרת לפרקים התעוררות לראות 
בעבד, ובייחוד בלווה המשועבד, אדם הזכאי לשחרור: שחרור 
עבדים במסופוטמיה, לעתים בעת עליית מלכים חדשים למלוכה 
( 1 ך 31111 ז 811 ת 3 = "דרור"); שחרור ע״פ אימוץ; פדיון עצמי של 
העבד והיתר לקיום רכוש וצבירת נכסים בידי העבד לצורך זה 
(כברומא בתקופת הקיסרות); פדיון שבויים בנכר. פרעה ואח־כע־רע 
(בוכחוריס, סוף המאה ה 8 לפסה״נ) ביטל את זכות המלווה לשעבד 
לווה שלא שילם חובו. ההקלות הללו, הנבדלות, למשל, מהיחס הקשה 
לעבדים ביוון לפני סולון וברומי הרפובליקנית, מעידות על מיעוט 
חשיבותה של הע׳ במזרח הקדום כגורם כלכלי, על העדר חיץ ברור 
בין עבדים לעובדים אחרים, ועל עצם מהותו של המשטר החברתי 
בהבדל מזה שביוון וברומא. מאידך לא קמו במזרח הקדום אנשים 
שערערו על עיוות הדין לגבי העבדים ותבעו בתוקף הגנה עליהם, 
כפי שהיה ביוון, ואולי דווקא בשל הבדלי הגישה הג״ל. 

העבד העברי נחשב לאח ושווה לבן־החורין בפני האל: "כי עבדי 
הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד... כי לי 
בני ישראל עבדים"*(ויק׳ כה, מב, נה), אך לא עד כדי ביטול ע׳ 
העברי בכלל, אלא להגבלתה בזמן, ולאזהרה מפני רדיה בעבד 
העברי, שהיתה מקובלת, ללא ערעור, לגבי הנכרי (השד שם, שם 
מג, מו). גם בדברי הנביאים אין תביעה לביטול הע', אף לא של 
עבדים עברים (השד ירמ׳ לד, יג—טז). יחידאי במקרא דבר שוויונו 
של העבד, באשר הוא אדם, לבן החורין, בדברי איוב: "הלא בבטן 
עשני עשהו ויכננו ברחם אחד" (לא, טו), אך בהקשר הכתובים שם 
אין כל זכר לביטול הע׳ כשלעצמה, אלא מדובר בעשיית משפט 
לעבד ולאמה. ובחמלה על הדל, האלמנה והיתום (שם, יג—יד, 
טז—כב). 

על פעולותיו של נחמיה בביטול החובות ושעבוד הגוף — ע״ע 
עזרא ונחמיה. 

ש. י. טשונא(עורך). חוקי חמורפי, תרפ״ג; ל. א. מאיר. ססר החוקים 
החתי (המשפט העברי, א), תרפ״ו; ג. שור (מתרגם), חקי אשור, 
תרצ״א; י. גוטמן, שעבוד גופו של אדם בחובותיו בתורת ישראל 
(ספר דינבורג), תש״ט; פ. ארצי, שני אוספים משפטיים חדשים 
מלפני תקופת ח׳מורפי (ידיעות, ט״ז), תשי״א; מ. ד. קאסוטו, פרוש 
על ספר שמות, 184 — 193 , תשי״ב, תשכ״הי; ר. ירון, המשפט של 
מסמכי יב, 49 — 53 . תשכ״ב; א. פ. רייני, מבנה החברה באוגרית, 
תשב״ז; ; 1923 , 518-541 ( 0 ץ( 0 )! 11 -ו , 4£38 !מז 01 .ז 


777 77/7 ^ , 77717 877/7/7/0 177 4/77,777 , /ס 41/77777 . / 7 ,£•>.! ,ת 11615011 ח:> 4 ג . 1 

; 1949 ,/* £77 77 )' 7 '\ / 77 ־ 77,77 // 747 777 7 ( 7 ' 7 ׳ 5/777 .. 71 ! ; 1932 7777 /ו' 7/7 )'/ / 77777 

( 50070/0£ , 1407111 . 8 ; 1952 , 1/7 1 (££ 7770 0 4777-77 ? 77 7 ׳(', , ,, 5/777 ,■ 153101 . 47 

7 10 7777£ // 5/0 010 , £7 נ 18011671 ז £11 ^ . 0 ; 1954 . 7747/0€ / / 8,4/77:77 * 747 / 0 
. 1957 , 07 | 0 ' 54/777 • 8:777 040 ' 4/77 01101511101101 31101 •(■ 7 / 7 / 7 77 7 7 01 ( 811 

שט. א. 

ביוון ורומא. הע׳ היתה שכיחה ביוון ה מ י ק נ י ת (ע״ע 
מינואית ומיקנית, תרביות). בתעודות כתב־קווי ב׳ נזכרים עבדים 
ושפחות 3 ( 1 -)ז/[ 5 ] 0 (!-)זס 0 ^ בבעלות פרטית, עבדי המלך (- 0314 3 ^ 4 
. 11 [ 15 0 זס 1 (ג) וגם עבדי האל/האלה (. 1 ! 0 ( 100 ). נראה שמקור העב¬ 
דים, ובעיקר השפחות, היד! במלחמות, ובמידה מסוימת היו גם עבדים 
מגידול-בית ועבדי חוב. עבדי האל נהנו ממעמד עדיף, דומה לעתים 
למעמדם של פשוטי עם חפשיים. שירותם הצבאי של עבדי המלך 
מצביע על כך שמצבם היה נוח. הע׳ הפרטית היתד, "פטריארכלית", 
הווי אומר, העבדים היו חלק ממשק ביתו של אדונם ועבדו אתו 
במלאכותיו. נזכרים עבדים חוכרי אדמות פרטיות וציבוריות, אך 
לא בעלי קרקעות. 

עם ירידת התרבות המיקנית וד/ופעת הברד, בעלת מבנה פרימי¬ 
טיווי יותר (מאות 11 — 9 לפסה״נ), ירד משקלה של הע׳ כמקור 
לכוח־עבודה. ע״פ עדות האיליאס וד,אודיסיה יש אך שימוש מועט 
בעבדים (? 0£ ) 617 ) לעבודות בית ובחקלאות, ואין כלל עבדים במלא¬ 
כה. רב יחסית היד. מספר השפחות העוסקות בכל מלאכות הבית לצד 
גבירותיהן (למשל, 31 — 29 , 1 ,. 11 ; 9 — 278 ,ז\^ 00., XX ) ואף חול¬ 
קות את מיטת אדוניהן. צאצאיהן היו בני־חורין. המלחמה היתה 
המקור העיקרי של השפחות (את הגברים נהגו להרוג בשעת כיבוש). 

ביוון הקלאסית נחלקו העבדים ע״פ הבעלות: ( 1 ) עבדי־ 
מקדש ( 01 ג< 01 § 0 כן 1£ ); ( 2 ) עבדי־מדינה ( 101 ס 76 /ןו 6 3) ; (800X01 ) 
עבדים בבעלות פרטית (. 080 :ת״י/ 75 \* , 8007.01 ). מעמדם החברתי של 
העבדים נקבע ע״פ עיסוקיהם. עבדים שעסקו ברפואה, באומנויות, 
במסחר ובמלאכה וכיו״ב, גרו, בד״כ, מחוץ לבית אדוניהם ונתנו לו 
מקצת הכנסתם. עבדי־הבית שימשו משרתים, סבלים, מחנכים וכר. 
מצבם של עבדי המכרות, כגון לאוריון באטיקד,, היד, תכופות קשד,: 
אורך חייהם לא עלה׳ בד״כ. על 5 שנים. 

מרידות העבדים לא היו נפוצות ביוון לפגי תקופת השלטון 
הרומי. הצורה השכיחה של התנגדות מצד העבדים היתד, הבריחה, 
בין היתר אל מקומות מקלט. בזמן המלחמה הפלופונסית ( 431 — 404 
לפסה״נ) נמלטו מאתונה 20,000 עבדים ( 011.27.5 ,. 711170 ), מרביתם 
בעלי־מלאכה. וע״ע יון, היסטוריה עתיקה, עם׳ 457 , 460/1 ; סולון; 
ספרטה. 

במדינות ההלניסטיות היתה החקלאות בידי איכרות בעלת 
מעמד מיוחד, ומצב זד, מגע חדירת הע׳ לתחום. הע׳ במתכונתה 
היוונית היתה נפוצה רק במרכזים עירוניים (כגון אלכסנדריה) 
וגידולם של אלד. גרם לעליה ניכרת במספר העבדים. הקדשות 
177.100 ס 5 סנן£)), שכמעט לא היתר, קיימת ביוון, היתה נפוצד, במדינות 
ההלניסטיות כחלק מהמורשת המזרחית. 

רומא. העדות הארכאולוגית מצביעה על קיום סוג מסוים של 
ע׳ כבר בחברה השבטית של התקופה הנאוליטית באיטליה. עם 
ייסודה של רומא בראשית תקופת הברזל (התאריך המסרתי 754/3 
לפסה״ג) התהוו שם קבוצות־ביניים אחדות של עובדים התלויות 
באדוניהן, כגון 1051103 5 נ 161 י 1 בכפר, 00x1 (ר׳ להלן) ו 1£5 נ 1 ס 011 
בעיר. קיומן צמצם את הצורך בעבדים ( 1 ׳\- 561 ) של ממש. על מוצא 
העבדים מן האוכלוסיה המקומית הקדומה מצביע המנהג, המיוחס 
למלך סרויוס טוליוס (ע״ע), להפקיד נימוסי פולחן קדומים בידי 
עבדים ( 14.3 .־׳׳\ 1 ,. £141 . 15100 ). 

לקראת סוף תקופת המלוכה ( 509 לפסה״ג), נשתנה אופי 
הע׳ ברומא הן כתוצאה מן ההשפעה האטרוסקית, שבארצם היה נפוץ 
מאוד השימוש בעבדי בית ( 40.3 .¥ ,. 810 . 0108 ), והן כתוצאה 


581 


עבדות, כיוון ורומא; כתקופת הפית השני והתלמוד 


582 


מהפיתוח המואץ של המלאכה והמסחר בתקופה זו. אז הפכו לרא¬ 
שונה שבויי מלחמה לעבדי ציבור (; 50.6 ! 49.3 . 111 ,. 931 . 0100 
1101 י 111 יז 561-0 ) ושבויים ניתנו לחיילים כעבדים פרטיים (,. 1131 . 100 ( 1 
561-0 , 50.4 .־׳\ 1 ), במאתיים השנים הראשונות של קיום 
הרפובליקה היה השעבוד בשל חובות (!״ 6x11 ״) נקודת־מחלוקת 
מרכזית בין הפטריקים לפלבאים ( 23 . 11 ,.^ 1 ). שעבוד זה היה 
מוחלט ולצמיתות, אם כי ה 6x1 ״ — בניגוד לעבדים — שמרו על 
זכויותיהם האזרחיות במדינה ( 28.4 . ¥111 ; 24.6 • 11 

קשריה ההולכים וגוברים של רומא עם העולם היווני והקרתגני 
(המאות 4 — 2 לפסה״נ), ומלחמותיה החיצוניות הבלתי פוסקות, 
הביאו להיווצרות דפוסי ע׳ חדשים. כל אוכלוסיהן של מדינות מסו¬ 
ימות נמכרו לע׳ (וע״ע גרוש, עמ ׳ 289 ), במאה ה 2 עברו את שוק 
העבדים בדלום (ע״ע, עמ׳ 633 ) כ 10,000 עבדים ליום. חטיפת 
עוברי־אורח קיבלה ממדים כאלו, שאפילו בסביבות העיר רומא 
נעלמו אנשים לתוך מחנות הכפיה לעבדים ( 1113 :ז £35 -! 6 ). מספר 
העבדים הגיע לכ 40% (עד 3 מיליון) מכלל האוכלוסיה של איטליה 
במאות 2 — 1 לפסה״נ. אם כי העבד איבד, באופן רשמי, את כל 
זכויותיו כאזרח וכאדם, לרבות זכותו לעבוד את אלוהיו, החדירו 
עבדים אלה את אליהם המזרחיים לרומא. בעקבות שחרור (־ 3011 ךת 
0115810 ) נרחב למדי של עבדים — תופעה בה נלחם המחוקק הרומי 
בלא הצלחה יתרה למן המאה ה 4 לפסה״ג (ע״ע אוצר, עכד 107 ) 
שונה ההרכב האתני של הפלבס העירוני ברומא. עם ריבוי העבדים 
חל גם בקרבם ריבוד חברתי. העילית היו עבדי־בית ( £3011113 
3 ת 3 י 1 זט) משכילים, יוונים עפ״ר, ששימשו רופאים, מזכירים, מורים, 
מחזאים, מוסיקאים, שחקנים וכר. מחירם של אלו,■ ושל עבדים 
ילידי בית ( 36 ת 61 ׳\), היה הגבוה ביותר. עבדי הבית יכלו לקיים 
חיי משפחה. החל במאה ה 1 אסר החוק הפרדת ילדים מהוריהם 
בשעת מכירתם, ולעבדים מסוימים ניתן היה להחזיק ברכוש משלהם, 
דבר שהבטיח להם מעמד מסוים בתחום המשפט. מצבם של עבדי 
הבית הפשוטים, שעבדו בשירותים, היה גרוע בהרבה. מובאות דוג¬ 
מות רבות, בעיקר בקומדיה, של ענשים אכזריים שהוטלו על עבדי 
בית. באחוזות הגדולות ( 01313 ג 1311£1 ), שמספרן היה רב בעיקר בסי¬ 
ציליה, דרום־איטליה ואטרוריה, נוצלה עבודת העבדים בקנה־מידה 
נרחב ובשיטות בלתי-אנושיות (ע׳ למשל: 1.7 ,.׳\ 01 . 8611 ,.קק!/; 
8 .• 01 .נ 1 !יך ,. 1 ט 1 ק) ורבים מהם מתו מתת־תזונה ותשישות (על 
הטיפול בעבדים חולים, ע״ע בית־חולים, עמ׳ 594 ). מכאן אחת הסיבות 
למרידות הגדולות — שבהן היה לעבדים לעתים חלק מכריע — 
שזעזעו את העולם הרומי-הלניסטי בין השנים 136 — 70 לפסה״ג 
(ע״ע ספרטקוס: רומא, היסטוריה). לקח מרידות אלו, ולא מגמות 
הומניות, גרמו לחקיקה ששיפרה במידת־מה את מצב העבדים. 

עם השלום הפנימי והחיצוני, שהביא עמו הפרינקיפאט, חלה 
עליה ניכרת במחירי -עבדים. במאות ה 2 — 3 לםה״נ תפס בהדרגה 
הקולונאט (עיבוד ע״י חוכרים) את מקום הע׳ בחקלאות. הלך וגדל 
השימוש בעבדי ציבור לא רק בשירותים ציבוריים, כגון החזקת 
רשתות המים והביוב, אלא גם במשרות מזכירות ומינהל כספי, 
קיסרי ועירוני. עבדים ועבדים משוחררים ( 11 ־ 111161 ) תפסו משרות 
נכבדות ביותר והתעשרו לא פעם ממשרותיהם. 

אין, למעשה, ראיות להנחה הרווחת שהסטואה (ע״ע) המאוחרת 
או הנצרות הביאו להקלה ניכרת במצב העבדים. לאמיתו של דבר, 
חלה ירידה מתמדת במעמדם וזכויותיהם של בני חורין, לא רק 
מהמעמדות הנמוכים, ולקראת המעבר ליה״ב נטו להיטשטש הגבו¬ 
לות בין חפשי לעבד בשל השוואה כלפי־מטה (וע״ע אכר, עמ׳ 301/2 
ור׳ להלן, הע׳ ביה״ב). 

ד. בן גוריון, הע׳ בכתבי אפלטון (אשכולות. ב), תשי״ז! 

ז. רובינזון, מלחמת אריסטוניקום (ספר זכרון לפרום׳ ב. כץ. עם׳ 

159 — 171 ), תשל״א ן 3 11 £612 / 11121675110/1211 15107150/16 ^ 1 י ־ 1£01 ז 8 ־ 1 ק 3 .י! .? 

,וז 3 וז 1 :) 1.60 .[ ; 1961 , 7676122 . 11 810,111115 16$ ) 7671 ו 11/671/1£1 )/}/ 8 2 ! 6 /) 


,•{ 1016 ? . 1 . 1 ^ ; 1966 , 1 ) 111 ) 07160/16711 . 110171 . 11 , 611 \^ 771 1171 £1-61 / 0/1 ' 1 }/ 8 016 

2217 11612 ) 8111 , 6611611 ; 1968 2 ,/( 4121101111 . €135$ 112 /(' 11/61 ) 81 ,(. 001 ) 

1116 15 ) 18 , 11061050110 . 2 ; 1971 , 115677610/1 ) 14 . 76172 1171 1110/11 ^ 11/612 ) 1 ) 1 8 

,( X^^X י. 11 ? . 61 . 1¥ ?) 171511776011071 8671/116 1 ) 07500111172 ^ 8 861111711 

. 1971 , 101/6761 ) 81 612 \ 01211 2117 116 {\ג £501 ; ספרד׳ סי\ב 6501 ). בגרמניה ציין המונח, 
תחילה׳ את המעמד הנמוך ביותר של הסלווים הנכבשים; אלה באו 
במקומה של שכבת העבדים המקורית שהספיקה בינתיים להתעלות 
למעמד של צמיתים בעלי חזקות קרקעיות. מושג זה חדר גם לספרד 
המוסלמית (ר׳ להלן, עט' 588 ). 

למעמד הע׳ ביה״ב הגיעו אנשים שנמצאו אשמים בהושטת 
עזרה ומתן מחסה לעבדים נמלטים. העבדים לא הורשו לשמש 
כעדים בבתי דין, לחתום על חוזי נישואין או להיות בעלי רכוש. 





587 


עבדות, כימי הביניים ; כאסלאם 


588 


במידה שנהנו מהגנת החוק היה זה יותר לתועלת בעליהם שזכו 
עי״כ להגנה על רכושם ולפיצוי במקרה של מום או נזק שהוטלו 
בעבדיהם. קניינו היחיד של העבד היו חסכונותיו המעטים (־שק 
ומס! 0111 ) שהורשה לצבור לצורך קניית חירותו. עבד יכול היה 
לזכות בחירותו ע״ם דבר אדוניו שהושמע בנוכחות עדים. לשחרור 
עבדים ביה״ב היו תכופות סיבות דתיות: אדון נוצרי ששכב על 
ערש־דווי נוהג היה לשחרר עבד כמעשה צדקה והסד כדי לזכות 
בכפרת עוונות. היו גם שחרורים מסיבות כלכליות: הכסף ששילם 
העבד תמורת חירותו הספיק לפעמים לקניית כמה עבדים, ומלבד 
זה נשמרו קשרי תלות הדוקים בין הפטרון לעבד. והפטרון סייע לו 
לפעמים בראשית דרכו החדשה. במקרים הנדירים שעבד משוחרר 
תבע את אדוניו הקודם לדין, הסתכן בהורדתו מחדש למעמד ע׳. 

להתרחבות ניכרת זכה סח—העבדים עם חידוש המסחר הים- 
תיכוני ועם הצטרפותן של הרפובליקות האיטלקיות לענף רווחי 
זה. במאות ה 13 — 14 היה ענף זה אחד המרכיבים העיקריים בסחרן 
של ג׳נובה וונציה והגיע לשיאו עם ארגון שרשרת תחנות מסחריות 
באגן המזרחי של הימה״ת ובאיזור הים השחור. מפורסמות במיוחד 
היו התחנות בקרים, קונסטנטינופול, כרתים וקפריסין שבהן נקנו 
טטרים, ארמנים, סורים. סרבים ותורכים לא רק כעזרה למשק־בית 
ומלאכות אלא גם ככוח עבודה בחוות גדולות (קפריסין) לגידול 
כותנה וקנה־סוכר. בשל רווחיותו הגדולה של מסחר זה לא היססו 
ג׳נובה ווונציה, למרות התנגדות האפיפיורות ואיסורי הכנסיה. להיות 
ספקים ראשיים של עבדים וחמרי־גלם אסטרטגיים חיוניים למצרים 
הממלוכית. קשרי מסחר אלה היו במאה ה 14 מכשול עיקרי לצירופן 
של הרפובליקות המסחריות לפעולה צבאית נוצרית משותפת נגד 
מצרים הממלוכית, ומרבית התכניות למסע־צלב, שהועלו אז, הטעימו 
את הצורך בהצבת חלוץ ימי להבטחת הסגר על מצרים ולניתוק 
הסחר בין מצרים ובין המעצמות המסחריות. 

סהר־העבדים הים־תיכוני החל לשקוע ולהיעלם בעקבות כיבוש 
קונסטנטינופול ( 1453 ) בידי התורכים. ניתוק הים השחור, ששימש 
מאגר עיקרי לסחר־העבדים, גרם להאמרת מחירם. אע״פ ששודדי־ 
ים המשיכו לספק כמות מוגבלת של עבדים, אין לראות בכך סחר־ 
עבדים במלוא מובן המלה, שכן מטרת פעולותיהם היתה יותר להפ¬ 
עיל שיטה סחטנית של פדיון־שבויים ולא הרווח שבקניה ומכירה. 
מרכז סחר־העבדים הועתק אז לאגן המערבי של הים התיכון, ובמאות 
ה 14 — 15 פנו ספרד ופורטוגל למקורות אספקה אחרים, בעיקר לע׳ 
שחורה שראשיתה בסחר מוסלמי בחופי צפון־אפריקה וסופה כיבוש 
חברות שבטים שחורים באפריקה המערבית ובאיי האוקיאנוס. 



פזחר־עבדים במזרח הקרוב. עומדים למכירה עבדים בושים ושפחות לבנות; 
איור לספר של אל־חרירי, 1237 (הספריה הלאומית, פאריס) 


ה 2 1 ( 7115€871 171 ־ 5 ?' 5181 71 (? 1 * 73 ? 1 !) :/ן 711 ? 071 ? 1 ) 5 ? 0 171 ( 7 ? 7/1 , 0 ;§!־ 01 

-זשע . 0 ; 1955 י ( XXX ,מזע{ ע;>€(]$) ,$? 1111 / 71 ?? 151/1 8114 141/1 10 /ז 

?^ 8 87 7$01 ,. 111 ; 1955 , 816 ס? 1 ' 4 ? 771 ?ק 71170 ' 1 111$ ) 1 ) ? 181/8£ ? 147.5 , 60 ^ 110 

5 ז 03111 € :( 11 ) ? 11 }) 71 ? 771 !/ 71 ? €01071181 ? 1878 $ ?$? 1 ? ? 71170 $ 12 ? 11 ) 0 ? 11 )€ 171 

,. 1 ) 1 : 1964 ,( 6 , 1116 ) £9 116 ן)נז 6 מז^״ינ> 

- 0711 ; 1970 . 00107112871071 771 ? 5104 ־ / 0 * 171 £ ־ £ 17171 ? 8 ? 7/1 

-ס 0 5/64161181 ,תסל^[)^ .£ . 11 ; 1962 ,? 01412/7 8714 ?? 7 ? 00712711 ,? 1 ) 58 

$16771 ? 111 ץ 67 ' 5182 { 0 711 ? 470111 ? 7/2 , 15 ^ 03 . 8 .( 1 : 1962 ,?? 7 ? 711111 

. 1966 ,? 117 ) 024 

צ. בר. 

ב א ס ל א ם. אין האסלאם מבטל את הע׳ באופן עקרוני. הע׳ 
היתה בחברה הערבית מוסד מקובל, והדת החדשה באה לשפר את 
מצב העבדים ולהגביל את משטר הע/ מצב העבדים בעולם המוסלמי 
היה תמיד נוח בהרבה ממה שהיה ברומי הקדומה או באמריקה. 
בד״כ לא הועסקו העבדים בקבוצות גדולות בעבודות מפרכות ולא 
הוחזקו בצוותא בתנאים קשים ומבישים. השפחות הועסקו בעבודות 
בית ושימשו גם כפילגשים. היפות והמוכשרות שביניהן קיבלו 
שיעורים בזמרה ובנגינה כדי שתוכלנה לשעשע את אדוניהן. 
העבדים היו אף הם משרתים, כגון שומרי סף או כיו״ב, אולם רבים 
מהם עזרו לאדוניהם בעסקים. במלאכה ובמסחר, עבדים כאלה נשלחו 
גם בתור סוכנים אל ארצות אחרות כדי לבצע עסקות מסחריות 
ואף הורשו לעשות עסקים משלהם. ברי שעבדים אלה נהנו ממעמד 
מכובד. על עבדים־סריסים הוטלה שמידת הנשים. סריסים אלה היו 
בני גזעים ועמים שונים. סריסים שירתו גם בחצרות המלכים ורבים 
מהם עלו לדרגות גבוהות בהיירארכיה המדינית והצבאית. בחצר 
הח׳ליפות האמיית בספרד נהנו ממעמד בכורה. מקצתם היו בני ספרד 
הצפונית (הנוצרית) ומקצתם בני ארצות שונות מעבר לפירנאים 
ומכאן שמם (צקאלבה = סלווים [השר הכינוי הרווח באירופה הנוצ¬ 
רית; ר׳ לעיל]). נסיון להעסיק קבוצות גדולות של עבדים בחקלאות 
שנעשה במחצית השניה של המאה ה 9 בדרום עראק נסתיים במרד 
עבדים כושים גדול שנמשך 14 שנה וגרם לשיתוק הכלכלה באיזור, 
המרד הזה (מרד הזנג' ־■= בני מזרח אפריקה) ערער את יסודות 
השלטון העבאסי והחיש את התפוררות המלכות. אולם אף אחר 
דיכויו הועסקו לעתים עבדים בקבוצות גדולות בעבודות חקלאיות. 

חשיבות מרובה נודעה בארצות המוסלמיות לגיוס עבדים לשירות 
צבאי. עבד כזה, שהיה בד״כ לבן, נקרא "ממלוך" (ע״ע ממלוכים), ב¬ 
ניגוד לעבד כושי, שנקרא "עבד". כל שושלות הח׳ליפים נהגו להקים 
גדודי ממלוכים, וכן נהגו הגזנווים, הזנג׳ים והאיובים. הממלוכים 
נחשבו אמנם לעבדים בעיני התאולוגים־המשפטנים המוסלמים, ואלה 
ביטאו את דעתם לעתים באופן בוטה (ע״ע מצרים, עט׳ 195 — 196 ). 
גם אחרי שהופלה מלכות הממלוכים ע״י העות׳מאנים, הם מילאו 
תפקיד חשוב בארצות המזרח הקרוב, עד שחיסל אותם מחמד עלי 
(ע״ע) בתחילת המאה ה 19 . התורכים העות׳מאנים עצמם הטילו על 
נתיניהם הנוצרים את החובה לספק להם צעירים מוכשרים לשירות 
צבאי. מוסד זה, שנקרא דושירמה, היה אפוא מעין מם עבדים. 

הסחר בעבדים שגשג מאוד בארצות המוסלמיות. כמעט בכל עיר 
היה שוק עבדים, וערים, שהיו קרובות למקורות האספקה של סחר 
העבדים, שימשו בבורסות עבדים ממש. בין המרכזים של סחר־ 
העבדים יש להזכיר במיוחד את הערים בצרה, סמרקנד וקורדובה. 
גם העיר פראג היתה במאה ה 10 תחנה חשובה באספקת עבדים 
לארצות המוסלמיות. בימי הזוהר של שלטון הח׳ליפים ועד סוף 
המאה ה 10 היו מרבית העבדים סלווים, תורכים וכושים. הסלווים 
הובאו ע״י סוחרים ח׳וארזמיים דרך פרם אל המזרח הקרוב או 
הגיעו לספרד המוסלמית ומשם אל צפון־אפריקה. התורכים באו 
מפרגאנה ומן האזורים הקרובים לה ואילו הכושים הובאו לצפון 
אפריקה ולמצרים בדרך השיירות. כושים סופקו גם ע״י ציידי עבדים 
לסוהרים ערביים במזרח־אפריקה ומשם הוסעו דרך הים אל נמלי 
ערב והמפרץ הפרסי. במשך זמן רב סופקו לארצות הח׳ליפות 




589 


עבדות, באסלאם; באפריקה 


590 


העבאסית סריסים מביזנטיון, אולם במאה ה 10 נפסק מסחר זה, 
ולפי דברי הסופרים הערביים בני התקופה ההיא, הובאו לשם מאז 
סריסים רבים מספרד. מספר הכושים- שרובם הועסקו בעבודות־בית 
ובשמירה, היה, כנראה, גדול ביותר. אף רוב השפחות שהועסקו בשי¬ 
רות בבית היו כושיות, אך היו ביניהן גם בנות גזעים ועמים אחרים. 

במאות ה 9 — 10 , כשעוד היה ההצע גדול מאוד, עלה עבד כ 20 — 

30 דינארים. הביזנטים וגם שודדי־ים מוסלמיים דרשו בעד פדיון 
שבוי 33 1 / 3 דינאר, ועוד בסוף המאה ה 11 נחשבו 30 דינארים בפרס 
ובעראק למחיר הסביר של עבד תורכי המוכשר לשירות צבאי. 
הגאוגרפים הערביים וסופרים אחרים נוקבים סכומים גדולים מאוד 
ששולמו במאות ה 9 — 10 תמורת שפחות יפות־תואר ששימשו גם 
בתור זמרות ומנגנות. שפחה שעשתה עבודות־בית עלתה פחות מן 
המחיר של גבר. בתקופה של מסעי־הצלב, כשהצטמצמה אספקת 
העבדים עקב הניצוד של ארצות הסלווים, החלה עליית מחירי 
העבדים והשפחות בארצות המזרח־הקרוב. במאות ה 11 — 12 עלה 
עבד מבוגר ונבון כ 30 — 35 דינארים ואילו נער שעשה עבודות 
פשוטות וקשות (וציף) מ 10 עד 20 . שפחה צעירה עלתה עד 
סוף המאה ה 11 במצרים ובסוריה כ 15 — 18 דינארים, במאה ה 12 
כ 20 ובמאה ה 13 אף יותר. הואיל ובית קטן בעיר עלה כ 30 — 60 
דינארים, נראה שמחירו של עבד היה כמחצית מחירו של בית. 
משום האספקה התדירה מארצות הכושים לא עלו מחירי העבדים 
בארצות האסלאם בתקופות שלאחר מסעי הצלב בדומה לעליה 
הניכרת של מחירי העבדים והשפחות בארצות אירופה. אולם מחירי 
העבדים שנקנו לשירות צבאי האמירו כתוצאת הקשיים בהשגתם. 

ע״פ המחירים הגבוהים ששולמו בארצות המוסלמיות תמורת 
עבדים אפשר להסיק שהם היו רכוש יקר ונכבד. הן הקראן והן 
החדית׳ (ע׳ ערכיהם) מטילים על המוסלמים להתייחם לעבדים יחס 
נאה. לא חסר אף גינוי של החזקת עבדים שהם עצמם מוסלמים 
(או נהיו מוסלמים). במיוחד מרובים הפסוקים והאמרות המשבחים 
שחרור עבדים, וזה נחשב למעשה צדקה ומכפר על עוונות. אמנם 
החוק המוסלמי קובע לעבד מעמד נחות, הן בזכויותיו והן בחובותיו. 
אין העבד יכול לבוא בברית־נישואין עם בת־חורין ואף לשאת 
שפחה לא יוכל בלי רשות בעליו. העדות של עבד אינה מתקבלת 
ע״י בית דין מוסלמי. העבד אינו חייב בעליה לרגל למכה ולא 
במלחמת הקודש (ג׳האד) וענשו על חטאים חמורים כניאוף ועלילת 
שקר קל משל בן־חורין (מחצית המלקות שמלקים בן־חורין). מאידך 
מבטיח החוק האסלאמי את זכויות השפחה שילדה לבעליה ואת 
זכויות בנה. השפחה אינה יכולה להימכר ובמות בעליה תצא לחפשי 
ואילו בנה חפשי מיד. העבד יכול לפדות את עצמו בתשלומים 
בשיעורים ומשעשה עם בעליו הסכם כזה ושילם את התשלום 
הראשון הוא זוכה במעמד ביניים. 

במשך המאה ה 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה 20 בוטלה 
העבדות ברוב הארצות המוסלמיות, עפ״ר בהדרגה. ביטול העבדות 
היה תוצאה של השפעת הציוויליזציה המערבית ושל לחץ המדינות 
הקולוניאליות שפעלו להפסקת סחר העבדים (ר׳ לעיל, עט׳ 576 ). 
תוניסיה היתה המדינה המוסלמית הראשונה שביטלה את העבדות 
מרצונה היא, בשנת 1846 . אפגניסטן ביטלה את העבדות ב 1923 , 
עראק ב 1924 , איראן ועבה״י ב 1929 ובחריין ב 1937 . במרוקו (בימי 
שלטון צרפת) נאסר סחר־העבדים הפומבי ב 1922 ושוחררו העבדים 
שרצו בכך. יש לציין שהוגי־דעות מוסלמיים בני המאה ה 19 — 20 
הביעו דעה שלילית על הע/ שהיתר, לדעתם ירושת משטר חברתי 
נחשל וטרום־אסלאמי: אולם הוהאבים בערב הסעודית רואים בע׳ 
מוסד מוסלמי שאין לבטלו. א. אש, 

באפריקה. יבשת אפריקה כבר סיפקה עבדים למצרים בימים 
קדומים, ורובם הובאו, כנראה, מנוביה (כוש), ומקצתם מסודאן. 
בתקופת רומא היתד, גם רצועת החוף של צפון־אפריקה מקור לעב¬ 


דים. בראשית יה״ב הובאו עבדים כושים במספרים ניכרים ממזרח־ 
אפריקה לעראק, והם שעוררו שם את מרד ה״זנג"׳ העקוב־מדם 
במאה ה 9 . במאה ה 13 נודעו עבדים כושים ביבשת ספרד ובאי 
מיורקה, ובערך באותו זמן נמסר על מציאותם במצרים הממלוכית. 
ב 1440 החליפו סוחרים פורטוגליים במערב־אפריקה סוסים בעבדים, 
וייצאו אותם לחצי-האי ד,איברי. ב 1452 הרשה האפיפיור ניקולאוס 
למלך פורטוגל לשעבד כושים כדי להעבירם לנצרות. הנתיבים 
היבשתיים של סוחרי־העבדים הערביים הובילו ממרכז־אפריקה ומי 
סודאן לים האדום ולמצרים. עבדים ממזרח־אפריקה, היינו מהאי 
זנזיבר ומחופי היבשת שמולו, הובאו ע״י ספנים עומאניים לחצי־האי 
ערב ולאזורים גובלים בו. אך סחר זה, שנוהל במשך מאות שנים 
ע״י הערבים, לא זכה בתשומת־לב רבה בעולם החיצון. 

שמה של אפריקה כמקור בלעדי לאספקת עבדים נתפרסם רק 
מ 1525 בערך, משנתגלה הצורך בידיים עובדות במטעים ובמכרות 
של יבשת אמריקה (ר׳ להלן). שבניצולה הוחל אז. סוחרי העבדים 
האירופיים הראשונים היו ספנים פורטוגליים שתרו את חופי 
אפריקה המערבית ופיתחו את נתיבי־השיט לספינות העבדים 
שהפליגו לדרום־אמריקה ולמרכזה. רצועת החוף לאורך מפרץ 
בנין, בין שפכי הנהרות ניג׳ר ווולטה, שנקראה אח״כ "חוף- 
העבדים", הפכה מוקד לסחר בבני־אדם שמוצאם היה בפנים היבשת, 
אך היו גם מרכזים אחרים. בעקבות הפורטוגלים באו, במשך 300 
שנה, צרפתים, ספרדים, הולנדים, דנים, אנגלים, ברנדנבורגים, ולב¬ 
סוף גם אמריקנים. העבדים שנקנו חלף סחורות אירופיות (נשק, 
מוצרי ברזל, וכד) הוגלו לאמריקה במטענים דחוסים, ואחוזים 
גבוהים של השבויים מתו בדרכם בחנק וממגפות ויאוש. הרווח 
משיווק העבדים הושקע במוצרים טרופיים, תבלינים ורום, שהובאו 
למכירה לצפון־אמריקה או לאירופה, וכן בסחורות המבוקשות באפ¬ 
ריקה. לשם חזרו האניות כדי לטעון מטען עבדים נוסף. 

הסוחרים האירופיים הסתפקו בד״כ רק בהקמת מאחזים כלשהם 
בחוף הים, ולא חדרו כמעט לפנים היבשת הבלתי־ידועה שופעת 
המחלות והסכנות. את העבדים סיפקו שליטים כושיים מקומיים 
תמורת סחורות אירופיות, ובעיקר נשק חם שהקנה להם מעמד וכוח. 
עודף אוכלוסיה לא היה גורם בסחר העבדים. ברבות הימים הפכו 
עמים שלמים, כגון האשנטי ובני דהומי, את העיסוק באספקת עבדים 
למקור מד,יה ראשוני, והרחיבו את שטחי שליטתם עד לחוף הים 
כדי שלא יזדקקו למתווכים. רבים מהעבדים שנמכרו ע״י אחיהם 
שחורי־העור היו שבויים, מהם רמי־מעלה בשבטיהם, שנשבו במל¬ 
חמות הבלתי־פוסקות בין העממים השונים. אחרים, גברים, נשים 
וילדים, נדונו לע׳ ע״י שליטיהם הם, וע״י כוהניהם, בשל פשעים של 
מד,־בכך נגד המימשל, או נגד המנהגים והדת. עבדים רבים נתפשו 
במשלחות־ציד שאורגנו נגד שבטים חלשים. כן נמכרו ילדים ע״י 
הוריהם׳ נשים סוטות ובעלי־חוב. כוחם של סוחרים לבנים בודדים, 
ואפילו כוחן של חברות־הסחר הגדולות, לא הספיקו מעולם לכפות 
על השליטים הכושים את מכירת סחורתם; אלד, הפכו לספקים 
מרצונם למען בצע כסף. בעלי האניות שקיבלו את מטענם החי 
בחוף לא התעניינו כיצד והיכן נרכש. 

באמצע המאה ה 17 היה כשליש מצי-הסוחר הבריטי עסוק בהו¬ 
בלת עבדים ליבשת אמריקה, כ 50,000 לשנה. בעקבות הרווחים 
שהפיקו בעלי־השררה הכושים עלה היצוא מאנגליה לאפריקה ב 400 
אחוז בשנים 1730 — 1775 . עוד בשנים 1830 — 1840 הוסעו בכפיה 
כ 400,000 כושים מאפריקה לברזיל. מספר העבדים שהובלו מאפריקה 
לאמריקה במשך כ 300 שנה נאמד, בהעדר מספרים מוסמכים, ב 15 
מיליון. אין המספר כולל את מאות אלפי הכושים שמתו בדרך. 

; 1971 , 1891 , 11111 ( 1 . 111 ) 71011 ) 51011 ) 1/1 ! 0111 :׳ 0 ) 510 ,ץ 16 ת 512 . 4.14 ז 

, 0 ) 4/71 חיו :• 1 ) 50:1 411:11171 ! 4 ח 0 !(■ 1 ) 5 1011 ,■[ 15116 ? .ן. 14 - . 5 . 0 . 4 , 

. 1971 , 1372 ח 1 0 ) 4/71 חו ) 7011 ' 1 ) 51011 ) 7/1 ,^ 1101 ־ס 8 .£ .£ ; 1971 

6 . 0 . 



59) 


עבדות, כאמריקה; יהודים 


592 


יך ־׳. " 


יי־ ^ . בארצות אמריקה. הע׳ הוני 

" הגה באמריקה המרכזית, וברוב 

י" חלקי אמריקה הדרומית, במאות 

ה 16 — 17 ע״י הכובשים הספרדים 
.* • /■ 1 ■ וווי ששעבדו את הילידים, אף שכמה 

* * " מארצותיהם היו בעלות תרבות מת־ 

,ן קדמת. ייזכר לטובה הכומר הדומי- 
י ;<־;־• ניקני הספרדי ברטולומה דה לאם 

ז קאסאס ( 1474 — 1566 ) שלחם מל¬ 

* חמה עיקשת נגד שעבוד האינדיא־ 

"י נים. בסורינאם ובקירסאו הונהגה 

. יי*■"' הע׳ ע״י ההולנדים, ובאיי הודו 

הע;שתוש ל " ב י פ י שי ־ ?,ת י ניפ ' ה המערבית ע״י הצרפתים (במאה ה¬ 

מחמאה ה 19 , ע 5 פיו של העבד נתוז , 

ימם, לע? צווארו - טבעודירזל, הגי■ 17 ) ע״י האנגלים. ברם, משנסתבר 

תנת לה 'י יק כי הילידים האינדיאנים אינם כשי¬ 

רים כעבדים, ומספרם הלך וקטן, שעה שהלכו ונתרבו צרכי הכלכלה 

בכוח־עבודה, הוחל ביבוא עבדים כושים מאפריקה (ר׳ לעיל) במס¬ 
פרים מפליגים. הע׳ היתד׳ מעוגנת בחוק הספרדי והפורטוגלי, שהקנה 
לעבדים מעמד כלשהו במרבית אמריקה הלאטינית, הקל לעתים 
מעולם, וגם אפשר להם לפרקים לחיות במסגרת משטר מעין־פטרי- 
ארכלי. מצב זה הביא במאות ה 17 — 18 לנישואי־תערובת רבים בין 
ילידים, עבדים כושים, ומתיישבים ספרדים ופורטוגלים. מראשית 
המאה ה 19 טושטשו במידה רבה הבדלי הגזע במרכז־אמריקה ובדרו¬ 
מה, ועי״כ קרב קץ מוסד הע׳ עד שבטל סופית, לאחרונה בברזיל, 
בשלהי המאה. המהפכה הצרפתית תרמה לירידת הע׳ במושבות 
הצרפתיות, והיא חוסלה סופית, במרידת הכושי טוסךלוברטיר (ע״ע) 
ויורשיו. האנגלים ביטלו את הע' בשטחיהם בראשית המאה ה 19 , 
ואחריהם ביטלוה ההולנדים. וע״ע אסינטו. 


שונות היו תולדות הע׳ בצפוךאמריקה שבשלטון האנגלים, 
ששם לא הוכרה מעולם בחוק, הכושים הראשונים שבאו לורג׳יניה 
מאפריקה היו רובם משרתים־לפי־חוזה 4 >£זט 1 ת 1116 ז;) ש¬ 

השתחררו משעבודם כעבור 5 — 7 שנים, קיבלו אדמות והשתלבו 
באיכרות המקומית. ברם, מצב זה הלך ונשתנה מיסודו בשל המחסור 
המתמיד בידים עובדות. האפשרות לרכוש אדמות־בור הפכה לבעלי- 


קרקעות אנשים רבים, שבתנאים אחרים היו מתקיימים כבעלי- 
מלאכה עניים, או כפועלים חקלאיים שכירים חסרי־רכוש. הגירעון 
שנוצר באספקת עובדים חקלאיים נתמלא ע״י יבוא עבדים כושים 
מאפריקה, שמעמדם נתדרדר בשל נחשלותם, ובלחץ הנסיבות הכל¬ 
כליות. כך נתפתח, במושבות האנגליות באמריקה, מצב יוצא־דופן 
שהצמיח חברה חפשית, בעלת מסגרות מדיניות מתקדמות, הדוגלת, 
עם זאת׳ בשימוש בע׳ בקנה־מידה רחב מאוד. למעשה, לא החוק 
במושבות קבע מי הוא עבד אלא צבע העור. 

השינויים התחיקתיים והמדיניים שחלו באמריקה הצפונית לאחר 
ייסוד אה״ב לא השפיעו על מעמד הע/ כיוון ש״האבות המייסדים" 
היו משוכנעים כי תגווע מאליה, וכך נמנע עימות עם הבעיה. ברם, 
מקימי אה״ב טעו בשיקוליהם, היות שב 1793 הוכנס לשימוש מפרד 
הכותנה (ת 1 א תס״סם), שהצריך כוח עבודה רב ואותו סיפקו הכושים. 
כתוצאה מכך הלכה והתרכזה הע׳ במדינות הדרום, שגידלו כותנה, 
שעה שנעשתה בהדרגה, מסוף המאה ה 18 , בלתי־חוקית במדינות 
צפון־המזרח והצפון. בצפון־מערב של אה״ב כבר היתה הע׳ בלתי- 


חוקית מ 1787 . 

החשיבות הגוברת של הע/ אותו "המוסד המוזר" (־ 11 אתנ ז 113 ג 1 :> 6 ק 
1111011 ]), ב״דרום", שעה שהלכה וחדלה להתקיים בצפון, הביאה 
לכמה משברים חמורים במרקם המדיני של אה״ב. פשרות, כגון 
״פשרת מיזורי״ (ע״ע ארצות־הברית, עט׳ 169 ), רק העמיקו את 
המשבר והורישוהו לדורות הבאים. ההכרח לקיים איזון בין מדינות 


אה״ב שבהן בטלה הע׳ לבין המדינות שבהן המשיכה להתקיים, וכן 
העדר הרצון להתמודד עם עקרון קיום הע׳ במסגרת חברה שנתכנתה 
"חפשית". גרמו למתיחות מחריפה באה״ב בכללה. לקראת אמצע 
המאה ה 19 הלך והורע מצב העבדים הכושים בדרום, הן מבחינת 
מעמדם להלכה, כחסרי כל הגנה חוקית, והן למעשה, מבחינת קיומם 
הפיסי בחיי יומיום. בשל חשיבותה הכלכלית של הע׳ נעשתה הדרום 
הברה חקלאית מובהקת, שעה שבצפון התפתחה חברה מאוזנת מבו¬ 
ססת הן על תעשיה והן על חקלאות. ברם, ככל שהפכה הע׳ מוסד־ 
קבע בדרום, כן גדל מספר מתנגדיה בצפון. ליבוי הניגודים בין 
הצפון לדרום הביא לידי מלחמת אזרחים, שפרצה בעיקר בשל 
בעיית הע׳. הע׳ באה״ב בטלה ב 1865 , בתוקף התיקון ה 13 לחוקת 
אה״ב. וע״ע ארצות־הברית, עט׳ 174 — 176 , 181 — 183 . 

קר. פ. 

יהודים היו קשורים בסחר עבדים ובהחזקתם מראשית יה״ב 
ועד המאה ה 19 . כנצרות וכאסלאם לא אסרה גם היהדות את הע׳ 
או את סחר העבדים, וכמותן התנגדה רק לשעבוד מאמיניה לבני 
הדתות האחרות. המועמדים לע׳ היו פגאנים מארצות הצפון, ובעיקר 
מן הארצות הסלוויות, ושבויים בני כל הדתות. ביה״ב העסיקו 
יהודים, עבדים בבתיהם ובכרמיהם, הטבילום ליהדות ומלו אותם 
כמצוות ההלכה (ר׳ לעיל, עט׳ 585 ), ולכך התנגדה הכנסיה בתוקף 
רב. סינודים בספרד הוויזיגותית ובגליה הפראנקית במאות 4 — 8 , 
מחו לעתים קרובות — אך ללא הועיל — נגד שעבודם של נוצרים 
ליהודים, ודרשו אף את שחרורם של עבדים שהתנצרו בתקופת 
שעבודם. האפיפיור גרגוריוס (ע״ע) הגדול ( 590 — 604 ) גינה בחרי¬ 
פות יהודי שייבא מספר עבדים נוצרים מגליה לאיטליה. כיבוש ספרד 
ע״י המוסלמים (ר׳ לעיל, עט׳ 588 ) יצר שוק עבדים חדש וגדול, 
בהיות העבד אחד מפריטי ה״מותרות" היחידים שיכלה אירופה 
הנוצרית לספק למוסלמים. המלך לואי (ע״ע) החסיד התיר ליהודים 
(ב 825 — 828 מר) לסחור בעבדים בגבולות האימפריה, ולהעבירם 
מהארצות הסלוויות דרך ממלכת הפרנקים לספרד. סחר זה גרם 
בראשית המאה ה 9 להתנגשות בין היהודים לבין הארכיהגמון אגו־ 
ברד (ע״ע), ששאף לנצר את העבדים, והאשים יהודים בגניבת 
ילדים נוצרים ומכירתם לע/ כן גינה את הסיוע הניתן לסוחרים אלה 
לגבות סכומי כסף מעבדים שנשתחררו לאחר שהתנצרו. בארצות 
הנוצריות היתד, המלחמה בין הבעלים היהודי לבין השלטונות על 
נפש העבד — הלא נוצרי — קשה במיוחד ורווית־מתח, משום 
שחברו לה יחדיו 3 גורמים מנוגדים: השאיפה הנוצרית הבסיסית 
לרכוש נפשות לנצרות מכל השכבות ובכל מחיר, ההלכה היהודית 
שחייבה מילת העבדים וטבילתם, והגזירה על־פיה יש לשחרר כל 
עבד מיד עם התנצרותו. בארצות האסלאם, בהן לא היתה המגמה 



מכירה פומבית של עבדים גושים בוורנ׳יניה (אה״ב),׳ 1801 







593 


עבדות, יהודים — עבדיה הגר 


594 


המיסיונרית כה חזקה, היתד, החזקת עבדים. שאינם מוסלמים, בידי 
יהודים, קלה בהרבה. 

אבן ח׳רדאדבה, גאוגרף ערבי מסוף המאה ה 9 , מספר על 
סחר העבדים של ה״ראדאנים" העוברים מפרנקוניה לסין, בים 
וביבשה, דרך הימה״ת, מצרים, סואץ, הים האדום והודו. הנוסע 
היהודי אברהם בן יעקב (ע״ע) מספר על סוחרי עבדים יהודים. לצד 
מוסלמים ותורכים, בפראג ב 970 לערך. הבישוף אדלברט (ע״ע) 
מפראג התפטר ב 988 לאחר שלא הצליח לשחרר קבוצת עבדים 
שנקנו ע״י סוחר יהודי. מתקופה זו החלו יהודים לכנות את אירופה 
המזרחית "ארץ כנען" (=ארץ העבדים, ע״ם ברא׳ ט, כה). אין כל 
עדות שיהודים עסקו בסחר־העבדים בספרד הנוצרית, אבל עבדים 
הועסקו בה ע״י השכבה היהודית הגבוהה, במיוחד במיורקה. למן 
המאה ה 14 מתמעטים גם עבדים אלה. 

היסטוריונים עד אמצע המאה ה 20 (כולל יהודים) לא הבחינו 
בין שאלת בעלותם של יהודים על עבדים לבין חלקם בסחר עבדים, 
וע״כ הוגזם תפקידם בסחר זה במידה רבה, אם במגמה להדגיש 
את חלקם בסחר ביה״ב המוקדמים או מתוך מניעים אנטישמיים, 
ומתוך התעלמות מן ההסכמה הכללית לע׳ בתקופות אלו. 

בתשובות גאוני בבל יש ידיעות על עבדים במאות ה 9 — 11 . 
ריבוי החומר מוכיח על מקומם החשוב במשק-הבית ובמסחר. תשו¬ 
בות מעטות בלבד מתייחסות לסחר עבדים. הותר להחזיק עבד נכרי 
בלא למולו, גם אם לא התנה העבד (ר׳ לעיל, עט׳ 585 ), משום דין 
המלכות. שטרי מכירה ושחרור של עבדים נכנסו לשלושת ספרי 
השטרות החשובים: של רב סעדיה גאון, של רב האי ושל ר׳ יהודה 
הברצלוני — עדות לתפוצתם של העבדים. מקורות עבריים מאירו¬ 
פה ישנם מהמאה ה 11 לערך. באחת הכרוניקות על מסע־הצלב 1 
נאמר על יהודי וורמישא ש״גם עבדים ושפחות נהרגו עמם על 
קידוש ה"׳. מאוחר יותר נקבע ע״י ר״ת כי: "כן נוהגין בארץ 
אשכנז שעבדים שקונין מן הגויים מיד שמלו וטבלו שותים עמהם". 
בשו״ת הראשוניות נמצאות שאלות מגוונות בענייני עבדים, ובמחזור 
מנהג ספרד מן המאה ה 14 מצויה אף ברכת נישואין לעבדים. 

ע״פ הגניזה (ע״ע) מתברר כי יהודי מצרים במאות ה 11 — 13 
לא עסקו בסחר עבדים, אבל עבדים הועסקו בשירותי משק בית 
ומסחר ופעמים ראו אותם כבני משפחה. בעיה חוזרת ונשנית היא 
בעיית גיורם, ופעמים גם בעיית יחסי הקרבה בין האדון ואמתו, 
והיו נוהגים לכלול בכתובה את התנאי שלא לקנות אמה בלי הסכמת 
האשד" בתקופה הפאטמית והאיובית התגיירו, כנראה, עבדים רבים. 
באימפריה ה ע ו ת׳ מ א נ י ת פרחה הע׳, ורוב המשפחות היהודיות 
העשירות העסיקו עבדים. אנוסים מספרד ופורטוגל הביאו עמם שפחות 
ועבדים לתורכיה, על אף התנגדות השלטונות להעסקתם. במלחמת 
קפריסין ( 1571 ) נדרשו סוחרי עבדים יהודים לשלם מם מיוחד, 
ובסוף המאה ה 16 תבע השלטאן מס מיהודים המחזיקים בעבדים. 
בארצות האסלאם נימולו וטבלו עבדי היהודים וע״י כך הורם מעמדם, 
היחס אליהם הוטב. והם זכו גם להגנת בתי־הדין. 

באמריקה היו יהודים בין סוחרי העבדים בברזיל ההולנדית 
( 1630 — 1654 ). תקנות של הקהילות רסיפה ומאוריסיה ( 1648 ) 
הטילו מם מיוחד על כל עבד שקנה יהודי מחברת הודו המערבית, 
שהיתה בעלת המונופולין על יבוא עבדים לכל המושבות ההולנדיות 
באמריקה. סוחרי עבדים יהודים נמצאו בג׳מיקה עד ראשית המאה 
ה 19 . באמריקה הצפונית עסקו יהודים ביבוא עבדים מאפריקה לאיי 
הודו המערבית, וב 1772 היו בבעלותם של אהרון לופז ויעקב דודרי־ 
גז 8 אניות עבדים. אם כי יהודים בסילדלפיה ובניו־יורק היו פעילים 
בתנועה לביטול הע׳, המשיכו יהודים במדינות הדרום לסחור בעבדים 
עד סוף מלחמת האזרחים (ר׳ לעיל, עט׳ 592 ). אולם יש לזכור כי 
ס״ה עסקי סחר העבדים של כל היהודים, לא נשתוו להקף עסקי 
העבדים של חברה לא-יהודית אחת: פרנקלין וארמפילד. 


ש. אסף, עבדים וסחר עבדים אצל היהודים ביה״ב (ציון, ד), תרצ״ט ו 

[ 0 $017100 0 0$ 000177111 10177011 ^( 01 ^ 70 ( 1 [ס 011$0 ק £0$ 70 ( 7 , 121111 ^ . 7 

10 ( 7 ,ז 10€ סו 1 סב¥\ . 2 . 3 ; 1919-20 ,( 8. X .א * 2 )() ע־ג 0 7 ( 1$ '/ 011 [ 

1 )'(£ / 1011 ) 0 1116 $101/0$ [ 0 1117% ^ 0$01 '( , 3 76 ( 1 0173 1 ( 0 ^ 3010 ( 

$ , ז 16 ( 130$0 101111 ( 11 ,ז€ת 0615 . 7 ; 1956 י (^^^^ 13 7^13103, X ז 0 :צ 1-11 ) 

70 ( 1 117 011/5 [ 1110 [ 0 05111011 ? 11 ) $001 0173 ££017011710 ־ 10 () / 0 ץ 7 /1001 

; 1958/9 ,(^^ 31 0£ $00131 $111(1105, X ג\ממ^ 0 ע ¥1 ) %0$ (/ $313310 
— 430 00013017101 11101730 10 111$ ) 3 011017$ ) 01 01 $[ 111 [ י 2 ת 3 ז^ת 0 בתט 81 . 8 
ץ $101/01 130%10 0113 $/ 011 [ ,תזס^י! .^. 8 ; 1960 י . 8 190 , 55 — 18 , 096 ( 

117 /(* 01 ' $101 { 0 10310117 ק 10 ( 7 , 15 '\ 1 > 0 . 8 .מ : 1961 , 7 ( $0111 013 10 ( 1 117 

. 1966 . 01311110 17 ז 6 ) ¥0$ \ 

ט. א. 

עבדיה, הקצר בספרי המקרא: פרק אחד בן 21 פסוקים. הרביעי 
ב״תרי־עשר״ (החמישי — בין יואל ויונה — לפי תרגום 
השבעים), ואולי הוצב אחר עמוס בזיקה לעמום ט, יב. תוכן נבואתו: 
עונשה של אדום על עמדו מנגד ביום בוא נכרים בשערי ירושלים. 
נוסף על חורבן אדום מתנבא ע׳ על בואו הקרוב של "יום ה׳ על כל 
הגויים", ושכתוצאה ממנו "בהר ציון תהיה פליטה", וישראל יירש 
שנית את נחלתו, "והיתה לה׳ המלוכה". עניין רב יש בהקבלות 
שבין הפסוקים א—ט בע׳ לבין נבואת ירמיהו על אדום (ירט׳ מט, 
ז—כב — והשו׳ סנ׳ פ״ט, ע״א). יש אומרים כי דברי ע׳ שולבו 
בירמיהו, ויש אומרים להיפך. לדעה שלישית, גם ירמיהו וגם ע׳ 
נזקקו לנבואה קדומה. לדעת רוב החוקרים, רציפות הדברים בע׳, 
והפתיחה הבאה אצלו בתחילת הנבואה (לעומת ירמיהו, שם באה 
הפתיחה באמצע הנבואה), מלמדים על מקוריותו של נוסח ע׳, אך 
מאידך לא נזכר כלל בנבואת ירמיהו יחסה של אדום ליהודה בעת 
החורבן, המונח ביסודם של הפסוקים א—ט בע׳. יש רואים בפסוקים 
טו—כא חיבור נפרד, נספח לנבואת ע׳, משום שהפסוקים א—יד 
עוסקים באדום ויתרם בכל העמים, ומשום שבחלק הראשון שולח ה׳ 
את העמים נגד אדום, ולפי החלק השני יענשו כל העמים, כולל 
אדום, ע״י ישראל. מיוחד גם הסיגנון השירי, הנמרץ והציורי של 
החלק הראשון. בכ״ז נראה שהספר אחד הוא, ועניינו הנבואה על 
אדום־עשו. בשני החלקים מופיע הביטוי "ביום ההוא" האפייני 
בהקשר ליום ה׳. וכן המוטיוו של מידה כנגד מידה במשפט ה׳. 
לאחר יום ה׳ יחזור ישראל ויכבוש את אזורי הארץ שהשתלטו 
עליהם זרים, כולל הר עשו. סתומים הם הפסוקים בדבר גלויות 
צרפת וספרד. מסתבר שהנביא ע׳ היה מהנשארים בארץ בדור 
החורבן, אם כי לא מן הנמנע שהנבואה היא מתחילת ימי שיבת ציון. 

לפי חז״ל (סב׳ ל״ט, ע״ב) ע׳ הוא השר בממלכת אחאב "אשר 
על הבית", ש״היה ירא את ה׳ מאד", (מל״א יח, ג). נאמר עליו 
שהחביא מאה נביאים במערה — מפני חמת אחאב — (שם), והיה 
זן אותם מכספו (שמ״ר ל״א, ג׳), וכל כך הפליגו בשבחו, ש״גדול 
שנאמר בע׳ יותר ממה שנאמר באברהם" ( 0 נ׳ שם). לדעה אחת 
ע׳ גר אדומי חיה (שם), ו״לפיכך כל נבואתו אינה אלא על אדום" 
(מדה״ג ברא׳ כה, כח). לדעה אחרת היה מ״בני הנביאים" ואשתו 
"צעקה אל אלישע" לעזרה (מל״ב ד, א; תרגום שם). לפי הספר 
הנוצרי דחטזגז^ססזק 3 6 ;ז 71 \ היה ע׳ מ(ארץ) שכם. 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ד', 363 — 365 , תש״ד ,- ; ד. ליי־ 

בל, הנחלה, היורשים והחלוקה בחזון ע׳(בתוך: "עז לדוד"), תשכ״ד! 

ב״צ לוריא, ספר ע׳ ודברי הנביאים על אדום, תשל״ב ! - 56014 . 4 > .ס 
, 050111 ^ 150 . 0 . 5 ; 1910 ,. 0 / 0 ? 1 ) $111 ) 1/1 10 1 ו 110 ) 111 ) 0 ז 1 ה 1 1 ( 4 , 113111 
! 1112 )(/ 1 / 1 ) 1 ) ^ 1 ( 11 ^ 1 ) 111 )^ 1 ■ 2111 ^ 1 ( 1111 ) 1111 ^ ) 11 ) 11111 > 1 - 1 /) 111110111 
י ( 11 /ו\.'\ , 105 ) 101800130 ^ 405 10 ) 151111 410 £111 111££ ) 201150 1£1 ז 10 ע\) 
140130805 !) 20 ■!/// מין 1 >ז 0 ק! 1 )! 0 ) 11 ) 111 ) 11 ! ) 01 , 1 ) 0£01 ז 140 ; 1913 

. 1957 ,() 801101 . 3 , ... 05 ו 1 ן>ו 1 נ 611 
יע. או. 

ע?ךי האוצר, עלרי המלל, ע״ע חסות, יהודי־. 

עבליה הגר, כומר נוצרי שנתגייר. נולד באופידו־לוקאנו שבאי¬ 
טליה׳ בשליש האחרון של המאה ה 11 ; בנו של אציל נורמני. 

הושפע מגיורו של אנדריאס, הארכיבישוף של בארי, ונתגייר, כתו- 
צאה מהתעוררות פנימית, ב 1102 , שלוש שנים לאחר כיבוש ירושלים 



595 


עבדיה הגר — עבדת 


596 


בידי הצלבנים. ע׳ חיבר כמה חיבורים להוכחת אמיתת היהדות, 
ומסרם לראשי־ד,כנסיה; אולם הוא נכלא על־ידיהם. ע׳ הצליח להי¬ 
מלט, עבר לקונ 0 טנטינ 1 פול ושם התחיל, כנראה, בלימודי־ד,יהדות; 
אח״כ עבר לבגדד, חי בעוני ולמד עברית ומקרא. ב 1113 עבר לחלב 
וקיבל שם מכתב־המלצה מראש־הישיבה, ברוך בן יצחק. ב 1121 עלה 
לא״י ופגש בבניאס את משיח־הקשר הקראי שלמה הכהן (וע״ע 
משיחיות, תנועות׳ עמ׳ 623 ). משם ירד, דרך צור, למצרים והתיישב 
בפוסטאט. המקור העיקרי לידיעותינו על ע׳ הוא האוטוביוגרפיה 
שלו, "מגלת עובדיה", הכתובה בסיגנון מקראי מעולה, שנמצאה 
בגניזה הקהירית קטעים קטעים. שרידי חיבוריו: כרוניקה ( 7 דפים), 
ספר־תפילה ( 1 דף), תווי-מוסיקה ( 3 דפים), פיוטים ( 1 דף), מכתב- 
ההמלצה של ברוך בן יצחק. חשובים ביותר הם רישומי הנומ(ת 
שלו לפיוטי ביהכ״ג, הנחשבים לעתיקים ביותר ביהדות (ע״ע מו¬ 
סיקה, עט׳ 591 , ותמ׳ שם, עט׳ 590 ). אחד מהם הוא העתק של לחן 
מסורתי, הנהוג היום בקהילות יהודיות מסוימות במזרח הקרוב: 
מחבריהם של הפיוטים אינם ידועים. 

א. שייבר, קסע נוסף ממגילת ע׳ הגר הנורמנדי (ק״ם, ל׳), תשט״ו: 
הנ״ל, ע׳ הנר ד,נורמנדי הרושם הראשון של מנגינה יהודית (תרביץ, 
ל״ד), תשה״ה: נ. גולב, גר צדק שברח למצרים בראשיתה של המאה 
הי״א (ספונות, ח׳), תשכ״ד: נ. אלוני, מהמחזור לע׳ הגר מנורמנדיה 
(סיני. נ״ז), תשכ״ה < י. סדאוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י, א׳, 
423 — 425 , תשל״א 3 : צ. מלאכי, סוגיות בספרות העברית של יה״ב, 
61 — 97 . 1971 , תשל״א: י ן£א) ) 1/1 ) 01 ( 7 ) ?>/ . 0 , 3311:1 ) . 4 ? .£ 

$0 1 ? ) 71 ( 11111111 [ 011 0710011 ) 13 ( 710 ( 7101 ) 1/1 ) 101 ? ,. 0 ,חח 613 .[ ; 1919 
 זסק ,( 1150 — 1103 . 0:1 ) ) 01 ) 11 ) 11 א : 111 1 ) 1101 
) 1 /״ 7 , 0016 . 31 ; 1965 ,( 1€, 6X1 §ס! 0 ;ו 51 ג 611 32 סט/יס![) 11111 ) 111 ( 110 
; 1967 ,( 111 ' 3 '^ ,. 5 .[.[) 1071 ( 0 ( 00111 111 ( 13 ( 0 ) 11 ( 1 ) 105 ? ) 1 ( 1 . 0 / 0 

(': 1 ) 11111 ( 11 ) 1/0 ) 1 [)<( 1011 () 11 ()%הס[) 0 10 {) 11 ({ 1 ) 07 1 * 01 1 ( 131 ,ז 5060160 .א 
. 1968 ,( 00101(01 (111:0/3, XXX]X [ מיו ) 11/1 ) 01 (? 

יש. א. - א. שי. 

עבךיה מבךטינורו (מאה 15 , ברטינות [צפון איטליה] — 
לפני 1516 , ירושלים), רב ומנהיג. בן למשפחת ירא. מתל¬ 
מידי ר׳ יוסף קולון (ע״ע). ברמ״ו ( 1485 ) יצא לירושלים, אליה 
הגיע בניסן רמ״ח ( 1488 ). בעברו בפלרמו שבסיציליה פעל להרמת 
מצב הקהילה, ושם הוצעה לו משרת דרשן קבוע, אך הוא סרב, 
ולאחר שהות קצרה במסינה הגיע למצרים, דרך רודוס. במצרים 
התיידד עם הנגיד ר׳ נתן הכהן שולל, וזה מינהו, לאחר בואו לירד 
שלים, לראש הקהילה. קהילת ירושלים (ע״ע, עט׳ 303/4 ) היתד. 
אז בתקופת שפל, ומנתה כ 70 משפחות עניות. במשך כהונתו הצליח 
ללכד מחדש את היישוב, הגביר את לימוד התורה, תיקן תקנות 
ודאג לגיוס כספים מאיטליה ואכן, כעבור זמן קצר השתפר מצב 
היישוב. ב 1490 שהה זמן־מה בחברון, ובתחילת 1496 היה שוב 
בירושלים. ידועות שלוש אגרותיו, מהשנים 1488 — 1490 , מירושלים 
ומחברון, לבני משפחתו באיטליה. יש בהן תיאור מפורט של מסעו 
לא״י, מנהגי הקהילות, בהן עבר בדרכו, וכן של מצב הקהילה בירו¬ 
שלים. אגרותיו נדפסו כמה פעמים, ולאחרונה אצל א. יערי (ד 
ביבל , ). עיקר פרסומו בא לרע״ב מפירושו על המשנה, שסיימו 
בירושלים (נדפס לראשונה ויניציאה, ש״ט ומאז במרבית ההוצאות 
של המשנה [ע״ע, עמ׳ 648 ]). פירושו מבוסם על פירוש רש״י, 
ולעתים בלשונו ממש. סדרי זרעים וטהרות פירש ע״פ פירוש ר׳ 
שמשון משאנץ (ע״ע). כן הוסיף פסקי הלכה ע״פ הרמב״ם, ופעמים 
מפרש גם את המשנה על פיו. הפירוש זכה לתפוצה רבה בשל 
פשטותו ובהירותו, ושני פירושים חשובים נכתבו בעקבותיו: של 
ר׳ יו״ט ליפמן הלר ושל ר׳ שלמה עדני (ע׳ ערכיהם). חיבר פירוש 
גם לפירוש רש״י לתורה, בשם "עמר נקא" (פיסא, תק״ע). בכ״י 
נותרו ממנו תפילות, פיוטים וחידושים לרמב״ם ולסמ״ג (ע״ע משה 
בן יעקב מקוצי). בן אחיו, שנקרא כשמו, כתב פירוש על מגילת 
רות (ויניציאה, שמ״ה, ועוד). 


א. מרכס, האגרת השלישית של רע״ב (ספר השנה לא״י, ב'—ג , ), 
תרפ״ד—ה; מ. ד. קאסוטו, מבתבי רע״ב (הצופה לחכמת ישראל, י׳), 
1926 ; מ. הרטום, למכתבי רע״ב (יבנה, ג׳), תש״ב: ח. אלבק, מבוא 
למשנה, 249 — 252 , תשי״ט,- ז. וילנאי, מצבות קדש בא״י, תכ״ז— 
תכ״ה, תשכ״ג; א. יערי, אגרות א״י, 98 — 144 , 542 — 543 , 1971 . 

אב. ד. 

עבדן, ע״ע אבאדאן (כרך־מילואים). 

עבדת ( 13 ) 6960 : !) £868 •), עיר נבטית־רומית־ביזאנטית בנגב 
המרכזי, כנראה ע״ש מלך נבטי. ע׳ זוהתד. ותוארה חלקית 
במאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 . ב 1958 נחפרה ע׳ ע״י מ. אבי־יונה 
וא. נגב וב 1959/60 ע״י א. נגב. הממצא מלמד, שבמאה ה 3 לפסה״ג 
הקימו הנבטים בע׳ תחנת דרכים חשובה על נתיבי השיירות מפטרה 
ומאילת — המתמזגים בע׳ לדרך עזה — ומורה על חשיבות ע׳ בסחר 
ההודי-ערבי. תולדות היישוב בראשיתו אינן ברורות. בתחילת המאה 
ה 1 לסה״ג היה המקום עזוב, אולי בעקבות כיבושי אלכסנדר ינאי 
(ע״ע); לשיא פריחתה הגיעה ע׳ במחצית המאה ה 1 לסה״ג: מתקופה 
זו נחשפו קירות־תמך גדולים סביב זקפת סלע האקרופוליס, שני 
מגדלי שער ושרידים מהמקדש הגדול. העיר השתרעה עפ״נ צפונה 
של שלוחת ההר, ומצפון לע׳ נבנה — אז, כנראה — מחנה לצבא 
ששמר על דרכי השיירות. בע׳ פרחה תעשיית כלי חרם עדינים ודקים, 
ובית יוצר יחיד במינו נתגלה במזרח העיר. עם שקיעת הסחר הנבטי, 
סמוך לאמצע המאה, החלה ירידתה של ע׳, והיא נהרסה בעקבות 
חדירת שבטים ערביים חדשים לעבה״י המזרחי ולנגב. היישוב נת¬ 
חדש בסופה של אותה מאה, והמעבר לחקלאות הצריך הקמת סכרים 
לניצול מעט הגשם. לאחר הכיבוש הרומי ( 106 ) והפיכת נבטיה 
לפרובינקיה ערביה, הוסיפה ע׳ לפרוח עד 126 בקירוב. 

באמצע המאה ה 3 החלו הרומאים לשלב את האיזור במערכת 
ההגנה של גבולם הדרומי, ועודדו הקמת יישובי חיילים משוחררים 
בעורף קווי־ההגנה, וגם בע , . עשרות בתים בנויים היטב הוקמו 
לאורך שני רחובות קצרים. העיר היתד. פרוזה, ובאקרופולים הוקם 
מקדש לזאוס של ע׳ ולאפרודיטי. גם מערכת הקברים במדרון 
הדרומי-מערבי היא מתקופה זו. העדות האפיגרפית המאוחרת ביותר 
ליישוב זה היא מסוף המאה ה 3 . היישוב נתחדש בראשית המאה 
ה 6 , ואז הגיעה ע׳ (הביזאנטית) לממדיה הנרחבים ביותר. במקום 
המקדשים נבנו באקרופוליס מצודה גדולה, שתי כנסיות ומנזר. 
היישוב עצמו ירד למדרונות המערביים של ההר. יחידת־דיור כללה 
בית בנוי ומערה חצובה. בעמק המערבי נבנה בית מרחץ שניזון 
מבאר סמוכה. בתקופה זו נתקיימה ע׳ בעיקר על החקלאות, כעדות 
שרידי הסכרים, התעלות, מתקני איסוף המים, הגתות והיקבים. 



עבדת — מראה מן האויר. 1 . מנד 5 ־יטער נבטי; 2 , סטיו נבטי: 3 . יצער נבטי: 
4 . מבוא ביזאנטי, 6 . מצודה ביזאנטית; 6 . הפנסיה הדרומית; 7 . הבנטיה 
הצפונית (?שגח־העתונוח הממש 5 תית) 




597 


598 


עבדת — עבודה 


סמוך ל 620 נפגעה העיר בפלישת הפרסים, ואז, כנראה, נהרסו 
המצודה והכנסיות. הכיבוש הערבי ( 636 ) מצא את ע׳ מדולדלת 
לגמרי, והעדר גמור של כלי חרם ערביים קדומים מלמד שאחרי 
אמצע המאה ה 7 פסק היישוב. ע׳ נושבה רק כשנתעורר צורך 
כלכלי או צבאי מיוחד. וקיומה היה מותנה בכמות גשמים מינימלית. 
— וע״ע נבטים. א. נג. 

עבודה .המושג, הגדרות ותכנים. ע׳ פירושה מאמץ־קבע 
קולקטיווי — גם כשמבוצע ע״י הפרטים בנבדל — הבא 
לקיים את החברה ולספק את צרכיה, בעיקר החמריים־שירותיים 
(וע״ע כלכלה). הע׳ קשורה בראשית הופעתו של האדם, והדבר מוכח 
ע״י גילוי כלי-ע׳ (מעצם, אבן ועץ) מתקופות קדומות ביותר. יתכן 
ש״יצר המשחק, הטבוע באדם, נמנה עם דחפי הע׳, אך תהליך הע׳ 
נפרד מהמשחק, החפשי באפיו, שעה שהיא נכפתה בידי החברה 
(השבט) לצורך השגת מטרות כלכליות מוגדרות ו״מועילות". עם 
זאת, מצוי בע׳ הרצון החוזר לגלות בה סיפוק לשמה, נוסף על 
תוצאותיה הכלכליות. ע' הנעדרת כל סיפוק ויצירה לגבי הרוב 
הגדול של בני ההברה ובמשך תקופה ארוכה, חברה אנושית תתקשה 
להתקיים בה, בלא זעזועים חמורים. מצב מעין זה, הקרוי "ניכור" 
בין האדם לעבודתו. מביא ל״התנכרות" בין אדם לחברו. בחברות 
קדומות נארג תהליך הע/ שהתבצע רובו בטבע, בחגים ובפולחנים 
דתיים־סוציאליים. ניתוק הע׳ משאר פעילויות חברתיות, האפייני 
לתקופה התעשייתית, אינו נמנה עם חזיון הע׳ כשלעצמו, ויש לר¬ 
אותו כתופעה תקופתית. על ע׳ במכניקה, ע״ע, עמ ׳ 444 . 

הגדרות ותכנים. עם׳ 597 : הע׳ והערכתה בציוויליזציות ובתקופות 

שונות, עט׳ 598 ; ע׳ ועתות־סנאי, סוציולוגיה, עט' 600 : חוקי הע/ 

עט׳ 606 ; במשפט העברי. עט' 608 : במקרא ובחז״ל, עם׳ 610 ! 

בשיבת־ציון. עט׳ 611 . 

אף שהע׳ מוטלת על בני החברה ככפיה — לרוב עקיפה — אין 
החברה, או קיבוץ אנושי ניכר, יכולים להתקיים קיום תקין בלעדיה 
אפילו אין בה הכרח כלכלי. בטלה, אנוסה או מבוקשת, מבשילה 
תופעות של ניוון פיסיולוגי, הפרעות במערך העצבים, מחלות־נפש, 
אלימות ופשע (ע״ע עברינות). רבדים סוציאליים מסוימים עשויים 
להתאפיין ב״פעילות" צרכנית בלבד, אך אינם יכולים להתמיד בכך 
בלי לרופף את מגעיהם עם כלל החברה ולפגוע במסגרותיה. 

רגילים להבדיל בין ע׳ גופנית ורוחנית; בין ע׳ מנהלית למבצעת: 
היתה סברה שהתקדמות טכנולוגית מלווה ריבוי הע׳ הרוחנית 
(אינטלקטואלית) על חשבון הגופנית; וכן הבדילו בין ע׳ "פרודוק־ 
טיווית" ו״בלתי־פרודוקטיווית". ואולם, אין ע׳ רוחנית־אינטלקטו- 
אלית־מנהלית שנעדרת מאמץ פיסיולוגי ושאינה מלווה תופעות עיי¬ 
פות אורגנית, ואילו עבודתם של חבורת ציידים פרימיטיווית כללה 
התמצאות אינטלקטואלית ("רוחנית") רבה יותר מזו הכלולה בעמל 
בביח״ר או במשרד מודרניים. עיסוקיהם של "אנשי הצווארון הלבן" 
הם כרגיל הליכים אוטומטיים. או כמעט אוטומטיים, ואין בהם אלמנט 
רוחני מרובה יותר מאשר בעיסוקיו של הפועל החרשתי. מאידך 
גיסא, עבודתו הגופנית של החקלאי, המסרתי או המודרני, מחייבת 
ערנות והתמצאות. נכון יותר לומר, כי הגברת יעילותה של הע׳ 
באמצעות מכונות מקטינה את המאמץ הגלמי הממוצע ("כוח סוס") 
הנתבע מהעובד ומעבירה אותו לפעילות מכונתית. ההפרדה בין ע׳ 
מנהלית לע׳ מבצעת נראית כסימנה של חברה "מתקדמת", המבוססת 
על משק טכנולוגי מורכב. אולם עדיין לא ניתן לקבוע, אם הפרדה זו 
היא מהותית ובלתי־נמנעת. הנסיונות בחברות מודרניות למזג ע׳ 
מבצעת ומנהלית. וכן ע׳ גופנית ומאמץ רוחני, אינם פוסקים. לפחות, 
במקרה אחד—בקבוץ (ע״ע) הישראלי—אין נסיון זה בגדר כשלון. 

ההבדלה בין ע׳ יצרנית ל״ע׳ בלתי־יצרנית", שהיתר, מקובלת 
במאה ה 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה 20 (וניכרה באידיאו¬ 
לוגיות סוציאליסטיות וציוניות), איבדה ממשמעותה בכלכלה המו¬ 


דרנית, הן משום ריבוי שיעורה וחשיבותה של הע׳ ה״שירותית", והן 
משום טשטוש הגבולות בין "ייצור" ו״שירות". לא ברור מדוע יצרני 
פחות, או הכרתי פחות, עמלו של מורה, או של עובד תחבורה (עבו¬ 
דות "שירותיות" מובהקות), מעמלו של פועל חרושת; גם לא ברור 
עם איזה סוג, יצרני או שירותי, נמנים עובדי המחשבים והתקשורת, 
או עובדי תחנות החשמל. מידת ההכרחיות והעדיפות של עובד 
אינה נקבעת ע״י הימנותו עם הע׳ ה״יצרנית" או ה״בלתי־יצרנית", 
כפי שהוגדרו בעבר. 

התקדמותה של חברה נבחנה בעבר בריבוי פירותיו של מאמץ־ע׳ 
ממוצע הנמדד בזמן. במאה ה 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה 20 
סברו שיש חפיפה בין ייצור מירבי ו״רמתה" של חברה. הנחה זו 
נתערערה, עקב הספק בזיהוי בין רמת־חיים אנושית ורמת־מחיה 
חמרית ובעקבות ממצאי חקירה על חברות שהגיעו לאיזון אנתרו¬ 
פולוגי וסוציאלי תוך ייצור מתון. 

חל שינוי בעצם הבנת מטרתה של ד,ע׳ כ״תהליך בין האדם ובין 
הטבע״. עד מחצית המאה ה 20 מקובל היה, שהע׳ נועדה לקיים 
את החברה האנושית. כשהיא מסתייעת בנתוניו המצויים של 
הטבע. עם דלדול משאבי־הטבע — לרבות מים וקרקע — בידי 
התיעוש המודרני (כולל חקלאי), ועם זיהומם בגלל הליכי ייצור 
וצריכה המוניים־תובעניים, התגלה הכרח להחזיר לטבע את שנגזל 
ממנו, הן במובן של כמויות והן במובן של איזונים ביולוגיים 
ומיקדו־ביולוגיים. הכלכלה המודרנית כוללת אפוא החזרת משאבים 
כמאמץ־קבע. האדם עובד לא רק כדי לקיים את עצמו ואת חברתו, 
אלא כדי לקיים את הטבע שבו הוא מעוגן. הדאגה האקולוגית 
מבטאת תמורה זו. 

העבודה והערכתה בציוויליזציות ובתקופות 
שונות. משקלה הערכי של הע׳ (החקלאית בעיקרה) בחברות 
פרימיטיוויות שונות לא היה שווה. יש שהצמידו לה מעמד נחות 
והטילוה על נשים, שבויים ועבדים. שחרור הגברים ליעדי מלחמה 
(וציד) הגביר, אמנם, את כוח־תוקפנותו של השבט, אך לאורך־ימים 
גרמה חלוקת-ע׳ זו לעיכוב בהתפתחותה של החברה. 

בחברה ההינדואית נקבעה הערכת ד,ע׳ והעובדים ע״י משטר- 
הקאסטות (ע״ע הדו, עט , 457 — 462 ). משטר זה הקשה על פיתוח 
כושר הע׳ במקצועות מרובים ועל העלאת משקלם של עיסוקים, 
שנחשבו נחותים לפני דורות רבים ובינתיים נעשו חשובים. תפיסת 
הע׳ ההינדואית תרמה להקפאתה המשקית והטכנולוגית של החברה 
ההודית ולבקע כלכלי וסוציאלי עמוק בתוכה, שאינו משתנה הרבה 
אף בימי השלטון ההודי המודרני. הרואה את עצמו כסוציאליסטי 
והנוקט הלאמות ורפורמות. 

אחר לחלוטין מעמדה של הע׳ בחברות בודהאיות. הבודהיזם 
(ע״ע בודהא והבודד,יזם) על אסכולותיו השונות — אינו מכיר 
במשטר הקאסטות; המצוות הדתיות והחברתיות אחידות לעדה 
כולה (להוציא מסדר הסנגהה, "הנזירים"). ערכה החיובי של הע׳ 
הגופנית מודגש ע״י הכנסתה למנזרים, בהם העבודה היא חלק מה¬ 
אימון הרוחני, רוויה כאילו במדיטציה (־התבוננות). בסין וביפן 
נקבע יחם חיובי לע׳ גם ע״פ תורותיהם של קונפוציוס, ד,טא 1 (ע׳ 
ערכיהם) וד,שינט 1 (ע״ע יפן, עמ ׳ 79 ). מכאן ההערכה החיובית 
לחקלאות בסין, וטיפוח המלאכות ביפן על תוצאותיו האסתטיות 
והטכניות המפליגות. הסתגלותן המהירה של סין ויפן להשגי הטכנו¬ 
לוגיה המערבית משקפת הערכה זו. 

הערכת ד,ע׳ הגופנית בעולם המערבי העתיק (יוון ורומא) לא היתד, 
גבוהה, והדבר חל גם על חברות דמוקרטיות כאתונה, רומא האימ¬ 
פריאלית ירשה גישה זו. ריבוי עבדים (ע״ע עבדות) בעולם העתיק 
(כולל אתונה הדמוקרטית). העמיק את מעמדה'הנחות של הע׳ הגופ¬ 
נית• אריסטו ראה בעבדות מוסד הכרחי, ואת העבדים כינה "מכשירי 
ע׳ מדברים". בקושי רב זכה האומן בעל־ד,מקצוע למעמד ראוי. 


599 


עבודה: סוציולוגיה 


600 


התרבות המערבית העתיקה נבלמה תוך הסתירה בין השגי האזרחות 
וביזוי הע׳ הגופנית. 

הנצרות הביאה לגילוי רחמים כלפי הדל והסובל (לאו־דווקא 
העובד) ותרמה לצמצום מוסד העבדות, אך לא העלתה את מעמדה 
של הע׳ הגופנית והשגורה; זו נחשבה כעונש על "החטא הקדמון" 
(ע״ע! והשר ברא׳ ג, יז—יט, ור׳ להלן: מקרא). השקפה זו, על 
תוצאותיה החברתיות, אומצה ע״י תומם מאקויגו (ע״ע) והממסד 
הפיאודלי קלט אותה והעמיקה לצרכיו המעמדיים. שינוי בהערכת 
הע׳ חל בחברה הנוצרית־מערבית בשני שלבים. עם עליית הערים 
(המאות 12 — 13 ) פיתחו האיגודים של בעלי־המלאכה את הטכניקות 
של המלאכה, טיפחו את האומנות, העלו את תמורתן ורכשו מעמד 
מכובד לחבריהם, מוגן בכוח פוליטי-צבאי.עצמי. בשלב שגי (המאות 
16 — 17 ) ניתן לע/ לרבות מסחר ובנקאות, טעם רוחני ע״י הפרוטס¬ 
טנטיות, בפרט בזרמיה הקלוויניסטיים והפוריטניים. ע׳ שיטתית 
("מתודית") באה לשמש תחליף לנזירות נוצרית עבור כלל העדה 
ביה״ב, ואילו ההצלחה (החמרית) נתקבלה כסימן לזכיית הפרט 
ב״חסד" אלוהי. מכם ובר (ע״ע) וריצ׳רד טוני (ע״ע) ראו בפרוטס־ 
טנטיות ובפוריטניזם (ע׳ ערכיהם) גורמים ראשיים בהתפתחותו של 
המשק המערבי המודרני ובעלייתו של הקפיטליזם (ע״ע). עם זאת, 
נראתה הע׳ בתפיסה הפוריטנית כחובה ומאמץ מכביד; לא הובלט 
יסוד הסיפוק והשמחה שבה. גישה זו ניסה הכלכלן הצרפתי (הפרו¬ 
טסטנטי) שרל ז׳יד (ע״ע): "ע׳ פירושה מאבק פנימי בנפש האדם 
ונצחונו על עצמו, ומכאן יסוד הקדושה בע׳", 

דחף נוסף בהעלאת הערכתה של הע׳ ניתן ע״י הוגי הדעות 
הסוציאליסטיים — אואן, קבה, פוריה ומרכס (ע׳ ערכיהם). הסוציא¬ 
ליסטים הראשונים, שנקראו בפי ממשיכיהם "אוטופיסטים"׳ תיארו 
את תהליך הע׳ בחברה כרווי משחק, יצירה וחוויית־חברות. מרכס 
נתן מעין ביסוס היסטוריוסופי לשחרור העבודה מקליפותיה: "החי¬ 
רות מתחילה... במקום בו הדלה ע׳ הנעשית בשל דחקות ותכלית 
חיצונית". בהקשר זה יש לראות את "תורת הערך" (הכלכלית) שלו. 
מרכס ניסה להוכיח, שערך המוצרים והשירותים נקבע ע״י כמות הע׳ 
"החברתית" הממוצעת הכלולה בהם, ואף הע׳ המקצועית־איכותית 
ניתן לחשבה ביחידות כמותיות. מכאן הוסקה מסקנה׳ שכל הכנסו¬ 
תיהם של המעמדות ה״בלתי-עובדים" אינם אלא "ערך עודף", הנחתך 
מפרי עבודתו של "מעמד הפועלים". תורת הערך של מרכס נדחתה 
ע״י הגות הכלכלית (ואף הוא עצמו ערערה בתיקוניו), אולם רבה 
תרומתה להעלאת ערכה של הע׳ ולדרבון החשבתם של העובדים, 
לרבות בלתי־מקצועיים ומקצועיים־למחצה. כן סייעו לכך המושגים 
המרכסיסטיים "הכרה מעמדית" ו״מאבק מעמדי" (ע״ע מרכסיזם, 
עמ׳ 467 ). 

עקב התפתחות הלכי־הרוח הסוציאליים־ליברליים בחברה הקפיט¬ 
ליסטית ובדחף מאבקם של ארגוני השכירים והמפלגות הסוציא¬ 
ליסטיות בוצעו בעולם המערבי ובמדינות תעשייתיות מפותחות 
אחרות (יפן, למשל) סידורים תחיקתיים נרחבים להגנת העובדים 
השכירים ולביטוחם הממלכתי (ר׳ להלן׳ חוקי ע׳). גם במדינות 
הקומוניסטיות הוגשם תהליך זה. לראשונה, העלו הסידורים הסוציא¬ 
ליים את יוקרתו של העובד (כולל העובד הבלתי־מקצועי) ותרמו 
לדרבון בביצוע העבודה. בפרט חשובים, מבחינה זו, קיצור יום- 
העבודה וכפיית סידורי־בטיחות ובריאות. ברם, עקב הסתעפות 
הביטוחים• שבאו להקיף את מרבית רבדי־החיים בלא קשר עם 
טיב עבודתו של השכיר, נבלם הרצון להתקדמות מקצועית ולא 
רבתה שאיפתו לשפר את הליכי העבודה, קל־וחומר להשתתף 
בהנהלת המפעל. הצירוף של רמת־מחיה מבוטחת ושל פעילות מז¬ 
ערית בטווח המשקי הכולל החל לחתור תחת מעמדו החברתי־מוסרי 
של השכיר השגור. 

יחסם של המוני השכירים לעבודה בחברה בת־ימינו הוא דו־ערכי. 


מצד אחד הם מתרעמים שהע׳ נעשית יותר ויותר אוטומטית ומופ¬ 
עלת בהכרעותיהם של הדרגים המנהליים, ואילו השכיר הממוצע 
הוא בבחינת "בורג". מצד שני, אין השכיר הממוצע נוטה להפריש 
מזמנו, ממרצו ומדאגתו לתכנון הליכי-ייצור ושיווק ושיפורם, ועי״כ 
הוא קובע את מעמדו בעבודה כ״בורג". אין הבדל לעניין זה בין 
שכירים במשק סוציאליסטי או קפיטליסטי, במפעלים ציבוריים או 
פרטיים. היוצאים מהכלל, דוגמת החקלאות והתחבורה השיתופית 
בישראל, מועטים. סימן אחר למשבר הפנימי במעמד השכירים והע׳ 
היא העברת תשומת־הלב של הציבור בחברות השפע מ״בעיית 
הפועלים" לבעיות ה״עוני" ו״ממסד העוני", כלומר לשכבות שאינן 
מוכשרות להיקלט במשק הטכנולוגי המפותח, או אינן נוטות לכך, 
ומבכרות בטלה (שלמה או חלקית) ותמיכה סוציאלית עפ״נ מאמץ־ 
עבודה שיטתי. א. לי. 

עבודה ועתות־פנאי. סוציולוגיה. במאה ה 17 הת¬ 
פתחו שתי אידאולוגיות של ע׳: ( 1 ) בארצות הקתוליות, ובעיקר 
בנסיכויות האיטלקיות. עוצב הרעיון של הע׳ היוצרת, המהנה את 
היוצר. התגלמותו של רעיון זה הוא לאונרדו (ע״ע) דה וינצ׳י, 
אמן, סופר, מדען, ארדיכל ומהנדס; ( 2 ) תפיסה שונה עוצבה בהש¬ 
פעת הרפורמציה הפרוטסטנטית. הע׳ הוגדרה ע״י לותר בתור 
״הבסיס והמפתח לחיים — הע׳ היא עבודת-אלוהים". לעומת איש־ 
הרנסנס, הרב־מקצועי׳ המשלב ע׳ והנאה ואינו מבדיל בין פנאי ובין 
מלאכה, היה האידאל הפרוטסטנטי האדם החרוץ, החסכן, השואף 
להגדלת רכושו מתוך אמונה דתית ואינו עוסק בפעולות־הבל, כגון 
אמנות או בילוי. המהגרים הפרוטסטנטים העבירו את תפיסתם 
לאמריקה הצפונית, שם היוותה את היסוד החשוב ביותר של 
התרבות האמריקנית החדשה. ביטוי מהימן ל״דת־הע׳" האמריקנית 
נמצא בכתביו של בנג׳מין פרנקלין, ובמיוחד ב״לוחות־השנה של 
ריצ׳ארד העני״ ( ש צמצוח 1 \ 7 זסס?, 1732/57 ). במשך הזמן 

אבד הבסיס הדתי, והאידאולוגיה החילונית של הע׳ הפכה לחלק 
מהשקפת־העולם של החברות התעשייניות. 

ג׳. ללק (ע״ע) ראה בע׳ את המקור לרכוש הפרטי ולרוב הטובין 
המשמשים את החברה. לפיו, מונע האדם לעבוד בשל שאיפתו לזכות 
בתגמולים חמריים. כמאה שנה אחרי לוק הניח אדם סמית (ע״ע) 
את יסודות הכלכלה המודרנית, שבה נתפסת הע׳ כמרכיב מרכזי 
של העושר הלאומי: ע״פ השקפתו נוצר מעגל, שבו הע׳ יוצרת 
עושר, והעושר מחזק את ההתמחות בע/ 

במאה ה 19 התרחבה ההתעניינות בנושא והגישות של המאות 
הקודמות זכו לפיתוח חדשני ומורכב. תפיסות שונות של הע׳ שולבו 
בתורות השונות, היוו מוקד לתנועות חברתיות והיו למשתנה מרכזי 
בדגמים מדעיים של החברה. הקצב המהיר של ההתפתחות התע¬ 
שייתית והגידול הדרמתי של כוח־האדם העירוני העלה את ערכה 
של הע׳. הוגי־דעות רבים התייחסו אליה כאל גורם מרכזי בחיי 
הפרט ובמבנה החברתי. יחד עם זה, תנאי־הע׳ הקשים של פועלי- 
התעשיה ורמת־החיים הנמוכה השוררת בשכונות־העוני של המר¬ 
כזים התעשייתיים עוררו ביקורת חמורה כלפי המשטר והארגון 
היצרני החדש. באידאולוגיה הקפיטליסטית נחלש היסוד הדתי 
שאפיין את הקפיטליזם הפרוטסטנטי המוקדם והתחזקה הנטיה ד,יצ־ 
רנית־חמרנית, שביטויה המדעי כבר נמצא אצל לוק וסמית. בו בזמן 
קמו תנועות מחאה סוציאליסטיות ששללו את הקפיטליזם ואת 
שיטת-הייצור שהונהגה על־ידיו ושאפו לתקן את מצבן של השכבות 
העניות, תוך ביקוש דגמים של שיטות־ייצור עדיפות מבחינת 
רווחתו של העובד. בין הדגמים שהוצעו היו שנתבססו על שלילה 
מוחלטת של הייצור התעשייתי, ושיטות הייצור הטרום־תעשייתי 
הוצגו בהם כיסוד מתאים לחברה טובה; והיו דגמים אחרים, שהא¬ 
מינו בפיתוח הטכנולוגיה וציפו לתקופה שבה תשחרר המכונה את 
האדם מעוני ומלחץ ע׳ קשה. 



601 


עבודה: סוציולוגיה 


602 


אידאל החברה הממוכנת. כנגד שתי הגישות, שלחמו 
במיכון ובייצור ההמוני וביקשו לעצב את החברה ע״פ דגמים 
טרום־תעשייתיים — האידאל של החיים הכפריים והאידאל של 
האומנות — צפה קרל מרכס (ע״ע) חברה שלאחר התיעוש, שבה 
יאפשרו האוטומציה והייצור ההמוני את סיפוק צרכיהם של ההמו¬ 
נים בלא שיהיה עוד צורך בע׳ גופנית מפרכת ומשעממת. 

סביב ציר הע׳ פיתח מרכס תאוריה מורכבת ורבת־הקף, שלפיה 
קובעת הע׳ ושיטת־ארגונה את עולמו של האדם באשר הוא מתנה 
את מודעותו, מעמדו ותנאי-חייו החמריים. שיטות־הייצור הן המע¬ 
צבות את סדרי החברה ואת מוסדותיה וכתוצאה מכך — אף את 
תחומי הכוח, המוסר, האמנות, הדת והמדע. בכתבי מרכס ניתן גם 
למצוא את הביקורת החריפה ביותר על השלכותיו הפסיכו־חברתיות 
השליליות של המיכון ושל חלוקת הע׳ הקיצונית שבאה בעקבותיו. 
קווי הביקורת העיקריים משותפים לרבים מהוגי־הדעות של הת¬ 
קופה, אולם הניתוח השיטתי והשימוש במונח ניכור (־ 1 מ 6 ז£:זת£ 
ס 0 ״ 3 מ 3116 , 08 ^) לציון המצב, מקורם בכתבי מרכס. 

היחס המתנכר, לפי מרכס, נוצר כתוצאה מתהליך ע׳ שהוא 
הניגוד הגמור לעבודת האומן האידאלית. הע׳ מוכתבת ע״י המכונה, 
היא מפוצלת, מפרכת ומשעממת, אינה דורשת או מפתחת כושר או 
מיומנות ואינה מאפשרת ביטוי של עצמיות. המשמעת היא כפויה 
וחמורה ונוטלת מהפועל את השליטה על זמנו ועל קצב עבודתו. לכן 
נעשית הע׳ רק למען השכר, אינה מעניקה סיפוק ואין לה משמעות. 

במאה ה 20 מתרחבים ומתעמקים המחשבה והמחקר בנושא הע׳. 
התפיסה הערכית של הע׳ והענקת מימד מוסרי לייצור, שאפיין 
תחילה את הארצות הפרוטסטנטיות, נלווה אל נסיונות התיעוש 
בארצות שבתרבותן המקורית נתפסה הע׳ כפעילות נחותה. לעתים 
משתלבת התפיסה החדשה במרקם התרבותי הישן — כמו ביפן — 
ולעתים נוצרות תנועות חדשות, הנושאות בחובן את בשורת היצר¬ 
נות. שתי התנועות הגדולות של התקופה — המרכסיזם בנוסח 
הרוסי והמרכסיזם הסיני בנוסח של מאו (ע״ע) צח דונג — הן 
המשך חילוני של ערכים שהיו חלק ממערכת המחשבה הפרוטסטנ¬ 
טית והפכו לרעיונות־היסוד של התרבות היצרנית של המאה ה 19 . 
בשני טיפוסים אלה של משטרים מרכסיסטיים מודגש היחס החיובי 
לייצור התעשייתי המודרני. ביקרתו של מרכס על השפעות המיכון 
נחשבת כמופנית אך ורק לייצור במסגרת קפיטליסטית ואין היא 
נראית כמתייחסת למשטרים הקומוניסטיים. בבריה״מ ובסין פותחה 
כעין דת-ע׳ חילונית. היצרנות נערצת וסמליה, המכונה ואויובות 
בתהח״ר, נעשים סמלים תרבותיים מרכזיים. השיטות להגברת היי¬ 
צור והתמריצים ליתר-מאמץ הם חלק מהפעילות הממלכתית, ומר¬ 
כיב חשוב באלה הוא הלחץ והתגמול החברתי. ה״סטאכנוביזם", 
התחרות הסוציאליסטית, אותות־הצטיינות הניתנים ל״גיבורי הע׳" 
— אלה רק אחדים מהתמריצים החברתיים להגברת מניעיו של 
הפועל ליתר מאמץ. 

בתרבות הע׳ של הארצות התעשייתיות של המערב ניתן להבחין 
עד עתה ב 3 שלבים. ( 1 ) בתחילת המאה נמשכה המגמה היצרנית 
המולידה התעניינות מחקרית בע׳ האנושית ושילובה בתהליך ד,יצ־ 
רני־הטכנולוגי. בד בבד עם כיוון זה מתרחב העניין במושגי ה פ - 
נאי והרווחה. בתחילה נע כל אחד ממושגים אלה במסלול 
נפרד. הרווחה הוגדרה עוד במאה הקודמת בעיקר כבעיה של 
"חליפין צודקים", השגת תמורה נאותה בעד ע׳ והבטחת תנאי־ע׳ 
אנושיים. ( 2 ) תלותו של המושג התרחבה אל תחומים מרוחקים 
יותר ממצב הע׳, הכוללים צדדים שונים של חייו של העובד — 
תאונות, מחלה, זקנה ואבטלה. ( 3 ) בין שתי מלה״ע התגבשה, 
בעיקר באנגליה ובארצות הסקנדינוויות, התפיסה של חברת רווחה. 
עקרון המוסר של הרווחה קובע, שלכל אדם זכות לקבל מהחברה 
את סיפוק צרכיו באופן בלתי-תלוי בהצלחתו בשוק הע/ עיקרון 


זה מקבל את ביטוייו המעשיים ביצירת מערכת של שירותים 
ותשלומים שאינם נלווים לשכרו של האדם או למעמדו כמועסק 
או עובד אלא למעמדו כאזרח. 

המושג של הפנאי עובר במקביל תהליך של דמוקרטיזציה. 
הפנאי היה בעבר הזכות של העלית (ע״ע) והוא אף ממאפיינן 
של השכבות העליונות. במידה שהוכרה זכותו של העובד לשעות 
ולימים של אי־עבודה, היתד, ההצדקה לכך או דתית — שבת וחגים 
— או תועלתית: מתן מנוחה כדי לאסוף כוח להמשך הע/ 

בחברות התעשייתיות המפותחות הביאה העליה ברמת־החיים 
להערכה גוברת של הפנאי ע״י כל השכבות. קיצור שבוע־הע׳ 
וההכנסה העולה הותירו זמן לפנאי ואמצעים ליהנות ממנו. המח¬ 
קרים הכלכליים פיתחו דגם שבו הפנאי מהווה ערך בעל משקל רב. 
לפי דגם זה, היציאה לע׳ היא ויתור על פנאי, ויתור המותנה בהע¬ 
רכה הסובייקטיווית של התמורה הניתנת בעדו. סוציולוגים אמרי¬ 
קניים מצאו, ש״הגיבור היצרני" הנערץ ע״י הציבור הוחלף ב״גיבור 
הצריכה". אחרים מצאו, שעיקר עניינו של העובד אינו בעבודתו 
אלא במה שהוא עושה אחרי הע׳. 

בשנים האחרונות ניכרת נטיה לשלב את מושגי הרווחה, הפנאי 
והע/ 3 הנחות מאפיינות את הגישות החדשות: ( 1 ) ההנחה 
שהע/ מלבד היותה פעילות יצרנית הכרחית לקיומה של החברה, 
היא גם גורם חיובי לארגון חייו של האדם; ( 2 ) בשל כך, ע׳ 
בעלת משמעות ועניין היא חלק מצרכי הרווחה של כ״א; ( 3 ) הפנאי 
הוא חלק בלתי־נפרד של ארגון חיי־אדם ויש לצפות לקראת טשטוש 
הגבולות בין הע׳ והפנאי. 

מפנה מחשבתי זה ניזון במידה מסוימת מהצרכים והאפשרויות 
החדשים הנובעים מהפיתוח הטכנולוגי האדיר של המאה, האוטו¬ 
מציה מצמצמת את המאמץ הפיסי הנדרש בע/ חלקם של עובדי 
"צווארון לבן" ושירותים גדל ובמידה מסוימת מיטשטש הגבול בין 
המשרד והמפעל היצרני. השינויים הטכנולוגיים המהירים דורשים 
הכשרה מחודשת של בעלי עיסוקים שונים, היות שעיסוקים נעלמים 
במהירות וחדשים נוצרים. 

מצב חדש זה והגישות המודרניות לפנאי ולרווחה הולידו שי¬ 
נויים בארגון הע/ מהם כאלה שנתקבלו ברוב הארצות המתועשות 
ואחרים הנמצאים בשלבים נסיוניים במפעלים ומשרדים אחדים. 

( 1 ) דפוסים להסדר זמני־הע׳. הכיוון הכללי נוטה 
לקיצור זמן הע/ להארכת הפנאי ולהגשמת ההסדרים כדי להת¬ 
אימם לצרכים המיוחדים של קבוצות ושל יחידים וכן כדי לצמצם 
את המשמעת השרירותית ואת הפיקוח הנוקשה. (א) קיצור שבוע- 
הע׳ — עוד בתחילת המאה נתקבל הרעיון של שבוע־ע׳ של ארבעים 
ושמונה שעות ומאז חל צמצום נוסף. ברוב הארצות המפותחות 
שבוע הע׳ הוא של חמישה ימים, ארבעים או ארבעים ושתיים שעות 
ע׳. אך במקרים מסוימים מספר שעות הע׳ הוא פחות מזה ובענפים 
יצרניים אחדים באה״ב הוסכם, או צפוי, שבוע של 36 שעות. הת¬ 
פתחות מגמה זו איטית יותר בארגונים המינהליים ובעיסוקים 


תנאי עבודה במדינות שונות 



קיום( -י) או אי״פיום(-) ניסוח 

עליית סחירים 
לצרכו - גידול 
שיתי 

מדד שנר לשעת 
ענודה בתעשיה 
( 100 ־ 1963 ) 

שעות עבודה 
לשבוע בתעשיוז • 

הסדמח 

בשביתות לסססו 
עובדים — נ׳סוצע 
לשנים 1958/68 

לנפגעי 

תאווי* 

עבודה 

( 1969 ) 

הפי* 

אבסלה 

( 1969 ) 

( 1962-71 ) באחוזים 

1972 

1962 

1972 

1962 



4 

3-3 

154 

97 

40.9 

40.4 

אה״ב 



+ 

3.9 

255 

94 

36.2 

38.7 

אוססריר, 




3.4 

115 

96 

47.1 

45.3 

אפריקה הדרומית 



_ 


142 

98 

40.4 

40.3 

בריה״נן 



_ 

0.6 

119 

98 

46.3 

45.0 

גואטמלה 

25 

+ 

4 

3-1 

207 

93 

42-9 

44.7 

גרמניה המערבית 

404 

+ 

+ 

6.2 

237 

93 

37.7 

40.2 

דנמרק 

318 

+ 


6.5 

383 

90 

43.5 

45.8 

'*ו 


+ 


6-5 

213 

91 

41.7 

41.7 

ישראל 

250 

+ 

+ 

5.1 

'249 

'91 

'43-6 

'46,2 

(ה) ממלכה המאוחרת 

152 

+ 


4-2 

200 

98 

39.9 

40.2 

ניו־זילנד 


+ 

_ 

1.3 

100 

98 

49.4 

47.8 

סינגפור 




02 

139 

100 

43.5 

48.1 

צ׳כוסלובקיה 

282 

+ 

+ 

4.6 

217 

92 

44.4 

46.2 

צרפת 

743 

+ 

+ 

3.3 

176 

97 

39.5 

40.7 

קנדה 


איו גתויים 
רק גברים 

המוצע שנהי של שעות עבודה בפועל■ בחשלוס — לינות טעות גוססות. כוננות ובר 




603 


604 


עבו ־ה: סוציולוגיה 


לוח העבודה במדינות שונות 1971/2 


א נ ם י ו. 

אחוזים 

סכות 

העבודה 

חלוקת כוח העבודה לפי מגזרים 
באחוזים 

חלוקת ביח העבודה 
לפי מינים(אחוזים) 

כיח ■בידה 
כחלק 

מה* נ 

כוח עבירה 
(אלסיס) 

םה*ב 

אדבלוסיד, 

(אלפים! 

הסריגה 

שרותים 

תעשיה 

חקלאות 

גאים 

גבריס 

(אחוזים) 

5.9 

62.7 

32.4 

4.2 

37 

63 

41.9 

86,929 

207 .601 

אד,"ב 


32.9 

17.8 

44,2 

21 

79 

31-7 

29,545 

93.204 

ברזיל 


21.9 

33.6 י 

'35.2 

50 

50 

47.7 

115.204 

241,720 

בריה״מ 

0.8 

42-5 

48-9 

8-2 

36 

64 

43-8 

26,802 

61,181 

גרמניה המערבית 

3.7 

50.9 

36.9 

10.7 

39 

61 

48.6 

2,409 

4.953 

דנמרק 

2.5 

14.5 

11.4 

72.9 

19 

81 

33.5 

183.605 

547.950 

הודו 


30.0 

45.1 

24.6 

41 

59 

48.5 

5,001 

10,316 

הונגריה 

6.7 

16.5 

22.0 

569 

36 

64 

43.4 

8.816 

20.335 

יוגוסלויד, 

1.2 

45.5 

34-0 

19.1 

39 

61 

49-5 

51.780 

104.690 

ימן 

3.5 

5741 

32.8 

8-2 

30 

70 

33.9 

1,033 

3.046 

יעראל 


11.1 

22.9 

392 

19 

81 

27.0 

13,014 

44.225 

מכסיקו 

3.4 

49,6 

466 

3.1 

36 

64 

45.9 

25.637 

55812 

(די) ממלכה המאוחדת 

2.4 נ 

26.2 

162 

53.0 

7 

93 

264 

( 88 ־ 

29-847 

מצרים ף) 

0.1 

52.4 

34.2 

12-3 

29 

71 

38.6 

1,090 

2.824 

ניו זילנר 

1.5 

33.6 

37.2 

29.2 


75 

37.8 

12,865 

34.033 

ספרד 


חקלאית: לרכות יעוד ודיג 

איל נתונים תעשיה: לרבות מכרות, בינוי, מ, סיס וחשמל 

1 1959 1966 י• 1970 שירותים: לרכות מסחר, תובלה וכספים (צבא). 


המקצועיים, הן בשל אופים השונה של תהליכי העבודה והצרכים, 
ולעתים בשל המחסור בכוח אדם מאומן. עם קיצור שבוע הע׳ 
משתנה קצב החיים, והחיים — במחציתם ע׳ למען פרנסה ואילו 
במחציתם נשארים בשליטתו של העובד. אמנם מחצית זו בשליטת 
העובד איננה זמן חפשי כולה וחלק ניכר ממנה נדרש כדי לנסוע 
לעבודה ולבידור, לטפל בעניינים המרובים הנוגעים לחייו של 
אדם בחברה מודרנית ולתחזוקת המגורים. רבים גם נוטים לקבל 
עבודה נוספת כדי להעלות את הכנסות המשפחה. 

(ב) החופשות מתארכות ומתרבים העיסוקים, שבהם נהוג לתת 
חופשה אחת ארוכה, שבתון, כל כמה שנים. זכות זו החלה באוני¬ 
ברסיטות, אך היא עברה לעיסוקים אחרים ואף להסכמים קיבוציים 
של פועלי־תעשיה מסוימים (פועלי תעשיית־הפלדה באה״ב, למשל). 
לעתים מלווה חופשה זו בתכניות הכשרה, לימוד ופיתוח כלליים. 

(ג) הגמשת יום־הע׳ (גר׳ 1016112611 אנג׳ 11016 אלזס׳^ 16 נ 11 ^£) 

הוא נסיון לתת בידי העובד מידה מסוימת של שליטה על תחילת 
יום הע׳ וסיומו. ראשית השיטה היא בהשהיה מדורגת של יום־הע׳ 
כדי להמנע מפקקי תנועה הנוצרים ע״י כלי־התחבורה הרבים, המו¬ 
בילים עובדים באותן שעות. מכאן צמח הרעיון של חלוקת יום 
הע׳ ל״זמן גרעין" נוקשה, בו חייבים הכל להיות במקום הע׳ וזמן 
גמיש הנותן חופש לעובד, תוך תיאום עם קבוצת הע׳, לבחור 
בתחילת יום ע׳ לפי נוחותו. שיטה זו, שפותחה לראשונה בחברת 
התעופה הגרמנית לופטהנזה, כבר נתקבלה במפעלים נוספים בארצות 
התעשייתיות ונעשים נסיונות להתאימה לתהליכי ע׳ מסוגים שונים. 

(ד) הנטיה לגמישות ניכרת גם בנסיונות של התאמת שבוע־הע׳ 
לצרכיהן של קבוצות עובדים בעלי צרכים מיוחדים. כגון צעירים, 
נשים, קשישים. לעובדים צעירים ניתנת אפשרות לשלב עבודה 
בלימודים בצורות שונות: שיטת הכריך — יום או יומיים בשבוע 
ללימודים והיתר ימי-ע/ יום־עבודה מקוצר והשעות הנותרות ללי¬ 
מודים; או לימוד ב״גושים״ — תקופה מסוימת שכולה מוקדשת 
ללימודים ותקופות שלמות של ע׳. נשים עובדות, המעוניינות בעי¬ 
קר בתנאים נוחים למילוי תפקידן המשפחתי תוך המשך תפקידן 
התעסוקתי. זוכות לחופשות־לידה בתשלום וחופשות בלא תשלום, 
לפי בחירה, למספר חדשים. יש נשים נשואות, העוזבות את הע׳ 
לתקופה של שנים עד להשלמת משפחתן, ממשיכות בקשרן עם 
מקומות־עבודחן, ואלה דואגים לחידוש הכשרתן והחזרתן לעבודה. 
דפוס אחר הוא הע׳ החלקית בצורת יום־ע׳ מקוצר או שבוע ע׳ קצר. 
נעשו נסיונות של מסירת הע׳ לשתי נשים המתחלפות ביניהן לפי 
נוחותן. קיצור זמני־הע׳ וגמישות מועד היציאה לפנסיה הם שיטות 
להבטחת השימוש היעיל בכוח עבודתו של העובד הקשיש, ולהקטנת 
הפגיעה בו ע״י שינוי פתאומי מדי באורח-חייו. 

( 2 ) תהליך הע׳ והמבנה הארגוני. תכנונו של תהליך- 
ע׳ חייב להתחשב לא רק במוצר הסופי אלא גם בעובד, וגם בכלים 
ובחמרים שלהם הוא נזקק. במאה ה 19 נטו לקבל את הצד החמרי 
והארגוני של תהליכי־הע׳ כבלתי-גמישים ולראות באדם את המרכיב 
הגמיש שיתאים את עצמו הן למכונה והן לסדרי־הע׳ הנקבעים 


מתוך שיקולים טכנולוגיים וכלכליים. דגמים של מערכות־עבודה, 
המותנים בהתאמה מירבית של העובד, חדרו גם לספרות המינהלית 
והארגונית של המאה העשרים. שתי דוגמות בולטות הן — תנועת 
הניהול המדעי לפי הגדרתו של פ. ו. טיל 1 ר (ע״ע) והתאוריה של 
הארגונים הביורוקרטיים של מ. ובר (ע״ע). 

מגמה אחרת מתייחסת אל העובד, על תכונותיו הגופניות, הנפ¬ 
שיות והחברתיות, כאל נתון בלתי־גמיש ושואף להתאמת הסביבה, 
הכלים והתהליך. לפי כיוון מחשבה זה במאזן העלויות יש לשלב 
בסעיפים את הפגיעה ברווחתו של העובד, התבלותו האנושית וה¬ 
רוחנית, וההפסדים החברתיים הנגרמים מאי־ניצול מלא של כשרו 
הרוחני של האדם. במידה רבה נסמכות מסקנות אלה על נתוני 
המחקר הפיסיולוגי, הפסיכולוגי והסוציולוגי, אולם הן ניזונות מגי¬ 
שות מחשבתיות מגוונות. 

הגישה הפרגמטית־מינהלית מייצגת את נקודת הראות הייצ- 
רנית ותכלית הרפורמות המוצעות היא לתת בידי המנהל מכשירי- 
ניהול מתוחכמים, שיבטיחו יעול מירבי. גישה אחרת היא ריפויית 
ותכליתה להבטיח את שלמותו הגופנית והנפשית של האדם המו¬ 
דרני מתוך ההנחה ששביעות־רצון או סיפוק מע׳ הם מודדי רמת 
בריאותו. היבט קרוב לתפיסה הבריאותית, אך מתוך הדגש ערכי, 
היא הגישה ההומניטרית הדוגלת בזכותו של כל אדם לאושר ושבי־ 
עוח־רצון ומכאן הדאגה לכך שמקום־הע׳, שבו מבלה האדם זמן רב, 
יהווה מסגרת המעניקה הרגשה טובה. גישות נוספות מקורן בדאגה 
לחברה כולה ולקשרים שבין האדם לחברה. מושגים כגון "טיב 
החיים", "אינטגרציה חברתית", "הרמוניה" מציינים תמונה של 
החברה הטובה. 

לכל הגישות הללו הנחות אחדות משותפות: (א) השכר אינו 
הגורם היחיד החשוב לעובד; (ב) היחסים בע׳ ותפקידו של העובד 
במרקם היחסים ובתהליך הייצור יש בכוחם להעניק סיפוק או לגרום 
לניכורו של העובד; (ג) על מקום־הע׳ לדאוג לרווחת עובדיו — 
מטעמים של כדאיות או של חובה מוסרית־חברתית! (ד) מורל 
( 0101316 ), הנמדד בשביעות־רצון, זיקה לע׳ וסיפוק, הוא כעין מד¬ 
חום למצב הרצוי! (ה) יש למצוא שיטות חדישות של תמריצים, 
של מבנה תהליך הע׳ וארגונה, למטרה זו כדאי להשקיע במחקר, 
בניסויים ובהעסקת אנשי־מקצוע שעיקר תפקידם הוא "תחזוקת 
כוח־האדם". 

ביצועם המעשי של רעיונות אלה לבש ומוסיף ללבוש צורות 
שונות. הניהול המדעי ו״הנדסח־האנוש" כלולים במסגרת מחשבתית- 
הנדסיח-מדעיח שנושאה האדם. תנועות, כגון "דינמיקה קבוצתית", 
"יחסי אנוש", "תרפיה קבוצתית", מקורן בתאוריות פסיכולוגיות 
ופסיכו־חברתיות והאמצעים המוצעים נלקחו מתחומי הריפוי הנפשי 
והחברתי. שיטות ה״אדדי" (ז 160 חק 610 ׳\ 16 > 30123110031 ^־ 01 ) והסו- 
ציו־טכניקה פונות לתאוריוח ארגוניות וחברתיות כדי לשאוב הצעות 
תיקון. 

הרפורמות המוצעות הן בעיקר משני סוגים: (א) שינויים במבנה 
העיסוק כדי לצמצם את מגרעותיו של תהליך־הע׳ התעשייתי — 
או השירותי — שתוכנן ע״פ אותם עקרונות. שעמום, פיצול העבודה 
ליחידות חסרות־גיוון שאינן מצריכות מיומנות, משמעת נוקשה, 
קצב אחיד הנכפה ע״י המכונה, אלו הוגדרו כבר במאה ה 19 כגור¬ 
מים שליליים. הרפורמות המוצעות מנסות להתגבר עליהם באמצעים 
כגון אלה: תכנון חדש של העיסוק ו ה ע ש ר ת ו ( 06 ( 
! 260160 ־ 60131 06 ( ; 0 § 63651 -נ), כך שכל עובד יעסוק בפעולות מגוו¬ 
נות ובמידת־האפשר יראה את המוצר המוגמר או לפחות יהיה מודע 
למשמעותם של חלקי הפעולה שנעשים על ידו; החלפת תפקי¬ 
דים בין העובדים ( 0131100 •!). אם אין אפשרות לתכנון חדש 
של העיסוק משנים את תכנית עבודתם של העובדים ואלה עוברים 
ממקום למקום. שיטה חדשנית היא זו של "יחידות־עיסוק" ("מודו- 




605 


עבודה : סוציולוגיה ; חוקי הע׳ 


606 


לים") ולפיה מוצע לשלם תמריץ לעובד, כדי שילמד יחידות עיסוק 
רבות ככל האפשר, ולהשתמש בהשקעה לימודית זו כדי להתגבר 
על העדתיות קידום ותחלופה. 

(ב) סוג שני של רפורמות נוגע בעיקר לארגון הע/ ותכליתן 
להבטיח לעובד יתר שליטה על עצמו, על קצב עבודתו וכן שיתופו 
בהכרעות הנוגעות למפעל. במסגרת זו פותחו שיטות של תקשורת 
במטרה להבטיח העברת מידע על המפעל לעובדים ומידע על עוב¬ 
דים, דעותיהם ורעיונותיהם למנהלת המפעל. גיבוש קבוצות־עצמ־ 
איות מכוון להפחתת הצורך בפיקוח ולהעברת האחריות לעובדים, 
מתוך הנחה שבתנאים כאלה יתפתחו קשרים חברתיים ותגדל זיקתם 
של העובדים למפעל ולע׳. לסוג זה של חידושים יש לשייך את 
הנסיונות השונים לשיתוף העובדים בניהול, כגון: מועצות משות¬ 
פות, או ייצוג העובדים בהנהלה. המינהל השיתופי היוגוסלווי וחוק 
הקודטרמינציה הגרמני (שיתוף עובדים בחבר־המנהלים של מפע¬ 
לים'גדולים) הם הניסויים בעלי ההקף הרחב ביותר, אך צורות של 
ניהול שתפני בהקף קטן יותר ניתן למצוא בארצות רבות, כגון 
הארצות הסקנדינוויות׳ במפעלי־ענק כמו זרוקס, מוטורולה ועוד, 
ובמועצוודהייצור במפעלים ישראליים. 

( 3 ) הקשר בין ע׳ ופרנסה. עקב תפיסות הרווחה, מת¬ 
רופף במידה מסוימת הקשר הבלעדי בין תעסוקתו של האדם לבין 
פרנסתו. (א) ברוב הארצות התעשייתיות מתרבים התשלומים שלהם 
זכאי כל אזרח באופן בלתי־תלוי במעמדו התעסוקתי, כגון תגמולי- 
זקנה. מענקי־משפחה, פיצויים ומענקים בעד נכות וכיו״ב. כמו־כן 
מתרבים השירותים, שאין לקנותם בכסף, המוענקים בצורה דומה 
לכל הסוגים האחרים של תשלומים הקשורים אמנם במעמדו של 
המקבל כ״עובד", אך אינם ניתנים תמורת ע׳. כאלה הם תשלומי 
מחלה, פנסיה ע״פ שכר, דמי־אבטלה ותשלומים שונים, המוגדרים 
ביחד בתור "הטבות סוציאליות". כל אלה הם ביטויים להיענות 
לצרכי העובד מחוץ ליחסי החליפין של ע׳ תמורת שכר. 

(ב) גם במערכת המצומצמת של התשלום בעד ע׳ ניכרת גישת 
ה״רווחה". עם העליה במספר המועסקים לעומת העצמאיים נוצרת 
ציפיה של עליה ברמת־החיים ע״י הגדלה מתמדת של השכר. שני כוחות 
נוגדים משפיעים בעקביות על הקשר בין הע׳ והשכר. מחד־גיסא, 
כחלק ממאבק על עמדה חברתית עולות דרישות של שמירה על 
הבדלי שכר בין העיסוקים השונים ובין דרגותיו השונות של אותו 
עיסוק. מאידך־גיסא, מתחזקת הנטיה השוויונית׳ ובארצות רבות מצ¬ 
טמצמים הפרשי השכר. בעיקר ניכרת הנטיה להשוואת שכר בין 
עובדי כפיים המכונים "עובדי הצווארון הכחול", לבין "עובדי הצווא¬ 
רון הלבן". 

(ג) הזכות לע׳ ולהכנסה מע׳ היו חלק בלתי־נפרד של התפיסה 
הסוציאליסטית ולאחרונה חודרת דרישה זו לכל ארצות הרווחה. 
לעומת הגישה הקודמת של עקרון הבטחת ההכנסה מתרבים הקולות 
הדורשים להכיר בע׳ זכות הדומה לזכויות הרווחה האחרות. בקשר 
לכך נשמעות שתי דעות: האחת, הפסיכולוגית-ערכית, רואה בע׳ 
מרכיב חשוב לחיים משמעותיים, השניה היא כעין הסבר כלכלי 
ולפיה ע״י השקעת ע׳ רוכש העובד גם זכות קניין במקום עבודתו, 
על כן רשאי הוא להיות שותף להכרעות הנוגעות לקניין זה. 

(ד) רעיון השיתוף הכלכלי לובש צורות נוספות ע״פ השיטות 
השונות של חלוקת רווחים בין העובדים, כגון תוספת שכר, חלוקת 
מניות, השקעה בחיסכון או שירותים מיוחדים. המאפיין את כל 
השיטות הללו הוא היותן קשורות להצלחה יצרנית ועל כן הן נת¬ 
פסות לעתים כתמריצים כספיים לייצור מוגבר. אולם חשיבותן של 
אלה אינה בכוחן התמריצי, מה עוד שאין לכך הוכחה תאורטית או 
מחקרית, אלא בהחלשת הגבולות בין עמדת הבעלות ומעמד המו¬ 
עסקים. מגמות שונות אלו מובילות אל רעיונות המשמשים נושאים 
למחקר, לקבוצות חשיבה ולוועדות חקירה ממלכתיות ומצביעות על 


. דגמים חדשים של ארגון הע׳ ושילובה במערכת החברתית והאנושית 

^ 6661 7 011 $ ) 11 ) €0 / 0 ) 1171 ) 5 116 } 1 )* 0 16 (/)£־ )* 6510 ) 0 ( 7 7/16 ,־ *, 

1930; ^31 היו 6 /) 10 \ 116 ז / 0 ה? 6 )$ץ 5 11 ) 5061 7/16 . 0 .י[ - ז 6 ת־ 

706(16 /)/) ¥11 * £7160 6/171 ?ן/ , ! ; €01106 6 ) 1 !/¥\ , 15 !נ 4 \ . 0 .¥\ ; 1947 ,ץי 1 ס 
€1(15$6 5 , 1951; £. 0 ק 1 / ה// : 010166 01 הס 1 ) 0 ק 6611 ס ,. 31 01 £־ 61 נ 21 תנ - 
(11006/1 10 £1 06*6701 7/160 >% 1951; 11. 0116111, $11101 /¥ 015 7 £)/־ ' 

!¥071(1: 61 5(11(1)7 0 / 1/16 1611 ?}$ 111 ) 171 / 0 י' $15 6 ' 171161 6 { 71 €6711101 ״ 
1¥07/{67$ ($00131 ?1 7$ ( £$$0 , 1155 תז 11 'ד . 1 ׳^ . 11 ; 1955/8 ,( 111 , 06161115 ־ 
ס 40 \ 1 * 10177710 /€ 110171 5 הס^} 0 }ס)^^ ; 1958 ," 56016 016 ^ ¥61 ! 7/16 " הס - 
756-711*%, 1960; 0. >4 1960 , 6 ) 560 ¥611076 ! 6/16 1 )* 0 ץ 86 , 131 )־ 1 ץ ; 

5. (16 01*3213, 0/ 71 ח 80 ז 16 )ת\׳< .א ; 1962 , 1$1176 ' £6 / 6 ה 0 )/ ¥07 ! 6 הז , 
011*6*510*5 0 / \¥07\; 7/16 5061010%)> 0/ 0 !¥07/{ €111(111 1964 , 6 ־ ; 

8!3 67 ^*[\ , 401.116311 < . 1 \ ; 1964 ,* 101 ) £166 1 >* 0 * 10 ) 0 * 116 }/ י ז 6 תח - 
5(0*611*% ¥ 16(110: 7/16 £x^£*5^0* 0/ ¥10*, 1964; >4. 0 7/16 ,ז 216 סז 
81(1601161-0(!1165 * 0 * £7%0 , 611 ־ 1 ־ 4111 < . 14 .£ ; 1964 ,ה 0 ה 01716 ה 7/16 ס , 
1965; 54. 4431 עבר׳־: המה״) 1966 ,ץ 117 )* €6 101 * 1 6 ) 661 // 7/16 , £1:011 ו 11 ־ 1 ־ 
1971 , %0 *ס ^ 0 ׳מ 4 * 0 !/ 6011 ס 101 * ¥16 , 401.630 < ;(פכה שבאקראי - 
*1x0(10*5, 1970; ¥. . 1971 ,ץ) 50616 7101 ) 61115 * 1 ) 705 7116 י 6 ח 31 ז 011 'ד 

ר. ב־י. 

חוקי ה ע ב ו ד ה הם תחום המשפט העוסק ביחסי עובד ומע¬ 
ביד, רווחת העובד ובטיחות מקום עבודתו, תנאי עבודתו של העובד 
וכן ביחסי המעביד עם האיגודים המקצועיים, עמהם נמנים עובדיו. 
עד המאה ה 19 כמעט שלא היו קיימים חוקי ע/ באנגליה הוחל 
אותה שעה בחקיקת חוקים בהם נקבעו השכר ותנאי העבודה; אולם 
עיקרם היה להבטיח את התמדתם של העובדים במקום עבודתם 
ולמנוע את התארגנותם והתגבשותם לכוח קובע ביחסי עבודה. חוקים 
אחרים הסדירו את יחסי האומן וחניכיו, במגמה להגן על החניכים 
ולדאוג לחינוכם התקין ולקיומם. חוקי ע׳ מתקדמים נחקקו רק בעק¬ 
בות "(ה)מהפכה התעשינית" (ע״ע) שכתוצאה ממנה נוצר מחנה גדול 
של עובדים שכירים. עם תחילתם של הליכי התיעוש עלה הצע 
העבודה על הביקוש, ועובדים הועסקו בתנאי ניצול שפגעו בשלומם 
ולעתים קרובות גם בחייהם. נפגעי העבודה נשארו בדרך כלל בלא 
עבודה ופיצוי כלשהם. קשיי החיים דחפו גם נשים וילדים להציע 
עצמם לעבודה מנצלת: שעות העבודה היו מרובות, התנאים היו 
קשים ומעל ליכלתם הפיסית של עובדים אלה והתמורה היתה זעומה. 
מגמת החקיקה החדשה היתד, להגן על כלל העובדים — תחילה על 
החלשים, כנשים וילדים — ואח״כ על הכל. 
"המשפט המקבל" (ע״ע) באנגליה לא הבחין בשוני במעמדם 
של עובד ומעביד ביחסי העבודה, אלא דגל בשוויון הכל בפני החוק; 
העובד והמעביד היו צדדים שודם וניתן חופש מלא לקבוע את תנאי 
התקשרותם. ביחסי העבודה היתה זאת הנחה מוטעית ותוצאותיה 
היו שליליות. כוחו הכלכלי העדיף של המעביד, מחד, וקשיי הקיום 
של העובד שהיה נתון בתנאי תחרות קשים, מאידך, לא הותירו 
ברירה לעובד אלא לקבל את תנאי המעביר. רק לאחר שחדרה 
לתודעת הציבור ההכרה באי־השוויון שבין צדדים אלה, העמיד עצמו 
החוק לצדם של החלשים במטרה לאזן את יחסי הכוחות. 
במקביל לכך׳ לאחר שהסיר החוק את המגבלות על חופש התאג¬ 
דותם של העובדים ונתן להם אפשרות להופיע כגוף בזירה הציבורית 
והמדינית, הביא כוחם המאורגן של העובדים לתמורה רצינית ביחסי 
העבודה. במקום ההתקשרות הנפרדת של מעביד עם עובד בא משא- 
ומתן קולקטיווי בין המעביד ובין נציגות מוסמכת של עובדים 
מאורגנים לשם כריתת הסכמים קיבוציים להסדרת הזכויות והחובות 
ההדדיות של עובדים ומעבידים; לכך נוספו חוקים שנועדו להבטיח 
לכלל העובדים, לרבות אלה שאינם מאורגנים, מינימום של תנאי 
עבודה משביעי־רצון והגנה על חייהם, שלומם ובריאותם בעבודה. 
ישראל. חוקי הע׳ של המשפט העברי (ר׳ להלן) הם מן 
המתקדמים ביותר. דיני ע׳ שפותחו ע״י ההלכה צמחו דורות רבים 
לפני שאושרו חוקי ע׳ ע״י המדינות המתועשות המודרניות. הקמתה 
של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא״י (ע״ע) בשנת 
1920 וייסודם של ארגוני עובדים אחרים (הסתדרות העובדים הלאו¬ 
מית, הסתדרות הפועל המזרחי, וכר) יצרו מכשיר לפיתוח יחסי ע׳ 



607 


עבודה : חוקי הע׳; כמשפט העברי־ 


608 


קולקטיוויים ביישוב היהודי והביאו לחתימת הסכמי ע׳ עם המעבי¬ 
דים. רשת הסכמים אלה הקיפה את רוב העובדים היהודים. בחסות 
הסוכנות היהודית (ע״ע) הוקמו לשכות ע׳ כלליות משותפות לכלל 
ארגוני העובדים. בהסכמי הע׳ נדרשו המעבידים להזדקק להן לצורך 
העסקת עובדים. הלשכות הביאו לחלוקה צודקת של הע׳ המצויה 
בין דורשיה. הוקמו ועדי עובדים ברוב המפעלים במטרה להגן על 
העובדים. ובמיוחד כדי לשמור על מקומות הע׳ ולמנוע פיטורים 
שרירותיים ובלתי מוצדקים. בהסכמים הקיבוציים נקבעו, נוסף על 
וכויות וחובות מהותיות, גם דרכים ליישוב סכסוכים באמצעות 
מו״מ, תיווך ובוררות (ע״ע). בתקופת המנדט הבריטי נחקקו חוקי 
עבודה מעטים. ובעיקר כאלה שתאמו את רמת חייה של האוכלוסיה 
הערבית. לאחר שהוקמה ב 1942 מחלקת הע׳ הממשלתית, נתקבלו 
מספר חוקים בתהום זה, וביניהם פקודת הפיצויים לעובדים משנת 
1945 ופקודת בתהח״ר משנת 1946 , שנשארה בתוקף — תוך הרחבת 
תחולתה — כששמה הוסב לפקודת הבטיחות בע׳. תכליתם העיקרית 
של חוקים אלה היא להבטיח את בריאותם ורווחתם של העובדים 
בכל ענפי הע׳. 

עם הקמת מדינת י ש ר א ל חלה תמורה מפליגה בתחום משפט 
הע/ בייחוד בשטח החקיקה; 

( 1 ) הזכויות והחובות ההדדיות של העובד והמעביד עדיין מוס¬ 
דרות ברובן ע״פ דיני החוזים שמקורם במשפט המקובל האנגלי, 
בתוספת הוראות חוקי הע׳ המנדטוריים. הצעת חוק חוזי ע׳- משנת 
1968 , שתכליתה להסדיר את עיקרי הדברים המייחדים יחסי ע/ 
טרם נתקבלה. 

( 2 ) בתחום יחסי הע׳ הקיבוציים נחקקו שני חוקים משלימים 
והם; חוק יישוב סכסוכי ע׳ וחוק הסכמים קיבוציים — שניהם 
משנת 1957 . החוק הראשון מעמיד לרשות הצדדים בסכסוך ע׳ 
אמצעי תיווך ובוררות ממלכתיים והחוק השני מסדיר בצורה מקיפה 
את אופן עשייתו, תכנו, תקפו, הקפו והשפעתו של הסכם ע׳ קיבוצי. 
הסכם מסוג זה חל על כלל העובדים המועסקים במסגרתו, גם אם 
אינם משתייכים לארגון העובדים שהוא צד להסכם, ושר העבודה 
מוסמך, בתנאים מסוימים, אף להרחיב את תחולתו על סוגי עובדים 
ומעבידים נוספים שלא נכללו בו מלכתחילה. 

( 3 ) הכנסת גם חוקקה מספר חוקים המבטיחים, בין היתר, 

את הגבלת מסגרת הע׳ עד ל 8 שעות ביום ו 47 שעות בשבוע, איסור 
אפיית לילה, חופשה שנתית בשכר בשיעור של 14 עד 28 יום, הגנה 
על שלמות השכר ומניעת הלנתו, העסקת נשים ונוער בעבודות 
הולמות והכשרתם לע׳, שכר שווה לעובדת ולעובד, בטיחות בע , , 
ארגון הע׳ וחלוקתה, תשלום פיצויי פיטורין וביטוח אבטלה. 

( 4 ) עובדים השובתים ממלאכתם אינם נחשבים למפרי הסכם. 

אין לנקוט נגדם סנקציה משפטית, פרט לאיסור על שביתה במשך 
תקופת תקפו של הסכם קיבוצי האוסר שביתה. ארגונים של עובדים 
או מעבידים, הגורמים או מעודדים שביתה או השבתה בניגוד 
להסכם מחייב, אינם נושאים באחריות בנזיקין (ע״ע) ונהנים מחסי¬ 
נות רחבה מאחריות לתשלום פיצויים על הפרת הסכם קיבוצי. 
הסנקציה המקובלת של תשלום פיצויים על הפרת חוזה (ע״ע) אינה 
קיימת לגבי הפרת הסכם קיבוצי ע״י ארגון עובדים או ארגון 
מעבידים. אלא במידה שהתחייבו על כך במפורש בהסכם קיבוצי 
כללי. מלבד הגבלות ואיסורים הנובעים מהדינים הפליליים, ההגבלה 
העיקרית על זכות השביתה וההשבתה הקיימת בחוק היא הדרישה 
שצד לסכסוך ע , יודיע לצד השני ולממונה הראשי על יחסי הע׳ 
במשרד העבידה לפחות 15 יום מראש, על קיומו של סכסוך ע׳ ועל 
כוונה לשבות או להשבית מפעל. שביתה, או השבתה, שלא נתקיימה 
לגביהן דרישה זו היא בלתי חוקית. 

( 5 ) בחוקים שונים פזורות הוראות מיוחדות באשר למעמדם 
דלזכוייתיהם של ארגוני עובדים ומעבידים, כגון החובה המוטלת 


על שר העבודה להיוועץ בארגוני מעבידים ארציים יציגים ובארגון 
העובדים היציג ביותר (ההסתדרות הכללית של העובדים העברים 
בישראל) בקשר להתקנת תקנות לביצועם של החוקים השונים. עד 
כה נרשמים ארגוני העובדים והמעבידים באגודות — בהתאם לחוק 
העות׳מאני על האגודות — או כחברות, וענייניהם הפנימיים מוס¬ 
דרים בחוקותיהם. 

חוקי ההגנה על העובדים הם מוחלטים ואין להתנות עליהם 
ולוותר על תחולתם; אי־קיומם מצד המעביד מהווה עבירה פלילית 
שנענשים עליה (ע״ע משפט פלילי). החוקים העוסקים בתנאי ע׳ 
קובעים בד״כ תנאים מינימליים שחובה לקיימם, אבל אינם חוסמים 
את הדרך בפני קביעת תנאים מוסכמים, מקובלים או טובים יותר. 

לעומת זה, פרט למקרים מיוחדים המוסדרים בחוק (כהחזרת 
חיילים משוחררים לע׳ והבטחת מקום ע׳ של חייל שנספה לאחד 
מבני משפחתו), אין בתהמ״ש נוהגים לצוות על החזרת עובד לעבו¬ 
דתו, הגם שפיטוריו היו שרירותיים, בלתי־מוצדקים ואף בניגוד 
להוראות חוזה הע׳. 

בשנת 1969 הוקם ע״פ חוק בי״ד מיוחד לע׳ ובו שתי ערכאות: 
בת״ד אזוריים ובי״ד ארצי. בי״ד זה פועל בהרכב של שופטים 
מקצועיים ונציגי ציבור הבאים משורות העובדים והמעבידים. 
לביה״ד לע׳ ניתנה סמכות שיפוט ייחודית בעניינים הקשורים בדיני 
ע׳ ע״ם חוקים שונים, ובייחוד בעניינים הנובעים מיחסי עבודה 
שבין עובד למעביד (להוציא תביעות נזיקין), מפעולתן של קופות 
גמל, מקיומם ופעולתם של ארגוני עובדים ביחסי עבודה, ומסכסוכים 
הנוגעים לקיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם 
קיבוצי ולכל עניין אחר הנובע ממנו. בביה״ד לע׳ מוזג גם ביה״ד 
לביטוח לאומי וכן הועברו אליו סמכויות שיפוט שונות של אישים 
וגופים שפעלו עד אז בשדה הע/ כגון שר העבודה, הממונה על 
גביית השכר, ועדות ערעור. בעניינים פליליים ניתנה לביה״ד לע׳ 
סמכות מקבילה לזו של בתהמ״ש הרגילים לדון בעבירות על חוקי 
הע׳ ועל התקנות שהותקנו על פיהם. 

מטרתו העיקרית של ביה״ד לע׳ היא להחדיר לתודעת העובדים 
והמעבידים את הצורך להזדקק בסכסוכי ע׳ בעלי אופי משפטי לה¬ 
ליכים משפטיים במקום לנקוט במאבקים מקצועיים מיותרים, וכן 
לעשות את התהליך המשפטי בענייני עבודה פשוט, מהיר וזול ככל 
שניתן. נימוק נוסף להקמתו של בי״ד זה הוא, כי ענף משפט הע׳ 
הוא מיוחד במינו. חשיבות רבה נודעת לו בחיי המשק והכלכלה של 
המדינה, והוא בנוי על עקרונות חברתיים מיוחדים; לכן מן הראוי 
שתהיה לו גם מערכת שפיטה משלו שתוכל לגבש ולפתח את הענף 
על יסודות מתאימים. שיתוף נציגי ציבור המעוניינים בעבודת ביה״ד 
נחשב לאמצעי חשוב להשגת מטרה זאת. היו שהטילו ספק בצורך 
הקמתו של בי״ד מיוחד זה, אך נראה שבזמן הקצר יחסית לקיומו 
הושגו רבות ממטרותיו. סדרי-הדין (ע״ע) הפשוטים והנוחים שהונ¬ 
הגו בו (אימות עובדות ע״י תצהירים כנהוג בביה״מ הגבוה לצדק) 
מבטיחים רבות, אם כי לא בכל המקומות ובכל המקרים הושג 
הקיצור הרצוי של תקופת ההתדיינות. 

מדינת ישראל כחברה בארגון העבודה הבין־לאמי (ע״ע) הת¬ 
אימה את מרבית חוקי העבודה שלה לסטנדרדים שנקבעו ע״י הארגון 
באמנות־ע׳ בין לאומיות. היא גם אשררה חלק ניכר של אמנות אלה 
והפכה להיות צד להן. 

- 16 קק:) 1 ־ 1 . 2 ; 1966 , 73147 - מ 117110 ? 1 ) 1 ) 71 , 1 ) 1 ^תט־ 01 . 0 

; 1971 ,ה 170411€110 ה 1 מ )/ 1 ה? 171 ^ 10 ^ 7711 11 )^ 1x411/1 י $ח 1 ז§ 1£ ז־ 1 ' 0 .? 

.' 10171 >£ 111 .*¥ 4 ? 1 !( 111 ? 111 7 * 1 71 ** 1(1 ¥111)11? ¥171{>10)1€6 7734? 11x10X1 

ז?} 1 ? 0 7116 , 0 ־ 111 ( 1 ־ £1 1 ) 1 )£׳\\ ; 1972 ,}{ 07 < ¥73111€14 £31 ? 7 ? 711 

. 1971 2 ,/ 114 ) 7 16 ( 1 1 ) 771 ) 

צ. ב. 

במשפט העברי. במקרא מפורשים שני דיני פועלים בלבד 
— משום השימוש המרובה בעבדים (ע״ע עבדות) — והם; "ביומו 


609 


עבודה : כמשפט העברי; כמקרא 


610 


תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דב׳ כד, טו: והשר: "לא תלין 
פעלת שביר אתך עד בקר", ויק׳ יט, יג), וזכותו של הפועל לאכול 
מפרי השדה בעת מלאכתו שם (דב׳ כג, כה—כו). לדוז״ל שימשה 
גם ההלכה הליברלית־ביחם שבתורה לגבי עבד עברי מקור חשוב 
לקביעת דיני פועלים. 

שכיר וקבלן. שכיר הוא הנשכר לזמן ידוע, וקבלן — למלאכה 
ידועה (החלוקה דומה במשפט הרומי: שכיר — 00110100110 1003110 
מזסזסקס; קבלן — 15 ז 0 <ן 0 0000100110 1003110 ). השכיר עסוק בשעות 
קבועות ואינו יכול להתבטל בהן, מה שאין כן הקבלן (ר׳ שדת 
מהר״ם מרוטנבורג, סימן תע״ז) שאינו "עבד אלא לעצמו" (רש"י 
ב״מ ע״ז, ע״א, ד״ה שאני). הסכם שכירות מתקשר בדרכי הקנין 
(ע״ע) המקובלים, והקנין הטיפוסי לו הוא התחלת מלאכה (ב״מ ע״ו, 
ע״ב) או משיכת כלי־אומגות מידי העובד (ר׳ תום׳ ב״מ מ״ח, ע״א, 
ד״ה והא). המעביד והפועל (י״א גם הקבלן) יכולים לחזור בהם 
אפילו בחצי היום (ר׳ ב״מ י׳, ע״א), ועל חיובי פיצויים — ר׳ להלן. 
הסכם ע׳ הוא אישי; מעביד ששכר פועל לעבוד בשדהו אינו יכול 
לכפותו לעבוד בשדה חבירו (תוסס׳ ב״מ ז׳, ר), והפועל אינו רשאי 
להעמיד אחר במקומו (שו״ת מהרי״ט ח״ב׳ יו״ד, סי׳ נ׳). פועל 
שנשכר סתם, רשאי המעביד להחליפו לכל מלאכה, אך לא אם נשכר 
למלאכה מסוימת. אם גמר מלאכתו לפני תום תקופת השכירות 
רשאי המעביד להעבידו למלאכה אחרת — שאינה כבידה ממנה! 
ברירה זו לא ניתנת לפועל. במקרה כזה הוא זכאי רק לשכר כפועל 
בטל (= מחצית השכר, תוספ׳ שם). 

חיובים הדדיים. הפועל חייב לעשות מלאכתו באמונה, 
לציית למעבידו, לא להתבטל ולעבוד בכל כוחו(רמב״ם הל׳ שכירות 
י״ג, ז׳). לכן אסור לו להרעיב עצמו או לעבוד ע׳ נוספת גם שלא 
בזמן עבודתו (תוסס׳ ב״מ חי, ב׳). פועל שביטל מפסיד שכר זמן 
בטלתו וצפוי לפיטורין. המעביד חייב לשלם בזמן (ר׳ לעיל), ולהלכה 
"שכירות אינה משתלמת אלא בסוף" (ב״מ ס״ה, ע״א), אלא שהמנהג 
קובע למעשה (ר׳ מרדכי ב״ב סי׳ תס״ח). הלנת־שכר מתחילה 12 
שעות לאחר זמן התשלום (משנה ב״מ קי״א, ע״א). תנאי לכך הוא 
תביעת הפועל (ספרא קדושים יט, יג), ושיהיה כסף מזומן ביד בעל 
הבית (ב״מ קי״ב, ע״א) או מטלטלין למוכרם בלא הפסד. מחלוקת 
ראשונים היא בשאלה אם יכול הפועל לתבוע דמי הרווחת הממון 
בשל הלנת שכר, ושמא הוא כריבית (או״ז ב״מ, סי׳ קפ״א). פועל 
המכחיש ששכרו שולם, קבעו חכמים תקנה שיהא נשבע ונוטל (שבו׳ 
מ״ה, ע״א). תקנה נוספת עשו לטובתו, שאף שאסרה התורה על 
המלווה להיכנס לבית הלווה למשכנו, התירו לשכיר לעשות כך 
(ב״מ קט״ו, ע״א). אין חיוב לזון את הפועל, אלא אם נהגו כך 
(משנה ב״מ פ״ג, ע״א). זכות הפועל לאכול ממה שהוא עושה (ר׳ 
לעיל) מוגבלת לעבודת שדה וכרם בלבד ולשעה שהוא עסוק 
במלאכתו (ב״מ פ״ז, ע״א), ואינה ניתנת להעברה (מע׳ ב׳, ז׳). 
אסור להעביד מחוץ לשעות הע׳ הנהוגות במקום (משנה ב״מ 
פ״ג, ע״א). יום ע׳ מהנץ החמה ועד צאת הכוכבים נרמז בתהי¬ 
לים (קד, כב—כג) וידוע בתלמוד כיום ע׳ "מדאורייתא" (שם, ע״ב). 

פיצויים. פשיעת העובד, אי־כשרו והתנהגותו שלא כהוגן — 

אף מחוץ לעבודתו — הן בלבד נתפסות כסיבות מוצדקות לפיטורין. 
אחרת חייב המעביד בפיצויים. התרשלות או אי־כושר העלולים 
לגרום נזק שאינו ניתן לתיקון, מאפשרים פיטורים בלא התראה 
(ב״מ ק״ט, ע״א). שיעור הפיצויים נקבע בברייתא (ב״מ ע״ו, ע״ב): 
"השוכר את האומנין... הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין 
ומצאו שדה כשהיא לחה, נותן להן שכרן משלם (=מלוא השכר), 
אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל". 
כלומר: כיוון שהפועל התבטל ממלאכתו — והברייתא יוצאת מן 
ההנחה כי הפועל מעדיף שלא לעבוד ולקבל פחות, מאשר לעבוד 
ולקבל את מלוא שכרו — ממילא שכרו למעשה הוא כ״פועל בטל". 


יש אומרים שתשלום זה — מלא או חלקי — מותנה בכך שאין 
הפועל מוצא להשכיר עצמו במקום אחר (רמב״ן לב״מ שם). לדעת 
בעל ספר החינוך (מצוד- תפ״ב) משלם המעביד גם פיצויי פיטורין, 
הנלמדים מדין הענקה (ע״ע) בעבד עברי, אולם גם הוא רואה בכך 
יותר חובה מוסרית מאשר משפטית. אעפ״ב אפשר שיש ב״לפנים 
משורת הדין" זו כדי להתממש בדיינים. פועל שחזר בו ב״דבר 
שאינו אבד", אלא שהמעביד מיהר ושכר פועלים אחרים בתוספת 
שכר, נחלקו תנאים אם מנכים משכר הפועל תוספת־שכר זו (ב״מ 
ע״ו, ע״ב), ורב פסק להלכה שמנכים מקבלן אך לא משכיר. ב״דבר 
האבד" מנכה המעביד משכרם או שהוא מטעה אותם: מבטיח להם 
תוספת כדי להניעם להמשיך בעבודתם, ואינו מקיים (שם). מעיקר 
הדין לא היה שיעור לגובה התוספת שהפועל אחראי לה, אך רב 
נחמן תיקן: "עד כדי שכרו" (ב״מ ע״ח, ע״א) המגיע לו עד חזרתו. 
במקרה שהיה משכון של הפועל בידי המעביד, אין תקנתו של רב 
נחמן תופסת. 

חזר בו המעביד מחמת אונם, אינו חייב כלום. מאוחר יותר נקבע 
שבאונס כללי, מכת־מדינה וכד׳, משלם המעביד מלוא שכרו (רמ״א 
בשם המהר״ם, שו״ע חו״מ שכ״א, ג׳). גם פועל שחזר בו מחמת 
אונם, אינו מפסיד מה שעשה אפילו בדבר האבד. 

אחריות הדדית. פועל חייב באחריות לממון מעבידו כשומר 
שכר (ע״ע שומרים) (ב״מ פ/ ע״ב; פ״ב, ע״ב), וע״כ הוא חייב 
אף באונם גמור (ר׳ תוס׳ ב״ק כ״ז, ע״ב), וגם מפסיד את שכרו 
(שם נ״ח׳ ע״א), סבלים שנתקלו ושברו את כלי־משאם, תיקן להם 
רבי מאיר שבועה שלא שברו בכוונה ופטרם מלשלם (ב״מ שם). 
את חומרת הדין ריככו האמוראים. במקרה הסבלים כנ״ל פסק להם 
רב גם את דמי השכירות (ב״מ פ״ג, ע״א), בנמקו את פסק דינו 
בפסוק "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמר" (משלי ב, 
כ). אחריותו של מעביד לנזקי עובד נובעת מהפרת הסכם הע׳ 
או מנהג המדינה, או מדיני נזיקין בכלל. אם העמיד עליו תוספת 
משא יותר מכפי המנהג או יותר מכפי ההסכם הוא חייב בנזקיו 
(תוסס׳ ב״מ ז׳, ה׳), והוא הדין אם נגרמו נזקים לעובד מסיבת 
המעביד, שנתפס עם סחורה מזויפת וכד׳. נזקים שנגרמו שלא 
בסיבת המעביד, פטור המעביד — "שעל שכרו עלה בכותל ונתלה 
באילן... ולפעמים שיפול וימות, ובכלל סכנת נפשו הכניס עצמו 
מחמת שכר" (שו״ת הרשב״א המיוחסות לרמב״ן, ב׳). במקרים של 
מות הפועל, הטילו הפוסקים על המעביד לשלם פיצויים ליורשיו 
לפנים משורת הדין (שו״ת מהר״י ווייל, קכ״ה). 

ש. ורהפטיג, דיני ע׳ במשפט העברי. תשב״ט (כולל ביבל׳ מפורטת). 

ש. ו. 

המקרא רואה בע׳ את יעודו הראשון והמקורי של האדם, 
שלשם כך נברא — ״לעבד את האדמה״ (ברא׳ ב, ה), ומשנברא — 
מיד: "ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" 
(שם, ב, טו). רושם קדושתה של הע׳ ניכר היטב מן ההתייחסות 
אל בריאת העולם כ״מלאכה" של הבורא, שממנה שבת ביום השביעי 
(שם ב, א—ג), ומכוחה נתחייבה גם שביתת האדם מכל ע׳ ביום 
זה (ע״ע שבת). אכן, עמל הע׳ וטרחה, והיותה נטל כבד בפועל 
על האדם, קללה היא שנתקלל בה לאחר שחטא ב״חטא הקדמון" 
(ע״ע). לאחר החטא וקללתו הפכה הע׳ ממעשה של קדושה לעשיר, 
של חולין, לקיום צרכי היומיום בלבד, וכן הוא היחס אליה במקרא 
כולו, ועשיית ע׳ נאסרה בכל ימי חג (ע״ע), שהם ימי "מקרא קדש" 
ועשיותיהם לגבוה. המונח ע׳ במקרא מציין, בעיקר, עבודות אדמה 
ומשק־בית ועבודת־מס (ע״ע מס, עמ׳ 1079 ) לסוגיה, וכן שרותם 
של הכהנים והלויים במשכן ובמקדש. 

ח ז" ל העריכו את הע׳ ואת האומנות בפרט, וקבעו ש״כשם 
שנצטוו ישראל על מצות־עשה של שבת, כך נצטוו על הע׳ בששת 
הימים״ (מכילתא דרשב״י, יתרו יט); רבי יהודה ורבי שמעון אמרו: 



611 


עבודה: חז״ל; שיבת ציון — (ה)עבודה, מפלגת־ 


612 


"גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נד׳ מ״ט, ע״ב), ו״תגי דבי 
רבי ישמעאל: ,ובחרת בחיים׳ זו אומנות" (ירו׳ פאה, א׳) והאב 
חייב ללמד את בנו אומנות ואם לא עשה כן, כאילו "מלמדו ליסטות" 
(קיד׳ כ״ט- ע״א). אעפ״כ העריכו יותר את העיסוק בתורה, ודרשו 
לקיים שניהם. על שיטתו הקיצונית של רשב״י שאמר: "אפשר אדם 
חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה... תורה מה תהא עליה, 
אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע״י 
אחרים״, אמר אביי: "הרבה עשו... כרשב״י ולא עלתה בידן" (ברב׳ 
ל״ה, ע״ב). השאיפה היתה לעשות את התורה קבע ואת המלאכה 
ארעי, ובשם רבי יהודה ברבי אלעי מסרו כי "דורות האחרונים 
שעשו מלאכתם קבע ותורתם ארעי, זו וזו לא נתקיימה בידן" (שם). 
ההלכה פוטרת ת״ח מלהשתתף כע׳ המוטלת על בני־העיר (ר׳ שבת 
קי״ד, ע״א). מנהג של שררה הוא שלא לעבוד, וע״כ פטורים מכך 
פרנסי־הציבור, ואף אסורים בה "בפני שלושה" (קיד׳ ע׳, ע״א). 

יש אומנויות נקיות ויש מאוסות והעולם צריך לכולן, אלא "אשרי 
מי שאומנותו בשם, אוי למי שאומנותו בורסי" (ב״ב ט״ז, ע״ב• 
והשר פ 0 ' ס״ה, ע״א) ו״לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה 
וקלה" (קיד׳ פ״ב, ע״ב). לדעת רבי "אין לך אומנות שעוברת מן 
העולם" (קיד׳ פ״ב, ע״ב), ו״כל אחד ואחד יפה לו הקב״ה אומנותו 
בפניו" (ברב׳ מ״ג, ע״ב). מלאכת־נשים בידי אנשים נחשבת למלא¬ 
כה בזויה (קיד׳ פ״ב, ע״א; והשר סוטה י״א, ע״ב). עם בעלי 
המלאכות המכובדות נמנו כותבי ספרים, שמלאכתם מלאכת שמים 
(עיר׳ י״ג, ע״א). חז״ל ראו בעין יפה אומנות העוברת מאב לבן, 
"שלא ישנה אדם מאומנותו ואומנות אבותיו" (ערב׳ ט״ז, ע״ב), 
והיו אומנים ששמרו בקפדנות על סודות מקצועיים שקיבלו מאבו¬ 
תיהם. 

על התחרות בין בעלי אומנויות מורה הפתגם "כל אומן שונא 
בן אומנתו" (ב״ר י״ט, ג׳) ורק החכם "אוהב בן אומנתו" (שם ל״ב, 
א׳, ור׳ ע״ז נ״ב. ע״א) ולא תשאל להתחרות בין מלמדים כי "קנאת 
סופרים תרבה חכמה" (ב״ב כ׳, ע״א). 

מ. 

העבודה בשיבת־ציון. בארצות הגלות, הושפעו היהודים 
ממעמדה הנחות של הע/ שמקובל היה שם, בפרט בחברות מוסלמיות. 
כן נדחקו היהודים מהע׳ החקלאית, ובמאות השנים האחרונות נת¬ 
רכזו בעסקי מסחר, תיווך ושירות ובעיסוקים פקידותיים ואינטלק־ 
טואליים־למחצה. בעלי המלאכה נראו כביטוי יחיד לע׳ גופנית 
בקהילה היהודית, ומעמדם בסולם היוקרה החברתית לא היה גבוה. 

שיבת-ציון והתנועה הציונית בעקבותיה הביאו לשינוי הערכה, 
ובמשך הזמן לשינויים במציאות היהודית בא״י. שני גורמים נשתלבו 
כאן: ( 1 ) הע׳ הגופנית, "הפועלית", הודגשה כבסים לבניין החברתי־ 
לאומי, ואילו העדר מעמדות פועלים ואיכרים נראה אות לרפיפותו 
של המבנה הגלותי; ( 2 ) החקלאות היהודית הוערכה כתנאי לרכי¬ 
שתה המחודשת של א״י ולהקמת חברה יהודית בריאה בתוכה. מדעת 
ושלא מדעת נשתזרו בגישה זו גורמים דתיים־מסרתיים. מגמות אלו 
ניכרו בשיבת ציון מראשיתה, והם באו לביטוי מובלט בתנועת הע׳ 
הציונית, שהפכה הלכה ציונית למעשה נרחב, ע״י התיישבות חקל¬ 
אית שיתופית והפניית רבבות עולים לענפי ע׳ מגוונים. שלב נוסף 
בהתפתחות זו היתד, הכרת הע׳ — במיוחד הע׳ החקלאית במשקו 
של העובד — כערך בפני עצמו, תהליך המשריש את האדם בטבע, 
מפתח את חושיו, מגדיל את פתיחותו ומאזן את כוחותיו ויצריו. הע׳ 
הלבנה כדרך ליצירה. הלכי-רוח אלה באו לביטוי בהגותו של א. ד. 
גורדון (ע״ע) שהוגדרה לאחר מכן כ״דת העבודה". זו ניסתה לשלב 
מחדש את חזיון העבודה בדת הישראלית, שהיא דרך־החיים היהודית. 
מגקודת־מוצא אחרת הגיע למסקנות דומות הראי״ה קוק (ע״ע). 

לאחרונה ניכרו בא״י ערעורים על תפיסות הע׳ הציונית. עולים 
מארצות אסיה וצפון אפריקה הביאו אתם הערכת זלזול בע׳ גופנית. 


עולים מהמערב, שהתרגלו לעיסוקים אינטלקטואליים, פסודו־אינט־ 
לקטואליים ופקידותיים, מתקשים לראות יתרון במקצועות הכוללים 
מידה ניכרת של ע׳ פיסית. התפתחותה הטכנולוגית המהירה של 
ישראל העמידה בעיות חדשות ואתגרים בלתי־צפויים בפני יישום 
הע׳ הגופנית והשגרתית ומיזוגה בעמל אינטלקטואלי ויוזם. כל זה 
נמצא בתהליך של התהוות. 

א. לי. 

עבוךה ,מפלגות־, ע״ע סוציליסטיות, מדלגות. 

על מפלגת־הליבור — ר׳ גם: ממלכה מאחדת, עמ׳ 901 ; 
הרדי. ג׳מז קיר; וב, סידני ג׳ימז ובאטריס; מקדונלד, רמזי; לסקי, 
הרוילד יוסף; אטלי, קלמנט; וילסון, הרולד (כרך־מילואים); פבי־ 
נים. 

(ה)עבוךה, מפלגת־ (מפ״ה), מפלגה ציונית־סוציאליסטית ביש¬ 
ראל. מפ״ה הוקמה ב 21.1.1968 מאיחודן של מפא״י (ע״ע 
מפלגת פועלי א״י), רפ״י (רשימת פועלי ישראל) ואחדות־העבודה 
(ע״ע [כרך מילואים]). האיחוד היה מעין שיקום מפא״י המקורית, 
שב 1944 נפרדה ממנה אחה״ע וב 1965 רפ״י, בתוספת פועלי־ציון 
שמאל, שב 1946 התאחדו עם אחה״ע. ד. בן־גוריון לא רצה בהצטר¬ 
פות מפלגתו, רפ״י, לאיחוד, אך לא פעל להכשילה; חלק מאנשי רפ״י 
לא הצטרף לאיחוד, הקים את ״הרשימה הממלכתית״, וזו זכתה ב 4 
מושבים בכנסת השביעית. הרשימה לא החזיקה מעמד, מיעוטה 
הצטרף למפ״ה ( 1972 ) ורובה ל״ליבוד״ ( 1973 ). 

הקמתה של מפ״ה היתד, סופו של תהליך ממושך. ב 1963 
קרא י. בן־אהרן, מראשי אחה״ע, לאיחוד כל התנועות הציוניות- 
סוציאליסטיות. ב 1965 קם "מערך" משותף, בכנסת ובהסתדרות, של 
מפא״י ואחה״ע, דבר שקירב שתי מפלגות אלו. ערב מלחמת ששת 
הימים הודיע מזכיר רפ״י, ש. פרם, שלמען הקמתה של ממשלת 
ליכוד לאומי נכונה מפלגתו לשוב למפא״י. אחרי המלחמה החלו 
מגעים לאיחוד. על הצד הארגוני ניצח פ. ספיר (ע״ע). במפלגה 
המאוחדת נקבעה חלוקת כוחות ביחס של 57% לאנשי מפא״י לשעבר 
ו 21.5% לכל אחד משני השותפים האחרים. מזכירת מפא״י, ג. מאיר, 
נבחרה למזכירת מפ״ה, ולסגניה נבחרו מזכירי אחה״ע ורפ״י. 

עם הקמתה היתד, מפ״ה למפלגה הגדולה ביותר שהתקיימה אי- 
פעם בארץ. גדלה והעובדה שכל מרכיביה היו בשלטון בעת הקמתה 
תרמו לאפיה המיוחד. להבדיל בינה לבין מפלגות־פועלים בארץ 
בעבר, מפ״ה איננה מפלגה רעיונית, אלא, בדומה למפלגות במערב, 
"מפלגת־בחירות", המתמודדת עם מפלגות אחרות על השלטון. לפי¬ 
כך נודעת בה חשיבות רבה לאישים ולנאמנויות אישיות, מאבקים 
רעיוניים בקרבה כרוכים במאבקים אישיים ותכנה המדיני והרעיוני 
נקבע ע״פ המנהיגות השלטת בה. 

בשנים הראשונות לקיומה — עד סמוך למלחמת יום־הכיפורים — 

היו חילוקי הדעות במפ״ה בשאלות שונות מזוהים, במידה רבה, עם 
המפלגות שיסדוה. המפלגות המתאחדות ממשיכות לפעול במפ״ה 
כחטיבות; הן בוחרות בנפרד את נציגיהן לממשלה, לכנסת ולגופים 
אחרים, מקפידות על איזון בחלוקת תפקידים ביניהן, וכל הפרה של 
איזון עוררה לרוב מחלוקת. כתוצאה מכך התחוללו משברים במפ¬ 
לגה, וביולי 1969 איימו יוצאי רפ״י לפלגה. 

בתחומים מדיניים־רעיוניים חתרו יוצאי רפ״י להנהיג שיטת 
בחירות אזוריות לכנסת, ואישית — לרשויות המקומיות, (אנשי 
אחה״ע הסתייגו מכך; במרוצת הזמן נוצר מעין קוינסנזוס במפ״ה, 
והרוב הגדול תומך בשינוי שיטח הבחירות לכנסת, אך לא לשיטד, 
אזורית־רובית אלא לאזורית־יחסית. יוצאי אחה״ע חתרו לקרב את 
מפ״ם, עד לצירופה למפלגה, ויוצאי רפ״י הסתייגו מכך. 

ב 19.1.1969 הוקם ה״מערך" בין מפ״ה לבין מפ״ם, למרות הת¬ 
נגדות רפ״י. חודש אח״כ מת רה״מ, לוי אשכול, וגולדה מאיר (שחצי 




613 


(ה)ןןכודה, מפלגת- — עבורה זרה 


614 


שנה לפני כן פרשה ממזכירות המפלגה ום. ספיר נבחר תחתיה) 
נבחרה למועמדת המפלגה לראשות הממשלה. יוצאי רפ״י צידדו 
במועמדות מ. דיין. בבחירות להסתדרות ב 2.9.1969 ירד כוחן של 
מפלגות המערך מ 77.5% ל 62.1% , ובבחירות לכנסת השביעית 
( 28.10.1969 ) ירד מספר חברי הכנסת שלהן מ 63 ל 56 , מהם 49 
חברי מפ״ה, ו 7 חברי מפ״ם, ואולם עם סיעות המיעוטים הקשורות 
במפ״ה והצטרפות פורש מהרשימה הממלכתית היו למערך 61 נצי¬ 
גים בכנסת השביעית ומפ״ה שמרה על שליטתה בממשלה ובהס¬ 
תדרות. ספיר חזר להיות שר האוצר ואריה אליאב נבחר תחתיו 
למזכיר המפלגה ( 8.1.1970 ). ביוני 1971 נהיה ישראל ישעיהו למזכיר 
המפלגה וביוני 1972 — אהרן ידלין. 

החטיבות במפ״ה מוסיפות להתקיים עד היום הזה (ראשית 1974 ), 
ואולם הזיהוי ביניהן לבין חילוקי הדעות בשאלות שונות קטן והולך 
מול היערכויות מדיניות ואישיות חדשות במפלגה. במקצת תרמה 
לכך עלייתם של אישים שהצטרפו למפ״ה כמפלגה מאוחדת ולא 
פעלו באחת מחטיבותיה לפני האיחוד. בלטו ביניהם קציני מילואים 
בכירים (ח• בר־לב, י. רבין, א. יריב). ואולם בעיקר תרמה לכך 
התחדדותם של חילוקי הדעות בשאלות עתידם של השטחים שנפלו 
בידי ישראל במלחמת ששת הימים, שגרמו למאבק של הנוטים 
לפשרות טריטוריאליות מרחיקות־לכת, שבז׳רגון הפוליטי נקראו 
"יונים", עם המתנגדים לכך, שנקראו "ניצים". 

תחילה היו "הניצים" מרובים בחטיבות רפ״י ואחה״ע, והנציגים 
המובהקים של "היונים" באו מקרב חטיבת מפא״י (א. אבן, פ. ספיר׳ 
א. אליאב). בוועידה הראשונה של מפ״ה, שנערכה ערב הבחירות 
להסתדרות ולכנסת (אוגוסט 1969 ) נתגלעו חילוקי־דעות בניסוח 
סעיפי המצע בענייני השטחים שנפלו בידי ישראל ב 1967 . הושגה 
נוסחת פשרה, "תורה שבע״פ", מוסכמת אך לא מחייבת, על ההת¬ 
נחלות בשטחים אלה ומקומה. 

ביולי 1971 מת י. טבנקין (ע״ע), מנהיגה הרוחני של אחה״ע 
ומהדוגלים בשלמות א״י. אחרי מותו ניכרו חילוקי דעות באחה״ע: 
מול י. גלילי (ע״ע [כרך מילואים]), תלמידו של י. טבנקין, יצא 
מנהיג אחר של אחה״ע, י. בן־אהרן, בקריאה "היונית" הקיצונית 
ביותר, לנסיגה אף ללא הסכם שלום. לעומת זאת התקרבה רה״מ. 
ג. מאיר, לעמדת ״הניצים״. בקיץ 1973 , ערב הבחירות להסתדרות 
ולכנסת, ניטש מאבק "הניצים" עם "היונים" במפ״ה על תכנית דיין 
להקים עיר־נמל, "ימית", בפתחת רפיח. המאבק הסתיים למעשה 
בנצחון "הניצים", עם אישור "מסמך גלילי" במרכז המפלגה כמצע 
מפ״ה לפעולה בשטחים שנפלו בידי ישראל. בעקבות מלחמת יום- 
הכיפורים ערערו מצדדי הנסיגה על "מסמך גלילי" ובכך גם על 
הנהגה "הניצית" של המפלגה, בראשות מאיר־דיין־גלילי, שכנגדם 
— במיוחד נגד דיין — הטיחו האשמות ביחס למלחמה ומחדליה. 
מרכז־המפלגה אישר מסמך חדש׳ "י״ד העיקרים", שכל צד פירשו 
כנצחונו, ואף לא הוברר אם הוא מבטל את "מסמך גלילי" או אינו 
מבטלו. 

מאבק אחר התנהל במפ״ה סביב דרך פעולתו של י. בן־אהרן, 

שב 1969 — 1973 היה מזכיר ההסתדרות, בן־אהרן ביקש לחזק את 
סמכות ההסתדרות, לבטל את הרושם כאילו היא מבצעת את מדיניות 
הממשלה החותרת להגדיל את ההשקעות והייצור אף על חשבון 
הפועלים, והטיף לשיבה לשוויוניות ולמאבק מקצועי. מולו התייצב 
פ. ספיר, אך ההיערכות במאבק זה גם היא לא היתה ע״פ החטיבות 
במפ״ה, ובן־אהרן נתמך ע״י מפ״ם, השותפת ל״מערך", יותר מאשר 
ע״י חטיבתו. 

המאבקים הפנימיים במפ״ה החלישו את כוחה. בבחירות לוועידה 
ה 12 של ההסתדרות ( 11.9.1973 ) קיבלו מפלגות ה״מערך״ 58% 
מקולות הבוחרים, ובעקבות כך התפטר בן־אהרן מתפקידו. בבחירות 
לכנסת השמינית ( 31.12.1973 ) זכה ה״מערך" ב 39.2% בלבד מקולות 


הבוחרים — בשיעור שזכתה בו בשעתה ( 1959 ) מפא״י לבדה, בלי 
אחה״ע ומפ״ם — והוא קיבל 51 מושבים בבית, מהם 44 מושבים 
של מפ״ה. ואולם ה״מערך", ובמרכזו מפ״ה, הוסיף להיות הגוש 
הפוליטי המרכזי. 

א. דורון, מפ״ה, תשל״ג, 

א. לי. 

עבודה זךה ׳ פולחן, בכל צורה שהיא, המכוון לכל מצוי או הוויה 
שבעולם, מלבד לה׳ אלהי ישראל (ע״ע אלהים, עט׳ 436 ). 

המונח ע״ז לשון חכמים הוא (ר׳ להלן׳ עט׳ 618 ), ואין במקרא 
ביטוי ממצה למלוא משמעותו. איסורה הוא מהמרכזיים שבמקרא, על 
כל ״שכבותיו״ ו״מקורותיו״, והמאבק בה — נושא עיקרי בהיס¬ 
טוריוגרפיה המקראית (ע״ע עם ישראל), וקנה־המידה להערכת 
האישים והתקופות. כל ההצלחות והכשלונות של עם ישראל קשורים, 
בהיסטוריוסופיה המקראית, ביחסו לע״ז — הנתפסת כבגידה במוחלט 
בה׳ ובהפרת בריתו. סוגיה זו היא הקו המבדיל את דת ישראל מכל 
דתות הקדם. אמנם גם בהן היו דתות שהכריזו על אלים מסוימים 
שהם ״תועבות״ ו״שדים״ ואסור לעבוד להם — ואף הרסו את 
מקדשיהם ואת פסליהם — או שאסרו כל עבודת אלהים זרים מחוץ 
למסרתן, אבל אין אחת בהן שאסרה באופן טוטאלי פולחן אחר מכל 
סוג שהוא. 

יש להבדיל בבירור בין איסור ע״ז כפולחן. לבין שאלת האמונה 
בקיומם של אלהי הע״ז. מסתבר שבימי המקרא לא עלה על דעת 
איש להכחיש מציאותם של רוחות המתים ושל מלאכי שמים וכד׳ — 
אף שפולחנם הוא ע״ז. שאלה קשה היא מה דעת המקרא על קיומם 
הממשי של אלהי הגויים (הבעל והאשרה, מרודך ואמון וכד׳). נראה 
שלפי תפישת המקרא אל שאין מכירים בקיומו ("אלהים לא ידעום" 
— דב׳ לב. יז; "לא ידעתי את ה"׳ שט׳ ה, ב) אינו אל. 

לפי סדר המקרא נזכר האיסור לראשונה בעשרת הדברות (ע״ע), 
הפותחים ב: ״אנכי ה׳ אלהיך... לא יהיה לך אלהים אחרים על פני; 
לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי 
אנכי ה׳ וכר". עשרת הדברות הם תנאי הברית שנכרתה בין ה׳ 
וישראל עם יציאת מצרים (ע״ע), ושמכוחה נתחייב ישראל בנאמנות 
מוחלטת לה׳. ביטויים נרדפים ל״אלהים אחרים״ (או ״אל אחר״ — 
שט׳ לד, יד): אל נכר, אל זר, אלהי נכר הארץ, אלהי הגויים, אלהי 
העמים. אפשר ש״אחר" ו״זר" רומזים גם לדימוי הנפוץ במקרא של 
הברית הנ״ל עם ברית־נישואין, וע״ב ע״ז היא כזנות בוגדנית (ע׳ 
שט׳ לד, טו—טז), ולזאת רומזת גם הלשון "אל קנא" (השר במד׳ ה, 
יד). הציווי "לא תעשה לך פסל" כולל גם את העשוי לשם ה׳, כעגל 
הזהב (ר׳ להלן), ואפשר שסייעה לכך העובדה שבלשונות עמי- 
הקדם נקראו הפסלים, המסמלים את האל, ג״כ בשם אלהים, ונמצא 
שעבודת ה׳ בהקמת פסלים לשמו סותרת את עקרון ייחודו (וע״ע 
מונותאיזם). 

איסור מיוחד הוטל על עבודת השעירים (ויק׳ יז), ונראה שאלה 
הם רוחות השוכנות בשדה ובמדבר. כוונתו המקורית של הפרק אינה 
ברורה, אך במקרא עצמו הובן העניין כמכוון לאיסור הבמות (ע״ע 
במה), ונוצרה ההשקפה שכל עבודה שנעשית מהוץ למקדש ה׳ 
המרכזי היא ע״ז (השר יהר כב< יחז׳ כ, כז ואילך). מכלל ה״אלהים 
אחרים" פורט בשמו רק אליל המלך (ע״ע), שעבודתו נאסרה במ¬ 
יוחד. בספר דברים מודגש במיוחד האיסור לעבוד את השמש ואת 
הירח ואת כל צבא השמים, ומעניינת ההשוואה לדברי איוב, שבווי־ 
דויו הגדול (פרק לא) נשבע שלא עבד ע״ז והוא מונה לה שתי 
צורות: ״המונית״ — לפסלים של זהב (פסוק כד), ו״אצילה", שוחרת 
יופי, לצבא השמים: "אם אראה אור כי יהל וירח יקר הלך, ויפת 
בסתר לבי ותשק ידי לפי, גם הוא ערן פלילי כי בחשתי לאל ממעל" 
(כו—כח). זו הפעם היחידה במקרא שנרמזת בו ההכרה, שיש ע״ז 
שמקורה אינו בבערות אלא ברגשות התפעלות מהוד השמים. 



615 


עבודה זרה 


616 


סייג לע״ז נתנה תורה בעוד הרבה מצוות. איסורים כגילוח הזקן 
וכתובת קעקע, והרבה מדיני טומאה וטהרה וקרבנות, קשורים בכך. 
הכישוף והדרישה אל המתים (ע״ע אוב וידעוני [כרך המלואים]) 
הם סעיף בע״ז. ובדומה נאסר לעבוד אף את ה׳ ע״פ מנהגי ע״ז 
(דב׳ יב, ל—לא); מסוג זה הם הקדשים והקדשות, המצבות והאשמת. 
התורה מצווה באזהרות נמרצות לבער את כל מקומות־הפולחן של 
הע״ז ואת כל סמליה. אלו מצטרפות בתורה אל הציווי להשמיד את 
עממי כנען, המנומק בסכנת הפיתוי לעבוד ע״ז כמותם. זהו גם 
הנימוק לאיסור להתחתן בהם. הדרישה להשמדתם מנומקת גם 
כעונש על תועבות ע״ז שלהם — בעיקר פולחני "זנות קדושה" 
וקרבנות אדם. נאסרה השבועה בשם האלילים, ואף הזכרת שמם 
סתם (שמות כג, יג), וע״כ שינו גם שמות פרטיים שיש בהם מרכיב 
אלילי: אשבעל (דהי״א ח, לג; ט, לט) = אישבשת (שמ״ב ב, ח ועוד 
הרבה); קרית בעל - קרית יערים (יהו׳ טו■ ס; יח, יד). 

לפי התפיסה שאיסור ע״ז מבוסס על הברית שלאחר יציאת 
מצרים (ר׳ לעיל), מסתבר שהגויים רשאים לעשות כן, ואכן יש 
כתובים העשויים להתפרש כאילו זה יעודם (דב׳ ד, יט; לב, ח—ט), 
ואולם בחזון הנבואי לאחרית הימים (ע״ע), כלול גם היעוד שכל 
העמים "יעבדו את ה' שכם אחד" (צפג׳ ג ועוד). עוד מסתבר שלפני 
הברית לא תפס איסור זה, ואכן מתקבל גם הרושם שעד לתחילת 
ספר שמות נמנע המקרא מלרמוז לניגוד שבין עבודת ה׳ לע״ז (אך 
השר ברא׳ לה, ב—ד). המצרים מתעבים לאכול עם העברים, אך 
אלה אינם מתבדלים מהמצרים, וכבוד הוא ליוסף ולמשה שהתחתנו 
במשפחות כהני ע״ז. מצויה גם תפיסה אחרת, לפיה ראשית הניגוד — 
עם אברהם (ע״ע), שה׳ לקחו מעם תרח אביו, עובד האלילים, והביאו 
לא״י כדי להפרישו מע״ז (יהו׳ כד), ואפשר שהסיפור על מלכי צדק 
(ע״ע) משמעו, שעובדי "אל עליון" הכנעני עברו, בהשפעת אברהם, 
לעבודת ה׳ שהוא באמת אל עליון, "קונה שמים וארץ" (ברא׳ יד, 
יח—כ). סיפור רחל והתרפים (ברא׳ לא, לד—לה) מלגלג על עבודת 
התרפים, שנגנבו וחוללו ע״י מושב אשה נדה (ע״ע). בסוף העניין 
כורתים לבן ויעקב ברית בשם ״אלהי אברהם״ — כמייצג את יעקב, 
״ואלהי נחור״ — כמייצג את לבן, והם נכללים בכינוי "אלהי אביהם", 
אולם אפשר שסוף הכתוב: "וישבע יעקב בפחד יצחק" רומז לכך 
שיעקב נמנע מלהישבע באלהי נחור. מאלף שאין התורה מספרת 
שבני ישראל עבדו ע״ז במצרים, ורק יחזקאל (כ) אומר כך. מם׳ יהושע 
(כד, יד) נראה שבמצרים עבדו ישראל לאלהי אבותיהם מעבר הנהר. 
במו״מ בין פרעה ומשה נרמז שעבודת ה׳ בזבחים עלולה להרגיז 
את המצרים, שהעריצו בע״ח כאלים (שט׳ ח, כב). מהות השפטים 
שעשה ה׳ באלהי מצרים (שט׳ יב, יב; דב׳ לג, ד) אינה ברורה. 

הכשלון הראשון בע״ז חל 40 יום לאחר מעמד הר סיני (ע״ע, 

עט׳ 962 ), בחטא עגל הזהב — שהיה מכוון לשם ה׳. הוא סתר את 
הציווי הכללי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ובמיוחד את הציווי 
"אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ). נראה שסברו 
שהכוח האלהי ששרה על משה, ישרה על העגל, שיהיה מושב 
לאלהות, מעין תפקיד הכרובים (ע״ע) שעל ארון הברית, שלא רק 
שנחשבו לחוקיים אלא שעשייתם היא ממצוות התורה. אפשר פגמו 
של העגל שהוא חיה שבמציאות, שלא ככרובים שהם פרי הדמיון, 
ואפשרי אולי הסבר אחר; אך בעיקר ראויה לתשומת־לב העובדה, 
שהעגל נעבד בטקסים מסוימים ובפומבי, ואילו הכרובים היו בקודש 
הקודשים שלא שלטה בו עין. 

כדמות העגל הזה היו גם העגלים שעשה ירבעם (ע״ע) בן נבט, 
שכינוים — פעם אחת — בתואר "אלהים אחרים" (מל״א יד, ט) 
נשמע כפליטת קולמוס בלהט הפולמוס. הכתוב עצמו שבס׳ מלכים 
מדגיש את הקשר בין העגלים, אלא שבחוגו של ירבעם ראו, כנראה, 
את מעשה העגל באור חיובי, וירבעם הוצג כמחדש מסורת עתיקה. 
העגל הועמד בדן, במקום שבו היה לפנים פסל מיכה (ע״ע, עמ׳ 168 ), 


שכהניו התייחסו על משה (ע״ע, עט׳ 524 ). סיפור פסל מיכה כתוב 
בלגלוג עוין, אבל העובדה שכהניו התייחסו על משה, רומזת למסורת 
עתיקה, בעלת תפיסה משלה בעניין המותר והאסור בעשיית פסילים 
לשם ה׳. טשטוש הגבולות בעניין זה ניכר מעניין "נחש הנחשת" 
(במד׳ כא, ח—ט) שעשה משה במצוות ה׳, וחזקיהו מלך יהודה 
כיתתו כסמל של ע״ז (מל״ב יח, ד). 

החטא הראשון של עבודת "אלהים אחרים" בתורה, הוא "בעל 
פעור", הקשור קשר סתום במקצת עם פרשת בלעם (ע״ע) הקוסם, 
ובו ע״ז באה בעקבות הזנות אל בנות מואב או מדין (במד׳ כה, 
א—ט). גם הושע מזכירו כחטא ראשון של ישראל, ואף שהוא 
מדבר הרבה כנגד העגל של ירבעם, אינו מזכיר את העגל שבמדבר. 
לפי ספרי נביאים ראשונים לא היתה ע״ז בישראל כל ימי יהושע 
והזקנים, ורק אח״כ באה ההתחתנות בעממי כנען והנהיה אחר 
אליליהם. תקופת השופטים (ע״ע) מתוארת בצורת מחזורים של ע״ז, 
שבעקבותיהם שילח ה׳ בישראל אויבים, שהניעום לזעוק לה׳ ולנטוש 
ע״ז, ואז שלח להם ה׳ מושיע ושופט; וכך חוזר חלילה כל ימי 
השופטים. בימי השופטים בא סיפור ראשון על ביעור ע״ז מישראל, 
במעשה גדעון (ע״ע). גדעון נקרא גם "ירבעל" ובנו נקרא "אבימלך", 
שניהם שמות אלילים, ואפשר שאף הקנאים לה׳ תפשו שמות אלה 
ככלליים לאלהים, כמו "אל" ו״אלהים". גדעון עצמו עשה מ״נזמי 
הזהב" "אפוד", שהיה "למכשול", והעניין דומה במקצת לעגל הזהב. 

בראשית ם׳ שמואל כל ישראל נאמנים לה׳, ואפייני שבניגוד 
לתהלים (עח) אין ס׳ שמואל תולה את חורבן שלה (ע״ע) בחטא 
ע״ז. בפרק ז נזכרים לראשונה הבעלים והעשתרות. שהוסרו ע״פ 
דרישת שמואל. מכאן ואילך, עד סוף ימי דוד. אין זכר לע״ז. הסטיה 
הראשונה היתה באחרית ימי שלמה; הוא, שבנה את בית־המקדש, 
בנה גם במות לאלהי העמים השכנים, כנראה לתועלת נשיו הנכריות 
והסוחרים הזרים. בחטא זה תולה הכתוב את פילוג הממלכה בימי 
ירבעם. נראה שרק עמרי ואחאב הם שהכניסו לישראל ע״ז. הכתוב 
קורא לעגלים "חטאות ירבעם בן נבט", אבל גם בעשא שהשמיד 
את בית ירבעם המשיך בהם, וכן כל מלכי ישראל שבאו אחריו, 
שראו אותם כמסורת קדומה בישראל (ר׳ לעיל). הנסיון של בית 
עמרי להנהיג את עבודת הבעל נתקל בהתנגדות חריפה של הנביאים 
(ע״ע), ובראשם אליהו ואלישע, וכבר העיר ר׳ יהודה הלוי כי גם 
הם לא דיברו כלום נגד העגלים. הושע (ע״ע והשר לעיל) הוא היחיד 
מנביאי הכתב שהטיף נגד העגלים. אחאב היה עובד גם את ה׳, ועניין 
הבעל נבע מהתחתנותו במלך צידון — משהו בדומה לשלמה. יהורם 
(ע״ע) בנו מיעט בכך, אך הדבר לא הועיל, ויהוא השמיד באכזריות 
את בית אחאב ועבודת הבעל מישראל; הושע מוכיח גם על עבודת 
הבעלים, על אף ההודעה שבספר מלכים כי יהוא השמיד את הבעל 
מישראל. ונראה שלמרות ההכרתה הרשמית התקיימו פולחנות לא־ 
רשמיים (והשר מל״ב יג, ו). בעמוס (ה, כו) יש רמז שגם אלילים 
אשוריים נקלטו בישראל בימי ירבעם בן יואש. 

עם חורבן שומרון בטלו העגלים. הגויים שהתיישבו בין 
הישראלים הנותרים, צירפו את עבודת ה׳ אל עבודת אליליהם, אבל 
בשום פנים לא המשיכו במסורת שומרון. בימי שיבת ציון ביקשו 
להצטרף לבוני מקדש ירושלים, דבר בלתי אפשרי לו החזיקו בשיטת 
העגלים שבבית־אל ובדן שהתחרו בירושלים. 

ביהודה המשיך רחבעם, ואחריו אבים בנו, לקיים פולחנות נכר. 
אסא (ע״ע) כרת את "מפלצת האשרה", ויהושפט (ע״ע) בנו הלך 
בדרכו, אע״פ שהתחתן בבית אחאב. בימי בנו, יהורם, נתברר שאי־ 
אפשר להפריד את המדיניות הדתית ממדיניות החוץ, והוא ואחזיה 
בנו, ניסו להנהיג ביהודה, את עבודת הבעל. המשיכה בכך עתליה 
(ע״ע), אם אחזיהו, אחרי מות בנה, וכך נמשכה עבודת הבעל ביהודה 
: 7 שנים לאחר שהושמדה בשומרון בידי יהוא. יהוידע הכהן (ע״ע) 
גמד בראש המהפכה שהשמידה את הבעל מיהודה, ועל כסא המלוכה 


617 


עבודה זרה 


618 


עלה יהואש (ע״ע). 4 דורות רצופים: יהואש, אמציה, עוזיהו ויותם 
עשו "הישר בעיני ה"/ אחז (ע״ע) בנו עשה כ״תועבות הגויים׳/ 
ובם׳ דה״י מיוחסת לו בפירוש עבודה לבעל ולאלהי ארם. בנו, חזקיהו 
(ע״ע), נחשב כמלך הצדיק למופת לאחר דוד; הוא הסיר את-הבמות... 
וכרת את האשרה וגם כיתת נחש הנחושת (ר ׳ לעיל) אשר עשה 
משה (מל״ב יח, ג—ד). לעומת חזקיהו נחשב בנו מנשה (ע״ע) 
לרשע ביותר, ויש לזכור שחזקיחו פרק מעליו את עול אשור, 
ואילו מנשה חזר ונשתעבד לאשור. מנשה הכניס ע״ז אל המקדש 
("העמיד צלם בהיכל"), והנהיג את עבודת צבא השמים. לפי השקפה 
רווחת במקרא, נחתם החורבן בגלל חטאות מנשה. אמון המשיך 
בחטאות מנשה, אך יאשיהו (ע״ע) חולל מהפכה גמורה: השמיד ע״ז 
כליל והנהיג את עבודת ה׳ בשהרתה. גם אחרי מותו לא נתקיימה 
ע״ז בעם אלא שלא באישור המלכות (כפולחן "מלכת השמים" 
שירמיהו הטיף נגדו). על משמעות התיאור שביחזקאל (ח) נחלקו 
הדעות. — לאחר חורבן הבית נעלמת ע״ז מישראל, ולא חזרה עד 
המתייוונים בימי אנטיוכום ז\ 1 . לעומת זאת, בגולה נזכרת, לראשונה 
במקרא, התופעה של קדוש השם(ע״ע) ומסירת הנפש שלא לעבוד ע״ז 
(ע״ע חנניה, מישאל ועזריה). — ואולי דומה גם עניין מרדכי(ע״ע) 
במגילת אסתר. בתורה נזכרת קללה שהגולים יעבדו לע״ז (דב׳ כח, 
סד; שמ״א כו, יט), אבל אין רמז לחובת קידוש השם. גם מזמור מד 
בתהלים ("אם שכחנו שם אלהינו ונפרש כפינו לאל זר") אינו רומז 
לכך. אלא לטבח אנטי יהודי ("כי עליך הרגנו כל היום"). 

הפולמוס נגד ע״ז מעלה נימוקים רבים מגוונים, שכללם: הע״ז 
היא הפרת ברית׳ היא בגידה במסורת האבות (השר דב׳ לב, יז), 
פולחנותיה מנוגדים למוסר ולרחמים וכל־כולה הבל ותוהו. פעמים 
רבות חוזר הלגלוג על האלילים שהם "עץ ואבן מעשי ידי אדם 
אשר לא יאכלון ולא יריחון" וכר. אין במקרא טענות כנגד הע״ז 
ואמונותיה כפי שהבינון עובדי האלילים בעצמם, ואין טענות כנגד 
המיתולוגיה האלילית. מכאן הסיק קויפמן (ר׳ ביבל׳) שבישראל לא 
היתה עבודת אלילים אמיתית מימות משה ואילך, וכל ע״ז שבספרי 
הנביאים אינה אלא עבודת פטישים, או פולחן אמונות טפלות של 
המונים ונשים. מסקנה זו קיצונית מאוד. עבודת הפסילים היא הנ¬ 
קודה החלשה והפגיעה שבעולמה של האלילות, וטבעי שההתקפות 
יהיו מכוונות אליה. מלבד זאת מכיר המקרא גם ע״ז מסוג אחר, 
כגון: צבא השמים (ר׳ לעיל, עמ׳ 614 ), וגם בוויכוח בין אליהו 
לנביאי הבעל יש רמז למיתולוגיה של הבעל: "כי שיח ושיג לו וכי 
דרך לו אולי ישן הוא ויקץ" (מל״א יה, בז); אין הכוונה כאן לפסל 
של הבעל, אלא לבעל עצמו, שעובדיו אמנם יחסו לו כדברים האלה. 
עיקר הוויכוח המקראי בנושא ע״ז הוא במישור המעשי: איוו עבודה 
מועילה לאדם י ירמיהו(מד) אומר שבגלל ע״ז בא החורבן, ומתנגדיו 
אומרים: החורבן בא דווקא בגלל שחדלנו ממנה. ויכוחים כאלה 
פזורים בכל המקרא. כשישראל בצרה׳ מחרפים הגויים "איה אלהי- 
הם״, וירמיהו לועג — "ואיה אלהיך אשר עשית לך" (ב). ישעיה 
"השני" טוען לאפסות אלילי בבל, שלא הצילוה מחורבן. 

בעיה פתוחה היא אם היה תמיד גבול ברור בין אמונת ה׳ וע״ז 
או שמא היו זמנים, או חוגים סינקרטיסטיים (ע״ע סינקרטיזם) 
שמיזגו בין השנים. קויפמן הכחיש בתוקף מציאות כזו, אך הוא 
הפליג בזה על המידה. כמו שהיתה השקפה שונה אודות הציווי "לא 
תעשה לך פסל״ (ר׳ לעיל, עמ ׳ 614 ) אפשר שהיתה השקפה שונה 
על הציווי "לא תשתחוה לאל אחר", ובה דגלו, כנראה, אישים כאחאב 
שביקשו לשתף עבודת ה׳ עם עבודת אלהים אחרים. 

י. קויסמן. תולדות האמונה הישראלית, א—ד (כולל ביבל׳), תרצ״ז— 
תשט״ז! ח. מ, י. גבריהו, ״אלהים אחרים״ (בתוך: ססר ש. דים), 
תשי״ח; הנ״ל, קץ האלילות בחזון ובמציאות (בתוך: ססר ד. נייגר), 
תשי״ט; נ. רבן, ע״ז ופורענות בתורה (בתוך: ספר ש. דים), תשי״ח! 

. 0.7 ) 111 / 0 //•/ס/ז ) ) 0/110/11 
, 17 111111011 001110 111101 11111 ) 1011 ) 11 [ 001 , 11131111 ) 0111 . 1 ^ ; 1908 ,( 103 - 87 

. 1927 

א, א. א. 

עבודה סוצילית, ע״ע סעד. 

עבוךת־כפ*ה, "כל עבודה או שירות, שאת ביצועם כופים על אדם 
באיום בעונש, ושהוא עצמו לא הציע לעשותם מרצונו״ — 

(הגדרת ארגון העבודה הבינלאמי [ע״ע] מ 1930 ). השיטה שלפיה 
מעלה תושב מם לשלטון בעבודת־גופו היתה ידועה עוד בימי־קדם. 
במצרים העתיקה כפו על רבבות אנשים 3 חדשי־עבודה לבניית 
״הפירמידה הגדולה״, שנמשכה 18 שנה. על מס־עובד במקרא ובמזרח 
הקדום, ע״ע מס, עט׳ 1079 . ע״כ היתד, נהוגה גם ברומא הקיסרית. 
על דרך ההתפתחות של המושג "שירות ציבורי" לע״כ בתקופת יוון 
ורומא — ע״ע אנגריה; ליטורגיה. ע״כ רווחה ביפן וברוב המושבות 
שהיו תחת שלטון קולוניאלי בעת החדשה, ובשנות מלה״ע 11 —בשטחי 
הכיבוש הנאצי; היא רווחת גם במכרות היהלומים באנגולה (ע״ע) 
שבאפריקה, והיא מוסיפה להתקיים בתחומי המשטרים הקומוניסטיים. 

שיטת מחנות־ד,עבודה הונהגה בקנה,־מידה רחב בבריה״מ בשנות 
ה 20 . בעת מסע ה״קולקטיוויזציה״( 1929 — 1932 ) הגיע מספר עובדי- 
הכפיר, למאות אלפים, ובעקבות ה״טיהורים״ בשנות ה 30 נאמד 
מספרם ב 8 עד 14 מיליון. מחנות אלה, שנקראו באורח רשמי בשם 
"מחנות לעבודה מתקנת", תכלית כפולה היתה להם: "לתקן" את 
מידותיהם של המתמרדים במשטר, ולהקים כוח־עבודה ("צבא- 
מילואים תעשייתי"), שמילא תפקיד חשוב בהעלאת תפוקתה של 


התעשיה הסובייטית. עובדי־הכפיה כרו פחם וזהב, כרתו עצים, סללו 
דרכים ובנו מס״ב ומפעלים רבי־הקף (כגון "תעלת־סטאלין" באיזור 
הקוטב הצפוני). מנות־המזון חולקו במחנות בהתאם להספק נורמות־ 
העבודה שנקבעו. חיים מפרכים אלה תוארו בסיפורו של סולז׳ניצין 
(ע״ע) "יום אחד בחייו של איוואן דניסוביץ׳". כן נשלחים למחנות־ 
העבודה מראשית השלטון הסובייטי גם יהודים שנשפטו על פעילותם 
הציונית. 

ארגון־ד,עבודה הבינלאומי שם לו למטרה לבטל את עד,״כ בקרב 
אוכלוסיות הילידים בשטחים הקולוניאליים, ואמנה בינלאומית 
מ 1957 — אף היא מטעם ארגון־ר,עבודה הבינלאומי — אוסרת על 
כל ע״כ, כאשר היא משמשת כעונש על השקפות אידאולוגיות 
המנוגדות למשטר הקיים, כאשר היא נובעת מהפליה גזעית, חב¬ 
רתית, לאומית או דתית, או מן הצורך לגייס כוח־עבודה לשם 
פיתוח המשק. עבודת־פרך, שהוטלה ע״פ פסק־דין של בימ״ש 
מוסמך בתור עונש על פשע, אינה נחשבת לע״כ אסורה; הוא הדין 
לגבי עבודתו של אדם הפטור משירות צבאי מטעמי מצפון, שנת¬ 
חייב בשירות-עבודה במקומו. אין רואים כע״כ אסורה גם עבודה 
הנכפית על תושב בשעת חירום או אסון לאומי (שטפון, רעש 
וכיו״ב). 

; 1953 , 11 ( 66 ר 62 \ 01 < 182163612$1 1111 611 ( 1 ? 1 ) 012£$ < 7.11 016 ,* 101 □£ . 1 ־ 1 

,ע״ 61 ס $10 / 0 1071 ) 011 <{(/ 16 () $11266 ■ 10141 ( 00 ^ז 110 ז 0111 ט 1 ז 1 ,ז 0 ס£ ־ 01 ) 1005 .}! 

, 060610£1716111 1216 ) 0 הס £6 23 ), 0 0117 ?( 1.0 07663 * 1 , 102 ^ 13010 ^ 5 . 5 ; 1960 

. 1971 2 , 6$ ) 0 ) 8 63 ) 13121 16 () 171 ' 202 ( 1.0 06 3 ' 02 * 1 , 115011 ^\ ; 1965 

י. נד. 

עבור שנים, ע״ע לוח, עט׳ 343/4 . 

* ־ד• - 

עבח־!, התנהגות אסורה ובת-עונשין ע״פ הוראות החוק. 

קיימים מבחנים שונים שלפיהם קובעת החברה מעשה מסוים 
כע׳. חסידי משנתו של ג׳. ם. מיל (ע״ע) טוענים בשם עקרון חופש־ 
הפרט, שאסור לחברה לקבוע כע׳ מעשה שאינו מזיק לזולת. לדעת 
אסכולה אחרת מותר לחברה לשמור באמצעות החוק על רמתם 
המוסרית של חבריה, אפילו כאשר מתבצעים מעשים שאינם פוגעים 
בזולת, אם הם פוגעים בכללי המוסר המקובל בחברה מסוימת. 
מקרים קונקרטיים, שנידונו בוויכוח בין שתי אסכולות אלה, הם 
מעשי זנות (ע״ע) ומעשים הומויסכסואליים (ע״ע מין, עט׳ 286 ) 
בין מבוגרים, כאשר הם נעשים בהסכמת הצדדים ובצנעה. במידה 
מסוימת ויכוח זה הוא עיוני, שהרי גם אלה, המוכנים עקרונית 
להשתמש בחוק הפלילי לאכיפת המוסר, מסכימים, שברבים ממקרים 
אלה אין החוק הפלילי מסוגל מבחינה מעשית להביא לידי התוצאות 
הרצויות. החוק הישראלי נוקט עמדה מעשית: ביהמ״ש העליון 
בישראל דחה אמנם את הדעה שאין לקבוע כע׳ מעשים המסכנים 
רק את עושיהם ואינם מסכנים את הזולת; עם זאת אין החוק 
הישראלי רואה במעשי-זנות המתבצעים בצנעה מעשי-ע׳, ומאז 
תחילת שנות ה 50 אין מעמידים לדין בישראל על קיום בהסכמה 
של יחסי־מין בין גברים. 

לא כל מעשה הגורם נזק הוא ע׳. במקרים רבים מסתפק החוק 
בתשלום פיצויים לניזוק; אולם במקרים חמורים, כאשר המעשה 
חורג מהמסגרת הפרטית בין בעלי־הדין, וקיים צורך בענישת מבצע־ 
המעשה כדי לחנך אחרים ולהרתיעם מעשות מעשים דומים, או 
כדי למנעו מלחזור על מעשהו, יוגדר המעשה כע׳ (ע״ע ענש, 
ענש־מות). 

לא כל סטיה מנורמה חברתית, גם אם קיימות בצדה סנקציות 
חברתיות, תהיה ע׳, אלא רק איסור שהמשפט מגדירו כע׳. בבריטניה 
הגדולה קובעים בתהמ״ש גם כיום הגדרות חדשות לע" מסוימות, 
וזאת כדי להעניש על מעשים המזיקים לציבור או הפוגעים במוסר 
הציבורי. על גישה זו נמתחה ביקורת קשה, בשל פגיעתה בעקרון 
החוקיות, המחייב הגדרה מראש של התנהגות שהיא ע׳. בישראל 
מקובלת הדעה, שרק למחוקק הסמכות לקבוע ע׳ מהי. לפי שיטה 


625 


עברה — עברי, בתג: התקופה העתיקה 


626 


נוספת מותר לבתהמ״ש להגדיר ע" חדשות מתוך הקש לאלה 
שנקבעו בחוק החרות. שיטה זו היתה מקובלת במשטר הנאצי 
בעבר, ונוהגת היום בכמה מארצות סקנדינוויה הדמוקרטיות. 

מקובל לסווג ע" לפחות לשתי קבוצות: פשע (ץמ £610 ) ועוון 
( 01 מ 103 ס 16 > 118 ז!)ן החוק הישראלי מוסיף סוג שלישי — חטא (-מסס 
מ 10 זמ 6 ׳\ 113 ). בשיטת המשפט האנגלי (ע״ע ממלכה מאחדת, משפט; 
משפט מקבל), ובעקבותיה בשיטה הישראלית, קיים סיווג של ע" 
לפי חומרתן וע״פ מידת העונש הקבוע בחוק למבצעיהן. פשעים הם 
הע" החמורות ביותר, עוונות מצויים בדרגת־הביניים וחטאים הם 
הע" הקלות ביותר. 

הע׳ מורכבת משני יסודות: המעשה הפלילי ( 5 ט 6 ז 301115 ), 
והמחשבה או הכוונה הפלילית ( 03 •! 5 ת 0 ת 1 ). עקרון־יסוד של החוק 
הפלילי הוא, שאין ע , בלא מעשה פלילי. לא ייענש אדם על מחשבו¬ 
תיו שלא הגיעו לכלל ביטוי במעשה, וזאת מתוך כוונה לשמור 
על זכויות הפרט וחופש־מחשבתו, ובשל הקושי שבהוכחת מחשבות. 
כאשר החוק מטיל במפורש על אדם לעשות מעשה מסוים ייחשב 
גם מחדל למעשה פלילי, למשל: אי-התייצבות לגיוס, אי-תשלום 
מסים. 

הכוונה הפלילית היא ההתייחסות הנפשית המתלווה אל המעשה. 
מושג זה כולל גם כוונה לעשות את המעשה האסור, או להביא לידי 
התוצאה שהחוק בא למנעה, וכולל גם פזיזות, שהיא ידיעה וערנות, 
לגבי האפשרות שתתהווה התוצאה האסורה, ואי נקיטת אמצעי־המנע 
הדרושים, מתוך אדישות לתוצאה, ואפילו מתוך תקווה שמא לא 
תתרחש אותה תוצאה. כיום נכללת הרשלנות בתוך מושג הכוונה 
הפלילית, בשל יסוד האשמה הקיים בה. 

למרות העקרון המקובל שאין ע׳ ללא כוונה פלילית, נתרבו 
במאה האחרונה ע" שבהן מוטלת אחריות מוחלטת על מבצעיהן 
וחסר בהן יסוד הכוונה הפלילית. הדברים אמורים בעיקר בע" חד¬ 
שות, שהוגדרו עקב הצורך בהגנה על הציבור בתנאי-החיים החדשים, 
ולגביהן קיים קושי מיוחד להוכיח קיומה של הכוונה הפלילית. 
ע" כאלה הן מרבית תקנות־התעבורה, הע" ע״פ חוקים ותקנות העוס¬ 
קים בבטיחות עובדים בתעשיה (ע״ע עבודה׳ חוקי-עבודה), חוקים 
ותקנות שמטרתם למנוע נזק לציבור משיווק מצרכי-אוכל, וכיו״ב. 
ההיזקקות המרובה למושג האחריות המוחלטת הביאה לביקורת 
גוברת, בשל השמטת הבסיס המוסרי ממושג ע', 

מרכיב נוסף בהגדרת הע׳ היא הרציה. החוק דורש, שהמעשה 
האסור, להבדיל מהתוצאה האסורה, ייעשה מתוך ידיעה ורצון, ולא 
מתוך אינסטינקט או רפלכם ללא כל ידיעה ומחשבה. ביסוד הרעיון 
הזה מונח העיקרון שאין להעניש אדם על מעשה שלא נעשה מתוך 
רצונו החפשי. קיים ויכוח בין החוקרים אם לסווג את עקרון־הרציה 
כחלק מהמעשה הפלילי או כחלק מהמחשבה הפלילית; אולם אין 
הבדל מעשי בין שתי הגישות, ואולי הפתרון הטוב ביותר הוא — 
להכיר בו כבמרכיב שלישי, החולש במידה מסוימת על שני המרכי¬ 
בים האחרים. יסוד זה נדרש גם בע" מוחלטות. 
על ע׳ ביהדות — ע״ע חטא. 

,( 7211 ,)• 131 ־ 1 . 0 . 1 ־ 1 ; 1959 , 101211 ( 1 { 0 )ה 227712 ' 01 { £71 7112 , 4111 ) 06 .? 

1/12 / 0 )■ 721 131160 365, 7112 02x21-21 ^ .ן ; 1963 ,/() 7102211 711721()/ 2x4 
,׳ 0165565 .א . 19 - 1 >ת 13 ' 61 ו 111 ז) 5 . 1 ־ 1 .£ ; 1965 , 1 ( 2 ( 710211 / 0 7210 111117121 -< 0 

. 1970 9 , 23 — 3 ,?■ € 11771111010 % 

א.אנ. 

עבר־דדךדן, ע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 620-607 ; כרך מי¬ 
לואים׳ עמ׳ 539 — 543 . י 

ע 5 ךי, כתב. התקופה העתיקה. "כתב עברי" (כ״ע) או 
"כתב דעץ" מציין אצל חז״ל את הכתב (הב׳) שרווח בימי 
בית ראשון, ושכיום מקובל לכנותו בעיקר "כ״ע קדום". לעומת זאת 
מכונה הב׳ שפיתחו היהודים בימי בית שני במקורות "כ׳ אשורי". 


בימינו מכונה כ׳ זה "כ׳ (ע׳) מרובע", אך בספרות המקצועית החדי¬ 
שה מעדיפים לכנותו "כ׳ יהודי". 

שני ד,כ״ הם צאצאי ד,כ׳ האלפביתי שצמח בכנען במאות ה 16/17 
לפסה״ג. כ׳ פרוטו־כנעני ראשוני זה היה כ׳ תמונתי בן 27 סימנים 
לציון עיצורים (תמ׳: ע״ע אוסטרקון, עמ׳ 27 ). במאה ה 13 לפסה״ג 
לערך, עם צמצום מערכת ההגאים של הניב הכנעני הדרומי, צומצם 
מספר הסימנים ל 22 . בתהליך התפתחותו של ר.כ׳ הפרוטו־כנעני 
הפכו התמונות בהדרגה לאותיות קוויות. באמצע המאה ה 11 לפסה״ג 
בקירוב התייצבו צורות האותיות, ובמקום הגמישות בכיוון הכתיבה, 
שהיתה נהוגה קודם לכן, נתגבשה הכתיבה בשורות אפקיות מימין 
לשמאל. כ׳ מגובש זה בן 22 אותיות מכונה כ׳ פניקי. 

העברים, בבואם לארץ כנען, אימצו את הב׳ הפרוטדכנעני 
במאה ה 12 , או את צאצאו הישיר, הכ ׳ הפניקי, במאה ה 11 . מ״מ, 
במשך כ 200 שנה השתמשו העברים באותו כ׳ שבו כתבו הפניקים. 
עיון בכ ׳ של לוח גזר (ע״ע, עמ׳ 580 ) אינו מעלה אפוא קוד אופי 
עבריים, שכן כ׳ זה אינו שונה בעיקרו מכתבן של הכתובות הפני¬ 
קיות מהמאה ה 10 , שנמצאו בגבל (אחירם, יחימלך, וכר); זו התעו¬ 
דה היחידה שאפשר להגדיר את כתבה כפניקי-עברי (אף אין לקבוע 
אם לשון הלוח עברית היא או פניקית). 

הדוגמה הקדומה ביותר לב׳ העברים שפיתחו מצויה במצבת 
מישע (ע״ע, עט׳ 405 ושם תמ , ) מלך מואב (אמצע המאה ה 9 
לפסה״נ) וכן בקטע מצבה מואבית אחרת שבה נזכר כמושית, אבי 
מישע. לשונן של מצבות אלו מואבית, אך כתבן עברי. אותיות 
שונות (ו, כ, מ, נ, פ, צ, ת) במצבות הנ״ל מורות על מסורת כתיבה 
שונה מזו שנהגה אז אצל הפניקים; לעומת זאת אפשר לראות את 
המשך התפתחותן של אותיות אלו בכתובות העבריות מהמאה ה 8 
ואילך. 

הכתובות המואביות נחקקו בסיגנון הלפידרי, כיאה לכתובות־אבן 
מונומנטאליות, אולם בצורות האותיות כ, מ, נ, פ ניכרת השפעת 
הקורסיוו. לכאורה אפשר לטעון כי אם תימצא כתובת עברית כתובה 
בדיו מהמאה ה 9 , יהיה כתבה קורסיווי ומפותח יותר, אולם בניגוד 
לב׳ הפניקי, ולכ " אחרים, לא פיתח הכה״ע שני סיגנונות כתיבה 
מקבילים, והיה לו מסלול התפתחות אחד בלבד. עם הזמן הוא 
הולך ומאבד את קווי האופי הלפידריים, והקורסיוו הופך לסיגנונו 
הבלעדי. תופעה זו מורגשת בכתובות מהמאה ה 8 ; בכתובת השילוח 
(תכד: כרך ף, עט׳ 292 ), בכתובת הקבר מכפר השילוח של 
",..יהו אשר על הבית", בקטע של כתובת על שנהב שהובא לכלח, 
כנראה משומרון, וכן בחותמות העבריים מהמאה ה 7 ומראשית 
המאה ה 6 . סיגנון כתבם של כל אלה הוא קורסיוו, אע״פ שנח¬ 
קקו או גולפו בחומר קשה. יתר על כן: החורתים והגלפים דאגו 
לעיבוי קווי האורך, שהם תוצר לוואי של כתיבה בקולמוס. הסופרים, 
שכתבו בסיגנון הקורסיווי הפורמלי, השתמשו בקולמוס, שהפיק 
קווי אורך עבים לעומת קווי הרוחב הדקים יותר. במידה שרצו 
לשוות לכתובת אופי מונומנטלי, הרי בהעדר סיגנון לפידרי בחרו 
בקורסיוו הפורמלי. היעלמות ד,כ׳ הלפידרי הע׳ מצביעה על חוסר 
מסגרת לטיפוח סיגנון כזה; ביהודה ובישראל לא כתבו, או לפחות 
לא הרבו לכתוב, מצבות מלכים וכתובות הקדשה לאלוהויות, כדוגמת 
הפניקים ואחרים. 

העובדה שאין בידנו כתובת עברית של ממש מהמאה ה 9 
לפסה״נ נראית מקרית בהחלט. מכל מקום הולך וגדל בהדרגה מספרן 
של הכתובות העבריות מהמאה ה 8 ואילך. קטע של פאפירום שנמ¬ 
צא בוואדי מורבעת ולמעלה מ 20 פיסות טין שחתמו מגילות פאפי- 
רום מעידים על כך שבימי בית ראשון, או לפחות מהמאה ה 7 ואילך, 
היה הפאפירוס בשימוש מקובל ביהודה. 

אנו מכירים היום כמה עשרות כתובות על כדים (תנד ר׳ למשל 
כרך ר, עמ ׳ 298 ), המציינות את הבעלות או את האחריות על נפח 


627 


עברי, כתב: התקופה העתיקה 


628 



לוח התפתחות האלפבית בעירית ובשפות שמיות קרובית, 

1 , סרקופג אתירם, בערר 000 [ לפסה׳ינ. פניקית; 2 . לוח וזר, סוף המאה ה 10 לפסה״נ. עברית; 
3 . כתובת מישע, אמצע המאה ה 0 . מואבית; 4 , אוסטרקון ״בוסרוז, המאה ה 8 לפסהייו, עברית; 
5 . אסטלת בר־רבוב, סוף המאה ה 8 לפסה״ו. ארמית; 0 . בתיבת השילוח, בערך 700 לפסה״ו, עברית; 
7 . אוסטרקו* מצד חשביהו, ם ו [י הסאה הד לפסה״ו. עברית; 8 . פפירוס סאקארה, בערד 000 לפסה":, 
ארמית; 0 . חותמות עבריות, סוף המאה ה־ — ראשית המאה הס לפסה״נז 10 . אוסטרקוני לריש, 
ראשית המאה הס לפסה״ו. עברית; 11 . פפירוס יב (אלפנטיני), סוף המאה ה .ז לפסה״ו. ארמית; 
12 . כתובת אשמנעזר, המאה הד; לפסה״ג. פניקית; 18 . שמות. קטע ממגילה, המאה ה 2 לפסה״נ, 
פאלאו־עברית (הזכויות שמורות לי. גוה) 


הכלי: רובן חרותות לפני הצריפה ומיעוטן חרותות. או כתובות 
בדיו, לאחר הצריפה. מהמאה ה 7 ואילך נהגו הקדרים להטביע חותם 
על ידית הכלי. עד כה נמצאו ביהודה ובשומרון כ 80 טביעות חותם 
המציינות את בעלותם או אחריותם של כ 30 איש, וב 800 חותמות 
״למלך/ המעידים שהכדים יוצרו בבתי יוצר ממלכתיים. כ 200 
חותמות עבריים נמצאו ביהודה (תמ׳ ר׳ למשל כרך י״ז, עמ ׳ 225 ). 
העדר כל עיטור בצד הכתובות ברוב החותמות מהמאות ה 7 — 6 
מעיד, כנראה, על יכלתם של בני ארם לזהות את החותם רק ע״פ 
קריאה. 

עיקר החומר האפיגרפי העברי המצוי כתוב על אוסטרקונים 
(פאפירום אינו משתמר באזוריה הלחים של א״י): מיעוטו חרות 
(שתי "תעודות משלוח" מתל קסילה ופתק־מכתב משומרון [תט׳: 
כרך ב׳, עמ ׳ 28 ]), ורובו כתוב בדיו. בצד 63 חרסים משומרון, 
שעליהם צוין מוצאם של קנקני היין ו״שמן רחץ", ומספר רשימות 
אחרות, יש בידנו כיום כ 100 מכתבים כתובים בדיו על שברי חרס 
מערד (ע״ע) ומלכיש (ע״ע, עט׳ 888/9 , ור׳ תמ/ ברך ר, עט׳ 303 ), 
ומכתב אחד ממצד חשביהו. סיגנון כתבם של מכתבים אלה הוא 
בד״ב קורסיוו פורמלי למחצה, היינו, הם נכתבו אמנם בידי סופרים 
מקצועיים, אך אולי לא מעולים ; ושמא גרמו חומר הכתיבה או אי־ 
חשיבות הנושא למיעוט ההקפדה בכללי הכתיבה הפורמלית. ברם, 


בין חרסי ערד נמצאים מכתבים הכתובים בקור־ 

סיוו חופשי: כתב רהוט במיוחד וחסר הצללה. 

הנוסח מלמד אף הוא שאלה הם פתקי פקודות, 

שנוסחו ואף נכתבו ע״י מפקדו של הנמען ולא 
ע״י סופר מקצועי. אף סיגנון הקורסיוו הוולגארי 
(כתב־ידם של אנשים שאינם אמונים במלאכת 
הכתיבה) מצוי בחומר האפיגרפי העברי, לעתים 
בחותמות ובטביעות חותם על ידיות קנקנים, 

ובעיקר בחרותות על ידיות של 60 כדי היין 
מהמאה ה 6 לפסה״נ שנמצאו בגבעון. מציאותם 
של שלושה סיגנונות־המשנה של הקורסיוו העברי 
מהמאות ה 7 — 6 מלמדת שרבים מאוכלוסיית יהו¬ 
דה אז ידעו קרוא וכתוב. 

למרות ההבדלים שבניבים, שדוברו ביהודה 
ובממלכת הצפון, והבאים לידי ביטוי בכתובות 
העבריות (למשל התכווצות דו־התנועות 31 ו! 31 
בצפון, לעומת הישמרותן בדרום), אין הבדלים 
מקומיים בכה״ע. כ׳ אחיד זה הוא שאומץ גם ע״י 
המואבים והאדומים (ר׳ לעיל, עמ ׳ 626 ), שהיו 
נתונים במאות ה 10 — 9 לפסה״נ להשפעתן המדי¬ 
נית והתרבותית של ישראל ויהודה. אולם עם 
עליית אשור החלו יסודות ארמיים לחדור לכתבם 
של המואבים והאדומים. 

הארמים למדו את הב׳ הפניקי במאה ה 11 או 
ה 10 לפסה״ג, ובאמצעה ובמחציתה ה 2 של המאה 
ה 8 אפשר להבחין בראשיתו של הב׳ הארמי העצ¬ 
מאי. אף שהבה״ע החל את התפתחותו כענף נפרד 
כ 100 שנה לפני הב׳ הארמי, היטיב הכה״ע לש¬ 
מור על הצורות הקדומות של האותיות יותר 
מהד הארמי ואף מהד הפניקי. השוואת שלושת 
הד׳ בתעודות ובכתובות מסוף המאה ה 7 ומרא¬ 
שית המאה ה 6 (היינו מפרק הזמן שביהודה 
נמשכו עדיין חיים מדיניים עצמאיים) מראה, 

שהבה״ע שמרני יותר מהד הארמי. במאה ה 7 
(אחרי חורבן שומרון) הצטמצם השימוש בד זה 
ליהודה בעיקר, היינו לארץ הררית מרוחקת 
מדרכים בין־לאומיות. לעומת זאת כבר היה הד הארמי בתקופה זו 
כתבם של עמים רבים, אחרי שתושבי אשור ובבל עשו אותו ואת 
השפה הארמית (ע״ע) לכלי התקשורת בין עמי האימפריה שלהם. 

יש להניח שבתקופה הפרסית כתבו בד הארמי רק טכסטים 
ארמיים, ואילו טכסטים עבריים כתבו בכה״ע. בתקיפה ההלניסטית 
כבר היו הלשון והד הארמיים מושרשים היטב בקרב העמים. ברם, 
בתקופה זו נעדרה הסמכות המרכזית ששמרה על אחידות הד 
הארמי, והעמים השונים, שהמשיכו להשתמש בד הארמי, פיתחו 
כתבים עצמאיים, כגון הנבטי (ע״ע נבטים) (אבי הד הערבי), 
התדמורי, הסורי וכר, וכך התפתח גם הד היהודי ("המרובע" או 
"האשורי"). הטכסטים העבריים הקדומים ביותר שנמצאו בד זה 
הם קטעי מקרא שונים ממגילות קומראן. מסוף המאה ה 3 לפסה״ג. 
השימוש בכה״ע לא פסק ואף משנתקבל הד היהודי ברבים גם 
לכתיבת טכסטים עבריים. מלכי בית חשמונאי, מנהיגי המרד הרא¬ 
שון נגד הרומאים ובר-כוכבא טבעו מטבעות ועליהם כתובות 
שבכה״ע (תט׳ ר/ למשל, כרך ר, עט׳ 405/6 ), וגם קטעי החומש 
ום׳ איוב שנתגלו בקומראן כתובים בד הזה. בטכסטים שבד היהודי 
נכתבו שמות הקודש ("אל" ו״השם המפורש") בכה״ע (ר׳ ט. וכסלר 
— ביד). ברם, בתקופת בית שני הלך והצטמצם מאוד השימוש 
בכד,"ע. העדפת הד היהודי והיחס השלילי לכה״ע במקורות התלמד 




629 


עברי, פתב: התקופה העתיקה; יה״ב 


630 


דיים מרמזים, אולי, לכך שהפרושים דבקו בכ ׳ היהודי, בעוד דיכה״ע 
רווח בעיקר בקרב הכיתות היריבות להם. גם השומרונים, שבתקופה 
הפרסית כתבו, כמו היהודים. בשני הכ /׳ (כ״ע לטכסט עברי, כ׳ ארמי 
לטכסט ארמי) ביכרו את השימוש בכה״ע, וברבות הימים הפכו 
אותו לכתבם הבלעדי, שבו כתבו גם טכסטים ארמיים. אין עדויות 
שיהודים כתבו בכ״ע אחרי מרד בר־כוכבא. השומרונים המשיכו 
לפתחו ומשתמשים בו עד היום הזה. 

לעניין צורות האותיות, ע״ע א (האות) וכר. וע״ע ספר, ענד 309 . 

ש. ייבין, תולדות הכתב העברי. תרצ״ט; ט, וכסלר, צפונות במסורת 
ישראל. 130 — 132 , 141 — 146 . 1968 ; א. אורן- , . נוה, כתובות שמיות 
מערביות, תשל״ג; י. נוה. התפתחות הכתב הארמי (דברי האקדמיה 
הלאומית למדעים), תשל״ד; ; 1968 , 1 ) 111 ) 777 <} 10 )' 1 ) 0 ) 7/1 , 112111 ^: 61 ? . 8 ■ 1 
) 111 { 0 011171111111011 ) 1/1 מס ) 701 ( ) 111 <ן 0£73 ) 313 ? 4 ,י! 16 וג 4 ז .ן ; 1968 
. 1968 ,( 61 מ\ 16 \ 6 ? 21 :> 6010£1 ד 1 ז [) 21 \ז 11.1 ) 1 ( 50011 < 11 ) 7 ! 1 ..ר 4 \ .< 1 *:׳<י דף 149 ב. 


כתיבה תימנית בינונית 

תימן, 1508 . 

כ״י ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוני¬ 
ברסיטאי 1133 4 .יהזז. דף 72 ב. 

כתיבה פרסית 

כתיבה פרסית מרובעת־למחצה.כאשאן. 1485 
כ״י מנצ׳סטר. ספריית ג׳ון ריילאנדס, אוסף 
גאסטר 86 , דף 52 ב. 

כתיבה בוכארית בינונית 

בוכארה, 1488 . 

כ״י ירושלים, ישיבת שם (אוסף מוסאיוף) 130 
דף 254 ב 






** 6 **#*<.מ ********#'*•*ד'?**'* 


כתיבה פרסית רהוטה 

סארום, 1422 . 

ירושלים, אוסף מ. בניהו (פרטי) דף 37 ב, 


״!תה 1 גפ י, גגי י זלומע |$י מגפי׳ 33 ׳ ה 
יזכבפלעמ׳ס/ ^ ח״/י/פיעח כיזת!—־ 


כתיבה ספרדית 

כתיבה ספרדית מרובעת 
ברגש (בורגוסא 1207 . 

פאריס, ספריה לאומית 82 .יז:זו 1 . 


כתיבה ספרדית בינונית 

ספרד, 1225 . 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוני¬ 
ברסיטאי, 1 .י 1 ״ז 1 ..! 84 .!!בר. דף 35 ב. 


| $1 ? 1 ׳ | • ^ -• 1 ״-.- 1 

כינ@ 8 נכת*זד יי׳#ח יע 0 * 3 עי 


כתיבה ספרדית בינונית 

סורסושה, 1484 . " 

רואן׳ ספריה עירונית 4 .ז 0 , דף 1 א. 


! 1 י) 1 ושיייו 


ס מ* *יד מר, עות 



633 


עברי, כתב: טיפוסי כתיבה ביה״ב 


634 






^* 4 ו*ל 1 **ג 1 *!י 


כתיבה ספרדית-מערבית בינונית 

פאס, 1401 . 

כ״י פאריס. ספריה לאומית 657 .!!■!יו, דף 67 ב. 


כתיבה ספרדית אנדלוסית רהוטה 

אגרת מגרנדה. 1129/30 . 

כ״י קמבריג/ ספריית האוניברסיטה .!) 1 ו\.( 53-11 . 


כתיבה ספרדית רהוטה (כתב ספר) 

גראנטה, 1399 . 

כ״י פאריס. ספריה לאומית 578 .< 01 ו 1 . דף 51 ב. 




| -־׳י: לןמ^יזי־וייל *סיןמהקי ין•! 


•ל יעי♦ ע 4 ן״*!עיוי[*י>י 


יעי*<ייי 


*־•* 1 < * *•,< גו,'.) •י•. 


*■נ 111 ■! 


אתט״^ליזיייז 5 יזשרר־ןיקוי 


גוע*ו*׳ 0 'יתמ>ןחרי 1 



י^ויחון!י,יעח 


• די 


*ע״י־ י׳עץ■ "ו 8 *ץיז. כעכיי^ ינ*לזממי*י ׳^•?*■ליייג ביערי־־־ד־ 

י 1 

כשייייכד כייתייד ין*יי*ץ בי■ י■ יד ■'לוט״-עשלז, .הי״כא&יייי׳ קיייי״כי״ית״י •ע 




<; 5 ז'י : ■■ 






*■י!!*****מו*״' טד * 1 * $9 ׳ הסט* 1 י <ב*( 3 . *ר -על #■*י־ יען (׳>(ילר. 3 ^ 1 
(• 1 ^ך ׳*(*ד. 3 *יי- #ג״ץ ('*{{*<*- * 9 - יג־* 1 : ** } דיץ סו 0 יגץ 




96 ןןןט^•^■״^גזישייי■׳״$! 011111 י י ני. אנ־*!נ־.־ א ■יל׳ג * שריי** 16 ■?־.■ :• 

י' 11 ו/ג*ן/^*#ט 1 ןיט 41 1 ן/ן!ו - וז 1 וזוז וו^%ון 8 ד|ןןןןו 11 ו|_"־ןןן|וןו! ו*וןןזוז| 1 1 * 71 ״!־ '.־־ ■ 


זן<*י 1$1 <זןץז 11 < 7 טהס 1 ימ 5 וט^₪^ויזס 81₪ פ* 1 *יי 

ידז(וי 7 סו^ו לגייית(פפיס יי/ 5 <׳שה יאים; |ר 0 י 1 *\ע 31 ^י<^יז 1 ק־ 



ומפידריע; 


,ב^/וכ^־ונ^ס־ימיר^ 5 ^ 1 * ^ 0 י ו^<^<י< *<♦*<• **<>>• .**יוםי*<•יאכייבו■ ■ י,גי-ס,•ן 

3 ג*י ע£*־ י־*יא י* 1 •*י.■״* ־ י*<*י •<״*■-״*< 0 * 0 (<'ס !•*ץ 5 עוגךן^< 11 ג' יז^״נ 5 יד•^'יי^יג 


כתיבה אשכנזית 

כתיבה אשכנזית מרובעת 

צרפת. 1268 . 

כ״י טור. ספריה עירונית 9 , דף 40 ב. 


כתיבה אשכנזית בינונית 

אשכנז. 1250 . 

כ״י פאריס. ספריה לאומית, 164 .י 01 ת, דף 54 ב. 

כתיבה אשכנזית בינונית גוטית 

שייראה, 1290 . 

כ״י פאריס. ספריה לאומית 370 .י)■/!!, דף 433 ב. 

כתיבה אשכנזית רהוטה 

אשכנז, 1454 . 

כ״י פאריס. ספריה לאומית 408 .י 01 י 1 , דף 94 ב. 

נתיבה איטלקית 

כתיבה איטלקית מרובעת 

קורניט, 1312 . 

פאריס, ספריה לאומית 81 .יהיו. דף 60 ב. 

כתיבה איטלקית מרובעת־למחצה 

איטליה, 1145 . 

כ״י מילאנו, אמברוזיאנה . 11 ״ 186 \.. דף 12 א. 

כתיבה איטלקית בינונית 

נורשא, 1391 . 

כ״י ירושלים. בית הספרים הלאומי והאוני¬ 

ברסיטאי 4281 ״ 8 .יהוו. דף 85 ב. 

כתיבה איטלקית רהוטה 

איטליה. 1282 . 

כ״י ירושלים. בית הספרים הלאומי והאוני¬ 

ברסיטאי 4120 1.8 |:>]|. דף 96 ב. 

כתיבה איטלקית רהוטה 

מנטובה, 1531 . 

כ״י ירושלים. בית הספרים הלאומי והאוני¬ 

ברסיטאי 3935 ' 8 .<ה 11 . דף 71 ב. 

כתיבה דרום איטלקית בינונית 

(טיפוס ספרדי) 

לצי (■^ 1.00 ). 1439 . 

כ״י פאריס, ספריה לאומית 11111.1034 . דף 6 ב. 

כתיבה ביזאנטית 

כתיבה ביזאנטית בינונית 

שירון (יוון), 1308-1307 . 

אוקספורד. הספריה הבודליאנית 128 .)״ 1111 . 

דף 60 ב. 

כתיבה ביזאנטית רהוטה 

שאלוניקי, 1322 . 

ב״י לייפציג. ספריית האוניברסיטה 11.11.13 . 

דף 18 ב. 




635 


עברי, בתג; יה״ב — עברינות־נער 


636 


חדים, חופפים בד״ב יחידות תרבותיות יהודיות מקיפות, ולא תמיד 
יחידות גאוגרפיות פוליטיות. בלוח מיוצגים הטיפוסים בגיבושם 
ולא בהתפתחותם. 

(א) כתיבה מזרחית: א״י, מצרים, סוריה, בבל, מזרח תורכיה. 
בהבדלים מקומיים קלים (ו״ עם' 631/2 , דוגמות שניה, שלישית ורבי¬ 
עית). (ב) כתיבה תימנית: כבר נבדלת בבירור בתעודות מהמאה 
ה 12 . כ׳ הספר בתימן היה אחיד למדי, וכמעט שלא התפתחו בו 
צורות רהוטות (שם, דוגמות חמישית, שישית ושביעית). (ג) כתיבה 
פרסית: פרם, בוכארה, קורדיסטן (מאוחר יותר) ומרכז אסיה (שם, 
דוגמות שמינית, תשיעית ועשירית). (ד) כתיבה ספרדית, כולל 
פרובאנס (כנראה רק מראשית המאה ה 13 ואילך) וצפון אפריקה 
(שם, דוגמות אהת־עשרה — שלוש־עשרה; עם׳ 633/4 , דוגמות ראשו¬ 
נה — שלישית). הכתיבה בצפון אפריקה נמשכה בתחילה לטיפוס 
המזרחי, אך במהרה נתלכדה עם הטיפוס המיוחד לספרד, אף שניתן 
להבחין בסיגנונה המיוחד (ר׳ עמ ׳ 633/4 , דוגמה ראשונה). מראשיתה 
של הכתיבה הספרדית ניכרים בה 3 סוגי כ׳: מרובע, בינוני ורהוט. 
איגרות מראשית המאה ה 12 מלמדות שהכ ׳ הרהוט נתפתח באנ¬ 
דלוסיה (שם, דוגמה שניה) ובצפון אפריקה. הדוגמה הקדומה ביותר, 
כנראה, לכתב־ספר בינוני, שמוצאו ג״כ מאנדלוסה, בפיוטי יוסף 
אבן אביתור (ע״ע, עט׳ 189 ) שע״ם איגרת מידיו (תמ ׳ : שם, עט׳ 
189/90 ) ברור שנכתבו בעצם כתיבת-ידו. (ה) כתיבה אשכנזית: צפון 
צרפת, אנגליה, ארצות גרמניה, ואח״ב, מזרח אירופה (עמ ׳ 633/4 , 
דוגמות רביעית — שביעית). בטיפוס זה מגיע לשיאו ניצול גמישות 
קולמוס הנוצה. מראשית המאה ה 13 התפתחה באשכנז כתיבה בינו¬ 
נית גותית, המשקפת את התמורה האסתטית בארכיטקטורה ובאומ¬ 
נות האירופית (שם, דוגמה שישית). גם הב׳ המרובע הושפע מהסיג- 
נון הגותי. (ו) כתיבה איטלקית — מהלך התגבשותה עדיין אינו 
ידוע, ונראה שהכתיבה האשכנזית צמחה מתוכה (ר' עט׳ 633/4 , 
דוגמות שמינית — שתים־עשדה). הכתיבה המרובעת באיטליה 
לא נבדלה מהכתיבה האשכנזית בצורה בולטת עד המאה ה 15 . 
במאות ה 12 — 13 , נתפתחה באיטליה כתיבה מרובעת־למחצה מיוחדת 
(שם. דוגמה תשיעית); נציגה המובהק הוא כ״י קאופמן של המשנה. 
בסיציליה ובדרום איטליה נהגה כתיבה מטיפוס ספרדי, לפחות מאז 
המחצית ה 2 של המאה ה 13 (שם, דוגמה שלוש־עשרה). (ז) כתיבה 
ביזנטית: יוון וארצות הבלקן, כרתים, רודוס ומערב תורכיה. מוכרת 
בעיקר מהמאה ה 14 ואילך, ויש בה תערובת סיגנון איטלקי ומזרחי, 
אולם ייחודה ניכר. נראה שהתגבשותה עתיקת יומין (שם, דוגמות 
ארבע-עשרה וחמש-עשרה). (ה) הכתיבה הקראית: בתקופות הקדו¬ 
מות לא נבדלה מהרבנית, אולם משלהי יה״ב ואילך החלה להתבדל 
מהן. ניתן להבחין בטיפוסים שונים במצרים, בפרס, בתורכיה, בחצי- 
האי קרים ובמזרח אירופה. 

בעזרת הטיפולוגיה הדיאכרונית של הכתיבות ניתן לקבוע, באזו¬ 
רים רבים, את תקופת ההעתקה בגבולות של 50 — 100 שנה. 

עם התיישבות מגורשי ספרד, בעיקר בארצות אגן הימה״ת, חל 
טשטוש בין הכתיבה הספרדית המזרחית׳ הביזנטית, הדרום־איטלקית 
והסיציליאנית, ואפילו האיטלקית. באיטליה ובאשכנז דחקו הכתיבות 
הרהוטות את רגלי הכתיבות הבינוניות. הדפוסים הראשונים בספרד, 
באיטליה ובאשכנז חיקו את כה״י, ולא רק את הב׳ המרובע אלא 
אף את הב" הבינוניים. אשר למסירה וניקוד, ע״ע עברית, לשון, 
עמ ׳ 651 . וע״ע ספר, עט׳ 310 . 

ראשית הדפום. בספרד, בפורטוגל וכן באשכנז נחקקו הב" 
המרובעים והבינוניים המקומיים. באיטליה, במקום שנהגו כתיבות 
איטלקיות, ספרדיות ואשכנזיות נחקקו כ" אחדים. בדפוסי רומא 
ופיובה די סאקו נחקק הכ ׳ המרובע האשכנזי־איטלקי. בדפוסי מנטו- 
בה, פירארה[?] ובולוניה נחקק הב׳ הבינוני האיטלקי. בדפוס רג׳ו 
די קלבריה נחקק כ׳ בינוני ספרדי מובהק. בדפוסי שונצינו (ע״ע) 


נחקקו לראשונה כ" מסוגננים שלא היו בגדר חיקוי כתיבות כת״י 
המקומיות, אלא עוצבו מתוך גישה טיפוגרפית: כ׳ מרובע מטיפוס 
ספרדי בעיקרו, וב׳ בינוני ספרדי מטיפוס דרום-איטלקי לפירושים, 
שכונה לימים "כתב רש״י". ע״ם כ" אלו עוצבו רוב כתבי הדפוסים 
מאז ואילך. וע״ע ספר, עט׳ 312 . 

מ. שפיצר, האותיות שלנו (עלי עי״ן לש״ז שוקן), תשי״ב 2 < מ. בית 
אריה. פאלימפססט מינכן (ק״ם מ״ג), תשכ״ח; הנ״ל, תכונות קודי- 
קולוניות נבחנים פאליאוגרפיים בכ״י עבריים מיה״ב (שם, ס״ה), 
חש״ל; מ. בית אריה-ק. סירא, אוצר כ״י עבריים מיה״ב בציוני 
תאריך, 1 , א'—ב', 1972 ן , 11x0 ?ו 1 חז:> 11 . 0 

. 1954-1971 , 5 1-11 ! 11 : 7/11 ,ב 631111 ת: 81 . 8 ; 1924 

מ. ב.־א. 

עברים, ע״ע עם־ישראל, היסטוריה. 
עברינות, ע״ע פסזיעה. 

- : ד : • ד 

עברינות־נער, התנהגות של נוער מתחת לגיל מסוים, שהחוק 
רואה בה מעשה־עבירה. קיימות עבירות המיוחדות לבני־ 

נוער, בהיעדרות מביה״ם, עזיבת בית־ההורים, שוטטות ועישון. 
הגדרת ההתנהגות העבריינית ותחומי הגיל שונים מחברה לחברה. 
ברוב הארצות המתועשות תחום הגיל של העבריין הצעיר הוא בין 
16 ל 21 שנים, ואילו בארצות אחרות, כבישראל, מתייחם החוק אף 
לגילאים צעירים יותר. ברוב הארצות המתועשות ואף המתפתחות, 
ובעיקר מאז מלה,״ע 11 , חלה עליה בשיעורי העברינות (ע׳) בכל 
שכבות האוכלוסיה; באותה עת חלה ירידה בגיל העבריינים וחלה 
עליה בע׳ נערות. רוב העבירות הן נגד רכוש, אך ניכרת עליה 
בעבירות של אלימות והפרעת הסדר הציבורי. 

הע׳ היא בעיקרה קבוצתית־כנופייתית. שיעורי ע , גבוהים במיוחד 
נמצאים באזורי ע׳ בערים, המאופיינים באוכלוסיית מהגרים או 
עניים, הנגועים ב״בעיות חברתיות" (היזקקות לסעד. קיפוח בשירו¬ 
תים וכיו״ב). נמצא גם, שבכל חברה יש קבוצה עדתית, דתית, או 
מעמדית, שעקב מקומה החברתי והכלכלי "תורמת" לע׳ מעבר לחלקה 
באוכלוסיה. מאידך, שיעורי ע׳ נמוכים מצויים ב״גטאות-עוני" של 
כמה מיעוטים (סינים, יפנים, יהודים), שנמצאו קשורים ביציבות 
משפחתית, בגיבוש קהילתי ובבידוד יחסי מזרם־החיים הכללי בחברה. 

ההסברים הפסיכולוגיים של הע׳ עוסקים בזיהוי התה¬ 
ליכים הקשורים במניעים, באישיותו של העבריין וברקע צמיחתו. 
הדגש הוא על כשלון הפיקוח על התנהגות היחיד, הקשור: (א) במע¬ 
רכת הביולוגית; (ב) במערכת הפסיכולוגית (עקב תורשה או רמת- 
חשיבה פגומות); (ג) בליקויים במבנה האישיות, המביאים לכשלון 
הפיקוח על דחפים; (ד) בע׳ כדרך־הסתגלות ללחצים אישיים — 
פנימיים וחיצוניים. קושי מיוחד כרוך בהעלאת הגורמים "הבלתי- 
מודעים", כגון דחפים וסיבות לבחירת סוג הפתרון העברייני המיוחד. 

התאוריות הסוציולוגיות השונות על ע׳ בודקות את 
ההנחה, שע׳ היא תוצאה של תהליכים במערכת התרבותית ובמבנה 
החברתי, והן מבוססות על פיזור הע׳ מבחינה אקולוגית, גילית, 
מעמדית וכיו״ב. ההסברים הסוציולוגיים עסקו תחילה במשברים 
בציות לכללים מוסדיים בסביבה הראשונה של הצעירים (במשפחה, 
בשכונה, בביה״ם), וזאת כתוצאה מהגירה׳ דלות, מעמד חברתי נמוך 
ויריבות חברתית ותרבותית וכתוצאה מקיום תרבות־משנה סוטה 
(תת-תרבות) בסביבתם של העבריינים. לפי תאוריה זו, כשלונות 
בני המעמד הנמוך להשיג את מטרות המעמד הבינוני, בגלל חוסר 
כשרים אישיים וחברתיים בגיל ביה״ם, יוצר פגיעה בדימוי ובכבוד 
העצמי. מציאותן של קבוצות מבני מעמד זה במסגרת־שכונה, ביה״ם 
וקבוצת הגיל, מאפשרת מגע ביניהן, שאחת מתוצאותיו הוא פיתוח 
תרבות־משנה, המציבה, בין היתר, מטרות חדשות במקום אלד, של 
המעמד הבינוני, ומאפשרת השגת סטטוס בדרך של ע׳, הנלמדת 



637 עכרינות־נער 

באופן קיבוצי, במסגרת הכנופיה. תאוריה זו טוענת, שפער או אי- 
התאמה בין מטרות חברתיות לבין היכולת להשיגן בדרך חוקית 
יוצרים הרגשת מפח וקיפוח, כאשר אחד הפתרונות להם הוא — 
השגת המטרות באמצעים בלתי חוקיים. מצב זה מצוי בעיקר בין 
נערים וגברים במעמדות נמוכים. 

אחרים טוענים, שהמקור והאופי הקבוצתי של ד,ע׳ אינו בתגובה 
לקיפוחים אמיתיים או צפויים, הנובעים מקבלת התרבות השלטת 
של המעמד הבינוני. לדעתם, מייצגת הע׳ הקבוצתית הסתגלות 
לתרבות־המשנה ולסיגנון־החיים האפייניים למעמד הנמוך׳ והיא 
עלולה להביא, בשכיחות גבוהה, להתנגשות עם החוק. 

הביטוי הקבוצתי של הע׳ אינו קשור רק בקיפוח בביה״ס, בתחום 
התעסוקה ובתחומי הבידור והבילוי של בני המעמד הנמוך, אלא גם 
ביכלתם של העבריינים ללמוד בשכונתם מעולם־המבוגרים הפלילי 
התנהגויות עברייניות; כלומר, תכנה של תרבות־המשנה העבריינית 
תלוי גם בסוג של ההזדמנות לסטיה ובפיזורה, אולם בכ״ז, בעוד 
שהפושעים המבוגרים מתמחים בדרך־כלל בסוג־פשיעה מסוים, עוס¬ 
קות קבוצות הנוער העבריין במעשי־ע׳ שונים ללא התמחות. 

מועלות גם תאוריות המשלבות תפיסות פסיכולוגיות וסוציו־ 
לוגיות; ביניהן — זו של התיוג השלילי (§ח €11 נ 131 ), הטוענת, 
שקריירה עבריינית קשורה בהגדרת "העבריין" מצד גופי הפיקוה 
והאדמיניסטרציה הפלילית׳ על בסים עברו הפלילי ומעמדו, העשויים 
להחריף את בעיות הסתגלותו ולהביא להידרדרותו לאורח־חיים 
פלילי. 

הע׳ נלמדת, מועברת ונמשכת במסגרת קבוצתית בעלת דרגות 
שונות של ליכוד וארגון. הכנופיות, בעיקרן של נערים, נמצאו שונות 
במידת היציבות וההתמחות במסגרתן, וזאת בהתאם לסוג החברים 
ואפים ומידת התחייבותם לערכים סוטים. 

במחקרים נמצא, שהכנופיה מאפשרת פתרון קיבוצי של ניגודים 
ערכיים, מעמדיים, או ניגודים שבין דורות, עי״כ שהיא הופכת לקבוצת 
התייחסות ערכית ומוסרית. בכך נותנת הקבוצה גם הכשר למעשי- 
ע׳ ומלמדת ערכים ודפוסי־ע׳; כן היא מספקת תגמולים חברתיים, 
פסיכולוגיים וחמריים לחבריה. 

ברוב הארצות ננקטים אמצעים והליכים משפטיים מיוחדים לטי¬ 
פול בע״נ, והדגש הוא על מניעה׳ טיפול וחינוך ולא על ענישה 
בלבד. אמצעים אלה כוללים הקמת רשויות מיוחדות לטיפול בנוער 
עבריין במסגרת המשטרה, בתי־דין מיוחדים לנוער ומוסדות מיוח¬ 
דים לחינוך וטיפול. 

החומר הרשמי הקיים על עבירות ועבריינים מוגבל ואיננו משקף 
את הכמות והאופי האמיתיים של מעשי הע׳ של בני־נוער. מקורות 
אחרים (קליניים או מחקרי הודאה עצמית) אינם פותרים את 
בעיית מהימנות החומר ואמינותו ואף לא את בעיית ההכללה 
וההשוואה באופי הע׳ ובהסברה, 

לפי ״חוק הנוער״, תשל״א— 1971 , נחשבים בישראל כעבריי¬ 
נים: צעיר עד גיל 16 וצעירה עד גיל 18 , שנידונו על עבירות בבי״ד 
לנוער. צעירים עד גיל 18 , החיים בתנאי־חיים שליליים להתפתחותם, 
עשויים גם הם להופיע לפני ביה״ד לנוער לפי "חוק פיקוח והשגחה", 
תש״ך— 1960 . ניתוח טבעה של עה״נ בישראל מראה, החל ב 1948 
ובפרט בשנות השישים, עליה ברורה ורצופה בממדי הע׳ אצל צעי¬ 
רים. במיוחד נרשמה עליה בע׳ בציבור היהודי. כן נראית עליה 
ברורה בשיעור היחסי של העבריינים; היחס בין נערים לנערות 
נשאר יציב, 1:9 ; הע׳ הולכת ומעמיקה ומשתקפת בעליית המספר 
הממוצע של עבירות לצעיר ובאחוז המועדים, המגיע לכדי 40% 
ויותר, והגדול יותר בקרב היהודים מאשר באוכלוסיית הצעירים 
הערבית. 

מכלל המואשמים ב 1970 27% היו בגיל 9 — 12 ; 30% בני 13 — 14 , 
34% בגיל 15 — 16 , בקבוצות הבנות האחוזים המקבילים הם: 14.6% , 


■ עברית, לשון 638 

17.6% , 34% • בקרב הצעירים שהורשעו בדין נמצאו הבדלים אקולו¬ 
גיים — שיעורי ע׳ גבוהים בשכונות מסוימות בערים ובעיירות־ 
פיתוח שבהן מרוכזים עולים. 

ניתוח ההבדלים העדתיים וארצות־המוצא של הורי הצעירים 
מגלה, שאחוז העבריינים הצעירים ילידי-הארץ עולה בהתמדה 
בהשוואה לעבריינים ילידי חו״ל. 

בקרב העבריינים ילידי־הארץ שיעורי הע׳ בין בני־עולים מארצות 
אסיה ואפריקה עולה על בני־עולים מארצות אירופה ואה״ב. כ 90% 
מכלל הצעירים הואשמו בעבירות נגד הרכוש, ואחריהן באות עבירות 
נגד הסדר הציבורי ועבירות נגד גופו של אדם, שמידת־שכיחותן 
הולכת וגדלה. משנות השישים עולה אחוז העבריינים בני המעמד 
הבינוני ("בני-טובים"), ואם כי העליה היא אטית, יש להניח שאחוז 
"הע׳• החבויה", זאת שאין יודעים עליה, בקרב אוכלוסיה זאת וכלל 
האוכלוסיה הצעירה, הוא גבוה יותר. המחקרים בתחום עה״נ מגלים 
במציאות תופעות מדאיגות נוספות: עליה גדולה בעזובת הנוער 
וסטיות חברתיות אחרות, כגון: היעדרויות מביה״ס! נשירה; שו¬ 
טטות; בריחות מן הבית; זנות צעירה; שלילת ביה״ס, העבודה 
והצבא כצינורות להתקדמות חברתית; התפשטות הע׳ לשכבות 
המעמד הבינוני; גיבוש הע׳ בקבוצות עד כדי יצירת כנופיות, והת¬ 
פתחותה של תת־תרבות של עבריינים התומכת בהן, בכיוון של 
ראיית הע׳ כאורח־חיים ונכונות לשתף פעולה עם העולם התחתון. 
מאז 1967 נרשמה עליה תלולה בשימוש בסמים, בעיקר חשיש, 
בעיקר בקרב העבריינים, כאשר רבים מוצאים את מחייתם מהפצת 
סמים ומשאר עבודות ושירותים בתת־כלכלה, שהתפתחה עם גיבושו 
והתמקצעותו של העולם התחתון. כן מתגלים בקרב העבריינים 
סימנים של התנכרות ומחאה חברתיות, על רקע של תחושת קיפוח 
חברתי, אמיתי או מדומה. קיום אוכלוסיית צעירים, הנכשלים בראשית 
צעדיהם בביה״ס ובעבודה, יוצר ע׳ פוטנציאלית או ראשונית, התור¬ 
מות לעליה בשיעירי הע׳, מה גם כאשר ההסדרים והמנגנונים החב¬ 
רתיים נמצאו כבלתי-מספיקים למניעה, טיפול ושיקום של עזובים, 
עבריינים ראשונים וחוזרים. 

י. בן־דוד. תמורות במשמעותה החברתית של עד ,"נ (בתוך: הנוער 
למניעת עה״נ, 37 — 44 ), תשכ״ז: מ. אמיר - ד. מקם, עבריינים קטינים 
בישראל, תשב״ח; ד. רייפן, יעוד ומטרה בבית המשפט לנוער, 
תשכ״ח! מ. חובב - מ. אמיתי - מ. אמיר, העדרויות צעירים מבתיהם, 

1969 ; מ. אמיר - ד. מקם - י. אשכנזי, אי סדירות הביקור בביה״ם 
היסודי, 1969 ; מ. אמיר, ע/ פשע, מניעה וטיפול בישראל, 73 — 1948 : 
; 1955 ,^ 01111 ) 1/1 / 0 )) 0111111 ) 1 ( 15 ; £0$$ 111 ) 11 ן> 11 )<£ , 006511 •א •\׳ 
׳( 16501 $00131 .■ 111 ) ?־ 510111/110 500101 1211/1 ? 11 ( 101 ־< 4 > , 1011 ־ 6451 .א ..א 
, 1165010 ) 10 ) 5 ., 1 .? - ) 5601 . 6 .] ; 1957 2 ,( 5 ) 11 ) 1110 ) 8 $00131 8 תג 
- 860 . 5606301-14 . 8 ; 1965 ,ע 110110 ן 111 )( 1 01171£ 1 ) 1 ( 0 ! 5 ) 00 ־(£ 1 ! 011 ־ 01 
4 ) 11 ) £01 15 > ^ 110010 0114 81/11110110 , 0111:011 ? 11111111 ( > 3251 א-|£- 1 ) £65 -ות 63 
- 0111111 1 ( 1 1105 ) 5111 1 ) 11 ־ 151 ,[. 56 ] 8606310 . 8 :ת 1 ) ^ 110110 ^ 011 ( 1 11110 ) 11111 

- 001 ) 51 11114 01111£5 001 ־ 511 , 1 ) 11151 . 61 ; 1970 ,( 77-98 , 1 ^ 11010 

. 1971 ,) 1111110 ( 80 1111 ) 00111 £ 1 ) 10111 ( 1 )- 1 ,־ 506111 . 64 .£ ; 1971 , 5 ) 0 ) 1 ) 100 

מ. אם. 

עברית, לשון. הלה״ע היא, יחד עם הכנענית העתיקה (מכתבי 
[אל] עמארנה, ע״ע), הפניקית־הפונית, העמונית והמואבית, 

הענף הכנעני בקבוצת הלשונות השמיות (ע״ע) הצפונית־מערביות. 

עם תופעותיה האפייניות של הע׳, שאינן נחלת רוב הלשונות 
השמיות, נמנות אלה: 1 . אי-הבדלת משקל הבסיס בזמן סיפורי 
ממשקל בסים הזמן הלא־סיפורי בפועל בעל תחיליות גוף (משקל 
[קטול הן כשו״ו "ההיפוך׳ נלווית אליו הן בלעדיה; שלא כבאכדית 
שיש בה שני זמני־פועל בעלי תחילית הנבדלים במשקלם, ואילו 
בלשונות אחרות הפועל בעל תחילית גוף אינו משמש כלל כזמן 
סיפורי); 2 . אינטגרציה של צורות המבוססות על פועל ובעלות 
סופיות גוף (כתב־תי) במערכת זמני הפועל (כברוב הלשונות 
השמיות, אך לא באכדית, המייצגת את המצב הקדמוני); 3 . קיום 
צורות־פועל פאסיוויוח הנבדלות מהאקטיוויות במבנן התנועתי 


639 


עברית, לשון: המלידא 


640 


(חלקו, חלקו) — כמו, למשל, בערבית ושלא כבאכדית עם התערערות 
מערכת זו בפאסיוום של בניין קל (ילד נולד) שלא כבערבית; 
4 . התאם יידוע בין שם־העצם ובין מלווה רומז (ה־בית ה־זה) — 
אינו כלל־כנעני; 5 . אבדן הבחנות יחסות (ע״ע דקדוק, עמ׳ 994 — 
995 ) סופיות, וניצול מערכת מלות־היחס להבעת־הבהנות־יחסה (אחת 
ממלות־היחס למטרה זו בלבד: את) בלי להטיל בד״כ על סדר 
חלקי המשפט את נטל הבעת היחסות; 6 . אבדן ה־ת המאפיינת 
את מין הנקבה של השמות ברוב טיפוסי צורת הנפרד — אינו 
כלל־כנעני. 

ח. ר. 

המקרא, עם' 639 ; מגילות מדבר־יהודה, עם׳ 644 ; חז״ל, עמ׳ 645 ; 

יה״ב, עמ׳ 648 ; מסירה וניקוד, עם׳ 651 ; העת החדשה, עם׳ 658 ; 

ע׳ בת־ימינו, עם׳ 660 ; ביבליוגרפיה, עם׳ 664 . 

לשון המקרא: המקרא (ע״ע, עמ ׳ 283 ), הכתוב רובו ככולו 
ע/ הוא המייצג הכמעט בלעדי של הע׳ מראשיתה ועד לתקופה 
ההלניסטית — תקופה של כ 1,500 שנה. מכתובות ותעודות שונות 
(חרסים) מהמאות 10 — 7 לפסה״נ אפשר ללמוד מעט יחסית על הע׳ 
של ימי בית ראשון, בגלל קצרן וכתיבן החסר, אך הן מכילות מספר 
מלים וצורות שלא נודעו"ממקור אחר (גזר; לכיש; ערד [ע״ע]; 
שומרון; שלוח). ערכם העיקרי של תעתיקים (מצריים, אכדיים, 
יווניים ורומיים) בציון התנועות, אולם הטיפול בהם רב-מכשולים. 
יש תעתיקים המשקפים צורות עתיקות כ 13 ״ 3 < 3-3-3-1 מ- 3 ל האכדית 
או של הסד (= בני־ברק, יהר יט, מה), ויש המשקפים 

צורות טרום־מסרתיות, כ 3-11-51 האכדית (= הושע) שבה נשתמרה 
דו־התנועה (דיפתונג) שנתכווצה בע׳ המסרתית. 

נוסח המסורה נתגבש ב 3 שלבים: הטכסט העיצורי, אימות 
הקריאה, ולבסוף — התנועות והטעמים. אולם אף הטכסט העיצודי 
השתנה במרוצת הזמן, כמשתקף בחלק מן ה,קרי וכתיב/ סימני 
התנועות והטעמים התפתחו בין המאות ה 7 — 9 לסה״נ, אולם הם 
מתבססים על מסורת עתיקה שבע״פ. עקרונית שוו׳ת־ערך הן שיטות 
הניקוד הטברנית, הבבלית והא״יית, אולם מאחר שהטברנית היא 
המקובלת, והיא השיטה השלמה היחידה, נהוג לבסס את תיאור ד,ע' 
עליה. ההבדל החשוב ביותר המאפיין אותה (וסוג אחד של ניקוד 
א״יי) הוא שבצורת הלשון המיוצגת בה 3 נעתקת בה ל 3 (קמץ גדול, 
וע״י זה התאחדה עם קמץ קטן 3 < ח). למרות ריבוי הרבדים, אורך 
התקופה ומקומות המוצא השונים המשתקפים בנוסח המסורה, יש 
בו אחידות רבה מאוד, מתוך שהוא מייצג, כנראה, לשון ספרותית 
תקנית. עם זאת אפשר להבחין בין לשון בית ראשון ללשון בית 
שני — שבה מתגלית השפעת הע׳ הבינונית והארמית, ובין פרוזה 
לשירה, שאופייני לה, בין היתר, השימוש בצורות ארכאיות (עדי, 
אלי, עלי), וצמצום השימוש בה׳ הידיעה, באת־המושא ובמשפטי 
אשר. 

22 האותיות של האלפבית מייצגות 22 עיצורים (ועם הש/ 
שנזדהתה מאוחר יותר עם הים׳, 23 ), שהתפתחו, כנראה, מ 29 
עיצורים טרום־היסטוריים ("פרוטו-שמיים"): ז׳ עברית משקפת 2 
ו 5 פרוטושמיות ; ח׳ — ! 1 ו ! 1 ; צ' — 5 , 4 ו 5 ; ע׳ — ו׳ו ; וש׳ — 
1 ו 0 . לאותיות בגדכפ״ת מבטא כפול; אחרי תנועה הן חוככות (ויש 
שנהגו לסמן את הרפיון מעל לאות), ובראש המלה, או אחרי שווא 
נח, הן פוצצות (וסימנך דגש); אולם הבדל זה אינו פונימטי כפי 
הנראה. בין המעתקים החשובים ביותר: העתקת ו תחילית לי; 
נשילת ו, י ו ה (עפ״ר) בין תנועות; נשילת א בסוף הברה, לרוב; 
הידמות נ לעיצור שאחריה; אבדן כושר ההכפלה של הגרוניות / 
הלועיות והנעתן, לעתים קרובות, בהטפים; והעדר הכפלה סופית. 

התנועות שונות בהתאם לשיטות הניקוד (ע׳ להלן, עמ׳ 651 ). 
הטברנית מציינת גם תנועות עזר (כפתח גנובה); מאידך יש שהיא 
פוליפונית: שווא מציין חוסר תנועה (שווא נח). אך גם את התנועה 


הקצרה ביותר (שווא נע). הטברנית (ושיטות אחרות) מציינת את 
איכות התנועות, אך לא את כמותן. כך משקף קמץ טברני הן 5 
היסטורית והן 11 , וכן עשויים צירה וחולם לשקף תנועות קצרות או 
ארוכות מבחינה היסטורית (השווה: ישן, יכל [בעבר], המקבילים 
לשמר, ל ;שן, יכול !בהווה], המקבילים ל נשמר), בניקוד המקרא 
אף אין הבדל בין חולם וצירה מלאים לחסדים, ואף לא בין שורוק 
לקבוץ. כשמצאו בעלי המסורה בשלד העיצורים אות נחה, השתמשו 
בחולם וצירה מלאים או בשורוק — הכל בהתאם למבטא. אחרת, 
ניקדו אותה המלה בחולם וצירה חסרים, או בקבוץ — שלא לשנות 
את הטכסט המקודש. על אורך התנועות אפשר לעמוד רק ע״י 
שיחזור היסטורי. המעתקים החשובים ביותר בתחום התנועות הם: 
מעתק !* ל 3 בהברה סגורה מוטעמת (חוק פיליפי) כגון;שן+תי^ 
ישנתי; מעתק 3 * ל; בהברה סגורה בלתי מוטעמת "(הידקקות, 
כגון נכתב לעומת נסוג) ; מעתק 3 ארוכה מוטעמת ל 6 (המעתק 
הכנעני), וכיווץ דיפתונגים. אופיינית לע׳ הנטיה להארכת התנועה 
בהברה פתוחה לפני הטעם (דבר). שמות בנפרד מונעים, בהברה 
סופית מוטעמת סגורה, לרוב"בתנועה גדולה (דבר), ואילו שמות 
בסמיכות ופעלים — בתנועה קצרה (דבר, שמר). 

מקום ההטעמה, המצוין ע״י רוב הטעמים, הוא מלעיל או מלרע. 
הטעם לרוב מלעיל כשלא נשלה הברה סופית (אנחנו), ומלרע 
כשהמלה נסתיימה בשלב קדום בתנועה קצרה שנשלה (כתב 
<*כתב). אם נוסיף אפוא את התנועות הקצרות שנשלו, נוכל 
לשחזר שלב הטעמה מלעילית כללית. החריגים (כתבה, כתבו, יכתבו, 
ידך), המשקפים גם היחטפות תנועה חריגה בהברה לפני הטעם, נוב¬ 
עים מהתפתחות מאוחרת, בעוד שהטעמתם הקדומה נשתמרה בצורות 
ההפסק (כתבה, כתבו, יכתבו, ;דך׳). שלב הטעמה מאוחר יותר מש¬ 
תקף בהטעמת השמות הסגול״יים (ודומיהם); באלה נבקע צרור 
עיצורים סופי (קדש ־־ 5 י 11115 !!). את שלב ההטעמה הקדום ביותר 
אפשר לשחזר לפי' ההנחה, שרק 3 ארוכה מוטעמת נעתקה ל 6 . 

הכינויים (והמיליות, שאינן ממוצא שמני) אינם, כרוב המלים 
בע/ בעלי שורשים תלת־עיצוריים, והם גם חלק הדיבר היחיד 
המרכיב מלים (הלזה מורכב מה׳ הידיעה, ל׳ ו,זה׳). לכינוי העצ¬ 
מאי של גוף ה״מדבר״ שתי צורות: אני ואנכי — המתמעט בספרים 
מאוחרים. היא בתורה נכתבת עפ״ר הוא; בקומראן מצויות הצורות 
הואר!, היאה, שהתהוו, כנראה, באופן תנייני. צורת "מדברים" הרגילה: 
,אנחנו'! נחנו — נדירה, ופעם נמצא ,אנו׳ (יר׳ מב, ו). הכינויים 
הם/המה, אתו׳ אתנה מתחלפים; מאידך מצוי בריבוי הנקבה רק הנה 
ולא הן, ואין ,אתמה׳, אלא ,אתם׳ (,אתמה׳ שבקומראן היא פרי היקש 
מאוחר). לפני כינויים חבורים יש לרוב תנועה: בטיפוס זמן־הפועל 
קטל בעיקר פתח (שמרני), בזמן יקטול צירה (ישמרני). כינויי הרמז 
מכילים ביחיד ז׳ (זה, זאת, זו — נדירה), ובריבוי ל' (אלה). כלוואי 
הם באים ביידוע (היום הזה). ה׳ הידיעה שומרת לפעמים על הוראתה 
הרומזת (היום = היום הזה). כינויי השאלה הם מי ו מה. ל מה גזרון 
כפול: היא נגזרת מ 3 ת! ב 3 ארוכה וכן מ ה׳ עיצורית, כיוצא מה־ 
אוגריתית ומהעובדה, שאחרי מה דגושה לרוב האות הראשונה 
במלה התוכפת, כנראה, כתוצאה מהידמות ה ה/ 

ה פועל: הוא חלק הדיבר, שבו בולטים התלת־עיצודיות והמש¬ 
קלים (ע׳ להלן: גזרות, בניינים), 

הזמנים: לבד מהציווי, יש 4 צורות פונטיות: קטל (שמר), 
וקטל (ושמר), ;קטול (;שמור), תקטול (וישמור), ונחלקו החוקרים 
אם מובחנים בהם זמנים או אספקטים, בפרוזה הסיפורית, עכ״ם, הן 
מציינות זמנים: קטל, ויקטול — עבר, יקטול, וקטל — הווה/עתיד. 
הצורות ב ו׳ ההיפוך באות בהתאם לזמן הנדרש, כשאפשר להוסיף 
באותו הקשר תחבירי ו׳ החיבור; אחרת משמשות הצורות בלא ו׳ ההי¬ 
פוך. נוסף על דרך החיווי יש עתיד ״מוארך״ ב 3 (אלכה; גם אחרי ו׳ 
ההיפוך וכן ציווי ״מוארך״), ועתיד ״מקוצר״ (ןבן) — הדומה תדיר 


641 


עברית, לשון: המי,ד א 


642 


לויקטול (ויכן), אלא שהצורה האחרונה מלעילית לעתים קרובות. 
ההטעמה המלרעית של צורות מעין וקטלת תניינית, כנראה. 

קטל ניטה בסופיות, הדומות לכינויים׳ יקטול — בעיקר בתחי¬ 
ליות. הציווי דומה בנטייתו ליקסול, אך ללא תחיליות. המקור הנטוי 
(שם־הפועל) מצוי גם בלי ל׳ (כגון: לא יאבה ה׳ סלח לו [דב׳ 
כט, יט]), אך הל׳ רגילה גם שלא לציון תכלית, כגון: אולי לא תאבה 
האשה ללכת (בר׳ כד, ה). המקור הנכרת משמש הרבה לחיזוק 
(מות יומת; בר׳ כו, יא), לתיאור (וילך הלוך ואכל; שר יד, ט), 
במקום צורות פונטיות (אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה, לבוש 
ואין לחם לו; חגי א, ו), ובייחוד במקום הציווי (זכור את יום 
השבת; שמ׳ כ, ח). 

הבניינים הם משקלי הפעלים. מבעד לשבעת הבניינים הש¬ 
כיחים (קל, נפעל, פעל, פעל, התפעל, הפעיל, הפעל) אפשר לשחזר 
מערכת סימטרית יותר. 



גורם בעל 
תחילית ה־ 

דגוש 

יסודי 


נפעל 

הפעיל 

פעל 

קל 

יסודי 


הפעל 

7 

פעל 

ץ ־־ 

(לקח) 

סביל פנימי 


(תתחרה, 

תתצב) 

התפעל 

(התפקדו) 

צורות ת 


(הצורות שבסוגריים נדירות, ומשקפות שרידים של הבניין הנידון) 


בבניין קל שלושה משקלים: פעל, פעל, פעל. פעל הולך ומתרחב 
על חשבון פעל ופעל — המציינים מצב. ביקטול מתרחב יפעל על 
חשבון יפעל. מיפעל יש רק שרידים (יתן) — הרוב עבר לבניין 
הפעיל. נראה שבשלב קודם היה ניקוד ,יקטול׳ 131 ^ץ, 31:11 > 3 ׳< י 1 בן: 1 { 31 ץ 
כמשתקף בצורות ;חלש, יחלש; יסב, יגן, יקל; ;קום, ישיר, יבוש. 

בניין נפעל מציין בעיקר תוכן עומד (לא יוצא), ולפיכך ביחס 
לבניין קל פעולה חוזרת (נבקע) או סבילה (נאכל), פעל — חיזוק 
הפעולה (שבר, קבר) וגרימה (אבד), ופעל הוא סבילו של פעל. 
יש שבניין פעל נגזר משם (בהן), לעתים בהוראת שלילה (שרש). 
התפעל הוא בעיקרו בניין חוזר של פעל (התחזק), הפעיל מציין 
גרימה של בניין קל (הביא), והפעל את סבילו של הפעיל. גם 
הפעיל עשוי להיגזר משמות (הקטיר), וכן יש להבין, כנראה, את 
השימוש העומד המרובה של בניין זה (החריש מ חרש). 

גזרות: הפועל הוא חלק-הדיבר שתלת־העיצוריות בולטת בו 
ביותר. אולם אפילו בו צריך להניח, לפחות לגבי חלק של פעלי ע״ו, 
ע״י וע״ע, שבנויים הם בשתי אותיות שרשיות. בפעלי פ״נ מידמה 
ד.נ׳ לעיצור שאחריה. במשקל יפעל נושלת ה נ׳ גם בציווי ובמקור 
(גש, גשת). לנתן נטיה מיוחדת (נתתי, ;תן, תן, תת); לקח דינו 
כפועל פ״נ. בפעלי פ״ו משתמרת הו׳ רק באמצע המלה, לפי החוקים 
ההגאיים, והפעלים מופיעים בדמות פ״י (נולד, הוליד לעוחת ;לו). 
בקל יפעל נושלת הו׳ (הי׳) בעתיד, בציווי ובמקור (ירד, רד, רדת), 
ובדומה הלך (ילך, לך, לכת). בחלק משרשי פ״א אין הא׳ שומרת 
על מעמד עיצורי אחרי תחיליות־גוף בעתיד קל (יאכל). ב,ל״י׳ פועל 
היקש באופן רחב מאוד; לבניינים רבים סיומות שוות, והם נבדלים 
בעיקר בתחילתם. פחות תופעות מיוחדות מצויות בפעלי ל״א — 
בעיקר מתאפסת הא׳ בסוף הברה — אך כבר במקרא עובר חלקם 
לגזרת ל״י. 

לפעלי ע״ו וע״י בקל קטל שלושה משקלים: קם, מת, בוש, 
וביקטול — ;קום, ;שים, יבוש. פעלי ע״ו הרגילים ביקטול הם: יקום, 
;קם רקם; בע״י — ישים, ישם, וישם. צורח הנקבה של קם 
היא: קמה, אך של הבינוני, הזהה בצורתו, קמה (וכן בבניינים 
אחרים"ובפעלי ע״ע); צורות קטל (ויקטול) רבות נגינתן מלעיל, 
ושל הבינוני מלרע (נסוגה, נסוגה, קלה, קלה, הסבה, מסבה). ההפעל 

■ז־ : ▼ *׳ + - x * 


מונע בשורוק, על דרך פ״ו (הוקם, ובדומה בפעלי ע״ע: הוסב). 
פעל, פעל והתפעל באים על דרך פולל, פולל, התפולל (קומם, קומם, 
התקומם; צורות כקי־מ מצויות רק בספרים מאוחרים); צורות אלו 
דומות מבחינה חיצונית לפועל, פועל, התפועל של פעלי ע״ע (סובב, 
סובב, הסתובב). שתי הגזרות יוצרות בבניינים הדגושים צורות על 
דרך פלפל: גלגל (מגלל), טלטל (מטול). 

בבניין קל של פעלי ע״ע נבנות הצורות שהבינוני שלהן בפתח 
(קל) בהברה אחת, שהאות האחרונה שלה מוכפלת בנטיה (קלה) 
גם בגוף השלישי של קטל בהברה אחת (קל, קלה, קלו-), וביק י טול 
בצירה־פתח (יקל), ואילו הצורות שלבינוני שלהן משקל פועל 
(סובב) יוצרות גוף שלישי של קטל על דרך השלמים (סבב, סבבה, 
סבבו), ויקטול בקמץ־חולם (;סב). ההכפלה תבוא לרוב באות השד־ 
שית השניה (יסבו), אם אינה סופית או שוואית (קל, תמקנה). יש 
שפ׳ הפועל מוכפלת ("הדרך הארמית": יקדו), ולפעמים דגושות הן 
פ׳ הפועל והן ט׳ הפועל (השמה), אך פעמים אין דיגוש בכלל (;זמו). 

ב ש מ ו ת - ע צ ם התלת־עיצוריות והמשקלים מפותחים פחות. 
בשיכבה עתיקה של שמות ניכרת דו־עיצוריות: יד, דם, דג, בן, שם, 
עץ, שנה, שפה. המעבר לתלת־עיצוריות נעשה ע״י הארכה באמצעות 
דו־תנועה (יום), ע״י הכפלת עיצור (יממה), או ע״י הכנסת עיצור 
של נטיה לשורש (שפתותיך). אחידות המשקלים בולטת במיוחד 
בשמות גזורי פועל, בבינוני ובמקור. בין התצורות בעלות תחיליות 
יש להזכיר בייחוד את אלה שבט, המציינות במיוחד כלי ומקום 
(מפתח, מקלט), ואת אלה שבת (תפארת). 

לשם שלושה מצבים מורפולוגיים־תחביריים: ,נפרד׳ ללא שמ¬ 
עצם בעקיבה בלתי-אמצעית משועבדת (בית גדול); ,נצמז" בחת־ 
קשר אליו כינוי (דגיהם, ביתם), ו,נסמך׳ בעקיבה מיידית משועבדת 
של שם־עצם אחר'(בית־המקדש). 

הנקבה נוצרת בתוספת ! 3 /ד 1 נשתמרה למשל בבת ובצורות 
על דרך הסגוליים (שומרת). ז 3 נעתקה ל-ה בנפרד, אך בנסמך 
ובנצמד נשתמרה הת׳ (מלכה, מלכת, מלכתו). יש ששני טיפוסי 
הנקבה מתחלפים ביניהם (מרכבה, מרכבת, מרכבתו). 

הזוגי מצטמצם בשמות המציינים מספר (שתים, מאתים) וזמן 
(יזמים), ובעיקר בשמות הבאים באופן טבעי בזוגות (מאזנים), 
ובייחוד באיברים (ידים). הזוגי מסתיים ב -ים, הריבוי ב -ים, והנסמך 
והנצמד בשניהם ב-י (מבחינה היסטורית— צורת זוגי). ה-י נוספת 
גם לריבוי הנקבה -ות (נשותיהם). את הריבוי של השמות הסגוליים 
(ילד, בעצם: ילד; השווה: ילוו) יוצרים בתוספת קמץ אחרי האות 
השרשית השניה (ילדים). עקבותיה של תופעה קדומה זו אפשר 
למצוא לפחות בארמית ובערבית. 

ה׳ המגמה (־ה בלתי מוטעמת) התהוותה, לפי עדות האוגריתית, 
כנראה, מה׳ עיצורית, והיא עשויה לבוא גם בנסמך (מדברה דמשק). 

גבולות ש ם-ה תואר כלפי שם־העצם מטושטשים , : נגח הוא 
בעל מעמד תחבירי של שם־תואר ואילו ז־ין בעל מעמד תחבירי של 
שם־עצם בלבד. משקלים מיוחדים לשמות תואר — מעטים יחסית 
(קטל לצבעים נאדים); קטיל, קטיל ננדיב, צדיק:)). קיימת זיקה 
ברורה בין שמות־״תואר" ובין פעלים■ מצייני־תכונות (כגון חוקתי, 
:ח!ק)׳ שאין להם בינוני אחר משלהם. מאידך, השמות הסגוליים הם 
שמות־עצם דווקא. תצורת מין הנקבה ושל רבים ורבות בשמות־ 
התואר קבועה קביעות מורפולוגית (גדולה, גדולות; לעומת זה 
שמות־עצם לעתים קרובות חסרי סיומת נקבית וצורת הנקבה היא 
ערך מילוני נפרד [אתון]). יש ששמות־עצם ממין נקבה יוצרים את 
ריבוים ב-ים (נשים), ויותר נפוצים שמות ממין זכר שריבוים ב-ות 

7 ־ • 

(אבות). שמות־תואר לא יבואו בנצמד, הנסמך שלהם מוגבל בהופע¬ 
תו לביטויים מטיפוס נקי־בפים. לפני תיאורים מעין מאד או יותר 
יבואו רק שמות־תואר. משום טשטוש הגבולות מן הראוי, אולי, 
לקבוע, כחלק דיבר נוסף על שמות עצם ועל שמות תואר, גם "שמות 





643 


עברית, לשון: המקרא: ;?גלות מדבר־ידז־ה 


644 


עצם ותואר". שמות־התואר באים אחרי המוגדר ומתאימים לו במין, 
במספר וביידוע (ילד גדול, הילד הגדול, הילדים הגדולים). 

שם ־ה מס פ ר אחד הוא שם־תואר (איש אחד), ואילו שנים — 
שם־עצם (שד אנשים — כל׳ בנסמך). צורת הנקבה שודם פותחת 
בצרור עיצורים. המספרים 3 — 10 משקפים תופעה קדומה: בניגוד 
לשכיח מוסבים המספרים ללא סיומת — לנקבה (שלוש נשים), 
ובעלי הסיומת -ה׳/־ת — לזכר (שלושה ילדים). בנפרד באים 
המספרים לפני המנוי או אחריו, אולם לפניו הם עשויים לבוא בנסמך 
(ששת ינזים [צורה ארכאית]). ובמיוחד לפני מגוי מיודע (ששת 
הילדים). במספרים 11 — 19 משמש עשר לזכר, ועשרה לנקבה. 
מספרים סודרים קיימים רק מ 1 עד ש, י ומ 2 עד 10 הם בנויים על 
משקל קטילי (אך ששי נוצר ישירות משש, ושני הוא דו־עיצורי). 
ראשו! מאוחר יחסית; קודם השתמשו במספר היסודי (יום אחד; 
שם האחד). 

מילות־ י ח ס, במידה שגזר וגן מחוור, הן שמות עצם הבאים 
בנסמך ובנצמד: לקראת, לקראתך, לקראתכם; עלי (בשירה; בפרו¬ 
זה: על), עליכם; צורה אחרונה זו מורכבת בעצם מעלי + כם 
(י שורשית). במשך הזמן נותח עליכם לפי תפיסת על+יכם, וע״י 
תצורה־לאחור נוצר על. כהיקש לעל נוצרו צורות כתחתיכם, אשר 
בהן הי׳ אינה שרשית. כ , היחס היא מלת היחס היחידה שנתפתחה 
מיסוד רומז ולא משם־עצם. לכינויים היא מצטרפת לרוב באמצעות ־מ 
(כמוך, כמוכם). במלת היחס מן מדמה הד (ממנו, מכם). לפעמים 
מוכפלת מן (מחני < *מנמני). מצויות 2 מלות־יחס את: בהוראת 
,עם׳ וכסימן (של רשות) י למושא המיודע. היות שסביל סתמי יכול 
לצרוך מושא (הן עקיף: "יבולע למלך"׳ [שמ״ב יז, טז], הן ישיר: 
"מצות יאכל" |שמות יג, ז]), הוא עשוי להצריך גם את־המושא 
("את כל דגי הים יאסף להם", במ׳ יא, כב). עם נצמד לכינוי המדבר 
כעמי, או כעמדי(זו התפתחה כנראה ע״י דיסימילציה [ע״ע פונטיקה 
ופונולוגיה]) מעמד. 

לשלילת מלים ומשפטים פעליים משמשת לא, לשלילת 
משפטים שמניים (כולל משפטים בעלי בינוני) — אין. אל מצטרף 
ליקטול (לעולם לא לציווי) להבעת איסור. 

בשטח התחביר שמרה הע׳ על אפיה השמי הקדום ובניגוד 
לערבית לא נטשה מבנה משפטים חפשי לטובת סיסטמטיזציה, ואף 
כי אבדו לה סיומות היחסות ודרכי הפועל, אינה משקפת טשטוש 
תחבירי כארמית. הגבולות בין המשפט הראשי לטפל ׳מטושטשים, 
ולעתים קרובות מחברת ו׳ החיבור (וההיפוך) את המשפט הראשי 
עם הטפל הקודם לו: "ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי 
לא יטהר" (במ׳ יט■ יב). עוד יותר דומים למשפט הראשי משפטי 
מצב, הנבדלים ממשפט ראשי בעיקר בשימוש הזמנים: "וירא אליו 
ה׳ ... והוא ישב" (ברא' יח, א). גם משפטי הזיקה עצמאיים יחסית, 
שכן הקשר עם המשפט הראשי מבוצע באמצעות הכינוי המוסב. 
ופחות באמצעות כינוי הזיקה. מלות־החיבור המשעבדות מעטות 
יחסית. החשובות הן: אשר — משמשת במשפטי זיקה ובמשפטי־ 
שם־עצם; כי — פותחת משפטי־שם־עצם ומשפטי־סיבה; ומליות 
התנאי אם ולו. רגילה מאוד מלת ההצגה הנה, הקודמת, לעתים 
קרובות. לבינוני המוסב לעתיד ("הנה ימים באים"; עמ׳ ט, יג). 

אוצר המלים. בגלל הקפו המוגבל של המקרא מצומצם 
אוצר המלים שבו (כ 8,000 מלים, מהן כ 2,000 יחידאיות), אך שמות 
פרטיים רבים מרמזים. שאוצר המלים הממשי של הע׳ המקראית 
היה גדול בהרבה. מרובות מלים מתחום הדת, המוסר והרגש, 
ויש להניח, כי חלקית׳ לפחות, גרם לכך תכנו הדתי של המקרא. 
מספרן הגדול יחסית של מלים לציון מעיינות ותעלות השקאה, של 
סוגי גשמים, עננים, קוצים, מדבריות, הרים וכו׳ משקף הבחנות 
מדויקות בפי אבותינו החקלאים ורועי הצאן. אפים העברי המקורי 
של מונחי עבודת־האדמה, המרעה, בעה״ח והצמחים בכלל מרמז על 


קדמותם. לעומת זה מרובות מלים שאולות בתחום המסחר והמלאכה, 
התרבות החמרית, המינהל והשלטון. יש להזכיר במיוחד שאילות 
מהאכדית, שנעשו ברובן בתיווך הארמית. מרובות יחסית מלים 
שאולות מהארמית׳ במיוחד בתקופה המאוחרת. 

י. בל. 

מגילות מדבר־יהודה (ע״ע מדבר־יהודה) משלימות 
חוליה חשובה בהתפתחות הע׳ בין לשון המקרא (לה״מ) ולשון 
חכמים (ל״ח). הלשון המדוברת מאמצע המאה ה 1 לפסה״נ עד 200 
לערך, נתגבשה לניב המוכר לנו כל״ח, והלשון הכתובה היא לשון 
ממ״י, שהיא השלב האחרון של לה״מ. 

בלשון ממ״י 3 מרכיבים עיקריים: ע׳ מקראית, ארמית רשמית 
וע׳ מדוברת (לימים ל״ח). בממ״י תכונות חדשות בכתיב ובפונולו־ 
גיה, המשקפות את המצב הלשוני בא״י: השכבות המשכילות דיברו, 
כנראה, יוונית, הבלתי־משכילות דיברו ניב קרוב לארמית, ולה״מ 
ול״ח נמסרו בשתי מסורות לפחות, הטברנית והבבלית. בלשון ממ״י 
יסודות מהע , השומרונית וכן צורות ארכאיות, הידועות ממסורות- 
קריאה יהודיות ושומרוניות. בגלל התמעטות ידיעת לה״מ הוחלפו 
תיבות קשות בתיבות בסיסיות, או שפורשו פירוש חדש. מצויות 
תיבות שנשאלו, כנראה, מניבים סמוכים שנעלמו בינתיים (אדומית, 
למשל) ותיבות עבריות וארמיות שרק במקרה לא נזכרו במקורות. 
התמונה הלשונית מורכבת, ולהלן תיאור חלקי, 

מגילת ישעיהו השלמה 21533 ) 1 , מהחשובות ביותר, לשונה 
"וולגרית", לתועלת הקורא הפשוט, והוחלפו צורות ותיבות כדי 
להתאימה ללשון התקופה; מרבית המגילות המקראיות זהות פחות 
או יותר לנוסח המסורה. הגדולים שבטכסטים הלא־מקראיים: סרך 
היחד. מגילת ההודיות, פשר חבקוק ומלחמת בני אור — נכתבו 
בידי אנשי הכת, אך יש גם מגילות שמקורן מחוץ לכת: ספר 
היובלות, בן־סירא ותעודות צדוקיות. רק מגילת ישעיהו זכתה לדיון 
בלשני מפורט, ואלה תוצאותיו: 

הכתיב מלא, להקל על הקורא ולמנוע קריאה על דרך הארמית 
(,לוא׳ — כדי למנוע קריאת לא), המגילות משופעות בו״וים, 
יו״דים ואל״פים המציינות תנועות ארוכות, קצרות וחטופות: יום, 
אחנינו, זזולי, מית (= מת), יאתום; יו״ד גם מציינת תנועת 0 בסוף 
תיבה (יעני = יענה). הכתיב אינו עקבי (ראש = רואש = ראוש ב¬ 
רוש ; כיא = כי; בוא = בו; מאי = שאי). פונטיקה ופונולו־ 
ג י ה: נתערערה הגיית עיצורי הגרון והלוע, המושמטים, לעתים. 
או מוחלפים זה בזה: חנתו (תאנתו), יבור (יעבור), מנחל (מנהל). 
סלר! (סלע). מורפולוגיה. הכינויים: לעתים באות צורות השו¬ 
נות מלה״מ: אתי (את — בהשפעת הארמית י); הואה, היאה (צורות 
ארכאיות שנעלמו מלה״מ); אנו (במגילות לא־מקראיות); אתמה 
(אתם — כהגיית השומרונים). כינויי הקניין: דברכה (דברך) 
וכתיבים אחרים זהים לע׳ שומרונית בצורות ידיו (יד 1 ), דברכמה 
(דברכם), ובאנאלוגיה — דברמה (דברם). רווחת מאוד הצורה רוחהו. 
הפועל. סופיות הגוף: הצורה הארכאית של גוף הנוכחת שמרתי, 
שנעלמה מלה״מ (אך ר׳ שקמתי; שו׳ ה, ז), חוזרת בממ״י — בהש¬ 
פעת הארמית. שמרתנזה זהה להגיה השומרונית. תכונות אחרות: 
השפעה ארמית ניכרת בצורה מהסיר (מסיר), וצורות כמו ישפול 
(ישפל) ידועות גם בל״ח ובארמית. צורות הפסק מעין דרושו יש לייחס 
להשפעה ארמית או למסורת הניקוד הבבלי; תוכורי באה, כנראה, 
בהשפעת ל״ח. יש לציין במיוחד צורות חדשות של השם, כגון 
אוהול (=אהל; השר 0% ג ס ^ [מלך] בתרגום הסל). 

תחביר ממ״י בעיקרו מקראי, כולל השימוש בו׳ ההיפוך, אך 
קיימים חריגים. משפטי זיקה אסינדטיים (שאינם בל״ח) עשויים 
לקבל את כנוי־הזיקה או להשתנות: "בדרך תלך" (יש' מח, יז) 
הפכה ל״בדרך אשר תלך״; ״וישועתה כלפיד יבער״ (יש׳ סב, א) — 
"תבער". אשר לוא + יקטל משמשת לאיסור במגילות הלא־מקראיות: 



645 


עברית, לשון: מגילות מדכר־יהודה; חז״ל 


646 


,אשר לוא ילך איש׳. שם־הפועל בל משמש כצווי: ,לשלח הואה 
מאתם׳ וכך גם בלה״מ המאוחרת, ושלילותו: "ולוא לסור", "ואין 
לצעדו". מקור שימוש זה אינו ברור. 

אוצר המלים העברי מייצג את כל שכבות הלשון: לה״מ 
(ארכאית, תקנית, מאוחרת), ל״ח ותיבות שאינן בהן. לפעמים שונתה 
הוראתה של תיבה מקראית, ויש שזו נתבררה בעיקר הודות לממ״י; 
קץ (גם: ״זמן״), מסר (= ״ספר״). שינויי צורה: משוזר (משזר), נדב 
(בבניין נפעל), לוהב, אנושים (לשון ר׳ של איש); שינויי הוראה: 
גורל (= ״קבוצה״), עצה (= "מועצה"), דשא (=״אביב"), זרק 
(= "כידון" או כיו״ב), חרישית ("רוח סערה"). תיבות מל״ח: כנסת, 
תלמוד, מלאה (=״הרה"), ממון, נחשול, הלכה. כמה ממונחי הכת 
מוצאם מל״ח: רבים (אחד מכינויי הכת), קוב ("להתקבל אל הכת"). 
תיבות ממקורות בלתי ידועים: (א)בדן, מזז. יסודות זרים. 
שאילות ותרגומי שאילה, מארמית: דוכי ("טיהור"), סרך (בפועל 
ובשם, בהוראת "גיוס, היערכות למלחמה" וכיו״ב) מקורו ארמי, אך 
בהוראה זו כמעט אינו ידוע. גם סדר, בהוראה קרובה לסרך, מקורו 
ארמי, כנראה. תרגום שאילה מאכדית הוא אוחזי אבות; רז ונחשיר 
נשאלו מפרסית; מגדל, יחד (כמונחים צבאיים) הן דוגמות בלתי 
ודאיות לתרגומי שאילה מיוונית ולטינית. תעודה וכמה תיבות 
אחרות טרם נתברר מוצאן. 

לשון חז״ל (ל״ח). עם חורבן בית שני שקעה לה״מ, שהיתה 
עד אז בחינת לשון הסטנדרד הספרותי, ובמקומה עלתה למעמד זה 
הלשון המדוברת, היא ל״ח. אגרות בר כוכבא (ע״ע [כרך המלואים]), 
הכתובות בחלקן בל״ח, מוכיחות של״ח נתקיימה מאות שנים כלשון 
מדוברת — ורישומה ניכר בספרי המקרא המאוחרים, אך רק 
אחרי החורבן היתה ללשון ספרותית. יש להבחין בין לשון התנאים 
(ע״ע) שהיתה, כנראה, עדיין לשון חיה בזמן שנערכה ספרותם, 
לבין לשון האמוראים (ע״ע) — הנחלקת ללשון א״י (בתלמוד 
הירושלמי ובמדרשי האגדה) ובבל (בתלמוד הבבלי) — שלא היתה 
מדוברת עוד בתקופתם ויש בה, כנראה, תערובת של לה״מ וארמית, 
ואין היא יכולה לשמש בסיס נאמן למחקר. 

יש להניח כי ל״ח היתה מדוברת רק ביהודה, שם התיישבו שבי 
גולת בבל. בשאר חלקי א״י ובייחוד בגליל (שנכבשו רק בימי 
המכבים) שלטה, כנראה, הארמית. עם חורבן ארץ יהודה אחרי מרד 
בר כוכבא, היחש מותה של הע׳. ואף שהחכמים שעקרו לגליל 
המשיכו לפעול בלשונם, ברי שבניהם, שנולדו בסביבה דוברת 
ארמית, לא יכלו להמשיך בכך. עדות לכך בדברי ר׳ מאיר: "כל 
ה...ומךבר בלשון הקדש הרי הוא בן העולם הבא" (ספרי דב׳ 
של״ג; ור׳ ב״ב פ״ב, ע״א). ר׳ יוחנן צריך להדגיש כי "לשון תורה 
לעצמה ול״ח לעצמה" (חו׳ קל״ז, ע״ב). תלמידי רבי הוצרכו לשאול 
פירושי מלים עבריות מפי האמה של בית רבי, שבאה, כנראה, מארץ 
יהודה (מג׳ י״ח׳ ע״א). 

א. גיגר (ע״ע), מחבר הדקדוק המדעי הראשון של ל״ח, סבר 
שלא היתה זו מעולם לשון מדוברת ונוצרה רק לצורך בהמ״ד. תפי¬ 
סתו נתקבלה על כל חכמי האומות, אך מחכמי ישראל התנגדו 
לה צ. גרץ, ש״ד לוצטו ויעקב לוי (ע׳ ערכיהם). מ. צ. סגל (ע״ע) 
הוכיח של״ח מצטרפת באופן טבעי ללה״מ המאוחרת, ואגרות בר־ 
כוכבא הוכיחו לחלוטין של״ח היתה חיה ומדוברת. סגל שגה בכך 
שמיעט מאוד בערך השפעת הארמית על ל״ח, ובכך שביסס את 
מחקריו על נוסחי דפוס ולא על כתבי־יד. י. נ. אפשטיין, ח. ילון 
וש. ליברמן (ע' ערכיהם; וכמובן י. קוטשר ז״ל, מחבר הערך, 
שמפאת צניעותו העלים שמו) הוכיחו שבמרוצת הדורות "קירבו" 
המעתיקים, ואחריהם המדפיסים, את ל״ח — שסטיותיה מלה״מ 
נתפסו להם בשגיאות — ללה״מ, וכך נסתלפה לחלוטין המערכת 
הלשונית של ל״ח. הצורה אדן (= אדם), המצויה בכתבי־יד טובים 
של המשנה, תוקנה לאדם. תחת הכינויים החבורים לגוף שני דברך 


(ז׳), דבריך (נ׳) הכניסו המדפיסים את צורות לה״מ (דבר{, דברך). 
הצורה האותנטית נשתמרה בסידורי הספרדים (נקדישך ונעריצך) 
ובפיוט (למען אמתך, למען בריתך), ואף תעתיקי היארונימום (ע״ע) 
וההכספלה (ע״ע) ז משקפים אותה. בין כה״י הטובים של המשנה 
(ע״ע, עמ ׳ 646/7 ) : כ״י קאופמן (מנוקד כולו), כ״י פארמה (מנוקד 
בחלקו), כ״י לו ( ¥6 \ 1.0 ; בלתי מנוקד) וקטעים מן הגניזה. התיאור 
הבא מבוסס בעיקר על כ״י קאופמן. 

הכתיב בד״כ מלא, אפילו בתנועות קצרות וחטופות (ליקרות, 
עומרים). א׳ משמשת לעתים כאם קריאה (שיארה = "שיירה"), ו וי 
כפולות עשויות לציין עיצורים: יווני (יבנה; ר׳ להלן), יניי (ינאי), 
וי׳ — תנועת 6 . ב ע י צ ו ר י ם זהה ל״ח'ללה״מ; אך נראה שבערים 
הגדולות ניטשטשו הגרוניות. מ׳ וו׳ נזדהו בסופי תיבות בלתי נטו¬ 
יות: אדן (= אדם); ב׳ רפויה דר נזדהו: יווני (יבנה); ומצינו גם 
הידמות ב׳ והפיכתה ל־פ׳: הבקר (- הפקר) ואף ק׳ — כ׳ ; ויתכן 
שהיה מעתק ח׳—ט־ (עג; עוגה). בתנועות יש רמזים לשינויים 
מלה״מ: הליל (הלל), חוצפה (חצפה). בעיצורים נוהגים אותם כללי 
אסימילאציה ודיסימילאציה כבלה״ט. בתנועות בולטת הנטיה ל 1 \/ 0 
לפני עיצורים שפתיים ולפני ר׳: נזסבין (מסבין), קורדום (קרדם), 
ובתרגום ה 70 ; 1 ^ 1005 ־ (ירדן). 

תורת הצורות. הכינויים העצמאיים: אנכי נעלם; את (לצד 
אתר!) מציין (בהשפעת הארמית) גוף שני זכר; אתס־ן, הם־ן משמ¬ 
שים כאחת; קמה צורה חדשה: אנו. בכינויים העצמאיים יש דוגמה 
יפה ליסודות העיקריים של ל״ח: לה״מ, ארמית והתפתחות ע' פני¬ 
מית. כינויי הקניין החבורים השונים מלה״מ: דברך (ז׳), דבריך 
(נ׳), בהשפעת הארמית; דברכם־ן, דברס־ן משמשים כאחת. בכינויי 
הקניין הפרודים צמחה צורה חדשה: שלי, שלך, וכד, שמוצאה, 
כנראה, מצורת "אשר ל..." שבלה״מ. כינוי הרומז לקרוב: זה! זו; 
אלו (לד,"מ זה; זאת, זו, זה; אלה) ולרחוק: הלז, הלה (לזו״ג), 
האילו, הללו, הליל! (ר׳), אותו (אותו היום) — לצד ההוא המקראית. 
עצם משמשת לכינוי חוזר (הוא עצמו), ורווח מאוד השימוש בכינוי 
הזיקה של. 

הפועל. מהבניינים נעלמו הפועל (זולתי בבינוני), ובמקום העבר 
של התפעל קם נתפעל. שפעל נשאל מאכדית (דרך הארמית) וארנפעל 
(בפעלי פ״ו) ג״כ מארמית. בהוראות הבניינים חלו כמה שינויים: 
בניין קל חדל לשמש לתיאור מצב; נפעל ופיעל מציינים גם הוראה 
אינקוהטיווית (ע״ע דקדוק, עמ׳ 995 ) : אני נזכר (עלה בדעתי), 
ביכירו (החלו להבכיר). פעלים אחדים עברו מבניין קל לפיעל ללא 
שינוי הוראה, והשפעל, כהפעיל, הוא בניין גורם. התחיליות והסופיות 
כבלה״מ, אך יש לציין את הכתיב כתבתה, את שימוש הצורות 
כתבתס/ן לזו״נ ואת היעלמות הצורה תכתבנה והצווי לנ״ר וצורות 
חריגות (כגון תשמרון). חדל השימוש בצורת כותבה (פרט לגזרות 
ל״י (ול״א, שנזדהתה עמה] וע״ו), וצורת זכר רבים מסתיימת גם 
בג׳ (קורין). לא (וגם אין המקראית) שוללת את הבינוני, ולא ל... 
שוללת את המקור: אינו רשיי שלא לחתום, אסור מלרחוץ. גזרות 
הפועל: ממשקל קטל של השלמים נותר רק יכול בבינוני (יכולה, 
יכולין, יכולות) ; פעלי יקטל, בעיקר פעלי ע״ח, נוטים ליהפך ליק טול 
(ישחוט). פעלי ל״א נוטים כפעלי ל״י (קרינו, נשוי), אך לעתים 
בקיום הכתיב המקורי (;קרא). בגזרת ל״י נתקיימה נטיה לא־מקראית 
בצורה זכת, הית (השר׳ כתובת השילוח) ובבניין נפעל רווחות 
צורות עבר מעין ניכוות, נשבית, נטמת. בגזרות פו״י, פ״נ ופ״א 
נוטה המקור אחר העתיד: לירד, לתן, לומר, לוכל (שורש אכל). 
בגזרת ע״ו בנפעל קיימת הצורה נידון (נכון בלה״מ) ובהפעיל 
הנבירה (לפי פ״ו). בבניינים הכבדים הנטיה ע׳׳פ השלמים: לקיים, 
לכוון (לעומת ,לקומם. לכונן׳ בלה״מ). פעלי ע״י הפכו בד״כ לע״ו 
והכפולים העומדים נוטים ע״פ השלמים. 

בתחום מערכת הזמנים חל שינוי רדיקלי. נעלמו הזמנים 



647 


עבריות, לשון: דז״ל; יה'׳ב 


648 


בעלי ו׳ ההיפוך, די״עתיד המקוצר" וה״מוארך", והמקור הנפרד. שם- 
הפועל הנסמך נשמר רק עם ל׳. המערכת כוללת את הפרפקט (המש¬ 
מש גם לציון העבר), וזמן מורכב מהפועל היה (בעבר,' עתיד וציווי) 
עם הבינוני הפועל או הפעול, שהוראתו פעולה הרגלית, חוזרת, 
בו־זמנית וכיו״ב. צורה הדשה היא עתיד ל,." צורת יקטול מציינת 
תוכן מודאלי (בגוף ראשון) וצווי (בגוף שלישי). בכמה פעלים 
עומדים — משמש הבינוני הפעול כדרך ה האנגלי: 

מקובל אני (= קיבלתי). 

משקלי השם זהים בד״כ לאלה שבלה״מ. מרובים שמות הפעולה 
במשקל קטילה (אכילה, אנינה), וכן צורות כגון: קר_ית שמע, פדיון, 
ויש משקל חדש: גזל, חנק (ועוד). שם הפועל שליבניין פיעל הוא 
קטול או קטלה ושל ההפעיל — הקטלה והקטל, ובשרשי ל״י: הוריה 
(א״י), הוראה (בבל). צורה אפיינית לציון עושה הפעולה היא 
רוצדזן, גוזלן (רצחן, גזלן במקורות בבליים). לקוח, מקורה ארמי, 
כנראה. הצורה היחידאית, חתיכה, מציינת, כנראה, את תוצאת 
הפעולה (בניגוד לחתיכה המציינת את הפעולה עצמה). לצד הסמי¬ 
כות רווח השימוש בשל, עם או בלי ה׳ הידיעה לאחריה. במקרה 
הראשון יש שמופיע כינוי "מקדים": רבונו שלעולם, וכד׳. לא ברורה 
סיבת ההבדל בין נפרשת (נברשת) שלזהב (מיודע) לבין לשון 
שליזהורית (לא מיודע), ולא ברור מתי נפרדה של מהשם שאחריה, 
אבל של הגואים (= של הגויים) באגרות בר כוכבא מרמז על צורה 
שונה של ל״ח. צורות־ריבוי חדשות: מחזציות (א״י) מרחצאות 
(בבל); ריבוי למשקל ־ות; מלכות — מלכיות, וריבוי כפול: ראשי 
שנים. 

יידוע. נפוץ צירופו ללוואי בלבד: לילה הראשון. הצירוף 
ההפוך: הכהנים גדולים— טעון בדיקה. הרבה נתחדש בתחום המליות 
ותואר-הפועל (בנתים, כיצד, כדי, עכשיו, ו הפירוש, מלית התשובה 
החיובית הין ועוד הרבה). ל׳ השימוש במקום ב׳ (לתוך = בתוך; 
השו׳ ,וכסא דוד עבדך לתוכה תכין׳); "אין" משמשת בגטיה (גוף 
שלישי זכר: אינו) לצד לא, במשפטים שמניים ולפני בינוני, ומאד- 
מית נשאלה הצורה לאו. 

תחביר. פועל מקבל השלמה בפועל אחר בשלוש דרכים: 
בשם־הפועל עם ל־, בבינוני (התחיל בוכה) ובמשפט זיקה (צריך 
שיאמר). משפטי תנאי בעבר: אילו (בשלילה: לולא) + היה + 
בינוני. בל״ח מרובים משפטי-זיקה בשל אי-השימוש בשם־הפועל 
עם ב׳ וכ ׳ . בניגוד ללה״מ משמש הבינוני הסביל גם במקום שעושה 
הפעולה נזכר: נאכל לכהנים. 

אוצר המלים מורכב מיסודות של לה״מ (אף שחלק ניכר 
ממילונה יצא מהשימוש), ממלים שאולות מארמית (ר׳ להלן), 
מאכדית, פרסית, יוונית ורומית, וממלים עבריות שאין זכרן בא 
בלה״מ. היסוד העברי: תיבות מלה״מ פעמים הן בלא שינוי צורה 
או הוראה, ופעמים בשינוי צורה: משואה (משאת), לכשל (להכשיל), 
[מין (ימין), זוג (זג); ריבוי שאינו בילה״מ: שמטים, פחת, ירקות. 
יחיד שאינו בלה״מ: במנה; פעלים משמות (השם תרומה י מפיק 
מתוכו שורש פעלי תרם) ושמות מפעלים (מהפועל להועד נגזר 
וער); פעמים גם בשינוי הוראה: לנהוג = ״להתנהג״ (בלה״מ: 
"להוליך"), לגזור (בל״ח רק "להחליט" וכיו״ב, אך לא "לחתוך"), 
עולם = "תבל" (בלה״מ: "נצח"). לא כל א(צר המלים של תקופת 
המקרא נזכר במקרא (ע׳ עמ׳ 643 ), ויש בל״ח שרשים, שאפשר 
שהם מלה״מ אע״פ שאינם מתועדים בספרי המקרא או מניב כנעני 
שכן: חזר (ארמית מזרחית: הדר), טחול (ערב׳: ־ 4 ־ 1 ^), ממק 
(זיתים). אוצר המלים טעון בדיקה יסודית כדי לקבוע את זיקתו 
ללה״מ ולארמית. דוגמות למלים שאולות: אמרכל, ורד, מפרסית; 
אפר (״שדה״), לזוז, אמתי, ומונחי מסחר רבים — שטר, גט ("מסמך, 
תעודה"), תגר, להקיף ("להאמין"), אריס. דף; דוגמאות לתרגומי 
שאילה: לקחת (״לקנות״) — מאכדית (חלקן ממוצא שומרי׳ ורובן 


דרך הארמית); מיוונית: זוג (והפועל הנגזר), אויר, הדיוט (ע״ע 
יונית, עמ׳ 626 ); תרגומי שאילה: יפה (תואר הפועל), השלים 
(״מת״). מלטינית — ע״ע, עמ׳ 635 . יתכן שחוטם ושזבך אדומיות הן. 

השפעת הארמית מרחיקת לכת ביותר — באוצר המלים, בכ¬ 
תיב, במערכת ההגאים, בתצורה ובתחביר. בשל הסימביוזה של שתי 
הלשונות ישנה אפשרות של השפעה הדדית, אך שמא בשל הקף 
ההשפעה הזאת, לרבות בתצורה — שהיא בד״כ בלתי חדירה להש¬ 
פעות זרות — ל״ח היא לשון תערובת עברית־ארמית. כל סגולות 
הכתיב שנמנו לעיל מצויות בניבי הארמית של א״י ובניבים מזרחיים, 
ובאשר להגאים — עצם העובדה שהפונימות העיצוריות (ולפי 
הארמית המקראית — גם התנועתיות) זהות, כפי הנראה, מבחינה 
סינכרונית בשתי הלשונות (דבר שאין דוגמתו אפילו בניבים שונים 
של אותה לשון) אומרת דרשני. אפשר שהגורם נעוץ בע׳-כנענית, 
שמהכתובות הארמיות עולה שהיו בארמית פונימות שלא היו בע׳־ 
כנענית. משותפים לל״ח ולארמית הביצוע הכפול של בג״ד כפ״ת, 
החלשת הגרוניות, ותופעות האסימילאציה והדיסימילאציה; הכינוי 
אח (ז׳) והכינויים החבורים -ך, ־יך (ר׳ לעיל), השורש הוי, אבדן 
הפועל, ובניין, אתפעל — השפעה ארמית הם. קיימת גם נטיח אנטי- 
ארמית: צמיחת הנתפעל ודחיית צורות מעין תשמרון. מערכת הזמ¬ 
נים מקבילה לחלוטין לארמית הגלילית וקרובה לארמית הנוצרית 
והשומרונית. השפעת הארמית ניכרת ביותר באוצר המלים, אך 
הוכחות חותכות יש רק כאשר נבדל השורש הארמי באופן דיאכרוני 
מהשורש העברי, דהיינו בעיצורים ת, ע, ט, ד ובמעתק התנועות 
3 > 6 שחל בארמית: אלא (< אן לא), שעה. שינוי מין: שדה 
(ד בלה״מ, נ׳ בל״ח), כוס (נ׳ בלה״מ״ז׳ בל״׳ח). בהשפעת הארמית 
חזרו לל״ח תיבות וצורות מקראיות ארכאיות: עונה, הריבוי ימות 
(החמה). 

ברור שהיה הבדל בין מסורת בבל למסורת א״י, ולעתים שמרה 
מסורת בבל על צורות א״ייות קדומות: הצורה הקדומה רבי נשתמרה 
רק שם, אך על היותה א״יית מעידים תעתיקים יווניים ורומיים, 
במסורת הא״יית נמסרה תיבה זו בצורות רבי, רבי, רבי וכנראה 
רובי. הבדל בולט בין שתי המסורות קיים בצורות הודיה, גוזלו 
(א״י) לעומת הודאה, גזלן (בבל; ר׳ לעיל, עמ׳ 647 ). כנראה גם 
בא״י גופה היו ניבים שונים (ר׳ לעיל, בעניין בר־כוכבא, והוסף: 
את צמודה: תכבלים [=את הכבלים], אזי [=אז]), ואף התלמוד 
מעיד על כך, כבחילופי התיבות רפפות — רעדות. 

בל״ח של אמוראי א״י נמצאה תערובת של לה,"מ וצורות עצמ¬ 
איות שלא נמצאו(לפי שעה) בלשון התנאים: זאת כלוואי, והשימוש 
באותו במקום הלה, הלז; השפעה ארמית: צורת קטלת לנסתרת, גם 
שלא בפעלי ל״י, ואולי השימוש בוקטול ליחיד (כך בארמית גלי¬ 
לית) ; השפעת לה״מ: שם־פועל ללא ל׳: מבוא. ל״ח של אמוראי 
בבל טרם נבדקה. 

יח. ק. 

לשון י ה " ב. למרות דעיכת הדיבור העברי המשיכה הע׳ בחיים 
שבכתב. הע׳ אף לא נתאבנה, אלא התרחבה וחידשה במשמעויות, 
בתצורה ובמבנים. חידושיה מכוונים לצורך המינוח ומהם שעלו 
מהשפעת לשון הסביבה או לשונות־הספרות הקובעות, אך כמעט 
אין בה חידושים מסוג אלה המתהווים בלשון חיה (מעתקי הגאים, 
השוואת צורות וכו׳). 

בפיוט (ע״ע) הא״י נתמזגו לה״מ, היפה ליצירה דתית חגיגית, 
ול״ח, שבה נכתבו המדרשים, שהם משרשי הפיוט, לשון הפיוט 
נודעת ברוב חידושיה ונתכנתה לשון "אץ קוצץ", ע״ש "קרובה" של 
הקליר (ע״ע), אולם לא כל הפייטנים הפריזו במלים קשות-מובן 
וזרות-צורה. בפיוטים רווחת שיטה של מתן כינוי, כגון החלפת שם 
בסמל(יסוד עולם = אברהם, פוערת = אדמה) וכיו״ב, לשם הציוריות, 
חידוד הלשון ומתח הסיגנון. הפיוטים מצריכים פירוש מצד תכנם 




649 


עברית, לשון: יה"כ 


650 


העמוס זכירות־פסוקים ומחמת האופי המצומצם של לשונם הקשה 
והמשופעת בצורות חדשות למלים מקראיות. יש החושבים שבני 
א״י הבינום, שכן הכירו את המדרשים המשוקעים בהם, אולם נראה 
שאחרים לא הבינום ובכל זאת חיבבום, וכן האמין רס״ג באשר 
לפיוטיו. ראב״ע (לקה׳ ה, א) האשים את הפייטנים, ש״לא ידעו 
לדבר נכונה״, בארבעה דברים קשים: חידות, מדרשים, לשון 
מעורבת בלשון התלמוד וטעויות דקדוק. לביקורת קשה ומתמדת 
זכו התופעות הבאות (ונאסרו בשירת ספרד): מה שנראה חילוף 
גזרות (סט במקום סטה, כאילו ע״ו תחת ל״י); "השרשת" אותיות־ 
השימוש (תאו תחת תאוה, כאילו משקל סגולי משורש תאו, ולמעשה 
חיסור מהצורה הנתונה. וע״ע סעדיה גאון׳ עמ ׳ 200 ); גזירת פעלים 
ושמות לרוב: סמז־ר, הטרים, עתר, גועון; שימוש תחיליות בכל״ם 
בצירוף לפעלים נטויים (כהלך, כיבוא); העברת מלים ממשקל לזולתו 
שלא לצורך מובן חדש; בגיוון סיגנוני־צורני זה ראו המדקדקים "שינוי 
לשון הקודש" ואסרו אותו. מלבד אלה, יש בפיוט "פינות טבעיות" 
של מלים שבאו "ממדרשות לפיוטות" (ר׳ ילון, ביבל׳), היינו מהדיבור 
החי, הארמי והעברי בא״י (כגון: לבלב = צעק). על מפעלו של רב 
סעדיה גאון — ע״ע, עמ׳ 199 ). 

שירת־החול בספרד חיקתה את השירה הערבית. היא נכתבה 
בלה״מ — אף שלא נמנעו עקרונית משימוש בל״ח — כחיקוי־של- 
תחרות בלשון הקוראן, ששימשה בשירה הערבית, ומעומק ההרגשה 
כי הע׳ היא "הלשון הגברת", העולה בסגולותיה על הערבית. בלה״מ 
מצאו את קישוטי השיר הנדרשים, הניקוד היציב איפשר את משקל 
היתדות (ע״ע משקל, עמ׳ 709 ), ספרי הדקדוק הקנו את המומחיות 
בלשון, ופרשנות המקרא ותרגומיו לימדו מובנים שונים למלים. עושר 
הלשון התבטא בעיקר במישור הסמנטי, כשלמלים פירושים לפי 
תרגומיהן השונים במילונים ובתרגומי המקרא. התצורה כפופה לדק¬ 
דוק לה״מ; אין להטות פועל בבניין שאינו בא בו במקרא, אין לגזור 
ל״י מל״א ולהיפך, וכר, ו״עליך לחקות את הלשון ולא ליצור דבר 
חדש" ("שירת ישראל" לרמב״ע) היא התגובה החריפה נגד מעשה 
ההיקש הלשוני בפיוט. אמנם, שום משורר אינו נקי מהיקש מקרי, 
והוא הנותן "טעם פייטני" בשירים. מותר היה להטות שם נתון 
בכינויו ופועל נתון בתוך בניינו, לרבות צורות מיוחדות (יהכין), 
וצורות עתיד מהופך, מקוצר ומוארך, כצורך החרוז והיתד,"ובלא 
משמעות מודאלית. המורפולוגיה הנכונה נחשבה תנאי הכרחי לשירה. 
ריב״ג התחשב בכורח השירה והיתד להתיר צורות אסורות בד״כ. 

חוש הלשון הערבי השפיע על העדפת מלים (חשק לפי עשק) 

ועל שימושן במשמעות קרובת־צליל (פלך — גלגל שמים, כ־פלכ 
בערבית). תרגומי השאילה המרובים בפרוזה מצויים במיוחד במוטי- 
ווים (ימים, זמן — גורל עוין׳ כבערבית). בדקדוק יש מעט הצרכות 
ע״ד הערבית, ובעיקר ב' הגרימה: עף ב־—העיף. 

פרוזה (מתורגמת ומקורית) נכתבה בע' שאינה עומדת בגדרי 
צחות־הלשון המקראית ואיסור החידוש הצורני, שהרי היא שאבה 
מערבית בינונית ולא מערבית קלאסית של שירה. למעשה, יכלו 
לוותר על כתיבה ע׳ בכלל, ומשוררים כריה״ל, רמב״ע, רשב״ג, כתבו 
פרוזה בערבית. יש בע׳ זו מלה״מ ומל״ח בהרכבים שונים, לפי 
הכותב והנושא (״כפי שנזדמן לי בשעת התרגום״ — יהודה אבן 
תיבון; הקדמה לתרגום "חובות הלבבות"). מלות הקישור, למשל, 
מעורבות (טרם, כיוון ש־), אך צורות העתיד המקוצר והמוארך 
נדחקו, פרט לקטעי מליצה (למשל בפתיחות ובחתימות). רוב התופ¬ 
עות של השפעת הערבית ניכרות אצל כל המתרגמים בהבדלים 
שבשכיחות. טעויות דקדוק חלו מחמת "שגרת לשון לעז" (כדברי 
המתרגמים עצמם), והקורא נתבקש לתקנן. הם גם הבינו כי שימושי 
הבניינים, ה״קשרים"(ההצרכות), המין הדקדוקי של השמות• וכיו״ב, 
מועדים לטעות. 

ואילו מקצת מקווי השפעת הערבית על הע׳ המשוערכת: מין 


דקדוקי לפי הערבית (אמת בל״ז לפי אי בל״נ לפי ׳ 
וכר); אי־הבחנה בשימוש צורות המקור (שמור) ושם־הפעולה 
(שמירה) — הבחנה שלא הכירוה גם המדקדקים הראשונים, לרבות 
ריב״ג, ומכאן גם יידוע המקור: ההשתמש ; מיעוט השימוש באת 
(שאין כמותה בערבית). ריבוי סמיכות בלתי מפורקת; יידוע נסמך 
שהוא שם־תואר או בינוני (העובד־אלילים) ; שימוש מתרבה בסביל 
פנימי, ובמיוחד לסיתום ((רצה, יעוין) : הגרירה (מוד ות עצומות — 
ללא שינוי המין הדקדוקי של סוד) ; אמנם במקרים זרים לה לחלוטין 
עמדה הע׳ נגד ההשפעה. לפי הערבית נתרווחו כינויי רמז לפני 
הגרעין ("אלו השערים"), ומשפטי לוואי בלתי־מקושרים אחרי שם- 
זיקה בלתי מיודע. לאחרונים יש מקור במקרא, אך מן הערבית נת¬ 
חדשו המבנה המיוחד לפסוק-זיקה מצמצם, המבחינו מפסוק-לוואי 
מתאר (מה, מי... מן), ומשפט הזיקה העקיף (הדתות המסופר בהן). 
מבנים כאלה מצויים אמנם גם בלשון כותבים שכנראה לא ידעו 
ערבית, אך נפלטו לבסוף. מתרבים משפטי־מושא במקום תבניות־שם־ 
פועל (נרצה שנדע) ותבניות־שם־פועל במקום משפטי זמן וסיבה 
(אחרי בארי; לשובי [=מפני ששבתי]), כבערבית. 

רוב המתרגמים חשו ש״קוצר" הלשון הע׳ מעכב מלתרגם כראוי 
את הערבית העשירה. תרומתם בהעשרת המילון חשובה לתולדות 
הע׳, ובלעדיה לא תתואר כיום כתיבה מחקרית עיונית בע׳. המלים 
השאולות מועטות ורובן במשקל עברי (קטר, מרכז), אולם רבים 
תרגומי השאילה, בעיקר במונחים ובמושגים (בחינה [ 1 ^ע], חיבור 
[טכ־_׳], חידוש = שבר ='£■״,־), ובמלים מחודשות גם בצורה 
(כמות [^], איכות [/^ג]), מלים רבות קיבלו משמעות חדשה 
לפי חוג־ההוראות של מקבילותיהן בערבית (רץ = קרה [לפי שתי 
משמעויות ^ 1 . וכיו״ב), ומתוך תחושת הערבית הועדפו מלים 
מסוימות דווקא. עשרות שמות מופשטים נוצרו ע״י הצורן -ות 
(אחדות, זולתיות, שלמות), וכן עם צורות שם־פועל בבסיסן (השארות, 
התפעלות). כן נוצרו שמות־תואר ע״י הצורן -י (רוחי [רוחני], תורי 
[תורני]). גזירות כאלה נאסרו בשירה, אך היו פורות, אוטומטיות 
וחשובות לסיגול הלשון לכתיבה מחקרית. 

הע׳ של הקראים, בכתבים הפולמוסיים המחורזים, רובה מקר¬ 
אית, גוזרת בבניינים ובמשקלים, ואינה מתנזרת גם מל״ח. הפרוזה 
טבועה בחותם ערבי ניכר. בע׳ של יהודי איטליה יש מרישומי 
האיטלקית. השומרונים כתבו ע׳ במאות 13 — 14 בלי להיזקק ליסו¬ 
דות בתר־מקראיים, אך השפעת הערבית ניכרת. הע׳ של יהודי פרובנס 
קרובה לע׳ הספרדית (ר׳ למשל לשון (ה)מאירי [ע״ע]), אך זו של 
צרפת הצפונית והמזרחית מתקרבת לע׳ האשכנזית, אלא שבה השפה 
הזרה המשפיעה היא צרפתית עתיקה. הע׳ של פירוש רש״י למקרא 
יפה ומדויקת, רובה ל״ח, אך יש בה הרבה מליצות מקראיות קצרות 
ושימוש בעתיד מוארך ומקוצר (תדיר בע׳ המשוערכת). בפירושיו 
לתלמוד ובסידור עשה רש״י שימוש בביטויים ארמיים. רש״י חידש 
מלים וביטויים לרוב. הבנתו בדקדוק העברי וכשרונו בהבעה מסוג¬ 
ננת, קבעו לו מקום מיוחד בתולדות הע׳. 

בשו״ת, פנקסי קהילות, ספרי מנהגות וכר נרקמה, למן המאה 
ה 11 , המזיגה שממנה נתפתחה "הלשון הרבנית", שהרכבה 
ל״ח ול״מ, ארמית — עם קווי השפעת גרמנית־עלית־בינונית ואח״כ 
יידית — ושאילות מהע׳ המשוערכת (שחדרו דרך כתבי הרמב״ם 
ואחרים). הגרמנית רחוקה מן הע׳ ולכן השפעתה מובלטת בזרותה, 
אולם הריחוק אף בלם את מידת ההשפעה. עד למאה ה 16 לא נשאלו 
מלים (לצדן הופיע תרגום לע׳), ורק לשון החסידים והמתנגדים 
מהמאה ה 18 מלאה אותן, בעיקר בתחומי הראליה (מאכלים, כלים, 
וכר). תרגומי השאילה גם הם במילון של חיי יום יום. בד״כ דומה 
השפעת הגרמנית על הע׳ באשכנז להשפעת היידית (ע״ע) על הע׳ 
בפולין (למן המאה ה 16 ). במאה ה 18 מעמיק חותם היידית בלשון 
סיפורי החסידים (להבדיל מלשון המשכילים). 


651 


עברית, לשון: י־ז׳יב; מסי־־ה ו:י;ו 


652 


מקווי הגרמנית וד,יידית בע׳ הרבנית: בתחום מלות־היחס המוצ־ 
רכות והלא־מוצרכות השימוש ב״על" לפי £ב 1 ב (נסע על שבת), 
שאילת משמעויות, ביניהן בתחום הפעלים. הע׳ האשכנזית והרבנית 
הן ביטויה של יהדות התלמוד׳ ומכאן רוב שימושה בל״ח. משקל 
פורה לחידושים היד, ,פעלן׳ (פשרן, עצרן = קמצן), וגם הצורן -ן 
(מטבען וכר). לד,"מ שבה ומתרווחת, ובמיוחד אפייניים העתיד 
המהופך (ויען), ההופך לסימן היכר לסיגנון הרבני, והעתיד המוארך 
(נכתובה). מתפשטת גם המליצה המקראית, כצורתה או בשינוי 
(מעין השיבוץ בשירת ספרד ובפרוזה השקולה). במיוחד השו״ת 
והאיגרות מלאות מליצות וחידודים. רישומי הארמית מתעמקים, 
ויש שהכותב לא הבחין בין כתיבת ע׳ לכתיבת ארמית, ושתיהן 
בשבילו לשון אחת — לשון התלמוד. רגילה ד־ תחת ש־ (פנקס 
דהועד), ופעלים ארמיים (לאתויי, מייו־י) באים גם בטכסט עברי. 
בלשון הרבנית אין התנגדות עקרונית לשימוש לשוני כלשהו. באמ¬ 
צעות ספרי מדע בע׳ משוערבת חדרו ביטויים כגון: עיוני, אקלים, 
מושכל ראשון, גשמיות ועוד, נראה שבלשון החסידות נפגשו שני 
זרמיה העיקריים של ד,ע׳ של יד,״ב: ד,ע׳ האשכנזית בגלגולה כע׳- 
יידית— לכתיבה בענייני יום־יום והלכה, והע׳ המשוערכת, שחדרה 
דרך ספרי מוסר כ״חובות הלבבות״ ודרך ספרות הקבלה — לכתיבה 
חסידית־עיונית־מוסרית. 

אס. ג. 

מסירה וניקוד. מסוף המאה ה 2 לסר,"נ נתאפשרה מסירתה 
בע״פ של ד,ע׳ ע״י כינון שיטות ניקוד וגיבושן של מסורות קריאה. 

אין בידנו פרטים על השלבים הקדומים של התפתחות ה ניקוד. 
רשימות מסורה (ע״ע) מעידות על שלב קדום, שבו שימשו רק שתי 
נקודות מבדילות (דיאקדיטיות), להבחנה בין זוגות הומוגרפים 
(תיבות השוות בכתיבן ושונות בהגייתן). הן מכונות מלעיל ומלרע, 
כנראה לפי שאחת באה מעל לתיבה, והשניה מתחתיה. אולם לפחות 
לפי מקור אחד באו שתי הנקודות לפעמים מתחת לתיבה, אלא 
שאחת באה בראש התיבה (או בהברה שלפני האחרונה — מלעיל), 
והשניה בסוף התיבה (או בהברתה האחרונה — מלרע). לא שרדו 
כת״י עבריים שבהם משמשות הנקודות המבדילות. על שימושן ביקש 
גרץ (ע״ע) ללמוד מהמונחים מלעיל ומלרע ומהניקוד הסורי. לדעת 
א. דותן מציינים המונחים ערכים יחסיים של תנועות. סברתו של 
גרץ נסמכת על ראיות חזקות יותר. 

רשימות מסורה שכונסו בעיקר בספר "אכלה ואכלה" מלמדות 
על 3 שימושים שונים בנקודות המבדילות; שניים מהם (להלן [א] 
ו[ב]) הם שני שלבים בשיטה אחת: (א) הנקודות מבחינות בין 
תיבות שוות־כתיב (הומוגרפים), שהאות הראשונה שלהן היא אות 
שימוש (ו החיבור, ו ההיפוך, ל היחס, ב היחס), והשוות בכל תנו¬ 
עותיהן פרט לתנועת אות השימוש. נקודה מעל התיבה מציינת, 
שתנועתה של אות השימוש היא התנועה, שלאחר המצאת הניקוד 
סומנה בפתח (או קמץ הבא במקומו). נקודה מתחת לתיבה מציינת, 
שאות השימוש מונעת במה שנקרא להלן שווא נע (או בתנועה 
הבאה במקומו, במצבים מסוימים). למשל: 


נקודה מתחת התיבה ("מלרע") 

נקודה מעל התיבה ("מלעיל") 

את הקריאה: 

ציינה 

את הקריאה: 

ציינה 

(במד׳ טז. ה) 

וידע 

(שום׳ ח, טז) 

וידע 

(דב׳ לב, נ) 

ומת 

(איוב ב, ט) 

ומת 

(מש׳ לא, לא) 

ויהללוה 

(שה״ש ו, ט) 

ויהללוה 

(יהו׳ ז, ה) 

למים 

(ברא׳ א, 0 

למים 

ד ▼ 

(דב׳ כד, ח) 

בנגע 

(ויק׳ יג, ג) 

בנגע 


(ב) הנקודות מבחינות בין הומוגרפים, הנבדלים זה מזה בתנועה 
אחת בלבד, אך לא בפתח או שווא נע כדלעיל; נכנה תנועה זו 
"התנועה המבחינה". הנקודה שמעל התיבה (מלעיל) מציינת: 


( 1 ) הומוגרף שתנועתו המבחינה היא חולם, בניגוד להומוגרף שבו 
עומד לעומתו קמץ (או חטף־קמץ), פתח או צירי. ( 2 ) הומוגרף 
שתנועתו המבחינה היא שורק־קבוץ• בניגוד להומוגרף שבו עומד 
לעומתו קמץ, צירי או חירק. ( 3 ) הומוגרף שתנועתו המבחינה היא 
קמץ, בניגוד להומוגרף שבו עומד לעומתו פתח׳ צירי או חירק, 
למשל: 

נקודה מעל התיבה ("מלעיל") נקודה מתחת התיבה ("מלרע") 
ציינה את הקריאה: ציינה את הקריאה : 


כה, ב) 

(איוב 

המשל 

(שום׳ ט, ב) 

המשל 

יט, כז) 

(שמ״ב 

דמני 

(איכה א, יט) 

רמוני 

יא, לז) 

(ויק׳ 

זרוע 

(תה׳ צז, יא) 

זרע 

•ך. , ־־ 


אף כי בשלב זה לא ציינו הנקודות המבדילות תנועה מסוימת, 
אלא באו לציין את ההבדל בין הומוגרפים, הנבדלים בתנועה אחת 
בלבד, כבר היה השימוש בהן, בעיקר בשלב (ב) צעד חשוב לקראת 
היווצרות מערכת מלאה של סימנים גרפיים, להשלמת הכתיב המק¬ 
ראי. העמדת מערכת כזו נתאפשרה רק לאחר שנתברר לחכמי 
אסכולות המסורה השונות מהם הערכים ההגאיים החסרים בכתיב 
המקרא והמחייבים ציון גרפי. 

שימוש כנ״ל בנקודות מבדילות מצוי בכ״י סוריים; יתרה מזו: 
בניקוד הסורי נתקיימו הנקודות המבדילות גם לאחר שהומצאו סימני 
התנועות. נראה שבעניין זה, כבעניינים אחרים, הושפעו חכמי אסכו¬ 
לות הניקוד העבריות מדרך הנקדנים הסוריים. 

(ג) הנקודות מציינות הבדלי הטעמה בין הומוגרפים: הנקודה 
שמעל התיבה ("מלעיל") מציינת הטעמה בהברה שלפני האחרונה; 
זו שמתחת לתיבה (״מלרע״) — הטעמה בהברה האחרונה (מכאן, 
כמסתבר, המונחים "מלעיל" ו״מלרע" בהוראתם המקובלת). כך, 
למשל, ונקתה (ישע׳ ג, כו) קריאתה ונקתה, ואילו ונקתה (במד׳ ה, 
כח) קריאתה: ונקתה. שימוש זה להבחנת שינויי הטעמה בין חומד 
גרפים נעשה מיותר משנקבעו סימני הטעמים, כשם שהשימוש 
בנקודות לשם הבחנה בין הומוגרפים (ר׳ [א] ו [ב] לעיל) נעשה 
מיותר משהומצאו סימני הניקוד. 

בנקודות המבדילות לא היה עדיין פתרון לבעיית העברת מסורת 
הקריאה במקרא. עדיין הטילה הקריאה המדויקת על זכרונו של 
הקורא עומס גדול. ההגיה בכל הנוגע לתנועות, לדיגוש ולריפוי, 
הועברה מדור לדור בע״ם, והקורא, ובייחוד הקורא בציבור, נאלץ 
לזכור את הגייתן המדויקת של התיבות. לשם השלמת הכתיב המק¬ 
ראי נוצרו מערכות של סימנים גרפיים, סימני ניקוד, והן ידועות 
כ״שיטות הניקוד". 

אין לקבוע בדיוק מתי נוצרו שיטות הניקוד. הקדום שבכה״י 
המנוקדים והמתוארכים של המקרא (ע״ע, עמ׳ 294 ) נכתב בטבריה 
ב 895 , ונראה שנוקד והוטעם באותו זמן. מכאן שבסוף המאה ה 9 
(וקרוב לוודאי שאף דורות אחדים קודם לכן) כבר היו סימני הניקוד 
והטעמים של טבריה (ר׳ להלן) נוהגים כמערכות מלאות ומשוכללות. 
אשר לתחילת התפתחות הניקוד, ברור שמאוחרת היא לחתימת 
התלמוד, שאין הניקוד נזכר בו. נראה, ששיטות הניקוד השונות 
נתהוו בין המאה ה 7 ומחציתה הראשונה של המאה ה 9 . 

שלוש שיטות ניקוד עיקריות נוצרו בתקופה זו: הטברנית, הא״יית 
והבבלית. הניקוד הטבתי נוצר באסכולת המסורה המפורסמת של 
טבריה. הניקוד הא״יי שימש בתחומי א״י ונראה שאף נוצר בה, אך 
לא ידוע בדיוק היכן. הניקוד הבבלי (הנחלק לשני פלגים: הפשוט 
והמורכב) נוצר באסכולות של מסורה, שפעלו בבבל בתקופת הגאו¬ 
נים, בעיקר בסורא ובנהרדעא. כל שיטה נתבססה על מסורת הקריאה 
של אסכולה מסוימת, וזו נבדלה בכמה פרטי מבטא מחברותיה. אף 
אחד מן המבטאים לא היה אחיד לחלוטין. כך, למשל, היו באסכולה 
הטברנית שני פלגים עיקריים — של בן־אשר ושל בן־נפתלי, והיו בה 



עברית, לשון: מסירה וניקוד 


654 


653 

גם פלגים אחרים, שנבדלו זה מזה גם בפרטי מבטא; אף בבבל היו, 
כנראה, הבדלים בפרטי מבטא ביו מקומות שונים. עכ״ם טפלים 
הבדלים אלה שבבני־הגוונים הפנימיים שבכל מבטא לגבי ההבדלים 
הברורים שבין שלושת המבטאים. 

שיטה נוספת מיוצגת בניקוד השומרוני, אך אין כה״י נוהגים בו 
אחידות. בצורתם דומים סימני הניקוד השומרוני לסימני הניקוד 
הא״יי. ראוי לציין שהניקוד השומרוני לא הגיע לאותה רמת חשיבות, 
ששיטות הניקוד העבריות־יהודיות, ובעיקר השיטה הטברנית, הגיעו 
אליה; גם לאחר המצאתו של הניקוד השומרוני נמשכה העברתה 
של מסורת הקריאה השומרונית בעיקר בע״פ (וע״ע שומרונים). 

קיימת גם שיטה (הנוהגת בכ״י רויכלין של המקרא ובדומים לו) 
שסימני הניקוד שבה טברניים, ואילו המבטא שעליו היא מושתתת 
הוא א״יי, כפי שיש ללמוד מחילופי פתח/קמץ וצירה/סגול. בעיקר 
נבדלת היא מהשיטות האחרות בשימוש בסימן הדגש, בשווא הסופי 
בע/ ח׳ וה׳; בשימוש בסימן חטף־הקמץ בהקבלה לקמץ הטבתי 
הבא בהברה סגורה בלתי־מוטעמת; בדרכי ההבחנה בין אהדי עיצו־ 
ריות לבין אהו״י שהן אימות קריאה. לכינויה של שיטת ניקוד זו 
הוצעו השמות: ניקוד "בך־נפתלי" (כינוי שאינו מתאים כל עיקר, 
שכן ברור שלא מאסכולת בן־נפתלי יצאה שיטת ניקוד זו), "פרוטו- 
מסרתי", "לא מסרתי", "טברני מורחב" (אף אלה אינם באים לתאר 
שיטת ניקוד זו, שתכונות היסוד שלה הן מבטא א״יי וסימני ניקוד 
טברניים), "ארץ־ישראלי מורחב", "ארץ־ישראלי־טברני", "ניקוד 
טברני שלא נתקבל ( 1:115 ק 60€ ז- 11 סח)". כאן נכנה שיטה זו בשם ניקוד 
"ארץ־ישראלי-טברני". 

הניקוד הטבתי נתקבל כניקוד המוסמך של המקרא בכל עד 1 ת 
ישראל, ומשנתקבלה מסורת בן־אשר כמסורת המוסמכת של המקרא 
(ע״ע׳ עבר 293 ) בטלו שיטות הניקוד האחרות. באירופה לא נודעו 
במשך דורות רבים, עד שחזרו ונתגלו במאה ה 19 בעיקר בכ״י מתימן 
(ניקוד בבלי) ומגניזת קאהיר (ניקוד בבלי וא״יי). רק בעדת תימן 
נתקיים הניקוד הבבלי ברציפות מתקופת הגאונים ועד הדורות 
האחרונים. 

שיטות הניקוד באו, כאמור, לסמן ענייני הגיה שונים, שאינם 
מובעים בכתיב המקראי: התנועות, הדיגוש החזק, הדיגוש הקל או 
ריפויו של בג״ד כפ״ת, והבחנת ש ימנית מש שמאלית. כן ביקשו 
להבחין בין אוזו״י שהגייתן עיצורית, לבין אהו״י שאימות־קריאה 
הן, וזאת ב 2 דרכים: קביעת סימנים מיוחדים להגיה העיצורית 
מכאן (כגון המפיק בה) ולשימושן של אותיות אלה כאימות קריאה 
מכאן (כגון ציון קו מעל האותיות א וה — א, ה); קביעת כללים, 
הבנויים על שילוב מערכת סימני הניקוד במערכת הכתיב של הטכסט 
המקראי, שבעזרתם יכול הקורא להבדיל בין שני סוגי הערכים של 
אותיות אהו״י (ד גם להלן). 

ההבדלים שבין שיטות הניקוד בני 3 סוגים הם: 

(א) הבדלים גרפיים. רוב סימני הניקוד הטברני באים מתחת 
לאותיות. פרט לנקודה המבחינה בין ש ימנית לש שמאלית׳ רק שני 
סימני ניקוד אינם מתחת לאותיות (החולם מעל האות והשורק בגופה 
של הו). ואילו סימני הניקוד הבבלי והניקוד הא״יי באים מעל לאו¬ 
תיות. רק הסימנים להבחנה בין ש ימנית לש שמאלית (צורת ש ום 
זעירות) באים בכ״י אחדים בניקוד הא״יי מתחת לש. 

סימני הניקוד הא״יי עשויים נקודות וקווים, והוא הדין לגבי רוב 
סימני הניקוד הטבתי (יש רואים את סימן הקמץ הטבתי כעשוי 
קו ונקודה מתחתיו, ויש רואים אותו א קטועה, כבניקוד הבבלי). 
בניקוד הבבלי יש סימנים שהם אותיות ( x [ע], כסימן לתנועה 
המקבילה לפתח ולסגול של טבריה;א[א קטועה] כסימן לקמץ; 
י [קו מאונך = האות ו] כסימן לשורק ולקבוץ) ויש סימנים הבנויים 
נקודות (ב = חולם; ב = חירק [נקודה זו אפשר שבעיקרה היא האות 
י], ב = פתח וסגול [בכ״י מסוימים בלבד]) או קווים (ב = השווא). 


הניקור 

הניקוד הצבלי 


הניקוד 

התנועות 

הארץ־ישיאלי 

המורכב 

הפשיס 

הטכרגי 

כ 

סימני הניקוד הבבלי המורכב 

> כ 

כ 

התנועות פתח 

־צ 




כסימני הניקוד הבבלי הסשוס, 

1 ב 

כ 

המלאות סגול 

כ 

אבל נוספו בי סימנים מיוחדים 

צ 

ב 

| צירי¬ 

צ ! 

לתנועות קצרות מן הרגילות: 

צ 

ב 

; הירק 

ב 

5 = צירי קצר : כ = חירק 

5 

כ 

1 קמץ 

כ׳ צי 

קצר; 'צ - פחח קצר: צ =־ 

צ, כי 

כ; כי 

! חולם 

ן ־,־י■ 

שורק קצר. 

] י י 
צן כי 

פז 

שורק 

1 


1 

? 

קיוץ 

'ג, ב, כ 

כ 

< 

פ 

השווא הנע שווא גע 


- 

— 

פ 

והחספים" חסף־פתה 


- 

- 

,ג 

חסף־סגול 


־־ 

— 

כ 

:ד¬ 

חסף־קסץ 


'צ 

- 

פ 

השווא הנח * * 


ו׳דיגוש החזק: קו מעל 

5 

ג 

הדיגוש דגש 


לסימן התנועה שלפני הדנש : 



והריפוי חוק ודגש 


51,13,5,1 



באותיות 


הדיגושהקל: #5 ונ 



בגד כפ״ת 

ח 

כ 

הרפוי: 5 או כ. 

? 

כ 

הריפוי 


טבלה מעווה של סימני הניקוד 


(הטבלה כוללת את העיקריים בסימני הניקוד, אבל לא את בל בני הגוונים 
הגרפיים שלהם) 

* סימני השווא שבניקוד הארץ־ישראלי משמשים בב״י מסוימים בלבד; 
בכ״י אחרים משמשות תנועות הקמץ והפתח או הצירי והסגול לציון התנועה 
המקבילה לשווא הנע הטברני. 

•• בכ״י בבליים מסוימים, שניקודם פשוט, משמש סימן השווא הנע גם 
לשווא הנח 

בכ״י בבליים מועטים יש סימנים העשויים כולם נקודות (בכ״י אלו: 
הפתח והסגול = ב; הצירה = ב; החירק = ב! הקמץ = ב; החולם = 
ב ; השורק והקבוץ = ב). 

עניין גרפי, המיוחד לניקוד הטבתי׳ הריהו השימוש בחטפים: 

ע, ע, ע; בהם ביקשו הנקדנים לציין את חטיפותן של התנועות 
השוות 'מבחינה כמותית לשווא הנע (שהוא תנועה חטופה), ובכך 
הן מנוגדות, מבחינה זו, לשאר התנועות. 

השיטות נבדלות בסימון הדיגוש והריפוי, בניקוד הטבתי מצוין 
הדיגוש בנקודה והריפוי בקו מעל האות (ב). הניקוד הבבלי הפשוט 
מציין את שניהם באותיות מעל התיבה: האות ג (\) מציינת את 
הדיגוש (אות זאת היא קיצורו של המונח דיגשא! לא נבחרה לשם 
כך האות הראשונה של מלה זאת, משום שהיא משמשת בניקוד 
הבבלי כסימן של טעם). הריפוי מצוין באות ק, (ק — או בסימן 
שיסודו בשינוי צורה של אות זו) — קיצורו של קיפיא, מונח שציין 
במסורת הבבלית את הריפוי. בניקוד הבבלי המורכב צורף סימן 
הדיגוש לסימן התנועה של האות שלפני האות הדגושה — קו מעל 
הסימן של תנועה זו (שבת [= שבת בניקוד טברני]). בניקוד הא״יי 
שבכ״י מסוימים סימן הדיגוש הוא ב׳ וסימן הריפוי הוא ב. 

בניקוד הבבלי המורכב נוסף חידוש שאינו מצוי בשיטות ניקוד 
אחרות: הגיות קצרות יותר של התנועות הרגילות מסומנות או בקו 
מתחת לסימן התנועה (ב = צירה קצר, ב = חירק קצר) או בסימנים 
מיוחדים (ב = פתח קצר [סימן זה משמש גם בכ״י מסוימים בניקוד 
בבלי פשוט, ובהם הוא מציין פתח רגיל], ב = שורק קצר). מבחינה 
גרפית, מקבילים הסימנים ב וב לסימני החטף שבניקוד הטברני: 
הרכבה של סימן תנועה וסימן השווא (הקו שבסימנים אלה של 
הניקוד הבבלי המורכב הוא סימן השווא). 

השיטות נבדלות גם בציון ההבחנה בין ש ימנית לש שמאלית. 
השיטה הטברנית והשיטה חא״יית־טברנית משתמשות בנקודה 
ימנית ושמאלית; הראשונה קובעת אותה מעל האות והאחרונה 
לעתים בתוך האות. בשיטה הבבלית משמשות האותיות ש וס מעל 
הש לציון ההבחנה, או שנזקקים לנקודה המבחינה, כבשיטה הטבר¬ 
נית (ונראה שזו שאילה מהשיטה הטברנית). בשיטה הא״יית יש 




655 עברית״ לשון: 

שמשמש סימן הדיגוש (ש) לציון הש השמאלית, ויש שמשמשות 
בה הש והס כבשיטה הבבלית (ואפשר שזו שאילה מהשיטה הבב¬ 
לית)• בכ״י שניקודם א״יי מצוי גם סימון הש השמאלית בנקודה 
ימנית בגוף האות, ואף דרכים אחרות נוהגות לציון ההבחנה בכ״י 
אלה. 

(ב) הבדלים עקרוניים. 1 . בשיטת נקדני טבריה לא תבוא 
בראש התיבה או באמצעה אות המציינת עיצור (אם אין אחריה ו 
המשמשת כאם קריאה), בלי שילווה אליה איזה סימן ניקוד שהוא; 
אחרת אין אות זו נהגית כל עיקר (ריש השניה בתיבה יששכר [לפי 
מסורת בן־אשר; במסורת בן־נפתלי: יששכר]). לפיכך לא הניחו 
נקדני טבריה באמצע התיבה בלי סימן ניקוד שום אות המציינת 
עיצור שאין אחריו תנועה (בצורה יראו, ביהר כד, יד; שמ״א יב, 
כד; תה׳ לד, י, נראה שהא נחה, והו משמשת כאם־קריאה המציינת 
את תנועת הר', כאילו היתד, התיבה כתובה ית). סימן השווא משמש 
גם לציון העדר תנועה כלשהי אחרי עיצור (השווא הנח): אילו 
נשארה כאן האות ללא סימן היתה נחשבת כאות אילמת. בעניין זה 
נבדלת השיטה הטברנית מהשיטות הבבלית והא״יית. 

כה״י בניקוד בבלי אין דרכם אחידה בכך. יש כת״י המציינים 
רק שוואים נעים; באחרים מסומנים נעים ונחים כאחד, אך לא דרך 
קבע. בכ״י שניקודם בבלי מורכב שכיח באופן יחסי סימונם של 
נעים ונחים כאחד, כמעט דרך קבע (אולי כתוצאת השפעה טברנית). 
בכ״י שניקודם א״יי אין השוואים הנחים מסומנים בד״כ. 

2 . שניים מסימני הניקוד בשיטה הטברנית הם דדערכיים: סימן 
השווא (המציין הן תנועה חטופה והן העדר תנועה), וסימן הדגש 
(המשמש בבג״ד כפ״ת הן לדיגוש הקל והן לדיגוש החזק). דו־ 
ערכיותו של סימן השווא נוהגת גם בטכסטים בבליים מסוימים, 
אך אינה ידועה בד״כ בשיטות ניקוד אחרות. לעומת זאת משותפת 
דו־ערכיותו של סימן הדגש לניקוד הטברני, לניקוד הבבלי הפשוט, 
לניקוד הא״יי ולניקוד הא״יי־טברני־ אין דדערכיות זו מצויה 
בניקוד הבבלי המורכב, שבו מצוין הדיגוש הקל כבניקוד הבבלי 
הפשוט (ב) או בסימן הדיגוש הטברני (ב), והדיגוש החזק בקו מעל 
לתנועת האות הבאה לפני האות הדגושה. 

דו־ערכיותם של סימנים גרפיים עלולה לגרום קשיים לקורא, 
שכן אין הסימן מלמד מהי המהות שהוא מציין. בניקוד הטברני 
חמורה דו־ערכיותו של סימן השווא יותר מזו של סימן הדגש, 
והסיבה לכך בדורה: כל דיגוש חזק באותיות בג״ד כפ״ת הריהו 
לעולם גם דיגוש קל, ואילו דיגוש קל שאינו דיגוש חזק אינו בא 
בד״כ באותן הנסיבות הפונטיות שבהן עשוי לבוא דיגוש חזק. לפיכך 
די בכללים פשוטים להורות אימתי בא באותיות בג״ד כפ״ת דיגוש 
קל שאינו דיגוש חזק. לעומת־זאת לא ידע הקורא אם יש ל״הניע" 
את השווא נע או ל״הניחו" ובייחוד כשהשווא בא באמצע התיבה 
אחרי תנועה באות שאיננה דגושה, שכן לגבי המקרים האחרים 
קיימים כללים פשוטים, המלמדים מהותו של השווא. 

בעלי שיטת הניקוד הא״יי־טברני מצאו פתרון לדדעדכיות זו: 

כל אות (חוץ מן א, ה, ח. מ, ר, ו, י). הבאה בראש תיבה ובראש 
הברה אחרי הברה סגורה, בא בה הדגש הטברני (ב), וכל אות 
הבאה באמצע התיבה אחרי הברה פתוחה בא בה סימן הריפוי 
הטברני (ב). כך, למשל, מלמד הדיגוש בס של כרסו, שההכרה 
המסתיימת בר היא סגורה (השווא הוא נח), ואילו סימן הריפוי 
מעל הל של גז־לו מראה שהל באה אחרי הברה פתוחה (השווא הוא 
נע). בעלי שיטה זו משתמשים אפוא בסימני הדיגוש והריפוי ברוב 
האותיות לפי הכללים הטברניים של דיגוש וריפוי בג״ד כפ״ת. מאחר 
שלפי הכללים הללו נקבע השימוש בסימני הדיגוש והריפוי ברוב 
האותיות, באים סימנים אלה בשיטת ניקוד זו אף כשאין להם כל 
תפקיד מעשי (כגון סימן הדיגוש בראש התיבה נמספר) וסימן 
הריפוי באות הסוגרת את ההברה נם של התיבה מספר)) או באות 


מפירה וניקוד 656 

הבאה אחרי הברה פתוחה, ולאו דווקא כשהכרה פתוחה זאת מונעת 
בשווא נע (כגון בס הראשונה של וסם, ישע׳ י, יח). 

בטכסטים א״יים רבים אין סימן מיוחד לשווא הנע. את התנועה 
המקבילה לשווא הנע הטבתי מציינים סימני התנועות פתח, קמץ. 
סגול או צירי או סימן הדיגוש. יש טכסטים א״יים, שאין בהם לא 
סימן לדיגוש ולא סימן לשווא נע; ואף בטכסטים אחדים שניקודם 
בבלי אין סימן דיגוש. אפשר שהטעם הוא, שסימנים אלה נתפסו 
כמצייני מהויות לשוניות טפלות ביחס (ור׳ להלן, 4 ). 

3 . שיטת הניקוד הבבלי המורכב מציינת בסימנים מיוחדים גם 
מהויות תנועתיות השונות במשהו מן התנועות הרגילות (ר׳ לעיל, 
נא]), כנראה הגיות קצרות יותר של התנועות הרגילות. בשיטות 
הניקוד האחרות אין סימון מיוחד להבדלים מעין אלה. 

4 . אין נקדני האסכולות השונות שווים במידת השימוש בסימני 
הניקוד. בטכסטים שניקודם טברני, א״יי־טברני, ואם ננקוט לשון 
כוללת, אף בבלי מורכב, הניקוד הוא שלם, היינו סימני הניקוד 
נלווים לכל האותיות שעמהן הם באים לפי כלליה של השיטה; מה 
שאין כן בטכסטים שניקודם בבלי, א״יי או שומרוני. מרובים יחסית 
הטכסטים הבבליים, הא״יים והשומרונים שבהם הניקוד הוא חלקי, 
וחלקיות זו שני פנים לה: מכאן — ניקוד של חלק מהמלים בלבד 
(בעיקר של מלים שאינן רגילות, ושהקורא עשוי להתקשות בהן); 
ומכאן—ניקוד מקצת מאותיותיה של המלה, שאף שאינו מציין בדיוק 
מהי הגייתה של כל אות ואות, הריהו מלמד מהי המלה כולה. 
הדעת נותנת, שהניקוד החלקי מלמד על קדמות יחסית, היינו על 
דרכם של הנקדנים בשלבים ראשונים של שימוש בסימני הניקוד, 
קודם שנעשה קבע השימוש המלא בסימנים אלו. 

5 . בכ״י בבליים מצוי השימוש בסימני הדגש והרפה למטרות 
מיוחדות: ( 1 ) להבחנה בין הומוגרפים, כגון את (=עם) לעומת 
או! (= מלית המושא); ( 2 ) להבחנה בין שתי הוראותיה של תיבה, 
שאחת מהן קודש והשניה חול: אלהים (קודש) לעומת אק&עו (חול). 
וכן הנהנים (כהני האלילים; צפנ׳ א, ד). סימן הדגש משמש בכ״י 
בבליים גם לציון ההגיה הלועית של ח וע וההגיה הנחצית של ט 
וק. נראה, ששימושים אלו של סימני הדגש והרפה הם בעיקרם 
מבדילים. ויסודם בשימוש הנקודות המבדילות בשלבי הניקוד הרא¬ 
שונים. 

(ג) הבדלים פונולוגיים. הבדלים אחדים בין שיטות הניקוד 
משקפים הבדלים בין המבטאים המסרתיים השונים. בשיטות הניקוד 
הבבלי (הפשוט והמורכב כאחת) יש רק סימן אחד המקביל גם 
לפתח גם לסגול הטברניים, ונראה שבהגיה המסרתית של יהודי 
בבל בתקופת הגאונים לא נבדלו תנועות טברניות אלו זו מזו 
(כבהגיה המסרתית של יהודי תימן, הממשיכה את הגיית יהודי בבל 
של תקופת הגאונים [ר׳ להלן]). בטכסטים א״יים מסוימים נוהג רק 
סימן אחד כמקבילם של הצירה והסגול הטברניים, משום שבהגייתם 
של נקרני טכסטים אלה קיימת היתה רק תנועה אחת כמקבילתן 
של שתי התנועות. כיו״ב מוצאים אנו בניקוד הא״יי, שמקבילו של 
השווא הטבתי הוא בטכסטים מסוימים פתח או קמץ מכאן וסגול 
או צירה מכאן; בפי נקדני טכסטים אלה היתה התנועה המקבילה 
לשווא הטבתי הגויה כקמץ ופתח מכאן או כצידה וסגול מכאן 
(נקדנים אלה לא הבחינו בהגייתם בין קמץ לבין פתח ובין צירה 
לבין סגול). כן מצויים טכסטים רבים בניקוד א״יי שבהם חילופים 
בין קמץ לבין פתח ובין צירה לבין סגול, דבר המלמד, שהיה מבטאם 
זהה למבטא הקרוי "ספרדי". חילופים אלה בין קמץ לבין פתח ובין 
צירה לבין סגול רגילים גם בניקוד הא״יי־טברני. משום כך השתמשו 
בעלי הניקוד הזה בחטף־קמץ טברני כמקבילו של קמץ טבתי בהברה 
סגורה בלתי־מוטעמת (כגון באזניו), ובכך ביקשו לציין בבירור, שה¬ 
תנועה בהברה זאת היא ס ולא !. (סימן הקמץ בניקודם ערכו הפונטי 
היה ב כפתח, ולא ס). בטכסטים מסוימים בניקוד בבלי מוצאים אנו 



657 


עכרית, לשון: מסירה וניקוד; העת החדשה 


658 


חילופים בין סימן החולם וסימן הצירה — משמע שבפי הנקדנים 
היו שתי תנועות אלו הגויות בשווה (ידוע שבמקומות מסוימים 
בבבל בתקופת הגאונים לא נבדלה הגיית החולם מהגיית הצירי). 

סימנים המציינים תנועות הקרובות במבטא עשויים אף הם 
להתחלף זה בזה. בטכסטים שגיקודם בבלי מוצאים אנו חילופים 
בין סימני הפתח וסימני השווא. חילופים אלו מתבארים מתוך כך׳ 
שערכו הפונטי של השווא הנע הרגיל שווה היה מבחינה איכותית 
לערכו של הפתח, ורק מבחינה כמותית נבדלו שתי תנועות אלו: 
הראשונה תנועה חטופה היתר. והשניה תנועה רגילה. 

העובדה שהניקוד הטבתי נעשה הניקוד המוסמך היחיד של 
המקרא, ואילו מבטאם של מדקדקי יה״ב לא טברני היה אלא 
"ספרדי" (המתאים לשיטת הניקוד הא״יית), הביאה לידי קשיים 
רבים בהתפתחותו של הדקדוק העברי; מדקדקי יה״ב נאלצו לפרש 
את הפונולוגית המשתקפת בניקוד הטבתי לפי מסורת־הגיה שלא 
התאימה לניקוד זה. וע״ע עברי׳ כתב. 

מסורות־הקריאה, היינו המבטאים השונים שנהגו בישראל 
נחלקות לשלוש קבוצות עיקריות (להוציא את מסורת השומרונים 
[ע״ע]): התימנית, ה״ספרדית" והאשכנזית. ה״ספרדית" כוללת את 
מסורותיהן של עדות המזרח (פרט לתימנים), של יהודי איטליה, 
ושל הקהילות שבהן נתיישבו גולי ספרד — כקהילה הפורטוגלית 
בהולנד וקהילות הבלקן. 

מסורת ההגיה התימנית היא יורשת מסורת ההגיה של יהודי 
בבל בתקופת הגאונים (המשתקפת בניקוד הבבלי), שעברה אז 
לתימן. בשתיהן נהגה בתימן סגול כפתח. יהודי דרום־מערב תימן 
הוגים חולם כצידה; תופעה זו רווחה, כנראה, במחוזות אחדים בבבל 
(ראה לעיל). המבטא התימני הרבה לשמר קווים של קדמות: 
הבחנה בין מבטאי כל העיצורים (אף בין בג״ד כפ״ת דגושות 
לרפות), הבחנה בין שווא נח לנע, והקפדה בהגיית הדיגוש החזק. 
הקהילות באזורי תימן השונים נבדלו במבטאן, ובאופן כללי מת¬ 
חלקים מבטאי תימן ל 5 חטיבות גאוגרפיות. 

המסורת ה״ספרדית" ירשה את המבטא המשתקף בניקוד חא״יי, 
כמוכח מהעובדה שבכל מבטאיה שווה הגיית קמץ גדול ופתח מכאן, 
וצירה וסגול (ואף השווא הנע נהגה כמותן) מכאן. אולם המבטאים 
בקבוצה זאת אינם אחידים בכל. כך, למשל, נהגות ח׳ וע׳ כעיצורים 
לועיים ברוב קהילות המזרח, ואילו בקהילה הפורטוגלית באמ,סטרדם 
הוגים ח׳ כט וע׳ כד וילונית. יהודי איטליה הוגים ע׳ כד וילונית 
או חיכית. יהודי עראק מבדילים בין ת' בדגש קל לבין ת , רפה — 
לא כן יהודי חלב. 

המבטא האשכנזי הוא, ככל הנראה, המאוחר במבטאי הע ׳ . 

יש עדויות ברורות שהמבטא הספרדי נהג בכמה קהילות בגרמניה, 
בוהמיה, צפון צרפת ועוד, עד שלהי המאה ה 13 . המבטא האשכנזי 
נתפתח, כנראה, עם התגבשות היידית (ע״ע) ובזיקה לתהליך זה, 
ומצויות בו שלוש חטיבות עיקריות: ה״אשכנזית" (גרמניה, ארצות 
השפלה, צ׳כיה, ועוד), ה״פולנית" וה״ליטאית". ההבדל הבולט ביניהן 
— הגיית חולם: [ 30 ] ב״אשכנזית", [ץ 0 ] ב״פולנית" ו[ ץש ] ב״לי־ 
טאית״. אפייניות למבטא האשכנזי ההבחנה בין קמץ (הנהגה [ 0 ] 
או [ס]) לפתח, ובין צירה ([ץ 6 ] או [׳< 3 ]) לסגול; אי־ההבחנה בין 
א ל ע ו ח ל כ; הגיית ת רפה כ ס; הגיית שווא נע כשווא נח ואי- 
הגיית דגש חזק. 

בכל העדות קיים הבדל חשוב בין מסורת־הקריאה במקרא למסו¬ 
רת הקריאה בספרות חז״ל: בקריאת המקרא צמודים המבטאים 
לניקוד הטברני המקובל והמחייב, ואינם אלא ביצועים מסרתיים 
של סימני הניקוד לפי הערך הפונטי הנוהג בכל עדה ועדה. למשנה 
ולתלמוד לא נתקבל ניקוד מסוים במסורת הדורות, ולפיכך שונות 
המסורות במהותן, והקורא משלים, לפי מסורת עדתו, את התנועות, 
הדיגוש והריפוי וכיו״ב, שאינם בטכסט שלפניו. כך, למשל, נהגית 


התיבה דקל דקל בפי יהודי עראק, ,ךל!ל׳ או,דקל׳ במסורות אחרות. 
התיבה מיושב נהגית מיושב בפי התימנים, מיושב (מלעיל) בפי 
הספרדים. ומיושב בפי האשכנזים. מסורות קריאה אלה מלמדות על 
צורות המלים כפי שנתקיימו בפועל בקהילות ישראל, ולכן רבה 
חשיבותן למחקר הע׳ הבתר־מקראית, — לביסוס הפונולוגי של הניקוד 
הטברני — ע״ע פונטיקה. ש • מ ■ 

העברית בעת החדשה. א. למן ההשכלה עד תחיית 
לשון הדיבור בא״י. תנועת ההשכלה של המאה ה 18 וה 19 
הביאה שינויים בולטים בלשון הע׳. מרידת המשכילים ביהדות 
הרבנית ושאיפתם לקלוט את היפה שבתרבות האומות ולהישמע 
לקול "השכל הבריא" הרחיקום מהלשון הרבנית ועוררום לשאת 
נפשם אל יצירות המופת שבתנ״ך ואל לשון צחה ונקיה משיבושי 
דקדוק ומערבוב דרכי־ההבעה של שכבות שונות, המצוי במקורות 
המאוחרים. לפי דעת דור ההשכלה רבים "שוגים הם בדקדוק לשון 
הקודש ומסכלים יופי הדבור, משפט הלשון וצחות מליצותיה..." 
(נ.ה. ויזל [ע״ע]). סופרי ההשכלה משתמשים בעיקר במלים 
מקראיות, אך אינם נמנעים מלהשתמש ביסודות מל״ח (זמני הפועל, 
מלים כגון עסק, תלמוד) ואף מלשון יה״ב (בייחוד בתחום המונחים). 
לשון מותכת ומזוקקת זו עברה בירושה לדור הסופרים שבסוף המאה 
ה 19 ובמאה ה 20 ופותחה ושוכללה בידיהם. 

אמנם מחברים חשובים מאוד כגון ש״י רפפורט, י. ארטר, 

א. מאפו וק. שולמן (ע׳ ערכיהם) שאפו ואף הצליחו ליצור פרוזה 
מתוך אדיקות בלה״מ בלבד, אבל רק בשירה התמידה מגמה זו גם 
אחרי תקופת ההשכלה. 

בשני תחומים חידשה ההשכלה את פני הלשון הע׳ לאורך ימים 
— בדקדוק ובאוצר המלים. המשכילים חזרו אל לימוד התנ״ך ואל 
לשונו וגם הרבו לכתוב על נושאים מקראיים. כך היתד, בידם 
המורפולוגיה של לה״מ ליסוד תורת הצורות של הע׳ בכללה. בהפצת 
השיטה סייעו בייחוד י. ל. בן־זאב (ע״ע) בספרו "תלמוד לשון 
עברי״ ( 1796 ) וי. ב. לוינזון (ע״ע) בחיבורו הפולמוסי "תעודה 
בישראל״ ( 1828 ). מדקדוקו של בן־זאב, הממזג דעות של מדקדקי 
יה״ב ושל חוקרי המאה ה 18 , למדו ע׳ כמה דורות של משכילים 
ותלמידיהם. הם השליטו את הדקדוק המקראי בספרות ההשכלה, 
וכשערכו ספרים עתיקים, אף תיקנו לפיו נוסחאות, שהלמו מסורות 
אחרות של הע/ 

בשל שאיפתם לקרב את הקוראים לערכי התרבות האירופית 
ובשל כתיבתם על נושאים, שעד אז לא נכתב עליהם בע׳ (פילוסופיה 
חדשה, מדעי הטבע, מאורעות הזמן ובעיותיו וכר), נזקקו סופרי 
ההשכלה להרחבת אוצר המלים. אמנם היו שנרתעו גם בחיבורים 
כאלה מכל תוספת על לה״מ, אך אחרים יצרו מלים חדשות לפי 
הצורך — מהן שלא האריכו ימים (כתבו! [= ספרות], מסכנת 
[= הרגל], וזדון [= בדחן], חצרני [=אדיב]), ומהן מלים מחו¬ 
דשות או בעלות משמע חדש, שהיה להן קיום (אנוכיות, ביקורת, 
ימי-הביניים, מסילת־ברזל, התפתחות, תפוח־אדמה, מכונה, חשמל 
[ע׳ להלן, עט׳ 663 ], תערוכה). 

חשובה גם מורשת החסידות (ע״ע), שפיתחה סיגנון עברי מיוחד, 
מעורב מיסודות רבים: מלותיה שאובות מהמקרא, מספרות חז״ל, 
מלשון הפוסקים ומן התפילות, ותחבירה הוא בעיקר זה של ל״ח, 
וניכרת בו אף השפעת היידית. 

אע״פ שלעתים, בכל הדורות, דיברו יהודים ע/ ושבפרט במאה 
ח 19 נעשו נסיונות להחיות ולהפיץ דיבור עברי, לא היתד, הע׳ 
לכל פלגיה אלא כלי לצרכי הספרות. לתחיית הע׳ בדיבור קדם עוד 
שלב מכריע, שבו נוצר הסיגנון העברי החדש. מנדלי מוכר־ספרים, 
ביאליק ואחרים מבני דורם הם שזכו לגבש סיגנון, שעל אף כל גווניו 
השונים אחיד הוא ומצטיין במזיגה של יסודות מילוניים, דקדוקיים 
ותחביריים מכל מקורות הלשון. אמנם גם בשלב זה לא פסק הוויכוח 





659 


עברית, לשון: העת ־!חדשה 


660 


על המקורות והדרכים שראוי לבחור בהם, וכל סופר ומשורר נקט 
סיגנון מיוחד לו, אך נמצאה דרך משותפת, והוכשרה הלשון להביע 
את הכל בסיגנון "שיהא חי, מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו 
ובמקומנו ונשמתו תהא ישראלית" (מנדלי). 

ב. תחיית הלשון העברית ב א " י. ראש מחדשי הדיבור 
העברי בא״י, א. בן־יהודה (ע״ע) אמר ב 1912 על ההגיה כי 
"...צריך לקבוע מבטא אחד."" לשפת הדיבור, והמליץ לקבל את 
המבטא ״החי בין הספרדים״. עוד ב 1885 החליט כינוס מורים, 
שבבתה״ס האשכנזיים יורו עברית אשכנזית בשנתיים הראשונות 
ויעברו אח״כ למבטא הספרדי,'ובבתה״ס הספרדיים — להפך. המבטא 
האחיד שנשתגר לא תאם לגמרי את ההגיה הספרדית (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 657 ) אלא בתחום ההטעמה, שכן האשכנזים ויתרו על נוהג 
ההטעמה המלעילית הכללית. הואיל וראשי הישוב החדש היו ברובם 
אשכנזים, זכה מבטאם זה לחשיבות חברתית ונשתגר אף בפי רוב 
בני המזרח. בוועידת המורים הראשונה ( 1903 ), שעסקה בבעיה, 
לא נתקבלה החלטה, לפי שאף ראשי ועד הלשון (ע״ע) נחלקו 
בשאלת המבטא הרצוי והאפשרי. המבטא המעורב, שנתקבל למעשה, 
לא הושפע גם מהחלטת ועד הלשון מ 1923 , אף שהיו בה כמה 
ויתורים למציאות; לפיה ראוי להגות ב רפה כ /י אנגלית; ו כ ^ 
אנגלית; ח במערבית; כ רפה כ^ ערבית (! 01 גרמנית במלים 
כ 8308 ); ט כ־ 3 ערבית ( 1 נחצית); ס כ^ ערבית; צ כ 15 ( 2 גר¬ 
מנית); ק כ 3 ערבית; ת רפה כ 8 ז אנגלית (כמו ב! 811 ז). 

השאלה, מה מתחייב מתביעת הדיבור המתוקן ומה ניתן להשיג, 
עדיין שנויה במחלוקת. ה״מבטא למופת", הנדרש כיום בייחוד 
מקריינים, מסתפק בחומרות פחותות בהרבה מהללו: הקפדה על 
ההגיה המזרחית של ח ו ע, הכפלת העיצורים הבאים בדגש-חזק 
והשמעת שווא-נע. אפשר שדיבורם של בני עדות המזרח ושל 
ערביי ישראל עתיד להשפיע על ההגיה בקרב הציבור הרחב. 

הכתיב. היו ויש מצדדים בזכות הכתיב הקרוי "דקדוקי", 
שהציע דוד ילין (ע״ע), ושלפיו נכתבת כל מלה כאילו נועדה 
להינקד, והיו שעמדו על הכתיב המלא שאימות־קריאה באות בו 
במקום הניקוד. אמנם הכתיב ה״דקדוקי" נתקבל בבתה״ס לפי 
החלטת ועידת המורים ב 1905 , אך הוויכוח נמשך, ולמעשה נהוג 
הכתיב המלא מחוץ לביה״ס. המערערים על הכתיב הדקדוקי אמרו: 
הוא מכביד על לומדי הלשון, מחייב ידיעה בדקדוק והגיה מדויקת 
במידה לא־מצויה, ובעיקר: רוב הסופרים והמדפיסים מוסיפים ו׳ וי׳, 
ובמקצת גם א׳, לסימן תנועה, כנהוג בכתיבה ע׳ במשך דורות רבים. 
המצדדים בכתיב הדקדוקי טענו, שבו אין גוף המלה משתנה, בין 
בניקוד בין שלא בניקוד, והלומד כך משתחרר ביתר קלות מן 
התלות בניקוד. אך בעיקר טענו, שהכתיב המלא מפריע בהכרת 
שורש המלה, שאין לו כללים מקובלים על הכל, שהוא מביא 
לערבוביה, ושקיום שתי שיטות־כתיב זו בצד זו גורם נזק חינוכי 
ותרבותי. ״כללי הכתיב חסר־הניקוד״, שפרסם ועד הלשון ב 1948 
ואישרה האקדמיה ללשון הע׳ ב 1969 , באו אחר 30 שנות דיונים. 
ההשקפה שביסודם היא, ש״מגמת ההתפתחות של הכתיב העברי 
מראשיתו ועד ימינו היא לקראת המלא, ומשום כך צריך להניחו 
כבסים לכתיב הבלתי מנוקד שלנו". 

אוצר המלים. צרכי החיים חייבו חידוש מלים אף בלא 
ידיעת כל מורשת העבר. העקרונות וסדר העדיפויות הוסברו ב״זב- 
רונות ועד הלשון״ (א/ 8 ) כך: "כל המלים העבריות העתיקות, 
ושנוצרו במשך הדורות..., המלים הארמיות... במקום שאין למושג 
מלה ע׳; למלים האלה נותן הועד צורה ע/.. אין הועד נזקק למלים 
אי-שמיות בשרשן, אלא אם יש להן צורה ע/ או שכבר נכנסו ללשון 
ומצויות בה מאוד... [יצירת] מלים על פי חוקי הדקדוק והיקש 
הלשון... מהשרשים העברים שבתנ״ך ובספרות התלמודית, [ו] במד¬ 
רגה שניה — מהשרשים השמיים: הארמיים, הכנעניים׳ המצריים 


ובפרט הערביים...". למעשה לא נוצלו כל המקורות הנ״ל במידה 
שווה, ובייחוד לא השתמשו באוצר העצום של הערבית. המלים 
המקובלות, שמוצאן ערבי, ברובן ממורשת יה״ב הן או בן־יהודד, 
קבען (הגירה, הצהרה, אדיב, לטיפה ועוד); אחריו נכנסו רק מלים 
ערביות מועטות ללשון התקנית. מצד אחר נקלטו מלים רבות 
מלשונות אירופה. מתוך 33.549 הערכים שב״מילון החדש" של 
אבן־שושן ( 1966 — 1970 ) 2,448 הן מלים שאולות משפות אירופה 
החדשות, ומתוך 700 המלים שקבעה האקדמיה במילון למונחי הצי¬ 
לום ( 1966 ). 53 הן מלים בין־לאומיות. השאילות רובן שמות־עצם 
ושמות״תואר, ומיעוטן הזעום פעלים — בשל המבנה המיוחד של 
הפועל העברי. טביעת המלים נעזרת בשאילות־משמעות, ותרגומי־ 
שאילה מצויים מאוד. לדוגמה: באנגלית נקראת מכונת־הרמה מסו¬ 
ימת בשם העוף 013x16 (=עגור), ומכאן: עגורן. דוגמות של 
תרגומי־שאילה: קופת-חולים, גן־ילדים (שניהם ע״ס הגרמנית). 

בחידושי המלים משמשים כמעט כל דפוסי הפעלים והשמות 
שבע׳ ההיסטורית. בתחום הפועל ניכרת העדפת הבניינים פיעל 
והתפעל , חידושים בבניין קל, ומכאן גם בנפעל, הם מיעוט. בולט 
מספר הפעלים הגזורים משמות (רשת, קרקע, נתב וכר), וביניהם 
רבים הבאים משמות בעלי צורן נוסף על שורשם (נזךכז, מספר, 
תזמר, חמצן וכר). כמה פעלים חודשו בבניין שפעל הקדום, אך 
הנדיר (שחזר, שכפל, שקם וכר). בשמות ובשמות־תואר מרבים 
לנצל צורות גזירה והרכבה, ששימושן בעבר היה מצומצם: סיומות 
-ן, -נית (תותחן, דודן, רודנית), -אי, -אית (טתונאי, שזונאית, 
מכונאי), -וו׳ -בת (דבון, [לדון, ןלדנח), ד י, ד ית (צבאי, גמדי, ענקי — 
בעיקר שמות־תואר, וביניהם רבים הגזורים משמית־עצם מורכבים: 
צפון־נזזרחי, דו-־לשוני, בין־לאמי, על־אנושי, קדם־מקצועי), -ית 
(שמות-עצם נקביים: מכונית,יידית, מפית), -ות (שמות־עצם מופ¬ 
שטים וקיבוציים: ציונות, נאמנות, רוקחות, מערבות, עתונות), יש 
ששתיים מד,סיומות האלה מצטרפות במלה אחת (מהפכני, תותחנות, 
עתונאות). שמות חדשים נוצרים גם ע״י איחוד שתי מלים או 
חלקיהן: קולנוע (קול + נוע), אופנוע (אופן + נוע), דחפור (דחף 
+ חפר), רמזור (רמז - 4 אור) ועוד. חדש לחלוטין הוא השימוש 
במשקל קטיל ביצירת שמות תואר, המביעים אפשרות קבלת פעולה 
והמקבילים במשמעם למלים לועזיות בעלות תצורה קבועה (באנגלית 
בסיומות 3/1616 ): שביר, קריא, חדיר וכר. 

הדקדוק המקראי נתקבל, ביחד עם הכתיב המקראי, כמופת לע׳ 
החדשה, אע״פ שהושמעה ביקורת נגד שיטה זו בשם רציפות 
ההתפתחות ההיסטורית של השפה — בעיקר מצד י. קלוזנר (ע״ע). 
השיטה של ועד הלשון לתת "צורה ע"׳, כלומר מקראית, לאוצר 
הלשון שמחוץ למקרא הביאה להתעלמות מהמסורות השונות ומהחי־ 
דושים הדקדוקיים שלאחר המקרא ועד לימי התחיה בא״י. התברר 
שאין בדקדוק זה בלבד כדי לספק את הדיבור החי, וכבר יש 
שהאקדמיה ללשון הע׳ מאשרת את הנוהג שנתגבש בהתפתחות 
חפשית. חל שינוי יסודי לעומת שיטתו של ועד הלשון: האקדמיה 
רואה את הע׳ כמכלול אחד, ושוב אינה מפרידה בין כללי הדקדוק 
לפי מקורות המלים, וכל מלה נדונה ונטייתה נקבעת בתוך מערכת 
כוללת ככל שאפשר. 

ע. אי. 

הלשון העברית בת־ימינו מאותרת בשימוש חי של 
חברה מלוכדת רק בישראל; לפיכך כינויה המתאים ביותר הוא 
"עברית ישראלית" (ע״י), ולא "ע׳ מדוברת" (כי יש גם ע״י כתובה) 
או "שפת־ילדים" (ע״י מדוברת גם בפי מבוגרים). גם הכינוי "ע׳ חד¬ 
שה" הולמה פחות, לפי שהתחדשות הע׳ קודמת להתגבשות הלשון 
בת־ימינו(ר׳ פרק קודם), ולפי שהמעמד ההיסטורי של הע׳ בת-ימינו, 
לעומת השכבות הקודמות, אינו דומה למעמד של לשונות "חדשות" 
אחרות לעומת הלשונות ה״עתיקות" המקבילות (כגון יוונית חדשה 


661 


עברית, לשון: בת-ימינו 


662 


מול יוונית עתיקה). בלשונות הללו נבדלת הצורה ח״חדשה" מקוד¬ 
מותיה בעיקר באמצעי ההבעה (הגאים, צורות) שחלקם נוספו על 
אלה של שכבות קודמות וחלקם נעלמו; ואילו העה״י מקיימת אמצעי 
הבעה רבים שמקורם בשכבות שונות (הסמיכות ממוצא מקראי, 
ש ל משכבה מאוחרת יותר; ה ה פ ע י ל ממוצא מקראי, ה ש פ ע ל 
משכבה שבהשפעה ארמית, ר׳ עמ׳ 648 ). החידוש של לשון ימינו 
הוא ביישום אמצעים אלה לביטוי התכנים (לשחזר מול להח¬ 
זיר; בשם המנהל מול בשם של המנהל או בשמו של 
המנהל). "התקדמות" העה״י מול שכבות קודמות היא אפוא 
במידה רבה היכולת לנהוג בהבחנות-תוכן שלא יכלו להיות מקדמות 
קודם. 

חריג בולט מעיקרון זה במערכת זמני הפועל. כאן ממשיכה העה״י 
הסטנדרדית את המצב שנתהווה בל״ח (ר׳ עמ׳ 647 ), המשקף מצדו, 
מבחינת הצורה והתוכן כאחת, רק מערכת חלקית מזמני הפועל של 
לה״מ (זו שבמשפטים בלתי־תלויים). התכנים הדקדוקיים, שהיו 
מובעים בלה״מ על חלקי-המערכת האבודים מהלשון הלא־ספרותית 
(זמנים "מהופכים", עתיד "מקוצר" ו״מוארך"), כגון דרך־הפועל או 
תילוי, מובעים עתה באמצעים אחרים. 

יש המייחסים משקל מוגזם לחידושי מלים ומונחים כסימן 
האפייני ללשון־ימינו; הדבר אינו מלמד על התחדשות אמצעי ההבעה, 
שכן כמעט כל המלים החדשות (למעט "חידושים" שרירותיים של 
בן־יהודה [ע״ע] כגון מברשת) מכילות יסודות צורניים ישנים 
ורק אופן הרכבתם חדש, כשתחום סמאנטי חדש מיוחם להרכב 
( ע ת ו ן = ע ת + ו ן — שני היסודות ישנים, אך אין בסים של 
היחס הסמאנטי עתון/עת ביחסים הסמאנטיים שבלשון המקורות; 
לפנינו אי-הבנה של היסוד במלה הגרמנית £ת 11 ״ 26 ). 

אפיה הספציפי של העה״י הוא אפוא בתחום יישומם המאורגן 
של אמצעי ההבעה, ז״א בצד הטיפולוגי ולא בצד הגנאלוגי (ע״ע 
בלשנות עמ׳ 987,980 ). מבחינה גנאאגית מצויה העה״י באותו מקום 
כע׳ ה״קלאסית" (כינוי כולל מתאים לע׳ שלפני העת החדשה, 
המשקף גם את המעמד התרבותי-חברתי של לשון־המורשה כלשון- 
מופת בתודעת דוברי העה״י), כלומר במסגרת השפות השמיות, ואילו 
מקומה הטיפולוגי חדש, ונקבע ע״י השתייכותה לציוויליזציה המע¬ 
רבית בת־ימינו. העובדה שמוצא הלשונות המביאות לידי ביטד את 
הציוויליזציה הזאת הוא באירופה, מאפשרת לנו לקבוע את טיפוס 
העה״י כטיפוס אירופי (העה״י מתאימה בעיקרי תכונותיה לטיפוס 
הלשוני הידוע כ״אירופי", וממירה, בהתפתחותה בהדרגה, את שארית 
תכונותיה השונות ממנו — באחרות ההולמות אותו). אולם אין 
לציין את טיפוסה כ״הודו־אירופי", שכן זו קביעה גנאלוגית (ע״ע 
בלשנות, עט׳ 979 ), ורבות הן הלשונות ההדו־אירופיות (ע״ע) שאינן 
מחצנות את ערכי התרבות המערבית ומיקומן מחוץ לאירופה (על 
ניצני התפתחויות דומות בתולדות הערבית בת־ימינו: ע״ע ערבית). 

בעה״י ניכרים רבדים — לפי קבוצות־דוברים, חברתיות ועדתיות 
— בעלי סימני-היכר פורמליים או סמאנטיים: קיום או העדר גירון 
בהגיית ע ו ח (ע״ע ח, האות); אופן הנפקת ר; אי-הבחנת להביא 
מ - ל ה ג י ש; הרחבת תחולת המלים בעיה, נושא לתחום המלה 
עניין; אי-שימוש בה׳ הידיעה בשם־עצם מלווה בלוואי מיידע 
(השר לעיל, עט׳ 647 ; במקום השני); חבר שלי — כש¬ 
מדובר על אדם מוגדר; הימנעות מהשימוש בלא במשפטים שאין 
נשואם פועל נטוי; הימנעות ממשפטים הבנויים מ יש או אין + שם 
מיודע בלי את; ועוד). אולם ניתן להכיר גם מערכת שלמה ומלוכדת 
של אמצעי הבעה בלתי־מאופיינים באשר לרובד, וזו מהווה את 
העה״י הסטנדרדית (תוך הבחנה בין סטנדרד דבור וסטנדרד כתוב). 
יחם הדובר לשימוש בסטנדרד שונה, והשימוש בצורות סטנדרדיות 
ולא-סטנדרדיות בחילופים בפי אותו דובר עצמו דומה בד״כ למצב 
בשאר שפות הציוויליזציה המערבית; קיימת הבנה תיקשרתית 


מוחלטת בין אמצעי ביטוי סטנדרדיים ולא־סטנדרדיים (מה שאין 
כן, למשל, בערבית או ביוונית). השימוש בלשון סטנדרדית הוא 
בעיקר נחלת בוגרי בת״ס תיכוניים, עתונאים, עובדי ציבור במילוי 
תפקידם ומדינאים. בצד הגורמים הטבעיים וההתפתחותיים, שהביאו 
להתגבשות העה״י, תופס מקום תכנון הלשון, שבו עסק ועד הלשון 
העברית ([ע״ע] עתה האקדמיה ללשון העברית) ואנשי-לשון יחידים. 
הדברים אמורים קודם כל בתחום קביעת מלים, בעיקר בשטח המינוח, 
ובהחלפת ביטויים לועזיים בעבריים. בתחום זה ניכרת יותר היד 
המכוונת בשימוש החי והמקובל, מבתחומים אחרים. 

יש קושי מסוים באיתורן ובזיהוין של התופעות המכונות "השפעות 
לועזיות". הסיבה לכך היא שלחלק עצום ממערכת אמצעי-ההבעה של 
הע׳ בת-ימינו בסים לועזי באופן שהאמצעים העבריים מספקים 
פתרון לשאלות אופן הבעתם של תכנים מסוימים, ושאלות מסוג זה 
יכלו להתעורר רק בשפות שבפי דור מחיי השפה. עפ״ר אין דובר־ 
הע׳ החד־לשוני מודע לרקע הלועזי של דרך התבטאותו, ושוב אין 
לרקע זה כל מעמד במערכת המבנית של אמצעי-ההבעה העבריים 
ובייחסי-צורה-ותוכן השוררים בה. מעמד פונקציונלי כזה מתגלה רק 
כשאמצעי ההבעה, שצורתו או יישומו מקורם לועזי, מתייצב מול 
אמצעי-הבעה מורשתי-עברי שווה־ערך לכל דבר. במקרה זה נועד 
לאמצעי-ההבעד, "הבלתי עברי" סטאטוס סיגנוני פחות־יוקרה, אם 
מוצאו מיידית (חטפתי שנה; נעשה לי רע; שחור לפני העיניים; 
לתת צלצול), ורם־יוקרה אם מוצאו מארמית (נישואין; לחלוטין; 
דא עקא; לית מאן דפליג. קיימות גם דיפרנציאציות של הרובד 
הטרמינולוגי מול שאר הרבדים: נזיקין [מול נזקים], אבחנה [הב¬ 
חנה] אזכרה, אזהרה). מעמד היסוד הארמי בעח״י הוא אפוא כמעמד 
היסוד היווני-לטיני בלשונות־התרבות המערביות המודרניות (השר 
תלת-ממדי 1 ב 51011 מ 6 נמ 11 )־ 111 ; קדם־אקדמי 10 ךת 16 >ג 3.0 -שזק). עם 
זאת מקיימת העה״י יסודות יווניים־לאטיניים מודרניים כצורתם 
(טרקטור-יסט, ביצוע-יזם, אנטי-ציוני), אך ללא מעמד סיגנוני 
מאופיין. 

מבנה ה ע׳ הישראלית ה ס ט נ ד ר ד י ת. מערכת הה¬ 
גאים. מלאי הפונימות קטן מבכל אחת מהשכבות של הע׳ הקלא¬ 
סית ומאשר במסורות־הקרייאה של העדות (ר׳ עט׳ 657 ) כתוצאה 
מביטול הבחנות הגאיות, שהיו מקוימות רק בחלק ממבטאי-״האיות" 
המסרתיים של העדות: קמץ/פתח, ת (רפה)/ת (דגושה), 3 (דגו־ 
שה)/ק. ב (רפה)/ו וכיר׳ב (השר לעיל, עמ ׳ 646 ). כשההבחנה 
מקוימת בכל המסורות, אך ממומשת באמצעים מבטאיים שונים, 
גובר אופן המימוש האשכנזי (ההבחנה צ/ם מקוימת בכל המסורות; 
מימושה בעה״י ״/§). ההבחנות כ רפה/ח, ו א/ע הן עדתיות ומחודשות 
משנית אחרי שאבדו תחילה בלשון הסטנדרד. מנהגי המבטא של 
העה״י, שע״ס מערכת זו, אינם תואמים את אלה של שום מסורת 
עדתית, וציונו כ״ספרדי" לא בא לומר אלא שאינו אשכנזי. חלק 
גדול מההבחנות הפונקציונליות, שנישאו ע״י הבחנות הגאיות ש¬ 
בוטלו, ממשיך להתקיים כשהוא מוטל עתה על יסודות הגאיים 
שהאוטונומיה שלהם לא נפגעה. ההבחנה פרך/ 3 חז למשל, שמומשה 
במקורה ע״י הבדל עיצורי, מקוימת עתה ע״י הבחנת התנועות; 
ההבחנה בין נתתי ו נטעתי מקוימת עתה ע״י הבדל באורך ההברה 
האמצעית. ההברה אינה עוד אחידה, פחות או יותר, כבע׳ שבניקוד 
טברני; ההברה הראשונה במלים למדו ו למדו זהות (שתיהן סגורות), 
והחברה הראשונה במלה ברכה זהה להברה האחרונה במלה דיברה, 

בעטים של התהליכים המתוארים מוטל על ההטעמה נטל 
הבחנתי גדול בהרבה מבשכבות קודמות של הע׳: ההבחנות דפק/ 
דלפק, בךך/בךך, ךצו/רוצו נתחלפו מהבדלים בתנועות או במבני 
ההברות להבדלת מקום הטעם בלבד. חוזק הפונקציה המורפולוגית 
של ההטעמה, שהתהווה ע״י כך, אחראי להתהוות זוגות־מלים 
מובחנות-טעם מסוג אצבע (שם־עצם) אצבע (פועל). הטעם הוא גם 



663 


עברית, לשון: בת־ימינו 


664 


העיקרי בין סימני מעמדן ה״שולי" של מלים (מלים ממוצא לא עברי- 
ארמי, ביטויי סלנג, מלות־ר״ת וכיו״ב). לדוגמה: סיומים דקדוקיים, 
שבמלים עבריות הטעם אינו מנוע מהם, מנועים מלשאת את הטעם 
בדיבור הסטנדרדי כשהבסיס שאליו הם מצטרפים הוא שולי כמוגדר: 
בלשים/בלשים; פסים/^סים (אישורי יציאה לחופשה), מספיקים/ 
מספיקים (לשון תלמידים), משקיס/מש״קים. כך הפכה ההטעמה, 
מסימן המבחין בין המלים הקשורות ע״י זיקות מילוניות־מושגיות 
לשאר יסודות המילון — לבין מלים זהות (לבד מהטעם) המנותקות 
משאר המילון (שמות פרטיים: חיה/חיה; רהובות/רחזבות; מזרחי/ 
מזרחי), גם לאחד מסימני ההיכר העיקריים של סיגנונות הדיבור, 
שכן קיים סיגנון בימתי־למדני "מלרעי" המתנזר מהשימוש בכוח 
המבחין של הטעם במקרים כאלה. 

המורפולוגיה של העה״י היא המשך המורפולוגיה של הצו¬ 
רות ההקשריות של לה״מ, פרט לחריגים בודדים כגון יופי — 
צורה הפסקית בלה״מ). 

העברת המערכת המילונית מלשון המקורות כפופה 
למגבלות: 1 ) יסוד היחס בין המסמן והמסומן (ע״ע בלשנות, עמ ׳ 
971 ) הוא הפרשנות המקובלת של המקרא, לעתים בהשפעת תרגומים 
לא יהודיים שידיעתם רווחה: ח ש מ ל (ר׳ עמ׳ 658 ) ע״פ ׳\ 0 נ) 1 * 6 .גןו 
שבתרגום ה 70 ליחד א, ד (״נתך זהב וכסף״ או ״ענבר״); ייחוד 
שמלה ללבוש אשה כצמצום משמעות [> 161 :> 1 בגרמנית מאז תרגום 
לותר; 2 ) צמצום תחולת מלים לספירה הדתית, בהתאם ליישום 
תרגומן בתרבות המערבית־נוצרית' (מלאך), או, להפך. חילונן 
(כגון: לבלבל את היוצרות); 3 ) העתקת זיקות שבין היחידה 
המילונית ובין "שכנותיה" במערכת: צרבת במקרא "צלקת" (צרי¬ 
בה = כוויה) — היום ״הרגשת צריבה ע״י חומצת־קיבה״; 4 ) המרת 
הרכב־מלים במלים גזורות ע״פ דוגמות לשון מערבית: ספר־ 
מלים > מילון־ 5 ) קניית תחומי תחולה בהתאם למלות־תרגום 
של לשונות אירופה: מועצה = 0110011 :>, במקרא ״תכנית״ — 
בימינו "ועידה, אספה"; להרביץ במקורות "לשטח על־פני דבר" 
, 1 ז 13.0 זגמ — בימינו ״להכות״ (אותו תרגום רוסי); בקרב ה״הדפ־ 
סים הסמאנטיים" האלה ( 63 ס!> 031 ) רווח הרקע הסלאווי היום הרבה 
פחות מבראשית תחיית הע׳ בא״י; 6 ) יצירת זיקות קונצפטואליות 
ע״פ המצוי בלשונות אירופה: גזירת "מדרכה" מהשורש "דרך" 
ע״פ הזיקה בצרפתית בין ־!!ס״סז! והפועל זשזזסז! ("לדרוך") (השף 
לעיל ״עתון״); בכל חידוש מלים (אקדמי או אינדיווידואלי) היה 
וישנו צורך במודל לועזי של הזיקות המושגיות. 

לתצורת-ה מלים משמשות דרכים שונות, שבאו בירושה, 
כשקילת מלה במשקל (כשיר כושר) או כהוספת סופיות 
(כשר כשרות). עם צמצום פוריות הדרך הראשונה בתחום 
השמני ניכר שמועדפת הדרך השניה, שכן גם בלשונות האירופיות 
נעשית תצורה אנאלוגית באמצעים סופיכסאליים: כלבון, סוסון 
מהווים תצורה חיה ע״פ דוגמת — 1 >ז £6 ? , 14000101160 — 1 ) 9110 
60 ו 1 :> 1 >ז 6 )?, לעומת התצורה הבלתי־פוריה כלבלב: בדומה: 
שקית לעומת שקיק (האחרון טרמינולוגי); נחמד, נחמדות: 
6111065$ ־!<£ ,ע 611 ־!ק (ח ו מ ד^ל״צ^מסוזשזס"); גומי, ג ומיה: 
001113 § , 0013 § (ספרדית); ס:ממ 0311 ק ,סמ 0311 ק.(בלשונות אירופיות 
אחרות האקוויוואלנט של ג ומיה הוא מלה מורכבת ולא גזורה). 

בגזירה התערער מעמדו של השורש כצורן (ע״ע בלשנות: עט׳ 
973/4 ) הלא־רצוף כבסיס־הגזירה, ובמקומו בא צורן, העשוי להיות 
זהה לשורש או להכילו בתוכו (ה״רדיקל״ או ״יסוד שרשני״): 
שחזור — שורש ח—ז—ר, יסוד שדשני: ש—ח—ז—< : חיזור 
— היסוד השרשני שווה לשורש; התמקם — יסוד שרשני: 
מ—ק—ם, שורש: ק—(ו)—ם). בגזירה החיה פורה כמעט אך ורק 
היסוד השרשני, ואין בו חילופים עיצוריים כבשרשים (ח ב ר, 
התחבר יסודם השרשני אחד: ח—ב—ר בב רפה). גם בניית מלים 


מורכבות נעה לחלוטין ע״פ דגמי לשונות המערב: ת ת ־ ק ר ק ע י = 
30630 ־ 1 ־ $011-161 , ע ל-טבעי = 31 ־ 03101 --ז 6 < $0£ , תלת־חדשי — 
[ 6 ת 16$1 מ- 1 ז 1 , כחול־עיניים = 1 ) 6 ץ 106-6 כ 1 י 130-30£1£ נ 1 . 

בתחביר ניכר שמבנה המשפט הפשוט ממשיך את מבחר 
דגמי המורשת המקראית לטיפוסיהם השונים: 1 ) משפטים חסרי־ 
התאם בין נושא לנשוא: א) נשוא של קיום:ומים אין לשתות 
(במד׳ כ, ה) כמו א י ן כ ס ף. ב) נשוא נסיבתי: וחשך ע ל - פ נ י 
תהום (ברא׳ א, ב) כמו י צ ח ק בבית (הטיפוס המקראי המזבח 
עץ [יחז׳ מא, כב] אינו פורה בעה״י). ג) נשוא פעלי: ואדם 
עליה בראתי (ישע׳ מה, יב). 

2 ) משפטים בעלי התאם בין נושא לנשוא: א) שני המרכיבים 
שמניים: נביא הוא (ברא׳ כ, ז) כמו הוא פקיד; העץ 
גבוה. ב) מרכיב אחד הוא משפט בעל פועל נטוי, בהתאם עם הנושא: 
וישראל אהב את יוסף (ברא׳ לז, ג); אנכי עשיתי 
ארץ (ישע׳ מה, יב), כמו אני לא עשיתי את זה, או חסר 
פועל כזה (״משפט־ייחוד״: אני ידי נטו שמים [ישע׳ מה, 
יב], הילד איננו [בראש׳ לז, ל], האל תמים דרכו [שמ״ב 
כב, לא] כמו ב ע ל - ה ב י ת איננו / אין לו זמן, טיפוס 
בעל פוריות מצומצמת); טיפוס משפט־ההתאם: שלשת ה ש ר ג י ם 
שלשת ימים הם (ברא׳ מ, יב) מייצג, מאז תקופת ל״ח, את 
טיפוס ״משפט־האוגד״: מה היא שירה; חתול הוא ערמו¬ 
מי; אני ה ו א ה מ ל ך. 

המשך קיומם של דגמי משפט חסרי פועל נטוי וחסרי אוגד, על 
אף היעדרם ברוב לשונות אירופה, נובע בלי ספק מקיומם בלשונות 
סלאוויות בתפוצה אנאלוגית בערך לזו שבעה״י. הפירוש־מחדש של 
הטיפוס התחבירי ויוסף הוא השליט על הארץ הוא 
ה משביר לכל עם הארץ (ברא׳ מב, ו) כמשפט־אוגד (יוסף 
הוא השליט, שבו יוסף ו־ שליט הם נושא ונשוא) מאפשר 
לעה״י לקיים הבחנה תחבירית של השאה (אני הוא המלך, 

י ■ד • 7 

שבו אני מאופיין כנשוא, לעומת אני המלך חסר־אפיון). כן 
יכולה העה״י לקיים קטגוריה תחבירית המבחינה שלילת־משפט (א י ן 
לי ורדים) משלילת־מרכיב־משפט (יש לי לא ורדים, אלא 
ציפורנים), או אף שלילת־חלק-מרכיב-משפט (יש לי ורדים 
לא יפים). בתחום התחביר מצויות, מאז תקופת ל״ח, גם ההבחנות 
הקטגוריאליות של דרך (מודוס, ע״ע דקדוק, עמ׳ 995 ), שכן ההבחנה 
היא באמצעות עריכת המשפט (וזאת אחרי אבדן אמצעי ההבחנה 
המורפולוגיים למודוס, שהיו קיימות בלה״מ הודות ל 3 צורות פועל 
שונות בעלות תחילית־גוף): יוסף יבורך על מעשיו לעומת 
יבורך יוסף על מעשיו; הבחנה אנאלוגית מתאפשרת גם 
ע״י השמטת חלקים: יש סוף לדיבורים. לעומת ס ו ף 
לדיבורים!, שלום לך!, כל הכבוד לחיילים! 

בפרוזה הבלתי־ספרותית הולך ומתייצב מקומו של הפועל במשפט 
החיווי הלא־טפל חסר־ההדגשות כמרכיב שני, כשהמקום הראשון 
נתפס ע״י חלק־משפט היוצר קשר למשפטים הסמוכים. תופעה זו 
טיפוסית לתחביר של הגרמנית בת-ימינו, וזהו לפי כל הסימנים מקור 
התופעה בע׳. בתחום התחביר הסיגנוני ניכרת, ברובד ההשכלתי, 
התפשטות גדולה של השימוש באמצעי שעבוד, תופעה טיפוסית 
לסיגנונות אינטלקטואליים בלשונות המערב. אמצעי השעבוד מבו¬ 
ססים על ל״ח ומסתייעים בקיום צורן (ש־) המאפיין חד־משמעית 
כל חלק משועבד (אחרי ש־, מי ש־ וכו׳). ח ר 

ביבליוגרפיה מועדת. לשון המקרא. הדקדוק המקראי 

הטוב ביותר שהופיע עד כה : - 1€15€}1€ 01(11x1 )ץ( 61 } 1 < ־ 3€5$€1 ־ 1 ז £5 ־ 60 .ס 

29 — 1918 הספר יצא בתרגומו העברי של מ. בדאשר, תשל״ג. 

דקדוק זה מכיל רק את תורת ההגה והפועל. סקירה קצרה מצוינת 

כלולה ב־ , 46 — 36 , 111611611 !)$ 1101 ) 61711111 ! 416 מיו £מ״י; 71 ״/ 1 < £1 ,. 111 

־ 1963 , 1928 . 

על גלגולי ההטעמה ר ׳ : 611 ( 11611 611 101114116 4666111 ׳^ , 1 זסנ 1 ומ 1.3 . 14 

(11£), XX), 73—77, 1890; ]. 0301106311, 1)6 111 (111166 (16 111666111 


665 


עברית, לשון: ביבליוגרפיה מוע-ת 


666 


' 01160 77101165 ' 1 ) 10 ) 80116 ) 6 ״?' 711 ' 71 671 ) 37711 £71 61 ״ 6 ־ 7671 671 ) 7710 1 16 
1931 , 98 — 81 ,( 1 , 0311135 116 130£315 ־ 7 ] 1111 ) 105 '[ ש!) 13165 ; י. בלאו. 

הערות לגלגולי ההטעמה בע׳ הקדומה (בתוך: ספר ח. שירמן, 27 — 38 ), 
תש "ל. 

ספרי דקדוק חשובים אחרים: 676 ״־׳ 0 /־״/ 7 , 7,6301161 .? - • 83110 .א 

1922 ,! 117116711 ) 765 111671 > 16$ ! 16116 ) 17 ) 5 1161/6760 ־ 7671 167 > / 1 ) 0737717713 : 

ספר זה אינו דן בתחביר. ,׳< 16 ׳סס 0 .£ - £30151:11 . 005601115-0 .׳ 4 \ 

1913 2 ,■ 071177177103 ?" 6 ־׳ 7/67 ; תורגם מן המהדורה הגרמנית ה 28 של 

; 1909 ,/ 1 ) 0737717713 16 { 0 ! 46 / 7731 ) , 065601115£3015011 .?ע 
ר , ע 1 ד .־ 76111 ( 7/ 61 070771771371 ? 6/1 ־ 71 ־ 7/6 1 ( 1711704110107 , 31/111500 ( 1 . 8 .\? 

1923 , 116 {) 11111 11617611 ' 1 46 0707717713176 , 70000 . 8 ; 1912 3 , 32 ) 11 <( 5 ; 

י. בלאו, תורת ההגה והצורות, תשל״ב. חומר חשוב כלול ב , £06018 .£ 

1881-7 , 7730/16 ) 5 671 < 1617731101 / 467 1/6 ״ £6711 ־< £67 7111161161 } 1111107116/1-1 . 

דיון בע׳ המקראית על רקע הלשונות השמיות האחרות מובא ב־ 

467 )/ 1 ) 0737711713 71610/16714611 ) 1767 467 07147147111 , 06116101300 ־ 81 . 0 

13 ־ 1907 , 170611611 ) 5 11611611 ) 161111 , א 1 לם ב , 00 ) 71 !( 5 70711616 ( 1161 ,. 1 ) 1 

1956 , המבוסס על הכרך השני של ה 55 ״ 1 )ת 0 ־ 01 , חסר הרקע השמי 
הכללי. אף היום עשויים ללמוד הרבה מן הדיון בתחביר הכלול ב* 

461 7700/16 ) 5 06110/1671 7  1 בע׳ וארמית 
לתקופותיהן (עמ׳ 356 — 391 ). מאז הופעת ספר זה אין להצביע על 
מחקר בולט בלשון ד,מ". 

ספרו של ח. ילון "מ" מדבר יהודה, דברי לשון", תשכ״ז, הוא 
בעיקרו חזרה על מאמריו שנתפרסמו משנת תש״י ואילך בסיני, 
קרית־ספר ועוד. 

מאמרו של א. קימרון, "מגילת תהלים מקומראן, סקירה לשונית" 
(לשוננו, לה), תשל״א, מראה שבם׳ זו השפעת הארמית פחותה מהש¬ 
פעתה על מגילת ישעיהו. 

לשון חז״ל. ( 1 ) חקר הדקדוק, הדקדוק המדעי הראשון של 

ל״ח \ , 14110/1713/1 467 7730/10 ) 5 2117 £6167067 11714 - 06/17 ,] 061£6 . 3 ( 

1845 ספר זה נתייסר על תפיסת מחברו של״ח היתד. ל׳ מלאכותית 
ולא ל׳ חיה. סמוך לו הופיע ספרו של א״ה ווייס, "משפט לשון 
המשנה", תרכ״ב. המפנה חל עם הופעת מחקרו של מ. צ. סגל, 
ס] 7 ) 30 ׳ 7768160 11631 ( 817 ס] 86131100 115 1 ) 30 ׳מ־ 6 ]( 7761 415110316 ( 1 
, 08 ! , 7130131€ /, 1908 שהוכיח של״ח אכן היתד. ל׳ חיה. 

יותר מאוחר פרסם סגל ספר ׳ 7768160 115110316 < 07 013010131 . 4 

(עבר׳: ״דקדוק לשון המשנה״, תרצ״ו), 1927 . סגל ביסס את עיקרי 
מחקריו על דפוסי המשנה. התוספתא והתלמוד וכמעט שלא פנה לכ״י 
ולמסורות שבע״ם. מעוות זה תוקן בידי ח. ילון — ראש המדברים 
במחקר ל״ח ברור הקודם — בעשרות מחקרים. רובם נתפרסמו 
בכה״ע: לשוננו, ק״ס, סיני ועוד, ובקונטרסים לענייני הלה״ע 
(תרצ״ז—תרצ״ט) וב״ענייני לשוך, (תש״ב—תש״ג) שערך. עיקרי 
מאמריו של ילון ראו אור בכתבים מקובצים: "מבוא לניקוד המשנה", 
תשכ״ד,־ "פרקי לשוך, תשל״א. 

ייזכרו כאן חיבורו של א. פורת, "לשון חכמים לפי מסורות בבליות 
שבכ״י ישנים", תרצ״ח, ומאמריו של י. שבטיאל (רמתי), "מסורות 
התימנים בדקדוק ל״ח" (קונטרסים לענייני הלה״ע, א׳—ב , ), תרצ״ח/ 
תרצ״ט: ״שבות תימך, 118 — 123 , תש״ה; "מסורות התימנים בדקדוק 
לשון המשנה״ (בתוך: ספר ח. ילון), תשכ״ג, 


הקידום הממשי במחקר לשון חז״ל הושג ע״י י. קוטשר, ז. בן־חיים 
ותלמידיהם אחריהם. 

י. קוטשר, בחיבורו "לשון חז״ל" (בתוך: ספר ח. ילון), תשכ״ג, 
הוכיח את מעמדו הראשוני של כ״י קאופמן בחקר לשון המשנה. 
הוא סלל דרך חדשה במחקר. בספרו של ז. ברחיים, "עברית וארמית 
נוסח שומרון", תשי״ז—תשכ״ו, מובאים פרקים רבים של ל״ח לפי 
מסורת שומרון; כן ייזכרו מאמריו של קוטשר: "מחקרים בדקדוק 
לשון חז״ל״ (בתוך: ספר בר־אילן), תשכ״ט! ״ביצוע תנועות 1 - ס 
בתעתיקי הע׳ המקראית בארמית הגלילית ובלשון חז״ל" (בתוך: ספר 
זכרון לב. דה־פריס), תשכ״ט. מאמרים אלה הם המשך והרחבה של 
הדברים שהוחל בהם במאמרו בספר ח. ילון(ראה לעיל). 
בעשור האחרון יצוינו מונוגרפיות (מקיפות או מצומצמות) שנתרכזו 
במחקרם של כ״י בודדים או מסורות שבע״פ. ראש לכולם בהקפו 
ובגישתו היא ספרו של ש. מורג "הע , שבפי יהודי תימך, תשכ״ג. 
ודברי מביא לכ״י תימן ירושלים 4.336 (סדרי המשנה נזיקין, קדשים, 
טהרות, כת״י בניקוד לפי מסורת תימן), שיצאה במהדורה פקסימיליה, 
תש״ל. כאן ייזכר ספרו של י. ייבין, "הניקוד הבבלי ומסורת הל׳ 
המשתקפת ממנו" (עבודת דוקטור), תשכ״ח. בסדרת מאמרים של 
מ. סוקולוף, ״הע׳ של בראשית רבה לפי ב״י ואטיקן 30 ״ (לשוננו, לג), 
תשכ״ט, מתוארת ״לשון חכמים ב״׳ בא״י — לשונם הע׳ של אמוראי 
א״י, במאמרו של מ. בר־אשר, "דברי מבוא לב״י פארמה דה־רוסי 
(מתוך המהדורה הפקסימיליה), תשל״א, יש התחקות אחרי המסורת 
המזרחית של ל״ח. עבודת ג. הנמן, "תורת הצורות של לשון המשנה, 
ע״פ מסורת כ״י פארמה (דה־רוסי 138 )״ (עבודת דוקטור), תשל״ב. 
היא העבודה השיטתית הראשונה בתחום דקדוק לשון המשנה ע״פ 
כ״י, הכוללת הרצאה שיטתית של פרק גדול: הפועל, ועבודתו של 
מ. בר־אשר, ״דברי מבוא לכ״י פאריס 328 — 329 ״ (מתוך המהדורה 
הפקסימיליה), תשל״ג, כה״י משמש מקור לחקר הע׳ של יהודי איטליה 
בסוף יה״ב; בפרטים אחדים מגיעות עדויותיו של כה״י לתקופות 
קדומות. כן ייזכר כאן מחקרו של מ. בית־אריה "ניקודו של מחזור 
ק״ק וורמייזא" (לשוננו, כט), תשכ״ה. 

( 2 ) חקר אוצר המלים. במאה הקודמת הופיעו המילונים 

,'\ 1 - 1 , 14147310/11171 11714 7 311711141171 416 ־ 761 ״ 67/7110/1 ) ¥07 ) ,'(׳ 1.63 - ! 

1876-1889 . המילון מפריד בין החומר הארמי לחומר העברי של 
ספרות חז״ל, אך יש עירוב גמור בחלק העברי בין לשון התנאים 
ללשון האמוראים ואין אבחנה בין אמוראי א״י לאמוראי בבל. חרבה 
מהאטימולוגיות המוצעות על ידיו אין בהן ממש וגם על ניקודיו אין 
לסמוך. אחריו הופיע מילונו של ח״י קוהוט, "ספר הערוך השלם", 
א'—ח׳, תרל״ח—תרנ״ב. מבחינות אחדות הוא נופל ממילונו של לוי. 

83/711 4771114 )" 1 116 ) , 117711771 § 5837 17£ / 0 1 ( 101137 ) 010 4 ,׳ 351100 ( . 7 < 
1903 , 11 ־ 1 , 1476 ) 673 ) 14 414731/110 ) 1/10 3714 , 67741/1311711 ^ 3714 מצטיין 

בזה שיש בו חומר שלא נרשם ע״י קודמיו: כן נעזר ב״דקדוקי 
סופרים" שפרסם רבימביץ. גם כאן אין לסמוך על האטימולוגיות 
והניקוד. 

211 4116 / 1 ) 1/37141407167 ; 173116 / 16 } 1 / 16 ) 6 \ 6 / 73711 / 1116/10 , 310130 ( 7 . 77 . 0 

1922 , 14147310/1 /׳״״ 731711114 ,מ״ £1 ־! 0 !, אינו למעשה מילון מדעי וגם 
ניקודיו טעונים תיקונים, למעט החומר הנוגע לת״א ות״י שנרשם ע״ס 
כ״י תימניים. את המפנה בחקר המילון של ל״ח חוללו י. נ. אפשטיין 
(במאמריו הרבים שנתפרסמו בתרביץ, משנת תר״צ, ובספריו: "מבוא 
לנוסח המשנה״, תש״ח! ״מבואות לספרות התנאים״, 1957 ועוד), 
ח. ילון (על פרסומיו ראה לעיל חלק [ 1 ]) וש. ליברמן ("הירושלמי 
כפשוטו״, תרצ״ה; ״תוספת ראשונים״, א׳—ך, תרצ״ז—תרצ״ט 1 
"תוספתא כפשוטה זרעים מועד נשים", תשט״ו—תשכ״ז. ובמאמרים 
רבים). אלה נעזרו בקונקורדנציות למשנה, לתוספתא ועוד שהתקין 
ח״י קאסאבסקי וב״ב. לפי דעתו של י. קוטשר "יבול החידושים 
בתחום הלכסיקוגרפיה של לשון חז״ל האצור בעבודותיהם של החוקרים 
הנ״ל אינו נופל מ 6,000 ״. 

כן יוזכר מילונו של א. בן־יהודה "מלון הלשון הע׳ הישנה והחדשה" 
א׳~ט״ז, תש״ח— 1959 , הקובע מקום חשוב לספרות חז״ל. הוא השתמש 
בדפוסים קדומים ובכ״י, אך לא ניקה מליקויים בתחום האטימולוגיות. 
בשנים האחרונות הוחל במפעל מילון לספרות חז״ל באוניברסיטת 
בר־אילן ביזמתו של י. קוטשר. עד עתה הופיע כרך מנחה ראשון 
"ערכי המילון החדש לספרות חז״ל", תשל״ב, הכולל מאמרים משל 
קוטשר ומשל אחרים, ובקרוב יופיע הכרך השני שהוציאו חבריו 
ותלמידיו של קיטשר. ביזמת קוטשר נכתב חיבורו החשוב של 
מ. מורשת "לקסיקון הפועל שנתחדש בלשון התנאים" (עבודת דוק¬ 
טור), תשל״ב, שבו תרומה נכבדה לבירור מקורותיו של היסוד החדש 
והמחודש בלשון התנאים עם נתינת דגש בחומר הארמי. מורשת 
פרסם מאמרים נוספים בתחום זה. 

מש. ב.*א. 

לשון י ה "ב. ביקורת דרבי לשון הפיוט החלה במידה מסוימת 
עם מפעלו הלשוני של ר׳ סעדיה גאון ומצאה את ביטויה המובהק 
בתקופת הזוהר של שירת ספרד ושל תורת הדקדוק שלאחר חיוג׳ 1 
ור׳ בעיקר את דברי אבן־עזרא בפירושו לקהלת ה, א. 
את לשון הפיוט חקר ותיאר בעיקר מצד חידוש "המלים לרגע" 
לתועלת הסיגנון וכחלק מתורת הפיוט י״ט ליפמן צונץ בספרו 
1865 , 806116 3/611 § 0 § 713 ^! 407 7/6 /?׳/׳./.׳ ׳,;־׳?׳/..־׳׳) (!/ את תיאור הסיגנון 
הקלירי הביא מ. זולאי בספרו "האסכולה הפייטנית של רב סעדיה 
גאון" תשכ״ד. "תחביר הפיוט הקדום (כולל יניי) כיסוד לסיגנונו" 
הוא נושא עבודת הדוקטוראט של י. יהלום, תשל״ג. מטעם המילון 
ההיסטורי שליד האקדמיה ללשון הע׳ חובר מפתח מפורט לאוצר 
המילון של פיוטי יניי, ואת הבחינה הסיגנונית והדקדוקית המתגלה 
על פיו הראה ר. מירקין. הבחינה הדקדוקית והסגנונית באוצר המלים 



667 


עברית, לשון: ביבליוגרפיה מדןן •ת 


668 


של יניי (דברי הקונגרס הרביעי למדעי היהדות, ב׳), תשכ״ט. דיון 
בקטע לתולדות הפיוט, המלמד שלשון הפיוטים לא הובנה, ר׳ 
ש. אברמסון, לפיוטות (סיני, נ״ו), תשכ״ה. 
על שורשי לשון הפיוט כתב א. מירסקי (לשוננו, ל׳), תשב״ו, ואת 
לשונות א״י ששוקעו בלשון הפיוט ואינן חידוש מכוון של הפייטנים 
הראה מ. זולאי(מאזניים, ט״ז), תש״ג, וכן ב״קונסרסים לענייני לשון" 
בעריכת ח. ילון, תש״ב. ר ׳ עוד ח. ילון ("קונטרסים לענייני לשון" 
בעריכתו), תש״ב, ובספרו "פרקי־לשוך, תשל״א. השו׳ עוד הדיונים 
של ש. ליברמן (סיני, ד), תרצ״ס. 

לשון שירת ספרד הצחה והרצויה תוארה ע״י משה אבן־עזרא 
בספרו ״שירת ישראל״, והעיקר בעט׳ קמז—קנז; מילוני יה״ב (החשו¬ 
בים שבהם משל אבן ג׳נאח, רד״ק), עם שעסקו בלשון המקרא, הביאו 
אף פירושים שתאמו דווקא את השימוש בלשון שירת ספרד. קשרים 
אלו הראו מ. מדן, מילונם המקראי של חכמי ישראל בספרד (לשוננו, 
יז), תשי״א, וב, קלאר ״מחקרים ועיוניים״, 179 , תשי״ד. הערות לשו¬ 
ניות ללשון השירה באות בפרשנות ובמבואות למהדורות מדעיות 
לקובצי־שירה, כגון: פירוש ח. בדאדי לדיואן משה אבן־עזרא, תרס״ח, 
תרצ״ה—תש״ב; •פירוש ש. אברמסון ל״בן משלי" ול״בן קהלת" 
לשמואל הנגיד, תש״ז—תשי״ג! פירוש א. מירסקי לשירי ר׳ יצחק 
אבן כלפון, תשכ״א, שבמהדורתו; ד. ירדן אף צירף מילון מיוחד 
לשירת הנגיד למהדורתו לדיואן שמואל הנגיד, תשכ״ו. מן המאמרים 
על מילונה של לשון השירה: נ. אלוני (לשוננו, י״א), תש״א (ושם 
ט״ו), תש״ה, ומאמריו המרובים ב״לשוננו", ב״סיני", בנה״ע "ספרד" 
ועוד. יהודה רצהבי(לשוננו, כ״א), תשי״ז (לשוננו לעם, כ׳), תשכ״ט, 
ועוד. ד. ילין (כתב על שמואל הנגיד) ב 014 !, 1925/26 , 
וכן ב״כתבים נבחרים״, ב/ תרצ״ט (על שלמה אבן־גבירול); הוא 
כתב גם על משד, אבן עזרא (תרביץ, ד), תרצ״ו ניתוח כללי של 
תופעת לשון השירה הביא ח. שירמן במבוא לספרו "השידה העברית 
בספרד ובפרובאנס", ח״ב, כז—לד, תשי״ז. 
גם לשון הפרוזה תוארה תחילה בעיקר מצידה המילוני. מילון 
קצר לחידושי הלשון המשוערכת בתחום הפילוסופיה נתן כבר שמואל 
אבן תיבון ב״פרוש המלים הזרות". קדם לו בכך אלחריזי ברשימה 
קצרה של חידושיו, כנספח לתרגומו ל״מורה נבוכים". לרשימות חידו¬ 
שי לשון, ר , י. קלאצקין, אוצר המונחים הפילוסופיים, תרפ״ו—תרצ״ד. 
ר' עוד י. אפרת על המונחים הפילוסופיים שלפני התיכונים(. 7.5 < י .מ 10 
111 ) , 1926/27 , וספרו ,וח 1,1 עו 1 ־> 4 ) 7401611 :, 1 !ז 111 115 זז £6 111031 <ןס 5 ס 1111 ? 
1924 . תרומתו של ד. טנא: מונחי הדקדוק של אבן ג׳נאח בתרגום 
אבן תיבון, ם׳ הרקמה, ח״ב, תשכ״ד 2 . המפתח למקצת המלות בנושא 
הדקדוק נתן ב״ז בכר כבר ב 1896 , בסוף מהדורתו לס׳ ד,שרשים 
בתרגום יהודה אבן תיבון. גב״ע צרפתי חיבר ספר על "מונחי המת¬ 
מטיקה בספרות המדעית העברית של ימה״ב", תשכ״ט. 
ניתוח מקיף ניתן במאמרו של ב. קלאר, "לדרכי הרחבת הלה״ע 
ביה״ב (בתוך: "מחקרים ועיונים"), תשי״ד, חשו , לכאן ז, בן־חיים, 
"תרגומים נשכחים ומתמיהים"(לשוננו, ט״ז), תש״ח/ט. את לשון יד,"ב 
הלא־מתורגמת תיאר ח. רבין במאמרו "ר׳ אברהם בר־חיא ותחיית 
לשוננו בימה״ב" (מצודה, ג—ה), תש״ה. המחקר העיקרי בטיבה של 
הלשון המשוערכת הוא חיבורו (לקבלת תואר דוקטור) של מ. גום־ 
שטיין (= גושן), "תחבידה וסלונה של הלשון הע׳ שבתחום השפעתה 
של הערבית", תשי״א. בדרכי לשון־ד,תרגומים והמתרגמים דן במאמריו 
בתרביץ, ל׳, תשכ״א ובלשוננו, ט״ו, תש״ז. 
א. הלקין הסביר את הגישה היהודית ביד,"ב כלפי הלשון ד,ע׳ במאמר 
באנגלית בקובץ 1165 ) 510 ״!!)ס 1 )״ 1316110313 , בעריכת א. אלטמן, 1963 . 
ספרו של מ״צ קדרי, "מירושת לשון ימה,"ב", תש״ל, עוסק במטבעות־ 
לשון מספרות הפילוסופיה ובעיקר הקבלה, המשמשות גם בלשו¬ 
ננו, בקונגרסים למדעי־היהדות נישאו הרצאות אחדות על בעיות 
מחקר הע׳ ביד,"ב, ומהן ראתה אור זו של מ. גושן־גוטשטיין "חקר 
ד,ע , המשוערכת בימה,״ב״ (בתוך: דברי הקונגרס העולמי הרביעי 
למדד,״י), א/ תשב״ה; ב׳, תשכ״ט. 

"הלשון האשכנזית" והרבנית תוארה ונחקרה אך מעט מאוד. ה. רבין 
חקר את דרכי־ר,זמנים בלשון ספר חסידים (בתוך: דברי הקונגרס 
הרביעי למדה״י, ב׳), תשכ״ט, על מילונה של הל׳ הרבנית כתבו 
י. הילפרין, לקט מלים מתחום־ד,תרבות של היהדות האשכנזית (לשו¬ 
ננו, ט״ו), תש״ז, ונח שפירא, הלשון הטכנית בספרות הרבנית 
(לשוננו, כ״ו), תשכ״ב. על לשון חסידים ר׳ י. אבינרי(מצודה, ג—ד), 
תש״ה. לשונו של רש״י זכתה למפעל מחקרי נרחב, והוא "היכל רש"י" 
לי. אבינרי, א—ד, ת״ש—תשט״ז. 

אס. ג. 

ניקוד ומסירה. מהמחקרים שעסקו בשלבי הבראשית של הני¬ 
קוד, חשוב מאמרו של 01031261011611 ^• זש 1 ) 016 , 3012 ת 0 . 14 

395-405 , 348-367 , 1881 ,( 4661315011611 (13/171('/ XXX } מ!;. 
במאמר זה הציע לפרש את המונחים ,מלעיל׳ ו,מלרע׳ ברשימות 
מסורה שבם׳ ,אכלה ואכלה׳ כסציינים שתי נקודות מבדילות בין 
הומוגרפים — האחת מעל לתיבה והאחרת מתחתיה. 
שיטות ניקוד לא־טברניות נודעו בעולם המדע לראשונה במאה ה 19 . 
הראשון שהעיר על מציאותם של כ״י בניקוד בבלי היה , 1111161 ? . 4 \.£ 

־־ 61 )/ 14 / 1,121 6 ) 06604204 )/ 22 ^ 60 // 3666 > ־ 1261 ) 02/66 2/00 ) 1 )) 03 / 160 ־ל/ 

122604612 ' 22442 ־ 1 / 1,121 612 62604 ) 2 ־ 4641 , 61 / 01 )/ 06 6722 / 612 ־ 864061 ־ 422622261 ) 

. 1845 , 6 /,/ 1 ' 12121,101 /ו, 

והחיבור הראשון החשוב על כ״י שניקודו בבלי הוא ספרו של 
ש. פינסקר, מבוא אל הנקוד האשורי או הבבלי, וינה תרכ״ג. 
מחקר של ממש בשיטות הניקוד הלא־טברניות החל דק משנתגלתה 
גניזת קהיר. ראש וראשון לעושים בתחום זה היה קאהלה. בין חיבוריו 
על הניקוד הבבלי — ;!.' 01.7 ! 0/6 / 63 ׳ 7 6/26046 ־ 4/22607 ! 06 , 1431116 .? 

617 ) 6 ־ 4/22601 ; 1902 '.י 0 /)״/ 0121/64612 /'־<;/ 2 ״/ ־ 01 )'. 21128 ־ 16/61 /־ 4/6461 ־ 1/61 111264 

. 1913 , 6121 ) 01 2/66 


על הניקוד ה א " י י. טכסטים בניקוד בבלי וא״יי פורסמו בידי 
חוקרים שונים מתלמידי קאהלה (מ. זולאי, ■ 01161 ^ . 1 \, ״״ 13 חז 0 . 0 , 
! £3 ועוד), ואחרים. א. פורת כתב בע׳ דקדוק של ל״ח הבנוי על 
כ״י בבליים: ל״ח לפי מסורות בבליות שבכ״י ישנים, תרצ״ח. בשתי 
עשרות השנים האחרונות פורסמו טכסטים רבים בניקוד בבלי וא״יי, 
בידי א. דיאס מצ׳ו. חוקר זה, שהקים בספרד אסכולה לחקר נוסח 
המקרא וניקודיו, ייחד ספר לכד,"י של המקרא ובו הוא דן גם בניקו־ 

דים השונים : 1/6 1/111601 ־ 121 ע 606 ־ 4647 276 ) 2 ־ 4/221222661 , 0130110 ) 0162 . 24 

. 1971 , £2/1/212 10 

נסיון לסיווג כד,״י בניקוד הא״יי נעשה בידי ׳ 622 ־ 7/641 , 611 ^ 116 .! .£ 
. 1970 , 000112011011 0101110100 ? 1111 ׳)) ! 76X2 

מהחוקרים הישראלים העוסקים במחקר שיטות הניקוד ובפרסום כ״י 
ייזכרו כאן: י, ייבין, הניקוד הבבלי ומסורת־הלשון המשתקפת ממנו 
(תשכ״ח! בשכפול) — דקדוק מקיף של הע׳ במסורת הבבלית בתחומי 
תורת ההגה והפועל; י. ייבין, אוסף קטעי הגניזה של המקרא בניקוד 
ובמסורה בבלית, תשל״ג ( תצלומי כד,"י הבבליים החשובים של 
המקרא, בלוית מבוא וקטלוג); ש, מורג, ספר דניאל! כ״י בבלי- 
תימני, 1973 (מהד׳ צילום של כ״י, בלויית מבוא מפורט הדן בניקוד 
ובגרסאות); נ. אלוני, קטעי גניזה של משנה, תלמוד ומדרש מנוקדים 
בניקוד א״יי, תשל״ד (תצלומי כה״י בלויית מבוא מקיף, שבו הובאו 
כל המלים המנוקדות בכה״י). 

ניתוח העקרונות הבלשניים של שיטות הניקוד השונות נעשה בספרו 

של מורג, 620 ־ 7/6/11 , 22426 ־ 41 ־ / 0 6 מ 61 ) 6 ׳< 5 2012 ) 12 ־ 0022/23 ע 7726 ,,; 2 ־ 0/01 ) . 8 

. 1962 , 143806 116 '[' , 01122226 ־ 41 . 0011 

על חשיבותן של מסורות הלשון החיות של הע׳ הצביע ח. ילון. רוב 
מחקריו בעניין זה באים בקונטרסים לענייני הלשון הע׳ וב,ענייני 
לשון׳ שהוא הו״ל, תרצ״ז—תש״ג, וב״מבוא לניקוד המשנה", תשכ״ד. 
בתחום זד, הרבה לעסוק גם מורג. תיאור מקיף של מסורת ד,הגיד, התי¬ 
מנית מצוי בספרו ,העברית שבפי יהודי תימן׳, ירושלים, תשכ״ג. הוא 
אף הקים באוניברסיטה העברית את .מפעל מסורות הלשון של עדות 
ישראל׳, העוסק באיסוף המסורות החיות ובמחקרן. י. דמתי תיאר את 
מסורות התימנים בדקדוק ל״ח בקונטרסים לענייני הלשון ד,ע׳: א 
(תרצ״ז), עט׳ 8 — 15 ; ב (תרצ״ח). עט׳ 61 — 69 ; ,שבות תימן׳ (קובץ 
בעריכת י. ישעיהו וא. צדוק, תש״ה), עם׳ 118 — 123 . 
המסורת השומרונית של הע׳ והארמית תוארה בספרו הגדול של ז. בך 
חיים, ע׳ וארמית נוסח שומרון (א—ג, תשי״ז—תשכ״ז). 

ש. מ. 

תחיית הלשון העברית בא"י. סקירות קצרות על תחיית 
הלשון, נ. ה. טור־סיני, תחית הלשון ומדע הלשון (הכינוס העולמי 
למדעי היהדות, א), תשכ״ב: י. קוטשר, , 611 ) 111614611 !ס 31 ־ 11 ־ 1161401 ־ 1 
1960 ,;) 1.31181138 ; י. דבין, תולדות הלשון, תש״ך, תשל״א. כד,"ע 
״אריאל״ ( 25 ), 1969 , הוקדש כולו לנושא זה. על תרומתו של 
א. בן־יהודה ועל דרכו בחידושי־מלים: ד. ילין, בן יהודה ותחית 
הלשון הע/ 1924 ; ר. סיון, חידושי המלים של א׳ בן־יהודד, (לשוננו 
לעם, 12 ), תשכ״א; י. קלוזנר, ועד הלשון בשישים שנות פעולתו 
(לשוננו לעם, 4 ), תשי״ג! ש. איזנשטדט, שפתנו העברית החיה, 
תשכ״ז; ועיין גם: זכרונות ועד הלשון (תרע״ב—תרפ״ח), וכן: 
זכרונות האקדמיה (למן 1954 ) וכן הלקט תעודות לתולדות ועד הלשון 
והאקדמיה ללשון העברית, חר״ן—תש״ל. 

י. קלוזנר, ע׳ עתיקה וע ׳ חדשה (לשוננו, ב׳, 3 — 21 ), תרפ״ט! נקיטת 
עמדה לגבי המדיניות שצריכה לכוון את חידוש השימוש בע׳, תוך 
תמיכה במתן יתר משקל ליסודות־לשון מל״ח, שכן אלה באו מהבחינה 
ההיסטורית במקום מדרשת לה״מ ולא לצדה. הנ״ל, הלשון ד,ע׳ — 
לשון חיה, תש״ט 2 ; י. אבינרי, מהלד התפתחות הלשון הע׳, תרצ״ב; 
הנ״ל, כבושי הע׳ בדורנו, 1946 ; הנ״ל, יד הלשון, אוצר לשוני בסדר 
א״ב של הנושאים, תשכ״ד— אוסף כעין־מילוני של בירורים על ע׳ 
"נכונה", שמהם ניתן לשאוב מידע מקורי רב דווקא על עובדות 
בלשון המקורות! נ. ה. טור־סיני, מתחיית הלשון הע׳ ובעיותיה 
(לשוננו, י״ז, 36 — 29 ), תשי״א; אוסף שיחות משודרות, שבהן נעשה 
ניסיון להסביר את ההבדלים שבין הע׳ המקובלת ובין לשון המקורות 
לא כ״שגיאות" אלא בגילוי תהליכים המצויים בהיסטוריה של רוב 
הלשונות. במאמרו של ח. ב. רוזן, תהליכי לשון, עיונים בתופעות 
ד,ע׳ המדוברת (לשוננו לעם 3 ), תשי״ג; הנ״ל, ע׳ טובה, תשי״ח, 
1967 2 : הצגת שיטות ניתוח תחביריות חדשות ותיאור כמה תופעות 
מרכזיות על פיהן; במהדורה השניה ( 1966 ) תחביר-דגמים כמעט 
שלם של הלשון המקובלת תוך תשומת לב לריבוד הסיגנוני. הנ״ל, 
העברית שלנו, תשט״ז. הצגה מקיפה של מהות הלשון החיה, מוצאה 
ההיסטורי ואירגונה הסנימי; שואף ליישם את מושג התיאור המערכתי 
על הנתונים הקיימים (תיאור פונולוגי ומורפולוגי מיבני שלם) 
ומנסה לתחום את הקו בין תופעה דקדוקית לבין תופעה סיגנונית, 
תוך ביקורת חריפה על השקפות מסוימות בענייני סיגנון. הספר 
גרם לפולמוס ספרותי וציבורי לוהט. ז. בן־חיים, לשון עתיקה 
במציאות חדשה, שיחות על בעיות בלשון הע׳ החיה (לשוננו 
לעם׳ 4 ), תשי״ג; ח. רבין, לחקר הע׳ הספרותית החדשה (לשוננו, כ״ב, 
246 — 257 ), תשי״ח; א. בנדויד, ל״מ ול״ח, א—ב, תשכ״ז—תשל״א 2 ; 
א. בן־יהודה, מילון הלשון הע׳ הישנה והחדשה, א—טז, תש״ח— 
1959 2 . 

- 1959 , 1920 , 111704 * 7/641 £622 י 6222/2  11113 ¥$££61 061 
£6 3 1611 ( $30 311 6 ^ 1014 ( 161 ( $0£$1£ 10 111$ ) 3 € ס 111 ) 111111 ) 411 £} 1 ן> 1 ז) 46 \ 

111 061 ? 1€10 (( ¥16 16 ( 1 [ס 1111611011 ? 16 (' 7 ,. 1 ) 1 ; 1948 ,( ¥111 י 1 ) 3 ז 56£3 ) 
1954; 1(1., 7116 ?$)16))£ 111 $463161x3 ,(ך\ $463161x3 $$0,111 (]05, X 
. 1955 ,(¥ 3(1, X ז 50£3 ) /( 0611 ? ( 1611 ( ¥161 

יש, ל. 

ה ם ה ״ ע החדשה. ברבע האחרון של המאה ה 18 החל חלק 
מן הסה״ע להתלוות לזרמים רעיוניים מרכזיים ביהדות, בזה אחר 
זה: ההשכלה, חבת ציון, הציונות (ע׳ ערכיהם), ההתיישבות בא״י. 
בכל התקופה המקבילה נוצרה גם ס״ע עשירה שאינה כלולה בסה״ע 
״החדשה״ (להלן: הסהעה״ח): ספרות (להלן: 0 ׳) החסידות (ע״ע, 
עמ׳ 816 — 820 ) ומתנגדיה, ס׳ תנועת המוסר (ע״ע), סיפורת מסר- 
תית וכד׳, וכן ס׳ יהודית בלשונות אחרות — בראש וראשונה ביידית 
(ע״ע): ע״כ מקיף הכינוי "ס״ע חדשה" רק חלק מהסה״ע בזמן החדש 
(וחלק מן הם׳ היפה היהודית בלשונות אחרות). 

שאלת ראשיתה של הסהעה״ח שנויה במחלוקת, הקשורה 
בהגדרת ייחודה של ס׳ זו. פ. לחובר (ע״ע) קבע את ראשיתה 
ביצירתו השירית והדרמתית של רמ״ח לוצטו (ע״ע) באיטליה, 
במחצית הראשונה של המאה ה 18 . לדעתו, עיקרה של הסהעה״ח היא 
הבלטריסטיקה במתכונת הצורנית האירופית, ומבחינה זו נראו בעי¬ 
ניו מחזות רמח״ל כפסגה. לדעת לחובר ואחרים, ובראשם ש. הלקין, 
קיימת רציפות בבלטריסטיקה העברית, לפחות באיטליה, מאז תקו¬ 
פת הרנסאנס, וע״כ אין הסד,"ע "החדשה" אלא המשך של מסורת, 
שראשיתה בתקופת הזוהר בספרד (ר׳ לעיל, עמ ׳ 675 ), בה נכתבה 
ס״ע יפה במתכונת הצורנית הכללית בת־הזמן. מבקרים אחרים, 
וביניהם י. קלוזנר (ע״ע), קשרו את ראשית הסהעה״ח בהתגבשות 
תנועת ההשכלה בישראל, ובקבוצה של יוצרים בני דור ה״מאסף" 
(ע״ע עתונות עברית) בשלהי המאה ה 18 • ובראשם נ. ה. ויזל 
(ע״ע) וחבורתו. קלוזנר לא הדגיש את האספקט הבלטריסטי, וכלל 
בסהעה״ח גם את הפובליציסטיקה, החינוך, המוסר, המדע הפופו¬ 
לארי וכד׳, המהווים — מבחינה כמותית — את רוב הסה״ע עד 
תקופת חיבת ציון. אספקט נוסף בדיון הכנים ב. קורצויל (ע״ע) 
שטען כי המייחד את הסהעה״ח הוא אפיה החילוני. ואולם, יש 
להדגיש שיוצריה של הסה״ע, עד המאה ה 20 , שמרו דת ומצוות לא 
פחות מאחרים, ואף ביטאו את חווייתם הדתית ביצירתם, ויצירה 
״חילונית״ — לפי הגדרת קורצוייל — לא פסקה בישראל מראשית 
יה״ב ונתקיימה בעת החדשה גם בארצות המזרח, מחוץ למסגרתה 
המקובלת של הסהעה״ח. דחייתו של רמח״ל כפותח התקופה, משום 
שעיקר יצירתו בתחום הדתי, אין לה אפוא תוקף. הסהעה״ח הינה, 
א״כ, הס׳ הנלווית אל תנועות ההשכלה, חיבת ציון והציונות, והמ¬ 
קבלת את עקרונותיה!, אף כי לרוב מתוך ביקורת, מוסווית או 
גלדה. לתנועות אלה נתלוותה גם ס׳ ענפה שלא בעברית, אך בד״כ 
ניתן להפריד ברורות, מבחינה רעיונית, בין השתים, וגם בין הסה״ע 
והם׳ היידית (ע״ע, עמ ׳ 800 — 802 ). מבחינה צורנית ו״דתית" ממ¬ 
שיכה הסהעה״ח מגמות קודמות ושכיחות בתולדות הסה״ע. 

תקופות וזרמים. נעשו נסיונות שונים לחלק את הסהעה״ח 
לתקופות ע״פ קריטריונים גאוגרפיים, רעיוניים וספרותיים, ואף 
למצוא מכנה משותף לעקרונות שונים אלה. חלוקה שכיחה היא לס׳ 
ה״השכלה״ — משנות 1780 ועד שנות 1870 — ולס׳ ה״תחיה״ — 
מאז (כולל ס׳ "חיבת ציון") ועד הקמת מדינת ישראל. ע״פ החלוקה 
הגאוגרפית, ההשכלה בגרמניה היא שלב א׳, בגליציה — שלב ב׳, 
וברוסיה — שלב ג׳. חלוקה זו משקפת היטב את נדידת מרכזי 
היצירה, ויש לה משמעות גם לבחינת גיבוש אפיה העברי של ס׳ 
ההשכלה הגובר תוך כדי נדידה מזרחה, אך אין לייחס לתחנות 
אלה משמעות של זרמים ספרותיים: "נאדקלאסיציזם", "רומנטיקה" 


ולבסוף ״ראליזם״, שכן זרמים אלה — שפעלו בס' אירופה זמן רב 
קודם לכן — משמשים במעורב בכל התחנות. 

ם׳ ה״תחיה" נחלקת ל״דור ביאליק", שעיקר יצירתו במזרח 
אירופה, ולסה״ע בא״י (משנות ה 30 ), שיוצריה עיקר יצירתם בא״י. 
רבים מיוצריה של הס׳ ב״דור ביאליק" עלו לארץ והמשיכו ביצירתם 
במקביל ליצירתו של "דור הארץ", ומהם עד לאחר קום המדינה. 
החלוקה לתקופות מסייעת להבהרת מגמות, אולם קוצר התקופה — 
בייחוד חלקה השני — מונע גיבוש תקופות שהמעבר ביניהן חד 
וברור. 

ייחודה של ה ס ה ע ה " ח. אף שהגדרנו ם׳ זו כקשורה 
בהשכלה ובציונות, אין היא בשום פנים מכשיר שבאמצעותו ביטאו 
תנועות אלה את עצמן. לרוב מצויה הסה״ע באופוזיציה למגמותיה! 
העיקריות, ומדגישה הדגשים אידאולוגיים לא מקובלים עליהן. מרא¬ 
שיתה ועד שנות ה 30 של המאה הזאת, שונה הסהעה״ח מכל ס׳ אחרת 
בכך, שיוצריה בחרו בלשון כתיבתם בחירה חפשית, מתוך כמה אפש¬ 
רויות: הסופרים העבריים שלטו היטב, בד״כ, בם׳ אירופית אחת 
(לפחות), ורבים מהם — גם ביידית. לעתים קרובות היתד, הע׳ 
קשה להם יותר מהשפות האחרות, שהרי לא היתד, לשון אמם — 
בניגוד קטבי לשפת הבעתם של רוב סופרי העולם — וגם לא היתד, 
מדוברת בסביבתם: לעתים קרובות קיימת היתד, גם התנגדות 
ציבורית לשימוש "חילוני" בה, הבחירה מרצון, תוך ויתור על 
פרסום בקרב החברה הלא-יהודית (או בין היהודים שהיידית היתד, 
שפתם), מצביעה על מניע אידאי, ובכך מתייחד הסופר העברי, 
הרואה עצמו בתקופה ההיא כממשיך שלשלת היצירה הע׳ בעבר, 
אך פניו — לעתיד, משום שבזמנו אין קהל קוראים רחב בע׳. בכך 
מביע היוצר את אמונתו באחדותו של עם ישראל ובעתיד תרבותו — 
העתידה להתחדש עם תחיית העם. אמונה זו מייחדת את היוצר 
העברי גם מבחינת התוכן והמגמה של יצירתו. 

המטרות המשותפות לתנועת ההשכלה ולספרותה לא האפילו 
על ניגוד יסודי שביניהן. השאיפה לשיפור החינוך היהודי והמאבק 
לאמנציפציה היו מטרה מרכזית לשתיהן, אולם בעוד שליוצרי ההש¬ 
כלה שלא כתבו ע׳ — וביניהם חוקרי חכמת ישראל (ע״ע) — היו 
אלה עיקר, ראו סופרי ההשכלה בכך רק חלק ממאבק כולל לשימור 
העם ולהבטחת רציפות תרבותו. ואף במחקר היהדות כך: חכמת 
ישראל שלא בע׳ ראתה במחקרה מצבה לעבר יהודי שאיננו עוד׳ 
אך החוקרים שכתבו ע׳ שאפו ללמוד לקח מן העבר להווה ולעתיד. 

הצורות הספרותיות. ס׳ ההשכלה שאפה לקדם מטרות 
חינוכיות, אזרחיות והומניסטיות — וע״ב לא היו אמצעיה הספרו¬ 
תיים, בד״כ, בלטריסטיים. תשומת-לב הוקדשה למדע פופולארי בע׳, 
ונוצרה פובליציסטיקה עשירה, בחלקה בעלת אופי עיוני ומעמיק 
יותר מהמקובל. מאמץ רב הושקע, בשני הדורות הראשונים של ם׳ 
ההשכלה, בתחום השירה, המתייחדת בלשונה המקראית — שלא 
כפרוזה המשובצת רבדים לשוניים תלמודיים וביניימיים — ובניתוק 
מהבעיות המיידיות. 

שירת ההשכלה נחלקת לשלושה חלקים: (א) הפתגם, המשל 
(ע״ע, ור׳ להלן, עמ ׳ 717 ) והאלגוריה (ע״ע). אלה תופסים מקום 
נכבד בראשית התקופה, ובאמצעותם מיזג היוצר שאיפה דידאקטית 
ונטיה ספרותית בדרך שירית (וע״ע דידקטית, שירה, עמ ׳ 377/8 ). 
(ב) האפיקה, הדרמה השירית והשירה הסיפורית. חלק זה הוא 
הרחב והחשוב מבחינה ספרותית. הרקע — עפ״ר — סיפורי המקרא, 
בשאיפה לחזור ולספרם לאור רעיונות ההשכלה. גם כאן מתמזג 
הדחף הדידאקטי עם הדחף הסיפורי. (ג) השירה הלירית. ההתייח¬ 
סות לאידאות כאל נושא השיר — אפילו הוא לירי חווייתי, אפיינית 
לשירת ההשכלה. נושאיה מגוונים: אהבת הטבע, אהבת אשה, ערכי 
מוסר וכיו״ב. בד״כ אין עיסוק בחוויה המיידית, האישית והחד- 
פעמית הקשורה בערכים האלה, אלא בערך עצמו כאידאל, מתוך 


683 


עברית, ספרות: העת החדשה 


684 


הערצה והשתאות לעומתו(ש, הלקין). מכאן קו אופי שני: אין היא 
(בניגוד לפרוזה) עוסקת בטיפוס היהודי המצוי אלא ברוממות 
היהודי הרצוי, האידאלי, והיסוד הדידאקטי מובלע בנעימתה. כאן 
גם שורש הניתוק בין שירת ההשכלה למציאות היהודית. 

הסאטירה. המגמה הדידאקטית היא גם הסיבה לכך שהיצי¬ 
רות המשכיליות הראשונות היו סטירות (ע״ע). מטרתן העיקרית 
שאליה קלעו את חציהן — תנועת החסידות, החיונית והתוססת 
ביותר בישראל אז, שתולדות ספרותה מקבילות ושלובות בתולדות 
הסה״ע מראשיתה: הספר החסידי הראשון, "תולדות יעקב יוסף" 
לר׳ יעקב יוסף מפולנאה (ע״ע), נדפס ב 1780 — ושל המשכילים, 
״דברי שלום ואמת״ לוייזל, ב 1781 . הסיפורת החסידית תחילתה 
ב 1815 , עם הידפם "שבחי הבעש״ט" (ע״ע ישראל בעל שם, עכד 
493 ) וסיפורי ר׳ נחמן מברצלב (ע״ע), וזו של ההשכלה — ב 1817 , 
בסאטירות האנטי־חסידיות של יוסף פרל (ע״ע) שנכתבו כתגובה 
על שתי היצירות הנ״ל. היצירה הסאטירית האנטי־מסרתית בכלל 
ואנטי־חסידית בפרט נמשכת בכל ם׳ ההשכלה (וע״ע יצחק ארטר), 
ועד לתקופה מאוחרת מאוד, כגון הסאטירה של צ. ה. שפירא (ע״ע) 
שנתפרסמה לאחרונה. 

הקשר בין החסידות והסהעה״ח לא פסק מעולם. בראשית ס׳ 
ה״תחיה" יש התעוררות "נאו־חסידית" אצל פרץ, שטיינברג, ואח¬ 
רים, אך עם הנסיון להחייאה אידילית של העבר באמצעות חינה של 
החסידות, מצויה בסיפוריהם לא מעט סאטירה — לגבי דמות הצדיק 
ותמימותו של החסיד — וכן ביקורת, ע״י הדגשת נורמות מוסריות 
חילוניות וניתוקן מרקען החסידי. יסודות סאטיריים כאלה יש גם 
אצל ש״י עגנון (ע״ע). שלב הסאטירה הניח את היסוד להתמודדות 
ישירה עם מלאות החיים היהודים, התמודדות שתורה בא עם הת¬ 
פתחות הרומן המשכילי קרוב לאמצע המאה ה 19 . 

הרומן העברי החדש ינק ממקורות שונים והתפתח לכמה 
כיוונים שונים, עד אשר מצא את אפיקו העיקרי בשלהי המאה 
ה 19 . יסודותיו שאובים מהדרמה המקראית המלודרמתית וחמש־ 
כילית, ומן הסאטירה — שתרמה את יסודות הראליזם וההתמודדות 
עם המציאות, ע״י תיאורה המפורט ומתוך ביקורת רבה. ההתמודדות 
ברומן היא לעתים מתוך הזדהות עמוקה, מעבר למעטה הביקרתי. 
"אהבת ציון" של מאפו (ע״ע) נוטה אל הדרמה המקראית ד,פסטו¬ 
ראלית, בעוד "עיט צבוע" שלו קרוב יותר לספרות הסאטירית. 
בהמשך, בעיקר עם פ. סמולנסקין (ע״ע), מתחזק היסוד הראליסטי, 
והרומן מגיע לגמר בשלותו, במיזוג כל היסודות, אצל מנדלי, ברנר 
ועגנון (ע׳ ערכיהם). המעבר הפריודי, עד ל״דור ביאליק", מורגש 
פחות ברומן שהתפתחותו רצופה, מכשירה, שבה הפריודות רבות- 
משמעות מבחינת התכנים והצורות כאחד. הפרוזה הסיפורית המש- 
כילית בליטא נמשכה כל המחצית השניה של המאה ה 19 , והתפשטה 
אל כל מרכזי היצירה העברית באימפריה הרוסית. מ. א. גינצבורג, 
א. מאפו, ק. שולמן, א. ד. גוטלובר, פרץ סמולנסקין, י. ל. גורדון, 
ר. א. ברוידם, מ. ד. ברנדשטטר, מ. ל. לילינבלום ומנדלי (ע׳ ער¬ 
כיהם) — שההפרש בין הצעיר והמבוגר בהם הוא פחות מ 50 שנה 
— מגשרים על פני פער־התפתחות גדול וענף, שתחילתו פרוזה 
רומנטית וסאטירית וסופו סיפורת ראליסטית, הכוללת רומאנים 
מקיפים וסיפורים קצרים מסוגים שונים, המשקפים, מתוך ביקורת, 
את כל פני החברה היהודית. בתקופה זו חל המעבר מההשכלה 
לציונות דרך חיבת ציון, ויש שאותם אישים יצרו בכל שלוש 
התקופות. אותם יוצרים הקימו גם פובליציסטיקה ענפה, שדנה דיון 
עקרוני ויסודי בעתידו של עם ישראל, לעומת הפרוזה שנטתה יותר 
להקיף בחינות מתוך ההווה, ולא תמיד ניתן לקשר בין עמדתו של 
אותו יוצר כפובליציסט וככותב רומנים. דוגמה בולטת לכך: הת¬ 
גברות הראליזם בסה״ע שהתנגש לא אחת עם האידאולוגיה הציונית 
שהשתלטה עליה. 


השאיפה למלאות ההוויה. התהליך המסתמן משלהי 
תקופת ההשכלה עד לשיאו בדור ביאליק, בשירה ובפרוזה, הוא 
תהליך ההתקרבות של הסה״ע אל חיי האומה ככלל, ואל חיי הנפש 
של היוצר כפרט. את מקום הערכים האידאליים המופשטים מתקופת 
ההשכלה תופסות מעתה חוויות מיידיות, ערגות ותשוקות, פרי 
סיטואציה רגשית, חד־פעמית: וזאת בלי לגרום, בד״כ, להסתגרות 
סנטימנטליסטית, אלא להכרה עמוקה יותר במלאות החיים היהודיים. 

תוצאת תופעה זו היתד, שבירה גמורה של הנחות היסוד הספרו¬ 
תיות. ההשכלה ידעה שרק מיעוט מקשיב לה, וספרותה הופנתה אל 
העתיד. מחיבת ציון ואילך יודעת הסה״ע שגם העתיד אינו עמה, 
שדווקא בתקופת התרחבות השפעתה מהגרים מאות אלפי יהודים 
אל מעבר לים (ע״ע עם ישראל, הגירה) ורק בודדים עולים לא״י. 
משום כך יש בה גם מידה של יאוש. היסוד האישי המתגבר בסה״ע 
מגביר, דווקא, את היסוד הלאומי, ובדור ביאליק יש בה מן היסוד 
הנבואי: ברור לה אפיו החולף של הקיום היהודי בהווה׳ ונבואות 
מסוג "כל הארץ לי גרדום" לביאליק, או "ימי הביניים מתקרבים" 
לשניאור, משקפות הלך־רוח כללי. ההשכלה היתד, בטוחה כי היא 
מבטאת נכונה את מאווייו של העם׳ וכי הוא עתיד להכיר בכך, אך 
אין הדבר כן בס' המאוחרת יותר — וזאת דווקא בשעה שמבחינת 
התכנים מתקרבת הס׳ אל הציבור, ומציירת אותו בשלמותו ובמלואו. 

"התלוש" ו״בין המצרים". התגברות היסוד הלאומי 
בסה״ע נעשתה לה לרועץ. בגלל התנכרות החברה היהודית המס- 
רתית, והסופר הועמד בבדידות, אלא שסופרי ההשכלה, אף שהיו 
מבודדים לחלוטין מסביבתם, לא ביטאו תחושה זו ביצירתם, משום 
שלא שאפו לביטוי מלאות המציאות; דווקא החדשים, שריחוקם מן 
החברה היה קטן מזה של קודמיהם, נתנו לכך ביטוי מלא, משום 
שתחושת בדידותם תפסה מקום מרכזי אצלם. ס׳ זו קרויה — 
כהגדרת ש. הלקין בעקבות סיפור של י. ד. ברקוביץ — בשם ם׳ 
"התלוש". דמות התלוש תופסת מקום מרכזי בסה״ע זמן רב לפני 
שנשתגרו מושגים מקבילים בס׳ העולם ("ניכור"). הגיבור התלוש 
— דמות אוטוביוגרפית עפ״ר — נודד מעיירתו במזרח־אירופה 
למרכזי ההשכלה האירופיים, ורוכש שם השכלה אקדמית, ולעתים 
גם תודעה לאומית יהודית. בשובו לעיירתו, הוא מוצא עצמו נכרי 
בדרך התנהגותו, חשיבתו והאידאלים שלו, והוא נדחה מביתו, גולה 
לבלי־שוב מעולם המסורת — שעליו רצה להוסיף, אך לא לוותר. 
שלב נוסף (בעיקר אצל מ.י. ברדיצ׳בסקי [ע״ע])׳ הוא כשלונו 
להשתרש גם בעולם הנכרי והבוהימי. כאן עומדת לו יהדותו למכ¬ 
שול, וגם בחינה פנימית: רתיעתו הוא מההשתלבות. העולם, שממנו 
יצא, סגור בפניו, והוא נשאר בין המצרים. 

יש לזכור עוד, כי באותה תקופה (בערך 1875 — 1914 ), נדפסו 
באירופה המזרחית ואף בא״י ובארצות המזרח מאות קבצי סיפורים 
בעברית, רובם אנונימיים, חלקם עטויים מעטה "חסידי" דק, וכוללים 
חומר ספרותי ופולקלורי בעל ערך רב. אלה זכו לפופולאריות רבה, 
והעידו על דרישה עממית רחבה לסיפורת עברית, אך בתנאי 
שתשמור קשר הדוק עם דפוסים מסרתיים. הסהעה״ח לא זכתה לכך, 
ויצירותיה נדפסו לרוב בהמשכים, בכ״ע מעוטי קוראים. 

ה ס ה " ע והציונות. מרבית היוצרים החשובים בסהעה״ח 
עלו לא״י והשתקעו בה. חוויה זו נעשתה לאחת המרכזיות שתוארה 
בסה״ע, בשירה ובסיפור (כשם שבמרכז הספרותי החדש שקם 
אז באר,"ב, משמשת חוויית המעבר לעולם החדש נושא מרכזי). 
המניע הציוני לעליה היה ברור, והסה״ע גם נטלה חלק פעיל במא¬ 
בקים הרעיוניים שבתנועה הציונית; ברדיצ׳בסקי, במר ואחרים 
לא הקדישו פחות מאמץ לפובליציסטיקה מאשר לס׳ היפה, וגם כאן 
התנגשה השאיפה להציג את המציאות במלאותה עם ההזדהות 
הציונית. לא מקרה הוא ששני היוצרים הגדולים הקשורים בעליה 
השניה, בתר ועגנון, הקדישו יצירה מקיפה לחוויה זו: יחזקאל 



685 


עברית, ספרות: היצירה בא״י; אישים וזרמים, 1881 — 1917 


686 


חפץ ב״שכול וכשלון" ויצחק קומר ב״תמול שלשום". על אף השוני 
הרב ביניהם בסיגנון ובעיצוב הדמות׳ המסקנה אחת: אין בכוח 
העליה לפתור את מלוא בעיות נפשו של הפרט: הפתרון הציוני 
בלתי־מספיק, בגלל התייחסותו לכלל ולא לפרט. סופו של קומר — 
מוות רב־יסורים, וסופו של חפץ — טירוף הדעת. יצירות רבות 
כמותן, בסיפור הקצר ובנובלה ("דרכי איש" לי. יערי). 

נסיונות נעשו, ע״י י. ד. ברקוביץ, א. ברש ואחרים, ליצור יצי¬ 
רות אופטימיות המתארות השתלבות אורגאנית של הפרט בתוך 
המפעל הציוני, אך הן שוליות בתולדות הסה״ע בא״י. למבוך זה 
נכנם גורם נוסף: המחלוקת בין השואפים ל״ספרות לשם ספרות", 
שהאסתטיקה קנה־מידה יחיד לה, לבין השואפים לבטא מאוויי־ 
ציבור ואף לכוון את דרכו. פולמוס זה שנתלקח בעיקר סביב 
ביקרתו של ד. פרישמן (ע״ע), נמשך עד היום, אולם עיקר ביטויו 
בתחום הביקורת הספרותית: ועל אף שרבים מהמבקרים היו סופרים 
בעצמם לא עיצב פולמוס זה את פניה של היצירה עצמה. בספרותם 
לא התחשבו היוצרים בדוגמתיות רעיונית או אסתטית, והתרכזו 
בנסיון לתת מבע מעמיק למציאות הניצבת לפניהם. 

היצירה בא״י. בשנות הסב— 30 עובר מרכז הסה״ע לא״י 
(יחד עם הקמת מרכז חשוב באה״ב). המחזה השירי וההיסטורי 
מצוי אצל י. כהן (ע״ע) ומ. שהם (ע״ע) לא פחות מאשר אצל 
רמח״ל. גם התפתחותה של השירה הלירית היא רצופה דרך כל 
הפריודות הספרותיות הנ״ל — למרות השוני הרב בלשון, בסיגנון 
ובאופי האישי־חווייתי של הדברים — והוא הדין בשירה הסיפורית. 
אולם בדור ביאליק, וביותר בא״י, מתגבש גיוון צורני ותמאטי 
עשיר מאוד, הן בשיר והן בסיפור. הפואמה נעשית מדרכי הביטוי 
העיקריות של משוררים שונים באפים, כי. לרנר וי. שטיינברג, 
והאידיליה נעשית כלי ביטוי ליוצרים כמעט מנוגדים כטשרני־ 
חובסקי ושמעונוביץ (לימים: שמעוני [ע׳ ערכיהם]). מלבד עיבו¬ 
דים וחיקויים של בלדות נכריות (י. כהן ת. אלתרמן) מאמצת 
השירה הע׳ צורה זו כדי לבטא תכנים יהודיים כקידוש השם, סבל 
ורדיפות (טשרניחובסקי ואלתרמן) ולתת ביטוי לחוויותיהם של 
גיבורי המקרא (י. פיכמן). הליריקה, החל בדור ביאליק, נעשית 
לאומית מאוד מחד ובעלת מגמה אוניוורסליסטית מאידך. קשת 
הנופים מתרחבת: מנוף הילדות המזרח־אירופי עד לנוף א״י — 
למרות הקושי לאמץ דרכי ביטוי ההולמות נוף חדש זה — דרך נופי 
אירופה ממוסקווה עד פאריס (א. שלונסקי). מקורות ההשפעה על 
הסה״ע מתרחבים דווקא בא״י; באירופה היה מוקד ההשפעה — 
ארץ חינוכו של המשורר, אך לא״י זרמו השפעות מכל קצווי־תבל, 
משום שהיוצרים העבריים הירבו לנדוד והביאון עמם. בד״כ גם 
קדמה השפעתה של יצירה חדשה מן החוץ לתרגומה לעברית, 
משום שלסופרים היה קשר לשוני ישיר עם היצירה בארצות חוץ. 
הסה״ע פתוחה לסיגנונות שונים ומנוגדים: הד רב מעוררות יצי¬ 
רותיו הפסיכולוגיות, הדומות ל״זרם התודעה", של א. נ. גנסין 
(ע״ע, ור׳ עמ׳ 96 ), בעת ובעונה אחת עם יצירה, אשר, לכאורה 
לפחות, פולקלוריסטית־נוסטאלגית, כ״הכנסת כלה" לעגנון. מתקיי¬ 
מים חוגים של יוצרים, המתרכזים סביב כ״ע, אך כל יוצר הולך 
בדרכו הוא: למרות הקרבה ביניהם, לא רב המשותף ביצירותיהם 
של שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג. חלוקה לזרמים וסיגנונות 
ע״פ קרבה מסוג זה אינה מקדמת את ההבנה בגופי היצירות. 

בשנות ה 0 4 נשברה הרציפות הספרותית בסהעה״ח, וזאת 
בעקב השואה. עגנון, למשל, יצר עוד כ 25 שנה לאחר השואה, 
ואולם מבחינת תכניה פוסקת יצירתו על סיפר, של השואה, הנזכרת 
בכתביו רק ברמז. לאסון׳ שהתחולל במזרח אירופה במלה״ע 1 , 
בממדים קטנים יותר לאין ערוך, הקדיש את מיטב יצירתו — "אורח 
נטה ללון", ואילו לשואה לא הקדיש יצירה קטנה או גדולה. הקמת 
המדינה משתקפת ביצירתו רק בסאטירה אחת ("ספר המדינה"). 


דוגמה זו משקפת כלל: היוצרים שהחלו דרכם בשנות ה 20 — 30 
לא מצאו יכולת לתת מבע לשואה עצמה. דברים אלה נכונים — 
אף כי בולטים פחות — גם לגבי השירה, שבה יש נסיונות מעמיקים 
לתת ביטוי לשואה ("רחובות הנהר" לא. צ. גרינברג, חלק משירי 
אלתרמן ועוד), אך אין התמודדות מקיפה. כתוצאה, גם כל שאחרי 
השואה: מלחמת השחרור ותקומת המדינה, אינם מוצאים ביטוי 
נאות בם׳, שהרי משנקטעה יכולת ההבעה על סף השואה, לא ניתן 
היה לדלג אל מה שבא אחריה. ע״כ קובעת השואה סיום תקופה, 
בצורה ברורה, בתולדות הסה״ע בא״י. 

הסופרים שהתחילו לכתוב בשנות ה 40 , שחלקם מכונה בשם 
"דור הפלמ״ח", פותחים לעתים קרובות את יצירתם בתקופה שמיד 
לאחר השואה: בבריגדה היהודית (ח. ברטוב), בפגישה עם ניצולים 
מהשואה (מ. שמיר) וכיו״ב. לדידם השואה היא בחינת עובדה 
גמורה, ולאחריה נמשכת החוויה ההיסטורית ברציפות: שנות המ¬ 
אבק, מלחמת השחרור, הקמת המדינה, חייה ובעיותיה. לרבים מהם 
מלחמת השחרור היא החוויה המרכזית (ס. יזהר ואחרים) — בייחוד 
אלה שהחלו לכתוב בשנות ה 50 , וכמסורת הסה״ע, יחד עם הש¬ 
תלבותם בהתפתחות המדינה מצויה ביצירתם גם ביקורת על דרכיה 
וחסרונותיה (א. ב. יהושע, ע. עוז). מכל מקום. השואה יצרה חיץ 
עמוק ויסודי בין שתי תקופות בסה״ע, ופירושו של דבר הוא, 
שאותה נבואה כפולה, שהתנבאה לה הסה״ע מסוף המאה ה 19 , 
בדבר השואה הממשמשת ובאה על יהדות הגולה ובדבר תקומת 
עם ישראל ולשונו בארצו, נתגשמה׳ ובהתגשמותה חצצה בין אלה 
שחיו לפניה ובין אלה שלאחריה. אם ניתן חיץ זה לגישור ע״י דור 
של סופרים שיחזור ויראה שלימות בתו״י לפני השואה ואחריה — 
זאת יקבע הפרק הבא בתולדות הסה״ע. 

י. ד. 

אישים וזרמים ( 1881 — 1917 ). רוסיה ופולניה. 

ב 1880 נשלמו 100 שנה של מאמץ ספרותי עברי, ופריו — המרובה 
והמגוון — עמד לביקורת התקופה החדשה ולהערכותיה. במשך 
תקופה זו ירשה הנטיה לנטורליזם וליתר ראליזם בספרות (הכללית) 
את מקומו של הזרם הרומנטי, ומבקרים רוסיים חשובים דרשו מן 
הספרות (להלן: ם׳) שתעסוק בביקורת חברתית. גישות אלו נקלטו 
מהרה בספרות העברית (להלן: ס״ע). בסוף שנות ה 70 תקפו 
א. א. קובנר (ע״ע) וא. י. פפירנא (ע״ע) בחריפות את "שלטון 
המקרא" על הסה״ע שהשתמשה בו כרקע לדמויותיה ולעלילותיה, 
לאווירתה ולסיגנונה. לדעת מ. ל. לילינבלום (ע״ע) עסקה ס׳ 
ההשכלה בערכים אידאליים ובמוטיווים רומנטיים ובלתי־ראליים 
משום רצונה לברוח ממציאות החיים היהודית — שנראתה לה 
כלאחר־יאוש — וזאת במקום להתמודד עמה. כשאר המבקרים ראה 
ליליינבלום ס׳ זו כ״בטלנית", ושלל את מרבית השגיה. 

הפרעות הגדולות של ראשית שנות ה 80 , שנערכו בעידוד השל¬ 
טונות המרכזיים, מוטטו את האשליה המשכילית שלפיה תיקון 
ארחות החיים היהודיים יביא לפתרון פשוט של הבעיה האנטישמית. 
אמפתיה חדשה מיתנה מעתה את הראליזם הסרקסטי, והסה״ע מיזגה 
את ביקרתה הקשה ביתר־אובייקטיביות ובמידה של הזדהות. הפר¬ 
עות זירזו את הקמתה של תנועת הבת ציון (ע״ע) וגם קשרו אליה 
את סופרי הדור. וליליינבלום בראשם. הסופר החשוב בתקופה זו 
הוא אחד־העם (ע״ע), האידאולוג של התנועה הציונית. עיקר כוחו 
של אחד־העם היה במתן ביטוי ספרותי מרשים למבחר הרעיונות 
שרווחו בין משכילי היהודים בתקופתו, אך בהיותו סופר ע״פ טבעו 
יותר מאשר פילוסוף, לא הגיע מעולם לכלל הרצאת שיטתו הכוללת 
כמשנה סיסטמתית סדורה. הצורה הספרותית שתאמה את אישיותו, 
ושבה השתמש באופן קבוע, היתד, המסה (ר׳ להלן, עמ׳ 713 ), והוא 
נחשב לאביה ולמייסדה בסה״ע. מקומו של אחד־העם בתולדות 
הסה״ע חשוב הרבה ממקומו בתולדות המחשבה בישראל. לשונו 



687 


עברית, ספרות: אישים וזרמים, 1881 — 1917 


688 


שוטפת, סיגנונו מבריק, ומבנה כתיבתו הגיוני ביותר וקרוב לשלי- 
מות. מלבד פעולתו כיוצר, הרים אהד־העם תרומה מכרעת להעלאת 
הרמה הכללית של הסה״ע ולהפצתה בשכבות רחבות, בפעולתו 
כעורך כה״ע העברי הנפוץ ורב ההשפעה ביותר בזמנו — "השילוח". 
אעפ״ב, בהיותו שמרני בהשקפותיו הספרותיות הסתייג מנסיונות 
ספרותיים ראדיקאליים מעל דפי עתונו, וגם נמנע מלפרסם ס׳ יפה 
שנושאיה כלליים ולא יהודיים־ספציפיים, מה שהביא להתמרדות 
הסופרים החדשים נגדו ולפרישתו מעריכת העתון. 

יצירתו של מנדלי (ע״ע) מציינת את המפנה בין ס׳ ההשכלה 
הרוסית — אליה השתייך מבחינה חברתית — לבין ס׳ התחיה. 
מנדלי היה ממבשרי הזרם הראליסטי ומן הדורשים משמעת אמנו- 
תית בסה״ע, והוא גם אבי הסיגנון החדש בסה״ע. תחילת יצירתו — 
בסיגנון המקראי־משכילי, אולם משלא נענה לו סיגנון זה במאמציו 
לתיאור ראליסטי של הוויות החיים. נטש, ב 1864 , את הכתיבה בע/ 
ופנה ליידית החיה, הגמישה והעסיסית. ב 1866 שב אל הע׳, אך 
הפעם למד לנצל את הע׳ המאוחרת יותר, לשון חז״ל (ע״ע עברית, 
לשון, ענד 645 ) והתפילה. בכלי לשוני זה חולל מנדלי מהפכה 
בהתפתחות הסה״ע: בתרגמו את יצירותיו הגדולות מיידית לעברית, 
תוך עיבוד והרחבה יסודיים, הוכיח מנדלי את גמישותה הרבה של 
הע׳ הבתר־מקראית ואת האפשרויות הספרותיות והאמנותיות הגלו¬ 
מות בה. הסיגנון ואפיון הדמויות, המעודנים והמחוכמים, והסאטירה 
— שבה הצליף באכזריות על כל סביבותיו — מותירים אצל הקורא 
רושם חזק של הזדהות־אמת עם מושאי ביקרתו. התמסרותו השלימה 
של מנדלי ושקידתו הרבה על כתיבתו, אף הן מתרומותיו החשובות 
לסה״ע, שהשפיעו עמוקות על תלמידיו, בני "חוג אודסה". 

אותה־ עת נתפתח בווארשה זרם נאו־רומאנטי אימפרסיוניסטי 
בסה״ע, שבראשו עמדו ד. פרישמן, י. ל. פרץ ומ. י. ברדיצ׳בסקי 
(ע׳ ערכיהם). אלה הדגישו בעיקר את הצדדים האסתטיים של 
היצירה הספרותית. והעמידו במרכז יצירתם את תאור יפי החיים 
ותענוגותיהם. וזאת ברוח הס׳ הפולנית שהיתה רחוקה מהתפיסות 
התועלתיות של מבקרי הס׳ הרוסיים. הפרוזה של פרי ש מן זכה 
ושקופה ואיכותה כמעט לירית. העלילה מושלמת, אף כי פה ושם 
יש בה "נפילות" אימפרסיוגיסטיות. מאבק הדורות ביהדות, בין 
האבות והבנים, שוב אינו מוצג אצלו בהתנגשות בין המסורת 
וההיגיון אלא כמאבק בין המסורת לבין החיים, התענוג והיופי 
(״ביום הכפורים״; 1881 ). דמויותיו שוברות מסורת לא מתוך 
אידאה אלא משום נטייתן ההדוניסטית (ע״ע הדוניזם) והן מזדהות, 
לעתים• עם דור־המסורת. תוך שהן מגחכות ברציונליזם של מש־ 
כילים־למחצה, האגדות "המקראיות" החילוניות־ליריות של פרישמן, 
שבהן ניסה לתאר את העולם החושני הקוואזי־אלילי של העברים 
הקדמונים ("מחולות"), הן מתרומותיו המקוריות לסה״ע, ועומדות 
בניגוד מובהק לתיאורים המקראיים של מאפו ומיכ״ל (ע״ע לבנזון 
[והשו׳ להלן: טשרניחובסקי, עמ ׳ 689 ; רטוש. עמ׳ 691 ]). 

את פרסומו כסופר עברי רכש פרץ בשנות ה 80 — 90 . גם הוא 
תקף בחריפות אח מגמות הראליזם בסה״ע. דמויותיו מורדות בעיקר 
בפוריטניות המסרחיח. ולסיפוריו גוון פסיכולוגי חזק: גיבורי "בליל 
זועה" ו״מי אנכי", למשל, מגלים אישיות מפוצלת. סיפוריו החסי¬ 
דיים משקפים תפיסה רומאנטית של מוטיווים חסידיים, ובנסיונו 
לתפוס את האכסטזה הדתית של גיבוריו, הרבה פרץ להשתמש 
בסיגנון רגשני־אימפרסיוניסטי, ובעיקר בצורת המונולוג (והדיא¬ 
לוג) הלירי ("המקובלים"! "גלגולו של נגון"; "בין שני הרים", 
ועוד). סיפוריו הם, ע״כ, מהראשונים בסה״ע המעמידים את החסי¬ 
דות באור חיובי. 

קריאתו של ניצשה (ע״ע) למהפכה יסודית בתפיסה הערכית 
של החיים, השפיעה עמוקות על ברדיצ׳בסקי (ע״ע בן־גריון). 
הוא קרא תיגר על כל סולם הערכים היהודי המסרתי שבראשו 


עמדו המשמעת הקהילתית והקונפורמיזם הדתי, ולעומתו העמיד 
ערך עליון של אינדיווידואליזם. כן חלק על מציאותו של זרם 
היסטורי מרכזי בתרבות היהודית, וטען לראיה הטרודוכסית של 
ההוויה היהודית. בשאיפתה למשמעת דיכאה, לדעתו, המסורת — 
אף כי לא בהצלחה מלאה — כל התפרצות רוחנית שלא היתד, 
לרוחה, ובכך גרמה ליהדות שתאבד את חיוניותה. רק הניצוץ 
היוצר של היחיד יוכל להביא שוב לתחיית העם. הקריאה למרד 
"אינדיווידואליסטי" הוא גם מרכז יצירתו הספרותית. גיבוריו מנסים 
להימלט מעולם ילדותם הצר, אך אינם מסוגלים לכך. נשמותיהם 
האבודות מיטלטלות בין הפוריטאניות המסרתית ופריקת העול 
המודרנית, והם בלתי־מסוגלים, גופנית ונפשית, לחיות כרצונם; 
מקשים על מצבם רגשות האשמה ביחס למסכת הערכים הקודמת 
שלהם, ונאמנותם למשפחותיהם ("מעבר לנהר"). בחסידות ראה 
גם ברדיצ׳בסקי מאורע חיובי, בכך שהעלתה את היסוד האישי, 
לראשונה, לדרגה של משמעות, תוך ניתוק כבלי הנאמנות והקוג־ 
פורמיזם עם מוסד הרבנות. סיגנונו קרוב לזה של פרישמן, אך 
הליריקה האימפרסיוניסטית נקטעת אצלו, לעתים, ע״י התפרצויות 
נרגשות, מעורבות במומנטים של ספק ויאוש. 

יצירתו של מ. ז. פ י א ר ב ר ג (ע״ע) משקפת גם היא את הטר¬ 
גדיה הכרוכה באבדן האמונה, אך שלא כברדיצ׳בסקי אין גיבוריו 
מגיעים כלל אל תחום העולם החילוני — הנשאר תמיד מחוץ 
להשגתם — וע״כ הם בין המצרים. מרבית סיפוריו אוטוביוגרפיים, 
ונושאם העיקרי: ניפוצו של עולם־ילדות בטוח באמונותיו, תוך 
נסיון החיים של הנער המתבגר. יצירתו ספוגה יאוש מן התרבות 
המערבית המושחתת, ואת תקוות התרבות לעתיד ראה דווקא ב¬ 
מזרח. 

הישגו של ח״נ ב י א ל י ק (ע״ע) מציין נקודת־שיא בסה״ע, הן 
מבחינת התכנים והן מצד הצורה. רוב שירתו נכתבה בין השנים 
1892 — 1917 , עד לפרוץ המהפכה ברוסיה ושקיעת יהדות מזרח־ 
אירופה. ביצירתו הושג איזון עדין בין מסורת תרבות ישראל, 
שניזונה מספרות הקודש, ובין הישגי התרבות האירופית החדשה. 
ביאליק קיבל בגלוי את השקפתו של אחד־העם, שלפיה לאומיות 
יהודית שתשא אופי רוחני־תרבותי תוכל לגשר בין שתי תרבויות 
קטביות אלו, ואעפ״כ מורגשת ביצירתו נימה של יאוש מן 
האפשרות של שיבה אל גן־העדן האבוד של האמונה ("לבדי"! 
"לפני ארון הספרים"). שירתו משיחה גם על ההתנגשות בין הפו* 
ריטאניות היהודית המסרתית לבין הנטיות ההדוניסטיות־אסתטיות 
המבצבצות ועולות מתוכה ("המתמיד"). בשיריו הציוניים ייסר 
את העם ואת מנהיגיו כאחד■ וב,.המתמיד" השקיף בגעגועים על 
תכונות האדיקות והדביקות־ברעיון, שאפיינו את העם בעבר. המא¬ 
בק הנואש לגלות את החוליה, המקשרת בין העבר וההווה היהודי, 
הוא נושא מרכזי ביצירתו. 

מראשית דרכו הקדיש ביאליק את עצמו לרעיון התחיה הלאומית, 
ושירתו משקפת את החיפושים אחר זהות לאומית ומבטאת את 
החוויה הטראגית של רדיפות והרג (״בעיר ההרגה״! "על השחיטה" 
— השירים שהיקנו לו את התואר "המשורר הלאומי"), עם זאת 
היה ביאליק משורר לירי עדין־ביטוי, ואופק שירתו הקיף נושאים 
מגוונים כאהבה, טבע, שירת־עם, שירי-ילדים ועוד. אולם, משום 
מרכזיותה של הבעיה הלאומית ביצירתו, נתפרשו גם שירים אלו, 
בשעתם. כסמליים לשאלות הלאום. 

ביאליק שלט על מקורות נרחבים ביותר בס׳ ישראל, מן המקרא 
ועד לימיו, כפי שלא שלט — ואיננו שולט — שום משורר עברי 
אחר, והדבר משתקף היטב באוצר מליו, דימוייו וסמליו. הוא שיחרר 
את השירה הע׳ מכבלי הרטוריקה המקראית המשכילית, ואעפ״כ 
נשאר סיגנונו מקראי ביסודו. אע״פ שלא חידש הרבה בתחום הצורה 
הספרותית, והעדיף בדרך כלל את השימוש בחרוז ובמשקל המסר- 



689 


עברית, ספרות: אישים וזרמים; א״י, 1905 — 1948 


690 


תיים, פיתח ביאליק את צורת השיר הסיפורי ("מגילת האש"), 
ונסיעותיו המזומנים להשתמש בסמל ובמיתוס (״מגילת־האש״; 
"זהר"; "הברכה") הרחיבו את גבול השירה העברית. גאוניותו 
הספרותית של ביאליק האפילה על יצירתם של משוררים אחרים 
מבני דורו, ואעפ״ב בולטים כמה מהם, שהשיגו ביצירתם דרגה 
גבוהה של עצמאות אמנותית. 

הבולט בהם היה שאול טשרניחובסקי (ע״ע), שע״פ מזגו 
וחינוכו היה אירופי יותר ממרבית היוצרים העבריים בני זמנו. 
ש. טשרניחובסקי שאף ליתר "אירופיות" בסה״ע, הן מבחינת הנו¬ 
שאים והן מצד הצורה הספרותית, וע״ב השתמש במגוון רחב של 
צורות חריזה ושל מבנים שיריים אירופיים (בסונטה, אידיליה 
ובלדה [ע׳ ערכיהן]). שירתו מבטאת מרד ברתיעה היהודית המי 
סרתית מפני אמנות העיצוב לצורותיה (האמנויות הפלאסטיות) 
ומפני הגשמי והגופני בפרט. דמויותיו אינדיווידואליסטיות במודגש 
ומ 1 רדות. מתוך תשוקה טבעית ובריאה, בפוריטאניות היהודית. הוא 
חתר להוציא אל האור ולגלות זרמים אליליים נסתרים אשר, כפריש־ 
מן (ר׳ לעיל, עמ׳ 687 ; והשר להלן, רטוש, ענד 691 ) בשעתו, 
האמין גם הוא כי היו קיימים בין היהודים בתקופה המקראית. 
אעפ״ב, למרות מאמציו הספרותיים המרובים בכיוון זה, לרבות 
הכנת תרגומי מופת של הקלאסיקה האלילית ההומרית, אין לראות 
בפעלו בתחום זה את עיקר חשיבותו בסה״ע. כהומאניסט נשאר 
טשרניחובסקי נאמן למטרותיה הכלליות של התרבות האירופית 
גם לאחר אימי מלה״ע 1 (״לשמש״; 1919 ), אלא שדחה את האמונה 
המסרתית, שלפיה הטבע, החשק והכוח הפיזי עומדים בניגוד למוס¬ 
ריות. שלא כביאליק, הרבה טשרניחובסקי ליצור גם לאחר עלייתו 
לא״י ( 1931 ), וכמה משירי הנוף שלו הם מהיפים שנתחברו בארץ 
("עיט, עיט"), חוויית א״י משתקפת גם ב״ראי אדמה" וב״עמא 
דדהבא". 

בן תקופתו של ביאליק הוא גם זלמן ש נ י א ו ר (ע״ע), שירתו 
אף היא אינדיווידואליסטית ומורדת במוסכמה המוסרית. לעתים 
קרובות חדורה היא אווירה פסימית ביחס לעתיד החרבות האירופית 
(״ימי הביניים מתקרבים״! 1913 ). יחסית לסיגנון התקופה מצטיינת 
שירתו באומץ ארוטי. כשרונו המיוחד — בשירה התיאורית ("בה¬ 
רים"; 1908 ). עולמו הוא של יצרים וחשק בלתי מרוסנים, והביטוי 
שהוא נותן לעולם זה הוא מעודן ורגיש. ניכר מן התיאור כי הוא 
היה מעדיף לתאר עולם אנושי אחר, אידאלי יותר, אלא שגילה כי 
אין זה אלא אשליה. על רקע זה של דם ויצרים מתאר שניאור גם 
את ההרג היהודי באוקראינה בעקבות המהפכה הרוסית ובמלה״ע 11 . 
מוטיווים ארוטיים מופיעים גם ביצירתו המאוחרת "לוחות גנוזים" 
( 1941 ) — סדרת שירים על נושא נבואת השקר המקראית. 

משורר פורה אחר בן האסכולה של ביאליק הוא י. כהן (ע״ע). 
שירתו כתובה כמיטב הרומנטיקה האירופית. שיריו לאומיים מאוד, 
נושאי הדראמות שכתב (לא לתאטרון) הם מההיסטוריה היהודית. 
שני משוררים אחרים בני אותה אסכולה הם: י. פ י כ מ ן וי. שטינ¬ 
ברג (ע׳ ערכיהם), שהליריקה המתבוננת שלהם עוררה עניין 
מחודש בין חוקרי הסה״ע בתקופה האחרונה. פיכמן כתב שירי־נוף 
מרשימים בשורות קצרות, תמציתיות ופשוטות, ושטינברג יצר שירה 
פילוסופית, בסיגנון מורכב. שירתו אישית ופסימית, ונטולת רעיונות 
חברתיים ולאומיים שאפיינו את יצירת אותו הדור. 

תקופת א״י. התקופה העותמאנית ( 1905 — 1917 ). 
העליה השניה (ע״ע א״י, עמ ׳ 512 ) הביאה לא״י סופרים רבים, 
שהתיישבו ביפו. החשובים שבהם: ש. צמח, ש. בן־ציון, י. אהרונו־ 
ביץ׳, מרדכי בן הלל הכהן׳ רבי בנימין, א. נ. גנסין, ד. שמעוני, 
ש. י. עגנון, י. ח. ברנר, רחל׳ י. רבינוביץ/ צ, שץ, ד. ברון, י. קשת, 
א. ברש, י. שטינברג (ע׳ ערכיהם) ואחרים. עוד בעליה הראשונה 
של שנות ה 80 התיישבו בארץ כמה סופרים עבריים, וראש להם 


א. בן־יהודה (ע״ע), שבפעולתו הבלתי־נלאית להחייאת השפה הע׳ 
המדוברת תרם רבות למילונאות הזר, ומאות חידושי־מלים שלו 
נקלטו בשפה. הוא גם אבי העתונות הע׳ בא״י, והוא שהכניס בה את 
הסיגנון העתונאי־סנסציוני, שהיה נהוג אז בפאריס, ז. יעבץ (ע״ע) 
חי בא״י בין 1889 — 1897 ופרסם ספורים רומאנטיים על היישובים 
החקלאיים הראשונים בשרון. מ. סמילנסקי (ע״ע), שעלה ב 1891 , 
כתב על החיים בא״י בצורה יותר ראליסטית, והוא היה הראשון 
שכתב ם׳ יפה על חיי הערבים. 

הסה״ע בא״י הגיעה לדרגת חשיבות לאחר ייסודו של "הפועל 
הצעיר״ ( 1907 ), כלי מבטאם של החלוצים. התמונה הרומאנטית 
שצייר יעבץ על האיכרים החרדים המעבדים את אדמתם בשלווה 
כאבותיהם המקראיים, פינתה מקומה לתיאור ראליסטי יותר של 
הקשיים שעמדו בפני החלוצים והמהגרים המאוכזבים■ יושבי יפו 
וירושלים. תחיית הדיבור העברי הוסיפה גמישות רבה לסה״ע 
והעשירה את אוצר מילותיה. שירת רחל חותרת לתפוס את הריח־ 
מוסים החדשים של הדיבור וקובעת במשקל את המבטא העברי 
הספרדי. 

הסופר החשוב בתקופה זו היה ברנר, שהתחיל את פעולתו 
הספרותית ברוסיה. הוא הושפע מהאסכולה הפסיכולוגית בם׳ הרו¬ 
סית, במיוחד מדוסטוייבסקי, וגיבוריו הם אינטלקטואלים יהודים 
אשר אינם יכולים לשחרר את עצמם מכבלי החברה שמגדה הם 
מתמרדים. כתיבתו ישרת־לב עד לאכזריות ונטולת העמדות־פנים. 
משפטיו מקוטעים ובלתי מהוקצעים, והם מיטיבים להביע את הלכי 
הרוח ההססניים, המתוחים והנורוטיים של גיבוריו. עולמו טראגי, 
פסימי וחסר־תקווה בכל יצירותיו, הראשונות כמאוחרות, אלא שב־ 
מאוחרות ניכרת יותר הדאגה לשכלול סימוני וצורני. "שכול וכ¬ 
שלון" הוא ללא־ספק מיטב יצירתו. 

ג נ ם י ן, חברו הקרוב של ברנר, ישב בא״י רק שנה אחת וע״כ 
הוא שייך מבחינה גאוגרפית, לסה״ע באירופה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 686 ). 
נסיונותיו הסיגנוניים, בשימוש במשפט הארוך. העיוני־מהרהר וה־ 
כמעט־לירי, במונולוג הפנימי ובהבחנה הפסיכולוגית, מציינים אותו 
כחלוץ האסכולה הא״יית. 

התקופה המנדטורית ( 1917 — 1948 ). חלוצי העליה הש¬ 
ניה החלו לפתח ס״ע בא״י, אך במיעוטם נשארו קשורים למרכז 
באירופה. עם שקיעת הקהילות במזרח־אירופה זכו סופרי א״י לעצ¬ 
מאות; ב 1924 הגיע ביאליק לת״א וייסד בה את הוצאת הספרים 
"דביר" ואת "אגודת הסופרים העבריים", אך בעשר שנות חייו 
בא״י היתה יצירתו מועטה ודלת־השפעה. סופרי העליה השלישית 
(ע״ע שיבת־ציון ועליה) לא קיבלו את מרות קודמיהם, ובספרותם 
ביטאו את השינויים הרדיקאליים בתפיסות החברתיות, הפוליטיות 
והספרותיות בעקבות מלה״ע 1 והמהפכה הרוסית, כציונים דחו את 
שלילתו של לנין את הלאומיות היהודית, אך דבקו בתביעה לשינו¬ 
יים מרחיקי-לכת במבנה החברה היהודית, ורובם שאפו להקים 
חברה שיתופית, בכפר ובעיר. שירתו של י. למדן (ע״ע) משקפת 
היטב לבטים אלה. 

שירה, הסימון המשוכלל והמלומד שהנהיג ביאליק והחתירה 
לסטרוקטורה קלאסית ולבחירות הביטוי, שוב לא ענו להלכי הרוח 
של הסהעה״ח, כשם שברוסיה ניתקו סופרי המהפכה כל קשר עם 
הקלאסיציזם. השפיעו יותר על השירה הע׳ אופני ההבעה החדשים 
של הסימבוליסטים הרוסיים והנאורומנטיקה בגרמניה: סטפן גאור- 
גה, רילקה והוגו פון הופמנסתל (ע׳ ערכיהם), והדבר ניכר אצל 
משוררים כא. י. בן־יעקב, א. בן־יצחק (סונה), דוד פוגל וי. קרני. 
הגישה החדשה נתבטאה בכה״ע ״כתובים״, שנוסד ב 1926 , ובעריכתם 
של א, שטיינמן וא. שלונסקי היה לכלי הביטוי של הקבוצה המודר¬ 
ניסטית. א. שלונסקי, נ. אלתרמן, א. צ. גרינברג ולאה גולדברג (ע' 
ערכיהם) היו ראשי המשוררים בא״י אז. 


691 


עברית, ספרור!: א״י, 1948-1918 


692 


כעורך ״כתובים״ ו״טורים" ( 1938 — 1953 ) קרא ש לוב סקי 
תיגר על מנהיגותו של ביאליק ודרש "דה־תאולוגיזציה" של השירה 
הע ׳ . שתהיה מעתה מודרנית, אישית, ולא עוד רציונאלית ומגמתית- 
לאומית. כן תבע הכרה בכשרותה של השפה הע׳ המדוברת על כל 
שכבותיה, כולל הסלנג, לשמש בשירה. בשירתו ביטא שלונסקי 
את הדכדוך והיאוש של דורו, שכה סבל ממלחמות, מרידות ופוגרו¬ 
מים. "דוי" ( 1923/4 ), שיר הכותרת לספרו הראשון, הוא שיר סמלי 
על אימי העירונות המודרנית, ואין עמו שום תקווה לעתיד. הוא 
מרבה לחזור אל מקלט-ילדותו׳ ומנגיד אותו עם בדידותו ויאושו 
כחלוץ, הנקרע בין חזונו וקשיי הגשמתו (״לאבא אמא״; "בגלגל"). 
מאוחר יותר מושג איזון בשל בין הדימויים הסיר־ריאליסטיים הח¬ 
ריפים ובין ההשפעות הסימבוליסטיות השקטות יותר. הגיהנום העי¬ 
רוני מייצג גם את האיום הפאשיסטי, ולעומתו מודגשים, חזור 
והדגש, הנושאים הקדומים של בירכת האדמה והחקלאות, 

שלונסקי "גילה" ועודד את נתן אלתרמן ולאה גולדברג בתחילת 
דרכם. א ל ת ר מ ן הרחיב את נסיונותיו של שלונסקי במקצב ובתח¬ 
ביר אידיומאטי, ויחד עם שירתו הרצינית כתב שירים קלילים 
לתאטרון הסאטירי — שהיה פופולארי מאוד בשנות ה 20 וה 30 — 
וכן את "הטור השביעי" השבועי הקבוע בעתון "דבר" שנתפרסם 
מאוד בשנות המאבק בשלטון הבריטי. בכך פיתח את דרך הבעתו 
וגיוונה בשימוש בסלנג, אך — כשלונסקי — לא הרחיק אף הוא 
ביותר הע׳ הקלאסית. בשיאו יצר אלתרמן שירה מודרנית מרשימה 
בהקף ניכר, שהשפיעה הרבה על דור המשוררים הבא. כמה 
משיריו דומים לבלדה (ע״ע), ונושאיהם: חיים ומוות מתוך יסודי 
אהבה, המשורר כטרובאדור נודד שהעולם לו פונדק, ותל-אביב 
הקטנה והתקווה הטמונה בה לעומת אימי העירונות המודרנית. 

לאה גולדברג נמנעה מן הגודש המילולי שאיפיין את האימ¬ 
פרסיוניזם• והעדיפה טונים שקטים יותר, הבעה פשוטה ומשוחררת, 
וצורות שיריות מקובלות. אעפ״כ היו נושאיה מודרניים וביטאו 
חכמת־חיים עצובה של אמן בשל, המסוגל לחוש ולבטא את "נם 
השירה", שתחומו מעבר לחיים ולטבע. 

אפשר שהמוכשר במשוררי התקופה, והניתן פחות מכולם להג¬ 
דרה סכמטית. הוא א. צ. גרינברג, שלא כחבריו, דחה אצ״ג 
את האידאולוגיות החברתיות וההומאניסטיות בנות־הזמן, כשהוא 
מניח — בתנופה כבירה — תפיסה מיסטית, מעין־גזעית, של הגורל 
היהודי, כעם נבחר החי מחוץ להיסטוריה. הטרגדיה היהודית צומחת 
מסירובו התקיף של העם לעמוד ביעודו כנושא זרע הקודש. התר¬ 
בות האירופית היא חיזיון שטני המתעתע בעם היהודי ומוליך אותו 
אל השמדתו. קיום יהודי יתכן רק אם יקבל העם על עצמו את עול 
היעוד ההיסטורי, על כל הכרוך בו. מתפיסה זו נובעים גם חיפושיו 
של אצ״ג אחר צורות ספרותיות יהודיות מסרתיות, ולשונו ודימוייו 
שאובים מן המקרא, מן הע׳ הבתר־מקראית ולעתים קרובות מם׳ 
הקבלה. אעפ״כ מודה אצ״ג בהשפעה סיגנונית מצד וולט ויטמן 
(ע״ע). 

ש. שלום (ע״ע) משבץ בשירתו אדיקות לאומית לצד חוויה 
אישית־מיסטית, המגלה חדירה פסיכולוגית עמוקה אל תוך נבכי 
האני. ביצירתו המאוחרת גוברת ההתלהבות הלאומית על חשבון 
היסוד האישי, והעצמה הלירית נחלשת. 

י. ר ט ו ש (ע״ע) נותן מבע צורני לתרבות הכנענים הקדמונים 
ועובדי האלילים — שאיפה שניצניה אצל ד. פרישמן (בפרוזה) 
וש. טשרניחובסקי (בשירה). רטוש מנסה להחיות דימויים וצורות- 
שירה קדומים, ע״י שיחזור שרידי קטעים מיתולוגיים שבעלילה 
המקראית, ומתוך שירת אוגרית (ע״ע). פעלו זה קשור בתפיסתו 
את עם־ישראל בהווה כעם חדש, לא-יהודי, שעליו להשתלב בתרבות 
המזה״ת (וע״ע כנענים, והשו׳ להלן, עמ׳ 697 ). 

שני היוצרים העיקריים ב פ ר ו ז ה הם ש״י עמון וח. הזז (ע״ע). 


ע ג נ ו ן חובק תחומים רחבים של החיים היהודיים: גליציה, היישוב 
הישן בא״י, העליה השניה, יהדות מזרדדאירופה בין שתי מלה״ע 
וירושלים המנדטורית. יצירתו מציינת את שיא הישגיו של הזרם 
הגליצאי־פולני בסהעה״ח, המדגיש את הצדדים הרגשיים והאי־ 
רציונאליים של גיבוריו. השפעות החסידות וספרות היראים העממית 
ממוזגים בו עם יסודות פסיכולוגיים, סימבוליסטיים ואכסיסטנציא- 
ליסטיים, במסורת הספרות הסקאנדינאווית והאוסטרית־הונגרית. 
סיגנונו מיוסד, בעיקרו, על הע׳ הרבנית־חסידית הטרום־מודרנית, 
אך ניכרות בו גם השפעות מצד הסהעה״ח בגליציה, בייחוד של 
מ. מ. לפין, י. פרל, י. ארטר ומנדלי (ע׳ ערכיהם). הקורא העברי 
כיום חש בסימונו מעין גינונים של נושנות, הרגשה המתחזקת 
למקרא מלים עבריות שאיותן יידי. יש הרואים בסימונו נסיון 
להדגיש את הפרדוכס שבכתיבת ספרות מודרניסטית בלשון קודש 
עתיקה, ואחרים סבורים כי רצה לשמור על ניחוח הניב היידי שהיה 
מדובר בפי גיבורי סיפוריו. 

סיפורי עגנון הם ציון־דרך בסה״ע. "הכנסת כלה" מגולל 
יריעה רחבה מתוך עולמה הרוחני של יהדות גליציה במאה ה 18 . 
מבחינה ספרותית כבש עמון בסיפור זה צורה יהודית אותנטית, 
הבנויה מסביב למחזור־נושאים השאוב כולו מספרות היראה (נישו¬ 
אים, הכנסת כלה, נדודים וכר). זהו סיפור־אופי שגיבורו, ר׳ יודל, 
הוא דמות דון־קישוטית המתייצבת מול החיים מתוך השקפת-עולם 
אנכרוניסטית המעוגנת בעבר. "אורח נטה ללון" מתאר את שקיעתה 
של יהדות מזרח־אירופה לאחר מלה״ע 1 . ״תמול-שלשום״ — שאפ¬ 
שר שהוא הסיפור העברי המודרני הטוב ביותר — בנוי על רקע 
א״י התורכית, והוא סיפורן של שתי ערים: ת״א—יפו — המסמלת 
את היישוב החדש, וירושלים — המסמלת את ארץ הקדש המסרתית. 
יצחק קומר, גיבור הסיפור, נקרע בין שני העולמות, ודעתו נטרפת. 
סיפורו של הכלב בלק, המובלע בתוך סיפור זה, הוא מאגדות החי 
הסימבוליות העמוקות ביותר בם׳ העולם. לצד ם׳ היראים מצויים 
אצל עמון גם סיפורי אהבה אכסיסטנציאליסטיים: "פנים אחרות", 
"גבעת החול", "הרופא וגרושתו" ו״שירה". פרקי "ספר־המעשים" 
שלו פותחים דף חדש לחלוטין בתולדות הסה״ע. 

הראליזם של ה ז ז חוזר אל האסכולה האודסאית. אך הוא מרוכך 
ע״י נטייתו אל הגרוטסקי. יצירותיו הראשונות מתארות את אורח 
החיים היהודי-אוקדאיני בתקופת המהפכה הרוסית ("פרקי מהפכה"; 
"שמואל פרנקפורטר"). לאחר עלייתו לא״י עבר לנושאים חלוציים 
ואח״ב — לתיאור הווי יהודי תימן (הרומנים "היושבת בגנים" 
ו״יעיש"). מרכזית ביצירתו היא ההשקפה כי גאולת ישראל (המשי¬ 
חית והציונית) לא נתממשה בגלל חוסר האומץ של יהודי הגולה 
לסכן הכל ולהגשים את החזון. כעמון כן הזז׳ סימונו ספרותי, 
ואוצר מילותיו ותחבירו שונים מהע׳ החיה בארץ. הזז חיבב את 
לשון המשנה והתלמוד, בה השתמשו סופרי אודסה קודמיו, אך הוא 
תרם לה ייחוד משלו. כדי להיטיב להביע את דיבורם של גיבוריו, 
מעוות הזז את הע׳ לפי הצורך, "נוסח אוקריינה" בסיפוריו הראשו¬ 
נים "ונוסח ערב" להווי תימן. 

סופרים חשובים אחרים בתקופת המנדט הם: י. בור ל א 
(ע״ע), מראשוני הסופדים העבריים ממוצא ספרדי. סיפוריו מתא¬ 
רים את אורח־החיים הספרדי בירושלים ובמזרח התיכון בכלל; 
א. ב ר ש (ע״ע) אמן הסיפור הקצר והנובלה, סופר פורה, שכתב 
על יהדות גליציה מולדתו, ועל יהודי א״י; ד. ברון (ע״ע) כתבה 
סיפורים קצרים המתארים, מתוך רגישות רבה, את החיים בבילו־ 
רוסיה מולדתה, וג. ש ו פ מ ן, אשר סיפוריו הקצרים ורישומיו הפסי- 
כולוגיים־ליריים מהווים טיפוס מקורי בסה״ע. 

ח. נ. שפירא, תולדות הסהעה״ח, ת״ש; פ. לחובר, תולדות הסהעה״ח, 

א'—ד׳, תשכ״ג- 1 ; ד. סדן, על ספרותנו, תש״י; י. קלויזנר. היסטוריה 

של הסהעה״ח, א' —ר, תשי״ב—תשי״ט*; י. צינברג, תולדות ס׳ יש¬ 

ראל, א—ז/ 1965 — תשל״א; ב. קורצווייל. ספרותנו החדשה — 


693 


עברית, ספרות: הסיפורת כמדינת ישראל 


694 


המשך או מהפכה י תשכ״ה 2 ; א. שאנו, הסהעה״ח לזרמיה, א׳—ד. 

1962 — 11967 ש. הלקין, דרכים וצדי־דרכים בס/ א'—ג/ תש״ט; 

הנ״ל, מבוא לספורת העברית, תשי״ח; *״״■*״״״* 0 ; 77 , 511150112 .א 

, 1111101 ? 1.11 7 / 071/0111 מיס/) 0 /\ו , 1.111110 ־ 1 . 5 ; 1909 ,?■ 110111111 * 1 / 11 ■ 1171,1 / / 0 

; 1956 , 11101-1 מ/ 0 // 1/0 , [ 0 ? 01111 1.110 7710 , 1 ) 0 ־!ת 1110 .'׳\\ . 11 ; 1950 

.׳ 1960 , 1-7 , £ ' 01111 ' €1 11 * 1 1015/1 ?[ [ 0 $' #15101 7 ,ח 1 ; 11 ! 7,1,1 \ . 1 \, 

ע. שם. 

הסיפורת העברית במדינת ישראל. בשנים הראשו¬ 
נות למדינה נצמדה הסיפורת- מבחינת מניעיה, למסגרות החברתיות 
של הקיבוץ, הפלמ״ח וה״הגנה", ואף היתה להן למצע. מרביתה 
נותנת ביטוי קולקטיווי לדור נסער, שלא ידע את השלווה של 
אחר־המעשה, שהיה תמיד דרוך לתנאי מציאות מתחדשים, ושלא 
היתד, לו שהות לחיות חיי אני מלאים. ואכן הסיפורת הישראלית 
בראשיתה היא בעיקר מבע של "אנחנו". 

מקום ראשון במעלה תפסה מלחמת השחרור. הסיפורת היש¬ 
ראלית לא השכילה לעצב לעומק את דמותו של בן הארץ, ובמרבית 
סיפורי המלחמה ניטשטשה דמותו, ועולמו הנפשי כמעט שלא הואר. 
דומה כי רק ם. י ז ה ר הצליח לתת תמונה תלת־ממדית לעולם זח; 
הוא מצטיין במסירת הלכי־נפש ורגשי-לב מסוערים, ומיטיב להע¬ 
לות קווי דיוקן. סיפורו "שיירה של חצות" מתייחד לטובה בסיפורת 
אותם ימים, ומבעו מתגבש יותר ב״השבוי" ו״סיפור חירבת חיזעה", 
בהם בוקע קול מחאה על יחם אכזרי לשבויים ערביים. מהספרים 
האחרים שנכתבו על רקע מלחמת השחרור מתייחדים לטובה ספרים 
מעטים כמו "במו ידיו" למשה שמיר, המהימן בתיאורו את חיי דור 
המאבק ו״תמיד אנחנו" לנתן שחם, שבו מתחדדת הראיה ומסתמן 
ניתוח חברתי נועז. הקיבוץ אף הוא היה אבן־יסוד בבניין עולמם 
של סופרים רבים אז, אך גם בתחום זה בולטת התפיסה החיצונית. 
דמות נאמנה, אמנותית ומעמיקה של הקיבוץ לא נרקמה ברוב היצי¬ 
רות ("הוא הלך בשדות" ו״בית הלל" למשה שמיר, "אדמה ללא צל" 
ליונת ואלכסנדר סנד "אפורים כשק" ליגאל מוסינזון, ועוד). הנפ¬ 
שות אינן ניצבות לפנינו במלוא שיעור קומתן, והערך העליון ביצי¬ 
רות אלה הם חיי הצוותא וההזדהות עם ערכי היסוד של המדינה. 
הזדהות כזאת נמצאת גם ב״פנים אל פנים" של אבא קובנה סיפור 
המסמן חתימת תקופה בסיפורת הישראלית. 

הסיפורת הישראלית בשנים הראשונות למדינה חסרה את מימד 
הזמן, שהנשימה האפית הארוכה יפה לו, וסיפורים רבים סובבים 
על מספר מצומצם של נושאים מן ההווה ועיקרם בציור אימפרסיו¬ 
ניסטי של התרחשויות הזמן. כך, למשל, רוב סיפורי "רוח ימים", 
בכמה מסיפורי "ישראל חברים" ואף ב״חדווה ואני" לאהרון מגד. 
שבהם ניכרת לעתים קרובות ראיה חיצונית, — הדמויות שטוחות, 
ומסירת הדברים נאה וקולחת, אך לא נועזת דיה להתמודד עם 
האמת הפנימית של הדמות. בתקופה זו מעטות היצירות רחבות־ 
היריעה, והיא הניבה בעיקר סיפורים קצרים. נסיונות להתמודד 
עם יצירה בעלת הקף ישנם בתחום הרומן ההיסטורי, שאת העיסוק 
בו יש לראות כבקשת מגע עם העבר, וכרצון להתקשרות מחודשת 
עם העם ותרבותו. בצד רצון זה מסתמנת ברומן ההיסטורי של 
ראשית שנות המדינה מגמתיות אקטואליסטית, שמחבלת לעתים 
ביצירה כולה. המספר מתאר תקופה רחוקה, אך הוא רואה בה 
מהרהורי לבו ומהשקפות זמנו, וכוונתו להשפיע על חיי ההווה. 
בתחום זה נתבלטו "מלך בשר ודם" ו״כבשת הרש" למשה שמיר, 
"סנחריב ביהודה" ו״סופר המלך" ליוסף אריכא, "תמר אשת ער" 
ו״יהודה איש קריות" ליגאל מוסינזון, "יוחנן בר רומא" לנתן שחם 
ו״אכזר מכל המלך" לנסים אלוני. 

תמורות בדרכה של הסיפורת החלו להסתמן עם המעבר מספרות 
הציבור אל ספרות היחיד, הנמצא כבר בספרו של מתי מגד "אור 
בסורג". מסתמנת התרכזות גוברת סביב עולמו של האני, התפרקות 
מההשתייכות החברתית ותחושת כשלון ההזדהות עם הסביבה. 


"מקרה הכסיל" לאהרון מגד מדגים היטב מגמות אלה. החרפה 
קיצונית בכיוון זה, שהיא בחינת אנטי־תזה למבע הקולקטיווי של 
דור הפלמ״ח, מתבטאת ב״החיים כמשל" לפנחס שדה, שעולים בה 
כמה מסימני ההכר של הסיפורת במפנה שנות ה 50 — 60 ובכללם 
פילוסופיית החיים האכסיסטנציאליסטית־דתית, האופי הווידויי של 
הכתיבה, ההתכנסות של היחיד בתוך עצמו, הראיה החושפת הבלתי- 
מתפשרת והעצמה הפיוטית שבסיגנון. 

שינויים אלה לוו בשינויים צורניים בולטים, בתפיסות סיגנד 
ניות ובהתמודדות מחודשת עם ממד הזמן, עם הלשון כמדיום 
אמנותי, וכדומה. יצחק אורפז שובר, ב״מות ליסאנדה" ובסיפורי 
"ציד הצביר,"י, את הרצף העלילתי וממזג יחדיו תחומי התרחשות 
שונים, ארציים ורוחניים. כתיבתו נעה לעתים בכעין מעגלים 
קונצנטריים, החוזרים על עצמם תוך וריאציות והרחבות, המחרי¬ 
פות בזדאחר־זו את המתואר. יורם קניוק, בסיפורי "היורד למעלה", 
מצייר עולם של מבוי סתום, והאדם בו מרוקן מאמונה ומערכים, 
ויחסיו עם שאר בני האדם מקריים ומקוטעים. גיבוריו, עולמם 
מעורער, ושלוות רוחם נגזלה. הקיבוץ — שהיה מקור היציאה 
והשיבה ליוצרי דור הפלמ״ח — נבחן אף הוא בראיה נוקבת 
("לב חכמים" לחנוך ברטוב, "מקום אחר" ו״ארצות התן" לעמוס 
עוז ועוד הרבה). ההתייחסות החדשה אל הקיבוץ נטולה אותו מיתוס 
מסרתי, המגבש הקיבוצי מתפרק לפרטיו, ולדברי עמום עוז סודו 
של הקיבוץ "בכך, שאנו שופטים איש את רעהו יומם וליל. שופטים 
בלא חנינה, בלי רחמים. כאן כל אדם שופט, כל אדם נשפט, אין 
חולשה היכולה להימלט כאן לאורך ימים מעין המשפט...". 

בעולם מפוכח זה מרובה התהיה על "מצבו של האדם" ומעיקה 
החוויה של תעיית היחיד, תעיה שאינה פוריה ושעם התהיה 
אודותיה הולך היחיד ומסתבך, הולך ונואש מעצם קיומו. שיאה 
של תחושה זו בסיפורת הצעירה אצל אברהם ב. יהושע. סיפוריו 
מעלים אווירת ניכור, בדידות, התכנסות וחישוף, וגיבוריו כורעים 
תחת מעמם האינטלקט שלהם, שהפקיע מהם כל תמימות. מוטיווים 
אלה ואחרים: אלימות המתפרצת מתוך האישיות הסבוכה החשה 
במחנק, התמרדות בלתי מוצהרת כנגד תחושת הניתוק והניכור 
וכד׳ הם עניינים משותפים לרבים מסיפורי אברהם ב. יהושע, יצחק 
אורפז, יורם קניוק, יהודה עמיחי- ישראל אלירז ואחרים. 

על רקע זה מעניינת פנייתם של מספרים רבים (דוד שחר, יוסף 
בר, אהוד בן־עזר, יהושע קנז, גדעון תלפז ואחרים) לזכרונות ילדות 
כנסיון למציאת שרשים בעולם מתמוטט. מבחינה זאת יש שוני 
בין מספרים אלה לבין בנימין תמוז (ב״חולות הזהב") וחנוך ברטוב 
(בכמה מסיפורי "השוק הקטן" וב״של מי אתה ילד"). סיפורי "חו¬ 
לות הזהב" עיקרם ג״כ זכרונות הילדות, זברונות תל-אביב הקטנה, 
אך האדם, הנוף והווי החיים המיוחד הם עמודיהם העיקריים של 
סיפורים אלה. לא העלילה עיקר, אלא השתזרותו של האדם בנוף 
מולדתו. זו גם גישתם של חנוך ברטוב ומרדכי טביב ("כעשב 
השדה", "כערער בערבה" ו״דרך של עפר"). סביב ידע לקלוט את 
לחנה המיוחד של המושבה, וגדולה זכותו לא רק בתיאור המושבה, 
אלא בקריעת פתח רחב להכרת עולמם המיוחד של יוצאי תימן. 
לעומתם, שונה הגישה מיסודה אצל דוד שחר, יהושע קנז ואחרים. 
ב״היכל הכלים השבורים", "המסע לאור כשדים" ובשאר סיפורי 
ירושלים שלו מבקש דוד שחר להתמודד עם חידת החיים, תוך 
בחינת הזמן המואר בהארה חודרת המקשרת עבר והווה, מציאות 
ראלית והוויה מטאפיסית. שחר מיטיב לעצב את דמויותיו, ובאמ¬ 
צעות סיפור חייהם מעצים בנו את תחושת "פריכותו של העולם 
הזה, העומד על בלימה של חושים ופוקע כבועה וחוזר ועולה על 
כל בבואת תעתועיו כבועה המרצדת". 

פרק חשוב הוא היצירה על נושא השואה. ראש וראשון לה 
אהרון אפלפלד. למרבית יצירותיו "עשן", "בגיא הפורה", "כפור 



695 


עברית, ספרות: שירה צעירה 


696 


על הארץ", "בקומת הקרקע", "אדני הנכר", "העור והנותנת", מכנה 
משותף אחד, אווירה אחת ומהות חווייתית אחת, על אף שינויי 
הנושאים, התנוונות הסוגים הספרותיים והתעשרותו הלשונית של 
המחבר. הוא מחזירנו אל ההוויה המתחדשת ומעמיד לפנינו דמויות 
המנסות להיאחז מחדש בחיים, לשקם את עצמן ולחיות את היום 
החדש, אך זכר האתמול מוסיף להרעיל ולהחניק. כתיבתו מאופקת, 
עצורה מאוד. הזעזוע מופנם ואט־אט ממוטט את גיבוריו ומפילם 
מעמדות בטחונם המדומה שנרכש בעמל רב. בתחום סיפורת השואה 
מתבלטים שמאי גולן, אורי אורלב, איתמר יעוז-קסט ואחרים. עניין 
מיוחד יש בנסיונו הספרותי של יהודה עמיחי בספרו "לא מעכשו, 
לא מכאן" לעומת שגי עולמות, העולם של כאן והעולם של שם. 
יואל, גיבורו, חוזר כל ימיו לוויינבורג, עיר ילדותו, לנקום את 
חדוות־ילדותו שנרצחה, להחיות את העבר כדי להיפגש עמו פנים 
אל פנים ולהתגבר עליו. עם זאת מתואר נסיונו המקביל לרקום 
חיים חדשים ולהשכיח בכוח את ויינבורג שלו. 

סיפורי עמיחי, ובעיקר סיפורי "ברוח הנוראה הזאת", הם פיו¬ 
טיים ונותנים לו הזדמנות לאינטרוספקציה, לחישוף הרהורים על 
המציאות והחיים, הגורל וההוויה. הדימויים צפופים וההברקות 
מופיעות בזו אחר זו. סגולה פיוטית לירית זאת היא נחלתם של 
עוד סופרים עבריים ודומה כי הסיפור הקצר הלירי מתבלט בסי¬ 
פורת יותר מן היצירה האפית רחבת־היריעה. לחן שירי מיוחד לסי¬ 
פורי עמליה כהנא־כרמון. המספרת מייחסת חשיבות רבה למבחר 
המלים בסיפוריה, לעיצוב הלשוני העשוי בקפידה מרובה ולמבנה 
התחבירי המיוחד המשפיע על האיכות הריתמית של כתיבתה ועל 
החותם האישי־פרטי של סיגנונה. 

בדיקה של סיגנון הכתיבה בשנים הראשונות למדינה, ובעיקר 
אצל משה שמיר, אהרון מגד וחנוך ברטוב, מעלה כי הללו כתבו 
ברמה סיגנונית עילית, בנוסח כתיבה "מרוממת", ספרותית; הביטוי 
החשוף והמהימנות ללשון הדיבור — אליה יחתרו באופן מוצהר — 
מתגלים רק בקטעים הדיאלוגיים, אך לא בקטעי התיאור וההגות. 
מבחינה זו מתבלטת כתיבתו של ס. יזהר, שיצירתו מצטיינת בעש¬ 
רה הלשוני, השאוב כמעט מכל רבדי הלשון העברית, בווירטואוזיות 
הסיגנונית של היוצר ובמליאות התיאורית של נופי־חוץ ושל נופי 
נפש. רחל איתן בספרה "ברקיע החמישי" תרמה רבות להחדרת 
העגה של לשון הדיבור ושיקפה נאמנה את לשון היומיום. היא 
מרבה להיזקק למילות תת־תקניות, מביאה חיקוי נאטוראליסטי של 
לשון הילדים ומגשרת בין לשון הדיבור ללשון הספרות. מעטים 
נענו לאתגר סיגנוני־לשוני מיוחד זה. הסיפור העברי בשנות ה 60 
נתרחק מלשון היומיום ונעשה קשוב יותר ויותר למורשה לשונית 
ספרותית, לעתים תוך הסתייגות אירונית, כב״החי על המת" לאהרון 
מגד, ולעתים תוך פתיחות נרחבה ועיבוד של משקעי-לשון עשירים 
כמו בסיפורי "מול היערות" לאברהם ב. יהושע ואחרים. 

א. כה. 

שירה עברית צעירה ( 1948 — 1973 ). השירה שנכתבה 
למן קום מדינת ישראל היא מכלול מגוון ומורכב, שפועלות בו כמה 
מסורות ספרותיות, ושאינו ניתן עדיין לסיכום. שלבי ההתפתחות 
הפנימיים מהירים, ושינויים — בתוכן, בצורה ובסיגנון — ניכרים 
תוך תקופות של 5 — 10 שנים ואף פחות מזה. תמורות סיגנון וקלי¬ 
טה של דרכי מבע חדשות ניכרו גם בשירתם של יוצרים שונים, 
בעיקר אלה שהחלו לפרסם בשנות ה 40 (גורי, גלבע, קובנר). 
אינטנסיוויות זו מקורה באירועים הלאומיים והתרבותיים היוצאים 
מן הכלל שנתרחשו בתקופה זו בארץ — וששימשו לה כרקע היס¬ 
טורי — בתנופה הכבירה של התפתחות הלשון העברית כשפת 
המונים חיה, וב״משבר הערכים" הגדול שנתפתח בספרות המערב 
עם תום מלה״ע 11 , ואשר הגיע לישראל באיחור בשל המאורעות 
הלאומיים החשובים שנתרחשו בארץ בשעת התפתחותו. גורם הת¬ 


פתחות נמרץ אחר קשור בתנודה המתמדת בין הנטיה לקלוט 
השפעות ״מבפנים״ — מן המציאות הא״יית וממסורת השירה העב¬ 
רית, לבין הנטיה להתרשם מן השירה המערבית, לאופניה השונים. 
משום פרק הזמן הקצר של השירה הצעירה, חסרה עדיין פרספק- 
טיווה ברורה להעריכה הערכה מלאה, אף שאפשר לסקור את שלבי 
התפתחותה. תחילותיה ביין שלהי מלה״ע 11 ומלחמת השחרור 
( 1948 ). 

היוצרים הידועים בכינוי הקולקטיווי "דור הפלמ״ח" או "סופרי 
תש״ח״ הופיעו במלוכד, לראשונה, בחוברות ״ילקוט הרעים״ (תש״ג— 
תש״ו) והיו קשורים ברובם אל מסורת תנועת העבודה בא״י לגוניה. 
חבורה זו לא העמידה מצע אסתטי או אידאי מגובש, אך ההתנסות 
יחדיו באירועים ההיסטוריים של שנות ה 40 והדמיון הידוע 
ברקע התרבותי והספרותי הטביעו בהם חותם; שירתם גם מבטאת 
מעורבות רבה באותם אירועים, והזדהות עם שאיפות היישוב העברי 
בשנות ה 40 ; דיבור ב״גוף ראשון רבים״, כלשונו — ברטרוספקציה 
— של חיים גורי. אולם, הזיקה לאירועי הזמן לא סילקה את 
הליריקה האישית, שבמרכזה חוויותיו של ה,אני׳ המשורר, ואת 
המתח בינו לבין המסגרות והמסורות הסובבות. אך גם אלה עומדים, 
בד״כ, בסימן האמונה בערכים הומאניים וחלוציים ופטורים מ״משבר 
הערכים״ של ספרות המערב בתום מלה״ע 11 . מהיענותם של הקור¬ 
אים והמבקרים עולה שאכן ביטאה שירה זו את ההווי הא״יי החדש, 
ומבחינה רגשית ניכר הדבר יפה בדרכי קליטתה את הנוף הא״יי, 
אשר בהשוואה לשירת הדור הקודם נתמעט בו המימד ההיסטורי- 
אסוציאטיווי, ונתחזק יסוד הקליטה הראשונית, החושיית. 

עם נציגי משמרת זו נמנים ח. גורי (נולד 1926 ), ששירתו 
ממזגת רומנטיקה, אידאליזם ואחריות כלפי ערכים גם בעת מלחמה; 
ב. גלאי ( 1921 ) שסיגנונו עשיר ומסולסל, ספוג זכרי תרבות עברית 
וכללית. ע. הלל ( 1926 ) המבטא בנימה הימנונית שכרוךחושים 
פאנתאיסטי; ש. טנאי ( 1919 ) ונתן יונתן ( 1923 ) המביעים לבטי- 
נעורים אגב זיקה אינטימית לנופים ומראות, ועוזר רבין ( 1921 ). 
הנבדל בעולמו ההגותי והרגשי הבלתי־שקוף, חותר, לעתים, אל 
החוויה המיסטית. מקום לעצמם קובעים אמיר גלבע (ע״ע [כרך 
המילואים]! 1917 ) ואבא קובגר ( 1918 ), ילידי פולניה וחניכיה, 
המעמידים עולם פנימי עשיר על רקע מלה״ע 11 ונדודיהם הם. 
קובנר מבטא גם עמידה נוכח המוות כפרטיזן במלר״ע 11 וכלוחם 
במלחמת השחרור הסמוכה לה, והוא משתמש במבנה הפואמה 
הדרמתית המודרנית. משמרת ספרותית זו יונקת מן המודרניזם 
(הרוסי, בעיקר) של שנות ה 20 ׳ ובמיוחד משירתם של א. שלונסקי 
ונ. אלתרמן בעל "כוכבים בחוץ" ו״שמחת עניים", שהפכו להם 
לאחת מחוויות השירה המרכזיות. דור זה לא המשיך את פריצתו 
הסיגנונית והצורנית של שלונסקי, אף שגלבע, הלל וגורי סללו דרך 
להעשרת לשון השירה בשנות ה 50 ע״י שילובה של לשון הדיבור, 
וההשתחררות מתבניות המשקל והבית המסרתיות. 

במפנה שנות ה 40 — 50 ראו אור שיריהם של כמה משוררים בעלי 
רקע ספרותי ותרבותי שונה; פ. שדה ( 1929 ), ששירתו מטאפיסית- 
רליגיוזית ובמרכזה תהיה "על מצבו של האדם", בקשת המוחלט 
ונושא המוות; י. שלו( 1919 ), ששיריו הבהירים בעלי הצורה והנושא 
המסרתיים זכו לפופולריות וטיפחו את הזיקה לנופי יהודה, שומרון 
וירושלים העתיקה; א. אמיר ( 1923 ), ששירתו הארוטית מושפעת 
בתקופה זו מיצירתו של י. רטוש; ט. כרמי ( 1925 ) ששירתו בהת¬ 
פתחותה עומדת בסימן העמדה האירונית המורכבת כלפי הלשון 
ונושא השיר. 

בראשית שנות ה 50 מסתמנת תמורה בתכנים ובמושגים הסיגנו- 
ניים. קבוצת צעירים, מרביתם סטודנטים, התרכזו סביב כה״ע הירו¬ 
שלמי ״לקראת״ ( 1953 ) — שלא האריך ימים. ב״דבר המערכת" 
נקבעה עמדה כלפי "הדור שקדם לנו בספרות הישראלית [ש] הבקיע 



697 


עכרית, ספרות: שירה צעירה 


698 


לו דרך בכוח אותה התלהבות קדושה המאפיינת מלחמת שחרור 
לאומית, אולם ערכיו, שהיו צמודים למסגרות החברתיות שלו, לא 
עמדו במבחן החולין (ההדגשה במקור) החמורים."", ונוסחה 
הגישה החדשה — שעיקרה מעבר מן האידאולוגי המשותף אל 
הסובייקטיווי, "לקראת בלי כיוון, מלבד כיוון התפתחותו האישית 
של כל אחד מאתנו". כמה ממשתתפי "לקראת" קבעו דפוסי הבעה 
שהשפיעו בשנות ה 50 וה 60 . ביניהם: י. עמיחי ( 1924 ), משורר 
פורה, שהחל לפרסם בגיל מבוגר יחסית והפך לאחת הדמויות 
המשפיעות ביותר ב,שירה הצעירה׳; במרכז שיריו המוקדמים — 
המצטיינים במתח רגשי ובעושר צורני — תגובתו לאירועי הזמן 
ולמלחמות שבהן השתתף, אכזבתו, לאותו ושאיפתו אל האושר 
הפרטי; נתן זך ( 1930 ), ששירתו האינטלקטואלית חותרת אל המור¬ 
כבות הרב־משמעית שבשפה ומבליטה את המרחק שבין החוויה 
לאמיתה ומסירתה הספרותית; דוד אבידן ( 1934 ), שאכזבתו מן 
הקומוניזם הסיטה את שירתו רבת־ההמצאה הלשונית אל עולמו 
האגוצנטרי של היחיד, זיקתו אל המציאות ומאווייו המטאפיסיים. 
יש לציין גם את יצירתם של משה בן־שאול ( 1930 ), אלעזר גרנות 
( 1927 ), מ. דור ( 1932 ), אברהם הום ( 1924 ) ואבנר טריינין ( 1929 ). 

״האקלים הסיגנוני״, שהסתמן בשנות ה 50 והשפיע גם בעשור 
הבא, יונק מהשירה המערבית ומהמסורת הפנימית העברית כאחד. 
את מקום הקרבה אל המודרניזם המזרח־אירופי (ובייחוד הרוסי), 
שאפיין את שנות ה 20 וה 30 , תופסת הזיקה אל השירה האנגלו־ 
סכסית (אליוט, אודן [ע׳ ערכיהם; גם כרך מיל׳], דילן תומם 
[ע״ע], קמינגם) ובמידה ידועה גם הגרמנית (רילקה, אלזה לסקר־ 
שילר [ע' ערכיהם]) והצרפתית. מביטוייה: החתירה לאיפוק רגשי, 
רענון השפה ודיוק המלה, ריכוז התמונה השירית, שילוב המטא¬ 
פורה הנועזת והמתוחה — המקרבת יסודות רחוקים — והזדקקות 
ללשון היומיום, אף הוולגרית, לשם שכלול האכספרסיוויות. כן 
קלטה השירה את העמדה האירונית כלפי הנושא ואת הספק ביחס 
לאפשרויות השפה ותחושת מוגבלותה. במקביל ניכר גם חיפוש 
שרשים במסורת הפנימית של השירה העברית, כנגד המודרניזם 
מיסודם של א. שלונסקי, נ. אלתרמן, ל. גולדברג וממשיכיהם, נתגלו 
יוצרים אשר, לדעת רבים, לא זכו בזמנם להכרה נאותה, כמו א. בך 
יצחק (סונה), דוד פוגל — ששירתו עוררה עניין מיוחד — ח. לנסקי 
(ע״ע), יעקב שטיינברג ובמידה קטנה יותר: יהודה קרני, יוסף צבי 
רמון ובר פומרנץ. הדים מרובים עוררה הליריקה האישית של 
א, צ. גרינברג (ע״ע), ובמיוחד "אנקריאון על קטב העצבון". 
מהמשוררים שהחלו ליצור בשנות ה 30 וסיגנונם האישי הלך 
והעמיק תוך זיקה פורה לשירת הזמן, עוררה הדים שירתם של 
אבות ישורון, גבריאל פרייל (ר׳ להלן: סוף הפרק אה״ב), יונתן 
רטוש (ר׳ לעיל, עמ׳ 691 ) ודוד רוקח. אצל רטוש ורוקח אף הסתמנה 
תמורה סיגנונית שהעניקה לשירתם משנות ה 50 תנופה חדשה. 

הדפוסים והמטבעות שקלטה השירה הצעירה בשנות ה 50 מת¬ 
בטאים בארגונה המשקלי-מקצבי וברמתה המילונית והקומפוזיציד 
נית. אף שכמה יוצרים (אבידן׳ עמיחי, פגים) כתבו במשקלים 
המסרתיים, הסתמן תהליך "שחרור" תוך חיפושים אחר ריתמים 
חדשים ופתיחות רבה ל״משקל החפשי״ — המתחדש לכל שיר 
ואינו מממש דגם. אחד הראשונים לפריצה עקבית זו היה אמיר 
גלבע בתחילת שנות ה 40 , שהמשיך בכך תפישות ריתמיות שהס¬ 
תמנו כבר בשנות ה 20 (א. צ. גרינברג, א. כן־יצחק, ד. פוגל). 
תפיסה אישית של הריתמוס לנתן זך, שיסודה יחידות־נשימה 
"טבעיות" המתחשבות באינטונציה של הדיבור היום־יומי; גישה 
זו נתקבלה ע״י רבים בדרגות שונות של הצלחה. ברמה המילונית 
והתחבירית ספגה השירה מהעברית המדוברת, תחבירה וניביה, 
לרבות העגה ולשון המשרד, המדע והעתון, — שנחשבו עד אז 
לבלתי־שיריים. בתחום סוגי השירה ניכרת העדפת השיר הלירי 


על פני הז׳אנרים האפיים והצורות הגדולות והמורכבות כמו הפו¬ 
אמה; אלה ממשיכים אמנם להתקיים, אך בגיבוש חדש. מורגשת 
נטיה למבני־בית אסימטריים, וגם אצל הנזקקים לצורות הבית 
המסרתיות (הקופלט [דו־טור חורז], הטרצינה, הבית המרובע, 
הסונט [ע״ע, וע״ע משקל, עמ׳ 706 ]) מצויות סטיות וגוונים (עמיחי, 
דור, אבידן, רביקוביץ). נטיה זו גורמת גם לאי־סדירות בהופעתו 
של החרוז הסופי, המשמש רבים, בעוד אחרים מעדיפים לעתים את 
החרוז הפנימי, שבתוך גבולות השורה או בשורות סמוכות. במישור 
הקומפוזיציה בולטת הנטיה לדרכי־מחבר חדות, אליפטיות, עתים 
על דרך הניגוד, המטילות על הקורא את פענוח הקשר בין היחידות. 
גם נושא השיר הוא, לא אחת, בלתי־בהיר, ומותיר כר נרחב להש¬ 
למתו של הקורא. גילויים אלה, שהשתרשו בפרק זמן קצר יחסית, 
העשירו את השירה העברית באיכויות אסתטיות חריפות, שעוררו 
גם את התנגדות הביקורת. מבחינת צביונה האידאי והקף נושאיה 
אין השירה הצעירה חטיבה רעיונית אחת. משבר הערכים שפקד 
את ספרות המערב בתום מלה״ע 11 — שעה שהיישוב עמד בפני 
משימות לאומיות, שרוב היישוב הזדהה עמן — הגיע במאוחד. נוספו 
אליו לבטי המעבר מה״חברה האידאית" של טרום־המדינה למסגרות 
המדיניות החדשות והתהיה על ערכי התרבות הישראלית החדשה. 
המעורבות החברתית של השירה הפכה לבעייתית ומצויים בה גם 
גילויים של אכזבה, הסתייגות וניכור מן המציאות. מורגשת ספקנות 
כלפי אידאלים חברתיים "רשמיים", לאות מהחובות הציבוריים והת¬ 
כנסות בעולמו של הפרט. נימה קיומית מבטא בבהירות כמעט 
פרוגראמטית דוד אבידן. 

בולטת גם תהיה על הזהות היהודית, תוך הבלטת מתח אירוני 
בין המציאות החילונית החמרנית השרויה בצלן של מלחמות, לבין 
הלשון העברית כשפת קודש ופולחן רוויית אסוציאציות. עימות 
אירוני זה בא לידי ביטוי, למשל, בשיר "מעין אחרית הימים" 
ליהודה עמיחי, הפותח בפרפרזה של הפסוק המקראי "וישב להודה 
וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו״ (מלא׳ ה, ה; מיכה ד, 
ד); "האיש תחת תאנתו טלפן לאיש תחת גפנו". 

האיכויות האסתטיות החדשות, משבר הערכים, האגוצנטריות 
הלירית, התמטיקה הארוטית ברוח המתירנות — כל אלה יצרו 
בשנות ה 50 חיץ בין הקורא והביקורת השמרניים, לבין השירה 
הצעירה, שהואשמה בתלישות לאומית, "אסקפיזם", אבדן ערכים 
ואף ניהיליזם. ויכוחים ערים התנהלו במוספים ובכ״ע ספרותיים 
כמו ״עכשיו״ — שהפך מ 1959 לנושא דגל המודרניזם — "קשת", 
"יוכני" ו״עקד", ובמחקר האקדמי. עם זאת לא נתלווה לשירה 
מאמץ עיוני עקבי של הגדרת העמדות השיריות; יוצאת מן הכלל 
היא פעילותו של המשורר נתן זך, שמאמריו הפולמוסיים החריפים 
נגד הפואטיקה של אלתרמן עוררו הד רב והעלו לדיון שאלות 
שיריות מהותיות. כן ליוו את השירה הצעירה בביקורת מ. בן, 
ש. גרודזנסקי, גבריאל מוקד, דן מירון, גדעון קצנלסון ואחרים, 
ובאורח ספוראדי יותר ש. זנדבנק, ש. צמח, ב. קורצוייל, א. שביד, 
מ. שלו. 

במפנה שנות ה 50 — 60 הופיעו קבצי שיריהם הראשונים של 
כמה משוררים בולטים: דליה רביקוביץ ( 1936 ) — ששיריה מעלים 
חוויות ילדות והתבגרות כאובות לרמה מיתית ובלדיסטית בסיגנון 
מגובש, דן פגים ( 1930 ) — ששיריו מלוטשי־הצורה ורבי-האווירה 
מתמודדים עם זכרונות העבר, הנמשכים אצלו לתוך ההווה, וקלטו 
עם הזמן יסודות של סאטירה אוניוורסלית השואפת אל המיצוי 
המכליל של המשל; ישראל פנקס ( 1935 ) — ששיריו מתארים הת¬ 
פוררותן של תרבויות ומצבי הזיה וחלום של היחיד; שלמה זמיר 
( 1929 ) — המצטיין בלשון רעננה ואישית, חום רגשי והומור סיר- 
ראליסטי נדיר, אורי ברנשטיין ( 1936 ) — ששיריו נקיי*הצורה 
משופעים במוטיווים ארוטיים; אריה סיון הנותן מבע לרשמו של 


699 


עברית, ספרות: הסה״ע כארצות הכרית 


700 


,מבצע קדש׳ וטוביה ריבנר שבמרכז יצירתו הזמן ותהפוכותיו 
והשאיפה אל דיוק הלשון. יצוינו עוד: אנדד אלדן, יוסף בנגל, 
משה בן־שאול, מקסים גילן, ישראל הר, ע. טור־מלכא, א. יואב 
(אלשטיין), דוד לוין, מנחם קוטנר וב״צ תומר. 

סמוך לאמצע שנות ה 60 מתרכזת סביב הוצאת "עקד" קבוצת 
משוררים המנסה לטפח זיקה פרוגרמטית אל ערכים נאריהודיים. 
נציגם הוא איתמר יעוז־קסט ( 1934 ) המעלה את זכר השואה ומוטי- 
ווים שאובים מהקבלה. שירה דתית, שמרנית בסיגנונה ובנושאיה, 
מאפיינת את חוג המשוררים שהתרכז סביב ד,תקופון ,מבוע׳. מוטי־ 
ווים יהודיים שזורים גם בשיריה של המשוררת הוותיקה זלדה שאסו־ 
פתה הייחודית הופיעה לראשונה ב 1967 ונתקבלה באהדה מרובה ע״י 
הקוראים. בתקופה זו ראו אור קבצים ראשונים של ילידי שנות 
סוף ה 30 וה 40 . הם מייצגים חיפושים סיגנוניים ורגישויות חדשות, 
ואצל אחדים (הורביץ, בן, שבתאי) מורגשת הסתייגות מהאירוניה, 
מגודש הלשון המדוברת והפרוזאית ומהפכחון הרגשי והאיפוק של 
כמה ממשוררי שנות ה 50 . בולטים הליריקה האישית ועשירת הגו־ 
נים של יאיר הורביץ ( 1941 ), חיפושיו הלשוניים והצורניים של 
מנחם בן (בראון) ( 1948 ), — ששירתו המקורית יש בה, לעתים, 
מעשה־תשבץ של מקורות ספרותיים שונים — ועולמו החגיגי 
והקסום של מרדכי גלדמן ( 1946 ). אהרן שבתאי ( 1939 ) מבקש 
להעמיד בשיר הקצר, ובמבנים מורכבים יותר, אוטוביוגרפיה רוח¬ 
נית של נער א״יי, תוך ויתור מוצהר על המטאפורה (״היא / איננה 
כל הדמויים אלא הגוף / החולה שמחר ימות") ושילוב של מיתו¬ 
לוגיה אישית. יצוינו עוד: מאיר ויזלמיר ( 1941 ), ששירתו אינטלק¬ 
טואלית, אגרסיווית וסרקסטית, יונה וולך ( 1944 ) — הנותנת ביטוי 
עדין ואכזרי כאחד למצבי נפש קיצוניים, ודליה הרץ ( 1942 ). מיוח¬ 
דים לעצמם משה סרטל, שיצירתו ההרמטית וכבדת-הריתמוס שואפת 
לביטוי ההוויה היהודית החדשה וזיקתה אל העבר, תוך יניקה מן 
המקורות וחתירה אל המשל, והרולד שימל ( 1935 ), יוצא אה״ב, 
הקובע בשיריו סולם־ערכים אישי של היפה והמכוער תוך רגישות 
שבתשומת-לב למכוער ולדחוי, וההופך את מאבקו לכיבוש השפה 
העברית לערך שירי שממוזגים בו הומור- אירוניה וזיקה אל המסורת 
היהודית. כמה ממשוררים אלה נמנים עם משתתפי הרבעון הספרותי 
"סימן קריאה". 

ג. קצנלסון, לאן הם הולכים ז תשכ״ח 1 ש. הלקין, כרכי שירה צעירה 
בשנים האחרונות (בחינות, 1 ), תשי״ב; ב. הרושובסקי, אבא קובנר 
והפואמה העברית המודרנית (״משא״), 10,7.52 ! הנ״ל, בנתיב הפו¬ 
אמה המודרנית (שם). 2.10.52 ! נ. זך. הרהורים על שירת אלתרמן 
(עכשו, 3 — 4 ), תשי״ט: הנ״ל. זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה 
המודרנית, 1966 ! הנ״ל, לאקלימו הסגנוני של שנות ה 50 וה 60 
בשירתנו(״הארץ״), 29.7.66 ! ד. מירון, הערות על שירת נתן אלתרמן 
(בתוך: ״ארבע פנים בספרות העברית בת־ימינו״), 1962 ! הנ״ל, מקרא 
בשני שירי אהבה מאת יהודה עמיחי, (בתוך ענף: מאסף לספרות 
צעירה), תשכ״ד! י. בהט, עבריותה של השירה העברית הצעירה 
(דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, ב), תשכ״ט! מ. פרי, 
מעגלים נחתכים (סימן קריאה, 1 ), 1972 ! א. בלבן(מהדיר), א. גלבע, 
מבחר מאמרים על יצירתו, תשל״ג! ב. ערפלי, האלגיה על הילד שאבד 
(שם׳ 2 ), 1973 ! ש. לבוא, "המות בא אל סוס העץ מיכאל" לנתן זך 
(הספרות, ד׳), 1973 . ך 

הספרות העברית בארצות הברית. כבר בתקופה 
הראשונה של התישבות היהודים באד,"ב הופיעו נסיונות לכתיבה 
בע׳, בעיקר בכתובות ספרותיות על גבי מצבות וכן בחיבורים 
בתחום הלשון העברית והוצאות דו־לשוניות של ספרי המקרא ( 1814 , 
1845 ). הספר העברי המקורי הראשון שי״ל באה״ב הוא "אבני 
יהושע״ ( 1860 ), מאת י. פלק! פרוש דרשני ל״פרקי אבות". 

1880 — 1918 . ראשית הסה״ע באה״ב קשורה בסופרים, שהגיעו 
לאה״ב ממזרח אירופה. נוסד דפוס עברי ותוך פחות מ 30 שנה 
י״ל כ 20 כ״ע עבריים. כה״ע העברי הראשון "הצפה בארץ החדשה", 
בעריכת ד.ה. ברנשטיין הופיע ב 1871 — 1876 . כה״ע "נר המערבי" 


( 1895 , 1897 ) ו״הפסגה״ בעריכת ז. ו. שור ( 1889 — 1899 , בהפסקות) 
עוררו תקוות להתחזקותה ולהשתרשותה של הסה״ע באה״ב. 

רבים מהסופרים המהגרים גילו רגש פאטריוטי כלפי מולדתם הח¬ 
דשה, כגון י. ד. איזנשטין (ע״ע) שתירגם את מגילת העצמאות וה¬ 
חוקה של אה״ב לעברית וכן מ. א. שרייבר, שכתב שיר ארוך, "מנחת 
יהודה", לשנת המאה להכרזת העצמאות ותיאר בו קורות העם האמ¬ 
ריקני ובעיותיהם של המהגרים. אחדים מן הסופרים התיחסו בביקורת 
להווי החדש ותקפו בחריפות את הוולגריזם, את הנהייה אחר הממון 
וכן את הליקויים ואת המריבות בקהילה היהודית. הם יחסו את המגר¬ 
עות החברתיות לדמוקרטיה ולחופש שבסביבה החדשה. קיומם הכל¬ 
כלי של הסופרים היה מעורער: עפ״ר התפרנסו ככלי־קודש, כמורים 
וגם כרוכלים. 

בסופה של המאה ה 19 ניטשה "מלחמת־תרבות" עזה בין האור¬ 
תודוכסים והרפורמים. מ. רבינוביץ הקדיש את ספרו "המחנים" 
( 1888 ) לפולמוס זה וא. מ. שרשבסקי ממדינת מיין, תקף את יהודי 
אה״ב על סגידתם ל״עגל הזהב". מטאפורה זו נתחבבה על סופרי 
אה״ב, וכבר ב 1900 השתמשה בה מ. מ. דוליצקי (הקדמתו ל״שיר 
מנחם״). 

בראשית המאה ה 20 מתבלטים שני סופרים: נ. ה. אימבר (ע״ע) 
הליריקן, מחברו של ההמנון הלאומי "התקוה" וגרשון רוזנצוויג, 
"נעים סאטירות ישראל" בלגלוגו העוקצני על יהודי אה״ב. 

1918 — 1970 . שקיעת הקהילות באירופה המזרחית, המהפכה 
הקומוניסטית ועליית הנאצים לשלטון החריבו את המרכזים המס- 
רתיים של הסה״ע. במקומם החלו לפרוח המרכזים החדשים בא״י 
ובאה״ב. משוררים וסופרים כא. א. ליסיצקי, ה. בבלי, ש. הלקין, 
א. רגלסון, מ. פינשטין, ה. א. פרידלנד, י. זילברשלג, נ. שטח 
(ע׳ ערכיהם) הושפעו מהספרות האמריקנית ותרגמו ספרי מופת 
למן המאה ה 16 מהשירה והפרוזה האנגלית והאמריקנית לעברית. 
המשוררים העבריים באד,"ב הקדימו את חבריהם שבאירופה וביש¬ 
ראל בהערכה ובביקורת הספרות האנגלית והאמריקנית ופתחו נופים 
חדשים לסה״ע. ב. נ. סילקינר ( 1882 — 1933 ) כתב פואמה ראשונה 
על רקע אמריקני ״מול אהל תימורה״ ( 1909 ). ספרו של י. אפרת 
(ע״ע), ״ויגוומים שותקים״ ( 1933 ), הוא שיר אהבה סיפורי, בין 
איש לבן ואשה אינדיאנית למחצה ו״מדורות דועכות" של א. ליסיצקי 
נכתב עפ״י אגדות-עם אינדיאניות. המשוררים האלה נטו לראות את 
הצדדים החיוביים של "הפרא האציל". 

זיקה יתרה הראתה הסה״ע באמריקה לתרבות הכושית על שירתה 
העממית והדתית. ה. בבלי, שהיה חלוץ בתחום זה, תרגם משירי 
הכושים לעברית. בעקבותיו הלכו ר. גרוסמן־אבינועם, ש. גינצבורג 
וי. זילברשלג. ליסיצקי פרסם ספר שירים על נושאים כושיים: 
״באהליכוש״ ( 1953 ). גם הדמות של האמריקני האנגלוסאכסי כבשה 
את דמיון הסופרים העברים בעולם החדש. השיר הסיפורי "זהב" 
של י. אפרת מתאר את הרדיפה אחר הזהב בקליפורניה באמצע 
המאה ה 19 . ספורים על מהגרים יהודיים ולא-יהודיים נכתבו ע״י 
סופרים כגון י. ד. ברקוביץ, צ. סקלר (״ביו ארץ ושמים״! 1964 ), 
ש. ל. בלנק, י. טברסקי וש. הלקין (ע׳ ערכיהם). ברקוביץ ייחד 
ספריו וסיפוריו האמריקניים, בעיקר ללבטי הסתגלות. סקלר וטברסקי 
הקדישו מרבית יצירותיהם לאישים היסטוריים. ש. הלקין, לעומתם, 
נוטה לאינטרוספקציה הן ב״יחיאל ההגרי״ ( 1928 ) הן ב״עד משבר" 
( 1945 ). רקעם הוא הוד היהודים בניו־יורק ויסודם — חתירתו של 
האדם המודרני אל האמונה. ר. ולנרוד כתב על עגמימות חיי 
המהגרים. 

בין מבקרי הספרות יש לציין את א. א. אפשטיין, שכתב ספר 
רב־חשיבות על ״סופרים עברים באמריקה״ ( 1953 ), וכן את מ. ריב־ 
לוב, ש. הלקין, י. קבקוב וי. רבינוביץ. כה״ע ״מקלט״ ( 1920/1 ), 
״תורן״ ( 1917 — 1925 ) וכרכי "התקופה" האחרונים, שי״ל באמי 


701 


עברית, ספרות: דרמה 


702 


ריקה, טיפחו את הטעם הטוב בביקורת ספרותית. גם השבועון 
"הדאר" שהחל להופיע ב 1921 ביומון, תרם תרומה חשובה לקידום 
הסה״ע, בראשונה בעריכת מ. ליפסון (ע״ע) ואח״ב בשבועון בעריכת 
מ. ריבלוב ( 1923 — 1953 ), מ. מייזלש ( 1953 — 1959 ), מ. ינון ובשנים 
האחרונות בעריכת י. עברי. הירחון "בצרוף, שמיסדו היה ח. טשר- 
נוביץ (ע״ע), מופיע עד היום הזה. ד. פרסקי (ע״ע) שכתב שנים 
רבות טור שבועי ב״הדואר״ וח. טשרנוביץ עם מאמריו ב״בצרון״ — 
היו מאבות הספרות הפריודית. ר. ברינין (ע״ע) וי. ד. ברקוביץ היו 
מקובעי דמותה ורמתה של הסה״ע באה״ב. 

כוחה של הסה״ע באה״ב יורד והולך. גבריאל פרייל, משורר 
מודרניסטי וי. זילברשלג הם שרידי השירה האחרונים מדור התפארת 
בין שתי מלחמות העולם. כמה סופרים התיישבו בישראל: ש. הלקין, 
א. רגלסון, ר. אבינועם (גרוסמן), ט. כרמי. קלושים סכוייה של 
זיסה״ע באה״ב לפריחה מחודשת. 

מ. ריבלוב, אנתולוגיה של השירה העברית באמריקה, 1938 : י. קבקוב, 

חלוצי הסה״ע באמריקה, 1967 ; א. א. אפשטיין, סופרים עבריים 

!אמליקה״ א—ב׳ תש , *׳ , ! 1 10 0171 '<$ י 5011111£ ־ 5111361 .£ 

. 1973 , 328 ־ 249 , 1 €£ ו $$ 6 ו 1 )? %€1 

מ. 

התפתחותם של סוגים ספרותיים נבחרים. 

ה דרמה. היסוד הדרמתי איננו זר בסה״ע מראשיתה: ספר איוב 
(ע״ע), פרקים בעלילה המקראית (למשל: סיפור יוסף, ע״ע) וחלק 
מהמדרשים. הפיוט הביניימי נזקק לעתים לתבנית דרמתית וכן גם 
ספרות העיון של יה״ב, כגון ספר "הכוזרי" לר׳ יהודה הלוי (ע״ע), 
ופרקי ה״אדרות״ בספר הזהר (ע״ע, עמ ׳ 632 ). אולם, הדרמה 
במובנה המוגדר כיצירה מיועדת להצגה, הופיעה בסה״ע מאוחר 
מאוד. הסיבה נעוצה בזיקתה ההדוקה לאלילות, הן מבחינת הנושא 
המיתולוגי — שממנו ינקה בתחילה — והן מבחינת הצורה, שמקו¬ 
רה בפולחן האלילי, ובדומה לציור ולפיסול (ע״ע עבודה זרה, ענד 
618 ); אלא שההתנגדות לתיאטרון היתד, חמורה יותר, וע״כ לא 
נוצרה בישראל מסורת תיאטרונית ולא ספרות הכרוכה בה. רק 
עם התפתחות הדרמה החילונית והתערותס של סופרים יהודים 
בתרבות החילונית, נתגלו ניצנים ראשונים, אולם עדיין היתה ההת¬ 
פתחות אטיח; בהעדר מסורת של תיאטרון עברי היתה הדרמה 
העברית, כמעט עד ראשית המאה ה 20 , מיועדת לקריאה בלבד, 
ומוגבלת בהקף נושאיה. תחום הנושאים הייחודי שהתאים לעיצוב 
דרמה עברית, היתה ההיסטוריה היהודית, ומכאן מסתבר מספרם הרב 
של המחזות ההיסטוריים. בתקופות ההשכלה והתחיה נועדה הדרמה 
לשרת את החינוך לאידאלים החדשים, ומתוך כך נקבעו תכניה, 
צורתה הדידקטית וסיגנוגה הנוטה לנשגב. 

א. שב. 

המחזה העברי הטרום־תיאטרוני, שנכתב בעיקר באי¬ 
טליה ובהולנד משלהי המאה ה 16 ועד שלהי המאה ה 18 , התפתחותו 
בלתי רציפה ומבנהו "ספרותי". הדרמה העברית הראשונה, "צחות 
בדיחותא דקידושיך, נכתבה באיטליה ע״י י. סומו (ע״ע). זוהי 
קומדיה מההווי היהודי, שנכתבה ע״י אדם שידע טכניקה תיאטרו¬ 
נית׳ ולשונה מזוגה מלשון מקרא ותלמוד. מסומו ועד רמח״ל (והוא 
בכלל) הושפעו מרבית היוצרים ממקורות איטלקיים וספרדיים, 
כשהם מעבירים צורות שנועדו לתיאטרון חי, ללשון ולתמטיקה 
רחוקות ממנו. 

מחזהו של מ. זכות (ע״ע; 1620 — 1697 ) "יסוד עולם", על אברהם 
אבינו, מחקה את האוטוס (ע״ע) הספרדיים, ו״תפתה ערוך", על 
מסעו של המת אל התופת, קרוב בצורתו ותוכנו לקומדיה האלוהית 
שלדנטה(ע״ע). "אסירי התקווה", דרמה אלגורית בחרוזים של יוסף 
פנסו ( 1650 — 1697 ), קרוב לקומדיה הספרדית. לאחר ע, פרנסיש 
(ע״ע: 1618 — 1703 ), שכתב כמה יצירות "לעת מצוא" להצגה במו¬ 
עדים וחגים- מופיע באיטליה תור רמח״ל (ע״ע לוצטו), שהשפעתו 


גדולה מכל קודמיו. הוא כתב 3 מחזות, בהשפעת הדרמה האלגורית 
והפאסטוראלית האיטלקית של תקופתו. "מעשה שמשון" הוא מונו¬ 
לוג שזור קטעי־מקהלה ופרקי דיאלוג, אך עדיין אינו מחזה ממש. 
״מגדל עז״ היא פאסטוראלה אלגוריסטית (ע״ע אלגוריה; אלגוריס־ 
טיקה), שבה מתגבר זוג אוהבים על המתנכלים להם. עלילת האהבים 
״לישרים תהילה״(אמסטרדם, תק״ג) נדפסה 25 פעמים והשפיעה רבות 
על התפתחות .הדרמה העברית במאות ה 18 — 19 , ויצרה לראשונה 
מסורת רציפה בתולדותיה. 

תנועת ההשכלה (ע״ע) נתפסה למחזה זה כאמצעי דרמתי 
למאבקה על הטוב, ״השכלי״, נגד הרע — הלא הוא הראקציה 
האנטי־משכילית. ברוח זו כתבו מ. ברסלוי-ברזה ("ילדות ובחרות", 
ברלין, תקס״ו); ש. רומנלי (ע״ע; ״הקולות יחדלו!״, שם, תקנ״א): 
ש. הכהן (ע״ע; ״עמל ותרצה״, רעדלהיים, תקע״ב)! א. ב. גוטלובר 
(ע״ע; ״תפארת לבני בינה״, ז׳יטומיר, תרכ״ח); אדם הכהן לבנזון 
(ע״ע; ״אמת ואמונה״, וילנה, תרכ״ז); ומ. ל. מלבים (ע״ע; "משל 
ומליצה״, פריז, תרכ״ז) — שהתכוון לנגח את המשכילים. מחזות 
אלה משוללים דמויות של ממש, דיאלוג דרמתי ועלילה ראויה 
לשמה, ועיקר חשיבותן באימון הסה״ע לכתיבת דיאלוגים, שהיא 
ראשיתה של מלאכת הדרמה. 

פעילות אחרת בתקופה זו היא תרגום ועיבוד של מחזות לועזיים 
בנושאים מקראיים. ראשון היה ד. מנדס (ע״ע, עט׳ 968 ; 1713 — 
1792 ). ב״גמול עתליה" שע״פ "עתליה" לרסין (ע״ע, ור׳ להלן). 
אמנם שינה מנדס בתוכן ובעלילה, אך לכלל כתיבת מחזה עצמאי 
לא הגיע. יוסף אפרתי (ע״ע; 1710 — 1804 ) כתב את "מלוכת שאול", 
דרמה הערוכה באורח מקורי למדי. המאבק בין הדמויות — שלהן 
קווי-אופי חזקים — אינו מייצג עוד את המאבק בין הטוב לרע; 
שיא העלילה הוא וידויו של שאול, בדומה למחזה המלך ליר. במחזה 
כבר ניכר מבנה דרמתי, אך בולטים עדיין ליקויים מבניים, והנאמנות 
ה״ספרותית״־עיונית פוגמת. מחזה זה סלל דרך ליצירה התיאטרונית 
המקורית העברית. בדרך התרגום המעובד הלכו, בעקבות מנדם, גם 
ש. י. ראפפורט ("שארית יהודה", תקפ״ז. ע״פ "אסתר" לראסין) 
ומ. לטרי 0 (ע״ע; "גזע ישי", תקצ״ה. ע״פ "עתליה" לראסין), מחזות 
אלה קרובים למקור. סוג אחר של תרגום־עיבוד הוא "בן אבויה" 
של לטרים, ע״פ ״פאוסט״ (ע״ע גתה, עט׳ 757 ). לטריס שינה את שם 
המחזה, גיבוריו ועלילתו, אך נשאר נאמן למקור בדיאלוג, במבנה 
הכללי וברעיונות מסוימים. מרביתם של מחזות אלה סמוכים על 
הנאוקלאסיקה הצרפתית והגרמנית. נסיונות ליצירה מקורית נכשלו 
("מטעי קדם על אדמת צפון" של ש. הכהן [ע״ע], "און בן פלת" של 
שד״ל [ע״ע לוצטו, עט׳ 522 ], ועוד). גם המקוריים יותר מבחינת 
בחירת החומר, כנ. י. פישמן (ע״ע; 1809 — 1878 ), אינם שונים 
ביסודם ובמגמתם הדידאקטית מן המחזות האלגוריים. 

מ 1880 ועד להקמת המדינה, שהיא "תקופת ה ת ח י ה", נמש¬ 
כות עדיין כמה ממגמות הדרמה המשכילית. אלגוריות מובהקות 
כתב עוד א. צ. צויפל (ע״ע; "מלחמת החכמה עם הסכלות", תרנ״ה), 
ועדיין רווח המחזה ההיסטורי, שמאבותיו בדור זה הוא 
י. ל. לנדא ( 1866 — 1942 ), יורשם של המשכילים מבחינת התמא- 
טיקה והלשון הפיוטית. רובם דנים ביחסי גויים ויהודים בתקופות 
משבר בתו״י, ומקצתם מחזות חיבת־ציון אידאולוגיים (״יש תקוה״; 
״לפנים או לאחור״; "אחרית ירושלים", ועוד). ערכי חירות ישראל, 
לפי תורת נ. קרוכמל (ע״ע), נשמעים מפי ר׳ עקיבא ורבן יוחנן 
בן זכאי, והשמעתם היא היא מגמת היצירות. ממש כך נועדה היצירה 
"הורדוס" (תרמ״ח), שהיא כעין תרגום־עיבוד של "הורדוס ומרים" 
לפ. הבל (ע״ע), להעניק לגיטימאציה להורדוס. אין התאמה בין 
הערכים הרוחניים הנעלים המושמעים במונולוגים לבין מימושם 
בפעולה. המחזה ההיסטורי החשוב שלו הוא "דם תחת דם"(תרנ״ז), 
מלודרמה, שרעיונותיה חם חלק טבעי של העלילה. פער קיים 


703 


עברית, ספרות: דרמה 


704 


גם במחזותיו של מאיר פ 1 נר ( 1854 — 1936 ), במחזה הראשון שלו 
"יוסף דלה רינה" (תרס״ד) מועלים יחסי יהודים וגויים מכאן ויחסי 
אדם ואלוהים — נוסח ״פאוסט״ — מכאן. במחזות אחרים שלו 
כ״בית עלי"(תרס״ב) ו״מות המלך הורדוס"(תר״ץ), מועלית בעיקר 
בעיית חירות ישראל, כששוב אין העלילה נושאת את שפע הרעיו¬ 
נות• סיגנונו בפרוזה מקורי למדי. מסורת "המלודרמה האידאית" 
נמשכת אפילו אצל יוצרים, שהגיעו להשגים בסוגים ספרותיים 
אחרים, כמו א. א. קבק (ע״ע; 1883 — 1944 ) ("בהמוט ממלכה" 
[תרפ״ט] ו״בת סנבלט" [תרצ״ד]) או ש. טשרניחובסקי (ע״ע) 
במחזה ״בר כוכבא״( 1932 ), שבו האידאה והמלודרמה אינן מתמזגות. 

י. כהן (ע״ע) ראה בדרמה אופן הבעה ספרותי מושלם, וכתב 
30 מחזות. גם הוא נוטה להעלות רעיונות נשגבים שאינם מתממשים 
בפעולה. סיגנונו שגרתי, נוטה ליפות את המציאות במטאפוריקה 
"גבוהה", אך לא תמיד הולמת הלשון את הנושא. כמרבית היוצ¬ 
רים שכתבו "מלודרמות אידאיות" גם דמויותיו שגרתיות או דמויות- 
אידאיות שלא נתממשו כל צרכן. בכמה מחזות הצליח כהן למזג 
את הרעיונות והעלילה ("בלוז", ת״ש). 

הצלחה בולטת כמלודרמה הטהורה יש למחזאים צ. סקלר 
וא. אשמן (ע׳ ערכיהם). צ. סקלר כתב מחזותיו ביידית, אנגלית 
ועברית, והם מתאימים בד״כ לבימה. "יוסי מן יוקרת" נכתב יידית 
( 1912 ) ותורגם לעברית בידי המחבר (תרפ״א). הוא מעלה קונפליקט 
בין החכם יוסי, ההורג את בתו שהביאה לקנאת גברים ולרצח, לבין 
אשתו ילתא. בשל הדיאלוג, שאינו מצליח לממש את עצמת העלי¬ 
לה׳ רחוק המחזה מלהיות טרגדיה. במחזות אחרים של סקלר כמו 
״רחב״ (עברית: תרצ״ד), ו״יזכור״ (עברית: 1964 ) מבוססת העלילה 
על אפקטים מלודרמתיים שטחיים. במערבוניו ובמחזותיו החסידיים 
משמשים הומור ומלודרמה בערבוביה ("כלפי מזרח" [עברית: 
תרצ״ג], ״נסיעת הצדיק״, 1936 , ועוד). ב״אורות מאפל" (תרצ״ו) 
הוא מעלה בחזיון גדול את רדיפת היהודים בימי פרעות פטמילך 
בפרנקפורט (ע״ע) ע״פ מגילת ווינץ (המחזה מרמז על עליית היטלר 
לשלטון), ב״משיח נוסח אמריקה" (עברית: תרצ״ג) העלה בצורה 
קומית את תכניתו של מ. ע. נח (ע״ע) לייסד מדינה יהודית באה״ב. 
הדיאלוג של סקלר פשוט ופונקציונאלי, המחזות בנויים היטב 
ודמויות הקבע מתממשות באמצעות הנסיבות החברתיות והלבושים 
ההיסטוריים. כמה ממחזותיו הוצגו באה״ב ובארץ. מחזותיו של אשמן 
עניינם ההתיישבות בא״י ומהם עבר למחזות היסטוריים. חלק מהטרי־ 
לוגיה "מיכל בת שאול"(תש״א) הוצג ב״הבימה"; "אלכסנדרה החש¬ 
מונאית" (תש״ז) שימש ליברית לאופרה. "החומה" (תרצ״ח) הוא 
חזיון־המונים. במחזותיו העלילה היא אינטריגה מסובכת, הדמויות 
פשוטות ולרקע המקראי או ההיסטורי אין חשיבות רבה. האפקטים 
המלודרמתיים הם בעלי עצמה תיאטרונית רבה, הגם שמשמעותם 
של המחזות רדודה. 

י. קצנלסון (ע״ע; 1885 — 1944 ), הוא מן המחזאים הליריים 
הבולטים בספרותנו. ממחזותיו השונים ביידית ובעברית: המחזה 
הראליסטי ״תרשיש״ (תרפ״א, הוצג בניו־יורק); מחזה אימפרסיו¬ 
ניסטי פיוטי ״החמה! החמה!״ ( 1907 ), הוצג בנשף הפתיחה של 
״הבימה״, ונתגבש אח״כ כחלק של מחזה ב 3 פרקים, בשם "אנו 
חיים ומתים״ (תרע״ג); קומדיות מחדר המיטות כמו "המעגל" 
(תרע״א! הוצג בלודז׳); מערכונים ביוגרפיים — "המתמיד וצילר׳ 
(תרצ״ה), "מנדלי עם הקבצנים" (תרצ״ו) ומחזות לילדים על חגים 
ומועדים. השובים יותר הם מחזות ופרגמנטים דרמתיים פיוטיים כגון 
"הנביא" (תרפ״ב), "אמנון" (תרצ״ח) ו״חניבעל" (תש״ז), המעלים 
פירוש מקורי לחומר המקראי והבתר־מקראי. לשון המחזות מקורית, 
והם בעלי ערך ספרותי חשוב, אף שגם הם אינם נכס תיאטרוני. 

המחזאי הפיוטי החשוב ביותר בספרותנו עד למלחמת השחרור, 

הוא מ. שהם (ע״ע; 1893 — 1937 ). מחזותיו המקראיים הם ציון 


דרך בדרמה העברית בשל הסימון, המבנה והתפיסה הדמיונית וה¬ 
סימבולית של המאורעות ההיסטוריים. ב״יריחו" (תרפ״ד) הגיבורים 
הראשיים הם עכן ורחב, שאהבתם מסמלת את המשיכה בין התרבות 
השוקעת לבין התרבות החדשה; ב״בלעם"(תרפ״ה—תרפ״ט) מגלם 
המתח בין בלעם ומשה את המאבק בין כוחות החושך והאור; ב״צור 
וירושלים״ (תרצ״ג) — ניגודים קטביים בין תרבויות. "אלהי ברזל 
לא תעשה לך" (תרצ״ז) עוסק במאבק האיתנים בין היהדות וה־ 
״אריות״. בשימושו הפיוטי מקנה שהם מימד דרמתי ללשון עצמה; 
בין הציורים הפיוטיים והסמלים קיימים מתחים דרמתיים, ומהם 
משתמע התוכן הדרמתי של המחזות. דא עקא, שתוכן זה אינו 
מתממש כהלכה בעלילה, בדמויות — שרובן סמליות או אלגוריות — 
או בדיאלוג. לשונו "ספרותית" אזוטרית ובלתי מתאימה לתי¬ 
אטרון, וגם מחזות שעלילתם עשויה להתאים להצגה ("צ(ר וירו¬ 
שלים") אינם ראויים לכך בגלל הסרבול הסיגנוני בתחביר ובאוצר 
המלים. שהם מאפיין את בעיותיו של המחזה העברי בן התקופה, 
שהשגיו הספרותיים עולים על השגיו התיאטרוניים. 

בסיגנון הדרמה ההיסטורית האכספרסיוניסטית כתבו נ. ביס־ 
טריצקי-אגמון, ש. שלום וח. הזז(ע׳ ערכיהם). ביסטריצקי(נר 1896 ) 
שובר במחזותיו(״יהודה איש קריות״ [תר״ץ]; "שבתי צבי" [תרצ״א], 
"בליל זה" [תרצ״ה]) את העלילה המסרתית. עניינם: המשבר בתו״י, 
המתבטא במאבק שבין השמרנות הגלותית והתביעה המשיחית 
לגאולה. לשונם של המחזות קטועה ורטורית, ניכרת נטיח למצבים 
גרוטסקיים ולאפיון סמלי של הדמויות. בגלל המבנה אין המחזות 
מתאימים לתיאטרון. שתי דרמות נכתבו בסיגנון ראליסטי יותר: 
"ירושלים ורומי" (תרצ״ח), שבמרכזו יוספוס פלאוויום, והטרילוגיה 
על הרצל: ״חבלי גלגול״ (הופיע בשלמות ב 1960 ). בכמה מחזות 
מאוחרים, כ״מחלפות אבשלום״, ו״דון קיחוטה״ ( 1960 ), ניכרת גישה 
מקורית אל הנושא, אך בלא להגיע למימוש תיאטרוני מלא. 

מערכוניו הפיוטיים האכספרסיוניסטייס של ש. שלום (ע״ע) 
"שבת העולם" ו״מערת יוסף" הם דיאלוגים המבטאים את "הזעקה" 
האכספרסיוניסטית. אלישע בן אבויה מבטא את המרד נגד המסורת, 
ויוספוס פלאוויוס מבטא נסיון שיבה אל שרשי החיים הראשוניים 
לאחר חורבנה של התרבות. בשני המחזות הדמויות מגלמות את 
ה״אני" של המשורר ואינן עומדות ברשות עצמן. מחזות ההתייש¬ 
בות; ״יריות אל הקבוץ״ (ת״ש) ו״אדמה״ ( 1942 ) אכפרסיוניסטיים 
פחות. 

מחזהו של ח. הזז (ע״ע) ״בקץ הימים״ (נוסחות שונות: תרצ״ד, 
תש״י, 1968 ) מקומו בין גרוטסקה לטרגדיה, והוא המחזה ההיסטורי 
החשוב ביותר שנכתב בעברית. נושא הגלות והגאולה, הדימויים, 
המתח הארוטי, התבנית האכספרסיוניסטית המורכבת והסיגנון האינ- 
טנסיווי משווים עצמה למחזה שבתאי זה. דמויותיו המעוצבות היטב 

י־ ■ר 

ממלאות תפקידן הדרמתי כהלכה. 

משנות ה 80 של המאה ה 19 ואילך מורגשות גם השפעות 
מסוג אחר ומחזות רבים קרובים לזרמים מהמחזאות האירופית 
המודרנית, מאיבסן (ע״ע) ועד מחזותיו הסימבוליסטיים של מ. מטר־ 
לינק(ע״ע) מכאן, ומחזותיו הנטורליסטיים החברתיים של ג. האופטמן 
(ע״ע) מכאן. 

עם הזרם הנטורליסטי נמנים כמה ממחזותיו של פ. הירש־ 

בין (ע״ע ור׳ להלן, עמ׳ 705 ), כגון: "מרים" (תרס״ה), "נבלה" 
(תרס״ה/ו), ומחזותיו של י. שטיינברג כגון ״חנ׳קה״ ( 1907 ) ו״ר׳ ליב 
גולדמן ובתר׳ ( 1907 ), המעלה את מלחמת האבות והבנים בדורו. 
בסיגנון זה כתב גם ז. שניאור (ע״ע) את מחזהו "בית מול בית" 
(תרס״ט). 

מחזהו של י. ח. ברנר (ע״ע) "מעבר לגבוליך (תרס״ז), המורכב 
מקטעי דיאלוגים, מסמן ציון דרך בתולדות הדרמה העברית והדיא¬ 
לוג. המחזה, שאינו בנוי כראוי, מעניין מבחינה סיגנונית ותמאטית. 


705 


עברית, ם 2 רות: דרמה 


706 


עניינו: המהגרים היהודים־הרוסיים בלונדון, שמאבקיהם האידאו־ 
לוגיים יוצרים את המתח הדרמתי במחזה. ברנר יצר ניב עברי־ 
אנגלי, כתחליף לניב היידי־אנגלי האפייני לחברה המתוארת. מער־ 
כוניו של ברנר ״לעת עתה״ ( 1905 ) ו״ערב ובקר" (תרס״ח) כתובים 
בסיגנון דומה והתבנית הדרמתית שלמה יותר. 

מהראשונים בדרמה העברית ה ר א ל י ס ט י ת הוא י. ד. ברקו־ 

ביץ (ע״ע). המחזה "אותו ואת בנו" (תרפ״ח, הוצג ע״י "הבימה"), 
המשתמש בטכניקה הראליסטית של איבסן, עניינו יחסים בין אב 
שנשתמד ומבקש לחזור ליהדות לבין בנו שהפך לשונא יהודים, 
וכל זאת על רקע הפרעות ברוסיה בתקופת המהפכה הבולשוויקית. 
בטכניקה ראליסטית נכתבו גם הקומדיה "בארצות הרחוקות"(תרפ״ח), 
מחיי המהגרים היהודים באה״ב, וכן המחזה החברתי "מירה" 
(תרצ״ד), המתרחש אף הוא באה״ב ומושפע מ״בית הבובות" של 
איבסן. 

בסיגנון ראליסטי כתב גם י. שנהר ( 1902 — 1957 ), בהשפעת 
"שלוש אחיות" של א. צ׳כוב, את מחזהו "על הגבול"(תש״ג). עניינו: 
קבוצת חלוצים המנסה לעלות לא״י וגורמת למפנה זמני בחיי 
משפחה מנוונת. שנהר ממשיך כאן במידה מסוימת את המסורת של 
התרגום־עיבוד והתאמתה לרוח יהודית. מסתבר שכמה מטובי הסו¬ 
פרים העברים כתבו מחזות בסיגנון נטורליסטי־ראליסטי, במקביל 
להתפתחות הדרמה ביידית. קרבה זו בין הלשונות ניכרת עוד יותר 
בטכניקות סימבוליסטיות ואכספרסיוניסטיות של י. ל. פרץ, י. ה. 
לוויל ור. פינסקי, שכתבו בעיקר ביידית. 

סימבוליזם ו א כ ס פ ר ם י ו נ י ז ם. י. ל. פרץ ( 1852 — 1915 ), 
מאבותיה של אסכולה זאת, עיבד אחת הנוסחות של מחזהו "חורבן 
בית צדיק" לעברית. זהו מחזה מיסטי המתאר את ירידתה של שושלת 
בית "צדיק". המערכונים החברתיים כגון: "סחופי זרם" (תרע״ב) 
ו״בשפל״ ( 1908 , תרפ״ד) טבועים בסיגנון נטורליסטי. גם פ. הירשבין 
(ר׳ לעיל, עמ ׳ 704 ) חיבר מחזות בטכניקה סימבולית, כמו: "עולמות 
בודדים" (תרס״ה), הקרוב בטכניקה ובאווירה למחזהו של מ. מטרלינק 
״העיוורים״ (שתורגם ב 1905 לעברית). הירשבין הושפע מן הזרם 
הנטורליסטי והסימבוליסטי כאחד. גם יוצרים פחות חשובים שלחו 
ידם בכתיבה סימבוליסטית, אבל איש מהם לא הגיע לרמת הדרמה 
היידית. תרומתם לדרמה העברית התבטאה בפיתוח הסיגנון העברי 
הטבעי. 

מאבותיה של המלודרמה הציונית הוא י. ל. לנדא (ר׳ 
לעיל). "יש תקוה" (תרנ״ג) הוא כעין אינטרפרטאציה ציונית של 
האלגוריות נוסח ״לישרים תהילה״ (של רמח״ל; ר׳ לעיל, עמ ׳ 702 ). 
מחזה אחר שלו ״לפנים או לאחור״ (תרפ״ג) מורכב יותר: מוצג בו 
מאבק אידאולוגי בין רב הקהילה, הציוני, לבין תקיף העיירה, המת¬ 
בולל. מלודרמות ציוניות הן גם "השורר בביתו" (תר״ס) מאת י, ח. 
טביוב (ע״ע) ו״בת הרב" מאת יעקב גורדון (תרס״ד). בשני המחזות 
גובר לבסוף "הטוב", כלומר הציונות, על "הרע". מבחינה היסטורית 
קדמו המלודרמות הציוניות למחזות הנטורליסטיים והסימבוליסטיים, 
והן המשך של האלגוריה הדידאקטית־המשכילית. ההשג הספרותי 
והתיאטרוני של מחזות אלה צנוע ביותר. 

מחזה החלוץ עוסק בסיפור בעיותיהם ומאבקם של המת¬ 
יישבים בא״י. בין נחשוני המחזאות הא״יית הוא ל. א. אורלוף 
אריאלי ( 1886 — 1943 ). במחזהו "אללה כרים" (תרע״ה) מועלה העי¬ 
מות הערבי־יהודי מנקודת ראותה של עולה צעירה, הבזה למהגרים 
היהודים התלושים, ומתאהבת בערבי מוכר־התופינים. הדמויות מז¬ 
כירות את גיבוריו של ברנר, והצורה הדרמתית — שרשרת של 
אפיזודות. המחזות של שנות ה 30 וה 40 באו לשקף את ההווי 
המתרקם, הקונפליקטים החברתיים והאידאולוגיים והמלחמה באיתני 
הטבע ובאדם: מ. סמילנסקי, ״רחלה״ (תרצ״ג): ש. שלום, "יריות 
אל הקבוץ"(ת״ש): א. אשמן, "האדמה הזאת"(תש״ג). ליד המחזות 


ההרואיים התפתחו גם קומדיות בעלות ביקורת חברתית כמו "מן 
המיצר"(אשמן, תרצ״ב) המעלה סבך קומי, שמקורו במערכת היחסים 
שבין חלוצי א״י ובין התייר העשיר מאה״ב. במסורת זו כתבו גם 
א. ביילין, "ושבו בנים לגבולם"(תש״ה), וא. מגד, "איי לייק מייק" 
(תשט״ז). מחזות יוצאי דופן הם "המחרוזת" (תרפ״ח) למ. אבי־ 
שאול, שניסה לחדור לנבכי העדה הכורדית וליחסה המאגי לבעיות 
הגלות והגאולה, או מחזותיו של י. בר־יוסף ״יעקב הצוחק״, ו״בסמ־ 
טאות ירושלים", שחדרו ללבטיו של היישוב הישן. הוא הדין במחזו¬ 
תיו של א. ש. כרמון ״בסבך״ (תרפ״ו) ו״נגינת האם״ ( 1928 ), שניסו 
לרדת לסבכי היחסים בין האדם והחברה בקיבוץ. 

במחזות הישראליים בראשית שנות המדינה תופסים הלוחמים 
הצעירים את מקומם של החלוצים. שני המחזות הראשונים הם "הוא 
הלך בשדות״ מאת מ. שמיר ( 1947 ), שעניינו: יחסי דור האבות 
והבנים בקיבוץ ומאבקו של היישוב, ו״בערבות הנגב"(תש״ט; הועלה 
ע״י ״הבימה״) — מלודרמה על הגנת נגבה (ע״ע) מאת י. מוסינזון. 
המחזה היווה אספקלריה לחוויותיו של הצופה. העקדה שעל הבמה 
סימלה את העקדה שבמציאות — והמחזה מילא תפקיד של קאתרזיס. 
מחזות דומים חוברו ע״י נ. שחם, ״הם יגיעו מחר״, 1948 ; מ. שמיר, 
״קילומטר 56 ״ ( 1949 ), "בית הלל" (תשי״א). 

המחזות של שנות ה 50 וה 60 רובם דרמות חברתיות המצליפות 
בשבט הביקורת על החברה הישראלית המתברגנת. למחזות רקע 
ראליסטי, עלילה מלודרמתית, הדמויות חסרות מימד אוניוורסלי 
ולרוב הן קריקטוריסטיות בשל אפיו הביקרתי של המחזה. לשון 
המחזות קרובה לעגה המדוברת. 

במחזות ״קרא לי סיומקה״ (נ. שחם; 1950 ), "חדור, ואני" 

(א. מגד; השכ״ד) מוצגת קשת הגוונים של ישראל החדשה. המחזה 
הצביע על פער עדתי־חברתי (י. מוסינזון, "קזבלך), ניסה לתהות 
על בעיות קליטת העליה (ח. ברטוב, "שש כנפים לאחד"), ואפילו 
ירד לתהות על טיב העולם התחתון (י. מוסינזון, ״אלדורדו״, 1963 ). 
גם הסאטירות של א. קישון מכוונות חציהן אל החברה הישראלית 
והביורוקרטיה החדשה (כמו: "שמו הולך לפניו", תשי״ג). בשנים 
אלה נוצרו גם מספר ניכר של מחזות היסטוריים, מהם דרמות 
פוליטיות ("מלחמת בני אור", מ. שמיר, תשט״ז) המעלות בעיות 
מההווה על רקע היסטורי (״הלילה לאיש״, הנ״ל, 1962 ). אחרים 
מנסים להמחיז את העבר כמו: י. מוסינזון, "תמר אשת ער" (תש״ז). 
"אכזר מכל המלך" (תשכ״ד) לנסים אלוני, נתן תנופה חדשה למחז־ 
אות ההיסטורית. למרות הרמיזות לבעיות ההווה, מדינה קטנה 
הנתונה בין שתי מעצמות, יש למחזה קיום עצמאי כדרמה פסיכו¬ 
לוגית, שאינה קשורה בזמן או. במקום. הלשון ריתמית, צורותיה 
ותחבירה חדשים, אך אוצר המלים שלה קרוב לזה של המקרא. 

מחזאים רבים ניסו כוחם בסוג זה וגישת רובם היתה פארודית־ 
קומית (בהשפעת הדרמה הצרפתית בת זמננו) עם נטיה לפירוש 
אקטואלי של העבר כמו ״הדב״, 1966 , לי. אלירז; "כתר בראש", 
1969 , י. שבתאי; ״מסע לנינווה״, 1963 , י. עמיחי. במחזות אלה 
מפרש המיתוס את ההווה באור חדש וגם המיתוס מתפרש לאור 
ההווה. הצופה במחזות אלה נמצא במתח, ובגלל ההשוואה בין 
הפארודיה למקור נוצרת התרשמות קומית. מודגשת גם חילוניותה 
הגמורה של ההיסטוריה. 

עם הטובים שבדרמטורגים נמנים נ. אלוני (ר׳ גם לעיל) ונ. אל־ 
תרמו. אלוני העשיר את הדרמה העברית במחזותיו "בגדי המלך" 
( 1962 ), ״הנסיכה האמריקאית״ ( 1963 ), "הכלה וצייד הפרפרים" 
( 1967 ), ״דודה ליזה״ ( 1969 ). אלוני, שהושפע מהזרמים החדשים 
בדרמטורגיה האירופית, שובר את כבלי הזמן והמקום, ועניינו מות 
האהבה בעולם מנוכר. במחזותיו מובלעים מיתוסים על האב והבן, 
הבן האובד, התיאטרון והמציאות, המציאות והחלום, האמת והשקר. 
רבים מגיבוריו מצחיקים במיתתם ונוגים בחייהם. אלוני מפריח 



707 


עברית, ספרות: דרמה; סאטירה; ביקורת 


708 


זיקוקין די־נור של רעיונות, משבר את חמריו לרסיסים מטאפוריים, 
יוצר דמויות שבעצם אינן דמויות אלא מטאפורות, ומעמיד בפני 
מפרשיו סימני שאלת בלא מענח. מחזותיו הם הרפתקות תיאטרוניות 
המובילות לרב־משמעי או לקץ כל המשמעויות. במחזותיו יש חותם 
סיגנוני עברי מקורי׳ ומבחינה זו אין לו מתחרה בתולדות המחזה 
העברי. אלוני יצר דיאלוג תיאטרוני חדש גם במערבונים לבימה 
הקטנה כמו "הגשש החיוור" ותיאטרון "העונות". 

דמות מיוחדת במחזאות העברית היה נתן אלתרמן. המכנה 
המשותף למחזותיו השונים הוא הלשון הציורית והפיוטית. מיצירו¬ 
תיו: ״כנרת כנרת״ ( 1963 ), מחזה חלוצי נוסטאלגי, "פונדק הרוחות" 
— קרוב ל״פר גינט" של איבסן (ע״ע) והוא אחד המחזות הפיוטיים 
החשובים ועוסק בשאלת האמן והאמנות וביחס שבין האמנות 
לחיים. 

במחזה הקאמרי, "בעלת הארמון" (תשט״ז) של לאה גולדברג 
(ע״ע), ניכרות השפעות איבסן ופירנדלו. היא עמדה על היחס שבין 
מורשת התרבות האירופית והציוויליזציה המודרנית על רקע 
מאבקם של ילדי השואה. מחזהו של בן־ציון תומר "ילדי הצל" 
( 1963 ), בעל סממנים סימבוליסטיים, מתמרד נגד הדיוקן השגרתי 
של ״הצבר״: גיבורו הוא יוסף־יורם, המעמיד פני צבר עד 
שעברו גובר עליו ומחזירו אל עצמו. היהודי־הישראלי חי ע״פ מחזה 
זה בכפילות מסוימת הכרוכה ברגשות האשמה כלפי אלה שנספו 
בשואה. במחזה "טורא" רואה י. בר־יוסף בעדות המזרח קבוצה בעלת 
מיתוס וחוקים משלה, והפגישה עם הציוויליזציה החדשה מערערת 
את אשיות עולמם. בר־יוסף הצליח לעצב במידה מסוימת סיגנון 
משלו. במחזהו של א. ב. יהושע "לילה במאי" (על תקופת "ההמ¬ 
תנה" ב 1967 ) מתמזגים אספקטים אנושיים וחברתיים. על אף 
חולשתו של המחזה מבחינת המבנה הדרמתי יש בו עיצוב מעמיק 
של הדמויות ותיאור המתחים של התקופה. 

בסוף שנות ה 60 יה 70 הגיעה הדרמה הישראלית לשלב עיצובה 
הגרוטסקי, עם הופעתם של ח. לוין, ע. קינן וי. מונדי, המעוותים 
את המציאות ויוצרים בצופה אנטי־הזדהות עם הבימה, לא השתתפות 
בפולחן "העקדה" אלא קריאת תיגר נגדו. מחזאים אלה ניתקו את 
המחזה הישראלי מכבלי ההווי ותיארו אדם רב־משמעויות ורב־פנים. 
מחזותיו הגרוטסקיים של לוין קוראים לא לתיקון אלא למהפכה. 
"חפץ", "סולומון גרים", "יעקבי ולידנטאל" מנסים לחשוף את 
מקורות השחיתות של שנות ה 70 . גיבוריו הם הקרבנית הקטנים של 
החברה הצברית הבורגנית, אך הם משקפים את האלימות והכזב 
של העולם כולו (בדומה לפינטר ואולבי [ע״ע, כרך מיל׳] שיצאו 
גם הם מן המחזה החברתי והגיעו להוויות אחרות). המטען הרגשי 
של מחזות אלה מיטלטל בין הפאתוס לגיחוך והקיום האנושי נהפך 
לעיוות גרוטסקי. 

א. יערי, דרמות בעברית, תרצ״ד! הנ״ל, לתולדות הדרמה הישראלית 
(במה, ה'—ו׳), תרצ״ה,• הנ״ל, המחזה העברי, תשט״ז 2 ז ח. שירמן, 
הדראמה העברית במאה ה 17 (מאזניים, ד׳), תרצ״ה/ס הנ״ל, צחות 
בדיחותא דקידושין, תש״ו, תשכ״ה : ,• הנ״ל, המחזות העבריים של 
מ. ח. לוצאטו (גליונות, כא), תש״ח! הנ״ל, התיאטרון והמוסיקה בש¬ 
כונת היהודים באיטליה (בין המאה הט״ז למאה הי״ח) (ציון, כ״ט), 
תשכ״ד! מ. דבשני, הדרמה העברית במאה הי״ט (במה, מו), תש״ה: 

ע. להד, המחזה העברי במקור ובתרגום, תש״ל; -״ 8 ,•"ח 11 ־ 1 ט 0 . 3 ! 

€$$04 [ , 830111 : 1 ־ 11 ) 111111 >' 1 ( 11 11 ) 1111150 / 1 ( 5 ) 1 > )) 50111111 ) 0 יןןן 0 

110111051110 10 ! 50 ! 011 ! 111 ( 11011-1 ! 1101111 151110 ,חו 1 גוחז 1 ו( 50 .[ ;!' 187 ,( 013111 
. 1931 , 0 ג^ 1 ,ןעו 10 \) ״■״׳״״״!/■״/ס/ ^ע 105 x 

ג. שק. 

כבר ניתן לגלות הסתמנויות ראשונות של סאטירה ב״אגרות 
משולם בן אוריה האשתמועי" של יצחק אייכל ("המאסף", תק״ן). 
יצירה זו׳ שנכתבה בעקבות "אגרות פרסיות" של מונטסקיה (ע״ע), 
כתיבתה עדיין מגושמת ומצעד, הסאטירי דל. אבות הסאטירה 
העברית החדשה הם יוסף פרל ( 1773 — 1839 ) ויצחק ארטר (ע׳ ער¬ 


כיהם; 1791 — 1851 ), בני גאליציה. יצירתו הסאטירית הגדולה של 
פרל היא "מגלה טמירין", אך יש רואים בה מעין רומאן עברי ראשון 
שהאלמנט הסאטירי שליט בו, משום המבנה העלילתי של היצי¬ 
רה, ריבוי הנפשות הפועלות וגיוונן, תשומת הלב לייחודן של 
הדמויות וכד׳. לעומת זאת, "הצופה לבית ישראל" ליצחק ארטר 
היא סאטירה בטהרתה. ארטר חושף ליקויים בהוויה היהודית 
ומוקיעם: כל תשומת לבו ממוקדת בעניין זה ואין למחבר אינטרס 
סיפורי. 

ארטר תרם לסה״ע החדשה אלמנט חדש, התופש מקום מרכזי 
בכתיבה הסאטירית, והיא — דמות הצופה־המסתכל. גלגולה של 
דמות זאת נמצא אצל פרץ סמולנסקין, מנדלי ואחרים. 

היסוד הסאטירי הוא אחד האלמנטים הקובעים את אופי הסיפור 
העברי בתקופת ההשכלה. יצחק בר לוינזון (ע״ע) כתב דברי סאטי¬ 
רה בראשית עבודתו הספרותית ("דברי צדיקים", "עמק רפאים", 
"מגילה עפה"), אך אין בהם מן החידוש והן הד ווריאציה ליצירות 
פרל וארטר. יסודות סאטיריים האחוזים ברצון המודע לתקן ולשפר 
את חיי העם בולטים ב״עיט צבוע" לא. מאפו, ב״התועה בדרכי 
החיים" של סמולנסקין, בסיפוריו של מ. ד. ברנדשטטר (ע״ע) וב¬ 
מרבית יצירותיו של מנדלי. עד סוף תקופת ההשכלה ההלעגה 
וחישוף המומים אינם במישור האינדיווידואלי אלא במישור ההווי 
הקיבוצי היהודי. נקודה זו נכונה גם לגבי היסודות הסאטיריים 
בשירה העברית בתקופת ההשכלה, שביטויים החזק הוא אצל י', ל. 
גורדון. 

יסודות סאטיריים ישנם גם בשירי הזעם והתוכחה של ח. נ. 
ביאליק וביצירות בפרוזה הנתונות להלך רוח דומה, ביצירותיו של 
י. ברשדסקי ( 1872 — 1910 ) "נגד הזרם" וב״אין מטרה". 

כתיבה סאטירית מכוונת, בה משתלט היסוד הסאטירי על כללות 
היצירה, נמצא ב״סאטירות״ — המדוד השלישי בספרו של דוד 
שמעוני "בשבילי הביבר" (אף במשלים המכונסים בשני המדורים 
הראשונים בולט היסוד הסאטירי). עזות-ביטוי ונוקבות הן הסאטי- 
רות המכונסות בספרו של יעקב שטיינברג "ספר הסאטירות". את 
מקום האלגיה בשירתו של שטיינברג תופסת סאטירה מרה, המצ¬ 
ליפה על פצעים פתוחים. ליאות נסוכה על הסאטירות שלו; החיים 
נזדהמו ונתנוולו, וגם האהבה הזכה והטהורה נתנוולה והיתד, לתאווה 
בהמית. שטיינברג היה מן הראשונים שהביאו לשינוי בסאטירה 
העברית בשנותם את הנעימה, בהשתחררם מן האחריות לגורלה 
של האומה; הם העבירו את המוקד מן המבע והביקורת של הרוח 
הקיבוצית היהודית אל מבעו של יחיד המתמודד עם הוויה מעוותת 
ועולם מעורער. 

הביקורת בסה״ע החדשה תחילתה עם תחילת הסה״ע החדשה 
עצמה. כבר רמח״ל (ע״ע לוצטו, עט׳ 521 ) ב״לשון לימודים" עסק 
בשאלת מהויות ספרותיות שונות, ודן בדרכי הלשון והמליצה ד,ע׳ 
במטרה לבחון את חוקי הלשון הקובעים את נעימות המליצה לאוזן. 

סופרי ההשכלה באשכנז תהו בשאלת טיבן וייחודן של צורות 
ספרותיות שונות, למשל: ההבדל בין משל לשיר לירי, ובין זה 
לשיר דרמתי. נ. ה. ויזל (ע״ע) כתב מבוא כללי ל״שירי תפארת" 
ומבואות נפרדים לכל פרק ופרק בהם. ב״המאסף" התפרסמו מאמרים 
על יצירות ויוצרים, ושיטתם הביקרתית מבוססת על עיון בטכסט 
השיר כדי להעמיד את הכללים שיצרו אותו. ברי״ל (ע״ע) ניסה 
להגדיר סוגים ספרותיים ולתארם! את המשל הוא רואה כלימוד 
מוסר כללי, הממחיש דברים ובכך פועל בחזקה על הנפש. 

גם בגליציה עסקו יוצרים כמ. לטרים, נ. קרוכמל וש. י. רפפורט 
(ע׳ ערכיהם) בעיון במהויות ספרותיות ובביקורת ספרות. קדם להם 
שלמה לויזון במחקריו הלשוניים והפיוטיים ובתהיה על הכוחות 
הנפשיים המאפשרים יצירה בתחום הספרות. 

התפתחות מעניינת חלה בספרו של ש. י. פין (ע״ע) "בקורת 


709 


עברית, ספרות: ביקורת 


710 


שירי שפת־קודש", העוסק בביקורת שירתו של אד״ם הכהן (ע״ע 
לבנזון), ואפשר שזה מאמר הביקורת הראשון בעברית הראוי 
לשם זה. פין דן בכוחה של הע׳ לקלוט ולבטא את עולם המושגים 
והציורים המתחדשים בשירה, והוא משווה את "מגדל עוז" של 
רמח״ל אל "שירי תפארת" של ויזל מבחינה זו. לדעתו השיגה השפה 
הע׳ שיאים חדשים בליטא, וכיוצר מובהק בעל השגים לשוניים 
מרובים הוא מציג את מ. א. גינצבורג (ע״ע) שלשונו אינה משועבדת 
לחצאי פסוקים ולמליצות ריקות. לדבריו של פין, כפו המשכילים 
האיטלקים על לשונם הע׳ את "האוכף והרסן" של עולם תרבותי זר, 
ובמשך דורות כתבו ע , מתוך זיקה צמודה אל ההתרחשויות התרבו¬ 
תיות של סביבתם. מאידך, חכמי אשכנז היו כולם יוצאי בתי־מדרש 
וישיבות: את רוח הזמן וההשכלה קלטו במאוחר, והם נשאו עמם 
לשון אחת, אותה ינקו מילדותם. הם גם השומרים על טהרתה. 

התפתחות חשובה מסתמנת אצל א.י. פפירנא(ע״ע; 1840 — 1919 ), 
בעיקר בספרו "קנקן חדש מלא ישן". אף הוא דן הרבה בשאלת 
התאמת הלשון הע׳ לביטוי תכנים חדשים, והתריע נגד הלשון השי- 
בוצית הקורעת פסוקי מקרא ומערבתם במלים מהתפילה והפיוט 
וממציאה לקורא קיבוץ מלים זרות ומוזרות, חסרות זיקה הדדית 
ובלתי־ניתנות לתרגום מילולי. כנגד ניפוח הלשון ופראזיולוגיה זו, 
הצביע אף הוא על השגיו הלשוניים של גינצבורג, שבחר לו שפה 
ברורה לרעיונותיו. לדעת פאפירנא על הספרות לשקף את החיים 
כמות שהם, בלי תוספת וגרעון, והוא מציין כי אם היתד, השירה הע׳ 
בתקופת המקרא והבית השני שירה אמיתית, הנה ביה״ב אצל הצר¬ 
פתים והספרדים היתד, זו שירה מלאכותית, והפייטנים העדיפו את 
החלק החיצוני־מלאכותי על הפנימי־רוחני. הוא מזכיר לשבח את 
אד״ם הכהן, מיכ״ל, לטרים, יל״ג (ע״ע גורדון), מ. א. גינצבורג, 
מאפו ומעטים אחרים. 

תמורה מתגלית בכתביו הביקורתיים של אברהם אורי קובנר 
( 1842 — 1909 ) ובעיקר במחברתו "חקר דבר". הוא הושפע מרוח 
הביקורת הרוסית של אז (בעיקר מכתביו של פיסארוו) לפיה התו¬ 
עלת הלאומית היא הקריטריון המכריע בבדיקת היצירה האמנותית. 
הספרות ד,ע׳ אינה משקפת את החיים והיא מחקה את המסגרות 
והדפוסים הספרותיים האירופיים, בלי התוכן והחיוניות שלהם. אין 
היא משקפת את חיי הקיבוץ היהודי וע״כ אין בה תועלת לאומית, 
וכל חשיבותה כגשר להשכלה בלשונות נכר. הוא התפעל מכתיבתם 
של ארטר ומאפו(ע׳ ערכיהם) ונלחם ברומנטיקה, המתרחקת מהמצי¬ 
אות. הוא משבח את "מגלה טמיריך של פרל (ע״ע) מתוך אמת- 
מידה של התועלת, ומתוך קריטריון זה הוא פוסל את יצירתם של 
שד״ל (ע״ע לוצטו), לטרים, אד״ם הכהן ואחרים. 

גם בביקרתם של פ. סמולנסקין, מ. ל. לילינבלום (ע׳ ערכיהם) 
ואחרים, יד הביקורת החברתית על העליונה. ליליינבלום, כדרך 
תלמידי פיסארוו, שלל אף הוא את האסתטיקה ועקרונותיה בספרות, 
ואצלו ניטשטשו הגבולות בין ביקורת חברתית לביקורת ספרותית. 
במאמרו ״עולם התוהו״ תקף את ״עיט צבוע״ למאפו מתוך נסיון — 
כושל — להעריך "כמה הצליח מחברו להציג לפנינו את החיים 
וכוחות האדם, ועד כמה הוא מבין את ערך החיים וחובת האדם 
לפעול לצורך חייו". מאמרו המאוחר "ביקורת לכל שירי י. ל. גאר־ 
דאן״ (= גורדון) מציין תמורה בהשקפה החברתית־היסטורית של 
ליליינבלום, אך הכלים הבקרתיים שלו לא נשתנו. עניין מיוחד יש 
בעבודתו הבקרתית של א.ד. גוטלובר (ע״ע: 1810 — 1891 ), שתקף 
את א. א. קובנר בחיבורו ״אגרת צער בעלי־חיים״ — שהוא נסיון 
מחקר על המטריקה והפרוסודיה של השירה הע׳, כשהמחבר מטעים 
את הצורך לשקול את השירה העברית במשקלים האירופיים. 

סופרי ״המהלך החדש״, ובראשם ר. ברינין(ע״ע; 1862 — 1939 ) 
קראו לשינוי ערכים. בריינין הציע לפתוח את הסד,"ע לפני רוחות 
המערב תוך טיפוח אמצעי ההבעה והתאמת הלשון לתכנים החדשים. 


לדעתו עשויים הערכים המערביים להחיות את הסד,"ע שהתאבנה. 
בשנות ה 90 פרסם מונוגרפיות מקיפות על סמולנסקין ומאפו ומאמרי 
הערכה על יל״ג, בהשפעת פלובר, איפוליט טן (ע׳ ערכיהם) וחנטו- 
רליסטים המערביים. בריינין הרבה לכתוב ומאמריו משופעים בס¬ 
תירות פנימיות. קשה לדבר על שיטה ביקרתית אצלו אף שהוא 
היה כוח מעורר בביקורת הע׳. 

דמות בולטת שהביאה לרוויזיה רצינית בתפיסותיה ובכליה של 
הביקורת הע׳ היה ד. פרישמן(ע״ע; 1860 — 1922 ). הוא האמין בכוחה 
הרב של הספרות לעורר, להשפיע ולשנות, בתנאי שתיווצר אמפא־ 
תיה בין הקורא והיצירה. מתוך אמונה זו נלחם בגילויים של נמיכות־ 
רוח ספרותית ומליציות ריקה נטולת מטען רעיוני. הוא לחם למען 
היפה, וקרא למהפכה ספרותית ושיפור הטעם לפי קנה־המידה של 
הספרות האירופית. פרישמן לא בירר מה טיבו של היופי למענו 
נלחם, ולא ניסח בצורה בולטת את ה״פואטיקה" שלו; בתחום זה 
גברו אצלו הרגש והאינטואיציה על הניסוחים ד,תבוניים. כלי הביקו¬ 
רת שלו היו כלי מלחמה. הוא תקף בחריפות את סופרי דורו וקוד־ 
מיהם, תוך מאבק ליצירה משוחררת מאחריות סוציאלית או מוס¬ 
רית. במאמרו "ממסתרי ספרותנו" תקף את "עם עולם" של סמולג־ 
סקין, ובקונטרסו "תוהו ובוהו" תקף את עורך "המליץ", את דוליצקי׳ 
הורוויץ ואחרים. בהתקפה מוחצת יצא נגד גישתו הרומנטית "המזו¬ 
יפת" של י. ל. פרץ וכדומה. חיוב גדול מצא פרישמן בספרות 
אירופה, אליה ניגש מתוך פתיחות חווייתית מרובה. אעפ״כ לא הת¬ 
בטל לחלוטין בפני סופרי אירופה, ואף נלחם בסופרים המודרניים 
העבריים, שחיקו, לדעתו, ספרות זו חיקוי של התבטלות. 

מאבק קטבי נגלה בתקופת ד,תחיה, בין אחד-העם (ע״ע; ר׳ לעיל, 

עמ׳ 686 ) ובית מדרשו ומ. י. ברדיצ׳בסקי(ע״ע; 1865 — 1921 ) וחוגו. 
אחד־העם הטעים כי אין הספרות רשות אוטונומית, ואת תחומה 
הגביל למושגיו על ד,תחיה הלאומית. אין הוא מכיר בחירות ד,אינ־ 
דיווידואליסטית של הדמיון היוצר, אלא רואה את הספרות כמשרתת 
את המטרה הלאומית ההיסטורית. לעומתו פיתח ברדיצ׳בסקי את 
רעיונות האינדיווידואליזם המרדני וכפר בסמכותו של המסרתי 
והמקודש. בתגובה למאמריו של אחד-העם "תעודת השילוח" ו״צורך 
ויכולת״, בהם טען ש״היצירה היפה שאין בה אלא יפיה — אין 
לספרותנו הדלה לפזר מעט כוחה לדברים כאלה", כתב ברדיצ׳בסקי 
"מכתב גלוי לאחד־העם" בו האשימו שהוא מיקל בכבוד השירה 
ומבקש לקרוע לבו של אדם מישראל לשני גזרים: יהודי ואנושי, 
ומציין כי "ספרותנו מחויבת להיות יהודית־אירופית כאחת". בניגוד 
לביקורת הרווחת עד תקופתו, הדגיש ברדיצ׳בסקי כי השירה מטבעה 
היא אכספרסיוניסטית, ומבוקשה לעצב מחדש את דמות העולם בהר¬ 
כבה מקורית. 

שילוב מעניין של אחריות לאומית מובהקת עם רגישות אסתטית 
ביטא י. ח. ברנר (ע״ע). כמבקר ספרותי העמיד ברנר את שאלת 
ההערכה העצמית במרכז ראייתו. הוא לא גרם אמנות לשם אמנות; 
לדעתו חייבת זו לשקף את בבואת התקופה ואת מצפונה, וקיימת 
זיקה ברורה בין התחום המוסרי והאסתטי ביצירה הספרותית, עם 
זאת הירבה ברנר גם בעיונים אסתטיים: ניתוחי סוגיות הצורה 
והתוכן והאחדות ביניהם, שאלת היחס בין הלשון לרעיון, ועוד. 
היצירה האידאלית היא זו המקיימת מזיגה בין היחיד ובין הכלל, 
שבה יודע היוצר למזג בענייניה של החברה מהוויית הפרט שלו. 
ברנר ראה בסה״ע שבתפוצות הגולה בימיו ספרות חסרת שרשים, 
ואף שהסתייג גם מנסיונות הסיפור הא״יי, האמין באפשרות של 
צמיחת ספרות עמוקת־מבע בא״י. 

מבקרי דורו של ביאליק ובתוכם י. קלוזנר, י. פיכמן, פ. לחובר 
(ע' ערכיהם) העמידו את יצירתו של ביאליק במרכז, וראו בו את 
יוצר הנוסח של השירה הע׳ החדשה, וביצירתו — דגם אידאלי- 
כמעט למבע האמנותי. קלוזנר ולחובר ביססו בביקורת הסה״ע את 




711 


עברית, ספרות: ביקורת 


712 


השיטה הביוגרפית־היסטורית, המעמידה במרכזה את חיי היוצר 
ומזקיקה את הבנת היצירה אל הכרת פרטיהם, על הרקע החברתי 
והתרבותי של הזמן. ביקורת זו מרבה להתייחם אל האספקטים 
הרעיוניים של היצירה ומתמודדת עמהם. ה״היסטוריה של הספרות 
העברית החדשה" (החל בווייזל ובדור ה״מאספים" וכלה במנדלי 
מו״ם) של קלוזנר. בנויה על גישה כזאת. הספר מקיף עושר של 
פרטים, הארת התקופה ודיונים תכניים, אך הבחינה האסתטית מעטה 
ובלתי־מהותית. ב״יוצרים ובונים" שלו מתגבר אמנם העיון הספרותי 
וההתייחסות היא ספרותית הרבה יותר׳ אך גם זאת בעיקר במישור 
התמאטי. לחובר נאמן גם הוא לקו הביוגרפי־היסטורי, ובכרכי "תול¬ 
דות הספרות העברית החדשה", "מחקרים ונסיונות", "שירה ומח¬ 
שבה" ועוד׳ ניכרת השאיפה לשרטוט הדיוקן האמנותי־רוחני של 
היוצר, לבחינת המערך האידאי של היצירה, ועם זאת — להאיר את 
אפיה האמנותי, לעמוד על בעיות לשוניות של היצירה ולהבליט 
את השגיה האמנותיים. 

י. פיכמן פתוח יותר להלכי רוח חדשים אף שביסודו גם הוא 
שייך לדור ביאליק ונאמן לרעיונות תקופתו. עיקר עיונו הביקרתי 
הוא בכתביהם של הקלאסיקנים העבריים ובעיקר של גדולי תקופת 
התחיה, וביקרתו צמודה לחוויות ספרות התחיה, בעיותיה וגישותיה 
הספרותיות. גישתו אימפרסיוניסטית ומבעו פיוטי־רגיש. מקום מיוחד 
הקדיש להעלאת דמות היוצר, תוך העלאת זכרונות. בניתוח היצירות 
שלטת כתיבתו האימפרסיוניסטית, המגעת לעתים עד כדי כתיבת 
וריאציות ביקרתיות ליריות על היצירות הנדונות. קרובים ברוחם 
לפיכמן היו א. ד. פרידמן ( 1890 — 1957 ), שכתב מסות רגישות שיש 
בהן אף עיון פרשני פסיכולוגי; נתן גורן ( 1887 — 1956 ), שלום 
שטרייט ( 1888 — 1946 ), שכתיבתו התרשמותית ועיקר מעייניו בצד¬ 
דים התמאטיים של היצירה; ר׳ בנימין ( 1880 — 1957 ), יוסף ליכטנ־ 
בום ( 1895 — 1968 ) ואחרים. 

שונים מהם באופן מהותי הם מבקרים כצבי ויסלבסקי ( 1890 — 
1957 ), ישורון קשת ( 1893 ), שלמה צמח ( 1886 ), שמעון הלקין 
( 1899 ), ואחרים, אשר על אף ההבדלים היסודיים בינם לבין עצמם 
משותף להם הנסיון להאיר הארה ספרותית אימננטית יותר את 
החזיונות הספרותיים ולבסס את דבריהם תוך התייחסויות פסיכו¬ 
לוגיות, פילוסופיות, סוציולוגיות ואסתטיות, אל הספרות. ביקרתם 
סמוכה על אסכולות ביקרתיות באירופה המערבית ובאה״ב, על 
עיונים טכסטואליים, ריסון הביטוי ההתרשמותי ומשטרו האסתטי 
של הניתוח. צ. ויסלבסקי מצטיין בהארתו הסוציולוגית-תרבותית 
הרחבה. י. קשת מעמיק בנסיונו להעלות דיוקן אמנותי, תרבותי 
ורוחני של היוצר, וכתיבתו נסוכת הגות. בספריו (.,בדורו של ביא־ 
ליק", "בדור עולה", "מ. י. ברדיצ׳בסקי", "משכיות", "רוחות 
המערב", "הבדלות") ניכרת החתירה לגילוי המהות הפנימית של 
היצירה, לחישוף האיראה הרוחנית־כללית, המפעמת אותה והמולידה 
את ה״פרטים" ביצירה, ומעמידה אותם בסיטואציה המיוחדת ליצירה. 
באסתטיקה של שלמה צמח ("על היפה", "מסה וביקורת", "אדם עם 
אחרים"׳ "שתי המזוזות") האמת הספרותית היא אחד מקני־המידה 
המרכזיים. אמת זו נבחנת במידת הביצוע הספרותי המושלם של 
האידאה האמנותית. ש. הלקין ("ארעי וקבע", "דרכים וצדי דרכים 
בספרות", "מבוא לסיפורת העברית") סבור שלביקורת שני שימו¬ 
שים, האחד אמנותי — ומבחינה זו כל מעיינה ביצירה עצמה — 
והשני להעמיד את הקורא על התביעות שלו מן היצירה הספרותית. 
הביקורת, לדעתו, אינה משהו חיצוני לתהליך היצירה, אלא מעלה 
את תהליכי היצירה כפי שהיא מגלה אותם בחומר היצירתי. הלקין 
נותן דעתו לאספקטים היסטוריים־סוציולוגיים ורוחניים־תרבותיים 
מזה, ולבחינה האישית הפסיכולוגית של היוצר ולבחינת הצורות 
הספרותיות בהתגוונותן מזה. שיטתית ועקבית היא גם מסכת הביקו¬ 
רת של ישעיה רבינוביץ ("הספרות במשבר הדור", "יצר ויצירה", 


"בחבלי דורם", "שורשים ומגמות", "הספרות העברית מחפשת 
גיבור"). 

חותם אחר לביקרתם של אליעזר שטינמן (ע״ע; 1892 — 1970 ), 
אברהם קריב (ע״ע; 1900 ) ומעטים אחרים. אצל שטעמן בולטת 
תפיסת הביקורת כמדע סובייקטיווי, בבחינת בת־קול לחיפושי האני 
של המבקר ביצירה המבוקרת. ביקרתו של קריב מבוססת על הש¬ 
קפת עולם לאומית־יהודית ברורה וקיצונית, ומכאן גם פולמוסיו 
המרים עם סופרים כברנר, מנדלי מו״ס, פרישמן ואחרים, שעיוותו, 
לדעתו, את הדיוקן הרוחני היהודי. 

בשנות ה 30 — 40 נצטרפו לביקורת הע׳ מספר מבקרים: ישראל 
כהן, ב. י. מיכלי, ש. י. פנואלי, שלום קרמר, ואחרים, אשר (כדברי 
שלום קרמר): "עיקר תפקידם לשמש גשר מעבר בין ספרות לספ¬ 
רות, בין הספרות שמקורה ויסודה בגולה ופיתוחה והרחבתה בארץ 
ובין הספרות שמקורה ויסודה בארץ ופיתוחה צפון בעתידה". נתמזגו 
בהם הבנה כלפי בעיות תרבות התחיה, שיסודה בגולת רוסיה ופו¬ 
לניה, עם הבנה למערכי הרוח החדשים של הארץ בכלל, ושל תנועת 
העבודה בפרט. כהן מבקש להראות את היצירה בתוך אקלים מסוים, 
ולהבליט את הכללים והחוקים העולים מן היצירה עצמה, וכתיבתו 
ממזגת הזדהות נפשית עמוקה עם שכל מנתח. מיכלי מנסה בביקרתו 
למזג את הבחינה האסתטית והאידאית. שלום קרמר הוא מבקר־ 
מורה, הרואה לא רק את היצירה המבוקרת אלא גם את הקורא 
המבקש הנחיה. 

פרק חדש בביקורת העברית פתחו ב. קורצויל ודב סדן (ע׳ 
ערכיהם). קורצווייל ביקש לגלות את החוקיות האימננטית של 
היצירה הספרותית, ולחדור למשמעותה האסתטית והרוחנית. הוא 
הטעים כי כל יצירה נושאת עמה את סימני זמנה, והמבקר חייב 
לעמוד על דרך ההתמודדות של היצירה עם המצב הרוחני, החברתי 
והאסתטי של סביבתה. קורצווייל הטעים כי עם שינוי האקלים, 
החמרי והרוחני, משתנה גם ה״מימזיס״ — העיצוב האמנותי של 
המציאות. לדבריו אין להבין את הסה״ע אלא מתוך ראיית שילובה 
בכלל הבעייתיות היהודית. מעולם לא הפסיקה הסה״ע את השיח־ 
והשיג עם מסגרות המציאות הסובבות אותה, ואלה נשתקפו בה 
תמיד. קורצווייל מדגיש את חילוניותה של הסה״ע החדשה, ומציין 
כי אין היא מתפרשת כאנטי־רוחניות או כאנטי־דתיות, אלא כ״הפרת 
הברית עם אחדות התרבות היהודית". הוא מעמיד על יחסי הגומלין 
בין הסה״ע וספרות העולם, ומציין כי מתחילתה מתמודדת הסה״ע 
החדשה עם הספרות העולמית וקשובה לה. קורצווייל רואה את עיקר 
תפקידה של הביקורת באמנות הפרשנית, ודוחה כל אוטוריטה אחרת 
בפרשנות מאשר הטכסט עצמו. גולת־הכותרת של מפעלו הביקרתי 
היא מחקריו המרובים ביצירת ש״י עגנון. 

ראשית דרכו של דב סדן בביקורת פסיכואנליטית, החותרת 
להעלאת המעמקים שביצירה תוך חישוף רבדי הנפש הפנימיים של 
היוצר. המשכו בעיון שקוד ושיטתי הקשוב לפנימה של היצירה. סדן 
מעמת את הספרות החדשה עם ספרות הדורות ועם ספרויות היהודים 
בלשונות השונות ובעיקר ביידית. מחקרו הספרותי הוא בעברית 
ויידית. ראייתו כוללת ומקפת עם שהיא יורדת לפרטי פרטים. 
תכונותיו העיקריות: אוצר בלום של דעת, הכרה עמוקה ויסודית 
בפרטי-הפרטים של היצירות ומחבריהן ויכולת רבה לצרף הכל 
למכלול אחד ולבחון לאורו את הצטרפותם של התהליכים הספרו¬ 
תיים ולעמוד על התרומה המיוחדת של היוצרים השונים. 

תלמידיהם של הלקין, קורצווייל וסדן הביאו לתמורה מרחיקת 
לכת בביקורת המודרניסטית הע׳. ביקורת זאת מבקשת בראש ורא¬ 
שונה להתמקד בדיון בטכסט הספרותי, מתוך רצון לנתחו מתוכו, 
לבררו ולהעריכו ביסודיות. גרשון שקד, דן מירון, מנחם פרי ואחרים 
מאמצים להם כלי, שעיקרו "הנסיון השיטתי להבין את הספרות על 
תופעותיה וגילוייה השונים, ליצור גוש של ידע בתחום זה ולעבד 



713 


עברית, ספרות: ביקורת; מסה; מקאמה 


714 


שיטות לתיאור התופעות באופנים הניתנים לבדיקה, לאימות או 
לסתירה". חסידי "מדע" ספרותי זה מרבים לעסוק במעמדה של 
הספרות כאמנות הלשון, ומקדישים מקום רב לאינטרפרטאציה של 
היצירה תוך נסיון להצביע על ייחודה האמנותי, אחדותה, משמעו¬ 
יותיה ועיצובה האמנותי המיוחד, האלמנטים שבה וכיו״ב. רבים 
מכליהם שאולים מהביקורת האנגלו־סכסית והותאמו על־ידיהם לחקר 
הסה״ע. שונים במהותם הם מבקרים כהלל ברזל, אליעזר שבייד 
ואחרים. ברזל אמון על כתיבה פרשנית בהירה היונקת הרבה מעבו¬ 
דתו של קורצווייל, ואילו שבייד, יותר מחבריו המבקרים, משלב 
ניתוחים אמנותיים, התמודדות עם היצירה במישור האמנותי, עם 
בחינה חברתית־רוחנית רצינית. 

המסה. בהעדר הגדרה מדויקת וממצה לצורה הספרותית של 
המסה (להלן מ ׳ ), ניתן, אולי, לגלות את ניצניה בסר,"ע בהגותם 
ופולמוסם של מ. ח. לוצטו, נ. ה. ויזל, מ. מנדלסזון. פ. סמולנסקין. 
מ. ל. לילינבלום (ע׳ ערכיהם) ואחרים. מ׳ במובן המודרני מתפתחת 
החל באחד־העם, נ. סוקולוב- ד. פרישמן וח. נ. ביאליק (ע׳ ערכיהם), 
ואז גם תפסה ר,מ׳ מקום מרכזי בספרות העברית. בתקופה שלאחריהם 
נתחוללה התפצלות ספציפית ומוגדרת לסוגים ספרותיים ברורים — 
ספרות יפה, עיון. ביקורת, עתונאות וכד׳, וממילא נתמעט מאוד 
העיסוק במ ׳ , שהיא תחום־ביניים מובהק בין הסוגים הספרותיים 
הנ״ל, 

כמייסד המסה העברית נחשב אחד־העם (ר׳ לעיל, עמי 686 , 710 ). 
מסותיו של סוקולוב מתבלטות בהומור ובחריפות, בברק הסיגנון 
ועושר המבע, השמורים אמנם למחברם. לעתים, לרעתו. בספר מסו- 
תיו "אישים" משרטט סוקולוב דיוקנים, מעצב טיפוסים, ומרחיב את 
יריעת־דיונו לתיאור נופים ואקלימים רוחניים• אזורי־תרבות והדי 
תמורות חברתיות. רוח של יצירה שפוכה על מסותיו הביקרתיות 
של פרישמן, והיא המקנה להן חיוניות מרובה. 

עניין מיוחד יש במסותיו של ביאליק הרוויות הגות ופתוחות אל 
הציור. הן מתמקדות סביב נושאן ועם זאת נהנות מקטעי־ציור, מטי¬ 
פוח הלשון, שופעות רוח של חידוש ומהפכנות, מוקירות את העבר 
להשגיו ומבקשות לשמור את נכסי המורשת. בכל כתיבתו ("שירתנו 
הצעירה", "מנדלי ושלושת הכרכים", "גילוי וכיסוי בלשון" ועוד) 
ניכרת זיקתו האישית העמוקה לדברים, ועם זאת — העדר משוא־ 
פנים. בסה״ע המאוחרת מתפתחת המסה אצל י. פיכמן, י. קלצקין, 
י. שטיינברג, צ. דיזנדרוק, צ. ויסלבסקי, א. שטינמן, א. רגלסון, דב 
סדן (ר׳ לעיל, ענד 712 ), ב, קורצווייל, י. כהן ואחרים. 

נושאי הכתיבה המסאית ודרכיה מגוונים: מסות פילוסופיות 
(קלצקין, דיזנדרוק), שיריות־הגותיות (י. שטיינברג), ביקרתיות־ 
אימפרסיוניסטיות (י. פיכמן), פובליציסטיות־תיאוריות (י. כהן), 
מסות רגישות־לוהטות של א, שטינמן ומסות רעיוניות־פולמוסיות 
של ב. קורצווייל (ר׳ לעיל, שם) ואחרים. 

היוצרים בני דור המדינה מיעטו בכתיבה מסאית. אצל משה 
שמיר, ם. יזהר, א. מגד, ח. ברטוב, משה דור ואחרים יש היזקקות 
למסה, אך אין היא מרכזית בכתיבתם. 

א. כה. 

המקאמה. פרוזה מחורזת בסיגנון הפייטנים נכתבה בעברית 
כבר במאות ה 10 — 11 ("מגילת אחימעץ" באיטליה, "מגילת אביתר" 
בא״י, ועוד). אולם ה״מחברת" העברית הראשונה במתכונת המקאמה 
(ע״ע) הערבית הקלאסית נכתבה בספרד המוסלמית רק במחצית 
הראשונה של המאה ה 12 , בשלהי "תור הזהב" שם, בידי שלמה אבן 
צקבל(ע״ע). גיבורה הנודד מספר על הרפתקותיו בהרמון מזרחי הדור, 
שבסופן הוא מגלה כי הנערה היפה שבה חשק אינה אלא ידידו 
העבדקן שהתחפש לנערה כדי להתל בו. נובלה קצרה ועסיסית זו 
מסופרת בפרוזה מחורזת בלתי־שקולה, שבה מסתיימות לעתים 
שלוש־ארבע צלעיות רצופות באותו חרוז, ובתוכה משובצים גם 


שירים, השקולים במשקל היתדות והתנועות. הסיגנון שיבוצי, 
אפייני לשירה העברית בספרד: מעשה־פסיפס של שברי־פסוקים 
מן המקורות, תוך שינוי משמעותם המקורית לשם יצירת אפקט קומי 
או אירוני. הופעת שני גיבורים (המספר וידידו), התחפשות אחד 
מהם לדמות אחרת והתגלותו הפתאומית בפני ידידו בסוף הסיפור, 
אפייניות גם הן לז׳אנר ספרותי זה. 

ספרות ה״מחברות" (את המונח קבע יהודה אלחריזי [ע״ע]) 
פרחה בספרד במאות ה 12 — 13 , והפכה לז׳אנר העיקרי של הבלטרים־ 
טיקה העברית ביה״ב והרנסנס. ספרות זו הקיפה כ 50 ספרים, שרובם 
נכתבו בספרד, צרפת, איטליה, תורכיה ותימן, והכוונה בעיקר ל 0 פ־ 
רות־שעשועים חילונית, שזכתה לפופולריות רבה. 

מפורסמים ביותר בספרות העברית הם "תחכמוני" ליהודה אל־ 
חריזי ו״מחברות עמנואל (ע״ע) הרומי". בין היוצרים הבולטים 
בספרד במאות ה 12 — 13 יש לציין את יוסף אבן־זבארה ("ספר 
שעשועים"), יהודה אבן (ע״ע) שבתאי, אברהם אבן (ע״ע) חסדאי, 
שם־טוב פלקירה (ע״ע) ויצחק אבן־סהולה (ע״ע. כרך א׳, עט׳ 187/8 ). 
במאות ה 14 וה 15 נתבלטו בספרד יצחק פוליקאר ("עזר הדת") 
שם־טוב ארדוטיאל (ע״ע), דון וידאל בנבנשת (ע״ע) ואחרים. 
בפרובאנס בלטו בסוף המאה ה 13 ידעיה (ע״ע) הפניני וקלונימוס 
בן-קלונימוס ("אבן בוחן"). באיטליה נכתבו מקאמות חשובות 
במאות ה 13 — 14 ע״י אחיטוב בן יצחק (ע״ע), בנימין מן הענווים 
(״משא גיא חזיון״) ועמנואל הרומי, ובמאות ה 16 — 17 נכתבו "ויכו¬ 
חים" בפרוזה מחורזת בידי רי״א מותה (ע״ע) ועמנואל פרנסיש. 
בתורכיה, בסלוניקי וברודוס נכתבו במפנה המאות ה 15/6 ספרי 
מקאמות בידי כלב אפנדופולו (ע״ע), יהודה זרקו ("לחם יהודה") 
ויצחק עונקינירה. בתימן נתפרסמו בעיקר המקאמות של יחיא אל- 
צ׳הארי (״ספר המוסר״, במאה ה 16 ), יחיא חראזי ("נתיבות האמו¬ 
נה") וסעדיה מנצורה ("ספר המחשבה" ו״ספר הגלות והאמונה"). 
ספר משלים בסיגנון המקאמה נתחבר גם באנגליה במאה ה 13 — 
"משלי שועלים" לברכיה (ע״ע) בן נטרונאי הנקדן. 

יהודה אלחריזי היה הראשון שתרגם ספר מקאמות ערבי לעברית 

— ״מחברות איתיאל״ לאל חרירי (ע״ע; רק כמחצית התרגום הגיעה 
לידינו). בעקבות הצלחת התרגום כתב את "תחכמוני", בן חמישים 
"שערים" (מקאמות), ובו נובלות קצרות ומשעשעות המספרות על 
תעלולי הידידים הימן האזרחי וחבר הקיני וכוללות ויכוחים בחרו¬ 
זים, תחרויות בין משוררים, חידות ולהטוטי לשון, איגרות, שירי 
תהילה, קינות ועוד, ספר זה זכה בספרותנו לחיקויים רבים, שהבול¬ 
טים ביניהם נכתבו בידי עמנואל הרומי וזכריה (ע״ע) אלצאהרי. ספרי 
מקאמות ערביים אחרים, שמקורם הודי, תורגמו גם הם: "כלילה 
ודמנו!" (ע״ע), שהשפיע על ספרו של אבן־סהולה "משל הקדמוני": 
"בן המלך והנזיר". סיפור נעוריו של בודהא, תורגם בידי אברהם 
אבן־חסדאי, והשפיע על שם־טוב פאלקירה. פאלקירה, אבן־סהולה 
וקלונימום מציינים, שנגשו לכתיבה בהגיעם לגיל 35 — גיל חשבון־ 
הנפש, מחצית חיי האדם. לא במקרה הפכו כמה מספרי־המקאמות — 
ובראשם "ספר המבקש", "אגרת מוסר", "בחינת עולם" ו״אבן בוחן" 

— לספרי מוסר דידאקטיים ופופולריים. 

בצד ספרי-המקאמות, שבהם אין קשר והתפתחות ממחברת 
למחברת, מצויים ספרים שהם, למעשה, מעין רומנים בחרוזים. ב״ספר 
שעשועים" לאבן־זבארה מספר הגיבור כיצד נתפתה בידי אדם מס¬ 
תורי — שנתגלה אחר־כך כשטן בן־שד — לעזוב את עירו ולהרחיק 
נדוד. "מנחת יהודה שונא נשים" לאבן־שבתאי מספר על צעיר 
הממריד את הגברים כנגד המין הנשי, עד שהנשים משיבות מלחמת 
שערה, ספר זה פתח פולמוס ספרותי ממושך, ובין התשובות שחוברו 
לו בסיגנון המקאמה נמצאים הספרים "עזרת נשים" ליצחק ו״אוהב 
נשים" לידעיה הפניני. הספר "עפר ודינה" לדון וידאל בנבנשת 
מספר על גבר זקן וחדל־אונים, הנושא נערה צעירה (נושא שכיח 



715 


עברית, ספרות: מקאמה; סונטה 


716 


בספרות המקאמות). יש המוקדשים לוויכוחים בין עצמים ("מלחמת 
העט והמספריים״) או בין אנשים שונים ביניהם: "מחברת הוויכוחים 
לפני המלך״ ליששכר שמחה — המקאמה הקדומה ביותר שהגיעה 
לידינו מאשכנז (המאה ה 15 ). 

אפיינית היא הסאטירה החריפה כנגד גבירים קמצנים, רופאים 
מאחזי־עיניים ומנהיגי־דת צבועים. על היצירות שורה אווירה ארוטית 
מפולפלת. המזכירה לא פעם את סיפורי "אלף לילה ולילה" (ע״ע) 
וה״דקאמרון"(ע״ע בוקצ׳ו). תכונה זו של המקאמות העלתה לא פעם 
את חמת הרבנים, ואלה לא היססו מלהכריז חרם על כותבי כמה מהן, 
מדפיסיהן וקוראיהן. בשל הדו־שיח והמבנה הדרמתי היו שניסו לראות 
בהן נסיונות מוקדמים של דרמה עברית. במקאמות רבות מצויות 
פארודיות על נוסח ה״כתובה" ומסכות תלמודיות. 

במפנה המאות ה 18 — 19 ניסו כמה מראשוני ההשכלה לכתוב 
בסיגנון אלחריזי ועמנואל ("זבד המליצה" לזאב בוכנר, "אגרת אדר 
היקר" ליצחק סטנוב (ע״ע), "פני תבל" למשה מנדלסזון ההמבורגי, 
"שלמה מול אדר" לשמואל צאהלין ועוד). כן נכתבו באשכנז ובפו¬ 
לניה ספרי ויכוחים, פולמוס, סאטירה והקדמות לספרים בסיגנון 
הפרוזה המחורזת. אולם עד מהרה נטלה הפרוזה את מקומה של 
הפרוזה המחורזת בסיפורת העברית. במחצית השניה של המאה ה 19 
הופיע סיגנון המקאמה רק במשלים (ר׳ להלן, עט׳ 717 ) ובסא- 
טירות קצרות שנתפרסמו בכ״ע ובפליטונים של ד. פרישמן, מ. ברנד־ 
שטטר ואחרים (יל״ג העניק בטעות את השם "אל־מקאמאת" למח¬ 
רוזת שירי־צימוד שכתב). הנסיון המוצלח ביותר לחקות את סיגנון 
המקאמה נעשה בספרות החדשה בידי ח״נ ביאליק ("אלוף בצלות 
ואלוף שום", תרפ״ז). השפעת ספרי אלחרי־זי ועמנואל ניכרת גם 
בסיפוריו של ביאליק ("אריה בעל גוף", "שור אבוס וארוחת ירק") 
ובסיפורי עגנון ("הכנסת כלה", "אצל חמדת"). טשרניחובסקי העריץ 
את עמנואל הרומי ואף פרסם מונוגרפיה אודותיו (תרפ״ה). במחצית 
הראשונה של המאה ה 20 הופיע סיגנון המקאמה בעיקר בסיפורי- 
ילדים (של ש. בן־ציון, א״ד ורבנר, י .דושמן, מ. לנגר, מ. בן־מנחם 
וש. מלצר) ובמחברותיו הסאטיריות של א״מ הברמן ("הימן הירו¬ 
שלמי"). בשנות ה 50 — 60 הופיעו קטעים בפרוזה מחורזת ברומן 
של י. בורלא, "אלה מסעי רבי יהודה הלוי" (תשי״ט), ובכמה מן 
המסות של א. שטיינמן וסיפוריו הקצרים של א. מגד. סיגנון המקאמה 
היה חביב מאוד על נ. אלתרמן, ואגרת־ברכה שפרסם בסוף שנות 
ה 50 ("דברי ידידות ליוסיפון") חידשה את הפופולריות של סיגנון 
זה והחזירה אותו לאפנה. החל בשנות השישים נכתבים בעתונות 
הישראלית טורים סאטיריים שבועיים בפרוזה מחורזת, המכונים 
בידי העתונות "מקאמות": טורי מ. אמיתי ב״על המשמר" (שכונסו 
בספר "פיוטו של שבוע", תשכ״ה), ח• חפר ב״ידיעות אחרונות" 
(חלק מטוריו כונס בספר "מסדר לוחמים", תשכ״ח), י. שרת ב״מע- 
ריב", ואחרים. בשנת תשל״ב הוצג בארץ המחזה העברי היחיד 
שנכתב כולו בסיגנון המקאמה — "מחברות החשק" לדן אלמגור. 

י. א. קלוזנר, חנובילד בסה״ע, תש״ז! ש. ד. גויטיין, המ׳ והמחברת 
(מחברות לספרות, ה׳), תשי״א: י. צינברג, הרומאן הסאטירי בסה״ע 
של יה״ב (בתוך: תולדות ספרות ישראל, א, 170 — 196 ), 1955 ; 

נ, גוברין, סגנון הס׳ בסד,"ע בדורות האחרונים (מאסף לדברי ס׳, 
ביקורת והגות, ח׳—ט׳), תשכ״ח; ד. מירון, מ" של עונג־שבת (עכשיו, 

כ״א—כ״ד), תשכ״ה; ש. ורסס, בין ביאליק לאלחריזי (מולד, ג׳), 
תשל״א; הנ״ל, הספר "פני תבל" בזיקתו למסורת המ׳ בספרותנו 
(בתוך: ספר ח. שירמן), תש״ל; ח. שירמן(עורך), השירה הע׳ בספרד 
ובפרובאנס, א—ד, תשל״א 3 ז <ן 11 ו 1121 ויו?< 01101 ,ממבו)תז 1 י 801 .ן 
.■?! (״ירושלימה״; תורגם לעברית 
תשל״ג). יש לציין גם את ״ספר המסע בחצי האי קרים״ (תרל״ט— 
תר״מ), "מסע בארץ הקדם" (תרמ״ג) ו״מסע באירופא" (תרמ״ה) 
של א. דיינארד (ע״ע), בעל העין הביקורתית והלשון החריפה. 



719 


עברית, ספרות — עגבת 


720 


בין ראשוני חובבי־ציון שכתבו רשמי מ׳ מא״י יש להזכיר את 
ת. הרצל, מרדכי בן הלל הכהן, אחד-העם ויוסף קלוזנר. וע״ע 
גאוגרפיה, עט׳ 70/1 . 

י. ד. אייזנשטיין, אוצר מ״, תרפ״ז! א. יערי, מ״ א״י, תש״ו ! הנ״ל, 
שלוחי א״י, תשי״א; הנ״ל, אגרות א״י, 1971 ; ז. וילנאי, מצבות 
קודש בא״י, תשכ״ג 2 ; מ. איש־שלום, מסעי נוצרים לא״י, תשכ״ו! 

ש. ורסס, ״בלבב ימים״ לש״י עגנון — המקורות לסיפור ושיטות 
עיצובם (הספרות, ב'), תש״ל; 70/10 10 * 111-05 !-ו 0 ה 111 ־ ז 015 חי 1 זג 0 ,£ 

- 01 : 1 , 3101 ) 1111011 [ 0/00 11110 ) 1100 .[ 1150 / 10 //} 000£011 , 711112 ״ 1 ; 1847 , 5111/110 

־ 101500 ^ . 11 -) 1161111011 . 11 ; 1875 ,( 216 — 146 , 1 ,ת€££ו־ 1 נ 501 6 ) £1 ןמ 

7/10 ; 1880 , 10 ) 1.1111 £011 1/0111 011/11 1101011 7/1£001015011 011150/10 ( 1 ,(. 15 ) 0 ) 

111 ) 7/]/)'(11) 0 / 1110 7(110511x0 !'!1^11171 70X1 500101)1, 1—1X1111. 00X10 

■ 1101 701111101 [ 111 ! 11011011 1150 / 10 ) 0 ( 1 . , 11006 . 0 ; 1897 - 1890 ,\ 0 !) 1 ] 1 

- 1944 , 1-117 , 1]1£, 70-1-110 >1/00^X11110 מ 140 . 11 ; 1936 , 011111111/10/0110 [ 

, 01 ' 71111 / 0 111110 ) 7,1101 1/10 10 10 ) 0111 0001/00 [ 7.0 21 ,^) 0 . 0 .£ ך 1956 

. 1949 — 1935 . 1-111 

י. א. ק. 

עגבניה ( 10 ט $10 ז 6 ? 00 ץ£), סוג צמחים ממשפחת הסולניים (ע״ע) 
שבו 6 — 7 מינים, ובכללם מין אחד שהוא צמח המאכל 
התרבותי, ע׳ מצויה ( 65001601010 ״!). צמח הע׳ הוא חד־שנתי, 
מסתעף שרוע או זקוף. אורך הפרקים נע מ 1 — 2 ל 4 — 6 ס״מ, בהתאם 
לתכונת הזן ותנאי הגידול. העלים מסורגים ומנוצים. הפרחים צהובים 
אנדרוגיניים, נישאים באשכולות. ההפריה עצמית. הפרי ענבה בש¬ 
רית בעלת 2 מגורות או יותר. הזרעים קטנים דמויי־כליה ומכוסים 
זיפים קטנים. 

מחלקים את הסוג ל 2 תת־סוגים: 1 . אדומי פרי (- 61 ק 0 ש ץ 1 נ £1 
$16010 ), הכוללים נוסף לע׳ התרבותית גם את המין - 6111 מ 1 קךת 1 ק "! 
1011010 , 2 . ירוקי פרי ( 010 :> 51 ז 6 ? 0 ת£). בהם מספר הכרומוסומים 
12 = ס, אך מצויות גם צורות טריפלואידיות וטטרפלואידיות. מוצא 
רוב זני התרבות הוא מהמין 0 ו 10 ת 0$0016 .£. שאר המינים, ובמיוחד 
6111£011010 ב 11 ? 0 ! 1 ? .£, משמשים כמקור עמידות למחלות מסוימות. 
מספר הזנים הנמצאים בגידול מגיע ל 500 — 600 , ומספרם עולה 
מדי פעם, בהתאם לתנאי המקום ודרישות השוק והתעשיה. מיונם 
לפי גובה הזן, צורת הפרי והשימוש בו. 

צורת הפרי — מוארך, כדורי, שטוח או מצולע — וגדלו שונים 
מזן לזן. גם לתנאי הגידול השפעה על גודל הפרי. הפרי הצעיר 
מכיל טומטין׳ אלקלואיד ■רעיל, הפוחת תוך תהליך הבשלת הפרי, 
ולבסוף נעלם כליל. הערך התזונתי של הפרי גבוה יחסית. 

הע׳ גדלה מזרעים, אותם זורעים במשתלה, בהדליה או בלעדיה, 

או הישר בשדה. ההשתלה מועדפת בגידול לתעשיה בהיותה זולה 
יותר ומאפשרת איסוף מכני. הע׳ עולה יפה בכל אזורי ישראל, עונות 
גידולה נקבעות בהתאם לטמפרטורה באיזור. בחורף ובראשית 
האביב מגדלים אותה תחת כיסוי פלסטי המקנה הגנה מפגי רוחות, 
גשמים וטמפרטורות נמוכות. 

מחירו הגבוה של הפרי הטרי בשוקי העולם והאפשרויות הרבות 
של עיבודו התעשייתי (מיץ, רסק, קצ׳ופ ועוד) מקנים לע׳ חשיבות 
כלכלית מרובה. שטח גידולה בעולם מגיע ל 1.35 מיליון הקטר, 
וייצורה הכולל — ל 28.5 מיליון טונות ( 1970 ). התפשטותה הגאוגר־ 
פית היא עפ״נ מרבית היבשות ( 65 0 צפון — ס 40 דרום). עיקר ייצורה 
מרוכז באה״ב ואחריה באיטליה, בריה״מ, תורכיה ומצרים, שטח הגי¬ 
דול בישראל מגיע ל 50,000 דונם בקירוב (התפוקה 1969/70 : 175,000 
טון), ומזה כ 35,000 דונם במשק היהודי ( 1970/71 ); חלק ניכר מיועד 
לתעשיה. הייצור ביהודה ובשומרון נאמד ב 35,000 טונות וברצועת 
עזה וצפון סיני ב 7,500 טונות. היבול הממוצע בארץ הוא בין 
3.5 — 4.5 טונות לדונם — מהגבוהים בעולם. 

מוצא הע , התרבותית הוא בחלק המערבי של אמריקה התיכונה 
והדרומית. השם הלועזי 01031:0 ! נגזר מן המלה האצטקית - 0 ^ x1 
100131:0 . באירופה ידועה הע , מהמחצית השניה של המאה ה 16 . 
תחילה סברו שאכילת הפרי גורמת הרעלות, ומכאן השם המדעי 
שצוין לעיל (כלומר ״אפרסק־הזאב״); כן ייחסו לו תכונה 


לגרום ל״שגעון־האהבה״, וזה מקור שמו הצרפתי - 13 ) 010016 ? 
זססס! ("תפוח אהבה"), ומכאן נגזר גם השם העברי "עגבניה". במאה 
ה 16 הכירו ותיארו לראשונה באירופה את הזן ה״צהוב" של הע׳ 
שנקרא 1010 ) 0101 ? (באיט׳). רק במאה ה 18 החלו להשתמש 
בע׳ למאכל, ולתפוצה רבה הגיעה רק במאה ה 20 . לא״י הובא הפרי 
בסוף המאה ה 19 ע״י נזירים מצרפת, והפלחים הערביים גידלוה 
בקנה־מידה נרחב, בעיקר באדמות בעל. אולם לתפוצה רבה זכתה 
רק בראשית שנות ה 30 , עם הכנסת זנים חדשים ושיטות גידול 
משופרות. 

נ. רטיג - נ. קידר, השפעת דרגת ההבשלה על התחממות ו״מכות 
שמש״ (ן) 1 ב 50 ״ע 5 ) בסירות ע , (כתבים, יז, 281 — 287 ), תשכ״ח; 

י. רודיק ואחרים, הקדמת עונת הייצור של ע׳ ל תעשיה — על ידי 
שתילה (השדה. מ״ט, 358 — 360 ), תשכ״ט ; ח. ד. רביבוביץ - נ. קידר, 
השפעת המרי צמיחה דמויי אוכסין על חנטה בע׳ החורף (השדה, נ. 

287 — 290 ), תש״ל !. 1 )/ 111 0 ו>/ 1 ! 1 ) 1 ? 1 [ס 001 [)£ 1/0 ' 7 ,. 81 £1 ו 01 ) 1 ׳\ 11£ ;? .ם 
1110 1/1 70111111005 1711/100 /ס 7101015 1/10 / 01 70001111/01/15 • 7001/11201 
,( 65-72 , ז \ 011, X ז £5£3 . 8 . 74^x10 )ס .) 011 [ .) 15 ) 441 ) / 5 / 05,01 0510111 17 
,!/!ס /[) : 011/1/11 ^ 70 ) 706111101115 , 1965; 0. 7/310 -0(001131x1 

. 1968 

נ. קי. 

עגבת ( 10115 ?׳<$), מחלה קשה ומידבקת המועברת עפ״ר ע״י מגע 
מיני (ע״ע מין, עט׳ 276/7 ). הע׳, המתחילה כמחלת 
זיהום מקומית, עלולה להתפשט ולפגוע בכל הגוף, להרוס איברים 
חיוניים ולגרום למוות. גורם המחלה הוא החיידק טרפונמה פאלידום 
( 11110 ) 3111 ? 16103 ! 0 ? 71 - 6 ) מסדרת הסלילניים ( 30636 ! 001136 ' 11 ? 5 ), 
שצורתו סליל וארכו כ 10 מיקרון. 

הע׳ מוגבלת לאדם בלבד. באופן נסיוני הצליחו להדביק קופים 
וארנבות (ר׳ להלן). מוקד ההדבקה באדם הוא לרוב באיזור איברי 
המין, אולם כ 10% ממקרי ההדבקה מקורם באיברים אחרים (בעיקר 
הפה). 

מהלך המחלה. מבחינים בע׳ 3 שלבים עיקריים: ע , ראשו¬ 
נית; לאחר תקופת דגירה של 2 — 10 שבועות מתפתחת במקום 
ההדבקה בועית ההופכת לביב בעל שוליים מוגדרים וקשים (הכיב 
הקשה), בלוטות הלימפה הקרובות מתנפחות גם הן. כרגיל אין 
כאבים בשלב זה. כיב ראשוני זה נרפא ללא-טיפול ונעלם. ע׳ 
ראשונית מאוחרת! 2 — 10 שבועות לאחר היעלמות הכיב 
הראשוני פורצת פריחה בחלקי הגוף השונים המלווה הופעת בועיות 
לחות באיזור איברי המין והשת. בשלב זה אפשרית גם הופעת 
דלקת קרום המוח והכליה. הבועיות וחביבים ב 2 שלבים אלה 
עשירים בחיידקי ע׳ ולכן סכנת ההדבקה בהם גבוהה מאוד. התפרצות 
חוזרת של פריחה מידבקת זו עלולה לקרות במשך תקופה של 
5 שנים לאחר ההדבקה, אולם לאחר מכן אין חולה הע׳ מעביר את 
המחלה. ע׳ מאוחרת ("ע׳ שלישונית") מופיעה זמן רב לאחר 
ההדבקה (לעתים אף שנים); שלב זה מאופיין בתופעות דלקתיות 
קשות באיברים פנימיים שונים, ואף בעור. כתוצאה מכך מופיעים 
שינויים ניווניים בעצמות, באאורטה (ע״ע) תוך התהוות מפרצת 
(ע״ע), ובדרכי הלימפה עד כדי גרימת אלפנטיאזיס (ע״ע). הנזקים 
החמורים ביותר הם נזקי מערכת העצבים המרכזית. פגיעה בחוט 
השדרה גורמת לכל יון הגבי (ע״ע חוט־השדרה, עמ׳ 185 ), ופגי¬ 
עות במוח גורמות לשיתוק כללי מתקדם ולהפרעות נפשיות חמורות. 
שלב זה מאופיין בכך, שכמעט אין למצוא בחולה חיידקי ע׳ ויש 
להיעזר בשיטות אבחנה אחרות. ב 25% ממקרי הע׳ קיימת החלמה 
ספונטנית ושלמה לאחר השלב הראשון; 25% נוספים לוקים בע׳ 
ללא גילויים קליניים בשלבים הראשונים (ע , לטנטית). 50% מכלל 
מקרי הע , מפתחים את התסמונת האפיינית לע׳ שלישונית. 

ב ע , מלידה עלול גורם המחלה לעבור לעובר דרך השליה 
של אם חולת ע׳. חלק מעוברים אלה מת כתוצאה מהפלה או בשעת 
הלידה. במקרים אחרים סובל הילד מסימני הע׳ על כל שלביה, 
ונוסף על כך מצויים מומים וליקויי־תצורה האפייניים לילדים אלה, 


721 


עגכת — עגונה 


722 


כגון הרשות, ליקויים במבנה השלה במערכת העצבים המרכזית ועוד. 
טיפול נמרץ בע׳ האם תוך חדשי ההריון הראשונים מונע ע׳ מלידה. 

אבחנה. מאחר שתופעות הע׳ דומות, על כל שלביהן, לתו¬ 
פעות המלוות מחלות והפרעות אחרות, נודעת חשיבות מכרעת 
לבחינת תולדות המחלה מחד ולבדיקה מעבדתית מדויקת מאידך. 

היות שהכיבים המופיעים בע׳ ראשונית עשירים בחיידקי ע׳, 
מתבססת האבחנה הראשונה על בדיקה מיקרוסקופית. בשלבי הע׳ 
המאוחרים מתבססת האבחנה על שיטות סרולוגיות (ע״ע סרולוגיות, 
שיטות). שיטת אבחנה אחרת, שיש לה חשיבות היסטורית ומדעית, 
היא שיטת וסרמן (ע״ע וסרמן, א.) המתבססת על מבחן קשירת 
משלים (ע״ע, וע״ע בורדה). עיקרן של שיטות אלה הוא אנליזת 
נסיוב הדם לשם מציאת נוגדנים נגד גורמי הע׳. חשיבות שיטות 
האבחנה אינה מצטמצמת בקביעת המחלה בלבד, אלא היא גם גורם 
מכריע בקביעת הצלחת הטיפול. 

טיפול. לפני הנהגת השימוש בפניצילין שימשו תכשירי 
ביסמוט וארסן (ע׳ ערכיהם, וע״ע אהרליך עמ׳ 585 ) לטיפול בע׳. 
וגנד־יאורג (ע״ע) הנהיג את הטיפול ע״י הדבקה בטפילי המלריה 
(ע״ע, עמ׳ 790 ). הקדחת בהדבקה זו השמידה את גורמי הע׳ והצילה 
בזמנו רבים ממקרי הע׳ השלישונית. כיום משמשים פניצילין ונג־ 
זרותיו כתרופה כמעט בלעדית לטיפול בע׳. במקרים של רגישות 
לתרופה זו אפשר להשתמש בתרופות אנטיביוטיות אחרות. הצלחת 
הטיפול, ובעקבותיה ההחלמה השלימה, הניתנת להשגה בכל המק¬ 
רים, תלויה במעקב מתמיד וקפדני אחר השמדת גורם הע׳. 

חסינות. ע׳ מעניקה חיסון על תנאי בלבד — כל/ אדם 
הסובל מע/ בכל שלביה, אינו נדבק בה פעם נוספת. אולם, לאחר 
החלמה מלאה אין חיסון ותיתכן מחלה חוזרת. 

מחלות דמויות ע׳ נגרמות ע״י חיידק הע׳ או חיידקים 
קרובים לו ביותר, והן אנדמיות באזורים רבים בעולם, בעיקר 
באזורים בעלי אקלים טרופי. הן פוגעות בעיקר בילדים וההדבקה 
בהן אינה מינית. ברוב הגדול של המקרים אין מופיעים השלבים 
המאוחרים של המחלה. מטפלים בהן בעזרת פניצילין. לסוג זה 
שייכות המחלות: פ ר מ ב ס י ה הנפוצה באזורים חמים ולחים, 
ב ג׳ ל הנפוצה באפריקה, ם י נטה במכסיקו, באמריקה המרכזית 
והדרומית, וכן באיי האוקיאנוס השקט. 

ע׳ ה א ר נ ב ו ת. מהלת מין המצויה בארנבות והגורמת לכיבים 
באיברי המין שלהן. גורם המחלה דומה לגורם הע׳ באדם, ולכן 
דרושה זהירות בשימוש בארנבות למחקר הע׳ כדי למנוע והוי מוטעה. 

במחקר ההיסטורי שרר ויכוח ממושך, אם הובאה המחלה 
מאמריקה לאחר גילויה או היתד, ידועה באירופה לפני קולומבוס. 
חקירות אנתרופולוגיות באמריקה גילו מספר רב של שלדים שבהם 
מצויים שינויים אפיינים לע׳ בעוד שבאירופה נמצאו מקרים בודדים 
שאף ביחס להם קיים ספק, 

השם סיפיליס ניתן ע״י פראקאסטורו ( 0 ־ 03035101 ?) בפואמה 
לאטינית: ״סיפיליס או המחלה הצרפתית״ ( 1530 ). הוא גם המליץ 
על הטיפול ככספית ובעץ הגואיאק ( 113130 §) ותיאר את המחלה 
באופן מקיף: סימנים ראשוניים באיברי המין; שניים בעור; שלי¬ 
שיים בעצמות ובאיברים הפנימיים. האיטלקי מאסא ( 3553 !\ .א) 
תיאר ב 1532 את ההתקשויות (ב] 13 ״ן״ט§). בסוף המאה ה 15 ובת¬ 
חילת המאה ה 16 היתה הע׳ פורצת לעתים בצורת מגיפה, אולם 
הפצת הידיעות על סימניה ופעולות פיקוח של השלטונות הקטינו 
את נפיצותה. — בסוף המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 נתגלה 
הקשר בין כליון הגב ומחלות הרוח לבין הע/ 

ב 1910 המציא אהדליך (ע״ע) את הסלוורסן ( 530 ס 3 ׳\ 531 ) , הת¬ 
רופה הראשונה שהצליחה לרפא ע/ אם כי לא באופן מוחלט. 

. 1962 ,. 5 / 0 (( 6/6/01 !/ , 1/1/116 ) 0 . 0 . 0 
מ 1 . ר. - יד. ל. 


עגונה (עצורה, כלואה; ע״פ רות א, יג), אשד, נשואה החיה בנפרד 
מבעלה ואינה יכולה, למעשה, להשיג ממנו גט (ע״ע אשות, 

עמ׳ 402/3 ), או שלא ידוע אם הוא חי. גם יבמה (ע״ע יבום וחליצה, 
עמ׳ 122 ) יכולה להיות ע/ לפי ההלכה מסתיימים נישואין רק ע״י גט 
או מוות. הגט נעשה ע״י הצדדים עצמם, ובהעדר הבעל, או כשהוא 
מסרב, ואף בזדון — אין גט. הוא הדין כשאין אפשרות לקבוע 
אלמנות ודאית. אין בעיית עגינות (ע-ת) אצל הבעל, שבמקרהו 
קיימות אפשרויות שונות (ע״ע ביגמיה). מקרי ע־ת בהמון קורים 
בעיקר בתקופות מלחמה או רדיפות, ובזמננו במיוחד כתוצאה מה¬ 
שואה. מקרי ע־ת פרטיים קשורים לפעמים במחלת־נפש כרונית של 
הבעל, או בסחטנות זדונית מצדו, 

ע-ת היא סוגיה הלכתית ואנושית מסובכת ונידונה בפרטות רבה 
וחסרת־תקדים בספרות הפוסקים. הקלות רבות הותקנו בדיני־הראיות 
הכלליים, והשתמשו הרבה ב״סניפים" להתר, לפי פרטי כל מקרה׳ 
אך, מאידך, נזהרו מאוד, פן יתירו אשת-איש לאחר, וייעשו בניה 
מבעלה השני ממזרים (ע״ע ממזר). 

בדין התורה "ע״פ שנים עדים יקום דבר" (ע״ע ראיות), אך כבר 
רבן גמליאל (ע״ע) הזקן תיקן, שבהעדר הבעל כתוצאה ממלחמה 
משיאין את אשתו ע״פ עד אחד המעיד על מותו (יב׳ ט״ז, ז׳). 
ר׳ אליעזר ור׳ יהושע סברו, מאוחר יותר, שאין לעשות כן, אך בימי 
רבן גמליאל דיבנה נקבעה התקנה שוב ואף הורחבה על עד מפי 
עד ועל עדות של עבד, של אשה, של שפחה ושל קרוב (שם). טעם 
התקנות בהנחה שאין אדם משקר בדבר שעלול להתגלות. שאם 
הבעל חי — יופיע במשך הזמן, ובהנחה האחרת שהאשה עצמה 
מבררת היטב, אם בעלה מת, לפני נישואיה השניים, מחשש לתוצאות 
האפשריות (יב׳ צ״ג, ע״ב; וד׳ רמב״ם גירושין, י״ב, ט״ו). אם ידוע 
שחיתה בשלום עם בעלה, ייתכן שתהא הע׳ מותרת ע״ס עדותה היא 
שבעלה מת, פרט להעדרות במלחמה — וזאת ע״פ הנימוק השני 
הנ״ל (שם צ״ג, ע״ב! קי״ד, ע״ב—קט״ז, ע״א). חמש נשים, ביניהן 
חמותה, בת בעלה ועוד, אינן נאמנות. מתירים מע-ת גם ע״פ עדות 
מומר וגוי, אם הם "מסיחים לפי תומם" שהבעל מת. 

לגבי המוות עצמו לא תתקבל כמספקת עדות על עובדות העלו¬ 
לות לגרום למוות רק עפ״ר, כי ייתכן שהעד רק מסיק מהן שהבעל 
מת! ע״כ לא יתירו אשה ע״פ עדות שנפל בעלה "במים שאין להם 
סוף", שמא יצא במקום אחר, אלא אם נוכח העד בקבורתו, או שהעיד 
שמצא אח״כ במקום הטביעה אחד מאיבריו. מאידך, אם העיד, כי 
טבע במים שיש להם סוף (כלומר שיכולים לראות את כל סביביו) 
והעד שהה במקום כדי שתצא נפשו של האיש שטבע ולא עלה, 
יתירו את הע/ בע׳ מנישואין אזרחיים יוכל ביה״ד שלא להכיר 
בנישואין ולהתירה בכך. 

בגלל מצבה הקשה של הע/ ניסו כבר בזמן קדום למנוע מראש 
אפשרות של עיגון. "כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב 
לאשתו" (כת׳ ט/ ע״ב), על תנאי, שבמקרה שלא ישוב עד יום ידוע, 
ייחשב הגט בר־תוקף. דרך זו הונהגה גם בעתוודמלחמה בימינו. 
במקרה כזה יהא אפוא צורך בנישואין חדשים, אם יחזור הבעל 
לאחר זמן, אך לא תוכל אשתו לשאתו מחדש כאשר יחזור, אם הוא 
כוהן. במקרים מסוימים זכאית אשה לקבל מבי״ד צו האוסר על הבעל 
לנסוע להו״ל כל עוד לא יתן לה גט על תנאי כנ״ל. דרך אחרת 
הוצעה — להתנות בשעת הנישואין, שהם ייחשבו כבטלים למפרע 
במקרים מסוימים. הצעה וו כרוכה בבעיות הלכתיות מרובות והיא 
לא נתקבלה, בד״כ, על דעת רוב הפוסקים. דרך אחרת היא ע״י 
התקנת תקנה כללית של חכמי ההלכה, שלפיה יופקעו הקידושין 
למפרע בתנאים מסוימים, על יסוד הכלל ש״כל המקדש אדעתא 
דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה" (גיט׳ ל״ג, ע״א). 
לאחרונה הועלו הצעות אלה שוב לדיון. 



723 


עגונה — עגלה ומרכבה 


724 


במדינת ישראל מסורה סמכות השיפוט הייחודית בענייני ע׳ 
לבתה״ד הרבניים. 

ש.י. זיין■ ע" של מלחמה בספרות ההלכה (סיני, י'), תש״ב! א. ח. 
פריימן, סדר קידושין ונישואיו אחרי חתימת התלמוד, חש״ה! 

י. ז. כהנא, ספר הע״, תשי״ד; אוצר הפוסקים, ג׳—ח/ תשי״ד— 
תשנ״ג; י. י. וויינברג, על נשים שבעליהן השתמדו (נעם, א'), 
תשי״ח; ב. ז. בנדיקט, כנ״ל (שם, ג), תש״ך; א. ברקוביץ, תנאי 
בנשואין ובגט, תשב״ז; ב״צ שרשבסקי, דיני משפחה, 64/5 , 89 , 93 . 
1967 2 ; מ. אלון, חקיקה דתית בחוקי מדינת ישראל, 182 — 184 , 
תשכ״ח. 

ב. שר. 

עגור״ים (סב 113 \ז 0 ), משפחת עופות גדולים זקופי־קומה של בתי- 
גידול לחים, הדומים, בצורתם החיצונית, לחסידות או אנפות 
(ע׳ ערכיהם); ונבדלים מהם בקדמת העין המנוצה ובלשון הארוכה. 
המשפחה כוללת 4 סוגים ובהם 14 מינים שתפוצתם כלל־יבשתית, 
פרט לאמריקה הדרומית. הע" קרובים יותר לאגמיות וסופיות 
(רליתיים) ולחבתיים הערבתיים. צבע נוצותיהם חום, אפור או לבן 

עם אברות תעופה שחורות שעליהן 
סוככות נוצות־ציציות. בעור הראש 
או הפנים "קרחות" צבעוניות ויש 
שעל ראשם ציצית. רגליהם גבוהות 
וחשופות עד למחצית השוק. האצ¬ 
בעות קצרות, האצבע האחורית 
מוגבהת ומנוונת. הע" הם עופות 
קרקע ואינם מטפסים על עצים. 

המקור ישר וארוך ומזונם רב־גוני 
הן מהצומח והן מהחי: זרעים, עש¬ 
בים, פירות׳ חרקים וחולייתנים 
קטנים. הקן בנוי עפ״נ הקרקע או 
במים רדודים. בהטלה 1 — 3 ביצים 
שצבען בהיר ובהן כתמים בחום־ 

ארגמן. משך הדגירה כחודש ובעת 
הבקיעה מכוסים האפרוחים פלומה; 

חושיהם מפותחים והם מסוגלים כעבור 2 — 3 ימים לעזוב את הקן 

בהליכה או בשחיה. חוץ מעונת הדגירה חיים הע" בחבורות שלהן 

מנגנוני התנהגות־חברתית מעניינים בשעת חיזור או איום. מנגנונים 
אלה מתבטאים ב״ריקודים״ זה מול זה או בצעדה בשורות ערפיות — 
תנועות שהועתקו בכוראוגרפיה של עמי אפריקה, סין ויוון העתיקה. 

המינים הדוגרים בצפון נודדים בסתיו דרומה. מעופם חתירה; 
בניגוד לחסידות הם מסוגלים לנדוד ביום ובלילה, ולחצות את רוחב 
הימה״ת או להגיע מאסיה לאוסטרליה ללא חניה. במעופם ערוכים 
הע״ בצורת ראש־חץ אפיינית. הם מגיעים לגובה רב — מעל ל 4 
ק״מ. קולם גרוני־עמוק ונשמע למרחקים בשל קנה־נשימה שהוא 
ארוך מהצוואר ונמשך בקיפולים ופיתולים בתוך רכס עצם־החזה 



ציור 2 . עגורים אפורים במעוף־חתירה 


החלול כתבת־תהודה. תכונה זו מאפיינת בייחודה את רוב הע". 
בא״י מזדמנים 2 מיני ע" הדוגרים ב איך םיה: העגור האפור 
( 118 ז§ 118 ־ 01 ) הוא עובר־אורח ולהקה נשארת מדי חורף בעמק־ 
יזרעאל מסביב לאגם הקישון; ע ג ו ר י חן ( £0 ־ 11 ׳\ 0136$ נןס־ 111 ) 11 \ג) 
חולפים בשמי הארץ בדרכם לסודאן—חבש. נדידת העגורים וקולם 
נזכרים במקרא (ירמ ׳ ח, ז; ישע׳ לח, יד). 

החקלאות האינטנסיווית דוחקת את רגליהם עד להכחדה: למרות 
כל מאמצי השמירה על העגור הלבן והנאה (ב״ג 0 ;זסת 31 115 ־ 01 ) 
הדוגר בקנדה וחורף בטכסס, נותרו רק 48 פרטים חיים ( 1970 ). 

, 11 ב 1 ת 1011 ־ 1 . 0 ; 1930 , 1-11 ,££׳<■§£ / 0 */ 5/17 5 ' 11011 אי . 11 

) 1 ( 1 ,ו 011 זמ 11£1 . 11 -. 0 ; 1936 , $€71 11171 {>!)))£ 

. 1968 , 111 , 

אר. אב. 

עגלה ומרכבה. עגלה (ע׳) — כלי-רכב לא-ממונע, שייעודו 

;־•ך זו ־,•:•זז 

הובלת סחורות ואנשים. הע׳ הפשוטה ביותר להובלת סחורות 
היא בעלת שני אופנים, ללא גגון וללא קפיצים. מרכבה (מ׳) — 
כלי־רכב, המובל ע״י בעלי־חיים, ויבו מקום לנהג ולנוסעים. צרכי 
המלחמה והציד השפיעו השפעה מכרעת בעיצוב שני כלי-הרכב האלה. 

ראשיתה של הע׳ היתה, כנראה, בדרום־מסופוטמיה, שם פותחה 
ע״י השומרים (ע״ע) בערך ב 3500 לפסה״־נ. לתולדותיה קשר הדוק 
עם המצאת הגלגל (ע״ע) וביות בהמות־גרירה. אפשר שהע׳ התפתחה 
מהמזחלת להובלת מטענים כבדים, שתחתיה הונחו בולי־עץ כדי 
להקל על הגרירה. הע״ הראשונות נגררו ע״י 2 — 4 חמורי-בר, או 
שוורים, וברבות הזמן, גם ע״י צמדי סוסים או פרדות. מציאותן 
של ע" שימשה עדות לרמה טכנית־כלכלית ניכרת. לע" נודעה חשי¬ 
בות גם ככלי הקשור בשררה ובפולחן (השר עגלות־הפלשתים — 
להלן)• 

את עיקר רישומן השאירו הע" במסופוטמיה,במצרים מ 1600 לפסה״נ 
בערך, בממלכות-ההתים ובעולם היווני והאטרוסקי. כן נודעו היטב 
בעמק האינדוס ואף בסין הרחוקה. אך רק עם התפתחות מרכבת- 
הקרב החד־צירית במזרח־הקרוב׳ בערך בשנת 2000 לפסה״ג, הפכה 
הע׳ (במקרה זה — הקרבית) גורם מכריע בתולדות העולם. הפעלת 
רכב קרבי זה נתאפשרה הודות לשני חידושים: א) המצאת הגלגל 
הקל, בעל 4 — 8 חישורים, שבא במקום הגלגל האטום הכבד והמ¬ 
סורבל; ב) החלפת חמורי־בר ושוודים כבהמות־גרירה בסוסים מהי¬ 
רים. — מרכבות־המלחמה אפשרו את הקמתן של ממלכות-ענק 
והשליטה בהן, בעיקר במזה״ת, והן מילאו תפקידים צבאיים מכריעים 
במצרים ובממלכות־החתים ובמלחמות ביניהן. בקרב־מגידו ( 1479 
לפסה״נ) לכד פרעה תחותמם 111 924 ע" קרביות. 

מתבליטי רעמסס 111 (ע״ע מצרים, עמ ׳ 177 ) ידועות עגלות 
הפלשתים (ע״ע): ארגז הנישא על שני אופנים אטומים, רתום 
לשוורים. מן הסתם, בע׳ כזאת (חדשה, ע״פ כללי הטקס, ורתומה 
לשתי פרות) הושב ארון־הברית (ע״ע) משבי הפלשתים (שמ״א ו, 
ז—יד; וחשו׳ שנדב ו, ג). 

בימי הרומאים, שהיו לוחמי חי״ר מובהקים, נעלמו הנד הקרביות 
החד־ציריות, מלבד אלו ששימשו בטקסי־נצחון ובמירוצים. מ" 
המירוץ נמשכו בד״כ ע״י 4 סוסים; בתקופת הקיסרות היו ברומא 
4 קבוצות של מ" ולכל אחת מהן אוהדים נלהבים. לעומת זאת, הרבו 
הרומאים להשתמש, בכבישיהם המפותחים, בע" מוצקות, דו־ציריות, 
לצורך הובלת מטעני־צבא, אספקה אזרחית ונוסעים (מם׳ 3 בתמו¬ 
נה). היו אפילו מעין קרונות־שינה מכוסים, ויש שע" עברו מרחק 
של יותר מ 100 ק״מ ליום. הרומאים גם הנהיגו את פרזול הסוסים, 
דבר שהגדיל את יעילות הגרירה. כן רתמו סוסים במדורג (במקום 
בצמדים) כדי למנוע סתימת דרכים, אולם בהמות-הגרירה היו צפו¬ 
יות לחנק, עד להבאת רתמת־החזה לאירופה (ע״ע סוס- עמ ׳ 531 ). 
תמונות של ע׳ ושל מגרדה טוטוניות — ר׳ כרך י״ח, עט׳ 371 . 



עיור 1 . עגו-ואפור ( 115 ־ £1 : 01-11 ) 
?יד קנו בפבד קנים 



725 


עגלה ומרכבה 


726 



1 . רגם של עגלה מכרתים (האלף ה 3 לפסה״ג): 2 . עגלה מערבות קלטוה (היום בריה״ט): דנם־חרם — הגלגלים, היצול והעול משוחזרים (האלף ה 2 לפפה״ג); 
3 . ענלת־סשא רוסית (הסאה ה 3 לסה״ג): 4 . ענלת־טשא בת שני גלגלים ממוםמדים (המאה ה 14 ); 5 . מרננת דרנלי (אנגליה, 1720 בערר): 6 . עגלת־נוסעים 
בשירות חברת־ר,נסיעות ״וולם־פרנו" (אה״ב, הסאה ה 19 ); 7 . כרכרת ״ויקטוריה" (אנגליה, המאה ה 19 ); 8 . ענלת־דואר (סוף הסאה ה 18 — המאה ה 10 ; בסוף 

המאה ה 10 שימשה כעגלת־שעשועים). 


ביה״ב פחת מאוד השימוש בע", בהעדר סחר ודרכים עבירות, 

אך נתרבה השימוש בע״ חד־גלגליות, מונעות בידי אדם — המריצות. 
בשלהי יה״ב, משגדלה שוב התנועה בין המדינות, הופיעו הע" 
מחדש. עתה הופק מאמץ־גרירה מירבי מהסוסים, ע״י השימוש בעול 
משופר ומרופד (מם' 4 בתנד), ונכנס לשימוש נרחב הציר הקדמי 
האנכי המסתובב (המצאה קלטית בת יותר מאלף שנה), שהגביר 
במידה מכריעה את כושר־התמרון של הע׳. מעבר ספטימר (־ 1 ) 56£ 
״ס•!; 2,311 מ , ) בשוויץ היה המעבר הראשון באלפים שהוכשר 
( 1338 ) לתנועת ע" ונד. גם הצבאות החלו שוב להשתמש בע" ובנד 
מראשית המאה ה 15 , ובאמצע המאה הופיעה מ׳ חדישה ( 003011 ), 
שעיקרה תיבה, ובה מושבי הנוסעים, שהיתה תלויה ברצועות עור 
בין הציר הקדמי לאחורי. מכאן, ובמשך 400 שנה, חלו שיפורים 
בלתי־פוסקים בנד. הן תוכננו עתה לנסיעות ארוכות; נתרבה מספר 
הנוסעים במושבים צמודים בחוץ, בפנים — קדימה ואחורנית ■— 
ועל הגג. נוספו להן חלונות־זכוכית, מדרגות־כניסה מתקפלות, ויש 
שהיו בעלות גגות נפתחים ומתקפלים. בין המאה ה 17 ל 18 הוחלפו 
קפיצי-המרפק ( 5 §מ 1 זכ 51 ^ 6160 ) הקטנים בקפיצי־קשת (< 14 (״\ 
85 ״ת ? 5 ) גדולים. במאה ה 18 כבר פעלו, באמצעות מ", שירותי 
דואר ומסע קבועים ברחבי אירופה. בראשית המאה ה 19 הגיעו 
מרכבות־הנוסעים באנגליה למהירויות ניכרות על הכבישים ד,סלו־ 
לים, ששכלל המהנדס ג׳ון מקאדם ( 1756 — 1836 ). המהירויות ש¬ 
הושגו, 12 קמ״ש בממוצע וכ 22 קנדש מהירות־שיא, נתאפשרו 
ע״י החלפת סוסים עייפים בתחנות ( 513£65 ) במרחקים מסוימים. 
תחנות של ע״־הדואר (מם׳ 8 בתמ׳) נמצאו במרחק 13 ק״מ 
(בממוצע) זו מזו. בראשית המאה ה 19 הופעלו 
בערים "אומניבוסים" בקווים קבועים, שהובילו 
14 — 28 נוסעים, בתוך המרכב ועל גגו. האנגלי 
הנסאם פיתח מ׳ לנוסע אחד, מלבד העגלון, 
חד־צירית, מהירה ושימושית ( 026 1 ז 501 ת 13 ־ 1 ). 
באמצע המאה הומצאו צמיגי־גומי לשימוש הם", 
אך למרות כל השיפורים, שוב לא יכלו ע" ונד 
לעמוד בפני התחרות הרכבת בתחבורה הבין* 
עירונית. 

הנד בעלת ארבעת האופנים הופיעה במאה ה 17 . 
המרכב היה דומה לזה של מושב־הסעה (אפיריון 
: 311011311 ( 561 ) והיה בו מושב אחד. דגם אחר מאו¬ 
תה תקופה היה בעל שני מושבים, זה מול זה. 
מרכבת-הדואר ( 0113156 051 ק) היתר, דומה לנד הדו- 
מושבית, אך הנהג שלה (מ 05111110 ס) רכב על אחד 


הסוסים. בסוף המאה ה 18 נכנס הלנדאו ( 1.31101311 ) לשימוש כללי. 

בין השנים 1850 18601 הופיעו דגמים שונים של "כרכרה": 

מ , קלה ופתוחה, בעלת ארבעה אופנים (ח 3610 ו 1 ק), שמשכו אותה 
סוסים קטנים ( 165 מ 0 ק), וב 1870 היתד, הפיטון הוויקטוריאנית הנד 
האפנתית באנגליה. 

באד,"ב השתמשו תחילה בדגמים האירופיים של הנד, אבל החל 
ב 1860 נוצרו גם שם טיפוסים אפייניים. בקרונות־המשא (ע"־ 
צב = 0115 § 3 ^\ 601 ז 6 צ 00 ), ששימשו להתפשטות מערבה, לא היו 
קפיצים (והיתד, סכנה שיישברו בטלטולי-הדרך), אלא רצועות קשו¬ 
רות ליצולים, ואלה שימשו כעין ערסל, שעליו היה מונח גוף־הע׳. 

ביפן הומצאה ב 1870 בערך ה״ריקשה״ ( 16115113 ), ע , דו־גלגלית 
חד־(או דו־) מושבית, נגררת ע״י אדם, הנפוצה בכל רחבי מזרח- 
אסיה. 

החל בראשית המאה ה 20 התחילה המכונית להשתלט על התח¬ 
בורה המקומית, ומאז בטל למעשה השימוש בע" ובנד, מלבד 
לצרכים מיוחדים: בחקלאות, שבה הן משמשות כמשטחים נגררים 
ע״י טרקטורים; בספורט ; בתיירות המקומית; בחברה העשירה, 
המקיימת מסורת מהמאה ה 16 , שלפיה מדגימה מ׳ רתומה לכמה 
סוסים את עשרו ומעמדו של בעלה. 

03 ^ €37113 , 8113115 . 8 ; 1903 ,! 1 ) £03 1 ) 371 3%05 דר/ €3 1 ( 1 ( £3 .ע 1 

; 1926 ,! 1 ) 110 ' 11 071 11 ( 7 0 ס ) 7 11 ,; 0110131 . 0 . 11 ; 1912 , 1 ) €03011 37111 

,;/';־;; 117 . 1111111 17 ; 1935 , 100 ) 01:1 1 1011 ;•;; 1-7 ( 3771 ) 110,100 ,,:ז: 17 . 0 

,. £00117701 / 0 .) 117 ? 1 . , 8.11311 . 4 . - 1 ), 11010173 .ן 1-7 - זפי}ח 81 . 0 ; 1955 
. 1958 — 1954 ,(הפרקים הדנים ב 011 י 51 מ 3 :ז) 7 \- 1 


פ. פ. - צ. ר. 



חלף' ברברה: א. טבם מהצד; 1 . גלגל; 2 . סו־ז; 3 . קפיצים; 4 . מערבת המתלה הקדמי; 5 . חיבור 
היצול;. 0 . מנז־בוץ (כנף); 7 . מושב־הרכב; 8 . ידית הבלם; 0 . פגם; 10 . ׳עלב; 11 . הבלם; 12 . 
המתלה האחורי, 


ב. המערכת הקדמית, סבט טלפנים. נ, הקפיצים התומכים את תינת-הכרברה; 13 . קסיצי־אורד 
(קפיצי־עליס); 14 . קפיצי־רוחב; 15 . החיבור לתיבת־הכרברה. 










727 


עגל־הזהב — עגנון, שמואל יוסף 


728 


עגל־הזהב, ע״ע עבודה זרה. 

״ 7 ז נ- 7 77 

עגלי״פה ( 1313 מ 0 ; 1 ל 010 -< 0 )׳ מחלקה של בע״ח פרימיטיוויים ביותר 
— מן החליתנים (ע״ע, עמ ׳ 502 ), החיים במים מתוקים 
ומלוחים. כתת-מערכה, או כעל־מחלקה (לפי דרכי־המיון השונות), 
מכנים אותם חסרי־לסתות ( 3 נ 1 :ו 3 ת£\;). זהו הסימן החשוב ביותר 
המבדיל אותם מכל יתר החולייתנים, שבהם הלסתות יציבות וקיימות. 
רוב מיני עה״ם הם מאובנים, ששלטו מהאורדוביקון עד לדוון. — 
על קרבתם לאוסטרקודרמים — ע״ע. עמהתפתחותם של הדגים בעלי- 
הלסתות, נשארו מעה״ם רק שרידים, שהפכו לטפילים על דגים, 
והם מגרדים את בשרם או מוצצים את דמם. רבים הסימנים הפרימי־ 
טיוויים בעה״ם: מיתר־הגב שלם ושווה לכל ארכו; יש התחלה של 
היווצרות חוליות — רק הקשתות קיימות, ונראה שגוף־החוליה 
עדיין לא התפתח; בגולגולת חסר האיזור הערפי ורק 8 זוגות־עצבים 
יוצאים ממנה. קיימת אוזן פנימית ובה 1 — 2 קשתות בלבד; סנפירים 
זוגיים אינם קיימים; רק במעטים התחילו להופיע סנפירי־חזה. יש 
כיסי־זימים רבים. הכליה היא מטיפוס פרונפרוס, הממשיך את קיומו 
זמן רב. בצמדיים (ר׳ להלן) עצבי־הגב נפרדים ואינם מחוברים 
לעצבי־הגחון המוטוריים, תאי־המין נפרשים לחלל־הגוף ונפלטים 
דרך פתחי־חלל. שני הסימנים האחרונים משותפים להם ולאזמלון 
(ע״ע). הודות לגלגול, הקיים באחת המשפחות, אפשר לראות בעה״ם 
את המעבר ממיתרנים קמאים ( 3 ] 13 ן־ 01 ד 001 ז?) לחולייתנים (ר , להלן). 

עה״פ הקיימים היום דומים בצורתם לצלופח; גופם נחשוני ועורם 
עירום, בניגוד לעה״ם המאובנים, שגופם היה משוטח ועורם היה 
מכוסה לוחיות בנויות גרם ודנטין. לצרכי הטפילות מצוידים הפה 
והלשון בשיניים קרניות המשמשות לגירוד בשר הפונדקאים. המים. 
המשמשים לנשימה, נכנסים ויוצאים דרך פתחי כיסי־הזימים; צינור־ 
העיכול הוא אחיד וחסר קיבה ומעי אטום; קיימת בלוטת־מין יחידה. 

עה״פ מתחלקים ל 2 על־סדרות, ובהן 2 משפחות: 

( 1 ) צמדיים ( 136 > 20111 ץ 1 ז 01 ז 61 ?) — אורך גופם כ 10 — 50 0 ״מ. 
הסימנים האפייניים: שפתיים עבות, פה עגול ובולט, בצורת 
כפתור-הצמדה; עיניים קטנות, ומאחוריהן 7 נקבי-זימים; נחיר 
אחד; 1 — 2 סנפירי־גב — במחצית האחורית של הגוף. חלל־הפה 
מצויד בשיניים קרניות רבות, שבהן הם חותכים את בשר הפונדקאי. 
הם שוכני־ים, אבל בעונת־הרביה הם עולים לנהרות לשם הטלה! 
מטילים ביצים רבות וקטנות; ההפראה חיצונית. מהביצים בוקעת 
לדוור., שאינה דומה להורים, ע״כ חשבו אותה לסוג אחר וכינו אותה 
בשם 0000165 זמות\ 7 (שוכן־חול). בלרווה זו ניתן לראות את המעבר 
מהאזמלון להולייתנים. זו אינה טפיל, אלא שוכנת־קרקע וניזונה 
מרקבובית. בדומה לאזמלון, הפה מכוסה בכעין כיפה. פירורי מזון 
(גדולים וקטנים) חודרים יחד עם המים לתוך הפה, ע״י פעולה שרי¬ 
רית של דפנות־הלוע, 1 זו דרגה גבוהה יותר בהתפתחות החולייתנים, 
לעומת האזמלון, שאצלו נעשה דבר זה ע״י פעולת הריסים. בדופן 
הגחוני של הלוע נמצא אנדוסטיל, בצורת שק, שמפריש ריר, הנפלט 
דרך נקב לחלל־הלוע. בעזרת הריר נדבקים פירורי המזון- ויחד עמו 
עוברים לתוך הלוע, ומשם לוושט. האנדוסטיל מתפתח בבוגר לבלו־ 
טת־מגן, המצויה בכל החולייתנים. 

( 2 ) מיקסיניים ( 136 ) 1^x101 ) — אורך־גופם כ 50 — 80 ס״מ. 
הסימנים האפייניים: השפתיים עבות; 2 בחנינים בכל צד של 
הנחיר; העיניים מנוונות ונמצאות מתחת לעור. בחלל־הפה — שן 
קרנית יחידה׳ אך הלשון מצוידת בשיניים רבות המשמשות כפומפיה 
לגירוד הבשר. העור מפריש ריר רב. פתחי־הזימים מתחברים עפ״ר 
לפתח אחד הנפתח החוצה. שוכנים במשך כל חייהם בים, בעומק של 
20 — 1,350 מ/ ניזונים בעיקר מדגים חולים או מתים. מטילים ביצים 
מועטות וגדולות; הצעיר הבוקע דומה לבוגר. המשפחה כוללת 3 


סוגים, שתפוצתם — באוקיאנוסים האטלנטי והשקט וגם בים 
התיכון. 

£\ 71 ,£חט 0 '\ . 2 .[ ;־ 1945 , ץ 1010% ח 11€0 )* 1 016 י(( 161 ' ¥0 ,־ 11017161 .$ .\ 2 
365 011111011 ( 61 * 1 16 > * 0/76 ?> 772 י * 11 ז<־ 1 ג[ .£ ; 50 19 , 1165 )'(?!€ 6/7 /ן / 0 6 /^ 1 
. 1961 , 010 ^ 1111 ( 1 0 11 ) 1 ׳€€^$ , 11 * $1 01 ^ 11 < . 7 . 0 ; 1960 

מ. דו. 

עגלסת, ע״ע קו־פיוניים. 

עגנון (צ׳אצ׳קס), שמואל יוסף ( 1888 , בוצ׳אץ׳ [גליציה 
המזרחית] — 1970 , ירושלים), רב־אומן בספרות העברית 
החדשה ומגדולי המספרים בה. ע׳ עלה לא״י ב 1908 לערך, ירד 
לגרמניה ב 1913 , שם נשא לאשה את אסתר מרכס ( 1920 ). 

ב 1924 חזר ארצה וחי בה 
עד מותו. לע׳ הוענקו פרס 
ביאליק ( 1934 , 1950 ), פרס 
ישראל ( 1954 , 1958 ) ותואר 
של ד״ר כבוד מטעם האוני¬ 
ברסיטה העברית ( 1958 ). הוא 
היה ראשון לסופרים העבריים 
שזכה, ב 1966 , בפרם־נובל. ב¬ 
מסעותיו ספג נופים חברתיים 
שונים שצוירו ביצירתו: גלי¬ 
ציה ("הכנסת כלה", "אגדות 
פולין", "עיר ומלואה", "אורח 
נטה ללון"), גרמניה ("פרג־ 

היים", "עד הנה", "בין שתי 
ערים"), יפו ("שבועת אמו¬ 
נים", "תמול שלשום", "גבעת 
החול") וירושלים ("תהילה", "אבי השור", "תמול שלשום", "עידו 
ועינם", "שירה"). 

מקורות השפעה ספרותיים. חשיבות רבה נודעת 
לספיגה התרבותית הרב־גונית שעיצבה את ייחודו הסיגנוני, את 
העושר בצורות הסיפוריות ואת עמקן ההיסטורי של היצירות, הפור¬ 
צות את גבולות חייו הביוגרפיים. 

מילדותו שקד על מקורות היהדות, על ספרות ההשכלה והתודה 
וכן על הספרות הכללית בתרגום (״איתיאל הכושי״ — אותלו 
בתרגום סלקינסון), ומגיל 13 קרא גרמנית ("השודדים" של שילר), 
שנעשתה ללשונו האירופית העיקרית. תרבות עירו וחווייתה הדתית 
הן בחינת תבנית נוף מולדת שהטביעה חותם עמוק על יצירתו. 
שרשיו בתרבות העברית והכללית העמיקו. עם עלייתו ארצה קשר 
קשרים עמוקים עם סופרי העליה השניה, והושפע במיוחד מש. בן־ 
ציון (ע״ע; ע׳ הקדיש לו אחת ממסותיו הספרותיות "קו ודברים", 
1910 ), ומי. ח. ברנר (ע״ע; ברנר היה למורה דרכו ולתומכו העיקרי). 
כ״כ הושפע מאורח־החיים וערכי היסוד של בני העליה השניה 
(י. אהרונוביץ, ר׳ בנימין, ב. כצנלסון ועוד), בשנים אלה התקרב 
גם אל הספרות הסקנדינווית (תרגם את "אבק" של בירנסון [ע״ע], 
1913 ), ועקבותיה ניכרים ביצירותיו. שנותיו בגרמניה היו מכריעות 
בהתפתחותו הרוחנית. קרבתו למ. בובר (ע״ע) ולחוגי "חכמת 
ישראל" (ע׳ היה למזכיר חברת "מקיצי נרדמים") וקרבתו לסופ¬ 
רים עבריים (כגון ח. ג. ביאליק, י. פיכמן), וכן התערותו בתרבות 
הכללית (במכתביו לז. שוקן הוא מזכיר את א. בלזק, ג. פלובר, 
ג. קלר ופ. דוסטויבסקי) עיצבו את אפיו הספרותי. 

חשיבות רבה נודעת אפוא לארבעה מקורות־יסוד שביצירתו: 
גליציה — יהדותה ומקורות התרבות היהודית! הספרות העברית 
החדשה ו״חכמת ישראל״; העליה השניה — ספרותה ותנועת 
העבודה; הספרות והתרבות הגרמנית וספרויות אירופיות אחרות 
(בעיקר הספרות הסקנדינווית והצרפתית), שקרא בתרגום גרמני. 



729 


עג:ץ, שמואל יו 8 ( 8 


730 


התפתחות היוצר. יצירתו של ע׳ נתגבשה לאט ונתגלגלה 
בנוסחים שונים. אפילו דברים שכתב כנער לפני עלותו לארץ עיבד 
והדפים בנוסחים חדשים, ושינה את אפים ומשמעותם המקורית 
(כגון: ״הפנכא השבורה״ [ 1906 ], "טויטענטאנץ" [נכתב, כנראה, 
ב 1907 ; נדפס 1911 ], ״בארה של מרים״ [ 1909 ], "אגדת הסופר" 
[ 1919 ], ״חלומו של יעקב נחום״ [ 1913 ], ״יתום ואלמנה״ [ 1922 ]. 
בהיותו בן 9 החל בכתיבת שירים לאביו. שירו הראשון ביידית על 
"יוסף דילה דיינה" נדפס ביידישעם וואכנבלאט (סטאניסלאב, 
17.7.1903 ), ובעברית "הסכמה" חרוזה לספרו של צבי יהודה גלבארד 
"מנחת יהודה". מאז ועד עלייתו לא״י הדפיס שירים וסיפורים 
בעברית וביידית בכ״ע שונים בגליציה ("המצפה", "העת", "הצעיר", 
"דער יידישער וועקער", ועוד). 

סיפוריו הראשונים כגון, ״אברהם ליבוש ובניו״ ( 1905 ); "הסרסור 
לעריות״ ( 1905 ), ו״אור תורה״ ( 1906 ), עשויים על דרך סיפורי 
״אגורה״ הנטורליסטיים־סנטימנטליים או סיפורי י. ל. פרץ (לדוגמה: 
אב שבנו המשכיל יצא לתרבות רעה ובנו הבור אינו אלא בעל 
מלאכה מגושם). בכמה מן הסיפורים מבצבצים סימני יצירתו המאו¬ 
חרת: התסכול הגרוטסקי באנקדוטות "הפנכא השבורה", "אחרי מות" 
( 1907 ), ו״מתנה״ ( 1907 ) ; העיצוב הסנטימנטלי המסתורי של המ¬ 
שורר ושל חוויית השירה: ב״הפנס״ ( 1907 ) וב״טויטענטאנץ״ — 
והזיקה הרב־משמעית לכרוניקה של עירו (בוצ׳אץ , ) ב״עיר המתים" 
( 1907 ). בשנים אלה פרסם גם סדרת מאמרים על הצייר והמשורר 
מ. צ. מאנה ("איבער העברעאישע דיכטער", שהופיע ב״דער יידישע 
וועקער״, 1906 ) שיש לה חשיבות מסוימת להבנת דרכו הספרותית. 

עלייתו ארצה היא מפנה מכריע ביצירתו; היא הביאה למידה 
רבה של בגרות אישית ובשלות אמנותית. ביצירה הראשונה שנדפסה 
בא״י ״עגונות״ (״העומר״, 1908 ) כבר גילה את מלוא כוחו. רב־רב- 
דיותה ורב־משמעותה של היצירה, הסמוכה על מקורות יהודיים 
עתיקים ומפרשת אותם מחדש, באמצעות סיפור אהבים מסתורי, היא 
שמאפיינת יצירה זו ויצירות מאוחרות. זהו סיפור מסוגנן, שבעיית 
האמן והאמנות ובעיותיה המיתיות של העדה משמשות בה בערבוביה. 

בארץ כתב סיפורים מסוגים שונים המשקפים את זיקתו ומקורותיו 
העבריים, את השפעתה של א״י והעליה השניה ואת התגבשותו כאמן 
עצמאי. בסיפורים כגון: ״עלית נשמה״ ( 1909 ), "הוטב העצים" 
( 1912 ), ו״העגונה״ ( 1913 ) עדיין ניכרת המסורת של הסיפור החסידי 
והעממי. ״חלומו של יעקב נחום״ ו״זבחי מתים״ ( 1912 ) הם תערובת 
של סיפורים פנטסטיים וגרוטסקיים; סיפורים כ״בארה של מרים", 
״משפתים״ ( 1910 ), ״אחות״ ( 1910 ), ״תשרי״( 1911 ) ו״לילות״( 1913 ), 
הם נאורומנטיים אימפרסיוניסטיים. גיבוריהם רובם מהגרים צעירים 
בני העליה השניה (אמנים וקרובים לאמנות), תלושים במולדתם 
(בדומה לגיבורי י. ח. ברנר, א. אריאלי-אורלוף וא. ראובני), שהזיות- 
אהבתם נהרסות על קרקעה של המציאות החדשה. סיגנונם של 
סיפורים אלה סנטימנטלי ואינו ספוג עדיין אותה אירוניה עגנונית 
מסוגננת, המקנה לסיפורי האהבים המאוחרים שלו את אפים המיוחד. 
שלמות גדולה הושגה, כאמור, בסיפורו הראשון "עגונות" ובעיקר 
בנובלה ״והיה העקוב למישור״ (נדפסה ב 1912 כספר ביזמתו של 
י. ח. ברנר); זהו סיפור, הכתוב בנוסח הסיפורים העממיים של 
יראים וחסידים, וע׳ מעלה בו את דמותו של מנשה חיים היורד מנכסיו 
ומאבד בנדודיו על פני העולם את זהותו האנושית והוא חוזר ומוצא 
אותה בזכות יסוריו. 

בשנות שהותו בגרמניה שוב אין להבחין בתקופות ברורות ביצי¬ 
רתו• סיפורים עממיים וסיפורי אהבים כגון ״הנדח״, 1919 ; ו״מעשה 
רבי גדיאל התינוק״, 1920 ; לעומת "גבעת החול" (גלגול של "תשרי" 
[ר׳ לעיל], 1920 ) ו״עובדיה בעל מום״ ( 1921 ) נוצרו בסמיכות זמן. 
בשנים אלה הלך והתגבש גם הרומן הראשון "הכנסת כלה", שנוסחו 
הראשון נדפס ב״מקלט״ ב 1919 — 1920 . סיפורים שונים, שנכללו 


לאחר מכן בנוסחו השני, נדפסו במשך שנות ה 20 והספר נדפס 
בשלמות ב 1931 . בשנות ה 30 חלה תפנית נוספת ביצירתו. מ 1932 
ואילך החל לפרסם את סיפורי ״ספר המעשים״ — סיפורים המבטלים 
את ממדי הזמן והמקום ומגלים את עולמו הבלתי-מודע של המאמין 
שאמונתו נתערערה. בשנות ה 30 מתגבשים גם הרומנים העיקריים 
של ע'; מהם שיצאו כשלימות ללא גלגולים קודמים ("ספור פשוט", 
1935 ) ומהם שהחלו להתרקם בראשית העשור (כמו "רבי גרונם יקום 
פורקן״, 1931 , ״תחילתו של יצחק״, 1934 [נדפסו בשלמות כ״תמול 
שלשום״ בשנת 1945 ]). בסוף העשור הדפיס את הרומן "אורח נטה 
ללון״ ( 1938 — 1939 ). במשך כל שנות ה 30 וה 40 המשיך להדפיס 
סיפורים אגדיים (״מקטרתו של זקני עליו השלום״, 1941 ) לצד 
סיפורי-אהבה (״הרופא וגרושתו״, 1941 ), וסיפורים מודרניים ("התז־ 
מרת״, 1946 ) לצד סיפורים ראליסטיים מובהקים ("בין שתי ערים", 
1946 ), סיפורים כרוניקליים על עיירת מולדתו (נקבצו לאחר מותו 
בקובץ ״עיר ומלואה״, 1973 ), קטעים שונים (מ 1948 ואילך) של 
הרומן האחרון שלו ״שירה״ (נדפס גם הוא לאחר מותו׳ 1971 ), לצד 
סיפורים מודרניים מורכבים מאוד (כגון ״עידו ועינם״, 1950 ; 
״המלבוש״ [נדפס תחילה ב״הארץ״, 1950 ], 1952 ; ״עד עולם״, 1954 ; 
״הדום וכסא״, 1958 , ועוד). באותן שנים אסף, סיגנן והדל אנתד 
לוגיה ״ימים נוראים״ ( 1938 ) מלוקטת ממדרשים, דינים, מנהגים 
ודברי מוסר ודרוש, ובתוכם גם דברים מקוריים ומשלים על נושא 
הימים הנוראים. קובץ לחג השבועות הוא ״ואתם ראיתם״ ( 1952 — 
1958 ), אגדות ומדרשים על מעמד הר סיני. 

מ 1910 ואילך (בשנה זו תרגם א. מילר את "עגונות" לגרמנית) 
תורגם ע׳ לכל לשונות אירופה וסיפוריו מצויים בגרמנית, אנגלית, 
צרפתית, איטלקית, יידית, ספרדית, שוודית, תורכית, הולנדית, דנית, 
נורווגית, פינית והונגרית. 

הפואטיקה והם י גנון. להוציא שלבים ראשונים קשה 
להבחין ביצירתו תקופות יצירה שונות. נושאים וצורות שונים 
משמשים ביצירתו בערבוביה. מה שמאפיין את כלל היצירה הוא 
אפיה הפיוטי, המתח הגדול שבין אחדות סיגנונית, תבניתית ותמא- 
טית לבין גוון וריבוי. ע׳ ניסח פואטיקה זו במשפט "עיקר הצרה 
בספרות העברית החדשה שהרגש קודם לראיה". החל ב״עגונות" 
והמשך ב״והיה העקוב למישור" וביצירות שעיבד וחיבר משנות 
שהותו בגרמניה ואילך ניסה להקדים את הראיה לרגש. הגם שנזקק 
לנושאים רומנטיים ומודרניים ראה תמיד את יצירתו כעבודת קודש 
("סוד כתיבת סיפורי מעשיות") וניסה לסגנן ולממש את הדברים, 
כשהוא מאיר את החוויות הפאתטיות ביותר באור אירוני. תפקיד 
מיוחד ממלא בעניין זה סיגנונו. זכרי לשון וסממני סיגנון הנובעים 
מתוך מעיינות המקרא, משנת חז״ל ומדרשיהם, פירושי ראשונים, 
ספרי ההלכות, ספרי דרוש, סיפורי מעשיות, איגרות שלומים ותחינות, 
ספרי תולדות ומגילת גזירות, פנקסאות וספרי מנהגים שימשו לו 
לסופר בהרכבת סיגנונו הרב־רבדי, בעל התחביר המאוזן, הממעט 
בסימני פיסוק, ששטפו נסוך חן ארכאי. אך אין סיגנון זה עשוי 
מקשה אחת ויש סיפורים המבליטים שכבת לשון מדרשית ויראית 
(כמו "והיה העקוב למישור") ויש שמטעימים שכבות מקראיות 
("לילות", "אחות", "חופת דודים" ועוד). הטעמת שכבה מן השכבות 
היא סטיה מן הנורמה המאוזנת, שקבע ע׳ לעצמו. המרכיב המקראי 
מטעים את היסוד הלירי, כשם שמרכיבים אחרים מדגישים את 
היסוד האפי או הגרוטסקי (כגון העצמת האיזון הסיגנוני עד לתב¬ 
ניות חוזרות של פרוזה חרוזה נוסח המקאמה ב״הכנסת כלה" 
וב״תמול שלשום"). סיגנון זה משמש הן לעיצוב הווייתה של 
גליציה במאה ה 18 ("הנידח") והן לעיצובו של העולם המודרני 
("עד הנה", "שירה") ועולם הזיות סיר־ראליסטי ("ספר המעשים"). 
הסיגנון ממלא תפקיד אירוני הן בהדגשת השלווה האידילית המדד 
מה ("הכנסת כלה") והן כקונטראפונקט אירוני להוויה השסועה 



731 


עגנון, שמואל יו 5 ף 


732 


של ההברה המודרנית. הסיגנון הוא גם הכלי של ע׳ להקדמת הראיה 
לרגש. 

בדומה ליצירתו של ח. נ. ביאליק סמוכה גם יצירתו של ע׳ על 
מקורות התרבות היהודית וכל צירוף וסמל מרמזים על מעגל 
תרבותי רב־משמעי. רמזים אלה יוצרים לעתים טכסט סמר לטכסט 
הגלוי. ויחם הגומלין ביניהם יוצר מסכת מורכבת של משמעויות הן 
בטכסטים ראליים לכאורה (כמו: ״מעשה בר׳ גדיאל התינוק״ — 
ו״שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו״ — "הכנסת כלה") והן בטכסטים 
לא־ראליים המסתברים אך ורק לאחר שנחשף הטכסט הסמוי המעוגן 
בתרבות היהודית (כגון: "פת שלמה", "עידו ועינם", "עד עולם", 
"המלבוש", הפקר", "טלית אחרת"). 

כל אחד מחמשת הרומנים של ע׳ הם סוג בפני עצמו למרות 
האחדות הסיגנונית והקרבה התמאטית. הרומן הראשון "הכנסת כלה" 
התגבש בשנים 1920 — 1931 . אין זה סיפור אפיזודי אלא רומן בנוי 
היטב. סיפור המסעות מספר על ר׳ יודיל חסיד "הנודד" על פני 
גליציה כדי לאסוף כספים ל״הכנסת כלה" של בנותיו שהגיעו לפרקן. 
הרצאת הדברים מופסקת בשתי וערב של סיפורים, המושמעים מפי 
מספרים שונים בשעת סעודות־מצווה שר׳ יודיל מזומן אליהן. בין 
סיפורים אלה יחס גומלין רב־משמעי. הסיפור עשוי כביכול כמת¬ 
כונת הסיפור הפיקארסקי, אך בניגוד לגיבור הסיפור הפיקארסקי, 
השואף לתנועה, מבקש ר׳ יודיל חסיד את ההשתהות לשם שיחה 
נאה, לימוד תורה ומצווה לשם מצווה. הנושא ברומן זה הוא מעמדו 
האירוני של הגיבור הפאסיווי, הדון קישוטי, שקיומו מתאפשר 
הודות לנסים בלבד. 

פאסיוויות זו מאפיינת גם את הירשל גיבורו של הרומן "ספור 
פשוט", הכתוב במסורת הסיפור הפסיכולוגי־האירופי הראליסטי. 
רומן ראליסטי, לכאורה, על לבטיו של עלם הנקלע בין נערה אהובה 
( בלומה נאכט ) לבין תביעותיה של המשפחה היהודית לשאת אשד, 
ע״ם אמות מידותיה; למעשה, זהו רומן פסיכולוגי המציג את 
הקונפליקט בין שאיפות היחיד לבין תביעות החברה, כמעוות היכול 
לתקון בטירוף, או בריפוי פסיכיאטרי שכמוהו כאבדן נשמתו היתרה 
של הגיבור. ע׳ חידש את "רומן הנשואים" האירופי בצורה מעניינת 
משחקנה משמעות נוגה למדי לסיום המאושר. 

"אורח נטה ללון" הוא תרומתו המקורית ביותר של ע׳ לרומן 
האירופי. מעשה בסופר, החוזר לעיירת מולדתו על מנת לחזור לערכי 
הילדות (הקיומיים והדתיים) ולהשיב את בני העיירה אל ערכים 
אלה. תבנית הסיפור מפוררת — אך רק למראית עין. המספר נפגש 
בדמויות ובמשפחות שונות; הקשר בין הפגישות השונות הוא מעשיו 
של האורח החוזר ללשון המדוברת בעיירת ילדותו, מבקש להדליק 
אש בביהמ״ד כדי ללמוד תורה ולכנס קהילות׳ אך נכשל משום שבני 
העיירה, שירדו מנכסיהם, מהם שאיבדו יקיריהם במלה״ע 1 , מסרבים 
לשוב לאמונתם. בגורלן של המשפחות השונות הקבלות ברורות — 
כולן ברחו ממולדתן בימות המלחמה וחזרו שבורות והרוסות. נוכח 
עצמת הסבל והכאב של העיירה היהודית והעולם בכללו מודה 
המספר — גיבור הסיפור — כי שאיפותיו הדתיות וחלומותיו הנום־ 
טאלגיים הם פחותי ערך. יתר על כן, מתבררת לו אשמתו הנצחית 
של האמן, המתבונן בעולם ובברואיו ממרחק של שלווה וכשהוא 
חוזר לא״י ומשאיר אחריו הרבה מתים ומעט תקווה (בדמות בנם של 
ירוחם ורחל), הוא חוזר כמי שהציץ בעיירה השוקעת ונפגע. שימוש 
רב־גוני במוטיווים וסמלים (המפתח, האדרת, הנעליים, הריח ועוד), 
מסורות ספרותיות מדרשיות, פיצול התבנית הספרותית וחידוש פני 
"דמות המספר״־הגיבור מציינים רומן זה מבחינה ספרותית. מבחינת 
התוכן זהו ספר שניבא את שואת יהודי אירופה. 

המוטיווים של הרומן ״תמול שלשום״ החלו להתגבש בשנות ה 30 
(״תחילתו של יצחק״) והספר נדפס במלואו רק ב 1945 . הוא קרוב 
למסורת הספרותית של רומן ההתיישבות מימי העליה השניה, אולם 


ע׳, בדומה לברנר וא. ראובני, לא בא להלל את התקופה אלא לתאר 
את מסותיה וכשלונותיה. הרומן מהווה כרוניקה על הוד החיים 
היפואי והירושלמי בתקופת העליה השניה. ע׳ מעצב את שכבת. 
החלוצים ואת היישוב הישן כאחד, מתאר את בגידתם של חלוצים 
ביעודיהם (ירידתם מן הארץ או נטישת העבודה החלוצית) ואת 
קנאותם של בני היישוב הישן. במישור אחר, זהו רומן פסיכולוגי על 
יצחק קומר, דמותו של אנטי־גיבור תלוש ופאסיווי המנסה להגשים 
את יעודיה של העליה השניה ונכשל, משום שאלה כבדו מכתפיו. 
המחבר מגלה את כשלון שיבתו של הגיבור אל ערכי־העבר בדמות 
הכלב "בלק" המשמש ב״אני אחר" של הגיבור. הכלב משתגע וקם 
על יוצרו יצחק. באמצעות הכלב ניסה המחבר לגלות את הצד האחר, 
היצרי, הכופר והמטורף של הקרבן התמים, בן "העליה השניה", 
שלא הצליח לעמוד במתח הרגשי והחברתי של הגירה ושינוי ערכים. 
במבט אחרון זהו רומן מיתי על יצחק, בן דורנו, הנעקד מחדש 
בירושלים, כדי לגאול את ההוויה החדשה — תיאור מיתי של חוויית 
הגאולה הציונית. ע׳ הצליח למזג ברומן אחד: אפום, עלילה פסיכד 
לוגית ותשתית מיתית, כשגורמים ראליסטיים וסיר־ראליסטיים משמ¬ 
שים בערבוביה. 

גם הרומן האחרון ״שירה״, שהחל להתגבש בשנות ה 40 עשוי 
שכבות־שכבות. בדומה ל״תמול שלשום" הוא כמין אפום וכרוניקה 
של א״י המנדטורית. המחבר מציג את הכוחות החברתיים השונים 
בא״י בשנות ה 20 וה 40 — פרופסורים אנשי ברית־שלום לצד אנשי 
לח״י. נטורי קרתא לצד חברי קיבוצים וכן העדות השונות (בעיקר 
בני העליה הגרמנית). אהדתו של המחבר נתונה בעיקר לבני א״י 
העובדת. בטבור הרומן עלילה פסיכולוגית של מנפרד הרבסט, חוקר 
אנטיקווארי של ביזנטיון ובעל נאמן, שהגיע למבוי סתום. בדומה 
לר׳ יודיל חסיד, הירשל ויצחק קומר זהו גיבור פאסיווי הנדחף ע״י 
כוחות יצריים, שאינו יכול להם. הוא בוגד באשתו עם האחות שירה 
ומנסה להימלט בדרך זאת מן השגרה הבורגנית והאקדמית אל 
החוויה הדיוניסית. אם באמצעות דמותו של ר׳ יודיל חסיד ב״הכנסת 
כלה" יצר ע׳ מיתוס של ת״ח בהקשר החברתי של העולם של אתמול, 
יצר ב״שירה" מיתוס של האינטלקטואל האקדמי, המיטלטל בין 
הפכים הקטנים של העולם האקדמי לבין הרוח הגדולה של יצר 
ויצירה, ובדומה לגיבורים אחרים של ע׳, סופו שהוא מרכין ראש 
ונכנע. רומן זה יש בו סימנים אמנותיים האפייניים לכלל יצירותיו 
של ע׳: מתח בין תבנית דרמתית לסטיות אפיות וכן טכניקות רבות 
של עקיפה תבניתית (תקבולות המרמזות על הרחבת משמעותו 
של הנושא וזימונים עם גיבורי משנה, שאינם אלא הרחבה פסי¬ 
כולוגית של הגיבור הראשי). יש בו גם שימוש מגוון בטכניקות 
של סטיה: סטיות של "דמות המספר" וסטיות תבניתיות בעלות 
אופי קומי. 

כל הרומנים הללו מסוגננים למדי. נימתם היסודית היא אירונית. 

זו נעשית לעתים גרוטסקית (בעיקר בפרקי בלק ב״תמול שלשום" 
ובפרקי שכרסון ב״שירה") ולעתים פאתטית (בעיקר בפרקי האהבה 
ב״סיפור פשוט", פרקי חנוך ור׳ חיים ב״אורח נטה ללון" ובתיאור 
מותם של בלויקופ ויצחק ב״תמול שלשום"). בכל היצירות הללו 
מתקיים לצד הטכסט הגלוי טכסט סמוי ששרשיו במקורות. 

סוגי הסיפור הקצר והנו ב ל ה. יצירתו הסיפורית של 
ע׳ עשירה ומגוונת. לצד סיפורי אהבה פסיכולוגיים בנוסח הראליזם 
האירופי (״גבעת החול״; ״בדמי ימיה״, 1923 ; ״פנים אחרות״, 1933 ! 
״הרופא וגרושתו״; ״פרנהיים״, 1949 , מוצאים אנו אגדות על קדושים 
ומעשיהם (״מעשה בר׳ גדיאל התינוק״, 1920 ; ״בלבב ימים״, 1934 ; 
״ר׳ כתריאל ש״צ״, 1936 ; ״כהן אמת״, 1941 ; ״אבני המקום״, 1942 ). 
סיפורים רבים עשויים כאנקדוטה (״גר־צדק״, 1910 , 1931 ! "עם 
פטירת הצדיק״; ״קול האם״, 1941 ); יש הנוטים גם לגרוטסקה 
(״הצפרדעים״, 1956 ; ״מזל דגים״, 1956 ) ; סיפורים אחרים נקראים 



733 


עגנון, שמואל ידפף 


עדלם, חבל־ 


734 


כסאטירה חברתית (״בנערינו ובזקנינו״, 1920 , 1931 ), או כפליטון 
סאטירי (״פרקי ספר המדינה״, 1942 , 1950 , 1966 ). 

המחבר נוטה למימוש אמנותי של צורות עממיות ראשוניות. 
הסאגה הבלדיסטית (״כפורים״, 1925 ; ״תחת העץ״, 1934 ) מתקיימת 
לצד המעשיה העצובה (״הילדה מתה״, 1932 ) וסאגות של משפחה 
(״קורות בתינו״, 1962 ) מופיעות ליד כרוניקות היסטוריות ("עיר 
המתים״, 1907 ; ״אבי השור״, 1945 ; פרקי "עיר ומלואה"). נובלות 
הכתובות בנוסח ספר יראים (״והיה העקוב למישור״, 1912 ; "אגדת 
הסופר״, 1919 ) מתגלות כנובלות מודרניות הקרובות בתבניתן ונוש¬ 
איהן לסיר־ראליזם המודרני (״ספר המעשים״, מ 1932 ואילך; "עידו 
ועינם״; ״המלבוש״; ״עם כניסת היום״, 1951 ; ״עד עולם״; "הדום 
וכסא" [ר׳ כל אלה לעיל], ועוד). סיפורים הנראים כסיפורים גוטיים 
(״מחולות המות״, 1919 ׳ 1925 ! ״חופת דודים״, 1931,1922 ; "האדונית 
והרוכל״, 1943 ) מכילים גם הם גרעין מודרני מורכב למדי. אגדות 
על דמויות היסטוריות ("סיפורים נאים של ר׳ ישראל בעש״ט", 
1960 ) מצויות ליד סיפורי ילדים (״מעשה העז״, 1925 ; "צפורי", 
1926 ; ״המטפחת״, 1932 ). אבל הופעתן של דמויות חוזרות לארכה 
של היצירה, אחדות סיגנונית וקשרים תמאטיים עמוקים מעידים על 
אחדותה של היצירה מעבר לכל מגווניה. ז׳אנר לעצמו הם הספדיו, 
נאומיו וזכרונותיו, כגון על י. ח. ברנר, ב. כצנלסון, מ. בובר. 

השתקפות היוצר בראי הביקורת. יצירתו של ע׳ 
מגוונת בנושאיה ומעלה בכללה השקפת עולם מורכבת ורב־משמעית. 
היה מי שהצביע על המשבר הדתי המתגלה באמצעותה (קורצוויל) 
והיה מי שהדגיש את שלמות האמונה מעל ומעבר לפקפוקים ולחי־ 
סוסים (טוכנר). היה גם מי שהעלה על נם את בעיית האמן כבעיה 
מרכזית ביצירתו (קרויאנקר). אחרים שוב הציגו מתח שבין תום 
לאירוניה (סדן), בין נוסטלגיה לסיוט (באנד). יש שגיסו להסביר 
את יצירתו באמצעות הפסיכולוגיה האנליטית והמיתית (כמו ע. צמח, 
צימרמן). לכל הדעות, זוהי יצירה דו־קטבית, שבד, האיר ע׳ באור 
אירוני דורות ראשונים וערכיהם והתבונן בדורו לאור ערכי העבר. 
כפילות המבט היא המאירה באור רב־משמעי הוויות חברתיות וערכי 
יסוד (העדה, הקהילה, העיירה, עולם האמונה, החברה הציונית, 
החברה הבורגנית). אפילו מתייחס ע׳ באופן דו־משמעי לתכנים 
וערכים יהודיים, הוא ספוג מקורות היהדות וסמליה. עולם זה עושה 
אותו ללא ספק "ליהודי היהודים" גם כשהוא מאיר את המתחים 
והשברים שנתגלו בהווייתה של האומה. גיבורו של ע׳, שתהלי¬ 
כים של פקפוק וערעור עוברים עליו, הוא סביל וחסר תודעה עצמית, 
ויותר משהוא גיבורה של תקופת הדמדומים הוא קרבנה: כוחה 
הגדול של היצירה אינו מצוי בנושאיה אלא בעיצוב הרב־משמעי 
המורכב וה,מסוגנן של נושאים אלה. 

הביקורת העברית והיהודית (בעיקר באנגלית) נתנה את דעתה 
על ע׳ יותר מאשר על כל מספר עברי אחר בן דורנו. מראשית 
דרכו נתלוותה אליו ונחלקה עליו. ברדיצ׳בסקי( 1920 ) סבור ,י.יה שע׳ 
אינו אלא חקיין לשוני פולקלורי והקל בערכו, ואילו ברנר שיבחו, 
אך האשימו ב״שלל סנטימנטליות״ ( 1913 ; כך גם ש. שטויייט); וכך 
עד מבקרי הספרות בשנות ה 70 .— התמקדות ההתעניינות בכתביו 
היא עדות מובהקת להשפעתה של היצירה על בני דורית שוגים, גדו¬ 
לה במיוחד השפעתו הממשית על הדור הצעיר בארץ. יש שהושפעו 
מסיגנונו (א. מגד), ויש שהושפעו מהתבנית הלא־ראלית של ספר 
המעשים (א. ב. יהושע, י. אורפז) או מתבנית הרומן "אורח נטה 
ללון" (י. עמיחי) ויש שהתרשמו מדרך עיצובה של ההוויה היהודית 
(א. אפלפלד). יצירתו קיימת ועומדת הן כשהיא לעצמה, כשהיא 
מתפרשת והולכת חדשה לבקרים, והן בהשלכותיה המאוחרות ביצי¬ 
רתם של סופרים צעירים. 

"הכנסת כלה" וכמה מסיפוריו הקצרים הומחזו והועלו על הבמה 
העברית ובטלוויזיה הישראלית. 


א. מ. ליפשיץ, ש״י ע/ תרפ״ו; י. שד,־לבן, ש. י. ע׳(קוים ליצירתו), 
תש״ז; ג. מוקד, שבחי עדיאל עמדה, 1957 ; א. צורף, ש״י ע/ האיש 
ויצירתו, תשי״ח: ב. קורצויל [עורך], יובל ש״י, תשי״ה; הנ״ל, 
מסות על ספוריו של ש״י ע/ תש״ל; ד. סדן-א. אורבך (עורכים), 

לע׳ ש״י, תשי״ט, ד. סדן, על ש״י ע/ מסה, עיון וחקר, תשי״ט; 

י. י. פנואלי. יצירתו של ש״י ע׳, 1960 ; י. בהט, ש״י ע׳ וח. הזז, 
עיוני מקרא, תשכ״ב; מ. טוכנר, פשר ע/ תשכ״ח; י. מנצור, עיונים 
בלשונו של ש״י ע/ תשכ״ט; ידיעות ״גנזים״, ד, תש״ל; י. דוד, 
ספרים ומאמרים על ש״י ע׳ ויצירתו (ביבל׳), 1972 ; ד. כנעני, ש״י 
ע׳ בע״פ, תשל״ב; ג. שקד, אמנות הסיפור של ע/ תשל״ג; ה. ברזל, 

ע' וקפקא, תשל״ג; 1 ( 511111 4 :) 17 ) 111771 ^ 1 א 1 ) 171 ) £1$ 11 ) 051 ^ , 8304 .!. 4 ׳ 

/ 0 ¥1011071 ) 7 11 , 1401:110330 . 8 ; 1968 ,. 5.7 .4 / 0 11071 ) ¥1 ) 1/1 מי) 

. 1970 ,. 4 .¥ . 5 

ג. שק. 

עד, עדות ע״ע ראיות. 

׳ : ד 

עדיות, משנה ותוספתא בסוף סדר נזיקין (ע״ע). ייחודה בכך 
שאינה מוקדשת לנושא מסוים, אלא כוללת אוסף מגוון של 
הלכות מתחומים שונים. מגמתה לאסוף ולרשום את ה״עדויות" 
(= "העיד ר׳ פלוני") שבפי חכמים שלאחר החורבן, על פרטי מח¬ 
לוקותיהם של החכמים הקדומים, מב״ש ומב״ה ומבין תלמידי ב״ה 
עצמם — מחלוקות שנתרבו מאוד לפני החורבן ולאחריו — ולהכריע 
ביניהן. ע״כ מכונה המסכת גם בשם ״בחירתא״ (= הנבחרת; ברכ ׳ 
כ״ז, ע״א, ועוד), שיש בו גם רמז למשחק-מלים עךיות־עדיזת. רוב 
ההלכות שנויות גם במקומן המתאים במסכתות אחרות ומחלוקת 
בין החוקרים בשאלה אם ע׳ נלקטה משאר סדרי המשנה, או שהיא 
המשנה שסודרה ראשונה ואשר ממנה בחרו בעלי המשניות שלאח¬ 
ריה. ברור עכ״פ שמסכת ע/ כפי שהיא לפנינו, אינה כצורתה הרא¬ 
שונה, והיא מלוקטת ממשניות של תנאים שונים. אף יש דברים 
שקבעם רבי יהודה הנשיא במסכתות אחרות ולא חזר לשנותם בע׳. 
לפי ברייתא בבלית (ברכ ׳ ב״ח, ע״א), אשר אינה בירושלמי, נמסרו 
כל העדויות "בו ביום" שנעשה אלעזר בן עזריה (ע״ע) נשיא (או 
חבר) הסנהדרין, אולם ניתן להוכיח, כי כמה מן העדויות נאמרו 
קודם לתאריך זה, ואף אחת מן ההלכות הנזכרות במשנה (סוטה ה׳, 
ב׳—ה׳; ידים ד/ א׳—ד׳) שנמסרו "בי ביום" אינה נזכרת בע׳. מסכת 
ע׳ נסדרה ביבנה (ע״ע, עמ׳ 131/2 ), וכדברי התוספתא (א/ א׳): 
"משנכנסו חכמים בכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהיה אדם 
מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא... אמרו נתחיל מהלל ושמאי". 
מאחר שסדרי גביית־עדות הם חלק מסדר נזיקין, נקבעה המסכת 
בסדר נזיקין. 

בסידור המסכת ניכרת סכמה מנמוטכנית: הפרק הראשון פותח 
ב 3 מחלוקות שמאי והלל שחכמים אמרו בהן שלא כדברי שניהם. 
לאחריהן הלכות שב״ש חלוקין בהן על שמאי ו 4 הלכות שחזרו 
ב״ה להורות כב״ש. סוף פ״א מסביר מדוע נזכרת דעודמיעוט במש¬ 
נה. פרק ב׳ פותח ב 4 עדויות של ר׳ חנינה סגן הכהנים, ולאחריהן 
קבוצוודעדויות של "שלשה דברים" הקשורות בר׳ ישמעאל ובר׳ 
עקיבא. נוספו גם 5 מאמרי ר״ע באגדה, פרק ג׳ פותח ב 10 מחלוקות 
שבין ר׳ דוסא בן הרכינם (ע״ע) וחכמים וקבוצות-מחלוקות בין 
יחידים שונים ל״חכמים״. פרק ד׳ מונה 23 עניינים שבהם מקילים 
ב״ש ומחמירים ב״ה, בניגוד לרגיל, ובפרק ה׳ נוספו עוד כמה הלכות 
כאלו, ע״פ מסורותיהם של חכמים שונים. פרקים ו׳—ח׳ כוללים 
מבחר עדויות נוספות, הנראות כהשלמות ומילואים. המסכת מסיימת 
בדבר אגדה על אליהו (ע״ע. ענד 541 ) העתיד לבוא "ולהשוות 
המחלוקות". 

י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, 422 — 444 , תשי״ז (הולל 
ביבל׳); ח. אלבק, מבוא למשנה, ענד 82 — 84 . תשי״ט. 

מ. 

עדלם, חבל", איזור התיישבות בשפלה הגבוהה בין עמק האלה 
בצפון ונחל גוברין בדרום. נקרא ע״ש העיר המקראית ע׳. 

ששכנה במזרחה 


735 


עדלס, חבל- — עדן 


736 


האיזור הוא גבעי־הררי ושטחי־וזקרקע המתאימים לעיבוד חקלאי 
מועטים. היישוב העברי במקום תוכנן על בסיס התיישבות אזורית 
ומטרתו היתר. בטחונית. ב 1957 הוחל ׳בהכשרת קרקע, בעבודות תש־ 
זית ובהקמת מושבי־עובדים, שאוכלסו בעולים חדשים. הוקמו שתי 
קבוצות יישובים הקשורות אל שני מרכזים כפריים. הגוש המזרחי 
מדרום־מזרח לקיבוץ נתיב הל״ה כולל את המושבים אביעזר, רוגלית 
ואדרת, והמרכז הכפרי נווה־מיכאל. הגוש המערבי, מדרום־מערב 
לנתיב הל״ה, כולל את המושבים גבעת-ישעיהו וצפרירים והמרכז 
הכפרי לי־און. מרכז זה משרת חלקית גם יישובים שהוקמו קודם 
ל 1957 והמצויים ממערב לח״ע ומצפון לו: לוזית, עגור, כפר זכריה 
ושדות מיכה. במרכזים הכפריים נמצאים בת״ס, מרפאה ושירותי- 
ציבור נוספים המסייעים בתהליך מיזוג הגלויות ע״י הפגשת 
בני עדות שונות. כל כפר מיועד ל 50 משפחות, מהן 45 משפחות 
חקלאיות ו 5 משפחות של בעלי מקצוע. המרכז הכפרי מיועד ל 50 
משפחות של עובדי ציבור ושירותים. היחידה המשקית למשפחה 
מבוססת על מכסת קרקע בת 120 דונם בערך: 25 — 30 דונם לעיבוד 
אינטנסיווי (עצי פרי, כרם, מעט חרובים, גן ירקות וגידולי טבק)! 
60 — 65 דונם למרעה; והשאר לייעור. קשיי קליטה גרמו לתחלופת־ 
אוכלוסין וחלק מבתי היישובים נזנח. לאחר מלחמת ששת הימים 
נסלל כביש מגוש עציון, שממזרח לח״ע, אל נווה־מיכאל. 

ע׳ היתה מערי כנען שכבש יהושע בשפלת יהודה, ואח״ב עיר 
בנחלת יהודה (יהד יב, טו; טו, לה). זיקתה ליהודה כבר נרמזת 
בסיפורי האבות (ברא׳ לח). מקובל לזהות את ע׳ בודרבת א־שיח׳ 
מד׳כור שמעל לוואדי א־צור, כ 15 ק״מ צפונית־מזרחית לבית־גוברין 
(ע״ע)! שמה נשתמר (בשיבוש) בח׳רבת עיד אל־מא הסמוכה. דוד 
הסתתר במערות שבקרבתה (שמ״א כב, א; שמ״ב כג, יג). מיקומה 
ותנאיה הטופוגרפיים הקנו לה מעמד חשוב במערך ביצורי רחבעם 
(דה״ב יא, ז). ע׳ נפלה במסע סנחריב (מיכה א, טו). בימי שיבת 
ציון נתחדש בד, היישוב (נח׳ יא• ל). חיל יהודה המכבי נאסף בה 
אחרי הקרב במרשה (חשמ״ב יב, לח). אוזביום (ע״ע) מזכיר את 
ע׳ (אונומסטיקון 24 , 21 ) ככפר גדול במרחק 10 מיל מבית גוברין. 

י. ב.־א.-יע. או. 

עלז (נ>ג- 0 ;אנג׳ 1 ! 06 ו/), עיר־נמל ובירת הרפובליקה העממית הדמו־ 
קרטית של תימן הדרומית! 250,000 תוש׳ (אומדן 1973 ). 

מיקומה של ע׳ בדרום־מערב חצי־האי ערב לחוף מפרץ ע׳ מקנה 
לה שליטה על הכניסה לים־סוף. ע׳ שוכנת על שני חצאי-איים גע¬ 
שיים, הסוגרים על מפרץ גדול — בנדר טאוואהי. חצי־האי המזרחי 


נקרא ע׳ ושיאו, הר־הגעש הכבוי ג׳בל שמסון׳ מתנשא לגובה 534 מ/ 
בלוע־ההר בנויה העיר ההיסטורית המכונה קרטר מאנג׳: 

ז 6 :ובז 0 = לוע), ובה המרכז המסחרי של העיר. הנמל המודרני הוקם 
בחוף הצפוני־מערבי של חצי־האי (סטימר פוינט), ולידו התפתחו 
מרכדעסקים מודרני ושכונת־המגורים טאוואהי (כ 30,000 תוש׳). 
בין נמל זה לבין הנמל ההיסטורי שבקצה המזרחי של חצי־האי, נמ¬ 
צאת, בחוף הצפוני, השכונה מעלה, המאוכלסת סומאלים, ולה נמל 
לספינות־מפרש ומספנות לבנייתן. חצי-האי ע׳ מחובר ליבשה בשר־ 
טון־חול רחב, שעליו נמצא שדה־התעופה ח׳ורמכסאר. 

חצי־האי המערבי הוא גבעי ומפורץ ובחופו הדרומי־מזרחי נמ¬ 
צאת העיר ע׳־הקטנה (כ 15,000 תוש׳), שהיא עיר־מגורים מודרנית 
ובה נמצאים בתי־זיקוק לנפט. כושר תיפעולם כ 8 מיליון טון בשנה, 
ולידם פועל נמל תדלוק. ביבשה גופא נמצאות העיר הערבית שיח׳ 
עת־מאן (כ 35,000 תוש׳) והעיר החדשה אל־מנצורה, שלידה מפעל 
חדש לאספקת מים, המבוסם על קידוחים. 

מאז ימי־קדם נודעה חשיבות לנמל־ע׳. לשיא־התפתחותה הגיעה 
העיר באמצע שנות ה 60 (ב 1963 השתחררה מחסות בריטניה), כאשר 
ישבו בה כ 250,000 נפש ( 40% תימנים, 40% ערבים משטחי החסות 
וערב הסעודית ו 20% הודים, סומאלים ואחרים). ב 1966 עגנו בנמל 
6,250 אניות, אך עם סגירת תעלת־סואץ ירד מאוד מספרן. סגירת 
התעלה והפינוי הבריטי גרמו משבר חמור בכלכלת העיר, ורבים 
עזבוה. היום משמש הנמל כנמל־שטעון מאניות גדולות לאניות 
קטנות, המפליגות בין נמלי ערב, סודאן וסומאליה וכנמל־תדלוק. 
בע׳ מצויות מספנות ותעשיה להפקת מלח. 

. 1964 ,ס! $011111 / 0 1116 1 ) 10100 , . 4 . 1X11 ־ 81 .¥ .] 

י. קר. 

היסטוריה. ע׳ היתה ידועה לסופרי יוון ורומא — פליניוס 
(ע״ע) כינה אותה אתנה, ובפריפלום (תיאור מסע בים־סוף להודו), 
מהמאה הראשונה לסד,"נ, נקראת ט 1 שטק^׳ ע©^ט 8 ט£ (ערב המאו¬ 
שרת). ע׳ היתד, תחנת־מסחר חשובה לקטורת ובשמים. ב 575 — 630 
שלטו בה הפרסים, ואח״ב השתלט עליה מחמד. ב 820 עברה לשלטון 
תימן! ב 1037 — 1083 ו 1173 — 1228 היתד, בשלטון מצרים. במאות 
ה 13 — 15 הגיעה ע׳ לשיא פריחתה, ולדברי מרקו פולו(ע״ע), שביקר 
בה ב 1277 , ישבו בה 80,000 נפש והיו בה 360 מסגדים. גילוי דרך־הים 
להודו סביב אפריקה גרם לירידתה. ב 1573 נכשל נסיונו של הפור¬ 
טוגלי אפונסו אלבוקרק (ע״ע) לכבשה. ב 1538 כבשוה התורכים• 
ב 1568 חזרה לשלטון תימן וב 1735 השתלט עליה שלטאן לחג/ 
אותה עת היתד, עיירה בת 500 תושבים. 

ב 1839 כבשו הבריטים, מטעם "חברת הודו 
המזרחית", את ע/ באמתלה של תביעת פיצוי 
על אניח שדודה! שולטאן לחג׳ הסכים לקבל 
בעבורה תשלום שנתי, וב 1857 ויתר על כל 
תביעותיו לגביה. ע/ שהיתר, כפופה לשלטון 
הבריטי בהודו, התפתחה במהירות אחרי פתי¬ 
חתה של תעלת־סואץ ( 1869 ). הבריטים הרחיבו 
את תחום שליטתם בחתמם על חוזי חסות וידי¬ 
דות עם השולטאנים בפנים הארץ. ב 1937 הופ¬ 
רדה ע׳ מהודו, לעיר ניתן מעמד של מושבת־ 

כתר, ולסביבתה — מעמד של ארץ־חסות. ב־ 

1963 הצטרפה ע׳ לפדרציה של דרום־ערב וב־ 

1967 נהיתה לבירת תימן (ע״ע) הדרומית. 

ידיעותינו על יהודים בע׳ ראשיתן במאות 
ה 11 — 12 , שהיא תקופת פריחה להם, ומקורן 
העיקרי בכ 150 תעודות מהגניזה (ע״ע). בסוף 
המאה ה 11 היה יפת אבן בונדר "שר הקהילות" 

— וכנראה קהילות פנים תימן (ע״ע) בכלל. 





737 


עדן - עדן׳ גן־ 


738 


בנו, מדמון, היה נגיד תימן. יהודי ע׳ עמדו בקשר עם כל קהילות 
היהודים שבארצות האסלאם, וב 20 קהילות בהודו וציילון היו כפו¬ 
פות לביה״ד של ע׳, ששלטונו הגיע עד העיר צעדא שבתימן. ביה״ד 
של ע׳ היה כפוף לזה של מצרים — אך חבריו נתמנו בפועל ע״י 
"ראש־הגולה" והנגיד של ע׳. יהודי ע׳ תרמו לישיבות בבגדד, ואח״כ 
לישיבת הרמב״ם במצרים. הנגיד אברהם בן הרמב״ם ענה לשאלות 
חכמי ע׳. למרות הקשרים ההדוקים בין יהודי ע׳ ופנים־תימן, היו 
הבדלים ניכרים ביניהם, והם נודעו בכינוי "עדני" (בניגוד לכינוי 
"תימני"). גם קראים היו בע/ ומדמון פעל לדיכוים. בע׳ נתרכזו 
ספרים עבריים רבים, ו״המדרש הגדול" לר׳ דוד עדני (ע״ע) מלמד 
עד כמה עשירה היתד, ספריית יהודי ע , . מכתביהם כתובים ערבית, 
אך משולבים בהם שירים עבריים, המורים על בקיאות במקורות 
המדרש ובסיגנון הפיוט. מצבות יהודיות רבות נמצאות בע ׳ , והעתי¬ 
קות שבהן — מהמאה ה 12 . אפייני להן, שהנשים נזכרות רק בשמות 
אבותיהן ולא בעליהן. קהילת ע׳ שגשגה עד המאה ה 16 . ב 1538 
נזכרים 7,000 יהודים משלמי־מס, ולפי שיטת-המס, יש להניח שהיו 
כ 3,000 משפחות. במאה ה 18 שקע מאוד המסחר הימי עם הודו, 
ועם הכיבוש הבריטי היו בע׳ כ 500 תושבים, רובם יהודים. 

התפתחותה של ע׳ לאחר הכיבוש הבריטי ופתיחת תעלת־סואץ 
השפיעו מאוד, ולא לטובה, על יהודי ע׳. ב 1872 היו בע' כ 7,000 
יהודים וב 1916 — 3,700 . בגלל חוסר ידיעת אנגלית ושמירת השבת, 
לא העסיקו האנגלים את היהודים בממשל, ואילו אומנויותיהם לא 
תאמו עוד את צרכי החיים המודרניים. י. ספיר (ע״ע) מצא, שרובם 
עוסקים בצורפות, ואחרים — אורגים, נגרים, קצבים וכיו״ב ממלא- 
כות־היד, וכי רק מיעוטם הם עשירים. דפוס עברי נוסד בע׳ ב 1891 , 
ועד 1925 נדפסו בו 15 ספרים, רובם בפיוט ותפילה. 

בדצמבר 1947 התרכזו במחנה־מעבר בע׳ (המושבה) — שהיתה 
עדיין בשליטה אנגלית — כ 8.500 יהודים (מהם 3,800 פליטים מתי¬ 
מן) בדרכם לא״י. באותו חודש נערכו פרעות ביהודי-ע׳ ע״י ערביי 
המקום. בשנים 1948 — 1950 הוטסו רוב היהודים לישראל, וב־ 
1951 — 1956 עלו משם עוד 424 , ואחרים היגרו לאנגליה. במפקד 
1956 נמצאו במושבה 855 יהודים. מאז נמשכה היציאה, וב 1965 , 
עם התעצמותה של ע/ נאמד מספרם ב 450 . בהתקרב עצמאות ע/ 
נפגעו סוחרים יהודים בהפגנות האנטי-בריטיות, ואז יצאו רוב הנו¬ 
תרים. ביוני 1967 נאמד מספרם ב 150 ; כיום אין יהודים בע/ עד 
1966 התקיים בעיר בי״ם יסודי, בתמיכת יהודי אנגליה. ב 1953/4 
למדו בו 120 תלמידים — כולל בנות — וב 1965/6 — 66 . המסיימים, 
כ 15 מדי שנה, נתקבלו לבי״ס תיכון ממשלתי. תחום החינוך הוא 
אחד הנושאים החשובים, שבו נבדלו יהודי־ע׳ לטובה מיהודי־תימן. 
גם במצבם הכלכלי נבדלו מיהודי־תימן, משום שביניהם נמצאו 
סוהרים גדולים, שעסקו ביבוא וביצוא וריכזו חלק ניכר מסחר־החוץ 
של המושבה. יהודי ע׳ קיימו פעילות ציונית נרחבת, וסייעו בידם 
שליחים מישראל. 

י. ספיר, אבן ספיר, א—ב, תרב״ד—תרל״ג! ש. עדני, נחלת יוסף, 
תרס״ז; א. יערי, הדפוס העברי בארצות המזרח, א׳. 86 — 91 , תרצ״ז! 

ש, יבנאלי, מסע לתימן. תש״ב; ש. אסף. ממצרים לע׳ ולהודו (בתוך: 
מקורות ומחקרים), תש״ו! מ. העדני, בין ע׳ לתימן, א, תש״ז; הסתד¬ 
רות העובדים. צרור אגרות על השואה בע׳, תש״ח! י. בן־צבי, ספוני 
טמוני חול (תרביץ, כ״ב), תשי״א! ח. י. כהן, היהודים בארצות המזרח 
ד״תיכרן בימינו, 1972 ; , 1/1011, 1 ) 387 [}$ 10/1 ) 11 £0150 , ¥1311230 011 ז \ . 1 ־ 1 
- 171 ( 670.1 1150116 ) 0/1-111 ! 11 >$ . 11 173150110 / , 08 [בב! 0 .? . 13 ; 1873 , 172-181 
/ 0 ) 07 ^ £0 , 011106 00100131 11310 ־ 81 01631 ,־ 1903 ,.!/ 1115 ) 1/1071 ( 50/1 
, 1947 . 00 ( 1 , 4.3.071 . 171 027100 ( 101 ) 15 ( 1 11710 {( 1127 [) £17 ) 0 1 ( 2171155/0 ( €07 1/10 
,?^) 0 .!/ 70777 / 07105 ) 5 (/ 0771 י! 02025/2 / 11 ) 0 1510310 ,* 80831 .£ ; 1948 
( 7011 ( 4/01 /( 27 )) 6072 ') 1 /§ £1 3/010 71 , 0133003 ־ 811 . 8 ; 1958/9 י ( X ^ו 1 ^ X 

1/16 / 0 0 § 1 / 7/10 , 0011610 .ס . 8 ; 1961 ,( ¥1 , 88 !) .!/ 70771 / 1 /(} 1 )) 2 ([£ 
. 1962 ,( ¥11 , 58 !) . 71 70772 ) 01205 ) 5 ( 707711 7010 ( 1101 

מ. - ח. י. כ. 


עדן, גן־ מושג כמעט אוניוורסלי באמונה, במיתולוגיה, ובפול¬ 
קלור של עמי העולם. בתרבות המערב ידוע כ 21-33156 ? 

(באנגלית, וכיו״ב בשפות אחרות), הגזור ממלה פרסית עתיקה, 
שמשמעה שטח, או גן. מוקף (השר "פרדס" בעברית). 

ג״ע הוא מקום, שבו חיו בני־אדם בנעימים בימי בראשית, לפני 
ששירכו דרכיהם, וכן מקום שאליו עשויים להגיע לאחר מותם. 
בהשאלה מציין המונח מצב של אושר אינסופי. וע״ע אחרית־הימים; 
עולם הבא; קוסמולוגיה; שמים. 

במיתולוגיה השומרית, שהשפיעה גם על הבבלים, נודעה ארץ 
דילמון הרחוקה, שלא היו בה מחלה ומוות, ובה נטע האל אנכי 
(אא) גן יפה שאליו נתקבל גם זוג בני-אדם, זיוסודרה ואשתו ניצולי 
המבול, ובו זכו לחיי נצח. זיוסודרה מזוהה עם אתנפשתם הבבלי 
שבעלילת גלגמש (ע״ע). המצרים האמינו במעין ג״ע שבו התגוררו 
בני-אדם בתקופה קדומה מאושרת, תחת שלטון האל רע, בטרם נטרד 
משם ע״י ילידי־אנוש וקבע את מושבו בשמים. היוונים (ע״ע הסיודוס, 
עמ ; 877 ) ואחריהם הרומים, האמינו בתקופה קדומה של ג״ע, עת 
חיו בני-אדם בלא חטא, סבל ועמל, תחת שלטון קרונוס (ע״ע, וע״ע 
סטורנוס), עד שהודח הלה ע״י בנו זום. הסיודום סיפר על "איי 
המאושרים" שבמערב, כמקום מנוחתם של גיבורים נודעים שזכו 
לחיי נצח. הרחק במערב היה, לפי הומרוס (ע״ע), מקומו של שדה 
אליסיון(ע״ע), שאליו הובאו גיבורים כבר בעודם בחיים, כדי לשהות 
שם לנצח. ורגיליום (ע״ע) גרם כי לשדות האליסיים יגיעו לאחר 
מותם רק אישים שיימצאו ראויים לכך. פולחני המסתורין (ע״ע מיס- 
טריות) המזרחיים שנפוצו ברומי המאוחרת הורו למאמיניהם את 
הדרך לחיי ג״ע נצחיים אחרי המוות. גם הפרסים האמינו בקיום מקום 
מיוחד למנוחת צדיקים, שאליו לא היתה גישה אלא מעל גשר צר, 
ורשעים נפלו ממנו. לפי אחת מאמונות הסינים לא היו בשחר העולם 
מחיצות בין שמים וארץ, ואלים ובני־אנוש חיו בצוותא, עד שהוכעסו 
האלים והשכנות פסקה. בבודהיזם מאסכולת "מהינה" קיימת אמונה 
בחיי־אושר שמימיים ב״גן שבמערב", בחסות אמיטבה (מהתגלמויד 
תיו של בודהא). הסוגדים לאל ההינדי וישנו מאמינים בקיום חיי־ג״ע 
שמימיים למאמינים, בלא פחד וכאב. לדעת הגרמנים הקדומים שמור 
היה לנופלים בקרב ג״ע בשחקים ששמו "ולד,לה" (ע״ע), והוא היה 
מעונם של האל אודין והולקיריות (ע׳ ערכיהם; וע״ע סקנדינויה, 
מיתולוגיה). האצטקים (ע״ע מכסיקו, עמ׳ 473 ) האמינו בעולם- 
מתים, בעל דרגות שונות. האינדיאנים של צפון־אמריקה האמינו 
ב״מרחבי הציד הנצחיים", שבהם חונים הנפטרים. גם באפריקה, 
במלאנזיה ובפולינזיה נפוצו אמונות בדבר ארץ שבה מתגוררים 
בני־האדם לאחר מותם. 

למעשה, האמונה בקיום ג״ע בצורה כלשהי היתד, משותפת 
(ועדיין היא משותפת), הן לעמים פרימיטיוויים, והן לעמי תרבות, 
בכל הדורות ובכל חלקי תבל. ניתן להניח כי ציפיית האדם לחיים 
טובים־יותר אי־שם במרחקים לאחר מותו, התפתחה בשל סירובו 
להכיר באפשרות של חידלון גמור בסיום שהותו עלי־אדמות. האדם 
רצה לשכנע את עצמו שבעקבות תלאותיו בעולם הגשמי יזכה 
בפיצוי נאות כלשהו באחריתו. הסיבות לאמונה הנפוצה בקיום ג״ע 
אי-שם הרחק במערב, שם שוקעת השמש, מובנות. 

; 1912 2 , £1732011 173 > 1 11 ־ 13720 171 105 ) €11 11713 1172 £ / ק $ 0/20 , 61 * 0001 . 81 

,) 11 ^ 7/1011 171 ) 1 ) £ 11715 0713 015 / 1 ) 0 [ 171 07 )/ 1 ) 1/070 7/10 ,* 1101161 ? .¥ . 0 
. 1959 , 0 ) 1 / 0115 £ 050 / 110/1 11713 0 ) 137 £ 050 / 110/1 , 605 * 6001 ? . 14 ; 1940 

מ. ו. 

במקרא. ע׳ הוא ארץ וגן במזרח, אשר נטע אלד,ים ובו שם 
את אדם (ע״ע) הראשון. מקומות אגדיים אלה מתוארים בפרוטרוט 
בספרי בראשית (ב—ג) ויחזקאל (כה, יא—יט; לא, ח—ט, טז—יה), 
וזכרם בא׳ כדימוי לשפע ובהקבלה לגן ה/ בישעיהו(נא, ג), יחזקאל 
(לו, לה) ועוד. ע׳ במקרא הוא גם שם מקום ראלי בארם־נהרים 




739 


עדן, גן־ — עדני, שלמה 


740 


(מל״ב יט, יב = ישע׳ לז, יב; יחז׳ כז, בג; עמוס א, ה). בתעודות 
אשוריות נזכרת הממלכה הארמית 11 ת;(ז\ 7 ״ 3 שעל גדות הפרת; 
וזוהי ״בית עדן״ שבעמוס (א, ה) — והזיקה הספרותית־אסוציאטיווית 
בין המקום האגדי והגאוגראפי עולה מהשמות פרת וחידקל — שנים 
מהנהרות המתפלגים מהנהר המרכזי ה״יוצא מעדן". לשני הנהרות 
האחרים׳ פישון וגיחון, אין במקרא כל נסיון איתור. תכונתו העיקרית 
של ג״ע היא פוריותו המופלגת. התיאור שבס׳ יחזקאל משלים בד״ב 
את זה שבם׳ בראשית, אך לפעמים גם סותר אותו. ע״פ ם׳ יחזקאל 
ג״ע הוא על "הר קדש" ויש בו זהב׳ אבנים טובות ואבני אש. כן 
מפרש יחזקאל את העצים שבגן. לפי ם׳ בראשית האדם הוא ששכן 
בג״ע והוא שגורש משם׳ אך לפי ם׳ יחזקאל היה זה הכרוב (ע״ע). 

ח ז "ל מונים את ג״ע בין הדברים ש״נבראו קודם שנברא העולם" 

(פס׳ נ״ב׳ ע״א; נד׳ ל״ט, ע״ב), אך לדעה אחרת נברא ג״ע ביום 
שלישי (ב״ר ט״ו, ג׳). ר׳ יהודה ור׳ יוסי סבורים כי "גן" ו״עדן" 
שני דברים הם — והקטן נתון בתוך הגדול — אלא שנחלקו מי 
הגדול (ברב׳ ל״ד, ע״ב׳ ועוד). ג״ע הוא מקור השפע לעולם, ו״כל 
העולם מתמצית ג״ע היא שותה" (תע׳ י/ ע״א). 

חז״ל מפליגים בתיאור אשרו של אדם הראשון בג״ע (ב״ב ע״ה, 
ע״א! 0 נ׳ נ״ט, ע״ב), ומזכירים זאת גם בברכות־הנישואין ("שמח 
תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בג״ע מקדם"; כת׳ ח׳, ע״א). 
משום היותו מקור השפע והברכה קבעוהו חז״ל כשם המקום למתן 
שכרם של הצדיקים בעולם הבא (ע״ע אחרית־הימים), כניגודו של 
הגיהנם (ע״ע). וע״ע שכר וענש. תיאורו של ג״ע זה בא בפי ר׳ יהושע 
בן לוי (ע״ע; ילק״ש בר׳, כ׳). ג״ע נזכר גם במובן מקום הטובה 
העתידה לכלל ישראל לאחר הגאולה; ״להיכן אוליכם י — לגן הדס" 
(שבת ק״ד, ע״א). 

יע. או. — צ. ק. 

בנצרות, שקיבלה את מושג ג״ע ואת האמונה בו מן היהדות, 
קשור רעיון זה בתחיית המתים וביום־הדין של אחרית־הימים (ע״ע). 
חיי ג״ע הם התגמול שזוכים לו צדיקים נבחרים וקדושים הנהנים 
שם מזיו השכינה. הנצרות איתרה את ג״ע, הנזכר 3 פעמים בברית 
החדשה (לוקס 1 ז 1 ^ 43 ; השניה אל הקורינתים 11 ^ 4 ; חזון 
יוחנן 11 , 7 ), בשמים,והוא מקום משכנו של האלוהים. ביטויים שונים 
מרמזים על מקום שמימי זה. פאולוס זיהה את ג״ע עם הרקיע 
השלישי שהוא מקום השכינה! באיגרת אל העברים זוהה ג״ע עם 
עיר האלוהים; אחרים זיהוהו עם "חיקו של אברהם" הנזכר במשל 
לזרום העני (לוקס 1 /י־\, 22 ) או עם ירושלים של מעלה (חזון 
יוחנן 7,11 ), בשמים, והוא מקום משכנו של האלוהים. ביטויים שונים 
עבר השמימה לאחר החטא הקדמון, היתד׳ אחת התקוות הגדולות 
שבנצרות. אבות הכנסיה דיברו על ג״ע כעל גן פלאי שהשוכנים 
בו משוחררים מכאב וצער ונהנים מאושר נצחי ומשבת מתמדת 
בעיר האלוהים. הם האמינו שטבילה, חיי קדושה, מיסטיקה והתעלות 
רוחנית מקנים כניסה לג״ע. אולם מבחינה תאולוגית מקובלת פסיקתו 
של האפיפיור בנידקטוס ^^ x (ע״ע) משנת 1336 , שבה נקבע כי ג״ע 
הוא מקום המיועד לנשמות הצדיקים בלבד (בעוד שנשמות החוט¬ 
אים הגמורים ירדו לגיהינום ואילו החוטאים הבינוניים נידונים 
להיצרף במצרף — רתנ 01-11 :וג£זג 1 י 1 ). תפיסה נוצרית של ג״ע מוצגת 
ב״קומדיה האלוהית״ לדנטה (ע״ע׳ עמ׳ 855 — 858 ). על השפעת 
תיאורי דנטה על הספרות העברית, ע״ע עמנואל הרומי; אולמו, 
יעקב דניאל. הפואמות של מילטון (ע״ע, עמ׳ 200 — 201 ), "ג״ע 
האבוד" ו״השיבה לג״ע" הן יצירות־מופת של הספרות האנגלית. 
שהשפעות תנ״ביות ויהודיות ניכרות בהן. 

ב אס לאם. הקראן מכנה את ג״ע ג׳נאת עדן -.ג 3 ) 

או עפ״ר ג׳נה (גן). מחמד תיאר את ג״ע (סודות 47 , 15 ; 55 , 54 , 
72 ; 56 . 15 — 22 , 28 — 36 ), במונחים המדגישים את תענוגות־הגוף: 
נהרות השופעים מים, חלב, יין או דבש טהור; כל מיני פירות 


ועופות טעימים; עלמים המשמשים את הצדיקים; יצועי־בד ואבני־ 
חן בין עצי לוטוס ועצי בננות בשטחי צל נרחבים. נראה שמחמד 
שאב את מושגיו מציורים נוצריים שראה וסבור היה שהמלאכים 
הם בתולות או נערים. בתקופה מאוחרת יותר תואר ג״ע כפירמידה 
או כחרוט בני שמונה קומות — כלו׳, קומה אחת יותר מאשר 
הגיהינום, שכן האמינו שמספר הצדיקים יעלה על מספר הנידונים 
לעונש עולמים. — לפי האמונה המוסלמית שמורים בג״ע הספרים 
שבהם רשומים מעשי בני־אדם וכן הפרוטוטיפוס של הקראן (ה״ספר 
הנאצל״; סורה 85 , 22 ), ולידו מונח ה״קלם" (הקולמוס שכתב 
בספר). שם נמצא גם פרוטוטיפוס של ה״כעבה" (ע״ע) וכן דברים 
שישתמשו בהם ביום־הדין — המאזנים לשקילת מעשי בני־אדם, 
כסאות לנביאים, וכן דגלים. הפרוטוטיפוס השמימי של נם מחמד מת¬ 
נוסס על פסגת הר הנקרא "הר הפאר" הנמצא בצלע הפירמידה. ג״ע 
וכל אשר בו נמצא מעל לשמים האסטרונומיים, שבהם סובבים 
הכוכבים. מעל לפירמידה של ג״ע עצמו נמצאים עולמות ה״מלכות" 
(־ 1 <ס) וה״כוח״ס) כיסא הכבוד ומשכנו של האל. 

לפי התאולוגיה המוסלמית האורתודוכסית (ע״ע אשערי; גזאלי) 

לא יתחילו התענוגות החושניים בג״ע אלא לאחר תחיית המתים. 
קיימות גם הנאות של הדמיון ושל השכל. לדעתם, התענוג הגדול 
ביותר של.צדיקים יהיה מראהו של האל — שהוא ללא ישות וללא 
צורה. 

צ. בר. - ד. ב.־א. 

עדני, דוד בן עמו־ם (המאה ה 13 , עדן), מחברו — או עורכו 
— של "מדרש הגדול" לתורה. רובו של המדרש מלוקט 
ממקורות קדומים, אך יש בו גם דברים חדשים משל ע׳. לשונו 
עברית צחה, ולפני כל פרשה הוא מקדים בתי־שיר בחרוזים. 
רבים ממקורותיו הספרותיים אבדו לנו, בשלמותם או בחלקם, 
וע״כ יש למדרש זה גם ערך רב לחקר האגדה, וגם של ההלכה — 
התופסת בו מקום לא מבוטל. חלקים ניכרים מן המכילתא (ע״ע, 
עט׳ 428 ) דרשב״י שוחזרו מתוך מדה״ג, וכן שוחזרו מתוכו חלקים מן 
הספרי זוטא (ע״ע ספרא וספרי, עט , 322 ) ומן המכילתא לספר דברים. 
במדרש זה מצוטט חומר רב מספר "משנה תורה" לרמב״ם, והדבר 
מסייע להבהרת הנוסחאות ברמב״ם ולעמידה על מקורותיו, שחלק 
מהם אבד. המדרש נודע בכ״י לראשונה בסוף המאה ה 19 , והראשון 
שהשתמש בו בהרחבה היה ש. ז. שכטר במהדורתו של .,אבות דרבי 
נתן״ (תרמ״ז); הוא אשר ההדיר לראשונה בדפוס את חלקו הראשון 
של המדרש, לספר בראשית (תרס״ב). לאחר מכן הו״ל המדרש 
לספר שמות בידי ד. צ. הופמן (ע״ע; תרע״ד), לויקרא — ע״י 
ג. רבינוביץ ( 1932 ), לבמדבר (תשי״ח) ולדברים (תשל״ג) ע״י 
ש. פיש. מהדורה מדעית של המדרש לבראשית ושמות הו״ל 
מ. מרגליות (תש״ז. תשט״ז), ובתשכ״ז הו״ל צ. מ. רבינוביץ במה¬ 
דורה חדשה את המדרש לבמדבר. 

ש. ליברמן, מדרשי תימן, ת״ש; י. ל. נחום, מצפונות יהודי תימן, 

181 — 205 , 1962 ; י. רצהבי, על מחברו של "מדרש הגדול" (תרביץ, 

ל״ד), תשנ״ה. 

עדני, שלמה ( 1567 , צנעא [תימן] — 1625 בערך, צפת), מגדולי 
'מפרשי המשנה. אביו היה רבה של צנעא, אך עקר עם כל 
משפחתו ב 1571 לצפת. ב 1577/8 עבר ע׳ עם אביו לירושלים, וב 1582 
נתייתם ממנו. כשנתיים היה בודד לחלוטין, ללא מקום־לינה קבוע, 
והסתתר מחוץ לעיר, כדי שלא יראו בעלבונו. ב 1585 לקחו תחת 
חסותו ר׳ משה ב״ר יעקב אלחאמי, שאח״ב תמך בו כל ימי חייו. 
גם בשנות מצוקתו שקד על לימודיו וב 1582 נכנם לישיבתו של ר׳ 
חיים ויטל (ע״ע). משעלה לירושלים ר׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע) 
ב 1588 לערך, למד גם אצלו. ב 1590 בקירוב החל כותב בגליון 
המשנה שבידו הערות לזכרון, ומכיוון שרבו — כתבן בקיצור מופלג. 
אחרי 1592 התיישב בחברון, ובעצת ר׳ דוד אמאריליו, שסיפק לו 




741 


עדני, שלמה — עדשה 


742 


אף נייר וצרכי כתיבה, החל להעתיק את הגהותיו ולסדרן כספר, 
בחברון התפרנס בדוחק כמלמד תינוקות, ועברו עליו צרות מרובות 
עם מות אחד עשר ילדיו במגיפות. אעפ״ב השלים חיבורים אחדים 
בהגהת נוסח המקרא, המשנה ופירושם, שהם מן המובחרים בסוגם. 

פירושו למשנה, "מלאכת שלמה", מטרתו לרכז את דברי התלמו¬ 
דים והמפרשים ופסק ההלכה, לתועלת המעיין. חשיבותו הגדולה 
כיום היא בבירור נוסח המשנה, ע״פ ב״י רבים של המשנה ושל 
הראשונים שהיו בא״י, ובפירושה על־פיהם. בייחוד נעזר במשנת 
ר׳ יהוסף (ע״ע) אשכנזי. מן המקורות החשובים שהיו בידו: פירושי 
ר , שלמה סריליו ור׳ אלעזר אזכרי (ע״ע) לירושלמי, וגליון המשנה 
של ר׳ סולימאן אוחנא ור׳ מנחם די לונזנו (ע׳ ערכיהם). 

את מובאותיו בדק ממקור ראשון, ואם לאו, ציין ממי העתיק, 

ואם העתיק בשלימות או בקיצור. תשומת לב רבה ביותר הקדיש 
לבירור נוסח המשנה, ואף העיר על שינויים בניקוד. כן חקר מסורות 
קריאה בע״פ מ״שוני המשניות". פירושו חשוב ביותר עד היום 
להבנת המשנה, גם לחוקרי הלשון; המהדורה האחרונה של ספרו 
שע׳ כתבה בשנים שפ״א—שפ״ד ( 1621/4 ) הגיעה לידנו בשלי- 
מותה. חלקים ממהדורה קודמת נמצאים בכ״י. הספר נדפס לראשונה 
במשניות וילנא, תרס״ה. 

ספרו "דברי אמת" (אבד) הכיל הגהות למקרא, על דרך "אור 
תורה" לר׳ מנחם די־לונזאנו. בכה״י השתמש החיד״א בפירושו 
למקרא "חומת אנך", ומהקטעים המובאים על ידו אנו לומדים על 
ערכו הרב של החיבור, שכלל פירושים, הערות דקדוקיות ולשוניות 
ובדיקת נוסח המסורה. 

י. נ. אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ב׳, 1290 , תשכ״ד 2 ; מ. בניהו, 

ר׳ חיים ויטאל בירושלים (סיני, ל׳), תשי״ב; ע״צ מלמד, "מלאכת 

שלמה״ לר״ש ע׳ (סיני, מ״ד), תשי״ט ; ״*> 1 ת %0 ״ ?־ 4 

!! הוא גורם השבירה (ע״ע נפיצה) של החומר ממנו עשויה 
הע׳, ו,,ז — רדיוסי־העקמומיות של המשטחים הכדוריים. מנוסחה 
זו נובע כי ניתן להשיג אותו מרחק־מוקד ע״י צירופים שונים של 
משטחים קמורים, קעורים ושטוחים (ציור 1 ). לשם נוחות, נוהגים 



743 


עדשה — עוגב 


744 



ציור 1 . סונים שונים ׳ט 5 עדשות. 
מרכזות: א. קמו-רה־קמורה; ב. קמו-רה-שטוהדז; 
נ. קמורה־עעזרה. מפזרות: ד. תעורה־קמורה; 
ה. קעורה־שטוהה; ו. קעורה־קעורה 


ליחס למרחק־המוקד של 
ע׳ מרכזת סימן חיובי, 
ולזה של ע ׳ מפזרת — 
סימן שלילי. בתסכם־סי־ 
מנים זה למשטח קמור 
יש רדיום עקמומיות 
חיובי ולמשטח קעור — 
שלילי. 


מתוך חוקי־השבירה ניתן להוכיח את הכללים הבאים, החשובים 
לבניה ההנדסית של הדמות בע״ (ציור 2 ) : (א) כשפוגעות קרנים 
מקבילות לציר בע , מרכזת, הן מתכנסות בנקודת־המוקד שמעבר 
לע׳; כשפוגעות קרנים מקבילות לציר בע׳ מפזרת הן מתבדרות 



ציור 2 . מהדד הקרניים בעדשה: ?מע?ד, — בעדשה מרכזת; ?מטה — בעושה 
מפזרת. אותיות בלי תנים — דפני המעבר דרר העדשה; אותיות עם תגים — 
אחרי המעבר. קו מרו-פק — המשד דמיוני של קרן־אור; ?—מוהר. ע — עצם; 
ד— דמות; א—קר; מקבילה (העדשה מכוונת אותה למוקד); ב — קרן למוקד 
(יוצאת מהעדשה מקבילה לציר); ג — קרו למרכז העדשה (עוברת ללא שינוי 

כיוון) 


מעבר לע/ כאילו יצאו מהמוקד שבצד הפגיעה. (ב) קרן שיצאה 
ממוקד בע' מרכזת, או שכיוונה אל המוקד שמעבר לע׳ מפזרת, 
ממשיכה מעבר לע׳ במקביל לציר. (ג) קרן המכוונת אל מרכז ר,ע/ 
ממשיכה מעבר לע׳ בכיוונה המקורי (הן בע׳ מרכזת והן במפזרת). 

מחוקי השבירה ניתן להוכיח (ע״ע אופטיקה, עמ ׳ 57 — 59 ) גם 
את הקשר הבא בין מרחק העצם מהע׳ 3 , מרחק הדמות מהע׳ ק 
ומרחק המוקד £ ; 



בע׳ מרכזת. כל עוד £ < ב, מתקבלת בעברה השני של הע׳ דמות 
ממשית (שם, עמ ׳ 57 ) והפוכה, ומהנוסחה נובע כי נ! חיובי (ר׳ ציור 
2 ). לעומת זאת אם £>ג, מתקבלת דמות מדומה וישרה, מהע׳ בכיוון 
העצם, מעבר לו; מהנוסחה מתקבל <£ שלילי. הנוסחה נכונה גם לע׳ 
מפזרת, בה £ שלילי. היחס 3 /נ 1 שווה להגדלה הרוחבית — היחס בין 
גובה הדמות (בניצב לציר) לבין גובה העצם. הגדלה חיובית מתארת 
דמות הפוכה והגדלה שלילית — דמות ישרה. 

סטיות הע״ ( 5 ת 3110 זז 6 כ 1 ר. 5 ״ 16 ). הנוסחות ( 1 )—( 2 ) הן מקור¬ 
בות בלבד, משתי סיבות: א) לרוב אין האור הפוגע מונוכרומטי, 
וכתוצאה מהנפיצה בחומר ממנו עשויה הע׳, משתנה מרחק המוקד 
עם אורך־הגל. ב) אפילו באור מונוכרומטי נכונה הנוסחה ( 2 ) רק 
לגבי קרנים, היוצרות זווית קטנה עם ציר העדשה ("קרנים קרובות 
לציר" או "קרנים פרלכסיאליות"). כתוצאה מ(א), עלולה להתקבל 
מעצם, המואר באור לבן, דמית בעלת שוליים צבעוניים ("סטיה 
כרומטית"). לתיקונה של סטיה זו מצרפים עפ״ר שתי ע" מחמרים 
שונים, האחת מרכזת והשניה מפזרת. סטיות־הע׳ האחרות עלולות 
לגרום לטשטוש הדמות ולעיוותה, ולכך, שמעצם מישורי תתקבל 
דמות קעורה או קמורה. צמצום הסטיות מסוג (ב) נעשה ע״י בחירה 


מתאימה של רדיוסי-העקמומיות וגורמי־השבירה של הע", שימוש 
נבון באישונים לצמצום שדה־הראיה (ע״ע אופטיקה, עמ ׳ 61 ), וצירו¬ 
פים מיוחדים של ע" מסוגים שונים. 

לע" שימוש נרחב מאוד בכל סוגי המכשירים האופטיים, וע״ע 
טלסקופ, מיקרוסקופ, ספקטרומטר, צלום. על עדשת העין, ע״ע עין. 

יצ. ש. 

עדשת־מלם, ע״ע צמחי־מלם. 

עוגב, כינוי מקובל לאורגן (אנג׳ — 8111 ז 0 , צרפ ׳ — 811€ ז 0 : 

מיוו' — ׳\ 0 ׳\טץ־נ) 6 — מכשיר), הגדול והמורכב בכלי־הנגינה; 

כלי אווירופוני (או אירופוני [ע״ע נגינה, כלי-]) שממנו ניתן להפיק 
מערכות של גוני צלילים. כל צליל וכל גוון של צליל מופק מצינור 
נפרד, כשאוויר דחוס מוזרם אליו מתיבת־אוויר. את המנגנון המורכב 
מפעיל המנגן בידיו, באמצעות מערכות קלידים וכפתורים, וברגליו, 
באמצעות דוושות. הע׳ הוא כלי המקלדת הראשון (ע״ע פסנתר). 

מבנה ה ע׳. הצינורות המפיקים את הצלילים נחלקים ל ח לי¬ 
ליים ולשוניים: עקרון פעולתם של הראשונים דומה לזה של 
המשרוקית והחלילית, ושל האחרונים — לזה של כלי־נגינה בעלי 
לשונית (ע״ע נגינה, כלי-). כל צינור מפיק צליל יחיד׳ שגבהו 
נקבע בעיקר לפי אורך הצינור (ככל שהצינור ארוך יותר, הצליל 
נמוך יותר), ובמידה מסוימת גם לפי רחבו. אחדים מהצינורות 
אטומים בקצותיהם העליונים ( 1 ) 6 קק 0 ז 8 ), וצלילם נמוך באוקטאווה 
מזה של צינורות פתוחים בעלי אותו אורך. את גון הצליל קובעים 
צורת הצינור, היחס בין ארכו לקטרו, היותו פתוח או אטום, וגם לחץ 
האוויר, ממדי הנקב שבעדו הוא מוזרם, וגם החומר שממנו עשוי 
הצינור (עץ, מתכת או נתך). סדרת צינורות בעלי גוון אחיד נקראת 
משלב (זטז^ז). בע״ גדולים יש 100 משלבים ויותר; שמותיהם 
מציינים את איכות צליליהם ("קלרנית", "חליל", "כינור" וכיו״ב). 
לכל משלב כפתור מתאים (ק 0 ז 5 ) שבאמצעותו ניתן לחבר את 
המשלב למקלדת. מקלדת אחת יכולה אפוא להתחבר למשלבים 
שזנים ולצירופיהם. בכל משלב יש צינור לכל צליל (או כמעט לכל 
צליל) במקלדת, וברוב הע״ 61 צלילים למקלדת ( 5 אוקטאוות). 
השימוש במקלדת למספר משלבים, השונים גם בגבהם, מעלה את 
המנעד האפקטיווי של הע׳ עד ל 10 אוקטאוות. כדי לאפשר נגינה 
במשלבים נפרדים בעת ובעונה אחת, הותקנו בע׳ מקלדות אחדות. 
וכל מקלדת שולטת על מערכת משלבים נפרדת. המקלדת המפעילה 
את הצינורות הארוכים (הצלילים הנמוכים) מורכבת מדוושות 
המופעלות ברגליים. הע׳ מורכב אפוא ממספר "כלים" כמספר 
המשלבים. 



הרכבתו של עונב חדש 















745 


עוגב — עוד (ו)לאו-טה 


746 


צינורות המשלבים 
קבועים בתיבת־אוויר ב¬ 
שורות מקבילות, וכל ה¬ 
צינורות המופעלים ע״י 
קליד אחד ניצבים בטור 
בזה אחר זה. אוויר דחוס 
מוזרם לתיבת־האוויר ב¬ 
אמצעים שונים: ממפוח 
או מפוחים המופעלים ב¬ 
יד ועד למשאבה המופ¬ 
עלת באורח חשמלי. 

בחירת הצינור, או 
הצינורות, שבהם יוזרם 
האוויר, נעשית כאמור, 
באמצעות הכפתורים וה־ 
קלידים. לחיצה על ה¬ 
קליד מפעילה שסתום 
הפותח מעבר לאוויר ה¬ 
דחוס מתיבת־האוויר ל¬ 
צינור המתאים. פעולת 
השסתום היא מכנית או 
חשמלית. הלחיצה על הקליד איננה משפיעה על עצמת הצליל. זו 
נקבעת רק ע״י עצמת זרם האוויר. זרם אוויר בלתי־משתנה מעורר 
עצמות צליל שונות בצינורות שונים. הצליל הבודד של הע׳ מאופיין 
בכך שעצמתו כמעט שאינה משתנה. כיום יש כפתורי הגברה (( 61 ^ 5 ) 
המאפשרים גם את השתנות העצמה של הצליל הבודד. 

תולדות הע/ אבי הע׳ הוא חליל־פאן (ע״ע אולוס; יונית, 
לשון ותרבות, עמ ׳ 590 ) — קבוצת צינורות (קני־במבוק וכר) 
בארכים שונים, שכל אחד מהם מפיק צליל אחד. כלי מפותח יותר 
הוא חמת־החלילים המנצלת נאד, שאליו מחוברים הצינורות, כמפוח 
וכמחסן־אוויר. את הע׳ הראשון בנה המהנדס היווני קטסיביוס 
(;>סז 5 ) 01 ןזז£) באלכסנדריה שבמצרים במאה ה 3 לפסה״נ. הכלי שבנה 
נקרא הידראולי ס (; 08000 X 1 = צינור־מים), משום שוויסות 
לחץ האוויר נעשה בעזרת מיכל־מים. הכלי עבר לרומא ושימש 
בין היתר לליווי מפגני שעשועים המוניים. במאה ה 4 גדלו מספר 
צינורות הע׳ ומספר המשלבים. ולחץ המים הומר בלחץ אוויר. במאה 
ה 5 היה ע׳ עצום בירושלים וזה הועבר לביזנטיון. ב 757 שלח קוג־ 
סטאנטינוס ז\, קיסר ביזנטיון (ע״ע, עמ ׳ 368 ), ע' למלך הקארולינגי 
פפין. מאז נבנו ע" רבים באירופה, והע׳ הפך לכלי הפולחני הנוצרי. 
גם היצירות שהולחנו לע׳ כוונו ברובן לשימושים דתיים — 
תחילה ליווי לתפילות ואח״כ אילתור חפשי ע״פ נעימותיהן של 
התפילות. 

ב 980 היה בוינצ׳סטר (אנגליה) ע׳ ובו 400 צינורות, 2 מקלדות 
ו 28 מפוחים. הקלידים, בצורתם המוכרת לנו, הומצאו במאה ה 12 . 


שלבים בהתפתחות העוגב: מימי! — פורטטמו (ספרד, בערר 0 ז 12 ); משמאל — 
פוזיטיוו (המאה ה 16 ; מתור ציור מאת חנט בוריומיר נע״ע!) 


ובמאה ה 14 נוספו הדוושות, משלבים חדשים ושכלולים אחרים. 
ביה״ב וברנסאנס נבנו 3 סוגים של ע , — ה פ ו ר ט ט י ו ו הנייד 
ולו מערכת צינורות הליליים, ה פ וזי טי ו ו הגדול יותר, והרגל, 
שלו מערכת אחת של צינורות אבוביים. גרמניה היתה עד המאה ה 18 
המרכז החשוב ביותר לבניית ע", ואחריה הולנד, צרפת וספרד (ע״ע׳ 
עמ ׳ 345 ). 

פריחת אמנות הנגינה בע׳ והכתיבה לו ראשיתה במאה ה 16 
וצמצומה במאה ה 18 , עם עלייתם של התזמורת ושל הפסנתר. מג¬ 
דולי המלחינים לע׳ — פרטוריוס ( 5 ט 1 ז 0 ז 36 ז? . 1 י}), סולינק (ע״ע), 
שייט (:ז 1 >} 116 :> 3 . 8 ), בוכסטהודה (ע״ע), פרסקובלדי (ע״ע), פר 1 ־ 
ברגר ( 01561861 !? .[.!), פאכלבל ( 61 ( 3011611 ? .[) ובני משפחת בך 
(ע״ע), ובראשם יוהן סבסטיאן בך — גדול המלחינים לע׳ (ע״ע 
מוסיקה, עמ ׳ 554 , 561/5 ). מגדולי בוני הע" באותה עת, וידידו של 
י. ם. באך, היה ג. זילברמן. במאה ה 19 ניסו בוני הע" להוציא 
מן הכלי צלילים התואמים לכאורה את המוסיקה הרומנטית — אם 
בתנודות דינמיות ואם במשלבים בלתי־שגרתיים. מבין המלחינים 
הרומנטיים שהלחינו לע׳ — פ. מנדלסזון־ברתולדי, ברמס (ע׳ ער¬ 
כיהם), פרנק (*)"ם!? . 0 ) ורגר (! 686 ? . 1 \). במאה ה 20 הנטיה 
היא לשוב לצלילו של ע׳ הבארוק. מהמלחינים החדשים לע׳ — 
א. שנברג והינדמית (ע׳ ערכיהם). בימינו הולכים ומחליפים את 
הע" ה״אוויריים" בע" החשמליים. עקרון הנגינה בע" אלה אינו 
שונה, אלא שבמקום הצינורות ותיבת־האוויר משמשים אוסצילטו־ 
דים (ע״ע). הע׳ החשמלי מופיע גם ככלי אמנותי, הממשיך את 
מסורת הע׳ ה״אווירי", גם ככלי פופולרי וגם כמחליף לתזמורת. הע׳ 
משמש עד ימינו בעיקר בפולחן הנוצרי, ורוב הע" הגדולים נמצאים 
בכנסיות. 

ביהדות. החל בתקופת התלמוד, עם עליית חשיבותו של הע׳ 
(אורגן) בעולם הרומי והביזאנטי, נהגו היהודים לזהות בו את 
המגרפה שבביהמ״ק (ערב׳ י/ ע״ב), שבמקורה לא היתה, כנראה, 
אלא כלי לגריפת גחלים למזבח. מהותו של הכלי הקרוי ע׳ במקרא 
(ברא׳ ד, כא) אינה ברורה. אונקלוס מתרגמו ״אבובא״(= צינור), 
ובירר (סוכה פ״ה פ״ו): ״ע׳ זה ארדבליס״(= הידראוליס [ר׳ לעיל]). 
מכאן ההתאמה המאוחרת (מתקופת הרנסאנס י) בין הכלי הקרוי 
אורגן, ולו צינורות רבים, לבין השם המקראי ע׳. 

הידיעות הראשונות על השימוש בע׳ בביהכ״נ הן מן המאה ה 17 
(ונציה ופראג). החל במאה ה 19 מקובלת הנגינה בע׳ בבתהכ״נ 
הרפורמיים (בעיקר בשבתות ובחגים) — תחילה בגרמניה ואח״כ 
גם באה״ב ובארצות אחרות. 

/ 0 . 0 7/16 ,־ז 6 תז־ 1 ג£ . 1.0 ־ 1 ; 1917 ,. 0 108071 ^ 7/10 ,״נ€תת 1 ^ $1 . 1 ^ .£ 

; 1933 , 1701£110 , £201161111 . 11 - ? 061116 ; 1931 , 471010115 10 !/ 

, 5111071 סע 71 ( 0 ^ £011 ? 0 ? 10 ) 117101 15 ס/ע £015 ■(() 165 ) 0050/1/0/170 ,ז^סלזסז? .ס 

0 -ן 110/11 ץ/ 5 7071011 1/5 ,. 0 7/10 , 0. 1)1x00 - תס 0111££ . 0 ; 1935/6 , 1-11 

, 0111/1071 ( £1 1/5 0.1 7/10 ,? 01)101 110 £15/)' 01/1071, 1950; £. 3111X11116 

. 2 5 19 , 1/50 . 18 ( 01 €0115/1110/1071 01 105 ע 7101 /'•(? 

א. חב. 

עוד (ו)לאוטה, כלי-מיתר (ע״ע נגינה, כלי־; טבלה: קרדיופונים — 
לאוטות) בעלי גוף בצורת חצי־אגם ו״צוואר" שהוא לוח 
אצבעות, המאפשר את קיצור המיתרים לשם השגת גבהים שונים. 
גוף־התהודה כולל את מיכל־האוויר הכלוא בגוף הכלי ואת מכסה 
העץ. הנגינה נעשית ע״י פריטה. השם ע׳ מיוחד לל׳ הערבית: עוד 
(בערבית) = עץ (החומר ממנו עשויים פני הכלי) ומכאן — אל- 
עוד — ל׳. השם ל׳ מציין כלי (ר׳ להלן) וגם קבוצת־כלים (ע״ע 
שם). 

ידוע על קיום ל" בעלות צוואר-ארוך בארם־נהריים באלף השני 
לפסרי״ג, ואח״ב גם במצרים וביוון. בפרס הן מוכרות היום בשם 
סיטאר. ל״ בעלות צוואר קצר מוכרות בפרס החל במאה ה 8 לפסה״ג, 
ומשם התפשטו למזרח הרחוק, לארצות ערב (שם נקראו "ע׳") 
ומהן לאירופה. 



פעולת־העונב (רישום סכמאטי): לחיצה על 
כפתור •ע? משלב מסוים מפעילה מערכת 
מכאנית, שבסיומה מוסט לוח־המשלב פך — 
1 שהחורים ישבו נמצאים מתחת לצינורות־ 
המשלב (השלבים הרא׳שונים אינם מופיעים 
ברישום): לחיצה על קליד מפעילה מערכת 
מכאנית, המאפשרת מעבר־אוויר לערוץ 
המתאים 













747 


עוד (ו)לאומה — עופות 


748 


הע׳ הוא כלי־הנגינה החשוב ביותר בעולם 
הערבי. גוף הע׳ נחלק לגב, בצורת חצי אגם, ה¬ 
מורכב מפסי עץ קמורים, ולפנים — מכסה חלק 
המחובר לגב ללא דפנות׳ ובו שלושה חורי תהו¬ 
דה. הע׳ מופר בגדלים שונים, והוא עפ״ר מקושט 
מאוד. ביה״ב היו על לוח האצבעות סריגים 
שקבעו את מקום האצבעות על המיתרים, אך 
כיום איו כל סריגים והמבצע צריך לקבוע את 
מקום האצבע. תחילה היו לע׳ 4 זוגות מיתרים, אך 
מהמאה ה 10 מצויים בו 5 זוגות. כיוון 5 זוגות 
המיתרים הוא: סול. לה, רה, סול, דו. יש המו¬ 
סיפים מיתר שישי — פה. לחמשת הצלילים 
שמות מיוחדים בערבית. לע׳ היתד. חשיבות רבה 
בפיתוח התאוריות של סולמות המקאמאת הער¬ 
ביים (ע״ע ערבית, מוסיקה). לפנים שימש הע׳ 

ככלי בתזמורת הערבית, אך כיום הוא משמש 
בעיקר לליווי שירה ולנגינת סולו. הנגינה על 
הע׳ מאולתרת ברובה, והמנגן מפגין בה את 
כושר המצאתו ואת יכלתו הטכנית. 

הל׳ הגיעה לאירופה כבר במאה ה 10 . בדומה לע/ גם לל׳ גוף־ 
תהודה בצורת חצי אגם וצוואר שטוח המשמש כלוח אצבעות. מעל 
הצוואר מתוחים מיתרים וקשורים סריגים הקובעים את גבהי הצלי¬ 
לים• היתדות, שאליהן קשורים המיתרים׳ קבועות בפיסת עץ נפרדת 
הנוטה מן הצוואר בזווית חדה. עד המאה ה 13 היתד, הל׳ מצויה 
כמעט רק בספרד ובצרפת. במאה ה 15 החלה הל׳ תופסת את 
מקום המנדולינה והיתד, לכלי נגינה מקובל. ברנסנס היתה הל׳ לכלי 
ביתי ששימש לנגינת סולו ולליווי זמרה במרבית ארצות אירופה, 
ספרות הל׳ הגיעה אז לרמה אמנותית גבוהה ביותר. במאה ה 16 
היו לל׳ 11 מיתרים שכוונו בעיקר בקווארטות, ובתקופת הבארוק 
גדל מספר המיתרים עוד יותר. את הל׳ מחליפה, החל בתקופה הקלא¬ 
סית׳ הגיטארה, שהנגינה בה פשוטה ונוחה יותר וצלילה חזק יותר; 
אולם את מקומה של הל׳ במוסיקה אמנותית לא תפסה. יצירות רב־ 
קוליות, מסוג אלה שהולחנו עד אז לל׳, מופנות מאז לכלי־המקלדת. 
את הספרות העשירה לל׳ נוהגים לנגן כיום בגיטאדה, ולאחרונה 
גם בל", הנבנות לפי דוגמות עתיקות. 

ד. כ. 



לאוטה מעשה־ 
ידיו ׳! 51 יוהז 
אנדראס קטבל, 
מינכן, 1736 
(ברשות המוזי¬ 
און לכלי־ננינה 
בברלין) 


שית, ע״ע שךיר. 


עולא, בר ישמעאל, אמורא מהדור ה 2 — 3 (סוף המאה ה 3 
לסה״ג), הוא הנקרא בתלמוד הבבלי עולא סתם והיה מן 
ה״נחותי״ (ע״ע אמוראים, עמ׳ 915 ) שהיו מביאים תורת א״י לבבל 
(ברב׳ ל״ח, ע״ב; ועוד). בירושלמי מופיע לרוב בשמו המלא. בא״י 
שמע בעיקר מר׳ יוחנן (שם; סנ׳ ס״ג, ע״ב! ועוד הרבה), וגם אצל 
ריש לקיש (גיט׳ נ׳, ע״ב) ור׳ אלעזר בן פדת (עיר׳ ב״א, ע״ב). 
כמה פעמים נסע ע׳ מא״י לבבל (תע׳ ט׳, ע״ב; נד׳ כ״ב, ע״א ועוד), 
והיה מכובד על חכמיה (חו׳ צ״ד. ע״א). נזכרים גם דברי עצמו, 
בהלכה ובאגדה (שבת קנ״ז, ע״ב; ב״ק ל״ח, ע״א—ע״ב; 0 נ׳ ס״ה, 
ע״א; והשר חו׳ קל״ב, ע״א), וכמה דברי אגדה מסר ר׳ חייא בר- 
אמי משמו (ברכ׳ ח׳, ע״א). ע׳ נפטר בבבל, וסמוך לפטירתו בכה 
על שכך עלתה לו, ואף כשהבטיחוהו לקברו בא״י לא התנחם (ירו׳ 
כלאים ט׳, ג׳). כשאמרו לר׳ אלעזר בא״י ש״ארונו בא", אמר: "אינו 
דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה" (כת' קי״א, ע״א). נזכר 
בנו רבה (שבת פ״ג, ע״ב). 


עולם, ע״ע קוסמולוגיה. 

ח־ י : :־ד 


עופות ( 63 ׳\^), מחלקת בע״ח מעופפים, בתת־מערכת החליתנים 
(ע״ע). כל הע״ מהלכים על 2 רגליים אחוריות, ואילו הגפיים 
הקדמיים הפכו לכנפיים. הגוף, פרט למקור וחלק מהרגליים, מכוסה 
נוצות. התעופה היא שקבעה את צורתו של הגוף: מכונס, קצר ועבה. 
במבנהו קיים שילוב של חוזק, קלות, קומפאקטיות ויציבות, כשכל 
חלקיו הכבדים — שרירי התעופה, שרירי ההליכה וטחינת המזון — 
סמוכים למרכדהכובד, מצב המאפשר שיווי משקל עדין בתעופה. 
הצוואר גמיש וארוך, הרגליים בד״כ ארוכות ודקות; הגוף מוגבה 
מהקרקע; הגולגולת קלח בגלל העדר שיניים וניוון שרירי הלעיסה ; 
לע" מגבלות של מסת־הגוף, הכפופות לחוקים אווירודינמיים ואנר¬ 
גטיים. משקלם של כ 80% מכל הע״ הוא מתחת ל 200 ג׳. הע׳ 
הקל ביותר הוא הקוליברי המצוי בדרום־אמריקה ומשקלו כ 21/4 ג׳. 
הע׳ הכבד ביותר הוא היען (ע״ע), שמשקלו מגיע לעתים ל 144 
ק״ג, אך הוא אינו מסוגל לעוף. המעופף הגדול ביותר החי כיום 
הוא החוברה האוסטרלית שמשקלה יותר מ 14 ק״ג. מוטות-הכנפיים 
הארוכות ביותר הן של האלבטרום (ע״ע) הימי המגיעות ל 365 0 ״מ. 
חום הגוף יציב, בדומה ליונקים, אך קצת גבוה יותר (״ 38 —״ 42 ) 
בשל האינטנסיוויות הרבה של חיי הע". רוב הסימנים של הע" 
מורים על קרבה לזוחלים (ע״ע): מבנה השלד, כסות הקשקשים 
על הרגליים, הפרשות של הכליה דרך הביב, הטלת ביצים בעלות 
קליפה, התפתחות העובר בכים שפיר. 

דרכי תנועת הע״ הם שונים: תעופה באוויר — ע״ע מעוף; 
הליכה עפ״נ האדמה ושחיה במים. לרוב הע" היכולת להלך וגם 
לעוף, אך יש שמתקדמים בהליכה בלבד (יען), בהליכה ושהיה 
(פינגווין), בהליכה, שחיה ותעופה (אווזיים, שחפים), בשחיה ותעו¬ 
פה (יסעורים, טבלנים) ובתעופה בלבד (סיסים, שלדגים). 

העור דק, יבש וחסר בלוטות־זיעה ובלוטות־שומן, פרט לבלו־ 
טת־שומן זוגית מעל בסים הזנב המשמשת למריחת הנוצות (בעזרת 
המקור) כדי לעשותן עמידות בפני רטיבות. בלוטה זו גדולה מאוד 
אצל ע״־מים וחסרה בע״־מדבר (יען). לאחרונה התברר שהיא מפ¬ 
רישה גם ויטאמין ם, וסילוקה גורם לרככת. 

הגוף מכוסה כסות נוצות (מחומר קרני [קראטין]) המשמשת 
בעיקר כמעטה בידוד לשמירת חומו; באברות הכנפיים והזנב תלויה 
יכולת־המעוף. צמיחת הנוצות בסדר קבוע. התפתחותה העוברית של 
הנוצה דומה לזו של קשקש הזוחלים. הנוצה העוברית היא הפלומה 
הגדלה בפטמיות עור (ע״ע) העשויות תאי דרמיס האפידרמיס. ביסו¬ 
דה היא גליל ששפתו החפשית גזורה לסעיפים ולסעיפים משניים. 
היוצרים ציציות מוארכות, רכות וגמישות. הנוצה שונה מהפלומה 
בזה שהגליל מוארך (= הקולמוס), ואילו שתיים מהציציות מתאר¬ 
כות מאוד ונעשות נוקשות. הן נשארות צמודות ויוצרות את העמוד 



ציור 1 . נוצ)ת: מיסיז, נוצת־תצורה של טווס, בחלקה 
הבסיסי — פל־מתית; משמאל, נוצ 1 ת־ 8 לוםה 



749 


עופחת 


750 


מחלקת העופות 
















תת־מחלקד. 


המינים 

תמטפווות 

סדרות 

ועזוזה 


ר׳סשסחות 

סדרות 

תסייד. 


המעסחות 

סדרות 


עי׳־סירה 














$סמ 1 זס) 1 אץ 07 זיןס 30 ז))ז\״ • 

עופות קמאים 

(1 














^ 107 <זס 0 גו<:> 7 \/) 

(מי! 1 ג 10 ר 1 ל( 70 ח^סר 11 ו 1 

05 ח)וח 1007 ;ז 01 ז\/ 















1 ) עופות בעלי־שיניים 

עופות בתראים 

(2 














בלזנח^ 10 ח 10 ) 0 
(סוג צנח 7 ס 7 סנ( 05 ז־ 1 *) 

111705 חזססיא 


סדסי־ופי 

339 

1 


פן טרופית 
וכל היבשות 

54 

7 


גאוסרופיים 

42 


טינפאים 

(1 

2 ) עופות חסרי־שיניים 






?51113711071170$ 



?0100(111071170$ 


05 וווזס 1 ותוגמו־ 1 ־ 


ח 11.1111 ^ 00 !אי 



כלל־עולסית 

150 

2 

22 ) קוקיתאים 

כלל־עולמית 

153 

2 

12 ) אווזאים 

גאוסרופייס 


1 

ראיים 0117705 ) 1x1 ? 

12 







ג סגדו ? 1 >) 1111 ) 01 

כל היבשות 
סרט לאוסטרליה 
פך־טרופית 
ובלל־ע ולסיח 



737150711071110$ 

אפריקה — ערב 




(3 




כלל־עילמית 

145 

2 

23 ) דורסי לילה 

6 

1 

13 ) פלמיננואים 

1^1381 


5171)11110711(07100$ 




בלל־זולמית 

95 

5 

05 ודוו 10 ו;ן!ז> 8 

24 ) יזחנלסאיס 

111 

5 

0 ג|) 071 )גן 70 ! ת 1100 ? 

14 > חסיראים 

אוססרליו!. ניי־גיניאה 

ן 

2 

קזואריים 

05 וז 1 ז 0 ^ 1 |זנו^ 35 ^ 








ג 0 ודוז 0 ) 1 ;} 1 טוח 1 זק 1 .. 1 



$ז 1 דו 07 ' 1 וח 010 

מדגאסקר 



מפיאורניאים 

(5 




כללי־עולמית 

341 

3 

25 ) סיסאים 

כלל־עולמית 

9 ל 2 

5 

15 ) דורסי־יום 

7 


105 זז ז 0 ) 1 ל י 1 יו ז סעג! 0 \, * 








צ 0 וחז 0 )ו 1 * 0 ון\, 




0$ וןןז 110 ח 170 ב-) 

ניו-זילנד 



גזואייס 

(6 




אפריקה 

6 

1 

26 ) קוליוסאים 

בלל־זנולסית 

240 

7 

16 ) חרנגולאים 



705 ת 07 ) 11111 וו 7 סח 1 (ז* 








1)0111(0717105 

כלל־עולמית 







קיווי 

1105 ) 1107 ;} 1077 (( 

(7 




*ו־סרופי 

34 

1 

27 ) סרונונאים 

186 

12 

17 ) עגוראים 017710$ )וסו<) 

גיו־זילנד 

3 

1 







717705 0 ) 1 וו 70£0 ז 

כלל־ עולמית 

109 

17 


נלל־עולמית 



סבלנאים 

!8 




כלל־ע ולרדת 

195 

10 

28 ) נחלאים 




05 חון 1110 ו[> 1 :זהו 0 


1 

071770$ ') 11 ) 0 ( 11 ' 111 <״ק 





כלל־עולמית 

391 

6 

0073711107010$ 

29 ) נבראים 071710$ ) 101 ? 

הול 1 ארקסי 

4 

1 

19 ) 

05 וזוז 0 ' 1 ! 1 5 נ;) 

אוקיאנוסים דרומיים 

17 

1 

■ינבי׳־גאיס 

5 אזזז 0 ) 501 ות 170 <}< 5 

(9 




כלליעולסית 

5159 

55 

30 ) ניסורי־שיר 

כלל־עולמיח 

106 

1 



" 


יסעדראים 

(10 





_ 


?:155071(071170$ 




0$ וז׳ 1107 ו 1 וגוו 0011 



05 תז 7 ס) 70111171 ס 7 ? 






י מאובן 


המרכזי (= הניצב). משני צדי הניצב הציציות נוקשות ובעלות 
קרסים וזיזים ומתלכדות למרקם ויוצרות את הדגל. נוצות אלה 
נותנות את הצורה החיצונית לע״, ואלו הן: נוצות־התעופה (אברות־ 
התעופה) הגדלות בשפתן האחורית של היד והאמה ויוצרות את משטח 
הכנף. אברות־ההיגוי הן נוצות־הזנב המשמשות כהגה. מספרן, ארכן 
וצורתן של האברות מותאמים לצורת המעוף וכושר התמרון. על 
בסיסן של אברות־התעופה יש נוצות הסוככות עליהן. יש גם נוצות 
עדינות, חסרות דגל, אלו נוצות החישה המעבירות את תחושת המגע. 
ריסי־העפעפיים, הזיפים שבבסיס המקור וכן הציציות ונוצות הקי¬ 
שוט הם גלגול של נוצה. 

צבעי הנוצות מקורם בפיגמנטים ובמיקרוסטרוקטורה של 
הנוצה. הצבעים שהור, אפור־כסף, וכל גוני החום מתקבלים ע״י 
המלנין; אדום, כתום וצהוב הם תוצאה של פיגמנטים קארוטינו־ 
אידים. הרכב המזון משפיע על הטיב והחוזק של גוני קבוצה אחרונה 
זו. הגוון הלבן תלוי במבנה הנוצה, החסרה כל פיגמנט. שבירת קרני- 
האור בחלליות מיקרוסקופיות שבזיזים ובקרסים של ציציות הנוצה 
היא היוצרת צבע זה. במזיגה עם מלנין מתקבלים צבעים מתכתיים־ 
מבהיקים — כחול, סגול. בע" אין פיגמנט ירוק. הגוון הירוק מתקבל 
מצירוף מבנה הנוצה והפיגמנטים מלנין וכסאנתופיל. אצל תוכיים 
בשבי, במוטציה החסרה מלנין, מתקבל הצהוב; במוטציה החסרה 
כסאנתופילים מתקבל הכחול יחד עם קווקוו שחום של מלנין ההכ¬ 
רחי לכחול; בהעדר 2 הפיגמנטים מתקבל צבע לבן. כתוצאה מה¬ 
ברירה הטבעית שולט הצבע הירוק בשל חשיבותו כהסוואה ביער. 
יצירתם של הפיגמנטים תלויה במאזן הורמונלי, ומכאן הלבוש 
של הזכרים השונה מזה של הנקבות וההבדל בין לבוש־חורף ללבוש־ 
כלולות (והשר להלן. ביולוגיה, אקולוגיה). 

הילוף הנוצות הוא תהליך פיסיולוגי עונתי של נשירה וחידוש 
הדומה לתהליך התנשלות הקשקשים בזוחלים. החילוף הוא הדרגתי, 
דבר המונע איבוד־יתר של אנרגיה; הוא גם סימטרי, משני צדי 
הגוף, כדי לא לפגום בכושר התעופה. האווזיים, הרליתיים והעגורים, 
חמשירים את אברוודהתעופה בבת־אחת, מסתתרים כמה שבועות עד 
לצמיחתן מחדש. 

לדרור-הבית כ 3,600 נוצות בחורף וב 3,000 בקיץ, שהם 10% — 
13% ממשקל הגוף. לע״-מים (אווזים וברבורים) מספר נוצות 
גדול מאוד — כ 25,000 . תהליך החילוף מושפע מגורמים חיצוניים 
(אורך־יום) וגורמים פנימיים־הורמונליים. ההפרשות של בלוטת 
יתרת־המוח, בלוטת-התריס ובלוטות המין הן הקובעות את זמן 
ההופעה. הסדר והצבע של הנוצות. נוצה פגומה מתקיימת עד עונת 
החילוף הבאה, ואילו במקום נוצה שנעקרה תצמח במהירות נוצה 
חדשה. עובדה זו נוצלה בגרמניה למריטת פלומה מאווזים מספר 
פעמים בשנה. 


שלד הע״ הוא קל וחזק כאחד; העצמות חלולות או ספוגיות. 
עיט־סלעים שמשקלו כ 4 ק״ג — משקל שלדו רק 272 ג׳. איחוי 
עצמות ע״י ביטול מפרקים עושה את הגו למקשה אחת בלא יכולת 
תנועה לצדדים. החלקים החפשיים לתנועה הם הצוואר, הגפיים והזנב 
שהתקצר מאוד. הגולגולת ביסודה דומה לזו של הזוחלים 
(ע״ע, עמ ׳ 687 ; ור׳ שם ציור 1 ) הקדומים, ומחוברת לצוואר, בפול־ 
מפרק יחיד. ארובות העיניים גדולות מאוד וקדרת־המוח תפוחה 
מאחור. הלסתות חסרות שיניים, ארוכות ויוצרות את המקור 
(ר , להלן). חוליות הצוואר 8 — 24 ; הודות למספרן הרב יחסית 
מתאפשר סיבוב מלא יותר של הראש מאשר ביונקים (להם ל 
חוליות בלבד). 

ב ג ו. עצם־החזה מפותחת מאוד׳ קמורה ומחוברת לחוליות־החזה 
באמצעות צלעות משוטחות ודקות המאפשרות את הנשימה. באמ¬ 
צעיתה, לארכה, בליטה גדולה — קרין עצם־החזה (!.""גס) שאליו 
מחוברים שרירי התעופה החזקים, חוליות המתניים והעצה התאחו 
ויצרו חטיבה אחת מוצקה (ךמט־ 15301 ז $7 ), שאליה מתחברות עצמות 
הכסל ועצמות השת ואלה נושאות בנטל ההליכה. עצמות־החיק 
פונות לאחור ואינן מחוברות ביניהן, דבר המאפשר הטלת הביצים. 
האגן דומה ביסודו לזה של קבוצת ג 1 ג 1 :> 11:1118 ״ז 0 בדינוסאורים (ע״ע, 
עמ ׳ 501 ) שהתהלכו על שתיים ורגליהם היו כמו של הע" בני־ 



ציור 2 . שלד; א. של עוף מעופף - חפירה לבגר, (ג 1 ת 0 :> 0 113 זס:> 01 ); נ. של 
עוף מדולר — יעז ( 513 !ז 0 1 . לסתות; 2 . חוליות־ר,צוואר; 3 . עויויז־הזנב; 4 . רכס 

עצם־דוחזה: 5 . עצם־החיק; 0 . עצם־הורוע; 7 . שרשבף 


























751 


עופות 


752 



גולנולת: למעלה — על פ^סיננו (ז 86 טז 115 ־ 101 י 001 וח 0£ ו 1 ?); 
משקלה כס נ׳. למטה על עורנ א ־ ןר (סתסזסס 115 ׳\/ס 0 ) 


ימינו. מספר חוליות הזנב החפשיות 4 — 6 , והוא מסתיים בלוחית 
( 10 ץ: 1 צ 0 צ׳לת), שהיא איחוי של מספר חוליות ומשמשת בסיס לאברות- 
ההיגוי. בחגורת הכתפיים עצמות־העורב ( 3€0111 ז 0 :>) הן 
הנושאות בנטל העיקרי של לחץ הכנפיים, והן החזקות והמפותחות 
ביותר. עצמות־הבריח מחוברות ביניהן בקדמת־החזה ויוצרות מזלג 
מיוחד המפותה מאוד אצל הדואים. 

הגפיים. שלד הכנפיים יסודו בגף מחומש־אצבעות שמהן 
נותרו 3 , ורק הבוהן חפשית. לבוהן אברות־תעופה קטנות המאפ¬ 
שרות איזון עדין בתעופה. ומכאן שמה ה כ נ פ י ת. יש מספר ע", 
שבהם עדיין קיימים טפרים בקצה האצבעות (היען [ע״ע] וההואצין 
[ע״ע, ור׳ תמ ׳ שם]). וע״ע גפים, עמ ׳ 126 — 128 , ור׳ שם תמ ׳ . 
ברגל של הע" חלו מספר שינויים: בשוק התנוונה במידה ניכרת 
עצכדהשוקית; עצמות השרשכף התאהו עם עצמות הכף והתארכו 
מאוד, ונוצר פרק חדש — שרשפיסה — המיוחד רק לע״. לע״ 4 
אצבעות לכל היותר: 3 פונות קדימה ו 1 אחורה — למשענת, 
לאחיזה ולטיפוס. בע" קרקעיים, שתנועתם ריצה, נוטה הבוהן להת¬ 
נוון או חסרה לגמרי. ליען נותרו רק שתי אצבעות ומרכז־הכובד שלו 
עבר לאצבע אחת, בדומה לסיים. אצל החיים במים ושוחים יש 
אונות־שחיה לכל אצבע בנפרד; קרום־השחיה המחבר את 3 האצ¬ 
בעות הקדמיות מתוח בין ארבע האצבעות. רגלי השחיינים קצרות 
מאוד, ואילו למהלכים בחוף ולחודרים למים בהליכה — רגליים 
ארוכות. 

מערכת השרירים. שרירי התעופה שבחזה הם המפותחים 
ביותר ומשקלם אצל מעופפים טובים מגיע ל 40% ממשקל יכל הגוף. 
החזק ביותר הוא שריר־החזה הגדול המפעיל את תנועת הכנף בכיוון 
למטה. אצל המעופפים לזמן ממושך צבעו אדום בשל ריבוי פיגמנטי 
הנשימה (מיוגלובין). השריר הנגדי המרים את הכנף אינו נמצא בגב 
אלא מתחתיו — בינו לבין עצם־החזה — וגידיו מושחלים בין 
עצמות הבריה, העורב והשכמה, דבר המיוחד רק לע". אצל ע" 
דואים היחס בין שני שרירי התעופה הוא 1:9 , ואילו אצל חותרים 
ושוחים היחס הוא 1:2 . שרירי ההליכה נמצאים סמוך לגוף, בריחוק 
מן הרגל החפשית (השרשפיסה) המופעלת ע״י גידים ארוכים. לכן 
הרגליים קלות ונוחות לתנועה. לביצוע הליכה נזקק הע׳ ל 38 
שרירים לפחות. המעוף הוא תנועה הצורכת אנרגיה במידה מעטה 
ביותר. לאותו מרחק מוציא יונק בעל משקל דומה (עטלף) פי 
10 — 15 יותר אנרגיה מאשר הע׳. רוב הע״ עפים במהירות של 30 — 40 
קמ״ש, ומתברר שזוהי המהירות החסכונית ביותר מבחינה אנרגטית. 
סיס-ההרים נחשב למעופף המהיר ביותר למרחקים ארוכים ומהירותו 
מגיעה ל 170 קמ״ש. אף ע׳ קטן(חופמי זהוב) מסוגל לשהות באוויר 
זמן ממושך ( 4 — 5 ימים) ולעבור מאלסקה לאיי הוואי, מרחק של 
3,600 ק״מ מעל האוקיאנוס, בלא הפסקה או מנוחה. והשר להלן: 
מעוף, נדידה. 

ד,מ ק( ר הוא שם כולל ללסתות (עליונה ותחתונה) החסרות 
שיניים ומצופות עטיף קרני צבעוני, הנשחק וגדל מחדש ללא הפסק. 


המקור הוא המכשיר העיקרי לתפיסת מזון. מבחינים בצוי־ות־ 
מקור אחדות בהתאם לסוג המזון ולדרך השגתו: ( 1 ) מקור קצר 
ומעובה לפיצוח זרעים וליקוטם (דרור, חוהית); ( 2 ) מקור צר 
ועדין לאיסוף חרקים (נחליאלי, פשוש); ( 3 ) מקור ארוך, דקיק 
וכפוף מאוד לשאיבת צוף מתוך פרחים עמוקים (צופית); ( 4 ) מקור 
ארוך וישר לחיטוט בבוץ אחר זחלים, תולעים וחלזונות קטנים 
(חופית, ביצנית וחרטומן); ( 5 ) מקור ישר, חזק ומחודד לתפיסת 
דגים (שלדג, אנפה, טבלן): ( 6 ) מקור קצר, אנקולי והזק לקריעת 
טרף לגזרים (דורסי־יום ודורסי-לילה); ( 7 ) מקור מורחב, ארוך, 
בעל שינון או זיפים, לסינון מזון דקיק ומרחף במים (ברווז, פלמינגו 
ועוד). 

למקור שימושים נוספים: התקפה והגנה; ניקוי הנוצות והעור; 
הוצאת טפילים חיצוניים; בניית הקן (הבאת חומר הבניה); גלגול 
הביצים בשעת הדגירה והאכלת הגוזלים. הצבע והכתמים שבמקור 
משמשים בתקשורת ובזיהוי בין הורים וצאצאיהם (שחפים). יש ע" 
המשמיעים במקורם קולות ונקישות כאמצעי-קשר. השינויים הקיצו¬ 
ניים ביותר, בגוף הע", מבחינה מורפולוגית, חלו במקור, עקב ריבוי 
תפקידיו. 

הע", מפאת העדר שיניים, בולעים את מזונם בשלימותו, מה 
שמגביל את גדלו. בהתאם לכך חלו שינויים במבנה מערכת 
העיכול ובתהליכי העיכול. מיפתח הפה גדול וגמיש; הלסת 
התחתונה מתחברת לגולגולת באמצעות העצם המרובעת (כמו 
בזוחלים), סידור המאפשר בליעת טרף גדול ביחס לראשם. לכל 
ע׳ מזון משלו: אוכלי־חרקים ניזונים מחרקים שמידתם מגודל 
כנימות ויתושים עד לפרפרים וחגבים גדולים; אוכלי-זרעים מלקטים 
זרעים שגדלם מזרעי־פרג עד לבלוטי-אלונים; ע" מפצחים מרסקים 
גלעיני־זית או דובדבן, אוכלי-דגים בולעים את טרפם בשלימות. רק 
ע" דורסים קורעים את טרפם לגזרים ומנצלים מזון גדול יותר. 
הלשון מחודדת וקרנית. היא ארוכה ומשמשת לליקוק צוף 
(צופית) ולליקוט חרקים מתוך סדקי עצים (נקר); יש שהיא שרי¬ 
רית, מעובה ובעלת קרסים ומשמשת לשאיבת מים ולסינון (פלמינגו, 
ברווז); אצל אוכלי דגים היא מנוונת (אנפות, שקנאי). 

הפה מוביל לבית־בליעד, קצר הנפתח לוושט. אצל רוב אוכלי- 
הזרעים יש בי התרחבות גדולה, הזפק, המשמש לאגירת המזון 
ולריכוזה אצל יז׳נים (ע״ע יונה, עמ ׳ 502 ) ותורים, חלה בעונת 
הדגירה התפתחות גדולה בתאים המצפים את הזפק, והם נושרים 
בהיותם גדושים בעיסה הנקראת ״.חלב יונים״ — ומשמשים מזון 
לגוזלים. עיסה זו מורכבת מ 30% שומן, 15% חלבונים ו 5% לציתין 
(ע״ע) והיא מופרשת בהשפעת ההורמון פרולקטין הגורם להפרשת 
החלב אצל היונקים. 

הקיבה בנויה מ 2 חלקים, השונים במבנה ובפעילות. בחלקה 
הקדמי קיבת־מיצים המפרישה מיצי־עיכול (כגון פפסין) מבלוטות 
שבדפנותיה. מיצים אלה עוברים יחד עם המזון אל החלק האחורי — 
קיבודהשרירים (קורקבן). בקיבה זו תהליך העיכול הוא מכני הודות 
לפעולת שרירי הדפנות העבים. לניזונים ממזון צמחי — קיבה 
שרירית חזקה והם נעזרים לטחינה גם בחול ואבנים קטנות הנבלעים 
יחד עם המזון. לטורפים ולאוכלי דגים שרירי קיבה חלשים. לאחר 
טחינת המזון פועלים מיצי־העיכול את פעולתם הכימית. התמרים 
שאינם מתעכלים (כגון נוצות, שערות ועוד) מופרשים החוצה דדך 
הפה בצורת צניפות. תהליך העיכול מהיר ביותר, בפרט אצל אוכלי- 
פירות משלשלים ( 8 — 10 דקות). מהקיבה נמשך המעי הדק (הוא 
ארוך במיוחד אצל הצמחוניים) למעי הסופי הקצר ומסתיים בביב, 
בדומה לזוחלים. במעבר בין המעי הדק למעי הסופי מצויים שני 
שקים אטומים הקשורים גם הם לפעולת העיכול. 

מערכת כ ל י - ה ד ם והנשימה. הלב אצל הע" הוא הגדול 
שבכל החולייתנים. הוא חצוי ל 4 מדורים ויש הפרדה גמורה בין 



753 


עופות 


754 


דם עורקי וורידי. קיימת קשת עורקית אחת והיא פונה ימינה, בדומה 
לזוחלים. העורקים הגדולים מספקים דם לשרירי התעופה, לרגליים 
ולראש. מהראש הוזרים 2 ורידים; בבסיס־הראש קיים ביניהם קשר 
שנועד למנוע חסימה אצל בעלי צוואר ארוך כשראשם נטוי הצדה. 
לכליות שריד של ורידי־שער כמו לחולייתנים הירודים. קצב פעימות 
הלב מהיר. אצל הירגזי מגיע מספת ל 400 לדקה במנוחה, ול 1,000 
תוך כדי פעילות. כדוריות־הדם האדומות הן אליפטיות, בעלות 
גרעין וגדולות כפליים מאלו של האדם. מספרן: 2 — 5 או אף 6 
מיליון לממ״ק: אורך חייהן 28 יום (תרנגולת). הדבר המאפיין את 
מערכת הנשימה אצל הע" הוא יכלתם לנוע בתעופה אקטיווית 
בגבהים ששום בע״ח עילי אינו יכול להתקיים בהם בלא הספקת חמצן 
מוגברת. הריאות קטנות מאלו של היונקים, כ 2% מחלל הגוף, אך 
קיימת מערכת מסועפת, יחידה במינה, של שקי־אוויר בעלי דופן 
ריסני דקיק הממלאים כל חלל פנוי בתוך הגוף ובתוך העצמות 
החלולות של הכנפיים, הרגליים׳ ואף מתחת לעור. נפחם מגיע מעל 
ל 20% מנפה הגוף. נוסף על תפקידם בתהליך הנשימה, מחממים 
שקי האוויר את הגוף ומקילים על משקלו. מנגנון יצירת הקול הוא 
חלק ממערכת הנשימה (ר׳ להלן). 

הע״ הם בעלי חום־גוף קבוע: 38 0 —״ 42 . לשמירת רמת־חום 
גבוהה זו דרושה הספקת מזון קבועה. ידועים 3 מינים הנכנסים 
לתרדמת חורף בשל הורדת חום הגוף. ע" קטנטנים יכולים להתקיים 
באזורים חמים בלבד, או בתנאי יום ארוך מאוד ובשפע מזון באזורים 
קרים. באקלים חם מצננים הע" את גופם ע״י אידוי מים מחלל הפה 
ומדרכי הנשימה, כי אין להם בלוטות זיעה. מנגנון ויסות החום 
העיקרי הוא הצמדת הנוצות לגוף או סמירתן (וע״ע חם־הגוף, ור׳ 
לעיל, בתחילת הערך). 

משק המים. מערכת ההפרשה דומה לזו של הזוחלים (ע״ע, 

עמ׳ 689 ). הפרשת הע" היא בצורת גבישים המכילים בעיקר חומצת־ 
שתן, ומכאן חסכון במים. נוסף על הפרשת מלח־הבישול דרך הכל¬ 
יות, יש לע" בלוטה מעל ארובת־העין המרחיקה, דרך נחירי האף, 
את עדפי המלח מהדם בצורת תמיסה או גבישים, בדומה לדמעות. 
יש ע" החיים דרך קבע בימים מלוחים (יסעור, פינגווין, שחף ועוד) 
ושותים רק מי־ים. ע״־מדבר הניזונים מחרקים מקבלים את המים 
באמצעות המזון, ואילו אוכלי־זרעים שבהם — מטללים ומעלים 
ירוקים. 

מערכת העצבים המרכזית. מוח הע" דומה ביסודו לזה 
של הזוחלים, אבל הוא גדול יותר, חלק, וקליפתו דקה מאוד וחסרת 
קיפולים (ור׳ תמ ׳ , כרך כ״ב, עט׳ 935/6 ). אצל הע" ממלאות שכבות 
של הגוף העקוד (ת 1 ג 31:1 ״ז 5 5 טנ! 1 ס 0 ) ובמיוחד שכבת וולסט (:! 015 ׳\\) 
תפקיד עיקרי בלמידה וזכירה. לתוכיים, לעורבים ועוד, אינטליגנציה 
העולה על זו של כמה יונקים (כגון קיפוד, ארנבת). המוחון מפותח 
מאוד ונועד לשמור על שיווי המשקל (שהוא כה חשוב בתעופה) 
וכיוון התנועה. מבין החושים המפותח הוא הראיה, והוא הנחשב 
למדויק ולמשוכלל בעולם החי. לרוב הע" יכולת להבחין בצבעים 
ובתנועות זעירות; לראות למרחק באוויר, מתחת לפני המים ואף 
בלילה. חוש־ה שמע מפותח במיוחד אצל דורסי־לילה, שלהם כעין 
אפרכסת מנוצות. מבנה האוזן דומה לזה של זוחלים, אלא שבע" 
הקונכיה מפותחת יותר. 

הקול. אמצעי-קשר חשוב׳ לאחר הראיה, הוא האותות הקו¬ 
ליים : שירה. נקישה, ריטוט וכיו״ב. מנגנון יצירת הקול אצל הע" 
אינו בגרון העליון כפי שזה אצל היונקים, אלא בתחתית הקנה 
במקום הסתעפות הסימפונות (הגרון התחתי 11x1 ״^]). במקום זה 
מתגרמות טבעות הקנה התחתונות ויוצרות את חלל התהודה. טבעות 
הסימפונות הראשונות מרוהקות זו מזו. לרחבו של חלל התהודה, 
בפתחם של שני הסימפונות, מתרוממת בליטה סחוסית או גרמית 
שבקצה קרום דק. בבסיסה של בליטה זו מתוחים מיתרי־הקול 


הפנימיים, ובין טבעות הסימפונות — מיתרי־הקול החיצוניים. 
ע״י פעולת שרירים המחוברים למיתרי־הקול מתקרבים מיתרי־הקול 
הפנימיים לחיצוניים, והאוויר הלחוץ מתפרץ ביניהם ומזעזע אותם. 
זרמי האוויר וזעזועי המיתרים הם היוצרים את הקולות. אצל כל 
קבוצה וקבוצה שונה מספר שרירי הקול; אפילו בין ציפורי־השיר 
יש הבדלים ב 2 — 6 שרירים, פרט המשמש לסיסטמטיקה. 

כמעט כל הע" משמיעים קולות. לקול תפקיד נכבד בכל התנ¬ 
הגותם החברתית. אצל ע" החיים בסבך ואצל ע" ליליים יש לקולות 
חשיבות מכרעת. יסודות השירה טבועים מלידה בע", אך מתוספים 
אליהם שינויים וואריאציות בדרך הלמידה. לאוכלוסיות המבודדות 
גאוגרפית דיאלקטים בעלי משמעות השונה מזו של בני־מינם במ¬ 
קומות אחרים. כושר החיקוי של כמה ע"(פרושים או קנרים צעירים) 
גדול. תוכי, עורב וזרזיר מחקים קולות חסרי כל משמעות עבורם. 
לרוב, הזכרים הם השרים. לשירה תפקיד בחיזור ובקביעת ריבונות 
על שטחי המחיה. מלבד השירה ישנם קולות אזהרה ואזעקה בהת¬ 
קרב אויב. יש גם קולות המודיעים על קשר בין הורים לצאצאיהם. 

המאפיין את מערכת הרביד, היא האסימטריה של איברי־ 
המין של הנקבה: השחלה וצינור־הביצים בצד ימין התנוונו. אצל 
הזכר יש הבדל בגודל האשכים בין שמאל לימין. סמוך לכליות זוג 
אשכים. מכל אשך נמשך צינור להובלת הזרע ובסופו בית־קיבול 
מורחב. ההפריה היא פנימית ולזכרים חסר איבר־הזדווגות, פרט 
ליען ולברווזים. העברת הזרע נעשית רק ע״י מגע ביב בביב. ההפריה 
נעשית בתוך צינור הביצים, לשם מגיעה הביצית לאחר הביוץ. 
בהזדווגות אחת מופרות מספר ביצים והן מבשילות אחת ליממה, 
בניגוד לרוב הזוחלים המטילים את ביציהם בבת־אחת. הביצית היא 
למעשה החלמון בשלימותו, שהוא תא הרביה הגדול ביותר בכל 
עולם החי. תאי צינור־הביצים מפרישים חלבון העוטף את החלמון 
ומשמש גם כמקור־המים העיקרי לעובר המתפתח. תאים אלה מפ¬ 
רישים גם את הקרומים, את מלחי־הסידן היוצרים את קליפת הביצה 
ואת צבעה (וע״ע ביצה, ור׳ שם ציור). התפתחותם העוברית של הע" 
דומה לזוחלים; על שלביה הראשונים — ע״עאמבריולוגיה, עט׳ 871 
ור׳ שם ציור. לאחר הטלת הביצה נפסקת ההתפתחות העוברית ומת¬ 
חדשת רק לאחר חידוש הספקת חום, בעת הדגירה, שלא כמו אצל 
זוחלים, שבהם נמשכת ההתפתחות ומגיעה לסיומה בטמפרטורת הס¬ 
ביבה. תנאי הדגירה אצל רוב הע" כמעט זהים. טמפרטורת הדגירה 
38.5 0 —״ 39.5 . החום מוקרן ומועבר ע״י מגע עור־הגחון הקרה 
והעשיר בנימי־דם בעונה זו יותר מאשר בעונות אחרות. לרוב הע" 
כתמי־דגירה קרחים, ובאמצעותם חשים הע" אם מכסת הביצים 
מלאה בהטלה. לדבר זה השפעה פיסיולוגית גדולה ומהירה והיא 
קובעת אם יהיה ביוץ נוסף ותתפתה ותוטל ביצה נוספת תוך יממה. 
כתוצאה מברירה טבעית ממושכת, קבוע מספר הביצים בהטלה לכל 
מין ומין. אצל ברווזים: 8 — 10 ; לרוב ציפורי־השיר — 5 — 6 ; לנשר 
ולפינגווין — ביצה אחת בלבד. ע״־בר, אם מסירים לפני תום 
ההטלה ביצה אחת או שתיים ימשיכו להטיל עד "גמר העונה", שהע׳ 
חש אותה ע״פ אורך היום. לאור יש השפעה בלתי־ישירה על התפת¬ 
חות בלוטות־המין. תכונות אלו מנוצלות בענף הלול ע״י הארכת 
משך היום באמצעות תאורה וסילוק ביצים לפני סיום ההטלה המלאה. 
הביצה הגדולה ביותר היא זו של היען שמשקלה כ 1,500 ג׳ והקטנה 
ביותר היא זו של הקוליברי — % ג׳! (והשר משקלם של ע" 
אלה, לעיל, עט' 748 ). צורת הביצה לרוב אליפטית ויש התעבות 
בצד אחד (הקוד). ביצים המוטלות במחילות ובאפילה צבען לבן 
מבהיק וצורתן כמעט כדורית (שלדג, שרקרק ודורסי־לילה). לעו¬ 
מתן ביצי הסיס מוארכות כמו אלו של הזוחלים. בביצים של ע", 
המטילים במקומות חשופים על פני קרקע בוצית, ניכרים כתמים 
חומים־כהים (חופמי, שחף); לביצי ע" מדבריים צבעים חיוורים 
המשתלבים ברקע הסביבה. לרוב ציפורי־השיר כתמים בצבע חום־ 


755 


עופות 


756 


אדמדם־אפור המרוכזים בעטרה בצד הקוד. ביצי דקוקיה הטפילית 
הן רב־גוניות ביותר בצורה, בגודל ובצבע, ודמיונן רב לביצי הע׳ 
הפונדקאי. 

לכל מין קן ספציפי משלו מבחינת המבנה, חומר הבניה והמיקום. 

הקן לעתים פשוט, בלא כל בניה, על־פני הקרקע, או בגומית 
שנוצרת ע״י התנועות הסיבוביות של הע׳. יש קינים הבנויים ממק- 
לעת מסובכת של קש, זרדים, טחב ובוץ או רוק שנקרש, או ע״י 
נבירה לתוך גזע־עץ או קרקע. כל תשתית מנוצלת לבניית הקן: 
פני הקרקע (תרנגולאים, שחפים, חופמיים, ברווזים); צוקים תלולים 
(דורסים, עורבים); מערות וכוכים (דורסי־לילה, יונים, סיסים 
וסנוניות); שיחים נמוכים (סבכי, פשוש); גזעי עצים בנבירה אק־ 
טיווית (נקרים); גזעים חלולים (ירגזי, דוכיפת, דורסי־לילה). 

ציפורי־שיר מקננות בגוף העץ, בצמוד לגזע, על הסתעפויות 
הענפים. יש שהקן בנוי בעצים עבותים (שחרור, חנקן נובי) ויש 
על עצים דלילים או מתים וחסרי עלווה (אנפות, דרור־הירדן). שרק¬ 
רקים, שלדגים וסנוניות חופרים מחילות באדמה בקירות זקופים 
לקינון. סלעיות מדבריות מנצלות חורי־עכברים. קניות וסופיות בונות 
על צמחי־מים חלקים (סוף וקנה), דבר המחייב קליעה טובה. יש גם 
ע", כגון הטבלנים׳ שקינם צף על פני המים קשור לצמחים, בריחוק 
מהחוף. ברוב המקרים אין הקן משמש למגורים אלא לגידול הגוזלים 
בלבד ושימושו הוא הד־פעמי, אף אם הע׳ דוגר מספר פעמים באותה 
עונה. דוגרי־מערות ודורסים משתמשים עפ״ר מספר פעמים באותו 
קן לאחר שיפוץ קל. 

דגירה וטיפול בצאצאים. משך־הדגירה: 12 — 16 יום אצל 
ציפורי-שיר; 21 יום אצל תרנגולות; עד חודש בע" גדולים (אווז, 
תרנגול־הודו). אצל ע" מעטים הדגירה ממושכת יותר (נשר, שקנאי 
ועוד). ברוב המקרים משתתפים שני בני־הזוג בדגירה אם גם לא 
בחלוקת־זמנים שווה. אצל ברווזים, תרנגולות ועוד, דוגרות רק 
הנקבות. אצל החופמי פלרופוס ( 5 טק 0 זג 1131 ?) דוגר הזכר לבדו. 
באקלים חם כמו בכיכר הירדן נעשית הדגירה ע״י חום הסביבה 
(דרור־הירדן). המגפודיים (€ב 1 ) 11 ) 0 ק 3 § 6 ^}) החיים באוסטרליה מע¬ 
רימים תלולית העשויה עלים׳ עפר ורקבובית, בתוכה הם מטילים 
את ביציהם ודגירתן נעשית ע״י החום שנוצר מתסיסת התלולית 
ומחום השמש. יש גם ע", כגון הקוקיה (ע״ע), שאבד להם היצר 
לדגירה ולטיפול בצאצאים. 

ככל שחלמון הביצה גדול יותר והדגירה ממושכת יותר, הצאצא 
הבוקע מהביצה מפותח יותר. אצל רוב דוגרי־הקרקע בוקעים מה¬ 
ביצה אפרוחים "עוזבי־קן", מכוסי פלומה ועצמאיים בליקוט מזון 
ובכושר הליכה או שחיה. לעומתם אצל דוגרי-המחילות ושוכני- 



ציור 4 . מימין — קינים: א. צופית ( 0263 15 *!ץתח 01 ); ב. עורבני ( 1111115 ־ 1 * 0111 
213110131:111$ ): ג. אורג אפריקני (.ק$ 100011$ ?); ד. הנית אירופית ( 113111$ 
5 ט€:) 3 ת 011 תטת 3 ); משמא 5 — ביצים: א. ^תזט 1 ס 0 ); ב. דרור 

ספרדי ( $15 ח 101£ חגכן 1$ ו 1 ■ 35$€1 ?); נ. קטר. חדודזנב ( 31011313 ד. תמירון 

( 5 טק 0 :זת 13 מ 1 ו 1 $טס 0 :זת 3 רח 1 !^); ה. פרן ן ( 111$ ד £1 ת 000110 5 טו 11 ן 1 ־זט 13 ); ו, סופית 
(לטק 0 ז 10 ו 1 נ> ב 1 טת 03111 ) 


עצים ומצוקים גבוהים הצאצאים הבוקעים הם גוזלים "חובשי-קך. 
הם עירומים, עיניהם עצומות, חושיהם אינם מפותחים והם משוללי 
יכולת־הליכה ותלויים תלות מלאה בהוריהם המספקים להם מזון 
וחום. המאמץ של גידול הגוזלים הוא רב. יש שינוי ניכר בדיאטה 
בזמן האכלת הגוזלים. אוכלי־פירות וזרעים מאכילים את גוזליהם 
בעיקר חרקים, אוכלי־דגים ודורסים מגישים לגוזליהם תחילה מזון 
מעוכל למחצה ומאוחר יותר טרף מן החי. גידול הצאצאים מצטיין 
בשיתוף־פעולה, בהתמסרות ובדבקות של שני בני־הזוג. רוב הע" 
הם מונוגאמיים, לפחות בתקופת הדגירה, יש ע" החיים בזוגות 
משפחתיים לשנים רבות (פינגווינים, אווזים, שחפים ואף ציפורי־ 
שיר [עורבים ובולבולים]). יש מקרים של פוליאנדריה ופוליגיניה. 

לבגרות־מינית מגיעות רוב ציפורי־השיר בשנתן הראשונה; 

רוב התרנגולאים, החופמיים, שחפים, דורסים קטנים ואווזים — בגיל 
שנתיים; שחפים גדולים, חסידות — בגיל שלוש; היסעור הנודד 
(אלבטרוס 3 ^ 0100 ) — בגיל 7 — 12 ועד אז אין רגלו דורכת 
ביבשה. 

א ו ר ך - ה ח י י ם של הע״. כ 75% מהגוזלים נכחדים לפני שהם 
מגיעים לגיל שנה. במבוגרים אורך החיים גדול; ציפורי־שיר חיות 
7 ^- 20 שנים; דורסים וע״ גדולים כ 50 — 60 שנה. בשבי הע" מארי¬ 
כים חיים. 

ב י ו ל ו ג י ה, א ק ו ל ו ג י ה. הע" חיים בבתי־גידול שונים ומנצ¬ 
לים כל מציאות אקולוגית. מקווי-מים עשירים במזון מושכים מינים 
רבים, מהם המסננים את המזון המרחף במים (ברווז, פלמינגו); 
אחרים אוכלים מצמחי־המים (אווז, אגמית, סופיה); יש הניזונים 
מדגים, ולוכדים אותם בדרכים שונות: יש האורבים לטרף (אנפה) 
ויש הצוללים מן האוויר (שהפית, שלדג) ואילו אחרים רודפים אחרי 
הטרף מתחת לפני המים (טבלו, יסעור). על גדות מקווי־המים יש 
המלקטים חרקים על פני הטין (חופמי) ויש הנוברים במקורם הארוך 
בתוך הטין, מתחת לפני המים (חופית, חרטומן). ע" החורש והיער 
רובם ניזונים מצומח וחרקים. בין הע" החיים בסבך יש מלקטי חרקים 
מן העלים (סבכי, עלווית); ויש מפצחי זרעים ואוכלי בלוטים (ירגזי, 
עורבני) או אוספי חרקים ושלשולים מהקרקע (שחרור). — בשטחים 
מישוריים, החשופים מעצים ושיחים, חיים העפרוני והפשוש; באזו¬ 
רים לחים — הקיווי, הפיפיון והנחליאלי; בגנים ופארקים — בשל 
הפריחה המגוונת — התפשטה הצופית וכן הירקון, החוחית, השחרור 
והבולבול. — צ ב ע. באזורים ערבתיים ומדבריים לע" גוונים בהי¬ 
רים (עפרוני, קורא, רץ-המדבר) או בשחור-לבן (סלעית) (ור׳ לעיל, 
צבעי הנוצות). 

המעוף מקנה לע״ יתרונות ביו־אקולוגיים רבים: ( 1 ) בטחון 
מפני אויבים שוכני־קרקע; ( 2 ) דילוג על חסימות ומכשולי־טבע; 
( 3 ) ניצול מקומות שבהם מצויים מזון, מים, מחסה ומקום קינון, גם 
כשהמקומות מרוחקים אלה מאלה; ( 4 ) התחמקות מהירה מפגעי־ 
טבע, כגון בצורת, חורף; ( 5 ) התפשטות מהירה לאזורים גאוגרפיים 
(איים), החסומים בפני קבוצות בע״ח יבשתיים; ( 6 ) מחיה באזורים 
גאוגרפיים שונים. אך בתנאי אקלים זהים; ( 7 ) ניצול עונתי של 
מרחבים עצומים באזורים ארקטיים, אלפיניים ומדבריים בתקופות 
נוחות ובעונות של שפע מזון; ( 8 ) ניצול מזון מעופף דוגמת חרקים; 
( 9 ) גידול הצאצאים (קינון) במקומות שהגישה אליהם קשה לאוי¬ 
בים, הכנפיים, מלבד למעוף׳ משמשות גם: להליכה על ארבע(אפרוחי 
הסיקסק); לטיפוס על עצים בעזרת הטפרים (גוזלי ההואצץ); 
ללחימה (יונה): לחימום הגוזלים או להצלתם מקרינת השמש; 
לתנועות־ראווה בשעת חיזור; בשחיה — כמשוטים (לצוללים 
מתחת למים, כמו יסעור ופינגווין). על מהירות ומרחקי התעופה: 
ר׳ לעיל, בפרק מערכת השרירים. על גובה המעוף בשעת נדידה, 
ר׳ להלן. 

התנהגות הע" היא אינסטינקטיווית (ע״ע אינסטינקט) או 





757 


עופות 


758 



ציור 5 . מעוף העופות: למעלה — כנף שמאלית (נוזל של תנשמת); למטה — 
זנבות של עופות: א. זרזיף ( 5 ״ 11183 ׳\ 11115 ־ 51111 ); נ. שרשיר [כרוח] ( 35 ת\ 7 
0003 ־ 01 ); ג. סנונית־הסערות ( 103 ־ 13111 ) 10 ) 1111 ־ £111 ) ; ד. קיווית 15 ן 11 :> 1 ז 3 ע 
31101111$ ׳!); ה. תור מצויר (־ 1111 ־ 1111 0113 נ 101 נ! 0 ז 51 ); ו. ק ו ק י ה מצויצת 
( 1115 ז 13 )ו 131 § ■ 0131113101 ); ז. שחף כספי (צעיר) ( 31115 !ב £01 ־ו 3 115 ־ 1.31 ) 

נרכשת ע״י חיקוי. אולם יש גם מספר תכונות התנהגותיות שעדיין 
לא פוענחו, כגון כוחם בניווט מדויק בנדידות רחוקות (ר׳ להלן), 
השיבה הביתה (ץ־[:ז 3 נן 1110 לנן י 8 ] 0 ס 1 ] 5 ס! : 11010108 ), בניית קינים מסו¬ 
בכים ומסירותם העיוורת בטיפול בצאצאים. לע" מידה רבה של 
יכולת למידה ע״י חיקוי ("נסיון וטעיה"). עוד לפני הבקיעה מה¬ 
ביצה, מתפתח בהרבה מקרים קשר קולי (ציוצים) בין האם דידוגרת 
ובין האפרוח. קשר עמוק של האפרוח אל אמו מתפתח תוך שעות 
ספורות וקשר זה עשוי להתגלגל ב״הטבעה״: — בהעדר הורה 
בסביבה הקרובה, יתקשר האפרוח לכל אובייקט, חי או דומם, בעל 
צורה, קול, צבע, ובעיקר תנועה. וע״ע חי, חיה, בעל־חיים, עמ ׳ 308 
ור׳ שם תנד. 

בין דגמי ההתנהגות החברתית יש להזכיר את החיזור בעונת 
הייחום והיח־ד; סימור הנוצות; גילוי צבעים וכתמים: תנועות גוף 
(ראש, רגליים, כנפיים); רטט קולות או שירה. לרוב משפיעות 
פעולות אלה על הזולת רק משהן באות במשולב, כגון: זיקוף הזנב 
והסוככות בעלות ה״עיף אצל הטווס — ביחד עם רטט הנוצות. אפני 
בניית הקן הם מגילויי ההתנהגות ה״טבועה מלידה" והם משמשים 
כיום אמצעי אמין לסיסטמטיקה. לדוגמה: השוני בבניית הקן — 
הבאת בוץ במקור או חפירה באדמה — הביא לשינוי הסדר הסיסט־ 
מטי של שני מיני סנוניות ( 3113 ק 111 — 10 ) 15111111 ). חוסר גמישות 
בהתנהגות יש לראות בתופעת קני תורים בעמק־הירדן העשויים 
חוטי ברזל דקים. במטעי הבננות חסרים זרדים קשים שמהם בונה, 
כרגיל, התור את קינו, וחוטי הברזל — בשל צבעם החלודי, עבים, 
קפיציותם, וחזקם — פעלו כגירוי מתאים (־ 1-6163561 ) לבניית הקן, 
ולא הקש הרך שהיה בנמצא. 

תופעת הנדידה בע״ מפליאה: בשל המרחקים הארוכים שהם 
עוברים תוך זמן קצר; המספר הרב של הפרטים הנודדים 
יחדיו! ובמיוחד — המסלול הקבוע והעיתוי המדויק. דרכי הנדידה 
אינן קבועות וחלים בהן שינויים בלתי־פוסקים. לדוגמה: הסלעית 
האירופית הדוגרת באירופה חדרה בהדרגה גם לאזורים הצפוניים 
שהשתחררו ממעטה הקרח שהיו נתונים בו בתקופת הקרח — 
מסקנדינוויה ועד לסיביר המזרחית — הגיעה לגרנלנד ולאלסקה, 
אך עדיין היא חורפת באפריקה, אבל מסלולי נדידתה לשם השתנו. יש 
נדידות ארוכות־טווח בהן הדוגרות נמצאות באיזור הארקטי בתקופת 
היום הארוך ( 18 — 20 שעות-אור) ונודדות בבוא החורף למחצית 


כדור־הארץ הדרומית (שחפית ארקטית). יש נדידות קצרות יותר 
מאירופה לאיזור הים התיכון. 

יש הנודדים בלהקות גדולות של אלפי פרטים (שלו, חסידה), 
ומכך שואבים תחושת בטחון. אף דורסים (נץ, עיט), המגרים 
בזוגות בודדים, מתלכדים ללהקות בתקופה זו. לעומת זאת יש 
גם הנודדים ביחידות (אדום־החזה, זמיר). יש ע" הנודדים בחזית 
רחבה ולעומתם קיימים ע" המתרכזים בנתיבי עמקים שבהם זורמים 
נהרות, או מעל שרשראות־הרים גבוהים ולאורך החופים. ציפירי-שיר 
עפות בגובה של 300 — 400 מ׳; אווזים ועגורים נודדים בגובה של 
כ 3 ק״מ. מעפ״ג הים הגובה הוא של עשרות מ׳ בלבד. ע" גדולים 
דואים (חסידות ודורסי-יום) חייבים לנדוד ביום ומעפ״ג היבשה 
ואינם מסוגלים לחצות שטחי-מים גדולים, שאין מעליהם זרמי' 
אוויר עולים. מאידך השלווים, למרות כושר-המעוף המוגבל שלהם, 
נודדים בלילה; הם חוצים את כל רוחב הים התיכון, מרחק של 400 
ק״מ, ללא חניה מעפ״נ המים, ולבסוף נוחתים באפיסת־כוחות בחוף 
הדרומי של הארץ (השר שמ ׳ טז, יג; במד יא, לא—לב). 

לאחר נדידה של אלפי ק״מ חוזרים הע" למקום מוצאם, תוך דיוק 
הן מבחינת העיתוי והן מבחינה טופוגרפית. סנונית, למשל, חוזרת 
לקן־המוצא לאחר מסע של אלפי ק״מ באפריקה. על גורמי הנדידה, 
ע״ע חי, חיה, בעל־חיים, עמד 311 — 313 . 

במיון הע" נעזרים בסימנים מורפולוגיים (צורת המקור, הרג¬ 
ליים, מספר האבדות וכר), אנטומיים (מבנה השלד, השרירים, 
שרירי הקול וכר); ואפני התנהגות (השוואת קולות ותנועות חיזור, 
צורת בניית הקן וכר). כ״כ משתמשים בשיטות כימיות, כגון בדיקת 
חלבון־הביצה שהוא אפייני לכל מין ומין. עם התפתחות שיטות 
הכרומאטוגרפיה והאלקטרופורזיס הולכת ומתבררת שייכותן של 
כמה קבוצות הקשות לסיווג, כגון הפלמינגו, שנחשב בעבר על אוו- 
זיים, והוא קרוב לחסידאים; הקטר. המדברית שמועה בין היונים 
והיא קרובה לחופמיים, ועוד. הע״ מונים למעלה מ 8,600 מינים 
וכ 26 סדרות; תפוצתם כל-עולמית. על הפנולוגיה של הע" בישר־ 
א ל, ע״ע א״י, ענד 223 — 229 , 

מוצא. הע" לא הותירו מאובנים רבים, משום ששלדם העשוי 
עצמות קטנות וחלולות משתמד מעט מאוד. נראה שהע" קרובים 
לזוחלים המעופפים הקדמונים. על מינים מאובנים קדומים של ע", 
ע״ע ארכאורניתים ור׳ תנד שם. בתקופת הקרטיקון נמצאו 35 מינים 
מ 8 סדרות, ביניהם שרידים הדומים לקורמורן, לאווז ולאנפה, וכן 
המין "הספראורנים" ( 15 חז 0 ז 6 ס 965 ), עוף־מים בעל שיניים וכנפיים 
מנוונות. באיאוקן, עם היעלמותם ההדרגתית של הדינוזאורים (ע״ע) 
ובטרם חלה השתלטות היונקים, כבר נמצאו כ 27 משפחות של ע" 
קיימים (מעופפים, רצים, שחיינים). באוליגדמיוקן דומים רוב השרי¬ 
דים לאלו הקיימים כיום. מתקופת הפליסטוקן נשתמרו רוב המאו¬ 
בנים המוכרים. ב א ״י — המאובנים הידועים גם הם מתקופה זו. 
כ 75 מינים נמצאו במערות כבארה ואצבע (אבו־אצבע) בכרמל, 
בנחל עמוד ובאם קטאפה במדבר־יהודה. אוכלוסיית הע" בארץ 
היתד, דומה ברובה לזו המצויה היום, אך שלטו בה טיפוסים אתיופיים 
ואסיאתיים. לבעית כשרותם של ע״(ר׳ חול׳ ג/ר) — ע״ע מאכלות 
אסורים, עמ ׳ 80 . 

ש. בודנהיימר, החי בארץ ישראל, תשי״ג: ח. מירום, צפרי ארץ 
ישראל, תש״ך! ד. לאק, חיי אדום החזה, תשכ״ב! מ, דור, לקסיקון 
זואולוגי, תשכ״ה; ד. ר. גרייפין, נדידת הצפודים, תשכ״ו; ר. ענבר, 
צפורי ארץ־ישראל, תשל״א; הנ״ל, מדריך לצפורי ישראל, 1973 : 

/ 0 811111 ,. 1 ) 1 ; 1930 , 1-11 , 1 <}$££־ / 0 ! 81111 1 ' 011 ) 1 ^/ , 611 ״ 12:1 ז 10 ז £461 .א 
. 1 ־ 1 ־ 1 י ■א ; 1956 ,^ 01 ) 071 111 ) 1110711 ) 1 ^ 3 11 1-11 , 00151 .ץ ־ 1954 , 111 ;' 1 111 / 
,(.!,')) 611311 ־ 131 ^ .{ .\■ ; 1958 , 11 ! 01 ' 11 י) 72 , / 0 111 ( 81 1.111111 , 1 ) ■ 0111131 
: 1960/1 , 1-11 , 11 ) 811 / 0 <^ 11010 ץ 1 /? )) 1111 )י 11 '!} 1 וו €0 1 ) 1711 ■( 81010:1 
,. 3 ־ 151 0£ . 0$ א . 01111 ) ) 17171 ) 01 ? 111 10 \, 0 ? 7116 < ג 631 ז 10 ^ .£ . 11 ; 1971-2 , 1-11 ,$• 81010% 1 ז 1 ) 1 ס£ 

. 1972 , £16171$ עי 8 113071 ) 7 ^ 131 , 8173 

אר. אב. 

עופות, מחלות־. הגדרה ותיאור כללים: ע״ע לול, עט׳ 436/7 ; 

וטרינריה, עט׳ 46 . מחלות ע״־ ב י ת: תרנגולות. הט׳ 

הנגיפית הנפוצה ביותר היא מחלת ניוקסל, שסימניה הפרעות בדרכי 
הנשימה ובמערכת העצבים, ירידה תלולה בהטלה, שיעור התמותה 
בם׳ זו גבוה. מ״ אחרות מסוג זה הן: דבר־ע״ — אינה קיימת בארץ; 
מחלת־אבעבועות הכרוכה בהופעת בועות על פני חלקי הגוף 
העירומים או בחיפויים גבינתיים בחלל־הפה ובחלק העליון של קנה 
הנשימה; ברונכיטיס מידבק ולרינגוטראכיטיס התוקפים את מערכת 
הנשימה; מחלת מארק ולימפואיד לאוקוזיס הגורמים לתמותה כתו¬ 
צאה מגידולים באיברים שונים: דלקת מידבקת של הבורסה המו¬ 
פיעה בצורה חריפה וגורמת לתמותה באפרוחים בגיל 3 — 6 שבועות; 
דלקת־מוח נגיפית הגורמת לסימנים עצבניים באפרוחים רכים. 

ה.מ" המידבקות הנגרמות ע״י חיידקים כוללות: פולורום, טיפו־ 
איד, שחפת — שאינן קיימות בא״י: פאראטיפואיד, קולי־בצילוזיס, 
נזלת מידבקת — נפוצות מאוד ברוב המשקים; פאסטורלוזיס, סטפי- 
לוקוקוזיס, דלקת ויבריונית של הכבד המופיעות במקרים בודדים; 
ספירוכטוזיס — מ׳ של משק מוזנח, הנגרמת ע״י מיקרואור¬ 
גניזם הנמצא בדמו של ע׳ נגוע והמועברת באמצעות טפילים 
חיצוניים. 

הכד הנגרמות ע״י מיקופלאסמה: מחלת נשימה כרונית (- 0 :>ץ 14 
1 סס 10 ]? 8311156 13501:1 ?) הנפוצה ביותר, נמשכת חודשים וגורמת 
לפיגור בהתפתחות ולתמותה מוגברת; דלקת פרקים ( 13 ס 135 ? £0 ׳ 3 ^ 
136 ׳! 00 ץ 5 ) גורמת לחולשה כללית, כשילה ונפיהות רמה בפרקים. 

בין ד.מ" הנגרמות ע״י טפילים הקשה והנפוצה ביותר היא 
הקוקצידלזיס ( 110815 ) 00001 ) הנגרמת ע״י 9 זנים שונים של חד- 
תאיים התוקפים את המעיים ומביאים לניוונו ומותו של הע/ טפילים 
אחרים: תולעים עגולות ותולעי סרט למיניהן המופיעות במספר 
קטן של מקרים במשקים מוזנחים. טפילים חיצוניים: כינים, 40 — 50 
מינים, קרדיות וקרציות החיות על גופו של הע/ מטרידות אותו 
ואף מעבירות מ". 

מ" שגירמיהן לא נקבעו בבירור: מ" הדימום, מחלת הפרגיות, 
שתנת וכסאנתומאטחיס. 

מחלות תרנגול י-ה ודו. מ" מידבקות הנגרמות ע״י נגי¬ 
פים : אבעבועות (ר׳ לעיל); דלקת מוח נגיפית שסימניה שיתוק, 
כשילה, רביצה, תנועות עצבניות בראש. ד,מ׳ גורמת תמותה. פותח 
תרכיב חיסון מניעתי. הנד אובחנה רק בישראל ( 1959 ), בצפון 
ובמרכז הארץ; שפעת — הגורמת להפרעות בנשימה, ירידה בהטלה 
ותמותה; דלקת מעיים דמית— מ׳ חריפה הגורמת לתמותה פתאומית. 
מניעתה ע״י נסיוב שנלקח מתרנגולי-הודו שעברו את הנד; מחלת 
הניוקסל — משותפת לתרנגולות ותרנגולי-הודו, אך האחרונים פחות 
רגישים. רוב מ" החיידקים התוקפות תרנגולות מופיעות גם בחת־ 
גולי-הודו; מבין אלה, פאסטורלוזיס ואריזונוזיס (, 110515 מ 1 ז 6 ] 35 ? 
00515 20 ״\/) נפוצות הרבה יותר באחרונים. אופיינית לתרנגולי-הודו 
הוךדת ( 6135 ? 51 ׳ח£), מחלת-עור, הנגרמת ע״י חיידק — - 6 ? 81 עז£ 
11053 ) 1051 צ 1 -! 101 ; היא המועברת גם לאדם. 

עם טפילי המעיים התוקפים תרנגולי-הודו בלבד נימנים זנים 
מיוחדים של קוקצידיות וכן ידועה הנד שחור-ראש ( 1 ) 1€3 לאל 130 מ) 
הנגרמת ע״י טפיל חד־תאי — היסטומונס מלאגרידיס ( 1110035 ( 9150 
115 ) 1 ז§ 6163 ו 0 ) — החודר למעיים האטומים ולכבד והורם את 
רקמותיהם. במקרים מסוימים מועברת מ׳ זו ע״י תולעת המעיים 
נמטודה ( 3111036 § 5 ;! 31 ז 96:6 ). ממ " הנגרמות ע״י פטריות נפוצות 
בתרנגולי־הודו: ממיליאזיס הגורמת לזפקת — דלקת ברירית של 


הפה והוושט (והשר כרך יג, עט׳ 198 , ציור 8 ) ואספרגילוזיס התו¬ 
קפת את הריאות ושקיקי אוויר. מ" בלתי־מוגדרות של תרנגולי-הידו 
(במיוחד זכרים) הן קרע של אב-העורקים ולב עגול. 

מ ח ל ת א ו ו ז י ם. דלקת מידבקת של הכבד׳ הנגרמת ע״י נגיף, 
תוקפת אווזונים בגיל רך; גורמת לתמותה גדולה וניתנת למניעה 
ע״י הזרקת נסיוב לאווזונים בני-יום או חיסון של האמהות בלהקת 
הרביה. 

רוב מ" התרנגולות, הנגרמות ע״י חיידקים, תוקפות גם אווזים, 
וע״ע לול, עט׳ 436/7 . 

מחלות ציפורים. מחלה חשובה, הנגרמת ע״י מיקרואורג¬ 
ניזם — כלמידיה פסיטציאי ( 5013011 ? 113 )^ 011301 ), היא הפסיט- 
קוזיס ( 511:1:300515 ?) הידועה גם בשם בדסוניה ( 150013 ) 66 ). מ׳ זו 
תוקפת במיוחד את התוכיים למיניהם. סימני ד,מ׳: תרדמה, ניצוי 
פרוע ועוויתות. התמותה רבה וההבראה אטית. אלו שהתגברו על 
הנד נשארים נושאיה לזמן ממושך. בבדיקה לאחר המוות מוצאים 
טחול וכבד מוגדלים עם נקודות נמק, דלקת שקיקי־האוויר ודלקת 
קרום־הלב. הטיפול הוא בחמרים אנטיביוטיים: טטראציקלינים 
הניתנים בזריקה או במי־שתיה. ד.מ׳ מידבקת לבני-אדם הבאים במגע 
עם ציפורים נגועות. 

בין ד.מ" הנגיפיות הנפוצה והקשה היא אבעבועוודקנרים הגורמת 
להופעת בועות על הראש, בקצות הפה והעיניים, בגוף וברגליים. 
הבועות מתפקעות לאחר זמן ומעלות גלד. במקרים חריפים מופיעות 
הפרעות בנשימה. אחוז התמותה גדול. ממחלת ניוקסל סובלים 
במיוחד ע" דורסים (ינשוף, נץ וכר) ואילו ציפורי-נוי פחות רגישות, 
אך מעורבות בהפצת הגורם. 

מבין ד!מ" שגורמיהן חיידקים יש להזכיר את חיידקי הסטפילו־ 
קוקחיס היוצרים מורסות תת עוריות; את חיידקי הסלמונלה, פסטו¬ 
רלה וקולי הגורמים לאילוח־דם כללי ומתבטאים בד״כ בדלקת־ריאות 
או דלקת־מעיים. מחלות הנגרמות ע״י פטריות: אספרגילוזיס — ע״י 
הפטריה £0011831:118 811105 ז 6 ? 5 ^ — הפוגעת בשקיקי האוויר וברי¬ 
אות. בציפורי־נוי יש דלקות־עור הנגרמות ע״י פטריות. הטפיל 
החיצוני השכיח ביותר בציפורי-נוי (תוכיים גמדיים) הוא הקרדית 
1136 ? 65 ]? 0 ס 1 > 11 ס 6 ס 0 — הגורמת למחלת-עור המכונה גו־בת. על 
העור מופיעים כעין קשקשים הנראים בתחילה כאבקה קמחית. לאחר 
מכן הופכים לקרום קרני צהבהב. המקומות הנפגעים בגוף הם 
במיוחד המקור, בסים העין, הדונגית, הרגליים ואיזור הביב. הקרדית 
האדומה ( 3111036 § 5 ס 58 ץס 13 ס־ 061 ) גורמת במיוחד אצל הקנרים 
לגירוי אי-שקט וחוסר-דם העלול להביא למותם. 

מ" של חילוף החומרים: השמנה (ץ:ו 651 נ) 0 ), הצטברות יתר של 
שומן תחת העור ובחלל הבטן וכן ניוון שומני של הכבד ושריר־הלב, 
המביאים לחולשה וקושי בנשימה; השתנת ( 0006 ), שבה הכליות 
אינן מפרישות את חומצת־השתן, והיא שוקעת באיברים פנימיים 
שונים (במיוחד כבד, שקיקי־האוויר) ובתוך הפרקים ומביאה למות 
הציפור. בין ד.מ" שגורמיהן אינם ברורים יש להזכיר מחלת הנשירה 
הצרפתית ( 010011 060011 ?) הגורמת לנשירה או שבירת יתר של 
אברות־התעופה והזנב (תוכיים גמדיים); הקרחה ( 6013 ? 10 ^), שבה 
מופיעים טלאים גלדים של חעור, במיוחד באיזור הראש והצוואר. 
אחת הנד הנפוצות אצל תוכיים גמדיים בעולם (אינה מופיעה בארץ) 
היא מחלת בלוטת־המגן ( 1156356 ! 1 ); 0 ־ 1 ץ 711 ) המתבטאת בהגדלת 
הבלוטה, כנראה מחוסר יוד. 

. 1969 , 8173 $ 27$ ) 1 > 71 / 1113 ) 1 % 6 ) 0 { 0 £ 61236 $ 1 ( 7 ((!)£) ^ 31 ־ 1 ]£? .׳! 

יה. ז. 

עופרת (לאט׳ 100111001 ?, אנג׳ !! 163 ), יסוד כימי מתכתי. הע׳ 
שייכת לקבוצה .א עז במערכת המחזורית (ע״ע יסודות 
כימיים), סימונה הכימי ??, מספרה האטומי 82 , ומשקלה האטומי 
207.21 . לע׳ 16 איזוטופים במספרי מסה 198 — 212 , 214 . ביניהם 



761 


עופרת 


762 


איזוטופים טבעיים: 208 נ!? (שכיחותו 51.55% ), 206 ל? ( 26.26% ), 
7 ״ 3 נ)? ( 20.28% ) ו 201 נ! , ! ( 1.37% ). 

תכונות. לע׳ צבע אפור-כחלחל, ולה ברק מתכתי בעת חיתוכה 
או התכתה. המתכת כבדה וצפופה, ומשקלה הסגולי 11.34 . ניתכת 
ב ״ 327.4 ורותחת ב ״ 1,740 . הע׳ היא מתכת רכה, בעלת קשיות ברינל 
4.2 , וניתנת לחיתוך בנקל. אפשר לכבוש ולערגל ע/ אך מאחר 
שחוזק המתיחה שלה נמוך (כ 3000 ליברות לאינך מרובע), לא 
ניתן למשוך אותה. המוליכות החשמלית (ע״ע חשמליים, מוליכים 
ומבדרים) והמוליכות התרמית שלה נמוכות. וע״ע אטומי, גרעין, 
עמ ׳ 505 ! אטומי, חם; גמישות׳ עמ׳ 943 . 

הסידור האלקטרוני של הע׳ הוא 

2 נן 6 ־ 65 501 10 6 ק 5 55 2 4£ 14 1 10 > 4 [ 0 10 נ ]. 

ד,ע׳ עמידה בפני חומצה גפרתית מהולה, מגיבה באיטיות עם 
חומצה מלחית, ובקלות עם חומצה חנקתית מהולה. קלות התגובה 
נקבעת ע״פ מסיסות מלח הע׳ הנוצר: בעוד שהחנקה מסיסה, הכלו־ 
ריד מסים בקושי, הגפרה אינה מסיסה כלל, ויוצרת שכבת מגן על 
פני הע׳. הע׳ מגיבה בקלות עם חומצה גפרתית מרוכזת חמה. ע׳ 
הנחתכת כשהיא חשופה לאוויר מתכסה במהירות בשכבת תחמוצת 
המגינה עליה מפני חמצון נוסף. עם המים והפחמן הדו־חמצני 
שבאוויר יוצרת התחמוצת את הע׳ הפחמתית הבסיסית, 
2 ( 09 ) ל?• 0003 ?. 

הע׳ היא מחזר בינוני בסביבה חומצית, ומחזר חזק בסביבה בסיסית 
(ע״ע אלקטרוכימיה, ור׳ טבלות שם בעט׳ 785 ) : 

ע ־ 0.126 + = ם £ £ ־;> 2 + + 6 2 ?*_ 6 ? 

ע 0.576 + = ״£ £ ־ 26 + 1120 + 60 ? <- ־ 2011 + 6 ? 

¥ 1.455 — = ס £ ־ 26 + ? 41 + ״ 60 ? +- 2920 + 10 ? 

ברוב תרכובותיה ד.ע׳ היא במצב חמצון 2 +, אף כי קיימות תרכו¬ 
בות בהן מצב החמצון הוא 4 +. האחרונות יציבות פחות, והע׳ נוטה 
להתחזר למצב 2 +. מלחי הע׳ (פרט להנקה ולאצטט) הם קשי תמס 
במים. ההידריד 9 4 ל? ניתן להפקה, אך אינו יציב. קשר ל?-ל? 
קיים רק בתרכובות אורגנו־מתכתיות, כאשר קשורים לע׳ רדיקלים 
ארילים או אלקיליים (ע״ע כימיה, עמ ׳ 742/3 ). 

ד,ע' הוא התוצר הסופי של כל הסדרות הרדיואקטיוויו׳ת (ע״ע 
רדלאקטיויות), ומכל סדרה מתקבל איז 1 ט 1 פ ע׳ אחר. לפיכך משמ¬ 
שים יחסי כמויות האיזוטופים השונים של הע׳ הנמצאים במינרל 
מסוים לקביעת גיל המינרל (ע״ע גאוכרונולוגיה). 

מציאות ה ע׳ בטבע. ע׳ מופיעה בקרום כדה״א בשיעור של 
16 חלקים במיליון. למרות שרוב המינרלים של הע׳ הם סולפידים או 
מלחי סולפו, אפל הגאוכימי של היסוד הוא אוכסיפילי בגלל דמיון 
גודל היון הדו־ערכי׳ שלו (.^ 1.32 ) לזה של * 59 ( 1.27,4 ) ושל 0 * 
( 1.33,4 ) ובמידת־מה של ה*-ב 0 ( 1.0624 ), כולם יסודות אוכסיפיליים 
מובהקים. לכן מועשרים מינרלים של סידן בע/ במיוחד אךגוניט 
(ע״ע סידן, עמ׳ 769 — 770 , טבלה), העשוי להכיל עד 13% ע׳ 
(טרנוביציט). 

המיגרל העיקרי של ע׳ הוא גלנה (ע״ע) 3 ל?, המכיל 86.5% 

ע׳. הגלנה מתגבשת במערכת הקובית סלקטהדרונים או בצורת 
קוביות בלתי שקופות, בעלות ברק מתכתי בצבע כסף. לגלנה פצילות 
מושלמת לפי הקוביה; קשיותה 2.5 , משקלה הסגולי 7.58 . הגלנה 
מכילה לעתים כסף עד כדי 2% , ולכן היא בצר חשוב של מתכת זו 
גם כן (ע״ע כסף, עמ׳ 948/9 ). 

ע״י חמצונה של הגלנה נוצרים מינרלים אחרים של ע׳ כגון 
צרוסיט ג ס 0 כ 1 ?, אנגלזיט 804 ;£?, פירומורפיט ,,( 0.1 ?) 3 01 ל?, 
קרוקו׳איט ,סמסל?, וולפניט 4004 ו 1 נ 1 ?. 

בדיפרנציאציה המאגמתית מתעשרת הע׳ מ 5 חלקים במיליון בסל¬ 
עים בסיסיים עד כ 30 חלקים במיליון בסלעים חומציים, אך ריכוזים 
אלד, נמוכים מכדי לאפשר יצירת מינרלים אורתדמאגמתים עצמאיים. 


הע׳ מתעשרת בתמיסות ההידרדתרמליות של טמפרטורה גבוהה 
ובינונית, ובשקיעה מהן נוצרים רוב המרבצים הכלכליים של ד,ע׳! 
במרבצים אלד. היא מלווה, לעתים קרובות, במינרלים של אבץ 
(ע״ע). 

במחזור הבליה מתמוססת הע׳ בנקל והיא מובלת בעיקר בצורת 
ביקרבונט. מתמיסות אלה עשויים להווצר מרבצים כלכליים של ע׳ 
ע״י החלפה של סלעים קרבונטיים (מרבצי ע׳ סדימנטריים). ממי 
האוקיאנוס מורחקת הע׳ לרוב בספיחה בחרסיות ובאוכסידטים, כגון 
פקעות מנגן (ע״ע) של הים העמוק. שיעורה בתמיסת מי הים הוא 
אפוא נמוך מאוד: 0.005 חלקים במיליון. 

הפקה. הע׳ מופקת בעיקר מעפרות הגלגה. לאחר טחינה עוברת 
העפרה תהליך של "ציפה מוקצפת". בתהליך זה מופרדת העפרה 
ממחצבי אבץ המצויים בה, וריכוז הע׳ גדל. לאחר ייבוש מגיע 
ריכוז ד,ע׳ עד לכ 60% . סולפיד הע/ 8 ל?, עובר קליה באוויר, בעק¬ 
בותיה מתקבלת תערובת של תחמוצת, גפרה וסולפיד. תהליך זה 
נדרש לשם הקטנת תכולת הגפרית, היות שהמדים מחזרים רגילים 
המשמשים להפקת מתכות אינם מחזרים בקלות את הסולפיד. בהעל¬ 
אה נוספת של הטמפרטורה ובהעדר אוויר, חלים בין מרכיבי התערו¬ 
בת תהליכים המשחררים ע׳ מתכתית: 

״ 50 + 6 ? 3 60 ? 2 + 65 ? 

, 250 + 6 ? 2 , 650 ? + 65 ? 

כמות נוספת של ע׳ מופקת בהתכה עם ברזל: 

6 ? + 65 ? 6 ? + 65 ? 

בתהליך אחר, מחזרים את תחמוצת הע ׳ , שנוצרה בשלב הקליה, ע״י 
פחם ופחמן־חד־חמצני: 

״ 00 + 6 ? 2 +- 0 + 60 ? 2 
002 + 6 ? <- 00 + 60 ? 

ד,ע׳ המופקת מכילה כמויות ניכרות של זהב, כסף, נחושת, אבץ, 
אנטימון, ארסן וביסמוט. בתהליך פארקם ( 65 ^?) נצרפת ד,ע׳ 
בהתכה. הטמפרטורה נשמרת מתחת לנקודת הקפאון של הנחושת, 
אשר מתגבשת ומסולקת. בהעלאת הטמפרטורה ובהזרמת אוויר מת־ 
חמצנים עקבות האנטימון והארסן (המקשים את הע׳), ותחמוצותיהם 
מסולקות. לע׳ המותכת מוסיפים כמות קטנה של אבץ והתערובת 
נבחשת. האבץ ממם זהב וכסף טוב יותר מאשר ד,ע׳, וד,תמיסה צפה 
עפ״נ ד,ע׳ ומוסרת. שאריות האבץ מסולקות מן ד,ע׳ המותכת ע״י 
חמצון. בשיטת בטס ( 5 זז 26 ) מתבצעת צריפת הע׳ לדרגת נקיון 
גבוהה מאוד באמצעות אלקטרוליזה. 

היסטוריה. ד,ע׳ היא אחת משבע המתכות הראשונות שידע 
העולם העתיק. אלעזר הכהן ציווה על בני-ישראל לטהר את כלי 
"הזהב ואת הכסף, את הנחשת, את הברזל, את הבדיל ואת העפרת", 
אשר בזזו מיד מדין (במד׳ לא, כב). המצרים הקדמונים השתמשו 
בע׳ לקישוט, לזיגוג כלי חרם ולד,לחמה. הגנים התלויים בבבל היו 
מרוצפים עלי ע׳. בהודו העתיקה שימשה המתכת למשקולות ולמט¬ 
בעות, ובסין — לציפוי כלי-תה. אחד מחפצי הע׳ העתיקים הידועים 
הוא פסלון מאתר העיר אבידוס (ע״ע) מ 3000 לפסה״ג לערך. מוכרים 
מכרות ע , של הפניקים בספרד ובקפריסין, ושל היוונים בלאוריון. 
הרומאים ייצרו צינורות ע׳ להובלת מים ב 15 קטרים תקניים שונים, 
ובאורך 3 מטרים לערך. בתקופה זו החל גם השימוש בגליונות ע׳ 
למניעת חדירת מים לגגות מבנים, ועדויות לכך מצויות עדיין 
באירופה. האלכימאים ייחסו את הע׳ לכוכב־הלכת שבתאי (ע״ע 
אלכימיה, עט׳ 600/1 ; אצטגנינות, עמ׳ 460 ). פסלים וקישוטים מע/ 
שנוצרו ביר,"ב, מצויים בארמון וינדזור באנגליה ובקתדרלות שונות 
בצרפת. בסוף המאה ה 19 גדל השימוש בע׳ והיא הפכה לאחת 
המתכות האל־ברזליות החשובות ביותר. 

שימושים. צפיפות ד,ע/ רכותה ועמידותה בפני איכול הן 
התכונות הקובעות את השימושים העיקריים שלה. שימוש רב יש 



763 


עופרת 


764 


לסגסוגות של הע׳, בד״כ עם אנטימון ובדיל. כמויות גדולות מאוד 
של סגסוגת ע׳ — אנטימון ( 4% — 12% ) — בדיל ( 0.25% ) נצרכת 
בתעשיית המצברים החשמליים. בשל נקודת ההתכה הנמוכה שלה, 
משמשת הע׳ לייצור לחם (ע״ע הלחמה): לחם רך מכיל כמות גדולה 
של בדיל (עד 50% ) ומשמש לחיבורים חשמליים; לחם המכיל 
כ 30% בדיל מתאים לעבודת שרברבות, בהשארו במצב פלסטי זמן 
רב אחרי שהתקרר. מספר סגסוגות ע׳ חשובות כמתכות למסבים: 
סגסוגת המבוססת על בדיל ( 65% — 90% ), ע/ אנטימון ונחושת; 
סגסוגת בהרכב דומה המבוססת על ע׳ '( 65% — 90% ); וסגסוגת 
נחושת (כ 70% ) וע׳ (כ 30% [ע״ע ברונזה]). מערכות צנרת מע׳ 
ומכלים מצופים ע' מצויים בתעשיה המטאלורגית והכימית, בעיקר 
במקרים בהם נדרשת עמידות בפני חומצה גפרתית (ע״ע, גפריתנית, 
חמצה). הע׳ בולמת קרני רנטגן וקרינה רדיואקטיווית, על כן ע׳ (או 
סגסוגת ע׳ המכילה 6% אנטימון) חשובה בייצור לוחות מגן מפני 
הקרינה. בגדי מגן וכסיות שעברו אימפרגנציה באבקת ע׳ משמשים 
אף הם לבלימת הקרינה. לציפוי כבלי טלפון וטלגרף (תת-ימיים 
ותת־קרקעיים) משתמשים בע׳ המכילה ארסן ( 0.1% — 0.2% ), ביס- 
מוט ( 0.1% — 0.2% ) ובדיל ( 0.05% — 0.25% ). בשל צפיפותה, מייצ¬ 
רים מן הע׳ קליעים לירי. לאות הדפוס במכונות לינוטייפ משמשת 
סגסוגת ע׳ המכילה בדיל ( 4% ) ואנטימון (ע״ע) ( 12% ). מתכת 
ווד ( 001 ^) היא סגסוגת של ביסמוט (ע״ע) ( 50% ), ע׳ ( 25% ), 
בדיל ( 12.5% ) וקדמיום ( 12.5% ). למתכת ווד נקודת התכה נמוכה 
במיוחד — ״ 70 , והיא משמשת בנתיך במערכות אוטומטיות לכיבוי 
שריפות. 

הע׳ שימשה לכתיבה (ע״ע, עמ׳ 1112 ) בתקופות קדומות. את 
מקומה תפש בעפרון של ימינו חומר המבוסם על הגרפיט, אף כי 
יש המכנים אותו עדיין בשם המוטעה "עופרת". 

בשנת 1971 היתד, התפוקה העולמית של הע׳ 4,086,000 טון 
(מהם 900,000 טון בארצות מזרח אירופה, 1,005,000 טון באה״ב, 
1,050,000 טון באירופה המערבית, והשאר ביפאן, אוסטרליה, קנדה, 
מכסיקו ופרו). 

תרכובות ע׳. תחמוצות — הע׳ יוצרת שורה ארוכה של 
תרכובות עם חמצן: בערכיות 11 , בערכיות ׳׳\ 1 , ובמצבי ביניים רבים, 
מהן כאלה אשר מבנן טרם הוברר סופית. חשיבות מעשית נודעת 
לתחמוצות 60 ? ״ 60 ? ו 6 2 0 3 ?. ע׳ חמצנית, 60 ? ("ליתארג׳"), 
היא אבקה צהובה הנוצרת בחמצון ע׳ באוויר בטמפרטורות גבוהות. 
60 ? נמסה בחומצות ליצירת יון ע׳ +ב 6 ?, ובבסיסים ליצירת יון 
פלומביט ־-״ 60 ?. הע׳ החמצנית משמשת בתעשיית הקרמיקה 
(ע״ע) והזכוכית (ע״ע, עמ ׳ 798 ). זכוכית אופטית וזכוכית לחפצי 
גוי עשויות להכיל עד 30% 60 ? ; הן רכות, מבריקות ונוחות לחש־ 
חזה ולליטוש; הן גם בעלות חדירות נמוכה לקרינה. תחמוצת 
הע/ בצד תחמוצות האבץ, המגנזיום והסידן, היא חומר מפעיל 
(אקטיווטור) בתהליך גיפור הגומי (ע״ע קאוצ׳וק). בזיקוק נפט 
משתמשים ב 60 ? להקטנת כמות הגפרית בתזקיק. ע׳ חמצנית היא 
מרכיב בתעשיית צבעים (ע״ע) וחומר מוצא לתרכובות ע׳ רבות. 
תערובת של ע׳ חמצנית ( 60% — 80% ) עם אבקת ע׳ משמשת להכנת 
לוחות מצברים חשמליים ("תחמוצת שחורה"). שימוש נוסף לחומר 
זה הוא לקביעת כמות זהב (ע״ע, עמ׳ 609 ) בסגסוגות או בבצרים. 
ב 1965 הגיע ייצור התחמוצת השחורה ל 193,000 טון, וייצור הלי- 
תארג׳ הנקי — ל 105,000 טון. 

ע׳ דו־חמצנית, ״ 60 ?, מוצק חום עד שחור בעל 2 צורות גבי- 
שיות. חומר מחמצן חזק המשחרר חמצן אף בחימום עדין. המלחים 
הנגזרים מ ״ 60 ? הם האורתו־פלומבאט ־ 60 4 4 ?, והמטאפלומבאט 
־ 60 3 2 ?. בשל כושר החמצון משתמשים בע׳ דו־חמצנית בתעשיות 
חמרי־צבע, כימיקלים, גפרורים, פירוטכניקה ותחליפי גומי. תלת־ע׳ 
ארבע־חמצנית, 6 3 0 1 ? (מיניום, "ע׳ אדומה"), מכילה ע׳ דו־ערכית 


וע׳ 4 ־ערכית, אך אינה תערובת של שתי התחמוצות המתאימות, 
60 ? ו 60 2 ?. מקובל לראות את , 6,0 ? כע׳ ( 11 ) אורתו־פלומבאט. 
( 60 4 ?) 6 2 ?. התחמוצת מופקת ע״י חימום 60 ? באוויר ב ״ 450 — 
״ 500 . צבעה אדום והיא אינה מסיסה במים. שימושי המיניום 
העיקריים הם ללוחות החיוביים של מצברים. וכצבע מגן למתכות 
מפני חלודה. ייצור המיניום ב 1965 הסתכם ב 30,000 טון. 

ע׳ גפרתית, 650 4 ?, היא מוצק לבן קשה תמס, תוצר חמצון של 
המינרל גלנה, 68 ?. הגפרה הבסיסית 60 ?^ 680 4 ? ( 1,2,4 = צ) 
מופקת בפעולת חומצה גפרתית על ע׳ חמצנית 60 ?. היא משמשת 
כפיגמנט לבן בצבעים, וכחומר מייצב בחמרים פלסטיים (ע״ע), 
בעיקר ויניליים. בסים הע׳, 064% ) 6 ?, הוא משקע לבן המתקבל 
ממלח ממיס של ע׳ בנוכחות בסים, ובעל תכונות אמפוטריות. בתע¬ 
שיית הצבעים משמש גם הבוראט, ? ( 80 2 ) 6 ? (מוצק לבן בלתי 
מסים), כחומר ייבוש; הכרומאט, 600 4 ? (משקע צהוב) כפיגמנט; 
הע׳-אצטט, 2 -364 2 0 ( 064 3 000 ) 6 ? ("סוכר הע׳"), משמש לצביעה 
והדפסה של בדי כותנה. הפחמה הבסיסית, ״( 066 ) 6 ? ■ 600 3 ? 2 
("ע׳ לבנה"), שימשה בעבר גם היא כפיגמנט, אך השימוש בה ירד 
עקב השחרתה באוויר המכיל 64,8 . אזיד הע ׳ ׳ 2 ( 3 זא 6 ) 6 ?, הוא נפץ 
(דטונטור [ע״ע אזיד; נפץ, חמרי-]) נוח לשימוש. הארסנאט, 
2 (, 50 \׳,), 6 ?, משמש כמדביר חרקים. 

הע׳ יוצרת תרכבות אורגנומתכתיות (ע״ע) בהן היא ארבע- 
ערכית. החשובה ביניהן היא טטרא־אתיל הע׳, 6 ? 4 (, 0,64 ) המוספת 
לדלק כ״אנטי־נוק״ (ע״ע בנזין; אתיל כלורידי), ומעלה את מספר 
האוקטן של הדלק (הכמות המוספת היא 2 — 3 גרם לגלון בנזין). 
התהליך העיקרי להפקת חומר זה הוא ממסג נתרן־ע׳: 

301 א 4 + 6 ? 3 + 6 ? 4 ( 0 2 64 5 ) י- 40,64,01 + 6 ? 3 א 4 . 

ייצור תרכבות ע׳ המוספות לדלקים הגיע ב 1965 ל 224,000 טון. 

ה ר ע ל ת ע׳ (פלומביזם) היתד׳ ידועה כבר ליוונים, לפני למעלה 
מ 2000 שנה. אדם מבוגר קולט ביום כ 0.3 מ״ג ע׳ ממזונו ו 0.005 — 
0.050 מ״ג מן האוויר. 90% מן הע׳ הנקלטת אינם נספגים לגוף, 
והכמויות הנספגות מופרשות בשתן במלואן. הרעלת ע׳ נגרמת 
כאשר כמות הע׳ הנקלטת עולה על 1 מ״ג ליום, והיא מצטברת 
ברקמות. ההרעלה מופיעה בעיקר בין ילדים משכונות עוני (בשל 
אכילת צבע ע׳ מן הקירות), באזורים תעשייתיים, וכתוצאה משתיית 
משקאות אלכוהוליים מכילי ע׳ ומאכילה מכלי־חרס ומכלי־חומר המ¬ 
צופים שלא כהלכה בצבעי-ע׳. עקב פיתוח אמצעי בקרה, פחותה, 
כיום, הסכנה באזורים תעשייתיים. עם זאת, עקב שימוש מוגבר 
בדלק למכוניות המכיל תרכובות ע׳, גברה סכנת ההרעלה 
מהאוויר. 

מבחינים בין הרעלת ע׳ חריפה לבין הרעלה כרונית. תסמונות 
ההרעלה אינן ייחודיות, ואבחנתה מותנית בחשד לחשיפת החולה 
לע׳. ההרעלה החריפה מתבטאת בכאבי בטן קשים, אנמיה, עצבנות, 
קהות־חושים, שיתוק (במיוחד בזרועות), כאבי ראש והתכווצויות 
עד עלפון. האנמיה נגרמת בשל עיכוב הביוסינתזה של ההם (ע״ע 
המוגלובין), והיא נעלמת עם ירידת רמת הע׳ לריכוז הנורמלי. 
ההרעלה מתבטאת גם בהפרעה לפעילות תקינה של הכליה, בשל 
פגיעה בכושר הספיגה שלה, גם תסמונת זו ניתנת לריפוי עם 
סילוק עודפי הע׳. הפגיעות העצביות נגרמות בגלל הפרעה בשחרור 
הנאורו-טרנסמיטר בסינאפסות. 

הרעלה כרונית של ע׳ ניכרת בהפסד במשקל, עייפות ואנמיה. 

היא גורמת לנזק מוחי תמידי (במיוחד אצל ילדים), נזק כלייתי 
תמידי, ופוגעת במערכת העצבים ההקפית, במיוחד בעצבים מוטוריים. 

הנזק המוחי הנגרם עקב ההרעלה נובע הן מפגיעה ישירה בתאי 
מוח מסוימים והן בשל בצקת (ע״ע) שבעקבותיה נוצר לחץ הגורם 
להרס הרקמה. נזק זה אינו ניתן לריפוי. 


765 


עופ *ת — עור 


766 


הטיפול בהרעלת ע׳ הוא סילוק עודפי הע׳ באמצעות חפרים 
היוצרים אתה כלאטים (ע״ע כימיה, עמ׳ 752 ) ובכך מגדילים את 
מסיסותה ומקלים על הפרשתה. 

< ^ 01111710 ^( 1 .^ ; 1965 31 ז 6 ח 41 ^ 1964 , 1 ) 1 ) £0 , 15 ) 401 ^ .£ .ס 

61 קדח 1441 . 0 ; 1967 2 , 01017110(11 700)111010^, X11 /ס ס 0011 ק 1010 ( £7 10 

. 1968 , £101710111$ €1101711001 1110 /ס 1 ) 1 ^ 0 ^ 010 ( £110 ,(. 1 ) 0 ) 

גי, אג. - י. ב. 

עור, הכסות החיצונית המכסה את שטח הגוף באדם ובבע״ח. שטח 
הע׳ באדם 1.6 — 2.2 מ״ר ומשקלו 18 — 20 ק״ג. הע׳ הוא 
אפוא החלק הגדול באיברי הגוף, אחרי השרירים. מבחינה מורפו¬ 
לוגית מבחינים בע׳ 3 שכבות: ( 1 ) עילית הע׳ ( 11115 -! 16 > 1 ק 6 ) שהוא 
ממוצא אקטודרמלי (ע״ע אמבריולוגיה, עמ ׳ 866 — 870 ); ( 2 ) הגלד 
(נמטת 0 ש ), או ה״עור״ במובנו המצומצם; ( 3 ) השכבה התת-עורית 
( 115 ^ 5116 ). השכבות ( 2 ) ו( 3 ) הן ממוצא מסודרמלי, והן מהוות את 
המסה העיקרית של הע/ עפ״נ הע׳ מצויים חריצים, קמטים ונקבו¬ 
ביות שצורתם ושרטוטם אפייניים ומיוחדים לכל אדם. חשיבות הח¬ 
ריצים רבה במיוחד בכף־היד (ע״ע טביעת אצבעות). בע׳ נכללות 
השערות, הצפרניים ובלוטות החלב והזיעה. 

עילית הע׳: עביה 0.2 — 1 מ״מ והיא בנויה מהשכבה הקרנית 
ושכבת הנביטה. שטח הע׳ החיצוני ביותר מכוסה תאים קרניים 
שהם השלב הסופי בהתפתחות התאים האפידרמליים. בשכבה זו 
אין לתאים גרעינים והם מונחים כריצוף אפקי. רוב חומר התא 
הוא קראטין. תאים אלה מתקלפים תדיר משטח הע׳ ואת מקומם 
תופסים תאים חדשים (ר׳ להלן). עובי השכבה הקרנית שונה 
במקומות שונים בגוף והוא רב ביותר בכפות הידיים והרגליים. 
למרות דקותה חשובה שכבה זו ביותר בהגיגה על הע׳ מפני פגיעות 
חיצוניות ובעיקר במנעה התייבשות השכבה מתחתיה. היא מאפשרת 
את נשימת הע׳ וספיגת המרים ופליטתם, ואין קיום לגוף אם חלק 
ניכר ממנה נפגע. מתחת לשכבה זו מצויה ה״שכבה הנוצצת", שאין 
להבחין בה תאים ברורים, המורכבת בעיקר מאלאידין: פולי־סכריד 
המכיל שומן. שכבה זו עבה במיוחד במקום בו מופעל לחץ מתמיד 
על הע׳ כגון בכפות הרגליים וביבלות. שכבת הנביטה מתחלקת 
לתת־שכבות: א. השכבה הגרגירית — תאים שטוחים העשי¬ 
רים בגרגירי חומר קרני שקוף (קראטו-היאלין). ככל שתאים אלה 
מתקרבים לשטח הע׳ הם מאבדים את גרעין התא, הופכים שטוחים 
יותר ובונים בכך את השכבה הקרנית החיצונית. ב. השכבה הקוצית 
— תאים מרובי־צלעות הקשורים זה בזה ע״י שלוחות ציטופלס־ 
מטיות והנראים לכן כמכוסי קוצים. ג. השכבה הבסיסית — תאים 
גליליים בעלי גרעין מוארך. תאי שתי השכבות האחרונות מתרבים 
תדיר ומשלימים בכך את התאים המתקלפים מן השכבה הקרנית. 
השכבות האלה מקושרות ע״י חוטים ליפיים ובכך מתקבלת צורת 
רשת הנקראת ע״ש מלפיגי (ע״ע). בתוך השכבה הבסיסית מצויים 
מלאנוציטים היוצרים את פיגמנט הע׳ — המלאנין (ר׳ להלן פיסיו¬ 
לוגיה), 

הגלד (עור) עני בתאים ובנוי ברובו מרקם של חוטי קולאגן 
(חלבון מצוי ברקמה חיבורית מכיל ג׳לטין). שכבתו העליונה — 
השכבה הפיטמתית — חודרת בצורת עמודים ופטמות לתוך עילית 
הע׳ ובכך נוצרים הרכסים והמעניות האפייניים לפני הע ׳ . פטמות 
אלה עשירות בנימי דם המזינות את עילית הע׳ החסרה אספקת דם. 
לכאן מגיעים גם קצות עצבי התחושה. החלק התחתון של הגלד — 
השכבה הרשתית — בנוי רקמה חיבורית ובה תאים שונים, פיברו־ 
ציטים, מלאנופורים (יוצרי צבע) ותאי מאסט. כאן גם מקום שרשי 
השיער ובלוטות החלב והזיעה. בשכבה זו מצויים גם שרירי הע׳ 
ורשת כלי־דם מסועפת. 

ת ת - ה ע׳ מקשר את הע׳ עם שאר איברי הגוף. רקמה זו בונה 
את צורת הע׳ ובלעדיה הוא מקומט. תת־הע׳ בנוי בעיקר תאי שומן 
המסודרים באשכולות. הם מקושרים ביניהם ע״י שלוחות רקמה 


חיבורית הבאות 
מן הגלד. בין תת־ 
הע׳ והגלד מצויה 
רשת נוספת ומ¬ 
סועפת של כלי- 
דם ולימפה, וכן 
רשת עצבים. 

שרירים חלקים 
(ע״ע שרירים) 
מצויים ליד הש¬ 
ערות׳ באיברי ה¬ 
מין ובפטמות ה¬ 
שדיים וסביבתם; שרירים משורטטים מגיעים לע׳ רק בצוואר ובכיס 
האשכים. לחריצים ולמעניות המצויים בע׳ חשיבות בהגלדת פצעים 
ובניתוח. חתך המקביל לחריצים אלה מגליד בקלות רבה יותר מחתך 
ניצב. 

פיסיולוגיה: חשיבות הע׳ לקיום הגוף מוכחת, למשל, ב¬ 
מקרה של כויה (ע״ע) — אם נהרס יותר מ,/! שטח הע/ יש בכך 
סכנת מוות. תפקידי הע׳ רבים: (א) הגנה מפני פגיעות מן 
החוץ; עילית־הע׳ מגינה מפני התייבשות; תהליך השיזוף מגן 
מפני קרינת־השמש, הוא מתבצע ע״י מערכת אנזימטית מיוחדת: 
במלאנוציטים מצוי אנזים־טירוזינאז, המחמצן טירוזין (ע״ע) ל- 
.(/?סס (דיאוקסי-פניל-אלאזין) המשתנה ע״י חמצון ודחיסה למלא־ 
נין שהוא פיגמנט הע/ צבע המלאנין שחור, אולם בתנאי חמצון מסו¬ 
ימים, כגון בנוכחות ויטמין 0 , צבעו חום. עצמת צבע הע' נקבעת הן 
ע״י רמת הפעילות של הטירוזינאז והן ע״י מספר התאים יוצרי הצבע. 
חוסר יכולת ליצור פיגמנט גורם ללבקנות (אלביניזם [ע״ע]). החלב 
המופרש מבלוטות הע׳ משמש, נוסף על היותו חומר סיכה לשמירת 
גמישות הע׳, כחומר באקטריצידי. חומצות השומן הקצרות המצויות 
בע׳ ממיתות את רוב החיידקים. גם לתגובה החומצית האפיינית לע׳ 
בריא השפעה דומה. הע/ על כל שכבותיו, משמש בלם הבולע 
זעזועים וחבטות מן החוץ. (ב) הע׳ הוא המכשיר העיקרי לוויסות 
חום הגוף. פליטת חום לסביבה נעשית בעזרת 2 מנגנונים המצויים 
בע׳: בלוטות הזיעה וכלי הדם. התאדות הזיעה גורמת לפליטת חום. 
השומן בתת-הע׳ והשכבה הקרנית הם מבודדים חומניים. רק כלי 
הדם המגיעים לפני הע׳ יוצרים מגע חומני בין פנים הגוף לסביבה 
החיצונית. התרחבות נימי הדם בע׳ מגדילה את איבוד החום, אם 
טמפרטורת הגוף גבוהה מזו של הסביבה; ולהפך, התכווצות נימי 
הדם גורמת לשמירת חום הגוף (ע״ע חם־הגוף, נוזלי הגוף באדם). 
(ג) הע׳ משמש כאיבר תחושה חשוב ביותר. אבחנות חום וקור, מגע 
וכאב נעשות בעזרת עצבים המצויים בע׳ (ע״ע חושים; משוש; 
ור׳ להלן). (ד) פעולות נשימה, ספיגת חמרים מן החוץ ופליטת 
פסולת ע״י הע ׳ מוגבלות אמנם בהקפן, אך חשיבותן מכרעת לבריאות. 
(ה) הע׳ הוא מאגר חשוב לחמרי מזון — שומן, מים, סוכרים 
שונים ומלחים. (ו) קיימים בע׳ תאים יוצרי נוגדנים. 

הצפרניים מגינות על קצות האצבעות והשיער מגן על הראש, 
העיניים וחלקי גוף שונים. 

בהתאם למגוון תפקידיו כולל הע׳ מספר רב של מרכיבים. 
בסמ״ר אחד של ע׳ מצויים בממוצע: 100 בלוטות זיעה, 15 בלוטות 
חלב, כ 50 שערות, כ 250 נקודות עצביות רגישות ( 5 לחום, 200 
לכאב, 25 למישוש, 15 לקור, 10 ללחץ) וכן נימי דם וקצות עצבים 
במספר עצום. על התפתחות הע׳ בעובר ע״ע אמבריולוגיה, עמ ׳ 
869/70 , 877 , 882 . 

מ ח ל ו ת - ע׳. אחת ממחלות־הע׳ הנפוצות היא ספחת (- 13 ז 50 ? 

815 ), שלוקים בה כ 2% — 3% מן האוכלוסיה. גורם־המחלה אינו ידוע. 
קיימת תלות תורשתית מסוימת בתחלואה. המחלה מתבטאת בפצעים 



חתו סנמטי של עור 






767 


עור — עור וברסקאות 


768 


דלקתיים המכוסים גלדים עבים, בעיקר במרפקים ובברכיים. הטיפול 
— שרק מקל על המחלה — נעשה בתכשירי קורטיזון, במלחי חומצה 
סאליצילית, הממיסים את הגלדים, וכן ע״י קרינת שמש וקרינה 
אולטרא־סגדלה. על מחלות-ע , אחרות, ע״ע דרמטולוגיה. 

- 31110 ? 116 .} / 0 ( 713116111001 3611631 ) 7 , 16 ־ 4116111 ? . 1 - 1 > £ 0 . 1201 ^ . 11 .| 
16 ^ 010 ) 015 ,■ 61816461 ) 5 .£ . 03115-0 . 0 ; 1946 3 , 171 ( 51 1116 /ס ע 10£ 

; 6 5 5 19 , 16 ^ 06771131010 121 , 068:03 . 11 ;" 1955 , 1 ) 6 ) 1161 \ 1 ) 3 ז\ 1 ו 7131 ■ 1161 
,/( 131010% ) 7 ) 06 , £118112311 ■ 15 ־ ' 51161165 . 8 .¥\ - 1118111117 ? . 4 < .ס 

, 71 7116116 33 )( 16561116611151 ) . 11 113111 . 1 ! 1111611 ) 1.611 , 2 ) 1.0 .¥\ ; 1956 
, 6 )) 2 ׳\ 01 .] ; 1961 3 , 171 ( 51 116 ) / 0 ( 71151073111010% ,ז 6 ע 06 .? .¥\ ; 1957 2 

{715(0{>3{/1010%16 01413(166, 1967; ?1. ^10(1(80111617, 06(7713101)3111010%), 
1-11, 1967; 4. 4. ^13x1111053, - \¥. 810001-0. \76 ,)) 06 ׳ 333 ? .ע x1- 
17001) 0/ 7115(010%), 1968*; 7. 80011 - 0. 8. \\'1111105011 ? . 0 .[ .? - ת - 

11118, 76x111001) 0 / 1)6(771316110%), 1-11, 1968. 

פ. זג. 

אנטומיה משווה. על כיסוי הגוף אצל חד־תאיים — ע״ע. 
אשר לבע״ח רב־תאיים, אצל חס ר י-חוליות הע׳ בנוי אפיתל 
חד־שכבתי. יש שצורת תאי־האפיתל שטוחה. יש שתאים רבים 
מתחברים ביניהם ויוצרים סינציטיום (מ 1111 :זץ 10 ! 57 ). יש גם תאי 
אפיתל בלוטיים או ריסיים. בחסרי־חוליות, במקרים שהאפיתל אינו 
ריסי, מפרישים עפ״ר התאים כלפי חוץ קוטיקולה, קרום דק המשמש 
ככסות נוספת להגנה. שכבה זו דקה בתולעים מפריקות, וקשה בתו¬ 
לעים שטוחות ובתולעים גימיות. בפרוקי־רגלים (ע״ע) מתעבה שכבה 
זו והופכת לשלד חיצוני של הגוף. על מבנה הע׳ אצל הסרטנים — 
ע״ע, ואצל החרקים — ע״ע, עמ ׳ 81 , ור׳ ציור שם. בתת־מערכות 
של המיתרנים (ע״ע) הקמאים, כמו אזמלון (ע״ע) הע׳ בנוי כמו 
בחסרי־מיתו (חסרי־חוליות): האפידרמיס (ר׳ להלן) בנוי שכבת 
תאים יחידה. 

בתת־מערכת ה ח ו ל י י ת נ י ם מבנה הע׳ שונה לגמרי: הוא בנוי 
מ 3 שכבות: 1 ) אפידרמים ( 15 גמ-נ 6 (> 1 ש€) רב־שכבתי (ר׳ "עילית הע׳" 
בע׳האדם). 2 ) דרמים ($] 1 ז 1 זנ>נ 1 ) (גלד באדם) הבנוי רקמה חיבורית, 
העשויה חוטים קולגניים וחוטים אלסטיים הנותנים חוזק וגמישות 
לע , . הדרמים הוא הע׳ במובן המצומצם של המלה. עביו מגיע לם״מ 
אחדים בפילים, תחשים, לוויתנים ועוד. כל מוצרי הע׳: נעליים, 
ארנקים וכר בנויים מהךרמיס (ד להלן: ע׳ ובורסקאות). 3 ) היפו- 
דרמים (תת־ע/ 115 ז 1 -נ:> 0£1 סץו 1 ) כולל חוטים קולגניים ואלסטיים, אך 
הוא בעיקר ספוג שומן. 

בדגים (ע״ע, עמ׳ 899 — 900 ) ובדו חיים (ע״ע׳ עמ ׳ 112 ) מבנה 
האפידרמיס פשוט. כל עביו בנוי מתאים חיים. שכבת התאים החיצו¬ 
נית מכילה כמות של קראטין. האפידרמיס בבע״ח אלה לח, רירי 
ועשיר בבלוטות, וברוב הדו חיים הוא חשוב לנשימה. במעבר לחיי 
יבשה חלים שינויים בע׳: הוא נעשה יבש ובלתי חדיר; תאיו הפני¬ 
מיים נשארים חיים ואילו השטח החיצון הופך לשכבה קרנית. בדו־ 
חיים יבשתיים, זוחלים (ע״ע, עמ׳ 687 ) ובעופות, המעבר בין השכבה 
החיצונית הקרנית לפנימית הוא הדרגתי וביונקים — הוא חד. כהגנה 
לגוף, קשקשים חופים את עורם של דגים, זוחלים ושל פנגולין(ע״ע) 
מן היונקים. על מוצאם של הקשקשים ר׳ בערכיהם. בלטאות ובנחשים 
מתקפלת השכבה הקרנית בצורת נשל. בעופות — הע׳ מכוסה בנוצות 
וברוב היונקים — בשערות (ע״ע), שתיהן תוספות קרניות של 
האפידרמיס (לנוצות חודר גם הדרמיס). על תפקידן של הנוצות 
והתחדשותו, ע״ע עופות. על תוספות אחרות של הע׳, כגון: קרנים, 
צפרנים, — ע׳ ערכיהן. 

על צבע הע׳ ראה בערכי הקבוצות של בע״ח וע״ע פיגמנטים. 

בע׳ מצויות בלוטות (ע״ע) של הפרשה חיצונית. הן בעלות צורות 
ותפקידים שונים! בעופות — בלוטות הלב, ביונקים (ע״ע, עמ׳ 
63 6 — 637 ) בלוטות זיעה, חלב וחלב (ע״ע). בבע״ח מסוימים יש גם 
בלוטות־ארם בע/ 

מ. 


עור (ע') ובךסלןא 1 ית (ב׳). עור = שלח (אותו חלק מהגוף 
שפושטים' מבעה״ח אחרי הריגתו) שעבר עיבוד המכונה 
״בורסקאות״ (מיוד — בורסקי = ?ספסקסש, שלח — 1 ) 10 ) 50 )). מגמת 
הבירוס היא הפיכת השלח, הפגיע לרקבון, למוצר גמיש ועמיד, 
ממנו ניתן לייצר מוצרים (ר׳ טבלה להלן). 

תעשיית־הע׳ היא אחת התעשיות העתיקות ביותר. כבר בתקופה 
הקדומה ידע האדם לברם שלחי בקר, צאן וחיות לשם ייצור מלבושיו 
ומנעליו. האדם הקדמון היה מברם שלחים בשיטות פשוטות ביותר. 
שיטות אלה ייצבו את הרקמה החלבונית (המרכיב העיקרי בשלח) 
והגנו עליה מפני חיידקים. 

בתקופת המהפכה התעשינית (ע״ע) הפכה גם הב׳ לתעשיה, אך 
ביסודה עמדו ידיעותיו של הבורסקי, והן שקבעו את טיב המוצר. 
מהבורסקי היה נדרש ידע טכני מעשי, שנרכש רק אחרי שנות 
נסיון רבות, אך בלא בסים מדעי. 

רק בסוף חמאה ה 19 החלו מדענים לתרום לתעשיית הב׳ בפיתוח 
רעיונות עיוניים על מהות חבירום והשינויים במבנה הרקמה במהל¬ 
כו — רעיונות שלא תמיד מצאו אוזן קשבת במפעלים שמרניים. 

כיום, הב׳ היא תעשיה של ממש, הייצור הפך מחצי־תעשייתי 
לממוכן ביחידות ייצור גדולות יותר, ומהנדסים, כימאים ותמחירנים 
משתתפים ב״צוותות הניהול". התעשיה הכימית תורמת רבות במח¬ 
קר ובייעוץ. ארצות שייצאו בעבר חמרי־גלם החלו מעבדות אותם 
בעצמן. כ״כ הולך וגדל חלקם של סחורות יצוא מעובדות, ושלחים 
שעברו עיבוד חלקי בארץ מוצאם (כגון שלחי-כבשים כבושים, בקר 
"וט־בלו" [ 1116 נ 1 -:ז 0 ^\׳ אחרי בירום־כרום] וע" מבורסים ויבשים אך 
בלי צבע אשפרה). 


השימוש בעורות 


סוס 

עז 

וגדי 

כבשה 

וטלה 

עגל 

פרה 

(עליון) 

פרה 

(עבה) 

־־"-^ מקור 

שימושים 






+ 

סוליות 

+ 

+ 


+ 

+ 


פנתות 


+ 

+ 

+ 

+ 


ריפוד־נעלים 





+ 

+ 

מזוודות 



+ 

+ 

4- 


תיקים 


+ 

+ 

+ 

+ 


ארנקים 

+ 

+ 

+ 


+ 


כפפות 

+ 


+ 

+ 

+ 


לבוש 






+ 

רצועות־ממסרה 





+ 

+ 

שימוש טכני 


כ 85% מהע׳ מיועדים לייצור נעלים ורוב השאר — לחלקי לבוש 
אחרים; וע״ע פרוה. החמרים הפלסטיים מחליפים במידה גוברת 
והולכת את הע׳. מ 200 מיליון זוגות הנעלים שיוצרו ב 1968 רק 
ל 8% היו סוליות־ע׳ (ל, 62% — סוליות גומי; ל 12% — .כ>.¥.? 
ול. 10% — סוליות מחמדים פלסטיים אחרים). ה. 7.0 \.? משמש גם 
לייצור פנתות, אך החיקוי הטוב ביותר לע׳ עליון (חמרים פורר 
מריים) הם הפוליאורתנים (ע״ע פלסטיים, חמרים). תעשיית הנע¬ 
לים היא הצרכן השני בגדלו של גומי (ע״ע קאוצ׳וק) והרביעי 
ל, 7.0 \.י 1 ( 11,000 טון ב 1968 ). עד היום לא נמצא תחליף־ע׳ שישווה 
לו בכל מגוון תכונותיו ונראה שגם בעתיד ימשיכו לעבד שלחים 
לע׳. 

משתמשים גם בע" אחרים (של נחש, תנין, צבי ועוד), בעיקר 
למוצרי מותרות ובכמויות קטנות. ע" זוחלים אין צורך לברם. ביש¬ 
ראל ייצרו בשנת 1971/2 כ 194 אלפי ע״ בקר, כ 70 אלפי ע" כבש 
וכ 55 אלפי ע" אחרים. 

תעשיית-הע׳ מוגבלת לכמות חמרי-הגלם המצויים בעולם. כל 
השלחים הם תוצר־לוואי של תעשיות הבשר והצמר, והספקת השל¬ 
חים אינה תלויה בדרישותיה של תעשיית־הע׳ אלא בדרישה לבשר 
ולצמר. הגברת הדרישה לע׳ מעלה אפוא את מחיר השלחים. 




769 


עור וברפקאות 


770 


יצרני השלחים הגדולים בעולם, 1969 
(אינו כולל סין העממית) 


מספר העורות 
באלפים 

משקל העורות 
באלפי טון 

המדינה 

מקור העור 

36,700 

880 

אה״ב 

פרה 

41,000 

615 

בריה״מ 


28,000 

224 

הודו 


8,100 

191 

ברזיל 


9,600 

173 

ארגנטינה 


4,300 

115 

גרמניה המערבית 


75,500 

151 

בריה״מ 

כבש 

37,200 

45 

ניו־זילנד 


37,000 

37 

אוסטרליה 


27,000 

121 

בריה״מ 

חזיר 

9,000 

23 

פולניה 


4,000 

40 

ארגנטינה 

עגל 

4.500 

36 

צרפת 


35,000 

21 

הודו 

עז 

4,500 

9 

איראן 


274 

6.5 

צרפת 

סוס 

278 

5.2 

איטליה 


126 

2.5 

חבש 

גמל 


הגורמים המשפיעים על מחיר השלח הגלמי הם: 1 ) טיב השלח, 
הנקבע לפי מספר הפגמים בפני השלח וסוגם, גודל הנקבוביות 
(המשפיעות על יפי־הע׳ העליון וערכו), עובי השלח וטיפוס הסיב 
(המשפיעים לא רק על אפשרויות השימוש בשכבה העליונה, אלא 
על האפשרות ליצור שכבות של ע׳ מפוצל [שפלט]); 2 . משקל 
השלח; 3 . מועד הפשיטה; 4 . איכות הפשיטה; 5 . סוג השימור. 

השלח מורכב מתאים חיים, היוצרים 3 שכבות, שונות בהרכבן 
ומוגדרות היטב: 1 . עילית־הע׳ (אפידרמיס), העשויה שכבה קרנית 
ושכבה רירית. 2 . חלק עבה המרכיב את הגלד (הע׳ במובנו המצומ¬ 
צם). 3 . רקמה תת־עורית המכילה בעיקר עדפי בשר ושומן, והידועה 
במונח העממי "שכבה בשרית". 

השינויים המהותיים במבנה הסיבי בזמן העיבוד משפיעים על 
תכונות הע/ כגון חוזק-קריעה, גמישות וסמיכות. יכלתם של כימי־ 
קלים־מברסים לחדור לתוך המבנה הסיבי והבין־סיבי מותנית בהכ¬ 
שרת השלח לפעולתם. הרחקה לא נכונה של עדפי שומן בזמן ההכנה, 
למשל, יכולה להשפיע על מראהו של הע׳ המוכן ולהוריד מערכו 
המסחרי. הצלחת הבירוס בשינוי ההרכב הכימי של השלח תלויה בסוג 
בעה״ח, גילו, זמן מותו, מינו, הרגלי תזונתו והאקלים במקום המרעה. 

השלב הראשון בעיבוד הע׳ הוא פשיטת השלחים, איסופם, 
ריכוזם, שימורם והעברת העדפים בצורה נאותה לארצות, שבהן 
קיים ביקוש. אחרי מות בעה״ח מרחיקים מהשלח את העצמות, 
הקרניים, הטלפיים, הדם, השומן והבשר. השימור מבוסס על המלחה 
וייבוש בדרגות שונות. את צורת ההמלחה (פיזור מלדדבישול על 
השלח, או טבילתו בתמיסת־מלח רוויה) ואת צורת הייבוש ודרגתו 
ניתן לשנות ולווסת. 

השלחים מגיעים לידי הבורסקי כשהם משומרים. לפני הבירוס 
עצמו חייבים השלחים לעבור עבודות ניקור ואיכשור שונות הקוב¬ 
עות את טיב הע׳ המוגמר. ככל שנשמרת לחות השלח ונמנעים ממנו 
תהליכי־רקבון, כן יהיה העיבוד קל וטוב יותר. שלבי העיבוד העיק¬ 
ריים הם: 1 . שדיה ( 2 ת״ 5031 ); 2 . סיוד והורדת השער ועודף 
השומן( £16511102 ,: 8,51:1111611112 ת 1 מ 111 ); 3 . ריכוך הרקמה (, 8 ת 11 ד 16111 ס 
31102 <£); 4 . ויסות החומציות ( 101:11118 ?) ; 5 . בירוס ( 26 בת 0 ב 1 ); 
6 . פיצול ( 11111112 <£$): 7 . גיבוב ( 8 ת 1 ׳\ $113 ); 8 . בירוס משנה 
( 61:300386 ־ 1 ) ; 9 . צביעה ( 8 ם 61 ץ 0 ); 10 • שימון (: 01 טן> 11 ־ 1 מ£); 
11 . יבוש ( 108 ^־ 611 ); 12 . אשפרה ( £101511108 ). 

שלבים 1 — 4 מכוונים להכין את רקמת השלח לבירוס. שלבים 
5 — 8 הם התהליכים המברסים עצמם, ומשפיעים במישרין על תכו¬ 
נותיו הסופיות של הע׳: עביו, גמישותו, קשיו, חזקו וכר. שלבים 


9 — 10 מיועדים להקנות צביעה לעומק, שימון בין־סיבי, תכונות 
לדחיית מים וכד/ שלבים 11 — 12 מיועדים להכנת מוצרי-הע׳ לקראת 
יעודם ע״י השוואת המראה הסופי (כגון ברק וגוון) של הסדרות. 
חשוב לבצע שלבים 1 — 5 ללא הפסקות כדי שלא יספיק הע׳ להזדהם 
או להירקב. 

השריה במים נעשית א) כדי לשטוף את השלח מכל התמ¬ 
רים הנמסים במים, העלולים להפריע בהמשך העיבוד; ב) כדי 
לאפשר לסיבים לספוג מים ולתפוח עד שיחזרו למצב שהיה להם 
מייד אחרי הפשיטה. בשריד, נמסים כל המלח שנוסף בעת השימור, 
כל שארית חלבונית ממיסה (כגון דם ולימפה) ושאריות צואה 
ולכלוך שדבקו בשלח לפני השח שה. 

השריה מתבצעת בבריכות־שריה מצוידות במנופי ערבוב, או 
בתופים מסתובבים, בהם ניתן להזרים כמויות מים ניכרות על הש¬ 
לחים, לערבבם ולשטפם. יש לדאוג לאיזון בין השאיפה לשטוף 
היטב, הסיכון לפגוע ברקמה הסיבית, מניעת התפתחות חיידקים 
ומהירות התהליך. שריה נכונה משפיעה בצורה מכרעת על טיב 
התוצר הסופי. 

סיוד, הורדת השיער ועודף השומן. הסיוד מביא לתפיחת 
השלח, מסיר ממנו עדפי שומן ומסייע בהרחקת השיער (ע״י ריכוך 
שרשי השיער וניתוק השיער מהרקמה בכימיקלים בסיסיים). תהליך 
חשוב אחר להורדת השיער הוא "הזעה" ( 631108 ^ 5 ), שבה משתמ¬ 
שים כשבכוונת הבורסקי לנצל את השיער (צמר). 

הסיוד המקובל הוא שריית השלחים בבריכות או בחופים גדו¬ 
לים עם מים, סיד כבוי, נתרן גפרי, מלח בישול ותוספות קטנות 
המזרזות את התהליך. טמפרטורה נכונה, תנועה מכנית ויחס נכון 
בין משקל השלחים לכימיקלים מאפשרים תהליך נכון ומהיר. אחרי 
השריה עוזרות מכונות (כגון "מכונת הבשר" ו״המכונה להרחקת 
השיער") בהסרת שרשי־השיער שטרם נשרו, תוך שמירה על 
שלמות פני הע ׳ . אם השלח עבר עיבוד שונה בהסרת הצמר, שונה 
גם המבנה המכני של ציוד זה. 

ריכוך הרקמה, שטיפה במים, בתוספת כימיקלים שונים, 
בטמפרטורה בדוקה, בפרקי זמן ותנועה קצובים, תוך בדיקת החומ¬ 
ציות או הבסיסיות. השטיפה הנכונה והחמצת פני הע׳ משפיעות 
על החדירה של חמרי־הריכוך לתוך הרקמה האורגנית. המרי הריכוך, 
שהם אנזימים (ע״ע פרמנטים), תורמים גם להחלקת פני־השלח 
והגברת גמישותו. השינויים בע׳, שחלים עקב פעולת האנזימים 
(פנקךיאטין בעיקר), עדיין לא נתבררו לחלוטין. האנזימים מופקים 
מתרבויות חיידקים ומשווקים בצורת אבקה נוחה ובטוחה לשימוש. 
פיתוח אבקות־האנזימים הוא פרי עבודתו של רם ( 1101110 0110 ) 
מגרמניה ב 1907 . קודם לכן השתמשו למטרה זאת בהפרשות של 
סוסים וכלבים. 

ויסות החומציות (צריבה). עם גמר ריכוך הרקמה יש 
להביא את כל חתך השלח לדרגת־חומציות שווה ע״י טיפול בחומצות 
שונות. הוויסות מאפשר את חדירתו האחידה של המברס בשלב 
הבא. לפני הבירוס במלחי-בירום מתכתיים, שורים את השלחים 
באמבט המכיל מים, מלח בישול וחומצות לא־אורגניות ואורגניות. 
ביקורת החומציות בגמר התהליך באמצעות מדידות חשמליות ואיני 
דיקטורים (ע״ע אינדיקטור), חיונית להבטחת אחידות התוצרת. לפני 
בירום צמחי, שורים את השלחים בתמיסת חומצה אורגנית חלשה 
(כגון חמצת חלב וחמץ [ע' ערכיהם]). בשיטות בירוס שונות אין 
מבצעים תהליך זה, אך הוא חיוני בעיבוד לפני בירום־כרום. 

ב י ר ו ס. בימי קדם עובדו השלחים ע״י טבילתם בתמיסות צמ¬ 
חיות (של אלון, אוג ועוד [ע׳ ערכיהם]), שהיו מקנות להם עמידות 
בפני רקבון. כיום אין בירוס צמחי בלבד או מתכתי בלבד, והתעשיה 
משלבת שיטות בירוס שונות, שהמשותף להן הוא יצירת קשר 
חדש בין הסיבים. קשר זה נוצר ע״י תמציות צמחיות (טנין [ע״ע]), 





771 


עור וכרסקאית 


772 


מלחי־מתכות (כגון כרום, ברזל, אלומיניום וזירקון) וכן ע״י מברסים 
סינתטיים, כל חומר מכרם נותן לע׳ תכונות אפייניות. זירקון, למשל, 
יוצר ע׳ לבן בעל חוזק רב. הבירום במלחי ברום (ע״ע) בסיסיים 
הוא העיקרי והנפוץ ביותר, אם כי מוסיפים לתהליך החדיש חמרים 
שמקנים לע׳ תכונות מגוונות. 

הבירוס מתבצע ע״י שריית השלח בתוך תופים מסתובבים, 
המכילים תמיסות של חמרי־הבירום. כימיקלים אלה חודרים לתוך 
השלח, מתקשרים לסיבים, מייצבים את הרקמה ומקנים לה עמידות. 

עיבודם של מוצרים רבים, ובעיקר ע׳ לסוליות ולריפוד, הוא 
על בסים תמציות צמחיות בעיקר (של שיטה אוסטרלית, קבראכו 
[ע״ע אלתיים], במיוחד). עיבוד שונה לחלוטין הוא העיבוד בשמן 
(הע׳ המכונה בציבור ע׳־צבי הוא למעשה ע׳־בבש מעובד בשמן). 
גם קלף (ע״ע) מעובד באופן שונה. 

פיצול: אחרי הבירוס (או לעתים, לפניו) מפצלים את השלח 
ל 2 שכבות במכונה המפעילה סכין חד. 2 השכבות שונות בטיבן 
ובערכן, אך שתיהן ניתנות לשימוש לאחר בירוס שונה ואשפרה 
נפרדת. השכבה העליונה מורכבת מהע׳ עצמו (ע׳ עליון), והשכבה 
התחתונה ידועה כ״ע׳ מפוצל" (או עבה) ומשמשת לייצור ע׳ זמש 
(לנעלים, לציוד מגן, לסוליות לנעלי בית, לתיקים וכר). 

גיבוב: האחדת עובי השכבה למידה תקנית, במכונות בעלות 
דיוק רב. 

בירוס־משנה, שימון, צביעה. כהשלמת הבירוס המ¬ 
תכתי מוסיפים כימיקלים שונים, כדי להקנות לע׳ תכונות רצויות, 
כגון רכות מיוחדת לע״-הלבשה, עמידה בתנאי גיפור לנעלים מגו¬ 
פרות, עמידות במים לנעלי חורף גבוהות ועוד. שורים את הע׳ 
באמבטיות המכילות, נוסף לכימיקלים, גם חמרי צביעה (צבעי 
אנילין [ע״ע]) ושמנים צמחיים, אורגניים וסינתטיים, שמתפקידם 
לשמן את הרקמה ולהקנות לה גמישות בזמן הייבוש ואחריו. השומן 
מחליף את השומן הטבעי שנהרס ע״י הכימיקלים הבסיסיים. השריה 
מתבצעת בטמפרטורה גבוהה ובתנאים מבוקרים. השיטות והחמרים 
שונים ממפעל למפעל. 

תהליך ייבוש מכוון היטב, לא מהיר מדי׳ מאפשר לקבל ע׳ 
שפניו סמיכים ויציבים, והוא מותאם לשלבי האשפרה. קיימות שי¬ 
טות שונות: ייבוש באוויר, ייבוש במנהרות חמות, הדבקה על 
זכוכיות, וכן ייבוש בתוך ריק (מתקנים חדישים מייבשים ע" בריק 
תוך 2 — 3 דקות). התהליכים המהירים מחייבים ביקורת מדויקת 
של הרטיבות היחסית, השימון ומשך־זמן הייבוש, מה שאפשר רק 
במפעלים בעלי רמה טכנולוגית גבוהה. 

תהליך ה א ש פ ר ה, בעיקר של הע׳ העליון, משלב בתוכו תהלי¬ 
כים שונים הנדרשים להכנת הע׳ למטרותיו השונות (במיוחד 
לתעשיית נעלים, ארנקים ומלבושים). דרישות צבע אחיד, ברק, 
תדפיסים שונים, מחייבות י את תעשיית־הע׳ להיעזר בשיטות טכנו¬ 
לוגיות מודרניות (בתעשיית הצבעים והחמרים הסינתטיים) ובמיכון 
מגוון ומתוחכם, כדי ליצור משלחים בודדים סדרות אחידות מכל 
הבחינות. 

תהליכי האשפרה שונים במפעלים שונים, אך עיקר התהליכים 
הם: ריכוך מכני, מתיחה או פריסה ליישור העור, צביעתו בהברשה 
ו/או בהתזה, ייבושו במנהרות ייבוש, כבישתו, גיהוצו, מדידת 
שטחו, מיונו ואריזתו. 

מטרת האשפרה היא ליצור על פני הע" העליונים שכבה חלקה 
ומבריקה הקשורה לע׳ בצורה הדוקה, יציבה במים ובחיכוך קל, 
אך חדירה לאדי מים וזיעה. שכבות אלו(של צבע, חמרים סינתטיים, 
חמרי ריכוך, שמנים, חמרי ברק וכר) מכינים בצורות שונות, לפי 
דרישות האפנה, השוק ולפי האפשרויות הטכנולוגיות. פני-הע׳ הפ¬ 
נימיים מלוטשים בנייר־זכוכית, כדי להקנות להם רכות וחלקות. 
ומש מלוטש משני עבריו. ע׳ סוליות נכבש ונדחם ולאחר מכן מדונג. 


אפשר לראות באשפרה מלאכת אמנות, שהאחראי לה חייב לקחת 
בחשבון את כל התהליכים שהע׳ עבר לפני כן — צורות העיבוד, 
הבירוס והייבוש. במפעלים גדולים קיימות מעבדות וטכנאי־ניסוי 
הבוחנים שיטות אשפרה לפני עיבוד המשלוח כולו. 

מכונות לב׳. עם הפיכתו של תהליך עיבוד־הע" לתעשיה 
העובדת בכמויות גדולות של שלחים ובמגוון רב של מוצרים, 
התפתחה גם תעשיית־מכונות ענפה, שתחילתה בגרמניה. עיקר המ¬ 
אמץ כיום הוא ליצור מכונות הידרוליות, בעלות הספק גבוה. רוב 
הציוד המופעל בשלבים הראשונים של העיבוד הוא תופים ובריכות 
שריה, והם הולכים ומשתכללים מבחינת גדלם, הפעלתם האוטומטית 
והזנתם בכימיקלים באופן ישיר ממערכות מרכזיות. עי״כ מתאפשרת 
ביקורת טובה יותר ואחידות במוצרים ובסדרות השונות. השבלולים 
במכונות גיבוב ופיצול מאפשרים דיוק בהפעלת הציוד ע״י פועלים 
בלתי־מקצועיים. בשלבי האשפרה פועלות כיום מערכות חצי־אוטו־ 
מטיות או אוטומטיות העובדות בשיטת הסרט הנע. מערכות אלו 
כוללות מכונות־התזה, מכונות־הברשה, מכונות־ייבוש, מכבשים ומ¬ 
כונות שפשוף, העובדים בלי מגע יד אדם בע". ההספק גדול ביותר, 
האחידות גבוהה, אך גם הביקורת חייבת להיות ערה יותר. מערכות 
אלו מופעלות ע״י מהנדסים, חשמלאים ומכונאים — לאו דווקא 
מומחים בשטח הע׳. 

היצרניות הגדולות של מנעלי עור — 1970 


(במיליוני זוגות) 


(560•) 

בריה״מ 

442.0 

אה״ב 

264.7 

איטליה 

116.5 

גרמניה המערבית 

98.2 

ממלכה מאוחדת 

86.0 

צרפת 

74.6 

ספרד 

54.1 

יפן 

(9 

(ישראל ( 1972 ) 


* — הודעה רשמית רוסית, מקור נפרד משאר הנתונים. 

בדיקות: תעשיית־הע׳ תוקנת לעצמה תקנים לביקורת-טיב 
כדי להבטיח לצרכן מוצר טוב ועמיד. בראשיתה של הביקורת נתנו 
הבורסקים דעתם בעיקר לתכונות הכימיות של הע ׳ , כגון תכולת 
השומן׳ דרגת הבירוס, הלחות וכד, שנראו כנתונים בסיסיים 
בקביעת תקנים. התברר שבדיקת התכונות הכימיות של הע׳ אינה 
תואמת דרישות מודרניות, מאחר שאין ביכלתה להצביע, אלא 
בצורה רופפת מאוד, על עמידות הע׳ בתנאי שימוש. בתעשיית 
הנעלים, לדוגמה, עמידות־הע׳ נקבעת ע״פ השפשוף בהליכה, הכיפו־ 
פים, חוזק הצבע וחוזק הקריעה, ולאו דווקא ע״ם הרכב־הע׳. לכן 
פותחו שיטות בדיקה פיסיקליות שמנסות לחקות במעבדה את 
התנאים בהם יועמד הע׳. הבדיקות הרווחות הן: א. בדיקה חזו¬ 
תית — מראה של הע׳, עמידותו, צבעו ופגמיו השונים (כתוצאה 
מפגעי טבע בגידולו של בעה״ח, פגמים בשימור ופגמים בעיבוד, 
למשל מפעולות טכניות). ב. בדיקות איכותיות של התנהגות 
הע׳ במוצרים להם הוא מיועד. בשילוב הבדיקה הכימית עם שתי 
בדיקות אלו ניתן לבחון את הצלחתו של הבורסקי בהפיכתו של 
החומר הטבעי לע׳ מעובד. 

מוסדות מחקר ותקינה. המחקר הבסיסי בכימיה של הע׳ 
ובב׳ נעשה בעולם במכוני־מחקר אוניברסיטאיים בעיקר. החשובים 
ביניהם נמצאים ברויטלינגן, לידז, ליוורפול, לונדון, סינסינטי, ליון 
ופראג. המחקר מרוכז בארצות המשווקות חמרי־גלם, ובארצות 
הצרכניות הגדולות, בהן הסתעף המחקר גם לע׳ המוכן ומוצריו. 
ליד המוסדות הנ״ל קיימות אגודות־מחקר של כימאים וטכנאי-ע׳. 
ישראל משתייכת לאגודה בי״ל כזאת, המקיימת קשר עם מכוני־ 
המחקר השונים ועם המעבדות העוסקות בתקינה ובבדיקה. בישראל 




773 


עור וכרסקאות — עורון 


774 


קיימת מעבדה מיוחדת לבדיקת־ע׳ ליד המכון לסיבים ומוצרי־יער 
בישראל, ומעבדת־שדה לשירות התעשיינים בפתח־תקוה, מקום שם 
מרוכזת עיקר תעשיית הע׳ בארץ. כ״כ קיימת מעבדה וועדת־תקינה 
ליד מכון התקנים בתל־אביב, העוסקת בבדיקת הע׳ והתאמתו לתקן 
הישראלי. 

בישראל ( 1972 ) תפוקת ענף־הע׳ כולו (לא כולל סנדלרות 
[יצור מנעלים: ר׳ לעיל]) הסתכמה ב 191 מיליון ל״י, מספר המו¬ 
עסקים בענף היה כ 7.200 ומתוכם כ 800 בב/ ישראל מייצאת נעלים, 
ארנקים, פרוות ובגדי־ע/ בסכום של 15.8 מיליון דולר (מתוכם 9.5 
מיליון — יצוא בגדי־ע׳). ייצור שלחים בישראל: ר׳ לעיל. 

; 1941 , 11116 ) 11 [ 21711 ) $3 111161 ) 76 111 261166 ) 71 1 )' 16103.61 י 4¥11$00 . 4 ./ 
- 11712 ) 1 ^ 211161 ) 76 / 0 ^ 11511 ( 01161 7116 , 711015 . 11 ח 11 ן 1 ^ 11 ר.^ 101 \ .ם . 0 

?( 10/0£ ? 0/1 ? 7 1 > 111 > ^ 01161721511 116 ' 7 ,(. 06 ) ץ 1 ־ €1 ר 1 ב 1 ? י 0 . 7 ; 1945 , 1611116 >[ 
111171118 ) 7 [ 0 /{יה! 1121 > 0/1 7 116 , 500 ׳\ 3 ) 011$ . 14 .^ 1 ; 1956 , 111161 ) 76 [ 0 
, 15 ) 6 [)( 7 • 21110 ) 76 & 16 ) 111 , 11 {\ 5 ,. 01 ]ס 7300005 * • 1 .( ; 1956 , 65565 ) 10 ? 
י ז 0 )) 0 ס. 8 . 0-14 ^־ 700 . 14 ; 1960 , 12 )ה 111 ) 15 > 1£1£1717 ! 061 , 111 ־ 31 . 4 ; 1959 
212 £ה 1 ד( 2 {)!{ 1 ! £1 . 1 ) 1 ; 1960 ,• 21161 ) £1 11121611161115 116 ) 111115 ) 6116 ( 76 < 06 
- 711015 . 7 * ; 1967 , 1611261516111111% ) 76 ) 16 ) 16 ^ 1111010 ) 76 116 ) 1215 * 126 > 116 > 
00 ־ 001 ־ 00031 01 17 ) 15 ח 41 \ ; 1969 , 1 ( 766/1110103 60.11161 ^ 1 21 ) 126 ) 2 >•(£ , 0500 ?>) 
; 1973 , 161 ) 156 112 ׳( 111511 ) 117 211161 ) 76 1116 { 0 !( 116 ) 511 14 , 17 ) 106115 306 
, 00111211165 0700 112 !(•{ 11151 ) 112 ־/ 2 ) 70011416 3 ח 0 1125 ) 51 , 5 ) 1 ) 711 7116 

. 105 ) 813115 '< 1 ז 763 

ה. הו־.-ב. סר. 

השימוש בע' רווח מאוד בימי המקרא. חפצים מע׳ מכונים 
"מלאכת ע"׳ (ויק׳ יג, מח) או "כלי-ע"׳ (במד׳ לא, כ). ע" כמות 
שהם, בדרגות שונות של עיבוד, שימשו כמצעים וככיסויים למיניהם 
(כיסויי המשכן: ע״ אילים וע״ תחשים — שמ׳ כו, יד, ואולי אף 
יריעות העיזים, שם ז, ור׳ מפרשים; כיסויי ע׳ תחש לכלים, במד׳ ד, 
ו, ח, וכד, וע״ע תחש). הע׳ שימש בחלקי לבוש (ע״ע) שונים. 
לראשונה נזכרות כתנות־ע׳ אצל אדם וחוח (ברא׳ ג• כא), אלא 
שכבר נחלקו הקדמונים אם הכוונה אמנם לבגד עשוי ע׳, או לבגד 
לעורם (סוטה י״ד ע״א ומפרשים). יעקב הולבש ע" גדיי עזים 
(ברא׳ כז, טז), אליהו היה אזור אזו-ר ע׳ (מל״ב א, ח). אף באדרת 
(שער), הנזכרת בעיקר אצל הנביאים, הכוונה מן הסתם לפרוות ע׳ 
(זב׳ יג, ד! מל״א יט, יט! מל״ב ב, ה! והשד ברא׳ כה, כה). מנעלים 
היו מן הסתם מע׳, אם כי הדבר נרמז רק פעם אחת (יחז׳ טז, י). 
כן הוא גם לגבי החמת, או הנאד, למים וליין (ברא׳ כא, יד; יהד ט, 
ד; שופ׳ ד, יט, ועוד). ״משך הזרע״ (״משבא״ בארמית ע׳; תה׳ קבו, 
ו) הוא, כנראה, תרמיל ע׳, ויש האומרים שאף השלח (נח׳ ד, יא, 
ועוד) הוא ע׳ או כלי־ע׳, כהוראת התיבה בלשון חז״ל (שבת ד/ ב׳). 
שכיחותם של כלי הע׳ מתבטאת גם בהזכרתם הקבועה לעניין טומאה 
וטהרה (ויק׳ יא, לב; יג, מז—נט; במד׳ לא, כ). אין במקרא 
פרטים על דרכי עיבוד הע׳. 

בתקופת ח ז " ל היה העיסוק במלאכות־הע׳ נפוץ ביותר. כלי-ע׳ 
מסוגים שונים — 11 מיני ע׳ נזכרים זה לצד זה במשנת כלים 
(כ״ו, ה׳) — נזכרים לעשרות, אם לא למאות, במשנה ובתוספתא, 
והבחנות הלכתיות רבות נאמרו בהן, בעיקר לעניין טמאה (ע״ע) 
וטהרה. בעל־מלאכת־הע׳ ״עבדן״ שמו, ומקום־עבודתו — "בורסקי" 
(מיוד; השד בראש הערך). המלאכה עצמה נחשבה לפחותה, משום 
הסרחון הרב שהיה כרוך בתהליכי העיבוד, ונקבע ש״מרחיקין... את 
הבורסקי מן העיר המשים אמה, ואין עושין בורסקי אלא למזרח 
העיר" (ב״ב ב/ ט׳). מקום הבורסקי הוא מקום־טינופת, כבית־המרחץ 
ובית־הכסא (מג׳ ג/ ב׳), ואשד, שהפך בעלה להיות בורסי לאחר 
נישואיהם, הרי זו עילה מספיקה כדי לכפותו לתת לה גט, בעל־כרחו, 
אם רצונה בכך, מפני שהוא "מום גדול" (כת׳ ז׳, ט׳—י׳). בית 
הבורסקי שימש, כנראה, את כל העבדנים שבעיר, והמשנה מזהירה 
שלא ייכנס אדם לבורסקי בערב־שבת סמוך למנחה, מחשש שמא 
יתמשכו עסקיו שם ויבוא לידי חילול שבת (שבת א׳, ב׳). עד כמה 
ירודה נחשבה מלאכת עיבוד הע׳ יש ללמוד מן האמרה: "אי אפשר 



ע 1 רב א£ןך (שתסזסס 7115 ז 00 ) 


לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו 
מי שאומנותו בורסקי" (קיד׳ פ״ב, ע״ב), אולם מודגש כי, שלא 
כבמלאכות אחרות שהעוסק בהם "סורו רע", אין במלאכת הברסקאות 
שום פסול, "אלא משום דזיל אומנותיהו" (שם, ע״א). 

מ. 

עורב״ים ( 1336 ^ 00 ), משפחת עופות, צפרי־שיר (ע״ע), הנפוצה 
כמעט בכל העולם. הע׳ מונים 26 סוגים וס 104 מינים. 

רובם בגודל יונה ומעלה וצבעם בד״ב שחור מתכתי. לע׳ מקור חזק 
מעובה ומוארך, וקצהו כפוף במקצת. רגליהם חזקות ומותאמות 
לאחיזה, להליכה ולניתור. _... 


מזונם מגוון: זרעים, פירות, 
חרקים וחסרי־חוליות אחרים, 
זוחלים, יונקים קטנים, ביצים 
ופגרים. לע׳ חיים חברתיים 
מפותחים המתבטאים במנג־ 
נוני־התנהגות מיוחדים: בהת¬ 
גודדות בשפה קולית (קולם 
גם וקריאותיהם צורמניות ול¬ 
רבים אף היכולת לחקות קולות של אדם), בצורות של עמידה ותנועה, 
ב״סולם־ניקור", במחוות־פיוס ועוד. הם שומרים על מונוגמיה לכל 
החיים. לע׳ רמת האינטליגנציה הגבוהה שבעופות. יש פרטים שלמדו 
להבחין במספרים עד 5 — 6 . האספנות היא תכונה אפיינית לרובם: 
הם אוגרים עודפי־מזון; לעתים אלפי בלוטי-אלונים. אגוזים וגם 
עצמים אחרים, בייחוד מבריקים, למאגרים אלה חשיבות מיוחדת 
כגורמים לשינויים אקולוגיים כגון הרחבת שטחי יער ע״י נביטת 
הבלוטים או הפיכת יער־ארנים ליער אלונים תוך 25 שנה (בצ׳כו־ 
סלובקיה, למשל). 

סוגים ומינים של ע׳: ה ע ו ר ב נ י ( 1331-1115 ז 813 111115 ־ 030 ) 

חי בסבך עצים. בכנפיו נוצות־תשבץ כחולות. יציב בארץ. בחרשי- 
אלונים׳ בגליל, בכרמל ובהרי-יהודה. בני הסוג עורב ( 15 !׳\ז 00 ) 
מונים כ 30 מינים, מהם 6 בארץ: עורב שחור (\ 3 זס 0 .€), הגדול 
מכולם, יציב ודוגר במצוקי־סלע של האיזור הים־תיכוני. בשבי הגיע 
לגיל 69 שנים. — עורב חום ־העור ף ( 01115 :> £1 טז . 0 ), קטן מ¬ 
קודמו, שוכן באזורים הצחיחים של הארץ, במדבריות כיכר ים-המלח, 
בנגב ובסיני. דוגר על עצים ועל סלעים. — עורב אפור 
(פ״סזסס. 0 ), יציב. דוגר על עצים ומשמש פונדקאי לקוקיה המצויצת 
המטילה את ביציה בקנו. — עורב מזרע ( 5 ם 11811£8 ז£ . 0 ), כולו 
שחור. מגיע בחורף בלהקות קטנות בזמן הזריעה וגורם לפעמים 
נזקים לחקלאות. ק א ק ( £1113 )£ך 101 מ . 0 ), עורב קטן. דוגר במושבות 
בבית־גוברין ובשכם. בחורף מגיעות גם להקות גדולות מאיראסיה. — 
עורב קצר־זנב ( 8 ט- 1 ט 13 ק 1 ב 1 ז . 0 ) יציב. חי במצוקי מדבר-יהודה, 
בנגב המזרחי, באילת ובסיני, אזורים המאופיינים בטמפרטורות 
גבוהות. 

צבעם השחור של הע/ קולם ופקחותם שימשו נושאים בספרות, 
בשירה (כגון "העורב" של א. א. פו [ע״ע]) ובמשל. נזכרים פעמים 
רבות במקרא ובתלמוד. מהעורב (לאט׳ קורווס) נטל כינוי( ושם 
ספרייתו הנודעת מתיאש (ע״ע) 1 קורוינום. 

ק. ז. לורנץ, טבעת המלך שלמה, תשי״ט; ר. ענבר, צפורי ארץ 

ישלאל, תשל״א ן - £0 ־ 10111 ) 6 ? 71 / 10 '( 1 1365 < 0011 765 , 1 ) 1360 ^ .? 

) 11162 1 ) 211 ) 26 ) 0011113 / 0 0617610 7116 , 4013600 . 0 ; 1928 ,( £1010 

0011171 70 15 ) 811 / 0 1 ( 24111111 7116 ,ז 01110 ס£ . 0 ; 1944 , 5 (} 15111 ! 1110 ) 761 

. 1951 ,(^ ,.* 80113 . 40101 . 11111 ) 

אר. אב. 

עוררן, העדר חוש״הראיה. מבחינים בין ע׳ מוחלט — מצב שבו 
אין כלל הרגשת אור — לבין ע׳ מעשי שבו מידת כוח־הראיה 
אינה מספקת לביצוע הפעולות היומיומיות הרגילות. הגדרת הע׳ 
המעשי אינה קבועה ואחידה; מקובל להגדיר ע׳ לפי חדות ראיה 


775 


עורון — עורך־דין 


776 


הפחותה מ 6/60 (או מעשירית כושר ההפרדה הנורמלי) בעין הטובה 
יותר׳ או צמצום שדה הראיה מתחת ל ס 20 בעין הטובה יותר. וע״ע 
ראות. 

סיבות הע/ מבחינים בע׳ הניתן למניעה (כגון ע׳ שנגרם 
ע״י זיהום או הפרעות בחילוף התמרים ובתזונה) ובין ע׳ שאינו 
ניתן למניעה (כגון ע׳ שנגרם ע״י מחלות ניווניות), וכן מבדילים 
בין ע׳ קשישים או של גיל מבוגר ובין ע׳ של תינוקות או ע׳ בגיל 
צעיר. 

בעוד שבארצות בלתי מפותחות הסיבות העיקריות לע׳ בגיל 
הילדות הן תזונה לקויה, הוסר ויטמינים ודלקת עקב זיהומים, 
ואילו בגיל מבוגר — יר(ד (ע״ע) מסיבת זקנה, זיהומים, פציעות 
וגלאוקומה, הרי שבארצות מפותחות הסיבות השכיחות ביותר לע׳ 
בילדים הן מחלות תורשתיות ומומים מלידה, ולע׳ בגיל המבוגר 
והקשיש — המחלות הניווניות: שינויים עקב סוכרת, היפרדות 
רשתית וכיו״ב. 

מרבית סוגי הע׳ בארצות בלתי מפותחות ניתנים אפוא למניעה 
בעוד שבארצות מפותחות המצב שונה מעיקרו. דוגמה מובהקת 
היא הסכרת (ע״ע). מחלה זו כמעט שאינה ידועה בין השבטים 
הפרימיטיוויים באפריקה משום תוחלת־החיים הקצרה יותר, ולכן אין 
כמעט מקרים של ע׳ מסוכרת, ואילו בארצות מפותחות קיים מספר 
גדול ביותר של מקרי ע׳ עקב מחלה זו. וע״ע עין, עמ ׳ 819 — 821 . 

ע׳ היא אחת המחלות העתיקות והנוראות ביותר שידעה האנו¬ 
שות. מספר העיוורים (בעיקר בארצות בלתי מפותחות באפריקה 
ואסיה) מגיע למיליונים רבים. גם בארצות מפותחות יש אלפי 
עיוורים שעוורונם נגרם ע״י אי־ידיעה והעדר טיפול רפואי מתאים. 
בעיה חשובה היא איתור העיוורים לשם שיקום וטיפול, שכן חלק 
מהעיוורים אינו ידוע לשירותי הסעד. לפי נתוני משרד הסעד יש 
כיום ( 1973 ) בישראל כ 3,500 עיוורים רשומים והאומדן הכללי 
(כולל כבדי ראיה עד כדי ע׳ למעשה) הוא 7,000 . הבעיות הכל¬ 
כליות המתעוררות בקשר לטיפול בעיוור, הן מבחינה פיסית והן 
מבחינה נפשית, וכן שיקומו, ובעיקר החינוך המיוחד לילדים עיוו¬ 
רים, הנם מעבר ליכלתן של מרבית הארצות הבלתי־מפותחות. לכן 
קיימים מספר רב של ארגוני מתנדבים, לאומיים ובין־לאומיים׳ 
המסייעים לעיוורים והדואגים בעיקר לחינוך הילדים העיוורים בבת״ס 
מיוחדים. בירושלים הוקם ב 1973 המכון למניעת ע׳ העוסק בריכוז 
נתונים כדי לקדם מחקרים למניעת ע' וריפויו. 

חינוך העיוורים. הכשרת העיוור, ובייחוד הילד העיוור 
להיות עצמאי, בלתי תלוי, ובעל ערכים מועילים לחברה הנה משימה 
קשה ומצריכה אמצעים, רצון טוב וארגון מעולה. בעיקר אמור הדבר 
בבתי־חינוך לילדים עיוורים. בגיל הרך, עוד בטרם הכניסה לגן, יש 
להתחיל בחינוך מיוחד. בביה״ס היסודי קיימת נטיה כיום לתת 
לילד העיוור את האפשרות להשתלב בכיתה הרגילה תוך הוספת 
שיעורי עזר והדרכה ע״י מורים מיוחדים ובעזרת אמצעי המחשה 
מתאימים. הן הילד העיוור והן המבוגר לומדים לקרוא ולכתוב בכתב 
בראיל, תחילה במכונת כתיבה מיוחדת ואח״ב ביד. כתב זה, שהומצא 
ע״י לואי בראיל ( 31116 ^ .. 1 ) ב 1829 , מבוסס על סידור ומיקום 
שונים של שש נקודות בולטות. האפשרויות השונות בסידור זה 

מאפשרות להרכיב את כל אותיות הא״ב ואת הספרות. כיום 

־ 1 

מפותחת ביותר הספרות בכתב בראיל, וקיימים מוסדות מיוחדים 
המעתיקים ספרים לבראיל ומשאילים אותם. ע״י שילוב השימוש 
בספרים אלה ושימוש ברשמקולים ניתן לעיוור ללמוד כמעט כל 
מקצוע שאינו מחייב ראיה. בישראל נכללים ילדים עיוורים במסגרת 
חינוך החובה והם נעזרים במוריב מיוחדים כנ״ל. כן קיימים מוסדות 
מיוחדים: ״בית חינוך עוורים״ בירושלים, שנוסד ב 1902 , מקנה חינוך 
יסודי, ומרכזי השיקום שליד משרד הסעד בחיפה ("מגדל־אור") 
ובבאר־שבע המקנים חינוך מקצועי. 


עזרה חלקית בהדרכת העיוור ממקום למקום ניתנת ע״י כלבים 
מאומנים הלומדים להנחות את העיוור בדרכו ומאפשרים לו תנועה 
ברחובות סואנים. כל האמצעים האלה שנועדו להקל את חיי העיוור 
ולעזור לו להשתלב בצורה מועילה בחברה עדיין אינם פותרים את 
בעיית הע׳. התפתחות הרפואה והדרכה תורשתית מתאימה עשויות 
למנוע ולרפא בעתיד מקרים רבים יותר של ע/ 

יצ. ב.־ס. 


עורןד־ךין, אדם שמקצועו לסייע לזולת, בשכר, בעניינים משפ¬ 
טיים. הואיל ולא כל אדם בקי בדין ומאחר שאי-ידיעת הדין 
לא תפטור איש מאחריות, יש הכרח בשירותיו של משפטן מקצועי 
("עורך־דין" או "פרקליט"). 

בד״כ אין חובה להעסיק ע״ד, וכל אדם רשאי לנהל את עניינו 
ואף להתדיין בעצמו. החליט לפנות לע״ד, רשאי הוא לבחור בו, 
לסלקו או להחליפו לפי רצונו. בארצות הסוציאליסטיות נחשב ע״ד 
לפקיד הציבור! בארצות אחרות (וביניהן ישראל) רשאי ואף חייב 
לעתים ביהמ״ש למנות פרקליט לנאשם שאין לו סניגור משלו. 

תפקידיו העיקריים של עה״ד שלושה. והם קשורים זה בזה: 
ייצוג, עריכת מסמכים, יעוץ. 

א) בפני הערכאות מופיע ע״ד כנציגו (׳ל 6 ״ז 3110 ) של בעל־הדין 
שמינה אותו. הוא ינהל את המשפט מטעם ה״מרשה" ("לקוח", 
"קליינט") ויעשה כל פעולה שהלקוח חייב או רשאי לעשותה 
לקידום עניינו, פרט לאותן הפעולות המוטלות על הלקוח אישית 
(כגון מתן עדות). במשפטים פליליים נדרש לרוב הנאשם עצמו 
להופיע לבירור אשמתו, ותפקידו של עה״ד ("סניגור") הוא לעמוד 
לצדו של הנאשם ולנהל את הגנתו. 

מלבד הגופים השיפוטיים (בתמ״ש ובת״ד) מייצג עה״ד את 
שולחיו בפני גופים מעין־שיפוטיים ומינהליים, כגון: לשכות ההד 
צאה־לפועל, רישום מקרקעין, רשמי חברות, שותפויות ופטנטים, 
פקידי שומה ועוד. 

ב) מילוי תפקידיו הנ״ל מחייב עריכת מסמכים מרובים (כתבי 
טענות, בקשות, תצהירים, הודעות ערעור ואחרות),• כ״כ עוסק 
עה״ד בעריכת מסמכים "משפטיים" מכל סוג עבור מרשיו (כגון 
חוזים [ע״ע חוזה], תזכירים, שטרי־מכר, צן־אות [ע״ע] וכדומה). 

ג) אשר ליעוץ, על עה״ד לחוות דעתו מבחינה משפטית לפי 
הנתונים הידועים ולהדריך את הלקוח בהתאם. 

למעשה מתרכז עה״ד בסוג מסוים של עניינים. לפיכך הוכרה 
רשמית, בארצות אחדות, חלוקתם של עורכי־הדין עצמם לפי תחום 
עיסוקם. כך, למשל, הבחינו עד לפני זמן קצר בצרפת בין :ז 003 ׳\ 3 
(יועץ משפטי) לבין (נציגו של בעל־דין בפני בימ״ש מסוים), 
וכן באנגליה מבחינים עד היום הזה בין ־ 1011:01 ) 50 המקיים את הקשר 
הישיר ללקוח לבין - 15££1 ז- 31 נ 1 המייצגו בבימ״ש. כן קיימת בצרפת 
משרתו של הנוטריון (סז! 3 :ז 0 ס) כבעל מקצוע נפרד המוסמך לערוך 
מסמכים ולהעניק להם כוח של מסמך רשמי. בישראל אין מבדילים 


בין סוגים שונים 
של עורכי־דין, 
פרט להענקת רש¬ 
יון מיוחד לשמש 
נוטריון למסמכים 
שנועדו לשימוש 
בחו״ל. 

יחסים בין 
ע ה" ד ובין ה¬ 
לקוח. לפי דעה 
מקובלת ברוב אר¬ 
צות העולם מוש¬ 
תתים היחסים ש־ 



א. דומיה: עורר־דין "הבטוח שיקב 5 מ^ולח!* 
שכר־טרחה גבוה" 



777 


עורד־דיו - עז 


778 


בין עה״ד לבין לקוחו על אימון הדדי. כשם שהלקוח רשאי לבטל 
בכל עת את יפוי־הכוח שמסר לפרקליטו, כן רשאי עה״ד לסרב לקבל 
עניין לטיפולו, או, לאחר שקיבלו, לסרב לפעול לפי הוראות מרשו 
אם אינן לפי רוחו. 

מאותו טעם נחשבת עריכת־הדין כמקצוע אינדיווידואלי מובהק, 
באשר הוא מספק לכל לקוח את טיפולו האישי של הפרקליט שאליו 
פנה. ברם, לאחרונה מצטיירת תמורה עמוקה ומיטשטשת הגישה 
המסרתית, כתוצאה מהצטרפותם של עורכי־דין אחדים — במקרים 
רבים והולכים — לשם ניהול משרד משותף. רבים יותר גם עורכי- 
הדין המועסקים בתור פקידים קבועים, לא במשרדי פרקליטים בלבד, 
אלא גם במפעלים המחזיקים מחלקה משפטית פנימית. מפעלים אלד. 
הלכו בעקבותיהן של הרשויות הציבוריות- ובראשן המדינה עצמה, 
המחזיקה מנגנון משפטי שלם (היועץ המשפטי לממשלה ץשמזמהב 
31 ז 2 ת 6 §, פרקליט המדינה ץ 2 חז 3110 51212 , פרקליט המחוז זססזצ!!) 
ץ 2 מז 3110 ונציגיהם). 

אם כי המקצוע של עריכת־דין הוא "חפשי", אוסר החוק לעסוק 
בו ללא רשיון, והענקת הרשיון כפופה לתנאים חמורים (ר׳ להלן). 
בקשר לכך הוקמה בישראל, בשנת 1961 - לשכה המאגדת את כל 
עורכי־הדין במדינה, ותפקידה לשקוד על רמתו של המקצוע וטהרתו. 
הלשכה נהנית מאוטונומיה רחבה, הן מבצעית (באמצעות ועד 
מרכזי וועדים מחוזיים), הן תחיקתית — באשר היא מוסמכת 
להתקין כללים המחייבים את חבריה, ובייחוד כללי אתיקה מקצועית, 
והן שיפוטית — לבירור האשמות המובאות נגד חברי הלשכה בשל 
התנהגות שיש בה משום עבירת משמעת. כ״כ מיוצגת הלשכה ע״י 
שנים מחבריה בוועדה הממליצה לפני נשיא המדינה על מינוי 
שופטים. 

מוסדות הלשכה מורכבים רק מעורכי־דין, חברי הלשכה, הנב¬ 
חרים ע״י חבריהם למקצוע, אך עצמאותה של הלשכה כפופה 
לפיקוחם של גורמים ממלכתיים, ובייחוד לביקרתו של ביהמ״ש 
העליון. 

בארצות רבות נקבעים בדייקנות תנאי הכשירות להיות ע״ה 
בישראל אין מקבלים אדם כחבר הלשכה אם אינו בעל השכלה 
משפטית גבוהה ואם לא עבר תקופת התמחות (בד״כ שנתיים) 
ועמד בבחינת הלשכה. ההתמחות היא בעבודה משפטית. מעשית 
במשרד מאמן; בחינת הלשכה באה לבדוק את מידת יעילותה של 
ההתמחות. 

זכויות וחובות. בישראל — שלא כמו בארצות אחרות — 
מובטחת לחברי הלשכה הזכות הבלעדית לעסוק במקצועם, והפרת 
זכות זו היא עבירה ועונש בצידה. ברם, קיימים חריגים אחדים 
לטובת מקצועות אחרים, כגון: טוען רבני המייצג את לקוחותיו 
בביה״ד הרבני, עורכי פטנטים, יועצי מס, רואי חשבון ועוד — 
כל אחד בתחומו המצומצם. 

בימי קדם הושיטו עורכי־הדין את עזרתם שלא ע״מ לקבל פרס; 

אך כיום מוכרת זכותם לדרוש שכר טרחתם המוסכם או הראוי, ואף 
מותר להם לתבוע את לקוחותיהם לשם גבייתו. 

לעומת זה כפוף כל ע״ד לכללי התנהגות מיוחדים (אתיקה מקצו¬ 
עית). הוא חייב חובת נאמנות ומסירות ללקוחו; משום כך אסור לו 
לייצג לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים ולטפל בעניין נגד מי שהיה 
לקוחו באותו עניין. כ״כ מוטלות עליו חובת הסוד המקצועי ביחס 
לכל דבר שנמסר לידיעתו במילוי תפקידו, והחובה לשמור את 
כספי הנאמנות בחשבון נפרד. 

בלי לפגוע בחובות אלו ללקוחו או לגרוע מהן, י נדרש עה״ד 
לעזור לביהמ״ש בעשיית משפט, וחובתו לשמור על יחם של כבוד 
למוסד השיפוטי, מה גם שהשופטים רובם ככולם מתמניים מבין 
שורות עורכי־הדין בעלי ותק ונסיון. 

בכלל, כל ע״ד חייב להימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד 


המקצוע, אף בחייו הפרטיים. לפיכך נתקבלה ועדיין קיימת בעולם 
הרחב — ואף בישראל — הגבלה האוסרת על ע״ד לעסוק בעסקי 
מסחר ולנהל את משרדו בצורה מסחרית (כלו/ ע״י פרסומת או 
בדרכי שידול אחרות לשם השגת עבודה). 

ע״ד הסוטה מכללי האתיקה המקצועית יתן את הדין בביה״ד 
המשמעתי של הלשכה, ואם יימצא אשם יהיה צפוי לעונש (אזהרה, 
נזיפה, השעיה או הוצאה מן הלשכה). יתר על כן, עה״ד עומד 
תחת פיקוחו של ביהמ״ש שבפניו הוא מופיע והשופט מוסמך להטיל 
עליו סנקציות ישירות חמורות (על בזיון בימ״ש, חיוב בהוצאות 
המשפט, ועוד). 

ש. גנוסר (עורך), עה״ד בישראל, מעמדו, זכויותיו וחובותיו; לקט 

דינים והלכות, תשל״א 2 : 111 ? 1 ! 0 )! 700 ,ת 0 ) 6 [ון<ן\, .ן 

., 1 ; 1953 , £111105 1111 ,:!■/ י ץי 111:1 ר־ 1 ! . 8 . 11 ;־ 1928 , 110010,1 ' 11 

- 1 ז 1 ? .יד - !זבחז־ציטתטסס . 1 \' ;" 1954 , )ססססס' 01 0105510/1 ■(!) 111 110 7111110 
. 1966 ,/)) 50010 1510110111 111 01 \< 1111 ., 1 7/10 ,ו 1 ב 1 ז 1 

ש. מ. 

עורקים, טרשת־ ע״ע לב, עט׳ 90 . 

עז (מק&ס), סוג יונקים מעלי־גרה בקבוצות העזים ממשפחת 
הפריים ומתת־משפחת־היעלים (ע״ע), שעמו נמנית ע׳־הבית 
(ר׳ להלן). בניגוד לכבש (ע״ע) מאופיין הזכר של הע׳ בזקן ובבלו¬ 
טות מתחת לזנבו, המפרישות ריח חריף (,ריח־ע"׳). הזנב בד״ב 
זקוף והמצח קמור. צבעי הע׳: לבן — חום כהה, משקל הזכר המבוגר 
(״התיש״) 75 — 120 ק״ג, ומשקל הנקבה המבוגרת (״העז״) 50 — 100 
ק״ג. הע" חיות בסביבה הררית. באביב עולות הע" אל הפסגות ואילו 
בחורף יורדות לשטחים נמוכים יותר. זמני הרעיה בשעות המאוחרות 
של אחה״צ ובכל הלילה. הע" הן בע״ח חובבי-יערות וגורמים נזק 
באכלם ניצנים וענפים צעירים. בא״י גרמה רעיית הע" הרס רב 
ליערות הטבעיים (ור׳ תמ ׳ , כרך ו/ עט׳ 232 ). הזכרים והנקבות 
חיים רוב ימות השנה בעדרים ( 5 — 20 ראש) נפרדים. בעונת היחום 
מוצאים בני הזוג זה את זה בעזרת חושי הראיה והריח המפותחים. 
ההריון נמשך 147 — 180 יום, בהמלטה 1 — 2 גדיים. הגדיים מגיעים 
לבגרות לאחר 8 — 12 חדשים. אורך החיים של ע׳־הבר 10 — 18 שנים. 

סוג ד,ע׳ כולל 5 מינים. על המין ( 1 ) . 0 ע״ע יעלים, עמ׳ 

994 , מינים אחרים: ( 2 ) ע׳ קווקאזית ((הטור! . 0 ) 

נפוצה בהרי הקווקאז בלבד. ( 3 ) ע׳ ה בזואר ( 1-116 §ב§ 36 . 0 ) 
באסיה ובאירופה. ( 4 ) ע׳־הברג (״ 311:0112 } .ס) בהרי ההימליה. 
( 5 ) ע׳־הפירינאים (ג 1310 ז 6 ז׳<ק . 0 ), קרובה ודומה ליעל, 
נפוצה בחצי־האי האיברי. 

ע׳־הבית ( 0. 1111x115 ). דוב הגזעים של עזי הבית התפתחו 
מע׳־הבזואר, הע׳ היא מראשוני בעה״ח שבויתו ע״י האדם הקד¬ 
מון. מרכז ביותה היה, כנראה, באסיה הדרומית־מערבית. ע׳־הבית 
התפשטה בכל האזורים המיושבים של כדה״א. ב 1970 היה מספר 
הע״ בעולם 384 מיל/ באפריקה ( 107 מיל׳) ובמזרח הרחוק ( 103 
מיל׳) מספרן הרב ביותר. הע׳ היא בעלת כושר הסתגלות רב לתנאי 
סביבה חדשים. ידועה כבע״ח המסתפק במועט. מספקת חלב, בשר 
וצמר. 

בין גזעי התרבות של עזי-הבית קיים שוני רב מבחינת גודל 
הגוף, הצבע, אורך השער והכושר בהספקת חלב ובשר. הגזע המפור¬ 
סם ביותר הוא ה ז א נ ן ( 833:1611 ) שמוצאו מעמק הזאנן שבשוויץ. 
הוא אחד מהגזעים הכבדים ביותר (משקלה של הנקבה המבוגרת 
60 — 65 ק״ג ומשקלו של התיש 70 — 90 ). כושר ההנבה של חלב 
טופח בו במשך דורות רבים, ומבחינה זו הוא עולה על כל שאר 
גזעי ע״ לחלב. תנובתו השנתית 600 — 1,200 ק״ג חלב הכולל 3.2% — 
3.6% שומן. גזעים אחרים באירופה הם : הפואטו (טססס?) בצרפת, 
האנגלי־נובי באנגליה, המלטס — במלטה, שהוא בעל פוריות 
ותנובה גבוהות. מהגזעים האפריקנים המפורסם ביותר הוא הנובי 
( 1181311 ז\ן) המניב חרבה חלב בעל אחוז שומן גבוה ( 4.41% — 



779 


עז — עזאזל 


780 





ו^יין־י־ 



מימי! ?שסא 5 : עז קיוקאז י ת (הטור; ג:> 2116351 :> 3 זנן 03 ); 


עדהבית (צעיר; 0.101x115 ); עז 10 הגזע ואגן ( 5330611 ); עז מו הגזע אנגורה (בז 01 §ס 4 ) 


6.63% ). הגזעים המוכרים ביותר של המזה״ת הם ע׳ הממבר 
(■ ¥301861 ) והע׳ הדמשקאית (מוצאה מסביבת דמשק) הידועה גם 
בשמות בלדי ( 831301 ) ושאמי ( 5113011 ). גזע הממבר הינו בן בית 
זה מאות בשנים בארצות המזה״ת וגם בא״י, אך מקום מוצאו אינו 
ידוע. ע׳ זו חיה בעדרים, מטיבה לרעות, עוברת שטחים גדולים 
והיא מותאמת לתנאי המזה״ת. היא חזקה וחסונה, אך תנובתה 
נמוכה. הע׳ הדמשקאית גדולה וחזקה וכבדת משקל: אפה קמור 
במקצת: שערותיה ארוכות ובעלות ברק מיוחד. צבעה חום־אדמדם 
עם כתמים לבנים. בד״כ שני המינים של גזע זה מחוסרי־קרניים. 
בין כל הגזעים שמקורם במזה״ת, היא הגזע הטוב ביותר לייצור 
חלב; אחוז השומן בו הוא גבוה מאוד ( 4% — 5% )• 

בשפלת אסיה המרכזית מהאגם הכספי עד המדבר הגובי מגדלים 
ע״ בעלות אזניים קטנות, שיער ארוך ומבריק — לייצור בשר, חלב 
וצמר. בין הגזעים שטופחו במיוחד לייצור צמר המפורסמים ביותר 
הם האנגורה ( 3 ז 0 ; 118 \!) והקשמיר (• £35811111 ) או פשמינה (- 358 ? 
01103 ). מוצאה של ע׳ האנגורה הוא ברמות ההרריות של אסיה 
הקטנה, ומשם התפשטה לאיראן ולסוריה ונקלטה באה״ב, באפריקה 
הדרומית, באוסטרליה ובבריה״מ. שערה של האנגורה — מוח׳יר 
( ¥0838 ) לבן, ארוך, מסולסל ובעל ברק משי, חזק ועדין יותר 
מצמר הכבשים. עובי הסיבים של שער המבוגרות 33 — 44 מיקרון 
וזה של השגר 19 — 30 . הגידול המהיר של הסיבים מחייב את גיזת 
הע״ כל 6 חדשים. את גזע הקשמיר מגדלים על המדרונות הדרומיים 
של ההימליה בטיבט ובמונגוליה. תחת שערה הגם נושאת הע׳ פרווה 
עשירה עשויה משערות פלומה עדינות ורכות, בעלות ברק מיוחד, 
המכונות פאשם ( 35801 ?), וערכן רב. את הפאשם אוספים מהע׳ 
בסריקה זהירה. היבול השנתי של ע׳ מבוגרת הוא כ 4 /*— 2 /ג ק״ג 
פאשם (ור׳ בסוף הערך). 

גידול ה ע׳ בעולם. ע" לחלב מחזיקים לרוב בתור עזי־בית 
במשקי עזר. צפירות הגזעים, הגדלים בתנאי גידול אינטנסיוויים, 
מורבעות בגיל 7 — 10 חודשים. בגידול ע" קיימת אומנם גם הזרעה 
מלאכותית, אך בד״כ מקובלת הרבעה טבעית. תייש אחד יכול להר¬ 
ביע ביום 3 ע״. תקופת ההריון נמשכת 144 — 160 יום. מספר הגדיים 
בהמלטה הוא, בד״כ, 1 — 2 ולעתים יותר ( 3 — 5 ). 

גידול הע׳ בישראל. ב 1931 היו במשק היהודי כ 3,000 
ראש בלבד, רובם מהגזע המקומי ומספר קטן מהגזע הדמשקאי, ע׳ 
הזאנן, שהובאה ארצה ב 1932 משוויץ, הולכת ונפוצה במשק היהודי 
והגיעה ב 1971 לב 30,000 ראש לעומת כ 100,000 מגזעים מקומיים. 
את ע׳ הזאנן מגדלים במשקים קטנים, במוסדות לחינוך חקלאי 
ובמשקי ילדים בקיבוצים, בעדרים בני פחות מ 20 חולבות. משנות 
ה 60 מגדלים ע״ גם בעדרים שגדלם 80 — 100 חולבות בשיטות 
משוכללות ביותר. החלב משווק למחלבות לייצור גבינות. בישראל 
פועלת אגודה לגידול ע׳־הבית — ״עזיזח״ — המטפלת בהשבחת 
הגזע ומארגנת את ההרבעות במשקים הזעירים שאין בהם תיישים. 
התנובה השנתית של הע" הרשומות ב״ספר העדר" (קיים בישראל 


מ 1949 ) היתד, ב 1971 993 ק״ג חלב בממוצע, תנובודשיא ל 277 ימי 
חליבה היתד, 2,293 ק״ג חלב ו 55 ק״ג שומן. משק הע" של המיעוטים 
נמנה ברובו עם ע" מהגזע המקומי, הכולל בארץ שני טיפוסים: 
בצפון — הגדול יותר ובדרום — הקטן, שהסתגל היטב לתנאי המדבר. 
הע" המקומיות מוחזקות רוב ימות השנה על מרעה טבעי ובחצרות 
הבתים; מאכלן שלפים, פעמים בתוספת מזון אחר. מגדלים אותן 
בעיקר לייצור בשר, משום שתנובת החלב שלהן מעטה. במקומות 
בהם מובטחים תנאי החזקה והזנה טובים יותר, מכליאים אותן עם 
תיישים דמשקאים או זאנן להעלאת תגובתן. 

גידול הע" הוא רב־תכליתי: בעיקר לייצור חלב (באירופה 
ובצפון אמריקה) ובמידה מועטת לייצור בשר או צמר. יחסית למשקל 
גופה מסוגלת הע׳ לייצר את כמות החלב הגדולה ביותר בין כל 
בעה״ח מניבי-חלב. ב 1970 הגיע ייצור החלב ל 6.7 מיל׳ טונות. 
הייצרנים העיקריים הם: אירופה ( 1.6 מיל׳ טונות), המזרח הקרוב 
( 1.7 מיל׳) והמזרח הרחוק ( 1.5 מיל׳). צבע החלב לבן; כדוריות 
השומן שבו הן זעירות יותר מאלה שבחלב הבקר. חלב הע" מכיל 
יותר חלבונים נמסים מחלב הבקר. פתיתי הגבן שבו מצומצמים 
יותר מאשר בחלב אחר, ולקרישי הגבן תכונות מיוחדות. הרכב 
החלב אינו קבוע והוא משתנה מע' לע׳ ומגזע אחד למשנהו: שומן 
2.9% — 4.9% ; חלבון 2.9% — 4.6% ; סוכר 3.8% — 5.0% ; חומר יבש 
11.3% — 15.0% . חלב הע" משמש לשתיה: מייצרים ממנו גבינות 
שונות ומוצרי חלב דיאטטיים לילדים, זקנים וחולים. עור הע׳ משמש 
כתחליף לעור האנטילופה ומייצרים ממנו מוצרי עורות שונים (ע״ע 
עור וברסקאות). מעור גדיים מייצרים כפפות בטיב מעולה. העורות 
הטובים ביותר לעיבוד תעשייתי הם אותם המופקים מהגזעים ששערם 
קצר ועדין. עורות של גזעים מסוימים מעבדים לפרוות. לשער הע׳ 
שימוש רב בתעשיה לייצור לבד, שטיחים, חוטים, בדים דמויי־עור, 
בדי קטיפה ומברשות. השיער של עזי האנגורה מהווה חומר גלם 
רב-ערך לתעשיית הטכסטיל. וכן מייצרים משערות הפלומה של ע׳ 
הקשמיר את המטפחות הקשמיריות המפורסמות בכל העולם. 

פ, לאור, ע' הבית, תשכ״ב; ,׳<■//,?,;. 1 !>ס 0 .ס 

. 1970 3 

אב. פא. 

עזאזל, מלה שנזכרת במקרא (ויק׳ טז) בזיקה לאחד משני שעירי־ 
החטאת שבעבודת יום־הפפורים (ע״ע, עמ׳ 390 — 392 ). 

השעיר, "אשר עלה עליו הגורל" לכך, נשתלח לע׳ ("המדברה", 

.אל ארץ גזרה") ביד "איש עתי" (המזומן לכך). השעיר נשא 

עליו, באופן סמלי. "את כל עונות בני ישראל", ושילוחו סימל את 
כפרתם. מהכתוב "ושלח את השעיר במדבר" (שם, כב) נראה, שלא 
היה נהרג, ובכך דומה עניינו לשילוח "הצפר החיה על-פני השדה" 
בטקס טהרת המצורע (ויק׳ יד, ז). בימי בית שני דחפו את השעיר 
מראש־צוק, כדי שייהרג. 

במזרח הקדום. בבבל נתנו לאלת־השאול, בראש-השנה 
הבבלי, גדי כתחליף לאדם׳ ובתעודה מאגית מאשור מוצע לקשור 



781 


עזאזל — עזד! 


782 


למיטת־חולה שעיר־עזים, שיטול את חליו־; למחרת יוליכוהו למדבר, 
יחתכו את ראשו, יבשלו את בשרו ויכניסוהו לבור, עם דבש ושמנים. 
בעת מגיפה נהגו החתים לשלח איל לארץ־האויב, כדי לסלק לשם 
את המגיפה. בראש האיל קשרו כתר של חוטי־צמר צבעוניים (השר 
חוט של זהורית שהיו קושרים בראש השעיר [משנ׳ יומא ד׳, ב׳]). 
בעולם ההלניסטי היו משלחים מהעיר, בעת־צרה, או במועדים 
קבועים, ;) 0 * 110 י)״ש "שעיר לע׳", אדם ולא בע״ח, ובד״ב לא המי¬ 
תוהו. 

ח ז " ל נחלקו בפירוש המלה. לדעה אחת ע׳ הוא מקום׳ בהקבלה 
ל״ארץ־גזרה" (שפירשוהו ארץ גזורה׳ מבותרת), ופירושו מלשון עז 
וקשה, "קשה שבהרים" (יומא ס״ז, ע״ב; והשר ספרא ות״י במקומו), 
דעה אחרת רואה בע׳ כוח על־טבעי: "גורלו של הקב״ה קרבן־עולה, 
וגורלו של ע׳ שעיר־חטאת״ (פדר״א מ״ו) (ולפי שני הפירושים — 
כאילו היה כתוב: "עזזאל"). בפרשת המלאכים הנפילים שבם׳ חנוך 
(ע״ע, עמ׳ 695/6 ) הכושי, עזאל (או עזזאל) הוא מנשיאי המלאכים 
שחמדו את בנות־האדם (ר, ר; בחילופי הנוסח במהדורת 1€5 ז 3 ו 01 ), 
והוא שלימד את בני־האדם לעשות כלי־נשק, תכשיטים ומותרות. 
באחרית־ה-מים (ע״ע׳ עמ׳ 446 , 449 ) יצטווה רפאל לאסור את ע׳ 
ולהשליכו אל החושך, ו״עשית פתח אל המדבר אשר בדודאל והש¬ 
לכתו שמה. ושמת עליו סלעים קשים וחדים" (חנוך א', י׳, ד׳—ה׳). 
נראה שדודאל היא בית־חדודו, או בית־חרודו, שבמשנה (יומא ר, 
ח׳), וש״סלעים קשים וחדים" רומזים על הצוק שממנו הושלך השעיר. 
שריד של פשר על ע/ ברוח דומה, נמצא בקומראן. גם לפי "דבי 
ר׳ ישמעאל״, ע׳ — שהוא, לדעתם, שם השעיר המשתלח (ר׳ להלן) 

•— ״מכפר על מעשה עוזא ועזאל״ (יומא סז, ע״ב); ור׳ ילק״ש 
ברא׳, רמז מ״ה וילינק, בית־המדרש, ד, קכ״ז). גם לדעת ראב״ע 
ורמב״ן ע׳ הוא שם של אחד מה״שעירים" (וע״ע קבלה). הרמב״ם 
(מדג ג׳, מ״ו) רואה בשעיר לע׳ חלק ממלחמתה של התורה בעבודה 
זרה. 

לפי התרגומים היווניים והוולגטה ע׳ הוא כינויו של "השעיר 
המשתלח", והמלה נתפרשה כ״עז־אזל", היינו העז ההולכת. לפי 
רד״ק (ספר השרשים) ע׳ הוא שם ההר שאליו הוליכו את השעיר, 
ונקרא כך, לפי שהיתה העז הולכת אליו. לדעת טור־סיני עזאזל = 
עז־אזל = עז-בר, ע״ש שילוחה אל עיזי־הבר במדבר. 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א׳ (מפתח, בערכו), תרצ״ז; 

נ. ה. טור־סיני, הלשון והספר, כרך האמונות והדעות, 148 — 155 , 

תשט״ז; ב. א. לוין, כיפורים (א״י, ט'), תשכ״ט (כולל ביבל׳); 

ש. אחיטוב, ע ׳ (אנצ׳ מקראית, ו׳), תשל״ב; - 011 ■!? ,מ 150 זזג 14 .£ .ן 

. 0 .( ; ־ 1908 , 95-109 , 11181011 ? )(; 6101 /ס 5 )!( 1 10 1111 ) 80/11 
. 14 ; 1925 8 , £001 )ק 0 )$ ) 7/1 : ¥1 , 80118/1 11 ) 00111 ?,/יל 

- 116 ^ . 14 .( ; 1962/3 ,( 6111 , 011 () $1001 ) 101 ) 11 1 ) 151-0 (ס 00 ( 118 ) 7 ) 7/1 

. 1968 , 78 , 4 6 ( 11 )€ , 0 ־ £1 

ש. אח. 

עזבו[, נכסי המוריש העוברים במותו ליורשיו ע״פ דין או ע״פ 
צוואה, אם נערכה (ע״ע ירשה; צואה). 

במרבית שיטות המשפט רכישת הירושה היא אוטומטית ואין 
צורך בהסכמתם המפורשת של היורשים, אך רשאי יורש להסתלק 
מחלקו בע׳. ע״פ חוק הירושה הישראלי מ 1965 , עובר חלקו של 
היורש המסתלק לילדיו או ליורשים האחרים של הע׳, אך רשאי 
יורש להסתלק מן הע׳ גם לטובת בן־זוגו או ילדיו של המוריש 
בלבד. 

חוק הירושה שולל את גישתו של המשפט האנגלי על פיה עובר 
הע׳ לאחר מות המוריש למנהלו אשר מתפקידו לחסל את חובות 
הע׳ ולהעביר לכ״א מן היורשים את חלקו. בישראל, כבשיטות 
המשפט הנהוגות באירופה היבשתית, עובר הע׳ במישרין לרשות 
היורשים עצמם. עד לחלוקת הע׳ הוא בגדר רכוש משותף של היור¬ 
שים׳ בין שהנהלתו מסורה לידי מנהל עזבון ובין שהוא בידי היור¬ 


שים עצמם. אך אפילו מונה מנהל ע׳, נשארים היורשים הבעלים 
החוקיים של הע׳. 

המשותף לכל שיטות המשפט הנזכרות הוא העקרון שאין זכויותיו 
של המוריש פוקעות עם מיתתו והן מוסיפות להתקיים לטובת יורשיו 
(אם אין אלה זכויות אישיות שלא ייתכן שתהיינה שייכות לאחר); 
גם חובותיו אינם פוקעים אז ורשאים נושיו לדרוש פרעונם מן 
הע׳ ובלבד שאינם חובות אישיים של המוריש, כגון תשלום מזונות. 
הוצאות נוספות שניתן לגבותן מן הע׳ ושלפי חוק הירושה קודמות 
לפרעון החובות האחרים הן ההוצאות הכרוכות בהלווייתו של המו¬ 
ריש, קבורתו, הצבת מצבה על קברו וכן הוצאות אחרות הנובעות 
מניהול הע׳. 

באותן שיטות משפט שהע׳ עובר בהן במישרין לידי היורשים, 
אחראים היורשים אישית לחובות הע׳. במקרה של יורש שחובותיו 
רבים, עלול מיזוג חובות הע׳ עם חובותיו האישיים להביא לפגיעה 
בנושים קודמים. כדי למנוע פגיעה כזו י מכירות שיטות המשפט 
הנ״ל בכמה אפשרויות וביניהן זאת שלפיה מקבל אמנם היורש את 
הע׳ אולם הוא אחראי אך ורק לחובות הע׳ כדי שוויו של מה שקיבל 
מן הע ׳ . אפשרות נוספת היא ניהולם של נכסי היורש בנפרד מכלל 
נכסי הע׳, שייעשה לפי בקשתו של היורש לשם הגבלת אחריותו או 
לפי בקשת נושי הע׳ כשהם חוששים מפני מצבו הכלכלי של היורש 
או התנהגותו. 

אפשרות אחרת, שנתקבלה ע״י חוק הירושה, בכפוף להוראה 
אחרת מטעם ביהמ״ש, היא ניהול הע׳ בפשיטת־רגל (ע״ע) וזאת 
כשאין נכסי הע׳ מספיקים לכיסוי כלל החובות המגיעים ממנו. הליך 
זה מבטיח שוויון בתשלומים בין הנושים וכן הגבלת אחריותו של 
היורש בתחום נכסי הע׳. חוק הירושה מגביל אף בדרך נוספת את 
אחריות היורשים בכך שעד לחלוקת הע׳ אין היורשים אחראים 
לחובות הע׳ אלא בנכסי הע׳. לאחר חלוקת הע׳, מכיר חוק הירושה 
בדרגות שונות של אחריות היורשים התלויות במידת הזהירות 
והנאמנות שגילו בסילוק חובות הע׳; אחריותו החמורה ביותר של 
היורש אף היא מוגבלת לכלל שוויו של הע׳ בזמן חלוקתו. 

פ, ה. שטראוס, דיני הירושה בישראל, תש״ל < -מס 0 4 ״!!־??ת!. 11 

6156 7)631136 0/1 (!16 861611/3£ {0 8x661110/3 (1/13, 43/1113/31 )6301'3, 

1914 2 ; £. - 00 € 5 ט 5 1.65 :¥[ , 6 ( £3 6031 6/6/1 3/011 36 3116 -/* 7 , ח 111 ן > 0 .מ 

8 / 0 / 111 ) 8 16 ( 1 0/1 1113313 /¥\ 1 1111 י ז \\ .£ ; 1908-1912 י צח 10 צ x663' 

(0/3 3/13 4331 / 1 ) 6 ) 5 > 1 ;> 1111 ת 511 . 0 . 1 ־ 1 .ן ; 1963 13 , 1-11 , 5 -/ 0 ) 3 -/) 15 ה .), 

]¥111/3/123 333 140/(1/36/•, 03 8x661/(0X5, 4331/ 3'15(/'3(0)'5 333 ?/'0 £>3(6, 

1970. 

ג. ט.-פ. של. 

עזה (ערב' 1 ^ 1 ; אנג' 0323 ), עיר בדרום רצועת החוף של א״י. 

128,300 תוש׳ (מפקד 1967 ), מהם 30,000 ( 1967 ) במחנה 
הפליטים א(ל)־שאטי שהוכלל בתחום העיר ב 1972 . 

ע׳ היא העיר־הראשית "ברצועת ע"׳ המשתרעת מדרום לאשקלון 
ועד רפיח. על הרצועה ע״ע א״י, עט׳ 620 — 623 , וכרך־מילואים, עמ ׳ 
543 — 545 ושם מפה. 

ע׳ שוכנת במרכזה של רצועת־החוף ובלב איזורה החלאי. ממז¬ 
רחה וממערבה גבעות חול וכורכר. ממזרח לעיר נשקפת גבעת 
עלי אל־מנטאר. ע' בנויה משלושה חלקים עיקריים המשקפים את 
תולדות התפתחותה: ( 1 ) העיר הישנה, שמקורה במאה ה 12 , ובה 
רובע דרג׳, הבנוי בסיגנון ממלובי המעורב בסיגנון תורכי. יש בו 
כיכר מרכזית ורחוב ראשי — ע' 8 ר אל־מח׳תאר. בשני צדדיו צמח 
מרכז העסקים הראשי של העיר. בשנות ה 60 עקפו המצרים רחוב 
זה וסללו ציר מקביל לו — רחוב אל־ואחדה. ( 2 ) העיר החדשה, 
ראשיתה בתקופת המנדט׳ ועיקר בינויה בשנות ה 30 וה 40 . רבעיה 
הם זיתון במערב העיר וא(ל)־רמל בצפון מערב העיר, שנבנה 
אח״כ באופן יותר מודרני ומרווח. ( 3 ) מחנה הפליטים א(ל)־שאטי 
הוקם בשנות ה 50 בסמוך לעיר ורק לאחרונה צורף לתחומה המוני- 



783 


עזה, היסטוריה 


784 


ציפאלי. השכונות האחרות, א(ל)־תרכמאן, ג׳דידה ותפאח, בנויות 
רובן בתי־חומר דלים ורוב תושביהן בדווים שהתנחלו בעיר. 

ב 1973 נחנך בג מ ל ־ ע׳ מזח חדש, דרכו מייצאים תוצרת חקלאית 
(בעיקר פרי־הדר) ומייבאים מלט. הנמל משמש גם כנמל־דיג. בתחומי 
העיר פרדסים, שדות מעובדים וגני־ירק. 

תושביה הערביים של ע׳ הגיעו! אליה כמעט מכל ארצות ערב. 
המיעוט הנוצרי מנה ב 1967 1,650 נפש. בעקבות מלחמת השחרור 
היגרו לרצועת ע׳ פליטים ורבים התיישבו בעיר ובסביבותיה. 

עיסוקם העיקרי של תושבי ע׳ הוא חקלאות, מלאכה ודיג. רבים 
עובדים בבניה, בחקלאות ובשירותים שונים בתחומי ישראל, יהודה 
ושומרון. 

א. אס. 

היסטוריה — מזרח קדמון. ע׳ נזכרת לראשונה אצל 
פרעה תחותמס 111 ( 1490 — 1450 לפסה״נ [ע״ע מצרים, עמי 172/3 ]) 
בשם ״גצת״, ומכונה ״שלל המושל״; הוא הגיע אליה בדרכו לדיכוי 
מרידת מלכי כנען וסוריה. באותה מאה נצטווה מושל תענך (ע״ע) 
להתייצב בע׳ בפני המצרי אמנחתפ. לפי מכתבי אל עמארנה (ע״ע) 
חנה בע׳ (״-ג 2 - ב ^) — שנחשבה מרכז שלטון כמו יפו — חיל־מצב 
כפוף לפקיד מצרי. ע׳ היתד, מרכז מינהלי חשוב לשלטון המצרי 
ולצבאו בכנען, ונקודה חשובה על הדרך הראשית ממצרים למסופו¬ 
טמיה; חשיבותה לא נגרעה גם לאחר היאחזות הפלשתים (ע״ע), 
ואפשר שקביעת הגבול הדרומי של א״י במקרא על יד ע׳ — אף 
שהושפעה מהיחסים שבין ישראל לפלשתים — מעוגנת במציאות 
מצרית, בהיותה הדרומית בין ערי החוף בארץ (ברא' י, יט; מל״א ה, 
ד.: ועוד). 

במקרא נשארו ידיעות מעורפלות על תושבי ע׳ הקדומים, 
אולי מלפני השתלטות הפלשתים: העוים "היישבים בחצרים עד עזה", 
שה״כפתורים״ השמידום (דב׳ ב, כג); הסיפור על הענקים שנותרו 
בע׳ בימי יהושע (יא, כא—כג) שמר אולי מסורת על תושבים קדו¬ 
מים אלד,; בסיפור לכידת ע׳ (ועקרון ואשקלון) בידי יהודה (שום׳ 
א, יח—יט) נשתמר זכר לשלטון ארעי של השבט על ע׳ לפני 
הפלשתים (והשר׳ יהו׳ יג, ב—ד), ושיוך ע׳ ובנותיה ליהודה (יחו׳ 

טו, מה—מה) משקף מציאות קדומה זו. 

במאה ה 12 לפסה״נ נכללה ע׳ בארץ פלשתים, כמפורש באונו־ 
מסטיקון של אמנאפת, וכפי שעולה מרשימת ערי פלשת שבמקרא. 
ומסיפורי שמשון על העיר ומקדש דגון שבתוכה (יד,ו׳ יג, ג; שום׳ 

טז, א—ד; כא—לא; שמ״א ו, יז). על שלמה נאמר במפורש כי 
רדה ״בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה״ (מל״א ה, ד; והשר דה״ב 
ט, בו). ברשימה הגאוגרפית של שישק על מסעו בארץ, בשנת 5 
לרחבעם, תופסת ע׳ את המקום הראשון, לפני גזר. 

מנבואת עמוס (ע״ע; המאה ד, 8 לפסה״נ) מסתבר, כי ע׳ היתה 
אז החשובה בערי פלשתים וקיימה קשרים עם אדום (א, ו—ט). 
חנון מלך ע׳ ברח למצרים ( 734 ) מלפני תגלת פלאסר 111 , שכונן 
בעיר שלטון אשורי. אח״כ שב חנון ממצרים ונכנע לאשור, אך 
ב 720 השתתף שוב במרד נגד סרגון 11 . לאחר תבוסת הצבא המצרי 
ברפיח הוגלה חנון לאשור. חזקיהו היכר■ את פלשתים עד ע׳ (מל״ב 
י״ח, ח). צל־בל מלך ע׳ קיבל מסנחריב שטחים שנותקו מיהודה, 
והוא נמנה עם המלכים הכפופים לאסרחדון ולאשור בנפל ( 671 
ו 667 לפסה״נ). לאחר מכן היתר, ע׳, כנראה, תחת שלטון מצרי 
(הרודוטוס 11 , 155 ! 111 , 5 ), והדבר נרמז, כנראה, בס׳ ירמיהו (מז, 
א). לאחר 605 לפסה״נ נכללה ע' בתחום שלטון בבל. בתקופה הפר¬ 
סית היתה ע׳ החשובה בין ערי החוף׳ משום מקומה בקצה הדרומי 
של הסטראפיה הפרסית החמישית, ובגלל היותה נמל־מוצא לסחורות 
מעבר ונקודת־חיבור בין מצרים לסוריה, לפניקיה ולארצות האיגי- 
איות (ר׳ הרודוטוס 1¥ , 91 ; ועל התנגדות ע׳ לכנבוזי בשנת 525 
לפסה״נ, ר׳ פוליביום ¥1 ^ 22 , 4 ). לאחר כיבושי אלכסנדר (ע״ע, 


עט , 644 ) מוקדון היתד, ע׳ — העיר היחידה בא״י שהתנגדה לו 
בכוח — עיר מבוצרת ומפותחת מבחינה כלכלית. 

שר. א. 

בתקופה ההלניסטית היתד, ע׳ גבולם של התלמיים בא״י. עד 
לכיבושה בידי אנטיוכוס 111 (ע״ע) ב 198 לפסה״נ. בתקופה זו גברה 
חשיבותה הכלכלית של העיר כנמל מוצא לסחר הנבטי וכשער לסחר 
היווני בדרום א״י. יונתן החשמונאי תקף את ע׳ ב 145 (חשמו״א י״א, 
ס״א—ס״ב), אך העיר נכבשה בידי ישראל רק בימי אלכסנדר ינאי, 
בשנת 96 , לאחר מצור ממושך. הוא הרס את העיר והרג רבים 
מתושביה, וע״ש הרם זה מכונה ע׳ בשם "מדבר ע׳" בברית החדשה 
(מפעלות השליחים ¥111 , 26 ; והשר שבת קמ״ה, ע״ב). אפשר שאל 
האיזור ההרוס של ע׳ מתייחסים דבריו של ר׳ אליעזר ב״ר שמעון: 
״מקום היה בתחום ע׳ והיו קורין אותו חורבתה סגירתה (= חורבה 
מסוגרת; מצורעת, תוסס׳ נגעים ף, א׳). פומפיוס חזר וכבשה והיא 
נבנתה מחדש בידי גביניוס ב 57 (מלה״י א/ ז׳, ז׳; קדה״י י״ד, ד/ 
ד; ה/ ג׳). הורדוס החזיק בעיר זמן־מה (מלה״י א', כ/ ג׳). ע׳ 
פרחה מאוד תחת שלטון רומי והיה בה בי״ס נודע לרטוריקה שנוסד 
בתקופה ההלניסטית ונתפרסם בעיקר במאה ה 6 (ר׳ להלן). בימי 
המרד הגדול ברומאים התנפלו היהודים על ע׳ וסביבותיה וגרמו בה 
להרג ולהרס רב (מלה״י ב/ י״ח, א׳). מכתובות וסמלים עבריים 
שנמצאו בעיר ברור כי ישבו בה יהודים בתקופת ח ז" ל וגם ת״ח 
גדולים ביניהם (ירוי ביכו׳ ג׳, סוף ה״ג). אף שנחשבה כמחוץ 
לגבולות א״י ע״פ ההלכה לא גזרו על אווירה שיטמא משום "ארץ 
העמים" (ירו׳ שבי׳ ר, א׳). אקלימה נחשב לטוב ונאה (שם), ומזו¬ 
נותיה משובחים (שבת קמ״ה, ע״ב). יהודים השתתפו ב״יריד ע"׳ 
(ירף ע״ז א/ ד׳; בבלי שם י״א, ע״ב), שהיה משלושת החשובים 
בא״י (ירו׳). תולדות היהודים בע׳ מהתקופה הביזנטית ואילך — ר׳ 
בסוף הערך, 

מ. 

גם בתקופת השלטון ה בי ז נ טי ( 324 — 634 ) היתד, ע׳ העיר 
החשובה ביותר בחופה הדרומי של א״י. תחום ע׳ השתרע בין תחום 
אשקלון בצפון, תחום רפיח בדרום, תחומי אלותרופוליס והאחוזה 
המלכותית של גרר במזרח וחוף־הים במערב. הנמל של ע/ כשלושה 
ק״מ ממערב לעיר, היה אחד החשובים בארץ, וסביבו נתפתחה עיר 
חדשה שנתכנתה מאיומס־נאפוליס. הקיסר קונסטאנטינוס העניק 
לעיר מעמד מיוחד כדי לגונן על תושביה הנוצרים מפני לחץ התוש¬ 
בים הפאגאנים, ואף הוסיף לה את התואר קונסטאנטיה. בימיו של 
יולינוס (ע״ע) ד,"כופר" נתבטל מעמד מנהלי מיוחד זה, אף שנשתמר 
לאחר מכן בהיירארכיה הכנסייתית, והעיר שבה ונקראה בשמה 
הקודם או בקיצור "מאיומה". 

תושבי ע׳ במאה ד, 4 היו ברובם המכריע פגנים ושמרו בקנאות על 
האופי ההלני־רומי של העיר מפני החדירה הנוצרית. 

לפי תיאורו של הדיאקונוס מרקוס היו בעיר שמונה היכלות 
פאגאניים בהם נתקיימו פולחנים עתיקים: מקדש הליום, אפרודיטי, 
אפולון, ק 1 רי, הקטי, הרואון — לכבודו של גיבור קדמון, טיכי 
של העיר ומקדש מארנאס, המפואר בכולם, אשר שילב יסודות 
שמיים מקומיים בלבוש הלני-קלאסי. בראשית המאה הגיעה לסביבת 
העיר התנועה הנזירית (ע״ע מנזר, עט׳ 1019 ). ב 396 ליכד סביבו 
הבישוף פורפיריוס את קהילת הנוצרים הקטנה (כ 280 נפש מתוך 
אוכלוסיה של כמה אלפים) ובעזרת צווים קיסריים וחיילי הקיסר 
סגר את המקדשים האליליים. בשנת 402 נהרס כליל מקדש מארנאס 
המפואר, בתמיכתה של הקיסרית אודוכסיה, אמו של תאודוסיום 11 
(ע״ע). על המקום שטוהר בנה פורפיריוס, בעזרת הקיסרית ועל 
שמה, כנסיה גדולה דמוית־צלב. במשך המאה ד, 5 הפכה ע׳ לעיר 
נוצרית, אולם היא שמרה לא במעט על אורחות החיים של החברה 
ההלנית. כהמשך למשחקים המפורסמים, שייסד בע׳ הקיסר הדריינוס, 



785 


עזה, היסטוריה; יהודים 


786 


נתקיימו בה תחרויות ספורט והצגות תאטרון. במחצית הראשונה של 
המאה ה 6 פרח בע׳ ביה״ס לרטוריקה׳ בראשות הרטוריקן הנוצרי 
פרוקופיוס (ע״ע), וכן זוסימום, יוהאנס וכוריקיוס (ר׳ ביבל׳), והעיר 
היתד, לאחד ממרכזי ההשכלה הגבוהה הנודעים בקיסרות. האסכולה 
העזתית מיזגה את התאולוגיה הנוצרית עם מורשת הספרות היוונית־ 
הקלאסית ועם השגי המדע ההלניסטי. 

כפי שניתן ללמוד מתיאורי פרוקופיוס ויוהאנס ובמיוחד מתיאורי 
כוריקיוס, ע׳ נהנתה מפריחה חמרית באותה התקופה. העיר הוקפה 
חומות חדשות וסביבן חפיר, נבנו מרחצאות, אורגנה אספקת מים 
מסודרת והוקמו סטווי עמודים ברחובות. הכנסיות הישנות שופצו 
ולצידן נבנו חדשות. בעיקר נתפרסמו הכנסיה על שם סרגיוס הקדוש 
וד,כנסיה על שם סטפנוס (ע״ע), ראשון המארטירים. 

מתיאור העיר על גבי רצפת הפסיפס ממידבא (ע״ע, עמ ׳ 125 ) 
ניכר שהעיר שמרה גם בתקופה הביזנטית על קווי האופי העיקריים 
של תכנון הערים הרומאי. היא נחצתה ע״י רחוב עמודים שעבר 
לארכה מצפון לדרום ( 10 >־ 1 !ס) וכפי הנראה גם ע״י רחוב־ערב 
( 5 ג 1 סגומס: 061 ) שעבר ממזרח למערב וממנו נשתמר רק תיאור של 
הסטיו הדרומי. סמוך להצטלבות הרחובות נמצא רחבה ריקה, אל- 
נכון ד,"פורום", ולה הסתעפות כלפי מזרח. מחוץ לחומות בדרום- 
מזרח מתואר מבנה עגול, אולי תאטרון. ברובע הדרומי־מערבי 
עומדת כנסיה גדולה דמוית צלב, קרוב לוודאי, כנסיית אודוכסיה. 
שרידי העיר הביזנטית טמונים עדיין מתחת לעיר הערבית של ימינו, 
בשלטונו. 

י. צם. 

בשנת 634 לסד,"נ נכבשה ע׳ בידי צבאות המצביא המוסלמי עמר 
אבן אל־עאץ (ע״ע). בתקופת השלטון הערבי נודעה לעיר חשי־ 
בות־מה כמקום קבורתו של האשם, אבי בית ד,האשמים (ביתו של 
מחמד), שהיה סוחר ומת בעת ביקור בע , . כן התפרסמה העיר 
כמקום הולדתו ( 767 ) של מחמד אבן אדרים אל שאפעי (ע״ע), 
מייסדה של האסכולה המשפטית־דתית המוסלמית הנודעת. ברם, 
בעקבות הכיבוש הערבי, וכנראה בשל חורבן דרכי המסחר הנבטיות 
בנגב שהובילו לע/ הלכה וירדה העיר פלאים׳ ובמאה ה 12 מצאוה 
הצלבנים עיי־חרבות. בשל חשיבותה הצבאית הרבה כ״מפתח לא״י", 
על אם־הדרך הראשית ממצרים, בנה בה בלדוין 111 (ע״ע, עמ ׳ 797 ) 
ב 1149 (או ב 1150 ) מבצר, שנקרא 65 ^ 0 , ומסרו לאבירי ההיכל 
(ע״ע טמפלרים, מסדר ה־), העיר הוחזרה לידי המוסלמים ע״י צלאח 
א־דין ב 1187 . ב 1239 חוסל בקרבת העיר כוח צלבני ע״י המוסלמים 
שבסיסם היה בע׳. ב 1244 התנהל בקרבת ע/ קרב פורבי ( 16 נ 1 ־! 0 ?! 
בערבית הרביד,), בו הושמד גייס נוצרי־מוסלמי מאוחד ע״י הח׳וא- 
רומים. קרב זה, שבישר את סוף הצלבנים בא״י׳ כונה "קרב חטין 
השני". 

בתקופת הממלוכים היתד, ע׳ בירת מחוז נרחב, שהתמשך לאורך 
החוף, ובתחילת המאה ד, 16 תוארה כעיר משגשגת, גדולה מירושלים. 
היא נתפשה ע״י סינאן פחה התורכי בדרכו לכבוש את מצרים 
( 1516 ). בימי התורכים נשארה העיר מרכז למסחר ותחנה לשיירות 
ממצרים לא״י ולסוריה, אך הלכה ונתדלדלה בהדרגה, בייחוד משרפ¬ 
תה, במאה ה 17 , השליטה בבדווים השודדים שבסביבתה. ב 1773 
נכבשה זמנית ע״י הממלוכי המצרי עלי בי. במסע נפוליון לא״י 
נפלה העיר בידי הצרפתים ( 1799 ). בתקופת שלטונו של אבראהים 
פחה המצרי ( 1832 — 1840 ) פרחה ע׳, אך ירדה שוב, כנראה, משחזרו 
התורכים, וב 1870 לא היתד, אלא כפר שאוכלוסייתו נאמדה ב 1,500 
נפש. לקראת סוף המאה ה 19 שימש מעגנד, של ע׳ ליצוא שעורה 
בכמויות ניכרות לצורך ייצור ג׳ין בבריטניה. 

בשנת 1917 שימשה ע׳ אבן־פינה למערך התורכי־גרמני שחסם 
את התקדמות הבריטים ממצרים לא״י. בקרב ע׳ הראשון (סוף 
מארם) והשני (אמצע אפריל) נהרסה העיר, אבל לא נכבשה, בקרב 





מרצפת־הפסיפס של ביהב": בעזה 
(מהמאה הס): דוד המלו־ מננז 
בנבל (ברשות א. עובריה! 



׳י&ן 


ע 


ע׳ השלישי (נובמבר) הדף אלנבי (ע״ע) את התורכים מדרום א״י 
כולה, והעיר גופא נכבשה ב 7.11.1917 . ב 1918 הגיעה לעיר מסה״ב 
הצבאית הבריטית, וקשריה של ע׳ עם מצרים, ומרכזי א״י הגדולים, 
תרמו לחיזוק כלכלתה. בעיר הוקמה גם מנחתה, ששירתה זמן־מה 
מטוסים בריטיים בדרכם מאנגליה להודו. 

ב 1946 נאמדה אוכלוסייתה של ע׳ ב 19,500 נפש. הצבא המצרי 
נכנס לע׳ במאי 1948 . במבצע עי״ן, בדצמבר 1948 , עמד צד,"ל להיכנס 
לע׳ אולם נעצר בעקבות התפתחויות מדיניות. עם בוא פליטים בזמן 
מלחמת העצמאות גדלה האוכלוסיה פי ארבעה. ב״מבצע קדש" 
ב 1956 נכבשה העיר ע״י צ ה ״ ל אולם פונתה במארס 1957 . בעקבות 
הפינוי נכנס צבא או״ם ואחריו חזר הצבא המצרי. ע׳ נכבשה שנית 
ע״י צד,״ל ב 6.6.67 והוקם בה ממשל צבאי ישראלי. כיום ( 1974 ) 
עדיין טוענת מצרים לשליטה בע׳, ובראשית 1972 הציע חסין, מלך 
ירדן, לכלול את "רצועת ע׳", לרבות ע/ במדינה ירדנית פדראטיווית 
וטרם נחפרו שיטתית. 

מ. 

בתקופה ה בי זג טי ת נאסרה על היהודים הישיבה בירד 
שלים, ולדברי הקראי סהל (ע״ע) בן מצליח (הקדמה ל״ספר המצ¬ 
וות") נהגו אז לעלות לרגל לע׳, בעיקר ממצרים ומצפון־אפריקה. 
ב 1965 נחשפה מדרום לנמל ע׳ — במאיומס — רצפת פסיפס נאה 
ביותר, ובין ציוריה — דוד המלך, בדמות אורפוס (ע״ע), לבוש בגדי־ 
מלכות ביזנטיים, מנגן בנבל, ומעליו השם "דויד" (ר׳ תמ ׳ לעיל). 
כתובת יוונית בפסיפס מזכירה את שמות התורמים ל״אתר הקדוש", 
ואין ספק שעמד שם ביכ״נ — לפי הכתובת בשנת 569 . בסוף התקופה 
הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבת ע׳, ואפשר לעקוב 
אחריהם גם בתקופה הערבית עד המאה ה 10 . במאה ד, 8 נמנה 
ר׳ משה העזתי עם אנשי המסורה (ע״ע) בא״י. במאות אלה ישבו 
בע׳ גם קראים ושומרונים. באמצע המאה ד, 11 עמד בראש קהילת 
ע׳ ר׳ ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים או ראשי־גולה, והוא נהג 
לחתום: "לא יסור שבט מיהודה". ר׳ אפרים בן שמריה העזתי היה 
מנהיג קהילות ״הירושלמיים״ (בני א״י) שבמצרים. במאות 11 — 12 
נידלדלה העיר וכנראה לא היה בה ישוב יהודי. הישוב קם מחדש, 
ובסוף המאה ה 15 מצא בה ר׳ עבדיה (ע״ע) מברטינורו 70 משפחות 
יהודיות, אך לא קראים. ב 1481 ראה ר׳ משלם וולטרה (ע״ע) בע׳ 
60 בעלי-בתים יהודים בשכונת היהודים ו 4 שומרונים. ליהודים 
היו אז מטעים, שדות וכרמים, והם עסקו בייצור יין. 

לאחר גירוש ספרד והכיבוש התורכי גבר היישוב היהודי 
בע׳. במאה ה 16 היו שם בי״ד וישיבה, ויהודי ע׳ נהגו להפריש 
תרומות ומעשרות כבא״י. באמצע המאה ישבו בע׳ 116 משפחות 
יהודיות! בסוף המאה עמד בראש הקהילה ר׳ ישראל נג׳רד, (ע״ע), 
ואחריו — בנו ונכדו. במאה ה 17 ירדה הקהילה, אך בכ״ז ישבו בה 
חכמים, ביניהם המקובל אברהם אזולאי (ע״ע). ב 1664/5 היתה 
העיר למרכז שבתאי: שבתי צבי עבר בה פעמים, ונתן העזתי (ע״ע) 
— שהכריז על רבו שהוא ״מלך המשיח״ — היה לשליחו ולדוברו 
של ש״צ, 




787 


עזה — עזיהו 


788 


מסוף המאה ה 17 נידלדלה האוכלוסיה היהודית׳ ובמאה ה 18 
בטלה. היישוב היהודי התחדש בסוף המאה ה 19 ׳ והתרכז ב״רובע 
היהודי״. לפגי מלה״ע 1 היה בע ׳ בי״ס עברי וסניף לבנק אפ״ק. 
בתקופת מלה״ע 1 נתבטל היישוב היהודי, אולם נתחדש שוב אחריה, 
עד לביטולו במאורעות 1929 . על ע׳ בשלטון ישראל, ר׳ לעיל: 
עמ ׳ 782/3 ; 786 . י בך 

ש. קליין, לתולדות הישוב היהודי בא״י(מפתח בערכו), תרצ״ה! הנ״ל 
[עורך!, ספר הישוב, א׳—ב/ תרצ״ט—תש״ד! י. כנעני, לתולדות 
הישוב בע׳(ידיעות, ה׳), תרצ״ז; א. רבינוביץ, דברי חוריקיוס העזתי 
על ארץ־ישראל (בתוך: ספר יוחנן לוי), תש״ט; מ. בניהו לתולדות 
הישוב היהודי בע׳(ידיעות, כ׳), תשט״ו! י בן־צבי, א״י וישובה בימי 
השלטון העותומאני (מפתח בערכו), תשט״ו: י. ברסלבסקי, מרצועת 
ע , עד ים־סוף, תשי״ז; א. מלמט, פרקים במדיניות החוץ של דוד 
ושלמה(בתוך: בימי בית ראשון), תשכ״ב! ח. תדמור, מסעות המלחמה 
האשוריים לפלשת (בתוך: י. ליוור [עורך] היסטוריה צבאית של א״י 
בימי המקרא), תשכ״ד! מ, אבי־יונה, תגלית ביכ״נ עתיק בע׳(ידיעות, 

ל׳), חשכ״ו; מ. איש־שלום, מסעי נוצרים לא״י, חשכ״ו; א. עובדיה, 
ביהכ״נ בע׳ (הרמוניות, א׳), תש״ל; יד יצחק בן־צבי — המדור 
לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, לקט מאמרים לכנס "ע׳ ובנותיה", 
1972 ; ; חח 1 ;ז\ .( ; 1907 ,. 0 [ 0 ? 011 1/16 / 0 ?) 0 !!![-! ,ז 6 י< 16 \ . 1 \ .\. 
,! 11 ^ €7111 [/ 11 ( 711111 1116 ' 1117110 ) 11117 ! 171 111 [! 011 !<]?££ ה 1 !! 11 )[ ) 7/1 
. 605 ) ז 111156116 . 14 . 14 - 6 ז 01 § 6 ז 0 . 13 ; 1920-1922 ,(. 5.7 :\ 10 ) 11 ז) 11 -) 

,. 5 ) , 3061 , . 14 .? ; 1930 ,)'((( 711 '<ס 7 ) 11 )[![ ,) 0111/7 16 ',))'./ו ,(. 165 [זחו, 

,( 7 .ו'\, ,־) 11 ן 111 ( 11 ( 1 :) 11 ) 1 ) 1 ) ! 10 ) 11 ) 110 .) ' 111 ) 1 ) 1 ['! ) 1 !)'וקס'[/ ) 111 ) 11 ' 17 1111 
, 16 ; 07301 . 4 , ; 1963 ,?) 11111 ) 0 51X1/1 ץ 1:1 ) 0 ) 111 111 . 0 ,ץ£ת¥\ 00 . 3 > ; 931 ! 

156361 ) . 3 > ! 0 11£ ^ 0 ^ 71/1 ? 5 1071 ) 11 !/ ) 11 ! / 0 71 ) 41 . 1110 171 ■ ! 7111011 ' 11 /))£ 

. 1969 ,( 1, X^X ך. 61 16 ז ס ן 1011 ) 1 ;ז 10 נ 1 ^ז 

עזיאל, בךציון מאיר חי ( 1880 , ירושלים - 1953 , שם), רב 
ראשי לישראל וראשון־לציון, נצר ליצחק עזיאל (ע״ע). 

אביו, יוסף רפאל, היה אב״ד עדת הספרדים בירושלים ונשיא ועד 
העדה. ע׳ למד בישיבת "תפארת ירושלים". נתייתם מאביו כשהוא 
בן 14 , ומשהוטל עליו עול פרנסת אמו, היה למלמד תינוקות והמשיך 

לימודיו בישיבות הספרדיות בירו¬ 
שלים. עסק מעט גם בלימודי חול. 

כבן 20 הורה בישיבת "תפארת 
ירושלים", וכעבור זמן־מה נתמנה 
למנהלה הראשי. אז ייסד גם ישי¬ 
בה לאברכי הספרדים׳ בשם "מח¬ 
זיקי תורה", בית חינוך יתומים 
ובימ״ד לרבנים בירושלים. ב 1911 
נתמנה לחכם באשי (רב ראשי) 

של יפו והסביבה, ונתקרב קירבת 
נפש לרב א״י קוק (ע״ע) שהיה 
אז רבה האשכנזי של העיר. קיר¬ 
בתם סייעה לביטול הפירוד הרב 
ששרר עד אז בין שתי העדות. 

במלה״ע 1 פעל כמנהיג להגנת קהילתו מפני השלטונות התורכיים, 
לא פעם תוך סיכון נפשו. בגלל פעילותו זו גורש לדמשק, אך חזר 
לירושלים עוד לפני כניסת הצבא הבריטי. ב 1921 יצא לסלוניקי, 
בהסכמת ועד ת״א-יפו, לכהן בה כרב ראשי למשך 3 שנים, לאחר 
עליית הרב יעקב מאיר (ע״ע) לא״י. שם פעל לפיתוח התנועה הציו¬ 
נית ביוון, להפצת השפה והתרבות העברית ולחיזוק לימוד התורה 
ושירותי הקהל. על פעלו שם קיבל אות־כבוד מממשלת יוון. ב 1923 
חזר להיות רב ראשי בתל-אביב וב 1939 הוכתר לראשון לציון ורב 
ראשי לא״י בירושלים, במקום הרב יעקב מאיר. 

ע׳ היה חבר הוועד הזמני ליהודי א״י, חבר הוועד הלאומי, ציר 
מטעם ה״מזרחי" בקונגרסים ציוניים, ובכינוס היסוד של הסוכנות 
היהודית — מטעם הוועד הלאומי. ייסד את ישיבת "שער־ציון" 
בירושלים. רשימותיו ומאמריו פזורים בכ״ע תורניים ומדעיים, אך 
יותר נתפרסמו ספריו: ״משפטי ע׳״ — שו״ת, ז׳ חלקים (ת״א — 


ירושלים. תרצ״ה — תשכ״ד); ״שערי ע , ״ — הלכות אפיטרופסות 
על ילדים ונכסים (א׳ י—ב/ ירושלים, תש״ד — תש״ו); "מכמני 
ע׳"— מאמרים ונאומים (ת״א, תרצ״ט); "גליוני ע׳", "משנת ע׳", 
"מדרשי ע", ועוד. הרב ע׳ נתפרסם באהבת הבריות וישראל, במידות 
נאות ובנועם הליכות, ובמעשיו לקירוב לבבות. כל אלו משתקפים 
נאמנה בצוואתו, תעודה דתית נעלה, אותה הכתיב יומיים קודם 
פטירתו. 

ש. דון יחיה, הרב ב״צ מ. ח. ע׳, תשט״ו. 

י צ. גו. 

עזיאל, יצחק בן אברהם ([?], פאם - 1622 , אמסטרדם), 
ריב! משורר ובלשו• אביו היה רב בפאס. ב 1604 עבר ע׳ 

לאוראן שבאלג׳יריה ושימש שם ברבנות. ב 1606 עבר לאמסטרדם 
וב 1610 נתמנה לרבה של קהילת "נוה־שלום" שם. הוא יצא בחריפות 
נגד הזלזול במצוות, וכן נגד האנוסים בעלי ההשקפות הנוצריות, 
ולכן עזבו רבים את קהילתו ויסדו קהילה נפרדת ( 1618 ). עם תלמידיו 
נמנו מנשה בן ישראל (ע״ע) ויצחק עטיאם. הוא נמנה, כנראה, עם 
הרבנים, שהטילו חרם על אוריאל דה קוסטה (ע״ע). ע׳ כתב שירים 
בספרדית ובעברית; מעטים משיריו נתפרסמו, מהם במחזור־התפילה 
של יהודי צפוךאפריקה. כן חיבר ספר "מענה לשון" (אמסטרדם, 
שפ״ז), בדקדוק עברי, תירגם אגדות ומשלים הודיים ידועים מספרדית 
לעברית ("משלי אירסטו", ירושלים, תש״ה). מצאצאיו: בן־ציון 
מאיר חי עזיאל (ע״ע). 

א. אלמאליח (מהדיר), משלי אירסטו, מבוא, תש״ה. 

עדה( 01 , עזךןה(ו) בן אם ציה (ע״ע), מלך יהודה ( 785 - 
734 לפסה״נ בערך). הומלך ע״י "כל עם יהודה", בעקבות 
רצח אביו, ״והוא בן 16 שנה"(מל״ב יד, יט—כב; טו, א—ז). הפרטים 
בם׳ מלכים מועטים ביותר, אולם בדהי״ב הוקדש לע' פרק שלם 
(כו). לפי דה״י לקה ע׳ בצרעת לאחר שניסה "להקטיר על מזבח 
הקטרת״ בהיכל ה׳ — כנראה׳ כדי להבליט את סמכותו במקדש — 
ולא שעה לאזהרת הכהנים (השר במד׳ יז, ה). יש תיאור דרמתי 
של מאורע זה אצל יוסף בן מתתיהו (קדה״י ט׳, ט/ ד׳), המספר 
שגם רעידת־אדמה אירעה אז (השד עמום א, א; זב׳ יד, ה) ועדות 
מעניינת מצויה בכתובת ארמית מימי בית שני (ר׳ תרביץ: כרך ב׳, 
ענד 288 ) המספרת על פינוי עצמות ע׳ מקברן הראשון; מאחר 
שאסור היה לפנות את קברי מלכי בית דוד, נראה שאכן לא נקבר 
ע׳ בעיר דוד אלא "בשדה הקבורה אשר למלכים כי אמרו מצורע 
הוא". 

תקופת ע׳ מצטיירת כאחת מתקופות הזוהר של מלכות יהודה. 

ע׳ המשיך במדיניות אביו להשתלט על דרום הארץ, "השיב את 
אילת ליהודה", ובנה שורת מבצרים בערבה ובנגב להבטחת שטחי 
המרעה, מקורות המים ודרכי התחבורה. גם הממצא הארכאולוגי ליד 
אילת מאשר התחדשות זו. ע׳ השתלט גם על ערי פלשת והשיג 
שליטה על קטע מ״דרך הים", ובעבה״י המזרחי שעבד את העמונים. 
ע׳ ביצר את ירושלים וארגן מחדש את הצבא, הגדיל את הקפו והרבה 
את ציודו. 

תגלת פלאסר 111 מספר באנאלים שלו שהנחיל מפלה ל״אזריא 
מלך יאודי" ובעלי בריתו באיזור חמת. יש משערים שמדובר בע׳ 
זה, וכי ע׳ היה בין ראשי הברית נגד אשור. לפיכך נראה שהצליח 
להרחיב השפעתו עד סוריה, וירש את מעמדו של ירבעם (ע״ע) 11 
"אשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל" (מל״ב יד, כח). 
עוד בימיו העלה ע׳ את יותם בנו לשלטון בפועל, ואחת הבעיות 
הקשות בכרונולוגיה המקראית היא כמה שנים מלך יותם (ע״ע) 
בחיי ע׳ אביו. 

י. ל. סוקניק, ציון ע׳ מלך יהודה (תרביץ, ב), תרצ״א; י. נ. אפשטיין, 

לציון ע׳(שם); ח, א גינצברג, הברית בין בית יייד ובית עמדי(דברי 





789 


עזיהו — עזרא חחיצדן 


790 


הקונגרס העולמי למדעי היהדות׳ א), תשכ״ז; 7/16 , 1 ^ז 115 \ 7 .? .¥\ 

, 5011 ^ 6 ) . 11 11£ {.% 0 / £ 3/111 >!?# 1011 /^ 1115071 10 ־ 1 ) 1117 ) 37 1 ז$ / 0 

1 / 0 5111 7110 :// , 51113.105 105 ( 241 , 0 ־ 101 * 1 )££ ז 10 ^ .ן ; 1931 י (¥^-^ X 
י (^^^ 011/6 0/ 317105 (14170^, X^^-X ־ 1/10 1113 ) 1112 ) 101-0110 [ס 11 )' 705/11 7/10 
,(¥ 1110^., X ־ 1 ) 311105 /ס / 0003071 /ה 3 11 ) 015/0110 7/10 ,. 111 : 1937/8 
,( ¥111 , 0111:303 ( 1 ס$סז 4410 ב 1 י[ 1 ז 50 ) 7:11131 / 0 111 ) 1 ( 3271 ,ז 0 רח 1 > 1 ׳. י ד . 14 ; 1940 
, 1411010 .£ . 11 ; 1965 י (^^ 7 1 ׳\ XX ,^מ) £0/107 - 1321011 ,) 01 םט 01 . 14 ; 1961 
. 1966 י (^¥ 1\ X ׳¥) 5 01115117 710/17 <( 3 1 ) 1 }/ 0020 1713 ) 1/1 ) 111 ) 32 7/10 

ב. ע. 

עזניה ( 5 ט 1 סע££^), סוג עופות מתת־משפחת הנשרים (ע״ע) של 
העולם הישן, והגדול בעופות הדורסים (ע״ע) של איזור 
א״י. אורך גופה מגיע עד 1.08 מ׳. צבע נוצותיד, חום־שחור ומתח¬ 
תיהן פלומה רכה. לראשה ולצווארה קרחת בדומה לשאר אוכלי־ 

נבלות. זר נוצות סבוכות עוטר את 
צווארה ושומר על נקיון נוצות 
הגוף מהנוזלים שבמזונה הרקוב. 

הנחיריים מוארכים או מרובעים; 

לחוש הריח אין תפקיד בגילוי ה¬ 
מזון. המקור מעובה וחזק, אנקולי 
בקצהו ובכוחו לרטש את עור-בטנם 
העבה כסוליה של בע״ח גדולים 
כמו גמלים, סוסים וכיו״ב. מזונה 
אינו תמיד מצוי, והע׳ צמד, ל¬ 
עתים ימים רבים. ברעבתנותה היא 
זוללת כמויות גדולות של מזון וגם 
אוגרת מזון בוושט, המתרחב כעין 
זפק. לאחר הזלילה היכולה להגיע 
לב 3 ץ ממשקל גופה, אין בכוחה 
להתרומם שעות רבות. עד לגמר 
העיכול. בשר, עור ועצמות מעוכלים כליל, אך לא החומר הקרני: 
שיער, נוצות, קשקשים וצפרניים היא מקיאה כגושי "צנפות" המגי¬ 
עים לגודל אגרוף. 

הרגלים קצרות וחזקות; האצבעות ארוכות יחסית; הטפרים 
קהים והע׳ נעזרת בהם להחזקה נגדית בשעת קריעת המזון. בשטח 
מישורי מצליחה ד,ע׳ להתרומם רק לאחר ריצה ממושכת וכבדה. 
למעופה היא מנצלת זרמי אוויר ועולה בקלות לגובה רב — עד 8 
ק״מ, משם היא סוקרת מרחבים גדולים ומגלה את הפגרים. חוש 
ראייתה דק ההבחנה נחשב למפותח ביותר בכל עולם החי. אין דו- 
צורתיות מינית. הנקבה מטילה ביצה אחת. ד,ע ׳ מאריכה חיים 
ובשבי הגיעה לגיל 70 שנה. 

בארץ שני מיני ע״: ע׳ שחורה (צטלסבתסו״ .. 6 ), צבעה שחום 
וקרחותיה בצבע אפור־כחלילי. לקדקדה מברשת זיפית דלילה. 
משקלה מגיע ל 14 ק״ג ומוטת כנפיה ל 2.85 מ׳. מקננת על עצים, 
באזורים צחיחים וגם במצוקים. מגדלת גוזל אחד בלבד, מכוסה 
פלומה בצבע אפור־חום, אותו היא מאכילה במזון מעוכל-למחצה. 
בעת מחסור מנסה לצוד גם טרף חי. תפוצתה מספרד ואיי־הימה״ת 
לבלקנים ואנטוליה ומשם צפונה להרי ההימלאיה עד למונגוליה. 
חדלה לדגור בארץ, אך מופיעה לעתים בנדידה. 

ע ז נ י י ת הנגב ( 115 ] €110 ו 01 בזז .^/) בהירה יותר ופלומתה 
לבנה. ראשה וצווארה קרחים לגמרי וצבעם ורוד־סגלגל. יש פרטים 
שבצדי ראשם וצווארם קיפולי-עור כאזניות. זוגות בודדים עדיין 
דוגרים בנגב הדרומי. — מין אפריקני של איזור הסאוואנה דרומית 
לסחרה חודר דרך סיני והערבה עד ליריחו. בונה קן־ענק מענפים 
יבשים על עצי־שיטה, ועם כל דגירה נוספת מגדילה ד,ע׳ את ממדיו 
של הקן. ד,ע׳ נמנית עם העופות הטמאים (ויק׳ יא, יג). 

,תתב׳\\$ . 41 . 44 ; 1930 , 11 ,/<}<(%£ / 0 31735 7/100175 ־ ,ו 1 ס£סו 121 ־ 01 ת 1€1 ^ . 11 
'/ 001 )/ 31 ,־ 1801101 ? .¥\ ; 1945 , 1 ! , 1 ( #70 / 0 31735 10 // / 0 !/(}!)-( 710110£ 3 
. 1968 ,( 381-394 , ¥11 , 00 כ 101 ז 10 ז ,[. 15 )£] . 31 61 $) 210101 ־ 01 111 ) - £0101 

אי. אב. 


"עזרא'/ אגודה לתמיכת התיישבות יהודית חקלאית בא״י 
ובסוריה. נוסדה ב 1884 בברלין. לחברה היו סניפים בערי 
גרמניה וי״ל מטעמה קונטרסי־הסברה ועתונים. עם ראשיה נמנו אוטו 
ורבורג ואויגן מיטווך (ע׳ ערכיהם), וב 1899 מנתה כ 5,000 חבר. 
האגודה תמכה במתיישבים בודדים ברוב מושבות א״י, השתתפה 
בייסוד קסטינה (לימים: באר טוביה), סייעה למכירת יין המושבות 
בגרמניה ותמכה במפעלי חינוך יבעלייתם של יהודי תימן לא״י 
( 1912 ). ע׳ התנגדה לפעולה המדינית של הציונות והדגישה את 
הערך הלאומי שבהתיישבות החקלאית. עם התרחבות פעולות ההת¬ 
יישבות מטעם ההסתדרות הציונית בראשית שנות ה 20 שקעה 
החברה. 

; 1909 ! £1 1 ץזן 411 !ו< 1 ו !/ מ?£ד(;/?[>ן 21£ ממ^ג 7 >מ,ן 7 >יד 7 1 ( 2111 

. 1919 (׳/•>•׳■>/! ; 1111111 

ע?ךא החיצון, מהספרים החיצונים (ע״ע) למקרא. נשתמר 
בתרגום השבעים בשם ״עזרא״, ובכמה כ״י — ביניהם 
הלטיני הקדום והסורי — נקרא עזרא 1 (והמקראי — עזרא 11 ). 
אצל לוקינום (ע״ע) מאנטיוכיה ע׳ המקראי מסומן 1 , והחיצון — 11 . 
הוולגטה קוראת לע׳ ונחמיה ע׳ 1 — 11 ולחיצון — ע׳ 111 . היארנימוס 
(ע״ע) החשיב אותו לספר חיצון גמור, אך לבסוף קבעה אותו הכנסיה 
לאחר "הברית החדשה". עה״ח לא נשתמר בכנסיה המזרחית, פרט 
למובאות אחדות בכתבי אבות הכנסיה היווניים, אולם הפרוטסטנטים 
כללו אותו בין הסופרים החיצונים. 

פרט לעניין זרובבל (ר׳ להלן) מלוקט הספר כולו מסוף ם׳ דברי 
הימים (ע״ע) ומכמה פרקים בס׳ עזרא־נחמיה; אין הספר שונה 
ממקורותיו אלא בסידורו ובכמה שינויי גירסא משניים: תחילתו 
בסיפור קרבן הפסח של יאשיהו (ע״ע) מס׳ דח״י, והוא ממשיך 
עד סוף הספר; ממנו עובר אל עזרא פרק א׳ וסומך לו את איגרות 
שרי שומרון וארתחשסתא (עזרא ד, ז—כד). כאן בא סיפור חדש, 
לא־מקראי, על התרחשויות בחצר דריוש שגרמו ל״חידוש" העליה 
לא״י. אחריו מובאים הפרקים ה—ו מם׳ עזרא (על השטנה וחידוש 
עבודת המקדש), הפרקים ז—י (על פעלו של עזרא בראשונה) 
והפרקים מם׳ נחמיה המדברים על פעולת עזרא בשנית. הספר 
נקטע לפתע במלה "נאספו" (נח׳ ח, יג). 

מד, הניע את המחבר להתקין "מהדורה" זו י יש שסברו שהשתמש 
בחומר שהיה לפני בעל ם׳ עזרא־נחמיה ולא בספר זה גופו, אך כיום 
אין ספק שם׳ עזרא-נחמיה סודר לא יאוחר מימי נחמיה. הועלתה 
השערה אחרת שלפני מחבר זה עדיין היה ם׳ עזרא מחובר אל 
דברי הימים, אולם כיום ברור שמעולם לא היה מצב כזה. נראה 
שהסיבה לעריכה החדשה היא המגמה לכנס יחד את כל הביוגרפיות 
על האישים הנזכרים בספרי תקופת העליה, לפי הסדר. 

לפני המחבר היה סיפור עממי על זרובבל פרסי שפעל בחצר 
דריוש, והוא זיהה אותו עם זרבבל (ע״ע) היהודי, שעמד בראש 
ד,עליה ושהיה הגורם לחידושה. ע״כ קבע המחבר סדר היסטורי־ 
דמיוני זה: תחילה נתן כורש רשיון לעליה; יורשו נתחרט אבל 
בזכות זרובבל נתחדשה ר,עליה בימי דריוש. סידור זה העלה ער¬ 
בוביה גמורה במהלך המאורעות; זרובבל עלה פעמיים, בימי כורש 
ובימי דריוש, וזאת לאחר שעשה שנים הרבה בא״י טרם שנעשה 
שומר ראש בחצר דריוש. זאת ועוד: לפי סיפור זה הירשה דריוש 
את העליה, בעוד שלפי הפרקים ה—ו, שהכניס המחבר מם׳ עזרא, 
לא ידע דריוש כלום על הרשות לבניין המקדש עד שנמצא הנשתון 
(=אגרת) של כורש. אכן, נוסח הגיוני ומתוקן לסיפור זה יש בם׳ 
יוסיפון (ע״ע), ולפיו אין זה דריוש שמלך אחרי כנבזי (ע״ע) בן 
כורש, אלא דריוש המרי בן דורו של כורש, שמשל על בבל אחרי 
כיבושה מידי הכשדים. לפי נוסח זה נשבעו דריוש וכורש לבנות את 
בית המקדש ולשלח את הגולים, אם יכבשו את בבל, ומשאלת זרו־ 
בבל מלפני המלך היא אפוא במקומה, ואין שום כפילות במהלך 



עזנ״ת הנגב 

( €1101101115 3 ־ 11 111$ יך<££\ 2 ) 


791 


עזרא החיצון — עזרא (ו)נחמיה 


792 


המעשה. סיפור זה הוא, כנראה, מיסודו סיפור פרסי שנתרקם מסביב 
לחצר דריוש, ונכתב ארמית. הסיום על זרובבל ומשאלתו הורכב בו 
לאחר זמן וכך נעשה הסיפור חלק מקובץ מעשיות על דניאל וזרובבל. 
מחבר עה״ח הוציאו מן הקובץ הראשון, אבל לפי שבספר עזרא לא 
מצא זכר לדריוש המדי העביר את המאורע לימי דריוש הפרסי, וע״י 
כך נגרמה הערבוביה. יוסף בן מתתיהו (קדה״י י״א, ג׳) השתמש 
בנוסח עה״ח וניסה לתקן אותו, אבל כיוון שהשאיר את המאורע בימי 
דריוש הפרסי, לא הועיל. 

המחבר נהג חירות גמורה בטכסטס המקראי: הוא שינה את סדר 
המשפטים ואף החליף מלים. לשונו יוונית עשירה וסיגנוגו משובח, 
וע״כ יש שסברו שהוא קדם לתרגום השבעים, אולם נראה שלפניו 
כבר היה תרגום השבעים, שהרי הוא משתמש בכמה מלים נדירות 
שישנן רק בתרגום השבעים לעזרא. קרוב לומר שהנוסח היווני הוא 
המקורי, וכי הספר נתחבר מחוץ לא״י, במאות ה 2 — 3 לפסה״ג, עכ״פ 
לפני שנכבשה אדום בידי יוחנן הורקנוס. תרגום עברי נכלל ע״י 
א. כהנא במהדורת ה״ספרים החיצוניים" שלו, א/ תרצ״ז, ולאחרונה 
ע״י הרטום במהדורתו (ו, כרך ב/ תשכ״ז). קיימים גם נוסח ארמני 
ונוסח גרוזיני המבוססים על תרגום השבעים. 

א. א. ניומאן, יוסיפון והספרים החיצוניים (בתוך: ספר אסף), תשי״ג; 

מ. צ. סגל, ספרי עזרא ונחמיה (בתוך: מסורת ובקורת), 1957 ; 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ד/ 541 — 545 , תש״ך 4 ! 

; 1897 ל ( 1.1 ^ 7 י [ע\ 3 > 14 ) ¥5701111611 6/1€ ) 111 )' { ' 7 > 101 \ 1 ) ! 11 (] ,זצ)[ 1:11011 . 

?,״׳ 50 ,:)״ 510 .£ . 1 ׳10)\5 071 1116 ¥6x11101 

1/16 / 0 ) 1967; 16. (611.), <7 011607(1(17166 011(1 '!'6x1 ,(צ£ •א . 1 לש . £1 ) 

- ¥ 70 % 1 ) 6 ) 1 ) 111711 )?' , 65311 ־ 811 . 74 .( ; 1971 ,. 77 1 ¥ ( 0 ¥6751071 1 ( 1 ) 477126 / 11 ) 

, 74115600 £6 ) . 77 7 / 0 1011 ) 67 ¥ 0607%1071 71611 ( 111 ) 11 .¥ 0 / 0 77161115 

. 1972 < (ע XXX £ 

י. מ. ג. 

עזו״א (ו)גחמיה, עזרא, מנהיג העליה השניה מפרס לא״י, בראשית 
ימי בית שני ( 457 — 432 לפסה״נ) וממניחי יסודותיה של 
היהדות לדורות. ע׳ נשא, כנראה, תפקיד רשמי(וע״ע סופר, עט׳ 549 ) 
בחצרו של ארתחשסתא 1 , כמזכיר לענייני המיעוט היהודי בממלכה, 
ועלייתו נתכוונה לשפר את מצב היישוב היהודי המידלדל בארץ ע״י 
הזרמת דם חדש והצגת חוקה דתית-חברתית־לאומית שתוכר ע״י 
חוק המלכות. ע״פ מכתב המלך, שניתן בידו, הותר לע׳ להעלות 
ליהודה עולים (בייחוד כהנים ולויים), להפיץ את תורת ה׳, להביא 
עמו תרומות כסף וזהב, למסור לביהמ״ק כלים לפולחן ולמנות שופ¬ 
טים ודיינים. מעשהו העיקרי בא״י היה קריאה לכריתת האמנה עם 
העם וראשיו לחיות ע״פ חוקי תורת משה, והצעד הראשון שנעשה 
במסגרת אמנה זו היתה היזמה לביטול כל נישואי־התערובת שפשו 
אז בעם. וע״ע א״י, עט׳ 311 — 318 . 

נחמיה ב ן.ח כ ל י ה, פחת יהודה. היה ״משקה״ לארתחשסתא 1 , 
ובתור שכזה — בעל מעמד גבוה ביותר (הרודוטוס, 111 , 34 ). ב 445 
לפסה״ג עלה, ברשותו של המלך, ליהודה לבנות את חומת ירושלים 
המפורצת ושעריה שניצתו באש. הוא שהה ביהודה 12 שנה, במעמד 
של פחה. בעידודו תוקנה החומה במבצע משותף של כל שכבות 
העם וחרף התנכלויות גויי הסביבה. נ׳ שקד על רפורמות חברתיות, 
כשמיטת חובות העניים והגדלת מספר תושבי ירושלים, ודאגתו 
לתיקונים בתחומי הדת התבטאה בחיזוק האמנה, בתקנות בסדרי 
עבודת המקדש ובבידוד הנכרים מישראל. ב 432 שב נ׳ לפרס, אך 
לאחר מספר שנים, עם הרעת המצב בירושלים, חזר אליה, ואז פעל 
ביד תקיפה: הרחיק את טוביה (ע״ע) העמוני, גירש את חתנו של 
סנבלט (ע״ע), חידש את סדרי הכהונה והלוויה, נקט בענשים נגד 
נישואי־התערובת וביטל את חילול השבת. מתמיה הדבר שפרט למק¬ 
רי׳ אחד (נחמ׳ ח, ט) לא נמסר על שום שיתוף פעולה בין ע' וג׳ או 
על מגע כלשהו בין שני האישים. נראה גם כי ע , לא חתום על 


האמנה, שנ׳ הוא ראשון לחותמיה, אם לא נאמר שעזריה (נחמיה, י, ג) 
הוא ע/ ואפשר שהדבר מעיד על מתיחות מסוימת ביניהם. בן־סירא 
משבח את נ׳: "נחמיה יאדר זכרו, המקים את חרבותינו, מרפא את 
הריסתינו ויצב דלתים ובריח" (מט, יח—יט). גם בס׳ חשמונאים שיוו 
לנ ׳ נפלאות של החזרת האש למזבח ואיסוף ספרים על מלכים ונבי¬ 
אים וספרי דוד (חשמ״ב א, כ—לו; ב, יג). וע״ע א״י, עמ ׳ 318 — 323 . 
על מבנה ספרי ע׳ וג׳ — עיין שם, עמ ׳ 311/2 , ור׳ גם להלן. וע״ע 
ירושלים, עט׳ 279 — 280 . 

מ.-שט. א. 

ח ז ״ ל רואים את ע׳ כראשון למייסדי התורה בא״י: "כשנשתכחה 
תורה מישראל, עלה ע׳ מבבל ויסדה" (סוכה כ׳, ע״א). "ראוי היה ע׳ 
שתנתן תורה על־ידו... ואע״פ שלא ניתנה... נשתנה על-ידו הכתב" 
( 0 נ׳ כ״א, ע״ב; וע״ע כתב, עט׳ 1098 ; עברי, כתב, עט׳ 625 , 628 ). 
בבבל למד אצל ברוך בן נריח (ע״ע) ובחייו לא רצה להניחו וע״כ 
נתאחרה עלייתו (מג׳ ט״ז, ע״ב). עלייתו הועילה גם ליהדות בבל, 
משום שהעלה עמו את כל פסולי היוחסין (ע״ע, עמ ׳ 360 — 363 ), 
ו״לא עלה ע׳ מבבל עד שעשאה כסולת נקיה" (קיד׳ ס״ט, ע״ב). 

עשר תקנות תיקן ע׳, והעיקריות בהן, שקורין בתורה במנחה 
של שבת ובימי שני וחמישי(לפי התלמוד הבבלי הכוונה כאן להנהגת 
סדרים מסוימים בקריאה, שקדמה כבר לע׳; וע״ע קריאת התורה) 
ודנין בתה״ד בימי שני וחמישי. יתר התקנות עוסקות בהכנות לכבוד 
שבת ובטהרת המשפחה (ב״קפ״ב,ע״א; ירו׳ מג׳ י״ד׳ א׳; ברב׳ כ/ 
ע״ב—כ״ב, ע״ב; כת׳ ג׳, ע״א; מם׳ סופרים י׳, ב׳). תקנה אחרת 
נמסרה משמו: "שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת 
(= שבועות); ושבמשנה־תורה קודם ראש-השנה... כדי שתכלה השנה 
וקללותיה״ (מג׳ ל״א׳ ע״ב). ע׳ שלל מהלויים (ע״ע לוי, עט' 370 ) 
את הזכות למעשרות, משום שלא עלו עמו מבבל. 

יש דעה, כי "מלאכי (ע״ע) זה ע"׳ (מג׳ ט״ו, ע״א). הלל הזקן 
(ע״ע) תואר כ״תלמידו של ע"׳ (סוטה מ״ח, ע״ב), ועל ר׳ אלעזר 
בן־עזריה (ע״ע) אמרו שהוא ״עשירי לע״׳ (ברכ׳ כ״ז, ע״ב; ור׳ מג׳ 
נ״ג, ע״א). ע׳ ונ ׳ שווים בדרגתם והיו גדולי־דורם (עי׳ גטין נ״ט, 
ע״א). נ׳ היה צאצא ליכניה מלך יהודה (סנ׳ ל״ז, ע״ב—ל״ח, ע״א). 
לגבי הברייתא ש״בראשונה היו אומרים: שלשה כלים ניטלים 
בשבת״ ולא יותר — ״אמר ר׳ חנינא: בימי נ׳ נשנית" (שבת קכ״ג, 
ע״ב). 

חז״ל הכירו שספרי ע׳ ונ׳ ספר אהד הם. מקומו ב״סדרן של 
כתובים", בין מגילת־אסתר ודה״י. "עזרא כתב ספרו" וכן כתב "יחס 
של דברי-הימים עד לו״ (—״עד שייחס עצמו״ — רש״י), וג׳ סיימו 
(ב״ב י״ד, ע״ב—ט״ו, ע״ב). לפי דעה אחרת "כל מילי דע/ נ׳ בן 
חכליה אמרינהו" (ור׳ רש״י שם שהשווה את הדעות), ולא נקרא 
הספר על שמו — ״מפני שהחזיק טובה לעצמו, שאמר (נחמ׳, ה, יט! 
ועוד) ,!כרה לי אלהי לטובה"׳. לפי מסורת אחת נימנה ע׳ בין 
ה״עשרה" ש״אמרו ספר תהלים" (שהש״ר, ד׳, ד׳ ומקבילות; אך 
השר ב״ב שם). 

יש גורסים במשנת מו״ק (ג/ ד׳) במקום ״ספר־העזרה״ — 
"ספר ע׳", ומפרשים שהכוונה לספר־תורה בכתב ידו של ע׳, או 
מזמנו. לפי אדר״ג (ל״ד, ד׳) הנקודות שע״ג המלים "לנו ולבנינו" 
ועל "ע" שב״עד" (דברים, כט, כה) נכתבו ע״י ע׳. 

ע״פ מגילת תענית (פרק אהרון) נפטר ע׳ בי׳ בטבת. יש מסורת 
כי יום פטירתם של ע׳ וג׳ הוא ט׳ בטבת, והיו שהתענו בו (הלכות 
גדולות, הל׳ ט׳ באב ותעניות; ועוד). 

לפי יוסף בן מתתיהו (קדה״י י״א, ה׳, ה׳) נקבר ע׳ בירושלים. 
ביה״ב נשתרשה המסורת, הנזכרת לראשונה ע״י בנימין מטודלה, 
שע׳ קבור בכפר אל-עזר סמוך לבצרה שבעראק. הקבר המיוחם 
נמצא בבניין גדול מכוסה כיפה, שהיתר, בבעלות יהודית; למקום 
היתה נהוגה עליה לרגל. 



793 


עזרא (ו)נחמיה — עזריה מן הארמים 


794 


י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השבי, א/ 271 — 332 , תשי״ב 3 ; י. ליוור, 

ימי ע׳ וב/ תשי״ג(כולל ביבל׳): י. קויפמן, תולדות האמונה הישרא¬ 
לית, ד', 304 — 362 , תשט״ז; ,.' 1 ' . 0 1/10 / 0 11111110 £ ( 00 £ 0 ? , 55 (ת 3 יז . 7 ז 

, 11 £ 110/10 11 * 110 011 * £ 1110/1011 , 1 ^ 100 ^ 40 ^ . 5 ; 1943 , 443-461 

. 1965 ,.א-.£ ,(. 64 ) ״־ע!*! . 4 \ . 1 ; 1964 

צ. ק. 

״עזרה״ — מ 11146 0 שב 1 ס 5 ]טס( 1 זס 4 ת £1 ז 6 ׳\- 11£$ ך 1 — ( = "חברת 
עזרה של יהודי גרמניה״), נוסדה ב 1901 בברלין לשפר את 
מצבם החברתי והמדיני של היהודים במזרח אירופה ובארצות המזרח, 
כדוגמת חברת "כל ישראל חברים" (ע״ע). אחרי פוגרום קישינב 
כינסה ע׳ ועידות בווינה ובלונדון לארגון סיוע ליהודי רוסיה. ב 1905 
תמכה בכסף בקבוצות ההגנה העצמית של ה״בונד" (ע״ע) ושל 
הציונים. ב 1905 — 1914 הוציאה לאור שבועון בגרמנית, אנגלית 
וצרפתית, שהוקדש לתיאור מצבם של יהודי רוסיה. באמצעות ע׳ 
נתבצעה "תכנית גלוסטוך (ע״ע גלוסטון), אך ע׳ משכה ידיה מסיוע 
להגירת יהודים לגרמניה. במלה״ע 1 עסקה ע׳ בפעולות סיוע במזרח 
אירופה, אולם בשל רוח ההתבוללות שפיעמה בע׳ באה החברה לידי 
התנגשות עם הארגונים הציונים, והג׳וינט (ע״ע) צמצם את הקצבו- 
תיו שבאמצעות ע/ על פעילות ע׳ בא״י ר׳ כיד ו/ עט׳ 988/9 , 
1011 / 2 . 

אחר מלה״ע 1 לא מילאה עוד ע׳ תפקיד חשוב בקנה־מידה בין־ 
לאומי והתרכזה בעיקר בסיוע להגירת יהודים מגרמניה או דרכה 
(קרוב ל 350,000 בין 1921 ל 1936 ). עם עליית הנאצים לשלטון 
הוגבלו פעולותיה לגרמניה בלבד. ע׳ פורקה רשמית ב 1939 אך 
הוסיפה לפעול עד 1941 . ראשי ע׳ היו ג׳יימם סימון (נשיא עד 
1932 ), אויגן לנדאו, פאול נתן ומכס ורבורג (ע״ע). 

א.כהן־רייס, מזכרונותאיש־ירושלים, א-ב, תרצ״ג—תרצ״ו; מ. רינות, 
חברת העזרה ליהודי גרמניה ביצירה ובמאבק, תשל״ב ; , 1 ז 51 ׳*\ 0 * 1 ; 2.523 

") 0411 ^" 111 ) 1711 ) 110771 1116 / 0 67104 * 1 116 } 171 7 ( 0116 ? 111071 ) £771187 11 ) 6101 [ 
$6116 ■ 67 ע 717 [ 1 161116 ) 7 ) 1 € 1716 ) 4111 1711116 ) 2161 ^ 0071 , . 1 ) 1 ; 1951 , 50$ !) 

1 ) ¥167171 7116 , 111071 ) £ 5$061 11 ) 6101 [ 471810 1116 / 0 £ ה 7141 ) 01 ? 1116 1 ) 171 ) 
- 710 ) 01 11 ) 16101 ,. 1 ) 1 ; 1957 ,( X^X נ . 1 ) 1 ( 11 ) 4$ $0676171 11 1116 1714 ) 6 ) 111 ) 4111 

. 1960 ג (^^ 771(1()} (1151(1., XX 
ז. פ. 

ר׳ עזריאל מגרונה, מהמקובלים הבולטים במרכז הקבלי בגרונה 
(ע״ע, עט׳ 277 ) בשליש הראשון של המאה ה 13 . הסברה 
העתיקה, שלפיה הוא זהה עם בךזמנו ר׳ עזרא מגרונה, שהיה למ¬ 
עשה מבוגר ממנו, בטלה לאחר שחיבורי השנים נחקרו בקפדנות 
(ר׳ להלן). פרטי חייו אינם ידועים. ידוע כי מורו, יצחק סגי נהור 
(ע״ע), התנגד להפצה ברבים של ענייני קבלה ע״י ר״ע. המשורר 
משולם די פיארה (ע״ע׳ כרך י״ב, עמ ׳ 534/5 ) מגרונה הזכיר אותו 
בשיריו כמור( וכראש המקובלים בגרונה. כ״י שנמצא באוכספורד 
ע״י זקם, הכולל ויכוחים של ר״ע עם פילוסופים ממתנגדי הקבלה, 
הוא גניבה ספרותית של כ״י מקורי של ר״ע, מאת מחבר אלמוני 
שחי במאה ה 14 , שצירף לכה״י גם אוטוביוגרפיה משלו. 

י. תשבי (ר׳ ביבל׳) הצליח להפריד ברורות בין חיבוריהם של 
ר״ע ושל ד עזרא. לחיבוריו של ר״ע סיגנון אפייני ומינוח ברור, 
וכולם עוסקים בנושאים קבליים. מחיבוריו: ( 1 ) ״שער השואל״ — 
ביאור לשיטת עשר הספירות בצורת שו״ת ובתוספת פירוש, נדפס 
לראשונה כהקדמה לספר "דרך אמונה" (ברלין׳ תר״י) למאיר גבאי 
(ע״ע); ( 2 ) פירוש ל״ספר יצירה" (ע״ע יצירה, ספר) ונדפס ע״ש 
הרמב״ן במהדורות הספר; ( 3 ) "פירוש האגדות לר״ע" (ירושלים 
[מהד׳ י. תשבי], תש״ג) — עיבוד והרחבה לפירושו של ר׳ עזרא, 
תוך הבהרת הבדלי ההשקפה ביניהם; ( 4 ) ״פרוש התפלות״ — 
הוראות כונה (ע״ע) לתפילות המרכזיות. בה״י מייחסים את הספר, 
בד״כ׳ לר׳ עזרא, אך חלקים גדולים מצוטטים בסידורו של ר׳ נפתלי 
הרץ טרום (ע״ע) (טיבינגן, ש״ך) בשמו של ר״ע; ( 5 ) איגרת 
לבורגוס בענייני קבלה. מיוחסת במספר כ״י ליעקב בן יעקב הכהן 
מסוריה (נדפס ב״מדעי היהדות״, ב/ תרפ״ז); ( 6 ) קונטרס "דרך 


האמונה ודרך הכפירה" שנשתמר בחלקו, וחיבורים על המיסטיקה 
שבתפילה (נדפס בספר הזכרון לא. גולק וש. קליין: ד ביבל , ). 

ר״ע הוא מהמעמיקים ביותר במיסטיקה הקבלית. כתביו משקפים 
את התהליך שבאמצעותו חדרה הנאו־אפלטוניות (ע״ע, ור׳ שם עט׳ 
783/4 ) למסורת הקבלית המקורית, שנודעה בפרובנס ב״ספר הבהיר" 
(ע״ע בהיר, ספר ה־). לא ברור עדיין, כיצד הכיר את התפיסות 
הפילוסופיות של שלמה אבן גבירול (ע״ע) ושל הנאו־אפלטוני יוהנס 
(ע״ע) סקוטום. תפיסת חשיבותו של רצון־האל כפוטנציה העליונה 
של האלוהות, העולה על כל התארים האחרים, והסמוכה מאוד אליו 
אבל אינה זהה עמו — מתאימה במיוחד לשיטתו של אבן גבירול. 
רעיונות אחרים, כגון התלכדות הניגודים באחדות האלוהית, מקורם, 
כנראה, במסורת נאדאפלטונית נוצרית. ר״ע הדגיש במיוחד את 
הניגוד בין התפיסה הנאו־אפלטונית, שלפיה אין האלוהות ניתנת 
לתיאור אלא בדרך השלילה, לבין המקרא, המתאר את האל במש¬ 
פטים חיוביים ומייחס לו תארים. לדבריו, התפיסה הראשונה מת¬ 
ייחסת אל ה״אין־סוף״ ואילו השניה — אל עולם הספירות, שבו 
מתגלה התנועה היוצרת של האחדות האלוהית בהאצלות שונות. 
בניגוד לשיטתו של פלוטינום (ע״ע), הוא סבר שהאצלות אלו הן 
תהליכים באלוהות — הנסתרת בעצמה, ששום דבר חיובי לא יכול 
להיאמר עליה, — ולא בשלבי התיווך בינה לבין הבריאה. בחיטוטיו 
במסתרי עולם הספירות גילה ר״ע העזה רבה, וכך גם בפירושיו 
לאגדות התלמוד. שיטתו אינה יודעת על בריאה אמיתית של "יש 
מאין"; הוא השתמש במושג זה בהדגשה, אך בשינוי המובן. ה״אין" 
(כמו אצל יוהנס סקוטוס) הוא ציון סמלי של ההוויה האלוהית 
(שהיא מעבר לתפיסת האדם) או של רצון האל, שהוא כשלעצמו אין 
לו ראשית. 

ג. שלום. קבלות ר׳ יעקב ור , יצחק בני ר׳ יעקב הכהן(מדעי היהדות, 

ב׳), תרפ״ז; הנ״ל, שרידים חדשים מכתבי ר״ע מגירונה (בתוך: ספר 
זכרון לא. גולאק ולש. קליין), תש״ב! י. תשבי, המקובלים ר ׳ עזרא 
ור״ע ומקומם בחוג גירונה (ציון, ט׳), תש״ד; הנ״ל, כתבי המקובלים 
ר׳ עזרא ור״ע מגירונה (סיני, ט״ז), תש״ה; הנ״ל, אגדה וקבלה 
בפירושי האגדות של ר , עזרא ור״ע מגירונה (בתוך: "מנחה ליהודה" 
זלוטניק), תש״י;,/״ 44 ־;׳,/; ^מ? 1 ,4,1/3 ) 1 * 11 ,סן $01101£ .ס 

05 }'ג:: 11111:111.5 )}! ! 0 ) 1 ו 101111 ןץ 1 )) 00 5 >\*(>] 0 * 1 ^) 00 ,ג 0 ןג 8611-12 . 6 ; 1962 , 142 

0 )) 110 ) 1011 ) 7101 0 ) 1 [ 1100 ) 111110 ,? 1 ) 1 10 ) 5 ) 11 ) 1115 * 1111 * 105 5 * 11 ) 1 ) £111101 1 £ '* £11 

?,•׳",זמ^ממ׳סש ,. 0 10 > . 4 ! ,(מתרגם ). 16 ; 1965 ,[.'•!א) 01115 ? 

. 1974 , 1110 ) 110110 / 10 ( 1 05110 * 1111 101 0 * 51 

ג. ש. 

עזדחיז מן 1 ואדיפ? י ם — 461110551 0 ז 111 גג ! 80 — ( 1511 , מנט 1 בה 
— 1578 ,ישם), מגדולי המלומדים העבריים בתקופת הרנסנס. 

בן למשפחת די רוסי (= מן האדומים, ע״ע רוסי, די) העתיקה והנו¬ 
דעת ביהדות איטליה. ע׳ התחנך במנטובה, ששם נתרכזה משפחת 
די רוסי בתקופתו, אבל רוב ימיו חי מחוצה לה, התפרנס בדוחק 
מרפואה, ונדד בערים שונות באיטליה: בפרארה, אנקונה, בולוניה 
וסביונטה. כשגירש האפיפיור את היהודים מתחומי שלטונו ( 1569 ), 
התיישב ע׳ שוב בפרארה. 

ע׳ לא פרסם דבר עד גיל 60 . את רוב זמנו הקדיש ללימוד 
לטינית, קלסית וביניימית, ספרות איטלקית, תו״י וספרות ישראל. 
ב 1561 , בהיותו בפרארה, רעדה האדמה כ 10 ימים, וע׳ נמלט, עם 
שארית חפליטח, אל מחוץ לעיר. בפרק א׳ של ספרו "מאור עיניים" 
(ושמו: "קול אלהים") תיאר בפרטות את שלבי הרעידה והשפעתה 
על התושבים, יהודים ולא יהודים, וצירף סקירה השוואתית של 
הסיבות הטבעיות שניתנו לתופעה ע״י מלומדים נכרים מהתקופה 
הקלאסית ויה״ב׳ מול השקפת היהדות, לתקופותיה, המתייחסת למקור 
האלהי של התופעה. בהיותו מחוץ לעיר פגש מלומד נוצרי שחקר 
אז את אגרת (ע״ע) אריסטיאס — ושהופתע לשמוע מפי ע׳ כי אין 
לספר מקור עברי — ומתוך כך נתעורר ע׳ לתרגם את האיגרת, בשם 
״הדרת זקנים״ — חלק ב׳ של "מאור עיניים". החלק הגדול והחשוב 
הוא חלק ג/ ״אמרי בינה״, המחולק ל 60 פרקים — מחקר מהפכני 



795 


עזריה מן הארמים — עטור, באמנות 


796 


על אודות התפתחות המקרא, ומחקרים בתו״י, כרונולוגיה (ע״ע), 
שירה ותרבות יהודית. 

שימושו במקורות הצטיין בלמדנות ובקיאות בלא־תקדים. להבנת 
כתבי היוונים נזקק לתרגומים לטיניים ואיטלקיים. למעלה מ 100 
מלומדים לא-יהודים מצוטטים בספרו, ומהם עתיקים: אפלטון, אריס־ 
טוטלם ופיתגורס תכופות, וכן הומרום׳ איסופוס, אוקלידם, ורגיליום, 
טרנטיום, טיבולוס, סנקה׳ קיקרו: מההיסטוריונים הקלאסיים הסתמך 
על פלוטרכוס, דיוניסיוס מהליקרנסוס, דיודורוס מסיקיליה ודיו 
קסיוס, ובגאוגרפיה והיסטוריה טבעית הביא מפליניוס וסטרבון (ע׳ 
ערכיהם). הכיר גם מקורות ברפואה ובמשפט. ע׳ היה היהודי הראשון 
שהצביע על קיומה של הספרות היהודית ההלניסטית והשתמש בה. 
תשומת־לב מיוחדת הקדיש לפילון (בפיו "ידידיה") האלכסנדרוני, 
והחיה את ההתעניינות היהודית בו לאחר שכחה בת 1500 שנה. 
ע׳ הוכיח, בין היתר, שפילון לא השתמש בנוסח העברי של המקרא 
אלא בתרגום השבעים. מפתיעה ביותר הזדקקותו של ע׳ לכתבי 
אבות כנסיה מפורסמים, ביניהם אוזביוס, היארונימום, אוגוסטינוס, 
יוסטינום העד וקלמנם מאלכסנדריה (ע׳ ערכיהם), לפתירת בעיות 
בתו״י ובכרוגולוגיה. הוא נזקק גם לספרות איטלקית ולטינית של 
יה״ב: תומס מאקוינו, איזידור מסביליה והוגו מסן ויקטור (ע׳ 
ערכיהם) מובאים תכופות; פטרארקה ומטה הרשימוהו מאוד. מסופרי 
הרנסנס הושפע במיוחד מפיקו (ע״ע) דה י לה מירנדולה. 

ע׳ נמנע מלהשתמש בשיטות הביקורת ההיסטורית, שנפוצו אז, 
לחקר המקרא, אבל השתמש בהן באגדות התלמוד, שת״ח רבים 
קודמים לו כבר לא קיבלון כאמהות דתיות מוחלטות. החידוש בגישתו 
היה בכך שהעדיף, בד״כ, את המקורות הלא־יהודיים על אלה שבתל¬ 
מוד. ע׳ חישב ביתר־דיוק את אורך התקופה הפרסית בא״י (ע״ע, 
ענד 304 — 330 ) והוכיח את חשיבותה בתו״י. ע׳ הוכיח כי ספר 
יוסיפון (ע״ע) הוא חיבור מיה״ב, שהשתמש בכתבי יוסף בן מתתיהו 
אך זייף עובדות רבות — גילוי שהדהים את חכמי ישראל בזמנו, 
לאחר שבמשך דורות ראו בספר מקור עיקרי לידיעת תקופת הבית 
השני. במחקר מפורט הוכיח ע׳ כי ספירת השנים מבריאת־העולם 
הונהגה אחרי תקופת הגאונים, ואף ביה״ב המוקדמים עוד היו בשי¬ 
מוש לוחות עתיקים יותר, במיוחד לוח שהיה מבוסס על כיבושי 
אלכסנדר מוקדון (ע״ע ספירה), כן טען שהתנ״ך והמקורות העתיקים 
האחרים אינם מספיקים לשחזור הכרונולוגיה מבריאת העולם. דברים 
אלה נראו ככפירה לבני־זמנו ואף לחוג ידידיו. בדרך דומה טיפל ע׳ 
גם בנושאים אחרים: מטבעות יהודיות, התפתחות הלשון העברית 
והשימוש בארמית, שירה עברית ועוד. רבות ממסקנותיו בטלות 
גיום. אך אין ספק שכאיש-מדע הקדים את זמנו ב 200 שנה ויותר. 

"מאור עיניים" היה לספר שנוי-במחלוקת תקופה ארוכה. לרבנים 
אחדים, ששמעו על תכנו בעת הידפסו (מנטובה, של״ד) ומחו על 
הדפסתו, ענה ע׳ בספר עצמו. משפורסם הספר נזדעזעו רבני איטליה, 
ואף ידידו ועוזרו משה פרובינצל ביקר בחריפות את עמדת ע׳ כלפי 
הלוח. עוד לפגי סיום הדפסת הספר הטילו רבני ונציה, בראשם 
שמואל יהודה קצנלנבוגן(ע״ע), חרם על החזקתו וקריאה בו בלי 
רשות מיוחדת מרבני העיר, אף שע׳ עצמו, שהקפיד על מצוות, 
לא הותקף אישית. החרם הוכרז גם ברומא, פרארה, פדובה, ורונה 
ואנקונה. אף במנטובה, שם היה ע׳ ידוע היטב, נאסר על צעירים 
מתחת לגיל 25 לקרוא בספר. בצפת עמד להצטרף לחרם ר׳ יוסף 
קרו (ע״ע), אבל הוא נפטר לפני שחתם, והחרם הוכרז ע״י רבני 
צפת האחרים. יהודה (ע״ע) ליוא בן בצלאל מפראג הקדיש חלק 
גדול מספרו "באר הגולה" להתקפה על ע , . לפני מותו השיב ע׳ 
למבקריו בחיבורו "מצרף לכסף" (תרי״ד), שנדפס יותר מאוחר יחד 
עם ״מאור עיניים״ ( 1864 ). 

התעניינות בספר התחדשה במאה ה 18 , בשל קרבת רעיונותיו 
לרעיונות ההשכלה. ההדפסה המודרנית הראשונה של הספר יצאה 


ע״י משכילי ברלין בתקנ״ד. אח״כ יצא הספר שוב ע״י צונץ 
(תרכ״ג—ו) וקאסל (תרכ״ו), שהוסיפו מבואות לספר. 

ב. רות, היהודים בתרבות הריניסאנם באיטליה, תשכ״ב; ש. 
סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, ב/ תשכ״ה: 

,[£!!) . 4.11.11 '!( 1111105 1105 0 ■( 11115101 0 מ 10 ?>! 6 'מ 1 מ< 0 ,תוונת&נונא . 0 ( 
; 1929 10 > . 4 ' 11 110 [> 1 ( 10 ! 11 / 10 > 1101/10 60 ,ת 0 ז 83 . 5 ; 1896 ,(^^^ XXX 

,, 111104 ) 11110 ? ( 0 0 ( €111101 010 ( 1106 ןוו*' 1 161/1 1 . , 0115 ־ 111 ^ .א 

. 1948 ,(מג 

י. ד. 

עזרר ( 01-31262115 ), סוג של צמחים ממשפחת הורדיים (ע״ע), 
שנמנים עמו מאות מינים של עצים או שיחים, מהם כ 100 
בעולם הישן. בגלל צורותיהם הרבות, קשה לתחום את המינים, 

והנתונים על מספר המינים בסוג 
שונים מאוד. צמחי הע׳ לרוב שיפי 
ניים ומשירי עלים! העלים מסורגים, 

בעלי פטוטרת, פשוטים ושסועים ל¬ 
אונות עמוקות למדי. פרחי הע׳ מר 
אבקי־חרקים, אנדרוגיניים, לרוב ערו¬ 
כים בסוככים מדומים; עלי הגביע 
והכותרת 5 , אבקנים 5 — 25 , השחלה 
תחתית, לרוב בת 1 — 2 עלי שחלה 
מאוחים; עמודי העלי חפשיים; הפרי 
דמוי תפוח, עסיסי, עם גלעין חד-זרעי 
בכל עלה שחלה. מינים של ע׳ וכן בני כלאיים של מיני ע׳ משמשים 
כעצי גוי. פירות הע׳ נאכלים ובאזורי עולם שונים אף מובאים 
לשווקים; פרחים ופירות של 0. 0 x 7202111:112 משמשים ברפואה. 
הסוג ע׳ מיוצג בפלורה של ישראל על ידי 2 מינים, שהם מרכיבים 
חשובים של חרשים ים־תיכוניים. 

, 11 ,מ<ן//ןמ 0 /מ*ז 2 מ#// < / ז 46 110,111$ ^ 1%161-3 ו£ . 4 ,(. 04 ) ז 10 ו 1 :> £4€1 . 14 
. 1966 , 1 1 >ז 10 ? נ ץזן 1 ב 201 . 4 ? ; 2 ו 1964 

עט, עט נובע, ע״ע כתיבה, עמ׳ 1112 . 

עטאר, פריד א(ל)־דין ע״ע פריד א(ל)־דין עטאר. 

עטור, באמנות, במשמעותו האחת ( 1 ): מערך אמנותי המצורף 
לעצם כל־שהוא והנועד לשרת לו תוספת נוי ועניין החורגים 
מתפקידו הראשוני ומעיצובו (״ 2110 ־ 116001 באנג׳). מרבית יצירות־ 
האמנות בכל הדורות ובכל התחומים והטכניקות כלולות, בצורה זו 
או אחרת, בקאטגוריה זו: ציורי־הקיר לסוגיהם, פסיפסים, זגוגיות 
צבעוניות, תבליטי אבן. עץ וסטוקו, שנהב, מתכת (לעיטורם של 
בניינים, רהיטים, כלים), מלאכת לכה, נילו (ע״ע), רקמות ואריגת 
דגמים ותמונות. גם ציורי־השמן והטמפרה (ע״ע) משמשים לעתים 
קרובות לע׳ כלים, רהיטים ובניינים. 

עיקר תכנו האמנותי של הע׳ הציורי והפיסולי ניתן לרוב להבנה 
גם כשהוא מופיע בנפרד מן העצם שאותו הוא מעטר; ובייחוד אמורים 
הדברים בע׳ הפיגוראטיווי. אפיינית ליצירות העיטוריות ד,נטיח 
לגרום הנאה ויזואלית ישירה מחזותן הכללית, הנאה הנגרמת ע״י 
התחשבותו של האמן בזיקת הע׳ למשטח החיצון של העצם המעוטר, 
שכתוצאה ממנה הוא נוטה להדגיש את ערכיה הדו־ממדיים של 
הקומפוזיציה. תכונתה העיטורית־דקויראטיווית של היצירה גוברת 
ככל שתגבר זיקתה אל העצם המעוטר, ובעיקר אל דדממדיותו של 
המשטח המעוטר; היא נחלשת בגבור תכונתה כ״אמנות. לשמה". 
גם פסל תלת־ממדי חפשי יכול לקבל משמעות עיטורית אם הוא 
משובץ במסגרת מבנה באופן שהוא תורם לקישוטו ואיננו מהווה 
אך ורק עניין אמנותי בפני עצמו. דוגמה אפיינית לכך הם המלאכים 
הנושאים את סמלי יסורי ישו (ברניני [ע״ע] ותלמידיו) המעטרים 
את "גשר המלאך הקדוש" ברומא. כ״כ ניתן לעתים להבחין תכונה 



עחור ק׳ציי ( 01115 ־ 0201 6£118 ג) 2 ־ 0 ) 
— ענח נושא ע 5 ים ופידות 




797 


עמיר, כאמנות 


798 



עיטורים מתרופות ׳שונות: 1 . פרימיטיווי; 2 , מצרי; 3 . אישורי; 4 . כרתי־מיקני; 
5 . יווני; 6 . יהודי; 7 . רומי; 8 . מוסלמי; 9 . אננלו־ספסוני 


עיטורית ביצירה שעוצבה כ״אמנות טהורה , / במידה שגוברת בה 
הנטיה להדגשת המשטח ולחלוקה האדמונית וסדורה של הצורות 
ומשטחי־הצבע על חשבון התוכן האיקונוגרפי או האכספרסיווי. רבים 
מציוריו של מטיס (ע״ע), למשל, נוצרו מתוך גישה עיטורית מודעת. 

ציורי־הקיר בארמון קנוסוס שבאי כרתים הם דוגמה מרהיבה 
של ע׳־פנים ציורי מושלם בעת העתיקה: הם עשויים תוך 
תפיסה דו־ממדית מובהקת ותוך התאמת הקומפוזיציה הסימטרית 
שלהם לפרטי המבנה של האולם. דוגמה יפה לסוג אחר של ע׳ ציורי 
הם ציורי־הקיר באולם־האמבט של אותו ארמון, הכוללים דולפינים 
ודגים פזורים באורח חפשי אך האדמוני, על־פני משטח־הקיר. שתי 
שיטות־הע/ הציורי־הבנוי והמתוכנן, מצד אחד, והזרוע חפשית, 
מצד שני, עברו ליוון׳ לרומא ולתרבות האטרוסקית (ציורים ופסי- 
פסים). במצרים נשתמר שפע של עיטורי־ציורים ותבליטים — 
בקברים, על פילונים וקירות המקדשים, ובהם הדגשה של הערכים 
העיטוריים. 



מימיו: ציור־קיר מקבר סנמות, נוא־אמוו, השושלת ה 18 . משמאל: אפריזה סיוון, 
םוף< המאה ת 6 לפסה״נ 


תרומתן העיקרית של אשור, בבל ופרס לאמנות־הע׳ הארכיטק¬ 
טוני הפיגוראטיווי היא בתחום התבליט, אם כי גם כאן נראים 
לעתים קרובות תבליטים בעלי אופי אורנאמנטאלי מובהק, כגון אלה 
שעל "שער האריות" בנינוה. בתבליט העיטורי מסוג זה ניכרת 
השפעתם של חותמות-גליל (ע״ע חותם). 

הע , הפיסולי הפיגוראטיווי של מקדשי יוון העתיקה מהווה פרק 
מרכזי בתולדות האמנות והתפתחותו צמודה להתפתחות התיאור 
הנטורליסטי של דמות האדם בתנוחותיה השונות; התפתחות זו 
אפשרה במהלכה יתר גמישות בארגון הקומפוזיציה העיטורית בת¬ 
חומי הגמלונים, המטופות והאפריזים של המקדשים, בלי להיזקק 
לעיוותים בקנה־המידה של הדמויות (השווה גמלוני המקדשים קרקי־ 
רה [ק(רפו], בערך 600 לפסה״ג׳ ואולימפיה, בערך 460 לפסה״ג). 

תקופה חדשה לע׳־הפנים הציורי באה עם השימוש בפרספקטיוה 
(ע״ע) ביוון, ובעיקר ברומא, ששם הציור בעיקרו היה ציור-קיר 
עיטורי מובהק (ע״ע פומפיי; הרקולנאום). המ(טיווים העיטוריים 
שברקע כללו גם להטוטי־פרספקטיווה אילחיוניסטיים, שהפכו את 


משטח־הקיר לארכיטקטורה מדומה המשקפת מראות־נוף. מיטב התב¬ 
ליטים העיטוריים הרומיים נמצאו על-גבי סרקופגים. 

בע , הפיגוראלי של כנסיות י ה "ב (פסיפסים, פרסקים ותבליטים 
בכנסיות ביזאנטיות, רומאניות וגותיות), שולבה איקונוגרפיה מגוונת 
ועשירה בערכים עיטוריים מובהקים. בציורי־הקיר ובזגוגיות הצב¬ 
עוניות נסתמנה מגמה לחלק את הע׳ לתאים סגורים שכל אחד מהם 
כלל נושא ותמונה משלו. דוגמה אפיינית להשתמרות מסורת זאת הם 
הפרסקים של ג׳וטו (ע״ע) בקאפלה סאנטה מאריה דל ארנה בפאדד 
בה ( 1303 — 1305 ). 

הראשון שהצליח לשלב תיאור פרספקטיווי אילוזיוניסטי בע׳ 
פיקטוריאלי אחיד של פנים־חדר היה אנדראה מנטניה (ע״ע), בציורי- 
הפרסק( שלו שבארמון־הדוכם במנטובה. ציירי־הקוואדראטורה ש¬ 
עיטרו במאות ה 15 וה 16 את תקרות הארמונות והכנסיות באיטליה, 
פיתחו את השגי האילוזיוניזם הפרספקטיווי של מנטניה. אפילו 
מיכלאנג׳לו השתמש באפקטים אלה בארכיטקטורה האילוזיוניסטית 
המהווה מסגרת עיטורית לפרסקים של התקרה בקאפלה הסיכסטינית 
בווטיקן. 

כמה מן המוטיווים העיקריים שבעיטורי־הקיר באיטליה בראשית 
המאה ה 16 נשאבו מן הקטעים האורנאמנטאליים בעיטורי־הקיר 
הרומיים העתי¬ 
קים, שנחשפו ב¬ 
חפירות ארכאו¬ 
לוגיות; הגרו- 
טסקות (ע״ע), 
כפי שכונו, הת¬ 
פשטו על־פני אי¬ 
רופה המערבית 
כולה. במקביל ל- 
שיטת־ע׳ זו, ולע¬ 
תים בשילוב עמה, 
הופיעה שיטת־ע׳ 
אחרת, אשר בה סגורות היחידות הפיקטוריאללת (ציורים ותבליטים 
עילתיים) במסגרות בעלות תבניות רבגוניות המשובצות בתקרה 
באופן שנוצר דגם עיטורי גאומטרי. 

מבשרה של שיטת ע׳ התקרה הבא רוקי ת, בה שולבה מורשת 
האילוזיוניזם של מנטניה עם תפיסת מבנה אורגנית, היה קורג׳ו 
(ע״ע). השגיו פותחו לראשונה רק במאה ה 17 ע״י לנפרנקך (ע״ע); 
לשיא פיתוחם של עיטורי־התקרה הגיע הבארוק בשלהי המאה ה 17 
באיטליה ובמאה ה 18 בדרום־גרמניה ובאוסטריה. — בצרפת עלה 
במאה ה 18 סיגנון הרוקוקו (ע״ע), שהתפשט באירופה כולה, 
ושתרומתו החשובה ביותר היא בתחום הע , . מוטיווים צורניים 
דמויי צמחים מסולסלים וקלילים אפייניים לסיגנון זה. חלק מן 
הדמויות והמוטיווים הנטורליסטיים בארמונות ורמי ופאריס מן 



קופסת־והב משובצת יהלומים — לקביעת תור בנשר•־ 
ריקודים בתקופת הרוקוקו, 1750 (המוזיאון הממלכתי 
באמסטרדם) 



מימיה ע׳ של בע״ח בכנסיה באורנס, נורווגיה, המאה ה 11 . משמאל: שרט 
מעמוד-ע׳ו (כרסי) שעליו מונח הקוראן. ממסנד באנטוליה, המאה ה 13 
(המוזיאון הממלכתי, ברלין) 













799 


עטור, באמנות 


800 



עמוד מ״ספר־קלז״, אירלנד, בערר 800 
לסה״ג (אוניברסיטת טריניטי, דבלין) 


המאה ה 18 ׳ באולמי התיאט¬ 
רון והאופרה, מותאמים לכ¬ 
ללי הצורה המסולסלת של 
המוטיווים העיטוריים של 
הרוקוקו. ע" קלילים אלה 
מהווים כעין ראקציה לע׳־ 
הבארוק השואף להדהים את 
המסתכל בכובד הודו, אם 
כי כמוהו קשורים הם עדיין 
במסורת הקלאסית. ע׳־הרו־ 
קוקו שימש בכל תחומי 
האמנות ומלאכת־האמנות. 

תרומה מענינית של ה¬ 
מאה ה 18 לע׳־הפנים היא 
כלילת מוטיווים ודמויות 
שאולים מן המזרח הרחוק 
שהפכו לאפנה באמצע ה¬ 


מאה• המאה ה 18 וראשית המאה ה 19 היו תקופות־תחיה של סיג־ 
נמות היסטוריים — הסיגנון הנאו׳־קלאסי, הנאדבארוקי והנאו- 
גותי — עובדה המשתקפת גם בסיגנונות העיטוריים של התקופה. 
חפירות הרקולנאום, פומפיי ועוד עוררו גל של עיטורי־פנים בחיקוי 
הנוסח הרומי העתיק, אפנה שהגיעה לשיאה בראשית המאה ה 19 . 
סיגנון האגפיר (ע״ע) טבוע בחותם ההשפעה הקלאסית והוא בא 
לידי ביטוי בכל האמנויות העיטוריות ובעיצוב הכלי והרהיט. 

הוולגאריזציה של הטעם בע׳ הפנים והכלי, עקב המהפכה ועליית 
תרבות ההמונים של הבורגנות הבינונית וד,זעירה, גרמה לראקציה, 
ובראשה הדמות המרכזית באמנות־הע׳ של המאה ה 19 , וילים 
מורים (ע״ע). הוא דגל בע׳ פלוראלי עדין ומסוגנן והמוצרים של בית־ 
מלאכתו היו עיטורי־קירות (ציפוי־נייר, אריחים, מרבדים), שהשפיעו 
על חלוצי הע׳ והעיצוב החדיש באנגליה ומחוצה לה. — ס י ג נ 1 ן 
״ה אמנות החדשה״ 1 ז 3 ) בשלהי המאה ה 19 , שהקו 

הזורם והמתעקל בחן היה המוטיוו העיקרי בו. שלט בכל תחומי 
עיצוב הרהיט, הכלי, ע׳־הפנים והטיפוגרפיה, והתפשט בכל אירופה 


ואף באמריקה. 

( 2 ) ע/ במשמעותו האחרת, עפ״ר פרט במכלול אמנותי (־ג״זס 
0101300601:31:100 ,:! 1601 ־ 0 באנג'), העשוי אמנם להיות מצורף גם לעצם 
אשר כשלעצמו איננו מהווה מלאכת-אמנות, אך— כביצירה העומדת 
ברשות עצמה — יש בו עניין מוגבל בלבד. הוא מעטר את שולי 
היצירה האמנותית׳ או חלקים אחרים של עצמים ומוצרים, בצורות 
המאורגנות עפ״ר באורח סדיר, לפי עיקרון גאומטרי ברור וקריא. 
תכנו הפורמלי של ע׳ זה ניתן לרוב להגדרה ולניתוח במושגים של 
דגם ( 11 ־ 1161 !;ת) יותר מבמושגים של קומפוזיציה, המאפיינת את 
מבנה היצירה האמנותית "הטהורה". ההבחנה שבין הע׳ הדקוראטיווי 
( 1 ) ובין ד,ע׳ האורנאמנטאלי( 2 ) איננה 
ברורה תמיד כל צרכה. כשהע׳ מורכב 
מדגמים סדורים לפי עיקרון גאומטרי- 
מאתמטי, ניתן לדבר על ע׳ בעל אופי 
אורנאמנטאלי, גם אם היחידות המר¬ 
כיבות אותו הן פיגוראטיוויות וגם אם 
הוא מכסה את פני כל האובייקט 
ומהווה מערך אמנותי שלם. האופי 
האורנאמנטאלי נקבע אפוא ע״י הדגם 
המבני יותר מאשר ע״י היחידות ה¬ 
מרכיבות אותו. ה סדרה, אחד העל- 

,•זיתוו־עץ, מעשה־ייי א ־ ה ■ מיר רונות המבניים היסודיים של הסטרוק־ 
מרדו, בםיכנו! ״האמנות הח־ 1 

דשה", 1883 טורה האורנאמנטאלית׳ קיימת גם ב¬ 



ארגון היסודות הארכיטקטוניים (עמודים, חלונות). היא יכולה להיות 
פשוטה: מורכבת מיסוד חוזר אחד ( 3 3 3 33 ), או מכמה יסודות 
חוזרים: מאיברים שונים בצבע, בצורה, או בשניהם גם יחד 
( 383838 ; או 0 ( 31x31x31 ). היא יכולה להיות רצופה (קו, זיגזג, 
קו מפותל), או מקוטעת וכוללת איברים עצמאיים ונפרדים. איברי 
הסדרה יכולים להיות בעלי צורה פשוטה (נקודות, עיגולים, או כל 
צורה גאומטרית אחרת) או מורכבת. הסדרה יכולה אף לכלול שורה 
של יסודות כה מורכבים כדמויות־האדם. דגם מבני מורכב יותר 
של המערכת העיטורית מתקבל ע״י צירופן של כמה סדרות, 
באופן שכל איבר בסדרה מופיע בהקשר סדיר הן עם שאר האיברים 
בסדרה "שלו" והן עם האיברים המתאימים בסדרות האחרות. מצירו¬ 
פי האיברים הבודדים של הסדרות השונות נוצרות מאליהן, כביכול, 
סדרות חדשות שאף איבריהן מסודרים בינם לבין עצמם לפי עיקרון 
מבני גאומטרי־מתמטי קבוע. להלן דוגמה אלמנטרית של סדרה 
שאיבריה הן שתי סדרות שונות, כל אחת בעלת שני איברים חוזרים 
שונים (ניתן להרכיב סדרה אורנאמנטאלית גם ממספר רב מאוד 
של איברים בתנאי שיחזרו ויופיעו בה בסדיחת): 

סדרה 38383838 

סדרה 8 : 1 ) 0010010110 

הצירוף (סדרה של סדרות לפי העקרון 38 = התחלפות קבועה) 
יתן את הדגם הבא: 

סדרות 

סססססססס 

38383838 [סדרה .\ 7 ] 

08001001001 [סדרה 8 ] 

38383838 [סדרה 

1001 ) 0010010 [סדרה 8 ] 

מן ההקשר המאונך החדש שנוצר בין הסדרות המאוזנות נתהוותה 
סדרת סדרות חדשות בת שני איברים שונים החוזרים בקביעות: 
סדרה ס, ובה ההרכב החדש: 30303030 -€ 

סדרה ס: ! 80180180180 = 0 

סדרה של סדרות היא אפוא דגם עשיר יותר מאשר הסכום הראשוני 
של הסדרות שמהן הורכב בתהליך יצירתו. 

אמני תרבויות רבות הגיעו, בשאיפתם לפתח את דגם הע׳ הגאד 
מטרי, למסקנה הנכונה שהסדרה הרצופה עשירה יותר באפשרויות 
של צירופי "סדרות של סדרות" מאשר הסדרה המקוטעת: ניתן ליצור 
בה גם איברים חדשים לחלוטין כתוצאה מחיתוכן של הסדרות (דגם 
רשת, דגם חלת־דבש, ועוד), או שילובן זו בזו. שילוב שני זגזגים 
הנעים במקביל ובמהופך נותן, למשל, יסוד חדש — מעוין, מלבד 
תוספת הסדרות שהושגה ע״י צירוף הקריאה האנכית של איברי 
הסדרות החדשות. את המעוין ניתן לפרש כמשטח דדממדי באמצעות 
צביעה מתאימה, או להשאירו כשלד קווי. צירוף של מאנדרות נותן 
צורה חדשה בעלת סימטריה ראדיאלית מורכבת ובעלת "תנועה" 
סיבובית, היא הסוואסטיקה. כדגם עיטורי מובהק, החוזר ומופיע בכל 
התקופות ובכל התרבויות, מקובלת, מלבד הסדרה, גם הסימטריה 
(ע״ע) הדו־אגפית והראדיאלית. 

אפשרויות צורתיות עשירות אלה, ורבות אחרות, היו ידועות 
לכמה מתרבויות העולם העתיק, ואף לאמני השבטים הפרימיטיוויים, 
באפריקה ובאיי האוקיאנוס השקט. תשלובת הסדרות הקוויות היו¬ 
צרת דגמים סבוכים הגיעה לשכלול מרהיב בחלונות השבכה ובפי- 
תוחי־העץ האיסלאמיים, בתבליטי־העץ על כלים של שבטי אפריקה 
התיכונה ואיי דרום האוקיאנוס השקט (גינאה החדשה, ניו זילנד) 
ובאמנות השבטים ה״ברבריים" והגורדיים של אירופה בשחר יה״ב, 
בה מעורב הע׳ גם ביסודות זואומורפיים ומפלצתיים־דמיוניים. היא 
התמידה׳ בחלקה לפחות, גם באמנות הנוצרית הקדומה בתקופה 










801 


עטור באמנות — עטור (אות־כבוד) 


802 


המרובינגית והקארולינגית, בתקופת פלישות הוויקינגים והנורמאנים, 
ואף בסיגנונות הרומאני והגותי. 

תהליכי היצירה בתחום הבניה והמלאכה כוללים, בחלקם הניכר, 
יחידות אורנאמנטאליות בעצם הרקמה המבנית. הלבנים בבניין, 
קורות התקרה ועמודי התמיכה מהווים סדרות קצובות, לעתים מור¬ 
כבות למדי, שניתן לראותם כע׳, נוסף על תפקידם השימושי 
הראשוני. אומנים, בנאים וארדיכלים בכל הדורות השכילו לפתח 
יסודות עיטוריים אלה. סדרת עמודים חד־איברית ( 3 33 ג) יכלה 
ליהפך לסדרה מורכבת (כ 31 נ 31 ) ע״י שינויי צבע סדורים, או ע״י 
שינוי קצוב של צורת הכותרת או מבנה גזע העמוד (כמו בכנסיות 
הרומאגיות, למשל). בנדבכי קירות הכנסיות במערב טוסקאנה (פיזה, 
לוקה) נוצרה התחלפות סדירה של גוני־האבן. היסוד הגאומטרי 
המופשט שלט בע׳ בכל התרבויות, כולל התרבויות הפרה־היסטוריות 
השבטיות באפריקה ובאמריקה במשך דורות רבים, ועד היום הוא 
מהווה יסוד בולט בתחומים שונים של הע/ גם בהיכלל יסודות 
פיגוראטיוויים בעי׳, דאגו לרוב האמנים לסגננם — לתרגמם למערכת 
צורות גאומטריות. דוגמות מוקדמות של שימוש ביסודות פיגורא- 
טיוויים במסגרת דגמים עיטוריים מצויות בארדיכלות, בתבליטים 
ובשולי ציורים במצרים הקדומה (דמויות וחיות המסמלות אלים, 
צמחים, וכר), בתבליטים על שערים ובחותמות, וגם בכותרות עמודים 
במסופוטמיה ובפרס. הע׳ הפיגוראטיווי הקלאסי בארדיכלות היוונית 
והרומית כולל ברובו יסודות פלוראליים (כפות־תמרים, עלי־אקנתוס), 
ואף דמויות־אדם טבעיות, שהופיעו כבר בארדיכלות המצרית. במק¬ 
דש הרומי מצויים גם ע" פיסוליים חדשים, כגון כלי־נשק, גולגלות- 
שוורים. 

בניגוד לסיגנון הגאומטרי המקובל בתרבויות העמים הפרימיטי- 
וויים ובמלאכת־האמנות, מצטיין הע׳ הקלאסי בגישה פורמלית מיו¬ 
חדת במינה השואפת להעניק לכל פרט תבנית האדמונית (סימטרית), 
ואף לארגן את כל פרטי העצם (למשל, כל עלי־הצמח המשמשים ע , 
לכותרת עמוד קורינתי) במסגרת דגם סימטרי, בלי לגרוע מטב- 
עיותו של הצמח. עיקרון זה של סימטריה במובנה הקלאסי והאידא- 
ליסטי של המלה והקשר אל הטבע, נשאר עיקרון מנחה בכל הע׳ 
הקלאסי, שעבר מיוון לרומא ולעמי אירופה, זכה לתחיה ברנסאנס 
הקלאסי והתמיד עד שלהי המאה ה 19 . — בסיגנון הגותי הבשל 
והמאוחר פותחו כמה מן היסודות המבניים שלי שלד הכנסיה — 
בעיקר הקשת החדה — לכיוון העיטורי ואיבדו אח״כ את משמעותם 
המבנית המקורית. כך נוצרו במקום קשתות-קמרון פשוטות, או 
קשתות־חלונות, מערכות גאומטריות סבוכות ומרהיבות שחזרו והו¬ 
פיעו כע" גרידא. הרנסאנס והבארוק שבו למורשת הקלאסית בע׳ 
בהוסיפם עליה מוטיווים שאובים ממורשת הע׳ של יה״ב. 

סיגנון הרוקוקו (ע״ע) פיתח עד כדי הגזמה את היסודות העיטו־ 
ריים הקלאסיים ויצר דגם חדש, הדגם האי־סימטרי, הן כדגם־אב 
לסיגנון פרטי הטבע (בעיקר פרטים צמחיים) והן כדגם מופשט, 
במגמה ליצור ע׳ דינאמי, זורם בקלילות, אורגני, תוך שימוש באוצר 
הצורני הקלאסי של צורות ודמויות בעלות יופי ופרופורציה האד¬ 
מוניים. המשכה הטבעי של תנועה זו בע׳ האירופי היה בסיגנון 
״האמנות החדשה״, בשלהי המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 . ואילו 
הראקציה למסורת העיטורית האירופית בכללה באה עם האמנות 
החדישה של המאה ה 20 , פריחת הסיגנונות המופשטים בציור ובפיסול 
והארדיכלות בעלת האופי הפונקציונלי. גישה פוריסטית זו שדגלה 
בהרחקת הע׳ מן הארדיכלות ומעיצוב המוצר, באה לגיבושה הקיצוני 
באסכולת ה,.באוהאוס״ (ע״ע גרמנית, אמנות, עמ ׳ 591 ). כיום הולכת 
ומוחזרת ל^ישנה עטרת הע׳ — בשתי משמעויותיו — בכל תחומי 
האמנות השימושית. 

5 ?£ , 11 ־ 011110131 .ס ; 1856 , 712 ? 07718711 / 0 07817217187 ? 7/2 , 10065 . 0 

?? 4 1 /? 14 ? 241 ? 118 ,־ 6761 ^ .$ .? ; 1880/1 , 1-11 , 5 ? 8712152 172 ? 0712 5 ?? 4812 { 


; 1904 ,מ 0 //ן)/ 1 /י/י/^ 125 4714 112 ? 07128172 , 037 ; 1888 ,}/ 1 ז 12 ? 07128171 

' 07128 4 ? ׳ €010112 ? 7/2 ,. 1 * 1 ; 1910 2 , 11716711 ) 0712 / 0 165 ^ $2 ? 7/2 , 2 :ז 61 נן 5 .\צ 
/ 0 (? 111520 4 , 14301110 .? .ם ; 1915 ,$? 71 ( 52 81 ? £1152071 411 / 0 712 ? 171 
: 711 ? 7821 , 305 ז\£ .[ ,־ 1923 , 11 ?? 1404 8724 € ? 111 ) 118155 ?.# , 711 ? 720172 ■( 0 
; 1931 , 1-11 , 1900 20 1180 ,? £# 70 $ 712 ?) 5 ? ׳׳$ 112 721 ? 8172 0712 / 0 /( 82114 4 
11724 12 ? 5 ? : 122 ? 07128172 85 ( 1 , 6$ ( 61 ( 1 . 0 ; 1950 ,} 71 ? 07718172 112 ? 1 /( 82 ,. 1 ) 1 

; 1956 , 122 ? 07128772 8124 ? 58111 , 550130 ־ 01 ? .£ ; 1956 ,(. 131111 ) ? 12 /? 50/11 ? 0 
5 ? 4 07771821011 / 18 2 ? 8 ?? 414 00172215 18 ? 4 ? 2 (€< 081 ? 06 £8 , 3008 ( 1 

. 1969 ,? 1281558120 ?£ 18 8 5 ?, 14 }? 5 ? £702 

א. רו. 

עטור, אות־כבוד המוענק לחיילים ולאזרחים. מקור הע" אולי 
ברצון האדם להתבלט מבחינה חיצונית בין חבריו. כבר 
במגילת אסתר (ח, טו) נזכרת עטרת הזהב שניתנה למרדכי כאות־ 
כבוד. בעולם הקלאסי היו נהוגים ע" (בלאט׳ 2 ג 01 ז 0 :>, היינו עטרה) 
בצורת זרי זית, דפנה והדס, או עטרות-זהב מסוגים שונים, שהעידו 
על הצטיינות אזרחית (ביוון) או צבאית (ברומי). 

הע" הנהוגים כיום התפתחו במידה רבה מסמליהם של מסדרי־ 
האבירים של יה״ב, שבעקבותיהם הוקמו, ע״י שליטים, מהמאה ה 14 , 
מסדרים חילוניים בעלי סמלים משלהם, שהחברות בהם הוגבלה 
למספר אישים שאותם רצו לכבד. המונחים הלועזיים המציינים ע" 
(סז!)״ 01 וכיו״ב), משמעותם היתד, בתחילה מסדר (ע״ע, ור׳ שם 
מקורם). עד למאה ה 19 הוענקו עיטורי המסדרים וסמליהם (גלימות, 
שרשראות, צלבים וכוכבים תלויים על סרטים צבעוניים, וכר) 
בעיקר למעמדות הגבוהים ולמקורבים לשררה, ולמקבליהם הוקנו 
זכויות שונות. ברם׳ מאז ראשית המאה ה 19 הונהגו בצרפת ("לגיון 
הכבוד") ובפרוסיה ("צלב הברזל") ע" גם לבני המעמדות האחרים, 
וגדל מאוד מספר הע", שהונהגו ברוב מדינות העולם (להוציא אח¬ 
דות, למשל שוויץ). כיום מוענקים ע", על השגים צבאיים ואזרחיים, 
בלא שיהיו כרוכים בהכרח בהשתייכות למסדר כלשהו. 

בד״כ מבחינים כיום בין ע" צבאיים ואזרחיים, אם כי ישנם גם 
דו־תכליתיים (למשל, באנגליה). כן יש וקיימת, כבעבר, חלוקה 
לדרגות (למשל, 5 ב״לגיון הכבוד"). רוב הע" מוענקים ע״י רשויות 
מדיניות, אך יש גם מעטים הניתנים ע״י גופים כגון האו״ם וחברות 
ואיגודים בעלי מוניטין. קבלת ע׳ זר וענידתו טעונות לפעמים התר 
הרשות הלאומית. 

ע" צבאיים ניתנים על אומץ־לב מול האויב, או בנסיבות מסוכנות 
במיוחד, על שירותים צבאיים מצוינים, על השתתפות במלחמה, 
במסע או במאורע מיוחד, או שירות באיזור מיוחד, וכף. יש שקיימים 
סוגי ע" נפרדים, שווים בערכם, לחילות היבשה, הים והאוויר. ע" 
צבאיים מוענקים גם לאחר מות מקבלם. ע" אזרחיים ניתנים על 
שירותים מצוינים או ממושכים, למדינה (או לבית המלוכה) בשטח 
המנהל והדיפלומטיה, וכן על השגים באמנות, בתעשיה, בחקלאות, 
בשטח הסוציאלי, בשל הצלת נפשות, לציון מסעות, תאריכים מיוח¬ 
דים, וכף. לכל אותות־כבוד אלה חשיבות ניכרת כאמצעי־השפעה 
מעודן, ברמה הלאומית והבידלאומית. 

לע" בד״כ צורת צלב או כוכב (לעתים בתוספת חרבות, עלי 
אלון, דפנה ודקל), או זר. לע״ שחשיבותם פחותה — צורת מדאליה 
בד״כ. הם נענדים מעל ללב, כשהם תלויים בסרט הקשור לסיכה. 
לכל ע׳ סרט צבעוני בולט המיוחד לו. לע" בעלי דרגה גבוהה, מעין 
אלה הנועדים לכבד ראשי מדינות, צורת צלב או כוכב, גדול 
ומפואר, הנענד על הבגד בסיכה. יש שהם תלויים בסרט בולט או 
בשרשרת יקרה על הצוואר. יש גם ע" בצורת סיכות (עלי דקל 
וכף), שלטים או מגינים, וביו״ב. ע" עשויים חמרים שונים: 
זהב (משובץ לעתים ביהלומים ופנינים), כסף, ארד (כגון "צלב 
ויקטוריה", הע׳ הבריטי הגבוה ביותר), ברזל (כגון "צלב הברזל" 
הגרמני), או מתכת מאומלת. על הע׳ בד״כ סיסמה או דמות, אלגורית 
או של אישיות חשובה. עפ״ר מוענק ע׳ ליחידים אך יש שהוא ניתן 
לגופי צבא (כגון "הצל״ש היחידתי של נשיא אה״ב"), או לארגון 
כלשהו. בהזדמנויות נדירות מוענק אותו ע , כמה פעמים והדבר 



803 


עטור (אדרו. פכוד) 


804 



עיטורים. באוז״ב: 1 . מדלייח־הפבוד של הקונגרס; 2 . לב־הארנמן; 3 . ע׳־החירית 
של הנשיא. ברוסיה: 4 . ע׳ אלכסנדר ;ורסקי; 5 . ע׳ לגין; 6 . ע׳ מלהמת־המולרת. 
בצרפת: 7 . צלב־המלחמה; 8 . ע׳ האמנויות והספרות; 0 . ענפי־הרקל האקדמיים. 
בבריטניה: 10 . ע׳ טסדר־הבירית; 11 . צלב־ויקטוריה; 12 . ע' השירות המצוי! 

מצוין על הע׳ המקורי בצורת תג או כוכב (בארצות האנגלו־סכסיות). 
בבריה״מ נוהגים לענוד כל ע , לחוד בגודלו המקורי (גם אם יישנם 
כמה מסוג זהה), גם על בגדים אזרחיים. בארצות מערביות אנשי- 
צבא נוהגים לענוד העתקים מוקטנים של ע" על מדי־שרד, אך בד״כ 
מסתפקים בענידת הסרטים בלבד, ערוכים לפי סדר חשיבותם, מימין 
לשמאל, על סיכות ארוכות. יש עונדים כמה שורות של סרטים. 
אזרחים עונדים ע" רק בהזדמנות חגיגית מאוד. הענקת ע" כפופה 
עפ״ר לתקנות מוגדרות. כמה מהע" ההיסטוריים הקיימים עדיין, 
וכמה בין אלה הנדירים בחשיבותם, מקנים למקבליהם תואר אבירות 
או אצולה, וכן גם מענקים כספיים וזכויות שונות (זכות קדימה 
בטקסים, הצדעה, וכד׳). 

להלן מבחר שמות הע״ הידועים ביותר (ושנות הנהגתם); 
אה״ב: ע׳ לב הארגמן, לפצועים ולקרוביהם של חיילים שנהרגו, 
1782/1932 ; מדליית הכבוד של הקונגרס, על אומץ לב עילאי, 
1861/62 ; לגיון הזכויות, על שירותים מצוינים, אזרחיים וצבאיים, 
של אזרחי אה״ב וזרים, 1942 ! ע' החירות של הנשיא, 1945/63 . 

בריטניה: ע׳ מסדר הבירית, בכיר הע" האנגליים, מוענק לבני 
בית המלוכה, ולאצולה הגבוהה, 1350 ; צלב ויקטוריה, על אומץ לב 
עילאי, 1856 ; ע׳ השירות המצוין, לקצינים מצטיינים, 1886 ; ע׳ 
האימפריה הבריטית, מוענק לאזרחים ולאנשי־צבא על שירותים, 
1917 ; צלב ג׳ורג׳, על אומץ־לב אזרחי עילאי, 1940 . 


גרמניה (המערבית, ופרוסיה): ע׳ הנשר השחור, לאזרחים (הקנה 
אצולה), 1701 ; ע׳ ״בעבור זכויות״, על אומץ־לב עילאי, 1740 ; צלב- 
הברזל׳ על אומץ־לב, 1813 ; ע׳ הזכויות הפדרלי, 1951 . 

יפן: ע׳ השמש העולה, 1875 . 

צרפת: ע׳ לגיון הכבוד, הע׳ הצרפתי העיקרי, מוענק בדרגות 
שונות לאנשי צבא ולאזרחים, 1802 ; ע׳ ענפי־הדקל האקדמיים, על 
השגים במדע, 1808 ; צלב־המלחמה, 1915/43 ; ע׳ הזכויות הלאומיות, 

1963 . 

רוסיה ובריה״מ: ע׳ אנדריאס הקדוש, בכיר הע" של רוסיה הצא¬ 
רית, 1698 ; ע׳ לנין, 1930 ; ע׳ גבור בריה״מ, 1939 ; ע' הנצחון, 1943 . 

; 1951-62 , 1-111 ,^ז 0 }^^ 11 — 0. 073^715'€^x ך 1 ג 11 זז 11£ \ 1 . 0 .^ 1 

171 671 § 1717171 ! 31152610 . 11713 073671 , 0 י[י| £1 ־ 201 ; 102 ־ 1 ? 1181 ־ £1 

1713 ) 0715 ( 1 ( #11 ,§ 1 ! 11 ־ 01 ם . 1 ׳.!? ; 1958 , 67116071 ^ €6 11713 € 6501110 / 1/6 
.? ; 1963 2 , 01611 1713 ) ¥ 0766 1117 ,(( 17 ) 31111 ? , 11 ) 16 ) 4 ? : 163015 ? 

/ 0 1735 ) 7116 0713 1110715 ) 06007 , 11 / 11003 ^ #711 / 0 073675 7116 ,מ 11 ר 1 ־§נ 1 ^? 

60070110715 ( 1 0113 073675 , 11011 ־ £1 ^ ; 1963 , 140110715 631 / 0 1307107 

. 1965 ,(( 3111107 ( 0713 €1611 , 3036771 ! 0713 371016711 : 40110715 ? 3.11 / 0 

גם במדינת־ישראל מוענקים ע" ואותות ע״י צה״ל או 
משרד־הבטהון, ובעבר הוענקו גם ע״י גופים אחרים, כגון האצ״ל 
והפלמ״ח. גיוונם נופל בהרבה מהנהוג בארצות אחרות, ומעמדם 
הרשמי של אחדים לא ברור, כיוון שאינם מבוססים בחוק. הע" 
נענדים ע״י המשרתים בצה״ל ובמשטרה, ובהזדמנויות חגיגיות מת¬ 
אימות — גם ע״י אזרחים הזכאים להם. יש שע" מוענקים לשאיריהם 
של נופלים. רוב הע" והאותות הם סיכות, או סרטים צבעוניים 
הנענדים בצורת סיכות; מיעוטם — מדליות־מתכת תלויות בסרטים 
צבעוניים הצמודים לסיבות. לסרטים של הע" והאותות צבעים שונים, 
המאפשרים הבחנה ביניהם. הע" והאותות נענדים על הצד השמאלי 
של החזה, על המדים או על הבגדים האזרחיים. סיכות נענדות גם 
על דשי בגדים אזרחיים. ענידת ע" ואותות טעונה אישור, או רישום 
בתעודת־החייל, ע״י מוסדות מוסמכים. סוגי הע" והאותות, שרשאים 
לענוד חיילים וקצינים בצה״ל, כפופים להוראת הפיקוד. יש שאזר¬ 
חים עונדים בהזדמנויות חגיגיות גם ע" זרים; למשרתים בצה״ל 
ולעובדי־מדינה אסור לענוד ע" זרים. 

הע" והאותות הנהוגים בישראל שייכים לשני סוגים: (א) ע" 
ואותות המציינים שירותים צבאיים, חצי־צבאיים, משטרתיים, או 
מחתרתיים. לפני קום המדינה; (ב) עיטורי־גבורה ואותות השתתפות 
במערכות המציינים שירותים במסגרת צה״ל, או המשטרה, מאז קום 
המדינה. 

לסוג הראשון שייכים: אות־ההגנה; אות־הפלמ״ח; אות־ההת־ 



עיטורים ישראליים: 1 . אות־ההתנדבות; 2 . אות־הפלט״ח; 3 . אות-ירושלים: 
4 . ע' לוהטי־המדינה; 5 . אות השירות המבצעי;, 0 . סיכת ט״מ; 7 . אות־הנכים; 
3 . ע׳־המופת; 9 . ע׳־העוז; 10 . ע׳־הנבורה 



805 


עטור — עטלפים 


806 


נדבות — לציון שירות צבאי במלה״ע 1 ובמלה״ע 11 ; אות־המשמר 
— לציון שירות במשטרה או בגופי שיטור ושמירה בתקופת המנדט; 
אות הלוחם בנאצים ובעוזריהם. ע׳ לוהמי־המדינה (על״ה) נועד 
לציין שירותים בתקופת המאבק שקדם לקום המדינה, ובתקופה 
שמיד לאחר מכן. יש שאותות אלד" בצורת תג זעיר, צמודים לאותות־ 
המערכה המפורטים להלן. יש גם ע , שאצ״ל העניק ללוחמיו בתקופת 
המחתרת ומיד לאחריה. 

לסוג השני שייכים; אות (סמל) ירושלים, לציון השתתפות 
במאבק על הבירה ב 1948 ; אות־הקוממיות — שניתן למשתתפי 
מלחמת העצמאות ( 1948 — 1949 ) ; אות גיבור־ישראל — שהוענק 
ל 12 בלבד מגיבורי מלחמת־העצמאות! אות סיני ( 1956 ); אות 
מלחמת ששת הימים ( 1967 ) ; ואות השירות המבצעי — המוענק 
על שירות ממושך בקווים הקדמיים אחרי 1967 , או על פציעה 
בשירות זה. שלושת הע״ המוענקים מאז 1973 בשל מעשי־גבורה 
בשירות פעיל בצה״ל הם, לפי סדר חשיבות עולה: ע׳־המופת (סרט 
כחול); ע׳־העוז (סרט אדום); ע׳־הגבורה (סרט צהוב. זכר לטלאי 
הצהוב שנאלצו לענוד יהודי אירופה). שלושת הע" הם בצורת 
מדליה תלויה בסרט. 

לצה״ל אין ע' מיוחד לציון חירוף־נפש במלחמת־העצמאות 
(להוציא 12 בעלי "אות גיבור־ישראל", שלהם ניתן גם ע׳־הגבורה 
ב 1973 ) ובמלחמת־סיני׳ אם־כי הוענקו צל״שים לציון גבורה. כ״כ 
אין ביטוי חזותי מיוחד לציון צל״שים שהוענקו מאז שנות ה 1950 , 
אף כי רבים ממקבלי צל״שים קיבלו גם עיטורי־גבורה. תנאי הענקת 
אחדים מריע״ והאותות מפורטים בחוק הע״ בצה״ל, תש״ל— 1970 . 
סמל נכי־צה״ל וסמל המשפחות השכולות מוענקים ע״י משרד- 
הבטחון, אך אינם בבחינת ע׳. ע׳ לציון השתתפות במלחמת 1973 
נמצא בשלב של תכנון. 

פ. פ. 

עטלינגר, יעקב (תקנ״ח/ 1798 , קרלסרוהה — תרל״ב/ 1872 , 
אלטונה), מגדולי הרבנים והפוסקים באשכנז במאה ה 19 , 

שזכה להכרה והוקרה מעבר לגבולות ארצו. למד תורה אצל אביו, 
שהיה רב ב״קלויז" שבעירו, ואצל רב העיר, ולימודים כלליים 
בביה״ס היהודי המקומי. למד באוניברסיטת וירצבורג, ובמקביל אצל 
הרב דמתא, ר׳ אברהם בינג. שם גם הכיר את ר׳ יצחק ברנים (ע״ע). 
ב 1819 הותקף ע" סטודנטים אנטישמיים ואז חזר לעירו והתמסר 
לתורה. בן 28 נתמנה רב במחוז לדנבורג, והשתקע במנהים (ע״ע), 
בה היה לראש בית המדרש. בין תלמידיו שם היה ר , שמשון רפאל 
הירש (ע״ע). ב 1836 נתמנה אב״ד באלטונה ורב ראשי לגלילות 
שלזוויג־הולשטיין. בין תלמידיו בישיבתו שבאלטונה היה ר׳ עזריאל 
הילדסהימר (ע״ע). בית דינו התפרסם מאוד ופסקיו כובדו ע״י 
השלטונות (כרכים רבים מהם נמצאים בכ״י בירושלים). בתקצ״ו 
נתפרסם ספרו ״בכורי יעקב״ — על הלכות סוכה ולולב. ע׳ נחלץ 
למלחמה ברפורמה, ולמטרה זו יסד בתר״ה את השבועון "שומר 
ציון הנאמן", שהופיע תחילה בגרמנית, ואח״ב גם כדו־שבועון תורני 
בעברית. ע׳ התנגד להוצאת הרפורמים מכלל ישראל, והעדיף מלחמה 
בדעותיהם. מתר״י ואילך הופיעו ספריו ,.ערוך לנר" על מסכתות 
קשות בש״ס (יבמות, כריתות, נדה ועוד) שמהם עיקר פרסומו הספ- 
רותי־תורני, כן פרסם שו״ת "בנין ציוך ודרשות "מנחת עני". ע׳ 
פעל למען היישוב בא״י, והוכתר ע״י הרבנים הספרדיים בירושלים 
כ״נשיא א״י״. ב 35 שנות רבנותו באלטונה העמיד תלמידים הרבה 
שהיו אח״כ מגדולי רבני גרמניה. 

קובץ מוקדש לזכר י. ע. (המעין, י״ב), תשל״ב. 

זצטלפים (גז€זנ 01 ז 1 !! 0 ), סדרת יונקים מעופפים, השניה בגדלה 
במחלקת היונקים (ע״ע), ובה 2 תת־סדרות: עטלפי־הפרי 

( 3 ז:>;)נ 1 סז 1 ן 01 ג 168 \!) ועטלפי־החרקים (בזשזקסז^סז:);!^), שהסימנים 


המבדילים ביניהן הם בד״כ באורך הגוף, גודל העיניים והאזניים, 
המזון ואורח־החיים. הסימן הבולט המבדיל בין הע" ליתר היונקים 
הוא הסתגלותם המשנית לתעופה, ובהתאם לכך הותאמו איברי־ 
הגוף — שביסודם בנויים הם לתנועה על הקרקע — אל התנועה 
באויר (וע״ע מעוף). בניגוד לעופות וחרקים, המהלכים גם על 
הקרקע, בע" התעופה היא התנועה הבלעדית. לע" צורת גוף אחידה, 
ואין כמוהם בכל היונקים, חוץ מן הלוויתנים, מבחינת תכונה זו 
של אחידות. גוף הע׳ קצר, רחב ועבה — דמוי־ביצה; מידת הגוף 
בד״כ קטנה (אורך הגוף כ 4 — 38 0 ״מ; מתח הכנפיים — עד 1.5 מ , ). 
הגפיים הקדמיות הפכו לכנפיים; הפיסות ופרקי־האצבעות 11 —/ו 
נעשו ארוכים ודקים. גידולי־עור נמתחים כקרום־תעופה מסביב לגוף. 
בעיקר בין הפיסות והאצבעות, ביניהן לבין הרגליים ובין אלה 
האחרונים לזנב. בשורש כף־הרגל דרבן, המשמש לפרישת קרום־ 
התעופה (וע״ע גפים, עמ ׳ 126 , וציור שם, עמ ׳ 127/8 ). 

השלד מותאם לתעופה, ובזה עיקר הדמיון בין הע׳ לעופות; 

הוא יציב ומאוחד, במידה רבה. עצמות־הגולגולת מאוחות ביניהן 
ומקנות יציבות נגד לחץ־האוויר; עמוד־השדרה מוצק; חוליות־ 
הצוואר וחוליות־החזה מאוחות ביניהן ובין הצלעות המורחבות. עצם־ 
החזה גם היא מורחבת ונושאת ל,רין נמוך — שאינו קיים ביונקים 
אחרים, אלא רק בעופות — ומשמשת להתאחזות שרירי־התעופה 
החזקים. עצם־הבריח מפותחת ומאוחה עפ״ר עם עצמות החזה 
והשכמה. עצם־הזרוע מתחברת עפ״ר ע״י 2 מפרקים לעצם השכמה. 
הגומד דק ומחובר ברובו לחישור, שהוא ארוך בהרבה מעצם־ 
הזרוע. בגף הקדמית פרקי־האצבעות מצומצמים במספרם, כמו 
בעופות. בכל הע״ האצבעות 111 —¥ חסרות טפרים; רק הבוהן 
הקצר הוא בעל טופר ומשמש להתאחזות. בעטלף הנצמד (-ץברד 
גז^קס!) — מין דרום־אמריקני — לבוהן כפתור־הצמדה. חוליות־ 
המתנים, העצה וחוליות־הזנב מאוחות ביניהן, ואליהן מתאחות 
עצמות־הכסל. עצמות־החיק אינן מאוחות והן מחוברות ע״י גיד. 
עצם־הירך מתכופפת אחורה, וראשה נמצא בהמשך ישר של העצם 
(מקרה יחיד ביונקים). הרגל משמשת לאחיזה ולא להליכה; בהתאם 
לכך, כל חמש האצבעות שו 1 ת ביניהן, ויש להן טפרים מעוקלים. 
בעזרת הטפרים נאחזים הע" בכתלי־המערות, כשראשם נטוי כלפי 
מטה. ההתאחזות היא אוטומטית, ללא פעולה שרירית; גיד מחובר 
לפרק האחרון של האצבע ולטופר, וכובד־הגוף הוא המושך את 
הטופר הכפוף כלפי מטה. למרות שהשלד יציב ושרירי־התעופה 
חזקים, אין כנפי־הע" משוכללות ככנפי־העופות. מאחר שהן עשויות 
משטח קרום אחיד, אין הן מסוגלות להסתובב ולעשות פניות, לכן 
פונה כל הגוף בשעת סיבוב. הע״ עוברים בתעופה כ 50 קמ״ש, ובני 
המין 5 ; 5 ״€; 1 ; 3$ זנ) ג 1 > 1 ז 12 >ג 7 — אף כ 100 קמ״ש. 

צבע הע" אפור־כהה, שחור או אדמדם. העור מכוסה פרווה רכה. 
השערות מחוספסות־מכווצות לשמירת חום־הגוף בפעילות בלילה 
(ר׳ להלן). אפייניים לע" גידולי-עור, כגון קרום־התעופה (ר׳ לעיל) 
וקיפולי־העור שבאפרכסות האזניים הגדולות ובעלעלי האף. העור 
עשיר בבלוטות־חלב וחסר בלוטות־זיעה. הפרשתן של בלוטות־החלב 
המרובות שעל הפנים משמנת את קרום־התעופה. 

מערכת־העיכול: מפתח־הפה גדול. כל צורות השיניים חודיות, 

אך בעטלפי-פרי החודים מתעגלים; בכל הע" הניבים מפותחים. 
בעטלפי־חרקים הקיבה פשוטה והמעי קצר; בעטלפי־פרי הקיבה 
מחולקת למדורים, ואורך המעי פי 6 מאורך הגוף; מעי אטום חסר 
בכולם. רוב הע" ניזונים מחרקים, מיעוטם אוכלי־פירות, מוצצים 
אבקה וצוף. מינים מעטים טורפים דגים, 3 סוגים אמריקניים מוצצים 
דם. הריאות והלב גדולים. 

החושים המפותחים הם הוש־המישוש וחיש־השמיעה. איברי־ 
המישוש הם זיפים רבים, המכסים את הפנים, וכן שערות־החישה 
שעפ״נ גידולי־העור, הע" בהיותם יצורים ליליים ברובם שמגוריהם 



807 


עטלפים 


808 


במערות חשוכות, פיתחו את השמיעה כתחליף לראיה. עובדה זאת 
נתגלתה כבר ע״י ל. ספלנצני (ע״ע) ונחקרה היטב במאה ה 20 . 
הע׳ פולט צלילים, שעיקר האנרגיה שלהם מרוכזת בתדירויות 
הגבוהות (אולטרא־קול [ע״ע]), ובאמצעות אזניו המפותחות 
(=הצפיר [והשר לעיל: קיפולי־העור באפרכסות]) הוא קולט את 
ההדים (ע״ע) המוחזרים ממכשולים שונים או מטרפו. להשמעת 
הצלילים משמשים גרון גדול ושרירי־קול מפותחים. פליטת הצלילים 
נעשית דרך הפה (נשפוניים) או דרך האף העטור עלעלים (פרספיים). 
ברוב המינים אורך ה״קריאה" 0,2 — 5 מילישניות, ותדירות הצליל 
יורדת באוקטווה במשך הקריאה (מ 100 — 120 קילרהרץ ל 40 — 50 
קילו־הרץ). קריאה זאת אינה כיוונית, והאזניים משמשות גם לאי¬ 
תור כיוונו של ההד. כושר ההבחנה של קריאה כזאת — בעצמים 
בגודל של 0.6 — 6 ם״מ — מתאים לציד חרקים מעופפים. במשפחת 
פרספיים משך הקריאה כסס שניה. באלומה מכוונת הסורקת את 
השטח, בדומה למכ״ם. תחום השמיעה של אזני הע׳ מתאים לתחום 
התדירויות שהוא משמיע. קצב "שידור" הקריאות משתנה עם התנ¬ 
אים, בין מספר קריאות בשניה בשטח פתוח עד ל 100 ויותר בשניה 
קרוב למכשול, ועד ל 200 בזמן ציד. מוחו של הע׳ מבחין בין הדים 
של שידוריו הוא לבין הדים של שידורי חבריו; הוא גם מבחין בין 
הדים מטרף, עצים, קרקע וכד׳. 

לע" חוש-כיוון מפותח, וניסויים הוכיחו שע" מסוגלים לחזור 
למעונם ממרחק של 100 ק״מ ויותר בלילה אחד. גם חוש זה אינו 
תלוי בראיה, אולם עדיין לא נמצא לו כל הסבר. לעטלפי-הפרי 
עיניים גדולות ומפותחות לראיה בלילה, וחוש־ריח מפותח יותר 
מאשר לעטלפי־החרקים. 

איברי־הרביה דומים לאלה של יתר היונקים: הרחם כפול בחלקו 
או ברובו; 2 פטמות־היניקה בחזה מרוחקות לצדי-הגוף. רוב הע" 
חיים במושבות גדולות. הם שוכנים במערות ובנקרות־עצים; עטלפי- 
הפרי שוכנים גם בעצים. במינים רבים אין הע" חיים חיי־משפחה, 
אלא הזכרים לחוד והנקבות לחוד. כולם פעילים בלילה או בשעות- 
הדמדומים. בשעת הפעילות מגיעה טמפרטורת־הגוף של ד,ע״ ל 35 0 — 
״ 37 : במנוחה היא יורדת ב״ 6 — 18 0 , ואפילו משתווית לזו של 
הסביבה. בעונה הקרה. — באזורים הקרים — שוקעים הע" בתרדמת- 
חורף. משך ההריון חדשיים ויותר, בהמלטה — בד״כ ולד אחד. 
לנקבה זוג בלוטות-חלב. ע״ מאריכים ימים 20 — 30 שנה כמו 
ציפורי־שיר, ולא כמו כל היונקים הקטנים, שאורך־חייהם 2 — 5 
שנים לכל היותר. הע״ מונים כ 800 מינים ותפוצתם כל עולמית. 

1 . ע ט ל פ י - ה פ ר י הם תת-הסדרה הפרימיטיווית בע", שהיא 
מצומצמת במספר מיניה — כ 200 מינים, השייכים כולם למשפחה 
אחת: 0011013€ נ 01 ־ 61 ז? — ובתפוצתה — באזורים הטרופיים של העולם 
הישן. אורך גופם 12 — 30 0 ״מ; הגדול שבהם — 5 ג 1 ' 1 '{ק 1 זז 3 ^׳ 5 ! 1 ק 0 ז 16 ?ן, 
מיאווה, מגיע לאורך של 40 0 ״מ. הראש מוארך, העיניים גדולות; 
האזניים חסרות צפיר, והאף חסר תוספות עוריות. הכנפיים קצרות 
ורחבות. בגף הקדמית מצוידות האצבעות 1 , 11 בטפרים, המקילים 
את הטיפוס על העצים. הזנב חסר או קצר ואינו קשור בקרום־ 
התעופה. השיניים מותאמות לריסוק פירות; הן מגובששות וחודיהן 
קהים. הלשון ארוכה ומתוחה ומצוידת בפטמיות למישוש ולטעם. 
חוש־הריח מפותח. במינים רבים קיימת דו־צורתיות מינית; הזכרים 
גדולים יותר ובעלי צבעים בולטים יותר. הם שוכנים במערות 
ובבארות, אך נמצאים גם על עצים צפופי־עלווה; ישנים ביום ויוצאים 
בלילה, לפעמים למרחק של עשרות ק״מ, למקום־מזונם — המטעים, 
שבהם הם מוצצים את המיץ של פירות עסיסיים וע״כ נחשבים הם 
למזיקים גדולים. עטלפי-הפרי נפוצים בעיקר בדרום מזרח אסיה. 
המין היחיד ממשפחה זו, הנמצא בארץ ונפוץ במרבית־שטחה, הוא 
עטלף־הפרי המצוי ( 5 ט 130 :ות׳< 3€2 8.011501:1:08 ). ארכו 14 ס״מ; צבעו 
אפור־חום; הזכר גדול יותר מן הנקבה. בערים הוא שכיח בלילה על 



מימין; עטלף־פרי ( 115 ) 13 > 111 !:> 1651 <ןתז 2 1115 ) 801156 ), ממשפחת עמלפי־פרי; משמאל; 
( 30111115 16001115 ?), ממשפחת מעפזניים (ר׳ להלז, עט' 800 ) 


עצי שקמה ואזדרכת; חודר לבתים לחטוף בננות. עם ריבוי הוורד־ 
ניים (אגסים, אפרסקים וכיו״ב) במטעים, התרבה גם הוא וגורם 
לנזקים; הוא מתרבה כל השנה ללא עונה קבועה. הוא נודד — 
בהתאם לפירות המצויים באיזור. תפוצתו: לוב, מצרים עד לבנון. 

למשפחה זו שייכת תת־משפחת הע״ ארוכי־הלשון (- 1030102105 
51036 ), השונים מהיתר במידתם הקטנה, בהעדר טופר באצבע ה 11 
ובלשונם הארוכה והצרה. הם ניזונים מאבקת־פרחים ומצוף. יש 
ביניהם בעלי צבעים עזים ומבריקים. תפוצתם — דרום־מזרח אסיה 
ואוסטרליה. 

11 . עטלפי־ ה חרקים מהווים את תת-הסדרה המשוכללת, 
רבת־המינים והנפוצה. טרפם חרקים, שאותם הם צדים תוך מעופם. 
כולם בעלי מידה זעירה או קטנה; הגדולים שביניהם הם בגודל 
של דרור. הפנים קצרים. מספר החותכות מצומצם! שיני־הלחי הודיות 
ומשמשות לפיצוח שריון החרקים. כנפיהם ארוכות וצרות; בגף 
הקדמית — האצבע ה 111 ארוכה מאוד, ואילו האצבע ה 11 חסרה 
פרקים 1 — 2 וטופר ומשמשת לחיזוק האצבע ה 111 . הזנב ארוך. 
העיניים זעירות; לעומת־זאת, האזניים גדולות ומפותחות. במשפחות 
רבות מפותח הצפיר מאוד, ואפרכסות־האזניים גדולות מאוד, מכסות 
את כל המצח ומתחברות ביניהן. ה״ראדאר" האולטרא־קולי מפותח 
אצלם מאוד. הודות לתפוצתם הנרחבת של עטלפי-החרקים. עד לאזו¬ 
רים הצפוניים, חלים בהם שינויים ביולוגיים. לקראת החורף— בגלל 
הקור והמחסור בטרף — יש מינים הנודדים דרומה, כדרך העופות. 
יש הנודדים מאירופה לאפריקה (אשף [ 10010115 ב 1 ) 1 ז 13013 ]). רוב 
המינים הצפוניים עוברים את החורף בתרדמה. יש מינים שבהם רק 
אחד (הזכר או הנקבה) נודד, ואילו השני חורף. ברבייתם קיימת 
תופעה מיוחדת: במשפחות רבות, שבהן חלה ההזדווגות בסתיו, 
משתמר הזרע חי ברחם־הנקבה עד האביב — עד לשעת ההפריה. 

עטלפי־החרקים כוללים 16 משפחות, בהן כ 600 מינים, רובם 
באזורים החמים. בארץ 7 משפחות, מתוך 9 המצויות בעולם הישן. 
המשפחות החשובות הן: ( 1 ) 2 ז נ וביי ם ( 16 ) 1 :! 13 ססנ 1 ס 10 !ש), 
המשפחה הפרימיטיווית בתת־סדרה זו; כוללת סוג אחד, ובו 3 
מינים, מהם 2 בארץ — לאורך הירדן. הם מצטיינים בזנב חפשי 
וארוך מגופם, ובזאת הם יחידים בין כל הע"; אזניהם גדולות ומחו¬ 
ברות ביניהן; השומן נאגר מתחת לעור־הבטן, ליד הזנב. הם 
שוכני מערות, בקרבת מים. תפוצתם — ממצרים עד אינדונזיה. 
( 2 ) א ש מ נ י י ם ( 136 ) £018310001-1 ) ניכרים בזנב, שבחלקו הוא 
בולט והוא חפשי מקרום־התעופה. נפוצים באזורים הטרופיים. מין אחד 
בארץ: אשמן(;!־חמס^סטס 5 ט 020 ו 1 נן 3 ' 1 ) — הגדול בעטלפי־החרקים 
בארץ; אורך גופו 8 — 10 ס״מ. יותר מע" אחרים מסוגל האשמן 
לזחול על פני הקרקע. את השומן הוא אוגר בצד הגחוני של הבטן. 


809 


עטלפים — עטר, חיים ן׳ 


810 


שוכן מערות; בארץ מצויים בודדים גם בעליות־הבתים, ( 3 ) פ ו¬ס¬ 
פי י ם ( 136 > 1 ב 1 קס 1 ס 101111 ) מצטיינים בסימנים פרימיטיוויים ליד 
סימני־שכלול רבים. סימן מיוחד להם: התוספות הקתמיות על 
האף — כעין פרסה (מכאן שמם), הבנויות 3 חלקים: פרסה, אוכף 
ועלה. תוספות אלו מרחיבות את שטח חוש-המישוש. את האולטרא- 
קולות הם משמיעים מבעד לאף. האזניים גדולות וחסרות צפיר. 
הכנפיים קצרות (בעיקר האצבעות). ניזונים מחרקים גדולים. במש¬ 
פחה סוג אחד: פרסף ( 11118 נ[ 010 ת 1 ! 1 ?), הכולל כ 100 מינים, שתפו¬ 
צתם — האזורים הטרופיים והממוזגים של העולם הישן; בארץ 
5 מינים. הם מהשכיחים ביותר בעטלפי־המערות; שוכנים אף 
במערות חצי־חשוכות; מהם במושבות ומהם בודדים. ישנים שנת- 
חורף, אך מסוגלים להתעורר, כשרק נוגעים בהם. מין אחד, הפרסף 
הגמדי ( 161:05 ) 81 סקנ[ 1 ך 1 11115 נן 11111010 ?) — ארכו 4 0 ״מ; הקטן 
מעטלפי הארץ; שוכן בבדידות. ( 4 ) נ ש פ ו נ י י ם (- 1-11110 שק 68 /י 
010130 ) — קרוב למחצית המינים (כ 250 ) של עטלפי החרקים שייכים 
למשפחה זו. הכנפיים ארוכות; עצם הזרוע קצרה; האצבע ה 111 
ארוכה מאוד, ובה 3 פרקים, באצבע ה 11 — פרק אחד, והוא מנוון. 
שני מפרקים משוכללים מחברים את עצם־הזרוע לשכמה. הזנב ארוך 
והוא כלול כולו בקרום־התעופה הגדול. חסרות תוספות קרומיות 
סביב האף, אבל באזניים קיים תמיד צפיר. תפוצתם — הנרחבת 
והצפונית ביותר בעולם הישן והחדש. במשפחה זו כלולים 26 סוגים; 
בארץ — 6 סוגים: נשפוין ( 008 ^), הסוג עשיר־המינים בעולם; 
בארץ — 5 מינים. כולם שוכני־מערות; שכיחים למדי. עטלפון 
( 1181x01105 }!?), השכיח והנפוץ ביותר בארץ הוא ע׳ לבן־שוליים • 
ארכו 5 ס״מ. שוכן בעליות־בתים. מקדים לצאת בערב לטרוף. ההמל¬ 
טה מתקיימת בהתחלת מאי ובה 1 — 2 ולדות. המין אזנן ( 10001:05 ?) 
נדיר בארץ — ארכו 5 ס״מ ואורך אזניו יותר ממחצית אורך גופו, 
שוכן בעליות-בתים. שכיח באירופה. ( 5 ) זיזפיים 1105000 ^ 11 ? 
13110130 ״), המשפחה השניה בגדלה במינים והראשונה במספר הסוגים 
( 35 ). רב־גונית בצורותיה ובאורח חייה מכל הע". ביניהם: טורפים, 
אוכלי-חרקים, אוכלי־פירות ומוצצי־צוף. תפוצתם בעולם החדש 
(באמריקה הטרופית), ושם הם ממלאים את מקומם של עטלפי-הפרי 
והפרספים, הקיימים בעולם הישן בלבד. סימן בולט לבני המשפחה: 
תוספת קרומית על האף כעין זיז שפודי; באוזן צפיר. הזנב חסר, 
קצר או בולט חפשי מעל קרום־התעופה. במשפחה זו תת־משפחות 
רבות; מהן: זיזפי־החרקים ( 30 ״ 1 :ז 3 ות 11051:0 ץ 11 ?) — הפרימיטיוויים 
שבמשפחה; הם מצטיינים באזניים ובתוספות־אף גדולות; השיניים 
מרובות. עמהם נמנה הומפיר (מ 1 ג 1 ז׳גקמ ¥31 ), הגדול בעטלפי העולם 



עט?ף 3010135 100 x 103335 ^, סתודמשפחת זיזפי־החרקים, במעוף; 1 . עיז; 2 . או ז ז; 
3 . צפיד; 4 . תוספת קרויטית ע 5 האף; 5 . קרוט־תעופה; 6 . עצם הזרוע; 7 . עצם 
החישור והגומר; 8 . 3 והז; 0 — 12 . אצבעות; 13 , ירד; 14 . שויק; 15 . פף־חרגל; 

16 . זנב 


החדש; אורך גופו 13 
ס״מ והוא ניזון מחרקים 
ומפירות וגם מחוליית־ 

נים קטנים (ציפורים, 

מכרסמים ואף ע"). זיז־ 

פי־הפרחים (- 113 קס 01055 
30 ״; 8 ) הם הע" הקטנים 
במשפחה. אורך הגוף 
45 — 60 מ״מ. האזניים 
ותוספות־האף קטנות, השיניים מועטות וקטנות והלשון ארוכה מאוד 
ומשמשת לאיסוף אבקת־פרחים, חרקים וצוף. קרוב לזיזפיים הוא 
הע׳ שפת־הארנבת ( 8 ״״ 011 ס 10 19001:1110 ) המהווה משפחה לעצמו. 
סימן אפייני לו שפה שסועה ושתי חותכות כשל ארנבת; כפות 
רגליו גדולות מאוד ובאצבעותיו טפרים חזקים, שבעזרתם הוא 
תופס את טרפו — דגים וסרטנים מעל־פני המים. שוכן חופי- 
ימים באמריקה הטרופית. ( 6 ) ה ערם די י ם ( 1011111136 ) 0051110 ) 
קרובים לזיזפיים. הם היונקים היחידים שהם טפילים מוצצי־דם. 
בהתאם לכך, השפתיים רחבות ומסוגלות להיצמד אל העור לשם 
מציצה; החותכות, הניבים ושיני-הלחי (המועטות) חדים מאוד. 
החותכות הצמודות לניבים חותכות פתח קטן בעור־הטרף, וממנו 
זורם דם החוצה, והערפדים מלקקים אותו בלשונם. מבלוטות- 
הרוק מופרש חומר המונע התקרשות דם. הערפדים מוצצים דם 
של בהמות או עופות ולפעמים גס של אדם. במציצתם מסוגלים 
הערפדים להעביר מחלות כגון כלבת. תפוצתם — מכסיקו ואמריקה 
הדרומית. 

הע" גם מועילים וגם מזיקים. מבחינה כלכלית, חשיבותם 
העיקרית היא בהשמדת מיליונים של חרקים (ביניהם מזיקי־חקלאות) 
מדי לילה. בכמה מקומות בעולם (אמריקה הדרומית־מערבית) 
משמשת צואת הגואנו (ע״ע), המצטברת במשכנות־ע", בדשנים. 
במקרים מסוימים מסייעים הע" להאבקה. הבשר של כמה מינים, 
כגון בני הסוג הע׳־הענק, משמש כמזון לאדם, באוסטרליה ובאפריקה. 
לעומת־זאת, גורמים כמה מיני-ע" נזק רב במישרין לעצי־פרי, 
ובעקיפין — ע״י העברת מחלות, הנגרמות עי" טפילי־דם (טיריפנו־ 
סומות [ע״ע]) או ע״י נגיפים; מינים מעטים, המתגוררים בבתים, 
מהווים מטרד לאדם. 

שרידי־ע" מאובנים מועטים מאוד. לשרידים מהאיאוקן התי¬ 
כון יש צורת־ע׳ מושלמת; באלה מהאיאוקן העליון כבר ניתן לזהות 
את המשפחות של ימינו, ומכאן שמוצאם עתיק ביותר. הע" קרובים 
לאוכלי-החרקים (ע״ע). יש משערים שמוצאם מקרוביהם של הכנפו*־ 
ריים (ע״ע), אולם אין עדות חותכת בדבר מוצאם, משום שלא נמצאו 
שום צורות־מעבר, — על הוואמפיר או ערפד בפולקלור, ע״ע ומפיר. 

,מ 11£1 ־ו 0 .( 1 ; 1947 , 65 ) 151 )-< 80 ) 1 ) 8 1 >ה 1 ) 115 ) 8 הס 1165 ) 11 ) 5 י £־ £1 נ 1 ׳ל£ . 0 

- 1 ) 80110100 01 06 ה 80146 11 ) 1 < 11 , 5 ה 10 )\ 1 )ה €0 11 ) ■( 11 ) 12 ^ 1 60 ^) 1 8(21 5011X615 
; 1953 ,( 435-466 . 7,001 .[) ץ 6 ' 1 ? ) 111500 01 ה 10 / 

, 1 ) 1 ? 11 )ז 4 / 01 215 ) 1 ההו 1 ) 4 \ 110 * 1 , 155011 ־ 1431 .״ 1 . 0 ; 1962 , 5 ) 1 ) 8 , 411611 * . 1 ׳^ . 0 
. 1966 , 0$10005 ז 11 { 8 165 > 16 ^ 81010 1 ) 8 , €1 צ £1:08 . 4 ; 1964 י 1 

מ. דו. 

עטר, חיים ך ( 1696 , סאלי [צפון אפריקה] — 1743 , ירושלים), 
רב ומקובל. בנעוריו נדד ממקום למקום, ב 1705 היה ב־ 

מכנאס, ב 1708 חזר לסאלי, ונראה שלמד אצל ר׳ שמואל אלבז 
בפאס. נשא אשה במכנאס ועסק בתורה בבית חותנו, מאורעות 
קשים עברו עליו ב 1738 , ימי הרעב והגזירות במרוקו; אותה עת 
התעוררה בקרבו שאיפה גדולה לגאולה ולארץ האבות, והוא ביקש 
לייסד בירושלים בימ״ד גדול שבו ילמדו תלמידים רבים מהגולה 
באווירה של א״י ויחישו בכך את קץ הגאולה. ב 1739 נתעכב בלי־ 
וורנו עם קצת מתלמידיו, יסד שם בימ״ד גדול, בו דרש ברבים 
לרעיונו וגם הטיף לתשובה, ו״כל העם היו באים בעוד חיום גדול 



ערפד $ו 11 :>ת 0111 ז 190511106115 , ממשפחת ערפדי ים 




811 


עטר, חיים ך — (ה)עי 


812 


למצוא מקום לישב. עד שכמעט לא היה מקום להמם מרוב העם" 
(עדות מבן־הזמן). חבורות מיוחדות התארגנו להחזיק בישיבתו. 
הוא שלח קול קורא לקהילות איטליה לעלות עמו לא״י ולהחיש 
הגאולה, ובעצמו נסע לעשות תעמולה בכמה קהילות. 

ב 1741 הפליג מליוורנו עם חבורה של 30 נפשות, ממרוקו ומ¬ 
איטליה; השיירה הגיעה לעכו סמוך לר״ה תק״ב. משום המגיפה 
שהשתוללה אז ביפו ובירושלים קבע את ישיבתו בעכו קרוב לשנה. 
משמתו שנים מבני החבורה החליט לעזוב את עכו, שהיא ספק א״י 
ע״פ ההלכה, והלך עם חבורתו לפקיעין. בהיותו בטבריה הציע לו 
ר׳ חיים אבולעפיה (ע״ע), מחדש היישוב שם, לדור בה, אך עם תום 
המגיפה נסעה החבורה לירושלים (אלול תק״ב). 

בירושלים הקים ע׳ את "מדרש כנסת ישראל". שתי מחלקות 
נמצאו בו׳ ללמדנים ולצעירים. ע׳ ישב בראש הלמדנים, שעסקו 
בעיקר בלימוד הפוסקים, על סדר התלמוד, ובמיוחד עמלו על יישוב 
הלכות הרמב״ם. פרי לימוד השנה הראשונה הוא ספרו של ע׳ 
"ראשון לציון" (קושטא, תק״י), על שו״ע יו״ד ורמב״ם׳ ופי׳ לנ״ך. 
עיקר לימודם של הצעירים היה בגמרא, לרכישת בקיאות בכל 
סדריה, אך הם עסקו גם בפוסקים. חברי המדרש התנהגו בחסידות וב¬ 
פרישות, והירבו בתפילות ובהשתטחות על קברי צדיקים. ר׳ חי״ד 
אזולאי (ע״ע) נמנה בין באי המדרש ותיאר אותו ואת ע׳ ראשו; 
בספריו משוקע חומר רב על הנהגותיו של ע׳ ותורה מפיו. כשנה 
לאחר בואו נפטר ע׳ בלא בנים, אך הישיבה המשיכה להתקיים עד 
1866 . וע״ע ירושלים, עמ ׳ 306 . 

ספרו בהלכה הוא "פרי תואר", על שו״ע יו״ד (אמ״ד, תק״ב). 

הוא מבקר קשה את דברי קודמיו, ועל ם׳ "פרי חדש" לר׳ חזקיהו די 
סילוה (ע״ע) השיג בחריפות. פרט מעניין בספר זה שהוא מזהיר 
את קוראיו מאוד שלא להשיג עליו. אעפ״ב הושג הרבה מחכמי 
מרוקו, בייחוד בחומרותיו, ור׳ דוד פרדו (ע״ע) חיבר ם׳ "מזמור 
לדוד" (ליוורנו. תקע״ח) בו השיג על ס׳ "פרי תואר". ספרו הראשון 
של ע׳ הוא "חפץ ה׳". על הש״ס (אמ״ד, תצ״ב); ספרו העיקרי, 
שעל שמו נתפרסם בכל קהילות ישראל, הוא "אור החיים" (ויניציה, 
תק״ב), דרשות על התורה. נדפס פעמים רבות עם החומש, וזכה 
לתפוצה עצומה בפולניה, בייחוד בקרב החסידים. 

י. נאכט, מקור החיים, תרנ״ח; הנ״ל, מגנזי ירושלים לגרייבסקי, 
כ״ה, תרצ״ב! י״מ טולידאנו, נר המערב, 154 — 157 , תרע״א; חנ״ל, 
אוצר גנזים, 62 — 66 , תש״ך; ר. מרגליות, תולדות ר״ח ך ע׳■ תרפ״ח! 

י ,האלפרו־־ב. קלאר (עורכים), ארץ החיים, תרצ״ג! י. ח. ילוז, 
תולדות ר״ח ן׳ ע׳ (בתוך: ״ילקוט יוסף״, 29 — 62 ), תרצ״ד: י. מאן, 
מסעם של ר׳ חיים ן׳ עטר וחבורתו לא״י והתיישבותם העראית בעכו 
(תרביץ, ז׳), תרצ״ו ; מ. בניהו, לתולדות בית המדרש "כנסת ישראל" 
בירושלים (ירושלים !רבעון], ב׳), תש״ט; ב. קלאר, ר״ח ף ע׳, עלייתו 
לא״י, תשי״א; י. רפאל־, אגרות ר׳ שלמה חיים סנגויניטי אל ר״ח ן׳ 
עטר (טמירין, א׳), תשל״ב. 

מ. ב. 

עטרות, שמם של כמה ישובים בא״י. 1 ) מקום בגבולו הדרומי 
של הר אפרים, בין בית־אל לבית־חורון (יהד טז, ב). 

אולי ר 1 ] 6 ־ £1 נ 1 ־ 31 ז^ (ע׳־שליד־בארות, היא אל־בירה) של הצלבנים. 
יתכן שמקומה היה בח׳רבת עטרה לדגלי תל א(ל)־נצבה, צפונית 
לירושלים. 2 ) מקום בגבול המזרחי של אפרים (יהד טז, ז), בין 
ינוח ונערן, זוהה באתרים שונים, ביניהם עוג׳ה אל־פוקדי בבקעת 
הירדן. ותל אל־מזר בנחל פרעה. 3 ) עיר בעבה״י, שכנתן של דיבון 
ויעזר (במד/ לב, ג). לפי כתובת מישע, נלקחה מבני-ישראל ע״י 
המואבים. כיום הכפר חרבת עטרוס על ג׳בל עטרום ( 750 מ׳), מצפון 
לנחל ארנון. 4 ) מקום צפונית מערבית לסבסטיה, הנזכר באונו- 
מסטיקון של אוזביוס. כיום הכפר אל־עטארה. 

5 ) מושב עובדים לשעבר כ 11 ק״מ צפונית מירושלים על הכביש 
לשכם. הוקם ב 1928 על כ 500 דונם, ובו 175 איש ( 1947 ). נחרב 
באביב 1948 ע״י הערבים, לאחר שנוטש ע״י יושביו בשל האבדות 
הרבות שסבלה ה,,הגנה" בנסיון־שוא לתגברו. שדה-התעופה של 


ירושלים, שהורחב ע״י השלטון הירדני על חורבות המושב. נקרא 
שדה־ע/ מפוני המושב הקימו ב 1950 את בני־ע׳ בשפלת לוד. 

במקרא נזכרים עוד כמה מקומות אשר ע׳ מופיע כמרכיב בשמו¬ 
תיהם, א) עטרות אדר, אולי זהה עם 1 ), או עם א-טירה ליד בית- 
חותן; ב) ע׳ בית יואב, בסביבות בית לחם; וג) ע׳ שופן, בנחלת גד 
בעבה״י, אולי זהה עם 3 . 

עטו־ן (ע׳) ( 0 זפת (ז׳). הע׳ ( ז £ 3 ) הוא התזקיק המתקבל בזקוק 
(ע״ע) ייבש של המרים אורגניים בשומנים, עץ (ע״ע ארן, 

עט׳ 995 , 997 ) ופחם (ע״ע). החשוב ביותר הוא ע׳־הפחם, המתקבל 
בכמות של כ 20 — 100 ק״ג מטון פחם. הע׳ המופק אינו אחיד 
בתכונותיו: יש ע׳ דליל כשמן, ויש — צמיג כזפת; צבעו משתנה 
מאדום כהה לשחור, ומשקלו הסגולי 0.86 — 1.26 . 

בזיקוק ע׳-הפחם מזדקקים שמנים (קלים. בינוניים וכבדים) 
ונותרת שארית צמיגה: ז׳ ( 1 ! ש 11 ק). הכמויות היחסיות של חמתם 
אלה משתנות בהתאם לתנאי הזיקוק. השמנים מכילים מאות חמתם 
אורגניים הנחלקים לשלוש קבוצות: פחמימנים (ע״ע), בעיקר ארו¬ 
מטיים (כגון בנזן [ע״ע בנזול], טולואן [ע״ע טולואול], נפתלן 
ואנתרצן [ע״ע]), חמתם חומציים (פנולים [ע״ע]) ובסיסיים (תרכו¬ 
בות הטרוציקליות, — חנקניות כפירידין וכינולין [ע״ע]). ע׳־הפחם 
הוא, על-כן, מקור חשוב להפקת חמתם אלה. בערבוב השמנים 
ביחסים מתאימים מתקבל שמן הקרוי קריאוזוט, שהיה עד 1940 
החשוב שבתוצרי הע׳ ושימש לשימור עץ. הדרישה לד גדלה מאז 
במהירות עם התפתחות תעשיית החמרן המשתמשת בז׳ לייצור 
אלקטרודות. 

ז׳ יכולה להתקבל בדרגות צמיגות שונות, בהתאם למשך זיקוק 
הע׳. סוגי הז׳ השונים מתנהגים כנוזלים ניוטוניים (ע״ע צמיגות), 
ובשל כך משמשים לאימפרגנציח, כחמרי-קישור (":ז^ממ!), כדבקים 
וכציפויי מגן. ז׳ מע׳־הפחם היא חומר-קישור טוב לאלקטרודוה 
המשמשות לתהליכים אלקטרוליטיים תעשייתיים ולתעשיית מצברים. 
בשל עמידותה ואטימותה למים משמשת הז׳ לציפוים של גגות 
וצינורות סיביים (להובלת שפכים). 

בהוספת חמת מילוי לז׳ נוצר חומר פריך מאוד המשמש לייצור 
מטרות ירי. צירופים של ז׳ עם שרפי פוליאורתן או אפוכסי (ע״ע 
פלסטיים, חמתם) מנוצלים כחמרי ציפוי למתקני פלדה באטמוס¬ 
פירה קורוזיווית ולציפוי צינורות מים. 

תערובת מתאימה של ז׳ עם שמני ע׳ מהווה חומתקישור לבניין 
ולאחזקת כבישים (ע״ע דרך, עמ׳ 164/5 ). ז׳ הכבישים היא המוצר 
העיקרי של הע׳ וצריכתה העולמית מסתכמת בכ 1.5 מיל׳ טון 
בשנה. 

גי. אג. 

(ה)עי, עיר כנענית בארץ בנימין, מזרחה לבית-אל (ע״ע). בקרבתה 
בנה אברהם מזבח (ברא׳ יב, ח; יג, ג). יהושע כבש אותה אחרי 
יריחו(ע״ע), "וישימה תל־עולם שממה עד היום הזה". שני הקרבות 
שנערכו עליה זכו לתיאור מפורט (יהו׳ ז—ח). זיהויה בא־תל שליד 
בית־אל מוסכם בין החוקרים, אולם הוא עורר שאלה, שלא נמצא 
לה פתרון נוח: בחפירות בע׳ נמצא ישוב רצוף מראשית האלף ה 3 
לפסה״נ, עד לשיא פריחתו באמצע האלף וחורבנו בסופו. נמצאו 
מערכת חומות, ארמון מבוצר, מקדשים ושפע כלים, אולם לא נמצא 
דבר מתקופת הברונזה המאוחרת ומראשית תקופת הברזל — היא 
תקופת הכיבוש הישראלי. לפיכך נראה שהע׳ היתה חרבה בעת 
הכיבוש הישראלי, ומכאן אולי שמה, והסיפור המקראי קשה. במאות 
ה 12 — 11 לפסה״נ היה בע׳ יישוב ישראלי דל, אולי בזיקה למקום 
הנקרא עית (ישע׳ י, כה). בין שבי ציון נזכרים בני ע׳ (לצד אנשי 
בית־אל — עז׳ ב, כה; נח׳ ז, לב), וכן נזכרת בימי בית שני עלה 
(נח׳ יא, לא; דהי״א ז, כח), ונראה שהיא ע׳. 



813 


(ה)עי — עילם 


814 


י.מ. גרינץ, ד,ע׳ אשר עם בית און (סיני, כ״א), תש״ח; י. קויפמן, 

ספר יהושע, 27 — 30 , 60 — 62 , 122 — 128 , תשי״ט: א. בךתור- א. נצר, 
השרידים האדריכליים העיקריים מתקופת־הברונזה הקדומה בע׳ (א״י, 

יא), תשל״ג; מ. גיחון, כיבוש הע׳ באבחנה הסטורית־צבאית (בתוך 

״זר לגבורות״), תשל״ג! )()!הסיד ) 1/1 !״סי!/ (!■■ 1 ) 011 ? ,ץ 3 ׳\ 4 ב 0311 .!/ .ן 

. 1964 , 1/1 /ס 

עיבל ע״ע גתים (סעיבל. 

־־ ד : ־ • ־• ז־ 

עיט ( 0113 !>\!), סוג עופות דורסי־יום (ע״ע דורסים) ממשפחת 
הבדים (ע״ע בז). צבע הע׳ חום כהה בד״ב; המקור חזק 
ואנקולי ומפתח הפה גדול. הכנפיים גדולות. הסימנים האפייניים לע׳ 
הם: על רגליהם כסות נוצות, ונוצות הראש והצוואר דמויות־איזמל. 
שרפו: עופות ויונקים חיים, אך אוכל גם נבלות; בשל גדלו, עצמתו, 
תעוזתו ויפיו הפראי שימש הע׳ כסמל של כוח ושלטון מאז ימי 
קדם. רבים השליטים והמדינות שקבעו להם את הע׳ כסמלם על 
דגלים, חותמות, מטבעות ובאמנות (השד להלן). 

בארץ מצויים 6 מינים: הגדול והחזק שבהם הוא ע י ט הסלעים 
( 536105 ץ 4.010 ), שזכה לתואר ״מלך העופות״! תפוצתו הולארקטית. 
מוטת כנפיה של הנקבה, הגדולה מהזכר, מגיעה ל 2.3 מ׳ ומשקלה 
עד ל 6 ק״ג. מין זה מסוגל לשאת טרף שמשקלו עד 5 ק״ג. זוגות 
בודדים דוגרים על מצוקים בנגב ובמדבר יהודה. מספר הגוזלים 
2 — 3 ; התפתחותם איטית והם מגיעים לבגרות בגיל 6 — 7 שנים; 
ע׳ השמש ( 8611203 .^ 2 ) — תפוצתו מצומצמת מזו של הקודם, 
והוא מעדיף אזורים המים יחסית ופחות מיוערים; ע׳ הערבות 
(* 2 <ן 3 ז.\!)דוגר באזורי הים הכספי והים השחור׳ עד לסין. שני המינים 
האחרונים — עוברי אורח וחורפים נדירים בארץ; ע׳ ה צ פ ר ד ע י ם 
( 0130£3 ..!?) וע׳ החורף ( 100131:102 ! ..\ 7 ), שני מינים קרובים 
ודומים שההבחנה ביניהם קשה, אך תפוצתם והתנהגותם שונות. 
תפוצתם במרכז אירופה עד מרכז אסיה באזורים לחים ומקווי- 
מים. בארץ הם חולפים וחורפים, ומעטים דוגרים; ע׳ שחור 
( 61-1:630x1 ־ 4.1 ), מין אפריקני שתפוצתו זהה כמעט עם זו של 
שפני־הסלע וחודר גם לארץ עד לגליל. 

סוגים ומינים אחרים בתת־משפחת הבזים: ( 1 ) ע׳ ניצי 
( £1161-36111$ ), הקרוב לע׳. נבדל ממנו בכנפיים שהן קצרות יותר 
ובקשקשי האצבעות הגדולות יותר. הע׳ ה נ י צ י המצוי (־ 35013 ) . 13 
0$ !) ארכו כ 70 0 ״מ. צבע עיניו צהוב, 

גזרתו עדינה. צלילותיו הנועזות על 
עופות ויונקים הן בצלילות הנץ. בעבר 
דגרו בארץ זוגות רבים, אך נכחדו 
בשל הריסוסים החקלאיים; הע׳ הניצי 
הגמדי ( 0$ ! 6003 ק . 11 ) עובר אורח. 

( 2 ) ע׳־ י ם לבן-זנב (- 3181 1131136105 
01113 ) דורם ענקי וכבד; כנפיו ארוכות 
ורחבות; זנבו יתדי ולבן, רגליו מכו¬ 
סות רק בחלקן בנוצה, שוכן בסביבות 
מקווי־מים וניזון מעופות־מים, דגים 
ופליטת־גלים. בעבר דגרו בודדים בהו* 

עיט ^ (" 113 'י 1 לה ובעמק יזרעאל. מין מקביל לו 

באמריקה הוא ע׳־ים ל ב ן ־ ה ר א ש או ״קרח״ ( 83105 ^ 11.1600006 ), 
שהוא הסמל הלאומי של אה״ב. 

במקרא הע׳ הוא שם כולל לאוכלי־נבלות. הע׳ נודע כציפור 
מרחיקה-ראות (איוב כה, ז). הרומן של מאפו (ע״ע, עט׳ 84 ) "ע׳ 
צבוע", שמו ע״פ י רמ׳ יב, ט. טשרניחובסקי בשירו "ע׳! ע' על 
הריך", שהוא מהיפים שנתחברו על טבע הארץ, מתאר את הע׳ בתור 
"ישר־גו וכבד־אבר, שחור־נוצה וךחב-כנף". על ערבוב השמות ע׳ 
ונשר, ע״ע נשר, עט׳ 399 . 

ש. לולב, הערות לזיהוי ע״ (טבע וארץ ה׳), תשב״ג! מ. דור, הנשר 
והע׳ (לשוננו, כז—כח), 1964 : הנ״ל, על נשר וע , (טבע וארץ, ז׳), 


תשב״ו; א. זהבי, הע׳ הניצי (שם, י׳), תשכ״ח; א. ברודצקי, ע , - 
הסלעים (סלעית, א' 6 ), 1972 ; , 5 ) 1 ^ 0 ? , 74013800 .ם - מ׳״ 0 ז 8 ״ 1 

. 1968 , 11 — 1 , 1 ) 071 ) 1/1 /ס 0717 ) 11 ) ■ 1 07111 £׳׳!!!,// 

אר. אב. 

עילם (עילמית — 1131130111 ; אכדית — £131010 ), שמו של חבל 
היסטורי בדרום־מערב איראן. במקורות הקלאסיים נקרא 
8051303 ע״ש שושן ( 8053 ; כיום שוש), העיר הראשית. כיום 
ח׳וזיסטן (ע״ע). 

תולדות ע , . מראשית ההיסטוריה קשורה היתד, ע׳ בתולדות 
שכנתה מסופוטמיה, ושימשה מקור חמרי-גלם — עץ, אבן ומתכות — 



עילם הקדומה; מיקומה מוהזי ביז רמת אירן לבי: 

שפלת מסופוטמיה (השמות בסוגריים הם שמות 
חדשים) 

וארץ־מעבר למתכות יקרות שהובאו ממרחקים. בני ע׳ מצדם פשטו 
לעתים בבקעות הנהרות דיאלה והדקל. במאה ה 23 לפסה״נ כרת 
מלך ע׳ חוזה ידידות עם נרם־סיו (ע״ע בבל, עט׳ 538 ), מלך אכד 
(ע״ע; זהו טופס הברית הקדום ביותר שנתגלה). 

מלכי אור מן השושלת ה 3 ( 2100 — 2000 לפסה״נ), הפכו את ע׳ 
לחלק מממלכתם. בראשית המאה ה 19 לפסה״נ נוסדה בע׳ שושלת 
שמשלה גם באנשן במזרח איראן. סדרי השלטון יחדו את ע׳ מכל 
הממלכות במזרח הקדום. בעת ועונה אחת שלטו בה 3 שליטים: 
״השליט העליון״, כשליט־משנה — בן־אחותו וכשליט שלישי (עפ״ר) 

— בנו בכורו של ״השליט העליון״. ההבדל בין סמכויות ה 3 אינו 
ברור. נסיכי ע׳ התייחסו על משפחה אחת, והמלוכה התנחלה מצד 
האם. תורת השלטון מעידה על חולשת המלוכה בארץ זו. 

לא ידוע כמעט דבר על תולדות ע׳ במאות ה 17 — 15 לפסה״ג, 
ונראה שנפגעה ביותר בעת פלישות העמים שפשטו לבבל ממזרח, 
מצד הרי זאגרוס. היא הוסיפה להיות נתונה להשפעת בבל, והראיה 

— השימוש באכדית כלשון הכתיבה בחיי הכלכלה והתרבות. 
עליה מחודשת של ע׳ ניכרה בתחילת המאה ה 13 לפסה״נ. הנודע 

במלכי אותה תקופה, 11:153 ק 0135-03 ס, הקים בירה,דור-אנתש,—כיום 
ד׳וגה זמביל — כ 40 ק״מ מדרום־מזרח לשושן והיא נחשפה בחפירות 
של ר. גירשמאן ( 01115111030 .£). 

מהמאה ד 12 לפסה״נ התחזקה ע׳ ככל שנחלש כוח מלכי בבל 
הפשים. העילמים פשטו על ארץ בבל, בזזו את ספר (ע״ע) ומקדשה 
והובילו כשלל לשושן, בין השאר, את אסטלת־החוקים המהוללת של 
חמורבי (ע״ע). ב 1159 לפסה״נ השתלטו על העיר בבל עצמה. ברם, 
עדיפותה הצבאית של ע׳ חוסלה בהתחדש כוחה של בבל בימי 
נבוכדנאצר 1 (ע״ע). הלה הביס את העילמים ולכד את שושן. 

בימי "הממלכה החדשה", האחרונה בתולדות ע׳ העצמאית, הש¬ 
תתפו העילמים יחד עם הכשדים (ע״ע) במלחמותיהם במלכי אשור 





815 


עילם — עץ 


816 


סרגון וסנחריב (ע , ערכיהם). ברם, אשורבניפל (ע״ע) הדביר את 
ע׳ בלחימה עקובה מדם, הרס את עריה, לרבות שושן, וחילל את 
מקדשיה. לאחר חורבן הקיסרות האשורית ( 612 — 610 לפסה״ב) 
נכללה ע׳ בממלכת מדי(ע״ע) הגדולה. עם נצחונו של כורש (ע״ע) 
הפרסי על מדי, נעשתה ע , חלק של ממלכת פרם. כורש אף כינה 
עצמו ״מלך אנשך ( 280 ״^/ 0530 .\ 7 ) — תוארם הקדום של מלכי 
ע/ ע׳ הפכה לסאטראפיה פרסית בשם 3 ;ס(ומכאן 2 עו £1 בפרסית תיכו¬ 
נה, מקור השם הנוכחי — ח׳וזיסטן). שושן, שנבנתה מחדש, היתה 
לבירת מלכי פרס, השניה במעלה אחרי פרספוליס. הלשון העילמית 
(ר׳ להלן) זכתה למעמד מיוחד בממלכה, כלשון שניה אחרי הפרסית, 
וליד האכדית, כמודגם בכתובות ממלכתיות, ואף שימשה כלשון 
הכתיבה העיקרית לצרכי מינהל פנימי בבירות ממלכת פרס. השם 
ע׳ נזכר עוד בחשמ״א ר, א/ וכן אצל סופרים יווניים ורומיים. 

לשון ע׳ וכתבה. הלשון העילמית אינה שייכת לשום קבוצת 
לשונות מהידועות היום, ולפיכך התעכב לזמן מה פיענוחה. ניתן 
לחלק אותה ל 3 רבדים: ( 1 ) עילמית עתיקה (מהרבע האחרון לאלף 
ה 3 לפסה״ג); ( 2 ) עילמית תיכונה (במאות ה 13 — 7 לפסה״נ), 
והיא הרובד העיקרי; ( 3 ) עילמית אודמנית (מהמאות ה 6 — 4 
לפסה״נ), המצויה בכתובות הדדלשוניות והתלת־לשוניות של מלכי 
פרס, ובתעודות כלכליות־מינהליות מהעיר פרספוליס. 

במחצית השניה של המאה ה 19 פוענחה העילמית האח׳מנית 
ובמאה ה 20 חלה התקדמות רבה בהבנת העילמית התיכונה. ברם 
עדיין רב הסתום, בעיקר בכל הנוגע לאוצר המלים. 

הכתב הקדום ביותר בעילם, הפרוטו־עילמי, מופיע בראשית 
האלף ה 3 לפסה״נ, ועדיין לא פוענח. במחצית השניה של האלף 
ה 3 לפסה״נ נתפתח ממנו כתב קווי, שבפיענוחו עוסקים כיום. 
בתקופת שלטון מלכי אכד (במאות ה 24 — 23 לפסה״ג) התפשט בע׳ 
כתב-היתדות השומרי־אכדי שהותאם לצרכים מקומיים ובו נכתבו — 
מכאן ואילך — הכתובות העילמיות. 

במקרא. ע/ בקצה גבולו המזרחי של העולם המקראי, נזכרת 
במקרא רק פעמים־מספר. בלוח העמים שבברא׳ י, כב נמנה ע׳ עם 
בני שם, וזאת משום שע׳ נחשבה, מבחינה גאוגרפית ותרבותית- 
לשונית, לחלק מן העולם המסופוטמי. בסיפור שבברא' יד, נז 5 ר 
כדרלעומר מלך ע׳, כחבר בברית־מלכים ששותפיה היו מלכי שנער 
וגרם, כלר בבל והחתים. 

בנבואות אל הגויים בנביאים אחרונים נזכרת ע/ בד״כ יחד עם 
מדי, כאחד מגויי הצפון העתידים להחריב את בבל. וכך בישע׳ כא, 
ב/ ובירמ׳ כה, כה. היחידה בנבואות שאפשר, אולי, לייחסה למאורע 
מסוים בקורות ע׳ היא בירמ׳ מט, לד ואילך, שאפשר שנאמרה 
בשנת 9 למלכות נבוכדנאצר ( 595/6 לפסה״ג). 

א. ראובני, עמי קדם, 19 — 28 , 184 — 187 , תש" 5 ; ,ת 0 ־ 1£1 מ 03 .ס .ס 

, 14102 . ; 1954 , 111 ) 11 . 8 ; 1936 ,״/ 07 ץ /׳ £01 /ס ׳<־,;,/,/// 

. 1967 , 1111 ) £1 , 601161 • .? ; 1964 , £111111 {/)!■)£ 11 ) 0 

ח. ח. 

עין, איבר־הראיה באדם ובבע״ח.— פעולת הע׳ דומה לזו של לשכה 
אפלה (ע״ע). 

אנטומיה. גלגל־הע׳ מצוי בארובת־העין (ע״ע גלגלת, עט׳ 

767 , 769 ). בארובה מצויים גם 6 שרירים המניעים את גלגל-הע׳ 
(ע״ע אוקולומוטוריוס), ומערכת־הדמעות, שתפקידה לשמור על 
לחות החלק הקדמי של הע׳. 

גלגל־הע׳ (ר׳ ציור) קטרו כ 24 מ״מ, ומבחינים בו שלוש שכבות 
עיקריות: החיצונית (המגינה), האמצעית (הווסקולרית) והפנימית 
התחושתית). השכבה החיצונית מורכבת מלובן־הע׳ ( 3 ^ 501 ) ומה־ 
קרנית ( €3 ב״ 0 :>) השקופה. בחלק האחורי של הלובן פתח, שדרכו 
יוצא עצב־הראיה מן העין אל המוח. הקרנית מורכבת מ 5 שכבות, 
שהחיצונית שבהן היא אפיתל. שקיפות הקרנית מושגת ע״י אחידות 



הממה הפנימי ש 5 העיז 


במקדם שבירת־האור של כל מרכיביה. השכבה האמצעית של גלגל־ 
הע׳ מורכבת מהדמית ( 018 ז 10 ן ש ), גוף־העטרה (ץ 1 > 0 נ 1 ץ:נ 1113 ש ) וה¬ 
קשתית ( 15 ■״). הדמית בנויה מכלי־דם מרובים, תאי־פיגמנט ורקמת* 
חיבור. גוף־העטרה הוא טבעתי ובו כשבעים בליטות רדיאליות, ובהן 
שרירי גוף־העטרה, החשובים להסתגלות הע׳( 121:1011 ) 0 מזבת 00 ש 3 ). ה¬ 
קשתית מורכבת מרקמת-חיבור, כלי־דם ושרירים רדיאליים והקפיים, 
המווסתים את גודל האישון. האישון הוא נקב עגול, הנמצא במרכז 
הקשתית. הוא מתרחב ומתכווץ ע״י שרירי-הקשתית, בתגובה ל־ 
גיחיי־אור. כן משתנה גודל האישון בהשפעת תרופות שונות ומצבים 
פיסיולוגיים ופסיכולוגיים שונים. צבע הקשתית ("צבע הע׳") נקבע 
לפי כמות הפיגמנט המצויה בה: מתכלכל ועד לחום כהה. השכבה 
הפנימית או התחושתית של גלגל־העין היא הרשתית ( 10:1113 ). זוהי 
רקמה עדינה ושקופה, המתחברת לעטרה בשוליים מסוריים. ברשתית 
שלוש שכבות עיקריות של תאים: (א) תאי-החישח, הקנים וחמ־ 
דוכים ( 5 ש״ס 0 ; 0 £15 ■!), ההופכים את אנרגיית־האור לתהליכים ביו¬ 
כימיים, המעוררים זרמים חשמליים (ע״ע ראות); (ב) שכבת התאים 
הדו-קטביים, המקשרת בין השכבה הראשונה לשכבה השלישית; 
(ג) תאי-עצב (תאי־גנגליון). האכסונים (ע״ע עצבים) של תאים 
אלה מרכיבים את עצב־הראיה (ע״ע אופטיקום), המעביר את 
הגירויים החשמליים מן העין אל המוח. במרכז־הרשתית מצוי איזור 
הקרוי הכתם הצהוב ובמרכזו — הגומה המרכזית. האור הנופל על 
נקודה זו נקלט בצורה הברורה ביותר, משום שבאיזור זה הרשתית 
דקה ביותר ומורכבת למעשה רק מ ז קנים. מקום יציאתו של עצב־ 
הראיה מן העין נראה כעין דיסקית וקרוי הדיסקה האופטית. באיזור 
זה אין תאי-חישה, ואין שם כמובן תחושת אור (הכתם העיוור). 
במרכז דיסקת־הראיה חודרים כלי-הדם אל הרשתית(ר׳ ציור למעלה). 

העדשה והליפים המחזיקים בה מפרידים בין מי־הלשכות והגוף 
הזגוגי. העדשה עטופה בקופסית אלסטית. 

שינויים בצורת העדשה מביאים לשינויים 
בכוח־התשבורת שלה ומסייעים בהכוונת 
הע/ שינויים אלה נגרמים ע״י הרפיית 
שריר־העטרה (ראיה למרחק), או התכוו¬ 
צותו (ראיה קרובה). מי-הלשכות צלולים 
ומכילים תמיסת־מלחים פשוטה. הקשתית 
מפרידה את הלשכות ללשכה קדמית ואחו' 

רית. הגוף הזגוגי ממלא את כל פנים גלגל־ 

העין, המצוי מאחורי העדשה. זהו חומר 
חת ד נעפע ןז שקוף, קרוש־למחצה, כעין מקפא. 






817 


עץ, אנטומיה משווה 


818 


העפעפיים מגינים על הע׳ מן החוץ. ד,ם בנויים ארבע שכבות: 
העור החיצוני, השריר הטבעתי (סוגר העפעף), חסחוס העפעף 
( 1316 ק 1 ב 5 זב 1 ) והלחמית. הלחמית היא קרום רירי, המכיל מספר רב 
של בלוטות־דמע, המשמשות להרטבתו. הוא מרפד את פנים העפעף 
ונמשך על־פני גלגל־העין עד לקרנית. הלחמית אינה מכסה את 
הקרנית השקופה, אולם האפיתל שלה נמשך ומתחבר לאפיתל הקר¬ 
נית. בקצה העפעף מצויות בלוטות־זיעה ובלוטות־חלב (בלוטות- 
מיבום) של הריסים. היסתמות בלוטות אלה גורמת לדלקת, הקרויה 
"שעורה". 

ארובת־הע׳ מכילה 7 שרירים, 6 מהם מניעים את גלגל־הע , ואחד 
— את העפעף העליון. וע״ע מח, עט׳ 951,945 — 953 . 

אנטומיה משווה. רגישות לאור מצויה בעולם־החי. בהרבה 
חסרי־חוליות מופיעה רגישות זו, בשלביה הנמוכים, כ״כתמי עיניים" 
( 018 ק 8 -£ץ 6 ). כתמים אלה עשויים קבוצת תאי־חישה שביניהם בד״כ 
מצויים תאי־פיגמנטים. ע" אלה משמשות להבחנת עצמת האור 
(חד־תאיים, ע״ע, עט׳ 155 ; אוגלנה ירקה, ע״ע; נבוביים — ע״ע; 
מדוזות־סוכך, ע״ע, עט׳ 213 ). 

משלב זה התפתחו טיפוסים שונים של ע" ולהן מבנה של 
עדשה הנתונה בתוך חלל (=גלגל־ע׳): ע״ פשוטות — עיניות 

(ע״ע אוצלוס) וע" מורכבות. 

עיני תולעים שטוחות (פל- 
נריה) פשוטות מבחינת המבנה— 

כתמים בלא עדשה, אך יש בהן 
משום דמיון לתחושת האור של 
החולייתנים: החלל הפנימי של 
גביע הע׳ מלא תאי עצבים שקצו- 
תיהם פוגעים באיזור תאי־החי- 
שה; קרני האור מגיעות לתאי- 
החישה כפי שזה נעשה בחוליית- 
נים — תחילה דרך תאי העצב. 

בפרוקי־רגלים מופיעות ע" 

פשוטות וע" מורכבות. הע" בנו¬ 
יות מעינית אחת או יותר. לעי¬ 
נית מבנה של גביע ויש שהיא 
בנויה מקבוצת תאים עומדים ורד 
קוטיקולה החופה עליהם יוצרת עדשה. בחלקו האחורי של הגביע 
תאי-חישה ערוכים כעין אלומות ומהווים את שכבת ה״רשתית" 
( 6 ב 11111 ״ 6 -נ). במרכז תאי-הרשתית ניצב מקלון הרבדום (קיסם הר¬ 
איה) המופרש ע״י תאי-החישה והרגיש לאור. סיבי־עצב שיוצאים 
מתאי ה״רשתית" נמשכים פנימה ומגיעים עד למרכז הראיה שבמוח. 
מספר תאי־פיגמנטים עוטפים כל עדשה וכל קבוצת תאי־״רשתית" 
ובדרך זו מבודדים אותן. ע" מורכבות ממש אופייניות לחרקים (ע״ע, 
עמ׳ 86 , ור׳ שם ציור) ולסרטנים (ע״ע). בעכבישים הע" תמיד פשו¬ 
טות• ברכיכות: בדיונונים ע" דומות לאלו של החולייתנים אבל 
מוצאן שונה (ע״ע דיונונים, עמ׳ 408 ; דיונון־הסירה, עט׳ 404 ); 
בקווצי-העור — הע" פשוטות. 

ב חול יי תג ים הע׳ בנויה כדוגמת עין האדם (ר׳ לעיל). 
בגלגל־הע׳ מבחינים 3 שכבות: 

( 1 ) לובן הע׳ (סקלרה) המהווה את שלד הע/ והשומרת על 
גלגל הע׳ מפני לחצים פנימיים וחיצוניים. ביונקים היא עשויה 
רקמת־חיבור צפופה. בקבוצות השונות היא נתמכת ע״י סחוס או 
עצם. בד״כ קיים כעין גביע סחוסי העוטף את חלקו האחורי של 
גלגל־הע/ בדגים גרמיים, זוחלים ועופות, גלגל הע׳ נתמך ע״י 
טבעת עשויה לוחות גרמיים; בזוחלים ובעופות — מספרם גדול. 
הקרנית, החלק הקדמי של הלובן, דבוקה לשכבת העור מעליה. מקדם 
השבירה שלה שווה, למעשה, לזה של המים. בבע״ח יבשתיים, בראיה 



עיניות; ?מעלה — עינית־״כתם"; 
למטה — עינית הפוכה דמוית גביע; 
1 , תא־פיגסנט; 2 . תא־תישה 



עינים פשוטות צדדיות בכליצואטה (ב}גז 011£110£ ); 

מימיו — עין ״ישרה״ ש? עקרב; משמאל — עין 
הפוכה של עבביש; 1 . עדשה; 2 . תא־חישה (פוטו־ 

רצפטור); 3 . שכבת טמטום (רפלקטור); 4 . עצניראיה 

דרך האוויר פועלת הקרנית כעדשה ומסייעת לעדשה במיקוד האור 

(§ת 51 נ 1 ט £0 ). 

( 2 ) מתחת ללובן הע׳ שכבה אמצעית, הדמית, העשירה בכלי־ 

דם והמזינה את הע ׳ . בבע״ח ליליים, בדגים החיים במעמקים שונים, 
במספר יונקים ועוד מצויה כאן שכבה נוספת — דד 1 ט 1 ) 11101 דתנןזשקבז 
— הבנויה סיבים של רקמת־חיבור מכסיפה או מתאי רקמה דמוית־ 
לוחית המלאה גבישי גואנין. שכבה זו משמשת לקליטת קרני־האור 
המפוזרות ולהחזרתן לרשתית. על גבול הקרנית נפרדת הדמית 
מהלובן, שוקעת בתוך גלגל־הע׳ ומהווה קיפול טבעתי הנקרא קש¬ 
תית. טבעת הקשתית מקיפה נקב המכונה אישון. הקשתית מצויה 
בכל החולייתנים. בכמה דגים גדלה קבוע, פרט למקרים שבהם היא 
נתונה להשפעת תנועות העדשה. בדגי סחוס ובחולייתנים יבשתיים 
מצויים שרירים היקפיים וראדיאליים המווסתים את גודל האישון. 

( 3 ) השכבה הפנימית, שבה איזור־החישה של הע׳, היא הרש¬ 
תית. בכל החולייתנים הרשתית מורכבת משכבת תאי-חישה עצבית 
(קנים ומדובים), בחסרי חוליות (למשל, דיונונים) קצות התאים 
מופנים בכיוון האור, מה שאין כן בחולייתנים. מספר תאי החישה — 
הקנים והמדוכים — שונה מאוד מקבוצה לקבוצה. בד״כ בבע״ח 
ליליים או בדגים החיים בעומק מרובים הקנים; בבע״ח יומיים או 
החיים עפ״נ שטח המים — המדוכים מרובים. בד״כ המדוכים מעטים. 
הרגישות לצבעים, כפי שהיא באדם, מצויה בחולייתנים מעטים. 
מדוכים וקנים יכולים להמצא בכל אזור הרשתית, אבל המדוכים, 
אם הם מצויים, מרוכזים בחלק האחורי של הרשתית כמו אצל האדם. 
החלל הפנימי של הע׳ מלא נוזל זגוגי קריש ובו טבועה עדשה 
זגוגית סמיכה המכוונת מול פתח האישון. בעופות יש בליטה — 
"מסרק" (חשזסשנ!)׳ סמוך לכניסתו של עצב הראיה. תפקידו, כנראה, 
בהספקת דם לע׳. על ההסתגלות של הע׳ ועל הראיה בבע״ח — 
ע״ע ראות. 

על הע׳ הפינאלית ע״ע אפיפיזה, ור׳ שם ציור. 
איברים נוספים, קשורים לע". העפעפיים חסרים בדגים, 
פרט לכמה כרישים. איבר זה מצוי בכל החולייתנים היבשתיים 
בצורות שונות. ברוב הקבוצות העפעף התחתון הוא הפועל בעיקר; 
ביונקים המצב הוא הפוך. בנחשים ובמקצת הלטאות העפעפיים 

סגורים ושקופים. בזוחלים, בעופות 
וביונקים רבים יש עפעף שלישי, 

כעין קיפול עור, קרום־מצמוץ, המ¬ 
שמש לניקוי הע/ להגנתה מפני אור 
חזק ועוד. סגירתם ופתיחתם של ה¬ 
עפעפיים נעשות ע״י תנועה פאסי- 
ווית או בעזרת שרירים. 

בחולייתנים יבשתיים — קיימת 
בלוטת דמעות. בדו־חיים,בעלי- 
עיזשלדיונו!(הט״ןן־״קס״ס]): זנב קיימת שורת בלוטות קטנות ל¬ 
1 • י ,מ ' ת; 2 ■ 3 ■ ' 5 'ייי , ' אורך חלקו הפנימי של העפעף התח־ 

עטרה; 4 . ערשו!; 5 . רשתית; , 

6 עצני-ראיה תון. בדו-חיים חסרי זנב, זוחלים ועד 







819 


עין, התפתחות; מחלות 


820 


פות, הבלוטות מצרות לפנים או באמצע שפת ארובודהע/ וביונקים 
— בפינה החיצונית או האחורית של הע׳. על פעולת הבלוטה — 
ע״ע דמעות. 

התפתחות הע׳ ניכרת לראשונה בלוח העצבי (ע״ע אמבריו- 
לוגיה, עמ ׳ 876 ) ע״י שני משטחים המצויים משני צידי החלק 
הקדמי של התעלה העצבית. לפני הסגירה המוחלטת של החלק 
הקדמי של התעלה העצבית נראים ניצני אקטודרם עצבי, הצומחים 
לכיוון האקטודרם החיצוני ויוצרים את השלחופית האופטית ( 3 שבו¬ 
עות)• שלחופית זו מחוברת לחלק הקדמי של המוח הקדום ע״י 
הגבעול האופטי. בשלב זה חלה התעבות של האקטודרם השטחי, 
וזו מסמנת את תחילת הופעתו של לוח־העדשה ממול לשלחופית 
האופטית. שלחופית זו עוברת קיפול, ונוצר הספל האופטי, באופן 
שהקיר החיצוני המקורי של השלחופית הופך עתה להיות הקיר 
הפנימי של הספל. לוח־העדשה עובר אף הוא שינויים; נוצר 
תחילה ספל ואח״כ כדור חלול — שלחופית־העדשה. בשלב הבא 
נפרדת שלחופית־העדשה לחלוטין מן האקטודרם השטחי והיא 
חפשית בתוך שולי הספל האופטי. קיפול נוסף בחלק התחתון של 
הספל ושל הגבעול האופטי יוצר את התעלה האמבריונלית. תעלה 
זו מאפשרת כניסת רקמה מזודרמלית לתוך הגבעול האופטי, וזו 
יוצרת לבסוף את החומר הזגוגי. בגיל 6 שבועות נסגרת התעלה 
האמבריונלית, ורק פתח זעיר נותר בחלקה האחורי, ודרכו חודר 
העורק ההיאלואידי, המוחלף בתום החודש הרביעי בעירק־הרשתית 
המרכזי. בשלב זה נקבעת הצורה הסופית של הע׳. התפתחות נוספת 
חלה בתוך הרקמות עצמן. בד״כ, ההתפתחות מהירה יותר בחלקים 
האחוריים של הע׳ מאשר בחלקים הקדמיים (ע״ע התפתחות, עמ ׳ 
712 — 713 ). 

מחלות הע". בעפעפיים: שעורה פנימית — נפיחות 
בעפעף, כתוצאה מדלקת בלוטות־החלב. המחלה חולפת לרוב מאליה. 
חימום מחיש את הריפוי. 01131321011 — דלקת כרונית סטרילית של 
בלוטות־החלב, המתבטאת בהתקשות כרונית מכאיבה בעפעף. הטי¬ 
פול היעיל ביותר — כירורגי. 5 ״״ 113 ק:> 81 — דלקת כרונית של 
קצות־העפעפיים. לה שני גורמים עיקריים: הפרשת חלב יתרה או 
זיהום חיידקי. הראשונה מלווה בהופעת קשקשים בשרשי הריסים 
והשניה בהתעבות סיבית של קצות העפעף. לרוב מופיעים שני 
הסוגים יחדיו. הטיפול — הורדה מכאנית של הקשקשים ותכשירים 
אנטיביוטיים. צניחת עפעף: פגם בהתפתחות השריר המרים את 
העפעף העליון. נגרמת לעתים עקב פגיעה בעצב המוח ה 111 ר.מ- 
עצבב את השריר המרים. הטיפול ברוב המקרים כירורגי. 

ב לחמי ת: דלקות-הלחמית הן מחלות־הע" 

השכיחות ביותר. נמשכות לרוב 10 — 14 יום — ללא טיפול, 1 — 3 
ימים — בטיפול אנטיביוטי. סימניהן — הפרשת דמעות, או 
אף מוגלה וגירוד. הלחמית אדומה, בעיקר בפינות-העין ובלחמית־ 
העפעף. סימני־דלקת בלחמית ניכרים במיוחד בבוקר, משום שבשעה 
שהעפעפיים סגורים (בשעת שינה) עולה הטמפרטורה של שק- 
הלחמית, והחום, בצירוף חוסר התנועה והירידה בהפרשת הדמעות, 
מהווים גורמים נוחים להתרבות חידקים ולהופעת הדלקת. מבחינים 
במספר סוגים של דלקות לחמית: קטרלית — המלווה הפרשת- 
דמעות רבה; נגרמת לרוב ע״י זיהום ויראלי: מוגלתית — המלווה 
הפרשת מוגלה ונגרמת לרוב ע״י חידקים; פליקטנולרית — דלקת 
אלרגית ממוקמת; גרנולרית— אפיינית לגרענת (ע״ע); דיפטרית — 
נגרמת ע״י חידקי דיפטריה (ע״ע) ומלווה הופעת קרומים מוגלתיים 
על־פני הלחמית. דלקות-לחמית ספציפיות: אפידמית — הנגרמת 
ע״י נגיף מקבוצת אדנו! הרפטית — הנגרמת ע״י נגיף הרפס (ע״ע 
נגיף, עמ ׳ 849/50 );' אביבית — המלווה הופעת בליטות דומות 
לאבני־מרצפת, בעיקר בעפעף עליון ולעתים מסביב לקרנית. דלקת 
זו מלווה גרד ניכר ונטיה לשפשוף העין. דלקות-הלחמית מתרפאות 


בד״כ היטב ע״י טיפול מתאים, ולרוב גם ללא טיפול. כאשר הדלקת 
קשה במיוחד, עלולים להיגרם סיבוכים כגון הידבקות הלחמית, 
הצטלקות הלחמית ומיעוט הפרשת־דמעות. שינויים ניווניים בלח־ 
מית: 211001113 ״;? — בליטה קטנה צהובה-חומה, המופיעה באיזור 
הלחמית הסמוך לקרנית, עם הצטברות היאלין וניוון אלסטי; המצב 
אינו דורש טיפול. הוא משולש־לחמית עשיר בכלי־דם, 

שמופיע לרוב בצד האף; בסיסו בקצה הפנימי של העפעפיים וקצהו 
בצד החיצוני של הקרנית. גורם להופעת גירוי קל; לעתים רחוקות הוא 
מתקדם ומכסה בהדרגה את הקרנית ואז יש צורך להורידו בניתוח. 

בקרנית: הקרנית השקופה, חסרת כלי-הדם, משמשת כחלון, 
שבעדו חודר האור לע׳. הקרנית מכילה סיבי עצב רבים, ולכן פגיעה 
בה גורמת לתחושת כאב עז ולהפרשת־דמעות רפלקטיווית ורגישות 
לאוד. הכאב מתגבר ע״י תנועת העפעפים, ומכאן — טיפול במחלות 
הקרנית ע״י סגירת העפעפים. הפגיעה ברציפות הרקמות של הקרנית 
עלולה לגרום פגיעה בשקיפותה והפרעה לראיה. דלקות־הקרנית 
יכולות להיגרם ע״י פגיעות מכניות, גופים זרים, חידקים, וירוסים, 
פטריות׳ טוכסינים. יובש כתוצאה מחוסר הפרשת־דמעות, חוסר 
ויטמינים מסוימים וסיבות בלתי-ידועות. רק כאשר דלקת הקרנית 
שטחית-ביותר ומוגבלת לאפיתל, נרפאת הקרנית כליל ללא צלקת 
הפוגעת בראיה. כאשר התהליך עמוק יותר משכבת האפיתל, נגרמת 
בזמן הריפוי הפרעה בסידור הסימטרי של שכבות־הקרנית ונוצרת 
צלקת׳ שמידת הפרעתה לראיה תלויה במיקומה ודדגת-עכירותה. 
דלקת־קרנית עלולה להופיע בדרגות שונות — משטחית ועד לכיבית. 
לעתים היא מלווה דלקת רקמות עמוקות יותר. סיבוכיה הם מוגלה 
סטרילית בלשכה הקדמית ("ס׳לקסנ!•,!!!), התנקבות, בליטת הקשתית, 
עליית־לחץ משנית בנוזל-הע׳ ואפילו הריסת הע ׳ . תהליכים ניווניים 
עלולים אף הם לפגוע בקרנית: קראטוקונוס, שבה הקרנית מקבלת 
צורת חרוט והראיה נפגעת ביותר, היא מחלה דו־צדדית, הניתנת 
לתיקון ע״י הרכבת עדשת־מגע, ולעתים רק ע״י השתלת קרנית 
מאדם אחר. דלקות הקרנית, גופים זרים ומחלות ניווניות של הקר¬ 
נית מביאים להתעברות הקרנית בצורה זו או אחרת. הטיפול היעיל 
ביותר להחזרת הראיה בעקבות תהליכים אלה היא השתלת קרנית 
חדשה. ניתוח להשתלת קרנית מבוסם על הוצאת דיסקית קרנית 
חולה, או נגועה, והחלפתה בקרנית של אדם שנפטר זה עתה. ניתן 
להחליף את מלוא עובי הקרנית או רק את חלקה. הקרנית הנשתלת 
נתפרת בתפרים עדינים. כיום אין הניתוח כרוך כמעט בסכנה וסיכויי 
הצלחתו גדולים מאוד. קיימים גם נסיונות להחליף קרניות נגועות 
בחמרים פלסטיים; בשנים האחרונות פותחו שיטות רבות לסוג 
ניתוח זה. 

ב ע נ ב י ה: ענביה ( 63 ׳!״) הוא שם כולל לקשתית, גוף־העטרה 
והדמית. המחלות העיקריות הפוגעות ברקמות אלה הן דלקות מסוגים 
שונים, אם־כי לעתים רחוקות מאוד עלולים להתפתח בהן גם גידולים 
(ע״ע סרטן). 

דלקת הענביה עלולה לפגוע הן בחלקה הקדמי והן בחלקה הא¬ 
חורי. רוב הסיבות לדלקת-הענביה אינן ידועות עדיין, וקיימים 
קשיים באבחנתן. חלקן קשור במחלות כלליות בגוף, כגון שחפת 
(ע״ע), עגבת (ע״ע), צרעת, מחלות קולאגן, מחלות ראומטיות, זיבה 
(ע״ע) ועוד, וחלקן נגרם ע״י חיידקים, טפילים, גופים זרים וכיו״ב. 
סימני דלקות-הענביה הם בעיקר רגישות-יתר לאור, כאב עמום 
יטשטיש-ראיה מתקדם. כאשר המחלה אינה מאובחנת בשלב מוקדם, 
או כאשר הטיפול אינו יעיל, מופיעים סיבוכים, כגון נוכחות מוגלה 
בלשכה הקדמית. התדבקות הקשתית לקרנית או לעדשה, היווצרות 
לחץ תוך־עיני מוגבר (ע״ע גלוקומה), ולעתים תת־לחץ וניוון הע׳, 
התעכרות הזגוגית, הפרדות הרשתית ועיוורון. הטיפול מכוון בראש 
וראשונה נגד הגורם (אם הוא ידוע), אולם קווי-הטיפול הכלליים 
מכוונים נגד סיבוכי-המחלה, והם חשובים ביותר: מתן אטרופין 



821 


עין - עין־גדי 


822 


(ע״ע) גורם להרחבת האישון ושיתוק שרירי גוף־העטרה ובכך 
מקטין את גודש כלי־הדם; כן ניתן טיפול נגד־דלקתי ע״י סטרו¬ 
אידים. הסיבוכים, כגון בליטת הקשתית קדימה, ירוד (ע״ע) משני 
או גלאוקומה משנית, דורשים לרוב ניתוח. עם ההתקדמות שחלה 
בשיטות האבחון פוחת־והולך מספר מקרי העיוורון כתוצאה מדלקות־ 
ענביה. 

בעדשה: העדשה השקופה והגמישה עוברת שינויים ניווניים 
עם הגיל (ע״ע זקנה, עם׳ 950 , 951 ). צמיחתה, שאינה פוסקת, 
והתוספות שכבות חדשות גורמות לכך, שהספקת חמרי־המזון אינה 
מספקת ומתחילים לחול בעדשה שינויים ביוכימיים, המביאים להת¬ 
עברות — מצב של ירוד (ע״ע) מזקנה. אך מצב זה יכול להיגרם 
גם כתוצאה ממחלה אחרת בע׳ (ירוד משני), לעתים רחוקות הוא 
נגרם עקב הפרעות ביוכימיות או גנטיות, או פגיעות ויראליות ואחרות 
בזמן התפתחותה האמבריאונלית של הע/ והתוצאה — ירוד מלידה. 
גורם נוסף היא פציעת העדשה, וכן הפרעות בחילוף־החמרים, כגון 
סכרת (ע״ע). על הטיפול בירוד — ע״ע. 

ברשתית: מלבד תהליכים ניווניים הפוגעים ברשתית והמו- 
פיעים לרוב בגיל מבוגר (לעתים — על רקע תורשתי), נפגעת 
הרשתית בעיקר ע״י פגימות בכלי־הדם ודלקות. מחלות כלליות, 
כגון יתר לחץ־דם, סוכרת ודלקת־כליות ניתנות לאבחנה ע״י השי¬ 
נויים בכלי־הדם של הרשתית. שינויים ניווניים וקוצר־ראיה קשה 
גורמים לעתים לפגיעה ברשתית, ואף להיווצרות חורים ולהפרדות 
הרשתית. מצב זה גורם לעיוורון ומחייב ניתוח מיידי לשם החזרת 
הרשתית למקומה. ניתוחים אלה מבוצעים לעתים בקרני ליזר (ע״ע) 
וכן ע״י הקפאה של הרקמות הנגועות. תהליכים דלקתיים הפוגעים 
בעצב הראשי, כמו דלקת זיהומית, או לחץ על העצב עקב גידול, 
עלולים לגרום להפרעה בראיה או אף עיוורון. לרוב ניתן לקבוע 
במדויק את מיקום ההפרעה לפי מיקום הפגיעה בשדה־הראיה, אט¬ 
רופיה (ע״ע) של עצב־הראיה הוא מצב סופי של ניוון העצב, הנגרם 
ע״י גורמים הממוקמים בתוך הע/ בעצב עצמו או בגולגולת. בצקת 
ראש־העצב היא תפיחות ראש עצב־הראיה בתוך הע/ שנגרמת לרוב 
ע״י לחץ תוך־גולגולתי מוגבר, אולם לעתים הסיבה היא בעצב עצמו. 

פזילה: שתי העיניים נעות ביחד כתוצאה מפיקוח המוח על 
מערכות־השרירים המקבילות והתואמות בשתי העיניים. תנועות 
העיניים לכל הכיוונים מתואמות, וצירי־הראיה מתואמים כמעט 
תמיד. הפרעות בשילוב התנועות של שתי העיניים מביאות להופעת 
פזילה — שהיא חוסר הקבלה בצירי-הראיה של שתי העיניים, 
כאשר צירי-הראיה פונים פנימה, זוהי פזילה מתכנסת (קונורגנטית), 
וכאשר צירי-הראיה מתרחקים זה מזה, זוהי פזילה מתבדרת (דיור־ 
גנטית); תיתכן גם פזילה כלפי מעלה או מטה. סיבות רבות לפזילה; 
החשובות שבהן: הפרעות בתשבורת, הפרעות בראיה וע׳ עצלה, 
כל׳ ע׳ הנראית בריאה, אך החסרה, מסיבות הקשורות במערכת־ 
העצבים המרכזית, חוש־ראות. תיקוני הפזילה אפשריים ע״י מש¬ 
קפיים׳ תרגילים וניתוחי־עיניים; לרוב יש צורך בשלשתם. וע״ע 

עורון. היסטוריה של רפואת הע ׳ : ע״ע אופתלמולוגיה. 

יצ. ב.־ס.-מ. 

עין״גב, קיבוץ בחוף המזרחי של הכנרת (ע״ע), 400 תוש׳( 1973 ). 

ממזרח ליישוב מתנשא הר סוסיתא (ע״ע). 

ע״ג נוסדה ע״י קבוצת עולים מגרמניה, שנצטרפו אליהם חברי 
השוה״צ עולי ארצות שונות. היישוב עלה על הקרקע ביולי 1937 כיי¬ 
שוב של ״חומה ומגדל״. בסוף 1938 עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי. ע״ג 
היתה ישוב יהודי מבודד בחוף המזרחי של הכנרת וסבלה קשות 
מהתקפות הסורים במלחמת־השחרור. מאז ועד כיבוש רמת־הגולן 
במלחמת ששת־הימים, היה הקיבוץ נתון לעתים להפגזות הסורים. 
שמוצביהם נשקפו על היישוב. הללו פגעו גם בדייגים בצפון־מזרח 
הכנרת. ב 1951 פרשו מהקיבוץ חברים שהסתייגו מהקו האידאולוגי 


של איחוד הקבוצות והקיבוצים, שהקיבוץ משתייך אליו. נקלטו בו 
עולים מארצות צפון־אפריקה ומשפחות במסגרת התנועה "מן העיר 
אל הכפר". 

שטח הקיבוץ משתרע על 4,240 דונם. מהם 1,300 — גידולי־ 

שדה, 550 — מטעים, בעיקר בננות, 325 — בריכות־דגים. ענף־הדיג 
כולל גם דיג רשתות בכנרת; מפעלי־תיירות שונים תופסים מקום 
חשוב בכלכלת המשק. מ 1943 מדי שנה, בשבוע הפסח, נערך בע״ג 
פסטיוול למוסיקה שיצאו לו מוניטין בארץ ומחוצה לה. 

ד. כרמון (עורך), ע״ג במערכה, תשכ״ב 2 . 

עין־גך־י, נווה־מדבר על שפת ים־המלח, על הדלתות של נחל- 
ערוגות (ואדי אל־עריג׳ה) ונחל-דויד (ואדי סדיר). אדמת 
הסחף הפוריה ושפע המים והחום הפכוה למרכז חשוב לגידול הכופר, 
הצרי והתמד. המים נובעים ב 3 מעיינות: עין־דויד — בנחל־דויד, 
עין־ערוגות — בנחל־ערוגות וע״ג — בין שני הנחלים. הם מפיקים 
יחד כ 350 מ״ק לשעה ויוצרים מפלי־מים, שהיפה בהם, בנחל- 
דוד, סמוך למערת נטיפים וזקיפים. יתרונה של ע״ג על שאר נאות 
מדבר־יהודה הוא במתיקות מימיה ( 76 — 101 מ״ג כלור לליטר), 
ובנביעתם 175 מ׳ מעל פני ים־המלח — שאין צורך להעלותם לשדות. 
במערותיה וצוקיה מצאו מקלט, בזמנים שונים, מורדים ונרדפים— 
כדויד ואנשיו בברחם מפני שאול (שמ״א כד) — וכן רועי־צאן. 
שני מעלות חצובים ובנויים מעלים מע״ג על הדרך לחברון ולירו¬ 
שלים: מעלה הציץ, שלארכו שני מצדים ישראליים, ומעלה האיסיים, 
שלארכו מצד ומחנה רומי־ביזאנטי. הם שימשו את מלכי יהודה 
ושליטי מואב ואדום (דהי״ב כ, ב) ואת היהודים והרומאים במל¬ 
חמותיהם. — הזיהוי "חצצון תמר היא ע״ג" (שם) קשה מאוד, והשר 
ברא׳ יד, ז: "האמרי הישב בחצצן תמר". 

בע״ג נתגלה מקדש כלקוליתי. ישוב־קבע כנעני לא היה במקום. 
בתל־גורן(בתחוםע״ג) נחשפו שרידי ישוב יהודי מ 5 תקופות: שלהי 
מלכות־יהודה׳ שיבת־ציון, ימי אלכסנדר ינאי, ימי הורדום ויורשיו(עד 
68 ) וימי בר־כוכבא והתלמוד — עד המאה ה 7 . מימי-המלוכה נתגלו 
כלים רבים לתעשיית־הבישם (״כורמים — אלו מלקטי אפרסמון 
מע״ג"; שבת נ״ב, ע״א), חותמות עבריים וידית-קנקן, ועליה כתובת 
"למלך זיף"; טביעות "יהוד" על ממצאים בע״ג מעידות על ישוב 
בתקופה הפרסית. כן נתגלו מצודה ומטבעות מימי ינאי (ור׳ בן סירא 
כ״ד, י״ד: "כתמר התרוממתי בע״ג") וממצאים מימי הורדוס ואגריפם 
— עד לשנה ב׳ למרד הראשון. יוסף בן מתתיהו מציין שע״ג שימשה 
כאחד המרכזים ל 11 המחוזות של ארץ־יהודה, כנראה משום ערכו 
הכלכלי של האפרסמון בתקופה זו (מלה״י ג׳, ג/ ה׳). המקום התפתח 
בימי האיסיים (ע״ע), שהתרכזו כאן בהמוניהם, עיבדו את האדמה 
הפוריה, ועבדו את ה׳ בשלווה. מימי הרומאים, עת שימשה ע״ג 
בסיס ערפי נגד הקנ¬ 
אים ובר־כוכבא, נמצא 
בית־מרחץ ובו מטב¬ 
עות מימי טיטוס ועד 
לימי הדריאנוס. מימי 
התלמוד חשוב במיוחד 
ביכ״ג(נתגלה ב 1970 ), 
ובו רצפת־פסיפס מפו¬ 
ארת ביותר, עשירת 
עיטורים וכתובות ב¬ 
עברית ובארמית. נת¬ 
גלו שם גם מדליון־כסף 
ובו דמות מנורה, ול¬ 
ראשונה — גם מנורה 
ממש; המבנה חרב כ־ 



עידנה׳: מעו בנה 5 -הניד (בו׳טוה החברה להננת 
הטבע, ת?־אביב) 


823 


עין־גדי — עץ־חרוד 


824 


נראה במאה ה 7 . הערת איזביוס, שלפיה ע״ג "כפר גדול מאוד של 
יהודים׳ נמצא אצל ים־המוות, ומשם הצרי" מעידה על חשיבותה 
הרבה של ע״ג בימי התלמוד, היאדונימוס (ע״ע; המאה ה 5/4 ) 
מזכיר את כרמי ע״ג. עם הכיבוש הערבי דעך היישוב. בימי הצלבנים 
עבר בע״ג בלדוין 1 (ע״ע; 1110 ) בדרכו למואב ולאדום. רובינסזן 
מציין (ב 1838 ) שבע״ג, "עיר התמרים", לא ראה אף עץ־תמר אחד. 

בשלהי מלחמת־העצמאות נתפסה ע״ג ע״י צה״ל והפכה למשלט 
וב 1953 הוקמה היאחזות נח״ל בסמוך לתל גורן. ב 1956 היה ע״ג 
ליישוב־קבע, המסונף לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, וב 1959 עבר 
לנקודת־קבע על גבעה מדרום לנחל־ערוגות, בגובה של 150 מ׳ מעל 
פני ים־המלח. בקיבוץ 320 תוש׳ ( 1973 ). תחילה היה הקיבוץ ישוב־ 
ספר מבודד, 2 ק״מ מגבול ירדן, ודרך־עפר קשה קישרה אותו לסדום. 

בשנותיה הראשונות 
התבססה ע״ג על חקל¬ 
אות, שייחודה—גידולים 
מחוץ לעונתם — נצטמ¬ 
צם ביותר לאחרונה. ה¬ 
קרקע המעובדת, 600 דו¬ 
נם בלבד, היא אדמת- 
סחף בדלתות של הנח¬ 
לים ערוגות ודויד. טיבה 
ירוד, ורובה אבנית מאוד. 

אולם הטמפרטורות הג¬ 
בוהות בחורף ובאביב 
ומי המעיינות המתוקים, 

המצויים בשפע, מסייעים לפיתוח החקלאות. ענפיה העיקריים הם 
מטעי-תמרים ( 200 דונם), גן־ירק, כרם, חממות־ורדים ולול. 

פתיחת כביש סדום—ע״ג ב 1962 , וכביש עין־צוקים (עין־פשחה 
[ע״ע]) —ע״ג ב 1971 , מאפשרים גישה נוחה להמוני מבקרים. הללו 
נוהרים לים־המלח, למעיין־הגפרית, לנאת־המדבר היפה, שהוכרזה 
שמורת-טבע, ולאתרים הארכאולוגיים שבע״ג ובסביבתה. בקיבוץ 
פותח אפוא ענף־אירוח, הכולל בית-הארחה, מרחצאות חמים של מים 
מינרליים (מכילים מימן גפריתי וחמרים רדלאקטיוויים) ומזנון; 
אלה מהווים עתה את מקור־ההכנסח העיקרי לקיבוץ. כן;!ועל במקום 
בי״ס־שדה, שהיה הראשון מסוגו בארץ. 

י. אחרוני, תמר והדרכים אליה (א״י, ה׳), תשי״ב; י. נוה (לוי), 
שרידים כלקוליתיים בע״ג (ידיעות החברה לחקירת א״י ועתיקותיה, 
כ״ב), תשי״ח; ב. מזר-ט. דותן־־ע. דונאייבסקי, ע״ג — חפירות 
ארכיאולוגיות בשנים 1961 — 1962 (שם, כ״ז), תשכ״ג; ב. מזר¬ 
ע. דונאייבסקי, עונת החפירות השלישית בע״ג (שם, כ״ח), תשכ״ד; 
הנ״ל, עונות החפירות הרביעית והחמישית בע״ג (שם, לי), תשכ״ו! 

ב. מזר, כתובת על רצפת ביכ״ג בע״ג — סקירה מוקדמת (תרביץ, פ׳), 
תשל״א; ש. ליברמן, הערה מוקדמת לכתובת בע״ג (שם), תשל״א; 

א. א. אורבך, הסוד שבכתובת ע״ג ונוסחה (שם), תשל״א; י. פליקס, 
לענין "הי גניב צבותיה דחבריה" בפסיפס ע״ג (שם), תשל״א! 

ד. בר״ג - י. פורת - א, נצר. עונת החפירות השניה בביהכ״נ של ע״ג 
(קדמוניות, ה), תשל״ב; מ. הראל, מסעי מדבר־יהודה וים־המלח, 
144 — 156 , תשל״ב. 

מג הר. - ד. אב. 

עץ־גנים, שמם של כמה ישובים בא״י: 1 ) מקום באשדות הרי 
יהודה, בקרבת זנוח (יהר טו, לד). מזוהה עם עין פתיר, 

ליד בית ג׳ימל, או עם חרבת אם־ג׳ינה, ליד ישעי. 

2 ) עיר לויים בנחלת יששכר (יהו׳ יט, כא; שם כא, כט). 
נראה שהיא בית הגן שבמל״ב (ט, כז). יוסף בן מתתיהו קראה 
010 ׳\ 1 ־ז. כיום העיר הערבית ג׳נין, ובה שרידים עתיקים. יושבת 
על מעיינות עשירים והיא נקודת־מפתח אסטרטגית בצפון השומרון, 
במוצא מעבר יבלעם לעבר עמק יזרעאל. בימי בית־שני הציקו יוש¬ 
ביה השומרונים לעולי-רגל מהגליל לירושלים. בתלמוד נקרא הנחל 
העובר בע״ג בשם גינאי. העיר נקראה לה גראן ז׳רן ( 4 ״ 3 ז 0 :^ 1 
ס״ 06 ) בימי הצלבנים, ובתקופת התורכים התקיים בה פונדק מבוצר, 


לשימוש עוברי-אורח בדרך ממצרים לדמשק. במאה ה 16 היה שם 
ישוב יהודי קטן. במלחמת העצמאות נהדפה התקפת חטיבת "כרמלי" 
של צה״ל על ג׳נין באבידות חמורות (סוף מאי 1948 ); העיר נכבשה 
במלחמת ששת הימים רק לאחר קרב קשה (ע״ע מלחמת ששת 
הימים, עט׳ 740 ). מספר התוש׳ המשוער הוא כ 6,000 . 

3 ) לשעבר מושב, שנוסד ב 1908 צפונית־מזרחית מפתח־תקוה. 
כיום חלק של עיר זו. 

עין־זיור (עין דאר), עיר מקראית שהיתר, שייכת לשבט מנשה 
בתוך נחלת ששכר (יהו׳ יז, יא). על מיקומה בקצה 
המזרחי של עמק יזרעאל ניתן ללמוד מסיפור ביקורו של שאול 
המלך בה (שמ״א כח, ז), ומאזכור תבוסת סיסרא לידה (תה׳ פג, 
יא). לפי אוזביוס היתה כפר גדול, דרומית להר תבור, וקרובה 
לנעים (כיום נין). בע״ד ישבה בעלת־האוב שהעלתה את רוח שמואל 
הנביא בפני שאול, מעשה שהתפרסם בספרות (למשל ע״י טשרני- 
חובסקי) והונצח באמנות. שם המקום נשתמר בשם הכפר הערבי 
אינדור, שניטש במלחמת העצמאות. היישוב העתיק היה, כנראה, 
בתל עג׳ול הקרוב, בו שרידים רבים. 

כיום ע״ד הוא שמו של קיבוץ השוה״צ שנוסד ב 1948 , בעיקר 
ע״י יוצאי אה״ב, בקרבת הכפר הערבי החרב. בו 555 תוש׳ ( 1972 ). 

עץ־חרוד, מעיין גדול בעמק יזרעאל המזרחי במדרונו הצפוני- 
מערבי של רכס הגלבוע, הנובע ב״מערת גדעון" בגובה 
כ 11 מטר על פני-הים ושופע כ 10,400 מ״ק מים ביממה, שחומם 
מגיע ל ס 20 — 22 0 . מימיו יורדים בנחל חרוד לבקעת בית־שאן. לידו 
קבר י. חנקין (ע״ע). 

בשל מיקומו בצד אחת הדרכים החשובות ביותר בא״י (מדמשק 
ומבית־שאן לעבר יזרעאל, מגידו, עזה ומצרים) נודעה למעיין תמיד 
חשיבות צבאית רבה, ולידו ריכז גדעון (ע״ע) את אנשיו לפני 
התקפתו הלילית על המדיינים ובעלי בריתם (שום׳ ז, א). ייתכן כי 
מוצאם של גיבורי דוד, שמה ואליקא ה״חרודים" (שמ״ב כג, כה), 
היה מיישוב בקרבת ע״ח. לפי מסורת מוטעית מהמאה ה 4 התרחש 
הקרב בין דוד לגלית במקום זה, ומכאן שמו הערבי של המעיין, 
עין ג׳לוד (או ג׳לות, היינו גלית). סביב המקום עין ג׳לות לחמו 
הצלבנים ב 1183 נגד גיסותיו הפולשים של צלאח א־דין, וגם לאחר־ 
מכן (ב 1197 ו 1217 ) נזכר המקום בלחימתם נגד המוסלמים. ב 1260 
התפתח ליד ע״ח (עין ג׳לות) אחד הקרבות המכריעים בתולדות 
העולם כשהביס בקרבתו המפקד הממלוכי ביברס 1 (ע״ע) את 
המונגולים ובלם את התקדמותם מערבה; בכך הציל את א״י 
ומצרים מהחורבן שפקד את עראק. 

ליד המעיין קיימים שני קיבוצים הנקראים בשם זה, ע״ח 
נוסד בתרפ״א ( 1921 ) ע״י חברי גדוד העבודה (ע״ע). אז הוקם מחנה 
אהלים בקרבת המעיין, ע״ח היה היישוב הראשון בגוש נורים 
שקרקעותיו נרכשו בשביל הקק״ל שנה קודם לכן ע״י י. חנקין. 
כעבור 3 חדשים הוקם בסמוך ע״י גדוד העבודה מחנה תל-יוסף, 
שני המחנות, שמנו בסוף 1921 יותר מ 300 חברים, היו ליחידה 
כלכלית אחת, כאן נתגבשה ע״י ש. לביא (ע״ע) ואחרים תכנית 
״הקבוצה הגדולה״ — יישוב קולקטיווי גדול המקיף ענפי כלכלה 
שונים, משק חקלאי מעורב וחרושת. עקב מחלוקת אידאולוגית 
התפלג ( 1923 ) המשק המשותף לשנים: ע״ח ותל־יוסף, לאחר הפילוג 
נועד ע״ח לשמש גרעין להתארגנות תנועה קיבוצית ארצית והצ¬ 
טרפו אליה חברים רבים. ב 1927 היו בע״ח 900 חברים שכמחציתם 
נתיישבו על הקרקע ויתרם עבדו במושבות ובערים. אותה שנה 
נוסדה תנועת הקיבוץ המאוחד וע״ח הצטרף אליה. ב 1931 עברו 
חברי הקיבוץ לבתי קבע בגבעת קומי שמצפון. בימי מאורעות 
1936/38 שימש ע״ח בסים להגנה, שבו ארגן א(רד וינגיט (ע״ע) 


פרט מרצפת־ה&סיפם של ביהכ״נ בעיז־נדי, 
מהמאות ה 6 — 7 לםה״נ (לשפת־העתונות ה¬ 
ממשלתית נתל־אניב) 


825 


עין־חרוד — עין רעה 


826 


את פלוגות הלילה הנודעות. ב 1951 נתפצל המשק לשנים עקב 
הפילוג האידאולוגי שחל בתנועה הקיבוצית: בע״ח־איחוד המסונף 
לאיחוד הקבוצות והקיבוצים 420 חברים ובע״ח־מאוחד (הקיבוץ 
המאוחד) 490 חברים ( 1973 ). 

כלכלת 2 המשקים דומה: רוב השטח החקלאי משמש לגידולי- 
בעל (בעיקר פלחה) והגידול הראשי בשלחין הוא כותנה. כן מגדלים 
הדרים וזיתים. משק החי כולל בקר לחלב, צאן, לול, כוורות ובריכות 
דגים. ענף התעשיה כולל ביח״ר לייצור ציוד למחלבות מפלדת 
אל־חלד, ובידד׳ר לייצור רהיטים. המשקים שותפים עם משקים 
אחדים באיזור במפעלים כלכליים הקשורים בעיבוד התוצרת החק¬ 
לאית, כגון מנפטה למתנה ובית אריזה לפרי־הדר. בין מוסדות 
התרבות המשותפים ל 2 המשקים חשובים המשכן לאמנות ע״ש 
חיים אתר, שבו אוסף תמונות גדול משל ציירים יהודים, תשמישי 
קדושה ומוצגי פולקלור, וכן בית חיים שטורמן המשמש מכון 
לחקר האיזור. 

ש. לביא, מגילתי בע״ח, תש״ז; א. ינאי, תולדות ע״ח, א, 1971 ! 

ז. גלעד (עורך), ע״ח, פרקי יובל, תשל״ג. 

פ. פ. - ר. בג 

עין־פשח׳ה (עידצוקים), נווה מדבר סביב מעין, 3 ק״מ מדרום 
לקמראן (ע״ע). השם הערבי פשח׳ה (פשח = גזר, בתר — 

ר׳ איכה ג, יא) מתאר את נוף הבתרונות במדבר יהודה, , ואילו השם 
העברי החדש מתייחם לצוקים התלולים של ראס-אל-פשדדה, שמדרום 
לאתר, ה״צונחים" אל תוך ים המלח מבלי להותיר כל רצועת חוף. 
ב 1970 נפרץ מחסום טבעי זה, ובכך נוצרה לראשונה דרו רצופה 
לאורך חופו המערבי של ים המלח. חפירות ארכאולוגיות גילו במ¬ 
קום שרידי ישוב חקלאי, ואולי אף תעשייתי, שהשתלב כנראה 
במערך היישובי של כת מדבר-יהודה (ע״ע). ראשיתו של היישוב 
במחצית ה 2 של המאה ה 2 לפסה״נ ואחריתו ב 68 לסה״נ, השנה ה 2 
למרד הגדול. במידה מצומצמת נתחדש היישוב בסוף המאה ה 1 
ולאחרונה ישב בו נזיר אחד בתקופה הביזנטית. מאז 1968 משמש 
המקום כאתר רחצה במי המעין המתוקים, בסמיכות לים המלח. 

וע״ע ארץ־ישראל, ענד 93 : ים המלח, עמ ׳ 889 . 

. 1958 ,( 408 — 406 י 3.11€ ) 11 נ 11 נ 1 0 טז\ £0 ) . 0 \±{ ¥ 6 $ 4171 

עץ ו*עה, מונח המציין את הכושר המאגי המיוחס לבני־אדם 
להזיק ע״י מבט עיניהם. האמונה בע״ר היא עתיקה ונפוצה 
מאוד. בארצות הימה״ת, שרוב אוכלוסיהן הם בעלי עיניים שחורות, 
חוששים בד״כ מפני עיניים כחולות: בצפון־אירופה מייחסים את 
העה״ר לבעלי עיניים שחורות. גם פזילה, או כל דבר יוצא דופן ב¬ 
עיניו או במבטו של אדם עלולים להחשיד אותו כבעל ע״ר. כמה 
אישים היסטוריים הוחזקו לבעלי ע״ר בשל מבטם החודר (למשל 
האפיפיורים פיוס צ 1 ולאו 111 ^ לורד ביירון, נפוליון 111 . וכן 
וילהלם 11 ). לפי האמונה העממית עלולה ע״ר לגרום מחלה ואף 
מוות. ילדים נחשבים חשופים במיוחד לפגיעתה, והיא עלולה לפגוע 
גם בבע״ח, צמחים ודוממים. 

האמונה בע״ר היתד, מקובלת בימי־קדם מסין עד בבל ומצרים, 

וכן ביוון וברומא ( 110 גמ $01 ב£). גם כיום נפוצה האמונה 

בע״ר בקרב עמי התרבות, ולאו דווקא בשכבות־החברה הנמוכות 
בלבד. 

בשל הפחד מע״ר ביקש האדם אמצעי הגנה מפניה: קמיעות, 
כגון עין ("עינו של חור" [ע״ע] במצרים הקדומה), ציורי עיניים 
על חפצים יקרים (ספינות, כדים ביוון), פאלוס (ברומא), יד פשוטה 
("ידה של פאטמה" בארצות האיסלאם), סרט אדום (ברוב ארצות 
אירופה). חרוזי־טורקיז או חרוזי-זכוכית כחולים משמשים עד היום 
במזה״ת להגנה על בהמות־הבית, וכן מקושטות עדיין הג׳ונקות 
(סירות־מפרש) הסיניות בעיניים בחרטומיהן. לאחרונה נפוץ גם 
בעולם המערבי הנוהג להדביק עיניים (לקישוט כביכול) על מכוניות 


ואופנועים. עד היום נוהגים לעשות מחוות ופעולות, שבכוחן, כביכול, 
לבטל את השפעת העה״ר: יריקה, הושטת היד כשהאגודל והזרת 
פשוטים ושאר האצבעות קמוצות — "יד בעלת קרניים" (ברומית 
111113 ז 00 01311115 ), או כשהאגודל תחוב בין האצבע והאמה (אנג׳ £18 , 
איט׳ ס £10 , יידית "פייג"), זריית מלח, הקטרת צמחים, כיבוי גחלת 
לוחשת במים וכד/ כמעט אצל כל העמים ידועים גם לחשים מיוחדים 
נגד העה״ר. הם יעילים ביותר בפי נשים זקנות, ולהן מיוחם ידע 
בפעולות כאלה. וע״ע כשפים או מגיה. 

; 6 ?¥ 11 ס.¥ 116 ! . 1 )־ 01££01 . 8 .£ ; 1953 , 6$ ^ ¥116 16$ > 177107116 )(! ,ץשז? .ס 
. 1958 , 1$1071 /\ / 0 6 ^ 10 >! ¥01 % 6 ' 11 171 116$ ) 5111 

מ. ר. 

במשנה משמש לעתים קרובות הביטוי ע״ר במקום צר־עין 
(תרומות ד׳ ג׳); לפעמים אין לדעת את כוונת המאמר בבירור, 
כגון: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן 
העולם״ (אבות ב/ י״א), ולפעמים מובחן בפירוש: הקמצן — "עינו 
צרה ועינו רעה" (קיד׳ פ״ב, ע״א). מובלט גם הקשר הענייני וה¬ 
מוסרי שבין שני הפירושים: ״עין שלא רצתה לזון [= ליהנות] 
ממה שאינו שלו — אין ער,"ר שולטת בו" (בר׳ כ׳, ע״א). בין חז״ל 
נפוצה האמונה בע״ר כדבר פשוט. על רב מסופר בירושלמי (שבת 
י״ד, ג׳) ששהה במקום ״שמצוי בו ע״ר״ וקבע ש 99 מתוך 100 מתו 
שם כתוצאה מכך. במקורות א״י מודגש כי בבבל היתד. מצויה ע״ר 
(ויק״ר ט׳, ט׳), אולם באמת נמצא העניין גם בא״י. ר׳ יוחנן, שהיה 
יפה-תואר, לא חשש לעצמו מפני ע״ר, משום שנתייחס לזרע יוסף 
שאין ע״ר שולטת בו (ברב׳ כ/ ע״א). בלחש נגד ע״ר נזכר 
שהאדם שמתפללים עליו, מזרע יוסף הוא בא. ע״ר אינה שולטת בדבר 
מכוסה מהעין (סוטה ל״ו, ע״ב) — ובכך פירשו חז״ל את פדיונם 
המרובה של הדגים. ע״פ האמונה נובעת ע״ר מכוח החימוד של 
המסתכל, אף אם אין כוונתו להזיק, ונקבע להלכה ש״אסור לו לאדם 
שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה" (ב״מ ק״ז, ע״א). 
בין נושאי החימוד: בנים זכרים, וע״כ "בת תחילה סימן יפה לבנים..." 
(ב״ב קמ״א, ע״א). 

הפחד מפני ע״ר מצוי במקורות יהודיים ביה" ב, אך העניין תפס 
בתקופה זו מקום חשוב פחות מבעבר. מתקבל הרושם שבספרות 
הסגולות של יה״ב (רובה בכ״י) תופס נושא זה מקום משני. בעל 
ספר חסידים (ע״ע; מהדורת ויסטיניצקי, עמ ׳ 436 ) מסביר את 
פרשת קללת בלעם על יסוד השימוש בע״ר, ומסיק "מכאן כשיש 
רשע שרואה בע״ר צריך שבאותו עניין יראה צדיק לטובה". העה״ר 
היא פעולת הקללה של המכשף, וכנגדה יש להעמיד את ברכתו, 
"עינו הטובה", של הצדיק. בזהר (ע״ע) פרשת בלק מוסבר כי 
בברכתו, כביכול, ביקש בלעם לעורר ע״ר על ישראל — ע״פ המשנה 
באבות ה/ י״ט: "ע״ר... מתלמידיו של בלעם", שפירושה שם הוא 
בניגוד ל״עין טובה״ של אברהם — ע״פ התפיסה שריבוי שבחים 
מעורר קטרוג. גישה זו ישנה גם בספר חסידים עצמו במקום אחר: 
"כשהקהל הולכים כולם יחד... לא ישא אדם עינו לראות עליהם אם 
רבים הם, שלא תשלוט בהם ע״ר״ (ענד 150 ). בספר זה מוסבר מקור 
כוחה של ע״ר כביטוי חיצוני לשאיפות פנימיות של האדם: "בשעה 
שאדם כועס אל יסתכל אדם בו, כי עם ראיית עינים מלאך רע עומד 
וממהר לנקום על צערו״ (ענד 242 ). תפיסה זו, בצורה מורכבת יותר, 
מצויה בספרות הקבלה, בה נעשה ע״ר אחד הביטויים לכוחו של 
הסטרא אחרא, והשימוש בע״ר פירושו פתיחת פתח לכוחות הרע. 
בדרך זו הולך מנשה בן ישראל (ע״ע; נשמת חיים, מאמר ג/ 
פרק כ״ז), והוא מזכיר גם סוגי אנשים שבכוחם להפעיל ע״ר, בעיקר 
נשים נידות — דעה מקובלת בספרות יה״ב. לסטרא אחרא יש 
שליטה על אנשים אלה, ולכן הם מהווים צינור להפעלת כוחו. 
דיונים בעניין זה מצויים בקצרה גם אצל ר׳ מנחם ציוני, ר׳ אלעזר 
מוורמם (ע״ע), מהר״ל מפראג ואחרים, ואולם אין הדבר חורג מכלל 



827 עין רעה 

מוטיוו צדדי ביותר בדימונולוגיה היהודית ביה״ב. — וע״ע קמיעות 
וסגלות. 

. 1939 , 56 54 , 1111011 !׳!/!? 511 111111 %{ £ 11 / 15 [ ,£־ 1 ש< 1 ןז£ז 2011 ־ 1 'ד .[ 

י. ת. - י. ד. 

עיר יעיור, ע״ע ערים וע״ור. 

עידון (ערב׳ נחל, יובל נחל חדרה, הזורם בתוך 

עמק המחבר את השרון הצפוני ועמק יזרעאל. בעמק ע׳ 

עוברת ״דרך הים״ (ע״ע א״י, עמ׳ 953 ) ההיסטורית ממצרים וחוף 
הים לכיוון עבר הירדן, סוריה וארם נחרים. חשיבותו הצבאית של 
עמק ע׳ הוכרה עוד מתקופת מסעי המצרים במאה ה 15 לפסה״נ, 
בעת כיבוש מגדו (ע״ע) ע״י תחותמס 111 (ע״ע א״י, עט׳ 258 ; מצ¬ 
רים׳ עמ ׳ 173 ), וברוב התקופות ההיסטוריות הוא נזכר כדרך־מעבר 
של צבאות. עמק־ע׳ שימש את צבא אלנבי (ע״ע, עמ׳ 703 ) בעת 
מסעו למגידו ( 1918 ) ובמלחמת השחרור התלקחו קרבות קשים 
בפתחו של העמק עם חיילי החזית העיראקית. 

כיום עובר בעמק ע׳ כביש ארצי המחבר את מישור החוף עם 
הגליל התחתון וצפון הארץ. לארכו מצויים כפרים רבים, מהם עארה 
ואם־אל־פחם. 

עיר חפשית, ע״ע המה. הכינוי ע״ח ניתן גם לדנציג (ע״ע 
גדנסק) אך זו הוקמה מכוח הסכם בי״ל, כדי לפשר בין 
האינטרסים הסותרים של גרמניה ושל פולניה, ועמדה תחת חסותו 
של חבר הלאומים. 


עירית ( 161115 > 10 {ק 5 \ 1 ), סוג צמחים חד־פסיגיים ממשפחת השושניים 
(ע״ע). כולל כ 8 מינים, רובם מאיזור הימה״ת. מיניו עשבים 
חד־ או רב־שנתיים בעלי קנה־שורש קצר וציצת שרשים דקים או 



עירית גדולה ( 115 ק-נ 03 סז:> 11 ק 5 ט £1 נ) 110 ק 5 ^) — הצמח: שושנת־עלים וציצת שרשים 
מעובים; לידו התפרחת 


מעובים. במרכז שושנת העלים מתרומם עמוד התפרחת. הפרחים 
קטנים. ששת עלי־העטיף שווים זה לזה בגודלם ובצורתם ומאוחים 
בבסיסם; צבעם בהיר לבד מעורק כהה בגבם. ששת האבקנים הם 
בעלי בסיסים מורחבים המהווים בית קיבול מסביב לשחלה, בו 
מתאסף הצוף. בשחלה 3 מגורות, 2 ביציות למגורה. הפרי הלקט 
גלדני הנפתח ע״י קשוות. 

הע׳ הגדולה ( 5 טקז 3 פ 0 ז 110 מ .^) היא אחד הצמחים הנפוצים 
בבתה ובערבות, ברוב חלקי א״י; עשב רב שנתי בעל שרשים 
אוגרים, מעובים מאוד. העלים העבים דמויי המרזב פעילים רק 
בימות הגשמים ונובלים לקראת הקיץ; לעומת זאת השרשים המעו¬ 
בים נשארים משנה לשנה: כל שנה מתרוקנים השרשים הישנים 
ומחזור חדש של שרשים־אוגרים צומח ומתמלא תחתם. התפרחת — 


עכבישים 828 

מכבד גדול ומסועף. הפרחים נפתחים בבוקר ונסגרים בערב. ההא־ 
בקה נעשית ע״י דבורי דבש. 

מקור השם המדעי של ע׳ הוא מ ? 6^686X0 שהיה שמו היווני 
של העיריוני הצהוב ( 111163 0£1611116 ב 1 ק 5 ^), סוג קרוב הגדל בר 
בבתות גם בא״י. ע״פ הסיודוס שימש פרח זה מאכל לעניים. הומרוס 
סיפר על כרי־האספודלום בשאול, מקום שם נאספו רוחות הגיבורים; 
משום־כך, אולי, נהגו לנטוע פרח זה על קברים (פליניוס). 

עכבישים ( 636 ת 3 ז 1 /), סדרת בע״ח חסרי-חוליות במחלקת העכבי- 
שנים (ע״ע), הגדולה ביותר והכוללת כ 30,000 מינים. 

סימנים משותפים: גוף מחולק לשתי חטיבות — ראש־חזה ובטן; 
בין הראש־חזה והבטן שנץ עמוק, וגבעול דק מחבר ביניהם. 1 — 4 
זוגות־עיניים פשוטות בקדמת הראש־חזה. 2 זוגות גפי־פה; הזוג 
הקדמי — כליצרות — דמויות טופר; הזוג האחר — פדיפלפי — 
בצורת רגליים. פטמיות-טוויה — בקצה האחורי של הבטן. איברי־ 
הנשימה: לרוב זוג ריאות־דפים וזוג טרכיאות. הזכרים בד״כ קטנים 
מהנקבות. 

על המבנה הפנימי של הע", ע״ע עכבישנים. 

הע" ידועים כטווים. בקצה־הבטן מצויות בלוטות, בעלות צורות 
שונות, המפרישות חומר עשוי חלבון (פיברואין). הפרשה זו יוצאת 
בכוח לחץ הידרוסטאטי לצינוריות ומשם לפטמיות-הטוויה. בקצה 
הפטמיות פתחים דקיקים מאוד (מספרם עולה לעתים על אלף) 
שדרכם יוצא החומר לאוויר ושם הוא נקרש והופך לקור דקיק. 
הקור מצטיין בחוזק-מתיחות, שהוא הגבוה ביותר בין הסיבים הטב¬ 
עיים, ובגמישות. שתי תכונות אלו הופכות את הקור לחומר אידאלי 
שהע" משתמשים בו למטרות שונות: לרשתות־ציד לציד טרף, 
לרשתות וקורים להליכה, לדאיה, לעטיפת ביצים, לבניית קנים ועוד. 
את רשת הקורים מתקנים ומחדשים לעתים. במלאכת־הטוויה נעזר 
הע׳ ברגליו האחוריות המצוידות בטפרים קרניים ממוסרקים ובזיפים 
משוננים, ויש גם הנעזרים במעין מכחול של זיפים. לא כל הע" 
טווים רשתות־ציד. בעלי רשת־הציד המשוכללת ביותר הם עכבישי- 
הגלגל, שקוטר רשתם העגולה כ 40 0 ״מ, והיא מחוזקת במיתרים, 
העשויים להתמשך עד 2 מ׳, ומשמשת ללכידת חרקים מעופפים 
(פרפרים, שפיריות, אריות־נמלים ועוד). למטרה זו מפזר הע׳ על־פני 
הקורים טיפות־דבק מעטות. בני הסוג אלמנה טווים רשת ללכידת 
בע״ח מהלכים (חיפושיות גדולות, נדלים, עכשובים, עקרבים, שט־ 
מיות). הרשת עשויה מיתרים ארוכים, המקבילים לפני הקרקע, ומהם 
יורדים קורים אנכיים אל הקרקע. ברשתות־הציד מוצאים לעתים 
שותפים ואורחים זרים, הנהנים מטרף שנעזב ונשכח ע״י בעל- 
הרשת. כשותפים ידועים בני הסוג טפילון (^סזץ^). כאורחים 
ידועים מיני פשפשים טורפים ממשפחת הלולייניות ( 136 ז 651 גמ£). 
דרכים אחרות למציאת טרף: בני משפחת הזאביים רצים אחר הטרף 
על־פני הקרקע ועל־פני המים; הם אינם טווים רשתות־ציד. הקפצ־ 
ניים צדים חרקים קטנים תוך קפיצה. היורקיים ( 136 ) 11 ) 56710 ) יורקים 
על טרפם יריקה, המכילה הומר דומה לחומר של הקורים הדביקים, 
וזה מדביק את הטרף במקום עמדו. 


מימין: רשת נלנלית של העכביש 15 ז 1 גוח£[) 113 > ממשפחת הנלנליים 

(המצוי נם כארץ); משמאל: רשת־ציד (ערסל! של ערסלנים 





829 


עככישים 


830 


הע" משתקים וממיתים את טרפם בארם. בחלק הקדמי של הראש 
מצויות זוג בלוטות־ארם דמויות שלפוחיות מוארכות. מהן מובילים 
שני צינורות דקיקים אל הטפרים החדים של הכליצרות. בע" גדולים 
— פעולת הארס היא חזקה, אך לרוב אין בה כדי להמית אדם. 
בישראל ידועים מקרי־מוות מעטים מאוד. 

רביית הע׳: פתח המין בצד הגחוני; לקראת ההפריה טווה 
הזכר רשת קטנטנה עשויה אריג צפוף, ועליה חוא מטיל את חזרע 
ואוספו לתוך בחניניו המעובים. בפגשו בנקבה הוא מצמיד אחד 
מבחניניו התפוחים אל פתח־המין הנקבי, וסוחט את תוכנו. הנקבה 
עוטפת את הביצים המוטלות בפקעת עשויה אריג־קורים צפוף. 

הפקעת שונה ב¬ 
משפחות השונות 
ולעתים גם בסוגים 
ובמינים השונים. 

בע" קיימת תופ¬ 
עת ההסוואה. 

הע״הסרטניים יו¬ 
שבים ללא תנועה 
בחיקם של פרחים 
ואורבים לטרפם 
(זבובים ודבורים 
הבאים למוץ צוף). 

על פרחי החרצית 
והפיגם הם צהו¬ 
בים, ועל פרחי 
השושן הצחור ו־ 

הנרקיס — הם 
לבנים. ההתדמות 
(ץזסנסזגדת) נפוצה 
בע" במשפחת ה־ 

קפצניים ובמשפחות אחרות, בעיקר באלו הטורפים נמלים. 

הע״ נחלקים ל 3 תת־סדרות, בעיקר לפי עמדת הכליצרות: 

( 1 ) 1650£116136 \ מהווה קבוצה פרימיטיווית; בניגוד לשאר 
הע", הבטן אצלם פרוקה. 

( 2 ) 2 £ 112 ס 11105 ז 0 מצטיינת בטפרי־כליצרות הפונים אחורה. 
המשפחה הידועה ביותר בתת־סדרה זו: עכבישי־העופות (־ 3 ז 6 ב 11 ׳ 
[ 11£126 ז 1€1113 ז 1 ^] 126 ) 11081 (}) הם גדולים מאוד (הגדול 90 מ״מ), 
שעירים ובעלי צבעים כהים (שחור וחום). עיניהם — 4 זוגות 
מקובצות יחד ובפיסות רגליהם 2 טפרים בלבד. טורפים בעיקר 
זוחלים קטנים, ולפעמים גם גוזלי ציפורים (מכאן השם). חיים לרוב 
באזורים טרופיים. ביערות האמזונס חיים בני הסוג 1053 ן<} 3 ז 6 ג 1 ד 
שאורך חייהם 15 — 20 שנה. באמריקה מכונים ע" אלה בשם 
׳־ 12 ם 20£ ז 3 י 1 " . בישראל ידוע ונפוץ המין פרוון שחור ( 3 דת 61 נן 0126£0 
3 :) £12 נ!ץ 268 ) שאורך־גופו כ 55 מ״מ. משפחת עכבישי־המלכודת 
( 01601211126 ) — בעלי 3 טפרים בפיסות־רגליהם. ברוב מיניהם 
אורך הגוף אינו עולה על 30 מ״מ. ביתם עשוי מחילה עמוקה, החודרת 
אנכית אל תוך האדמה, ופתחה סגור בדלת עגולה חמימה עשויה 
קורים ורגבי־עפר, ונתונה על ציר עשוי קורים חזקים. בשעת־סכנה 
נועץ הע׳ את טפרי רגליו הקדמיות בזוג חורים מיוחדים במרכז- 
הדלת, וברגליו האחוריות הוא מחזיק היטב בדופן המאורה. כאשר 
מנסים במקרה כזה לפתוח את הדלת, נדמה שהיא נעולה. 

( 3 ) 3£113 ס 105 ) 1 נ 1 ^ 1 , הגדולה במחלקת העכבישנים, מצטיינת 
בטפרי־כליצרות הניצבים זה מול זה ופועלים כצבת. לרוב בני תת־ 
סדרה זו זוג אחד של פתחי ריאות־דפים, ליד פתח־המין, ופתח- 
נשימה נוסף, יחיד, בגחון — לפני פטמיות־הטוויה. אין אחידות 
בצורת-הגוף; הבטן כדורית, גלילית או משולשת, חלקה׳ משוננת 



הזדווגות של עכנישי־עופוה (פווונים); למעלה — 
חיזור לפני ההזדווגות: למטה — הזדווגות 



מיסיז: עכביש־עופות מת ורימה חרק טפיל, שהוטלה על נבו, חדרה לנופו וגדלה 
שם עד להתגלמות; משמאל: יורק! (.ק 5 65 נ> 0 )׳< 5€ ) 


או בעלת שלוחות ענקיות! העיניים יושבות על בליטה בודדת או 
זוגית שארכה לעתים כאורך הראש־חזה עצמו; הרגליים קצרות 
מאוד, או ארוכות פי־ 5 מאורך־הגוף; הצבעים רב־גוניים ביותר: 
בעלי ברק מתכתי כירוק של נחושת, זהב וכסף, או שחור ואדום־ 
קטיפה, לבן ועוד. תפוצתם באזורים הטרופיים ובקטבים כאחד: 
במדבריות, חולות, ביצות ויערות; על צמרות-עצים ועל מנגרובים 
בים, בתוך נקיקי־סלעים, מתחת לאבנים או בחורים באדמה; 
במערות, בבתים, על־פני המים ובתוכם. הם רצים, מטפסים, קופצים 
ודואים; בעיקר הצעירים דואים. לקראת הדאיה משלח הע׳ קור 
דקיק, הנישא ברוח לגובה ולמרחק רב. יש גם שוחים. באירופה 
ידוע ע׳־המים 02£163 !) 2 6£2 מ 0 זץ 5 ז^, הטווה מתחת לפני המים, בין 
הצמחים. כיפת קורים בדמות פעמון. הוא עולה מפעם לפעם אל 
פני המים, קולט בועות-אוויר בין שערות־גופו ומשחרר אותן לתוך 
הפעמון המתמלא באוויר. מזונו חרקי־מים, דגיגים וראשוני צפרדעים. 

בא״י מיוצגים בני תת־הסדרות ( 2 ) ו( 3 ), הכוללים למעלה מ 30 
משפחות. בין המשפחות החשובות בארץ: הרועדיים (- 1101 ? 
136 ) 61 ), בעלי גוף קטן ומוארך קמעה ורגליים ארוכות מאוד ודקיקות. 
עיניהם מסודרות בשתי קבוצות בנות 3 עיניים, ולרובם גם קבוצה 
אמצעית בת 2 עיניים. רשת־הציד שהם טווים גדולה ( 30 — 80 0 ״מ) 
וקוריה דקיקים. הצורה המוכרת ביותר מצויה במשכנות אדם. היא 
עשויה משולש גדול, התלוי בעיקר בפינת החדר, קרוב לתקרה, 
ובמרכזו כיפה קטנה, שבתוכה יושב ד,ע׳ במהופך: גוו למטה וגחונו 
למעלה. מזונו: זבובים ויתושים. את הביצים שהטילה מדביקה הנקבה 
אחת לרעותה לצבר בצורת תות, ועוטפת אותו בפקעת דלילת- 
קורים, ואותה היא נושאת בלסתותיה עד לבקיעה. בשעה שתש 
הע׳ בסכנה — מרעיד הוא את הרשת בחזקה, ומכאן שמו. — בעולם 
ידועים כיום כ 200 מינים של משפחה זו, רובם שוכני צל: ביערות, 
בנקיקי־סלעים, במשכנות־אדם ובמערות. — בני משפחת הכדוריים 
( 136 ) 111 ) 11611 ־ 1 ) ידועים בשל ארסיותם. רובם ניכרים בבטנם הכדורית 
התפוחה, והנם בעלי 8 עיניים, הסדורות בשתי שורות. זוג־העיניים 
הקדמי-אמצעי כהה מיתר העיניים. פיסת־הרגל האחורית מצוידת 
בגחונה במסרק של שערות עבות ומשוננות. גודל גופם 1 — 12 
מ״מ. מפורסמת היא האלמנה, הנפוצה כמעט בכל האזורים 
החמים בעולם ובכל אזורי א״י. אורך הנקבה הבוגרת 12 מ״מ (הזכר 



מימיז: יפרוחית ( 0035128 1101015115 ־ 1 ), ממשפחת הפרטניים, על עיפזח־חתול; 
משמאל: אלמנה לבנה — נקבה ( 5 ט 1 ) 111 גק 16€£25 ) 0 ז) 1,3 ), ממשפחת חנדזריים 




831 


עכבישים — עבבישנים 


832 


4 מ״מ); גופה שעיר וצבעה שחור-קטיפה, לצעירים ולזכרים כתמים 
סימטריים בצבע אדום או לבן צהבהב; אך יש גם נקבות בוגרות 
עם כתם אדום כהה בגחונן. משיכתה גורמת האלמנה, במקומות 
שונים בעולם, למקרי־מוות רבים, בעיקר בצאן ובבקר, אך ידועים 
גם מקרי־מוות בבני־אדם. בישראל היו מספר פגיעות בילדים ומבו¬ 
גרים, אך רובן לא היו קטלניות. משפחה זו מונה כ 1500 מינים 
ותפוצתם בכל היבשות ובהם אף מינים כל־עולמיים. בישראל ידועים 
כ 30 מינים. הידועים ביותר הם: אלמנה שחורה, אלמנה רביבית 
(מין אנדמי לישראל), אלמנה לבנה, כדורית אדומה וכדורית משו¬ 
לשת. 

על שאר המינים בישראל — ע״ע א״י, עמ ׳ 206 — 207 . 

א. שולוב, מחיי הע׳ בעל המשולשים (הטבע והארץ, ג׳), תרצ״ה, 
הנ״ל, תצפיות בעכבישי א״י. האלמנה השחורה (שם, ד), תרצ״ו/ז; 
הנ״ל, ע״ בארץ, תשכ״ב; פ. אמיתי, גדול והסתכלות בע"(מבע וארץ, 

ד׳), תשכ״ב! הנ״ל, ע״(לדעת, ב/ 9 — 10 ), 1972 ! א. שולוב- פ. אמתי, 
מגדיר לע״ ממשפחת הכדוריים (שם, ד), תשכ״ה! א. כהן. בסוד ע", 
תשכ״ו! י. פרץ, רשתות ע״ (מדע, יח, 1 ), 1973/4 ! מ 0 ,/! 5111110 
.חת!.) .סס־!?) 11 < 11 ** 8/11 111 1 10 * 71 /מ !* 81010 % * 1/1 

!{* 81-111 ר>£!.> 1111 !) .'■ 1 .^- 1.001001 . 11 . 0 ; 1940 - 01-11 ,. 1,003 . 500 
* 111 111 ** 01/111% 111 * 1 ו 1 ! 10 *' 1 *ב 1 ,ק 5210 •א , 1951-1953 , 1-11 ,*■ 1 * 1/1  11111 ? * 111 / 0 11011 * €01111111 1 * 010110111/11 /ס 1 * 1111 * 111 11111111 %  1 נ 11 מ 0 ז 7 ׳ 
חזרו ועברו באופן משני לחיים במים. אקריות אלה מהוות קבוצה 
גדולה של אקריות-מים ( 1113011001130 ץ £4 ). רוב הע" ניזונים מן החי, 
טורפים או טפילים. עם הע״ נמנים: בע״ח ארסיים, כגון עכבישים 
ועקרבים, מעבירי־מחלות, כגון קרצית־המערות, ומספר רב של 
אקריות הידועות כמזיקי-חקלאות. סימנים משותפים: הגוף מחולק 
ל 2 חטיבות — ראש־חזה (צ 3 ז 110 :ז 11310 ק 06 ) ובטן ( 181110801113 ^ 0 ). 
כל הע״ הסרי־מחושים; גפי־הפה מטיפוס כליצרה; הם בעלי 4 
זוגות של גפי-הליכה. פתח־המין מצוי עפ״ר בקדמת הצד הגחוני 
של הבטן. 

מבנה הגוף: הראש והחזה מאוחדים ( 3 ב 0 ס 5 ס 1 ק) ומהווים את 
החלק הקדמי של הגוף. חלק זה בנוי מ 6 פרקים: כל פרק נושא 
זוג גפיים. לגפי הזוג הראשון — הכליצרות (הלסתות) — 2 — 3 
פרקים, וצורתם שונה בסדרות השונות, בהתאם לתפקידיהם: הגנה, 
ציד, לעיסה, רביה, השמעת-קולות ועוד. הזוג השני — בחנינים 
0 ס 31 ק 681 ק) — צורתם שונה אף היא בסדרות השונות: בעקרבים, 
בדמויי-עקרב ובזנב־חרב, הצורה היא של ידיים בעלות 2 אצבעות 
— אצבע יציבה ואצבע נעה: בעקרבישים ובזנב-ד,שוטים — הצורה 
כשל מסרק קוצני; בעכשובים, בעכבישים ובקוצרים — הבחנינים 
הם דמויי-רגליים המסתיימות לעתים בטפרים או מדבקות. בעכבישים 
משמשים הבחנינים אצל הזכר כמיכל־זרע להעברת הזרע לגוף 



סבנה נוד העכביש. מימין: צר נבי של זבד: משמא 5 : צר גחוני של נקבה. 
1 , עיניים; 2 . ב 5 יצרה; 3 . טפרי־כ 5 יצרה; 4 . בהניז: 5 . שפה חחחזנה; 6 , ירד; 
7 . מבעת־הקילית; 8 . קו 5 ית; 0 . ברר; 10 . שוק; 11 . פיסת־המשנה; 12 . פיסה: 
13 . טפרים; 14 . קוצים; 15 . פלומת שער (קוצי ים); 16 . מסרק־טוויה (חוצי ים); 
16 . מסרק־טוויה (כדוריים); 17 . מברשת־שער (מברישים); 18 . שריון ראש־חוה; 
10 . לוחית-חזה; 20 . נבעול; 21 . גומות־חן; 22 . ריאוח־רפים (פתחי־גשיסה); 
23 . פתח־נשימה אחורי (טרביאה); 24 . אפיגינה (איבר־מין נקבי); 25 . שנץ־ 
הסי!; 28 . משטח־טוויה; 27 . פטמיות־טוויה; 28 . קולולום (פליטה בצורת חרוט) 

הנקבה. כמעט בכל הסדרות משמשים הבחנינים כאיבר חוש עיקרי, 
ולרוב הם עטורים בשערות־חישה רגישות ביותר. ארבעת הזוגות 
הנותרים (האחוריים) של הגפיים משמשים בד״ב רגליים להליכה. 
הרגליים עשויות 6 — 7 פרקים: הירך, טבעת־הקולית ( 130101 ) 1100 ), 
הקולית, הפיקה (הברך), השוק, פיסת־המשנה, הפיסה. בקצה הפיסה 
1 — 3 טפרים, אך יש שהטפרים חסרים. אצל עקרבישים, זנב־שוטים 
ועכבישים שונים, משמשות הרגליים הקדמיות כבחנינים או מחושים 
והן ארוכות מאוד, ולעתים — דקיקות כשערה. הבטן בנויה ביסודה 
מ 13 פרקים, שאינם ניתנים תמיד להבחנה. בחלקה הקדמי (=״בטן 
קדמית״ [ 0108080013 ]) 4 זוגות פתחי-נשימה, בצד הגחוני, ופתח- 
מין במרכז הפרק השני. חלקה האחורי (= ״בטן אחורית״ [- 01013 
3 מ $01 ]) נושא בקצהו תוספות, כגון פטמיות־טודה (בעכבישים), 
עוקץ (בעקרבים) וצינור יורה ארם (בזנב־שוטים). חלוקה ברורה 
בין בטן קדמית לאחורית ניתן לראות בעקרבים. בקרציונים ובקוצ־ 
רים — הגוף כולו נראה כעשוי חטיבה אחת בלבד. 

מערכת־העיכול: מהפה הצר נשאב המזון בעזרת לוע-היניקה. 
בלוטות־הרוק מפרישות את מיצן לתוך הלוע ומשם עובר המזון 
לקיבה רחבה, שאת נפחה מגדילות לרוב תוספות של מעיים אטומים. 
מהקיבה עובר המזון למעי האמצעי, שלתוכו שופעים מיצי־העיכול 
מאונות-הכבד הגדולות מאוד. מהמעי האמצעי עובר המזון למעי 
האחורי, ובמקום־המעבר נפתחים לתוך צינור־העיכול צינורות- 
מ ל פ י ג י (ע״ע, עמ ׳ 779 ) — איברי־ההפרשה. בקצה המעי האחורי, 
שהוא גם קצה הבטן האחורית, נפתח פי־הטבעת. 

מערכת־הנשימה עשויה בשוכני-היבשה טרכיאות המסתעפות לכל 
איברי-הגוף הפנימיים בצינורות דקיקים׳ או ריאות־דפים, העשויים 
קיפולי-עור, כדפי־ספר, עדינים מאוד. 

מערכת־הדם: הלב משוך (בצורת צינור) לאורך ציר־הגוף בצד 
הגב, וממנו יוצאים עורקי־הדם, הנפתחים לחלל־הגוף (מערכת־דם 
כמעט סגורה). מחלל־הגוף עובר הדם אל הריאות, מהן לבית־קיבול 
שמסביב ללב, ומשם — לתוך הלב, וחוזר חלילה. זרימת הדם היא 
כמו בחרקים: מאחור לפנים. 




833 


עככישנים 


834 


מערכת־העצבים דומה בעיקרה לזו שבחרקים: מערכת סולמית, 
שמרכזה 2 גנגליונים גדולים — על-לועי ותת־לועי. — לעתים, 
בעיקר בעכבישים, אין מבחינים בצורה הסולמית. החושים: לע" 
2 — 12 עיניים פשוטות על־גבי שריון הראש־חזה,• זוג בחנינים עטורי 
שערות־חישה, ושערות־חישה נוספות גם באיברי־הגוף האחרים. 
בעקרבים ובעכשובים מצויות תוספות בבטן בצד הגחוני, העטורות 
אף הן איברי־חישה. 

מערכת איברי־חרביה בנויה בנקבות מצינורות־ביצים, ובזכרים 
— מאשכים. למערכת צורות מגוונות בסדרות השונות: מצורת 
אשכול בעכבישים ועד לצורת רשת או סולם — בעקרבים. העברת 
הזרע לגוף־הנקבה נעשית בעכשובים ע״י הכליצרות, ובעכבישים — 
ע״י הבחנינים; העקרבים ודמויי־העקרב מטילים ומדביקים ספרמטו־ 
פור על הקרקע; הקוצרים מזדווגים בעזרת איבר־הזדווגות מיוחד. 
הזווגים, בד״כ, נפרדים, אך יש בהם גם צורות פרתנוגנטיות. רוב 
הע״ מטילים ביצים, ומיעוטם — יולדי־חיים. ההתפתחות היא ישרה. 
הצעירים משילים את עור גופם, כדרך החרקים, ועד הגיעם לבגרות 
מינית הם משילים 4 — 16 פעמים. אורך־חייהם של הע" נע בין 
חדשים בודדים ל 20 שנה ומעלה. 

בלי־הארס המצויים בעקרבים ובזנב־שוטים בקצה האחורי של 
הגוף ובעכבישים בזוג בלוטות־שלפוחיות בתוך הראש־חזה, משמשים 
כאמצעי־הגנה. לעקרבים שלפוחית וקוץ חלול, המשמש לעקיצת 
הטרף והחדרת הארס לגופו, ואילו לזנב־שוטים — צינור־ארס ארוך 
מאוד, היורק ארס ומשמש בעיקר כגורם־הרתעה נגד טורפים גדולים 
ממנו. בעכבישים מוצא הארס מן הבלוטות אל הטפרים החדים של 
הכליצרות. בדמויי־עקרב מצויה שלפוהית־הארם בבחנינים — 
"ידיים", שאצבעותיהן החדות משמשות כעוקץ. 

לע" אויבים רבים: קיפוד, הדף, כוס ושעיר; ציפורי־שיר (בעיקר 
הנקנים), לטאות ונחשים; נדלים וצרעות הטורפות עכבישים. מיני־ 
הע" טורפים מיני־ע" אחרים (עכבישים את העקרבים וכר). 

הע״ נחלקים ל 10 סדרות: ( 1 ) עקרבים (ע״ע). ( 2 ) ז נ ב¬ 
שוט ים ( 81 ץק 0 זס), ובה כ 130 מינים. הם מהלכים על 3 זוגות־ 
רגליים בלבד, כשהזוג הקדמי ארוך ודק ומשמש כמחושים. הבטן 
הקדמית גדולה מאוד, רחבה ופחוסה, והאחורית קצרצרה ובעלת 
"זנב". בבני תת־סדרה אחת הזנב ארוך ודק ומשמש כצינור המתיז 
חומר, שעיקרו חומצת־חומץ, כהגנה בפני אויבים. בהתנהגות המינית 
דומים הם לעקרבים ולדמויי-עקרב.( 3 ) ע ק ר ב י ש י ם (ג 8 ׳ 5 קץ 1 נ 1 ומ^), 
ובה כ 60 מינים. החיים באזורים טרופיים וסוב־טרופיים. בטנם פחו- 
סה, בחניניהם משוננים ועשויים לתפיסת חרקים קטנים. אף הם 
מהלכים על 3 זוגות־רגליים בלבד ותנועתם דומה להליכת סרטנים. 



המבנה הפנימי של נוץ עבב״ע (נהבה): 1 . עיניים; 2 . טפד כ 5 י'צרה; 3 , 153 טת־ 
ארם; 4 . פוזנין; 5 . שפח תחתונה ( 11 זע 1 נ 181 ); 0 ■ לוע־יניי!ה; 7 . מעיים אטומים; 
8 . גבעול; 0 . אונות־כבר; 10 . מעי אחורי; 11 . פיס־הפיב; 12 . פי־המבעת; 13 . צי־ 
נורות־מלפיני; 14 . ריאות־רפים; 15 . לב; 16 . פתח־שסתוט; 17 , פתח־נ׳עימה 
אחורי; 18 . גנגליח על-לועי; 10 . אשבול־ביצים; 20 . פתח־מי! (שנץ); 21 . בלו־ 
טות־טוויה; 22 . פטמיות־טוויה 



( 4 ) זנב־שוטים מדומים ( 3011 ז 1 8 ק 31 ?), ובה כ 50 מינים. 
כל הזנב־שוטים המדומים קטנים מאוד (אורך גופם אינו עולה על 
2.8 מ״מ). גופם משוך, הבטן מחוברת אל הראש־חזה ע״י גבעול 
צר, ובקצה הבטן — זנב ארוך מאוד, שארכו כאורך הגוף בקירוב, 
והוא פרוק לפרקים קטנים ושעירים. ( 5 ) עכבישים (ע״ע). 
( 6 ) עב בי שני-כובע ( 0 !ג 1 ת 0 [ 11 ), ובה כ 40 מינים — באמ¬ 
ריקה ובאפריקה המערבית, בע״ח נדירים ביותר; הגדולים — ארכם 
1 ס״מ. לעכבישני־הכובע תוספת כיטינית בחלק הקדמי של הראש־ 
חזה, המשתפלת מעל לפה ומעברו כעין כובע (מכאן שמם). הבטן 
מחוברת לראש־חזה בחיבור רחב; הבחנינים דמויי רגליים; שוכנים 
במערות ויערות. ( 7 ) דמויי־עקרב ( 10065 ק: 5600105001 ?), ובה 
כ 2,000 מינים, וחלקם מצוי בכל כדה״א. ע" אלה הם בע״ח זעירים, 
שגודלם 2 — 4 מ״מ ובמינים בודדים מגיע גדלם עד 12 מ״מ. סימנים 
נוספים לסדרה: הראש־חזה והבטן מאוחים. קדמת־גופם דומה לזו 
של עקרבים, בטנם — לזו של עקרבישים, ומערכת־העיכול — לזנב־ 
שוטים. החיזור של בני הסדרה הזאת דומה לזה של העקרבים; ליד 
פתח-המין של הזכר זוג שלפוחיות קטנות שקופות־למחצה, הנועדות 
לראווה ולגירוי הנקבה. לקראת ההטלה בונה הנקבה קן עשוי קורים; 
בתוכו היא יושבת ומפרישה כיס־דגירה שקוף. בכים זה מוטלות 
הביצים ושם הן גם מודגרות. העוברים יונקים "חלב", המופרש 
משחלת־הביצים, ששינתה את תפקידה מיד לאחר ההטלה, וכך 
הם ניזונים עד לזמן מה אחר בקיעתם. דמויי־העקרב מתרחצים 
כדרך העקרבים: הם סכים את גופם בנוזל שקוף המופרש מאיברי־ 
העיכול. ( 8 ) עכשובים (ע״ע). ( 9 ) קוצרים ( 0111110065 ), 
ובה כ 3,500 מינים. הגוף קטן והרגליים בד״כ ארוכות (במין אחד — 
אורך הרגליים כ 160 מ״מ, כשאורך הגוף 6 מ״מ בלבד). הפיסות 
בעלות פרקים רבים ( 100 פרקים בפיסה). הגוף עשוי כעין חטיבה 
אחת. בראש־חזה שני שנצים רחביים, המחלקים אותו ל 3 חלקים: 
חלק קדמי, הנושא זוג עיניים גדולות, ושני פרקים אחוריים. המחו¬ 
ברים אל הבטן — ללא גבעול וללא שנץ. הנשימה נעשית בזוג 
אחד של טרכיאות מסועפות. לזכרים איבר־מין, זוג בליטות בקדמת־ 
הראש כעין קרניים, ולנקבות — צינור-הטלה ארוך. הביצים מוטלות 
באדמה לחה. בסימנים אלה הם שונים מיתר הע". בשעת־סכנה הם 
עשויים להשיר את רגליהם, אך רגנרציה של האברים שנשרו אינה 
קיימת. ריחות, הדומים לריח מדופורם, הנפרשים מבלוטות הנפתחות 
מאחורי הראש־חזה, או צבעי הסוואה, משמשים כאמצעי־הגנה נוס¬ 
פים. ( 10 ) ק ר צ י ו נ י ם (ע״ע) .— סדרות הע" מיוצגות בפאונה 





835 


עפפישנים — עגברי ריצה או גרפיליים 


836 


של א״י, להוציא את זנב־השוטים, זנב־השוטים המדומים ועכבי- 
שני-הכובע. 

נוסף על ע" קיימות 2 מחלקות (או סדרות) גוססות בתת־מערכת 
בעלי הכליצרות: ( 1 ) זנבות־חרב ( 2 :ו 2 וז: 0810 ז 16 \), פרוקי- 
רגליים קדומים׳ ימיים וגדולים מאוד, שרוב המינים בה מאובנים. 
לגופם סימנים משותפים לסרטנים ולע". הם נפוצים באיי מולוקה 
וסונדה ובמים הרדודים של האיזור החם של האוקיאנוס האטלנטי. 
המחלקה כוללת 2 סדרות: א. סדרת הגזסגס!!,־!;^ שבה 4 מינים 
בני משפחה אחת. המין הגדול 1115 מ 116 קץ 01 ק 1301111115 מגיע לאורך 
של 60 ם״מ, והוא נפוץ בחופי האוקיאנוס האטלנטי באמריקה הצפו¬ 
נית. גופו רחב ופחום ומחולק לראש־חזה ובטן, המכוסים בשריון 
רחב מאוד ואחיד. בקצה הבטן זנב ארוך כאורך הגוף ודמוי חרב 
(מכאן שם המחלקה). הראש חסר מחושים כיתר הע", וכמוהם 
הראש־חזה נושא 6 זוגות גפיים, הדומים זה לזה בצורתם. הכליצרות, 
שהן הגפיים הקצרות ביותר, תפקידן לפרק את המזון ולהכניסו 
לתוך הפה, הנמצא בגחון. הבחנינים — תפקידם, בין השאר, למצוא 
ולאסוף את המזון, בעזרת הגפיים האחרות המשמשות גם להליכה. 
הבטן — בחמשת פרקיה האחוריים נושאת ברגליה לוחיות־נשימה. 
זנבות־חרב הם חיות ליליות, הניזונות מתולעי־ים ורכיכות, שאותן 
הן נוברות מתוך החול והטין שבים. באביב הם מופיעים זוגות 
זוגות במים הרדודים של חוף־הים, כשהזכרים נישאים על גב 
הנקבות. לאחר זמן מסוים חופרת הנקבה 
מחילה בעומק של כ 15 ם״מ ומטילה 
לתוכה 200 — 1,000 ביצים, ואלו מופרות 
ע״י הזכר הרוכב, כפי שהדבר נעשה 
בקרפדות. הצעירים הבוקעים דומים ל¬ 
בוגרים, אלא שהזנב קצרצר; הם מת¬ 
בגרים כעבור 9 — 12 שנים. — ב. סדרת 
ה 3 ^ 1 ז 16 קץזט£ מונה כ 200 מינים פוסי־ 

לים, הדומים בצורתם לעקרבים (ע״ע). 

אורך־גופם של מינים אחדים 1.8 מ/ 

( 2 ) עכבישני-ים (ע״ע). 

שם העכביש ביוונית (ה^קס) נגזר, 

מב ,, וב ( 5 ע 111 ון״ 1 ) לפי האגדה, משמה של אשח, ארכני, 
שהתיימרה לנצח באריגה אף את אתני 
(ע״ע), והאלה הפכה אותה לעכביש. 

- 11 . 110510 ; 1948 2 ,)( 5 800 16 ( 7 , 15011 ^ 0 .ן * $1061 1 זז 00 . 1 ־ 1 .! 

? 46 ? 0 16 ( 1 / 0 6$ ( 1111 ) 6$6111 < < 7.6$ , 10 ¥ ט $11 
,(^ 1 ,. 2001 :. 8 . 560 י .־ 151 0 £ . 001111 . 1168 1116 0 £ . £ 1111 ) 161 )״ 13 171 1 ) 8 01111 
— 1 זץ 1.6 . 14 ; 1968 , 11 ,!( 20010% ! 1711 < ' £ 3651061 ! .^ ; 1960 

. 1968 , 171 ^ ? 261 ( 1 1714 ) 3 ? 7146 }$ י 1 ׳\ 6 ! . 8 . 8 

פ. אמ. 

עכבריים (כת), ע״ע קראים. 

- : ד • י ידי־ד • 

עכבךיים ( 13€ >״ 411 \), משפחת יונקים בסדרת המכרסמים (ע״ע), 
מרובת־מינים (כ 100 סוגים), בעלי תפוצה כל־עולמית, כולל 
האיזור האוסטרלי. מקור המשפחה ורוב תפוצתה בעולם הישן(בעיקר, 
דרום־מזרח אסיה), ומיעוטה בעולם החדש. מינים אחדים התפשטו 
בעזרת האדם בכל העולם כקומנסליים (ניזונים ממזונו של האדם), 
כגון העכבר־המצוי והחולדה, הנחשבים למזיקים גדולים. 

מידתם מגודל עכבר עד חולדה. למרביתם זנב ארוך כאורך גופם 
ומכוסה קשקשים (ביניהם שערות או זיפים מועטים). צבעם, בד״כ, 
אחיד בגוני חום או אפור־שחור, בהיר יותר עד לבן. גידול הטוחנות 
מוגבל; כותרת גחונם בד״כ מגובששת; בשיני הלסת העליונה 
3 שורות של גבשושיות. מזונם צמחי אך רבים אוכלי־כל. למרביתם 
אין כיס מרה. לכל הע״ 4 אצבעות ברגליהם הקדמיות ו 5 באחוריות. 
תנועתם ריצה׳ קפיצה וטיפוס; אחדים שוחים, הע" שוכנים, ברובם, 


עפ״נ הקרקע. אחדים תת־קרקעיים ואחרים אילניים. פעילותם, בד״ב, 
לילית אך אחדים יומיים. 

בארץ 5 סוגים ( 8 מינים): ( 1 ) חלדה, ( 2 ) עכבר מצוי, ( 3 ) קוצן 
(ע׳ ערכיהם), 4 ) יערו ן ( 5 ט 1 ״ 40 > 0 ק^), סוג הנפוץ באסיה, אירופה 
ואפריקה־הצפונית. בארץ 2 — 3 מינים, והיא גם גבול תפוצתם 
הדרומי. היערון שוכן יערות 
בעיקר, משכנו במחילות ובין 
סלעים ואבנים, מטפס על עצים 
ועל סלעים. בכפות רגליו 
כריות מפותחות המסייעות 
לטיפוס; פעיל בלילה. עיניו 
ואפרכסות אזניו גדולות. ניזון 
מצמחים (בלוטים) אך גם מן 
החי. בארץ מצוי בעיקר ב־ 
חרשי-אלונים בהרים, אך 
בחרמון מצוי גם בנוף של סלעים, כולל טרשים. ( 5 ) נ ז ו ק י ה 
( 103103 80133 ^ 1 ), מין יחיד בסוגו. דומה לחולדה אך הזנב קצר — 
כמחצית אורך גופה וכפות ידיה לבנות־בהירות. צבע גבה חום־אפור 
וגחונה אפרפר. מבנה גופה מותאם לחיים תת-קרקעיים. בחפירה היא 
מסתייעת בעיקר בחותכות החזקות והרבות ובטפרים החזקים. חר¬ 
טומה רחב וחזק. מזונה עשבים, שרשים וגרעינים. תפוצתה מאסיה־ 
הדרומית עד סוריה, א״י ומצרים. בארץ היא מוגבלת לקרקעות לחים 
ולמלחות בעמק־הערבה ובכיכר ים־המלח. 

ז. צרר. 

עכברים או דמויי־עכבר (!!)קזסתזסע^ן), תת־סדרה של יונקים, 
הגדולה שבמכרסמים (ע״ע), בעלי תפוצה כל־עולמית. תת־ 

הסדרה נחלקת ל 10 משפחות, שהידועות בהן הן: עכבריים, אוגריים, 
נברניים, נמנמניים, ירבועיים (ע׳ ערכיהם), גרביליים (ע״ע עכברי־ 
ריצה) וחלדיים (ע״ע חלד). החשובה שבמשפחות היא משפחת 
העכבריים. כל המשפחות הנ״ל מיוצגות בא״י ע״י כ 28 מינים. 

הסימנים האפייניים לע": שיני־הלחי כוללות טוחנות בלבד, ופרט 
לנמנמניים — מספרן 3 . בכמה סוגים מתת־משפחת ה 6 גמ 1 ץגת 0 ז 3 ץ 9 
שבאיזור האוסטרלי חל צמצום נוסף במספר הטוחנות. הטוחנות הן 
בעלות גידול מוגבל, פרט למינים צ 0811313 ׳ל 1 \ , 8 ץ 1 מסכ 1101111 .מ ולמש־ 

( 2 — 1 ) 3 .( 1 ) 1.0.0 

פחת נברניים. נוסחת השיניים-. החלק המדיאני 

( 2 — 1 ) 3 .( 1 ) 1.0.0 

של שריר־המלעס עובר דרך ארובת־העין באמצעות פרצה מורחבת 
בקדמת־הארובה. השוקית מצומצמת ומחוברת בד״כ אל השוקד, 
בחלקה העליון. ברגליים הקדמיות 4 אצבעות (הבוהן מנוונת) ובאחר 
ריות — 5 . יוצאים מכלל זה החולד, שלו 5 אצבעות ברגליו הקדמיות, 
והירבועים, שלהם — וכן למספר סוגים אמריקנים ממשפחת ה־ 
32€ ; 03 ק 23 — 3 אצבעות ברגליהם האחוריות. 

אחדים מהע" ידועים כמעבירי מחלות כגון דבר (ע״ע) וטיפוס־ 
הבהרות. וע״ע אפידמולוגיה, עט׳ 190 . ע״פ שמ״א ו, ד—ה היה לע" 
תפקיד במגיפה שפקדה את הפלשתים בעקבות תפיסת ארון־הברית 
(ע״ע) בקרב אבן־העזר. הם השיבו את הארון בליווי מתנת־ 
אשם (צלמי־זהב של ע״) ואז נרפאו. לפי הרו*דוט(ם ( 11 ׳ 141 ) 
מכת־ע" קשה, בהשראה אלוהית, גרמה להסרת המצור מפלוסיון 
ע״י צבא־סנחריב. 

עכבךי־ךיצה או גךביליים ( 130 ) 06161111 ), משפחת מכרסמים 
(ע״ע), נפוצים לרוב במדבריות של אפריקה הצפונית ושל 
אסיה ובערבותיהן; מינים אחדים חדרו גם לאזורים פחות צחיחים. 
ע״ר מונים כ 12 סוגים וב 100 מינים. 

עה״ר שוכנים ברובם בנוף פתוח ויבש. מרביתם ליליים; בשעות 
היום הם שוהים במחילות מסועפות. בעלות מספר פתחים. רובם חיים 




׳.וי׳מי) 

"*,י..־•!• 

י ערן ן גדול ( 118 מו 5130 ץבת 5 סמ 06161 ק\ 2 ) 



837 


עכברי ריצה או גרפיליים — עכו 


838 


ביחידות. מבנה גופם מותאם לחיים באזורים צחיחים (ע״ע מדבר, 
עמ׳ 188/9 ). צבע הפרווה חום בהיר עד כחד,; הגחון בהיר עד לבן. 
העיניים ואפרכסות האזניים גדולות; בועות־השמע גדולות במיוחד 
במינים מדבריים. ברגליים הקדמיות 4 אצבעות ובאחוריות 5 ; 
הרגליים האחוריות ארוכות מאוד — בהשוואה לקדמיות. בעזרתן 
מבצעים עה״ר תנועות ריצה או קפיצה. הזנב ארוך ושעיר, ומשמש 
כהגה בקפיצה. סימן אפייני לע״ר — חריץ־אורך בחזית החותכות 
העליונות (פרט לפסמון הבוקר); טוחנות מלווחות. מזון עה״ר: 
צמחי — בעיקר זרעים. מרבית המינים מסוגלים להתקיים לאורך 
ימים על מזון יבש, ללא תוספת מזון לח. המלטות אחדות בשנה, 
לאחר הריון הנמשך 19 — 28 ימים; בהמלטה 3 — 8 גורים והם נגמלים 
בגיל של כחודש־ימים. בגרותם המינית חלה בגיל של 3 חדשים, 
אורך חייהם 3 — 5 שנים (אך בד״כ הם נטרפים בשנתם הראשונה). 

בארץ 4 סוגים ו 11 מינים, מהם 2 מינים אנדמיים (גרביל החוף 
ומריץ החולות): ( 1 ) ג רבי ל ([ג׳] 111115 * 06 ). הסוג כולל מינים 
קטנים וקלי־תנועה. מחלקים אותו ל 2 תת־סוגים: חשופי כפות- 
הרגליים ( 11113 * 0 ק 1 ס), ושעירי כפות־הרגליים ( 111115 * 06 ). 6 מי¬ 
נים בארץ, בנגב ובסיני, כולם ליליים. המין הנפוץ ביותר — ג׳ 
הסלעים ( 1-115 נ 1 ׳ל 5 ג* . 0 ), נפוץ כמעט בכל אזורי הארץ, בנוף סלעי 
חשוף; ג׳ החוף ( 1 ץ*ז 3116 . 0 ), תפוצתו לאורך חולות החוף, מעזה 
עד הכרמל! הגדול בהם ג׳ החולות ( 1 מ 1610 תז 3 זץק . 0 ), משקלו 40 
גד; הקטן, ג׳ זעיר ( 1 ץ 16 מ 116 . 0 ), משקלו 8 גד. ( 2 ) יפה־זנב 
( 63101-05 5 ץת 31 ז 861665 ) חי בנגב ובסיני במדרונות סלעיים באזורים 
צחיחים. ניכר בזנבו הארוך והמשערתי. ( 3 ) פ ם מ ו ן מדבר 
( 0136505 5 ץת 0 תז 3 ת 53 ?) חי בנגב. בכיכר ים־המלח ובסיני — בערוצי־ 
ואדיות, מליחות, שטחי־לס וחולות מיוצבים. הוא הגדול במשפחה, 
ונבדל משאר הגרבילים בתכונות אחדות, כגון: העדר חריץ בחותכות 
העליונות של הבוגר, אפרכסות־אזניים קטנות, פיגמנטציה שחורה 
עפ״נ עורו, הקשורה לפעילותו היומית, אך הוא פעיל גם בלילה, 
ועוד. ניזון בעיקר מצמחי מלחה (סוקולנטים, בעיקר ממשפחת הסל־ 
קיים). בשבי לוקה הפסמון בסכרת (ע״ע), בהיזונו במזון מרוכז, 
ולפיכך הוא משמש כיום במחקרים בנושא זה. ( 4 ) מדיונים — 
ע״ע. 

- 0 < 1 ? 117111 ^ £60/0 ,^ 11 ( 0^10(0x0710771 ? ,ו 31 וזזז 11 בע 1 ) - 1 עגו 1 ג 2 

; 1957 ,( 1 ^ 5 ,ג 1 !גתזך 0 בז\) 1 ) 15111 ] 0 11111 ] 17/111 ו 1 ו< 11 ) 0 ) 111 / 0 11111071 

) 51171 ) 0.1 ? ) 11 5 ) 717111111 ) 0 ) 1 !))) 1/7 ) !) 11 ))! 71 ) 00771711 ) 1.111 ,ז 6 }) 6 ק .'■! 

(18111, XX^), 1957. 

ז. צ.-ר. 

עכ! 3 ר* או ע 3 ! 13 ״ ד!כ י ו 3 ( 00560105 ! 105 ^), יונק ממש¬ 
פחת העכבריים (ע״ע) השייך לסוג עכבר ( 15 * 1 ) שבו 
15 מינים; הער,"מ הוא הנפוץ והידוע מביניהם. 

תפוצתו כלל-עולמית, אף כי מוצאו מאזורים פתוחים ויבשים 
למחצה באסיה, וכנראה גם מהמזה״ת ומאפריקה הצפונית. משם עבר 
לאירופה עם התפשטות החקלאות ואיסום התבואות. לאחר־מכן 
התפשט לכל חלקי תבל באמצעות מסעותיו של האדם. לעה״מ מספר 
תת־מינים בעלי-תפוצה שונה, החיים בסמוך למשכנות האדם וגם 
כצורות־בר בשדות. 

אורך גוף העה״מ כ 9 0 ״מ, וכך אורך זנבו. משקלו 15 — 20 גד. 

גבו אפור-חום וגחונו בהיר יותר. שלא כגופו, זנבו חשוף מפרווה, 
קשקשי ונושא שיער דק ודליל. בצד התחתון האחורי של שיניו 
החותכות העליונות פגימה כעין מדרגה. לעה״מ חוש שמיעה וחוש 
ריח מפותחים מאוד, בעוד שחוש הראיה מפותח, כנראה, פחות. 
מערכת העיכול מותאמת במקורה לאכילת גרעינים. יש לו כיס־מרה, 
בניגוד לשאר בני המשפחה. פעיל בעיקר בלילה. חופר מחילות, אך 
משתמש גם במחילות ישנות של מכרסמים אחרים או במחסה הנוצר 
ע״י האדם. מספר המלטות בשנה ובכל המלטה 5 — 7 גורים. ימי 
ההריון 18 — 20 . הגורים נולדים עירומים ועוורים. לאחר 10 ימים הם 


מתכסים פרווה ולאחר שבועיים נפקחות עיניהם. כל שיניהם בוקעות 
עד ליומם ה 19 . לבגרות מינית מגיעים בגיל חדשיים־שלושה, אך 
יש שמתבגרים מוקדם יותר. אורך החיים בשבי 2 — 3 שנים, ובטבע 
נטרפים מרביתם בשנתם הראשונה. העה״מ עלול לגרום נזקים 
לחקלאות (באסמים ובמחסנים) ובמשכנות האדם. ב״שנות עכברים" 
(ע״ע נברניים) גדולים נזקיו לגידולים חקלאיים, בעיקר לדגניים. 
העה״מ, בעיקר מן הזנים הלבקנים ("עכבר לבן"), משמש כחיית־ 
מעבדה נפוצה. 

השם עכבר משמש כשם עממי למכרסמים קטנים רבים אחרים. 

ז. צ.-ר. 

עכו, עיר בחוף הצפוני של מפרץ חיפה. 35,000 תוש׳ ( 1973 ), 
מהם 8,700 לא-יהודים. ע׳ נמצאת בצומת תחבורה חשוב 
בכביש חיפה—ראש הנקרה ובכביש חיפה—צפת. 

העיר העתיקה, המוקפת חומות, שוכנת על לשון יבשה, וצפיפות 
הבניה בה גבוהה מאוד. סמטאותיה מפותלות וללא מערך מסודר; 
בשוקה הישן מאות חנויות ודוכנים. המסגד הגדול, שבנה ג׳זאר פחה, 
הוא מהיפים בארץ ואתר תיירות חשוב. לידו בי״ד ומרכז להכשרת 
אנשי-דת מוסלמים. בקרבת המסגד בית־מרחץ תורכי מפואר המשמש 
כמוזיאון עירוני. המצודה וחומותיה נבנו ע״י ג׳זאר פחה לצרכי 
מפקדתו ומרכז שלטונו; בימי המנדט שימשה בית־כלא מרכזי, בו 
הועלו לגרדום לוחמי־מחתרת עבריים. העיר העתיקה משופעת בא¬ 
תרים ארכאולוגיים והיסטוריים רבים נוספים, בהם "הקריפטה" 
הצלבנית והסתעפויותיה, ששימשה, כנראה, רפקטוריום (אולם־אוכל) 
של מסדר יוחנן הקדוש. הנמל משמש היום מזח דייגים. 

העיר החדשה ראשיתה בסוף התקופה התורכית ובזמן המנדט 
הבריטי עת הוקם רובע מצפון לעיר העתיקה המאופיין במערך 
רחובות של שתי וערב ובניה מרווחת. לאחר 1948 התפתח מאוד 
הרובע ונוספו שיכונים חדשים ממזרח לכביש עכו—ראש הנקרה. 
בדרום העיר קיים איזור תעשיה ובו קריית הפלדה ובתח״ר לכימי¬ 
קלים, המרי־בניין. גפרורים, צינורות ועוד. 

מצפון לע׳ נמצא קבר בהא-אללה, מייסד דת הבהאים (ע״ע). 

י. ב.-א. 

היסטוריה. עד התקופה ההלניסטית ישבה בתל ע׳ (תל אל־ 
פח׳אר; ״גבעת נפוליאוך); 1.5 ק״מ מזרחה לע׳ שבין החומות. ע׳ 
נזכרה לראשונה בכתבי המארות המצריים מהמאה ה 19 לפסה״ג 
ושוב ברשימת הערים שכבש תחותמם 111 (ע״ע מצרים, עמ ׳ 173 ). 
בלוחות אל-עמארנה (ע״ע) מצויים מכתבים ממלכי ע׳, צורתה ובנו 
זותתנה, אל מלכי מצרים, והם מופיעים כבעלי-בריתה של ירושלים 

־ ד 



מסגר אל־ג׳ואר נענו — מראה מ! האוויר (לשנת־העתונות הממשלתית) 



839 


עפו: היסמוריה 


840 


נגד מגידו. ע׳ מוזכרת גם ברשימות סתי 1 ורעמסס 11 . במקרא נזכרת 
ע׳ פעם אחת כעיר בנחלת אשר, שלא הצליחו להורישה (שוס׳ א׳ 
לא). ב 701 לפסה״נ נכנעה ע׳ לפני סנחריב (ע״ע), אבל מרדה 
באשורבניפל, שנקם בה ב 650 לערך. הפרסים ניצלו את ע׳ כבסים 
צבאי וימי חשוב במלחמתם נגד מצרים. מטבעות צוריות ראשונות 
הוטבעו בה מ 350 לפסה״ג, ולאחר כיבוש צור ע״י אלכסנדר מוקדון 
(ע״ע, עמ ׳ 644 ) ב 332 לפסה״ג נתחזק מעמדה של ע/ ונטבעו בה 
מטבעות־זהב. ב 312 הרם תלמי 1 את מבצריה כשנסוג מפני אנטי- 
גונום, והוא חזר וכבשה ב 301 . תלמי 11 הסב שם העיר על שמו 
( 18 ג 1 מ 1016 ?) ובשם זה נודעה עד הכיבוש הערבי. 

ע׳ עינה את שכניה היהודים בגליל, ושמעון החשמונאי נאלץ 
להתגונן מפניה ( 164 לפסה״נ). יונתן אחיו נלכד בערמה בע׳ ע״י 
טריפון ( 143 לפסה״נ). לאחר מות אנטיוכום 1 ךע זכתה ע׳ לעצמ¬ 
אות, אך הכירה בשלטון נומינאלי של שליטים תלמיים. ע׳ עמדה 
בפני התקפותיו של אלכסנדר ינאי (ע״ע), אף שאיבדה את איזור 
הכרמל. מקלאופטרה סלנה עברה העיר לידי טיגראנם מלך ארמניה 
(עד 71 לפסה״נ), ועם כיבוש א״י ע״י פומפיום עברה לרשות רומא 
ודרכה קדים הקשר הימי עם הארץ. ב 48/7 לפסה״ג ביקר בה יוליוס 
קיסר, שפתח תקופה חדשה בתולדותיה. אז השתרעה ע׳ מעבר לעיר 
העתיקה הנוכחית, והיו לה שני נמלים, האחד צפונה מהנוכחי והאחר 
דרומה ממנו. ב 39 לפסה״נ השתמש בה הורדוס כבסים לכיבוש 
מלכותו. ב 66 לסה״ג, בפרוץ המרד הגדול ברומאים, נטבחו כ 2,000 
מיהודי ע׳ ע״י תושביה (מלה״י ב׳, י׳, ח׳). נירון הפך אותה לקולוניה 
רומית וב 67/8 שימשה בסים ללגיונות הרומאים שלחמו בגליל. 
כנמל היתה ע׳ שניה בחשיבות לקיסריה. קהילה נוצרית התקיימה 
בע׳ מימי פאולום. בזמן שהרשה אדריאנום (ע״ע) לבנות את 
ביהמ״ק היתה ע׳ למרכז עליה מהו״ל (ב״ר, ס״ד, ח׳). אם נכללה ע׳ 
בגבולותיה ההלכתיים של א״י — ר׳ להלן. 

יהודים רבים ישבו בע׳ והיא נזכרת במשנה ובתלמוד, וזאת בשל 
היותה מרכז כלכלי וימי חשוב. יהודיה עסקו בספנות (ע״ע, עמ׳ 279 ) 
ובדיג, ומנמלה יצאו משלחות גדולי ישראל לרומא. רבן גמליאל 11 
ביקר בבית-המרחץ ע״ש אפרודיטה בע׳ (ע״ז ג׳, ד׳ [וע״ע עבודה 
זרה, עט׳ 620 ]), והיריד שלה נמנה עם שלושת החשובים בא״י 
(ירד, שם א׳, ד). ע״פ יוסף ופליניום נתגלה חול לזכוכית בחולות 
הנעמן (ע״ע) בקרבת ע/ ת״ח ידועים ישבו בה, בהם ר׳ אבא דמן 
עכו (סוטה מ/ ע״א). 

בתקופה הביזנטית היתה ע׳ מקום מושב הבישופות והוקמו בה 
כנסיות. גם בתקופה זו היה בע׳ יישוב יהודי ושומרוני. ב 614 לםה״נ 
נכבשה ע׳, עפ״י מסורת אחת: ע״י יהודים שהתחברו עם הפולשים 
הפרסים. ב 628 חזר השלטון הביזנטי. ב 636 לסה״נ נפלה בידי הער¬ 
בים והוחזר לה שמה המקורי. המוסלמים בנו בה נמל חדש. 

מ. א. י. 

התקופה הצלבנית. משתתפי מסע הצלב הראשון הגיעו 
אל חומות העיר במאי 1099 , בדרכם לירושלים; אולם לא כבשוה 
עד 1104 . בתמורה על עזרת צי ג׳נובה העניק המלך בלדדן 1 (ע״ע) 
לג׳נובה שליש מהכנסות הנמל ורובע אוטונומי בעיר. זכויות אלו 
ניתנו ב 1110 גם לוונציה ומאוחר יותר גם לפיזה. זמן קצר לאחר 
כיבושה, הפכה ע׳ לעיר הנמל הראשית של ממלכת ירושלים הצל¬ 
בנית ואחד המרכזים של השלטון. לרובע הוונציאני הוענק שלטון 
עצמי, כולל סמכויות שיפוט על לא-ונציאנים, זכויות־מסחר נרחבות 
ופטור ממסי־הנמל. גם אחרי כיבוש צור ( 1123 ) המשיכה ע׳ להיות 
הנמל הראשי של הממלכה, ודרכו עבר רוב תנועת הספנות; ב 1130 
ניתן פטור ממסים לצליינים שהגיעו לארץ־הקודש בנמלה. תנועה 
זאת ועובדת היותה נמל המוצא של דרכי־המסחר מדמשק גרמו לגי¬ 
דולה של העיר ולצמיחת ישוב מעורב בין חומותיה. מלבד תושביה 
הסורים והערביים, התיישבו בה איטלקים, פרובנסאלים וצרפתים 


וכן מאצילי הצלבנים, שנהנו מהכנסותיה. במקביל למסחר התפתחה 
בה גם המלאכה. פרט לרבעים האוטונומיים של יוצאי הערים 
האיטלקיות, הסמוכים לנמל, היו שאר חלקי העיר נחלת המלו¬ 
כה ומטעמה משל בה ויקונט (€] 01 כס!ע), שעמד בראש בי״ד של 
״בורגנים״. — ב 1148 שימשה ע׳ מקום ריכוז למשתתפי מסע הצלב 
השני, וממנה יצאו למלחמה נגד דמשק. כאשר פרצה ב 1152 המל¬ 
חמה בין בלדווין 111 לבין אמו, מליסנדה, היו אצילי ע׳ נאמנים 
למלך. במחצית השניה של המאה ה 12 , היתה ע׳ אחת הערים הגדו¬ 
לות באגן הים התיכון, מאוכלסת בצפיפות, ושימשה מפגש בין 
מזרח למערב. אחרי קרב חטין, נכנעה ע׳ לצלאח א־דין ( 1187 ) 
ותושביה הצלבניים גורשו ממנה. 

ב 1191 , לאחר מצור שנמשך שנתייים (ע״ע מסעי-הצלב, עמ ׳ 
1115 ), כבשו את העיר מנהיגי מסע הצלב השלישי, פילים השני 
מלך צרפת וריצ׳רד לב-הארי, מלך אנגליה, וע׳ היתה לבירתה של 
הממלכה הצלבנית החדשה. העיר גדלה במהירות ובצפונה הוקם 
רובע חדש. אולם ריכוזם של השלטונות הצלבניים בתוכה הביא 
לחלוקתה לשכונות מבוצרות, שעליהן חלשו כוחות מתחרים, כגון 
האפטריארך של ירושלים, המסדרים הצבאיים־דתיים, בנוסף לרבעים 
של הקומונות האיטלקיות. חלוקה זאת החלישה את השלטון המלכותי 
והקשתה על קיום סדרים תקינים של חיי עיר. — בעיני הצליינים 
הנוצריים לא נחשבה ע׳ כחלק מארץ הקודש. אצילי העיר שמרו 
בקנאות על זכויותיהם ומנעו ממשל תקין. המגמות האנארכיות גברו 
לאחר המלכתו של הקיסר פרידריך 11 הוהנשטאופן, שלא שכן בממלכה 
הצלבנית. נסיונות נציגו לקיים סדרי ממשל עוררו את האצולה 
להתארגן ולכונן בעיר את ״הקומונה של סנט־אנדרי״ (€ז(> 0 .^ .: 51 ). 
ההתחרות בין ערי איטליה הגיעה לידי מאבק אלים. ב 1249 התנהל 
קרב ברחובות העיר בין תומכי ג׳נובה לתומכי פיזה ובשנים 1256 — 
1259 היתד■ ע׳ לזירת מלחמה בין ונציה לג׳נ 1 בה. ב 1291 נכבשה ע׳ 
בידי השולטאן הממלוכי אל־אשרף׳ שליט מצרים, שערך טבח ביהודים 
ובנוצרים. העיר נהרסה והפכה לכפר־דייגים חסר־חשיבות. מאז ועד 
הכיבוש ה ע ו ת׳ מ א נ י ( 1517 ) איבדה ע׳ את חשיבותה. בראשית 
המאה ה 16 שבה להצטיין כעיר נמל. תחייתה של העיר כמרכז 
מינהלי וכלכלי קשורה בפעילותם של דאהר אל־עמר (ע״ע א״י, עט׳ 
493 — 497 ; 1750 ) ואחמד אל-ג׳זאר ( 1773 ). האחרון ביצר את העיר, 
בנה בה שווקים, בית־מרחץ, ח׳אנים ואמת־מים, ופיתח את ע׳ למרכז 
צבאי ופוליטי חזק דל כדי להדוף את נפוליאון ב 1799 . באותה 
תקופה עדיין היתד, ע' ״שער ראשי״ לארץ, אולם במשך המאה ה 19 
ירדה פלאים חשיבותה כנמל. סחרה, כולל יצוא התבואות הגדול של 
החורן, עבר לידי שכנתה חיפה, שמעגנה היה מוגן יותר ולא נסתם 
בחולות. קווי ספינות־הקיטור נטשו אותה, ומצבה לא שופר גם ע״י 
השלמת שלוחת מסה״ב החג׳אזית שנבנתה אליה ב 1911 . 




841 


עכו: יהודים 


עכול 


842 


במשך כל תקופת השלטון הבריטי היתד, עיירה רדומה, ותע־ 
שייתר, היחידה — ביהח״ר "נור" לגפרורים. 

בשלהי ימי המנדט שימש מבצרה של ע׳ בית כלא בו נכלאו 
ונתלו לוחמי מחתרת ׳יהודים. כן נתפרסמה פריצת כלא-ע׳ ע״י לוחמי 
אצ״ל ( 4.5.1947 ). במלחמת העצמאות היתד, ע׳ חיץ קטלני 
בין ישובי הגליל המערבי לבין חיפה. היא נכבשה לאחר הרעשה 
קצרה מ״גבעת נפוליאוף, ב 17.5.1948 , וכך הצליח צה״ל בכיבוש 
מבצר שבתקיפתו נכשל המצביא הצרפתי הדגול. מאז 1948 התפתחה 
וגדלה ע׳ מאוד, קמה בה תעשיה (צבעים ועוד), והעיר הפכה מוקד 
לתיירות וקיט. בע׳ פועל בי״ס ימי גדול׳ ולאחרונה הושלם בה נמל 
דייגים משופר. 

אר. גר.-פ. פ. 

ע״פ ההלכה נחשבה ע׳ לגבולה הצפוני של א״י ברצועת החוף, 

אך אין היא הנקודה הצפונית ביותר בשטח א״י שמצפון־מזרח לה 
(גיט׳ ד, ע״ב; ירו׳ שבי׳ א/ ר). לא מחוור אם ע׳ עצמה מחוץ 
לגבול או בתוכו. מהמשנה הראשונה בגיטין עולה כי ע׳ נחשבה 
לחו״ל, אלא שלדעת ר״מ "ע׳ כא״י לגיטין". לאידך, משנת "שלש 
ארצות לשביעית" (שבי׳ ו׳, א ׳ ) מוכיחה כי ע׳ נחשבה על א״י 
שבתחום עולי בבל (ור׳ גם דמאי א', ג׳; חלה ד׳, ח׳). בתוספתא 
(שבי׳ ד׳, י״א) מציינים רק את ״שורא דע״׳ (= חומת ע׳) כא״י, 
אולם עוד במאה ה 4 החזיקו את העיר לא״י ומסופר כי ת״ח מא״י 
נפרדו מחבריהם הבבליים בע׳, משום שלא רצו לצאת לחו״ל (גיט׳ 
ע״ו, ע״ב). על ר׳ אבא מסופר שהיה מנשק את שוניות הסלע הבול¬ 
טות בים בע׳ (כתו׳ קי״ב, ע״א), ומעשים כאלה מסופרים גם על 
אמוראים קדומים יותר (והשו׳ גם גיט׳ ז׳, ז׳). נראה מאוד כי ע׳ 
העיר היו בה שני הלקים, שנפרדו מבחינת ההלכה, וכן מפורש בירו¬ 
שלמי (גיט , א', א'; ור׳ תוס' גיט׳ ב׳, ע״א, ד״ה ואשקלון). ביה״ב 
נחשבה ע׳ לחו״ל ובית הקברות היהודי של ע׳ היה בכפר יסיף 
ובהר הכרמל, ליד חיפה. 

מהגניזה הקהירית עולה זכר ישוב יהודי גדול בע׳. במאה ה 11 
נודע בה הפייטן אהרן הכהן בן מריון. ב 1041 עברה ישיבת ירושלים 
לזמן־מה לע׳. בתקופה הצלבנית (ר׳ לעיל) התחזק הישוב היהודי 
ברובע החדש של העיר (ע״ע א״י, עמ׳ 477 — 479 ). ב 1165 ביקר בה 
הרמב״ם, ואח״כ -ניהל חליפת מכתבים עם הדיין שבה, יפת בן אליהו. 
ב 1170 מצא בה בנימין מטודלה 200 יהודים, ביניהם חכמים. ב 1211 , 
עם עליית רבנים מצרפת ואנגליה, ביניהם ר׳ יהונתן הכהן מלוניל 
(ע״ע), הפכה העיר למרכז רוחני חשוב. ב 1216 ביקר בע׳ יהודה 
אלחריזי (ע״ע) וכתב בשבח יפיה ובגנות תושביה (תחכמוני ז׳, 
364 — 370 ). בסביבות 1260 התיישב בע׳ ר' יחיאל מפריס.(ע״ע), בנו 
וכמה מתלמידיו, אך נחלקו הדעות אם יסד בה את "ישיבה דפריש" 
שלו. באותה תקופה נתקיימה חליפת מכתבים בין הרשב״א ל״חכמי 
עכו". זמן מה ישב בע׳ ר׳ אברהם אבולעפיה (ע״ע), והרמב״ן עבר 
אליה מירושלים ובה נפטר ב 1270 . בשנות ה 90 של המאה ה 13 הורה 
בישיבה בע׳ ר׳ שלמה פטיט, שעמד בראש המערערים על משנת 
הרמב״ם. מעמדה של ע׳ מסביר את מקומה החשוב בפולמוס הרמב״ם 
(ע״ע משה בן מימון, עט׳ 559 ). בין היחידים שהצליחו להמלט 
מתגרת־ידם של הממלוכים ב 1291 היה ר׳ יצחק דמן עכו (ע״ע). 
יהודים החלו שבים אליה בהדרגה אחרי הכיבוש העות׳מאני. במחצית 
המאה ה 16 היה הישוב עדיין קטן ועני. ב 1741 היו בעיר למעלה 
מ 100 בעלי־בתים. ב 1747 מת בה במגפה ר׳ משה חיים לוצטו (ע״ע). 

ב 1816 ציין הנוסע ז. ס. בקינגם, שיהודי ע׳ הם רבע מהאוכלוסיה, 
מחזיקים ב 2 בתכ״ג וראשם הוא חיים פרחי שהשפעתו פרושה עד 
יפו והוא הוצא להורג ע״י עבדאללה, מושל ע׳. מפקד 1839 שנערך 
ע״י משה מונטיפיורי מוסר על 233 יהודים; לפי מפקד 1849 — 
181 יהודים, רובם עניים, שישבו בחלקיה הצפוניים וד,מזרחיים של 
העיר. ב 1886 היו בה 140 יהודים. ור׳ לעיל, היסטוריה. 


ש. קליין (עורך), ספר הישוב, א׳, תרצ״ט; א. אשתור, תולדות 
היהודים במצרים ובסוריה, 131 — 134 , תש״ד; י. ברסלבסקי, קטעי 
גניזה על ערי־החוף ע׳ וגבל (א״י, א׳), תשי״א; י. פראוור, מפות 
היסטוריות של ע׳ (א״י, ב , ), תשי״ג; הנ״ל, תולדות ממלכת הצלבנים 
בא״י. א—ב (מפתח בערבו), תשל״א; ש.ח. קוק, לתולדות היהודים 
בע׳ (בתוך: עיונים ומחקרים, ב׳), תשב״ג; מ. גיחון, מצור נאפוליון 
על ע׳(בתוך: מערבו של גליל וחוף הגליל), תשב״ה; י. ינאי, שחזורה 
של ע ׳ העתיקה (שם); ז. וילנאי, ע׳, תשכ״ז; א. ו. ה. פירפאל, הפגזת 
ע/ 3 בנובמבר 1840 (ספונים, ב׳), תשכ״ח; י. גראבויס, ע' כשער 
העליות לא״י בתקופת הצלבנים (מחקרים בתולדות עם־ישראל וארץ 
ישראל, ב , ), תשל״ב: י. דן, ידיעות על ע׳ בחבור יווני מן המאה ה ד 
(שם); ג. אדלשטיין, קברי לוחמים־סוחרים ליד ע׳ (קדמוניות, ה׳), 

תשל״ב; ,( 1£ ) 0110 ) 1 > 1010/1015 ? 01 15 ) 00 111/1 ■(׳$$ .ן.ןז ¥0 - 1 ע\/ . 71 
,. 1614 ) סס 01 0/11 ■<] 1 ז 0 ::ק 01 ) 5 :ז 1 : 01 ) 01 4 . , 1311 > 1 ז 03 . 11 ; 1959 , 1X1 

; 1961 , 1015 ( 1010 ? 011:1:0 [ס 15 ( €01 ' 77,1 , 1430111311 .. 1 ; 1961 ,(^ X 
; 1963 , 05 ) 11 )? 110 <:.:{(!/ ) 111 / ס ):; €110011010 ־ 7711 ,!! 0 ג 1 קרד 031 .י! .£ 
0 ) 1 ) 011 הו 011/1 [ . $1 01 1/115 ) 11 ( $1 1110 / 0 ))!ק 1 05 ? ) 11 ' 7 ,תת!. 1 ־ 0011111 . 2 
- 1115 0 ;) 0 ) 01 / 0 15 ) 10 ? ) 11 ' 7 ,• 01 ) 01011 . 8 ; 1966 ,( 5101130010;;/, X^X ׳.) 

. 1973 ,(( 1 /<[ 1010£111 ! 0 111 ) 1001 

מ. 

צכול, תהליך שינוים, עיבודם וספיגתם של חמרי המזון הנאכלים, 
לשם קליטתם והטמעתם. הע׳ דרוש משום שחמרי המזון 
נקלטים בד״כ בגוף רק בצורה מסיסה או (לגבי שומנים) אחרי פיזור 
דק ביותר של חלקיקי המזון. המזונות מורכבים מפולימרים בעלי 
מבנה האפייני למקורם האנימלי או הצמחי. הע׳ הורם את המבנה 
הזה והופך את הפולימרים ליחידות המבנה שלהם (המונומרים), את 
החלבונים לחומצות־אמינו, את הסוכרים למונוסוכרים ואת השומן 
לגליצרול וחומצות־שומן. בצורה זו נקלטים המונומרים ע״י המעי 
ועוברים לדם ולרקמות, ושם נבנים מהם הפולימרים האפייניים 
לאורגניזם של המעכל. 

פירוק המזונות נעשה ע״י מיצי הע׳ השונים המופרשים במערכת 
הע׳. שרירי מערכת הע׳ מעבירים את המזון דרך צינור הע׳ ולשים 
את מיצי הע׳ לתוך דייסת המזון. מבחינים אפוא בין המכניקה 
(פירור המזון ולישתו) של הע׳ והכימיה (פירוק המזון) שלו. 

ע׳ המזונות באדם מתחיל בפה. מיץ הע׳ הראשון הנשפך על 
המזון הוא ה ר ו ק — נוזל דביק ובהיר המופרש מ 3 זוגות של בלוטות 
רוק: בלוטות מצד־האוזן, תת־הלשון ותת־הלסת התחתונה. תפקידי 
הרוק: הרטבת המזון, הכשרתו לבליעה ע״י הפיכתו לגוש חלק 
באמצעות המוצינים (ע״ע) שברוק וע׳ חלקי של העמילן (ע״ע) ע״י 
האנזים פטיאלין המפרק עמילן למלטוזה, אנזים זה פעיל רק בסביבה 
ניטרלית, לכן נפסקת פעולתו כאשר חומציות הקיבה מגיעה אליו. 
אך מאחר שחדירת מיץ־הקיבה אל תוך דייסת המזון נמשכת לעתים 
זמן רב, ממשיכה פעילותו של הפטיאלין גם בקיבה. 

הפרשת בלוטות־הרוק תמידית. כמות הרוק והרכבו תלויים באופי 
המזון, טעמו וריחו. הפרשת הרוק מופעלת ע״י רפלכם (ע״ע) ישיר 
או מותנה — עצבים תחושתיים מובילים את הגירוי אל המוח המו¬ 
ארך המפקח על הפרשת הרוק. כמות הרוק קטנה במזונות לחים, 
וגדולה במזונות יבשים. חמרים חריפים׳ חמוצים ומלוחים גורמים 
להפרשה מוגברת של רוק דל בפטיאלין ומוצין. כמות הרוק שבלוטות 
האדם מפרישות ביום מגיעה ל 500 — 1,500 סמ״ק. 

לעיסה ובליעה. האוכל נטחן בין השיניים. בפעולה זו, שבח 
משתתפות הלשון, הלחיים והשפתיים, מתערבב המזון ברוק. אחרי 
הכשרה זו נבלע המזון. הבליעה מורכבת משלוש פעולות: ( 1 ) סגירת 
האף וד,םה; ( 2 ) הרמת הגרגרת וסתימת הקנה ע״י צמיד הקנה; 
( 3 ) דחיפת המזון ע״י החלק האחורי של הלשון אל תוך הלוע. גם 
הבליעה היא תהליך רפלכסיווי. תיאום כל פעולות השרירים, המהוות 
ביחד את תהליך הבליעה, נעשה בפיקוח עצבי ע״י המוח המוארך 
והגשר שבגזע המוח. 

מן הושט (ע״ע) מגיע המזון ל ק בה (ע״ע), ושם נשפך עליו מיץ- 
הקיבה — נוזל שקוף נטול־צבע המכיל את האנזימים פפסין 
ורנין (ע״ע) וכן ליפזות (ע״ע) ו 0.3% — 0.5% חומצת־מלח (ע״ע 
מלחית, חמצה). הקיבה חשובה בעיקר לע׳ החלבונים (ע״ע פרוט- 



843 


עכול 


844 


אינים) ע״י הפפסין, הפועל רק בסביבה חומצית. חומציות הקיבה 
חשובה גם להשמדת חיידקים. חלבונים כגון פיברין, קללאגך (בבשר) 
וחלבון ביצים מתעכלים בנקל, אלסטין בקושי, וקראטין אינו נעכל 
כל עיקר. רנין חיוני בע׳ חלבון החלב (קזאין), בעיקר לתינוק שקי¬ 
בתו מכילה כמות קטנה מאוד של חומצת מלח (וע״ע חלב, עט׳ 420 ; 
לקטוזה; פרמנטים). 

הגירוי להפרשת מיץ־הקיבה מופעל: 1 ) באמצעות העצבים — 

ע״י הטעם והריח וגורמים נפשיים (ע״ע פולוב); 2 ) באמצעות גורמים 
הורמונאליים — ההורמון גסטרין מופרש מדפנות הקיבה אל תוך הדם, 
כתגובה למזון וחמרי הפירוק שלהם, והוא מפעיל את הפרשת המיץ. 
תמצית־בשר מגרה את הפרשת הגסטרון בעוד שמציאות שומן (או 
מוצרי פירוקו) בתריסריון מעוררת הפרשת הורמון אחר — האנטרו- 
גסטרין, המעכב הפרשת מיץ קיבה. 

תנועות הקיבה משלימות את פעולת המיץ ומובילות את המזון 
לתריסריון. התנועות הן ריתמיות וגליות (ע״ע מעי). מכניסת הקיבה 
עד לשוער עוברים גלים ריתמיים של התכווצויות שרירי הקיבה 
ולשים את מיץ־הקיבה אל תוך דייסת המזון. מילוי הקיבה או מזונות 
מתובלים ממריצים את התנועות; שומן מרסן אותן. שוער הקיבה 
סגור בד״כ. הגירויים המשפיעים על התכווצות שריר השוער באים 
מן התריסריון. מילוי התריסריון, או ירידה ב (ע״ע חמצות, עמ ׳ 
592 ) בתוכו, גורמים לסגירתו. הסוגר נפתח אפוא רק אחרי גמר 
תהליכי הע׳ בתריסריון, והוא נסגר מחדש אחרי שהגיעה כמות־מזון 
נוספת לתריסריון. פעילות שרירי הקיבה נתונה לפיקוח עצבי של 
המערכת הסימפאתית (ע״ע עצבים) והעצב התועה, אך גם בה — 
כמו ביתר חלקי צינור הע׳ — מתקיימות תנועות גם אחרי ניתוק כל 
חיבורי העצבים אל מערכת העצבים. זמן שהיית המזון בקיבה אחרי 
ארוחה גדולה מסתכם ב 2 — 8 שעות. בהגיע דייסת המזון מן הקיבה 
לתריסריון, נשפכים עליה שני מיצי־ע׳ נוספים של הלבלב והמרה. 

מ י ץ - ה ל ב ל ב (ע״ע פנקראס) הוא נוזל שקוף נטול־צבע; תגו¬ 
בתו אלקאלית במקצת בשל נוכחות נתרן דו־פחמתי והוא מכיל 
תערובת של אנזימים המפרקים חלבון עד לחומצות אמיניות בודדות; 
תערובת זו כוללת טריפסין, כמוטריפסין וקרבוכסי-פפטידאז. כל 
האנזימים האלה מצויים במיץ־הלבלב בצורה בלתי־פעילה והם מופ¬ 
עלים ע״י גורמים ואנזימים המופרשים יחד אתם מן הלבלב ומקרום 
התריסריון. מיץ־הלבלב מכיל גם עמילזה המפרקת עמילן למלטוזה, 
מלטאזה המפרקת מלטוזה לגלוקוזה, לקטאזה המפרקת לקטוזה 
(ע״ע) לגלקטוזה (ע״ע) ולגלוקוזה, והמצוייה בעיקר בתינוקות, וכן 
ליפאזה המפרקת את השומנים לגליצרול וחומצות־שומן. 

בסיסיותו של מיץ־הלבלב מבטלת את חומציות מיץ־הקיבה ועו¬ 
זרת בהפיכת השומן לתחליב המגדיל את שטח פני טיפות השומן. 
הגדלת השטח, בניגוד לאנזימים המפרקים פחמימות וחלבון, החודרים 
אל תוך פרודות החומר המתעכל. מתוצרות פירוק השומן נקלט 
הגליצרול בנקל, בעוד חומצות-השומן, שאינן מסיסות במים, מצרי¬ 
כות, לקליטתן היעילה, את פיזורן בעזרת חומצות־המרה (ע״ע מרה, 
חמצות־). 

פעולת הלבלב מותאמת להרכב המזון. הפרשת המיץ מתחילה 
כשמגיע מזון לתוך הפה, אפילו בתנאי האכלה מדומה. שלא כמיץ 
הקיבה, מהווים שומן וחלב גירוי יעיל יותר מאשר בשר. כניסת 
המזון לקיבה גורמת הפרשה נוספת. פתיחת השוער וחדירת דייסת 
המזון אל תוך התריסריון מביאות את הלבלב לפעילות מירבית. 

הפרשת מיץ־הלבלב תלויה גם היא במערכת העצבים וכן בהור¬ 
מונים סקרטין ופנקריאוזימין המופרשים מקרום התריסריון אחרי 
מגע עם מיץ־הקיבה החמוץ. 

המרה (ע״ע) ממלאה תפקיד כפול: היא מכילה חמרי פסולת, 
שהגוף מפריש דרך צינורות המרה והמעיים (כגון צבעי־מרה), וחום־ 
צות־המרה הנחוצות לעיכול השומן. חומצות־המרה ממיסות את 


חומצות־השומן הגבוהות, שהן בלתי מסיסות במים, ומעבירות אותן 
דרך דפנות המעיים. נוסף על כך הן מפעילות את הליפאזה. במחלות 
מסוימות של הכבד וצינורות המרה (כגון צהבת מידבקת, אבנים 
בצינורות המרה וכו׳) נפגע אפוא בראש וראשונה ע׳ השומן, והצואה 
מכילה כמויות גדולות של שומן ושל חומצות־שומן. 

בניגוד ליתר מיצי הע׳, מופרשת מרה בלא הפסקה, אולם מילוי 
התריסריון, ובעיקר מציאות שומן בתריסריון, מהווים גירוי להפרשה 
נוספת. 

מיץ ע׳ נוסף מופרש ע״י ה מ ע י ה ד ק כתוצאה מהימצאות מזון 
בתוכו. המיץ מכיל: 1 ) תערובת של אנזימים: אמינו־פפטידזות וקר־ 
בוכסי־פפטידזות (ארפסין) ההופכות פפטידים לחומצות אמיניות; 
2 ) מלטאזה (ר׳ לעיל); 3 ) אינורטאזה (ע״ע אינורסיה, עמ ׳ 931 ) 
ההופכת סוכר לגלוקוזה (ע״ע) ולפרוקטוזה; 4 ) לאחר ארוחת חלב 
מופיע לקטאזה (ר׳ לעיל). פירוקם הסופי של הדוסוכרים מלטוזה 
(ע״ע), סוכר-הקנה (ע״ע סכר) ולקטוזה מתבצע בתוך תאי האפיטל 
של המעי ולא ע״י מיץ המופרש לחלל המעי. 

בהגיע תוכן המעי הדק אל ה מ ע י הגם, כבר גמור תהליך הע׳ 
בעיקרו. המע- הגם אינו מפריש שום מיץ ע/ וקליטת המזון בו קטנה• 
חשובה בעיקר ספיגת המים המתקיימת בו. תוכן המעי הדק מכיל 
90% — 95% מים ובצואה יש 50% — 70% בלבד. הפרעה בתיפקוד 
המעי הגם (שלשולים חזקים) עלולה להביא לידי התייבשות הגוף 
(כגון במחלת הכולרה). התפריש היחיד של המעי הגם הוא ריר 
המחליק את הצואה. 

במעי הגם — בעיקר אצל אוכלי־צמחים — מצויה צמחיה רבגונית 
של חיידקים. חיידקים אלה משלימים תהליכי ע׳ ע״י פירוק חמרי 
מזון, שאין מיצי הע׳ יכולים לפרקם. טיב הצמחיה והרכבה מות¬ 
אמים במידה רבה לטיב המזון. אצל בע״ח אוכלי־בשר מורכבת 
הצמחיה בעיקר מחיידקים המפרקים חלבון (מחוללי ריקבון), ואילו 
אצל בע״ח אוכלי־צמחים מצויים בעיקר חיידקים המפרקים תאית 
(מחוללי תסיסה). ביע״ח אוכלי־צמחים חשובה ביותר צמחיית 
החיידקים, ובלעדיה אין בע״ח אלה יכולים לנצל את מזונם ביעילות. 
באוכלי־הצמחים אורך המעיים, ובייחוד המעי הגם, גדול יותר מאשר 
באוכלי־בשר, ובכך תרומה לפעילות זו. אורך המעיים של החתול 
הוא פי 3 מהמרחק מן הפה עד פי־הטבעת, אצל הכלב פי 4 — 6 , 
אצל האדם פי 7 — 8 , אצל החזיר פי 14 ואצל מעלי־גרה (ע״ע גרה) 
פי 27 . 

הצואה כוללת: ( 1 ) שרידי אוכל בלתי-נעכלים (ליפי בשר, 
תאית); ( 2 ) חיידקים; ( 3 ) ריר; ( 4 ) תאי מעיים שנשרו; ( 5 ) צבעי־ 
מרה ושרידים של מיצי הע׳. צואה נוצרת גם בצום. 

שרידי האוכל הבלתי־נעכלים (בעיקר תאית) חשובים לתנועת 
מעיים תקינה. ריבוי פסולת מביא לידי תנועות חזקות מדי (שלשול), 
בעוד דיאטה מחוסרת תאית עלולה לגרום לעצירות. 

-זג) 5 . 11 .£ ; 1910 2 ,! 1 > 1 ז 1 ! 01 )< 5111 ) 01% ) 1/1 / 0 ) 7/1 ,׳\ 10 \ 2 ? .?. 1 

; 1949 10 ,^ 151010 ^ 7/1 / 0 5 ) 1 <) 1 ) 11% ■ 1 ? , 5 ה 3 ׳\£ ״ 1 . 0 -ז}ת 11 

,)))■( 7 5111111 ) 01111 ז 551 > 0 ) 1/1 ( 0 1 ך 0/111111$1 ) 11 {■< 13 )- 0 )$ , £017 :>ז 0 . 8 

; ־ 1966 ,) 00 ז 7 )/ 5111 )^ 01 1/16 / 0 ^ 51010 ^ 7/1 , 1 ־ 01 קת€ ז \ 1 .ם .ע\ . 11 ; 1962 

. 1968 , 1 ) 71-11 11 ) 1 ז 511 ) 11 ז 1 ' 0 -וו 005 ) 1 ( 1 ( 0 ^ 51010 ^ 1 ( 7 .. 31 1 ? . 0 .£ 

ק. נ. 

אנטומיה משווה. האמצעים לביצוע הע׳ המכני (ר׳ לעיל, 

עט׳ 842 ) הם שונים: גפי-הפה של חרקים (ע״ע); רדולה של חלזונות 
(ע״ע, עכד 487 ); המקור, הטפרים וקיבת־השרירים (הקורקבן) של 
עופות; שיניהם של חולייתניים, ובעיקר של יונקים (ע״ע, עט׳ 635 ). 
הע׳ הכימי נעשה ע״י אנזימי־הע , . בחסרי־חוליות נמוכים מופרשים 
אנזימים ע״י שכבת התאים המרפדת את צינור הע׳ כולו או חלקו. 
בבע״ח מפותחים — יצירת האנזימים מתקיימת בבלוטות או בתאים 
מיוחדים. בחולייתנים — חלק מהאנזימים נוצר בבלוטות־הרוק או 
בוושט, וחלקם, באופן סדיר, בקיבה, במעיים הדקים ובלבלב. 



845 


עהדל 


846 


בחד־תאיים מתקיימת פעולת הע׳: ( 1 ) בתוך חלל ארעי — 
בועית מזון של אמבה (ע״ע); ( 2 ) בתוך חלל קבוע, כגון בנבוביים 
(ע״ע); ( 3 ) בחלל "המעי" או בצינור הע׳, אצל רוב חסרי־חוליות 
וחולייתניים. בחסרי־חוליות מפותחים ובחולייתניים מתקיימים תה¬ 
ליכי הע׳ באופן חלקי בקיבה, ובעיקר בחלל המעי המהווה חלק של 
מערכת הע׳. צינור הע׳ האמצעי או המעי משמש לע׳ כימי ולספיגת 
המזון. 

הע׳ בעיקרו הוא חוץ־תאי, אך בחסרי־חוליות מסוימים (בנבוביים 
[ע״ע] ובתולעים שטוחות), חלק מתהליך הע׳ הוא בעיקרו תוך־תאי. 
הע׳ החוץ־תאי עוזר להקטנת חלקיקי המזון, בעוד שהשלב הכימי 
הוא תוך־תאי. גם ביונקים נעשה חלק מהע׳ הסופי בתוך סיסי 
( 1111 ^) המעי. די-פפטידים ודי־סוכרים הנוצרים בחלל המעי נספגים 
לתוך הסיסים, ושם חל פירוקם לחומצות־אמינו ולמונו־סוכרים. 
ספיגה זו דומה לתהליך של 0515 ]ץ 00 § 3 ב!ק, המתקיים בחד־תאיים 
(ע״ע. עמ ׳ 155 ). 

הע׳ באיברים השונים. ב ח ל ל ־ ה פ ה נפרש הרוק. נוסף על 
תפקידו הכללי כספק אמצעי־סיכה המסייעים למעבר המזון, מכיל 
הרוק בבע״ח טורפים חמרים המכשירים את הטרף לעיכולו, כגון: 
חומצה לדנטורציה של חלבון (ע״ע פרוטאינים); פרוטיאזות (בדיו¬ 
נון); חמרים מונעי הקרשת־דם בחרקים מוצצי־דם (יתושים); והמ¬ 
רים ארסיים לקטילת הטרף (נחשים ארסיים). 

אצל רוב בע״ח, ל ק בה (ע״ע) תפקיד משני בתהליכי הע׳. 
ידועים דגים חסרי קיבה (קרפיון). במקרים אלה, משלים המעי 
את הע׳. בבע״ח שונים (רכיכות [ע״ע], סרטנים [ע״ע] ועוד) עשויים 
הזפק או הקיבה לכתישת המזון ולטחינתו; שורת שערות וסיסים 
משמשים כמסננת המעבירה רק תמיסות וחלקיקים קטנים לאיזור הע׳ 
התוך־תאי. על קיבת העופות — ע״ע. על קיבת יונקים מעלי־גרה 
ר׳ להלן, בד״כ גדולה קיבתו* של הצמחוני מזו של הטורף ושל 
אוכל-הכל. מהקיבה עובר המזון למעי; על התהליכים בו — ע״ע 
מעי, עמ׳ 42 — 43 . על בלוטות הע׳ השונות, ר׳ לעיל. וע״ע כבד; 
לבלב. בחסרי־חוליות (בפרוקי־רגלים [סרטנים, עכבישנים], רכיכות) 
ידועה בלוטת־הע׳ — בלוטת הפטו׳פנקראס׳ שתפקידה בע׳ ובספיגת 
המזון. 

יצירת האנזימים מתואמת לדרכי־תזונה השונות של בעה״ח. 
במיוחד בולט דבר זה בחסרי־החוליות. בטורפים (בתולעים השטו¬ 
חות) ההפרשה האנזימטית היא בעיקרה של פרוטיאזות — לפירוק 
חלבונים; ברכיבות אוכלי צמחים — עמילזו*ת וגליקוזידזות > ובחיל- 
זון — צלולזה — אנזים המפרק תאית. כושר עצמאי זה של ע׳ 
תאית — נדיר ביותר. בבע״ח אחרים נעשה פירוק התאית ע״י אנזי¬ 
מים של מיקרואורגניזמים השוכנים בתוך מערכת הע׳ (ר׳ להלן). 
אוכלי הכל, כמו התיקן. מפרישים אנזימים שונים של ע׳: פרוטיאזות, 
עמילזה, סוכרזה וליפזה ביחד. שלבי־הגלגול השונים של החרקים 
המלווים שינויים יסודיים בהזנה מתבטאים גם בהפרשת אנזימים 
שונים. לדוגמה, זחלי פרפרים, מפרישים אנזימים המפרקים את 
מרכיבי מזונם הצמחי. הבוגרים המתקיימים על מיץ פרחים בצורה 
בלעדית, מפרישים קרבוהידרזות בלבד. יונקים צעירים, המתקיימים 
על חלב, מפרישים את האנזים רנין המשקע את חלבון החלב ומאפשר 
את ניצולו היעיל ע״י השהיית מעברו דרך מערכת הע׳; הם גם 
מפרישים את הלקטזה — המפרקת את סוכר החלב. הפרשתם של 
שני האנזימים האלה הולך ומצטמצם עם גמילתם של היונקים. 

בין ח ם ר י - ח ו ל י ו ת ו ח ו ל י י ת נ י י ם מצויים בע״ח הניזו¬ 
נים בעיקר מתאית, קראטין או דונג, בע״ח אלה מסתייעים במיקרו־ 
אורגניזמים סימביוטיים, החיים בצינור־הע׳ שלהם והמסוגלים לפרק 
חמרים אלה: עש־הדונג הניזון מדונג, עש־הבגדים הניזון משערות 
המורכבות מקראטין, הטרמיטים (ע״ע) הניזונים מעצים. במעלי־ 
ג ר ה, שמזונם עשיר בתאית, נעשה הע׳ בקיבה המחולקת למדורים, 


ובעיקר בקיבה הראשונה (הכרס), המכילה אוכלוסיית מיקרואורג¬ 
ניזמים רבגונית. פעילותם של אלו מתחילה שבועות מספר לאחר 
לידת בעה״ח. המיקרואורגניזמים מפרקים את התאית, העמילן והסו¬ 
כרים והופכים אותם לחומצות שומניות נדיפות (חומצת־חומץ, חומי 
צה-פרופיונית, חומצת־חמאה ואחרות) הנספגות מבעד דפנות הכרם 
אל דרכי הדם. המתן והפחמן הדו-חמצני המשתחררים בשעת הפירוק 
של הפחמימות נפרשים מהגוף. כמות החומצות השומניות הנדיפות 
הנוצרות גדולה מאוד יחסית ודבר זה אפייני למעלי־גרה: פרה 
חולבת מייצרת ביום כ 3 ק״ג חומצות שומניות נדיפות. חומצות אלו 
מנוצלות לייצור אנרגיה — בדומה לתפקיד הגלוקוזה ביונקים חד־ 
קיבתיים. כמויותיהן ויחסן ההדדי של החומצות המתהוות מושפעים 
מאוד מסוג המזון המוגש: תכולה גבוהה של תאית (בשחת ובמזו¬ 
נות גסים) מעלה את שיעור חומצת־החומץ שבכרם, מה שגורם 
להעלאת מתכונת שומן־החלב; לעומת־זאת, מזון מרוכז (גרעינים, 
תבואה או כוספות) מרבה את שיעור החומצה הפרופיונית, מה שמע¬ 
לה את היעילות האנרגית של המזון. את החלבונים מפרקים חיידקי 
הכרם בדרך אנזימטית לפפטידים, חומצות אמינו ואמוניה, המשמשים 
לביוסינתזה מיקרוביאלית של חמרים המרכיבים את גופי המיקרו¬ 
אורגניזמים. המיקרואורגניזמים נודדים לקיבות האחרות ולמעי 
ונעכלים שם. כושר החיידקים לסנתז חומצות־אמינו וחלבונים מאמו־ 
ניה מביא לתלות מועטת של מעלי־הגרה בטיב חלבון המזון (הספקת 
חומצות־אמינו חיוניות) ומאפשר את הגשתן של תרכובות חנקן 
פשוטות, כגון שתנן, כתחליף לחלבון במזונם. בחיידקי הכרס פעילים 
אנזימי חיזור המחזירים את השומנים הבלתי רוויים שבמזון לרוויים 
(מוקשים). שומנים אלה מקנים לשומן הגוף של מעלי־הגרה אופי 
מוקשה — חלבי. מרכיבי המזון שלא נשתנו בשעת מעבר דרך ארבע 
הקיבות מגיעים ביחד עם המיקרואורגניזמים, שגדלו בכרס למעי 
וניתנים שם לתהליכי ע׳ וספיגה בדומה לע׳ בבע״ח חד־קיבתיים. 

שיעור ההתעכלות. הודות לפעולה המיקרוביאלית המת¬ 
קיימת בכרס מסוגלים מעלי־גרה לנצל מזונות גסים עתירי־תאית 
שאינם מתאימים להזנת חד־קיבתיים. מידת ניצולם של מזונות אלה 
מוגבלת ( 50% — 80% ) משום שחלק ניכר ממרכיביהם נפרש החוצה 
כצואה. לכן נודעת השיבות רבה למקדמי ע׳ של כל אחד ממרכיבי 
המזון (חלבון, שומן, תאית ופחמימות נמסות). בע״ח חד-קיבתיים 
ניזונים ממזונות דלים בתאית שמידת התעכלותם גבוהה, כ 80% — 
90% . יע״ע גרה: סימביוזה, עמ ׳ 745 ; מספוא, עמ ׳ 1125 . 

במעיים הגסים של יונקים חד־קיבתיים אוכלי צמחים (ארנבות 
וסוסים) חיים חיידקים המסוגלים לפרק תאית. סוג זה של ע׳ מוגבל 
בהשוואה למעלי־הגרה, הן משום פעילותם הנחותה של חיידקי המעי 
והן משום שתוצרי הפירוק של התאית אינם נספגים כראוי בחלקו 
התחתון של המעי. 

. 0 .ס ; 1962 5 , 1071 ) 71 ) #11 471111141 , 1,00511 .>{ - 1 ;)־ז 3 מץ 3 ז^.< 1 

; 1969 , 1 ,$) 1 { 714 ! 8.11171 / 0 1 ) 1110 ) #111 1 ) 1 ) 4 ^ 51010 ^ 1 !? 6 ס 1 ) 1£6$ ( 1 , 011 * 1 ט 011 

, 21$ ) 4.111171 111 1011 ) £5 $1111114 1 ) 1 ) 4 ה €5110 § 01 , 111£ ' 1 )€€? 1 , 5 § 1 ז 1 ך!ח€ץ .מ .ן 
,* 1973 , 1071 ) 71 ) #11 471117141 ,. 31 £€ 1 ) 1901131 :)^ ;־ 1972 

אה. ב. 

תולדות המחקר. לפי היפוקרטס (ע״ע), תפקיד הקיבה — 
שינוי הצורה הפיסיקלית של המזון, כלומר, המסתו והפיכתו למצב 
נוזלי למחצה, שבו הוא ניתן לספיגה. ארטיוס מקאפאדוקיה סבר, 
שלא רק הקיבה אלא גם המעיים מעכלים מזון, כפי שהניח לפניו 
ארסיסטרטום (ע״ע) מאלכסנדריה. לפי תורת גלנוס (ע״ע) מפרק 
החום שבקיבה את המזון, בהגיעו למעיים הוא נקלט בתור "כילוס", 
נאסף על־ידי ורידי הסלסיליה לתוך וריד־השער ומגיע לכבד ההופך 
את הכילוס לדם. לאחר שהוקנתה לו "הרוח הטבעית", מגיע הדם 
עם החומר המזין לכל חלקי הגוף. דעה זו, תוך שינויים קלים, 
התקיימה קרוב ל 1.500 שנה. 

היטדוכימיה (ע״ע) קבעה שהע׳ הוא תהליך כימי. ון הלמונט 



847 


עכול — עלה 


848 


(ע״ע) יצא נגד התפיסה שהע׳ אינו אלא "בישול", כלומר, תוצאה 
של חימום המזון בקיבה, והוא ראה בחומציות של תוכן הקיבה את 
"העיקרון העיכולי". אך לא כל חומצה מעכלת אלא רק "הפרמנט 
החמוץ" של הקיבה, שאותו זיהה עם חומצה מלחית. כנגדו טענה 
"האסכולה היאטרופיסיקלית" (בורלי, ע״ע), שהע׳ הוא תהליך מכני 
בעיקר: ריסוק המזון כתוצאה של הפעילות המותאמת של שרירי 
הקיבה. 

ראומיר (ע״ע) היה, כנראה, הראשון שבדק מיץ־קיבה נקי. 

הוא נתן לאנפות לבלוע ספוגיות, ואחרי שהקיאו אותן, סחט מהן את 
מיץ־הקיבה. בן־דורו ספלנצני (ע״ע) כלל במחקריו מינים שונים של 
בע״ח, לרבות האדם, והוא עצמו שימש שפן־ניסוייו. הוא הראה את 
סגולתו של מיץ־הקיבה של האדם לעכל מזון, וכי המיץ פועל מהר 
יותר, כשהמזון מרוסק. לדעתו, "הריסוק אינו אלא הכשרה להמסה 
ואינו מהווה את תהליך הע׳ גופר/ כמו ראומיר, דחה את הדעה 
המזהה ע׳ עם ריקבון, כי מזון במיץ־קיבה אינו נרקב, שלא כמזון 
הנתון במים. 

בומונט ( 01 ס 1 ד 1 ס 8£3 ף\\), במאה ה 19 , חקר לא רק את הרכב 
מיץ־הקיבה ופעולתו אלא גם את הפרשתו אצל האדם. תקופה ארוכה 
חקר אדם שנורה בבטנו, ושפצעו לא נרפא לגמרי בהשאירו אחריו 
נצור ( £151013 ) בקיבה. באדם זה בדק את תנאי הפרשת המיץ, את 
טיב המיץ שהפריש כתגובה להכנסת מזונות שונים לקיבה, ואת 
תנועות הקיבה. 

במאה ה 19 התחילו לייחד תשומת־לב רבה יותר לתפקידי המ¬ 
עיים׳ המרה והלבלב בע/ וחקרו את הרכב תפרישיהם ואת פעולתם 
על המזון. הידנהין (ע״ע) הראה׳ שגם לאחר ניתוק העצבים המו¬ 
בילים לקיבה היא מסוגלת להגיב בהפרשת מיץ על גירוי הבא 
מהמזון. תלמידו פולוב (ע״ע) הוכיח את קיומה של מערכת מורכבת 
של דפלכסים, הן מותנים והן בלתי־מותנים, המפעילים את הפרשת 
מיץ־הקיבה והרוק, 

ביילים ( 1155 ץ 83 . 1 \.^ץ) וסטרלינג (§ 110 ז 5:3 . 9 .£) גילו בשנת 
1902 את ההורמון סקרטין המופרש מרירית התריסריון אל הדם 
ומפעיל את הפרשת מיץ הלבלב. בכך נתברר שלא רק דחפי עצבים 
אלא גם חמרים כימיים, המיוצרים שלא במקום פעילותם והמובלים 
אליו בדם, מווסתים את ההפרשה. שנים מעטות לאחד מכן גילה 
אדקינז ( 11:1115 :£) הורמון אחר, גסטרין, המפעיל את ההפרשה של 
מיץ־הקיבה. 

ק. ג. 

עכן, ע״ע צפעוניים. 

עכעוב״ים אי ךךקונ יי ם ( 13£ ) 1 מ 30111 ז*ד), משפחת דגי-גרם, 
הנפוצים באזורים הצפוניים. הע׳ מצטיינים בגוף מוארך 
וגלילי בעל שני סנפירי גב, שהראשון בהם קצר והשני ארוך. סנפיר 
השת ארוך אף הוא; סנפירי הגחון נמצאים לפני סנפירי החזה. 
העיניים קבועות בחלקו העליון של הראש ופונות כלפי מעלה. 
מפתח הפה גדול ואלכסוני; הלסתות והחך מצוידים בשיניים קטנות. 
שלפוחית השחיה חסרה. המיוחד לע׳ שהם דגים ארסיים, והארס 
הוא מהחזקים שביו ארסי-הדגים. הקוצים בסנפיר הגב הראשון 
והקוץ על מכסה הזימים מצוידים בתעלות, שלארכן עובר הארס 
הנפרש ע״י בלוטות הנמצאות בבסיס הקוצים ולאורך התעלות. 
הארס משמש כאמצעי הגנה והתקפה. 

הע׳ חיים על קרקעית הים. לעתים קרובות מתחפרים בתוך החול, 

ורק הראש והסנפיר הקוצני בולטים החוצה. נפוצים בעיקר במים 
רדודים בקרבת החופים. המשפחה כוללת רק סוג אחד: דרקון 
( 5 טמ 1 נ 1-301 ' 1 ׳). בישראל, בחופי הימה״ת, נפוצים 4 מינים; ביניהם 
הדרקון המקרין ( 31113:115 ■! . 7 ) הוא הנפוץ ביותר; ניזון מסרטנים 
ומדגים קטנים; מתרבה בחדשי הקיץ; הביצה פלגית. 


עכשיבים או עקרבותים ( 3 § £11 ! 501 [ 11£1113 נ! 501 ]), סדרת 
בע״ח חסרי־חוליות, פרוקי-רגלים במחלקת העכבישנים 
(ע״ע): כוללת כ 800 מינים הנפוצים באזורים החמים והממוזגים 
של אסיה, אפריקה, אגן הימח״ת ואמריקה. גדלם 1 — 7 0 ״מ. 

גוף הע״ שעיר ומחולק לשתי חטיבות נפרדות: ( 1 ) ראש־ 

ח ז ה, הפרוק ל 3 פרקים, בניגוד ליתר העכבישנים; ( 2 ) בטן, בעלת 
10 פרקים. 

( 1 ) בקדמת הראש־חזה זוג עיניים וזוג כליצרות ענקיות, 
הגדולות ביותר בכל המחלקה. הן בעלות 2 פרקים משוננים, עשויים 
לנגיסה וללעיסה; בצדן הפנימי — הן שעירות. בשעת התרגשות 
משפשף הע׳ את הכליצרות זו בזו. עם השפשוף נשמע קול שיפה 
המזכיר לחישת נחש. לצדן של הכליצרות בצד הגחוני של החזה — 
זוג בחנינים (פדיפלפי), פרוקים, מכוסים שיער ושערות חישה. 
הבחנינים ארוכים ועבים כגפי-הליכה. בקצותן שלפוחיות הצמדה, 
המשמשות ללכידת טרף, וכן כמכשיר עיקרי לטיפוס על עצמים חל¬ 
קים ביותר (גם על קירות־זכוכית). לע״ 4 זוגות רגליים: הזוג הרא¬ 
שון — הרגליים הקדמיות—דקות מאוד ועדינות וממלאות תפקיד של 
בחנינים ואינן משמשות להליכה. ההליכה נעשית ב 3 זוגות הרגליים 
הנותרים בלבד. רגלי זוגות אלה עטורות שיער ומסתיימות בזוג 
טפרים בעלי 2 פרקים בבוגרים. מספר הפרקים של פיסות הרגליים 
שונה במשפחות השונות ( 1 — 7 ). בצד הפנימי של הרגליים האחרו־ 
נות ישנן תוספות שהן איברי חוש — "פטישונים". זוג פתחי 
נשימה מצוי קרוב לבסיסי הזוג השני של הרגליים. ( 2 ) הבטן רכה 
מאוד. בגחונה מצויים 2 פתחי נשימה זוגיים ופתח אחר בודד. בקדמת 
הבטן מצוי פתח המין ובקצה — פתח הביב. בפרק השישי של הבטן 
יש תוספות זעירות בדמות ״שיני מסרק״. על איברים פנימיים — 
ע״ע עכבישנים. לע" אין פטמיות טוויה, והם חסרים בלוטות ארם, אך 
נשיכתם מכאיבה מאוד. הע" הם הטורפים העזים ביותר במחלקתם. 
תוקפים כמעט כל פרוק־רגליים המזדמן בדרכם, כולל עקרבים. 
הגדולים מבין הע" טורפים אף לטאות קטנות. 

ר ב י ה: הזוויגים נפרדים. הזכרים לרוב קטנים מן הנקבות ורג¬ 
ליהם ארוכות משל הנקבות. על הפרק העליון של הכליצרות יש 
לזכר תוספת מוארכת — "שוטון". דרך רבייתם שונה מזו של 
"קרוביהם". בעוד שהעקרבים עורכים "ריקודי כלולות" עם בת הזוג 
בעדינות, הע" עושים זאת בסערה ובפראות. מספר הביצים בהטלה 
5 — 200 , לפי מין הע/ יש מינים שהנקבות שומרות על הביצים עד 
לבקיעתן. 

הע״ מונים כ 10 משפחות. בא״י ידועות 5 משפחות וב 50 מינים. 

הם מצויים באזורים שונים ובעונות שונות של השנה, ושוכנים במ¬ 
קומות סתר ובמאורות. רוב הע" ליליים. אורך החיים של הע׳ אינו 
עולה על שנה אחת. 

- 001166 1116 171 25 > 11£1 [ 5011 [ 0 5$6€16$ 9 ־ 11 ) 71 * 51 16 * $07 071 .? 

. 300 . 2001 . 00 ־ 1 ?) 116171 ) 7 * £71 [ / 0 117110675119 7€10 < 1161 1116 / 0 11071 

.? ; 1960 ,( 105-124 , 1 .ז\ 1 . 01 * 6 ., ^XXX 

- 11 ^ 5111 165 ) 1160 ) 0 1 ) י; 271110 ) 1 ^ 1 071 1710715 >' 5£71 ?! 0 , 5111110¥ 

; 1962 ,( 156-159 , X18 נ 201 ז 15 . 0 מ 11 ס 0 . 5 ^ 8 . 1 ( 811 ) 11061067 71$6$ 

י ( 11 ^ ,. 2001 }ס ./ . 15 ) 61 * 1576 / 0 1 >£* 1 { 5011 ?>ו 77 י זץ 1110 ו! 5 — זנעסל! . 0 

. 1964 

פ. אם. 

עלה, בבוטניקה, איבר צדדי הנישא על גבעול של צמח. הע" 

1 /י 

ערוכים בארגון גאומטרי מסוים ומהווים יחד עם הגבעול 
מערכת המשכית הנקראת נ צ ר. ההבדל בצורה ובמבנה בין שני 
המרכיבים הללו נובע מהתאמתם לתפקידים שונים והוא נוצר באבו¬ 
לוציה רבת־עידנים של הסתגלות לחיי־יבשה. משערים כי הע׳ בצמ¬ 
חים עילאיים ( 11 ׳גלק 1083 מ) התפתח מענף מסועף דיכוטומית, 
שסעיפיו השתטחו והתאחו בהדרגה. בתהליך האבולוציה נוצר ע/ 
המצטיין בצורה ובממדים קבועים והמותאם לתפקידיו העיקריים — 
פוטוסינתזה (ע״ע) וטרנספירציה (וע״ע צמח; משק המים). 



849 


עלה 


850 



ציור 1 . עלים פשוטים ומורכבים: 1 . ע?ה נדני: 
2 עלה פשוט; 3 . עלה תלתני; 4 . עלון מורכב מנוצה: 
5 . עלה מורכב, מנוצה פעמים; 6 . עלה מורכב מאוצבע 


מורפולוגיה. קיימת רב־גוניות בצורת הע" ובמבנם הפנימי, 
המשקפת, יותר מאשר בכל איבר אחר בצמח, את השוני בגיל, 
בתפקיד, בבית־הגידול ובעונת הגידול. בהתאם לשלבי ההתפתחות 
בצמח מבחינים בין 5 טיפוסים עיקריים של ע״; (א) פסיגים — הע" 
הראשונים של הצמח, נוצרים כחלק מהעובר במהלך התמיינות הזרע 
(וע״ע זרע, עט׳ 999 ). (ב) ע״ תחתיים ( 115 ע 11 ק 0313 ) — קשקשים 
החופים על ניצני חורף או על ניצניהם של גבעולים אוגרים. (ג) ע" 
רגילים (צ 6 ־\ 103 £011380 ) — השכיחים ביותר, תפקידם העיקרי הוא 
פוטוסינתזה. (ד) ע״ עיליים ( 115 ׳<ב 1 ק 50 נ]ץ 11 ) — חפים אשר בחיקם 
ניצני פרחים או תפרחות. לעתים הם צבעוניים ומשמשים למשיכת 
חרקים (חלבלוב הדור). (ה) עלי פרח — ר׳ להלן. 

הע׳ כולל בסים, פטוטרת וטרף. יש שאחד ממרכיבים אלו אינו 
מתפתח כגון בע" יושבים, שחסרה בהם הפטוטרת, או בפילוד 
(ךתט 01 ס 11 ץ 11 ק), שבו חסר הטרף. בסמוך לבסיס הע׳ נמצא ניצן 
הנישא על הגבעול בחיק הע׳ ומכונה ניצן חיקי. בדגניים, בסים הע׳ 
הוא נדני, מוארך וחובק את הגבעול (וע״ע דגניים, עט׳ 956 . ציור 1 ). 
ע" נדניים מצויים גם בדו־פסיגיים מהארכביתיים (ע״ע) והסוככים. 
במשפחות מסוימות מלווה הע׳ עלי לוואי, שמקורם בבסיסו. צורו¬ 
תיהם מגוונות בהתאם לתפקידם, כגון עלעלים ירוקים (אפון), קוצים 
(רוביניה) או עלי־לוואי דמויי־שופר החופים על הע׳ והניצן הצעי¬ 
רים (פיקוס). 

החלוקה והמינוח של צורות הע" חשובים בשל ערכם בהגדרת 
צמחים, בעיקר בהבדלה בין סוגים ומינים. מבחינים בין ע" פשוטים 
— בעלי טרף אחד — ובין ע" מורכבים, הכוללים מספר עלעלים 
הנישאים על פטוטרת משותפת. שבבסיסה נמצא הניצן החיקי. הע" 
מסווגים גם לפי צורות הטרף ושוליה 

מ ו ד י פ י ק צ י ו ת. הופעת מספר צורות של ע" על אותו צמח 
נקראת הטרופיליה. רבים מהצמחים יוצרים בראשית התפתחותם ע" 
יובניליים (איקליפטוס). לעתים מותאמים ע" אלה לתנאי אקלים 
שונים מאשר הבוגרים, כגון בצמחים קוציים (חרחבינה, שברק 
קוצני). בצמחים מסוימים, הגדלים באזורים צחיחים, שונים עלי- 
הקיץ מעלי־החורף. הטרופיליה המותאמת לבית־הגידול בולטת גם 
בצמחי־מים, כגון נורית-המים, שעליה הטבולים הם גזורים, ואילו 
הע״ העל-מימיים — בלתי-גזורים. יצירת הפילוד במיני שיטה אוס¬ 
טרליים, מהווה אף היא דוגמה להטרופיליה התפתחותית. במינים 
אלה הע" היובניליים מנוצים ובעלי פטוטרת מורחבת, ואילו בבוגרים 
חסר הטרף, והפטוטרת המורחבת, דמוית ע׳ פשוט, נטלה את תפקיד 
הפוטוסינתזה. 

הופעת שינויי צורה ומבנה בע" עקב התאמתם לתפקידים נוספים 
מלווית בצמצום של יכולת ההטמעה שלהם! יש ע" ששמרו לפחות 
חלקית על תפקיד ההטמעה: עלי קנוקנת (טפח — ע״ע, וע״ע 
מטפסים, עמ ׳ 100 ), ע" טורפים (נאדיד המים), ע״־אוגרים (גלדי 
הבצל — ע״ע, ור׳ שם ציור, וע״ע גאופיטים), פסיגים (תורמוס) 


וע״ אוגרי מים (מיני סוקולנטים = צמחים בשרניים). בצמחים 
שהע״שלהם קשקשיים (אספרגוס, עצבונית), קוצים (צבר) או קצרי־ 
ימים (רותם, שרביטן וצבר), עיקר הפוטוסינתזה מבוצע בגבעולים 
כגון גבעולים רתמיים (קזוארינה, רותם) או דמויי ע ׳/ ( 013116 ס 11 ץר 1 ק, 
[עצבונית, אספרגוס]). מצויים ע" קשקשיים גם בצמחים טפיליים 
(עלקת׳ כשות — ע׳ ערכיהם) שבהם הן הע" והן הגבעולים איבדו 
כליל את כושר הפוטוסינתזה. 

המודיפיקציה החשובה ביותר של הגבעול ועליו היא הפרח. בהת¬ 
אם לתאוריה הקלאסית של גתה (ע״ע, עמ׳ 751 ), כל מרכיבי הפרח, 
עטיף, אבקנים ועלי שחלה, הומולוגיים לע" (וע״ע פרח). במקרים 
מסוימים משמשים הע" גם לרביה וגטאטיווית, דוגמת צמחים בעלי 
ע" "ויויפאריים" היוצרים בשוליהם ניצנים אדונטיוויים. 

אנטומיה. טרף הע׳ מורכב מאפידרמים, מזופיל ומערכת הו¬ 
בלה. האפידרמיס הוא רקמת חיפוי הבנויה תאים שטוחים, 
חסרי רווחים ביךתאיים. דפנותיהם החיצוניים מכילים בד״כ קוטין, 
המופרש דרכם החוצה ויוצר את הקוטיקולה המהווה מעטה רציף 
על פני האפידרמיס. התאים עפ״ר חסרי כלורופלאסטים, למעט צמחי 
מים מסוימים. באפידרמיס מצויים גם תאים בעלי תפקידים מיוחדים: 
הפיונית — בנויה צמד תאים שומרים בעלי כלורופלאסטים, 
וביניהם פתח, שבעדו נעשה חילוף הגזים, והפיונית יכולה להסגר 
ולהפתח בהתאם לתנאים; הידטודה — מבנה דמוי־פיונית, חסר 
מנגנון פתיחה וסגירה ומשמש להדמעה (הוצאת מים בצורת טיפות),• 
שערות חד־ ורב־תאיות, כגון שערות החיפוי והשערות הבלוטיות; 
תאי שעם וצורן (בדגניים), תאים בוליפורמיים (\ 11 ז 111£0 ג 1 נ 1 ) המווס¬ 
תים את גלילתם של ע" כסרומורפיים (בדגניים, וע״ע כסרופיטים, 
ור׳ גם להלן). כ״כ עשויים תאי האפידרמיס ליצור בצדם החיצוני 
בליטות כדוגמת הפפילות בעלי-כותרת קטיפתיים, ובליטות אוגרות 
מים (אהל [ע״ע] הגבישים). האפידרמיס חד־שכבתי ברוב הצמחים, 
ובצמחים מסוימים רב־שכבתי(פיקוס הגומי). לעתים מופיעות, מתחת 
לאפידרמים החד־שכבתי, שכבה אחת או שכבות אחדות של היפו־ 
דרמים, שמוצאן ממריסטמה (ע״ע) יסודית, בניגוד לאפידרמיס, 
שמקורו בפרוטודרם. 

המזופיל כולל רקמת עמודים ורקמה ספוגית המהוות יחד 
את הכלורנכימה, שהאיר, עשירים בכלורופלסטים, והם המקום 
העיקרי לתהליך הפוטוסינתזה. תאי הכלורנכימה הם בעלי שטח- 
פנים גדול ונמצאים בקשר הדוק עם מערכת ההובלה. רקמת העמו¬ 
דים בנויה שכבה אחת או יותר של תאים מוארבים־גליליים, שציר 
האורך שלהם ניצב לשטח־הפנים של הע ׳ . הרקמה הספוגית בנויה 
תאים בצורות שונות, וביניהם חללים בין־תאיים גדולים ומרובים. 
בקרבת הפיוניות מתרחבים חללים אלה למחילות איוד. 

בהתאם לארגון הרקמות, במיוחד במזופיל, מבחינים בין 2 טיפו¬ 
סים של ע": דורסו־ונטרליים ואיזולטרליים. בע" דורסו־ונטרליים 
נמצאת רקמת העמודים מתחת לאפידרמיס העליון והרקמה הספוגית 
סמוכה לאפידרמים התחתון, שבו מצויות רוב הפיוניות. בע" איזו- 
לטרליים, האפייניים לרבים מהחד-פסיגיים ולצמחים דו־פסיגיים 
כסרומורפיים מסוימים, שווים האפידרמיס העליון והתחתון במבנם, 
ורקמת העמודים מסודרת משני צדי הע׳. מבנה דומה מוצאים בע" 
הבנויים ע״פ סימטריה מרכזית: ע" גליליים, שרקמת העמודים 
נמצאת בכל הקפם (בצל). 

מערכת ההובלה של הע׳ מאורגנת בצרורות היוצרים 
רשת עורקים. בדרך־כלל, מופיעים העורקים ברקמה הספוגית על 
גבול רקמת העמודים. בהתאם לסידור העורקים מבחינים בין מערכת 
רשתית של עורקים הנפוצה בדו־פסיגיים ומערכת מקבילה של 
עורקים המאפיינת את רוב החד־פסיגיים. במערכת עורקים רשתית 
מסתעפים מהעורק הראשי עורקי־משנה, המחוברים ביניהם ויוצרים 
מערכת־הובלה סגורה. מעורקי־משנה אלה מסתעפים כרגיל עורקים 




851 


עלה 


852 



ציור 2 . חתך־רוחב סכמתי ׳טל עלה דגני: 1 . תאים 
בוליפורטיים; 2 . פיונית; 3 . תאים קצרים של אפי- 
ררמים; 4 . רצועות של סקלרנכימה; 5 . כלורנכימה: 

0 . נדני-צרורות; 7 . תאיםיייסקלרנכימתיים (הנדלה 
פי 260 ) 

קטנים המסתיימים במזופול. במערכת עורקים מקבילה מחוברים 
העורקים ביניהם באמצעות עורקים דקים מאוד. מערכת עורקים פרי¬ 
מיטיווית יותר מצויה בשרכים; היא מסועפת דיכוטומית. 

ארגון הרקמות בעורקים דומה לזה המצוי בצרורות הגבעול 
הראשוני; העצה מצויה בד״כ בצד האדאכסיאלי (ר׳ להלן), השיפה 
בצד האבאכסיאלי; לעתים נמצא ביניהם קמביום (ע״ע מריסטמה). 
הצרורות של עורקי המשנה עטופים בשכבה אחת או שכבות אחדות 
של תאי פארנכימה המהווים את נדן הצרור. משני צדי הנדן ערוכים 
תאי הפארנכימה בצורת כנפיים, העשויות להגיע עד לאפידרמים 
העליון והתחתון. כנפיים אלו מצטמצמות בהדרגה בעורקים הקטנים 
יותר. צרורות ההובלה מהווים את רקמת התמיכה העיקרית של הע׳. 
לעתים מופיעים אלמנטים נוספים של תמיכה כגון סיבים בע" של 
חד־פסיגיים, או סקלראידים ( 1 ) 5010761 ), המופיעים כבודדים (נימי 
פיאה) או כרשת צפופה (זית). על המבנה האנטומי של הצרורות, 
ע״ע צמח, אנטומיה. 

הפטוטרת מגשרת בין הגבעול והטרף. מערכת ההובלה מאור¬ 
גנת בה בצרורות נפרדים או מאוחים היוצרים מעגל או קשת בחתך 
רוחב. בצדה האבאכסיאלי של מערכת ההובלה נמצאות קולנכימה 
וסקלרנכימה, ובהקפה — רקמת פארנכימה. 

את הע״ ניתן לחלק ל 3 טיפוסים מורפו־אקולוגיים: ( 1 ) ע" 
מזומורפיים — ע" שלפי מבנם מותאמים לתנאים של הספקת־מים 
תקינה בכל עונות השנה; בע׳ מפותחת הרקמה הספוגית. ( 2 ) ע" 
פסרומורפיים — ע" בעלי מבנה המותאם לבתי גידול צחיחים. באלה 
המגמה האפיינית: הקטנת שטח הע׳ ונפח החללים הבין־תאיים; 
הגדלת שטח הפנים החפשי של תאי המזופיל ע״י ריבוי שכבות של 
רקמת העמודים וצמצום הרקמה הספוגית. ע" אלה לעתים איזו- 
מורפיים, רשת העורקים צפופה יותר ומרובים בהם אלמנטים של 
תמיכה. האפידרמיס מצטיין בקוטיקולה עבה. ובצפיפות גדולה של 



ציור 8 . חתד־רותב סכמתי בעלה רורסו־ונטרלי של 
אנס: 1 . אפיררמים עליח; 2 . אפיררמיס תחתון; 
3 . רקמת עמודים; 4 . רקמה ספוגית; 5 . נרן צרורות; 
6 . כנפי־נדז; ז. עצה; 8 . שיפה; 0 . סיבים (הנדלה 
פי 247 ) 


פיוניות, שקועות עפ״ר. המזופיל עשוי להכיל תאים אוגרי מים 
בצמחים בשרניים. ( 3 ) ע״ הידרומורפיים — ע" אפייניים לצמחים 
הטבולים, בחלקם או בשלמותם, במים. בע" טבולים מצומצם המזו־ 
פיל, תאיו אחידי־מבנה ומרובים בו חללי האוויר. רקמת ההובלה, 
ובעיקר העצה, בלתי מפותחת. האפידרמיס, בד״כ, חסר קוטיקולה 
ופיוניות ומכיל כלורופלאסטים. הע" הצפים על פני המים מותאמים 
לקליטת אור וגזים בצדם העליון; האפידרמיס העליון מכיל פיוניות 
וכלורופלאסטים. רקמת העמודים נמצאת בצדו העליון של הע׳ וחללי 
אוויר רבים מרוכזים בצד התחתון. 

התפתחות ואורך חיים. ראשיתו של הע׳ בהתחלקויות 
של תאים באיזור ההקפי של המריסטמה הקדקדית בנצר. עקב הת־ 
חלקויות אלה נוצר רכס ע׳ תחילי (תז( 111 >ת 10 מ 1 זק), שצדו הקרוב 
לקדקוד מכונה אדאכסיאלי והצד השני — אבאכסיאלי. הע" התחיליים 
נוצרים בקדקוד בעמדה קבועה ביחס לקודמיהם וכך נוצר סדר הע" 
הקבוע האפייני לצמח והמכונה פילוטכסיס. פרק הזמן המפריד בין 
הופעת ע׳ אחד לבא אחריו (מ 0 ז 0011 ן 135 ק) אף הוא אפייני לצמח 
ומותנה בגיל הצמח, בתנאי הסביבה ובעונת השנה. אפשר לקצר או 


ציור 4 . חתכי־רוחב בעלים ודגמי עורקיות: מימיו — עלה ש 5 פיקוס קדוש 
( 7611810x3 צגוסויז) בעל עורקיות רשתית סגורה; למעלה מימיו — קטע מוגדל 
(פי 2.4 ); משמאל — עלה דגני בעל עורליות מקבילה; למטה משמאל — 
קטע מוגדל (פי 12 ) 

להאריך תקופה זו ע״י טיפול בחמרי צמיחה. מהרכס הנוצר 
בהקף קדקוד הנצר מתפתחת תחילה בליטה מוארכת המצטיינת 
בגדילה קדקדית ועתידה להוות את איזור הציר של הע/ גדילה זו 
נפסקת בשלב מוקדם יחסית ובאמצעות פעילותה של מריסטמת 
השוליים וגדילה אינטרקלרית (ע״ע מריסטמה, עמ ׳ 447 ) נוצרת 
הצורה הסופית של הע׳. 

תקופת חייו של הע׳ נמשכת מספר שנים בירוקי-עד או עונה 
אחת בנשירים וחד-שנתיים. יוצאת דופן היא הולויטשיה (ע״ע). 
הפעילות המטאבולית של הע׳ מגיעה לשיאה לפני התבגרותו. בע׳ 
הבוגר ניכרת ירידה ברמת הפוטוסינתזה, ירידה המעידה על ראשית 
ההזדקנות. המשך התהליך מתבטא בשינויים הורמונליים, כגון ירידת 
רמת האוכסין בע׳ ויצירת חומצה אבסציסית ( 30101 1510 :) 5 ג 31 ) ובפי- 
רוקים של כלורופיל (ע״ע), חומצות־גרעין וחלבונים. הקשור בהרס 
הדרגתי של אברונים וממברנות. הביטוי החיצוני לכך הוא התבל- 
טותם של כסנתופילים היוצרים את צבעי השלכת. אפשר להשפיע 
על תהליך ההזדקנות ע״י טיפול בחמרי צמיחה; אתילן (ע״ע) 
וחומצה אבסציסית מחישים את התהליך, אוכסין ובמיוחד קינטין 
מאיטים אותו. שינויים סביבתיים הקשורים בהתקצרות הימים וירידת 
הטמפרטורה בעונת הסתיו משרים את תהליך ההזדקנות בעלים של 
נשירים (וע״ע הורמונים, עמ׳ 958 — 959 ). 








853 


עלה — עלוקות 


854 


נשירת ר,ע" נעשית ע״י רקמת הניתוק המתפתחת בתהליך ההז¬ 
דקנות. רקמה זו נמצאת בד״כ בבסיס הפטוטרת וכוללת את השכבה 
המפרידה — בה חל הניתוק — ורקמת הגנה הנמצאת בין השכבה 
המפרידה והגבעול ויוצרת את הצלקת המשועמת. איזור הניתוק 
נבדל במבנהו מאזורי הפטוטרת הסמוכה לו. הוא מכיל כמות קטנה 
מאוד של אלמנטים של תמיכה. מרבית התאים הם פארנכימטיים 
וחוליות הטרכיאה בעצה הן קצרות יותר. ראשיתו של תהליך הניתוק 
מתבטאת בעליית אנזימים מפרקי תאית ופקטין (ע״ע), הפועלים 
על דפנות התאים החיים בשכבה המפרידה. לאחר-מכן נשברת רקמת 
ההובלה באיזור זה באופן מכני. 

א. פאהן׳ אנטומיה של הצמח. תשכ״ב; -׳;סר״״ז.זז./ע - ו״;ס 401 ז. 0 ..מ 

. 1 :> 01 ק £60 . 0 ; 1951 , 1 ,ץה 1 > 301 / 0 }! 00 < 0001;, 7"^x11 

1001 ? ,ט £53 .£ ; 1964 , 1 ה!><חק 0 /) 11 ) 0 1 ><ז 0 01-01111/1 ן;;;!/ , / 

11111 > 01010111 1001 ? / 0 ^ 1010 :^ 7/1 ) 7/1 ,(. 611 ) ;!ת 1 > ¥111 \ . 3 ■ 1 \ ; 1965 2 

. 1969 , 1011 <<<} 010 י 001 

ט. אר. 

עלרם בני כת קיצונית בשיעה (ע״ע), ממעריצי עלי 

(ע״ע) אבן אבו טאלב, הידועים גם בשם נצירים (ע״ע; 

ושם פרטים על היסודות הדתיים של הכת). הכת התגבשה במאה 
ה 11 בצפון־מערב סוריה, בהר הנקרא גבל א(ל)־נציריה או הר־הע׳ 
שבמחוז לאד׳קיה. במחוז זה מהווים הע׳ 62% מכלל התושבים(כ 12% 
מכלל האוכלוסיה הסורית). כן מצויים חברי־הכת בדרום־תורכיה, בעי¬ 
קר בחבל הטאי (אלכסנדרטה), ובצפון־לבנון, ומעטים בכפר ע׳ג׳ר, 
לרגלי החרמון. הע׳ הם דוברי ערבית וברובם הגדול — תושבי-כפרים, 
החיים במסגרות שבטיות ובתנאים נחשלים מאור, בהשוואה לשכניהם. 

מאז נתגבשה העדה, רצופה ההיסטוריה של הע׳ במשך מאות 
שנים מאבקים להגנת האוטונומיה הפוליטית והייחוד הדתי שלהם 
מפני מאמצי-הכפיה של השלטון המרכזי. הממלוכים (ע״ע; וע״ע 
סוריה, עט׳ 612 ) חתרו להשמידם או להעבירם בכוח־הזרוע לאסלאם 
הסוני. 

התורכים העות׳מאנים הסתפקו בעיקר בנסיונות לכוף את הע׳ 
למרותם הפוליטית, ורק במחצית השניה של המאה ה 19 עמד להם 
כוחם לכפות את שלטונם הישיר על הר-הע/ בחסותם של שלטונות 
המנדט הצרפתיים זכו בני-הכת מחדש במקצת אוטונומיה; ב 1920 
הוקם בחבל-הע׳ ממשל אוטונומי. ב 1922 — 1936 אף נקרא חבל-הע׳ 
"מדינת־הע׳" ונוהל כגוף פוליטי נפרד. ב 1936 אוחד החבל עם 
סוריה, תחילה — תוך קיום אוטונומיה חלקית, אך זו בוטלה ב 1944 . 
שנים מספר לאחר מתן עצמאות לסוריה ב 1946 הוסיפו הע׳ לטפח 
מגמות בדלניות, ומרי אלים פרץ מזמן לזמן. אולם הממשלה הסורית 
הצליחה, תוך שנים אחדות, להרוס את מוקדי-ההתנגדות בהר-הע׳ 
ולאלץ את בני־הכת להשתלב בחיי־המדינה. ע׳ רבים הצטרפו לצבא 
עוד בימי הצרפתים: מגמה זו נמשכה גם בסוריה העצמאית, וחלקם 
בקצונה הוא רב בהרבה מחלקם באוכלוסיה. הפיכת 1966 העלתה 
למעשה לשלטון בסוריה קבוצה מבני-הע/ בראשותו של צלאח ג׳דיד 
והחל בנובמבר 1970 — חאפז אסר, הנשיא הנוכחי ( 1974 ) של 
סוריה. לע׳ רבים עמדות השפעה ומפתח במוקדי־הכוח במדינה, 
ובעיקר בצבא הסורי. 

ביבל׳; ע״ע נצירים. 

מ. מע. 

עלוקות ( 441111411163 ), מחלקת תולעים, ממערכת התולעים הטבעי 
תיות (ע״ע), החיות לרוב במים וניזונות ברובן ממציצת דם. 

גוף הע״ מוארך, צבעו כהה וגדלו מ 1 עד 15 0 ״מ. סימנים אפייניים: 
2 כפתורי-הדבקה בקצה הגוף, ובמרכזו של הכפתור הקדמי מצוי 
הפה. תנועת הע" מצטיינת בגמישות ובזריזות רבה. יש לע" היכו¬ 
לת להאריך את גופן ולכווצו עד לצורה כדורית, הודות לשרירי 
האורך והרוחב והשרירים ההקפיים. כפתורי־ההדבקה משמשים כמכ¬ 
שירי תנועה: בכפתור האחורי נצמדת הע , , פושטת ומותחת את 


גופה לפנים ונצמדת בכפתור הקדמי, וכן הלאה. במים מתנהלת 
התנועה בשחיה ע״י פיתולים של הגוף. הע׳ היא אנדרוגינית, אבל 
ההפריה היא הדדית. אחרי ההפריה מטילה הע׳ גוש־ביצים (קוקון) 
לתוך פקעת של ריר, הנצמד לצמחים או לאבנים במים. בסוגים 
מסוימים נשארות הביצים דבוקות לגחונה של האם אחרי ההטלה 
והצאצאים צמודים לאם עד להתבגרותם. בע" ההתפתחות היא 
ישרה. 

רוב הע" הן טפילות הניזונות מדם או ממיצים שהן מוצצות 
מגופם של בע״ח שונים. ע" אחרות טורפות וניזונות מבע״ח 
זעירים. 

ידועים כמה מאות מינים של ע", כל מין מופיע בתנאי טבע 
אפיינים לו. רוב הע" חיות במים ויש מינים טרופיים החיים ביבשה, 
באזורים לחים, ואף השוכנים באדמה. הע" פוגעות באדם ובבע״ח 
הבאים במגע עם המים. בא״י, לפני ייבוש הביצות, היו מקומות 
בהם רגל אדם או חיה שהוכנסה לתוך המים היתה מתכסה מיד בע" 
רבות. יש מינים הנטפלים לדגים וגורמים למותם, ומחמת התרבותם 
העצומה הם גורמים נזק בבריכות-הדגים. מינים אחרים נטפלים 
לברווזים וחודרים לנחיריהם. 

הע״ מתחלקות ל 3 תת־סדרות — לפי מבנה הפה: בעלות לסתות 
מזוינות בשיניים; בעלות חדק; חסרות איבר מציצה. כ״כ מבדילים 
בין המינים השונים לפי הצבע והדגמים שעליהם (פסים, נקודות 
וכיו״ב), לפי מספר העיניים הפרימיטיוויות וסידורן ולפי מספר 
ההסתעפויות של הקיבה. 

המין הידוע ביותר הוא ה ע׳ הרפואית (־ 0164101 4411-040 
3115 ״), הניזונה מדם האדם, היא נפיצה באירופה— בנהרות ובמקווי- 
מים, ובארץ— בביצות ובמקווי-מים בעלי זרימה איטית. היתר. מוכרת 
לאנושות כבר לפני אלפי שנים. היא נוצלה למטרות רפואיות (הקזת 
דם) מתוך האמונה המוטעית שהיא מוצצת מגוף החולה את הדם 
הנגוע. למעשה, פעולתה היא הפוכה, והיא קשורה בחומר מונע הק¬ 
דשה (ר׳ להלן) שהע׳ מזריקה לתוך העור. חומר זה מביא תועלת 
רבה לגוף האדם הסובל מתרומבוזה (הקרשת דם מוגזמת). נוסף לכך 
מביאה כל מציצת דם לידי הק¬ 
טנת לחץ הדם. למטרות אלו 
גידלו באירופה, עוד לפני 
מאה שנה, כמויות עצומות של 
ע", כשכל ע׳ משמשת רק פעם 
אחת, כדי למנוע העברת מח¬ 
לות. פי הע׳ מצויד ב 3 בלי¬ 
טות מוארכות, בעלות שיניים 
חדות כעין מסור, החותכות 
פצע בעור בצורת כוכב משו¬ 
לש, כדי למצוץ את הדם. 
בזמן המציצה מפרישות בלו־ 
טות־הרוק לתוך הפצע — 
לדם — חומר מתסיס מונע- 
הקרשה ( 11410 ־ 811 ), כדי למנוע 
הקדשת הדם באיברי העיכול 
של הע/ מציצה אחת של הע׳ 
הרפואית יכולה להימשך לפ¬ 
עמים כמה ימים, וכמות הדם 
הנמצצת מגיעה עד כדי פי 5 
ממשקל גופה. הדם עובר 
מהפה למעי ונאגר שם בשני 
כיסים אחוריים גדולים ונעכל 
במשך חדשים אחדים. 



עלוקה רפואית (<י 11 \;ת 1 :> 0111 בת 10 >נ 1 ז £11 ). 
מימי; — מבנה פנימי; משמאל — צרה 
הגחוגי של העלוקה; 1 . ראש; 2 . כפתור 
הדבקה קדמי; 3 . כפתור הרבקה אחורי; 
4 , פה; 5 . כיסי־המעי; 0 . פי־המבעת; 
7 , צינור־דם גחוני; 8 . פתח יציאה של 
נפריריה (איבר הפרשה); 9 . חגורת־בג־ 
רות 10 . פתח מין נקבי; 

11 . פתח מיז זכרי; 12 . סעיר-עצב; 13 . 
איברי־חושים 





855 


עלוקות — עליה לרגל 


856 


מינים אחרים: בארץ נפוצה בעיקר ע ל ו ק ת היאור (־ 1 זז 1 ^ 1 
3115111101:103 ת), החיה כאן במים מתוקים, ובעולם — בביצות ונהרות. 
צבעה שחור־ירקרק ויש לה 2 פסים צהובים בצדדים. היא מוצצת 
דם בהמות וחודרת לגרונו בשעה שהן שותות מים. אחרי מציצת 
דמן, חוזרת הע׳ למים כשהבהמות חוזרות לשתות. יש שגם האדם 
נפגע ממנה: בשתיית מים נגועים חודרת הע׳ ונצמדת עמוק בתוך 
בית-הבליעה; חדירה זו עלולה לגרום לפעמים להפרעות קשות 
באיברי-הנשימה. כן יכולה הע׳ לחדור לעיניים; עלוקת החדק 
( 0051:31:3 13 ז 6 :ומ 10 ת 930 ), המוצצת בעיקר את דמם של צבי־המים 
ולעתים אף נטפלת לאדם. גופה שטוח ולאורך גבה נקודות בהירות. 
לשם מציצה היא נעזרת בחדק נשלף, הננעץ בעור; ע׳ טורפת 
( 1111631:3 16113 ]נ 01 ק; 61 !ץ), הניזונה מבע״ח זעירים, נוחה לגידול 
ולעריכת תצפיות. 

ג. ויטנברג, תולעים טפילות, תש״ב; .״<;//׳) תתנ 4 ז . 11 .>! 

.ן :ת 1 ) * 6 * 10200710 ! 14617711711 . 0 . 0 ; 1962 ,( 1 ) 41716 

. 1964 ,( 710-719 נ 200110$£5 ,מ 90£01£ ז 1€ > 

ג. ג 

עלי אבן אבו טאלב - < * - ( 600 !י] - 

661 ), הח׳ליף הרביעי, בן־דודו של מחמד (ע״ע) וחתנו, 

מראשוני המאמינים בו, ובעיני בני כת השיעה (ע״ע וע״ע אסלאם, 
עמ׳ 954 — 983 ) — יורשו החוקי היחיד של מייסד האסלאם והשני לו 
במעלה. ע׳ השתתף בכל מלחמותיו של מחמד ושימש בתפקידים 
שונים. לאחר מותו ( 632 ) נגרר לתוך המאבק על ירושת השלטון. 
מוסלמים רבים חשבו שלע׳ זכות קדימה לרשת את מקום נביאם, 
אולם אבו בכר, עמר ועת׳מאן (ע׳ ערכיהם) הקדימוהו. 

בני־השיעה מאמינים כי השלטון הגיע למי שהזדרז להביע את 
אמונתו בשליחות מחמד מיד אחרי אשתו חדיג׳ה וכן לבני משפחתו 
הקרובים ביותר של מחמד, כלומר, לע׳ ולצאצאיו, יוצאי חלציו 
מאשתו פאטמה בת מחמד. אין ראיות ברורות המאשרות את 
טענות השיעיים שמחמד ראה בע׳ את יורשו או שע׳ עצמו רצה 
לרשת את מחמד, אולם מסורות שיעיות מפרשות אמירות מסוימות 
של נביא האסלאם כאילו נתכוון בהן להוריש את המנהיגות לע׳, 
והמסורת השיעית אף קבעה חג מיוחד ("ע׳דיר ח׳ם") לזכר היום 
בו הוכתר ע׳ ע״י מחמד כיורשו החוקי (ד תמ ׳ ). 

ע׳ נמנה עם ראשי המתנגדים לעת׳מאן ודרש את התפטרותו. 

משנרצח עת׳מאן הוזמן ע׳ ע״י תומכיו, שהיו מוכנים להש¬ 
תמש בכוח להשיג מטרה זו, לכהן כח׳ליף. ע׳ לא ניער את חצנו 
מרוצחי עת׳מאן ובכך חשף את עצמו להאשמות של מעורבות ברצח, 
ביחוד מצד משפחת אמיה, שראתה חובה לעצמה לנקום את דם 
עת׳מאן. 

תקופת ח׳ליפותו ( 656 — 661 ) של ע׳ היתה רצופה מלחמות ומא¬ 
בקים• בעיקר עם מעאויה (ע״ע), מושל סוריה. בראשית שלטונו 
דיכא מרידות שעוררה נגדו עאישה, אלמנת מחמר, אויבתו בנפש 
ואחד המכשולים העיקריים לעלייתו לח׳ליפות. ע ׳ גם נאלץ להי¬ 
לחם מלחמות מבית נגד קבוצת פורשים ממחנהו, ה״ח׳ארגים" 
(ע״ע). ב 660 הכריז על עצמו מעאויה כח׳ליף בירושלים וקרנו 
של ע׳ התחילה יורדת. ע׳ נרצח בכופה ע״י ח׳אדג׳י בשם אבן 
מלג׳ם, כנקמה על הטבח שערך ב״ח׳ארג׳ים" בקרב נהרואן (יולי, 
658 ). 

לאחד רצח ע' עברה הח׳ליפות לבני אמיד, (ע״ע). בני ע׳ מאשתו 
פאטמה, חסן וחסין (ע״ע), המשיכו עוד זמן־מה להיאבק על הזכויות 
לשלטון, אך ללא הצלחה. חסן ויתר על השלטון, אולם חסין נלחם 
בח׳ליף יזיד בן מעאויה בקרב כרבלא ( 680 ), בו נטבחו הוא ורבים 
ממשפחתו ואנשיו. מות צאצאי מחמד הגדיל את מספרם של נאמני 
ע׳ והוסיף לתנועת השיעה צביון דתי, שבמרכזו עומדות דמויותיהם 
של ע׳, בניו וצאצאיהם, האמאמים (ע״ע אמאם), השיעים מאמינים 
שהקראן בנוסחו המצוי איננו אמתי, כי הושמטו ממנו פסוקים על 


ע׳ ובניו. יסוד עיקרי בתו¬ 
רתם הוא ה״ולאיה״ — ה¬ 
נאמנות לבית ע/ לפי 
אמונתם נשא ע׳ בקרבו, 
כמו מחמד, ניצוץ אלוהי. 
ניצוצותיהם של ע׳ ומחמד 
התאחדו בצאצאי ע׳ ופא- 
טמה ומאז נושא אותו ה־ 
אמאם בכל דור ודור. 

גם חגי השיעה ופולחניה 
קשורים בע׳ ובניו: הח¬ 
שוב ביניהם הוא ה״עאשו־ 
רא" לזכר רצח חסין בכר- 
בלא, וצורת הפולחן המ¬ 
קובלת היא ביקור בקברי 
קדושיהם. הקיצוניים שב¬ 
פלג , השיעה, שלמעשה 
סטו מהאסלאם (כמו הע׳ראבים, הנצידים, האסמאעליה [ע״ע] והעלי 
אלאהי) מעריצים את ע׳ הערצה מופלגת דש המעמידים אותו בדרגה 
שווה למחמד; הע׳ראבים טוענים שהמלאך גבריאל טעה במסרו את 
הקראן למחמד במקום לע/ ויש הרואים בע׳ את התגלמות האלוהות 
וקוראים לו ״ע׳ אלאעלא״, כלומר: הנעלה, או ״ע׳ אלאהי״, כלומר: 
האלוהי (וע״ע נציירים! עלוים). 

אמנם דמותו של ע׳ נערצת גם במסורות הסנה (ע״ע) על 
אנושיותו, בקיאותו בקראן ובאורח חייו של מחמד וחסידותו המופ¬ 
לגת. הוא נחשב באסלאם לאבי מדעים רבים ובספרות הערבית 
הקלאסית מיוחסים לו — לא תמיד בצדק — נאומים, דרשות, מכת¬ 
בים, אמרות ויצירות אחרות בפרוזה ובשירה. קיים מסגד מפואר על 
שמו בעיר נג׳ף בקרבת כופה (ע׳ ערכיהם), אולם מקום קבורתו אינו 
ידוע. 

ח. לצרוס־יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (מפתח 
בערכו), 1970 ; ? 46 71 ? 6 }{ 1 ? 0 ** 1 }{ 4671 1761 * 411 > 8114 !#ס נ ת 3$1 ז $3 
-ז 6 :ז 6 ? .£ .£ ; 1946 , 1771 ) 1 * 11 46 ? 1, 1.6 €1161X1116 ז 1 ^ת£ , 0 ; 1907 , 1 ) 5117111 
. 1964 , 14111071 )?' 7 10 ( 4 )? 4 / ((!? 1 )£ 171 1 ) /( 11471 ) ' 411 ^ 1714 ) 411 /' , 671 * 

אב. שו, 

עליאש, מךזיכי ( 1892 , אומן [אוקראינה] — 1950 , לונדון), 
עסקן ציבורי ועו״ד. קיבל חינוך דתי וכללי בעיר־מולדתו, 

ואח״כ למד בברלין ובאוכספורד. ב 1919 עלה לא״י ושימש מזכיר 
כללי של ״ועד־הצירים״ (ע״ע א״י, עמ׳ 531 ) עד 1921 . ע׳ היה 
מראשוני עורכי־הדין בא״י והתמחה במשפטי-קרקעות. הוא היה 
יועצו המשפטי של הוועד הלאומי וייצג את חברי־ה״הגנה" במש¬ 
פטיהם שמטעם שלטונות המנדט, ביניהם את קבוצת חברי־ה״הגנה" 
ובראשם ז׳בוטינסקי (ע״ע) — במשפטם בירושלים ב 1920 . כן ייצג 
ע׳ את מוסדות היישוב העברי בכל ועדות־החקירה החשובות בתקופת 
המנדט. ב 1948 ייצג, יחד עם אוסטר (ע״ע), את האינטרסים של 
הקהילה היהודית בירושלים בדיוני האדם. ב 1949 נתמנה צירה 
הראשון של ישראל בלונדון ונפטר שם בהיותו בתפקידו. בין היתר, 
היה נשיא אגודת עורכי-הדין בא״י, מראשי "בני-ברית" וממייסדי 
ביהכ״נ "ישורון" בירושלים. 

עלי בי, ע״ע מצרים, עמ׳ 197 . 

עליה. ע״ע שיבת־ציון ועליה. 

־ ז • ־ י *•־* ׳ יי 

עליה לתל, ביהדות — ע״ע בית-המקזיעז, עמ׳ 563 , 
586/7 ; ארץ־ישו־אל, עמ ׳ 1145 — 1152 ! בנצרות— 

ע״ע צלינות; באסלאם — ע״ע חג/ 

- : ז 



סחמד סכתיר את עלי אנו טאלב כיורשו. 
ציור בכתב־יר מהמאה ה 14 — ע״י אב; אל־ 
קטבי (ספריית האוניברסיטה של אדינבורו) 



857 


עלילחרדם 


858 


עלילת־זים, האשמה שהיהודים רוצחים נכרים, נוצרים בעיקר, 
כדי להשתמש בדמם לטקס של סדר ליל-פסח או לטקסים 
אחרים; מערכת שקרים ואמונות־עם על צמאון היהודים לדם, משום 
שנאתם את האנושות. ההנחה הבסיסית היתר. שהיהודים אינם יצורי- 
אנוש רגילים והם נזקקים למרקחות ולתחבולות כדי להופיע, מבחינה 
חיצונית לפחות, ככל האדם. עלילות־דם (להלן: ע״ד) הביאו למש¬ 
פטים ולפרעות ביה״ב ובעת החדשה, והנאצים שבו והחיו את העניין. 
הדיו נשמעים אף בתעמולה אנטי־יהודית בפרסומים הערביים בזמננו. 
שרשי עלילת־הדם (להלן: עה׳ד) נעוצים באמונות קדומות בכוח 
המאגי של הדם (ע״ע, עמ ׳ 722 — 724 ). 

זבחי דם — שהיו מקובלים בין הפגנים — נאסרו ע״י התורה, 
כשם שנאסרה אכילת־דם׳ אך אי הבנתם של הסגנים את המונותאיזם 
היהודי הצמיחה האשמות בדבר קרבנות־אדם, כסיפור על האיש 
היווני שפוטם בביהמ״ק ואח״ב הועלה לקרבן (יוסף, נגד אפיון, ב/ 
89 — 102 ). אפשר שסיפורים אלה נועדו להצדיק את חילול המקדש 
בידי אנטיוכום, אך הם, בעיקרם, פרי שנאת יהודים. 

יה"ב. יחסם של הנוצרים ל״לחם הקודש" (ע״ע חלול הקרבן) 
תרם אף הוא לאווירה הרגשית, ובהצטרף עם האמונות התפלות על 
כוחו של הדם — אף זה של רשעים ושל מתים — לרפא ולהזיק, 
נתחזקה נטייתה של החברה הנוצרית להעליל על היהודים—המיעוט 
הבולט והעקשני מול הנצרות — ע״ד, כדרך שהעלילו הפגנים על 
הנוצרים עצמם, בהיותם עדיין מיעוט בקיסרות הרומית (טרטוליאנום, 
, 1:7 ; 1:12 ). עם התפשטות הנצרות במערב אירופה, 

התפתחו סיפורים שונים בדבר הסאדיזם היהודי. בעה׳ד הראשונה 
ביה״ב, שאירעה ב 1144 בנוריץ׳ (ע״ע), נטען שהיהודים קנו ילד 
נוצרי לפני חג הפסחא, עינוהו בכל העינויים שבהם עונה ישו, וביום 
השישי לפני החג "צלבו אותו בשנאתם את אדוננו". מוטיווים אלה 
נשארו קבועים. בעיקרם, במשך כל המאה ה 12 (גלוסטר, אנגליה, 
1168 ; בלוא [ע״ע], צרפת, 1171 ; סאראגוסה, 1182 ) ; ובמקרים רבים 
במאה ה 13 . מקרהו של הנער הוגו מלינקולן(ע״ע) מזכיר גם את עלילת 
אפיון (ר׳ לעיל), שכן נטען שהוא פוטם 10 ימים קודם לצליבתו. 
מוטיוו הצליבה נכלל במפורש בקודכם החוקים הספרדי ( 1263 ) 
35 [> 1 :זז 3 ק 5161:6 035 (ע״ע אלפונסו ^ עמ ׳ 741 ), וגם כשהתגברו 
מוטיווים אחרים בעה׳ד לא נעלם מוטיוו הצליבה. ערב גירושם של 
היהודים מספרד אירעה עה׳ד של "הילד הקדוש מלה־גורדיה" 
( 1490 ), ואנוסים (ע״ע) אולצו להודות כי צלבוהו, בידיעת הרב 
הראשי היהודי, והתעללו בו "כפי שנעשה לנוצרי בימי קדם". כל 
המוטיווים הנ״ל מצטרפים במאה ה 13 , בגרמניה, אל התפיסה כי 
היהודי איננו סובל טוהר, וכי הוא מתעב את תמימותו של ילד נוצרי, 
את שיריו העליזים ואת עצם הופעתו. באגדותיו של הנזיר הגרמני 
ציזריוס מהיסטרבך׳ שר הילד הנוצרי 83061168103 והיהודים, שלא 
יכלו לשאת שיר טהור זה, ניסו להפסיקו. משסירב הילד לידום כרתו 
את לשונו וביתרוהו לגזרים. ב״סיפורי קנטרברי" של ג׳. צ׳וסר (ע״ע 
[סיפור ״הנזירה הראשית״ — 1316 ׳ 655 ־ 01 ״?] ), שנתחברו בסוף 
המאה ה 14 , כ 100 שנה לאחר גירוש היהודים מאנגליה, הורגים 
היהודים את הילד השר •! 31316 18 ז 1:0 ק 1 מ 16 > £6 731013 ; למרות שמקום 
העלילה הוא באסיה, דאג צ׳וסר לקשור את העלילה עם עה״ד 
הקודמות שהיו באנגליה, ואת מוטיוו שנאת התום — עם הלעג 
לצליבה. בפולדה (גרמניה), 1236 , הופיע מוטיוו חדש: דם לצרכי 
רפואה. בליל הרעיונות סוכם ב 1492 ע״י אזרחי טרנח־י (ע״ע): דמו 
של הנוצרי משמש ליהודים — ( 1 ) תרופה להקלת פצעי המילה; 
( 2 ) שיקוי־אהבה! ( 3 ) תרופה לוסת (ע״ע);( 4 ) מעשה־מצווה לנסוך 
דם נוצרי לכבוד אלוהיהם, כל יום במקום אחר. למוטיווים מגוונים 
אלה נוספו מדי פעם האשמות של כישוף, פרוורסיה ו״משמעת עיוורת 
למסורת אכזרית". 


במשך דורות עונו 
יהודים וקהילות נט¬ 
בחו או הוגלו בכל 
רחבי אירופה בשל 
ע״ד. מטיפים עמ¬ 
מיים השרישו את 
העלילה בלב ההמון, 

וסיפורי־נסים קבעוה 
בדמיונו.נוצרים רבים 
האמינו באמת וב¬ 
תמים בע״ד. דרך 
משל: ב 1343 הצי¬ 
עה נוצריה׳ ביזמתה, 

את בנה למכירה ל- 

ר*■־" סייי:ן רנ!ד;סו, חיאס• בדיח ו!<לי 5 ת הי; יהודי זקן מברנו 
םגזז 4 י '״'׳'יי ־ןץ '־יי'־'■ י 5 אה ד י ״ ' עבור 6 מרקים; ה¬ 
יהודי מסר את האשד. לרשות והיא נכלאה. עה׳ד שאירעה בעיר 
טרנטו (ע״ע, ור׳ תמונה בסמוך, 1475 ) אף הוצדקה מטעם האפיפיור. 

לעומת זאת, התנגדו רוב ראשי המדינות והכנסיה להפצת ע״ד. 
לאחר ע׳ פולדה ( 1238 [ר׳ לעיל]) החליט הקיסר פרידריך 11 לברר 
את העניין עד שרשו, כדי להכריע סופית בעניין ולהסיק את כל 
המסקנות: להשמיד את כל יהודי ממלכתו אם תתאמת העלילה, 
ולזכותם בפומבי — אם תתבדה. בדברי הסיכום כתב הקיסר כי 
לאחר שהסמכויות הכנסייתיות נמצאו חלוקות בדעותיהן בשאלה, 
הוחלט להתייעץ עם גוף של מומרים — שבוודאי יהיו נאמנים בעניין 
כזה — ומסקנתם, שפורסמה ברבים ע״י הקיסר, קבעה ש״אין למצוא 
לא בברית הישנה ואף לא בחדשה כי היהודים משתוקקים לדם 
אדם". (ר' , 1 , 1 ) 061115611130 10 1611 ) 11 [ ־ 1161 . 065011 . 1 ) .£ . 26115611 
1887 ). על כך הוסיף הקיסר, כי הוא עצמו שוכנע עוד קודם לכן 
שהיהודים חפים מפשע. התעודה מציינת גם את תום־לבם של היהו¬ 
דים כלפי הנוצרים. ב 1247 כתב האפיפיור אינ 1 צנטיו 0 7 \ 1 (ע״ע) 
באיגרת לארכיבישוף בגרמניה כי "נוצרים מעלילים עלילת שווא... 
שיהודים עורכים פולחן משותף... מסביב ללבו של ילד נוצרי! ואם 
תימצא גוויתו של אדם באיזה שהוא מקום יטילו את האשמה באכ¬ 
זריות על היהודים". 

חכמי-ישראל ביה״ב לחמו בחירוף־נפש, בוויכוחיהם ובספריהם, 
בעה״ד, אולם כל אלה, כמו גם דעותיהם של מנהיגים נוצרים נאורים, 
לא מנעו שדמות היהודי תעוצב במידה רבה ברוח עה״ד וכך תועבר 
מיה״ב לעת החדשה. — רק ב 1965 ביטלה הכנסייה את עה׳ד של 
טרנטו (ד לעיל). 

מן המאה ה 17 התפשטו בהדרגה ע״ד למזרח אירופה (פו¬ 
לניה—ליטא). האווירה במשפטים אלה ידועה לנו היטב מהפרוטו¬ 
קולים של חקירת שני יהודים ויהודיה אחת בע׳ד בלובלין (ע״ע), 
1636 , שהואשמו בכישוף ובשימוש בדם נוצרי. הנאשמים נאבקו 
באומץ־לב במשך כל החקירה, ולא נשברו גם בעינויים. כששמע על 
כך הוגו גרוטיוס (ע״ע), הביע את דעתו כי עה׳ד היא תוצר של 
שנאת־היהודים, ואף הזכיר שהנוצרים הראשונים — ומאוחר יותר 
נוצרים־מינים — הואשמו בצודה דומה. במזרח אירופה זוהתה עה׳ד, 
עד המאה ה 17 , עם כישוף יהודי; באותה עת החל מופיע המוטיוו 
של שימוש בדם נוצרי למצות של פסח. ככל שהורע המצב בפולניה 
כך התרבו מקרי עה׳ד. באמצעות ועדי הארצות (ע״ע) שלחו היהודים 
משלחת לאפיפיור, וזה הטיל על הקרדינל גנגנלי ( 0308306111 ) — 
האפיפיור קלמנם יע^ x לעתיד — לחקור בעניין. בדו״ח מפורט 
שהוגש ב 1759 דחה גנגנלי את העלילה מכל וכל, והביע תקווה 
"שהכם הקדוש ינקוט אמצעים להגן על יהודי פולניה... כדי ששם 
הנוצרי לא ינואץ ע״י יהודים". 








859 


עלילת־דם 


860 


במאה ה 19 היו ע״ד גם בארצות המוסלמיות. המעלילים היו 
נוצרים. הידועה שבהם — ע׳ דמשק (ע״ע; 1840 ) ובעקבותיה היו 
ע״ד במקומות שונים באימפריה העות׳מאנית, בבירות( 1887 — 1901 ), 
בירושלים ( 1849 * 1870 ), וגם במצרים ( 1870 — 1892 ). 

בתקופה זו שימשו ע״ד בידי מנהיגי מפלגות אנטישמיות כדי 
לעורר את ההמונים הנבערים נגד היהודים, ופעמים גם למטרות 
פוליטיות מסוימות, כבע׳ דמשק, במאבק בין כוחות המערב על 
ההשפעה במזרח התיכון. "מומחים" אנטישמיים פרסמו מחקרים, 
שבאו להוכיח את אמיתות הע" ע״פ משפטים מן העבר וממקורות 
יהודיים, מהם: קונסטנטין חולווה דה פווליקובסקי — 10 ) £005130 

ץ) 51 ׳\\ 0 ) 111 ׳\\ 3 ? 16 ) 3 ^ 08016 — ב 0 פרו 111601:16 ' ז 016 10 01 ^ 1 מז 31 ' 1 ' 
113(1 ?1:3x1$ (״התלמוד בתאוריה ובמעשה״, 1866 ), וא. רפורט — 

65 ]ז 0 (} 06$ . 11 ( 16$ 1011$ 16 ) 11111$ 165 ; 1162 :> $308 1111 6 ז 6 ) 5 ץ 81 6 ? 

5 ג 31 ת:> 1 , ״המסתורין של הדם אצל היהודים בכל התקופות״, 1859 ). 
במשפטי ע״ד שנערכו במחצית ה 2 של המאה ה 19 ובראשית ה 20 , 
כאלה של טיסה אסלר (ע״ע) וביליס (ר׳ להלן), הופיעו בביהמ״ש 
עדים "מומחים" (כמו אוגוסט רולינג), שדבריהם נסתרו בצורה 
נמרצת ע״י ת״ח יהודים (י. ש. בלוך, ה. ל. שטרק, י. מזא״ה [ע׳ 
ערכיהם] ועוד). שיטה אחרת שפותחה בידי האנטישמים היתה 
להציג את עה׳ד כעובדה אמיתית "מפורסמת", ודוגמה ידועה לשמצה 
היא הערך דם ( 81111 ) כ -• 61 < 1 \, 16111:561160 ) 16$ > 111:11 ( 1 ' 61 :)ז 0 ׳$\ 1 ) 130 ־ 1 
81311660 $ , 1927 . 

הנאצים השתמשו בלי מעצורים בע״ד לתעמולתם. הם החיו 
טענות ישנות וערכו משפטים חדשים: ממל, 1936 , במברג, 1937 
(משפט חוזר), ולהרטיס (בוהמיה), 1940 . ב 1 במאי 1934 הוקדש 
העתון "שטירמר" כולו לנושא זה, ו״מדענים" גרמנים תרמו מאמרי¬ 
הם לכך. בערך 1 )־! 0 ךח 31 ס: 1 ? ב 611611 ז 6 ]: 61 ז$\ 1 > 1130 הנ״ל לשנת 
1935/6 , כתב פויקרט (): 61 ) 6061 ?), מדען גרמני נכבד, כי נותרה 
עדיין שאלה אחת: לאיזו מטרה משתמשים היהודים בדם זהי 

בתקופה המודרנית מצא אחד־העם (ע״ע) "חצי נחמה" בעה׳ד, 
בהיותה ההאשמה היחידה כלפי היהודים שאין בכוח "ההסכמה הכל¬ 
לית" להביא אותנו לידי פקפוק, שמא בכל זאת היא נכונה. וכשאדם 
שואל את עצמו — בהזדמנויות שונות — אם ייתכן שכל העולם 
טועה והיהודים צודקים, באה עה׳ד ומוכיחה כי אכן אפשרי כדבר 
הזה. 

עה׳ד היא מהצירופים הנוראים של אכזריות אנושית והנטיה 
האנושית להאמין בסיפורי־בדים. שום מחקר פסיכולוגי או סוציולוגי 
אינו יכול למצות את התהומות שבהן שקעו המסיתים והתעמלנים 
הרבים של תעתוע זה, שתוצאותיו היו השפלה, עינויים, רצח וגירוש. 
אולם, רוחות הרפאים שעוררו עה״ד הזיקו אף יותר מכך בהשפעתם 
על הלכי המחשבה של הנוצרים, ובעיוות דמותו של היהודי בעיניהם. 

מ. 

ברוסיה נצטרפה למסורת עה״ד גם מזימתם של חוגים אנטי־ 
יהודיים בשלטון ובציבור לפגוע ביהודים. עודד הראשונה ברוסיה 
אירעה ליד ויטבסק, בפסח 4.1799 יהודים נאסרו, אך שוחררו מחוסר 
הוכחות. אעפ״ב הסתמך המשורר דרז׳אווין על פרשה זו, בתזכירו 
לצאר על תיקון סדרי חייהם של היהודים ברוסיה. בשנים 1805 — 
1816 התעוררו ע״ד באזורים שסופחו מפולניה. א. גוליצין (ע״ע) 
החליט לשים קץ לכך, ובהסתמכו על החלטותיהם של מלכי פולניה 
והאפיפיורים (ר׳ לעיל) הודיע ב 1817 לשרי הפלך "את רצון הצאר, 
שמכאן ולהבא לא יאשימו את היהודים ברצח ילדי נוצרים בלי 
ראיות וע״פ הדעה הקדומה בלבד". למרות זאת הורה הצאר אלכ¬ 
סנדר 1 (ע״ע) פולוביץ לחדש את החקירה במקרה רצח של ילד 
נוצרי בוליז׳, שבו האשימו חוגים אנטי-שמיים את נכבדי היהודים 
בעיר. המשפט נמשך כעשר שנים ונסתיים בזיכוים של היהודים, 
ואעפ״ב סירב הצאר ניקולי 1 (ע״ע) לחדש את פקודת 1817 , בטענה: 


"יש בין היהודים פראים הזקוקים לדם נוצרים במנהגיהם". ע״ד 
ארעו גם בטלז (ע״ע), 1827 ׳ ובזסלב (ע״ע), 1830 , ובעקבותיהן כתב 
לוינזון (ע״ע) את ספרו "אפם דמים". משרד־החוץ הרוסי ערך חקירה 
סודית בנושא, ובה השתתף גם ו. דל (ע״ע); המחקר נדפס ב 1844 
בהוצאה מצומצמת והוא הרשיע את היהודים. ב 1853 החל משפט 
עודד בסרטוב (ע״ע), שנסתיים — לבדו מכל משפטי עה׳ד ברוסיה — 
בהרשעתם של 2 יהודים ומומר אחד. אמנם, מועצת המלוכה, שטיפלה 
בשלביו האחרונים של המשפט, הודיעה כי נמנעה מכל עיסוק בטיעו¬ 
נים תאולוגיים, ובכך ניטל, לכאורה, מהמשפט אפיו כע׳ד. בעת 
המשפט, שנמשך עד 1860 , אירעו מקרים רבים של האשמות יהודים 
בחטיפת ילדים, וב 1855 מונתה ועדה מיוחדת — ובה כמה משו¬ 
מדים — שהגיעה למסקנה, שאין הוכחה לשימוש היהודים בדמם 
של נוצרים. 

עם התעוררות התנועה האנטישמית ברוסיה, משנות ה 70 ואילך, 
הפכו עה״ד לנושא קבוע בעתונות ובספרות. בין מחברי כתבי הפלס¬ 
תר ייזכר א. לוטוסטנסקי (ע״ע). בקוטאים שבגרוזיה הואשמו כמה 
יהודים כפריים ברצח ילדה נוצריה ( 1879 ). במשפט זה הוקעו ברבים 
אפיו המדיני של המשפט וכוונותיהם הזדוניות של מארגניו. מוקדי 
הסתה היו בחוגי הכנסיה. במנזר שבסופרסל (בקרבת ביאליסטוק) 
נהגו להתכנס המונים כדי לחזות בעצמותיו של "הילד הקדוש 
גברילו״, שנרצח כביכול בידי יהודים ב 1690 . היהודים התגוננו ע״י 
פרסום ספרים (ביניהם: ספרו של חוולסון [ע״ע] "על כמה ע״ד 
מיה״ב נגד היהודים״, 1861 , ותרגום ספרו הנ״ל של לוינזון לרוסית), 
וע״י תביעת המסיתים לדין. 

למרות התגברות האנטישמיות החברתית והמדינית, לא נתנו 
השלטונות בימי אלכסנדר 111 (ע״ע) מהלכים לע׳ד, ורק עם ראשית 
המאה ה 20 התחדשו משפטי ע״ד. עם התגברות הראקציה, לאחר 
פיזור הדומה השניה ( 1907 ) והתחזקות האגף הימני, נעשה שוב 
נסיון בקנה מידה ממלכתי לביים ע״ד. הזדמנות לכך ניתנה במשפט 
בילים (ר׳ גם לעיל). באוגוסט 1911 הואשם מנחם מנדל בילים 
( 1874 — 1934 ) ברצח אנדריי יושצ׳ינסקי, בן ה 12 ׳ בקייב. במשך 
שנתיים ישב במאסר לשם חקירה. משפטו נמשך כחודש ימים, בסתיו 
1913 , ובסופו זוכה ע״י חבר־מושבעים. המשפט הוכן ע״י שר־המש־ 
פטים שצ׳גלוביטוב, והיה למאורע מרכזי בחיי רוסיה ויהודיה. הסתה 
עקיפה התנהלה סביבו בעתונות האנטישמית, ברחוב ובכנסיות, ומעל 
במת הדומה איימו האנטישמים בהשמדת יהודי רוסיה. אולם הסתה 
זו הפכה את עניינו של ביליס לעניין פוליטי ממדרגה ראשונה, 
ולהגנתו התייצבו טובי עורכי הדין הרוסיים (וע״ע גרוזנברג), כל 
דעת־הקהל הליברלית והסוציאליסטית, ואף חלק מן המחנה השמרני. 
אליהם הצטרפו מאות אנשי רוח ומלומדים ברוסיה (בראשם ו. 
קורולנקו ומ. גורקי) ובאירופה כולה. בזיכויו של בילים היה משום 
מפלה פוליטית למשטר. למרות זאת המשיכה הממשלה לסייע למפיצי 
העלילה בקרב ההמונים עד פרוץ מהפכת 1917 . המשטר הסובייטי 
העמיד לדין את האחראים למשפט בילים בימיה הראשונים של 
המהפכה. בשנים האחרונות, במסגרת התעמולה החריפה נגד דת 
ישראל ומדינת ישראל, אירעו פה ושם ביטויים של ע׳ד במחוזות 
נידחים של בריה״מ (גרוזיה, דאגסטן, אוזבקיסטן). המפורסם בהם — 
הופעתו של מאמר בעתון מקומי בדאגסטן (קווקז) באוגוסט 1960 , 
שטען כי היהודים שותים לצרכי דתם דם מוסלמים. בהתעוררות דעת 
הקהל דוכאו נסיונות אלה באיבם. 

האיבה הערבית ליהודים בתקופה המודרנית הביאה להת־ 
יחסות מחודשת לעלילות־דם ישנות בפרסומים ערביים. ספרים כאלה 
ופרקים בספרים ראו אור בעיקר במצרים בשנות ה 60 (לדוגמה: 
״סודות הציונות״, 1957 ; ״זבחי אדם תלמודיים״, 1962 ; "הוטיקן 
והיהודים״, 1964 ). 

י. ס. 


861 


עלילוו־דם 


עלית־משה 


862 


י. מ. לנדאו, עלילות דם ורדיפות יהודים במצרים בסוף המאה ה 19 
(ספונות ה׳), תשכ״א * י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, ב׳, 
398 — 423 , 1966 ; מ. הכהן, משפטים וע״ד, 1967 ! י. הרכבי, עמדת 
הערבים בסכסוך ישראל-ערב, עמ׳ 250 — 254 , 1968 ; י. מאיר, ששים 
שנה למשפט בייליס (העברי, כ , ), תשל״ג ? קבצי "מחניים , / פ/ ק"י— 

קי״א, מוקדשים לע״ד ; 4771071 ) 23 4 / 75 / 1 ) 6 [ 7/16 צ ^€ב־ 50 .,. 1 . 13 
; 1926 , 6 ק 0 * £14 0 * £05/6 [ 0 674/5 [ ,ת £011 ־ 1 ב 1 א .ס . 4 ; 1909 , 166 [ 50611 
, 8.0111 . 0 ; 1935 , 101 * 7 #€11155 5/16 ; 15711 * 720 [ 0 /( 06647 ,■ €1 § 12 " . 1 \ . 4 
061/3 ,£־ 61 כ 1 .ת 6 :!ו 301 ־ 1 י ד ./ ; 1935 ,' 611 [ 16 '.( 5 13 * 0 61 ? 1 ב 1 * 36 * 1311 #111101 
- 501 . 1.1 \ ; 1966 , 1661150510725 / 81003 י 1 :> 111 ת $2 ; 1943 , 611 / 5 [ 1116 . 0123 

. 1967 , 73056 / 0 70*030x ,מ?!) 

עלי פאשא - ־ 1 ; . ^ 12 — ( 1744 [?] — 1822 ), לוחם ומדינאי 
תורכי. אביו וסבו היו מושלי טפדלן שבאלבניה. בילדותו 
התייתם ע׳ מאביו, ואמו הנמרצת ארגנה כנופיה לשיקום מעמדה של 
המשפחה; ע/ שעמד בראש הכנופיה. שירת את מושל דלוינו, נשא 
את בתו לאשה. ולבסוף גרם לרציחתו וירשו ( 1787 ). ב 1786 מונה 
ע׳ למושל טריקלה וב 1787 למושל ינינה. מאז היתד, ינינה למרכז 
שלטונו ושמה נקרא עליו ("הארי מינינה"). 

במלחמה נגד אוסטריה ורוסיה ( 1787 — 1792 ) הצטיין ע' בקרבות 
נגד האוסטרים והשתתף בדיכוי מרידות שפרצו במהלכה בסרביה 
ובחבל סרלי שבאפירוס. ב 1802 נתמנה מושל רומליה. הוא נהג 
כשליט עצמאי למעשה, וקיבל מצרפת נשק כדי שיסייע במאבקה עם 
רוסיה על האיים האיוניים. אחרי שלום טילזיט בין רוסיה לצרפת 
( 1807 ) עוררו הצרפתים מרד יוונים בטריקלה נגד ע/ אך בנו דיכא 
את המרד. הוא סיפח לעצמו את מחוז ולונה, השליט את בניו על 
מוראה ומרכז יוון וסייע לבריטים להשתלט על האיים האיוניים. 
ב 1820 הדיחו השולטאן מחמוד 11 ; ע׳, שבניו עזבוהו, התבצר ביני- 
נה, עד שזו נפלה אחרי 2 שנות מצור, והוא נהרג במנזר סמוך. 

ע׳ הצטיין באומץ־לב, ערמומיות ואכזריות חסרת־מעצורים. ביני־ 

נה הקים חצר ובה הסתופפו אמנים, משוררים ואישי־רוח יוונים, 
מוסלמים וכמה אירופים, והיא היתר, מרכז לתרבות יוון. אנשי שם 
רבים, ביניהם בירון (ע״ע), ביקרו בה. שלטונו היה מהמניעים 
למלחמת העצמאות ביון (ע״ע, עט׳ 479 ). על היהודים הטיל מסים 
כבדים, ורבים מהם נמלטו מתחומי שלטונו. 

16 ( 7 :. 3.7 ,־ 100161 ? ; 1928 , 761/61671 36 . 3 , 1 >ו 31 זע>וז 01 .מ . 0 

. 1971 , 071111710 [ [ס 710713 ( 1 ) 01 

עלי שר נואי(נווי) — רום׳! 1113801 !ז!, 13/13.471 ; 1 ! 1 ־ 1 קז 1 ש 11 \. 4 * 

( 1440 — 1501 ), משורר, צייר, מוסיקאי ומדינאי אוזבקי. היה וזיר 
השולטאן חסין באיקארא. לע׳ ולעמיתו ג׳אמי (ע״ע) היתד, השפעה 
מכרעת על השירה התורכית. בכתביו, שרובם היו תרגומים מפרסית, 
יסד ע׳ את הלשון האוזבקית הספרותית. פעל רבות באסכולה מיו¬ 
חדת ששלטה באימפריה העות׳מאנית בשנים 1450 — 1600 . 

ע׳ חיבר 29 יצירות באוזבקית ובפרסית; החשובות הן באוובקית, 
ביניהן 4 דיוואנים על נושאים ליריים־רומנטיים, ספר ביוגרפי על 
משוררים וספר שבו מנסה ע׳ להוכיח את עליונות השפה האוזבקית. 
ע׳ היה פטרונם של עשרות משוררים בעלי שם, ביניהם גם ג׳אמי. 

, 0166 .[ .£ ; 1948 . 4 

. 1963 — 1958 י (.ע.$ י \ 11£ מ 1 ) 1 ^- 1 ״׳(־ז 7065 0550771071 [ 0 /(* 771510 

עלית , קבוצת־אנשים, המובדלת מכלל האוכלוסיה ונהנית ממ(נופול 
על משאבים חמריים, מהשפעה בתחום חברתי מסוים ומ¬ 
עמדה חברתית גבוהה יחסית (ע״ע סוציולוגיה: הריבוד החברתי, 
עט׳ 561 ). 

תורת-הע/ שנציגיה העיקריים היו גאטאנו מוסקה (ע״ע; 1858 — 
1941 ) ווילפרדו פארטו ( 31:610 ? 10 *״ 11 ו 7 \; 1848 — 1923 ), ניסתה 
לסתור את התורות הדמוקרטיות, הליברליות והסוציאליסטיות, 
שדגלו בתפיסה השוויונית והבלתי־היירארכית של יחסים בין 
בני־אדם. המצדדים בתורת־הע/ לעומתם, הדגישו, שלסוג המנהיגות 
השפעה מכרעת על החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים, וזאת 


באופן בלתי־תלוי באינטרסים של יחידים וקבוצות מעמדיות. כמו 
שאר התאוריות הפוליטיות, גם תאוריה זו היתה חד־צדדית, ולא 
הסתפקה בראיית המנהיגות כאחד הגורמים החשובים בחיי־החברה, 
אלא ראתה בה את הגורם המכריע. כתוצאה מכך, התאימו חלקים 
מהתאוריה לאימוץ ע״י הפאשיזם והנאציזם. 

מיון מקובל לעליות (ע״) השונות מבחין בין: (א) ע" פוליטיות, 
שתפקידן המרכזי לקבל החלטות ולקבוע את מדיניות־ההפעלח של 
משאבי-החברה. (ב) ע" כלכליות, צבאיות, דיפלומטיות ומדעיות; 
תפקידן לסייע בהתמודדות של החברה עם סביבתה הפיסית והחב¬ 
רתית. (ג) ע״ שעיקר ייחודן — סמכות מוסרית; דוגמות אפייניות 
לכך הם הוגי-דעות למיניהם, מחנכים בעלי־שם וכיו״ב, התורמים 
רבות לטיפוח הזהות התרבותית הסגולית של החברה. (ד) ע" 
משטחים מגוונים, כגון: אמנים, כוכבי קולנוע ותיאטרון, ספורטאים 
מצטיינים וסופרים, שאע״ם שתפקידם שונה, הרי המשותף להם הוא 
היותם מעבירי-ערבים (קומוניקטורים), ולאו־דווקא יוצרים או פר¬ 
שנים מקוריים. 

ריבוין של ע", המתמחות כל אחת בתחום מצומצם, היא תופעה 
אפיינית לחברה המודרנית. תהליך הדיפרנציאציה בקרב הע׳ הכד 
סרתית הביא ליצירת הדפום הקיים. ההבדל בין המעמד השליט 
בחברות טרום־מודרניות לבין הע׳ בחברה המודרנית מתבטא בכמה 
תחומים: (א) המעמד השליט בחברה הטרום־מודרנית היה קבוצה 
חברתית אחידה בדרך־חייה, ואילו הע" בחברה המודרנית הן רבות 
ומגוונות. (ב) תחומי סמכותו ואחריותו של המעמד השליט רחבים, 
ואינם ניתנים לסיווג ברור, ואילו ד,ע" מתמחות בתחום צר, ואחריותן 
מצומצמת יותר. (ג) דרך־הכניסה למעמד השליט היתה בד״כ בזכות 
ההשתייכות הביולוגית או באמצעות נישואין, ואילו בכל הנוגע 
לכניסה לע׳ המודרנית — משקל גדול, אם־כי לא בלעדי, לנתונים 
האישיים ולהשגי הפרט. 

בחברה המודרנית שונות הע", בגלל תכונותיהן והתפקידים 
השונים שהן ממלאות, וכן גם במידת־אחריותן, מקור כוחן. איכות 
התגמולים, שהן מקבלות, וכמותם. את הע״ החשובות — מבחינת 
היכולת לעצב את דמות החברה ולהשפיע על גורלה — מכנים ע" 
אסטרטגיות, ועמהן נמנית הע׳ הפוליטית. ע" אחרות, שמידת־אחריותן 
מצומצמת לתחומים ספציפיים, הן שוליות■ כגון הע׳ הספורטיווית. 
השוני בין הע" בא גם לידי ביטוי בשיטות־הגיוס השונות, המאפ¬ 
יינות את הכניסה ואת החברות בע" שונות. בד״כ ניתן להצביע על 
כמה שיטות-גיוס מרכזיות, והעיקריות בהן הן: גיוס על בסיס 
של מוצא והשתייכות לקולקטיב מסוים (משפחתי, אתני, דתי וכר)! 
קואופטציה — צירוף חברים ע״י חברי הע׳ עצמה, לאו־דווקא על 
בסיס של שיקולי מוצא חברתי; כניסה והצטרפות על בסים של 
כשרון והשגים אישיים. במציאות פועלים צירופים שונים — גם 
כתוצאה מההצע והביקוש. 

ט. ב. בוטומור, העילית והחברה, תשכ״ה; קבוצות ע , ושכבות מנהיגות 

(קובץ הרצאות), תשכ״ז 1 ; 1939 ,;! 0111 $ה !!!!מ ס !/־ 7 .ס 

, 116/1071 '!/ 7.66017 5 / ס 6 § 3 071 171 /( 506165 0/23 73071 ,רת 1101 ב 1 ת 12 \ 

. 11 ־ 61 ) €1055 713171£ 5116 0713 651116 ) 5511 506101 , 011 ־ 41 ■ .>! ; 1940 
. 1956 , £1156 ' 7015/67 16 [ 7 , 4111$ ^ ./^ . 0 ; 1950 ,( 1 ,. 800101 0£ 

מ. ליס. 

עלץז־הנער, ע״ע ארץ־ישךאל, עם׳ 1021-1018 . 

עלית״משה (ביוד ;>נ 60 סטש^ 1 ? 1 /ן^וז.ג 6 ׳\\ד), חיבור יהודי אפו- 
קאליפטי מימי בית שני. המקור העברי (או הארמי) אבד, 
ומהתרגום היווני שרדו רק מובאות. חלק נשתמד בתרגום לאטיני 
(מיוונית) בכ״י מהמאה ה 6 . אבות הכנסיה טוענים שדברי איגרת יהודה 
שבברית החדשה (פסוק 9 ), על הריב שבין מיכאל והשטן על גופתו 
של משה■ מקורם בספר זה. הטכסט שהגיע לידינו פותח בדברי משה 
לפני מותו ליהושע, בהם הוא מוסר לו את ספר התורה ומנבא לו 



863 


עלית־משה — עלמוליכות 


864 


את עתיד העם. בסוף פרק ה׳ מדובר על הנהנים הרשעים שלפני 
מרד החשמונאים, ובראשית פרק ו׳ מדובר על הנהנים הרשעים — 
שייקראו "נהני אל עליון" ושיהיו גם מלבים, הלוא הם נהני בית 
חשמונאי האחרונים; אח״ב נרמזת מלבות הורדוס ובניו. בפרק ז׳ 
מדובר על קבוצת רשעים צבועים, כנראה הפרושים, ובפרק ח׳ — 
על מלך רשע, שגזירותיו זהות לאלה של אנטיוכוס אפיפנס. נאמר 
שבימיו יהיה איש משבט לוי, ושמו 12x0 ׳, ולו 7 בנים•, איש זה 
יאמר לבניו שייכנסו עמו למערה ושיעדיפו למות עמו מלעבור על 
מצוות ה׳, מתוך הכרה ש״דמנו יזכה לנקמה לפני ה׳". מותם לא 
נזכר במפורש. בפרק הבא (י׳) מנבא משה על בוא מלכות השמים 
ואחרית הימים, ובשני הפרקים האחרונים מקונן יהושע על מותו 
הקרוב של משה. משה מנחמו, והטכסט נפסק באמצע משפט מדבריו. 
לסוף הספר רומז, כנראה, פסוק ט׳ של איגרת יהודה הנ״ל, ויש 
להניח שהסיפור הזה היה אחת הצורות הקדומות של סיפור מות 
משה הנפוץ במדרשים. 

ברור שהמצב ההיסטורי המשתקף בפרק ו׳ הוא זה שבין השנים 
6 — 30 לסה״נ, והמאורע האחרון המתואר שם, הם מעשיו האכזריים 
של וארוס (ע״ע א״י, ענד 372 [ 4 לסה״נ]). קושי טמון בכך שאחרי 
הדברים על קבוצת הצבועים שבפרק ז׳, מתואר מלך נכרי שמעשיו 
מעשי אנטיוכוס. יש הרואים בו את אדריאנום, או את המלך הרשע 
של אחרית הימים (ע״ע אנטיכריסט), אך בספר לא נזכר חורבן בית 
שני. יש חוקרים המשנים את סדר הפרקים. נראה ביותר שלספר 
קדום הוכנסו׳ זמן מה אחרי מות הורדוס, הפרקים ו׳—ז ׳ : מחברם 
זיהה את הכהנים הרשעים שלפני מרד החשמונאים עם מלכי בית 
חשמונאי ולכן דילג על תיאור המרד עצמו, בעוד שאת תיאור 
אנטיוכוס הרשע (פרק ח׳) הבין כתיאור אחרית הימים. מסתבר 
אפוא שהספר עצמו, בלי האינטרפולאציה שמראשית המאה ה 1 
לסה״ג, נתחבר בימי גזירות אנטיוכוס, מתוך להט שבעקבות מעשי 
קידוש השם אז, ומתוך תקווה לגאולה קרובה מאוד. האינטרפולאטור 
המאוחר התנגד למלכי בית חשמונאי ולהורדוס הרשע. אם הצבועים 
בפרק ז׳ הם הפרושים, הרי שהפולמוס נגדם דומה לזה הנמצא 
במגילות מדבר יהודה ובדברי ישו, אך האשמתם ברדיפת־בצע 
ובעוול חברתי, כמו ב״עליית משה", הוא מוטיוו נדיר מאוד בפול¬ 
מוס זה. מהרעיונות הדתיים שבספר יש לציין שהמחבר דוגל ברעיון 
הגזרה הקדומה (ע״ע). הספר נכלל במהדורת הספרים החיצוניים 
(ע״ע) של א. כהנא (א׳, שי״ד—שכ״ה), תרצ״ז׳ ובמהדורת א. ש. חר¬ 
טום (א׳, 1 — 27 ), תשכ״ה. 

ש.א.ליונשטם, מות משד, (בתוך; ספד היובל לכבוד ג. שלוט), תשי״ח; 

ד. פלוסר, קידוש השם בימי בית שני וראשית הנצרות (בתוך; מלחמת 

קודש ומארטירולוגיה; קובץ הרצאות בכנס ה 11 לעיון בהיסטוריה), 

תשכ״ח נ , ¥ 0 x 0 י ז 1,1611 ; 1897 , 1£0$0$ / 0 £011 ק £$$11171 , 5 ^ 1 ־ 01331 . 1 ־ 1 , 11 

; 1961 ,(^^ 1116 £$0001)! £110 1)00111110 0 / 1 )671^0011(6 (115, X זס 

££1101611 00$ ־ 01 110$ ^ 70 ^ 1 ^ 0 ^ $011 ? ץ. ) 11 ) 111011011 ) 171170 , 06111 $ 

3 זק 1 ז 50 ) 0 ס 11 ס 1$1 ? 1 1 ) 10 ) ¥01 ,ז€$$ט £1 . 0 ; 1970 , 141 ־ 128 , 11110111 ) ¥0$1 

. 1971 ,( 1 ^ XX י 3 מ 113 וחע 0501 י 141€1 

ד. פ. 

עלמא (־^*־י• — צורת הריבוי של עאלם — מלומד), 

חכמי־דת ומורי־הלכה מוסלמים העוסקים בפרשנות 
הקראן והחדית׳(ע׳ ערכיהם) ובהרחבת ההלכה. הע׳ חייבים בבקיאות 
במסורת׳ בחוק ובתאולוגיה של האסלאם (ע״ע). במדינה מוסלמית 
מודרנית מתייחס המונח למועצת חכמי־דת המתמנים ע״י השלטונות. 
הע׳ כמקיימי המסורת מבטאים את הסכמת (אג׳מאע) חכמי-ההלכה 
לשינויים וחידושים בענייני דת, והכרעתם היא סופית בכל השאלות 
הקשורות בחוק ומשפט ובתאולוגיה. הם שימשו תמיד לריסון השלי¬ 
טים והגבילו מושלים חסרי-אחריות. במקרים רבים, כשהצליחה 
ממשלה להשתלט על ד.ע׳, היה העם נוהג לפנות לחכמי־הלכה ולתאו־ 
לוגים פרטיים. — מנחה־התפילות במסגד (אמאם), המפתי (ע״ע) 


והשופט (קאדי) בקהילה מוסלמית מתמנים מחוגי הע/ השפעת הע׳ 
אינה נובעת ממעמדם הרשמי בלבד, אלא מן הכבוד שיש להם בעיני 
הציבור. בימים עברו סרבו רבים מהם לקבל תפקידים רשמיים. 
הע׳ נמנים בד״כ עם היסודות השמרניים במדינה, אולם כיום יש 
ביניהם בעלי נטיות ליברליות. בפסקי־הדין שהם פוסקים, משתדלים 
ר,ע׳ לקיים את ההלכה, אולם הם מכירים גם באפשרות להנהיג 
תיקונים על-יסוד ה״אג׳מאע". מעמדם ירד בדור האחרון ברוב 
המדינות המוסלמיות, אולם הם עדיין משפיעים על דעת־הקהל. 
בתורכיה בוטלו כליל זכויות־היתר שהיו להם בימי הח׳ליפות. 

ג. בר (עורך), ד,ע׳ ובעיות דת בעולם המוסלמי, תשל״א. 

עלמוליכות (׳ל״ע״^מססמקט?), בפיסיקה, — חמרים מסוימים 
עוברים בטמפרטורות נמוכות מאוד (ר׳ להלן) למצב העל־ 

מוליך שאחת מתכונותיו הבולטות היא הולכת זרם חשמלי ללא 
התנגדות. תופעת הע׳ נתגלתה בשנת 1911 ע״י הפיסיקאי ההולנדי 
ק. אונם ( 00065 .£) בעת חקירת ההתנגדות החשמלית של מתכות 
בטמפרטורות של הליום נוזל. 
המעבר מן המצב הנורמלי למצב 
העלמוליך מתרחש באופן חד ב¬ 
טמפרטורה קריטית .,יד, מוגדרת 
היטב, האפיינית לכל אחד מן 
החמרים העלמוליכים. ההתנגדות 
החשמלית במצב העלמוליך היא 
אפם ככל שניתן למדוד. טבעות 
עלמוליכות יכולות לקיים זרם חשמלי במשך שנים ללא כל דעיכה 
הניתנת לגילוי באמצעי־המדידה הקיימים. 

עד לראשית שנות ה 70 נתגלו למעלה מ 1,000 חמרים עלמוליכים 
וביניהם כ 25 יסודות מתכתיים, נתכים רבים, תרכובות בין־מתכתיות, 
ואף מוליכים־למחצה מסוימים. בכל החמרים האלה נעים הערכים 
של 0 ד בין £ ס 0.01 ל:> 21 0 1 . לגבי הנחושת, הכסף והזהב (שהם 
המוליכים הטובים ביותר במצב הנורמלי), המתכות חאלקליות, המ¬ 
תכות הפרומגנטיות והעפרות הנדירות (פרט ל 82 ), הטמפרטורה 
הקריטית, אם היא קיימת, נמוכה מ. 0.01 0 8 . בחמרים אלה לא נתגלה 
המעבר למצב העלמוליך. מתכות רבות אחרות אשר אינן עוברות 
למצב העלמוליך בתנאים הרגילים עושות כן בלחצים גבוהים. 

חומר במצב העלמוליך מאבד את תכונת הע׳ שלו ומגלה הת¬ 
נגדות חשמלית נורמלית כאשר הוא נתון להשפעת שדה מגנטי 
מספיק חזק. המעבר למצב הנורמלי מתרחש כאשר ערך השדה מגיע 
לערך קריטי ( 1 ) , 11 התלוי בטמפרטורה (ר׳ ציור 1 ). החמרים 
העלמוליכים מתחלקים לשני סוגים בהתאם להתנהגותם בשדה מג¬ 
נטי• ( 1 ) העלמוליכים מסוג ראשון דוחים מתוכם לחלוטין את קווי 
השטף המגנטי כל זמן שמתקיים 11 < (ד), 11 (ר׳ ציור 2 ). תופעה 
זאת, הידועה כאפקט ז 18$11£ :> 14 , היא תכונה בסיסית של המצב העל- 
מוליך, אשר אינה מתחייבת מן התכונה של הולכת חשמל ללא 
התנגדות. הקשר בין השטף המגנטי 8 , השדה החיצוני 11 והמגנטי- 
זציה 14 (ר׳ ציור 3 א) הוא 14 זי 4 + 11 = 8 (ע״ע מגנטיות). מכאן 
שכאשר 0 = 8 אזי 14 % 4 - = 11 והעלמוליך מתנהג כמו דיאמגנט אי- 
אידאלי. הערכים האפייניים של השדה הקריטי בעלמוליכים אלה הם 



ציור 2 • אפקט ז£ת 1£15$ ^ 







ס* כ 
נורמלי 





חצב 

עלמזליך 

\ 

1 



1, 7 


ציור 1 ; ההתנהנות של (׳ז')־!! 





865 


עלמוליכוות 


עלמין, קרב אל־ 


866 



ציור 3 : דמננטיזציר, בעלפזלינים מן הכוג הראשון (א) ו;זענ' (ני 

מסדר־גודל של 831155 100 . עם העלמוליכים מסוג זה נמנים דגמים 
נקיים של חמרים רבים ובמיוחד של היסודות המתכתיים. ( 2 ) בעל- 
מוליכים מן הסוג השני 0 = 8 כל זמן שעצמת השדה המגנטי 
נמוכה מערך קריטי .>!{. בשדות גבוהים יותר מתחילה חדירה 
חלקית של קווי השטף 8 לתוך החומר, אבל ההתנגדות החשמלית 
היא עדיין אפם. כאשר מגדילים את השדה 9 לערך קריטי שני 11 02 
מקבלים חדירה מלאה של השטף המגנטי והע׳ נעלמת לחלוטין. 
הערכים של מגיעים לסדרי גודל של 831158 10 5 , דבר המאפשר 
שימושים טכנולוגיים של עלמוליכים המשתייכים לסוג זה. על 
המגנטיזציה בעלמוליכים אלה — ר׳ ציור 3 ב. בין העלמוליכים 
האלה מוצאים בעיקר נתכים ומספר מתכות־מעבר בעלות התנגדות 
חשמלית גבוהה במצב הנורמלי. 

המעבר מן המצב הנורמלי למצב העלמוליך הוא מעבר פאזה 
תרמודינמי למצב מסודר של אלקטרוני ההולכה. אחד הביטויים של 
סדר זה הוא הופעת פער־אנרגיה בספקטרום העירורים של מערכת 
האלקטרונים. כתוצאה מכך, מסוגל חומר במצב העלמוליך לבלוע 
רק פוטונים בעלי אנרגיה העולה על פער זה. 

ההבנה העיונית של תופעת ר,ע׳ מתבססת כיום על התאוריה 
המיקרוסקופית־תיאורית 808 (על שם ג׳. ברדין [ע״ע, כרך מילו¬ 
אים], ל. נ. קופר (ז 6 ק 0 ס 0 )ז וג׳. ר. שריפר (זפ 16££ ז! 1 ם 5 ), 1957 ). אחד 
השלבים המכריעים לקראת ניסוח התאוריה המיקרוסקופית היה גילוי 
האפקט האיזוטופי, לפיו הערך של באיזוטופים שונים של אותו 
החומר מתכונתי ל כאשר הוא המסה של האיזוטופ. הדבר 

מצביע על החשיבות של תנודות היונים בסריג (פונונים, ע״ע מוצק, 
מצב, ענד 800 ) להבנת המכניזם הגורם לע ׳ . כתוצאה מן האינטראקציה 
בין תנודות אלה ובין אלקטרוני ההולכה יוצר כל אלקטרון עיוות 
של הסריג בסביבתו. עיוות זה מושך אליו אלקטרון אחר וכך נוצר 
באופן עקיף כוח משיכה בין שני האלקטרונים. אם כוח זה חזק 
יותר מן הדחיה האלקטרוסטטית שביניהם, הם ימשיכו לנוע בחומר 
כזוג קשור. במצב העלמוליך האלקטרונים בסביבת אנרגיית פרמי 
(ר , שם, עט , 798 ) קשורים זה לזה בזוגות, וזהו אופי הסדר שהוזכר 
לעיל. האנרגיה המזערית שיכולה להבלע ע״י חומר עלמוליך היא 
האנרגיה הדרושה לשבור את הקשר של זוג כזה, שהוא מסדר גודל 
של 3 637 ~ 10 . ההולכה החשמלית במצב העלמוליך נעשית ע״י זוגות 
אלקטרונים. 

אחד האישורים הישירים לתאוריה של 808 נמצא בתופעת הק- 
וונטיזציה של השטף המגנטי. השטף המגנטי דרך טבעת מוליכה 
נושאת זרם, יכול לקבל רק כפולות של 80/0 ( 8 הוא הקבוע של 
פלאנק, 0 — מהירות האור ו 9 — המטען של נושאי הזרם). בנסיון 
מתקבל 20 = 9 כאשר 6 הוא מטען האלקטרון, ומכאן שנושאי הזרם 
במצב העלמוליך הם זוגות אלקטרונים ולא אלקטרונים בודדים 
כבמצב הנורמלי. 

התאוריה של 808 מתארת באופן איכותי את רוב התכונות של 
המצב העלמוליך, ובמקרים רבים מאפשרת גם תאור כמותי. יחד עם 
זאת, לא ניתן עדיין לחשב באמצעותה את הערך של 0 ז, או לחזות 
אם חומר מסוים יהיה עלמוליך. 


תופעת הע׳ איננה מנוצלת (כיום) להולכת חשמל למרחקים 
גדולים בגלל הצורך בטמפרטורות נמוכות מאוד לאורך הקו כולו, 
אבל יש לחמרים העלמוליכים שימושים מעבדתיים וטכנולוגיים 
אחרים. הנפוץ שבהם הוא בבניית אלקטרומגנטים: באלקטרומגנט 
רגיל הופך לבסוף כל ההספק החשמלי הנמסר לחוטי הליפוף לחום, 
ותצרוכת החשמל של אלקטרומגנט בעל 83055 ' 10 עלולה להגיע 
למגה־ווטים לשעה, לעומת אלקטרומגנט בעל חוטי ליפוף עלמוליכים 
בו אין הפסדי חום כלל. נוסף לכך הולך וגובר השימוש בחמרים 
עלמוליכים לבניית מכשירי מדידה מעבדתיים מדויקים. 

. 1962 ,.' 6 ג ת £0 תץ״ 1 .\ 7 .£ 

ח. גר. 

עלמי[, קךב אל", מהקרבות המכריעים במלה״ע 11 . התנהל 
במצרים'ב 4.11.1942 — . 23.10 ביזמה בריטית, ונקרא ע״ש 
ישוב בחוף הימה״ת,כ 100 ק״מ מערבית לאלכסנדריה(ע״ע מלה״ע 11 , 
עמ , 693 ). 

מתכנן הקרב היה מונטגומרי (ע״ע). לרשותו עמדו 195,000 איש 
(בריטים, אוסטרלים, נידזילנדים, הודים, יוונים־גולים וצרפתים 
"חפשים"), 1,029 טנקים 
ו 908 תותחים. שהיוו את 
הארמיה ה 8 . ליריבו, רומל 
(ע״ע), היו 104,000 איש, 
איטלקים וגרמנים. לרשותו 
עמדו 496 טנקים ו 518 תו¬ 
תחים. העליונות האווירית 
הבריטית-אמריקנית הסתכ¬ 
מה ב 530 מטוסים מבצעיים 
מול כ 350 . לקרב קדמו 
נסיונות־הטעיה מתוחכמים. 
משימת מונטגומרי היתד, 
לתקוף חזיתית מערך עמוק 
מוגן ע״י 445,000 מוקשים, 
שלא ניתן היה לאיגוף. 

הקרב נפתה בליל ה 23.10 
בהפגזה של כ 900 תותחים 
בריטים, בעקבותיה נפתחה 
הסתערות־חי״ר לאור הירח, 
שמשימתה היתר, לפרוץ 
"פרוזדורים" בשדות־המוק- 
שים בשביל הטנקים שיבו¬ 
או בעקבותיה. במשך הקרב 
גיסות "הציר" הלכו ונש¬ 
חקו, ואף סבלו מאוד מהתקפות־אוויר ומדלדול משאבי הדלק והאס¬ 
פקה. ב 26.10 יזם מונטגומרי, בכושר ארגוני רב, התקפה־רבתי נוספת 
ע״י עתודותיו הרבות. גם התקפה וו נפתחה׳ בליל 1/2.11 , בהפגזה 
מרוכזת, ושוב כללה הסתערות־חי״ר לאור הירח, כשהטנקים בעקבו¬ 
תיה. מאבק שני זה נסתיים בהשמדה, למעשה מוחלטת, של השריון 
הגרמני־איטלקי. לרומל נותרו 36 טנקים בלבד, והוא פקד על כוחו¬ 
תיו התשושים לסגת. 

קרב א״ע עלה לבריטים ולבעלי־בריתם בב 13,500 הרוגים, 
פצועים ונעדרים. לרומל אבדו, לפי אומדן, כ 59,000 איש (כ 29,000 
הרוגים ופצועים, ויותר מ 30,000 שבויים), וכל ציודם. כ 500 טנקים 
בריטים נפגעו, אך כ 300 מהם תוקנו. ל״ציר״ אבדו כליל כ 460 
טנקים. כוחות־האוויר הבריטים־אמריקנים ביצעו בקרב כ 12,000 
גיחות׳ ואיבדו, בעיקר בתקיפות־קרקע, 97 מטוסים. אוויריית "הציר" 
איבדה 84 מטוסים ב 3,000 גיחות. 

הנצחון בא״ע הושג ע״י יישום השיטות שהגרמנים כד, הצליחו 



קרב אל־עלמין: 1 , אוסטרלים; 2 . ברי¬ 
סים; 3 . ניו־זילנדים; 4 . דר 1 ם-אפריקאים; 
5 . הודים; 6 . יוונים; 7 .- 8 . בריטים; 
0 . צרפתים; 10 , 11 , 12 . שריח בריטי 
1 . גרמנים ואיטלקים; שריון אי¬ 

טלקי; 11 ז 1 , 111 ׳\. נרמנים; צ 1 . שריון 
גרמני; צ. שריון איטלקי; %1 . שריון 
גרמני; 11 צ. איטלקים; 111 צ. שריון 
איטלקי 








867 


עלמין, קרב אל־ ■— עלקות 


868 



קרב אל־עלמיו: חיילים בריטיים תופטים מחסה מפני הפגזה מאחורי טנק גרמני 
עזוב (בריעות מחיאון־המלחמה האימפריאלי בלזנדח) 


להפעילן עד אז, היינו ריכוז גייסות, ציוד־לחימה וכוחות־אוויר 
מוחצים נגד אויב נחות. נסיגת כוחות רומל מא״ע מערבה נמשכה 
ללא הפוגה יותר מ 6 חדשים, והיא נסתיימה בכניעת כל גיסות 
הגרמנים והאיטלקים בתוניסיה במאי 1943 . קרב א״ע היה הגורם 
העיקרי לכניעת גיסות "הציר" בצפון־אפריקה, ותוצאותיו הצילו 
את היישוב היהודי בא״י. 

דז. קיפנברגר, בריגדיר־הרגלים, 229 — 245 , תשי״ז;. 5 .^\ 
; 1950 , 586-603 , 116 ) 7 / 0 6 § 1 ז 711 7116 : 17 ,? 4/0 170714 5600724 7116 
. 0 ; 1953 , 67$ <} 0 ? 7.011117161 7116 ,(.^ס) : 13311 1611 )^ 1 . 8 

1464116770716071 7116 ,;■! £31 ז 135 ? . 0 . 5 . 1 ; 1960 , 06716701$ 65611 ( 7 7116 
171 70706 $ 1116 4x1$ /ס $1711611011 6 ( 7 7116 : 17 , 7051 1414416 0714 

. 1966 , 1-79 , $7100 4 

פ. פ. 

עלקות ( 13 ) 011131 : 0 ־ 11 ׳)׳ מחלקת תולעים טפיליות הכוללת למעלה 
מ 3,000 מינים, ביניהם הגורמים למחלות קשות. הע" חיות 
בעיקר במעי אדם ובע״ח וניזונות מרקמות־הגוף או מדם. מיני הע" 
נבדלים זה מזה במבנה הפנימי של הגוף. לכל מין של ע׳ ישנו 
פונדקאי האפייני לו בלבד (והשר להלן), ובגוף הפונדקאי הוא חי 
באיבר מסוים בלבד. 

בד״כ אין גודל הע" עולה על כמה מ״מ, אולם יש מינים כגון 
עלקת־הכבד שגדלה מגיע עד ל 5 0 ״מ; ידועים גם מינים מועטים, 
שארכם מגיע למטר אחד. סימנים אפייניים לע": גוף שטוח, דק, 
גמיש ורך המכוסה שכבת קוטיקולה החסרה עפ״ר ריסים. התנועה 
נעשית ע״י כיווץ הגוף ומתיחתו. רוב הע" מצוידות בכפתורי מציצה 
בקצה הגוף המשמשים להצמדה. באחד הכפתורים טבוע הפה וממנו 
נמשך ושט הנסגר בטבעת שרירית ומוביל לשק־עיכול ( 1 או 2 ) 
אטום. הפסולת מורחקת דרך הפה. בכמה מינים נספג המזון דרך 
השטח החיצוני של הגוף. כמעט כל הע" הן אנדרוגיניות. המבנה של 
מערכת איברי המין וגדלה מיוחדים לכל מין ומין ומשמשים כסימן 
להגדרה סיסטמתית. מערכת המין הזכרית בנויה משני אשכים. 
מהאשכים מופרשים תאי־זרע המועברים לשלפוחית־הזרע, וממנה 
באמצעות איבר־רביה (?"-"ס) לפתח הנקבי הנמצא בסמוך לו, בגוף 
אותה תולעת עצמה. במינים אחדים עובר הזרע לגוף של פרט אחר. 
מערבת המין הנקבית בנויה משחלה אחת. אחרי ההפריה נעטפת 
הביצה בחלמון ובקליפת ונפלטת מהגוף. מספר הביצים המוטלות 
מגיע למאות ליום. 

מחזור־החיים של הע" מסובך ביותר. הן נחלקות לשתי תת־ 
מחלקות, לפי דרך התפתחותן: ( 1 ) ע״ מונוגנטיות ( 00026063 ^) — 
שדרך התפתחותן ישרה, בלא גלגול, והן בעלות פונדקאי אחד.( 2 ) ע" 
דיגנטיות( 01861163 ) — שמתחילות את התפתחותן בשלב של לרווה, 
לפני היווצרות הע׳ הבוגרת, והן זקוקות לשני פונדקאים או יותר. 


( 1 ) רוב הע" ה מ ו נ ו ג נ ט י ו ת טפילות חיצוניות של חולייתנים 
החיים במים׳ כגון דגים (מימים או על העור), דו־חיים וזוחלים 
(צבי־מים — על העור)! מעטות הע" השוכנות בחלל־הפה או 
בשלפוחית השתן. לע" כפתורי מציצה או קרסי־אחיזה שבעזרתם 
הן נטפלות לפונדקאי. ההפריה היא הדדית (בדומה לתולעי-הריסים). 
הן מטילות ביצה אחת או יותר, במים או על גבי הפונדקאי. 

( 2 ) ה ע" הדיגנטיות, מרובות־מינים; כולן טפילות פני- 
מיות של חולייתנים. מחזור חייהן מרובה־שלבים׳ ובמינים אחדים — 
המסובך ביותר בעולם־החי. אחרי ההפריה נפרשות הביצים החוצה 
עם הצ 1 אה׳ השתן או הרוק. בהגיען למקווה־מים, בוקעות מתוכן 
הדרגה הראשונה של הלרוות (שמן — מיראצידיום). את המשך 
התפתחותה עושה הלרווה רק בגוף חלזון־מים האפייני למינה, 
והיא חודרת לאחד מאיבריו הפנימיים (חלל הריאות, צינורות ה¬ 
לימפה ועוד) שרק בו מסוגלת היא לעבור את שאר שלבי גידו¬ 
לה• אורך חיי המיראצידיום יום אחד בלבד. גדלו מיקרוסקופי. 
הוא מכוסה ריסים ויש לו שני כתמי פיגמנט המשמשים כעיניים. 
בגוף החילזון מתרחב המיראצידיום ומתפתח לשלב לרוואלי בדרגה 
2 — הספורוציסטה, הנראית כשקיק שגדלו כמ״מ אחד. הספורוציסטה 
סופגת את מזונה דרך דפנות גופה. בתוכה נובטות ומתפתחות 3 — 8 
לרוות בדרגה 3 — הנקראות רדיות, לרדיות יש כבר מעי וכפתורי 
מציצה. כשהספורוציסטה מתפוצצת, מתפזרות הרדיות וחודרות 
לאיברים סמוכים בגוף החילזון. בתוך הדדיות נוצרות, שוב באופן 
אל־מיני, לרוות בדרגה 4 — צרקריות. לצרקריות זנב, שהוא עפ״ר 


ארוך מגופן, כפתורי־מציצה, מעי מסתעף ואיברי הפרשה. הן יוצאות 
החוצה למים מגוף החילזון דרך עורו. הדדיות שנשארו בגוף החילזון 
ממשיכות בלי־הפסק להתרבות ולהפריש צרקריות חדשות. בסופו 
של תהליך זה, שנמשך כמה שבועות, נוצרות מלרווה אחת (מירא־ 
צידיום) מאות ואף אלפי צרקריות. בעזרת הזנב ממשיכות הצרקריות 
לנוע במים. במינים אחדים, זקוקות הן עוד למאכסן־מעבר שני — 
בד״כ דג או סרטן, ואילו אצל מינים אחרים, נצמדות הן לצמחי־מים. 
במצב זה הן משירות את זנבן ומתפתחות לשלב הלרוולו החמישי 
והסופי — המעצרקריות — שהן כיסתות המכוסות קליפת־מגן קשה. 

כשהדג או הצמח נבלע ע״י בעל־חוליות, 

מגיחות המטצרקריות מקליפתן ומתייש¬ 
בות באחד מאיברי הגוף■ ושם מתפתחות 
שוב, במשך כמה ימים, לדרגה הסופית 
של ע׳ בוגרת, וחוזר חלילה. 

מהמיניםהחשובים: עלקת־הכבד 
( 1161531:103 3501013 ?), תולעת טפילית 
הנפוצה ביותר בבהמות וגורמת לנזקים 
עצומים. היא חיה בכבד של צאן ובקר 
ולעתים פוגעת גם בארנבות ואף באדם. 

ארכה כ 3 ס״מ, צורתה כעלה מארך 

15 

וגופה מקופל. היא ניזונה מדם הבהמה 
וגורמת לשינויים פאתולוגיים קשים 
מאוד, הנראים כבליטות לבנות על גבי 
ע 5 קה ׳ ציו י םכמתי: 1 ־י 0 ' הכבד. בהמה הנגועה במספר גדול של 

תור־הדבקה קדמי; 2 . לוע: . , , 

3 . ושט; 4 . סעיף מעי אטום; ע" עלולה למות. 



5 . אשכים; 6 . צינור־זרע; 
7 . כפתור־הדבקה אחורי; 8 . 
צינור־שפכה; 9 . בלוטות 
״פרוסטטה"; 10 , כיס איבר 
ההזדווגות; 11 . איבר ההז¬ 
דווגות;, 12 , פתתיהמיז; 13 . 
שחלה; 14 . צינור הביצים; 
15 . רחם; 16 . בלוטות חלמון; 

17 . בלוטתקליפהע״ש 

18 . צינור הפרשה; 19 . פתח 

הפרשה 


ביצי הע׳ הבוגרת המוטלות בכבד 
עוברות דרך צינור-המרה אל המעי ונפ¬ 
לטות החוצה עם הצואה. אם הצואה 
מגיעה לקרבת מקווה-מים מתוקים, בוק¬ 
עות מהביצים לרוות החודרות לגופם של 
חלזונות־מים, אך רק מהסוג בסתבו!!?. 
בסופו של התהליך בוקעות מהחלזונות 



869 


עלקות — עמאן(ו)מםרןט 


870 


צרקריות ההופכות למטצרקריות, ואלו נבלעות שוב ע״י בקר או 
צאן השותים מהמים. הן מגיעות לכבד דרך חלל הבטן ובו מתפתחות 
לע״ בוגרות החיות שם עד 10 שנים (וע״ע גלגול, עמ׳ 742 , ור׳ שם 
תנד). — הטרופים ( 65 ץ 64616101111 ) , ע׳ הנפוצה בישראל אצל 
כלבים וחתולים ואף אצל אדם. למין זה שני פונדקאי־מעבר: 
מהחילזון עוברת הצרקריה לדג הקיפון וממשיכה להתפתח בשריריו 
למטצרקריה. מדג שאינו מטוגן די־צרכו, עלולה להגיע המטצרקריה 
למעיים ומתפתחת שם לע׳ הבוגרת. — על ב י ל ה ר צ י ה, ע״ע. — 
מדי פעם מתגלית בארץ עלקת המרה ( 13000 1 ״ 00061111 ז 10 ם 
״ 0131111 ), המופיעה בדרכי המרה של צאן ובקר. מחזור החיים 
מורכב משני פונדקאים: חלזון־שיח ונמלה. הפונדקאי הסופי נדבק 
בע׳ אחרי שבלע יחד עם העשב נמלה שזחל של הטפיל מצוי בגופה. 

וע״ע הלמינתולוגיה; טפילות, עמ ׳ 877 — 880 . 

ג. ויטנברג, תולעים טפיליות, תש״ב ; 16 ! י 7 , 05 ׳״גם . 8 

. 1951 , 11 , 11£5 )יו< £1 ר 111110 ? 771 ,ח 33 תץ 11 . 11 ; 1946 

ג. ו. 

עלקוזיים ( 30£36 ו 01 ת 3 ל 0 ז 0 ), משפחת צמחים דדפסיגיים המונה 
14 סוגים ו 130 מינים, בעיקר באזורים הממוזגים של חצי 
כדה״א הצפוני. הע׳ הם עשבים חד- או רב־שנתיים, חסרי כלורופיל 
(או דלי-כלורופיל), הנטפלים לשרשי צמחים אחרים בעזרת מציצים. 
הגבעול נושא קשקשים לא־ירוקים ומסתיים בד״כ בתפרחת דמוית 
שבולת, אשכול או מכבד. הפרחים בלתי נכונים בעלי 2 — 5 עלי 
גביע; הכותרת דו-שפתית בעלת 5 אונות׳ 4 אבקנים ושחלה עלית 
בת 2 עלי־שחלה ומגורה אחת. השליות דפניות ונושאות ביציות 
רבות. הפרחים צבעוניים ובעלי צוף. ההאבקה—ע״י דבורים וצרעות. 
הפרי הלקט המכיל מספר רב של זרעים קטנטנים בעלי עובר בלתי 
מפותח, דל-תאים, השקוע באנדוספרם השומני. הזרעים נפוצים 
בעזרת הרוח ונשטפים ע״י המים לתוך הקרקע. 

הסוג ע ל ק ת ( 0108300116 ) מונה 100 מינים; חלקם עשבים 
רעים, הנטפלים לגידולי תרבות שונים. מהם קשורים לפונדקאי מסוים; 
אחרים אינם בררנים ונטפלים לפונדקאים רבים. הזרע נובט אך ורק 
בסמוך לשרשי הפונדקאי. עם נביטתו הוא מפתח חוט דקיק באורך 
מ״מ אחדים המסתיים בפקעית קטנה. הפקעית נצמדת אל שורש 
הפונדקאי בעזרת פטמות ושולחת אל תוכו מציצים, המתקשרים אל 
מערכת ההובלה. העלקת הענפה ( 0.0160313 )נפוצה בגינות- 
ירק ובשדות בכל חלקי הארץ; מיני הסוג יחנוק ( 81300116 ^ 0 ) 
נטפלים לצמחי מלחה שונים במדבריות הארץ. וע״ע טפילות, 
עמ ׳ 881 . 

עלש ( 010110111101 ), סוג צמחים עשבוניים ממשפחת המרכבים 
(ע״ע), הכולל כ 9 מינים שעיקר תפוצתם באיזור הימה״ת. 

הצמחים בעלי שרשים מעובים, קשים ועמוקים: העלים מסורגים 
ומרוכזים, בעיקר, בבסיס הצמח. קרקפות הפרחים יושבות לרוב 
בחיקי העלים, כל הפרחים לשוניים ודו־מיניים. צבעם כחול, ארגמן 
ולבן. הזרעונים דמויי ביצה הפוכה או פירמידה הפוכה ובעלי ציצית 
של מוצים או קשקשים. המינים החשובים: הע׳ התרבותי (־ץ! 10 . 0 
608 ) — צמח רב שנתי, בעל עלים מוארכים, דמויי־איזמל. משמש 
כצמח־תבלין, מפני ששרשיו מכילים אינולין (ע״ע). לאחר טחינה 
וקליה, משמשים כתוספת לקפח או כתחליף־קפה חסר-קפאין (צי- 
קוריה). המין 13 ׳\ 1 !! 60 . 0 הוא צמח חד־ או דו־שנתי. עליהם 
המסולסלים של נבטים מזנים מסוימים של מין זה משמשים כירק 
בסלט. 

בא״י נפוץ מאוד, בעיקר בקרקעות כבדות, הע׳ המצוי(- 0011 ק . 0 
1001 ), צמח בר חד־שנתי. הפרחים, כ 15 בכל קרקפת, לשוניים, 
כחולים ונישאים על ענפים מסועפים; נפתחים בבוקר בלבד. בבסיס 
הקרקפת מצויים קשקשי מעטפת ירוקים, המכוונים את פתיחת 


הקרקפת וסגירתה. לאחר ההפריה קשקשים אלו מתקשים. קוטר 
הקרקפות 2 — 4 0 ״מ. הזרעון קרח, בעל ציצית של 2 — 3 דורי מוצים 
בראשו. הע׳ נזכר במשנה (פסחים) כירק שדה שנהגו ללקטו. 

עם, ע״ע לאם, לאמיות. 

עמאן (ו) מסקט נ ~^-)< שלטאנות בדרום־מזרח חצי־האי 

ערב, לחוף מפרץ ע/ בצפון, והים הערבי — בדרום. שטחה 
212,457 קמ״ר ומספר תושביה נאמד ב 750,000 ( 1973 ). לע׳ שייכים 
חצי־האי מסנדם בצפון, החודר לתוך מיצר ה 1 רמוז, ואיי קוריא 
מוריא (ח׳וריאן מוריאן) הסמוכים לחופה הדרומי־מערבי. הגבול 
עם ערב־הסעודית עובר במדבר החול הגדול — רבע אל־ח׳אלי — 
ולגבי מיקומו קיים סכסוך בין שתי המדינות (מפה — ע״ע 
ערב). 

בצפוףמזרח המדינה משתרעים הרי ע׳ — רכס קימוט שלישוני 
הבנוי סלעי־גיר מהיורה והקרטיקון התחתון מסביב לגרעין של 
סלעים קריסטליניים. שיאו ג׳בל אח׳דר מתנשא לגובה 3,019 מ ׳ . 
בדרום־מזרח יורדים ההרים בתלילות כמעט עד לחוף הים הערבי, 
ובצפון מפריד מישור בטינה (הרחב עד 15 ק״מ) בין ההרים לים. 
מדרום להרים רמה גירנית נרחבת, גבוהה 200 — 500 מ׳ סמוך להרים, 

ו 500 — 1,000 מ׳ בחבל ט׳פאר (יססס בדרום־המערב. בין שני אזר 
רים אלו הרמה יורדת עד 100 — 200 מ׳ והיא מכוסה בחלקה בחולות 
מדבר רבע אל־ח׳אלי, המגיעים כאן עד סמוך לחוף. 

האקלים חם וצחיח. הטמם׳ הממוצעת (באיזור החוף) בחודש 
החם ביותר (יוני) היא ״ 34 ובקר ביותר (ינואר) ״ 23 . כמות הגשמים 
זעומה ברוב השטח ומועטה גם באזורים הגבוהים: ברמת ט׳פאר עד 
500 מ״מ בשנה. 

רוב האוכלוסיה מתקיימת על חקלאות־שלחין בעמקים, לרגלי 
ההרים ובנאות־מדבר, ועל חקלאוודבעל בהרים (בגובה מעל ל 800 
מ׳). השטחים המעובדים נמצאים בעיקר במישור בטינה שבו מעיי¬ 
נות, ובמדרונות המערביים של ההרים. הגידולים העיקריים הם 
שעורה, חיטה, ירקות ותמרים. גידול מקנה וגמלים נפוץ במזרח רמת 
ט׳פאר ובהרים. עיסוקם המסרתי של תושבי החוף מסחר, דיג ושליית 
פנינים. נ פ ט בכמויות מסחריות נתגלה בצפון ב 1964 , והוחל ביצר 
או ב 1967 דרך מינא אל-פחל׳ נמל הנפט החדש ליד מ/ התפוקה 
ב 1971 היתה 14.7 מיליון טון. 

ה אוב ל וסיד, ערבית, אך ממוצא מעורב. במקורה היתד" 
כנראה, המית כהת־עור שנתערבה בבני שבטים ערבים, ומראשית 
יה״ב בחודים, פרסים ותימנים וכן כושים שהובאו כעבדים. התושבים 
הם מוסלמים, רובם מכת האבאדים ומיעוטם סונים. 

עיר הבירה היא מ ס ק ט שבחוף הצפוני ובה 6,200 תוש׳( 1973 ). 
סמוכה לה מטרה׳ עיר-נמל חדשה ומרכז הפעילות המסחרית ( 14.000 
תוש׳). בערי־החוף צחאר (בצפון) וצור (בדרום), כמה אלפי תוש¬ 
בים בלבד. 

0£ 0#102 31 ^ 060 ,.: 11 ־ 61 £31 ז 0 ; 1967 , 111 ) 0171 11 ( 11011 £7 12 % י 5 ק 111111 ? 

. 1962 , 0172012 0.114 14.14.5 00.1 י מ 360 רז 1 זס£ת 1 

י. קר. 

היסטוריה. בחופי ע׳ היו תחנות מעבר לספינות האכדים 
והבבלים בדרכן להודו. ע׳ היתד, נתונה לשלטון פרם בימי שושלת 
האחמנידים (ע״ע [ 550 — 330 לפסה״ג]) ובימי הסאסאנים (המאות ה־ 
3 — 6 לסה״נ), ובין שתי תקופות אלו היתר, תכופות בשלטון התימנים. 
ב 630 קיבלה עליה את האסלאם ונכללה בממלכה הערבית. בסוף 
המאה ה 7 התבסס בה פלג האבאדיה של כת הח׳ארג׳יה (ע״ע) 
ומאמצע המאה ה 8 עד אמצע המאה ה 12 שלטו בה אמאמים נב¬ 
חרים ; אח״כ קמה בה שושלת שלטאנים, אך ב 1428 הוחזר משטר 
האמאמים. 

ב 1508 כבשו הפורטוגלים, בפיקודו של אלבוקרקה (ע״ע), את 



871 


עמאן(ו)מםר,ט — עמאדגה, (ו 1 ל) אל־ 


872 


העיר מ׳ ואזורי חוף של ע/ והחזיקו בהם במאחזים לשליטתם במפרץ 
הפרסי׳ תוך מאבק ממושך עם הפרסים שניסו אף הם להתבסס שם. 
ב 1624 קמה בפנים הארץ שושלת חדשה, וב 1650 גורשו הפורטו¬ 
גלים ממ ׳ . במאבקם עם הפורטוגלים הקימו שליטי ע׳ ונד צי חזק, 
ותוך 80 שנה ( 1650 — 1730 ) כבשו מידי הפורטוגלים את מאחזיהם 
באפריקה המזרחית מצפון למוזמביק, ובכלל זה את מוגדישו, מומ¬ 
בסה׳ איי מפיה וזנזיבר. הם עסקו במסחר ימי, בשוד־ים ובכיבוש 
כושים לעבדים. ב 1741 — 1743 פלשו הפרסים לע׳ ומ ׳ , אך פלישתם 
נכשלה ועלתה שושלת חדשה, בית אבו סעיד, השולט עד היום. 
ב 1832 הועברה הבירה לזנזיבר. 

בהדרגה באה ע׳ ומ׳ בהשפעת בריטניה. ב 1798 חתמה בריטניה 
על חוזה־חסות עם ע׳ ומ ׳ וב 1822 — על חוזה שאסר סחר־עבדים. 
ב 1861 תיווכה בריטניה בסכסוך ירושה בין שני אחים טוענים 
לשלטון; היא מסרה לאחד את זנזיבר ומזרח אפריקה כשלטאנות 
נפרדת, ולשני את ע׳ ומ ׳ . חוזה בין בריטניה לע׳ ב 1891 אסר על ע׳ 
לוותר על שטח משטחה לטובת צד שלישי, וכן נחתם "חוזה ידידות 
ומסחר" שהכפיף למעשה את ע׳ לחסות בריטניה. חוזים דומים 
נחתמו ב 1939 וב 1951 , והאחרון עודנו שריר. 

בפנים הארץ התרופף כוחו של השלטאן, וב 1913 מרדו השבטים 
שם ובחרו באמאם. המאבק בין השלטאן לבין האמאם נסתיים ב 1920 
בחוזה, שהכיר באוטונומיה של אזור "ההר הירוק", והחזיר לאמאם, 
שמרכזו בנזוא, את סמכויותיו המסרתיות על נאמניו, מבלי לפגוע 
בריבינות השלטאן. 

ב 1952 פרץ סכסוך בין ע׳ ומ ׳ לבין ערב הסעודית על השליטה 
בנווה המדבר ברימי, ששיערו כי יימצאו בו מעיינות־נפט. הסכסוך, 
שבמהלכו, על י אף נסיונות של תיווך, פרצו קרבות בין הצדדים, 
הסתיים באוקטובר 1955 בהשתלטות כוחות ע׳ ומ ׳ בפיקוד בריטי 
על הנווה. 

סכסוך זה חידש את המאבק בין השלטאן לאמאם. האמאם ע׳אלב 
בן עלי, שנבחר ב 1954 , ביקש להקים נסיכות עצמאית והתקשר עם 
הסעודים. צבא השלטאן פלש לשטחים שבהם ישבו נאמני האמאם 
והוא הודח. אך אחיו טאלב נמלט, והקים בקהיר משרד של "אמאמות 
ע׳״, ובעזרת מצרים וערב הסעודית חולל מרידה( 1957 ) וזו דוכאה רק 
כעבור שנה וחצי, בסיוע ניכר מצד בריטניה. המצרים והסעודים 
טענו באו״ם שהאמאם הוא שליטה העצמאי האמיתי של ע׳ והשלטאן 
הוא בובה בידי הבריטים, ושנים מספר נתקבלו באו״ם החלטות 
שקראו לשחרור ע׳. ב 1965 החלה פעילות חתרנית בט׳פאר נגד 
השלטאנות, והוקמו "חזיתות שחרור" של ט׳פאר ושל "המפרץ 
הערבי הכבוש". השלטאן צייד את צבאו בנשק מודרני מבריטניה 
והסתייע בקצינים בריטיים. בהכנסות הגדולות מנפט שהתקבלו 
מאמצע שנות ה 60 השתמש לחיזוק הצבא בלבד, אך ארצו נשארה 
סגורה מחשלת. 

ב 23.7.1970 הודח השלטאן סעיד בהפיכה ובנו, קאבוס, חניך בי״ס 
בבריטניה, עלה לשלטון. הוא החל במודרניזציה של הארץ, ששמה 
הוסב לע׳ בלבד. ואולם 60% מהתקציב, הבא בעיקר מתמלוגי נפט, 
מוקדשים להוצאות בטחון כדי להילחם במורדים בט׳פאר. אלה 
הסתייעו בסין, בבריה״מ, בדרום תימן, בעראק, במצרים ובפלש־ 
טינאים. במלחמתה בהם מסתייעת ע׳ בירדן, בפרס, בערב הסעודית 
ובנסיכויות המפרץ הפרסי, ואולי גם בנשיא לוב, מעמר אל-קד׳אפי, 
הרואה במאבק זה עימות בין האסלאם לקומוניזם. 

ב 1971 הסתלקה בריטניה מחסותה על ע', ובעקבות כך קיבלוה 
מדינות ערב לליגה הערבית וכן נתקבלה ע׳ לאו״ם. 

10171016 * 1 ]' . 0.113 ,'{ ££11 . 3 .( ', 1957 ,. 0 111 5131011 , 15 ־ 1 ־ £ 01 ^ .[ 

6151011 ? 1/16 01 65 ( 7111 0.113 011711716 5 ^ 7/16 , 1105 ^ .£.$ ; 1959 ,. 0 111 

. 0 ,ת 16 >תג. 1 . 0 .? ; 1967 , ¥1151019 0 ;. 0 , 11111105 ? ; 1966 2 ,! 013 

. 1967 , 1856 511166 


עמאתה, (תל) אל", שמו המודרני של האתר עליו עמדה 
אח׳תאתן, בירתו של פרעה אמנחתם 1¥ (ע״ע), במצרים 
התיכונה, על חוף הנילוס, במחצית הדרך בין מף ובין נא אמון (ע׳ 
ערכיהם). ב 1887 נתגלה במקום במקרה חלק מהארכיון הדיפלומטי 
של פרעוני השושלת ה 18 (ע״ע מצרים, עט׳ 172 — 174 ); לוחו־ת 
טין כתובים בכתב היתדות, רובם באכדית, הלשון הדיפלומטית של 
התקופה, ומקצתם בלשונותיהן של מעצמות אחרות של התקופה: 
חתית והרית. האכדית בתעודות א״ע אף היא מסוגים שונים: 
מיעוטה מהניבים העיקריים של התקופה, אשורית ובבלית תיכונה, 
ורובה "אכדית של הפרובינציות" 1 בז 116 ת 1 ז€?) לסוגיה. 

חשובים המכתבים שבאו מערים בחוף הפניקי־הכנעני, ומא״י. עד 
כה פורסמו 379 תעודות, כולל 21 תעודות שנתגלו בחפירות שיט¬ 
תיות אחרי התגלית המקרית. החפירה הראשונה בוצעה ע״י פיטרי 
(ע״ע; 1891 ), השניה ע״י משלחת גרמנית ( 1911 — 1914 ) והיתר ע״י 
משלחת בריטית ( 1921 — 1922 ; 1926 — 1937 ). 

הארכיון משקף פעילות מדינית של ימי אמנחתס 7 \ 1 , למן השנה 
השישית למלכותו, אך יש בו גם מכתבים מ 10 שנות מלכותו האחרו¬ 
נות של אמנחתם 111 (ע״ע). בס״ה מקיף הוא תקופה של 30 שנה 
בקירוב. קץ הארכיון בא עם עזיבת המקום לצמיתות בשנה ה 4/3 
למלכות תותענח׳אמון (ע״ע). מלבד מכתבים דיפלומטיים ומינהליים 
נמצאה בארכיון ספריה ובה יצירות מופת ייצוגיות של הספרות 
הבבלית, כ״עלילת מלך הקרב" (על סרגון מלך אכד), וספרי לימוד 
לכתב היתדות ולאכדית. החטיבה העיקרית של המכתבים מתחלקת 
ל 2 חלקים: ( 1 ) התכתבות פרעה עם המעצמות: בבל, חת, אשור, 
ארזוה (באסיה הקטנה), ועם בעלת בריתו הנאמנה מיתני (ע״ע), 
וכן נמצאים ביניהם מכתבים מקפריסין (אלשייה — אלישה), שהיתה 
שותפת מסחרית חשובה; ( 2 ) 315 מהמכתבים הם של מלכים־ 
וסאלים, ״עבדיו״ (= פקידיו) של פרעה, ששלטו במדינות סוריה 
וכנען (לפי סדר פרסומן במהדורת קנודטזון): אוגרית, גבל, צידון, 
צור, בארות, קטנה, מלכות אמורו, ערקה, עכו, דמשק, עשתרות, 
פחל, אכשף, שכם, מגידו, גזר, ירושלים, אשקלון, ועוד. כן מוזכרות 
במכתבים ערים נוספות בכנען, כגון: יפו, (עמק) אילון, בצר, חנת 1 ן, 
שובם, קעילה ועוד. 

ארכיון א״ע משקף שלב מגובש בתקופה היסטורית מכרעת 
בתולדות המזה״ת, המתחילה בשנתו ה 24 לערך של תחותמס 111 
(ע״ע) — שבהגיעו לפרת התחיל לקבל משלחות של מעצמות 
וממלכות מהסביבה — ומסתיימת ב 1200 , כשהתמוטט המערך הבי״ל 
עם עליית עמים חדשים: בני ישראל, ארמים, פלשתים וכן עמי 


אסיה הקטנה שעד אז רוסנו 
ע״י החיתים. תקופה זו מת¬ 
ייחדת ביחסים הדוקים ששררו 
בין המעצמות הגדולות — 
ובראשון מצרים, חת, מיתני, 
בבל — יחסים שבאו לידי בי¬ 
טוי בקשרי תרבות, דת ומסחר 
ענפים וכן בקשרי נישואין בין 
משפחות המלוכה. אולם חשי¬ 
בותו העיקרית של ארכיון א״ע 
שהוא המקור העיקרי לחקר 
תולדות סוריה וכנען בתקופה 
שקדמה לכיבוש א״י בידי בני 
ישראל, ובפרט במאה ה 14 
לפסה״ג. 

מסתבר שכנען היתה מפו¬ 
צלת לערים־מדינות רבות ה¬ 
כפופות כולן למצרים ומסוכ־ 



תעודח בבתב־יתרות, ע״נ לוח טיז, 
מתל אל־עמארנה 

01 ותנמ$נ 11 ג ת 3 ז 011 ק 0 זז 46 ג 11£ ש) 

, 01-15 ?■ , 1-01111 5 ז 0££ זנ .;, 4 - 

( 1924 


ר, ס. 


873 


עמארנה, (תל) אל- — עם הארץ 


874 


סכות בינן לבין עצמן. מאחר שהשלטון המצרי הסתפק במשך זמן־ 
מה בימי אמנחתם 111 באחזקה אסטרטגית ומינהלית־כספית של האי־ 
זור (בארגון פלוגות מם עובד), ולא התערב יתר על המידה ביחסים 
שבין הערים הווסאליות בכנען, נתחדשו הסכסוכים הישנים ביניהן 
ואף נעשו נסיונות ליצור יחידות מדיניות גדולות יותר. כך, למשל, 
התחזק מאוד מעמדה של שכם בימי שליטה לביא; שליט גזר מל- 
כיאל ובעלי בריתו הפעילו לחץ כבד על ירושלים ומלכה עבד־ח׳ם, 
ואילו בסוריה הצליחו עבדי-עשירת ובניו מלכי אמורו (ע״ע אמרי, 
עמ׳ 137/8 ) לבסס את מלכותם, כשהם מביעים מחד גיסא את נאמנו¬ 
תם לפרעה ומאידך גיסא למלך החתים, אויבה של מצרים. תוך כדי 
כך התפתחה גם המרידה החברתית הגדולה של הודברו (ע״ע) נגד 
השלטון המצרי והשליטים המקומיים, ששטפה את כל האיזור, במיו¬ 
חד מאחר שבאזורי ההר עדיין לא היתד, התיישבות רצופה במידה 
מספקת, והיה בו מקום מפלט לקבוצות של מרי־נפש (ע״ע א״י, עמ׳ 
259 — 261 ). לפי עדות הארכיון, בימי אמנחתפ 1 /י באו רגיעה וייצוב 
מסוימים׳ אך יש רישומים הן על מרידות והן על לחץ ועושק מצד 
השלטונות. 

תעודות א״ע מעידות גם על הרכב האוכלוסיה, ובמיוחד השכבה 
המנהיגה, שברובה הגדול היתד, כנענית. אך בארץ עדיין נמצאו 
שרידי שכבת העילית הצבאית החורית־מיתנית (ע״ע הרי; מיתני) 
והמרינו (= לוחמי המרכבות). שכבה אחרת היא זו של שליטים 
בעלי שמות הודדאיראניים, שאף הם שייכים למעמד המרינו. 
המכתבים מלמדים רבות גם על שפת־ד,דיבור של כותביהם. אף 
שהמכתבים כתובים אכדית, שילבו סופרי כנען מלים כנעניות רבות 
במוסגר ("גלוסות", לשם תרגום ופירוש). כך, למשל, מופיעות שם: 
חמת [חומה]; אנכי [אנכי]; זרח [זרוע], ועוד. ההשפעה הכנענית 
ניכרת אף במבנה הפועל, בתחביר ובסיגנון. 

ב. מייזלר, תולדות ארץ־ישראל, א/ 125 — 152 , חרצ״ח; פ. ארצי, 
הגלומות בתעודות א״ע (ספר בר־אילן, א׳), תשכ״ג; הנ״ל, ראשית 
״ברזל״ (שם, ד׳), תשכ״ז! הנ״ל, ראשית עלייתה של ממלכת אשור 
לפי מכתבי א״ע (א״י, ט ׳ ), תשכ״ט; ז. קלעי-ח, תדמור, בית 
נינורתה = בית חורון — לקורות ממלכת ירושלים בתקופת א״ע 
(שם)! ח. רביב, לקורות ארץ שכם בתקופת א״ע (תרביץ, ל״ג), 
תשכ״ד! ה. י. קצנשטיין, העיד צור במכתבי א״ע (פרקים, א׳), 
תשכ״ז—תשכ״ה! א. ם. רייני, הסופר באוגרית — מעמדו והשפעתו 
(כתבי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 3 ), תשל״א! , 1 :>[)״£ ,עג 
,!!:> 0 ,~ןרת 1 ! 0 ,£ .£ ; 1920 , 11 ■-! , 1 ז 6 [ 16 -ו 8 , 7€11/1 1 ( 76 17%11 
.!/ 7116 ,ו 11 § 1 ז 16 ^ .? ; 1963 ,; 61166 ^ 1 . 4 : 1111 / 0 /(^ 016011010 ■ 77,6 

.' 1966 ,( 11 ,׳(־ 1115101 01£11£ ת^ 14££ ז 1 ז 1 זז 1 ־. 0 : 111 ) 11116 * 6x16 ? נמס׳,/ *• 761161 

פ. אר. 

עמי[׳ יעקב (״יעב״ץ״ = יעקב בן צבי ! 1697 , אלטונה [גרמניה] 
— 1776 , שם), רב ופוסק מגדולי דורו, סופר ופולמוסן. בנו, 

ותלמידו, של הרב צבי אשכנזי (ע״ע) בעל "חכם צבי". מאביו, 
שאותו העריץ, ירש את העניין בלימודי חול, הסתייגות מסדרי הלי¬ 
מוד והמנהג האשכנזיים, מזג סוער ובלתי מתפשר והתמסרות למל¬ 
חמה בשבתאים. ע׳ נחן בכשרון ספרותי, נטיה לביקורת, בקיאות 
תורנית רבה וידיעה במידה בלתי-מצויה אצל רבני דורו במדעים 
ולשונות (גרמנית, הולנדית, לאטינית). ע׳ לא מילא כל תפקיד 
מוסדי רשמי, פרט ל 6 שנים כרב באמדן ( 1728 — 1733 ), והדבר 
אפשר לו ביקורת — שגבלה באנרכיה — כלפי החברה והמסורת. 
משום חילול-השם — לפי דעתו —חשש יותר מאשר לכבוד הרבנות 
והציבור. את ביקרתו הפיץ ע״י בית־דפום פרטי שיסד בביתו, באל- 
טונה, וכך הפך לאיש ריב ■ומדון לכל הארץ. 

ספריו החשובים בהלכה הם: "לחם שמים", על המשנה (א׳—ב/ 
וואנדזיבעק־אלטונא, תפ״ח—תקכ״ח)! ״אגרת בקורת״ — בדין סרים, 
נגד פסק של ר׳ יחזקאל קצנלבוגן, רבה של אלטונה (שם, תצ״ו); 
שו״ת ״שאילת יעב״ץ״ (א׳—ב/ שם, תצ״ו—תקי״ט)! "מור וקציעה", 
על שו״ע או״ח (א׳—ב׳, שם, תקכ״א)! "מגדל-עז", ספר מקיף בהלכה 
ומוסר, בתחומים שונים ומגוונים (שם, תק״ח)! הגהותיו וחידושיו 
לש״ס (במהדורת הש״ס של ראם, ווילנא, תר״ב) ומהדורה חשובה 


של סדור (ע״ע) תפילה, עם פירוש בעל־ערך, קביעת נוסח, והכרעות 
בהלכות תפילה ומנהגיה (שם, תק״ה-תק״ח). שני הספרים האחרו¬ 
נים נדפסו פעמים רבות. 

ע׳ נודע ביותר במלחמתו הממושכת נגד השבתאות וספיחיה. 
מפורסם ביותר ריבו בר׳ יונתן איבשיץ (ע״ע), מ 1750 ועד פטירתו 
ב 1764 , וגם אח״כ פילג ריב זה את יהדות אשכנז וחוגיה הרבניים 
לשני מחנות. תחילה סבב הריב על קמיעות שנתן אייבשיץ וע׳ פרסם 
אותם בספרו "שפת אמת ולשון זהורית" (אלטונה, תקי״ב) ופירשם 
כקמיעות שבתאיים. רוב גדולי הדור עמדו לצדו של אייבשיץ, אם 
משום שההאשמה לא נתקבלה על דעתם ואם מחשש שהוקעתו תגרום 
נזק רב למוסדות החברה בכללם, וע׳ הוכרח להימלט לפרק-זמן 
לאמסטרדם. שם פרסם בתקי״ב את "תורת הקנאות", אוסף תעודות 
על השבתאות, הראשון מסוגו בנושא זה שהופיע בספרות הרבנית. 
למרות בידודו נלחם ע׳ ביריבו ובתומכיו בשצף־קצף בספרים ועלו¬ 
נים שהדפיס ללא הרף. ספריו העיקריים בפולמוס זה, הם: "עדות 
ביעקב" (אלטונא, תקט״ז), "שבירת לוחות האון" (שם, תקט״ז), 
ביקורת מפורטת על ס׳ הסנגוריה של אייבשיץ "לוחות עדות"! 
"התאבקות איש"(שם, תקכ״ב), המכיל גם פרוטוקולים על התעמולה 
השבתאית בישיבת ר׳ יונתן אייבשיץ בהמבורג ובישיבה הגדולה 
בפרשבורג; "ספר שמוש", "לידע מה לענות לכת ש״צ" (אמ״ד, 
תקי״ח), לתועלת המלחמה בכת הפרנקיסטית שנתגלתה בזמנו. כן 
החדיר את "קיצור ציצת נובל צבי", לרב יעקב ששפורטש (ע״ע), 
בתוספת הערותיו(שם׳ תקי״ז). 

ממלחמתו בשבתאות עבר ע׳ לביקורת הזהר (ע״ע, ענד 647 ), 

בם׳ "מטפחת ספרים" (אלטונה, תקכ״ח) שעורר הד רחב. ואף שלא 
פסל את כל הזהר — ע׳ עצמו נטה לקבלה, ואף כתב ספר קטן של 
גימטריאות ורמזים בעניינה: ״ציצים ופרחים״ (שם, תקכ״ח) — 
קבע שהתערבו בו הוספות מאוחרות וזיופים. מעשהו זה וכן גישתו 
הכללית, המיוסדת על שימוש בדקדוק, פילולוגיה, היסטוריה וכד, 
סיגנונו העשיר והמחוכם, יחסו הסובלני לנוצרים וביקרתו על יהודי 
פולניה, כל אלה יצרו קרבה מסוימת בינו לבין ראשוני ההשכלה 
(ע״ע). ואף שע׳ דחה את הפילוסופיה ואת הביקורת המדעית בתחום 
היהדות, והתיר לימוד מדעי הטבע בלבד, היה מקורב לישראל 
זמושץ׳ ולמשה מנדלסזון (ע׳ ערכיהם), עמם עמד במו״מ של הלכה, 
מנהג ועיקרי הדת. אפיו של ע׳ ניכר גם בחיבוריו ההלכיים. פעמים 
שהוא מחמיר קיצוני נגד דעת רבים, ויש שהוא מדהים בקולותיו. 
בוויכוחו עם זמושץ׳ על תוקף השו״ע מייצג ע׳ את עקרון חופש 
הפוסק מכפיפות לספר זה. נסיון מיוחד במינו בעולם הרבני הוא 
ספרו האוטוביוגרפי "מגילת ספר" (וארשא, תרנ״ז). לספר חשיבות 
דוקומנטרית וגם ערד בלטריסטי לא מבוטל. 

א. ח. וואגנה, תולדות יעב״ץ, תרכ״ט! ד. כהבא, תולדות המקבלים, 
השבתאים והחסידים, ב׳, 27 — 64 , תרע״ג; ב״צ כ״ץ, רבנות, חסידות, 
השכלה, א׳ (מפתח בערכו), תשט״ז; י. רפאל, כתבי ר״י ע׳ (ארשת, 

ד), תשה״א ! ע. שוחט, עם חילופי תקופות (מפתח בערכו), תשכ״א 1 
י. כ״ץ, בין יהודים לגויים (מפתח בערכו), תשכ״א ; ,[)!ב׳״מעזס . 1 \ 

./ , 0013611 .[ .]/? ; 1904 , 89-124 1€ { €1415€ ^ £5 ? 11 ( 11 * 11 ) 

ביקורת * ג. שלום׳ ק״ם׳ ט״ז) 1937 ,ץ$ז€< 01 ז 11 ז €0 /ס 1 > 

.(תרצ״ט/ת״ש 

מ. 

עם הארץ, מונח המציין קבוצות אנשים בתו״י. במקרא מציין 
המונח קיבוץ אנשים, בד״כ קבוצת אוכלוסין מוגדרת מבחינה 
גאוגרפית־אתנית, פעמים נכרית (ברא׳ מב, ו! במד יד, ט! עז׳ ד, 
ד), אך עפ״ר ישראלית (מל״ב טז, טו! יחז׳ מה, כב). הריבוי "עמי 
הארץ" (או: הארצות) מציין עמים זרים באשר הם (דב׳ כח, י; 
מל״א ח, ד), או בני ארץ מסוימת (אם׳ ח, יז). בספרי עזרא-נחמיה 
זהו כינוים של צוררי ישראל בא״י ובסביבותיה, שהפריעו לתהליך 
שיבת־ציין (עז׳ ג, ג! ט, יא; נחמ׳ י, כט). משמעות המונח מסופקת 
באותם קטעים שבהם ע״ה מציין קבוצה מסוימת מתוך האוכלוסיה 
(ברא׳ כג, יג; ויק׳ כ׳ ב—ה; מל״ב יא, יח; כא, כד; ירמ׳ לד, יט), 



875 


עם הארץ — עמוד 


876 


כמסתבר גוף ייצוגי או רובד חברתי־כלכלי-מדיני כלשהו, והוא 
פורש כמועצת־עם, קבוצת אצולה, קבוצת בעלי־הקרקעות וביו״ב. 

א. אורבך, ע״ה (הכנוס העולמי למדעי היהדות, 362 — 366 ), תש״ז; 

ש, סלמון, תולדות ע״ה בממלכת יהודה (בית מקרא, 12 ), תשכ״ז 1 

/) 01 1/16 111 5 " 17 16551011 ^ 1^1011015011, 7/16 €111111% 0\ 1/16 3x .£ 

1/16 1 ) 011 ״ 216 ) 60 ? 7/16 ״ \ 01 ו 111 ) 13 ' . 1 ־ 1 : 1965 ,( 1~65((1?116*11 (!5$, X 

1/16 111 1616111 151(161; 7/16 7016 0/ ?011(16(11 1*15(1111(101X5 *■£ מ/ 1 ) 5/11 ^ 1 * 1 ^ 

. 1968 ,(^ X ג ^/י\ן) 1 ) 61/0 ? 21 ) 116 ?) 31 

בתקופת בית שני והמשנה ע״ה הוא כינוי של ביקורת, 
כלפי אדם או קבוצה. משמעותו של המושג נשתנתה במשך הזמן. 
ע״ה למצוות— הוא המזלזל בדיני מעשרות ושביעית ובהלכות טהרה, 
ע״ה לתורה — כל שהוא בור, אבל הכינוי משמש גם למניעה ממצוות 
ודרך־ארץ. הראשון עומד בניגוד לחבר (ע״ע) והשני בניגוד לת״ח. 
עד לחורבן היה הראשון עיקר, והפרושים ובמיוחד החברים 
שהקפידו במצוות הארץ והטהרה, הוכרחו ליצור חיץ בינם לבין ע״ה 
לבל ייכשלו בטבל ובטומאה. המונח ההלכתי דמאי מציין כל תבואה 
של ע״ה, משום שספק הוא אם הופרשו הימנה מעשרות (ע״ע), וכן 
יחסו לע״ה טומאה המקבילה בדרגתה לטומאת זב. עמי הארץ לא היו 
שכבה חברתית שהוציאה עצמה מן הכלל, אלא שלא נתנו ידם למגמות 
פרושיות, ולא דקדקו במצוות שהכבידו על חיי יום־יום. מרובות 
העדויות על קשרי משפחה, כלכלה ולימוד בין ע״ה וחברים, ואף 
ההלכות הרבות המפרטות עד היכן יש להתרחק מע״ה מעידות כי רק 
זהירות מטבל וטומאה כאן ולא מגמה ליצירת פער חברתי. לא 
נאסר כל מגע עם ע״ה ולא נמנע מע״ה להיות חבר אם קיבל עליו 
חברות. מצאנו גם את עמי הארץ עושים יד אחת עם הפרושים כנגד 
הביתוסים (תום׳ סוכה ג׳, א׳). 

א. ביכלר (ר׳ ביבל׳) רצה לצמצם את התופעה לגליל ולתקופת 
אושא בלבד, אך אין לכך יסוד. ע״ה למצוות מצוי במקורות קדומים 
(חג׳ ב/ ז׳) והוא מועמד מול החבר והחבורה שמימי הבית (ר׳ לעיל), 
וגם רבות מההוראות העוסקות בע״ה הן מעשרות השנים האחרונות 
ש״בפני הבית". מקומו העיקרי של ע״ה אינו בגליל דווקא. המקורות 
מעידים כי החיים בגליל, גם לפני תקופת אושא, היו טבועים בחותם 
הלכי־פרושי כביהודה, ואין טיפוס גלילי מיוחד. עמי הארץ הם 
בד״כ בני ההמון, אך אין זהות בין ע״ה לבין האיכר, ומצויים גם 
עירונים ובני אריסטוקרטיה עמי הארץ. בהעלאת הלכות ע״ה וחבר 
ע״י חכמי אושא יש לראות, אולי, מגמה של חלק מחכמי אושא לחדש 
את העניין ולהפכו הלכה פסוקה לכלל ישראל. 

עם חורבן הבית, שקיעת החבורות, ועליית ערך התורה ולימודה, 
הדגש הוא בע״ה לתורה, בניגוד לת״ח שהחלו מהווים את המעמד 
העליון, וכל שלא היה מהם הוגדר כע״ה. אף כאן היו רובם מבני 
ההמון, אך היו גם מבני המעמדות העליונים, ותעיד המימרה: "ממזר 
ת״ח קודם לכה״ג ע״ה" (הור׳ ג׳, ח׳). המימרות מתקופה זו בולטות 
באיבתן נגד ע״ה, ויש בהן בוודאי ביטוי לרגשות הזרות בין הבור 
והלמדן — ולתפיסה שכל שאינו לומד תורה מערער את שלמות 
העם. עם זאת נראה שמימרות מסוג "לא ישא בת ע״ה שהן שקץ 
ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר, ,ארור שוכב עם כל בהמה"׳ 
(פס׳ מ״ט, ע״ב), יש לראות בהן מימד ספרותי, ואף מגמה של 
דחיפה ללימוד התורה. השנאה היתה הדדית, כעדות ר ׳ עקיבא: 
"כשהייתי ע״ה אמרתי מי יתן לי ת״ח ואנשכנו כחמור" (פס׳. שם). 

בסוף תקופת התנאים הולד ונעלם המושג, ומתגבשת הגישה שבור 
עשוי להיות בעל מידות מעולות. התבטלותן ההדרגתית של הלכות 
טהרה׳ סייעה אף היא לתהליך זה. דברי האמוראים על ע״ה נושאים 
אופי אקדמי. 

ג. אלון. תחומן של הלכות טהרה (בתוך: מחקרים בתולדות ישראל, 

א׳), תשי״ז! א. ביכלר, ע״ה הגלילי, תשכ״ד; א. אופנהיימר, הפרשת 

מעשר ראשון הלכה למעשה בתקופת בית שני (בתוך: ספר זכרון 

לב. דה־פריס), תשכ״ט; א. א. אורבך, חז״ל, מפתח בערכו, תשל״א 2 ! 

. 1932/33 ,( 1XX111 ח 1 '- ?; 77 . 111111 ) 2 , 5 

מ. - אה. או. 


עמוד, עצם גבוה וזקוף המשמש, בארדיכלות, לתמיכת התקרה 
ו/או לעיטור. הוא מורכב, בצורתו הקלאסית, משלושה 
חלקים: בסיס, גוף, כותרת. — האדם הקדמון, איש המערות, כבר 
השכיל לתכנן השארת ע׳־סלע במערתו; אפשר שלמד זאת מעמודי־ 
הסלע הטבעיים המצויים במערות ד,קרסטיות. בראשית בניית הבתים 
נהגו לתמוך בתקרת האולמות בגזעי־עץ מושענים על בסיסים של 
לוחות־אבן; שיטה זו כבר היתד, מצויה באלף ה 4 לפסה״נ (למשל 
במקדש בארמון שנחשף בעי). השימוש בגזעי־עץ לע" היה נהוג 
במשך אלפי שנים בארצות מיוערות, אך היה מקובל גם בארצות 
דלות בעצים (אולם־הע" בארמונו של שלמה; מל״א ז, ב—ג). ארזי־ 
הלבנון שימשו למטרה זו במשך דורות רבים בכל קדמת אסיה. — 
תחליף לעץ שימשה במסופוטמיה הלבנה; כאן הוקמו עמודי 
לבנים. מצופים חומר, ועל הציפוי היתה תשלובת של ראשי חרוטים 
צבעוניים בעלי דגמים שונים (ארך, אור). ע" אלה היו חלשים מטבע 
בנייתם והיו עפ״ר אחוזים בקירות. במצרים, העניה בעצים אך 
המבורכת בסוגי אבן שונים ומגוונים, הוקמו עמודי אבן מכוסים 
לוחות־אבן. המשקל הרב של החוליות המקשרות בין ע׳ לע׳ חייב 
צפיפות רבה ומעברים צרים בין הע״ (מקדשו של רעמסס 11 בכרנך; 
ע״ע ארדיכלות, עמ׳ 708 ). המצרים היו הראשונים אשר הקיפו 
את חצרות מקדשיהם וארמונותיהם בטורי־ע" ויצרו בכך סט וי ם 
(שדרות־ע") מוצלים. כאן נשמרה המסורת הקושרת את הע׳ עם 
הצמח: היו אלה המצרים שהמציאו את כותרת־הלוטוס (ע״ע; ור׳ 
תמ , של כותרות־ע׳ מצריות: כר׳ כ״ד. עט׳ 208 ), שפשטה אח״כ 
בא״י (רמת רחל, מגידו, שומרון, חצור) ובקפריסין. בכרתים 
ובמרחב התרבות המינואית השתמשו בעמודי עץ מצופים 
גבם משוח בצבע; ע" אלד, היו עבים יותר ליד הכותרת והלכו ונעשו 
צרים יותר לקראת הבסיס• גם הפרסים השתמשו בתחילה בגזעי־ 
עץ מצופים גבם צבוע (למשל בפסרגדי), אולם בגבור האימפריה, 
כאשר הועמדו כושר תכנונם ונסיונם של היוונים לרשות מלכי 
פרס, עברו לשימוש בעמודי אבן גבוהים מאוד בעלי כותרות כפולות 
עשויות בדמות פרים או ראשי־אדם. אולם ובו מאה ע" כאלה נבנה 
באפדנו של דריוש בפרספוליס. הע׳ כיסוד בסיסי בארדיכלות פותח 
במיוחד ע״י היוונים '(ר׳ תמ ׳ של ע״ יווניים: כר׳ יט, עט׳ 571 ), 
שהשתמשו גם בע׳ ניצב ובודד כבסיס לפסלים (שימוש בע" בודדים 
כמצבות כבר מצוי במקדש שלמה; יכין ובעז היו שני ע" שניצבו 
משני צדי פתח הבית הראשון). בארדיכלות הרומית, המבוססת 
במובן הסטאטי על קירות וכיפות יצוקות ממלט, איבד הע׳ את 
תפקידו כגורם מייצב; השתמשו בו בעיקר לציפוי הקירות בלא 
תפקיד ארדיכלי ממש. ע" רבים, כגון אלה שבארמונו של הורדוס 
במצדה, נבנו מחוליות־אבן וצופו גבם מחורץ בסיגנון הקלאסי. 
תפקידו הארכיטקטוני המוחלט הושב לע׳ בכנסיות ה בי זני 
ט י ו ת, שם שימש יסוד תומך בכיפות שהורכבו מעל למבנים; כדי 
לעמוד בלחץ הכיפה נוספה לכותרת הרגילה כותרת משנית (כותרת 
תושבת). בארדיכלות ה ר ו מ א נ י ת הוסיפו להשתמש בע" כחוליות 
תומכות בקימורים המצטלבים; הע" נבנו מחוליות־אבן עבות וגולפו 
מבחוץ בצורת תשלובת של גזעי־ע" דקים. בפתחי הכנסיות הוצבו 
ע" קטנים זה ליד זה. בכנסיות בסיגנון הגותי הרבו באומנות 
המורכבות לתמיכות, בהתאם להגבהת הקימור הגותי. מימי הרנ¬ 
סאנס ואילך חזרו אל צורות הע׳ היווני־רומי, בעיקר כיסוד 
עיטורי בחזיתות הבניינים. השיטות החדישות של בניה במלט 
ובברזל מאפשרות שימוש הרבה יותר נועז בע׳, בעיקר בבנייני 
ציבור (מוזיאון ישראל, ירושלים). — גם בארדיכלות האסלאמית, 
ההודית והסינית מילא הע׳ תפקיד חשוב. 

וע״ע אמנות, עט' 34/5 ; בסיליקה; הלניזם, ארדיכלות; יונית, 
ארדיכלות; מצרים, ארדיכלות. 

מ. א. י. 



877 


עמוד־השדרה 


878 


עמוד ־־השךךה, מערכת־העצמות המרכזית בשלד (ע״ע) של ארוך יותר מחה״ש, כך שאצל המבוגר מגיע קצה החוט רק עד החלק 

האדם (והחליתנים [ע״ע]), שתפקידיה העיקריים לשמש המרוחק של החוליה הגבית הראשונה׳ והעצבים יוצאים אלכסונית 

ציר מרכזי גמיש הנושא את משקל הראש והגוף וכן להגן על חוט־ מהחלק המרוחק של חה״ש, בדומה לזנב־סוס, וכך אמנם שמם. שרשי 

השדרה (ע״ע; להלן: חה״ש) ועל שרשי העצבים. צורת גוף האדם עצבים יוצאים דרך הנקבים הבין־חולייתיים השייכים להם. 
תלויה במבנה עה״ש וביציבותה יציבות עה״ש קבוצות החוליות. חוליות הצוואר. שתי חוליות 

נובעת משרירים חזקים היוצאים אל האגן, הגפיים קו הכובד הצוואר הראשונות, האטלס והציר, מיוחדות במבנן ובתנועתן. הרא־ 

התחתונות והראש. עה״ש בנוי מ 33 — 34 חוליות שונה, האטלס, היא חסרה גוף והנקב החולייתי בה גדול ביותר. 

המתחלקות לפי אזורי הגוף: 7 חוליות צוואר, 12 ^ ) נקב זה מתחלק לשניים ע״י פס של רקמה חיבורית. לתוך אחד 

חוליות חזה, 5 חוליות מותן, 5 חוליות עצה י 4 ־־ 5 החללים שנוצרים נכנם זיז של החוליה השניה, חוליית הציר, וממלא 

חוליות זנב. ^ \ את מקום גוף החוליה. דרך החלל השני עובר חה״ש. המשטחים 

עה״ש של העובר והילוד הוא עקומה ארוכה ^ ן/ המפרקיים בין שתי חוליות אלה קמורים במיוחד — דבר המאפשר 

אחת הקעורה קדימה, כשמפרקי הירכיים כפופים 1 || תנועה נרחבת. גם חוליות הצוואר האחרות מצטיינות ביכולת תנועה. 

כמו בקופים. תוך האבולוציה הושגה עמידתו * \\ בזיזים האפקיים של חוליות הצוואר, פרט לשביעית, קיים נקב 

הזקופה של האדם המבוגר ע״י יישור מלא של שבעדו עוברים כלי־דם למוח. עקומת חוליות הצוואר מתפתחת מן 

פרקי הירכיים ויצירת שתי עקומות משניות החודש השלישי לחיי התינוק כשהוא מתחיל להרים את ראשו. 

בעה״ש וקימור קדימה בחוליות הצוואר והמותן. חוליות ה חזה נושאות בצידיהן 24 צלעות, 12 מכל צד. 

העמידה הזקופה משחררת את הגפיים העליונות הצלעות מתחברות לעה״ש ע״י שתי גומות, האחת בגוף החוליה 

ומאפשרת שימוש ביד (ע״ע) כבכלי יצירה. קו \ והשניה בזיז האפקי. חוליות אלה, היוצרות קשת קעורה קדימה, 

הכובד של הגוף בעמידה עובר בקו ישר המתחיל ' שייכות לעקומה הראשונית של עה״ש. 

בשן חוליית הציר ועובר דרך העקומות, עצם ח ו ל י ו ת ה מ ו ת ן נעות כחוליות הצוואר. אבל הן בעלות הקף 

העצה, מפרקי הירכיים ומפרקי הברכיים והקר־ תנועה מופחת. חוליות אלו הן פגיעות מחמת משקל הגוף הכבד 

סוליים (ר׳ ציור). עקומות עה״ש מאפשרות הנישא עליהן. ראשית העקומה המשנית של חוליות המתניים בערך 

שמירה על היציבות, בלימת זעזועים והתאמת ן בחודש ה 18 לחיי הילד המתחיל לעמוד. 

הגב לתנוחות משתנות כעמידה, ישיבה ושכיבה. העצה הוא גוף עצם משולש שנוצר על ידי התאחות 5 חוליות. 

אזורי המעבר בין העקומות בחוליות הצוואר הוא מתחבר בצדדיו אל עצמות הכסל ויחד עם עצמות החיק והשת 

התחתונות, חוליית הגב התחתונה וחוליית ה־ $ הם יוצרים את טבעת האגן. העצה קעור קדימה ונוטה אחורה בזווית 

מותן העליונה הם בעלי הקף התנועה הרב כב של ״ 45 — ס 50 למאונך בזמן עמידה. כל שינוי בתפנית העצה משנה 

ביותר. משום כך חוליות אלה הן הפגיעות את מעמד האגן. בסיס המשולש של עצם העצה רחב מגבהו (אצל 

ביותר. קבוצות החוליות (השר להלן) שונות בע״ח ההולכים על ארבע — היחס הפוך) ומצב זה מגדיל את הקף 

בתפקידן, בגדלן ובצורתן. מאידך, זהה מבנן *'יי 1 •'."*יי ה ' האגן ויוצר בסיס־יציבות רחב יותר. העצה רחב יותר אצל האשד■ 

שדהה והיציבה 

היסודי. מאשר אצל הגבר ורחבו מאפשר מעבר־לידה נוח. 

חלקי החוליה: ( 1 ) גוף המהווה את החלק הקדמי.( 2 ) קשת חמש חוליות הזנב הנן שיירים עובריים ללא תפקיד מיוחד. 
המהווה את החלק האחורי. ( 3 ) זיזים — שניים אפקיים ואחד קוצי• הן נוטות להתאחות גרמית. מקומן קרוב לעור ומשום כך עלולות 

( 4 ) מפרקים בין־חולייתיים — ארבעה במספר. ( 1 ) גוף החוליה להחבל בקלות. 

הוא בעל תכונות של עצם ארוכה, עגולה שקטרה וגבהה משתנים ח ם ח ו ס י ם ב י ן ־ ח ו ל י י ת י י ם ורצועות. בין כל שתי 
לפי המקום: גובה חוליה מתנית — עד 5 ס״מ. ( 2 ) הקשת מגינה ־ך חוליות נמצא חסחוס (ע״ע) בין־חולייתי — 

על חה״ש מפני חבלות. החלק הקדמי של הקשת מתחבר לחלק ׳*£ הדיסקוס, המשמש בולם־זעזועים והמהווה 

האחורי של גוף החוליה ע״י זוג רגליות חוזק המבנה של רגליות את החלק הגמיש של עה״ש. הדיסקוסים 

אלו יש בו כדי להגן מפני שברים. החלק האחורי של הקשת מורכב תופסים רבע מגובה עה״ש וחלק 14 מגובה 

משתי לוחיות. בין הטבעות שנוצרות ע״י הקשתות והגופים עוברת—״־״״״ האדם. גבהם עלול להשתנות ע״י ספיגה או 

תעלת חה״ש. ( 3 ) הזיזים. כל שתי לוחיות מתחברות מאחור סחיטת הנוזל הנמצא בתוכם, תוך מנוחה או 

ליצירת זיז קוצי. במעבר שבין הרגלית וה? 1 וח,ת יוצאים שבי זיזים תנועה. האדם עלול לאבד מגבהו בערב, 

אפקיים, אחד מכל צד. תנועת החוליה נגרמת ע״י פעולת השרירים ' לאחר יום עבודה, בגלל התגברות העקומות, 

על שלושת הזיזים הפועלים כמנופים, והמניעים את עה״ש. ( 4 ) סחיטת הדיסקוסים ושקיעת הקשתות של 

מפרקים (ע״ע מפרק) בין־חולייתיים — עליונים ותחתו־ כפות הרגליים. תנועות עה״ש תלויות בעובי 

נים — נמצאים במעבר שבין הרגלית והלוחית. המשטח המפרקי '^^ 4 הדיסקוס. ככל שזה עבה יותר, כבחוליית 

העליון מחובר לרגלית ופונה אחורה, והמשטח התחתון מחובר *־/ #8 הצוואר או המותן׳ קשת התנועה גדולה 

ללוחית ופונה קדימה, כך שמגע קדמי־אחורי זה מונע גלישה יותר. גובה הדיסקוס בצוואר הוא 3.7 — 

קדימה של החוליה העליונה על זו שמתחתיה. המפרקים הביו ח יל' ? 283 ■§ 5.6 מ״מ, בחזה 2.1 — 4.9 מ״מ ובמותן 8 — 

ייתיים אינם נושאים משקל אלא ביציבה גרועה. תפקידם ויסות 17.1 מ״מ. גודל משטח המפרק של גוף 

התנועות ושמירת היציבה. פגם מלידה או חבלה גורמים בהם החוליה מותאם למשקל שעליו לשאת, ואכן 

הפרעות המתבטאות בכאבים ובשינויים ניווניים. בבסיס הרגלית שטח זה גדל והולך כלפי מטה. החסחוס 

נמצאים שני שקעים, עליון ותחתון, היוצרים יחד עם החוליות נקבים ע"/ מורכב משני חלקים: ההקפי — הטבעת 

למעבר העצבים של חה״ש. אצל העובר חה״ש מגיע עד לעצמות י־־ ' חליפית, והמרכזי — הגרעין. החלק המרכזי 

הזנב, אצל הילוד עד החוליה המתנית השלישית, והעצבים היוצאים הוא שארית אמבריונלית של מיתר הגב. 

, * , ציור 2 : עמוד השדרה, , 

דרך הנקבים הבין־חולייתיים אפקיים וחה״ש מאונך להם. עח״ש מבט מהצד הוא גמיש וחזק ושומר על גובה הרווחים 



879 


עמוד-השדרה — עמון 


880 



", _ 


דד*שד ימת׳ רגי־גליני 



ציור 3 : חוליות עמוד השדרה; א. חוליה אופיינית; ב. חוויית האט^ם; ג. חו 5 יית הציר 


הבין־חולייתיים. הטבעת חליפית בנויה שכבות טבעתיות הצמודות 
לחוליות שמעליהן ומתחתיהן. מספר רצועות חזקות בין־חולייתיות 
עוזר לייצוב החוליות. חשובה במיוחד הרצועה הארוכה, האחורית 
והקדמית, הנמשכת מחוליית הציר ועד לעצם העצה בצמוד לגופי 
החוליות ולחסחוסים שביניהן. רצועות נוספות עוברות בכיוונים שונים 
בין הזיזים העקציים האפקיים והרצועה הצהובה העוברת בין הלוחיות. 

מחלות עה"ש. הפרעות בחילוף החמרים כגון אלו הקשורות 
ביצירת מוצינים (ע״ע) גורמות להפרעות בהתפתחות העצמות ועיוו¬ 
תים במבנה עה״ש. התפתחות חצי חוליה בלבד גורמת שינויים 
בעקומות עה״ש. אי־התאחדות של הלוחית ליצירת זיז קוצי משאירה 
את חה״ש חשוף מאחור. חשיפה קטנה אין בה כדי להפריע, אולם 
כשהחשיפה היא רחבה יותר וכוללת מספר חוליות עלול להופיע 
בקע של העטיפות (המנינגים), או של העטיפות יחד עם חה״ש, 
הגורם לשינויים עצביים, או שיתוק חלק הגוף (פאדאפלגיה). בפגם 
דרצדדי במעבר שבין הרגלית ובין הלוחית עלולה החוליה לגלוש 
קדימה מעל זו שמתחתיה ולגרום לאי-יציבות ולשינויים עצביים. 

חסרון זיז חוליית הציר או הפרדתו גורמים אי־יציבות בין שתי 
החוליות הראשונות. איחוי החוליה המתנית החמישית אל העצה 
מקטין את גמישות החוליות המתניות. 

אחת הדפורמציות המכערות והמפריעות היא העקמת של החול¬ 
יות תוך סיבוב על צירן. העקמת נגרמת ע״י שיתוק (כגון שיתוק 
ילדים), מחלות ניווניות של שרירים או העקמת האידיופתית (מסיבה 
בלתי ידועה). 

במידה שהטיפול השמרני בפגמים אלה, ע״י קיבוע בגבם או 
מכשיר, אינו מצליח למנוע התעקמות מתקדמת, מבצעים ניתוח 
איחוי חוליות ע״י השתלת עצם ותמיכה במוטות מתכת. 

מחלת שוירמן (ע״ש 1 ש 1 זג 11 זז €116 ! 501 .ז\\ . £1 [ 1877 — 1910 ]) 
מתבטאת בהפרעה בצמיחת החוליות וגורמת התעקמות קדימה 
וכאבים. הטיפול הוא שמרני, מלווה בתרגילים ומכשירים. 

בתקופת הבלות אצל האשה וההזדקנות של הגבר מופיע לפעמים 
תהליך זה של הידלדלות הסידן בעצם(א 1 סטא 1 פורוסיס). תהליך זה עד¬ 
יין אינו מובן דיו, אך אפשר שהוא בא על רקע של שינויים הורמונליים. 
תוצאותיו הם הידחסות החוליות הגורמות לאיבוד גובה וכאבים. הטי¬ 
פול הוא החזרת הסידן ע״י תזונה עשירה בסידן, תרגילים ותרופות. 
הבעיה השכיחה ביותר בין מחלות עה״ש היא מתנת (ע״ע). 

שברים. חבלה קשה עלולה לגרום לשבר של החוליה תוך 
נזק לחה״ש ושיתוק של חצי הגוף שלמטה ממקום הפגיעה (פרפלגיה), 
בד״כ הפגיעות הן קלות וגורמות להתמוטטות של גופי החוליה וזו 
ניתנת לריפוי שמרני. 

וע״ע עצם, עצמות. 

, 1113 ) 0013 11 ) 5$171 1 ) 171 ) 11171 ־ 81 1116 / 0 1 * 1 י (. 5 ) 6 ) ^ 0€ ז 8 . 5 

. 1960 4 , 71%$ ד 0 עס€ 

חי. ו. 

עמון, שם עם וארץ. ע׳ נמנה עם שבטי בני-עבר. שמם הרגיל 
במקרא הוא ״בני ע , ״ ובכתובות אכדיות : 811 

3 ; 3 . ע״פ הגנאלוגיה המקראית (ברא׳ יט, לח) קראה בתו הצעירה 


של לוט את בנה, שנולד מאביה, בשם "בן־עמי, 

הוא אבי בני עמון", ולפיכך נחשבו ד״ע", כמואבים, 

קרובים לעם ישראל. בסוף המאה ה 15 לפסה״נ 
התנחלו הע" לאורך הרב ק (ע״ע) העליון והתיכון 
ובתחום יובליו, כשהמדבר להם גבול ממזרח. גבולם 
במערב ובדרום הוקף שרשרת של מצודות גבול, 

מהטיפוס הידוע בשם "רג׳ם מלפוף", ועל פיהן, 

לאור נתוני המקרא והתנאים הטופוגרפיים, אפשר 
לשחזר בקירוב את גבולות ארצם (ר׳ מפה). 

מכלל היישובים בע׳ עלתה בחשיבותה העיר 
רבת-עמון(ע״ע), עיר המלוכה ובירת הארץ, ששכנה ליד מקור היבוק 
(שמ״ב יב, כז), במקום מוגן, בסביבה חקלאית וליד המסלול המסחרי של 
"דרך המלך". כעיר ספר טופח בה סחר התיווך עם הנודדים. אך באותה 
מידה נזקקה העיר גם להגנה מפני שוסי המדבר. הע" שעברו 
מנוודות להתיישבות קבע, התארגנו כמלוכה לאומית (שמ״ב יב, כו), 
מיוסדת על עקרון ההורשה (שם י, א) ונשענת על מנגנון של פקידות 
(שם י, ג; עמוס א, טו; ירמ׳ מט, ג). מחותמות עמוניים ידועים 
פקידים.גבוהים, המכונים ״עבד״ (ע״ע עבדות, עמ ׳ 577 ). על פסלון 
אחד כתוב "ירחעזר רב רכשך (אחראי על האורוות). מערות 
קבורה עמוניות מפוארות חצובות בסלע, ובהן כלים ותכשיטים 
יקרים, נתגלו בסביבות רבת־עמון. האוכלוסיה התפרנסה מחקלאות 
ומרעה (במד׳ לב, א—ד; ירט׳ מח, לב, ועוד); תרבותם החמרית, 
ע״פ ממצאים מן המאות 8 — 7 לפסה״נ, הושפעה ממרכזי תרבות 
שונים. הקדרים הגיעו לרמה טכנית נאה, תוך קליטת השפעות סיגנו־ 
ניות מאשור, פניקיה וא״י. פסלוני האבן עשויים בסיגנונות מצריים, 
פניקיים, סוריים ואשוריים. מערות הקבורה החצובות בסלע 
מתוכננות יפה. מעט מאוד ידוע על דת ע׳. האל הלאומי הוא מלכם 
(מל״א יא. ה ועוד), ששמו נחרת גם בשני חותמות, מהתקופה הנאו־ 
בבלית והפרסית — וע״ע מלך. נראה, כי הע" היו נימולים (ירמ׳ ט', 
כד—כ״ה; וע״ע מילה, עט׳ 191 ). הכתב העמוני הוא אלפביתי כנעני, 
והלשון קרובה למשפחת הלשונות השמיות (ע״ע שמיות, לשונות) 
הצפוניות-מערביות, כמתברר משמות ומלים כמו: נחש, חנון, עמי־ 
נדב, חננאל, מנחם, אלישע, וכן: בת, בן, עבד, אמה ונער. אפשר 
להבחין באונומסטיקון העמוני גם יסודות ערביים, שחדרו, קרוב 
לוודאי, בשלב מאוחר בעקבות הסחר הערבי, בעיקר בזמן השלטון 
האשורי. 

ע׳ וישראל. התורה אסרה על בני ישראל לרשת מארץ ע׳ 
בגלל היותה "ירשה לבני לוט" (דב׳ ב, יט, לז; שום׳ יא, טו ועוד), 



עסו! וסביבתה (השמות החדשים נסמריים) 







881 


עמון — עמום 


882 


אולם מן הנבואות על ע׳ מתברר 
שהיחס העוין לע׳ — עד כדי איסור 
חיתון ב״דור עשירי״ (דב׳ כג. ד) — 

ראשיתו במאבק על שטחי מריבה 
(עמוס א, יג; ירט׳ מט, א; צם׳ ב, י; 

יחז׳ כה, ג). כשנפלה ממלכת סיחון 
בידי בני ישראל (במד׳ כא, כד) 

נבלמו הע"׳ שרצו להרחיב את גבו¬ 
לם, והמאבק על ירושת סיחון נמשך 
זמן רב (שום׳ יא, יב—יג). בתקופת 
השופטים ניסו הע" לדחוק את ישר¬ 
אל בגלעד, בעזרת המואבים (שום׳ 

ג, יג), בשאיפה לשעבד "את כל 
בני ישראל אשר בעבר הירדן בארץ 
האמרי אשר בגלעד"(שום׳ י, ח—ט). 

המפלה שהנחיל להם יפתח (ע״ע) 

לא גדעה את כוחם, והם התאוששו 
עמי]; אל א י מ 5 ר עםוני ■ פםל ' בסוף תקופת השופטים. נחש מלך ע׳ 

אבן, ראיטית תקופת הברז? , י 

כבש שטחים ישראליים בגבולו, עבר 
את חיבוק, צר על יבש גלעד (ע״ע) והתגרה בכמה שבטים (שמ״א 
יא). נצחון שאול הביא לנסיגתם מהגלעד, אך לא לשיעבודם המוחלט 
(שמ״א יד, מז ; שמ״ב י, א). מלחמת דוד בע׳ (שמ״ב י—יב; דה״א 
יט—כ) נסתיימה בכיבוש כל ארץ ע׳, ומהכתוב המעורפל בשמ״ב 
(יב, ל = דה״א כ, ב) נראה שדוד עשה את מלכם, עזבי, לתלוי בו 
ובהמתו (שמ״ב יז, כז). 

דוד העביד את הע" בעבודות כפיה (שמ״ב יב, לא), אבל בחר 
מהם, כנראה, גם ל״גבוריו״(שמ״בכג,לז = דה״א יא,לט). עמוניות 
נמנו עם נשות שלמה, ורחבעם (ע״ע) בגו, יורש העצר, נולד מעמד 
נית (מל״א יד, כא). עמן בא לירושלים פולחן מלכם (מל״א יא, ה; 
מל״ב כג, יג). לאחר פילוג הממלכה והתחזקות ארם—דמשק, נת¬ 
עוררו, כנראה, הע" לפרוק את עול ישראל, וגורלם היה תלוי מאז 
ביחסי הכוחות בין ארם, ישראל ויהודה. בדה״ב (כ) מסופר על 
פשיטה של מואב וע׳ ביהודה בימי יהושפט, כנראה לאחר כשלון 
המסע של ישראל ויהודה נגד מואב (מל״ב ג). קרוב לוודאי שד,ע" 
הרחיבו אז את גבולם בגלעד על חשבון ישראל (עמוס א, יג). בימי 
ירבעם בן יואש, עזיהו ויותם (ע׳ ערכיהם), השתנה המצב. עזיהו 
שיעבד את הע״, והם העלו לו, ולבנו יותם, מם (דה״ב כו, ח; כז, 
ה). נראה כי אז עברו משפחות מיהודה לעבד,"י המזרחי והקימו 
אחוזות גדולות בגלעד, בהן משפחת טבאל (ישע׳ ז, ו) שנודעה 
אח״כ כבית־טוביה (ע״ע טוביה, בית־). 

אחרית ממלכת ע/ תגלת פלאסר 111 הביא ב 734 — 732 
לפסה״נ בעול האימפריה האשורית את מדינות א״י ובכללן ע׳. 
בתעודה מהשליש האחרון של המאה ה 8 נזכרת משלחת מארץ 
"בני ע"׳ שנכנסה לכלח, עם משלחות אחרות, ובידה מנחה למלך 
אשור. בודואילו מלך ע׳ לא הצטרף למרד חזקיהו באשור ( 701 ). 
ב 676 לפסה״נ נזכר מלך זה עם "מלכי ארץ חת ועבר הנהר" אשר 
חויבו לספק חמרים לבנין היכל אסרחדון בנינוה. עמינדב מלך ע׳ 
נזכר עם 22 "מלכי חוף הים, איי הים והיבשה" שהביאו מנחה כבדה 
לאסרחדון ולאשורבניפל, וצבאותיו הצטרפו למסע המלחמה האשורי 
במצרים ב 667 . מלכי ע׳ ראו בשלטון אשור — שגילתה עניין רב 
במסחר הבי״ל וערכה מלחמות רבות נגד שבטי המדבר — ערובה 
לביטחון ולשגשוג. 

המעבר משלטון אשור לשלטון בבל, בשלהי המאה ה 7 , לא הביא 
לשינויים בע׳. "גדודי בני ע"׳ היו בשירות הכשדים בדיכוי מרד 
יהויקים (מל״ב כד, א—ב). ע׳ השתרעה מערבה עד הירדן, וחפפה 
את השטח שנודע אח״כ כפחוות ע׳. מדיניות אנטי־בבלית מסתמנת 


בע׳ רק לפני חורבן יהודה. מלך ע׳ נזכר עם מלכים אחרים 
ששלחו מלאכים אל צדקיהו ( 594/3 לפסה״נ) בדבר ארגון מרד 
כללי נגד בבל (ירמ׳ כז, ג). אין ידיעות על גורל המרד, אולם 
הנבואה ביחז׳ (כא, כג—כז), הניסיון של צדקיהו לברוח לעבה״י, 
הפליטים מיהודה שמצאו מקלט בע׳ (ירמ׳ מ, יא) והמזימה שרקם 
בלים לרצוח את גדליה (ע״ע), כל אלה מרמזים שלע׳ היה חלק 
במרד. לפי יוסף בן מתתיהו (קדה״י י, ט) בא מסע עונשין בבלי 
נגד ע׳ שנים אחדות לאחר חורבן ירושלים ( 582 ), והדים מצויים 
בכתובת של נבוכדנאצר המספרת על מסע אל הלבנון. אין ידיעות 
ברורות על ע׳ עצמאית לאחר התקופה הנאו-בבלית, ונראה שע׳ 
אורגנה כפחווה בבלית (שנודעה בתקופה ההלניסטית בשם עמוני־ 
טיס). שבטי ערב פרצו למקום וגרמו לחורבן הישוב בעבה״י, כפי 
שהוכח בסקר ארכאולוגי. ההזכרות המאוחרות של ע׳ מכוונות 
לפחוות ע׳ ולאוכלוסייתה. "טוביה העבד העמוני" (נחמ׳ ב׳, י; 
ג, לה ועוד) היה יהודי, ממשפחת בית טוביה, שנקרא עמוני ע״ש 
מקום מושבו. במרוצת התקופה ההלניסטית נצטמצמה פחוות ע׳ 
לחלקה המזרחי בלבד, ובמרכזה פילאדלפיה (רבת עמון), ואילו 
החלק המערבי, בו ישבה אוכלוסיה יהודית גדולה, נודע כתחום ה־ 
1 >״ 0 ק 6 ח שסופח למלכות החשמונאים בימי יהונתן. 

ב. ע. 

אצל ח ז " ל כרוכים יחד תמיד ע׳ ומואב. ביחס לשניהם נקבע 
בהלכה כי נקבה מותרת לבוא בקהל מעיקר הדין (יבמ׳ ח׳, ג׳). 
בימי חז״ל כבר לא נהג איסור זה, אפילו בזכרים, ש״כבר עלה 
סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (ברכ ׳ כ״ח, ע״א). 
גם כיבוש ארץ ע׳ הותר לבני־ישראל לאחר שכבשה סיחון מלך 
האמרי (ע״ע): "וע׳ ומואב טהרו בסיחון" (גיט׳ ל״ח, ע״א). 
לפי מסורת חז״ל היתה ע׳ מעורבת בצורה כלשהי בחורבן ירושלים 
ע״י נבוכדנאצר, והיא שעודדה אותו למסע נגד ירושלים ( 0 נ׳ צ״ו, 
ע״ב), ו״בשעה שנכנסו עכר׳ם להיכל, הכל ניפנו על כסף וזהב, 
והם ניפנו על ס״ת, אמרו: זה שכתוב בו ,לא יבוא עמוני ומואבי 
בקהל ה" ישרף באש" (יבמ׳ ט״ז, ע״ב; והשר איכ״ר [בובר], 
פתיחתא ט׳). בלעם (ע״ע), שישב בארץ בני ע/ נשלח לקלל את 
ישראל בעצת מואב וע׳ כאחת (ספרי, דב׳ ר״נ). ע״פ מסורת קדומה 
נהגו היהודים הדרים בע׳ בתקופת בית שני לעבוד עבודת-אדמה 
בשמיטה, שלא נחשבה ארץ ע׳ כקדושה בקדושת א״י, אבל היו 
מעשרים בה, ובשמיטה היו נותנים מעשר עני (ידים פ״ד׳ מ״ג; 
חג׳ ג/ ע״ב). וע״ע א״י (כרך ר, ע״פ מפתח הערך שבכרך המי¬ 
לואים). 

נ. גליק, עבר הירדן המזרחי, תש׳ץ < 1 ) 171 ) 111 ) 1 ) 11 / , 2 ז€( 1 ש) 35 רת 0 בדד־ח 10 ח 1 ^\ .( 1 ; 1950 ,(שרתע 01 ^\ 

. 1967 , 953 — 429 ,^ 8711 

עמוס, נביא "על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן 
יואש מלך ישראל, שנתיים לפני הרעש". השם מצוי באוג¬ 
ריתית, והוא אולי קיצור השם עמסיה (דהי״ב יז, טז). בזמן מלכות 
ירבעם (ע״ע; 784 — 748 לפסה״ג) היה באיזור א״י ליקר חמה מלא 
(ב 15 ביוני 763 לפסה״נ) ויש רמזים לכך, כנראה, בנבואת ע׳ 
(ה, ח; ח, ט), וגם לרעש (ד, יא; ח, ח; ט, ה, ועוד). בתוכן הספר 
פרט לפתיחה אין כל אחיזה כרונולוגית לזמנו. בלא ספק היה ע׳ 
מתקוע שמדרום לבית לחם יהודה, הנזכרת רבות במקרא, — למרות 
שהוא מגדיר את עצמו כבולם שקמים (ז, יד), שאינם גדלים ביהודה 
— ולא מתקוע שבצפון, שאינה נזכרת כלל במקרא. דברי אמציה כהן 
בית אל: "ברח לך אל ארץ יהודה" (ז, יב), מכוונים בפירוש לשיבת 
ע׳ לארץ מוצאו. אעפ״כ, פרט לנבואה אחת על יהודה (א, ב; ב, 
ד—ה) ועל "סכת דויד" (ט, יא—יב), מכוונת נבואת ע׳ ברובה 
לישראל. ושמא סיבת הדבר לאו דווקא בהתערותו שם, אלא בטשטוש 




883 


עמוס — עמיאל, משה אביגדור 


884 


התחומים שבין שתי הממלכות אז, שהביא לזיהוי בשליחותם של 
נביאי ישראל ויהודה לאחר תקופת אליהו ואלישע. ע׳ היה "בניקדים" 
(א, א), היינו בוקר, או רועה (ז, יד—טו). דבריו על עצמו: "לא 
נביא אנכי ולא בן נביא אנכי... ויקחני ה׳ מאחרי הצאן" אינם מרמזים 
על מוצא נחות, אלא על דמיון למנהיגים שלוקחו "מאחר הצאן" 
(שמ״ב ז, ח, והשר שבד ג, א). 

ם פ ר ע׳ מתייחד בחלוקתו לחטיבות ספרותיות קטנות: לאחר 
פתיחה קצרה: "ה׳ מציון ישאג ומירושלם יתן קולו", באה סדרת 
נבואות על הגויים ועל יהודה וישראל בכותרת החוזרת "על שלשה... 
ועל ארבעה״ (א, ג — ב, ו), ונבואת זעם (ב, ז—טו), הסמוכה מצד 
תכנה לנבואה הקודמת לה. לאחריה — קובץ נבואות תוכחה ואסון, 
שפתיחותיהן: "שמעו" ו״הוי", ולאחריו סדרת מראות, הפותחים 
ב״כה הראני ה"/ אח״כ בא סיפור המעשה בין אמציה וע׳ 
ולבסוף — נבואת פורענות חלקית, המסתיימת בשתי נבואות 
נחמה. 

המאורעות הנרמזים בקובץ הראשון (א, ב — ב, ו) ייתכן שהם 
קשורים לתקופת בית יהוא בכלל. כנביאי הכתב שלאחריו, ע׳ — 
הראשון לנביאים ״אחרונים״ — הוא נביא לגויים, המצווה לחרוץ, 
בדבר ה׳, גורל עמים ומדינות. החטאים מתייחסים לנורמות חברתיות־ 
מוסריות, וענשם — הרם, גלות והסרת המושלים. הסדרת הנבואות 
הללו בראש הספר נועדה להבהיר, כנראה, את חשיבותו של ע׳ כנביא 
לגויים. הנבואה לישראל, הכלולה ביחידה זו, מתייחסת בעיקרה 
לחטאים בתחומי הפולחן ושמירת חוקי ה׳. עונשם מפורט יותר 
מעונש העמים, ושלוב בסקירה על העבר וחטאיו. 

בתוכחה הראשונה מסדרת "שמעו" כמה קווים אפייניים לנבואת 
ע׳: העליה ממצרים כרוכה בבחירה אלוהית, שאינה מעניקה זכות 
אלא מחייבת באחריות יתירה. להלן (ט, ז) מבטל ע׳ כל יתרון לבני 
ישראל, מצד העליה ממצרים, על פלשתים וארם — שגם אותם 
"העלה" ה׳ ממקומם. בתוכחה הבאה (ד, א—יא), יש סדר עקיב של 
חטא ועונש: נשי הר שומרון עושקות דלים, וענשן: נטישת בתיהן 
מעוני; ישראל מפליגים במעשי פולחן, וענשם: בצורת, ארבה, דבר, 
אש והפיכה (אולי רמז לרעש). נבואת הזעם הבאה (ה, א—יז) 
מקוננת תחילה על מפלת ישראל, מגנה את ההידרשות לאתרי 
הפולחן בבית אל, בגלגל ובבאר שבע, מוקיעה את סילוף המשפט, 
פונה לעם להיטיב את מעשיו, "אולי יחנן ה"׳ (יד—טו), ומסיימת 
בקריאה לאבל. גם הנבואות הפותחות ב״הוי" הן נבואות זעם, 
שהחטא והעונש מפורטים בהן. אלמנטים מיוחדים בהן: גינוי 
השירה שאולי היתה מלווה מעיקרה את הפולחן, תיאור מפורט של 
הפורענות, הפוגעת ביחידים ללא שריד; ובסיום קביעת תחומי 
הלחץ או ההגליה (ה, כז; ו, יד) — הלא הם גבולות ההתפשטות 
בימי ירבעם בן יואש (מל״ב יד, כה, כה). 

המראות, בין שהוראתם משתמעת מעצם תכנם (ז, א—ו), בין 
מפירוש לשוני הנרמז בשם המראה (״אנך״; ז, ז—ט; ״כלוב קיץ״ — 
ח, א), מכוונים להבלטת גודל האסון: אם מהטבע — גובי ואש; 
ואם מהטבע והאדם — חורבן, חרב על בית המלוכה וקץ לישראל. 
בראשונים נתמזגה בשורת נחמה עקב בקשת הנביא; באחרונים — 
הפורענות ללא נחמה. מראה הרם המזבח בידי ה׳ בא להורות, 
כי מזעם ה׳ אין להמלט לא במסתרי הטבע ואף לא בשבי האויב 
(ט, א—ה). בקשר לנבואה על בית ירבעם (ז, ט), שבאחד המראות, 
מסופר על ריב בין אמציה כהן בית־אל לבין ע׳ (ז, י—יז) — ללא 
התערבות המלך. יש לראות את הכהן כשליח המלך ואת נבואת ע׳ 
כמכוונת בעקיפין נגד המלך עצמו, שהרי משא פורענותו נאמר 
דווקא בתקופה של גיאות מדינית וכלכלית. במנעו מע׳ להינבא 
בבית־אל מדגיש הכהן: "כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא". 
נצחונות המלך והרחבת הגבולות על ידיו הם לע׳ כחומר — 
אירוני — להינבא באמצעותו על ממדי לחץ האויב (ו, י ג—יד). אין 


לדעת אם בעקבות פקודת הגירוש נחתמה פעולת ע׳ כנביא; מ״מ 
בבית־אל לא התנבא עוד. 

שלא כנביאים אחרים אין ע׳ מזכיר תקופות חסד בעבר, והחטאים 
נגד הנביאים כבר החלו, לדעתו, בתקופה קדומה (ב, יא—יב). 
התנגדותו לקרבנות חריפה, וכוללת גם רמז לאי־הקרבת קרבנות 
במדבר (ה, כה). לא נתפרש אצל ע׳ מהו הפולחן הרצוי. נבואתו 
רואה בפגעי החברה המשגשגת ובחטאיה המוסריים־חברתיים גורמים 
ישירים למפלה. כך נמצא ע׳ חותר תחת אשיות הממלכה, וכלשון 
אמציה בדבריו למלך: "קשר עליך עמום בקרב בית ישראל; לא 
תוכל הארץ להכיל את כל דבריו" (ז, י). בנבואת ע׳, מעצם שליחו¬ 
תה, וכאצל שאר הנביאים, נשתלבו רמזי נחמה גם בנבואת הזעם: 
"דרשוני וחיו" (ה, ד; והשר שם ו, יד), "אולי יחנן... שארית יוסף" 
(שם, טו), ובפירוש: "נחם ה׳ על זאת" (ז, ג, ו). 

נבואת הנחמה בע׳, כמו בשאר ספרי הנביאים, עניינה הקמת 
הריסות, פריחת החקלאות והשבת שבות ישראל — "ולא ינתשו עוד 
מעל אדמתם" (ט, יג—טו). קשה הוא עניין "סכת דויד הניפלוד 
(ט, יא) — ואולי כאן זכר לפילוג הממלכה. יהודה נזכרת לפרקים 
בנבואת ע׳ (ב, ד—ה; ו, א). נבואת הנחמה בסוף הספר מקבילה 
לנבואת הפתיחה על ציון וירושלים. מצד החטא דומות יהודה וישראל 
לגויים: לפי הנחמה יגברו עליהם: "למען יירשו את שארית אדום 
וכל הגוים אשר נקרא שמי עליהם" (ט, יב). 

לדעת ח ז ״ ל, ״ארבעה נביאים נתנבאו באותו פרק, ואלו הם: 
הושע, ישעיה, ע׳ ומיכה" (פס׳ פ״ז, ע״א). הסדר הפנימי, לדעת 
חז״ל, הוא כרונולוגי (שם), ומעניינת השערתם, כי מיכה (ע״ע) 
בנבואתו על "שמונה נסיכי אדם" (ה, ד) שיעמדו לישראל להגן 
עליהם בבוא אשור, מתכוון, בין היתר, גם לע׳ (סוכה נ״ב, ע״ב). 
בהתאם לדעתם שהעשירות היא סגולה הכרחית לנבואה, מונים חז״ל 
את עשרו של ע׳ (נד׳ ל״ח, ע״א), ויש אומרים שהיה גם מגמגם או 
כבד לשון (ויק״ר צו, י׳ ועוד; השו׳ שמ׳ ד, י). חז״ל הדגישו את 
מידת קטרוגו, ומנוד.! בין ה״קנתרנים", ש״נתלה נבואתם בעצמם" 
(= "דברי עמום", קה״ר א׳, ב׳). הם העמידוהו בסוף רשימת 
המרכזים של דרישות האמונה — "בא ע׳ והעמידן על אחת, ,דרשוני 
וחיו״׳ (מכות כ״ד, ע״א), ולדעתם ביטל ע׳ — בנבואת הנחמה 
היחידה שלו (פרט לסיום הספר) — את גזירת משה: "וישכן ישראל 
בטח, בדד עין יעקב" (דב׳ לג, כה) — בלשון "נחם ה"׳ וכו׳ (שם). 
דבריו המפתיעים של ע׳ על בחירת עם ישראל כסיבה לסבלותיו 
(ג, ב) שימשו נושא בוויכוח המינים עם ר׳ אבהו בקיסריה, במאה 
השלישית לסה״נ (ע״ז ד, ע״א). 

מ. בובר, תורת הנביאים, 103-91 , תש״ב; י. קויפמן, תולדות האמונה 
הישראלית, ג/ 56 — 92 , תש״ח: מ. וייס, המקרא כדמותו, 71 — 262,74 — 
263 , תשכ״ב; מ. הרן, עלייתה וידידתה של ממלכת ירבעם (ציון, 
ל״א) תשכ״ו; הנ״ל, סוגיות מקרא (תרביץ ל״ט, 126 — 135/6 ), 
תש״ל ! ) 01 ,ז 6156 ז\\ . 4 . ; 1924 ,. 4 !) 1 > 11101111 ) 0 ) 01 , 31011115 ■!? 
,תז 6 ! 5 ת^ת 40 ג .! ; 1930 ,. 4 , 030101 ; 1929 ,. 4 !) 1 ) ) 11 ) 1-01 ? 

, 1-11 ,. 4 ( 0 )( 800 ) 711 , 51131111 , 1.11 < ; 1936-8 , 11 ־ 1 , 1 ) 11 ) 5111 . 4 
111111 !! 1101 ): 01-1 ' 11 , 433£, 70x1 ג .ע ; 1950 ,ז 6116 א ; 1945/6 

1 [>) 14 21 /ץ 1 ה) 0 , 1 ) 1 !ז 1 שנ} 3 >נ . 5 ; 1951 ,. 4 5 ) 11 ) 811 *)!> 1 !) 10 ! 1 [ד!£) 8 

. 1956 ,. 4 ה 1 
שמ. א. 

עמיאל, משה אביגדור ( 1883 , פורוזוב [ליד גרודנה] — 
1946 . ת״א), דב ופוסק. למד בישיבת טלז (ע״ע), ואצל 
ר׳ חיים סולוביצ׳יק (ע״ע) ור׳ ח״ע גרודזנסקי (ע״ע) בווילנה. שם 
נסמך להוראה ע״י גדולי ליטא: ד׳ יוסף רוזין (ע״ע) וד׳ מאיר 
(ע״ע) שמחה הכהן מדווינסק ואחרים, וב 1905 נתקבל לרב בשווע־ 
צאן, במקומו של הרב י. י. רינם (ע״ע). ב 1913 נתקבל לרב בגראיווא 
שבפולניה והיה מראשוני הרבנים שהצטרפו ל״מזרחי" (ע״ע). 
במאמריו החשובים בשאלות האידאולוגיה הציונית הדתית, נתגלתה 
בקיאותו גם בענייני הספרות והמחקר. ב 1920 נבחר לרבה של אנטורפן 
(ע״ע), ומאז היה מעמודי התווך של הציונות הדתית. באנטוורפן 



885 


עמיאל, משה אביגדור — עמילן 


886 


יסד רשת חינוכית מקיפה, מת״ת ועד 
לישיבה גדולה, ושיעוריו וספריו הו¬ 
ציאו את שמו כחריף ובקי בהלכה 
ובהגות, 

לאהר מות ר׳ שלמה אהרנסון(ע״ע), 

רבה של ת״א׳ נבחר הרב ע׳ ( 1936 ) 

במקומו. הוא יסד בת״א את ישיבת 
״היישוב החדש״— הקרויה על שמו— 

והקים רשת חינוך תלמודי בכמה מן 
המושבות הסמוכות. מספריו: "דרכי 
משה״ (א׳—ב׳; בילגוריי, תרפ״ב— 

תרפ״ח) — סוגיות בהלכה; "לנבוכי 
התקופה״ (ירושלים, תש״ג) — עיונים ביהדות; "הצדק הסוציאלי" 
(ת״א, תדצ״ו) — ע״פ דת ישראל; "דרשות אל עמי" (א׳—ג׳; 
ווארשה־אנטוורפן, תרפ״ג—תרפ״ט) ו״הגיונות אל עמי" (א׳—ג׳; 
אנטוורפן־ירושלים, תרצ״ג—תרצ״ו) — דרשות ועיונים. ספרו העי¬ 
קרי ״המדות לחקר ההלכה״ (א׳—ג׳; ירושלים־ת״א, תרצ״ט— 
תש״ה) — דרכי ההגיון וכלליו בעולם ה״סברא" התלמודית 
לאופניה. 

הרב ע׳ היה הוגה דעות מעמיק, ומעמודי התווך של הציונות 
הדתית. תרומתו המקורית בנושא זה — שהיתה לה השלכה על 
בניין היחסים הבין־ציבוריים ביהדות — היתה קשורה בהשקפתו 
כי מלבד המצוות ש״בין אדם למקום" וש״בין אדם לחברו", קיים 
סוג שלישי: "מצוות שבין ישראל ועמו, בין ישראל היחיד לאומה 
הישראלית". סוג זה עולה בחשיבותו על האחרים, וע״כ אמרו חדל 
כי "מצות ישוב א״י שקולה כנגד כל מצוות שבתורה". מלחמתו 
בקיצוניות הדתית האנטי־ציונית היתר, חריפה יותר ממלחמתו בציו¬ 
נים החילוניים. הוא לא שלל את הגלות, אך טען שקיומה היה 
אפשרי רק כאשר היהודים הסתגרו בתוך שלהם. משהושם הדגש 
על שוויון אזרחי ועל התבוללות תרבותית נותרה התנועה הציונית 
מפלט בלעדי, "תרופה לפני המכה". 

ספר יובל לרב ע׳, תש״ג: י. ל. הכהן פישמן, אנשים של צורה, 

212 — 223 , תש״ז; , 6 ^ 110-1111 ז 011 / 6,0 ,(. 53 ) ״ 1 

. 1958 , 661-672 

ל. י. ר. 

עמילן, פוליסוכר (ע״ע פוליסכרים) הנפוץ בעולם־הצמחים ומשמש 
בהם כחומר-תשמורת למוכרים, בדומה לגליקוגן (ע״ע) 
שבעולם־החי. הע׳ נאגר בעיקר בזרעים (ע״ע), פירות ופקעות, 
בצורת גרגירים, בגודל 2 — 150 מיקרון. ע׳ נוצר בשעת הפוטו¬ 
סינתזה בפלסטידות (אברונים בתוך פלאסמת התא), הנושאות 
כלורופיל (ע״ע) וכן כע׳-אגירה באיברי־האגירה של הצמחים — 
העמילו־פלסטידות. צורתו של הע׳ הראשוני נקבע רק לפי המקום 
העומד לרשותו בפלסטידה. לעומתו, ע׳־האגירה הוא רב־גוני בצורתו, 
ואפייני למינים בודדים או לקבוצות של צמחים. באלה ניכרות בד״כ 
שכבות פחות או יותר קונצנטריות, הערוכות מסביב לנקודה מרכזית 
אחת (גרגיר פשוט), או לכמה נקודות (גרגיר מורכב). צורתם לרוב 
כדורית או דמוית־ביצה׳ ולעתים מצולעת. 

יחידת מבנה של הע׳ היא !)-ס-גלוקוזה (ע״ע). היחידות קשורות 
ביניהן בקשר גליקו׳זידי ( 1 4 ) (ע״ע סכרים), כמתואר בציור 1 . 

הע״ הטבעיים הם, בד״כ, תערובת של שני פוליסוכרים: ( 1 ) 



עמילוזה — שרשרת ישרה של יחידות גלוקוזה (ציור 2 ). משקלה 
המולקולרי 100,000 — 200,000 ; ( 2 ) עמילו־פקטין — בעל מבנה 
מסועף (ציור 2 , למטה). בנקודות־ההסתעפות קשורות היחידות זו לזו 
בקשר \> ( 1 6 ) ; משקלו המולקולרי הוא 1 — 6 מיליון. 

רוב הע" מורכבים מכרבע עמילוזה ושלושה רבעים עמילו־פקטין. 
אפשר לשקע באופן סלקטיווי את העמילוזה מתוך תסחיפי-ע׳ חמים 
ע״י הוספת כהלים, חומצות שומניות או פנולים שונים. 

הע׳ מתפרק ע״י אנזימים (ע״ע פרמנטים), המכונים עמילאזות. 

אלה מצויים בכל עולם החי והצומח, ובעיקר בזרעים עשירי־ע׳ 
(מהם הם מופקים בשביל תעשיית־מזון), בפטריות ובחיידקים 
(המשמשים כמקור לעמילאזות בשביל תעשיות נייר וטכסטיל), 
ובמערכת העיכול של בע״ח — בעיקר בלבלב (ע״ע עכול; פנקראס). 
עמילאזה מצויה גם ברוק של בע״ח אוכלי צמחים, וחסר למעשה 
ברוק של טורפים. 

מבחינים בשני סוגי עמילאזות: ;ס-עמילאזות ו גן־עמילאזות. 
הראשונות מפרקות קשרים גליקוזידיים באמצע השרשרת, ביצרן 
תחילה שרשרות קצרות של הע׳ (דכסטרין; ע״ע), ולבסוף הדו־סוכר, 
ס-מלטוזה, שאותו אין האנזים מסוגל לפרק. ה ס־עמילאזות תוקפות 
את שרשרות הע׳ בקצותיהן, הן מביאות לפירוק של יחידות דו־סוכר 
מהקצוות. תוך כדי הפירוק חל היפוך מבנה, והתוצר הוא 6 -מלטוזה. 
העמילוזה מתפרקת בשלמות לש־מלטוזה, ואילו העמילרפקטין מת¬ 
פרק רק בחלקו, ונשאר פוליסכריד המכונה דכסטרין גבולי, העשיר 
בנקודות־הסתעפות (קשרי 1 -> 6 ) שאינן מתפרקות ע״י האנזים. 
בצמחים מצויים שני סוגי העמילאזות, בעוד שהאנזים במערכת- 
העיכול של בע״ח הוא מהסוג 0 . 

תמיסות הע׳ הן בעלות סיבוב 
סגולי גבוה (בין ״ 180 + ל ס 220 +). 
בהיותם פוליהידרוכסי־כהלים, אפ¬ 
שר ליצור מהע" אסטרים ואתרים. 
לאלה נודעת חשיבות'בבירור המב¬ 
נה של הע , . תגובה אפיינית לזיהוי 
הע׳ הוא הצבע הכחול המתקבל עם 
יוד (ע״ע אינדיקטו׳ר). 

בשעת חימום תרחיפים מימיים 
של ע׳ נקלטים מים בתוך גרגיריו 
והם תופחים. בתחילתה התפיחה 
היא הפיכה, אולם עם עלות הטמפ¬ 
רטורה לדרגה אפיינית לסוג הע׳ 
חלה תפיחה מהירה ובלתי־הפיכה, 
צמיגות התמיסה עולה, ועם הקירור מתקבל גל (ע״ע קולואידים) 
של ע׳. בתכונה זו משתמשים בתעשיית־המזון ובגיהוץ (ע״ע כביסה, 
עמ ׳ 553 ). כן משתמשים בע׳ להכנת גלוקוזה (ע״י פירוק חומצי 
מלא) או סירופים (ע״י פירוק לכ 40% ). 

הע׳ נצרך בכמויות גדולות בתעשיית הנייד (ע״ע), ושם הוא 
משמש למילוי נקבוביות ולקישור בין הסיבים. המצרים הקדמונים 
השתמשו בתוצרי ע , למריקת הפפירוס. כן משמש הע׳ בתעשיות 
הטכסטיל, המזון והדבק (ע׳ ערכיהם). 

המקורות העיקריים לע׳ במסחר הם תירם (כ 70% מהחומר 
היבש), תפוחי-אדמה (כ 90% ), אורז (כ 90% ) וחיטה (כ 70% ). 
צורת הע׳ המתקבלת תלויה באופן הייבוש, לאחד מיצרו מהמקורות 
הטבעיים. ייבוש בטמפרטורה נמוכה יחסית (טמפרטורת האוויר) 
נותן ע׳ מסוג אהד מדגנים ומסוג אחר משרשים. בייבוש בחום גבוה 
מתקבל ע' מסוג שונה. שהוא חסר צורה ספציפית. 

1 > 111 > ץז 1151 ז 01£1 : 1 (€? 810 ,(. 15 ) 6 ) 311 ו 1 :> 35 ? .£ .£-־ 1€1 ן 15 ב ¥1 \ .£ .מ 

. 1965-1967 , 1-11 ,^ 7 €01171610 

ב. שם.*־ק. ח, 



אופטי (ע״ע אופטית, פעילות) 



ציור 2 : למעלה — מכנה מולקולת 
העמילוזה—תיאור סכמתי; למטה — 
מבנה מולקולת ר,עמילו?<קטין — תי¬ 
אור סכמתי 


ציור 1 : המבנה הכימי של העמילן 





887 


עמיד־פינקרפלד, אנדה — מ? ישראל 


888 


עמי( פינקרפ!ל 7 י, אנדה (גד 1902 ,ז׳שוב [פולניה]), משוררת 
עברית. עלתה לארץ ב 1920 , אך חלתה וחזרה לפולניה. 

ב 1921 הוציאה קובץ "שירים על החיים" (בפולנית). למדה מיקרד 
ביולוגיה באוניברסיטות לבוב, לייפציג וברלין, וב 1924 עלתה שנית, 
עבדה בקיבוצים ואח״ב בת״א במחקרים ביולוגיים. ב 1946 יצאה 
בשליחות למחנות פליטי השואה בגרמניה. ב 1948 — 1950 ריכזה 
במשרד־הבטחון את העזבונות הספרותיים של הנופלים. מ 1968 
מנהלת בית מניה ביאליק. שירה הראשון בעברית נדפס ב 1928 . 
שירתה הלירית, המשוחררת מן המתכונת ה״קלאסית"׳ נושאת אופי 
נשי־רומנטי ומבטאת גורל אשה, מאווייה, תוגתה והקרבתה. מספריה: 
"ימים דובבים" (תרפ״ט), "יובל" (תרצ״ב), "דודאים" (תש״ג), 
הפואמה ״אחת״ (תשי״ג), ועוד. מבחר שיריה כונסו ב״גדיש״ ( 1949 ) 
ו״גדיש ועומר" (תשכ״א). את המחזה "יום אחד אחרי אוהורו 
(= חירות)", כתבה בשהותה בקניה. 

ע׳ היא מחלוצות השירה העברית לגיל הרך. שיריה לילדים 
(התחילו להידפם ב״גליונות לגן־הילדים״, 1929 ) מצטיינים במוסי־ 
קליות ובהומור מהול בעצבות; בשפה פשוטה ועשירת דמויים היא 
מפיחה רוח־חיים בעצמים הדוממים ומבטאת את עולמו הפנימי של 
הילד. מהם: ״על ענן בביש״ ( 1933 ), "שירי ילדים" (תרצ״ה, זכה 
בפרס ביאליק), ״כוכבים בדלי״ (תשי״ז), ״אני שר מאושר״, 1973 , 
ועוד. כן תרגמה ועיבדה שירים וסיפורים לילדים. 

צ. שארפשטיין, יוצרי ספדות־הילדים שלנו, 103 - 110 , תש״ז; י.הררי, 
אשה ואם בישראל, 463 — 470 , תשי״ט; א. כהן, סופרים עבריים בני 
זמננו, 186 — 189 , תשכ״ד. 

עם ישראל, עם קדום, בעל היסטוריה ארוכה ורצופה, ממוצא 
שמי. לשונו המקורית היתה עברית ודמותו הלאומית והדתית 
עוצבה בא״י. בעל דת מונותאיסטית ראשונה בעולם, ובעל תודעת 
בחירה ושליחות אלוהיות, שמצאו את ביטוין העיקרי בתנ״ך — ספר 
הספרים שהשפיע השפעה מכרעת על תרבות המערב. עם ישראל 
קיים את דמותו הלאומית והדתית בתנאי גלות ארוכה על פזורותיה 
המרובות, בהיותו נתון ללחץ ורדיפות מחד־גיסא וחשוף להשפעות 
תרבותיות מגוונות מאידך־גיסא. לאחר כ 2,000 שנה חידש העם את 
קיומו המדיני בארצו, תוך החייאת שפתו וקיבוץ חלק ניכר מגלויותיו. 

השם, עם' 887 ; פתיחה, עם׳ 888 ; ת ו ל ד ו ת ־ י ש ר א ל, עם׳ 891 — 

965 ; עברים, עמ ׳ 891 ; עם ישראל בארצו, ע״ע א״י, עמ ׳ 247 — 607 
וכרד מילואים, עט׳ 511 — 536 ; הגולה באשור ובבבל, עם , 892 ! התקופה 
ההלניסטית־רומית, עמ׳ 893 : הספרות היהודית־הלניסטית, עמ' 897 ; 
מהעת העתיקה עד המאה ה 12 , עמ׳ 900 ; גיבושה של התרבות היהו¬ 
דית במאות 12 — 15 , עמ ׳ 908 ; המעבר לעת החדשה, המאות 16 — 17 , 

עמ׳ 920 : העת החדשה — עד להשלמת האמנציפציה, המאות 18 — 19 , 

עמ' 929 ; ם 1880 עד ימינו, עמ ׳ 945 ; היסטוריוגרפיה, עמ ׳ 
966 — 980 ; בתנ״ך, עט׳ 966 ; בתקופת בית שני, עמ׳ 971 ; ביה״ב, 

עמ׳ 972 ; בעת החדשה, עכד 974 ; עם ישראל בימינו, עמ׳ 
980 — 1010 : אנתרופולוגיה, עמ׳ 980 ; דמוגרפיה, עמ ׳ 983 ; עדות 
ישראל, עם' 987 ; המצב הפוליטי והמשפטי, עם׳ 990 ; ארגון קהילתי 
של יהדות הפזורות, עם' 992 ; חינוך, עט׳ 997 ; התבוללות וטמיעה, 

עם' 1003 : נישואי תערובת, עם׳ 1006 ; תודעה יהודית בתפוצות 
וקשרים עם ישראל, עם' 1008 : זהות ודת, עמ׳ 1010 — 1019 . 

גלגולו של השם "ישראל". השם המשותף לי״ב השבטים 
שנתייחסו על יעקב ("ישראל"), היה "בני־ישראל", אף שכלפי חוץ 
השתמשו בשם הקדום ״עברים״ (ר׳ להלן, עמ ׳ 891 ), והשבטים 
הבודדים המשיכו להקרא בשמותיהם. בראשית ימי דוד, עם הת¬ 
פלגות ממלכת שאול וייסוד ממלכת "יהודה", נתייחס לתושביה השם 
יהודים, לעומת השם "ישראל" שנתקיים כמקודם בממלכת יתר 
השבטים. התייחדות זאת נמשכה אף כשנתאחדו השבטים תחת דוד 
(שמ״ב יט, מא—מג), אולי מפני שהאיחוד היה, לפי ההשערה, 
פרסונלי. עם התפלגות המלוכה בשנית- חזר ונעשה השם "יהודה" 
לכינוי המקובל לארץ צאצאי דוד, אולם מאחר שהכל ראו עצמם 
בראש וראשונה כ״בני-ישראל", היו מכנים לפעמים את הממלכה 


שבצפון בשם "אפרים", אך כנגדו נתקיים השם "יהודה" כלפי 
הממלכה הדרומית. מתוך כך החלו קוראים גם לכלל התושבים 
"יהודים" (מל״ב טז, ו) וללשונם "יהודית" (שם יח, כו), ובסוף 
ימי הבית הראשון כבר נשתגר שם זה גם בישראל (מל״ב כה, כה! 
ירמ ׳ לב, יב ועוד הרבה). בתקופה זו אנו מוצאים גם שם פרטי: 
יהודי( י רמ׳ לו, יד, כא, כג), וכאילו כזכר למוצאו מן החח, מתרגמים 
את השם עברי בתורה (שמ , כא, ב) ב״יהודי" (ירמ׳ לד, ט). 
משהוגלו עשרת השבטים ונתבטלה ממלכתם, נעשה השם "יהודים" 
שם כולל לכל זרע ישראל ולכל עובד ה , . דבר זה ניכר יפה בתעודות 
הרשמיות של מלכי פרס שנכתבו בלשון הבין־לאומית של אז, באר¬ 
מית, בספר זכרונות נחמיה (ב, טז; ח, ח, ועוד הרבה) ובמגילת 
אסתר. השם "ישראל" משתמר בפי יהודים דוברי לועזית רק בתפילה 
(נחמ׳ א, ו). מהפרסים קיבלוהו היוונים ומהם הרומיים וכן הלאה. 
יחידים היו היוונים שהשתמשו גם בשם ״עברים״ — 0101 ג) 3 |£־ — 
שבוודאי קיבלוהו מן הפניקים, וללשון — "עברית", ומהם קיבלוהו 
הסופרים היהודים הכותבים יוונית כיוסף בן מתתיהו ופילון. 

אותה שעה שניצח השם "יהודים" בחוץ, חזר ונצטמצם "ישראל" 

בפי דוברי עברית בא״י. נראה שהיתה זו ראקציה מכוונת מתוך 
זיקה להיסטוריה הקדומה. כנגד נחמיה מקפיד עזרא הסופר לכתוב 
תמיד "ישראל", ואף באיגרת הארמית שניתנה לו מאת המלך. 
ואפשר שזה מהדברים שיש לנו לזקוף לזכותו של עזרא. כך הדבר 
גם בספר "דברי הימים", ומאז ואילך בכל הספרות שנכתבה עברית, 
בספרים האפוקריפיים, במגילות מדבר יהודה, במשנה, בחלקים 
העבריים שבתלמוד, ובמטבעות המרד האחרון ושל בר־כוכבא. יוצ¬ 
אים מן הכלל, כגון "יהודים" בעמוד הנחושת שהוקם בהר־ציון 
לכבוד שמעון החשמונאי בהבחרו ל״נשיא-יהודים", או "חבר־היהר 
דים" על מטבעות יוחנן בנו, יש לבאר כשימוש מדיני בזיקה לשם 
"ארץ־יהודה", שבה כינו הגויים את הארץ. בלועזית משתמשים, 
כאמור, בשם "יהודים", אולם פעמים משנים ושמים בפי הדובר 
היהודי את השם "ישראל". ב״מפעלות השליחים", שנכתב יוונית 
מושם שימוש זה בפי רבן גמליאל — ¥, 35 ; ופעמים בפי פטרום 
ופאולום ( 1 , 6 ; 11 , 22 , 36 ; 111 . 12 ; ז\ 1 , 8 ; ־׳\צ, 15 ). הבדלה זו 
ניכרת עוד בייחוד באוונגליונים. מתוך הבנה זו, ששם זה עיקרו 
בשימוש חיצוני, מוסרים התרגומים הארמים את "עברי" במקרא 
ע״י "יהודי". 

חלוקה זו בין העברית ללועזית נשארה עד המאה ה 19 . הספרות 
הרבנית מקיימת לרוב את השם "ישראל" ואילו הלשונות המדוברות 
בין היהודים משתמשות בכנוי "יהודים". כשנתפתחו הניבים המדוב¬ 
רים בין היהודים ללשונות בפני עצמן, התחילו מכנים גם לשונות 
אלו לשון יהודית. השם "יהודים" נשאר אפוא מאז גלות בבל כשם 
הקבוע גם בין היהודים. רק בראשית המאה ה 19 נולדה נטיח, 
בעיקר בין יהודים מתבוללים בגרמניה, בפולין ובמקומות אחרים 
באירופה ובאמריקה, לנתק עצמם מן השם "יהודים" שהגויים עש־ 
אוהו ללעג, ולהקרא בשם ״ישראלים״ (- 3 ־ 151 ; 151361116 ; 18136111 
61116 ; [בצפון אפריקה] 1 ! 6 ק £8 [לעומת 1121 ) 1 < ברוסיה]). 

נטיח זו לא זכתה להצלחה מרובה, ופרט לכמה עתונים שנתקיימו 
במשך זמן ונקראו בשם "הישראלי" או בדומה לזה, ופרט לשמה של 
חברת "כל ישראל חברים" (ע״ע), בטל השם. שינוי חל עם הקמת 
מדינת ישראל, שגם לה הוצעו תחילה כמה שמות אחרים ("יהודה", 
"עבריה"). 

י. מ. גרינץ, עברית כלשון הספר והדיבור בימי בית שני האחרונים 

(אשכולות, ג , ), תשי״ט; 261 > 21716 1$7 >$! ? 1/1 11% ג 1£1 ! 1 זגס . 0 

. 1946 , 16111 * 1 ) 7651 1 ) 01 1/16 מ/ 

י מ. ג. 

פתיחה. הגדרת זהות המייחדת את העם היהודי כעם אחד 
וקובעת זיקתם של היחידים אליו היא בעייתית וייחודית. לכתחילה 


889 


עם ישראל: פתיחה 


890 


נראה שמדובר בהגדרה לאומית קלאסית. ע״פ המקרא מאוחדים 
בני י׳ (= ישראל) בהכרת מוצאם המשותף, במובן של קשרי 
חיתון והולדה, והמשכתם של קשרים אלה בחיי־היחד של בעלי 
לשון מיוחדת ושותפים לארחות־חיים וגורל היסטורי. בני י׳ הם 
"זרע אברהם, יצחק ויעקב". הכרת אחדות זו שעל יסוד המוצא 
המשותף נתקיימה גם בספרות תושבע״פ לדורותיה ואף ביחסם של 
בני עמים אחרים. מסכמת הגדרה זו נובעת הנורמה ההלכתית המקו¬ 
בלת עד היום: יהודי הוא מי שנולד להורים יהודים, או מי שנתגייר 
וניתק עצמו ע״י הגיור מקשרי־מוצאו הקודמים כדי להיות, לו אך 
בדרך של "אימוץ", בן לאברהם אבינו. אולם בד בבד עם ההגדרה 
הלאומית מופיעה כבר במקורות הקדומים ביותר תודעת הזיקה 
הבלתי־ניתקת שבין קיום העם באחדותו לבין הנאמנות לתורה, ספר 
הברית אשר נכרתה בין בני י׳ לאלוהיהם. הברית הזאת היא המאחדת 
את היהודים לבני עם אחד, ומידת אחדותם מותנית במידת נאמנותם 
לברית. בספרות התורנית המאוחרת נתנסח קשר זה ע״י ר' סעדיה 
גאון: "כי אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה" (האמונות והדעות, 
מאמר שלישי). אולם מן הראוי להדגיש כי הקשר היה לכתחילה 
דו־צדדי: התורה קיימה את הכרת אחדות המוצא, והנחיה של חיי- 
עם אידאליים היא מטרה נעלה של התורה. באופן זה אהבת העם 
היהודי הינה ערך תורני, כשם שאהבת התורה נחשבה לערך לאומי. 

הייחוד שבהגדרת זהות העם היהודי ניכר בקשר שבין תודעת 
האחדות הלאומית לבין הנאמנות לתורה כאמונה ואורח־חיים; הבע¬ 
ייתיות של ההגדרה ניכרת במתיחות שבין השאיפה האידאלית 
האפיינית למקורות, לבין ממשות חייו הלאומיים של העם היהודי, 
וממשות יצירתו הרוחנית בכל תחומיה. מנקודת הראות של ההגדרה 
הלאומית עומדת השאיפה לחיים לאומיים אידאליים בניגוד לעובדת 
קיומו של העם, במשך רוב תולדותיו, בתנאים המעמידים בספק את 
אחדותו הלאומית. מבחינת פיזורו בארצות ובעמים רבים; מבחינת 
חסרונה של עצמאות מדינית; מבחינת הלשונות שבהן דיבר ויצר! 
מבחינת התרבויות שבהן השתתף והגורלות ההיסטוריים שבהם נטל 
חלק, בעת ובעונה אחת או בדורות שונים, — מכל הבחינות הללו 
התעוררו תהיות שונות אם היה העם היהודי עם אחד בכל תקופותיו 
וברציפות תולדותיו ואם כן — באיזה מובן היה עם אחד י מה הם 
הגדרים שקיימו את אחדותו וביטאוה י ולא קלה יותר הבעיה מנקודת 
הראות הרוחנית: האם אפשר לדבר על "היהדות", כפי שנתגלמה 
בספרות עצומת-ממדים ורבת תמורות במשך אלפי שנים, כעל תופעה 
אחדותית מבחינת תכניה או מבחינת צורתה י האם יש הגדרה אחת 
וממצה ל״יהדות״ בהשקפת־עולם או כאורח-חיים? ואם כן — מהי 
הגדרה זו י במה מעוגנת אחדותו של הריבוי עשיר־הניגודים י 
הייחוד והבעייתיות מורגשים היו בספרות היהודית לדורותיה. 
אולם השאלה, אם קיימת אחדור* של עם יהודי ואם קיימת אחדות 
של השקפה או אורח־חיים יהודי, התעוררה בעת החדשה. המציאות 
המדינית, החברתית והתרבותית, שנתגבשה באירופה מראשית המאה 
ה 18 , הציגה את שני יסודותיה של הגדרת הזהות היהודית זה כנגד 
זה, והקשר המוסכם בין שייכות לאומית לבין נאמנות לתורה הפך 
להיות מוקד של פולמוס קשה בתוך העם היהודי. מתוך כך נחלקו 
הדעות גם לגבי הערכת המציאות בעבר. תחילה התגבשה השקפה 
הדוחה את ההגדרה הלאומית ונאחזת בהגדרה רוחנית־דתית. המייצ¬ 
גים המובהקים של השקפה זו הם הוגי הדעות של היהדות הרפורמית 
במאה ה 19 . לדידם היהדות היא "דת", ומקבילה היא במובן זה 
לנצרות ולאסלם; בכך בלבד נבדל היהודי משכנו, ואילו בלאומיותו 
הוא משתתף עם שכניו, כגרמני, צרפתי, אנגלי וכו׳ "בן דת משה". 
אולם יש לציין כי גם הזרם הנאו־אורתודוכסי הגיע להלך־מחשבה 
דומה. קיום האמנציפציה הביא לידי הזדהות עם הלאומיות של העם 
המארח, לפחות מבחינה מדינית, והדגש של יהדות הושם בדת, בעיקר 
מצדה ההלכתי. יותר מאוחר התגבשה השקפה הדוחה את ההגדרה 


הדתית ונאחזת בהגדרה הלאומית, ומבחינתה המדינית דווקא. המייצ¬ 
גים המובהקים של השקפה זו הם הוגי־הדעות של הציונות החילונית 
במערב אירופה. הללו אינם מרגישים עצמם קשורים לדת היהודית, 
לא מבחינת השקפותיהם ולא מבחינת אורחוודחייהם, אבל רואים 
את עצמם כיהודים מבחינת גורלם הלאומי. ההתנגשות בין שתי 
ההשקפות הללו היא קיצונית, שהרי לכתחילה לפחות אין הן מת¬ 
ייחסות, בדבריהן על היהדות, למושא אחד. אולם בדיעבד יש להדגיש 
כי ההתנגשות בין ההשקפות גילתה בעייתיות פנימית בכ״א מהן, 
וכי ההשקפה המנוגדת ייצגה תמיד קושי פנימי שהיה הכרח לחזור 
ולהתמודד עמו בהתמדה. הגדרת היהדות כדת בלבד מחוללת שינוי 
מהותי בעצם מושגה של הדת היהודית ורבים מתכני מקורותיה. היא 
מניחה למעשה כי היהדות היא "דת" באותו מובן כנסייתי־דוגמתי 
שבו הנצרות היא "דת", הנחה שגם מניחיה לא יכלו להשלים עמה 
ברצונם להבחין בחריפות בין יהדות לנצרות. משום כך מוצאים 
אפילו אצל הוגים של הרפורמה (כגון א. גייגר, ש. הירש), שלאחר 
דהיית ההגדרה הלאומית של היהדות הם חוזרים ומאשרים את אופיר, 
הלאומי בעבר ונאחזים לגבי ההווה בתחליפים למושג הלאום כדי 
לקיים את הרציפות ההיסטורית של העדה היהודית. הגדרת היהדות 
כלאום בלבד מעוררת קושי לא פחות חמור. לאומיות שאינה יכולה 
להצביע אפילו על מסגרת מדינית מקיפה ומאחדת, מתנתקת מבסיסה 
כשהיא מתכחשת למורשת התרבותית, והקשר שבין המורשת הייחו¬ 
דית של העם היהודי לבין התורה הוא ברור לחלוטין. משום כך 
אתה מוצא אפילו אצל קיצוני הלאומיות החילונית (הרצל, קלצקין) 
שלאחר דחיית ההגדרה הדתית הם מחפשים בכל זאת קשר למורשתה 
הרוחנית. משמע: היהדות אינה יכולה להתקיים אפילו כדת אם היא 
נתפסת כדת בלבד, והיא אינה יכולה להתקיים אפילו כלאום אם 
היא לאום בלבד. מכל כיוון היא נראית עודפת על הגדרתה החד־ 
צדדית. בעייתיות זו התמידה את הקשר בין שתי ההגדרות למרות 
העימות שביניהן, והתוצאה היא שרוב זרמי המחשבה המבטאים את 
העם היהודי בזמננו מחזיקים בהשקפות אמצעיות המנסות לגשר 
בין הקטבים. חלקן יוצאות מן ההגדרה הדתית ושואפות להקיף 
בתוכה את ההגדרה הלאומית, וחלקן יוצאות מן ההגדרה הלאומית 
ושואפות להקיף בתוכה את ההגדרה הדתית. ביטויים אפייניים ומש¬ 
פיעים ביותר של המגמה הראשונה הם מצד אחד השקפת "היהדות 
ההיסטורית" מיסודם של זכריה פרנקל, צ. גרץ וס. שכטר (היהדות 
השמרנית) הרואה ביהדות דת לאומית, ומצד שני ההשקפה הדתית- 
ציונית של הראי״ה קוק, התופסת לאומיות ודתיות ביהדות כאחדות 
מטאפיסית. אולם יש להדגיש כי גם בתנועה הרפורמית והנאראורתו־ 
דוכסית חל שינוי במאה ה 20 והוא נתחזק ביותר אחרי הקמת המדי¬ 
נה. התנועה הרפורמית התקרבה בחלקה לציונות ובחלקה השלימה 
עמה, ואילו התנועה הנאו־אורתודוכסית גיבשה מתוכה מעין ציונות 
אנטי־ציונית (י. ברויאר); ביטויים אפייניים ומשפיעים ביותר של 
המגמה השניה הם נסיונות הפירוש הלאומי החילוני של המורשת 
התורנית אצל הוגי דעות ציוניים כגון מ. הס, פ. סמולנסקין, אחד- 
העם וח. נ. ביאליק, או נסיונות לגבש מושג של "הומניזם יהודי" 
אצל הוגי דעות כמו מ. בובר וי. קויפמן, או השקפת א״ד גורדון 
המחיה את המשמעות הדתית של הלאומיות היהודית, בדרך קרובה, 
אם כי מכיוון הפוך, להשקפת הראי״ה קוק. 

אין לנו אפוא הגדרה אחת מוסכמת ללאומיות היהודית ואין לנו 
הגדרה אחת מוסכמת לדת היהודית, ואין לנו גם הגדרה מוסכמת 
לקשר שבין לאומיות ודת ביהדות. לאמור: אין לנו הגדרה אחת 
מוסכמת לישות המכונה "עם ישראל". אעפ״כ מציע לנו הניתוח 
שלעיל מצע ברור כל־צרכו לדיון בתולדות העם היהודי כעם אחד 
וביצירה הרוחנית המיוחדת לו כיצירה בעלת עצמיות מובהקת. קשר 
ההתניה ההדדית בין כל הגדרה לאומית למורשת הדוחנית־דתית. 
וכל הגדרה רוחנית־דתית לרציפות קיומו של העם הנושא אותה, 



891 


עם ישראל: עכדים; הגולה כאשור וכככל 


892 


מניח -מכנה משותף רחב כל צרכו, שעל יסודו אפשר לקבוע בבהירות 
את גבולות הנושא ואת הבעיות המיוחדות הנובעות ממנו. הרציפות 
ההיסטורית של הלאומיות היהודית, למרות ריבוי הגדרותיה, מובחנת 
בבירור בזיקתה, החיובית או הבעייתית, ליצירה רוחנית דתית 
ולאורח־חיים תורני; הרציפות ההיסטורית של היצירה הרוחנית־ 
דתית מובחנת בבירור בזיקתה לציבור יהודי המכיר בייחודו הלאומי 
ורוצה בו. כל זמן שזיקה זו בין מאפייני ההגדרות לא נותקה, 
ואפילו הועמדה בספק, מתייחסות כל ההגדרות לרציפות מוכרת של 
הוויה לאומית רבת־פנים, ומורשה רוחנית־דתית רבת זרמים, שאת 
תולדותיה וגילוייה השונים נתאר להלן. 

וע״ע יהדות. 

א. שב. 

תולדות־ישראל מתחילת היותו לעם, בשעבוד מצרים, ועד 
אמצע המאה ה 4 לסה״ג, עיקר התרחשותן ומרכז־הכובד שלהן — 
בארץ־ישראל. תיאור ההתפתחויות בא״י במשך תקופה ארוכה זו ניתן 
בפירוט בערך ארץ ישראל (כרך ו/ עמ׳ 263 — 427 ). בחלק הראשון 
(עמ׳ 891 — 900 ) יינתן תיאור תמציתי של תולדות האומה בתקופה 
שקדמה לכיבוש הארץ, ושל היווצרות הפזורות היהודיות הגדולות, 
בייחוד מאז כיבושי אלכסנדר הגדול, בתחום השפעת ההלניזם היווני 
ועד לחדירתה של הנצרות אל מרכזי־השלטון הרומיים. מאמצע המאה 
ה 4 לסה״נ חדלה א״י להיות תחום יישובי מרכזי של האומה. תולדות 
עם־ישראל הופכות — מאז ועד להקמת מדינת־ישראל — לתולדות 
הפזורות השונות והמרוחקות. לנושא מרכזי זה מוקדשת סקירה 
מקיפה (עמ׳ 900 — 963 ). תולדות־ישראל בא״י בתקופה החדשה — 
מתוארות בערך א״י(עט׳ 508 ואילך) ובכרך־מילואים (עמ׳ 511 ואילך). 

עברים (ע׳) הוא שמם של בני־ישראל או אבותיהם במקרא. 

חח ספר יונה (א, ט) מופיע השם ע׳ רק בתקופות שלפני דוד. אברם 
נקרא בפירוש "העברי" (ברא׳ יד, יג). השם חוזר ונשנה לגבי יוסף 
ואחיו במצרים (ברא׳ לט, יד, יז; מא, יב! ובעיקר מג, לב) ובזמן 
ישיבת השבטים במצרים (שכד א, טז, יט; ו, ז, יא, יג) — לצד 
השם ״בני ישראל״. דומה, שהצירוף עבד עברי (שמ׳ כא, ב) — בם׳ 
דברים (טו, יב; וחשו׳ ירמ׳ לד, ט, יד) שכיח לידו הציון "אח" 
(המופיע תדיר בס׳ דברים) — מעורה אף הוא בשם הקדום של 
שבטי הע׳, שהיו עבדים במצרים. גם המושג "אלהי הע"/ הנזכר 
רק בקשר לישיבת מצרים (שבד ג, יח; ה, ג; ועוד) מבליט את 
קדמותו של השם ע׳ ככינד אתני לשבטי ישראל. הביטוי "ארץ 
הע׳" (ברא׳ מ, טו) מציין, כנראה, את תחום נדודי הע׳ הקדמונים, 
אבות שבטי ישראל. בפעם האחרונה נזכר הכינוי, לצד השם "בני 
ישראל״ בסיפורי מלחמות ישראל בפלשתים (שמ״א ד׳ ו, ט; יג, ג, 
ז, יט; ועוד). 

בתפיסה המקראית זהים הע׳ לבני ישראל ואין כל אחיזה בכתו¬ 
בים לכינוי ע׳ במובן מקיף יותר. אפשר שהכינד רומז למוצאם מעבר 
(ברא׳ יא, יד—יז) או מעבר הנהר (יהו׳ כד, ב). בראשית המלוכה 
דחק השם ישראל את השם ע׳. בהרבה כתובים בא השם ע׳ לייחד 
את עם ישראל מעמים אחרים (ר׳ בעיקר ברא׳ מג, לב; שט׳ א, יט; 
דב׳ טו, יב; ועוד), ובפי נכרים נשמעת בכינוי נימה של נחיתות 
(ברא' לט, יז; שמ״א יד, יא), שהיא תולדה של ייחוד זה. ביטוי 
לסגולת השם ע׳ בזיקה לאמונת הייחוד, מצר בדברי יונה: "עברי 
אנכי ואת ה׳ אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה" 
(יונה א, ט). 

עניין הזיקה שבין הע׳ לח׳ברו (ע״ע) לא נתברר במוחלט עד 
עכשיו, וקיימת מחלוקת אם יש קרבה בין הח׳בירו, שהטרידו את 
כנען במאה ה 14 לפסה״נ (כידוע ממכתבי אל־עמארנה), לבין שבטי 
ישראל יוצאי מצרים או לע׳ — קודמיהם. יש הרוצים לראות דווקא 
באבות ישראל נוודים בחלקם, הקרובים מבחינה טיפולוגית לח׳בירו 
("לאברם העברי", ברא׳ יד, יג). אפילו אם נניח שיש דמיון או 


הקבלה כלשהי בין הע׳ לח׳בירו מצד אורח החיים הנוודי בחלקו 
והעליה לכנען והפלישות ככוח מאיים על הכנענים במאות ה 14 — 13 , 
הרי ההבדל היסודי הוא בכך שהע׳ המתייחסים אל עבר, הם קודם 
כל גוף אתני שבטי (או כלל-שבטי) מגובש בעל תודעה דתית מיו¬ 
חדת, דבר שאין לו כל זכר בתעודות השונות על הח׳בירו בזמנים 
שונים באלף השני לפסה״נ — ממסופוטמיה עד מצרים. 

מולדת הע׳ בצפון-מםופ 1 טמיה, בראשית האלף ה 2 לפסה״ג, בזיקה 
לשבטים שמיים־מערביים, ואולי גם במגע עם הורים. בראשית האלף 
ה 2 לפסה״נ, בתקופת מארי (ע״ע) וקיומם של שבטים "אמוריים" 
(ע״ע אמרי) במסופוטמיה, נדדו משפחות־הע׳ כשבטים שמיים אחרים, 
לארץ־אמר או לארץ־כנען. גם הגנאלוגיה של נחור (ברא׳ כב, כ—כד) 
מרמזת לנדודי משפחתו עד לעבה״י: פילגשו ראומה ילדה לו "את 
גחם ואת תחש ואת מעכה״ — כשמות מקומות ועמים שהיו בסוריה 
ובצפון־עבה״י. "תל־נחורי" ו״תל-תורחי", עדיין היו קיימים בצפון־ 
מסופוטמיה, בתקופת הממלכה האשורית. מוצא הע׳, ע״פ המקרא, 
ממשפחת תרח בן נחור, הכלול בגנאלוגיה של שם ועבר (ברא׳ יא, 
י—לב). תרח וביתו ישבו באור־כשדים (ע״ע; כנראה אור השומרית), 
ומשם עברו לחרן ללכת ארצה כנען; למעשה, המשיכו לכנען רק 
אברהם ולוט (ע׳ ערכיהם) בן־אחיו. משפחות האבות (ע״ע) קיימו 
גם בכנען קשרי־חיתון עם משפחת נחור. במסופוטמיה נולדו בני 
יעקב (פרט לבנימין), ראשי שבטי-ישראל. אולם, ראשית תולדות־ 
ישראל — גם לפי התפיסה המאוחרת (יהו׳ כד, ב: "בעבר הנהר 
ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור"), מתחילה 
בכנען, שלשם הגיעה משפחת אברהם ונאחזה ליד ערי־הכנענים. 

בארץ־כנען נאחזו משפחות האבות בשולי־הערים בהר המרכזי — 
בבית-אל, בשכם, בחברון — והגיעו עד הנגב — לבאר־שבע וגרר. 
הם היו בעלי־מקנה, ועסקו גם בחקלאות עונתית. בתקופה זו(ראשית 
המאה ה 18 לפסה״נ בערך) נקשרו משפחותיהם לארץ־כנען, ואז 
נשתרשה לראשונה האמונה באלוהי־הע׳, בתודעת הברית עמו ובזיקה 
להיאחזותם בארץ ע״פ ברית זו. האבות קיימו קשרים גם עם מצרים; 
בשנות-הרעב בכנען, ירדו יעקב וביתו למצרים — שם היה יוסף 
(ע״ע) משנה לפרעה — ונאחזו שם כגרים בארץ־גושן (ע״ע מצרים, 
עט׳ 234/5 ). לאחר יציאת־מצרים (ע״ע) נדדו במדבר סיני (ע״ע, 
עט׳ 962/3 ) ושם קמה ברית־השבטים, שנתכנתה "ישראל" ע״ש 
אביהם הקדמון: יעקב-ישראל. שם גם נתגבשה האמונה הישראלית 
ותודעת האיחוד והייחוד. בסיני נתקלו שבטי־ישראל ביושבי־המדבר. 
חלק מהם, כמשפחת יתרו (ע״ע), רחש להם ידידות והיה להם ל־ 
"עיניים", ואחרים, כעמלק (ע״ע), התנגשו עמם. בני־ישראל ניסו 
לעלות לארץ מדרום, בנתיב ערד, אך נחלו מפלה (במד׳ יג—יד) 
ונאלצו ללכת בדרכי־עקיפין, ממזרח לאדום ומואב ועמון, עד לגדות- 
הירדן. הם לא עברו דרך ממלכות עבד,"י המזרחי, שלא הניחו להם 
לחצות, אולם מצפון למואב ולעמון נלחמו שבטי-ישראל בממלכות 
האמורי והבשן וניצחום. חלק מהשבטים נאחז כבעלי־מקנה בגלעד 
ובבשן, והאחרים עברו לעבה״י המערבי ליריחו ולהר־אפרים, והת¬ 
נחלו בכנען. על כיבוש כנען — ע״ע א״י (כרך ר, עט׳ 263 — 266 ). 

נדודי ישראל במדבר ארכו לפי המסורת 40 שנה. נראה שהדבר 
היה במאה ה 13 לפסה,"נ. אפשר גם שלא כולם הגיחו בזמן אחד 
לכנען. נשתיירו סימנים למעבר בארצות אדום ומואב; מצלמונה 
ופונן עד ערבות־מואב (במד׳ לג, מא—מט; והשו׳ כא, א—כא), 
ונראה שהיו גלים שונים של חדירה לכנען, מסוף המאה ה 14 ועד 
סוף המאה ה 13 לפסה״נ. — על המשך תולדות עם־ישראל, עד גלות 
בבל — ע״ע א״י (כרך ו׳, עט׳ 266 — 300 ). 

הגולה באשור ובבבל. בגלות ישראל, לאחר מפלת מט־ 
לכת־ישראל ב 720 לפסה״ג, הוגלו רבים למסופוטמיה, ובעיקר 
לחלקה הצפוני: חבור, גיזן (או נהר־גוזן) וערי־מדי (מל״ב יז, ו). 
כבר ב 732 לפסה״נ, בימי תגלת־פלאסר ה 3 , הוגלו לשם, כנראה, 



893 


עם ישראל: הגולה באשור וכבכל; התקופה ההלניסטית־רומית 


894 


משבטי-ישראל בעבה״י המזרחי (דה"א. ה, כו). הידיעות על גולה זו 
מעטות. בתעודות אשוריות מהמאה ה 7 נזכרים שמות ישראליים, 
ובימי סנחריב נזכרים שני פקידים גבוהים בשם פקח ונדביהו. יש 
רמזים, כי הגולים באשור נחשבו לאריסי־המלך. וחלקם הגיעו ל¬ 
מעמד גבוה. דומה, שבחלקם התבוללו בסביבה הנכרית, אולם לפי 
הנביאים, כמו ירמיהו ויחזקאל, המדברים על שיבת אפרים (ראה 
למשל יחד, לז, טז—כח), ועל איחוד ישראל ויהודה, אפשר שהללו 
קיימו קשרים עם שומרון ויהודה, כבשנים הראשונות לגלותם 
(חשו׳ מל״ב יז, כח). ומסתבר ביותר, שלשבי-ציון מפרס נצטרפו גם 
שרידים מעשרת השבטים, כפי שעולה גם מרשימות היחש (עד ב, 
ב; נחמ׳ ז, ז). לאחר נפילת מלכית-ישראל הושיבו מלכי־אשור 
בשומרון גולים מארצות־כיבוש אחרות — ביניהם מבבל, מחמת ואף 
משבטי-ערב. דומה, שאלה נתערבו בבני־ישראל, שנשארו בהר- 
אפרים, ושקיימו, כמסתבר, קשרים עם יהודה, בעיקר בימי חזקיהו 
ויאשיהו. — על הגולה בבבל — ע״ע, עט׳ 567 . 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ב/ 7 — 13 , תש״ב; י. מ. גרינץ, 

ארץ הע׳(בתוך: ״עז לדוד״), תשכ״ד! 1111/1 , 86111 .? 

״ 1 \/ . 8 ./ 6 י ; 1950 2 , 011 1101110/0 .! . 711 ר ; 1911 / 11 / 1 / 1/101 

ח 1110 ) 1 )ז<} 1 ) 1 ת 1 10/11 ^ 1110010 ( 0 ־ 11 / (/ :ע/)/(])}{ 11 ( 1 1111 /- 11/1 , ,: 18111 ־ 61 

. 1961 ,( 163 , 508 ^ 8 ) 

שמ. א. 

בתקופה ההלניסטית־רומית — קיומה של גולה היא 
מסימני-ההכר של עם־ישראל. חלקה נוסד בתקופה זו עצמה — 
בשלוחות של קיבוצים יהודיים קודמים, וכתוצאה של הגליות מא״י 
ושל עזיבות־מרצון במצבים של לחץ מדיני ודתי. תרמו לכך גם 
הסיכויים הכלכליים בניכר, כגון במצרים של המאה ה 3 לפסה״נ, 
ותנועת־חגיור, ששרשיה בראשית ימי בית שני ושיאה במאה ה 1 
לסה״נ (ע״ע גר, עט׳ 176/7 ). הסיבילה (ע״ע) ההלניסטית שוררה 
על היהודים: ״כל ארץ מלאה ממך״, וביחס למאה ה 1 לפסה״ג מציין 
סטרבו (ע״ע) שקשה למצוא מקום בעולם שאין בו יהודים; פילון 
(וכן ב״מעשי השליחים") מדגיש גם הוא התפשטות זו. רובם חיו 
בצל הציוויליזציה ההלניסטית וההלניסטית־רומית, למעט את יהודי 
בבל (ע״ע, עמ ׳ 567 — 584 ) וארצות הפרתים, שפיתחו צורות־חיים 
אחרות, שעתידות היו להשפיע על היהדות בכללה. משופעות יהודים 
במיוחד היו מצרים (ע״ע, עט׳ 235 — 237 ; וע״ע יב) וסוריה. בראשית 
התקופה ההלניסטית גברה ההגירה למצרים, והיהודים גרו בכל עריה 
— מאלכסנדריה בצפון ועד סונה בדרום; במאה ה 1 לסה״נ מנו, 
לפי פילון, מיליון נפש. אלכסנדריה הפכה למרכז יהודי, מהגדולים 
בעולם, וריכוזם בנימוס של הליופוליס (ע״ע אלן) הצטיין בכוחו 
הצבאי ואף הקים לו מקדש משלו (ע״ע חוניו, עט׳ 198 ). מרד 
היהודים בימי טרינוס (ע״ע) פגע קשה ביישובם במצרים. שלוחה 
ממצרים היה הקיבוץ היהודי הגדול בערים החשובות בקירניקה. 
בקירני היוו היהודים חלק חשוב כבר בסוף התקופה ההלניסטית. 
קיבוץ זה מילא תפקיד נכבד בחיי העם ובמרד טרינוס נטל חלק 
בראש. 

בסוריה (ע״ע, עט׳ 618/9 ) — בעיקר באנטיוכיה, בדמשק וב־ 
אפמיה — ישב אחוז גבוה מאוד של יהודים. גם באסיה הקטנה 
נסתייע יישובם ע״י הסלוקים, ששלטו על שטחים נרחבים שם. 
אנטיוכוס 111 הושיב 2,000 משפחות יהודיות מבבל בפריגיה ובלידיה. 
מראשית חפרינקיפאט היוליו־קלאודי( 14 לפסה״ג — 68 לסה״נ) ידוע 
על יהודים ברוב מרכזיה של אסיה הקטנה, ששימשה להם גם 
כתחנת־מעבר לכינון המרכז על הגדה הצפונית של הים השחור. 
על יהודי אסיה הקטנה לא עבר משבר בימי המרד בטרינום, והת¬ 
פתחותם לא הופרעה. 

היישוב היהודי הקדום באיי מזרח הים התיכון הוא בקפריסין 
(ע״ע). בימי טרינוס חוסלה הקהילה זמנית. יהודים רבים חיו בכרתים, 
דלוס, פארום, מלוס, אי־אובויד, ועוד. יוון עצמה, שעברה תקופה של 


קיפאון כלכלי תחת הקיסרות הרומית, משכה פחות יהודים. אעפ״ב 
ישבו אלה בכל מרכזיה העירוניים החשובים, וגם במוקדון. הידיעה 
הראשונה עליהם זמנה מהמאה ה 3 לפסה״ג מהעיר אורופוס בב(יאו־ 
טיה. — וע״ע יון, עט׳ 489 — 490 . מיוון נתפשט היישוב צפונה בבלקן 
עד לפאנוניה. 

יהודים הגיעו לרומא במאה ה 2 לפסה״נ. נסיונם להפיץ את 
היהדות הביא, ב 139 , לגירושם מהעיר. עוד לפני כיבוש ירושלים 
בידי פומפיום נתרבה מספרם, ושבויי פומפיוס החישו את יישובם. 
היהודים שנשתחררו הפכו לאזרחים רומיים והיוו גורם ניכר בבירה. 
ב 59 לפסה״ג, התלונן קיקרו על השפעתם המכרעת בהתקהלויות 
ההמון. יוליום קיסר סייע למעמדם, ובימי אוגוסטוס ויורשיו מנו 
יהודי־רומא רבבות, והם נשארו גורם קבוע בעיר כל ימי הקיסרות. 
ישובים יהודיים נתהוו בהדרגה בעיקר בדרום־איטליה: בנמל- 
פוטאולי, בפומפיי ובערי־סיקיליה, ובמשך הזמן גם באיטליה הצפר 
נית, לאט יותר נתיישבו יהודים בגליה, בספרד (בפרובינציות הגר¬ 
מניות. חשוב יותר היה יישובם באפריקה, בעיקר בקרתגו. — 
וע״ע רומא. 

התפתחות מיוחדת היתה ליהדות־בבל ושלוחותיה בפרס, מדי 
ועילם וכר. יהדות עתיקת-יומין זו היתד, מרובת-אוכלוסין ביותר, 
ובשטחים מסוימים היוותה רוב. מרכזיה בסוף ימי בית שני היו 
נהרדעא (ע״ע) ונציבין (ע״ע). תוספת־משקל קיבלו יהודי־הפרת 
עם התגיירותם של מושלי חדיב (ע״ע). 

כלכלת הגולה ההלניסטית־רומית לא נצמדה למקצועות מסו¬ 
ימים, כמאוחד יותר ביה״ב, ולא היתד- כפופה לשום הגבלות. עבודת 
האדמה, לענפיה, נשארה עיסוק חשוב, ובייחוד מרובות הידיעות 
על תפקיד היהודים בחקלאות המצרית: אריסים, מתיישבים צבאיים 
ופועלים חקלאיים. היו גם יוגבים ורועים, ובעלי-מלאכה: קדרים, 
אורגים וכד׳. בולט מספר הפקידים היהודיים בשירות הממשלה, 
ובעיקר כמוכסים (ע״ע מכם, עט׳ 451/2 ). באלכסנדריה הרומית היו 
בעלי־הון יהודים, בעלי-קרקעות, בנקאים בין־לאומיים, ובעלי־ספינות 
שמילאו תפקיד נכבד בכלכלה המצרית והים־תיכונית. לצדם נזכ¬ 
רים בעלי־מלאכה ובני דלת־העם, ואלה תפסו מקום בביהכ״ג 
הגדול שבעיר לפי מקצועותיהם. תמונה זו מתאשרת גם מתעודות 
הנוגעות לערי־השדה. בתחום הצבא והמוכסות שקעה פעילותם 
בתקופה הרומית. מצב דומה שרר גם ביתר ארצות הים התיכון. גם 
הסכומים העצומים שהוזרמו למקדש הירושלמי מכל קצווי-הגולה 
מלמדים על מצב כלכלי טוב. לעומת־זאת, יהודי רומא עצמה, 
בתקופת־השיא של הקיסרות, עוררו תשומת־לב בעיקר בשל העניים 
והקבצנים שבהם. 

לפני התקופה הרומית לא היה גורלם המדיני של יהודי איזור 
הים התיכון אחיד. בין הקווים המשותפים לכלל המלכויות ההלניס¬ 
טיות בולטים יחם הסובלנות כלפי הדת היהודית, זכות ההתארגנות 
העצמית והרשות לקיים קשרים עם המרכז שבירושלים, כולל 
תרומות־כספים. בתקופה הרומית נתרכז רובו של העם היהודי תחת 
שלטון אחיד, והתפתחותו המדינית נחיתה אחידה יותר. המדיניות 
הרומית הניחה גישה סובלנית כלפי הדת היהודית, מכמה מניעים: 
א) הפוליטיקה הרומית הרגילה, שלפיה יש להימנע מפגיעה בדתות 
השונות; ב) השמרנות הרומית, שנהגה לשמור על מצב קיים, 
והסובלנות כלפי היהודים היתר, "מצב קיים"; ג) התפקיד החשוב 
שמילאו היהודים והאחוז הגבוה-ביחס של אוכלוסיהם, בעיקר 
במזרח; ד) הסולידריות היהודית, שכל פגיעה רצינית באחד ממר- 
כזיד, עוררה הדים במקומות אחרים; ה) קשריהם של הורדוס ומו¬ 
שלים אחרים לשלטון המרכזי ברומא; ו) ההכרה בנכונותם של 
היהודים ליהרג על דתם, ובכך להידחף למרד. אבות המדיניות 
הרומית המוגדרת היו יוליוס קיסר ואוגוסטוס. הסובלנות נתבטאה 
בזכות להתארגנות, בקיום אוטונומיה (ע״ע) יהודית בתחומי הניהול 



895 


עם ישראל: התקופה ההלניסטית-רומית 


896 



א־ 5 ם סעוטה בגןטלוסבה יהודית. ויה אפי 71 ; רובוא ווגאית 1 — 2 לש־״ב 


הפנימי והמשפטי, בזכות שלא ליטול חלק בע״ז, כולל פולחן הקיסר, 
שהיווה "מודד" עיקרי לנאמנות, ובשחרור מחובות שהיו כרוכות 
בעבירות על הדת, כולל השירות בצבא. במקום פולחן הקיסר הקריבו 
לשלום הקיסר במקדש והתפללו לשלומו בבתהכ״ג השונים. קיסר 
הוציא במפורש את ארגוני־היהודים מכלל האיסור על קיומן של 
קולגיות "מלבד העתיקות והחוקיות". לאחר מותו, אישר הקונסול 
דולבלה, איש־בריתו של מרקום אנטוניוס, ליהודי אסיה הקטנה 
חירות דתית, וכך עשה מרקום יוניום ברוטוס ( 44 לפסה״ג), מרוצחיו 
של קיסר. אגריפה, יד־ימינו של אוגוסטוס, התערב לטובת היהודים 
כנגד תושבי הערים של אסיה הקטנה, ואוגוסטוס קבע הסדר כולל 
למשלוח התרומות לירושלים, שלפיו נחשבה פגיעה בהם לחילול- 
קודש. מסגרת יחסים זו נשתמרה למעשה במשך עיקר קיומה של 
הקיסרות הרומית הפגאנית. ב 5 שנות־מלכותו של גאיוס קאליגולה 
( 37 — 41 לסה״ג) ניבעו פרצים בשיטה, על רקע פולחן־הקיסר ובאלכ¬ 
סנדריה ניצלו היוונים את שגעון הקיסר כדי לעורר את ה״פוגרום" 
הראשון( 38 לסה״נ) בתולדות הקיסרות הרומית. נסיונו של קאליגולה 
להכניס את פסלו להיכל בירושלים נמנע הודות להתערבותו של 
אגריפם 1 , והסכנה למרידה חלפה אף היא. פרשה זו השאירה משקע 
עכור ביחסים שבין השלטון ליהודים. בראשית ימי קלאודיום ( 41 ) 
נתחדשו המהומות באלכסנדריה, ולעזרת יהודי־העיר באו יהודים 
גם מא״י. התערבותו של הקיסר החזירה את המצב לקדמותו, ומצב 
זה נמשך עד מלחמת־החורבן. למרד הגדול היו הדים גם בערי־הגולה 
הגדולות. באלכסנדריה נתחדשו המהומות והצבא הרומי ערך טבח 
ביהודי־העיר. פרעות נערכו גם ביהודי דמשק, ואזרחי אנטיוכיה ניסו 
ליטול מהיהודים את זכויותיהם, אלא שהדבר נמנע ע״י טיטוס. 
במצרים ובקירני ניסו שרידי המורדים לעורר מהומות חדשות, אולם 
ראשי־היהודים התנגדו לכך וראשי־המסיתים הומתו בידי הרומיים. 
החורבן הפך את רומא למלכות־רשע בעיני היהודים. השפלתם מצאה 
ביטוי חוקי במס־היהודים (ע״ע), שנשאר כתופעה משפילה עד 
המאה ה 4 . 

המשבר הגדול ביותר היה מרד היהודים בימי טרינום (ע״ע), 
שהקיף חלק גדול מיהודי האגן המזרחי של הים התיכון, והיווה 
את התסיסה המסוכנת ביותר במזרח מאז סוף ימי הרפובליקה. 
גרמו לה: השנאה לרומא, המתיחות המתמדת בחיי־השכנות עם 
האוכלוסיה המיוונת וציפיה משיחית. המרידה נמשכה בין 115 ל 117 , 
ובסיסה — בקירניקה, אלפי נכרים נהרגו, מקדשים ובנייני־ציבור 
נהרסו וניזוקה כלכלת הפרובינציה. במצרים התפשטה המרידה עד 
לתבאיס שבדרום. קרבות קשים התנהלו גם באלכסנדריה וגם בכפרים 
ובערי־השדה. לאחר שנים, ב 199/200 חגגו באוכסירינכוס שבמצרים 
התיכונה את זכר הנצחון על היהודים. גם בקפריסין ניטשה מלחמה 
אכזרית. עם רב נהרג, סלמיס נחרבה, ולאחר המרד נגזר מוות על 
כל יהודי שיעלה לא״י. המאורעות במסופוטמיה קשורים במלחמות 


טרינוס בפרתים, ולא הוכח קשר ישיר בינם לבין המרידה בצפון־ 
אפריקה. מאורעות אלה ערערו את קיומו של הקיבוץ היהודי במצרים 
וקירניקה וחיסלו לזמן ארוך את מציאותו בקפריסין. חלה גם ירידה 
במספר היהודים במזרח־הקיסרות וירדה השפעתם. תקופתו של 
טרינום, ויורשו אדרינום — מדכא מרד בר־כוכבא —, היא נקודת־ 
השפל בתולדות היהודים בקיסרות הרומית הפאגאנית. 

בימי אנטונינוס פיוס נשתפר המצב, והיהודים ביצרו להם שוב 
מקום בכלכלת הקיסרות. גם הותרה המילה (ע״ע, עט׳ 194 ), שנאסרה 
בידי אדרינוס, אולם הוגבלה ליהודים, בכוונה לעצור בעד הגיור. 
תקופת הסוורים ( 193 — 235 לסה״נ) מסמנת את ההתפייסות בין 
היהודים לשלטון. זכויותיהם הובטחו, והנשיאים מבית־הלל הגיעו 
להשפעה רבה ולהכרה רשמית. אלכסנדר סוורוס אהד את היהודים 
וכבר בימי קרקלה ( 212 לסה״ג) הפכו יהודי הקיסרות לאזרחים 
רומיים לכל דבר. יחס הפוגה זה נמשך עד ראשית המאה ה 4 , ימי 
השתלטותה של הנצרות. 

צורת ההתארגנות היהודית שונה היתה ממקום למקום. 
באלכסנדריה היתה קהילתם "פוליטוימה" (ארגון עירוני מוכר) כבר 
בתקופה התלמית, ומנהיגיה היו ה״זקנים". בראשית התקופה הרומית 
עמד בראש יהודי־אלכסנדריה נשיא ("אתנארך") במעמד עצמאי, 
שפיקח על סדרי־המשפט בקהילה. בימי אוגוסטוס עברו עיקרי הסמ¬ 
כויות מידי האתנרך ל״גרוסיה״ — מועצת־ה״זקנים", שמנתה עשרות 
חברים. בעיר בתיקי היו היהודים מאורגנים בימי אוגוסטוס כפולי- 
טוימה שבראשה 9 ארכונטים. ברומא היתה ההתארגנות מסביב 
לבתהכ״נ. עד כה לא הוכח קיומו של ארגון יהודי מרכזי בגולה, 
לא בתקופה ההלניסטית ולא בתקופת הקיסרות הרומית. הנהגה 
אחידה יצאה לעתים, מקרב יהודי א״י: הכה״ג, הנשיאים מבית-הלל 
והסנהדרין (ע״ע). לעומת-זאת בולט ארגונה המוצק יותר של 
היהדות הבבלית, שמצאה לה הנהגה די־נאסטית מוכרת רשמית 
ובעלת־סמכויות, הלא היא ראשות־הגולה, שהתייחסה על בית-דוד. 

לקהילות בעולם היווני־רומי היו סמכויות רחבות לשיפוט עצמאי 
בענייני פולחן ודת ובתחום המשפט האזרחי. אולם התעודות מלמדות. 
שאפילו באלכסנדריה נזקקו היהודים גם לערכאות של נכרים, ומס¬ 
תבר, שההזדקקות למשפט האוטונומי האזרחי לא היה חובה ממש. 
לקהילות היתר. גם הזכות לגבות כספים מחבריהן, ולהחזיק ברכוש 
כגוף משפטי. בין הוצאות הקהילה: החזקת בתהכ״נ ושאר מוסדות־ 
הציבור, בת״ס, קופות-צדקה, בתי-קברות, משלחות אל השלטונות, 
פדיון־שבויים ועוד. 

בעיה חמורה היתר. היחס בין ארגונם העצמי של היהודים לבין 
המוסדות של הערים היווניות שהיו מאורגנות כ״פוליס". לא כל 
היהודים היו אזרחי עירם, והמצב לא היה דומה בכל הערים. ודאי 
שהמתיישבים היהודים הראשונים זכו, בחלקם לפחות, לזכויות־אזרח, 
אך רובם נהנו ממעמד מיוחד, שנקבע לחברי הפוליטוימה היהודים 
בתור שכאלה. כלפי הסדרים מיוחדים עם השלטון הקנה מעמד 
זה כעין שוויון בזכויות־אזרח. לעתים ניסו הערים לנשל את היהו¬ 
דים מזכויותיהם המאושרות, ומאידך גיסא, ניסו יהודים עשירים 
להסתנן לקהל־האזרחים. פעילות נכבדה, שהיתה כרוכה בעליה 
בהירארכיה המוניציפאלית והאדמיניסטראטיווית גררה לרוב ויתורים 
לטובת ע״ז. יהודים, שזכו לגדולה אז׳ כדוסיתאוס בן דרומילוס 
במצרים התלמית, או טיבריוס יוליוס אלכסנדר, בן־אחיו של פילון, 
שהגיע לדרגת נציב־מצרים, נטשו למעשה את היהדות. בקיסרות 
הרומית ניטשטש ערך האזרחות; היהודים הפכו כולם לאזרחים 
רומיים, ובערים השונות הפכו גם לחברי המועצות העירוניות. 

יהודי־הפזורה שמרו על קשרים הדוקים עם א״י. רבים קיימו 
את מצות העליה לרגל, ובזמן־החג נפגשו בירושלים יהודים מכל 
קצווי־העולם. באו גם ללמוד תורה בבתי־האולפנא המהוללים, וגם 
לאחר החורבן נמשכו רבים מיהודי-בבל לישיבות א״י. מהם נשתקעו 





897 


עם ישראל: הספרות היהודית־ד!לניסטית 


898 


בארץ, ומהם שחזרו לבבל וייסדו בה את המרכז התרבותי הגדול. 
בגי־הפזורה שהתיישבו בארץ נמנו עם מעצבי־דמותה של ירושלים 
היהודית בסוף ימי בית שני: בית־ביתום ובית פיאבי — ממצרים 
בית־הלל ובני־בתירא — מבבל. 

על א ״ י בתקופה זו, ע״ע א״י, עמ ׳ 330 . 

מנ. ש. 

הספרות היהודית־הלניסטית. מימי אלכסנדר (ע״ע) 
מוקדון, דרך התקופה הרומית ועד לסוף התקופה העתיקה, כלומר, 
תקופה של 800 שנה ומעלה, השפיע ההלניזם (ע״ע) על היהודים 
שישבו בתהום־השפעתה של התרבות היוונית. היהודים, שהגיעו מן 
המזרח לשטהי־המערב של הקיסרות הרומית, דיברו יוונית, אך 
החל מהמאה ה 2 לסה״ג עברו לשימוש בלאטינית. היצירות שהגיעו 
לידינו, כולן מן המזרח, כתובות יוונית, רובן מאלכנסדריה של 
מצרים, פרט לספר חשמונאים (ע״ע) ד/ שאולי נכתב באנטיוכיה 
(ע״ע). ייתכן שמעט מן היצירות. שאי־אפשר לאתר את מקום 
כתיבתן, נכתבו מחוץ למצרים. 

בארצות שנכבשו ע״י אלכסנדר מוקדון עברו היהודים מארמית 
ליוונית במהירות רבה. כתוצאה מכך, נתפלגה אז היהדות מבחינה 
לשונית־תרבותית לשלושה חלקים: ( 1 ) יהדות המזרח ההלניסטי, 
שתרבותה ולשונה היו בעיקר יוונית; ( 2 ) יהדות א״י, שלשונה 
היתר, עברית; ( 3 ) יהדות חמזרח שמעבר לתחום ההלניסטי (בעיקר 
בבל), שלשונה היתה ארמית. ואף שבשום איזור לא הצליחה ההלני־ 
זציה לחלוטין, ובמקומות רבים נשארה הארמית לשונן של השכבות 
העממיות, שאליהו השתייכו — מבחינת מעמדם החברתי — רוב 
היהודים, ברור שהיוונית הפכה לשפה מדוברת בקרב יהודים רבים, 
בייחוד באלכסנדריה. כבר במאה ה 3 לפסה״ג תורגמה שם התורה 
ליוונית (ע״ע מקרא, עט׳ 307/8 ), ונוסח זה נתקדש בין היהודים 
דוברי־היוונית. במשך הזמן תורגמו גם שאר ספרי־המקרא, וכן 
הספרים החיצונים (ע״ע), שנכתבו במקורם בעברית או בארמית. 
נוצרה גם ספרות יהודית, שנכתבה במקורה ביוונית. 

שאלה קשה היא באיזו מידה ידעו יהודי הארצות ההלניסטיות 
עברית. נראה שפילון (ע״ע) לא ידע, למעשה, עברית, ומסתבר 
שמחבר ספר חכמודשלמה (ע״ע) ידע. בשאלת מידודהשכלתו היהו¬ 
דית של פילון קיים ויכוח חריף בין החוקרים. ברור שהוא הכיר את 
גישת המדרש כלפי פסוקי־התורה, אך קשה להכריע, אם במקרה 
זה או אחר הכיר פילון מדרש מסוים, או שדבריו דומים למדרש 
משום שהשתמש בשיטות דומות. השכבות המיוונות לא הצטיינו 
בידיעת התרבות היוונית, לשון תרגום־השבעים ויצירות יהודיות 
יווניות רבות עד ראשית המאה ה 2 לפסה״ג חוץ מפילון וממחברים 
שרצו להפגין למדנות יוונית, כתובות בשפה תת־ספרותית, עממית- 
מדוברת, כזו של המכתבים האישיים והתעודות, שפה שלא נתחברו 
בה שום יצירות ספרותיות נכריות. עובדה זו מלמדת שהרוב המכריע 
של היהודים דוברי־היוונית השתייך לשכבות חברתיות נמוכות יותר 
משכבת הקוראים הרגילה. אין שום סימנים לקיום ניב יהודי־יווני 
מיוחד, אף שבתחום הדתי והפולחני נוצרו מונחים חדשים. 

לפי הנראה, לא הצליחו יהודי־הגולה ליצור בת״ס יהודיים־יווניים. 

בזה דמו לרוב הקבוצות הלאומיות הזרות בסביבתם. האידאלים 
ההלניסטיים הגדולים התגשמו ברשת־חינוך מפותחת מאוד, ובי״ס 
יהודי־יווני, שלא יהא מושתת על ערכים יווניים, היה אז רעיון 
בלתי־מציאותי. עם־זאת ידוע׳ שר׳ עקיבא לימד הלכה בקפדוקיה, 
שמשם באו, מאוחר יותר, חכמים לא״י. אחד מתלמידי ר׳ מאיר היה 
מפריגיה. פאולוס (ע״ע) למד בירושלים וידע עברית, ור׳ יוחנן 
הסנדלר היה מאלכסנדריה. החל מתקופת יבנה (ע״ע) הירבו חכמים 
לנסוע בשליחויות לחו״ל ומתברר, גם מעובדות אחרות, שנתקיימו 
קשרי־תרבות בין א״י לבין היהודים יושבי הארצות ההלניסטיות. 
אך לא היה בכך כדי למלא את המחסור בחינוך יהודי ביוונית. באשר 


לחומר מדרשי, קשה לדעת אם הגיע לידיעתם של סופרים יהודים 
כותבי־יוונית במישרין, או מכלי שני. 

רמת־השכלתם היוונית של יוצרי הספרות היהודית ההלניסטית, 

אינה אחידה. יסון (ע״ע) מקירני התמצא יפה בדרכי הכתיבה הפי 
תטית־דרמתית של ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית. לעומת־ואת, כתוב 
ספר־חשמונאים ג׳ בלשון עממית הרבה יותר. ס׳ חשמונאים ד , , 
המבוסם על סיפורי־קידוש־השם שבם׳ חשמונאים ב/ כתוב כמסכת 
פילוסופית סטואית. אגרת אריסטיאס (ע״ע), הכתובה כאילו ע״י 
איש מאומות־העולם, מספרת על התהוות תרגום השבעים, וכוללת עם־ 
זאת תשובות בענייני הכמה במתכונת הספרות הפילוסופית העממית. 
ם׳ חכמת שלמה מגלה ידיעה טובה ביהדות לצד ידיעה מעמיקה יותר 
בהגות יוונית; סימן לכך — סיגנונו המקראי השאוב מתרגום־השב־ 
עים. בתוספות לתרגום היווני של מגילת אסתר (ע״ע, עט׳ 102/3 ) 
ניתנו צורות ספרותיות־תרבותיות מגוונות: חלום־מרדכי מושפע מן 
האפוקליפסה (ע״ע אפוקליפטיקה) היהודית, שתי אגרותיו של 
אחשוורוש משמשות לאפולוגטיקה יהודית, תפילות מרדכי ואסתר 
מושפעות מצורות יהודיות פנימיות, ואילו סיפור בואה של אסתר 
לפני המלך כתוב לפי טעמו של הסיפור היווני העממי. 

טעם הסיפור היווני העממי השתקף, כנראה, גם בחלק מהחיבורים 
ההיסטוריים היהודיים ששרדו רק במובאות. ארטפנוס (ע״ע) ובן- 
זמנו, הנקרא קלאודמ(ס (או: מלכוס), שחיו כ 100 שנה לפסה״נ, וכן 
גם תלוס, שחי, כנראה, בימי טיבריוס, קישרו את ההיסטוריה המקר¬ 
אית עם פרקים מהמיתולוגיה היוונית. דמטריוס ( 215 לפסה״נ), 
לעומת־זאת, עסק, כנראה, בעיקר בבעיות כרונולוגיות. שני החיבורים 
ההיסטוריים של פילון עוסקים במאורעות זמנו, ומשמשים כהגנה 
על היהודים. הם כתובים בשיטת ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית 
הפתטית־דרמתית. לחיבורים ההיסטוריוגרפיים היהודיים־הלניסטיים 
שייכים, כמובן, גם כתבי יוסף בן מתתיהו (ע״ע). ניכר שימוש גם 
בצורות השירה היוונית: פילון הזקן ( 100 לפסה״נ) כתב בחרוזים 
חומריים שיר "על ירושלים", ותא(דוטוס השומרוני כתב, כנראה 
באותו הזמן, שיר יווני דומה "על שכם". חלקים גדולים נשתמרו 
ממחזה ביוונית "על יציאת־מצרים" שנכתב׳ בהשפעת הטרגדיה 
היוונית, ע״י יחזקאל הטרגיקן (ע״ע). לתכלית אחרת שימשו חרו¬ 
זים שנכתבו ע״י יהודים ויוחסו על־ידיהם למשוררים יוונים שונים, 
במגמה להוכיח שהללו הכירו את המונותאיזם היהודי. נשתמר 
שיר־מוסר בן 230 חרוזים הומריים, המיוחס למשורר יווני, בשם 
פוקילידס, שמחברו רצה לעשות נפשות למוסר היהודי בקרב אומות- 
העולם. בסיבילה (ע״ע) היהודית, המיוחסת לנביאות נכריות, נמ¬ 
צאות התקפות עזות נגד ע״ז, נבואות־חורבן על העמים עובדי־ 
האלילים ועל הנצחון הסופי של עם־ישראל בא״י ובירושלים. ספרות 
זו היא דוגמה לעמדה יהודית גאה נגד העולם האלילי, לפי מיטב 
מסורת־ישראל. אחד התיאורים הקדומים ביותר של מלכות־המשיח 
נמצא בספרות יהודית וו. בפולמוסם נגד ע״ז שייכים ספרי-הסיבילה 
לאפולוגטיקה היהודית .שהתגוננה נגד האנטישמיות היוונית של או 
ואף השיבה מלחמה שערה. כנגד הטענה, שהיהודים לא המציאו שום 
דבר מועיל. טענו ארטפנוס ואריסטובולוס (המאה ה 2 לפסה״ג), 
שכל הטוב שבאומות בא להם מהיהודים. 

כוח־המשיכה של הפילוסופיה היוונית על היהודים ניכר לא רק 
בטיעונים הלקוחים ממנה לצרכים אפולוגטיים, אלא שהיתה קיימת 
גם קירבה מהותית מסוימת בין השנים — להוציא את הגותו של 
אפיקורוס (ע״ע). גם הפילוסופים הפוליתאיסטיים הניחו מציאותו 
של אל אחד העומד מעל לכל, וכמובן, היו פילוסופים שלחמו באווי־ 
לות שבעבורת־האלילים. תורות־המוסד שלהם, בייחוד של הסטואה 
(ע״ע), היו דומות בהרבה לתורת-המוסר היהודית. היהודים כותבי 
היוונית הבליטו נקודות אלו, טענו לעליונות של השקפת-העולם 
היהודית, והיו שטענו שהיוונים למדו מהיהודים. ההשקפה, שהאלי- 



899 


עם ישראל: הספרות היהודית־הלניסטית; פון! העת העתיקה 


900 


לים לא היו אלא אנשים מפורסמים שפעם חיו ומתו (ע״ע אוהמרוס), 
מופיעה לראשונה ב״חכמת שלמה". 

את מידת־ההתבוללות של היהודים ההלניסטים קשה לקבוע, בגלל 
דלות המקורות. ידוע על יהודי מומר, בן־אחיו של פילון, דוסיתאום 
(חשמ״ג א/ ג׳); אלכסנדר (ע״ע) טיבריום עזב את היהדות, אך 
לא נמסר שהמיר דתו. פילון מדבר על יהודים שנתרשלו במצו 1 ת 
וביקרו בביכ״ג רק ביום־הכיפורים, ולדבריו היו ביניהם גם כאלה, 
שראו בעיקר את המובן הסמלי של המצוות. ואכן, פירושים אלגוריים 
(ע״ע אלגוריה) הם יסוד גדול 
בפרשנותו של פילון, וקצת גם 
בשאר הספרות היהודית ההלניס¬ 
טית. אפשר שהיתה הרגשת אי- 
נוחות מן הפשט בעניין המצוות 
המעשיות, בסיפורי־המקרא ה¬ 
פשוטים ובפסוקים שנראו כהגש¬ 
מה. ברם, פרט לקטיגוריה הא¬ 
חרונה. לא נמצאו בספרות זו עק¬ 
בות רבים לרגש כזה, ופילון עצמו 
מטיף לשמירת המצוות כלשונן. 
האלגוריה ניזונה, בעיקרה, משי¬ 
טות המדרש הא״י ומשיטת הדר¬ 
שנות היוונית של שירי הומרוס. 

התרבות היהודית־הלניסטית לא היתה דומה לזו של היהדות 
המודרנית של תקופת ההשכלה, ההתבוללות והאמנציפציה, אלא 
באופן חיצוני. יהודי אלכסנדריה אכן נלחמו על זכויות־אזרח מלאות, 
ותרבותם היתד, התרבות היוונית המקובלת; רובם כמעט לא ידעו 
עברית, ונתרשלו במצוות. אלא שאלה, שנחשבו ליוונים מבחינת 
מעמדם החברתי והחוקי, היו, למעשה, רק שכבה דקה. רוב הקהל 
היה מיוון רק במעט או כלל לא. שפתם היוונית היתד, כה פשוטה 
עד כי ברור שרוב היהודים ההלניסטיים השתייכו לשכבות חברתיות 
נמוכות, וספק אם בכלל יכלו, או אף רצו, להיחשב ליוונים. מבחינה 
חברתית דמה מצב רובם המכריע למצבן של קבוצות לאומיות לא- 
יווניות רבות, שחיו באיזור כיבושי אלכסנדר, שלפניהם לא ניצבה 
הבעיה הכאובה של "הנאמנות הכפולה", הבעיה המרכזית בתקופה 
המודרנית. קיום יהדות גאה בא״י הוסיף להם כוח וגאווה, ויחם 
חיובי למולדת בא״י היה מובן־מאליו לכל. אפילו פילון׳ שהשתייך 
לשכבה העליונה של היהדות המיוונת, ראה באלכסנדריה את מולדתו 
ובירושלים את.העיר והאם שלו. נוסף על כך, היתד, ליהודים, בתקופה 
זו, בכל אתר ואתר הזכות לחירות דתית, וכתוצאה מכך — גם 
לשחרור מכמה מחובותיה של החברה האלילית, כולל שירות צבאי 
ופולחן הקיסרים. 

הדברת מרד טרינוס גרמה, כנראה, להחלשה ניכרת של התרבות 
היהודית ההלניסטית; מ״מ לא נשתמרה שום יצירה יהודית־יוונית, 
שאפשר לומר עליה בוודאות שנתחברה לאחר חורבן הבית. סופה של 
התרבות היהודית־יוונית לוט בערפל, וחל, כנראה, בראשית יה״ב, 
בהשפעת המרכזים שבא״י ובבבל. פירוח התרבות היהודית ההלניס¬ 
טית נשמרו ע״י הכנסיה. והערכים שיצרה הפכו לנכס חשוב של 
עולם התרבות המערבית. — על התרבות היהודית במלכות-רומא 
המערבית אין בידנו ידיעות. 

יהדות והלניזם, ע״ע יונית, לשון ותרבות, עמ ׳ 623 — 627 וביבל׳ 
שם. על התרבות בת־ד,תקופה בשטחי-המזרח — ע״ע ארץ־ישראל, 
עט׳ 391 — 527 ; בבל. עמ׳ 569 — 572 ; 578 — 580 . 

א. צ׳ריקובר, היהודים במצרים בתקופה ההלניסטית-הרומית, תשכ״ג 2 ; 

; 1898-1901 3 , 1-111 { 6$ }/ 1 /01 6? 5 06x11. 3.65 )1131x11611 ־ $01x11 .£ 

- £6226/22112 612 ( 2/2 1 ?! ? £10111 ! £1x11:11■)(!, 016 ?26116 121 X 06 / 7 -? 61711 x 116 .ק 

*{ 212 [ 06 $ ,? 1151:6 [ .[ ; 3 ~־ 1912 , 1 ת 1 $ 2671111 ? 7 /€ 11123 0612121122 > 1 / 1 * 2 £611 

266/1156/16 ?£ 12110$ * 1 ,סתברתשת 40 < . 1 ; 1914 , 1-11 , 101120112 6 ? 2£1 ז 61 ' 1 30125 


- 76520 13620 (ס ץ? 31510 ( ,ז 161££6 ק . 11 .מ ; 1932 , 81131411£ 223156/76 ( ■מ 

- 1361161215 14123 113611212111 [ , 61 ^ח 116 ; 1919 , 93-230 , 711116$ 1126122 

. 1973 2 , 12124 $ 

ד. פ. 

מנסיבות העת העתיקה אל התהוות הדפוסים 
של ימי־הביניים (מאות 4 — 7 ). במאה ה 4 ישבו היהודים 
ברובם המכריע בארצות שלחופי הימר,"ת ודרומה ומזרחה להן. זאת 
היתד, בקווים כלליים מפת התפוצה היהודית גם מאות בשנים לאחר 
מכן, מפה שהשתנתה באיטיות. א״י קדושה היתד, ומרכזית להגות 

ולדמיון של היהודים בימים ההם, 

כפי שהיתר, קודם לכן וכפי שע¬ 
תידה היא להיות תמיד בחיי 
הרוח של האומה. במאה ה 4 עדיין 
היו בא״י יהודים מרובים ביחס — 

חקלאים, בעלי מלאכה וסוחרים. 

הנשיאות (ע״ע נשיא) עתידה 
היתר, (עד לביטולה סמוך ל 942 ) 

להנהיג את האומה כולה ברחבי 
הקיסרות הרומית, שבה התרכזו 
היהודים בערים הגדולות כקהי¬ 
לות סוחרים ובעלי מלאכה. ברם. 

השפעת הקיבוץ היהודי הגדול 
בבבל (ע״ע), נמצאה בעליה 
מתמדת. היה שם רובד חקלאי נרחב, והיו שהתפרנסו מן המלאכות 
ומהממחר. תמורה מהחוץ נסתמנה בחריפות ב 313 כשפירסם קונסטנ־ 
טינום (ע״ע) את האדיקט של מדיולנום (מילנו, ע״ע). 

ההתמזגות התרבותית בין הדתות והעממים בקיסרות משתקפת 
גם באמנות בתי הכנסת (ע״ע) מהמאות ה 4 — 6 , וכן במה ששרד 
מאותם הימים מאמנות יהודית בתחומים ובנושאים אחרים. האלילי, 
כמדומה, לא הרתיע עוד; פג כוחו הסגולי והשתמשו בו לנוי לעבודת 
ד,'. כשם שיצירת היהודים, כדרכה, המשיכה והעמיקה בסיגול מוטי- 
ווים מהסביבה — תהליך שראשיתו בולטת בשרידי דורה אורופוס 
(ע״ע, עט , 257/8 ) מהמאה ד, 3 — כך נמשכו עדיין החדירות של 
השקפות ומגמות של יהודים אל העולם העכו״מי. הן ניכרות בהצלחות 
בגיור (ע״ע גר) ונראו בבירור בפאפירוסים מאגיים. בלא כוח 
המשיכה האדיר של סמלים, דרכי הגות וציורי דימוי של התרבות 
היהודית על העולם ההלניסטי המאוחר, אין לתאר את הצלחתה של 
הנצרות בין ההמונים שבקיסרות. 

בראשית המאה ה 4 היתד. הנצרות לדת מותרת, באמצעה— למוע¬ 
דפת, ובסופה — לדת הראשית של הקיסרות הרומית. הכנסיה הנוצרית 
נכנסה בשערי הנצחון שלה מתוך הטראומה של הרדיפה עליה, כפי 
שהיא נשמעת בבירור בזעקתו של לקטנטיום (ע״ע) "אודות מותם 
של הרודפים". הלהט התעמולתי המיסיונרי של הנצרות הצית 
בלבה שנאה למסרבים לבשורתה, ובייחוד ליהודים. הכנסיה הפנתה 
לעבר העכו״ם את היחס היהודי לעבודה זרה בכל חריפותו, 
וכשבאה להסביר לעצמה את סירובם של היהודים לקבל את בשורת 
ישו, עתידה היתה לסגל להשקפותיה את הלך הרוח של משטמת 
המוני העכו״ם ליהודים וליהדות, וכדרכה עשתה מכך תורה שלמה, 
מוחלטת בכוללנותה ופוגעת באכזריותה. היהדות ניצבה מכאן ואילך 
בפני אתגר תקיף ושתלטני של רוח המינות (כלומר, הנצרות) 
שפרשה הימנה וקרמה כוח ודין תקיף, בחלקם משרשי היהדות 
ובחלקם ממסורת רומא. תשובת היהודים לאתגר היתד, מראשיתה 
לא רק בגילוי כושר־עמידה בלחץ וברדיפות, אלא אף, ובעיקר, 
ביצירה חיונית ומקיפה. 

לחץ הנצרות ותעמולתה. היהודים שבקיסרות הרומית 
חשו יפה ובמודע במשך המאות ה 4 וד, 5 את התוצאות של מאמץ 
נוצרי מכוון ומתמיד להגדיר לרעה את מעמדם המשפטי, למעט את 



משה מכה נצור. ציור־קיר בביהכ״ג בדורה אורופום (ע״ע; המאה ה 3 ) 


901 


עם ישראל: מהעת העתיקה עד המאה ה 12 


902 


מעמדם בחברה, ולהשחיר את דמותם בעיני האומות. היה כאן צירוף 
של אהבה לתולדות האומה היהודית ושנאה לקיומה בפועל, בהווה 
— ושתיהן בחריפות. יתרה מזו, ניכר הפחד המתמיד מפני התחרותה 
של היהדות על הנאמנות של העולם הקלאסי המתפורר. הכנסיה 
עצמה היתד. שרויה באותם ימים במחלוקות חריפות, לעתים על 
חוט השערה של ניסוח. הכנסיה טרם התרגלה לשימוש בכוח שניתן 
בידיה. מכאן ואילך היא צירפה את הסמכויות הקיסריות לכפיה 
מצד אחד, ואת ההזדמנות להתערב מבחינה רוחנית בענייני המל¬ 
כות מצד שני, כדי לבנות מערכת להגשמת רצון האל בהיסטוריה 
האנושית. 

קונסטנטינוס 1 (ע״ע! 306 — 337 ) אסר על רדיפת המומרים לנצ¬ 
רות. קונסטנטיוס 11 אסר ב 339 נישואין בין יהודים לנוצרים והחזקת 
עבדים נוצריים בידי יהודים; איסור אחרון זה פגע פגיעה קשה 
בחקלאות היהודית, בעיקר ברבדיה הבינוניים והעליונים. יולינום 
״הכופר״ (ע״ע; 361 — 363 ) כלל את החזרת כבודה ומעמדה של 
היהדות בתכניתו לשיקום הקיסרות והעכו״מיות. עם כשלונה כבה 
הניצוץ האחרון של היחס הקיסרי הקלאסי ליהודים, והנצרות חזרה 
במשנה תוקף לרדפם ולהשפילם, שכן הבהילוה מעשי יוליאנום, אך 
לא הרתיעוה. מראשית המאה ה 5 (הנובלה. ה 3 של תאודוסיוס 11 — 
31 בינואר 438 ) נקבע העיקרון שאסור ליהודי לתפוס משרה ציבו¬ 
רית שיש עמה מרות או כבוד, שבכך גם עלבון לנצרות גם סכנה 
לנוצרים. השפלת היהודים היא חובה, ורק כשהם חסרי כוח אין הם 
סכנה. עיקרון זה שלט במלכויות הנוצרים (ולאחר מכן בממלכות 
המוסלמיות — ור׳ להלן, עם׳ 903 ) למן המאה ה 5 ועד המאה ה 18 ; 
היו אמנם הרבה יוצאים מן הכלל לכלל זה, אך הם יוצאים לאשר 
את תוקף מסגרתו. ליהודים שהגיעו למעמד נכבד התנגדו בעקביות 
במרירות ובחריפות גם המנהיגות הדתית של הנצרות והאסלאם וגם 
דעת הקהל של החברה הנוצרית והמוסלמית. 

התמורה במעמדם המשפטי של היהודים ניזונה מההסתה הפרועה 
של ראשי הכנסיה, בדרשותיו של יואנם כריסוסטומום (ע״ע) במזרח, 
המגלה בעל כרחו שהוא נלחם ביחסים הוגנים בין האוכלוסיה הכל¬ 
לית ליהודים. אוגוסטינוס (ע״ע), במערב, חש בחיוניותה של היהדות 
בעמידתה על נפשה. הוא חזר ותהה בכתביו על המיסתורין של אומה 
קטנה המתקיימת "וסימניה עליה", בדרך חייה ובאמונתה, במסגרתה 
של קיסרות שעממיה מאבדים את ייחודם. הוא הסביר שהזהות נמ¬ 
שכת כדי שהנכרים ידעו שנוסח כתבי הקודש, שהנצרות מסתמכת 
עליהם, הוא אמיתי, שכן כתבי הקודש נמצאים בידי אויביה היהודים. 
מתוך "משולש" זה של נצרות, יהדות ופגאניות דרש על הכתוב 
"אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמר׳ (תה׳ נט, יב), 
שמכאן מתחייבת השארת היהודים בזהותם׳ בתנאי שיהיו נפוצים 
ומושפלים לעין כל. 

חיוניותה של התרבות היהודית. שעה שהכנסיה 
הטיפה שזכותה של היהדות להתקיים כמאמתת את הנצרות בלבד, 
כשומרים חסרי־רוח של "הברית הישנה" במובנה הנוצרי, היה העם 
היהודי בעיצומה של פרשת חיים חדשה וגדולה ביצירתו הרוחנית 
והחברתית. סמוך ל 359 נקבע הלוח (ע״ע, עמ׳ 342 ) על יסוד החש¬ 
בון, ובכך הצליחה האומה להעביר את התייחסותה הנושנה המקודשת 
אל הזמן, חלוקתו ומגמותיו ולבססה על עקרונות מתמטיים והושלם 
תהליך ארוך של סיגול השפעה תרבותית הלניסטית. 

הנהגת הנשיאים היתה בד״כ מוצלחת ופוריה, אע״ם שביקרוה 
לעתים קרובות. בבבל ובא״י התגבשו דפוסי ביטוי, שראשיתם בימי 
בית שני, והגיעו לכלל פריחה חדשה. התלמוד הבבלי והתלמוד הירו¬ 
שלמי (ע׳ ערכיהם) הם סיכום של דורות של פסיקה, מעשי הנהגה, 
דרשות, ויכוחים משפטיים, שנרשמו ונשתמרו בשרשרת החיה של 
אסוציאציה מחשבתית מקשרת, של שמירת רישומי הוויכוח הסוער, 
של קיום ״דברי היחיד בתוך דברי המרובים״ — ספריות שלמות של 


הגות מגוונת בצורותיה ובתכניה. דפוסיה של הגות זו שונים תכלית 
שינוי מאלה של עולם ה מקרא, והם שומרים על מיגוון ההנמקות, 
השאלות והתשובות הרבה יותר מאשר עולם המשנה. חתימת התלמוד 
הבבלי בסוף המאה ה 5 היתר, סוף פסוק לגיבוש עולם שלם של הלכה 
ושל אגדה. לאחר תקופת מעבר של יצירת הסבוראים (ע״ע) נחשבו 
שני התלמודים לחוליות שלמות ומקודשות בפני עצמן כהמשך למק¬ 
רא ולמשנה. בא״י התפתח, בייחוד למן המאה ה 6 , הפיוט (ע״ע! 
בצד מדרשי האגדה) ומעולמו אף יצא ההימנולוג הגדול הראשון 
של הכנסיה המזרחית, המומר רומנוס מלוידוס. מתוך העיוורון מרצון 
של מוריה ומנהיגיה המיטה הנצרות על עצמה את האסון הרוחני 
של ראיית היהדות החיה והיוצרת, הערה והמתפתחת, כמאובן וארור, 
שקיללתו העדר הבנה הרוחנית וכוח יצירה. בנובלה 146 ( 8 בפברואר 
553 ) ■של יוסטינינוס (ע״ע) נשקפת בעייתיות זו של יחם הכנסיה 
ליהודים במלוא חריפותה, הן לעצמה והן לכנסת ישראל. הקיסר 
נאחז במחלוקת בין היהודים כביכול, כדי להציע להם "יהדות 
מקראית" משלו, שתחייב אותם לעזוב את עולם המשנה והתלמוד, 
ותפנה אותם מאליה — כך קיווה הוא או יועציו — אלא עבר 
הנצרות. 

ראשית היישוב באירופה המערבית. במאה ה 4 היו 
יישובים של יהודים בערי החוף העיקריות של צפון הימה״ת ובערים 
שעל חופי הנהרות ששימשו נתיבי מסחר; בקלן (ע״ע) למשל, נזכר 
יישוב יהודי ב 321 לסה״נ. ייתכן שהיו עוד יישובים יהודיים באיזור, 
אולי בטריר, אלא שאין כל סימנים שהללו התקיימו ברציפות בימים 
הקשים של נדודי העמים. מן המפורסמות היא יצירת הדמות המדי¬ 
נית והחברתית החדשה באירופה המערבית. זו תחילת הניתוק של 
האיזור מן היניקה מאזורי התרבות הישנה של המורח התיכון, 
ותחילת גיבוש דפוסים מערב־אירופיים חדשים; מכאן ואילך נקבעה 
המדיניות בשטחים אלה בידי שבטים גרמניים, שקיבלו עליהם אחת 
מצורות הנצרות. ביזנטיון, שזכתה להתעוררות חולפת בראשית 
המאה ה 7 , הפסידה את כל שטחיה במזרח התיכון לאסלאם שהסתער 
וכבש במאה זו. אף היא התחילה מכאן ואילך, לגבש משטר וחברה 
משלה, שבהם הרבה יותר ממורשת הקיסרות מאשר במערב, אך גם 
השפעה רבה של פרם, של האסלאם, ואין צורך לומר של יוון. 
הגותים המערביים והמזרחיים, הבורגונדים והלנגוברדים שהקימו 
ממלכות יורשות במערב הקיסרות היו נוצרים אריאנים ולא רדפו 
את נתיניהם היהודים והוא הדין בממלכת הפרנקים הקתולית. במאה 
ה 6 מוצאים את היהודים בכל אירופה המערבית כסוחרים, עפ״ר 
סוחרים בין־לאומיים. גרגוריום מטור (ע״ע) תיאר אותם במחצית 
ה 2 של המאה כסוחרים בבשמים ובאריגים יקרים, וכמי שיש להם 
מהלכים בחצרות השליטים. נזכרו אצלו קהילות חשובות, כגון 
בקלרמון־פראן( 1 >ן 21 זז 6 ז 1 -]״ 10 מז 016 ), בפאריס ובמרסיי, שלהן בתכ״נ. 
קהילות אלה עמדו בעקשנות מול נסיונות של כפיה להמרה. דמותו 
של הסוחר המקורב למלכות היא של אדם היודע לעמוד על שלו 
בוויכוח עם בישוף ומלך, ומוכן למות עקה״ש בפאריס, כשהוא שולח 
את בנו להמשיך בחיים יהודיים במרסיי. 

נ ם י ו ן ההשמדה בממלכת ה ו ו י ז י ג ו ת י ם. לאחר קבלת 
הקתוליות ב 587 נעשה בספרד הוויזיגותית נסיון לכפות באכזריות על 
היהודים את הטבילה. על איתנות האמונה וכוח הסבל של יהודי 
ספרד הוויזיגותית אין אנו למדים אלא מלשון החוקים של הארץ 
הזאת וכנסייתה במאה ה 7 (ע״ע ספרד, עמ׳ 382 ). בסופה של הפרשה, 
כשכבשו המוסלמים את ספרד הוויזיגותית ב 711 , עדיין ניכרה הזהות 
היהודית, עד כדי האשמתם במסירת הארץ למוסלמים. 

תחת יד האסלאם (מאות 7 — 11 ). מחמד (ע״ע) נהג ביהודי 
חצי האי ערב במזיגה של נסיונות התקרבות, בריתות, בגידה ומלח¬ 
מות השמדה וגירוש. "שבטי" היהודים שם ראו עצמם עליונים עליו 
בתרבות, וסירבו להיענות לפנייתו. הם לא ידעו להתאחד להגנתם, 



903 


ע: ישראל: מהעת העהיקה עד המאה ה 12 


9(14 



רצפת פסיפס בנית הבנסת בנרו העתיקה (חאמאס ליף), תוניסיה. הסאה ה 3 5 סה״נ. 


אך ידעו למות על קדוש השם (ע״ע) ולגלות כיהודים מאמינים. 
כיבושי האסלאם בא״י, סוריה, בבל, מצרים, צפון אפריקה וספרד 
( 632 — 732 בקירוב), איחדו למעלה מ 90% של האומה היהודית 
תחת שלטון הח׳ליפות. בטלה המחיצה שבין רומא לפרס ובין א״י 
לבבל וקמה ממלכה גדולה, מאוחדת בדתה, בלשונה ובמדיניותה 
אל דתות אחרות. מכאן ואילך "העולם כולו" היה גם מונותאיסטי 
וגם עוין, מכבד את המקרא אך גם משפיל את היהודים עד עפר. 
אנשי הדת המוסלמיים היו מכאן ואילך יסוד פעיל נוסף המפיץ שנאת 
ישראל בעולם, בצד הכמורה והנזירות הנוצרית. 

המוסלמים לא המשיכו, בארצות כיבושיהם, את היחס ליהודים 
שהחל בו מוחמד. הם נתקלו באוכלוסיה נוצרית ויהודית; זו האחרו¬ 
נה היתה נושאת הכלכלה והתרבות. גאוותם הלאומית לא נתנה להם 
לכפות את דתם, בלב שלם. על הנכבשים, שכן בכך היו הופכים 
הנכבשים לשווים לערבים. מסורת מימי ההשפעה של היהדות והנצ¬ 
רות על מוחמד קבעה את המושג של אהל אלכתאב (ע״ע), העדיפים 
על עובדי האלילים שאין להם "כתב". בתהליך הכיבוש גיבשו 
המוסלמים את מושגי החסות (הדמה) ועמי החסות (אהל אל־ד׳מה) 
— לפיהם ניסו לעצב את היחס להמוני הלא-מוסלמים שבאו תחת 
ידם. יחס האסלאם ליהדות היה שונה מזה של הנצרות בכך שהוא 
בא מהחוץ (לא כמיסיונר מתוך החברה), ובכך שלאסלאם היו כבר 
דפוסים מוכנים של השפלה ושל הפליה, שעיצבה הנצרות. לגביו 
היהודים היו גורם כפירה אחד מני רבים. החסות קבעה מס גולגולת 
(ג׳זיה) ומס קרקע (ח׳ראג׳). שלחצו על האיכרים היהודים המרובים 
בצפון אפריקה, במצרים ובעיקר בבבל וגרמו להתיישבותם בערים. 
באמצע המאה ה 8 השלים האסלאם את אשר החלה הנצרות: רובם 
המכריע של היהודים היו לעירוניים, וכך נשארו עד ימינו. 

העיר המוסלמית היתה נכבדה בתרבות ובחברה. המסחר היה 
מכובד. מצד שני לא פיתחה עיר זו כוח פוליטי ושאיפות חברתיות 
מודעות משלה. הערים הישנות החלו לפרוח במסגרת הנרחבת של 
הח׳ליפות, וערים חדשות עלו, לעתים קרובות מתוך מחנות הצבא 
המוסלמי. בכולן אנו מוצאים קהילות משגשגות מבחינה כלכלית 
של חלפני־כסף, סוחרים בין־לאומיים, סוחרי קמעונות ובעלי־מלאכה 
יהודים (ביניהם תפסו מקום מיוחד צובעי האריגים ובורסים). 
בכופה. בצרה ובגדאד (כמעט למן ייסודה ע״י העבאסים) שבעראק; 
בקהיר—פסטאט ובאלכסנדריה שבמצרים; בקירואן ופאס שבמגרב 
ובקורדובה וטולדו שבספרד המוסלמית. אנו מוצאים בקהילות את 
כל מקצועות העיר המוסלמית. מבנה כלכלי-חברתי זה נשתמר זמן 
רב בקהילות שבארצות האסלאם. 

השכבות העליונות בציבור היהודי הצליחו עד כדי כך בעסקיהן, 


שבמאה ה 10 אנו מוצאים בנקאים יהודים בחצר 
הח׳ליף ואצל הווזירים שלו. בטחונם ויציבותם של 
סוחרים גדולים ומלווים בכספים אלה היו תלויים 
בהכרת השליטים בכך שהכספים שבידי הבנקאים 
באו מכל שכבת הסוחרים היהודים, ואם ייפגע "בנק 
חסכון" כזה שוב אי־אפשר יהיה להגיע אל המש¬ 
אבים הכספיים של שכבת הסוחרים היהודים. בספ¬ 
רד, המוסלמית בייחוד, מוצאים אנו יהודים בעמ¬ 
דות מכובדות (ע״ע חסדאי אבן שפרוט; שמואל 
הנגיד). בצד אלה היה מעמד שלם של "זרע המשרה" 

(כפי שכינה משפחות חצרנים ומשכילים כאלה 
אברהם אבן דאוד) ובחצרותיהם אנו מוצאים מש¬ 
כילים ומשוררים שנתמכו על ידם (ע״ע שלמה 
אבן גבירול). בערי הנמל ובקהילות אנו מוצאים 
ארגון סדיר של המסחר היהודי, מבוסס על הנהלת 
פנקסים. הציבוריות המוסלמית התנגדה למעמד 
הרם של יהודים. לא רק ההמון שנא את שמואל 
הנגיד ורצח את בנו יהוסף יחד עם קהילת גרנדה ( 1066 ), גם הפילו¬ 
סוף המוסלמי אבן חאזם הסית נגדו. הסובלנות הדתית של שושלת 
בני אמיה (עד 750 ) לא בוטלה תחת יד הודליפים לבית עבאס, 
שבימיהם עלו הניצנים הראשונים של חקיקה אנטי יהודית. האדון 
א(ל)־רשיד גזר ב 806/7 על "אנשי החסות" להבדל מעל המוסלמים 
בתלבושתם, ובימיו דובר על שבועת היהודים. הח׳ליף אל־מתוכל 
הנהיג ב 849/50 את הצבע הצהוב כסימן הכר ליהודים. הודליף 
הפאטמי של מצרים אלחאכם באמר אללה (ע״ע; 996 — 1021 ), הוציא 
לפועל בתקיפות את הרעיון של אות הקלון לבלתי מאמינים. בד״כ 
היתד, ההשפלה מצד המוסלמים מתמדת ותקיפה, ופגעה קשות בת¬ 
חושת היהודים, בייחוד בבני המעמד העליון. 

המעבר ליחס של איבה עממית אל היהודים 
במערב. צמרת הכנסיה ודובריה הרשמיים דבקו ביחסם ליהודים 
בהוראתו של גרגוריוס 1 , שמוכן היה לפתותם בכסף כדי להעבירם 
על דתם אך התנגד ללחץ פיסי המחטיא את המגמה המיסיונרית. 
היהודים ידעו זאת. כרוניקה יהודית אלמונית, שתארה מאורעות 
בצרפת ב 1007 , ראתה כאפיפיור את השליט הרצוי ליהודים. לפיה 
אמר שליח היהודים אל האפיפיור בעת רדיפות: "אדוני, אם הייתי 
יכול לעלות לשמים לספר דאגתי מאוד יערב עלי; אבל לא מצאתי 
עתה, זולתי הצור, מושל למעלה ממך בארצות הגויים, כי ראש 
האומות אתה, ושליט עליהם. על כן באתי לזעוק אליך על רעתי מן 
היהודים היושבים בממשלת רשותך, כי קמו עליהם אנשי בליעל בלי 
רשותך, והרגו מהם הרבה ואנסו מקצתם". היהודי הכיר בריבונות 
האפיפיור על כל הנצרות המערבית משום שהוא רצה בחסותו. 
"ועתה אם טוב בעיניך תכתוב להשיב רעתם, שלח חותמך ושלוחך 
וחרם פיך עליהם, שלא יהא גוי רשאי להרוג ישראל בשום ענין 
ולא להזיקו, ולא לעשקו מיגיעו, ולא להכריחם מתורתם לצאת. והנה 
בידי מאתיים ליטרא" (מעשה נורא משנת ד , תשס״ז, בתוך ספר 
גזרות אשכנז וצרפת, מהדורת א. מ. הברמן, תש״ו, עט׳ כ—כא). 
היהודי ידע שבעולם הנסער נגדו באירופה המערבית של המאה ה 11 , 
האפיפיור הוא הכתובת לבטחון החיים, הגוף והרכוש, ונגד אונם 
אלים לנצרות. 

אלא שתורת הכנסיה לימדה על קיום היהודים מתוך השפלה, 
ובעולמם של העמים הגרמניים, שקיבלו את הנצרות, לא הובנה 
ההשלמה עם קיומם. כשחדרה הנצרות יותר ויותר ללבבות, כאשר 
דמות האל הצלוב נגעה ללבו של אביר לוחם ושל איש אספסוף אלים 
ברחבי אירופה המערבית, הפכה ההשקפה על היהודים צולבי האל, 
המתכחשים לאמת, לתורה של משטמה עקבית וקיצונית, שהיה 
בחריפותה ובחומרתה הרבה יותר ממה שההשקפה נתכוונה לו, 





















נ 90 


ע: ישראל: מהעת העתיקה עד המאה ה 12 


906 


כשהוצעה בתורת הכנסיה. השנאה העמיקה והחריפה גם משום 
שהכמרים בדרגות נמוכות והנזירים היו בדרשותיהם ובהדרכתם 
היום־יומית הרבה יותר קשים ליהודים מצמרת הכנסיה. 

באירופה המערבית פעלו עדיין צרכים ומגמות, שמנעו עד סוף 
המאה ה 11 ביטוי קיצוני ומקיף של משטמה עממית זו. בממלכת 
הפרנקים של קרל הגדול ויורשיו (במאות ה 9 וה 10 ) נבע היחס 
הטוב ליהודים מכך, שפעילותם הכלכלית היתר, לרצון לקיסר. מלבד 
הסוחרים המקורבים לחצר׳ שסיפקו מותרות מחו״ל, פעלו ראדאנים 
(ע״ע סחר, יהודים, עמ ׳ 662 ) בין המזרח הרחוק למערב, ובנמלי 
הימה״ת נמצאו סוחרים יהודים רבים, ובמיוחד בקירואן. מסחרם 
הבין־לאומי זיכה אותם בכתבי זכויות נוחים: ניתן להם "לחיות לפי 
דינם״•, הגנה על גופם ורכושם, וחופש תנועה ומסחר. לואי 1 (החסיד), 
שנתן חסותו המפורשת ליהודים שסחרו בעבדים, עורר את זעמו 
וקנאתו של הבישוף אגוברד (ע״ע) מליון, אך לואי ויורשיו לא סטו 
ממדיניותם. לטובת היהודים פעלה עובדת היותם גורם רצוי בקולוני¬ 
זציה של הערים באירופה המערבית. הבישוף רידיגר משפייר סבר 
ב 1084 שיגדיל פי אלף את מעמד עירו המורחבת אם יצליח ליישב 
בה יהודים (ארוניוס, רגסטים, מם׳ 168 , עמ׳ 69 — 71 ). אלא שהיהודים 
שבאו אליו ממגנצא כבר היו למודי נסיון ופחד של היחס העממי. 
הבישוף קיבל לעירו יהודים שיצאו "אל שפיירא הזאת... על דבר 
הדליקה אשר נפלה ב... מגענצא עיר מולדתנו, מקום אבותינו, קהילה 
הקדומה והמהוללה ומשובחה מכל קהילות מכלות; ונשרפה כל 
שכונת היהודים והרחוב שלהם והיינו בפחד גדול מן העירונים... 
ואז נתנו אל לבנו לצאת משם ולנוח כל אשר נמצא עיר מבצר". 
הקבוצה שבאה לשפייר ראתה, איפוא׳ את עצמה חלק ממסורת יישו¬ 
בית ותרבותית קודמת וגדולה, ורוחשת כבוד לקהילה שממנה יצאה. 
הרשימה שלפנינו מסכמת כדרכה את הפריווילגיה של הבישוף: 
"וקיבל אותנו בסבר פנים יפות ושלח גם אחרינו שריו ופרשיו ואז 
נתן לנו העיר ואמר אלינו להקיפנו חומה דלתיים ובריח, לחסות 
אותנו מן הצוררים, להיות לנו למבצר׳ ויחמול עלינו כאשר יחמול 
איש על בנו" (גזירות שנת תתנ״ו, לרבי שלמה ב״ר שמשון, כנ״ל, 
עמ ׳ נ״ט—ם׳). 6 שנים לאחר מכן ו 6 שנים בלבד לפני מסע הצלב 
הראשון, ב 1090 , עדיין העניק הקיסר היינריך ^־ 1 לקהילות שפייר 
ווורמם כתבי זכויות של הגנה ושלטון עצמי, והעיד בכך שחשיבות 
היהודים כסוחרים וכגורם עירוני קולוניזטורי עמדה בעינה עד לשו¬ 
את מסע הצלב ממש. ידוע אמנם על גירוש היהודים ממגנצא ב 1012 : 
בני הזמן (ע״ע גרשם מאור הגולה; שמעון ברבי יצחק) ביטאו 
את תחושת הלחץ הנוצרי הגובר והולך. ייתכן שרדיפות אלו, בייחוד 
של ראשית המאה ה 11 , נתעוררו באירופה המערבית בהשפעת 
רדיפותיו של הח׳ליף אלחאכאם (ראה לעיל, עמ ׳ 904 ), וכהד למתיחות 
הגוברת והולכת בין נוצרים למוסלמים ביחס למקומות הקדושים 
בא״י. 

במסע הצלב (ע״ע. ענד 1119 — 1121 ) של 1096 חברו כל יסודות 
השנאה יחד. היהודי ידע יפה את גורמי השנאה העממית אליו, ואת 
המניעים לרדיפתו: הרצון להעביר אח הכפירה היהודית מהמרחב 
הנוצרי, הרצון לנקום את צליבת האל (ר׳ שלמה ב״ר שמשון, מהד׳ 
הברמן, הנ״ל, עכד כב). השנאה העממית לא ידעה בעת הסערה 
החברתית פשרות: ההמון תבע המרת דת או מוות. היהודים שסיפרו 
עקה״ש תארו את השליטים ואת הבישופים כחסרי ישע מול תאוות 
הרצח והכפיה הדתית. 

המזרח: התמורות בהנהגה העצמית היהודית 
בארצות ה אם לא ם. בראשית תקופת האסלאם פעלה הנהגה 
רוחנית, מוגדרת ופעילה בעיקר בבבל (ע״ע, עמ׳ 572/3 ; 578/9 ). 
הנהגה זו, שבידי הריש גלותא, שהתייחס על בית דוד, ושתי הישי¬ 
בות (סורא ופומבדיתא), היתה ריכוזית, וכמה משפחות מיוחסות 
עמדו בראשה. אף הישיבות מושתתות היו בחלקן המוקדי והקובע 


על הורשת המעמד בהן לבני משפחות החכמים׳ דור אחרי דור. 
נמשך בהן הוויכוח התלמודי, אך הסיכום נאמר תמיד בהכרעה 
חד משמעית מפי הגאון ראש הישיבה, אדירה ומושלה, כשלידו ראש 
ביה״ד של הישיבה ולפניו שורות של חכמים. היה זה נסיון חברתי — 
בודד במערכת מוסדות המנהיגות היהודית — לקיים בחוג מנהיגות 
אחד גם סמכות של גדולה אינטלקטואלית, גם קדושה של הרציפות 
והכוח שנצטבר בעולם זה של לומדים, וגם ייחום של דם ושל קשרים 
חברתיים. ישיבות בבל — והמבנה המקביל של ישיבות א״י שהיה 
אמנם יותר חלש מבחינה מעשית רוב הזמן — הן שעשו את עולם 
המשא והמתן של התלמודים למערכת הנורמטיווית של פסק ההלכה, 
כפי שניתן בשו״ת הגאונים, בפירושיהם ובהגותם. יצאו נגדו במפורש 
רק הקראים (ע״ע). ביקורתם, ובייחוד זו של קראי ירושלים במאה 
ה 10 , היתד, אינדיווידואליסטית בצורה קיצונית, עד כדי אנרכיה 
מבחינת ההנהגה, וזו אולי אחת הסיבות העיקריות לכשלונם. 

המנהיגות של הישיבות השפיעה על העם לא רק דרך הפסק. על 
הסמוכים למושבה — קודם לסורא ולפומבדיתא, ומהמאה ה 9 
לבגדאד — היא השפיעה בכינוסים הגדולים של "ירחי כלה" (ע״ע 
בבל, עם׳ 578/9 ). אף לרחוקים היו הגאונים פונים באיגרות של 
שכנוע והדרכה. "כי רצה ה׳ אדונינו להשכיל תורתו לעמו ולגלות 
להם כל סתום ועמום אשר בה... ויש עלינו להזהירכם עליהם לשמור 
ולעשות, להציל נפשותיכם" (איגרת רס״ג, דביר א׳ תרפ״ג, עמ ׳ 
183 — 188 ; ור׳ כמו־כן איגרות דומות: גנזי קדם ב׳, 34 — 35 , ג׳, 
19 — 23 , 76 — 78 , ד׳, 51 — 56 ; י. מאן, מקורות ומחקרים: א׳ 78 — 83 , 
98 — 105 , 167 — 177 ; תרביץ א׳, ספר ב/ 58 — 83 ). הגאונים השפיעו 
אפוא בלשון פשוטה ורציונלית מצד אחד, ובהחדרת תחושה מיסטית 
של קדושת הישיבות, של כבודן העילאי ושל מרותן המוחלטת מצד 
שני. אחרי המאה ה 12 היו ישיבה וגאון פחות ופחות מונחים ומושגים 
של ירושה ושל מוסדיות ויותר ויותר מונחים ומושגים של אישיות 
ושל רוחניות, אם כי מעולם לא בטלו רישומי המזיגה הנ״ל של בבל 
מעולם המנהיגות היהודית המסרתית, עד ימינו. 

מסוף המאה ה 10 עלתה בארצות שונות של האסלאם מנהיגות 
הנגיד (ע״ע מצרים, עמ ׳ 238 ). התואר לקוח מעולם הישיבות, והתוכן 
הראלי של מנהיגות זו בא מהשפעת איש מסוים וממעמדו בחצר 
השליט המוסלמי מזה ובחברה היהודית מזה. צפונה לפירנאים נעשית 
המנהיגות מלכתחילה מקומית מצד אחד ואינדיווידואלית מצד שני. 
דמותו והשפעתו של רבנו גרשום "מאור הגולה" לא היו מכוח משרה 
כלשהי, אף לא בזכות ייחום איזשהו, אלא מאישיותו ומההערצה 
אליה. כך גם רש״י. מפיוטי ר׳ שמעון בן יצחק ממגנצא עולים 
אידאלים שונים לשכבת תלמידי החכמים המנהיגה, ואידאלים שונים 
לשכבת בעלי הבתים המונהגת. 

חיי התרבות והרוח. משנתם של הגאונים בני המאה 
ה 10 — 11 מעלה לפנינו מערכת יצירה יהודית, שבה ההלכה והאגדה 
קלטו יסודות רבים מעולם ההגות היווני־המוסלמי. מזיגה זו ניכרת 
ביותר בחיבורו הגדול של רס״ג, "אמונות ודעות", אך בולטת אולי 
עוד יותר בשרידי מכתבי הגאון שמואל בן חפני (ע״ע). אף אצל 
רב האי גאון (ע״ע) ניכר רישומו של רציונליזם דתי. הקראים בני 
המאה ה 10 הציגו מול רציונליזם דתי זה של הנהגת הציבור רציו¬ 
נליזם דתי קיצוני משלהם להנהגת היחיד. ובשמו דחו כל מוסד 
מנהיג, כל מסורת שלא נבדקה ע״י היחיד וכל הערצת סמלים חיצו¬ 
ניים, פרט לירושלים ולמקום המקדש. 

ברם, המתח הרוחני-תרבותי בתוך האומה לא הצטמצם לניגוד 
"רבנים־קראים" בלבד. בדרומה של איטליה התפתחה תרבות יהודית 
בעלת גוון משלה. לא זו בלבד שבמוסרותיה ובנוסח תפילתה, כמו 
שעברו לאחר מכן צפונה יותר, אל תחום התרבות האשכנזית, ניכרים 
רישומי א״י, אלא שבכמה מיצירותיה ניכרת עצמאות רבה. 
במגילת אחימעץ (ע״ע), שנחתמה ב 1054 , אנו מוצאים עולם רוחני- 



907 


ע: ישראל: מהעת העתיקה עד דומאה ה 12 


908 


דתי שבו הנם הוא עניין של יום־יום; השם המפורש מסייע לקפיצת 
הדרך, להחייאת מתים, להתנעת ספינות, והכל מתוך מגע המרי, אם 
בכתיבה בפרסות הסום, אם בהשלכת השם על הים, אם בהצמדתו 
לגוף המת. היחס הזה אל השם המפורש ואל הנם תאם את הדתיות 
העממית הנוצרית הביזנטית שבסביבה. מצד שני היה זה עולם שבו 
התפילה והפיוט, מורשת א״י, מילאו את חללו. מספר שנים קודם 
כתב רבי האי גאון: "בעבור דברי הבאי שכתבתם אלינו כבר 
כי יש כמה שמות שייעשה בהם מעשים גדולים, שלא ייתכן 
לאדם לעשותם אלא בדרך אות ומופת; והשבנו, כי אילו וכיוצא 
בהם דברים בטלים". המדמה כזאת בשוטים הוא נחשב... אשר הגידו 
לכם כי הים נח מזעפו וכי ממיתין את האדם, שמפילין עליו חרם 
חדש כאשר אמרתם רחוק הוא מאוד. וכללו של דבר פתי יאמין לכל 
דבר... וחסים אנו עליכם מהאמין באלה״ (אוצה״ג חגיגה, עט׳ 16 — 
20 ). האירוניה של הגאון לשכיחות הנם ולדרך עשיית הפלאים 
קוראת תיגר על האמונה והמעשים שהתפארו בהם אנשי דרום אי' 
טליה. 

עולמה של היהדות פרץ לו אותה שעה דרך חדשה של יצירה 
אישית חברתית בשירה ובהגות של ספרד המוסלמית מזה ושל 
עולמן של צרפת ואשכנז מזה. בחצרות החצרנים היהודים שב¬ 
ספרד המוסלמית ניצב היחיד גאה. כאשר פגע חסדאי אבן שפרוט 
בכבודו של מנחם בן סרוק לא התחנן המדקדק והמשורר העני, אלא 
מחה והתרים כשווה־ערך וכבעל זכות אישית מובהקת לכבוד וליצי¬ 
רה. בשירתו של שלמה אבן גבירול עולה תחושת היחיד היוצר 
ומר הנפש. הוא המתאר את ארמונו של השר העשיר ואת אורח 
חייו (ח. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובנס, ספר ראשון, 
חלק א/ תשט״ו, עם׳ 223 — 225 ). מצד שני אנו שומעים בשירתו 
את הביקורת של היחיד הנישא על ״עם — נמאסו לי אבותם" (שם, 
עמ׳ 208 ). 

השירה וההגות של שמואל הנגיד (ע״ע) מעלות לפנינו שיקולים 
מדיניים, חשיבה הלכית, ציורים פיוטיים־חושניים והרגשת שליחות 
של מנהיג ומושיע לאומתו; ניכר שאלה השקפות חוגים שלמים 
ונכסי תרבות בעלת אופי מיוחד. נשמע בה בד״כ קולם של העשירים 
והמיוחסים השולטים בתקיפות לטובת כל אחיהם. למרות שירת 
האהבה שלה אין התרבות הזו מעריכה את האשה כגורם חברתי 
ורוחני, ומעמדה במשפחה נחות ומושפע ממעמדה במשפחה המוס¬ 
למית. 

תמונה שונה לחלוטין עולה מן התרבות של יהודי צרפת הצפונית 
וגרמניה המערבית. רבנו גרשום היה שם מלמד תינוקות של בית- 
רבן, מעתיק כת״י, ועם זאת מנהיג הדור ומורו. אף החכמים שבאו 
אחריו והנהיגו את העם היו ממעמד כלכלי וחברתי דומה, מהם עשי¬ 
רים יותר, מהם פחות, רובם ככולם התפרנסו מכרמים, ממסחר ומהל¬ 
וואה• התקנות המיוחסות לרבנו גרשום מלמדות שמעמד האשה עלה 
בתחום תרבות זו. כאן נקבעה המונוגמיה במשפחה היהודית, ביצי¬ 
רתם של חכמים אלה מתגלית הנטיה להתעמקות ברוח המשנה 
והתלמוד, ולשאיבה ממנה, כדי לעמוד במבחנים ולחיות בסביבה 
עוינת. 

פרשת קידוש ה׳ של ימי מסע הצלב הראשון מלמדת שהיהודים 
השכילו לצרף אידאלים וזכרונות מימי מרד המכבים ומימי המרד 
הגדול ולשבצם באווירת ימיהם, וכך לשוות לעמידתם מול אויביהם 
אופי של מלחמת קודש יהודית. בני אמצע המאה ה 12 מסרו מפיהם 
של מקדשי ה׳ שקרבנם היה "לה׳ אלהי צבאות, אשר ציונו בלי 
להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו כדכתיב, ,תמים תהיה 
עם ה' אלהיך׳" (ר' שלמה ב״ר שמשון, מהד׳ הברמן, שם, עמ ׳ ל״ד). 
את אשר עשו היהודים בסוף המאה ה 11 רשמו יהודים בראשית 
המאה ה 12 כדרך לדורות, כדגם להתנהגות היהודים במצבם בארצות 
הנוצרים. 


בכל מרחבי החברה היהודית, מאפריקה הצפונית ועד לצרפת 
הצפונית ניכר בימים ההם הכבוד לספר וללימוד בו. ר׳ יצחק אלפסי 
(ע״ע) נשאל: "אחד מן התלמידים גנב ספרי פרושין לחברו, וכש־ 
תבעו ממנו נשבע חמורה שלא יחזירם לו עד שיעתיק אותם. ויש 
מי שהורה שמותר לגונבך (תשובותיו, פיטסבורג, תשי״ד, סימן 
קל״ג, עמ ׳ 87 ). ובצפונה של צרפת נשאל רבנו גרשום מאור הגולה 
על אדם שנתן לחברו ספרים במשכון: "וכשבא לפדותם מצאם 
ישנים, ולא היו שוים כעת שמשכן אותם. וראובן טוען ספרים 
חדשים היו, ולמדת בהם והשאלתם לאחרים ונתתם בעשן, והרי 
נפחתו בדמיהם. ענה שמעון; על תנאי זה הלויתיך עליהם ללמוד 
וללמד בהם, ולהשאיל לאחרים" (תשובותיו, מהד׳ ש. אידלברג, ניו־ 
יורק, תשט״ז, סימן ס״ו, עמ ׳ 153 ). הן בארצות האסלאם והן באירו¬ 
פה קיימה תרבות היהודים קשרים עם סביבתה. החוגים העליונים 
בחברה היהודית היו בקיאים בעברית אע״פ שהשתמשו בשפות 
הארצות שבהן חיו. בארצות האסלאם היתה הערבית גם לשפת 
היצירה הספרותית שלהם, במיוחד בשו״ת ובהגות הפילוסופית. 
רש״י ראה הכרח להכליל בפירושיו הרבה מונחים צרפתיים, כדי 
שיובנו המושגים ע״י תלמידיו וקוראיו. יהודים המשיכו בדרך זו, 
שעתידה היתה להובילם ליצירת היידית (ע״ע), ולאחר מכן הלדינו 
(ע״ע), עי״כ הפכו נתיב של התבוללות למסלול רב ערך לגיבוש 
תרבות וחיים משלהם. ליהדות עדיין נודע כוח משיכה. 

ממלכת הכוזרים (ע״ע). כוחה של היהדות לכבוש לבבות, 

גם בעת השפלתה, נתגלה בין הוולגה לים הכספי במאות ה 8 — 10 . 
השכבה העליונה של שבטי הכוזרים המונגולים קיבלה עליה את 
היהדות, וקיימה מלכות שמרובה היתד, בה הסובלנות כלפי בני 
דתות אחרות וניכרה בה מזיגה בין היהדות לבין דפוסי התרבות 
של המונגולים. גם כשנפלה מלכות זו עדיין היה רישומה רב. 
ר׳ יהודה הלוי (ע״ע) עשה את הידוע לו עליה למסגרת הסיפורית 
ל״הכוזדי" שלו. בעת החדשה נודע תפקיד מסוים לפרשה זו בווי¬ 
כוחים על מוצא היהודים של פולניה, ליטא ורוסיה, אך מבחינה 
מדעית נתברר שהיסוד הכוזרי לא מילא כל תפקיד של ממש בגיבוש 
אוכלוסיית היהודים שם. 

גיבושה של התרבות היהודית במאות 12 — 15 . 
תוצאות מסעי -ה צל ב. המאה ה 12 היתד, ליהודים בכל אירופה 
המערבית עת זעזועים ורדיפות. מסע הצלב ד, 2 ( 1146/7 ) והי 3 
( 90 — 1189 ) המשיכו לפגוע ביהדות צרפת, אנגליה וגרמניה, אם 
בהרג ואם בהטלת פחד. ספרד היהודית הוכתה ע״י הרקונקיסטה 
הנוצרית מזה וגל התגובה המוסלמית של המוחדון (ע״ע) מזה. בן 
הזמן, ר , אברהם אבן דאוד (ע״ע) אמר שהשנים האלה "היו שני 
חרום וגזירות ושמדות על ישראל, ויצאו בגלות ממקומותם — אשר 
למות למות ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב׳ ואשר לשבי 
לשבי ועוד נוסף על נבואת ירמיה: ואשר לצאת מן הכלל מפני חרב 
אבן תומרת״ (״ספר הקבלה״, מהד׳ גרשון כהן, תשכ״ה, עמ׳ 65/6 ). 

יחם החברה ה¬ 
נוצרית הלך והח¬ 
ריף, בעוד ברנד 
(ע״ע) מקלרוו הגן 
על היהודים בעת 
מסע הצלב 11 מ¬ 
תוך ההנחה שחו¬ 
בה להשאירם ב¬ 
חיים, משום שיש 
לקוות שימירו ד¬ 
תם, הרי נזירים 
וכמרים רבים, ו־ 

ם 5 בושים יהודיים בימי־הביניים אחריהם המוני ה" 





909 


עם ישראל: גיבושה של התרבות היהודית כמאות 12 — 15 


910 


עם, שאלו אם יש טעם להשאירם בחיים בכלל. לעתים גרמה הגנה 
מוצלחת של היהודים לבעיות בטחון חדשות. כך, למשל, מתה קהילת 
יורק (ע״ע) עקה״ש ב 1190 , כתוצאה מהמדיניות, המוצלחת בד״כ׳ 
של היהודים במאה ה 12 , להשיג חסות או אף להשיג בכסף מלא 
טירות מבוצרות, להסתגר בהן לבדם׳ ולהגן על עצמם (כגון בוולקנ־ 
בורג שבגרמניה, ועוד). 

חוסר הבטחון בדרכים, עלייתה של העיר הנוצרית כקור־ 
פורציה המקבלת אליה את בני אמונתה בלבד, וגיבושה של החקלאות 
הנוצרית ותאיח החברתיים במסגרת הפאודלית, שאיננה מכירה יחם 
לקרקע אלא של אדון מזה ושל צמית מזה, חברו יתד לכפות על 
היהודים בצפון מערבה של אירופה — ורק באיזור זה — להתרכז 
בהלוואה בריבית. שכן נסגרה בפניהם החקלאות ע״י המשטר הפאו¬ 
דלי, ונחסמו בפניהם הנתיבים העיקריים של המסחר והמלאכה, 
ברוב המקומות, ע״י המגמות הנוצריות והקורפורטיוויות של ארגון 
פרנסות אלו והסדר הפעולה בהן במסגרת העיר הנוצרית והגילדות 
שלה. אותה שעה נעשה בידודם באותו איזור מוחלט יותר והש¬ 
פלתם נראית לעין יותר. ועידת הכנסיה הלטראנית 7 ו 1 ( 1215 ), 
גזרה על היהודים את נשיאת אות הקלון. עלילת הדם׳ מהמאה ה 12 
ואילך ( 1144 ; ע״ע נוריץ׳), ועלילת חילול לחם הקודש, מהמאה ה 13 
ואילך, יצרו מעגל דימויים ותיאורים מסביב ליהודי: מאיים, בוגדני, 
אכזרי, שואף דם, שפל, שונא אל ואדם ואוהב השטן והרשע. אחרי 
כל עלילה נוספו רבדים של עובדות כביכול, המאשרות את נכונות 
הדימוי. האמנות והדרמה, שהיו כבר מתחילתן עוינות ליהודים, 
הגבירו עם שכלולן, את החדרת ראיית היהודי כיצור שטני ומסוכן. 
היהודי הוא כופר יחיד בעולם של אמונה נוצרית אחת. הוא נושא 
עליו את נטל אי-ההסכמה בעולם מאוחד בהסכמה אחת. כשהחלה 
התרבות הנוצרית של אירופה המערבית לחוש, לאחר המוות השחור, 
בהתפוררות אמונותיה ובספיקות לגבי מנהיגותה — לא חשה כל 
ספיקות בתמונת היהודי המפלצתי. העלילה שהיהודים הרעילו את 
הבארות וגרמו למגיפה. השחירה ביותר את דמותם. 

בפתגמי עם, באגדות עממיות (ע״ע [ה] יהודי [ה] נצחי), בסיפו¬ 
רים ובשירים, סופר ונוגן על האימה שביהודי. כשנעשתה האמונה 
הנוצרית יותר אישית, בעידן המשבר שבין המוות השחור לעליית 
הרפורמציה, שעה שהאמנות הנוצרית נעשתה יותר אמנות של הבית 
— היתה גם הרתיעה מפני היהודי, ראייתו כינשוף לילי המתנכל 
לגוזלים הנוצריים הטובים, כעקרב שעקיצתו רעה, כרשע שאינו 
סובל לא צליל טהור ולא מראה יפה, לנחלת היחיד ולחלק מהרגשתו, 
כשם שהיתה לתורה ציבורית, צ׳וסר ולאחריו שיקספיר שרו על 
עלילת הדם וסיפרו על שיילוק השואף לליטרת הבשר, ומפסיד לבסוף 
גם את כספו וגם את בתו. את תיאוריהם האמנותיים שאבו ממסורות 
ספרותיות ועממיות — באנגליה לא היו יהודים בתקופתם. 

ההלוואה בריבית מתמזגת בדימוי האיום של היהודים אף שלא 
היו היחידים שעסקו בכך: אף בצפון מערבה של אירופה לא היה 
להם מונופולין על כך. המלווים הנוצריים עסקו בהלוואות גדולות 
לביסוס מפעלים ועסקים מכניסים, וליהודים נשארה ההלוואה למט¬ 
רות צרכניות. שירותם היה הכרחי. התשלום להם היה קשה ביותר. 
דמות היהודי הלוקח את המשכון ותובע את תשלום הקרן והריבית 
שהיתה גבוהה משום שהכסף המזומן היה נדיר ביחס) הפכה לקר 
אופי נוסף של המפלצת. בידודו גרם שליהודי זכרו את הריבית כתכונה 
חברתית אישית שלו, שעה ששכחו זאת בד״כ לגבי יחידים אחרים. 
לדעת הנוצרים ידע היהודי שהריבית היא לא רק דבר אסור אלא 
אף סחיטה אכזרית. ההשקפות הנוצריות על הריבית היו עד למאה 
ה 15 , בעיקרן של כמורה ואצולה המעוגנת בחקלאות הפאודלית. 
משום כך הניחו — הנחה המשפיעה עד ימינו הן בין אנטישמים והן 
בין יהודים המבקרים את עמם — שהיהודי אכזר ביודעין כלפי 
הלווה הנוצרי ומרחם רק על אחיו היהודי. הספרות היהודית של 


הימים ההם, הן זו ההלכית והן זו של פרשנות ואגדה, מלמדת 
שהיהודים, כציבור תושבי ערים, לא ראו את הריבית כגילוי של 
אכזריות. הם לא לקחו ריבית מיהודים משום שראו בדין התורה 
גזירת מלך, המחייבת גם כשאין מבינים טעמה. לדעת (ה) מאירי 
(ע״ע) שהיה מלווה בריבית בעצמו "אף לגוי בשכר יש בו צד מצוה 
ומוסר; הואיל ובא לפניך אל תשיבהו ריקם, אלא שמכל מקום לא 
נצטוית בו לחלות בחנם" (פירושו לב״מ, מהד׳ ק. שלזינגר, תשי״ט, 
עמ׳ 267 ). אין בפרשנות היהודית ולא בספרי ההלכה שלה אותה 
פילוסופיה אריסטוטלית אודות העקרות של הממון, והיות הזמן 
של האל ולא של האדם — נימוקים שבהם הסבירה הכנסיה לעצמה 
את איסור הריבית. זאת אף זאת, למרות שהלוואה בריבית כעיסוק 
עיקרי של היהודים נצטמצם לתקופת זמן קטנה ביחס(המאות 12 — 15 ) 
ולאיזור קטן ביחס (אנגליה, צרפת׳ גרמניה) הפכה שנאת ישראל 
של יה״ב ושלאחריהם את סחיטת הריבית לקו־אופי של כל יהודי 
בכל מקום. 

המצב בממלכות הנוצריות של חצי האי האי־ 
ברי. שעה שצפונה לפירנאים התדרדר מצב היהודים כמתואר לעיל, 
הביאה הרקונקיסטה במאות ה 12 וה 13 במלכויות הנוצרים שבחצי 
האי האיברי להתהוות מצב פרדוכסלי ביחס אל היהודים. הכיבוש 
מחדש של חצי האי מידי המוסלמים נעשה ברוח של מסע צלב. 
הכובשים היו מלאי התלהבות דתית, שלא נחלשה עם הצלחת מס¬ 
עותיהם הצבאיים. הדעות על היהודים ודימוים נשארו בקרב המוני 
העם דרומה לפירנאים כמות שהיו צפונה להם, אלא שהכובשים 
נכנסו לערים שנתרוקנו במידה מרובה מתושביהן המוסלמים, וה¬ 
נוצרים שבאו מהצפון מצאו בשטחים שכבשו תרבות ומינהל שעלו 
על אלה שלהם. היהודים היו נכונים ליישב את הערים ולהורות 
לכובשים את שיטות התרבות ודרכי המינהל. רבים מבני המשפחות 
ששימשו בחצרות השליטים המוסלמים מצאו משרות בחצרות הש¬ 
ליטים הנוצריים במאות ה 12 וה 13 . (ע״ע אנטולי, יעקב; אבן תבון׳ 
שמואל). קשה לתאר את המינהל הכספי של ארגון וקסטיליה בימים 
ההם ללא עזרת היהודים. הם נמצאו בכל תחומי החיים העירוניים, 
מהגבוהים ביותר עד לנמוכים ביותר. בערים רבות וחשובות קיבלו 
היהודים רובע מבוצר, שהיה גם למגן להם וגם לנקודת משען למלך 
כלפי התנגדות אפשרית של העירונות ושל האצולה. 

מערכת רבת־מתח זו החלה להתפרק מהמחצית ה 2 של המאה 
ה 14 . הרקונקיסטה הלכה ונסתיימה לטובת הנוצרים. החלה עולה 
עירונות נוצרית שראתה בקולוניזציה היהודית אלמנט מתחרה ועוין. 
התרבות שהעתיקוה היתה לחלק אינטגרלי של ההוויה הנוצרית. 
כבר ב 1354 הכירו ראשי קהילות היהודים בארגון, שנתכנסו בברצ¬ 
לונה, את תופעת המשטמה הכללית וסיכמוה, ודאי תחת רושם 
העלילות והפרעות של 1348 : "שה פזורה ישראל... קמו בה עדי 
שקר... לשומה כחומר חוצות... ועל לא חמם הכוה פצעוה... סבבוה 
בכחש כל אומה ואומה ברבת משטמה". כבר בימים ההם ידעו יפה 
שהנוצרים מתכוונים לכפיה על הדת. "בשקריהם ובפחזותם שמו לה 
עלילות דברים למען עזוב תעזוב באר מים חיים". כבר באותה שעה 
מוקדמת במשבר חשו בסכנה המיוחדת של העינויים המשפטיים, 
שמכוחם "רבים רכי הלבב חלושי הטבע אשר בנחושתיים הוגשו 
בראותם אופן העגלה [- גלגל העינויים!... אין כח בהם לעמוד בהי¬ 
כל הנסיון ועברו [לנצרות] בהיותם בצרה" (י. בער, היהודים בספרד 
הנוצרית, תעודות, כרך א/ 1929 , מם' 253 , עמ׳ 350 ). הדברים הלכו 
והחריפו במרוצת הימים. מעמדם ותפקידם של היהודים בחברה של 
מלכויות ספרד הנוצרית לא נתבטלו אמנם מיסודם עד לגירוש ממש, 
אלא שהקטרוג עליהם ונסיונות הצמצום לגביהם הלכו וגברו. לכך 
נצטרפו מאמצי המרה בלתי פוסקים מאז פרעות 1391 , — פרעות 
שביטאו לא רק את רגע החולשה החולף של המלכות אותה שעה, 
אלא גם את התמורה המתמדת לרעה, ההולכת ומחריפה, במעמד 



911 


עם יש ■אל: גיכושה של הת־בות היהודית כמאות 12 — 15 


912 


היהודים במלכויות חצי האי האיברי עם סיום עיקר מפעל הריקונ־ 
קיסטה. למאמצי ההמרה היו פנים שונות אם באמצעות דרשות 
ושכנוע (ע״ע פרד, ויסנטה), אם ע״י ויכוחים פומביים ממושכים, 
כגון ויכוח טורטוסה, ואם ע״י הגבלת תחום מושבם של היהודים 
כגון בגזירות 1412 . כאשר נגזר הגירוש הכללי ב 1492 , לקחו אתם 
המוני המגורשים את תחושת הגדולה של תרבות יהודית ספרדית, 
ואת זכרון המעמד המכובד שהיו להם, והמוני האנוסים ירשו את 
המשטמה והמתח שנודעו בספרד כלפי הצלחתם של יהודים, בתוספת 
הבעיות הספציפיות לגורלם ולקיומם. 

המעמד המשפטי ומצב התפוצה. לאחר מסע הצלב 
הראשון נתלבטו שליטי האומות וצמרת הכנסיה כיצד להשלים עם 
קיומם של היהודים בארצות הנוצרים תוך השפלה גלויה, כיצד 
להסית נגדם ועם זאת למנוע את התוצאות של משטמה רצחנית. 
בראשית המאה ה 12 ניסו לכלול את היהודים ב״שלום הארץ״; אלא 
שהאופי הנוצרי המובהק של הסדר זה מנע בעד הכללתם הממשית 
של היהודים בתוכו. משעה שהתחילו היהודים בצפון־מערב אירופה 
להתרכז בהלוואה בריבית, נעשו למעשה מעין סוכנים בהסתר של 
השליטים הנוצריים. הללו היו טובלים את "הספוג היהודי" בכספי 
הלווים הנוצריים; וכשהיה ספוג דיו, היו סוחטים אותו לאוצרם 
במסים כבדים. במסגרת תביעתה הכללית למרות על עמי הנוצרים 
החלה הכנסיה טוענת שהיהודים "שייכים לה", בחטאם בדחיית ישו 
ובצליבתו. המלכות העלתה כנגדה — מתוך מסירתה בעניין המרות 
על הזרים לארץ ולאומה, ובטענה שהיהודים נשבו לעבדות ע״י 
אספסינוס וטיטוס — שהיהודים של יה״ב הם צאצאי עבדים, וממילא 
הם עבדי הקיסרים הנוצריים בגרמניה, יורשי הקיסרות הרומית 
וממשיכיה. טענות מעין אלו השמיעו לא רק קיסרים ואפיפיורים; 
גם מלכים — של אנגליה ושל צרפת בייחוד — ונסיכים שונים 
טענו, שהיהודים שבתחום שלטונם הם "שלהם". השליטים הצדיקו 
בטענות אלה את השימוש ביהודים כסוכנים לענייני ריבית, ואת 
הסחיטה התקופתית של רכושם. כבר ב 1176 קבע פוארוס של טירואל 
שבספרד, ש״היהודים הם עבדי המלך ושייכים לחלוטין לאוצר 
המלוכה". ניסוח זה שהיה מרחף באוויר בכל מקום ובכל מוסדות 
הנצרות בסוף המאה ה 12 הלך והחריף בראשית המאה ה 13 . האפיפ¬ 
יור אינוצנטיוס 111 (ע״ע) ניסה ב 1215 ׳ בהחלטות הוועידה הלטרא- 
נית ה 4 , להפעיל את המוני העם וכוח החרם החברתי שלהם להריסת 
הריבית היהודית, המועילה לשליטים. אך ללא הצלחה. כנגדו קבע 
יריבו הגדול, הקיסר פרידריך 11 , ב 1237 שהסמכות הקיסרית דנה 
מימים קדמונים את היהודים "לעבדות נצח בעוונותיהם", והגדירם 
כ״עבדי אוצרינו תחת החסות הקיסרית". מצד אחד נתנה עבדות 
ביסוס משפטי לשרירות לב לגבי היהודים. הנסיך אלברכט אכילס 
(ע״ע) מברנדנבורג, הצהיר ב 1433 , לפני שסחט ממון מן היהודים, 
שרשאי כל קיסר חדש בקיסרות בעלותו לשלטון לשרוף את היהודים, 
לגרשם או לקחת 3 ץ מרכושם. עברות זו הכשירה בספרות ובדיון 
המשפטי מטבע לשון נוסף לביטוי נחיתות היהודים ופחיתותם. מצד 
שני היתד. עבדות זו הבסיס המשפטי והמוסרי לחובת השליטים 
להגן על "רכושם" זה, ואף שלא הסיקו את כל המסקנות לרעה שהת¬ 
חייבו ממנה בימים ההם. מעולם לא שללו מהיהודים ככלל, ואף לא 
מהרוב המכריע של היחידים, את חופש התנועה. לפי חכמי ישראל 
במאה ה 13 ׳ היהודים "אינם מכודנים" לקרקע. כאשר ניסו ראשי 
קהילות בספרד הנוצרית למנוע את חופש התנועה מיחידים, לשם 
יעול גביית המסים, התקוממו חכמים נגד כך. (ור׳ בער׳ תעודות, 
כנ״ל, מס׳ א 224 , עט׳ 314 ). היהודים ידעו כ״כ שלא הסיקו מעבדותם, 
פרט למקרים יוצאים מן הכלל, את המסקנה, שאינם יכולים להוריש 
נכסיהם לצאצאיהם. 

בארצות שבהן הלכה המלכות ונתגבשה — באנגליה, בצרפת, 
ויותר מאוחר גם בספרד הנוצרית — פעל הריכוז, בד״כ, להצרת 


צעדי היהודים, ובסופו של דבר לגירושם. מאנגליה גורשו כליל 
ב 1290 , כמשוער 16,000 נפש, לאחר שהסחיטות הכספיות רוששו 
אותם, ולא היו מסוגלים עוד למלא את תפקידם הכלכלי — ההלוואה 
בריבית. שיטת הפיקוה על שטרות היהודים והלוואותיהם. שהקימה 
המלכות באנגליה מסוף המאה ה 12 , בצורת ה״תיבות" שבהן הופקדו 
שטרי החוב של היהודים, עשתה את הסחיטה מהם יעילה והר¬ 
סנית. ב 1275 ניסו לסלק את היהודים מהריבית בחוק מפורש, "הת¬ 
קנה בענייו היהדות", שנעשתה לתועלת המלך, לתועלת נשמתו שלא 
יהא חוטא בחטא הריבית היהודית כפי שנאמר בחוק, ומתוך ראיית 
אי-התועלת שביהודים המדולדלים. התקנה לא ציינה כל מוצא אל 
פרנסות ומקצועות אחרים, שנשארו חסומים ע״י המבנה והאידאלים 
של הפאודליות מזה ושל העיר הנוצרית ותאיר, מזה. בין תקנה זו 
לבין הגירוש חלה האימה של האשמת יהודים ב״גילוח מטבעות" 
ורבים הוצאו להורג. 

בסדרת גירושים סולקו יהודי צרפת מרוב שטחיה כבר במאה 
ה 14 . ב 1292 נאלצו רבים מיהודי דרום איטליה להמיר את דתם, 
ואחרים גורשו. גירוש ספרד ב 1492 גרר אחריו גירוש מסיציליה 
( 1492/3 ), ואת גירושם ואת מעשי השמד האכזרי בפורטוגל ב 1497 . 
בסוף המאה ה 15 סולקו אפוא היהודים כליל מחופי האוקיאנוס 
האטלנטי ומסביבותיהם, ושעה שהמלכויות הריכוזיות של המערב 
נעשו הכוחות הדינמיים שפעלו באירופה, הן "טוהרו" מיהודים. 
לאנגליה עתידים היו היהודים לשוב רק במחצית ה 2 של המאה ה 17 . 
שיבתם אל רובה של צרפת היא תוצאה של המהפכה הצרפתית, 
בסוף המאה ד, 18 . לספרד שבו יהודים בעיקר בימינו כתוצאה 
מהשואה מזה וחיסול יהדות צפון אפריקה מזה. 

המגורשים מאנגליה הלכו לגרמניה. אלה ממגורשי ספרד שלא 
נפלו במלכודת הפורטוגלית פנו תחילה לאיטליה המרכזית והצפונית 
ולחופי צפון אפריקה. ממקומות אלה, ובמקביל להגירה לשם, פנו 
רבים למרחבי הקיסרות העות׳מאנית, בייחוד לאחר שט 1517 נכללה 
גם א״י בתחומה. רבים מן האנוסים עברו אל ארצות השפלה, כשהיו 
עדיין תחת שלטון ספרדי, כי שם לא השיגה אותם יד האינקוויזיציה 
בקלות, ומהן קל יותר היה להגר אל תחום הקיסרות הגרמנית והלאה 
אל הקיסרות העות׳מאנית. כשמדדו ארצות השפלה בשלטון הספרדי 
( 1566 — 1579 ), וכשהצליח אותו הלק מהן הידוע כיום כהולנד (ע״ע 
עמ ׳ 744/5 ) לבסס את עצמאותו המדינית והדתית, הפכו עדות 
האנוסים לקהילות יהודים גלויות, שמספרן גדל גם הודות לזרימה 
נוספת של אנוסים אליהן. 

בארצות שלא זכו לריכוז מדיני — באיטליה המרכזית והצפונית 
וכשטחי הקיסרות הגרמנית — סבלו היהודים הרבה מתוצאות שנאת 
ההמון. השנים 1298 — 1348 היו ליהודי גרמניה (ע״ע, עם׳ 497/8 ) 
יובל של פרעות, עלילות וגירושים, ששיאם היה הטבח הכללי בעת 
המוות השחור. לחצים אלה הפנו את המוני היהודים אל הנתיבות 
בהן הלכה גם "ההסתערות לעבר המזרח" (ת 0516 נ! 30 ת £״ 3 < 1 ז^) 
הגרמנית. הם באו לערי בוהמיה, מוראוויה, שלזיה, ולעיירותיהן, 
ולערים, לעיירות ולכפרים של פולניה—ליטא. כוח החיים של הציבור 
היהודי עמד לו לשקם מחדש את הריסותיו במקומות הטבח בכפרים 
ובעדים ליד המקומות שגורשו מהם, ואילו בארצות הסלווים המע¬ 
רביים הצליחו להקים לעצמם מרכז ישובי חדש, שתשתיתו באוכ¬ 
לוסים והכלכלה היתה רחבה וחדשנית, במיוחד בפולניה—ליטא של 
המאות ה 16 — 17 . 

במלכויות ספרד הנוצרית נתנסו היהודים במיוחד במתח בין 
אמונתם לבין האמונה הקנאית של הרוח הצלבנית סביבם. לימים, 
כשפחת הצורך ביהודים ורבתה ההשתדלות להעבירם על דתם, 
עמדו היהודים פא״פ מול האניקויזיציה (ע״ע). כבר ב 1354 פנו 
היהודים לאפיפיור "שיבאר, לבלתי תהיה חקירת המינות כוללת 
היהודים כי אם כדבר שוה לכל הדתות: כמכחש באלהים לאמיר 



913 


עם יש-אל: גיבושה של הת־בות היהודית במאות 12 — 15 


914 


לא הוא ובאומר אין תורה מן השמים. אך בדבר מחלקת הדתות, גם 
אם יהודי יחזק ידי נוצרי שהוא מין בדתו, לא יפשה נגע המינות 
על היהודי, כי אי אפשר שיכנס בגדר המינות ליהודי מה שהוא 
צודק בו כפי דתו״ (בער, תעודות, כנ״ל, מם , 253 , עמ ׳ 352 — 353 ). 
תביעה זו שהיהדות לא תיחשב למינות הועילה בד״כ ליהודים 
הגלויים. ברם, מ 1391 ואילך כפתה הכנסיה על המוני יהודים להמיר 
את דתם. אנוסים אלה התמידו בקשריהם עם אחיהם היהודים הגלויים 
בדרכים שונות. רבים נשארו נאמנים בסתר לאמונת אבותיהם ולאו¬ 
רח החיים היהודי. הקנאה בהצלחה החברתית של האנוסים, תחושת 
ההמון העירוני והאצולה הזעירה והבינונית, שאלה שהיו אתמול 
יהודים ומוגבלים מכמה בחינות נעשו כיום בקלות ובצביעות לנוצרים 
ולשווי זכויות, והתלבטות הכנסיה כיצד "לעכל" את ההמונים שבלעה 
בכוח — כל אלה החריפו את חקירת המינות לגבי האנוסים, עד 
שקמה ב 1483 האינקוויזיציה המלכותית הספרדית בראשות טורקמדה 
(ע״ע). משפטיה והאוטוז־פה שלה עתידים היו מאות בשנים להטריד 
מנוחתם של האנוסים, ולהעמיד אותם במבחן מחדש. שנאת ההמון 
ל״נוצרים החדשים"׳ או ככינוי הגנאי "מרנוס" גרמה לגיבוש גישה 
גזענית טהורה בספרד הנוצרית של המאות ה 15 — 17 מצד המוני 
העם וכמה ממוסדות החברה. 

בארצות צפון מערב אירופה ניצבה היהדות הגלויה כל הזמן 
פנים אל פנים מול נצרות רודפת, וגיבשה לעצמה שתי צורות של 
תגובה: השתדלות להעברת גזירות של סחיטה כספית ושל השפלה 
מצד אחד׳ והתרסה גאה ומרי מול איומים פיסיים להעברה על הדת. 
לאחר שריפתם של עשרות יהודים ב 1170 בעלילת דם בעיר בלואה 
בצרפת סיכם זאת חכם אחד: "כי אמרו הקדושים אין זר אתנו 
ואם יגזרו המושלים באו חשבון — אם למסים וארגוניות הדין 
לשמור פי מלכים ולדבר תחנונים... להקל מעליהם... אך כאשר לבבם 
לרעה ויעלה על לב בליעל להשכיח שם הבורא לפתות יריאיו 
בהסתות... ליראם ולבהלם ולטמאם בטנופת ציאתו לא רוחץ לבושת 
ערות אמו, והברורים יענו עדות בדיבור שגור... קול רם בפנים 
זקופות:... לא נחוש אל שקריכם ולהבליכם; כי אתם והכלבים שוים: 
ואנחנו נחזיק במעוזינו" (ש. שפיגל, מפתגמי העקדה, ספר היובל 
לכבוד מ. מ. קפלן, תשי״ג, עט׳ רפ״ו). סמלי העקידה ועמידת הלוח¬ 
מים נתקיימו אפוא ליהודים אלה כמשענת מתמדת, המחזקת את הלב 
גם בעת כניעה לרדיפות שאינן מעבירות על הדת. 

התפתחות ההנהגה העצמית. ההירארכיה של הגאונים 
הלכה ונעלמה ומסוף המאה ה 13 אין רישומה ניכר. במחצית ה 2 של 
המאה ה 12 התנגשו הגאון ר׳ שמואל בן עלי והרמב״ם בשאלת 
ההנהגה. מול עמדת הגאון שהישיבה וראשה הם מנהיגים יחידים 
אפשריים לאומה ואפוטרופסים יחידים על טהרת אמונתה, טען 
הרמב״ם שמוסד הגאונות הוא מטיבו מוסד משחית, שכן המרות 
שהוא מייחם לעצמו גורמת לגאון התנשאות ושחיתות האופי 
(אגרת הרמב״ם לתלמידו יוסף בן שמעון, מהדורת ד. צ. בנעט, תש״ו, 
עמ ׳ 54/55 ). 

התנגדות זו של איש הרוח למוסדיות היא רק שיאה של פרשת 
תמורות ומערכת השקפות, שהובילו לעליית הקהילה המקומית מזה 
והחכם היחיד, בעל הסמכות האישית, מזה, למעלת המוסדות המנהי¬ 
גים של האומה בכל מקום. בין שהקהילה והחכם הנהיגו במקומם 
ולצורך מקומם בלבד, ובין שוועד של חכמים או של שלוחי קהילות 
— ועפ״ר ועד שבו ישבו גם אלה וגם אלה — החליט לטובת 
הקהילות ועל דעת החכמים ובהדרכתם. דמותו של אבו אהרן במגילת 
אחימעץ, והסיפור על ארבעת השבויים אצל אברהם אבן דאוד, 
ביטאו את הרצון של יושבי האיזור — במקרים שלפנינו, איטליה 
הדרומית ואל-אנדאלוס — להיות מונהג מכוח תורה ומסורת שנק¬ 
בעה בהוראתם ובהשפעתם של אישים ולא של מוסדות. בין השטרות 
שאסף ר׳ יהודה (ע״ע) אלברצלוני (הנשיא), יש המלמדים, שמסוף 


המאה ה 10 העמידו קהילות לפעמים ראשים מתוכן, אם כי ראו 
צורך לנמק זאת בסטראוטיפ של מצב אנרכי ושל ירידת המוסר 
והאמונה בקהילה. שטר אחר מלמד, שגביית המסים וחלוקתם היו 
נעשות לפי עקרונות ערוכים מסודרים ומגוונים. "שטר רגיעה" 
שאצלו מתאר את הקמתה של גילדה של אומנים, כדי למנוע הת¬ 
חרות, בהסדרים פרימיטיוויים למדי. ר׳ יצחק אלפסי (ע״ע) פסק, 
שמנהג הוא מה שקיבל רוב הקהל בהתייעצות עם זקני הקהל. 
תעודות ממצרים מימי הרמב״ם ביטאו רצונם של בני קהילה להתנגד 
לממונים הנשלחים אליהם מהחוץ, ולבחור בראשים לעצמם. כללו 
של דבר — מן הדרום צפונה התפשטה במערכת ההנהגה המרכזית 
המתפוררת, גם מגמה אינדיווידואליסטית של מנהיגות וגם מגמה 
מקומית של מדיניות. 

ההנהגה העצמית בארצות ספרד הנוצרית. המנ¬ 
היגות היתד, בד״כ, הן במקומות והן בארצות, בידי משפחות החצרנים 
האריסטוקרטים שראו בכך זכות מלידה: משפחות בנבנישתי, פרפט, 
אלקונסטינטיני, אבן עזרא, אבן וואקר, ואבן שושן. על חזקה זאת 
יצאו עוררין תקיפים וחריפים מזרמים אנטי־אריסטוקרטיים ואנטי- 
רציונליסטיים׳ שהיו בעצמם צאצאי המשפחות האריסטוקרטיות 
וחניכי תרבותן שנגדה התקוממו: ר׳ משה בן נחמן, ר׳ שלמה בן 
אברהם אדרת, ר׳ יוסף אבו עמר אבן שושן, ר׳ יצחק בן ששת פרפט 
ור׳ חסדאי קרשקש. המתח היה גם כלכלי־חברתי וגם אידאולוגי־ 
חברתי. הראשון התבטא, למשל, במחלוקת על חלוקת המס, או על 
הרכב מוסדות הקהילה. קמו בקהילות "מפלגות פוליטיות" שנאבקו 
בשיטתיות: בקהילת ברצלונה במשך המאות ה 13 — 14 , או בקהילת 
סרגוסה ב 1264 . המתח האידאולוגי־חברתי מצא לו ביטוי במאבק 
בין המגמה הדתית הרציונליסטית, שהיתר, בד״כ נחלת השכבות 
העליונות של החברה, לבין המגמה הדתית המיסטית שריחה מקובלת 
בד״כ על חלקים ניכרים של השכבות הבינוניות והנמוכות. במחלוקת 
על כתבי הרמב״ם (ב 1230 ובמפנה המאות ה 14/13 ) נתמזגו כל 
ההבטים של המתיחות החברתית בצירוף שאלת המותר והאסור 
בהשכלה היהודית (ור׳ גם ידעיה הפניני, ר׳ מנחם [ד,]מאירי). 
תופעת האנוסים הוסיפה עוד למערבולת החברתית, הרגשית וההגו¬ 
תית של חיי החברה היהודית ומנהיגותה. היא החמירה בהרבה ואף 
העמיקה את הבעיות של פילוג ואחדות בין יהודים, ואת העיון 
בשאלות אלה. הן יחסי התרבות בתוך החברה היהודית ובינה לבין 
החברה הנוצרית, הן המתיחות החברתית והן שאלת האנוסים, תרמו 
כל אחת כדרכה ובצורתה לבירור ולתשובות שונות בשאלת היחס בין 
יהודים לאומות העולם. עמידתו של ד משה בן נחמן בוויכוח ברצלו¬ 
נה ב 1263 , ועמידת ראשי היהודים בוויכוח טורטוסה ( 1413 — 1414 ) 
היו גם גאות גם מופנות, בהתייחסותן אל התרבות הנוצרית 
ואמונותיה, וסבוכות עם עצמן בין הנמקות רציונליסטיות לתפיסות 
מיסטיות (וע״ע אפולוגטיקה, עט , 128 — 132 ). 

ב 1354 ניסו קהילות ארגון ללא הצלחה להקים ועד כללי ומתמיד. 
ליהדות קסטיליה היה מתמיד מוסד מרכזי מטעם המלכות — "הרב 
דה לה קורטה", (רב החצר) ופעילותו היא שאפשרה, כנראה, את 
הכינוס הגדול של ולידוליד (ע״ע) ב 1432 . 

המנהיגות בארצות שמצפון לפירנאים. כאמור, 
נקבעה מנהיגות באיזור זה מכוח הכריזמה האישית של החכם היחיד, 
הפועל בהשפעתו על הקהילות המקומיות. חכמים כגון אלה וראשי 
הקהילות ניסו באיזור זה דרכים וצורות שונות של ועדים. דפוסי 
מנהיגות אלה עברו לאחר מכן, עם ההגירה היהודית, גם אל פולניה— 
ליטא. עד ל 1348 היו נסיונות הריכוז באים מליכוד סביב חכמים 
נערצים: במאה ה 12 סביב ר׳ יעקב בן מאיר תם, או במאה ה 13 
סביב אישיותו של ר׳ מאיר בן ברוך מרוטנבורג (ע׳ ערכיהם), 
וכדומה. בדרך אחרת קמה הנהגה מרכזית מכוח הסמכות של קהילה 
קדומה וחשובה, כרומא שבאיטליה, טרויש שבשמפניה, או שלוש 



915 


ע: ישראל: גיבושה של הת־בות היהודית :מאות 12 — 15 


916 



!זח 1 !י)י>ר *סח זימיוסגק 0 !) 010 מ 

1 ( 1 ' 6 ך 1 זאו 8 ס 101 ו 1 * 11 ) ■וזו^@ 1 מיי 
מוי) מסויג! 60 זנז>יזז 31101111 ־ 0111 

י.־־"!!־־,"*־ ׳ 1 ו 10 ז 0 סמזיוו £ז, 


חיהוי׳ ,*!מ!!!! <״ גזסוחזח^ י!! ■מ "•' 8 חגןסס ••גו!־).' 001 ■י\ 10.1 !ור־י £5 - 
סו 4 < 1 :>זזו 10 ז} 0 ו 1 וף 0 00118111 6118 גמחוח זז 1 ז 81 1 * 11 * 1 01011 *־■) 

־ 11 ״ד 0 ד 6 ־) 89 ז:! •זינמסוס! ־) 900 ). ; • 1 מו 1 וחי*ן* 1 ז 1 י<\ 0118 זו 1 ( 0 ו 1 ק ת£. 11 ^ / 

63111/1 1010 ) 161181008 ״ 11 <ן 1 * 1 ׳ ! 061010 1000 גס&וסתוס גס סזזיג! 


יהודים ע 5 המוקד. הסאה ה 11 
(הספריה המלכותית, בריסל; כ״י 13076 , עס׳ 12 0 

הקהילות הגדולות של איזור הריין — שפיירא וורמייזא, מגבצא, 
(שו״ם) וועדיהן. ועדים אלה היו שולחים את החלטותיהם לאישור 
לקהילות הראשיות ולחכמים ולמנהיגים החשובים שלא היו נוכחים 
בעת הכינוס. הווה אומר: מרכז המנהיגות היה נע ממקום למקום 
או מחכם לחכם, אע״פ שרוב המאה ה 12 ועד 1348 (ואף לפני כן, 
כיוצא מכמה כרוניקות) נודע לקהילת רומא מעמד מרכזי, בהקבלה 
מעניינת למעמד העיר רומא בעולם הקתולי. בוועדים אלה, ובשיקו¬ 
לים ובהחלטות של מנהיגים יחידים ושל קהילות בודדות, נתלבנו 
והוכרעו הבעיות השונות שעלו מתוך הקיום הדתי, הכלכלי והחברתי 
של היהודים, ומתוך עמידתם באופוזיציה מתמדת לעולם שסביבם. 
בקהילות הצפוניות, הקטנות הרבה יותר במספריהן — ומהמאה ה 12 
היו ברובן קהילות של מלווים בריבית — היתה המתיחות פחותה 
בהרבה מבקהילות הדרומיות הגדולות יותר, המאוזנות יותר בכל¬ 
כלתן. הליכוד הפנימי באשכנז ניכר הן ב״עיכוב התפילה" (הרשות 
ליחיד הרואה עצמו מקופח להפריע למהלך התקין של התפילה), 
והן בפרשת ימיו האחרונים של ר׳ מאיר מרוטנבורג, שסירב להתיר 
לקהילות היהודיות לפדותו, כדי שלא ייקבע תקדים לסחיטה ע״י 
כליאת חכמים מישראל. 

קהילות הצפון התלבטו בין השפעות שונות על הנהגתן. במאה 
ה 12 עדיין פסקו בעלי הסמכות, שדרושה החלטה פה אחד לקבלת 
תקנה מחייבת בקהילה, לפי מושגי המשפט הגרמני. במאה ה 13 
התגבשה הדעה שהכרעת הרוב מחייבת את המיעוט; כך החליט 
ר׳ יצחק אלפסי מדרום לפירנאים כבר במאה ה 11 . מבחינה עיונית 
לא הוכרעה הכף לטובת הכרעת הרוב עד יה״ב המאוחרים; למרות 
ההתלבטות התאורטית הרי קבעו הלכה למעשה בחיי הציבור בד״כ 
החלטות הרוב. חוסר הבטחון בדרכים, הפיזור, שקיעת היהודים 
בהלוואה בריבית, שאינה מחייבת נסיעות מרובות, גרמו לקבלת 
המושג "חרם בית דין", שהעניק לביה״ד המקומי חלק מסמכויות 
ביה״ד הגדול. בהשפעת הערים שמסביב עלה זוג המוסדות "חרם 
הישוב" ו״חזקת הישוב". סגירה זו של הקהילה למתיישבים מהחוץ 
לא נראתה לכמה מראשי החכמים, שכן סתרה את המגמה של כלל 
ישראל; ואכן, משך כל יה״ב שימשו מגמת הסגירה של הקהילה — 
המתבטאת במוסדות הנ״ל — ומגמת פתיחתה לכל יהודי- בערבוביה, 
ולסירוגין. המגמה לשיפור מעמד האשד, נמשכה; מהמאה ה 12 נאסר 
גירוש אשה בעל כרחה. כשנצטרפה תקנה זו אל המשפחה המונוגמית 
באשכנז׳ הפכה האשד, לשותף כמעט שווה־ערך אם לא ביצירת 


המשפחה, הרי בזכות הווטו על פירוקה. בסוף המאה ה 13 הציע ר׳ 
פרץ מקורביל (ע״ע) שבצרפת תקנה, הבאה לאסור "להכות אשתו 
דרך כעם או דרך רשע או דרך בזיון כי כן לא יעשה בישראל ואם 
ח״ו יש שרש פורה ראש ולענה אשר ימרה את פינו... הודענו לב״ד 
של אותו מקום שתבא שם צעקת האשד, או צעקת קרוביה לפסוק 
לה מזונות לפי כבודה, לפי מנהג בנות המקום אשר היא דרה שמה" 

(ל. פינקלשטיין, 111€ 111 1€111 ד 111 ז€' 361£-001 1 ־ €11/151 !, 

1924 , עט׳ 216 ). אף באיזור הימה״ת ניכרת מגמה מעין זו, אלא 
ששם לא נתגבשה בתקנות ובחרמות. 

לאחר ההרג והגירושים של המוות השחור היו הקהילות זקוקות 
הרבה יותר ליד המנהיגה של החכמים, וחל מיסוד של סמכותם. 
ניכרת, בייחוד בדרום מזרח אשכנז. עלייתו של רב יחיד נושא מעמד 
מוכר ומקבל משכורת בקהילה. בתחום אוסטריה מעניקים לראשונה 
את הסמיכה (ע״ע) כדיפלומה רבנית. באותה העת קראו תדיר 
לרבנים נושאי עמדה מוסדית כנ״ל בשם "מנהיג" (התואר חדל 
לשמש מהמאה ה 16 ). כן עלתה התפיסה של ה״מרא־דאתרא", שלו 
בלבד השיפוט והפיקוח על חיי הדת במקומו. מהמאה ה 13 החלו אף 
השלטונות ממנים רב ראשי לאזורים שלמים, לפעמים לקיסרות 
כולה. אף בפולניה—ליטא היו מינויים כאלה מטעם המלכות. 

היצירה התרבותית. המאה ה 12 היתה עת יצירה גדולה 
בתרבות היהודית, במקביל לרנסאנם של המאה ה 12 בתרבות הנוצ¬ 
רית המערבית. אלא, שבנצרות נובעת הפריחה התרבותית מהצלחה 
ומשגשוג חמריים, מדיניים וצבאיים, ואילו ביהדות באה היצירה 
כתגובה לאתגר של רדיפות, שבירת הקהילות והשפלות. במחצית 
הראשונה של המאה נכתבו באשכנז סיפורי קידוש ה׳ במסע הצלב 
ה 1 וסיכמו לדורות שכאן נתחוללה מלחמת נושאי דגל אלוה ישראל 
בנושאי הצלב (ר׳ ספר גזירות אשכנז וצרפת, מהדורת א. מ. הברמן, 
תשט״ו, עט׳ 104 — 119 ). במחצית ה 2 של המאה ביטא ר׳ אברהם 
אבן דאוד, בכרוניקות השונות שלו, גם את התקפת האורתודוכסיה 
הרבנית נגד הקראים וגם את הערכים של השכבה היהודית האריס¬ 
טוקרטית על מקומה וערכיה בחברה היהודית. אף אצלו ניצבה 
האומה היהודית כצבא אלהים הנושא דגלו בגאווה ובאומץ, אם 
בקרב אבירים פתוח ואם באיבוד לדעת, שלא לוותר על עקרונות 
חייהם. ציורים אלה מתמזגים עם התמונה שהעלה הרמב״ם ב״איגרת 
תימן״ ( 1170 לערך), שתולדות ישראל הן תולדות מחנה האמת 
הנצור העומד בכל ההסתערויות של האויבים, בין שהן נעשות בכוח 
אלים בלבד, בין בוויכוח ערמומי ובין בצירוף שתי השיטות יחד. 
זו גם דעתם של רוב חכמי ישראל האחרים. חרג מעמדה זו ר׳ 
יהודה הלוי, שטען שההשפלה היא הדרך הטובה ביותר אל האצילות 
הרצויה לאלוהים, ושזכותם של היהודים בפניו אינה שלמה, משום 
שהם מקבלים את השפלתם "בין אונס ורצון". רצונם מתגלה בכך 
שהם סובלים עול הגלות שעה שהיו יכולים להצטרף אל המחנה 
השליט של הנצרות או של האסלאם, "במלה שיאמרו מבלי טורח". 
המלך הפונה לחבר מוכיח את טיעונו שיש אונם בקבלת ההשפלה 
ע״י היהודים עי״כ שגלוי וידוע שאין היהודים נכנעים בנפשם ו״כאשר 
תמצא ידכם תהרגו״. ואילו רוב חכמי ישראל אמרו: אכן, יש להרוג. 

נתפלגו הדעות באותה מאה גם בעניין בחירת ישראל. ריה״ל 
ראה בכך בחירה טבעית העוברת בדם. ומשלו הביולוגיסטי: "ישראל 
באומות כלב באברים. רב בריאות מכולם ורב חוליים מכולם". 
ישראל סובל בחטאי הגויים בשל סגולתו הגזעית. גרים מתקבלים 
אך הם לא יזכו לנבואה (ר׳ למשל, הכוזרי א׳, צ״ה). ישראל הוא 
"גפן" משובחת, הגדלה כראוי מתוך "דמה" ועל האדמה שבחר בש¬ 
בילה אלוהים. הרמב״ם מציג, כאילו בכוונת מתכוון, שיטה מנוגדת 
בתכלית. בחירת ישראל היא בשבילו בחירת אמונתם ודתם. כל 
ההולך בדרכם הוא הנבחר, יהא דמו ומוצאו אשר יהיו. כששאלו 
עובדיה הגר אם זכאי הוא להתפלל בגוף ראשון ובלשון רבים את 




917 


עם ישראל: גיבושה של הת־בות היהודית :מאות 12 — 15 


918 


תפילות ישראל על בחירתם ועל הנסים שנעשו לאומה, השיב לו 
הרמב״ם בחיוב, ונימק דעתו בציור תמונה של עם ישראל כאומה 
ש״התגיירה" פעמיים בתולדותיה, ע״י אברהם אביה וע״י משה רבה. 
"אברהם אבינו הוא שלימד כל העם... דת האמת וייחודו של הקב״ה... 
לפיכך, כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות... תלמידו של אברהם 
אבינו ע״ה... נמצא אברהם... אב לזרעו הכשרים... ואב לתלמידיו, 
...אין שום הפרש כלל בינינו ובינך... ודאי יש לך לברך ,אשר בחר 
בנר... שכבר בחר בך הבורא... ונתן לך התורה, שהתורה לנו ול¬ 
גרים... ודע, כי אבותינו... רובם עובדי עבודה זרה היו במצרים... 
עד ששלח הקב״ה משה רבנו עליו השלום.,. והבדילנו מן העמים, 
והכניסנו תחת כנפי השכינה — לנו ולכל הגרים — ושם לכולנו 
חוקה אחת..." (תשובות הרמב״ם, מהד י, בלאו, תש״ך, סי׳ רצ״ג, 
עמ ׳ 549 — 550 ). השקפתו זו גרמה לו להקצות מקום בדרכי ההשגחה 
האלוהית בהיסטוריה גם לנצרות ולאסלאם, כשיטות המחנכות את 
האומות שלא מדעתן ושלא מרצונן להיות רגילות ומכירות בתורה 
ובמצוות, כך שתהיינה מוכנות לקבלן במלואן כשתיווכחנה באמת 
בבוא המשיח (יד החזקה, הלכות מלכים. פרק י״א במהדורות בלתי 
מצונזרות). 

בחיבורו "היד החזקה" ביצע הרמב״ם את הקודיפיקציה של 
ההלכה ושל עיקרי השקפות ההגדה במבנה שיטתי, לפי העקרונות 
היווניים של חלוקת עניינים וחיבורם, ובהשמטת כל הדיאלקטיקה 
התלמודית. ב״מורה נבוכים" ערך סינתזה של האמונה היהודית 
המבוססת על ההתגלות עם הפילוסופיה האריסטוטלית בעיבודה 
הערבי. ההשמטה והסינתזה הנ״ל היו מוקד למחלוקות הגדולות 
שהתנהלו במאות ה 13 — 14 ובעצם לא נדם הדן עד היום (ע״ע משה 
בן מימון, עמ ׳ 558 — 560 ). 

במאה ה 12 פרחה בצרפת היצירה הגדולה של בעלי התוספות 
(ע״ע), שפשטה לאשכנז ולארצות אחרות. אע״פ שהם ראו עצמם 
רק כמוסיפים ומבהירים את פירושו הגדול של רש״י לתלמוד, הרי 
למעשה הם :צרו את ״תלמודה של צרפת״: עולם שלם, מלא חריפות 
ועדינות השיקול המשפטי והמוסרי, המסתמך על התלמוד, אך מקביל 
בהרבה משיטותיו ומהכרעותיו לעולם המשפט והסכולסטיקה 
מסביב. 

במאה ה 12 אף פרחה הפרשנות המקראית(ע״ע מקרא, ענד 315/6 ), 
בהמשך לפירושו של רש״י לתנ״ך, ולעתים מתוך ניגוד לו, התפתחה 
אסכולה סגולית צרפתית, השואפת לפשוטו של מקרא (ע״ע: יוסף 
קרא; מנחם בן־חלבו; אליעזר בלגנצי, שמואל בן מאיר), לאחרונה 
הראה המחקר שלפרשנות זו — ולא רק של רש״י — נודעה השפעה 
עצומה על האסכולה הפרשנית הנוצרית של צרפת (ע״ע הוגו מסן 
ויקטור; רישר מסן ויקטור). בספרד פרחה הפרשנות הגדולה של 
אברהם אבן עזרא ושל יוסף קמחי. 

בתחום השירה הדתית והחילונית גדולה היצירה של יהדות ספרד 
בימים ההם. שורת משוררים (כגון: ריה״ל, אברהם ומשה אבן עזרא) 
שנגעה בכל נימי החיים והתייחסה לכל גילויי רוח האדם. הגות 
מעמיקה, דתיות עדינה וארוטיקה תקיפה גם יחד פועלות ומתגלות 
בשירה זו. מכמה בחינות פיוטית לא פחות ההתייחסות של כמה 
מהתפילות ומהתחינות של צרפת ואשכנז בימים ההם, אלא שאין 
להן נגיעה בהרבה תחומים של חיי האדם. 

לכל היצירות האלה המשך במאות ה 13 — 14 , לפעמים באותו 
המישור והרמה, כגון ביצירת התוספות בצרפת וביצירת השירה 
בספרד, מהן שרמתן ירודה, ומהן שזכו במאה ה 13 לעיקר פריחתן, 
כקבלה (ע״ע) בפרובאנס ובספרד, שביצירותיה — הזוהר, וכן ם׳ 
הקנה והפליאה של המאה ה 14 — באה לידי ביטוי ביקורת חברתית 
ותרבותית מקפת ומרה. חלקים מיצירה זו, ובייחוד בם׳ הקנה והפליאה, 
נשמעים כמעין שרשרת סטירות על מצבים, דרכי התנהגות וטיפוסי 
מנהיגים ומנהיגות, שהיו שנואים על האופוזיציה המיסטית הקיצונית. 


בחלקים מיצירה זו, בייחוד פרקי ה׳רעיא מהימנא׳ של הזוהר, ניכרת 
ההשפעה של האגף הפרנציסקני הקיצוני, של הפראטיצ׳לי. וע״ע 
יואכים דה פלורה. 

בגרמניה — מסביב לקהילות רגנסבורג וורמייזא — עלתה במאות 
ה 12 וה 13 חסידות אשכנז (ע״ע). סיפוריה ותורותיה מבטאים עמ¬ 
מיות, כנות מוחלטת, והרבה תורות החושפות התייחסות רדיקלית, 
אם כי תמימה, לערכים מקובלים. כך הציגו את "דין שמים" כהת¬ 
נהגות הנבחרת הראויה לבני העילית, בניגוד לדין תורה שניתן 
לכל בני ישראל בהתאם למוסכמות החברתיות. בתורת המשפחה 
שלהם מילאה האהבה לאשה תפקיד חיובי; היא מתוארת כגורם 
רוחני, שאף לסבל ממנו נודע ערך בגרמו לעדינות ולאצילות. 
בדבריהם נשמעת ביקורת חברתית חריפה על מנהיגים שאינם כרו¬ 
חם. מסוף המאה ה 13 הם השפיעו יותר כדמויות נערצות מאשר 
ככוח חברתי מלוכד ומנהיג. 

יש סימנים שגם בפולניה—ליטא של המאה ה 15 וראשית המאה 
ה 16 לא זו בלבד שהועתקה תרבות אשכנז הסגולית אלא אף זו 
שהתבטאו מגמות רציונליסטיות; אלה דוכאו לאחר מכן. אף כוחות 
עממיים׳ שהתייחסו בפחות הערצה ללימוד וללומד, התגלו שם, 
בייחוד באזורים הדרימייס-מזרחיים של מלכות זו. 

האידאלים של החינוך ושל לימוד התורה. רמת 
ההשכלה הכללית היתד, גבוהה בימים ההם בכל תפוצות ישראל. 
נמשכה אותה ההערצה לספר ולכתב. במשנתם של חסידי אשכנז 
נמצא דיון מלא עדינות ואהבה אל כתב היד. מייחסים שם פיזור 
ספריות׳ שנאספו בידי אדם לחטאו, שלא השאיל ספריו לאחרים; 
ורואים בכך מעשה הגורם צער למאסף. בצוואתו מצווה יהודה אבן 
תיכון לבנו שמואל: "בני! שים ספריך חביריך. ארגזיך ותיבותיו 
פרדסיך וגנותיך. רעה בגנותיהם ולקוט שושניהם. וארה מפריד,ם 
בשמיהם ומוריהם. ואם תקוץ נפשך ותלאה העתק מגן אל גן. ומעת־ 
גה אל ערוגה. וממראה אל מראה. כי אז יתחדש חפצך ותגאה נפשך!״ 
(מהר י. אברהמס, צוואות גאוני ישראל, כרך א/ עמ ׳ 63 ). בחוגי 
החברה העליונים היתד, הכתיבה היפה ערך לעצמו(שם, עמ ׳ 69 — 70 ). 

אף בשכבות נמוכות יותר, לרבות נשים, היתה ההשכלה איתנה 
ונחשבת כערך מרכזי בחיים. בשו״ת הרמב״ם (מהד׳ י. בלאו, כנ״ל, 
סימן מ״ה, עמ׳ ע״א—ע״ג) עולה דמות אשד, ממשפחת עניים, הקונה 
עצמאות כלפי בעלה, המזניחה מפני שהיא נעשית מורה למקרא 
ומצליחה במקצוע זה. בארצות האסלאם נחשבו מורים עיוורים 
לבעלי מעלה יתירה, שכן אפשר היה לשלוח אליהם בנות ללא כל 
היסום. אם הנוטה למות (באיזור הים התיכון) פונה אל אחותה 
בבקשה אחרונה: "גברתי, אם יגזור ה׳ יתעלה במותי׳ צוואתי היותר 
גדולה עליך היא שתטפלי בבתי הקטנה ותעשי מאמץ שתלמד. אמנם 
יודעת אני, שמטילה אני עליך מעמסה יתרה, שהרי אין לנו מה 
שיספיק להחזקתה, לא כל שכן להוצאות הלימוד. אך יש לה דוגמה 
באמנו מרתנו עובדת ה"׳ (ש. ד, גויטיין, סדרי חינוך בימי הגאונים, 
תשכ״ב, עם׳ ס״ו). רובד רחב ואיתן זה של השכלה ושל הערכתה 
נותן תוקף משנה לעדותו של נזיר נוצרי במערב אירופה בסוף 
המאה ה 12 "שהיהודים ממסירות לה׳ ומאהבת התירה נותנים את 
כל בניהם... ללמוד ספר.,. יהודי, ויהא עני כאשר יהא, אילו היו לו 
עשרה בנים ימסרם ללמוד לא לשם הרווח, כפי שעושים הנוצרים, 
כי אם כדי שיבינו את תורת ה׳. ולא את בניו בלבד כי אם גם את 
בנותיו׳' (ע״ם 116 ) 1 ) 11 \ ת 1 1 £ נ 811 0£ ץ 1 )ג 1 ז 8 י ץ 3116 רח 8 . 6 

78 .ק , 1952 , 4 8 65 ), היחס הזה מסוכם ע״י אב התומך במורה ילדיו, 
נגד אשתו, המתלוננת שהוא מכביד עליהם: "אין אנו מכובדים אצל 
הבריות אלא בסיבת הידיעה ומה שנקבע בזכרוננו בהיותנו קטנים... 
לולא הידיעה, אין אדם שווה פרוטה אצל האנשים, ולו היה מבתי 
אבות או [ממשפחת] ראש ישיבה... וכל זמן שהוא [אחד הבנים] 
בתלמוד־תורה, אפשר שיצא מוצלח יותר מאחיו. ואל נא יזלזל אדם 



919 


ע: ישראל: גיבושה של הת־בות הייחודית :מאות 12 — 15 


920 


בזכויות המורה, כי הוא טורח הרבה" (ש, ד. גויטייו, סדרי חינוך 
בימי הגאונים, כנ״ל, עמ ׳ ל״ה). 

זהו המסד שמעליו ומתוכו התרומם והתפתח הדיון ההלכי, המו¬ 
סרי והפילוסופי בין היהודים. ראייתו מעניקה משמעות רבה יותר 
מבחינת החברה ותולדותיה, לוויכוחים בין ראשי החכמים בשאלות 
רציונליזם ומיסטיקה, דרכי ההשגחה וסדרי חברה ועולם. יש להניח 
שבימי גירושים, גזירות ורדיפות, אף בשעה שנקטו יהודים ביזמה 
התיישבותית באזורים חדשים, ירדה הרמה הכללית הזאת בהשכלה 
ובחינוך, אך בכל פעם השתדלה החברה היהודית להעלות מחדש את 
הרמה בין כל חבריה. 

כל יה״ב ובכל תפוצות ישראל היה ת״ח ולומד תורה האידאל 
של שלמות היחיד, והלימוד נחשב לנכס החברתי היקר ביותר. מעמדו 
ודמותו של לומד התורה והחכם נשתחררו מהמאה ה 12 ברוב התפו¬ 
צות, מכבלי המבנה המורשתי של משפחות חכמים של עידן גאונות 
בבל, אולם התפישה של הקדושה ושל הערכים האנושיים נשארה 
בתקפה לגבי היחיד. כך הגיעו ת״ח מחדש לאותו שיעור קומה 
שהיה להם בסוף ימי בית שני ובימי יצירת התלמודים. מספרד עד 
גרמניה ומפרס עד פולניה, ככל שיהודי ידע יותר כן היה מכובד 
יותר. יחס כללי זה יוצא בחריפות יתירה דווקא מתוך הדיון הבי־ 
קרתי על ת״ח שבימיו של ר׳ אלעזר מגרמיזא (ע״ע), המבחין 
בחדות בין הלימוד לבין הלומד. הוא יוצר מעין גן־עדן של השג 
רוחני-״חברתי" בעולם של מעלה ובבי״ד־של-מעלה לאלה החסידים 
שלא הצליחו, לא בכשרונות ולא במעמד, להשיג את אשר כוונתם 
מזכה אותם (חכמת הנפש, צפת, תרע״ז, כ/ ע״א). כאן ההשג 
האינטלקטואלי הוא האידאל העליון של יכולת האדם; עם זאת יש 
כאן ראיה ברורה של הבטי העולם הזה של לימוד התורה — כנכס 
הכלכלי והחברתי שיש נותנו אלהים לשאינם ראויים, אם כשכר חלקי 
וזמני אם כמלכודת. המזיגה של עושר ותורה והסמכות החברתית 
של שכבה עליונה זו מודגשים כאן. גם בעולם של מעלה שהוא 
מצייר לחכם החסיד וללימוד התורה ללא פניות, תהא החריפות 
בוויכוח והנצחון בהשלטת הדעה האישית חלק מתגמולי הנפש 
הטובה. הווה אומר: בתפוצות ישראל נערץ החכם גם ע״י מכבדי 
מנהיגותו בהווה גם ע״י מבקריה, בין שהחכם מקובל כפי שהוא, 
בין שמקווים לטוב הימנו. 

התקפות נוצריות על יסודות ההשכלה היהודית. 
במאה ה 13 פנתה הכנסיה מחדש — במעין המשך לנסיונו הכושל 
של יוסטיניאנוס במאה ה 6 — לסלק את התלמוד מעולם ההשכלה 
היהודית. ב 1239 גזר האפיפיור גרגוריום להחרים ולשרוף את 
בה״י של התלמוד, והמשיך בכך תחילה אינוצנטיוס /י 1 ( 1244 , 
בפאריס). התלמוד גונה בשל גידופיו נגד הנצרות, ובשל מה שנראה 
לנוצרים כהבלים וכדברים בלתי מוסריים. כל נסיונות הנוצרים 
נכשלו בשל מסירות היהודים לתלמוד ובשל נכונותם להקריב הרבה 
למען הלימוד בו. בספרד הנוצרית שבה היה מפגש התרבויות 
והדעות הרבה יותר הדוק, היו הדברים סבוכים ורוחניים יותר. מצד 
אחד השמיצו את התלמוד (ע״ע יחיאל מפרים; תלמוד, התקפות 
עליו ושריפתו) ומצד שני השתמשו בדברי אגדה לתורות כריסטר 
לוגיות. זה היה יסוד הטיעון הנוצרי בוויכוח ברצלונה ( 1263 ). מגמה 
זו בוטאה ב 3605 ( 111 ( 5 סזט 103 $11$ ת 6 ׳\ 361 €1 (>!£ 810 בד 1 ("פגיון 

האמונה כנגד המוסלמים והיהודים") מאת הדומיניקני רימונדום 
מרטיני (ע״ע; 1280 ) והיא מילאה חלק חשוב בהטפה הנוצרית 
ליהודים להמיר דתם, במאות ה 14 — 15 בספרד. אלא שגם כאן נבעו 
ההצלחות בעיקר ע״י הצירוף של לחץ הטרור מצד אחד ומראה 
הצלחות החברה והמלכויות הנוצריות מצד שני (וע״ע אבנר מבור־ 
גוס). 

מגעים והשפעות בין תרבות יהדות אשכנז 
לתרבות יהדות ספרד. כשגורשו יהודי ספרד ופורטוגל בסוף 


המאה ה 15 , היתר. גם יהדות אשכנז במצב של אי־שקט. לאחר 
עלילת הדם של טרנטו (ע״ע; 1475 ) בא גל של עלילות וגירושים 
מערים ומנסיכויות שבגרמניה, שנמשך שנים הרבה במשך המאה 
ה 16 . ב 1495 גורשו יהודים מקרקוב ומליטא, אלא, שכל הגירושים 
האלה היו חלקיים בלבד ובחלקם זמניים, והיהודים השתדלו בד״כ 
להתיישב סמוך למקום שגורשו ממנו. יהדות ספרד פנתה כולה 
לנדודים, במידה שנשארה נאמנה ליהדות הגלויה. 

גם תרבות אשכנז גם תרבות ספרד היו אותה שעה מגובשות 
בדמויות נפרדות במידה רבה. נוסח התפילה, מנהגים הרבה באורח 
החיים, הוכן ההשכלה והתרבות, המבנה החברתי והצורות השונות 
של המגע עם הסביבה הזרה וההתייחסות אליה — ואין צורך לומר 
הסביבה עצמה — היו שונים בשתי התרבויות. אעפ״ב היתה השפעה 
הדדית והחלפת דעות ביניהן עוד זמן רב לפני גירוש ספרד. פירו¬ 
שיהם של רש״י, פרשני המאה ה 12 ובעלי התוספות נודעו, במוקדם 
או במאוחר, בספרד והשפיעו שם. ר׳ אברהם אבן עזרא היה אולי 
יוצא מן הכלל בנדודיו; אף יצירתו השפיעה במרחבי אשכנז, הרמב״ן 
העריץ את תרבות יהודי אשכנז וייחל לכך שתכה שרשים בספרד. 
הרא״ש (ע״ע אשר בן יחיאל) ובניו הביאו את ההשפעה האשכנזית 
לספרד. כתבי הרמב״ם חדרו לתחום אשכנז — ולא רק בחלקיהם 
ההלכיים — והשפיעו השפעה מרובה ועמוקה. חסידי אשכנז הת¬ 
ייחסו לעיבודים שונים של כתבי רב סעדיה גאון. ר׳ משה בן יעקב 
מקוצי (ע״ע) שבצרפת פעל בספרד במאה ה 13 . פרובאנס שימשה 
מעין איזור גשר בין תרבויות אשכנז וצרפת. אעפ״כ היו כל אלה 
פגישות בתחום העיוני, ובעיקר בחוגי השכבה העליונה של החכמים 
והמנהיגים. עם גירוש יהודי פרובאנס ב 1306 נותקה חוליית הקשר 
והמגעים פחתו. 

הזרם של כ 300,000 יהודים ספרדים אל רחבי הקיסרות העות׳מא- 
נית, אבל גם לאיטליה, לארצות השפלה ומשם לצפון מערב גרמניה, 
סחף אתו את המחיצות המבדילות בין קבוצות של יהודים אשכנזים 
וספרדים, ושל בני תרבויות יהודיות אחרות בחיי יום־יום, של 
החברה ושל התרבות. לא תמיד גרם מגע זה להערצה הדדית, אך 
תמיד הביא להיכרות הדדית ולהשפעה הדדית, ומצד שני להגדרה 
עצמית יותר חריפה של הקווים הסגוליים של שתי תרבויות. יהודי 
ספרד סברו שהגירוש עקר אותם ממולדתם האהובה ומתוך תרבות 
כללית שראו אותה עליונה על תרבויות כל הגויים האחרים. אף 
היו מסורים בכל לבם לצורתה הסגולית של תרבותם הם, וראו אותה 
עליונה על שאר תרבויות היהודים. יהודי אשכנז הושפעו אמנם 
הרבה ממה שהביאו אתם הספרדים, אך מצד שני ראו בדרכיהם 
ובאסון שבא עליהם מהתוצאות הרעות של התערבות בגויים ולמידה 
מדרכיהם. ההערכה העצמית של יהודי ספרד ודאי סייעה להם להש¬ 
תלטות התרבותית המפתיעה של הגולים על הרבה מהקהילות והתר¬ 
בויות היהודיות שבאו אליהן. ההערכה העצמית של יהודי אשכנז 
ודאי סייעה בידם לסגל לעצמם כמה דברים שראו אצל הספרדים, 
בלא לטשטש את המיוחד לתרבותם הם. 

המעבר לעת החדשה (המאות ה 16 — 17 ). חמישה תהלי¬ 
כים גרמו לשבירת התבנית הימי־ביניימית ולמעבר אל תבנית העת 
החדשה. 

א. כתוצאה מן הגירושים שבשלהי המאה ה 15 נתגבשה בסופו 
של דבר חברה יהודית גדולה יותר, ועשירה יותר מבחינה תרבותית 
וכלכלית, בערי הקיסרות העות׳מאנית. נתחדשו וקיבלו כוח חדש 
הן יישובם של היהודים בא״י והן התקוות והשאיפות המשיחיות. 
בארצות השפלה הפרוטסטנטיות עלתה כתוצאה מן הגירוש ומן היחס 
לאנוסים, קהילה של יהודים גלויים. משם יצאו גלים לצפון מערב 
גרמניה ולאנגליה, וכך נוצרה רשת שלמד. של חברות יהודיות שתש־ 
תיתן עיסוקים ופעילויות "קפיטליסטיים". חברות אלה באו במגע 
הדוק ופורה עם הכנסיות והכיתות הנוצריות החדשות. ולקחו חלק 



921 


עם ישראל: המעבר לעת החדשה, המאות 16 — 17 


922 


בפעילות היישובית והמסחרית שמעבר לים של ההולנדים ושל האנ¬ 
גלים. במערכת זו חצו יהודים את האוקיאנוס, ונוצרה ההתיישבות 
היהודית הראשונה בעולם החדש תחת שלטון ההולנדים, בהתיישבות 
בניו יורק (ע״ע), ב 1654 . 

ב. הפעילות היישובית והכלכלית של היהודים בפולניה—ליטא, 
בעיקר עד לפרעות חמילניצקי ב 1648 . כאן הגיעה לראשונה תרבות 
אשכנז למסד של אוכלוסים רבים ונפוצים על פני שטחים נרחבים. 
כאן נוצרה חברה יהודית, שהיתה מכל בחינה שהיא ליסוד השליט 
של "המעמד השלישי" של החברה כולה. המגע ההדוק עם חיי 
הכפר והכלכלה של יהודים רבים הטיבו את תנאי החיים ושינו את 
הרגליהם. ביישובים שהקימו האצילים הפולניים, צמחו העיירות 
היהודיות של מזרח אירופה, שרוב אוכלוסייתן יהודית, ומהן צמחה 
לימים ה״שטטל" של תחום המושב של רוסיה הצארית ושל גליציה 
שבאוסטריה. כתוצאה מתנועות אוכלוסים אלה היו בשלהי המאה 
ה 17 קרוב למיליון יהודי העולם, חצים ספרדים וחצים אשכנזים, 
מרוכזים בעיקר בקיסרות העות׳מאנית מזה ובפולניה—ליטא מזה. 

ג. הרפורמציה הנוצרית פירקה מ 1517 ואילך את 
מסגרת האחדות הקתולית, שהעיקה על היהודים ברוב חלקי אירו¬ 
פה. מכאן ואילך אין היהודי יוצא הדופן היחיד בתרבות הסכמה. 
גם מחנה הרפורמציה וגם המחנה הקתולי לא הצליחו להגיע לכלל 
נצחון מכריע, בהשתדלותם המשותפת — אם כי במגמות מנוגדות — 
להחזיר על כנה את האחדות הנוצרית; כך נוצרה שלא בטובתם 
ההופעה הראשונה והססנית של מעין סובלנות, אם כי טרם העלו 
נוצרים על דעתם לכלול יהודים במסגרתה. אלא שעצם קיומם של 
תנאי סובלנות מאונס הולידו לאחר מכן סובלנות מרצון, והביאו 
מאוחר יותר ליצירת התנאים המודרניים לקיום היהודי. 

לותר (ע״ע) אכן ניסה תחילה להציע ליהודים את הנצרות 
שלו ואותה שעה הטיף גם ליחס טוב יותר אליהם. משסרבו נשתנה 
יחסו אליהם, עד שהגיע ב 1543 להטיף נגדם בלשון ארסית, הפונה 
אל יצרי ההמון, בלא הרסן של המסורת האפיפיורית ושל פרשת 
היחסים הארוכה בין יהודים לנוצרים. הוא הציע הצעות, שפרט 
לגזענות צרופה ולשריפה בכבשנים, אין הבדל ביניהן ובין התכנית 
הנאצית. אלא שהסתה זו נעשתה ע״י אדם ובמסגרת תנועה, שהיו 
בעת ובעונה אחת שיא הלך־הרוח העממי של יה״ב וראשית היחסים 
האנושיים יותר של העת החדשה. כך היתד. הרפורמציה לפריצת 
הדרך להצגת "שאלת היהודים" כשאלה פתוחה מחדש לכל הכיוונים 
ולכל ההתייחסויות, הן להתייחסות אנושית יותר וטובה יותר אל 
היהודים מזה, והן לשנאה קשה יותר ולאכזריות קטלנית מזה. הפתי¬ 
חות והתנודה בין הקצוות של ההתייחסות עתידות להיות מסימני 
ההכר של "שאלת היהודים" בהיסטוריה המודרנית. 

ד. בתוך היהדות היתד, התנועה המשיחית הגדולה של שבתי 
צבי (ע״ע; 1665/6 ) ימי-ביניימית כל כולה מצד אחד, ובו בזמן 
מובילה למודרניות מצד שני. 

הקווים הימי־ביניימיים של התנועה הם במידה רבה מורשת 
ומשקע של כמה תנועות משיחיות שקדמו לה ביה״ב, אם כי הקפן 
היה מצומצם יותר. המשותף לכולן — האמונה בנם של הגאולה 
והליכוד סביב משיח, מנהיג ומורה. לגבי כולן נראה בבירור הקשר 
בין הופעתן לבין שעות תסיסה ותמורה בעולם שמסביב ליהדות, ושל 
מתח וציפיה שנתעוררו עקב כך. לגבי כמה ממשיחים אלה נמסר על 
האמונה בהם גם לאחר כשלונם ומותם. אנו שומעים על משיחים 
ותנועות משיחיות בעידן התסיסה שלאחר כיבושי האסלאם, כגון אבו 
עיסא (ע״ע) אלאספהאני; הרמב״ם מוסר בנוסח אחד של איגרת תימן 
שלו על כמה משיחים ותנועות בימים שלפניו. במיוחד התנועה של 
דוד אלרואי (ע״ע) במאה ה 12 . בתעודות שונות נשמר זכרון תנועות 
ותסיסות משיחיות נוספות, שנישאו אף הן על גלי ההתרגשות בעטים 
של מסעי הצלב. יש רישומים של משיחים ומבשרי משיח בספרד 


הנוצרית. אף בקרב האנוסים היו מבשרים ומבשרות של המשיח. 
הדמויות של מבשר המשיח אשר למלין ושל דוד הראובני ושלמה 
מלכו (ע׳ ערכיהם), הן דמויות שקווי המשיחיות שלהן מעורבים 
בקווים אחרים, אך הן מתקרבות ביותר להתעוררות משיחית. 

שבתי צבי ומאמיניו העמידו למבחן את האמונה בגואל עושה 
פלא, ובסופה הגיעו להמרה לאסלאם. שעה שסערה בלבם האמונה 
וגברה ההתרגשות, חשו עצמם משוחררים בנפשם, ועל סף התפארת 
המדינית שאין למעלה הימנה. תוך 3 שנים בלבד איבדו רובם ככולם 
את התקווה שיזכו לתפארת, ולחלק גדול מהם לא נותר כל שריד 
מתחושת השחרור. תנועה משיחית זאת נשאה בחובה את המשבר 
שלא ביודעין של הימי־ביניימיות היהודית, שנשרפה בלהבת המשי¬ 
חיות של הנם שלא בא. נביא התנועה, נתן העזתי (ע״ע) סבור היה 
לאחר המשבר, שהיהודי "צריך שיאמין גם כן כי השכינה עלתה 
למקורה הראשון ואינה יושבת בגלות... ולא הוזכר בדברי חז״ל 
שנשבע [ה׳] שהשכינה לא תצא מהגלות כי אם עם ישראל יחד. 
דהיינו ...שוב אינה צריכה לעזרתנו; ואנו מוכרחים להיגאל והיא 
מוכרחת לעלות... שזכינו לדבר זה שאין שכינה בגלות בימים 
הללו" (א. אמריליו, תעודות שבתאיות..., ספונות ה/ עט׳ רנ״ג). מן 
האל המשוחרר והאומה שאינה משוחררת רק כפשע — אם כי צעד 
ענקים ומהפכני — אל תכנית חילונית של גאולת האומה בכוחותיה 
היא ובאמצעים של העולם הזה. 

ה. בקרב קהילת אמסטרדם הגדולה מזה ובקרב הקהילה הסוערת 
ברוחניות של צפת מזה הצמיחה הוויית האנוסים פירות שונים, 
שנשאו בחובם, כל אחד בדרכו, הרבה מן המודרני. בחלל 
עולמם של האנוסים שנמלטו מספרד, ריחפה הציפית שהיהדות 
וקהילותיה הן איי חופש ורציונליות המנוגדים תכלית ניגוד למשטר 
הכנסיה הקתולית ולאינקוויזיציה. ואילו קהילת אמסטרדם, שאליה 
הגיעו בהימלטם, התלכדה לחיים אורתודוכסיים של הקפדה בקלות 
כבחמורות, מזכרון הכשלון בספרד, שייחסו אותו לחוסר הקפדה 
במצוות ולהתקרבות לחברת הגויים. בארצות השפלה מסביב היתר, 
מציאות של כיתתיות מתפלגת ושל ויכוח דתי ער. העירונים נעשו 
נוחים לעצמם ולהשקפתם התאולוגית. כמה ממנהיגי תרבות זאת 
היו מיודדים עם יחידים מבין האנוסים. כל אלה הולידו אכזבה 
מהחברה היהודית כמות שהתנגשו אתה במציאות, ואכזבה זו הביאה 
להתמרדות. ברוך שפינוזה (ע״ע) הוא בהבט זה גם חוליה קיצונית 
בקו התפתחות של מגמות מבית מדרשו של הרמב״ם בתרבות ספרד 
היהודית, וגם נציג ראשון של היהודי המודרני הבלתי אורתודוכסי. 
חייו ויסוריו של אוריאל דאקוסטה מבטאים אותה התנגשות בדרך 
אחרת. הווייתם של יהודי המבורג הפורטוגלים, שסייעו לחולל 
מהפכה בפורטוגל במאה ה 17 , ושימשו קונסולים ונציגים פיננסיים 
של מולדת שהיו מתחייבים בנפשם אילו הציגו כף רגלם עליה׳ אף 
הם מרכיב אחר של אותו פסיפס של המודרניזציה. 

הקבלה של צפת, חבורותיה והיחידים הבולטים שבה, נראו מצד 
אחד ימי־ביניימים כל כולם: אעפ״כ יש בהעלאת דמות קדוש עושה 
פלא בחיים ובמוות, כר׳ יצחק לוריא (האר״י; ע״ע) משום חדירת 
הביוגרפיה הנוצרית למערכת ההערצה היהודית. האינדיווידואליות 
של התחושה והנכונות לחפש נתיבות חדשות ליראת שמים, כמות 
שסייעה לביצור דרכי ההלכה, כך גם סייעה להתלהבות פורצת 
גדרות. שלוחי צפת נשאו את דברה למרחקים במאות ה 16 — 17 . ספרי 
אמסטרדם, תורתם של אישים, כמנשה בן ישראל (ע״ע), העבירו 
לאנגליה ולמקומות אחרים את אותה מגמת מעבר מתוך הימי־ 
ביניימי אל המודרני. באיטליה העלו דמויות כגון יהודה אריה דה 
מודנה (ע״ע) ושמחה לוצאטו (ע״ע) כל אחד כדרכו, הוויה והגות 
של התמורה — הבלתי מודעת בחלקה — לעבר החדשנות ולצד 
הקולא באורח החיים האורתודוכסי. ההיסטוריוגרפיה וההיסטוריוסו¬ 
פיה של עזריה מן האדמים (ע״ע) מבטאת את הנכונות לשאול 



923 


ע: ישראל: המעבר לעת החדשה, המאות 16 — 17 


924 


ולשנות לגבי הישן ומן הישן, המתחילה להופיע באותם הימים בדרך 
אמנם פחות קיצונית אך הרבה יותר יסודית. הרבה מתוצאות שלושת 
התהליכים האחרונים, נראו רק לאחר המאה ה 17 , ואילו שני התהלי¬ 
כים הראשונים השפיעו השפעה מרובה ורחבה כבר במאות ה 16 — 17 . 

התמורה בהנהגת הקהילות הספרדיות. כל מקום 
שבאו אליו גולי ספרד השתדלו להתארגן במהירות האפשרית ל״בתי 
כנסת־קהילות", של יוצאי אותם המקומות או האזורים בספרד או 
בפורטוגל. עי״כ שינו את המבנה המסרתי של קהילה מקומית לצד 
קהילה המלוכדת על בסים העבר המשותף. היתד. בכך מעין נסיגה 
למאות ה 10 — 12 , כשהיו בהרבה מקומות במזרח הקרוב בתכ״ג של 
בני א״י ושל בני בבל; הווה. אומר, התארגנות לפי ארץ המוצא של 
המאורגנים. הם קבעו דרך להתארגנות דומה בעתיד של קבוצות 
מהגרים יהודיות המצטופפות יחד על בסיס המוצא המשותף כגון 
ב״לנדסמנשפטים" ובבתי הכנסת המכונים ע״ש מקום המוצא באח״ב 
ובארצות אחרות קולטות הגירה בעת החדשה. 

המפה החדשה והמערכת של הפעילות הכלכלית 
היהודית. תוך זמן קצר מאוד ביחס הצליחו גולי ספרד להיות 
לקובעי האופי התרבותי ולמנהיגים החברתיים של היהודים, שקלטו 
אותם תחילה כגולים, במרחבי חבלקנים, ובחלקים ניכרים אחרים 
של הקיסרות העות׳מאנית ושל צפון אפריקה. הצלחה תרבותית 
וחברתית זו היתד, מבוססת לא רק על הנכסים הרוחניים והגאווה 
החברתית שהביאו אתם, אלא גם על ההצלחה הכלכלית הגדולה 
והמהירה של הגולים. המוני הפליטים פנו בהצלחה ניכרת אל המסחר 
ואל המלאכות. הכלכלה של צפת במאה ה 16 , אף של גדולי המקד 
בלים שבה, עמדה על בסים איתן של מקצועות האריגה, המסחר 
והתכלות. גולים מן החוג העליון המשיכו את הפעילות המסרתית 
של חוג זה בסביבתם החדשה. מהם שהיו לחצרנים ולרופאים בחצר 
השולטאן (מנואל בדודו, יוסף המון ובנו משה [ע׳ ערכיהם], אברהם 
אבן מגש), לבנקאים ולדיפלומטים (דון יוסף נשיא, שלמה אבן יעיש 
[ע׳ ערכיהם]). בסביבה זו, שבה נודע לנשי ההרמון תפקיד ניכר, 
השפיעו גם נשים יהודיות הרבה (כדונה גרציה [חנה] נשיא). 
יש שאנו מוצאים צירוף של רופא ודיפלומט, כשלמה אשכנזי. רבים 
פנו למסחר הבין־לאומי, עד כדי כך שרצו להשתמש בהשפעתם 
כבנשק יהודי בעת משבר אנקונה (ע״ע, עט׳ 655 ). חלקם השתמש 
בדרכי היבשה שבדרום מזרח פולניה—ליטא, והגיע למרכזה ולמערבה 
של אירופה. אחרים סחרו בנתיבי הימה״ת וחופי אירופה של הים 
האטלנטי. ובדרך זו התחברו עם האגף הצפוךמערבי של התפוצה 
הספרדית שבארצות השפלה, בצפון מערב גרמניה, ולקראת סוף 
התקופה הנדונה גם באנגליה. כך הביאה הפעילות הכלכלית לקשרים 
ולשיתוף פעולה בין שלושת מרכזי החיים החברתיים והכלכליים 
הגדולים של היהודים: בקיסרות ד,עות׳מאנית, בפולניה—ליטא ובצפון 
מערב אירופה. 

יהודי פולניה—ליטא פיתחו את ה״ארנדה", השיטה החדשה של 
חכירת אחוזות האצילים וענפיהם המשקיים, והסתייעו בה לבצר 
ולהרחיב מעמדם בסחר של המלכות. במאה ה 16 — 17 ייצאו יבולי 
קרקע, בקר ותוצרת היער, וייבאו אריגים ומצרכי מותרות בעיקר, 
גם אל אירופה המרכזית והצפונית־מערבית ומהם, וגם בקיסרות 
העות׳מאנית, ובייחוד במחוזותיה שלחופי הים השחור ובבלקנים. 

יהודי ארצות השפלה וצפון מזרח גרמניה ולאחר מכן אף יהודי 
אנגליה, סחרו בהקף גדול גם בסחורות קולוניאליות וביהלומים, 
והתקשרו לשם כך עם יהודי אירופה המרכזית, שקנו מותרות אלה 
בעיקר בשביל האצולה וחצרות הנסיכים וגם לשם יצוא משני אל 
המורח. כן קנו יהודי התפוצה הספרדית של צפון מערב אירופה 
מיהודי פולניה—ליטא כמות גדולה של תוצרת חקלאית ויער ומכרו 
להם מוצרי מותרות, אריגים וספרים עבריים מודפסים. כך נוצרה על 
סף העת החדשה מערכת נרחבת ומצליחה של פעילות יהודית שהת¬ 


קיימה במידה רבה על רשת מסועפת של קשרים מסחריים בנתיבות 
שלוש התפוצות היהודיות המתפתחות. יהודי אירופה המרכזית היו 
החוליה החלשה במערכת הן במספרים והן מבחינה כלכלית, אך הם 
נהנו ממנה הרבה. למרות מיעוט מספרם ומעמדם הירוד הצליחו, 
הודות לקשריהם■ להיות לספקים רצויים לנסיכים. יהודי החצר (ע״ע) 
היה מייבא בקר, תבואה, ומאכל בקר לצבאות קיסרי אוסטריה ונסיכי 
גרמניה באמצעות השיירות והספינות של יהודי הקיסרות העות׳מא- 
נית ופולניה—ליטא. הוא היה מסוגל לספק יהלומים, תכשיטים 
ואריגים יקרים, שקנה מאחיו בשוקי אמסטרדם. 

החידושים בהנהגת האומה. במקביל למגמת ההת¬ 
פוררות החבויה בהקמת "בית הכנסת־הקהילה" של תפוצות הספר¬ 
דים, פעלה מגמה הפוכה של ריכוז, המתגלית בהצלחה הגדולה של 
ועדי הארצות של פולניה—ליטא ושל בוהמיח־מוראוויה. נסיון דומה, 
אם כי כושל, נעשה גם בוועד פרנקפורט שעל המיין ב 1603 , ונסיונות 
דומים רבים עשו גם הקהילות באיטליה. המעמד של קהילות הספר¬ 
דים באירופה הצפונית־מערבית ביטא יותר את מגמת ההקפדה 
וההשגחה מאשר את מגמת הריכוזיות. ב 1538 ניסה ד יעקב בירב 
(ע״ע), בצפת, לחדש את הסמיכה (ע״ע) כתנאי מוקדם להקמת 
הסנהדרין, אף זה ממגמות הריכוז והמנהיגות המחדשת והגואלת. 
מאותו הלך־רוח קמה גם היצירה הגדולה של קודיפיקציה הלכית 
בידי ר ׳ יוסף קארו בצפת, ור׳ מרדכי יפה, ור׳ משה איסרלש (ע׳ 
ערכיהם) בפולניה—ליטא. במידה רבה היתד. גם בהשפעה שקרנה 
מצפת ומאישיה מגמת הנהגה ריכוזית דינמית. בין מוריה וחבריה 
של קהילה זו היו מקובלים כר׳ יצחק לוריא, ר׳ משה קורדוברו, ר׳ 
חיים ויטאל ור׳ אליהו דה וידאש, וכן משוררים וחוזי חזיונות כר׳ 
שלמה אלקבץ, שלמה מולכו, ואברהם בן אליעזר הלוי ברוכים, 
וגדולי הלכה כר׳ יעקב בירב ור׳ יוסף קארו ואחרים. היא השפיעה 
אפוא מעצם כובד משקלה הרוחני הרחק מסביבתה, בייחוד כשרבים 
מאישים אלה וחוגיהם השתדלו להיות מנהיגים ומורים לאומה כולה. 
מנהגי צפת כתיקון חצות וכיום כיפור קטן — נשתרשו באורח החיים 
היהודי האורתודוכסי. המנהיגות וההשפעה נבעו מכוח גדולתה 
והכרתה העצמית של האישיות, ומהכרת האחרים בה. התנועה השב¬ 
תאית עתידה היתה לגלות במלואן גם את העצמה וגם את השברי¬ 
ריות של המנהיגות של אינדיווידואליות מתעצמת מעין זו. 

באותה עת מוצאים אנו גם את הביקורת הראשונה והשיט¬ 
תית של מערכת החינוך היהודית-אשכנזית. המהר״ל 
מפראג וחוג תלמידיו, שפעלו לא רק בבוהמיה־מוראוויה אלא גם 
בגרמניה ובפולניה—ליטא, השמיעו ביקורת חריפה על העדר שיטות 
דידקטיות, על ההגזמה בפלפול ובהוראתו — בייחוד לנערים — 
ועל הפרת שיווי המשקל בהוראת המרכיבים השונים של התרבות 
היהודית המסרתית. הם תבעו שיבה להגיון הפשוט ודרשו הדגשת 
הוראת המשנה כגרעין ובמוקד ללימוד התלמוד. מהם שתבעו שיבה 
אל המקרא בתור דברי אלהים חיים ממש, כרבי יעקב הורוביץ. 
הביקורת נשמעה, אך החברה היהודית של אירופה המרכזית והמז¬ 
רחית סרבה לקבל הן את תכנית הלימודים החדשה והן את השיטות 
החדשות; אלה זכו להערכה חיובית רק בעת החדשה. 

לימוד התורה המסרתי, ומעמדו המרכזי של הלומד בחברה היהו¬ 
דית, נשארו בתקפם במשך כל התקופה אף שהיו מתחים וסכנות 
לאידאל זה בהגשמתו בחברות המשגשגות בקיסרות העות׳מאנית, 
בפולניה—ליטא ובאירופה הצפונית־מערבית. הקהילות בכל מקום 
ומקום השתדלו להרבות בישיבות ובהחזקת תלמידי חכמים. אע״פ 
שהרמה לא היתד. כמובן שווה בכל המקומות. תקנות הקהילות 
והוועדים ייעצו איך להפיץ תורה ואיך לסייע בלימוד, ואע״ס 
שהרבה מהן שיקפו יותר את הרצוי מאשר את המצוי, עדיין ביטאו 
את סולם הערכים של החברה היהודית במאות ה 16 — 17 . 

ההגות המדינית והחברתית. במאה ה 16 היתד. מחשבה 



925 


ע: ישראל: המעב־ לעת החדשה, המאות 16 — 17 


926 


ערה בשאלות אלה. כתיבת הכרוניקות (ר׳ היסטוריוגרפיה, להלן) 
קיבלה דחף חדש מן ההלם של גירושי ספרד ופורטוגל, ומהצורך 
להעריך מחדש מצבים משתנים בלי הרף׳ בנסיבות ההתיישבות 
בקיסרות העות׳מאנית ובשאר ארצות. דעותיה התפתחו גם בהשפעת 
התמורות בהשקפות היהודים שנגרמו ע״י הרפורמה. שלמה אבן 
וירגה (ע״ע) הקדיש תשומת לב מרובה ליחסים בין יהודים וגויים 
ולגורל האומה, כשחותם הסכנה והחולשה טבוע בהגותו. הוא היקצה 
מקום ניכר לנקודת הראות הנוצרית בשאלה זו, כהבנתו אותה, בצד 
נקודת הראות היהודית (שבט יהודה, מהד' ע. שוחט, תש״ז, עט׳ 
מ״ז). ■מפיו של "הנוצרי תומאס" מוסבר למלך ספרד מדוע חלשים 
היהודים בהיסטוריה של הימים ההם. "בתחילה כאשר נשאו חן בעיני 
האל היה לוחם מלחמתם... ולכן לא למדו תחבולות המלחמה, כי 
לא הוצרכו... וכאשר חטאו, הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים 
מכאן ומכאן — כלי מלחמה והמצאתה לא היו יודעים ורצון האל 
לא היה עמם" (שם, עמ ׳ מ״ד). דעה זו מצויה בין כל הפונים באותן 
המאות מן הבטחון העצמי של עולם יה״ב אל ההרהורים והספקות 
של העת החדשה. ״הלא תדע כי ,חטא ישראל וגם עברו בריתי׳ — 
ואם כן שבו אל הנהגת הטבע; ובטבע הוא שיהיו מנוצחים מן 
האומות האלו, כי הם המעט מן העמים וגם חלשים" (יהודה אריה 
מותה, דרשותיו, מדבר יהודה, ונציה, שס״ב, דף ל״ח, ע״א). שמואל 
אושקי ב״נחמה..." שלו שיבץ את סבלותיהם ותקוותיהם של הגולים 
במסגרת השקפת רחבה על תולדות העולם וההשגחה האלוהית. יוסף 
בן יהושע הכהן (ע״ע) הפריד בין "עמק הבכא" של תולדות ישראל 
לבין תולדות הקיסרות העות׳מאנית והמלכות הצרפתית. הוא נקט 
עמדה עקבית לטובת הרפורמציה, עוינת לאפיפיורות, וכל כולה מלאה 
ברוח השקפת העולם של הרנסאנס וההערכה ההיסטורית שלו. הוא 
קיווה שמלחמות הדת יביאו את הסובלנות לכל. דור גאנז ב״צמח 
דוד״ ( 1592 ) הפריד כ״כ בין תולדות ישראל לתולדות העולם. הוא 
השתמש בהרחבה בכרוניקות גרמניות, וציין את מקורותיו הלועזיים 
בהנחה שקוראיו היהודיים עשויים לבדוק אחריו. הוא מתגלה כפט¬ 
ריוט נלהב של בוהמיה, וכמעריץ של פראג ושל השגי העם הבוהמי 
בעבר. זוהי הבעה שיטתית ראשונה, מצד יהודי אשכנזי, של אהבה 
למולדתו ולעברה. כרוניקאים זוטרים שונים, בעיקר באיטליה, הת¬ 
ייחסו לסבלות היהודים במאה ה 16 , וקיבלו הרבה מהשקפות החברה 
המארחת. לעומת זאת גילה ר׳ אליהו קפסאלי בכרוניקות הנרחבות 
שלו (רובן עדיין בכ״י) התעניינות רבה בדרכי השלטון, וברעיונות 
ובנימוסים של החוגים השליטים, גם בקיסרות העות׳מאנית וגם 
בוונציה. תיאוריו את גורל גולי ספרד וקבלתם בסבר פנים יפות 
בקיסרות העות׳מאנית ביטאו גם את יחם הקהילות היהודיות המ¬ 
קומיות, שקיבלו את פני הגולים׳ וגילו גם עד כמה קסמה להם 
תרבות ספרד. 

המה ר" ל מפראג היה בעל שיטות מדיניות והיסטוריוסופיות 
מעמיקות אם כי סבוכות לפעמים. הוא הקדיש מחשבה רבה לבעיות 
חיוניותו של הליכוד הלאומי. בעצם טבעה של הלאומיות 
השואפת במהותה לחירות ולאיחוד ראה ערובה שאין הגלות ואין 
השפלת היהודים יכולות להיות נצחיות. "כי לפי סדר המציאות אין 
ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת, להכביד עול עליה, כי ה׳ 
יתברך ברא כל אומה לעצמה... לפי סדר המציאות ראוי שכל אומה 
ואומה, מצד שנבראה לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה... ואם 
היה נשאר דבר זה תמיד — הוא הגלות, ויד האומות מושלים על 
ישראל — היה דבר זה... שינוי סדר העולם עומד תמידי ודבר זה 
אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה" (נצח ישראל, 
פראג, שצ״ט, דף ב/ ע״א). 

העימות בשאלות החברה. כתבי המהר״ל מלאים רמזים 
לבעיות חברתיות והצעת פתרונות. בכך דומים לו הרבה מבעלי 
ההלכה והדרשנים של אותה תקופה בפולניה—ליטא, בוהמיה-מורא- 


וויה וגרמניה. ניכר מתח בין הפרנסים שבקהילות לבין ראשי הישי¬ 
בות, הרבנים והדרשנים, מתח שחריפותו נבעה במידה רבה מהיות 
שני חוגים אלה קשורים בד״ב בקשרי משפחה וחיתון, ובעלי אותה 
השכלה ישיבתית. ראשי הקהילות נטו אפוא לקחת לידם סמכות 
ותפקידים של ת״ח; ואילו חכמים שתורתם אומנותם ראו עצמם 
מנהיגי קהילות לכל דבר. התביעות למנהיגות לא היו סותרות בתכ¬ 
לית. ברוב הקהילות וברוב הזמנים הגיעו לכלל שווי משקל בלתי 
יציב, אלא שהמתיחות אף היא היתה חלק מהסדר זה. 

בפולניה—ליטא המשגשגת הוקדשה מחשבה רבה למאמץ הכלכלי, 
ערכו או פחיתותו, ליחס הנכון של עשירים אל העניים, ולשאלת 
הצדק או העוול במבנה החברה. בקצה אחד של מגוון הדעות ניצב 
הפוסק הגדול ר׳ משה איסרלש (ע״ע) שלדעתו עושר חמרי והצלחה 
בעולם הזה הם בד״כ שכר ראוי מאת האלוהים ליהודי הזכאי. דלות 
מוכיחה שאין העני ראוי לשכר; ובמקרה שזכויותיו גלויות לעין, הרי 
מעידה דלותו שבאפיו פגם נסתר שהיה מתגלה אילו ניתן לו עושר, 
ואלוה־ם מונעו ממנו כדי שיחיה ללא פגם. בקצה השני של מגוון 
הדעות ניצב הדרשן והמוכיח הגדול אפרים שלמה בן אהרן מלנשיצה 
שלפיו העושר רע מטבעו. הוא ערך מעין עימות כפול, והוכיח 
ליהודים עשירים שאין לראותם כזכאים על יסוד הצלחתם בעולם 
הזה, שע״ס זה היינו צריכים גם להניח שאומות העולם הן זכאיות, 
שכן הן מצליחות. מצד שני הוא העמיד את הגויים על כך שאין הם 
יכולים לטעון נגד היהדות על יסוד הצלחתם בעולם הזה, שכן 
הצלחה מעין זו היתד, מחייבת אותם להכיר גם בצדקותם של אנשים 
רשעים ללא ספק בין הנוצרים עצמם המצליחים מבחינה חמרית. 
הוא המשיל את העושר לבשר רקוב שהבן הטיפש רוצה בו, והאב 
החכם משליכו לעיניו לכלבים. מוכיח זה היה מוטרד הרבה גם 
בשאלת הכנות הדתית והמוסרית בחברה שהעריצה חסידות, לימוד 
תורה וצדקה, ועשתה את הערכים הרוחניים האלה גם לנכסים חבר¬ 
תיים מובהקים. הוא חשש שהפרס החברתי הבא מתוך ההכרה 
במעשים הטובים מסכן את עצם היסודות של הרוחניות ור,אמיתויות 
של עבודת האלוהים ולימוד התורה, בחברה שנראתה לו נוטה לחמ¬ 
דנות, בייחוד בשכבתה העליונה. 

במרכזים החדשים המתגבשים והולכים של החיים היהודים ניכרה 
מתיחות רבה מהמפגש בין מסורות שונות, מההתנגשות בין החברה 
הישנה ודרכי חייה לבין הכוה והחיוניות של הנסיבות החדשות 
והמפתות. המחשבה וההנהגה של אנשים כמשה ואליהו קפסלי, 
ר׳ אליהו מזרחי (ע׳ ערכיהם) ושל מנהיגים אחרים במבנה החברתי 
הישן — שלפני בוא גולי ספרד — בקיסרות העות׳מאנית ובאפריקה 
הצפונית התנגשו, וגם הופרו, מדרכי המנהיגות של גולי ספרד כדונה 
גרציה ויוסף נשיא, או גדולי החכמים הספרדיים בחצי האי הבלקני, 
כר ׳ יוסף טיטצק (ע״ע). תהליך זה של השפעה הדדית התחולל 
בתרבות ובחברה יהודית שמיזגה בתוכה מזמן קשת רחבה של 
מרכיבים: את המנהגים ודרכי החיים הרומניו׳טיים הקדומים של 
הסביבה הביזאנטית שבבלקנים ובאסיה הקטנה ושל הסביבה המו¬ 
סלמית, יסודות של התרבות היהודית הבבלית העתיקה ומסורות 
חברתיות ותרבותיות של המרכזים הגדולים של החיים היהודיים 
בקירואן, בפס, ובמרכזים אחרים של אפריקה הצפונית. מול אלה 
עמדו נציגי התרבות היהודית, שהתפתחה תוך עם מגע הדוק עם 
התרבות הנוצרית בספרד, והם היו גאים בערכה ובגדולתה, והיו 
משוכנעים בערך המוחלט של נסיונם ההיסטורי במנהיגות, הכוח היה 
שלא כרגיל, עם הגולים והחדשים. תוך זמן קצר ביחס סולקו התר¬ 
בויות הרומניוטיות והצפון אפריקניות הצידה, או ששוקעו לגמרי תחת 
הצורות הספרדיות המשתלטות. לחכם משיעור קומתו של ר' שמואל 
די מדינה (ע״ע) היה מובן מאליו שיש להעדיף בקהילות הבלקן את 
נוסח התפילה הספרדי ואת פיוטיו, משום שעליונותו גלויה לכל. 

מגמות הפעילות החברתית והמדינית שעלו מתוך 



927 


ע: ישראל: המעבר לעת החדשה, המאות 16 — 17 


928 


המצב שלאחר הגירוש: המפגש הוביל לא רק לתמורות ולהשתלמות, 
אלא גם הביא לידי הכרה בעזרה ההדדית היהודית ובערכה. אב¬ 
רהם אבן מגאש רופא, חצרן והוגה דעות, מצאצאיהם של גולי 
ספרד, העלה על נס את קיומה הנעלה והמקיף של מצוות פדיון 
שבויים העתיקה, בדורות שאותם הכיר. "הנה עתה אין אומה ולשון 
שיעזרו קצתם לקצתם וישתדלו להציל אחיו העברי או העבריה מכל 
צרה וצוקה בעדת ישראל... זה דרכם, כקטן כגדול, עשיר ורש, 
ישתדל להצילו בין בגופו בין בממונו, 
אשר לא עשה ולא יעשה כן לכל גוי. 
וכן מעשרים ממונם לפדיון שבויים על 
זרים ונכרים אשר לא ראו ולא ידעו 
מאין המה, רק שבשם ישראל יכנה. וזה 
מעשים בכל יום תמיד, ודברים בעינינו 
ראינו ובאזנינו שמענו... והיהודים... ה¬ 
יושבים בערי הפרזות עושים זה בהש¬ 
תדלות נמרץ ביתר שאת ויתר עז כאשר 
תשיג ידם, ואם הם מועטים" ("כבוד 
אלהים", מאמר ג/ פרק ג׳). העדות המ¬ 
פורטת הזאת על הסולידריות היהודית 
הלכה למעשה במאה ה 16 בקהילות גדו¬ 
לות כקטנות, הצטרפה לנסיון, שנעשה 
ביזמת החוג שסביב דונה גראציה נשיא 
(ע״ע), להחרים את נמל אנקונה על 
שהאפיפיור פאולוס ז\ 1 שרף שם מספר 
אנוסים. הם השתדלו להפוך את כוח 
המסחר היהודי בימה״ת למכשיר של 
לחץ על האפיפיור ושל מתן פרם לדוכס 
פזארו, שנתן מקלט לאנוסי אנקונה. 
כשם שניסו לבטא אז ליכוד דרך חרם 
כלכלי. כך גם נתגלע ויכוח בדומה: 
המותר לסכן את היושבים עדיין תחת 
שלטון האפיפיור בשל נקמה בו. האם 
האנוסים, שחייבים היו לדעת כי מסוכן בשבילם לשבת תחת שלטון 
ראש הכנסיה כשהם חוזרים ליהדות, ראויים בכלל שיסתכנו עבורם. 
נוצרו מעין שתי מפלגות׳ "ספרדית", שניסתה להפעיל את החרם 
הכלכלי והצדיקה אותו בנימוקים שונים ו״איטלקית" שהתנגדה ל¬ 
חרם מנימוקים של גורל כלל ישראל וסכנות ליחידים מישראל. 

אף בפולניה—ליטא נתגלו חילוקי דעות בין מוסדות ההנהגה הי¬ 
הודית בשאלת המדיניות כלפי הסביבה. ועד פולניה אסר על יהודים 
חכירת תחנות מכס ומכרות מלח, כדי למנוע תחרות עם האצולה 
הפולנית הבינונית והזעירה על אובייקטים כלכליים מכניסים אלה. 
ואילו ועד מדינת ליטא החליט מאוחר יותר במפורש לסייע ליהודים 
בחכירתם, והצהיר בגלוי שראוי לעשות כן משום שהדבר גורם שיד 
היהודים תהא על העליונה (ע״ע ועדי־הארצות). 

אפולוגטיקה יהודית. כיוון שנפרץ המעגל הסוגר של 
האחידות הקתולית, ולאחר שהדפוס אפשר ואף חייב הפצת דעות 
והשקפות, החלו יהודים לפנות להגנתם לא רק בתזכירים אל השלי¬ 
טים ואל ראשי הכנסיה, כי אם גם בחיבורים שנועדו לקהל הרחב. 
כך פנה מנשה בן ישראל אל הציבוריות של הכיתות הפרוטסטנטיות 
השונות בהולנד ובאנגליה. במשנתו האפולוגטית, חברו תועלת כל¬ 
כלית מהיהודים, תקוות משיחיות התלויות בתפוצתם עד לקצווי ארץ, 
ובשורות מהעולם החדש. ר׳ שמחה לוצטו (ע״ע) פנה ב 1638 אל 
הציבור הקתולי של ונציה במאמר שבו הצביע על התועלת הנודעת 
לעיר מסחרית בוונציה ממיעוט פעיל מבחינה מסחרית ופיננסית, 
שאין לו לא מוקד אחר לנאמנותו, ולא מקום מושב טוב יותר לפנות 
אליו, מאשר עיר זו שבגטו שלה הוא יושב. הוא הדגיש את צייתנות 


היהודים, את אחדותם ואת מוסריותם בחיי יום־יום. אפילו "עבירותיהם 
ופשעיהם יש בהם כמעט תמיד יותר מן השפל והמאוס משיש בהם 
מן האכזריות והרשע" (מאמר על יהודי ונציה, תרגום ד. לאטם, 
עיון י״א, עט׳ 106 ). 

ניצני הסובלנות הדתית. כבר הוזכר ר׳ יוסף בן יהושע 
הכהן שציפה לסובלנות שתרשה לכל אחד לחיות באמונתו כתוצאה 
ממלחמות הדת. בארצות השפלה הקלוויניסטיות התפתח יחס של 
סובלנות ואף של כבוד ליהודים ולדרך 
חייהם, הודות למגעים שלווים בחיי שכ¬ 
נות בין היהודים הספרדים בעלי התר¬ 
בות הגבוהה באמסטרדם ובערים אחרות 
של המדינה, לבין העירונים הקלוויניס¬ 
טים. יותר מזה השפיעו יחס הכבוד של 
הקלווניסטים לדין־תורה כמסגרת חיים, 

ונסיונותיהם להקים חברה נוצרית על 
יסודות דרכי השופטים והמלכים המתו¬ 
ארים במקרא, אם כי הדבר לא הביא 
למתן זכויות מדיניות ליהודים או לניסוח 
תאוריה של ממש לסובלנות כלפיהם. 

גרוטיוס (ע״ע) יצא נגד הרואים ב־ 

"ברית הישנה" את החוק הטבעי, אולם 
התנגדותו הובעה מתוך כבוד. בצרפת 
הדגיש ז׳אן בודן (ע״ע) כל כך את על¬ 
יונות האמונה היהודית שספק אם היה 
בלבו פנימה יהודי או נוצרי. מנהיגים 
רדיקליים של הרפורמציה כאנדריאס 
אוזיאנדר וולפגנג קאיפטו, דגלו ביחס 
טוב ליהודים, שללו את עלילת הדם והת¬ 
מידו בוויכוח עם יהודים מתוך יחס הוגן. 

אגשים רדיקליים עוד יותר, כסבסטיאן 
פראנק בגרמניה הגיעו. מתוך הספירטו־ 

אליזציה הקיצונית שלהם של התורה 
הנוצרית, ומתוך יחסם האנרכיסטי כמעט אל כל שלטון, למסקנה של 
התייחסות אישית לכל אדם, שהיתה נוחה אפילו לסבילת יהודים 
ומוסלמים. 

בהדרגה החל להתגבש רעיון הפרדת הכנסיה ממדינה, שעתיד 
היה להיות דרך המלך לסובלנות אפילו כלפי יהודים. הטיף לו רוג׳ר 
וילימז (ע״ע) ועוד יותר השפיע ג׳ון לוק (ע״ע) ב״מסה על הסוב¬ 
לנות". לדבריו אין משנים את אופי דתם של היהודים לטוב או 
לרע כשאוסרים עליהם להקים בתכ״ג. ג׳ון סלדן ויוהנס בוכסטורף 
(ע׳ ערכיהם) היו מחשובי המשפטנים שגילו עניין במשפט העברי 
כיסוד מהותי במערכת המשפטית האירופית. אף יוהן כריסטוף וגנזיל 
(ע״ע) הסכים לסובלנות מוגבלת ליהודים, אמנם לשם מטרות 
מיסיונריות. הכלכלן האנגלי וילים פטי גילה עניין רב במקצועות 
היהודים ובאפים, אך התנגד להם. התנגדות דומה, וביתר שאת, גילה 
הכלכלן יוהנס בכר בגרמניה. כללם של דברים, הרבה מן העולם הישן 
של יה״ב בהתייחסותו ליהודים נגוז והלך בשלהי המאה ה 17 . 

מפת ישובי היהודים בעולם היתה שונה בתכלית מזו 
שבסוף המאה ה 15 . ספרד ומושבותיה מעבר לים נעלמו מהאופק 
היהודי. וכך גם צרפת, ברובה המכריע. אלא שבאנגליה מ 1655 
בצבץ ועלה יישוב יהודי וקשריו עם הסביבה טובים ומשתפרים 
והולכים. היהודים בארצות השפלה הם כבר חלק אינטגרלי ומכובד 
בחיי הכלכלה שם, ובמידה מסוימת הם כבר חלק גם בחברה של הע¬ 
רים האלה, אם כי לא היתה להם דריסת רגל במבנה המדיני שלהן. 
יהודי פולניה—ליטא הם מבחינה כלכלית׳ ובמידה ניכרת אף מבחינה 
חברתית, חלק אינטגרלי ומכריע של המעמד העירוני במלכות זו, 





929 


עם ישראל: העת החדשה — עד להשלמת האמנציפציה 


930 


למרות גזירות ת״ח 16481 — 1660 . לקיסרות העות׳מאנית הביאו גולי 
ספרד חיים חדשים ומרץ חדש. עמדות חשובות בחיי הכלכלה והחברה 
היו בידי יהודים, אך הדעות הישנות על השפלתם המדינית והחב¬ 
רתית שלטו עוד, ועם תחילת שקיעתה של הקיסרות השפיעו דעות 
אלה יותר ויותר לדעה. בהשקפות היהודים ניכרה פקעת של מגמות, 
שהובילו דרך התעצמות הישן לביטולו ולפניה לחדש. 

העת החדשה — עד להשלמת האמנציפציה (המאה 
ה 18 — 1880 ). מספר תמורות בתורות המדיניות והחברתיות של 
החברה הנוצרית, וכמה שינויים במבנה החברתי של אירופה יצרו 
יחד תנאים מודרניים לקיום היהודי, אע״פ שלא נתכוונו בעצם לנגוע 
בשאלת היהודים. 

המדינה הריכוזית מימי הקרדינלים הגדולים של צרפת רישליה 
ומזרן היתד. בהדרגה לעובדה ברוב מדינות אירופה, ומהן נפוצה 
בעולם כולו. הריכוזיות היתר. גם לאידאל. מבנה היחסים החדש בין 
המדינה לתושביה הביא אתו תמורות רבות לטוב ולרע במעמד 
היהודים, להלכה ולמעשה. הקהילה היהודית, שהיתר. עד אז קורפו־ 
רציה בין שאר הקורפורציות שבמשטר הבלתי ריכוזי, הפכה כעת — 
כגילדות ובמעמדות הפאודליים — לחטא מדיני ולמחיצה הרסנית 
בין היחיד היהודי לבין המדינה. ברבות מהמדינות הריכוזיות נטו 
לראות בייחוד לשוני או תרבותי שריד של רוח הקורפורציה. הרבה 
מההתנגשויות בין המדינה ליהודים בעת החדשה, הרבה מאי- 
ההבנות בין היהודים לבין כמה מידידיהם הטובים ביותר, הן תוצאת 
הניגוד, שאין לבטלו בין הריכוזיות המוחלטת לבין רצונם המתמיד 
של היהודים לאוטונומיה ולקיום תרבותם הייחודית. מצד שני מת¬ 
נגדת הריכוזיות לריבוי מעמדות משפטיים לקבוצות שונות במדינה 
אחת. כשנתמזגה הריכוזיות, למן המחצית ה 2 של המאה ה 18 ׳ בהרבה 
תורות ובהרבה מדינות עם מגמות שוויוניות, נעשה השוויון המדיני 
של היהודים מסקנה וכורח של שיטת המדינה הריכוזית השוויונית. 

ביטול הקורפורציות היה גם לטובה ליהודים■ שכן משנעלמו, 
נעלמו גם סייגיהן ומסורת שנאתן ליהודים. הכוחות שלחמו בקור- 
פורציות התנגדו גם למוסר ולהגיון של הרוח הקורפורטיווית של 
יה״ב, ששנאה תחרות וחידוש. שבירת הקורפורציה פרצה את הסכר 
שעצר מאות בשנים בעד המרץ של היחידים; בדומה לשאר יחידים 
מוגבלים נהנו אף היהודים ממהפכה מוסרית זו. ידידי היהודים 
שלחמו בקורפורציות התקשו להבין למה לא יוותרו היהודים לזרם 
המביא להם תועלת כה רבה, ויוותרו על ייחודם ועל קהילותיהם 
הנפרדות. אלה שכרכו ריכוזיות בשוויוניות ראו את דרכם כדרך 
העתיד, שאין לה מחסום. במרכז אירופה ובמערבה (להוציא ארצות 
השפלה ואנגליה), שם היו מגמות אלה החזקות ביותר, נראה ייחודם 
של היהודים כעקשנות של קבוצה זעירה. מול הזרמים התרבותיים, 
המדיניים והמוסריים האדירים, שנעו יחד באותו כיוון, ולטובת 
היהודים מהרבה בחינות, נדמה היה שרק "אגשים המתייצבים מול 
מהלך ההיסטוריה" עשויים בטיפשותם להתנגד לשווא לדרך הת¬ 
פתחות זו למען סגוליותם הקטנונית. 

ההשכלה בראשיתה. במאה ה 18 עלתה המשנה הא־ 
היסטורית הגדולה של ההשכלה (ע״ע) האירופית. תרבות לאומית 
וייחוד דתי היו בעיניה רק ״טיח וצבע״ על גבי האדם הטבעי, ולעבר — 
אין לפיה כוח משלו. היא כפרה בכוחו של הבלתי־רציונלי. ההווה 
הוא החשוב. היחיד הוא המציאותי. אנשים כוולטר (ע״ע) לא סברו 
אמנם שעליהם לוותר על שפתם הלאומית או על ערכי החיים הבסי¬ 
סיים הצרפתיים או הגרמניים, ויותר משהיו אנטי־לאומיים היו אנטי- 
נוצריים. רבים מהם הפכו שונאי ישראל מתוך שראו ביהדות את 
מכורת הנצרות. להלכה היו אינדיווידואליסטים ביותר; אעפ״ב חי¬ 
פשו רבים מהם אחרי אילן יוחסין אחר לתלות בו את תרבותם, 
מאשר היהדות. מכאן במידה רבה אותו ״פלירט״ של אנשי המאה ה 18 
עם המזרח הרחוק ותרבותו, הנמשך בימינו, וכמעט מתוך אותם 


המניעים, ע״י טוינבי (ע״ע) ובית מדרשו, וגם הגוון האנטי יהודי 
להערצת אנשי ההשכלה את העבר היווני. רבים מהם, בייחוד מבין 
הדאיסטים, פנו לביקורת המקרא באותה שנאה כבושה עתיקה 
למסורת היהודית, שנתוסף לה העניין בהמטת קלון על הנצרות. 
בהשכלה, כבמגמת הריכוזיות ובמגמה שהתנגדה לקורפורציה, נפגשה 
החברה היהודית ביחס שהיה נוח ליהודי הבודד ועוין למסורות 
היהודיות ולליכוד החברתי היהודי. להלכה תבעה ההשכלה ויתור על 
הלאומיות מטעמים אינדיווידואליסטיים רציונליסטיים, למעשה נתבע 
היהודי לקבל על עצמו את התרבות ואורח החיים שבמקומו. התלב¬ 
טות זאת בין אינדיווידואליזם קיצוני להלכה לבין התבוללות לאומית 
למעשה, היתד, מסוף המאה ה 18 ואילך גם למקור כמה מההשגים 
הגדולים ביותר של יחידים יהודים, וגם לשורש כמה מר,טרגדיות 
האיומות ביותר של הוויות יחידים יהודיים בעת החדשה. 

השפעת האבסולוטיזם והמרקנטיליזם (ע״ע) ע ל 
מעמד היהודים. המרקנטיליסטים, שהעריכו את ריבד האוב־ 
לוסיה כנכס כשלעצמו למדינה, ושד,השיבו את המסחר ואת ריכוז 
המתכות היקרות בתחומיה מבחינה כלכלית וחברתית, פנו מאליהם 
להערכה חיובית של העיסוקים היהודיים, ומובן שראו כמזיק כל 
גירוש של קבוצת אוכלוסים מועילה זו. השליטים האבסולוטיסטים 
— ויותר מאוחר במאה ה 18 השליטים של שיטת "האבסולוטיזם 
הנאור״ — הלכו עפ״ר בדרך זו בתחום הכלכלה, ואילו מבחינת 
ההשקפות המדיניות לא מעטה השנאה ליהודים ולא פחת הבוז 
אליהם. צירוף זה של חדשנות כלכלית ושמרנות מדינית ביחס 
ליהודים, ניכר בעיקר בארצות אירופה המערבית והמרכזית, שבהן 
היו היהודים מעטים ביחס. לפיכך השתדלו שיהיו במדינה יהודים 
"מועילים" רבים ככל האפשר: כלומר עשירים העשויים לסייע בהת¬ 
פתחות התעשייתית והמסחרית של הארץ. את היהודים חייבו בתש¬ 
לומים רבים ככל האפשר לאוצר המלכות, ובתחום זה הגיעו לכלל 
המצאות מעניינות: יהודי פרוסיה חויבו לקנות כמות מסוימת של 
כלי חרסינה בעת חתונותיהם, כדי לקדם התפתחותה של תעשיה זו. 
עם זאת היה השליט האבסולוטיסטי שקוד להבטיח שהאוכלוסיה 
היהודית לא תגדל חלילה בשל ההזדמנויות הכלכליות המזומנות 
למען המדינה ליהודי המועיל. הוטלה חובת רישום והוטל פיקוח על 
חתונות. ליהודי חסות (ע״ע) ניתן להוריש את זכויותיהם רק לאחד 
מילדיהם. האחרים נאלצו לבקש פדיווילגיה חדשה שניתנה להם — 
אם נחשבו מועילים בזכות עצמם — אחרי תשלום נאות. אחרת, ירדו 
למדרגת המון היהודים חסרי הזכויות, שאימת הגירוש ריחפה עליהם 
תמיד ושנאלצו כרגיל לשלם יום־יום עבור ישיבתם במלכות. בתקנות 
פרוסיה ליהודים מ 1750 מצוי פירוט שיטתי לביצוע העקרונות הללו. 

מצב זה החיש את התפוררות החברה היהודית. בעל הזכויות 
הלך והתעשר ונעדר הזכויות הלך והתדלדל. "המועיל" פיתח עסקים 
בקנה מידה גדול באישור המלכות, וה״בלתי מועיל" התקיים כמשרתו 
וכפקידו של "המועיל", או שהתפרנס בדוחק וללא בטחון כרוכל או 
כמלווה בכספים על משכונות בסיגנון יה״ב. מצב זה נעשה קובע 
את חיי היהודים בהרבה נסיכויות׳ בייחוד בגרמניה, והעמיד בפניהם 
את ההתעשרות ואת היזמה הכלכלית כדרך היחידה להטבת מעמדם, 
וכאמצעי היחיד להתקבל באיזו צורה שהיא ע״י החברה הנוצרית 
והמדינה. דלות והעדר יזמה גררו כמעט אוטומטית שלילת זכויות 
וניכור מצד הסביבה השלטת. מתוך נקודת המוצא של המערכת 
הכלכלית־החברתית הקודמת של יהודי החצר, הוביל צירוף זה של 
פתיון והענשה לגיוון ללא תקדים בפעילות הכלכלית היהודית, 
במיוחד בקרב השכבות העליונות, בד בבד עם פיצול ללא תקדים 
מבחינה חברתית ותרבותית. זאת אף זאת, רוב הקהילות שהושפעו 
עי״כ נעדרו רצף של מסורת כתוצאה מהגירושים המרובים בקיסרות 
הגרמנית מהמאה ה 16 ואילך. ההתפוררות התקדמה והלכה מאין 
עצמה תרבותית שתעצור בעדה. עליית טיפוס המנהיגות הקהילתית 



931 


ע: ישראל: העת החדשה — עד להשלמה האמנציפציה 


932 


של ה״לנדסיודנשאפטך גרמה להתעצמות השפעת יהודי החצר 
והעשירים בתוך החברה היהודית ובה במידה גדלה ההתרחקות בינם 
לבין אחיהם העניים. ואילו בארצות השפלה ובין דרומה של צרפת 
(בורדו׳ נאנט) לבין היישוב היהודי הצפוף שבאלזס־לותריגגיה (מץ) 
העמיק והלך קו אחר של הפרדה — המרחק שבין היהודי הספרדי 
העשיר יותר, שהיה גם מעורב יותר בתרבות החברה המארחת, לבין 
היהודי האשכנזי הפחות מצליח והמעורה פחות בתרבות הסביבה. 
דינמיקה מפצלת זו היא הרקע של מגמות ההתבוללות של יהודים 
רבים וכן של המתחים והמחלוקות בחברה היהודית באותן הארצות, 
מסוף המאה ה 18 ואילך. 

האבסולוטיזם הנאור ו״תיקונם של היהודים". 
מגמות השליטים הנאורים והאבסולוטיזם במחצית ה 2 של המאה 
ה 18 ודעת הקהל בחוגים שתמכו במדיניותם׳ הוסיפו יסוד חדש 
ליחס הקודם ליהודים של הצירוף אב 10 לוטיזם־מרקנטיליזם. הוכרז 
על רצון ב״תיקון היהודים" גם כדי שיהיו פחות "מזיקים" לחברה 
הכללית, וגם כדי להכינם בהדרגה להיות ראויים ליתר זכויות 
ולתנאים טובים יותר, שיוענקו להם בשעה שיוכיחו את עצמם. צו 
הסובלנות של הקיסר יוזף ח (ע״ע) ב 1782 הוא הנסיון השיטתי 
ביותר לביצוע מדיניות זאת. הוא המשיך אמנם בגזירה לשמור על 
מספר נמוך של יהודים, אולם העניק להם הנחות־מה בתחום הפעילות 
הכלכלית, עם זאת התקין מערכת שלמה של אמצעים המכוונים 
ל״חינוכם" ול״תרבותם" ע״י התבוללותם הלשונית והתרבותית וע״י 
צמצום עיסוקיהם ה״בלתי פרודוקטיוויים" המסרתיים. 

הטיעון למען סובלנות מפורשת. חוגים אחדים של 
אנשי רוח ושל אנשי הכמורה הסקטריאנית פיתחו, מן המאה ה 16 
ועד למאה. ה 18 , ביתר פרץ ובהרבה יותר עקביות, את השאיפה 
לסובלנות של ממש ולתמורה בהערכת היהודי ובקביעת מעמדו. 
חוגים אלה אף נשמעו לטענות האפולוגטים היהודים. טיפוסי ושיטתי 
ביותר ביניהם היה האנגלי ג/ טולנד (ע״ע). בחיבורו הוא הסתמך 
במפורש על חיבורו של שמחה לוצאטו (ר׳ לעיל, עט׳ 927/8 ). הוא 
השתמש בנימוקים מרקנטליסטייס לטובת היהודים, ודיבר באירוניה 
רבה נגד ההירארכיה הנוצרית המתנגדת להם. ברוח "תיקון היהודים" 
הוא מבטיח שהם יהיו לפרודוקטיוויים לאחר שיזכו לזכויות. גם 
הוא אינו מוכן לראות יהודי כפקיד של המדינה, אך הוא מוכן לתת 
להם משרות בעיריות ובבורסה. הוא שיבח לא רק את השגם 
הכלכלי: "יש להם כ״כ אקדמיות מרובות בפולניה שבהן הם לומדים 
את החוקים האזרחיים והקנוניים של אומתם... אעפ״כ הם לעתים 
קרובות חשופים... לאסונות שקשה להעלותם במחשבה". תורתם 
ולימודם של היהודים הם אפוא בעיניו גורם חיובי, בניגוד לרבים 
מידידי היהודים במאה ה 19 . טולנד ייצג בגישתו זו את היחס 
חדתי החיובי של הכיתות הנוצריות הקטנות באירופה המערבית 
אל היהודים ואל היהדות, יחם שאין מעריכים אותו דיו בתמונת 
התמורה במעמד היהודים! במכתב לידיד הוא כתב בלשון חדשנית, 
כמעט נבואית, על האפשרויות הגלומות ביהודים. "אם יגיעו אי פעם 
לכלל התיישבות מחדש בפלשתינה... דבר שכלל ועיקר אין לראותו 
כבלתי אפשרי, אזי יהיו, הודות לחוקה המצוינת שלהם, מרובים 
יותר באוכלוסים, עשירים יותר וחזקים יותר מכל אומה אחרת 
בעולם. חייתי רוצה שתשקול בדעתך האם אין זה גם מחובת 
הנוצרים וגם מעניינם לסייע להם להשיג מחדש את ארצם" (נספח 
א׳ ל 5 ג 1 ת 6 זג 32 א). הערכה זו של העבר היהודי כערובה לעתיד 
ציינה את הנוטים לסובלנות בארצות הפרוטסטנטיות בצפון מערב 
אירופה. בגרמניה נשמע הטיעון למען היהודים בד״כ לפי הקודם 
העיקריים של הלך המחשבה של ההשכלה מזה ושל "תיקון היהודים" 
מזח. הדוברים העיקריים היו דום ולסינג שהושפעו ממשה מנדלסזון, 
(ע׳ ערכיהם). דום טען ל״תיקון היהודים" במגמה מפורשת להגיע 
להטבת תנאי חייהם. לסינג תבע להתייחם אליהם כשווים מבחינה 


אנושית, על יסוד תפיסות דאיסטיות ומושגים של ההשכלה אודות 
הלאומיות והאנושיות. שניהם לא התכוונו להגן על קיומו של הייחוד 
היהודי אלא הטיפו לזכותו של היחיד ליחס אנושי, למרות דתו 
והופעתו החיצונית. 

דמותו וחייו של מ נ ד ל ס ז ו ן מעלים דגם ישן־חדש של המפגש 
היהודי עם החברה הסובבת, שהיה בלתי שכיח בגרמניה. כחכם 
בשירותו של יהודי עשיר היה מעמדו דומה ביותר למעמד החכמים 
בשירות החצרנים היהודיים בספרד של יה״ב. אלא שבחברה הנוצ¬ 
רית נפגש מנדלסזון עם אינטלקטואלים כאינטלקטואל, ועם אנשי 
ההשכלה כמורה ומנהיג בפילוסופיה שלה. דמותו העלתה על הדעת 
לא את התועלת החמרית של היהודי כי אם את האפשרות של 
תועלתו התרבותית. כשהגן על הפרדת הדת והמדינה, בהגדירו את 
התורה כחוקה החברתית או כחוק הלאומי היהודי, הוא הציג הת¬ 
ייחסות יהודית אל ההשכלה. כמה משפחות בחוגו היו יותר רדיקליות 
ממנו במאמציהן להגיע לכלל התבוללות למעשה, ומהן שבזו לאמונת 
היהודים ולתרבותם. הנכונות שגילו נוצרים מהמעמד הגבוה ובעלי 
רמה תרבותית גבוהה לפגוש יהודים בודדים כשווים להם, מצד אחד, 
והסירוב של המדינה האבסולוטיסטית הנאורה לתת זכויות של ממש 
אפילו ליהודים "נאורים" מצד שני, יצרו פתיון חברתי ולחץ פסיכו¬ 
לוגי לעזיבת היהדות. זו ראשית הנהיה להמרה כ "כרטיס כניסה 
אל החברה הנוצרית״, שהביאה בסוף המאה ה 18 ובמשך המאה ה 19 
להשתמדותם של יותר מ 200,000 יהודי אירופה. וע״ע השכלה, עמ ׳ 
533 — 561 . 

שוויוניות ואמנציפציה בארצות -ה ברי ת. המו¬ 
שבות האנגליות באמריקה הצפונית היו חלוצות של גישה שונה 
בתכלית לגבי היהודים. אליהן לא הועברה טומאת המסורת של 
דיכוי והשפלה. רבים מבני הכיתות שהתיישבו בהן החשיבו את 
הדגם של "הרפובליקה של משה" לשם בניין חברתם שלהם. כך באה 
האמנציפציה של היהודים ביבשת החדשה כחלק אינטגרלי של 
עצמאות המדינות האמריקניות וחירותן. למרות ההגבלות החלקיות 
שהיו כלולות קודם בחוקות המושבות, נתקבל במדינות החדשות 
שוויון בני האדם מכל הדתות גם כעיקרון וגם כעובדה. כך הוגשמו 
רעיונותיו של מייסד רוד איילנד, רוג׳ר וילימז. קצת הפליה חבר¬ 
תית ואי-אילו פגיעות חוקיות שעדיין נשארו סולקו מהר בסוף המאה 
ה 18 ובראשית המאה ה 19 . שנת 1776 ראויה אפוא לציון לא רק 
בתולדות אה״ב כי אם גם בתולדות ישראל כשנת האמנציפציה 
הראשונה ליהודים כחלק של מדיניות כללית. 

המהפכה הצרפתית. לאחר המהפכה האמריקנית היו מו¬ 
כנים בעלי נטיות מהפכניות באירופה לראות את שוויון היהודים 
כאבן בוחן להשלטת השוויוניות הלכה למעשה בחיים החברתיים 
והמדיניים. אעפ״כ לא העניקה המהפכה הצרפתית מראשיתה, וכדבר 
המובן מאליו, שוויון זכויות ליהודים. למרות הכנת הדעות ע״י כתביו 
של ז׳. בנז׳ (ע״ע) ולמרות ההטפה המפורשת בחיבוריו של האב 
א. גרגואיר (ע״ע) עדיין היתה העוינות של דעת הקהל חזקה מאוד 
בצרפת. בשנים 1789 — 1791 מילאה העובדה, שרבים בצרפת היו 
מוכנים לזכות את היהודים הספרדיים "הטובים", מהדרום, בשוויון 
זכויות — ואכן, הם זכו בכך ראשונה — תפקיד חשוב בוויכוחים 
הארוכים והמסובכים, ובתחיקה שנבעה מהם בשאלת שוויון היהודים, 
אולם קשה היה להם לתת זכויות דומות ליהודים "חסרי התרבות", 
של אלזם ולותרינגיה. האמנציפציה נתקלה כאן בעובדה שהעיקרון 
השורוני תלד בדעת הקהל׳ רש שזו מוכנה להיות שוויונית כלפי 
הכל פרט ליהודים. זו עתידה היתד, להישנות במקומות שונים. האמנ¬ 
ציפציה המלאה ניתנה לבסוף ב 1791 ע״י רובספיר (ע״ע) וחסידיו 
כעניין המתחייב מהגיון המהפכה. הגיון זה אף תבע שהאמנציפציה 
תינתן ליהודים כיחידים בלבד, היינו רק לאלה שיסכימו להתבולל. 
ליהודים כבני אומה לעצמה לא היה אף רובספיר מוכן לתת זכרות. 



933 


ע: ישראל: העת החדשה — עד להשלמה האמנציפציה 


934 


נפוליון (ע״ע) בונפרטה ראה עצמו מצד אחד נושא מגמות 
המהפכה המנצחת; צבאותיו הביאו על חוד כידוניהם את השוויון 
ליהודים, במקומות שכבשו. מצד שני, הוא חש באחדות ההיסטורית 
של היהודים ובאפים המיוחד, ולא חיבב ביותר את עצמאותם מבחי¬ 
נות אלה. כן היה רגיש לעובדה, שהיהודים — בהצטרפם למגמות 
הכלליות דאז בחברה ובמדינה — לא הרפו מההלוואה בריבית 
ונהרו אל פאריס הבירה. הוא ניסה, לחדש׳ כביכול, את הסנהדרין 
(ע״ע), אף תבע וקיבל ממנה החלטות, שנטו במידה רבה לעבר 
ההתבוללות ולצד המשמעת המוחלטת למרות הקיסרית. במקביל 
הכין חוקים שצמצמו עקרונית וגם למעשה את שוויון היהודים. הוא 
תבע מהם את מלוא המסקנות המתחייבות מן האמנציפציה, תוך 
ששלל מהם חלק ניכר מהזכויות שהעניקה להם. אף לכך נמצאו 
לימים מחקים רבים. 

באנגליה הלך ונמשך המאבק לשוויון היהודים, באווירה שקטה 
יחסית, גם לאחר נפילתו של נפוליון. בארצות השפלה השאירו את 
שוויון היהודים, ועליו שמרה גם בלגיה כשפרשה ב 1830 . לעג 
ההיסטוריה הוא שפקודותיו של נפוליון, המצמצמות את שוויון 
היהודים בטלו כשמשטר הבורבונים׳ שחזרו לצרפת, סירב לחדשם. 
ב 1818 ; ומצב היהודים בצרפת המשיך להשתפר. ב 1831 החלה 
המדינה לשלם משכורות לרבנים. ב 1846 הצליח כרמיה (ע״ע) לה¬ 
שיג את ביטול האפליות המשפטיות האחרונות, וב 1870 השיג את 
השוויון למען יהודי אלז׳יריה. 

ה ר א ק צ י ה הרומנטית בגרמניה. בגרמניה הקנתה ההת¬ 
נגדות הרומנטית לרציונליזם המהפכני תוקף מחודש, ובמונחים מו¬ 
דרניים, לערכיות של ההנחות הנוצריות הישנות המתנגדות לשוויון 
היהודים. קונגרס וינה סירב לאשר ליהודים זכויות שזכו להן תחת 
הכיבוש הנפוליוני. דעת הקהל הגיבה בדרך עוינת עוד יותר. פילו¬ 
סופים מכובדים דנו בכך שאי אפשר ליהודים להיות אזרחים במדינה 
גרמנית היסטורית, ואילו פובליציסטים המוניים, כהרטוויג הונדט־ 
רדובסקי קראו לגירוש היהודים, השמיצו את אפים ורמזו שהריגתם 
אינה אלא עבירה קלה. פרעות ״הפ-הם* (ע״ע) ב 1819 היו ביטוי 
אלים של הלך־רוח ראקציוני זה. מול שוויץ היהודים בחברה הגר¬ 
מנית ניצב המשפט הקדום העממי העמוק נגדם. אף הפילוג בין 
תומכי היהודים לאלה שתבעו כבמאה ה 18 את התבוללותם ו״תיקון 
אפים" כתנאי קודם לשוויון העתיד, ובין אלה שראו את האמנציפציה 
כתנאי קודם להשגת ההתבוללות ו״תיקון האופי" המיוחלים פעל 
בין כך ובין כך להחלשת התביעה לשוויון. 

אפייני לגרמניה המודרנית היה יחס הרדיקלים שלה ל״שאלת 
היהודים". ל. פויארבך (ע״ע) ותלמידיו המשיכו את קו המשטמה 
ליהודים של המאה ה 18 בשל דתם והבליהם, ברונו באואר(ע״ע) תבע 
את התנצרותם כתנאי להתקבלותם בחברה. מרכס (ע״ע) ראה את 
היהדות כמרושעת ואת הממון כאל היהודים. לדעתו ייתכן שהיהודים 
יהיו שווי זכויות מבחינה משפטית בלא לוותר על יישותם, מכיוון 
שהחברה הקפיטליסטית "מתייהדת" והולכת, ואילו לאמנציפציה 
חברתית יזכו רק בחברה המהפכנית שבה לא יהיו לא יהדות ולא 
נצרות, והנטיה ההיסטורית של "התייהדות קפיטליסטית" תיעצר 
ותיבטל. עד לאותה עת ראה מרכס כאכסיומטי שתורת היהודים בזה 
לתאוריה, לאמנות׳ להיסטוריה ולאדם כמטרה לעצמו: "האמנציפציה 
החברתית של היהודי משמעה האמנציפציה של החברה מן היהדות". 

האמנציפציה בגרמניה ובאנגליה. במדינות הגר¬ 
מניות השיגו היהודים שוויון כתוצאה ממעשים תחיקתיים שונים, 
במרוצת רובה של המאה ה 19 (ע״ע בוריה! פרוסיה), ואילו החברה 
הגרמנית, בייחוד בשכבותיה העליונות, המשיכה לסרב לקבל את 
היהודים במשך אותה תקופה. באנגליה הושלמה האמנציפציה של 
היהודים במאבק לביטול הנוסחאות הנוצריות בשבועות, שחויבו 
להישבע חברי פרלמנט ונושאי משרות שונות עם כניסתם לתפקידם. 


דעת הקהל הרדיקלית באנגליה נטתה הרבה יותר למתן שוויון דתי 
מלא מאשר בצרפת. ריצ׳ארד פריס (ע״ע) אף ביקר את "הצהרת 
זכויות האדם והאזרח" הצרפתית בשל העדר שלמות בנדון זה. 
כשנאם ההיסטוריון מקולי (ע״ע) ב 1833 לטובת החוק לביטול 
הפלית היהודים, לא התבסס רק על עקרונות מופשטים ויתרונות 
חמריים, אלא נשען במידה רבה על טיעון היסטורי, הדומה בעקרו¬ 
נותיו לטיעונו של טולנד. הוא לא תבע שהיהודים יוותרו על אמונת 
המשיח שלהם, שאותה ראה שווה לאמונה הנוצרית המילנרית בבי¬ 
אתו השניה של ישו. כשב 1858 ניתן לבסוף לנתן רוטשילד (ע״ע) 
לשבת בפרלמנט האנגלי כיהודי מאמין׳ נסתיים המאבק לשוויון 
זכויות היהודים באנגליה בהשפעת העקרונות שנוסחו זמן רב קודם 
ע״י הכוחות והאידאלים של בני הכיתות הנוצריות בארץ זו, ומתוך 
הנחות המתייחסות בכבוד לעבר היהודי ולזהות היהודית. מכאן גם 
היציבות היחסית של שוויון זה באנגליה ובמושבותיה לשעבר עד 
לימינו. 

חלוקות פולניה והשפעתן. רק יהודים מעטים ביחס 
הושפעו מהתמורות בחייהם, בתרבותם ובמעמדם באירופה המרכזית 
והמערבית. התהליכים הכלכליים והתרבותיים שפעלו בחברה הכללית 
ושהשפיעו על היהודים וגורלם, וחדירת היהודים מכוח האינטרסים 
והשאיפות של החברות המארחות אותם לתפקידים חברתיים וכל¬ 
כליים שונים, חלו על ציבור יהודי דל תרבות מקורית באורח יחסי 
ומפוצל מתוכו. ואילו התמורות באירופה המזרחית גרמו לרעידות 
אדמה מדיניות וחברתיות, שהשפיעו על המוני יהודים מושרשים 
בתרבותם ובעלי כוח יצירה רוחנית גדולה. התמורות הביאו כאן 
בסופו של דבר להתפתחות מערכות חדשות וכלים חדשים לזהות 
היהודית, לחברתה ולתרבותה. חלוקות פולניה—ליטא ( 1772 , 1793 , 
1795 ) בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה, קרעו את הריכוז הגדול ביותר 
של יהודים באירופה לגזרים. קווי תחבורה ותקשורת ישנים נותקו, 
ויחסים ישנים ומבוססים בין קהילות ואזורים פסקו. התסיסה המדי¬ 
נית והרוחנית בחברה הפולנית לפני החלוקות ובשעתן, המרד של 
קושצ׳וסק( נגדן וכשלונו, העלו בין היתר גם את שאלת היהודים 
בפולניה. שעה ש פולניה—ליטא גססה עלתה חשיבותו הפוליטית 
של המעמד העירוני הנוצרי, וזה פעל לרעת היהודים. מצד שני 
השפיעו חשיבותם הכלכלית המכרעת של היהודים בערים ובעי- 
סוקים העירוניים, והעקרונות השוויוניים שחדרו מהמערב, לטובת 
היהודים. בחוגים שונים בין היהודים וגם בין הפולנים החלו לדון 
כיצד להשיג את "תיקון" היהודים ואת "הפרודוקטיוויזציה" שלהם. 
באיזור זה, שבו היו היהודים חוט השדרה של המסחר והמלאכה, 
התגלתה המלאכותיות והנוקשות של הצימוד בין מגמות ההתבוללות 
והתביעה לפרודוקטיוויזציה כלכלית. מנקודת ראותה של החברה 
הפולנית, או של כל חברה אחרת, השאלה הנכונה מבחינה כלכלית 
וחברתית היתה כמה סוחרים ובעלי־מלאכה ישנם או צריכים להיות 
בחברה זו. ואילו השאלה שהוצגה היתה, כמה יהודים יש במסחר 
ובמלאכה, ובמה מהם "מיותרים" שם ויהיו "מועילים יותר" בחקלאות 
או במלאכות שאין בהן כעת יהודים. מבחינה מדינית דנו ביהודים 
כיחידים, מבחינה כלכלית התייחסו אליהם כאל ציבור לעצמו. אותה 
שעה נידונו תוצאות הדיונים האלה להיות עיוניות בלבד. מעמד 
המוני היהודים בשטחי פולניה—ליטא לשעבר עתיד היה להיקבע 
מכאן ואילך ע״י מסורות זרות לגמרי ליהודים וליחס אליהם קודם 
לכן באותם שטחים. 

ההכללה ברוסיה הצארית. רוסיה קיבלה, בשטחים שטי¬ 
פחה מפולניה—ליטא, את הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית 
במלכות המחולקת, ואילו בשטחיה ההיסטוריים לא היו יהודים גלדים 
מאז המאה ה 15 , מאז הטילה תנועת המתיהדים (ע״ע) פחד עד שנאסר 
על יהודים לגור שם. כל מקום שבאו אליו צבאות רוסיה עד ל 1772 
היו מטביעים את היהודים בנהר, או הורגים אותם בדרכים אחרות. 



935 ע: ישראל: העת החדשה ■ 

בעולם שלפני היטלר אי־אפשר היה להעלות על הדעת רצח המוני 
היהודים שבאו תחת יד רוסיה למן 1772 . פרוסיה ואוסטריה, שקיבלו 
אף הן הרבה יהודים, נהגו, כאמור, בשיטה המרקנטיליסטית האבסו־ 
לוטיסטית של אפליה בין סוגי יהודים ושל צמצום מספרם. עתה 
ניצבו בפני המוני יהודים, רובם עניים ו״בלתי מועילים" לפי מושגי 
שיטתם שהתרבותם אינה ניתנת לפיקוח. 

יקטרינה 11 (ע״ע) נטתה תחילה לראות את היהודים שווים 
לשאר אוכלוסי הערים באזורים שסיפחה, ואף העניקה להם זכות 
בחירה לעיריות. הקשיים נתגלו מיד. לעירונים ברוסיה אסור היה 
להתיישב בכפרים, ואילו בשטחים החדשים גרו יהודים רבים. 
האצולה הפולנית, שנושלה מעמדותיה המדיניות, נטתה כעת לתפוס 
את מקום היהודים בכלכלה הכפרית. השלטון הרוסי חש שלא בנוח 
כאשר נשען מבחינה חברתית על האצולה הפולנית הקתולית, ואילו 
מן הבחינות הדתית והלאומית ראה חובה לעצמו לקדם את האינטר¬ 
סים של האוכלוסיה הכפרית הפראבוסלווית שבבילורוסיה ובאוקר¬ 
אינה המערבית. יתר על כן, החלה חדירת סוחרים יהודים לתחומי 
רוסיה, ממזרח לאזורים שסופחו מפולניה—ליטא, והסוחרים המקו¬ 
מיים חשו בתחרות שלא הורגלו לה, של יסוד בזוי ומסוכן בהשקפתם. 
השלטון חיפש שיטות לטיפול בבעיות שצצו מההוויה הבלתי מוכרת. 

אלכסנדר 1 (ע״ע) הקים ועדה מיוחדת, אלא שזו לא הביאה 
בפניו חוות־דעת אחידה: היו שרצו להעניק תחילה זכויות ליהודים, 
כדי לשפרם ו״לעשותם בלתי מזיקים", ואילו אחרים סברו שיש 
"לעשותם בלתי מזיקים" ולשפרם, בטרם יתנו להם זכויות חדשות. 
חוקת היהודים מ 1804 , התבססה על ההשקפה השניה. כוונתה העי¬ 
קרית למנוע את היהודים מלהזיק לאיכרים, שלא יוכלו לפתותם 
לקנות משקאות חריפים, ושלא יוכלו להרע להם בדרכים אחרות. 
היהודים נצטוו לצאת מכל הכפרים תוך 4 שנים. מכוח מגמה זו אף 
הגיעה רוסיה הצארית להמצאה היחידה במינה של תחימת קו גבול 
משני בתוכה, מזרחה לקו הגבול של המדינה כולה, שמזדהה לו לא 
הורשו יהודים לגור. באיזור המותר ליהודים נכללו כל השטחים 
שסופחו מפולניה, אף נוספו להם אזורים אחדים שהיו זקוקים להת¬ 
יישבות בדרום מזרח המדינה. זו ראשיתו של "תחום המושב" ברוסיה 
הצארית (תהליך קביעת הגבול המזרחי שלו, והאזורים שבתוך 
התחום, נמשך עד לשנות ה 30 של המאה ה 19 ) והוא נשאר בתקפו 
עד למהפכת 1917 . תחום המושב צמצם את היהודים מכמה בחינות. 
שטחים גדולים נסגרו בפניהם, ואילו בתוך התחום הם גורשו מהכפ¬ 
רים לעיירות ולערים, הגירוש לא ניתן לביצוע בקלות שכן מילאו 
היהודים תפקיד חשוב בכלכלת הכפר. במשך רוב המאה ה 19 פרסם 
השלטון הצארי הרבה צווים וצווים־שכגגד בנדון זה. מרידות הפולנים 
( 1830 , 1863 ) דלדלו את האצולה הפולנית ורבים אחרים עזבו את 
הארץ, והדבר פגע הרבה בכלכלה היהודית בכפרים, שכן נתערערה 
במידה רבה מערכת הכלכלה של אחוזות האצילים, שבה פעלו היהר 
דים. בשנות ה 40 של המאה ה 19 ניסו יהודים להמשיך בעסקי מכירת 
משקאות חריפים, ע״י חכירת המונופולין על הוודקה מהממשלה, 
ואילו משנות ה 60 החלו לעזוב אף ענף זה, שריד הכלכלה הכפרית 
שלהם. וע״ע אמנציפציה. 

ההתפתחויות הכלכליות והחברתיות באירופה 
המערבית והמרכזית לאחר האמנציפציה. באזורים 
אלה הלכה השכבה העליונה של היהודים והתעשרה, לאחר האמנ¬ 
ציפציה או אמנציפציה למחצה. הבנק של הרוטשילדים נעשה בעש¬ 
רות השנים הראשונות של המאה ה 19 לשליט בשוק ההלוואות 
הבין־לאומיות ועסקי המטבעות באירופה. בצרפת עסקו האחים פרד 
אף הם בבנקאות בין־לאומית, אם כי בקנה מידה קטן יותר. גרשון 
פון בליכרדר (ע״ע) לא זו בלבד שהיה אחד מגדולי הבנקאים ברבע 
ה 3 של המאה ה 19 אלא היה גם יועצו הפיננסי של ביסמרק (ע״ע). 
בנקים יהודיים אלה מימנו גם סלילת מס״ב; מכך התעשר הבארון 


עד להשלמה האמנציפציה 936 

מורים דה הירש (ע״ע). בשנות ה 80 של המאה ה 19 החלה חשיבותם 
של בנקים בין־לאומיים גדולים אלה ומתחריהם לרדת, שכן החלו 
בנקים לאומיים ארציים, ובנקים של חברות מניות, לתפוס את מקומם 
בפיננסים בארצות רבות. יש הסבורים שתקופת השלום היחסי 
באירופה מקבילה לתקופת הגדולה של הבנקים הבין־לאומיים היהו¬ 
דיים האלה, שכן היה להם עניין במניעת מלחמות בין הארצות 
שבכולן פעלו. לעומת זאת פעלו הבנקים של מניות, והחברות שהרסו 
השפעת בנקאים אלה, בשירות העמים והמלכויות שבמסגרתם קמו 
ולא היה להם אותו עניין מובהק בשלום הבין־לאומי. רבים מהבנקאים 
היהודיים האלה, וכן הקבלנים הגדולים והסוחרים המצליחים קיבלו 
תארי אצולה מהשליטים וכך התרחקו עוד יותר מהיהודים הפשוטים, 

באירופה המערבית והמרכזית החלו היהודים לחדור אף למק¬ 
צועות החפשיים. בתחום המשפטנות הם היו חדשים רק במובן זה׳ 
שעד לאמנציפציה לא השתתפו היהודים במשפטנות הכללית של 
המלכויות, אך הם הביאו אתם למקצוע את המסורת הרציפה של 
דיון משפטני יהודי, ושל משפטנות יהודית למעשה, בתחום ההלכה. 
שאר המקצועות החפשיים היו להם חדשים ביחס. הם נכנסו מהר 
לכל ענפי העתונות. שתי סוכנויות החדשות הגדולות של אירופה — 
של רויטר באנגליה ושל וולף בגרמניה — נוסדו ונוהלו ע״י יהודים. 
טרם ניתן ליהודים להיות פרופסורים באוניברסיטאות, אך רבים 
תפסו דרגות נמוכות יותר בעולם האקדמי. יהודים מומרים רבים 
החלו לתרום לספרות, כהינריך חינה ולודויג ברנה (ע׳ ערכיהם). 
במדיניות ובמחשבה החברתית התבלטו בנימין דישראלי, יוליוס 
שטאל, וקרל מרכס (ע׳ ערכיהם). יהודים גלויים שהתבלטו במדיניות 
היו ליוגל נתן רוטשילד ודוד סלומוגז באנגליה, אדולף כרמיה 
בצרפת וגבריאל ריסר בגרמניה (ע׳ ערכיהם). יהודים היו פעילים 
במנהיגות של תנועות מהפכניות, כהרמן ילינק ואדולף פישהוף 
במהפכת 1848 באוסטריה. אינטלקטואלים יהודים רבים היו פעילים 
במהפכה של אותה שנה בגרמניה. פרדיננד לסאל ומשה הס התבלטו 
בקרב המנהיגות הסוציאליסטית. יהודיות רבות בנות החוגים העל¬ 
יונים נתפרסמו בסאלונים שלהן ובאורח חייהן הנאה והחפשי. לימים 
נתפרסם אורח־החיים היהודי הפטריצי, שבערי אירופה המרכזית 
והמערבית. ואילו בין יהודי בוואריה, אלזס-לורן, ומעל לכל בין 
המהגרים אל מרכזי גרמניה ואוסטריה ממחוזותיהן המזרחיים, נמצאו 
סוחרים זעירים ורוכלים, סוחרי סוסים ובקר, מלווים בקנה מידה 
קטן ואף בעלי־מלאכה. 

קווי היסוד בהגירת היהודים למן סוף המאה ה־ 

18 . תנועת היהודים באירופה שינתה כיוונה למן סוף המאה ה 18 — 
ואולי אף מעט קודם — ונמשכה בכיוונה החדש עד לשנות ה 90 
של המאה ה 19 . באותו פרק זמן התנועה היא בעיקר מערבה, ובד״כ 
בתוך גבולות המדינות. ברוסיה הם נעים עדיין מזרחה — מהחלקים 
המיושבים בצפיפות של ליטא ובילורוסיה לאזורים הדלים ביותר 
באוכלוסים באוקראינה; ואילו בגרמניה הם נעים ממחוזות פוזנן, 
שנלקחו מפולניה, למרכז המלכות ולמערבה, וסותמים בכך פרצות 
שנפרצו בקהילות ע״י ההשתמדות של השכבה העליונה. באוסטריה 
ההגירה היתה מגליציה לאזורי וינה והונגריה, ובצרפת מאלזם־לורן 
למרכז הארץ ולמערבה. יהודים מבוואריה, ואף מאזורים אחרים של 
גרמניה, היגרו לאה״ב, וקצתם לאנגליה, בייחוד עד לאיחוד גרמניה 
ב 1870 . מהגרים אלה, פרט לרוסיה, נפגשו במקומותיהם החדשים 
בתופעות ובתוצאות של המהפכה התעשייתית והמסחרית באירופה. 
המהגרים אף ספגו בהדרגה רובד אחרי רובד את מגמות ההסתגלות 
התרבותית וההתבוללות החברתית, שפעלו בין ותיקי הקהילות במ¬ 
קומות ההם. בראש תהליך זה עמדו קהילות הספרדים שבאנגליה 
ובארצות הברית, ובניהן נחשבו לפסגת החברה היהודית שם. 

ה " ש ט ט ל " של אירופה המזרחית. באירופה המזרחית 
נשארו פרנסות היהודים ביסודן בסוף המאה ה 18 ובראשית המאה 



937 


עב ישראל: העה החדשה — עד להשלמה האמנציפציה 


938 


ה 19 כמות שהיו קודם. בעיירות נתפתח במחצית הראשונה של 
המאה ה 19 מבנה כלכלי ספציפי בלחץ הגירושים מהכפרים, ומכוח 
שרשרת חדשה של יחסים כלכליים וחברתיים עם הכפרים שמסביב. 
זאת אף זאת, בעיירות יהודיות אלה נוצר מערך אקולוגי משלהן. 
כלכלת השטטל — כך כונתה העיירה היהודית במבנה החדש — 
היתה של חנוונים זעירים, בעלי־מלאכה, ורוכלים ובעלי־מלאכה 
המחזרים בכפרים. וכזה היה המערך הכלכלי הטיפוסי של מרבית 
היהודים בתחום המושב. במרכז השטטל ובלב חייה נמצאה כיכר 
השוק המרכזית, כשמס¬ 
ביב החנויות העיקריות 
ובתי המרזח. יום (או 
ימי) השוק, כשבאו הכפ¬ 
ריים מסביב לקנות ולמ¬ 
כור, היו עתות הרווח 
והפעילות. לרבים מיהודי 
השטטל היתר. עיירתם 
למעשה ביתם רק מערב 
שבת עד יום ראשון. 
בשאר ימות השבוע היו 
מחזרים על הכפרים, אם 
כרוכלים הקונים ומוכ¬ 
רים, אם כסנדלרים, חיי¬ 
טים ונפחים נוודים ה¬ 
עובדים בבתי האכרים. 
הפיצול החברתי התפתח 
לאט עד לשנות ה 40 של 
המאה ה 19 . רק יהודים 
מעטים חדרו למקצועות החפשיים שזה עתה נפתחו לפניהם. בעלי 
מלאכה ושוליותיהם מנו בתחום המושב בשנות ה 80 של המאה ה 19 
500,000 נפש בקירוב. בתעשיה המתחילה להתפתח, כתעשיית האריג 
שבלודז/ מתחיל לעלות פרולטריון יהודי תעשייתי. תחום המושב 
כמסגרת כוללת, והשטטל בתוכו כמסגרת מצומצמת, גיבשו תחושת 
ליכוד עצומה ותודעת ייחוד עזה, שעתידה היתד. להשפיע לימים גם 
על ההגירה הגדולה מעבר לים למן שנות ה 80 של המאה ה 19 . היא 
השפיעה מרחוק אף על היהודים המעטים שהתעשרו ברוסיה כסוחרים 
בקנה מידה גדול וכבנקאים, וקצת יותר מאוחר כקבלנים למס״ב׳ 
כשמואל פוליאקוב או כמשפחת גינזבורג (ע״ע). 

ההבדלים במבנה החברה היהודית במזרח אי¬ 
רופה ובמערבה. במערב היבשת ובמרכזה החלו ההתפתחויות 
החדשות בחוגים העליונים בחברה היהודית שנתקשרו למבנה של 
המדינה הצנטרליסטית. הם מילאו תפקיד חשוב בכלכלה — בבנקאות 
ובשאר עסקי פיננסים, ביזמה תעשייתית ובמסחר הבין־לאומי, במיו¬ 
חד במערב ובצפון מערב אירופה, למן סוף המאה ה 18 וראשית 
המאה ה 19 . עד לשנות ה 80 של המאה ה 19 גדל והלך קצב הכניסה 
לבנקאות ולמסחר וכן למקצועות החפשיים, לפעילות חברתית כללית 
ולמנהיגות מדינית וחברתית. במזרח החל מסתמן אותה שעה פיצול 
כלכלי־חברתי חריף בין הרוב המכריע של היהודים המתדלדל והולך 
לשכבה הצרה מאוד באופן יחסי של הבנקאים המתעשרים, הקבלנים 
והסוחרים הגדולים. עוד יותר היה גדול השוני בין יהדות המערב 
לבין יהודי הקיסרות העות׳מאנית, שסבלו מן הנחשלות התרבותית 
והכלכלית של החברה השלטת. עם זאת לא בטלה תחושת כלל 
ישראל בין כל התפוצות, ושעה שהתפתחויות דמוגרפיות וכלכליות 
היטו לעבר השוני והפילוג, פעלו מסורות תרבותיות ויצירה רוחנית 
לצד שמירת האחדות הישנה. 

גידול האוכלוסים. הגורם התרבותי והמסורת החברתית 
ניכרים בבירור בריבוי המופלא של היהודים ברוב המאה ה 19 . 


בראשיתה היו בעולם כ 3,250,000 יהודים מהם 2,250,000 באירופה, 
רובם אשכנזים וכ 500.000 מחוצה לה, ברובם ספרדים. בראשית 
שנות ה 80 היו בעולם 7,500,000 יהודים. מהם 7,000,000 באירופה, 
רובם אשכנזים. הריבוי הטבעי בין היהודים היה כמעט בכל אירופה 
כפול בערך מזה של האוכלוסיה הכללית, וזאת בעידן של גידול רב 
באוכלוסיה כולה. היהודים נהנו מריכוזם באירופה, שבה ניכרו 
לראשונה השגי הרפואה וההיגינה, וכמו כן מריכוזם בערים, שבהן 
השפיעו לראשונה השגים אלו. הריבוי המהיר במיוחד של היהודים 

מוסבר בעיקר בתמותת 
תינוקות נמוכה בהרבה 
מאשר אצל אחרים, וב¬ 
דאגה המסורה לחולים 
ולזקנים. מסורות דתיות- 
תרבותיות קבעו את ה¬ 
יתרון של הציבור היהו¬ 
די. בעקבות גידול זה 
ותנועת האוכלוסין נח¬ 
לקו היהודים בראשית 
שנות ה 80 כדלקמן: כ- 
4,000,000 ברוסיה הצא¬ 
רית, 1,500,000 באום־ 

טריה־הונגריה, 550,000 
בגרמניה המאוחדת, כ- 
300,000 בקיסרות העות׳- 
מאנית וב 200,000 ב־ 

אה״ב. 

הפילוג באי רו¬ 
ם ה ה מ ז ר ח י ת. בין 1860 — 1880 גרמו התפתחויות אחדות באירופה 
המזרחית לפילוג ניכר בחברה היהודית. ב 1827 החליטה ממשלת 
הצאר לדרוש ברוב תחום המושב צעירים יהודים לשירות של שנים 
מרובות בצבא (ע״ע קנטוניסטים). מנהיגי הקהילות היו אחראים 
למסירת מכסת הנערים, והשכבות הנמוכות כאן האשימו אותם 
בהצלת ילדיהם על חשבון ילדי העניים. היהודים כולם התמרמרו על 
עריצות הממשלה, שעשתה את השירות בצבא למכשיר התבוללות 
ושמד. 

ממשלת הצאר העריץ ניקולי 1 (ע״ע) ניסחה חוקה חדשה ליהודים 
ב 1835 , שהיתר. בד״כ סיכום כל הגזירות הקודמות, פרט להשמטת 
הסעיף על גירוש מהכפרים. לעומת זאת כללה איסור על ישיבת 
יהודים ברצועה ברוחב 50 וירסטאות מגבולה המערבי של המלכות. 
הוצעו הקלות שונות ליהודים כדי שיפנו לתרבות הרוסית; ובכך 
המשיכה החוקה מדיניות קודמת. כן עודד השלטון התיישבות יהודית 
חקלאית באזורי הדרום. ואלפי משפחות פנו להתיישבות זו. ב 1840 
הורכבה ועדה חדשה לחקר הקיום היהודי ומעמדו; הוראותיה ומסק¬ 
נותיה היו במגמה עוינת. ב 1844 ביטל ניקולאי את האוטונומיה של 
היהודים וכן ניסה להתערב בהשכלתם ובמלבושיהם. תכניתו למיין 
את היהודים ל 5 מעמדות, לפי ״תועלתם״, בטלה עם מותו ב 1855 . 

אלכסנדר 11 (ע״ע) פנה שוב "לתקן" את היהודים ע״י הפליה 
לטובה של חלקם, כדי שדוגמתם תביא את חאוכלוסיה היהודית כולה 
— שלה לא ניתנו הנחות — אל דרך המלך של התרבות הרוסית 
ושל הפרודוקטיוויזציה. ההטבות הוענקו לפי המקצוע וההשכלה. 
הפרס הראשי — הרשות לגור מחוץ לתחום המושב — ניתן תחילה 
לסוחרים המעלים את המם הגבוה ביותר, לבעלי תואר אקדמי, וב- 
1865 לבעלי־מלאכה. מגמה זו פסקה כשפנו דעת הקהל הרוסית 
והמדיניות הרוסית, בשנות ה 70 של המאה, נגד המיעוטים בכלל 
והיהודים בפרט. היהודים, שנטו להיענות, ראו עצמם מרומים ומ¬ 
אוכזבים. רק ברומניה היה מצב היהודים ומעמדם נחות אפילו 



העוין ההטו, היען, בקימוץ (עומיה* 


939 ע: ישראל: הע־ז החדשה ■ 

מאשר ברוסיה הצארית. התערבות קונגרס ברלין (ע״ע ברלין׳ קונ¬ 
גרס¬׳ עמ׳ 780/1 ) לטובת היהודים במדינות הבלקן סייעה רק מבחינה 
פורמלית. על סף שנות ה 90 היה אפוא הציבור היהודי בכל אירופה 
המזרחית מדולדל מבחינה כלכלית בעטין של משטמה חברתית־דתית 
ואפליה מדינית וחוקית. ואילו מבחינה חברתית ותרבותית נעשתה 
יהדות זו מלוכדת גם מתוך הכוחות והגורמים התרבותיים והחברתיים 
הישנים וגם מתוך כשרונה להריק, בלחץ הנסיבות הקשות, את הישן 
אל כלים חדשים. 

הנהגת הציבור וארגונו. האוטונומיה היהודית (ע״ע, 

עט׳ 787/9 ) הותקפה מבית ומחוץ, לא רק בשל היותה מבחינה צורנית 
קורפורציה, אלא גם ובעיקר בשל היותה מבצר ומוקד לבדלנות 
דתית וחברתית. המשכילים הראשונים ראו במוסדות הקהילה בעיקר 
מכשירים לכפיית האורתודוכסיה ולהתערבות בחייהם הפרטיים וככל 
שגבר כוחם השתדלו למנוע זאת. תנועת ההמרה שנדונה לעיל, 
גם ניזונה מההתנגדות לכפיה בתוך החברה היהודית וגם השתמשה 
בכפיה זו כתירוץ למעבר הקל מאמונה אל כנסיה שאין מאמינים 
בעיקריה. יצחק דישראלי (ע״ע) סירב להתמנות פרנס בקהילתו 
בנימוקים שריח ההתבוללות ומגמת הפירוק של כלל ישראל נודפים 
מהם. ככל שהתעצמה ההתבוללות החלו הנוטים לה לבוז לצורות 
התפילה, הנישואין והקבורה היהודיות. הזר נראה יפה ומכובד, היה¬ 
דות מגוחכת וקטנונית. 

למרות החתירה הרוחנית והחברתית נגד הקהילה המאורגנת, היא 
המשיכה להתקיים גם במערב וגם במזרח, ולא זו בלבד: דווקא 
בצרפת קיבלה תוקף מחודש ומבנה מוגדר בשיטת הקונסיסטוריום 
(ע״ע צרפת, יהודים) המשך ההנהגה העצמית וחידוש צורות ומוס¬ 
דות, למרות ההתנגדות והלעג, נמשכו ברוב אירופה המערבית היבש¬ 
תית׳ כמובן בשינויים מארץ לארץ. ועד שליחי הקהילות של יהודי 
אנגליה (ע״ע (ה) ממלכה (ה)מאחדת, עט׳ 919 ) החל לפעול מ 1838 
בכל הקיסרות הבריטית, והקהילות שם חיקו את המבנה הארגוני של 
קהילות אנגליה. זה נתגבש גיבוש נוסף במחצית ה 2 של המאה ה 19 , 
עם התבססות סמכות הרב הראשי ועם התארגנות ה־ב״ץ 5 11£11 ח־ס 

באה״ב נתגבש הארגון העצמי היהודי לפי דגמים שונים בהרבה. 

היו שם פילוגים בין הרובד הראשון, הספרדי, של המהגרים, השני, 
בעיקר של יהודים מגרמניה, והגלים הראשונים של הרובד השלישי, 
של יהודי אירופה המזרחית. הכבדה נוספת גרמו המרחבים העצומים 
וגודל ערי החוף המזרחי, שבהן נטו היהודים להתרכז. צירוף גורמים 
זה הביא להתארגנות בביכ״ג — קהילה כדוגמת גולי ספרד (לעיל, 
עמ׳ 923 ). בעיקר התפתח הדבר עם הזרימה ההמונית מאירופה 
המזרחית. לאחר 1881 נוצר טיפוס ״הלנדסמנשפט״ — הקהילה בו 
ישמרו עדיין הרבה מן הצדדים הדתיים של החיים ושל מנהיגות 
הציבור. ברם, הגורמים הנ״ל הביאו גם לגיבוש איגודים חילוניים 
אידאולוגיים, ששמרו על כמה מקווי דרכי הנהגת הקהילות המם־ 
רתית׳ באיגודי הפועלים השונים. באמצע המאה ה 19 נכשלו רוב 
הנסיונות להקים ארגון ריכוזי גם בארצות־הברית, אותה שעה 
הקימו חוגים של המעמד הבינוני־העליון מסדרים לפי הדגם המסוני 
(ע״ע בונים חפשים), שהתמסרו לבעיות יהודיות. מהראשונים היה 
מסדר בני ברית (ע״ע). 

הפיצול הדתי והחברתי באירופה המרכזית פרץ פרצות רבות 
בקהילה היהודית. האורתודוכסיה שם ראתה עצמה בסכנה מההשפעה 
הגדלה והולכת של הרפורמה. לקראת שנות ה 80 של המאה ה 19 
השיגה האורתודוכסיה בהונגריה ובגרמניה, שהמדינה התירה לכל 
יחיד לעזוב את קהילתו כרצונו. בדרך אירונית הצליח המחנה השמ¬ 
רני לנפץ את האחדות המסרתית הודות לסיוע של כמה ליברלים 
בפרלמנטים של ארצות אלה. כך קמה הקהילה הפורשת 
111116 :> 1 ת 0 צ) וגובשה האידאולוגיה שלה (ע״ע ש. ר. הירש, י.ד. בנד 


עד להשלמה האמנציפציה 940 

ברגר). מגמות אלה הביאו לצורות חדשות של התאגדות כלל ארצית 
הן של מחנה הרפורמה והן של מחנה האורתודוכסיה, ובהונגריה גם 
של מחנה הנאולוגיה (ע״ע הונגריה, עמ ׳ 866/7 ). 

היהודים בארצות אירופה המזרחית נשארו בד״כ נאמנים למבנה 
הקהילה המטרתי, גם כשהשלטונות הכריזו על ביטולו. אלא, שהחסי¬ 
דות (ע״ע) מצד אחד, והתגבשות ארגונים מדיניים וחברתיים חילו¬ 
ניים מצד שני, גרמו לעליית טיפוסים חדשים של מנהיגים ושל 
מנהיגות: הרבי החסידי הכריזמטי, ואח״ב שושלות האדמו״רים 
המסועפות, והמנהיג הפוליטי החילוני. מנהיגים אלה השתדלו מצד 
אחד לפעול במסגרת הקהילה הישנה, ומצד שני להשתמש בה למטרו¬ 
תיהם. באזורים שבהם השתלטה החסידות היה הרב המקומי כפוף 
לרבי שחסידיו היו הרוב בקהילה ובד״כ היה אף הרב מחסידי הרבי. 
משנות ה 80 של המאה ה 19 התחילו המפלגות הפוליטיות החילו¬ 
ניות להשפיע יותר ויותר על הרכב המנהיגות בקהילות ועל מדיניותן. 

הדרכים השונות של היענות לאתגרים חדשים נראו בברור על רקע 
התמורות במעמדו ובתפקידיו של הרב. באירופה המרכזית והמער¬ 
בית, בייחוד בקרב הרפורמים והשמרנים, פשט הרב את דמות הדיין 
ומורה ההלכה, ומיעט יותר ויותר בהשכלה ובתפקידים המתחייבים 
מתפקיד זה; הוא נעשה יותר למטיף לעדתו בביהכ״ג וכ״כ לבש 
דמות "כהן", בניהול התפילה, בברכת העם ובהופעה החיצונית. 
מגמות אלה ניכרו למעשה, אף שלא הודו בהן להלכה, גם בדמותו 
של הרב האורתודוכסי. מסוף המאה ה 19 ניכרה מגמה זו יותר 
ויותר בתפקידו. במעמדו ובצורת הופעתו של הרב בכל הזרמים 
גם באה״ב, ואילו באירופה המזרחית נשאר רוב הציבור נאמן לדמות 
הישנה של הרב׳ מורה ההלכה והדיין. על כך מלמדת גם התגובה 
לתביעת השלטון הצארי שהרבנים ידעו רוסית וירכשו מידה ניכרת 
של תרבות רוסית. בוגרי בתמ״ד לרבנים שפתח השלטון במרכזים 
יהודים בווילנה וז׳יטומיר, נחשבו בעיני הציבור היהודי כפסולים 
מלכתחילה לרבנות (ע״ע; "רב מטעם"). 

ההתנוונות בתחומי הדת והתרבות. מאמצע המאה 
ה 18 ועד שנות ה 80 של המאה ה 19 בקירוב, התחולל בעיקר בקרב 
יהודי אירופה ובקיבוצי המהגרים ממנה, תהליך רצוף של דיפרנציא¬ 
ציה והתעשרות בצורות׳ בתכנים ובאידאולוגיות בכל תחומי חיי 
הרוה. מכוח תהליך זה הגיע הציבור היהודי — עפ״ר שלא מרצונו 
ושלא בטובתו — לכלל פלורליזם. החסידות העלתה מחדש את 
האישיות הכריזמטית כגורם מתמיד בהשפעה, בהדרכה ובמנהיגות. 
תחילה התנגדו לחסידות בחריפות, גם בשל השקפותיה וגם בשל 
אורח־החיים ודרך ביטוי הרגשות בקבוצות חסידיות, בייחוד כמות 
שנראו בחצרות האדמו״רים. ההתנגדות נכשלה, למרות שהונהגה ע״י 
גדולי החכמים, שהשתמשו בחרמות ובנידויים, ולמרות שמנהיגות 
הקהילות הצטרפה אליהם. במהלך המאבק גיבשו המתנגדים — 
הליטאים את הישיבות הליטאיות; ומהן עלתה בהדרגה שכבת עילית 
של בעלי בתים ורבנים שיצרה תרבות משנה חדשה. כיוון שהחסידות 
היתה שמרנית ביסודה, הרי למרות החשדות של מתנגדיה ופעולו¬ 
תיהם נוצר בהדרגה (פחות או יותר) לקראת שנות ה 30 של המאה 
ה 19 דו־קיום מתוך מתיחות בין שני המחנות, בייחוד משום שהמת¬ 
נגדים התמסרו אף הם מראשית המאה ה 19 בעיקר לא למאבק אלא 
לפיתוח הדגם שלהם של ההשכלה ושל אורח החיים. גם המשכילים 
נשארו בתוך כלל ישראל, למרות המחלוקת החריפה והחשדות הקשים 
שבינם לבין היסודות השמרניים, וכך החלו יהודים להסתגל מחדש 
לקיום של מגמות וזרמים שונים ביהדות, כבימי בית שני. כל זרם 
התרגל במרוצת הזמן לדבר על בני הזרמים האחרים כעל יהודים, 
בתוספת שם תואר, כשכל אחד רואה את גוון היהדות שלו כעדיף 
ובמושלם. לקראת סוף המאה ה 19 החלו אף שמרנים ביותר להסיק 
מסקנות חיוביות מן הכלל הישן "ישראל אע״פ שחטא ישראל הוא" 
וכך החלו להגדיר את אחיהם כיהודים־מתבוללים וכיהודים־כופרים. 



941 


ע: ישראל: העה החדשה — עד להשלמה האמנציפציה 


942 


מתיחות זו בין זרמים מתגוונים והולכים למתרחקים והולכים גרמה 
במישור ההתבטאות הפורמלית להתגברות אי־הסובלנות, בד בבד עם 
סובלנות הדדית למעשה. חיי היהודים נתעשרו מהתחרות ומהגיוון 
בנכסי תרבות, בארחות החיים ובדרכי ההנהגה. מאז ועד ימינו מת¬ 
קיימת היהדות מתוך הסכמה שבשתיקה שלא להסכים ובכל זאת 
לחיות יהד. 

הדמויות הגדולות של מייסדי הזרמים התחילתיים בתהליך הת¬ 
נוונות זה היו לאבות־טיפוסים אידאליים לדורות הבאים, הן מכוח 
דוגמת חייהם במציאות והן ע״י אגדות ואגדות למחצה שנרקמו 
סביבם: בחסידות ובזרמים ותת־הזרמים הרומנטיים הנוטים אליה — 
ר׳ ישראל בעל שם טוב (ע״ע) ותלמידיו; בין המתנגדים — הגאון 
מווילנא (ע״ע אליהו בן שלמה זלמן) ותלמידיו; בתנועת ההשכלה — 
משה מנדלסזון וחוג תלמידיו. קיום דמויות מופת ואגדה אלה שימש 
גם להפראת הזרמים הרוחניים והתנהגות היחידים, ואף פעל להדגשת 
ההבדלים בין הזרמים. 

הריקוד החסידי והשירה, הליכוד בחבורה של צעירים חסידיים 
וסיפורי החסידות על מופתים ומעשים׳ לא זו בלבד שהוסיפו צבע 
וגוון לתרבות יהדות אירופה המזרחית, אלא גם זו שלימים, במאה 
ה 20 , עתידים היו להשפיע הרבה על תורות ותנועות חילוניות וחילו¬ 
ניות למחצה בתורותיו של בובר (ע״ע) ובתנועת השומר הצעיר 
(ע״ע) בימיה הראשונים׳ וכן על דרכיהן של הרבה תנועות נוער 
יהודיות אחרות במחצית הראשונה של המאה ה 20 . הרבה מיסודות 
הסיפור החסידי וההווי החסידי נעשה למוטיוו חשוב בספרות החילו¬ 
נית בעברית וביידית. 

בתרבות המתנגדים ניתן מימד חדש לשיעור קומתו של ה״תל־ 

מיד חכם". במסגרת הסמכות של הלימוד והעיון פנתה גם האופוזיציה 
החילונית לדרכים אלה, ולא במקרה עלה הבונד (ע״ע) ונתגבש 
באיזור שבו פעלו ישיבות ליטא. הרבה מהאידאלים ומההתייחסות 
של המתנגדים משתקף בתורותיהם של אנשים כדובנוב (ע״ע) 
וחבריו ובהרבה מהמגמות החילוניות שאינן אכסטטיות, בחיים היהו¬ 
דיים בישראל, באה״ב ובאפריקה הדרומית. 

ההשכלה גרמה בהרבה מקרים, בייחוד באירופה המרכזית וה¬ 
מערבית, להתבוללות קיצונית, ואילו באירופה המזרחית המשיכה 
בטיפוח העברית, שראשוני המשכילים התמסרו לו, וביצירת הספרות 
היהודית החילונית בתחומי הפילוסופיה, ההיסטוריוגרפיה, ומעל לכל 
בספרות היפה. גם באירופה המרכזית והמערבית יצאו ממנה זרמי 
משנה מעצבים ויוצרים בתרבות ובחברה היהודית, כחכמת ישראל 
(ע״ע) מצד אחד וכתנועות הרפורמה הדתית והשמרנות ביהדות 
מצד שני. הלכה למעשה נתייחדו אסכולות אלה לעתים קרובות 
באישיות של יוצרים ומנהיגים שונים (ע״ע א. גייגר; ל. צונץ; 
ש. הולדהיים; ז. פרנקל; א. חורין). באירופה המזרחית נתקלה 
ההשכלה לעתים קרובות באיבת המוני היהודים, בייחוד בשל שיתוף 
הפעולה של משכילים נלהבים עם שלטונות מדכאים, ובשל נסיונות 
להטיל על היהודים השכלה חילונית ולכפות עליהם שינויים בלשונם, 
לבושם ומנהגיהם. אעפ״כ יכלו הספרות והתרבות העברית החילונית 
להתפתח במסגרת הציונות (ע״ע) במאה ה 20 רק הודות למסד 
שהניחה ההשכלה, לשיטותיה ולהשגיה במאה ה 19 . 

ארגון העזרה ההדדית בקנה מידה בין־לאומי. 
בשלהי שנות ה 60 של המאה ה 19 נדמה ליהודי אירופה המערבית 
והמרכזית שהגיעו לכלל שוויון מלא, לאחר שהתערבו יותר ויותר 
בחברה ובתרבות שסביבם. אעפ״כ לא כבה הזיק של תחושת כלל 
ישראל. צרת אחיהם שבאירופה המזרחית, בארצות הבלקנים ובקיס¬ 
רות העות׳מאנית, שלא הגיעו לכלל שוויון, נגעה ללבם. זאת אף 
זאת, הסירובים והפגיעות מצד החברה הנכרית שנתקלו בהם רבים 
מהמתבוללים ואי יכלתם מבחינה רגשית ושכלית גם יחד להיות 
עקביים בנאמנותם לעקרונות הרציונליסטיים, הא-היסטוריים של 


ההשכלה — בייחוד לאחר עליית הרומנטיקה באירופה — כל אלד. 
נצטרפו לעשות את ההתבוללות לתופעה עצמאית הניכרת בסגו¬ 
ליותה גם לחברה היהודית וגם לחברה הנוצרית. כתוצאה מכל הנ״ל 
נוצר ב 1860 "כל ישראל חברים" (ע״ע), הפראדוכס של ארגון 
בין־לאומי של יהודים מתבוללים בתרבויות שונות, שלמרות השוני 
הלאומי בהשתייכותם, התאחדו בשם האחווה הדתית לסייע לאחיהם 
המדוכאים. הצלחותיהם היו אתגר לאנטישמיות שהגיבה בשימוש 
בעלילות־קדומים אודות שאיפת היהדות, לשלטון בעולם כולו. מכך 
נוצר המיתוס המרושע של "זקני ציון" (ע״ע). המבנה הבין־לאומי 
של כי״ח נחלש תוך זמן קצר יחסית בעטיו של מתח הנאמנות 
הלאומית השונה של חבריו. היהדות האנגלית יצרה את ה 0810 .£ 
ת 0 ״ 13 :> £$50 ו 161 ^ 6 ן שלה, ולימים הקימו יהודי גרמניה את אגודת 
"עזרה" (ע״ע) ( 610 ז 6 ע 911£5 ) שלהם. 

מגמות התיקונים בדת. הרפורמה הדתית טענה, שהרבה 
מסייגי ההלכה הם קליפות מאוחרות לגרעין האמונה היהודית בטה- 
רתה, והם שחוצצים בין יהודי לשאינו יהודי. לכן נטפלה לדיני 
הכשרות, לאיסור נישואי תערובת ולרבות מהלכות שבת. כ״כ פנו 
לבטל כל אזכור של המשיח ושיבת ציון בתפילה, וכן לסלק את 
העברית ממנה. ז. פרנקל (ע״ע), שתבע גישה שמרנית יותר והיסטו¬ 
רית יותר בשאלות אלה, גיבש גיוון מתון יותר ברפורמה הדתית, 
זה של היהדות השמרנית באירופה המרכזית, ולימים גם באה״ב. 

כדי להבהיר בדרך מדעית את העבר היהודי, לשם הצגת התביעה 
לאמנציפציה וההצעות להתבוללות על בסים מכובד יותר ואיתן 
יותר, פיתחו חוקרי חכמת־ישראל בהדרגה גישה מקיפה יותר וחילו¬ 
נית במידה גדלה והולכת, למחקרם ההיסטורי. עבודתו ההיסטורית 
של י. מ. יוסט היתד, הנסיון הראשון מסוג זה. אחריו בא ה. גרץ 
(ע׳ ערכיהם), ומאלה ראשית ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית 
(ר , להלן, עט׳ 976 ). 

חוגי ה רפורמה ראו את טיהור היהדות ואת הפניית תודעתה 
הדתית לעבר האחווה הבין־לאומית, בכך שחדלו לראות במשיח אדם 
שיבוא לגאול את ישראל, והחלו לצפות למשיח קולקטיווי, תהליך 
כלל עולמי לתשועת האנושות. כך כינה צונץ את המהפכה האירופית 
1848 , בין התביעות המתחרות וכוחות המשיכה של הלאומיות 
הצ׳כית והלאומיות הגרמנית. בבודפשט נתפסו המתבוללים בתוך 
בשורתו לאנושות כולה. בתנאי העת החדשה ההתבוללות אך תסייע 
במילוי שליחות זו. בהצביעם על הפגמים החברתיים, הדתיים והמדי¬ 
ניים של הנצרות ראו תאורטיקנים אלה ביהדות הצרופה את הכלי 
שנועד להשלטת המונותאיזם לטובת כל בני האדם. 

הסתבכותה של ההתבוללות. מהמחצית ה 2 של המאה 
ה 19 מצאו עצמם חסידי ההתבוללות בפקעת תסבוכות בשאלות 
ההתבוללות ונשיאת הבשורה. יהודי פראג מצאו עצמם, למן מרד 
1848 , בין התביעות המתחרות של כוחות המשיכה של הלאומיות 
הצ׳כית והלאומיות הגרמנית. בבודפשט נתפסו המתבוללים בתוך 
משולש התביעות הלאומיות של המדירים, הסלווים והגרמנים. 
בגליציה נמצאו בסבך התנגשות התביעות של הגרמנים, הפולנים 
ויותר מאוחר של האוקראינים. עליית התודעה הלאומית אצל עמים 
שהיו קודם מדוכאים גרמה לכך שההתבוללות הביאה שנאה ליהודים 
במקום לבטלה. הצ׳כים רגזו על התבוללות היהודית בתרבות הגר¬ 
מנית. סלווים כעסו על הצטרפותם למחנה המדירי. כיום נמצאים 
בסבך דומה יהודי קנדה, בין התרבות האנגלית שאליה הם נוטים 
להצטרף, לבין הלאומיות הצרפתית העולה ותובעת את שלה. באפריקה 
הדרומית נמצאים היהודים כיום בין הלאומיות האנגלית מזה לבין 
הבורים מזה, כשעל כולם הצל של הרוב הכושי הגדול. אף בבריה״מ 
נמצא היהודי המתבולל בין תביעות הרוסים, האוקראינים ועמים 
רבים אחדים. הווה אומר, למן אמצע המאה ה 19 נצטרפה למגמת 
ההתבוללות השאלה במי להתבולל. 



943 


ע: ישראל: העה החדשה — עד להשלמה האמנציפציה 


944 


ה ם ט ר א 1 ט י פ היהודי. גילויים מודרניים של איבה ליהו¬ 
דים׳ הדמוקרטיזציה הגדלה והולכת של התהליכים המדיניים ברוב 
ארצות אירופה מערבה לרוסיה, והעליה להשפעה פוליטית של המון 
בוגרי בת״ס העממיים גרמו לכך, שברוב הארצות שבהן הגיעו 
היהודים לכלל שוויון החלו להרגיש בכוח גדל והולך של משפטים 
קדומים עממיים, ובתופעה החדשה של השפעת הסטראוטיפ שעל 
ידו החלו העתונות, האמנות העממית והספרות המתכוונת להמונים 
להציג תופעות חברתיות שונות באמצעות קלישאות ודימויים. הדימוי 
הסטראוטיפי של היהודי בעת החדשה נובע מדמותו האימתנית אצל 
המוני העם ביה״ב, אלא שהשימוש בסטראוטיפ והדבקות בו, ע״י 
קבוצות חברתיות שונות, עוצב במתכונת הפחדים והחששות של 
קבוצות אלה, היהודי הפך בעיני קבוצות שמרניות של האגף הימני 
מאז שנות ה 60 של המאה ה 19 לאב־טיפום של החדשן בתכלית, 
המרושע. היהודים צוירו וגונו בחיידקים הרסניים ברקמה החברתית. 
ואילו הרדיקל של האגף השמאלי נוטה לצייר את היהודי כנציג 
המרושע של הרוח הקפיטליסטית, כתככן וכתכססן שאין למעלה 
הימנו, כמנצל במתכוון ומתוך גטיה נפשית. המורשת של משטמת 
יה״ב, המשותפת לכל האגפים, היא שאפשרה לסטראוטיפים האלה, 
המנוגדים זה לזה, להתקיים זה בצד זה ואף להתמזג לפעמים. וע״ע 
אנטישמיות: עלילת־דם. 

התעוררות הלאומיות היהודית המודרנית. עלי¬ 
לת הדם של דמשק ( 1840 ; ע״ע דמשק, עלילת־) זעזעה את היהודים, 
לא רק בשל האכזריות כלפי קרבנותיר, וההבלים של ההאשמה, אלא 
בעיקר משום שהיהודים ראו בה תחיה של ביטוי קיצוני ביניימי לשנ¬ 
את היהודים. ב״רומא וירושלים" דחה מ. הס (ע״ע) את עברו המת¬ 
בולל והמהפכני. בקרב האגף השמאלי המרכסיסטי הוא חש בבדידותו 
ובהשפלתו ע״י שנאת היהודים של חבריו, וכך שב לחוש תחושה 
עמוקה ברציפות ההיסטורית של האומה היהודית, ולבטא את תקוותו 
בעתידה על אדמתה. השפעתו היתד, ניכרת, שכן הלמה תגובתו 
את האתגר שחשו יהודים רבים באירופה המערבית והמרכזית. 
ב 1863 כתב גרץ להס: "יכולני להודיעך דבר שיעניין אותך, 
תכנית ההתיישבות בארץ ישראל — או ימות המשיח — מתחילה 
להתגבש״. ב 1870 הוא מסר להס את הרעיון של "אנגלי משכיל 
מאוד, נוצרי", שהודיעו "על איזו תכנית, שנאלצתי להבטיח שלא 
לגלותה, בבוא הזמן תהיה אתה הראשון לידע אותה. הלה מבקש 
היה תחילה לדעת אם בצרפת, בה מאומנים יהודים מכבר אימון 
צבאי ויש בהם אמיצי לב, יימצאו כחמישים במספר שיוכלו להוות 
כעין ז׳נדרמריה. הללו עתידים למצוא תעסוקה טובה מאוד. אבל 
עליהם להביא עמהם מידה מסוימת של פטריוטיות יהודית. מה 
דעתך? אבקש מעמך כי תחקור בדבר" (מהד ש. אטינגר. בתוך: 
צבי גרץ, דרכי ההיסטוריה היהודית, 1969 ׳ עם׳ 268 , 272 ). לפנינו 
צירוף של תגובת יהודים לשנאה שמסביבתם, של תכניות מעורפלות 
מצד נוצרים אוהדים, ושל הסתמכות על התפתחות היהודים והשגיהם 
מתוך האמנציפציה, כדי להשתמש בהם למען התחיה הלאומית בארץ 
האבות׳ צירוף העולה במבנים שונים ובעצמה שונה עד להקמת 
מדינת ישראל. 

גם ההתעוררות הלאומית של עמים מדוכאים למן 1860 ואילך 
השפיעה בדוגמתה. איחוד איטליה הפך מונח גאוגרפי למציאות 
מדינית. מנצחון 1870 — 1871 נתאחדה גרמניה "בדם ובברזל" 
והיתד, למעצמה אדירה. העמים הסלוויים החלו לתבוע עצמאות 
וללחום לזהותם התרבותית נגד דרישות הגרמנים או המדדים 
שיתבוללו בהם. יוון הקדומה קמה לתחיה במרד נגד הקיסרות 
העות׳מאנית כבר מזמן (בסוף שנות ה 20 של אותה מאה); הפילהל־ 
ניזם הפך לאפנה מאריכת ימים ולמגמה אידאולוגית ורגשית בין 
בני תרבות באירופה. הפולנים שפכו דמם מ 1863 . ספרות המהגרים 
שלהם ותנועות כשל טובינסקי (ע״ע), צרפו כבר משנות ה 40 גוונים 


של משיחיות ופניות אל היהודים בפעילותם וביצירתם. לאור כל 
אלה הועמדה עצם השאיפה להתבוללות בסימן שאלה: וכי יש פחות 
משמעות וערך לרציפות היהודית ולתרבות היהודית מאשר לאלה 
של הסרבים למשלי וכי מקבלים העמים השליטים ביתר אדיבות 
את היהודים משהם מקבלים את הסלווים? יותר ויותר הוצגה 
השאלה: למה עלינו לוותר? 

למן שנות ה 40 נמצאו חוגים נוצריים באנגליה שביטאו תקוות 
והציעו תכניות לשיבת היהודים לא״י. הם פרסמו בכתב את רעיונו¬ 
תיהם; מהם שהיו אנשי כיתות ובעלי הזיות משיחיות, אך נמצאו 
גם בעלי השפעה מדינית כלורד שפטסברי או כל. אוליפנט (ע׳ 
ערכיהם), שיצא לא״י כדי לבדוק במקום את תנאי ההגשמה. תכניות 
ורעיונות אלה נתעוררו במידה רבה ע״י התפוררותה המהירה של 
הקיסרות העות׳מאנית, שהמשיכה אמנם להתקיים, אך שיטת הקפי־ 
טולציות פתחה פתח נרחב להתערבות בענייניה, והיא נראתה נוחה 
לסחיטת קונצסיות. 

אין זר, אפוא דבר שבאקראי שחלוצי הרעיון של צירוף התעוררות 
התודעה הלאומית עם השיבה לא״י, באו מקרב אנשים שהיו רגישים 
לתמורות ולמגמות בסביבה הנכרית — אם מאזורי הספר התרבותיים 
של ההתבוללות, כד,ם ודומיו, אם מאיזור הספר החברתי של תחומי 
מזרח גרמניה, בהם ראו יהודים החיים עדיין את חייהם המסרתיים 
בהתקדמות השפעות הרסניות לחיים אלה מצד המערב, כר׳ אליהו 
גוטמכר ור׳ צבי הירש קלישר (ע׳ ערכיהם). יהודה אלקלעי (ע״ע) 
בא מסרביה, מוקד המאבק הסלווי לעצמאות. מרדכי מנואל נח (ע״ע) 
הציע כבר ב 1825 יצירת מדינה יהודית. "אררט", באד,"ב• 

החיים היהודיים ב א " י. שעה שמסביב נתעוררה התענ¬ 
יינות מחודשת בא״י וביישובה, היתה החברה היהודית שם בקפאון 
לאחר הצלחות קודמות. תחיה מסוימת של היישוב בארץ החלה 
בקבוצות שעלו מאירופה בהנהגת יהודה חסיד (ע״ע) ב 1700 , ומאר¬ 
צות המגרב בהנהגת ר׳ חיים בן משה עטר (ע״ע) ב 1742 . התסיסה 
החברתית והדתית באירופה המזרחית הביאה לארץ קבוצות גם של 
חסידים וגם של מתנגדים. באמצע המאה ה 19 אנו מוצאים קבוצות 
אלה וקבוצות אחרות, קודמות להן ומאוחדות מהן, כשהן חיות יחד 
במסגרת קבועה של התיישבות וחברה; בין העולים בלט אחוז 
הזקנים. הבאים והוותיקים ישבו בעיקר בירושלים, חברון, טבריה 
וצפת. הכנסת רובם (יש סבורים עד 80% ) באה מה״חלקה" (ע״ע). 

התרבות היהודית היתד, גבוהה ביותר בחברה מלאכותית זו. 
החלוקה כפתה את הארגון ביחידת ה״כולל", שהוגדר לפי מקור 
ההכנסה שלו ומוצא חבריו. הספרדים עסקו — יותר מהאשכנזים — 
בפרנסות רגילות ובמלאכות. היסוד הספרדי היה אם כן יותר קרוב 
לדרך החיים ולמגמות של העולים הראשונים מבין חובבי ציון 
(ע״ע), והציונים במאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 . זהו הרקע לבחי¬ 
רת ההברה הספרדית לעברית המודרנית ע״י א. בן-יר,ודה (ע״ע). 
שיטת הקפיטולציות נתנה חסות לעדות החלשות ויצרה קשר בין 
היהודים החרדים האשכנזים לקונסולים הנוצריים בארץ. המשולחים 
של ה״חלוקה" לא עסקו בחו״ל באיסוף כספים בלבד, אלא גם הביאו 
את בשורת א״י ותרבותה לתפוצות, וקיימו בדרשותיהם ובהשפעתם 
האישית את זכרון א״י שעל חייה היו מספרים. בחו״ל נפערה תהום 
בין המחנה האורתודוכסי לבין המחנה הרפורמי בשל היחס אל 
התקוות המשיחיות לא״י ולשפד, העברית בתפילות; הכל ראו את 
מרכזיותן של תופעות אלה בתרבות היהודית, אם לחיוב ואם 
לשלילה. וע״ע א״י, עט׳ 504 — 505 . 

שלהי המאה ה 19 . בסוף שנות ד, 70 של המאה ה 19 היה 
העם היהודי בתהליך גידול מתמיד, וללא תקדים. גידול זה בא 
במידה רבה מהתמדת המסורות הקדומות של ליכוד המשפחה ושל 
העזרה ההדדית והצדקה, במסגרת הנסיבות החדשות של התפתחות 
ההיגיינה והרפואה. במערב אירופה נמצאו היהודים בעליה מתמדת 



945 


עם ישראל: מ 1880 עד ימינו 


946 


בתחומי הכלכלה והחברה׳ כשהמשפחות הספרדיות המיוחסות הולכות 
בראש, שעה שבאירופה המזרחית הלכו התנאים ונעשו גרועים בהד¬ 
רגה, ורוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה ומעטים פנו 
לתעשיה. הכלכלה והחברה של השטטל היו מגובשות ועומדות. ההגי¬ 
רה היתר. עדיין בתוך המלכויות, וכיוונה הכללי נעשה יותר ויותר 
מהמזרח מערבה. המרת הדת, ההתבוללות, ובמידה מסוימת נישואי 
תערובת, פרצו פרצות ניכרות בשכבות העליונות של החברה היהו¬ 
דית בערים הגדולות של אירופה המרכזית והמערבית, פרצות שנת¬ 
מלאו מהר מן העתודה האנושית והתרבותית של יהדות אירופה 
המזרחית. באירופה המרכזית והמערבית חדרו היהודים כמעט לכל 
המקצועות, אלא שרק מעטים נתמנו למשרות ממשלתיות או אוני¬ 
ברסיטאיות. באירופה כולה פרט לרוסיה הצארית הושלמה מבחינה 
פורמלית האמנציפציה היהודית. ברומניה ובארצות הבלקניות ניתן 
אמנם שוויון ליהודים — בלחץ חיצוני — אך הוא היה להלכה 
בלבד. במהלך ההשגים המרובים. ההסתגלות לתרבות והאמנציפציה 
למדו היהודים, שלשם שוויון של אמת לא די לזכות בחוקים הקובעים 
אותו, לפי שהוא הרבה יותר עניין של הסכמה חברתית ושל הסתגלות 
פסיכולוגית, שאינם מושפעים הרבה מהתחיקה. השתלטות הסטראו- 
טיפ על הביטויים הפומביים והתעמולה, בעת שההמונים הגיעו לכוח 
מדיני וחברתי, הפריעה לתהליכים האיטיים והעדינים של ההתאמה 
החברתית והתרבותית ההכרחיים להפיכת השוויון לעובדת חיים. 
היהודים היו פעילים וזכו בעמדות במדע, במשפטנות, בעתונות, 
ברפואה, באמנויות, במסחר ובבנקאות. אחדים תפסו עמדות מרכזיות 
במדיניות. ברם, מוצאם היהודי ידוע היה לאחרים ולעצמם אפילו 
במקרים של מומרים, כדישראלי (ע״ע), שהגיב בגאווה על מוצאו 
היהודי, ואפילו טען לעליונות הגזע שלו — וקרל מרכס שהגיב 
בהשמצת האופי והתרבות היהודיים. רוב היהודים שבחיים הציבו¬ 
ריים נרתעו מלסייע בגלוי ליהודים או מלהתערב בעניינים יהודיים. 
בכך אין הבדל רב בין השמרן א. פולד בצרפת, הליברלים א. לסקר 
ול. במברג בפרלמנט הגרמני, או המהפכנים פ. לסל וי. יעקבי. 
הגיוון ביהדות היה רב כתוצאה של למעלה ממאה שנות מחלוקות 
בדעות ותמורות בהלכי הרוח. אעפ״כ היא נשארה מאוחדת על כל 
זרמיה מכוח התודעה של כלל ישראל אם כי מפוצלת מבחינת 
ההדגשות הדתיות ודרכי ההתנהגות. בסוף התקופה הנדונה השפיעה 
הלאומיות המתעוררת באירופה כולה גם על היהודים, הן כדוגמה 
והן מכוח היריבות שלה להתבוללות היהודית הפשטנית של המחצית 
הראשונה של המאה. מכאן ראשיות של תחיה לאומית ותרבותית 
יהודית, ושל יצירה מחודשת בדרכים שונות. יש שיצירה זו התחילה 
כנתיב של התבוללות, כבמקרה של חכמת ישראל (ע״ע). במערכת 
הרנסאנס הזה התחילו הזרמים השונים לפעול יותר ויותר ובדרכים 
שונות — לעתים גם ״מחתרתיות״ מבחינת התודעה העצמית — 
למען הליכוד, לשם יצירה תרבותית מופנמת, ומכוח צורך, המורגש 
עדיין במעורפל בלבד, להשגת עצמאות בארץ האבות. 

מ 1880 עד ימינו ( 1973 ). גידול האוכלוסיה היהודית הלך 
ונמשך. ב 1918 הם מנו כ 14 מיליון, וב 1937 כ 16 מיליון. אחרי 
שניספו בשואה (ע״ע) 6 מיליון יהודים נשארו בסוף מלה״ע 11 בין 
11 ל 12 מיליון. לפי אומדן, גדול מספר היהודים בעולם כיום ממה 
שהיה ב 1918 , אם כי קצב הגידול הואט והלך בהתמדה (ר׳ דמו¬ 
גרפיה׳ להלן, עט , 986 ). "תכנון המשפחה" והאידאל של ילד אחד או 
שנים בלבד במשפחה, שפשטו והלכו באוכלוסיה העירונית בכללה, 
חדרו גם לחברה היהודית. ברובה של אירופה ובשאר היבשות, 
במיוחד למן אמצע שנות ה 20 של המאה ה 20 . לפי כמה אומדנים 
גרמו התוצאות החברתיות והרגשיות של השואה להיפוך של מגמה 
זו, ולעליה מסוימת בקצב הילודה היהודית. לפני עליית היטלר היו 
נישואיהתערובת(!״ להלן, עמ׳ 1006/8 ) גורם מכריע להאטת 
קצב הגידול של האוכלוסיה היהודית. בכמה ארצות וערים עלה 


שיעורם על 25% מכלל הנישואין היהודים, ולמעלה מ 75% של בני 
נישואין כאלה חונכו כלא יהודים. בארצות המוסלמיות כמעט שלא 
ניכרו מגמות אלה, עד לימינו. באירופה גרמו הופעת האנטישמיות 
הגזענית וסלידת היהודים מחדירתה בחברה הנוצרית, גם להפחתה 
במספר נישואי התערובת מסוף שנות ה 30 ולאחוז הרבה יותר גדול 
של הצטרפות לזהות היהודית בין צאצאי נישואין אלה. מאז תום 
מלה״ע 11 חזרו נישואי התערובת ונתרבו, במיוחד באירופה המערבית 
ובאה״ב, ואילו מידת ההתקשרות של זוגות באלה ושל ילדיהם ליהדות 
נתונה כיום על כף המאזניים. כתוצאה מגורמים אלה הלך קצב הגידול 
של האוכלוסיה היהודית וירד מ 2% לשנה, לפני מלחמת העולם 
הראשונה, ל 1.1% בשנות ה 20 של המאה ה 20 ול 0.8% בשנות 
ה 30 . לאחר עליה קלה בקצב הריבוי בסוף שנות ה 40 ובשנות ה 50 
שוב נמצא כעת הקצב בירידה. יהדות אירופה המזרחית (פרט לרוסיה 
הסובייטית) הושפעה יחסית מעט מאידאל המשפחה הקטנה. ומתופעת 
נישואי התערובת, אולם גורמים אחרים — הרדיפות, שנות הרעב 
והפרעות 1918 — 1923 , המשבר הבלכלי של 1929 , והשיטות העוינות 
ליהודים בכלכלה ובחברה ברוב המדינות שקמו על הריסות הקיסרו־ 
יות של אוסטריה־הונגריה ושל רוסיה בין שתי מלחמות העולם — 
הביאו כמעט לאותן התוצאות לגבי גידול האוכלוסיה היהודית במזרח 
כפי שהיה במערב. 

שני תהליכים שינו את התפוצה ואת האקולוגיה של היהודים. 

מ 1881 ואילך עזבו המוני יהודים בגלי הגירה את אירופה המזר¬ 
חית, במידה רבה לאה״ב. כך הועתקה נקודת הכובד של יישוב היהו¬ 
דים בעולם מבחינת הסביבה החברתית וההשפעה התרבותית. חברות 
ותרבויות, שעוצבו בעיקר ע״י המסורת האנגלוסכסית, ושבנו את 
חייהן לפי התרשים הפלורליסטי ומתוך האידאל של "כור היתוך" 
למהגרים בני עמים שונים, הן שנעשו במידה גדולה והולכת מארחי 
היהודים. מתרבויות אלה יוצא כעת האתגר ובמסגרתן ניתנת התשו¬ 
בה של הוויית התפוצות. בדרכה המאקאברית אף הוסיפה השואה 
להגברת תופעה זו, שכן הושמדו בעיקר הקהילות ההמוניות של 
אירופה המזרחית והמרכזית. 

זאת אף זאת: כל הימים האלה חל בחיי היהודים תהליך רציף, 
מואץ והולך, של מעבר לעיר, ואפילו לערי ענק. כבר ב 1914 , 
כשעוד עמדו על תילן החברה והכלכלה של השטטל באירופה המזר¬ 
חית—אם כי אלה היו מושפעות מעתה במידה מרובה מההגירה ומה־ 
סיוע מעבר לים — היו 11 ערים שבכל אחת מהן למעלה מ 100,000 
יהודים (ורשה — כ 350,000 ; בודפשט— כ 250,000 ז וינה ולודז׳ — 
יותר מ 150,000 ; ובריכוזיה החדשים של ההגירה היהודית: לונדון — 
יותר מססס, 150 , ומעל לכל באה״ב: נידיורק — 1,350,000 ! שיקגו — 
למעלה מ 350,000 ופילדלפיה — למעלה מ 175,000 ). המגמה נמשכה, 
הן מבחינת המספרים המוחלטים והן מבחינת אחוז היהודים בערים 
הראשיות לכלל היהודים בארץ מסוימת. ב 1939 היה 4 ) מיהודי 
העולם מרוכז ב 19 ערים בלבד, שבכל אחת מהן היו למעלה 
מ 100,000 . בנידיורק לבד היו למעלה משני מיליון, רק קצת פחות 
ממחצית יהודי אה״ב. לאחר מתן השוויון ליהודי רוסיה וביטול 
תחום המושב ב 1917 ׳ ובעיקר לאחרי התיעוש של בריה״מ מאז 
שנות ה 30 , החל אף שם ריכוז היהודים במידה גדלה והולכת בערים 
ובמרכזים התעשייתיים הגדולים. נטיה זו לעיור היא כללית בעולם, 
אך אצל היהודים הקצב שלה גדול ומכריע יותר. ב 1973 היו היהודים 
שמחוץ למדינת ישראל מרוכזים ביישובים העירוניים המפותחים 
ביותר. בניו-יורק רבתי נמצא כיום הריכוז היהודי היחיד הגדול 
ביותר בעולם, שהיה באיזה מקום שהוא ובאיזה זמן שהוא. היציאה 
ההמונית של יהודי המדינות המוסלמיות, בלחץ המשטמה לאחר 
הקמת מדינת ישראל, גרמה שקהילות יהודיות קטנות רבות בערים 
נדחות חוסלו, ובניהן עברו לשבת בריכוזים עירוניים גדולים, בעיקר 
במדינת ישראל ובצרפת. ר׳ טבלה על תפוצת היהודים, עט׳ 983 . 



947 


ע: ישראל: מ 1880 עד ימינו 


948 


לאחר השואה חיו כמחצית מיהודי העולם ביבשת אמריקה, ודק 
3 ץ באירופה ובבריה״מ. מ 1945 היתה א״י ארץ המקלט העיקרית 
ליהודים. צרפת קלטה יהודים רבים מצפון אפריקה. כיום חיים בעולם 
למעלה מ 14 מיליון יהודים: כ 6.4 מיליון באמריקה הצפונית, בעיקר 
באה״ב; כ 2.7 מיליון במדינת ישראל; כ 800,000 באמריקה הדרומית 
והמרכזית, וכ 200,000 באפריקה הדרומית ואוסטרליה. באנגליה 
ובשוויץ ניכר כיום יפה רישומם של אלה שבאו לאחר מלה״ע 11 . 
החלוקה והריכוז של יהודים בחלקים השונים של בריה״מ הם תוצאה 
של ההגירה מזרחה לאחר 1917 ׳ ושל הבריחה עוד יותר מזרחה 
במלה״ע 11 . 

רוב היהודים חיים אפוא בסביבות חדשות לאומה, אלא שרובם 
רצו ביותר בהידוש זה. הם באו למדינת ישראל בשל טעמים היס¬ 
טוריים ואידאולוגיים, והם נהרו לאה״ב בשל היחס הנוח. ברוב 
הארצות הקומוניסטיות, פרט לבריה״מ (בה כיום כ 2.7 מיליון יהודים), 
הולד מספר היהודים ופוחת בהתמדה. ממפת פולניה כמעט נעלמו, 
בעטיה של האנטישמיות הגסה מצד השליטים לאחר מלחמת ששת 
הימים, בארצות אחרות אין הקצב כה מהיר, אך המגמה דומה. אף 
בבריה״מ גופא מתחולל כיום תהליך של הסתערות היהודים לצאת 
ממנה. תולדות תנועת היהודים בשנים 1880 — 1973 הן פרשה של 
חיוניות רבה בתנועה מתוך מצוקה של התאמה לסביבה חדשה 
ולצורות חיים שלא ידעון, ומעל לכל של הזרמת אוכלוסים להקמת 
המדינה היהודית. האקולוגיה של היהודים כיום עושה את בעיות 
התרבות העירונית המערבית לבעיות מכריעות בחיי היהודים. התמד 
רות במספרי היהודים ובמקומות ישיבתם באו מרצונם הם ומכוח 
פעילותם, ועם זאת הן נגרמו מעקת האכזריות של בני אדם — 
הגזענות והאנטישמיות. 

תוצאות ההפליה לרעת היהודים ברוסיה. בחוגים 
השליטים ברוסיה הצארית, והמנהיגות בחברתה, פנו למדיניות של 
אנטישמיות גלויה כדי להפנות אל היהודים את זעם ההמונים. 
לא היתה ארץ שבה היתה האנטישמיות "הסוציאליזם של הטפשים" 
יותר מבדוסיה. כאן הופנה החוד של הסטראוטיפים והוולגריזציה 
בחיים המדיניים נגד היהודים. החוגים השליטים היו מוטרדים וזו¬ 
עמים בשל תופעה בחברה היהודית, שהם עצמם הביאוה לעולם. 
בשנות ה 60 וה 70 של המאה ה 19 הובטחו ליהודים הקלות ופרסים 
תמורת פניה להשכלה חילונית ורכישת ידע במקצועות הפרודוקטי־ 
וויים. השלטון הרוסי חי באשליה שהתרבות הרוסית היא העליונה 
ושהרוסי תרבותי יותר מהיהודי. וכיוון שמקרב הרוסים פנו רק 
מעטים ביחס למוסדות ההשכלה התיכונית והגבוהה, הניח השלטון 
שמהיהודים יבואו עוד פחות, והללו יטמעו מהר בתרבות הרוסית 
הגדולה. אולם מתוך אמות המידה הפנימיות של התרבות היהודית 
והחברה היהודית, היו היהודים הרבה יותר בעלי השכלה, והרבה 



פ 5 יטים יהודים מרוסיה ברובע היהודי בווינה. ראשית הסאה ה 20 


יותר שקודים על הלימוד מהדוסים. תהליך החילון היה חזק דיו 
בקרב חוגים מסוימים של החברה היהודית, שרבים מהצעירים 
בתחום המושב נענו בהתלהבות לקריאה להשכלה חילונית ולתרבות 
רוסית. חוגי השלטון הופתעו מ״מבול" היהודים ששטף את בתה״ס 
התיכונים והאוניברסיטאות, ואיים לסחוף אתו את המבנה המקורי 
של האינטליגנציה הרוסית. לפיכך פנה השלטון ב 1887 להגבלת 
מספר היהודים במוסדות החינוך הגבוהים ע״י הנומרום קלאוזום 
(ע״ע). אף החלו לתבוע השגים מעולים מהתלמידים היהודיים 
בבתה״ס התיכונים כתנאי לכניסתם למוסדות ההשכלה הגבוהה. 
תביעה זו, של סיום עם קבלת "מדליה של זהב" ע״י החניך היהודי 
המצטיין, היא המסגרת לקומדיה "קשה להיות יהודי" של שלום 
עליכם. 

הנוער היהודי, שהיה להוט ללימודים לפי מסורת אבות, מחוץ 
ומעבר למעגל התרבות שלו, היה תחילה נלהב להתבולל ולשרת 
את המדינה הרוסית. אולם הוא נתמלא תסכול וזעם כשראה עצמו 
נענש משום שנתגלתה הרמה התרבותית הגבוהה של החברה שהיה 
מוכן לנטוש, ושמוכנים לקבל אותו רק בלית ברירה, אם הוא מת¬ 
פרץ בכוח כשרונות בלתי רגילים. מבחינות רבות חזרה כאן פרשת 
היחס אל "היהודים המועילים" ו״הבלתי מועילים" של ימי האבסולו¬ 
טיזם הנאור. אלא שכאן היו אלה שרצו להפלותם לטובה בנים 
לחברה יהודית המונית מלוכדת, עשירה בתרבות ובערכים. "התו¬ 
עלת" לא נמדדה ביזמה כלכלית וברכוש אלא בהתאמצות לימודית 
ובכשרונות שכליים. אף כאן גרמו תביעות השלטון מאת היהודים 
לדרבון המאמץ וגילוי הכשרון. אלפים שלא נתקבלו לאוניברסיטאות 
הרוסיות פנו מערבה, בייחוד לגרמניה ולשוויץ. בערים האוניברסי¬ 
טאיות של ארצות אלה היו "מושבות הסטודנטים הרוסיים" ברובן 
מושבות סטודנטים יהודיים, שידעו יפה כי גם לאחר שיזכו בתואר 
האקדמי עדיין יופלו לרעה ברוסיה בשל יהדותם. 

המדינה האוטוקרטית והשמרנית דחפה אפוא במו ידיה את הסטד 
דנטים היהודים ואת האינטליגנציה היהודית אל עבר הרדיקליזציה 
החברתית. היא גרמה להם שיזהו עתיד טוב יותר לעצמם עם המאבק 
המהפכני להפלת השלטון ולהקמת חברה טובה יותר ברוסיה. אחוז 
האינטלקטואלים היהודים בקאדרים הפעילים ובמנהיגות של המהפ¬ 
כנים נעשה גדול הרבה יותר מאחוז היהודים באוכלוסיה הכללית, 
ואף עמד בניגוד מוחלט לרקע החברתי של בתיהם. השלטונות 
הצאריסטיים ותומכיהם נזדרזו להיאחז בסטראוטים של "הרוח 
היהודית החתרנית" כדי לגנות את היהודים. הם אף רמזו ליהודים 
בכל הזדמנות — גם ע״י תחיקה מפלה וגם ע״י עצימת עין לפרעות 
— ש״גבול המערב פתוח" להגירת יהודים, שעה שגבול המזרח של 
תחום המושב נשאר חסום. הממשלה הצארית קיוותה לפתור את 
"שאלת היהודים" ולהחליש את התנועה המהפכנית במכה אחת. 

הפוגרומים וההגירה ההמונית. ב 1881 פגע גל 
פוגרומים בלמעלה מ 100 קהילות בדרום רוסיה. מאז היו פורצים 
מזמן לזמן, בתחומים שונים של המלכות, גלי פרעות וכ״כ היו הצתות 
רבות בעיירות היהודיות שבתיהן היו מעץ. גירוש היהודים ממוסקווה 
ב 1891 , החריד את יהודי רוסיה כולה, שכן היה בו משום מתן תוקף 
מחודש למדיניות תחום המושב. ב 1903 נפתח גל פרעות חדש בפו¬ 
גרום של קישינייב ("עיר ההריגה" בשירת ביאליק). השלטון אף 
הצליח לסבך את הפולנים בפרעות אלה. אח״כ היו פרעות ביאליס־ 
טוק. ב 1912 אורגן חרם על המסחר היהודי בוורשה. בד״כ עצמו 
השלטונות עין למעשי אלימות אלה. מהארכיונים הצאריסטיים מת¬ 
ברר, שבמקרים רבים אורגנו הפרעות ע״י אנשי משטרה ומומנו 
ע״י ארגונים קרובים לשלטון, כגון "המאה השחורה" הידועה לשמצה. 
מגמה זו של ארגון פרעות בתמיכת השלטון או באהדתו עתידה 
היתה להימשך גם בפוגרומים באזורי שלטונם של פטליורה, מכנו 
ודניקין (ע׳ ערכיהם) במלחמת האזרחים לאחר מהפכת 1917 . 



949 


ע: ישראל: מ 1880 עד ימינו 


950 


כלכלת היהודים בתחום המושב נהרסה אף היא. פרנסות היהודים 
בגליציה עברו משבר חריף. בניית מסה״ב הסיטה דרכי תחבורה 
מהמרכזים היהודיים והרסה פרנסות ישנות, בייחוד ברוסיה הצארית. 
שבה הרחיקו השלטונות במתכוון את תחנות מסה״ב מעיירות היהו¬ 
דים. תיאור פיוטי של תוצאות מדיניות זו, נמצא ב״שני יוסף בן 
שמעון" לי. ל. גורדון (ע״ע). גם מתחום המושב וגם מגליציה החלה 
הגירה המונית. מאירופה המזרחית היגרו בתקופה 1881 — 1914 
למעלה משני מיליון יהודים לאה״ב, ולמעלה מ 350,000 לאירופה 
המערבית (כ 80 אלף לשנה). כך נוצרו מרכזי החייטות — אחוז גדול 
של המהגרים היו חייטים, ורבים אחרים נצטרפו למקצוע בהעדר 
הכשרה אחרת — והמסחר הזעיר והבינוני של יהודים. רבים אחרים 
פנו אל הרוכלות. "הירוקים" שלא הכירו את שפת הארץ החדשה. את 
מנהגיה ואת תרבותה, היו תלויים במידה מכרעת בסיוע הכלכלי 
והרוחני של אחיהם הוותיקים. מכאן גיבוש ,הגטאות׳ בערים הגדולות 
בחוף המזרחי של אה״ב ובאירופה המערבית. בעשרות השנים הרא¬ 
שונות להגירה היו שכונות אלה איים של התרבות היהודית המזרח- 
אירופית ואורח חייה; ברחובותיהן נשמעה היידית (ע״ע) ומכוחן 
פרחו הספרות, התיאטרון והעתונות בשפה זו. 

לגבי בני הדור השני היו מסורות הלמידה, והערכת הפעילות 
האינטלקטואלית והמקצועות החפשיים, הסולם לעליה חברתית והנ¬ 
תיב המועדף לבחירת המקצוע, והדבר הביא אתו הסתגלות מעמיקה 
לתרבות הסביבה. כך נוצרה בחברה המערבית הפתוחה והסובלנית 
יחסית השכבה הרחבה של יהודים במקצועות החפשיים — שכבת 
האינטליגנציה המקצועית, הסופרים, האמנים והעתונאים. בניהם 
ונכדיהם של המהגרים העניים והעמלים, שנאלצו לעבוד תחילה 
בתנאי עבודת הפרך של ה 5 ? 0 !( 15 !^ (ע״ע אה״ב, עמ׳ 215 — 219 ), 
הגיעו לעמדות מרכזיות במדע ובמנהיגות החברתית של הארצות 
שקלטו אותם. המצב כיום, כשהרוב המכריע של הצעירים היהודים 
לומד במוסדות אקדמיים, אינו אלא החשת המגמות היהודיות האימ¬ 
ננטיות בצירוף המגמה הכללית להרחבת ההשכלה הגבוהה. החייטות 
והרוכלות כמעט שנעלמו מהחברה היהודית. במערב הגיעו היהודים 
לכלל פרודוקטיוויזציה מוכרת גם ע״י הסביבה, במבנה מקצועות 
מפתיע. 

יהדות גרמניה. עד 1932 היתד, יהדות גרמניה חלוצת 
ההשגים האינטלקטואליים והמצליחה ביותר בכניסה למקצועות 
החפשיים, אף שלא זכתה מעולם לאותה קבלה חברתית שלה זכו 
יהודים בחברות אחרות של המערב. אף בגרמניה היתה ההתפתחות 
מנטישת המלאכה והמסחר הזעיר לחדירה למקצועות האקדמיים, 
למפעלים המסחריים הבינוניים והגדולים — ובמקרים בודדים לתע־ 
שיה—ולשירותים הציבוריים. בחברה היהודית פנימה נודעה באותה 
תקופה מתיחות מסוימת, בין אלה שכבר סיגלו לעצמם תרבות ונימו־ 
סין של המעמד הבינוני הגרמני לבין ה״אוסטיודך (יהודי המזרח) 
אשר נראו צורמנים בתרבותם ובדרך חייהם, וזאת במיוחד מפחד 
"הרושם הרע" שמהגרים אלה יעשו על הגרמנים הטובים והתרבותיים. 

עם סיומה של מלה״ע 1 ניכרה עליה באנטישמיות. היסודות 
הימניים הקיצוניים הסבירו את מפלת גרמניה במיתוס, שהפיצוהו 
לאחר 1918 , אודות "הדקירה בגב" שנדקרו הצבאות הגרמניים המנצ¬ 
חים ע״י המהפכנים הפציפיסטיים והאינטלקטואלים, שהושפעו מן 
״הרוח היהודית״ הפחדנית. בראשית שנות ה 20 נצטרפו להאשמות 
אלה הכעס על הפעילות הכלכלית והפיננסית של יהודים בגרמניה 
בעת האינפלציה הגדולה שם, שהרסה את רמת חייו של המעמד 
הבינוני. הדימוי המאיים, הימי־ביניימי, של היהודים, החל עולה 
בחדות. למשטמה המסרתית נוספה עובדת התבלטות יהודים רבים 
במדע, ועוד יותר — פעילותם באגף הליברלי והשמאלני של החיים 
המדיניים בגרמניה, שכתוצאה ממנה נרצחו רטנאו, קורט איזנר 
ורוזח לוכסמבורג (ע׳ ערכיהם). 


הגזענות והאנטישמיות. תורות גזעניות היו, למן המח¬ 
צית ה 2 של המאה ה 19 , הבסיס המדעי כביכול לשנאת היהודים, 
שבסיסה הדתי הישן התפורר והלך. הן הושפעו מהצלחת החקלאות 
וגידול בהמות על יסודות סלקטיוויים, וכן ניזונו מהדחף של מדיניות 
גזענית וגזענית־למחצה ביחס לכושים בכל מקום, וביחס ל״ילידים" 
בחלקים רבים של הקיסרות הבריטית. אף חדירת המושגים הדמוי־ 
ניסטיים הביולוגיסטיים אודות "מלחמת הקיום" ו״השארותם בחיים 
של הראויים לכך ביותר" הובילה לדרוויניזם סוציולוגי, והשתמשו 
בהם לראשונה בעת התנגשויות בין חוגים חברתיים שונים, בייחוד 
בצרפת. כך עלתה בהדרגה תורת הגזע, שחילקה את האנושות לגזעים 
עליונים ושפלים. הבחנות מעין אלה הועתקו מתחומי הטבע והכל¬ 
כלה, תחומים שבהם עשויה הגמישות של הפונקציונליזם ושל הטלאו־ 
לוגיה להעלות על הדעת בצורה סבירה פיתוח של גזע מסוים (של 
צמחים או של בעלי חיים) לשם מטרה מסוימת, או הפסקת טיפוחו 
בשל ביטול המטרה שלשמה קיימו אותו. העתקתן לגבי בני אדם 
עשתה אותן אכזריות ואבסורדיות, שכן באו לבטל את הערכיות 
המוחלטת של האדם באשר הוא אדם, צלם אלוהים; את היותו נכס 
ולא אמצעי (ע״ע גובינו; ה. ס. צ׳מברלין). בהתייחסות ליהודים 
התמזגו תורות אלה בסטראוטיפים הישנים של דימוים המפלצתי, 
ונוצר לגביהם סולם גזעני שבו מייצג ה״ארי״ הגרמני — בלשונם 
הגזענית של הנאצים — את הטוב במוחלט, ואילו ה״שמי״ — 
שבלשונם של הנאצים משמעותו למעשה היהודי בלבד — הוא הרע 
ללא תקנה. מן היהודי ניטלה, ולרעתו, הבחירה החפשית. הוא חסום 
במעגל השחיתות, ואין לו תקנה אלא סכין (ע״ע נציונלסוציליזם; 
נציונלסוציליסטית, מפלגה; גזע, עט׳ 575 — 578 ; אנטישמיות, עכד 
528 — 538 ). 

השפעתו הגדלה והולכת של היטלר (ע״ע), הניסוחים הביניימיים 
בלשון וולגארית, שנפוצו ע״י עתוני הנאצים (כגון ה״שטיר־ 
מר"), תורותיהם של א. רוזנברג (ע״ע) ותעמולתו של גבלס (ע״ע) 
גרמו סכנה ודכאון ליהודים אף לפני עלות היטלר לשלטון. ההצבעה 
ההמונית למען הנאצים ב 31.7.32 , הנהירה של הנוער הגרמני אליהם 
והיותם ל״מכובדים" בין האגף הימני של החברה הגרמנית, הצטרפו 
להכשרת הקרקע לשואה. השפעת ההתפתחות הזאת בלב אירופה, 
באומה ובמדינה המפורסמת בתרבותה, נעשתה מסוכנת ליהודים 
בכל מקום. 

מפלגות וארגונים פוליטיים אנטישמיים היו בגרמניה ובאוסטריה- 
הונגריה עוד בשנות ה 70 של המאה ה 19 (א. שטקר! ק. לוא- 
גר; ג. אישטוצי). הם השמיעו מראשיתם טענות "סוציאליסטיות" 
נגד היהודים המנצלים וקובלנות "נוצריות" נגד חתרנותה של 
היהדות, והשתמשו בדימויים של רשעותו המהותית של היהודי. 
ב 1882 נתכנס בדרזדן הקונגרס הבין־לאומי האנטישמי הראשון. היה 
בכך ביטוי לתפיסה שנטושה מלחמה כלל אירופית ב״קשר הבין- 
לאומי" היהודי. תעמולתו האנטישמית של א. דרימון (ע״ע) בצרפת 
הגיעה לשיאה במשפט דריפוס (ע״ע). מתנגדי דרייפום היו מוכנים 
להמשיך בהתייחסות העוינת ליהודים, ואליהם נטו להצטרף אינ¬ 
טלקטואלים מרי נפש ורדיקליים מהחוגים הקתוליים. מאלה יצאו, 
לאחר מפלת צרפת במלה״ע 11 , החסידים והמבצעים של המדיניות 
הנאצית כלפי היהודים בצרפת של וישי. 

ב״מדינות היורשות" של רוסיה ואוסטריה־הונגריה הוכ¬ 
שרה הקרקע לחדירת ההשקפות הנאציות, ואח״ב אף לביצועה של 
"התכנית הסופית" של הנאצים לחיסול היהדות על אדמתן של כמה 
מהמדינות האלה, מכוח מסורת אחרת של אנטישמיות. בפולניה 
ובליטא היו היהודים חלק מכריע וקובע ב״מעמד השלישי", ואילו 
בהונגריה הם היו היסוד הנכבד בעילית האינטלקטואלית. בפולניה 
נתעצמה השנאה ליהודים מזכרונות מלחמה נגד רוסיה הקומוניסטית, 
שכמה ממנהיגיה ומצביאיה היו יהודים. בהונגריה נתעצמה השנאה 



951 


ע: ישראל: מ 1880 עד ימינו 


952 


מזכרון המרד והשלטון הקומוניסטי בארץ זו, בהנהגת בלה קר! 
(ע״ע). מדינות אלה אמנם התחייבו להעניק זכויות למיעוטים (יהו¬ 
דים; ע״ע מעוט); אף מצבן הכלכלי והמדיני חייבן להימנע מהפליה 
גלויה של יהודים בשנות ה 20 ובראשית שנות ה 30 של המאה ה 20 . 
הן פיתחו מדיניות שיטתית של אמצעים ותחיקה המכוונים נגד 
היהודים, אך מוסווים כצעדים לטובת שיפור המסחר, המלאכות, 
בייחוד החקלאות (ע״ע ו. גרבסקי), או ההיגיינה באופן כללי. בייחוד 
השתמשו בתכסיסים כגון אלה פולניה, רומניה והונגריה. דעת הקהל 
וארגונים כלכליים נתמכים ע״י השלטונות סייעו למדיניות זו. יהודים 
הופלו לרעה בפקידות הממשלתית ואילו התחיקה "הכללית" גרמה 
לסגירת חנויות וסדנאות יהודיות ולהפרעת הפעילות הכלכלית. 
יהודים הותקפו תכופות ע״י סטודנטים ובני נוער ברומניה, ופור¬ 
עים כאלה נתרבו והלכו גם בפולניה. 

לאחר עליית הנאצים לשלטון נטו כל גוני האנטישמיות 
באירופה להתמזג, ולקבל על עצמם פחות או יותר את חותם התורה 
הנאצית, בהשתמשם בשיטותיה. מצד שני גרמה ירידה תרבותית זו 
לסלידה גדלה והולכת מהאנטישמיות בכמה חוגים שמרניים וכנסיי־ 
תיים, אלא שזו בוטאה בהיסוס ולא גרמה לפעילות נגדית. הנאצים 
עשו את הגזענות מושג משפטי מרכזי בחוקי נירנברג (ע״ע גרמניה, 
ענד 519 ). הם בחנו את תגובת דעת הקהל האירופית וזו של החברה 
הגרמנית "הנאורה" בנקטם בצעדים הדרגתיים של חרם גלוי, אלימות 
חמורה ובידוד אכזרי של היהודים עם החרמת רכושם. אלה הגיעו 
לשיאם בליל הבדולח (אור ל 10.11.1938 ). היהודים חויבו בנשיאת 
מגך דוד צהוב. הוענקה להם, כביכול, אוטונומיה ע״י מומחי הס. 0 . 
והגסטאפו שפיקחו עליה. ערב מלה״ע 11 קיבלו במידה זו או 
אחרת את הקו הנאצי כלפי היהודים לא רק המדינות הבלתי- 
קומוניסטיות של אירופה המזרחית, אלא גם איטליה הפאשיסטית 
והמפלגות האוהדות את הנאצים שבמערב, כגון זו של מוסלי (ע״ע) 
באנגליה, וה 011 ־ 1 30 > * 001 בצרפת, אם כי מידת ההתלהבות 
בקבלת הקו ומידת ההקפדה בביצועו היו שונים. מלחמת האזרחים 
בספרד (ע״ע, עמ' 375 ) — שבה לחמו ונפלו אלפי יהודים שמאלנים 
בשורות הבריגדות הבין־לאומיות של הרפובליקה נגד צבאות פרנקו 
(ע״ע) — ליכדה את הימין הקיצוני של אירופה עוד יותר סביב 
היטלר; קרבנותיו של היטלר נחשבו מעתה בשונאיהם. 

יהדות ברי ה" מ בין שתי מלחמות העולם. עד 
1928 בקירוב נמשך בבריה״מ תהליך ממושך וחריף של שבירת 
הכלכלה של השטטל, ושל ראיית יהודים רבים כ״יסודות בורגניים". 
כך התייחסו אליהם גם אם היו סוחרים זעירים או בעלי מלאכה 
קטנים תחת המשטר הצאריסטי, ללא כל התחשבות בהגבלות שכפו 
עליהם את מעמדם הזעיר־בורגני. אף כאן היתר, "מדיניות כללית" 
לרועץ ליהודים במיוחד. באותה שעת משבר כלכלי התייחסה 
הממשלה הסובייטית בחיוב לאוטונומיה של היהודים. אפילו לאחר 
שנות ה 20 עדיין היו ערים רבות — וכן יחידות אזוריות מינרליות 
אחדות — שנחשבו ליהודיות מבחינה מוניציפלית, והיידית היתד, 
שפד, רשמית בהן. התחלת התיעוש ב 1928 בקירוב פתחה הזדמנויות 
חדשות לפני יהודים, והחלה לפצות רבים מהם על ההרס הכלכלי 
והחברתי שמקודם. בשנות ה 20 נטתה המדינה הסובייטית לעודד 
את היהודים לפנות לחקלאות, מתוך התיישבות בקבוצות מלוכדות, 
תחילה באזורי קרים ודרום אוקראינה — שעוד השלטון הצאריסטי 
עודד התיישבות חקלאית יהודית בהם, מאז המחצית ה 1 של המאה 
ה 19 — ולאחר מכן בבירוביגץ (ע״ע), שם עתיד היה לקום חבל 
אוטונומי יהודי. התכניות התקדמו מהר בסיוע יהודי מחוץ לרוסיה. 
כ 1926 התפרנסו 150,400 יהודים ( 6% ) מחקלאות, ב 1928 היו 
220,000 חקלאים יהודים ( 8,5% ), וב 1930 הגיעה ההתפתחות לשיא, 
כשהתפרנסו 10.1% מיהודי רוסיה מחקלאות. אח״כ החלה ירידה 
מתמדת גם במספרים ועוד יותר באחוזים. בעת הקולקטיוויזציה של 


החקלאות הסובייטית ניטל האופי היהודי מרוב היישובים היהודיים 
ע״י החדרת חקלאים שאינם יהודים. ההתיישבות היהודית בכל 
האזורים פרט לבירוביג׳ן נמחקה כמעט לחלוטין בעת הכיבוש הנאצי. 
וע״ע טריטוריליזם; מועצות, ברית ה־. עמ׳ 770 — 781 . 

אף בארגנטינה גווע והלך הנסיון של התיישבות חקלאית 
יהודית, למרות האמצעים העצומים שהושקעו בו מעזבונו של ד,בארון 
מורים דה הירש (ע״ע) ועל אף שטחי הקרקע הנרחבים שעמדו לרשות 
המתיישבים. מה שנראה בסוף המאה ה 19 כנסיון התיישבותי מצליח, 
התפורר מכוח המשיכה של הערים, בהעדר מוטיווציה לאומית ואיד־ 
אליסטית. ד,כשלון של תכניות שנתמכו ע״י המדינה ברוסיה הקומו¬ 
ניסטית, ונסתייעו בקרנות עשירים פרטיים בכלכלה החפשית של 
ארגנטינה מוכיחים — לא פחות מהצלחת התכניות הדומות בא״י — 
שרק בידי אידאלים הכוח לשנות את מגמת פני החברה היהודית 
לעבר הישיבה בערים, הפועלת בה מאז המאה ה 8 (גם בישראל 
נטושה כיום מערכה בין מגמת העיור הכלל־עולמית לבין האידאלים 
שהינחו את מפעל ההתיישבות הציוני). 

צורות חדשות של ארגון חברתי. השנים 1880 — 1948 
היו גם שנות יצירה בארגון היהודי החברתי. במקום שהתקיים ועמד 
המבנה הישן של הנהגת הקהילות גדלה חשיבותו מכוח הפעילות 
של הציונים, של האוטונומיסטים ושל מפלגות פוליטיות אחרות. 
הן שאפו להחיות את הקהילה ולעשותה כלי לביצוע מדיניות לאומית 
חילונית, חברתית וחינוכית, שלהן. חוזי המיעוטים חיזקו אף הם 
את המבנה הישן; שכן היתד, הקהילה מכוחם לתא מוכר של ההנהגה 
העצמית כמיעוט לאומי במדינות שונות. הדגם של ארגון יהודי בין- 
לאומי כמתכונת כי״ח המשיך להתגבש, ולו מטרות מוגדרות של 
פעילות דיפלומטית או של צדקה. מסדר בני ברית (ע״ע) הקים 
ב 1913 את הליגה נגד השמצה למלחמה בתעמולה האנטישמית. 
בגרמניה המשיך ה " 61 ז 0 ׳\ 1 ב ז ]ב 261 בפעילות מעין זו, עד שנאסר ע״י 
הנאצים. קמו איגודים שונים להכוונת ההגירה ולסיוע לה, כגון 
"היאס" (ע״ע) ולאחר מכן המשרד הארצישראלי של ההסתדרות 
הציונית. אורט, אוזה ומעל לכל הג׳וינט (למן מלה,״ע 1 ; ע׳ 
ערכיהם) סייעו רבות מבחינה חמרית, להכשרת צעירים במלאכות 
שונות ובדאגה לבריאות היהודים. באה״ב היה מתן הצדקה לא רק 
לחובה ולתפקיד, כי אם גם לכלי ליכוד חברתי ולאידאל של חיי 
היחיד והציבור, לגורם של התלכדות כשלעצמו העושה להגברת 
התחושה של כלל ישראל. כל אלה באו תחילה משום שיהודי אה״ב 
עדיין היו קשורים מבחינה רגשית למולדתם הישנה ("אלטע היים") 
וזכרו את סבלותיהם כמהגרים עניים ב״ארץ החדשה״. מאז מלה״ע 1 
הופנה חלק ניכר של פעילות זו לטובת היישוב בא״י ולאחר מכן 
לטובת מדינת ישראל. 

ב 1897 התכנסו הקונגרס הציוני הראשון והוועידה המח¬ 
תרתית הראשונה של הבונד (ע״ע). הפיכת הקונגרס למוסד מתמיד. 
והבטחת התמדתו ע״י מערכת מוסדות הפועלים בין קונגרס לקונגרס, 
ומעל לכל ע״י מוסד השקל הציוני, הביאו להקמת ארגון יהודי בין- 
לאומי, שראה עצמו נבחר על ידי "אזרחים מרצון" והתקיים בתור 
"מדינה בדרך" ההסתדרות הציונית הקימה את הקרן הקיימת לישראל 
וקרן היסוד בסוכנויות הכספיות של המדינה ללא ארץ. אף היהדות 
האורתודוכסית נאלצה בראשית המאה לנקוט בדרך חדשה זו של 
מפלגה פוליטית והקימה את אגדת ישראל (ע״ע). יהודים התלכדו 
ב במפלגת הסימיסטים (ע״ע סוציליסטיות. מפלגות, 

עמ׳ 582 ) ובקבוצות יהודיות אחרות, שהתארגנו כמפלגות מדיניות 
לעתים בגבולות מדינה אחת ולעתים על בסים בין־ארצי לקידום 
מטרותיהן. 

בבריה״מ הקימה המפלגה הקומוניסטית השלטת ב 1918 את היב־ 
סקציה (ע״ע). הקמת הסוכנות היהודית (ע״ע) יצרה מס¬ 
גרת לשיתוף ציונים ובלתי־ציונים בפעולה הכלכלית והמדינית למען 



953 


ע: ישראל: מ 1880 עד ימינו 


954 


יישוב א״י, ואח״ב למען עורה למדינת ישראל. לשם כך נוצרה 19511 
השיטה של הפצת אגרות־חוב (בונדס). בארצות החפשיות אף הקימו 
היהודים ארגונים מיוחדים לפעולתם התרבותית כגון "צישד להקמת 
בת״ס של יידית ותרבות יידית ו״תרבות" להקמת בת״ס עבריים חילו¬ 
ניים. אף הזרמים הדתיים פיתחו יותר ויותר את מסגרותיהם הארגוניות, 
במיוחד באח״ב הפלורליסטית. שם נתפתחו שלוש הקבוצות העיק¬ 
ריות — של הרפורמה, השמרנות והאורתודוכסיה — ולידן כמה 
קבוצות פורשות. ארגונים רבים משתדלים להתקשר בדרך זו או 
אחרת למדינת ישראל, אם כי באה״ב פעילה עדיין "המועצה האמרי¬ 
קנית למען היהדות״ ( 101218111 !! ז £0 0,1111011 ב 031 ״ 6 בןז\ 7 ) המטיפה 
נגד הציונות ונגד ישראל. אף במחנה השמאל החדש ניכרת נטיח 
להתבטאות רוחנית וארגונית לגבי שאלות יהודיות סגוליות, אם כי 
מחנה זה עוין בד״כ לליכוד היהודי ושואף להרסו. 

התרומה לתרבות הכללית. בתקופה זו גדלה השתתפות 
היהודים בתרבות הכללית עוד יותר מבתקופה הקודמת. בתחום 
הפילוסופיה (ע״ע): ה. ברגסון; חרמן כהן וא. הוסרל — בין רבים 
אחרים, יהודים וממוצא יהודי. המתמטיקה והפיסיקה משכו יהודים 
שעשו חיל רב (ע״ע: ג/קנטור, א.איזנשטין, ה.מינקובסקי, ר.אופנ־ 
היימר, ל. סילרד ולב לנדאו). עם עליית חשיבות מדעים אלה להגנה 
הלאומית ולכיבוש המרחבים, גדלה גם תרומתם וחשיבותם של 
היהודים הפועלים בהם. יצירתם של ג. זימל, א. דירקם, ק. מנהים 
וק. לוי־שטרוס(ע׳ ערכיהם), היא מרכזית בתחומי הסוציולוגיה וד,אנ- 
תרופולוגיה. מקום לעצמו מייחד ז. פרויד (ע״ע). יהודים רבים זכו 
להימנות עם חשובי הסופרים בכמה ארצות; רובם לא הצליחו להימ¬ 
לט מהשאלה היהודית, גם אם השנאה העצמית כירסמה בהם. חלקם 
של היהודים בעתונות אמנם הצטמצם והלך במידה ניכרת מבחינת 
הבעלות, בשל ההתבוללות בין משפחות בעלי העתונים מזה, ובשל 
תוצאות השואה לגבי העתונות בגרמניה מזה. מצד שני גדל מספרם 
בין הכתבים וכותבי המאמרים בעלי השפעה של העתונות, במיוחד 
באד,"ב. בזרם המודרניסטי של אמנות הציור חשובה יצירתם של 
א. מודיליני (ע״ע) ושל ח. סוטין (ע״ע) בין ציירים רבים אחרים, 
יהודים וממוצא יהודי. מ. שגל (ע״ע) הכנים לציוריו את חיי השטטל 
והמיתולוגיה שלה, ומוטיווים ודימויים מעולם המדרש והאגדה 
היהודית, והם מתנוססים לתפארת באמנות האירופית. בהענקת פרם 
נובל לספרות ב 1966 לש. י. עגנון (ע״ע) ולנ. זקס (ע״ע) ביטאה 
החברה האירופית את הכרתה במקום הספרות והיצירה העבריות 
המודרניות במערכת הספרות העולמית מזה ובערך התרומה היהודית, 
שהסתגלה לתרבות הכללית במסגרת הספרות האירופית, מזה. במדי¬ 
נת ישראל עולים ומתפתחים גוונים, צורות ואסכולות שונות של 
היצירה הספרותית והאמנותית, המושרשים מצד אחד במידה גדלה 
והולכת בחיי המדינה והארץ, והממשיכים מצד שני מגמות ואסכו¬ 
לות של היצירה האמנותית בעיקר מאירופה המזרחית, מגרמניה 
ומאה״ב. טרלטש (ע״ע) העריך את הסגוליות היהודית בתרומת 
יהודים למדעי הרוח ולספרות מתוך הכרה שהיא חדשה בתרבות 
האירופית וזרה במקצת. הוא קבע שלגבי הרמן כהן (ע״ע) "ההיס¬ 
טוריה, עניינה הבלעדי כמעט הוא בעתיד האידאלי. וזו סיסטמטיקה 
שכולה על טהרת המחשבה והמוסריות של הרצון המאורגן של 
האנושיות. עי״כ מוצא את ביטויו היחס היהודי האידאלי אל ההיס¬ 
טוריה בין ההתייחסויות השונות האפשריות בתוך מעגל תרבותנו, 
שכן נוצרו מאז 1848 תנאים חדשים והנחות חדשות ע״י כניסתה 
של היהדות לתוך הפעילות של הספרות ושל הרוח׳ בראש וראשונה 
בתחום ההיסטוריה... לכך ניתן ביטוי נמרץ ביותר ע״י כהך (החיס־ 
טוריזמוס ובעיותיו [גרמנית], 1922 , עם׳ 542 ). הוגי דעות וסופרים 
אירופיים אחרים כא. ז׳יד (ע״ע) הסתייגו ביתר חריפות מן הסגולי 
היהודי, כשנתקלו בו בתחומי היצירה של עצמם. 

ד,תחיה הלאומית והציונות. בימים שאנו דנים בהם 


נמשכה ההתעוררות של רגש כלל ישראל ושל האידאולוגיה הלאו¬ 
מית שהחלה בשנות ה 60 של המאה ח 19 . הגידול בעצמת הלאומיות 
בעולם כולו, ההתפוררות הגדלה והולכת של הקיסרות העות׳מאנית, 
ומעל לכל תחושתם של יהודים רבים שאינם רצויים בעולם החברתי 
והתרבותי שמסביבם, והבנתם שלד,תקבל מבחינה תרבותית וחברתית 
הוא הדבר החשוב — כל אלה הביאו לשיבה ליהדות ולחיפוש פתרו¬ 
נות מיוחדים לבניה. !"אוטואמנציפציה" שלו קבע פינסקר (ע״ע) 

ב 1882 , שהיהודים והעולם, לא ייפטרו ממגפת האנטישמיות, אלא אם 
כן יתאמצו לשוב למצב הטבעי של אומה החיה בארצה. אחרת, תהא 
היהדות מפחידה תמיד את האחרים בקיומה כ״רוח רפאים". במידה 
רבה הסכימו להלך-רוח זה הוגי דעות יהודים מאסכולות אחרות, 
נ. בירנבאום, משה ל. לילינבלום ופ. סמולנסקין (ע׳ ערכיהם). 

הרצל (ע״ע) הוא הדוגמה הקיצונית והעליונה של היהודי 
המתבולל, שנזדעזע ופרש מההתבוללות. מכוח הגותו רבת הדמיון 
ומעצמת אישיותו המנהיגה, הכריזמטית, הצליח ללכד סביבו וסביב 
רעיונותיו את כל השואפים למאמץ יהודי להקמת בית לאומה. הרצל 
היה חיצוני לרובה ככולה של התרבות היהודית, ולא הכיר לא את 
העברית ולא את הספרות המסרתית. הוא בטח בעיקר בדיפלומטיה, 
והאמין באפשרות קבלת צ׳ארטר מהקיסרות העות׳מאנית ובכוחו 
לבסס קיום יהודי אוטונומי במסגרתה. שיטותיו ותקוותיו אלה 
נידונו לאכזבה. אעפ״ב הצליח להנחיל את הטראומה שלו, את 
גאוותו על היותו יהודי ואת חלומותיו המדיניים. מכוח תחושתו 
הגדולה ליצירת סמלים, לגיבוש מוסדות של מנהיגות ולהחדרתם 
ללב העם הצליח לעשותם לנכסים של פעילות מדינית ולאומית 
לציונות. ב 1903 נכשל נסיונו להקים "מקלט לילה" ליהודים באוגנדה 
(ע״ע אוגנדה, הצעת). הוא התכוון להקל על סבלם של יהודי 
רוסיה, ונכשל במידה רבה משום שהם עצמם היו ראשי המת¬ 
נגדים לכך. הטריטוריאליסטים שאפו אח״כ להמשיך מגמה זו של 
הרצל ואף הם נכשלו בכל נסיונותיהם, שכן נעדרה מהתכניות להת¬ 
יישב בארצות אחרות ההתקשרות ההיסטורית. הכלים הארגוניים 
והכספיים השונים שנוצרו בימי הרצל וסמוך למותו, עתידים היו 
לסייע לייסוד המדינה היהודית בכך שהגדילו בלי הרף את הקף 
פעולתם וכללו את הפעולה היישובית המעשית בתכניותיהם. 

ההתיישבות היהודית בא״י לא פסקה מאז הביל״ויים בסוף 
המאה ה 19 . היו אמנם בעיות וכשלונות, הפריע הרעיון של "הציונות 
המדינית", שהתנגד להתחיל בהתיישבות לפני השגת צ׳ארטר מקיף. 
מאז 1883 סייע להתיישבות הבאתן א. דה רוטשילד (ע״ע). אע״פ 
ששיטותיו היו לעתים ביורוקרטיות■ ופקידיו התנגשו לפעמים עם 
המתיישבים, הרי פעולתו ופניית הציונות לנתיבות הפעולה המעשית 
הן שהניחו את היסוד ליישוב החדש בארץ. 

בראשית המאה ה 20 היו המתיישבים הראשונים במתח רב עם 
"היישוב הישן", ונפערה תהום ביניהם, הן מבחינה אידאולוגית והן 
מבחינה חברתית. תוך זמן קצר אף חדרה למושבות הראשונות 
התרבות הצרפתית, בהשפעת בתה״ס של כי״ח ושל פקידי הבאתן. 
אחד־העם (ע״ע), שנזדעזע גם למראה השטחיות התרבותית של 
המנהיגות הציונית וגם למחזה הריקנות והעדר המגמה הברורה 
במושבות, הטיף לציונות חדשה, "חחנית". בדרך מחשבתו הפוזי- 
טיוויסטית אף תרם הרבה לביסוס הרעיוני של הציונות החילונית. 

אנשי ד,עליה השניה ( 1904 — 1914 ) היו בעלי רמה גבוהה של 
תרבות יהודית וכללית, שבאו להגשים את האידאלים של קולקטי־ 
וויזם סוציאליסטי ופרודוקטיוויזציה של העם היהודי, והאמינו שאין 
אדם נאמן לאידאלים אלא כשהוא מגשים אותם הלכה למעשה. 
מ 40,000 אנשי ד,עליה השניה "ירדד רבים אחרי שהיה קצרה בארץ. 
אלה שנשארו היו לגרעין החלוצי של היישוב המודרני. ביניהם חיו 
כמה מורים ומנהיגים, שעתידים היו להניח את היסודות של מדינת 
ישראל ואף להנהיגה (ע״ע: ב. כצנלסון, ד. בן־גוריון, י. בן־צבי). 



955 


ע: ישראל: מ 1880 עד ימינו 


956 


א. ד. גורדון (ע״ע) הטיף ל״דת העבודה". בעיני חלוצים אלה היתה 
עבודת יהודים בשדות ובכבישים של ארץ אבותיהם תנאי קודם 
לתחיה הלאומית, ודרך ההתחדשות של היחיד בישראל. כדי להקים 
ציבור איכרים יהודי וציבור פועלי חקלאות יהודיים הם נאבקו 
לעבודה עברית ולאדמה שתהא רכוש העם כולו. מאבק זה 
נמשך עד לייסוד מדינת ישראל. חסידי גורדון הקימו את הפועל 
הצעיר ב 1905 . חלוצים אחרים רדיקליים יותר מבחינה סוציאליסטית 
וחסידי היידית התארגנו בפועלי ציון (ע״ע). יחד ייסדו החלוצים 
ב 1911 את הסתדרות הפועלים החקלאיים. 

ההשג הגדול ביותר של העליה השניה — וכפי שנדמה כיום 
אף תרומה של ממש לארגון החברתי של האנושות — היה כשהקימו 
חלוצים אלה׳ בסיוע הקרנות של ההסתדרות הציונית, וכשהם מודר¬ 
כים ע״י כמה מומחים (ע״ע י. חנקין, א. רופין) את הטיפוסים החדשים 
של חיים שיתופיים והתיישבות חקלאית: המושב הקואופרטיווי, 
הקבוצה והקיבוץ. אלה מתייחסים כאילו מתוך תחושה אינ־ 
סטינקטיווית למסורת הקדומה של קומונות יהודיות בימי בית שני 
(ע״ע איסיים; מדבר יהודה, כת ומגלות). מייסדי המסגרות החדשות 
האלה הושפעו גם מהשאיפות לצדק חברתי ולשוויון מוחלט, וגם 
מן הרצון לשרת את האומה. בהכרה ושלא בהכרה מילא הקיבוץ את 
התפקיד של קיום הרמה התרבותית הגבוהה והחיים החברתיים ד,אינ- 
טנסיוויים של החלוצים, בתנאים של מאמץ גופני קשה ומחסור 
כלכלי, הודות לרוח האחווה הקולקטיווית. לימים נתפתח גם המושב 
השיתופי, מעין מזיגה בין מגמות המושב למגמות הקיבוץ. 

ההום, הקדחת והיאוש מהסיכוי להגיע לכלל הגשמת המטרות — 
עמם נאלץ החלוץ היהודי החדש להילחם, למרות הרבה נסיונות 
וכשלונות (כולל שיעור גבוה, יחסית, של איבוד לדעת), ולמרות 
שב 1914 היו בב 40 היישובים החקלאיים שבארץ רק מיעוט מב־ 
80,000 יהודי א״י, היה חוג היישוב החקלאי גרעין חברתי ורעיוני 
איתן; הוא החל להתרחב מחדש מיד בתום מלה״ע 1 . 

ממסורת ההגנה העצמית (ע״ע) היהודית, ומתוך הגשמה עקבית 
של התפיסה שהיהודים חייבים לעשות את כל הדרוש לקיום חברתם, 
וכן הודות לתחיה רומנטית של שאיפה לקוממיות ולאומץ פיסי, 
החליטו חלוצי העליה השניה להגן בעצמם על היישובים היהודיים. 
כך הקימו ב 1909 את השומר (ע״ע), שחבריו חיקו מכמה בחינות 
את הלוחמים הבדווים. דרך החיים ואומץ הלב של כמה מהשומרים 
עיצבו את דמות המגן והלוחם היהודי. 

אליעזר בן יהודה (ע״ע) הצליח להחיות את הלשון העברית 
(ע״ע, עמ ׳ 659 ) והצלחתה נקבעה סופית במלחמת השפות, בייחוד 
סביב שאלת שפת ההוראה בטכניון (ע״ע א״י, ענד 984 — 989 ). 

בין 1917 ל 1 192 , אלה היו שנים מכריעות מכמה בחינות 
בתולדות ישראל. ב 1917 ניתן ליהודים ברוסיה שוויון מלא ובוטל 
תחום המושב ע״י הממשלה הדמוקרטית הזמנית. בכל רחבי אירופה 
היתד. אז ליהודים אמנציפציה חוקית. למרות הסבל וחיסורים של 
ימי מלחמת האזרחים ברוסיה, והתהפוכות במדיניות הקומוניסטית 
כלפי החברה היהודית ותרבותה. עדיין קיים השג זה מבחינה פור¬ 
מלית באירופה כולה, אם כי הופסק בארצות הרבה בנחשול האימים 
של שלטון הנאצים. חוזי המיעוטים הבטיחו במבט ראשון, בארצות 
שעליהן חלו, את הזכות לאוטונומיה יהודית, לחיים תרבותיים ולקיום 
הזהות והליכוד היהודיים על יסוד ערבויות בין־לאומיות. למרות 
שבטלו ועברו היתד. חשיבותם המעשית של חוזים אלה רבה בין שתי 
מלחמות העולם. הצהרת בלפור ולאחריה המנדט שניתן לבריטים 
על א״י הם ראשית הדרך הארוכה והמתפתלת למדינת ישראל. 
בשנים אלה ראו רבים את הסיכוי ולא העריכו את הקשיים. יהדות 
אה״ב עלתה ונתגלתה ככוח מדיני עצום וכמשענת כספית אדירה 
לכל פעילות יהודית. ברוסיה השתוללו הפרעות האכזריות ביהודים 
של הכנופיות האוקראיניות והרוסיות הלבנות ושל הצבאות הראק- 


ציוניים בעת מלחמת האזרחים שם. גם בכמה מן המדינות הלאומיות 
החדשות שקמו באירופה התייחסו ליהודים במשטמה ובאכזריות, ואף 
המשבר החברתי והרוחני בגרמניה בעת ההיא הצביע על סכנות 
חדשות. השלטון הקומוניסטי ברוסיה קטע מגוף האומה את אחד 
האיברים הפעילים ביותר, בפרט בתחום הציוני, ושם יכלו להמשיך 
בטיפוח הרוח החלוצית והפעילות היהודית התרבותית רק במחתרת. 

מלה״ע 1 והשלכותיה. מלה״ע 1 (ע״ע, עמ׳ 6 — 674 ; א״י, 

ענד 515 ואילך) היתה מבחן חמור ללאומיות היהודית כתופעה 
מדינית בתחום הבין־לאומי. הציונות, שנוצרה כתנועה וכארגון בין- 
לאומיים לביצוע מדיניות יהודית בשיטות מדיניות חדישות בעולם 
של שלום, לא היתד, מוכנה למצב זה ומצאה עצמה מפוצלת בין שני 
המחנות הלוחמים. משרדיה הראשיים של התנועה היו בגרמניה, 
ואילו המון תומכיה נמצא אם בארצות אויביה של גרמניה, אם 
בארצות ניטרליות. מימי הרצל היתה הדיפלומטיה הציונית מבקשת 
מעמד מוכר בקיסרות הערמאנית, ולשם כך הסתייעה בהשפעתה של 
גרמניה והיתד, גם מצפה לידידותה של אנגליה. כל אלה היו עתה 
משני צדי המתרס שם; אף התורכים נמשכו בהדרגה למלחמה לצד 
גרמניה, ונכנסו אליה כשהם כבר חשדנים ביותר לגבי היהודים 
והציונים. 

ההתלבטות לא היתה של הציונים בלבד. היהודים ברוב המקומות 
העריצו, מבחינה תרבותית, את גרמניה. הקיסר פרנץ יוזף (ע״ע) 
האוסטרי נחשב ידיד ומגן ליהודים. את הרוסים שנאו היהודים ופחדו 
מפניהם. יחם זה החריף במיוחד בריכוזים הגדולים של המהגרים 
מקרוב מרוסיה, שהיו עכשו רוב מניין ובניין של יהודי אה״ב ואנגליה. 
מצד שני נחשבו הדמוקרטיות של המערב, ואנגליה במיוחד- באופן 
מסרתי, כמדינות ובחברות נוחות ביותר ליהודים. התורכים נחשבו 
אכזריים ובלתי יציבים. כשכבשו הגרמנים שטח גדול של תחום 
המושב היה יחסם ויחם האוסטרים וההונגרים ליהודים נוח בהרבה 
מיחסם של הרוסים, שגירשו את המוני היהודים ממקומותיהם. קצינים 
יהודים בצבא הגרמני והאוסטרי־הונגרי, ובמיוחד הרבנים הצבאיים 
שנפגשו עם היהודים, סייעו להם הרבה. מפגש זה אף תרם להת¬ 
עוררות התודעה היהודית של היהודים הגרמניים, שרבים מהם פגשו 
כאן לראשונה את החיים והתרבות של ה״אוסטיוזץ" במקומה, והחלו 
לכבדה ואף לד,עריצה. הרבה מהקשרים ומההבנה בין יהדות המזרח 
והמערב בין שתי מלחמות העולם החלו במפגש זה. גירוש המוני 
יהודי רוסיה מזרחה ע״י הרוסים גרם לביטול המבנה של תחום 
המושב, אם כי לדעת המגרשים רק באורח זמני. היהודים שבארצות 
המערב ידעו יפה את כל המתרחש במזרח. הרדיקלים היהודים 
השמאלניים, בדומה לחבריהם שאינם יהודים, ציפו למפלת כל השלי¬ 
טים האוטוקרטיים׳ אך ייחלו במיוחד לנפילת הצאר, גדול עריצי 
אירופה. 

היהודים הרבים, מיליון לפחות, ששירתו בצבאות הארצות הלו¬ 
חמות לא יכלו, וברובם אף לא ראו צורך, לעצב מדיניות יהודית 
מיוחדת, פרט לכמה הרהורים ורגשות תוצאת השיקולים הנזכרים. 
אלא שעצם שירותם השפיע בהרבה על החברה היהודית. מאחר 
שקיבלו אימון צבאי יסודי הרי היו החיילים המשוחררים לאחר 
מפלת רוסיה מסוגלים לקיים את ההגנה העצמית של הרבה קהילות 
בעת פרעות. 

חלק מהמנהיגות הציונית ורבים מתומכיה רצו לחכות ולראות 
מי ינצח, בטענה שסכנה נשקפת ליהודי א״י אם תתייצב הציונות 
לצד אויבי התורכים, וליהודי רוסיה אם תכרות התנועה ברית עם 
המחנה התורכי—גרמני. מיעוט קטן, אבל מוכשר ונלהב ביותר, 
סבר אחרת. מ. נורדאו, ח. ויצמן, ז. ז׳בוטינסקי, פ. רוטנברג, י. טרומי 
פלדור ומ. גרוסמן(ע׳ ערכיהם) החליטו שאסור לציונות להיות פאסי- 
ווית. את המדיניות ד,א ק טי ו וי ת שהציעו ביססו על ההנחה׳ 
שנצחון המחנה התורכי ישים קץ למפעל היהודי בא״י. דוגמתם של 


957 


ע: ישראל: מ 1880 עד ימינו 


958 


הלגיונות הפולנים, ששירתו בצבאות הנפוליוניים ללא ארץ משלהם, 
ושל יחידות ושיטות מדיניות דומות של איטלקים (לפני השגת העצ¬ 
מאות האיטלקית), וההערצה לדמויות של ג׳. גריבלדי וג/ מציני (ע׳ 
ערכיהם) השפיעו על ההגות והדמיון של אחדים ממנהיגים אלה. 
הם סברו שאין לה לציונות קלף מדיני גדול יותר מגיבוש מדיניות 
אקטיוויסטית יהודית־ציונית התומכת בברית נגד גרמניה—תורכיה, 
והטיפו שאין ביטוי נאה יותר לדרך האומה מיצירת יחידות יהודיות 
למלחמה נגד התורכים. בפעם הראשונה מאז לחמו היהודים ב 614 
בברית עם הפרסים וכבשו את ירושלים מידי הקיסר הרקליוס (ע״ע), 
יהא דם יהודי שוב חלק מהמחיר בעד א״י. בהישענם על התקדימים 
הנ״ל בהיסטוריה של אירופה ישיגו גם היהודים זכות הבעת דעה 
במועצת המנצחים; ובטוחים היו שאלה יהיו מעצמות המערב. כמה 
מהם אף שאפו לתחיית אומץ הלב ורוח הלחימה של האומה היהודית, 
מכוח השתתפותה להלכה ולמעשה במלחמה הגדולה. ההתנהגות 
האכזרית וההרסנית של התורכים בא״י הביאה להקמת ניל״י 
(ע״ע). 

טרומפלדור וחבריו הקימו את גדוד נהגי הפרדות, ששירת בהצ¬ 
טיינות בחזית גליפולי. חייליו היו בעיקר פליטים מא״י וממצרים, 
והוא שחישל מוראל גבוה בדוגמתו האישית. ז׳בוטינסקי ניהל מאבק 
עיקש באנגליה להקמת גדודים עבריים (ע״ע) בצבא הבריטי 
שיעזרו בשחרור א״י. הוא טען שרבים מהמהגרים היהודיים היו פטורים 
משירות צבאי באנגליה, ושהדבר גרם לעליית האנטישמיות, ומנקודת 
ראותו הם היו עתודה מתאימה להקמת היחידה המיוחדת. משנת- 
משכה המלחמה והבריטים ראו שהתנגדות יהודי אה״ב למחנה 
האנטי־גרמני, בשל השתתפות רוסיה בו, מהווה מניעה חשובה 
לכניסת אה״ב למלחמה, החלו אף הם לנטות לרעיונו. 

אף בתחום המדיני הצליחה האקטיוויות, פעילותם של וייצמן 
ומרעיו התגברה על המכשולים הרבים, בחלקם מצד מתבוללים יהו¬ 
דים, והשיגה את הצהרת בלפור (ע״ע). בסיומה של מלה״ע 1 
הצליחו אפוא פעולות מדיניות יהודיות מובהקות הודות למשקל 
שנודע ליישוב היהודי החדש באה״ב, מכוח הכשרונות ונכונות 
ההקרבה של חוגי האינטליגנציה ממוצא רוסי שבמערב, ובשל המסי¬ 
רות ואומץ הלב של המתנדבים ושל החלוצים בא״י. אלה האחרונים 
לא זו בלבד שהצליחו לשמור על המושבות, אלא אף הצליחו לעמוד 
במבחן הרדיפות האכזריות לאחר התגלות רשת הריגול של ניל״י. 

היישוב ב א "י. היישוב בארץ החל מתארגן מחדש. הוקמו 
הוועד הלאומי והרבנות הראשית, תוך התנגדות חוגי "היישוב הישן". 
הם פנו אל חבר־הלאומים ואף השיגו את זכות ההתבדלות, במידה 
רבה הודות לתמיכה של אגודת ישראל העולמית. הפרישה וההת¬ 
נגדות גרמו אי־נעימויות, אך לא היה בכוחן להפריע לציונות 
ולפעילות היישוב. 

כמה תהליכים ומאורעות קבעו את דמות החיים ואת דרך הת¬ 
פתחות היישוב בא״י בין שתי מלחמות העולם. ההתנגדות הלאומית 
הערבית בארץ ליהודים ולמפעלם החריפה למראה כל הצלחה באר¬ 
צות ערביות אחרות להשיג עצמאות או להתקרב אליה, ועם כל 
הרחבה והשג של ההתיישבות היהודית ושל החברה היהודית בא״י. 
בסדרת ״מאורעות״ עקובים מדם בשנים 1921 ׳ 1929 , 1933 , ו 1936/8 
השתדלו הערבים לשבור את רוח היישוב ולהרוס את מפעליו. 
מאורעות 1921 הביאו את הספר הלבן של צ׳רצ׳יל מ 1922 , שסגר את 
עבה״י מזרחה להתיישבות יהודית, עי״כ שיצר שם אמירות ערבית 
נפרדת (לימים הממלכה ההאשמית), והגדיר הגדרה מצמצמת את 
מושג הבית־הלאומי היהודי. גם המאורעות האחרים הביאו בעקבו¬ 
תיהם לערבים השגים של ועדות חקירה ושל פעילות דיפלומטית, 
שבדרך זו או אחרת הביאה להצעות של ויתורים לעניין הערבי. 

תולדות היחסים במשולש יהודים—ערבים—שלטונות בריטיים 
בא״י הן שורה ארוכה של אמירת "לאו" ערבית מוחלטת לשורה 


ארוכה של פשרות שהוצעו, ושהיו נוטות הרבה לטובת הערבים. 
יחסים אלה הם אף פרק בתולדות הפקידות הבריטית הקולוניאלית, 
שרובה נמשך אל הערבי הרומנטי בניגוד ליהודי האירופי האפור. 
העליה הוגבלה באמות מידה שונות ומשונות, ובתביעות פורמליס¬ 
טיות רבות. אף רכישת קרקע ע״י יהודים הופרעה בדרכים הרבה. 
רק מיעוט של הפקידות הבריטית, ואף זאת רק במספר מקרים 
ופעולות, מילא הלכה למעשה אחרי ההתחייבות של השלטון המנד¬ 
טורי לקדם את בניין הבית־הלאומי היהודי. 

היהודים נחלקו בינם לבין עצמם באשר לדרך הטובה ביותר 
לקדם את מפעלם. במחלוקת בין וייצמן לבין ברנדים (ע״ע) עמדה 
בראש השאלה האם יש להעדיף בבניין הארץ את היזמה הפרטית׳ 
לפי דרכי פעולה כלכליות קפיטליסטיות מקובלות, או שיש להעדיף 
את המפעלים הלאומיים והקולקטיוויסטיים, שמעלותיהם מן הבחינות 
של הצדק החברתי והאידאליזם ולא מהבחינה הכלכלית. חוגי המזרחי 
(ע״ע) התלוננו מצדם על דרך החיים החילונית, לעתים קרובות 
אף אנטי־דתית של רבים מהמתיישבים ומהיישובים. מערכת החינוך 
נתפצלה ל 4 "זרמים": הכללי, זרם העובדים, ה״מזרחי" ו״אגודת 
ישראל". לאחר קום המדינה נתמזג "זרם העובדים" ב״כללי" לחינוך 
הממלכתי הכללי; מ״זרם המזרחי" צמח החינוך הממלכתי־דתי, 
ואילו החוגים החרדים הקימו את "החינוך העצמאי" (ע״ע א״י, 
עמ׳ 991/2 ). נכונותם של יהודים לעלות לא״י היתה תלויה במידה 
רבה באקלים המדיני בתפוצות. עלייתם הגדולה של יהודי פולניה, 
למשל, בשנות ה 20 נתכנתה "עלית גרבסקי" (ע״ע), ששיטת המיסוי 
המפלה שלו דחפה רבים לעליה. 

למרות חילוקי הדעות׳ המאורעות וההפרעות נמשכה התקדמות 
המפעל הציוני כל הימים. מספר היהודים בא״י גדל במשך שנות 
ה 20 פי שלושה בערך, והגיע ל 160,000 . ב 1930 היו בארץ 110 
יישובים חקלאיים (לעומת 50 ב 1920 ), שעיבדו 700,000 דונם קרקע. 
מפעל החשמל של רוטנברג התקדם, וחברת האשלג ניצלה בהצלחה 
את משאבי ים־המלח. עמק יזרעאל היה ליהודי. מערכת ההשקיה 
של החקלאות היהודית התפתחה במהירות. תאי החיים של הקיבוץ 
ושל המושב הוכחו כבני קיימא, וזכו להערצת דעת הקהל היהודית 
והלא־יהודית. ב 1925 נוסדה האוניברסיטה היהודית החילונית הרא¬ 
שונה — האוניברסיטה העברית בירושלים. התקדמות זו נמשכה 
בשנות ה 30 ואף הוחשה ע״י הצרכים והכשרונות של יהדות גרמניה. 
הכישורים, הכשרונות וההון של יהודי גרמניה סייעו בהרבה לפתה 
את התעשיה ולקדם את הטכנולוגיה. ב 1933 היו בארץ % מיליון 
יהודים, ב 1939 2 /י מיליון; 120 אלף חיו ב 252 יישובים חקלאיים, 
מהם 68 קיבוצים ו 71 מושבים. כדי להשתחרר מן התלות בענף 
חקלאי אחד, הונהג המשק "המעורב" במרבית הישובים החקלאיים. 

גם המרד הערבי הגדול ושיטות ההתקפה התכופות על היישובים 
היהודיים׳ ועל התחבורה בדרכים, לא הצליחו להפסיק את ההתקד¬ 
מות. בשיטת "חומה ומגדל" הוקמו בן לילה יישובים מבוצרים. 
בשנים 1936/9 הוקמו 55 יישובים חדשים. מלה״ע 11 מצאה את 
היישוב היהודי בא״י חזק. פעיל וער מבחינה חברתית וכלכלית. 
ב 1939 כבר נטו רבים מבני היישוב להתנגד לשלטון המנדטורי, 
שמנע בעד יהודים, שנמצאו אז בסכנת מוות באירופה, מלהגיע 
לחוף מבטחים בא״י. כיוון שמדינות רבות כבר סגרו מקודם את 
שעריהן בפני מהגרים (ב 1924 נקבעו באה״ב למשל, מכסות להגירה 
לפי תנאים שמנעו כניסתם של יהודים רבים), נותרה החברה היהו¬ 
דית בא״י היחידה שהיתה מוכנה ונלהבת לקבל יהודים, אלא שהת¬ 
נגדות הבריטים מנעה זאת. ה ע ל י ה הבלתי לגלית הצליחה להבריח 
ארצה רבבות יהודים. האמצעים, שנקטו בהם השלטון המנדטורי 
למנוע עליה זו, הביאו להתנגשויות נוספות (ע״ע שיבת ציון ועליה). 

מערכת ההגנה, האסטרטגיה והטקטיקה של יהודי א״י היו מאז 
1921 מבוססים על הארגון ההמוני המחתרתי של ההגנה (ע״ע) 



959 


ע: ישראל: מ 1880 עד ימינו 


960 


שנאלצה לפתח בדרך בלתי־לגלית את שיטות האימון שלה ואת אספ¬ 
קת הנשק. עד 1945 היתר, ההגנה תמיד אך עונה ליזמה של הערבים. 
לכן נאלצה תמיד לפתח טקטיקות חדשות תחת לחץ ההתקפה, כדי 
להגיב על האתגרים המתחדשים. נתגלו חילוקי דעות בדבר חלקם של 
חוגים חברתיים שונים בהנהגת ההגנה, שהתבטאו בעמידה של אגף 
ימני ביישוב מול אגף שמאלי. כ״כ נחלקו הדעות ביחס לשיטות 
ולעתוי של התגובה למעשה טרור אינדיווידואלי מצד הערבים. מאז 
סוף שנות ה 30 אף היו חילוקי דעות ביחס לשאלה האם ובאיזו מידה 
יש להתנגד בכוח הנשק לתחיקה הבריטית האנטי־ציוגית ולאמצעיה. 
כל אלה הביאו לפילוגים בכוחות הצבאיים היהודים. קבוצה מהאגף 
הימני שבמיעוט, שהטיפה לתגובה אקטיוויסטית מיידית לטירור 
הערבי, והתנגדה למה שכינו ה״הבלגה" של רוב ההגנה כלפי הטרור 
הערבי, הקימה בשנות ה 30 מחתרת צבאית נפרדת שכינוה בדרך 
כלל ״ארגון ב'״. לאחר שני פילוגים התגבש ב 1937 ה א צ" ל 
וב 1940 הלח״י (ע׳ ערכיהם), שהיו מכמה בחינות התפתחויות 
חיצוניות יותר של "ארגון ב"׳ הימני. 

ההגנה השתדלה, ובהצלחה ניכרת, לגבש יחידות הגנה ומיליציה 
יהודיות לגליות ולגליות־למחצה, מתוך שיתוף פעולה עם השלטון 
המנדטורי או מתוך הסכמתו שבשתיקה. וינגיט (ע״ע) היה למנהיג 
מסור של העניין היהודי, שאתו בא במגע כקצין בריטי. מספר ניכר 
של צעירים יהודיים בארץ היה מאורגן ערב מלה״ע 11 בדרך זו או 
אחרת ביחידות של ההגנה. מהם באו המתנדבים ליחידות היהודיות 
בצבא הבריטי, ואח״ב לחטיבה היהודית הלוחמת (ע״ע). מיחידה 
זו יצאו רבים שעתידים היו להיות מפקדי צה״ל, ומשם הביאו 
את הנסיון באימון בקנה מידה נרחב ובפעולות צבאיות נרחבות. 
הפלמ״ח היה הכוח הלוחם בסימון קומנדו, שמתוך קשריו ההדו¬ 
קים בחיי החברה של הקיבוצים היה גם חלק ממחנה העבודה וגם חוד 
החנית למלחמה. ביודעין ושלא ביודעין שאבו כל הארגונים הצבאיים 
והצבאיים־למחצה את השראתם מן ההכרה, שנתגבשה ברוסיה בע¬ 
תות הפוגרום, שכדי לשמור על שיעור־קומה אנושי חייבים היהודים 
בהגנה עצמית פעילה על כבודם ועל חייהם. הלוחמים היהודיים אף 
שאבו השראה מהזכרונות ההיסטוריים שקמו לתחיה על אדמת א״י — 
מהמעשים ומהאישים של מרד המכבים, ממה שאירע במרד הגדול 
נגד הרומאים, ומן הנכונות המושרשת עמוק ביהודי לקידוש השם, 
שלבשה דמות חילונית של קרבן למען האידאל בפעילות המהפכנים 
היהודים באירופה מהמחצית השניה של המאה ה 19 (וע״ע א"י, 
עמד 529 — 556 ). 

לשונות ותרבויות עברית וי יד י ת. בין שתי מלחמות 
העולם השיג העם היהודי בעת ובעונה אחת גם את הטרנספורמציה 
הסופית של העברית משפה ספרותית "מתה" לשפה חיה מכל הבחי¬ 
נות ובמלוא ההקף, וגם את עיצובה של היידית מדיאלקט עממי 
מדובר בלבד לשפת ספרות וביטוי מחקרי מודרני מלא. השגי העב¬ 
רית שמלפני מלה״ע ] הורחבו ונתעמקו מכוח יצירה ספרותית ענפה, 
שהחלה אמנם ברובה לפני המלחמה אך הגיעה לשיא ולהכרה חבר¬ 
תית נרחבת בין שתי המלחמות (ע״ע ביאליק, טשרניחובסקי, 
שניאור, עגנון, אלתרמן — מתוך שפע של משוררים ויוצרים). 
באוניברסיטה העברית, בטכניון, ובמוסדות השכלה גבוהים שקמו 
אחריהם בארץ, וכ״כ בכל הצדדים של חיי המעשה, בגן־הילדים 
ובביה״ם, ביחידות ההגנה שבמחתרת וביחידות הצבא שבגלוי, בע¬ 
בודה המקצועית ובספרות המקצועית, ניתן למונחים מהספרות 
הקדומה, שפע של משמעויות חדשות ושל הקשרים חדשים. כדי 
לספק את הצרכים המודרניים, אף נטבעו מונחים חדשים רבים. 
ועד הלשון העברית (ע״ע! נום׳ 1890 ), שהפך ב 1953 לאקדמיה ללשון 
העברית, עמד על משמר טיפוחה ופיתוחה של הלשון ע״י פירסום 
מילונים מקצועיים ומחקרים. יהודים רבים בתפוצות החלו ללמוד 
עברית ולהשתמש בה כבשפה חיה, וכיום נוטים לראות בה חוליית 


קשר חזקה ולחשלה כסמל עשיר של האחדות והרציפות עם העבר 
היהודי ונכסיו מזח, ושל השתתפות ברוח היהודית החדשה העולה 
בארץ מזה. 

ביידית נוצרו ונפוצו ברבים יצירות ספרותיות ברמה גבוהה 
מלפני מלה״ע 1 ובין שתי מלחמות העולם (מנדלי מוכר ספרים 
[ע״ע], שהוא חוליה מקשרת ביצירתו ובאישיותו, בין ספרויות 
עברית ויידית; שלום עליכם; ש. אש! דר נסתר! פ. מרקיש; ד. 
ברגלסון■ מבין רבים אחרים, ע׳ ערכיהם). היידית פותחה ושוכללה, 
והגיעה לכלל דיוק מדעי בביטוי ובדקדוק ע״י מוסדות אקדמיים 
(ע״ע ייווא) ומערכות בת״ס. ליהודים רבים — ברובם מתנגדים 
לציונות ונוטים לשמאל, אך גם מבין החרדים, היתד. היידית לסמל 
הגדולה של התרבות היהודית האשכנזית, ושל מה שנראה בעיניהם 
בין שתי מלחמות העולם כערך נצחי בקיום היהודי בתפוצות. 
נ. בירנבאום(ע״ע), היה באישיותו, מנהיגותו ותורתו לחוליה מקשרת 
בין האידאולוגיות והקבוצות השונות של ה״יידישיסטים". מכוח 
האידאולוגיה והפעילות של חוגי חייבסקציה בבריה״מ, אך גם בין 
החוגים הרדיקליים של המחנה היידישיסטי בארצות אחרות, היתה 
יידית לסמל הניתוק מן העבר הדתי "הקלריקלי" ו״הבורגני לאומני". 
השתמשו בה כדי לפעול למען החילון המוחלט, ולהטיף לו כבסיס 
נאות לחיים יהודיים סגוליים, וליצירה יהודית אמיתית בחברה הח¬ 
דשה. ביטוי טכני לכך ניתן ע״י הכנסת שינויים בכתיב ובהגיה, 
במגמה למחות את שרידי העקבות של העברית ושל ההשפעה הדתית 
השנואות. 

על סף השואה היו לעם היהודי שתי שפות לאומיות מפותחות 
מכל הבחינות, ושתי תפיסות מנוגדות באשר למרכז הכובד של 
ההשג היהודי ושל הרציפות היהודית, ובמקביל לכך שתי תפיסות 
מתחדשות בשאלת ההתייחסות אל העבר ולגבי אופי התרבות היהו¬ 
דית בעתיד. בשתי השפות התפתחו שתי מערכות ספרות, ושני 
מבנים מקבילים של מאמץ מדעי וחינוכי הופעלו בהצלחה. העברית 
שיקפה את מגמת האחדות של כל היהודים בכל מקום בעולם. על 
יסוד העבר המשותף המושרש בימי המקרא, המשנה והתלמוד וביצי־ 
רתם, ומתוך השאיפה לתחיה בא״י. אף המגמות החילוניות של 
התרבות העברית כוונו ומכוונות לטרנספורמציה של אותה אחדות 
ושל אותם נכסי העבר אל צורות חדשות, שתהיינה מסוגלות להכיל 
את כל המערך הקודם. ואילו היידית הביעה את ההרגשה, שיש 
לראות כנכס העבר, החשוב לעתיד, מה שאירע באירופה מהמאה 
ה 10 בקירוב ואילך (וזאת פחות או יותר בעיקר מה שאירע צפונה 
לפירנאים) וזה יש להוריש, לשנות ולהשתמש בו, התרבות היידית 
האמינה ב״דאיגג!ייט", ,בהערכת ההווה והמתקיים בחיי היהודים 
באירופה ובריכוזי ההגירה האירופית שמעבר לים, ושל היסודות 
התרבותיים שהיו הווים ופועלים בתרבות זו במאה ה 20 . תרבות 
יידית התכוונה להיות המכשיר הקיים של הוויה יהודית אוטונומית 
חילונית, ושל חיים בתפוצות המיוסדים על המורשת התרבותית 
האירופית האשכנזית. השואה כרתה את הבסיס הקיומי מתחת לתר¬ 
בות היידית. השגיה, מטרותיה והמושגים שהציעה שמורים בספרותה, 
ובדרך שעברה בהתחרות עם העברית, וזאת בתקופת זמן קצרה 
ביחס. בבריה״מ נסתייעה היידית באיסור שהטילה המדינה על 
העברית, ובסיוע הממלכתי למוסדות היידית ולספרותה. אף משענת 
זאת נתערערה כשהחל סטאלין ב״חיסול" סופרי יידית רבים ואמנים 
שלה, לאחר סיום מלה״ע 11 . בין שתי מלחמות העולם היתד, מתיחות 
רבה בין ״מגיני ד׳שרידה היחידה״ — העברית, לבין "היידישיסטים". 
וע״ע יידית. 

מלה״ע 11 והשואה. שלא כמלה״ע 1 , איחדה השניה את 
היהודים בכל מקום במלחמה נגד היטלר. חוזה מולוטוב—ריבנטרופ 
גרם רק לכמה קומוניסטים יהודים קנאים לסטות לזמן־מה מדרכם 
הטבעית, ואליה הם חזרו בשמחה ב 1941 , כשפתח היטלר בהתקפה 



951 


ע: ישיאל: מ 1880 עד ימינו 


962 


על בריה״מ. נצחונות הגרמנים הביאו חורבן ואימה ליהודים שבאו 
תחת שלטון הנאצים. להיטלר היתד, מגמה תקיפה ותכנית מפורטת 
להשמיד קודם כל את כל יהודי אירופה ואח״ב את כל יהודי העולם. 
הדורות הבאים יוכלו לדעת איך נראה יהודי רק מן המוצגים ב״מוזי־ 
אונים היהודים" שהכין. הנאצים ראו את היהודים כרמשים המשחי¬ 
תים שבבית האנושות, שיש לטהרו מהם, כדי שיהיה ראוי למשכן 
התרבות הגדולה העתידה בהנהגה ארית טהורה. 

שיטות הנאצים כלפי היהודים חיו תרכובת קבועה של הונאה, 
אכזריות לשמה ושימוש בצירוף של הבלבול הטכני והלחץ הפסיכו¬ 
לוגי, במגמה לשבור את רוח הקרבנות וליטול מהם צלם אנוש 
לפני שיומתו. שיטה זו נמשכה בגטאות, בפעולות השונות של הע¬ 
ברה ממקום למקום, ובמחנות המוות. היא באה ליצור מצב מתמיד 
ההולך ורע, שבו משמשים בערבוביה רעב, מחלות, הריגות שרירו¬ 
תיות ועינויים, כך שבסופו של דבר יומת הגוף הסחוט אחרי שמוצתה 
ממנו כל תועלת אפשרית למען הרייך בן אלף השנים. התכוונו 
לגרום לקרבנות איבוד כל חוש זמן ואינדיווידואליות, הבלתי-אפשרי 
מבחינה אנושית היה תמיד אפשרי בתוהו־ובוהו המאורגן ובחלום 
הבלהות המכוון שנוצרו מסביב ליהודים. אעפ״ב ולמרות הכל, הת¬ 
חוללו התקוממויות יהודיות רבות, בגטו ורשה ובגטאות אחרים, 
במחנה המוות של טרבלינקה (ע״ע) ובמחנות אחרים. מרידות אלה 
ביטאו את אומץ הלב היהודי ואת האמונה בעתיד ובכוחו של האדם. 
כ״כ פעלו פרטיזנים יהודים בכל מקום שמצאו מסתור, שלעתים 
קרובות נמנע מהם גם ע״י פרטיזנים אחרים. 

הנאצים הצליחו לרמות את קרבנותיהם משום שלפני השואה לא 
היה אדם מסוגל להעלות על דעתו שיש תהומות כאלה של שחיתות 
ושל רשעות בנפש האדם ובמעשיו המאורגנים. הנאצים השתמשו 
בשורת מושגי כיסוי: "גטו", "מועצת היהודים", "זקני היהודים", "מש¬ 
טרת היהודים״ כדי לבלבל את היהודים. הם רשמו: "העמל משחרר" 
מעל לכניסה למחנות המוות; הם המציאו את רעיון שליחת היהודים 
לבית מרחץ שהיה תא גזים לחניקתם. לאותה מטרה השמיעו באזני 
היהודים תערובת מושגים של יה״ב, שנדמתה כמבטחת חיים מתוך 
השפלה, וצירפו לכך מושגים חדישים של שירות ונקיון, כדי שהיהו¬ 
דים לא יחושו בגורל הצפוי להם. 

ההשמדה ממש החלה לעתים קרובות בפוגרומים המוניים, בסיגנון 
הצאריסטי הישן. היא נמשכה במסעות הבלהות ברכבות־מטען 
ובתנאים איומים אל גטאות פולניה. בוועידת ונזה, תכננו השמדתם 
של 11 מיליון יהודים, וזו בוצעה במידה רבה בשנה שלאחר־מכן 
באושוינצ׳ים (ע״ע), ובמחנות אחרים. כשנוצחו הנאצים כבר •הומתו 
כ 6 מיליון יהודים, אם כי אין לוודא את המספרים במדויק. כשנפתחו 
השערים של מחנות המוות בוכנוולד, ברגן־בלזן, דכאו(ע״ע), מאוט־ 
האוזן, נמצאו בהם המוני שלדים חיים, שצריך היה להשיבם לחיים 
אנושיים רגילים, ושלעתים אף מתו מהמזון הטוב שהוגש להם. 

בשואה נראה הפרצוף הבלתי אנושי של האנטישמיות והגזענות. 

הוא נתהווה לא למרות, כי אם בד״כ הודות, לתרבותם של ההמונים. 
התליינים אכן איבדו דמות אנוש ללא תקנה׳ תוך כדי רציחותיהם. 
ברם, הרוח היהודית והחיוניות היהודית נצטרפו לגילויים החמים של 
האחווה היהודית, והחזירו את רוב אלה שנשארו בחיים לשלמות 
אישית מחודשת ולשיעור-קומה אנושי גאה. רוב הניצולים האלה 
קנו לעצמם אמון חדש ברוח האדם. — וע״ע אנטישמיות, עמ׳ 538 — 
568 ; מחנות רכוז והשמדה ; שואה. 

השואה אורגנה בידי הגרמנים ובידיעת העם הגרמני. רק מכוח 
הטכנולוגיה שלהם והנצחונות של צבאותיהם ניתן היה לבצע פעולת 
השמד זו. עמים רבים באירופה. ובייחוד במזרחה, השתתפו בפוגרו¬ 
מים ההמוניים התחילתיים, ושיתפו פעולה ברציחות שבמחנות. לא 
במקרה בחר היטלר בפולניה כמקום הביצוע להשמדה. ההולנדים, 
הדנים, השוודים, הבולגרים• הרבה איטלקים, צרפתים ובני עמים 



השואה. רצח יהודים ב 5 טוויה (יד ושם, ׳רועליסו 


אחרים גילו אומץ לב• סייעו ליהודים ועזרו להסתירם. מעטים יצאו 
בגלוי להפגין בעדם. בעלות הברית המערביות כה נפחדו מהתעמולה 
הגרמנית שהשתדלו לא ליפול ב״מלכודת" של עמדה ברורה וגלויה 
של סיוע ליהודים בתור יהודים. טענו שקשה להפציץ את אושוויץ 
מטעמים טכניים, בעוד שביצעו פעולות סיוע אווירית למורדים הפול¬ 
נים בוורשה, למרות ההתנגדות הרוסית. בעלות הברית אמנם כללו 
גם את היהודים באזהרותיהן לגרמנים על יום־הדין העתיד לבוא, אך 
הן עשו זאת מטעמים כלליים של גינוי האכזריות וסירבו להעמיד מול 
הייחוד של היהודים להשמדה בידי הנאצים את ייחוד היהודים בתור 
יהודים לעזרה ולהגנה. אף כשהצליחו יהודים להימלט והפליגו לחופי 
הארץ, מנעו שלטונות המנדט את כניסתם וגרמו, בין השאר לאסון 
הספינה "סטרומה" (ע״ע שיבת ציון ועליה). 

לאחר השואה דימו רבים. גם ידידים וגם אויבים, שהיטלר השיג 
את מטרתו לשבור את רוח היהודים אע״פ שנכשל בהשמדתם המוח¬ 
לטת. כשהתבוננו בשברי האדם שבמחנות, וכשספרו את השרידים 
המעטים של יהדות אירופה, נדמה היה לבוין (ע״ע), ולמדינאים 
רבים אחרים קרי מזג, שהגיעה העת לחסל את מפעלה של יהדות 
אירופה בא״י, לאחר שהיא עצמה חוסלה באירופה. נדמה היה שאין 
לחץ לעליה כשנשמדו ההמונים שרצו לעלות. מבחינה פורמלית 
אמנם הושבה האמנציפציה ליהודים על פני העולם כולו; עדיין לא 
ידעו על האנטישמיות של סטאלין. ארצות עשירות היו מוכנות לקבל 
את הפליטים; לא עלה על הדעת שאלה יתעקשו לעלות לארץ דלה, 
רבת סכנות ותובעת מאמצים לאחר מה שנתנסו. יהודי א״י ראו 
מרחוק את השמדתם של מיליוני אחיהם. הם שמעו על ראיית היהו¬ 
דים כיצורים תת־אנושיים ונוכחו בפאסיוויות של העולם הדמוקרטי 
והקומוניסטי האוהד ליהודים. נדמה היה שהם ישמחו לקבל מעמד 
מובטח של מיעוט אוטונומי ומשגשג במדינה ערבית, שעה שהשיקום 
וההגירה יסייעו לאלה ששרדו מיהדות אירופה. 

ההצלה של שארית הפליטה. השקפה זאת הוזמה ע״י 
רוחו האיתנה, ונכונותו להסתכן בסכנות מוות וסבל, של העם היהודי. 
חלק ניכר של שארית הפליטה באירופה סירב ללכת אל ארצות 
השפע. גם הרבים שהיגרו לאירופה המערבית ולאה״ב, ואפילו אלה 
ששבו לחיות בערי גרמניה, הבינו שאין שילומים אחרים להשפלתם, 
לעינוייהם ולמות אחיהם, ואין כל ערובה אחרת ולא תקווה שיהודי 
יוכל להמשיך ולחיות בין בני־אדם ולהיחשב ליצור אנושי, אלא 
ביצירת הוויה מדינית וחברתית עצמאית במדינה יהודית בא״י. 
יהודי א״י הראו נכונות לעמוד פנים אל פנים גם מול הערבים 
וגם מול עצמתה של בריטניה, ולסכן את קיומם למען יצירת מדינה 
יהודית. חיילי הבריגדה היהודית נחלצו לעזרת אחיהם שבאירופה. 
כבר בעת המלחמה הוצנחו שליחים מאחורי קווי הגרמנים (ע״ע חנה 



963 


ע: ישראל: מ 1880 עד ימינו 


964 


סנש). שליחי ההגנה והאצ״ל באירופה החלו לארגן את "הבריחה" 
הבלתי לגלית. השלטונות הבריטיים גירשו את מי שתפסו. הספינה 
"אכסודוס" נתפסה ונדדה מנמל לנמל באירופה. אח״כ נהגו להגלות 
את העולים לקפריסין, ובכ״ז היו ספינות שהצליחו לפרוץ את 
ההסגר. פרשת ההפלגה בהן, הנחיתה החשאית ופריצת מחסומי הצבא 
והמשטרה הבריטיים היו לאגדה מעודדת והציתו את להבת המרי. 
אצ״ל, ועוד יותר ממנו לח״י, החלו במעשי חבלה וטרור אישי נגד 
הבריטים. יהדות אה״ב לא נרתעה ממפלצת האנטישמיות ההמונית, 
שהפחידו אותה בה, ולא משנאת מדינות ומאיבת מדינאים; היא לא 
שמה לב להאשמות של "נאמנות כפולה" ושל "לחץ יהודי". יהדות 
זו יצקה ללא הרף את התלהבותה, את כספה, את מעמדה וכוחה 
כקבוצת אזרחים אמריקניים לעזרת המאבק, כדי לעצב ישות יהודית 
גאה בעולם, שתהא עומדת ומוחה את דמות השלדים המוטלים 
בעפר במחנות. אליהם נצטרפו רבים מבין אומות העולם׳ שחשו 
שהצדק תובע את תמיכתם ביהודים, ויותר מכן, שרק פיצוי ליהודים 
יחזיר את האימון באנושות בלב העמים הקטנים. 

ה אקדמה לעצמאות.ב 1937 היו היהודים מוכנים לקבל 
עקרונית את הצעת ועדת פיל לחלוקת א״י, אם כי חלקו על פרטי 
התכנית. ואילו ב 1942 קיבלה הציונות את תכנית בילטמור, שקבעה 
כמטרה — יצירת מדינה יהודית. אותה שעה החלו גם חסידיה 
הגדולים ביותר של בריטניה בין הציונים להסס בנאמנותם לה. 
ועדות חקירה אחרות נשלחו לא״י. הוחל בחיפושים אחר נשק ביי¬ 
שובים היהודים, ונערכו מאסרים המוניים. הבריטים החלו לרמוז, 
שהם עלולים לסלק את חסותם ולהשאיר את היהודים לבדם מול 
הערבים. ועדת חקירה אנגלית—אמריקנית הציעה באפריל 1946 
להתיר כניסת 100,000 יהודים, בעיקר ממחנות ה״עקורים" שבאי¬ 
רופה, לא״י. נשיא אה״ב טרומן (ע״ע), תמך בהמלצה זו. ראש 
ממשלת בריטניה אטלי (ע״ע) התנה את קבלתה בפיזור המחתרות 
הצבאיות היהודיות ובמסירת נשקן. המאבק נמשך, ומ 1945 השתתפה 
בו גם ההגנה. כשאסרו הבריטים ב 1946 את מנהיגי היישוב הגיב 
אצ״ל בפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים׳ שבו נהרגו הרבה פקידי 
ממשלה בריטיים. 

גורל האניה "אכסודוס", ב 1947 , עורר את חמת העולם על הממשלה 
הבריטית. הבריטים הציעו אז תחילה את תכנית מוריסון לחלוקה, 
שנדחתה. הן ע״י היהודים והן ע״י הערבים. באפריל 1947 ביצע בווין 
את איומו, ומסר לאו״ם את האחריות הבלבדית למה שיתרחש בא״י. 
היהודים לא נבהלו. להפתעת רבים הצטרפה הממשלה הסובייטית 
אל אה״ב ותמכה בחלוקה ובהקמת מדינה יהודית בא״י. ב 29.11.1947 
החליטה האסיפה הכללית של האו״ם ברוב של 33 נגד 13 על חלוקת 
א״י בצורה מאוד בלתי נוחה ליהודים. הערבים הכריזו מיד מלחמה נגד 
התכנית. היהודים נאלצו להתכונן למלחמה בסחר, בעוד הערבים נהנים 
בהכנותיהם מתמיכת מדינותיהם שמסביב ומאהדת הממשלה הבריטית. 

הקמת מדינת ישראל. כשהוכרזה המדינה ב 15.5.1948 
פלשו צבאות 4 מדינות ערביות לשטח שנועד למדינה היהודית. 
בסדרת קרבות נהדפו הצבאות האלה. כאן נתגלה ערכן של המחתרות 
היהודיות ושל קרוב ל 25,000 איש, שלחמו בדרך זו או אחרת ביחי¬ 
דות היהודיות במלה״ע 11 . כ״כ באו לעזרת המדינה הנאבקת אלפי 
מתנדבים מהתפוצות. מלחמת העצמאות (ע״ע א״י, עמ ׳ 569 — 
594 ) על שני פרקיה, וההפסקה הקצרה של שביתת הנשק, לא זו 
בלבד שהבטיחה את קיום מדינת ישראל, אלא שבמהלכה נשתנו 
גבולות המפה המוצעת לטובת המדינה היהודית. גבולות שביתת 
הנשק שנחתמה ברודוס היו הרבה יותר נוחים לישראל מאלה של 
החלטת האו״ם מ 1947 . המלחמה עלתה ליישוב באלפי הרוגים. 
בירושלים הנצורה לבדה נהרגו כ 1,600 אזרחים מהפגזות הלגיון 
הערבי שעמד אז תחת פיקוד בריטי. 

מאז ועד עתה מוקפת מדינת ישראל בים המשטמה של העולם 


הערבי, הרואה את עצמו במלחמה עם ישראל, ומדמה לעצמו שישר¬ 
אל היא במצור העתיד להסתיים בנצחון ערבי. יחס הערבים אל 
מדינת ישראל הוא לראות אותה כ״לא־מדינה, הנועדה למחיקה ממפת 
העולם". לא זו בלבד שהערבים הכריזו ג׳יהד נגד ישראל, אלא הם 
מארגנים באורח שיטתי, וכמדיניות גלויה ומוצהרת, חרם כלכלי נגדה. 

משטמת הערבים הביאה להשלמת תהליך "קיבוץ הגלויות" 
מהארצות המוסלמיות, שהחל כבר הרבה לפני מלה״ע 1 . יהודי תימן 
שכבר מימים קדמונים היו נלהבים לעליה נתעוררו לכך מחדש, 
ולאחר מלחמת העצמאות עלו כמעט כולם לישראל. למרות המעבר 
החד מנסיבות של טכנולוגיה ואורח חיים מוסלמי של המאה ה 10 
אל חברה בת המאה ה 20 . היתד, הסתגלותם מהירה ומוצלחת באורח 
פלא. יהדות תימן העשירה את תרבות ישראל בנכסיה ובמסורותיה 
בשירה ובריקוד, בלבוש הססגוני ובמנהגים נאים, ואף במסורות 
המיוחדות של לימוד התורה. יהודי סוריה ועראק היו בלי הרף 
במגע עם א״י. מהם בא חלק לא מבוטל של "העליה הבלתי לגלית" 
בימי המנדט, לעתים קרובות מתוך סכנה ורדיפה בארצות המוצא. 
לאחר הקמת המדינה עזבו את ארצותיהם "בחשאי", כשהם מארגנים 
הגנה עצמית ומחתרת, בנסיבות של איבת ההמון ושל רדיפה אכז¬ 
רית. רבים נאלצו לנטוש את כל רכושם לרגל עלייתם. יהודים רבים 
יצאו אף מאיראן, אם כי שם לא נודעה איבה מצד המדינה. את 
צפון אפריקה עזבו יהודים רבים, כשגברה המתיחות בין האוכלוסיה 
המקומית לצרפתים, ונתלוותה באיבה ליהודים מאז הקמת המדינה. 
חלק מהם עלה ארצה. כל העליות האלה הביאו אתן גם את מורשת 
התרבות וגם את בעיות החברה שלהן. קיבוץ הגלויות יצר, לרא¬ 
שונה מאז הגלות, מפגש בין כל הגוונים של המסורת היהודית, 
התרבות וחיי החברה, שנתגבשו במשך קרוב ל 2000 שנה בנסיבות 
ובסביבות שונות. החל תהליך עצום, כמעט ללא תקדים, של התווד¬ 
עות מחדש ושל הסתגלות תרבותית הדדית בין כל הגוונים האלה. 
העברית, מערכת החינוך והשירות בצבא ממלאים בו תפקידים מחי¬ 
שים ומחזקים את האחדות, אך עדיין נותר מתח־רב ואי-הבנה בין 
העדות השונות. הקמת מדינת ישראל היתה ליהודים באשר הם לא 
רק קביעה מחדש של אנושיותם, כי אם גם הגשמת התקוות והת¬ 
חייבות להיאבק למען שלמות ואחדות אנושית יהודית. עד כה עמדה 
מדינת ישראל בהצלחה בכמה מערכות: מערכת סיני ב 1956 (ע״ע, 
כרך מילואים, ענד 536/9 ), מלחמת ששת הימים ב 1967 (ע״ע), 
מלחמת ההתשה ב 1969/70 ומלחמת יום הכיפורים ב 1973 . היא 
נשאה בלי הרף בעול המלחמה בטרור. במקביל, קלטה מאות אלפי 
יהודים מארצות ערב. התנהגות האוכלוסיה במלחמת ששת הימים 
ולאחריה מלמדת, שבמשך תקופת זמן קצרה ביותר הושפעה מר¬ 
בית האוכלוסיה מהאתוס הלאומי והאמיץ, והגיעה לכלל ידיעה 
בשימוש בטכנולוגיה האירופית ובשיטות מדעיות בניהול החיים. עד 
היום המדינה היא דמוקרטית במלוא מובן המונח בחייה המדיניים 
ובחירות העתונות והוויכוח. התרבות העברית מתפתחת ברציפות. 
בחוק השבות ( 1950 ) קבעה המדינה את היותה יהודית במהותה, 
כשהכריזה שלכל יהודי הזכות להתאזרח בה. המדינה אינה חשה 
עצמה במצור, כפי שמדמים הערבים. היא סייעה מנסיונה בתחומים 
שונים לארצות מתפתחות באפריקה ובאסיה עד לניתוק הקשרים בין 
רבות ממדינות אלה לבינה, בזמן ומיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. 
ישראל היא חילונית ביסודה, ואעפ״ב נעשה בה הרבה לקיום הרצף 
והקשרים למשפט העברי ולמסורת היהודית. מידת ההתייחסות לנוש¬ 
אים אלה היא במוקד ויכוח ציבורי חריף ומתמיד. 

יהדות העולם ב 1974 . האמנציפציה של היהודים היא 
בתוקף על פני תבל כולה, מבחינה פורמלית, פרט ליוצאים מן הכלל 
בלתי חשובים. למעשה נרדפים היהודים ברוב ארצות ערב, הן ע״י 
השלטונות והן ע״י הציבור, ובארצות הקומוניסטיות הממשלה מציקה 
להם ושוללת מהם זכות לפתח את תרבותם. אנו עדים לרציפות 



965 


עם ישראל: מ 1880 עד ימינו; היסטוריוגרפיה 


966 


התודעה היהודית ולתחייתה גם בארצות אלה וגם תחת רדיפה. 
מלחמתם הגלויה של יהודי בריה״מ לקשרים עם אחיהם שמחוץ 
לבריה״מ ולזכות העליד, היא כעת ( 1974 ) אחת מתופעות המוקד בחיי 
האומה, והמאבק לגאולתם הוא כיום אתגר מרכזי לאומה כולה. בארצות 
קומוניסטיות אחרות נסתיים מאבק זה עם יציאת רוב היהודים. 

בעולם המערבי פעילים היהודים בכל מקום במפלגות מכל הגוו¬ 
נים, ומטרידות אותם בעיות החברות שלהן הם נאמנים. יחד עם 
זאת הם מקיימים ברובם קשרים איתנים עם יהודים אחרים, במיוחד 
עם מדינת ישראל. המתח והדאגה בתפוצות לפני מלחמת ששת 
הימים ובתקופת מלחמת יום הכיפורים גילו את מסירותם. מצד שני 
ניצבים יהודי אה״ב בפני הופעת האנטישמיות "השחורה" בקרב 
הכושים. כאן הופתעו ע״י משטמה של חוגים, שראו אותם שותפים 
במאבק לחירות ולליברליות. כמו שהופתעו יהודים כמה פעמים 
מבחינה זאת בעת החדשה. בקרב אחיהם ניצבים היהודים בפני 
גילויים חריפים של "שנאה עצמית" יהודית. יש שהיא לובשת דמות 
של התנגדות קיצונית לחילוני ולמפעל האדם ברשות עצמו, המת¬ 
גלמים במדינת ישראל — ומכאן שנאה עזה אליה ולאחדות האומה, על 
כל פלגיה, כגון אצל נטורי קרתא(ע״ע) וחסידי סטמאר — ויש שהיא 
לובשת דמות של "אנטישמיות שמאלנית" (המוכרת עוד מימות 
מרכס ובאקונין). בצידה ניצבת כעת תופעה ניכרת של "אנטישמיות 
יהודית". לעומת זאת תורמים כעת יהודים רבים לתרבות הכללית, 
והם מדגישים ביודעין ובבירור את יהדותם ואת ביטוייה כמות שהם 
מבינים אותה. יש מהם שאף העלו את הקיום היהודי בגלות למעלת 
דגם וסמל לניכורו של האדם המודרני במציאות. 

האומה היהודית נמצאת כיום מבחינות הרבה במצב דומה למצבה 
בימי בית שני. יש לה מרכז עצמאי ויוצר בא״י ויש לה אף מרכזים 
גדולים ויוצרים בתפוצות, במיוחד באה״ב, שיש המשווים אותו 
למרכז באלכסנדריה ההלניסטית, או זה שבבבל הקדומה, מבחינת 
התפקיד בהנהגת האומה היהודית ובפיתוח תרבותה. האנטישמיות 
מתחילה להרים ראש בארצות רבות, לאחר תדהמתה, כשראתה את 
מה שגרמה בשואה. בייחוד לא נעלמה מהעולם המשטמה התרבותית 
ליהודים, והרתיעה ההמונית מדימוים. למרות נסיונו ההומני הגדול 
של האפיפיור יוהנס ^]^ xx (ע״ע) לנתק את הכנסיה מן היחס הנוצרי 
העוין ליהודים, לא נותק עדיין הקשר. הגדרותיו של טוינבי(ע״ע) את 
היהודי ואת תרבותו בתור "מאובן של התרבות הסיריאקית" או את 
הפליטים הערביים בתור "היהודים החדשים", הן דוגמות מובהקות 
של ,,האנטישמיות הסאלונית" המודרנית. היהודים פעילים מבחינה 
כלכלית בהרבה תחומים המוכרים כמיוחדים לפעילותם. הנטיה לישי¬ 
בה בכרכים הגדולים ולעיסוק במקצועות חפשיים נמשכת, ואפילו 
מחריפה; ואילו במדינת ישראל נמצאת חקלאות מודרנית פורחת 
של יהודים, ומלוא המבנה של חברה מודרנית, בלחץ הנסיבות שהת¬ 
הוו כתוצאה ממלחמת ששת הימים. מספר היהודים במקצועות החפ- 
שיים גדל והולך. החשיבות הנודעת בחווה למדעים, לסוציולוגיה 
ולפסיכולוגיה למטרות דחופות של ההגנה, התעשיה והחברה, עושה 
את שירותם של יהודים בחברה בתחומים אלה בעל חשיבות גדלה 
והולכת. לצד מרכס, פרויד הוא נביא של זרם שלם בחברה המודר¬ 
נית• מעמדם של יהודים במדעים הנ״ל נעשה יותר בוטח ומובטח, 
יותר נושא פירות מבחינה חברתית ורוחנית, גם לחברה הסובבת 
וגם להערכתם את עצמם. 

לא נעלמה כמעט שום בעיה מהבעיות שעמדו בפני יהודים. 
הסיכויים, התפקידים, הסכנות והאידאלים נשארו גם כשפשטו צורה 
ולבשו צורה. "כל פרשה שבתולדות הארוכות של עמנו, וכל נקודה 
ממשית של מציאותנו ההיסטורית, כוללת בתוכה את הסוד של כל 
התקופות הקודמות והבאות״ (י. בער, ישראל בעמים, עמ׳ 117 ). 

ב י ב ל׳, ר׳ היסטוריוגרפיה, להלן. 

ח. ה. ב. - ש. 


היסטוריוגרפיה. 

תורה, עט׳ 966 ; נ״ד — הספרים ההיסטוריים, עט׳ 967 ; נ״ך — נביאי 

הכתב ותהלים. עט׳ 969 ! תקופת בית שני. עט׳ 971 ; ימי הביניים, 

עט' 972 ! העת החדשה, עט׳ 974 . 

תפיסות היסטוריוגרפיות בתורה. התורה מקיפה 
בעיקר את סיפור קורות ישראל (י׳) — מתחילת המין האנושי בברי¬ 
את העולם ועד מות משה. במסגרת סיפור זה משולבות המצוות (ע״ע) 
שניתנו לבני י׳, שהן התנאי היסודי לקיום הברית בין ה׳ לעמו. ייתכן 
שבעיני כותב (או: עורך) התורה נראו החוקים כעיקר וסיפורי הקו¬ 
רות טפלים להם, ויש שהתיאור ההיסטורי ארוג ומחובר עם החוקים 
העולים ממנו, כתיאור בריאת העולם המכוון לתת טעם למצוות 
השבת. ההשקפה הבסיסית שביסוד הסיפור ההיסטורי היא שההיס¬ 
טוריה הקדומה כולה התנהלה בתהליך מתמיד של בחירת האישים 
המעטים. אנשי הסגולה, מתוך המרובים. מבני אדם הראשון נבחר 
שת. ומבניו — נבחר נח (ע״ע); מבניו נבחר שם, ומבני שם — בני 
עבר; מתוכם — בני תרח, ומהם אברהם. אברהם נבחר לאבי העם 
הנבחר, אך תהליך הבחירה נמשך הלאה: יצחק לבדו ירש את סגולתו 

— ומבניו: יעקב לבדו. ואף שכל בני יעקב שייכים לעם הנבחר, 
נמשכת הבחירה בצורות אחרות (שבט לוי; בני קהת; משפחת 
עמרם וכר). 

הגוש ההיסטורי־הסיפורי הראשון הוא מבריאת העולם עד אברהם 
אבינו: תיאור הבריאה וקורות האנושות כולה. בחלק זה מרובה 
החומר המיתי ויש בו הקבלות למיתוס (ע״ע. עט׳ 410 — 411 ) של 
המזרח הקדמון, אך הוא מותאם כולו לאמונה באל אחד. וגם רומז 
למצוות וליעודים המיוחדים לי , . ניכר בגוש זה גם מגע עם "ספרות 
החכמה״ (למשל: ״דרך עץ החיים״ [ברא׳ ג, כד] = ביטוי רגיל 
בספרות זו! וכן "לוח העמים" של בני נח׳ שמקורו, כנראה, באספי 
"חכמה" עתיקים). הגוש השני הם "סיפורי האבות", ובהם שרשרת 
מעשים על חייהם של אברהם, יצחק. יעקב ויוסף (ע׳ ערכיהם), 
שקבעו את גורל י ׳ לדורות. מבחינה אמנותית מכילים הסיפורים 
מוטיווים ספרותיים ועממיים הידועים מהרבה ספרויות בעולם (חלו¬ 
מות, קנאה בין אחים וכד׳), ורמתם הספרותית גבוהה. מבחינה דתית 
באים הסיפורים לבסס את בחירת י', ולעגן אותה בימי האבות 
ובזכות עמידתם בנסיונות קשים. כן מודגשת ההבטחה לתת לי׳ את 
ארץ־כנען. מבחינה היסטורית ברור כי יש בסיפורים זכרונות על 
מאורעות קדומים, אבל יש בהם גם הרבה ממה שהמפרשים קוראים: 
"מעשה אבות סימן לבנים", שהיא תכונה מיוחדת להיסטוריוגרפיה 
המקראית, כגון: ירידת אברהם מצרימה, הגבול בין יעקב ללבן 
הארמי העובר בגלעד — כגבול שבין ממלכות ישראל וארם לעתיד 

— המזבחות שהקימו האבות בשכם, בבאר שבע, בחברון, בבית אל 
ובהר המוריד;, רומזים למקדשים שהיו במקומות האלה במרות 
המאוחרים, וכד׳ הרבה. סיפורי האבות אינם עולים בקנה אחד עם 
הכרונולוגיה של חישובי שנות חייהם: תיאור פגישת יעקב עם 
רחל מעלה דמות של עלם צעיר במלוא כוחו ויפיו, ואילו לפי הכרו¬ 
נולוגיה המקראית היה אז בן 77 שנה. בנימין היה לפי הסיפור 
המקראי "ילד קטן" כשירד מצרימה, אך לפי רשימות בני יעקב 
היורדים מצרימה, היה אז אב ל 10 בנים. יש להכיר בעובדה שהסיפור 
האמנותי מתעלם מהגורם הכרונולוגי. 

מתחילת ספר שמות עד סוף התורה עוסקים הסיפורים בקורות 
עם י׳ בלבד, בשעבוד מצרים, ביציאה משם ובמסעות במדבר. רק 
הסיפורים על הולדת משה וקורותיו נושאים עדיין אופי דומה לסיפורי 
האבות. העיקרון המונח ביסוד גוש סיפורי זה הוא הקשר המיוחד 
שבין ה׳ ובין עמו הנבחר, המתבטא בהתערבות האלוהית במהלך 
המאורעות, שכולם מתרחשים בדרך נס ופלא עד שכמעט לא נשאר 
מקום ליזמה אנושית רגילה. גם כאן אפשר להבחין בעקרון של 
"מעשי אבות סימן לבנים", והנביאים רואים את יציאת מצרים 
כסמל ודמות לגאולה העתידה. יחזקאל תופס את נדודי המדבר כסמל 



967 


עם ישראל: היסטוריוגרפיה 


968 


לגלות בבל. גם בסיפורים האלה יש כפילויות, חזרות וסתירות, שנת¬ 
בארו ע״י החוקרים כמעידים על מקורות שונים, אך גם כאן עשויים 
דברים הרבה להתבאר ע״י ההנחה הנ״ל על הצורות הספרותיות 
האמנותיות של המספרים הקדמונים. 

התורה מסתיימת במות משה, וניכרת שיטה עקרונית שלא להזכיר 
כלום ממה ששייך לתקופה מאוחרת לו. ע״כ, למשל, אין ירושלים 
נזכרת בשמה. אעפ״ב משתקפות בתורה תקופות מאוחרות ג״כ, בפס¬ 
קאות יוצאות־מן־הכלל, כגון רשימת מלכי אדום שמלכו "לפני מלך- 
מלך לבני ישראל" (ברא׳ לו, לא—מג), הברכות והיעודים, חזיונות 
העתיד (הברכות שבפי יצחק, יעקב, בלעם ומשה), ובפרק המסיים 
את התורה, המספר על מות משה, שנאמר בו: "ולא קם נביא עוד 
בישראל כמשה", והדברים רומזים לזמנים שבהם הנבואה היא תופעה 
נפוצה בי׳, וכבר קמו נביאים רבים. בחזונות ורמזים אלה מגיעה 
התורה עד דור אחאב ויהושפט, שהוא גבול הזמן המאוחר ביותר 
העולה ממנה או מצד בה. 

היסטוריוגרפיה בספרי נ״ ך — א. הספרים 
ההיסטוריים. זכרון קורות העבר וסיפורם לבנים, הם חובה 
חינוכית־לאומית ודתית (שמ ׳ י, ב: יואל א, ג; תה׳ מד, ב; ועוד 
הרבה), וסיפור נפלאות ה׳ וישועותיו היה גם חלק חשוב בסדר עבודת 
ה׳ (תה׳ כו, ה—ו, ועוד הרבה). עיקר גדול במקרא הוא שנפלאות 
ה׳ ניכרות בהיסטוריה, ובייחוד בקורות י׳. החובה לספר ביציאת 
מצרים (ע״ע) — הנתפסת כיסוד הקשר שבין י׳ לאלהיו וכדוגמה 
הבולטת לנפלאות ה׳ — היא מהמצוות העיקריות. המקרא סבור גם 
שהתבוננות בהיסטוריה מאשרת את תורת הגמול, ועל סמך זה שיננו 
הנביאים לעם כי רק אם ילכו בדרך ה׳ — יצליחו. על עקרון זה 
ערוכה כל ההיסטוריוגרפיה במקרא, המטיפה לחזור בתשובה למען 
ייטב, ומשום כך גם נתקדש החומר ההיסטורי ונכלל כחלק אינטגרלי 
ב״כתבי הקודש". 

ספרי "נביאים ראשונים", יהושע, שופטים, שמואל ומלכים 
(ע׳ ערכיהם) מלאים חומר היסטורי. עם התורה מצטרפים ספרים 
אלו לסיפור רצוף של קורות הימים מבריאת העולם ועד חורבן 
הבית. ניכרים עקבות שימוש בשירי עלילה (אפוסים) קדומים. נזכר 
"ספר■ הישר" (יהו׳ י, יג; שמ״ב א, יח), ובהרבה קטעים ניכר 
שהם שורות׳ שקולות במקצב ובתקבולת (כגון: שום׳ כ, מג). אופייני 
להיסטוריוגרפיה המקראית שיבוץ שירים ומזמורים בעלילה, כשירת 
דבורה (שוס׳ ה), תפילת חנה (שמ״א ב), קינת דוד (שמ״ב א) 
ושירות דוד (שמ״ב כב—כג), ושילוב משלים, פתגמים ודימויים 
מתחום ספרות החכמה, כמשל יותם (שום׳ ח), "משל הקדמוני: 
מרשעים יצא רשע" (שמ״א כד, יג), נאומו של חושי (שמ״ב יז) 
ומשל החוח והארז (מל״ב יד, ט). משוקעות בעלילה גם רשימות 
של מקומות. אנשים ומספרים׳ כרשימות הערים וגבולות השבטים 
בספר יהושע, רשימות גיבורי דוד, שרי שלמה וכלי המקדש. 

ספר יהושע הוא הקרוב בתפיסתו לתורה. כל מאורעות כיבוש 
הארץ וירושתה נעשים בהתערבות ישירה של ה׳, וכל מעשי יהושע 
— ע״פ ציווי מפורש מפי ה׳. מודגש שיהושע ודורו קיימו את כל 
מצוות תורת משה, אם כי נאמר גם שיהושע כרת ברית לעם, כמשה, 
וכתב דברים אחדים ב״ספר תורת האלהים" (כד, כה—כו). 

לספר שופטים תפיסה של מחזוריות: בעקב החטא גובר האויב; 

י׳ צועקים אל ה׳ ושבים לעבדו, והוא מקים להם שופט מושיע. 
לאחר מות השופט חוזרים הדברים חלילה. התערבותו הישירה של 
ה׳ במאורעות פוחתת, והתפיסה ההיסטוריוגרפית היא של השגחה 
"נסתרת": לכל מאורע סיבה "טבעית", אך המתבונן מכיר שיד ה׳ 
מכוונת את הסיבות, כדי להגשים תכנית קבועה מראש. לדוגמה: 
שלמה גרש את אביתר הכהן משום שתמך באדוניהו, ושלא מדעתו 
קיים בזה את הגזירה על בית עלי מימי חורבן שילה (מל״א ב, כז). 
מעטים בספר דיבורי ה׳ הישירים, ומרובות התגלויות מלאכים. החטא 


הקבוע הוא עבודה זרה (ע״ע), והרצאת הדברים מכוונת ללמד שע״ז 
גוררת עמה שחיתות מוסרית כללית. התורה אינה נזכרת, ורק פעם 
אחת במבוא ההיסטוריוסופי הקצר (שום׳ ג, א—ו), נזכרות "מצוית 
ה׳ אשר צוד, את אבותם ביד משה". בולטת מגמה להציג את תקופת 
השופטים באור שלילי. כאנרכיה גמורה של "איש הישר בעיניו 
יעשה", העתידה לבוא על תיקונה עם הנהגת המלוכה. 

ספר שמואל מקיף את התקופה מסוף ספר שופטים ועד ביסוס 
המלוכה בי׳ באחרית ימי דוד, עם קביעת שושלתו כשושלת החוקית 
הבלעדית בי׳. כוונת הספר להרצות את פרשת המעבר ממשטר למש¬ 
טר, שהיה כרוך בחילופי מקום המקדש המרכזי משילה לירושלים, 
וע״כ פותח ספר שמואל בתיאור חורבן משכן שילה ומסיים בבניין 
המזבח בגורן ארונה, מקום המקדש העתיד. גם כאן המגמה להוכיח 
את תורת הגמול וההשגחה הנסתרת, אולם ניתנים בהרחבה רבה גם 
ביאורי מהלך המאורעות ע״פ סיבותיהם הגלויות, ומתוארים אופ?ם 
ונטיותיהם של האישים הפועלים. החטאים הם פולחניים בתוך עבודת 
ה׳ — כגון: חטאות בני עלי וחטאות שאול — או מוסריים־חברתיים, 
וחטא ע״ז כמעט שאינו נזכר (ר׳ שמ״א ז, ג—ד, ונאום שמואל, שם 
יב). הספר מניח מציאות שכל י׳ עובדים את ה׳, ואף שהתורה אינה 
נזכרת, נזכרים הרבה מנהגים ומצוות. הנביאים (שמואל, נתן, גד) 
תופסים מקום חשוב, ועל-פיהם ניתנת לבית־דוד מלכות־עולם. האפ¬ 
שרות של חורבן מלכות זו היא מחוץ לאופק הספר ומהלך רעיונותיו. 
הספר מתייחס בכבוד הראוי לשאול ולמלכותו, ומספר גם על חטאי 
דוד וכשלונותיו, ויש בכך סימן לגישה "אובייקטיווית", שאינה מחפה 
על אישים נערצים. אך ברור עם זאת שסיפור חטאי דוד נועד גם 
כהסבר לרעות שבאו עליו במרד אבשלום. וכמבע להשקפה תאולוגית 
לפיה אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. 

ספר מלכים עוסק במאורעות מאחרית ימי דוד ועד לאחר חורבן 
הבית. תורת הגמול שלו בנויה על "חשבון מצטבר": חורבן הבית 
היה עונש על חטאי כל הדורות שמימי שלמה, והוא יועד מראש, מעת 
בנין הבית. החטא העיקרי בספר הוא שוב ע״ז, אך מודגשים גם 
החטאים של עבודת ה׳ בעגלים ובבמות. לפי תפיסת ספר מלכים עיקר 
האחריות לעבודת ה׳ מוטלת על המלך, וכל מלך מאופיין ב״ויעש 
הטוב בעיני ה"׳ או: "רעש הרע בעיני ה"׳. דוד מוצג כצדיק למופת, 
אך שלמה בנו חטא באחרית ימיו באלוהי נכר, וע״כ נתפלגה מלכותו. 
ירבעם (ע״ע) החל בחטא עבודת ה׳ בעגלים, וחטא זה התמיד במלכות 
ישראל כל זמן קיומה. על כן נאמר על כל מלכי ישראל "ויעש הרע 
בעיני ה"׳, אף שהספר מבחין בין "חטאות ירבעם" ובין חטאות 
אחאב (ע״ע) החמורות מהן. הספר אוהד את מלכות יהודה, אך הוא 
מרצה את קורות שתי הממלכות. במלכי יהודה מובחנות שלוש 
דרגות: עובדי ע״ז, עובדי ה׳ שקיימו גם את העבודה בבמות, 
ומלכים צדיקים (חזקיהו ויאשיהו) שהסירו אף את הבמות. על 
הנביאים מסופר בהרחבה, אך אין הערכה מיוחדת ל״נביאי הכתב" 
הגדולים, ורובם אינם נזכרים כלל. סיפור עובדה היסטורית המסתמך 
על תורת משה בא לראשונה בימי אמציה מלך יהודה (מל״ב 
יד׳ ו), אבל קריאת התורה בציבור היתה לראשונה רק בימי 
יאשיהו. 

בקובץ הכתובים (ע״ע) הספרים ההיסטוריוגרפיים הם: רות, 
דברי הימים, עזרא־נחמיה, אסתר. רות הוא כנספח לספר שופטים, 
והוא סיפור מוצא משפחתו של דוד, במגמה להדגיש את צדקת 
אבותיו, ואת יד ההשגחה ההופכת אסון לישועה. ספר דברי הימים 
מתאר, לכאורה, את קורות הימים מאדם הראשון ועד לאחר שיבת 
ציון, אבל עיקר כוונתו לספר את תולדות מלכות בית דוד 
שהיא הסמל לרציפות חיי האומה, וממנה התקווה לגאולה השלמה 
לעתיד לבוא. התיאור ההיסטורי פותח במות שאול ומשמיט את קורות 
ממלכת ישראל עד כמה שאינן נוגעות למלכות יהודה. אין הספר 
מוציא את שבטי הצפון מכלל העם הנבחר, שהרי הוא מביא את 



969 


;ןם ישראל: היסטוריוגרפיה 


970 


רשימות ייחוסיהם ומספר שרבים מהם נספחו אל דוד ואל חזקיהו. 
אלא שלסיפור קורותיהם אין ערך קיים לדורות לפי תפיסתו. הספר 
מתעלם מחטאות דוד ושלמה, אבל על יתר מלכי בית דוד מסופרים 
חטאים, ומודגש עקרון הגמול המיידי: תכף לחטא בא העונש, ותכף 
לתשובה — ההצלה. מטושטשת ההבחנה בין ע״ז לעבודה בבמות, 
וכל סטיה מסדר עבודת ה׳ שבתורת משה נחשבת כחטא. הספר 
מאריך בתיאור עבודודה׳ במקדש, שיסדו אותה דוד ושלמה ע״פ 
המצווה ביד משה, אך הזכר הראשון של תורת משה כעובדה היס¬ 
טורית בא בימי יהושפט (דה״ב יז, ח). הספר מרבה ברשימות יחם, 
במגמה להראות שמשפחות ימי בית שני ממשיכות את השלשלת 
הקדומה. מרובה הזכרת הנביאים, מהם שאינם נזכרים במקום 
אחר. 

עזרא־נחמיה הוא מבחינות רבות המשך של דה״י. בעזרא מצויות 
תעודות הנראות כלקוחות מארכיוני השלטונות (עזרא ד, ז—כד), 
ונחמיה מיוחד במינו במקרא, בכך שהוא כולל רשימות אוטוביו¬ 
גרפיות (ור׳ להלן: השפעת יחזקאל על ם׳ נחמיה). 

מגילת אסתר מכילה חומר היסטורי רב ערך, אך היא אינה 
היסטוריוגרפית אלא מעין רומן היסטורי המשקף את חיי היהודים 
בגולה בימי ממלכת פרם (ע״ע פורים), את הסכנות שריחפו עליהם 
ואת הצלתם בחסדי ההשגחה הנסתרת. בספר דניאל משמשים הזכרו־ 
נות ההיסטוריים כמסגרת לזכרונות, שעיקרם תפיסת מהלך ההיס¬ 
טוריה העולמית כתכנית אלוהית, המתבצעת בשלבים. 

ב. נביאי הכתב וספר ת ה לים. ע״ס תסיסת הנביאים 
מתנהלת ההיסטוריה לפי תכנית אלוהית קבועה מראש שעקרונה — 
שכר ועונש. כך אומר ישעיהו (ע״ע) על סנחריב: "הלוא שמעת 
למרחוק אותה עשיתי מימי קדם ויצרתיה, עתה הבאתיה ותהי"(ישע׳ 
לז, כו). הממלכות אינן מכירות את יעודן ההיסטורי, וע״כ אומר 
ישעיהו כי אשור ״שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי; בגוי חנף אשלחנו 
ועל עם עברתי אצונד" (ישע׳ י, ה—ו) יענש על פעולותיו אלו — 
משום שהוא מייחם את ייזומן לכוחו ולתבונתו(שם, ז—יג). גם כורש 
(ע״ע), המלך הטוב, קיים תכנית קבועה מראש בלי לדעת על כך: 
"כה אמר ה׳ למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו... למען עבדי יעקב 
וישראל בחירי ואקרא לך בשמך אכנך ולא ידעתני״ (שם מה, א—ה; 
והשר שפמו, ט—י). התכנית האלוהית מתגלית לנביאים, והם דור¬ 
שים מהעם להכיר בכוונה האלהית הרמוזה (עמ׳ ג, ז—ח) ומוכיחים 
על התעלמות מהכרה כזו. 

ממאורעות העבר מציין ישעיהו את התפלגות ממלכת ישראל 
כאסון הקשה ביותר (שם ז, יז; יא, יג). יציאת מצרים מוצגת 
כדוגמה לגאולה העתידה (יא, טז, ועוד הרבה), ושבועת ה׳ לנח 
לאחר המבול מציינת דוגמה לכל שבועות ה׳ לי׳. נזכרת קריעת ים 
סוף ונרמז גילוי השכינה על הר סיני (שם סג, יא — סד, ב), אולם 
מתן תורה שם אינו נזכר בכל ספר ישעיהו. נצחיות המקדש שבירו¬ 
שלים וההבטחה לבית דוד הם מעיקרי נבואותיו של ישעיהו. נזכרים 
בספר גם מאורעות מימי השופטים, "יום מדין" ועוד. 

ירמיהו(ע״ע) משווה את חורבן המקדש בירושלים לחורבן מקדש 
שילה בימי קדם. הוא מזכיר בגעגועים את יציאת מצרים וכריתת 
הברית בין י׳ לאלהים (ב, א—ו). גם משה נזכר בירמיהו, יחד עם 
שמואל. לא נזכר בספר מעמד הר סיני כמאורע פלאי מיוחד, וגם 
לא תפקידו המיוחד של משה במתן תורה לי׳. הברית עם דוד ועם 
שבט לוי היא סימן לנצחיות הברית עם י' בכלל. 

אחד הקווים האפייניים ליחזקאל (ע״ע) שתוכחתו ערוכה בצורת 
סקירות היסטוריות מראשית תולדות האומה (בייחוד פרקים טז 
וכג — בצורת אלגוריה, ופרק כ). לפי תפיסתו, כל תו״י רצופות 
מרי וחטא. הוא מתעלם מכל זכויות ישראל, וגם של אבות האומה 
(השו׳ טז, ג). השבועה ליעקב נזכרת בנבואת נחמה (לז, כה), 
ואברהם נזכר דרך אגב בנבואת תוכחה, בפי הרשעים האומרים "אחד 


היה אברהם ויירש את הארץ" (לג, כד). לדבריו ביקש ה׳ לכלות 
את י׳ עוד בארץ מצרים, אך חזר בו משום חלול השם (ע״ע) — 
מוטיוו החוזר אצל יחזקאל הרבה. יחזקאל אינו מזכיר את הנפלאות 
במצרים ובמדבר, ושלא כירמיהו הרואה בהליכה במדבר תקופת 
אהבה וחסד (ב, ב), מוצא יחזקאל בכל תקופת המדבר רק מרי ומעל. 
יחזקאל מזכיר מתן חוקים ומצוות במדבר, אבל אינו מזכיר את 
מעמד הר סיני, לא את משה ולא את ספר התורה. חטאי י׳ במדבר 
הם ע״ז וחילול שבת; את חטא המרגלים אין יחזקאל מזכיר, אלא רק 
את עונשו— דור המדבר לא נכנם לארץ. את פרשת כיבוש הארץ 
וימי השופטים והמלכים הוא מסכם בעניין אחד: בני י׳ באו אל 
הארץ, עבדו בבמות — הכוללות אצלו את כל הע״הז למיניה ועבודת 
העגלים — ובהקשר זה מטעים יחזקאל במיוחד את חטא חילול השבת 
וקרבנות האדם. אגב כך אומר יחזקאל את הדברים הקשים, שהיו 
כחידה למפרשים: "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים 
לא יחיו בהם" (כ, כה). יחזקאל אינו מכיר כלל בתקופות של חזרה 
בתשובה וזניחת הע״הז— כזו שבימי יאשיהו, למשל — ועד סוף 
תקופת המלוכה הכל רצוף ע״ז, הן בשומרון והן ביהודה. גם יחזקאל 
רואה את הגאולה העתידה כדמות הגאולה ממצרים, אלא שאצלו 
נושא הדבר אופי• של פורענות ולא של נחמה: "והוצאתי אתכם מן 
העמים... והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים 
אל פנים כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים" (כ, 
לד—לו). גם יחזקאל מתנבא לאיחוד יהודה ואפרים תחת בית דוד, 
אך הוא רואה בחזונו חלוקה חדשה של הארץ לשבטים, שבה יש 
לכל שבט חלק שווה, וירושלים מחוץ לתחום כל השבטים וגם מחוץ 
לתחום מושב המלך. ראייתו ההיסטוריוגרפית של יחזקאל השפיעה 
כנראה. על מחברי האמנה בימי נחמיה, שפתחו בסקירה היסטורית 
מבריאת העולם והתוודו על חטאות י׳ בעת שבתו בארץ (פרק 
ט—י). 

גם הושע (ע״ע) בונה אח תוכחתו על זכרונות העבר. את סיפורי 
יעקב הוא דורש לגנאי — שעם י׳ חוטא החל מאז. כל מעשיו של 
יעקב מובאים תוך הערכה שלילית. אין הושע מזכיר כל מאורעות 
מיוחדים ביציאת מצרים, אך ניכר מלשונו שתקופה זו נתפסת אצלו, 
כמו אצל ירמיהו, כתקופת חסד ואהבה. את חטאות דור המדבר 
אינו מזכיר. נזכר חטא בעל פעור, נרמז חטא עכן וכן מעשה פילגש 
בגבעה. עיקר חטאות י׳ — ע״ז והעגלים. יש בהושע התנגדות ולעג 
נוקב למשטר המלוכה בישראל, שנתגלה כבלתי יציב. גם הושע 
מתנבא לגאולה דרך המדבר, כבימי יציאת מצרים, וגם הוא חוזה 
את איחוד שבטי י׳ תחת בית דוד. מלכות בית יהוא תושמד ויפקדו 
עליה "דמי יזרעאל". הושע מזכיר תורה כתובה שניתנה לי׳ (ח, יב), 
אבל אינו מפרט מתי וע״י מי ניתנה. 

גם עמום (ע״ע) משתמש בזכרונות יציאת מצרים וההליכה במד¬ 
בר כיסוד לתוכחתו. הוא מזכיר את כיבוש הארץ והורשת האמורי, 
ובין חסדי ה׳ הוא מונה הקמת נביאים וכחנים. בעמוס מובעות, 
לכאורה, שתי הערכות הפכיות על משקלה של יציאת מצרים לגבי 
בחירת י׳. בפרק ג נאמר: "שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה׳ 
עליכם בני ישראל, על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים, 
לאמר: רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקד עליכם 
את כל עונתיכם", ואילו בפרק ט (ז ואילך) נאמר: "הלוא כבני 
כשןים אתם לי בני ישראל, ...הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים 
ופלשתיים מכפתור וארם מקיר, הנה עיני ה׳ בממלכה החטאה והש¬ 
מדתי אתה מעל פני האדמה". 

מיכה (ע״ע) מזכיר את אברהם ויעקב, את יציאת מצרים, את 
שליחות משה, אהרן ומרים, את מעשי בלק ובלעם ואת חטאות בני 
י׳ בשיטים ובגלגל. כן נרמז על מוצא משפחת דוד מבית לחם, וייתכן 
גם על מחבואי דוד במערת עדולם (או על מעשה יהודה שירד עד 
איש עדולמי) וכן מעשה ראובן במגדל עדר. 



971 


עם ישראל: היסטוריוגרפיה 


972 


חבקוק מתבונן במהלך ההיסטוריה ותוהה על העוול המתגלה 
״בבלע רשע צדיק ממנו״ (א, יג). — מלאכי מזכיר את המחלוקת 
בין יעקב לעשו. 

מעשי סדים (ע״ע) ועמרה משמשים בנבואה פעמים רבות כדוגמה 
לרשע וענשו. 

במזמורי תהלים יש שכל עיקרם סקירות היסטוריות כגון 
הפרקים עח, קה, קו, קלו, ומסתבר שהם נועדו להאמר בטקסי עבודת 
ה׳ בציבור בימי מועד וזכרון. מזמור עח רומז בפתיחתו על מצוות 
התורה לספר את נפלאות ה׳ לבנים. רובו מוקדש לתיאור מכות 
מצרים, קריעת ים סוף ומסעי י׳ במדבר, והוא מסיים בבחירת דוד 
למלך י׳ ובניין המקדש בירושלים. במזמור יש גם הטפה כנגד חטאי 
"בני אפרים". תיאור מכות מצרים וסדרן אינו זהה לזה שבספר 
שמות. אפשר שלפנינו דוגמה של חופש פיוטי ואפשר שזו מסורת 
שוגה, שבה 7 מכות בלבד. מזמור קה צמוד יותר לסיפורי התורה. 
הוא פותח באבות וביוסף, מסיים בכניסה לארץ ואינו מזכיר חטאים. 
מזמור קו עיקרו וידוי על החטאים שבמדבר, ושלאחר הכניסה לארץ. 
מזמור קלו כולו הודיה. הוא פותח בבריאת העולם, עובר ליציאת 
מצרים ומזכיר רק את כיבוש ארץ סיחון ועוג, שמסופר עליו בתורה. 
משם מדלג המזמור על כל מה שאירע לאחר תקופת התורה, ומסיים 
בתשועה שאירעה בזמן שבו נאמר המזמור. יש מזמורים אחרים 
המזכירים מאורעות בודדים מהעבר. בייחוד מרובה הזכרת יציאת 
מצרים, בקיעת הים וההליכה במדבר. מעמד הר סיני אינו נזכר 
במזמורים אלה, אלא באים בהם תיאורים של זעזועים ורעידות של 
ההרים (ובכללם הר סיני) בקשר עם הופעת ה׳ להושיע את עמו 
ביציאת מצרים. מזמור קיר מקשר לזה גם את בקיעת ים סוף והירדן. 
תיאורים ולשונות דומים ישנם גם בשירת דבורה, בתפילת חבקוק 
ובמזמור סח בתהלים, שהוא סתום מאוד ויש בו גם רמז לגילוי ה׳ 
בתוך רבבות מלאכי מעלה. במזמורים עד ופט משוקעים רמזים 
"מיתיים" של מלחמות ה׳ וצבאו ב״רהב" שר של ים, בקשר ליציאת 
מצרים. יש מזמורים שמזכירים נצחונות י׳ בימי השופטים; "כמדין 
כסיסרא כיבין בנחל קישון נשמדו בעין דאר" (פג) ואפשר שיש 
כאן רמזים לפרטים שאינם מפורשים בספר שופטים. יש מזמורים 
המזכירים שבטים צפוניים. 

בעיה קשה הם המזמורים שיש בראשם כתובת המייחסת אותם 
למאורע מחיי דוד מתוך ספר שמואל. החוקרים האחרונים שוללים כל 
ערך היסטורי מכתובות אלה, ולדעתם הן נוספו בזמן מאוחר. 

וע״ע היסטוריוגרפיה, 262 — 264 . 

ע. ח. 

בימי בית שני מצטיינת ההיסטוריוגרפיה היהודית ברב¬ 
גוניות׳ והעניין בנושא אינו פחות מצוי מבתקופת המקרא. יוצריה 
היו מבני א״י והפזורה ההלניסטית במצרים ובקירני. מהם שהמשיכו 
בסימון המקראי — תוך התאמתו לטעם החדש — ואחרים שסיגלו 
לעצמם את שגרת ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית. נתחברו חיבורים 
היסטוריים — בעברית, ארמית ויוונית — על מעשים שהמחבר עצמו 
עד למאורעות המתוארים בהם, וגם יצירות על מאורעות מהעבר 
המקראי הרחוק — שלפעמים המשיכו את הרצאתם עד להווה; מסי¬ 
מני התקופה — העניין שמגלים סופרים יוונים ולאטינים בתו״י. 

היסטוריוגרפיה א״יית בסיגנון המקראי הוא ספר חשמונאים א׳ 
(ע״ע, ענד 169 — 171 ). כבר פסוקו הראשון: "ויהי אחרי הכות 
אלכסנדר בן פיליפום" ושני פסוקיו האחרונים: "ויתר דברי יוחנן 
ומלחמותיו וגבורותיו, הנה הם כתובים...", מתכוונים להשרות 
אווירה מקראית בדפוסי לשון של נביאים ראשונים, אולם החיקוי 
לא פגם בחיוניותו של הספר, המפליא למסור את אווירת מלחמת- 
הקודש ששררה במחנה הלוחמים היהודים. אין המחבר מציין את 
מקורותיו, ואפשר שהיה עד ראיה למקצת המעשים. אפשר ששמע 
עדויות, אך ודאי הדבר שגם שאב ממקורות שבכתב. שפע התעודות 


שבו — כנראה מהארכיון החשמונאי הרשמי — מייחד אותו מרוב 
ספרי המקרא, ומזכיר את ם׳ עזרא. 

כתיבה היסטורית שונה יצאה מידי יסוך (ע״ע) מקירני, שתקציר 
ספרו הגדול על תולדות המרד החשמונאי הוא ספר חשמונאים ב׳ 
(ע״ע, עמ׳ 171/2 ). למרות השכלתו היוונית הרחבה היה יסון נאמן 
ביותר לדת י/ והספר רווי כולו הכרה בעליונותה המוחלטת, ובתע¬ 
מולה לשמירה קפדנית על חוקי התורה. מכל בית־חשמונאי מובלט 
בספר רק יהודה המכבי, ומודגש תפקידם של חוניו 111 ומקדשי 
השם בימי הגזירות. הספר נכתב במקורו יוונית, ושימושי לשונו 
מוארים היטב מתוך הקבלה לכתבי ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית. 
אין רמז למקורותיו, אף שבעיקרם היו אלה בכתב. היצירה אפיינית 
להיסטוריוגרפיה ההלניסטית ה״פאתטית", שביקשה להלהיב את 
הקורא לרגשות עזים ע״י תיאור ראליסטי קיצוני ועלילות בלתי- 
רגילות, מלוות בנסים ונפלאות, אלא שנזדווגה לה כאן אורתודוכסיה 
יהודית קיצונית. כבר במאה ה 3 לפסה״נ החלו עמי המזרח להעתיק 
ליוונית את תמצית תולדותיהם. אף שהיהודים סיפקו נטיה זו 
ממילא, ע״י תרגום השבעים, החלו יהודים הלניסטיים להציע את 
ההיסטוריה המקראית בלשון היוונית. דמטריוס היה הנציג הראשון 
של הגנוס הכרונוגרפי בספרות היהודית. שאיפות ספרותיות היו 
לארטפנוס (ע״ע), שקישט את הנושא בסיפורים ותיאר את אבות 
האומה כמכונני התרבות. 

ההיסטוריוגרפיה היהודית־הלניסטית שגשגה גם בתקופת רומי. 
פילון כתב על מאורעות ימיו — על הרדיפות בימי קליגולה (ר׳ 
לעיל, עם׳ 895 ). לפרסום גדול הגיע יוסף בן מתתיהו (ע״ע), 
שרשם גם את ההווה וגם את העבר. אח מלחמת היהודים ברומ¬ 
אים כתב שנים ספורות לאחר התרחשותה, בהתאם לדרך המלך 
של הכתיבה ההיסטורית היוונית (תוקידידם, פוליביום). לספרו הגדול 
ערך רב מבחינה ספרותית ואמנותית כאחת, היצירה כתובה פרוזה 
מעולה בסיגנון הזמן, וספוגה מסורת ספרותית יוונית. יש בה 
פאתוס טראגי, ההולם את הנושא, והרצאתה נעימה למקרא! האוב- 
יקטיוויות לקויה, משום תלותו בבית הקיסר. חיבורו "קדמוניות 
היהודים" הוא היסטוריה רצופה של עם י׳ מראשיתו ועד פרוץ המרד 
הגדול. הוא משועבד ביותר למקורותיו — המקרא, ם׳ חשמונאים א׳, 
ניקולאום (ע״ע) מדמשק ומקורות הלניסטיים אחרים — ואינו מגלה 
גישה עצמאית כלפיהם. במקומות אחדים, בעיקר בספר י״ד, שילב 
תעודות בעלות ערך רב. מתחרהו הגדול היה יוסטום בן פיסטוס 
(ע״ע) מטבריה, שעלה על יוסף ברוחב השכלתו היוונית וזכה 
לפרסום בחוגים לא יהודיים גם לגבי נושאים שמחוץ לתחום תו״י. 
דבריו אבדו ברובם וקשה לדון בתרומתו להיסטוריוגרפיה. 

מב. ש. 

י ה " ב. סיפור דברי הימים בי׳ פסק עם חורבן בית שני, וכמעט 
שבת כליל עד לשלהי יה״ב. המעט שנכתב עוסק עפ״ר בתיאורי 
מאורעות בני-הזמן — לפעמים מתוך נקודת־מבט של מעורבות 
אישית — וכמעט תמיד מתוך מניעים צדדיים ולא מתוך אינטרס 
היסטורי אותנטי. המניעים העיקריים: קביעת יחוסי־משפחות, קביעת 
ימי מועד וזיכרון ליחידים או לקהילות, הדגשת הערך העליון של 
קידוש־השם לתועלת חינוך הדורות הבאים, ונסיונות לתאודיקיאה. 
להיסטוריוגרפיה "הכוללת" המעטה שנכתבה בתקופה, כאיגרת רב 
שרירא גאון (ר׳ להלן) וכד׳, נועד תפקיד רב בתחום הפולמוס 
הרבני-קראי — ע״י הוכחת הרציפות שבמסורת הקבלה הרבנית — 
ובתחום פסיקת ההלכה וכלליה, הפועלת בטכניקה של "הלכה כבת- 
ראי" [ההלכה כאחרונים], ומכאן הצורך לידע מי קודם ומי מאוחר 
בסדר הדורות, מי היה רבו של מי, וכד׳. משותף לרוב ההיסטוריו¬ 
גרפיה העברית, במשך כל יה״ב (עד לעזריה [ע״ע] מן האדמים), 
הסתמכות מלאה על מקורות ספרותיים קדומים, "קלאסיים", כמקרא 
וספרות חז״ל, מיעוט השימוש במקורות חיצוניים ולא-כל-שכן נכ־ 



973 


עם ישראל: היסטוריוגרפיה 


974 


ריים, העדר חוש ביקורת, חוסר יכולת ניתוח וכשרון הסינתזה, וה¬ 
אופי הכרונוגרפי של דרך ההבעה. מפעם לפעם מתבלטת יצירה 
היסטורית בבניינה הספרותי הנאה — אם מבחינת יפי הלשון 
וההבעה, אם מבחינת עזות ההבעה (פעמים עד כדי זעזוע הקורא) 
הנובעת דווקא מפשטות הלשון וכנותה. בד״כ, להוציא מקרים מועטים 
אלה, התיאור יבש, ועיקרו כרשימה. יש להניח כי מיעוט העניין 
בנושא ההיסטוריה היהודית בקרב עם י׳ ביה״ב מקורו בתחושת 
הדורות ההם כי אין ביכלתם להפיק לקחים מוסריים או דתיים בעלי־ 
משמעות בקנה־מידה גדול מן המאורעות ומהלכם. משום פיזורן הרב 
של הקהילות ואפים השונה של המאורעות מאיזור לאיזור. סיפור 
המעשה ההיסטורי לשמו, בלא הפקת תועלת רוחנית מכך, נחשב 
כדברים בטלים. אפייניים לכך דבריו של רבי דוד קמחי, בהקדמת 
פירושו לס׳ ״דברי־הימים״: "ולפי שהספר הזה הוא סיפור דברי 
הימים לא הרגילו ללמדו, ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שהשתדלו 
בפירושו...". וכשם שלא עסקו בו כך לא עסקו בכתיבת "דברי הימים" 
שלהם. רק לאחר גירוש ספרד נתחבר הם׳ ההיסטוריוגרפי הראשון 
שהכיל בתוכו דיונים במשמעות המאורעות, ודברים היסטוריוסופיים 
על טיב המאורעות, סיבתם ולקחיהם, הלא הוא ם׳ "שבט יהודה" 
(ר׳ להלן). 

חיבורים היסטוריוגרפיים יחידים מימי המשנה והתלמוד הם "סדר 
עולם״ (ע״ע) — שנועד להקים מסגרת תאריכים למקרא — ומגלת 
תענית (ע״ע) — הכוללת 36 תאריכים קדומים בתולדות ישראל — 
שמגמתה הלכתית ("ימים שאין להתענות בהם"). את ספרי יוסף 
בן מתתיהו לא הכירו היהודים ביה״ב, ואילו את ספרי החשמונאים 
עיבדו למקראה ליטורגית חסרת ערך היסטורי, בשם "מגלת אנטיו־ 
כוס" (ע״ע). מאורעות היסטוריים נרמזו בספרים אפוקליפטיים משי¬ 
חיים או משיחיים־למחצה, כ״חזיונות רשב״י" וספר זרבבל, ונרשמו 
לעתים ביתר־פירוט בקינות(ע״ע). תחיית התרבות העברית באיטליה 
הביאה לעיבוד כתבי יוסף בן מתתיהו בספר יוסיפון (ע״ע). לנסיון 
ספרותי נאה זה, החסר חשיבות היסטורית בסיסית, נודע ערך רב 
לתולדות ההיסטוריוגרפיה היהודית, בשמשו מקור עיקרי ליהודי 
יה״ב לידיעת קורות עמם בסוף ימי בית־שני. מאידך, היתה השפעתו 
הספרותית זעומה, להוציא את חיבורו של ירחמיאל בן שלמה (ע״ע). 
חיבור היסטורי חשוב ביה״ב המוקדמים היא איגרת ר׳ שרירא גאון 
(ע״ע) משנת 987 , שבה תיאור מלא של "סדר הקבלה" עד לזמנו, 
והמידע שבה מלוקט מארכיוני הישיבות הבבליות. חיבור זה משמש 
עד היום יסוד חשוב להכרת התקופה התלמודית והגאונית. חשובה 
גם מגילת אחימעץ בן פלטיאל (ע״ע), שחוברה באיטליה ב 1054 . 
זוהי מגילת-יוחסין משפחתית, כתובה בנאיוויות, ומכילה חומר אג¬ 
דתי רב, אולם יש בה תיאור חי של היהודים בדרום־איטליה, ומשו¬ 
לבים בה מקורות קודמים ועדויות מעניינות על סיציליה, ביזנטיון, 
צפון־אפריקה וא״י. 

ניצנים ראשונים של היסטוריוגרפיה מופיעים עם גזירות תתנ״ו 
( 1096 ), ואף כאן כרוניקות ולא היסטוריוגרפיה צרופה: העובדות 
נמסרות בלא ניתוח ובלא הערכה כוללת. תיאור הפורעניות נועד 
להנציחן, וניכר נסיון לתת הסבר אידאולוגי לתופעת קידוש השם, 
בעל כרוניקה כזו, עד־ראיה למאורעות, היה אליעזר בן נתן (ע״ע) 
ממגנצא, שב״ספר זכרונות" שלו מתוארים מעשי הטבח בערי 
הריינוס. שלמה בן שמעון (או שמשון) העלה אף הוא בבהירות 
ובדייקנות את מאורעות 1096 , כנראה ע״פ מגילות "יזכור" של קהי¬ 
לות שנפגעו ומעדויות שמיעה. מחמת קטרוגו על הנוצרים עוכב 
פרסומו (קטעים הובאו, כנראה, ע״י עובדיה הגר׳ למזרח) וכר,"י 
נמצא רק בסוף המאה ה 19 . כרוניקה חשובה אחרת, לתולדות מסעי 
הצלב 11 — 111 — הראשונה בעלת צורה של חיבור היסטורי — 
נכתבה בידי אפרים בן יעקב מבונא (ע״ע). יש להניח שהמחברים 
האלו ידעו או הושפעו גם מן ההיסטוריוגרפיה הנוצרית. מגילה 


אישית מזמן סמוך למסע הצלב 1 היא של עבדיה הגר (ע״ע) מנור" 
מנדידב הצורה הספרותית של ה״מגילה" האישית, המתארת סדרת 
מאורעות חשובה מנקודת המעורבות האישית של הסופר, היתה ידו¬ 
עה ביה״ב, ונשתמרו לנו מגלת אביתר (ע״ע), גאון ישיבת א״י 
במאה ה 11 , מגילת זוטא (על הדחת הנגיד זוטא, שפעל בתקופת 
הרמב״ם במצרים) ועוד. ספר היסטוריוגרפי אשכנזי מיוחד במינו 
הוא "סדר תנאים ואמוראים" לרבי יהודה בן קלונימום (ע״ע) 
המגלה חוש ביקרתי מובהק לסדרי זמנים ולביקורת הטכסט. 

ראשון ההיסטוריונים היהודים בספרד היה אברהם אבן דאוד 
(ע״ע; 1110 — 1180 בקירוב), יליד קורדובה. חיבורו החשוב הוא 
"ספר (או סדר) הקבלה", שהשפיע הרבה על ההיסטוריוגרפיה שלא¬ 
חריו, בייחוד מיונו את תולדות הרוח בי׳ לדורות התנאים, האמוראים, 
הסבוראים, הגאונים ותקופת הרבנות. הוא מונה את הדורות מאדם 
הראשון, אך עוסק בעיקר בשלשלת קבלת התורה ותיאור אישיר, 
המרכזיים. חשיבותו העיקרית בתיאור דרך התהוותם של מרכזי 
התורה בצפון־אפריקה ובספרד. מאידך, ממעט הראב״ד בידיעות 
על המצב המדיני והחברתי של יהודי ספרד בימיו. מקורותיו טובים, 
אך מעורבים בהם דברי-אגדה שהוכחו כבלתי־נכונים (ע״ע חושיאל 
בן אלחנן). "ספר הקבלה" לא נכתב בהיסטוריוגרפיה לשמה, אלא 
במסגרת פולמוס עם הקראים ולשם הוכחת רציפותה של המסורת 
הרבנית. כ״כ משתקפת בספרו המגמה להוכיח כי ההשגחה העליונה 
הועידה לספרד מקום מיוחד בתולדות י׳ בגלות. אבן דאוד כתב גם 
פרקים קצרים על תו״י בתקופת בית שני ותחת שלטון רומי. 

ההיסטוריוגרפיה היהודית בראשית העת החדשה הושפעה 
מהתחדשות הכתיבה ההיסטורית לפי הדפוסים הקלאסיים באיטליה, 
במאות 15 — 16 ומהזעזוע שפקד את יהדות ספרד עם הגירוש. "ספר 
היוחסין" של אברהם (ע״ע) בן שמואל זכות, ממגורשי ספרד, עדיין 
כתוב ברוח ספרו של אבן דאוד: קורות העולם, רשימות כרונולוגיות 
ודיון בתולדות חכמי ישראל למן התנאים ועד לרבנות אירופה בזמנו. 
הוא הסתמך על לקט מקורות בספרדית ובלטינית, והשתמש בכרו¬ 
ניקה עברית שנפוצה בזמנו. יש לציין שבעוד שמחקריו באסטרו¬ 
נומיה מצטיינים בגישה מדעית, מסויגים ניתוחיו בהיסטוריוגרפיה — 
משום כפיפותו למסורת י׳! אעפ״ב, לא נעדרת ממנו נימה ביקרתית, 
ויש לציין במיוחד את ביקרתו על הזוהר. חשובה יותר תרומתו של 
שלמה אבן וירגה (ע״ע), אף הוא ממגורשי ספרד. ספרו "שבט 
יהודה", מוקדש לסיפור הפורענויות שהתרגשו על עם י׳ מימי בית 
שני ועד לזמנו. בספר כונסו מקורות שאינם ידועים לנו, אך עיקר 
חשיבותו בתפיסתו ההיסטוריוסופית את תו״י, הבאה על ביטויה 
הספרותי בהצגת ויכוחים ופולמוסי־דת, מהם אמיתיים ומהם דמיו¬ 
ניים, שנערכו בשעתם בחצרות המלכים בספרד. המחבר מגלה 
ספקנות כלפי השקפות מוסכמות שרווחו בין היהודים ביה״ב, מערער 
על מסורת קידוש-השם, מנתח את תופעות החיים מתוך גישה 
ביקרתית־מציאותית, שולל את הגלות ומצביע על סיבות חורבן בית 
שני מתוך ראליזם מובהק. הוא דן גם בסיבות לשנאת העמים 
לישראל. חשיבות גדולה למפעלו של יוסף הכהן (ע״ע ; 1496 — 1578 
בקירוב), שחיבורו "ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית 
עותומאן התוגר" מקיף תקופה בת אלף שנה. אגב הדיון נגע גם 
בפרשיות מתו״י. חיבורו השני, "עמק הבכא", מספר על "התלאות 
אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו", ומדגיש את אשמת 
האפיפיורים ברדיפות. משום כך לא פורסם הס׳ בשעתו ונתגלה 
מחדש רק במאה ה 19 . בן זמנו הוא גדליה אבן יחיא (ע״ע) בעל 
"שלשלת הקבלה", שמציאות ואגדה משמשות בו בערבוביה. משוקע 
בו חומר היסטורי מהימן, אך דרושה חקירה כדי להגיע אליו ולנפותו. 
במאה ה 16 בולט ספרו (בפורטוגלית) של שמואל אושקי (ע״ע), 
"נחמה לצרות ישראל", המתאר בצורת דו־שיח נסוך־תוגה את קורות 
י׳ מתקופת המקרא ועד לימיו. הס׳ נשען כולו על המקורות הספרד 


975 


עם ישראל: היסטוריוגרפיה 


976 


תיים הרגילים (מקרא, ספרות חז״ל וכד׳), ומבחינה ספרותית כתוב 
החיבור בכשרון אמנותי רב- אולם פרט למאורעות ימיו איו לו ערך 
היסטורי. חיבוריו ההיסטוריים של הרב אליהו קפסלי (ע״ע; 1490 — 
1555 בקירוב), "דברי הימים למלכות ויניציאה", ו״סדר אליהו זוטא" 
(בכ״י) כוללים חומר רב על גירוש ספרד ועל גורל המגורשים 
באיטליה ובתורכיה, אך המחקר חלוק בדעתו בהערכת חשיבותם 
לחקר תו״י. וצריך להמתין עד לפרסומם בדפוס. 

מפנה בהיסטוריוגרפיה, ברוח־ הרנסאנס, חולל עזריה (ע״ע) 

מן האדמים. בספרו "מאור עיניים" ראו ראשי חכמת ישראל במאה 
ה 19 את ראשית ההיסטוריוגרפיה העברית במובנה המודרני. הוא 
עסק- לראשונה, בביקורת ההיסטורית, ונזקק גם למקורות חילוניים 
ונכריים לשם בדיקת ההיסטוריה המסרתית. עיקר חיבורו מוקדש 
לתו״י בימי קדם, וממאורעות זמנו הוא מתאר רק את הרעש בפרא- 
רה, 1570 . 

ראשון הכרונוגרפים בין יהודי אשכנז היה דוד גנז (ע״ע). בספרו 
״צמח דוד״ כתב את תו״י וקורות העמים עד 1592 . ערך היסטורי יש 
רק לסיפור מאורעות דורו. הוא מייחם משקל רב ל״היסטוריה" 
המסרתית ומסתייג בפירוש מגישה ביקרתית כלפיה, אולם ההרחבה 
הסיפורית שבספרו חיבבה את הסופר על יהודי מרכז אירופה. חשוב 
יותר ספרו של נתן נטע הנובר (ע״ע) ״יון מצולה״ ( 1653 ), שהיה 
עד ראיה לגזירות חמילניצקי (ע״ע), ובתוך כך בירר גם את הסיבות 
המדיניות והחברתיות למרד הקוזאקים. מעניין לציין כי הרב יחיאל 
הילפרין (ע״ע), שבספרו המפורסם -סדר הדורות" ניסה להכניס 
סדר במידע המפוזר והבלתי־ברור אודות חכמי התלמוד, הגאונים 
והרבנים (עד 1696 ), מבקר בחריפות את מידת חוסר העניין בהיס¬ 
טוריה יהודית ובתולדות ספרות י׳ בקרב העם. 

במאה ה 16 יש לציין במיוחד את מפעלו המקיף בכרונולוגיה 
ובהיסטוריוגרפיה של ר׳ חי״ד אזולאי (ע״ע), שספריו בתחום זח 
משמשים במחקר עד היום. הוא גם הראשון להיסטוריוגרפים העב¬ 
ריים שצירף יחדיו את תחומי הביוגרפיה והביבליוגרפיה, וכל ימיו 
טרח לאסוף ידיעות היסטוריות נאמנות על אנשים וספרים, ולרשמן 
על ספר. 

.בתקופה החדישה, מראשית המאה ה 19 ׳ משתנים דרכי 
ההיסטוריוגרפיה היהודית מן הקצה אל הקצה בהתאם לשינויים 
בתפיסת ההיסטוריה שחלו בעולם המערבי. השינויים מתבטאים הן 
בתכנים והן בצורות הספרותיות. ניטשו כליל המגמות הדידקטיות 
שליוו את הכתיבה ההיסטורית היהודית עד לעת החדשה, ואף כי 
תחילה הוחלפו מגמות אלה, במידה רבה, במטרות אפולוגטיות — 
להראות את יפי התרבות היהודית ואת המאור שבה, במשך כל 
התקופות, תוך השוואתה עם תקופות ארוכות של "אפלה" תרבותית 
ומוסרית בעולם הכללי — הרי אט־אט התגברה ההיסטוריוגרפיה 
גם על מגבלה זו, וכיום היא מצטיינת במידה של אובייקטיוויות, 
ומכל מקום שואפת לכך באופן מודע, עד כמה שהדבר אפשרי כל- 
עיקר. למן מפעלו הגדול של גרץ (ע״ע) הוכר ההכרח להקדים מונו¬ 
גרפיות היסטוריות לאספקטים הרבים של תו״י, שרק לאחר צירופן, 
בדיקתן וצירוף מסקנותיהן ניתן יהיה לנסות ולתאר תמונה כוללת 
של תו״י. מבחינה זו מתייחדת ההיסטוריוגרפיה העברית מן הכללית, 
שכל מחקר על נושא מיוחד מתחום תולדות התרבות היהודית 
מצטרף כאבן־פינה למפעל ההיסטוריוגרפי הכולל, במידה רבה יותר 
מאשר בהיסטוריוגרפיה הכללית. הסיבה העיקרית לכך היא שתו״י 
הן במידה רבה "תולדות התרבות" היהודית, בהעדר מסגרת פוליטית, 
מדינית וצבאית עצמאית, המשמשת לעמים אחרים כחוט שדרה 
עיקרי בסיפור תולדותיהם. מכאן יובן שגרץ — שהיה ראשון 
ההיסטוריונים היהודים בעת החדשה — שם לו כקנה־מידה עיקרי 
לחערכותיו ההיסטוריות את היצירה הספרותית ובדיקת תכניה 
ורמתה. מסגרת המאורעות נראתה לו ככפויה על עם־י׳ מבחוץ, 


בכורח גלגולי נסיבות היסטוריים שלא היתד, לעם שליטה עליהם, 
וע״כ אין הם אלא מסגרת חיצונית, שלתוכה יש ליצוק את תולדותיו 
העיקריות של העם: תולדות הרוח. לאחר גרץ, עם השתכללות כלי 
המחקר והרחבת אפקיו, נתרחב גם שדה־הראיה ההיסטורי של החוק¬ 
רים היהודים- והוחל בכתיבת תו״י מתוך גישות שונות וחדשות: 
הבנה עמוקה יותר של ההיסטוריה החברתית של עם ישראל, 
כלפי־פנים וכלפי־חוץ, שימת דגש רב יותר בחקר הראליה* של 
החיים החמריים היומיומיים, ובעיקר — הנסיון החשוב להפריד בין 
המרכזים השונים של חיי היהודים בתקופות השונות, תוך ראיית 
הגורם "המקומי" כגורם המכריע בכל תקופה. נוספו על כך אף 
מחקרים על האספקטים הארגוניים של חיי היהודים, מעמדם המש¬ 
פטי, הכלכלי וכר. במקביל יש לציין את הרחבת שדה־הראיה והח¬ 
דירה גם אל תחומי־רוח שנחשבו לעתים לשוליים ובלתי־ראויים 
לחקירה רצינית, ביניהם תורות הסוד. התנועות המשיחיות, תולדות 
הכפירה הדתית, פרקי התנהגות שלילית בחברה היהודית וכד. 
לאחרונה מתגברת ההרגשה כי עם פיצולו המתרחב והולך של 
המחקר המדעי לענפי־התמחות ספציפיים ומוגדרים יותר, לא תיתכן 
כתיבת היסטוריה כוללת ע״י איש אחד, וע״כ נעשים נסיונות לשי¬ 
תופם של חוקרים אחדים לכתיבה היסטורית במסגרת מפעל ספרותי 
אחד, כולל ומקיף. כזה הוא מפעל ״תולדות עם ישראל״ — שי״ל 
בתשכ״ט, בהוצאת "דביר" ומפעל "ההיסטוריה של עם ישראל" 
(בעברית ובאנגלית) בהוצאת "מסדה", הנועד להקיף כתריסר חלקים 
(מהם י״ל שלושה) וכל פרק או קבוצת פרקים בו נכתבת ע״י מומחה. 

חלוץ ההיסטוריוגרפיה היהודית החדישה היה י.מ. יוסט (ע״ע. 
1793 — 1860 ). חיבורו הגדול, "דברי ימי ישראל מימי החשמונאים 
עד ימינו״ ( 1 -£מ•, 1820 — 1829 ), הושפע משיטת ההיסטוריוגרפיה 
של ההשכלה (ע״ע) האירופית, וקדם למחקרי היסוד של אנשי 
חכמת ישראל (ע״ע). הסינתזה ההיסטורית שלו נכתבה לפני שהות¬ 
קנו מהדורות מדעיות למקורות י׳ ובטרם נחקרו בצורה מונוגר- 
פית. הוא יצא כנגד מפעלו של הנכרי בנד (ע״ע), שספרו הגדול 
(בצרפתית) "דברי ימי ישראל ודתו מימי ישו הנוצרי ועד הזמן הזה" 
( 1-1 ך\; 1706 — 1711 ) שימש בסים לספרי היסטוריה רבים. עם זאת 
חיקה במידת־מה את שיטתו. יוסט כתב באובייקטיוויות צוננת, והוא 
חסר חוש־ביקורת ונעדר מעוף יוצר. תפיסתו אינה דתית, וגם את 
הלאומיות אינו רואה ככוח יוצר בהיסטוריה היהודית. ערך רב יותר 
לספרו ״דברי ימי ישראל החדשים מ 1815 עד 1845 ״, שבו משתקפים 
מאורעות זמנו, 

גדול ההיסטוריונים היהודים בדורות האחרונים הוא ה. צ. גרץ 
(ע״ע! 1817 — 1891 ), שהעלה בחיבור מונומנטאלי, בן 11 כרכים, את 
תו״י עד למחצית המאה ה 19 . בחיבורו בולטים בקיאות בכל מקורות 
ישראל (לרבות כ״י), כשרון ניתוח פיילולוגי־ביקרתי וחוש אינטואי־ 
טיווי מעולה. חיבורו כתוב מנקודת־מבט יהודית ומתוך תפיסה 
לאומית אורגנית. שיטתו הרציונלית יונקת ממורשת הפילוסופיה 
של יה״ב, ומתקרבת לעולם מושגיו של מנדלסזון; מכוחה דחה, 
למשל, בתוקף תופעות רוחניות גדולות כקבלה ובחסידות. השקפתו 
ההיסטורית מניחה מספר רעיונות-יסוד הגליאניים. עם י׳ נתפס 
בעיניו באחדותו וביעודו הנצחי, והוא מצביע על התרומה היהודית 
לעולם באמונה ובמוסר. לנצרות מתייחס גרץ בשלילה גמורה. 
גישתו משוחררת מתאולוגיה ונאמנה עליו שיטת "היהדות ההיס־ 
טורית־הפוזיטיווית" של ז. פרנקל (ע״ע). כתיבתו מצטיינת באהבת־י׳ 
ובסיגנון קלאסי מובהק. ספריו נכתבו גרמנית ובתרגומם לעברית — 
התרגום והתוספות של שאול פנחס רבינוביץ (שפ״ר) — השפיעו 
בקרב יהדות מזרח אירופה, ופתחו את השער בפני ההיסטוריונים 
הגדולים שאחריו. מבקריו המודרניים טוענים שדיונו בתו״י בפזורה 
מצטמצם למושגים של רדיפות מחד ומפעלות חכמי י׳ מאידך, 
ושימת־לב מועטה בלבד ניתנת ליסודות הכלכלה והחברה. כן התעלם 



977 


ע: ישראל: היסטוריוגרפיה 


978 


גרץ במידה רבה מתו״י בפולין, רוסיה ותורכיה. אעפ״ב, וחרף גילוי 
חומר חדש, עדיין נחשב ספרו על מיטב היצירה ההיסטוריוגרפית 
היהודית. 

בשלהי המאה ה 19 עברה ההתעניינות בהיסטוריה גם אל יהדות 
מזרח אירופה. מסתמנים זרמים חדשים, המעוגנים בהשקפות עולם 
שונות לפי רוח הזמן: אדיקות דתית, גישה סוציולוגית ליברלית, 
סוציאליזם, לאומיות וכיו״ב. מפעלו של יצחק איזיק הלוי (ע״ע), 
"דורות הראשונים", הנוגע לתו״י בתקופות התנאים והאמוראים, 
ולדרך התפתחות תושבע״פ וסדר לימודה, עורר בשעתו פולמוס רחב 
בשל השילוב המיוחד בין הנחות והשקפות אורתודוכסיות וגישה 
מדעית לטכסטים ולחקירתם. בנושא זהה עסק גם איזיק ה. ויס 
(ע״ע), בספרו המקיף "דור דור ודורשיו", אלא שגישתו חפשית 
וביקרתית יותר, והוא גם מן הראשונים שעסק בניתוח דמותם ואפים 
של אישים מרכזיים בתולדות תושבע״פ. בשני ספרים אלה ניכרת 
הנימה המגמתית, האחד לצד התפיסה האורתודוכסית והשני לצד 
הליברלית־רפורמטורית. מפעלו של זאב יעבץ (ע״ע) "תולדות יש¬ 
ראל" ( 12 כרכים, עד תקופת ספרד), כתוב בעברית, ברוח הדת 
והרומאנטיקה הלאומית. גישתו הביקרתית מסויגת מחמת נאמנותו 
למסורת. מפנה בהיסטוריוגרפיה חולל ש. דובנוב (ע״ע; 1860 — 
1941 ), בעל ״דברי ימי עם עולם״ ( 1 — x וכרך מילואים עד 1938 ; 
כרכים בודדים נתפרסמו תחילה ברוסית וביידית, והמפעל בשלמותו 
י״ל בתרגום גרמני בידי א. שטינברג ובתרגום עברי בידי ב. קרוא). 
בניגוד לתפיסה הרוחנית של גרץ מתבססת שיטתו של דובנוב 
על תפיסה סוציולוגית. חידושו העיקרי נעוץ בניתוח ההיסטורי של 
תו״י במישור המרחב, ע״פ שיטת "המרכזים", "חילופי מרכזי ההגמו¬ 
ניה ביהדות". הוא טען נגד החלוקה הקלאסית של תו״י לתקופות 
במישור הזמן בלבד, וע״פ קריטריונים ספרותיים. המרכזים הראשיים 
הם, לדעתו, א״י בתקופת הנשיאים, בבל בתקופת ראשי הגולה, ספרד 
בתקופת "תור הזהב", ויהדות פולין ורוסיה במאות האחרונות. לאחר 
תקופת המקרא נתחלקו תו״י לשתי תקופות גדולות, תקופת המזרח 
ותקופת המערב; המאה ה 11 היוותה תחום מעבר, ולאחריה נעשו 
היהודים לאומה מערבית. בניתוח המושגים מדינה ואומה הושפע 
מרנן וטן (ע׳ ערכיהם), ובשמו של דובנוב קשורה תורת ה״אוטו- 
נומיזם", לפיה נעשה עם ישראל לטיפוס מובהק של אומה תרבותית 
היסטורית, ,,עם שכל העולם הוא מקומו". את הגלות ראה דובנוב 
כ״מחויבת המציאות", ולפיכך ראה בציונות הרפתקה משיחית כוזבת. 

עם האסכולה הסוציולוגית נמנה גם שלום ברון (ע״ע; נו׳ 1895 ), 
מחבר ״ההיסטוריה החברותית והדתית של עם ישראל״ (באנגלית; 
15 כרכים עד כה. לעברית תורגמו 6 כרכים [תשט״ו-תשל״ג]). הוא 
מדגיש את זיקת הגומלין העמוקה בין חיי י׳ והתפתחותם לבין חיי 
שכניהם ותרבותם. הוא מכיר בכך ששיא היצירה ההיסטורית של י׳ 
הושג בא״י, אך מצביע גם על השפעתה הניכרת של התפוצה, ומבחי¬ 
נה זו הוא עומד בין דובנוב לבין ההיסטוריונים הממקדים את דברי 
ימי העם בא״י. במחקריו מוטעם מאוד הצד הקהילתי שבחיי י , . 

דובנוב היה חלוץ ההיסטוריה של יהודי פולין ורוסיה. ממניחי 
היסוד במקצוע זה היה מ.ש. בלבן (ע״ע; 1877 — 1942 ), שביסס את 
מחקריו על מקורות ארכיוניים, ממלכתיים וקהילתיים. חוקר אחר 
של תולדות יהודי פולין, בייחוד בשדה המשפט והכלכלה, היה 
י. שיפר (ע״ע; 1884 — 1942 ), שתרם גם לסקר "תולדות הכלכלה 
היהודית״ באירופה ( 4 כרכים). משה שור ( 1874 — 1942 ) תיאר במח¬ 
קריו את התפתחות משטר הקהילות בפולין, מתוך תפיסה סוציולוגית 
משפטית. 

האסכולה הלאומית הרומנטית, המעוגנת בציונות, מיוצגת ע״י 
ב.-צ. דינור (ע״ע; 1884 — 1973 ), הרואה את א״י כ״מרכז סמכות" 
וכמרכז לתסיסה מתמדת בקרב יהדות הגולה בתהליך הגאולה. 
תפיסתו נעוצה בשלילת הגולה — בנקודה זו הוא מזדהה עם יסודות 


ההגות של י. קויפמן, י. קלצקין וי. בער — ואחדות האומה גם 
בפזוריה היא הבסיס למבנה ההיסטוריוגרפי. היישוב היהודי בא״י 
היה תמיד נושא הרציפות ההיסטורית ושלימות האומה. ה״סטאטיקה 
הלאומית" נתגבשה בערכי התרבות והלכות החיים, וה״דינאמיקה 
הלאומית" התגלמה בזרמי העליה לא״י ובתנועות המשיחיות. בעוד 
שגרץ דיבר על "נקודת המפנה" של העת החדשה בפעולת מנדלסזון 
( 1750 ), ודובנוב החל את "התקופה החדשה של ההשכלה" במהפכה 
הצרפתית ( 1789 ), פותח דינור את העת החדשה בעליית ר׳ יהודה 
החסיד (ע״ע; 1700 ). דינור מביא את לשון המקורות בנתינתם, 
ומסתפק בהערות ובמבואות. 

י. בער (ע״ע; נו׳ 1888 ) הוא מעמודי התווך של ההיסטוריוגרפיה 
במדינת ישראל. עיקר עניינו בתו״י בספרד בתקופה הנוצרית, ולאח¬ 
רונה הרחיב את מחקריו אל העולם הדתי־רוחני בימי בית שני. 
תפיסתו רחבת־אפקים, בקיאותו במקורות הארכיוניים מעמיקה, 
ושאיפתו היא לחשוף את הכוחות הפנימיים שעיצבו את דמות העם. 
בשאיפתו לכוללנות אוניוורסלית ולאובייקטיוויות ניכרת השפעתו 
של ראנקה. הנחתו היסודית היא שיצירת הרוח של עם ישראל 
והתארגנותו הקהילתית מקורן בימי בית שני, ולא בגלות, אע״פ 
שכמה מסגרות נשתנו עם הזמן והמקום. 

תולדות בית שני שימשו אבן־יסוד למשנתו ההיסטורית של 
י. קלוזנר (ע״ע; 1874 — 1958 ). בתקופה זו בייחוד ראה את המועד 
בו עוצב וגובש הרעיון הלאומי כאידאה שלטת של עם י׳ לדורותיו. 
תפיסתו אידאליסטית והוא מתקרב במקצת להשקפתו של קרליל 
(ע״ע), שהעמיד בראש כל תנועה רוחנית בני־עליה מועטים המאצי־ 
לים על בני דורם. ב״היסטוריה של הבית השני״ ( 5 כרכים), "ישו 
הנוצרי" ו״מישו עד פאולוס", מערער קלוזנר על גישתם של ההיס¬ 
טוריונים הנוצרים (שידר ומאיר), שעיוותו, לדעתו, במתכוון את 
תולדות בית שני, משום יחסם השלילי ליהדות הפרושית ומתוך רצון 
לקיים את משפט הבכורה של הנצרות. קלוזנר סבור, כי הרעיון 
המשיחי היהודי לא נעשה מעולם דתי, מוסרי ורוחני בלבד, ותמיד 
היה לו יסוד מדיני וארצי. גישה דומה לתולדות הבית השני 
מגלה ש. ציטלין (ע״ע; נו׳ 1892 ) ב״קורות בית שני" (באנגלית), 
תוך בירור מעמיק של ההלכה והכרונולוגיה התלמודית. בספרו 
"תולדות היהודים בא״י בתקופת המשנה והתלמוד"׳ השתמש ג. אלון 
(ע״ע )כרך מילואים)) בשיטה היסטורית, פילולוגית־ביקרתית לגבי 
מסורת ההלכה והאגדה כחומר היסטורי, תוך השוואתה עם המקורות 
היווניים והרומיים. לתולדות היהודים בקיסרות הרומית משמש עד 
היום ספרו היסודי של ז׳ן ז׳יסטר (ע״ע). 

אסכולה אחרת הבליטה את הצד הכלכלי שבתו״י. חלוץ אסכולה 
זו הוא לוי הרצפלד (ע״ע). דחיפה לכך נתנה תורתו של קארל 
מארכס, וכיום, אף שרוב ההיסטוריונים היהודים עדיין נוקטים 
בשיטה האידאליסטית, ניכרת שימת-לב גדולה יותר לגורמים הכל¬ 
כליים. גישה מארכסיסטית ושיטת המטריאליזם ההיסטורי נקוטים 
בידי רפאל מאהלר (ע״ע; נו׳ 1899 ) בספרו "דברי ימי ישראל, דורות 
אחרונים״ ( 5 כרכים). מאהלר מחייב שינוי ערכין בהיסטוריוגרפיה 
הישראלית בשם הדינאמיקה הסוציאלית המבקשת לשקף את הני¬ 
גודים החברתיים ומלחמת המעמדות בתוך העם לדורותיו. 

תרומה חשובה להיסטוריוגרפיה היהודית, בשדה הקבלה והשבת¬ 
אות, העלה ג. שלום (ע״ע; נו׳ 1897 ) בחיבוריו ו)רבים בתחומים אלה. 
מחקרים חשובים בתולדות האסלאם ויהודי תימן ערך ש. ד. גויטין 
(ע״ע; נו׳ 1900 ), ובשנים האחרונות האיר את חיי קהילות ישראל 
בעולם הערבי במאות ה 10 — 13 תוך שימוש נרחב בתעודות ה״גניזה". 

התנועה הציונית לא זכתה עדיין לספר היסטוריה מקיף ומסכם. 
ספרו של נ. סוקולוב (ע״ע) "תולדות הציונות" דן ברעיון שיבת 
ציון, כפי שנתבטא בקרב היהודים, וגם הנוצרים, בשנים 1600 — 1918 . 
סוקולוב קושר את השאיפה לציון בהתעוררות הלאומיות הכללית 



979 


עם ישראל: היסטוריוגרפיה; אנתרופולוגיה 


980 


באירופה. ספרו של אדולף בם (ע״ע) "התנועה הציונית" הוא 
מחקר ממצה של תולדות הציונות עד 1925 ׳ אך חסר בו הפירוש 
ההיסטורי. 

תולדות השואה (ע״ע) הן פרק חדש בהיסטוריוגרפיה היהודית. 
מחקרים רבים מתארים את השתלשלות מאורעותיה, אך עדיין לא 
נעשה הסיכום וחסרה הפרשנות ההיסטורית להתרחשות. שני מח¬ 
קרים הדנים בשואה בכללותה הם של ג׳ראלד רייטלינגר, "הפתרון 
הסופי" ור. הילברג, "חורבן יהדות אירופה" (שניהם באנגלית). 

מוסדות מחקר ופרסומים. למן המאה ה 19 החלה עבו¬ 
דת הכנה רבת-ממדים במגמה לבנות היסטוריוגרפיה יהודית נדבכים- 
נדבכים, על סמך מחקרים מקומיים, בערים ובקהילות. לשם טיפוח 
מחקר שיטתי בנושא זה קמו אגודות בארצות שונות, ותחילה 
בצרפת: ה 6$ ׳ 1115 ! £11106$ 06$ 3001616 ( 1880 ), שהקימה ספריות, 
ארכיונים וכ״ע מדעי — 65 ׳ 015 ! £11106$ 06$ 865,06 . במדינה זו הו¬ 
פיעה, כבר ב 1103163 ,1897 ! 031113 , ספר מעין־אנציקלופדי לתולדות 
יהודי צרפת ע״פ המקורות העבריים (מאת ה. גרום; מהד׳ חדשה: 
ש. שוורצפוקס). ב 1885 נוסדה בגרמניה ה 000101155100 £15101150116 } 
06$ ח 11 נ 1061 ז 61 רת 06 ח 36111156116 ז 1$ -ו 6111$61 ם 06$ שהחלה לפרסם - 86 
״ 86516 (רשומות): תעודות, כרוניקות, כתובות וכד׳. מחקרים בשטח 
זה פורסמו בכה״ע ת 1 ״ 1106 ! ! 06 068611161116 1111 1£1 ז 15611 ! 26 
0611156111300 , שנוסד ונערך ע״י ל. גיגר (ע״ע) בשנים 1886 — 1892 . 
מפעל ד, 11103163 061013013 , החל ב 1917 ונמשך אחרי מלה״ע 11 . 
ב 1893 נוסדה באנגליה ה £081300 0£ ע 506161 £1151011631 ! 65051 ! 
ובמרוצת השנים יצאו לאור כרכי ה 13053611005 ■£־, פרוטוקולים של 
דיוניה המדעיים. בפטרבורג נוסדה אגודה ב 1909 ומחקרים בתולדות 
יהודי רוסיה פורסמו ב״יבו־יסקאיה סטארינה", בעריכת ש. דובנוב 
(ע״ע). חומר בסיסי לתולדות יהדות הונגריה נתפרסם ב 1510011016013 
003163 ! £000831136 החל ב 1903 ונתחדש אחר מלה״ע 11 ע״י 
א. שייבר. ב 1904 החלה הופעת ה 15136111163 810513 , לחקר יהדות 
איטליה. בא״י נתרחב המחקר השיטתי בהיווסד הרבעונים "תרביץ" 
(תר״ץ) ו״ציוך (תרצ״ו). 

תוך כמה עשרות שנים י״ל כתבים היסטוריים רבים, בשפות 
שונות, לתולדות היהודים, לפי תקופות או אזורים גאוגרפיים, החל 
בערים ובמחוזות, וכלה במדינות קטנות וגדולות. ספרים אלה, ההול¬ 
כים ומתחברים עוד היום הזה, עתידים לשמש בסים איתן לכתיבת 
היסטוריה יהודית סינופטית וכוללת. 

חומר היסטורי מקורי בעברית נאסף ע״י א. נויבאואר ב״סדר 
החכמים וקורות הימים" (כרוניקות מיה״ב), א. כהנא ב״ספרות 
ההיסטוריה הישראלית", ש. אסף ב״מקורות לתולדות החינוך ביש¬ 
ראל"׳ ש. ברנפלד ב״ספר הדמעות", ב.-צ. דינור ב״ישראל בארצו" 
ו״ישראל בגולה", ועוד. 

אחרי השואה נתפרסמו ספרי זכרון רבים לקהילות י׳ שחרבו, 
מהם מחקרים מדעיים ומהם קבצי זכרונות העשויים לשמש חומר- 
רקע למחקרים. בין כתבים אלה יש להזכיר את "אנציקלופדיה של 
גלויות". חומר רב על השואה מרוכז בארכיון "יד ושם" בירושלים 
וחומר על השואה ועל קהילות י׳ נאסף ב״ארכיון המרכזי לתולדות 
העם היהודי" ליד האוניברסיטה העברית בירושלים. לתולדות הציו¬ 
נות וא״י השוב "הארכיון הציוני"׳ ו״ארכיון העבודה" בבית ליסין 
וגנזך המדינה. ארכיונים רבי-ערך לתולדות יהדות אירופה מצויים 
במכון ייוו״א (ע״ע). 

באה״ב גברה ההתעניינות בחקר תו״י עם היווסד ה 01611630 .^ 
ץ! 50616 ££151011631 655,1511 ! ב 1892 . למן 1893 יצאו לאור כרכי ה- 
06116311005 ? (פרסומים), שבהם נאסף חומר רב לתו״י בתקופה 
הקולוניאלית והמהפכנית עד 1840 . מ 1889 יו״ל בפילדלפיה כת״ע 
, 86065$ ע 1 ! 16 ! 2113 > 650115 !. סדרה חדשה — מ 1910 . ב 1948 רוכזו 
ארכיונים של יהודי אמריקה ב״היברו יוניון קולג׳". המחקר מתרכז 


סביב קהילות וערים. כגון ניו-יורק, פילדלפיה, שיקאגו, צ׳רלסטון 
ועוד. היסטוריה מקיפה של יהודי אה״ב טרם חוברה. 

א. כרנא, ספרות ההיסטוריא הישראלית, תרפ״ב—תרפ״ג! י. קלוזנר, 
יוצרים ובונים, ב/ 52 — 61 . תרפ״ט: ש. דובנוב, מכתבים על היהדות 
הישנה והחדשה, תרצ״ז 2 ! הנ״ל, דברי ימי עם עולם- א', 1 — 13 , 
1958 ״; הנ״ל׳ מהי ההיסטוריה היהודית? תשי״ד; י. בער, לבירור 
המצב של הלימודים ההיסטוריים אצלנו(בתוך : ספר מאגנס, 31 — 38 ), 
תרצ״ח; הנ״ל. אחדות ההיסטוריה של ישראל ובעיות התפתחותה 
האורגנית (גליונות, 24 ), תשי״—תשי״א; ר. מאהלר, דברי ימי ישראל, 
דורות אחרונים. אי, 30-9 . 1952 ; ב.־צ. דינור. במפנה הדורות, 
תשט״ו! הנ״ל, ישראל בגולה, א׳, ה—נו. תשי״ט; החברה ההיסטורית 
הישראלית, היסטוריונים ואסכולות היסטוריות (קובץ הרצאות שהוש¬ 
מעו בכנס השביעי לעיון בהיסטוריה), תשכ״ג! צ. גרץ, דרכי ההיס¬ 
טוריה היהודית (בעריכת ש. אטינגר), תשכ״ט,• , 611101 ת €105611 ) 5 . 4 ? 

/ 11111 / 11510 / 1 ( , 0 ( 10 ; 15 .¥\ 5310 ; 1905 , 01 ( 111 [ ' 0 ( 1 ■/ 115111011111 ( 111 ( 001 

. 1964 , 1510 / 111115 '(( 1 ( 111115 [ 

י. נד. 

עם ישראל בימינו. 

אנתרופולוגיה, עמ׳ 980 ; דמוגרפיה, עמ׳ 983 ; עדות, עמ ׳ 987 ; 
הגירה, עמ ׳ 989 ; מעמד משפטי בין־לאומי, עמ׳ 990 ! ארגון קהילתי, 

עמ׳ 992 , הינוך, עמ׳ 997 ! התבוללות וטמיעה, עמי 1003 ; נישואי 
תערובת עמ׳ 1006 ; תודעה יהודית בתפוצות וקשרים עם ישראל, 

עמ' 1008 . 

אנתרופולוגיה פיסית. אין היהודים על תפוצותיהם 
ועדותיהם השונות מהווים ג ז ע (ע״ע. עמ׳ 568 — 574 ) במשמעותו של 
מונח זה במדע החדיש. — הצירוף הרווח "גזע יהודי" הוא דוגמה 
מובהקת לשימוש מוטעה במונח גזע, מאחר שהשתייכות לגזע מסוים 
נקבעת ע״פ תכונות ביולוגיות תורשתיות, ואילו ה״יהודי" היה מוגדר 
במשך הדורות בעיקר מבחינה דתית או לאומית. אולם כשם שיש 
— מסיבות הנעוצות בהיסטוריה — למושגים "דת" ו״לאום" לגבי 
עם י׳ משמעות אחרת מאשר לגבי אומות־העולם, כך אין ליישם את 
המושג "גזע" באנתרופולוגיה הפיסית (ע״ע) על היהודים בלי לשים 
לב לנסיבות המיוחדות של תולדותיהם. 

אין ספק, שבתקופה הקדומה, כבר בתקופת השופטים — ואולי 
אף בתקופת המלכים — היו בני-ישראל בא״י קבוצה אתנית אחידה 
למדי, אך לא נבדלת מבחינה גזעית מן העמים האחרים שעמם באו 
במגע: כל איזור הסהר הפורה — ממצרים עד פרס — היה. כנראה, 
מיושב בני גזע אחד: הגזע "הים־תיכוני". לגבי תקופה זו אין 
משמעות — מבחינת האנתרופולוגיה הפיסית — לשאלה, אם שמרו 
היהודים על "טוהר גזעם" או התערבו במצרים או בכנענים, מאחר 
שכל אלה השתייכו לאותו גזע. אולי יצאו מכלל זה שני עמים: 
החתים והפלשתים, שאף בהם התערבו היהודים, כפי הנראה, במידת־ 
מה, אלא שהמגעים עם עמים אלה בוודאי לא שינו את המבנה 
הגנטי במידה ניכרת. גם ממצאי שרידי שלדים מן התקופה שעד 
המאה ה 8 לפסה״נ מעידים על אחידות הגזע של עם י׳ בדורות ההם. 
אולם, אף אם היו היהודים אחידים מבחינת הגזע, לא היוו "גזע 
יהודי" מיוחד. 

אחידות זו התחילה להתבטל, כפי הנראה, מחורבן ממלכת-י׳ 
ואילך: "ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים וישב 
בערי שמרון..." (מל״ב יז, כד), וקרוב לוודאי שבני עמים זרים אלה 
החלו להתבולל ברוב היהודי בארץ ונספגו במידה ניכרת בעם י׳. 
בימי בית שני, בתקופת ההלניזם, גבר תהליך ההתערבות בבני עמים 
אחרים. מלכי בית-חשמונאי אף כפו את הגיור על עמי אדום והגליל, 
וגרים אלה נקלטו בעם היהודי; וכן ידוע על תנועת התגיירות־מרצון, 
שהיתה קיימת בממדים ניכרים בין עמי המזרח התיכון וארצות אגן 
הימה״ת בסוף ימי בית שני. עובדות אלה משתקפות יפה בממצאים 
ארכאולוגיים (גולגולת וחלקי-שלדים) מאותם הזמנים, שבהם אין 
לגלות עוד אותה האחידות שהיתה קיימת קודם לבן. נמצא, שכבר 
לפני פיזור עם י׳ בתפוצותיו בטלה אחידותו הגזעית. ביה״ב 
היו בין היהודים מחזיקי עבדים ושפחות נכרים; הללו שוחררו 
לעתים קרובות ע״י אדוניהם. ולאחר־מכן היו יהודים לכל דבר. על־ 



981 


עם ישראל: אנתרופולוגיה 


982 


סמך כל העובדות חללו טוענים חוקרים רבים, שאין כלל טעם לחפש 
אחידות אנתרופולוגית בעם י׳ של ימינו. 

אעפ״כ קיימות 2 נסיבות, המצדיקות דיון בבעיית "הגזע היהודי" 
בימינו: ( 1 ) מפעם לפעם נשמעת הטענה, שנתגלו תכונות ביולוגיות 
— נורמליות או פתולוגיות — שהן בעלות שכיחות סטטיסטית 
מרובה יחסית בקרב היהודים, או אף מיוחדת להם, ואילו בקרב הלא- 
יהודים הן נדירות, או אף נעדרות. ( 2 ) מצביעים על מציאותם של 
הבדלים הקיימים כמעט לגבי כל אחת מתפוצות־ישראל ובין העם 
המארח אותה. אולם יש להטעים, שרבות מתכונותיהם של בני־האדם, 
הנראות לעין או הניתנות למדידה, אינן תורשתיות ואינן מבטאות 
יחסי קרבה או ריחוק גנטיים, אלא הן פרי תנאי־החיים או אורח־ 
החיים והבירור הטבעי הפועל בנסיבות אלה. 

בין התכונות שהוחזקו אפייניות לכלל עם י׳ — ז״א כמצויות 
בין יהודים מכל העדות ולא-נפוצות בעמים אחרים — נמנו לפחות 
16 מחלות תורשתיות, או קשורות בנטיות תורשתיות — שונות, 
כגון הסכרת (ע״ע), הפנילקט 1 נוריה (ע״ע אלקפטונוריה), מחלת 
גושה (זשו 01 ״צ 0 ), מחלת בירגר (ע״ע בירגר, ל.), מחלת טי־זאכם 
(ע״ע אידיוטיות עותנית), ועוד; ולעומתן מחלות אחרות הן, לכאו¬ 
רה, שכיחות פחות בקרב היהודים מאשר בקרב עמים אחרים, כגון 
השחפת וסרטן צוואר־הרחם, ויש משערים שהעמידות בפני מחלות 
אלו אף היא נרכשת בתורשה. תכונה תורשתית מסוג אחר לגמרי, 
שגם לגביה הושמעה הטענה שיהודים נבדלים בה מן הגויים, היא — 
צורה אפיינית של טביעת־האצבע (ע״ע). אולם בכמה מקרים כבר 
התברר, ש״הייחוד היהודי", שיוחס למחלות מסוימות, לא עמד 
במבחן עם הרחבת הקף הבדיקות הרפואיות בשכבות נרחבות יותר 
של האוכלוסיה הכללית. לגבי מחלות תורשתיות מסוימות אחרות 
התברר, שהן פרי מוטאציות נדירות מאוד, שאירעו במקרה במשפחה 
יהודית או במשפחות יהודיות אחדות, ואין נדירותן מאפשרת הערכה 
סטטיסטית־הסתברותית של שכיחותן. אולם חשיבות מיוהדת יש 
לעובדה, שאין השכיחויות "היהודיות" המיוחדות, הגבוהות או הנמו¬ 
כות, המיוחסות למחלות מסוימות חלות על העם היהודי בכללותו, 
אלא שמתגלים כאן הבדלים בין העדות השונות, ובייחוד בין האש¬ 
כנזים ובין הספרדים ובני עדות-המזרח. נמצא, שאף אם קיים הבדל 
גנטי לגבי מחלות אלה — לפעמים אינו יותר גדול בין יהודים 
אשכנזים לבין עמי-אירופה מאשר בין יהודים אשכנזים לבין יהודים 
בני עדות אחרות. דבר זה הוכח במיוחד לגבי מחלת־גושה. 

על ההבדלים שבין הקיבוץ היהודי בכל אחת מתפוצות־י׳ ובין 
העם שבקרבו הוא יושב או ישב — אין נתונים ברורים ומדויקים. 
אולם אף התצפית השטחית מגלה, שהבדלים אלה בד״כ, קטנים בהר¬ 
בה מן ההבדלים שבין עדות-י׳ השונות. אין ספק, שהיהודי התימני 
דומה בטיפוסו החיצון לתימני לא־יהודי יותר מליהודי פולני — 
וזה האחרון דומה לפולני לא־יהודי יותר מליהודי תימני; והוא הדין 
גם לגבי יהודי כורדיסטן, יהודי קוצ׳ין, הפלשים שבחבש, וכל עדה 
אחרת. ההבדלים בין העדות גדולים עד כדי כך, שלגבי תכונות 
מסוימות הם מתבטאים בחלק ניכר מכל טווח ההשתנות הקיים במין 
האנושי, מדד הגלגלת (ע״ע, עמ׳ 775 ), למשל, משתנה מ 72 ביהודי 
הסהרה עד 83.4 ביהודי גליציה; צבע העוו— מבהיר ביהודי צפון- 
אירופה עד לכהה מאוד בפלשים וביהודי קוצ׳ין; הקומה הממוצעת — 
מ 164.9 0 ״מ ביהודי מארוקו עד 171.7 ביהודי מזרח־אירופה; אחוז 
בעלי אף קמור — מ 17% ביהודי סהרה עד 65% ביהודי עראק; 
בעלי דם מסוג ^ — מ 26% ביהודי תימן עד 50% ביהודי צ׳כוסלו־ 
בקיה, ואחוז ה 18 !-שליליים — מ 3.85% ביהודי תימן עד 18.67% 
ביהודי אוראן (ע״ע דם, סוגי-, ובייחוד שם, עמ׳ 739/40 ). חשי¬ 
בות מיוחדת נודעת לעיון בשכיחות של קבוצות־הדם השונות, שהיא 
תכונה גנטית מובהקת. אם נסמן, כמקובל, את הגנים הקובעים את 
ההשתייכות של הפרט לקבוצות־הדם 80 .\/ בסימנים 0 ( 1 ) .^(ת) 


8 (!>), הרי השכיחויות של הגן 8 (!>), הגורם לקבוצת־הדם 8 , בעדות 
יהודיות אחדות ובעמים המארחים אותן הן כדלקמן: 


יהודים 

לא־יהודים 

המדינה 

9.18 

6.11 

הולנד 

10.61 

6.37 

אה״ב 

11.94 

9.20 

גרמניה 

15.44 

10.23 

תוניסיה 

15.36 

12.90 

יוגוסלוויה 

12.24 

13.64 

אוסטריה 

15.66 

14.80 

סוריה 

6.72 (שומרונים) 

15.17 

יהודה ושומרון 

14.98 

15.62 

מרוקו 

13.76 

15.67 

פרס 

15.14 

17.00 

רוסיה(מוסקווה ולנינגרד) 

19.97 

17.24 

עראק 

14.68 

17.40 

סיביר 

16.76 

18.73 

כורדיסטן 

21.65 

22.00 

תורכסטן 


נמצא בבירור, שהמגמה של עליית האחוז של הגן 8 (ן>) באוב־ 
לוסיה ממערב-אירופה לאסיה מצויה גם ביהודים — אף כי בצורה 
ברורה פחות. בד״כ אחוז נושאי גן 8 (!>) בקרב היהודים גבוה יותר 
מאשר בקרב הגרים באותה מדינה, ובייחוד בארצות שבהן אחוז 
בעלי גן 8 (ן>) נמוך; אולם לפעמים בקרב היהודים אחוז בעלי גן 
8 (!>) נמוך יותר — למשל באוסטריה. עכ״פ ברור, שההבדלים בין 
היהודים לבין העמים מארחיהם הם, בד״כ, קטנים: בטווח של 2% — 
3% ; ואילו בקרב היהודים ביניהם לבין עצמם — בדומה למצב 
הקיים בקרב הלא-יהודים — נע אחוז גן 8 (!>) בגבולות שבין 
6% ל 22% בקירוב. לשון אחר: גודל ההבדלים בין עדות־י׳ עולה 
בהרבה על תחום ההבדלים בין פרטים או קבוצות המשתייכים לגזע 
אחד, ומכאן — שעם י׳ אינו גזע במובן המקובל של המלה. 

אם בכלל יש לייחס ייחוד כלשהו לעם י׳ מבחינה אנתרו־ 
פולוגית־פיסית אין לראותו בקרבה גזעית בין הפרטים והעדות 
שמהם עם י' מורכב בהווה׳ אלא יש לחפשו במוצא המשותף 
שלהם — במקורם האחיד. מקור אחיד ומשוער זה עשוי להשתקף 
במציאות האנתרופולוגית־פיסית כדלקמן: אם עדה מסוימת היא 
תערובת של המקור המשותף של כל העדות היהודיות 
ושל עם לא־יהודי, שבו התערבה קבוצה יהודית מסוימת במשך 
הדורות, כתוצאה מנישואי־תערובת, גיור, מעשי־אונם וכר, הרי 
העדה שנוצרה בצורה זו צריכה להימצא מבחינת תכונותיה האנתרו¬ 
פולוגיות בין המקור היהודי המשותף לכל העדות לבין הקבוצה 
האתנית הלא־יהודית הנידונה; ואם והו דינן של כל העדות, או 
לפחות של מספר מסוים של עדות, הרי המקור היהודי המשותף מן 
ההכרח שיעמוד כאילו במרכז התמונה האנתרופולוגית, העדות היהו¬ 
דיות השונות יימצאו מסביבו, והעמים הלא־יהודים — במעגל חיצון 
יותר, אך באופן שכל עדה תימצא בנקודה מסוימת בקו הדמיוני 
המחבר את המרכז עם העם הלא־יהודי המתאים. האינפורמציה הדרו¬ 
שה לשם בדיקה אמפירית של תמונה משוערת זו לקויה לפי שעה 
משתי בחינות: לא נעשו עד כה סקרים אנתרופולוגיים מעמיקים 
של עדות־ישראל, ולגבי רוב העדות לא ברור מהו העם הלא-יהודי 
שהוא אוכלוסיית-האם השניה של העדה — בהנחה שאוכלוסיית־האם 
הראשונה הוא עם י׳ המקורי המשוער. קשה, למשל, לקבוע 
לגבי בני העדה הספרדית, שחיו מאז גירוש-ספרד בארצות הבלקן, 
אם — לפי המשוער — התערב בהם המקור היהודי ההיפותטי 
בתושבי ספרד של הזמן העתיק ושל יה״ב או בעמי הבלקן; ולגבי 
יהודי מזרח־אירופה קשה להכריע בין הגרמנים־התיכונים, שאת 
שפתם סיגלו היהודים לעצמם, ובין עמי מזרח־אירופה — שבקרבם 
ישבו במאות־השנים האחרונות. על אף הקשיים האלה געשה נסיון 
ראשון לבדוק את ההשערה של מוצא העדות השונות ממקור משותף, 
שהתערב בקבוצות אתניות לא-יהודיות מסוימות; התכונה האנתרו- 




987 


עם ישראל: דמוגרפיה ; עדות 


988 


וע״ע א״י, דמוגרפיה, עמ׳ 665 — 707 ; א״י, כרך מילואים, עם׳ 
409-403 . 

א. רופין, היהודים בזמן הזה, תרע״ד; הנ״ל, הסוציולוגיה של היהודים, 

א—ד, 1932 — 1934 ; י. לשצ׳ינסקי, תפוצת ישראל לאחר המלחמה, 
תש״ח; הנ״ל, הדמות הלאומית של יהדות הגולה, 1959 ; הלשכה המר¬ 
כזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל, תשי״א ואילך; ע. שמלץ 
(עורך), דמוגרפיה וסטטיסטיקה של היהודים, ביבל׳ לשנים 1920 — 
1960 , תשכ״א; ח. ש. הלוי, השפעת מלה״ע 11 על התכונות הדמו¬ 
גרפיות של עם ישראל, תשכ״ג; ר. בקי, המצב הדמוגראפי של יהודי 
העולם ודרכי מחקרו, תשכ״ז ; 1899 ,) 8001 003 צ 01013/1 [ *״״;•״מ, 4 

$011300 0 03 1961 [ 0 €003113 11100 ) 808111 13/0101 7110 ,ס ;.ףן>,' 

. 11 ז 011 ן ^ 17 ) 1 ) 13803 ) 01 70 ( 1 1/7 0103 [ 10 ( 3 0/1 1 ) 13 ) 0 110 ( 18 ) 3 § 00010 / 0 

')/ 1 ( 18 ) 3 ^ 00/110 1/1 3033 ^ 830 8000/11 , 83061 .א ; 1966 ,( 1011 ,. 800131 0£ 
€0/0/71/7011/03 !/),')/ 0 [ 1/10 ; 1966 ,( ¥111 ,. 16111 ) 01113 [ 13 ( 1 חס 1 ( , 8030,70 

. 1971 3 , 1 ) 11/031 10 ( 1 [ס 

רו. ב. 

עדות ישראל. לפני העליה ההמונית לישראל ( 1948 — 1951 ) 
נחלקו יהודי התפוצות למספר חטיבות (עולת = ע") בעלות ייחוד 
גאוגרפי, לשוני או היסטורי. כל עוד ישבה כל חטיבה על מקומה 
וחבריה שמרו על ייחודם, ניתן היה להגדיר את החלוקה העדתית 
על בסים המאפיין — או המאפיינים — היחודיים לה; אולם עם 
העליה ההמונית לא״י נתמזגו החטיבות, במידה רבה, אלו באלו, 
ושאלת המגדיר העדתי שוב אינה ברורה וחד־משמעית. יש לזכור 
כי חלק מן הע" עלו בשלימותן לא״י, וחלק אחר נעקר ממקומו כליל 
אף שלא עלה לא״י (כיהודי אלג׳יריה), וע״ב שונה בעיית ההגדרה 
ממדינת ישראל לתפוצות. לפני הקמת המדינה צדנו ע״י חוקרים 
כרופין, בן־צבי (ע׳ ערכיהם) וגורביץ, כע" העיקריות: האשכנ¬ 
ז י ם, שלמרביתם היה רקע לשוני ביידית (ע״ע); הספרדים, 
המייחסים עצמם למגורשי ספרד ופורטוגל, דוברי לדינו (ע״ע) 
בארצות הבלקן ובארצות האגן המזרחי של הימה״ת, ודוברי ערבית 
בצפון־מערב אפריקה; וכן ״עדות המזרח״ — י ה ו ד י אסיה וצפון 
אפריקה. הקבוצות העיקריות ב״ע״-המזרח" הן: (א) דוברי 
ערבית: סורים, בבלים (מרכז עראק ודרומה), תימנים. "מערבים" 
(מוגרבים) — תושבי מרוקו׳ אלג׳יריה, חונים ולוב. (ב) דוברי 
פרסית או ניבים קרובים, בפרס, אפגניסטן ובוכרה. (ג) יהודי כור¬ 
דיסטן, דוברי ניב ארמי — "שפת התרגום". (ד) יהודי הקווקז 
ה״הרריים" בדגסטן׳ דוברי "טאטית" (ניב פרסי) ויהודי גאורגיה 
(ע״ע) — הגרוזינים או "גורג׳ים", דוברי גרוזינית. (ה) יהודי הודו, 
כולל "בני ישראל" (ע״ע) ויהודי קוצ׳ין. 

אלה הם מרכיביו העיקריים של הציבור היהודי הרב־גוני, שנש¬ 
תקע בדורות האחרונים בא״י ושימש מעין בבואה של כלל התפוצות. 
חלוקה זו תאמה גם את המסגרות המינהליות־חברתיות הנפרדות 
שהקימו הע". המגבלה של חלוקה זו בכך, שמשמשות בה בערבוביה 
הבחנות לשוניות, גאוגרפיות והיסטוריות, ושאינה מביאה בחשבון 
נישואין בין־עדתיים באזורים מדובי-ע", וכן מקרים רבים של 
קבוצות ויחידים מע׳ אחת שנטמעו באחרת, כדוגמה הבולטת של 
טמיעת רבים מגולי ספרד ופורטוגל בקרב האשכנזים במערב אירופה 
ובמרכזה. בדורות האחרונים נחלש גם השימוש בשפות המסרתיות 
של מיעוטים — כך גם בישראל, שבה דוחקת העברית כל שפה 
גלותית — וע״כ מתמעט ערכו של הגורם הלשוני בחלוקה העדתית. 
חסרון גדול לשיטה גם באי-הבהירות הקיימת בנוגע להבדלים הגאו־ 
גרפיים המחייבים הבחנה בין ע״. במיפקד בירושלים ב 1916 הבחינו 
בין 4 "עדות" מקרב יוצאי עיירות שונות באיזור שבין תורכיה, 
סוריה ועראק. בימי המנדט היו רשומים בירושלים, לפי חוק האגודות 
העות׳מאניות, יותר מ 30 ארגונים עדתיים של ע" המזרח. מסיבות 
אלה, ואחרות, חסר בוחן ברור ואובייקטיוד לקביעת ההשתייכות 
העדתית באוכלוסיה היהודית המגוונת והדינמית של ישראל, והסט־ 
טיסטיקה הרשמית מתבססת על ארץ הלידה, ואצל ילידי א״י — 
על ארץ לידת האב. 

המספרים והתחלקותם הגאוגרפית. בשל הליקויים 


הרבים בנתונים הדמוגרפיים על יהודי העולם בכלל וארצות המזרח 
בפרט, האומדנים הם גלמיים מאוד. בחלוקה ה״גושית" של אשכנזים 
מזה וספרדים וע״־המזרח מזה׳ חלו תמורות גדולות במרוצת הזמן. 
במאה ה 19 גדלה מאוד האוכלוסיה האשכנזית בעולם, עקב הריבוי 
הטבעי הגבוה, שנבע מהירידה בתמותה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 985 ), ולפי 
אומדניו של רופין עלה שיעורה מ 60% בערך (מכלל יהודי העולם) 
ב 1800 לב 92% ב 1930 ( 14,600,000 אשכנזים ו 1,300,000 ספרדים 
ועדות המזרח). כתוצאה מהשואה נתמעטו האשכנזים ואילו הספרדים 
ובני ע" המזרח נתרבו עקב הריבוי הטבעי, והירידה בתמותה 
בגולה ובפרט בישראל. ניתן לשער שכיום מונים האשכנזים כ 11 מיל¬ 
יון ( 85% ) ושאר העדות כ 2 מיליון, מס״ה של כ 13 מיליון יהודים 
בעולם. לפני מלה״ע 11 ישבו האשכנזים בעיקר באירופה, באמריקה, 
באפריקה הדרומית, באוסטרליה ובא״י. כך המצב גם כיום, אלא 
שחלוקתם בין אזורי העולם השתנתה מאוד. ב 1930 התחלקו האשכנ¬ 
זים, לפי רופין, כדלקמן: באירופה — כ%, באמריקה, אפריקה 
הדרומית ואוסטרליה — כ 3 /<, בא״י — 0.8% . לפי אומדן כללי 
מאוד מצויים כיום מן האשכנזים באירופה — כ 30% , באמריקה, 
באפריקה הדרומית ובאוסטרליה — כ 60% , ובישראל למעלה מ 10% . 
עד מלה״ע זז חיו הספרדים ובני ע" המזרח ברובם המכריע בארצות 
הבלקן, אסיה וצפון אפריקה. השואה הכחידה את מרבית יהודי יוגו־ 
סלוויה ויוון. מאז הקמת מדינת ישראל ועצמאות אלג׳יריה התרוקנו 
כמעט כליל בולגריה, יוון ויוגוסלוויה, ארצות ערב שבאסיה, מצרים, 
לוב ואלג׳יריה מיהודיהן. מספרם ירד מאוד גם בשאר ארצות אסיה 
וצפון אפריקה. לפי רופין נחלקו הספרדים ובני ע״־המזרח ב 1930 , 
לפי יבשות, כך: אירופה — 28% , אסיה (חוץ מא״י) — 32% , 
אפריקה — 32% , אמריקה — 5% ; א״י — 3% . כיום מתגוררים 
רובם בישראל. 

בעליה ההמונית של 1948 — 1951 עלו לישראל רוב רובם של 
יהודי עראק, תימן ועדן, בולגריה ולוב. מהספרדים דוברי לדינו 
נותרה במקומה רק קבוצה אחת בעלת גודל ניכר — חלק מיהודי 
תורכיה. מע״-המזרח הגדולות נותרו עוד פרסים׳ בוכרים ו״מערבים" 
בארצות מגוריהם. לפי מיפקד האוכלוסין של 1961 , בישראל, נתקבלו 
המספרים הבאים על בני אותן הע" שהשתקעו בישראל כמעט 
במלואן: תימן ועדן — 120,000 ; לוב 48,000 , עראק (בבלים וכור¬ 
דים) — 184,000 . 

במאה הנוכחית היו הבדלים גדולים בתכונות הדמוגר¬ 
פיות בין יהודי אירופה ואמריקה מזה לבין יהודי אסיה ואפריקה 
מזה — בהתאם לשלבים השונים בהתפתחותם הדמוגרפית, אך העדר 
כמעט גמור של נתונים סטטיסטיים לגבי ארצות אסיה ואפריקה 
מנע מלעמוד על פרטי ההבדלים. המיפקד בישראל ב 1961 יצר 
הזדמנות יחידה במינה לכך. 


תכונות רסונדפיות מל ערות מיונית לפני עלייתן לישראל 
(סתוך מיסקד האוגלוסיו שנערך כישראל ב 1961 ) 


־־ 

־י" 

ר, ש 

־־ 

ילרים 1 

פריז ן 


•י■-, 

גיל ני 





. 5 ־ ועונשים 
שלסיו 3 נשנים 
ויותר(כ) 

% האנשים 
שי* ביקרו 
ביתי ס 0 ר(נ) 

הילדים 

שיוחי 

ה*•"*•* 

ארויהנשי□ 
שנישאו עד 
גילדו 

אחוו הנכרים 
שנישאו עד 
גיל 19 

ערד, עיקרית 

ארץ לירד, 


נשים 

— 

בברים 


בבדים 

למטה 

(י) 

לאשי, (א) 

בישאי 
1946 — 
1961 

לם:י 

1946 

נישאד 

1961 

לפני 

946 ( 




912 

בר\ 

5.0 

1.7 

113 

1.8 

3.8 

5.6 

1.8 

3.8 

אשכנזים 

אירופה ואמריקה — 
להוציא הסנייים בסס־ 2 . 

.1 

4.8 

11.4 

11.6 

4.8 

13.5 

12 

63 

8.3 

16 

3.0 

ספרדים 

יוון ונולנריה 

.2 

13 

6.6 

35.2 

16.7 

21.8 

4,4 

13.8 

20.2 

63 

7.9 

בחלקם נזפדרים 

תורניה, סוריה. 
לבנון. מצרים 

3 

1.0 

5.3 

70.1 

31.6 

28.7 

6.7 

36.0 

52.2 

162 

28.9 

ערות המזרח 

אסיה ואס-יקה 
להוציא המנויים במם׳ 3 , 

.4 

5.0 

7-9 

65.0 

27.0 

20.5 

6.4 

24.4 

41.7 

14-8 

16.1 

בבלים וגורדים 

מזה: עדאק 

.5 

(0.0) 

11 

73-2 

33.1 

(26.5) 

7.1 

45.4 

56.1 

228 

23.0 

:!י־סים 

אירז 

.6 

(0.1) 

2.1 

64.3 

30.3 

28.9 

7.5 

262 

425 

17.3 

23.7 


ליב 

.7 

0.9 

3.8 

66.6 

33.1 

35.1 

7.5 

368 

569 

14.7 

324 

מערבים 

מרוקו, 

אלנ׳ידיה. 

תזזיסיה 

.8 

0.2 

4.3 

90.3 

38.0 

43.5 

68 

55,1 

67.3 

45.2 

48.6 

תימנים 

תימן ו*זץ 

.9 


(■) אצל נשים ששיי בגיל 45 — 49 , בשנים 1948 — 1954 . 

( 3 ) שתור אלו שידו נפיסקי בני 30 ומשלח. 

מגבלות הטבלה ומסקנותיה: מידת ההתאמה בין ארץ לידה לבין 
ע׳ לקויה; ככל שקטנים אחוזי העליה מאותה ארץ מתמעטת הייצו¬ 
גיות של הנתונים הישראליים. בגלל ההפרש בזמן בין המצב המתואר 




989 


עם ישראל: עדות; הגירה 


990 


ושנת המיפקד היו גם אי־דיוקים בתשובות, בפרט מצד זקנים ובעלי 
רמת השכלה נמוכה; לא נתקבלו נתונים על הספרדים באסיה 
ואפריקה לבדם, אלא רק על כלל ילידי הארצות, שבהן שכיחים 
הספרדים (תורכיה, סוריה, לבנון, מצרים), אך ברור שגם הספרדים 
האלה התקדמו — לעומת ע״־המזרח — בשלבי ההתפתחות הדמו¬ 
גרפית. מיהודי המזרח נמצאו בהתקדמות דמוגרפית במיוחד ילידי 
עראק. במצב חמור במיוחד נמצאו התימנים; 90% מהנשים בתימן 
לא למדו בבי״ס וב 50% מהילדים מתו למטה מגיל 5 . מבחינת 
התכונות הדמוגרפיות דומים מרבית הספרדים בעשרות השנים 
האחרונות למרבית האשכנזים. לעומתם נמצא חלק גדול מבני ע" 
המזרח בשלב דמוגרפי מתקדם פחות בארצות מוצאם, ועלייתם 
ההמונית הביאה לשינויים מהירים במצבם הדמוגרפי. יש להניח 
שהתפתחויות דומות מתרחשות גם בקרב יהודי צפון אפריקה 
שהיגרו לצרפת. גורמי השינוי העיקריים הם: חוק חינוך חובה, 
איסור נישואין מוקדם מדי בגיל והירידה בשיעור התמותה הכללית 
ובתמותת הילדים. בפריון ובאחוז הילדים באוכלוסיה קיימים עדיין 
הבדלים בולטים: בין האשכנזים והספרדים בישראל — כ 25% 
מהאוכלוסיה הם למטה מגיל 14 , ואילו בקרב ע״־המזרח מהווה 
קבוצת גיל זו 40% . שיעור הילודה יורד עם אורך השהות בישראל. 
בשנים 1960 — 1962 היה מספר הילדים הממוצע, שאשר, יהודיה ביש¬ 
ראל׳ ילידת אסיה או אפריקה, צפויה ללדת, כדלקמן: אם עלתה 
מ 1955 ואילך — 6.1 , אם ב 1948 — 1954 — 4.9 , ואם עד 1947 — 
רק 3.4 ילדים. לעומת זאת היה המספר בשנים. 1970 — 1972 כדלקמן: 
אם עלתה עד 1960 — 3.9 ; אם ב 1961 — 1964 — 4.5 , ואם מ 1965 
ואילך — רק 4 . 

מחקרים עדכניים על מיקום המגורים, המשיכה הבין־קבוצתית 
בנישואין, התחלואה וסיבות המוות ותופעות חברתיות אחרות, הראו 
מידה של שוני בין כלל יוצאי אסיה לכלל יוצאי אפריקה, ובין יוצאי 
ארצות שונות בהן. כיום כ 17% מהחתונות היהודיות בישראל הן 
של בן אסיה או אפריקה עם בן זוג מאירופה. בשנים האחרונות 
התחתנו רק כמחצית הנישאים ילידי אסיה ואפריקה עם בן זוג 
מאותה מדינה. 

ור׳ הע״ בא״י, כרך מילואים, עט׳ 409 — 418 ; הבעיה העדתית, 

שם, עט׳ 418 — 421 . 

י. בן־צבי, נדחי ארצנו, תשט״ז 2 ; א. טרטקובר, שבטי ישראל, א—ב, 

תשכ״ה;—תשכ״ט. 

ע. שמ. 

ממדיה היחסיים של ההגירה היהודית עולים בהרבה על זו 
של עמים אחרים, וחשיבות גורמים מדיניים — בעיקר לחץ ורדיפות — 
רבה בה יותר מחשיבותם של גורמים כלכליים. בכך מוסבר גם 
האופי הקיבוצי של ההגירה היהודית. מעמד היהודים כ״עם נודד" 
נודע מראשית יה״ב ועד הזמן האחרון. בנדודים המוניים עברו 
היהודים תחילה מא״י למזרח הקרוב, ואח״ב מערבה — לארצות 
אירופה המערבית. במחצית ה 2 של יה״ב שוב נשתנה הכוון מזרחה 
— למזרח אירופה ולאימפריה העות׳מאנית. 

התקופה שמראשית המאה ה 19 עד מ ל ח ״ ע 1 היא המ¬ 
קיפה ביותר, מבחינה מספרית, בדברי ימי ההגירה היהודית. כיוונה 
מגרמניה, ואח״כ ממזרח־אירופה, מערבה, ובעיקר לאה״ב. עד שנות 
ה 80 היגרו כ 250.000 יהודים, ומאז ועד מלה״ע 1 כ 2,250,000 . 

הגירה זו היתה חלק מהמחנה העצום של מהגרים (ר׳ לעיל, 

עט׳ 984 ), ודמתה לו בכך, שגם היא הקיפה בעיקר את דלת העם. 
מהגר יהודי הביא לאה״ב כ 15 דולר בממוצע, % מהמהגרים היהודים 
היו אנאלפביתים. בניגוד להגירה הכללית, שהיתר, בעיקר חגירת 
גברים שהתכוונו לחזור אחרי שיעבדו ויחסכו כסף, היגרו היהודים 
במשפחות שלמות. רובם היו בעלי־מלאכה (בעיקר חייטים, שנקלטו 
במקצועם, בניגוד למהגרים אחרים, שרובם היו חקלאים או בלתי- 


מקצועיים. תופעה של הגירה חוזרת, השכיחה בהגירת אומות 
העולם, כמעט לא נודעה אצל היהודים. במלחמת הקיום הקשה, 
כפועלים בתנאי עבודה ירודים׳ סייע בידם הציבור היהודי המקומי, 
וכעבור זמן לא רב למדו להתארגן בעצמם ולשפר תוך כדי כך את 
מצבם. רובם הסתדרו כעבור זמן מה במקצועות המעמד הבינוני, 
והצטיינו בעירנותם הציבורית והתרבותית. 

בתקופה שבין שתי מלה" ע גדלה אמנם מצוקת היהודים 
במזרח־אירופה ובגרמניה, אולם אפשרויות ההגירה נצטמצמו בהרבה 
בשל חוקי המכסה (ע״ע אד,״ב, עט׳ 251 ), וממדי ההגירה ירדו עד 
למחצית. בתקופה זו תפסה א״י את המקום השני בין הארצות 
הקולטות, וחלקה גדל והלך משנה לשנה. על תקופת השואה — ע״ע. 

לאחר מ ל ה ״ ע 11 עלתה תחילה למקום הראשון תנועת העקורים, 
שרובם נמצאו במחוזות הפנים של בריה״מ ובמחנות שבגרמניה, 
אוסטריה ואיטליה. אלה פנו בעיקר לא״י, וגם לאד,"ב, קנדה ואוס¬ 
טרליה. תנועה זו הקיפה כ 400,000 נפש (יתרם חזרו למקומותיהם) 
ונסתיימה ב 1948 . מאז ירדו מאוד ממדי ההגירה — להוציא את 
העליה למדינת ישראל, הביא לכך מצבם האזרחי והכלכלי של 
היהודים שנשתפר בהרבה ברוב הארצות. בראשית שנות ה 60 נש¬ 
תנתה התמונה מעט, עם הגירת יהודי קובה לאה״ב, בעקבות הקמת 
המשטר החדש באי, ועם יציאת יהודי אלג׳יריח (כ 120,000 נפש) — 
לאחר הכרזת עצמאותה ( 1962 ) — לצרפת. בהיותם אזרחי צרפת 
חם זכו לעזרת השלטונות הצרפתיים בהיקלטותם. 

מ 1881 ועד ראשית שנות ה 70 הגיע המספר הכללי של היהודים 
הנודדים לב 6 מיליון נפש. אם נקח בחשבון שאף בשנות השיא 
שלפני מלה״ע 11 לא הגיע מספד היהודים לכדי 16 מיליון, הרי 
שבממדי נדודיו תופס העם היהודי בלי ספק מקום בראש במשפחת 
העמים, ובהפרש ניכר מכל עם אחר. כ 50% מהמהגרים נקלטו באד,"ב 
וכ 25% בא״י. 

בימי ההגירה הגדולה הגישו מספר חברות יהודיות עזרה למהג¬ 
רים : כל ישראל חברים (ע״ע); חברת ההתיישבות היהודית (יק״א; 
ע״ע); אגודת "עזרה" (ע״ע) של יהודי גרמניה, היאס (ע״ע) ועוד. 
בראשית שנות ה 20 הוקם הוועד הציבורי לעזרת מהגרים יהודים 
( 61£1 ־; 01 -§ 1 ומ£), יק״א חידשה את פעולתה ו״הייאס" הרחיב את 
פעולתו גם לארצות אחרות. שלושת הארגונים פעלו יחדיו לפתרון 
הבעיות שנתעוררו עם קבלת חוק המכסה, ומשותפות ארעית זו 
קם מוסד קבוע היצם (ע״ע), הממשיך להגיש עזרה למהגרים. 

פליטים יהודים זכו לעזרה מטעם מוסדות בינלאומיים שונים: 
בשנות ה 20 ע״י ״מוסד ננסן״ (ע״ע ננסן), ובשנות ה 30 — 40 ע״י 
הנציב העליון לעזרת פליטי גרמניה וע״י הוועד הבידממשלתי לעזרת 
הפליטים (גוף וולונטארי). בשנות המלחמה ולאחריה הוגשה עזרה 
גם מטעם "אונרר״א" (ע״ע) וע״י הנציב העליון מטעם האו״ם לעזרת 
פליטים. ההסתדרות הציונית היא הגורם העיקרי הדואג לעולים לא״י, 
אך חשובה גם העזרה שהגיש, בא״י ובחו״ל, ועד הסיוע האמריקני 
(ע״ע ג׳וינט). ארגונים אלה הם גם מהחשובים בציבור היהודי. 
וע״ע שיבת ציון ועליה. 

א. טארטאקאווער, יידישע עמיגראציע און יידישע עמיגראציע פאלי־ 
טיק׳ 1939 71 , 1 ) 14 ![ 7 ) 4 71 ) 111711 ) 01 ( 0714(71x111 ,ת 40£3 ז-תט 1 <ןב£ז .ע\ 
771 ) 4 /) 77 ח 11714 1/07 71 )^ 1471 ^) 117 ) 7/7 ) 0714 ' 11 )!/) 111411 1 " ; 1913 

1,1111 ) 1 ( 1 14>!1/1 441^70110711 4x71711 )[ ,ו! $6 ז 136 . 0 ; 1930 , )£) 1 <} 111 ) <\\ 
; 1946 ,( 1 ,] 65611 ]? 308 ] 35 ? , 6 [<} 60 ? 666158 ( 1116 ) 71 ))צ 4 ) 1/117147 
7011071 ^ 441 11711/1 )[ [ 0 7 ( 5107 ) 011 ' ,^!)[ 50 171 11 ) 0117 70 ,־ז 76 ] 1 ח 15611 . 151 
-)) £7 0714 ) 1/0771 [ 0 70/1 )) 5 171 < ז 6 ׳\\ 0 > 131 ז 3 ' 1 ' .\, ; 1948 , 1800 )) $171 
: 111 ) 19% — 1840 , 70110711 ^ 441 11711/1 )[ ,׳(] 56811151 ) 1.65 .ן ; 1958 , 40771 
.* 1970 ,( 1 , 161165 86 ' 1 ,(. 1 ) 6 ] ח 61 ) 16615 ת 1 ? . 8 

א. ט. 

מצבם הפוליטי והמשפטי של היהודים בעולם. 
בשנות ח 40 נתחוללו תמורות מפליגות בקיום היהודי בעולם: 
השואה (ע״ע), שהביאה לאובדן שליש העם, הקמת מדינת ישראל 


991 


עם ישראל: מצבם הפוליטי והמשפטי בעולם 


992 


והעליה הגוברת אליה, והעברת עיקר התפוצה ליבשת אמריקה. 
משפטי נירנברג (ע״ע, עמ׳ 202 ), עסקו בשואה היהודית רק בדרך 
שולית. האומה היהודית לא הופיעה כתובעת והשואה לא הודגשה 
כ״פשע מלחמה״ עיקרי. עם הקמת מדינת ישראל ב 1948 החלה 
ממשלת ישראל להופיע כתובעת זכויותיהם של היהודים בארצות 
הפזורה וכדואגת למעמדם, והדבר הוכר למעשה ע״י גורמים מדיניים 
בעולם. 

היהודים באמריקה הצפונית והלאטינית ובאירופה המערבית 
נהנים כיום משוויון זכויות ומשוויון הזדמנויות ברוב מסלולי החברה 
והכלכלה. לאחר מלה״ע 11 הם התקדמו לתוך המעמדות הבינוניים 
והבינוניים־עליונים. בפרט בתחומי המדע, התקשורת והאמנויות. 
באמריקה הלאטינית עיקר השגיהם במסחר ותעשיה. מעמדם החב- 
רתי־כלכלי משופר מהממוצע. האנטישמיות היתד, מאופקת לאחר 
השואה, אך מאז מחצית שנות ה 60 היא מחריפה והולכת. חוגים 
חדשים שנתפסו לה הם הכושים והפורטוריקנים המיליטנטיים באה״ב, 
וכן שמאלנים במדינות שונות, שאצלם היא מופיעה במעטה של 
אנטי־ציונות והתנגדות למדינת ישראל. הארגונים היהודים הקהיל¬ 
תיים קיימים על יסוד התחיקה הממלכתית (הליברלית) הכללית. 
הקף הפעילות בלתי־תלוי, והשלטונות אינם מתערבים (ר׳ להלן, 
עמ׳ 992 ). 

החוקה הסובייטית מ 1936 מבטיחה (בסעיף 123 ) שוויון 
לכל הלאומים והגזעים, לפיה נחשבים אפוא היהודים שווי־זכויות 
כאזרחים. מבחינה פורמלית הם מוכרים כעם, ויהודי מתבקש לרשום 
את לאומיותו היהודית בדרכון. למעשה משוללים היהודים כל זכויות 
לאומיות-קיבוציות: אין לחם בת״ם, מוסדות תרבות או ארגונים 
ארציים, ובתכ״נ מעטים בלבד פתוחים, ורק בערים הגדולות. גם 
מפעלי החינוך והתרבות שהתקיימו בבריה״מ לפני מלה״ע 11 ביידית 
ובהכוונה קומוניסטית — חוסלו. שרד הדו־ירחון "סובייטיש היימ־ 
לאנד", הנועד במידה רבה לייצוג. פעילות חינוכית בשפה העברית 
אסורה; קורסים ("אולפנים") לעברית אינם אסורים לפי החוק, אך 
נרדפים למעשה באמצעים מינהליים. כלפי הקיבוצים היהודיים האו־ 
טוכתוניים: הגרוזינים, הבוכרים וההרריים — נוהגים ביד קשה 
פחות, והם מחזיקים בתכ״נ, "חדרים" ומוסדות קהילתיים שונים. 
"החבל היהודי האוטונומי" בבירוביג׳ן (ע״ע; וכרך מילואים) מוסיף 
להתקיים, אך היהודים מהווים בו מיעוט מצטמצם והולך, ויישובו 
המזורז (בגבול סין) נעשה ע״י מהגרים בלתי־יהודיים. בלחץ פעילי 
העליה מבפנים ודעת הציבור העולמית מבחוץ, התירה הממשלה 
הסובייטית, לאחר מלחמת 1967 , מידה מוגבלת של עליה. יהודי 
העדות האוטוכתוניות ותושבי השטחים שסופחו לבריה״מ ב 1945 
זוכים להתרי־עליה ביתר קלות משאר יהודי בריה״מ, וזאת לא מתוך 
הפליה תחיקתית אלא מתוך שרירות מינהלית. וע״ע, מועצות ברית 
ה־, יהודים. 

בין שתי מלה״ע היו הזכויות האזרחיות של היהודים ברוב מדינות 
מזרח אירופה מובטחות בתוקף חוזים בין־לאומיים, שהוטלו על 
המדינות הללו כתוצאת מלה״ע 1 (ע״ע מעוט, עמ ׳ 33/4 ) ; חבר- 
הלאומים היה ממונח לפקח על הביצוע. עם השתלטות הקומוניזם 
במזרח אירופה וביטולו של חבר הלאומים ניטל כוחן של התחייבו¬ 
יות אלו. לפי החוק שווים יהודי פולניה, צ׳כוסלובקיה, הונגריה, 
רומניה ויוגוסלוויה לשאר אזרחי המדינות הללו, המצב דומה גם 
בבולגריה. ואילו מצבם הכלכלי-חברתי גבוה מהממוצע. ניכרים 
הבדלים בין יחס הממשלות השונות לפעילות הלאומית־דתית 
של היהודים: בפולניה ההגבלות מפליגות; ובצ׳כוסלובקיה, לאחר 
דיכוי מישטרו של דובצ׳ק בספטמבר 1968 , המצב דומה לזה שבפו¬ 
לניה, תוך גינונים ליברליים בשטח הדתי. ברומניה וביוגוסלוויה 
נהנים היהודים מעצמאות תרבותית ניכרת: הממשלה מתירה עתונות 
יהודית־עברית ויידית ואינה מפריעה לקשרי הקהילה היהודית עם 


יהודי העולם, לרבות ישראל. הרב הראשי ברומניה משמש מעין נציג 
רשמי ליהודי המדינה, וצרכי הקהילות ממומנים מתקציב המדינה. 
המצב בהונגריה דומה לזה שברומניה, מבחינת חירות הפולחן ומעמד 
הרבנות, אך אין היהודים שם נהנים מאותה מידה של אוטונומיה 
בפעילות חינוכית, תרבותית וציבורית כברומניה. 

בארצות ערב. באמצע שנות ה 60 שרדו קהילות קטנות 
במרוקו, בתוניסיה, בעראק ובסוריה. במרוקו ותוניסיה אין 
היהודים מופלים מבחינה תחיקתית, אף שעיסוקים שונים סגורים 
בפועל בפניהם, ויציאתם משם מותרת. בעראק ובסוריה כלואים 
היהודים בגטאות דחוסים, ומשוללים, למעשה, כל זכויות־אזרח. רוב 
העיסוקים חסומים בפניהם, ויציאתם לחו״ל אסורה. שם אירעו 
מאסרים שרירותיים, עינויים בבתי-כלא והוצאות־להורג (חלקן פומ¬ 
ביות). פעולה יהודית ובין־לאומית למענם לא הבשילה לע״ע תוצאות 
ניכרות. רכושם של יהודי ערב שעלו לישראל הוחרם, להוציא 
תוניסיה ומרוקו, שלא נקטו אמצעי החרמה תחיקתיים. רכושם של 
יהודי אלג׳יריה, שהיו אזרחי צרפת, הוכלל בהתחשבנות המקפת 
בין ממשלות צרפת ואלג׳יריה. 

הקמת מדינת ישראל שינתה מיסודו את מעמד התפוצות, בפועל 
ובכוח. מכוח חוק־השבות ( 1950 ) הובטחה זכותו של כל יהודי לעלות 
ארצה ולהתאזרח לאלתר. ממשלת ישראל רואה עצמה, בעניינים 
שונים, כנציגת העם היהודי כולו, אף שהדברים לא פורטו בחוק. 
ישראל תבעה וקיבלה שלומים (ע״ע) מגרמניה המערבית, בשם 
העם היהודי כולו, והיא תובעת שילומים גם מגרמניה המזרחית. 
ישראל רואה עצמה, עקרונית, כצד תובע לגבי רבי־הפושעים הנא¬ 
ציים והעמדתם לדין. א. איכמן (ע״ע, כרך מילואים) נעצר ע״י 
ישראל בארגנטינה, נשפט בירושלים ( 1962 ) ונתלה. הדבר גרם 
למתח זמני בין ממשלות ישראל וארגנטינה. משפטו גילה במידה 
ידועה את שהוסתר במשפטי נירנברג. ישראל מגלה פעילות פומבית 
ומדינית־דיפלומטית לנוכח סכנה לקיומן של קהילות בגולה. הפעולה 
לד,תר עלייתם של יהודי התפוצות לישראל היא מיסודי המדיניות 
הישראלית. ומעמדה של מדינת ישראל בעניין זה הוכר, למעשה, 
ע״י הגורמים המדיניים בעולם. מאז מלחמת ששת הימים מפעילה 
ישראל מאמצים מתמידים, ישירים ועקיפים, למען התרת עלייתם 
של יהודי בריה״מ, וגם מאבק זה הוכר בעולם כלגיטימי ומובן מאליו. 
נציגי ישראל חוזרים על תביעה זו במוסדות או״ם ובאיגודים ביו־ 
לאומיים אחרים (למשל, מועצת אירופה). אף שביועדה לזכויות־ 
האדם של אדם ובוועדת־המשנד, שלד, להגנת מיעוטים מיוצגים 
הקונגרס היהודי העולמי ועוד איגודים יהודיים בין־ארציים "בזכות 
ייעוץ", נופל עיקר עול הדאגה המדינית לפזורי ישראל על מדינת 
ישראל. 

ב. אקצין, הסטאטוס הפוליטי של יהדות התפוצות, תשכ״ז; ב. אליאב, 

מצבם של יהודי בוית־המועצות, תשב״ט. 

א. לי. 

ארגון קהילתי של יהדות הפזורות. במלה״ע 11 נהרס 
כמעט לחלוטין המנגנון הקהילתי היהודי בארצות אירופה. כיום 
כבר שיקמו קהילות רבות את ארגונן הפנימי, בעזרת הג׳וינט (ע״ע) 
ו״ד,וועדה לתביעות" מגרמניה (^!;©■! £6 ת 00 5 ר 10 ב 1 ס) וכתוצאה 
מהתמורה בהלך־הרוח בקרב הקהילות בעקבות הקמת מדינת ישראל 
ומאבקה על קיומה. ד,ש 1 אד, הגבירה את תודעת הסולידאריות היהו¬ 
דית, וזו הולידה שפע של ארגונים יהודיים מקומיים, ארציים וביו־ 
ארציים. 

בארצות אמריקה, באוסטרליה וכן באפריקה הדרומית נדרשו 
היהודים למלא צרכים דחופים בהצלה, קליטת פליטים, סעד, שיקום, 
יחסים עם הסביבה הלא-יהודית, פעולה נגד האנטישמיות וסיוע 
למאבקה של ישראל, ההשגים הארגוניים היו רבים במיוחד ב א ה ״ ב • 



994 


993 


עס ישראל: ארגון קהילתי 


הדפוסים השונים של ארגון קהילתי יהודי ברחבי תבל 
(ע״פ מחקר של דניאל י. אלעזר [ר׳ ביבל׳]) 



בארץ אחת) 

א. עצמאי — 1 (= 

ישראל 

1 ב. מבנים קהילתיים המדברים ע״י המדינה (׳,קהילות״) — 13 

111 . כי ק י כ. י 

11 . נלל־ארצי 

1 . מסרתי — 3 

מודר;י — 4 

מודרני — 6 


דניה 

איסטדיה 

הבש 

ני־רולניה 

איטליה 

פרס 

סינלגד 

גרמניה המערבית 

תורכיה 

ד• ידיד 

יוגופלורה' 



יוון 



שוויז 


1 ג. מבנים דתיים המוכרים ע״י המדינה (קונסיסטודיוץ — 


5 

€ז! 151510 ] 00 ) — 

צרפת 

הולנד 

בלגיה 


לופספבורג 

! זאיר 

רדמית ) 

ד. מבנים קהילתיים המוכרים בצורה לא 


(מעין .קהילות״) — 24 


פדרציות 

פדרציות 


קהילתיות — 1 נ 

ארציות— 3 

גיקרגיאה 

אורוגואי 

ארגנטינה 

סורינאם 

אל־סלוואדור 

ברזיל 

ספרד 

אקוואדור 

קולופביה 

פורטוגל 

בוליוויה 


פרנואי 

נואטמאלה 


•רו 

הונדורס 


פנמה 

ונזואלה 


צ׳ילה 

טרינידד וסובבו 


קוראסאו 

מונאקו 


ק וסטה ריקה 

מכסיקו 2 


רפובליקה רומיניקאנית 



|ה. מבנים קהילתיים על יסודות התנדבותיים גמורים — 22 1 

קהילות 

אמריקני — 

יצרניים — 

1 מ ק ו ר י ו ת — 10 

ועדי צירים— 11 פלוראליטסי — 

איי דיוקיו 

אדד׳ב 

אופסרליה 

אפריקה הדרומית־־ 


אירלנד 

כערבית 


אפריקה הדרומית 

ארובה 


גיברלטר 

ברבידוז 


הודו 

ג׳פייקה 


זמביה 

הונגיקינג ן 

(הןפפלכה הפאוחרת 

פלטה 


סינגפור 

ניו־זילנד 


קנדה' 

יפן 


קניה 

פיליפינים 


רודזיה 


ו. קהילות משועבדות ■- 13 


משועבדות 
מסרתיות 4 — 

אסבניסטו 

לבביו 5 

מדוקר 5 

סוריה 

תוניסיה 5 


משועבדות 
מודרניות — 8 

בולגריה 8 
בריה״בז 9 
גרמניה המזרחית 
הונגריה 7 
פולניה* 
צ׳כוסלובקיה 7 
רומניה 5 

קובה (מועצה קהילתית) 


ז. מעין קהילות — 23 


שרירי 
קהילות -- 9 

אינדונזיה 

אלג׳יריה 

לוב 

ליכסנשטיין 

מצרים 

עראק 

סקיססן 

רפובליקת קונגו 
תימן 


שלוחות שלוחות 

א ה ״ ב — 6 ישראל — 8 

איוור תעלת פנמה גאנה 
וייטנאם הדרומית ליבריה 
טייוואן מאלאווי 

לאוס מלנש 

קוראה הדרומית ניגריה 
תאילנד נפאל 

סיארה ליאון 
ציילון 


ח. קהילות-על בין־ארציות — 2 

ועד הצירים של אפריקה המרכזית (רודזיה וזמביה) 1 
הפדרציה המרכז־ אמריקנית של קהילות יהודיות 
(אל־סלוואדור, נואטמאלה. הונדורס. ניקרגואה. 
פנמה, קוססה ריקה). 


ט. ללא חיי קהילה מאורגנים — 21 


אוגנדה 
איי פיג׳י 
אלבגיה 
אנגולה 
בוצ׳ואנה 
בורונדי 
בידמה 
גואינה 
האיטי 

הונדורס הבריטית 


טנזניה 

מוזמביק 

מלזיה 

מרטיניק 

סודאן 

סואזילנד 

טין 

סנגל 

עדן 

קמבודיה 

קפריסין 


1 אמנם יוגופלוויה בחלקה כפופה למצבן של הקהילות המודרניות המשועבדות, אולם בעצם 
מנציחים יהודיה את דפוס הקהילה בהכרה ממשלתית פורמלית. 

2 חסר למכסיקו מבנה־גג המאחד את הקהילות מאיזור מוצא אחד. 

3 יש לראות את הקונגרס היהודי הקנדי כוועד צירים צפון אמריקני. 

4 כל הקהילות האלו הן מבחינה פורמלית קהילות מסרתיות (סוג ב 1 ). 

5 אין הגבלות רשמיות על חיי הקהילה, אולם למעשה קיים פיקוח חמור. 

6 רשמית מאורגנת יהדות בולגריה ב 5 ־ 0005151011 (סוג ג). 

7 קהילות אלו מוכרות רשמית כקהילות מודרניות (סוג ב), אולם הן תלויות לגמרי בהחלטות 
המנהיגות הקומוניסטית. 

8 יהדות פולניה נעשית במהרה קהילת שרידים. 

8 למעשה אין חיים יהודיים מאורגנים בבריה״מ, חוץ ממספר בתכ״ג הפתוחים לתפילה. 


הסברים לסוגי הקהילות 

מבנן מוגדר והן מייצגות את יהודי מדינותיהן הן כלפי 


פנים 


ד. 


קהילות המוכרות כחוק; 
והן כלפי חוץ. 

ל 5 ז 1 סז 515 נ!ס 0 יש מעמד חוקי מסוים כגוף דתי, ולעתים קרובות מקבלים פקידיו משכורת 
ממשלתית, אולם הקשרים אתו הם על יסוד התנדבותי בלבד. צורה זו נבדלת מהקודמת 
בהרגשתה את המהות הדתית הבלעדית של היהדות ובמבנה הריכוזי שלה. 
קהילות אלו בנויות לפי דוגמות הקהילות האירופיות, אולם אין להן מעמד רשמי. הן 
היהודים והן הלא־יהודים מכירים בהן כקהילה היהודית המאורגנת. יש להן אופי ציבורי 
מובהק, ברם החוק אינו מכיר בהן. 

בארצות רבות קיים לחץ ציבורי על היהודי לא לפרוש מהציבור. לחצים אלה הם אפסיים 
בקהילות המוגדרות כאן בהתנדבותיות. הקהילה היהודית באה״ב מבוססת כליל על בסים 
של התקשרות, כלומר אין כפיה להצטרף ליהדות המאורגנת. אלא שכל הקשרים עם חיים 
יהודיים מאורגנים מבוססים על התקשרות התנדבותית עם ארגון או מוסד מסוים, לפי 
בחירתו של כל אחר ואחד. המוסדות של הקהילה היהודית האמריקנית הם בעיקרם 
מקומיים. 

מצבן של קהילות אלו נע בין שעבוד ישיר וחמור להתערבות עקיפה וממותנת, 
קהילות בעלות תבונות מסוימות של קהילות מאורגנות. אך אינן קהילות־קבע. 


מתוך 296 איגודים ארציים שהיו קיימים ב 1963 , 
168 נוסדו בשנים 1931 — 1960 . גודל המאמץ הכספי 
מתבטא במספרים מאלפים: ב 1941 נאספו באה״ב 
ובקנדה 30 מיליון דולר, ב 1948 — 200 מיליון, 
ובשנים 1948 — 1962 — 2.69 מיליארד. לשם כך 
הורחב הבסיס הדמוקראטי של מנהיגות־המגביות 
ע״י משיכת נציגי שכבות חברתיות־כלכליות, שלא 
זכו להכרה עד אז: אלה צאצאי המהגרים ממזרח־ 
אירופה, שעצמתם הכלכלית עלתה ושנזקקו לבמה 
שתפגין את מעמדם החדש. 

בנושאים, באפליה, בטחון ישראל, חינוך יהודי, 
יהודי בריה״מ וכד/ פעלו בעיקר גופים בקונגרס 
היהודי העולמי( 5$ שז 0008 \ 151 ׳ל\ש( #01-111 '')׳ ועידת 
נשיאי הארגונים היהודיים (-שז? 0£ ששתש־ 1 ש£ס 00 

- 830123 ־ 01 !(צסווש( ת 103 זשדמ\/ ־ 01 ( 13 ^ 1 0£ $: 01 ש( $11 

11005 ), ההסתדרות הציונית העולמית ( 111 ־ #01 ! 
ח 0 ״ 123 ח 83 ז 0 : 2100151 ), הארגון העולמי של "אג- 
דת־ישראל" (ע״ע) וכן ארגונים ואיגודים דתיים 
כגון "האיגוד ליהדות מתקדמת", "אנשי לובא־ 
וויץ׳", וחברתיים בגון מסדר "בני ברית" (ע״ע) 
וה״קונפדרציה העולמית של קהילות ספרדיות". 
לעתים יצאה היזמה מהארגונים הארציים הגדולים 
— בוועד היהודים האמריקני ( 1811 ^ 6 ( מ 103 זש 1 זז# 
ששזסדסתזסס), המועצה למען יהודי בריה״מ (שיד! 
ץז׳ווש[ 1 ש 1 ׳\ 50 ־ £01 11 שססס 0 ) או מאלה המסונפים 
לאו״ם; "המועצה המייעצת של ארגונים יהודיים" 

( 8301231:1005 ־ 01 0511 \\ש 1 0£ 001101:11 שע 00051111311 ) 

ו״הוועד המתאם של ארגונים יהודיים״(- 000111103 

8301231:1005 ־ 01 1511 ׳ 1 עש( 0£ 11 ־ 8031 1108 ), שלהם 

מעמד מייעץ בעניינים סוציאליים, תרבותיים וחי¬ 
נוכיים הנוגעים ליהודים. יהודי אה״ב וקנדה לקחו 
חלק בגידולם המהיר והספונטני, לאחר המלחמה, 
של "פדראציות" לסעד, המושתתות על שיתוף- 
פעולה בין כל חלקי היהדות, על פלגיה הכיתתיים, 
התרבותיים, הכלכליים וכד׳. ב 1929 היו 63 "פדרא־ 
ציות״ וקרנות־סעד, וב 1963 — למעלה מ 300 , ש¬ 
הקיפו כ 800 קהילות — בכל עיר גדולה ובהרבה 
קהילות קטנות. תחילת צמיחתן באה״ב מבתהכ״נ 
הקטנים של המהגרים, אולם עם גידול האוכלוסיה 
הוקמו חברות גמ״ח גם מחוצה להם — מה שהביא 
לחילון פעולות־הצדקה, ואפשר את האיגוד והתי¬ 
אום בין כל השירותים הסוציאליים. "הפדראציה" 
היא כיום הצורה היותר חשובה של הארגון הקהי¬ 
לתי׳ והיא מתקרבת במבנה ובתפקידיה לזו של 
הקהילה המסרתית. כל הפדראציות ממלאות לפחות 
שנים מהתפקידים הבאים: איסוף כספים למוסדות- 
הצדקה שבהן׳ חלוקת הכספים בין אותם המוסדות, 
ותיאום ותכנון שירותים מקומיים, כגון סעד למש¬ 
פחות׳ חינוך יהודי וכיו״ב, הפדראציות המקומיות 
מאחדות תפקידי סעד מקומיים, ארציים ואף מעבר 
לים, פרט לניו-יורק וושינגטון, שם עוסק ארגון 
אחד בשירותים מקומיים, ואחר בשאר השירותים. הפדראציה מנו¬ 
הלת ע״י נציגי התורמים, נציגי המוסדות שמהם היא מורכבת, 
ואיגודים מקומיים אחרים. 

הארגונים הארציים באה״ב. "מועצת הפדראציות וקרנות-הסעד 
היהודיות" ( 00115 ? שז 1£3 ש#י 3011 1005 ] 1:3 ש 11 ש? 1 ) 15 ׳,■.יש( 0£ 001111311 ) 


מייעצת למוסדות המקומיים בכל תחומי פעולותיהם, בודקת את 
מפעליהם ואת תקציביהם, ועוזרת להם בתכנון מגביותיהם. מוסדות 
ליחסים בידקהילתיים באה״ב התפתחו בעיקר בתגובה על האיום 
למעמד היהודים בארצות אחרות, אך כיום מרוכז המאמץ בעיקר 
בשיפור היחסים הבין־קבוצתיים (או כפי שהם מכונים לעתים, בין־ 




995 


עם ישראל: ארגון קהילתי 


996 


אמונתיים — £386 - 60 ) 10 ). קיימים 5 מוסדות כאלה: הוועד היהודי 
האמריקני, הקונגרס היהודי האמריקני, ארגון ותיקי־המלחמה היהו¬ 
דים׳ ועד הפועלים היהודים, והליגה נגד ההשמצה (מיסודו של "בני 
ברית״). פרט לוועד היהודי האמריקני׳ מתאמים ארגונים אלו — 
נוסף על 63 ועדים מקומיים ליחסים בין־קהילתיים — את פעולו¬ 
תיהם׳ באמצעות המועצה המייעצת הארצית ליחסים בין־קחילתיים 
( 00110011 ץז 150 ׳\ 6 ^ 1005 ) 8613 ץ) 1 ס 111 סוס 00 10031 ) 613 ). המוסדות 
הארציים לשירותים ולענייני דת משמשים את המוסדות המקומיים 
בתחומים הבאים: 1 . חיילים יהודים בצבא אה״ב< 2 . חינוך יהודי; 
3 . ענייני דת; 4 . שירותים מקצועיים. כל אחד משלושת הזרמים 
הדתיים באה״ב מקיים איגודי-רבנים ואיגודים קהילתיים משלו, וכן 
איגודים ארציים, כגון אגודות אחווה של נשים ( 5181001100015 ), 
מועדוני־גברים וקבוצות-נוער. לכל זרם גם מוסדות להכשרת "כלי- 
קודש״. וע״ע אה״ב, יהודים, עט׳ 220 — 227 וגם בכרך מילואים; ניו־ 
יורק. יהודים, עט׳ 123/4 . 

יהדות קנדה מיוצגת ע״י הקונגרס היהודי הקנדי, המוכר ע״י 
האוכלוסיה היהודית וע״י הממשלה. הקונגרס פועל, באמצעות ועדים. 
בתחומים הבאים: יישוב פליטים, סיוע מעבר לים, יחסים בין- 
עדתיים, חינוך, מחקר חברתי-כלכלי, ארכיון־יהודי ומוזיאון, תרבות 
ואמנות. בתחום הסעד הוקמו, כבאה״ב. פדראציות מקומיות, הפועלות 
במשותף׳ והמסונפות ל״מועצת הפדראציות וקרנות־הסעד היהודיות", 
שמרכזה בנידיורק (ר׳ לעיל). בענייני מאבק נגד השמצות פועל 
הקונגרס יחד עם ארגון "בני־ברית". 

הקהילות באירופה לפי סדר גדלן הן: צרפת, בריטניה, 
בלגיה, איטליה, גרמניה המערבית, הולנד, סקנדינוויה, שוויץ, אוס¬ 
טריה׳ יוץ, אירלנד. 

הקונסיסטוריונים בצרפת, שהיו נתונים לפיקוח ממשלתי, 
בוטלו ב 1905 בעקבות ההפרדה בין הדת והמדינה, אולם שמם נש¬ 
תמר. נוסדו קהילות וולונטאריות, שנצטרפו ל״קונסיסטוריון המרכזי 
של יהודי צרפת ואלג׳יריה״ ( 06 5 ) 111 ( 168 ! 031 ) 060 0 ז 515001 ח 00 
03180016 סס 03000 ?) — ארגון מתאם ארצי מרכזי. כיום פועלת 
לצידו "הקרן הסוציאלית היהודית המאוחדת", לפנים ארגון לאיסוף 
כספים, שהרחיב במשך הזמן את בסים פעולותיו. נסיונות להקמת 
ארגונים מקומיים כלליים נכשלו. בזירה הפוליטית פועלים ה״מועצה 
המייצגת של יהודי צרפת״ ( 010 5 } 111 ( 108 ! 0301£ ס 56 ססנ] 6 ? 0005611 
03000 ?), חברת "כל ישראל חברים" (ע״ע), והסניף הצרפתי של 
הקונגרס היהודי העולמי. בעקבות זרם המהגרים מצפון אפריקה 
ובעיקר מאלג׳יריה ותוניסיה הוקמה "התאחדות היהודים ממוצא 
אלג׳ירי", שהשפעתה ניכרת מאוד. 

בבריטניה שני גופים ראשיים לתכנון ולתיאום: "ועד־ 
הצירים של היהדות הבריטית״ (ע״ע ממלכה מאחדת, עט׳ 922/3 ) 
ו״אגדת אחים" (ע״ע). פעולות ועד־הצירים כוללות השגחה על 
שירותי־דת׳ חינוך יהודי, סיוע לפליטים, מפעלי צדקה, תמיכה 
בישראל ויחסי חוץ. אגודת־אחים פעילה בתחום היחסים הציבוריים 
וההגנה על זכויותיהם האזרחיות של היהודים באשר הם. בניגוד 
לוועד הצירים, שאליו מסונפים קהילות וארגונים אחרים, מושתתת 
אגודת־אחים על חברות אינדיווידואלית. הסיעוד מבוצע בחלקו ע״י 
״ועד האפיטרופסים" ( 0110 £00 10051605 ׳ 011 3 0030111308 0£ £03011 
ססס? 156 ׳ 1611 1116 0£ ) 86116 ) ובחלקו ע״י האגודות והקהילות, 
הפועלות באורח בלתי-תלוי. בתה״ד הרבניים בערים הגדולות מטפ¬ 
לים בבעיות אישות, נישואי תערובת והמרות־דת. הפעולות בתחום 
החינוך נעשות בחסותם של כתריסר ועדי־חינוך ארציים ועירוניים • 
המרכזיים שבהם הם ״ועד־לונדון לחינוך יהודי דתי״ ( 001100 ? 760 
£110030100 801181005 65¥156 ( 0£ 803011 ) האחראי לאיזור לונדון 
רבתי, וה״מועצה המרכזית לחינוך יהודי דתי״ ( 0000031 760 

00110005 ? 060 10 £110031100 801181005 0111156 ( £00 0000011 ) 


המטפלת בערי השדה. מידה מרובה יחסית של תיאום הושגה בין 
הזרם הליברלי והרפורמי; "המכללה ע״ש לאו בק" מכשירה רבנים 
לשני הזרמים, מאידך חל קרע עמוק בין האורתודוכסים והמודרניס- 
טים. 

היהדות הבלגית (כ 40,500 נפש) מקיימת מערכת קוג־ 
סיסטוריונים, אך החברות בקהילות אינה חובה. מוסדות הקהילות 
ומוסדות־הסעד המרכזיים מאורגנים לפי הערים. ארגון־הסעד המרכזי 
בבריסל הוא ״השירות הסוציאלי היהודי״ ( 01£ ( 500131 5601100 ) 
ובאנטוורפן ״המוסד המרכזי היהודי לצדקה" ( ¥30 866660 0601031 
61113111860111 ׳^ 15066 ) 00 () ; שניהם עוסקים בסעד למשפחות. איסוף 
הכספים בבריסל נעשה ע״י "המרכז לפעולות סוציאליות יהודיות" 
( 65 ־ 013 ( 50013165 0611¥065 ' 11 0601031 ), ובאנטוורפן ע״י ארגונים 
שונים. 

באיטליה ישבו ב 1972 כ 35,000 יהודים. הקהילות השונות 
מאוגדות ב״איגוד הקהילות היהודיות האיטלקיות״ ( 016116 1101006 
8311306 15036161066 000111063 ), הפועל בתחום הפולחן, החינוך 
היהודי (ובכללו הכשרת רבנים), סיוע סוציאלי, הגנה וכיו״ב. לאחר 
המלחמה היה צורך להקים בניינים קהילתיים חדשים: מעון לילדים, 
בי״ס יהודי וביכ״ג גדול בליוורנו, ובנייני ביהמ״ד לרבנים וספרייתו 
ברומא. כיום הבעיה העיקרית היא החזקתם. 

בגרמניה (המערבית) הגוף המתאם המרכזי הוא "המועצה 
המרכזית של היהודים בגרמניה״ (ס! 60 ( 01 ( 160 ! ; 2601031031 
50613011 ) 0611 ), המקיימת מפעלי תרבות וחינוך, מנהלת סמינריונים 
לעובדים סוציאליים ולמורים, ומחזיקה את הארכיונים המרכזיים 
בדיסלדורף. מפעלי הסעד והחינוך המקצועי נעשים מטעם "משרד- 
הסעד המרכזי של היהודים בגרמניה". 

ענייני היהדות בהולנד (כ 30,000 נפש), מנוהלים בידי "המוסד 
לפעולה סוציאלית יהודית" ו״המפעל המרכזי למימון הפעולות הסו¬ 
ציאליות היהודיות בהולנד", המנהל מגבית מתואמת. 

בכל אחת מהארצות ה ם ק ג ד י נ ו ו י ו ת מיוצגים היהודים ע״י 
ועד מרכזי של העדה היהודית; ועדים אלו ניהלו את כל המוסדות 
והשירותים היהודיים. כל היהודים הם חברי העדה, אלא אם ויתרו 
על חברותם באורח רשמי. על החברים מוטל מם בשיעור 2% 
מהכנסותיהם החייבות במסים. בדנמרק ובשוודיה קיימים בת״ס 
יהודיים ומוסדות ת״ת, בעוד שבנורווגיה היו רק קורסים מיוחדים 
ללימודי הדת. 

הארגון הראשי בשוויץ הוא "האיגוד השוויצי של הקהילות 
היהודיות", המסונף לקונגרס היהודי העולמי׳ מיוצג באכסקוטיווה 
האירופית של זה, ושייך ל״ועידה המתמדת של ענייני השירותים 
של העדה היהודית באירופה". מפעלי "האיגוד השוויצי" כוללים 
פעולות־סעד, הגנה, חינוך ודאגה לאספקת בשר כשר (השחיטה 
אסורה בשוויץ). פעולת האיגוד בעשור האחרון כוונה בעיקרה לפלי¬ 
טים היהודים, ונעשתה באמצעות "איחוד הוועדים השוויציים לעזרת 
פליטים יהודים". כ״כ הוקם "איחוד רבני שוויץ" לחקר הבעיות 
הדתיות והחברתיות הכרוכות בנישואי־תערובת ובהמרת־דת. 

באוסטריה חייב החוק כל אדם להיות חבר במוסד דתי מוכר 
או להירשם כחסר־דת. ב 1972 היו שם כ 9,400 יהודים רשומים 
וב 2,000 לא רשומים, רובם קשישים וחולים. התכניות לסעד סוציא¬ 
לי בווינה בוצעו, לאחר מלה״ע ח, ע״י הקהילות היהודיות. 

את יהדות יוון ( 6,500 נפש ב 1972 ) מייצג הוועד המרכזי של 
הקהילות היהודיות. נוסף על פעולות־סעד עוסק הוועד בחלוקת 
הסיוע הכספי הבא מן החוץ. 

4,000 יהודי אירלנד מאורגנים סביב הקהילות החרדיות, שכל 
אחת מהן מיוצגת ע״י ועדי השחיטה. הרבנות הראשית, תלמוד־תורה 
וחברה-קדישא. הקהילות והמוסדות הקהילתיים מיוצגים ב״מועצה 
המייצגת היהודית של אירלנד". הרב הראשי מוכר כמנהיג הרוחני. 



997 


עם ישראל: ארגון קהילתי; חינוך 


998 


המבנה הארגוני של היהדות בארצות אמריקה התיכונה 
והדרומית מבוסם עפ״ר על עקרון הקהילה המסרתית. באר¬ 
גנטינה התארגנו תוך פחות מ 10 שנים למעלה מ 120 קיבוצים 
יהודיים, בקהילות שהתאחדו בהקף ארצי בשם "ועד הקהילות". 
תפקידי הוועד כוללים תיאום, תיכנון, מימון ותיפעול בתחומים 
העיקריים של חיי העדה. הנהלת הוועד נבחרת בקונגרס ארצי שנתי. 
פעולותיו ממומנות ע״י הכנסה פנימית. שלא כ״פדראציה" באה״ב 
(ר׳ לעיל, ענד 993 ), שמקורה ב״שטיבל", שרשי הקהילה בארגנ¬ 
טינה בחברה־קדישא, שפעלה שנים רבות כמוסד מרכזי רב־תפקידים 
בתחום השירותים והצדקה. ענייני הקיבוץ היהודי בברזיל, שהוא 
השני בגדלו באמריקה הדרומית, מנוהלים בידי "הפדראציה של 
האגודות היהודיות בברזיל", המיוסדות על ארגוני הקהילות המס- 
רתיות בכל העניינים הכרוכים בפעולה עדתית, פרט לחינוך יהודי, 
הנתון בידי "ההסתדרות הציונית המאוחדת בברזיל". באורוג¬ 
וואי מנוהלים ענייני היהדות ע״י "הוועד היהודי המרכזי", שנוסד 
ב 1940 , ומאוגדות בו 4 עדות: אשכנזית, ספרדית, גרמנית והונגרית. 
תפקידיו הם בתחום היחסים הציבוריים. החינוך היהודי מנוהל ע״י 
"ועד החינוך" המרכזי. את שירותי־הסעד מספקת בשעת הצורך 
אחת מ 4 העדות או ארגון "בני־ברית". "הוועד היהודי המרכזי של 
מכסיקו" מייצג באורח רשמי את כל יהדות מכסיקו, בעניינים 
פנימיים וחיצוניים כאחד. פעולות־הסעד נעשות ע״י "חברת־הצדקה 
היהודית", "ועד הנשים" והסניף של אוז״ה (ע״ע) במכסיקו. 

ד. י. אלעזר, התארגנות! מחדש של הקהילות היהודיות אחרי המלחמה 
!בתפוצות הגולה, יב), תש״ל/ל״א! הקהילה היהודית המאורגנת באה״ב 
בפעולתה (תפוצות ישראל, ספטמבר—דצמבר), 1972 ! ,״״! 5 .ם . 13 
־ ¥€31 ( 1954 ~ 1654 ) . 11.5 116 ) 172 ) 071 506101 6101511 [ 

; 1959 , 9 ( 7040 1 ( 611/7 [ 0714 'מ <(•!>€) 11 1311$ ־ €1 1 >€? . 5 ; 1956 ,( ¥11 .! ,^ 6001 

- 10 §ת\נ—€€£] 1 רמרח 00 1511 ^ €1 [ ת 103 ־ 1€1 מ\ 2 — 8€11€ ז€/ו 1 ם 15 £:ז 3€11 ז 15 €:>מג 111 \׳, 

0 £ 6 ) 1 ( 816 4 ,€ז 01 ^ 1 .^ 1 . 9 ; 1958 , €07717711171611116 , 500131:100 1511 ^€[ 
; 1961 , 1 ) 16 ( 47726 171 ) 6771612 ( 1401 111012 ) 167 ) 76 6161511 [ 7/16 ; 1771164 [[ 4 
, 1 ) 071 1116 / 0 165 ) 217111711 ( 007 6161512 [ 116 ' 7 י $ז 31 )}\ 7 1 { 1$ ש׳\€[ 01 1€ ט 11 ]$מ 1 

1971 3 ; 0. 1. ]3001^81;^ (€01), ¥116 47926716072 ] 610 ; 0 8.6 0(9 £7 01 5 (11 , 

1964; 1. ^61151X1 711601 172 9 ) 06110105111 1161016 [ /('( 9070 ) 6771 ) 0071 ,(. €01 ) ־ )/ 
0714 179 8706(206, 1972. 

א. צ. אב. 

חינוך. בסוף 1971 היו בעולם כ 3 מיליון ילדים יהודים בגיל 
בי״ס יסודי ותיכון (כ 20% ממספר יהודי העולם), מהם יותר מ 3 / 4 
מיליון בישראל (ר׳ כרך מילואים, עמ׳ 432 ואילך) וכ 7 /< מיליון 
בבריה״מ. מבין יתרם, שיכלו — מבחינת התנאים בסביבה — 
לזכות בחינוך יהודי פורמאלי, כ 35% למדו בבי״ס משלים (ביום א׳ 
או בשעות אחד.״צ [ 1967 ]), רק כ 9% למדו בבי״ס יומי, ואילו 
כ 56% לא למדו בבי״ס יהודי כלשהו. מספרים אלה משקפים את 
הבעיה העיקרית בחינוך היהודי כיום, בקהילות הגדולות. חינוכם 
של הלומדים מחוץ לבי״ס יומי מוגבל מאוד מבחינת מספר השעות 
(בד״כ עד 4 שנות לימוד) ואינו נמשך לאחר סיום ביה״ס היסודי. 

ב 1966 התחנכו ב 76 מוסדות בחו״ל כ 4,500 תלמידים לתפקידי 
הוראה בבת״ס יהודיים, 70% ממוסדות אלה נוסדו אחרי מלה״ע 11 
והגיוון בהם היה רב: מכונים פדגוגיים ליד ישיבות ובתמ״ד לרבנים, 
קולג׳ים קהילתיים, בתמ״ד עבריים למורים, ועוד. 35% מהם הש¬ 
תייכו לזרם אורתודוכסי, 26% כלל-קהילתיים, 16% קונסרווטיוויים, 
13% עבריים, 7% רפורמיים ו 3% יידיים■ ממילא נתהוו הבדלים 
גדולים בתכניות הלימודים וברמתם. מספר התלמידים ב 47 מן 
המוסדות היה פחות מ 50 , וב 64 — פחות מ 100 . רוב המוסדות לא 
הציבו תנאי קבלה למועמדים, ורק מעטים מהם היו קשורים בגוף 
אקדמי. חלק ניכר מהמסיימים (רובם נשים) לא התמידו במקצועם, 
ואחוז הנשירה בקרב המורים בבתה״ס היהודיים היה גבוה. 

תפקיד חשוב בחינוך בתפוצות ממלאים גופים שונים הקשורים 
בישראל. ל״הסתדרות הציונית העולמית״ 3 מחלקות בשדה החינוך. 
״המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה״ משגרת כ 60 מורים בשנה לחלק 


ניכר מכלל בתה״ס היהודיים בב 25 ארצות, לתקופה של שנתיים- 
שלוש. בביהמ״ד למורים ע״ש גרינברג, בירושלים, למדו 1,800 מורים 
מחו״ל בשנים 1955 — 1971 , וב 10,600 השתתפו בהשתלמויות וסמינ¬ 
רים בשנים 1961 — 1971 , כשההשתתפות השנתית עולה מכ 600 ב 1961 
ל 1.500 ב 1971 . מספר המשתתפים בקורסים לעברית גדל מב 4,500 
ב 1961 ליותר מ 13,000 ב 1971 . "המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים 
בגולה״ הפעילה ב 1971 כ 60 מורים־שליחים בחו״ל. היא הקימה את 
מכון ״גולד״ שבו למדו כ 1,000 איש עד 1971 , ומקיימת תכניות 
השתלמויות, מפעל שנת "ישיבה" וכד/ ל״מחלקה לענייני הנוער 
והחלוץ״ היו ב 1971 334 שליחים ונציגים ב 25 ארצות, רובם בתנו¬ 
עות וארגוני נוער. המחלקה פועלת במרכזים סמינריוניים שהוקמו 
במקום חוות־ההכשרה, מביאה אלפי בני נוער למפעלי קיץ וחורף 
בארץ, ושולחת שליחים למחנות קיץ ( 237 ל 50 מחנות ב 1971 ). 
״המכון למדריכי חו״ל״, בירושלים, מכשיר מאות מדריכים. בשנה. 
נערכים גם קורסים וסמינרים לשליחים לחו״ל, לסטודנטים מחו״ל 
ועוד. 

אחרי מלחמת ששת הימים הקימה האוניברסיטה העברית בירו¬ 
שלים "מרכז לחינוך יהודי בתפוצות", העוסק בהכשרת מורים, 
במחקר על בעיות החינוך היהודי בתפוצות, ובפיתוח תכניות לימוד 
ואירגון השתלמויות של מורים; כן ארגנה האוניברסיטה מסגרות־ 
לימוד מיוחדות לתלמידים מחו״ל. גם אוניברסיטות בר־אילן, תל־ 
אביב וחיפה יזמו פעילויות דומות. 

באה״ ב הגיע מספר הילדים בבת״ס יהודיים לב 457,000 ב־ 
1970/1 , כ 25% מכלל אוכלוסיית הילדים והנוער בגילים 4 — 17 . 
ירידה כללית הורגשה בעיקר בקהילות הגדולות, אך מספר בתה״ס 
היומיים גדל, והגיע באותה עת ל 344 , ובהם 74,195 תלמידים. ראוי 
לציון מיוחד הגידול בבת״ם תיכונים יומיים. בכל אלה וכן בבתה״ס 
של יום א׳ ושל אחה״צ חל גידול בהקף הלימודים אחרי מלחמת 
ששת הימים, וגבר לימוד העברית; הבעיות התקציביות קשות 
והנשירה מההוראה רבה; ב 1966 היו כ 17,000 מורים ומדי שנה 
נדרשו כ 750 . 

בקנדה למדו ב 1970/1 בקהילות הקטנות והבינוניות כמעט 
כל הילדים בבי״ס יהודי (לעתים קרובות בי״ס יומי), אך בטורונטו 
רבתי, למשל, למדו רק כמחצית הילדים, ורק כרבע למדו ב 8 
בת״ס יומיים. במונטריאול למדו ב 1971/2 5,062 ילדים ב 13 בת״ס 
יומיים (מגנון ועד תיכון). בי״ס אחד, של יוצאי צפון אפריקה, היה 
מסופח לרשת החינוך הקתולית־צרפתית, ודדתר לרשת הפרוטס¬ 
טנטית. עוד 2,213 ילדים למדו ב 16 בת״ס משלימים. בבתה״ס היהו¬ 
דיים בקנדה הורו כ 660 מורים. ביה״ס היומי בוויניפג היה הראשון 
בצפון אמריקה ( 1920 ) ואחוז הלומדים בו גבוה. בתה״ס היומיים הם 
אורתודוכסיים, עבריים או יידיים; גם בין בתה״ס המשלימים יש 
התפלגות דומה, בתוספת הכיוון הרפורמי. קיים מחסור במורים, 
ההוצאות גבוהות ופיצול־היתר בקהילות הגדולות מקשה גם הוא, 
וזאת מלבד הקושי הכרוך בבידודן הגאוגרפי של קהילות קטנות. 

בבריטניה עלה מספר מקבלי החינוך היהודי מסוף מלה״ע 11 . 
בשל החרבתו של הרובע המזרחי בלונדון נוסדו שם בת״ס חדשים 
— יסודיים, ותיכונים יומיים. בשל ההכרה במעמדם לפי חוקי חינוך- 
החובה של אז — הוקלה פעולתם של הוועד הלונדוני המרכזי לחינוך 
יהודי, ההסתדרות הציונית ויזמתו הפרטית של הרב ש. שנפלד, 
שריכזה את עיקר הטיפול בנושא. 16% מכלל הילדים, כ 11,500 , 
למדו בבת״ס יומיים, ועד כ 90% — בבי״ס משלים. הוקמו גם 
פנימיות מעולות ומוסדות להכשרת מורים. ב 1971 החל הרב הראשי, 
ע, יעקובוביץ, בהפעלת תכנית רב־שנתית ומקיפה להרחבת כל 
מסגרות החינוך היהודי. 

החינוך בצרפת נתון בסימן קליטתם של יהודי צפוךאפריקה 
ובסימן המשיכה של הדור הצעיר לחברה הצרפתית ותרבותה. ראשי 





999 


עם ישראל: חינוך 


1000 




1 

1 


1 



״חדר" — "צלא", בטיזנית, מרוקו. ׳טנות ה 30 של המאה ה 20 
(צילום: ז', בנאנסנו, מוויאון ישראל, ירושלים) 


הקהילות וארגונים שונים הקימו בת״ס בפאריס ובדרום צרפת. חברת 
כי״ח העבירה את מוקד פעולתה לצדפת. יש לציין גם את הרחבתן 
של הישיבות שם. אעפ״כ קיימים כיום בס״ה 13 בת״ס ובהם לומדים 
כ 3,000 תלמידים. יש גם בת״ם של "אורט" ו״מרכז אוניברסיטאי 
ללימודים יהודיים" בפאריס. בהולנד ובבלגיה, בייחוד באמס¬ 
טרדם ובאנטוורפן, שוקמו כמה בת״ס יומיים — יסודיים ותיכונים — 
אחרי מלה״ע 11 . ביה״ס התיכון באמסטרדם — שלא כבאנטוורפן — 
מקדיש רק מעט מזמנו ללימודי היהדות. בניגוד לבריסל וקהילות 
אחרות במערב אירופה, לומדים רוב הילדים באנטוורפן בבת״ס 
יומיים. עם שיחרורה של איטליה פעלו חיילי הבריגדה בתחום 
החינוך, ושליחים מן הארץ המשיכו פעולה זו. בת״ס הוקמו 
ברומא, טורינו, מילנו ובכמה ערים קטנות. במילנו מבקרים בבתה״ס 
היהודיים כ 70% מהילדים. אחרי מלה״ע 11 פעלו גם בגרמניה 
חיילים ומורים מן הארץ במחנות הניצולים, ואחרי חיסולם הוקמו 
בת״ם במינכן ובפרנקפורט. בשוויץ הוקמו לראשונה בת״ס 
יומיים בשנים האחרונות, בציריך ובבזל. 

ה. וס. - פ. ר. 

באירופה המזרחית מבחינים לאחר מלה״ע 11 בשתי תקו¬ 
פות : 1945 — 1948 ! 1948 ואילך, לאחר ההשתלטות הקומוניסטית. 
החינוך היהודי הוקם מחדש אחרי המלחמה, וזכה להתפתחות מיו¬ 
חדת בפולניה, שם הוקמו עשרות מוסדות חינוך, ובהם קרוב 
ל 20,000 תלמידים: ב 35 מוסדות לימדו ביידית, ב 11 בעברית והיו 
כמה עשרות מוסדות ת״ת. ברומניה התקיימו ב 1948 122 בת״ס 
ביידית, ובהם קרוב ל 30,000 תלמידים. 69 מהם חיו בת״ס עממיים, 
30 גני-ילדים. וכ 23 בת״ס תיכונים. בהונגריה הוקמו אז מחדש 
בת״ס ומוסדות ת״ת, וכמעט בכולם נלמדה השפה העברית כמקצוע 
נפרד; הוקמו גם מספר בת״ס עממיים ותיכונים בעברית, ונפתחו 
מחדש ישיבות ב 6 מקומות. בבולגריה הוקמו מחדש בתה״ס 
מטעם הקהילות היהודיות. בברית־המועצות לא נשאר כמעט 
דבר אחרי המלחמה, ולא נעשו כל נסיונות התחדשות. 

עם ההשתלטות הקומוניסטית נהרס מבנה החינוך היהודי, לאחר 
שיסודותיו נחלשו ממילא בגלל העליה ההמונית לא״י. בהונגריה 
מתקיים עד היום ביהמ״ד לרבנים, היחיד במזרח אירופה. בבתה״ס 
הכלליים נתבטלו כל לימודי-הדת כלימוד של חובה. שיפור־מה חל 
לאחר מות סטלין, פרט לבריה״מ גופא׳ בה המוסד היחיד הקיים 
היא הישיבה במוסקווה, שמספר תלמידיה ירד מ 20 בשנים הקודמות, 
ל 6 ב 1966 . אחרי מלחמת ששת הימים, ובמיוחד ב 1968/9 , התנהל 
מסע "אנטי ציוני" בפולניה ובצ׳כוסלובקיה שגרם להגירה המונית 
ולשיתוק שרידי החינוך היהודי. מסע דומה לא התנהל בארצות 



"חדר׳' נלובליז (פולניה), שנות ה 30 יצל המאה ה 20 


בעלות אוכלוסיה יהודית גדולה, כרומניה והונגריה. ברומניה 
היו ב 1971 13 ת״תים, בעיקר בבוקרשט ובערים הגדולות, ובהם 
כ 200 תלמידים. המוסדות המרכזיים מארגנים קורסים חינוכיים 
שונים. בהונגריה יש כמה ת״תים בערי השדה, בי״ס תיכון 
( 68 תלמידים) ופעילויות חינוכיות אחרות. הגיל הממוצע של 
היהודים בארצות מזרח אירופה גבוה, מספר הצעירים קטן. 

באפריקה הדרומית התבסס החינוך היהודי עד 1945 על 
ת״תים משלימים של אחה״צ. באותה שנה נוסד ביה״ס היומי הראשון, 
ומאז התרחבה רשת בתה״ס היומיים וב 1971 היו 14 כאלה עם יותר 
מ 6,000 תלמידים (כ % מהילדים), בקהילות הגדולות והבינוניות. 
כ 3 /! מכלל הילדים למדו בבת״ס משלימים שונים: אורתודוכסיים, 
רפורמיים, יידיים ועבריים. בקהילות הקטנות יש רק בת״ס משלי¬ 
מים. שתי הרשתות, של בת״ס יומיים ושל משלימים — פרט לקיים־ 
טאון — מאורגנים בוועד החינוך של דר״א. ובעול הכספי כולו 
נושאת הקהילה היהודית. בניגוד לארצות רבות — בתה״ס חדשים 
ואין בעיות כספיות. הרשת כוללת גני-ילדים (כ 50 ), בת״ס יסודיים 
ועל-יסודיים ברמת בגרות ממשלתית, וביוהנסבורג נמצאת גם 
״ישיבה־קולג״׳ ובה 600 תלמידים, ובי״ס יידי ובו כ 200 תלמידים. 
קיים גם סמינר להכשרת מורים ברמה אוניברסיטאית מוכרת. "ועד 
החינוך" מדגיש בצורה שווה חינוך לאומי וחינוך דתי, וע״י כך 
נמנעת מלחמת־תרבות בין הזרמים השונים. הקשר עם ישראל נשמר 
ע״י תכניות לימוד וסיור בישראל של מורים׳ מדריכים, סטודנטים 
ותלמידים. 

א. ט, - ל. י. ר. 

באוסטרליה למדו ב 1968 3,580 ילדים ב 12 בת״ס יומיים, 
יסודיים ותיכונים, ובהם קיבלו בשבוע כ 12 שעות של עברית 
ולימודים יהודיים. ליד סידני נמצא בי״ס ״מאונט סקופוס״ (= הר־ 
הצופים), מהגדולים והחדישים בעולם. 3,335 למדו ב 28 בת״ס 
משלימים של ועדי חינוך אורתודוכסיים, רפורמיים, ציוניים ויידיים. 
יתר התלמידים (כ 3,700 ) קיבלו שעה אחת של לימודי דת בשבוע 
בבתה״ס הכלליים. בעיית המחסור במורים נפתרה באופן חלקי ע״י 
הבאת מורים מישראל. 

אמריקה ה ל א ט י נ י ת. החינוך היהודי במכסיקו מקיף 
90% מכלל הילדים. רובו ככולו ניתן בבת״ס אינטגרליים, בממוצע 
10 — 12 שעות בשבוע. הקהילות אחראיות לאחזקת בתה״ס. בפיקוח 
הקהילה האשכנזית בעיר מכסיקו נמצאים 4 בת״ס יסודיים ותיכו¬ 
נים, סמינר למורים ות״ת אחד; בפיקוחה של הקהילה הספרדית — 
3 בת״ס. הקהילה האנגלוסכסית מקיימת בי״ס אחה״צ בנוסח דתי 
קונסרוואטיווי. קיים ועד חינוך מתאם לכל העדות. 




1001 


ע: ישראל: חי: די 


1002 


ארגנטינה. ב 1 ד 19 למדו בבואנום־איידס וסביבתה 
14,250 ילדים ( 25% מאוכלוסיית הילדים) ב 44 בת״ס יומיים יהודיים 
בעלי תכנית לימודים ממשלתית. עוד 1,100 למדו בבת״ס יהודיים 
״משלימים״ — שלא ע״פ תכנית הלימודים הממשלתית. קיימות 
4 ישיבות ובהן 200 תלמידים. מחוץ לאיזור בואנום איירס למדו 
ב 1971 4,500 תלמידים (כ 20% ) ב 41 בת״ם. 3,000 למדו ברשת 
החינוך של הקהילה הספרדית. 

ב 1963 למדו בבתה״ס היהודיים בברזיל 8,200 תלמידים(מתוכם 
2,040 בגני ילדים), שהם פחות מ 20% מכלל הילדים היהודיים. 
קיימים 40 מוסדות לימוד, מהם 20 בסאו פאולו (מתוכם 3 תיכונים), 
ו 14 בריו־דה־ז׳נייוו( 4 תיכונים). בברזיל — בניגוד לארגנטינה — 
מורגש רישומם של המורים הישראליים, שבידיהם גם הפיקוח על 
בתה״ם בריו ובסאו פאולו. בערים אלו יש גם סמינרים למורים, 
ובהם כ 250 תלמידים בשנה, רובם ( 80% ) — בנות. 

אורוגואי. ב 1972 היו 10 בת״ס יהודיים במונטווידאו ו 1 
בפייסנדו, ובהם 2,600 תלמידים. 20% בלבד מהילדים זוכים לחינוך 
יהודי. בתה״ם׳ פרט ל 2 , הם משלימים ורובם מוסדות קטנים ובהם 
פחותמ 100 תלמידים. קיים גם בי״ס אורט, ובו לומדים גם לא-יהודים, 
יש גם 4 ת״תים. 

ב צ׳ י ל ה 3 בת״ס אינטגרליים, מיסודה של הפדראציה הציונית, 
ובהם 1,060 תלמידים. 250 מתוכם לומדים בכיתות למתקדמים. מת¬ 
נהלים גם קורסים למורים. עדת יוצאי גרמניה מקיימת בי״ס־יום א' 
ובו 400 תלמידים. לעדה הספרדית ישיבה ללימודי־דת ובה 200 
תלמידים. 

מ. 

בצפון־אפריקה, אירן ותורכיה נתגבשו מסגרות 
החינוך אחרי מלה״ע ח. העיקריות בהן: כל ישראל חברים(= כי״ח • 
ע״ע), אוצר התורה (= אוה״ת) ואורט (ע״ע). בחלק ניכר מהמימון 
נושא הג׳וינט (ע״ע). משנות ה 50 ניכרה השפעת המחלקה לחינוך 
ולתרבות תורניים בגולה. רשת החינוך מקיפה מגן עד סמינר למורים. 
ישיבות וכוללים. ב 1953 נפתח באנגליה בימ״ד למורים ולרבנים 
ע״ש מונטיפיורי, ולשם הובאו עשרות צעירים מצפון־אפריקה. 

מרוקו. ב 1965 למדו בבתה״ס של כי״ח 16,000 תלמידים יהו¬ 
דים ועוד כ 2,000 למדו בבת״ם צרפתיים. עם קבלת העצמאות הח¬ 
רימה ממשלת מרוקו ■ 3 ץ מבתה״ס של כי״ח׳ ובהם גדל מספר התלמי¬ 
דים הלא־יהודיים. מספר התלמידים בכי״ח הוסיף לרדת והגיע ב 1971 
ל 4,716 (מהם 864 לא יהודים) וב 1972 ל 4,366 ( 775 לא יהודים). 
ב 1955 למדו בת״תים קרוב ל 7,000 תלמידים, ורשת אוה״ת פיתחה 
את הישיבות התיכוניות בתכנית מלאה של תיכון צרפתי ועברי. 
ב 1965 הוקם בניין חדש -לבי״ס יומי יסודי ותיכון בקזבלנקה, ובו 
400 תלמידים. בטנג׳ר הוקמה ב 1951 ע״י אוה״ת ישיבה בת 100 תל¬ 
מידים ובשנים ־ 1955 — 1962 גם גן, בי״ם יומי מעורב, בימ״ד למורות, 
.״כולל״ ותיכון נפרד לבנים ולבנות. מספר התלמידים בהם כ 1965 
חיה 615 . ב 1971 חיו בכל מוסדות החינוך של אוה״ת 3,000 תלמידים 
רב 1972 — 2,890 . רשת חב״ד (ע״ע) פועלת מתחילת שנות ה 50 ביי¬ 
חוד בערי הדרום ובכפרים, בערבית ובעברית. ב 1965 למדו בה 1,300 
תלמידים, וב 1972 ירד מספרם לב 700 . 

רשת אורט פעלה במרוקו עד 1972 , ובשנה -ההיא למדו במסגרתה 
689 תלמידים, מהם 125 לא יהודים. גני ילדים נוסדו ע״י הקהילות 
וב 1955 היו בהם 3,675 ילדים. בס״ה למדו 8,638 ילדים בכל מוסדות 
החינוך היהודיים במרוקו ב 1972/1971 , מהם 7,300 יהודים. כ 1,200 
ילדים יהודים למדו בבת״ס ממשלתיים ובבת״ם של המיסיון הצרפתי. 

תוניסיה. מבין 100,000 היהודים שהיו בתוניסיה ב 1955 היה 
מספר הילדים בגיל החינוך 22,657 . מרביתם ביקרו בבת״ם יסודיים 
צרפתיים ותיכונים פרטיים, והקהילות הקימו בשבילם בת״ס מש¬ 
¬לימים. ב 1963 למדו בכי״ח 2,327 תלמידים, רבים מהם לא־יהודים, 


וב 1965 הגיע מספר התלמידים ל 3,000 . באורט למדו ב 1963 470 
תלמידים. לקהילה עצמה היו 2 בת״ם צרפתים־יהודים בתוניס העיר, 
בי״ם יומי עברי-צרפתי וישיבה שהכשירה לרבנות. בבתה״ס המש¬ 
לימים למדו כ 1,000 תלמידים. מ 12 גני הילדים, היו 5 בתוניס העיר. 
ב 1961 נוסד ע״י חב״ד בי״ס יסודי ותיכון לנערות וב 1963 היו בו 
235 תלמידות. לימודי החול נלמדו במתכונת בתה״ם הצרפתיים. 
ישיבה נוסדה בשנת 1962 ובה 20 תלמידים. ב 1968/9 היו 2,090 תל¬ 
מידים בכל מוסדות החינוך היהודיים וב 1970/1 ירד מספרם לכדי 
1,123 . בג׳ רב ה קיבלו כל הילדים חינוך דתי, בתחילת 1972 היו 
486 תלמידים בשש קהילות קטנות שבאיזור. 

ב א ל ג׳ י ר י ה לא היו בת״ם יומיים יהודיים, חינוך יהודי קיבלו 
מעטים בשיעורי השלמה שאירגנו הקהילות. בשנים האחרונות של 
השלטון הצרפתי נשתפר המצב. ב 1960 למדו בת״תים ב 22 נקודות 
ישוב 3,257 תלמידים. גולת הכותרת של החינוך היהודי באלג׳יריה 
היה ביהמ״ד לרבנים שנוסד ב 1949 ונסגר ב 1957 . 

עד 1945 היו ב א י ר ן רק בת״ס של כי״ח ות״תים מקומיים. אותה 
שנה פותחה במקום רשת אוה״ת ואט-אט עבר הח׳ היהודי בכי״ח 
לידי רשת זו. עד 1967 היתה ישיבה תיכונית, ברמת בגרות, בשיראז, 
ובה 30 תלמידים. בטהרן היו שתי כיתות של בי״ס תיכון לבנות. 
בבי״ם אורט היו אז 639 בנים ובנות וב 1972 — 920 . בטהרן קיימים 
עוד 4 בת״ס המוחזקים ע״י הקהילה וועדים מקומיים: ( 1 ) בי״ם 
״כורש״ ובו 23 כיתות יסוד ותיכון לבנים ולבנות ( 743 תלמידים 
ב 1972 ); ( 2 ) בי״ם איתאפק, שנוסד ב 1946 , ובו 27 כיתות עם 1,158 
תלמידים ב 1972 ; ( 3 ) בי״ם רוח׳שאד, יסודי, נפתח ב 1965 ובו 6 
כיתות ( 4 ) בי״ס אברישמי, יסודי, שנפתח ב 1966 , ובו 6 כיתות. 
כ 11 אלף תלמידים מקבלים חינוך יהודי. 

תורכיה. כל בתה״ם של המיעוטים עומדים בפיקוח של הממ¬ 
שלה. מספר התלמידים בבת״ם יהודיים הולד ופוחת. עד שנות ה 60 
קיימה הקהילה באיסטנבול 6 בת״ס, מהם תיכון אחד, סמינר תורני 
אחד וארבעה בת״ס יסודיים. ב 1973 נותרו באיסטנבול 2 בת״ס 
יסודיים ובי״ס תיכון אחד ובהם כ 540 תלמידים. 3 מוסדות חינוך 
היו בגלטה, בה ישבו רוב היהודים עד לפני 20 שנים. באיזמיר היו 
עד 1969 3 מוסדות חינוך, 2 יסודיים, תיכון אחד, שהרבה מתלמידיו 
המשיכו את לימודיהם בישראל. ב 1973 נותר בי״ם יסודי אחד בלבד 
ובו 110 תלמידים. באיסטנבול ובאיזמיר ובקהילות הקטנות קיימת 
רשת של שיעורים תורניים מטעם חברת "מחזיקי תורה" (נוסדה 
1932 ). 

ש. אסף, מקורות לתולדות החנוך בישראל, א=ד, תרפ״ה—תש״ג; 

ד. זהר, החינוך בתפוצות. תשי״ד; צ. שרפשטיין. תולדות החינוך 
בישראל בדורות האחרונים, א—ה, תש״ך—תשכ״ו 2 ; א, כהן (עורך), 
מטרות וכיוונים בחינוך היהודי בתפוצות, 1964 ; ב. שטיינברג, מערכת 
החנוך היהודי בבריטניה הגדולה(גשר, וצ, 1 ), תשכ״ה; א. מ. דושקין, 
מאזן הכוחות לחיוב ולשלילה בחינוך היהודי בתפוצות (שם, א, 4 ), 
תשכ״ה: י• מהלמן. החינוך היהודי בתפוצות הגולה בימינו, תש״ל; 

נ. י. הבד, החינוך היהודי באמריקה הלטינית (גשר, וועצ), תשל״א; 

א. צ. אנגלמן. החנוך היהודי באירופה בשנים 1914 — 1962 ; ביבל׳ 
סוערת, תשכ״ה; י, גלנץ. חקר החינוך היהודי באירן, תשל״ב; 

) ¥63 6 ) 1 ) 1561 ) 1 )! 8360 1 , 60 ) 111 $ ) 11 ) 11 ) 7 1111 [) 1 ח 0 ' 71 ■) 7/1 ,•!!) 61312 . 14 
- ח £156 \׳. ; 1959 , 1111111$ ) 1/111 1 מ־ 1 1/61 111 ) 4 , , 5117100 ,£ ; 1956 ,( 1 , 80011 
, 8 ) 8461266 . 4 ; 1968 , ח 1110 ))) 1 /)[ 7 11 / 15 / 1 )[ חס 115115 ) 0 1 ) 1 ¥011 , 8 ) 66 
־)" מ £ 3 ) 0 ) 115 ) 0 ) 2 !) 1 ) 0 ' 11 ; 17 . 5 1970 - 1/10 111 50 / 1001 $ 2 $ 1 > 0 0 / 15 / 1 )[ 

23 ( 10 ( 1 , ! 0 ( 015/1 7 /( 711 ( 11110(1 1(1 1/1 6 0105 ^ 0 X 0 , 1971 ; £. 56811117130 , 

. 1971 , 1100 ) 17 ■ 1 ) $ 01/7 ) 1/1 ח 1 111011 )) 111 ). 7 11 . 1$71 )! / 0 ^- $101 7/1 / 1 

ח. חמ. 

לימודי היהדות באוניברסיטות כלליות נתפתחו מאוד מ־ 
1950 ואילך׳ ברוב העולם המערבי, אך בעיקר באה״ב. לרמה 
נאותה הגיעו הלימודים רק בשנות ה 30 המאוחרות, ועד אז נלמדו 
התנ״ך והשפה העברית כמקצועות-עזר להבנת הנצרות. קורסים על 
היהדות הבתר־מקראית נלמדו = ע״י מורים יהודים — במספר קטן 



1003 


עם ישראל: חינו־ו; התבוללות וטמיעה 


1004 


של אוניברסיטות אמריקניות כבר בשלהי המאה ה 19 . ב 1945 נמצא 
צוות הוראה מלא במקצועות היהדות רק באוניברסיטות של ניו־יורק, 
פנסילויניה, ברקלי, שיקגו, ק(למביה, הרוורד, איובה, ג׳ון הופקינס 
ומיסורי. המספר גדל במהירות בשנות ה 50 . ב 1969 הורו כ 80 יהודים 
במשרות מלאות באוניברסיטות, וב 200 מוסדות נוספים נלמדו מקצו¬ 
עות היהדות חלקית. בין הגורמים לגידול זה: ההתעוררות היהודית 
בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל; הדמוקרטיזציה של הנהלים 
האקדמאיים ותהליכי ההרשמה, אשר יחד עם הניידות החברתית 
הגוברת של האוכלוסיה היהודית הביאו להרשמה גוברת של יהודים 
לאוניברסיטאות: תרמה לכך גם ההכרה בעברית כשפה חיה וביהדות 
כמרכיב חשוב בתרבות המערבית. היוזמים להרחבת לימודי 
היהדות היו בד״ב הסטודנטים היהודים ומנהלי "בית הלל" בשיתוף 
עם אגודות יהודיות אחרות, והמוסדות הציעו את לימודי היהדות 
כמקצוע לתואר שני — בד״כ במחלקה ללימודי הדתות או המזרח 
הקרוב, ולעתים כמחלקה לעצמה. כ % מתקציבי ההוראה באים ממ¬ 
קורותיהם הכספיים של האוניברסיטות עצמן. במקומות אחרים מבו¬ 
ססת הקתדרה על קרן־מענק חיצונית, ובמקרים אחדים מממנות 
הקהילות את התקציב. ב 1969 היה מספר התלמידים שסיימו את 
לימודי היהדות כ 600 . מאז הואטה ההרחבה, בשל המחסור בכוח־אדם 
אקדמי מתאים. 

על אוניברסיטות יהודיות ע״ע בתי מדרש לרבנים, עמ ׳ 995 — 997 ; 
דרופסי; וולתם! לום אנג׳לם, עט׳ 498 ; ממלכה מאחדת, עט׳ 922 . 

על החינוך היהודי עד מלה״ע 11 , ע״ע: חנוך, עמ ׳ 675 — 694 ; 
ישיבה! תלמוד תורה. וע״ע בארצות השונות, יהודים. 

א. ג׳וס. 

התבוללות (הוד) וטמיעה (ט׳) היו קיימות גם במצרים 
ההלניסטית ובארצות אחרות של הקיסרות הרומית, אך הן מלוות 
באופן קבוע את תו״י בגולה מראשית התפרקותה של הקהילה 
היהודית האוטוכתונית במאה ה 18 . הת׳ פירושה אבדן הייחוד 
הרוחני־תרבותי, המרת השפות ודרכי החיים היהודיים באלה של 
הסביבה הנכרית, וקבלת סולם־הערכים שלה. ט׳ משמעה העלמות 
בסביבה הזרה תוך הכחדה גמורה של הזהות היהודית. 

השלמתה של ט׳ באה מקץ דורות אחדים של הת׳ וקשורה, כרגיל. 
בהמרת דת ובנישואי־תערובת חוזרים עם נשים בלתי יהודיות, משום 
שהאשה היא הקובעת, במידה רבה מאוד, את דרך חינוך הילדים. 
המרה כשלעצמה עדיין אינה ט׳; רבבות המירו את דתם בספרד 
לאחר הגזירות והגירוש של 1491/2 , אך לא נתקבלו ע״י הסביבה 
כמהימנים ורבים חזרו ליהדות, ואפילו לאחר 4 — 5 דורות. לאחרונה 
נשתנה היחס ההדדי בין ט׳ והמרת דת: א) ירד משקל הדת הן 
בחברה הליברלית במערב אירופה ובצפון־אמריקה, והן במדינות 
הקומוניסטיות־אתאיסטיות במזרח־אירופה; ב) אין עוד חמרה מ¬ 
אונם׳ ומרבית ההמרות באות מהרצון להיפטר מהזהות היהודית; 
ג) ההמרה שוב אינה צעד ראשון לניתוק מהיהדות. כבעבר, אלא 
לרוב חוליה מאוחרת בתהליך של הוד. צאצאיהם של רבבות יהודים- 
לשעבר השלימו אח תהליך הט/ ותוך מספר דורות הפכו גדים לכל 
דבר, כדוגמת חלק מצאצאי משה מנדלסזון (ע״ע). 

המתבולל נראה לבני הסביבה הגויית בולט ב״אפיו" היהודי, 
ומגמה מודעת להתבולל יוצרת מעצורים פעילים וסבילים מצד הס¬ 
ביבה, הגדלים ככל שמתברר שהיהודים המתבוללים מסתננים למע¬ 
מדות גבוהים יותר ומעדיפים עיסוקים אינטלקטואליים ומקצועות 
התקשורת המודרנית. אין בזה הבדל עקרוני בין משטרים שונים — 
פרט לחריפות התגובה — ובין חברות טוטליטריות (בריה״מ) וליב¬ 
רליות (אה״ב ומערב־אירופה), ומבחינה זו יש שההת׳ מונעת ט/ 
מאז הש(אה וחיסול הקהילות במזרח אירופה ובמרכזה הואץ תהליך 
ההוד. איסור פעולה יהודית עצמית בבריה״מ נועד לזרז את ההוד 
(בין הרוסים בעיקר), אך לא ברור באיזו מידה הושלם התהליך עד 


לט/ רוב יהודי אירופה ואה״ב הם במצב של הוד ללא ט׳ — טיפוס 
יהודי מיוחד במינו בתו״י. 

3 גורמים פועלים כנגד מגמת ההוד: א. האנטישמיות, שנתחדשה 
לאחר תקופה של סובלנות — ואפילו נועם — כלפי היהודים לאחר 
השואה; ב. הקמת מדינת ישראל, התחזקותה והשפעתה לאחר מל¬ 
חמת ששת הימים; בכך ניתן טעם לייחודו של הקיום היהודי, 
ונתחדדה הכרת הסביבה בדבר ״נאמנותם הכפולה״ של היהודים — 
כלומר השוני המהותי שלהם; ג. האכזבה — בפרט של צעירים 
ומשכילים—מחזיונות הניוון וההתפרקות בחברה המערבית המודרנית, 
והדחף לחיפושים במקורות ישראל. אי־אפשר לקבוע שהתחדשות 
ההכרה הלאומית בחוגים מסוימים, ואפילו נרחבים, סותרת את 
התפשטות ההוד, ואפילו הט/ בחוגים אחרים. יש הסבורים ששני 
התהליכים הם מקבילים, לפחות בתפוצות העולם הליברלי, אין גם 
תיאום בין התעצמות ההכרה הלאומית והתחדשות התוכן היהודי, 
ועכ״ם אין התרופפות אוטומטית בתהליך ההוד אצל אנשים החוזרים 
להכרה יהודית. 

כמה גורמים תרמו להאצת ההת׳ באה"ב. ההגירה של יהודי 
אירופה — שעצרה את ההת׳ — נפסקה. יהודי אה״ב מתחנכים 
ברובם בבת״ס גבוהים, וחלק ניכר מועסק במקצועות אינטלקטואליים 
ומעין־אינטלקטואליים, בהם חזקים לחצי ההוד. הש(אה עודדה את 
המגמה לנטוש את הגורל היהודי ולהיטמע בגויים. מרובים הצעירים 
היהודיים בתנועות השמאלניות המשמשות מסגרות להתכחשות פעי¬ 
לה ליהדות. יהודי צפון־אמריקה דוברים אנגלית; דוברי יידית 
מעטים — והם בעיקר בין החרדים. ידיעת העברית גברה לאחרונה, 
אך מקיפה רבבות ספורות בלבד. מלחמת ששת הימים לא השפיעה 
על דרך חייהם של יהודי אה״ב. שנשארה דומה לזו של המעמדות 
האמידים הלבנים בכרכים. הירידה בשמירת המצוות נעצרה אולי, 
אך ריבוי העניין בבעיות יהודיות אינו מעיד על הפסקת הדילול 
למעשה. האורתודוכסיה גדלה במקצת, בשל ריבוי טבעי גבוה יחסית 
ומיעוט הת׳ וט׳ בשורותיה, אך אין בכך הוכחה לגבי מגזרים אחרים 
של היהדות האמריקנית. הגידול בשיעור נישואי התערובת נמשך, 
ע״ם הערכה, ובהעדר סטטיסטיקה אין סיכום מוסמך (ר׳ להלן, עט׳ 
1007 ). מספר היהודים הפעילים במשימות כלל־יהודיות. במגביות 
למען ישראל וכמאבק למען יהודי בריה״מ, גדל, וכן התרחבה 
במקצת החברות בבתכ״נ, אולם אלה אינם אלא מיעוט מהאוכלוסיה 
היהודית. המצב בכללו רווי מגמות שונות וסותרות, והעתיד תלוי 
בהתפתחויות בחברה האמריקנית ובישראל. יהודי קנדה פגיעים 
פחות להוד וט׳ בשל אפים המגובש יותר של ראשוני המהגרים 
במפנה המאה ה 20 , בשל אפיה הדו־לאומי של המדינה ובשל הת¬ 
פשטות רבה יותר של החינוך היהודי המוסדי. העלית מקצדה גדולה 
יחסית מזו שמאה״ב. 

מספר היהודים ב ברי ה ״מ לא קטן מאז מלה״ע 11 . הסטטיס¬ 
טיקה הרשמית נחשבת לבלתי־מהימנה, ובדיקתה החלקית (למשל, 
לגבי יהודי גרוזיה) הוכיחה זאת. לפי השערה מקובלת מצויים 
בבריה״מ 3 — 2 ץ 3 מיליון יהודים, מהם כ 40% ברפובליקה הרוסית. 
אין ספק במידת ההת׳ המפליגה ביניהם, ואף יהודי הרפובליקות 
הבלתי־רוסיות מתבוללים בתרבות הרוסית (בלבד). ההוד הרוסית 
מקיפה כמעט את כל מישורי־החיים: שמירת המצוות וימי המועד 
הוגבלה למיעוטים קטנים, ואף המילה (ע״ע) שוב אינה מקובלת 
על הכל; פעילות יהודית ציבורית וחינוך יהודי נאסרו; בתהכ״נ 
נצטמצמו ביותר וקיימים רק בכרכים הגדולים; שיעור נישואי- 
התערובת גדל עד סוף שנות ה 40 . יצאו מהכלל שלוש הקהילות 
המזרחיות האוטוכתוניות: היהודים הגרוזיים, ההרריים (בצפון קווקז) 
והבוכרים, שמספרם הכולל (ערב עלייתם, בשנות ה 70 ) הוערך 
לאחרונה ב 200,000 . ההוד בבריה״מ לוותה, עד סוף שנות 
ה 40 . בט׳ אפקטיווית, אך מאז הצטמצמה הט׳ וייתכן שלאחרונה אף 



1005 


עם ישראל: התבוללות וטמיעה; נישואי תערובת 


1006 


פסקה. ראשית ההצטמצמות — בסילוק היהודים מעמדות פוליטיות 
בימי שלטונו של סטלין, אולם עיקר המפנה התרחש לאחריו, נוכח 
ההתנגדות לעליית יהודים לעמדות בכירות ומועדפות. באותו זמן 
גברה ההסתייגות מהיהודים גם בין האומות הלא־רוסיות, שראו 
בהם גורם רוסיפיקטורי. לפי כל הסימנים נצטמצמו מאז שנות ה 50 
נישואי־התערובת, היהודים הרבו להתרכז בחברתם הם, וקשריהם 
עם יהדות העולם וישראל עצמו לאחרונה. עם זאת׳ מחוסר אפשרות 
להתבטאות עצמית, לא נפסק תהליך ההת׳ ולאו־דווקא מרצון. ההבדל 
שבין הת׳ וט׳ בא לידי גילוי במהירות קליטתם של העולים מרוסיה 
בישראל, ובנכונותם ובשרם לעכל ערכים יהודיים, לרבות השפה 
העברית, למרות שנים כה מרובות של ניתוק. לעליה הגוברת השפעה 
חוזרת על עצירת ההת׳ והט׳ בבריה״מ; כך, למשל, מתרבה מספר 
העולים יודעי-עברית. 

מספר יהודי אמריקה הלאטינית מוערך ב 800,000 , כ 85% 
מהם בארגנטינה ובברזיל, וכמעט כולם יושבי כרכים. רובם הגדול 
דור ראשון או שני של יוצאי מזרח אירופה ומרכזה. תהליכי ההת׳ 
והט׳ החלו שם מאוחר יותר. האוכלוסיה קתולית, ולא פלורליסטית 
כבצפון־אמריקה, ולתרבויות הספרדית והפורטוגלית אין אותו כוח- 
משיכה כלתרבות האנגלית־אמריקנית. הקהילות התארגנו לפי המת¬ 
כונת המזרח-אירופית (ר׳ לעיל, עט׳ 997 ) והוקמו בת״ס עבריים 
ויידיים, שהמשיכו בחינוך לאומי נוסח מזרח־אירופה לפני השואה. 
בשנות ה 60 החלו להתגלות תופעות המזכירות את המצב באה״ב. 
הספרדית והפורטוגלית הפכו ללשון היהודים, שהחלו חודרים בקצב 
גואה לאוניברסיטות ולמקצועות התקשורת, וחלקם ניכר בארגונים 
השמאלניים (בפרט הבלתי־טרוריסטיים). הט׳ מועטה, כנראה, מב- 
אה״ב, בגלל זיהוי החברה עם הדת הקתולית. 

כ 90% מיהודי אירופה המערבית מתגוררים בצרפת 
( 550,000 ) ובבריטניה ( 410,000 ). תהליכי הת׳ וט׳ עוכבו שם ע״י 
הגירה יהודית ממזרח אירופה; הגל האחרון הגיע מהונגריה לאחר 
המרד של 1956 . הקהילה בצרפת חוזקה מאוד עם הגירתם ההמו¬ 
נית של יהודי צפון אפריקה בשנות ה 60 . עם זאת גואה שיעור 
נישואי התערובת ומהגרי צפון־אפריקה רואים עצמם מהר מאוד 
צרפתים (או יהודים־צרפתים) לכל דבר. בצרפת לא מועטים מקרי 
המרת־דת, והתבלטות מומרים בין מדינאים ואישי-ציבור צרפתים 
היא כ״ראש קרחון" לתופעה נפוצה. באנגליה מצויות עדות לא- 
גדולות הממשיכות בנוסח חיים מסורתי־אדוק. ארגונה של היהדות 
הבריטית מגובש ובתהכ״ג מרובים, אך ההת׳ מתפשטת והולכת. 
בשאר ארצות מערב־אירופה מצויים כ 200,000 יהודים, בקהילות 
אמידות, קטנות ומפוזרות. כאן משתלבות תופעות ההת׳ והט׳, והרו¬ 
צים בקיום יהודי עולים ארצה. ייתכן שבסוף המאה ה 20 לא ישרדו 
שם קהילות יהודיות. מצב יהודי הונגריה ( 80,000 ) דומה לזה של 
יהודי מערב אירופה. הקהילה ברומניה ( 90,000 ) מתחסלת לאט־לאט. 
ע״י עליה והתמעטות ביולוגית. 

ההת׳ באפריקה הדרומית ( 117,900 ) פחותה משאר גלויות 
הפזורה האנגלו־סכסית. מוצאם הליטאי של ראשוני המהגרים והארגון 
הקהילתי המוצק שומרים על דמותה היהודית של פזורה זו. קשריה 
עם ישראל הדוקים והשפה העברית נפוצה יחסית. הט׳ באפריקה 
הדרומית קשה מאוד, בגלל אפיה הרב־גזעי ורב־לאומי של המדינה, 
ובגלל חוסר קירוב מצד הקיבוץ "הלבן" הראשי (האפריקנרים־ 
בורים) ומצד היהודים גם יחד. יהודי אפריקה הדרומית מגלים זהות 
לאומית מובהקת, אף ששפתם אנגלית. 

בארצות ה א סל א ם שרדו כ 157,000 יהודים; כ 30,000 
בתורכיה וכ 80,000 בפרס. בצד עליה מתמדת, הולכת ומעמי¬ 
קות שם תופעות ההת׳ בתרבות האנגלית והצרפתית. ט׳ בחברה 
התורכית והפרסית אינה קלה ואף לא ברור אם רצויה היא בעיני 
יהודים, יהודים מתורכיה ופרס מהגרים לארצות אירופיות שונות. 


באוסטרליה וניו-זילנד מצויים כ 74,000 יהודים, במצב 
של הת׳ וט׳ כבאנגליה, אלא שהעליה משם גדולה יחסית. 

1 ז 1 )? 1 ץ* 1 ? 5141 0 ^ 1 מס נ ךח 111 נ 11 ] 00 ז 0 .{ י־ 6 ־ 131 ^ 5 

/\ 3 8 ' $161 ? ¥ ,סזסק 1 35 ( 7 ? 2 ( 7 : 0£ ־ #6 / /ס ז£מ< 7 0 ז 77 , 311301 ? . 11 ; 1967 

. 1971 , 109 ) 70 1 )ה 0 

א. לי. 

נישואי תערובת (נ״ת), ביהדות מוגדרים בד״כ בנישואין 
בין בני זוג השונים זה מזה מבחינת דתם או לאומיותם. נ״ת מער¬ 
ערים את האיזון המספרי של המועמדים היהודים לנישואין, מחלישים 
את התודעה היהודית של בני־הזוג וילדיהם, וגורמים להתבוללותם 
(ר׳ לעיל׳ עמ׳ 1003 ), 

נ״ת נוצרים כתוצאה מנסיבות מיוחדות. לפי הדוגמות שבמקרא 
(למשל: עשו. יהודה, יוסף, משה, מחלון וכלית) מגוריו של מיעוט 
ישראלי בסביבה נכרית גורמים לנ״ת. מסתבר כי עולי בבל .(ע״ע 
א״י, עמ׳ 316/7 ; 321/2 ) מצאו עצמם במצב דומה. גם מלחמות 
וכיבושים הביאו לנ״ת, כפי שמעידה הפרשה של "יפת תאר" (דב׳ 
כא, י—יג) ופרשת החטיפה של בנות שילה על נסיבותיה המיוחדות 
(שום׳ כא). חצר המלכות עודדה אף היא נ״ת, כתוצאת הבריתות 
(שלמה, אחאב) עם מדינות זרות וגיוס חיילים זרים שנשאו נשים 
מישראל ([י׳] אוריה החתי). 

במקרא ניתנו נימוקים שונים נגד נ״ת. הכוונה העיקרית היתד, 
למנוע חדירת עבודה זרה (ע״ע, עמ׳ 614 ) לי׳, וקרוב לעניין זה היתד, 
הרתיעה מפני העריזים (ברא׳ לד, טו; שום׳ יד, ג; וע״ע מילה). 
החשש מפני נ״ת הביא לדינים הבלתי־פשרניים נגד שבעת העממים 
(שמות לד, טז; דב׳ ז, ג—ה; יהו׳ כג, יב), ובהתאם לכך קשרה 
גם ההיסטוריוגרפיה המקראית את התפשטות הפולחן הנכרי בי׳ 
בנ״ת (שום׳ ג, ו). מורגשת גם השפעתם של רגשות לאומיים: 
שלילת נ״ת עם עמים שגילו שנאה לי׳ (דברים כג׳ ד, ט), וכתוצאה 
מהרגשת־ייחודי—שהתעוררה, כנראה, בגלות בבל, ובפרט במשפחות 
כהנים (יחז׳ מד, כב). מאז׳ וכל ימי בית שני, שוב לא חושם הדגש 
על החשש מע״ז אלא על חילול קדושת י/ ש״התערבו זרע הקדש 
בעמי הארצות" (עזרא ט, ב). 

עזרא גזר לגרש את הנכריות, ואף הוציא את הילדים מכלל י׳. כן 
קבע עזרא, כנראה, שהבן הולך — לעניין זה — אחרי אמו (וע״ע 
יוחסין, עמ׳ 360 — 363 ). החמירו בדבר יותר החשמונאים (ע״ע), 
שאחרי נצחונותיהם הראשונים החליטו להעניש את אלה שקיימו 
יחסים קרובים עם הנכרים ולפגוע בהם כדי להעמידם לדוגמה 
מרתיעה, ולאותה שעה מתייחסת המשנה הקובעת כי "הבועל ארמית 
קנאים פוגעים בו״ (סנ׳ ט׳, ו׳; והשר ספר היובלות, ל, ז " ׳). 

בתקופת ההתיוונות מופיעה לראשונה אידאולוגיה של נ״ת, על 
פיה טוב הדבר להתקשר אל התרבות השלטת ע״י נ״ת (חשמו״א א׳, 
י״א), השיעור היה בוודאי גדול יותר בתפוצות, אך גם בא״י הורגש 
הצורך לגזור על המגע עם הנכרים (ע״ע עבודה זרה. עט׳ 614 ). 
חוקי הקיסרות הנוצרים ומועצות הכנסיה נגד נ״ת מתייחסים, כנראה, 
לגיורי־צנעה שנישאו לבן־זוג יהודי ומפחד הכנסיה, נשארו כלפי 
חוץ בדתם הקודמת. 

בד״כ לא הורגשה התנגדות לנישואים עם גר. מ״מ התייחסו 
החכמים, לעתים, בשלילה לעצם הגירות (ע״ע גר, עמ׳ 179 — 181 ), 
ולא כל שכן להתחתנות בהם (וע״ע יוחסין, כנ״ל), גם מתוך החשש 
לתערובת־תרבויות ולטשטוש האמונה הצרופה. הד לחששות אלו 
היא החמרתם של חכמי צרפת ואשכנז על החיתון עם הקראים (ע״ע) 
— בטענות הלכתיות שונות (וע״ע ממזר, עם׳ 807 ) — ואח״כ בעת 
המאבק בכת שבתי צבי, שאף הנישואין עמה הוכרזו כנ״ת. חלק 
מהרבנים החרדים ביקשו להתייחס כך גם אל הרפורמה בתחילת 
המאה ה 19 , אך הדבר לא עלה בידם. 

נ״ת הותרו, לעתים, בתנאים מסוימים או בד״כ. בפרשת "יפת 



1007 


עם ישראל: נישואי תערוכת 


1008 


נישואי תערובת 1 וזוגות מעורבים 2 במדינות שונות 3 (אחוזים) 


זוגות מעורבים 

נישואי תערובת 

השנה 

הארז 

< 100 
כלות 
יהודיות 

ל 100 
חתנים 
יהירים 

ל 100 4 
זוגוח 

ל 100 
כלות 
יהודיות 

ל 100 

התגים 

יהודים 

ל 4 100 
זוגות 




*3.5 

8 4-6 

5 7.9 

1938 

אוסטריה 




27.7 

60.5 

65.7 

1948—57 


15.0 

36.0 





1961 


6.3 

113 





1961 

אוסטרליה 

7.5 

110 

17.9 




1966 





44.5 

46.0 


1938 

איסליר 

9.8 

215 

28.5 




1965 


3.0 

5.0 

7.2 




1957 

ארצות־הברית 



18.4 




1958 

ניו־יורק 



6.9 




1938 

סן־סרנסיסקו 



17.2 




1959 


1.6 

5.8 





1953 

לוס־אנג׳לס 



5.4 




1968 


4.5 

9.4 

13.1 




1956 

וושינגטון 

4.3 

8.3 

110 



12.5-10 

1953—4 

בריטניה 




6.2 

7.4 

117 

1924-6 

ברית־המועצות 




0.4 

0.2 

0.6 

1937 

וילנה 




24.0 

29.0 


1945-9 





7.0 

35.0 


1960-4 





26.2 

71.1 

76.6 

1951—5 

גרמניה 




43.8 

67.3 

74.0 

1966—9 









אפריקה הדרומית 








יוהנסבורג 

1.8 

17 

4.3 




1968 

לפי דת נוכחית 

2.7 

4.4 

6.9 





לפי הדת בעת הלידה 




23.4 

34.6 

45.5 

1946—50 

הולנד 




3^6 

47.7 


1958—67 


34.0 

410 

55.0 




1966 





10.4 

13.2 

21.1 

1936—40 

הונגריה 




6.5 

15.4 

20.1 

1946 





16.7 

19.3 

30.4 

1931—5 

בודפשט 




10.8 

19.2 

27.6 

1946—7 









פולניה 

3.8 

35.! 

36.7 




1961 

שלזיה תחתית 




19 

6.6 

9.1 

1946-50 

קנדה 




8.4 

12.5 

18.9 

1966-8 





18.7 

412 

49.0 

1946—50 

שוויץ 




26.4 

44.4 

55.6 

1966-70 



מקור הטבלה: 

, 1968 1901 114111111 111 1 ££ 5 > 1 ' 1 ' 141 \ 111111 101511 ?[ ,^!סי^זסיז ג 11 ש 8 . 8 

. 1972 , 141 — 111 ," 1 )ח 6 י 1 י 1 \. 

1 . הנישואין שאירעו בשנה או בתקופה הנידונה. נתון זה מראה באופן 
דינמי את התפתחותו בנושא זה של נישואי תערובת. 

2 . זוגות מעורבים הנמצאים באוכלוסיה בתקיפה הנידונה בלי להתחשב 
במועד הנישואין, נתון זה מטבעו מראה את ההתפתחות בקצב איטי יותר 
לאורך הזמן. 

3 . על פי רוב מביססים הנתונים על ההצהרה של הנישא או בן הזוג׳ 
ואין בודקים אם תואמת היא את המציאות — אם הלכתית אם אחרת. 

יש שזוג המתחתן מצהיר שהוא לא־יהודי אע״ם שאפשר שלפחות אחד 
מהם הוא יהודי. וכן להיפך, יש שיצהיר שהוא יהודי על פי קריטריון 
הנראה לו (אולי משום רצונו להתגייר בעתיד) ולמעשה אין הדבר כן. 

לכן אין לראות בנתונים מדידה מדויקת של התופעה כי אם תיאור של 
מגמות כלליות. 

4 . כאלה אשר לפחות אחד מבני הזוג הצהיר שהוא יהודי. 

5 . האחוז לזוגות היא יותר גבוה מאשר זה שלחתנים ולכלות לחוד. ניתן 
להסביר את הדבר ע״י דוגמה פשוטה. אם יש שלושה זוגות, באהד 
שניהם יהודים■ בשני החתן (או הבעל) יהודי והכלה (או האשה) לא־ 
יהודיה, ובשלישי החתן(או הבעל) לא־יהודי והכלה (או האשה) יהודיה! 

אזי מתוך שלושת הזוגות שנים הם מעורבים כלומר שני שלישים. 

אבל רק אחד משני החתנים היהודיים ואחת משתי הכלות היהודיות 
נשוי בנישואי תערובת. במלים אחרות, אמנם שנים מתוך שלושת 
הזוגות הם מעורבים, אבל רק שתים מתוך ארבע הנפשות היהודיות 
נשואות בנישואי תערובת. המדידה הרצויה של הקף התופעה היא 
אפוא זו של נפשות ולא של זוגות או נישואין. 

(הטבלה וההערות: יו. פל.) 

תאר" (דב' כא, י—יג [והשר לעיל]) נקבעה דרך חוקית לנישואים 
עמה, ולגבי עמים מסוימים הותרו נ״ת לאחר תקופה של חיים בקרב 
י׳ (שם כג, ד—ט). בזמן קדום נקבע שאיסור נ״ת עם עמון ומואב 
(ע׳ ערכיהם) אינו חל על נשותיהם (יב׳ חי, ג׳), אולי מתוך ההנחה 
שהאשה היא הנוטה יותר להתבולל. 

ב 1806 הוחלט ע״י ה״סנהדריך שהתכנסה בפקודתו של נפוליון 
(ע״ע, אמנציפציה, עט׳ 80 — 83 ; והשר צרפת, יהודים) ששוב אין 
איסור בנ״ת — כרצון הקיסר — אך הודגש שאין אלה קידושין 
התופסים כדת משה וי/ אסיפת הרבנים הרפורמיים בבראונשוייג, 
1844 , התירה נ״ת עם כל בן־זוג בעל דת מונותאיסטית, ובתנאי 
שחוקי המדינה מתירים שילדי הזוג יתחנכו ביהדות; ההצעה שרב 
רפורמי יוכל לערוך נ״ת — נדחתה. במשך הזמן הסתייגה אף 
הרפורמה, בגרמניה ובאה״ב, מנ״ת; ב 1972 החליטה, למשל, ועידת 


הרבנים הרפורמיים באה״ב לשלול לחלוטין השתתפותו של רב 
בטקס של נ״ת. אמנם, אחוז ניכר של הרבנים הרפורמיים הודיעו כי 
ימשיכו בכל זאת לעשות כן. 

להקף רציני הגיעו נ״ת לאחר שהיהודים במרכז אירופה ובמע¬ 
רבה זכו לשווי זכויות, מתחילת המאה ה 19 . אז נתהדקו המגעים 
בין היהודים ושכניהם, ונתגבר יחם ההערצה לתרבות השלטת. מאז 
מצביעה הסטטיסטיקה על אחוזים גבוהים של נ״ת בקיבוצים יהודיים 
שונים. בתנאים אלו מתרחק בד״כ היהודי הנשוי מחיי הקהילה 
היהודית, וגם ילדיו נוטים להתחתן עם לא־יהודים. מהגורמים העיק¬ 
ריים לריבוי נ״ת יש למנות את: ההתרחקות ממצוות, הדעות המקו¬ 
בלות כיום במערב על האהבה הרומנטית, האינדיווידואליזם, אחוות־ 
עמים ושלילת משפטים קדומים. הזדמנות להכרת בני דת אחרת או 
בני־לא־דת ניתנת באוניברסיטות, וחסר חינוך יהודי בעל רמה 
ומשמעות שיוכל להילחם בהשפעה הנובעת מכך. 

במדינת ישראל קובע חוק שיפוט בת״ד רבניים כי נישואין של 
יהודים ייערכו בארץ ע״פ דין תורה. חלק משופטי ביהמ״ש העליון 
רואה בכך הוראה השוללת אפשרות של נ״ת, ואילו לדעת אחרים 
הסעיף חל רק במקרה ששני בגי הזוג יהודים, וע״כ אין מניעה 
שכהן דת לא יהודי יערוך נ״ת ליהודי. כן מכירים בתי המשפט 
האזרחיים בנ״ת שנערכו בחו״ל, הנחשבים תקפים לצורך המרשם 
וחוקים אזרחיים שונים. בשעתו חייב הרב הראשי לישראל, הרב 
עזיאל (ע״ע), יהודי במזונות אשתו הנכריה ("משפטי עוזיאל", א/ 
מהדו״ת, יו״ד), אולם בתה״ד הרבניים בימינו אינם מקנים לבן זוג 
זכויות על סמך נ״ת. 

מ. דייוים, בית ישראל באמריקה, 276 — 325 (כולל ביבל׳), תש״ל; 

נשואים מעורבים; הבעיה הדמוגרפית. החברתית, הדתית והפסיכו¬ 

לוגית ובעיות המחקר (תפוצות ישראל, ט), תשל״א; ,ח 5161 ין£ . 4 < . 1 

; 1942 , 145-219 ,? 101111116 16 ( 1 ?) 011 116 ( 31 16 ( 1 1 ז 1 6 ^ 0 דרו 411 \ 

; 1963 , 6 [ 1 * 1 614/1511 [ 1 ) 017 6 ^ 110 ( 1711617170 ,(. 1 )£) 311 תזמ 1 ! 03 ,[ 

1 ) 17161-1710) )10^6, 1968; 11X6 ן ? 0115 614/5 [ , 113311 ־ 601 . 11 ־ 

- 111161 . 1 > £€1 ת 0 סן{:>$ .£ ; 1968 ,( X ,$(() ע-'(ע 61 { 6566777 111 ־ 6 § 10 <( 40 \ 1 

10£€ ז־ 1 \; 1 \ 0£ .־ 0111 () €056 1 ( 614 / 15 [ 1/76 : 1011/71 5117011 16 ( 1 ?) 017 6 ^ 1/107710 

. 1969 < (^ XXX ,־< 111 זז £3 0 ! 1 ז 1 * 31 
ז. ם. 

תודעה יהודית בתפוצות וקשרים עם ישראל. 
לאח־ מלחמת שיטת יהימים המגמה היא להגברת ההכרה היהודית, 
לחיזוק תחושת־השותפות הכלל־ישראלית ולהעמקת המגע הרגשי 
והענייני עם ישראל. מגמה זו אינה כוללת התחדשות של יצירה יהו¬ 
דית מקורית, וההתעוררות לא הביאה לגידול מקביל בתנועה הציונית, 
אלא זרמה במסגרות האפייניות לכל תפוצה, וביטוייה היו בהתאם 
להן. 

בקיבוץ היהודי באה״ב עלה ספק באמונת האמנציפציה, והעדה 
היהודית חדלה להיראות דומה לשאר יחידות "דתיות" ו״אתניות" 
בחברה האמריקנית. גברה תחושת ייחודו של העם היהודי ושותפות־ 
הגורל של תפוצותיו. מרכזיותה של ישראל גברה והלכה. התפתחות 
זו נבעה, בין היתר, מהחרדה לישראל ערב מלחמת ששת הימים, 
ששימשה תזכורת כבדת־משקל לכל התקוות והסכנות הכרוכות 
בקיומה של מדינת ישראל, שהיא — ומאבקיה המרובים על קיומה — 
היוו גורם השפעה מכריע על יהדות אה״ב; מאדישותם של חוגים 
נוצריים אז. ומגאוות הנצחון; אותו זמן נתגלתה איבה אנטי־יהודית 
בתנועה הכושית המיליטנטית; היהודים הורחקו מארגונים פרד 
כושיים והועלתה תביעה לריסון עלייתם החברתית־כלכלית. מגמה 
זו גרמה להסתייגות גלויה מהיהודים בהברה האמריקנית, לרבות 
חוגים ליברליים ושמאלניים. הדרישה ל״מכסות" מובטחות בשביל 
"הגזעים המקופחים" באוניברסיטות ובפקידות הציבורית, זכתה 
לתמיכה נרחבת, וחודה היה מכוון בבירור נגד צעירים יהודים. 

התעוררותם הלאומית היהודית התגלתה בדרכים מרובות. הוגברה 
התביעה לחינוך יהודי רציני, ואף נתרבו מעט בת״ס יהודיים כל- 
יומיים (ר׳ לעיל, עט׳ 998 ). התפשט יותר לימוד השפה העברית, 




1009 


עם ישראל: קשרים עם ישראל; זהות ודת 


1010 



עצרת־עם למע: מדינה עברית. מדיםודסההר-נארדנם, נידיורק, 1045 (צילם: א. ארצ׳ר, :יו יורי!) 


וגבר העניין בנושאים יהודיים, ההזדהות עם ישראל התעמקה מכל 
הבחינות. לראשונה ניכרה משם עליה מתמדת למדינת ישראל, 
צנועה בכמות, אך חשובה באיכות וברב־גוניות. אלפים באו ללמוד 
באוניברסיטות ישראליות. המאבק למען סיוע מדיני לישראל נעשה 
מאפיין עיקרי להתנהגותה הציבורית של היהדות המאורגנת ולעט־ 
דותיה במאבקים אמריקניים פנימיים. המאבק למען יהודי בריה״ם 
הפך גורם רב־משקל בפעלם הפוליטי של יהודי אה״ב ובהכרתם 
העצמית. התגלו גישות ציוניות כלפי המציאות היהודית־מודרנית. 
אף שלא זוהו לרוב בשם זה ולא התבטאו בהתרחבות ניכרת של 
התנועה הציונית הממוסדת. לצד ההנחה שיהודי אה״ב הם אמריקנים 
ככל האמריקנים התפשטה ההכרה ש״כל ישראל ערבים זה לזה", 
בלי ששתי התפישות יגיעו לעימות. — (על גילויי ההתבוללות 
והטמיעה, ר׳ לעיל, עמ׳ 1003/4 ). 

ההתעוררות בחלקים מהדור הצעיר היהודי ב ב ר י ה " מ הקדימה 
את מלחמת ששת הימים. השיפור במעמדם הכלכלי־סוציאלי של 
היהודים לאחר מלה״ע 1 היה ניכר ומהיר. בשלהי שנות ה 30 נסגרו 
בפניהם העיסוקים הפוליטיים והצבאיים, המפלגתיים והייצוגיים, והם 
פנו, בהצלחה, למקצועות מדע וטכנולוגיה, תקשורת וספרות, בידור 
ואמנות. הראקציה לכך בוטאה בהגבלות ובהכבדות שונות, בכל 
שלבי הלימוד והעיסוק, ובהחרפה של רגשות אנטי־יהודיים. חלקים 
מיהודי בריה״מ הגיבו על כך בהפנמה יהודית, אולם האיסור על 
פעילות ציבורית־וולונטרית במשטר הסובייטי מנע מימושה של 
נטיד, זו, להוציא לימוד עברית במחתרת, האזנה לשידורים ישראליים 
והתקבצות סביב בתהכ״נ המעטים בכרכים בימי מועד. רושם הנצחון 
במלחמת ששת הימים היה חזק יותר מבאה״ב, משום שישראל גברה 
על בעלי־בריתה של מוסקווה, ועל אף עזרתה להם. ליהודי בריה״מ לא 
נתאפשר לבטא את שיבתם להכרה יהודית במסגרות מקומיות, 
כבארצות ליברליות, וכאן נראה רק המסלול של ציונות מגשימה — 
עליה. בכוחם הם ובעזרת הקיבוצים החפשיים (בישראל ובאמריקה) 
הצליחו יהודי בריה״מ לפרוץ פרצות ראשונות בחומת הסוגר הסו¬ 
בייטי. מאז מלחמת ששת הימים ועד סוף 1973 עלו כ 80,000 נפש, 
וככל שהעליה התרחבה כן העמיקה התסיסה בבריה״מ. קשה לראות 


בשיעורי העליה משטחיה השונים של בריה״מ אבן־בוחן למידת 
ההתעוררות הלאומית בהם, היות שנוהג השלטונות כלפי תובעי 
העליה אינו אחיד. 

ההתפתחות באמריקה ה ל א ט י נ י ת לא תאמה את זו של 
יהודי אמריקה הצפונית. לאחר מלחמת ששת הימים גדלה העליה 
במקצת, אך לא ניכרה התחזקות החינוך היהודי, והשיפור בידיעת 
העברית לא פיצה על היעלמותה המהירה של היידית. יציאת יהודים 
מצ׳ילה (ע״ע), בעקבות הקמת המשטר הסוציאליסטי, לא הבשילה 
עליה ניכרת. בצרפת, שמספר יהודיה הוכפל כמעט ע״י הגירת 
יהודים מצפון־אפריקה, גרמו רבע־מיליון היהודים מאלג׳יריה, מרוקו 
ותוניסיה לפעילות ארגונית וחברתית ואף להתעוררות יהודית תרבו¬ 
תית כלשהי. כן גדלה תנועת העליה. אולם, ניכרו מגמות התבוללות 
(ר׳ עמ ׳ 1005 ). הקהילה היהודית בבריטניה מתאפיינת בהתעצמות 
הפעילות הפרו־ישראלית, מחד גיסא, ובהתבוללות גוברת, מאידך 
גיסא. כ 15% מהילדים מבקרים בבת״ס יהודים כל־יומיים, אך השפה 
העברית אינה נהוגה בהם. הקהילה הדרום־אפריקנית הגיעה 
לאמירות רבה ביותר; מקורה (הליטאי) והימצאותה בארץ רב־גזעית 
ורב־לאומית פועלים כגורם מחסן (ר׳ לעיל, עמ׳ 1005 ). תודעתה 
היהודית התחזקה בעקבות מלחמת ששת הימים ומאבקם של יהודי 
בריה״מ. ברם, יצירה יהודית מקורית אינה ניכרת גם בקיבוץ יהודי 
זה, כשם שאינה ניכרת בשאר הגלויות שבימינו. 

א. לי. 

זהות ודת. — ריבוי פנים ורצף; מעשה ועיון. 

היהדות (ע״ע), כמושג כולל לתולדות חיי הרוח בכלל — והדת 
בפרט — הייחודיים (או המקוריים) לעם י/ אינה ניתנת להארה 
חד־משמעית; וריבוי-הפנים של התופעה — ולו רק בגווניה העיק¬ 
ריים — במישור הזמן והמקום׳ מבטל כל אפשרות לתארה תיאור 
סימפטי. עירבוב הפולחנות בכל תקופת המקרא, ד,"אמנה" של עזרא 
ונחמיה וקיומה מימי בית שני; ההתיוונות מול הקנאות באמצע ימי 
בית שני: זרמים של פרישות, סגפנות והתבודדות (ע״ע אסיים, 
מדבר יהודה, כת ומגלות), מול הזרם הראשי של שילוב ההלכה 
בחיי יום־יום עירוניים (ובפריים) רגילים — בסוף ימי בית שני. 






1011 


עם ישראל: זהות ודת 


1012 


קיומם של גנוסיס 
(ע״ע) יהודי חר¬ 
מים מיסטיים 
רבי־חשיבות(ע״ע 
מרכבה), לצד ה¬ 
איסור המפורש 
לעסוק בנסתר; 
הפולמוס סביב 
מקומה של הפי- 
לוסופיה—ביה״ב 
וסביב הקבלה — 
בסוף יה״ב; המח¬ 
לוקת המשיחית, 
כמעט בכל התקו¬ 
פות, שהיחד, מלו¬ 
וה, לפעמים, באג- 
טינומיזם (ע״ע) 
בדרגות שונות, 
כל אלה אינם אלא 
מעט מגילוייה ה¬ 
היסטוריים האני 
טיתטיים של ה¬ 
יהדות. משום כך 
נודעת חשיבות עיקרית למרכיבים המתמידים, "הגרעינים הקשים" 
שנתנו ליהדות את הרצף האידאי, הפסיכולוגי וההיסטורי, בתוך 
ריבוי הפנים; רצף־־ובעיקר: המודעות לו — שהיה בו כדי לגשר על 
מסכת של קרעים וטלאים בתולדותיו החמריות של עם ישראל ולשמור 
על ייחוד צביונו הרוחני על פני יבשות מרוחקות ולאורך יותר ממאה 
דורות, תוך תהפוכות היסטוריות קטביות של מצבי גדולה וקטנות. 

יסודו של הרצף בשני אבות-גורמים: א. עולם ההלכה (ע״ע) 
והמצוות (ע״ע) המעשיות; ב. עולם העיון — המוטיווים המחשבתיים 
והפרובלמטיקה האפיינית. שהנחותיה מוסכמות, והיא חוזרת ונשנית 
— אף כי בגוונים שונים ותוך מסקנות מתנגדות והפכיות. קיומן של 
ההלכה והמצוות בפועל בצורה מקיפה וכוללת — כנראה מימי 
ה״אמנה״ של עזרא ונחמיה — הפך לכלל נורמאטיווי והשווה את 
מידותיהם והליכותיהם של היהודים בכל מקומות מושבם׳ ולא 
נבדלו אלו מאלו אלא בפרטים משניים. שווה-חשיבות לקיומן היה 
לימודן של התורה והמצוות — מתוך ספרי תורה־שבעל־פה (ע״ע) 
הסטנדרדיים (משנה, תלמודים ומדרשים) — שנחשב למצווה עיקרית 
(ע״ע תלמוד תורה), והניח תכנית-לימודים כללית, משותפת ואחידה, 
לכל בית־ישראל בכל רמות החנוך (ע״ע, ענד 676 — 694 ; וע״ע 
ישיבה). בגורם הלימודי־השכלחי יש לראות מכנו־,-משותף לזהות 
יהודית, שווה־משקל בחשיבותו לגורם התרבותי שבקיום המצוות 
בפועל, ומבחינה זו אין ערוך למפעלם של הגאונים (ע״ע) שהפיצו 
את התלמוד הבבלי (ע״ע) בכל קהילות ישראל. לצד בתי המדרש 
היו בתי הכנסת (ע״ע בית־כנסת) בכל תפוצות הגולה מוסד מאחד 
וגורם ראשון במעלה בקביעת המכנה המשותף להליכות העולם 
היהודי. זאת ועוד: לימוד המקרא עצמו היה חובה (קריאת התורה 
וההפטרה בנביאים; שנים מקרא ואחד תרגום, ועוד), אולם, לימוד 
ההלכה — להבדיל מקיומה בפועל — יצר בתודעת העם את הרגשת 
הרצף ההיסטורי עם תקופת המקרא, משום דרכה של תורה שבעל־פה 
להסמיך את דבריה לפסוקי תורה־שבכתב (ע״ע הלכה, עט׳ 501/2 ). 
כן חייב לימוד זה את שמירתה המתמדת של הלשון העברית (ע״ע), 
והבטיח את קיומה כלשון הספרותית של עם י׳. 

השאלה אם יש ליהדות עי קרי-א מונה מחייבים, עתיקה 
מאוד (ע״ע עקרים). אין ספק כי עקרונות־אמונה משוקעים במקרא, 


חלקם דרך העמדת־חידוש, כמונותאיזם (ע״ע) והמלחמה בעבודה 
זרה (ע״ע, עכד 614 ), וחלקם בהבלעה, כאילו היו אכסיומות מובנות 
מאליהן. אולם כמעט שאין למצוא עניין אמוני שבא עליו ציווי 
מפורש בתורה, לא כל שכן באיום של הוצאה מכלל י/ חז״ל פיתחו 
וניסחו עוד יסודות אמונה רבים, שיש לשער שגם הם לא נוצרו 
דווקא אז, כגון: עולם הבא, תחיית המתים, משיח וכיו״ב. ההתמודדות 
העיונית עם אמונות יהודיות־עתיקות אלו, במשך עשרות דורות, תוך 
הזדקקות לכלים מחשבתיים משתכללים והולכים — ששיאן בפילו¬ 
סופיה של יה״ב וספיחיה, היוותה מכנה משותף לשכבות המשכילים 
היהודיים בכל מקום, והניחה גורם איתן נוסף של רצף היסטורי, וזאת 
למרות ריבוי השיטות והמסקנות המנוגדות וההפוכות, שהושגו 
במקומות שונים. ולא זו בלבד. כל ההוגים, לסוגיהם ולדורותיהם, 
למן ראשוני יורדי-המרכבה, המיסטיקנים רואי־ד,חזיונות, כרבן יוחנן 
בן זכאי, ר׳ עקיבא ותלמידיהם, ועד לאחרוני הרציונליסטים והפילו¬ 
סופים, כרמב״ם ותלמידיו, הם והמון הוגי-הביניים רבי־הגוונים אשר 
בתווך, פרושים, חסידים, מקובלים ופילוסופים "מתונים" ואף אכסט- 
טיים, מרבי יהודה הלוי ועד למהר״ל מפראג, כולם ראו עצמם מחויבים, 
בראש ובראשונה, באחריות מליאה כלפי אותם שני דברים עיקריים: 
חורה שבכתב ותורה שבעל פה. דבריהם משובצים במאות הדגמות, 
טיעונים והוכחות מתוך המקרא ודברי חז״ל, והם טורחים בכל כוחם 
להסיר מעליהם כל אפשרות סתירה מתוך מקורות אלו. מכיון שמש¬ 
קלו של הגורם הרעיוני ביהדות — לעומת חשיבותו של המעשה — 
אינו גדול מלכתחילה, ומכיוון שתושב״כ ותושבע״פ כאחת משמשות 
נקודת־מיצא הכרחית לפי כל התפיסות, חזרה תורה, בכל מקרה, 
לאכסניה ראשונה שלה, והוקהה עוקצם של חילוקי הדעות החריפים 
ביותר. זאת ועוד, מאחר שקיום המצוות בפועל היה ערך עליון 
ומכנה משותף ראשון במעלה אליבא דרוב השיטות והזרמים — 
למעט,הלניסטים קיצונים׳ הנזכרים אצל פילון, ששללו קיום מצוות 
בפועל מתוך שפירשון על דרך האלגוריסטיקה (ע״ע) — הקדישו כל 
הוגי הדעות חלק ניכר מהגותם להסברת טעמי המצוות (ע״ע מצוד" 
עמ׳ 114/5 ), איש איש לפי דרכו ושיטתו המיוחדת. הרמב״ם, למשל, 
הקדיש לכך את רוב חלק ג׳ של ספר "מורה נבוכים" שלו. בכך 
חזר והושם הדגש שוב, וממילא, על ערכן המכריע של המצוות 
במערכת השלימה של הדת היהודית, לפי השקפת הוגי־הדעות שבה, 
מה שסייע מעצמו להקהיית העוקץ שבחילוקי הדעות. 

להערכת משקלם היחסי של שני גורמי הרצף, המחשבה והמעשה, 
בקביעת "הנורמה" היהודית, מאלפת מידית הסובלנות ההיסטורית 
של עם י׳ כלפי "סוטים". בעוד שמעולם לא הוצאו מכלל י׳, ועל 
דעת כלל י/ שום קבוצה, או יחידים, בשל "דעות כוזבות" בלבד, 
הרי היו מקרים — אף כי לא רבים — של הוצאה מן הכלל (בדרך 
החרם [ע״ע]) בשל כסירה עקרונית בתקפה של תורה שבעל פה: 
האנטינומיזם הפאוליני, הקראים, שפינתה (ע׳ ערכיהם) וספיחים 
שבתאיים ופרנקיסטיים; אפשר מאוד, עם זאת, כי התפילה נגד 
המינים (ע״ע) היתה מכוונת נגד יהודים־נוצרים שעדיין שמרו על 
קיום מצוות. סובלנות רעיונית זו עמדה בניגוד גמור למצב ששרר 
בנצרות• מתקופותיה הראשונות, ושהביא להתגודדות כיתתית- 
פצלנית בתוכה, במידה שהיתה גוזרת כליה על קיומו של עם י׳ 
לו נהגה גם אצלו בהיותו בגלות, בשעבוד וללא קרקע מולדת. ודי 
לזכור בעניין זה את קורות פולמוס הרמב״ם (ע״ע משה בן מימון, 
עמ׳ 558 — 561 ), את המחלוקת כנגד הקבלה ואת ההתנגדות לחסידות 
(ע״ע, עם׳ 760/1 ). יתר על כן, הוצאה מכלל־י׳, בכל מקרה, היתה 
אפשרית רק מבחינה טכנית (הרחקה, הבדלה ואיסור התחתנות) 

— וכל עוד נשמר שלטון קהילתי יציב ונתקיים ארגון יהודי רשמי 

— אבל לא מבחינה דתית (שהיתה זהה, עד לתקופת ההשכלה, עם 
הבחינה הלאומית; ר׳ להלן), משום שע״פ ההלכה כל מי שאמו יהו¬ 
דית אינו יוצא מכלל יהדותו לעולם, אף אם המיר דתו מרצון ומהכרה 



יוסף בודיוו; ״?א יברח איש כמוני״. חתור־עץ, 1030 
(מוזיאון ישראל) 





1013 


עם ישראל: זדוות ודת 


1014 


(ע״ע גר). אלא שהוצאת בודד לצמיתות והרחקתו מן הכלל הביאה, 
בסופו של דבר, להיקלטותו בחברה הנכרית ולנישואין שם, וילדיו 
שוב לא היו יהודים. 

לחצים מן החוץ שנבעו, בחלקם לפחות, מהייחוד של אורח 
החיים היהודי, תרמו אף הם לחיזוק ההזדהות ההדדית של כל קהילות 
י׳ כבנים לגורל אחד. עלילות דם, גזרות, גירושים, רדיפות ורציחות, 
מסעות־שמד, אות־הקלון וכר, שהיווצרותם קשורה במסכת מסובכת 
של גורמים היסטוריים וחברתיים שונים, לצד מרכיב יסודי וקבוע של 
שנאת ישראל (ע״ע אנטישמיות), כפו גם הם על היהודים את תודעת 
היותם "עם לבדד ישפך. מבחינה זו אין הבדל רב בין רעיון "העם 
הנבחר״ — שלפיו ראתה היהדות את עצמה כבחירת האלהים ואת 
ייעודה להיות "אור לגויים", מכוח בריתות עם אלהים, מברית בין 
הבתרים ועד לברית מעמד הר סיני (ע״ע) — לבין הרעיון המובע 
בספר עמום (ג, ב), לפיו: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות 
האדמה, על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם", ששימש בתקופות 
מאוחרות להסברת סבלו המתמיד של "עם בחירה" זה (ע״ע יהודה 
הלוי, עמ׳ 199 ). רעיון זה הוא צדה השני של מטבע הבחירה היהודי. 
אפייני לפרדופס הזה, שהכנסיה (ע״ע, עט׳ 910 ) עשתה בו שימוש 
משלה: היא טענה כי היא "ישראל האמיתי", יורשת עם י׳ המקראי, 
ולא היהודים — שכפרו באלהותו של ישו. 

בין ישראל לעמים. ע״פ התפיסה היהודית אלהי י׳ הוא 
אלהי הבריאה, אדון התבל, וממילא גם אלהי כל העמים אשר בה. 
עם מתן תורה נתייחד עם י׳ כעם הנבחר, "עם סגולה", שעמו כרת 
ה׳ ברית, כמובטח לאבותיו אברהם, יצחק ויעקב. תורה ומצוות ניתנו 
לי׳ בלבד, ויעוד נקבע להם — להסיר לב העמים מעל אליליהם 
אשר הם מאמינים בם, ולהביאם לאמונה באל אחד. המלחמה בעבודה 
זרה נקבעה כיעוד מרכזי לפעולת עם י/ ונקבעה מערכת הלכות 
לקביעת צורת הדדקיום בין י׳ והעמים. בתקופה המקראית היו 
היהודים מעורים בסביבתם הנכרית, כולל קשרי-חיתון, משום שפול- 
חנות הע״ז משכו אחריהם את יושב הארץ. המקרא מציין כמה ממלכי 
יהודה כצדיקים וכעושי הטוב והישר (אסא, יהושפט, חזקיה ויאשיה 
[ע׳ ערכיהם]) וזאת בעיקר על שום פעלם המרובה בעקירת עבודה 
זרה ופולחנותיה מא״י, והחזרת עטרת פולחן ה׳. עניין זה עצמו 
מוכיח את שיעור הטמיעה. עם שהוא מלמד על כך שבתקופות ידועות 
היתה חזרה כללית אל דת י׳ בטהרתה. דבר זה עולה גם מתוך 
פעלם של נביאי ישראל, אליהו ואלישע, שלחמו בעיקר בע״ז, ואף 
שניתן להניח קיומם של חוגים בעם. שעמדו מאחריהם ונתנו להעזתם 
תימוכין, עכ״פ לא היתד. זו. כנראה. דרך הרוב. מציאות זו של ע״ז 
היתד. מוטיוו מרכזי לתוכחות הנבואה (ע״ע). עם שיבת ציון, וכריתת 
האמנה ע״י עזרא׳ נסתם הגולל על פרק זה, ומאז — ועד תחילת 
העת החדשה — הולכת וגוברת התבדלותו של עם י׳ מן הנכרים, 
והסתגרותו בתוך עולמו הרוחני־הלכתי של לימוד תורה וקיום־מצוות. 
— על היהדות ההלניסטית, ר׳ עמ ׳ 893 — 897 . המצוות נתייחדו 
לי׳ בלבד (פרט לז׳ מצוות בן־נח [ע״ע]), והיוו כשלעצמן גורם 
מבדיל חד־משמעי בין י׳ לעמים. הוסיפו לכך גם המשך קיומם של 
פולחנות ע״ז בין הנכרים, השנאה הכללית לי׳ מצד הסביבה, והלכות 
רבות בדיני מאכלות אסורים והלכות אישות, ששמו מחיצה איתנה 
בין י׳ לעמים. במחצית השניה של תקופת בית שני נתקיימו שני 
תהליכים רחבים של התגיירות: האחת מאונס — זו של העמים 
שנכבשו בידי מלכות החשמונאים המתרחבת, ומאוחר יותר — הת¬ 
גיירות (בדרגות שונות) מרצון של יחידים (במספר גדול, ומשכבות 
שונות) בכל רחבי הקיסרות הרומאית. על יחסם של חכמים לתנועות 
אלו, ולתופעה בכלל, ע״ע גר, עמ׳ 173 — 181 . 

גם שני הקצוות הקיצוניים שבסולם הערכים היהודים הקלאסי, 
קדוש השם וחלול השם (ע׳ ערכיהם), קשורים לגמרי בטיב היחסים 
שבין ישראל לסביבתו הנכרית. תפיסת הגלות — כלומר: ההכרח 


לגור בכפיפה אחת עם הנכרים — כגזירה מן השמים שיש להשלים 
עמה, הביאה ליצירת מנגנון מסובך של יחסים הדדיים לצרכי היומ¬ 
יום, שבמסגרתו העדיפו היהודים להתגורר בשכונות נפרדות (ע״ע 
גטו), אך עם זאת נתאפשרה הכרה טובה יותר של צדדים חיוביים 
שבחיי הנכרים (התפתחות המדעים ביניהם, למשל), וקליטה של 
חיוב זה תוך התאמתו לדרישות חיים־של-תורה ומצוות ("רקחות 
וטבחות" לתורה, בדוגמה הנ״ל). ברם, מאומה לא נשתנה בתפיסה 
העקרונית שהתקיימה למן ימי עזרא ועד תקופת ההשכלה׳ ושבאה 
לידי ביטוי קבוע אף בתפילה השבועית במוצאי שבת, המונה את 
הבדלת י׳ מן הגויים כאחת מן ההבדלות היסודיות בעולם הרוח, 
בהבדלה שבין "קודש לחול". מפגש היסטורי אחד "בין י׳ לעמים" 
הביא עמו פריחה תרבותית גדולה — המפגש עם האסלאם. אכן, 
אופיו היוצא מן הכלל לכאורה של מפגש זה ותוצאותיו, נובע בין 
יתר הגורמים, גם מכך שאין בדת האסלאם "עבודה זרה" גמורה 
בעיני היהדות, משום שאין בה עבודת צורות — ע״ע עבודה זרה, 
עט׳ 614 — וממילא לא קיים לגביה חלק מן המבדיל הכללי שבין 
י׳ לעמים. מפגש זה ותוצאותיו עומדים בניגוד מאלף למפגש הים־ 
טורי־תרבותי אחר. שהיו לו תוצאות קטסטרופליות ליהדות — הלא 
הוא המפגש עם ההלניזם (ע״ע), בימי בית שני׳ שהיה אלילי כולו. 
יש לזכור עוד כי עפ״ר לא גילתה היהדות עניין אקטיווי בגיור, 
ובוודאי לא בהקף רחב כדוגמת הנצרות. 

א״י והגלות. רעיון בחירת עם י׳ קשור, מראשיתו, בשתי 
"בחירות" נוספות: של א"י, כמקום המושב המיועד לעם י׳, ושל 
י ר ו ש ל י ם, כמקום המקדש המיועד לשכינת ה׳. בחירת מקום המק¬ 
דש, אף שאינה כלולה בברית בין הבתרים, הריהי משוקעת בסיפור 
עקדת יצחק (ע״ע יצחק,עבר 172/3 ), הסמוך לו. קצר מכולם הוא זמן 
קיומו ההיסטורי של בית־המקדש (ע״ע), הראשון והשני, בירושלים. 
ארוך ממנו הוא זמן ישיבתם של י׳ בא״י, וממושך מכולם הוא קיומו 
של עם י׳. חורבן בית ראשון עורר לראשונה את תופעת הגלות 
(ע״ע), גם מרצון, ואף שקצר, יחסית, היה פרק הזמן שבין החורבן 
ושיבת ציון, כיובל שנים בלבד, הרי חשיבותה ההיסטורית של 
התופעה בכך שהיא קבעה את הגלות כקו אפייני לכל תולדות י׳ 
בימי בית שני. בשל התפוצה היהודית הגדולה שחייתה בגלות־מרצון 
במקביל להתיישבותו מחדש של חלק גדול מהעם בארצו (ר׳ לעיל. 
עט׳ 893 ), ואף שתחילתה באונם— סופה ברצון רב והחלטה גמורה. 
הדוגמה של היאחזותו של היישוב היהודי בבבל (ע״ע, עמ׳ 567 
ואילך), התאקלמותו האיתנה שם תוך שמירה על ייחודו התרבותי, 
הדתי והלאומי, והיצירה הרוחנית הכבירה שנתהוותה שם, הביאה 
עמה הערכות חדשות בשאלת היחס האידאלי שבין העם לארצו. 
הערכות אלו כרכו את השיבה לא״י עם הרעיון המשיחי (ע״ע 
משיח; משיחיות, תנועות), ועם הפקעתה — ע״י רוב התנועות המ¬ 
שיחיות — מתחום העשיה ההיסטורית נהפכה אט-אט נושא לכמיהה 
ולגעגועים בלבד. כיסופי הגאולה הלאומיים, שנתמקדו כך בחזון 
השיבה לא״י, חזינו את עיקר עולמו הרוחני של עם י׳ בכל שנות 
גלותו, ודבר זה משתקף במרכזיותו של הרעיון בקרב כ ל הכיתות 
והזרמים ביהדות עד המאה ה 18 , למן הקראים (ע״ע אבלי ציון) ועד 
למקובלים, וברובם — גם מהמאה ה 18 ואילך. בכך נתאפשרה 
התמדת קיומו של הרעיון ככוח בעל עצמה פוטנציאלית במשך 
תקופה ארוכה מאוד, עד להפיכתו למציאות בעקבות ייסודה של 
הציונות (ע״ע) שתרגמה ללשון חילונית, מדינית ומעשית את אותו 
רעיון גאולה עתיק, הכורך את עם י׳ וארצו. מבחינה זו מדינת 
ישראל חינה חוליה אחרונה ברצף ההיסטורי, ומטרתה, "קיבוץ 
הגלויות", הוא חזון הנביאים. מאידך יצרה גלות ממושכת זו את 
דמותו של היהודי הנודד, האוניוורסלי, שמסוגל היה בבוא העת, 
להחליף את ייחודו היהודי באידאות ואידאולוגיות שונות, שהוא 
היה לנושא דגלם הקנאי. 


1015 


ע: ישראל: זהות ודת 


1016 


זהות יהודית. היות הגלות מצב גאוגרפי, דמוגרפי ופוליטי 
קבוע בעם י׳ רוב ימיו, יותר מ 2500 שנה, ברציפות, והעובדה כי 
גם בתנאים של העדר טריטוריה לאומית ושלטון עצמי נתקיימה 
באומה פריחה תרבותית ורוחנית גדולה ומתמדת, הביאו לידי זיהוי 
מוסכם — עד לתקופה החדשה — של מושג "עם י׳" עם הדת 
היהודית. יש להניח כי באמצע ימי בית שני היתד, עובדה זו ברורה 
דיה, במיוחד על רקע כשלונו הדתי של עם י׳ ברוב ימי שבתו על 
אדמתו, עד חורבן בית ראשון, ודבר זה בא לידי ביטוי כבר בתקופת 
החשמונאים (ע״ע) וביחס אל מפעלם. חלק מן המצטרפים למרד 
החשמונאי הדתי פרשו ממנו עם השגת הפורקן הדתי ("ולעמך 
ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה"), ולא גילו ענין 
בהמשך מעשי המלחמה לקראת השגת היעוד הלאומי־ד,ממלכתי 
של חירות פוליטית. קו של הסתייגות■ בשיעורים ובגוונים שונים, 
ניכר כלפי אחדים מבית החשמונאים, והדיו חוזרים ועולים — בתנ¬ 
אים ובנסיבות שונים — בהסתייגותם של חלק מן החכמים הגדולים 
מן הקנאות הקיצונית, הלאומית והדתית, בימי המרד הגדול ברו¬ 
מאים. יש לזכור גם כי עד לתקופת ההשכלה (ע״ע, עמ ׳ 533 ואילך) 
היתד, הפריחה הרוחנית בישראל, בכל תחומי הופעתה, קשורה בכל 
לדת: שירה, תפלה ופיוט, ספרות הלכה ואגדה, דקדוק לשון הקודש, 
פילוסופיה, קבלה ודרוש. בהעדר גורם "לאומי" מלכד אחר, היה 
המכנה המשותף התרבותי-הדתי מרכיב בלעדי בתפיסת הזהות היהו¬ 
דית, בכורה המציאות. 

עם חדירתם של רעיונות ההשכלה וגיבוש עקרון הלאומיות 
(ע״ע לאם, עמ ׳ 72 — 77 ), הועמד עם י׳ בעולם המערבי לראשונה 
בפני משבר-זהות חמור. האמנציפציה (ע״ע), שהבטיחה להביא 
מרפא לצרות הגלות על אדמת הגלות, העלתה עמה דרישה אוטומטית 
להזדהות אזרחית עם כלל האוכלוסיה, ולהסרת המחיצות הכבדות 
ששמה הדת על הזדהות כזו (למן סוגיות קלות־ערך כלבוש הסביבה 
ושכנות טובה ועד לנישואים מעורבים). התהליך הארוך והמורכב 
של האמנציפציה היהודית בארצות השונות, שעורר מחלוקת עצומה 
בין מנהיגי הדור והביא לידי ביטוי קשת רחבה ביותר של תפיסות, 
היה גורם רב־משקל בערעור הזהות היהודית המסרתית. לכך נצטרף 
תהליך אחר, מקביל, שנבע יותר מתוך עולמה הפנימי של היהדות: 
הרפורמה (ע״ע) הדתית; תחילתה נעוצה אמנם ברצון להשוות 
את הנימוסים לאלה של החברה הנוצרית בתחום הדת (סדרי התפילה 
בביהכ״ג וכד , ), אך המשכה מצטיין בתנופה אידאית־פנימית רבת- 
עצמה, שעיקרה קריאת תגר על עצם קדושתה של הדת והחלטיותה 
בהתגלמותה ההיסטורית, מבחינה מעשית ועיונית כאחת. הנחתה 
המרכזית היא התפיסה המהפכנית שלפיה דווקא ההתחדשות הדתית, 
ולא השמרנות, היא מקווי-האופי העיקריים של ההיסטוריה הדתית 
בישראל, והיא המאפיין הסגולי שלה, בניגוד לשאר הדתות הגדולות 
הקופאות על שמריהן, מבחינת נוקשות אמונותיהן. ידועה כיום 
היטב העובדה, כי תנאי החיים והסביבה השפיעו רבות על דרכה 
של ההלכה (ע״ע, עמ׳ 512 — 525 ) והביאו להתפתחותה המתמדת — 
בדרך של תקנות ופיקציות לגליות שונות — ולהתאמתה לדרישות 
החיים, ועובדה זו הפכה לאבן-פינה בתאוריה הרפורמית. אלא שה¬ 
מפנה הדרמתי בתפיסה הרפורמית הוא בהפיכתה של "התפתחות 
ההלכה" מתהליך של אוולוציה למשבר של רוולוציה והתאמתה 
לקולא בקצב מזורז לתנאים המתחדשים בכל יום, המחלוקת הסוערת 
סביב שאלה זו, שפרצה בחלקים שונים של היהדות, תרמה רבות 
להבהרת הצדדים השונים והמסובכים של השאלה, הבהרה שהביאה 
עמה, באורח פרדוכסלי, ערפול נוסף וערעור חוזר על מידת ההכ¬ 
רחיות שבתפיסת הלאום היהודי כעניין אחד עם דתו בהתגלמותה 
ההיסטורית. בד בבד העלתה הרפורמה את עיקרי האמונה (ר׳ לעיל) 
— כעבודה שבלב, בנוסח התפיסה הנוצרית — לדרגת חשיבות ד 1 ג- 
מתית ביהדות, אף ששללה כמה מן העיקרים המקובלים (תחיית 


המתים, א״י ועוד), שעמדו בסכסוך עם האינטרס היהודי המיידי כפי 
שהם הבינו אותו. 

עיקרים אלה היו תחליף ראשון, מבחינה היסטורית, למכנה המ¬ 
שותף המקובל שביסוד הזהות היהודית — המצוות המעשיות ותלמוד 
תורה. עם התפתחותה של התנועה היהודית הלאומית החילונית, 
והתקדמותו הכללית של האתאיזם (ע״ע), איבד גם היסוד הדתי 
העיוני, זה שבלב, יותר ויותר מערכו כגורם במכנה המשותף. במקומו 
הונחו רעיונות אנושיים־אוניוורסליים כצדק, שוויון ואחווה, שנתפסו 
כ״מקוריים״ ליהדות וכיעודה ההיסטורי שבפי הנביאים. — וע״ע אחד־ 
העם. לקיום המצוות ייחסו ערך היסטורי רב כגורם משמר, בהעדר 
הגורמים הלאומיים המלכדים באופן טבעי: ארץ ושלטון עצמי, ועם 
בקשתם של אלה בדרכים מעשיים ומדיניים נתפסה הדת בעיקר 
כחזיון בעל ערך תרבותי־היסטורי־לאומי, וכפרק חשוב בתולדות 
העם בלבד. 

עם הקמתה של מדינת ישראל וקבלתה כחברה שוות-זכויות 
במשפחת העמים איבד, בקרב היהודים יושבי מדינת־ישראל, גם 
המוטיוו "המוסרי״-אוניוורסלי מערכו כגורם חיוני במכנה המשותף 
היהודי בהווה, ושוב איננו נתפס ע״י חלק מהציבור כבעל משמעות 
מחייבת להווה ולעתיד. זהות "ישראלית", שלה אופי אזרחי־פוליטי 
גרידא, תופסת כיום מקום נכבד בהרהורים על השאלה ״מיהו יהודי ?״ 
שהועלתה בכל חריפותה, לראשונה, כ 10 שנים לאחר הקמת המדינה. 
באותה עת הפנה דוד בן־גוריון, ראש ממשלת ישראל אז, שאלה זו 
לכמה עשרות אישים יהודיים מ״חכמי ישראל", ותשובותיהם אליו 
כונסו יחד, ואף ראו אור בהוצאה רשמית. — ועל כך ע״ע א״י 
(כרך מילואים), עט׳ 523 . שאלה זו חזרה לדיון ציבורי נרחב בשנים 
1972/3 , והיא מאיימת לגרום — כפי שגרמה בעבר — למשבר 
בשלטון, ע״פ חוק המדינה יהודי הוא רק מי שמוכר כיהודי ע״פ 
ההלכה. את שיעור המבוכה בנושא זה אפשר לראות היטב בפרדוכס 
הגדול שלפיו תוענק אזרחות ישראלית אוטומטית, מכוח "חוק הש¬ 
בות", לכל "יהודי" עם עלייתו לא״י, בעוד המושג "יהודי" יהא 
מוגדר גם באמצעות האזרחות הישראלית. נקודה מעניינת היא, 
שההתקדמות (הכרונולוגית) הרעיונית בשאלת ייחודה של הזהות 
היהודית בהווה (ממצוות מעשיות, לעיקרי אמונה ו״מוסר הנבי¬ 
אים", עד לאזרחות ישראל) נקודת מוצאה הולכת ומתעגנת הרחק 
יותר ויותר בעבר: תקופת חז״ל והתקופה הבתר־תלמודית, ראשית 
ימי בית שני, התקופה המקראית המאוחרת והתקופה המקראית 
הקדומה. מאלפת, בהקשר זה, היא התחושה "האוטוכתונית" האפיינית 
לבני הדור השני, ואף הדור הראשון, ש ל יליךי א״י, 

יחד עם זה בולט, בכל שלבי התהליך הזה גורם־זהות יהודי מאוחד 
מכריע במשקלו: הרצון — והעמידה על הזכות — להשתייך 
ל ק ו ל ק ט י ו ו המגדיר עצמו כיהודי. הנסיונות להגדיר את אפיו 
של הקולקטיוו הזה באפנים שונים ואף מנוגדים בקטביותם, כדי 
לאפשר קיום אידאי במסגרתו, הם עצמם עדים לכך. נסיונות אלו 
אף הביאו לכך שכל הקבוצות — המגוונות והשונות כל כך זו מזו 
בתפיסותיהן — מוצאות עצמן מתמודדות ללא הרף עם הנושא 
"הדתי": כיצד לתפסו, וכיצד ליישבו כגורם־זהות מכריע בעבר 
היהודי. הד למציאות זו הוא הפולמוס הציבורי, במדינת ישראל 
ובחו״ל, בשאלת דת ומדינה, שהקפו, בכמות ובאיכות, הוא מעל 
ומעבר לכל יחם מספרי בין שני המחנות במדינת־ישראל, ולא־כל- 
שכן בחו״ל. 

"כל ל-ישראל". פועל־יוצא רב־חשיבות מהתחושה ד.אינ־ 
סטינקטיווית של ייחוד הזהות היהודית, היא הסולידריות היהודית, 
האחריות ההדדית של כל חלקי "כלל י" , לשלום ולבטחון. המושג 
"כל ישראל אחראים וערבין זה לזה" (השר סנ׳ כ״ז, ע״ב), שביטא 
במקורו את חובת התוכחה הדתית והחינוך למצוות המוטלת על 
מנהיגים ביחס להמון העם ועל כל יחיד ויחיד כלפי חבירו, גילם 


1017 


ע: ישראל: זהות ודת 


1018 


בתוכו כבר בזמן קדום משמעות חברתית־מעשית ממדרגה ראשונה, 
אשר מכוחו פעלו התפוצות השונות זו לטובת זו, בכל האמצעים 
שבידן. עזרו לכך מסגרות הארגון הפנימיות של קהילות ישראל, 
שהיו דומות מאוד במבניהן וע״כ יכלו לפעול בתיאום רב. כך היה 
בתקופה ההלניסטית והרומית (ר׳ לעיל, עט׳ 896 ) וכך היה בכל 
תקופת יה״ב אף כי בצורה מצומצמת יותר — בגלל הפיצול המדיני 
הרב ביה״ב לעומת אחידות השלטון בתקופה הרומית. עיקרה של 
הפעולה ביה״ב: פדיון שבדים (ע״ע), תרומות לטובת היישוב בא״י, 
שתדלנות בין־לאומית, קליטת פליטים ועוד. בתקופה החדשה הת¬ 
חזקה פעולה זו עד מאוד, על בסים של התארגנות ציבורית רחבת־ 
ממדים, ומכוח יכלתם של יחידים או משפחות שריכזו בידיהם עצמה 
כלכלית או אחרת. די לציין את חברת "כל ישראל חברים" (ע״ע) 
והדומות לה, ואת מפעלם האישי והציבורי של משה מונטיפיורי, 
בני משפחת רוטשילד והבארון הירש (ע׳ ערכיהם). ביטוי דרמתי 
לכוחו של "כלל י׳" ניתן בפרשת עלילת דמשק (ע״ע דמשק, 
עלילת־), ומתוצאותיו ההיסטוריות החשובות ביותר — הטיפול 
בהגירות היהודיות הגדולות מסוף המאה ה 19 ועד מלה״ע 11 . 
פעילות זו, שהקיפה — ונשאה תוצאות — לכל חלקי הפזורה, 
שימשה במפנה המאה כ״בסיס במציאות" לעלילה האנטישמית הידו¬ 
עה בדבר רשת יהודית כלל-עולמית בעלת כוונות השתלטות זדוניות, 
המכוונת מהלכים פוליטיים ובין־לאומיים מאחורי הקלעים לטובת 
האינטרס היהודי הכלכלי (ע״ע זקני ציון, הפרוטוקולים של). עם 
הקמת מדינת ישראל נפגשו בה לראשונה בני הפזורות השונות 
ונוצרה האפשרות להשפעה ולהפריה הדדית. על בעיית העדות 
ע״ע א״י (כרך מילואים), עמ׳ 412 — 421 . תודעת האחריות של "כלל 
י׳" קיבלה משמעות, עצמה וממדים חסרי־תקדים בפעולות לקיבוצן 
ולהצלתו של הגלויות הנדכאות השונות, ולתמיכה כלל־יהודית 
מקיפה להגנה על קיומה המסודר של מדינת ישראל. ור׳ לעיל חינוך,• 
תודעה יהודית וקשרים עם התפוצות. 

חקר היהדות. תחילתו של החקר ההיסטורי הביקרתי בשאלת 
מהות היהדות — בגרמניה בראשית המאה ה 19 , שם קמה תנועת 
"חכמת ישראל" (ע״ע), ששמה לה מטרה זו כיעוד מרכזי. "חכמת 
ישראל" העלתה במחקריה פרקים שלמים בתולדות תרבות י׳ ודתו, 
והונח היסוד להתפתחות הדרגתית מ״חכמת ישראל" ל״מדעי היה¬ 
דות", שבהם גברה הנטיה לחקר מדעי־אובייקטיווי יותר. מגמה וו 
נתחזקה מאוד עם הקמתם והתפתחותם של מוסדות אקדמיים יהודיים 
בחו״ל, ובעיקר בא״י ובמדינת ישראל. 

עם התפתחותו הכללית של המדע והשתכללותו, נשתכללו גם 
הנסיעות להאיר את שאלת הזהות היהודית ע״ס "אמיתותה" ההיס¬ 
טורית, בדרכי-ניתוח ביקרתיים המקובלים במתודה המדעית. אלא, 
שדווקא התפצלותו של המדע לענפים ויעילותם הרבה של כלי 
הניתוח המיוחדים לכל ענף הביאו לידי תוצאות רבות ומגוונות מדי 
מכדי שתוכלנה להתקיים יחדיו כ״אמיתות", זו לצד זו. למעשה קשה 
ביותר להשתחרר מן הסובייקטיוויות — שהיא ההשג והמגבלה 
״האנושיים״ גם יחד — גם בתחום החקר המדעי, ובהרבה מקרים 
מעלה החוקר במחקריו הוכחות ואישורים לאותן תפיסות עצמן 
שהונחו על ידו, באופן פסיכולוגי מודע ולא מודע, בתחילת מאמציו 
המדעיים, יש לזכור גם כי "מדעי היהדות" מנסים לקבוע את דמותה 
של היהדות ומשמעותה בתקופות מסוימות ובחוגים מסוימים. 
עכ״פ, ריבוי הגוונים שבתפיסות השונות של היהדות ההיסטורית 
תואם את ריבוי הפנים שלה בהווה, שהוא "הווה מתמיד" מבחינה זו, 
ושאלת המכנה המשותף ההיסטורי — כשאלת מהות כיום — 
היא החידה הגדולה של היהדות, והיא גם תמציתה. 

דת ישראל מקיפה את היהודי מבוקר עד ערב, כל ימות 
השנה וקובעת את עשיותיו, את הימנעויותיו ואת סדרי העדיפויות 
שלו, מבחינת האסור, המותר והרצוי, בכל מישורי המעשה — עד 


לקלי־הערך ביותר. הכוליות של דת ישראל, מבחינה זו, מוצאת 
ביטוי מאלף ביותר בכך שגם מערכת המשפט האזרחי שלה — דיני 
ממונות חילוניים ושגרתיים ושאר עניינים מעשיים שבין אדם 
לחברו — בנויה כולה על יסוד עקרונות הלכתיים־דתיים ובטכניקה 
ובמושגים הלקוחים מעולם העשיה הדתית המובהקת. וכשם שהעשיר, 
הדתית חובקת חיי אנוש בשלימותם, לפרטי פרטיהם, כך גם מסכת 
המשפט האזרחי מקפת את כל הצדדים של חיי המסחר והכלכלה, 
וביה״ב, כשהיו חיי ישראל בגולה מושתתים על אוטונומיה יהודית 
(ע״ע) שיפוטית, היתד, פעולתה של המערכת המשפטית האזרחית 
אחת מצורות ההתבטאות היהודית המובהקות — ועל כך ע״ע משפט 
עברי. קו־אופי בולט בדת ישראל, בהתגלמותה ההיסטורית, שרוב 
מצוותיה (עשה ולא־תעשה) הם בגדר "חוקים", שסיבתם אינה 
מובנת באופן חד־משמעי ומוסכם על הכל, אלא נתונה לפרשנויות 
מגוונות מאוד (כמו: ציצית, תפילין, פלאים, שמיטה, מאכלות אסורים 
וכד׳). לעומת זאת הפכו קצת ממצוותיה של דת ישראל המיוחדות 
והמקוריות לה — לאבני פינה בתרבות המערבית (שקיבלה אותן 
בצינורות הנצרות), וביניהן השבת (ע״ע), התפלה (ע״ע) — "עבד 
דה שבלב״ — במקום הקרבנות (ע״ע), ועוד. קווי-אופי נוספים 
ייחודיים לדת ישראל: ריבוין המוחלט של מצוות שבין אדם 
למקום לעומת אלה שבין אדם לחברו (וע״ע מוסר, עמ ׳ 609 — 614 ), 
והמשקל המיוחד הנודע ל״קהל״ 0 = ציבור) במעשה הפולחן; לא זו 
בלבד שלתפילה, הכשרה ביחיד, נוסף מימד של חשיבות מיוחדת 
בהיותה נאמרת בציבור, אלא שמצוות רבות, שהן פרטיות ע״פ טבען 
צריכות גם הן להעשות במחיצת עשרה אנשים לפחות (״מנין״ = 
"ציבור"), כמו מצוות מילה ומצוות טקסיות בכלל. מכאן גם החשיבות 
הדתית בגיבוש החיים הקהילתיים בכל מקום. מצוות רבות קשורות 
לתחום מצומצם יותר של מוסד המשפחה. ביניהן: טקסי השבת, 
החגים וימי המועד, מצוות התלויות בלימוד תורה ובחינוך הבנים 
וכד׳. מצוות אלו מאופיינות במטען רב של מעשים סמליים המת¬ 
לווים להם, כ״זכר" אסוציאטיווי למאורע היסטורי־לאומי זה או 
אחר (דוגמה מובהקת: סדר של פסח), ובכך מוקנה להן ערך חינוכי. 
במציאותו של מטען סמלים אסוציאטיווי זה יש כדי להוות משקל- 
נגד ממדרגה ראשונה לאופין היסודי של מצוות ישראל כ״גזירות" 
ו״חוקים". 

הערכים העליונים בדת ישראל הם ייחוד־ה׳ — מצד אחד, 
וקדושת חיי אדם מישראל — מצד שני: כל מצוות התורה 
מתבטלות מפני ״פיקוח נפש״ — להציל נפש אחת מישראל, אולם 
חייב אדם למסור עצמו להריגה ולא יעבור על איסור עבודה זרה 
בשום אופן, כשם שהוא חייב למסור עצמו להריגה ולא יהרוג את 
זולתו (איסורי עריות אף הם בכלל "שפיכות דמים"). 

משום הקפה העצום של מסגרת המצווה הדתית בישראל, ופרטי 
הפרטים שהיא נותנת דעתה עליהם, נוצרה בין הפוסקים, במשך 
דורות, קשת מגוונת ביותר של דעות ביחס לפרטי מעשים רבים, 
אם הם אסורים, מותרים או ״נסבלים״ (כלומר: מותרים "בדיעבד" 
אבל לא "לכתחילה"). מקורות הפסיקה נובעים מספרי תושבע״ם, 
אולם התקדמות החיים עוררה — ועדיין היא מעוררת במידה גוברת 
והולכת — שאלות רבות שאין להן תקדים במקורות, וצריך היה 
לדמותן לעניין זה או אחר. מכאן הגיוון הרב בפסיקה לדורותיה, 
שאף שיסודותיה והנחותיה מוסכמים ומחייבים בכל, הרי יישומה 
נתון היה להכרעה מחודשת, ואישית, בכל פעם. דבר זה הביא ליצירת 
המנהג (ע״ע) והתקנות המקומיות, שהיו מרכיבים שווי-ערך בפסיקה 
למעשה. גם הגורם האישי של הנטיה הפסיכולוגית "לחומרא" 
ו״לקולא" מילא תפקיד בקביעתה של כל הלכה למעשה הפרטי 
הנידון. יחד עם זאת, מבחינה היסטורית־משפטית כללית, רב מאוד 
עדיין המכנההמשותףבין המנהגים ומסורות הפסיקה השונים, 
ועולה בהרבה על הגורם הפרטיקולארי. מכנה משותף זה בא לידי 



1019 


עם ישראל: זהות ודת — עמנואל הרומי 


1020 


ביטוי בספרי הפוסקים (ע״ע) העיקריים- וכיום — בספר "שולחן 
ערוך" לר׳ יוסף קארו, הספרדי, שיחד עם הגהות ר׳ משה איסרלש 
(ע״ע) איש פולניה, וסגל "נושאי הכלים" שנדפסו עמם- מהווה את 
הנורמה הדתית המקובלת בקרב כלל היהדות האורתודוכסית לכל 
עדותיה ומנהגיה. 

י. ת, 

עמלק, שבט מדברי הנזכר במקרא לגנאי. מוצאו וייחודו החברתי 
אינם ברורים, ובכתובות לא נזכר השם. ע׳ הקדום הוא בנו 
של אליפז, בן עשו מפלגשו תמנע (ברא׳ לו, יב). אפשר שיש 
משמעות גאוגרפית לכך שאצל בלעם נזכר ע׳ לאחר אדום (במד׳ 
כד, יט—כ). מבחינה טיפולוגית נמנה ע׳ עם הישמעאלים (שום׳ ז, 
יב; ח, כה), ומכאן החפיפה בתחומי נדודיהם (ברא׳ כה׳ יח: שמ״א 
טו, ז). חלק מע׳ ישב בחבלי הספר של הנגב ויהודה (במד׳ יג, כט: 
שמ״א כז, ח; ועוד), ומשם פשט על ישובי הקבע הסמוכים. בשיא 
התפשטותם הגיעו עד לעבה״י ולארץ אפרים (״הר העמלקי״: שום׳ 
יב, טו), אך בשעת עצמתם — מזמן יציאת מצרים ועד מלכות שאול 
— היה מרכזם על גבול סיני- סמוך לקדש, הוא "שדה העמלקי" 
(ברא׳ יד, ז). הנוודים היו מקורבים למדין (ע״ע), ואלה שחנו 
באזורי הספר פרשו את חסותם על הקינים (שמ״א טו, ו). בשירת 
בלעם (במד׳ כד, כ) נקבעה קדמות השבט: "ראשית גויים עמלק", וכן 
בשמ״א (כז, ח) המונה את ע׳ בין "ישיבות הארץ אשר מעולם". 
קשה להלום את שירת דבורה על אפרים : "שרשם בעמלק" (שופ׳ ה, 
יד), וההקשר נראה גאוגרפי בלבד. 

בתודעת ישראל נחרת ע׳ כאויב הראשון שלחם בו ביציאתו 
ממצרים, ברפידים, סמוך לחורב. מלחמה זו נתפסה כמלחמת קודש 
של השמד טוטאלי; ע׳ נוצח, אך לא נכחד, ולזכר הנצחון בנה משה 
מזבח, והכריז כי "מלחמה לה׳ בעמלק מדר דר" (שמ׳ יז, ידי—טו). 
בפרשת המרגלים נזכר ע׳ בצד הכנעני, שיחד עמו הנחית מכה על בני 
ישראל שהתפרצו "לעלות אל ראש ההר". בימי השופטים נלחם ע׳ 
בישראל לצד בני עמון ומואב (שום׳ ג, יג), המדעים ובני הקדם 
(שם ו, א—ז). ייתכן, כי הגל העמלקי בתקופת גדעון (ע״ע) פלש 
לארץ מצד הנגב (השו׳ שם ו, ה); ע׳ לחם אז בעמק יזרעאל ואולי 
גם בעמק הירדן (שם ו, לג; ז, יב), אך אין עדות שגם ברדיפה 
בעבר הירדן נלחם בהם גדעון, ונראה שבהבדל מהמדינים לא נחל 
ע׳ מפלה מוחצת, ותחום מחייתם בנגב לא נפגע. בימי שאול נת¬ 
גלגלה המלחמה להתנגשות מכריעה בין ישראל לע׳. במלחמה זו 
נצטווה שאול — מאת ה׳ בפי שמואל — להכות בע׳ "מאיש עד 
אשה, מעלל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמ״א טו, 
ג). שמואל רומז למעשה ע׳ "אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים", 
אך אינו מזכיר את מפלת ע׳ במערכת רפידים. דבריו מקבילים 
יותר לתיאור בספר דברים (כה, יז—יט) על ע׳ שהיה מתנפל על 
ישראל בדרך יציאתו ממצרים ומזנב בו את הנחשלים, בלא רמז 
לנצחון ישראל. לפי ספר דברים נצטוו ישראל למחות את זכר ע׳, 
בעוד שבספר שמות זו היא מלחמת ה׳. 

שאול הגיע עד מרכזם, "עיר עמלק", והמערכה ניטשה ב״נחל", 
ואפשר שהכוונה לנחל מצרים. הגבולות הגאוגרפיים של הנצחון 
מתוארים: "מהוילה בואך שור אשר על פני מצרים", כנראה דרך 
הפלגה- מתוך כוונה להדגיש עד כמה היתד, מפלתם כבדה. שאול 
חמל על מיטב הצאן והבקר והשאיר בחיים את אגג מלך עמלק, 
ובכך הביא לקרע סופי בינו לבין שמואל; שמואל הוא שהיכה למוות 
את אגג מלך ע׳. לפי הסיפור המקראי היתד, זו הסיבה להעברת 
המלוכה מביתו של שאול. אפשר שבסיפור המתתו של שאול בידי 
עמלקי (שמ״ב א, ח—יא) נשתמרה נימה אירונית על תוצאותיה 
של חמלה זו. 

בסוף ימי שאול עדיין הטריד ע׳ את ישובי הנגב, כפי שמשתמע 
משריפת צקלג (שמ״א ל, א, יד), אך לאחר נצחונות דוד חדלו 


העמלקים למלא תפקיד. בדה״א (ד, מב—מג) נשתמרה ידיעה מעור¬ 
פלת, לפיה הלכו מבני שמעון להר שעיר, חיכו "את שארית הפלטה 
לע׳ וישבו שם". מסתבר שהכוונה לנגב המערבי, ולפי הרמז בפסוק 
מא אפשר שהמאורע אירע בימי חזקיה מלך יהודה. 
לפי המסורת במגילת אסתר, היה המן (ע״ע) אגגי, 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א׳—ב' (מפתח בערכו), 
תש״ך; הנ״ל, ספר שופטים, 81 — 83 , 154/5 , תשכ״ד; מ. צ. סגל, 
ספרי שמואל, 117 — 127 , ־ 1964 ; ש. אברמסקי. הקינים (א״י, ג). 
תשי״ד. 

שם. א. 

לדעת ח ז ״ ל מצוות מחיית ע׳ היא אחת מ 3 מצוות ש״נצטוו 
ישראל בכניסתן לארץ", לצד מצוות המלך ובניית המקדש (ספרי, 
ראה, ס״ז; 0 נ׳ כ׳, ע״ב; ועוד). לדעת הרמב״ם המלחמה בע׳ היא 
״מלחמת־מצווה״(ע״ע מלחמה, 643/4 ) ונוהגת לדורות (ספר המצוות, 
עשין- קפ״ז/ח; ועוד), אך היא מוטלת רק על כלל-ישראל בראשות 
המלך, כשהוא שולט על כל א״י (הל׳ מלכים, א׳, א׳—ב׳). ישנה 
דעה שאין מקבלים גרים מע׳ ושגם אם נתגיירו, מצווה למחותם 
(מכילתא, סוף בשלח; תנחומא- תצא, י״א; ועוד), אך לדעת אחרים 
״מבני בניו של המן (ע״ע) — שהיה לפי חז״ל מזרע ע׳ (ע״ע אגג, 
ור׳ לעיל) — למדו תורה בבני־ברק״ (גיט׳ נ״ז, ע״ב; סנ ׳ צ״ו, ע״ב). 
לדעת הרמב״ם (שם ו׳, ד׳) ע׳ דינו כ״שבעה עממיו", שמצווה 
להשמידם רק אם ״לא השלימו״; ממילא אם נתגיירו אסור להם רק 
"לבוא בקהל" עד "דור שלישי", כשאר אדומי (ברא׳ לו׳ ח, יג, 
טו—טז! ב״ב כ״א, ע״א-ע״ב). 

המצווה "זכור את אשר עשה לך ע׳... לא תשכח" נדרשה: 
״זכור — בפה! לא תשכח — בלב", והזכרון בפה צריך להיות ע״י 
קריאה בספר (ספרי, תצא, רצ״ו; השו׳ מג׳ י״ח, ע״א); בהתאם 
למסורת על מוצאו של המן מע׳ קוראים בתורה בציבור בפורים 
(ע״ע) את פרשת ע׳ (שמות יז, ח—טו); ובשבת שלפניה, נוסף 
על פרשת־השבוע, את פרשת "זכור" (דב׳ כה. יז—יט [שבת זו 
נקראת "זכור"]) ומפטירים ב״פקדתי את אשר עשה לך ע״׳(שמו״א 
טו, ב—לד; ר׳ מג׳ ג׳, ד׳, ר, ובבלי שם כ״ט, ע״א — ל״א, ע״א). 
לדעת פוסקים רבים קריאת פרשת "זכור" היא מצווה "מדאורייתא", 
ובה מתקיימת מצוות זכירת ע׳. — לפי הקביעה ש״עלה סנחריב 
ובלבל את האומות" (ידים ד׳, ד׳) אין כיום ע׳ ידוע. 

חומר־דינו של ע׳ נתבאר לחז״ל, כשיצאו ישראל ממצרים, 
"הקב״ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על 
כל האומות... כיון שבא ע׳ ונזדווג להם, אע״פ שנטל את שלו 
מתחת ידן, הקירן [צינן את אימתם] לפני אומות־העולם" (תנחומא, 
תצא, ט׳). ודרשו: "כל זמן שזרעו של ע׳ בעולם, לא השם שלם 
ולא הכסא שלם; אבד זרעו של ע׳, השם שלם והכסא שלם" (תנחומא, 
סוף תצא; ועוד). 

מ. 

עמנואל בונפילס, ע״ע טוב־עלם, עמנואל. 

־זי♦ ג * : *.• *.־ • ז 

עמנואל בן שלמה הרומי, למשפחת הצפרוני — 106110 זב 4 \ 
0 חבות 0 ) 1 06110 ב 11 ; 1 \ 1 ; 360 ) 0111 — ( 1261 , רומא — לפני 
1336 , איטליה), משורר ופרשן יהודי. נודע בספר המקאמות (ע״ע 
עברית, ספרות, עמ׳ 713 ) שלו, "מחברות עמנואל". בן למשפחה 
מיוחסת. קיבל חינוך יהודי וכללי רחב, ברוח הרנסנס האיטלקי, 
וממוריו היה גם זרחיד, חן גרציאן (ע״ע) ויהודה ליאון רומאנו. 
נראה שעבד כמזכיר קהילת רומא, כתב את איגרותיה — וגם איגרות 
עבור קהילת אנקונה — והורה את מלאכת השיר. כבן 35 הפסיד את 
רכושו ונדד בערי איטליה לחפש לו מצנטים. בדרכו עבר על פני 
אנקונה, פרוג׳ה. קאמרינו ופרמו. בפרמו מצא נדיב ששיכן אותו 
זמן־מה, אך שוב נאלץ לצאת לנדודים. בתקופה זו נרצח ברומא 
( 1321 ) חותנו, ומתו עליו הוריו, אשתו ובנו. ע׳ שב לרומא ולעיסוקיו 
הקודמים; אך ב 1328 חזר לבית הנדיב מפרמו, וע״פ הצעתו החל 



1021 


עמנואל הרומי , — עמר 


1022 


לכנס את שיריו ולערוך אותם מחברות-מחברות, 28 במספר. לדבריו 
בינם רק חלק קטן מיצירותיו. המשורר האיטלקי צ׳ינו דה פיסטויה 
(מת 1336 ) החליף עמו סונטים באיטלקית והוא מזכיר את מות ע׳ 
בסונט ששלח למשורר חבר. אין הוכחות שע׳ הכיר אישית את 
דנטה אליגירי (ע״ע) — ממנו הושפע בכמה מיצירותיו. כמה משיריו 
באיטלקית הגיעו לידינו. ע׳ חיבר, לדבריו, פירושים לרוב המקרא 
אך נדפסו רק הפירוש למשלי (נאפולי, רמ״ז), חלק מ״פשט מקראות 
לשיר השירים״ וחלק מ״ביאור מילות״ ( 1908 ). ניכרת בפירושיו 
השפעת משה אבן־תיבון ואברהם אבן־עזרא. מרבית ספריו, ביניהם 
"ספר בביאור צורת האותיות", אבדו. 

ה "מחברות-" כתובות במתכונת ספרי יהודה אלחריזי (ע״ע). 

כל מחברת עומדת לעצמה, וקשרה עם האחרות רופף או מקרי. ניכר 
כי חלק מהפרוזה המחורזת בא רק כדי להקדים ולהסביר את השירים 
השקולים המופיעים במחברות. מצויות מחברות ובהן סיפורים קצ¬ 
רים, חידות, שאלות ותשובות, אגדות, קינות, שירים על חדשי השנה, 
על הזמן, על היין והמזלות השונים, על נדיבים וקמצנים, רופאים, 
שוטים, בעלים שנשותיהם בוגדות בהם, נשים מכוערות וכירב. 
הסיגנון — שיבוצי, רובו ע״פ המקרא, ומיעוטו ע״פ חז״ל וספרות 
יה״ב, והוא משופע בחידודי־לשון שחלקם וירטואוזיים. כנהוג במ¬ 
קאמה פועלים שני גיבורים, המשורר וידידו הנדיב, אלא שאצל ע׳ 
דווקא המספר הוא רב־התעלולים, ונראה שהופעתו של "השר" באה 
כתמורה על תמיכתו במשורר. הנושא המאפיין את מחברות ע׳ הוא 
החשק הארוטי, והשירים והסיפורים מזכירים את אווירת ה״דקא־ 
מדון״ של בוקצ׳ו (ע״ע) — שנכתב כמה עשרות שנים אח״כ. 

יוצאת דופן המחברת האחרונה, הכתובה כולה בפרוזה חרוזה, ובה 
מספר ע , על ביקורו בתופת ובעדן (ע״ע עדן, גן-), בהנחייתו של 
"דניאל איש חמודות". המחצית הראשונה מוקדשת לתופת, ומזכירה 
מאות אנשים הנענשים שם: מהמקרא ומההיסטוריה היהודית, סופ¬ 
רים ופילוסופים נכרים, אנשים שונים שבהם נתקל ע׳ בנדודיו. 
גם בחלק העוסק בביקור בעדן ע׳ מזכיר מאות אנשים, ביניהם 
קרוביו, מוריו וידידיו. הסיור בעולמות אחרים מופיע כבר באגדת 
רבי יהושע בן לוי (ע״ע) ואצל אברהם אבן־עזרא ("חי בן מקיץ", 
בעקבות אבן־סינא), ואחרי ע׳ ניתן למצאו ביצירות משוררים עבריים 
מאיטליה כמשה ריאטי. אברהם יגל־גאליקו ועמנואל פראנסיש. "מח¬ 
ברת התופת והעדן״ מושפעת מיצירת דאנטה — אך היא נופלת 
ממנה מאוד מבחינה אמנותית. 

36 סונטים מופיעים במחברות ע׳ — הקדומים שבשירה העברית 
(ע״ע עברית, ספרות, עט׳ 715 ). הם בנויים, וחורזים, במתכונת 
איטלקית (אבבא, אבבא, גדה, גדה), אך שקולים במשקל היתדות 
והתנועות הספרדי. השפעת "הסיגנון הענוג החדש" של השירה 
האיטלקית בת־הזמן ניכרת גם בהם. השפעת השירה האיטלקית 
ניכרת גם ב״שייר המלאכות"׳ המכניס את החרוז המשורשר לשירה 
העברית, ובשימוש בחתימת ה״פרידה" ( 0 זג 1 וזזבו! 00 ) בסופם של 
כמה שירים. 

ה״מחברות״ היו מספרי הדפום העבריים הראשונים (ברישא — 
רנ״ב: קושטא, רצ״ה). מצויים גם 10 כ״י שלמים שקדמו לדפוס, 
אות לפופולאריות הרבה. הארוטיקה המפולפלת הכעיסה רבנים 
רבים! רבי יוסף קארו (ע״ע) החדים את כל מי שיעסוק במחברות, 
ואף כלל את החרם בשו״ע שלו (הל׳ שבת, סי׳ ש״ז, ט״ז). גם 
משוררים כמשה ריאטי וע. פראנסיש, והמשכיל נ״ה ויזל (ע״ע), 
ביקרו בחריפות את אפין ה״פרוע". אעפ״כ השפיעו המחברות 
על משוררים עבריים באיטליה במאות 16 — 19 , ביניהם יוסף צרפתי, 
י.א. די מודינה, האחים פרנסיש (ע׳ ערכיהם) ואחרים! על חוג 
המשוררים שחי בסאלוניקי ותורכיה במאות 15 — 16 (כלב אפונדר 
פולו, סעדיה לונגו, דוד עונקינירה, ועוד), ועל בן־זמנם התימני, זכריה 
(ע״ע) אלצאהרי, מחבר "ספר המוסר". בשל החרם נדפסו המחברות 


שוב רק ב 1796 , בידי יצחק סטנוב (ע״ע). מהדורה ביקרתית חלקית 
יצאה ע״י ח. ברודי (ברלין, תרפ״ו). מהדורות ביקרתיות מלאות 
הן של א״מ הברמן (ירושלים, תש״י) וד. ירדן (שם, תשי״ז). למה¬ 
דורה האחרונה גם מבוא רחב וביבל׳ מקיפה. 

ע׳ היה חביב על רבים מסופרי תקופת ההשכלה, וכן על ביאליק, 
טשרניחובסקי, נ. אלתרמן, לאה גולדברג (שתרגמה את שיריו האי¬ 
טלקיים לעברית) וא. שלונסקי. ב 1972 הוצג בישראל מחזהו של 
דן אלמגור "מחברות החשק", הכתוב כולו בסיגנון המקאמה, וגיבורו 
— המשורר-הנודד ע׳ הרומי. 

ש. טשרניחובסקי, ע׳ הרומי, תרפ״ה! ג. בת־יהודה, יהודה אלחריזי וע׳ 
הרומי, תש״א: י״א קלחנר, הנובלה בספרות העברית. 73 — 77 , תש״ז! 

י. צינברג, תולדות ספרות ישראל, א/ 388 — 410 , 1955 ! ב. רות, 
היהודים בתרבות הרינסאנם באיטליה, 87 — 104 , תשכ״ב! מ״ד קאסוטו, 
דאנטה וע׳ הרומי. תשכ״ו: א״מ הברמן, תולדות הסיוט והשירה. ב׳, 
43 — 61 , 1972 . 

ד. אל, 

עם"עולם, חברה יהודית רוסית לייסוד מושבות חקלאיות ושיתד 
פיות באה״ב. שם החברה ניתן לה ע״פ מאמרו המפורסם 
של פרץ סמולנסקין ״עם עולם״, והיא נוסדה לאחר פרעות 1881 , 
במקביל לתנועת "ביל״ו" (ע״ע), ע״י מניה בקל ומשה הרדר. 

כמה מאות מהגרים, חברי תנועת ע״ע מערים שונות ברוסיה, 
יסדו ב 1882 ארבע מושבות באה״ב: הראשונה — באי סיסילי 
(ץ(!:>! 5 ) שבלואיזיאנה, אך בה־בשנה נאלצו המתיישבים לנטוש את 
המקום, בשל הצפת נהר המיסיסיפי! "קרימיאה"( 162 ד 1 !ז 0 ). בדקוטה 
הדרומית, ו״בית-לחם־יהודה״ ( 11862 ( 0£ ךת 16116 ו 8611 ) במרחק כמה 
מילין ממנה (מושבות אלה החזיקו מעמד עד 1885 )! ו״אודסה 
החדשה״ ( 552 ־ 08 ^ 6 א), במדינת אורגון (נתקיימה עד 1887 ). 
נסיונות התיישבות אלה נכשלו בעיקר בשל חילוקי-דעות אידאולד 
גיים. מספר מתיישבים, בהנהגתו של פול קפלן, ניסו להתארגן 
במתכונת קומונה עירונית בסן פרנסיסקו, ולאחר מכן — בניו-יורק, 
אך גם הם נכשלו וב 1890 בא הקץ על כל התנועה. כמה מחבריה 
נמנו עם מנהיגי הפועלים היהודים באה״ב. 

א. קאהאן, בלעטער פון מיין לעבן, 11 , 115 — 118 , 1926 ! א. משערי־ 
קאווער (עורו). געשיכטע פון דער יידישער ארבעטער באוועגונג אין 
די פאראייניקטע שטאטן, 11 , 203 — 238 , 1945 . 

עמק יזךעאל, ע״ע תךעאל. 

עמר, שמו של קרבן התבואה מראשית־הקציר בארץ (ע״ש כלי 
המדה! השד שט׳ טז, טז, יח, לו). זמן הבאתו "ממחרת 
השבת" (ר׳ להלן), והכהן מניפו "לפני ה׳" ומקריב בו ביום גם 
כבש לעולה, "שני עשרונים סלת בלולה בשמן" למנחה ונסך יין! 
עד להבאת הע׳ אסור לאכול "לחם וקלי וכרמל" מתבואת השנה 
החדשה. מיום הבאת הע׳ יש לספור "עד ממחרת השבת השביעית 
חמשים יום״, ויום ה 50 הוא חג (ע״ע שבועות. חגה- [ויק׳ כג, ט— 
כא! והשו׳ דב׳ טז, ט—י]). פרשת הע׳ כתובה בתורה סמוך ובהק¬ 
שר להלכות חג הפסח (ע״ע). לאחר שעברו את הירדן וחנו בגלגל 
(ע״ע), אכלו ישראל "מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי" 
(יהד ה, י—יא), ומשמע שקודם ליום זה לא אכלו מתבואת הארץ. 
כאן מקביל הביטוי "ממחרת הפסח" ל״מחרת השבת" שבתורה, 
ומשמעות פשוטו, כמסורת הפרושית, לפיה יום הבאת הע׳ הוא ט״ז 
בניסן. בימי בית שני היתד. שאלת התאריך מסלעי-המחלוקת בין 
הפרושים לצדוקים, שפירשו ״ממחרת השבת״ — למחרת שבת 
חוה״ם פסח, תאריך בלתי-קבוע, אך חל תמיד ביום א׳, ושבועות 
50 יום אחריו. ימי נצחונם של הפרושים בסוגיה זו נקבעו כימי חג 
במגילת תענית (ע״ע). — ר׳: ספרא אמור, י״ב, א׳—ד׳! ר״ה י״ג, 
ע״א! מג׳ ס״ד.—ס״ו! ירו׳ חלה, ב׳, א׳ ועוד. כדי להוציא מלבם של 
צדוקים היו קוצרים את הע׳ בפומבי ו״בעסק גדול" (מג׳ י׳, ג׳). 
מנהג הצדוקים נשתמר אצל השומרונים והקראים עד היום. 


1023 


עמד — עמר אכן אל-עאץ 


1024 


לפי ההלכה הע׳ הוא מהשעורים דווקא ויש לקצרו בליל ט״ז 
בניסן (מנ׳ ס״ח, ע״ב•, פ״ה ע״א). וזוהי "מנחת־בכורים" הנזכרת 
בתורה (ויק׳ ב, ידי—טז). הקרבת הע׳ דוחה את השבת, ועפ״ר הדעות, 
גם קצירת הע׳ (לפרטים שונים בהקרבת הע׳ ע׳ משנה מג׳ ו׳, ו׳—ז׳; 
ט׳. ד׳; י׳, א׳—ד׳, ט׳ ובבלי שם; ספרא, רק׳ י״ג! שם אמור. י׳). 
"מצוות הע׳ לבוא מן הקרוב [לירושלים], לא ביכר הקרוב לירו¬ 
שלים מביאין אותו מכל מקום" (מג׳ י׳, ב׳). אין לקצור מן הדגן 
קודם לקצירת הע׳ (ולדעה אחרת אף לא קודם להקרבתו), ואין 
להביא מנחות וביכורים מתבואת־השנה קודם לע׳! ואם הביא — 
פסול (מג׳ י׳, ה׳—ט׳)'. 

תבואת־השנה — מ 5 מיני הדגן — האסורה באכילה קודם 
הקרבת הע׳, נקראת "חדש". לפי דעה אחת ניתר החדש בבוקר ט״ז 
בניסן, אלא שבזמן הבית חיכו באכילתו עד לאחר הקרבת הע׳, אולם 
לפי רוב הדעות, ניתר החדש בזמן הבית רק לאחר הקרבת הע׳ 
ובזה״ז ״יום הנף [= ט״ז בניסן] כולו אסור", אם "מדאורייתא" ואם 
מתקנת ר׳ יוחנן בן־זכאי (סוכה ג׳, י״ב — ר״ה ד׳, ג׳; מג׳ י׳, ה׳). 
"החדש אסור מן התורה בכל מקום", בין בארץ ובין בחו״ל (ספרא 
אמור, י׳, י״א! ערלה ג/ ט׳), אך למעשה רק יחידי־סגולה נזהרו 
בו בחו״ל, משום תאריכי הזריעה המוקדמים (ר׳ חלה א׳, א׳; קיד׳ 
ל״ז, ע״א — ל״ט, ע״א! ור׳ ביבל׳). 

מצוות ם פ י ר ת ־ ה ע׳ משמעותה, בהלכה, לספור עד 50 יום — 

ולא עד בכלל. מצווה לספור, בברכה, ימים ושבועות, ובנוסח הספירה 
יש כמה חילוקי מנהגים. סופרים בלילה, שהוא קודם ליום לפי המקו¬ 
בל בישראל (ע״ע יום ולילה, עמ ׳ 403 ). נחלקו הדעות אם בזה״ז 
מצוות הספירה מהתורה או מדרבנן, "זכר למקדש". למעשה, מי 
ששכח בלילה, סופר ביום, בלא ברכה, ואם שכח גם ביום, סופר 
מכאן ואילך בלא ברכה. 

ע״פ המסורת מתו 24,000 תלמידי ר׳ עקיבא בימי ספירת־הע׳ 

(יב׳ ס״ב. ע״ב), וע״כ נוהגים בהם קצת אבלות ואין מתחתנים. 
עניין זה כבר נזכר בתקופת הגאונים כמנהג עתיק. במאה ה 14 
נזכר המנהג שלא להסתפר. יש שנוהגים כך רק מא׳ עד ל״ג בעמר 
(ע״ע), ויש — מר״ח אייר עד סוף הספירה, בהפסקת יום אחד 
בל״ג בע׳. לאחר תקומת מדינת־ישראל נידונה השאלה אם יש 
לעשות הפסקה גם בה׳ אייר, יום־העצמאות, אך לא הוכרעה. 

בקיבוצים ובמושבים היה נהוג עד לעת האחרונה לחוג טקס 
מיוחד לזכר "הבאת הע"׳, מיד לאחר הפסח. בקיבוצים רבים נשתלב 
טקס זה בסדר הפסח עצמו. 

ש. י. זוין, המועדים בהלכה, 292 — 304 , תשכ״ד 10 ; ש. גורן, תודת 

המועדים. 346 — 358 , תשכ״ד! י. תא־שמע, תשובה למהר״ח אור זרוע 

בדין חדש (סיני, ס״ו). תש״ל 1 ! 0101 ) 5 5 7/12 1 ח 3 ךחז:>ג 11 ; 5 ״ 1 

1/1 ^ 011 111 — 011101 ' 80 -^ 70 י ח־ס 081 ס 8 ־ז<ס\ .] ; 1949 ,(^) 1300,4, XX ) 
. 1968 ,( 1514.. XXX1X ) דוס?!"/ />ה 0 

מ. 

עמר אבן אבי רביעה י* ^ - ( 719-643 ), 

משורר ערבי. בן למשפחה עשירה ומכובדת משבט קריש. ע׳ 

היה אחד הראשונים שקבע את הפתיחה הארוטית (נסיב), שהיתה 
מקובלת בשירה העתיקה, לסוג ספרותי בפני עצמו. שירתו מוקדשת 
רובה ככולה לאהבה. ע׳ נחשב ראשון במעלה בין משוררי האהבה 
העירוניים בתקופה האמיית. אוסף שיריו (דיואן) שנשתמר מצטיין 
בלשון פשוטה יחסית, במשקלים קלים ובהרבה תיאורים חושניים 
ומשעשעים של הרפתקאות האהבים שלו. 

א. גורן. משירת ערב, 6 — 7 , 86 — 87 . 98 — 101 , תש״ל! , 2 ז 3 ׳״ 1 ! 50 .? 

. 1909 — 1901 , 1 ע!־! , 1 ) 1 ג! #6 ., 0 .< 1 ' 111110 €5 . 3 061■ 0111x111 


עמר אבן אל־ח׳טאב - ^ # - ( 592 [?ן, מכה - 

644 , מדינה), הח׳ליף (ע״ע) השני. היה בן למשפחה בשבט 
קריש שלא הצטיינה בעושר ולא בהשפעה. התאסלם כ 4 שנים 
לפני ההג׳רה (ע״ע מחמד, עמ׳ 1012 ), והיה אחד הנאמנים 
והמקורבים בחברי מחמד (בעיקר אחרי שהלה נשא את חפצה, בת 
ע׳), ובעל השפעה גדולה בעדה הצעירה. השפעתו גברה כשעברו 
המאמינים למדינה ונתגבשה בעיר עדה מוסלמית שלטת הודות 
לאישיותו התקיפה, תבונתו וכשרו הארגוני. במות מחמד ( 632 ) 
הכריע ע׳ בעד מסירת השלטון לאבו-בכר (ע״ע). אחרי מות אבו* 
בכר ( 634 ) הושבע ע׳ כח׳ליף, עשר שנות שלטונו הטביעו את חותמן 
על עתיד האסלאם: בימיו היה הגל הגדול הראשון של כיבושי 
הערבים מחוץ לחצי־האי ערב — מידי הביזאנטים נכבשו א״י, 
סוריה (ע״ע א״י, עמ׳ 435 — 440 ) ומצרים (ע״ע עמר אבן אל-עאץ), 
ומידי הפרסים נכבשה מסופוטמיה כולה וחלקים ניכרים מאיראן 
(ע״ע יזדגרד 111 ). סמוך לסוף שלטון ע׳ התקרבו הערבים לשערי 
הודו. ע׳ הניח את היסודות למינהלה הארגוני והכספי של האימ¬ 
פריה החדשה. במסורת המוסלמית מיוחסות לע׳ הרבה "ראשונויות" 
בתחומים רבים: החליף את תארו הרשמי מ״ח׳ליפה״ (= ממלא 
מקום) ל״אמיר אלמאמנין״ (= מפקד המאמינים)! ייסד את ח״די־ 
ואן", היא הרשימה של ראשוני האסלאם והלוחמים המשתתפים 
בכיבושים הזכאים לקבל קצבה (עטא) מקופת המדינה! בימיו רוכז 
השלטון בעראק ובמצרים בערי-מצב צבאיות שיושבו בחיילים הבד־ 
וים שהשתתפו בכיבוש הארצות ההן — בצרה וכופה בעראק, 
ופסטאט במצרים! קבע כללי־יסוד לגבי המצב המשפטי של הקר¬ 
קעות בארצות הכבושות, שחלק גדול מהן נתקיים בידי בעליהן 
הקודמים! מינה לראשונה שופטים. ע׳ אסר ישיבת לא־מוסלמים 
בחצי-האי ערב. ולפיכך מייחסים לו פקודת גירוש היהודים מיישו־ 
ביהם שבצפון־מערב חצי-האי, וע״ע ח׳יבר! על יחסו ליהודי א״י, 
ע״ע א״י, עמ׳ 435 — 440 ! ירושלים, עמ׳ 292 . ע׳ נרצח ע״י עבד פרסי 
נוצרי, אולם הספיק למנות מועצה בת 6 אנשים שתבחר את יורשו. 

ב. לואיס, הערבים בהיסטוריה, 47 — 61 , תשט״ו! ח. לצרום־יפה 

(עורכת). פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (מפתח בערכו), 1970 ! 

/ 0 7111101 $ , 111111 . 13 .? ; 1902 08110 / 16 ) 0 00 ,ח'>יי 1111.181 ■>'.',' 

. 1970 10 , 139-177 ,!?!ס■!)/ 1/16 

חג. ב. 

עמר אבן אל־עאץ — *״ 0 - (מת 663 , מצרים), 

מצביא ומדינאי ערבי, בן שבט קריש. התאסלם בשנת 630 , 

לפני כיבוש מכה בידי המוסלמים. עד 'מות מחמד פיקד על כמה 
משלחות צבאיות נגד שבטים בתוך חצי האי' ערב ואח״כ השתתף 
כמפקד במערכות העיקריות בכיבוש א״י וסוריה בשנים 634 — 636 : 
באג׳נדין (ג׳נבתין, בעמק האלה), על הירמוך ובדמשק (ע״ע ארץ- 
ישראל, עט׳ 437 — 439 ). בשנים 640 — 642 פיקד על הצבא שכבש 
את מצרים (ע״ע, עמ ׳ 192 ! יש אומרים שהוא אף יזם פעולה זו), 
ייסד את פסטאט — בירתה הראשונה של מצרים המוסלמית 
והניח את היסודות לממשל הערבי מוסלמי בארץ הנילוס. לאחר 
שעלה הח׳ליף עת׳מאן (ע״ע) לשלטון פיטר את ע׳ ממשרתו במצ¬ 
רים וע׳ פרש מכל פעילות מדינית עד פרוץ המלחמה בין עלי 
למעאויה (ע׳ ערכיהם). במערכת צפין( 658 ) פיקד על פרשי מעאויה, 
ומשלא הוכרעה המערכה ייצג את מעאויה בבוררות, ובערמתו שכנע 
את שותפו לבוררות לפסוק להדחת עלי מהח׳ליפות. סמוך לאותו 
זמן כבש את מצרים מידי תומכי עלי, מונה ע״י מעאויה למושלה, 
ובמשרה זו שימש עד מותו. 

* #0 16 {}ץ £8 ' 1 36 6 ) 6 } 1 {) 1 ז 60 . 10 61 £55 - 11 >- 11 ( 11 -ז 1 זז£ , 211£1£0 ־ 0 זז 00€3 

. 1959 ,( 05 ת 31 :> 1 ־ד}\ 2 1€$ גת 1 ז\/) 65 ( 11 )•!£ 165 


סוף הברד העסרים־וטזשזה