האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציעזראלית 


ברך עשירים וארבעה 
מעאויה-נזיקין, סדר 



חברה להועאת אנעיקלופדיות בע״מ 
ירושלים - תלול״ב - תל־אביב 




^וס^/ק 0 .ו:>ץ:>א£ 


!-!£ 61 ^ 1 (:^ 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״ר 

מאיר (דל) וברבה פ לא י 


הכרך סודר ונדפס במפעלי דפוס פלאי בע״מ, גבעתיים-רמת־גן 
ההגהות — אשר ב ר־ תנא, דוד תירוש וישעיהו גבריאלי! עוזרת למזכיר הכללי — 
הדי ש ם י י נ ב ר ג י אי 0 ו 1 * חתמובזית — עליזה קרוסברט< ציור ומיסוי — יהודית 
בלום ב צ ווי י ג .,^. 6 


© 

כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.םז< 1 0 ^ 081,1801 ? ׳^מ זסססו׳רתסס 

££\נא 13 א 1 7£0 א 8.1 ? 



המערבת הכללית לביד ב״ד 


העורך הראשי: מנהל המערכת: 

פרופ׳יהושעפראוור אלכסנדר כלאי, . 81.4 


המערבת המרכזית 

מחלקת מדעי־היהדות : פרופ׳ אפרים אלימלך אורבך 

מחלקת סרעי-הרוה : פרופ׳ שמואל הוגו ברגמן 

עורך משנה כללי למדעי הרוח: ד״ר יצחק הופמן (ז״ל) 

מחלקת מדעי הטבע : פרופ' בנימין שפירא 

מחלקת התכנון ואיסוף החוסר. מזכיר כללי: יצחק חס, . 8.4 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: רב ב ו ־ א כ א, . 84.80 

ר״ד שמואל אבדמסקי / מקרא, ארכאולוגיה, יעקב אורבך / מקרא, אהרן אריאל, . 81.4 / היססוריה כללית, יתסיס 
בידלאומייס, מדע המדינה, אדי בר־זכאי. . 8.4 / משפם: צבי בדם, . 8.4 / דתות. היססוריה של יה-ב, פילוסופיה, 

אברהם הנני, . 8.50 / מתמסיקה, מוסיקה, מלבה מדגן, . 81.80 / בוסניקה, זואולוגיה, חקלאות, ר״ר אריאל בהן, 
אססרונומיה. מטאותלוגיה, מתממיקה. פיסיקה, צלה פ״?, . 81.4 /ספרות עברית, חולדות ישראל ,ישראל כרמל, . 8.4 / 
היסטוריה, פנהב לייבזון, ביבליוגרפיה, יאיר מאירי, . 8.4 / כלכלה, ססורם, זהבה מנדלבון, . 81.4 / קלאסיקה, 
ירדנה פלאוט, . 8.4 / נאוגרפיה, יהודית פלרטן־זילברפניג, . 81.4 / אמנות, טסרויות, צבי קפלן / הלכה, 
תלמוד, מנח 8 רביניביץ. . 81.80 / ביוכימיה, גאולוגיה, כימיה, רפואה, יאיר שמעוני, . 81.80 / אססדונוסיה, 
מטאורולוגיה, פיסיקה: ישראל תא־שמע, . 81.4 / ספרות רבנית. 


עררכי מדזרזת 


פרופ׳ מ. אגי־יונח . ארכאולוגיה 

ד״ר א. אבן־זהר .. ספרויות סקנדינאוויות 

ד״ר ש. אבדמסקי מקרא. היסטוריה ישראלית עתיקה 

פדום' א.א. אורבך.תלמוד, ספרות רבנית 

ר״ר ה. אורמיאן. חינוך. פסיכולוגיה 

פרוס׳ א. אלככנדר. פיסיקה 

א. אריאל היסטוריה, יחסים בידלאומייס 

פדופ׳ א. אשתור. אסלאם 

פרום' י. בן־רוד.סוציולוגיה 

פרוס׳ י. בן־תור .גאולוגיה, מינראלוגיה 

פרוס׳ ש.ה. ברגמן .פילוסופיה 

ד״ר פ. ברטפלד ... ספרות צרפתית 

ר״ר ש. גדול. אגיפטולוגיה 

ד״ר מ. דור.זואולוגיה 

פרום׳ ש. הורביץ. חקלאות 

י. הם. כלכלה 

פרוס׳ ר.י,צ. ורבלובפקי. דתות 

פרוס׳ ג. מרפקי. (עורך־יועץ) משפס 

ד״ר א. בהן אסטרונומיה, מטאורולוגיה 

ר״ר ד. בץ. מוסיקה 

פרום' א, לבונטין. משפט 


.. חולדות הרפואה 

פרוס׳ יהושע ליבוביץ . 

. הונגריה 

ד״ר י. מדמון 

. גאוגרפיה 

פרוס׳ ד. ניר . 

.. ספרות איטלקית 

פרוס׳ י. סרמונמה 

.מתמטיקה 

פרוס׳ ש.א. עמיצור 

. בוטניקה 

פרוס׳ א. סאהן .. .. 

צבא׳ היסטוריה צבאית 

רס״ן(טיל.) פ. פיק 

י. פלדמן .. .. אמבות, ספרויות (עורכת־משנה) 

נצרות, העולם הקלאסי 

פרום , ר. פלוסר 

.ביבליוגרפיה 

ד״ר מ. קמן .. .. 

. בלשנות 

פרוס׳ ח. רוזן .. .. 

. אמנות 

ד״ר א. רוגן .. 

רפואה, פיסיולוגיה 

פרוס׳ ר. רחמימוב 

ספרות אנגלית 

ד״ר ש. רחמן .. .. 

. טכניקה 

צ. ריבלין(ז״ל) .. ,. 

עבוית, פילוסופיה עברית 

ד״ר א. שכיד .. ספרות 

יעקב שמעוני היסטוריה מודרנית של המזרח הקרוב 

והרחוק 

מיקרוביולוגיה, ביולוגיה 

פרוס׳ כ, שפירא ביוכימיה 

המזרח הקדום 

פרוס׳ ח. תדמור .. .. 





















רשימת המחברים המשתתפים בברך ב״ד 


אבי־יונה מיכאל, ד״ד 

ירושלים, סרוססור באוניברסיטה העברית / ארכאולוגיה, מזרח 
קדום 

אבינור גיט* . 14.4 
היסה / ססרות גרמנית 
אבישור יצחק, , 4.4 ? 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת הנגב / הערך: מקרא (בחלקו) 
אביתר עזריאל, ד״ד 
חיפה, סרוססור־חבר בטבביזן / הערר ו מעגל 
אבגימלד משח, פרוס' (ז״ל) 
הערר: מרגייסון, רודריק איפפו 
אברמוב שניאור זלמן, .\. 6 ו, ח״ב 
יזל־אניב 1 העוו: מרשי, ג׳וז 
אכרמסי,' שמואל, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת הנגב / מקרא, היסטוריה 
ישראלית עתיקה 

אהרונסדן רפאל צבי,.. 1.4 * 
ירושלים / הערך: מקרא (בחלקו) 
אהרונסון שלמה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: מרשל, 
ג׳ורג׳ קסלם ! מרשל, תכנית (בחלקו) 

אואלח ראל, ד״ד 

קויבק (קנדה), פרופסור באוניברסיטת לאוואל, קויבק / הערך: 
מרסיה, לואי סבססין 
אוירבן־ יהושע מ., ד״ד 
רמת־גן / הערך: מש דו דה אסים׳ ז׳ואקיס 
אולמסמד, קלרנם ו. ד״ד 

מדיסון(אה״ב), פרופסור באוניברסיטת ויסקונסין / גאוגרפיה 
אורבן• אפרים אלימלך, ד״ד 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: משנה 
אורבף יעקב 

ירושלים / הערכים: מעלה עקרבים ! מקרא (בחלקו) 
אורמיאן חיים, ד״ד 
ירושלים / פסיכולוגיה, חינוך 
אחימאיר אבא, ד״ד (ז״ל) 

הערכים: מרז׳קובסקי. דמיסרי סרגיביץ׳ (בחלקו)• מרילנד (בחלקו) 

אידלברג שלמה, ד״ד 

ניו־יורק. פרופסור ב״ישיבה יוניברסיסי" ובאוניברסיטת חיפה / 
הערך: משה מקיב 
אייפרמן רבקה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / הערך: משחקים 

אילני גיודא, . 8.50 

תל־אביב, רשות שמורות הטבע / הערך: נוה־מדבר (בחלקו) 

אלון מנחם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / משפם עברי 

אלמבאואד משה, ד״ד 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: מקרא 
(בחלקו)! סרטינום סטרופאו 
אלממן שמעון צבי אלכסנדר, הרב, ד״ד 
וולתם (אה״ב), פרופסור באוניברסיטת ברנדיים / הערך: מצוות 
(בחלקו) 

אלסנר טוני, . 4.4 ? 
ניו־יורק / העריך : מרזבורג 
אנגל רד יצחק, ד״ד 

ירושלים, פרופסוריחבר באוניברסיטה העברית / הערך: נזיקין. 
דיני 

אנקר אהרן, ד״ד 

הרצליה, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / העיד: מעצר ומאסר 
(בחלקי) 

אפרת אלישע, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגרפיה 

אקצין בנימין, ד״ד 

ירושלים. פרו־רקטור ונשיא בפועל של אוניברסיטת חיפה! 
פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: מפלגה; משאל־עם 


ארגוב דניאל, ד״ר 

הרצליה, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מרטהים 
אריאל אהרן, . 4.4 ? 
ירושלים / היסטוריה, יחסים בין־לאומיים 
אדני אפרים, . 1.4 * 
ירושלים / גאוגרסיה 
אשרי דוד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

אשמור אליהו, ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / איסלאם 

באומן זיגמונד, ד״ד 

לידז(אנגליה). פרופסור באוניברסיטת לידז / הערך: מרכסיזם 

בונפיליולי לואיזח, ד״ד 

קרית־ביאליק. פרופסור בטכניון / הערכים: מתמטיקה (בחלקו)! 
נומוגרפיה 

בורישנסקי יהושע, אינג׳ 

תל־אביב, מורה בטכניון / הערכים: מפוחים! משאבות ז מתכות, 
עבוד 

בורנשטיין דוד (ז״ל) 

הערכים: מר בר רב אשי, נדרים, נחום איש גמזו(בחלקו) 
בורשטיין איתן, ד״ד 
תל־אביב / הערך: נורה (בחלקו) 
בורשטיין יעקב, מהנדס 
תל־אביב / הערך: מעלית ומדרגות נעות (בחלקו) 
ביורק סטפן, ד״ד 

לונד (שודיה), פרופסור באוניברסיטת לונד / הערך: גורדססרום, 
לודויג א נ סלם 

כיינאדט חיים, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מרידה 
(בחלקו) 

בירנבאום דוד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: 
מעי(בחלקו). מרה (בחלקו) 

בלום יהודה צבי, ד״ד 

ירושלים. מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מקלס 
(בחלקו) 

פלונדהיים שלמה הלל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מתנת 

בן־אברהם נחמיה 

תל־אביב / הערכים: מרוץ; משחקים אולימפיים (בחלקו) 
בן־גוריון עמנואל 
חולון / הערך: מקרא, תרגומים (בחלקו) 
בן־גיגי אידה, ד״ד 

חיפה / הערכים: סרטיניק (בחלקו); מרן (נהר)! מרסי (בחלקו) 

בךדור יוסף, ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מעמד 

בנדל רות, .\,.מ 

ירושלים / גאוגרפיה 

בנית מנחם, ד״ד 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מקרא 
(בחלקו) 

בן־נאה שמואל 

ירושלים / הערך • נויבאור. אדולף 

בן־שלום אורה, . 8.4 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / הערכים: מרטן די גר! 
נואי, אנה 

בן־שמאי חגי, . 8.4 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערכים: מעתזלה; 
מקרא (בחלקו); מרגליות, דוד שמואל 

בן־שמאי מאיר הלל, ד״ד 
ירושלים / הערך: מצוות (בחלקו) 
בךתור יעקב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מערה 



13 


רשימת המחברים 


14 


בל,ר יחיאל, ד״ר 

ירושלים- פרופסור באוניברסיסה העברית / הערך: נגיף 

כדאוואר איו, ד״ד 

גרנובל (צרפת), פרופסור באוניברסיטת גרבובל /הערכים: מרוקו 
(בחלקו), נורמנדי (בחלקו) 
בראוור אברהם יעקב, ד״ר 
תל־אביב / גאוגרפיה 
ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 
ברויאר מרדכי, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: מקרא. 
בחנוך היהודי 
ברונר פרד, . 14.4 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מרסי. חוסה 

ברור משה, ד״ד 

תל-אביב, סרופסור־חבר באוניברסיטת חל-אביב / גאונרפיה 

ברנע דני, מהנדס 

כסר סבא / הערך: מעליח ומדרגות נעות (בחלקו) 
ברם צבי,. 8.4 
ירושלים / פילוסופיה 
ברל,אי מיבאל, ד״ר 
ירושלים / נאוגרפיה ז כלכלה 
ברקאי מנחם צבי, . 1.4 * 

ירושלים, בית הססרין! הלאומי והאוניברסיטאי / הערכים: מפתח, 
מפתוח (בחלקו). נודה. גבריאל 
גבעול דוד, ד״ר 

רחובות, סרופסור־חבר במכון ויצמן למדע / הערכים: משלים ז 
נוגדנים 

גבעון רפאל, ד״ר 

משמר העמק, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מף 
גומל הנדי, .*. 8 
ירושלים / הערך: נבוכדנצר (בחלקו) 
גוטליב אסדים, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: משה בך 
נחמן(בחלקו) 

גומסרוינד חנוך ד״ד 

ירושלים. מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מתכות 

גולדנברג. אמנון, ד״ד 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: משפם (בחלקו) 

גונדרס ארנון א., ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מרסה 

גור אריה, ד״ר 

ראשודלציון, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך; משמש 
גזית דניאל, .^. 8 
ירושלים / היסטוריה 
גיחון מרדכי, פא״ל (מיל.) ד״ד 
תל*אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מצור 
ומכונות מצור 
גילים יוכן), ד״ד 

רחובות, פרופסור במכון ויצמן למדע / הערכים: משואות 
דיפרנציאליות ואינטגרליות. סתמסיקה (בחלקו) 

גילת יצחק, ד״ד 

תל אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: נהרךעא 
צינזבורג אברהם, ד״ר 
חיפה, פרופסור בטכניון / הערך: מתכנת 
גלבר נתן מיכאל, ד״ד (ז״ל) 
הערך: מרקו, ברוך יוסף 
גליל יעקב, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מצליבים 

גלעד דוד, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערר: מרוקו (בחלקו) 

גנחובסקי דב, .. 8.4 

ירושלים, בנק ישראל / הערר: נומיססיקה (בחלקו) 
גנ$ל ברנהרד דב, ד״ר (ז״ל) 
הערכים: מרקומנים, מתיאם 
גראבוים אריה, ר״ר 

חיפה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / הערכים: מרגריט מאנז׳ו. 
נורמנדי (בחלקו) 
גרבל אירנה, פדום׳ (ז״ל) 
הערך: נ׳ האות 


גדול שרה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / העדך: מצרים, 

לשה 

גדומךשירץ אירנה, ד״ד 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מצרים, אמנות 
(בחלקו) 

גרוסמן אברהם, . 14 * 

ירושלים. מדריך באוניברסיטת הנגב / הערכים: מקרא (בחלקו), 
משה בדמימון (בחלקו) 
גדופפלד כרנרד (דב), ד״ד 

מילווקי(אהי׳ב), פרופסור באוניברסיטת רסקונסיז / הערך: מקרא 
(בחלקו) 

גרטי יצחק,, 8.4 

ירושלים. אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך מרינו, 
ג׳מבסיסטה (בחלקו) 

גרינחום אהין׳ . 1.4 * 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה 

גרינוולד רבקה, .!״־ 8.0 

תל־אביב, מורה בכירה באוניברסיטת תל־אבייב / הערך: מקרתי, 
מרי 

דברת עמום, ד״ד 

רחובות. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מרעה 

דוד אברהם, . 1.4 * 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערכים: 
משה בן יו״ס. נבון(בחלקו). נג׳רה, ישראל 
דוד יונה, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת חל־אביב / הערך: משלם 
בר קלדנימום 

דוידוביץ דוד, אינג׳ 

תל־אביב, מנהל המוזיאון לאתנוגרפיה ולפולקלור / הערך; מצבה 
(בחלקו) 

דון יהודה, ד״ד 

רמת־נן, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערכים: 
מרקנטליזם. מרשל, אלפרר 
דור מנחם, ד״ד 

המכון לביולוגיה, סמינר הקבוצים / הערך: מקקים 

דיכסמאג יעקב י., . 1.4 * 

ביו יורק, פרופסור בישיבה יוניברסיטי / הערך: משה בךמימון 
(כחלקי) 

דניאל פוזן, ד״ד 

ירושלים, פרופסור חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מקרא 

(בחלקו) 

הכלין שלמה זלמן 

ירושלים / הערכים: משה בךמימון(בחלקו), משלם בן יעקב 

הנכדג אומו 

אוסלו, נורוגיה / הערך: נורוגיה, ספרות (בחלקו) 

וזיו שאול, . 8 * 1 ״! 
תל־אביב / הערך: מרשל, פרנק נ׳ימז 
הורוביץ יהושע, ד״ד 
רמת־גן / ספרות רבנית 
הורוביץ מאיד, .•! 1.111 * ,. 1.4 * 

ירושלים / משפט 

המנחם מרים, ד״ד 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: נוריד,, שרל 
ואלך יהודה, אל״ס (מיל.), ד״ד 
רמת־גן. מרצה כביר באוניברסיטת תל־אביב / הערר: מרכוס. 
דור דניאל 

ווייס בנימין, ד״ד 

ירושלים, פרופסוו־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מתמטיקה 
(בחלקו) 

וולמן משה, ד״ד 

פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / הערכים: מפלצת; מפרצת 

וולסנזון אברהם, . 1,4 * 

ראשון לציון, מורה באוניברסיטת חיפה / הערך: מרסיליום 
מפדובה (בחלקו) 
וורמבדנד מרדכי 
תל־אביב / אנתרופולוגיה, פולקלור 
ויגודסקי סטניסלב 
גבעתיים / הערך: גורויד, ציפרין קמיל 
דיזל יואב, ד״ד 

פחח־תקוה, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: 
בוה־מדבר (בחלקו) 






15 


רשימת המחברים 


16 


וינהום (עינם) ברנרד, ד״ר 

היבת־ציון. מרצה באוביברסיסת תל־אביב / ספרות אנגלית 

ויסמן שולמית, ד״ר 

חיפה׳ פרצה בכירה באוניברסיטת זזיפה / הערך: מריום. *רמוז 
וסרטן הנרי, .^. 8 
ירושלים / היסטוריה 
וסרשמיין אברהם, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: משקל (בחלקו) 
ורבלובסקי רפאל יהודה בבי, ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מדע הדתות 
זהר' מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מצרים, צימח 
(בחלקו) 

זוהר עזרה, סא״ל, ר״ד 

דמת־גן, פרוםסור־חבד באוניברסיטת תל־אביב / הערך: גוזלי 
הגוף באדם 

זוסמן יואל, ד״ר 

ירושלים, ממלא־מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון / הערך: 
משבעים 

ז׳וסראן סיר 

פאריס / הערך: מרימה פרוספר 

זיידמן דוד, ד״ר 

וזל־אביב, מרצה בכיר באוניברפיסת תל אביב / הערכים: מרגרם 
מאנגולם! מרי מצרפת 

זילברברג הנריך, אינג , , 
חל־אביב / הערך: נורה 
זילברנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, פרוססור באוניברסיטה העברית / הערכים: מרינג, 
פרנץ! מרכס, קרל 
הכם עמום, . 8.4 
ירושלים / הערך: מקרא (בחלקו) 
חלמיש משה, .. 14.4 

הרצליה, מדריך באוניברסיטת תל־אביב / הערבים ־, משה (בחלקו), 
משה חיים אפרים מסדילקוב 
חן קלרה, ד״ר 

ירושלים, סרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערבים; 
מרכבים! נוסריים! נוריתיים 
הנני אברהם, . 8.8€ 

ירושלים, רשות השידור / מתמטיקה! מוסיקה! פיסיקה 

מל יוסח 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מדנציו, לוקה 
מרנן מלבה,.;* 5 .^ 
יךושלים / בוטניקה! זואולוגיה 
יאפדהוסמן עדית, ד״ר 
ירושלים / אמנות 
ידין אורי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: משפט (בחלקו) 

ידין יגאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מצרה 

יוכל ירמיהו, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מרקחה, הרברט 

יעבץ צבי, ד״ר 

תליאביב, פרופסור באוניברסיטת תל״אביב / הערבים: מריום. 
גיוס! מרקום, קלוריום 

ירדני מרים, ד״ר 

חיטה, מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה / הערך: היסטוריה 

כהן אדיר, ר״ר 

תל־אביב / הערך: מקרנקו, אנטון סמיונוביץ׳ 

כהן אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / המזרח התיכון 

כהן אריאל, ד״ר 

ירושלים. מדריך באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה! פיסיקה ז 
אסטרתומיה 
כהן דליה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: נבל ולירה! 
נגינה. כלי 

כחן חיים י., ד״ר 

דגניה ב׳, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מרוקו(בחלקו) 

כ״ץ אליהוא, ד״ר 

ירושלים, פרוטסוד־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מקלוהן, 
הרברם מרשל 


כצנלסון יעקב 

סתח־תקוד״ מנהל מחלקת האקלים, השרוח המטאורולוגי / הערך: 
משקעים 

כרמל ישראל, ״ 8.4 
ירושלים / היסטוריה 
לב זאב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: נוזל, נוזלי 
(בחלקו) 

לבונמין אביגדור ר" ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפם 
לוביש מישה 

ירושלים ! הערך: מפלגת פועלי ארץ־ישראל (בחלקו) 

לוי יוכל, ד״ר 

הרצאה, מרצד, באוניברסיטת תל־אביב / הערך: משפם סלילי 

לוי עזריאל, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מתמטיקה 
(בחלקו) 

לויינגר דוד שמואל, רב, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: מקרא 
(בחלקו) 

לוינגר יוסף, .יד 5 ^א 
קרית־מוצקין / הערך: מקדוניה (בחלקו) 
לוריאן אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 

לורך יעגןב, ד״ר 

ירושלים, םרוםםור־חבר באוניברסיטה העברית / ביולוגיה 
ליכוביץ אליהו מנהם, ד״ר 
קימבריג׳:אה'כ) / העוד: מצפה כוכבים 
ליכוביץ גרטוז, ר״ר 
ירושלים / הערר: סקסילן, אדוין םםיםו 1 
ליבוביץ יהושע, ד״ד 

ירושלים, םרוםםור'חבר באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 
ליכוביץ יוסן), פרוס׳ (ז״ל) 
הערך: מצדים (בחלקו) 
ליבנה אליעזר 
ירושלים / סוציאליזם! ציונות 
ליכני אליעזר, אינג׳ 
ירושלים / הערך: מרגלסה (מלנת דנמרק) 
ליכם (צוייג) אסתר 
ירושלים / הערך: מרדכי מנשכיז 
ליבה יוסן 6 ג., ר״ר 
ירושלים / הערך: מרקום אח־ליוס (בחלקו) 

לינדר אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצד, באוניברסיטה העברית / היסטוריה 

ליסק משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיסד, העברית / הערך: מעוט׳ 
מעוטים (בחלקו) 
ליסמן ויוויאן, ד* 

לונדון / הערבים: נדטיננם (בחלקו)! נוריד (בחלקו) 

ליסצין סול (שלמה), ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת גיוייורק / הערכים: נריר, משה! 
נדל, ארנן 

לנדאו דם, .\. 14 . , 

פתודתקוה, מדריך באוניברסיטה בר־אילן / ד,עדך: משקל (בחלקו) 

לנדאו יעקב מ., ד״ר 

ירושלים, פרופםור־חבר באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה 
בר־אילן / הערך: מצדים, היסטוריה (בחלקו) 

לנצמן אלי, ״ 14.4 

חיפה׳ מרצה באוניברסיטת חיפה / הערך: נוגי, קיטן מרםוקד, 

לפידות רות, ד״ר 

ירושלים׳ מרצד, בכירה באוניברסיטה העברית / משפם בידלאומי 

מאור יצחק, ד״ר 

אשדות־יעקב (איחוד) / הערך: גדסון, סמיון יעקבלביץ 

מאיר אמציה י., ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / כימיה 

מאירי יאיר, ,. 8.4 
ירושלים / כלכלה! ספורט 
מדזיני מירון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: גובומיסקי, משה 



17 


רשימת המחכרים 


18 


מוצר,ין אריה ליאו, ד״ר 
חיפה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / פילוסופיה 
מייזל דור, . 4.6 ( 
ירושלים / הערך: משה (בחלקו) 
מייקין מאיד, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מפרק (בחלקו) 

מילפון מנחם, ר״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: משקל 
(בחלקו) 

מירון יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל־אביב / 
הערך: מצדים, משפם 

מכמן (מלקמן) יום!!, ד״ר 
ירושלים / הערך: מרניכס, פילים ון 
מנדלסון, עזרא, ד״ר 

ירושלים. סרנו, באוניברסיטה הענריח / חקרו: נורוגיו. (נחלקו) 

מנור ישראל 

תל־אביב. מרצה באוניברסיטת חל־אביב / תאטרון 

מרטון יהודה, ד״ר 

ירושלים, רשות השידור / ספרות הונגרית < חדי בהונגריה 

נגב אסרהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיסה העברית / הערך: נבסים 

ניר דכ ׳ ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך 1 מפל מים 

ניר מיכאל, .\;. 8 

ירושלים. האקדמיה למוסיקה / מוסיקה 

גיר צבי 

קרית־מוצקין / הערך: מרינסקה לו׳גיה 

נמוי ליאון, ר״ד 

פילאדלפיה (אה״ב), אוניברסיטת ררופסי / הערך; נהונדי. 
בנימין בן משה 
נצר ניסן;.*. 1 * 
ירושלים / הערך: משה בן הנשיאה 
נרקיס בצלאל, ר״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מקרא(בחלקו) 

סדן יוסף, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מקאמה 

כמון מיכאל, ר״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: מקרא 
(בחלקו)! משה מחורן 
פיון עמנואל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / איסלאם 

סילכרמן(פיון) גבריאל א., . 1.4 * 
ירושלים / הערך: מקרא (בחלקו) 
סלוצקי יהורה, ד״ר 

רמח־גן, מרצה בכיך באוניברסיטת תל־אביב / חדי במזרח אירופה 
פניית גורמן, . 0.0 
לידז׳ אנגליה / הערך: מקרא (בחלקו) 
פרמונטה יוסף בייד, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיסה העברית / פילוסופיה 
יהודית ז ספרות איטלקית 

סדנא נהוס מ., ד״ר 

וולתס (אד,״ב), פרופסור באוניברסיטת בינריים / הערך: מקרא 
(בחלקו) 

עובריה אשר 

ירושלים, אדכאולוג / הערך: מצבר, (בחלקו) 
עמיצור שמשון אברהם, ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מתמטיקה 

עמית משה, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

ענבר משה, 

נאות״מררכי, מרריך באוניברסיטת חיפה / הערך: נהר (בחלקו) 

עשהאל מרכל א" ד״ר 

ירושלים, מרצה נכיר באוניברסיטה חענרית / חזרו: נורוזח 

כאהן אברהם, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: סריססמה 

פוקס מיכאל רכ,. 1.4 * 
ירושלים / הערך: נות. מרמין 
פורת פנחס, אינג׳ 
תל־אביב / הערך: מצבר 


סימלפון סילויה,.. 8.4 
ירושלים / ספרות ספרדית 
סיינכרג נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מעוט (בחלקו) 

סין יצחק מ" ד״ר 

בולטימור, פרופסור בחיבת קולג׳ / הערך: מרילנד (בחלקו) 

סינס שלמה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מקמץ, דוד 
בן מרואן 

פינסוד משה, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה המתת / הערך: בורוכידורגיה 

(בחלקו) 

פיק, פנחס, רס״ן (מיל.), ד״ר 
ירושלים / צבא! היסטוריה צבאית; גאוגרפירז היסטוריה 
פישל וולטר יוסף, ר״ר 

סנטה קר׳וז, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / הערך: משהד 
(בחלקו) 
פישר יונה 

ירושלים, מוזיאון ישראל / אמנות 
פלאוט ירדנה, . 8.4 
ירושלים / גאונרפיה 
פלג בצלאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מתמטיקה 
(בחלקו) 

פלדמן יהודית, . 1.4 * 
ירושלים / אמנות 
סלופר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות 

פראג יהודה ל., ניצב 

תל־אביב, משטרת ישראל, מפקד מחוז תל־אביב / הערך: משטרה 
(בחלקו) 

סראוור יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: נדידת עמים 

פרידמן מנחם, . 1.4 * 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: נטורי קרתא 

סרשל טוביה, רב 

גיו־יורק, פרופסור בסמינר התאולוגי / הערכים: משה בן נחמן 
(בחלקו)! מת, משה 
צוק־רמון זהר, 1.4 *. 

פתח־תקוה, המכון לחקר שמידת הטבע באוניברסיטת תל־אביב / 
הערבים: מדיון: נברנים 
צור־נמל משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: נבוביים 

צמח דור, ר״ר 

חיפה, מרצח באוניברסיטת חיפה / הערך: מתנבי, אל 

קדמון נפתל', .ט 5 .^ן 

ירושלים, מרצד. באוניברסיטת תל־אביב / הערך: סרקטור. 
גרהרדוס 

קדר סנימין זאב, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מקרא (בחלקו) 

קוטלר דוד, אינג׳ 

רמודנן, מרצד. באוניברסיטה בר־אילן / הערך: מקוד. (בחלקו) 

קוססר אפרים, דוצנט 

ירושלים, חבתמחקר באוניברסיטה העברית / הערכים: מרים, 
מאיר! משה בדמימון (בחלקו) 
קורלנד ליאון. ר״ד 

טבריה, מנהל רפואי של חמי טבריה / הערך: מעינות רפואיים 
(בחלקו) 
קורקום דור 

ירושלים / תו״י בצפון אפריקה 

קושניד דוד, ד״ר 

חיפה, מרצד. באוניברסיטת חיפה / הערכים: נאזם, חכמת! נזאמי 

קטן משה, ר״ד 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי! מרצה בכיר 
באוניברסיטה בר־אילן / ביבליוגרפיה! חדי בצרפת 

קינדלר אריה 

תל־אביב, מנהל מוזיאון קדמו למטבעות / הערך: נומיסמסיקה 
(בחלקו) 

קלזזנר יהודה אריה, ד״ר (ז״ל) 

ו,ערך; פקדוניח, בנורוח 



19 


רשימת חסחכדים 


20 


קלינגחוסר יצחק הנם, ר״ד, ח״ג 
ירושלים, פרופסור באוניברסיסה העברית / העיד: משפט מנהלי 
קלינמן לודמילח, 

ירושלים. מורה באוניברסיטה העברית / ספרות רוסית 

קניגר ברנרד, ד״ר 

חיפה, מרצה בכיר באוניברסיטת היפה / ספרות אנגלית 

קפוטו משה דוד, פרוס׳ (ז״ל) 
הערך: מרגליות, שמואל הירש 
קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 
קרליבך עזריאל, ד״ר (ז״ל) 
העיד: סרקון, יצחק דב בר 
קדמון יהודה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה 
קרמר עדנה, ד״ד 
ניו יורק / הערך; מתמטיקה (בחלקו) 
קדסל נצל 
חולין / תולדות היישוב 
ראפל ברטן 

אוססין (אה״ב>, םרופסור־חבר באוניברסיטת טכסס / הערך: 
מקלרז, קרסון 
רבא יואל, ד״ר 

חולון, מרצה באוניברסיטת תליאביב / הערכים: מקדוניה(בחלקו)! 
נובגורוד(בחלקו) 
רבינוביץ אוסקר ק., (ז״ל) 
הערך; מרסורק. אוסקר ואלכסנדר 
רבינוביץ זאב, ד״ד 

חיפה / הערכים.־ מרדכי מלחוביץ; משה מקוברין 

רבינוביץ מנחם, . 150 ^ 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / כימיה• רפואה 

רוסינסון אברהם, ד״ר 

ניו הייוון(אה״ב), פרופסור באוניברסיטת ייל / הערך: מתמטיקה 
(בחלקו) 

ריויץ׳ מלך 

מונטריאול (קנדה) / הערך: נומברג, הירש דוד 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / העיד: מר, ניקולאי 
יעקבלויץ 

דוזגבליט פנחס, ד״ד 

מקוה־ישראל, מרצה באוניברסיטת חל־אביב ובאוניברסיטה 
בר־אילן / הערך: נאומן, פרידריך 
רוזנברג שלום,, 50 .^ 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: משיח (בחלקו) 

רוזנסטוק מורטון, ד״ד 

ביו־יורק, פרופסור באוניברסיטה העירונית / הערך: מרשל, לואי 

דוטקון! אהרן, רב 

ירושלים / הערך: נוטריקון 

רונן אברהם, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / אמנות 

דחמימוב רמי, ד״ד 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מעי 
(בחלקו) 

רחמן שלוב, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / ספרות אנגלית 

רם חנה 

הל־אביב / הערך: מצרים, יהודים (בחלקו) 
רפאל יצחק, ד״ר, ה״ס 
ירושלים / הערך; משה לייב מסאסוב 
דפפורט אוריאל, ד״ר 

חיפה, מרצד, בכיר באוניברסיטת חיפה / הערך: מרקוס אורליוס 
(בחלקו) 

רתרפורד נ׳ון, ד״ר 

סידני, פרופסור באוניברסיטת סידני / הערך: מרי(נהל) 

שאןע ויליאם ל., ד״ד 

ניו־מוק, סרועסור באונינוסיסו, העירונ-ת / העוו: מתססיקו, 
(בחלקי) 

שביב שמואל, 
ירושלים ן קלאסיקה 
שביד אליעזר, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / ספרות עברית; 
פילוסופיה עברית 


שוהם שלמה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת תליאביב / הערכים: מפיה, 
משחקי־מזל 

שולמן אדיאם, ד״ר 

ניריורק, הסמינר למורים יהודים בניו־יורק / הערך: מרקיש, פרץ 

שופמן אביבה, 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערך: משה(בחלקו) 

שוקד משה, ד״ד 

רמודגן, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: משפחה 
(בחלקו) 

שטיינברגר חוה, ד״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מתח פנים 

שטיינברגר יצחק, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערר: מראה 

שטיינד יעקב, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: משוש, חוש דד 

שטרן אפרים, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: סרים (בחלקו) 

שטרן מנחם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה. 
היסטוריה יהודית 
שטרן שמעון, .^ן 
חיפה, מדריך באוניברסיטת חיפה / גאוגרפיה 
שיין ידחמיאל, ד״ד 

כסר־סבא, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: נביטה 

שילוח אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מצרים, 
מוסיקה (בחלקו) 
שיפטר עליזה, . 8.8£ 
ירושלים / הערך: משק 
שירמן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית/הערך: מדיני. שבתאי חיים 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה; פילוסופיה 
יהודית 

שמיאלביין אריה, .^. 1 * 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תידאביב / איסלאם 

שמואלי אפרים, ד״ר 

קליבלנד (אה״ב), פרופסור באוניברסיטת קליבלנד / הערך: 
סקיאולי, גיקולו 
שמיר גרשון, 
ירושלים / גאוגרפיח 

שמעוני יאיר ,. 50 .^ 

ירושלים / פיסיקה! מטאורולוגיה 

שמעוני יעקב 

ירושלים, סגן מנהל כללי. משרד החוץ / היסטוריה מודרנית של 
המזרח הקרוב והרחוק 
שסיגל נדן, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / מיתולוגיה • 
היסטוריה יוונית 

שסיגל רנטו, 

ירושלים / הערך: מציגי, ג׳וזפה 

שפירא בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביוכימיה 

שפירא דן, ד״ר 

ירושלים. מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: נבגוניות 

שסד אליעזר, ד״ר 

ירושלים, מנהל כללי, בנק ישראל / הערך: מצרים, אוכלוסיה 

שצ׳וסק נילי, ,^. 8 

חיפה, אסיסטנטית באוניברסיטת הנגב / הערך: מצרים (בחלקו) 
שרשבמקי בן־ציון, ד״ר, שופט 
ירושלים, בית־הסשפט המחוזי / הערך: משפחה (בחלקו) 
ששה־דלוי אריאל, .*. 1 ( 1 

■וושלים, הדריך באוניברסיכה העבריה / הערך: מציים (נחלש) 

חא־שמע ישראל, .*. 111 

ירושלים / ספרות רבנית! חכמת ישראל 

תדמור מרים, 

ירושלים, מודאון ישראל / הערך: מצרים (בחלקו) 

תמרי שמואל, ד״ד 

רמת־גן, מרצה באוניברסיטה בר*אילן / הערך: משתא (בחלקו) 



ראשי־תיבות של שמרת המחברים 


= אפרים אלימלך אורבך 

א. א, א. 

= ארנון א. גונדרם 

א. א. ג. 

־= אבא אחימאיר 

א. אח. 

= אהרן אנקר 

א. אג. 

•*= אלישע אסרת 

א. אם. 

= אליהו אש תור 

א. אש 

= אידה בן־גיגי 

א. ב.־ג. 

= איתן בורשטיין 

א. בו. 

= אורה בן־שלום 

א. ב.־ש, 

= אמנון גולדנברג 

א. גו. 

־ אריה גור 

א. גור. 

= אברהם גינזבורג 

א. גיג. 

= אירנה גדבל 

א. גיל 

= אהרן גרינהוט 

א. גר. 

= אירבה נרומד־שירון 

א. ג. ש. 

= אוטו הגברג 

א. הג. 

= אברהם וטרשטיין 

א. ו. 

= אדמונד דלברנר 

א. ז. 

= אברהם הנני 

א. חג. 

= אורי ידיו 

א. יד. 

־־ אמציה י. מאיר 

א. י. מ. 

אדיר כהן 

א. כה. 

= אריה ליאו מוצקין 

א. ל. מ. 

= אלכסנדר לודיאן 

א. לו. 

= אליעזר ליבנה 

א. לי. 

=־ אליהו מנחם ליבוביץ 

א. מ. ל. 

= אברהם נגב 

א. נג. 

= אשר עובדיה 

א. ע. 

= אברהם פאהן 

א. פא. 

= אפרים קופפר 

א. ק. 

= אריה קינדלר 

א. קי. 

= אברהם רונן 

א. רו. 

= אליעזר שביד 

א. שב. 

־= אריאל ששודהלוי 

א. שדה. 

־= אביבה שוסמן 

א. שו. 

= אפרים שטרן 

א. שם. 

= אברהם גרוסמן 

אב. גר. 

= אברהם דוד 

אב. ד. 

= אברהם וולפגזון 

אב. ו. 

= אביגדור לבונטין 

אב. ל. 

= אברהם רובמטון 

אב. ר. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= אוריאל רפפורם 

או. רם. 

= איו בראו ואד 

אי. ב. 

= אליאם שולמן 

אל. ש ו. 

= אליעזר שסד 

אל. שם. 

= אמנון כהן 

אמ. כ. 

= אמנון לינדד 

אב. ל. 

= אמנון שילוח 

אמ. ש. 

= אפרים אדני 

אם. א. 

= אפרים גוטליב 

אם. גו. 

= אפרים שמואלי 

אם. ש. 

־= אריה גראבויס 

אד. גר. 

־= אריאל כהן 

אר. כה. 

־= אריה שמואלביץ 

א ר. שמ. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

־= ברנרד (דב) גרוססלד 

כ. ג. 

= בנימין ווייס 

ב. וו. 

= בצלאל נרקיס 

ב. נר. 

= בצלאל פלג 

ב. סל. 

= בנימיו זאב קדר 

ב. קד. 

= בנימין שפירא 

ב. שם, 

= בן־ציון שרשבסקי 

ב. שר. 

= גיטה אבינור 

ג. אב. 

= גיורא אילני 

ב. אי. 

- גבריאל א. סילברמן 

ג. ס. 

= גצל קרסל 

ג. ק. 

- גרשם שלום 

ג. ש. 

- גרשון שמיר 

נ. שמ י 

= ג׳ון רתרסורד 

ג׳ו. ר. 

= דוד אשרי 

ד. אש. 

־ דני ברגע 

ד. בר. 

= דוד גבעול 

ד. גב. 

=־ דוד גלעד 

ד. גל. 

= דב גנחובסקי 

ד. גנ. 

= דוד דוידוביץ 

ד. דו. 

= דליה כהן 

ד. ב. 

= דב לנדאו 

ד. לג 

־= דוד מייזל 

ר. מי. 

■י רב ניר 

ד. נ. 

= דור פלוסר 

ד. ם. 

= דוד קוסלר 

ד. ק. 


־= דוד קורקום 

ד. קו. 

= דן שפירא 

ד. ש. 

= דוד שמואל לויגגר 

ד. ש. ל. 

= דוד בירנבאום 

דו. ב. 

- דוד ק ושניר 

די. קי 

= דניאל ארגוב 

דנ. א. 

= דניאל גזית 

דג. ג. 

= הנרי גוטל 

ה. גו. 

= הנרי וםרמ 1 

ה. ום. 

= ויויאן ד. ליפמן 

ו. ד. ל. 

= ווליאם ל. שאף 

ו. ל. ש. 

= זיגמונד באומן 

ז. ב. 

=־ זאב לב 

ז. לב 

= זהר צוק־רמון 

ז. צ.־ר. 

= חיים אורמיאן 

ח. א, 

= חנוך גוטפדוינד 

ח. גו. 

= חיים י. כהן 

ח. י. ב. 

= חנה רם 

ח. רם 

= חוה שמיינברגר 

ח. שט 

== חגי בן־שמאי 

חג. ב. 

= חיים שירמן 

ח. ש. 

= טוביה ם רש ל 

ט. סר. 

= יעקב אורבך 

י. או. 

= יצחק אנגלרד 

י. אג. 

= יהודה אריה קלוזגר 

י. א. ק. 

= יעקב בך תור 

י. ב. 

= יוסף בן־דוד 

י. ב.־ד. 

= יהושע בורישנסקי 

י. בו. 

- יוסף ברוך סרמונטה 

י. ב. ם. 

= יחיאל בקר 

י. בק. 

= יוסף גילים 

י. ג. 

=־ יוסף ג. ליבם 

י. ג. ל. 

=־ יעקב גליל 

י. גל. 

־־ יהודה דון 

י. דו. 

= יעקב י. דינסטאג 

י. די. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= יצתק הנם קלינגהופר 

י. ה. ק. 

- יואב ויזל 

י. וי. 

- יואל זוטמן 

י. ז. 

= יגאל ידין 

י. י 

= ירמיהו יובל 

י. יו. 

= יעקב כצנלסון 

י. כצ. 

= ישראל כרמל 

י. כר. 

= יוסף ליבוביץ 

י. ל. 

= יוסף לוינגר 

י. לו. 

- יהודה ל. פראג 

י. ל. ם. 

- יעקב מירון 

י. מ. 

= יאיר מאירי 

י. מא. 

= יעקב מ. לנדאו 

י. מ. ל. 

= ישראל מנור 

י. מב. 

= יהודה טלוצקי 

י. ם. 

= יוסף סדן 

י. סד. 

= יהודית פלדמן 

י. ם. 

= יהודה צבי בלום 

י. צ. ב. 

= יהודה קדמון 

י. קר. 

= יעקב שטיינר 

י. שם. 

- ירחמיאל שיין 

י. שי. 

= יעקב שמעוני 

י. שמ. 

־- ישראל תא־שמע 

י. ת. 

= יאיר שמעוני 

יא. ש. 

- יהודה ואלך 

יה. ו. 

יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

- יהודה מרטון 

יה. מ. 

= יהושע פראוור 

יה. ם. 

= יובל לוי 

יו. לו. 

= יואל רבא 

יו. ר. 

== יעקב בורשטיין 

יע. ב. 

= יצחק אבישוד 

י צ. אב. 

= יצחק גרטי 

יצ. ג. 

- יצחק מאוד 

יצ. מא. 

= יצחק שטיינברגר 

יצ ) ש. 

= ירדנה סלאוט 

יר. ם. 

= לואיזה בונפיליולי 

ל. בו. 

ליאון נמרי 

ל. נ. 

= ליאון קורלנד 

ל. קו. 

= לודמילה קלינמן 

ל. קל. 

=־ מערבת 

ם. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= משה בדור 

מ. בר. 

= מרדכי גיחון 

מ. גי. 


מ. דו. = מנחם דור 

מ. ה. ב. = מאיר הלל בן־שמאי 

מ. ו. = מרדכי וורמברנד 

מ. ז. — מיכאל זהרי 

מ, ט. = מיכה טרגן 

מ. יד. = מרים ירדני 

מ. לו. ־= מישה לוביש 

מ. לים. - משה ליסק 

מ. מי. ־־־ מאיר מייקץ 

מ. ני. ־־ מיכאל ניד 

מ. סם. = מיכאל םםו 1 

מ. ע. = משה עמית 

מ. עג. ־- משה ענבר 

מ. עש. - מדסל א. עשהאל 

מ. ם י . ־= משד, פינסוד 

מ. פר. ־ מנחם פרידמן 

מ. צ. ב. = מנחם צבי ברקאי 

מ. צ.־נ. - משה צור־נמל 

מ. ק. =־ משה קטן 

מ. רו. .= מלך רוויץ׳ 

מ. שו. = משה שוקר 

מ. ת. — סדים תדמור 

מא. ה. = מאיר הורוביץ 

מי. בר. = מיכאל ברקאי 
מג. א. ־ מנחם אלון 

מג. ב. = מנחם בנית 

מג. מ, - מנחם מילסון 

מג. ר. = מנחם רבינוביץ 

מג. ש. = מנחם שטרן 

מר. בר. ־־ מרדכי ברויאר 
מש. ו. ־־ משה וולמן 

מש. ח. - משה חלמיש 

נ. ב.־א. = נחמיה בן־אברהם 

נ. פג. - נודמן סניית 

נ. סר. - נחום מ. סדנא 

נ. ש. = נתן שסיגל 

נ, שצ׳. = נילי שצ׳ופק 

נת. ם. =־ נתן פיינברג 

ס. דג. - סוזן דניאל 

ס. ו. = סמניסלב וינודסקי 

ם. ל. = סול (שלמה) ליפצין 

ם. ם. — סילויה פיטלסוו 

ע. אב. = עזריאל אביתר 

ע. ב,־ג. = עמנואל בן־נוריון 

ע. ד. - עמוס דברת 

ע. ז. = עזרה זוהר 

ע. ח. = עמוס חכם 

ע. ל. = עזריאל לוי 

ע. מג. - ע. מנדלסון 

ע. ם. = עמנואל מיון 

ע. קר. ־= עדנה קרמר 

ע. שי. = עליזה שיפטר 

ס. דו. = סיד ז׳וסראן 

ם. ם. = פנחס פיק 

ם.' סו. = סנחם סורח 

צ. בד. ־= צבי ברם 

צ. ו. - צבי ורבלובסקי 

צ. ק. = צבי קפלן 

ק. או. = קלרנם אולמסטד 

ק. חן = קלרה תן 

ד. אי. ־־ רבקה אייפרמן 

ר. בג. = רות בנדל 

ר. ג. =־ רבקה גדינוולד 

ד. לם. - רות לפידוח 

ד. צ. א. ־־ רפאל צבי אהרובטון 
ר. רח. = רמי רחמימוב 

ר. שם. = רגטו שסיגל 

ש. א. ע, = שמשון אברהם עמיצור 

ש. ב.*נ. = שמואל בדנאה 

ש. ג. -*= שדה גדול 

ש. ה. ב. = שמואל הוגו ברגמן 
ש. ז. א. = שניאור זלמן אברמוב 
ש. ז. ה. = שלמה זלמן הבליו 
ש. צ. א. שמעון צבי אלכסנדר אלו ׳מן 
ש. רה. = שלום רחמן 

ש. שב. =־ שמואל שביב 

ש. שם. = שמעון שטרן 

של. א. = שלמה אהרונטין 

של. ר. ־ שלום רוזנברג 

של. ש. = שלמה שוהם 

שמ, א. = שמואל אברמסקי 


ראשי־תיבות וקיצורים 


א״א 
א*ב 
אב*ד 
אגד־־כ 
אדסו״ר 
אדר־נ 
אה׳ 
או,"נ 
אהזדז 
או״ח 
או-ם 
אח־כ 
אסם׳ 
א״י 
איכ״ר 
א״ב 
א״י 
אל״ם 
אנב׳ 
אס־ 
אם־ר 
אע-נ 
אע-ם 

אעפ״ב; אעסי׳־ב 
אפי׳ 
א׳ר 
כ־ב 

ב-ד! בי״ד 
בד״ב 
ב״ה 

ביב״ג! רמ*נ 
ביס-ד• ביזעיד 
ב¬י¬ 

ב י_בי.■זי 


ביבל־ 

ביהס־ק 

כימ״ש! ביהמ״ש 
ביד.״נ 
בי-ח 
ביח״ר 
ביכ׳ 

בי׳ל! ב״ל 
בי-ס 
בכר 
בכ-ז 
ב*ם 

נם־: בסו׳ 
בם "ר 
בנ-י 
מ¬ 
בזי׳ ר 
כע־ח 
בע״ם 
בע׳ם 
נעש-ם 
ב-ק 

בר־; ברא׳ 
בר׳ 
כ-ר 
בדיה*ס 
ב-ש 
נת-ד 
בחבי׳ 1 

בחי-ם! בת-ם 

ג , ! גר׳ 
גים׳ 
ג״ב 
מו״ש 
נ-ע 
גרס׳ 
ד׳ 
דב׳ 
דב״ר 
ר.ד.ט. 


ד״ה 

וזז-או דהי׳א 
דה-ב! דהי־ב 
ד־וז״י 
דו״ח 
דג׳ 
ד״צ 
דר׳ 
ד־־ר 
דר־כ 
דר־ ע 
האר׳" 

הגר״א 


- אי־אסשר 
־= אלף־בית 
= אב־בית־דין 

= אגרת בראשית 
= אדונני מורנו ורבני 
= אבות דרבי גתו 
=■= אהלות 
= ארצות הברית 
= אבן העזר 
= אורח חיים 
= אומות מאוחרות 

= אחו־יו 

= אסמוספירה! אסמוספירות 
= ארז־ישראל 
= אייה רבתי 
= אם־כן 
:= אמד לו 
= אלוף־משנה 
= אנגלית 
= אסתר 

- אסתר רבה 
= אף־על־נב 
-- אף־על־פי 

= אף־על־פי־כן 

- אפילו 

=־ אסר רבי! אבן רשד 
=־ בבא בתרא 
־= בית־דין 
= בדרד־כלל 
= בית־הלל 

= בית־כנסת! בית־ר״בגסת 
= בית־מדרש, בית־ המדרש 
=־ דית־יוסף 

-סג]! 00 מ סס 15 ש(} 03 ־ 61 ( $1 וווח 0 

(. 8.8.0 > נ 101 ) 8 ז 

שירות השדוד הבריטי 
=* ביבליוגראפיה 
־* בית־המקדש 
= בית־משפס! בית־המשפס 
= בית־הנבחרים 
= בית־חולים 
= בית־חרושת 

- ביכורים 

- ייז־לא־מי 

= בית־ספד 
= בכורות 
= בכל־זאת 
־י בבא מציעא 
•= במדבר 
*־ במדבר רבה 
־= בני־ישראל 
=־ בערד 
=־ בעל־דין 

= בעל־חיים; בעלי־חיים 
= בערכיו מוגבל 
בעל־פה 

־־־ בעל שם טוב 
= בבא קפא 
= בראשיות 
= ברכות 

= בן רבי! בראשית רבה 
= בדית־ר״מדעצות 
־= באר־שבע! בית־שמאי 
■= בתי־דין 

- בתי־כנםח 

- בוד־ספר 
= גדם 

= גיסיז 
= גם־רן 
= גנוי־שנמר 
= נדיח 
-* גרמנית 

=־ רקה! דקות! דרום 
= דברים 
= דברים רבה 

= ־ 1011 ז״ד - ג׳{ 1101 ו)!ס - / 0101110 
(.־ד.מ.<ז> 0 מ 3 ל) 1010£ 

= דיבור המתחיל 

- דברי־הימים א¬ 
* דברי־רימים ב׳ 
= דברי הימים 

-־ דין וחשבון 
= דניאל 
= דפום צילום 
= דרבי 

= רוק מיה דפוס ראשיו 
= ורב כתנא 
=־ ררבי עקיבא 
= האלוהי רבי יצחק (לוריא)! 

אדוננו רבי יצחק (לח־ייא) 

= הגאון רני אליהו 


סי׳ = הושע 

ד״ו-ל .= הוציא־לאור; הוצירלאור 

הוד׳ = הוריות 

הל׳ = הלכה! הלצות 


וד׳ס 

הקכ-זז 

הר״ 1 

הר״ר 


ויצ-ו 


חדל 
הו-מ 
חז״ל 
חי״ר 
חם*ד 
חמוש-ד 

חשמ׳א: חשמו״א 


יוה-ב! יוהכ-ם = 


כרה״א 
כי"! כתהי׳י 
כי-ח 


כנה־נ 

כגיל 

כ־ע! כתה-ע 


לי-ש 
ל סד,* נ 
לע¬ 
לם ם 1 ז״נ 


מהרי׳ל 
מהדיל 
סהר־ם 
מהר־׳ץ 
מהרש*ל 

מר׳ל 

מו״מ 

מו־נ 

מוי? 


הלכות פפוקות 
הקדוש ברוד הוא 
רבנו נסים (נרונדי) 
הרב דבי 
השווה 

השומר הצעיר 

- 21 1 *ת 10 יגתזי.ז 1 ת 1 5 ' 1 זז 1 דז 0 'ו*ו 
( 120 ^) 1 ז 10 זג* 1 מ*אז 001510 

(ההסתדרית העולמית 
של נשים ציוניות) 
ויקרא 

ויקרא רבה 
וכדומה 
וכוליה 
וכיוצא בזה 
ועד־פועל 
זאת אומרת 
וד. את זו. 
זבחים 
זכריה 

זכרונו לברכה 
הלק א¬ 
חלק ב¬ 

חכמה. בינה, דעת 
חגיגה 
חולין 
חיז־לארץ■ 
חושן־סשפם 
חכמינו זכרונם לברכה 
חיל רגלים 
חסר מקום דפוס 
חסר מקום ושנת דפוס 
חשמונאים א- 
חשמינאיס ב¬ 
חשמונאים ד׳ 
חתם סופר 
סמסראסורה 
יבמות 
יפי־הביניים 
יהושע 
יורהידעה 
יוכדהניפורים 
יוונית 
יום סוב 
יושב־דאש 
יחזקאל 

יגא־לאור! יצארלאור 
ילקוט שמעוני 
ינדהתיכון 
יסודי־התורה 
ירושלמי 
ירמיהו 
ישעיהו 
בל־אחד 
כהן גדול 
כדור־האדץ 

כתב־יד! כהבי־יד! בתבי־היד 
כל ישראל חברים 
כמו־בן 
כלומר 
כנראה 

כנסת הגדולה 
כנזכר לעיל 
בתודעת! כתבי־עת! 
כתב־העת 

כיד! ברכים , כריתות 
כל־שכן 
כתובות 
לאסינית 
לירה מצרית 
לירה שסרלינב 
לספירת הנוצרים 
לערר 

לפני ספירת הנוצרים 
מסר 

פשה בן יוס!* מראני 
מגילה 
מיליגדאם 
מדרש הגדול 
מדרש תנאים 
מהדורה! מהדורת 
פורנו הרב רבי ישראל 
פורנו הרב רבי יעקב לנדא 
מורנו הרב רבי ליוא 
מורנו הרב דבי מאיר 
מורנו הרב דבי צבי 
מורנו חרב 
דבי שלמה לוריא 
פוציא־לאור 
סשא־ומתו 
מורה־ובוכים 
מועד קטן 
מזרח 

(ה)מורח־ד,תיכון 
מיכה 


פיל־ 

סב־ם 

מד"' 

מ״ל 

פל׳א 

סל־ב 

פלבי״ם 

מלה״י 

מלה׳-ע 

מלח׳ 

מ*ם. 

סב׳ 

פס׳ 

פם־ב 

מע׳ 

מעי׳ 

פע׳ים 

פעפודי 

פע״ש 

פ״ק! ממע״ק 


מש׳ 

ו¬ 


ני¬ב 

נח׳! נחס׳ 
נ״ז 


ם־ם 
םם״ב 
סמ״ק 
םם״ר 
םנ' 8 סגה׳ 
ספד 
פ״ק 
ס״ת 


ע״א 

ע״ב 

עבה-י 

עבר׳ 

ע*ג 

עד׳ 

ע״ה 

עתיז! עוה-ו 
עו-ד 
עוה״ב 
עז׳ 
ע "ז 
ע־י 
עי* ו 
עי״ב 
עירי 
ע־כ 
עכו״ם 
עכ״ס 
עמ- 


ע״ם 
ע-נ 
עיס 
ע-ע 

ע־פז עם-י 
עם״נ 

עם־׳ר! 8 םי*ר 
ערב- 
עיכ־ 
ע*ש 

סדר*א!םרדר״א 

פי׳ 

פיה" ם 
פם׳ 
סם־ד 
פסז־ר״כ 
פםי*ר! פס-ר 
ם*ם 
ספד-ם 
פר׳ 
פרום- 
צ׳ 

צה־ל 

צם׳ 

צדם׳ 


* מיליון ! םיליונים! מילואים 
•= מנלה־כיוזרסרחק 

*- מכשירי! 
־־ מיליליטר 
י׳ פלכים א¬ 

- פלכים נ׳ 

=־ מאיר ליבוש בו יחיאל סיכל 
י־ פלחסת־היהודים 

• מיחפת־העולם 
מלחמות 

- סיליפסר: סכל־סקום! 
ממלא־מקום 

•■= מנחות 
מסכת; מספר 
-- פסילת־ברזל 

* מערב 

* מעילה 
מעל־פני 

.־ מעל־סני־הים 
מעשר שני 
מסר מעיקב 1 
מסרים מעוקבים 
-- מקוואות 
משנה 
־י- אבן 
*י נגעים 

- נושאןת) גיסות משוריין(ת) 

־ נדרים 

- גולד(ה)! 1 וםד(ה> 
נוסח ב¬ 

¬ נחמיה 

- נביאים, כתובים 
" נגד־ממוסים 

- נפסר 

ספר! סיסו 

- סנן אלוף 

- סוציאל־דמוקראסים 

* סדר-עוים רנה 
סד־הכל 

״= סיפו 
סנסימסר 

•־ ספר־מצוות גדול 

- סנמימשר מעוקב 
ק סנסיססר מרובע 
י־ סגחז־ריו 

ספרדית 
י■ סעיף קמו 

- ספר־תירח 

- עיין; ערך 
עמוד א׳ 

- עמוד ב¬ 

*• עבר״הילדן 
= עברית 
■ על גבי 
*- עדויות 
׳־ עליו השלום 
= עולם הזה 
= עירל־דיז 
•־ עולם הכא 
= עזרא 
־ עבודה ויה 
־ על־יד: על־ידי 
־ על־ידי־זה 
:־ על־ח־י־בו 
־ עירובין 
־ על־כו 

־ עובדי כוכבים ומזלות 

• על־כל־פנים 

־ עמוד; עמודה 1 עמודים 1 
עמום 

י־ על־סנת 
:־ על־נהר 
י־ על־סמך 
־־ עיץ עדך 
•־ על־פי 
־ על־פני 

• על־פי־ריב 
־ ערבית 

־ ערכיו 
־ על־שם 

י. סדקי דרבי אליעזר 
:־ פירוש 
•־ פירוש המשנה 
^ פסחים 
= פסק־דיו 

־ פסיקתא דרב נהנא 
-־ פסיקתא רבתי 
•־ פרנקפודם 
-־־ פרנקפורט דמיין 
•־ פרק! פרשה 
•= פרופסור 
י: צפון 

*= צבא הגזה לישראל 
צפניה 
" צרפתית 


ק״ג 

קדה-י 

קה״ר* קוה״ד 

ק-ו 

קו־׳ש 

קיד׳ 

ק-ם 

קמ-ר 

קמ*ש 

ק־ם 

קקא־ל 



ראב״ע 
רא״ש 
רבש״ע 
רגם-ה 
רד-ק 
ר-׳ה 
דה-ג 

רד,-מ! רוה-פ 
רוה׳ק 
דו׳-ר 
ר״ח 
ד-י 
ריב-ז 
דיביש 
ייה״ל 
י״סב׳א 

רי־ף 

ר״ל 

רלב-נ 

ר־ם 

רס-א 

רמב-ם 

רמב-ן 

רם-ה 

רסח-ל 

רמ*ק 

רם*ג 

רס״ו 

ר־ע 

רפ״י 

ר״ש 

רשב-א 

רשב*ג 

רשב־ם 

רש״ז 

רש״י 

ר״ת 

שבה-ל 

שבר 

שבי׳ 

שד־ל 

שד״ר 

ש־ח 

שה״ש! שיה״ש 
שהש״ד 
שוח־ם 
שו-ע 
שו 8 - 
שו-ת 

שמ־ 1 שמו־ 
שמ-א, שםו*א 
שמ״ב! שמו״ב 
שמו־ר: שמ״ר 
שנ¬ 
ש¬ם 
שק׳ 

ת׳ו תרב׳ 

ת-א 

תה׳! תהל׳ 
תו-י 
תו״כ 
תור׳ 
חוש׳ 
תושב-נ 
תושבע־ס 
ת״ת 

תי-ג 

תם׳! תפל 
תנדבא״ר 
חנ״ד 

תע׳.- תעג־ 
ת-ד 
תרו׳ 

תשב-ץ 

ודעג״ק 

ת״ת 


= קילוגרם 

י- קדמוניות היהודים 
•= קוהלת רבתי 
•־ קילוואם 
:= קילוואם־שעה 
•־ קידושין 
קילוססר 

= קיליססר מרובע 
•= קילומטר לשעה 
:= קרית־ספד 
= קילונדם־קאלוריה 
:= ראה 1 רבי! רבים! רבנו 
= רבי אליעזר! דבי אלעזר 
= רבי אברהם בן דוד! 

ראש אב בית רץ 
•־ רבי אברהם אבן עזרא 
־־ דבבו אשר 
<־ ריבונו של עולם 
׳= רבנו גרשום מאור־הגולד, 
1 = רפי דוד קמחי 
:־ ראש־השנה 
י־ רב האי גאון 
ראש הממשלה 
•־ דוח־הקודש 
!= רות רבה 
= רבנו חננאל 

= דבי יהושע! רבי ישמעאל 
־ דבי יוחנן בן זכאי 
:= רבי יצחק בן ששת 
־ רבי יהודה תלוי 
■■ רבי יום־סוב 
בן אברהם אשבילי 
. ־ רבי יצחק (אל)םםי 
!= רצונו לומר! רוצה לומר 
= רבי לוי בן נרשון 
■־ דבי מאיר 
■־ רבי משה איסרליש 
־ רבי משה בן סיפון 
־ רבי משה בן נחמן 
= דבי מאיר ד,לוי (אבולעסיה) 

־ דבי משה חיים לוצאסו 
:= רבי משה קודדוברו 
־ רבי סעדיה גאון 
= רב־סרן 
־ רבי עקיבא 
= רשימת פועלי ישראל 
= רבי שסואל (אבן־תיבץ) 
־־ רבי שלמה בן אדרת 
־־ רבן שמעון כן גמליאל 
= רבי שמואל כן מאיר 
־־ רבי שניאור זלמן 
* רבנו שלמה יצחקי 
= רבנו תם! ראשי־תיבות 
= שבילי הלקם 
= שבועות 
= שביעית 

= שמואל דוד לוצאמו 
= שלוחא דרבנן 
־־= שאול הנא (קוק) 
־־ שיד־השירים 
= שיד־השירים רבד, 
= שוחר סוב 
־ שולחן ערוך 
= שוססים 
— שאלות ותשובות 
= שמות 
־ שמואל א׳ 
= שמואל ב¬ 
/־ שמות רבה 
־־ שניה 

= שישה סדרים 
= שקלים 
־ תרגום 
= תל־ אביב 
= תהילים 
= תילרות ישראל 
-- תורת כד,נים 
= תוספות; תוספתא 
= תושבים 
= חורה שבכתר 
־־ תורה שבעל־פה 
־= תלמיד חכם; 

חלםידי־תכסים 
= תוצר לאומי גולמי 
= חסונה! תמונות 
= תנא דבי אליהו רבה 
־־ תורה. נביאים. כתובים 
= תענית 
= חני רבנן 
=* תרומות 

= תשובות שמעון בן צמח 
(דויאו) 

= תשובות גאונים קדומים 
־־ תלמוד תורה 









£י*נית עטופה ( 3 :! 2 ^ 0111 ׳\ 1 נ 111121 ־ 031 ) ממשפחת המרכבים 

(צילם עזי פז) 


י 


.. ■־.׳■■־׳ 

-.׳• י; ,׳־־. 

;ג •• 


האנציקלופדיה לעברית 












מצדה. ציילזם מן האוויר. באמצע התמונה, משמאל, מתפתל שביל הנחש, וטימיו — חכוללה. 
מימי} למטה — מחנות הרומאים 
(ברשותו של סרום׳ י. ידין, האוניברסיטה הקנרית, ירושלים) 

! 


מעאדה אבן אבו ספיאן ־־׳ * 0 — 

( 1602 — 680 : י ח׳ליף ב 661 — 680 ). מיסד שושלת 
בני אמתי, (ע״ע). מ׳ השתתף בכיבוש סוריה וא״י והצטיין 
במערכה על קיסריה. ב 640 מונה למושל מחוז א־שאם 
(סוריה וא״י) והפכו■ למחוז המאורגן ביותר באימפריה ה¬ 
ערבית ולבסיס כוח לעצמו. כשנרצח קרובו, הח׳ליף עות׳־ 
מאן ( 656 ), לא הכיר בח׳ליף החד•* עלי (ע״ע), ותקןפ 1 על 
שלא מנע את הרצח. עלי לא הצליח להכניעו, וב 660 'הכתיר 
מ׳ את עצמו בירושלים לת׳ליף, והשתלט על מצרים. ב 661 
נרצח עלי וס׳ השתלט על האימפריה המוסלמית כולה. הוא 
הרחיב את גבולותיה במסעות צבאיים במרכז אסיה וצפון 
מערב הודו וכבש את צפון אפריקה עד לאוקיאנוס האט¬ 
לאנטי. פעמיים צר על קונסטאנטינופול ( 669 ו 674 ) אך לא 
הצליח לכבשה. 

מ׳ הקים ממשל מרכזי יעיל, מבוסס על המנהל הביזאנטי 
שקדם לו, הכפיף את המחוזות לשליטתו והעסיק בשירותו 
גם לא-מוסלמים רבים. הוא עודד את תהליך ההתאסלמות 
וההסתערבות בשטחים הכבושים והיה הת׳ליף הראשון ש¬ 
קבע את בירתו מחוץ לחצי האי ערב — בדמשק. 

46 סץ 1 ס 1 * 07 16 762*16 4x5 ״ £11*465 5x11 ,*גזשרתתז 1,3 .! 9 

,ו 1 ן 011 זץ 86 16 ) 01601316 6 ז 1 ט 30 ?נ 13 . 4 ! 

.* 1 £61611 11666 < 4701 / 005 ,תש§גו 3 נ( ¥611 \ .( ; 1906-8 ,( 1-111 

561*1 81x72, 1902 . 


מעאן (.* 01 עבר׳ מעון), עיירה בהרי אדום שבדרום 
ממלכת ירדן'(ע״ע ארץ ישראל. עם׳ 620-614 ). 

הבירה של מחח מ׳. כ 7,000 תוש׳ ( 1960 ). שוכנת בשולי 
המדבר, על רמה שבמורדות המזרחיים של הר שעיר וספוך 
לשולי השקע של ג׳פר. אקלימה מדברי והיא נוה־מדבר 
הניזון ממעינות. היא משמשת מרכז מנהלי ומסחרי ליישוב 
הבדוי הדל של סביבתה, וכמו־כן תחנה בדרך עלי הרגל 
למכה. מ׳ היא עתה גם התחנה הסופית של הפסילה החג׳אזית, 
העובדת כ 3 ק״מ ממזרח לעיירה. ממנה יוצא סעיף, שהיה 
מיועד להגיע עד עקבה, אך סלילתו נפסקה בראם א־נקב. 
כיום קיימות תכניות להמשיך את המסילה לעבר עקבה. 
מ׳ מחוברת לעקבה בכביש. 

במקרא נזכרת מ׳ (מעון) כמרכזם של המעונים, שבט 
ערבי שלחץ את ישראל בימי השופטים (שוש׳ י, יב), שעו־ 
זיהו מלך יהודה ניצחם (דהי״ב כו, ז), ובימי חזקיהו הוכו 
בידי בני שמעון (דהי״א ד, מא). ליד מ׳ נמצאות מצודות 
של "הליסס" (ע״ע) הרומי. בני אפיה (ע״ע) שיקמו את 
העיר, ובה נולד הח׳ליף מעאויה. 'בהדרגה שקעה ם׳, אך 
הוסיפה להיות תחנה בדרך הצליינים למכה. 

מעגל, מ׳ הוא עקום במישור, אשר כל נקודותיו נתונות 
באותו המרחק מנקודה קבועה, מרחק זה הוא מחוג הנד, 
והנקודה — מרכז הם׳. בדומה לקו הישר, הם׳ הוא קו רצוף. 






27 


מעגל — נ•,עוט 


28 


/ 


7 


/ 


>ח 


קטע ישר המחבר שתי נקודות שעל הם׳ נקרא ם י ת ר. 

כל מיתר מגדיר שתי קשתות על המי. מיתרים שווים 
מגדירים קשתות שוות׳ ולהיפך, לקשתות שוות מתאימים 
מיתרים שווים■ מיתר העובר דרך מרכז הס׳ נקרא קוטר. 
כל קוטר של הם׳ משמש לו ציר סימטריה. נובע מזה. למשל. 
שכל מיתר נחצה ע״י הקוטר הניצב לו. 

זוויות, שקדקדיהן על הנד, נקראות ז ו ו י ו ת ה ק פ י ו ת, 
וכאשר הן נשענות על קשתות שוות, הן שוות ביניהן. זווית 
אשר קדקדה במרכז הם׳ נקראת זווית מרכזית. כל 
זווית מרכזית גדולה פי 2 מהזווית ההקפית הנשענת 
על אותה הקשת. פנום הזוויות הנגדיות של כל מרובע חפום 
במעגל — שווה לשתי זוויות ישרות. 

ישר שנוגע בם׳ רק בנקודה אחת נקרא משיק לם׳. 

ע״י תכונת הסימטריה של הם׳ אפשר להראות. שמשיק ניצב 
למחוג בנקודת ההשקה. 

מנקודה שמתח ל 0 ' אפש י 
העביר למ׳ שני משיקים. שני אלה 
שווים בארכם (הישרים 5 ?, ז? 
בציור 1 ). 

תכונה מסוג אחר של הם׳ היא 
החזקה של נקודה לגבי מ׳. 
כאשר מעבירים, דרך נקודה ?, שני 
ישרים החותכים את הם׳. הראשון 
בנקודת— ו/ו 8 (ר׳ ציור 1 ) והשני 
בס וב-ם, קיים ־ 3 = ם?- 0 ? = 8 ?.^?. ם 0 פר קבוע זה, 
־ 3 , הוא החזקה של הנקודה ? לגבי המ׳ והוא שווה לריבוע 
אורך המשיק ם-? לנר, אם הנקודה ? נתונה מחוץ לגד. 

היהס שבין היקפו. ׳ 1 , של ם' לקטרו, ן!, הוא מספר טרנס¬ 
צנדנטי (ע״ע מסטר) ... 3.141592653589793 = ! 1 : 

ג>.* = ׳ 1 

עדך מקורב של זז נותן כבר 
22 

אדכימדס, והוא ך -. מכיוון ש-!! 
הוא מספר טרנסצנדנטי, בניה של 
קטע השווה לארכו של מ׳ נתון, 
בסרגל ומחוגה בלבו, היא בקירוב 
בלבד, וו׳, לדוגמה, שיטת הרק- 
טיפיקציה של קוחנסקי. ציור 2 . 

החלק החסום של המישור, ה¬ 
מוגבל במ׳, נקרא עיגול. שטח 
העיגול: 2 ז*־־ 8 , כאשר 


ציור 1 . טשיקים לטענ 5 

<$? .חרק); 

החזקה של נקודה 
לנבי טענל 



ציור 2 . שיטח חרקמיפי־ 

קאציה של קוחנסקי. 

לטענל שקוטרו 8 * 

בונים צזשיקים ב וב 0 , 

כד ׳ 65 ־ 31 = 80 ; 00-30 * 

ואז * 3.14153 = 00 
הוא מחוג של המ ׳ . 

ע. אב. 


מצח חיים, קיבוץ בעמק בית שאן. כ 2 ק״מ מערבית 
לירדן. בקרבת גשר שיח׳ חוסין. הוא מסונד לקיבת 
המאוחד. שטחו כ 10,500 דונם ובו כ 500 נפש ( 1971 ). ענפי 
החקלאות העיקריים הם גידול דגים בברכות, כותנה, רפת 
ולול. כמו־כן המשק מפתח ביח״ר למוצרים תרמופלאסטיים. 

מ״ח נוסד בכ״ז תמוז תרצ״ז ( 1937 ), בעיצומם של מאו¬ 
רעות תרצ״ו—תרצ״ט. ותיקי הקיבוץ רובם יוצאי "מחנות 
העולים", ואליהם הצטרפו במשך השנים עולים מגרמניה 
וספולניה. מ״ח קם באיזור שומם, מכוסה ביצות ובעל תנאי 
אקלים קשים. 

נקרא ע״ש חיים ש ט ו ר ם ן, רוכש קרקעות עמק בית 
שאן, שנהרג ב 1938 בעלותו על מוקש בסביבה זו. 


מעוט (אנג׳: ץזתסח״ס),קבוצה חברתית המובחנת משאר 
האוכלוסייה של מדינה עפ״י קריטריונים של גזע, 

לאום, תרבות או לשון, ובעיני אלה שאינם שייכים לקבוצה 
זו והשלטון בידיהם יש לייחוד זה משמעות שלילית. מבחינה 
זו והשלטון בידיהם יש לייחוד זה, על פי רוב, משמעות 
שלילית. מבחינה סוציולוגית אין לראות קבוצות שולטות 
כם׳. אפילו אין להן רוב מספרי (כגון הלבנים בדרום- 
אפריקה ובו־ודזיה, ובשעתם — הצרפתים באלג׳יריה). כמו 
כן אין משמעות לאיזון המספרי שבין קבוצות המשתתפות 
בשווה בשלטון, שייתכן שכל אחת מהן עשויה להיות רוב 
בחלק מהארץ (כגון הפלמים והוואלונים בבלגיה). היפוכו 
של "מ׳" הוא, איפוא, ..קבוצה דומינאנטית" ולא "רוב" 
במובנו הסטאטיסטי של הביטוי. הדומינאטית ניכרת במעמד 
נחות של בני המ׳ במדיניות■ בכלכלה או בחברה ובתרבות. 

שינויים מדיניים וכלכליים בהקף ועצמה ניכרים עשויים 
להעלות על פני השטח זהויות חדשות של מ", כלו', שרכיבים 
מסויימים — לשוניים, דתיים או אחרים — שהיו סמויים ולא 
רלוואנטיים. יש שהם הופכים לבולטים ולמגדידי־שיוך. כך 
קרה בהודו, והיא חולקה למדינות אוטונומיות עפ״י קריט¬ 
ריונים לשוניים, וכתוצאה מכך גדלה מאד חשיבותו של 
המגדיר הלשוני, 

מעמדו של ם׳ יכול להיות שונה משל הקבוצה הדומי- 
נאנטית מכמה בחינות: 1 ) מבחינה מקצועית — עפ״ר הוא 
נחות משל הקבוצה הדומינאנטית, ולעתים נדירות — גבוה 
יותר — (כגון אצל היהודים באירופה. הסינים בדרום־מזרח 
אסיה וההודים במזרח אפריקה) •• 2 ) מבחינת זכויות פולי¬ 
טיות : 3 ) ממידת החלתו של החוק, לפי שגם במקומות שבהם 
המשפט מושתת על שוויון כל האזרחים בפני החוק אין מ" 
נהנים תמיד מיישום מלא של עקרון זה! 4 ) מד,הזדמנות 
להתקבל לארגונים פורמאליים ובייחוד לארגונים וולונטא- 
ריים שאינם פורמאליים. כי הפליה חברתית — להבדיל 
מחוקית — יכולה לנהוג גם כשאינה מבוססת על החוק ואף 
כשהיא מנוגדת לו. 

בחברה שבה למ׳ תכונות מובחנות היטב שכיחות דעות 
קדומות, הכרוכות עפי״ר במוקדי־מתח. השכיחים שבהם הם: 
1 ) סכסוכים סביב השליטה על עמדות כוח מדיניות וכל¬ 
כליות : 2 ) התנצחות אידאולוגית, שמקורה בימרה למונופול 
על ״אמת״ מוחלטת בתחום הדתי — ימרה העלולה לגרור 
בעקבותיה נסיונות לכפות את "האמת" של הקבוצה הדומי־ 
נאנטית על בני המ׳ ולהעבירם על דתם! 3 ) סכסוך גזעי 
מובהק, הניוד בתחושת עליונות גזעית של בני הגזע השליט 
על בני קבוצת מ' השייכים לקבוצה גזעית אחרת. עפ״ר אין 
הסכסוכים מתגלעים בנפרד אלא במשולב. ושילוב כל שלושת 
סוגי הסכסוכים האלה עלול להביא לידי התוצאות הברו¬ 
טאליות ביותר. אולם גם סכסוכים אידאולוגיים — דתיים 
וחילוניים — בלא יסוד גזעי, היו מלווים באלימות עזה. 

ככל שגוברות הזיקות למספר רב יותר של קבוצות 
תעסוקתיות־כלכליות, פוליטיות ותרבותיות, שאינן חופפות 
בהכרח את קבוצת המי, וזיקת היחיד מתפזרת, בין קבוצות 
רבות. כן מתנוונים האינטרסים של בני המ ׳ . וקטנה הנאמנות 
לקבוצה אחת בלבד. אולם דבר זה אינו ניתן להגשמה בחב¬ 
רות שבהן בולטת, בצורה קיצונית, אחת מתכונות הם׳ — 
כגון נחיתות בעצמה הפוליטית של הנשלטים בארצות הקו¬ 
לוניאליות, או מעמדן של כיתות דתיות נרדפות. במקומות 



:9 


מעו: 


30 


אלה מורכבת החברה מקבוצות החיות זו בצד זו, ולכל היותר 
מקיימות קשרי חליפין כלכליים ביניהן; בשאר התחומים 
כמעט אין כל פגע ביניהן, ושני הצדדים משתדלים למנוע 
זרימה דו־סיסרית של דעות וערכים. 

תכופות ממלאים מ" תפקיד פעיל במהלכם של שינויים 
חברתיים ומדיניים כגורם מתסיס ומזרז תהליכים אלה. כך 
מילאו מ" תפקיד נכבד במודרניזאציה בארצות רבות (יהודים 
באירופה, סינים בדדום־מזרח אסיה והורים במזרח אפריקה). 
כמה הסברים לדבר: 

מ ׳ בעל יחוד תרבותי מובהק יש שהוא מהווה אתגר 
לתרבות השלמת, והעימות בין תרבות ד.מ׳ לתרבות השלמת 
מחייב גיוס משאבים והתארגנות אידאולוגית וחברתית, 
שאולי תהיה תחילת שינוי חברתי. ההתארגנות יכולה להיות 
בצורות שונות, החל בליבראליות וסובלנות רבה יותר כלפי 
מ׳ וכלה בהקשחת העמדה ובהגברת הפיקוח על סוטים־בכוח. 

מ' יכול להיות גורם מתסיס ומדרבן בחברות פלוראליס־ 
פיות שיש בהן כסה קבוצות מ". קואליציה בין מספר מ¬ 
יש שהיא משנה את מאזן הכוחות בחברה ואף מביאה לידי 
פירוקה המוחלס כיחידה ריבונית מבחינה מדינית. הצורך 
הקיים אצל הקבוצה הדומינאנטית למנוע התפתחות זו מאלץ 
אותה לפעול בתחום החקיקה, בתחום ההיערכות המדינית־ 
המפלגתית ובתחום מדיניות התרבות. בין אם פעולות אלו 
משיגות את מטרתן ובין שאינן משיגות את מטרתן הרי הן 
עשויות להביא לידי תגובות שרשרת ולסיח את המבנה 
המטרתי של החברה. ס" אינם נאבקים תמיד כקולקטיוו. 
ולבניהם יש נטיה להצטרף, כפרטים, לתנועות רפורמיסטיות 
וראדיקאליות, בהנחה — מפורשת או לא מודעת — ששינוי 
המשטר הוא סיכוי יחיד, או קיצור דרך ניכר, לשיפור המעמד 
האישי והקולקטיווי של בני הכד. בהעדר תנועות רפורמים־ 
טיות וראדיקאליות כאלו — עשויים בבי ס , להיאבק כדי 
להגיע לעמדות נכבדות באגפים הקונפורמיסטיים ביותר של 
הממסד המדיני והחברתי. בשתי הדרכים גם יחד יכול מעמדו 
של הנד להשתנות. 

הפונקציות החדשניות של אנשים המשתייכים לס" 
מתבטא גם בתכונות שרבים מאנשים אלה מגלים כיזמים, 
חדשנים ובעלי תכונות יצירתיות מובהקות. תכונות אלה 
מייחסים החוקרים עפ״ר לאנשים שוליים. מטבע הדברים 
שהשייכים לכו מצויים במידה רבה אוביקטיווית בשולי 
החברה המבוססת. הס חשים בכך במיוחד כשהם מופלים 
מבחינה מדינית־תברתית ומחפשים דרכים אלטרנאטיורות 
להשגת ניעות־חברתית. חיזיון זה מהווה כשלעצמו בחברות 
רבות כעין שינוי חברתי. בעקיפין הוא עשוי לזרז ולקדם 
שינוי חברתי, אף בתחומים מקיפים ורבים יותר. 

; 1911 , 1617671 :/ 01 ו 61 :/ 17 ^ 1 801 . 74 8671 * 7 [ 016 , 1 ־ 31 ( 50101 
16771 ( 701 ? 1$6$70 766 , 01167717710 477167160/1 471 , 1 ג 1 >זץ 1 \ . 0 

- 5 *ר £1 ט 14 . 0 . 0 ; 1944 , 11 * 1 ,( 1367/106706 80861/11 * 1 0/18 
£1/17116 0718 50001 : 18661 6 !ק 60 ? 6/6 ז/'׳#־ 1 .כ 0 ו 1 אט 11 . 4 ^ . 14 
, 8166 * 76/1 ? / 0 10/1476 * 1 16 ! •ך ) ן ז 0 ק 1 (\^ י ז\ג . 0 ; 1952 , 7001167 •! 
- 67 ? 810718 ! 171 : 11610/1071 066 ? ,(. 1 >*) [> 1.111 ; 1954 

- 171 471 : 181710711165 01 ( 6/101 !*! ,ף> 1 >ט 013 .״ 1 . 1 ; 1955 , 6111/6 >?: 
4:477111011071 י ם 0 ז 411 לן . 0 ; 1955 , 701716771 ? 167710/107101 
,(. 15 * 6 ) * 1106 . 6 . 0 — 5056 . 4 ^ ; 1964 , 6 { 14 4771671600 הו 

, 30 ^.)} . 4 \ .£ - 3111 *: 1 ( 51111 .״ד ; 1965 ,: 701716/71 ? י( 181710711 

,•)*#חנ׳זי . 4 ** - מ 50 וןודז 51 .£ . 0 ; 1965 , 5/7041160/1071 £111016 

. 0 . 1 \ — ז?קט£ .״ 1 ;* 1965 ,: 18171071/16 701 * 1/1 * 1 ס 0718 £06101 
. 1969 , 417160 171 7011:771 * 11 ? ,(. 15 >*) 5101111 
ם. לים. 


בעית המ- וההגנה עליהם במשפט הבין־ 

ל א ו מ י. עד למאה ה 19 נודעה חשיבות בעיקר למ" מבחינת 
הקריטריון הדתי או שקריטריון זה היה מגדיר חשוב לגביהם. 
לפני קום המדינה המודרנית, שניפצה את המחיצות הקור־ 
פוראטיוויות שבין האזרח לבין השלטון המרכזי, יכלו מ" 
דתיים ליהנות מאוטונומיה פנימית. כך נהנו קהילות ישראל 
בתקופות שונות ממעמד אוטונומי מיוחד (ע״ע אוטונומיה 
יהודית), ובקיסרות העוחמאנית הוכר מעמדן המיוחד של 
העדות הדתיות (ע״ע מלת). הערבויות למעמדם של מ" 
היו פנימיות, כלו׳, פרי רצונה של הקבוצה הדומינאנטית, 
ועל פי רצונה חלו שינויים במעמד זה. לעתים נפרעו פרעות 
בבני ד.מ" או נגזר עליהם גירוש; לעתים רחוקות בלבד 
ניתנה לבני הס* אפשרות להגן על עצמם — כגון ב״פקודת 
נאנס״ ( 1598 ) של אנרי ׳ 11 (ע״ע), שהבטיחה את מעמד 
ההוגנוטיס (ע״ע) בצרפת ע״י שמסרה 200 מבצרים לידיהם. 

בסאות ה 17 — 18 ניתנו לפעמים ערבויות הסכמיות לס". 

כך נקבע בשלום אוליווה ( 1660 ) שיוכרו זכויות הקאתולים 
בליווניה, שפולניה מסרה אותה לידי שוודיה. סעיפים להב¬ 
טחת מעמדם של הקאתולים נכללו בחוזים שעל פיהם קיבלה 
פרוסיה את שלזיה מידי אוסטריה ( 1742 ) והלק ממערב 
פולניה, בעת חלוקתה הראשונה של מדינה זו ( 1772 ). 
זכותה של רוסיה להתערב למען הנוצרים האורתודוכסים 
בקיסרות העותמאנית, שנקבעה בשלום קיצ׳ק־קינארג׳י 
( 1774 ), אפשר שנועדה בעיקרה למטרות מדיניות של רוסיה, 
אולם האורתודוכסים בקיסרות העותמאנית נהנו סמנה — 
בעיקר להגשמת מטרותיהם הלא ו מ י ו ת והאתניות. המעמד 
שצרפת ביקשה לעצמה לגבי הקאתולים בקיסרות הפות־ 
מאנית, בייחרד מעמדה לגבי המרונים (ע״ע) שבלבנון, 
היה דומה. 

עם התפשטות רעיון הלאומיות במאה ה 19 נולדה 
בעייה חריפה של ס" לאומיים. פעייה זו גרמה להת¬ 
פוררותה של קיסרות ההאבסבורגים, להינתקותם של שטחים 
רבים מהקיסרות הרוסית ולשינוי מבנה לפדראציה (בסטגרת 
"ברית המועצות"), במטרה לפתור את בעיית המי הלאומיים, 
וכן למלחמות אירדנטיות. 

בסוף מלה״ע 1 , שנגרמה במידה רבה בגלל בעיית הס" 
הלאומיים, ביקש ו. וילסון (ע״ע), נשיא אה״ב, להשתית 
את השלום על "עקרון הצדק לכל העמים והלאומים" ולצייר 
מחדש את מפת אירופה על בסיס עקרון.,ההגדרה העצמית" 
שלהם. למעשה נקבעו גבולותיה החדשים של אירופה גם 
על סמך שיקולים אחרים ולא כל הדרישות הלאומיות התגש¬ 
מו. נוצרו בעיות מ" חדשות. והוחלס להעניק הגנה הסכמית 
בין־לאומית למ" אלה. 

לפני מלה״ע 1 , נועדו המאמצים להבטיח את מעמדם של 
בני ס" לאומיים כדי למנוע אפליתם מבחינת זכויות האדם 
וחירויות היסוד(זכויות אזרחיות, מדיניות וכלכליות). אחרי 
מ ל ה ״ ע 1 היתד, מגמה להבטיח את זכותו של ס׳ להיות 
שונח מהרוב, אם ע״י שיותר לבני מ' להשתמש בשפתם 
במגעם עם הרשויות ולהקים מוסדות צדקה, חינוך ותרבות 
משלהם, ואם — ע״י מתן מעמד של אישיות משפטית לס׳, 
בעלת סמכויות אוטונומיות ניכרות בתחומי החינוך, התרבות 
והמנהל המקומי. 

משטר ר,מ" לא נקבע באופן כללי בטפר-הברית של חבר־ 
הלאמים (ע״ע. עם׳ 66 ), אולם החילו אותו במסמכים מיוחדים 



31 


מעו 5 


32 


על מדינות מסוימות: בהסכמי־השלום עם המדינות שנוצחו 
במלה״ע 1 (פרט לגרמניה), בהסכמים ובהצהתת של המ¬ 
דינות החדשות שקמו אחרי המלחמה (יוגיסלאוויה, צ׳כוס־ 
לובאקיה, פולניה, ליטא, לאטוויה, אסטוניה, פינלאנד — 
בקשר לאיי אולנד — ועיראק) ושל מדינות ששטחן הוגדל 
במידה ניכרת (רומאניה, יוון) וכן של אלבאניה. 

רוב המסמכים האלה עסקו ב 4 סוגי זכויות: הבטחת 
מינימום זכרות לכל תושבי המדינה, בלא אפליה: הבטחת 
הזכות לכל תושבי המדינה ולכל הנולדים במדינה לרכוש 
אזרחות ביום כניסת ההסכם לתקפו; הבטחת שוויון בפני 
החוק ושוויון זכויות אזרחיות ומדיניות לכל האזרחים וכן 
הכרה בזכות הכל להשתמש איש איש בשפתו; הבטחת זכויות 
מסוימות לאזרחים שהם בני ם׳ כגון: השימוש בשפתם אף 
בביהמ״ש. חובת המדינה להחזיק בי״ס בשפת הם׳ באיזורים 
שבהם הם חלק ניכר מהאוכלוסיה, הקצאת חלק צודק 
מתקציבי השלטונות לצרכי חינוך. דת וצדקה של הם׳. 
לעתים ניתנו למ ׳ זכויות הגובלות באוטונומיה, כגון לחתנים 
בקארפאטו־רותניה שבצ׳כוסלובקיה. 

זכרות הם" הועמדו בפיקוח תבר־הלאוומים. (חס 11 :> $0 
5 ז 1 ז;־ 01 ח 11 \ ז £0 ), והמזכירות וכן המועצה (ע״י,ועדת המ ׳ ׳ 
או ,ועדת השלושה׳) חייבות היו לפקח על זכויות אלו 
ולדון בתלונות שהופנו לחבר, 

משטר ההגנה על הנד ב י ן ש ת י מ ל ה " ע נכשל מכמה 
סיבות: הם• קיבלו זכויות שהיו למורת רוח לרוב הדומי¬ 
נאנטי: המשטר לא היה כללי אלא חל על מדינות מספר 
בלבד. ובכך היה משום הפליה נגדן (ב 1934 הכריזה פולניה 
שלא תשתף עוד פעולה עם חבר-הלאומים בענייני מ" בטענה 
שיש צורך בתחולה כללית של משטר ההגנה על מ״); 
מנגנון הפיקוח היה לקר. והברות מועצת חבר־הלאוסים 
לא היו מעוניינות להסתכסך עם מדינה שבה נמצא ס׳. 
אלא אם כן היה לאחת מחברי המועצה עניין מיוחד באותו 
מ׳: היו מ' שלא היו נאמנים למדינה שבה התגוררו אלא 
נשענו על מדינה קרובה להם מבחינה אתנית (כגון הגרמנים 
בחבל הסודטים בצ׳הוסלובקיה). כשלונו הכללי של חבר- 
הלאומים והפתיחות באירופה בשנות ה 30 תרמו אף הם 
לכשלון משטר הם". 

מאז ת ו ם ם ל ה ׳׳ ע 11 מקובל, שמשטר ההגנה על ד.מ" 
שהיה בין שתי המלחמות שוב אינו תקף (אולי פרט להסדר 
בעניין איי אולנד). אולם במסמכים רבים שיש להם תוקף 
כיום ניתנת לס״ הגנה של המשפט הבין לאופי, כגון: איסור 
האפליה מטעמי גזע, דת ולשון, הכלולים בהסכמי השלום עם 
איטליה, בולגריה, הונגריה, פינלנד ורומניה ז בהכרזה בדבר 
זכויות-האדם (ע״ע, עמ׳ 833 ), באמנה האירופית בענייו זה 
(שם, עמי 835 ) ובאמנות פ 1965/6 . בדבר זכויות האדם ובי¬ 
טול אפליה. האמנה האירופית הקיפה מנגנת לפיקוח מנהלי 
ושיפוטי יעיל; באו״ם יש ועדה נגד אפליה גזעית והגנת מ". 
הגנה על פ׳ כס׳ ועל זכותו לשמור על צביונו המיוחד ניתנה 
במקרים מעטים בלבד, כגון בהסכם על סיום משטר הכיבוש 
באוסטריה ( 1955 ), בהסכם בין אוסטריה לאיטליה על דרום 
טירול ( 1964 ) וכמובן — באמנה על איסור השמדת־עם 
(ע״ע). 

כנגד זה גדלה רגישותן של המדינות עצמן לבעיית הס" 
שבקרבן, גם בהעדר מסמכים בין־לאומיים. במטרה לפתור 
בעיות של מ" נהיתה יוגוסלאוויה למדינה פדראליח, ומספר 


מדינות חדשות נתארגנו כפדראציות (כגון אוגנדה, בורמה, 
ניגריה); איטליה העניקה מעמד אוטונומי ל 5 חבלים (סיצי¬ 
ליה, סארדיניה, אאוסטה, טרנטינו־אלטו־אדיג׳ה ופריולי- 
ונציה־ג׳וליה), הסלובאקים נהנים מאוטונומיה נרחבת בצ׳כוס־ 
לובאקיה, מזרח גרמניה העניקה אוטונומיה תרבותית לסור- 
בים (ע״ע ונדים), ובריטניה עשתה מאמצים לטיפוח השפה 
הולשית ותרבותה. המעמד המיוחד של התורכים בקפריסין 
(ע״ע) הוא בתוקף מסמך שגם מדינות אחרות (בריטניה, 
תורכיה ויוון) חתומות עליו, ולבודדים הובטח מעמד אוטונומי 
בעיראק אחרי מלחמה עקובה מדם. 

מצד שני נעשו נסיונות לפתור את בעיית המ" גם ע״י 
חילופי-אוכלוסין. לראשונה הוסכם על חילופי אוכ¬ 
לוסין בין תורכיה לבולגאריה, בעקבות מלחמות הבלקן 
(ע״ע). חילופי-אוכלוסין מקיפים היו ב 1919 בין בולגאריה 
ליון וב 1923 — בין תורכיה ליון (ע״ע, עם׳ 484 ) ! וכן היו 
חילופי אוכלוסין אחרי מלה״ע 11 בין בריה״ם לפולניה 
ולצ׳כוסלובאקיה. אירעו גם גירושים המוניים, כגון 
גירוש הגרמנים מפולניה, צ׳כוסלובאקיה והונגאריה, גירוש 
ההודים מקניה, ורציחות המוניות והשמדה (הסינים באינדו¬ 
נסיה, בני איבו בניגריה ובני האוסר. בביאפרה, בנגאלים 
במזרח פאקיסטאן). הקמת מדינות חדשות לוותה אף היא 
ביציאה המונית של בני מ׳: המוסלמים בהודו וההינדואים 
בפאקיסטאן( 1947 ), הערבים בא״י( 1948 ), היהודים במדינות 
ערב והצרפתים באלז׳יריה ( 1962 ). 

05 !) 8.001011 ) , 70171071165 165 > 7016011011 ? 0 * 1 , 7 ס 101$73 >מ 13 \ .\נ 
; 1923 ,(. 1 , 031101131 ־ 10101 07011 10 ) 1017110 ) 03 ^/.' 1 10 > 5 ־ €0111 
■ 00147 10 16 > 67166 !> 714 <} 14715 { 10 61 { 1161107 ) 1 * 141 [ 0 * 1 , 0106070 ? •א 
- 771011 1 10 171011676 671 17116771011011016 1451166 [ 16 > $6717107167116 
100710 ) 03 י 1 10 ) 001175 105 ) 80011011 ) , 171171071165 16 > 61 1016 ) 
¥70171 , 801010500 .[ ; 1937 . 1 ,(צ 11 , 10031 ) 1010703 ) 01 ־ 1 ( 1 10 > 
, 111115 ? 1114771011 [ 0 70711011071 ? 10 ¥11110711165 [ 0 ¥7016611071 
; 1948 ,( 1 ,׳ 1.375 0703710031 ) 10 )ס ) ¥0376001 1$6 ׳* 107 60 ?־) 
0110001 א 1 ) 071 ¥10110115 [ 0 146 ^ 60 * 1 . 10702 ? .׳{ 0 ) 70373 \ 1 10 ) .? 

1116 /ס 3101145 7656711 ? 7116 , 1102 ) 1 ״ 1 .[ ; 45 19 , 3 11710711165 
- 070 \נ) , ¥11710711165 / 0 7016011011 ? 16 ( 1 07 [ / 014 * 1 101671101101101 
- 1 ) 013 .* 1 . 1 ; 1954 ,( 111 ע״ 1 צ י ׳\י 1,3 10707031 ) 0 10117031 71030 
. 1955 , 701/16171 ? 711677101107101 ] 471 ) 11710711165 \ ¥101101101 , 10 > 

ר. לפי 

ההגנה הבין־לאומית על ס״יהודים. קונגרס־ 
וינה ב 1814/5 היה הוועידה הבין־לאומית הראשונה שבה 
הועלתה שאלת מעמדם של היהודים. ביזמתו של ו. הוט- 
בולדט (ע״ע) נתן הקונגרס דעתו על מעמדם בארצות הקוני 
פדראציה הגרמנית ואסר על הולאנד לשנות את סעיפי 
חוקתה. שבהם הובסחו חופש־הדת ושיווי הזכויות האזרחיות 
והפוליטיות לבני כ ל הדתות (ע״ע וינה, קונגרס, עם׳ 0 ז 2 ). 
בקונגרס של אכן ב 1818 (ע״ע [ה] ברית [ה] קדושה) נידון 
תזכירו של הכומר וי (ץ 2 ׳\\), שתבע לתקן את החקיקה 
לטובת היהודים. ואף נחתם פרוטוקול מיוחד, שבו הובעה 
אהדה למגמה הכללית של הצעותיו. ועידת־לונדון ב 830 ז 
חייבה את יוון, עם שחרורה מעול תורכיה, להכיר בחופש־ 
הדת ובשיווי־הזכויות של כל אזרחי המדינה, לרבות היהודים, 
בוועידת-קושטה ב 1856 נידון מצב המיעוטים במולדאביה 
וואלאכיה. בקונגרס ברלין ב 1878 נדרשו רומניה, סרביה, 
מונטנגרו ובולגאריה להתחייב שלא להפלות בין אזרחיהן 
מטעמי דת ולהעניק להם שיווי־זכויות (ע״ע ברלין, קונגרס, 
עט׳ 780 — 781 ). בוועידות מאדריד ב 1880 ואלחסיראם 
( 35 ז״־ 515 נ) ב 1906 דנו במצב יהודי פארוקו. 

רב היה מספר ההתערבויות למען היהודים גם בדרכים 



33 


מעד: — מעו; 


34 


דיפלומאטיות, כגון התערבות אנגליה, אה״ב ואוסטריה ב 1840 
נגד עלילת־הדם בדמשק (ע״ע); התערבות אה״ב ב 1867 
למען יהודי סרביה וב 1897 נגד רדיפות היהודים בפרט. 
מ 1878 ואילך חזרו ונשנו המחאות־של המדינות, שחתמו על 
אמנת־ברלין וכמו כן של אה״ב, שלא חתמה עליה, נגד 
שלילת הזכויות מיהודי רומניה, בניגוד להתחייבויות שקיבלה 
עליה. 

משטר ד,מ״ אחרי סלה״ע 1 (ר־ לעיל) כונן הודות למא¬ 
מציהם של היהודים (ע״ע ועד המשלחות היהודיות). בהס¬ 
כמים עם פולניה וליטא נקבע שוועדי הקהילות היהודיות 
ימנו ועדי בת״ם מקומיים. באמנות עם תורכיה ויוון נקבע, 
שיותר ליהודים לשמור את השבת. באמנה עם רומניה נקבע 
שאזרחות רומנית תינתן לכל יהודי הגר באותה מדינה 
שאין לו אזרחות אחרת. 

היהודים ראו במשטר הס" השג גדול במאבק על זכדו־ 
תיהם ותלו בו תקוות רבות, אך נואשו מתקוותם. למרות 
מצבם הקשה במדינות רבות, במיוחד בפולניה וברומניה, לא 
נחפזו היהודים להתלונן בפני חבר-הלאומים על פגיעות 
בסעיפי הס", בשל ההליכים המסובכים שהיו קשורים בפניה 
זו, הסיכויים הדלים להשיג תוצאות רצויות והרצון שלא 
להרגיז את הממשלה בעצם הגשת התלונה נגדה. המוסדות 
המרכזיים שעסקו בהגנה על זכויות היהודים — ועד המש¬ 
לחות היהודיות, ועדת־התוץ של ועד שליחי הקהילות וה¬ 
אגודה האנגלית-היהודית ו״כל ישראל חברים״ — העדיפו 
מטעמים אלה לשאת ולתת במישרין עם המדינות שהפרו 
את התחייבויותיהן, או להפעיל לחץ מדיני עליהן ע״י המע¬ 
צמות הגדולות, או להניע ארגונים לא־סמשלתיים בעולם 
להוקיע את עושק זכויותיהם של היהודים. לעתים פנו לחבר־ 
הלאומים לא בצורת עצומה פורמאלית אלא הגישו תזכירים 
בעניין האנטישמיות ובעניינים אחרים. רק שתי עצומות 
הובאו לדיון במועצת החבר: ב 1925 דנה המועצה בעצומה 
של ועדת החוץ־המשותפת וחברת "כל ישראל חברים" בעניין 
ה״נומרוס קלאוזוס״ בהונגריה (ע״ע, עט׳ 868 ) ; היהודים 
תבעו שהחבר יפסול ויגנה את החוק, משנת 1920 , כשיטה 
שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון, אך מועצת החבר 
נמנעה מנקיסח עמדה עקרונית והסתפקה בכך שרשמה 
לפניה את דברי נציג הונגריה, שאמר שהחוק זמני בלבד 
וישונה עם שינוי המצב לטובה. ב 1928/9 הוכנסו אמנם 
שינויים בחוק אך נשארה בעינה האפליה לרעה. 

העצומה השניה שנידונה במועצת־החבר, היתה של פראנץ 
ברנהיים, שהוגשה חדשים מספר אחרי עלות היטלר לשלטון, 
ובה כתב־אישום נגד ממשלת "הרייד השלישי" על התלת 
חוקי האפליה האנטי־יהודייס גם על יהודי שלזיה העלית, 
מתוך הפרת ההסכם בין גרמניה לפולניה משנת 1922 על 
אותו חבל. לאחד הדיונים שנערכו במועצה במאי-יוני 1933 , 
וכמו־כן בעקבות מאבקם של יהודי שלזיה העלית גופם. 
מתוך הסתמכות על "הפרוצדורה המקומית" המיוחדת שנק¬ 
בעה בהסכם, נהנו יהודי שלזיה העלית משיווי-זבויות עד 
פאי 1937 , שבו פג תקפו של אותו הסכם. 

כאמור לעיל (עמ׳ 31 ), אין רואים את משטר הס" 
כתקף אחרי פלה״ע 11 , על מעמדם של היהודים אחרי 
מלה״ע 11 , ראה בפרקים על היהודים בערכים על כל ארץ 
וארץ. על ד,מ" בארץ ישראל ובמדינת ישראל, ע׳ כרך ו, 
עמ׳ 661 — 664 ; 707 — 709 וע׳ גם כרך המילואים, עם׳ 418 — 


423 . בינתיים נשלם ב 1964 הארגון העדתי והמשפטי של 
העדה הדרוזית עם הקמתם למעשה של בית הדין הדרוזי 
והמועצה הציבורית הדרוזית, המהווה ערכאה לערעורים. 
ב 1965 הוקמו ועדי נאמנות לעדה המוסלמית ביפו, עבו. 
רמלה, לוד וחיפה ונמסרו לידיהם נכסי הוקף. 

חמישים שנות מאבק על זנויום היהודים. מאסף, 1970 ; 

6101511 [ ? 1/1 / 0 ? ¥1/5107 #101712110 1 ( 1 5/16 071 65 ) ¥10 , 01£ ׳% ״ 1 
171171071165 165 ) 1,11 2x6511011 ,#־!^חן? 7 [ . 14 { 1919 , 2156511071 > 
6 ( 7511 ) 0011071 ' 1 61 1920 - 1919 16 > ^ 10¥ 16 ) 6761106 ) €071 12 2 

, 771171071165 165 ) 116 ) 17116771211071 #7016011011 12 16 > 17 ) 2176 ) 6 71 
115 !£ 111 11110711 7 1 ) 271 116 ]61X5 ־ 2 • 7 ^ 5 ^ 000 ( . 1 . 0 ; 1929 
- 1511710 1116 ¥676 ! ,. 3.1 61 £0171115011 .[ ; 1933 ,( 1919 — 1898 ) 

, £31 1111 ־ 31 }\ - ־ 161 ^ . 0 ; 1943 ,? ¥0111476 2 165 ) 762 ־ 1 711165 

¥'1(11 ¥1771171655 111 5(16 ¥)%/!%, <47116110011 1)1#107112110 <40(1071 
<4$601111% 104X5, 1840-1945, 1946; ]¥071(1 ]64615/1 €071%7655, 

[ס ¥ 7106 16 ( 1 ,־ 51:1130111161 . 14 ; 1948 , 15#6751011 ( 1 171 ' ? 117111 
, 66 ) 0 017117111 611 / 15 / 1 [ 47716710271 > 116 ) [ 0 ? 1115507 4 > ,? 11671 ( 1 
12 ) 6 1171166756116 6 ) 1572611 411127106 >'€ ־ 1 נ 1 ף 3 ־ 0110111 ; 1948 
. 1965 ,( 1960 ~ 1860 ) 007116771 # 072/716 14166 [ 7671215501106 

ב ש. 

מעוף, בביולוגיה תנועת בע״ח באוויר באמצעות כנפיים. 

הכושר לעוף מצוי בעיקר בחרקים (ע״ע, עם׳ 83 — 

84 ), בעופות (ע״ע) ובעטלפים. 

בע״ה המעופפים הראשונים היו החרקים הגדולים (-םו 1 > 
גזי־זקס׳רז) שחיו בתקופת המסוזואיקון. בהקופה מאוחרה 
יותר הופיעו הזוחלים המעופפים (ע״ע זוחלים, עם׳ 696 ), 
יכעבור זמן — העופות והעטלפים. 

ואלה גורמי התעופה העיקריים: 

1 ) פעולת הכנפיים. מבניהן וביודניהן. 2 ) הבדלי לחץ 
האוויר הנוצרים ע״י תנועת הגוף והכנפיים או ע״י כוח 



ציור 1 . סנגגוז הדאייה באוויר נייח: בשרטוט השםא 5 י—הציפור 
הרואה, ם־ 5 יל!ר, במולד המוטח כיופי הכיווז האפקי. כתוצאה 
סכות הגרוויטציה, יורדת הציפור וריאה על פני השטת ז 
בשרטוט היסני — בהטשר הדאייה פועלים על הכנפיים. 

כוחות עילוי וגרר 

העילוי של זרמי האוויר החפשי על הגוף. הכנף מספקת הן 
את כוח העילוי (ככנף המטוס; ע״ע מטוס, עט׳ 68 — 69 , 
72 — 79 , 81 — 83 ; דאון, הליקופטר) והן את הכוח המניע 
(כמרחף). חלקה הפנימי של כנף העוף — הזרוע — מספק 
את כוח העילוי, חלקה החיצוני — כף היד — פועל כמשוט. 
האברות הגדולות של כף היד עשויות להסתובב כלפי חוץ 
בזווית פסיעה (ו 1 סז 1 ס) מסויימת מול זרם האוויר ומהירות 
סיבובן נתונה לשינויים. בעת הדאייה — מונחות האכרות 
כהמשך ישר לזרוע. על שרירי התעופה, ע״ע עופות. 

למבנה הכנף נודעת חשיבות מרובה בס׳ וזאת מבחינות 
שונות:( 1 ) שטה הינף,( 2 ) יחס ארכה לרחבה;( 3 ) קו ההי¬ 
קף שלה וחודה, ( 4 ) הקמירות (הפרופיל);( 5 ) הרווחים שבין 
האבדות.( 1 ) בס׳ חתירה הכנף קטנה וצרה. בס׳ דאייה הכנף 
גדולה. יכולת הטעינה של הכנף בברווז 10 ק״ג/מ״ר, כבר¬ 
בור — 20 ק״ג/מ״ר! עופות דורסים מסוגלים להרים טרף 




35 


מ 9 יןי 


36 


שמשקלו כמשקל גופם. ( 2 ) 
למרות זאת ששטח כנף קטן 
מועיל בתעופה מהירח בתק־ 
טינה את הגרר (הרכיב של 
תגובת האוויר בכיוון מקביל 
לזרם האוויר), יש עופות רבים 
מהירי־כנף שלהם מוטת-כג־ 
פיים גדולה. במקרים אלה גדל 
היחם שבין אורך הכנף לרח¬ 
בה. מידת הירידה בזמן הד¬ 
אייה קטנה ונדרשת פחות 
אנרגיה לקיום המעוף, אבל 
לעומת זה יקשה על עופות 
אלה לפתח מהירות (ע״ע אוירומכניקה). על ( 3 ), ( 4 ) ע״ע 
מטוס, עמ' 68 — 69 , 75 — 79 . ( 5 ) בקצה הכנף מצויים רווחים 
בין האבדות. אלה מסייעים למניעת זרמי מערבולת (ע״ע 
מטוס. עט' 75 ). רווחים אלה בולטים בעיקר בעופות אטיים, 
בעופות דואים דאייה תרמית, ובעופות גדולים מהירי-עוף. 

בעית ייצוב המ ׳ קיימת לגבי שלושה צירים: 1 ) ציר 
הגלגול (מקביל לביוון המ׳) ־ 2 ) ציר הסבסוב (בכיוון אנכי); 
3 ) ציר העלרוד (בכיוון האופקי הניצב לכיוון המ ׳ ; ע״ע 
פטום, עט׳ 83 ). הייצוב המוצלח ביותר 
מושג ע״י סיבובים סביב ציר העלרוד. 
ייצוב זה מצוי במאובנים: זוחלים 
מעופפים, ועופות (צ׳ 5 ע 1 ( 01 :> 113 :״ל 7 ) 1 
בעופות הקיימים הייצוב הוא בציר 
( 1 ) בלבד. 

מבחינים שני סוגי מ , יסודיים: 
פעיל — מ׳ חתירה; סביל — מ׳ 
דאייה. מ׳ חתירה הוא הם׳ המצוי 
ביותר בעופות (דרורים, יונים, עור¬ 
בים וכר). לשם הבנת המנגנון של 
פ׳ זה נערכו תצפיות רבות בעופות 
אטיים (בגת יונה) וכן נערכו בהם 
ניסויים מעטים בתנאים מלאכותיים. פ׳ חתירה דומה בעיקרו 
לזה של הליקופטר (ע״ע, ור׳ שם ציור). 

לסוג של מ׳ חתירה שייך מ׳ רפרוף ( 18 ו 1 עזו 0 ו 1 ). העוף 
מתעכב באוויר במקום אחד. ומרפרף בכנפיו. הרפרוף נגרם 
ע״י תנועה מהירה של הכנפיים לפנים, לאחור וכלפי מטה. 


בעופות — בפו בדאון (ע״ע) — קיימים סוגי דאייה 
שונים: דאייה סטאטית, דאייה תרמית ודאייה דינאמית. 
בעת דאייה תרמית העופות, כגון העק!ב והנץ, נעים 
בשורת מעגלים קטנים. בייחוד בולטת התופעה בנשרים 
היכולים להגיע לגובה של 8,000 מ׳. לעופות הדואים ביבשה 
כנפיים רחבות, ארוכות שקצותיהן פשוקות. לדואים בים — 
האלבטרוס (ע״ע) הוא דוגמה מובהקת — כנפיים ארובות 
וצרות, ונוצות קצרות, צפופות וחזקות, העומדות בפני רוחות 
וסערה. דואים אלה ואחרים (כגון השחפים) מנצלים את 
משבי הדוחות העזים 81150 ) ודואים דאייה דינמאית. על אף 
כל הידוע לנו קשה להסביר את כושרם של האלבאטרוס 
ועופות אחרים בדאייה למרחקים גדולים על פני הים. 

בין בעה״ח הדואים מצדים אחדים, שראייתם היא 
דאיית קפיצה למרחקים קצרים ( 25 — 40 מ׳) באמצעות 
קרומים, כגון דגים מעופפים (ע״ע), צפרדע דואה (ע״ע 
די-חיים, עט׳ 118 — 119 ), דרקון דואה. ממשפחת החרדונים 
(ע״ע לטאיים. עמ ׳ 611 ), כיסן מעופף (סנאי־הכיס המעופף. 
ע״ע חיות כיס) וסנאים מעופפים. 

ניתוק מהקרקע או מהים ועלייה לאוויר. 
הניתוק (= ההמראה) קשה מן המ׳ עצמו: מאמץ מיוחד 
נדרש כדי להתגבר על כוח-הכובד וכדי לרכוש מהירות. 


בע״ח קטנים רבים נעזרים לשם כך בקפיצה. ואילו גדולים 
נעזרים בריצה (נשרים), או בשחייה למרחק. גם קינון על 
עצים או צוקים גבוהים מסייע לניתוק. בנשוב הרוח, מכוונים 
בעלי הכנף את הכנפיים אל פול הרוח, וזו מסייעת להרמה 
ולמי כאחד. בהעדר רוח פנפנפות הכנפיים נפנופים מהירים 



1 — כנף נז ארוכה וצרה ; 

2 — בנן* נץ קצרה ורחבה 


עי 27 + 

־ 4 - 


¥1 


ווו 


11 


ציור 4 . סוני מעוף וסבנה הכנפיים והשוואתם 5 מטוכ. 

נ. כנפי־דאייה ש? קונדור. נוצות הכנפיים הפרושות בקצותיהן, םוע 5 ות בסאונת ׳ 585 ממום 
המפקחת ע 5 תנודות הסיבוב; יי. כנפי־פסיוגים, קצרות ורחבות — בכנפיו ׳ 585 סטוסתונ 5 ה, 
מאפשרות נסיקה ת?ו 5 ה והמראה מהירה; ויי. כנפי־תמרח (סנוניות), רחבות כבסיס!, ככנפי 
מטוס קרב ; ^י. כנפי דאו! (א 5 באטרו 0 ו 


המרפרפים המובהקים הם הקוליברי, ציפורים קטנות ובינו¬ 
ניות. כגון שלדג, חטפית, עפרוני; שחפית־ים, בז ועוד. 
הרפרופים מהירים עד כדי כך שאין העין מבחינה בהם. 

מ׳ דאייה. עקרונותיו הבסיסיים דומים לאלו של 
הדאון (ע״ע, ור שם ציורים 2 . 3 ). בל העופות דואים 
למרחקים קצרים. אחדים בכנפיים מקופלות ואחדים 
בכנפיים פרושות. דואה טוב עובר דרך אפקית, ואינו מאבד 
גובה, הודות לצורת הכנף ולזווית שבין משטח הכנף וביוון 
התנועה. המהירות תלוייה במשקל העוף, וכן בגודל הכנ¬ 
פיים: בעוף בבד ב־ .״. 

על כנפיים קטנות '׳?זיג,. "- 

— הצניחה היא מ¬ 
הירה ואילו בעוף 
קל בעל כנפיים גדו¬ 
לות — אמית. 


< ,.,.מ ס _־ - ־ 

ציור 3 . מעוף סל עיט: א־ב — מענף 
חתירה ; ב־נ — דאייה בגובה אחיד ; נ־ד 
— דאייה בםשירא 5 וח עו 5 ות ; ד*ח — 
נלייעה 


וחזקים. בירידה (= נחיתה) נבלמת מהירות התנועה בדרכים 
שונות: לפני הירידה בעל החיים עובר ממי מהיר לגלישה 
אסיה; יש שהךף האדמה נבלם על ידי רגליים גבוהות 
המצויירות בשרירים, ויש שהירידה מתבצעת בדרנים 
אחרות. וע״ע מטוס. עמי 82 — 83 . 

העופות בד״ס אינם ממריאים בחושך ובערפל. העטלפים 
מתעופפים בחושך בעזרת חוש השמיעה, והחרקים — מכוו¬ 
נים את מעופם בעזרת חושי הראייה, השמיעה והריח. 

נ ת ו נ י ה מ׳: מהירות בעה״ח באוויר מגיעה לערכים ה¬ 
עולים על 150 קמ״ש (ביחס לקרקע), אצל יוני־ביה המהירות 
המירבית היא 65 קמ״ש, ואצל סיסים — נ 95 קמ״ש באוויר 
נ;ח. אצל חרקים המהירות המירבית נם׳ אופקי היא כ 60 
קס״ש לטווח קצר, וב 40 קמ״ש לטווח ארוך. הוורקים המהי¬ 
רים ביותר הם השפיריות והרפרפים. בעופות — המכאניזם 
והמהירות של המ׳ תלויים בכמה גורמים: נסוג המ ׳ , בגודל 




ציור 5 . מה 5 ד מעופה ש? ציפור בהמראה: 1 — 2 . רדיפה הרנ 5 יים וחחילת פרישת הכנפיים; 3 . כינוס חרג 5 יים 
פנימה; 4 . הכנפיים בתנועה — ?םע 5 ה (ש^ס־הגיזט); 5 . תחי 5 ח התנועה — למטה^סזזלמ^ס^); 6 . ם ו ויי חמה 5 ־ 


העוף ובצורת הכנפיים. תדירות הכנפיים: בקוליברי 50 
תנודות בשנייה: בפליקז — 1 . גובה הם׳ הוא בד״כ פחות 
מ 900 מ׳ אולם עופות מסויםים מגיעים לגבהים של 6 ק״מ— 
9 ק״מ. 

המרחק במ׳. בחרקים: התאית למיניה השונים 
מסוגלת לעבור מרתק של כ 1000 ק״ם באוויר מבלי לטעום 
מזון. היתוש — כ 50 ק״מ. בעופות: ידועים כמרחיקי-עוף 
הסיסים והסנוניות: לעומתם ד,עורבני. שכוי היער, היונים — 
טווח מעופם קצר. 

, ¥011115 . 2 ■ 1 ; 1934 , 5 ) 1 )) 5 * 1 5 ) 1 ) ¥01 ) 0 ,ח 3 ח 3£ )ל 
5 ) 1 * 70/110 ) 4 . 05 735 * 8 , 1111 ווז 3 • 7 ; 1950 , 1 ) 701 <(^)¥ /ס 1/6 
4 > / 11015 ,ץ 3 ז 0 .( : 1953 ,( 64-81 , 15 . 8101 .ע\ 0 זל 1 ) 

. 14 ; 1957 , 11 (^ 011 , 1516 ז 1 ז? . 5 .^\ .[ ; 1953 ,ז>׳* 0 /ג 

, 017116 :>£! .? ; 1960 7 ) 3 111% ץ 7 ) 0 ,(. 641 ) ) 1 > 1 ת 311 > 9 

01 ת 510 ? 1 ) 1 ז 011 . 14 . 0 ; 1962 , 1/01 114 ) )) 1 /) 1 * 0 )) 3 { 

61 ־ 816¥61 . 0 , 14 ; 1962 , 711011 ! 171 ) 111£ { 01 07 ( 11/15 ( 5 * 101101 ) 8 
7 ) 0 , 4:112 ■! 8. 1.0 ; 1965 ,(עבר׳; התעופה, 1970 ) ^( ¥1 :. 31 
. 1965 ,§ 114 ( 1 )§ ¥0 


מעי ("!,!"!]*מ"!). המ ׳ הוא חלק ממערכת העיכול באדם 
ובחי המתחיל בשוער הקיבה והמסתיים בפי הטבעת. 

עיכול המזון וספיגתו נעשים בחלקם הגדול במ ׳ . 

מבנה: הס׳ הנו איבר חלול שבו מבדילים, הן מבחינת 
הצורה והן מבחינת התפקוד, חלקים שונים: א) המ׳ הדק 
הכולל את התריסריון שארכו באדם כרוחב 12 אצבעות 
( 00111 ־ 10011 !), ד,מ׳ הריקני( 100001 ־ 0 והמ׳ העקום( 001 ־ 11 ). 
ארכו הכולל של המעי הדק באדם הוא 5.5 — 6.5 מטר. ב) 
הס׳ הגס הכולל את 
ד,מ׳ האטום (-־ 03 
0001 ), שממנו מסת¬ 
עף ,התוספתן(-ח־קסג 
\ £1 ), המ׳ הגס העולה 

( 00100 011108 ־ 350 ), 

האפקי (־ 5 ז־׳ 13051 ! 

00100 ) והיורד ־ 105 ) 

00100 011108 ־ 0 ), ד,מ׳ 

הגס העקול ( 818010111 
— על שום צורתו 
הדומה לאות היוונית 
סינמה) וד,מ׳ הגס ה¬ 
ישר ( 1-011101 ) המס- 



ציור 1 . הסעי הכבד וה 5 ב 5 ב 


תיים בפי־הטבעת 10081 :). ארכו הכולל של הכד הגס הוא 
כ 1.5 מטר (ר׳ ציור 1 ). 

המ׳ הוא צינור שרירי ארוך, המצופה מבפנים בשכבה 
המפרישה מיצי עיכול וסופגת תמרי מזון ומים. למרות 
השוני הניכר במראה החלקים של ד,מ׳. המבנה היסודי שלהם 


דומה. הנר מצופה מבחוץ במעטפת נסיובית ( 053 ־ 1 ־$ בסוס"!) 
ומתחתיה שתי שכבות של שריר חלק (ע״ע שריר) — שכבה 
ארכיח (::׳< !.[ 1008110111031 ) ושכבה מעגלית (־ 0111:11 ־ 11 : 
!־ץ 13 ) (ציור 2 ). התכווצות של השריד האדכי מקצרת את 
הם , , בעוד שהתכווצות של השכבה התקפית גורמת להצרות 
חלל ד,מ׳. הציפוי הפנימי של ד.מ׳ קרוי רירית ( 100103 
000053 !) והחלק הפונה כלפי החלל, בנד מתאי אפיתליום. 
הקיר הפנימי של הם׳ אינו ישר, אלא בעל קיפולים רבים 
מאוד הבולטים לתוך החלל (סיסים — 1111 ־ 1 ) והמגדילים 
במידה ניכרת את שטח הספיגה של הם/ במ' הדק של 
כלב נעשו מדירות ונמצא כי שטח הרירית הוא בערך פי 
8.5 גדול יותר משטחה של הסרוזה. בתוך הרירית מצויות 
גם בלוטות ( 8130115 0000531 !) המפרישות את תכנן לתוך 
חלל המי. הפרשות נוספות אל תוך המ׳ באות גם מהפנקראס 
(ע״ע) והמרה (ע״ע וע״ע עמל). 

ע צ ב ו ב הם׳. חמ׳ מופעל בצורה בלתי רצונית ע״י 
פעולה ספונטאנית של תאי השריר המווסתת על ידי סיבי 
עצב הבאים ממערכת העצבים האוטונומית (ע״ע עצבים) 



רלועת כרינו־. 
הר. •■ 1 ירית — 


ציור 2 . סכנה חחריסריו! 


1 


1 




39 


מעי 


40 



ציור 2 א. תאור סניכיתי שי סכנה המעי 

וע״י המרים שונים המצויים במחזור הדם (להלן, וע״ע 
עכול). הפעולה הרצונית היחידה במ׳ היא הפתיחה והסגירה 
של השריר ההיקפי בפי־הטבעת בשעת הטלת הצואה. העצ¬ 
בים בדופן המעי מסודרים בשתי רשתות: הרשת המיזוג־ 
טרית ( 11 :> ו׳.ו|־ז >ר\ — 115 צ 16 ק :> 1:61:1 מ£ץ 11 ז) הנמצאת בעיקר 
בין שתי שבבות השריר החלק, והרשת ע״ש מיסנר (- 416155 
46x115 ! •וסת) הנמשכת אל תוך הציפוי הפנימי של הנר. 
הרשת העצבית, הבנויה מגופי תא עצב ושלוחות, נמשכת 
למעשה לאורך כל מערכת העיכול. היא מווסתת לא רק את 
התכווצויות שרירי המ׳ אלא גם חלק מההפרשה הנפרשת 
לתוכו. העצבוב האוטונומי של המי הוא כפול ומורכב 
מהמערכת הפארה־סימפאתית, דרך העצב התועה ( 115 אגו), 
ומהמערכת הסימפאתית: בד״ב המערכת הראשונה גורמת 
להתכווצות הס׳ בעוד שהשנייה גורמת להרפייתו. 

צו. ב. 

אנאטומיה משווה והתפתחות. 

חסרי־חוליות: הספוגים מהווים ענף מיוחד בהיותם 
חסרים צינור עיכול בכלל. בקבוצות בע״ח אחרות (נבו¬ 
ביים. מסרקנים. ותולעים שטוחות וברוב נחשוני־ים) — 
צינור העיכול חסר פי-טבעת. בקבוצות מפותחות יותר 
הצינור הוא שלם. בחסרי חוליות צינור העיכול מכונה מ¬ 
סתם ומחולק ל 3 חלקים: 1 ) מ׳ קדמי: 2 ) ס׳ אמצעי (בו 
נעשות פעולות העיכול, הספיגה והאגירה)! 3 ) ם׳ אחורי 
להפרשה. בד״ב הנד האמצעי הוא קצר וישר. בתולעים שטו¬ 
חות (בכפה קבוצות). המ׳ מתחלק ל 3 צינורות: אחד אמצעי 
ו 2 צדדיים. בתולעים רב־זיפיות ובמרבה-רגלים הנד האמצעי 
הוא הארוך ביותר. על סבנה הם׳ בחרקים ע״ע, עס׳ 89-88 , וד׳ 
ציור שם: בחלזונות ע״ע. ענד 488-487 : בכוכבי־ים (ע״ע). 
למ׳ האחורי יש לפעמים כיס כעין ביב ובו מצטברת הפסולת. 
בסרטנים: יש שחסר המי האחורי והמזנטריון הוא אסים. 
בבעלי-חיים מסוימים ד.מ׳ מתפתל ומתארך לשם הגדלת 
שטח העיכול, הספיגה והאגירה. תופעה זו מצויה בפרוקי־ 
רגלים: סרטנים גבוהים, חרקים. יש שהמ , האמצעי עשיר 
בבלוטות עזר לספיגת מזון (סרטנים. עכבישים): בעלוקות 
לס׳ האמצעי כיסים צדדיים לאגירת דם ומיצים אחרים. 

בחוליתנים הקדומים היתה יצירת תססי העיכול 
תפקידו הבלעדי של אפיתל הם׳. בחוליתנים הקיימים יש 
בלוטות מיוחדות המפרישות מיצי עיכול. 

הגדלת השטח הפנימי של המי לשם יעילות הספיגה מוש¬ 
גו! בדרכים שונות. בכל החוליתנים יש קיפולים לאין ספור 
של רירית בגודל מיקרוסקופי המרפדים את צינור העיכול. 


בדרגת התפתחות יותר גבוהה נמצאים מוריגים (או סיסים) 
— בלוטות דמויות אצבע— הנדירים בדגים ומרובים ביותר 
אצל עופות ויונקים. דרכים אחרות הן: התפתחות מסתם 
לוליני או התארכות ד.מ׳ ע״י פיתולים רבים. המסתם הוא 
קיפול עשוי אפיתל ורקפת חיבור העובר לכל אורכו של 
ד,מ׳. בצורות הטיפוסיות, המסתם מתפתל כ 12 פעמים לאורך 
דפנות המי. המ׳ הלוליני טיפוסי למבנה הפרימיטיווי של 
המ׳ של החוליתנים. בכרישים(ע״ע) מהווה המ ׳ הלוליני את 
עיקר צינור העיכול. בחלקו האחורי איזור קצר הדומה 
למעי הגם של ההוליתנים הגבוהים יותר, ובו בלוטה רירית 
( 4 ת 6 13 1 מ> 6 ז) האנאלוגית לנד האטום של חוליתנים יבש¬ 
תיים. 

בדגים הגבוהים ובחוליתנים היבשתיים ניכרים הבדלים 
גדולים באורך צינור העיכול, בהתאם להרגלי המזון וגודל 
החיה. המ׳ של הצמחוניים ארוך יותר מזה של הטורפים. 

במינים רבים שלדו־חיים וזוחלים מחולק הנד 
לשני חלקים ברורים: 1 ) הקדמי ("מ׳ דק") הוא צר וארוך 
הרבה יותר מאורך הגוף ובד״ב מפותל הרבה. 2 ) " המ׳ הגם" 
הוא קצר באופן יחסי וישר. בתהילתו נמצא, לעתים קרובות, 
שקיק אטום הבולט החוצה, שאין לזהותו עם הנד האסום 
של היונקים. בעופות המבנה היסודי של הנד הדק 
דומה לזה של טטרפודה הנמוכים, אלא שהוא בעל פיתולים 
רבים (פי 8 מאורך הגוף), בהתאם להרגלי האכילה (צמחו¬ 
ניים) ולפעילות המטאבולית הגבוהה שלהם. המ׳ הישר הוא 
קצר. 

יונקים. הנד הדק עובר התפתחות דומה לזו של 
העופות. חלוקת ד,מ׳ הדק לאיזורים שוגים, כפי שזו קיימת 
אצל האדם. איננה מדויקת ואף שרירותית לגבי יונקים 
רבים: יש יונקים אחדים שהם׳ הגס שלהם הוא ישר וקצר 
במבנהו; אף ההפרדה בינו לבין המי הדק באמצעות שס¬ 
תום — לא תמיד קיימת. אולם ברוב היונקים קטע זה 
מפותח מאוד. הוא רחב ומצויד בשורות של ביסים הפונים 
כלפי חוץ, ויש בו שרירים ארכיים. למ׳ הגס צורות 



ציור 3 . ציור □בימתי של מערכת העיבו? ברגים: א. כרי׳ש : 

ב. ??*רעכוס (כיטראייבס: ג. דקר־סים פתויןים; 

1 . פה; 2 . סדקי־וימים: 3 . וושט: 4 , קיבה; 5 . טעי: ׳ 6 . מסתם 
?ו 5 ייני; ״ 5 . שקים אטומים 5 יר השוער: 6 . ב 5 וםה ( 1 >נ 1 ב 13181 :מ 8 ); 
7 . סעי גס ישר: 8 . ביב: 9 . פי־הטבעת 



41 


מעי 


42 



ציור 4 . מעדנת העיכול נוזוליתניים שונים (מכיסה). א. דו־תיים (צסרדע); נ. זזח 5 (אנואנח — היורפדוז); 
ג. עוף (יונה) ; ד. יונק (קניה). 1 . וושט ; 2 קיבה ; 3 . שוער; 1 •. סעי דק; 5 . סעי גם; 6 . שלפוחית ה׳טתז; 

7 . ביר ; 8 . זפק; 9 . קיבת שרירים (קורקב!); 10 . תריסריח; 11 . סעי אטום; 12 . סעי נם־אוסקי: 

׳ 12 . טעי נם־עולה; ״ 12 . סעי גש־יורד; 13 . סעי כב־ישר; 14 . כבד; 15 . שחלוף־הסרה ; ׳ 15 . צינוד־הסרה ; 

״ 15 . ציכדרות הסרה: 16 . לבלב: ׳ 18 . צינור ה 5 ב?ב 


שונות. הצורה האופיינית היא של אות זז , . ברוב אוכלי־ 
עשב המ׳ הגם היורד עשיר בפיתולים רבים. המ ׳ 
האטום, המצוי בכל היונקים. מסייע לפעולת הס׳ הגס 
ומשמש מאגר לבאקסריות. קטרו דומה לזה של הס׳ הגס 
או רחב יותר. מבחינת ההתפתחות האסבריולוגית הוא שק 
גחוני צדדי של צינור העיכול. מחם' האטום מסתעף 
התוספת! והוא מצוי במספר של פרימאטים ומכרסמים. הם׳ 
הישר (או חלחולת) מסתיים בפי-הטבעת. הוא מצויד בשרי¬ 
רים סוגרים חלקים או משורטטים. מבחינת ההתפתחות 
האסבריונאלית הוא חלק מהביב. 

הס׳ באמבריולוגיה (ע״ע, עם׳ 866 ). במצב של 
גאסטרולאציה, ד.מ■ הקמאי הופך לשריד של צינור העיכול. 
פרט לתולעים שטוחות. הפה הקמאי נעלם בדרכים שתות, 
ובמקומו מופיעים שני פתחים — פה ופי־הטבעת, שהם 
סטרוקטורוח חדשות. מצב פרימיטיווי יותר נמצא אצל 
פריפטוט. שבו הפד. הקמאי נטגר באסצעיתי והופך מקצתו לפה 
ומקצתו לפי-הטבעת. הם׳ הקמאי גדל בחלקו הקדמי ויוצר אח 
הס׳ הקדמי (מ 111 :>ג 0 ס 1 ז 1 סז 8 ) ,ואילו בחלקו האחורי—יוצר אח 
ד.מ׳ האחורי ( 1 חנ 1 פג 1 ז 0 זפ 1:0 <ן). מתחת למי הקדמי מתקפלת 
האקטודרמה פנימה ומהווה את חלל הפה. ואילו התקפלוחה 
בקרבת הם׳ האחורי מהווה את פי־הטבעת. באופן זה חללים 
אלו מרופדים באקטודרסה ואילו החלק האמצעי של הם׳ 
הקמאי — מרופד באנטודרסה. 

ביב (ב׳) [ 010313 ], במספר גדול של דגים (דגי־ריאות, 
כרישים) וטטראפודה (דדחיים, זוחלים, עופות) יונקי־ביב 
(ע״ע), מצוי בקצה האחורי של גופם כים גחוני — ב י ב¬ 
שבו פתחי המוצא של מערכת העיכול. הסין והשתן. לא 
נמצא ב׳ בעגולי-הפה. בדגי־גרם וברוב היונקים. מבחינה 
אמבריןנאלית הב׳ הוא התרחבותו של החלל האחורי של צי¬ 
נור ד.מ׳ האנזלדרסאלי. לב׳ מוצא כפול, אנדודרמאלי ואק- 
טודרמאלי: עד לדרגה מסוימת של ההתפתחות סגור החלל 
הזה בקרום; מן החוץ נוצר שקע של הפרויקטודאוס, ממוצא 
אקטודרמאלי חד, חודר, במשך ההתפתחות, לתוך הב׳. חלקו 
בהווצרות הב׳ הוא קטן. 


; 1955 ,( 291-298 ) /( 4710/0771 ?/ 1 ו/ 070 ? 771 ס€ ,ג> 00 ק*ס.^ ..!/ 

,( 432 — 429 ; 379 — 373 ) ? 004 ? 7701 ) 7/6 )^ 1 0 ו/' 1 ' ,ק>מו £0 . 8 

- 7 ?\ 11 ( 1 / 0 /( 4710/001 1 * €07 ,.ז( , £3100 .£ \ד ; 1955 

11710 / 1071 ^ 0 / 1/1 1/0701 ? 111 , 01115 , 01-100 ^ .£ .ן ; 1960 ,?/ 1 / 70 ) 1 

0/ 01%?!11!/? 5)1x107*1, 1967. 

מ. 

תפקוד. הפעולות העיקריות המתבצעות בס׳ הן: 
העברת הסזון מאחור אחד של המעי לאחור אחר, 
הפרשה של חומרים שונים הפועלים במערכת העיכול, 
עיכול המזון בהלל הם׳ (ע״ע, עבול) •ספיגה סלקטיבית 
של חומרים שונים מחלל ד,מ׳ אל תוך הגוף. 

תנועת המ׳. לתנועת הם׳ שני תפקידים עיקריים: 
ערבוב וקידום. החלק העיקרי של עיכול הסזון נעשה, כאמור, 
בתוך ד,מ׳ ולשם כך יש צורך בערבוב מתמיד של הסזון 
ומיצי העיכול. הערבוב נעשה על ידי תנועות קיטוע 
(*זמסקתשזוסום 311011 זח 10 ז 50£1 ) ותנועות מטוטלת (ז 13 ע^תפק 
מ״ססזסרסמז). כאשר מסתכלים על הם' ישירות, לאחר 
פתיחת הדופן הקדמית של הבטן, נראה הם׳ הדק כשרשרת 
ארובה של נקניקיות. כעבור מספר שניות נראה כי אמצע 
כל ,נקניקיה׳ מתחיל להתכווץ וסוף •הנקניקיה׳ עובר הר¬ 
פיית, וחוזר חלילה. בצורה זאת דוחף הם' את תוכנו קדימה 
ואחורה תוך כדי ערבוב מתמיד של המזון במיצי העיכול. 
תנועות קיטוע אלה שכיחות ותכופות יותר בתריסריון מאשר 
בס׳ הריקני ובס׳ העקום. תנועות המטוטלת מתפשטות על 
קטע ארוך יותר של ם׳ מאשר תנועות הקיטוע. רואים גל 
התכווצות נע בכיוון אחד ולאחר הגיעו לקצה הקטע. הוא 
חוזר אחורנית. 

מקובל לחשוב כי קידום המזון נעשה על-ידי תנועות 
פריססאלסיות ( 31515 ) 8 ״:>ז 31 ז 1110030:31 ). 
מסתם זה נפתח כאשר הלחץ במעי הדק עולה על זה שבמעי 
הגם. כאשר הלחץ במ׳ הגס עולה, השסתום נסגר ובעזרת 
החזרים עצביים פוחתות התנועות הפריסטאלסיות במ ׳ הדק. 

תנועות הם׳ הגם דומות 
עקרונית לאלה של המי 
הדק, אך התנועות הפריס־ 
סאלסיות שכיחות פחות, 
והן מתקדמות לאורך של 
קטע גדול מאד של ד,מ׳ 

( 1$ ח 0 ת 0 ׳ 101 מ 11133$ ). אם 



5 פניות לאייי פגז 

ציור 5 . זזחקדמות נ? םריסטא?י 


עקב תנועות אלה נכנס חוסו לתוך המעי הישר מתעורר 
ההחזר להטלת הצואה 1 ז 10 )ב 6:0 :) 11 ). מציאות צואה 

במעי הישר מעודדת קצות עצבים. השולחים גירויים לחלק 
התחתון של חוט השדרה. גירויים אלו גורמים להתכווצות 
דופן המעי הגס היורד, העקול והישר, ולהרפיה של הסוגר 
הפנימי בפי הטבעת. הטלת צואה אפשרית רק אם הסוגר 
החיצוני בפי הטבעת נפתח גם־כן. פעולת סוגר זה רצונית. 
אם אדם נמנע מהטלת צואה בזמן התחלת החזר. גורם הדבר 
להעלמות הדרגתית של ההתבוצויות לזמן מה, מדקות ועד 
שעות. 

הפרשות הס׳. אל תוך ד,מ׳ הדק נובעות הפרשות 
משלושה מקורות עיקריים: א) הפנקריאס; ב) הפרה 
(ע״ע); ג) דופן ד,מ' הדק עצמו. נפחי הפרשות אלה באדם 
הן כ 1.200 . 600 ו 2,000 ספ״ק בהתאמה. מקורות אחרים 
להפרשה במערכת העיכול הם בלוטות הרוק ( 500 סמ״ק) 
והקיבה ( 2,000 סמ״ק). מכאן שלמעלה ממחצית ההפרשה 
במערכת העיכול נעשית לתוך הם׳ הדק. 

תפקודי מיץ הפנקריאס הם סתירת חומציות המזון המגיע 
פהקיבה לתריסדיון ופירוק סוכרים, חלבונים, שומנים וחומ¬ 
צות גרעין. הפרשות הסרה (ע״ע) מביאות את חומצות 
הפרה, החשובות לעיכולם של השומנים, וכן את חומרי 
הצבע המקנים את הצבע האופייני לצואה. 

הפרשה על־ידי דופן ד.מ' הדק והגם. הפרשה 
זאת משתנה לפי האיזורים של ד,מ׳; היא רבה באיווי 
התריסריון, שבדפנו בלוטות מיוחדות (הבלוטות על-שם 
■מחח!!■!([), ומעטה בס׳ הגם. הבלוטות על-שם ברונד מפרי¬ 
שות, בהשפעת גירוי הורמונאלי ועצבי, נוזל עשיר בבי- 
קארבונאט וחומר רירי המגן על דופן התריסריון, הם׳ הדק 
מפריש נוזל מיוחד (גססדסזס־ 5111x115 ) המכיל אלקטרולי- 
סים (־ 143 , * 11 , ־ 01 ו־ ג ־ £400 ), מוצין. עמילזה, אנטרוקינזה 
והמרים אחרים והמסייע בעיכול המזון. הנוזל המופרש בם׳ 
הגם הוא סמיך ורירי ומסייע בהחלקת תוכן המ׳ הגם. 

ספיגת חמרים מד.מ׳. התפקיד העיקרי של מע¬ 
רכת העיכול בכלל ושל ד,מ• בפרט הוא ספיגה סלקטיוויח 
של חפרים מסוימים. מהירות הספיגה וצורתה משתנים לפי 
מהות החסרים. חפרים ססויימים נספגים במהירות גדולה 
(מים, נתרן, גלוקוזה), אחרים אינם נספגים כלל (חלבונים, 
רב־סוכרים). כן יש חמרים אשר ספיגתם תלויה במצב 
הפונקציונאלי של הגוף (סידן, ברזל) — קצב ספיגתם 
משתנה בהריון. לפי קצב הגידול ועוד. 

ספיגת החסרים עשוייה להיות פאסיווית ( 0 י\ 3551 ק 
מסמגתגע!) — שבה הגורם הקובע העיקרי הוא מפל ריכחי 
החוסר בין הס׳ והדם (לגבי חמריס טעונים מטעו חשמלי 


— גם מפל הפוטנציאל החשמלי), או פעילה 0 >׳\ 11 ס 3 
זזסק־חמן)—שבה דרושה אנרגיה לשם העברתם של חסרים 
מסוימים, לעתים נגד מפל הריכוזים. 

עבור העברה פאסיווית של חמרים בלתי טעונים ניתן 
לבטא את הגורמים העיקריים הקובעים את הספיגה בעזרת 
משוואת פיק 10 :>;?) : 

כאשר ז הוא כמות החוסר העובדת ביחידת זמן, 4 הוא 
השטח, ן הוא השטף — כמות החומר העובדת ביחידת זמן 
דדך יחידת שסח, ? הוא מקדם החדירות, ! 0 -, 0 הוא 
הפרש הריכוזים של החומר הנידון משני הצדדים ו X הנו 
המרחק שהחומר צריך לעבור. 

שטח. היות וכמות החוסר העובדת ביחידת זמן דרך 
דופן ד,מ׳ תלויה במכפלח השטח בשטף, הרי ברוד כי ככל 
שהשטח גדול יותר, כך גם כמות החופר שתיספג תהיה 
גדולה יותר, ללא תלות במנגנון ההעברה שיוצר את השטף. 
השטף של ד,מ׳ הוא לערך פי 100 יותר גדול מהשטח החיצוני 
של הגוף. שטח עצום זה מושג ע״י אויר הם׳ ופיתוליו, 
הקיפולים של הרירית והסיסים היוצאים מסנה. 

החדירות של תאי האפיתל, החדירות של 
אפיתליום ד,מ׳ משתנה במידה ניכרת לפי החמריס הנספגים. 
בעוד שקצב הספיגה המירבי של מים הוא כמעט 1 מול 
לדקה ( 55.5 גרם). הספיגה של ויטפין,, 8 הוא בערך י 10 
מול ליום. הבדלים עצומים אלה בקצב ההעברה תלויים 
בעיקר בגודל המולקולה הנספגת, אך גם בטעינה החשמלית 
שלה ומסיסותה בשומן. 

מערכת הדם ו ה ל י מ פ ה. ספיגת החסרים השונים 
נעשית לתוך הנימים וכלי הלימפה. הנימים יוצרים רשת 
מסועפת מתחת לתאים האפיתליאליים שבסיסים. כלי 
הלימפה, הקרויים לאקסאלים ( 130x315 ) משום המראה הה־ 
לבי של תכנם. בולטים אף הם. מיקום זה של כלי הדם 
והליפפה מקטין את המרחק שעל חלקיקים לעכור אותו 
לשם כניסתם לתוך מחזור הדם. כדי שמפל הריכוזים בין 
חלל הם׳ וכלי הדם לא יקטן. יש לסלק במהירות את החס¬ 
רים הנספגים. לצורך זה בא הגידול הניכר בזרימת הדם 
דרך הם׳ לאחר האכילה. עליה זו מתבטאת בב 20% — 30% 
פתפוקת הלב ( 1 עד 2 ליטר לדקה). קרוב לוודאי שזוהי 
הסיבה לעייפות המורגשת לאחר אכילה. הזרימה במערכת 
הלימפה היא איטית הרבה יותר ( 1 עד 2 סמ״ק לדקה). 
היות וזרימת הדם גדולה פי אלף מזרימת הלימפה, חסרי 
המזון, בעיקר מים, יונים אנאורגאניים, חומצות אמיניות. 
חד־סוכרים ועוד נוטים להספג בדם. כולסטרול, שומנים 
והמרים אחרים. העוברים בקושי דרך דופן נימי. נספגים 
בעיקר ע״י כלי הלימפה. 

בנוסף על הגורמים הנ״ל, הקובעים את ספיגת מרבית 
החופרים, משפיעים גורסים אחרים על ספיגת מקצתם: 
לפשל, המתח החשמלי בין חלל הם׳ והדם משפיע על 
העברת חפרים טעונים. יצירת מיצלות חשובה להעברת 
שומנים, ויש מנגנוני העברה ספציפיים להעברת חומצות 
אמיניות. סוכרים. ויטמינים ומתכות שונות. 

ד. ווז. 

מחלות הם׳. 

כ י ב. כיב עיכול׳ ( 11130 סחקסק) בתריסריון הנו מחלה 
נפוצה ביותר. היא מתפתחת בחלק ההתחלתי של התריסריון 




45 


סעי 


46 


שבו פעילים עדייו החומצה והפפסין המופרשים בקיבה. 
המחלה מופיעה בשכיחות גדולה יותר פי 4 בגברים מאשר 
בנשים. השכיחות שונה לפי הקבוצות האתניות, המקצוע, 
מצב סוציאלי ומשפחתי. סיבות ההתכייבות הן רבות והכרת 
רבים היא, שהמחלה מתפתחת על רקע נטייה משפחתית, 
כתגובה פסיכוסומאטית. הסימן הבולט של כיב הנו כאב 
ברום הבטן. בבדיקה מוצאים עפ״ר התכייבות של הרירית 
בגודל של 2 — 10 מ״מ. ההתכייבות חודרת לעתים גם לשכבת 
השרירים ואף לחלל הבטן. כלי העזר העיקרי בקביעת 
האבחנה היא הבדיקה הרנטגנית. סיבוכי הכיב הם דימומים. 
התנקבות והצסלקות ותפיחות דלקתית של איזור שוער 
הקיבה הגורפת להיצרות השוער. סיכויי הריפוי של התקף 
כיב הם בדרך־כלל טובים מאד. אך למחלה יש נטיה לחזור. 
הטיפול בכיב הוא תרופתי ונפשי. רק לעתים רחוקות יש 
צורך בניתוח לשם טיפול בסיבוכי הכיב. 

מחלות זיהומיות רבות פוקדות את הס׳. מצויות ביותר 
הרעלות מזון הנגרמות ע״י חידקי המעיים (שיגלה, סלמו¬ 
נלה ולעתים אשריכיה קולי). מחלות אלה פתבטאות בשל- 
שולים חריפים ובהרגשה כללית רעה. נוסף עליהן מצויות 
מחלות זיהומיות מוגדרות: טיפום־הפעיים (ע״ע), חלירע 
(ע״ע), אפביאזיס (ע״ע) ועוד. על דלקת התוספתן ע״ע 
תוספתן. 

בעקבות זיהום טפילי. במיוחד ע״י למבליה, עלולים להו¬ 
פיע בילדים מצבי ספיגה לקויים ושלשולים ואף פיגור 
בהתפתחות. 

מחלת צליק (־ 11 ־ 1 <ן 5 1031 (| 0 ז 11 ־ 01 ח ,־ 35 ־ 415 1130 ־ 00 ) 

בילדים ואף במבוגרים יסודה ברגישות יתר לגלוטן — חופר 
המצוי בחיטה. כתגובה לפגע עם גלוטן משתנים תהליכי 
הספיגה ומופיעים ליקויי ספיגה, בעיקר לגבי שומנים, ירידה 
במשקל ופיגור התפתחותי. הוצאת הגלוטן מתפריטם של 
החולים מחזיר את הספיגה לתקנה. 

מחלת קריז (־ 415035 :' 01-01111 ) היא מחלה דלקתית 
המאופיינת ביצירת גראנולופה ברקמת המ - . היא פוקדת 
חלקים מבודדים של הם׳ הדק ובמיוחד את החלק הסופי של 
הם׳ העקום. לעתים גם אתרים במי הגם ילקו במחלה זו. 
בנפרד או ביחד עם המ ׳ הדק. סיבת מחלה זו וכן של הדלקת 
הכיבית של המי הגם טרם הובררו סופית, אך רבים 
משייכים מחלות אלו לקבוצות המחלות הפסיכוסופטיות. 
דלקת הם׳ הגס נובעת מזיהום בחיידקים מקבוצת שיגלה 
או טפילים כאנטאמבה היסטוליטיקה הגורמים במקצת החו¬ 
לים שלשולים דפיים חריפים. התגובה הרקמתית במ׳ הגס 
דומה לעתים לגידול מצר מקום, והיא חולפת לאחר אבחון 
נכון וטיפול מתאים. 

הפרעות תפקודיות של תנועתיות והפרשות המ׳ 
מתבטאות בפלאות, אי-נוחות. שלשול ועצירות לסירוגין, 
גיהוקים ותפיחות הבטן. מספר לא מבוטל של אנשים סובלים 
סמחושים אלה, בעיקר באוכלוסיה העירונית. מתח וחרדה 
מגבירים ומעוררים מצבים תגובתיים אלה. 

גידולים סבים באדנופטה (פוליפים) של הט׳ 
מופיעים לאורך המי. הופעתם במספר רב. לעתים על רקע 
תורשתי ומשפחתי. גורפת לדימומים ושלשולים. גידולים 
טבים אלה הופכים לעתים למפאירים (וע*ע גידול). 

גידולים ממאירים ליפפתיים בם׳ הדק מתבטאים בתס¬ 


מונת של סתימת ד,פ׳ או, לעתים, בתופעת ספיגה לקויה 
כבפחלת צליאק. 

גידולים סרטניים במ ׳ הגם, עקב מיקומם בצד השמאלי 
של הפ ׳ , גורמים לחיצרות מתקדמת של חלל הם׳, וכתוצאה 
מכך לשינויים בהרגלי הפרשת הצואה, בנוסף על הסימנים 
הכלליים המלווים גידולים ממאירים, הופעת חוסר דם בגיל 
גבוה ללא סיבה מיוחדת מעוררת חשד לגידול בם׳ הגס. 

טחורים (ע״ע). מחלה של פי־הטבעת היא הרחבה 
דליתית של הורידים ההפורואידליים, שצבעם באיזור זה 
הוא כחלחל־אדום והם בולטים אל מחוץ לפי-הטבעת. הם 
עלולים להתכייב ולעבור טרומבוזה. בהתאם לאיתורם מבדי¬ 
לים בין טחורים חיצוניים לפנימיים. תופעה זו תדירה יותר 
בגברים פעל גיל 20 מאשר בנשים. אין ספק שיש קשר בין 
הגברת הלחץ הבטני במצבי עצירות או בעצירות עקשנית 
הנובעים מקשיים בהפעלת המ׳ לנין ד,וצרות טחורים. 

צו. נ. 

היסטוריה. הידיעות על הפי, תיפקודו ומחלותיו הן 
עתיקות יפים. הוראות דיאטטיות לטיפול בשלשולים ועצי¬ 
רות נמסרו בדייקנות בכתבי היפוקרטס (ע״ע) ובדיקות 
הצואה הן מן העתיקות בתולדות הרפואה. גם תולעים במ׳ 
תוארו ע״י היפוקראטס, למשל השרשור (ע״ע). על טפילים 
אחרים בנד מודיע צלזום במאה 1 לסה״נ והוא נותן, אגב 
פירוטם, גם המלצות על תרופות לגירוש תולעי מ". כמד כן 
הוא מתאר את מחלת בורדם (דיזנטריה). 

בפיסיולוגיה של גלנלס (ע״ע) הוקצב מקום נכבד לתה¬ 
ליכי העיכול במי, ליצירת ה״כילוס״ ( 0115-1115 ) על ידי מיצי 
המי ולספיגת המזון הפעוכל. כן תוארו דרכי המעבד לכבד 
והאסיפילאציה הסופית של חמרי המזון לתוך הדם. 

הכירורג האנגלי ג׳ון ארדרן (־ 111 ־ 4 זד 1 ),שחי במאה ה 14 , 
תיאר את סתימת הס", וכנראה גם את דלקת התוספתן, 
בחיבורו 111303 ״ 3551 ?. נראה. איפוא, כי המצב של "בטן 
חריפה" היה ידוע כבר בתקופה ההיא. ארדרן הנהיג גם את 
הניתוח של נצור (פיסטולה) של פי הטבעת נפי המסתבר 
מספרו ססג 10 511113 [••!. מחקרים פדוייקים על סתימת 
הנד׳ ( 116115 ) נתפרסמו אך ב 1884 על ידי פרדריק טריווז 

( 05 ' 01 ז ׳ 1 ) . 

התנועות הפריסטאלטיות של ד,מ׳ נחקרו בשנת 1861 
על ידי הפיסיולוג לודויג (ע״ע). תנועות המ׳ הוסברו בעק¬ 
בות תגליתו של אוארבאך ( 1-113011 ־ 14.11 ) בשנת 1867 המת¬ 
ייחסת לרשת העצבים המיוחדת למ׳: זהו המנגנון האוטו¬ 
מאטי. אשר מושפע אמנם על ידי העצבים הספלאנכניים. 
אך איננו תלוי בהם. התקדמות נוספת באה על ידי חקר 
הכימיה וההיפטולוגיה במערכת הספיגה. כן נודעת חשיבות 
מיוחדת לחקירות הם׳ באמצעות קרני רנטגן ולבדיקות הבאק- 
טריולוגיות. על יסוד מחקרים אלה התפתחה הכירורגיה 
של המי שכללה ניתוחי תוספתן. סרטן המי, שכלול החיבו¬ 
רים הניתוחיים בפציעות הרסניות והוצאות חלקים נרחבים 
של הס׳. נתגלו גם מחלות חדשות כמו דלקת כיבית על שם 
קרת ( 01-01111 ), אם כי התברר כי הפאתולוג מורגני (ע״ע) 
כבר תיאר את המצב הזה. 

במקורות היהודיים: הנד נזכר בתנ״ך כספל הרגשות 
(.,מעי מעי אוחילה", ירפ ׳ ד. יט). נזכרת גם פציעה("וישפך 
פעיו*,שפו*בכ,י). שכיחות חולי פע" בין הכוהנים במקדש 
הביאה לידי קביעת משרה מיוחדת של רופא למחלות אלו 



41 


מעי — דעי•:דת ר ודא*ם 


48 


(שקלים ה׳, א׳). השפעה נפשית נזכרת גם היא בתלמוד 
(עיר׳ נ״ד, ע״א), וכן ניתנת העצה להימנע מאכילה מופרזת 
כאמצעי למניעת מחלות (גיטין ע/ ע״א). הדיזנטריה נידונה 
במקומות רבים בתלמוד. מחלה דומה לחסימת מעי נקראה 
ק(ל 1 ם (מיוונית) והוכרה סכנתה (ירו׳ שבת, י״ד, ד׳). מחלות 
פי הטבעת נקראו "תחתוניות". 

יה. ל. 


וע״ע גפרית, עם׳ 155 . 

מ. בוכסן, סבריה ומעיינותיה החמים, תשי״ז ז ל. קורלאנד, 
קורערסעד און קלימאסישע ססאציעס אין ישראל, 1969 ! 
ע. מזון, מעיינות חמת־גדר, נוקיב ונפדה (טבע וארץ, יא, 

260 ־ 263 ), תש״ל 5 ; 1960 ו * 1 ־([. 0 ז£\{) 0 ז 1 )י( 11 , 1$5 ו 3 ־ 1£1 . 11 

2 >.! , 1 ־ 1 .[ ; 1964 , 010%11 *. 3 ^ 1 (£ 

. 1967 116 !) 11 

ל. קו. 


מעילה. המסכת השמינית בסדר קדשים — במשנה, 
בתלמוד הבבלי( 6 פרקים) ובתוספתא ( 3 פרקים). מ׳ 

היא בעיקרה הלכות העוסקות במעילה בקדשים (ע״ע הקדש. 
עמי 144 ). ובענשו וכפרתו של הפועל: מהותם ושיעורם 
של הקדשים שיש בהם מ׳, ההנאות הנחשבות לנד ומי 
נחשב למועל. מבין ענייני האגדה המועטים הנזכרים במסכת 
מ׳ יש לציין את מעשה בן־תמליון (י״ז, ע״א—ע״ב). 

מסכת מ׳ שייכת לאותן מסכתות בבבלי. שמציין אותן 
מינוח מיוחד במינו. היא כנראה מבית מדרשו של רב פפא, 
והאמוראים של הדורות המאוחרים לא טיפלו בה. 

ב. דה פריס, מסכת ס׳ — משנה ותוספתא (תרביץ. כ״ם), 

תש״ך: הנ״ל, מסכת ם׳ — בבלי (שם, לי) תשכ״א. 

מעינות ךפוא״ים, ם׳ שמימיהם משמשים למטרות מרפא. 

מי הסד האלה מכילים פלחים. גזים ויסודות רדיו- 
אקטיוויים: חשיבות רבה מייחסים גם לטמפראטורה של 
המים. 

היום ידועים רוב המרכיבים הקובעים את תכונות הריפוי 
של מ״ר. בקביעת ערכם של מ״ר יש חשיבות. בנוסף על 
ההרכב הכימי. החום והדדיראקטיוויות. גם לתכונות אחרות, 
כגון המשקל הסגולי, דרגת הקושי, הלחין האוסמוטי, מידת 
החומציות הזקולואידאליות. בימינו התפתחו תורות שונות 
לצורת הטיפול במ״ר. אלה ידועות בשפות שונים כגון 
הידרותרפיה. באלנאותרפיה. קרינותרפיה ועוד. 

מיון הם* נערך עפ״י השימושים האפייניים ביותר, 
דהיינו עפ*י פעולתם נגד מחלות והפרעות מסוימות, כגון 
מחלות ראומטיות, מחלות לב ועורקים. מחלות דרכי הנשי¬ 
פה. העיכול והשתן. מחלות עור, מחלות עצבים ונפש. אף 
אוזן וגרון ועוד. 

בימינו הפכו המרחצאות למרכזי מרפא משולבים. מלבד 
אמבטיות, ברכות ומקלחות. משתמשים בשיטות טיפול נוס¬ 
פות, כגון עיסויים תת־מימיים, התעמלות תת־מימית, שיאוף 
(אינהאלאציה). פיסיותרפיה, אלקטרותרפיה, פכאנותרפיה 
וכר. מקום מיוחד תופסת הפאנגותרפיה, או שימוש רפואי 
בבוץ (.פילומה*. ..פלואיד". .שלאם"), לטיפול במחלות 
ראומטיות. במצבים אחרי חבלות ובמחלות נשים. משתמשים 
בו כשהוא מעורב במים או בחבישות חמות ( 48 — 50 מעלות). 
יש סי מ״ר הראויים לשתייה ומשמשים לטיפול בהפרעות 
במערכת העיכול, בדרכי השתן ושל ההפרשה הפנימית. 
מאלה ידועים מי-אוויאן, וישי, ויטל, סאן־פלגרינו, פיוג׳י. 
אמס. אלה נמכרים גם בבקבוקים, ולפעמים בתוספת גו או 
מרכיב מלאכותי לשם טעם. 

השימוש במרחצאות מרפא הוא פעולה רפואית, ויש 
לעשותו אד ורק לפי הוראות מפורטות של רופא ותחת 
השגחתו. בשל הבעיות הרפואיות המסובכות הברוכות בטי¬ 
פולים אלה נוצרה התמחות רפואית חדשה, והרופאים העוס¬ 
קים בטיפול זה הם מומחים להידרותרפיה. 




היסטוריה. מ״ר, כמו המרחצאות (ע״ע) הציבוריים, 
מקורם במסורת רומית עתיקה ורוב נאות-המרפא הקיימים 
באירופה התפתחו על יסודותיהם. כנראה, קיבלו הרומאים 
מסורת זו פן האטרוסקים. הבסיס 
הרעיוני אמנם מקורו בתורת הי- 
פוקראטם(ע״ע), הממליץ על השי¬ 
מוש במ״ר. חומר חשוב על מ״ר 
נמצא בכתביו של פליניוס .הזקן* 
(ע״ע). בתקופת הרנסאנס שימשו 
המרחצאות מוקד להתפשטות ה¬ 
עגבת ובחלקם נסגרו על ידי 
השלטונות. 

מ״ר שימשו לשתי מטרות: לר¬ 
חיצה ולשתיה, ורבים מן המפור¬ 
סמים ביניהם שייכים לסוג השני 
(דוגמת קרלסבד). במבט היסטורי 
יש להדגיש כי הפירסש הרב בא 
להם לא רק בגלל תכונות המים,כי אם בגלל ריכח רופאים מומ¬ 
חים למחלות מסוימות. 

המקרא אינו מתייחם 
למ״ר (וע״ע נהר).יוסף 
בן מתתיהו מזכיר את 
המקוםקאלירואה(-ג 0 > 1 
ך 06 קק 1 .ג [ור׳ להלן]) 
ששם קיווה הורדוס ל¬ 
מצוא הקלה למחלתו. 
הרחצה הרפואית הנז¬ 
כרת ב״פרקי משה" 
של הדמב״ם היא רח¬ 
צה במים חמים ללא 
קשר עם באלנאולו׳גיה. 
בנימין מטודלה מו¬ 

דיע על מ״ר בפוצואולי ( 0311:011 ?) על יד נאפולי. 


מטבע רוטאי משנת 100 
5 םה״נ הסראה אח רסותזז 
של א?ח חרפנאוז דיני• 
איאוז וחיא יושבת על 
סלע הטסט? את חסי 
טבריה. בידה קערה ש־ 
ססנה מלקק נחש — סמל 
הרפואה (טזזיאו? יזו־ 
ראל, ירושלים). 


טבריה : בריכת האריה שנבנתה 
בתקופה הרוטאיו) 

(צילום! ו. בראוז) 


ערי המ״ר בא״י תפסו מקום לגנאי אצל ח ז* ל. על שום 
חיי ההוללות ופריקת העול שהיתה מקובלת בהן. עצם 
פעולתם הרפואית של מ״ר נדרשה, כנראה, לגנאי ע״י 
חז״ל, והרעיון כי חומם בא להם מאש התחתית של הגיהנום 
(שבת ל״ט, ע״א) שאוב מס׳ חנוך (ע״ע) הקדום (ס״ז. א"־ 
י״ג), המדבר על כך באריכות גדולה ובפירוט■ ספר חנוך 
אף דורש מן האדם לקהת מוסר מהמעיינות הבוערים. על 
דינו בגיהנום לעתיד לבוא. בשמו של רבן ישנן בן זכאי 
נמסר: "שתי תמרות יש בגי בן הינש ועולה עשן מביניהם 
וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשיות [ללולב] וזו היא 
פתחה של גיהנום" (עיר' י״ט, ע״א: סוכה ל״ב. ע״ב), ולפי 
דברי יוסף בו מתתיהו (מלחמות ד׳, ח׳) נמצא הר הברזל 
סמוך למעיינות קאלירואה. לפי דעה אחרת: "שלושה נש- 


49 


טעינות רפואיים — מעיית ומדרגות נעות 


50 


תיירו מהם [ממעיינות תהום רבה שבקעו בעת המבול] 
בלועה דגדר וחמי טבריה ועיניא רבתי דבירם" (פנה׳ ק״ח, 
ע״א), שלושתם מ״ר נודעים, שנתקשרו באגדה עם חטאי 
דור המבול. אסונות רבים נתלו בהליכה למקומות מ״ר ורבי 
חלבו קבע כי "חפרא דפרוגייתא (יין מפריגיה) ופיא דדיו־ 
מסת (מרחצאות ציבוריים) קפחו עשרת השבטים מישראל" 
(שבת קפ״ז, ע״ב), ועל דיומסת (= חפת) נאמר כי התנא 
רבי אלעזר בן ערך "איקלע להתם אימשך בתרייהו איעקר 
תלמודיה" (נקלע לשם, נמשך אחריהם ונשתכח תלמודו; 
שם). על השפע והמותרות שנהגו במקומות מ״ר אנו 
שופעים בבירור (יח" שבת ג׳. א׳). מאידך מוכח מן המקו¬ 
רות כי מ״ר, ובייחוד אלו שהיו רחוקים מן המרכז, שימשו 
מקום ועד לחכמים להתכנס ולדון בבעיות השעה (מש׳ כר׳ 
ג', ז׳; סכות י״ד. ע״א! חול׳ צ״א. ע״ב; ירר קיר׳ ג', ד׳; 
ירו׳ ע״ז סוף פ״ה), ההלכה התירה לרחוץ במ״ר בשבת, 
בניגוד לרחיצה במים. בים סתם ואפילו בים הפלח (שבת 
ק״ט, ע*א). אף כי התקשו במציאת ההיתר ההלכתי לכך, 
שהרי דווקא הרפואה אסורה בשבת לחולה שאין בו סכנה 
(שם). ובדומה לכך התקשו חכמים לנמק את ההיתר, שהיה 
מקובל אז, ללכת מהערים של מ״ר יותר מתחום־שבת אל 
המעיינות עצמם (ירו׳ עיר׳ ה׳, ז׳ ועוד). וע״ע טבריה, 
עס׳ 329 . 

א. ש. הרשברג, מקומות המרפא בא״י (התקופה, ר). חר״ס. 

,(הקדם, א׳) 71 ^ 701771 1 771 .) 7 .? 17 ) 8 , 13055 ^ 1 . 8 

. 1907 

מ. 

מעלה עקרבים (בער׳ נקב א־צפי ג*—, כינויו 
של קטע תלול ומפותל מאד, כ 4 ק״מ דר׳ פע׳ 

למכתש הקטן. בדרך המחברת את מישור הננב הצפוני עם 
גחל צין וחצבה שבערבה. 



םע?ה עקרבים, מראה סז האדר 

לצי?ףם: ו. בראון) 


נראה, שמ״ע נקרא ע״ש העיר עקרבה הנזכרת באיזור 
בימי החשמונאים (חשמ״א ה׳, ג׳). רוב החוקרים סבורים 
שזהו מ״ע הנזכר במקרא שלוש פעמים (במ׳לד,דויהרטו, 
ג; שופ׳ א. לו), שמנגב לו עבר גבולה הדרומי של א״י 
ושל נחלת יהודה. לדעת אחרים (מזר) יש לחפש את מ״ע 
המקראי מזרחה לערבה על הדרך לסלע. עכ״פ אין לקשרו 
עם כפר בשם דומה הנמצא צפונית לירושלים (ר׳ מעשר 
שני, ה׳, ב׳). 

הדרך הנוכחית נסללה ע״י צה״ל ב 1950 , בעקבות דרך 
העפר מימי המנדט. למעלה 36 פיתולים, ארכו 3.6 ק״ס 
וגבהו 170 — 320 מ׳ מעל פני הים. כאן עברה התחבורה 
לאילת בטרם נפתח מעלה העצמאות שבסכתש דמון. במ״ע 
תצפית מרהיבה על נחל צין והערבה. 

מ. אבי־יונה. נאוגדפיה היסטורית של א׳י, (מפתח בערבו) 

חשנ״גי-; י. אחרוני, א־י בתקופת המקרא, תשב*נ ־ ; 

. 1938 , 11 

מעלית (ם׳) ומדתות נעות (ס״נ). הס׳ היא כלי לתע¬ 
בורה אנכית. הנע בפיר סגור. יעודה להעביר אנ¬ 
שים, ציוד וסחורה ממפלס אחד למשנהו במבנים רבי 
קומות. 

מבחינים בין מ״ נוסעים — הנחלקות למ׳י לשירות עצמי, 

פ״ המופעלות בידי שמש ומ״ מחזוריות תמידיות — לבין 
מ" משא, מהן הנועדות להובלת משאות בליווי אנשים, 
ואחרות. שבהן כניסת אנשים אינה אפשרית. לסוג אחרון 
זה שייכות מ" תיקים, מ" אוכל, מ" כביסה, מ" אשפה וכד׳. 
מ" מיוחדות משמשות בתאטרון. בטחנות קמח, במבשלות 
שכר ובבניין. 

הס" הקדומות ביותר נתגלו במרכזי התרבות של העולם 
העתיק, שם שימשו לצרכי חקלאות, בניה ופולחן. הכתבים 
הקדומים ביותר הידועים לנו והעוסקים בם" הם כתביו של 
הארדיכל הדומי ויטרוביוס (!!!;׳״!!]דג). משנת 26 לפסה״נ. 
המתאר מתקנים להרמה ונד■ שנבנו ע״י ארכימדס (ע״ע) 
בשנת 236 לפסה״נ. מתקנים אלה פעלו בעזרת מערכות 
גלגלים, חבלים ויתדות. והונעו בכוח אדם. בחפירות באר¬ 
מונו של יוליוס קיסר נתגלו שרידי פ׳ אשר שירתה כ 12 
יציעים. מ" פרימיטיוויות המונעות בידי אדם, מן המאה ה 6 
לסה״נ, מופעלות עד היום במנזרים במטרואה שביוון וב־ 
סאנטה קאתרינה שבחצי האי סיני. 

תנופה רבה ניתנה לפיתוח הס" בתקופת המהפכה התע¬ 
שייתית באנגליה. הס" שנבנו בתקופה זו כבר הופעלו בכוח 
הקיטור. שתי מ" ידועות מתקופה זו חן מ׳ מכרות שבנה 
דונל ( 11 ־ 0.1 ( 1 ) בגרמניה ב 1800 , ומ ׳ שנבנתה בבית חרושת 
באנגליה ע״י פרוסט וסטראט ונקראה בשם טיגל (־ 381 ־ 1 ). 
ס׳ זו היתד, הראשונה אשר הונעה בעזרת גלגל נע ואוזנה 
ע״י משקולת נגדית. ב 1845 בנה סיר וילים תופפסון ( 811 
ב 501 קת 101 < x !״ 1113 !¥!) ס׳ שהופעלה בכוח הידרולי (באמ¬ 
צעות לחץ המים של הרשת העירונית). 

השימוש בנד ככלי שירות לקהל הרחב בתעבורה האנכית 
החל באה״ב במחצית השניה של המאה ה 19 . עם גידול 
ריכוזי אוכלוסיה ותחילת הבניה לגובה. ד.מ׳ היתה פתרון 
מעשי וכלכלי לתעבורה האנכית בבניינים רבי הקומות, 
ומשאבים רבים הושקעו בפיתוחה. עם מפתחי הם׳ המודר¬ 
נית בתקופה זו נמנו ה. ווסרמן, ג׳. ה. פוקס וא. אופים. 

הרחבת השימוש במ ׳ הביא לפישוט הפעלתה תוך כדי 


51 


מעלי ת וטדרגות ע ת 


52 


מעמד 


שפיות בטיחות מירבית למשתמשים בה. נחקקו תקנים 
המגדירים את דרישות הבטיחות, ואלו הם החשובים שבהם: 
פיר סגור; דלתות נעולות הנפתחות רק כשהם' לידן! התקן 
תפיסה המונע נפילת תא המ׳ו מפסק גובל המגביל את 
תנועת תא הם׳ בקצות מסלולה; מערכת לחצנים לשעת 
חירום בתוך התא לעצירת חירום של המ׳ ולאזעקה. 

פעולת הנד (ר׳ ציור 1 ). תא הנד תלוי על כבלי 
פלדה ומחליק בעזרת נעלי החלקה על פסי כוונות. 
הכבלים כרוכים על גלגל הנע. וקשורים בקצה השני 
למשקולת נגדית, המאזנת את משקל התא ואת מחצית 
העומס היעיל. 

לגלגל ההנע נעיצים כמספר חוליות הכבלים, והחיכוך 
בין הנעיץ ובין הכבל מניע את מערכת המי. הגלגל מונע 
ע׳י מנוע חשמלי דרך ממסרה חלזונית. על המצמד המקשר 
את המנוע לממסרה נמצא בלם. המשמש לעצירה. המנוע 
הוא עפ״ר אסינכרוני לזרם חילופיו ויש בו עוגן כלוב. 
לס״ שמהירותן מעל 0.5 מ׳/שניה מנועים בעלי שתי מהי¬ 
רויות לשיפור דיוק העצירה ולהקטנת הזעזועים והתאיצות 
בשעת ההתנעה. למי שמהירותו מעל 1.5 מ׳/שניה מנוע 
המופעל בזרם ישר, שמחולל זרם־ישר או מיישר־זרם מספ¬ 
קים אותו. מספר סיבובי המנוע ומהירותה של הנד מווסתים 
בשיטת וורד־ליאונארד, המאפשרת אף שינוי מהירות וכוח 
ד,ד,נע בהתאם לעמסים שונים. באמצעות מערכת הפיקוד 
נעצר התא בקופה היעודה, והדלת נפתחת כשרצפח התא 
מפולסת במפלם הקומה. כיום נעזרים אף במחשבים לוויסות 
קצב פעולת המ ׳ . 


מ״נ או דרגנע (ז"): סרט 
בין שני מפלסים, והמשמש למעבר 



״״" — ן־. | 11 |' %' 

ן|ןן זז! , ־־ 


ציור 1 . סעלית נוסעת חשמלית 
לשרות אוטומאטי (חתר). 


נע (•!סזל^ימסס) הנסוי 
מקומה לקומה עוקבת. 
הד מאפשר זרימת קהל 
בין הקומות בבנייני 
צבור, חנויות ומרכזים 
עירוניים, בנוחות ובב¬ 
טיחות. היות והד פועל 
בכיוון אחד בלבד, יש 
צורך בשתי יחידות לכל 
זוג מפלסים, אחת ל¬ 
עליה, ואחת לירידה. 

ג׳. וו. רנו (ס״סא) 
רשם ב 1891 פאטנם 
על סרט נע הנמצא ב- 
נטיח קלה, להעברת 
קהל בין קומות. צ׳. ד. 
סיברגר (■ £01 ־ 01 ל 500 ) 
הרכיב באותה תקופה 
מערכת מדרגות על 
סרס נע ובכך איפשר 
שיפוע גדול יותר.דגם 
מסחרי של ד הוצג ל¬ 
ראשונה ב 1900 בתע¬ 
רוכה בפאריס. ב 1932 
הציגה חברת וסטינג- 
האוז האמריקנית מתקן 
מהסוג המקובל היום 
ובו אמצעי בטיחות. 



עיור 2 . טדרנות נעות (ררננע), (חתר). 

פעולת הד (ר ציור 2 ). זווית הנטיה המקובלת היא 
ס 30 —" 35 . המדרגות יוצאות ונכנסות במפלסים בצורה 
אפקית כהמשך לרצפה. השטח העליון של כל מדרגה מסורק 
ובמפלסי הרצפות נמצא מסרק מתאים המבטיח הורדת נעל 
הנוסע אל מחוץ למדרגה. הד מצדד בבלם חירום וכן 
במערכת מגעים ומתגים המבטיחה את עצירתו במקרה של 
תקלה. משני צדי הד מעקים ובראשם פסי אחיזה. הנעים 
במקביל לתנועת המדרגות ובאותה מהירות. המדרגות ופסי 
האחיזה מתוחים על גלגלים הקבועים בתחתית המתקן 
ובראשו. גלגלי הראש מונעים באמצעות מנוע חשמלי א 0 ינ- 
כרוני, המופעל ע״י מתגי מנעול שנקבעו בדופן המתקן 
בשני המפלסים. מעלתו של הד ביכלתו להעביר קהל רב 
בזמן קצר. לפי עקרונות דומים בנויים אף ה ם ש ם ח ה נ ע 
חסר המדרגות, המיועד להעברת קהל בכיוץ אפקי או כמעט 
אפקי, וכן הסרט לנשיאת עגלות (■!סז^בסזסרת), הצמוד 
לפ״ג בחנויות כל-בו, ותפקידו להעביר את עגלת הקונה 
בצמוד לו מקומה לקומה. 

ד. בר. - יע. ב. 

מעמד ( 01355 ), קטגוריה של אנשים הזוכים כמעט באותה 
מידה של כבוד. הכרה ויוקרה (סטאטוס) בחברה 
מסוימת. מדובר בסטאטוס הקשור בעבודה. בעושר, בהכ¬ 
נסה. במשרה ובשררה, ולא באהדה הניתנת ליחיד בשל 
תכונותיו האישיות. הסדר המעמדי אינו זהה עם הסדר 
המקצועי, המוסרי, הדתי, הפוליטי או הכלכלי, אלא הוא 
מבוסם על תפיסת הסדרים ההם והערכתם לפי קני המידה 
של התרבות שבה הם מצרים. 

אשיותהסדרהמעמדי. ב״משטר הישר ("סזסג■;/ 
פוזז!^). ששרר באירופה עד סוף המאה ה 18 . ובמקומות 
אחדים עד המאה ה 20 , היתד, החברה מחולקת ל״שדרות", 
( 10 ) 51311 , 01215 , 0512105 ) כלר, למ" בעלי תוקף חוקי. היו 
הבדלים גדולים מאוד בחלקו של כל מ׳ בשלטון, בעיסוקיו 
המקצועיים האפייניים, בעשרו ובדרך חייו. לם׳ היתד, 
משמעות משפטית, והשתייכותו של אדם לם׳ זה או אחר 
היתה עניין חוקי. אופי זה של הנר בטל בצרפת בעת 
המהפכה הצרפתית (ע״ע. עמ׳ 351 ). 

החלוקה למ" ביוץ העתיקה היתה עפ״י המוצא (אצילים, 

בני חורין, מסרקים. פריאויקים, הלוטים; רודים וקדם־דורים 
ע״ע יוון, עמ׳ 429/30 . 438 , 460/1 ) ועפ״י הכנסה (ע״ע 
סולון). ברומא הכיר החוק ב 3 מ״ ( 011111105 ): סנאטורים. 
פרשים ופלביים, עפ״י עקרון כספי־פונקציונאלי, וקדמה לה 
הבחנה עפ״י קריטריץ של מוצא (פאטריקים ופלביים). חלר 
קות אלו אינן חופפות הגדרה מודרנית למי ביוון וברומא 




53 


מעמד 


54 


(עבדים, פרולטארים [במשמעותם אז] וכוי). בהודו נבדלים 
בני "קאסטה" אחת ממשנה במקצוע ובריסואלים דתיים. 
בסין העתיקה ובקהילות ישראל המסרתיות ניתן הכבוד 
הגדול ביותר למלומדים. לתלמידי חכמים. ההשכלה היתד, 
גם בסיס חשוב לקבלת משרות ציבוריות ולהשפעה בחברות 
אלו. בני הם' בחברות בנות ימינו נבדלים זה מזה במק¬ 
צועם, בהכנסתם ובהשכלתם. קיימת אפוא חפיפה רבה בין 
קני-המידה שהם בסיס לגיבוש הם". אך יש הבדלים גדולים 
בהדגשת קני־המידה בין חברה לחברה. 

ההבחנה החשובה ביותר ביו סדרי המי היא מידת 
פתיחותם של המי. הסגור בכולם הוא סדר הקסטות בהודו. 
הוא מקיף את כל האוכלוסייה ומייחס להבדלי המוצא 
משמעות ריטואלית. בכך נמנעת כל אפשרות של מעבר 
יחידים מקסטה לקססה. גם במשטרים השדדתיים השונים 
ברחבי התבל היתד, למוצא ולייחוס חשיבות מכרעת בק¬ 
ביעת ההשתייכות המעמדית. אמנם לא היה להבדלי המוצא 
משמעות ריטואלית-דתית, אך היו הבדלים חוקיים בין ד.מ". 
כגון קיום תארי אצולה רשמיים והגבלות על צורות לבוש. 
דיור וסוגים אחרים של צריכה, והיתד, אמונה בהורשתן 
של תכונות מוסריות. שהצדיקה את הבדלי הם". אסונה זו 
היתה חזקה במיוחד לגבי האצולה, שנחשבה לגזע עליון. 
אך סדר השדרות לא הקיף בדרך כלל את כל האוכלוסים, 
והיו אנשים רבים בעלי ם׳ בלתי מוגדר מבחינה חוקית: 
היו גם אפשרויות למעבר יחידים מס׳ אחד למשנהו, אף 
שהדבר היה טעון אישור חוקי. 

בחלק קטן מהחברות המסרתיות היתה התנגדות לשיוך 
אנשים לס׳ על פי הייחוס, ושאיפה להדגיש את "הייחום 
העצמי", כלר. את ההישגים והזכויות שהגיע אליהם האדם 
במאמציו הוא. אולם לאורך ימים תמיד גברה המגמה של 
שיוך על פי הייחום. 

רק בחברות בנות ימינו נפסל הייחוס באופן עקרוני 
כגורם לקביעת הם׳ החברתי של האדם. למעשה יש גם 
בחברות אלה קשר ברור בין מ׳ האבות לם׳ הבנים, אולם 
איו שום הגבלות חוקיות על מעבר מם׳ לס׳ (,.מוביליות 
חברתית"). לפיכך מדובר ב״ס" פתוחים" (יש המבנים כם" 
רק את הם" הפתוחים. ואינם כוללים במושג זה את ה״ש- 
דרה" ואת ה״קטסה"). אולם עקרון הפתיחות התקבל רק 
בחברות הומוגניות מבחינה אתנית. בארצות, שיש בהן 
קבוצות אתניות רבות וקיים בהן קשר מסרתי ביו השתיי¬ 
כות אתנית להשתייכות לם׳, מוגבל המעבר מקבוצה לקבו¬ 
צה. הקטטות בהודו נחשבות למעיו קבוצות אתניות־סעס- 
דיות וקיומן מגביל במידה רבה את הפתיהות המעמדית. 
דוגמאות אחרות של קבוצות אתניות, המהוות מעין מ׳, הן 
הכושים באפריקה הדרומית, ברודזיה ובכמה ארצות באמרי¬ 
קה, ום ׳ ההודים, היהודים והסינים בארצות תפוצתם. 

פתיחות המ" הביאה לטשטוש סמלי הם" הרשמיים, כגון 
תארים, הבדלי לבוש, נימוסים והגבלות על המגע החברתי 
בין בני הם". אולם רבים מהבדלים והגבלות אלה עודם 
קיימים באורח לא פורמאלי. הדבר מביא לשיעור נמוך 
של נישואים בין יוצאי ס" שונים. פד, ושם קיימים גם סמלי 
פ׳ פורמאליים !רשמיים. יש ארצות, כגון בריטניה, שעדיין 
יש בהן תארי אצולה. אף תארים אקדמיים ופרופסיונאליים 
המוכרים רשמית, כגון "דוקטור", "מהנדס מוסמך" וכד׳. 
גם הם, במידת פה, סמלי פ׳. 


כל סדר מעמדי עלול לעורר קנאה וקונפליקט. 
בחברות הפסרתיות, שבהן המוביליות בין ד.מ" מוגבלת 
מאוד ויש פורפאליזאציה רבה של סמלי הם׳. מפחיתה 
ההתבדלות המעמדית את החרפת הקנאה ואת המצבים 
שבהם יכול להתעורר קונפליקט על רקע מעמדי. קונפליקט 
בחברות כאלו עלול לפרוץ מתוך ריבוי פתאומי של המגעים 
בין הס" והיווצרות צינורות חדשים לפוביליות חברתית. 
אם במקרים כאלה לא ישונה הסדר המעמדי בצורה ההולמת 
את יחסי ההברה החדשים, ייתכן שתתפתח התנגדות כוללת 
לסדר המעמדי הקיים ואף כפירה בלגיטימיות שלו. כך קרה 
בצרפת בסאה ה 18 . כשעלייתם של בעלי המקצועות ד,חפ- 
שיים, הסוחרים ובעלי המלאכה, מבחינת מספרם ומבחינת 
תפקידם בכלכלה ובחברה, לא הביאה להקטנת הזכויות 
היתרות של האצולה התורשתית, או להקלת הכניסה לשו¬ 
רות האצולה. ההבדל הרב שנוצר בין ההישגים החברתיים 
הבולטים לבין הסדר המעמדי הרשמי עורר התנגדות קיצו¬ 
נית לעיקרון של הורשת הס׳ והביא להחלפתו בעיקרון, 
שרק הישג אישי יכול להיות בסיס צודק לכבוד חברתי. 
ואמנם הוכר העיקרון החדש, תחילה בחוקת אה״ב ולאחר 
מכן במהפכה הצרפתית. ואח״כ במקומות אחרים ברחבי 
העולם. 

קבלת העיקרון ההישגי החדש יצרה קונפליקט במקומות. 
שקיימים בהם הבדלי פ , הקשורים במוצא, כלו׳ שמצויות 
בהם קבוצות אתניות-פעפדיות. הבדלים אלה שוב אינם 
נחשבים ללגיטיפיים, לא בעיני בני הקבוצות הנחותות 
ולא בעיני רבים מבני הקבוצות האחרות. מצב כזה, שבו 
אין הכרה בלגיטימיות של הסדר הקיים — מצד חלק ניכר 
מהתושבים — הוא מצב מהפכני בכוח, פרס למקומות שבהם 
הקבוצה הנחותה היא מיעוט קטן, או משוללת כל כוח 
פוליטי. והקבוצה המועדפת מאוחדת ברצונה לשמור על 
זכויותיה היתרות. 

המאבק לחיסול זכויות יתרות תורשתיות התנהל בסיס¬ 
מת שוויון הזכויות האזרחיות. כשהתברר, ששוויון הזכויות 
החוקיות לא הביא לחיסול הבדלי ד,מ׳, ייחסו את המשך 
קיומו של אי השוויון לגורמים כלכליים. כך נולדה תנועה 
חברתית חדשה, החותרת גם לשוויון כלכלי. עד שנות ה 60 
של המאה הזאת הסבירה תנועה זו את מציאותם של הבדלי 
מ , כלכליים על פי שתי תאוריות. לפי האחת, מיסודו של 
קארל סארכם. נעוצים הבדלי מ" בבעלות על אמצעי הייצור. 
ההיגיון הכלכלי של הקפיטאליזם מחייב, לפי התאוריה 
המארכסיסטית, את "ניצול" כוח עבודתו של הפועל בידי 
המעביד. הקונפליקט המעמדי הוא אפוא בלתי נמנע בכל¬ 
כלה ד,רכושנית הפרסית והדרך היחידה לחסל את הבדלי 
הם" והקונפליקט המעמדי הכרוני היא הלאמת התעשייה 
וההון בכללו. תאוריה זו השפיעה על המשטר הכלכלי 
בארצות הקומוניסטיות. 

תאוריה אחרת. שהשפיעה על המפלגות הסוציאל־דמו- 
קראסיות, רואה את ההבדלים הכלכליים כגורם הקובע את 
סיכויי המוביליות החברתית של היחיד. לפי תאוריה זו 
המשפחות האמידות מסוגלות לרכוש תנאי דיור, שירותי 
בריאות וחינוך משופרים לבניהם ולהוריש להם את רכושן. כך 
נוצרים הבדלי הם" והם עוברים מדור לדור אע״פ שנתבטלה 
ההורשה החוקית של הם׳. האמצעים לביטול הורשת הם' גם 
למעשה הם, לפי גישה זו, הטלת מסי הכנסה פרוגרסיוויים 



55 


מעצד — מענו ומיכר 


56 


ופסי ירושה גבוהים ואספקת שירותים סוציאליים ציבוריים, 
בעיקר בתהומי החינוך והבריאות, במטרה ליצור תנאי 
התחרות שווים לבני בל הם" ולהביא לחלוקה צודקת 
יותר של ההכנסה. אמצעים אלה מקובלים כיום ברוב 
המדינות הדמוקראטיות, הקרויות ,מדינות סעד". אין כל 
עדות שהלאמת ההון הניאה להקטנת הפער בין המי׳ בחברה 
כלשהי. הפער בהכנסות בארצות הקומוניסטיות אינו קטן 
מבאחרות, וכשללם אפשרות של התארגנות פוליטית 
חפשית, מעידים המשטרים הקומוניסטיים שלא הצליחו 
לבטל את הסיבות לקונפליקט פוליטי, שמקורו, לפי הש¬ 
קפתם■ תמיד מעמדי. לעומת זאת סעידה המגמה של צמצום 
הפער בהכנסות, בהשכלה הפורמאלית ובסגנון החיים בכל 
הארצות התעשייניות על ההצלחה החלקית של מדיניות 
הסעד, שכוונתה לחלק מחדש את ההכנסה. עם זה לא יצרה 
גם השימה הזאת שוויון חברתי גמור. החיפוש האוטופי 
לשוויונות מוחלטת קיבל אפוא צורה חדשה־ישנה בשנות 
ה 60 של המאה ה 20 . הוא חזר לאידאולוגיות האוטופיות 
של התנגדות לכל שלטון וסדר קבועים ("הממסד"), מעין 
אלה שהתעוררו פעם בפעם בתולדות האנושות. 

ניתן לסכם אפוא שהקונפליקט המעמדי לא נעלם גם 
בחברות של חמ /׳ הפתוחים ביו שכלכלתן מבוססת על הון 
פרטי ובין שהיא מבוססת על הון מולאם. במשטרי דיכוי — 
הקונפליקט מתנהל מתחת לפני השטח; במשטרים המכירים 
בחופש ההתארגנות — הקונפליקט המעמדי הוא אהד ממוק¬ 
די הפעילות הפוליטית, אולם ברוב הסקרים הוא לא היה 
למוקד מרכזי ואף לא הביא לתמורות מהפכניות, וזאת מכמה 
סיבות: 

( 1 ) בדרך כלל מעורבים בקונפליקט רק חלקי ם" ולא מ" 
שלמים. למשל, סכסוכי העבודה מוגבלים למפעל או לענף 
מסוים, ורק לעתים נדירות ביותר מעורבים בהם כל הפו¬ 
עלים. 

( 2 ) אפילו סכסוך מעמדי מקיף לא יביא למהפכה 
בלא כוונה ותכנית מהפכניות• אולם את התכניות ("האידאו־ 
לוגיות") המהפכניות מנסחים אינטלקטואלים, שבדרך בלל 
אינם מאותו הם׳ שאת האידאולוגיה שלו הם מבקשים לנסח. 
הם׳ (בייחוד מ׳ הפועלים) מסתייג אפוא בדרך כלל מהאיד־ 
אולוגיה שאחרים ניסחוה. ותכופות בניסוח שאינו ברור לו. 
פעמים שאין העיתוי של יצירת האידאולוגיה תואם את עיתוי 
החרפת הקונפליקט המעמדי, כלו׳ שאידאולוגיה של מ׳ נו¬ 
צרת בתקופה של שלווה ביחסי ד,מ", או שפורץ קונפליקט 
חריף בין ד,מ", ללא אידאולוגיה מתאימה מן המוכן; ולפעמים 
יש בעת ובעונה אחת כמה אידאולוגיות מתחרות. שאיו לאף 
אחת מהן עדיפות ברורה. וכך נחלש הקונפליקט הביו־מעמדי 
מחמת הקונפליקט של אידאולוגיות בתוך כל מ׳ ומי. 

( 3 ) למרות הקנאה המעמדית הנפוצה והפופולריות של 
סיסמת השוויון, נראה שהבריות מעדיפים את העיקרון של 
הבדלי תגמולים תמורת מילוי תפקידים מסוגים שונים ועבור 
השגים שונים משוויון תגמולים מוחלט. לפיכך אין אף מ׳ 
אחד המתנגד באופן כללי לסדר של המי הפתוחים, והקונ¬ 
פליקט בין המ" מכוון לשינוי מצבם היחסי של מ" מסוימים 
במקום מסוים בלבד ולא לחיסול סדר המי׳ בכללו. 

( 4 ) הבולטות של קנאה מעמדית נמוכה בד״ב, משום 
שרוב המגעים החברתיים של האנשים הם עם בני מעמדם; 
הקונפליקט הפוטנציאלי שבמגעים בין בני ם" (כגון מעביד 


ועובד) מיטשטשים תכופות בשל אינטרסים סשותפים, או 
אהדה והערכה אישיים. 

( 5 ) שלא בבחברות של ם" סגורים, עפ״ר איו הס" 
בחברות מודרניות המסגרת החברתית העיקרית של האדם. 
השייכות לאומה ולעדה דתית, ועניין משותף בדברים שאינם 
קשורים בס׳ עשויים לעורר רגשות חזקים יותר מהשייכות 
למי. בחברות שיש בהן ריבוי קבוצות אתניות, ההשתייכות 
האתנית היא בדרך כלל מסגרת פוליטית השיבה יותר מד,מ׳. 
אומה. דת או תרבות נתפסות כערכים הנוגעים לכל תחומי 
החיים, ואילו המ' קשור בעיני רוב האנשים לאינטרסים 
מיוחדים בלבד. 

ק. מארקס, הקאפיסאל א׳, 1953 ; >/<־*״״■״׳* ,ז^עו . 1 -,< 

, 10111 . 5 .? - וסח; 1 .־זג .. 1 .׳זג ;' 1925 , 1-11 4 ״״ 

.?-} .* 1 ; 194 1 ,^) 111 ) €07711711 מ־מ^ס/ג / 0 15/6 300121 10 ( 7 

, 5 ^ £552 ' 161 ( 01 1 ) 2/1 €1255 300121 271/1 11$ ( 715 ) €1112 , 131-411311 ׳^ 
, €125565 300101 27111 $6112115771 1111 ,זשז־קוןרחט^סצ .ן ; 1950 
; 1954 , 87112111 171 ע)ו 1 ו< 01 ^ 1 300121 ,(. 1 מ) 5 יי. 013 .זג.ם ; 1951 
)י 1 [> 0611 . 11 ; 1957 , 711011170 ) 8 01255 710271 ) 4771 ) 1 ( 7 , £3111 .[ 

';* 1966 , 7 ) 010 ? 1 ) 271 115 ) 2 ) 8 , 01255 ,(, 15 *>) £:> 8 ק 1 ^ 1 . 5 — 

. 1968 , 1071 ) 102 ^ 1 ) 72 ) 8 300121 ,(. 1 ) 6 ) 6011 ) 301 [ .ן 

י. ברד. 

מעמדות ומשמרות, ע״ע בית המקדע, עט׳ 577/8 ; 
כהן. במה. עם׳ 593/4 , 

מעצר 1 מא 0 ר, שני מושגים נפרדים אשר הצד השווה 
שבהם הוא שלילת חירותו של אדם על ידי כליאתו 
או הגבלת תנועותיו. המעצר הוא פגיעה בחירותו של אדם 
אשר טרם נשפט בגין עבירה, ועל כן הוא עדיין בחזקת זכאי. 
מטרותיו הן הבטחת הופעתו של העציר בפני בית המשפט 
לשם בירור דינו, וריצוי ענשו אם יתוייב בדין, עריכת 
חקירה ביחס לעבירה שהוא חשוד בביצועה ומניעת ביצוע 
עבירות נוספות על־ידיו. אין למעצר. אם כן. אספקט ענשי! 
המאסר, מאידך, הוא שלילת חירותו של אדם בסיום ההליך 
המשפטי כעונש על עבירה פלילית שהורשע בה או כאמצעי 
כפייה לציות לצו שניתן על ידי רשות מוסמכת. אולם, אם 
נעשה על־ידי הרשויות שימוש רב במעצר משך כל הדורות, 
לא שימש המאסר כעונש בדרך כלל עד המאה ה 19 . 

מאחר שהמעצר מתייחס לאדם אשר טרם נשפט והוא 
עדיין בחזקת זכאי. קובע החוק שורה של הגבלות שנועדו 
לשמור על זכויותיו של האזרח ולצמצם את הפגיעה 
בחירותו ככל האפשר. מותר לשוטר לעצור אדם רק 
כשיש יסוד סביר לחשוד בו כי ביצע עבירה חמורה. לעתים 
מתיר החוק את מעצרו רק לאחר ששופט הוציא נגדו צו 
מעצר. סמכויותיו של אזרח, שאיננו שוטר, לעצור חשוד 
מצומצמות עוד יותר, ועליו להעבירו בהקדם לידי שוטר. 
ביצוע כל מעצר עובר תחת שבט ביקורתו של שופט אם 
על ידי דרישת החוק שיוצא צו מעצר מטעם בית־משפט, 
ואם על ידי הדרישה להביא את העציר לפני שופט לאחר 
המעצר — בישראל, תוך 48 שעות מביצוע המעצר. מצא 
השופט שהמעצר הוא בלתי חוקי, יצווה על שחרור העציר. 
מצא שהמעצר הוקי, רשאי הוא לשחרר את החשוד בערבות 
(ע״ע) אם השחרור לא יפגע בהמשך החקירה, ולא נראה 
שיביא לביצוע עבירות נוספות עד למשפט, או לאי ר,תיצ־ 
בותו של הנאשם למשפט (ע״ע חקירה פלילית וחפוש). 
שחרור החשוד עד למשפטו הוא אחת מזכויותיו היסודיות 



57 


מעור ופז ►כר 


58 


של האזרח הן מפני שהוא עדיין בחזקת זכאי והן מפני 
שכליאתו היתה מקשה עליו להכין את הגנתו למשפס עצמו. 
במקרים חמורים. כשהשופט בכל זאת מחליט שלא לשחרר 
את החשוד בערבות, מגביל החוק הישראלי את תקופת 
המעצר לתקופה של 15 יום אשר ניתן להאריכה לתקופה 
נוספת כמותה. אחרי תקופה זו ניתן להאריך את המעצר רק 
על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, בחתימתו. עציר 
שלא הוגש נגדו כתב אישום תוך 90 יום ממעצרו — ישוחרר. 
לעציר זכות שתימסר בהקדם האפשרי ידיעה על מעצרו 
לאדם הקרוב אליו ולעורך־הדין שלו. 

החזקת חשוד במעצר עד להבאתו לפני שופט ולאחר פכן 
לזמן ממושך יוצרת סכנה שמעצרו ינוצל על ידי המשטרה 
כדי ללחוץ עליו ולסחוט ממנו הודאה על העבירות המיוחסות 
לו. שיטות משפט שובות, ובתוכן הישראלית, פוסלות כראיה 
הודאה (ע״ע) שלא ניתנה מרצונו הטוב והחפשי של המודה, 
ולכן נבדקים תנאי המעצר לצורך הקביעה אם ההודאה 
ניתנה מרצון חפשי. אולם, אין בעובדה שההודאה נגבתה 
בתקופת המעצר כשלעצמה כדי לפסלה כראיה. באה״ב מח¬ 
מירים בסוגיה זו יותר מבישראל, ובתי המשפט הפדראליים 
דורשים את הבאת העציר לפני שופט בהקדם האפשרי אתרי 
מעצרו; אחרת עשויים הם לפסול הודאה שנגבתה בתקופה 
שבין המעצר ובין הבאת העציר לפני השופט. 

ההגבלות שהוזכרו למעלה אינן חלות לפי החוק הישראלי 
כשמדובר בענייני ביטחון אשר עליהם חלות תקנות ההגנה 
(שעת חירום), 1945 : אשר הותקנו תחילה על ידי השלטונות 
המאנדאטוריים ועודן בתוקף. אין פיקוח שיפוטי על מעצר 
המתבצע על פיהן("מ׳ אדמיניסטראטיווי") ואין צורך בהע¬ 
מדת העציר למשפט. שר הביטחון או מפקד צבאי שהוסמך 
רשאים לצוות על מעצר אדם כאשר המעצר נחוץ לשם 
הבטחת שלום הציבור. ועדת שופטים בודקת כל ששר, 
חדשים תיקי עצורים אלה, אולם המלצותיה אינן מחייבות 
את שר הביטחון. בשנים האחרונות נמתחה ביקורת על 
תקנות אלה וגברה הדרישה לשנותן או לבטלן כליל. 

המאסר כעונש שימש בעבר ומשמש גם היום למטרות 
שונות. ביפי הביניים הוא שימש בעיקר כאמצעי לכפות על 
האסיר תשלום חובותיו או ציות לצו של רשות מוסמכת, 
ורק בסקרים מיוחדים הוחזקו עבריינים במאסר לשם עונש 
ממש. תנאי המאסר היו קשים במיוחד. האסירים לא הופרדו 
לפי גילם• מינם או סוגי העבירות. בנוסף לכך, לא ניתן 
לאסירים מזון והיה עליהם לסמוך על מה שהובא להם ע״י 
קרובים או ידידים. מחלות היו נפוצות ורבים גוועו. באנגליה 
במאה ד, 16 הוחזקו קבצנים וזונות בארמון בריידוול (- 116 ״£ 
011 *) אבל היה זה יותר טיפול סעד מאשר ענישה. עד סוף 
המאה ד, 18 ותחילת המאה ה 19 לא שימש המאסר כעונש, 
פרט למקרים מיוחדים. 

השימוש הגובר במאסר כעונש במאה ה 19 נבע במידה 
רבה מהרפורמות שהוצעו על ידי בנתם (מ 1 גל] 0 * 8 ), פרי 
(עז?) והאוארד (ומג* 10 ל) באנגליה, בקריה 0 ;״ 1 ;:):וספ) 
ותומכיו ביבשת אירופה, והקויקרים באה״ב. עם השיפור 
שחל בתנאי בתי הסוהר (ע״ע סהר, בתי-) והמעטת מספר 
העבירות שענשן מוות, גבר השימוש בבתי הכלא כאמצעי 
לבידוד עבריינים המסכנים את הציבור ולהענשתם. הדעות 
הדתיות של הקויקרים, אשר ראו בכליאה בתנאי בידוד פתן 
אפשרות לעבריין לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה, השפיעו 


והביאו להקמת מוסד חדש אשר שמו הלועזי, פניטנשרי 
(אנג׳ ׳סגסס־ז״זסק). מצביע על יעודו. אולם משך השנים 
התברר שהאסירים אינם מסוגלים, בדרך כלל, לנצל תנאי 
מאסרם למטרות נעלות אלה, בעיקר בגלל הרקע החברתי 
והחינוכי הלקוי וחוסר הכרה והבנה עצמית של מעשיהם. 
התברר כי הבידוד והניתוק מחיים חברתיים נורמאליים הביא 
להידרדרות נפשית ומוסרית נוספת והקשה על אסירים 
להסתגל לחיים בתוך החברה הרגילה עם שחרורם. 

היום רואים במאסר אמצעי למטרות מספר: הבטחת 
שלום הציבור על ידי הרחקת אנשים המסכנים את שלומו 
אל מקום שלא יוכלו להזיק בו; ענישת עבריינים כדי להר¬ 
תיע אחרים מביצוע עבירות ■ תיקון העבריין על ידי חינוך 
וטיפול מתאים בו. משך תקופת החזקתו בכלא. 

החוק מגביל את תקופת המאסר של עבריין בדרך כלל 
על ידי קביעת תקופה מירבית שהשופט רשאי לצוות עליה, 
וזאת על ידי פסיקת העונש בתום המשפט. עם התגברות 
המגמה השיקומית החלו לטעון שביצוע מגמה זו דורש גמי¬ 
שות רבה לגבי מועד שחרור האסיר, אשר מן הראוי שייקבע 
לא על ידי השופט בשעת גזר הדין כי אם על ידי צוות 
בית הסוהר המומחים לעניינים אלה, מאת לאור התקדמות 
האסיר משך תקופת הטיפול. אחרים הרחיקו לכת ודרשו 
ביטול קביעת סועד סופי לשחרור האסיר על ידי החוק, 
וזאת על מנת שוועדת השחרורים של בית הסוהר תקבע 
באם ומתי לשחרר את האסירים. נדרך כלל, לא היתה עד כה 
הענות להצעות מרחיקות לכת אלו, כי בעת שמדובר בש¬ 
לילת חופש אדם, נרתע החוק מלהעביר את ההכרעה מידי 
השופטים לידי מומחים, כגון פסיכולוגים או סוציולוגים. 
אולם הצעות אלו השפיעו על מדינות רבות בעולם והניעון 
להקמת ועדות שחרור הנוטלות חלק בקבלת ההחלטה על 
מועד השחרור. השופט קובע את התאריך הסופי לשחרור 
האסיר ובמסגרת זו רשאית ועדת השחרור להחלים על 
המועד המתאים. 

אחרי נסיון של יותר ממאה שנה, ניתן לסכם ולומר 
שאלה שראו במאסר אמצעי עיקרי לתיקון העבריין הת¬ 
אכזבו — אולי מהסיבות שהוזכרו. גובר כיום החיפוש אחרי 
ענשים חלופיים במאסר על תנאי. התחייבות להתנהגות 
טובה וכו׳, ויש נטיה להעניש במאסר רק כמוצא אחרץ. 
כסו כן יש נטיח להפסיק אח הניתוק המוחלט בין בתי הסוהר 
והחיים מחוצה לו על ידי שחרור אסירים לחופשות קצרות 
ולעבודה בחברה בשעות היום. 

• £01 , 11 ?10x41113 111 €1111111101 01X505 >ה 11 { 0117 , 1 ) 01 ( 111 . 7 

: 171051 ) ,מעגע 1,3 .#י ;** 1966 ,) 100110 ? 0114 ) 110 ) 4 

!'!1( 0(0151011 10 701{0 0 81X5^0(1 17110 01X5104)1, 1965; 

. 11 — 1 ) 74 . 11 .ס ; 1958 , 111/05 ^ 00 /ס 1 ( 101 ) 80 ) 7/1 ,$£) 1 ץ 3 
. 1969 4 ,^ €11711111010 , 1 )ת £31 מ£ 

א. אב. 

במקרא. במזרח הקדום, ובישראל, לא היה נהוג עונש 
ם׳ על עברות, אולם כולאים היו שבויים ואסירים מדיניים 
(ר׳ שופ׳ טז, כא: מל״ב יז, ד! שם כה, ז, כז; ירמ ׳ נב, יא. 
לא). נראה שגם ירמיהו היה אסיר כעין זה, שלא פורש דינו 
(ירכד לז, טו־כא; לח, א-יד). וכמוהו חנני הרואה (דהי־כ 
טז, י). אין לדעת אם השמות: בית כלא, בית סוהר, בית 
משמר, מסגר (ישע׳ כד, כב) בית הפקודות, בית המהפכת, 
ועוד — משקפים צורות שונות זו מזו, או תנאי כליאה 
מיוחדים במינם. ברור מכל מקום, שה״בור" שימש כלא 



59 


מעצר ומאסר — מע׳רנ, אל־ 


60 


לעצירים שהחמירו בדינם. מו״ם נזכרים כמה פעמים בסי¬ 
פורי יוסף (ברא' לט, כ-כג; ם. א-ח; מא, י, יד! מב, יז־כ. 
כד). בדומה לעצירתו סל נוקב שם ה' (וי? , כד. י־-בג) — 
עד הוצאתו להורג, ומקישש העצים, שהונה במשמר, "כי לא 
פרש מה יעשה לו" (במד׳ טו, לב-לה). מעצר זמני מסיו 
אהד. ובפיקוח שר העיר, נגזר על סיכיהו בן ימלה בידי מלך 
ישראל ״עד באי בשלום״ (מל״א כב, כו-כה): שם נזכר 
בפירוש המונח ״בית הכלא״, ומפורטים תנאי המי — "לחם 
לחץ ומים לחץ". 

שגז. א. 

בהלכה נזכר מעצר החשוד עד לבירור משפטו (מכיל¬ 
תא. משפטים, ר ז כת' ל׳ג, ע״ב), וזאת רק אם ניתן להצביע 
על קיומן של הוכחות לביצוע העבירה (ירר 0 נ׳ ד, ח׳). כמו¬ 
כן היו עוצרים את הנידון למוות עד לביצוע גזר הדיו (סנ׳ 
י״א, די). יש סמכות לבי״ד לאסור — ואף בתנאי־שהייה 
חמורים — את המסרב לציית להם (מו״ק ט״ז, ע״א). בת¬ 
קופת התלמוד מוצאים לראשונה במשפט העברי מאסר (מ , ) 
כעונש, ושמו ״הכנסה לכיפה״ (סד ט׳, ה ׳: תוספתא שם 
י״ב, ז׳-ח׳) שהוטל בשני מקרים: כשעבר עבריין אותה 
עבירה. שענשה כרת (ע״ע), לפחות 3 פעמים. וכן גם על 
הריגת אדם בידי בעלי זרוע שאי־אפשר להתרות בהם או 
כאשר אין אפשרות הרשעה בגלל פגמים פדיצדורלייס-פור־ 
מאליים. תנאי מ' זה היו חמורים במיוחד (סנ׳דףפ״א-פ״ב). 

ביה״ב הלד ונתרבה השימוש במ־ כאמצעי כפייה ואף 
כעונש לגבי סוגי עבירות שונות, בעיקר למן המאה ה 14 . 
תופעה זו קשורה בבעיית האוטונומיה היהודית (ע״ע, עט׳ 
784 — 787 ) השיפוטית, שהיתה בראש ובראשונה בתחום 
המשפט האזרחי, אך גם במשפט הפלילי. מסימניה של אוטו¬ 
נומיה זו היא מציאותם של בתי סוהר יהודיים במקומות 
הרבה, וחופר רב במיוחד על מציאות זו מתייחס לפולניה 
ושכנותיה. במקומות אחדים נעזר בית הדיו בבתי הסוהר של 
השלטונות. במאה ה 9 פסק רב פלטוי גאון, בבבל. כי מותר 
לעצור עבריין בשבת (שו״ת גאונים ה״פ, סי׳ קל״ה), אך רב 
שרירא גאון חלק עליו(שבה״ל; ור׳ ב״י, או״ח סי׳ רס״ג). 
בספרד נקבעו הלכות שונות בעניין המעצר, ובמיוחד בענייו 
שחרור העצור בערבות (שו״ת הרא״ש, י״ג, ג ׳: שו״ת הרש- 
ב״א, ב׳, רמ״ב; שו״ת הריב״ש: רל״ה-רל״ט, תק״ח). במעצר 
השתמשו גם כדי למנוע את בריחתו של אדם, שהיתה גורמת 
עוול קשה לזולתו, כגון המבקש לעגן את אשתו(שדות יעקב, 
ח״א, יד), וגם כדי לכפות מתן גט — באותם מקרים שמותר 
לכפות( — ומתן חליצה (שו״ת הרא״ש, נ״ב, חי). בסו־כן 
המשיכו להשתמש במ׳ כלפי המסרב למלא אחר הוראות 
בי״ד (שו״ת הרי״ף, קמ״ו: שו״ת הריטב״א• קנ״טז תקנות 
מדינת מעהרין, רמ״ו: פנקס מדינת ליטא, תקס״ו). 

בדומה לדין הכנסה לכיפה (ר׳ לעיל) נקבע עונש ם׳ גם 
על מעשי גרימת מוות, שאין עליהם עונש מוות כלל (רם- 
ב״ם, הל׳ רוצח ב׳, ב׳-ה׳), וכשקיים ספק אם המוות בא 
במישרין ממעשה הרוצח (ריב״ש, רנ״א). פעמים נענש במ׳ 
מלשין ששנה בחטאו. 

החל במאה ה 14 נתקבל הנד כעונש במערכת המשפט 
העברי על עבירות רבות — לאחר התפתחויות דומות בשי¬ 
טות המשפט הכללי — והיה לאחת הסנקציות הנפוצות וה¬ 
יעילות בבתה״ד העבריים, על עבירות נגד המוסר: יחסי מין 
עם נכרים (שו״ת זכרו! יהודה, צ״א), ניאוף (שו״ת הריב״ש, 


שנ״א), משכב זכר (שו״ת מבי״ט, א׳, כ״ב), זנות והטרדת 
נשים וכד׳! עבירות נגד הרכוש: גניבה (שו״ת הריטב״א, 
קנ״ט), אף כאשר הוכחה העבירה ע״י עדויות נסיבתיות 
בלבד (תשב״ץ, ג׳, קס״ח), ואף על מי שמכשיל ביודעין את 
בירורה של פרשת הגניבה; תקיפה, עלבונות והוצאת דיבה 
ומשחקים אסורים — שהיו נפוצים ביה״ב. מ׳ הוטל הן על 
המשחקים — בין נשים ובין גברים — והן על המרשה לשחק 
בביתו. האשד, לא לנה בבית הסוהר, וחזרה בלילה לביתה. 
הוטל עונש ם׳ על עוד עבירות, כגון על מי שמאיים להשתמד 
(שו״ת הריטב״א, קע״ם). על המעיד עדות שקר, על מבריחי 
מכס וכד׳, וכן השתמשו בו נגד אנשי שבתי צבי, ואף בת¬ 
חילת המחלוקת בעניין החסידות. ביה״ב המאוחרים הונהג 
בפולניה ובליטא עונש ח״קונא", שרשרת מחוברת לקיר בית 
הכנסת, ליד הכניסה, שאליה 
היו מרתקים את העבריין בצ¬ 
ווארו ובידיו, למשך כמה שעות 
ביום, להמיט עליו קלון. עונש 
זה היה מצוי בכנסיות הקא־ 

תוליות ובאחוזות האצילים, 

ובציבור היהודי השתמשו בו 
על עבירות של הוצאת דיבה. 

הלשנות וכד/ בקהילה הפור¬ 
טוגזית שבהאמבורג, במחצית 
ה 2 של המאה ה 17 , נתקיים 
גם עונש של מאסר־בית על 
עבירות מסויימות. בתקנות וב¬ 
תשובות נקבע, שאת העצירים 
המחכים לבירור משפט□ אסור להושיב בתנאים דומים 
לאסירים שכבר נידונו, ואף לגבי אסירים עכבר נידונו יש 
לדאוג לנקיון המקום, להתקנת מקום לשירותים, לסיפוק 
צרכי אוכל וכיוצ״ב. 

על מ׳ כאמצעי כפיה לגביית חוב, ע״ע מלוה: שעבודים. 

ש, אפף, העונשין לאחר חתימת התלמוד, תרס״ב, מ, אלון, 

המאסר במשפט העברי (ספר היובל לס, רוזן). 1962 ! ש. 

ליברמן. פיתשיס במשניות (תרביץ. 0 ׳. 13-10 ), תשל״א. 

מב. א. 

מעץ־ב. אל" ( 31 <״ = המערב), 1 ) כינת לארצות 
צפון אפריקה המערביות הדוברות ערבית; 

מרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה (ע׳ ערכיהם). יש כוללים בס׳ גם 
את לוב. ריחוק מסוים שרר בין המ׳ לבין ארצות ערב 
האחרות, ״המזרח״ (! 1 -ג< 4 [אל־משרקן). סיבות רבות 
גרמו לכף, כגון הריתוק הגאוגראפי, משקלם הדב של הבר¬ 
ברים (ע״ע) בארצות אלו, הניב הערבי המיוחד בנד. והתנד 
עות הדתיות וההשפעות התרבותיות החיצוניות שהתפתחו 
שם. במדינות הנד התפתחו תנועות המותדון והמראבטון 
(ע׳ ערכיהם), והן היו נתונות להשפעות תרבות — וללחץ 
מדיני וצבאי — מצד מדינות חצי־האי האיברי, ומאז המאה 
ה 19 — מצד צרפת. צרפת השתלטה על אלג׳יריה ב 1830 — 
1847 , על תוניסיה ב 1881 . ובתחילת המאה ה 20 השתלטה 
על מרוקו. השפעת תרבות צרפת על המ׳ היתד, רבה. 19561 
השתחררו מרוקו ותוניסיה וב 1962 — אלג׳יריה, ומאז הועלו 
הצעות שונות לשיתוף פעולה בין ארצות הנד, אך פרט 
לוועידות לא יצא דבר מהצעות אלו. 

2 ) שמה של מארוקו בערבית. 




61 


מע־פלת — מעור 


62 


מעךבלת׳ ע״ע היךרוךינמיקןה, עם־ 87-85 ; אוירו־ 
מכניקה. 

מערה׳חלל טבעי, תת־קרקעי; לרוב מוגבל המושג לאותם 
החללים, הניתנים לגישת האדם. מ" נוצרות ע״י 
גורמים אלו: א. המסה בימית של סלעים, ובעיקר של גיר, 
וכן של דולומיט. גבס או סלח (ע׳ ערכיהם) (כל אלה מ" 
המסה): ב. מי מגיגה של קרחונים (ס" גלציאליות); ג. 



ביפות כפולות וסטאלאגמיטיס עגקיים; החדר הנרול, מערות קארלד 
באר, ני ו מכסיקו: אה״ב (ברשותה האדיבה ש? ׳ 35 * £311 6 ? 83013 ) 


חתירת גלי הים מתחת לחופים (מ" ים); ד. פעולת הרוח, 
הניכרת בעיקר במדבריות (מ" איאוליות); ה. תנועת קרום 
כדור הארץ (מ" טקטוניות). 

מכל אלה מי הה מ סר, הן החשובות ביותר. מבין הסל¬ 
עים הנמסים במים הקדבונטים הם הנפוצים ביותר, ולכן 
רובן המכריע של הס" נמצא באזורי גיר או דולומיט. פעו¬ 
לות ההמסה מודרכות לרוב ע״י מישורי השיכוב והסידוק 
של הסלעים, ופתיחתם של מישורים אלה לס" היא חלק מן 
התופעה הכללית של הקרסס (ע״ע). הדעות חלוקות בש¬ 
אלה, אם מ" אלה נוצרות ע״י מי משקעים מעל למפלס מי- 
התהום, בתוכו או מתחתיו. סימנים רבים מעידים על פעו¬ 
לות ההמסה של מים סטאוריים מעל למפלט מי התהום. הן 
מתחילות ביצירת חודי טביעה ( 5 :! 1101 ־ 1 ת: 5 ). שלתוכם נשפך 
לפעמים נחל (חור בליעה, פ 01 ז(-,יו 3110 :* 5 ). תחת חור הבלי¬ 
עה נוצר פיר מאונך וממנו מסתעפות מנהרות אפקיות. כאשר 
מנהרה כזו חוצה את פני השטח, יש שנובע ממנה מעיין 
או נחל. נחל רקה (ב!!־)!), למשל, נבלע ליד טריאסטה 
וחוזר אל פני השטח אחרי הילוך תת־קרקעי באורך של 29 


ק״מ, והילוכו התת־קרקעי של ה 1 :!״ן 1 ז 8 ^ 1 במדינת אינ¬ 
דיאנה (אה״ב) ארכו 13 ק״מ. 

דעה אחרת טוענת, שם" נוצרות בשני שלבים: בשלב 
הראשון נוצרים החללים התת־קרקעיים ע״י המסה מתחת 
לפני מי התהום. בשלב השני מורם האזור הרמה טקטונית, 
ד,מ׳ מגיעה מעל למפלס המים ומתייבשת — ובמידה שזור¬ 
מים בה מים. הם מנצלים חללים קיימים, ואינם יוצרים 
אותם. 

צורות הם״ הן רבות, ואפשר להבחין בהן: 1 . מ׳■ רשת, 
שבהן הבקרה ע״י מישורי הסידוק היא השלטת: 2 . מ" 
מסתעפות, לנךריטיות! 3 . ם" צינוריות. 

לרוב מורכבת הס׳ ממערכת מנהרות אפקיות מסתעפות, 
הנמצאות בגבהים שונים והקשורות זו בזו ע״י פירים מאו¬ 
נכים, שגבחם מגיע לעתים למאות מסרים. רוחב המנהרות 
משתנה. ולעתים הן מתרחבות לחדרים גדולים. מן המפור¬ 
סמים הוא ,.החדר הגדול" בס" קארלזבאד בנירמכסיקו 
(אה״ב), שארכו 1,200 ס׳. רחבו 180 מ׳ וגבהו 90 מ׳. ידו¬ 
עות כ 20 מ", שעמקן למעלה מ 10 ק״מ. ארבע הגדולות הן: 


אודך(ק״ם) 

המקום 

השם 

78.0 

עמק מואוסה(ג 01 ט 1 \). שויין־ 

מ׳ הלול ( 110110011 ) 

71.2 

קנסאקי, אה״ב 

מ' ממ 1 ת ( 11 ז 0 תז 1 חב 1 ל) 

64.8 

קנסאקי. אה" ב 

מערכת ס" סלינט דיג׳ 

(ש 18 > £1 £ת 11 ?) 

42.0 

ן זלצבורג, אוסטריה 

פ׳ איסריזנוילם 

( 11 סזי 1 תס 05 זז £1$ ) 


יש מ" יבשות, ואילו באחרות זורמים מים, היוצרים 
לעתים מפלים. או נשפכים לאגמים תת־קרקעיים. מנהרות 
רבות סתומות ע״י מפולת מן הקירות, או מן הגג. אם 
התקרה מתמוטטת, נוצרת תעלה עמוקה על פני השטח. 
וחלקי גג, שטרם התמוטטו. יוצרים קשתות או גשרים. 

מים המחלחלים לתוך ס" דרך הגג יוצרים לעתים סטלק- 
טיטים (ע״ע) וכר. מ" ים אינן תלויות בסוג הסלע. אך 
נוצרות עפ״ר בסלעים המצטיינים בסידוק בולט, כגון מ׳ 
פינגל ( 1831 ::?) המפורסמת באי סטאפה ( 3££3 ז$), סקוטלנד, 
שנפתחה ע״י פעולת הגלים על זרם של בזלת פריסמתית. 

את גילן של פ" אפשר 
לקבוע לפעמים על סמך 
שיקולים ;אומורפולו־ 

גיים. הקדומות ביותר 
גילו כ- 5 מיליון שנה, 

אך רובן הן פליססו- 
קניות, ובעיקר פוסט- 
גלציאליות. השיבות ה¬ 
מי׳ בכך שהן: א. סביבה 
ביולוגית מיוחדת, שבה 
מתפתחים פינים מיוח¬ 
דים של בעלי-חיים, 

ם ״י ת מ 5 "■"י ם יי ם מותאמים לתנאי החושך, 

הלחות והטמפרטורה. ב. מקומות מגוריו ופעולתו של האדם 
הקדמון(מ׳ לסקו [צ 35€311 _ 1 ] בצרפת, מ׳ אלטאמירח בספרד, 
ורבות אחרות: וע״ע כרמל, הר ה-). ג. מוקדי מינרליזציה 
(מרבצי עופרת ואבץ במיזורי, מרבצי נחושת בביזבי 







63 


נוע •ד — מעצר מר: 5 ו 


64 


[־־ג 1 ״מ], אריזונה, מחצבי פלוא 1 ריט באילינוי וכר). גם 
ניטרטים, פוספטים וגואנו מרוכזים לעתים בס". 

בישראל נמצאות מ" רבות. בעיקר בסדרות של גיר 
ודולומיט. במיוחד בחלקה הצפוני, הגשום יותר של הארץ. 
ובכמה מהן אף נוצרו סטלקטיטים. כולן הן מ" המסה קרס¬ 
טיות. הידועות הן: מ־ התאומים ונד הנטיפים, שתיהן ליד 
בית-שמש, מ׳ הנמר ליד אדמית, ועוד. תופעה מיוחדת ליש¬ 
ראל הן מ" הר סדום, שנפתחו בשכבות מלח. 

- 1 ט 0 .( 1 .מ . 0 ; 1952 , 5 $ 616010$16 16 > 0116 ז " 7 ,שכ 11 ח 0 ז י 1 .? 

, 110110125 < . 5 ) - £זס 10 ל .י) ; 1962 ,£ה 1 < €41 !/! 1 ) 811 , £1 ז £0 ן) 11 ו 1 
. 1964 ,^ $9616010% 

י, ב. 

מעשה מרכבה — נושאה המרכזי של תורת המסתורין 
היהודית הקדומה. חכמינו ציינו במונח זה (חג׳ 

י״ג, ע״א) את פרק א בם׳ יחזקאל (ר׳ משנה חג׳ ב׳, א׳) ואת 
מכלול העיונים, הדרשות והחזיונות הברוכים בנושא זה של 
כיסא הכבוד, המרכבה הנושאת אותו והעולמות העליונים. 
מוצאו של המונה בם׳ דבהי״א כה, יה. בס׳ בן־סירא מט, יא 
נמצא לראשונה .יחזקאל ראה מראה ויגד זני מרכבה". פירוש 
הביטוי אולי: המראות של חזון המרכבה'שביחזקאל פרקים 
א, ח, י, או: חלקי המרכבה, מה שנקרא אח״כ .,חדרי מר¬ 
כבה"■ ענייני מרכבה אלוהית זו העסיקו גם את אנשי כת 
קומראן (ע״ע מדבר יהודה, כת ומגלות) כמו סרך שירות 
המלאכים ל״תבנית כסא מרבבה" (ר׳ ביבל׳). בחוגי הפרו¬ 
שים והתנאים (ר יוחנן בן זכאי [ע״ע] ותלמידיו, ואח״כ 
רבי עקיבא), נהפך נושא זה למסורת אזוטרית (ע״ע קבלה), 
ששרידים ממנה נתפזרו בתלמודים ובמדרשים, ובפרט בבבלי 
וירושלמי לחגיגה ב', א׳. לימוד מ״מ אפוף קדושה, ויש בו 
סכנה מיוחדת. לסאה ה 1 לספירה מתייחסת ברייתא בחגיגה 
(י׳ג, ע״א), על "תינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בס׳ 
יחזקאל והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתהו" 
עד שביקשו לגנוז את ס' יחזקאל. עדויות על התנהגות 
החכמים בלימוד מ״ם נמצאו בעיקר בירושלמי ובבלי חגיגה. 
ובבלי שבת פ', ע״ב• לפי גידסת כה״י משתמע, שלא תמיד 
הקפידו על האיסור לדרוש במ״מ בפני חבורה! אלא שהמ¬ 
סורת שם מוסיפה, שהעבריין. איש הגליל שבא לבבל, נענש 
על כך וסח. בסוכה (כ״ח. ע״א) הועמד מ״מ בנושא נשגב 
(,.דבר גדול"), לעומת הנושא הקטן יותר של פלפולי החכ¬ 
מים■ מסורות בסוגיה זו נמצאות גם בברכות ז׳, ע״א: חולין 
צ״א, ע״ב; מגילה כ״ד. ע״ב: בברייתא "אבות דר׳ נתן", 
בתחילת בראשית רבה. ב״רבות" לויקרא. שיה״ש וקהלת, 
בתנחומא ובמדרש תהלים. במה מסורות נשתמרו בסדר 
אליהו רבה ובמסכת דרך־ארץ (ע״ע אגדה. עם׳ 359 — 363 ). 
שלא כמסורות האלו. הפזורות במקורות ה״נגלה", נתחברו 
לכל המאוחר למן המאה ה 4 ואילו ספרים וקונטרסים. שנא¬ 
סף בהם חומר על מ״מ בכל מיני עיבודים, לפי מגמותיהם 
של חוגי בעלי הסוד. חלקו הגדול קדום, אבל יש בו תוספות 
רבות. שרידי מדרש על מ״ם. מן המאה ה 2 או ה 3 , נמצאו 
בדפים שבגניזה הקהירית. "ספר ראיות יחזקאל" (נדפס 
ב״בתי מדרשות״ לש, א. ורטהיימר [מהד׳ חדשה], 1953 , 
ב', 127 — 134 ) נמצא ברובו בגניזה. כאן מופיעים אישים 
היסטוריים, והמסגרת היא בשל מדרש מן המאה ה 4 . במקור 
זה אין עדיין כל סימן לפסודואפיגראפיה. ברוב המקורות 
האחרים שהגיעו לידינו נהגו לעצב את המסגרת הספרותית. 


ורוב הדברים יוחסו לר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל. מיעוטם נכתבו 
ארמית, ורובם עברית, בלשון־חכסים. חומר רב מסוג זה 
נתפרסם באספי המדרשים הקטנים (ע״ע), ובס׳ "מרבבה 
שלמה״, שהו״ל שלמה מוסאיוב (ירושלים, 1921 ). הטכסטים 
הכלולים בקבצים אלו מקצתם חופפים זה את זה, ורבים 
מהם משובשים. החשובים שבהם: ( 1 ) "היכלות זוטרתי", 
או ״היכלות ר עקיבא״ (ע״ע היכלות, ספרי). ( 2 ) "היכלות 
רבתי", הם "היכלות ר׳ ישמעאל". בעברית (ע״ע שם). 
במקורות יה״ב ובכ״י קדומים נקראו שני הספרים האלה 
לעתים "הלכות היכלות" וחלוקת ההיכלות רבתי ל״הלכות" 
עדיין שמורה בכמה כ״י בתור חלוקה ל 30 פרקים. הפרקים 
כז—ל יש בהם קונטרס מיוחד, המצוי בכמה כ׳׳י: שמו "שר 
תורה", והוא מאוחר בהרבה. ביה״ב הובא הס׳ עפ״ר בשמו 
"פרקי היכלות". המהדורה שנדפסה ע״י ורטהיימר כוללת 
גם הוספות מאוחרות, ומהן שבתאיות. נוסחתו של ילינק, 
"בית המדרש", ג׳, נקייה מהוספות, אבל לוקה בשיבושים 
רבים. ( 3 ) "מרכבה רבא", שהלק ממנו נמצא ב״מרכבה 
שלמה", הנ״ל, א׳. א׳־ר, א׳, עיקרו בשם ר׳ ישמעאל ומק¬ 
צתו בשם ר׳ עקיבא. בס׳ זה היה אולי הנוסח הקדום ביותר 
של "שיעור קומה", שאח״ב נפרד ממנו בכה״י ונתפתח 
ביה״ב לספר הנפוץ בשם "ם׳ הקומה" (עיין ג. שלום, 
015111 ! 1 ז. 0 ח 0 !(ס!*־!, עמ׳ 42-36 ). ( 4 ) נוסח של היכלות בלא 
שם, המובא ביה״ב כ״מעשה מרכבה". נתפרסם ע״י ג. שלום 
בס׳ הנ״ל, 103 — 117 . כאן מתחלפים ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא 
באמרותיהם. ( 5 ) ס׳ היכלות, נדפס ב״בית המדרש" \ עמי 
170 — 176 , ואח״ב פרסמו אודברג מתוך כתב־יד מאוחר 
ומשובש בשם "חנוך השלישי או ס׳ חנוך העברי" בצירוף 
תרגום אנגלי, מבוא ופירוש (קימברידג׳. 1928 ). הדובר כאן 
הוא ר׳ ישמעאל, ועיקרו גילויים על חנון■ (ע״ע, וע״ע אפוק־ 
ליפטיקה) שנהפך למלאך מטטרון(ע״ע), ועל צבאות מלאכי 
מרום. בספר באה לידי ביטוי מגסה שונה בהרבה סן המג¬ 
מות המסתמנות בהיכלות רבתי וזוסרתי. ( 6 ) "מסכת היכ¬ 
לות", או ״מעשה מרכבה״ (״בתי מדרשות״, א׳, 51 — 62 ). 
הוא עיבוד מאוחר למדי של תיאורי הכיסא והמרכבה בז׳ 
פרקים. שני הספרים האחרונים הם עיבוד ספרותי מובהק. 
שנעשה אגב השמטה מכוונת של היסודות המאגיים, שהונחו 
בשאר המקורות שנמנו לעיל. לכאורה נועדו יותר לקריאה 
סלשימוש מעשי בידי המבקשים ״לרדת״ למרכבה. ( 7 ) 
ה״תוספתא" לתרגום "ריש ס׳ יחזקאל" (בתי מדרשות, ב׳, 
135 — 140 ). 

צירוף של מ״ס ומעשה בראשית יש בכמה מקורות נוס¬ 
פים ובעיקר ב״בריתא דמעשה בראשית" וב״אותיות דר' 
עקיבא״. משני הספרים האלה נותרו כמה נוסחאות: ,.סדר 
רבא דבראשית״ (״בתי מדרשות״ א׳. 3 — 48 ), ובנוסח אחר 
בידי נ. שד, בצירוף תרגום צרפתי. כאן נקשרה תורת המר¬ 
כבה עם הקוסמולוגיה, תורת שבעת הרקיעים והתהומות. 
צירוף כזה ניכר גם ב״אותיות דר׳ עקיבא", בשתי נוסחאו¬ 
תיו, אף שרק הנוסח הארוך שוסע מסורות על מעשה ברא¬ 
שית ומ*מ. שתי הנוסחאות, עם תוספת השובה, .,מדרש 
אלפא־ביתות״, נדפסו ב״בתי מדרשות״, ב׳, 465-333 . חלקים 
ארוכים של "מדרש אלפא-ביתות" גילה בכמה כ״י מ. מר¬ 
גליות (ע״ע). גם ספרים אלו נערכו יותר לעיון ולקריאה 
מלשימוש מעשי בידי בעלי הסוד. בין חורת שבעת הרקי¬ 
עים וצבאות המלאכים, כפי שפותחה במ״מ ומעשה בראשית, 



65 


66 


מעבד־ :ר:בר — מעת'לה 


ובין המאגיה יש קשר מה, הניכר בנוסח השלם של ,,ס׳ הר* 
זים׳/ מהדורת מ. מרגליות, 1967 . 

קטעי מ״מ הגיעו אל הגנוסטיקאים (ע״ע גנוסטיקה) ה¬ 
נוצרים עוד במאה ה 2 , כנראה באמצעות יהודים שהתנצרו. 
למרות סירוסים לא מועטים שנעשו בכתבים עדיין ניכר 
אפים המקורי, בפרט אצל האוסיטים, (ע״ע גנוסיס, עמ ׳ 48 ), 
בבית מדרשו של ולנטינוס (ע״ע) ובכמה מן הטכסטים ה* 
קופטיים הגנוסטיים, שנתגלו ב 50 השנים האחרונות. ביה״ב 
שימש המונח מ״ם בידי.פילוסופים ומקובלים כציור תוכן 
תורותיהם, במטאפיסיקה ומיסטיקה, אך אז הביע המונח חזה 
תכנים שונים לגמרי. 

ג. שלום, תעודות שבתאיות חדשות סס׳ תועי רוח (ציון, 

ז׳), תש״ב: א. א, אורבד, המסורת על תורת הסוד בתקו* 

פת התנאים (בתוך: מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות 
מוגשים לג. שלום), תשכ״ח 1 יורדי מרכבה ש 1 ת , 310011 . 11 ? 
־**'#"נ** 310 7,7,3 0771 ^ ,. 1 ) 1 ; 1893 .(^ה\ XXX י ך\\ £6 \) 
€0£ ג) 0 ( 04 . 13 ; 1915 ,(חח 3 וחז 0111 .{ £1 וז 0$1$011 ? ; 111 ) . 3 ? • 1 }!> 
; 1928 , £7100/1 / 0 \ 0 ס£ ?!(־ 7 , 07 ; £001/1 3 ,(. 06 ) 

,(. 80 301 4110170 (£?!£, 0X1 ן>/ 11 { 771 * 1 ,זשנלשנל .* 

40 671 ז 1 ז 07 < 3 / 01 {%- 11111 * 1 10 /' 7 , 1 [ 00 -^ 10 ) 5 • 7 ; 1951 

,זזזסזמשגחבזגסיד 5 וגי 0 ^ 10 ■קנ)ט 5 ) 1781 ס!* 110 0101 51701 \> 507 
.?!**?) ץ>״? 8 /□ . 03 ^ 71 ש^־ 7 ,־ 0.10 ( 80 . 8 ; 1960 ,( 11 ע 

XXX^), 1963; 0. 50(10101X1, 171011/1 € 00111115 * 71 , } 3 . 

<0(771 0713 7<37710310 77031(1071, 1965*. 

ג. ש. 

מעשי ה|ליחים. ע״ע עליחים. 

מעשיות. ספורי■ ע״ע פולקלור. 

מעשר״ מתנת־לויים (ע״ע לוי, עם׳ 370/1 ), חלף עבודתם 
במשכן ה׳. ם׳ נידון במקרא ב 4 מקופות: ויק׳ כז, 

ל-לד; במד׳ יח, כא-לב; דב׳ יד, כב-כט; כו, יב-טו. לפי ס׳ 
בפד׳ הם׳ ניתן ללויים "לנחלה חלף עבדתם אשר־הם עבדים 
את־עבדת אהל מועד". הם עצמם חייבים להרים לכוהנים 
"ם׳ סן ד,מ׳". הלשון "כדגן מן־הגרן ובמלאה פן־היקב" מכו¬ 
ונת לזרעים ולפירות. בויק׳ נזכר מ׳ "בקר וצאן וכל אשר 
יעבר תחת השבט העשירי יהיה־קידש לה׳", ולפי המשך 
העניין הכוונה למעשר כוהנים, לשם קרבן שלמים! עוד 
נאסר שם. כי ם׳ זרע ופרי — כנראה מ׳ הלויים — נחשב 
לקודש וניתן לפדותו כשמוסיפים לתמורה חמישית מערכו. 
בס׳ רב׳ נאמר בבירור שט׳ דגן תירוש ויצהר יובא "שנה 
שנה״ ויאכל ב״מקום אשר-ינחר [ה , ] לשכן שמו שם״; אס 
רחוקה הדרך, אפשר לתת את הם׳ בכסף ולחזור ולהמירו 
אח״ב במקום המקדש "בבקר ובצאן וביין ובשכר", ולהפריש 
ממנו ללויים. כמו־כן נאמר שם, כי אחת ל 3 שנים יוצא 
הט׳ "לשערים" ושם יאכלו ממנו תלויים. הגר. תיחום והאל¬ 
מנה■ על מ׳ זה אומרים הנעלים תפילה, ובה הם מתוודים. 
ני ניעור המעשר נעשה בהלכה, ומבקשים על ברכה האדמה 
(וע״ע ודד). יש סבורים, ני הכוונה בפסוקים שבספר ויקרא 
לא לחובה שנתית אלא לסוג של נדר או נדבה הניחו לכר 
הנים (חשו׳ עמוס ד, ד—ה). כמסתבר משילוב עניין הם׳ 
בפרשת הקדשי נדרים וחרפות, אולם. לפי מנהג בית שני, 
ועפ״י פרשנות חז״ל,היו כל הס״ חונה שנתית: ס׳ ראשון — 
ללויים, מ׳ שני הבעלים אכלוהו במקדש, ומעשר עני. נימי 
בית שני החלו להביא את המי הרגיל למרכז שבבית המקדש, 
והיו מחלקים אותו גם לכהנים (נחם׳ יב, מד: יג. ה, יב—יג: 
והשר דהי״ב לא, ר—ו). כן נראה. כי כבר בראשית יפי ביה 
שני היה העם מפגר במעשרותיו (מלא׳ ג, ח—יג; נחט׳ יב, 


מד, מז; יג. י—יב). מדהי״ב (לא. ו) ניתן ללמוד על נוהג ס׳ 
בהמה בימי חזקיהו ובימי בית שני גם יחד. רוב הם" הנזכ¬ 
רים בתורה הם כקדשים, והוא הדיו במ׳ יעקב (ברא׳ בה. 
כב), הברוך בנדר; את ד,מ׳ בפרשת מלני־צדק (ברא' יד, 
יה—בא) צריך להביו בעיקר נס־ למלך. גם בבבל, בצור. 
באוגרית ובערי כנען, היו מפרישים פ" למקדשים או למל¬ 
כים, ובתעודות אוגרית נזכר המי (תזטזג 511 ג 1 מ) למלך, שהיה 
מוסרי לאחד משריו. דומה לו הוא הס׳ הנזכר במשפט המלך 
(שמ״א ח, טו, יז), שאף הוא נמסר לסריסים ולעבדים. 

י.קדפסן. תולדות האמונה הישראלית, א׳. 143 — 159 , תרצ״ז; 

ס. הרו, ערי תלויים: אוטופיה ומציאות היסטורית (תרביץ, 

פ־׳ז), תשי״ח. 14 {<]> 7/1 1/10 ! 07 138/11 . 1 

(8*508, ^XXX^X), 1955. 

שט. א. 

מעתזלה (״*. 0 ■ = פורשים. נפרדים, נבדלים). תנועה 
במחשבה הדתית האסלאמית שדגלה בהסברת עיקרי 
הדת על דרך העיון השכלי. סשיטתה ומהסולמוס נגדה נוצרו 
כל השימות הדוגסאסיות העיוניות נאסלאם (וע״ע כלאם). 
מקור השם בהשקפת ראשוני הס׳ ני לחוטאים חטאים גדו¬ 
לים דרגה נבדלת ונייטראלית ביו המאמין וביו הנופר. 
אפשר שנקראו כד משום סגפנותם או אולי משום שפרשו 
מחוגו של חסן אל־בצרי. מראשוני מוסרי המסורת בע״פ 
של מוחמר; מת 728 . ראשיתה במחצית הראשונה של 
המאה ה 8 . בסוף השלטון של בית אפיה (ע״ע). למייסדי 
הם׳ ואציל בן עטא [פת 748 ] ועמר בו עביר [מת 762 ]) 
היה יתס נייטדאלי(פורש) לשני הצדדים בסכסוך ביו תומכי 
בית עלי למתנגדיו אולם הם פעלו לטובת תעבאסיים (ע״ע) 
ולחיסול בית אמיה. מייסדי הם׳ התפלמסו עם יריבי האס־ 
לאם מבחוץ — נוצרים סוריים, מאניכיאים ובני דתות 
הודיות שונות — ופעלו להפצת האסלאם. 

הם' היו הראשונים באסלאם שהעמידו את העיון השכלי 
כיסוד למחשבתם הדתית. את המסורות העמידו אחרי ההכרה 
האינטואיטיווית וההקשית. ביסוד שיטתם 5 עיקרים: 1 . "אל־ 
תותיר״ (= הייחוד): הרחקת ההגשמות, ואליגוריזציה של 
פסוקי הקרא! המגשימים; הבחנה ביו תארי עצם (חי, יבול, 
חנם) — שאינם "נפרדים", אלא צדדים של אחדות האל 
וזהים לה — ותארי פעולה (וע״ע אלהים. עם׳ 465 — 467 ), 
ומכאן דחית האמונה בקדמות הקרא! ונצחיותו. משום כך 
הואשמו ד,מ׳ ב״הרקת" האלוהות מכל תוכן ממשי. וע״ע 
אסלאם, עמי 969 — 970 . האל קדמון והבריאה מחודשת, והד 
כחת חידושה (ע״ע כלאם) משמשת להם נם להוכחת מציאות 
הבורא וייחודו. 3 . ״אלעדל״ (- הצדק [האלוהי]): האל נטע 
באדם הכרה שכלית ביו טוב ורע, וע״ב חייב האל להיטיב. 
סבאו האפונה בחופש הבחירה (ע״ע) ובשכר ועונש עפ״י 
המעשים, וההבחנה בין מצוות שכליות ל״שפעיות״ — 
שניחנו לפרש את הראשונות ולתת עליהן שכר; חכמי המ ׳ 
נחלקו הרבה בתורת האדם, אך הסכימו שייחודו בהיותו — 
בסירה זו או אהיה — בעל בחירה. ואחראי למעשיו. 3 . "אל־ 
ועד ואלועיד" (־־ההבטחה [לשכר] והאיום [בעונש]): 
האמונה והמעשה הנכונים המובילים לג״ע, והפכם — העבי¬ 
רות "הגדולות", המוציאות מכלל המאמינים. והקטנות. ש¬ 
האל מוחל עליהן. 4 . ״אלסנזלה ביו אלסנזלתיף (=־ דרגה 
אמצעית): הדרגת החוטא בין המאמין והכופר! 5 . "אלאמר 
נאלמערוף ואלנהי ען אלמנכר״ (= זירוז לטוב והזהרה 



67 


מעת ילד — ס ווו י: ומדתםים 


68 


מהמגמה): נסים פעילותם המיסיונרית של חס׳. רוב ספרות 
הנד מוקדש לשני העיקרים הראשונים. הס׳ נחלקה הרבה 
בהבחנות דקות, וכך נערו בה אסכולות־משנה רבות. 

במשך תקופה קצרה של שלמון העכאסיים, היתר, שיטת 
הם׳ התאולוגיה הרשמית של הממלכה (ע״ע מאמון, אל). 
בימי הת׳ליף אלמתונל (משל 847 — 861 ) נהפך הגלגל והם׳ 
הפכו מרודפים לנרדפים ופעולתם העיונית הצטמצמה והלכה. 
מרכז הס׳ היה בתחילה בבצרה. שם פעלו מייסדי התנועה. 
בין אנשיה יש להזכיר את אבו אלהסן אל-אשערי (ע״ע), 
שפרש מד,מ׳ ונעשה ראש מתנגדיה, ואת הקאדי עבד אל- 
ג׳באר (מת ב 1025 ). ההוגה המעתזלי החשוב האחרת ומסכם 
שיטת הם׳. כנגד אסכולת בצרה נוסדה אח״כ אסכולת בגדד, 
שהיתה קרובה לשיער, בכללה וביותר לזידיה (ע״ע שיעה). 
שאימצה את שיטת הס׳ כתאולוגיה רשמית. בין מפרסמי 
אסכולת בגדד היה אבו אל הסין אלח׳יאט (סוף המאה ה 9 ) 
שספרו "אלאנתצאר" (=הנצתון) הוא מקור קדום וחשוב 
לתולדות המ ׳ . במאה ה 10 נוסדו בתי מדרש של הם׳ בפרס 
ובאסיה התיכונה ופעלו שם עד פלישות המנוגולים במאה 
ה 13 . לעיקרי שיסת המ׳, ע״ע אסלאם, ענד 970 ; דוגמה, עם׳ 
53 — 54 . 

השפעת המ׳ על ספרות המחשבה היהודית, הרבנית 
וביחוד הקראית, היתד, ניכרת שכן היו יהודים רבים בין 
חסידי ד,כלאם הקדומים. השפעתם ניכרת במדרשים שנערכו 
מחדש בתקופת הם׳ הראשונה (תנא דבי אליהו רבה), בחי¬ 
בוריו של הקראי דניאל אלקומסי במאה ה 9 (ע״ע קראים). 
ובמיוחד בחיבורי ר׳ סעדיה גאון (ע״ע). ומהם עברה להוגי 
דעות אחרים ביה״ב. 

י. גולדציהר, הרצאות על האסלאם (תרג , )• סרק ג׳ תשי״א; 

י. נוטמן. הפילוסופיה של היהדות, חלק ני, תשס״ו; י. אפרת, 

ד,פיליסופיה היהודית ביה״ב, תשכ״ה; 1 (^ 1 ע ; 

( 94 -(.׳ ודרו — • 49 < ; ,;ז 3 עו. 14 .ער 

.זל 1 .^צ ; 1946 , 1516771 ע 7 מ>'£ 171 51171051071 ). 4 ) ¥7 17111 > #111 ! )) ¥7 
. 1956 ,. 14 5 ) 4 ) 1 ( 7 ) 1 !(( 5 ). 1 י ז?[) 3 זל 1 


מף, עיר מצרית עתיקה, דרומית לדלתא של הנילוס. היתה 
בירת מצרים המאוחדת לפני נוא אמון, מימי יסוד 
המדינה ועד סוף הממלכה הקדומה. שמה המצרי הקדום הוא 
אנבו-חצ. "החומה הלבנה", אך שמה המקובל יותר היה 
מג־פר לפי שם הפירמידה של פפי 1 (השושלת ד, 6 ) שהיתר, 
בקרבת מקום. שסה במקרא הוא עפ״ר נף ורק פעם אחת: 
מף (הר ט ו). ביוונית השם ממפיס ? 1 קתןא\. מ' היתד, 
מהמרכזים הדתיים העיקריים במצרים, והיתד, מתחרה בעיר 
און (ע״ע). היד, בה מרכז הפולחן של פתח, שנחשב בנד 
לאבי האלים ובורא האדם, וכמו־כן פולחן השור הקדוש 
אפיס (ע״ע חפ). בני יהודה הגיעו לס' עם חורבן בית 
ראשון. — שוכני העיר קהיר (ע״ע), שקמה בקרבת המקום, 
השתמשו באבנים מחרבות מ׳ כחומר בנייח וכך לא נותרו 
שרידים רבים מן הבירה המפוארת. שרידי העיר נחשפו 
לראשונה ע״י מריט (ע״ע), שתפר במקום גם את הסרפי־ 
אום■ שבו נקברו שורי אפיס המקודשים. 

, 111 ־ מ .* ; 1513 — 1909 ,ע 1-1 . 11 ,־!ז;־? .ע. 4 ן.זיז 

. 1965 , 1956 1 {) 111171 >% 1411 

(ה)מפלגה הדתית־הלאמית׳ ע״ע מזרחי. הפועל 
המזרחי. 


מפה ומפר׳ ע״ע.קרטוגרפיה. 

מפוחים ומךחסים כלים המיועדים להזרמת אוויר 
או גזים, מתוך כלי קיבול — ד,מפ׳ או המד' 

לכלי קיבול אתר, תוך יצירת הפרשי לחץ. המם' מאפשר 
היווצרות לחץ קטן בלבד, ואילו המד׳ יוצר מפלי־לחץ 
גבוהים. 

מס', בצורתו הפשוטה — כלי קיבול המורכב משני לוחות 
שאפשר להניע אותם זה לעומת זה, — הומצא כבר ע״י 
הקדמונים. דפנות כלי הקיבול עשויים עור, וע״י נד אפשר 
לשנות את נפחו ולהזרים אוויר לליבוי האש בנפתיות 
ובתנורים. 

במקביל להתפתחות המשאבות (ע״ע) התחילו ליצור 
מם", ולאחר מכן גם מד", המורכבים מגליל חלול שבתוכו 



*מר 1 . א. עקומת דחיפה, חאורסיח ומעשית. כשהתחליד איוזחדסי, 
העבודה המושקעת ( 800 ^) מינימאלית. כשהתהליך אריאבאטי, 
העבודה המושקעת היא 480£ . 

ב. השפעת קירור נין שלבי הדחיפה. העקומה המעשית 
קרבה לזו האיווהדסיח. הכוח הנחסר הוא £םב> 8 


נעה בוכנה. תנועת הבוכנה מגדילה או מקטינה את נפח 
הגליל. בשעת ההגדלה נוצרים תנאים של תת-לחץ, שסתום 
היניקה נפתח והאוויר. או הגז, זורם אל תוך הגליל. במהלך 
הקטנת הנפח האוויר נדחס, והוא עובר דרך שסתום הסניקה 
למכל. אם שינוי הנפח מהיר, התהליך הוא אדיאבטי (ע״ע 
אדיאבטי, מטאורולוגיה < תרמודינמיקה) — אין לחום המו¬ 
פק מעבר אל הסביבה; כאשר התהליך הוא איזותרמי, כלומר 
יש לחום מעבד והטמפראטורה של האוהד או הגז במד׳ 
אינה משתנית, היחס שבין הנפח בסד׳ שבתחילת הדחיסה 



ספיגכם מבהט באחור המקדשים, ם? 




69 


משוחים ו&דחפים 


70 


לבין הנפח שבסופה קובע את הלחץ המכסימאלי האפשרי 
(ר׳ ציור 1 א). רק במקרים יוצאים פן הכלל עשוי לחץ זה 
להגיע ל 25 בר ( 1 בר־ 10 ניוטוו/ספ״ר; ע״ע יחידות פיסי¬ 
קאליות). כאשר נדרש לחץ גבוה, משתמשים בדרד־נלל 
במספר שלבים דחם הדחיסה בכל שלב פגיע לב 7 בר. 
ככל שתהליך הדחיסה מתקרב לתהליך איזותרמי (על- 
ידי קירור האוויר), התהליך יעיל יותר. ומשום־כך מנצלים 
את המעבר משלב אחד למשנהו לשם קירור האוויר החם 
(ר ציור 1 ב). 

בפד׳ בוכנה בעל מספר גדול של שלבים אפשר להגיע 
ללחצים גבוהים מאד. אך לפי מבנהו הוא מתאים לספיקה 
נמוכה בלבד. כאשר הלחץ הדרוש אינו גבוה. משתמשים 
בפס״ ומד״ — המבוססים אמנם על עקרון הפעולה של 
הגדלת הלחץ על ידי הפחתת הנפח — אלא שבהם אין 
הבוכנה נתונה בתנועת הלוך ושוב. דוגמה לספ׳ מסוג זה 
הוא ד.ספ׳ הפועל כמשאבת גלגלי- 
שיניים. לפי שיסת רוסס (ר׳ ציור 
סם' 2 ). הוא מורכב משני גלים, 

שעל גבי כל אחד מהם קבוע גוף 
בעל שתי שיניים המשתלבות זו בזו, 

כך שהן יוצרות מגע בינן לביו עצמן 
ובינן לבין הבית שבו הן מסתובבות. 

51 'יי 2 ■ מ־ '" יי 0 ם שני הגלים מסתובבים באופן הד־ 
זמני באמצעות גלגלי־שיניים המורכבים עליהם. כל אחת 
משתי השיניים מעבירה את האודר בקיבול היניקה אל 
קיבול הדחיסה. 

לתנאי ספיקה גדולה ולחץ נמוד יחסית מתאימים פפ" 
ופד", שפעולתם מבוססת על שינוי לחץ של גז או נוזל, 
הנובע משינוי במהירות תנועתם. 

הפפ" והמר" מורכבים עפי״ר. בכל שלב ושלב, משני 
חלקים: הרוטור המסתובב והסטאטור (ר׳ ציור 3 ). 

בכניסה לרוטור המהירות המוחלטת של האודר או הגז 
מורכבת ממהירות ההסעה — היא המהירות הפשיקית של 
הרוטור במקום הכניסה — ומהמהירות היחסית של האודר 
ביחס לרוטור. בתוך הרוטור האודר מואץ, ובעת היציאה 
מהרוטור נוספת אנרגיה קינטית. אנרגיה זו הופכת לאנרגיה 
פוטנציאלית בסטאטור, ומתבטאת בהגברת הלחץ שם, עם 
פחיתת מהירות הזרימה. 

המד׳ הפועלים לפי עקרון־פעולה זה מתחלקים לשני 
סוגים: ציריים וצנסריפוגאליים. המד" הציריים כוללים, 


טבעת 



ציור 3 . חחד ש 5 מדרס צירי 



בדרך־כלל, כמה שלבים, שלהם ציר משותף, המורכבים כל 
אחד מרוטור וסטאטור (ר׳ ציור 3 ). הרוטור בנד פדיסקה 
הנושאת בהקפה להבים בעלי חתך של כנף פטום, כדי 
שהזרימה תתהווה בהפסדי אנרגיה מזעריים. הסטאטור 
מורכב מטבעת, שגם בה קבועים להבים. גובה הלהבים פוחת 
משלב לשלב, ככל שהלחץ גדל והנפח־הסגולי קטן. 

בס' צירי המהירות המשיקית של האודר בכניסה שווה 
לזו שביציאה. צורת הלהבים ומקומם נקבעים לפי כיוון 
המהירויות היחסיות בכניסה וביציאה. המהירות היחסית 
תלויה הן במהירות המשיקית או הסיבובית, והן במהירות 
הצירית או במהירות הספיקה. כאשר משנים אחד מהם 
בלבד, כיוון הזרימה משתנה, ומתהווית זווית התקפה ביחס 
ללהב (ע״ע מטוס). כאשר זודת זו עוברת גבול מסדם, 
זרם האודר עלול להינתק מפרופיל הלהב׳ ונוצרות תנודות 
חזקות הגורמות לנחשול. תופעה זו ניתן למנוע אם ע״י 
שינוי מהירות הסיבוב. אם ע״י פתיחת פתח־יציאה נוסף, 
המגדיל את הספיקה ; נוסף על כן. ניתן לקבוע לפני הרוטור 
סטאטור מיוחד, המאפשר לשנות את זווית הלהב, ועי״כ 
לשנות את כיוון הזרימה. 

כדי לסובב את הפד׳ דרוש מומנט, השווה למכפלת 
אורך המחוג בכוח המשיקי הפועל על הלהבים ומאזן את 
הכוח הנובע מהרכיב המשיקי של התנע של זרימת האודר. 
הואיל והמהירות המשיקית של האוויר משתנית לאורך 
המחוג, מתקבלים זרימה צירית והפרשי אנרגיה אחידים 
לאורך הלהב. 

הם׳ הצנטריפוגאלי (ר׳ ציור 4 ) מורכב מרוסור קבוע 
על גל, המסתובב בתוך בית פתאים. הרוטור בנד משתי 
דיסקיות וביניהן צ¬ 
לעות (בתנאי מהי¬ 
רות גדולה — מדי־ 
סקר, אחת נושאת 
צלעות), שצורתו 
קובעת את תנאי ה¬ 
זרימה של האודר, 
או הגז, בתוך הרד *'"־ "י״־ מי ״= צנ 0 י' פ" " 5 ' 

טור. בזמן הסיבוב מתהווה כוח צנטריפוגאלי. הפועל על 
האוויר ויוצר לחץ סטאטי. ביציאה פהרוטור הופכת האנרגיה 
הקינטית. שהאוויר רכש, לאנרגיה פוטנציאלית, המתבטאת 
בהגברת הלחץ עם ההפחתה במהירות האודר (ר׳ לעיל). 
השינוי במעבר יכול להתהוות במבנה הבית, או בדיפוזור 
(מאט) מיוחד, הנושא צלעות מתאימות. 

במד" צנטריפוגאליים, הרוטור מסתובב במהירות גדולה 
ולפיכך הוא מיוצר מחומר מתאים, מחושל. הוא בנוי מדיסקה 
אחת בלבד, נושאת צלעות ראדיאליות. המהירות ההקפית 
של הרוטור יכולה להגיע עד 500 פ׳/שניה. 

המד׳ הצנטריפוגאלי בנד בד׳׳כ מכמה שלבים. אך — 
שלא כמד׳ הצירי — אין המעבר משלב אל שלב ישיר, 
ומשום כך מבנה זה מקובל פחות. נוהגים לקרר מד" רבי־ 
שלבים, בין שלב לשלב, ועי״ב להגביר נצילותם. 

פעולת המד׳ הצנטריפוגאלי מבוססת על אותו עקרון 
הפעולה של המד׳ הצירי. הנצילות של הפד׳ הצנטריפוגאלי 
מגעת לכדי 0.83 . גם בפד' כזה יכול להתהוות נחשול בתנאי 
ספיקה נמוכה ומהירות סיבובית גדולה, כאשר הזרימה בתוך 
הרוטור אינה אחידה וגורמת לתנודות. 



71 


מפוחים ומדחסים — "מפיצי העורלה׳ 


72 


' 110114 ? 41 - 1 > 10 >- 0 ?? 11 ז 00 ,; 1 ) 1 ו) 1 ) 5 ת 1 035 1 ) 11 ח : 51 3 >ש* 65 זקמ 1 ס 0 

- 08 ז 60 ? 711 ( 0 זת/<מ>ממי 1 ,נ)זשלק 511£ . 0 , 19 ף 1954 

- 11 ; ב 1957 1 ' 110101 ■ 41 ? 0 ??? 4 ' 1 ' , 5 ״: 1:11 . 151 19561 ,\ 1 ? 1 ? 411 - 

, 011011 ?$ 00171 0114 ? 1411 ,)?מ)/)? . 5501111 ( 1 . 1 ) - 5 ) £05.3 .( 1 

. 1958 
י. בו. 

מפיבשת, בן יחונתו (ע״ע). נקרא בספר היחס של בית 
שאול "מריב בעל" (דהי״א ה, לד; ט, מ). הסיומת 
"בשת" באה ככינוי לסיומת "בעל" שבשם המקורי, אך התחי- 
לית "מפי", אין פירושה ידוע. היורש היחידי לבית שאול 
(השר׳שמ״ב יט, כה). מ׳ היה נכה-רגליים. בהיותו בן 5 
נשמט מידי אומנתו במנוסתה. בבוא השמועה על מות שאול 
ויהונתן (שם ד, ד). דוד חמל עליו ולא מסרו בידי הגבעונים 
(ע״ע) — מעשה המתפרש כקיום שבועתו ליהונתן ולשאול 
(שם כא. ז) — שמחו בין אוכלי שולחנו, והשיב לו את 
שדות שאול (שמ״ב ט). בסיפור עשיית ההסד (שם) אין 
רמז לשבועה, ואפשר שדוד שאף להטביע חותם של המש¬ 
כיות ולגיטימיות על מלכותו, ובמיוחד בהתקרבותו לבני 
בנימיו ולמקורבי שאול (שמ״ב ג, יט; יז, כז; ועוד). נראה, 
שם׳ נשאר נאמו לדוד גם בזמן מרד אבשלום (שמ״ב יט, 
כה—לב), אולם גם לפי טיעונו של ציבא, נערו (הנראה 
כוזב) מסתבר, שבמצב מסוים היה מ׳ נחשב ליורש חוקי 
של מלכות שאול. 

מ׳ היה גם שמו של בן שאול מרצפה בת איה (שמו״ב 
כא, ת). 

צ. קפלן, בהלכה ובאגדה, צ״ו—צ״ח, תש״ך. 

מפיה<איט׳ 13££13 ״ , 13 ) 13 ״), ארגון פשיעה חשאי באיטליה, 
וכינוי לארגון פשיעה באה״ב. מקור השם אינו ברור. 

המ' צמחה בסיציליה, תחילה בעידוד בעלי האחוזות, שב¬ 
העדר שלטון מרכזי יעיל ותקיף הפקידו את השמירה על 
אחוזותיהם בידי בריונים תקיפים; הללו הפילו התתם על 
האיכרים, ואח״ב על בעלי האחוזות עצמם. במרוצת הזמן 
התארגנו בריונים אלה מאהוזות שונות. ובארגונם — המי — 
התגבשו כללי התנהגות נוקשים (אומרטה), ועיקרם — 
נאמנות מוחלטת לארגון ושמירת סודיות קפדנית. המפרים 
כללים אלה נענשים קשה, והעונש היחיד על הלשנה הוא 
מוות. 

השם מ' דבק, בשימוש העממי, גם בארגון פשיעה מסועף 
וכל־ארצי באה״ב, הדומה מבחינות מסוימות לם׳, כגון 
בשימוש בשוחד ובסחיטת דמי־״הגנה״. בדימוי המקובל — 
גם ארגון זה מורכב ברובו איטלקים ובמיוחד סיציליאנים, 
אך עד כסה שידוע מהנתונים, הלא־סלאים, שבידי השלטונות, 
דימוי זה בטעות יסודו• עדים שהופיעו ב 1963 בפני ועדת 
חקירה של הסנאט האמריקני כינו ארגון זה "קהה נוסטרה" 
("העניין שלנו") ומאז ירש שם זה את הכינוי מ', אך אין 
זה ברור שאמנם כך מכנה הארגון את עצמו. 

בשל השמירה הקפדנית על הסודיות והענישה ללא רתמים 
על כל הלשנה, איו ידיעות מלאות ובטוחות על ה״קוזה 
נוסטרה". ידיעות אלו שאובות ספי חברים שהארגון דנם 
למיתה, והם יושבים בכלא — המקום הבטוח ביותר מפני 
נקמת אידגונם. 

הדו״ח על הפשע המאורגן 1967 (ו~ ביבל׳), מתאר את 
ה״קיזה נוסטרה" כארגון ביורוקראטי מסועף, שבו יש חלוקת 
תפקידים ומידרג של סמכויות. האירגון מחולק ל 24 קבוצות, 


הנקראות "משפחות", וכל אחת מהן שלטת באיזור מסוים. 
בראש כל ״משפחה״ עומד ״בום״ ושלטונו הוא אבסולוטי; 
לידו "יועץ" שהוא איש הקשר בינו לבין ראשי המחלקות, 
המפעילים את ה״חיילים" מן השורה. מטעמי ביטחון אין 
קשר בין הדרגים הנמוכים בארגון ל״בוסים", והכל נעשה 
בתיווכם של ראשי המחלקות. "הבוסים" מכל הארץ מתכנסים 
לעתים מזומנות ודנים בקו-הפעולה ובתחיקה הפנימית. 
ועידתם היא בית־המשפט העליון של ה״קוזה נוסטרה". 

ה״קוזה נוסטרה" מתרכזת בעיקר בעסקי הימורים, סמים־ 
משכרים וזנות, ומטילה מרותה לפעמים אף על ארגוני פוע¬ 
לים, בייחוד בענפים כגון הסווארות והובלת־משאות, הנתונים 
לשליטתם. 

אנשי חט׳ משקיעים יותר ויותר מרווחיהם ברכישת 
עסקים חוקיים. בעיקר מניות בבורסה, וכך הם יכולים להצ¬ 
ביע על מקור הכנסה חוקי. 

חלקה של ד,מ' רב, כנראה, בשחיתות הפוליטית באה״ב, 
בייחוד בשלטון המקומי, מאחר שראשי המשטרה, התובעים 
המחוזיים והשופטים נבחרים, וה״קוזה נוסטרה" תורמת 
סכומים ניכרים לקופת המועמדים שבהם היא תומכת, ומ¬ 
חבלת במאמצי הבחירות של מתנגדיהם; תמורת זאת מעלי¬ 
מים הללו עין מפעולותיה, ומקלים בעונש אנשיה. המשטרה 
הפדראלית מתקשה למצוא הוכחות מפלילות נגד אנשי 
ה״קוזה נוסטרה", והיא נאלצת להסתפק בתביעות על אי- 
הצהרת הכנסות לשלטונות המס. יכולת הס׳ לנצל למטרותיו 
את המנגנון הדמוקראטי, וע״י כך ליהפך לחסין־עונש, מעמי¬ 
דה בסכנה את עצם קיומו של המשטר הדמוקראטי. 

- 07 €07111:111171% ; 1952 , 1 ) 16716 ( 447 171 €717716 י זש־^עצ 5£ .צ 1 .£ 

ץד 100 > 03 \ 2 11 ג 10 ז 0 מז^/ 1110 0£ !■ 0031 .^ 2 6 ב 1 ז) €717116 1 ) %6 וח %0 

; 1963 ,(ץ 13 ׳ל ז 11 "׳\ 13 ^) 00 . 8010000 500131 1 ) 30 0111:1031 ? 01 
. 1967 , €717716 1 ) 1-0766 116 ( 1071 : 07 ( 1 ( 1711X6 . צ. 0 

של. ש. 

״מפיצי השכלה״ ;- 1 ;קד 00 כןח 16 זק דס;/ 150 ] 0 :)(ז 1 ג) 0 

8 11 ). 5 ;;׳)(] 03 ץ. 15,1 ׳(-) ) 5 מזזמטנזזסאססקגז 

הוססס?), חברה יהודית ברוסיה בשנים 1863 — 1930 ! נוסדה 
בידי קבוצת עשירים יהודים בפטרבורג, ובראשם יוסף גינצ־ 
בורג (ע״ע, עם׳ 709 — 710 ) וי. ל. רוזנטל. עם חבריה נמנו 
אישים מבין חוגי המשכילים והסופרים היהודים (ח. ז. סלו־ 
נימסקי [ע״ע], ש. י. פין [ע״ע], א. א. הרכבי [ע״ע], א. 
מאפו [ע״ע], ועוד), ואליה צורפו גם אישים לא-יהודים, 
ואף מומרים כד. חוולסון(ע״ע). החברה פרסמה ספרי השכלה 
וחכמת ישראל (ע״ע) ברוסית, ועזרה לסופרים עברים 
ויהודים־רוסים להוציא את ספריהם; אולם את מרבית הכס¬ 
פים הועידה בשנותיה הראשונות לתמיכה בתלמידים יהודים 
שלמדו בבת״ס גבוהים ההודיים פרטיים. ב 1867 נפתח סניף 
באודסה (ע״ע, עס׳ 713 ). ב 1872 — 1879 היה י. ל. גורדון 
(ע״ע) מזכיר החברה. 

עם הצטרפותם של צעירים לחברה, בראשית שנות ד, 90 , 

חל מפנה בפעולותיה. ב 1891 הוקמה "ועדה היסטורית-אתנו- 
גראפית", שהניחה יסוד לפעולה שיטתית בחקר תו״י ברר 
סיה. ב 1899 תמכה החברה ב 155 בת״ס יהודיים פרטיים, 
ששילבו לימודי יהדות בתכניתם, וב 1900 הוקמה.גם רשת 
פיקוח. ב 1907 הוקמו ה״קורסים" הנודעים בגרודג( (ע״ע 
תנוך, עמ ׳ 608 ), שמילאו תפקיד נכבד בקורות החינוך 
היהודי. החברה קיבלה הקצבה גדולה מיק״א (ע״ע). ופתחה 
בת״ם משלה. ב 1914 היו בחברה קרוב ל 7,000 חבר, שהיו 



73 


״מפיצי השפלה״ — מפלגה 


74 


מאוגדים ב 32 סניפים. החברה ריכזה בפטרבורג ספריה בת 
50,000 כרך. ם 1910 קיימה החברה כינוסים, ובהם התנהלו 
ויכוחים חריפים בי! הזרם האסימילטורי והלאומי. על ויכו¬ 
חים אלה האפיל במהרה הריב עם ה״אידישאים", ובראשם 
אנשי ה״בונד" (ע״ע). ב 1910 החלה החברה להוציא ירחון 
(וסטניק) שטיפל בבעיות חינוך ותרבות. במלה״ע 1 הצטרפה 
החברה למפעל העזרה לפליטי המלחמה והקימה להם בת״ס 
רבים. ב 1917 למדו בבתה״ס של החברה כ 30,000 תלמידים. 
המהפכה הקומוניסטית הפסיקה את פעולת החברה ופיזרה 
את סניפיה, אך המרכז בלנינגראד המשיך בפעולה מצומ¬ 
צמת עד חיסולו ב 1930 , וספרית המכון העברה ל״מכון לתר¬ 
בות יהודית׳■ בקיוב. 

י. ל. רוזנטל, תולרות חברת מרבי השכלה בישראל, א-ב׳. 

חרט׳ו-חו״ז! חברה מפיצי השכלה. סקירה היסטורית קצרה, 

תרמ״די ממג 0611160103 ממק 11010 ,ק 06 ס*מק 46 . 11 

8 מ*לווי 6 ק 03 ממ 160 ס 06 ססק□ 8 מ 3360 קזססקתס 3 ק 

-ס^ק ס 3 ־ 1 יזא£) 011£ ,מזואעסקד .מ ; 1913 , 1 , 0001111 ? 

. 1960 ,( 479 ־ 471 , 06 זס 611 ק 60 1 \ 0 * 

י. ס. 

מפל־מים (אנג׳ £311 זמז 3 ד\ ,:> 03$033 ), שינוי פתאומי 
בגובה אפיק הנהר או הנחל, הגורם לנפילת זרם 
המים ממקום גבוה למקום נסוך. המונח ; 02503111 כוונתו מפל 
קטן, או סדרת מפלים קטנים. אשדות ( 03130305 , 135 ק 2 ז), 
כוונתם חספוס קרקעית האפיק. זרימה מהירה ומקציפה, אך 
בלא מקפצה חדה ואנכית. 

מקומם של מד,׳׳מ — בנקעים שלאורך מהלכו של הנהר, 
ועפי״ר הם מציינים פעילות סחיפתית מואצת. מתוך מחץ 
המים הנופלים נוצרת לרגלי המפל מכתשת, ובתוכה מתער¬ 
בלים המים והם מעצבים אותה ע״י חלוקי אבן גדולים. 
עם נסיגת חזית המפל תיווצר מכתשת נוספת, או תתארך 
לאחור הפכתשת הקיימת. המכתשות הן גורם מכריע בכרסום 
בסיסה של חזית המפל. או התמוטטותה. 

מר,"מ הגבוהים בעולם הם "מפל-הפלאך" בונזואלה, בגד 
בה של 980 מ׳; מפלי טוגלה בנטל, אפריקה הדרומית, כ 940 
פ , ; יוסמיטי (ע״ע) בקליפורניה, אד,"ב, כ 740 פ׳. מפלים גבו¬ 
הים אלה אינם מצטיינים בספיקה גדולה; לעומתם, מפלים 
נמוכים יותר ספיקתם הרבה יותר גדולה, בהיותם על נהרות 
גדולים למדי; כגון מפלי ויקטוריה (ע״ע), על נהר זפבזי, 
100 — 130 פ׳. מפלי איגואסו(ע״ע, ותמו׳ ע״ע ארגנטינה עם׳ 
664 ) בגבול ארגנטינו,־ברזיל, שגבהם כ 70 פ׳, והידועים 
ביותר. מפלי ניאגרה (ע״ע), שגבהם כ 50 מ׳. 

מ'מ נחלקים לשלושה סוגים עיקריים לפי דרכי היווצרו¬ 
תם: 1 . מ״מ ס ח י פ ת י נוצר בד״ב בשל ההבדל בעמידותן 
הסחיפתית של השכבות הבונות את קרקעית האפיק, שבו 
זורמים המים. כאשר המים עוברים מאפיק ד,חתור בסלע 
עמיד לאפיק הבנוי סלע בלתי עמיד, גובר קצב סחיפת 
הנהר; המעבר מהשכבה העמידה לשכבה הבלתי עמידה 
נעשה במקפצה, והיא הולכת וגדלה ככל שהשכבה הבלתי 
עמידה עבה יותר. בתופעה זאת יש להבחין לפחות בין שתי 
קבוצות: א) שיכוב אפקי, כאשר השכבה העליונה, שבה 
הנהר זורם. עמידה ועבה במיוחד, כדוגמת זרם לבה עבה על 
אפר געשי, או על שכבות סלעי קרטון בלתי עמודים. כאן 
לא תהיה נסיגת המפל במעלה הנהר, אלא השתפלות הדרג¬ 
תית של המפל, העלם המקפצה ויישורה של קרקעית האפיק. 
דוגמאות: בא״י — מפלי נחל סער ברמת הגולן (המקפצה 


בנויה מבזלת המונחת על גיר); ובאר,״ב — בנהר ילוסטון 
(ע״ע). ב) שיכוב נטוי, כאשר השכבה העמידה העליונה 
אינה עבה במיוחד. כאן אין פעילות הסחיפה ניכרת בהעלם 
המקפצה, אלא בנסיגת המפל במעלה הנהר; ככל שהסחיפה 
חזקה יותר, כן תוגבר נסיגת המפל, אך גובה המקפצה לא 
יקטן, כל עוד לא תיהרס כל השכבה העמידה הבונה את 
קרקעית הנהר. הידועים ביותר מסוג זה הס מפלי הניאגרה, 
הבנויים גיר עמיד המונח על פני צפחות בלתי עמידות. 
נסיגתו של המפל הוא בקצב של 1.6 מ׳ בממוצע שנתי, 
וידוע שהוא נסוג בתקופת 12.000 שנה כדי קילומטרים 
אחדים במעלה הנהר. בעת נסיגת המים, במפלים מסוג זה, 
נוצרות מערות בצדו הפנימי של המפל. 2 . מ״מ שנוצרו 
מתוך תנאים ט( פ ו ג ר א פ י י ם. אלה שכיחים ב.,ענד 
קים תלויים" שנוצרו בנוף שעוצב על ידי קרחון הררי: 
בין העמק הראשי והרחב לבין יובליו בכתפי העמק יש 
הפרשי גובה ניכרים של עשרות רבות של מטרים. מפלים 
אלה גבוהים, אך ספיקת מימיהם קטנה למדי. הם מצויים 
בהרי־האלפים, בשוודיה, נורווגיה ועוד. מ״ם עלולים להי¬ 
ווצר גם במקום שהתהווה בו מחסום המעכב אח זרימת הנהר 
ועוצר בעדה. מחסום מעין זה אפשר שייווצר מתוך תהליכי 
השקעה, כגון מניפות סחף גדולות, מורנות, השתפכות לבה 
ובד׳. 3 . מ״מ שנוצרו מסיבות ס ק ט ו נ י ו ת, כגת 
העתק או סידוק בקרום כדור הארץ, היוצר הפרשי גובה 
ניכרים בין שני מפלסים, שבהם זורם נהר. אם ההעתק 
מגלה שכבות בעלות עמידות מגוונת, יהיו פני המפל מגוונים. 
ועל־כן אפשר שיהיה בעל מקפצה תלולה אחת, או כמה 
מדרגות־מפלים. דוגמאות: מפלי ויקטוריה שבאפריקה, 
ומפלי נחל דוד, ליד עין גדי. 

מ״מ הם מתופעות הטבע היפות ביותר, ומשמשים מרכ¬ 
זים למשיכת תיירים. מקצתם נוצלו לצורך הפקת חשמל. 

י׳. שטנר. גיאומורפולוניה, ת ע ״ל.- , 8010 ״£ 03 ״ .ם .ס 
. 1953 , 179-196 ,!ן 010£ ו/ק?סה<ס? 0 

ד. נ. 

מפלגה, כינוי לקבוצות מאורגנות המעוניינות להשפיע ב־ 
מישרים על דרבי הממשל ולהבטיח למנהיגותו עמדות 
רשמיות בשלטון, והן נהנות, או משתדלות ליהנות, מתמיכה 
רחבה בציבור. במובן רחב ניתן לדבר על מ" כל אימת שיש 
חילוקי־דעות, ״פילוגים״, בנוגע לבעיות כלשהן בחברה: 
דרכי השלטון, מטרותיו החברתיות והמוסריות, השקפות- 
עולם■ ארחות-חיים, או סתם התחרות אישית או קבוצתית 
על תפקידי מנהיגות ויוקרה. במשמעות זו היו מ" גם 
בחברות קדם־מודרניות — קבוצות אנשי־חצר, שהתחרו 
על השפעה מדינית, או תומכיהם של טוענים לכתר או 
למנהיגות, וכן קבוצות שקמו עקב פילוגים ענייניים והת¬ 
חרויות אישיות וקבוצתיות בכל ארגון ובכל שכבה בלתי- 
ממוסדת. 

מבחינת ההגדרה הראשונה מבחינים בין ס" לבין קבר 
צות־אינטרסים (קבוצות־לחץ; קבוצות-השפעה). שלא הת¬ 
גבשו בצורת מ". קבוצות מסוג אחרון זה מסתפקות בניסיו¬ 
נות לקדם את מטרותיהן הענייניות (החסריות או הרעיד 
ניות) לאו דוקא במאמצים להשתלב במישרים במנהיגות 
הפוליטית. 

במסגרת דמוקרטית. וכן במשטרים אוטוריטאריים, מש¬ 
תדלות מ" להשיג את תמיכת ההמונים, כדי להבטיח לעצמן 



75 


משלגה 


76 


השפעה על השלטון. לשם זה הן מנהלות הסברה לרכישת 
אוהדים, פועלות לליכודם על בסים של קבע כחברי הם׳, 
ובעיקר — הן מגייסות תמיכה פורמאלית במועמדי הם׳ 
ובתביעותיה בהצבעה בבהירות ובמשאליעם. אולם ישנן 
מ' ״מהפכניות״. השואפות לקדם את מטרותיהן גם — או 
בעיקר — בשימוש באלימות או בהפעלת לחץ כלכלי סיטוני. 
במשסרים אוטוריטאריים נוקשים. באין סיכויים לחילופי- 
משטר בהליכים דמוקרשיים, גם מ" דמוקרטיות נאלצות 
לפעמים ללכת בדרכי□ מהפכניות. 

מקובל ־ 1 ראות את ראשיתן של מ" מודרניות באנגליה 
של המאה ה 17 , שבה התגבשו קבוצות פוליטיות והתנגשו 
אלו באלו — בדיונים בפארלאמנט, בבחירות לבית הנבח¬ 
רים. וב 1642 — 1660 גם בתנועות מהפכניות אלימות. היקף 
סמכויות הכתר ופקידיו לעומת סמכויות הפארלאמנט. ניגו¬ 
דים בין האצולה לבין שכבות של תושבי־ערים וכפריים, 
סכסוכים על רקע דתי, השאלה איזו שושלת צריכה למלוך 
— כל אלו היו הבעיות המרכזיות, שסביבן צמחו שתי הם" 
המסרתיות באנגליה, השמרנים והליבראלים (תחילה — 
טורים ודגים). מבחינה ארגונית התגבשו מ" אלו לא בצי¬ 
בור הרחב אלא בשכבות המנהיגות הפוליטית■ בפארלאמנט, 
שחבריו החלו מתלכדים בסיעות. במונחי ימינו קדמה הסיעה 
לס׳. רק בהדרגה החלו להתגבש קבוצות תומכיו של המו¬ 
עמד באיזור-בחירתו, חלקם מתוך יחסם האישי אליו וחלקם 
מתוך הזדהות עם המטרות המאפיינות את סיעתו של המו¬ 
עמד — תחילה בצורת ועדי-תומכים מקומיים בעת הבחירות 
ואח״ב בצורת גופי-קבע. רק בל 186 הוקם ארגון ארצי של 
חנו השמרנית, וב 1877 — של חט׳ הליבראלית. ובאותה עת 
החלה להתפתח חברות אינדיווידואלית בם׳. לעומת זאת 
אורגנה מפלגת-העבודה (הלייבור), במאה ח 20 , מלכת¬ 
חילה כס׳ ארצית על בסיס של חברות אינדיווידואלית או 
קבוצתית (של איגודים מקצועיים). 

במדינות יבשת־אירופה ובאמריקה התפתחו מ" לאחר־מכן. 
ובקצב מזורז עם התפתחותם של מוסדות מחוקקים במאות 
ה 18 — 19 . שוב קדמה ההתארגנות הפארלאמנטארית להת¬ 
ארגנות בציבור הרחב. יוצאות מכלל זה, במידת מה. היו 
הם* בצרפת בזמן המהפכה. כש״המועדונים , ׳ הפוליטיים 
בפאריס, בתמיכתם הפעילה של גורמים באוכלוסייה, מילאו 
כבר בתחילה תפקיד נכבד. גם בימינו מהווים חברים מן 
השורה במ" רבות יסוד חלש למדי, קטן ממספר התומכים 
בבחירות, מידת הזדהותם עם מצע הם׳ קטנה למדי, מש¬ 
מעתם רופפת, והשפעתם על דרכי חט׳ ועל הרכב שכבת- 
המנהיגות בתוכה מועטה. מצב זה טיפוסי במיוחד למ" 
"ליבראליות" או .,מתונות". מבחינת דרישותיהן לשינויים 
חברתיים. שונה המצב בט" סוציאל-דמוקראטיות, שאורגנו 
מראשיתו על בסיס של חברות המונית וממושמעת, וכיון 
שחלק בדול מחבריהן היה רגיל לארגון המוני במסגרת 
האיגודים המקצועיים היתת המלאכה קלה. הנר׳ הסוציאל- 
דפוקראטיות הן דונמה בולטת לט" המוניות (פעמים 
שיותר ממחצית הקולות שהם׳ מקבלת בבחירות באה מחב¬ 
ריה המאורגנים), בניגוד למ״־ש ל ד ( 5 :>ז 1 ! 03 10 ! 115 ! 3 ס) 
שרק מקצת קולותיהן בא מחבריהן ואת השאר — הרוב 
הגדול — יש לגייס מקרב הפריפריה של אוהדים ומקרב 
״הקולות הצפים״ (סזס׳ו 1031108 ), כלו׳ של מצביעים הנות¬ 
נים את קולם פעם לם׳ זו ופעם לאחרת). גם מספר מ" 


דתיות, בייחוד קאתוליות, מצאו בקהל המאמינים בסיס 
לחברות המונית, ואילו מ" פאשיסטיות וקומוניסטיות שינו, 
לפי הנסיבות, את אפיין מהתארגנות המונית לחברות מצומ¬ 
צמת של קדרים נבחרים, וחתר חלילה. ביישוב היהודי בא״י 
ובמדינת ישראל בשנותיה הראשונות היה שיעור החברים 
המאורגנים בס" גדול במידה יוצאת מן הכלל. בהדרגה 
ירד שיעור זה, אף שעודנו מהגדולים בעולם. 

הארגון הפנימי של פ" מאופיו במידת המשמעת המפ¬ 
לגתית, בהיענות החברים לסיספאותיה הפוליטיות ולמשימות 
המיוחדות שהיא מטילה עליהם, במידת נשיאתם במעמסה 
הכספית של עבודתה (בצורת דמי־חבר או תרומות). 
וביחס בין המדרג המפלגתי (המנהיגות הפוליטית וה¬ 
מנגנון הארגוני) לבין החברים מן השורה. מ" "קיצוניות", 
ובייחוד בעלות גוון קומוניסטי או פאשיסטי, מצטיינות 
בהקפדתן הרבה במאפיינים אלה! מ" סוציאל-דמוקרטיות 
מקפידות פחות מהן, אך יותר מם" "מתונות", שארגונן 
חלש. המשמעת המפלגתית בישראל התרופפה מאז השנים 
הראשונות לקיום המדינה, אולם עודנה מהחזקות בעולם. 
אשר ליחס בין המדרג המפלגתי לבין החברים והאוהדים, 
המדרג נט"..מתונות" רגיש להלכי רוחות של ציבור החב¬ 
רים והאוהדים יותר סבם" "קיצוניות". שבהן אנשי צמרת 
הם׳ הם גם מעין כוהניה הגדולים של האידאולוגיה. כש¬ 
מגיעות פ" כלשהן לשלטון, במיוחד מ" ,.קיצוניות". מת¬ 
חזקת השפעת המנגנון על החברים, לפי שביכלתו להעניק 
להם טובת־הנאה. אולם במידה מסוימת פועל "חוק הברזל 
של האוליגארכיזאציה" (ר. מיכלם) בבל מ׳, כי המנגנון 
והצמדת נוטים ליהפך לגופים המנציחים את עצמם ומחלי¬ 
טים בעצמם על צירוף אחרים לשורותיהם יותר משהם נב¬ 
חרים בידי החברים. במקרים שבהם יכולה פ׳ להעניק טובת 
הנאה או למנעה (בישראל! במסגרות עירוניות ומהחיות 
באה״ב). גדולה במיוחד השפעת המנגנון על החברים. לפיכך 
חלים שינויים במפת המ" (התפלגויות. איחודים) ושינויים 
חשובים במצעיהן. הנובעים משינויי-מגמות או מחילוקי־ 
דעות בקרב הצמרת ולא מיזמת החברים מן השורה, ההול¬ 
כים בעקבות המנהיגים, או מתפלגים בעקבותיהם. שינויים 
בדעותיהם של חברים ואוהדים, כשאין מקצת אנשי הצמרת 
מצטרפים לשינויים אלה, מביאים לידי התרחקותם מן הם׳, 
אך לא לשינויים בדרכה. 

מצעי הם" משקפים רשת מגוונת של דעות, עמדות, 
ומגמות, המופיעות בצירופים מצירופים שונים. ראויים לציון 
שני משתנים המשפיעים על אופי המי. המשתנה האחד 
נוגע להיקף הבעיות שהם׳ נוקטת לגביהן עמדה מסוימת. 
יש להבחין בעניין זה בין מ", המתיימרות לנקוט עמדה 
בבעיות חברתיות רבות מאד. לבין מ", שתחום התעניינותן 
מוגבל לעניינים מועטים או אף לעניין אחד (כגון כמה מ" 
דתיות, מ" איכרים, מ" של בעלי-בתים, וכדומה), ובעצם 
אינן אלא קבוצות־השפעה שהתארגנו בצורת מ" לשם הש¬ 
תתפות ישירה במאבק על עמדות השלטון. המשתנה השני, 
הקשור תכופות בקודם. נוגע למידת הדביקות של המי. או 
רפת התעניינותה, במגפות המתבטאות במצעה. בכל מצע 
מ' מצויים עקרונות-שבאמונה, שבהם חמ׳ דבקה ביותר, 
ונקודות אחרות, שהן שוליות לגביה ושעליהן היא מוכנה 
להתמקח. לוותר ולשנות בקלות את עמדתה כלפיהן. ככל 
שרב משקלו של היסוד הראשון במצעה. כן מתקרבת הם׳ 



77 


מפלגה — (ה)מפלנה (!?)קומוניסטית (ה)ישראלית (מר,"י) 


78 


לטיפוס דוגמתי, וככל שרב היסוד השני, היא קרובה יותר 
לטיפוס אופורסוניסטי או פראגמאטי (הפינוי הראשון משקף 
גישה שלילית לתופעה זו! השני — גישה חיובית). מ" 
המשתדלות לרכוש חברים ואוהדים רבים, נדחפות על-כרתן 
לצד הפראגסאסי, לפי שדצונן לקרב אליהן הסוני-אדם בעלי 
דעות ואינטרסים שונים זה מזה מחייב לגלות גמישות רבה. 
מ" שבשלטון נוטות אף הן לפראגמאטיות. בחברה חפשית, 
דרושה להן גמישות נדי שלא יאבדו את תמיכת הרבים 
ואת השלטון; בחברה טוטאליסארית או בתנאי רודנות — 
הן יכולות להרשות לעצמן להסתגל לנסיבות המשתנות מבלי 
לחשוש שמא יאבדו את תמיכת הצינור. 

מ ס פ ר המי בחברה הוא מאפיין חשוב בקביעת משטרה 
המדיני. משטר שבו אפשרי, באורח חוקי או למעשה. קיום 
משמעותי לס׳ אחת בלבד, הוא משטר אוטוריטארי (לרוב 
— רודני), שאינו מאפשר חילופי־שלטון חוקיים אלא אם כן 
הם נובעים מרצונה של הצמרת, או שסיעות וקבוצות מתח¬ 
רות בקרב צמרת השלטון והס׳. כשיש אפשרות חוקית ומע¬ 
שית לקיומן של מ" אחדות ההפשיות להתייצב וו מול זו 
וסול הקבוצה השלטת. נוצר הרקע לחברה חפשית, לדמו־ 
קראטיזאציה של המשטר, ולהילופי־שלטון שלא בדרך של 
אלימות. במצב זה יש להבדיל בין דפוס ד ו ־ ס ם ל ג ת י, 
שבו מתחרות על השלטון רק שתי מ" בעלות סיכויים 
ממשיים, לבין דפוס ר ב ־ מ פ ל ג ת י. שבו משתתפות ב¬ 
משחק הפוליטי מ" יציבות למדי במספר רב יותר. במשטר 
דדמפלגתי, אם אמנם שוררת בחברה אווירה של סובלנות 
הדדית ושל ריסון עצמי, — ייתבנו חילופי־שלטון סדירים 
בעקבות תנודות בדעת־הקהל. המשתקפות בבחירות, הילד 
פים שלפעמים רואים בהם "תנועת מטוטלת". כך המצב 
בבריטניה, אה״ב, ובמידת מה באוטטראליה, אירלאנד וקא־ 
נאדה; גם אוסטריה ומערב־גרמניה מתקרבות לדפוס זה. 
אולם אם שלטת אווירה של קנאות אידאולוגית וקנאה 
אישית־קבוצתית בצורה חריפה, עלול דפוס דו־מפלגתי לה¬ 
ביא לידי ניסיון להנציח את שלטונה של הם׳ השלטת בדר¬ 
כים רודניות, וליצור מחתרת אלימה נגדה. בדפוס רב־מפלגתי 
יש נסייה להקים ממשלות קואליציוניות, על מעלותיהן ומג־ 
דעותיהן. בכמה מדינות במערב אירופה מורכבות הממשלות 
ס 4 עד 7 מ", הה מאפשר קיום משטרים וממשלות הרגישים 
לדעת הציבור ולצרכי שכבותיו, תוך שמירח על מידה סבירה 
של יציבות. בישראל, שיש בה 8 — 12 ם׳, הממשלות עודן 
יציבות למדי אך יעילותן ושיתוף הפעולה בין חבריהן נפ¬ 
גמים מחמת חשדנות וריסון הדדיים. באחרונה ניכרת ביש¬ 
ראל נטייה לאיחודן של מ" ולמיזוגן, אך לצדה יש גם 
תהליך מתמשך של התפלגות ושל הקמח מ״־רסיסים וע״י 
כך מספרן הכולל של הס" אינו משתנה בהרבה. כשמתרבה 
מספר הם" עוד יותר (כגון בגרמניה, פולניה וצ׳כוסלו־ 
באקיח בין שתי מלחמות העולם, בצרפת של הרפובליקה 
השלישית והרביעית), נפגמת בצורה חמורה גם יציבותן 
המינימלית של הממשלות. במשטרים רבים יש נטייה לצמצם 
את מספר הנד ע״י שיטות בחירות, העשויות להקטין את 
סיכוייהן של ס" קטנות ולפיכך למנוע בעד הקמתן. אולם 
נטייה זו, וכמוה כל ניסיון לצמצם במישרים את חופש הת־ 
ארגנותן ופעולתו של מ", היא פגיעה באחד מתנאי-היסוד 
של משטר דמוקראטי. רק כשנד מכוונות בעצמן להרוס את 
האופי הדמוקראטי של המדינה או לסכן את עצם קיומה, 


נוהגים לפעמים גס משטרים דמוקראסיים לאסור את 
פעולותיהן או להצרן. 

בצדן של ם" מגובשות ישנן גם בימינו התקשרויות 
ספוראדיות של מועמדים לתפקידים ציבוריים המופיעות 
לצרכי בחירות, אך בלא תכניות ספציפיות, המשכיות. חב¬ 
רים מאורגנים ומנגנון מאורגן. כזה הוא עדייו אפיין של 
ה״רשימות" הערביות בישראל, אף שנראים בהן סימנים 
ראשונים של גיבוש והמשכיות, וכן ספק הוא אם אפשר 
לראות כס" במלוא מובן המלה קבוצות־עסקנים המתגבשות 
סביב תכניות ספציפיות כל עוד לא הובטחה המשכיותן. 

הופעתן של מ" מאורגנות בגורם עיקרי בזירה הפוליטית 
פגעה כהכרח במעמדם של שאר המוסדות במדינה, ובייחוד 
במעמדם של פארלאמנסים. עם גבור השפעת הס" גוברת 
״רוח המפלגתיות״ (ק 5111 ת 1153 ז 3 ס ) 0 1 ״ 1 ק 5 ), הסביאה לירי 
חוטר־סובלנות כלפי הזולת וירידת ערכם של שיקולים אוב¬ 
ייקטיביים בקבלת החלטות. לא לשווא קוראים מדינאים 
"להיחלץ מן הגישה המפלגתית הצרה". אך אפייני הוא, 
שפנייה וו מכוונת לרוב אל ס" יריבות. כשהם". במקום 
לשמש צינורות שדרכם דעת-הקהל משפיעה על מוסדות- 
המדינה, משתלטות על מוסדות אלה השתלטות מלאה, מדב¬ 
רים על .,מדינת־מפלגות״ ( 311111351331 ? ; 1 ז 11131 ז 3 ק £131 ). 

1211 מנ £1 א . 5 1949 5 , 1 ) 21 ) 0 ? 21 >€ 01111 * 1 , £15 !( : 111 ״? .מ 

004 1 ) 0111 ? ,מ 50 ז 5£ ו£״ 1 ; 956 ( , 1 ) 0111 ? 01111001 ? 10 ) 1404 

.'' 1969 , 1 ) 01111411 ? ! 01-11 ? 5 * 1 ,ז 8£ ז 4 /' 1  50 ! 1 מ?),םדרת 
פרסתנים גדולים במחלקת היונקים (ע״ע), שעליה 
גימנים כיום 3 משפחות דלות מינים: סוסיים (ע״ע), מפי¬ 
רים (ע״ע) וקרנפים (ע״ע). סימנם המיוחד הוא מבנה הרגל: 
ציר הרגל עובר באמצע האצבע השלישית, והיא השלטת, או 
היחידה שנתקיימה (טיפוס 3x01,13 ,■:>;״) — בניגוד למכפילי- 
הפרסה, שציר הרגל עובר בהם בין שתי אצבעות (טיפוס 
313X0013 ^ ; ע״ע גפים, וציור שם, עמי 129 ). לקולית יש תל 
(!מח^ססתז) שלישי מפותח; חלקו העליון של האסטרגלוס 
קעור ומותאם לשוקה, ועצם העקב אין לה פרק משותף עם 
השוקית. העור עבה, עירום או מכוסו, שערות קצרות. השפה 
העליונה גמישה ימשתרבבת. למלתעות השיניים יש נטייה 
להידמותלטוחנות (ת £10 גפ 1 ז 1013 ז 1 ),שלא כמו בסכפילי-הפר- 
מה. משטח הלעיסה גדול מאד. מספר השיניים גדול ( 44-36 ). 
הקיבה פשוטה. והמעי האטום גדול מאד. אין להם כיס־סרה. 

בין החולייתנים סדרת מה״פ היא המוכרת־ביותד במחקר 
הפלאונחולוגי. קבוצה גדולה, כ 12 משפחות, שיא פריחתה 
היה באמצע העידן השלישוני. לאחר מכן חלה ירידה פתאו־ 




מפלצת זיגית, נהכוו (מוסיןווה, 38 !}!) 



87 


מפריטי פרפו! — מפרק 


88 


מית ורובם נכחדו: 9 משפחות עדיין התקיימו בתקופת 
האוליגוקן, ומהן שרדו 3 משפחות. משערים שאחת הסיבות 
להכחדתם של סה״פ קשורה בשינוי פני הצומח: שיניהם 
התאימו למזון צמחי עסיסי ורך, ועם הופעתם של צמתים 
נוקשים (כגון, דגניים), נשארו בחיים רק אותם בע״ח 
שמבנה שיניהם התאים למזון הקשה (למשל, סוסים); 
אחרים, הטפיר והקרנו•, נדדו לשטחי הביצות והיערות. 

מה״פ מתחלקים ל 2 תת־סדרות: 1 . בלסזסמזסקנףך?, ובהן, 
מהמשפחות החשובות: (א) ־ 11183 ־ 081 ־ 31 ?, הקרובים ביותר 
לסוסים. נכחדו בתחילת האוליגוקן. שרידיהם נמצאו באירופה 
ובאסיה. הסוג הידוע ביותר הוא ה 111101 ־ 0111 ־ 31 ?, ושרידים 
רבים ממנו נמצאו בשכבות הגבס שבסביבות פריס. חקר 
אותו לפרטיו האנטום הצרפתי קיוויה ( 1 ־ 001-1 ) בתחילת 
הסאה ה 19 . רגליו של סוג זה היו קצרות וחזקות, ולהן 

3 אצבעות. (צ) ־ 11183 ־ 11 ) 11300 ? [־ 11183 ־ 0111 ) 6100 ] — 

אורך חיי המשפחה היה קצר: היא הגיעה לשיא־פריחתה 
באיאוקן. ונעלמה ב־ 
אוליגוקן התיכון. הש¬ 
אירה אחריה שפע 
ממצאים. היתה נפו¬ 
צה בעיקר באמריקה 
הצפונית. בני המש¬ 
פחה הצטיינו בפולי- 
מורפיות (בגודל ה¬ 
גולגולת. בשלד, בשי¬ 
ניים). לכולם היה מוח 
קטן. הגלגולת היתה 
ארוכה ונמוכה. הטי¬ 
פוסים הראשונים גד־ 
לם כשל כלב גדול, 
והאחרונים גדלם כגו¬ 
דל פיל. ברגליים הש¬ 
תמר המצב הפרימי־ 
טיווי של 3 אצבעות, 
אבל במבנה היה שי¬ 
נוי : מרגלי ריצה 
קלות ודקות — לרג¬ 
ליים קצרות וכבדות. 
מיוחדות להם זוג ה¬ 
קרניים המוזרות בצורתן. (ג) משפחת ־ 11183 ־ 111 ס:> 011311 הת־ 
קיימה עד הפליסטוקן. פרטיה היו נפוצים באמריקה הצפונית, 
ומשם עברו לאירופה ולאסיה. — אפייניים להם אצבעות 
שסועות וספרים. משערים שהטפרים שימשו להם לכפיפת 
ענפים. או לחפירה, בחפשם פקעות. 

11 . 113 <; 1 ס 1 ס 1310 ־ 0 — עם תת־סדרה זו נמנים הטפירים 
והקרנפים. בעבר היתה עשירת משפחות ( 12 ). המאובנים 
ממשפחת הטפירים הם דלים ומועטים. על מאובני הקרנפים 
— ע״ע. 

מסדרה זו נתגלו שרידים רבים של מאובנים בארץ. 

; 1958 498 — 368 , ¥1 , %1€ ס 1 ס 1 ח 160 ס? ) 1 ] •*//*>■< 7 , 6311 *:>^ .( 

;* 1962 , 705 — 694 , €5 * 3 וז<{? 1 ז?¥ / 0 9 ). 14 ? 7/1 , 1£ ) ¥011 . 2 .[ 

.* 1966 , 262-272 ,^ 1010 ה 0 ? 1 ^ 7 ,■ 11011161 . 5 

מ. ט. 

מפריסי־פךסה׳ ע״ע פרסתגים. 





שיחזור ש? 4 סיגים צפוז־אסריקניים ממש־ 
פחח 366 ו 1 ווז 1101116 ב 11 יד — כולם מאובנים: 

1 — $ק 1113110 סל 1 , טיפים רץ מהאיאוק! 

התוותה; 

2 — 115 מ 111 זסו 1101 סס, טיפוס פבד־במקצת 

מהאיאגקז תעליח ; 

3 — 1 ץ 16111 מו 1 ו 1 ־ו:)ו 1011 וז 0 ז 3 טיפוס כבד 

מהאוליגוקו התחת. , (; 

4 _ 35 ? 6 ^<זג 1 ק ■ 3 טיפוס פרסחני 

ממש סד.או 5 ינזקז 


מפרצת ( 0118013 ־ 30 ), התרחבות פתולוגית מקומית של 
כלי־הדם. המ" החשובות־ביותר הן הנד של 
האאורטה ושל הלב. סיבת המי של האאורטה היא עפ״ר 
טרשת העורקים והעגבת (ע״ע), שבמהלכן נהרסת הרק¬ 
מה הגמישה של העורק. בלא טיפול התרחבות זו הולכת 
וגדלה, ובמקרי עגבת היא יכולה להרוס את עצם־החזה ע״י 
לחץ ועלולה לגרום למוות ע״י שטף־דם פתאומי. הסיבה למי 
בדורנו היא טרשת־העורקים. מ׳־הלב באה לפעמים כתוצאה 
מאוטם (ע״ע אינפרקט) הלב. כאשד איזור האוטם מצטלק, 
קורה לעתים שאיו הצלקת חזקה דיה כדי לעמוד בפני לחץ 
הדם. מ" קטנות מצויות גם בעורקי המוח ופגיעתן תלויה 
במקומן במוח. יש שהם׳ חדלה לגדול בגלל קרישת הדם 
בתוכה והתארגנות של פקק (תרומבוס), או בגלל הצטלקות 
נוספת המחזקת את דפנות כלי־הדם, במקרים אחרים המ׳ 
עלולה לגדול ולהתרחב, ולבסוף אף להתפקע ולגרום לשטף 
דם פנימי או חיצוני. 


מפרק (ביוו׳ ״סקסק■)), מקום החיבור בין שתי עצמות, 
או יותר. בשלד. המי׳ מתחלקים ל 3 קבוצות: 


1 . חסרי תנועה — מ׳ צמוד ( 1110515 )! 3 סץ 5 ): 

2 . בעלי תנועה מוגבלת — ם׳ קשח ( 1110813 !ז 1113 ק 301 ), 

3 . בעלי תנועה נרחבת — מ׳ סתם ( 813111110513 ). 

1 . בס" הצמודים אין חלל בין העצמות המחוברות. בין 
שתי עצמות הס׳ יש רקמה שבה שקועה העצם. אם רקמה 
זאת היא חסחוס (ע״ע), הם׳ נקרא חיבור חסחוסי (-חץ 5 
11011810815 ־). אם רקמה זאת היא רקמת חיבור. ייקרא הם׳ 
שלב (באנג׳ ־ת 11 ־ 50101 ). מ" צמודים הם, בדרך כלל, מ" 
הנשארים פתוחים בגיל הצמיחה, ועם גמר הצמיחה הס׳ 
מתגרם והופך לחיבור גרמי ( 051051$ מע 5 ). 

2 . בחלל הפירקי של מ" קשחים נמצאת רקמת־חיבור 
המסודרת בצורת רצועות המקשרות בין העצמות (באנג׳ 
5 ) 0 ־ 118301 005 ־ 1055 ־ 101 ). מ׳ זה שונה מן השלב גם בכך 
שהוא אינו נסגר עם חום הצמיחה, 

לס״ קשחים שתי צורות: א) חיבור רצועי ישיר 
( 5010515 ־ 08 ע 5 ), מי. שבו שתי העצמות מחוברות במישרין 
ברצועות, כדוגמת החיבור בין עצמות השוקר, והשוקית. 
ב) מאחה ( 515 ץ 11 קת!ץ 5 ) — מ׳, שבו שתי עצמות מצופות 
חסחוס מחוברות ברקמת חיבור, ובתוכה דיסקוס חסחוסי, 
כדוגמת המי שבין שחי עצמות הבושת (ציור 1 ). 

3 . הנד בנויים 
שתי עצמות מכוסות 
חסחוס. שביניהן נמ¬ 
צא חלל הפרק. ד,מ׳ 
כולו עטוף קופסית 
בנויה רקמת חיבור. 
בנוסף על הקופסית 
יש רצועות מחזקות, 
הבנויות רקמת היבור, 
והן מייצבות את הם , . 



ציור 1 . מפרס קשח: א — עצם; 
חסחו ס ספוק י; ; — רצועת־הפרק ; 
ריסק חסחוס י ( 8£ ג 0€31111 -זנ £1 ); 
החלל ׳שבדיסק 


ד,מ׳ מצופה מבפנים בממשח ( 0183 ״ץ 5 ). המכסה את כל 
ד,מ׳ מלבד המשטחים החסחוסיים של קצה העצמות. הממשח 
הוא רקמה אנדותליונית, שדרכו מופרש נוזל הפרק. נחל 
סיכה זה שומר על לחותו המתמדת של הט׳ ומקל על 


תנועתו (ציור 2 ). 




89 


מפרק 


90 


חלל-הם , מחולק, 
לעתים במקצתו. ע״י 
טבעת־חסחום תוך פר- 
קית בצורת סהרון 
(מניסקום): חסחוס 
תוד־מפרקי זה מעמיק 
לא פעם את חלל הנד 
(ציור 3 ). 

לפי צורת התנועה 
המתקיימת בהם, מת¬ 
חלקים המי כדלחלו: 
א) ם" מחליקים, שב¬ 
הם השטחים הפרקיים 
חלקים (לדוגמה, בין עצם הבריח לעצם החזה). ב) מ" דמויי 
ציר, שבהם נעשית תנועת כיפוף ויישור בלבד(דוגמת המרפק 
והפרקים שביו גלילי האצבעות). ג) ם" בעלי תנועה בשני 
מישורים■ שבהם אפ¬ 
שר לבצע כיפוף ו¬ 
יישור, וגם תנועה 
לצדדים (שורש היד 
הוא דוגמה למ׳כזה). 

ד) מ" כדוריים, המ¬ 
אפשרים תנועה ב¬ 
שלושה כיוונים בח¬ 
לל (כגון תנועת פרק 
הכתף או פרק הירך). 

ה) ס" בעלי תנועה 
צירית לאורך (באנג׳ 
011118 ( 31 * 0 ^ 01 ) מאפ¬ 
שרים תנועה סיבובית 
לאורך העצם בלבד 

(כגון המי שבין שתי עצמות האמה). 

תנועה: תנועתו של פרק הוא מצב שבו נעים שני 
חלקיו זה ביחס לזה. לעתים נדירות נע חלק אחד בשעה 
שהשני יציב. המושגים המקובלים בתנועת פרקים הם: 
כיפוף: מצב שבו זווית הפרק הולכת וקטנה בשעת 
התנועה. יישור: ההפך מכיפוף. צידוד: הרחקתו של 
איבר, או חלק ממנו, מקו מוגדר, כגון הקו האמצעי של הגוף 
אוהגפה. תיווך: ההפךסצידוד. סיבוב פנימי: הטיית 
המישור האמצעי, החוצה גפה לארכה בכיוון הציר האמצעי 
של הגוף. סיבוב חיצוני: ההפך מסיבוב פנימי. 

אנכילוזיס ($ו$ס 1 ׳ 1 ל 10 ז 3 )): מצב של מ׳ שאיבד 
את כושר התנועה עקב מחלה. 

א ר ת ר ו דז י ס ( 31111:0110515 ): מצב שבו איבד ס׳ את 
כושר התנועה בגלל ניתוח המכוון לכך. 

פגיעות בנד. 1 . פגיעות מלידה: לעתים, אין 
הקצוות הגרמיים במי תואמים בגלל ליקוי בעיצוב המבנה 
מלידה. כשאין מגע בין שני קצות המ ׳ , מתהווה נקע (- 81510 
3110 :!). כאשר יש מגע בין שני הקצוות, אך אין התאמה בין 
שטח פניהן, מתהווה תת־נקע ( 5011111x3:10 ). 

יש ליקויים במבנה הקופסית וברקמה הרכה שמחוץ 
לפרק. המגבילות את תנועות הפרקים הנגועים (-׳ 31:1110811 
10513 !). אך יש גם שהתנועה הפשית יותר מן הרגיל (תססו- 
בת 30105 ( 1 —־!ס!!!:!). 


2 . פגיעות ד ל ק ת י ו ח יכולות להיות חריפות או 
כרוניות. החריפות הן בדרך־כלל תוצאה של זיהום חידקי, 
הגורם להיווצרות מוגלה בפרק. מוגלה הנשארת בפרק עלולה 
להרוס את החסחום המפרקי ואת הממשח. יש זיהום חיצוני 
(פצע חודר לעור), ויש פנימי (זיהום המועבר בזרם הדם). 

הזיהום החריף שאינו מתרפא בשלמותו הופך לזיהום כרו¬ 
ני. לעתים הדלקת הכרונית היא תוצאה מזיהום. בעבר היתה 
השחפת הסיבה השכיחה ביותר לדלקת כרונית. 

3 . גידולים נדירים בתוך מ׳ (ע״ע גדול). 

4 . חבלה: א. מתיחה של קופסית— או רצועות— הם׳. 

ב. קרע חלקי של רצועה או קופסית. במקרה זה עלולים 
להפגע גם כלי הדם של הקופסית ועלול לדיווצר שטף דם 
תוך מפרקי ( 11301113:111:0515 ). 

שטף דם תוך מפרקי עלול להופיע גם במחלות דם, כגון 
המופיליה פורפורח ( 1113 קז 11 !ן 1113 נ 1 ק 0 ן 3£11 ! 1 ), 

ג. נקע, או פריקה. נגרם כשהחבלה גורמת לחוסר מגע 
בין שני קצוות הפרק. 

ד. סינוביטים ( 111$ י 103 ! 37 ): דלקת של הממשח. דלקת 
זאת — שיכולה להיווצר עקב חבלה, או במצבי מחלה שו¬ 
נים. מאופיינת ע״י הפרשה מרובה של נוזל סיכה, הממלא 
אח חלל הס׳ ומותח אח הקופסית. 

ה. שברים בתוך מ׳ מתהווים כאשר נפגע אותו חלק של 
העצם המכוסה בקופסית הס׳. השכיח ביותר הוא שבר צוואר 
עצם הירך. 

5 . מחלות כלליות (סיסטמיות) המשפיעות על 
הס׳: א. דלקת-פרקים ראומטואידית( 3111111115 110310111 :ס!!!) 
היא מחלה דלקתית כללית ממושכת, השכיחה יותר בנשים: 
סיבת היווצרותה אינה ידועה, והתאוריה המקובלת היא שזו 
מחלה אוטו־אימוניח (ע״ע חסון. עט׳ 746 ). היא פוגעת בנד׳ 
רבים וגורמת דלקת כרונית של הסמשח ומלווה היווצרות 
רקמה דלקתית והרם משני של החסחוס המפרקי וגורמת 
אבדן התנועה בנד. מחלה ז 1 רשמה ניכר גם במערכות-גוף 
אחרות, בנוסף למ׳ ׳ . 

ב. 11115 ' 181 ! 0 ק 5 1118 צ 10 ץ: 1 מ 3 . למחלה זו שמות אחדים. 

זוהי דלקת כרונית של מפרקי-החוליות, הפוגעת יותר בגברים 
בעשור השני לחייהם. בעקבותיה עלולה להופיע התגרמות 
עמוד השדרה כולו, שיהיה אז דמוי "מקל במבוק". במקרים 
אחדים היא פוגעת גם בפרקי הירכיים ויש לה גם ביטוי 
סיסטמי. 

6 . דלקת פרקים ניווניח ( 31111:1115 סרחסזססס^): 
מחלת מ" ניוונית שמאפיין אותה הרס של החסחוס המפרקי 
ושגשוג מתקדם של העצם בגבול החסחוס. המחלה יכולה 
להיות ראשונית, או משנית, על-פי המצב שגרם לאי־תיאום 
בין קצות הנד. זאת מחלה שכיחה מאד, ללא ביטוי סיסטמי, 
ומניחים ששימוש מתמיד בם׳ גורם שחיקה והרם של החסחום : 
נפוצה יותר בגפיים התחתונות באנשים שמעל גיל 
העמידה. 

7 . דלקת פרקים גבישית ( 11115 * 31 5131 ־<::>):י 
מחלת חילוף תמרים זאת נגרמת ע״י גבישים ששקעו בחס־ 
חוס הס׳ וברקמות הרכות השכנות. הגבישים החפשיים 
שבנוזל הממשה גורמים דלקת. לסוג זה שייכות: 

א. צינית, או שיגדון (סודאגרה [ 0111 §]), שנגרמת ע״י 
גבישי חומצת השתן ששקעו בם', מתחילה בד״כ באופן 







ציור 2 . מפרק רגיל; א — עצם; נ — 
יןו־פסית 0 םרק ; ג — חסחוס ספריו י; ד — 
חלל־הפרק עם נוזל ססשח; ה — ספשח 



ציוד 3 . ספרה ר; •ל עם דיס? חוך־מפרקי 
(סניסקום) : א — עצם; ב — קיפסית־ 
מפרק ; נ — חסחוס ספרקי; ר — חלל• 
ספרק עם נחל־כימשח; ח — ססשח; 
ו — דיסק תוך־כיפרקי (פניסקום) 



91 


מפרק — מפעוטון, אמנות 


92 


חריף, פוגעת עפ״ר בפרק בסיס הבוחן או גם בפרקים אח¬ 
רים• בזמן ההתקף, יש עליית חדת ברמת חומצת חשתן בדם. 

ב. : 08001 [)ס:> 5 ;! נגרמת ע״י גבישי פירופוספאט (-ט־ 1 ץק 
,:> 1121 < 11051 גן), המופרשים לנוזל המסשח. 

8 . פרקים נאורופאתיים ( 011115 [ 1110 זגק 0 ־ 11 ן 1£ !): 
במחלות שבהן יש ליקוי בתחושה, כגון צרעת- עגבת. סירינ- 
גומיאליה וסוכרת, מתפתחת דלקת בם׳, חרקמות חתוך־מפר־ 
קיות נהרסות, ונוצרת עצם חדשה בגבולות חמ ׳ . חוסר התחו¬ 
שה והרס מבגר, הם׳ מביאים לידי אי־יציבות. 

-תתו 1 ש 8 . 5 י מ 1959 ,/( 304 71010171)) 0 / 1116 01x771011 ^ ,ץ 3 ז 0 . 11 

- 31110111 60 31., €1X7 ־ 81 . 11 ; 1962 ,? 4110111, €1171101x1 {£1716X10102 
. 1970 8 , 176011110111 1 ) 071 * 10111 0102710X1 

ם. מי. 

היסטוריה, מחלוח־חם" תוארו באוסף הנקרא על 
שם היפוקרטס (ע״ע). יש יסוד להניח, שכבר אז הבדילו 
בין מחלות־מ" דלקתיות, המלווות חום, לבין מחלות-ם" שבאו 
מהפרעה כללית. בגוו מחלת השיגרון 0 ססןן). כמדכן יש 
באוסף זה חיבור ארוך בן 87 פרקים הדן במיני נקע, כנראה 
בגלל שכיחותם בזירת ההתעמלות ביוון העתיקה. ביה״ב 
הונהג המונח *""*!ג למחלות מ , , אך בלא הבחנה מפורטת 
ביניהן. לשם ראומטיזם, שהושאל מן הספרות היוונית העתי¬ 
קה• ניתנה בתקופת הרנסאנס הוראה מוגדרת בידי הצרפתי 
ביו( 8311100 . 0 ), שהדגיש את השפעת המחלה על כל הגוף 
והתקרב בתיאורו לתמונה הקלינית, שבזמן החדש יוחד לה 
המונה "קדחת־השיגרוך. הרופא הוינאי פון שטרק (; 1 מט 8 ) 
תיאר אותה בציוריות: "הרעל הראומטי פוגע במ ׳ של הידיים 
והרגליים, אח״ב מתפזר בכל הגוף ומגיע עד לחזה". באנגליה 
הדגיש הברדן (ע״ע) כי השיגרון החריף הוא בעיקר מחלת 
ילדים. היפגעות הלב במחלה הודגשה לראשונה על ידי ולז 
( 1812 — 11$ :> ז \\. 0 .ז\\). התקדמות באבחון קדחת־השיגרון 
והטיפול בה הושגה עם התפתחות הבאקטריולוגיה, הסר(- 
לוגיה והאלקטרוקארדיוגראפיה, והנהגת השימוש בסאליצי- 
לאטים ( 1876 ) ובקורטיזון וצאצאיו ( 1949 ). הקשר בין המח¬ 
לה ושינויים דלקתיים בלב הובלט בעיקר במחקריו של 
גיייל ( 1836 — 80111113011 . 8 .(). 

דלקת הפרקים הראומטואידית, שהיא מחלת הרקמה 
החיבורית ופוגעת לראשונה בפרקים הקטנים, תוארה רק 
ב 1890 ע״י גארוד ( 1 ) 0 זז 03 1 ) 10111831 .<)) . — וע״ע שגררן. 

1116 0714 511071 01x107)/ 0 / 1116 € 01 x 1 ,ת 13 ה 0 נןס 0 . 0 . 5 .ז\\ 
. 1964 , #116117710110 01X00X6 $ 

יה. ל. 

מפעטת. אמנות (א״מ). הגדרת האה״מ אינה עולה 
בקנה אחד עם הגדרת הסונה הפילוסופי. אין יצירת 
האה״ס "מוחשית" פחות מכל סוג אחר של יצירה אמנותית, 
שכן אין היא מייצגת רעיון מופשט, או כללי, יותר מן ה¬ 
אמנות הפיגוראטיווית. אדרבה, היא מהווה את הגשמתם 
החמרית, "המוחשית" של רעיונות פורמאליים, והגשמה זו 
נתפשת בחושים הפיסיים — הראייה והמישוש. לכן היו 
שכינו אמנות זו "אמנות בלא נשוא" (אלכסנדר רודצ׳נקו, 
1915 ), ״אמנות שאינה מייצגת״(ז!!! 101131 ז 3 ז 105011 ק£־ 1 ת 00 ). 
״אמנות שאינה מתארת״, ״אמנות לא-פיגוראטיווית״ (' 11011 
1 ־ 31 :)< 11 ) 3 ־ 1801 }). ועוד; ואילו אחרים העדיפו את המונח 
״אמנות מוחשית" ()■ 31 £)£־ 00001 ). 

א״מ "טהורה" שונה מאמנות המתארת דמויות וחפצים 
המצויים מחוצה לנו, או מושגים אשר ניתן לתרגמם במלים, 


ושאינם צורות גרידא. האה״מ בנויה על טהרת היסודות 
הצורניים (כגון קו, משטח, צבע, גוש וחלל, בליטה ושקע. 
חספוס). מעשה הרכבתם של יסודות אלה — הקומפוזיציה 
שלהם — מהווה את מכלול התוכן האמנותי של היצירה, 
כשם שהיצירה המוסיקאלית "הטהורה" בנויה רק מחרכבם 
של כל היסודות הקשורים בצליל. פועל יוצא מהגדרה זו 
הוא, כי האה״מ קרובה יותר במהותה לאמנות "טהורה" 
מאשר האמנות הפיגוראטיווית, הכוללת גם יסודות שאינם 
מהותיים לאמנות (כגון תיאור עצמים והעברת מידע על חפ¬ 
צים ומושגים). 

הבסיס הפילוסופי של השקפה זאת על האה״מ מצוי כבר 
אצל אפלטון (ב״פילבוס"), בהגדרתו את ההנאה האסתטית 
מהצורות והצבעים. הגדרה ברורה וחד־משמעית שליהאה״ם 
כבר הגדיר בשלהי המאה ה 19 הארדיכל והמעצב הגרמני 
אוגוסט אנדל: "אמנות המעוררת את הנפש באמצעות צו¬ 
רות, שאינן דומות לדבר מוכר. אינן מייצגות דבר ואינן 
מסמלות דבר; אמנות הפועלת אך ורק באמצעות צורות 
שהן פרי הדמיון היוצר". 

יצירות האה״מ מתחלקות לשתי קבוצות: יצירות בנות 
כל הזמנים ההולמות את ההגדרות הנ״ל, אם כי יוצריהן 
לא התכוונו ליצור בהן "אמנות לשמה"; על קבוצה זו 
נמנות מרבית היצירות העיטוריות (עיטורים ארכיטקטוניים, 
עיטורי רהיטים, כלים, אריגים). ואילו הקבוצה השניה היא 
פרק בפני עצמו בחולדות אפנות המאה ה 20 , ועליה נמנות 
יצירות, שהאמנים ראו בהן תחליף לגיטימי לאמנות הפיגו- 
ראסיווית המפותחת ביותר. 

מקור השראה עיקרי לחלוצי האה״מ שימש הקוביזם 
(ע״ע), ששם לו למטרה לפתח את ערכי הצורה ולצמצם את 
הקשר עם עולם העצמים ותיאורם. המרחק מכאן ועד הווי¬ 
תור הגמור על תיאור הנושא היה קטן ביותר. את הנסיונות 
הראשונים כבר עשו בסוף העשור הראשון של הסאה. ב- 
1909/10 — הצרפתי פראנסיס פיקאביה ( 03813 !<]). שהושפע 
מן הקוביזם, וב 1910 — הרוסי קנדינטקי (ע״ע), שנקודת- 
המוצא שלו היתה כתם־הצבע. השרטוט ההפשי והקומפו¬ 
זיציה האורגאנית. אלה היו ציורים מופשטים במלוא מובן 
המלה, שלא נפלו בבשילותם מן הציורים שציירו 60 שנה 
לאחר מכן. פריחתן של האסכולות הראשונות של האה״ט 
חלה בתקופה הקצרה שבין פרוץ מלה״ע ז וביו אמצע שנות 
ה 20 . מקצתן שמרו לעתים על קשר כל-שהוא עם עולם 
העצמים (ה״אורפיזם" של דלתה [ע״ע] ושל פראנטישק 



פ. פיקאפיה : תרבז-ת־רנחז ( 1913 ) 




93 


מפעמת, אמנות -ב- מפתח, מפתוח 


94 


קופקה! הפוטוריזם [ע״ע]. ואולם הגישה הקיצונית היא 
שציינה את האסכולות האחרות. אסכולת 1 ( 50 ;־ם ההולאג־ 
דית (ע״ע הולנד, אמנות; מונדריאן) אף הרחיקה לכת. 
והגבילה עצמה בחומרה במבנים גאומטריים ישרי־קו וישרי- 
זווית, ובסולם־צבעים מצומצם. 

אחד המרכזים החשובים של האה״ט היה ברוסיה. הנציג 
המובהק של הציור המופשט הגאומטרי היה כאן ק. ס. מא- 
לוויץ׳, מייסד אסכולת הסופרמאטיזם ( 1913 ) — אסכולה 
שיצאה בקריאת חגר על הציור הפיגוראטיווי והדגישה את 
ערכה המוחלט של "הצורה הטהורה", במבחר צורות וצבעים 
מוגבל במכוון. זרמים מופשטים אחרים ברוסיה היו הראל• 
ניזם (הקרוב במקצת לאורפיזם ולפוסוריזם) והקונסטרוק־ 
טיליזם. עם חלוצי הפיסול המופשט נמנו א. פווזנר וג. 
גאבו הרוסים, ר. דישאן־ויון הצרפתי, בראנקוש (ע״ע) ה¬ 
רומני. ואחריהם ארפ (ע״ע) האלזאסי. גם חסידי אסכולת 
הדדאיזם (ע״ע) יצרו פסלים מופשטים אגב־אורהא. בראשית 
שנות ה 20 הופיעו ראשוני הפסלים הקינטיים המופשטים של 
מוהוי־נדי (ע״ע), ושל גאבו (שלו בתכנון בלבד). 

בשנות ה־ 30 פעל זרם מופשט גאומטרי מאוחר — (-ל 3 
010311011 — 50-3311011 ). אחר מלה״ע 11 הפכה האה״מ בהד¬ 
רגה לסגנון המקובל, ובמרוצת הזמן היחה לאמנות אקאדמית, 
מועדפת באורח עקרוני• גורמים חשובים בעלייה הביקוש 
לא״מ היו הבנייה החדישה רבת-ההיקף בכל העולם, וההת¬ 
רוקנות של מסורת האמנות העיטורית הפיגוראטיווית 
מתכנה. כניסתה של אח״ב לזירת האמנות החדישה, כיצרן 
רב־עצמה, היתה אף היא בסימן האה׳־מ. ואולם, בשנים 
שלאחר מלה״ע ] 1 חל באמנות זו באורח פאראדוכסאלי 
תהליך של התכווצות וצמצום, במקום פיתוח והתרחבות. 
מרביתן של היצירות המאוחרות באה״מ נראות כפרט מוגדל 
של יצירות קודמות, מבלי שנתוסף אליהן שום יסוד חדש. 
התפתחות זו אף באה לידי ביטוי בזרם בעל הכינוי "אמנות 
מזערית" ( 1 ! 00010131 3 ). בשנות ה 50 נטו רבים מן הציירים 
ליצור מרקם סבוך של כתמי־צבע (ע״ע טשיזם), אחרים 
בנו את כל ציוריהם ממערך של משיחות-מכחול — או 
הטחות־סכין — מונוכרלמיות (הצרפתי פייר סולאד). ג׳קסו׳ן 
פולוק האמריקני התרכז בדינאמיזם הרוגש והספונטאני של 
סילוני צבע, המותזים במישרין סן השפופרת על הבד 
(;( 3111110  1 ק 1 .\/ 

י 1 ל ; 1950 ,? 00030771257710 1171 £51-11 211 ) 012517 1/471 , 3511511116 ■! 
, 771011705 $707171075 505 , 27205 ^ 072 505 , 1517015 ) 0 1/471 ,ז 10 !נןב 551 
¥0713 ^ 10 ) 7 .;) 01721171 ? 251700 ) 4 /© 1 ( 010107107 ,. 1 ) 1 ; 1950 2 
; 1961 ,;) 01711171 ? 517001 ( 4.1 ,.^>ו ; 1957 , 471 41251700 [ס 
471 '. 1 ,. 1 ) 1 ; 1951 , 127011071 ^ 2 ) 71071 01 7-0$70552071 , 011 ^ 3 ^ 

- 1 ) 0 1071 $0127 05 § 710 ^ 101 ה 0 ״ 1 " , 1 > 3£1 §ש 0 . 13 ; 1959 , 2517021 ) 0 
$027111170 10 3.0 10051071 ) 711 ^ 57 05 0 ^ 0 ^ £071 ,. 16 ; 1952 , 557021 
- 01 471 , 1011 ־ 01 , 14 ; 1956 , 25170011071 ) 0 071 01 07011071 ^ 1 ) 071 
; 1956 , 25170011071 ) 4 '. 1 , 111 ז 1 ׳מני 6 א — 1011 ־ 51 . 1 \ ; 1956 , 5572211 

, 5 ? ; 1962 , 477107100 71 ! 25570011071 ) 4 00077105720 , 600 ־ 001 . 5 
. 1966 , 475 7557005 ) 4 0713 215771 ) €21 ,.!ן ,־ 1 ־ 831 

א. רו, 


מפתח, מפתוח (לאט': 10401 — כותרת, מראה־מקום, 
מ׳), רשימה אלפביתית של נושאים הנזכרים בס¬ 
פר, המצורפת לספר לתועלת המעיין. שלא כ״תוכן הענ¬ 
יינים", המסודר לפי סדר הספר וסולל רק את ענייניו המר־ 
כזיים. רושם ד.מ׳ אנשים, מקומות, מקורות, דברים, מושגים 
וכל דבר העשוי לעניין או לסייע לקורא. 

הם׳ מציין בד״ס את הדיון העיקרי ואת אזבורי-המשנה 
של הנושא: בם" משוכללים מתואר. בקצרה, גם טיב האזכור. 
נושא הנזכר פעמים מספר מסודר בם׳ בסעיפי־סשנה, עפ״י 
הגיונו הפנימי, ואף הם בסדר אלפביתי. תפקיד חשוב של 
הם׳ הוא להדריך את הקורא, בדרך של הפניות ,.ראה", מן 
השם הנפוץ אל הניסוח הססוים שבספר. כמו-נן סרסז המי 
הטוב לעניינים קרובים, ע״י הפניות: "ראה גם,..". 

הכנת הם׳ מחייבת שיקול דעת רב בהגדרת הנושאים, 
במינוחם ובשיוכם השיטתי. אח מידת הפירוט של המ׳ קוב¬ 
עים "מדיניות" ר,מ׳ ושיקולים כלכליים. עם הנהגת שיטות- 
הדפום המבוססות על פעולות מחשב, נתאפשרה הכנת מ׳ 
בשלב הקודם לעימוד: ר.מ׳ נעשה עם גמר כה״י ובאמצעות 
מספרי־קוד, ומשלימים אותו תוך כדי ההדפסה. אולם פעולת 
האדם הכרחית בכל השלבים ואין לה תחליף. 

הגידול העצום של הידע בזמננו בכל התחומים, ודוחק 









95 


מפתח, מפתוח — מץ 


96 


זמנם של רוב המעיינים, מפחיתים בחרבה מחשיבותו של 
ספר מחקר שאין בו ם׳. כדי להתגבר על "התפוצצות המידע" 
מקימים, במיוחד באה״ב, "בנקים" למידע, המספקים שירות¬ 
ם' למנוי מתוך הספרות המקצועית הכללית בתחומו(מפתוח- 
על). כזוהי ״חברת וילסון״ שנוסדה ב 1898 ומעסיקה ביום 
כ 500 איש (ר׳ ביבל׳). 

היסטוריה. הקדמונים לא נזדקקו לס״ מסודרים: 
בד״ב ידעו בע״פ את תכנם, או לפחות את מבנם, של כלי 
תרבותם, וע״כ הסתפקו בציון תוכו העניינים. כותרות או 
תקצירים בשולי העמודים, בראשיהם ובראשי הפרקים היוו 
אח הם" הראשונים. לקאסיודירום מיוחסת "פתיחת" כתבי 
הקודש להמונים באמצעות הפיסוק, החלוקה לפרקים, קביעת 
כותרות ועוד. בעקבות המצאת הדפום החלו מופיעים מ" 
לספרות השימושית: ספרי חוק (כולל שו״ת), רפואה וכד׳. 
מ 1800 נהוג לפרסם פ" שנתיים או רבע־שנתיים לכ״ע. חשי¬ 
בותו של הם , הנלווה לספר הודגשה ע״י הוגי דעות רבים, 
ולורד קפבל ( 1779 — 1861 ) הציע לאסור, עפ״י חוק, פרסום 
ספר בלי מ׳. 

מדי פעם בפעם מתפרסמים מ״ גם בתחום הספרות היפה: 
המספר האנגלי ס. ריצ׳ארדסון ( 1689 — 1761 ) הכין מ׳־ 
עניינים לרומאנים שלו: הסופר הצרפתי דיל רומו (נר 
1885 ) ערך ס׳ אישים ופירוט מעשיהם בסדרה שלו 5 * 1 
0010010 1,01100 0 [ 1 150100105 ( (,׳בעלי הרצון הטוב". 27 
כרכים, 1932 — 1947 ), ועוד. ד.מ" אף פלשו לתחום הטל¬ 
וויזיה. והקרנת אילן־היוחסין של בית־פורסיט — לפי ספרו 
של ג• גולזורתי — היתד, בחינת מ׳ לסדרת שידורים. 

הקונקורדנציה (לאט׳ מאוחרת 13 זח 13 ״ 0 סס £0 — 

ס׳ המתאימות) היא מי מילים מפורט ליצירה מקיפה בודדת 
(כגון איליאס של חומרום) או לסדרת יצירות (כגון התנ״ך) 
הערוך בספר נפרד. הקונקורדנציות הקדימו את הם", כי גם 
הקדמונים — על אף כוח הזיכרון המפותח שלהם — נתקשו 
לאתר מילה בודדת בתוך יצירה מקיפה. הקונקורדנציות 
למקרא הן מן הם" המעטים שהיו קיימים בטרם היות הדפום. 
מקובל להניח שהקונקורדנציות הראשונות למקרא חוברו 
בסוף הסאה ה 13 , לפי הוולגאטה. בחמת החשמן הוגו סטן- 
שר (־ 52101-0101 10 ! : 11181105 ־ 1 ) ופייטרו ארלוטו ( 10110 ? 
10110 ־ 1 ^). הקונקורדנציה הראשונה' למקרא העברי היא 
"מאיר נתיב" של יצחק נתן (ע״ע), אך עלתה על כולן 
הקונקורדנציה של שלפה מנדללןרן (ע״ע). מיוחד במינו 
הוא המפעל המונומנטלי של הרב ח״י קוסובסקי ( 1873 — 
1960 ), שהקדיש את חייו להוצאת קונקורדנציות למשנה, 
לתוספתא. לתרגום אונקלום ולתלמוד בבלי (האחרונה טרם 
הושלמה). 

ק א ט א ל ו ג י ם (יוד ? £ 1116 X 070 — רשימה) ומדרי¬ 
כים. בחברה המודרנית התרחב השימוש במ" מעשיים, 
המביאים לא תוכן ספרים, אלא מידע אחר מסודר לפי אותם 
עקרונות. הפילונים, האנציקלופדיות וכל קאטאלוג שיטתי 
מהווים ענף מיוחד במסגרת זו. בעלות חשיבות ראשונה 
במעלה הן רשימות מצאי של אוסף מסוים, או ביבליוגראפיות 
כלליות ומקצועיות, כדוגמת "מפתח המפתחות" של ש. שונמי. 
תרצ״ו. תשכ״ה י, במדעי-היהדות. והס" לספרות חשדת המת¬ 
פרסמות ע״י המכון לחקר המשפט העברי של האוניברסיטה 
העברית. השימוש רב במיוחד ברשימות אישים וכתובות. 
החלוץ בשטח זה היה ה״פדריך ללונדון״ (- 01100 121111100 


■ 1015 , 1680 ): ואת הרעיון פיתה הצרפתי סבסטיאן בוטן 
( 301110 505251100 [ 1764 — 1853 ]), והחברה שיסד מוסיפה 
לספק, תחת שמו, מערכת של מדריכים עד היום. 

בעבר היתה עריכת פ" עיסוק צדדי למדענים, אך כיום 
הפך הדבר למקצוע! נקבעו כללים, נתארגנו איגודים, ואף 
נקבע ל״מיפתוח" מקום בהוראת הארכיונאות והספרנות. 
וע״ע אנציקלופדיה: מלון. 

מ. צ. ברקאי, מיסתוח, תשכ״ס: ס! ,״מ/ז,■ 11031105 ^ . 0 . 11 

1 יס:ז,׳זז .׳זז ./ז 7117 ,,:> 1 ־.־, 1 ;. 1 .[ : 1902 , 17.71711 071 

. 1950 ,ץ 1 ז 1 ><) 1 * 07 € 

מ. ק, - מ. צ. ב. 


מפתי (.גג־,). מורה הלכה פסלמי. משנתגבש המשפט 
האסלאמי בארבע אסכולות עיקריות (ע״ע אסלאם, 

עם׳ 968 — 969 ), נקבעה חובת הדבקות בתקנות הראשונים 
ו״תקליד"), ואולם בשאלות קשות ניתנה הרשות להיוועץ 
בחכם־הלכה הקרוי פ׳ ולקבל ממנו חוות דעת משפטית 
(פתוא). אם כי הפתוא חייבת להתבסם על נוהג, ולא על 
שיקול דעת אישי. הצליחו מ" רבים, אף בימי הביניים, למצוא 
דרכים לפשר בין החוק למציאות: ובימינו נתאפשר באמ¬ 
צעות הפתאוי (ר׳ של פתוא) להתיר את השימוש בחידושים 
טכניים וכלכליים ולתת גושפנקה לרעיונות מדיניים וחב¬ 
רתיים חדשניים. העותומנים נהגו לתת מעמד חוקי רק לס׳ 
שנתמנה מבין חכמי האסכולה החנפית. מעמדו המיוחד של 
פ׳ ירושלים נוצר בשלהי התקופה התורכית, רק בזכות 
יוקרתה של העיר: והמעמד נתעלה עם הצמדת משרתו 
למשרת נשיא "המועצה המוסלמית העליונה" (ע״ע ארץ־ 
ישראל, עט׳ 708 ). 



מץ ( 2 ס 10 א [קרי מס]), עיר בצפון־מזרח צרפת, בגליל לורן 
(ע״ע) — 107,537 תוש' ( 1968 ). — שוכנת ע״ג פ(זל 
(ע״ע), במקום שם נשפך יובלו סי ( 501110 ), ובמקום שבו 


ם*ן: עער הנרסנים 


97 


מץ — מצבה 


98 


הוא פורץ את הרבדות המקיפות את אגן פאריס. ולפיכך מ׳ 
משמשת אחד המעברים החשובים בין גרמניה לצרפת. 
זרועות הנהר מחלקות את העיר לשכונות על איים אחדים. 
במרכז העיר נמצאת כיכר הנשק ( 17311065 > 1306 ?) ובשוליה 
הקתדראלה הגותית סנט־אטין (המאות 16-13 ) ובית 
העירייה העתיק (המאה ה 18 ). בסי נשתמרו עשרה שערי 
החומה והמפורסם בהם הוא שער הגרמנים ( 5 :) 11 6 ז> 0 ? 
15 >ת 13 ז 131161 — פאות 13 — 14 ) שבמזרח העיר׳ וכמו־כן 
נשתמרו שרידים רומיים, ביניהם — אמת־מים. 

מ׳ היא מרכז המנהל לאיזור תעשיות הברזל של גליל 
לדרך, ובסביבותיה מצויים מכרות פהם וברזל רבים. בתעשייה 
עוסקים בעיבוד מתכת וייצור מכונות ונעליים. וכמו-כן יש 
בם׳ מפעלים למזון. למשקאות ולטבק. 

היסטוריה. מ' היתד, בירת שבט הגאלים המדיופאט־ 
ריקים ושפח נגזר משיבוש שמם. הרומאים ביצרוה וקראוה 
סזסזסוזס׳סס ("מבצר האלים"). בימיהם היתד, אחת הערים 
הגדולות והחשובות בגאליה, ובמאה ה 4 נקבע בה מושב 
הגמון. 

פ׳ נחרבה ברובה בידי החונים ב 451 , אד שוקמה, ובמאה 
ה 6 היתד, בירת ממלכת הפרנקים המזרחית — אוסטרזיה 
(ע״ע) ומילאה תפקיד חשוב ברנסאנס הקארולינגי. 

משחולקה ממלכת הפרנקים ב 855 נכללה מ׳ בלותרינגיה 
(ע״ע לורן), מדינתו של לותר 11 (ע״ע). לותרינגיה התפו¬ 
ררה. ום' סופחה ב 870 לגרמניה. 

השלטון המעשי בעיר היה בידי הגמוניה התקיפים, 
שידעו לשמור על עצמאותם בפני דוכסי לודן וקיסרי 
גרמניה. במאה ד, 12 התחזקו העירונים ותפשו את השלטת■ 
במ׳ הונהגה חוקה אריסטוקראטית, בדומה לחוקת ונציה. 
והיא הוכרזה לעיר קיסרית (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 427 ). במאות 
14 — 15 התחוללו בס׳ מהומות, והמון העם ניסה פעמים 
אחדות למרוד בשלטון האצולה העירונית. 

ב 1552 נכבשה פ׳ בידי אנרי 11 (ע״ע). פלד צרפת. הקי¬ 
סר קארל ¥ צר עליה ב 1552/3 . ולא יכול לכבשה. פ׳ נשארה 
בידי צרפת. וסיפוחה הוכר רשמית בשלום וסטפאליה 
( 1648 ). ב 1633 הוקם במי פארלאמנט מחוזי. 

במלחמת פרוטיה-צרפת ( 1870 ) הסתגר המארשאל בזן 
(ע״ע) עם צבאו הגדול במבצר מ׳, ונכנע לאחר כשני חדשי 
מצור. פ׳ סופחה לגרמניה ב 1871 כחלק פאלזס-לורן (ע״ע). 
אע״פ שתושביה היו דוברי־צרפתית ברובם הגדול. היא 
הוחזרה לצרפת לאחר מלה״ע 1 ( 1918 ), נכבשה שוב בידי 
הגרמנים ב 1940 ושוחררה ב 1944 . 

, 1552-1648 , 6 )ה 0 ! 7 10 0 . 1 \ 46 11611711071 14 ,:ש 2011 . 0 

.? ; 1948 ,ו 1 * 0 חז 0 ?- £4110 ./ג ן )ו 1 \ב 88 ט 0 ז' ; 1926 , 1-11 

; 1950 ,* 16 ) 116 ¥^ 1* \'1116 <16 14. 0141 X111 61 X י ־ 0 ^>״ 11 נ> 5 
. 1961 ,. 1 \ ,. 21 זש 1 )זג 0 ן 140€1 . 0 

יהודים התיישבו במ/ כנראה, כבר בתקופה הרומית ? 
ידיעות ממשיות ישנן בידינו למן הסאה ה 10 , בזמנו של 
ר' גרשם בן יהודה מאור הגולה (ע״ע) שנולד שם. בגזירות 
תתנ״ו נערך טבח ביהודי מ׳, והקהילה היהודית נעלמה למשך 
מאה שנה. בתחילת המאה ה 13 נתפרסמו ד׳ אליעזר ב״ר 
שמואל מפץ (ע״ע) ור׳ דוד פס׳, מבעלי התוספות. מיה״ב 
נותר עדיין במ ׳ "רחוב היהודים", אולם אין הוכחות שליהודים 
ניתנה זכות-ישיבה בעיר׳ואפשר שיישובם היה בכפרים הסמו¬ 
כים והם רק סחרו במ ׳ . ב 1365 הואשמו יהודי מ׳ בהצתה וגור¬ 
שו ממנה. בשנים 1557 , 1565 קיבלו משפחות אחדות זכות 


לגור בעיר, בהגבלות חפורות. ב 1595 הוקפה בם׳ קהילה בת 
25 משפחות, שעמדה בחסות מלך צרפת, שילמה מסים כבדים 
ונתתייבה להאזין, מדי חודש, לדרשת הכופר. למרות עלילות 
הדם המרובות במאה ה 17 , והמכשולים מצד האיגודים המק¬ 
צועיים והשלטונות העירונים, שגשגה הקהילה. ב 1657 ביקר 
לואי ה 14 בבהכנ״ס של ם׳. ב 1715 מנתה הקהילה 400 
משפחות. רק עסקי הלוואה ומסחר בחפצים משומשים הותרו 
ליהודים, אבל עם הזמן התבלטו גם כספקי־סוסיס לצבא־המלך. 
הם היו נתונים לחוקי הפליה. וחויבו במם שנתי גבוה, שבו¬ 
טל רשמית רק ב 1790 . ב 1789 מנתה הקהילה 550 משפחות 
והיתד, המרכז הרוחני ליהודי צרפת. על רבניה נמנו חכמים 
נודעים כר' יונה פרנקל תאומים, ר׳ יעקב (ע״ע) רישר, 
ר׳ יהושע יעקב פלק (ע״ע), ר׳ יהונתן איבשיץ (ע״ע) 1 ד׳ 
אריה ליב בן אשר (ע״ע) גינצבורג. ב 1764 הוקם בית־דפוט 
עברי במ׳. בסוף המאה ה 18 נתפרסם המשכיל ישעיה בר־ 
בינג (ע״ע) מפרנסי מ׳. שפעל להשגת שוויון־זכויות ליהו¬ 
דים. באותו זמן ישב בה הדיין והמחבר ר׳ אהרן וורמם 
(ע״ע). יהודי מ׳ גילו התלהבות רבה למען המהפכה, אבל 
הקהילה נפגעה בימי הטרור. ב 1829 ישבו בם׳ כ 450 משפחות 
יהודיות וחצין לא שילמו פס מרוב עוני. ב 1827 הפכה הישי¬ 
בה העתיקה של מ׳ ל״בית-המדרש לרבנים של צרפת" (ע״ע 
בתי מררש, ענד 987 ). בתקופת הסיפוח לגרמניה ( 1871 — 
1918 ) היו יהודי מ׳ בין הנאמנים ביותר לצרפת. ב 1940 
גורשו יהודי מ׳ והעיר שימשה מרבז של משלוח למחנות־ 
המוות. — ב 1968 ישבו במי כ 3.000 יהודים. 

1764-1843 ,. 14 1 > 116 ן> 01 )ג/ 16 / ) 7/11 ן 0£73 <ןץ 1 10 06 ,'< 1 סתזזב 0 .£ 
, 1140160 [ 701110 ) ,$צ 0 ז 0 . 11 ; 1843-44 ,( 111 ג 16 ג:זת 1£ ־נ 0 126 ׳\ 6 א) 
! 6 ) 11401 ?ןהז 0 ! ! 1 ת 716 ז 16 ^ 116 ,ה €0/16 . 71 ;* 1969 , 1897 , 350 -— 346 
16616 * ^^' 414 X1 מין/ ס! 1 > . 14 46 11106 [ 0/717111471411116 ) 10 46 
,. 1 >ו ; 1881 ,( 1 , £5 ,י 111 ן 403 10 ל>י:> 50 13 30 > £ח 31 טו 1 ח\') 

- 1883 ,( 11 ד\- 1 ד\ !£א) 1567-1871 ,. 1 \ 46 17101 < 1 < 1 ס£ 16 
! 5014 . 14 46 !{וסן ! 46 €0714111071 1.0 ,זמ£ווזל> 01 .מ ; 1886 
6 ) 1111101 ' 4 ! 16 ) 16 ! ! 1 ^ 171 .א ; 1903 , #6£17116 71 ) 17101 /' 1 

7/16 , 1£1 צזי\ £0 [( 523 . 2 ; 1938 , 6 ' 1111 ן 00771711147101416 6 ! 141 ' 4 
) 10673171 0714 ./ 11 <) 11406 . וזו ! 7 * 61 [ 486 / ס ! 540111 )( £60710771 

. 1954 , 1648-1789 
י. קר.-מ. ק.-ם. 

מצבה, (יוד ף 3 ןתז>; לאט׳ 81612 [־־אסטלי,במדרש]), 
עמוד או לוח אנכי, עשוי בד״ב מאבן• אד לפעמים 
מעץ או ברונזה, למ״ שני סוגים: 1 ) מ" זיכרון ("נזמסזזז 
01601 ) ; 2 ) מ" קבורה. 

המי מופיעות בעולם תעתיק כבר בתקופות קדומות, 
למשל, מ׳ המורבי (ע״ע ור׳ תם׳ שם) שחרותים עליה חוקיו. 

מ" הקבורה של החתים היו בגובה של כמפר, ונשאו את 
דמות הנפסר כשהוא יושב. התיאורים היו בסיגנון מעורב: 
מצרי. בבלי ומאוחר יותר גם אשורי. 

בסיקני, בין המאות ה 16 וה 14 לפפה״נ, היו המ" עשויות 
לוחות-אבן מגולפים ובהן דמויות גברים, נשים ובעלי-חיים 
שתוארו בקווים דקים. בא״י, בחפירות בית-שאן (ע״ע,ור׳ 
תם׳ שם), נתגלו מספר מ" זיכרון מהמאה ה 14 לפסה״ג. מ" 
זיכרון עשויות אבן נתגלו בעיר אשור, ואלו שייכות למאה 
ה 14 ואילך: דומות להן נתגלו בגזר (ע״ע ור׳ תס׳ שם). 
רובן היו עשויות בצורת הם׳ הטיפוסית המעוגלת למעלה. 
ד.מ" הפניקיות, שהיו צרות וגבוהות, אף הן היו מעוגלות 
בקצה העלית שלהן. מפורסמת מ׳ מישע (ע״ע), מלך מואב 
(ע״ע, עם' 378 ), 



99 


מצבה — מצבר 


100 


ביוון, בתקופה הגאומסרית (המאלת 9 — 8 לפסה״נ), הד 
פיעו מ״־אבן עומדות, לא-מעובדות עפ״ר. בתקופה הארכאית 
(המאות 7 — 6 ) דווחו שני סיפוסים עיקריים: 1 ) הקדום 
(עד אמצע המאה ה 6 בקירוב). לוח־אבן צר וגבוה המתחדד 
מעם לקראת ראשו: 2 ) המאוחר (סוף המאה ה 6 ), לוח־אבן 
רחב ונמוך המעוסר בחלקו העליון בגמלון. שני הפיפוסים 
עוטרו בקישוטי פרחים ועלים. בם" הארכאיות תוארו דמדות 
הנפטרים ואף דמויות בעלי-חיים. בתקופה הקלאסית(המאות 
5 — 4 ) השתחררו האמנים פן הסיגנון הארכאי הנוקשה. 
במחצית הראשונה של המאה ה 5 היו ד,מ" פשוטות יותר 
ורק לקראת המחצית השניה של מאה זו היו פעוטרות בפו- 
טיווים מעולם הצומח. לקראת טוף המאה ה 5 היתה לכתובת 
חשיבות רבה. הם׳ נשארה ללא עיטור, או (לאחר שנת 400 ) 
הופיעו בה שתי רוזטות (שושנים) ולפעמים גם עיטורים 
נוספים, כגון כדי-קבורה, דמויות אחדות סדורות זו מעל זיו 
ועוד. המ׳ ׳ במאה ה 4 קיבלו את צורת הנאיסקוס (מקדש 
קט 1 ). 

החוק של דפסריוס מפלרון (ע״ע) בשנת 316/7 אסר 
הקמת פ" מפוארות, שהיו בגדר פותרות. כתוצאה מכך עברו 
מרכזי אומני הסיתות מזרחה, לאסיה הקטנה. תבליטי 
הקבורה פסמירנה (איזמיר) וסביבתה המשיכו את המסורת 
האטית. עפ״ר היו בעלי גודל ממוצע ובעלי גמלון, ובהן 
דמויות רציניות העומדות זו ליד זו כפסלים. הדמויות החשו¬ 
בות מתוארות כשהן גדולות מאוד. והמשרתים והילדים מתו¬ 
ארים כשהם קטנים מאד. 

מן המאה ה 3 לפסה״נ ואילך הופיעו באלכסנדריה מ" 
מגולפות או מצוירות מסוגים וגדלים שונים. ועליהן דמויות 
חיילים, גברות עם שפחותיהן וכד׳ בליווי כתובות. 

בתקופה הרומית היתה לס׳ הקבורה צורח מקדש קטן 
המצוין ע״י שני עמודים הנושאים גמלון או קשת וקונכיה. 
הנפטר מתואר בפתח המקדש. 

מפורסם ביותר ה מ א ו ס ו ל א ו 1 (יוו׳; 
לאם׳ 1 מג 80141 ג 1 ג 4 ן), קברו המפואר של מאוסולוס בהלי־ 
קרנסוס (ע״ע ור׳ חם׳ שם). 

וע״ע קבר, קבורה. 

, 411x0 [ס 0065 ) 0701/65 47611316 1116 ,* £101116 . 1 א . 0 

- 660 ■(!) 066 ס 2 ץ 8 36 01 165 ■ו*חוו{ 5 * 161 ! £65 , 3111 ־ 1 <£ . 11 ; 1961 
. 1 ־ 196 , 80700116 

א. ע. 

הם׳ אצל ה י ה ו ר י ם במשמעותה כיום — אבן, או מבנה. 
שע״ג הקבר — נזכרת לראשונה במשנה. בשמה "נפש" 
(שקלים ב׳, ה׳! והשו׳ סנה׳ מ״ח, ע״א). ציון קברים פזורים. 
כדי להזהיר כוהנים (ר׳ יחז׳ לס. סו), כבר פורש ע״י חז״ל 
"שמציינין על גבי אבן קבועה" (ירו׳ שם א׳, א׳). מ" אלו 
שימשו גם "יד" למת, וניכרת הסתייגותם של חז״ל מכך: 
"תני רשב״ג, אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן 
זכרונף (שם ה׳, ב׳), על מיעוט ה״יד" בין היהודים באותה 
העת יש ללמוד מן ההלכה: "חזקת נפשות שבא״י טהורות 
חח מן המצוינות בלבד" (חוטפ׳ אהלות י״ז, ד׳). "נפשות" 
קדומות מעטות נשתמרו בנחל קדרון שבירושלים (וע״ע 
ירושלים, עמ׳ 261 ). 

דוגמות ראשונות למי השטוחה — האפקית או הזקו¬ 
פה — נמצאו באירופה המזדהית (לפשל בצ׳ופוט-קלה 
שבקרים [ 150 לפסה״ב לערך]). ובעיקר בארצות הריינום 


ובספרד. והן מהמאות הראשונות ל 0 ה׳׳נ. מצפון־אפריקה 
ידועה גם הם׳ הקטנה, שגודלה 20 0 30 x ״מ לערך. הם" 
נושאות כתובת שיש בה, ברגיל, שם הפת, שם משפחתו, 
יחוסו, שבחיו, תאריך מותו והבעת תקוה לתקופתו העתידה 
עם תחיית המתים. עד המאה ה 7 היה רוב הטכסט כתוב 
ארמית, יונית או לטינית (פרם לא״י). ומאז מתרבות המ" 
הכתובות עברית, עד שנעשו מקובלות. למן המאה ה 13 
ידועות תקנות-קהילה שונות בעניין המ" ונוסחן. 

המי הספרדית הונחה אפקית או אלכסונית במקצת, 
והאשכנזית — בדרך כלל זקופה. הבדל בולט יותר הוא 
בתחום התמטיקה והסימבוליקה. בם׳ הספרדית בולטים פו- 
טיווים תנ״כיים (כעקדת יצחק), פיגוראליים־סמליים (דמו¬ 
יות אדם ומלאכים) והראלדיים (סמלי משפתות), ואילו 
האשכנזים העדיפו סמלים שהדגימו את שם הנפטר. מעמדו 
(נשיאת-כפיים לכוהן), סגולותיו (קופסת צדקה) ומקצועו 
(כמספריים לחייט). ומעולם לא נשאו דמות אדם. היהדות 
האשכנזית במערב ידעה גם את מצבת-הסרקופג, האנכית- 
אפקית. שיועדה לנכבדים. במקום הקישוטים של דמויות 
ומבנה, שבהם הצטיין הסרקופג הנוצרי (וגם היהודי — 
בתקופת התלמוד), הודגשה כאן בעיקר הכתובת. בפולניה 
וסמוך לה ידוע גם ה״אוהל". בית קטן או צריף פשוט ובתוכו 
המ ׳ — לדוב על קבר צדיק או אדמר׳ר. הם' האשכנזית 
הנפוצה היא מלבנית ומוגמרת למעלה (מן המאה ה 16 ) 
בראש העמוד ("אסיק"). שצורתו חצי גורן עגולה או גמלון 
משולש. ידועות גם מ" מברזל יצוק, ובקהילות עניות אף 
פ׳״עץ. ממחצית המאה ה 16 מתפתחת האורנאמנטיקה. 
המשמשת מסגרת לכתובת. מראשית המאה ה 17 מודגשת 
באורנאסנטיקה של המ " (בעיקר בסזרח-אירופה) ראשית 
העיטור היהודי, הבאדוקי במהותו, במבנהו הקומפוזיציוני 
ובחלוקתו על פני לוח הם׳. עיטור זה מזכיר את ציורי הקיר 
של בתהכ״נ של עץ (ע״ע בית־כנסת, עם׳ 650 — 653 ) שרא¬ 
שיתם בתקופה זו. אף מתרבים אז תארי הנפסד. 

למ״ נודע ערך רב בחקר תולדות ישראל: לקדמות הי¬ 
מצאותם של יהודים במקומות שונים, לחקר מצב השפה 
העברית ושימושה, וללימוד תולדות האמנות היהודית. כתו- 
בות־מ" מבתי קברות עתיקים, בעיקר באירופה, הועתקו, 
ומצויד, בידינו ספרות־מ" ענפה בדפוס. ם" רבות שדדו 
התושבים המקומיים לצדכי בניין לאחר גירושי היהודים. 
תפונות־מ׳, ר׳: כרך א׳, עמי 91,60 : ב׳, עם׳ 630 ; י״א, עם׳ 
699 : ט״ו. עמ׳ 399 — 400 , וע״ע קבר. 

ז. וילנאי. ס" קודש בא״י. תשנ״ג 2 , נ, אביגד, ם" קדומות 

בנחל קדרון, 1954 ! מ ׳ 1 . 113 [ . 1 

1116 / 0 77167115 !ו 4071 \ 6X1511 [ ,־ 0190 ^ 1 ; 1924 , 13 ) 05161110 

כולל) 1944 .(?מ , 11 ( 44 ?) , 1 ,( 067771071 הו 4861 1113316 

316 10 £1016111502 61516 ( 4112671 ,־ 0140 ( 81611140111 • 1 \ ;(ביבל׳ 
.* 1964 , 137 ־ 131 , 161011675 ) 131 ! 36 £1167-01157 113156116 [ 

ד. זיו *מ. 

מצבי צבין־וז׳ ע״ע צביו־ה׳ מצבי. 

מצבר, תא חשמלי הצובר אנרגיה חשמלית ושעיקרו שני 
לוחות טבולים בתוך תמיסה של אלקטרוליט (ע״ע 
אלקסרוליזה). 

זרם חשמלי המועבר בין הלוחות גורם לשינויים כימיים 
בלוחות ולטעינת המ׳ 1 ומאידך, ניצול הזרם שבם׳ גורם 
לתהליכים כימיים הפוכים, והמ׳ פורק אנרגיה. מעלתו של 
הם׳ בהיותו מקור אלקטרו־כימי דו־סטרי, כלומר באפשרות 



101 


מצבר — מצג 


102 


לסעינתו מחדש לאחר הפריקה, בניגוד לתאים אלקסרוכי־ 
סיים' חד־ססריים, כדוגמת סוללות בפנם־כים או בטראנזים־ 
טור. 

פיתוח ד,מ׳ החשמלי החל בראשית המאה ה 19 . הצרפתי 
פלנסה ( 10 ״ 1 3 ?, 1859 ) פישט את תהליכי ייצור ד,מ", ומספר 
שנים לאחר מכן הוקם בית החרושת הראשון. ב 1901 ייצרו 
השוודי יונגנר (""^""ן) והאמריקני אדיסון (ע״ע), כל 
אחד בנפרד. את המ ׳ האלקלי (ר׳ להלן). מבין הס- השונים 
שנוסו התקבל אז הם׳ של הצרפתי אנדרה (טז 1 או\ 0 והאמ¬ 
ריקני ירדני(צ 1 ח 1 >ז<ףך): ס׳ כסף־אבץ בעל נפח קסן ומשקל 
נמוך. "לגד זה אורך־חיים קצר יחסית ומחירו גבוה. 

המי המוכר ביותר הוא מ׳ עופדת־חומצה (ר׳ 
ציוד). התהליך האלקטרוכימי בס׳ זה טרם הוסבר במלואו, 
אך את עיקרו ניתן לסכם כך: 


,סצסק ♦ 211,0 ♦ 50 4 ו 1 ק 



?ליליח חיובית 


-השבד•. לק+״ 211,50 ♦,ספק 

"׳' , " 1 1 ! 
•י ־.־״דיר 0 ו>ו<ו>וו 

יו 1 <י<ית חיוב׳ת 


בזמן הטעינה עובר הזרם במ׳ מהקוטב החיובי לקוטב 
השלילי. ובזמן הפריקה הכיוון הפוך. הזרם סתבסא בתנועת 
יונים שהם חלקי פרודות בעלי מסען חשמלי. בתהליך זה 
הופכת אנרגיה כימית לאנרגיה חשמלית, באשר פרודות של 
האלקסרוליס נפרדות ליונים, והאלקטרודות אך הן מפרישות 
יונים לתסיסה. פעולת המי היא אלקסרוססאסית. הפתח של 
תא עופרת־חופצה הוא 2 וללס, ואילו המתח הראשיתי תלוי 
בחוזק התמיסה של האלקטרוליס ״ 11250 . המתח בזמן הפרי¬ 
קה הוא 18 - £ ־ ע (£ - מתח ראשיתי. ס — המתח 
בקצוות התא, 1 — זרם הפריקה, 11 — ההתנגדות הפנימית 
של המ'). בזמן הפריקה קטן חוזק החומצה, £ קטן בהתאם, 
ואילו ההתנגדות הפנימית של הלוחות גדלה. מפל המתח 
בזמן הפריקה תלוי במבנה המצבר ובאופו הפריקה, וגדלו 
0.2 — 0.3 וללס. כך שנותר מתח גבולי של 1.8 וולט. 

מ׳ עופרת־חומצה כולל מיכל, לוחות, מבדדים, חיבורים, 
מכסה עם מגופה ואלקטרולים (ר׳ ציור), המיכל עשוי גומי 
קשה. זכוכית או פלסטיק. הלוחות עשויים סריג של נתך 
עופרת־אנטימון. עליו מרוחה משחה העשויה תחמוצות שונות 



מצבר עושרת־חופוצה; 1 . סריג ה 5 יח; 2 . סדיב ובו חוסר פעיג 
(חיובי): 3 . מבדד בי! לוח חיובי ז׳ש 5 י?י; 4 . סריג ובו חוסר 
פעיל (׳שלילי) ; 6 , גישר ק 1 םבי לחיבור לוחות; 0 . סבוצת לוחות 
חיוביים; 7 . הרכב לוחות התא; 8 . לוח־סנז ועליו ציח נובה 
החומצה; 9 . ארגז הסוללה; 10 . מכסה התא; 11 , חיבור ביו 
התאים; 12 . מנוסה 


של עופרת ( 0 4 ־ לק, סלק) וחומצה גפריתנית מהולה במים 
מזוקקים. הלוחות, חיוביים לחוד ושליליים לחוד, מחוברים 
בגשרים עשויים עופרת לקבוצות. והקבוצות — לתאים, 
כשבין הלוחות מפרידים מבדדים. כל תא סגור במכסה 
באופן הרמטי, והפתח הסגור במגופה משמש להכנסת החומ¬ 
צה ולהוצאת הגזים. המשקל הסגולי (ע״ע) של האלקטרוליט 
נע סביב 1.275 גר׳/סמ״ק, ואילו באקלים טרופי — סביב 
1.23 . 

מ" א ל ק ל י י ם, כגון מ׳ ניקל-ברזל (אדיסון) ומי ניקל־ 
קדמיום (יונגנר), קלים יותר ממי עופרת־חומצח ואורך 
חייהם גדול יותר. האלקסרוליט באלה אינו חומצה אלא 
בסיס — תסיסה של £011 מהול במים. החומר הפעיל על 
הלוח החיובי הוא , 011 ;א, ועל הלוח השלילי אבק של 
קדמיום ( 1 > 0 ) או ברזל ( £0 ) או תערובת של שניחם. בזמן 
הפריקה והטעינה האלקסרוליס אינו משנה את חזקו. המתח 
הממוצע של התא הוא 1.2 וולט, והמתח הגבולי בפירוק 
1.1 וולט. המשקל הסגולי של התסיסה הוא 1.17 גר׳/סמ״ק. 
הס׳ מיועד ל 3,000 עד 4,000 פריקות, או קרוב ל 20 שנות 
פעולה תקינה. 

מצברי־חשמל, 1953 ; 1964 ? 5101-08 ,ו(זות 51 . 0 

. 11 8161 , ¥100 ! .£ ; 1967 4 , 1£1 ז?ז 841 ? 48 ז 510 , 1 * ¥111 ./ 7 . 0 
. נ ל 196 , 

0 . סו. 

מצג (אנג' €$0111:31:1011 ■!<£׳ לפנים 103 >!; גרמ׳ 

התופעה. שבתנאים מסוימים אדם מסוגל לחוש (בעיקר 
לראות. פעמים לשמוע. נדירות להריח או לכאוב) גירוי 
פיסיקאלי חיצון, שאינו בנמצא לפניו בפועל. מבחינת 
התפקוד הפסיכו־פיסיולוגי גופו אין הבדל בין תהליך 
ההמצגה (ח 0 נ 31 ז £5€11 ־ 1 ק 0£ צ 68 פ 0 ־ 1 ק) לתהליך התפיסה 
(תסמנ!:""־!) של העולם החיצון. אולם שני ההליכים אלו 
נבדלים זה מזה בטיב הגירוי המעורר אותם ובתכנם. הגירוי 
המעורר תפיסה (ע״ע) הוא תופעה אובייקטיווית ואילו גירוי 
המעורר המצגה הוא תופעה סובייקטיווית פנימית; תהליך 
התפיסה הראותית מתחדש כשהעיניים פקוחות, ואילו הד,מ- 
צגה הראותית יכולה להתרחש גם כשהן עצומות. 

עלייתם. או העלאתם, של מ" היא ביסודה פעולת היזכרות 
(ע״ע זכרון), ואין בס" אלא מה שהיה בכל מיני תפיסות 
שקדמו להם. תכנם נע בין מדויק ביותר לעמום וקלוש, 
ונאמנות תוכן המ ׳ לתוכן התפיסה או התפיסות שקדמו לו 
משתנה מאדם לאדם. הדוב המכריע של ד,מ" נגוזים 
במהירות. 

קרובה למי ההוויה המכונה דמות־גרר (ט 8 גמ 11 -מז)ג), 
שיש בה משום שהייה (ת 0 !זמ 0 ׳\־ 5 ז ־ ג)) של התפיסה, או 
של התחושה, גם לאחר שנעלם הגירוי. סמוך להיעלמו של 
גירוי פיסיקאלי ראותי או שמיעתי מוסיף איבר־החוש (עין! 
אתן) להיות פעיל כמה שניות — כאילו עדיין גירוי ממשי 
משפיע עליו. דמות הגדר מיטשטשת סשפגה השפעתו 
המשהה של הגירוי הפיסיקאלי. שעה שהשפעתו של גירוי 
אורי לא־צבעוני (אכרוסאטי) משתהית, מתרחשת תכופות 
דמות־גרר ניגודית או שלילית — גירויים בהירים נראים 
אפלים, ולהפך! ואילו דסות־גרר של גירויים צבעוניים 
(כרומאטיים) נראית בצבע ״משלים״ — אדום וירוק־כחול 
מתחלפים אהדדי, וכך גם צהוב וכחול. 

קיים סוג מסוים של מ", שהוא ברור, חי ופלאססי ואינו 
חולף במהירות. והיא הדמות האידטית (ע״ע אידסיקה). 



103 


מצג — מצדה 


104 


האדם התקין מבהין יפה בין תפיסה ובין ם/ אף האי־ 
דטיקן אינו חושב את המ ׳ האידטי למחזה־שווא (ע״ע הזיה), 
אם בי יש בראשון הרבה מתכונותיו של האחרון, בעיקר 
החיות ושלמות התמונה. ההבחנה הברורה בין תפיסה לס׳ 
מתגבשת על סמר נסיונות החיים של האדם הבריא בנפשו. 
יתר על כן• על סמר הניסיון שונה הם/ הדומה בתכנו 
לתפיסה המעוררת כאב גופני (למשל, חיתוך בבשר האדם 
באיזמל או רעש מחריש אזניים), מן התפיסה בכך, שאינה 
מלווה הדגשת אי־נעיפות או כאב. כשאדם מגיב באי־נעימות 
עד כדי חדדה על ם׳ בעל תוכן לא־נעים או מזעזע. ניכר 
שמצבו הנפשי מעורער. תגובה זו היא אחד הסימפטומים 
המצויים באנשים נאורוטיים (ע״ע נררלזה). כל־שכן באנשים 
פסיכוטיים (ע״ע פסיכוזה). 

מ" העולים מאליהם (גרמי מ 6 א 1 ז 61111 ז$ז 70 ר 114€ ש €18 ז 615 ז£; 
אנג׳ 5 ת 10 זג 1 ס 550 ג *מ)), או ס" העולים בתגובה על מלה 
מסוימת, נעשו מימי פרויד (ע״ע) לאחד האמצעים החשובים 
של הפסיכואנליזה (ע״ע. וע״ע אסוציאציה). 

פ" הם חלק בלתי נפרד סכמה תפקודים פסיכולוגיים 
כגון דמיון (ע״ע), חלום (ע״ע). אסוציאציה. 

ח. א. 

מצדה, צוק־סבצר שעליו בנה ואותו ביצר חורדוס! נודע 
בעיקר כמצודתם האחרונה של המודדים היהודים, 

בתקופת המרד הראשון ברומא ( 66 — 73 לסה״ג). — השם 
ם׳ מצוי בתעתיק יווני בלבד — 0811 טס 1 \ 1 • אפשר שמוצא 
השם מהמלה הארמית מצדא, שהוראתה מצד, מצודה. 

מ׳ שוכנת בראש צוק-סלע שבגבול סדבר-יהודה ובקעת 
ים־המלח, כ 25 ק״פ דרומית לעין־גדי. לראש הצוק צורת 
מעדן שארכו מצפון לדרום — כ 600 פ׳ ורחבו — ממזרח 



מצדה: ד,איטה הצפלני — מראה 0 ! האויר (בהלה זזזזיח — 
ביודחמרחץ וח 5 ס מהמחסנים) 


לסעדב כ 300 מ/ ?בהו פעל סביבתו מצד מזרח 400 מ׳ ומצד 
מערב כססז מ , . דרכי הגישה הטבעיות למי — במערב, על 
גבי הסלע ״הלבן״; במזרח — "שביל הנחש" ושבילים תלד 
לים בפאות הדרומית והצפונית. 

מאז ומתמיד שימשה, בנראה, מ׳ מקום מקלט לנרדפים 
ולסתבודדים. אותות ראשונים להתיישבות על הצוק הם 
מהתקופה הכלקוליתית. נתגלו גם שרידים מתקופת הברזל. 
יוסף בן מתתיהו מספר כי יהונתן כהן גדול, לבית חשמו¬ 
נאי. הוא הראשון שבנה בה מצודה וקרא לה מצדה. מן 
הממצאים הארכיאולוגים עולה כי הכוונה כנראה לאלכסנדר 
ינאי. בשנת 40 לפסה״נ שימשה מ׳ מקלם להורדוס, אליה 
נמלט עם בני משפחתו ומאות מלוחמיו מפני מתתיהו אנטי־ 
מנוס. לפי יוסף בן־מתתיהו ביצר הורדום את ס' ובנה אותה 
כמקום מקלט נגד מרידות אפשריות של היהודים ונגד מזי־ 
מותיה של קליאופטרה. לאחר מותו ישב שם כנראה חיל־ 
מצב רומאי. בכל אופן זה חיה המצב ב 66 לסה״נ, כשכבש 
מנחם בן יהודה הגלילי את מ׳ בערמה והיה ל״סושלה", עד 
שנחרבה ב 73 לסה״נ. בשנים 73 — 111 לסה״נ ישב בם׳ חיל- 
מצב רומאי. בתקופה הביזאנטית, במאות ה 5 וה 6 , ישבו בם׳ 
נזירים. 

עם התחייה הלאומית בא״י. ולאור תיאורו המופתי של 
יוסףבן־סתתיהועל הקרב וסופו (מלח׳,ז׳, 281 ואילך),הפכה 
פ׳ לסמל של גבורה עילאית והקרבה לאומית, ושימשה מקום 
לטיולי תנועות־הנוער והמסגרות הצבאיות סבטרם־מדינה. 
מ׳ החפורה והמשוחזרת בחלקה היא כיום אתר תיירות לאל¬ 
פי מבקרים העולים למרומי הצוק גם ברגל וגם באמצעות 
רכבל שהותקן בצדה המערבי. טכס השבעת הטירונים בחלק 
מחילות צה״ל נערך על הצוק. 

האפריקנים א. רובינסון וא. סמית היו הראשונים שזיהו. 
ב 1838 , את צוק א־סבה. שהוא מ׳. ב 1842 ביקרו בס׳ האמ¬ 
ריקני וולקוט (ר׳ ביבליוגרפיה) והצייר האנגלי טיפינג והר 
תירו תיאורים וציורים מדויקים להפליא של מ׳. בסאה ה 19 
ובראשית המאה ה 20 סייר בם׳ הצרפתי פ. דה סולסי (ע״ע) 
וערך את המפה הראשונה של מ׳ והמחנות הרומיים; מסעם 
ה״קרן לחקירת א״י״ (ע״ע א״י, עם׳ 1131/2 . 1143 ) העפיל 
ד. וורן (ע״ע) לסי, לראשונה מצד מזרח, באתרו את "שביל 
הנחש״; ולאחריי הגיע ק. ר. קונדר (•) 001140 . 0.11 ), שהכין 
מפות מדויקות יותר של המבנים והמחנות הרומיים. את 
המפנה העיקרי בחקר מ׳ חולל א. שולטן ( 00 ז 1 נ 11 ) 50 . 13 ) 
ואת החפירה הממושכת הראשונה בס׳ ערכה משלחתו ב- 
1932 . ב 1055.1953 ר 1956 נערכו סקרים וחפירות ארכיאולו¬ 
גיות במ׳ ע״י חוקרים וחובבים מישראל ובראשם ש. גוטמן. 
ב 1963 — 1965 נערכה חפירה יסודית בם' בראשות י. ידיו• 

החפירות העלו, כי בשלבי הבנייה ההרודיאנית בס׳ הוק¬ 
מו, בין היתר, מערכת אספקת המים. ובכללה שער המים 
המקורי, שני ארמונות, בית מרחץ גדול ומחסנים. מ' הוקפה 
בחומת סוגרים, סכל עבריה, חוץ מן הצד הצפוני. ארכה 
כ 1,400 מ׳ ועביה כ 6.5 מ׳ והיא בנויה אבני־דולומיט של 
צוק מ׳ ושני פניה מטויחים. בחומה כ 30 מגדלים, וארבעה 
שערים: שער שביל-הנחש בצפון־מזרח; השער המערבי; 
השער הדרופי־מזרחי שהוליך אל מערכת הברכות והשער 
הצפוני, הוא "שער-המים" שבקצה הצפוני־סערבי של ה¬ 
חומה. 

כדי שתוכל מ׳ לעמוד במצור באיזור שחון ובלא מקורות 


105 


מצד ז 


106 


מים בנה הורדוס מערכת מורכבת ומסועפת לאספקת המים. 
ובה: רשת לניקוז מי-הגשמים מן הנחלים שבמערב; ברכות־ 
מקווה למי-הגשמים במדרון התחתון הצפוני־מערבי. ועוד 
מערכת של ברכות־אגירה על הצוק. לאגירת מי־השיטפונות 
הוקמו סכרים בשני הנחלים, נחל ם׳ ונחל "הארמון", ומהם 
זרמו המים בתעלות בנויות ופתוחות אל מערכות של 12 
ברכות חצובות בסלע, שקיבולן היה כ 00 נ 404 מ״ק מים. 

המבנים שהוקפו בתקופה ההרודיאניח מרוכזים בעיקר 
בחלק הצפוני ובחלק המרכזי, וע״פ יוסף בן־פתתיהו — 
היתה הכוונה. שייוותר שטח רצוף לעבודת האדמה. המבנה 
המרשים ביותר הוא ה״ארפוז הצפוני" הבנוי על שלוש 
דרגות בפאתו הצפונית של הצוק. על הדרגה העליונה 
מרפסת עגולה־למחצה ומדרומה — גוש המגורים היחיד 
בארמון זה, ובו ארבעה חדרים, שקירותיהם מעוטרים ב־ 
ציורי־קיר ורצם־חיהם עשויות פסיפס. הכניסה לדרגה העל¬ 
יונה, שהיא הכניסה אל הארמון, היתד, באמצעות מדרגות 
מפוארות. על הדרגה התיכונה, הנסוכה כ 20 מ' מהעליונה, 
נבנה מבנה כעין תולוס — "המבנה העגול". בדרגה התח¬ 
תונה ניצב המבנה העיקרי של הארמון, ששימש כמקום 
שעשועים, ובו מרחב מרכזי מרובע מוקף סטווים מכל צדדיו. 
העמודים היו בעלי כותרות קורינתיות מוזהבות וקירות ה¬ 
סטווים היו מקושטים בציורי קיר. 

מלבד בתי־פרהץ הצמודים לארמונות נמצא מדרום לאר¬ 
מון הצפוני ביח־המרחץ הגדול והמפואר של מ׳, שהיה בנוי 
בשיטה הרומית המקובלת (ע״ע מרחצאות). — המחסנים 
הציבוריים הוקמו דרומית לארמון הצפוני ובהם אוחסנו 
בכדים מצרכי סזון — שמן, קמח, יין — כל סוג בחדר 
נפרד. 

הארמון המערבי שימש כמרכז מגורים. מנהלה. טקס 
ושירותים. שטחו הגיע לכ 4,000 פ״ר. באגף המגורים שבאר¬ 
מון נתגלו רצפות פסיפס יפות להפליא. 

בתקופת הפרד השתנה צביון פ׳. תושביה החדשים של 
מ׳, הקנאים, ניצלו את המבנים סן התקופה ההרודיאנית 
למגורים והוסיפו עליהם פבני־מגורים, שהיו. מטבע הדברים, 
עלובים למדי. הארמון הצפוני שימש לשליטה על מערכת 
אספקת המים ולהגנה. בדרגה התחתונה התחולל כנראה קרב 
כבד, כפי שמעידה שכבת שרפה עבה. פן המבנים הציבוריים 
היחידים שהקימו מגיני מ , ראויים לציון בית-הכנסת וחמק־ 
וואות. בית־הכנסת (שהוא המוקדם ביותר שנחשף בארץ) 
שוכן בצד הצפוני־פערבי של חומת פ , וכיוונו כלפי ירוש¬ 
לים, צפון־פערב. בבניין שתי שורות עמודים ומסביב לש¬ 
לושה מהקירות בנויים ארבעה ספסלים, זה מעל זה. — 
נוסף על בתי־הפרחץ וברכת הרחצה שהכשירו הקנאים 
למקוואות, הותקנו שני מקוואות טהרה נוספים בשתי פאו¬ 
תיה, הצפונית והמזרחית, של מ׳. — אף המחסנים שימשו 
במתכונתם הקודמת. החפירות העלו, שמקצת המחסנים לא 
הועלו באש, כפי דברי יוסף בן־מתחיהו, המספר, שבכוונה 
תחילה לא שרפו המגינים מקצת מן המחסנים, כדי להעיד 
בהם כי לא מפאת מצוקת הסזון נוצחו. 

בארמון הצפוני ובמערה קטנה בצוק הדרומי נתגלו 
עשרים ושמונה שלדים של גברים, נשים וילדים — כנראה, 
של מגיניה האחרונים של מ׳. 

החפירות העלו כ 4,000 מטבעות מתקופת המרד הראשון 
וכ 700 אוסטרקאות (ע״ע אוסטרקון), רובם בעברית או ב־ 



ביח־ד;כ:םת בסצרה — סראה סן האויר (?עני צירי בית־דזכנסת — 
חומת הסוגרים) 

(עתי החסונות ניתנות ברעותו ע? פרום׳ י. ידין, 
חאוגיברסיסה העברית, ירוש 5 ים) 

ארמית ומיעוטם ביוונית או ברומית. מבחינת תכנם האום־ 
טרקאות הם "תלושי" אותיות, "תלושי" שמוח מיוחדים 
וכסו-כן ה״גורלות״ — חרסים, שעליהם נרשמו ככל הנראה 
שפות או כינויים. אולי אלה הם הגורלות שהפילו ביניהם 
המגינים. בשלב הסופי של הקרב, כדי לבחור "עשרה אשר 
ישחטו את כולם״. במ׳ נמצאו שרידי 14 מגילות שמקצתן 
מקראיות, מקצתן מן המקורות החיצוניים, ומקצתן כיתתיות 
(מגילת בן־סירא. ספר היובלות, שירות עולת השבח, ועוד). 

לאתר כיבוש ירושלים והר־הבית, ולאחר שהוכנעו הרד 
דיון ומכור, נותרה פ׳ לבדה במרי ובד. כ 1,000 נפש, הקנאים 
ובני משפחותיהם. הקרב האחרון על מ' נמשך כשנה תמי¬ 
מה: 72 — 73 לסה״נ. פלוויוס סילוה. הנציב הרומאי שפקד 
על הלגיון העשירי, חילות עזר ואלפי שבויים יהודים, הפיל 
עליה מצור. היא הקים סביבה שפונה מחנות (אחד מהם 
(מהנה א׳] שוחזר) ובנה חומת-מצור ("*זג"* בלשונו היוו¬ 
נית של יוסף בן־מחחיהו וכוונתו ל״דיק״), וארכה כ 2,500 
מ׳. כדי לסכל כל ניסיון בריחה סן הצוק. לאחר בניית ה־ 
"דייק" הקים סילווד, את סוללת ההסתערות, ובאמצעותה 
העלה את "מכונות הפצור", וכך פרץ את החומה. את חופת- 
העץ, שהקיפו המגינים בניסיון נ־אש לבלום את הצרים, 
הצליחו הרופאים להעלות באש. כאשר אפסה תקוות המגי¬ 
נים להדוף את הצרים עליהם. החליטו ליפול איש בחרב 
רעהו ולא בידי אויב. ואכן. משפרצו הרומאים לא מצאו 
אלא שתי נשים וחמישה ילדים, ומפיהם נודע על פרשת 
הגבורה האחרונה של פגיני מ/ שבאה אל סיומה המרטיט 
בנאומו של אלעזר בן־יאיר (ע״ע) מפקדם, כפי שמביאו 
יוסף בן מתתיהו (שכנראה כתבו בעצמו): "...ואחרי-כן 
נגמול איש לרעהו חסד־גיבורים ומה טוב ומה יפה יהיה 
בנשאנו את חרותנו אלי־קבר... בחרני במוות מחיי עבדות...". 

החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה, מ׳, תשי״ז; י. 
אחרוני, מ', תשי״ז, יוסף בן מתתיחי, תולדות מלחמת היחד 
דים ע□ הדומאיס (ספתח: בערבו), תשי״ם; הנ״ל, קדמוניות 
היהודים ג/ י״ד־ס״ו, תשכ״נ; ש. נוטמן. עם מ׳, תשב״ה! 

מ. לבנה. חומר עזר למדריד בס׳, 11965 י. ידין, ם׳(ידיעות. 
כ״ם), תשכ״ה< הנ״ל, מגילת בן סירא ממי. תשכ״ה; דינ״ל, 

מ׳ — בימים ההם בזמן הזה. 1966 , חנ״ל. מ' (אנציקלופדיה 
לחפירות ארכיאולוגיות בא״י. 11 ), 1970 ; ,ת 0 ,ח 1 ,־ 1 ,׳זז .£ 

,;; 0100 '(( . 5 : 1841 , 11 ,״מ,,.״/;, 1 / מי; ; 7,6 ־,,״ 77666 /״;־,:/,, 5 

י״-״,י ,ג; ;',.,,,;, 74 ,ץ 16 נו 81 46 .א ; 1843 , 7 ,״״״ 7 ״■, 17,6 .,;// 77,4 
,״ 6111,1 ד .א . 11 ; 1854 ;/׳;;״./ 7774/6 46 ; מ: 7 >״,'. 

; 77666,76 ; 76 , ע 6 ,;ן/ 84.67,6 ,ת 6 ]|,ו 8611 .ת ; 1865 ,/,""ז /ס /!"".נ 
. 1933 ,( 1.171 י\?ס 2 ) 66 עמ 2 מ 6 ; 7 ;; 7 ;מ 66 776 , 



107 


מג׳,•ו א■ יוייש. אנםי:י! — מצוק 


8 נ 1 


72 צ׳!*!* א י לי 3^X1 ׳ א 1 ט 1 נ י 1 111112 ץ 10 ) 420112 ^ 11101110 

— ( 1875 • סוויליה — 1939 , קוליור [דרום־פזרח 
צרפת]), משורר ספרדי, מ׳ התגורר בנעוריו במארריד ושהה 
שנים מעסות בפאריס. הוא היה מתומכי המשפר הרפובליקני 
בספרד, ועם התמוססותו עבר את הגבול לצרפת ב 1939 . 

ביצירתו משתקף אותו כובד־ראש. לדברי אסורין(ע״ע), 
אפייני לבני-הדור. כמוהם נמשך פ' אחר הנוף הנוגה של 
קאססיליה והקדיש לו רבים משיריו הטובים. מצד שני 
הרחיקוהו עקרונותיו האסתסיים פן האסכולות שרווחו 
בתקופתו: הוא גינה את שיטות האסכולה המודרניסטית על 
האסתטיזם המופרז שלה ועל נטייתה להצטעצע במלים. פ' 
העדיף להתקרב לרוח המסורת של השירה העממית ולחרי- 
ותה, הרעננות והספונטאניות; הוא ביקש להגיע לשירה 
שאינה רק "אמנות לשמה". לאחר זמן סירב גם לקבל את 
השקפותיה! של האסכולות האוואנגארדלת וגינה את "השי¬ 
מוש בדמויות למטרה שהיא רעיונית יותר פפה שהיא 
רגשית". 

שירתו של מ׳ היא שירה לירית טהורה, וזפשית ממליצות. 

היא מצטיינת באחידות הטון וברב־גוניות התוכן. מרובים 
בה הרמזים לחייו האינטימיים, זכרונות העבר ובעיקר — 
האהבה ופות אשתו הצעירה. כן שכיחים בה הנושאים 
האפייניים ל״דור של 98 ״ (ע״ע ספרדית, ספרות); פסימיות 
לגבי המציאות הלאומית, תקווה לעתיד טוב יותר ושאלות 
החיים, הזמן, המוות והאלהות. אחד היסודות העיקריים של 
שירתו היא ההרגשה של ייאוש עמוק, מלווה תשוקה עזה 
לאור וטוהר. 

החשובים שביזבצי שיריו הם: $010112111:5 ("רגעי 
בדידות״), 1903 , שהופיע שוב ב 1907 . בתוספת שירים 
חדשים: 02511112 10 ! 5 סק 1 דו 02 (״שדות קאססיליה״), 1912 : 
020010005 25 ׳\ 0 ! 1 א (״שירים חדשים״). 1924 . — עם אחיו 
מנואל חיבר פ׳ גם כמה פחזות פודרניסטיים. 

$14 ,, 11 . . 1 / , 0110018 ? 3110 זזש 5 . 5 ; 1953 ,./י. . 4 , 10:1111 ' . 0 .( 

81 111101x1118 ,!בס^סבתזזגס .? ;?׳■ 195 , 41 ■ 7 <}ס 141 ץ 10141140 

$08101 0110110 , $0 ם 10 \/ . 0 ; 1956 ,. 14 . 4 1881 18 

. 1969 ,. 14 , 111111030 .״! .א ; 1962 ,! 8*130x010 
ם. פ. 

מצדק, (קרי: פסדק) מחמד - ^ ^ $1 - 
( 1880 — 1967 ), מדינאי פרסי, מ' נולד למשפחת 
בעלי־אחוזות עשירה, קרובה לשושלת קג׳אר. הוא למד 
מדע־המדינח ומשפטים בפאריס ובשוייץ, חזר ב 1914 למו¬ 
לדתו ומילא תפקידים שונים בשירות המדינה, וב 1920 — 
1923 היה שר בממשלה. ב 1923 נבחר ס׳ למג׳לס, ביה׳־נ 
הפרסי, והיה אחד מארבעת חברי הבית שהתנהגו באופץ־לב 
בהצביעם נגד המלכתו של רזא ח׳אן לשאח ( 1925 ). 

בשנות מלכותו שד רזא נאלץ פ׳ להפסיק את פעילותו 
הפוליטית. אחרי שהודח רזא שאח, עם כיבוש פרם בידי 
בריסאניה ובריה״ט ב 1941 , חזר פ׳ ונבחר למג׳לם, והתבלט 
במאבקו לאישור החוק, שאסר על הממשלה לנהל מו״מ 
להענקת זכיונות נפט למעצמות זרות עד לגמר הכיבוש הזר. 
חוק זה מנע מתן זכיונוח לברית־המועצות. ב 1947 התבלט 
במאבק שהביא לידי החלטת המג׳לס לבטל את ההסכם 
שנחתם עם בריה״ם ב 1946 בדבר הקפת חברה משותפת 
להפקת הנפט בצפון פרם, משום שהסכם זה נגד את החוק 
משנת 1944 . מ׳ עמד גם בראש המאבק שהביא לידי ביטול 


הזיכיון שניתן לחברת הנפט האנגלו־איראניח, ולמען הלאמת 
תעשיית הנפט. 

עם אישור חוק-ההלאפה נתמנה ם׳ לראש־המסשלה 
( 30.4.1951 ). עמדתו הבלתי־מתפשרת בשאלת ההלאמה גרמה 
להפסקת יצוא הנפט והפקתו, עקב אבדן הקונים שהיו 
קשורים בחברת הנפט האנגלו-איראנית וכשלון מאמציו 
למצוא שווקים אחרים. ולמשבר כלכלי וכספי חמור, בגלל 
אבדן ההכנסות. פ׳. שהיה דמוקראט ונטה למערב, ניסה 
להתגבר על המשבר בעזרתה של אה״ב, אך זו סירבה לסייע 
לו עד שימצא פיתרון למשבר עם בריטניה. הוא ביקש 
לזכות גם בתמיכתן של מדינות אסיה ואפריקה ובעיקר 
בתמיכת הערבים, ולשם זה ניתק לחלוטין את היחסים עם 
ישראל, אך מדינות ערב ספיקות הנפט מיהרו לנצל אח 
המשבר בפרס והגדילו את תפוקתן ואת רווחיהן. 

עם החמרת המשבר ניסה פ׳, במאבקו עם השאח, להפוך 
את פרם לרפובליקה. הוא הובס בידי השאח ותומכיו והודח 
(אוגוסט 1953 ), הועמד למשפט ונידון ל 3 שבות מאסר. את 
שארית ימיו בילה בכפר ליד טהראן. 

אר. שם. 

מציה, חובת עשייה או פרישה, המוסלח על אדם מישראל 
מטעם דת משה וישראל. יסודה תורה שבכתב, 

וקיומה בפועל עפ״י ההלכה (ע״ע) המפרשת את דרכי שמי¬ 
רתן של המ" ומוספת עליהן תקנות לשם שיפור גופן. "הוויה 
של פ׳", מידה קונסטיטיטיווית היא. בכל אומה ולשון, והיא 
הנותנת בשם הזה משמעות פנימית בעיניו של שומר מ׳. 
להבנת הוויה זו כפי שעלתה בס׳ הדתית בישראל, טובה 
יותר מכל שיטה אחרת היא דרך ההתבוננות הפנומנולוגית 
(ע״ע דת, עמ ׳ 238 — 240 , 243 — 253 : הוסרל, אדסונד). 

עולמה של הנו , הדתית: מעשה וכונה. 

כל פעילות דתית משמעות מיוחדת לה. דוגמה פשוטה לדבר: 
אכילת אפיקומן בסדר ליל פסה אין לה דבר עם הפעילות 
הפיסיולוגית של האכילה (ו" חור׳ י', ע״ב), במובלט בדין 
שהאפיקומן "נאכל על השובע". אכילתו היא מעשה דתי 
הנבדל בעיקרון מכל מעשה אחר הדומה לו בעין, כולל 
אכילת ארוחת הסדר עצמח. עיקרון זה הוא הכונה (ע״ע), 
אבן־פינה במעשה המי-שהוא מניע פנימי, עניינו אצל רחשי 
משמעות שבנפש ובדעה. ועדיין אין די בכך. יש שמעשה אחד 
יוצא לכוונות הרבה, ופעמים שחלק כולן שווה במעשה, 
ברם, כשאתה מטיל במעשה זה את גדריה של ם׳ "דתית" 
מיד חל שינוי חותך בדמותה של תודעה זו, והמעשה נבנם 
לעולם אחר; ואע״פ שאין המוטיוו החדש מבטל את הישנים, 
אין הוא מצטרף בשווה אליהם, אלא תובע לעצמו מעמד של 
מעלה ויתרון ביניהם. כאן קפה התודעה האינטנציונאלית 
הדתית, שהיא מגופו הבדוק והמנוסה של המעשה הדתי, 
ופוסקת למצוה הדתית מידה של מהות לעצמה, של "אחרות". 
שלא פן העולם הזה ומראותיו. 

תודעה מיוחדת זו מטילה יחס של מתח דיאלקטי בין פעו¬ 
לות האדם לכוונותיו. עד שהיא עושתן כשחי הוויות מנו¬ 
גדות. ביטוי למתיחות זו הוא מאמרו הקצר של רבי יוסי 
הכהן שהרסב״ם אופר עליו "שהוא נאמר בכה אלהי בלי שום 
ספק כלל״ (פרק ה׳ של שפונה פרקים): "וכל מעשיך יהיו 
לשם שפים" (אבות ב׳, י״ב. והשווה משלי ג, ו; וכן אבות 
ג׳, ה , : ו , , ב׳), וביטוי מופלג, מאוחר ומסכם, לכך, הם דבריו 
של ר׳ משה חיים לוצטו (ע״ע) בתחילת ספר "מסילת 



109 


מצו 


110 


ישרים״: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שית¬ 
ברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך 
שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". שתי 
הופעות עיקריות למתיחות זו: האחת — ס׳ לשמה ושברה 
בעולם הבא, והשניה — ס״־־גזירות. 

יסודה של השניות בכד שאין לם׳ קיום אלא בלבוש של 
מעשה ולעולם לא בוידוי של אמונה, בהגיית מחשבה, בחוויה 
ריגושית וכיוצ״ב, כיאה למ׳ לפי טיבה. וכך היתד. קבלת 
עולה של תורה בהר סיבי, "נעשה ונשמע". דת ישראל היא 
"דת של ם" במובן זה שמצוותיה קודמות לאמובותיה, אך לא 
שכולה תובענית ולא מבטחת כלום. ואבטיגנום שאמר: "אל 
תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא 
הוו כעבדים הפשפשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" 
(אבות א׳, ג , ) כבר פעה בדבריו ביתוס תלמידו(אדר״ב ה׳, 
ב׳). דוגמה קדומה היא משנתו של רבי יעקב: "יפה שעה אחת 
של תשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי העוה״ב, ויפה 
שעה אחת של קורת דוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז" (אבות 
ד', י״ז), והרי רבי יעקב הוא שאפר "שכר מצוד, בהאי עלפא 
ליכא" (קיד׳ ל״ט, ע״ב), וא״ב זה שכרה האמיתי של הם׳, 
שהוא מקופל בגופה (דאה אבות די. ב׳). ציור ומידה לכך 
בעולמה של ההלכה הוא מושג מ' לשפה, שמתוך שבחה 
אתה שומע מיעוס ערכה של פ׳ שהתכוונותה איבה לאותה 
הודה אחרת, שאינה מפינו של המעשה שבעין("היום לעשר 
תן ומחר לקבל שכרן״ — עיר׳ כ״ב, ע״א). אמרו: "בל 
העושה מ׳ שלא לשמה נוח לו שלא נברא" (בר׳ י״ז, ע״א). 
ואף לא חששו לראות עושה ם׳ להנאתו כקרוב לרשע (השווה 
הוריות י׳, ע״ב). והפליגו ואמרו: "גדולה עבירה לשמה מס׳ 
שלא לשמה" (נזיר כ״ג׳ ע״ב). פעמים יש נטייה להודות 
במידה של לשפה לשיעורין, במצוות כגון תלמוד תורה (פס¬ 
חים נ׳, ע״ב; ירו" חג׳ א׳. ז׳) וצדקה (ב״ב י׳, ע״ב ועוד), 
אך לא מתוך ויתור על עיקרון "לשפה", אלא מתוך שלא כל 
אדם ולא כל שעה ולא כל פ׳ שווים לתכלית הפעלה הזאת. 
למ״ ת״ת וצדקה נתייחד גם שכר כפול: קרן הקיימת 
לעוה״ב ופירות הנאכלים בעה״ז (פאה א׳, א׳). ממאמרו של 
רב: "וכי סד, איכפת לו להקב״ה למי ששוחט מן הצואר או 
מי ששוחט מן העורף. הוי לא ניתבו פ" אלא לצרוף בהן את 
הבריות" (ב״ר מ״ד. א׳) אתה שופע שאין ליתן בשום מעשה 
מידה הקובעת לעצמה את ערכה של ם׳ לפני יוצר הכל, 
שהוא ״רבון כל המעשים אדון כל הנשמות״ (בר׳ 0 ', ע״ב), 
אלא ערך ומעם אחד יש השווה בכל, והוא הכוח הצורף את 
הלב והרוח: וכל המקבל עליו כל ם׳ כפי עומקה ואמיתה זו, 
הרי זה מקיים מ׳ לשמה כאמיתה והיא מטהרת את נפשו 
ופכשרתה לקרבתה של דעה העליונה. 

התכוונות זו ויתור גדול כרוך בה. שהרי כל עצמה איבה אלא 
כהודאת בעל־דין שהעוה״ז הגלד לעינים איבו אמת, והוא 
בטל ומבוטל בערך אל ההוויה ה״אחרת". עם זאת, הודאת 
בע״ד זו עצמה אינה נאמרת בפה אלא במעשים. שאינם 
בעצמם אלא צירופי מראות מן העוה״ז ודבר זה מטיל תמיהה 
גדולה במהותה של הם׳! שהרי אם זה לבה של "מ׳ לשמה", 
כיצד בא הרבי שלא עלתה בתורתה של דת ישראל דרך של 
מ׳ ועבודה ההולמת יותר הודאה זו. אלא במעשה שבעין 
בלבד. ברור ע״כ שיסוד זה לבדו של "מצוד, לשמה" אין בו 
כדי לפרנס את מושג הנר, אלא עם יסוד נוסף, שכבגדו, שנת¬ 
גבש בהכרה שם" .,אינן אלא גזירות". 


לצידו של יסוד זח עומדים ג״ב נתונים פבומבולוגיים 
שהם, בעיקר. הדביקות במעשה הם׳ כנתינתה במסורת ההל¬ 
כה והדקדוק וההידור בדיני קיומה. שהם מקודשים לחלוטין 
בקדושת התורה והקבלה. באספקלריה זו צד המעשה בס־ 
הדתית מתעלה מאוד בערכו, ורחוק מהתבטלות בפני גדו¬ 
לתה של דעת העושה. וכלל גדול קבעו חכמים בפינה זו: 
"גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (ב״ק 
ל״ה. ע״א; ועוד). השניות של הפעילות האנושית אינה 
מצטיירת, לאורו של יסוד זה, כעולם המחולק לשניים, שחציו 
תחום המעשה הריק מכל ערך וחציו תחומה של הם׳ הדתית, 
שכולו עולם של הווית־אמת. גם מי "שאינו מצווה" ועושה 
יש לו מידה של ערך, אלא ש״המצווה ועושה" גדול ממנו, 
כשם שחס׳ עצמה היא תוספת הוויה "אחרת", החלה על 
דברים שטובים וגדולים הם גם לעצמם מעיקרם. כל עצמה 
של ד.מ׳ הדתית, בין שהיא מכונה "שמירת דרך ה׳" (בראשית 
יה. ים), "דעה את ה׳" (ישעיה יא, ס), "השכל וידע את 
ה׳" (ירמיה ט, כג), "הצנע לבת עם אלהים" (מיכה ו, ח), 
לעולם דרך קיומה הם מעשים של צדקה ומשפט וחסד, 
חכמה, עצה וגבורה, מידות טובות וישרות המקובלות על 
הבריות ומסייעות לשלומו ולבניינו של עולם. אפילו בן נח, 
שהפליג במידת כיבוד אב, גמלו לו מן השמים (קיד׳ ל״א, 
ע״א), אף שלפי ההלכה הריהו "שאינו מצווה ועושה", ואין 
הקב״ה מקפה שברו אפילו עשה שלא מפני יראת ה׳. כך היא 
דרך כל חמי׳ המכונות "שכליות". והם חלק "הדינים" שב¬ 
ברית נח (כלשון ההלכה). לאינסטיטוציות אלה אין קשר 
עם מישג מ׳ לשמה. והרי לפי השקפת ההלכה לא מצוד. 
אחת שכלית בלבד כך דינה, אלא כל כללי המוסר וכל מידה 
מהוגנת שבתרבות האדם מעולם, זה יסודם, כפי שאנו נמצ¬ 
אים למדים מדברי רבי עקיבא "חביב אדם שנברא בצלם" 
(אבות ג׳, י״ד). 

מוסר האדם כפי שהוא מצטייר בתורת פשה ומצוותיה, 
יסודו תאונופי ולא אוטונומי (ע״ע מוסר, עם׳ 612 — 614 ). 
ההוויה האלוהית הנותנת את המי לאדם אינה תלויה בדעת 
האדם בשום פנים ולפיכך המקבל עליו את עולה של המ׳האלו־ 
הית חלק לו בחירות זו (ראה אבות ר. ב׳! עיר׳ נ״ד. ע״א). 
ישנה דוגפאטיקה בגופי התורה ובגזפי ההלכות, בין נשכיל 
לנסחה בין לאו. שהרי כל עצמה של התפיסה התאונופית 
אופרת דוגמאטיקה פנימית. לדוגפאטיקה זו שייך בל מעשה 
מ׳ לשמה וכל תקות שברה בעוה״ב בבל מידה (ר" לעיל). אף 
כי לצרכה של דוגמאטיקה זו די לפי שעה ב 3 עיקרים שמנה 
רבי יוסף אלבו (ע״ע): מציאות ה׳, התגלות, שכר ועונש. 
ומוסיף עליהם ההודאה בקדושתה של תושבע׳־פ. מי שמקבל 
על עצמו דת זו ומצוותיה. את שניהם קיבל, את ד,פ׳ לשמה 
והאמונה בשכרה בעוד,"ב וכן את כל המעשה האינסטיסו־ 
ציונאלי שבאורח חייה. הסכנה היא, שתתחלף לו לאדם 
העשייה במ׳ הדתית בעשייתו בכל "אינסטיטוציה" חילונית 
אחרת שהיא חובה עליו, עד שיבוא לכלל דעה כי "דת 
ישראל בעולמה של ההלכה, של חורה שבעל-פה, לא נוצרה 
ע׳׳י כתבי הקודש, אלא כתבי הקודש הם אחת האינסטיטו־ 
ציות של דת ישראל", (י. ליבוביץ, חורה ומצוות בזמן הזה, 
עמ׳ 13 ), משום שההלכה היא שקבעה מה יש לבלול בכתבי 
הקודש ופה לא. אבל באמת זהו מושג של "כתבי הקודש" 
שכולו נוצרי, שאינו מבחין בין התורה לנ״ך, ואם מצינו 
שנחלקו חכמים במעלת קדושתם של ספרי כתובים (ע״ע) 


111 


מצוה 


112 


לא מצינו שבחלקו מעולם בקדושתו של פרשיות או של מ" 
הכתובות בתורה. אבל כלל היה בידם: — "ניתנה תורה 
ונתחדשה הלכה' (שבת קל״ה, ע״א). בקבלת הס" כלולה 
ההודאה בכל הדוגמאסיקה הפנימית המסותרת הנ״ל, שבלא 
היא איו עמידה להלכה, אבל אין כלולה בה הודאה בשום 
בחינה הגיונית־סיבתית — המחייבת את "המחקר האנתרו¬ 
פולוגי' — שבה אין בין ריטואל לנד דתית ובין מיתוס 
לגילוי ה׳ אלא שינוי השם בלבד. הנד הדתית שלאחר מתן 
תורה, אפילו יש כמותה במסורת אבות שלפניה, במתן 
חורה ראשיתה. הם׳ שמסיני איו לה משמעות של פ׳ 
דתית אלא כגזרה שמשמשת בידי המצווה ועושה הוכחה 
גמורה לקבלת עול מלכות שמים: "קבלתם עליכם עול 
מלכותי, קבלו עליכם עול גזרותי' (רש״י לויקרא, יה, ב, 
ע״פ ספרא אחדי מות! וראה משנה בד׳ ב', ב , ). מצד וה 
כלם״ התורה הן ״שמעיות״ (ר׳ להלן, עמי 116 ) מפני 
שקבלת עולן אינה קשורה בכך שהדעת מסכמת להן מטעם 
אתר, אפילו הוא גלוי לעין מאד. העושה פ' מדעתו מפני 
טעם הנראה לו. את רצון עצמו הוא עושה ולא את רצונו 
של נותן התורה, וכאן מקפידה ההלכה על הכלל "גדול 
המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה", ויש בין וה 
לוה קבלת שכר בעוה״ז או שיעורו של שכר (ב״ק פ״ז,ע״א). 
"בן נח" המקיים מצוותיו מדעתו, אינו בגדר חסידי אומות 
העולם שיש להם חלק לעולם הבא, אלא (או: ולא) כאחד 
מחכמיהם (רמב״ם, הל׳ מלכים ח׳, י״א). וכן ראו את הדבר 
חכמים למן פילון האלכסנדרוני ("על ההתחברות אל ראשית 
הלימודים״, סעיפים 79 — 80 ) ועד רבנו בחיי ("חובות הלב¬ 
בות', שער יחוד המעשה) ורבי יהודה הלוי ("כוזרי", 
מאפר ג׳). 

עלינו לשאול, מעתה. לחלקה של דוגמאטיקה אמונית- 
פנימית זו בתודעה האינטנציונאלית של המ ׳ הדתית ביש¬ 
ראל• דרשתו המפורסמת של רבי שמלאי בדבר הם" שמניינן 
תרי״ג (מכות כ״ג, ע״ב) — הנשענת אל המשנה האחרונה 
של מסכת זו: "רבי תנניא בן עקשיא אומר רצה הקב״ה 
לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ום״" — סופה 
עיקר, שכן הוא הולך ומצמצם את מניינן עד שהוא מעמידו 
על אחד, וזו האמונה: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). 
כיוצא בזה הפליגו במשנה (קיד׳ א׳. י׳) בשבחו של "כל 
העושה ם׳ אחת". ופרש רבי יוסי בי רבי בון(ירושלמי שם) 
שעניינם אצל מי "שייחד לעצמו מ' ולא עבר עליה מימיך׳, 
וכל פ׳ כשרה לכך (ראה אבות ב׳, א'). הצד השווה שבשתי 
התפיסות הללו הרי זו הדעה והאמונה, שלא המעשה הגלוי 
לעיו עושה את המ׳ הדתית למקור לשכרה המיוחד, אלא 
הלקה במהות אחרת נסתרת. שלפי דעתו של רבי שמלאי 
אמונה שמה. ולפי משנת קידושין, כפירוש הירושלמי, הדבר 
מסור ללבו של אדם לצייר לו את דמותה של הם׳ שהיא 
"גזירה", המטילה על העושה לכבוש כל רצון וכל דעה 
שבנפשו ולהכניעם לחלוטין לפני רצוו־של-מעלה ולהודות 
בדבר ע״י מעשה הגלוי לעין. איו עקרון "לשמה" מתקיים 
על צד השלמות אלא ב.,מצווה ועושה", במידה שיש בידו 
להשליט ברוחו את עקרון הגזירה! ונמצא זה משלים לזה 
וגודר אוחו במקום שהוא פרוץ לשיבושים קשים. 

״מ־ = גזירה" איו במשמעה המלצה על פרישות של 
סגפנות, של שביתה מעשייה ושל בריחה פן המעשה מחמת 
זלזול בערכו לעצמו, אלא אדרבא, דביקות במעשה הגלוי 


בכל אופן שהוא, גם בקום ועשה וגם בשב ואל תעשה. 
זוהי דרך הגזירה העליונה המבדלת, המביאה את האדם לידי 
הבדלת נפשו מן הבטל והכחב. עם שהוא מחזיק בו בלבוש 
המעשה: "רבי אלעזר בן עזריה אומר, מנין שלא יאמר 
אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי איפשי לאכול בשר חזיר 
אי איפשי לבוא על העדרה, אבל איפשי אלא מה אעשה 
ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר ו,אבדיל אתכם מן 
העמים להיות לי' ונמצא פורש פן העבירה ומקבל עליו עול 
מלכות שמים". 

ציור הגזירה עלה במפורש במשמעותה זו בבית מדרשו 
של רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, בסיפור השאלה שנשאל 
מפי עכו״ם לטעמה של מצות פרה אדומה (תנחומא, והוצאת 
כובד], פרשת הקת, סימן כ״ו), והשיב לו בהסבר מאגי 
(המקביל להסבר ,.מדעי" כיום) שהניח את דעתו, אבל 
תלמידי ריב״ז שאלוהו לטעמה הפנימי של פצוה זו ("ולנו 
מה אתה אומר"), והוא השיב להם: "חייכם, לא המת מטמא 
ולא המים פטהרין אלא גזירתו של פלד פלכי המלכים הוא. 
אמר הקב״ה חקה חקקתי לכם גזירה גזרתי אין אתה רשאי 
לעבור על גזירתי, דכתיב זאת הקת התורה". כל משמעותה 
של ס׳ זו אינה אלא הודאה בקוצר השגה בפני דעה העליונה, 
ובאמונה בה בלבד. 

עקרון הגזירה חוזר ומשיב למעשה שבעין מידה של 
כבוד וערך. אמת, הדוגמאטיקה האמונית, המקופלת בעקרון 
הגזירה. אינה מבטלת את המתיחות הדיאלקטית שבין המ¬ 
עשה והכוונה הכרוכה בעקרון לשפה, אלא שהיא מעמידה 
כנגדה מרכז של מתיחות אחרת, השווה לה ושקול כנגדה 
בכה ובמעלה! ועל כרחם שני מרכזי המתיחות מקבלים 
עליהם את עולו של עימות זה. 

מתכונתה של תודעה אינטנציונאלית זו, על שני מוקדי 
מתיחותה, שעל כורחה היא בעלת אופי דינאמי. ותנודות 
דופקה החי עלו באורח חייה של האומה מקצה הקפידה 
המופלגת בדקדוקי דינים, שכל מנהג קל הוא לה בגדר ייהרג 
ואל יעבור, ועד דרכיה של ההסידות הבעש״טית לגווניה, 
הנוטים להפלגה לצד העבודה שבלב, ואיו לעמוד צל שיווי 
משקלה הדינאמי של מתכונת זו אלא מתוך הבנה נכונה 
במרכז המתיחות הדיאלקטית שקם במחיצת עקרון הגזירה. 
גם דרך המעשה של היראה התמימה אינה נקייה מנסיונות 
פנימיים. שהרי אם קצרה הדעה מהשגת רצונה של תווית־ 
אמת, מה הערובה לנכונות צורת מעשה ד.מ׳ לכל פרטיה 
ודקדוקיה 7 תודעת החטא העמוקה, הפוקדת את שומרי מצוה 
(ע״ע חטא), כאן מקורה. לא הפרת המ׳ בלבד. אלא גם 
שמירתה נעשית לאדם מקור לחטאים ולחרדות. וכאן מקומו 
של מפנה בהערכת המעשה, ששניים ראשי סימניו: החזרה 
אל עקרון לשמה, המביאה לידי ויתור על מעלתו המוחלטת 
של המעשה. ככלל המפורסם "אחד המרבה ואחד הממעיט 
ובלבד שיכוון לבו לשמים" (בר׳ ה׳, ע״א), והדגשת עקרון 
הגזירה, קיום רצון עליון■ שמהותו נעלמת על צד האמת 
מכל דעה תחתונה. 

כאן שורש המעלה היתרה שזכה לה תלמודה של תורה 
בעולם ההלכה לפן ימיה הראשונים של הקבלה בימי הנביאים 
והסופרים (דאה יהושע א. ח! עזרא ז, י) — "ותלמוד תורה 
כנגד כולם" (פאה א', א׳! אבות א', א׳-ב'! ב', י״ד-ט״ז! די, 
ה׳-ד! ועוד). ההגייה בתורה והדרישה במצוותיה היא אב 
כל המעשה וקודמת לו: "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי 


113 


מצוד 


114 


מעשה" (קיד׳ מ , . ע״ב. וראה מג׳ ט״ז, ע״ב). הוא עושה 
פירות, שהם מעשי□, ועל כן הוא אבי קיומה של מ׳ יותר 
מכל צורה של מעשה שבעין. הואיל והיא פריה של התגלות 
ההוויה האלוהית בעולם, הרי נתגלם בה אורה, וכל העומק 
בה סופו של "המאור שבה" לקרבו אצל אמיתו של עולם 
(ירר חג' א', 1 ' [לפי גיר' בעל מתנות כהונה לאיכ״ד, פתיחה 
ב׳]). מי שעוסק בה לשמה דעתו מיסהרת וסתעלית ממד¬ 
רגה למדרגה עד שהיא פגעת לרוח הקודש, כלומר: למידת 
ההתגלות, שבה ניתנה (ע״ז כ׳, ע״ב). לפיכך סי שעוסק 
בהלכות הפסה מעלין עליו כאילו קיים מצות הפסח ופי 
שעוסק במצוד, שאינה נוהגת מעליו עליו כאילו קיים אותה 
לפני סי שנתן אותה ושכרה מובטח לו והפליגו ואפרו: "עיר 
הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה 1 לומר 
דרוש וקבל שכר" (תו 0 פ׳ סנ׳ י״ד. א׳); ועוד. 

עילוי ערכו של תלמוד תורה, אין לך דוגמה סובה מזו 
לטיבו של קהל המאמינים המייחדים. שלא זו בלבד שהם 
מודים ואומרים פעמיים בכל יום "שמע ישראל", אלא שהם 
מצרפים להודיה זו את חסד מתן תורה ום" ערבית ושחרית, 
"אהבה רבה". שהיא סמל האהבה שאהב אלהים את עמו 
ישראל ונתן לו תורה ומצוות, — "כי הם חיינו ואורך ימינו 
ובהם נהגה יומם ולילה". 

על תפיסות דתיות אחרות של הם׳ ביהדות ע״ע רפורמה. 

ם.ה. ב. 

מניין המ". האמורא בן הדור השני. ר׳ שמלאי. הוא 
הראשון שקבע מספר של כל הם״:״ 613 מ" נאמרו לו למשה, 
365 לאוין כמניין ימות החמה ו 248 עשה כנגד איבריו של 
אדם״ (מכור. כ״ג, ע״ב) — עפ״י הרעיון, שהביע אה״כ ר׳ 
יהודה ב״ר סיפון, ש״כל אבר ואבר אומר לאדם: בבקשה 
ממך עשה בי את הם׳ הזאת... כל יום ויום אופר לאדם: 
בבקשה סמך, אל תעש בי את העבירה הזאת" (פסדר״ב 
[הוצאת סנדלבום, 203 ]). אח״ב הסמיכו לכך את הגימטריא 
המפורסמת: ״תורה״ = 611 1 ■ 2 הדברות הראשונות שנאמרו 
מפי הגבורה (מכוח. שם). למניין ד,מ" אין כל משמעות לגבי 
תקפן או חומרתן, והוא נושא אופי אקדמי גרידא: אילו פ" 
נחשבות בפרטיהן של אחרות ואילו נפנות לעצמן. אעפ״ב 
טרחו חכמים רבים, למן רס״ג, לפרט את מניינן, ונתקלו 
בקשיים מרובים. ביקורת קשה הטיח הדמב״ם בקודפיו על 
שפנו גם פ" שהן "מדרבנן" ועל חוסר עקיבות כללית, אולם 
גם שיטתו עוררה השגות מרובות. הרמב״ן, ובעיקר ד׳ שמעון 
בן צמח דוראן (ע״ע) — אף שקלו ספקות ביתם להחלסיות 
המספר בעיני חז״ל. 

המניינים הקדומים נערכו כ״אזהרות" (ע״ע), שבהן הס" 
מתחלקות ל״עשין" ו״לאוין" בלבד, ואך תשופת־לב מעסה 
ניתנה למיון הפנימי; הגאונים הוסיפו חלוקה ל״פרשיות", 
שהן פ״־ציבור: הקצאת ערים ללויים, בניין המקדש וכד׳. 
שיטת חלוקת הס" עפ״י מסגרת עשרת הדברות, שרשיה 
מצויים כבר אצל פילון (ע״ע), ונקטו אותה רס״ג, אברבנאל, 
בעל "מאמר השכל" ואחרים: הרמב״ם קבע מיון הגיוני 
מקורי, שביסודו ס" עיקריות שעליהן בנויות שאר המ", וגם 
הקדים לו מבוא מתודולוגי גדול. יש לציין כאן גם את "ספר 
החינוך" לר׳ אהרן הלוי מברצלונה (ע״ע). ב״זהד" (ע״ע, 
עם׳ 634 ) מוקדש ה״רעיא מהימנא" למניין הס" ולפירושן 
(ר׳ להלן), 

מיון ה פ". מלבד ההבחנה הכללית בין פ" מ״דאו־ 


רייתא״ ל״דרבנן״ (ע״ע הלכה. עם' 501 — 506 ), הבחינו חז״ל 
עוד בכמה סוגי ס". ההבחנה הראשית בין ס" "עשה" ו״לא־ 
תעשה" נשענת על לשון המקרא, ופורם כי "לאו הבא מכלל 
עשה, עשה" (פס׳ מ״א. ע״ב), וכי "כל מקום שנאמר •השמר׳, 
,פן׳ ו,אל' אינו אלא ל״ת" (מכות י"ג, ע״ב). הלאוין מרובים 
וחמורים מן העשין, שהרי נתגלה ענשם (ע״ע ענשין, דיני), 
וגם הנשים מוזהרות עליהם (קיד׳ א׳. ז׳). יוחדו לעצמם 
איסורי "עבודה־זרה, גילוי עריות ושפיכות דפים", שעליהם 
"ייהרג ואל יעבור". אין סלקין על "לאו שאיו בו מעשה", 
"לאו הניתק לעשה", "לאו שבכללות", ועוד. שאלה עקרונית 
היא אם מוסב לקיים ס״ע בפועל, או להימנע מאיסור (עיר׳ 
ק', ע״א). אך אם חלה התנגשות. "עשה דוחה ל״ת" (שבת 
קל״ג. ע״א, ועוד) ואינו דוחה עשה, אלא אם "יש בו כדת" 
(פס' צ״ב, ע״א). הנשים חייבות רק בעשין "שלא הזמן 
גרמן״ (ע״ע אשה. עם׳ 301/2 ). מיון עקרוני אחר מבחין בין 
פ" "שבין אדם להכירו" ו״שבין אדם למקום", שעל הראשו¬ 
נות "אין יוהכ״פ מכפר. עד שירצה את חבירו" (יומא ח׳. 
ס׳). קבוצות נפרדות הן "הם" התלויות בארץ"(ע״ע חקלאות 
עם׳ 978/9 וכן מ" בן־נח (ע״ע, עם׳ 161/2 ). 

הבחנה עיונית חשובה היא בין מ" "קלות" ל״חמורות". 
במשנת יומא (ח׳. ח׳) מסווגים העשין והלאוין כ״עברות 
קלות", שתשובה מכפרת עליהן, שלא כ״חפורות" (שלא 
פורש טיבן שם). אך. ב״ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי 
ישמעאל דורש" נאמר: "עבר על עשה ושב, אינו זז משם 
עד שמוחלין לו... עבר על ל״ת ועשה תשובה, תשובה תולה 
ויוהכ״פ מכפר... עבר על כריתות ומיתות בי״ד — תשובה 
ויוה״ב תולין ויסורין ממרקין... אבל מי שיש חילול השם 
בידו... כולו תולין ומיתה ממרקת" (יומא פ״ו. ע״א). נוסף 
על קנה־הפידה של שבר ועונש לחומרתן של פ". יש בחז״ל 
עוד קנה־מידה, והוא המאמץ הנדרש לקיומו: "׳רק חזק 
לבלתי אכול הדם , ... אסר רבי שמעון בן עזאי: 300 מ״ע 
בתורה כיוצ״ב. לומר: מה הדם שאין בכל הם" קל ממנו 
הזהירך הכתוב עליו — שאד כל ד,מ" על אחת כפה וכמה" 
(ספרי דברים, ע״ו: ור' ירד פאה א', א': "ס' קלה שבקלות 
זה שילוח הקן 1 מ׳ חמורה שבחמורות זה כבוד אב ואם"). 
בכך ניכר ערכן הפנימי של ד,מ", ואף של, מ" ל״ת שענשן 
מפורש. שהדי חילול־שבת ענשו מיתה. ואין מופרין הנפש 
עליו• ו״בשעת השמד ייהרג ואל יעבור אפילו על מ׳ "קלה 
שבקלות״ (תוספ׳ שבת ט״ו. י״ז; והש׳ חשסו״ד ה׳, י״ט— 
כ״ב). ע״ב חלול השם (ע״ע) הופך מ׳ קלה לחמורה ביותר. 
קיימות גם מ" פרטיות המוגדתת "חמורות", כמזוזה, ציצית, 
שבת ומילה, וניכר כי הפריזו ב״חופרתן" של פ" שזלזלו 
בהן בבל מיני מקומות וזמנים; ״דתני ר׳ ישמעאל: דברי־ 
תורה... יש בהן קולין ויש בהן חומריו, אבל דברי־סופרים 
כולו חומרין הן" (ירד בר׳ א׳. ז"), מפני שהזלזול בהן ברוך 
בכפירה בעקרון תורה שבע״פ. 

טעמי הם". לדעת רבי חנניה בן עקשיא "רצה הקב״ה 
לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות 
ג׳, ט״ז), ולכאורה אמר כי ריבוי ד,מ" נועד להרבות שכר 
בעה״ב. גישה שונה במהותה מבטא רב: ש״לא ניתנו הם" 
אלא לצרוף את הבריות בהן" (ב״ר מ״ד, א׳), והיא נשענת 
על דברי תנאים, שקדמו לרב, על פ" יחידות, שע״י קיומן 
האדם מבטיח עצמו מפני החטא (פג׳ מ״ג, ע״ב). ד,מ" מע¬ 
מידות את האדם בנסיון (ע״ע) מתמיד, והוא חלק פן 



115 


מצו: 


16 


הצירוף 1 קיומן מוסיף לאדם קדושה (מכילתא דר״י, סם׳ 
דכספא, פ״כ), כנוסח הברכה הקבוע לעשיית רוב הם": 
"אשר קדשנו בפצותיו ועונו". כבמקרא, שפירש טעמי מ" 
אחדות (אהבת הגר [שמ׳ כב, כ), שבת [שם כ. יא: דבי ה, 
יד—טו], איסור עמוני ומואבי [דב׳ כג, ה] והסעם הכללי 
יותר ״ליראה את ה׳״ [שם ר. כד: יד. כג < יז. יג]). המשיכו 
בכד גם חז״ל. ראשון היה רבן יוחנן בן זכאי, שהעלה טעמים 
מוסריים־חינוכיים וגם סמליים (תוספ׳ ב״ק ז׳, ב׳; מכילתא 
דר״י, מם' דנזיקין פי״ב ועוד), ובהם עקרון "מידה כנגד 
מידה״, להסברת מ״. — אחריו נתפרשו מ' רבות ופרטיהן 
עפ״י עיקרון זה (סוטה א', ו׳—ד: ערב׳ ט״ז. ע״ב: יומא מ״ד, 
ע״א: ועוד הרבה). רבי שמעון היה דורש "טעמא דקרא", 
ולדעתו השאירה התורה את חשיפת טעמי הם״ — בתוך 
חידוש הלכות (ר׳ יב׳ ע״ו, ע״ב)-לחכמים, ובמקום שפירשה 

— נעשה הטעם כס׳ נוספת, הטעונה טעם נוסף (ב״מ קט״ו, 
ע״א). הכל פודים שישנן מ* שאין למצוא להן טעם, וריב״ז 
עצמו אמר, בעניין פרה אדומה: "חקה חקקתי, גזירה גזרתי, 
ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי" (פסיקתא דר״כ [הוצאת 
מנדלבוים,עמ׳ 44 ].כך גסס" יבום אשת־אח, כלאים ושעיר 
המשתלח ופרטים סתומים בתוך מ" שניתן למצוא טעם 
לעיקר עניינן. לדעת ר אלעזר ,.דברים שכיסה עתיק יומין, 
פאי נינהוי טעמי תורה" (פס׳ קי״ט, ע״א). 

האמוראים התנגדו לעיסוק זה, ולדעת ר׳ יצחק כוסו רוב 
טעמי הס", "שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן 
גדול העולם״ — הלא הוא שלמה הפלד (סנ ׳ נ״א. ע״ב). 
האמוראים חששו מערעורו של ס" סתומות, וביותר— של מ" 
שטעמן אכן נתגלה, שמא ייהפך הטעם עיקר, והמעשה טפל 

— עד כדי ביטולו. "זכר ליציאת מצרים", המנמק גם פ" 
שאינן קשורות עמה (ויקרא יט, לו ועוד), פירשוהו לא רק 
כטעם. "שכל המודה בעול פ" מודה ביציאת מצרים", אלא 
גם כ״תנאי״: על תנאי שתקבלו עליכם מ", (ספרא שמיני, 
י״ב. ז". ספרי שלח, קט״ו). ערך מוחלט נודע רק למעשה ד.מ׳, 
שהוא הקשר שבין היהודי לבוראו, כחכמים כפשוט• העם. 
בכך נבדלים חז״ל מן היהודים ההלניסטיים (ר׳ להלן). ואף 
מפילון. שתבע קיום מ" בפועל. פילון ראה בם׳ גוף, ובטעמה 
הנסתר — נשמה, אלא שלדעתו גם מי שהגיע להכרת האמת 
צריך להקפיד על שסו הטוב. ולא יוכל להגיע לכך, אם יזלזל 
בחוקים ובמנהגים המקובלים על הכלל. (.■!לו/ .• 1 ^ 11 ^ ־ס 
86 ואילך), 

זירוז מ". חז״ל השקיעו מאמץ חינןכי רב בהעלאת 
ערך הם' בעיני מקיימיה, ועיטרוה בנויים שונים. מברכים 
על קיומן של כל הם״, בשם ובמלכות (פס׳ ז׳, ע״ב) — ועל 
כך ע״ע תפלות וברכות. "הידור־מ"׳ נלמד מן הפסוק ׳זה אלי 
ואנוהו׳ (שמ׳ טו, ב) — .,סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה..." 
(ב״ק ט׳. ע״ב ורש״י שם). ושיעורו משורת הדין "עד שליש 
בנד"(שם).זריזות למ׳ קודמת— ואף אם יצטרך למעט בהי¬ 
דורה. מפרטי הזריזות: "מ׳ בו יותר פבשלוחו"(פס׳ צ׳, ע״א), 
"אין מעבירין על הם" (שם ס״ד. ע״ב), "חביבה פ׳ בשעתה" 
(שם ס״ו, ע״ב), "אין עושין נד חבילות חבילות" (שם ק״ב, 
ע״ב) וכד. מודגשת הדרישה האידאלית לקיום הנד לשמן, 
ללא פנייה, ודברים רבים נאמרו בשבח העושים כן, אולם 
למעשה נקבע׳ כי רוב הם" "אין צריכות כונה" לצאת ידי 
חובת עשייתן (ע״ע פונה), אם כי בין התנאים אין להבחין 
הכרעה עקרונית ברורה בשאלה. מוטב לקיים מ" מתוך שמ¬ 


חה, ועדות ל״שפחה של פ"׳ מזמן הבית מצויה בתוספ׳ 
(פאה ג׳, ח׳). וכבר אמר רבי: "להודיע שבחן של ישראל, 
שכשעמדו על הר סיני לקבל התורה, הושוו בולם לב אחד 
לקבל מלכות שפים בשמחה" (מכילתא דר״י, מם׳ דבחדש, 
פ״ה),,.שכשאדם עושה מ׳יהא עושה אותה בלב שמח״(ויק״ר 
ל״ד. ח׳ ל ור׳ בר׳ ט׳. ע״ב). שמחה זו רוחנית היא, ש״ם" 
לאו ליהנות ניתנו", והמודד הנאה ממעין פותר לו לטבול 
טבילה של מצוה (ר״ו. כ״ח. ע״א). על שאלת האוטונומיה 
בקיום הט״ — ע״ע מוסר, עם׳ 612 — 614 . 

מ. 

בספרות היהודית־הלניסטית מתבטאת לרא¬ 
שונה נטייה לרציונליזציה של הם", שהן מכוונות ליצור עם 
סגולה. איגרת אריסטיאם (ע״ע; קפ״ב ואילך) מתארת בדרך 
של אלגוריה (ע״ע), ס" כקרבנות, מאכלות אסורים (ע״ע), 
ציצית, מזוזה, תפילין. וכד׳, שהן מכוונות לעורר מחשבות 
טהורות ולהקנות מידות טובות, וכגדרים להיטמעות בסביבה. 
כל המ" שוות בערכן, ולכל פרט בהן היגיון עמוק. בספר 
חשמונאים (ע״ע) ד׳ הנד הן ה״תבונה", המוליכה אל "המו¬ 
סרי". חוקי־הכשרות. המנוגדים לטבע, מחנכים להתאפקות, 
והמאכלים שנאסרו אינם מתאימים לנפשותינו (ה׳, כ״ה— 
כ״ו). המגמה להשוות את הם" עם החוק הטבעי פחד ועם 
המוסר מאידך מוצאת את ביטויה המושלם אצל פילון (ע״ע). 
לדעתו, עשרת הדברות הם כללים. וחנד פרטיהם. כיון שיש 
פ" שאינן ניתנות להימנות עמהם, מיין פילון את כל הם" 
לארבעה טיפוסים: מ" של אמונה, של מוסר, ושל מעשים 
המביעים אמונה ומוסר. בכך היה הראשון שחילק את הם" 
חלוקה שיטתית, לפיה הן מוליכות לקראת האידאל הפילו¬ 
סופי של חיי־טוהר. ההבחנה בין מ" "שכליות" ו״שמעיות", 
עדיין אינה ידועה לו. 

ביה״ב היה רב סעדיה גאון (ע״ע) הראשון שחילק 
את הם" ל״שכליות" ו״שמעיות". השכליות מונות חובות 
הכרת טובה, חובות כבוד, והנהגה חברתית נאותה. גם בשם־ 
עיות, ביקש רס״ג לגלות אספקטים שכליים, בהדגישו כי 
חכמת־ה׳ נעלה משלנו. במיוחד ביקש את ה״תועלת" שב־ 
סמעיות — וע״כ הוא מכנה גם אותן, לפעמים, "שכליות". 
רס״ג נמנע מאלגוריה, אך הירבה בהתבוננות פסיכולוגית, 
והראה אח השפעתו הנסתרת של המעשה על הנפש. ע״כ 
הם" הן חוקים "היגיינים" לבריאות הנפש ולאשרה. 

רבינו בחיי אבן־פקודה (ע״ע) מצרף מיון אחר—ואף הוא 
מצוי כבר בסעתזילה (ע״ע) —ל״חובות-האיברים״ו״חובות- 
הלבבות". עפ״י מונחי הצופיות (ע״ע) מכנה ר׳ בחיי את 
"חובות־האיברים" "חכמה הנראית", ובהן הוא מבחין בין 
מ״ שכליות לשמעיות, ואת ״חובות־הלבבות״ — "חכמה 
הצפונזד (״הפצפון״) — ובהן אמונה. ביטחון, יראה ואהבה 
וכד׳ — ואלו "כולן שרשיהן מן השכל". הם" ה״שבליות" 
משותפות לכלל המין האנושי, וע׳׳כ בחירת עם ישראל מח¬ 
ייבת פ" "שמעיות" מיוחדות לישראל. מטרתן להזכירנו את 
ה׳ ולזרזנו לקיים את "חובות־הלבבות". שלא כרס״ג, אין ר' 
בחיי מבאר את "תועלתן" של ה״שמעיות". דומה לשיטתו 
היא עמדתו של ר׳ יוסף אבן־צדיק (ע״ע). 

ר׳ יהודה הלוי (ע״ע) מסווג את המי■ ל״שכליות" (גם 
"נפשיות"), הדומות למדי ל״חובות הלבבות" הנ״ל, ל״פנ- 
הגיות״ — פעולות ומעשים חברתיים, ול״שמעיות" (או: 
"אלהיות"), במובן הנ״ל. מטרתן של ה״שסעיות" לפרט את 




117 


מצוה 


118 


השיעורים והמידות המדויקים של הם". ולקרב את האדם 
ל״עניין האלהי״ (ע״ע יהודה הלוי, עם׳ 198 ) ; והיא היא 
המטרה הסופית, ואין ה״שכליות" וה״מנהגיות" אלא שלבים 
בדרך אליה. הסכנה שבהבנה ,מאגית" של הם*. הכרוכה 
בחפיסה זו, נמנעה ע״י שהטעים את פנימיותה של התודה 
הדתית, בתיאור הנלהב של טיפוס ה״הסיד". 

ר׳ אברהם אבך־עזרא (ע״ע) מבחין ביו "חוקות" שהם 
"עיקרים" פסיכולוגיים נצחיים, שעליהם שמרו גם האבות 
(יסוד־פורא, ה׳! פירוש הראב״ע לבראשית כו ה! ועוד), 
לביו מ" סמליות, ובהן עניינים כבריאה (=שבת), יציאת- 
מצרים (=פסח. סוכות, תפילין ועוד). וס" "הנעלמות", 
שאינן מתנגדות, לדעתו, לשכל אף אם נראה לנו לכאורה כך 
)פירושו לשמות כ, ב). ראב״ע חותר לגלות את טעמיהן 
בהיותן מכוונות למנוע מעשים מנוגדים לטבע (בישול ,גדי 
בחלב אמו"; "אותו ואת בנו"; "שילוח הקן", ,.שעטנז" 
וכד׳), ואת חלקן הוא רואה כתועלתיות־היגייניות (בידוד 
המצורע ודיני הכשרות) ובעלות משמעות אסטרולוגית (כמה 
מענייני קדשים). אברהם אבן דאוד (ע״ע) נטש את המו¬ 
נחים "שכליות" ו״משמעיות", ובמקומם השתמש במר 
נחים ,מפורסמות" ו״מקובלות". בהתאם לשיטה האריסטו־ 
טלית האומרת. כי מושגי הטוב והרע יחסיים הם. ה״מפור־ 
סמות". שביו אדם לחברו, שוות בכל הדתות, ומאפשרות 
לקיים מדינות שיש בהן עדות רבות. 

גם הרמכ״ם מתנגד למונח המעתזלי (ע״ע מעתזלה) 

"ם" שכליות" (שמונה פרקים, פרק ו , ). לאלו הוא קורא 
מ" סתם, כלשון חו״ל, ול.,חוקים" הוא מייחד את המונח 
,שמשיות". מ" סתם: "אילו לא נכתבו, ראויים הם ליכחב" 
(ר׳ יומא ס״ז, ע״ב); והחוקים: "אלמלא התורה לא היו רעות 
כלל... כגון בשר בחלב ולבישת שעטנז ועריות', פטרת כל 
הם" להגיע לשלמות המוסרית ותיקון הנפש ע״י הכוונה אל 
הדרך הממוצעת ("שביל הזהב"), אלא שלא כולו דרד פעו¬ 
לתן גלויה לנו. אין תועלת בחקירת פרסי הם", אף שבכמה 
מקומות נותן הרמב״ם טעמים גם לפרטים. טעם כללי לבד — 
להשריש דעות אמיתיות ע״י הרחקת עבודה זרה (ע״ע). פול¬ 
חני ע״ז הקדמונים מתוארים, לדעתו, בספר ,העבודה הנב- 
טיה". שנתחבר במאה ה־ 10 , ובהם השתמש לשם הסברת 
"חוקים" רבים. עקירת ע״ז מישראל, ולבסוף מן העולם כולו. 
היא המכוון הראשון של התורה בכללה. איסורי המאכלות 
שומרים על הבריאות, מצווח "קן־צפור" מעודדת רחמנות, 
והדעה המנוגדת לכך שבמשנה (בר׳ ה׳, ג׳), נתפסת על־ידיו 
כדעת יחיד. המילה (ע״ע) מחלישה את התאוה הסינית ומג¬ 
בירה את האחדות בעם. לעומת שכלתנות זו, המוצעת 
ב.מורה נבוכים" (ח״ג, פרקים כ״ו—נ׳), מתגלה ב״משנת 
תורה" גם גישה של אמונה על־שכלית עמוקה (ראה סיוטיו 
להלכות מעילה, תמורה, ומקוואות). בדרך דומה הלו גם 
הרלב״ג (ע״ע לוי בן־גרשון), שהוסיף עליו טעמים אסטרו¬ 
לוגיים וסמליים. 

ר׳ חסדאי קרשקש (ע״ע) דוחה אח ההנחה, כי התורה 
התחשבה באלילות ששררה בזמן נתינתה, שכן בכך עלולה 
להתערער ההחלטיות של מקצת הס". לדעתו שמר עם ישראל 
את המסורת שהונחלה לו מאברהם. והם" הן כולו דרכי- 
כפרה, המביעות אהבתיה׳, מחדירות תכונות טובות, ומסירות 
את "זוהמת" החטא הקדמון (ע״ע) המעוררת לחטא (ע״ע). 
תלמידו, ר׳ יוסף אלבו (ע״ע) נקט שיטה ז 1 בויכוחיו כנגד 


הנצרות, השוללת את הס״, ומנה 3 סוגי מ": של "הדת הטב¬ 
עית" — ההכרחיות לחברה אנושית, של ״הדת הנימוסית״ — 
מ״ המוסר, ושל ״הדת האלהיח״ — המורות דרך לאושר־ 
הנשמה וחיי־הנצח. 

ש. צ. א. 

בקבלה הם" משקפות, עפ״י תפיסה סימבולית, מצי¬ 
אות מיסטית ויחסים שביו כוחות עליונים, והן מצדן מש¬ 
פיעות, — באופן מאגי — על מציאות זו. ההערכה הסימבו¬ 
לית לא עוררה פקפוקים. אך הפעולה המאגית — מלמטה 
למעלה — עוררה שאלות. המקובלים האמינו, כי זיקה זו, 
שבין האלוהים והאדם, היא נשמת הפעולה הדתית, אך נר¬ 
תעו מלנסחה במפורש ובאופו חד־משמעי. וניסו לשוות לה 
אופי של משל. בראשונה נדרשו מ", כתפילין, ציצית, לולב 
ותרומה, כאילו הן מרמזות על היחסים שביו הספירה האח¬ 
רונה ושאר הספירות, ובפרט ספירות הבינה, התפארת וה¬ 
יסוד. תחילה נדרשו ה״חוקים", ענייני המקדש וקדשיו וה¬ 
תפילות העיקריות. הראשון שהעמיד טעמים לס" מוסריות 
ושכליות היה ר׳ עזרא מגירונה (ע״ע), ואחריו יעקב בן ששת 
והרמב״ן. מסוף המאה ה 13 ואילך התרחבה היריעה, ואף מ", 
כאהבת ה־, יראתו וייחודו, נתפרשו על דרך קשר האדם עם 
עולם הספירות. בחלק העיקרי של הזוהר נידונו טעמי שבת 
וחג. קרבנות ותפילות וס" אחרות, לפי הכלל הגדול, שהת¬ 
עוררות מלמטה מביאה לידי התעוררות מלמעלה. בם" רבות 
הזוהר דואה פעולות המסמלות את הזיווג של ספירת המלכות 
עם ספירת היסוד או התפארת, ופרטיהן נתבארו כמשקפים 
את תהליכי האצילות העליונה. האדם, המקיים מ׳. משתלב 
בתהליך השפע האלוהי הפועם בכל: והעולם, "המתפורר 
לחלקיו", מתאהד שוב ע״י מעשי הם". 

ב 1287 חיבר משה דה לאון (ע״ע) את "ס׳ הרימון", על 
טעמי הבד, ובו יותר ממאה מ״ע ול״ת. אז נכתבו עוד שני 
ספרים, אנונימיים, על טעמי הס" (עדיין בכ״י), ואחד מהם 
יוחס כעבור 250 שנה ליצחק ן׳ פרחי מסלוניקי. השפעה רבה 
נודעה לספר "רעיא מהימנא", שהיא מהשכבה המאוחרת 
שבזוהר. לדעת מחברו ( 1300 לערך) כל תרי״ג ד.מ" עשויות 
להתפרש עפ״י הסוד. במאה ה 14 נתחברו שני ספרי המופת: 
"טעמי הנד לר׳ מנחם רקנטי (ע״ע), ו״ספר הקנה" למחבר 
ספרדי עלום־שם. דוד בן שלמה אבן זמרא(ע״ע) חיבר .,מצו¬ 
דת דוד". המסכם את הספרות שקדמה לו. עם התפתחותה של 
קבלת האד״י נתפרשו הס" לפי הנחותיה בספרים רבים מאד, 
והראשון בהם "שער הם" לר׳ חיים ויטל (ירושלים, תרל״ב). 
אנתולוגיה חשובה היא "ילקוט יצחק" ליצחק זאלר (ורשה, 
תרנ״ה—תר״ס). ספרים מיוחדים הוקדשו למ ׳ מילה, מ׳ 
שחיטה. ונר אחרות. 

ג. ש. 

בזמן החדש. ם■ מנדלסזון (ע״ע), רואה ביהדות 3 
שכבות: דת מובהקת, שעניינה באמיתות הנצחיות, המשו¬ 
תפות לכלל האנושות הנאווה < אמיתית היסטוריות, המקוב¬ 
לות במסורת. סמכות ועדות: וחוקים ומשפטים — שמקורם 
בהתגלות (ע״ע), ונודעו לנו ע״י תורה שבכתב ושבע׳־פ. 
החוקים מצווים על מעשים ולא על אסונה היסטורית או 
אסונה נצחית, המוכחות מתוך עצמן או בעדות. המעשים הם 
"פולחניים" ולא .,מוסריים", והם המיוחד שביהדות. שלא 
כשפינוזה, שראה בס" חוקת מדינה, המכוונת לקדם את 
ענייני העט בעוה״ז, סובר מנדלסזון, כי למ" עוד תכלית, 
להביא את האדם לידי מחשבה על אמיתות נצחיות והיס- 



119 


מצוה — מצור ומכונוודמצור 


120 


טוריות, ומתוך כך אל אושר נצחי. ע״כ חוקי־הפולחן הם 
יותר מחוקת־מדינה, והם תקפים גם בגלות. למאמציו של 
מנדלפזון נודעה חשיבות רבה בזמן המאבק על האמנציפציה. 
חוטיה על דבריו גבריאל ריסר (ע״ע), שטרח להדגיש כי 
אפין של ד.מ" דתי בלבד. הפולמוס כנגד שפינתה בעניין זה, 
הגיע למדרגה פילוסופית גבוהה בכתבי חרמן כחן (ע״ע). 
כנגד הזלזול בחוק ה״פולחני" יצאו י. ל. צונץ (ע״ע), י. מ. 
מנהימר, מיכאל זקש (ע״ע) ואחרים; ובמונחים שאולים 
ממנדלסזון ומקנט, טענו לזכותו של הפולחן כאמצעי להעלאת 
המוסריות. חשיבות גדולה נודעה בשעתה להטפה שהטיה 
צונץ למען המילה, שאינה "טקס" אלא "מוסד". אברהם 
גיגר (ע״ע) הכיר במ" "פולחניות", רק אם הוכח שבכוחן 
להעלות רגשות דתיים ומוסריים. תאולוגים יהודים החלו 
לראות בעניינים הריטואליים הבעה סימבולית של אידאות, 
ועל כך בנו תאולוגים רפורמים את שיטת הרפורמה (ע״ע), 
שיטה של סימבוליזם אורתודוכסי, המבוסס בעיקר על ערכים 
מוסריים, פיתח הרב ש. ר. הירש (ע״ע); ערך הם" מתבאר 
אצלו גם בדרך פסיכולוגית־פדגוגית. 

גישה מקורית — אה ששרשיה בדברי הקדמונים — נקט 
הרב א. י. קוק (ע״ע). הוא טען ש.,יסוד מחיית ע״ז", שה־ 
רמב״ם עשאו עיקר (ר׳ לעיל). הוא חסר־ערך לעומת ההווה 
והעתיד. לדעתו, "היסוד היותר עיקרי, הגנוז ומקופל בטעמי- 
המי ונימוקיהן, הוא העתיד", וכטעם כללי למי׳ יש לראות את 
התפתחות האנושות לקראת שלמותה. באמצעות עם ישראל. 

בתאולוגיה היהודית של המאה ה־ 20 נסתמנה הנטייה 
להביו טעמן של ס" כמות שחן• ליאו בק (ע״ע) עסק בשתי 
בחינות דתיות יסודיות — בחינת ה. ,מסתורין" ובחינת ה״צו". 
פרנץ רוזנצויג (ע״ע) הטעים, כי הצו העליון הוא ,.ואהבת 
אח ה׳ אלהיך". כל סעשה-מציה מוציא אל הפועל את המשי¬ 
מה של ייחוד האלהים. 
וע״ע חטא. יצר הרע. מוסר. 

ש. צ. א. 

א. ילינק. קונטרס תרי״ג, תרד״וז; י. גוטמן. בחינת קיום 
חס*. תרצ״א! י. לינוניץ. חורה וס" בזמן חזה, תשי״ז; 

י. תשבי. משנת הדהר. נ׳. 429 — 578 , תשי״ז; א. אלטפן. 
לשאלת בעלותו של ס׳ טעמי המ " המיוחס לר׳ יצחק ך 
סרחי (ק״ם׳ ס׳), וזשב״ה 1 י. היינסו, טעמי הם" בספרות 
ישראל. א'--ב", תשי״ד—תשט״ז: א. א, אורבך, חז״ל. פרקי 
אמונות ודעות, 279 — 347 ׳ תשכ״ט חזוז:>גודז!־>!;ד 5 .ז״ז 

171 ) 01  1171 1 > 11 ) 1 ) 1101 7 ) 1 > 
7 ) 11 ) 1111 ) 1 [ 171 12 ) 5 )^ 10115 [[ 11 )£ 1£ /) 5 \ 14 /ן 01 <£ , 11 :זנ 1 ח 0111££1 ^\ 

) 111011 > 11 ססז )!<£ , 101312 . 5 ; 1912-1919 . 1-11 , 7 ) 1111111 :))!!! 1 ) 3 

171 :) 11 ) $111 , 111 ש* 5 ז 10 ו 1 זג!\ .\/ ; 1922 , 00£7110 1117 . 11 )({/)£ 

171 11 >( 7 ) 7 ' 1 $ 40/07 , 501101001 . 3 ) ; 1950 ,^ 0 ! 0 ) 1 /' 1 1 ) 1011 )[ 

2117 - 141 ;* 1961 , 11 ) 0 * 11151 ׳^ .ע . 5 :ץ. 10 >חו , 5771 5110 ץ $4 01011/1 [ 
- 317100 ? . 11 .\/ ; 1960 . 2 ־ 1 .ק 03 ,;/( 771/701 ($ 7 ) 1/17 .) 1 0/7/7010 )[ 
) 7110.17 ) 0£, 1967; 0. ¥3)113 (011.), £( 0071X711 ץ 07 " 1 . 112 * 1 
- 381 ," 5 ) 11 [>(!{! 0 ) 5 ) 4 ) 11 ^ €07111 ) 1 " 1117 70710 ) 1 ) ) 1 > £270 ' 4 

. 1969 , 424 

מצור ומכונות־מצור (מ״מ). המונח מ׳ מציין את מכלול 
הפעולות הצבאיות הנהוגות כדי להשתלט על ביצו¬ 
רי אויב (ע״ע מבצרים ובצורים), בין שהם ביצורי-קבע 
(סירות, מבצרים למיניהם, ערים בצורות, וכד), בין שהם 
ביצורים ארעיים (ביצורי־שדה, מתחמים ותוואי-קרקע מבו¬ 
צרים), מ״מ הם הכלים הטכניים המשמשים לניהול פעו¬ 
לות מ׳. 

מלחמת המ ׳ התפתחה משחד ההיסטוריה במקביל להת¬ 
פתחותם של ביצורים. חפירות יריחו (ע״ע) מעידות על טכ¬ 
ניקת ביצור ונד כבר באלף ה 8 לפסה״נ. 


פעולות מ׳ התנהלו מאז בשלושה שלבים, שלעתים חפפו 
זא״ז, או נבלעו זה בזה. 

1 ) ניתוק היעד הנצור מסביבתו, למניעת תגבור ואספקה, 
ולריכוך פסיכולוגי; 2 ) שבירת בושר הנצורים ורצונם 
להתנגד. ע״י: א) שיבוש ביצורי הנצורים, ערעורם והבקעתם. 

ב) פגיעה גופנית בלוחמים ובאחרים שבתוך הביצור, 

ג) השמדת נשק ההגנה של הנצורים או נטרולו (ע״י הבאת 
האויב לידי בזבוז תחמושת וחומרי־מלחמה, שאין להם תח¬ 
ליף), ד) הרעבת הנצורים והפקרתם לצימאון, ה) שבירת 
רוח הנצורים ע״י הפחדה ופעולות-טרזר; 3 ) השתלטות על 
היעד ע״י הסתערות, ע״י חדירה באמצעות תחבולה או 
בגידה, או ע״י מו״ם. 

מאז ומתמיד בלסו במלחמות־מ׳, בצד הפעילות הצבאית, 

גם הגורם ההנדסי והגורם הפסיכולוגי. שהופעלו בנפרד או 
במשותף בשלבים הנ״ל, כמרכן נודעה השיבות גם ליחסי 
הכוחות, אם כי קרה כי כוחות נחותים צרו בהצלחה על כוחות 
חזקים מהם, ולעתים קבע גם גורם הזמן. שהכריח את הצרים 
לחתור להכרעה בטרם יותקפו ע״י בוהות חיצוניים שיאלצום 
להסיר את הס , . 

מלבד ר,מ׳ היבשתי נודעו גם מ" ימיים, וביניהם מ׳-רבתי 
שהוא ההסגר (ע״ע הסגר ימי, וע״ע מלחמה ימית). והם , 
הימי המצומצם, שבו בוח צי מנתק את היעד הנצור מן הים, 
בד״ב בשילוב כוחות היבשה. במאה ה 20 החלו גם כוחות־ 
אוויר משתתפים בהטלת מ׳, בשיתוף עם הזרועות האחרות. 

הס׳ בתקופה הקדומה ביותר. ידיעות על הנו¬ 
שא נשאבות בעיקר מממצאים ארכיאולוגיים וגראפיים ממצ¬ 
רים וממסופוטמיה. מסתבר כי כבר אז, בדומה לתקופות 
מאוחרות יותר. נתחלקו הגיסות הצרים ל: א) כוחות מבקי¬ 
עים. ב) כוחות מחפים, וג) כוחות פורצים. האחרונים היו 
לעתים זהים עם הראשונים. ציוד הצרים כלל, בין השאר, 
קשתות לחיפוי. גרונים וקרדומות להבקעה. וסולמות לעליה 
בחומות. בן הופעל ה״איל". בצורתו ההתחלתית, חיינו קורת- 
עץ ארוכה. שראשה המצופה־מתבת שימש לנגיחת חומות, 
ובמיוחד נקודות־החורפה העיקריות — השערים. ה״איל" 
הופעל בקצב אחיד בידי הצרים, ועליהם הגנה סככה ניידת 
עשויה־עץ ומצופה-עורוח. 

הס׳ בעולם הקדום עד לתקופה ה ה לני ס¬ 
ט י ת. מקורות בשפע לתקופה וו מצויים במקרא. בתגליות 
ברחב" המזרח הקרוב, ובספרות היוונית. ביצורי-החלקלקות 
הגדולים (בשבם ובחצור בא״י, בקטנה שבסוריה, ובבוגאזק( , 
שבאנאטוליה) שנמצאו. וחפירים רחבים ועמוקים (בתל עג׳ול 
בא״י) מעידים על השכלולים המפליגים שחלו ב״איל", שה¬ 
פך למ״מ עיקרית. עתה נתלה האיל ברצועות בתוך מסגרת 
ניידת, ולנגיחחו ניחן משנה־כוח ע״י הפעלת הקורה התלויה 
כמטוטלת. מאז המאה ה 18 לססה״נ נודע גם "מגדל-המ׳" 
הנייד, שהקנה לצרים "עמדות־אש" מוגנות, בגובה החומות 
או מעליהן, וברבות הזמן צויד גם בגשר צפוד שהורד על 
החומות ושימש להסתערות בנוסף לסולמות. הוקפו סוללות 
בבסיס להתנעת האילים והמגדלים אל קרבת החומות ובמפלם 
גבוה מהן. לקרקור החומות נחפרו מנהרות, לפשל בלכיש, 
נתפבות בקורות. משהובערו הקורות התומבות נפלו החופות. 

הגיסות הצרים נקסו גם בשיטת האדמה החרוכה. גדעו 
עצים מסביב ליעדים (ו" דב׳. כ, יט־כ; יחד, ד, ב), וגם 
סתמו בורות. העצים שימשו לבניית ה״זץק" שהקיף את ד,נ־ 



121 


מצוי דמנדזות מצו 


122 



מצור בתקופת־אעור: תבליט מארמונו של םרג 1 ז בח׳ורסאבאר — 
3 טכזנוח־סצור :יירות על גלגלים קרבות אל העיר, באמצעות 
סוללות, וסקעקעות אח מנדלי*ר,ח.יםה בעזרת "איל" 


צורים להחניקם. ועליו שמרו גיסות מסוק והסגר. שהוסל 
עליהם גם להזהיר בפני התקרבות כוחות חילוץ. יש שפעו¬ 
לות ם' נסתיימו בהצלחה ע״י תחבולות, כגון בעת כיבוש 
יריחו (התקשרות עם אוהדים בתוך היעד הנצור: ערעור רוח 
הנצורים ע״י ספגני־ראווה), בכיבוש העי (משיכת המגינים 
למלכודת), ובירושלים היבוסית (חדירה דרך מעבר־סתר). 
יפו נכבשה (במאה ה 15 לפסה״ג) בידי מצרים חבויים בסלים. 
וטרויה — ע״י הסום הנודע. ריכוך פסיכולוגי של הנצורים 
הושג ע״י עינוי שבויים והמתתם פול החומות (כבמצור ירד 
שלים בשנת 70 ), וע״י השמעת נאומי איום וקריאות לכניעה 
(כגון דברי רבשקה, מל״ב, י״ח ואילך). במיוחד האשורים 
הצטיינו בפיתוח מ״מ, ואיליהם המשוכללים והניידים הות¬ 
אמו אפילו לאופי המ׳: עם ראשים מעובים לנגיחת שערים 
ואבנים. ומחודדים — להעמקת סדקים ולערעור חומות 
לבנים ועץ. עם זאת קרה שלא נפלו ערים רבות אלא אחד 
הרעבה ממושכת. כורש (ע״ע) נאלץ — לפי הר(ד(טוס — 
להטות את נהר פרת כדי להכניע את בבל. 

ה מ׳ ב ת ק ו פ ת י ו ו ן ו ר ו מ י ו י ו ר ש י ה ן. את תורת־ 

הם׳ למדו היוונים כנראה מהמזרח ומקרתגו, אך את המצאת 
מכונות־הירי הגדולות לטווחים ארוכים לשימוש בשעת מ׳ 
ייחסו לעצמם. מכונות אלה, שנמצאו אח״כ גם בשימוש 
רומי, הופעלו כולן או ע״י פיתול של מיתרי גידים, עור. או 
שער, או ע״י מתיחת קשתות. מיתרים, ואפילו קורות־עץ 
למיניהו• היום לא ידוע כיצד הוקנתה למיתרים הגמישות 
הדרושה, אך מכל מקום גרם שחרורם הפתאומי להטלת 
קליעים למרחקים של עד כ 300 מטר, ולעתים אף יותר. מכר 
נות אלה פעלו, אם כן, לפי עקרון הקשת, או לפי עקרון 
הקלע. מכונות־ה קשת התחלקו לשני סוגים: ה״קאטאפול־ 
טה" (וכן אחיה הקטן. ה״עקרב" [סוקזססל]), ירתה חצים 
ורמחים במסלול-תעופה שטוח, ואילו ה״בליםט(ר)ה" ירתה 
בעיקר אבנים במסלול־תעופה גבוה. משקל האבנים נע בין 
150 גר' ל 35 ק״ג ויותר (בתקופה רוסית מאוחרת נתחלפו 
זה בזה השמות בלי 0 ט(ר)ה וקאטאפולטה ודבקו כל אחד 
בסוג השני). מכונות־הקלע הגיעו לשימוש נרחב רק 
בתקופה הרומית. לסוג זה השתייך ה״עיר" (זסאגסס). שידה 
— מכף־קלע — כדורי-אבן ו״סלי-אש" וכד׳ במסלול גבוה 
ולטווח דומה לזר, של מכונות־הקשת. מכונות אלה נשארו 
בשימוש, בשינויים קלים ובשמות מתחלפים, מאז ,.המהפכה 
הטכנולוגית" שהונהגה במ״ם בתקופה ההלניסטית, ועד לטוף 
יהי״ב, תקופה של כ 1.500 שנה. 


משהפעילו המגנים מצדם גם הם מכונות־ירי. שוכללו 
סככות התוקפים, ובהן מגן גדול נייח שנתמך בקורה, ה״לאי- 
סח״ (סס!״./;, וסככות כבדות ניידות — ממשיכיהם הישי¬ 
רים של הכלים האשוריים הקדומים. אחד ממבצעי הנד היוו¬ 
ניים המפורסמים היה המ ׳ של אלכסנדר על צ(ר (ע״ע) ובו 
הופעל מגדל נייד, ״הלפולים״ (? 4X4110X1 ) שצויד ב״איל" 
($: 11 ־ 41 ) , מכונות־ירי, ועמדות־הסתערות. וגבהו עלה על 44 
מטר. לס״ס נוסף גם "מקדח חוסות", בעל ראש מתכתי סי¬ 
בובי, שהופעל ביד מתחת לסככה. במו-בן הומצא באותה 
תקופה ה״עורב״, ( 1,115 ־ 001 ) והוא מוט ארוך תלוי במסגרת, 
ובקצהו קרם, לקעקוע ראשי־חומות. הרומאים השתמשו גם 
הם במ״ם אלה, לעתים בשינוי שם, וגם הרבו להפעיל מבנה־ 
הסתערות שנוצר ע״י גוף לוחמים. שהתקרבו לחומה ביצרם 
לעצמם גג נייד של סגנים שהוחזקו אפקית (בלאט׳ - 05111 ) 
0 ( 1 ). סמבצעי־הס׳ הרבים של הרומאים התפרסם המי על 
טירקוזה, שבו הפעיל נגדם ארכיפדס (ע״ע) לשווא את המ¬ 
צאותיו הטכניות, מ׳ נומאנטיה בספרד ום׳ אלסיח (גאליה), 
בידי יוליום קיסר (ע״ע קיסר)! האחרון היה דוגמה מאלפת 
להקמת דייק ( 0 ו 1 ג 11 גי 1 מ 0111 ז 01 ) בידי הרומאים מסביב לנצו¬ 
רים, ואח״כ דייק-נגדי ( 0 ו)ג 11 ג׳ 1 גז) 1 !ס 0 ) להגנת הצרים מפני 
התקפת כוחות־חילוץ. בא״י נתפרסמו מצורי הרומאים על 
יודפת, ירושלים ומצדה (ע , ערכיהן). 

תורת ר.מ׳ עברה מהרופאים לביזאנטים, יסהם לערבים. 
יה״ב באירופה היו גדושים פעולות־מ׳ רבות על טירות פאי- 
דאליות וערים מבוצרות. ברם. עמי־אירופה לא ידעו פעולות־ 
מ׳ מורכבות קודם למסעי־הצלב. בא״י היו בד״כ הם הנצו¬ 
רים, להוציא את תקופת הסתערותם הראשונה. ביו מבצעי 
הס׳ העיקריים היו אז: הס׳ של הצלבנים על אנטיוכיה וירו¬ 
שלים, וד,מ" של המוסלמים על כרך, עתלית. עכו ועוד. למיגוון 
כלי ד,מ׳ נוסף ביה״ב ה״טרבושה" (]:)!!סססי!:!־!)), מנוף שב¬ 
קצהו האחד כף־קלע ובקצהו השני משקולת כברה. שחרור 
הכף הטיל על הנצורים אבנים שמשקלו עד 500 קילו. כסו־כן 
הוטלו פגרי־חיות, ששימשו למעין לחמה כיסית — להפצת 
מגפות. עקרון הקלע שימש גם להטלת "האש היוונית", תע¬ 
רובת דליקה שהומצאה, כנראה, ע״י הביזאנטים וגם המוס¬ 
למים השתמשו בה בעת המצור על עכו ודופיאט■ 

המ׳בתקופתהנשקהחם. הנהגת הנשק החם גר¬ 
מה לשינויים מפליגים, אם כי הדרגתיים, בדרכי המלחמה, 
ברמתה הטאקטית והאסטרטגית גם יתד. ואף השפיעה מאד 
על תורת המ ׳ . ה¬ 
חומות הזקופות 
ששימשו להגנה 
במשך אלפי שנים 
שוב לא יכלו 
לעמוד בפני פגי¬ 
עת כלי-הנשק ה¬ 
ארטילריים החד¬ 
שים, כפי שהוכח, 
למשל, במי על 
ביזאנטיון ב 1453 . 
החומות הונמכו 
עד שחדלו להת¬ 
בלט, ובמקרים 
רבים הוסתרו על־ 



מצור בתקופה הקלאםית: "סגרל" נייד 
על נלנלים, מצויר ב״איל" ובנער עניתן 
להורידו על חומת העיר הנצורה 



123 


מצו■ ומנדנדת מצדד 


124 



ספור ביה״ב; ניסיון חורפי דבנוש את רודוס ( 1480 ) 


ידי סוללות־אדמה. דמרחק ביו נצורים וצרים הלדוגדל 
עם גידול טווחו של הנשק החם. בסאה ה 17 השתנתה 
מיסודה חורת הביצורים ועמה תורת המי, בהשפעת ולבך 
(ע״ע) וקוחורן (ע״ע). עתה הוקם מערך ד,מ׳ בקצה טווח 
חותחי־המגן — כ 500 מטר. הפירה הקפית תפשה את 
מקום הדיק המקובל. החפירה נקראה "מקבילה ראשונה" 
( 1 ; 0111 זמן 51 ,!]), וקישרה בין עמדות תותחי־הם׳, שחוזקו 
ב״סלי מ"(ג״סולנא) — קודמיהם של שקי־החול של היום. 
בארטילריה היו תותחים בעלי מסלול שטוח. שירו כדורים 
במשקל של עד 27 ק״ג, ומרגמות בעלות מסלול תלול, שירו 
כדורים במשקל של עד 50 ק״ג. חגורת הם׳ קורבה ליעד ע״י 
חעלות-קשר. שבקציהן נחפרה חפירה הקפית שנייה במק¬ 
ביל לראשונה. חפירה הקפית שלישית קירבה את הצרים 
עד לטווח של הסתערות, וזו עצמה בוצעה או ע״י העפלה 
בביצורים באמצעות סולמות. או על־ידי הבקעה דרך 
פרצות (־סלסנסזל). שנוצרו ע״י הארטילריה. מנהרות שימ¬ 
שו לפיצוץ פגננים ( 5 מ 10 ז 8 גפ) ומוצבי־חוץ של המגנים. המ¬ 
גנים השתמשו במנהרות-נגדיות ובירי צולב ואגפי מביצו- 
ריחם, שנבנו במיוחד בצודה דמוית כוכב. כדי למנוע היווצ¬ 
רות שטחים מתים בלתי-מכוטים מפני אש. 

בתקופת הממלכות האבסולוטיות הגיעה להטת הם׳ ל¬ 
שיא. עליית צבאות מקצועיים, קטנים ויקרים, וההסכמה הכ¬ 
ללית — בעקבות הזוועות של מלחמות-הדת — בדבר ההכרח 
לאספק צבאות ממחסנים. ולא על-ידי החרמות ודלדול 
האוכלוסייה האזרחית, הקנתה חשיבות מכרעת לבסיסים מבו¬ 
צרים, שבהם רוכזו אספקה, ציוד ותחמושת. תקופת מתינות 
זו דגלה לא בקרבות קטלניים, אלא בניהול פ , לפי כללי נוהל 
מקובלים, והם הביאו לידי ריבוי ״כניעות בכבוד״; משמעותן 
היתה שהצד הצר זכה ביעד הנכבש, ואילו הצד הנצור שמר 
על חייליו עד לפרוץ המלחמה הבאה. ב״פלחפת הירושה הס¬ 


פרדית" היה היחס בין הקרבות בשדה הפתוח לבין פעילות 
מ׳ בבחינת 10:1 . בין מבצעי הנד הגדולים של המאות ה 17 - 
18 נמנו: וינה ( 1683 ), נאמיר ( 1695 ), גיברלטר ( 1704/5 ). 
ליל ( 1708 ), דאנציג ( 1734 ), עכ 1 ( 1799 [מפה — ע״ע 
מבצרים ובצורים. עם׳ 127 ]) ועוד. 

התקופה החדשה. המהפכה הצרפתית החזירה לש־ 
דה-הקרב את הצבאות ההמוניים ואת הניידות. חשיבותה של 
מלחמת־המ' ירדה פלאים בתקופת נאפוליון ואחריה. מספר 
המבצרים באירופה פחת, אך הנותרים הפכו עתה לבעלי 
חשיבות גדולה כ״צירים", שעליהם סובבו מהלכים אסטרט¬ 
גיים ואפילו נוהלו מלחמות. לדוגמה: סווסטופול — במלחמת 
קרים (ע״ע). מץ — במלחמת גרמניה-צרפת. ופורט־אר־ 
תור במלחמת יאפאן-רוסיה. מלה״ע 1 (ע״ע) הפכה למע¬ 
שה למ׳ אחד גדול, שבו צרו ארצות "ההסכמה" מכל הצדדים 
על מעצמות "המרכז". ברם, פעולות ד,מ׳ המקובלות הפכו 
עתה לשוליות. אם כי לעתים, כגון כיבוש ליז׳ ב 1914 , חיו 
רבות-רושם. המי על ודדן (ע״ע ורדן. קרב־) שוב לא היה 
מ׳, למעשה, אלא מאבק על קטע אחד. חשוב אמנם, בתוך 
החזית הכללית כולה. במלה״ע 11 שוב התנהלו כמה פעולות 
מ׳, בשלביה הראשונים (אבן־אמל בבלגיה, טוברוק,קורגידור, 
וסווסטופול), והסופיים (בסיסי הגרמנים בחוף מערב־צרפת, 
ברסלאו), אך תוצאותיהם השפיעו מעט, יחסית, על המערכה 
כולה. בגלל ניידות הצבאות עלתה החשיבות הצבאית של 
אזורים שלמים, ופתתח חשיבותם של אתרים מבוצרים קטנים 
יחסית. מלה״ע 11 הצטיינה גם בפעולות־פ׳ על מרחבים מבו¬ 
צרים שלמים (סטלינגראד. לנינגראד. איי היפנים באוקיאנוס 
השקט), ומלבד במקרה של עליונות אויב מוחצת. נסתיימו 
מ" אלה בלא־כלום בגלל חוסר אמצעים לביתור מלא של 
מרחבים סומים וגדולים. מעט ס״מ מיוחדות, להבדיל 
פכלי־נשק קלים וכבדים לשימוש כללי (לרבות להביורים. 



מצור בעת הוזרשה : הבתערית נרמנ׳וז ע 5 עמדות ריסיוח 
סחופרות וסוהוות בכסאלינגראד <בו 1 * 1942 ) 


מסוקים, וכר), פותחו בתקופה החדשה, וביניהן תותחים 
ומרגמות-ענק ( 42 ס״מ בסלה״ע 1 עד 80 ס״מ במלה״ע 11 ). 
שהיו יקרים מדי ומסורבלים. 

מאז מלה״ע ] 1 התנהלו כמה פעולות ס' (על ירושלים ועל 
"כיס" פלוג׳ה ב 1948 , על מתחם פוסאן בקוריאה, על דין־ביו־ 
פו בהודרסין), כולם על סחחסים מבוצרים מאולתרים, ולא 
על ביצורים מהסוג המסרתי. השגת הכרעה ע״י מיקוד המא¬ 
מצים להדברת נקודה'מבוצרת. או מרחב מצומצם מבוצר. 
תוך ריכוז הכוחות והמשאבים בו, שוב אינה מעשית כיום 
אלא באזורים בעלי אופי טופוגראפי מיוחד. כגון מעברי־ 
הרים. או מצרי־מים וכד׳. על אחת כמה וכמה לא יינתן 
הדבר בתקופה הגרעינית הדורשת פיזור קיצוני. 
וע״ע מבצרים וביצורים וביבל׳ שם. 

י. ידיו, חורת המלחמה בארצ-ת המקרא, ׳ 1903 ;, 1411 ), 0,16 . 11 
מ, 44 ,/, 011 ק ״ 1 > מ 19 מ 4 ״א מו! ״ 4 , 41440 ־>״£ 



125 


מצור ומכונות מצוד — :;ציני, ג׳וזפה 


126 


/ 0 471 766 ,ח 3 תז 0 . 011 ; 1936 — 1911 , 1-711 , 0656/116/116 

.מ — 1111£ > 1 ט 3 נן 5 , 11 . 0 ; 1924 , 4%65 14.141116 1/16 תו ■ע׳ 7 !ז 

((? 1411110 / 0 1 ( 4 ) 311 0 , ¥4/07/076 , 111 § ¥11 \ ./¥' .[ — 500 ־ £1 ) 11:1 ^ 1 

,־ 111161 ? . 0 .? .[ ; 1937 , 7117165 1 ! 7.05-116 1/16 7017 } 1461/1045 

1 /^ 1 ) 1/170 ¥¥07 , 055 ־ 101111 ^ . 11 ,־ 1946 ,{ 7111107 4 ( 17 > 4771107116711 > 

1/16 4%65, 1960*; 2. 810616,-?. 811x116, ¥70771 €70551)0(0 

14/4416 1/16 / 0 3/6£65 ,■ 061 ־ 7/31 . 11 ? ; 1962 ,( 14-80701 10 

,{ 11167 ) 47 8017107 4 הס )/ 0766 .□ 1431566 . 7 \ .£ ; 1968 , 4£65 

. 1969 
מ. גי. 

מצטפא — -.־■'■״ — שמם של 4 שולטנים עות׳מאנים. 

1 ) מ׳ 1 ( 1591 — 1638 ). בנו של מחמד 111 (ע״ע). 

היה חולה-דוח, ולפיכך לא הומת, כמקוב? 1 אז, בידי אחיו 
אחמד 1 (ע״ע). במות אחמד הומלך מ׳ ( 1617 ), אך הודח 
נעבור חדשים מספר, משנתברר שלא יצלח למלוכה. אעפ״ב 
החזירוהו היניצ׳רים (ע״ע) למלוכה ב 1622 . אחרי שרצחו 
את עת׳מאן 11 . כעבור שנה ורבע ( 1623 ) הודח מ׳ בשנית 
לטובת אחיינו מורד 17 (ע״ע). 

2 ) ם׳ 11 ( 1664 — 1703 ), בנו של מחמד 17 (ע״ע) ויורשו 
של אחמד 11 , עלה לשלטון ב 1695 ,'בעיצומה של המלחמה 
נגד אוסטריה, ונציה, פולניה ורוסיה. מ׳ יצא לנהל בעצמו 
את המערכה באוסטרים, נחל הצלחות מספר. אך סופו 
שנוצח בקרב זנסה ונאלץ לחתום על שלום קרלוביץ. שבו 
נקרעו מתורכיה טראנסילואניה, הלקים מהונגאריה, פודוליה 
ומוראה ( 1699 ). 

מ׳ היד, שולטן מוכשר וניהל בעצמו את ענייני המדינה. 

אך לא החזיק מעמד, לפי שהעדיף להתגורר באדידנה 
(אדדיאנופול)! בקושטה הבירה פרצה מרידה, והוא' הודח. 
ס׳ כתב שירים ופידסם בשמות בדויים. 

3 ) ם׳ 111 ( 1717 — 1773 ), בנו של אחמד 111 , עלה לשל¬ 
טון ב 1757 . הוזיר הגדול ראג׳ב פאשא סיפר בתחילת מל¬ 
כותו את מצבה הכספי של תורכיה — שר האוצר היה 
ישעיה אגימן (ע״ע) — והנהיג תיקונים בצבא. אחרי מות 
ראג׳ב. ב 1763 . נידרדרו היחסים עם רוסיה, שביקשה להר¬ 
חיב את שלטונה בקרים ובקאווקאז, וב 1768 פרצה מלחמה 
בין תורכיה לרוסיה. התורכים נחלו מפלות כבדות, ונוסף 
על כך פרצו מרידות ברחבי הקיסרות — במצרים. סוריה 
ויוון. מ׳ ביקש לצאת לשדה הקרב. אך חלה ומת. 

4 ) מ' 17 ( 1778 — 1808 ) הועלה לשלטון במאי 1807 
עם הדחתו של סלים 111 (ע״ע) בידי מתנגדי הרפורמות 
הצבאיות שלו. ב 1808 הודח מ׳ בידי תומכי הרפורמות, שהת¬ 
ארגנו מחדש בראשותו של בירקאדר מצטפא פאשא, והב¬ 
הירו את אחיו — מחמוד 11 (ע״ע). כעבור חדשים־מספר 
הוצא מ׳ להורג. 

- 0110 3176 ) £771 ' 1 46 ¥11510176 , 111851311 ? — ז:) דת 11301 16 ) .ן 

56/1611 ) 057710.7 465 0656/116/116 , £3 ז 0 ( .א ; 1841 - 1835 ,ת 7710 

. 1908-1913 , 1-7 , 8616/165 
אר. שמ. 

מצטפא כאמל - ?ע - ( 1908-1874 ), ממ¬ 

ייסדי התנועה הלאומית במצרים. ב 1894 הוסמך מ' 

למשפטים באוניברסיטת טולוז. מ 1895 ואילך ניהל תעמולה 
לאומית-מצרית באירופה, בגרמניה. באוסטריה ובבריטניה 
ובעיקר בצרפת. במצרים פירסם מאמרים בכמה עיתונים 
ואחרי 1900 —בעיתון אל-ליוא ("הדגל") שאותו יי 0 ד.ב 1907 
ייסד את "המפלגה הפאטריוטית" (אל-הזב אל-וטני) וזו הי- 
תה עד מלה״ע 1 נושאת־דגל ראשית במאבק לשחרור מצרים 
מהבריטים. פ' פעל לעורר בקרב עמו גאווה עצמית ורגשות 


לאומיים וניסה לשוות ללאומיות גוון על-דתי, אך בשנותיו 
האחרונות גבר המוטיוו הפאן־אסלאמי בדבריו. 

, 124 ־ 84 ,/?{££ 171 071165 ? 0114 15 ( 67 ( 0711077 *¥ , 1311 ) £30 . 4 ? .{ 

. 14 661 1510771 0114 ¥¥01107011577115 , 31 < 1 י]£ז 8 . 1 ; 1953 

. 1956 ,( 241-341 , 17 . 5 .א , 1512018 665 37611 016 ) 

מציד׳ ג׳וזפה -נמ״^ז ^$״; 0 -( 1805 , ג׳נובה — 

1872 • פיזה), מהפכן והוגד, דעות איטלקי, מנהיגה 
הרוחני של תנועת-התקומה באיטליה ( 0 ז 011 וה £1 ז 8180 ) ונצי¬ 
גה הבולט של הלאומיות הליבראלית. פ׳ חונך בידי כמרים 
שנטו לעסניזם (ע״ע)■ ופיתח דתיות עמוקה, אך אנטי־ 
קלריקאלית. ב 1827 סיים את לימודי המשפט באוניברסיטה 
שבעירו. כבר בעת לימודיו כתב על נושאים ספרותיים, אך 
במהרה פרש מכך והתמסר לכתיבה ולפעילות למען שחרור 
איטליה ואיחודה. הוא הצטרף לקרבונרים, נאסר ב 1830 
ל 6 חודשים, ואח״ס הוגלה לחדל; הוא התגורר במארסי. 
בשוייץ. ום 1837 — בעיקר בלונדון. 

בסארסי יסד מ׳ את תנועת ״איטליה הצעירה״ ( 1831 ), 
שדגלה בהקמת רפובליקה באיטליה המאוחדת, והאמינה 
שמטרה זו תושג ע״י התקוממות עממית, בלא הישענות על 
השליטים ועל מדינות זרות. הוא השתתף בנטיונות קשר 
ומרידות ב 1833 — 1834 נגד המשמר המלוכני בסארדיניה- 
פימונטה. ונידון על כך, שלא בפניו, למיתה. 

מ׳ האמין שהאנושות עומדת על סף תקופה חדשה, 
"העידן הסוציאלי", ותקופה זו, בדומה לקודמותיה, תהיה 
נתונה להשראתה המנחה של דת חדשה, שתירש את מקום 
הנצרות הבלה. הרות ושרון דרושים, כדי שיוכל כל אדם 
למלא את החובות המוטלות עליו ~ ומי הדגיש את חובת 
האדם, כנגד זכרותיו שהדגישו הסוציאליסטים — וחובות 
אלה קשורות בייעוד שיש לקיבוץ שעליו נמנה בל אדם. 
להבטחת החרות והשרון כל אומה חייבת להתארגן כיחידה 
מדינית עצמאית במשטר של רפובליקה דמוקראטית, ובראש 
העמים תעמוד מעין מועצה דתית. ם׳ האמין בערך החיובי 
שיש לכל לאומיות, וראה את איטליה כבעלת מעמד 
בכורה בלבד — תחת הבכורה של צרפת — "בתזמורת שבה 
כל עם הוא כלי נגינה". על-כן יסד את אגודת "שוייץ 
הצעירה". וגם את "אירופה הצעירה", שהיתה אמורה לאגד 
בקרבה תנועות דומות, שקמו בהשראתו בכמה מארצות 
אירופה. 

ב 1836 גורש מ׳ משריץ, בלחצה של סארדיניה־פימונטה. 
עבר ללונדון, התיידד עם קרליל (ע״ע), והתפרנס בעיקר 
מכתיבה — באנגלית, ובסגנון מעולה — ב״אדינבורג דרו" 
(ע״ע) וב״וססמינסטר 
רויו". כנביאה של הלאר 
מיוה המהפכנית הלי¬ 
בראלית עמד בקשרים 
עם תנועות מהפכניות ב¬ 
כמה ארצות, ובייחוד — 
עם מהפכנים באיטליה, 
והיה מעורב בכסה נסיו־ 
נות נפל להמריד את 
העם, עפ״י אמונתו, ש- 
"אין אילן החופש עושד, 
פרי אלא אם הושקה בדם 
האזרחים". 



נ׳וזפוז מצי: י 


127 


מציני ג׳וזטד — 8 צ־י:י: 


128 


עם פיח מהפכת 1848 (ע״ע איטליה, עט׳ 739 ־ 740 ) הזו 
מ׳ למולדתו, הוציא במילאנו כתב־עח, 010 ק 0 ? 1 ^ 3 ! 31 ז 1 ע 1 , 
והשתתף בעצמו בהגנה על העיר מפני האוסטרים; אחרי 
נפילת מילאנו נבחר מי לממשלה הזמנית קצרת-הימים שקמה 
בטוסקאנה, לאתר מנוסתו של הדונס־הגדול לאופולדו 11 . 
וזמן קצר אח״ב (מארס 1849 ) נבחר לאחד מהטריומויראט 
ששלט ברומא אחרי מנוסת האפיפיור פיוט £ס. ם׳ גילה 
כשרון רב בנהלו, עם גריבלדי (ע״ע), אח הגנת הגבורה של 
העיר. עד שהכניעוה האוסטרים והצרפתים. 

מ׳ חזר ללונדון והמשיך בנסיונות לעורר מרידות 
במולדתו. אולם תומכיו. ובהם גאריבאלדי, נטשוהו בראותם 
את דבקותו בדרך ההתקוממות העממית שלא נשאה פרי, 
ובסבום שבלא השתתפות מלך פיימונטה ותמיכת נאפוליון 
111 לא תאוחד איטליה. הקמתה של מלכות איטליה המאוחדת 
ב 1861 לא נראתה בעיניו כהתגשמות חזונו, והוא לא שב 
למולדתו; ב 1865 בחרה בו מסינה לנציגה בפארלאמנט, 
במחאה על שגזר דין המיתה שנגזר עליו לא בוטל; הוא 
לא רצה להישבע אמונים למלך, ולפיכך לא יכול היה לתפוס 
את מושבו בבית. ב 1866 בוטל עונש המיתה שהוטל עליו, 
אך הוא לא חזר לאיטליה אלא לביקורים קצרים בלבד. 

את שנותיו האחרונות הקדיש בעיקר לפעולה בקרב הפו¬ 
עלים, ויזם הקמת קואופראטיווים ואיגודים מקצועיים באי¬ 
טליה. אך גם כאן נחל אכזבה, לפי שהפועלים נמשכו אחרי 
תורות מארכם ובקונין, שהדגישו את זכויותיהם יותר מחובו¬ 
תיהם. ב 0 ל 18 נחת בסיציליה במטרה לעורר התקוממות 
רפובליקאנית, אך נאסר והוגלה. הוא מת בפיזה, מסתתר 
בשם בדוי — דוקטור בראוו. ונקבר בג׳נובה בהלויה ממלכ¬ 
תית. 

השפעתו של מ׳ היתר. עצומה, והוא מילא תפקיד מרכזי 
בהכשרת הלבבות להתעוררות, שהביאה לידי שחרור איטליה 
ואיחודה. אולם רעיונותיו נתפרשו פירושים רבים — וסוח¬ 
רים — ואף הפאשיסטים טענו שהם מגשים־הם. כתביו, ב 60 
כרכים, יצאו ב 1905 ־ 1931 . 

מ. בילינסון, בימי תחיית איטליה, 34 — 99 . תר״ץ; י. 

מלמון. המשיחיות המדינית, (מפתח בערבו), תשל״ה; 

, £0550111 . 4 י 1 * 1925 ,./ 4 , 1 ח 1 ךח 0 ׳ 5315 . 0 ; 1902 ,./ג , 11£ נ£ . 6 

{ 0 61 ו/ק 0 ? 8 :. 94 , 11111 ) 051 . 0 . 0 ; 1927 ,) 71111 ( 01 ^ 801 1 . 98 

760761 1/16 0718 . 94 , 113105 .£ .£ ; 1932 ,)? £7470 94086771 

. 1956 , 1/1 ^ 94 ס / 0 940/7:71% )*/! :! 50016116 
ר. שפ. 

מצליבים ( 10 ; ■! ;׳) 1101 ־ 0.1 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים, ש¬ 
עליה נמנים 200 — 300 סוגים וכ 3000 מינים, ורובם 
מן האזורים הממוזגים והקרים של חצי-הכדור הצפוני. 

רבים מהם ידועים כצמחי ירקות (ע״ע), צמחי שמן ותב¬ 
לינים• ומיעוטם כצמחי נוי. רוב המי הם עשבים חד־שנתיים, 
בעלי עלים מסורגים. באזורים הקרים נפוצים למדי עשבים 
דו־שנתיים. 

בד״כ המי מקדימים לפרוח. אחידות רבה ניכרת במבנה 
הפרח. צורתו ומספר איבריו. התפרחת — אשכול או מכבד רב 
פרחים. הפרח נכון, עליו ערוכים בדודים 
מצליבים (ומכאן שם המשפחה!); 4 עלי- 
גביע (שני דורים)! 4 עלי כותרת (דור 
אחד); 6 אבקנים, ומהם 2 קצרים (דור חי- 
צוני) ו 4 ארוכים (דורפנימי). במרכז מת- 
ש; פרח סצליב׳ם נשא העלי, הבנוי אף הוא משני עלי שחלה. 




ציור 2 . א־נ: ח 5 <ן*ם סל הפרח: א — אנהגים; ב — ע 5 י; 

ג — חהד־אורו של חע 5 י; ד — סרח ש 5 ם 

השחלה עילית, מחולקת במחיצה לשתי מגורות. הביציות 
נתונות בהיקף השחלה, משני עברי המחיצה (שליוח דר 
פניות). העלי מסתיים בצלקת גולחית אחת, או בשתי צלקות. 

בפרחי המי מצויים צופנים, בצורת בליטות על חושבת 
הסרה, סמוך לבסיסי האבקנים. בפרחים שולטים הצבעים 
צהוב ולבן. אך מצויים גם פרחים שצבעם לילך, ורוד ואדמדם. 
הפרחים אינם גדולים, אך מספרם הרב על התפרחוח הענ¬ 
פות מבליט אותם למרחוק. למרות האחידות במבנה הפרח. 
ניחן להבחין בכל מיני טיפוסים ביולוגיים. על־פי מקום 
הצוף ותנועות האבקנים. יש מינים שאיו להם כושר להפראה 
עצמית. 

שלא כבמבנה הפרח, יש גוון רב במבנה תפירות. עפ״ר 
הפרי הוא תרמיל מוארך (המכונה קציץ), הנפתח בשחי 
קשווח-אורך, ובתווך נותרת המחיצה המוקפת בשליות 
נושאות זרעים. יש תרמילים שאינם מתבקעים (במלקולמיה). 
ויש אחרים — המתפרקים לפרקי רוחב בשל הישנצותם בין 
הזרעים (בצנון). יש שהתרמיל מתחלק לאורכו. לשני אזו¬ 
רים — התחתון שבהם מתבקע בשתי קשוות, כרגיל, והעליון 
נפוץ בשלמות. על הזרעים שבתוכו. למי רבים פרי תרמילון, 
שארכו אינו גדול 
בהרבה מרחבו. 
יש תדפילונים פ¬ 
חוסים במקביל ל- 
קשוות. או בטאו- 
נד לקשוות. יש 
תדמילונים שאינם 
מתבקעים כלל ו¬ 
הופכים למעשה לאגתיות חד־זרעיות (בתריסנית), או רב 
זרעיוח. הזרעים הם פפופי-עובר וחסרי אנדוספרם. עמדת 
שרשון העובר כלפי הפסיגים שונה מאוד במינים השונים. 

את המי מחלקים ליחידות משנה. מן הסימנים המשמשים 
לחלוקה: לפי שיטה אחת — בנין עמוד העלי. צורת הצו¬ 
פנים, עמדת הפסיגים יהשרשון בתוך הזרע; ומהם, לפי 
שיטה אחרת — צורת הפרי, מבנה השערות המכסות את 
חלקי הצמח, ואופן תפוצתם של התאים המכילים מירוזין 
(ע״ע חרדל עם׳ 984 ). 

המי החשובים מביו צמחי ירקות הגינה: מיני כרוביים 
(ע״ע), הצנון (ע״ע), הצנונית: וסצמתי התבלינים — מיני 
החרדל (ע״ע) וכן חזרת הגינה, ששרשיה הענפים וה¬ 
עמוקים משמשים לתבלין. טעמה מר־חריף. בשל הגליקוזיד 
סיניגירין, המצוי בה. לשרשי החזרת שימושים גם ברפואה. 
מוצאה: אירופה הדרומית-מזרחיח. כל מיני צמחי-בר נאספים 




129 


מצליבים — מצ׳ניקוב, איליה איליץ׳ 


130 


בידי בני תארזי, ובני ארצות אחרות, ונאכלים כמות שהם 
כסלט וכתבלינים. עליהם נמנים: עלי השחליים התרבותיים: 
גרגיר הנחלים — הגדל על גדות נחלים, ובביצות: התודרד. 
הסייגית ובן־החרדל המצוי, הגדלים בצדי דרכים ובקרבת 
יישוב. כמעט בכל אזורי הארץ. מינים רבים של מ , עשירים 
בויטמין 0 . מצמחי הנוי: המנתור, מיני הדוכנף. האליםון 
והמלקולפיה. מינים רבים של ס׳ הם עשבים רעים. 

צמחי חמ׳ תופסים מקום נכבד בצמחי הארץ בכל מיני 
בתי גידול. יש מהם בעלי תפוצה גדולה ביותר, ברוב חלקי 
הארץ. על אלה נמנים ילקוט הרועים, המצלתיים המצויים, 
ומ ׳ אחרים, המצטיינים בשפע צמיחתם וצפיפותה. כגון 
חרדל־השדח (ע״ע חרדל)! בן־שלח מנוצה בנגב, ומרסיה 
יפהפיה באדמות הקלות. שושנת יריחו, הגדלה בערבות 
ובמדבריות, ידועה בדרך תפוצתה המיוחדת במינה: עם 
הבשלת חפירות, בסוף האביב, ענפיה מתכופפים כלפי פנים, 
והצמח מקבל צורה כדורית: פרטים קטנים וחלשים נשארים 
מחוברים למקומם, ופרטים גדולים וחזקים נעקרים ברוח 
ומתגלגלים (צמחי גלגל). עם בוא הגשם, בחורף הבא, 
בהירטב הצמח — הענפים מתפשקים והתרמילונים מתבק¬ 
עים ומפיצים את זרעיהם. וע״ע אובריטיה: איסטיס, 

:■דיז י¬ 

. 11 , 0/ ?10x0(7171^ ?10x11 מ 0 א 1 > 6 ו/) 5 ; 2 >/£ 116 ' 7 י 11€ >ו £1 . 8 . 8 

. 1959 . 187 -- 176 

י. גל. 


1 


ציוד 1 . טזזומיע קעור 
אינו :ייצא כו 5 ו בצר 
אחד סל בל אחד סר,וסכין 


מצלע (ת 80 ץ 01 !]). בגאוסטריח (ע״ע), מערכת סופית של 

י נקודות, א ושל קטעים... 

לא כולם על ישר אחד. קצות הקטעים 
נקראים קדקדי הם׳, ונהוג לססנם באותיות רומיות 
גדולות — ם וכר. הקטעים הם צלעות הם׳ ומסמנים 
אותם באותיות הקדקדים המתאימים או באותיות רומיות 
קטנות. מסמר הצלעות של מ׳ שווה למספר הקדקדים 

ולמספר הזוויות שביו כל שתי ו׳"" ___ —" 

צלעות סמוכות. כל צלע של ם׳ -י 
נמצאת על ישר ת ו מ ך. מ׳ הנמצא 
כולו לצד אחד של כל אחד מתומכיו 
הוא ם׳ ק מ ו ר. אחרת — ס׳ ק ע ו ר 
(ר ציור 1 ). אם לפחות שתי צלעות 
נחתכות בנקודה שאיננה קדקוד, 
ד.מ׳ נקרא ענוב, אחרת — פ ש ו ט. כל מ־ פשוט במישור 
האוקלידי מחלק את המישור שבו הוא חל לשני תחו¬ 
מים, פנים וחוץ. כל שתי נקודות הנמצאות באחד התחו¬ 
מים ניתנות לקישור על ידי קו שבור שאינו חותך את המי: 
ומאידך, כל קו שבור המחבר נקודת פנים עם נקודת חוץ 
חותך את המצולע לפחות פעם אחת. ם׳ שכל צלעותיו שוות 
(לדוגמא — מעויין) נקרא ס ו ה ־ צ ל ע ו ת, ום׳ שכל זוויו¬ 
תיו שוות (לדוגמא — מלבן) — מ׳ ש ו ה - ז ו 1 י ו ת. מ' שכל 
צלעותיו שוות וכל זוויותיו שוות נקרא מ׳ משוכלל. 
מ׳ משוכלל שאיננו קמור הוא מ' כו¬ 
כבי (ר׳ ציור 2 ). מ" שכל זוויותיהם 
שוות בהתאמה נקראים ם" דומים 
וס" שכל צלעותיהם חוויותיהם שוות 
בהתאמה נקראים מ" חופפים. קטע 
המחבר שני קדקדים שאינם סמוכים 
נקרא ק ר נ ז ו ל. נ!ספר הקרב ןןלי ם במ , ציור 2 . סזזלע בונבי 
׳ - ■ , רוע מצולע סיפובל? 

בעל !! צלעות הוא ( 11-3 ) 111 . למ" תאי" קסוך 



שלהם מספר צלעות קטן שמות מיוחדים, כגון משולש ( 3 
צלעות), מרובע ( 4 ), מחומש ( 5 ), משושה ( 6 ) וכוי. מרובע 
משוכלל נקרא ריבוע; מרובע ששתיים מצלעותיו הנג¬ 
דיות מקבילות זו לזו — טרפו, ומרובע שכל זוג צלעות 
נגדיות בו מקבילות — מקבילית. חמי הפשוט ביותר 
הוא המשולש. 


סכום הזוויות של מ׳ בעל ת צלעות הוא ( 2 -ת) 180 , 
ובפרט, סכום זוויות המשולש • 180 , וסכום זוויות המרובע 
״ 360 , בם־ משוכלל קמור בעל 1 ! צלעות, הזווית * בין שתי 

, 180 ■( 1-2 ז) 

צלעות עוקבות היא ׳ - =ג. כל ס׳ משוכלל חסום 

במעגל, כלומר כל קדקדיו נמצאים על מעגל. הזווית המר־ 
כזית (/ המוגדרת ע״י שני קדקדים עוקבים. היא - !/, 
ושטח הם׳. 5 הוא 8 ח 51 ־ ז .- 5 - = 8 (־! = מחוג המעגל החוסם) 


אורד הצלע 3 ניתן ע״י ■^ 21-005 י־ 3 . שטחו שלט׳ ניחן לחי¬ 
שוב ע״י חלוקתו למספר סופי של משולשים זרים. 

במעגל חוסם ניתן לבנות ם׳ משוכלל בעל מ צלעות 
בעזרת סרגל ומחוגה אם ורק אם 


... • ( 1 + 2 ״ 2 ).( 1 + ;״ 2 ) . 0 ״ 2 = מ. 

כאשר כל אחד מהגורמים המופיעים בסוגריים הוא מספר 
ראשוני. ידועים 5 מספרים כאלו, והם. 3 , 5 , 17 , 257 ו 65537 . 
מספר הם״ המקיימים תנאי זה ולהם פחות מ 100 צלעות הוא 
24 . 37 בעלי פחות מ 300 צלעות ו 52 פחות מ 1,000 צלעות. 

ניתן להגדיר פ" שצלעותיהם אינן קטעים של ישר, 
לדוגמה — על כדור. למ* אלה חשיבות בטופולוגיה (ע״ע). 
בטופולוגיה של המישור האוקלידי ניתן להוכיח כי ם׳ 
שצלעותיו עקומות מחלק את המישור לשני תחומים, פנים 
יחוץ, וכל קטע של עקום המחבר נקודת פנים עם נקודת 
חוץ חותך את המ ׳ . 

ע. אב. — א. תג. 


מצ׳ניקוב׳ איליה איליץ׳ -. 11.14 - 

( 1845 . איואנובקה- 1916 , פאריס). זואולוג ובקטריולוג 
רוסי. ב 1867 היה לדוצנט בפטרבורג. ב 1870 נתמנה לפרופסור 
לזואולוגיה ואנטומיה משווה באודסה. ב 1886 הקים את 
המכון הבקטריולוג' באודסה, שהיה השני בעולם שנלחם 
בכלבת. ב 1888 עבר לפאריס לעבוד במכונו של פאסטר 
ושם נשאר עד סוף ימיו. ב 1884 פרסם את תורתו על 
הפאגוציטים (תאים בעלי תנועה הבולעים ומעכלים גופים 
זרים החודרים לאורגניזם חי) ■כמו-כןחשובים השגיובמחקרי 
החסון (ע״ע) והסברו לתופעת הדלקת (ע״ע, עמ ׳ 678 ). 
לאות הוקרה על מחקריו בתחום זה קיבל מ׳ את פרס נובל 
לרפואה ב 1908 . 

מ׳ גם ייחד חלק נכבד ממחקריו לביולוגיה של חיות־מים 
מתוקים וחיות מי-ים. הוא התעניין במיוחד באמבריולוגיה 
וחקר את התפתחות העוברים של קיפודי־ים, מדוזות ומיני 
חרקים. כמו כן עסק בגורמי מחלות אדם (חולירע וכר) 
ובתופעות הזקנה (ע״ע. עט׳ 964 ). 

מפרסומיה 11111111111515 1115 ) 111313 11:5 11:1111 11111111111116 י. 1 

(״החסינות בתחום המחלות המידבקות״), 11901 ■ 5111 £111111:5 

1110115:1 ) 0 1111105001111 ) 41 15521 : 11101:11111 ) 0211111 12 

("מחקרים על הטבע האנושי, ניסיון פילוסופיה אופטיסים- 
טית״), 1903 : 55£ .: ¥111111 £3 (,.הזקנה״), 1903 . 

. 1932 117111 1^1x71 ./ג .£ , 7.6155 . 1 ־ 1 



131 


מבנם — כ!* 9 ה כוכבים 


132 


מצנם• ע״ע מיקנס. 

( ה )מצפה• עיר בנחלת בנימין (יחר יח. כי), אבל במלחמת 
ישראל בבנימין נזכרה ם׳ כמרכז לשבטים שמחוץ 
לבנימין, ולמעשה בנחלת אפרים (שום' כ. א! כא• א). בימי 
שמואל היתה מ' מרכז לפולחן ולשפיטה, וממנה יצאו לרדוף 
את פלשתים (שמ״א ז, ה—יז). מסתבר, שבימי שאול נכ¬ 
ללה ם׳ בבנימין. לאחר פילוג הממלכה היתה מ׳ עיר-גבול, 
והמלך אסא ביצרה (מל״א טו. יז—כב! דד,"ב טז, א—ו). 
בם׳ ישב גדליה בן אחיקם (ע״ע) ושם נהרג. עם שיבת 
ציון הייתה מ׳ מרכז לפלך (נח׳ ג, טו). כעבור שנים רבות 
אסף יהודה המכבי (ע״ע) את אנשיו לס׳ לצאת למערכה 
בגורגיאס (חשס״א ג׳, מ״ו). מי מזוהה עם חל א-נצבה, 
כ 12 ק״מ צפונית לירושלים, על הדרו הראשית בהר אפרים, 
ויש המאתרים אותה בנבי סמויל (ע״ע) כ 8 ק׳־מ מצפון- 
מערב לירושלים. בתל א-נצבה נתגלו עקבות יישוב מסוף 
האלף ה 4 ותחילת ה 3 לפסה״נ. העיר נוסדה מהדש בתקופה 
הישראלית, במאה ה 11 לפסה״נ. ואז עיקר פריחתה. היא 
נתקיימה עד המאה ה 4 לפסה״נ. שרדו מבנים אחדים, קירא- 
מיקה ישראלית, עשרות טביעות חותם (ע״ע) "למלך", 
וחותמות פרטיים. מהתקופה הפרסית נמצאו טביעות "יהד", 
"ירושלם" ו״פצה" (כנראה מוצא [ע״ע]). 

ז. קלאי, גבולותיה הצפוניים של יהווה, חש״ך: י. אחרוני, 

ארץ ישראל בתקופת הסקוא, (ספתח בערנו) חשנ״גי. 

. 1917 , 1-11 , 11£64 >/ו 1 -מ 6 11 ) 7 , 3111 61 . 0 . 0 

מצפה כוכבים (מ״כ). מכון לתצפית ולמדידות אסטרונו¬ 
מיות• מרבית מצפי הכוכבים (מיה״כ) מיועדים למ¬ 
דידות ולתצפיות בתהום הנראה והאינפרא-אדום הקרוב של 
ספקטרום הקרינה חאלקטרוסאגנטית: אולם יש גם מספר 
ניכר של מי״כ המיועדים לתצפיות בתחום גלי הרדיו. מ״כ 
בנוי סביב מכשיר, או מכשירים אחדים, לקליטת קרינה הב¬ 
אה מחוץ לכדה״א וכמה מכשירים לניחוח הקרינה הנקלטת 
ועיבודה ולהסקת המידע המבוקש. 

אחד מיה״ב הראשונים היה. קרוב לוודאי, מקדש בל 
(ע״ע וע״ע ברוסוס) בבבל, ופו עסקו בתצפיות אסטרונומיות. 
בשנת 300 לפסה״נ, בערך, בנה תלמי סוטר ס״כ באלכסנדריה 
במצרים. הפרסומים הראשונים הידועים, המבוססים על מדי¬ 
דות במ״ב, נכתבו בידי היפדכוס. הוא הכין קאטאלוג של 
כוכבים מתצפיות שעשה על האי רודוס. בימי־הביניים נבנו 
מי״כ אחדים בפרס. בדמשק ובבגדד. סד,"כ הראשון, מהטיפוס 



ציור ג. 0 יםק 1 פ שעש 1 *'.;־׳ הסהובר לםפקסרונדאר־ריק (אפ?י 1 
(סשסח־מראה מישורית) 


הידוע כיום כמוסד מחקר ולימוד, הוקם בשנת 1576 . בידי 
טיכו ברחה (ע״ע), על אי מול חוף שוודיה. עד להמצאת 
הטלסקופ (ע״ע) ב 1608 היתה עבודת המדידה במי״כ מבוססת 
על תצפית ראייה, בלא מכשירי־עזר אופטיים. בשנים 1667 — 
1671 הוקם בפאריס מה״כ הלאומי הצרפתי, ובשנת 1675 
הוקם בגריניץ׳ (ע״ע) המצפה המלבותי הבריטי. במשך 
המאה ה 18 נבנו םי״כ רבים באירופה, ומראשית המאה ה 19 
— גם באמריקה, 

המחקר האסטרונומי במי״כ קיבל ממדים חדשים כאשר 
ב 1814 השתמש יוזף פראונהופר לראשונה בצירוף של מנסרה 
(ע״ע נפיצה) וטלסקופ למדידות אסטרונומיות ובכך פיתח 
את ענף הספקטרוסקופיה האסמרונומית. 

בסוף המאה ה 19 ובמאה ה 20 גדל מכון פה״כ בד בבד 
עם הגידול והשיכלול שחלו בטלסקופים האופטיים. עיקר 
המחקר שנעשה במי״ב עבר בהדרגה ממדידות של גילוי, 
מיקום וספירה של כוכבים, מיפוי פני השמים וחקירת תנועות 
מערכת השמש, אל בעיות אסטרופיסיקאליות של ספקטרום־ 
קופיה ופוטומטריה. המבנה והמכשור של סיה״ב שינו את 
אפיים. בהתאמה! השינוי הניכר ביותר חל במידתם של 
הטלסקופים: במאות ה 18 ו 19 היו הגדולים שבהם בעלי 
מפתחים של ״ 10 —" 40 (כ 25 — 100 ס״ם) 1 כיום מגיעים 
מפתחי הטלסקופיס הגדולים ל״ 80 —״ 200 (כ 2 — 5 מ׳). 

במ״ב חדיש (ר׳ ציור 1 ), האור הנקלט בטלסקופ מועבר 
ע״י כסה משטחים מחזירים אל אחד המוקדים של הטלסקופ, 
שבו מוצבים מכשירי המדידה והניתוח של האור. נוסף על 
עין הצופה, המשמשת כגלאי לאור בתצפית ישירה, מצויים 
במי״ב סכשירי-עזר לטלסקופ. העיקריים שבהם הם: א. 
מצלמה. המאפשרת אגירת אור במשך זמן ארוך על לוח 
צילום. וע״י כך היא מגדילה את ה״גודל" (ע״ע כוכבים, עס׳ 
654 ) חמירבי של עצמים אסטרונומיים שניחן לצפות בטלס¬ 
קופ. ב. ספקטרוגראף — מכשיר לפיזור האור הנקלט בטלס¬ 
קופ לספקטרום. ע״י שבירתו במנסרה או בסריג. ססקטרו- 
גראף מאפשר מדידת עצמת האור כפונקציה של אורך הגל 
(ע״ע כוכבים, עמי 660 : ספקסרוסקופיה). ג. מכפילור (ע״ע 
שפופרות אלקטרוניות) — מכשיר זה מאפשר קליטה ומדידה 
של עצמות אור חלשות. ד. פולארימטר — מכשיר המודד 
הקטנה של אור (ע״ע קטוב). ה. מסננים (פילטרים) — 
לוחות מחסרים חדירים לאוד בתחומים מוגבלים של הספק¬ 
טרום. חלונות כאלה מאפשרים סינון הקרינה באופן שרק אור 
בתחום צר ומוגדר של הספקטרום נופל על מכשיר המדידה. 
רוב מיה׳׳כ כוללים גם חדד חושך ומעבדת צילום לפיתוח 
תמונות ולוחות צילום. 

במצפה רדיו-אסטרונומי המכשירים העיקריים הם אנטנה 
(ע״ע), לקליטת קרינת הרדיו. ומקלט ההופך את הקרינה 
לזרם חשמלי או לתנודות בזרם חשמלי, ואותם אפשר 
לרשום או לאגור על סרט מאגנטי. 

ברוב מיה״ב הגדולים מצויים גם מחשבים אלקטרוניים 
בגדלים שונים לשם בקרת מכשירי המדידה ולשם עיבוד 
הנתונים הנאגרים על ידיהם. 

מיה״ב האופטיים הגדולים בנויים על הרים גבוהים במר¬ 
חק רב ססקומות יישוב. הריחוק הרב דרוש להקטנת קרינת 
הרקע — הקרינה המפוזרת מן האטמוספרה בסביבת הטלס¬ 
קופ. עצמת קרינה זו היא הגבול התחתון לעצמת האור של 
עצם אסטרונומי שאפשר לגלות בטלסקופ. הצבת מ״כ גבוה 




133 


מצ&ד! כוכבים — מצ&ון 


134 



ציור 2 . סצפה הבוכביס באזור חר צי" ?יד סזופח רם ח 


ככל האפשר נועדה להקטין את ההפרעות הנגרמות לקרינה, 
הבאה מעצמים אסטרונומיים, ע״י האטמוספרה של כדור־ 
הארץ. 

מצפי רדיו אסטרונומיים מוקמים בדרך כלל בעמקים, 
שכן קרינת רדיו אינה מופרעת ע״י האטמוספרה, וההפרעות 
לטיב הקליטה במצפה באות מקרינות רדיו ארציות המגבירות 
את קרינת הרקע. 

הטלסקופ ושאר מכשירי המדידה והתצפית במ׳־כ אופטי 
מוחזקים בתוך מבנה השומר עליהם ועל הצופה מפני הפרעות 
מזג אוויר. טלסקופים קטנים משוכנים במבנה בעל גג הניתן 
להזזה, או להסרה. אולם אין במבנה מסוג זה הגנה יעילה 
על טלסקופ גדול מפני הפרעות של רות. אכסניה לטלסקופ 
גדול במ״כ משמש בד״כ מבנה בעל כיפה כדורית. חלק 
מהכיפה, עפ״ר בצורת הריץ רחב, ניתן לפתיחה בזמן תצפית. 
את הניפה כולה אפשר לסובב, וע״י כך החריץ מכוון תמיד 
אל העצם השמימי שבו צופים: בניין מה״כ וכיפתו הם מבנים 
כבדים ומורכבים. במצפה הר פלומר, למשל, קוטר הכיפה 
של טלסקופ ״ 200 הוא ארבעים וחמשה מטר ומשקלה כאלף 
טץ. 

עוד סוג של פי״נ הם מצפים שאינם קשורים לאדמה. 

מ״ב מסוג זה הוא מתקן. שיש בו קבוצה של טלסקופים 
או גלאים פוטו-אלקטריים. המתקן מופרת בבאלון לגובה רב, 
מוטס באווירון או בטיל, או מוכנס למסלול סביב כדה״א. 
רוב מיה״ב מסוג זה מיועדים למדידות בתחום ארבי גל 
קצרים, מהאולטרא־סגול עד לקרבי א ולקרני ץ. קריבות אלה 
אינן חודרות דרך האטמוספרה ואיו מי׳׳כ על פני נדה״א 
קולטים אותן. 

על מיה״כ הידועים בעולם נמנים אלו שבהר פלומר 
(מפתח ״ 200 ), הר המילטון (מ׳ ליק, ״ 120 ), הר דילסיו 
(״ 100 ), פורט דייוים'(מ׳ מקדונלד, ״ 82 ), וקיטפיק (מיה״ב 
הלאומי, ״ 80 ) — כולם באה״ב; סימפרופול (״ 102 ) — 
אוקראינה, מבצר הרסטמובסו (מ׳ גריניץ׳, ״ 98 ) — סאסכס. 
אנגליה; סן־מישל (״ 75.9 ) — צרפת; למה״ב בפרטוריה 
(דרום־אפריקה), טוקיו (יפן), חלואן (מצריים), אונטריו 
(קנדה) וקנברה (אוסטרליה), מפתח של ״ 74 . 

ב 1971 הושלמה הקמתו של מ״כ מקצועי ראשון בישראל 
(ע׳ ציור 2 ) באזור הר־צין, כ 4 ק״מ מערבית למצפה־ 
רמון. במה״נ טלסקופ אופטי רב־תכליתי בעל מפתח של " 40 . 

ע״ע אסטרונומיה! טלסקופ; ור תם", אסטרונומיה, עם׳ 

795 . 797 , 799 ; היל, עמ׳ 168 . 

.מ . 0 ; 1955 ,*ק 0 * 1 * 1 * 7 * 1 ( 1 / 0 /(■/ 110 * 11 * 7/1 , £108 . 0 

, 71 * 7107/1 0 ־ #7 44 * 1 ( 1 / 0 10011 " , 810100 .^ 1 .ען - 102311:3 ^ 1 

. 1960-2 , 1-0 , 7121 * 11 1147 * 51 714 ב !? 4 ) 5 ; 1961 

א. ם. ל. 


מצפה רמון׳ עיירה בנגב המרכזי, 87 ק״ם מדרום לבאר־ 
שבע. שוכנת בגובה של 860 מ׳ מעפה״י, על מצוק. 

בשפתו הצפונית של מכתש רמון; גובה המצוק כ 300 מ׳ 
מקרקעית המכתש. מ׳ היא מועצה מקומית. מס׳ תוש׳ כ 2,000 
( 1971 ), מהם כ 60% ותיקים ו 40% עולים חדשים. כלכלתה 
נשענת על המרי הגלם שבסביבתה, בעיקר על מרבצי חר¬ 
סית, גבם ושיש. כמו־כן יש בה 2 מפעלי מתכת, בית יציקה 
ומפעלים לפלסטיקה, פקקי כתר, מכשירי מדידה, וקרמיקה. 
תושביה עוסקים גם בבניין ומתן שירותים לבסיסי צה״ל 
שבתחומה. 

מ״ר משמשת כתחנת דרכים בדרך הפנימית לאילת. 
אקלימה היבש ברוב ימות השנה הוא מקור משיכה לחולים 
הסובלים בדרכי הנשימה, ולאחרונה הוקם בה בית הבראה. 
ב 1971 הושלמה הקמת מצפה כוכבים (ע״ע ור׳ תמ׳ שם) 
בקרבתה. 

מ׳ הוקמה ב 1956 כמחנה לעובדי כביש ב״ש—אילת, 
ולעובדי קו הנפט הראשון, שהונה לידו. (ר׳ תם׳ המקום, 
כרך מילואים, עם׳ 489 ). 

מצפון, כשרו הרוחני של האדם לשפוט באופן ספונסאני 
את ערכם המוסרי של מעשיו. כושר זה מורגש 
כ״קול פנימי", האוסר או מתיר מעשה מסדם העומד להת¬ 
רחש, מזהיר מפניו או מצווה לעשותו; וברגש סיפוק או 
חרטה על מעשה שכבר נעשה. התודעה המלווה רגשות אלה 
אינה תמיד בדורה די צרכה. ויש שהיא עמומה• מהססת ואף 
מוטעית. 

בפילוסופיה. בתורות האתיות, נתפס המי כתודעה 
ברורה של הציורים והחוקים הכלליים המנחים את ההת¬ 
נהגות המוסרית, כלר תודעה מוסרית. אולם לא תמיד 
נתקיימה ההבחנה בין תודעה מוסרית — הקשורה קשר 
הדוק במושג החובה — לבין התודעה בכללה (וע״ע תודעה). 
על כך יעידו המונחים הלועזיים למי — יוד ? 1 קוו £15 ׳\״ז> 
לאט' !!זמשזסצהסס, צרם׳ €:)מש 1 פ 5 ה 00 — שיסודם בהכרה. ולא 
במוסר. הבחנה זו (כמו, למשל באנג׳;):•;•:!!:*״סס לעומת — 
££5 ״ 15010115 ! 00 ), נתקבלה בפילוסופיה רק בתקופה האחרונה, 
והיא מבטאת את ההבדלים שבתפיסות המוסריות והדתיות 
של התרבויות השונות זו מזו. בתורות האתיות של יוון 
העתיקה נעדר מושג החובר, כציוד שאין להתפשר עמו. 
החורג אל מעבר לשיקולים חברתיים־מעשיים אל יסודות 
טראנסצנדנטיים. לפיכך הובנה התודעה המוסרית כחכמה 
מעשית. '(ואולם ב״אפולוגיה״ לאפלטון. 3 40 . בהתנהגותו 
של סוקרטס [ע״ע] בעת משפטו ובדבריו על ׳\ 0 וייל״ 4 ג> 6 6 ! 
— הקול הפנימי העל־טבעי המזהיר אותו מפני עשיית רע — 
ניתן ביטוי קרוב מאד לתפיסה המקובלת של הם׳). מושג 
של חובה לנהוג ע״פ חוק מוסרי נסתמן לראשונה בתורת 
הסטואה (ע״ע) ונתגבש בפילוסופיה הנוצרית של יה״ב. 
האמונה בעולם הבא ובישועה אישית הפכה את החיים בעולם 
הזה למעין מבחן, שעיקרו ההתנהגות המוסרית, על־פי המ ׳ , 
ואילו הצד העיוני חסר חשיבות. לעומת-זה הבליטו מורא־ 
ליסטים מאוחרים, כגון הצ׳סון (ע״ע) ושפטסברי, את התפקיד 
ה ר פ ל ק ס י ו ו י של ר,מ' במניעיה וכוונותיה של ההתנהגות 
האנושית• בטלר (ע״ע בטלד. ג׳וזף), שבמשנתו הס׳ תופס 
מקום מרכזי. עמד אף הוא על התפקיד הרפלקסיווי שלו. 
אולם, עם זאת, ייחם לו כוח אמוציונאלי להביא לידי 
מעשה. הוא ראה בס׳ את היסוד העליון שבטבע האדם, הנבדל 


135 


מצפון — מצר־ים 


136 


בסיבו מכל שאר היסודות. הם׳ הוא ראשיתו של כל חיוב 
מוסרי, כשם שהתחושה היא ראשיתה של הדרך אל האמת 
העיונית. מעשה הנוגד את הם׳ נוגד גם את טבע האדם וגורר 
אחריו עונש. לס׳ אפוא סמכות בלעדית, והוא תובע ציות 
מוחלט. תפיסה אוטוריסאסיווית זו של החוק המוסרי מונחת 
גם ביסוד משנתו של קנט (ע״ע). לפי קאנט המ ׳ הוא הציווי 
המוחלט, או רגש החובה, לפעול ע״פ החוק המוסרי: אולם, 
אין הוא תלוי בשום ניסיון חושי או רגשי והוא תבונה 
טהורה, אע״פ שהוא מכוון את הרצון לפעול בתחום הניסיון. 
בעולם הטבע. לפי פיכטה (ע״ע) המ ׳ מכוון לא רק את 
הרצון, אלא גם את השכל החושב: בחירת העקרונות 
העליונים של הפילוסופיה של כל אדם ואדם נתונה למצפונו. 

כתגובה על תפיסה אוט(ריטאטיווית, סהמירה, פורמא־ 
ליסטית ובלתי מתפשרת זו של קאנט נתפלגו תורות הס׳ 
בפילוסופיה החדשה לכמה זרמים שהבולט ביניהם הוא 
התועלתנות מיסודם של בנתם ומיל (ע' ערכיהם). תפקידו 
של הט׳ במחשבה התועלתנית, שערכה העליון הוא האושר. 
מתמצה בנכונות רגשית ומעשית לקדם את אושרו של 
הזולת ובחתירה לקראת הרחבת האושר או הסרת הכאב 
מפרסים רבים ככל האפשר. 

לס׳ תפקיד מרכזי באכסיסטנציאליזם בעיקר בעיצוב 
אישיותו של האדם. האישיות מגשימה את האפשרויות הטמו¬ 
נות בה ותוך כדי כך היא מתבוננת במצבה הייחודי בכל 
עת כשהיא סוקרת את שנעשה כבר והוגה עמדות והתייח¬ 
סויות לגבי העתיד. עמדה רוחנית ביקרתית זו קרוייה בפי 
הידגר (ע״ע) "קריאת הנד" ()טז 05 ן״ 1 *פ 0 ). היא המאפ¬ 
שרת לסרט להבין את מהות קיומו של הזולת ויהד אתו 
להוות שותפות של קיום אותנטי ובלתי מסולף. 

התפיסה הפסיכולוגית מערערת אף היא על התפיסה 
השכלתנית של הט׳ בטענה שהיא מורידה את הרגשות 
הקשורים במי לדרגה של תופעות־לווי המתייחסות לתודעה 
בלבד, בעוד שלאמיתו של דבר הם׳ מתגלה באישיות כולה 
של האדם. 

הפסיכואנאליזה של ז. פרויד (ע״ע) רואה את המ' 
בתולדה של התנגשות בין כוחות בלתי מודעים בחיי הנפש 
של הפרט ובין הדרישות אשר החברה מצווה עליו בכל 
הנוגע להתנהגות. דעות ואמונות. במלים אחרות, הנף אינו 
אלא ביטח למאבק מתמיד בין ה!>! ("הסתמי") לבין 
ה^זמז"* ("האני העליון") בתוך הפרט עצמו. 

לפי פרויד, מתגבש הנד בקרב ההווי המשפחתי של 
הילד בשנים 3 — 5 לחייו, זמן רב קודם שהוא יודע לחשוב 
באופן ראציונלי וראליסטי. האיסורים ורגשי האשמה שהסו¬ 
בבים אותו מטילים על הילד, נהפכים לחלק מאישיותו 
ומעצבים את עמדותיו. 

גם תורות ההתפתחות דחו את ההנחה שהמ׳ הוא כושר 
פשוט, מהותי לאדם, וראו בו כושר נגזר מיסודות חברתיים 
שבטבע האדם. 

תלמידיו של פרויד הבחינו בין הם׳ הא(טוריטאטיווי 
ובין הם' היוצר שתפקידו דומה לזה שהעניקו לו התורות 
האכסיסטנציאליסטיות. 

; ־ 86 ? 1 ,(*? $111 • 407 ^ 51 ^ 2 ) ק 3 > 01 ^ ?*! 2 ^ ו 7 ^ 71410 * 1 ? 0 , 11 * £3 . 1 

- 6111 .! ; 1800 , 1100 ) 1 ( €1 14 , 4 £( 1 * 80511771/711 010 , 101116 ? . 0 .! 

- 87710 מג״ 00 ( €071:0107 15 , £311 נ 01 (£' 1 \ .#י ; 1836 , 0711 ( 50777 ,זס! 

005 , 1111 :״? . 5 ; 1920/1921 , 3030 , 31 תזט 10 זז 6 נ 1 ם 11 **) ? 11071 

, 1925 , 0011711 : 0/1 005 , 5101401 . 0 . 13 ; 1923 ,:£ 401 #713 1 ) 10 

ה. ב. - א. 1 ר. 


מצפן. ע״ע נוטות. 

מצו —ים, רצועה צרה של ים, המפרידה ביו שני איזורי 
יבשה ומחברת שני חלקי ים וכמו כן מפרצים וימים, 

חופש המעבר בם״ (מצר: מ׳) הוא חיוני לסחר הבין־לאומי. 
והשלטון בם׳ מקנה עדיפות אסטרטגית ניכרת. באמנת דנוה 
מ 1958 בדבר הים הטריטוריאלי והאיזור הסמוך אומצה ההג¬ 
דרה הבאה: "מצרים המשמשים לשיט בין־לאומי בין חלק 
אחד של הים הפתוח לבין חלקו האחר או לבין הים הטרי¬ 
טוריאלי של מדינה זרה". 

הגדרה זו ועקרון חופש המעבר בתום־לב שנוסחו באותה 
אמנה הם בחינת קודיפיקאציה של המשפט הבין־לאומי 
המנהגי בנושא זה. שני אלמנטים באותה הגדרה: המצב 
הגאוגרפי של הם' ושימושו לשיט בין־לאומי, הבא למעט מ׳ 
בין־לאומי, דוגמת קרץ׳, המחבר את הים הפתוח (הים הש¬ 
חור) עם ים פנימי (ים אזוב)! כמו כן למעט מעבר ימי 
שאינו משמש לשיט או שהוא משמש לשיט חופים בלבד. 
דין ד,מ" חל רק על מעברי ים טבעיים ולא מלאכותיים 
שנבח בידי אדם. 

מ" מפורסמים הם: בוספורוס (ע״ע), דרדנלים (ע״ע) 
מגלן (ע״ע) ותירן שבין הים האדום ומפרץ אילת. מעמדם 
של מ" אחדים הוסדר בהסכמים מיוחדים. 

עקרון חופש המעברבתום לב. במידה שמימיו 
של מ׳־ים הם חלק מן הים הפתוח (ע״ע ימי, משפט), חל 
בהם עקרון חופש הימים. רוב המ" החשובים לשיט הבין- 
לאומי נמצאים בים הטריטוריאלי של המדינות חחופיות, 
ולגביהם נקבע עקרון חופש המעבר "בתום לב" (כלומר, 
ללא פגיעה בסדריה ובבטחונה של מדינת החוף ותוך ציות 
לתקנותיה) לספינותיהן של כל המדינות, כולל ספינות 
מלחמה. עקרון חופש המעבר בתום לב במ״י חל בימי שלום, 
וכן כאשר קיים מצב־ביניים בין שלום למלחמה, אך בימי 
מלחמה זכות זו מוגבלת. 

מ׳ ת י ך ן הוא מעבר-ימי שחל עליו דין הם" הנ״ל 
ובעיקר עקרון חופש המעבר נתום־לב. אף על פי כן מנעה 
מצרים בשעתו את חופש המעבר במי מאניות ישראליות 
וממטענים ישראליים בטענה שמפרץ אילת הוא "ים סגור": 
שהוא ״מפרץ היסטורי״ 1 שיש לקיים את חופש המעבר רק 
בימי שלום, ואילו מדינות ערב דשראל נמצאות במצב 
מלחמה! שהמעבר אינו בתום לב! ובן שמבחינה משפטית 
ישראל איננה מדינה חופית של מפרץ אילת. שבן היא יושבת 
שם מכוח הסכם שביתת נשק, אשר איננו מקנה ריבונות. 
כמדכן נטען שכניסת ישראל לאילת היה בה משום הפרת 
הסכם שביתת הנשק עם מצרים שנעשה קודם לכן. טיעונה 
של מדינת ישראל הוא: מפרץ אילת איננו "ים סגור" 
(משום שמדינות אחדות יושבות לחופיו ויש ממנו מוצא 
טבעי לים), אף לא "מפרץ היסטורי" (משום שלא הוכר 
כמפרץ כזה על־ידי חבר המדינות) 1 מדינות החברות באו״ט 
אינן רשאיות להפעיל זו נגד זו סמכויות של צד לוחם — 
לפחות לא לאחר שנסתיימו מעשי האיבה האקטיורים — 
שכן מגילת האו״ט אסרה עקרונית על היציאה למלחמה 
(פרט לחריגים מעטים) 1 כמו כן, חל עקרון חופש המעבר 
בתום־לב במ" גם כשקיים מצב ביניים ביו שלום למלחמה. 
זאת ועוד: ישראל יושבת לחופי אילת כדיו (משום שנכנסה 
לאילת לפני כריתת הסכם שביתת הנשק עם ירדן אשר 



137 


מצריים — מצרים, גאוגרפידז 


138 


הוא הוא הקובע לגבי איזור זה) וריבונותה על אילת איננה 
נופלת מריבונותה בשאר חלקי הארץ. 

ר, לפידות, חופש המעבר במיצרי טיראן והפרקליט, כ״ג, 
367 ־ 374 ). 1967 ן - 0 ** 1 4 - 3115 * 51 1 סחס 011 ( 1677 ה 1 ,!? 8131 .£ 
, 1 )! 3£1€ ת 8100 . 64 ״ 1 ' ; 1947 , 1-11 , 1410 677101107101 ) 171 071 ? 115 

, 0 ) 1,0 07101 ( 7101 ) 17116 171 0 ( 1 ס[) 4 * { 0 { 0111 1 ) 071 157061 ,)<{((%£ 

/ 0 010 * 1 6 ( 1 ) 071 6767166 {( €07 71600 ) 0 6 ( 71 , 058 ־ 01 .. 1 ; 1957 
811 * 701 ( 11 7055086 1 ( 0067 ( 7 ( 17 / 0 818111 6 ( 11 0714 560 1116 
31 ח 03110 ז 1€ נ 11 )ס 31 תזט 0 | ת 3 :> 1 ז* 1 זז\צ) 0 < 1 ס!) 4 { 0 1 ) 015 1/16 

; 1968 , 167715 ( 701 ? ^ 0707 ^ 6771 ) €071 0714 0 ) 0 * 1 ,. 1 ) 1 ; 1959 ,(׳ 1.33% 
. 1964 , 5 ^ 00 ) 0167 'מ 01 ( 677101107 ) 171 ) 0 0 ) 0 * 1 €(!' 1 , 1 * 8., 8. 83x1 

ר. לס. 

מצרים (ערב׳ ,^ 1 אנג׳ 1 ק׳ £25 ), משנת 1971 קהיליית 
מצרים הערבית! 1 ^_!,.: אנג׳ -תץ £8 

נ 31 זל> חג!) (מ 1958 ועד 1971 הקהילייה 
הערבית המאוחדת! 1 <^* !בצ~ג.ן אנג' 

פ 11811 ק;> 8 11 ־ 1 ), רפובליקה בצפון מזרח אפריקה. 

על חופי הים התיכון וים פוף. במערב היא גובלת בלוב. 
בדרום בסודאן, ובמזרח בישראל! תעלת סואץ, מאז 1967 , 
היא קו הפסקת האש בין מ׳ וישראל. שטחה 1,001,449 קמ״ר 
(חצי האי סיני [ע״ע] 61,000 קס״ר). האוכלוסיה 33.4 מיליון 
תוש׳ (אומדן 1970 ). 

גאונרפיה. עם' 137 ! אקלים. עס' 140 ! צומח וחי, עם׳ 141 ! 
אוכלוסיה, עסי 142 ! דת, עם׳ 144 ! חינוך והשכלה, עם' 145 ; 
כלכלה, עם׳ 147 , פיחות מזוינים. עם׳ 154 ! חוקה ומשטר, 

עם׳ 158 ! משפם, עם׳ 159 ! היסטוריה: התקופה הקדומה. 

עם' 163 ! התקופה ההלניססית־רוםית־ביזנסית, עם׳ 187 ! 
מהכיבוש הערבי עד בובפארם, עם' 192 ! מ' החדשה, עמ׳ 

197 ! אמנות קדומה, עם׳ 207 ! מוסיקה, עם' 217 ! דת 
ופנתאין בם׳ הקדומה, עם' 219 ! הלשון המצרית הקדומה, עם׳ 

224 ! ספרות בם׳ הקדומה, עם׳ 228 : מ׳ כמקרא. עם׳ 232 ! 
תולדות עם ישראל בס׳. עם׳ 234 . לשוז, מפרות במצרים 
הערבית: ע״ע ערבית. לשון! ערבית. ספרות. 

בם׳ מבחינים בארבעה אזורים גאוגרפיים ראשיים: 

1 ) המדבר המערבי. או מדבר לוב: 2 ) המדבר המזרחי, או 
המדבר הערבי: 3 ) עמק הנילוס והדלתא: 4 ) החופים. 

1 . המדבר המערבי — איזור רמתי המשתרע 
ממערב לנילוס (ע״ע) עד לגבול לוב, תופס יותר משני 
שלישים משטחה של מ׳. בפינה הדרומית־מערבית מתרומם 
המאסיוו של ג׳בל עווינת לגובה של 1.934 ם' והוא מוקף 
רמות אבן־תול נובית, שהגבוהה בהן היא רמת גלף כביר 
(גובהה עולה על 1,000 מ׳). בצפון בנויות הרמות משכבות 
סלעי גיר מתקופת הקרטיקון בדרום ועד לאאוקן בצפון. 
שכבות שלישוניות צעירות יותר (עד לפליאוקן) יוצרות 
בצפון רמה, בנויה קרטון. גבם וחצץ. חלקו המערבי של 
המדבר מכוסה במצבור חולות גדול, המהווה חיץ טבעי בין 
ם׳ ללוב ומונע אפשרות של תנועה באיזור זח. טורי חוליות 
מוארכות המכונות בשם ,סיף" משתרעים בין קו-השקעים 
(ר׳ להלן) לבין עמק הנילוס. סופו של המדבר הוא בעמק 
הנילוס, במזרח, בסתלול שגבהו מגיע ל 200 מ', ולפיכך רק 
במקומות מעטים אפשרית ירידה נוחה מן הרמה המדברית 
לעמק הנילוס. ברמות המדבר המערבי אין כמעט נחלים. 

התופעה הבולטת ביותר במדבר המערבי, והחשובה 
מבחינת היישוב, הם השקעים הנמשכים לאורך סאות 
קילומטרים, במקביל לנילוס. בקרקעיתם מצויים מי תהום, 
ועל־כן יש ברוב השקעים נאות מדבר, שקיומם מתאפשר 
ע״י העלאת מים מבארות והשקאת שטחים קטנים לגידול 
מטעי תמרים, דגנים וירקות. נאות המדבר בשקעים שבדרום 
המדבר ובמרכזו הן: בתריה, פרפרה, דח׳לה וה׳רגה. קרקעיתם 


של השקעים שבצפון המדבר נסוכה מפני הים התיכון. 
ומשום כך מצויים במקצת שקעים אלה סי תהום מלוחים. 
שקע ק ט ר ה הוא הגדול שבשקעים והוא משתרע על 
שטח של כ 20,000 קמ״ר. קרקעיתו מגיעה לעומק של 133 
מ׳ מתחת לפני הים, ומחציתו מכוסה בביצות מלח. בשקע 
סיוה (נאות סיוה). שעסקו 25 מ׳ פתחת לפני הים. מצרות 
בארות־מים מתוקות. המאפשרות קיומו של יישוב במקום. 
אופי מיוחד יש לשקע פיום (ע״ע). שעמקו 45 מ׳ מתחת 
לפני הים, והשקאתו נעשית ממי הנילוס מאז ימי קדם. 
מערכת השקעים מכונה היום בשם "העמק החדש" 
( 11 ^ 41 ^ 1 !~ 4.4 ). לאחרונה נחקר פיתוחם של השקעים 
ע״י קידוחים עד מי-התהום שנתגלו בהם, האוכלוסיה של 
האיזור אינה עולה על 100,000 נפש, 

2 . המדבר המזרחי — משתרע בין עמק הנילוס 
במערב לתוף מפרץ סואץ וים־סוף במזרח. שטחו כ 220.000 
קמ״ר. לאורך החוף נמשכות שרשרות של הרים קריסטאלי- 
ניים שמקורם בסאפיוו הערבי-נובי, ופסגותיהם מגיעות לשיא 
בג׳בל שאיב ( 2,184 מ׳) וג׳בל המטה ( 1,978 מ׳). השבירה, 
שיצרה את חוף ים־סוף והרימה את האיזור מעל לרמות 
הגיריות, גרפה לכך שהמאסיוו הערבי־נובי קיבל אופי הררי 
מבותר ביותר! יש בה רכסים מחודדים ונחלים היוצרים 
ערוצים וקאניונים, שקרקעיתם עמוקה יותר מסביבתם בפאות 
מטרים. רובו של האיזור אין בו כמעט דרכי מעבר, ורק ליד 
קנא, במצרים התיכונה, נפרץ קי העתק, המאפשר מעבר נוח 
בין עמק הנילוס ובין חוף ים־סוף. בחלקו הצפוני והמערבי 
של המדבר מצרות רמות אבן־חול וגיר מבותרות ביותר ובהן 
רבדות. בשל גבהו של האיזור יש התגברות־מה של משקעים, 
ואספקת המים לאוכלוסים הנוודים באה מבורות ומעיינות. 
אוכלוסיית האיזור מתרכזת בעיקר בכפרים הסמוכים למכרות 
שלאורך תוף ים־סוף. בסביבות ע׳רדקה וראם ע׳ארב ובסבי¬ 
בות ספגה וקציר. 

3 . עמק הנילוס והדלתא. עמק הנילוס חוצה 
את מצרים מדרום לצפת• ארכו, מגבול סודאן ועד קהיר, 
כ 1,200 ק״ם. מגבול מודאן עד סכר אסואן (ע״ע (וגם כרך 
מילואים!) העמק חקוק בתוך רמה של אבן־חול והוא צר כל 
כך עד שבכמה מקורות המצוק מתרומם ממש על גדת הנהר. 
קטע זה הפל לאחרונה למאגר מים ענקי, שנוצר ע״י הסכר 
ונקרא אגם נאצר. סכר אסואן הישן ואף הסכר הגבוה החדש 
הוקמו דרומית לאסואן, מקום שם התנאים היו פתאיפים 
במיוחד: כאן פורץ הנילוס לאיזור של סלעי גראניט, ועמקו 
נעשה צר מאד. כאן מקומו של הראשון (והצפוני) שבששת 



מצרים: עמק הנילוס בקרכת הפיראמידות 


139 


מצדים, גאוגרפיה — מצרים, אקלים 


140 


האשדות המפורסמים של הנילוס (ע״ע). צפונית לאסזאן,ליד 
אסנא, הנילוס עובר משכבות אבז־חול נובית לשכבות אבן־ 
גיר, ועמקו מתרחב. רוחב העמק מאסואן עד קנא 2 — 5 ק״ם! 
צפונה משם הוא מתרחב יותר, וליד אסיוט הוא מגיע לרוחב 
של כ 15 ק״מ. מסביבות קנא עד קהיר נדחק אפיק הנילוס 
לעבר השוליים המזרחיים של עסקו, ולפיכך השסח המעובד 
מצוי ברובו ממערב לנהר. מבני סויף (ע״ע) עד למבואות 
קהיר העמק הולך וצר. קרקעית העמק מכוסה בסחף של 
הנילוס, ובשוליו גבעות נמוכות. שנוצרו מבלית של המתלו־ 
לים המפרידים בין העמק והטבלה המדברית. 

מסביבות קהיר הנהר מתפלג לשתי הזרועות הנוכחיות 
ראשיד (רוזטה) למערב ודמיאט (רמיסה) למזרח, ויוצר 
את הדלתא (ע״ע. עט׳ 694/5 ור׳ ציור שם), שכולה סחף 
הנהר (בתקופת הפליסטוקן התפשטו המים מזרועות הנהר 
וכיסו את האיזור בסחף). זהו שטח מישורי לגמרי, בלא 
גבעה או גבנון, פרט לתלי־העפר, שעליהם שוכנים הכפרים. 
שטחה: נ 00 ( 224 קמ״ר. כמו בכל דלתא. אפיק הנהר גבוה 
מסביבתו ולפיכך נשקפת סכנה של שטפונות והפרעות 
בניקוז. כיום הדלתא זרועה תעלות השקאה וניקוז בצפיפות 
רבה. במרחק של כ 40 ק״מ מהחוף הדלתא הופכת לאיזור 
חסר ניקוז ומכוסה ביצות. בין הביצות מצויות ימות קטנות, 
המתפתחות ללאגונות רדודות. בין הלאגונות והים מפרידים 
שרטונות חול צרים המסמנים את גבול היבשה. רק לאורך 
שתי הזרועות של הנילוס מצויה רצועת אדמה יציבה וגבוהה 
(בלא ביצות), הנמשכת עד לשפכו של שתי הזרועות לים. 
באיזור הרלתא מתרכזים רוב אוכלוסי ם׳ (וע״ע נילוס). 

4 . החופים. מ־ גובלת בשני ימים, הים התיבון וים־ 
סוף. בשני החופים אין מקומות נוחים לעגינה ספינות. חוף 
הים התיכון, פרס לדלתא, הוא חוף תלול של גבעות חול 
וכורכר וחסר מפרצים. החוף חשוף לרוחות צפוניות עזות, 
הנושבות בכל עונות השנה מוצרות גלים חזקים המונעים 
(כמעט לחלוטין) עגינת אניות. בחוף הדלתא אי-אפשר 
לבנות נמלים, מהמת התהוותם הבלתי פוסקת של שרטונות־ 
חול ושל לאגונות. הנמל הראשי — אלכסנדריה (ע״ע) — 
נבנה בין החוף התלול לחוף הלאגונות. מציאותו של הנפל 
בשוליה המערביים של הדלתא מקטינה את סכנת הסתימה 
בסחף, כי זרם הים נושא את הסחף מזרחה. נמל פודם סעיד 
(ע״ע) נבנה בחוד לאגונה. כאן קבעה חפירחה של תעלת 
סואץ את מקומו של הנמל. ואמנם, הפעלתו כרוכה בפינוי 
מתמיד של הסחף והחול הנגרפים לתוכו. 

חוף ים־סוף תלול. וההרים מגיעים עפ״ר עד לשפת 
הים ממש. ניצולם של מחצבים המצויים בקרבת חוף זה 
הביא לידי הקמתם של כסה נמלים קטנים. כירוך שחסרים 


בחוף מעברים נוחים לפנים הארץ, הנמלים משמשים בעיקר 
ליצוא מחצבים הנמצאים בקרבת החוף; מנמלי ע׳רדקה 
וראם ע׳ארב יוצאים שלוחי נפט, ובנמלי ספגה וקציר 
מטעינים פוספאטים. בראם בנאס, קרוב לגבול סודאן. 
מתכננים בניית נמל חדש. 

ם. ברור, י. קרמון(עורכים). אסרס המזרח התיכון. תשכ״ד; 

. 8 . 11 ; 1939 ,.£ / 0 $י 1 ! 0$ ז 060% 1/10 10 1108 * 1111 * 00711 י 1 ] 1 ! 8 

. 1958 , 71 * 1111 ) 1 *}<£ 00171 4 :.£ . 6 . 4 < - : 180 ? 

י. קר. 

אקלים. עיקרה של מ׳ נמצא בתחום הרצועה המדברית 
של צפון אפריקה (ע״ע אפריקה, עם׳ 292/3 ). האקלים חם 
ויבש, כמות המשקעים מעטה ובלתי קבועה (פרט לרצועת 
מישור החוף), תנודות הספפראטורה גבוהות ביממה בשיעור 
של • 11 —■ 16 וחעננות ולחות אוויר מעטות. האקלים במישור 
חוף הים התיכון מתון משאר חלקי פ' בשל הקרבה לים: 
מידות-החום בקיץ נמוכות יחסית לשאר חלקי המדינה; אף 
תנודות הטמפראסוחי ביממה מתונות יותר ושיעורן • 4 —• 8 . 

עונות השנה העיקריות והארוכות בס׳ הן: חורף 
(נובמבר — מארס) וקיץ (מאי— ספטמבר). עונת החורף 
במישור החוף ובמי המרכזית קרה יותר מזו שבמ ׳ העילית 
בשל רוחות קרות המנשבות בצפון המדינה. הטמפראטורה 
הממוצעת היומית בינואר (החודש הקר ביותר) היא • 18 — 
• 24 והלילית • 3 —• 10 ברוב חלקי מ׳. באיזורים הגבוהים 
שבקרבת הים האדום ובאיזורים שבדרום־מערב מ׳ יורדת 
הטמפראטורה בהתאם לגובה הטופוגראפי. הטמפראסורה 
הממוצעת היומית ביולי (החודש החם ביותר) היא • 32 — 
• 38 והלילית • 18 — 24 . הטמפראטורה הממוצעת החודשית 
ביולי בחלקה הדרומי של מ׳ היא מעל • 30 , ואילו כלפי 
צפון היא יורדת: באסיוט • 29.4 , בקהיר • 27 ולאורך חוף 
הים־התיכון פעל ל • 21 . הסספראסורה הפירבית לאורך החוף 
היא בחודש אוגוסט. 

באביב (מארס—אמצע פאי) נושבות רוחות דרומיות 
חמות דבשות — ״ח׳מסיף (״חמישים״ בערב׳; רוחות אלו 
נושבות בסשד כ 50 יום בשנה) הנושאות אבק והגורמות 
לסופות חול ולעליית הטמפראטורה דרידת הלחות. תקופת 
"ודססיו" נמשכת מיום אחד עד חמישה ימים. 

משקעים. כמות המשקעים היורדת במי מעטה ברוב 
האיזורים ובלתי סדירה. בצפון ובאיזור הרי הים האדום 
יורדים לעתים ממטרים פתאומיים מקומיים הגורמים לשט- 
פונות. מירב המשקעים יורד לאורך רצועה צרה של חוף 
הים התיכון. אך כמותם שונה בכל מקום: באלכסנדריה 200 
ס״מ לשנה, בפרסא סטרוח 160 מ״מ ובפורט סעיד 80 מ״מ. 
מדרום לרצועה זו כמות המשקעים זעומה: טנטא (שבדלתא) 
— 49 פ״מ, קהיר 30 מ״מ. אסיוט 4.5 מ״מ, אסואן 2 מ״מ. 


טמפרטורה ומשקעים 


משקעים 

כמות שנתית ממוצעת 

(מ״ס) 

ממוצע מינימום 

בחודש 

הקר ביותר(€״) 

החודש הקר 

ביותר והטמפרטורה 
הממוצעת בו( 0 ס ) 

ממוצע מכסימום 

בחודש 

החם ביותר( 0 •) 

החודש החם 

ביותר והטמפראטורה 
הממוצעת בו( 0 ס ) 

1101 


11 



32 

28 

אוגוסט 

אלכסנדריה 


8 



36 

27 

יולי 

קהיר 


12 



36 

32 

אוגוסט 

סואץ 


י 



40 

31 

יולי 

דזז׳לד! 

ן 

10 



42 

33 

יולי 

אסואז 













141 


מצרים, אקלים — מצרים, אונלופיה 


142 


נמות המשקעים לאורך חוף הים האדום מועטה אף היא — 
קציר 4 מ״ס. בהרים שבקרבת הים האדום יורד לעתים 
שלג בחורף. 

יר. פ. 

הצומח ברובו המכריע מדברי. פרט לרצועה צרה 
מאוד שבצפת איו די בכמות הגשמים (ע׳ לעיל. אקלים) 
כדי לקיים צומת. אלא בערוצים ובמשפלים, המקבלים מי 
נגר. בצומח הזה, המנונה צומח ערוצי, קשה להבחין חברות 
מובהקות, ואעפ״ב הוא ניתן לחלוקה מבחינה אקולוגית ופי- 
טוגאוגראפית ל 3 מחלקות: ( 1 ) רותמיה (פטפבמטפת); 

( 2 ) יפרוקיה ( £3 ה> 1 > 351 נ 131 !^) 1 ( 3 ) שיטיה ( 1£3 פ 1 פ 3 פצנ). 
על ( 1 ) ו( 2 ) נמנות הברות צמחים מרובות למדי, המאפיי¬ 
נות את המדבריות הסחרו־ערביים שאקלימם ממתג, ואילו 

( 3 ) משתייכת לצמחי המדבריות הסודאניים שאקלימם, 
מבחינת הטמפראטורות, הוא טרופי. 

ברצועת החוף שבצפון מ׳ נפוצים קטעי צומח ים־תיכוני, 
המשתייכים לסדרת ידיד החולות (ע״ע). כמו־נן מצויים 
שטחים די-גדולים של מלחות, שצמחייתן נמנית על הסדרה 
הים תיכונית של הפרקן ( £3113 :> 1 תז 0 ::! 531 ), וברכם הגבעות 
והתלוליות, שבערפם של החולות ומלתות החרף, מצויים 
קטעים של בתות-ספר ים־תינוניות, כגון הקורנית המקור־ 
קפת, הסתנן השעיר ועוד. 

מבחינת הצומח מ׳ מחולקת לכפה מחוזות: ( 1 ) ה מ ד נ ר 
הערבי, המשתרע בין הנילוס ומפרץ סואץ. זהו שטח 
של רמה גבוהה, ופודה חצץ ואבנים, שכל הצומח שלה 
מרוכז בערוצי הרוחב שלה, שחלקם משתפעים לעבר היאור 
וחלקם לעבר המפרץ. מצפון לקו הרוחב • 30 יש צמחייה 
סחרו־ערבית, שמאפיינים אותה הרותם, היפרוק המדברי, 
הסילון, ולעתים רחוקות גם הלענה המדברית. ומדרום לו — 
שיחים ועצים סודאניים, כגון חמדת השיח ( 13 > 3 רחת 1131 
1 פ 11 מ 0 פ 311 ו). ובעיקר השיטה הסלילנית, ובקצה הדרום יש 
צמחייה סודאנית־אתיופית. כגון מיני שיטה, המור (- 1 מ 1 ת 001 
11101-3 !). זית זהוכ-עלים ועוד; ( 2 ) המדבר המערבי שומם 
יותר וצמחייתו מעוטה מאוד: ( 3 ) עמק הנילוס והדלתא 
עשירים בצמחייה ים־תינונית, וגם בצמחים רחבי־תפוצה, 
המלווים את גידולי התרבות ופזורים בצדי דרכים: ( 4 ) נאות 
המדבר הגדולים. הפזורים במדבר המערבי. מקיימים גם 
צומח הידרופילי והלופילי עשיר למדי, מלבד צמחי חרבות 
ומלויהם, הצומחים בין העשבים הרעים. 

על צמחיית סיני (ע״ע). 

- 177111711 * £0 ¥1001 0714 01 ) 00111 , 18 ן}ז 01 ־— 143553$ 

,( £¥111 , 1.111 , 1311 ץ^ס 1 ס £0 . 1 ) 71 ) 5 ) 0 ) 1 ( 1 ה 1 5 ) 11 

) 111 /ס 15 * ¥007140110 01 ) 011070711 ) 0 , 7011317 ; 1970 — 1964 

. 1972 , 051 .¥ ) 7.11441 

מ. ז. 

ה ח י שייר מבחינה זואוגאוגרפית לאיזורים ההולו־ 
ארקטי (ע״ע אפריקה, ענו 303 ) והסחרו־סינדי, האפייני 
גם לחית הנגב שבא״י. בהעדר יערות, הפאונה עניה 
ביותר. מהיונקים השכיחים: אוכלי־חרקים — מינים אחדים 
של חדפיים, קיפוד-החולות, קיפוד־המדבר: עטלפים — 
עטלף הפרי והיזנוב: מכרסמים המצרים גם בנגב — נזוקיה 
(חולדת הדבר),מיני קוצנים, גרבילים ררבועים! טורפים — 
התן. השועל המצוי, שועל-הנגב, הפנק (שועל המדבר). 
חתול הבר, חתול-הביצה (באיזור הדלתא), הנמיה (ע״ע) 
ועוד. החזיר (ע״ע) והבהמות (ע״ע) נכחדו לגמרי. מלבד 


צבי הנגב נמצא שם המין !סזסססזקס! 0333113 וכן היעל. 
קוף הכלב המדריאס ( 35 ץז 1 > 3 מ! 13 ) 0 !ק 3 ?) — שהיה מקודש 
בעיני בני מצרים העתיקה, ותמונתו מצויה על גבי מצבות 
עתיקות, נעלם היום לגמרי. מבין העופות (כ 300 מינים) 
יש להזכיר את מיני הקטות והסלעיות האפיניים גם לנגב. 
הזוחלים בנד דומים לזוחלים שבנגב: במ ׳ שכיחה הקוברה 
המצרית, (משערים שארפה של זו שימש את קלאופאטרה 
בהתאבדותה). התנין, הנזכר במקרא. נכחד לגמרי. הנילוס 
עשיר בדגים מסדרת הסרדינאים והקרפיונאים וממשפחת 
האמנוניים. מביו חסרי החוליות יש להזכיר את חיפושית- 
פרעה, שהיחד. מקודשת בעיני המצרים הקדמונים (ע״ע 
זבליות ותמ׳ שם). 

0 . 

אוב ל ופית מ׳ נאמדה ב 1970 ב 33.4 מיליון נפש. 
צפיפות האוכלוסייה על קמ״ר של שטח מיושב (כ 3.5% 
משטח מ׳) מתקרבת ל 1000 נפש, והיא אחד משיעורי הצפי¬ 
פות הגבוהים בעולם. בתקופה שבין השנים 1940 — 1970 הוכ¬ 
פלה האוכלוסייה. הבעיה הדמוגראפית היא אחת מבעיותיה 
התמורות ביותר של מ׳. 


אוכלוסיית מצרים 


האוכלוסיה (באלפים) 

השבר 

2.500 

1820 

11,287 

• 1907 

14.218 

• 1927 

18,966 

* 1947 

25-984 

• 1960 

30,075 

* 1966 

33.400 

1970 

• מפקד. 


לאחר מלחמת העולם ה, 11 חלה עלייה תלולה בשיעורי 
ריבוי האוכלוסים, בעקבות הירידה הבולטת שחלה בשיעורי 
התמותה: אלה עמדו בשנות ה 30 על 27 לאלף. חרדו ל 15 
לאלף בשנים 1965 — 1969 . הירידה בתמותת התינוקות בולטת 
עוד יותר: מ 200 פטירות לאלף לידות עד ל 80 לערך. הירי¬ 
דה בשיעורי התמותה קשורה בשיפורים הניכרים שנעשו 
בשירותי הבריאות, בתנאי הסאניטציה, בשימוש רחב כ־ 
ד.ד.ט.. אנטיביוטיקה וחיסונים. מאידך שיעורי הילודה כמעט 
לא נשתנו: כ 40 לידות לכל אלף נפש. ( 1965/69 ), בדומה 
לשנות ה 30 , ואפילו לראשית המאה ה 20 . 


שיעורי ילודה ותמותה ושיעורי ריבוי טבעי 
(ממוצע שנתי) 


אחוז הריבוי 
הטבעי 

פטירות ל 1000 
נפש 

לידות ל 1000 
נפש 

התקופה 

1.6 

26.9 

42.8 

1935-39 

1.3 

26.8 

39.6 

1940—44 

1.9 

23.0 

42.1 

1945—49 

2.5 

18.7 

43.8 

1950—54 

2.4 

16.9 

40.6 

1955-59 

2.6 

16.5 

42.6 

1960—64 

2.4 

_ 

14.9 

39.3 

1965—69 


השיפור שחל בשירותי הבריאות לא הצליח לחסל את 
המחלות האנדמיוח. ויושבי הכפרים בעיקר עדיין חולים ב¬ 
מחלות הנפוצות: בילהרציה, גרענת, ברץ. אמיבות. ב 1966 
היו במ ׳ כ 6,000 רופאים ו 75,442 מיטות בבתי החולים. 

כ 51% בלבד מהאוכלוסים הם בקבוצת הגילים 15 — 64 
שנים, שהיא הקבוצה הפעילה מבחינה כלכלית. וכ 45% 





143 


מצרים, אוכלוסיה — מצרים, דת 


144 


מהחושבים הם בקבוצת הגילים של פחות מ 15 שנה — 
מהאחוזים הגבוהים בייתר בעולם. התפלגות גילים זו, שבה 
אחוז התלויים כה רב, מהווה נטל כלכלי בבד על משק עני. 

כוח העבודה הפעיל בנד מהווה כ 27% מכלל האוכלוסים 
( 1966/67 ). תופעה זו מוסברת בעיקרה מתוך: א. מבנה ה¬ 
גילים• ב. אחוז הנשים המשתייך לכוח העבודה הוא קסן 
יחסית, וקטנה אך תעסוקת הנשים מחוץ לחקלאות בשל 
המסורת והמנהגים הרווחים. ג. מספרם הגדול של המגויסים 
מקטין את משקל כוח העבודה בכלל האוכלוסים. בתקופה 
האחרונה בולט הפיגור בגידול מספר המועסקים אחר הגי¬ 
דול בכוח העבודה. בשנים 1966/67 נאמד מספר השייכים 
לכוח העבודה ב 8.5 מיליון נפש (כ 27% מהאוכלוסים) בקי¬ 
רוב׳ מספר המועסקים ב 7.7 מיליון נפש (כ 25% מהאוכלו־ 
סים) ומספר המובטלים ב 750 אלף (קרוב ל 9% מכוח ה¬ 
עבודה). 

בנוסף לאבטלה הגלויה יש במצרים גם אבטלה סמויה 
בענפי החקלאות והשירותים, אף כי קשה לאמוד את ממדיה. 
הריבוי המהיר של האוכלוסיה מצד אחד והעדר אפשרויות 
מספיקות של תעסוקה אלטרנטיבית מצד שני גרמו לניפוח 
מספר העובדים במשקים חקלאיים זעירים, במסחר הזעיר 
ובשירותים אחרים. 

בעקבות החמרת הבעיות הדמוגרפיות החליטה ממשלת 
ם' לנקוט במדיניות פעילה להגבלת הילודה. בשנת 1965 
הוקמה מועצה עליונה לתכנון המשפחה. פעילות הממשלה 
מתרכזת בעיקר במרכזי בריאות הקיימים, וכמו־כן הוקמו 
כ 400 מרפאות ייעוץ לתכנון המשפחה, בעיקר באיזורים ה¬ 
כפריים. כ 2,700 מרכזי בריאות ברחבי המדינה מספקים שי¬ 
רותי הדרכה לפיקוח על חילודה, חינם או תמורת תשלום 
סמלי בלבד. הצלחת המטע הזה מתעכבת עקב הקושי הרב 
בהחדרת הרעיון של הגבלת גודל המשפחה בקרב אוכלוסיה 
כפרית מסורתית בעלת זיקה דתית חזקה כמו זו שבמ׳. כ־ 
63% מאוכלוטי מ׳ מתרכזים בדלתא. ריכוזים אחרים יש 
בכפרים ובעיירות לאורך עסק הנילוס. במדבר המזרחי 
האוכלוסיה דלילה, והיא מונה קבוצות בדוים, החיים חיי 
נוודות, ותושבי עיירות לאורך חוף ים סוף. במדבר המערבי 
יש ריכוזים קטנים בנאות המדבר העיקריות. (ע׳ לעיל 
גאוגראפיה). 

אוכלוסית מ׳ היא בעיקרה כפרית, אך היא הופכת בהד¬ 
רגה לאוכלוסיה עירונית. 


אוכלוטיה עירונית ונפדית (באלפים) 


1969 

1966 

1947 

1937 

אוכלוסיד. 

32.501 

30,075 

18,966 

15,920 

סה״כ 

13.534 

12.384 

6,262 

4,436 

עירונית 

18.967 

17.691 

12,704 

11.484 

כפרית 

42 

41 

33 

28 

עירוניים ב% 

58 

59 

67 

72 

כפריים ב% 


האוכלוסיה העירונית גדלה בעשור של שנות ה 60 ביותר 
מ 4% לשנה לעומת גידול של 1.8% לשנה של האוכלוסיה 
הכפרית. הנהירה הגדולה מהכפר אל העיר גורמת לצפיפות 
גבוהה, צמיחת רבעי עוני, מעוררת בעיות דיור קשות 
ומחייבת השקעות גדולות ברשת השירותים הציבוריים ב¬ 
עיר. למעלה משליש יושבי הערים מתגוררים בקהיר שבה 
כ 5 מילית תוש׳ ( 1970 ) (אוכלוסית העיר הוכפלה ב 15 ה- 



מהירי טראה טז האזיר. צו?ם ע״י טייסי חי 9 האויר 
בם 5 חםת ששת־היטים (בריעות כדערד הביטחון* 


שנים האחרונות), ואילו באלכסנדריה יש כ 2 מיליון תוש׳ 

( 1970 ). 


הערים הגדולות במצרים ( 1966 ) 


אוכלוסים 

העיד 

מם׳ 

סידורי 

4,225,000 

קהיר 

.1 

1,803,900 

אלכסנדריה 

.2 

571,249 

גיזה 

.3 

283,400 

פורט־סעיד 

.4 

264500 

סואץ 

,5 

230.400 

סנטא 

.6 

226,300 

אימ 3 בה 

.7 

225,700 

מחלה אל כברה 

.8 

191,700 

מנצורה 

.9 

172,902 

שברא אל ח׳ימה 

.10 

156.500 

איסמעיליה 

.11 

154,100 

אסיום 

.12 

151,300 

זקאזיק 

.13 

146,300 

דמנהור 

.14 

133.800 

פיום 

.15 

127,700 

אסואן 

.16 

112.800 

מניה 

.17 

הערה; אחרי מלחמת ששח הימים ( 1967 ) פונו רוב תושבי 
הערים שלאורך התעלה. 


אל. שם, 


ד ת. למעלה מ 92% מאוכלוסיית מ׳ הם מוסלמים וכמעט 
כולם סונים. יש כשני מילית קופטים וכן נרבע מילית בני 
מיעוטים דתיים אחדים: יוונים אורתודוכסים, יוונים קאתו־ 
לים, ארמנים, פדוטטטאנטים ויהודים מעסים (ר׳ להלן). 

האטלאם עדיין גורם מכריע בכל התחומים של חיי העם 
(ד׳ להלן חוקה ומשטר, עמ׳ 158 ). בתבנית שעיקרה ניהול 
כל ענייני המדינה לפי עיקרי האסלאם הצליחה אגודת 
האחים המוסלמיים (ע״ע וע״ע בכר׳ המילואים) לרכוש לעצ¬ 
מה פאות אלפי חברים. הדעה הרווחת בקרב המוני העם 
ני הדת מתנגדת להגבלת הילודה היא אחת הסיבות לכשלון 
כל הנסיונות שעשה המשטר בתחום זה עד כה. הלקים 
חשובים של התחיקה עדיין מנציחים את ההלכה הדתית — 
השריעה (בעיקר בדיני אישות). אולם מאז 1952 ניכרת 
מגמה ברורה של צמצום מקומה של הדת ורתימתה לשירות 
המדינה. למרות אפיו החילוני של המשטר הריהו מנצל 





145 


מצדים, דת — מצרים, חינוך והשכלה 


146 


את האסלאם ככוח מכריע במדיניות-החוץ ואילו במדיניות- 
הפנים מקפידים מנהיגיו לשוות אופי מסרתי־מוסלמי למע¬ 
שיהם, שביסודם הם בעלי מגמת התמערבות ומודרניות. בתי 
הדין השרעיים בוטלו לחלוטין מתחילת 1955 ושופטיהם 
שולבו במערכת השיפוט החילונית של המדינה. בחוק 
מ 14.9.52 בוטלו כל ההקדשות שאינם לצרכי צדקה (-וקן• 
אחלי״) ואילו האחרים (״וקח ח׳ירי") מנוהלים מאז 1953 
ע״י מיניסטריון מיוחד, המשתמש בהכנסותיהם כראות עיניו. 
המדינה העבירה לניהולה, מתחילת שנות ה- 60 , את כל 
המסגדים (שרובם היו פרטיים לפני־כן) והחלה משלמת 
אח שכרם של כל המטיפים וכלי הקודש. בעקבות זאת 
חדלה הדרשה של יום ר ("ח׳טבה") להיות נתונה לשיקולו 
של הפרם ! נושאה ותכנה, ולעתים אף פרטיה, נקבעים מראש 
ומוכתבים למטיפים ברחבי הארץ. המסגד, שהוא עדיין מקום 
לתפילה ולבקשת הדרכה רוחנית של הציבור הרחב. ממלא 
איפוא מקום מכריע באינדוקטרינאציה הפוליטית והסוצי¬ 
אלית של ההמונים. באורח דומה משמש האסלאם מכשיר 
חשוב במדיניות החוץ של המשטר. אל אוהר (ד להלן, עם׳ 
146 וע״ע אזהר, ג׳אמע אל—, וכן בכר׳ המילואים) אינה 
רק מעניקה אלפי מלגות לםטודנסים מרחבי העולם המוס¬ 
למי, אלא אף מסייעת להפיץ את דבר האסלאם (ע״י משלוח 
מאות מטיפים, חלוקת ספרי קראן וכד׳) במתכונת מצרית 
בעולם כולו. בסוף 1954 הוקם "הקונגרס האסלאמי" שנועד 
לרכז ולכוון אח ניצול האסלאם כמכשיר לחיזוק מעמד ס׳ 
בעולם הערבי והמוסלמי. 

החוקה מדגישה, כי המצרים שוהם בפני החוק ואין 
הפלייה ביניהם בגלל דת או אמונה. עם זאת סובל המיעוט 
הקופטי הגדול (שמחציתו מרוכזת בם׳ העלית ולמעלה 
ממחציתו עוסקת בחקלאות) מקיפוח. בחלקו נובע הדבר 
מתהליכים אובייקטיוויים של עליית אחוז המשכילים בקרב 
המוסלמים הפוגעת ב״מונופול" שהיה לקופטים בעבר על חלק 
ממקצועות הפקידות. במידה רבה יוצרת המגמה האסלאמית 
הבולטת בתפיסת עולמה של התנועה הלאומית המצרית 
אפליה במנגנון הממשלתי (המקיף את רוב המגזרים של 
הכלכלה) ומביאה לידי התאסלמותם של ד,קופטים בממדים 
ניכרים כאמצעי להתגבר על אפליה זו. א 0 נ 

חינוך והשכלה בנד. כברוב מדינות ערב "המת־ 
קדמות", מתחולל גם בט׳ מאבק גלוי וסמוי בין החינוך 
המסלמי המסרתי והסמכותי לבין החינוך המודרני נוסח 
המערב, שפעמים הוא חילוני, תמיד לאומי עד כדי לאומנות, 
ושואף לקדם את הפיתוח הטכני, התעשייתי והצבאי. מאבק 
זה משולב במצב הפוליטי הכללי וביחסו הדו־ערכי של המש¬ 
כיל המצרי לתרבות המערב. הוא החריף לאחר מלה״ע 11 , 
ועוד יותר לאחר מלחמת ששת הימים. 

תהילתו של מאבק זה קשורה בשאיפת מחמד עלי (ע״ע) 
לבנות מערכת חינוך מודרנית להכשרת מומהים לצבאו. 
במחצית השנייה של המאה 19,1 הגדיל אסמאעיל פחה 
(ע״ע) את המאמצים לפתח את מערכת החינוך. בימי השל¬ 
טון הבריטי הוקדשה רק תשומת־לב מצומצמת לענייני 
חינוך. הפעילים בתחום זה היו בעיקר העדות הדתיות ומוס¬ 
דות דתיים מחו״ל. שהקימו בת״ס משלהם. למרות פעילותם 
היה אחוז הבורות בסוף המאה ה 19 כ 95% מכלל המבוגרים. 

מ 1925 הונהג חינוך חובה חינם בבתה״ס היסודיים 
( 6 שנות לימוד), אך בגלל קשיי תקציב, העדר מורים 


ומבנים והיענות מועטה של הציבור, שהעדיף בת״ם מסור¬ 
תיים, למדו ב 1950 רק 30% מגילאי ביה״ס. ב 1950 הורחב 
החינוך ע״י הנהגת חינוך תיכון חינם (רשות ולא חובה 
של 3+3 שנים). 

לאחר הפיכת 1952 ניכרת בנד מגמה לארגון ראדיקאלי 
ומרכוזי של כל מערכת בתה״ם. כל בתה״ס הזרים הולאמו 
ב 1958 . ס 1962 הוחל חינוך חינם גם על האוניברסיטאות. 
כל מערכת בתה״ס אורגנה מחדש משנת 1956 ונקבעה אחי¬ 
דות בחינוך היסודי, והוא הוחל על גילאי 6 — 12 (חובה) 1 
ביה״ם המכין התלת־שנתי נקבע כשלב הכנה לביה״ס התיכון 
התלת-שנתי (שלימודיו רשות), ובשניהם הונהגה דיפרנצי¬ 
אציה למגמה עיונית ולמגמה מקצועית. 

החינוך המקצועי, שהיה מפגר מאד בעבר. הורחב 
במידה רבה. ואף־על־פי־כן מעדיפים גם כיום הורים רבים 
להעניק לבניהם הינוך תיכון עיוני, המוליך לדעתם למקצו¬ 
עות ״הצווארון הלבן״. לעומת 20,000 תלמידים בסוף מלה״ע 
11 למדו בשנת 1967/8 בביה״ם התיכון המקצועי לסוגיו 
00 ( 1534 תלמידים. הרחבת החינוך המקצועי באה גם כדי 
לחחליש את הלחץ על האוניברסיטאות, שאליהן נדחקו 
בוגרי בת״ס תיכוניים עיוניים, אך נועדה בעיקר כדי לספק 
את צרכי הפיתוח והתיעוש. נוסף על כך, נעשים לאחרונה 
מאמצים לצמצום הנהירה לבתה״ס התיכוניים העיוניים. 

ההוצאות לחינוך הגיעו ב 1968 לכדי 17% מתקציב 
המדינה, שהן 5.7% מכלל ההכנסה הלאומית. מערכת בתה״ם 
הורחבה מאד בכל שלביה: לעומת כ ! 1 מיליון תלמידי בת״ס 
יסודיים ב 1952/3 למדו בהם ב 1967/8 כ! 3 מיליון תלמי¬ 
דים. בסכין + תיכון ב 1953/4 למדו 440,000 תלמידים 
לעומת קרוב ל! 1 מיליון תלמידים בשני סוגי בתה״ם 
ב 1967/8 . כ 20% מהתלמידים מעדיפים ללמוד בבת״ס פר¬ 
טיים, בשל הצפיפות שבכיתות בתה״ס הממלכתיים, המחרי- 
פה והולכת, וגם מחמת ירידת רמת הלימודים וההישגים. 
לפי הסטאטיסטיקה הרשמית חוק חינוך חובה מבוצע 
ב 75% ! בשנת 1967/8 לא ביקרו כלל בבי״ם יסודי כמיליון 
מגילאיו. 

ההתפתחויות הבולטות ביותר חלו בתחום החינוך הגבוה: 

ב 1961 הוקם מיניססריון מיוחד לחינוך גבוה, הוכפל חלקן 
של האוניברסיטאות בכלל תקציבי החינוך, הושלש מספר 
התלמידים ( 925 , 163 בשנת 1970/71 : לפי אמדן, כססס , 200 
ב 1971/2 ). עם בריחת המומחים הזרים לאחר 1956 . עלתה 
חשיבות הפקולטות למדעי הטבע, והופנה אליהן אחוז גדל 
והולך של תלמידי מדעי הרוח. 

בס׳ 6 אוניברסיטאות: קהיר (נוסדה 1908 ) 1 אלכסנדריה 
(נוסדה 1938 ): עין שמם (נוסדה 1950 ): אסיוט (נוסרה 
1957 ) : האוניברסיטה האמריקאנית של קהיר (נוסדה 1920 ): 
אל-אזהר (נוסדה 971 ). בכולן פועלות רוב הפקולטות המ¬ 
קובלות בעולם. ואף האוניברסיטה הדתית אל-אזהר אורגנה 
ב 1961 במתכונת לימודים ומנהל כשאר האוניברסיטאות 
(בין היתר יש בה פקולטות לרפואה, הנדסה, חקלאות. ואף 
לימודים לבנות). יסודות לאוניברסיטאות חדשות מוקמים 
והולכים באיזור הדלתא. אך כל אלו אין בהן כדי להתגבר על 
הלחץ הרב של בוגרי תיכון המבקשים להתקבל, ורק שליש 
מהם נענה בחיוב. כדי להקל לחץ זה, הותר לבוגרי תיכון 
להירשם לאוניברסיטאות כתלמידים חיצוניים (אכסטרנים) 
במדעי הרוח, משפטים ומסחר ולהיבחן כתלמידים־מן-המניין. 



147 


מצרים, חינוך והשכלה 


מצרים, כלכלה 


148 


למרות ההתקדמות הרבה בתחום החינוך עדיין אחת 
האנאלפביתיות מגיע בקירוב ל 4 ? מכלל התושבים שגילם 
מעל 10 . כדי לתקן מצב זה, פתחה המדינה קורסים רבים 
למבוגרים, והיא מחייבת מפעלים ציבוריים לקיים קורסים 
כאלה בתחומיהם. הבעיה חריפה יותר בכפר, שמספר ניכר 
מילדיו אינם לומדים בביה״ס בסדירות, נעדרים סן הלימודים 
ארוכות בעונה החקלאית, ומפסיקים את לימודיהם לאחר 
שנים אחדות. 

המספר הגדול של בוגרי החינוך התיכון והגבוה החריף 
את בעיית "אבסלת המשכילים". קצתם נשלחים כמורים 
למדינות ערביות אחרות. לעומת זאת עוזבים את הארץ 
מדענים ומוסחים, בעיקר בתחומי מדעי הטבע והרפואה, הן 
לשם שיפור רמת חייהם והן משום שאינם מוצאים בה עיסוק 
ההולם את כשירותם. 

לעניין החינוך היהודי, ר להלן עמ׳ 241 . 

ח. ארליך, סטודנטים ואוניברסיטאות בחיים הפוליטיים של 

ם׳ מאז מלחמת העולם הראשונה, (המזרח החדש, י״ט), 1969 ! 

? 1 ( 1 מיו ,־]£־ 11 (^ 9 ? .}\ . 2 ׳(<| ־ 131 ־ 1 . 1 א 

-מ!ני/־כ£ 1 > 111 > 111 ?ה?<] 10 ?< 1 ? 0 ? 7/1 ,־ 8011101 .\נ ; 1961 

,ת 31 כ 1 ט 3 ) . 1 .? ; 1963 ,.? 1 .(/ .( 1 ? 111 הו / 0 1071 : 

. 1966 , 714 ( 1 ? 1 ( 1 10 ?? 71 ? 1 ? 5 £ 

אם. כ. 

כלכלת ס׳ מאופיינת בריבוי טבעי גבוה ובמעבר 
איטי לתיעוש ולמודרניזציה בחקלאות. בסוף שנות ה 60 
היתה ההכנסה הלאומית לנפש כ 180 דולאר לשנה, שיעור 
נמוך אף בהשוואה למדינות אחרות במזרח־התיכון. מבנה 
המשק המצרי שהיה חקלאי בעיקרו נשתנה עם התחלת 
התיעוש ועליית משקלם של ענפי השירותים: משקלה של 
החקלאות ירד, אף שעדיין היא ממלאת במשק הלאומי תפ¬ 
קיד מרכזי. ב 1969 תרמה החקלאות כ 30.3% ( 31.8% ב־ 
1953 ) לתוצר המקומי הנלמי, התעשייה (כולל מכרות) 
— כ 24.9% ( 7.9% ), הממשלה — כ 26.2% ( 14.8% ) והמטחר 
והשירותים — כ 18.6% ( 30.5% ). בחקלאות הועסקו באותה 
שנה כ 50.3% מכוח־העבודה, בתעשייה — כ 11.3% , בממ¬ 
שלה ובשירותים הציבוריים — כ! 19.6% . ובמסחר ובשירו¬ 
תים אחרים — כ 18,8% . 

בקצב הצמיחה הכלכלית של המשק המצרי 
חלו תנודות ניכרות ב 20 השנים האחרונות. בהשוואה לת¬ 
נופת הפיתוח הניכרת ב 1955 — 1965 חל בסוף 1965 צמצום 
ניכר בהיקף ההשקעות, והפעילות הכלכלית הואטה: ב 1966 
נפסק גידולו של התוצר וחל גידול בשיעורי האבטלה. מל¬ 
חמת 1967 — 1970 הוסיפה לקשיים הכלכליים: אבדו ההכ¬ 
נסות מתעלת סואץ (מקור ההכנסות במטבע־חוץ — השני 
בגדלו אחרי יצוא תכותנה), התיירות הצטמצמה, מקורות 
הנפט שבסיני נמצאו בידי ישראל. וכל האיזור התעשייתי 
שעל הגדה המערבית של התעלה, על בתי־הזיקוק ומכלי- 
הנפט שבו. נהרס ופונה מתושביו. ההוצאות הצבאיות הוכ¬ 
פלו בשנים 1967 — 1970 והביאו לירידת היקף ההשקעות 
מממוצע שנתי של 17% מכל התוצר הלאומי ב 1960 — 1965 
ל 11.5% בלבד ב 1969 — 1970 : וזאת למרות הסיוע הכלכלי 
מארצות הנפט הערביות ומבריה״מ. 

ברמת החיים של האוכלוסים לא חל שיפור רב בשנים 
האחרונות. קצב הריבוי המהיר של האוכלוסים (כ 2.5% 
לשנה) והוצאות ביטחון גדלות לא אפשרו העלאת רמת 
החיים. קשה במיוחד מצבם של החקלאים שהכנסתם מגיעה 
לכדי 60% מההכנסה הממוצעת לנפש. 


שיעורי הצמיחה הכלכלית במצרים 
(בידול שנתי ממוצע, ב%) 


תפוקה 

תעשייתית 

תפוקה 

חקלאית 

תל״ג 

נפש 

אוכלו¬ 

סים 

תל״ב 

השנים 

5.2 

1.3 

2.1 

2.2 

43 

1955—1950 

6.7 

3,9 

3.4 

2.5 

6.0 

1960—1955 

8.5 

3.3 

3.9 

2.6 

6.5 

1965—1960 

3.1 

1.9 

-0.5 

— 2.6 

2.1 

1970—1965 


בסוף שנות ה 50 ובתחילת שנות ה 60 ה ולא מ ו מר¬ 
בית אמצעי-הייצור והשירותים: תהליך זה החל ב 1956 , עם 
הלאמת תעלת סואץ (ע״ע). והגיע לשיאו ביולי 1961 , עת 
הוכרז על הקסת חברה סוציאליסטית קואופראטיווית (הול־ 
אמו מערכת הבנקאות, הביטוח, התחבורה, התעשיה והמכ¬ 
רות, סחר־החוץ. המסחר הסיטוני, העיתונות, בתי־הקולנוע 
וכר). גם בענפים שלא הולאמו (חקלאות, מסחר קמעוני, 
בניה פרטית, תעשייה זעירה וכר) גברו הפיקוח והכוונת 
הממשלה. מאז ההלאמה מנוהל המשק באמצעות ארגונים 
הנתונים לפיקוח ולניהול מטעם הממשלה. לעובדים יש 
נציגים בהנהלות, והם מקבלים כ, 25% מרווחי המפעלים. 
למרות אי־יעילותו של המנהל. הריכתיות הרבה ופיקוח 
הממשלה הוחש קצב התפתחותו של המשק בעשור שלאחר 
ההלאמה, ובמקביל לו גדל חלקה של הממשלה בס״ה ההש¬ 
קעות ( 90% מכלל ההשקעות), בעיקר לפיתוח התעשיה ול¬ 
סבר אסואן, — עד סוף שנוח ה 60 הונהגו ביטוח חובה נגד 
תאונות עבודה■ ביטוח זקנה, ביטוח בריאות כולל וביטוח 
מפני אבטלה. ב 1955 הוקם איגוד מקצועי כללי. 

החקלאות במ׳ היא בסים המשק הלאומי ועיקר עי¬ 
סוקם של האוכלוסים. השטח המעובד הגיע ב 1969 לכ 26 
מילית דונאם (יחידת השטח הנוהגת במי היא פדאן = כ 4.2 
דונאם) — כ 2.6% משטח המדינה: כל השטח מושקה ומניב 
בממוצע 1.7 יבולים בשנה. הגידולים העיקריים הם חיטה, 
אספסת מצרית, שעועית, שעורה. בצל (גידולי חורף — 
45% מסה״ב שטחי המזרע), כותנה, אורז, סוכר, דוחן ויר¬ 
קות (גידולי קיץ — 47% מסה״ב שטחי המזרע). 

החקלאות מבוססת על שיטות עיבוד איטנסיוויות ביותר, 
במשקים זעירים. הודות לתשומות עבודה גבוהות, השקייה 
מתמדת, שימוש הולך וגדל בדשנים, בחמרי הדברה ובזר־ 
עים מובחרים הקרקע מניבה יבולים, שהם מן הגדולים 
בעולם. המיכון בחקלאות מועם, ועיקר העבודה נעשית 
באמצעות בע״ח. מחזור הזרעים דו־שנתי, ולו 4 יבולים: 
לכותנה מקום מרכזי במחזור זה, ומגדלים אותה אחת לשנ¬ 
תיים. במרבית גידולי־השדה הושגו כבר בתחילת המאה ה¬ 
נוכחית יבולים גדולים. עם זאת בולטת העלייה ביבולי 
התירס והאורז. שיפור נוסף יתאפשר עם השלמת ביצוע 
התכניות להרחבת רשת הניקוז. — למרות היבולים הגדולים 
התפוקה לעובד נסוכה, משום ששטח הקרקע למשפחה זעיר 
(ור׳ להלן הרפורמה האגרארית): הרחבת השטחים המעובדים 
(גידול של 9% בשנים 1950 — 1969 ) מפגרת במידה ניכרת 
אחרי גידול האוכלוסים (גידול של , 60% באותן שנים: 
התפוקה החקלאית גדלה, באותה תקופה, ב 2.6% בממוצע 
לשנה, בדומה לשיעורי גידול האוכלוסיה) ויחידת הקרקע 
הממוצעת למשפחה הולכת וקטנה. התכניות להרחבת שטחי 
העיבוד, ע״י תוספת מי-השקייה מהסכר הגבוה באסואן. ה¬ 
עומדות להתממש ב 1970 — 1980 , יהיה בהן, אולי, כדי לספק 




150 


149 


מצרים, כלכלה 



את צרכי גידול האוכלוסים, אך לא 
תוכלנה להגדיל את שפח הקרקע 
הממוצע למשפחה. 

ה ש ק י י ה. מאז ומעולם היה הגילום 
עורק החיים של מ׳ החסרה במות מס¬ 
פקת של משקעים. במשך אלפי שנים 
זרעו חקלאים לאורך הנילוס גידולי 
חורף בקרקע הטין הדשנה, שנותרה 
לאחר גאות הנהר. במחצית המאה ה 19 
הונהגה השקייה מתמדת. באמצעות 
רשת תעלות עמוקות וכלי שאיבה פרי- 
מיטיוויים נתאפשרה דשקייה גם בעו¬ 
נת השפל של הנהר (פברואר—יוני). 
כך הורחב שטח גידולי הקיץ, ובעיקר 
הכותנה, שהיה מצומצם בעבר. בסוף 
המאה ה 19 שופרה מערבת השקייה 
זו ע״י סכרי־אגידה וויסות שבנו הברי¬ 
טים ; סכרי הוויסות הגביהו את מפלס 
המים בנהר ובתעלות ההשקייה הרא¬ 
שיות. ונתאפשרה השקיית השדות 
בגראוויטאציה, במשך כל השנה. גולת- 
הכותרת של מאמצי הניקוז וההשקייה הוא הסכר הגבוה 
באסואן (ע״ע, גם כרך המילואים ור׳ שרטוט שם). הוא עתיד 
להוסיף כ 6 — 8 מיליונים דונאם של קרקע לחקלאות. עם זה 
חולל הסכר הגדול שינויים אקולוגיים חשובים — נמסר על 
פגמים בדישון הטבעי של הקרקע עקב מניעת הסחף העונתי 
ועל הצטמצמות הדגה ביס-התיכון באיזור הדלתא עקב שינוי 
בטיב מי הנילוס! שלא כמתוכנן, ייאלצו להוסיף מערכת 
נוספת של סכרי־וויסות גדולים. וגם אלה עלולים לערער 
את התנאים הטבעיים. אולם הסכר ירים תרומה נכבדה להת¬ 
רחבות החקלאות המצרית. 

עם פיתוח מערכת ההשקייה המתמדת הורחבו גידולי 
הקיז המסחריים. ובמיוחד הכותנה שהפכה לעמוד התווך 
של החקלאות המצרית, אם כי משקלה בכלל התוצר הולך 
ופוחת. הלקה של ם׳ בשוק הכותנה העולמי אינו עולה על 
4% — 5% מכלל הייצור בעולם ( 9% — 10% מכלל היצוא 
בעולם), אך פ׳ היא הראשונה בייצור הכותנה ארוכת־הסי־ 
בים (מחצית הייצור בעולם) וביצואה. השטח הזרוע כותנה 


הגידולים העיקריים בחקלאות 





הגידול 

השבה 

230 

411 

1,754 

כותבה 

1935/9 

210 

372 

1,765 

* 

1950/4 

270 

478 

1.694 


1960/5 

1.530 

684 

446 

אורז 

1935/9 

1,600 


519 


1950/4 

1,930 

2,178 

1,128 

- 

1960/5 

890 

1.284 

1,410 

היסה 

1935/9 

840 

1,318 

1,571 

" 

1950/4 

1,080 

1,363 

1,267 

- 

1960/5 

1,040 

1,606 

1,540 

תירם 

1935/9 

900 

1.568 

1,745 

" 

1950/4 

1,510 

2,268 

1,505 

* 

1960/5 

257 

281 

72 

בצל 

1948/52 

355 

469 

132 

" 

1968 


צומצם (בראשית שנות ה 40 ) בין השאר גם כדי לשמור על 
מחירה בשוקי העולם, ולעומת זה הורחבו שטחי גידול ה¬ 
אורז, קנה־הסובר והתירס. תפוקת האורז גדלה פי 3 בתקו¬ 
פה 1950 — 1970 , ויצוא האורז הגיע לכ 600 אלף טון בשנה, 
והוא מוצר היצוא השני בחשיבותו. גם שטחי חפירות וה¬ 
ירקות הורחבו. מ׳ היא יצואנית הבצל הגדולה בעולם. 
לעומת זאת נגרם מחסור בחיטה, ונד, אשר בפשר שנים 
ייצאה חיטה, החלה ליבאה. — משק בע״ח בנד אינו מפותח 
בגלל מיעוט שטחי-מרעה טבעי וחוסר הכדאיות הכלכלית 
להקצות קרקע חקלאית לגידולי מספוא, ובשל רמת ההכנ¬ 
סות הנמוכה של האוכלוסים המגבילה היקף צריכת חלבו¬ 
נים פן החי. 


משק בעה״ח במצרים 


־אשים 

אלסי 

סוב בעה״ח 

196718 

1952/3 

1,673 

1,356 

בקר 

2,148 

1.254 

כבשים 

1.209 

816 

חמורים 

1.704 

־־־ 

תא 1 אים 


הרפורמה ה אגרארית של ספטמבר 1952 הגבי¬ 
לה את שטחי הקרקע לכ 84 הקטאר ( 200 פדאן) ליחיד. 
ולכ 126 הקטאר למשפחה! ביולי 1961 הופחתה המכסה לב־ 
42 , ול 84 הקטאר, וביולי 1969 — ל 21 ו 42 הקטאר. האד¬ 
מות הפופקעות ניתנו לחקלאים חסרי־קרקע, ביחידות של 
0.9 — 1.26 הקטאר תמורת תשלומים לשיעורין לפשך 30 
שנה. עד 1966 הופקעו 367,500 הקסאר (כ 15% מהשטת 
המעובד), וחולקו בין כ 300 אלף משפחות (כ 10% מהאוכ¬ 
לוסייה החקלאית). חוקי הרפורמה חייבו התארגנות קואו־ 
פראטיווית של החקלאים בעלי חלקות קטנות ס 20 דונאם 
( 1.700 חוות קואופראטיוויות ב 1952 , 5,000 ב 1965 ). כסו¬ 
כן הוסדרו היחסים בין אריסים ובעלי קרקעות ע״מ למנוע 
נישול שרירותי מהקרקע. להגביל את גובה תשלומי הרנטה 














152 


נוצרים, כלכלה 



151 

ולקבוע שכר מינימום לפועלים בחק¬ 
לאות. הרפורמה הגדילה, אמנם. את 
השוויוניות בתלוקת הקרקע, אולם 
בעיית ח( 0 ר הקרקע למיליוני החקל¬ 
אים לא נפתרה. 

התיעוש המהיר הגדיל את חלקה 
של התעשייה בתוצר המקומי 
מכ 10% ב 1950 לכ 25% ב 1969 . כ 80% 
מכלל הייצור התעשייתי מקורו במפ¬ 
עלים שהולאמו. 

בראשית שנות ה 30 נתאפשרה 
הטלת מכסים, עם ביטול הקאפיטו־ 
לאציות, ונתאפשרה התפתחות של 
תעשיות מקומיות מוגנות. בתקופת 
מלה״ע 11 חלה הרחבה רבה בתעשייה 
בעיקר עקב הביקוש הגואה של צבאות 
בנות־הברית, ב 1955-1939 גדלה התפו¬ 
קה התעשייתית בממוצע שנתי של 5% , 
ובשנים 1956 — 1965 גדלה בממוצע 
ב 8% לשנה. תכנית החומש הכללית 
( 1960 — 1965 ) הקצתה לענה זה כ 35% 
מכלל ההשקעות. ב 1966 — 1970 קטנו 
היקף ההשקעות, התפוקה וקצב הגידול 
השנתי. — ב 1969 עבדו בתעשייה 
כ 890 אלוי עובדים (נ 11% מכוח העבודה). כ 60% מהם 
הועסקו במפעלים בינוניים וגדולים (המעסיקים 50 עובדים 
ויותר). תכניות הפיתוח ל 1971 — 1975 מכוונות בעיקר לתע¬ 
שיות עתירות הון: התעשייה הכימית, מפעלי פלדה ומפעלים 
לזיקוק נפט. כמחצית מכלל ההשקעות המתוכננות (כמיל¬ 
יארד דולאר. שיינתנו באשראי נוח פבריה-ס) יופנו להר¬ 
חבת כושר הייצור של מפעל הפלדה בחלואן. ם 300 אלה 
טון ב 1970 ל 1.2 מיליון טון ב 1975 . 


תפוקת ענפי התעשייה העיקריים 
(כולל מכרות ובסס) 


1907/8 

1952/3 

היחידה 

המוצר 

224 

1 

אלפי טונות 

בצרי ברזל 

5.716 

2,352 

״ * 

נפט גלמי 

342 


" 

פחם 

195 ג 


* 

פלדה 

1.441 

524 

״ " 

סוססאסים 

3.147 

1,096 

״ * 

מלס 

627 

498 

" 

מלח 

158 

32 

* 

חוטי כותנה 

697 

169 (סרן) 

" מסרים 

אריגי כותנה 




אנרגיה חשמלית: 

6.735 

1,200 

מיליון קו״ש 

םה״כ 




מזה: 

2,951 



הידרו־חשמלית 

2 112 

23 

אלפי טונות 

דשנים (חנקניים) 

12,900 


מיליון יחידות 

מוצרי טבק 

234 

202 

אלפי טונות 

" בשר 

264 

142 

״ - 

גבינה 

414 

243 

״ - 

סוכר 

118 

20 

״ * 

נייר 

332 

— 

אלפי יהידות 

צמיגים 


— לא יוצר באותה שנה. 

..,— אין נתונים! 




.1968/9 2 .1966 1 


ענן׳ הטכסטיל תורם כ 33% לתפוקת ד,תעשיה, ענפי המ¬ 
זון, משקאות וטבק כ 25% וענפי המתכת כ 12% . 


נפט ומחצבים. מאז נתגלה נפט בכמויות מסחריות 
( 1911 ) ועד ראשית שנות ה 60 לא סיפקה תפוקת הנפט 
את הצריכה המקומית. לאחר שנתגלה שדה-נפם עשיר ב- 
אל-מירגאן שבמימי מפרץ סואץ, גדלה תפוקת הנפט מ 3.5 
מיליון טון ב 1960 . ל 6 מיליון סץ ב 1966 , ול 11 מיליון טון 
ב 1969 . מ- מייצאת נפט (מ 1968 ) למרות אבדן שדות הנפט 
שבסיני. חיפושי הנפט והפקתו נעשים בשיתוח עם חברות 
זרות. הונחו צינורות נפט בין סואץ לקהיר וביו סואץ 
לפירט סעיד וארכם כ 350 ק״ס; בתחילת 1971 תוכננה 
הנחת צינור-נפס ביו סואץ לאלכסנדריה. המחצבים 
העיקריים הם בצרי־ברזל (באיזור אסואן ונוה-המדבר 
בהדיה) ופוספאטים (לחופי ים־סוף ובדרום עמק הנילוס)! 
כמרכן נחצבים ברחבי מ׳ מלח, אבני-בנייה, שיש וגבס. 
ב 1967 הפיקה מ׳ 190 אלף טון מאנגאן לשנה ממכרות אום־ 
בוגמה שבסיני. ם׳ מייצרת אנרגיה תרמית (גז ופחם) 
ואנרגיה הידרו־השמלית. אגם הסכר הגדול באסואן, נוסף 
על תפקידיו האחרים (השקיה, ניקח והכשרת קרקע). הוא 
גם מאגר אנרגיה עצום 1 ריסון אנרגיה זו הגיע לשלב מת¬ 
קדם ביותר. תחנת הכוח ההידררחשמלית, שהוקמה ליד 
הסכר והושלמה בסוף 1970 , יש לה כושר ייצור של 2.100 
מיליון ק״ו ויכולת תפוקה של 10 מיליארד קר׳ש בשנה. 
הוספת תחנת־כוח זו מכפילה את יכולת תפוקת האנרגיה 
במ - . 

במשך שנות ה 60 היה מספר התיירים בשנה למעלה 
מ 500 אלף (כ 30% מהם מארצות ערב). לאחר מלחמת 1967 
נצטמצם מספרם ( 1968 — כ 318 אלף) ועם זה ירדו אף 
התקבולים מהתיירות כדי מחצית מההכנסות שלפני 1967 . 

עיקר התחבורה הפנימית בס׳ מתנהלת על פני ה¬ 
נילוס ובתעלות הקשורות אליו, ובאמצעות רשת הרכבות; 
מערכת הכבישים בנד חשיבותה משנית ופיתוחה מועט. רק 









153 


מצרים, נלכלח — מצרים, נוחות סזוינים 


154 


בשליש 17,0000 ק״ם הדרכים בס׳ הם כבישים מבוסי אס־ 
פאלט. מאז ההפיכה ב 1952 זנו הדרנים לעדיפות פיתוח 
ראשונה, אך עדיין יש פיגור רב אחר הצרכים. פפפר כלי- 
הרכב נאמד ( 1968 ) בכ 116,000 (מכונית נוסעים אחת ל 310 
תושבים). פ פה* ב הראשונה בם׳ הושלמה ב 1855 ן היא 
פותחה והוארכה (במיוחד בתקופת סלה״ע 11 ) לאורך הני¬ 
לוס. ב 1968 היו ב 5,600 ק״מ מס׳־ב. ב 1958 הונע קו קהיר— 
חלואן בכוח החשמל. 

הגילום, יובליו והתעלות הצמודות אליו פשפשים גם 
לתחבורה. רוב נתיבי המים עבירים במשך כל ימות השנה, 
אד בעונת השפל מוגבלת יכולת התנועה על פני המים. 
יש נ 3.300 ק״פ דרכי־פים (מהם 1.500 ק״מ של הנילוס 
עצמו). רוב התעלות עובדות באיזור הדלתא. כ 10 x 100 כלי- 
שיס משמשים לתחבורה פנימית. — ה נ פ ל העיקרי של 
פ׳ הוא באלכסנדריה, ודרכו עוברים ב 90% מהיצוא (נ 10 
מיליון סון ב 1968 ). נפלי פורט־סעיד ופורס־פואד פותחו 
במידה רבה לאחד הלאמת תעלת סואץ! הם שימשו בד״ב 
את צרכי התעלה ונפגעו קשה. במלחמת 1967 — 1970 , עם 
נפלי התעלה האחרים. נמלים לתנועה פנימית נבנו על 
התעלות הראשיות ובערים היושבות על הנילוס. 

הצי המסחרי סונה 122 אוניות (נפחן נ 250 אלף טון). 
התחבורה האווירית הפנימית והחיצונית נתונה בידי 
חברות ממלכתיות. נמלי־האוויר העיקריים הם בקהיר וב- 
הליופוליס. 

סהר החוץ של מ׳, שהולאם ב 1961 , הושפע מזעזועי 
התיעוש והתהדקות הקשרים המדיניים והכלכליים עם אר¬ 
צות הגוש הקומוניסטי. בסוף שנות ה 60 היו מוצרי החק¬ 
לאות בשני-שלישים מכלל יצוא הסחורות. במות הכותנה 
הפיוצאת לא גדלה מאז מלה״ע 1 . אך התקבולים גדלו 
בהתמדה. ידידה זו בכמות באה בחלקה בשל הגידול שחל 
ביצוא חוסים ובדים מכותנה. כ 60% מערך היצוא התעשיי¬ 
תי הם מוצרי טכססיל. ערך היצוא הכולל של מ׳ היה ב־ 
1968 כ 429 מיליון דולאר; מהם ב 44.4% כותנה נלמית 
(לעומת 80% — 90% בשנות ה 30 ), כ 16.6% ארז, כ 10.9% 
חוטי כותנה, כ 5.4% בדי כותנה, נ 2.7% נפס ומוצריו וב־ 
2.3% בצל. יבוא הסחורות גדל בשנות ה 60 במקביל 
לצמיחה הכללית של המשק. ב 1968/9 היה ערך היבוא כ 702 
מילית דולאד. היבוא מורכב בעיקרו מספרי גלם ( 21.9% 
מערד היבוא), מוצרי ביניים ( 33.1% ), נכסי השקעה 
( 21.6% ), מוצרי צריבה ( 9.6% ) ודלקים ( 7.6% ). עיקר 
קשרי המסחר של מ׳ בתחום היצוא הם עם בריה״ס 
( 28% מכלל ערך היצוא), הודו( 8% ) וצ׳כוסלובקיה ( 5% )! 
ובתחום היבוא— עם בריה״ס ( 16% ), צרפת ( 11% ), מערב־ 
גרמניה ( 7% ), אה״ב ( 6% ) ורומניה ( 6% ). 

מאזן התשלומים. ב 20 השנים האחרונות היה לנד 
גירעת מתמיד בחשבון הסחורות, והוא מומן בעיקר מתק¬ 
בולים מתעלת סואץ, שהסתכמו, בשלוש השנים שלפני 
1967 , בב 95 מיליון לי״ם לשנה. אח הגירעון בחשבון ה- 
שוסף מימנה ס׳ ע״י צמצום יתרות מסבע החוץ שברשותה 
וע׳־י מלוות מארצות חוץ ומקרן המטבע הבין־לאומית. מאז 
ועידת חרטום, באוגוסט 1967 , מ׳ מקבלת מענקים מארצות 
הנפט (סעודיה, כתת ולוב), כ 110 מיליון לי״ם לשנה, לכי¬ 
סוי ההפסדים הכלכליים שנגרמו עקב המלחמה. בחשבון 
ההת של מאזן־התשלופים בולם הגידול הרב שחל לאחרונה 


בתשלומים לפרעון חובות, עם הגידול המהיר של החובות 
לבריה״ם ולמלותם אחדים (כ 230 מיליון דולאר ב 1968/9 — 
כמחצית מס״ה יבוא ההון). החוב הגלוי לארצות חוץ הס¬ 
תכם בסוף 1969 בב 1,670 מיליון דולאר• 
המטבע: לירה מצרית = 2.30 דולאר. 

צ. י. הרשלג, סמא להיסטוריה הכלכלית של המזרה התיכון 
בזמז החדש (ר׳ מפתח. בערכו), תשכ״ה: ><ן׳(*£. 0 
ו(עבר׳: מ׳ במהפכה, תשב״,-) 1963 , 110111110/1 ^ ! 11 

- 0710 *£ 1 ) 171 > 711 *{ 73 <) 10 */ 1 * 0 ,; 201111 ־ 121 ^ . 0 — 5€11 מ 112 ,מ 

*!( 7 ,ם 6 חמ י 0 .? ; 1965 ,(זיןץ^£) * 3 ( 1 1/3 !(* £013 * 7333 

. 0 .( 1 ,* 1966 , 733 * 11 ? 5 073073310 *£ 171 011411071 ( 1 *)} 

13073 <}!(§£ *!}] 173 * 03073% 114701 * 51714 0736 07010113 ,!>ג 16 ל 1 
-*£ 3073 ( 3 ) 4%7 3 ! 31143 } 1 (%£ * 3 ( 7 , 82211 . 5 . 0 ; 1967 , 1 ( 0730733 *£ 
- 0 *£ , 1 קץ§£ 0£ 14 ח 82 21:101121 ^ 1 ; 1967 , 1962 — 1952 07773 / 

.- 1948 , (ץ 1 ־ 10 ־ 31121 )) 1373 * £7411 * 7307333 

מ. 

כוחות מזוינים. — בהתחשב בשינויים הרבים 
שחלו במבנה הכוחות המצריים ובציודם מאז 1967 , ניתן 
לתארם רק בקווים כלליים, והפרסים שלהלן הם בגדר 
הערכות. כפה מכינתי הכלים שלהלן הם של נאס״ד. 

לפי אומדנות מנו הכוחות הסדירים של מ׳ ב 1971 בס״ה 
כססס, 300 איש. לפי הודעות המצרים גויסו כ 500.000 איש 
ויותר, וייתכן כי מספר זה כולל 105,000 אנשי מילואים 
מאופנים, וגם גופים חצי־צבאיים, כגון המשפר הלאומי, 
שבו ב 90,000 איש. יחידות משטרה ודומיהם. יש שירות- 
חובה לבני 18 ! הגילאים 18 — 45 מונים כ 6 מיליון, ומכאן 
שמספר הבלתי-מגויסים, או הנפסלים מסיבות בריאות ואח¬ 
רות, גדול מאד, ב 1970 הוציאה פ׳ לצרכי ביטחון ב 38 דולר 
לנפש. תקציב הביטחון ל 1971 נאמד בב 1,5 מיליארד דולר. 
שהם, כמשוער, קרוב ל 20 אחוז מהתוצר הלאומי הגלמי. 

כוחות היבשה של מ׳. כ 250,000 איש מאורגנים 
ומצוידים במתכונת בדיה״ס. יש בהם לפחות 3 דיוויזיות 
משוריינות, 4 דיוויזיות חי״ד ממוכנות, 5 דיוויזיות חי״ר, 
2 חטיבות צנחנים, ו 20 גדודי קומאנדו. לדיוויזיית שריון 
11,200 איש וקרוב ל 400 טנקים, לדיוויזיית חי״ד ממוכנת 
כ 11,000 איש, ועד 200 טנקים. לחטיבת חי״ד — ב 3.500 
איש. כמו־בן ישנן 16 חטיבות תותחנים (ב 54 קנים ב״א, 
מלבד מרגמות כבדות, ואולי טילים טאקטיים), עד 1,500 
איש בחטיבה. לכוח השריון עד 2,200 טנקים. ובהם חדישים 
מדגם ס. 62 (תותח 115 מ״ס, וציוד אינפרה-אדום), יותר 
ם 1,200 טנקים בינוניים ס. 54/55 , 250 מדגם ס. 34 — מיו¬ 
שנים, וכ 200 מדגם פ.ס. 76 מהירים ואמפיביים. יש גם 50 
טנקים כבדים (י.ם. 3 . ס. 10 ) ושרידי רכישות בארצות ה¬ 
מערב, מדגם .סבסוריון", "שרפר וא.מ. אכ 13.0 . בין יתר 
הכלים המשוריינים יש לפחות 150 תותחים מתנייעים. ס.או. 
100 וי.ם.או. 152 , ותותחים נ.מ. מתנייעים בפולי־קנה 57 
פ״מ, הטובים גם לירי-שסח. יש גם קרוב ל 1,200 נגמ״שים 
זחליים (ב.ט.ד. 50 , מהירות 60 קמ״ש) וגלגליים (ב.ס.ד. 40 , 
ב.ס.ר. 152 , ואו.ם. 64 — האחרת תוצרת צ׳כיה, 8 גלגלים, 
95 קמ״ש), כולם אמפיביים. בארטילריה, לפי אומדן, כ 1,600 
קנים, בני 122 מ״ס, 130 פ״פ (טווה 27 ק״מ), 152 מ*מ 
ו 203 פ״פ (טווח 29 ק״ט). מלבד מרגמות 160 מים. רוב 
התותחים נגררים. יש גם 40 — 50 ססולי-סילים רב־קניים 
ניידים, מוצבים על משאיות. בארטילריה גם 25 טילי קרקע- 
קרקע טאקטיים מדגם "ספלס" (פיתוח יבשתי של הטיל 
אוויר־קרקע ״קנל") ו 24 ״פרוג 3 ״. האחרונים ניידים 
(טווח — 45 ק״ם ויותר). רוב כוחות היבשה המצריים מרוב- 




155 


מצרים, כוחות מזוינים 


156 



הי״ר מצרי במעת מצער בקהיר 

זים בחזית ביו חון• ימה״ת למפרץ סואץ. המתקנים הער־ 
פיים — בדלתא (כגון בתל־אל־כביר), בסיסי האימונים — 
לאורך הנילוס, שטחי האימונים — במדבר המערבי, וע״י 
ברכת קארון בצפץ־מערב נאות פאיום, לא הרחק מבני־סויף. 

במשך כמה שנים היה לט׳ גם "פיקוד טילים", אך לא 
ידוע אם עדיין הוא מבצעי, שכן הטילים תוצרת־מצרים 
נתגלו כבלתי־יעילים. 

בכוחות האוויר של מ׳ כ 25,000 איש, המפעילים 
כ 875 מטוסים, מהם כ 525 קרביים, ביניהם מספר קטן של 
מטוסי מיג. 23 , שכינוים .,פוכסבט", מהירותם מגיעה ל־ 3.2 
מאך, ולהם מכ״ם "משקיף־למטה", המאפשר לנצל את סייג- 
הרום העצום שלהם כדי לגלות מטוסים, כגון ה״פאנטום". 
שסייג־הרום שלהם הוא פחות. מסוסים אלה קשורים למערכת 
מכ״ם ..מארקם" תוצרת בריה״מ, שנתוניה 

המתקבלים מהקרקע מופיעים על מסך בתוך המטוסים. יש גם 
כמה מטוסי-יירוט פיתוי 11 ( 2.5 מאך), 210 מטוסי מיג. 21 
(מהם דגמי יירוט מקובלים, מהם דגמי תקיפה חדישים), יותר 
מ 100 סטוסי-תקיפה סוחוי 7 , כ 40 מפציצים מתיישנים סו. 16 
ואיל. 28 , כ 150 מיג. 15/17/19 מיושנים לתקיפות־קרקע, 60 
מסוסי-תובלה (איל. 14 , אג. 12 ) וב 140 מסוקים (מי. 1 , םי, 4 , 
מי. 8 . ומי. 6 — האחרון דו־מנועי כבד. מוביל 8 — 12 טון). 
נמסר שלמי כ 150 מטוסי־אימון, מהם גם כשירים לתקיפות- 
קרקע. שדות־התעופה העיקריים מרוכזים בדלתא. נמסר כי 
מקצת מהמטוסים המצריים בסיסיהם בלוב, בסודאן. ובסוריה. 
בטייסת-יירוט מצרית 20 מטוסים, בטייסת קרב־הפצצה — 
כ 12 מטוסים. בטייסת תובלה — 8 — 10 מסוסים. למצרים 
מחסור בטייסים. 

ההגנה הנ.מ. של מ׳ מבוססת במידה רבה על תותחים 
וטילים, הפועלים בתיאום עם מטוטי־יירוט מיג. 21 , ומוד- 
רכים ע״י רשת מכ״ם קרקעית מסועפת וחדישה, תוצרת 


בריה״ם, מדגם ״סוומפ״ (ק 1 ז 31 עע 5 ). התותחים בני 37 , 57 , 
85 ו 100 מ״ם. רובם נגררים. להגנת מוצבי הטילים משמשים 
כלים זחליים, בעיקר ; 281 23 — 4 , נושאים 4 תותחים מאוג¬ 
דים 23 מ״מ, מודרכי־מכ״ם. הטילים הם: 1 ) מדגם ם.א.מ. 2 
(״גידלין*) נייחים, הפועלים בסוללות, שלהן 6 מסולים 
ומלאי 12 טילים (טווח מלוכסן — 40 ק״מ, סייג־רום — 
18 ק״מ, מהירותו — 3.5 מאך): 2 ) מדגם 0 .א.מ. 3 ("גו¬ 
אה"), ניידים, ומורכבים בצמדות להפעלה ממשאית (טווח 
כ 10 ק״מ, סייג־רום— 15 ק״מ, מהירות 2 מאך)< 3 ) ס.א.מ. 
6 ("גאנך"), מורכבים בצמרות לשיגור מעל זחל נייד (טווח 
מזערי — 70 ק״מ, לפי גרסאות אחרות — 180 ק״מ, סייג־ 
רום — לפחות 24 
ק״ס, מהירותו 2.5 
פאך). מספר מוצבי 
הטילים נאמד (קיץ 
1971 ) בב 170 , מהם 
כ 100 לאורך תעלת 
סואץ (מוצבים ב¬ 
מרחק 12 ק״מ זה 
מזה, וע״י כך טווחי- 
הם חופפים, כ 25 — 30 
באיזור קהיר. ויתרם 
באזורי אלכסנדריה. 
דמיאט. סכר נגע 
חמאדי, וסכר אסואן. 
חגורת הטילים הג. מ. 
של מ׳ עומדת להיות 
מורכבת עד כדי 400 
ק״מ, לאורך חופי הים 
האדום, מסואץ דרו¬ 
מה. מספר הטילים 
מכל הדגמים שבידי 
מ׳ נאמד ( 1971 ) בכ- 
3,000 . אבן־הפינה ב¬ 
מערך הנ.מ. המצרי 
הם מתקני המכ״ם- 
להתראה בעיירת ד- 
חוך באלטים שבדל- 
תא, החולשים על 
שטח גדול מאד במז¬ 
רח הימה״ת. 

כוחות הים של 
מ׳, לרבות משמר־ 
החופים, מופעלים 
בידי כ 144x10 איש. 
מצבת האניות: 4 
משחתות מתיישבות 
מדגם "סקורי" הרוסי 
( 2,300 טון. 38 קשר), 
ומשחתת בריטית ל¬ 
שעבר ( 1,710 טון) 
ישנה! 6 פריגאטות, 
תוצרת בריטניה מימי 
מלה״ע 11 ! 12 — 16 





" י־ ( 9 " 
"־׳ י׳" ^ 

י-יי 313 

״״ ״״ (״ י 1 ©* ־ 5 > 

ררגוח הצבא הסצרי 


157 


מצדים, כוחות ם־וינים — מצדים, חוקה ומשטר 


158 


צוללות, מהן נבנו 8 אחרי 1960 , ויתרן בנות 18 — 21 שנה, 
בולן תוצרת בריה״מ; 5 — 6 שולות־מוקשים, תוצרת רוסיה! 
כ 40 ספינות־טורפדו < ו 20 סירות־טילים (מדגם "קומאר" 
ו״אוסה"), חמושות ב 2 — 4 טילי ,.סטיכס" (יס־ים, טווח — 
20 ק״מ ויותר, מהירותו 0.8 מאך). יש גם כמה סירות־משמר 
ואניות-עזר. ונמו־נו כ 40 נחתות בנות 150 — 550 טון. עיקר 
הצי מרוכז בימה״ת, שכן בים האדום איו מעגנים בטוחים. 

מספר היועצים הרוסים, לא כולם במדים, המדריכים את 
המצרים בהפעלת הציוד שקיבלו מבריה״ם, נאמד ב 15,000 , 
ובהם 200 טייסים ויוחר ( 1971 ). שווי הציוד הרוסי שהו¬ 
עבר למי ב 1967 — 1971 נאמד בין 2.8 ל 4.5 מיליארד דולר. 
צווחות־התפעול הרוסיים למיניהם אינם משמשים בתפקידי 
לחימה. אך נראה כי 6 — 8 בסיסי תעופה (ביניהם מנצורה, 
אנשאס, קהיר־מעדב, בני-סויף, ג׳יאנקאלים, אסואן, פאיום 
ואולי סרסא-מסרוח) מופעלים בידי הרוסים, וייתכן מאד כי 
מהם ממריאים מטוםי־םיור־הפצצה העוקבים אחרי כוחות 
"המערב" בים התיכון. נמסר כי בסיס ימי רוסי מוקם במרסא־ 
מטרוח. 

לכ ׳ הפז־ של פי מסורת לחימה עתיקה מאד, שראשיתה 
בשחר ההיסטוריה. בתקופת מחמד עלי (ע״ע) הוקמו■ בעי¬ 
קר בסיוע קצינים צרפתיים. צבא וצי חזקים במתבונח אי¬ 
רופית• הצלחותיו חגדולות של מחמד עלי במלחמותיו ב־ 
וואהאבים בחצי־האי ערב, בסודאן, ביוון, ובתורכים בסור¬ 
יה ובאנאטוליה. הושגו הודות לצבאו. שכן הפלאחים ה¬ 
מגויסים הוכיחו את כושרם. הצי אמנם הובס בנאווארינון 
( 1827 ) ספני הבריטים והצרפתים המאוחדים, אך שוקם, 
ועזר במרוצת המאה להשליט השפעה מצרית בכל אגן הים 
האדום, עד לחוף סומאליה. הצבא המצרי השתתף גם במל¬ 
חמת קרים. ובשנות ה 70 , בהשפעת קצינים אמריקנים, 
הפך לגורם חשוב בדרום־סודאן, באוגנדה ובחבש. בעקבות 
מרד עראבי (ע״ע) פחה, והתבוסה שהנחילו לו הבריטים 
בתל־אל־כביר ( 1882 ), אמנם פוזר הצבא המצרי. אך הוקם 
מחדש' בידי הבריטים במתכונת מצומצמת (כ 4,000 איש). 
לאחר זמן שוב הורחב. ופעל ביעילות בכיבושו-מחדש של 
הסודאן ( 1896/98 ). בפלה״ע 1 השתתפו הכ ׳ הפז־ המצריים 
רק בתפקידי־עזר. לאחד חתימת החוזה האנגלי-מצרי ב 1936 
הוגדלו, וב 1939 הגיע מספרם ל 00 ז 304 איש בקירוב. ב־ 
פלה״ע 11 שירתו רק בתפקידים סטאטיים בשמירח קווי־תה־ 


!*ווו!"";" 



יחידת רוכבי־נ 0 ?י 0 ׳ 8 י סשסר־הגבו? הסגרי ב׳עעת סצעד בקהיר 


בורה ובהגנה ב.מ., אך בסיומה צוידו והורחבו. ברם, ב 1948 
הובסו כוחות מ־ קשות ספני ישראל. הדבר גרם להפיכת 
הקצינים של 1952 , ושוב עלתה קרנו של הצבא. מאז 
ניכרה השפעה צבאית חזקה בממשל המצרי, והיא לא 
נחלשה לא מתככים פנימיים ואף לא לאחר תבוסה נוספת 
בסיני ( 1956 ). משהצליח המשטר לקבל עזרה גוברת והר 
לכת (מאז 1955 ) מה.,גוש המזרחי". הפכו הב׳ המז׳ לגוף 
ההומוגני החזק ביותר במצרים ולכוח הצבאי החזק ביותר 
בארצות ערב. תבוסתם המוחצת השלישית של המצרים 
ב 1967 פגעה אמנם קשות ביוקרת הב׳ המד, אך עם גבוד 
העזרה הרוסית ועליית הלאומנות שוב נשתפר מעמדם. 

מידת יעילותם של הכי המז׳ המצריים ב 1971 לא ידועה, 

שכן עדיין מוטל עליהם (בין השאר) לפתור בעיות חבר¬ 
תיות וטכנולוגיות חפורות, כגון העדר מילואי כוח־אדם 
מאומן, וקשיי הסתגלות לציוד צבאי חדיש ומתוחכם. 

א. ב. גבעולי (עורך). ידען הנשק בעילם, תשכ״ח, -ז 1£ מ 1 

־ 17 5 , 165 '[) 5111 3£6£10 ז 81 ) 0 11151111116 113110031 

.(שבים שובות) ,. 14 ;(שבים שובות) 

ם. פ. 

חוקה ומשטר. החוקה הראשונה של מ׳ נתקבלה 
ב 1923 , והיתה בתוקף עד הפיכת 1952 . עפ״י חוקה זו הוקם 
פאדלאפנט מורכב מבית נבחרים. המבוסם על זכות בחירה 
כללית לגברים. וססנאט. שחלקו נבחר וחלקו מונה. 

בדצמבר 1952 , אחרי הפיכת הקצינים, בוטלה החוקה, 
וביוני 1953 בוטל משטר המלובה החוקית וברבבות רפובליקה. 
ב 1956 נקבעה חוקה זמנית, שחזרה ואושרה, בשינויים קלים, 
ב 1958 וב 1964 . חוקה קבועה אושרה במשאל־עם בספטמבר 
1971 . המשטר מבוסם על מפלגה אתת (מפלגת "האיחוד 
הלאומי") ומפלגות ותנועות אחרות, כמפלגה הקומוניסטית 
ו״האחים המוסלמים", הוצאו אל מחוץ לחוק. החוקה, המב¬ 
טיחה שורון מלא בפני החוק. חופש ההבעה, ההתאגדות, 
התנועה וההגירה, אינה משקפת את המציאות בם׳. החוקה 
מגדירה את ם׳ כ״רפובליקה ערבית סוציאליסטית". האסלאם 
היא דת המדינה ומקור ראשי בחקיקה. החוקה מבטיחה 
שירותים סוציאליים, ביטוח רפואי וחינוך יסודי. 

בראש הרשותהפבצעת עומד הנשיא, הנבחר לתפ¬ 
קידו ל 6 שנים בידי מועצת-העם, ברוב של %, בחירתו טעו¬ 
נה אישור ע״י רוב מוחלט בפשאל-עם. הנשיא מסנה את ראש 
הממשלה ושריה, ורשאי למנוח ולפטר את סגניו, פקידים 
וקציני צבא, והוא יושב בראש ישיבות הממשלה. הנשיא 
מוסמך לפרסם צווים ולהכריז על מצב חירום, אך הצורם 
מטעמו טעונים אישור תוך זמן קצוב; אם אישור זה לא 
יינתן — יפוג תקפם. הנשיא זכאי להעניק חנינה, הוא ראש 
המשטרה, מפקד הכוחות המזוינים, מבריז על מלחמה באי¬ 
שור מועצת העם, חותם על חוזים ומביא אותם לידיעת 
מועצת העם. ורשאי לערוך משאל־עם בעניינים חשובים. 
הממשלה היא הרשות המבצעת והמנהלית העליונה של 
המדינה. היא מתווה מדיניות כללית למדינה ומפקחת על 
הוצאתה לפועל — בשיתוף עם הנשיא. 

מועצת העם (־־ 1 -^ ! 11 ״), הנבחרת לחמש שנים, 

היא הרשות המחוקקת. מספר חבריה הוא 350 
לפחות, והם נבחרים בבחירות כלליות וחשאיות. הנשיא 
רשאי למנות עד 20 חברים במועצה, מחצית חברי המועצה 
חייבים להיות מקרב הפלאחים והפועלים. מועצת-העם יכולה 


159 


מצרים, חוקה ומשטר — מצרים, היםטורידז 


160 


להביע אי-אמון בראש הממשלה, בחבריה או סגניהם. הנשיא 
רשאי להחזיר את החלמת אי־האמון לעיונה המחודש של 
המועצה, ואם היא חוזרת ומאשרת אותה, הנשיא יכול 
להביאה להכרעה במשאל-עם. למועצה סמכויות חקירה, 
באמצעות ועדה, בכל נושא שבתחום סיפול הממשלה. 

הנשיא יכול להחזיר למועצת־העם לעיון מחודש חוק 
שהיא אישרה, אך אישור מחודש, ברוב של %, נותן לחוק 
תוקף. מועצת־העם מאשרת את הצעת התקציב, ובודקת את 
דרו השימוש בו. היא מאשרת את התכנית הכללית לפיתוח 
כלכלי וחברתי. הנשיא רשאי לפזר את מועצת־העם ועליו 
לבקש אישור להחלטת הפיזור במשאל־עם. אישר משאל־העם 
את הפיזור. יפרסם הנשיא צו לעריכת בחירות חדשות. 

מועצה משפטית עליונה בראשות הנשיא עוסקת בהצעות 
חוקים המסדירים אח ענייני הרשויות המשפטיות. בית 
המשפט החוקתי העליון אחראי לפיקוח המשפטי, להתאמת 
החוקים לחוקה ולתקנות, והוא המוסמך לפרש חוקים. 

י. נו. 

משפט: המסגרת החוקתית. בחוקה מיום 25 
במארס 1964 בולט ביותר תפקידו של הנשיא (ר׳ לעיל, 
חוקה ומשטר). חוקה זו אין בה חידוש בהשוואה לחוקה 
הזמנית פ 5.3.58 שנתקבלה בשעת האיחוד עם סוריה 
ולחוקה מיום 23.7.56 , היא הראשונה מאז ההפיכה משנת 
1952 . מאידך נותר בחוקה הנוכחית שריד מעקרון אחריות 
השרים בפני בית הנבחרים, עיקרון שהיה מהשניה הבולטים 
של המונארניה החוקתית שהוקמה בחוקה מ 19.4.23 ואשר 
היתד, בתוקף, תוך הפסקה מסוימת, עד להפיכת 1952 . סמכות 
החקיקה נתונה בידי מיעצת העם. אין לפרסם שום חוק אלא 
לאחר אישורה. אולם גם לנשיא סמכות חקיקה מוגבלת 
במצבי חירום או דחיפות. 

מערכת השיפוט. בנד יש כיום מערכת שיפוט 
מרכזית אחת. בעת היווסדה, בשנת 1883 . נודעה כ״בתי 
המשפט של הילידים״. אך כיום שמה.׳ "בתי המשפט הלאו¬ 
מיים". מאז 1931 הועמד בראשה בית-דין ל״קסציה". בתי 
המשפט לערעורים שמתחתיו עלו במספרם בשנות הששים 
והגיעו ל 5 . בפניהם נשמעים ערעורים על פסקי־דין של 19 
בתי משפם "מדרגה ראשונה". ביסוד מערכת השיפוט מצויים 
ב 150 בתי משפט הפזורים לפחות אחד בכל עיר. והדנים 
בהרכב של שופט אחד, 

מאז 1946 קיימת בנד מערכת שיפוט נפרדת ליישוב 
סנסונים בין אזרחים לבין מנגנון המדינה. מערכת זו הוקמה 
על פי דוגמת "מועצת המדינה" בצרפת (ע״ע משפט מנהלי) 
ובסמכותה לבדוק צעדים אדמיניסטראסיוויים ולבטלם כשהם 
עומדים בניגוד לחוק. 

הדין הפלילי. הקודכס הפלילי הנוכחי הוא משנת 
1939 ובו כלולות הרפורמות שהונהגו מתחילת המאה, בנוש¬ 
אים כגון שופטות והמלחמה בספים, עוד חודשו בו עבירות 
שלא הוכרו בקודכסים הקודמים,. לרבות זניחת משפחה 
והוצאת המחאות ללא כיסח. 

אישות. מורשת האסלאם ניכדת במשפט מ׳ כיום 
בעיקר בתחום דיני אישות, משפחה דרושה. עדיין חייבים 
בתי המשפט האזרחיים (אשר להם, ולא לבתי דין דתיים 
מיוחדים, מסורה ביום הסמכות בעניינים אלה) — לפסוק 
על פי דינו האישי של המתדיין. 

ממונות. מושגי הקניין של המשפט הצרפתי חדרו 


לס׳, וכך גם דיני החיובים הצרפתיים. עם זאת נכללו בקר 
דכסים אי-אלו הוראות לקוחות מן המשפט המוסלמי. למעשה 
הסדיר הקודכס האזרחי החדש ( 1948 ) את דיני החיובים 
בצורה ממצה, תוך שאיבה אקלקטית מקודכסים משפטיים 
זרים. 

י. מירון. סרק בתולדות המשפט בס• (סשפסים, ב). תש״ל! 

460 11304611011 ) . 10 110 100110100 01-011 63 , 0404213 . 0 

״ 360 ] 8004 110401 ! 0110013 , 111 .£!£ ) 66 . 1 , 00131111111 [ 01 

100 / 10 ? 011 110:1111110111 .מסמס/,)],)!![ 01-011 ,. 111 ; 1964 ( 386 

' 1111111111 10 10110411011011 40 , 5043041 .[ : 1970 , 23-64 . 0110111 
. 1964 ,,״ 14 
י. ס. 

היסטוריה של מצרים; התקופה הקדומה. 

שמר, היווני של מ׳ (איגיפטוס) נגזר כנראה 

מן הכינוי של העיר מף (ע״ע), הבירה הארכאית של מ׳ 
״חת־נא-פתח״ שמובנו: "מושב הנפש של (האל) פתח". השם 
האירופי זק׳< £6 וכר, נגזר מהיוונית. הצורה הזוגית של השם 
המקראי תואמת את מבנה הממלכה שנוצרה משתי ארצות, 
מ׳ העליונה ונד התחתונה. ביטוי מקביל במצרית הוא 
"תאוי", היינו שחי ארצות, ששימש לציון מ' השלמה. 

מקורות. חקר תולדותיה של מצרים מתבסס בעיקרו 
על חיבורו ההיסטורי של הכוהן המצרי מנתון (ע״ע! מאה 
3 לפטה״נ), שקבע שלושים שושלות מלכי מ , העתיקה. חי¬ 
בורו נשתמר בחלקו בספרו של יוסף בן מתתיהו "נגד אפיון" 
וכן בחיבוריהם של היסטוריונים נוצריים: יוליוס אפריקנוס 
(המאה ה 3 לסד,"נ), אוזביוס (ראשית המאה ה 4 ) וסינקלוס 
(ראשית המאה ה 9 ). מעטים ביותר המקורות המצריים 
העתיקים שנשתמרו עד ימינו. העיקריים הם: 1 ) "אבן 
פלרמו" וקטעי רשימות דומות, מימי השושלת ד, 5 , בה 
נ־ישמו פעולותיהם של הפלכים שנד,־שנה; 2 ) "הפפירוס 
המלכותי״ מטורינו. שנתחבר בימיו של רעמסס 11 , הכולל 
רשימה כמעט שלמר, של מלכי מצרים, מראשית יסוד המלו¬ 
כד, ועד תקופתו. 

רשימות מלכים הכוללות שמות בלבד, שנרשמו על מונו¬ 
מנטים מימי הממלכה החדשה. מהוות מקור נוסף: רשימה 
מימי תחותמס 111 מכרנו, מיפי סתי 1 מאבידוס ומימי 
רעמסס 11 מסקארה. 

ידיעות היסטוריות מובלעות גס במקורות ספרותיים, 
בסיפורים אוטוביוגראפיים — כסיפורו של ון אמון — ובקו- 
רספונדנציה ממלכתית — במכתבי אל־עפארנה. 

מקור נוסף לחקר תולדותיה של מצרים ולקביעות כרו¬ 
נולוגיות מהוות התגליות הארכאולוגיות המתגלות בחפי¬ 
רות. 

כל אלה מספקים נתונים לכרונולוגיה יחסית בלבד. 
מערכת כרונולוגית מוחלטת מתבססת על נתונים אסטרונו¬ 
מיים, בעיקר עפ״י הכוכב סיריוס, שעלייתו חופפת את זרי¬ 
חת השמש כמחזור של 1460 שנה. נתונים על זריחתו של 
סיריוס נרשמו בימי הממלכה התיכונה ובימי הממלכה 
החדשה, ועל פיהם ניתן לשחזר את הכרונולוגיה המוחלטת 
של האלף השני לפסה״נ. אין כל נתונים אסטרונומיים לאלף 
השלישי לפסה״נ ועל כן לא ניתן לעת עתה לקבוע תאריכים 
מוחלטים למלכיה. סינכדוניזמים עם ארצות המזרח הקדמון 
ועם מקורות יווניים ורומיים, מסייעים לקביעת תאריכים 
מוחלטים למלכי האלף הראשון לפסה״נ ולמלכים של התקו¬ 
פות המאוחרות. 

תולדותיה של מצרים חולקו ע״י החוקרים החדשים 



161 


מצרים, היסטוריה 


162 



מצרים העתיקה (השמות המורגשים נקו הם שמות חרשים) 

לחטיבות אחדות: הממלכה הקדומה. תקופת הביניים הרא- 
שונה, הממלכה התיכונה, תקופת הביניים השנייה, הממלכה 
החדשה והתקופות המאוחדות. 

מ. ת. 

פרהיסטוריה. כמו באירופה המערבית וביבשת 
אפריקה הצפונית מבחינים גם במ׳ בין שני שלבים חשובים 
בהתפתחות התרבות הפרהיטטורית — תקופת האבן ותקו¬ 
פת המתכת. 

1 ) תקופת האבן: 

א) התקופה הפאלאוליתית (תקופת האבן הקדומה): יש 
ליחס את התקופה הפאלאוליתית לראשית הרביעון, ובה 
מופיעים לראשונה שרידים ברורים של קיום האדם בם , . 

התקופה מחולקת לשלושה: פאליאוליתית תחתונה, תי¬ 
כונה ועליונה. בתקופה הפאליאוליתית התחתונה לא היתד, 
תרבותה של ם׳ נבדלת מהתרבות שבצפון אפריקה ובמערב 
אירופה. רגיל השימוש בכלי צור: אבני יד. מגרדים ולהביס, 
שהיו גסים בתהילתה של התקופה נעשו מעודנים ומגוונים 
עם סיומה. 

בתקופה הפאליאוליתית התיכונה החל האדם לראשונה 
להתישב במישורים הפתוחים ולאורך הנילוס (ע״ע קדם- 
היסטוריה). לתקופה הפאליאוליתית העליונה שייכים שרידי 
יישוב לאורך גדות הנילוס ולחופי האגמים. חל גם שינוי 


בתעשיית הכלים, הידועה עתה בשם "מיקרוליתית" ומצ¬ 
טיינת בגודל הזעיר של כליה. בתקופה זו מוצאים ראשיתה 
של יצירה אמנותית — חריטות סלע של צורות אדם וחיה, 
שנתגלו בעיקר ברמת ונאת בסביבות אסואן. 

ב) התקופה המסוליתית (תקופת האבן התיכונה) מיוצגת 
עד כה בצורה בלתי ברורה בנד. השרידים החמריים המעטים 
מצביעים על המשכיות של תעשיית הנתזים והלהבים של 
התקופה הפאליאוליתית העליונה. 

ג) התקופה הנאוליתית (תקופת האבן החדשה): 

בתקופה הנאוליתית, חל שינוי רב עם הופעת הקראמיקה 

וראשיתם של החקלאות, ביות בעלי חיים והקמת בתי מגו¬ 
רים. 

חלוקת התקופה הנאוליתית לתרבויות נעשית עפ״י הנתו¬ 
נים של פיטרי (ע״ע), אך הכרונולוגיה שנקבעה על ידו 
איננה מקובלת עוד. לפי הכרונולוגיה של צ׳ארלז, השלטת 
כיום במחקר, נראה. כי בתקופות אלו נבדלו מ׳ העליונה ומ ׳ 
התחתונה זו מזו בתרבותן החמרית. 

ס׳ העליונה: לראשית התקופה הנאוליתית שייכת 
התרבות הפיומית ומאפיינים אותה ראשי רומח ולהבי סכי¬ 
נים עשרים צור. 

בסוף התקופה מופיעה התרבות הטאסית (על שם העיירה 
דיר טאסה בדרומה של מצרים), אשר לה כבר ניתן ליחס 
גרזנים מחודדים מעודנים, ולוחות שתיקה שצורתם מלבנית. 
חשיבות מיוחדת נודעת למנהגי הקבורה שהתגלו בכפרים 
הטאסיים. בניגוד לאנשי התקופה הנאוליתית הקדומה, 
שקברו את מתיהם בבתים, קברו הטאסיים את מתיהם בבתי 
קברות רחוקים ממקום יישוב. כשהמתים שכובים על צדם 
השמאלי. לתקופה זו אפיינית קראמיקה אדומה בעלת שפה 
שחורה וקראמיקה שחודה המצדדת בעיטורי חריטה. 

ם׳ ה ת ת ת ו נ ה: בת זמנה של התרבות הטאסית הדרר 
פית, היא תרבות מרימדה בני־סלמה הצפונית. ההבדל בין 
שתי התדברות בולט. במרימדה, שלא כמו בכפרים הטא- 
סיים, המתים קבורים בתוך היישוב ושכובים על צדם הימני 
והקראמיקה חלקה וממורקת. 

2 ) התקופה הכאלקוליתית: 

התקופה, הנמשכת ם 4000 לפסה״נ עד 3000 לפסה״נ 
לערך, מצטיינת בהתגבשות תרבות בעלת צביון מצרי 
מובהק. 

מ׳ העליונה: התרבות הכאדארית — לראשונה 
מוצאים כאן חרוזים וסיכות מנחושת. בולטים כלי חרס 
שחורים, או אדומים שחלקם העליון שחור: כפו בתקופה 
הקודמת, נהגו להשתמש בלוחות שחיקה לפוך. כמו כן, כבר 
קיימים כפות, מסרקים ופסלוני נשים, העשויים שנהב וחרם. 


התרבות העמרתית — אפיינית לה הקראמיקה האדומה 


הכהה, המעוטרת בצ¬ 
בע לבן בדגמים גאו- 
מטריים ובדמדות ב¬ 
עלי חיים ואדם. וכן 
מופיעים לוחות שחי¬ 
קה דמויי בעלי חיים, 
חטים של פילים המ¬ 
גולפים כראש גבר 



מזוקן, מסרקים משנ¬ 
הב ופסלונים. 


קואםייהה עסרתית. צייר הנוהזי? 
כארבעה 353 י ציר 




163 


טצייל, היסטוריון 


164 


התרבות הגרזאית — עיקר ידיעת תרבות זאת נסמכת 
על בתי קברות, שהתגלו באל-גרזה, אל־ח׳ארגה ואבו־ציר 
אל-מלף. היא מצטיינת במבחר רב של כלי חרם, ובהם כלים 
בעלי ידיות מדף גליות וכלי חרס, יבוא מכנען, מחם מצר 
ירים ומהם מחופים אודם וממורקים. לראשונה מופיעים 
ראשי-אלה דמויי אגס, להבי צור מעובדים היסב ופגיונות 
נחושת בעלי להב שסוח וידית. כמו כן שכיחים כלי אבן 
ומספר רב של צלצלים משנהב. 

מ׳ התחתונה: 

חשיבות התרבויות הצפוניות פחותה בהשוואה לבנות 
זמנן שבדרום מ׳. לכאן שייכות תרבות אל־עומארי ותרבות 
מעאדי ( 3300 — 3000 לפסה״ג). מיוחדים במינם הם מבני 
המגורים, שהתגלו באל־עומארי. עיקרם בורות חצובים 
שמעליהם נבנו סוכות, ופעמים היה מקום המגורים כולו 
חצוב בתוך האדמה. מיוחדים הם גם כלי החרס המחופים 
והממורקים, על צורותיהם הרבגוניות. 

מ׳ העליונה והתחתונה, או ממלכות הדלתא והדרום, הת¬ 
חלפו בהן האוכלוסים בתקופה הפרהיסטורית, ולכל אוכלר 
סייד, היו אופי, הרגלים ומסורות משלה. לראשונה אוחדו 
הממלכות בידי מנס — היא כנראה נערמר — וכך נוצרה 
מ׳ הידועה בתקופה ההיססורית. 

מ׳ הקדם־שושלתית: המקורות העיקריים לתארוך 
שושלות המלכים המצריות הן רשימותיו של הנהן המצרי 
מנתון (ע״ע) ורשימות המלכים, שהשתמרו על גבי מתו־ 
מנסים. 

לפי מקורות אלה, המגלמים את מסורות מ , , קדמה לשל- 
סון אנוש במ , תקופה שבה מלכו על הארץ אלים, אלים 
למחצה, דוחות מתים ודמויות הידועות בשם "שמסו הר" 
היינו, מלוד הורוס. אחד הנציגים של "מלווי הורום' היה 
הפלך, שמקובל לכנותו "מלך עקרב" עפ״י הסימן שגולף 
על ראש אלה מאבן גיר, שהתגלה בהירקונפוליס, מן הסצ¬ 
נות ההרוסות עליה ניתן ללמוד על אי הסדרים. ששררו 
בסוף התקופה הקדם־שושלתית במי, עם תחילת ההתמודדות 
בין ממלכות צפון מ׳ ודרומה. המלך מופיע כאן, כשהוא חובש 
את כתר מי העליונה, ומכאן שעדיין לא היו. אדון פ׳ כולה. 

את התמונה של מ׳ הקדם־שושלתית משלים הקשר עם 
גורמים צפוניים־מזדחיים, שהותיר רישומיו בארדיכלות 
ובאמנות המצרית בנות התקופה. ביחוד בולטת תופעה זאת 
בידית הסכין המגולפת שנתגלתה בגבל אל-עראק. לגבי 
טיבה ומהותה של חדירת היסודות הצפוניים נחלקו הדעות, 
אך ברור, כי יש ליחס את מקורם למסופוטמיה. 

שתי השושלות הראשונות. בראש השושלת 
ה 1 , עמד נערמר-מנס, הוא כובשה של מ׳ התחתונה ומאחד 
שתי הארצות. בשושלת זו היו 8 מלכים ושלטונם נסשך, 
לפי מנתץ, 252 שנה. 

זיר,דו של נערמר עם מנם נסמך על לוח שחיקה מפור¬ 
סם, שנקרא על שמו. נערמר מופיע כאן כשהוא חובש פעם 
את כתר מ׳ העליונה, ופעם את כתר מ׳ התחתונה. בצד 
האחד של הלוח נראה נערמר, כשהוא מכה אויב באלה, 
ומעל מופיע הורום כשהוא מגיש למלך ראש שבד, הנשען 
על ששה צמחי פאפירוס, המסמלים את מ׳ התחתונה. ייתכן 
שמשמעות כל הסצנה היא הכנעת ם׳ התחתונה. למסה, 
נראים שני אדבים כשהם נמלסים, כנראה אסיתיים. לפי 
חומת הקדמות והנסגות, שלצדם. 


בצדו השני של הלוח שתי חיות מפלצתיות, שצוואריהן 
משולבים המסמנות כנראה את שני חלקי מ׳, ואיש מזוקן 
אוחז בהן ומונע אותן מלהלחם. למעלה, נראה נערמר המ¬ 
נצח, כשלפניו ארבעה נושאי נסים ולצדם שתי שורות 
אויבים שכובים על הארץ. כך מנציח הלוח את המאורעות, 
ששימשו רקע לפרסומו של מנס כמאחד מצרים, ואשר הת¬ 
רחשו, כנראה, בסוף האלף הרביעי לפסה״נ. 

הרודוסוס מייחס למנס את יסוד מף ובניית מקדש פתח 
בתוכה, שנקרא על שמו. ואמנם. העדדות הארכאולוגיות 
מאשרות את היות העיר מרכז בעל חשיבות בימי השו¬ 
שלת ה 1 . 

יש המבקשים לזהות את מנם לא עם נערמר, אלא גם 
עם "הר עחא" (היינו, "ד,ורום הלוחם"), שכן שם זה התגלה 
ליד השם מנס בכתובת של אחד מקברי סקארה. אולם נראה, 
כי "חר עחא" היה יורשו של מנס. קברו התגלה ע״י האר־ 
כאולוג האנגלי אמרי בסקארח. אשתו של חר עחא היתד, 
המלכה "נית-חתפ", היא נושאת את שמו של חר עחא ע״ג 
חותמות כדים, שהתגלו בקברה. מייחסים לו הקמת מקדש 
לכבוד האלה נית ואת הכנעת נוביה. 

ליורשו צ׳ר היו שלושה קברים. האחד התגלה באבידוס 
(ע״ע אבוס) והשנים הנותרים בסקארח. מנתון מייחס לו 
מחקרים באנאסוסיה ואת בניית הארמון במף. בגבל שיח׳־ 
סלימן התגלה תחרים, הנושא את שמו של צ׳ר והמתאר קרב 
לכיבוש נוביה. 

יורשו של צ׳ר היה המלך ואצ׳י, שקודם לכן נהגו לכנותו 
צ׳ת או "מלך נחש". הוא מוכר מתוך האססלה המפורסמת. 
שבה מתואר הנץ ד,ורום ותחתיו נחש, סמל המלך. באבידוס, 
סקארה ובגיזה התגלו שלושה קברים השייכים למלך הזה. 

המלכים שעלו לבם המלוכה אחריו היו: ורימו, אצ׳יב 
סמרח׳ת ובא. 

על ימי שלשונו של ודימו, ידוע בעיקר מתוך קברו של 
פקיד גבוה בשם •חמ-כא", בעל התואר "נושא חותם מלך 
פ׳ העליונה", אשר התגלה בסקארה. שמו של ודימו חרות 
יחד עם שם פקידו על מספר כלי חרם בקבר. על סמך העושר 
והגיוון, המאפיינים את חפצי הנקבר, נראה. כי תקופת 
שלשונו של ודימו היתד, המשגשגת ביותר בקרב השושלת 
הראשונה. 

המקור היחידי לגבי שלשונו ומעשיו של יורשו — אצ׳יב, 

הוא "אבן פלרמו". כאן מיוחסת לו הדיפת אדב, הנושא את 
השם "יונתיו" והמזוהה עם העמים השוכנים בצפון־מזרח 
הדלתא. 

על המלכים הבאים — סמרח׳ת וכא. כמעט שלא ידוע 
דבר מלבד העובדה, שכל אחד מהם ניסה למחוק את עקבות 
קודמו. 

השושלת ד, 2 : 

נסיבות המעבר מהשושלת ה 1 לשושלת ה 2 אינן ברו¬ 
רות. כמו כן, אין בשחת לגבי שמות הפלכים ומספרם. עפ״י 
מנתון מנתה השושלת ה 2 תשעה מלכים, ששלטונם הכולל 
ארך 297 שנה, ואילו לפי רשימות המלכים היה מספרם 
אחד־עשר. 

שני קווים מייחדים את השושלת ה 2 — האחד בתחום 
הפוליטי: התקרבות לצפון , והשני בתחום הדתי: חדירת 
פולחן האל סת למ׳ התחתונה. 

סדר המלכים כפי שהוא מקובל כיום הוא: 



165 


מצרים, היסטוריון 


166 


1 ) חת 3 פח׳מוי — כלומר "שני הכוחות ישקטו", שם 
בעל חשיבות המרמז לאי הסדר שקדם לו. 2 ) נבירע או 
רע־נב — נראה, כי שמו, המצביע על קיום פולחן אל השמש 
רע, הוא אנאכרוניזם. 3 ) ני־נתר; 4 ) ונג; 5 ) 0 נצ׳ — 
"המפחד". 

חשובים יותר הם שלושת המלכים האחרונים של השו¬ 
שלת. 

6 ) פרי־נ־מאעת, שהפך יותר מאוחר לפרי־יב־סן. קברו 
התגלה ע״י פיטרי (ע״ע אגיפטולוגיה, עמ ׳ 409 — 412 ) באם 
אל־כעאב. חשיבות מיוחדת לדרך כתיבת שמו, שבו באה 
החיה של פת במקום הנץ של הורוס. יש לראות בכך מעין 
רפורמה דתית ודחיקת פולחן הורוס ע״י פולחן סח. 

7 ) יורשו ח׳אע־סח׳ם. התגבר כנראה על האויבים הלו¬ 
ביים, שפלשו למ', כפי שניתן להסיק משרידי פסלו. על 
חלקו הקדמי של הפסל חרוטות דמויות חיילים הרוגים 
וכתוב: ,. 47,209 אויבים מן הצפון". 

8 ) ח׳אע־סח׳מר — בבדל מקודמו למרות הנטיה לזהותו 
עמו; שמו מתפרש כ״שני הכוחות יופיעו". ואמנם, בסרה׳ 
(מין כס מלוכה על שתי כלונסאות) של המלך הזה עומדים 
הנץ והאל פת זה מול זה, ובאחת הכתובות נרשם: "שני 
האדונים הורום וסת התפייסו בו". מכאן ניתן להסיק, כי 
הצליח להשיג אחדות במישור־הדתי־פוליסי. שלטונו מסיים 
את השושלת ה 2 . 

הממלכה הקדומה: השושלת ה 3 : עפ״י מנתון, 
המלך הראשון של השושלת ה 3 הוא נכרופס, המזוהה עם 
סאנח׳ת, או נב־כא. לפי מנתון התמרדו בימיו הלובים. 
בבית-ח׳לאף נמצא קברו המלכותי. 

המלך השני והמפורסם ביותר מביו מלכי השושלת ה 3 
הוא ציסר. 

אף צ׳סר הבין, כקודמו, קבר בבית־ודלאף. אך לא ניצלו! 
שכן העביר את בירתו מתאנים למף, והשגו המרשים כאן 
היתה פירמידת המדרגות, שבנה בפקארה. במפעלו זה נעזר 
באדריכלו המפורסם — ומהתם, ששמו ישתמר לדורות 
הבאים כסופר וכמדען וזוהה עם האל היווני אסקלפיוס 
(ע״ע). טכסט קדום. שהשתמר בידינו, מספר כי המלך 
נעזר בעצת ימחתפ אף בשעת רעב בארץ, שנגרם מאי- 
גאות הנילוס. 

צ׳סר עסק גם בכריית נחושת וטורקיז בסיני, כפי 
שמעידה הנצחת שמו בואדי מע׳ארה. 

לא בחר, במה מלכים היו עוד בשושלת זו, ומה היו 
שמותיהם; אף על מעשיהם מועטות הידיעות. לפי מנתון היו 
שבעה מלכים נוספים, ואילו לפי רשימות המלכים היו עוד 
שנים ולכל היותר — שלושה. אחרון מלכי השושלת ה 3 היה 
חו או חני. 

השושלת ה 4 : 

אהד הקטעים בפאפירום פריס (־ 1155 ?) קובע, כי לאחר 
מותו של המלך חני עלה לשלטון המלך סנפרו, הידוע 
כ״שליט מיטיב". בהיותו ראשון בוני הפירמידות הגדולות, 
פתח סנפרו תקופה חדשה. נוהגים לייחס לו את בניית שלוש 
פירמידות — שתים מהן בדהשור ואחת בסידום. עיקר הידי¬ 
עות על שלטון סנפדו מקורן ב״אבן פלרמו", בה השתמרו 
פרטים על שש מתוך עשרים וארבע שנות מלכותו. מחוץ 
להצטיינותו במעשי בניה, פירמידות, מבצרים, מקדשים 
ובתים דאג סנפרו אף לכלכלת המדינה ולבטחונה. סנפרו 


יבא עצים מגבל ש¬ 
בלבנון וניצל את ה¬ 
מכרות בסיני. ערך 
מסעות לנוביה ול- 
לוב. 

בימי יורשיו של 
סנפרו—ח׳ופו(ע״ע), 
חפרן ומיקרינוס (מב־ 
כאודע) הועבר קו ה¬ 
פירמידות צפונה — 
לגיזה (ע״ע אמנות, 
עמי 29 ), שעל יד 
קהיר. המיוחד בפיר¬ 
מידות אלו הוא שהן 
כוללות, בנוסף למבני 
קבורת המלך עצמו, 
אף מכלול בניינים, 
המשמשים כקברות 
לבני משפחת ה¬ 
מלוכה, אנשי ה¬ 
חצר והאצולה. כך על ידי .,הפירמידה הגדולה" של ח׳ופו 
בגיזה, מצויות שלוש פירמידות קטנות המיוחסות לנשותיו; 
וכן, קברה של אם ח׳ופו ואשת סנפרו, המלכה — חתפ-חךס. 
קברה מצטיין בעושר אמנותי, אבל חשיבותו העיקרית היא 
היסטורית. מקובלת כיום דעתו של דייזנר ( 1 ־ת 15 ־? .ס), 

מגלה הקבר, כי אם ח׳ופו היא בתו של המלך חני, המלך 
האחרון של השושלת ה 3 . חתפ-חרס העבירה איפוא בני¬ 
שואיה לסנפרו את זכות המלוכה לבעלה, וכך נוסדה השו¬ 
שלת ה 4 . 

לה׳ופו מיהם מנתון לא פחות מאשר 63 שנות שלטון. 
ובדומה לו, לבא אחריו — חפרן, מיוחסות ע״י מנתון 66 
שנים. בהתאם למסורת היו שניהם מלכים אכזריים. 

שמו המצרי של חפרן היה ת׳עפ-רע או רע-ודעס. הוא 
היה בעל השגים מרשימים כבונה פירמידות. המפורסם 
שבמבנים שהקים היא הספינקס, שבנה ליד "מקדש העמק" 
שלו בגיזה. ספינכס זה נערץ כאל ע״י המצרים. מןקדינוס 
בנה את הקטנה מבין פירמידות גיזה. 

הבא אחריו שפסס-כאס, בבדל מכל קודמיו בכך, שקברו, 
הידוע כיום בשם "מפטבה אל-פךעון", לא היה דמוי פירמי¬ 
דה ונבנה דרומית לפקארה. דומה לקברו הוא קבר אשתו 
המלכה הינת-כאוס. (פרטים על מבנה הפירמידות. צורתן 
וכר ר׳ להלן בפרק על אדריכלות). 

השושלת ה 5 : המעבר בין השושלת ה 4 ל 5 איננו 
ברור. כמו כן, קשה לשחזר את תולדות השושלת ה 5 . המלך 
הראשון של השושלת היה וסד-באפ. בין אם היה בעל זכות 
לגיטימית לשלטון, כבנה של ודנת־כאום, ובין אם לא, ופר- 
כאס היה המלך הראשון, שנשא את התואר "בן האל רע". 
מכאן ואילך היה היסוד "רע" למרכיב קבוע בשמותיהם של 
אחדים ממלכי השושלת, ואלה ניתנים כאן לפי סדרם: וסר- 
כאס, סהו־רע, נפריר־כא־רע, שפסס־כא-רע, נפרם־רע, נ־וסר־ 
רע, מנכאו חד. צ׳ד־כא-ךע, אונם. 

תופעה זאת כדוכה בשינוי חשוב, שהל בשטח הדתי, 

עם התגברות פולחן אל השמש מהליופוליס (ע״ע און). 
שינוי זה בא לידי ביטוי גם בבנייה. מלכי השושלת ה 5 





167 


מצדים, היסטוריה 


168 


החלו בבניית מקדשי שפש בדמות מקדש רע-אתום מהליו־ 
פולים. מבין מקדשים אלו נחשפו דק שנים: שלוסר־כאפושל 
נ־יסר-רע. יחד עם זאת המשיכו במסורת בניית הפירמידות. 
שלוש פירמידות כאלו, השייכות לוסר־כאפ, צ׳ד־בא־רע 
ואונס התגלו בסקארה. ואלו באבו־ציר (ע״ע) נחשפו פי¬ 
רמידות המיוחדות לסחו־רע. נפריר-כא-רע ונ־וסר־רע, חשי¬ 
בות מיוחדת נודעת לפירמידה של אונם, בשל הסכססים 
הדתיים שנחרתו על כתלי חדר הקבורה שבתוכה 1 טכססים 
אלה הם הראשונים מהסוג שנודע בשם "כתבי הפירמידות". 

הסצינות החרוסות בקברים ובמקדשים המלכותיים של 
השושלת ה 5 הן המקור הבלעדי לידיעת המאורעות המדי¬ 
ניים ולרקע התרבותי של התקופה. אחת בסצינות אלו 
מלמדת על פסע מלחמתי של סחו-רע נגד הלובים. חסונה 
אחרת, מתארת ספינות החוזרות מסוריה ואסיתים המרימים 
את ידיהם. מצביעה — כפי הנראה — נמו קודמתה על 
ניצחון ואולי על שיבת משלחת מן הלבנון. 

קסעים מאבן פלרמו, המתייחסים אן■ הם לשושלת ה 5 , 
מדווחים על שליחת משלחות לסיני לחפש סורקיז ולפונה 
שבנוביה — להבאת קסורת ובשמים. 

השושלת ה 6 : 

מסורת בניית הפירמידות והקברים של השושלות ה 4 
וה 5 נמשכת גם ב 6 . מנתון מכנה שושלת זאת בצדק כ״שושלח 
ממפיס". בזמנה חל שינוי בשטח הדתי, שהתבטא בנטישת 
פולחן אל השמש, ועליית ערכו של האל אסיר (ע״ע, כרך 
המילואים), ששמו פואר בכל כחובות הפירמידות בנות 
התקופה. 

תחילת השושלת ה 6 בשלטונו של טסי. לפי סיפורו של 
מנתון הוא שלם במשך שלושים שנה ונרצח ע״י שופרי 
ראשו. מלבד זאת לא ידוע דבר על מעשיו. עוד פחות 
ידיעות יש על יורשו וסר־בא-רע, שמחכר רק ברשימת 
הפלכים מאבידום. הבא אחריו, פפי 1 — פרי־רע, הוא הגדול 
במלכי השושלת. הוא ידוע במפעלי בניה. שרידי מקדשיו 
התגלו בתאנים. בובסטיס, אבידום. דנן־רה וקופטוס. פפי 1 
נשא את שתי בנותיו של אציל פאבידוס בשם חוי, שילדו 
את יורשיו פו־נ־וע ופפי 11 . הוא משל במשך 53 שנה 
ולקראת סוף שלטונו צירן■ אליו את בנו בכורו מך־נ-רע, 
וזה משל כ 10 שנים. 

פקוד נכבד לידיעות על הפעילות המדינית והכלכלית 
ביפי שני הפלכים האחרונים יש בכתובות אוטוביוגראפיות 
מאותה תקופה. הכתובת של וני, פקיד גבוה בעל תארים 
נכבדים ביפי פפי 1 ומר־נ-רע, מלמדת על מסעות־מלחמה 
צפונה, נגד תושבי סיני וכנען "שוכני החולות". 

משלחות נשלחו גם דרומה לנוביה, אולם פניהן לא היו 
למלחמה, אלא בעיקר לחיזוק קשרי הכלכלה. סנוביה, הובאו 
זהב. שנהב ואבנים. נסיכים ממוצא נובי שירתו את מלך 
מצרים: אחד מאלה, חוהוף, שבחובת משלו השתפרה באסואן, 
עמד בימי מר־נ־רע בראש ארבעה מסעות לנוביה. פפי 11 
היה בן שש בעלותו לכס המלוכה. שלטונו ארך 94 שנה, 
ובאחרית ימיו חתוופף המשטר במדינה. הנסיכים המקומיים 
נטו לראות את איזורי שליטתם כממלכות בלתי תלויות. 
ואילו שבטי נוודים מסיני המשיכו בנסיונותיהם לפלוש 
לס , . 

לפי ושיפת פפירוס טורינו מלכו אחריו לא פחות פ 8 
מלבים. מנתון יווע על שני מלבים נוספים בלבו בשושלת 


ה 6 — המלכה ניטוקריס, שמשלה שנה, והמלו מו־נ־וע 11 , 
שאף שלטונו נמשך שנה אחת. 

המצב במדינח לא הוטב בימי יורשיו של פפי 11 וגבל 
באנרכיה. זו הביאה לנישול האצולה ע״י ההמון ולמהפכה 
חברתית. על מלכי השושלת ה 7 הוטל איפוא להתמודד 
בקשיים הללו. 

תקופת הביניים ה ר א ש ו נח: בשם זה מכנים 
את פרק הזמן. הנמשך מסיומה של השושלת ה 6 עד השו¬ 
שלת ח 11 . פרק זמן זה מסמן תקופת שפל בתולוות פ׳. 
והוא מאופיין בהתרופפות השלטון המרכזי. זה מצא את 
ביטויו גם ברשימות המלכים שהובאו במקורות השונים. 
אלה חלוקים לגבי שמותיהם, מספרם ומשך שלטונם. 

השושלות ה 7 ו ה 8 : פחות מכל ברוד המצב ששרר 
בם׳ ביפי השושלות אלו. לפי מנתון, מלכו במסגרת השו¬ 
שלת ה 7 70 מלבים 70 יום — ודאי ידיעה דמיונית, ואילו 
במסגרת השושלת ה 8 מלבו 27 פלכים ממף, ששלטו 146 
שנה. אולם לסי מקור אחר. המצטט גם הוא את מנתון. 
מדובר ב 5 מלכים בלבד. שמלכו 100 שנה. 

על כל פנים נראה, כי שושלות אלו לא מלכו אלא כדור 
אחד בלבד. 

לדברי מנתון, מרכז שלפון השושלת ה 8 היה בעיר מף. 
ידיעה זו מתאשרת על ידי הפירמידה של איבי, מפלכי 
שושלת זו, שהתגלתה בסקארה. 

העדות המהימנה והמרשימה ביותר של התקופה, השתמ¬ 
רה ב״פפירוס לידן" בחיבור הידוע בשם "תוכחות חכם 
מצרי". השפלות ואי הסדר הפנימי מחד, החמודות גדודים 
זרים ואף פלישת שבטים מאידד, מאפיינים את המצב המ¬ 
דיני. אולם, פה ושם נעשו נסיונות להתגבר על המצב. 
מתוך פקודות מלכותיות, שהתגלו בקופטום, ידוע כי מושל 
מחוז זה התמנה בפקודת המלך כשליט של 7 מחוזות בדרום. 

השושלות ה 9 ו ה 10 : לפי מנתון היו בשושלות 
אלו 19 פלכים. השושלת ה 9 עומדת בסימנם של שליטים 
מ״בית אכטואס״. ידועים מן המונומנטים 3 שליטים שנשאו 
את השם הזה, והחשוב ביניהם הוא אכטואם 1 מרי־יב־תאוי. 
היא איחד תחת שלטונו את מחתות מ׳ העליונה עד יב 
(ע״ע) והפך את העיר הרקלאופוליס (חנט: ע״ע) לבירה. עיר 
זו המשיכה לשמש בתפקיד זה גם בימי השושלת ה 10 . עם 
עלייתה של הראקלאופיליס בצפון, חלה גם עלייתה של 
נוא אמון בדרום החת שלטונה של משפחת לוחמים, שבניה 
נשאו את השמות אנתפ ופנת-ויתפ. בימי השושלת ה 10 היה 
האיזור הדרומי, בראשות המשפחה הנ״ל, מרכז התנגדות 
לשלטון הראקלאופוליס. מצב פוליטי זה משתקף בחיבור 
המצרי ״משלי מרי־נא-וע". החכם המייעץ — הוא אבי 
המלך פרי-כא-רע ממלכי ״בית אכטואס" — מתפאר בכיבוש 
מחת תיניס. המלך פרי־כא־וע עצמו הצליח גם הוא במל¬ 
חמותיו נגד הדרומיים, בפי שמעידות כתובות קבר באסיוס. 
יחד עם זאת, הצליחו בשלב מטוים היריבים התבניים 
(תבי־נוא אמון) לגבור על פלכי הראקלאופוליס. ביפי 
אנתפ. ואח־ןב ואנתפ נחת-נב־טפ-נפר היה מחוז תיניס בש¬ 
ליטתם. 

הממלכה התיכונה: תקופת הממלכה התיכונה 
כוללת לדעת מרבית החוקרים את השושלות ה 11 וה 12 . 
משערים שהשושלת ה 11 שלטה כ 143 שנה ומכך אפשר 
להסיק שראשיתה חלה בשנים 2133 — 2130 לפסה״נ. הנתו־ 


169 


גציי:, היסטוריה 


170 


נים הכרונולוגיים. המתייחסים לשושלת ה 12 , ודאיים יותר: 
ראשיתה בשנת 1991 לפסה׳־נ וסופה ב 1786 לפסה״נ. 

השושלת ה 11 : מייסדה היה אנתס 1 , המכונה בתב¬ 
ליט ממקדש מנת־תתפ 1 בסוד בשם "סהר תאוי" היינו, 
"משקים שתי הארצות". השם מורה איפוא, כי בעליו הצליה 
להשיב על כנה את אחדות מ׳. 

מאותו מקדש בסוד ידועים גם שמות יורשיו של אנתפ 
1 — אנתפ 11 "ואח־ענח" ואנתפ 111 , המכונה במקום אחר 
"נחת־נב־טפ-נפר". שני האחרונים שוב לא נמנעו מלהש¬ 
תמש בתואר י "מלך מ׳ העליונה והתחתונה". אולם הראשון, 
שהכתיר את עצמו בכתר הכפול של מ", היה יורשו של 
אנתפ 111 הוא — מנת־חתפ 1 "סענה־יב-תאוי". 

מנת-חתפ 1 מלו כמחצית מאה ובתקופה זאת החליף 
את כינוייו מספר פעמים, בהתאם להתרחשויות הפוליטיות 
בזמנו, שינוי זה בשמותיו הביא חלק מן החוקרים לידי 
סברה, שהיו שלושה מלכים שונים שנשאו את השם "מנת- 
ה'תפ". 

מנת־חתפ 1 כבש את איזור הדלתא ושיעבד מחדש את 
נוביה, שפירקה את עול מ׳ בתקופה הקודמת. בתחום מדי¬ 
ניות הפנים הלו מנת-חתפ 1 בעקבות קודמיו האנתפים. 
בבטלו את משדות ראשי המחוזות ובמנותו תחתיהם שרים 
שהיו כפופים לו. ומקום כהונתם היה בחצר המלו• 

יורשו של מנת־חתפ 1 , מנת-חתפ 11 "םענח-כא-רע", היה 
פעיל בארגון משלחות מסחריות לים סוף. רואים בו את 
חותם השושלת והבא אחריו, מנת־חתפ 111 , לא נחשב למלך 
לגיטימי. הוא ארגן סופית את הנתיב המסחרי החשוב, 
שהוביל לים סוף. בראש המשלחות הללו עמד השר אמג־מ- 
האת: כעבור זמן עלה על כס אדונו והיה למייסדה של 
השושלת ה 12 . 

השושלת ה 12 היא פן המוכרות ביותר, ובימיה 
היתה תקופת זוהר לממלכה המצרית. המעבר בין השושלת 
ה 11 ל 12 והנסיבות שהביאו לעליית אפנ-מ-האת (ע״ע) 
אינם ברורים דים. אפנ-נדחאת 1 — מוצאו ממ׳ העליונה, 
כפי שידוע מתוך טקסט נבואי. שהשתמר בפפירוס שבמוזאון 
לנינגראד. עיקר השגו היה בתחום המנהל, והוא ארגן 
מחדש את המדינה, בהשענו על נסיכי המחוזות. כדי 
להגן על הגבול המזרחי מפני חדירות מחצי-האי סיני, בנה 
את "חומת המושל". בגבול הדרומי חדר עד קורוסקו, שב¬ 
קרבת האשד השני, והשתלט על נוביה התחתונה. קשר 
שנקשר בארמון שם קץ לחייו, כפי שנרמז בשני החיבורים 
המצריים "משלי אמנ-מ-חאת" ו״סיפור סנואה", השייכים 
לסוף ימיו. 

אמנ-מ-חאת, בשנת מלכותו ה 21 , שיתף בשלטון את בנו, 
סנ-וסר 1 , ושלטונם המשותף נמשך כ 10 שנים. סנ-וסר 1 
המשיך במדיניות אביו בנוביה, הגיע עד האשד השלישי 
והשתלט על מכרות הזהב, אשר בואדי עלאקי. כמו קודמו, 
שיתף סנ־וסר את בנו בכורו במלוכה ובכך הניח יסוד 
למנהג שהיה רגיל בקרב הבאים אחריו. אמנ-ס-חאת 11 
וסנ-וסר 11 בנו את הפירמידות בדהשור ובסביבותיה. בחירת 
מקום זה היתה קשורה, כנראה, בקרבתו לגווה פיום. הש¬ 
בחת קרקעות האיזור וניצולו היו גולת הכותרת של מבצעי 
השושלת ה 12 . 

סנ-וסר 111 — הגיע במסעות המלחמה שלו נגד תושבי 
סיגי וכנען עד לאיזור " 0 כממ", המזוהה עם העיר שכם 


שבשומרון. ואילו בדרום, בנוביה, חידש אח פעלם של 
קודמיו. 

אמנ-מ-חאת 111 מלך כ 45 שנה. זכה לפרסום רב בעולם 
הקלאסי בשל היכל הקבורה, שבנה בחוארד, וכונה בפי 
היוונים "לבירינת" (ע״ע). 

שני מלכים חתמו את השושלת: אמנ-מ-חאת ז\ 1 שמלך 
כ 9 שנים והמלכה סבכ-נפר-רע. שלסתם עמד בסימן ירידת 
קרנה של המלוכה והביא לסיום הממלכה התיכונה, 

בימי השושלת ה 12 נעשו פעולות השבחה באיזור פיזם, 
ואוצרותיה הטבעיים של מ׳ נוצלו אף בשאר האזורים. 
בחצי־האי־סיני, בסראביס-אל-ח׳אדם פותחה כריית הטורקיז: 
בואדי חמאפאת הופקה בזלת: ודיוריס הובא מסביבות אבו־ 
סמבל (ע״ע. גם כרך המילואים). משלחות מסחריות נשלחו 
לסודאן, ונוביה היתד, המקור לזהב. קשרי ידידות נקשרו 
עם גבל (ע״ע) וקשרים הדוקים היו קיימים אף עם א״י 
וכרתים. יש הסבורים שבתקופה זו היתר, כנען תחת שלסונה 
של מ". 

תקופת הביניים השנייה. בשם זה נהוג לכנות 
את התקופה שלאחר הממלכה התיכונה, עד תחילת השושלת 
ה 18 . מנתון מנה בתקופה זאת 1590 שנה. אולם מקובל שלא 
ארכה יותר מאשר 200 שנה לע׳ (מ 1785 עד 1580 לפסה״נ). 
פפירוס הקאנון של סורינו, שהוא המקור החשוב ביותר 
לשמות מלכי התקופה, מונה כ 160 מלכים. את מספרם הרב 
של המלכים, שמלכו בפרק זמן כה קצר, ניתן להסביר בקיומן 
של מספר שושלות מקבילות, ששלטו בחלקים שונים של מ/ 
בתקופת ביניים זו שלושה שלבים: 

א) המשך שלטון מלכים מצריים. ב) שלטון מלכי 
החיקסוס (ע״ע). ג) מלכות נוא אמון וגירוש החיקסוס. 

השושלת ה 13 : 

המלך הראשון של השושלת היה סח׳מ־רע חתאוי, שד,ת¬ 
כנה אמנ־מ-האת־סבכ-ח'תפ. יורשו היד, סח׳מ-כא־רע, שכינויו 
היה אמנ־מ־חאת 0 נבפ. כינויהם של שני המלכים הראשונים 
של השושלת ד, 13 מורים, כי ביקשו להיות מוכרים כיורשיה 
הלגיטימיים של השושלת ד, 12 . הם שלטו עדיין על מ׳ 
שלמה, אף כי אפשר שבימי מלכותו של השני נותקה נוביה 
מעל מ/ 

בפפירוס טורינו ובמונומנטים אחרים נזכרים עוד: סענח־ 
יב-רע (אמני־אנתפ-אמג־מ-חאת): סצ׳פ-כא-רע (כאי־אמנ־ 
מ־חאת). 

מלכים אלו רגילים היו להשתמש בשמות ססוסטריס 
ואמנ־מ־חאת כוי להבליט את זיקתם לשושלת ה 12 . 
ששה ממלכי התקופה נושאים את השם "סבכ־חתפ" (שפי¬ 
רושו: "האל סבך מרוצה"), המתייחס לאל התנין מאיזור 
פיוס, שפולחנו פרח לקראת סוף השושלת ה 12 . מאוחר 
יותר, בימי השושלת ה 17 , מופיע שוב שם אל זה כמרכיב 
של שמות מלכים. הפעם, מתייחם השם לאיזור אחר, היינו, 
לעיר קרוקודילופוליס, שמקומה 24 ק״מ דרומית לנוא 
אמון. 

אורח החיים וסדרי המנהל בראשיתה של התקופה מוא¬ 
רים במקצת על ידי שני מסמכים המתייחסים למלכים 
הנושאים את השם םבכ־ח'תפ. האחד, הוא פפירוס, שנתגלה 
בתוך קברו של סופר ארמון המלך בדראע אבו־נגה והשני, 
הוא "פפירוס ברוקלין". אחרי סדרת מלכים בעלי השם 
םבכ־חתפ מלכו במחציתה השניה של התקופה המלכים 



171 


מטרים, היסטוריה 


172 


הנאים: נפר-חתפ. וחיב־רע (אע־יב ( 10 שנים). מר־נפר־רע 
( 23 שנים) ופד־חתפ־רע־ינאי. 

סיום השושלת והמענר נין השושלת ה 13 וה 14 , לוטים 
בערפל. נראה, ני יש לנהות את המלך האחרון של השושלת 
ך־ך־מם עם תותימאיום, המוזנר ע״י מנתון. לפי מנתון, 
תותימאיום הוא השליט שנימיו הגיעו החיקטום לשלטון. 
מכאן מסתנר, כי ההיקסום עלו לשלטון מיד אחרי השושלת 
ה 13 , ואילו השושלת ה 14 . שמלניה עדייו נחשנים למצריים, 
התקיימה כנראה במקביל לשושלת ה 13 . אלא שתחום של¬ 
טונה הצטמצם לאיזוד פ׳ התחתונה. 

השושלת ה 14 : 

מלכי השושלת ה 14 היו מקנילים כנראה מנתינה כרו¬ 
נולוגית למלכי השושלת הקודמת, אך נכדלים מהם נכך 
שמוצאם פגאמואים, שנמערג הדלתא. הרכה משמות סלני 
השושלת (מטפדם מגיע ל 72 ) השתמרו כפפירום טורינו. 
ניניהם ידועים מתוך הסונוסנסים חנצ׳ר 1 , חנצ׳ר 11 ! סמנה- 
כא-דע, הנקרא בפפירוס טורינו סנפר־כא־רע וקדם לו סת- 
כא־דע. שמו של האחרון מורנג מן היסוד התאופורי "סת", 
האל אשר ענדו לו החיקסום. לכסוף יש להזכיר את המלך 
נחסי, ששמו מופיע על גבי אונליסק מתינים. 

לשושלות ה 15 וה 16 (ע״ע חיקסום). 

השושלת ה 17 : 

עיקר הידע אודות מלכי השושלת מקורו בגילוי קבריהם. 
שבדראע אנו־נגה, על ידי החוקר האמריקאני וינאק. לא 
פחות חשוב הוא פפירוס אבוס מן השושלת ה 20 , שבו 
מתוארת ביקורת. שנעשתה נקברים המלכותיים וניתנה 
רשימה של הקברים. בדילוג על תקופת החיקסוס קיימת 
המשכיות בין תחילה השושלת ה 17 וסוף השושלת ה 13 . 
אף כי תחום שליטתה של חשושלת ה 17 הצטמצם נאיזור 
נוא אמץ. הראשונים במלכי נוא אמץ, עסקו בליכוד מחתות 
הדרום. המאבק הגלד נגד הפולשים הזרים החל רק עם 
מלכיה האחרונים של השושלת. שמותיהם של סלבי השו¬ 
שלת נפאפירום אבוט הם: נב־ח׳פר־רע אנתפ ועוד שני 
מלבים שנשאו את השם אנתפ. סודמ-רע, סנח׳ת־נ־רע תאף, 
סקנ־נ־רע־תאוי, ואצ׳־ודפר־רע כא־מס. מתוך הממצאים 
הארכיאולוגיים ידועים שמותיהם של מספר מלכים נוס¬ 
פים, אולם גם על אלו אין פרטים. ייתכן שס־קנ־ 
נ־רע־תאוי, המלך התשיעי של השושלת, שגופו החנוט נת¬ 
גלה ובגולגולתו פצעים המראים ני נהרג בקרב, היה הרא¬ 
שון שפתח במאבק נגד החיקסוס. יורשו — כא־מיס, הצליח 
להכותם. טכסט שנתגלה בארמון גרנך מלמד, כי מלך החיק- 
סוס עא־וסר־רע אפופי ביקש לבוא בברית עם מלך כוש, 
אולם נא-פם הצליח להכותו. 

הגירוש הסופי של החיקסוס נעשה על ידי יורשו של 
נא-מס, אחיו ןעח-מס שהיה מייסד השושלת ה 18 . 

הממלכה החדשה: 

עם הממלכה החדשה עובר המרכז האדמיניסטרטיווי של 
מ׳ לתבי (ע״ע נא אמון), היא מולדת השושלת החדשה. 
גם במדיניות החוץ שלה היא נבדלת מן הממלכה העתיקה 
והתיכונה. שוב אין המדיניות הצבאית עומדת בסימן של 
התגוננות, אלא עיקרה מדיניות של כיבוש. מ׳ העמיקה 
לחדור מזרחה, והמגע עם התרבויות החדשות נתן את 
רישומו באמנות ובהליכות יום־יום — הלבוש, המותרות 
ונו׳. 


השושלת ה 18 : 

המלך האתדון של השושלת ה 17 והראשץ של ה 18 — 
יעח־מם נב־פחתי־רע — החל את תפקידיו המלכותיים בלכי¬ 
דת אוארים, בירח החיקסום. הוא רדף אחר החיקסוס עד 
דרום א״י וצר על שרוחן, בה התבצרו בשלוש שנים. י_עח־ 
מם (ע״ע) ערד מסעות מלחמה לנוביה ופניקיה. את הרא¬ 
שונה הצליח לספח מחדש למ׳. על פעלו מבית אין ידיעות, 
פרט לעובדה שבנה מקדשים חדשים (ע״ע ארץ־ישראל, 
עמ׳ 257 ). 

בנו אמנ-חתפ ] (ע״ע) ירש את כסאו ב 1540 לע׳ 
לפסה״נ. נראה, כי הוא יוצר האימפריה המצרית. שנן. 
יורשו הצהיר בעלותו לכם המלוכה, כי ממלכתו משתרעת 
עד הפרת. אמנ-תתפ ערך מלחמה בנוביה והתבצר בוארי 
חאלפה. בדומה לאביו בנה מקדשים רבים. אחריו מלך 
תח(תמס 1 , שהיה שייך כנראה לענף הבלתי חוקי של 
חמשפחה. כדי לרכוש לו זכויות לבם המלכות נשא לאשה 
את עא־חמם, בתו החוקית של אביו אמנ־חתפ. תחותמס 1 
המשיך את מדיניות קודמיו בנוביה, ובסוריה הגיע עד 
נהר־פרת והציב שם אסטלת גבול. תחותמס 11 היה גם הוא 
בן בלתי חוקי לאביו תחותמם 1 , וגם הוא העביר לידיו את 
בם המלוכה, בנשאו את אחותו החורגת — חאתשפסות 
לאשה. הוא הצליח להתגבר על מרד, שפרץ בימיו בכוש 
וכן על יסודות עדנים בא״י. במות תחותמס 11 ב 1504 
לפסה״נ, היה בנו היחיד והבלתי חוקי תחותמס 111 צעיר 
מנדי לקבל על עצמו את השלטון. במשך תקופח של 22 
שנח, היחד. איפוא חאתשפסות השליטה הבלעדית, 

חאתשפסוח (ע״ע ור׳ תמי שם), לא עסקה כקודמיה 
בכיבושים צבאיים. ביוץ שהכתירה את עצמה בכל תארי 
המלוכה וסמליה, לרבות הזקן המלכותי. הרי לא נמנעה 
גם מלבנות את קברה, כמו שאר מלכי השושלת. ב״עסק 
קברי המלכים" הוא עמק בלדאן אל־מלוך. תקופת שלטונה 
ידועה בעיקר נהשגיה נשטח האמנות. 

תחלתמס 111 , שעלה לשלטון ב 1490 לססה״ג, התייחס 
לתקופתה של חאתשפסות כאל שלטץ בלתי חוקי. הדבר 
התבטא בנך שהוא פהק את שמותיה המלכותיים של קודמתו 
והציב את שמותיו במקומם, וכן בכך שמנה את שנות של- 



חח,י-,ם= 111 סכה את בני אריח טתתת ורבניו שורות שבויים שטיים 
כפותייידים. ע 5 ב 5 רסות שם טעים בבוש בידי פרעה. טקדש אטב[, 
ברנד 



173 


סגרים, היסטוריה 


174 


שונו ממות תחותמס 11 והוסיף לשנות שלסונו בפועל את 
שנות שלטונה של חאתשפסות. בעוד שקודמתו נמנעה 
לצאת בראש צבאה למסעות מלחמה, החל תחותמס 111 
במסעות כאלה נבר עם עלייתו לשלסון (ע״ע ארץ־ישראל. 
עס׳ 257 — 259 ). הוא הצליח להתגבר על קואליציה של 330 
מלכים, מושלים ונסיבים. תחת הנהגתו של הנסיך מקדש, 
שהתרכזו במגדו (ע״ע). בדי לשמור על השגיו, ערך מסעות 
נוספים לאסיה ובאחד מאלה הצליח ללכוד את קדש שעל 
האורונסס, שהיתה המרכז העיקרי של אויביו (ע״ע חדי). 
לאחר מכן השתלט על כמה מנמלי פיניקיה, ששימשו לו 
בסיס למתקפה הגדולה על מיתני (ע״ע). הדי נצחונו על 
מיתני היו גדולים כל כך שקיבל מנחות משליטי אשור. 
חת ובבל. באחרית ימיו, עם פרוץ מרד הסודאנים, הגיע 
תחותמם 111 עד לאשד הרביעי של הנילוס. בסוף ימיו 
הגיעו, איפוא, גבולות מ׳ מנפתה שעל הנילוס הדרומי 
עד לנהר פרת, זאת היתה נקודת השיא של עצמתה, ומכאז 
ואילך הלכה זו והתמעטה. 

עם עלייתו של אמנ-חתפ 11 לשלסון ב 1450 לפסה״נ, 
ניסו תושבי סוריה וא״י להתקומם. הוא דיכא את המרד 
והוציא להורג 7 מן המנהיגים הסוריים, שלקח בשבי בחבל 
תח׳סי. על פרסים אלה מעידות האססלות מעמדה ומיב, 
המשייכות את הניצחון הנ״ל לשנה ה 3 של אסנ-חתפ (ע״ע 
ארץ־ישראל. עט׳ 259 ). 

יש הרואים בכתובות שונות (עמדה, יב, מף, נוא אסון) 
עדות לשני מסעות נוספים לאסיה בשנותיו ה 7 וה 9 . מסופר, 
כי ממסעו בשנתו ה 9 הביא אתו כשלל מלחמה 3,600 "עפירו" 
(ע״ע ח׳בירו; וו״ להלן, עם׳ 234 ) : נראה שזוהי ההזכרה 
הקדומה ביותר של העברים בתעודה כלשהי, אם אמנם 
זה פירוש המילה. 

בימיו הסתמנה פגמה חדשה במדיניות כלפי אסיה. 

הוא ניסה לטפח יחסי שלום עם פיתני. הוא שיגר לשם כך 
משלחת מיוחדת לשם. יורשו של אמנ־חתפ 11 , תחותמס ז\ 1 
כרת ברית עם מיתני, ובדי לחזק את הברית ביו שתי 
הארצות נשא לאשר, את בת מלך פיתני. 

אמנ-חתפ 111 התמסר בצעירותו לתענוגות הציד. ערך 
מדי פעם מסעות מלחמה לנוביה. אשר לאסיה, נראה 
שלא היה צורך בהתערבותו כל עוד הבריח עם מיתני עמדה 
בעינה. קשרי הידידות עם פיתני והארצות השכנות מתבה¬ 
רים היטב לאור תעודות אל־עמארנה (ע״ע עמארנה, אל), 
שעיקרן חילופי מכתבים ביו אמנ־חתפ 111 תורשו ובין 
השליטים של אשור, חת וכנען. אמנ-חתפ נשא אשה ממוצא 
נובי בשם תיי. הוא הקדיש את מאמציו העיקריים למפעלי 
בניה, והנציח אותם על גבי חרפושיות הזיכרון שלו. לקראת 
סוף מלכותו חלה התדרדרות במצב באסיה (ע״ע ארץ- 
ישראל, עמ ׳ 260 ) : התתים תקפו את המיתנים, בני בדיתם 
של המצרים — והללו שוב לא יכלו להתגונן, אלא בעזרת 
המצרים. 

אמנ־חתפ ז\ 1 (ע״ע, ור׳ שם תמ ׳ בעם׳ 67 ) ידוע בשל 
נסיונו לבצע רפורמה דתית ברוח האל אתון. בסוף ימיו שיתף 
את בעלה של בתו סמנח־כא־רע בשלטון ושניהם שבו 
לפולחן אמון הישן. חתנו, תות־ענח־אמון התפייס עם כוהני 
אמון. הוא ביקש לחדש את המערכה באסיה ובדרום א״י 
והטיל את המשימה על שר צבא בשם חךמ־חב. תות־ענח , - 
אמון מת לאחר תשע שנות מלוכה בהיותו בן 18 בלבד. קברו. 


שהוא הראשון מבין 
הקברים המלבוחיים 
שנתגלו, נחשף בש¬ 
למותו ע״י ה. קרטר 
בעמק המלכים. 

א". מפקידיו של 
המא■ תות־ענה־אמון. 
נשא את אלמנתו ל¬ 
אשר, ירן■ עלה על בם 
המלוכה. מלכותו הי- 
תה קצרה. לא יותר 
מ 4 שנים, וחדנדחב 
נטל את ניהול מדי¬ 
ניות החת• 

חךמ-זע ניצל את 
מות אף כדי לעלות 
לשלטון. מלכותו עמ¬ 
דה בסימן ראקציה 
נגד משפחתו של 
אפנ-חתפ ז \ז. הוא 
הפקיע לעצמו את ה¬ 
מונומנטים של תות־ 
ענוד-אמון, מחק מהם 
את שם קודמו וחקק 
בפקיטו את שסך. ב¬ 
סוף ימיו עסק בעיקר 
במפעלי בניה. 

השושלת ד, 19 : 

חו־פ-חב היה מייס¬ 
דה כפועל של שושלת 
זו והוא עצמו בהר 
את שליטה הראשון. 
רע-מסס 1 — מוצאו 
היה מן העיר תאנים שמצפון־מזרח הדלתא. והיה חייל 
מקצועי. כיוון שהיה כבר בא נימים בעת המלכתו, שיתף 
את בנו סתי בשלסון. מלכותו של דעמסס 1 עמדה בסימן 
תחילת בנייתו של אולם העמודים הגדול בכרנך ובסימן 
שיגורם של חיל משלוח לסודאן, שבראשו עמד סתי 1 . 

— מסע המלחמה הראשון של סתי 1 היה אמנם לעבר 
הדרום, אך מלכותו עומדת.דווקא בסימן חידוש מדיניות 
הכיבושים בצפון־מזרח. בראשית שלטונו פרץ מרד באסיה 
והוא ערך שלושה מסעות עד שהצליח לדכא אח המרד. 
על מסעות אלו וכן על מסע נוסף ללוב ידוע מתוך תבליסי 
אולם העמודים של מקדש אפון בכרנך. מקור אחר בעל ערך 
המלמד על הטקטיקה הצבאית של מסעות סתי 1 בא״י, הן 
שתי כתובות מבית שאן (ע״ע ארז־ישראל. עט׳ 261 — 262 ). 
במסעו השלישי לאסיה שב סתי 1 להתמודד עם החתים. 
לא ידוע הרבה על גורל מסע זה, פרט לתוצאותיו: הוא 
הצליח להכותם בקדש, אך לכבוש מחדש את סוריה לא 
הצליח. 

סתי 1 בנה בנייני פאר רבים, ביניהם מקדש מתים 
לאביו רע־מסס בכרנך ומקדש מתים לעצמו באבידוס. מקדש 
זה הוא אחת הדוגמות היפות ביותר לארדיכלות מן התקופה 
הנידונה. הוא דאג לפתוח מכרות זהב בסביבות ים סוף 




175 


מצרים, היסטוריה 


ייו! 








*? ׳;־>ו 21 ג. , - 7 ;ם 1 וו 


33 ו!מפ 3 ק!^^ 1 ן^י*? 88 מ 1 ^! 50 






•־" ־ ל״,; 

'■י^:ר^ 


אולם לא במפעליו הארכיטקטוניים הוזפאר וע־מסס 11 
אלא בכיבושיו הצבאיים. כבד בשנה החמישית יצא להילחם 
בחתים, ואלה הקימו נגדו קואליציה של 17 עממים. המ¬ 
ערכה, שניטשה על יד קדש, מתוארת לפרטיה בסיפור 
שנחרט ב 8 העתקים על גבי קירות סקרשי כרנך. לוקסור 
(ע״ע אמנמחאת, עם׳ 30 ), דעמסס ואבידוס (ע״ע ארץ־ 
ישראל, עם׳ 262 ). לפי תעודות בוגאזקוי (ע״ע), בידה 
החתים, הסותרות את האמור במקורות המצריים, הובס רע־ 
מסס ח. על כל פנים ברור, כי רע־מםם לא הצליח להכות 
את אויביו והעיר קדש לא נכבשה. 

עם שובו למ ׳ , עוררו החתים מרד חדש בא״י ורע־מסס 
יצא שוב לאסיה. חבליסיו ממקדשי לוקסור וכרנך מתארים 
את כיבוש ערי א״י וסוריה וביניהן אשקלון, ואף עיר חתית 
באיזור תוניפ. אולם בשלב זה חל מפנה, הופעת כוח חדש 
על הבסה — האשורים, הביאה את החתים (ע״ע) והמצרים 
לכריתת ברית ב 1278 לפסה״ג (ע״ע ארץ־ישראל, עס׳ 263 ). 
נוסח הברית נשתמר בשני העתקים: האחד — בהירוגליפים 
(ע״ע חרטמים), והשני — בכתב יתדות. שני הצדדים הת¬ 
חייבו להמנע ממלחמה ביניהם ולסייע זה לזה בסקרה של 
התקפה מצד גורם שלישי. נוסף על כך, הסכימו להסגיר 
הדדית פליטים מדיניים. כדי לתת תוקף לברית נשא רעמסס 
לאשה את בת חתושיליש, מלך החתים. 

רע־מסס 11 הטביע רושם רב בהברת בני זמנו ואין פלא. 
אפוא. שהיוונים ערבבוהו בססוסתריס, הכובש האגדי. החוק¬ 
רים החדשים רואים בי את פרעה של תקופת שיעבוד בני- 
ישראל במ ׳ (ר , להלן. עמ ׳ 234 ). 

מלכותו של רע־מסס 11 היתד, ארוכה ( 67 שנה), ויורשו 
מר-נ-פתח היה כבר בא בימים בעלותו לשלטון. הוא הצליח 
עדיין לקיים את יוקרתה של ם', אבל אחריו החלה שקיעתה. 
מעשהו החשוב ביותר היה מסע המלחמה ללוב. ללוב פלשו 
אז עמים הודו-אירופיים, המכונים .,גויי-ה;ם", והלובים 
נאלצו להתחבר אתם ולחדור לעסקי מ-. נצחונו של מר־נ־ 
פתח הונצח על גבי שתי אסטלות, אחת באתריבי והשניה 
בתבי. זו שבתבי היא בעלת חשיבות מיוחדת, כי זהו הטקסט 
הלא־עברי הראשון המזכיר את השם .,ישראל״. נאמר בה: 
"ישראל חרבה, זרע אין לה". יש הרואים בזה רמז ליציאת 
ם׳, שהתרחשה בימי רעמסם 11 וסר-נ-פתח (ע״ע ארץ־ 
ישראל. עם׳ 263 ). סד-נ-פתח היה המלו הגדול האחרון של 
השושלת ה 19 . 

אמנ-מסס, שבא אחריו היה מלך בלתי חוקי שנטל את 
השלטון בחוזק יד. וכך גם הבא בעקבותיו, סי-פתח 1 , הוא 
מוגר ע״י המלך החוקי סתי 11 . בנו של סתי 11 , סי־סתח 11 . 
הצליח לרשת את אביו. אהר מותו האנארכיה הלכה וגברה, 
וכך יכול היה לקרות שסודי בשם ירסו הכריז עצמו למלך. 

השושלת ה 20 : 

סת־נ-אח׳ת, שמלך פחות משנתיים, היה אביו של רע- 
מסס 111 . רע־מסס 111 היה אחת הדמויות המלכותיות הבול- 


אסמלח סר־נ־פתח 11 לזכר סלחמווזי! ונזלחונותיו. הסלר מתפאר 
בהבסת ישראל. זוהי התעודה ההיסטורית חראשזנוו שבח נזכר 
השם "ישראל" 


ובנוביה התחתונה, בזאדי עלאקי. שש שנים לפני מותו 
צירף סתי 1 את בנו רע-םסס 11 לשלטון. 

רע-מסס 11 המשיך במפעל הבניה של אביו. הוא דאג 
לשיפור תפוקת מכרות הזהב בואדי עלאקי שבנוביה, ויותר 
מכל התפרסם במבנים שהקים. על פי מספר המונומנטים 
ששמו חקוק עליהם אפשר להגיע לכלל מסקנה, כי היה 
גדול הבנאים המצריים. אך האמת היא, שלא נמנע, בהיותו 
רודף כבוד, למחוק מעל המונומנטים את שמות קודמיו 
ולחקוק את שמו תחתיהם. יחד עם זאת מספר הבניינים 
והערים, שהקים, איננו מבוטל. באיזור הדלתא המזרחית, 
שהיה המרכז השלטוני, הונח היסוד לערים חדשות — תחל, 
תאנים (צוען), פיתום, תל אל-יהודיה, בובסטיט ועוד. בשפך 
הנילוס המזרחי נבנה המעון המלכותי, שנקרא פי-רע-מסס, 
העיר "רעססם" של המקרא. בדרום. נבנו ששה מקדשים 
באיזור שבין האשד הראשון לשני, מבין אלה נשתמר 
ביותר המקדש הגדול כאבו סמבל (ע״ע. וע״ע כרך 
מילואים). 


סרט מהשם "ישראל" באסטלח סרנםתח 













177 


מצרים, הי:טוריה 


178 


מות של הממלכה החדשה. מבית, ביצע רע־מסס 111 רפורמה 
במנהל וארגן את הצבא מחדש. מחוץ לגבולות מ׳, התארגנו 
מחדש הלובים ו״גרי הים״ (ע״ע ארץ־ישראל, עמי 266 — 
267 ) הספד והמשושא וביקשו ללכוד את מיף. רע־מסס 
הצליח להדוף אותם. אך עם זאת עליו היה לעמוד גם בפני 
הגל השני של פלישת גויי הים, שבאו ממזרח ומצפון, דרך 
היבשה והים באחד. בין הפולשים היו הפלשתים הת־ברים. 
השקלשים, הדנונים והושוש. רע־מסם הצליח לגבור ע'ליהם 
ואת נצחונו הנציח בתבליטים, במקדש המתים שלו במדינת 
הבו (בתבי). הניצחון הראשון של רע-מםס 111 על הלובים 
ונעלי בריתם לא היה בו נדי להכניעם סופית, ואלה התאחדו 
שוב בשנה ה 11 לשלטונו בראשותו של מנהיג בשם כפר. 
הפעם היה הניצחון המצרי מבריע ופרטיו ידועים מפפירוס 
האריס. לאחר הבטחת הגבול המערבי ניסה לחדש את 
המדיניות הספרתית של מ׳ באסיה. הוא בבש כמה מן 
המוצבים בא״י ובסוריה ובקדש התנגש עם הצבא החתי 
שחנה במקש. 

רעמסס 111 מלך 32 שנה. בהיותו זקן נקשר נגדו קשר, 
שאורגן ע״י אשתו תי. הקושרים נשפטו ע״י יורשו ומהלך 
החקירה ידוע היטב מתוך הפפירוס המשפטי מטורינו ושני 
פפירשים נוספים (רולין ולי), שהם חלקים ממסמך אחד. 
לא ברור אם נרצח, או אם מת פיתה טבעית כשהתגלה 
הקשר ובנו חייב היה לדאוג להענשת הקושרים. — המסמך 
העשיר שגדול ביותר של התקופה הרעמססית נערך נימי 
בנו ומוכר בשם ..פפירוס האריס הגדול". הפפירוס מביל 
רשימה של כל מעשי הבניה שהתרמה שהקנו למלך המנוח 
את אהדת האלים, 

מעט ידוע על שלטונו הקצר ( 6 שנים) של רע־פסס 7 ו 1 , 

אף על תקופת שלטונם של המלכים שבאו אחריו לא ידוע 
הרבה. שבעה מהם נקראו רע־מסס ושלטונם עמד בסימן 
של מהומות ותקופש של רעב. 

הידיעות מתרבות החל בתקשתו של רע־ססם £מ, והן 
באות בעיקר מאיזש דיר אל־מדינה, מקום שם התגשרו 
הפועלים שהיו מפונים על הכנת קברי השליטים בעמק 
המלכים ובעמק המלכות. ירידת יוקרת המלוכה ניכרת 
היטב בעובדה ששוב לא נהגו כבש במלכים המתים ונפוץ 
המנהג של ביזת קבריהם. בימי רע־פסס ^ X נתמנה, בכוהן 
הגדול של האל אסון, איש צבא בשם חרי־חור וכך קיבלה 
התאוקראטיה התבאית פנים חדשות. 

תקופת השפל: 

תקופת השפל בתולדות מ׳ חלה בסוף יפי הממלבה 
החדשה, בלומר מימי השושלת ה 21 ועד כיבוש מצרים ע״י 
אלכסנדר פוקדת. 

השושלת ה 21 : 

סרי־חור, הנש,ן הגדול מנוא אמת, נטל נשלב מסוים 
בחיי רע־מסס ^ x את תואר המלוכה. שמו, נלווית התארים 
המלכותיים, נחקק על ארבעה עבשים במקדש כרנך. עלייתו 
לכס המלוכה מסמנת למעשה את התפלגות הממלכה, שכן 
בצפון, בתאניס, התבססה שושלת מלכותית מקבילה שברא¬ 
שה עמד נסו־בא־נב־צ׳ד 1 . מוצאו בלחי ידוע, אולם הוא נשא 
לאשה את תנת־אסון סמשפהת המלוכה וכן קיבל שלטונו 
גושפנקה חוקית. 

חלוקתה של פ׳ גררה בעקבותיה ירידת כוחה לא רק 
מבית, אלא גם מהוץ. על בך מלמד חיבור היסטורי הידוע 


בשם "מסע ת אמת", המתאר את תלאות מסעו של איש תבי, 
שיצא בשליחות לא״י וסוריה. 

נסו-בא-נב־צ׳ד 1 ביצע רפורמה דתית בתאנים. פולחן סת 
בוטל שונהג פולחן השלישיה מנוא אמון: אפון, מות וח׳ונסו. 
הוא הוריש את שלטונו לפסוסנס. בדרום הוריש חרי־חור את 
המלוכה לבנו פ־ענחי והוא הירישה לבנו פינצ׳ם 1 . הלה נשא 
אח בתו של פסשנם, פאעת-כא-רע לאשה וכך קיבל, באמ¬ 
צעות אשתו. גם את השלטון בצפון. כך קפה אחדותה של מ׳ 
מחדש תחת פינצ׳ם 1 . הוא העביר את תפקיד המלוכה לבנו 
מהסרתה. עם מות פן־וזפר רע, בנו השני של פינצ׳ם 1 
המליך את עצמו בתבי. הוא לא הוכר בצפון, וכך שנה ונת• 
פלגה ס׳. 

בצפון וכתאנים מלך תחילה אמנמ^פת ואחריו יורשו סי־ 
אפון. סי־אמון ידוע בשל דאגתו לבצע תיקונים במקדש ענת, 
ויש המייחסים לו גם ניצחון על הפלשתים, וזאת מתוך ההנ¬ 
חה, שכיבוש גזר, שניתנה לשלמה (מל״א ט, טז), אירע 
נימיו. 

את ימי השושלת ה 21 החפו שני שליטים, פינצ׳ם 11 ונסו־ 
בא־נב־ציד 11 . שלא ידוע עליהם דבר. גם סופה של השושלת 
אינו ברור. 

השושלת ה 2 2 : 

השושלת ה 22 עמדה בסימן מלכים ממוצא לובי, שכינו 
את עצמם "מנהיגי המשושא*. עש בסוף תקופת הממלכה 
החדשה. לאחר שהונסו בידי מר־נ־פתח. ניסו הלובים להת¬ 
יישב נאיזור הדלתא. ברבות הימים עלה הדבר נידם ע״י 
הסתננות מתמדת, עד שנראו כמצרים לכל דבר. בימי פסוסנס 
עמד בראשם שישק 1 (ששנק — במצרית), שהיה שליט 
באיזור שהשתרע מהראקלאופוליס עד בובסטיס. עם מות 
נסו־בא־נב־צ׳ד 11 נטל שישק 1 את תארי המלוכה, וכדי לתת 
תוקף חוקי לשלטון ביתו. השיא את בנו אוסורכון 1 (וא־סא־ 
רכן במצרית) לבתו של פסוסנס. נראה, כי ההשתלטות הלו¬ 
בית הניאה לתסיסה מסוימת, שבראשה עמדו כוהני אסון. 
אלה עזבו את תגי (נוא אמון) ומצאו מקלס בג׳בל ברקל 
באיזור נפתה שבסודאן. שישק 1 ניסה לדחוק את השפעת 
כשני אמון ע״י מינוי בנו יופות למנהיגם. גם יששיו ניסו 
לנקוט צעד דומה, אך נסיונותיהם לא עלו יפה והבנים, שמו¬ 
נו בראשי הנשנים, ביקשו לבדבן בדרש שושלות מלונה מק¬ 
בילות לענף הראשי. שהתבסס בתאנים שבצפון. שישק 1 
זכה לתשומת לב מישדת במקרא, בשל הפעילות המדינית 
שנקט כלפי ישראל (ע״ע ארץ־ישראל, עם' 281 ). הוא תמך 
בכל מעשה שנועד לגרום איבה בין יהשה ואפרים. בחצרו 
מצא ירבעם מקלט בפני עונש המוות, שגזר עליו שלמה 
(מל״א יא, מ). עם פילוג הממלכה המאוחדת והתחלת קיומה 
הנפרד של ממלבת יהשה בראשות רחבעם, עלה שישק על 
ירושלים ושדד את בית המקדש (מל״א יד, בה-כו). יורשו 
היה בנו. אוסורפון 1 . במקביל לו פלו נתבי בן שישק אחר, 
חרסיאס ה 1 . אחרי אוסורנון 1 מלבו בצפון תקלות 1 ואוסדרכון 
11 . האחרון העמיד את בנו בראש כשני נוא-אמון. 

ימיה האחרונים של השושלת ה 22 אינם ברורים. נראה 
ני אחרי אוסורכון 11 שלט בצפון תקלות 11 , שמינה את בנו 
אוסורכון 111 על תבי. לפי כחובת שהותיר אוסורכון 111 נכר־ 
נך מסתבר, שבימי תקלות 11 פרצה מלחמת אזרחים שארכה 
כ 10 שנים. על כס תקלות 11 עלה שישק ואילו את מקום 
אוסורבון 111 בדרום נטל חרסיאס 11 . 



179 


מצרים, היסטוריה 


180 


השושלת ד. 23 : 

תחת שלטון המלכים האחרונים של השושלת ה 22 , גברה 
והלבה ההתפוררות הפנימית. עור בטרם תמה שושלת זו, 
נוסדה השושלת ה 23 , שבירתה היתד, בבובססים שבצפון. על 
החלוקה בין הצפון והדרום נת 1 סף אפוא פיצול בין המזרח 
למערב בדלתא. יחד עם זאת החלו להופיע ברחבי מ׳ נסי¬ 
כויות עצמאיות, שמספרן כמספר משפחות האצולה. 

השושלת ה 24 : 

בנפתה שבסודאן, מקום גלותם של כוהני אמון בימי שי־ 

שק 1 , נוצרה, בדומה לשאר הנסיכרות העצמאיות ברחבי מ', 
שושלת מקומית. 

בשנת 751 לפסה״נ, עלה על כס המלוכה בנפתה נובי 
ושמו פ־ענחי, שביקש לכבוש את מצרים מן הדרום. אותה 
שעה נטל על עצמו תפנ-אודת, שליט סאים שבצפון, לאחד 
את פ׳ תחת שלטונו הוא. תפנ־אח׳ת הכניע את מחוזות פ' 
התחתונה לאחר שכבש אח מף והרמופוליס (ע״ע) והטיל 
מצוד על הראקלאופוליס. מיף והרמופוליס נכנעו גם בפני 
צבא פ־ענחי ושני הצבאות התנגשו בהראקלאופוליס. לפי 
מה שרשם פ־ענחי במצבתו, גבר על יריבו ושב לנפתה. 

תפניאודת נשאר השליט באיזור הדלתא והיה למייסדה 
של השושלת ה 24 . בימי תפנ-אח׳ת ויורשו ביכחוריס (ואח- 
כא-רע במצרית) גברה הסכנה האשורית, עם כיבוש עזה 
בידי תגלת פלאסר 111 ( 734 לפסה״נ) והצבת משמר אשור 
קבוע בגבול א״י־מ׳ (ע״ע אדץ־ישראל ענד 289 ). 

המדיניות המצרית הושחתה על תמיכה בכוחות א״י-סור־ 

יה נגד אשור. אעפ׳יב עלה בידי שלפנאסר יורש תגלת 
פלאסר, לכבוש את שומרון ובידי סרגון 11 להפכה לפחווה 
אשורית. ויותר מזה, בשנת 720 לפסה״נ נכשל פרד בא״י- 
סוריה. שנעשה בעידוד מצרים. וסרגון 11 הנחיל תבוסה בר¬ 
פיח לחיל המצרי שחש לעזרת צבאות הברית (ע״ע ארץ־ 
ישראל. עמ• 290 ). 

השושלת ה 25 : במקביל לשושלת ה 24 הצפונית 
משלה בדרום השושלת ה 25 שבראשה פ־ענחי. יורשו של 
פ-ענחי שא-בא-בא עזב את נפתה וקבע את מושבו בתבי! 
הוא הצליח להשתלט על מ' התחתונה ואיחד את כל מ׳ תחת 
שלטונו. לפי מנתק לקח בשבי את בוכחוריס ושרפו חיים. עם 
התבססות שלטונו באזור הדלתא, נתן שא־בא־כא לבו לסכנה 
הנשקפת מאשור. הוא המשיך במדיניות המצרית המסורתית 
של תמיכה במושלי א״י-סוריה כנגד האויב האשורי המי 
שותן*. — אחרי שא־בא־כא מלכו שני בני פ־ענחי אחרים, 
שא-בא־תא-כא ותא-הרק (הוא "תרהקה פלך כוש" המקראי, 
פל־ב יט, ם). שניהם שבו למדיניות פעילה כאסיה וסייעו 
לפרידות בא״י נגד אשור! אבל מדיניותם לא הוכתרה בהצ¬ 
לחה גדולה יותר מזו של בוכחורים. בשנת 701 לפסה״נ עלה 
סנחריב על א״י, הכה את המצרים בבקעת אלתקה וכבש את 
ערי יהודה (פל״ב יח, יג), חזקיה ניצל תמורת תשלום־מם 
כבד (שם, שם, יד-טז). רק בנס לא לבד צבא אשור את 
ירושלים (שם, יט, לה-לו: הרודיסוס 11 141 ). (ע״ע ארץ- 
ישראל, עם׳ 291 — 292 ). 

מפאת הסכנה האשורית עזב תא-הרק את תבי והתיישב 
בתאנים, כשהוא ממנה תחתיו למושל הדרום, כוהן אפון בשם 
מנתז־מ׳-חאת. בשנת 669 לפסה״נ כבש אסרחדון (ע״ע) את 
ס׳ התחתונה והשתלם על פף. תא-הרק הצליח לכבוש מחדש 
את מף, אך עם שובו של אסרחדון נמלט לדרום ושם מת. 


יורשו של חא-החן, אחיינו תנת־אסון, נטל מקומו במל¬ 
חמה נגד אשור. אך נסיכי הדלתא. שהתנגדו לשלטונו קראו 
לאשורבניפל (ע״ע) בן אסרחדון לעזרה ובשנת 664 לפסה״נ 
עלה אשודבניפל על מ׳ התחתונה וכבש את נוא אפון וכך 
שם קץ לשושלת ה 25 במ ׳ . 

השושלת ה 26 — התחיה הסאיטית: 

פסמתיך 1 (ואח־יב־רע) — פרעה ראשון של השושלת 
ד. 26 היה נכדו של בונחוריס ובנו של נבו ] (שהיה מושל 
הדלתא מסעם אסרחדון). לפי הרודוסוס פססתיך 1 הוא שגי¬ 
רש את האשורים מם' בעזרת שכירי חרב יווניים. כדרום 
המשיך לשלוט פנתו־מ-חאת מושל תבי. פסמתיך השיג, לשם 
ביסוס שלטונו גם בדרום, ש״אשת האל אמון", היא אהותו 
של תא-הרק. תאמץ את בתו נתוקרים. כך הפך פסמתיך 1 
לשליט על כל מ/ כפרעוני "תקופח הזוהר", והיה למייסדה 
של שושלת חדשה המכונה "סאיטית", על שם בירתה סאיס. 

ססמתיך 1 התמסר בעיקר לארגונה הפנימי של המדינה. 
נערכו שינויים במבנה הצבא. הכוח הצבאי המצרי נשען 
מכאן ואילך על חיל שכירים נכרים — יונים, קרים וסורים. 
היישובים מראה, דפני ויב הפכו למתנות צבאיים, שנועדו 
לעצור כוחות זרים מצד הים ומדבר סיני. הצי המצרי אורגן 
גם הוא ע״פ מתכונת יוונית. 

עם השלמת אחיזתו במצרים עלה פסמתיך 1 על פלשת 
והשתלט עליה. 

בנו, נכו 11 ואח-יב־רע, שלא כאביו. פנה בעיקר לענייני 
חוץ, במדיניותו שב ואחז בגישה המצרית הפסרתית של 
תמיכה ככוח החלש. כך עלה בשנת 609 לכרכפיש שעל 
הפרת. כדי לסייע לאשור־אבליט, אחרון פלכי אשור, במל¬ 
חמתו בבבל ובמדי. בדרכו כבש נכו 11 את אשקלון ועזה 
והביס את צבא יהודה בראשות יאשיהו במגדו (פל״ב כג, 
כט-ל). 

הנסיון האשורי־פצרי לכבוש את חרן נכשל. בשובו מן 
המלחמה המליך נכו 11 תחת יהואחז. בן יאשיהו, את יהויקים 
אחיו (מל״ב כג, לג־לה! דה״ב לו. א-ד: ירמ׳ כב, י-יב). 
בכרכפיש נוצח נכו 11 בידי צבא נבופלאסר פלך בבל שב¬ 
ראשו נבוכדראצר ( י רמ׳ פו, ב) ונבוכדראצר הצליח להגיע 
עד נחל מצרים (פל״ב כד, ז). התבוסה האחרונה לא מנעה 
ממלך פ׳ לעודד את ׳הויקים לפרוד בבבל. ובשנת 598 לפ־ 
0 ה״נ עלה צבא הכשדים על ירושלים. יהויקים מת ואילו יהו- 
יכין וחשובי הממלכה הוגלו בבלה. (מל״ב כד. י-טז! ע״ע 
ארץ־ישראל 298 — 299 ). אשר לפעולותיו בתוך מ׳, התמסר 
נכו 11 לחידוש מפעלו של רעפסם 11 לחבר את ים סוף עם 
הים התיכון ע״י כריית תעלה בין האגסים הפרים לנילוס 
ואף שלח ספנים פיניקיים להקיף את יבשת אפריקה. 

פספתיך 11 נפר־יב־רע. בנו של נכו 11 , ארגן מסע דחפה 
על מנת לחסל את הסכנה מצד ממלכת כוש. על מסע זה 
מועטות הידיעות, פרם לעובדה שהגיעה המשלחת עד האשד 
השלישי. 

בנו ויורשו היה אפחס (הפרע, ירם׳ מד, ל). בימיו, לאחר 
רצח גדליהו בן אחיקם, מצאו משפחות יהודיות רבות מקלט 
בס', היהודים יסדו כאן מושבות צבאיות (ר להלן, עם־ 235 ), 
שהדרומית בהן היתד, יב. התערבותו של אפרים בלוב, בשנת 
570 לפסה״ב, שמה קץ למלכותו. הלובים ביקשו את עזרתו 
נגד היוונים שהתיישבו בקירני. צבאו המצרי של אפרים 
הובס ואילו מפקד חיל המשלוח, אמסיס (יעחמס במצרית), 



181 


מצרים, היסטוריה 


182 


ניצל את המצב והתייצב נגד אפרים. אפרים הורר מכם המ¬ 
לוכד, ואמסים שלם תחתיו. אמסים הקפיד לשמור על זכרות 
היוונים. עם מותו נעשה האיום הפרסי מוחשי יותר. כורש 
הצליח לספח לממלכתו את מדי ולוד ובשנת 539 לפסה״נ גם 
בבל נפלה לידו. הפרסים יצאו עתה נגד מ׳, שבראשה עמך 
פסמתיד 111 ענח־כא־נ־רע, יורשו של אפסים. כסביזם (כנ־ 
בחי) בן כורש הכה את צבא פסמתיד 111 בפלוסיום, וכך בא 
הקץ לשושלת ה 26 . 

השושלת ה 27 — ד,שלמון הפרסי הראשון: 

לאחר שסיכל ניסיון נוסף להתגוננות מצד פסמתיד 111 
בסף, הכריז כנבתי (ע״ע) על עצמו כמלך מצרים. כנבוזי 
שיגר 2 משלחות צבאיות לנווה המדבר סיוד, ולכוש. שתיהן 
נכשלו במשימותיהן וכנבחי חזר לפרס בהשאירו את המושל 
אריאנדם בראש הממשל הפרסי בם׳. 

אתרי כנבוזי הגיע דרה־ש (ע״ע) למ' בשנת 517 לפסה״נ. 
שלא כקודמו כיבד דריוש את הדת המקומית ובנה מקדש באל 
ח׳ארגה. דריוש דאג אף לכלכלת המדינה. הוא השלים את 
תעלת ים־סוף שבבנייתה החל נכו 11 , הנהיג ממבע זהב חדש 
למראה, ופתח מחדש את מכרות ואדי חמאמאת. בפקודתו 
רוכזו ונערכו בכתב החוקים המצריים עד יפי אמסיס. כדי 
להגביר את הביסחון בתוך הגבולות, הציב דריוש משמרות- 
צבא בשסחים בעלי חשיבות אסמרסגית באיזור אלכסנדריה 
של היום, פף ויב. ביב שימשו חילות שכירים היהודים. 

בסוף ימי דריוש. בעקבות המפלה הפרסית במרתון ( 490 
לפסה״נ). ניסו המצרים להתקומם באיזור הדלתא. אך כסדכ־ 
סס, יורש דריוש, דיכא את המרידה. 

בימי בנו של כסרכסס — ארתכסרכסם ( 465 לפסה״נ) 
(ע״ע ארתחששתא). פרצה פרידה חדשה בם/ בהנהגתם של 
אינרוס מלך לוב ואמירתאיוס נסיו סאיס, מצאצאי המשפחה 
המלכותית. הודות"לתגבורת שקיבלו פן היוונים ניצחו המת¬ 
פרדים את צבא ארתכסרכסם בפפרמיס. אולם הנצחץ המצרי 
לא האריך ימים. אינרוס הוצא להורג ואילו אמירתאיוס הצ¬ 
ליח להחזיק מעמד בדלתא. 

דריוש 11 יורש ארתכסרכסם נקט עמדה פייסנית כלפי 
המורדים 

השושלת ד, 28 : 

נכדו של המורד אפירתאיוס, שנקרא אף הוא בשם זה, 
עמד בראש מרד נוסף נגד הפרסים. לאחר מאבק, שנמשך 
6 שנים ( 410 — 404 לפסה״נ). זכתה פ׳ שוב לעצמאות ואמי־ 
רתאיום היה למייסדה של השושלת ה 28 . 

השושלת ה 29 : 

נפריתם 1 מייסד השושלת, ביסס■ בדומה לקודמיו, אח 
שלטונו על ידידות עם היוונים וכרת ברית עם ספרמה נגד 
הפרסים. לאחר מותו עלה לשלטון פסמותיס. 

פסמותיס הוחלף אחר מספר חדשים על ידי אכוריס. הוא 
כרת ברית עם אתונה ותמך במאבקו של אגורם מלך סלמיס 
בפרסים. סוף שלטונו של אכורים לווה בהתמרדויות ויורשו 
נפריתס 11 הודח מכסאו ע״י נסיך סבניטוס שיסד את השו¬ 
שלת ד. 30 . 

השושלת ה 0 3 : נקראת גם "סבניסית". ע״ש מוצאה 
מן העיר סבניסום. מייסדה, נכתנבו 1 הסתייג מעמדת קודמיו 
כלפי היוונים מבית ומחוץ וויתר על עזרתם במלחמתו בפרס. 

האתונאים לא היססו, אפוא, לבוא לעזרת הפרסים והצ¬ 
טרפו למסעם נגד מצרים ב 374 לפסה״נ. רק חוסר בטחונו 


של המושל הפרסי בסוריה. סרנבזום, בבעלי בריתו היוונים 
והיסוסיו — הביאו לנסיגת צבאות בעלי הברית■ שכבר חדרו 
עד מיף. אחרי נצחונו עסק נכתנבו 1 בפעולות בניה וביחוד 
בבניית מקדשים רבים בדלתא ובמ׳ העליונה. תאום, בנו, 
שותף במלוכה עוד בחיי אביו. עם עלותו לכם המלוכה דאג 
לחדש את הידידות עם אתונה. בעזרת האתונאים עלה בידו 
לארגן משלחת צבאית לאסיה. בתקופת היעדרו מם' הופקד 
השלטון בידי אחיו, אך הוא בגד בו והמליך את בנו, נכתנבו 
11 , החיילים הספרטנים הצטרפו גם הם למרד ונבחנבו 1 
נאלץ למצוא מקלס בחצר פלך פרס. — נכתנבו ז 1 עלה 
לשלטון בתקופת התקוממות מבית והתקפה פרסית מחוץ. 
ההתקוממות דוכאה בעזרת השכירים היוונים, אך חיל שכיר 
זה לא עלה בידו לעמוד בפני צבא המלך הפרסי החדש 
ארתכסרכסם 111 אוכוס ( 351 לפסה׳־נ). בעקבות כיבוש נוף 
נאלץ נכתנבו 11 לוותר על כסאו ולהימלט לתבי. התקפה 
פרסית נוספת ב 341 הביאה להשלמת כיבוש הארץ כולה 
ולהשתלטות הפרסית השניה על מ׳. 
השלטון הפרסי השני: 
תקופת השלטון הפרסי השני ארכה 9 שנים בלבד. תוש¬ 
בי הארץ סבלו תחת עול המלכים הכובשים אדתכסרכסס 
אוכוס ויורשיו, ארסס ודריוש ] 11 . מעשי ההתעללות של 
שליטים אלה, המתוארים ב״כרוניקה הדמוטית", הביאו לידי 
התקוממויות. התשובה שבהן היתד, זו של נסיך מן הדלתא 
ושמו חבש, שהצליח להשיג אוטונומיה באיזור מף, אך לא 
עלה בידיו לשחרר את כל מ׳. 

לאור נסיבות אלו אין אפוא פלא שהמצרים ראו באלכסנ¬ 
דר מוקדון(ע״ע), מכה הצבא הפרסי באיסים ( 333 לפסה״נ), 
מושיע וגואל. 

י. לי. 

לוח כרונולוגי של מלכי מצרים 
התקופה השושלתית הקדומה 
שושלת 1 ( 3100 — 2890 לפסה״ג) 
נערפו■ (מנם) 
עחא 
צ׳ר 

צ׳ת (ואצ׳י) 
דן(ודימו) 
אצייב 
סמרח׳ת 
פאע 

שושלת 2 ( 2890 — 2686 לפסה״נ) 
ח ר.פ סח׳מף 
רע־נב 
ני־נתר 
סנצ' 

פךי־יב־סו 

ודאע־סח׳ם 

ח׳אע־סח׳פוי 

הממלכה הקדומה: 

שושלת 3 ( 2686 — 2613 לפסהינ) 
נבר׳ופם (פאנח׳ח) 
צ׳יפר 



183 


מצדים, היסטוריה 


184 


צ י םר סטי 
סח׳פדח׳ת 

חעבא 
בפר־כע 
חגי(חו) 

שושלת 4 ( 2613 — 2494 לפסד״״נ) 
סנפרו 
ח׳ופו 
חפרן 

סיקרינום (מג־כאו רע) 
שפסם־כאם 

שושלת 5 ( 2345-2494 לפסה״ג) 
וסר־כאפ 
סחו־רע 

נפריר־כא־רע (כאכאי) 
שפסס־בא־רע (איסי) 
נפרפירע 
נ־אוסר 
מבכאו־ח׳ר 
צ׳ד־פא־רע (אססי) 
אונם 

שושלת 6 ( 2345 — 2181 לפסה״ב) 
סטי 

וסר־כא־רע 
םרי־רע פפי 1 
מר־נ־רע 

נפר־כא־רע פפי 11 

תקופת הביניים הראשונה: 
שושלות 7 ׳ 8 ׳ 9 . 10 ( 2181 — 2133 לפסה״נ) 

הממלכה התיכונה: 
שושלת 11 ( 2133 — 1991 לפסר״״נ) 
אנחם 1 
אנתפ ח 
אנתפ ווו 
מבת~חו 1 פ ן 
מנת־חתפ 11 
הנודחתם ווו 

שושלת 12 ( 1991 — 1786 לפסה״ג) 
אמב־ס־חאת 1 1991 — 1962 
סב־וסר 1 1971 — 1928 
אמב־מ־חאת 11 1929 — 1895 
סב־וסר 11 1897 — 1878 
סגיוסר ווו 1878 — 1843 
אמב־מ־חאת 111 1842 — 1797 
אמב־מ־חאת 1¥ 1798 — 1790 
קבכ־בפר־רע 1789 — 1796 

תקופת הביניים השניה: 

שושלת 13 ( 1785 - 1633 לפםד,״נ) 
קח׳מירע חתאוי 
סדו׳מ־כא־רע * 


שושלת 14 ( 1785 — 1633 לפסר״״נ) 
שושלות 15 ׳ 16 — חיקסוס 
( 1674 — 1567 לפפה״ג) 
שושלת 17 ( 1650 — 1580 לפסה״נ) 
נב־ת׳פר־רע־אבתפ 
• אבתפ 
י אנחם 

סח׳מ־רע 

נדנודת־נ־רע 

ם־קב־ב־רע 

ואצ׳־ח׳פר־רע 

בא־מצז 


הממלכה החדשה: 
שושלת 18 ( 1580 — 1320 לפסה״נ) 


1546—1580 

יעח־מם בב־פתתי־רע 

1526—1546 

1 

אמב־חתפ 

1512—1525 

1 

תחותמס 

1504—1512 

11 

תחותמס 

1482—1503 


חאת־שפ־סות 

1450—1490 

11 ו 

תחותמם 

1425—1450 

11 

אסב־חתפ 

1417—1425 

¥1 

תחויתמם 

1379—1417 

ווו 

אמניחתפ 

1362—1379 

1¥ 

אמב־חתפ 

1361—1364 


סמנח־כא־רע 

1352—1361 

תות־ענח׳־אמון 

1348—1352 


איי 

1320—1348 


חירמיחב 

- 1200 לפסה׳ 

-1320) 

שושלת 19 

1318—1320 

1 

רע־ימסם 

1304—1318 

1 

מתי 

1237—1304 

11 

רע־מסם 

1223—1236 


מר~נ־פתח 

1217—1222 


אסג־מם 


1 

סי־פתח 

1210—1216 

11 

סתי 


11 

סי־פתח 

- 1085 לפסה׳ 

( 1200 ־ 

שושלת 20 

1198-1200 


סת־נ־אח׳ת 

1166—1198 


רע־מסם ווו 

1160—1166 


רע־מסס 1¥ 

1142—1160 

רע־ססס ¥111 ־¥ 

1123—1142 


רע־מסם ץו 

1114—1123 


רע־מסם * 

1085—1114 


רע־מסם 1 א 


תקופת השפל: 
שושלת 21 ( 1085 — 935 לפסה״נ) 
בתאנים: 

נסרבא־נב־צ׳ד 1 
פסוסבם 1 

* לגבי שמות שאר מלבי השושלת נתלקו המקורות השוגים. 



185 


מצרים, היסטוריה 


186 


אםנםופה 
סי־אמון 
פסוסנם 11 
בנוא אמון: 
חרי־חור 
פיבצ׳ם 1 
מחסרתה 
מנ־חפר־רע 
פינצ׳ם 11 

שושלת 22 ( 935 — 730 לפסה״נ) 
שישק 1 935 — 914 

אוסורכץ 1 914 — 874 

ודקלות 1 874 — 860 

אוסורכון 11 860 — 837 

ש יישק 11 837 

תקלות וו 837 — 813 

שישק ווו 822 — 770 

שושלת 23 ([?] 817 — 730 לפסה״ב) 
שושלת 24 ( 730 — 709 לפסה״ב) 
תפב־אח׳ת 
בוכחורים 

שושלת 25 ( 750 — 656 לפסה״ב) 
פ־ענח׳י 751 — 716 

שא־כא־בא 716 — 695 

שא־בא־תא־כא 695 — 690 

ת־הרק 689 — 664 

תנת אמון 664 — 656 

שושלת 26 (סאיטית 664 — 525 לפסה״ב) 
פסמתיך ז 664 — 610 

נכו 11 610 — 595 

פסמתיך 11 595 — 589 

אפרים 589 — 570 

יעחסם 570 — 526 

פסמתיך 111 526 — 525 

שושלת 27 (פרסית 525 — 404 לפסה״ב) 
כנבהי 525 — 522 

דריוש 1 521 — 486 

כסרכסם 486 — 466 

ארתכסרכסם 465 — 424 

דריוש ח 424 — 404 

שושלות 28 ׳ 29 ( 404 — 378 לפסדז״ב) 
אסירתאיום 
נפריתס 1 
פסמותים 
אפורים 
נפריתם 11 

שושלת 30 ( 380 — 343 לפסזז״ב) 
נכתנפו 1 
תאום 

נפתנבו 11 

השלטון הפרסי השני ( 341 — 333 לפסה״ב) 


כללית: 

ההיסטוריה של עם ישראל, א. א. ספייזר (עורך)׳ א/ 209 - 
213 , תשכ״ז < כנ״ל, ב׳, סייזר (עורר). 147-139 , 199-187 , 
תשכ ״ ז,• ; 1917 ־ 1907 ,.£' 4 01$ ־ 1 : 46 1 ־ 1107 £6 , 0311111161 . 11 
, 1 ! 66£  (711168611 06- 
10/176/116 74714 1/76 4711067141471£. 1935; ]. £4. 8x635(64. 7/16 

£1606711/1 0)1710:1)1 0/ £%))(71, 6('. £171 1/16 071 71%/1 00 א - 
107)1 163-6 , 110-114 ,,. 81,1 ( 4 . 1 ( 0:1 ה 1 ( 0 £1606711/1 16 ( 1 /ס , 
1904-5; 0. ?43 8401161/1071 46 001116 ^ 4 ״//^ 711 , 0 ז 16 ןל 
(860. 46 (131 ׳ . XX 0170110 , ¥1166161 \ . £1 . 0 ; 1906 ן (^^ 1 זץ - 
102)1 1/16 }ס x^^ 0)1710:1)1 (]£4 1 ׳( 510 ) 010 ? .( . £4 ; 1923 י (צ , 
211 4671 17116)171}1611 467 111611 0)77101116, 1929; £4. 1001061, 
016 £01/167 46 $ 47111/^671. 016 4 £)>(7167, 1933; ]. 4. ^¥11- 
500, 81 [ 4 ) 816 £1440 01 £171£40171 414416 ! 11071 ()((££ 76 ) יל ., 
147111, 225-236), 1941; \4. 8. £4866 ץי 017071010£ .ח 0 ז 
0/ 1/10 714/61(1/1 0)771011)1 (£>££5. 1), 1942; £4. £. ^1310014, 
7/26 £116 0714 £011 0/ 1/76 8414416 £711 £40711 1/1 7/16(761, 
1947; 14 , 7/16 £167)6711/1 0)171011)7 (! . 0 ; 1943 ,( 11 , £8 א 
116/16112611 ( 244 67116 016 , 0010 ) 8 . £4 ; 1948 , 8407161/10 , 34461 /ע 
46£)/(71671:, 1949; 8. 4. ?3 411 / 0 : 0 016/1407 7/16 ,ח 106 ז - 
0160( £., 1950; 0. ££31953 , 1 ,.£ / 0 7167 ) 566 7/16 . 65 ץ ; 

]. 1- 016X6, 141110176 461 47* 61 X^^ € 4^71011161 6£)/(7- 
11611116: (031116X5 4'£415(01X6 ^£0041316. 1), 1954; 0. ?0- 
56X161 11 /( 4 */ 47 10 46 4#111 146 ) £011114 61 £1:167011/76 ,־ ., 

1956. 


הממלכה החדשה: 

1■ £1. 8x635(64, 7/16 411616111 £660741 0 / £., 1-1/, 1906- 

-' 7241 / 0 0/1 ) 1 ) 112:01 £61107011071 7/16 ,) 6 חת 86 . 1 ; 1907 

012/^/107121471 ()£4 XX¥), 1939; ]. 80(16X0, £6 (7708167726 

- 271167110 #146 010£1 ־/ 7 <( 011 76726072:76 ״ 4 16 0 £10817024 : 46 

11011016 (031001 X^^ 46 13 50016(6 4513(101116), 1954; 0. 41' 
4x64, 786 7 '01778 711 י£צ £4 !) . 786861 01 161201611 ( 48 /ס ), 
1961; 14., 786 £114 ,. 1514 ) £67104 107120 * 41 ' 61 186 /ס 
. 1957 ,( £111 צ 

מהשושלת ה 26 עד אלכסנדר הגדול; 

4. ¥^16461X130X1, 6 1 761168 ( £101711 1 ) 00 16711 ()<( 46£ 616816816 ־ 
811 074 / 416X01)467 4671 07011671, 1880; 14., 40£)){)11:686 
06:68 6 ? .? : 1884 , 46816 ־ X1 16 60 31., 84024870121, 1—11 , 1886— 
1888; 0. 1431161, £6 014116 46 146118 0 8011 , 1888; 14., £61 
£761711671 6:0811:161776721: 461 07661 611 £., 1893; 4. 11. 

531 6764 ' 0/1607 171 ( 7 ) £0 1016 ( 4701 ,(. 045 ) ץש 1 *ס 0 .£ . 4 - 66 ־ 
01 4:1(1011. 1906; £. $201130, 47017102:686 £0{>)>71(1 74114 
(14111107-14010 1447168671 ) 621267 0241 117/180 (־ X76 274 £16(78011- 
(1116 1911; £. ^16 >'61, 067 £0(7)<7741}147801111116 ) £16 77072 4 ה , 
1912*; 4. 00*16 €612 518 186 / 0 171 ( 7 ) £0 7016 ( 4701 ,(. 64 ) ץ - 

1447)/ £.0.. 1923; £4. ££665, 2147 81172671(70121x8 <167 8021671- 
4)11701126, (£4301x1108(00 46( 410. 41550 ^ ע X1501121:1611 211( 
061(10860), 1935; 0. ?056060, £0 £7677726740771111017071 6 ־ 
(76716 671 £., 1936; 4. 100611(. £0 7611£1011 461 (24460- 

0701776671: 4'£16(780721106 , 1937; \¥. 0. £13 716 ) 7670 786 , 65 ץ 

0{ £( 181 : 171 61-£801£68 001/:, 1-11, 1938-41; 11. 0x10- 

( - 401264 46 81616 18726 ,. 14 19421 , £12671 <( 6 £ 864176 ' 7 £6 ,סס 
ה 0 ' 1 46 הסה X1^^ 4'4(77-161, (4. 8. 4. £., XXX^X), 1939; 
8. 0£4 () , 81610 84074670111 186 הס : 84016 .תתט XX^X), 
1943; 4. ££. 03141 407 ה €016 €11/71 4 ה 0 ¥ 6071 1 * 1 ה £6£ , 61 ס 
£80700 הו x16 £. ()£4 XXX1), 1945; 14., £. 0 / 186 £80- 
70081, 1961. 





187 


מצרים, היסטוריה 


188 


מ׳ בתקופה ההלניססית־רומית־ניזנסית. 
חדירה יוונית לס׳ התחילה כבר לפני כיבושה בידי אלכסנדר 
מוקדון. מושבה יוונית. נוקרטיס (ע״ע) התקיימה שם פאות 
שנים לפני כן! המסחר עם יוון התרחב ושכירים יווניים 
שירתו בצבאות הפרעונים ובצבאות המורדים המצרים, ש¬ 
נלחמו בפרסים. התרבות המצרית הקדומה לא היחד, מוכרת 
ליוונים באופן מעמיק, אך עוררה ידאת־כבוד בקרב משכילי 
יוון. ב 332 כבש אלכסנדר הגדול את מ׳ מידי הפרסים, 
ותושבי הארץ קידמוהו בשמחה, לפי שרצו להיפטר מהשל- 
טץ העוין של פרס. אלכסנדר שהה במ ׳ זמן קצר בלבד! 
פעולתו החשובה ביותר היתה יסוד העיר אלכסנדריה (ע״ע), 
עיר שעתיד גדול נשקף לה כבירתה של מ׳ ההלניסטית, 
הרומית והביזנטית וכאחד ממרכזי הכלכלה והתרבות ה¬ 
חשובים ביותר בעת העתיקה. 

כיבוש ם׳ בידי אלכסנדר היה מפנה מכריע בתולדותיה. 
תרבות ס' העתיקה, שקודם לכן שלטה בכיפה אף כשזרים 
משלו בארץ, שוב לא היתה תרבות השכבה השלטת, ותר¬ 
בות הכובשים קנתה לה אחיזה. הדמות הבולטת ביותר 
בכינונה של מ׳ ההלניסטית לאחר אלכסנדר היה מצביאו 
תלמי (ע״ע) בו לאגוס, שהשתלם על עמק הנילוס בזמן 
המהומות שלאחר מות אלכסנדר, והכריז על עצמו למלך 
ב 306 . הוא אבי שושלת החלמיים. שמלכו בם׳ עד כיבושה 
בידי הרומאים, ב 30 לפסה״נ. הממלכה ההלניסטית־התלמית 
במ׳ התקיימה אפוא זמן רב יותר משהתקייפה כל ממלכה 
הלניסטית אחרת. 

מ׳ החלמית היתה, לצדן של מוקדון וסוריה הסלוקית, 
אחת מ 3 המעצמות העיקריות בעולם ההלניסטי, נאבקה עם 
שחי האחרות על ההגמוניה באגן המזרחי של הים חתיכון, 
ניהלה מדיניות בין־לאומיח בהיקף גדול והתקשרה בברית 
עם גורמים עוינים ליריבותיה, כגון עם רומא, שעמה קיימה, 
בדרך כלל, יחסי ידידות. מבחינת הכוח הכלכלי והגיבוש 
הארגוני עלתה ס׳ על סוריה הסלוקית, שהיתר, תמיד יריבתה 
הגדולה ביותר. 

מ׳ היתה עיקר שטחה ומקור כוחה של הממלכה התלמית, 
ששאפה להתפשטות והקיפה שטחים גם מחת לס , . כל הסאה 
ה 3 שלטו התלמיים בא״י ובחוף פיניקית, ולמעשה — בכל 
סוריה הדרומית. קירניקה וקפריסין היו כפופות למ׳ זמן 
ממושך יותר. בזמנים מזמנים שונים משלו התלמיים באיים 
שבים האגאי ובכמה מקומות בחוף אסיה הקטנה. 

ימי מלכותם של תלמי 11 פילדלפוס ( 246 — 283 לפסה״נ) 
ותלמי 111 אוארגטס ( 222 — 246 ),' היו תקופת הזוהר של מ׳ 
החלמית. תלמי 11 הניח את המסד לארגון הכלכלה של מ׳ 
ההלניסטית ולהתפתחותה, ותלמי 111 ניהל מדיניות חוץ 
פעילה, ו״במלחמד, הסורית השלישית" הוליד את צבאותיו 
לפנים ממלכת הסלוקים. בימי תלמי 17 פילופאטור ( 204 — 
222 ) עברה היזמה לבית סלוקום! אנטיוכום 111 (ע״ע) סיכן 
את שלטון התלמיים בא״י, וב״מלחמה הסורית החמישית" 
(סמוך ל 200 לפסה״נ) כבשה סופית. ב 168/9 איימה על מ׳ 
סכנת כיבוש בידי בנו, אנסיוכוס 17 אפיפאנס, וניצלה מכי¬ 
בוש זה רק הודות להתערבות רומא. בשנים שלאחר מכן 
עשו התלמיים ניסיונות לחדש את השפעתם בסוריה חסלו- 
קית. לתלמי פילומטור ( 145 — 180 ) היתה בסוף ימיו הש¬ 
פעה מכרעת בכל ענייני סוריה, אך מותו שם קץ לזה. כוחה 
של מ׳ התלמית שקע במחצית השנייה של המאה ד. 2 , ועוד 


יותר — במאה ה 1 , אד שלא בסוריה הסלוקית שמרה על 
אחדותה, חרף מלחמית אחים שפקדו אותה ומרידות של 
הילידים המצרים. אולם התלמיים איבדו את נחלותיהם 
שמחוץ למ׳< וממלכתס הפכה בהדרגה למעין מדינת חסות 
רומית. ימי הזוהר האחרונים של מ׳ התלמית היו במלכותה 
של קלאופטרד, 711 (ע״ע). הודות להשפעתה על אנסוניוס 
(ע״ע) שוב סופחו שטחים למ ׳ . ברם ניצחונו של אוקטוויא- 
נום־אוגוסטום הביא לידי הפיכת מ' לפדובינקיה רומית ( 30 
לפסה״נ). 

היות שעמק הנילוס נוח מטבעו למשטר ריכוזי, ומסורת 
מנהלית ארוכה נהגה בנד, המשיכו גם התלמיים בדרך זו. 
שלא כממלכות הלניסטיות אחרות מנעו התלמיים פיתוח חיי 
פולים יוונית במי' עצמה, להבדיל משטחי שלטונם שמחוץ 
לס , . נאוקראטים ואלכסנדריה נוסדו לפני עלייתם לשלטון. 
פולים אחת בלבד, פטולמאים שבם' העליונה, נוסדה בידי 
תלמי 1 . הארץ נשארה מחולקת למחוזותיה המסרתיים, הנו- 
מים (מיוד 01101 *). והם חולקו למחחות משנה (טופאר־ 
כיות). בראש כל נומוס עמד "אסטרטג". היחידה המנהלית 
הקטנה ביותר היתה הכפר. אף שהיי פולים לא שקקו בעמק 
הנילוס, היגרו המוני יוונים למ׳, ובן היגרו יסודות נכריים 
אחרים. הגירה זאת נסתייעה במדיניות הכלכלית של התל- 
סיים, שהיתר. מכוונת לפתח את משקה של מ', לקדם את 
החקלאות ולכבוש שטחים חדשים לעיבוד חקלאי. כד הפך 
בימיו של תלמי פילדלפוס חבל פאיום לשדה פעילות כל¬ 
כלית וטכנית נמרצת, ונוסדו בו עיירות וכפרים לרוב. כפי 
שעולה מד,פפירוסים של זנון (ע״ע, עט׳ 912 ). 

רובה המכריע של אדמת מ׳ היה גם באופן פורמאלי 
בבעלותה של המלכות, והיא החכירה אותה להמוני הפלחים 
המצרים. שהיו מעלים חלק גדול מיבולם כדמי אריסות 
למלכות. מקצת האדמות נמסר למתיישבים יוונים תמורת 
החובה לשרת בצבא; בדרך זו הבטיחו התלמיים לעצמם 
פוטנציאל צבאי יווני בתוך ארצם. נוסף לכך נחסכו לאוצר 
המלכות כספים עצומים, שהיה צריך להשקיע בגיוס שכירים 
יווניים מתח לכו. חלק אחר מאדמת מ׳ הוענק כ״אדמת 
פתנח״ ( 65 ()< 50 * 6 ) כאחוזות לבעלי מעמד במנהל ובחצר 
המלכות. קרקעות מרובות היו בבעלותם של המקדשים ה¬ 
מצריים למיניהם, שמילאו תפקיד ראשון במעלה בחיי ה¬ 
כלכלה והחברה של מ׳. אדמה פרטית ממש היתה קיימת 
בעיקר בתחום 3 הערים היווניות. 

בחקלאותה של מ׳ הנהיגו התלמיים שיטות מדעיות. והן 
הגדילו את היבול ותכיפותה הם הנהיגו ענפים חדשים, 
ופיתחו ענפים שלא היו מפותחים דיים. המתיישבים היו 
להוטים אחרי שתיית יין, והתלמיים עודדו נטיעת כרמים 
והטילו מסי־מגן כבדים על יבוא יין. השלטונות דאגו גם 
לפיתוח מטעי זית להפקת שמן. שהיה ליוונים מצרך ראשון 
במעלה. 

משק הכספים בא במקום משק, שהיה מבוסס בעיקרו על 
שיטת חליפין, ובנקים נוסדו במקומות שונים במה אך שיטת 
החליפין לא נעלמה כליל, ודמי האריסות על אדמת המלך 
שולמו בשווה כסף. אחד המאפיינים הבולטים בכלכלת ה־ 
תלמיים היה המונופולין המלכותי בחרבה מענפי הייצור. 

חשוב במיוחד היה מקומה של מ׳ בתקופה זו כאחד מ־ 
אסמי הדגן הגדולים של עולם הים־התיכון, והחקלאות היא 
שהיתה יסוד לעושר התלמיים. נוסף על הדגן חשוב היה 



139 


מצרי:. היסטוריה 


190 


יצוא הגומא, שבו לא היה מתחרד. לס׳, ויצוא אריגים ומוצ¬ 
רים שפותחו באלכסנדריה. מ׳ נהנתה גם כארץ מעבר לסחו¬ 
רות של הודו, ערב ומזרח אפריקה. 

התלמיים לא נקטו מדיניות גזעית, המכוונת מלכתחילה 
להפלות לרעה את התושבים הילידים. אן ברור שד,ילידים 
המצרים הם שהיו דוב ההמון הגדול של האיכרים־האריסים, 
ועליהם רבץ עול דמי האריסות הגבוהים, והמהגרים היווניים 
הם שתפסו את שמדות המפתח במנהל ובכלכלה. התיישבות 
היוונים התפשטה בכל מיני איזורים של מ׳. היות שהמת¬ 
יישבים לא יכלו להתארגן במסגרות של פוליס המקובלות 
עליהם, מצאו להם דרכי התארגנות אחרות. של החאגדרות 
בצורת פוליטומר, ( 0 ״ ע 6 ד 1 .ג 10 ז). גימנסיונים נוסדו בכפרים 
ובערי השדה של מ׳ והיו מרכז לחיי החברה של היוונים 
באשר הם שם, קטעים מיצירות הסופרים היוונים, כתובים 
על גמאים. נתגלו בכמה מקומות. 

עתידה של המדינה והחברה של ם' החלמית היה תלוי 
במידה רבה ביחסים שבין היוונים לבין המצרים. חלה הת¬ 
מזגות רבה בין שני היסודות, בעיקר בערי השדה ובכפרים. 
היו נישואי תערובת, הדח המצרית על אליה ופולחניה כבשה 
אח לבות המתיישבים היווניים, ושכבות של האוכלוסייה 
המצרית סיגלו לעצמן ידיעה כלשהי בלשון היוונית. למן 
המאה ה 2 עלו מצרים רבים יותר דותר במנגנון המנהל 
ובצבא. קהל האזרחים של העיר היוונית העתיקה נאוקרא־ 
טיס שסר בקפדנות על טהרת מוצאם של חבריו. אך בדרך 
כלל ניטשטשו הבדלי המוצא, אך שהניגוד החברתי בין 
שדרת ה״הלנים" לביו שכבות המצרים היה שריר וקיים. 

העובדה, שבקרב רפיח ( 217 לפסה״ג) חלקם של ילידים 
מצרים היה נכבד, והם הבטיחו את הניצחון לתלמיים, 
החדירה במידת מה ביטחון עצמי בקרבם. אך מראשית המאה 
ד, 2 פרצו מרידות חוזרות ונשנות של המצרים. נא־אמון 
(וזבי) שכם׳ העליונה, שהיתה מרוחקת ממרכזי התרבות 
דתלמיים, היתה מוקד ראשי לתסיסות אלימות של הילידים. 
אולם גם הדלתא עצמה היתר, מקור פורענות. השלטונות 
הצליחו לדכא את המרידות, אולם מפעם לפעם עשו ויתר 
רים מרחיקי לכת לטובת המעמדות הנמוכים. למרידות ה¬ 
מצרים נתלווה לעתים מאבק על כיסא המלכות. גם באלכ¬ 
סנדריה הבירה לא היה הכול כשורה, ולעתים שררה מתי¬ 
חות קשה בין המלכות ובין מוסדות העיר וקהל אזרחיה. 
נראה, שבאחת ההזדמנויות ביטלה המלכות אח המוסדות 
המייצגים של העיר ובייחוד את המועצה העירונית (ךן.<נ> 90 ) 
וכך באה אח״כ אלכסנדריה למסגרת הממלכה הרומית בלא 
מועצה עירונית. 

למרוח כל הקשיים הצליחו החלטיים לשמור על שלטונם 
במ ׳ גופה. רק הכיבוש הרומי שם קץ לשלטון התלמיים. 

מקום מיוחד נודע לם׳ התלמית בחיי התרבות של ה¬ 
עולם ההלניסטי. אלכסנדריה היתה מרכז לגדולי המשוררים. 
החוקרים ואנשי־המדע שבאותם דורות, אף שברובם הגדול 
לא מם׳ עצמה באו, אלא ממקומות אחרים בעולם היווני. 
רבות מיצירות הספרות והרבה מההישגים במדעי הטבע 
קשורים באלכסנדריה. הספרייה והמוזיאון המהוללים שלה 
הפכו לשם דבר ואצלו סיוקרתם על הממלכה התלמית. 

אחרי נצחונו בקרב אקטיום סיפח אוקטאודאנוס (ע״ע 
אוגוסטוס, עם' 646 ) אח מ' ( 30 לפסה״נ). עם הכיבוש ה¬ 
רומי הפכה מ׳ לאחת הפרובינקיוח של הממלכה הרומית. 



מעמדה היה מיוחד במינה, לפי שלא שוגר אליה נציב ממע¬ 
מד הסנאטורים, אלא ממעמד הפרשים ותוארו היה ־ס&־גז? 
11 קז? 6 \, 1115 ; ונאסר על סינאטורים לבקר בנד, צבא רומי 
חנה ליד אלכסנדריה כדי לשמור על הסדר בכרך התוסס. 
קיסרי רומא ראו בם׳ מקור הכנסות חשוב. ו 4 חדשים בשנה 
כלכלה מ׳ את העיר רומא בתבואה. אוגוסטום והבאים 
אחריו, נתפסו בעיני תושבי מ׳ כיורשי הפרעונים העתיקים. 
הנציב היה מפקד עליון של הצבא, ראש מערכת גביית ה¬ 
מסים ומנגנון המנהל ושופט עליון. 

שלטון רומא נתקל בשלביו הראשונים בהתנגדות מועטה 
של האוכלוסים. התמורות בממשל הביאו לכאורה ברכה כל¬ 
שהי לארץ. הגברת הביטחון והסדר, והשכלולים הטכניים 
במערכת ההשקיה, שבשיפורה עסק חיל המצב הרומי עצמו. 
היו הצדדים החיוביים שבממשל! הנוקשות שאפיינה את 
גביית המסים, ניצולה של פ׳ לטובת שלטון נכרי, עקב הו¬ 
צאת יבולה של הארץ והונה לאיטליה, היו מהגורמים שתש- 
ניאו את השלטון הרומי על חושבי הארץ, יוונים ומצרים 
כאחד. כבר במאה ה 1 לסה״נ יש עדויות על הידלדלות ה¬ 
ארץ, על אכזריות השלטונות בגביית המסים הכבדים. ועל 
נטישת כפרים כדי להימלט מתביעות המינהלה הרומית. 
אחד הדברים שהדגיש את נחיתות מעמדם של הילידים ה¬ 
מצרים היה פס הגולגולת (!!},))סנןןסמג). השיעור ששילמו 
היוונים היה נמוד משל הילידים, ואזרחיה היוונים של 
אלכסנדריה היו פטורים ממנו לגמרי. אך גם היוונים לא 
היו שבעי רצון לחלוטין מהשלטון הדומי, שסירב להתיר 
כינון מועצה עירונית בעיר. מתיחות ממושכת שררה בין 
השכבות הגבוהות של היוונים באלכסנדריה, בהנהגתם של 
הגימנסיארכים, ובין קיסרי רומא. מתיחות זו מוצאת את 
ביטויה בפפירוסים הידועים כ״עלילות קדושי אלכסנדריה 
הפגניים", מראשית השלטון הרומי ועד לימי קומודוס. 

במאה ה 2 לסד,"נ יסד אדריינוס קיסר עיר חדשה, אנסי- 
ניאופוליס. כנקודת מסנה יש לראות את מלכותו של ספטי- 
מיום סורוס (ע״ע ); ב 202 חולל חפורות במעמד ערי השדה 




191 


מצרים, היסטוריה 


192 


המצריות שהיו בירות של הבומים, והעניק להן מועצות 
עירוניות. המשבר הכלכלי והמדיני שסקר את הקיסרות 
הרומית במאה ה 3 לא פסח על מ/ הגמאים מעידים על 
הירידה הכלכלית, והמשבר המדיני של הקיסרות משתקף 
בין השאר בהשתלטות הקצרה של תדמור (ע״ע, וע״ע 
זנוביה). 

גם בתקופה הרומית תפסה מ , מקום חשוב בתרבות. חיו 
בה אנשי מדע דגולים, כגון התוכן תלמי (פטולמאיוס), וב¬ 
מאה ־ 3 נולד בה פלוטינום (ע״ע), אבי הפילוסופיה הנאו־ 
אפלאטונית. גם הנצרות והגנוסיס (ע״ע) היכו שרשים ב¬ 
אדמת מ'. באלכסנדריה באה לכלל ביטוי המזיגה בין התר¬ 
בות היונית ובין הנצרות העולה בפעילותם של אנשים 
מסוגו של קלמנס (ע״ע) מאלכסנדריה. 

שינויים מרחיקי לכת במנהל בם׳ הונהגו בימי הקיסר 
דיוקלטינוס (ע״ע). אחדותה של הפרובינקיה בטלה, והיא 
תולקה ל 3 פרובינקיות: שיטת המסים הועמדה על בסיס 
חדש, והפיקוד הצבאי הופרד מההנהגה האזרחית. כל ה¬ 
ארץ חולקה בין הערים (נמטד״ס), עיר עיר והטריטוריה 
שלה. מאותה עת גבר הדמיון בין פ׳ לחלקים אחרים של 
הקיסרות. דפוסי המנהל שטבע דיוקלטיאנום נשתנו במידת 
מה במרוצת המאה ה 4 . שבסופה נכללה מ׳. עם חלוקתה 
הסופית של הקיסרות ( 395 ), בחלק המזרחי. תמורות רבות- 
משמעות התחוללו שוב בימי יוססינינום (ע״ע). מ׳ חולקה 
ל 4 פרובינקיות בלתי תלויות זו בזו, אולם עקרון ההפרדה 
בין הסמכות הצבאית לסמכות האזרחית נתבטל כליל. 

במאה ה 6 התגבשו אחוזות גדולות ברחבי מ׳, וזו תופעה 
מכרעת בחיי הכלכלה של הארץ. אחוזות אלו השתייכו 
למשפחות בעלות השפעה, שהעמידו אישים במנהל המרכזי 
של הקיסרות. הן ריכזו בידיהן שטחי קרקע נרחבים במחו¬ 
זות, שכללו כפרים שלמים. לרשותן עמדו גם צבאות פרטיים 
משלהם, גובי מסים, שירות דואר, בנקים, צי אניות על ה¬ 
נילוס, בתי סוהר ומנגנון מנהלי פרטי. בדם, בעליהן לא 
ישבו בדרך כלל באחוזותיהם הכפריות, אלא בערים. 

במאה ה 4 הפכה מ׳ לארץ נוצרית, ורבות היו התרומות 
שתרמה מ׳ לנצרות. נתגבשו בה, בעיקר במ׳ העליונה, ה¬ 
דפוסים הראשונים של הנזירות (ע״ע). כמה מהאישים ה¬ 
בולטים של הנצרות באותם דורות, כגון אתנסיום (ע״ע), 
פעלו באלכסנדריה. עלייתה של הנצרות לוותה בתחייה 
לשונית מצרית בדמות הלשון הקופטית, ובה נתחברה אז 
ספרות נוצרית עשירה. מאבק חריף התנחל על אדמת מ׳, 
כבהלקים אחרים של הקיסרות, בין התפיסות התיאולוגיות 
של הנצרות, ותכופות ביטא המאבק התיאולוגי גם שם את 
הניגודים הלאומיים והחברתיים. רוב הנוצרים בנד היו מונו־ 
פיסיטים (ע״ע), והתייצבו במפורש נגד התיאולוגיה האור¬ 
תודוכסית הרשמית של קושטא. שנאתם של המוני העם 
המונופיסיטיים לשלטון המרכזי של ביזנטיון ולביטוייו ה¬ 
תיאולוגיים וחכנסייתיים מילאה תפקיד ראשון במעלה 
בהתמוטטותו של מעמד הקיסרות בנד, וסייעה הרבה לכיבוש 
הארץ בידי הפולשים הערביים. 

־ 10 ! 11£ ב 777 ס] 0117£7 1 ) 71 * 1 6 ^ 11 ^ 71 * 071 . 17 — 61 $ ) 411 * ״ 1 

; 1936 171 ) 1 * 1107 ,מ 50 סל 0 ן . 0 ; 1912 , 1-11 , 

. 1 . 13 ; 1939 ,! 16 ) 1 ^ 0!£  שיגשוג 
כלכלי, לאחר הידרדרות ממושכת עקב המהומות והמרידות. 
האוכל נמצא בשפע ומחירו זול! ומטבעותיו מעידות על 
מלאי מתכת של זהב. שליט מוכשר זה, סיפח לממלכתו גם 
את א״י וסוריה וניסה לחקות את אורח חייהם של הח׳ליפים. 
הוא בנה עיר מלוכה חדשה מצפון לפסטאט (אל-קטאיע). 
הישגו היה אישי, ואחר מותו( 884 ) לא חאריך משטרו ימים. 
בנו־יורשו אוהב־הפאר ח׳פארויה ( 884 — 895 ), הצליח לקיים 
את שלטון ביתו על מ׳' וסוריה. אולם הוא נרצח, והממלכה 
הטולוניח התמוטטה במהרה. ב 905 סולק אחרון הטולונים 
מהשלטון, ונד באה שוב תחת שלטונס הישיר של הח׳ליפים 
לבית עבאס. 

מ' שקעה באנרכיה. גדודי הצבא לחמו אלה באלה, שדדו 
והרסו, המושלים וגובי המסים הקימו סיעות וחילות משלהם 
ואותה עת גבר האיום של הפאטמים, שכוננו את שלטונם 
בתוניסיה ושאפו לכונן ת׳ליפות שיעית במקום הח׳ליפות 
הסונית של העבאסים. חיי המשק הופרעו, המטבע התדרדר, 
ערכו ירד ומחיר מצרכי־האוכל עלה. השינוי חל ב 935 עם 
התמנותו של מחמד אבן טגג׳ התורכי. מייסד שושלת האוד־ 
שידיים (ע״ע), למושל; שוב נכת במ׳ שלטון שושלת עצמ¬ 
אית, אף היא בלא משענת לאומית או דתית אלא חלדה 
בצבא זר. שלטת האח׳שידיים ארך 34 שנים בלבד. ככל 
השושלות התקיפות בס׳ סיפחו גם שליטים אלה את א״י 
וסוריה לממלכתם ונאבקו עם שליטי עיראק שהתחרו נהם. 
כינון שלטון יציב הביא, כתמיד. לידי שיגשוג כלכלת מ׳. 
הסופר אל־מסעודי מעיד על פריחת המסחר בערי ם׳ באמצע 
המאה ה 10 . 

גורל שושלת האח׳שידיים דמה לגורל הטולונים, ואחרי 
מות מייסדה נתערער במהרה שלטונה. הסריס הכושי באפור, 
התיר התקיף של בנו של מחמד אבן טגג', ידע לכלכל את 
ענייני השלטון. אולם אחרי מותו השתררה שוב אנדרל¬ 
מוסיה והגיעה שעתם של הפאטמים (ע״ע), שהמתינו עשרות 
שנים לשעת כושר לכבוש את מ׳. 

הפאטסים ( 969 — 1171 ). ב 969 חדר למ׳ דרך קירנאיקה 
צבאו של הפאטמי אל-מעז בפיקודו של ג׳והר, וכבשה בקלות. 
גם א״י וסוריה נכבשו בידי הפאטסים מידי האח׳שידיים. נוסדה 
קהיר חדשה (קהיר של היום) ואל-מעז עבר לעיר זו ועשאה 
לבירת הת׳ליפות השיעית לתקופת מאתים שנה. הדור ה¬ 
ראשון של ה פ א ט מ י ם הביא למ ׳ יציבות, שלטון יעיל 
ועושר. לראשונה אחרי מאות שנים נהיחה ארץ הנילוס 
למרכז לאימפריה גדולה, שהשתרעה מן האוקיאנוס האט¬ 
לנטי עד הפרת. אחרי שהח׳ליף אל־מעז הדף את פלישת 
הקרמטים (ע״ע). שהגיעו עד קהיר, היה במי שלום ממושך. 
הוזיר המוכשר של אל־מעז, היהודי שהתאסלם יעקוב אבן 
כלם, הנהיג תיקונים יסודיים במנהל וקבע את דפוסיו לכל 
ימי שלטון הפאטמים. הכנסות האוצר גדלו, והודות לזהב 
הרב שקיבלו הפאטסים ממערב הסודאן יכלו לטבוע מטבעות 


באיכות מעולה. הם גם הצליחו לעשות את ים סוף לעורק 
הראשי של מסחר התבלין ושאר תוצרת הודו והמזרח. 
מימיהם ועד הסאה ה 16 באו הסוחרים האירופים, ברובם 
איטלקים, לאלכסנדריה כדי לקנות מוצרים אלה שהיו ה¬ 
סחורה החשובה ביותר במסחר העולמי. המשטר הכלכלי 
של הפאטמים היה ליבראלי, ניתן חופש פעולה ליזמה הפר¬ 
טית, התפתחו התעשיה והמסחר, והבורגנות שגשגה. הפא־ 
סמים נהגו בלא-מוסלמים בסובלנות, שהיחד, מעוגנת בהש¬ 
קפותיהם הדתיות, והיה בה גם צורך מדיני, היות שרוב 
המוסלמים היו סונים, והפאטמים נאלצו להסביר פנים לנוצ¬ 
רים וליהודים ולהישען על עזרתם. בייחוד במנהל. צבא 
הפאטמיס היה בתחילה מורכב מבדברים, שבאו מהמגרב. 
החיליף אל-עזיז ( 975 — 996 ). אירגן לראשונה גדודי תורכים 
בצבאו. ביפי הח׳ליף הפאטמי השלישי, חאכם באמר-אללה 
(ע״ע; 996 — 1021 ), החל השלטון להתערער. אל-חאכם חיה 
בעל אישיות מחרה ומיוחדת במינה, אפוף מיסתורין, ועורר 
פליאה בעיני דורו. פקודותיו המשונות מעידות על אי יצי¬ 
בותו ואכזריותו. ורדיפת הנוצרים והיהודים היתד, חריג לא 
רק בתולדות שושלת הפאטמים אלא בתולדות המזרח הקרוב 
כולו ופסקה עם היעלמו (או הירצחו) של חאכם. עם זאת 
נראה שט׳ נשארה עד אמצע המאה ה 11 המדינה העשירה 
ביותר במזרח הקרוב. למרות בצרות היתה ם׳ אסם התבואה 
של ארצות המזרח, ומסחר הביניים בתבלין היה מקור עושר 
רב. אך ב 1036 עלה ילד בן 7 למלוכה. הוא הח׳ליף אל־ 
ססתנצר (מת 1094 ) והחלה תקופה ארוכה של אנרכיה. 
הוזירים התחלפו תכופות, והיריבות בין גדודי הצבא שהיו 
ממוצא שונה, הביאה לידי התנגשויות וקרבות ממש, חור¬ 
כים, ברברים וסודאנים נלחמו אלה באלה ושדדו את אוצר 
הח׳ליף,' תוניסיה הכריזה על עצמאותה ופרקה את עול 
הפאטמים, והרעב שנגרם בגלל אי גאות הנילוס שנים מספר 
פגע במאד במשק מ׳ במאה ה 11 . חלה ירידה במספר תושבי 
מ' וירידה זו נמשכה מאות שנים, כפעם בלי הפסקה. הערים 
לא גדלו. וכפרים נעזבו. במחצית השניה של המאה ד. 11 
כבשו הסלג׳וקים את א״י וסוריה מידי הפאטמים, ובסופה — 
הצלבנים. שר הצבא הארמני בדר אל־ג׳מאלי, שהובא ב 1073 
מסוריה למי. הצליח אמנם לשקם את המשטר, ובנריורשו 
אל־אפצ׳ל המשיך את מפעלו, עד שנרצח ב 1121 . מאז היו 
הח׳ליפים חסרי אונים כמעט, והתירים היו לשליטים האמי¬ 
תיים של הארץ, כפי שלא היו מעולם. בייחוד משום שלפי 
חוק הירושה הפאטמי נתמנו ילדים שהיו בנים בכורים 
לח׳ליפים. אולם נראה שחילופי האישים בצמרת השלטון 
והקנוניות והמחלוקות הכרוכות בהן היו עניינן של השכ¬ 
בות העליונות בלבד. ולא פגעו בחיי הכלכלה. ידיעות על 
מחירי המזון מצביעות על יציבות ניכרת בשני השלישים 
הראשונים של הסאה ה 12 . 

ההתחרות על פשרת הוזיר, חוסר האונים של הפאטמים 
והמאבק בין השליטים המוסלמים של סוריה ובין הצלבנים, 
שכבשו ב 1153 את אשקלון, נקודת המשען האחרונה של 
הפאטמים בא״י, הביאו לבסוף לפלישות אמלריק 1 (ע״ע), 
סלך ירושלים הצלבנית, שנערכו עפ״י הזמנת גורסים בס׳ 
( 1164 , 1167 , 1168 ו 1169 ). מ׳ ניצלה מפלישות אלו בעזרת 
נור אל־דין, שליט סוריה, והמצביאים הכורדים בצבא 
סוריה, שירכוה צלאח אל-דין. הח׳ליף הפאטמי אל־עאצ׳ד 
מינה ב 1169 את שירכוה לוזיר, ולאחר שפת, כעבור זמן 



195 


טצדים, היסטוריה 


196 


קצר, בא צלאח אל-דין תחתיו. ב 1171 סילק צלאח אל-דין 
אח הח׳ליף הפאטפי והחזיר, בלא זעזועים קשים, את מ׳ 
לתחום האסלאם הסוני-האורתורוכסי. מ' שוב הכירה ב־ 
ח׳ליף חעבאסי שבבגדאד, ולצלאח אל-דין הית תואר 
שולטאן (תואר חילוני). מרידות הסיעה הנאמנה לפאטמים 
דוכאו בלא קושי רב. שנתיים לאחד מכן פת נור אל־דין, 
וצלאח אל-דין הצליח לרשתו ולסלק את יורשיו מהשלטון 
בסוריה וצפון עראק. כך נכונה מלכות האיופים, מש¬ 
פחת צלאח אל־דין (ע״ע). 

האיובים. ( 1171 — 1250 ). בהישענו על צבא פרשים־ 
קשתים כורדים־תורכים כונן צלאח אל־דין במ׳ ובסוריה 
משטר פאודלי מזרחי, המושתת על מסירת אחוזות-הפקד 
לאבירים' לתקופות קצובות בלבד ומניעת התהוות 'קשר 
מספחות פאודליות לאזור כלשהו. בימי צלאח אל-דין עדייו 
לא גובש עיקרון זה, כי מ־ הושפעה מצורת הפאודאליות 
שהצלבנים הביאו מאירופה. כפעם כל ימי שלטונו לחם 
צלאח אל־דין בצלבנים: ביולי 1187 הביס כליל את צבא 
הצלבנים בקרב בקרני חטין, ותוך חודשים מספר כבש 
את כל ממלכתם פרם לצור. זו שימשה בסים לחידוש 
סמלכחם במסע הצלב השלישי, ובעקבותיו נתתם ב 1192 
חוזה שלום, שלפיו קיבלו הנוצרים את איזור החוף בין צור 
לבין יפו. וע״ע א״י, עם' 458/9 . המלחמות הביאו, כנראה, 
לידי משבר כלכלי בס , . צלאח אל־דין היה זקוק לכסף רב 
לניהול מלחמותיו ונאלץ לפחת את הדינר. עם מוחו של 
צאלח אל־דין התפצלה האימפריה שהקים. יורשיו, בייחוד 
אחיו אל-מלך אל-עאדל ( 1199 — 1218 ) ובן־אחיו אל־מלך 
אל־כאמל ( 1218 — 1238 ). העדיפו דו־קיום עם הצלבנים 
על מלחמה בהם (ע״ע א״י, ענד 460 ). בימיהם חודשו 
יחסי המסחר בין מ' לביו המדינות הסוחרות בדרום 
אירופה — ונציה, ג׳נובח, פיזה, פרובאנס וקאטאלוניה, 
ונחתמו עמהן הסכמים. שקבעו את שיעור המכסים וסדרי 
השיפוט של פעולותיהן. במחצית הראשונה של המאה ה 13 
נערכו שני מסעי צלב נגד מ': מסע־הצלב החמישי (המסע 
לדמיאט) נסתיים במפלה במנצורה ב 1221 (ע״ע א״י. עמי 
459 , וע״ע ז׳ן דה בריין). ב 1249 הצליח לואי (ע״ע) 
מלד צדפת לכבוש את דפיאם. אך נשבה בעלותו על קהיר 
ופדה את עצמו בכסף רב. זמן קצר לאחר מכן ( 1249 ) מת 
אל־פלך אל־צאלח איוב, אחרון השולטאנים האיובים בם׳. 

יוצאי חלציו הודחו ובמקומם עלו לשלטון שרי צבא 
מקרב גדודים שהורכבו מעבדים קנויים, הממלוכים 
(ע״ע). 

ס׳ בשלטון המפלוכים ( 1250 — 1517 ). ב 1250 
תפסו הממלוכים את השלטון וכוננו משטר משלהם. השכבה 
השלטת במשטר זה היו אנשי צבא. שנקנו בגופם והובאו 
כעבדים למי. הם לבדם ■יכלו לעלות לדרגות הקצונה 
הגבוהות, ואילו בניהם נהיו לאזרחים, כילידי ם׳. זה היה, 
אפוא, שלטון של כת צבאית, שמילאה את שורותיה בקניית 
צעירים חסונים מארצות זרות, בייחוד מדרום רוסיה וה־ 
קאווקאז. אבירים אלה• שהתפרנסו מאחוזות פאודליות ש¬ 
נמסרו להם, היו צבא מובחר. אך כת שרים עריצים ושאפ־ 
נים. השולטאן — שהראשץ בהם היה איבק — נבחר 
מקרבם, אף שנעשו ניסיונות חוזרים ונשנים' להוריש את 
כסא המלוכה מאב לבן. בימי השושלת ה״בחרית", כלו׳, 
הממלוכים שמוצאם מגדודי אל־מלך אל־צלאח איוב, ששל¬ 


טו מ 1250 עד 1382 . עדייו נתמנו ב 100 שנה שולטאנים מ¬ 
משפחה אחת, אך בימי הממלוכים ה״ברג׳ים", שהיו ברובם 
צ׳רקסים ושלטו ם 1382 עד 1517 , לא נשמר עיקרון זה. הו¬ 
דות לבשרם הצבאי הצליחו הממלוכים הראשונים להדוף את 
המונגוילים, שפלשו ב 1260 לא״י, ולהכותם בקרב עיז־ג׳אלות 
(עין־חרוד), ודודות אחדים לא חדר אויב למי, השולטאנים 
ביברס (ע״ע: 1260 — 1277 ) וקלאון ( 1279 — 1290 ) לחמו 
שנים רבות עם הפרנקים בא״י ובסורית וכבשו את מרבית 
עריהם. אל-מלך אל־אשרף ודליל ( 1290 — 1293 ) כבש את 
עכו ( 1291 ) ושם בכך קץ למלכות הצלבנים. ימי שלטונו 
של אל־מלך אל-נאצר מחמד בן קלאון (מלך שלוש פעמים. 
ופת 1340 ), היו תקופתי הזוהר של" הממליכים. מ׳ חיתה מדי¬ 
נה עשירה. וכיוון שעיראק באה בשלטון המונגולים, היתה 
מ׳ מרכז העולם הערבי והמוסלמי. קהיר היתה מושב ה־ 
ח׳ליף העבאסי מאז 1258 , כשנהרג הודליף האחרון בבגדאד 
בידי המונגולים, והשולטאן ביברם מינה עבאסי אחר לח׳ליף 
במ ׳ . ב 1382 — 1399 פלך השולטאן הצ׳רקסי פרקוק, ומימיו 
ואילך לא הצליח שולטאן כלשהו להקים שושלת משפחתית. 
בני שולטאנים שנבחרו תחת אבותיהם סולקו כעבור זמן 
קצר. ביפי הממלוכים הצ׳רקסים בלטו הצדדים השליליים 
של משטרם. רוב השולטאנים היו עריצים ושופכי דמים, 
והתעללו בתושבים ובסוחרים האירופיים, שבאו למ ׳ לקנות 
את החבלים של המזרח הרחוק. לחץ המסים -המחלוקות 
התכופות עם סוחרים אלה הגבירו את הנטייה למצוא דרך 
אחרת להודו, ומשגילו הפורטוגאלים ב 1498 את הדרך סביב 
אפריקה, פסקה מ׳ להיות המשווקת הלבדית של סחורות 
הודו. אותה עת החל מאבק הממלוכים עם המעצמה המוס¬ 
למית האדירה שקמה באסיה הקטנה — תורכיה העוח׳מא־ 
נית. מאבק זה התבטא תחילה בהתחרות על ההשפעה בנ¬ 
סיכויות התורכיות בדרומה של אסיה הקטנה. אח״כ פרצו 
מלחמות גלויות בין שתי המעצמות ולבסיף, ב 1516 , חדר 
השולטאן העות׳מאני סלים 1 לסוריה, ניצח בקרב של מרג׳ 
דאבק (ליד חלב) את השולטאן הממלוכי קאנצוה אל-גורי, 
ובתחילת 1517 כבש את מ׳. 

מהכיבוש העות׳מאני עד מסע בונאפארם 
( 1517 — 1798 ). התקופה העות׳מאנית במי היתה תקופת 
אירכיה ודלדול המשק. חילופי האישים בצמרת השלטון, 
הפרידות הצבאיות וחקנוניוח נגעו למעשה לפעילותה ה¬ 
מדינית של שכבה קטנה בלבד, והמוני העם לא השתתפו 
בה; העושר הטבעי של ארץ הנילוס לא נפגע. אולם שוב 
לא היחה ם׳ במרכז המסחר העולמי, שהופנה מהים חתיכת 
עקב גילוי אמריקה ודרכי הים סביב אפריקה. העות׳מאנים 
ניסו עוד עשרות שנים להילחם בפורטוגאלים בים סוף, ב¬ 
תימן ובהודו. אך לא יכלו לשנות אח התנאים החדשים. 
תפקיד "הפחות", המושלים התורכים בם׳, היה להעביר ל־ 
קושטא מם שנתי, ובראשית השלטון העות׳מאני היה המם 
גדול. 600,000 — 800,000 דוקאטים. התורכים ערכו רישום 
קרקעות חדש, ב 1526 וב 1550 . והשתדלו לקבוע בדיוק את 
הבעלות על האדמות. כפה מהפחות דאגו לבנייה לתועלת 
הציבור, כגון בניית שווקים, ח׳אנים, וכמובן מסגדים. אולם 
הפרידות הצבאיות והקנוניות בקרב הקצונה התורכית וה¬ 
ניגודים בין הגופים הצבאיים זיעזעו את אשיות הממשל 
ושמו לאל את הכוונות הטובות של המושלים. השולטאנים 
העות׳מאנים לא ביטלו את גדודי הממלוכים, במטרה להוות 



מ 1 


מצדים, היסטוריה 


198 


משקל נגדי לפהות, וההוי של עבדים קנויים, המהווים את 
עילית הצבא והמעמידים את שכבת הקצונה, על כל המזי¬ 
מות וההפיכות הכרוכות בכך, נמשך בם׳ בשלטון התורכים. 
בסוף המאה ה 16 נהיו מרידות צבא תכופות ביותר. הצבא 
התקומם ב 1589 , ב 1596 , ב 1597 . ב 1603 . ב 1618 ועוד. ב 1603 
מינו המורדים שולטאן ווזירים. כלה, התכוונו להיפרד כליל 
מתורכיה העות׳סאנית. במחצית השנייה של תקופת השלטון 
העות׳מאני אבד לפחות, שהשולטאנים התליפום כל שנתיים,. 
כל כוח ממשי, ומושל קהיר, שיח' אל-בלד. נהיה לשליט 
האמתי. על משרה זו לחמו משפחות תקיפות, כגון הקא- 
סמיד, והד׳ולפקאריה. המריבות הרבות גרפו לזעזועים מת¬ 
מידים. שרי הצבא הרבים שהתחרו על השלטון לא הצליחו 
להחזיק בו זמן ממושך, ועל אחת כפה ובפה לא הצליחו 
להקים שושלת משלהם. התקיף בשרים אלה היה הקאוקאזי 
עלי בי (ע״ע). שמילא 20 שנה ( 1754 — 1773 ) תפקיד רא¬ 
שון בפעלה בחיים המדיניים במ ׳ העית׳מאנית. ב 1763 נהיה 
לראש ה״ביים" בס׳! הוא נאלץ אחרי כן לברוח לא״י, 
קשר שם קשרי ידידות עם ד׳אהר אלעפר (ע״ע) השליט 
הבדוי של הגליל שמושבו היה בעכו. התורכים דנוהו למי¬ 
תה באשמת קשר עם רוסיה, אך עלי, ששב למי, פרד ב 1768 
והכריז על עצמאותו. הוא טבע מטבעות בשמו, חדר עם 
צבא גדול לסוריה וניהל מו״מ עם הרוסים. עוזרו הראשי, 
מחמד אבו אל-ד׳הב. בגד בו; עלי חזר לס׳ כדי להילחם 
באבו אל-ד׳הב, נוצח ופת מן הפצעים שנפצע ( 1773 ). 

את תוצאות השלטון העות׳פאני מדגימות ברור האומדנות 
לגבי מספר תושבי מ׳, כגון השערתו של הנוסע הצרפתי 
ק.—פ. וולני (ע״ע), שביקר בם׳ בסוף המאה ה 19 , והניח 
שמספר תושביה ירד ל ־ /> 2 מיליונים. ביפי השלטון הרומי 
והביזנטי ישבו בם' 10 מיליונים נפש לפחות. 

■ 066/16010 61 6 ( 1116107161 676 ( 1111 ז 0 <\ 0176 )!ו 1 /' 1 116 ¥76011 

מין .£ / 0 1 ( 07 ) 1116 61 ,כ> 001 ק-^חג_ 1 . 8 ; 3 — 1932 , 11-111 , 66 * 1 § 

11 ( 07 ¥1610710101 7/16 ,/״ 8113 . 8.1 ; ג 1936 411/1116 >! 1/16 

- 10 ) 0 / 7 > ] 171671 <{ 0 ! 6 /) 6 ( 7 1 ) 1171 071 ! 071/201 § 07 6 ' 1170111 ) 1111 ( 611/7 

. 1962 , 1798 - 1517 ,.£ 771071 

א. אש. 

מ׳ החדשה. חברה לא מגובשת כחברה המצרית בסוף 
הסאה ה 18 לא היתה מסוגלת לעמוד בפני צבאות צרפת 
מנוסי הקרבות בהנהגת נאפוליון בינאפארט. בונאפארט 
רצה לפגוע בדדד הקצרה של הבריטים 
לדרום־מזרח אסיה, לזכות בחלק חשוב 
מהאימפריה העות׳פאנית לכשתתפרק, ל¬ 
הועיל לסתר צרפת, ולקנות תהילה לעצמו. 
טענתו המוצהרת של בונאפארט היתה, 
שבא להחזיר את שלטונו הריבוני של ה¬ 
שולטאן ולסלק ממ׳ את הממלוכים. בונא- 
פארט שבר את התנגדות המפלוכים ב־ 
״קרב הפיראמידות״ ( 21.7.1798 ), והשלים 
בנקל את כיבוש פ׳. לפרות זאת נכשל 
מסעו מבחינה צבאית, עקב השמדת צי 
צרפת בידי׳ נלסוו (ע״ע), בקרב אבוקיר 
( 1.8.1798 ), ובונאפארט לא הצליח לכבוש 
את עכו, וכך נכשל מסעו לא״י (ע״ע, 
עם׳ 497/8 ). ב 1799 חזר בונאפארט 
לצרפת, וב 1801 חזר גם צבאו. ברם, 


למסע זה היו תוצאות חשובות לגבי מ׳: נחשפה לעין כל 
חולשת האימפריה העות׳מאנית; הופנתה שימת לב המעצ¬ 
מות לחשיבותה האסטראטגית של מ׳; נתערערו כוח ה- 
מסלוכים ויוקרתם; ותושבי מ׳ באו לראשונה במגע קרוב 
עם הפוני חיילים ופקידים מהמערב, וכן עם מדענים, שנת¬ 
לוו לבונאפארט במסעו. הכובשים ניסו לשתף מצרים (במ¬ 
קום תורכים) בשלטון, בסמכות מייעצת, ופינו שיח׳ מצרי 
לראש הקאדים. בני-הארץ גילו סקרנות בראותם, לראשונה. 
את ניסויי המלומדים הצרפתים במעבדותיהם. את פעולת 
מכונות הדפום (בצרפתית ובערבית), שהצרפתים הביאו 
עמהם. בחי החולים הצבאיים. בחי הקפה והצגות התיאטרון. 

מדענים צרפתיים חקרו את ם' ופירספו אח מימצאיהם 
באוסף שזקץןן£' 161 ) ח 10 זק 1 ־ 501 שם(״תיאורמ"'), 1 —״ XX1 , 
1821/9 . בעת הכיבוש הצרפתי נתגלתה גם אסטילת האבן 
מרוזיטה (רשיד) שהיתה המפתח לפיענוח כתב החרטומים 
בידי ז. פ. שמפוליון (ע״ע, וע״ע אגיפטולוגיה. עם׳ 407 ). 

מחמד עלי והתחדשות מ׳. מחמר עלי (ע״ע), 

היה' חייל אלבאני: יחידתו שוגרה למי מטעם השולטאן 
העות׳מאני להלחם בצרפתים, והוא נהיה שם למפקדה. לאחר 
צאת צבא צרפת ממ ׳ , שלט בה מחמד עלי כנציב (ואלי) יובל 
שנים (עד פותו ב 1849 ) והקים שושלת. ששלטה עד 1952 . 
הוא הצליח לסכסך את חממלוכים אלה באלה, להחלישם 
ולבסוף להשמידם בטבח שערך בהם ב 1811 . אז התפנה 
לביצור מעפרו הצבאי ולתיקונים בנד. מסעי המלחמה של 
מחמד עלי היו מזהירים יותר מתיקוניו, אך פחות בני קיימא 
מהם. למען השולטאן העות׳מאני, אדוניו, לחם בחצי-האי 
ערב נגד הוהאבים (ע״ע), ונגד המורדים ביון (ע״ע. עם׳ 
480/1 ). בכך הסב במידת מה את חשדנות התורכים ממנו 
ואימן את צבאו. בניו כבשו את הסודאן ( 1821/2 ) ואת 
א״י וסוריה ( 1832 ), ובנו אבראהים פאשא (ע״ע) שלט עד 
1840 בסוריה יא״י (ע״ע, עם׳ 505/6 ). 

בתוך מ׳ שלט מחסד עלי ביד חזקה והעניש את הממרים 
את פיו ואת הנתפסים בשחיתות או רשלנות. עם זאת הבין, 
כי נסיון פקידיו לא יספיק לניהול תקין. על־כן הזמין לכר 
לא רק קצינים צרפתיים שפרשו משירות ארצם אחרי 
מפלת נאפוליון, אלא גם מומחים אחרים — למשל, הרופא 
הצרפתי א. ב, קלוט שיסד בי״ס לרפואה ובי״ת באבו-זעבל. 
מחמד עלי גם שלח צעירים מצרים מוכשרים להשתלם נ- 


1 <' 101 ־ר? £50111 כ 1 
£¥? £0¥ '£ £( 1 

" 11 ל 1 ע 0 .קמ 

£5 !ז £80 א 8£0 065 £7 5 א 0 ד 1 *\ 08568 0£5 


1711 ? * 71 ( 1 141£$7£ פ $4 0£ 03131111$ 5 ) 1 : 

1,11 א 0 ל!. 01 ?\ 9 ן 


£ר 









שער הסשר על מצרים השכיל יריעות שנאספו בשעה ששהה שפ 
הצבא הצרפתי. הספר הוצא בפקודת גפזליח 


199 


מצדים, היסטוריה 


200 


פערב־אירופה, בייחוד בצרפת, פעל להרחבת החינוך, החק¬ 
לאית, ההשקייה והמיסחר ויזם את מפעלי ־תעשייה הרא¬ 
שונים במי. תיקוניו היו בני קיימא רק בחלקם; הוא לא 
המפיק להשלים את מפעלו, ואנשים מעטים בלבד נס׳ היו 
נכונים ומוכשרים להירתם לקידום הארץ. 

יורשי מחמד עלי וכריית תעלת סואץ• 

ב 1841 הכירה תורכיה בזכותו של מחמד עלי להוריש לצא¬ 
צאיו את השלטון במי כנציג השולטאן וכעין משנה-למלך, 
נכדו ויורשו עבאם ( 1849 — 1854 ) גילם את התגובה המוס¬ 
למית נגד הזרים: הוא הרחיק את מרבית המומחים הזרים 
וסגר רבים ממוסדות החינוך וממפעלי התעשייה. בכ״ז ניב¬ 
נו בימיו מסילות-הברזל הראשונות בס׳. סעיד ( 1854 — 
1863 ), בנו של מחמד עלי שירש את ענאס. שוב עשה 
מאמצים למערב את ס׳, אך הוא לא היה בשיעור קומתו 
וחזונו של מחמד עלי. סעיד ביטל את המונופולין השונים 
של הממשלה ובכך משך סוהרים זרים להשקיע הונם בם׳, 
אך פגע בניצני התעשיה המקומית ואוצר המדינה איבד 
מקור הכנסה חשוב. בגלל דבר זה, וכן בגלל בזבזנותו, 
נאלץ סעיד ללוות כסף בחו״ל, וכך החלה שקיעת מ׳ בחר 
בות, ההפסד שבתהליך זה יצא אך בחלקו בשכרם של הר¬ 
חבת רשת מסילות הברזל, ניקוי תעלות ההשקייה וכריית 
תעלת סואץ (ע״ע). תכניות לכריית התעלה הועלו כבר 
לפני כן, אך רק פרדינאן דה לספס (ע״ע) הצליח לקבל 
ססעיד זכיון בתנאים נוהים ( 1854 ). למרות התנגדות ברי¬ 
טניה, שראתה בכל התוכנית מזימה צרפתית להשתלט על 
כלכלת מ׳ ולפגוע בנתיבי הקיסרות להודו ולמזרח הרחוק, 
התחילה כריית התעלה ב 1859 ונמשכה, בהפסקות, 10 שנים. 

אסמאעיל וראשית התנועה הלאומית. 
יורשו של סעיד, אסמאעיל (ע״ע; 1863 — 1879 ) היה שליט 
בעל תנופה ובחן במידה מסוימת בחזונו של סבו מחמד 
עלי. ב 1867 קיבל מהשולטאן לו וליורשיו רשות להיקרא 
בתואר הכבוד ח׳דיו. השולטאן גם שינה את חוק הירושה, 
ובעוד שקודם היה זקן הקרובים יורש את השלטון, נקבע 
שהבן הבכור יהיה היודש. דברים אלה הושגו בממון רב, 
וכן הוצא הון תועפות על חגיגות חנוכת תעלת סואץ 
( 1869 ), כשנבנו ארמונות לנסיכים האורחים ובית־אופרה 
חדש בקהיר. מ׳ לא הפיקה תועלת כלכלית רבה מהתעלה, 
ולעומת זאת צמח ממנה נזק מדיני, במשבר. את המעצמות 
להשתלט על מ׳. אסמאעיל פעל הרבה בפיתוחה הכלכלי 
של מ׳: ההשקייה שופרה, שטח האדמה המעובדת הורחב, 
הוקמו בנקים וניתן אשראי לחקלאים. בעת מלחמת האזר¬ 
חים באה״ב, כבשה מ׳ שווקים לכותנה שלה, והוגדלו שטחי 
הכותנה. זרים נמשכו להתיישב בם׳ ולהשקיע בה, ובאלכ¬ 
סנדריה נבנה נמל הדיש והעיד פותחה! ביוב, אספקת מים 
ותאורת גאז הוכנסו לקהיר! נבנה נמל חדש בפורט־סעיד; 
הורחבו מסילות הברזל, הכבישים, קווי הטלפון, שירות האל¬ 
חוט והדואר. חלק ממפעלים אלה הניבו פירות רק לאחר זמן. 

נוסף על כל אלה הוצא כסף רב על מלחמות ההתפש¬ 
טות בסודאן ועל נסיונות השוא לכבוש את חבש (ע״ע, 
עמ׳ 109 ). עול המסים הוככד ורושש את הפלאחים, ואעפי״כ 
לא יכלו הכנסות האוצר לשלם את הרבית על החוב הלאו¬ 
מי, שהגיע ב 1876 ל 100 מיליון לי״ש. ב 1875 נמצא פתרון 
זמני למצוקה הכספית ע״י מכירת מניות תעלת סואץ שבידי 
אססאעיל לבריטניה ב 4 מיליוני לי״ש (ע״ע דישראלי. עם' 


605 ) — עיסקה שהיו לה תוצאות מסליגות לגבי מעמדה 
של בריטניה במ׳ ובמזה״ת כולו. ב 1876 לא יכלה מ׳ לשלם 
את חובותיה; בלחץ נושיה הטילו המעצמות פיקוח כספי 
על המדינה פושטת הרגל באמצעות ועדה של נציגי צרפת. 
בריטניה. אוסטריה ואיטליה. ב 1878 אולץ אססאעיל, תמו¬ 
רת הלואה חדשה. להעביר את סמכויותיו בענייני כספים 
לממשלה בראשות הארמני נובאר פאשא, שכללה שר ברי¬ 
טי ושר צרפתי. אסמאעיל, שרגז על פיקוח זר זה, פיטר את 
ממשלת נובאר (מאי 1879 ) ; בתגובה הודה אסמאעיל 
מטעם השולטאן, בלחץ המעצמות. ותחתיו עלה בנו תופיק 
( 1879 — 1892 ). חוק שנחקק ב 1880 קבע פיקוח כספי מסעם 
ועדה בין־לאומית בת 7 חברים — 2 בריטים, 2 צרפתים, 
גרמני, אוסטרי ואיטלקי, וועדה זו קבעה ש 66% מהכנסות 
ם׳ יוצאו לתשלום חובותיה. נקבעה תיקרה להוצאות פפש־ 
לת מ׳, והועדה הורשתה להקצות לפרעון החובות את עודפי 
ההכנסות. 

ההתערבות הזרה הפריצה לפעולה תנועה לאומית. ש- 
היתה אז בראשית צמיחתה ושניזונה מרגשות אסלאמיים 
(ע״ע ג׳מאל אלדין אלאפגאני) ומהתנגרות לזרים. בראשה 
עמדו קציני צבא מצריים, שהבולט ביניהם היה אחמד 
עראבי (ע״ע). קצינים אלה היו ממורמרים גם בגלל העד¬ 
פת קצינים ממוצא תורכי על פניהם. בפברואר 1882 הדיחו 
הקצינים ותומכיהם את השרים שמינה תופיק. וכוננו ממש¬ 
לה חדשה בהשתתפותם. הפיקוח הבריטי-צרפתי על ענייני 
הכספים של מ׳ חדל לפעול. בתגובה שלחו בריטניה וצרפת 
יחידות צי לאלכסנדריה! הופעת יהירות אלו גרסה לפריצת 
מהומות בכמה פערי מ׳, ובהן נהרגו אירופים מספר (יוני 
1882 ). ממשלת בריטניה בראשות גלדטטון (ע״ע) החליטה 
להתערב, בטענה שיש להגן על הזרים במי, אולם החלטתה 
נבעה גם משיקולי אינטרסים קיסריים שלה. מעצמות אירו¬ 
פיות אחרות שבריטניה הזמינה להצטרף לפעולתה בם׳ 
סירבו ליטול חלק בה. ב 11.7.1882 הפגיזו הבריטים את 
אלכסנדריה. צבא בריטי בפיקודו של ג. וזלזלי נחת במי. 
וב 13.9.1882 היכו הבריטים את צבא מ׳ בפיקודו של עראבי 
בקרב תל אל־כביר, וכעבור יופיים כבשו את קאהיר! שלטון 
הח׳דיו תופיק וריבונות השולטאן הוחזרו. אך למעשה שלטו 
בם׳ הבריטים. 

שלטון בריטניה. 40 שנח ( 1882 — 1922 ) שלטו 
הבריטים בס׳, ולמעשה ארך שלטונם זמן רב יותר. את 
השלטון הבריטי בם׳ גיבש לורד קרומר (ע״ע), הקונסול 
הכללי ולמעשה — הפרוקונסול הבריטי במ׳ ב 1883 — 1907 . 
שלטון בריטניה נשען על היל־מצב בריטי ועל מיספר 
יועצים בריטיים רבי השפעה במיניסטריונים השונים. רבים 
היו רישומי שלטון בריטניה בנד, ובחלקם עודם מורגשים 
גם בימינו. שלטונם המשיר, במידה רבה, את סיפעלי מח¬ 
מד עלי ואסמאעיל. תפארתו של שלטון בריטניה — שנהג 
באופן שקול! קלונו — שהיה זהיר מדי. בכך ניתן לסכם 
את דברי משבחיו ומגניו. בראש וראשונה דאגו הבריטים 
להבראת כלכלת מ׳: הפיקוה האנגלי-צרפתי על ענייני ה¬ 
כספים בוטל: הוסדרו הטלת מסים הוגנת וגביית מסים ללא 
מלקות; הונהג סדר בתקציב ההוצאות ושולם חלק ניכר 
מחובה של פ׳. חל גידול ביבולי החקלאות, בייחוד בענף 
הכותנה, ע״י שיפור ההשקייה. אלכסנדריה הפכה לנמל בעל 
חשיבות בין־לאומית. הוקמו צבא ומשטרה של מצרים וסד 




201 


יצרי ד היסטוריה 


202 


דאנים. ומאמניהם ומפקדיהם היו בריטים. שופרו שירותי 
הבריאות. בתי-המשסט ובתי-הסוהר. לעומת זאת. לא הוש¬ 
קעו המאמצים הדרושים להעלות את רמת החרבות. בריטים 
מעסים נתנו דעתם על ההתעוררות הספרותית במי (ע״ע 
ערבית. ספרות). המצרים האשימו את הבריטים בהזנחה 
מכוונת של החינוך — כדי שלא ישיגו במהרה עצמאות. 
יתכן שהבריטים מיאנו להתערב יותר מדי. ועכ״פ השאירו 
את האנדרלמוסיה שמצאו בחינוך המצרי: בתי״ס כפרייב, 
בתי״ס ממשלתיים ובתי״ס מיסיונריים! רק מעטים מהם 
הוליכו, אמנם, בצורה בלתי-הולמת, לקראת חינוך גבוה. 

התחדשות התנועה הלאומית והישגיה. 
נוכהותם של הבריטים בם׳ והתערבותם בכל ענייניה עודדו 
התארגנות מחודשת של התנועה הלאומית. פעולתה הת¬ 
אפשרה עקב העדר הגבלות על חופש הביטוי. החל בסוף 
המאה ה 19 ליבתה קבוצת אינטלקטואלים, רובם מוסלמים 
ומקצתם קופטים, את ההתנגדות לבריטים. בלטו ביניהם 
עורכי־דין ועתונאים. מנהיגה המוכר של הקבוצה היה עורך־ 
דין ועתונאי צעיר, מצטפא כאמל, חניך צרפת (מת ב־ 
1908 ). סביבו נתארגנה ״מפלגה'לאומית״. רשמית ב 1907 
— המפלגה הערבית הראשונה במתכונת מערב־אירופית. 
כאמל ועוזריו נקטו גם בשיטות תעמולה אירופיות. ופירסמו 
שלשה עיתונים — בערבית, צרפתית ואנגלית. לאחר מותו 
נחיתה מפלגתו לקיצונית יותר. 

בפרוץ מלה״ע 1 הכריזו הבריטים על ס׳ כעל ארץ חסות 
(פרוטקטוראט) והדיחו את הודדיו עבאס 11 ( 1892 — 1914 ). 
שנחשד בקשרים עם התורכים נגד בריטניה. תחתיו הועלה 
דודו, חוסין כאמל ( 1914 — 1917 ) וניתן לו תואר שולטאן. 

עם סיום המלחמה, נתעוררה בם׳ תנועה חזקה שדרשה 
שהפרוטקטורט יבוטל. הבריטים יסתלקו, ועצמאות מלאה 
תוענק למי. בראש התנועה עמד סעד זגלול (ע״ע). תנועה 
זו היתה שונה הן מהתנועה בסוף המאה ה 19 שקצינים 
הנהיגוה והן ממפלגת האינטלקטואלים לפני מלה״ע 1 . היא 
היתה תנועה לאומית המונית, אולם הבריטים לא העריכו 
כהלכה אח השינוי. ממשלת בריטניה מינתה את שר המו¬ 
שבות א. סילנר (ע״ע) לבדוק מהי צורת השלטון שתבטיח 
ממשל עצמי לס , בחסות בריטניה. סילנר הציע מתן עצמ¬ 
אות למ ׳ בתנאי שייחתם חוזה שיבטיח את האינטרסים של 
בריטניה ( 1921 ). זגלול וממשלת מ׳ הסתכסכו בשאלת 
ניהול המו״ט עם בריטניה על החוזה המוצע, ואלנבי (ע״ע) 
הגלה את זגלול ומנהיגים אחרים של תנועתו, אך זו הפכה 
לאלימה, ב 1922 הכירו הבריטים, ללא הסכם מוקדם, בעצ¬ 
מאות ם׳, אך השאירו לעצמם זכות להחנות בה צבא, לש¬ 
מור על הזרים ועל תעלת סואץ, ולהמשיך ולשלוט, יחד 
עם המצרים, בסודאן (ע״ע). מאז נמשך, בהפסקות, מו״ם 
בין מ , לבריטניה בנסיון להגיע להסכם חחי שיאשר את 
ההסדר למעשה. םו״מ זה הוכתר בהצלחה רק ב 1936 . 

מ ל כ ו ח מ׳. במות חוסין כאמל נהיה אתיו פואד לשול¬ 
טאן, וב 1923 הכירו בו הבריטים כסלך. עפ״י חוקת 1923 , 
בהשראת חוקת בלגיה מ 1830 , היתה ם׳ מלוכה חוקתית, 
עם פרלמנט בן שני בתים. הבחירות הראשונות נערכו ב־ 
1924 . ככוח פוליטי עיקרי נתגלה "הופד" (,משלחת״), — 
התנועה שהנהיגה את המאבק נגד הבריטים, ולקראת ה¬ 
בחירות לפארלאמנט הפכה למפלגה. זגלול נשאר מנהיג 
"הופד" עד מותו ב 1927 , ואח״ב עמד בראשה מצטפא נחאם 


(ע״ע). 3 גורמים עיקריים נאבקו על עמדות כוח פוליטיות: 
המלך, הופד והבריטים. המלך נחנה מעמדתו המיוחדת, 
מיוקרתו. ומאפשרותו להעניק טובות הנאה: הופד נהנה 
מהיותו תנועה עממית מצליחה, שלעומתה היו כל שאר 
המסגרות הפוליטיות בחיבת מפלגות שלד. או קבוצות לחץ, 
המתקיימות בעיקר בחסד הבריטים או המלך: הבריטים 
החזיקו צבא במצרים ונהנו מעמדה מועדפת. פארלאמנטים 
נבחרו ונתפזרו (בד״ב, בצו המלך, שסלד ברוב הופדי ש¬ 
בהם), אך הכרעה בין המלך לופד לא הושגה. הבריטים 
פעלו לשמירת האינטרסים שלהם במנעם התחזקות מגמותיו 
האותוריטאריות של פואד — מזה ושל התבססות רבה מדי 
של הופד — מזה. ב 1930 , ביטל המלך את חוקת 1923 
ופירסם חוקה יותר נוחה לו! אך ב 1935 , לאחר מאבק צי¬ 
בורי. שרמז על התחזקות הערנות הפוליטית בס׳, הוחזרה 
חוקת 1923 על כנה. 

מלכות פארוק ( 1936 — 1952 ). במות פואד עלה 
למלוכה בנו בן ה 16 פארוק• הוא נתן בראשית שלטונו יד 
חפשית לממשלת הופר, שזכתה אז בבחירות ונשארה בשלטון 
שנתיים. הופד השיג הישגים חשובים, והראשון בהם היה 
ההסכם הבריטי—מצרי ( 1936 ). הסכם זה נחתם עקב דאגת 
בריטניה נוכח התערערות המצב בעולם — מזה ורצון הופד 
להצביע על הישגים — מזה. לבריטניה ניתנה אמנם רשות 
להחזיק בס■ עוד 20 שנה חילות יבשה ואוויר ולהשתמש 
באלכסנדריה כבסים לציה, אך היא הבטיחה לקדם את ס׳ 
לעצמאות. ואכן, ב 1937 נתקבלה מ׳, בהמלצת בריטניה, 
לחבר הלאומים, ובוועידת מונטרה (\ 11 :״ 11 ז 10 \). שנערכה 
אותה שנה, הוסכם לבטל את הקיפיטולציות (ע״ע), שהגבי¬ 
לו את ריבונות מ׳. הישגים אלה מסמנים את שיא הצלחת 
הופד, ומאז החלה ירידתו. בראשית שלטונו היה פארוק 
אליל-העם, וסביבו התלכדו כל שונאי הופד ויריביו. גברה 
הביקורת בציבור על עריצות הנהגתו של הופד, שחיתותו 
ויחסו הפושר לאסלאם. הקומוניסטים הגבירו תעמולתם; 
קמו ארגונים פרו־פאשיסטיים. שפנו אל הנוער; "האחים 
המוסלמיים" (ע״ע), אירגון דתי בעל מגמות מדיניות קי¬ 
צוניות, החל גם הוא לגייס תמיכה לעצמו. חמורה יותר; 
מבחינת הופד, היתה פרישת סיעות ופלגים ממנו. שלחמו 
בופד בשיטותיו שלו. 

במלה״ע 11 נשארה מ׳ נייטראלית, למרות היותה שדה- 
קרב, ורק חדשיים לפני סופה הכריזה מלחמה על גרמניה, 
מבלי ללחום. את חובתה להעמיד לרשות בריטניה-את מת¬ 
קניה וארצה מילאה בעין צרה. האווירה היתה עוינת לברי¬ 
טניה, ורבים קיוו שה״ציר" יגאלם — בייחוד אחר בניעת 
צרפת, בפברואר 1942 הקיפו הבריטים את ארמון פארוק 
בטאנקים ואילצוהו למנות ממשלה ופדית, שתהיה חזקה 
למדי לתמוך בבריטים, לפי שממשלה'אחרת היתר. נבנעת 
לתכתיבי המלך. 

במהלך המלחמה התחזקו קשרי ם׳ עם העולם הערבי, 
תהליך הקשור בתפקיד שהוזמנה למלא בקשר לא״י, עם 
השתתפותה בועידת לונדון אשר בעקבותיה פורסם הספר־ 
הלבן ( 1939 ; ע״ע א״י, עם' 552 ). ביזמת בריטניה מילאה 
מ׳ תפקיד מרכזי בהקמת "הליגה הערבית". ומשהוקמה 
ליגה זו ( 1945 ) — נחיתה לכוח המרכזי בה. 

אחרי המלחמה איבד הופד את אהדת הציבור עקב כני¬ 
עתו לבריטים ושיתוף פעולתו עמהם, נוסף על שקיעתו 



203 


מצדים, היסטוריה 


204 


הקודמת; גם כבודו של המלך ירד בעיני המצרים, בגלל 
היותו שטוף זימה ושקוע בשחיתות ושלטונה האימפריאלי 
של בריטניה התרופף בכל מקום. זלזול והזנחה כמעט 
מוחלטים בכל תיקון חבדתי־כלכלי משמעותי מצד כל גורמי 
השלטון, הקטין עוד יותר את התמיכה בהם. 

התערבותה הגוברת של מ' בעניינים ערביים גררה אותה 
למלחמה בא״י, נגד דעתם של מפקדי הצבא ולמרות שלפני 
כן ההליטה הממשלה שלא לשגר צבא סדיר למלחמה 
( 15.5.1948 ). תבוסת מ' במלהסתה בישראל ב 1948/9 (ע״ע 
א״י, עמי 577 — 593 ) פגעה קשה בשלטון, והוא ניסה להטיל 
את האשמה בתבוסה על הצבא. הצבא ידע שהוא הכוח ה¬ 
ממשי היחיד בם׳; ההפיכות הצבאיות בסוריה, החל ב 1949 • 
הראו את הדרך לקושרים. אווירה של אלימות ופרעות הש¬ 
תררה בס'; ראש הממשלה, נוקראשי, נרצח ב 1948 בידי 
.,האחים המוסלמיים"; בתגובה נרצח ב 1949 מנהיג "ה¬ 
אחים"; ממשלות הוחלפו בתדירות רבה מאד; המאבק עם 
הבריטים, שהוסיפו להחזיק כוחות באיזור תעלת סואץ ב¬ 
התאם להוזה 1936 , הוליד פעולות טרור נגד הבריטים ומהו¬ 
מות חמורות בקאהיר בתחילת 1952 ; באווירה זו תפסה 
חבורת קצינים את השלטון ( 23.7.1952 ). 

ההפיכה הצבאית ולאחריה. כתריסר קצינים 
בדרגות בינוניות חברו לאגודת סתרים, "הקצינים החס- 
שיים". מנהיגה המוכר היה סגו־אלוף גמאל עבד א-נאצר 
(ע״ע). והדמות שהציגוה לראוה היה אלוף מוחמד נגיב 
(ע״ע), שהצטיין במלחמת 1948 . ה״קצינים החפשיים" הקי¬ 
מו תאים מחתרתיים ובהם פאות קצינים זוטרים. הגורם 
הישיר להפיכה הצבאית היה סירוב פארוק למנות את נגיב 
לשר המלחמה וההשש שהקשר עומד להתגלות. ההפיכה תוכ¬ 
ננה ובוצעה בדייקנות. ראשי המשטר הישן נאסרו, פארוק 
הודח מכיסאו ונאלץ לצאת את הארץ ועוצרים מונו למשול 
בשם בנו העולל. תוך שנה הוכרזה ס׳ לרפובליקה ( 18.6.1953 ). 
כחודשיים אחרי ההפיכה הונהגה רפורמה אגרארית, שהגבי¬ 
לה את שטח הקרקע שמותר היה לאדם להחזיק. 

במהרה גילו הקצינים, שקל להתקומם יותר מאשר לש¬ 
לוט. הם ביקשו. כנראה בכנות, לשים קץ.לשחיתות ולהי¬ 
טיב את מצב ההמונים. תיקוני שעה. כהדחת פארוק, הכרזת 
רפובליקה וטיהור המנגנון, הצליחו ונעשו על דעת כל חבו¬ 
רת הקושרים; תיקונים מדיניים, כלכליים וחברתיים הצרי¬ 
כו תכנון ארוך יותר, והיו אפשרויות שונות להגשימן; 
חילוקי דעות בשאלת הדרך להגשמתן וכן תחרות אישית 
גרמו ריב בין עבד א־נאצר לנגיב. בפברואר 1954 פרץ 
הריב בגלוי ועבד א-נאצר ניצח את נגיב, הדיחו מראשות 
הממשלה ואח״כ (בנובמבר) גם מהנשיאות, שמו במעצר- 
בית, ונהיה לראש ממשלה וב 1956 — לנשיא. כוחו וכוח 
המשטר חזקו גם עקב הישגים מדיניים מיידיים: בהסכם 
שהושג ב 1954 נקבע. שבריטניה תוציא את שאר כוחותיה 
מאזור תעלת סואץ. גם יציאת בריטניה ססודאן, בראשית 
1956 , תוארה כהצלחה — אף שסודאן היתה לעצמאית ולא 
לחלק פמ׳, כפי שרצו המצרים (ע״ע סודאן, היסטוריה). 

מדיניות החוץ של מ׳ בשנים שלאחד מכן לא תמיד 
היתד, רצופה הצלחות: אעפי״כ עלה מעמדה בעולם ועבד 
א־נאצר נהנה מיוקרה רבה מאד. גידול השפעתה המדינית 
של מ׳ מעל לכוהה הממשי נבע מעלית כוחן של מדינות 
אסיה ואפריקה הנייטראליסטיות, כתוצאה מתהליך הדה- 



נאצר עם עבד אל חפים עאמר, בג; מפקד צבא מצרים במלחמת ש׳שת 
ה ים י ם. עאסר סר, כבפטמבר 1967 לאחר שנעצר כא־עמת ק״>ר. לפי 
הנרפה הר־&סית "התאבד" 


קולוניזאציה אחרי סלה״ע 11 , במיוחד — אחרי ועידת 
בנדונג ב 1955 (ע׳ כרך מילואים, עס׳ 941 ). כן נהנתה מ׳ 
ממעמדה הכמעט־הגפוני בעולם הערבי ומניצול התחרות 
והיריבות הבין־גושית. בשאיפתה לשמור על חופש פעולה 
בין הגושים היריבים הגיבה מ' בשלילה על הזמנת אה״ב 
ובריטניה להצטרף לברית־הגנה מזרה תיכונית הקשורה 
במערב; בעקבות כך הקימו אה״ב ובריטניה את ברית 
"הנדבך הצפוני" המבוססת על תורכיה, פרס ופאקיסטאן, 
ומבין מדינות ערב — עיראק; ב 1955 קמה ברית־בגדאד 
(את״ב — ברית המרכז; ע״ע אה״ב (כרך מילואים] עם׳ 
576/7 ). ברית בגדאד היתד, מכוונת מבחינת המערב נגד 
בריה״ם, אולם מ׳ ראתה אותה כמכוונת נגדה. בתגובה על 
כך התקשרה בריה״מ עם מ׳ בעיסקת הנשק "הצ׳כוסלובא־ 
קיח״ (שכונתה כך לשם הסוואה) בספטמבר 1955 , עיסקה 
שכאמתלד, לה בעיני המערב שימשו ההתנגשויות בגבול 
ישראל—מ׳(ע״ע א״י [ברך מילואים! עם׳ 573 ). ביוני 1956 
הסתלקה אה״ב מהבטחתה לסייע לס׳ בבניית סכר אסואן 
(ע״ע [כרך מילואים) עם׳ 301 ). בתגובה על כך הלאים 
עבד א-נאצר את הברת תעלת סואץ. צעד זה. וכן התירותיו 
של עבד א־נאצר תחת המערב ותומכיו בעולם הערבי ותמי¬ 
כתו במורדים באלג׳יריה, ומדיניותו כלפי ישראל, גרמו 
למלחמת סיני (מבצע קדש) שהשתלבה במלחמת סואץ 
(ע״ע) עם פלישת בריטניה וצרפת לאיזור התעלה. סיני 
נכבשה בידי ישראל, אך מסע הבריטים והצרפתים לסואץ 
היה כושל, התנהל באיטיות והופסק בלחץ אה״ב ובדיה״ס. 
שתי מעצמות אלו אילצו את אויבות מ׳ לפנות את השטחים 
שכבשו. 

הלאמת התעלה הביאה לס׳ הכנסות כספיות נכבדות, 
ומלחמת סיני וסואץ תוארו בתעמולת מ׳ כנצחון לה, כאילו 
הצליחה להדוף תוקפנות של בריטניה־צרפח־ישראל. ואכן, 
מבחינה מדינית היתד, זו הצלחה לנ 7 , וקרנה עלתה במאד 
בעולם הערבי. השפעתה גברה גם הודות לתעמולה נמרצת 
ומקיפה ולפעולות חתרנות וטרור במדינות ערב נגד שלי¬ 
טים ומשטרים שהתנגדו לה ולפאן־ערביות בנוסחה המצרי. 
באריה זו החליטה סוריה. שסבלה ממשבר פנימי ממושך, 
לפתור את בעיותיה ע״י הקמת פדראציה עם מ׳. עם הקמת 
קע״ם (קהיליה ערבית מאוחדת — הפדראציה של מ׳ וסור¬ 
יה) זכה עבד א-נאצר במעמד של מאחד העולם הערבי. 
גם תימן הצטרפה אותה שנה ( 1958 ) לקע״ם, אך הצטרפות 
זו לא הוגשמה למעשה. 



205 


מצרים, היסטוריה 


206 


בספטמבר 1961 התפרקה קע״ם, עם מדידתה של סוריה, 
שגברה בת ההתמרמרות על השתלטות מ׳ עליה במסגרת 
ה״איתוד". פ , , שהמשיכה להתקרא כל ימי עבד א־נאצר 
"קהיליה ערבית מאוחדת", חדלה זמן פה מפעילותה החת¬ 
רנית במדינות ערב, אך חידשה אותה עם התערבותה 
במלחמת האזרחים בתימן. התערבות זו ארכה 5 שנים 
( 1962 — 1967 ), והיתה כרוכה באבירות בנפש ובמאמץ המ¬ 
רי ניכר, ולא הנחילה לצבא ם׳ כבוד, אך הבטיחה כי תימן 
תישאר רפובליקנית ואוהדת לס׳. 

במאי 1967 שיגרה ם׳ צבא רב לסיני, סילקה משם את 
כוח ההדום של האו״ם וסגרה את מצרי תיראן לשיט אניות 
ישראל. נראה שצעדים אלה באו'בעקבות אזעקת שווא 
סורית מפני התקפה ישראלית ודיווחים מוטעים מצד בריה״ם 
על ריכוזי צבא ישראל לאורך גבול סוריה■ קרוב לודאי שמ¬ 
לא רצתה במלחמה אלא בהפגנת כוח■ אד סילוק כוח האו״ם, 
סגירת המצרים והצהרות שחצניות של עבד א־נאצר העידו 
על אי-שליטה במהלך המאורעות. הדבר גרם למלחמת ששת 
הימים (ע״ע). חיל־האויר של מי הושמד תוך שעות ספו¬ 
רות. צבאה הוכה וסיני נכבשה. גם מתבוסה קשה זו השכיל 
עבד א-נאצר להחלץ ולהחזיר לעצמו הרבה מתמיכת בני- 
עפו. בריה׳־מ סיפקה לו נשק ומומחים להמשיך את מלחמתו 
נגד ישראל. תלותה של ם' בבריה״מ גברה עם הצבת אנשי- 
צבא סובייטים על אדמתה. 

ה פ י ש ם ר בם׳ הנאצרית ומדיניות הפנים. 
עבד א-נאצר הנהיג מישסר ריכוזי. שהבטיח לו ולבני 
קבוצתו שליטה במדינה, אך לא פתר את בעיותיה המיו¬ 
חדות. סישטרו התבסס על נאמנות הצבא, המשטרה והבו- 
לשת ועל הפעלה מתוכננת של בל אמצעי התקשורת. הרדיו, 
הטלוויזיה, הקולנוע והעתונות נרתמו להאדרת המישטר 
ולתמיבה שיטתית בו, גם החינוך חתר בעקיבות לפאר 
את המישטר, להצדיק את פעולותיו ולהבטיח לו את נאמ¬ 
נות הדור הצעיד. צנזורה חמורה הוטלה על הדואר, ואמצעי 
התקשורת האחרים. התארגנות הותרה רק ברשות השלטון, 
ולמעשה — ביזמתו ולמענו. נעשו 3 נסיונות להקים מפלגה 
יחידה, למתן לגיטימאציה למישטר ולתמיכה בו: "אירגון 
השחרור״ ( 1953 — 1957 ), ״האיחוד הלאומי״ ( 1957 — 1962 ) 
ו״האיחוד הערבי הסוציאליסטי" (ס 1962 ). תפקידי מפלגות 
אלו הוגבלו להשגת תמיכה למישטר, הדרכה לאומית ברוח 
המישטר, וסינון המועמדים ל״אסיפה הלאומית", היא ה- 
פארלאמנט המצרי (ראה לעיל, משטר. עמ׳ 158 ). האי- 
דאולוניה הרשמית היא תערובת של סוציאליזם עם פאן- 
ערביות בנוסח מ' ("סוציאליזם ערבי"), יש בה יסודות 
פאשיסטיים מובהקים של פולחן המנהיג והאדרת הכוח, 
והכרה בערכי האיסלאם. לפחות מן השפה ולחוץ (למעשה 
מ׳ היא מדינה כפעם־תילונית, מאז צמצום סמכויות בחי 
הדין הדתיים ושילובם במנגנון המדינה). קצינים וקצינים־ 
בדימום מהווים עילית שלטונית חדשה. שהצליחה לחסל 
את האריסטוקראטיה המצרית, לאחר הגבלת זכויותיה ה¬ 
פוליטיות והחרמת מרבית קרקעותיה (בפיצוי דל) ברפור¬ 
מה האגדארית משנות ה 50 . גם כוחה הפוליטי והכלכלי 
של הבורגנות צומצם בסידרת חוקים, שהעבירו את הכוונת 
הכלכלה לידי המדינה. נראה, שבני-בריתה העיקריים של 
העילית החדשה הזאת הם טכנוקראטים צעירים, התומכים 
במשטר מטעמים אידאולוגיים או אישיים. קידומם משתלב 


יפה עם מגמת המשטר לתעש את מ' (בייחוד — עידוד 
התעשייה הכבדה: הקפת סבר אסואן: ועוד) ולהנהיג סו¬ 
ציאליזם ממלכתי. אך דומה שגם אלה לא הצליחו לפתור 
אלא במעט את בעיות היסוד של האוכלוסיה. הגידול הדמו¬ 
גראפי (כמיליון נפש לשנה) וההוצאות הצבאיות הגדולות 
( 1,250 מיליון דולר בתקציב 1970 — 1971 ) הקטינו את ה¬ 
אפשרות להרחיב את החקלאות ולייעלה, ללחום במחלות 
האנדמיות, או להעלות את רמת ההשכלה והייצור בקצב 
שידביק את גידול האוכלוסיה וצרכיה. הלאמות ותיקונים 
אחרים, ברוח "הסוציאליזם הערבי", הצליחו חלקית בלבד. 

"מלחמת ההתשה" נגד ישראל (ע״ע מלחמת ששת 
הימים) נסתיימה ב 7.8.1970 , בהסכם הפסקת האש. ההסכם 
היה ל 3 חדשים בלבד, אך הפסקת האש הוארכה, וגם נש־ 
נסתיימו ההארכות הרשמיות — לא חודשה האש. 7 שבועות 
אחרי כניסת הפסקת האש לתקפה פת עבד א־נאצר 
( 28.9.1970 ). סגנו, אנור סאדאת (ע״ע), זכה בהתמודדות על 
הירושה ונהיה לנשיא. תחילה דומה היה שאיו סאדאת. בעל 
הנטיות היפניות ונעדר הכאריסמה של עבד א־נאצר. אלא 
מעין ראשון־בין-שווים. לאחר שביצר את מעמדו, בהבטיחו 
לעצמו את תמיכת הצבא והמנגנון. גבר על יריביו — וב¬ 
ראשם סגן הנשיא עלי צברי השמאלי ושר הפנים התקיף 
שעראווי גמעה — הדיחם' ואסרם. הוא הדגיש את הצורך 
לטפל בבעיות פנים ולשקוד על העלאתה של רמת המחיה 
בארצו: עם הדחתו של שעראווי גמעה צומצם כוחה של 
המשטרה החשאית, גדל החופש האישי ושוחררו אסירים 
פוליטיים רבים. 

סאדאת העביר בהדרגה את הדגש מהצד ,.הערבי" של מ' 
לצד ״המצרי״ שלה. בספטמבר 1971 הצטרף לפדראציה 
משולשת, עם לוב וסוריה, אך הפדראציה היתר, בעלת אופי 
רופף ביותר. בספטמבר 1971 שונה עפה של ס , פ״הקהיליה 
הערבית המאוחדת" ל״קהיליית פ׳ הערבית". משטר סאדאת 
הדגיש את סיסמאות האסלאם, הסתייג מסיסמאות סוציאליס¬ 
טיות. והבורגנות התאוששה. 

במדיניות החוץ ניסה סאדאת להשתחרר מהתלות ב־ 
בריה״ס ע״י מגעים עם אה״ב: בריה״ם סיכלה את נסיונו 
להשתחרר מחיבוקה. וכפתה עליו "הסכם ידידות" מעיק. 
ביחס לישראל הצליח, לפחות בתחילה, להמנע מכניעה לחו¬ 
גים שדרשו לחדש את הקרבות. הוא הדגיש את הצורך 
להחזיר לס׳ את השטחים שכבשה ממנה ישראל ביוני 1967 , 
אך בהר בדרכים מדיניות, ואף נאם על הצורך בשלום עם 
ישראל — עפ״י תנאיה של מ׳. בסתיו 1971 חזר לאיים בחי¬ 
דוש הקרבות, אך "שנת ההכרעה" חלפה ללא מלחמה. הדבר 
נופק בהעדר תמיכה מצד בריה״מ ובהסחת הדעת מהנעשה 
בפזה״ת בגלל מלחמת הודו־פאקיסטאן. אבדן האמינות 
בסאדאת גרם למהומות סטודנטים ממושכות בינואר 1972 , 
ובעקבותיהן — תלות גוברת בבריה״מ. 

ד.לנ. 

ם. !דינר. מדיניות אירופית בסזרה הקרוב, התגבשותה 
המכרעת בתקופתו של מהסד עלי נסי, תש״א: א. פורת. 

ם׳, תשכ״א: ש. שמיר, תולדות הערבים במזה״ת בעת 
החדשה׳ אי, 1965 ; א. בו־צוד. הסוציאליזם הערבי: אידיאו¬ 
לוגיה ומעשה, 1965 : פ. מאיר-רנקה, פרעה האדום — ס' 
והמציאות הערבית, תשב״ו: ד. וס. לאקוטיר — א. רולו — 

ד. ם. הלר, ישראל וארצות ערב, המערכה השלישית 1968 : 

ג. בר, מבוא לתולדות היחסים האגראריים במזה״ת 
1800 — 1970 , תשל״ב; ',/מ■;;״״,:,״? , 1 : 16 . 111 ,.! . 81 

; 1959 , 0 ה-ו 6 ^ 10 ת ,£/! 1,111 ^ 61111 ■י 1 ; 1953 ,.: 7 



207 


מצדים, היסטוריה — אמנות קדומה 


208 


; 1961 ,! 1£ } 11 ס 0 119 ׳<גמ־ז 4 > 1 ז 0 ו 1 < 1 ץ$£ 2£ ( 7 , 15 ) 0 ו 114 זנג/י .ן .? 
; 1961 ,ץ 1#7111 ** 00172 01 ) 01911 ? / 0 !/ 0 ־ע>< 5 1 * 1 .£ ,ת 3 ז 53£ .א 
, 1950 — 1924 ,^מ־׳ת^ס/ג .£'! ) 1 > 11011 > 011 < 17£1 , 0 < 1 חז 0010 . 1 \. 
; 1956 , 21 ז 1£ ז*£/ 209/1 * 7 £12 .£'£ ,סזבמטססג,! . 5 1 ש .( ; 1951 
16 * 0 1111£01 ס? ,(. 1 * 6 ) 11011 . 1 ^ .? ;' 1958 ,. 4 / , 210014 . 11 
2 * 1 ! 11£ >* 51 , 11301 . 0 ; 1968 סיס 1 ) 0 )\ מי 8£ ו* 0/20 50001 

. 1969 1 ז~ 040 \\ / 0 / £115100 500111 £ 


בתנופה שחלה בימי הממלכה החדשה, נלמדו צורות תנועה 
חדשות ונתפשט בעיקר הציור. עם משיחת־המכחול הקלילה 
(הוא בא תחת התבליט בשל פריכותו של החומר הסלעי 
בקברים במערב תבי). ציורים לאין מספר על הנושאים הרב¬ 
גוניים ביותר עיטרו את קברי המלכים, האצילים ובני השכ¬ 
בות הנמוכות יותר (תנד: טז, עמי 611 ; יז, מול ענד 888 ; 
יט, עמ׳ 822 ). נושאים חדשים חדרו מבחוץ: נופים, צמחים 
וחיות זרים (הסום שהובא לס׳ ע״י החיקסוס). תמונות־ציד 
רבות בשמורות, ציורים המתארים קבלות־פנים וחגיגות, 
כפי שנחרתו בוכרונו של הנפטר וכפי שהוא איחל לעצמו 
להיותן שוב בימי שהותו בעולם הבא. המחזורים שבקברי- 
הסלעים של שיא השושלת ה 18 הם בעלי ניעות גבוהה, 
פלאסטיות בולטת יחסית בתיאור הגוף ועושר רב בתיאור 
הפרטים. פולחן אל־השמש ומשפחת-המלך בתקופת עסארנה 
זכה כאן לנקודת־סוצא נאותה לביטוי. החדפעסי-הרגעי 
הודגש במייחד; בקישוט הארמונות אף הגיעו לציור־נוף 
טהור. תקופח החזרה לפולחן הרשמי בשלטון הרעמססים 
הדגישה נושאים דתיים וחזרה אל הסגנון הבלתי גמיש. 

בתבליטים שעל־גבי הפילונים והקירות של מקדשים 
פותחה, באיחור־סה, בתקופה הרעמססית, שאיפתה של אמנות 
עמארנה לניעות, בתיאורי ציד וקרבות (תמי: ו׳, עמ' 267 ). 
הסצנות היו בעלות ממדים כבירים וניתנו גם כאן ממעין 
מעוף־הציפור. בביצועם העדיפו את תבליט־השקע, בשל שי- 
טות־עבודה נוחות יותר וכדי להגביר את הפלאסטיות. על-אף 



כירופחת־וזפלר יגוו־לדז אל־תענו* בת?ופח למזזרנ־ז 
והסיויאון המסלכתי, גדליס 


החיות הרבה שביצירות אלה, חלק ניכר של תיאורי-הקרב 
"טיפוסי" יותר מאשר היסטורי, משום שהיו אלה חזרות 
פולחניות על מעשי פרעה, למען הגנתו של המקדש ולמען 
הגנתה של מ׳ כולה. 

השיבה לערכי התקופה הקדומה איפיינד, את אמנות 
התקופה הסאיטית. טכניקה חדשה הונהגה עקב ההלניזאציה 
שחדרה בימי השלטון המוקדוני. בתקופה הקופטית, בגבור 
השפעת הנצרות, נשתלט בציור המצרי הגורם הדתי. בציורי- 
קיר מתקופה זו, שנמצאו בבתי-קברות, רב מספרם של הנוש¬ 
אים מן התנ״ך ומן הברית החדשה. 


על־אף עצמאות התפתחותה היתה מ־ שותפה גם לנסיון 
האמנותי של עמים אחרים. צורות אחדות של קישוט בנייני 
לבנים ונושאים מיוחדים בתבליט בתקופה הקדומה, היו 



המלכה נפרתארי סובלת בידי האלה איסיס. 

ציור שנמצא בקבר נפרחארי, אשתו של רעססב 11 , בעמק הסלכוח בתבי, 
•מימי הממלכה הזזרשה 


משותפים לה ולאומות אחרות. בימי הממלכות התיכונה 
והחדשה פעלו השראות, בייחוד מן הים האגאי, על קישוט 
תקרות ועיצוב חיות וצמחים בקברים. מ׳ עצמה השפיעה, 
מן התקופה הקדומה ועד יפי האימפריה, על המרחב של 
סוריה, ובאמצעות היוונים שהתיישבו בדלתא בימי השושלת 
ה 26 —על הפיסול היווני הארכאי, בתקופת התלמיים נעשתה 
פ׳ חלק מן העולם ההלניסטי וצורותיה תרמו להעשרת 
תרבות זו. המוטיווים של הפיראמידה, הספינכס והאובליסק 
מופיעים הרבה באמנות המערב. 

ועי׳ע אמנות, עמי 29 — 30 ; חותם. עמ׳ 224/5 ; חפושיות, 

עמ ׳ 840/1 , תס׳. 

א. וולררינג, מצרים, אמנות ארץ היאור בתקיסת הפרעונים. 

2 19117 ; /ס 5 ג) 1 ת 0 !ך )/) 80 ז>צ 77 , 5 ש 1 ׳\ 3 ס . 0 . 1 > .?ל 





האנציקלופדיה העברית 











217 


מצריש, אמנות קדומה — מדסיקדן 


218 


16 > 101 % /€ ; 11 ) 1 ) 7 )(§) 1/471 ,ז 03£31 .ן ; 1908 — 903 [ , 1-371 

, 5 ) 0 ^ 6 <} 6610£70 17111101110715 ' 1 ) 5 ) 0£0 <] 070 ) 00 5 ) 0 ) 1401 ) 40 

76765 ) 540 } 5 ) £1010 <¥ 64 ? , 5 זש 01€ ת 5 ., 1 ; 1947 — 1922 ,/י 1-1 
,)! 11700 ) 1 תא 5 ) 1 <} 771 ) 7 64 ? ,חזגז^ת^! .\נ. 0 ; 1923 , 5 ) 110 ) 6 ?(£^ 

1929; 17.11001601161■, $•4(4171(1-11 <51x1, 1933; 1*1., 7 ) 1 ( 7 ( 777 ( 11 (! 

0/ 1/1( ?)7105(), 1939; 1*1., 7/1( 7(511X101 8((71(5 0 / 

7.0771(5(5 111, 1940; 14. 118111*0 (6*1,). 7/1( 41( 0 ] 4716(71( 
?£?(>[, 1936; ]. —?11. 1 707 ?? 70 ,■ו!>טג x14( 0 ((113((71 1/1( 47(5 0/ ?£)1(31, 1/1( 4(£(00 004 4510 771 ) 51 )#י , 
1965; 9. *4. 07 10 \ 004 ) 47765 ,זזס£* 1 ם 73 ל 1 -ח 0 }| 6 ׳** 6 ז 67 ס <■(- 
771(0(. 4 010110001 ) 5 ) 37 })£ ) 1/1 171 ) 11771 " 004 )) 5/30 חס '( £540 ח 

47( *>/ 1 / 1 ( 406(0[ ))(<17 £05(, 1951; 131*176*1, 7/1( 

0(1'(10£771(01 *>/ 4716(71( ?£)>(>11071 471 )70771 1200 (0 1315 
8. 0., 1952; 14. ?78111*1:071., 7(16 47[ 0714 47(/111(€(1176 0/ 

1/1( 4716(0( 071(71(, 1954; 46 ) 71177 ) 0 ' 5-4 ) 016 64 ^ 1 , 1.11016 . 4 ׳ 

111 {>6711117( (£)>(351(00(, 1954; .4. \1614!11 [31 100 )£££.¥ , 130 ־ 
?0171/17>£, 1954; £. 0 . £1 07 ) 0 , 111 ז 113 ש x617)1 471 11071 <)■(£? חן , 
1955; 1. £. 5. £<1\1961 ,)?(£? / 0 7070145 •(? 7/16 . 1$ *ז 3 ׳י *; 

!14, 371111711*03,3. ?£)(>1100 471, 1962; 1. 33 0 ) 1 <)•( 4£ , 8 ח 1 ז 16 * 01 ז , 

1)1( # 11051 4(7 ?110.7000(11, 1962, 14. $6113167, 1)071 4(£){>71- 
56/1(7 £11715(, 1963*; ]. 1. *16 06 171 1^31, 1660£ 476/111(6(117(; 
£§)(>{1071. 1964; }. .$ ; 1966 ,) 47 £11071 (£? , 1437715 .,מ 
1968 , 72 ) 31 )(£ 4 ] 7111 25 ><) 1470 ? §ח £7111 )£)£ ) 1 ( 1 , 12 ] 76 ג>}\ ; 

41. 03 6-\1. 441711167, ?£)£5: 47(1131117 ) 5011 ,) 61117 ) 11 ־ (, 

?601171 £ . 1968 4 , 075 ) 7 7/10115004 )) 7/17 סו 

י. ל.-א. ג,-ש. 

המוסיקה בם׳ הקדומה. ראשית התרבות המוסי¬ 
קאלית נם׳ לפני כשנעה אלפים שנה, והיא העתיקה ביותר 
המוכרת כיום. מאז מחקרו של ג. א. וילוטו (,על מצבה 
של אמנות המוסיקה נמ׳ היום". ר , בינל■). שנערך במסגרת 
המשלחת הנאפוליזנית, הופיעו מחקרים רבים העוסקים 
במוסיקה המצרית לתקופותיה. 
חקר המוסיקה של מ׳ הקדומה מתבסס על ממצאים ארכ¬ 
אולוגיים (בהם בלי נגינה [ע״ע]) ועל מקורות ספרותיים 
ואיקונוגראפיים. תיעוד עשיר זה כולל תמונות מהחיים 
המוסיקאליים וכן שמות מבצעים, כלים ומחולות, מלות 
שירים ואף הוראות'ביצוע. החוקר הנם היקמן תרם לחקר 
המוסיקה הקדומה נמ׳ בהשוותו נין המוסיקה המצרית בזמנו 
לבין התיאורים, המפורשים והמוסקים, שבמקורות. 
מספר כלי הנגינה בס׳ הקדומה היה רב. מהתקופה הפר־ 
דינסטית סוכר כלי רעש המורכב מזוג מקלות, לנקישה 
קצב. שמטרתו להגביר את מחיאות הכפיים, נוהג הנפוץ 
עדיין במוסיקה העממית במ ׳ . מהתקופה הארכאית ידועים 
תופי מיכל וחלילים חד־קניים שנהם ניגנו בצורה נטוייה 
או ישרה, ואשר אף שימשו כסמל הפוריות. סמוך לסוף 
הממלכה הקדומה הופיעו הסיסטרום — חפץ פולחני וכלי 
נגינה — והחצוצרות (נמצאו שתיים — האחת עשוייה כסף 
מוזהב והאחרת ברונזה), החל בשושלת ה 18 הופיעו המצל¬ 
תיים בשימוש פולחני ובטכסי קבורה. הקלארינט הכפול, 
המקביל לזמארה של היום, הופיע גם כן בימי הממלכה 
הקדומה. החשוב בין כלי המיתר, הן בט׳ והן בשומר. היה 
הנבל (ע״ע), שהופיע במי בצורות שונות ובגדלים שונים, 
מכלי המיתר האחרים מוכרים הלאוטה והלידה, שהובאו לס׳ 
ע״י מוסיקאים שמיים החל בשושלת ה 17 , ובמיוחד בזמן 
הממלכה החדשה. האורגאן הומצא באלכסנדריה בתקופה 
ההלניסטית. מספרם הרב של כלי הנגינה ושל העדויות 
האחרות מעיד על חיים מוסיקאליים ערים בם׳ העתיקה. וכן 



נ 5 י נגינה סצר־ים סתהוסת ה?:ויע?ח ה 18 . 

סיסי: 5 שמא 5 : ?ירה־היחארה; א 51 יש כפוי; 5 אוםה ; נב 5 


על יחסים הדוקים בין המוסיקה לבין הפולחן והדת. במקורות 
האיקונוגראפיים מופיעים. בססיד לזמרים ולנגנים. אנשים 
שתנועות ידיהם מסוגננו׳ת, ואשר מציינים, ככל הנראה, 
הוראות בעלות משמעות מוסיקאלית. היקמן הסיק מאלה 
קיום פוליפוניה פשוטה ואף נסיונות לרישום תווים. בהקשר 
זה ראוי להזכיר את סדרת ששת הקלפים, מן המאות ה צ¬ 
ח 7 לסה״נ, המכוסים עיגולים בגדלים ובצבעים שונים, 
וטכסטים ביוונית, קופטית ופרסית. עיגולים אלה פורשו אף 
הם כסימני תווים. 

ב מ׳ הערבית. למן הופעת הערבים במ׳ בשבת 641 
תמשיכו הקופטים במסורת המוסיקאלית העתיקה. אולם ער 
סהרה חלו תמורות מעמיקות בחיים המוסיקאליים, (ה¬ 
מוסיקה האמנותית הושפעה מהכלים ומתצורות אשר רווחו 
ברחבי האימפריה המסלמית. בס׳ קמו מספד תאורטיקנים 
של המיסיקה', ובהם אבו א-צלת אמיד. אל-אנדלסי (מת 
1134 ). בימי הממלוכים נודעה מ׳ בזכות המוסיקה'הצבאית, 
אשר הרשימה אף את הצלבנים, עד לתקופה החדשה היה 
המרכז המוסיקאלי המצרי משני בחשיבותו בין מרכזי האיס¬ 
לאם, אולם החל באמצע המאה ה 19 גדלה חשיבות המרכז 
המצרי בתחומי התאוריה, הסגנון וההפצה של המוסיקה. 

במחצית הראשונה של המאה ה 19 הוקמו בהי־ספר למו¬ 
סיקה כמתכונת אירופית, ותזמורות צבאיות שהודרכו בידי 
מוסיקאים מערביים. בשנת 1871 נפתח בית-האופרה בקהיר 
באופרה "אאידה" של ורדי (ע״ע). במקביל לפעילות המער¬ 
בית הסתמנה התעוררות מחודשת של המוסיקה המזרחית, 
תחילה בסגנון המוסיקה התורכית ואחר־כך בסגנון מקורי 
שהשפעתו רבה במזרח הקרוב כולו. ממפתחי הסגנון החדש 
— אם כלתום. עבד אל־והאב. סוצטפא דידה. סאמי שאוה 
ודאוד חסני. ביזמתו של המלך פואד 1 נפתח ב 1929 בקהיר 
המכון למוסיקה מזרחית, וב 1932 נערך הקונגרס הבין־לאומי 
הראשון למוסיקה ערבית. שבו השתתפו מוסיקאים וחוקרי 
מוסיקה מהמזרח ומהמערב. השפעת המוסיקה המערבית 
ניכרת בתחום הבלים, המקצב, והמלודיה, באשר כלים "מער¬ 
ביים" (קונטראבאס, צ׳לו, אקורדיאון, סנסופון, ועוד) משמ¬ 
שים לליווי השירה המסרתית. והמקצבים שאולים בחלקם 
מהריקודים המערביים. האלתודים, הן הקוליים מטיפוס 
״ל י א ל י״ והן הכליים מסוג ״ת 5 ! ם י ם", קוצרו או נעלמו. 
ד,הלחנה והביצוע נפרדו זה מזה. אולם למרות השינויים 
הרביס שמרה אמנות הזמרה על מקומה החשוב. הסגנון החדש 
זכה לתפוצה רבה בכל ארצות המזרח הקרוב. יש לציין כי 
אסכולות אחדות. במיוחד בסוריה ובעראק. שומרות יותר על 
רוח המסורת העתיקה ועל המשכיותה. 




219 


מצדים, מוסיקה — חת ופנתאון 


220 


,.£ 071 41 ) 471 7X14510 )י 1 10 ) 00/1401 /מ<£/ 1 , 7111016311 ־ . 0 

1040774 !$ 6 ^/ / 0 ! 014510171 1 ) 0.11 4 ו 0 ת 071 }\ , 1.306 . 7 ד .£ ; 1812 

£•)*!/% 150110 )^ 1 (^ 4 , ,חתבוה; 11101 .מ ; 1836 , 1-11 5 1 ו 107 /קץ!ן£ 

- 00%071 . 11 110/110 ) 0 > 00 מ׳ ^ 1 040 < [. 1 * 6 ] £1111716 .£ ; 10 ) 

0071 \ 451 !#$ 10 ) 150 ) 7 )^^ 40 , 111 ) 111 - . 14 ; 1949 ,( 1 ,)■ 01 ) 14 

. 1956 , 101110 ) ! 11 ) )! 0471 
א. מ. ש. 

דת ופג תא ו ו ב מ׳ הקדומה. 

א. מקורות להנרת הדת המצרית. ב. הפנתאון והמיתולוגיה. 

ג. הפולחן. ד. המאגיה. ה. פולחן המתים והאמונה בחיים 
שלאחר המוות. 

א. מקורות להכות הדת המצרית. צם המקו¬ 
רות הספרותיים נפנים: האספים של לחשי פתים 
להנסחח תנאי-קיומו של הנפטר לאחר המוות. שלושת 
החשובים ביותר בסדר כרונולוגי הם: כתבי הפיראמידות; 
כתבי ארונות־הקבורה! "ספר המתים". כתובותקבורה. 
שמלבד פרטים ביוגראפיים, פניות לאלים, הנחיות־קרבן ועוד 
שיפכות אור גם על דרישות הדת והמוסר. טכסטים 
טקסיים ופולהניים. המנונות לאלים (לאמון- 
רע, אתון. חתחר וכר). טבססים מיתולוגיים, תאו- 
לוגיים, (.אסטלת פטרניך". ..ספר הדברים אשר בשאול") 
ום כ ם ט י ם מאגיים (אספי לחשים וקפעות). ולבסוף 
מקורות יווניים מאוחרים כמו כתבי הרודוטום, 
פלוטארגום, דיח־ורום ועוד. 

ב. הפנתאון והמיתולוגיה, הטיטטמאטיזציה 
של הפנתאון המצרי היא חלקית ומצומצמת ורובם הגדול 
של עשרות האלים והאלוה, החשובים והשוליים, ממלאים 



תפקידיהם במידה רבה של אי־תלות הדדית, כאלים קוס¬ 
מיים (החמה, השפים והארץ, האוויר, היאור וכר), כאלים 
מקומיים (אלי־עיר, מהוו• חבל) ואלי פלורה־ו.פאו־ 
נ ה (עצים• חיות) מהם דמויי־אדם (רע, גב). מהם דמויי־ 
חיה: תנין (סובו), חתולה (בסתת), כלב-תן (אנובים), פרה 
(המוזר), איל (ה׳גום), בז (הגרוס), איביס (תחות), נחש 
(אותו, תרמותים) ועוד. 

משפחות אלים, קביעת ההיידארכיה של האלים ודירוגם 
בסיפורים המיתולוגיים, דהיינו "תאולוגיות", נוצרו בתקופות 
שונות ויצאו ממרכזי פולחן מצריים שהיו בעת ובעונה אחת 
גם מרכזים מדיניים חשובים: און(הליופוליס). מף (ממפיס), 
ח׳נום (הרפופולים) נא אמון (תבי) ויב (אלפנטינת! ע׳ 
ערכיהם). בין משפחות־האלים בולסת ה ש מיניה של 
ת׳גום (הרמופולים), המורכבת מארבעה זוגות אלי-קדם ולה 
סיפור בריאת העולם בנוסח זה: בראשית היה תוהדובוהו, 
ובו ארבעת היסודות האלוהיים: מי התהום הקדמוניים 
("נוף), האין־סופיות, החושך, הסחר. מתוך המים הקדמונים 
בצבצה האדמה כאי ועל כן רואים את נון ובת זוגו נונת 
כמקור הבריאה• מקום חשוב במיוחד נודע ל ת ש י ע י ה 
הגדולה של און (הליופוליס),הקדומה מאד ואולי קצה- 
היסטורית. אבי התשיעיה אתום (הכל, הבורא, המקיים, 
שמאותר יותר התמזג עם אתום־רע, השמש), הוליד זוג 
אלים — את שו (האוויר) ואת תפנות (הלחות האטמום־ 
פרית), אלה הולידו את גב (הארץ) ואת נות (השמים). 
לאלים קוסמיים אלה נצטרפו שני זוגות: אוסירים ורעייתו 



א. אסרן 
כ. אגוכים 

נ. אנונים 
ר. בסחח 
ה. יפו' 


הרחת׳ם 

הךס|כ 

חתחור 


סזידים חי׳דובייז 

יא. א ים ים כוו ;שיתיס 

יב. ח׳נוש ין. ;•ח 

י ג. ח',ינם< יח. גוז־בי! 

יד. מונח; יט. גפתיב 

סו. סות כ. אוגוריש 


•:א *׳•-ידיש 
:ג א• 1 /י 
:ג. ןהח 
:ר. שאשיב 
כול. שי חיום 


בי, סח^זזז 
50 י!־ב 
בדו. 2 י 1 
כט. כ־פאריכ 
ל. גזחות 




221 


מצרים, דת ופנוזאון 


222 


איסיס, סת ובת זוגו נפתים. שהיו קשורים גם כן במיתוס 
אוסיריס. 

המיתום המרכזי בפנתאון המצרי המתאר את המאבק בין 
א וסירי ם לסת נשתמר גם אצל פלוטארכוס: א ו סי¬ 
ר י ם, "המלך הגדול והמיטיב" של מצרים נרצח ובותר 
לבתרים ע״י סת (אהיו וגיסו) שקינא בו. איסיס, אשת 
המלך המת, יצאה ביגונה ללקס את חלקי גופת בעלה 
המפוזרים ב^אור והצליחה להביאם לקבורה. ה ו רו ס בנם 
סל איסיס ואוסירים, שיצא לנקום את נקמת אביו• פתח 
במאבק אכזרי עם סת על ירושת המלוכה והצליח להוציאה 
מידיו. למיתוס זה גם השלכות דתיות-מוסריות וחברתיות 
חשובות. מחקרים רבים ניסו לעמוד על מהותה של דימה זו 
והמקבילות לה (הבולסת היא עלילת אדוניס). בין השלכות 
אלה: המוות הכפוי של המלך (ומאידך, המוות המחזורי של 
האל והחייאתו עם הטבע); מוסיוו הישע ( 3110 ׳\ 1 ג 5 ) וה¬ 
החייאה (במיתוס, ע״י איסיס בגלגולה כציפור); יחסי אב 
ובן, מחד, ואס־ובנה מאידך; מספר מוטיווים ופרטים (כמו 
הסתרת היילוד והבריחה עמו) מזכירים אף סיפור הנוצרי. 

על רקע מיתוס זה יש להבין אה רוב קווי־האופי של 
האלים הנוטלים בו חלק: א ו סירי ס, אל פולהן־המתים, 
אדון השאול, שופט־המתים; הפרוטוטיפוס לכל נפטר. אל 
הקרקע (מים. צמחיה)! אל הפוריות (חגיו נושאים אופי 
חקלאי). א י סיס, הרעיה הנאמנה והאם המסורה! קשורה 
בהריון, לידה, גידול־ילדים. פולחן־המתים (קינה, טהרת 
המת) והיא גם גבירת הכשפים. הורים, אל־בז; אל מלכו¬ 
תי. הבן הנאמן, הנוקם נקמת אביו. ם ת, אל המדבר, הסופה; 
אל זועם ורב־נוח. בטרם זכה לאפיון של נבל במיתוס. היה 
מעמדו רם ונכבד! מאוחר יותר היה לאל בוגדני, תאוותן 
וסוטה, מוג-לב וטפש. 

עם האלים החשובים נמנו גם אלי שמיים: רע. 
השמש ואל-השמש. מקום פולחנו הקדום — אץ (הליופולים); 
בהתמזגות עם רע הועלו אלים רבים לדרגת אלי־חמה 
ולמעמד של אלים ראשיים: א מ ו ן ־ ך ע, א ת ו ם ־ ך ע, 
ך ע - ח ר ־ א ח׳ ת י וכד. אל קדום, אל בורא! מנהיג העולם, 
אבי ..המאעת" (הסדר הנכון והראוי)! אבי המלך: סלך 
האלים. אתון, אל־גלגל־החמה, שפע־הטוב. דמוי־בז. אל 
שולי עד שהועלה ע״י אמנח׳חפ 1¥ (אח״כ אח׳נאתון), 
בפרשה קצרה ומרתקת, לדרגת אל־יחיד בעירו אח׳תאתון 
(תל־אל־עמארנה) תוך אלימינציה קנאית של אמון־רע ויתר 
האלים! עם מות המלך, חזר המשטר הפוליתאיסטי על כנו. 
ח׳ ונס ו אל הלבנה, אדון הזמן (ר׳ תחות). 

אלים עליונים ובוראים: אמון, אל הבי 
(נא אמון), אל־איל! הועלה לדרגת אל ראשי כאשר היתד, 
עירו לכידת הממלכה הכפולה והוא זוהה עם רע של התשיעיה 
הגדולה. פתח. אל מ'ף! האל הבורא בלבו ובדברו! מעצב 
הטבע כאומן; אדון האמנות והאומנות. ח׳ נ ו ם. אל-איל 
כלל־מצרי (מוצאו מיב); מעצב האדם, בקדר על האבניים. 
תחוח, אל-איבים! אדון הירח ומכאן אדון מהלך הזמן, 
המידה והמספר, הכתב! סופר התשיעית, אדון ידע הכשפים. 
חתחר. קשורה בפולחן הפרה; אלת עצים (שקמה, תומר), 
אלת ארוטיקה, פוריות ולידה. פולחנה המקורי בדנדרה, אך 
התרחב מאד (בסיני, בסראביט אל־ח׳אדם, כ״גבירת הטור¬ 
קיז"). 

אלים אחרים: מונחו (אל-קרב־ונצחון, אל־בז), מ י ן 


(מנו) (אל-הפוריות וההולדה), אנובים (אל כלב-תן; 
אל-מתים קדום וכלל-מצרי). ניית, (אלת מי-הפבול, אלת־ 
קרב קדומה מאד), מות (אלת־עיט, אלת האמהות). 

הפנתאון, בתקופה מאוחרת, מנה מספר אלים כנעניים 
שאולים: ענת, ע ש ת ר, רשף, בעל. כולם בעיקר 
באלוהי-קרב. כן יש להזכיר את האל העליון האחרון במצרים 
— ס ר א פ י ס (אל אלכסנדריה והממלכה החלמית) שהוא 
יצירה הלניסטית: מיזוג של אוסיריס עם אפים, אל-השוד 
סמף. פולחנו התפשט בכל אגן הים התיכון ואף במושבות 
הרחוקות של רומא. סראפים היה אל־מתים ואל פוריות, אל 
מרפא ואורקולום. 

מלבד האלים של ממש יש שפע דמויות דמוניוח, כמו 
אפופים. נחש־הענק, אויב־השמש; חיות רעות רבות (תנינים, 
אריות, נחשים). מעניינים הם שדי־הבס: ננסים מפחידים 
ודוחים. שנזקקים להם להרחקת מזיקים. 

למיתולוגיית-המתים נודע מעמד מיוחד. כאן 
יש להזכיר את מ ש פ ט ־ ה מ ת י ם (בו יושב אוסיריס) 
ואת ארץ־המתים. משאת נפשו של בל אדם היא לנוח 
אחרי פטירתו ב״ש דה ה ג ו מ א״. מעין גן־עדן; אך הדרך 
לשם רצופה קשיים: בין השאר, על הנפסד לזכות בהסדיו 
של .,איש המעברה" שתפקידו להעביד אותו על פני המים 
המפרידים, לאחד בירור זכותו והכשרתו של הנפטר לכך 
(ר׳ עוד להלן). 

ל״נ ש ס ה" מקבילים באמונת־המתים המצרית שני מוש¬ 
גים עצמאיים: ה״כא", כוח-החיות של האדם, המגיע לעצמתו 
המלאה רק אחרי הסתלקות הגוף; ה.,בא" ("באי") היא 
הנשמה, הלובשת צורות כרצונה, ומקיימת אח תפקידיו 
(הגופניים בעיקר) של המת לאחר שנפרדה מן הגוף. הדרגה 
אליה עתידה נשמת הנפטר להגיע, אם יצאה זכאית במשפט 
המתים ועברה את כל תלאות הדרך, היא ״רוח״ או ״מלאך״: 
"אח׳". 

ג. הפולחן: פולחן האלים במקדש כלל את פולחן 
הצלם היומיומי (בתוך ארונו): ניקוי הצלם, הלבשתו, 
קישוסו• הכתרתו וכו׳. לפעולות אלה אופי סמלי או מאגי. 
במקדש הועלו ק רבנו ת (מנהות־מזץ. קרבנות־אש, עו¬ 
לות) כשהמזבח משמש בעיקר ככן המיועד לשאת את 
מתנות הקרבן. חשיבות מיוחדת נודעה לנסך (של מים. 
יין, חלב), כקרבן־משקה או כאמצעי-טהרה פולחני. גם 
לנגינה ומחול היה ערך פולחני. 

מחוץ למקדש נערכו תהלוכות־קודש, וספינות-האלים 
שנישאו ע״י הכוהנים נחשבו למקום־מושב האלהות. בזמן 
התהלוכות היה צלם האל מתגלה למאמיניו: "לראות את 
יפי האדון". חשיבות רבה נודעה לחגיגות; ביניהן, 
ח ג י - ל ו ח (גיאות היאור, הקציר. מחזוריות גרמי־השמיים 
וכד) חגי־מדינה (הקשורים ביסוד ערים, נצחונות) 
חגי־מלך. חגי־אלים. בולטים חג־שלושים השנה (חג 
ה״זנב״) — שמקורו כנראה בחגיגת־ניצחון קדומה והוא 
נמשך ימים רבים והיו בו תהלוכות ועבודת-קודש — 
ובמיוחד חגי איסירים ("מיסטריות" בפי היוונים) שבהם 
הוצג המיתוס בצורה דראמסית וסמלית. במרכז החגיגות 
עמדו טקסים חקלאיים. 

בעבודות-הקודש עסקו כוהנים משתי דרגות עיקריות: 
..משרתי האל״ (,.נביאים״ בפי היוונים) ו״טהורים״! דרגות 
אלו היו עוברות בירושה. ה״טהורים" היו מאורגנים במשמ־ 


223 


מצדים, דת ופנוקאון — לשון 


224 


רות; רבים רחם נשאו תארים חילוניים — שופטים, רופאים, 
אמנים — והיו בעלי קשרים פוליטיים; בממלכה ד,חדשה, 
עם התפתחות הכהונה המקצועית, רכוש־הפקדשים וצרכי- 
הפולחן, ירדה חשיבותם. היתד, קיימת גם דרגת־ביניים 
("אבות־אל") ומשרות נוספות, שבד״ב קשה לקבוע בבירור 
את מהותן: ״כוהנים מקריאים״ (נושאי סגילת־הפולחן) 1 
"מפקח על כוהנים", "ראש למשרות־אל", "הכוהן הגדול". 
ונר; היו גם משרתי־מקדש והפסטופורים. מעין. לוויים, נושאי 
אחנות הצלמים. 

במקרא מכונים הכוהנים המצרים שעסקו בפתרון חלו¬ 
מות ובמעשי כישוף — חרטמים (בר , מא. ח, כד; שבד ז, 
יא, כב; ח. ג. יד. סו; ם, יא: והשר דג , א, כ: ב, ב). מקור 
השם, נפי הנראה, הוא מהביטוי המצרי — הר ת 8 , שהוא 
קיצור מ-חח חב הר, ומשמעו — העומד בראש אלה אשר 
על ספר הפולחן. כלומר, — כוהן קורא ראשי. 

ד. המאגיה. נטיית המצרי למאגיה היתה גורם ראשון 
במעלה בחשיבתו, באמונתו, בחייו היומיומיים, ובנסיונו 
למלא מאוויים שמעבר להשגתו. הדת המצרית היתד, במידה 
מכרעת מאגיה (והמלה הקרובה ביותר ל״דת" היא הפאת, 
הכוח המסתורי של האלים. הניתן גם למכשפים וקוסמים). 
טקסי הפולחן בנויים במידה ניכרת על מאגיה (הטהרה, 
הקטורת, עצמים קדושים). בולטת עוד יותר המאגיה 
המילולית: הלחשים. לחשי־המתים, להבטחת תנאי קיום 
אופטימאליים לאחר המוות; לחשי-מרפא; לחשי אם־וילד; 
לחשים לכל סטרה, אף הבישוף, בלומר המאגיה לצרכים 
יומיומיים, זונה ללגיטימאציה ע״י הדת, הלחשים הועתקו 
ונשמרו במקדשים והיו בהם הרבה רמיזות מיתולוגיות. 
רבים מאד הקמיעות להבטחת הגנה מתמדת, הכוללים 
לחש או עשויים מחומר מאגי (עלה שקמה. "כסף ירוק"). 
משקלה של המאגיה בדת מ׳ הלך ורב לקראת סוף הממלכה 
החדשה, ועם התפשטות הפולחנים העממיים, המנונות וטקס¬ 
טים דתיים רבים קיבלו גוון מאגי. 

ה. פולחן המתים והאמונה בחיים שלאחר 
המוות. המחשבה הדתית המצרית ראתה במוות וכל הקשור 
נו אסון מוחלט. עובדה זו מסבירה את החשיבות המיוחדת 
שניתנה לם י ת ו ס המות ופולחן הסתים, שבהם 
התגלמה האפונה הברורה בהישארות הנפש והיה 
בהם נדי לצמצם את גודל האסון. את פולחן המתים יש 
לראות כהסתעפות של פולחן האלים, אך הוא בעל אופי 
עצמאי ובעל חשיבות משלו. טקסי הקבורה היו מורכ¬ 
בים מאד וכללו לוויות, הפלגה במעלה היאור, משתאות, 
מחולות-פולחן; כל התי׳ליד (כולל חניטה, שאף לה צביון 
דתי מובהק) נמשך לעתים זמן רב מאד (יותר מחצי שנה). 
ק רבנות -ד,מתים כללו מבחר של מצרכים יומיומיים: 
משקאות (שבר), מאפה, בשר, ירקות ופיחת, אריגים, בלים, 
"כל דבר טוב וטהור". לקרבו־הפתים ליטורגיה מורכבת 
(פתיחה, השבעה והזמנה, הגשה, ולסיום — "מחיית עקבות" 
והסתלקות). 

בימי הממלכה הקדומה חלוקות היו הדעות בדבר מקום 
משכנם של המתים. בתקופה ששלטה התאולוגיה של אלן 
(הליופוליס) האמינו כי הסתים שוכנים בעולם השמש ולא 
בשאול. אבל משך תקופה ארונה, עד תחילת הממלכה החדשה, 
נספג פולחן אוסיריס בספרות שלאחר המוות, וב״ספר המתים" 
כבר מוזגו שתי התוחת וחלה הכרעה בכיוון האמונה כי 


המתים שוכנים בשאול שאוסיריס הוא מושלה וכי אל 
השמש — רע — פוקד את השאול פדי לילה (ע' לעיל, 
מיתולוגיית המתים, עמי 222 ). 

; 01171716 ) 6 111/0 06 ,$ג 0111 ז 111£3 ? ; 11 , 0£ דוס 111 ? 2 ( $גו 101 > 0 זש 1 ־ 1 

1 ( 1 111 ^) 71101 1 ) 1191 1£1011 ( #0 / 0 1 ( 101 < 1 <) 000610 , 661 * 034 ־ 81 . £1 .{ 

,)) 1 ן> 87111 .£'( 10711 ) 0 ) 1£ ) 14 70 , 471076711 £., 1912; 1'. 1.6X3 

071 ,! 118107 •)# 71 ו! 1 )קץ££ 471016711 ,:ח 1110 ת 3 ז? . 11 ; 1925 • 1-111 

, 710 ) 11167 )^ 6£ #01181071 70 ,־ 3011101 ^ ; 948 ( , 10/1 )!) 1 ס 7 ק 67 )ח 1 

■גהסע. 8 ; 1952 , #01181071 1011 ) 1 )!( 7% 471010711 ,׳<ת־ 61 (") .ן * 1949 

, 2 וז 0 זס 4 ו 1 . 5 ; 1959 ,.£ 100 ) 71 *>' 3611 0710 ), #6118 70 ,(. 04.1 ) 110111 

17 ) 2 801170£6 , 11301 ^ . 5611 ; 1960 , £1071 #011 16 { 0 !) $1 ץ 46£ 

2117 £071 (/ 01111 * 1/1110711 ,זסזגמס!*) , 1 לז ; 1961 , 11 ( 1 }( 107 ( 01 

. 1968 ,! 111 71 ) 011 !) 

א. ש. - ה. 

הלשון המצרית הקדומה קרובה לא רק ללשונות 
השמיות (עברית, ערבית. ארסית, אכדית וכו׳) אלא גם ללשו¬ 
נות המזרח־אפריקניות(גאלה וסומאלי) ולשפה הברברית של 
צפון אפריקה. הדמיון לשפות השמיות בולט ביותר. הפועל 
המצרי נמו הפועל בחלק ניכר של השפות השפיות, מורכב 
מד,צרפים של עיצורים, עפ״ר שלושה במספר, אשר לפחות 
באופן תאורטי אינם משתנים. יש גם נקודות מגע בין אוצר 
המלים של הלשונות השמיות למצרית. אבל מאידך, לא ניתן 
להגיד שהמצרית היא שסד, שמית או שפה אפריקנית. היא 
כנראה הצרף של אלמנטים שונים המהווים יחידה לשונית 
עצמאית. 

המחקר של השפות החפו-שמיות עדיין עומד בראשיתו, 

אך אין בנך משום עיכוב ביחס להבנת המצרית. התפקיד 
הנוכחי של חוקר השפה המצרית הוא להבין את מבנה 
שיטתה המיוחדת, נפי שהיא מתגלה בשלביה השונים במשך 
שלושת אלפי שנות קיומה. מאורע מכריע בתחום חקר ר,מצ־ 
חת היה גילוי אבן־חזטה (ע״ע חרטמים, כתב ה—, עמ ׳ 
31/2 ור׳ תמ׳ שם) ע״י שמפוליון (ע״ע). תחילת המחקר 
המדעי המודרני של השפה המצרית קשור בשמו של אדולף 
ארמן ( 1854 — 1937 ). עבודתו החשובה הראשונה היא הספר 
על הדקדוק של המצרית החדשה ( 1880 : כל הספרים דלהלן 
ח ביבל׳). ספר זה מהווה את התיאור השיטתי הראשון של 
השפה המצרית בתקופת השושלות 19 — 20 . ספרו השני 
״דקדוק מצרי״ ( 1894 ) הוא תיאור שיטתי של השפה המצרית 
כתקופת הממלכה התיכונה. גם גילויה של צורת הסביל- 
חמצבי קשור בשמו של ארמן, ובעקבות תגלית זאת הודגש 
הדמיון בין השפה המצרית מחד והאכדית מאידך. הדקדוק 
הקופטי של ג. שטיינדורף, תלמידו של ארמן ( 1861 — 1951 ). 
מהווה צעד חשוב קדימה במחקר השפה הקופטית ומבוסם 
על שיטות קפדניות של פונולוגיה ומורפולוגיה. גולת הבו* 
תרת במפעלה של אסבולה זו, הנקראת "ברלינאית", מד,ווה 
ספרו של ק. סתר, ( 1869 — 1934 ) העוסק בפועל המצרי. 

ארמן, שטיינדורף וסתה הם עמודי התווך של האסכולה 
הברלינאית. הקווים האפייניים של אסכולה זו הם: השימוש 
בשיטות דקדוק חדישות המבוססות על פונולוגיה וחוקים 
פונטיים כבסים המורפולוגיה, והעלאת הקשרים עם הבלשנות 
השמית, 

מתנגדה העיקרי של שיטת האסכולה הנ״ל היה ג. מאספרו 
( 1846 — 1916 ) ; טענתו הבסיסית היתה שבחקר השפה המצ¬ 
רית איו להזקק לשיטות מחקר שהועתקו מהשפות השפיות. 
מאספרו ייצג במידה מסוימת את מה שנקרא האסנולה הפא־ 
חסאית. בהשפעת האסכולה הפאחסאית נכתב ספרו של ב. 
גו( 1883 — 1950 ) ״סחקחם בתחביר המצרי"( 1924 ). ספר זה 



225 


מצרים, לשון 


226 


הוא ציון דרך בהשתחררות המחקר הדקדוקי של השפה 
המצרית מן התלות במחקר השפות השמיות. ספרו המצוין 
של א. גרדינר ( 1927 ), "דקדוק מצרי". הושפע עדייו מה¬ 
אסכולה הברלינאית. אבל מאידך הודגש בו בהדגשה רבה 
הניתוח התחבירי המודרני. 

ספרו של ח. י. פולוצקי, על התחביר הקופטי ( 1943 ), 
מהווה את הצעד החשוב ביותר להבנה מחודשת של השפה 
המצרית. פולוצקי ביסס את ההנחות האומרות: א. כוחה 
הפרדיקאטיווי של צורה שמנית של הפועל הלש מכוחה 
הפרדיקאטיווי של צורה בלתי-שמנית: ב. כוחם הפרדיקא- 
טיווי של ביטויים אדורביאליים גדול מזה של הצורות 
השמניות של הפועל. 

שלבי התפתחותה של הלשון המצרית. 

1 . ה מ צ ר י ת ד, ק ד ו מ ה: השפה של השושלות 1 — 8 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 182 — 183 ). זוהי גם שפתם של כתבי הפיר¬ 
מידות. ההצדקה התאורטית להגדיר את המצרית הקדומה 
כשלב עצמאי מבוסס על העובדות הבאות: 

1 . האלמנט — ׳״;׳ המשמש כיסוד עזר בצורות פועל 
שונות, מופיע במצרית הקדומה רק במשפטים ראשיים. 
כלומר, הוא מופיע בהצרפים הבאים: א. ). 5801.0 ׳״!'! צורה 
זו מופיעה בעיקר במשמעות של הווה פרפקטי. ב. ). 5801 ׳״!' 
פאסיווי. גם צורה זו מופיעה בעיקר במשמעות של הווה 
פרפקטי. כלומר צורה ב היא הצורה הפאסיווית של צורה א. 
ג. 5801 ז).׳*!' במשמעות של הווה עתידי, המביע לעתים 
קרובות כוונה. ד. עט נושא שמני וצורת הסביל המצבי. 
ה. עם נושא שמני ונשוא אדורביאלי. הצורה 1111 ) 5 ■ 61 £.׳״!' 
כמעט שאינה בנמצא. 

II . מלות השלילה הבאות : ץ 0 ,ל׳"!,״.־!£״ אינן מופי¬ 
עות כמעט במצרית התיכונה. למעשה, מבחינה סטאטיסטית, 
הן שלילות המופיעות רק במצרית הקדומה. 

III . הא׳ הקדמית: הצורות הבאות יש בהן א' קדמית 
במצרית הקדומה י. £. 1-112 ,).ע 2 ל. 1 ,£.!״ 12 ). 1 , 7.1 1 . 113 ', הא׳ 
הקדמית מופיעה גם במצרית המאוחרת, אבל אינה נמצאת 
כלל במצרית התיכונה. 

ז\ 1 . הצורה ) 5801 של העבר נעלמה כמעט כליל במצרית 
התיכונה ואילו במצרית הקדומה היא צורה מצויה. ניתן 
להגיד שהיא נמצאת ביחסי השלמה עם הצורות.). 5801.0 ׳״ 1 ' 

.ת. 561111 . 

התופעות שנמנו בארבעת הסעיפים הללו מייחדות את 
המצרית הקדומה מהמצרית התיכונה דש בהן משום הצדקה 
מספקת לאיתורה של המצרית הקדומה כיחידה לשונית 
עצמאית. גם התנהגותו של האלמנט ׳״ 1 ' וכן הופעת ה-א׳ 
הקדמית ויחסי ההשלמה של ). 511111 חיובי עם 111 • 5801 ׳״! 
!״) 5801.0 מחייבים תיאור שיטתי שונה מתיאורה של המצרית 
התיכונה. 

2 . המצרית התיכונה היא השפה המדוברת 
בתקופת השושלות 9 — 18 (ר' לעיל, עמי 183 — 184 ). שפה 
זו הוסיפה להתקיים ושימשה לצרכים דתיים עד התקופה 
היוונית־רומית, היחוד של שפה זו בהשוואה לשלב הקודם 
הוא, שהאלמנט ׳״;* החל מופיע גם במשפטים טפלים ובעיקר 
במשפטים המתארים נסיבה. ה£, 5801 של העבד כמעט שאינו 
מופיע בצורתו החיובית. שיטת השלילה איבדה ממורכבותה 
ומגמת האחידות הלכה וגברה: 

1 . הצורות השמניות של הפועל נשללות ע״י מ! 1 . 


11 , הנהנה ברורה בין המלית השלילית מ ו מת! הפרדיקא- 
טיוד. 

111 . השיטה של המקבילות השליליות מתבססת. 

3 . המצריתהמאוחרת: השפה של השושלות 19 — 

24 (בערך 1320 — 730 לפסה״נ). המצרית המאוחרת היא 
כנראה שפת הדיבור שרווחה נבר בתקופת המצרית התיכונה. 
רק בימי אסנהותפ ־׳\ 1 הפנה שפה זו לשפה הרשמית וזכתה 
שתועלה במסמכים רשמיים, 

התכונות הבאות מאפיינות את המצרית המאותרת : 

I . העלמות צורות ) 5801.0 למיניהן: 1 ) ). 5801 הפרפקטי 
ממלא את מקום ).״. 511111 ׳״;'. שתי הצורות הן תחיליות 
וסבטאות את זמן העבר. יתר על כן, שתי הצורות מוגבלות 
לפעלים יוצאים. 2 ) 511111 - £111 .■״;׳ הסיפורי ממלא את מקום 
). 5801.0 הסיפורי: שתי הצורות הן לא־תחיליות ומבטאות 
את זמן העבר. 3 ) ). 5801 ׳״!' של המצרית המאוחרת ממלא 
את מקום ). 5801.0 הנסיבתי: שתי הצורות לא-תחיליות ונד 
בטאות את העבר היחסי. 

II . המצרית המאוחרת מנילה זו ליד זו צורות פועל 
המורכבות מיסודות עזר (צורות אנאליטיות) וצורות נוטות 
(סינתטיות). יתר על בן, הצורות האנאליטיות נמצאות ביחסי 
השלמה עם הצורות הסינתטיות:).״״ 58 הפרפקטי נשלל ע״י 

דח 561 

III . השיטה של השלילה במצרית מאוחרת נעשתה מור¬ 
כבת יותר וניתן להבחין בין שלושה דגמי שלילה: 

1 . הדגם של המקבילה השלילית. 

א. ). 5810 הפרפקטי נשלל ע״י 511111 £.׳״! ׳"ל. 

ב. הציווי 1.5801 נשלל ע״י ! 580 3 'ז 1 ת 1 . 

ג. הדגם \ ). 0 , 1081 ׳״ נשלל ע״י \ ). 0181 מוס. 

2 . הדגם של המשלים השלילי. 

א. ההווה הראשון המבטא פעולה חוזרת נשלל ע״י 
5801 ). 111 ׳״ 11 . 

ב. ההווה הראשון המבטא פעולה בעבר נשלל ע״י 

5801 £.׳״ז׳״י 1 . 

ג. ההווה הראשון המבטא פעולה שעדייו לא התקיימה 

נשלל ע״י 5801 ). 01.1 ׳"ל. 

אנו מכנים דגם שלילי זה בכינוי המשלים השלילי, ני 
בדגמים הללו קיימים יחסי השלמה נין צורות פועל המבט¬ 
אות אח אספקט הפעולה וצורות פועל המבטאות את אספקט 
המצב. מקביל שלילי הוא דגם המבטא את אותו אספקט כמו 
הדגם החיובי ואילו במשלים שלילי אין זהות ביחס לאס¬ 
פקטים. 

3 . הדגם השלילי החד־צורני: כל הדגמים במצרית רעמי 
ססית הנשללים ע״י סל או!ס! שייכים לקטגוריה של החד- 
צורניים, כלומר הדגם החיובי הנשלל ע״י תוספת של מלית 
שלילית. אי-לנך יש להגיד שהאלמנטים סל ו מס מעידים 
על הד־צורניות של הצורה השלילית והחיובית. ואילו האל¬ 
מנט ׳"ל מעיד על רב-צורניות של הדגמים. 

א. הדגם הבא נשלל ע״י 5 ״׳״!...סל: 

( 1 ) 5801 £.״) האמפאמי 1 

ב. הדגמים הבאים נשללים ע״י סל: 

( 1 ) ). 5801 . [ 1 ] הפרוספקטיווי התחילי: 

( 2 ) ״! 58 !£.״! של העתיד השלישי: 

ג. הדגמים הבאים נשללים ע״י גס!: 

( 1 ) 5801 זל£.׳״ 1 הסיפורי: 


227 


מצרים, לשון — טטדות 


228 


( 2 ) 111 ^ 5 £. 1 זנ. 1 האספאסי; 

( 3 ) £.מ■!)! הפרוספקטיווי הלא־תחילי. מכאן ש\ו 8 ומט 
אינם יכולים לשמש במצרית המאוחרת בקריטריון של 
שמניות הצורות. ואין להציגם בתור כאלה בבואנו לתאר אח 
שיטת הפועל של המצרית המאוחרת. 

4 . ה ד ס ו ס י ת היא השפה שבה נכתבו הספרים והמסמ¬ 
כים בכתב הנקרא דמוטי (מהשושלת ה 25 עד התקופה הרו¬ 
סית המאוחרת. כלומר מ 750 לפסה״ג עד 470 לסה״נ). הכתב 
הדמוטי הוא הכתב הרהוט של ההייראטית המאוחרת והוא 
מופיע בפעם הראשונה בימי השושלת האתיופית. לאורך 
כל התקופה התלמית והרומית שימש כתב זה ככתב המסמכים 
היום־יומיים, הקווים המאפיינים את הדמוטית הם: 

I . היעלמות הצורה מ 1 (ט ״!£.׳״; של העבר והופעת הצורה 

של הפרפקטי גם בסיפור. מבחינה זו ניתן לומר, 

שההבחנה בין דיבור ישיר וסיפור שהיתר, כה אפיינית 
במצרית המאוחרת ושקבעה למעשה את העיקר שעליו סובבת 
המצרית המאוחרת, נעלמה כליל בדמוטית. 

II . לעומת זאת, בשיטת השלילה של הדמוטית אין 

להבחין עוד בקאטגוריד, של דגם המשלים השלילי. הדמוטית 
מכירה רק בשתי קטגוריות: א. המקבילה השלילית! ב. הדגם 
החד־צורני השלילי. היעלמות הדגם של המשלים השלילי 
נובע מכד שבדמוטית מופיעות הצורות החדשות: 
ששלילתה היא בת 1 ) 5 ).!•טי"* £.! 1 ו* ששלילתה היא 

$4x1 £.ז.רוו*״£, וכד אין עוד צורך כיחסי ההשלמה כין ההווה 
הראשון וביו הצורות השליליות הפותחות באלמנט * 8 . 
מאידך ההווה הראשון נשלל כולו ע״י 1 ת׳*;—"ל. בין אם 
הוא מביע עבר. הווה או עתיד. מבאן שהקטגוריה של הזמנים 
הדוראטיוויים נפרדה לחלוטין מהקטגוריה סל הזמנים הלא- 
דוראטיוויים. 

5 . הקופטית היא השפה המצרית הכתובה באר 
תיות קופטיות, היא הופיעה במאה 3 לסה״נ. הקופטית 
כתובה באלפביח יווני בתוספת שבע אותיות שהתפתחו 
מהכתב הדמוטי. חשיבותה של הקופטית מבחינה דקדוקית 
נובעת מכך שהמלים נכתבות בה במלואן, יתד עם התנועות. 
אמנם יש לזכור שהקופטית מייצגת שלב מאוחר יותר של 
השפה ולכן אין לזהות אותה כליל עם השלבים הקדומים. 
ההצדקה הדקדוקית להגדיר את הקופטית כיחידה עצמאית 
נובעת מהתכונות האפיניות הבאות: 

1 . הפועל הקופטי הוא אנאליטי. צורות הפועל הסינתטיות 
נעלמו כליל. 

זז, הדגמים השליליים מקבילים לפונקציה הסינטקטית 
של המשפט. 

א. כל משפט צדדי נשלל ע״י מס. ב. כל משפט ראשי 
לא־דודאטיווי נשלל ע״י דגם של מקבילה שלילית הנפתח 
באלמנט 1 !!. ג. כל משפט ראשי דוראסיווי נשלל ע״י 30 —ת 
כך שגם שיטת השלילה וגם שיטת הפועל האנאליטי מעידות 


ם 

ם 1 

י ? 

<0 


ב 6 

כ .א 

ס ס 

<1 

ניגרפרי) 

ג ח 

י \ 

ת ד 

* ,בי 

כ 

ד .^ 2 

מ 14 

ווע י צ 1 רית>״זו 

2 

ח 

ם 6 

נ א 

גיר■ 

2 

א.ה 

ז 7 

כק £ 

ח X 

* 

צ׳ 

□(ארוכה) 11 

0 □ 

03 ׳ 1 '־ 

<5 


ת נררהז © 

3 ח 

י גס 

+ 

ת 


האלפבית הקופסי 


על קפיצה איכותית ואין איפוא לזהות את הדמוטית עם 
הקופטית. 

מעניינת אולי גם הקטגוריה של המשפט השמני. 

הדגמים של המשפט השמני כמצרית הקדומה הם: 

1 . הדגם "ת 4 ( 4 מייצג שם, *יז בינוי רומז) מקביל 
לדגם שרווח בעברית המקראית ,.אחותי היא". 2 . הדגם 
0 ׳״ז 4 (כלומר דגם תלת־איברי): ,אחותי היא ילדה". 

הדגמים העיקריים במצרית המאוחרת: 

1 . הדגם 4 ; 2 . הדגם ץצ 41 ו 3 . הדגם 48 , שני שמות 
העומדים זה ליד זה ומהווים משפט זהות כדוגמת "אנכי ה , ". 
מעניין, שבמצרית המאוחרת אין דגם תלת־איברי. השלילה 
של הדגם ץוז 4 הוא ת״ו 41 תל ולא ץ!ז ו ח״״ 4 חל. הדגם 
ץ?ז 1 ״״ 4 תל מופיע רק בדמוסית. 

אפשר שהקו האפיני ביותר של השפה המצרית הוא 
ריבוי הצורות השמניות של הפועל, מבחינה סינטקסית 
צורה שמנית של הפועל, המהווה משפט יחד עם שם או ביטוי 
אדורביאלי, אין כוחה הפרדיקאטיווי נחות מזה שלהם. תכונה 
זאת היא הבסיס לקטגוריה הסינטקטית של המשפטים החתר 
כים. משפט חתוך הוא משפט אשר בו צורה שמנית של 
הפועל מהווה את הנושא, ושם־עצם או ביטוי אדוורביאלי 
מהווים את הנשוא של משפט זיהוי. המשפט החתוך הוא 
משפט הבא להדגיש את הנשוא הדגשת־יתר. הדגשת-יתר 
זו באה לידי ביטח בנחיתותן הסינטקטית הפרדיקאטיווית 
של הצורות השסניות של הפועל. 

הצורות השמניות של הפועל במצרית הן: 1 . הצורה 
הרלאטיווית: 2 . הבינוני: 3 . הצורות האמפאטיות. 

וע״ע חרטמים. כתב ה — . 

א. א. ססייזר(עורו), ההיסטוריה של עם ישראל. א׳(מצרים— 

ה. י. פולוצקי, * 0 ' 77 — 85 ), תשכ״ז! -*/ ״ 0.1 

; 1894 , 1270/1 ) 1 ) $01 £6 5 )£ו 1 ז 701 ץ£ 5 )£ 

, 17 ) 1 /) 110£115 . 15 .£? 110 )/' 7 ,.£) 10 /}/ 111 1-1/11111 )/ 1 )^) £515 /(£) 0 005 

; 1924 , 101 !זץ$ 7$£11011 )£ 111 })}£*!)$ , 311011 > .ס : 1899 , 11 

,תמדוזז 1£ ,\נ ; 1925 , ) 1 ו! 10 < 0701711 ) 1/101151/1 ) 0 , 8 ז€נ 16£611 ק 5 

- 01-0171 ) £1150/1 ץ 150£ )/ 1 ,. 1 ) 1 ;* 1928 ,) 11 ) 0701111110 ) £1150/1 <(££ 

>110(1/(, 1933*; ?. 1.0X3, 010111111011'( £(171011011( (£)>£11(1111(, 

11 ) 150/1 )£ס\ 1 )£ ו/ 40 ו 7£ /)£ ,ז)זס(> 0 ט 51 . 1 ) ; 1939-1951 ,חע־נ 

, 0701111001 £15011 <(££ ,■ 111001 ־ 031 . 1 ־ 1 •\/ ; 1951 .)/ 01-0111711011 

. 1971 , 15 ) 0£ ? 01 ) 01 ) £0/1 ,־ 0101510 ? . 9 .[ ;* 1957 
ש. ג. 

ספרות מ׳ הקדומה. הכתבים המצריים של התקופה 
העתיקה, שנתגלו על גבי אבנים, עורות, פאפירוסים, בדים 
ואוסטרקאות, נשתמרו בכמות גדולה דיה כדי לספק עדות 
ממצה על נושאי התעניינותם ודרך מחשבתם, בחיי ציבור 
ובחיי הפרט, של המצרים העתיקים. בספרות זו, המקיפה 
כמעט את כל תחומי החיים• אפשר להבחין בשני ענפים 
עיקריים: ספרות דתית וספרות חילונית. 

ספרות דחית: החיבור הדתי הקדום ביותר הוא 
קובץ לחשים, הנקרא "כתבי הפיראמידות", שגרסותיו הקדר 
מות ביותר נתגלו על קירות חדרי קבורה בפיראמידות של 
מלבי השושלות ר, 5 והא. לחשים אלו נועדו לשמש את המלך 
הנפטר בעולם הבא. הם קשורים באמונת אוסיריס, האל 
שמת וקם לתחייה. בתקופה מאוחרת־יותר, על ארונות מתים 
מימי השושלת ה 12 . תופס את מקומם של ,.נתבי הפיראמי־ 
מת" אוסף לחשים דומה. הידוע כ״כתבי ארונות המתים". 
לחשים אלו התחברו למען אנשים שלא ממוצא מלכותי. 
מבחינים בשלוש גרסות שונות של ,.ספר המתים״: מתקופת 
הממלכה התיכונה, מתקופת הממלכה החדשה (הגרסה 



229 


נוצרים, ספרות 


230 


ה״תבאית") והגרסה של התקופה המאוחרת, משושלת 21 
ואילך. 

כבר בימי השושלות ה 5 ו 6 נחרטו המנונות לאל 
השמש על קירות קברים פרטיים, אך הם נפוצו בעיקר בימי 
הממלכה החדשה. מתקופה זו ידועים "ההמנון לאמון־רע", 
"ההמנון לתהות- ו״ההמנון לאויסיריס". אולם החשוב ביותר 
הוא "המנון אתוף, שנכתב ע״י אח׳נאתון (אמנחתפ /י 1 ) 
ונתגלה בקברי אל־עמארנה. רעיון המופת שלו הוא אהבת 
אתון המקיפה את בל מעשי יצירתו. הוא סגלה דמיון מפליא 
לתה׳ קד, לא רק בהשקפתו הסונותאיסטית אלא גם בדימוייו. 
כך, לפשל. טור 6 (לפי 155 וגס): 

,.אניות מפליגות צפונה. דרומה, 

ובדומה זריחתך פותחת כל דרך. 

הדגים בנחלים מקפצים לפניך, 

קרניך מגיעות לים" (השר תה׳ קד, כה-בו). 
חיבורים פיוטיים מסוג אחר, הקרובים לתפילות המקראיות. 
הם: ״התפילה לאסוף, שנכתבה בימי השושלת ה 19 ע״י 
אדם שהואשם על לא עוול בכפו, או תפילת תושב תכי 
שהונה בעיוורון ע״י פתח.■ תפילה זו מזכירה אח מזמורי 
החוזר בתשובה בתהילים. 

יצירות נוספות, שאפשר לשייכן לספרות הדתית, הן 
ספרי המאגיה, ששרשיהם נעוצים באמונה העממית. 
ביניהם יש לציין את "הפאפירוס המאגי של הרים". "הפאפי־ 
רום המאגי של סלט" ואספים רבים של לחשים נגד מחלות 
ואסונות, רשימות חלופות ופתרונם, ולוהות של "ימי מזל 
טוב ופזל רע". 

ספרות חילונית: הספרות המדעית מתייחסת 
לשטחי הרפואה, המאתמאטיקה והאסטרונומיה. הפאפירוסים 
הרפואיים עוסקים לא רק בשיטת הטיפול במחלות שד 
נות, אלא גם בעניינים ספציפיים, כסו בעיות גינקולוגיות, 
פעולת הלב, פציעות ראש וחזה, ובעיות וטרינאריות. המס¬ 
מכים הרפואיים החשובים ביותר הם "פאפירוס אבדם" 
( 15 ^ £1 ) ו״פאפירוס אדוין סמית" ( 1111 מ 51 ) מתחילת השר 
שלח ה 18 . בשטח המאתמאטי עסקו המצרים בעיקר 
בפתרון בעיות מעשיות, כפי שמשתקף מ״פאפירוס רינה" 
( 81111:11 ). הרשימות האסטרונומיות הקדומות ביותר, 
שנועדו לחישוב אורך הלילה ותאריכי לוח השנה, נתגלו על 
ארונות מתים מן השושלת ה 9 . בתקופת הממלכה החדשה 
רווח המנהג של חריטת רשימות כוכבים על הקברים. 

מסמנים עסקיים וחוקיים, שתכנם הוא בעיקר 
ענייני יום יום• הם אמצעי להברת התנאים החברתיים־ 
נלכליים בני זמנם, בין אלה יש להזכיר את ספר החשבונות 
המפרט את כמויות האוכל שנצרכו בחצר הפלך סבכ-חתפ 
פן השושלת ה 13 , או הדר׳חות על הצי המלכותי מימי 
חחותפם 111 , מן השושלת ה 18 . בעלי חשיבות היסטורית 
מיוחדת הם הפאפירוסים העוסקים בחקירות משפטיות, 
שנערכו בקשר לשרידות שבוצעו בנקרופוליס בתבי בימי 
רעמסט ו %1 , מן השושלת 20 . 

בין הרשימות ההיסטוריות הקדומות ביותר הן 
האוטוביוגראפיוח הפרטיות שנמצאו בקברים המלכותיים. 
רק בתקופת השושלת ה 12 החלו להופיע חיבורים היסטוריים 
רשמיים. בעלי חשיבות רבה לקביעת הכרונולוגיה של הפל¬ 
כים הם המסמכים המלכותיים הידועים בשם "אבן פאלרמר 
(ף לעיל, עמ׳ 160 ), המפרטים את שמות המלכים שעד השד 


שלת ה 5 , וה״קאנון המלכותי" ססוזאון טורינו, שנערך בימי 
השושלת ה 19 . 

בין המכתבים הפרטיים יש להזכיר את סדרת 
המכתבים שהתקבלו בתבי ספקידו של אמנ־מ־חאת 111 
(שושלת 12 ), שישב במבצר האשד השני: עניינם ביקורי 
הנובים במבצר. למכתב התייחד גם שימוש מיוחד בקרב 
המצרים. היינו כדגם ספרותי בהוראת הנתיבה בבי״ס. לסוג 
זה של מנתבים שייך מכתב סאטירי מפורסם מן השושלת 
ה 19 . שבו מאשים חורי הסופר את הברו למקצוע בחוסר 
כיש רון. 

רוב ה ם י פ ו ר י ם יסודם במעגל הפולקלור והמסורת 
העממית, וכרגיל בסיפורי־עם, בולטים בהם מוסיווים הרווחים 
בספרות העולם. נחלק מן הסיפורים הללו שולטים מעשי 
נסים ונפלאות. כך בסיפור "ח׳אופס והקוסמים", שמימי החיק־ 
סוס, מסופר על כשפים. שהקוסם דדי חולל לפני המלך. 
בסיפור "פלח שאנייתו נטרפה", מימי הממלכה התיכונה, 
המזכיר את עלילות סנדבאד הספן. מדובר במלח שהושלך 
אל אי מכושף שבו שוכנים נהשים הדוברים בלשון אדם: 
בסיפור "שני האחים" שמן התקופה הרעמססיח, בדומה 
לסיפור יוסף ואשת פוטיפר, מנסה אשת האח הבכור לפתות 
את האח הצעיר ובעקבות כשלונה טופלת את האשמה על 
האח הצעיר. למסגרת זו שייך אף סיפור נוסף מן התקופה 
הרעסססיח, "הנסיך שנגזר גורלו": שבע אלות החתחור 
גזרו על נסיך בשעת לידתו שמותו יבוא בעטיים של תנין. 
נחש או כלב. מופיעים גם סיפורים המבוססים על מאורעות 
היסטוריים־ראליים, כגון סיפור "לכידת יפו" בידי תחותמם 
111 , ו״סיפור הפלד אפפי וסקננרע". 

מסיפורי המסעות המפורסם הוא "סיפור שאנחת". פן 
הממלכה התיכונה, המספר את קורות פליט שנאלץ לברוח 
ממצרים לכנען עם מות הפלך הראשון של השושלת ה 12 . 
מעניין הוא הדמיון שבין התנהגות הפליט המצרי ובין 
התנהגות פשה אחר שהרג את המצרי ונאלץ לברוח למדין. 
תלאות רבות עברו גם על גיבור הסיפור "מסע ואן אמון". 
שנשלח, לקראת סוף השושלת ה 20 , ללבנון כדי להשיג 
ארזים לבניית ספינתו הקדושה של אמון. 

עם סיפורי האלגוריה נפנה סיפור ",אמת׳ שמאור 
עיניו ניטל", השייך לתקופה הרעמססית. בסיפור זה 
נתבע ,אמת׳ ע״י ,שקר בפני מועצת האלים ודינו יוצא 
לעוורון׳ אך לבסוף בנו נוקם את נקמתו. מסיפורי המיתוס 
הידועים הם: "סיפור הצלת האנושות מחורבן" שנמצא 
בקברי השושלות ה 19 ו 20 . בסיפור זה נמסר על התקוממות 
בני-האדם נגד האל רע, וכיצד הם באו על ענשם. תוכן 
הסיפור מזכיר את סיפור נח. סיפור מפורסם נוסף הוא 
״ריב חור וסת״, שנכתב בימי השושלת ה 20 . 

השידה והמוסיקה היו פלודם קבועים של תעסוקות 
יום יום, חגים ומשתאות. השירה המצרית הקדומה אמנם לא 
הגיעה לדרגת מזמורי תהילים המקראיים, אך ניתן למצוא 
בה שימוש באמצעים אמנותיים המופיעים בשירה המקראית: 
חלוקה לבתים, חזרות, תקבולות, לשון נופל על לשץ. 
בלוויות שימש, כנראה, "שיר מנגן הנבל" מתבי. הדורש 
משומעיו ליהנות מחיי העולם הזח, משום שאין איש יודע 
פה צופן בחובו המוות. שירים פסימיים פחות, שלוו גם חם 
בנגינת הנבל, הם "שירי אהבה", הידועים מתוך שלושה 
אספים מן הממלבה החדשה. דמיונה עם ם' שיה״ש בולט: 


231 


מצדים, ספרות — במקרא 


232 


הנאהבים נקראים גם כאן אח ואחות ומדשווים לעצמים 
שבטבע. דמיון לשיה״ש מתגלה במיוחד בשיר שנושאו הוא 
האח חולה האהבה, והאהוב בא "כאילה שלוחה עלי מדבר" 
או ״מוס מהיר מאורוות המלך״(השר שיה״ש ח. יד: א. ט). — 
הפרעונים חיברו המנונות לא רק בשבח האלים, אלא אף 
הרבו בכתיבת המנונות־ניצהון שנועדו לפיאוד שסם הם: 
המנון מנוכרת 111 משושלת 12 , המנון תחותמם 111 על 
קבר מצבה מכרנו. בייחוד ידועה פואמת הניצחון של 
מרנפתח, שבה מופיע בין שמות העמים המנוצחים גם 
"ישראל". 

מקום מיוחד נועד בספרות המצרית לספרותהחכמה. 
בדומה לספרות החכמה המקראית אפשר להבחין בכפרות 
זו שני סוגים עיקריים: ספרות דידאקטית וספרות 
ספקולאטיווית — פסימית. הסוג הראשון עיקרו 
פתגמי חכמה ועצות הניתנות מפי אב לבנו, שיוחד להם 
במצרית המונח "םבאית״( 1 [ 1 כ]!) = "הוראה", "לימוד"), ספ¬ 
רות זו היא מטבעה תכליתית־מעשית, בדומה לס׳ משלי העב¬ 
רי, ועוסקת בענייני יש יום. ה״הוראה" הקדומה ביותר היא 
זו של הווזיר פתח-חתס, מן השושלת ה 5 , לבנו ויורשו, הדנה 
ביחסים הברתייס ופעולות יומיות. באותו פאפירוס השתמרו 
גם שרידי עצות. שניתנו ע״י הווזיר כא־גמני, סן השושלת 
ה 3 . לילדיו. ספר שהיה חומר לימוד פופולארי בבת״ס החל 
בתחילת הממלכה התיכונה הוא "הוראת דאוף בן חטי לבנו 
פפי", הידוע יותר בשם .,סאטירה של המקצועות": שכן, 
אחרי בחינת כל המקצועות, מרומם המחבר את מקצוע הסופר 
מעל לכולם (השר ב! סירא ל״ח, כ״ד-ל״ט). שני מלכים 
הותירו ״הוראות״ ליורשיהם• ״הוראות אמנ-ם־חאת 1 ״, המל¬ 
אות סדירות עקב ניסיון להתנקש בחייו. ו״הוראה" נוספת 
שנמסרה ע״י מלד מן השושלת ה 9 או ה 10 , ששמו אבד, 
לבנו סרי־כא-רע. החשובה ביותר בקרב יצירות החכמה המצ¬ 
רית היא "הוראות אמנםפ(ת)", שהשתמרה בהעתק מתקופת 
השושלת ה 21 ( 1,000 לפסה״נ), או חוברה, כנראה, בתקופה 
קדומה יותר (השושלת ה 18 ). ;,הוראות אפנמפ(ת)" זכו 
לתשומת־לב מרובה במחקר מפאת הקירנה הרעיונות־ 
מילולית לספר משלי(ע״ע, עמ ׳ 636 ). ובייחוד לפרקים כב, 
יז— בג, יא. הדמיון מפתיע כבר עם פתיחת הפרק הראשון: 

"הטה אזניד, שמע את אשר נאסר 

שית לבד להבינם 

טוב הוא לתתם בלבך" (השר משלי כב, יז, יח). 

שני חיבורי חכמה נוספים, השייכים גם הם לימי הממלכה 
החדשה. רם "משלי אני" ו״משלי אפנ-ס־חאת". סיפור "האי¬ 
כר הדברן", שמתקופת הממלכה התיכונה, המפאר את הבקי¬ 
אות בתורת הדיבור שהיא ,.אידאל החכמה", נמנה גם הוא 
עם ספרות החכמה. 

ספרות החכמה הספקולאטיווית צמחה על רקע 
תקופת המצוקה שלאחר נפילת הממלכה הקדומה. בתקופה 
זו (תקופת הביניים הראשונה) התחבר "ויכוח האדם עם 
בפשר׳ או "המתאבד": אדם העייף מן החיים מנהל דין 
ודברים עם נפשו בבקשו להתאבד. המיואש מזכיר את איוב 
השואל את נפשו למות. על אותו רקע היסטורי נתחברה 
היצירה "הזהרות איפוור", חכם המתאר לפני המלך את 
השפלות הקיימת זה כבר ומנבא על מה שעתיד עוד לבוא. 
אופן ותוכן דומה יש ל״נבואות נפר־רודו", שנאמרו לפני 
המלך סנפרו בן השושלת ה 4 . על התשועה שתבוא לארץ 


.(12 בידי מלך ששמו אמני, הוא אמנ-מ-חאת 1 (השושלת ה 
שתי היצירות האחרונות קרובות באפיין לספרי הנבואה 
המקראיים. עניין מיוחד יש בקטע מהחיבור הראשון, המדבר 
על שליט שעתיד להשליט סדר במדינה: אחדים מן החוק¬ 
רים רצו לראות בו את המקור לדימוי המלך המשיח בספרות 
הנבואה העברית. הנושא של שתי היצירות הללו חתר ומו¬ 
פיע בעבודה פסימית אחרת, המיוחסת לכוהן מהליופוליס 
.12 רע־ח׳פר־סנבו מימי השושלת ה 
ש. ייבין. מגילת שאנהת, תר״ץ: י. ס. גרינץ. מבחר הספרות 
המצרית העתיקה, תש״דו ז , 71 ו 47007110 11 , 5 ש!׳\ 3 מ .ז< 

2 98., 1908 ; 0 . 11 }ץ$£' 1 * 4 1 * 1141017 ) 0 <} 1 * €0111 £6$ , 0 ז 0 רן 13 $ ג * 
011 *1*11/1*, 191 1 *; £, 1/1 / 0 *־ 10101 * €11 * 7/1 ,£ ז } 01 ט 8 .//>־ * 

.40*1* מ 3 חז > 1 :> 1 ; 131 , 14 — מ 2 חזז £ .!/ ; 1924 , 10711 }<}<(<)£ !ח , 
7/1* €!!*701147* מ 1 ע 44 .? 1 ; 1927 , 1/0111 <)ץ$£ 711 * 1 * 4/1 * 1/1 / ס - 

1 1 1 *%/* 7 * 1 /**£ , זז 0 י x47 1*1 101*7**1 6^^71*71/1*1 (1* 10 1111*701147* 

1707 ( €11 * 7/1 י ז £ ו 1 נ !> זג 0 . 14 ; 1929 , 1 * 1170 ' 11 * 101 }( 7 *ו<}ס )! 

0 / 4. 07*11*7 8*011)/, 19 . 41 ; 1 ( 1 ., ££> 1107 ( 070171 1 071 *£׳ , 
1957 *; 1 * 7 * 1 } 70 * £11 * 1/1 / 0 ץ/) 11 }$ *' 1010:11 ) 11 < 20 > 4 ,£££? .£ .ז 
ר * 311 ז \\ }[) תצ ׳\ . 13 ;( 193 , 10 ( 10:011 ) 50 * 74 0714 * 11171 * £01 ,:£ /י׳ , 

£0 770/11701111071 4*1 16X1*1 1111*7017*1 *$ 3 > ; 1948 , 711 * 111 ) ץ . 

1 14 ^ 0 <}£' 1 * 4 111 * 111 }<($* 1 * 0711 * !* 11 ( £01110 ,(. 1 )£) € זזמ ££ 61 ״ * 

14607 ) 71 * 1 * 411 ,(. 1 ) 0 ) ^ 1110113 ? .£ ; 1949 ,* 41 ) 1/107007111 ) 

1110 דת 13 ?) . 81 . 8 . 5 ; 1950 ,( 101115 ת 00 . 5 ) £011*771 76x11 
. 1963 , 53-80 / 0 ץ* $0 *€ * 1 ( 7 ,(. 1 ) 0 ) 

ב. שצ/ 

במקרא. ס׳ נזכרת במקרא יותר מכל ארץ אחרת 
וסכל עם אחר. היא הרקע ההיסטורי להרבה מסיפורי ה¬ 
אבות ועד הכניסה לארץ. ומשמשת סוטיוו חוזר באזהרות 
תתורה ובמשפטיה. היחס למ׳ מתקשר בזכדון עבדות העב¬ 
רים בה, בסיפורי גדולתה ופוריותה, בהערכת חכמתה 
ובנבואות על מפלתה. הגישה למשטר המצרי היא מ¬ 
ערבית, במשעבד וחסר יעילות, הנסמך על עליונותו של 
פרעה ועל תרבותו — ששיאה תפארת קבורה (ר׳ להלן). 
ם' אינה לוקה ברעב בשכנותיה, ומשמשת פדי פעם סקור 
מודת־דגן לכנען, והריהי מופת לארץ־שפע "כגן ה׳ כארץ 
מ׳" (בר׳ יג, י), "אשר תזרע את-זרעך והשקית ברגלך 
כגן הירק״ (דב׳ יא, י) — בניגוד לארץ כנען הזקוקד. 
לגשם. היאור הוא מקור חיותה (בר׳ מא, א—ה: שם׳ ז, 
יט—נו: ח, א—ג), מופת לעשרה ועצמתה (ירם׳ מו, 
ז—ח: יחז׳ פט, ג, ס—י: ל. יב: עם׳ ח. ח: נחום ג, ח) 
ומפל לשפעת-מים בד״ב (סל״ב יט, נד - ישע׳ לז, כה). 
חבמת מ׳ נזכרת עם חכמת "בני קדם" כפסגת החכמה, שרק 
חכמת שלמה רבתה סמנה (מל״א, ה. ס—י): כיוצא בזה 
חכמתם הפלאית של חרטומי ס׳ — הידועה בכשפיה — 
שהתורה מודה בהם, אך מעמידה מעליהם את חכמת יוסף 
ונפלאות משד ואהרן (ע״ע כשפים. עמ׳ 1079 : ר׳ לעיל דת 
ופנחאון. סוף פרק ג). גם בזעמו משמיע ישעיהו (יט, יא¬ 
טו) את ההסכמה הכללית הרווחת בדבר חכמת פ׳, אך מעלה 
את רפיונה לעומת גזרת ה׳. בם׳ משלי (ע״ע, עם׳ 635 ) 
ובמזמורי התכסה שבתהלים נשתקעו מקבילות לספרות 
החכמה המצרית. 

עם זאת משתמעת מסיפורי יוסף אירוניה כלפי חכמת 
מ׳ וכלפי עצם המשטר המצרי, סדריו ונימוסיו. חכמי ס׳ 
נכשלים בפתרון חלומות. שהיה מקצוע מצרי מפורסם, 
ופרעה האדיר נזקק לעצת העברי הנכרי כדי להסדיר את 
כלכלת ארצו. עברי זה הופך "לאב לפרעה ולאדון לכל 
ביתו ומשל בכל ארץ מצרים" (בר מה, ח). אין פרעה 
נזכר במקרא במפורש כאל משום שלא נזכר במקרא שום 
שם של אל מצרי, ואף כלל לא נזכרה תאוסופיה מצרית 



233 


מצרים, במקרא 


234 


או אלילית! אולם דומה, שלזה רמזו הכתובים המדגישים 
את השראתו האלוהית של יוסף: "הל 1 א לאלהים פתרנים", 
"בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה", "את אשר האלהים 
עשה הגיד לפרעה"! "אשר האלהים עישה הראה את פרעה"! 
..ני נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשת(" (שם, 
ם, ח: פא, טז, כה, כח, לב).—גם פרעה הודה בעצמו: "אחרי 
הודיע אלהים אותך את כל זאת" (שם, לט). נמו־כן זלזול 
זה נראה בשחיטת השה לקרבן הפפה, שהוא מעשה של 
וביחת אלהי־מ׳ לעיניהם. רמזים, דרך ביטול, להאלהת 
פרעה, נשתקעו בתיאור השפטים שעשה אלוהי העברים 
בו, בביתו ובעמו, וכמו כן בלעגו של ישעיהו על שלא יכול 
פרעה להציל את פ׳ מעצת ד׳ ובהטעיפו את סבסוד דעתה: 
"ה׳ מסך בקרבה רוח עועים" (ישע׳ יט. יא—יה). הוא הדין 
בדברי יחזקאל על "פרעה פלך מ׳ התנים הגדול הרבץ בתוך 
יאריו אשר אמר לי יאירי ואני עשיתני" (יחז׳ כט, ג), ועל 
שבירת זרועו מרידתו "אל ארץ תחתיות את יורדי בור", יחד 
עם ערב־רב של עממים. "ערלים" כולם. בניגוד למנהג גדולי 
מ' לפול את עצמם — ובלעג על קברו המפואר (יחד ל , , 
נב—נו: לב, יז—לב). הקבורה בנד — ארץ הפירמידות 
ואמנות החניטה (ע״ע) — נחשבה לכבוד גדול, ובתי הקב¬ 
רות המפוארים — לשיא גאותה של הציוויליזציה המצרית, 
ושאנהת המצרי, מראשית האלף ה 2 , מנגיד לכך את מנהגי 
הקבורה הגסים שבכנען. לאידך עורכים זקני ארץ מ׳ 
הלוויית מפוארת, ברכב ובפרשים, ליעקב, שמקברים אותו 
בכנען, עד שיושב הארץ הכנעני קורא בתימהון "אבל כבד 
זה לבד" (בר־ נ, ו—יא). ואפילו יוסף, המשנה לפרעה, 
מבקש להעלות את עצמותיו לכנען. הד לכל זה נשפע גם 
בדברי הזעם של בני ישראל המיואשים, על שפת ים סוף. 
הפונים אל משה: "המבלי אין קברים בס׳ לקחתנו למות 
במדבר" (שמ׳ יד, יא). 

המקרא חוזר ומזכיר את גירות ישראל בנד כמופת 
לעוול סוציאלי (שם׳ כב. כ: כג, ט: דב׳ י, יט: ועוד) 
ומעמיד כנגדו את הסדר הישראלי המבוסס על שוויון הגד 
ועל צדק לעני ליתום ולאלמנה (דק׳ כה, לח, פב, נה: 
דב׳ ה, טו). בניגוד למ׳ — המכונה ברגיל "בית עבדים" 
— נאסרה קניית עבד עברי לצמיתות "כי לי בני ישראל 
עבדים״, ואילו המצרים עבדים לפרעה! ואפשר שגם באיסור 
מכירת קרקע לצמיתות נרמז הניגוד לם׳ ולסדריה, בהנ¬ 
מקה: "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג), 
שהרי בם׳ נשתייכו כל הקרקעות — פרט לשל הבחנים — 
לפרעה, ויושביה היו ע״כ כגרים. אעפ״כ נאסר על ישראל 
לתעב מצרי, — באורח פרדוקסאלי דוקא משום מעמד ה¬ 
גרות בארצו (דב׳ כג, ח—ט), ואולי כזכר למעמדם בימי 
יוסף. אף הותר לקבל גר מצרי לקהל ה׳ ב״דור שלישי" 
(שם). 

הניגוד בין מ׳ לישראל מודגש ביותר ע״י ציון הקרבה 
שביו פ׳ לכנען — תועבת העברים. התורה, באיסוריה על 
העריות, כורכת את מעשי ארץ מ׳ ומעשי ארץ כנען (ד׳ 
יח. ג, ו—כה). הדגשת מוצאם המשותף כבני חם (בר׳ י, 
ו) המשקפת, מבחינה היסטורית, את גדולת הממלכה המצ¬ 
רית במחצית ה 2 לאלף ה 2 , מורה על מוצא נחות מבן 
הפתקלס באביו, ועל יחס אחווה בין מצרים לכנען. שנת- 
קלל בעבדות (״עבד עבדים״ — "בית עבדים"). גם כל 
עצמה של גנאלוניה מופלגת זו יסודה בחפיסה של זרות 


למצרים. ואולי יש הד לגנאלוגיה קדומה זו בנבואת ישע¬ 
יהו (יט. יח) על 5 העדים בם׳ שיהיו מדברות שפת כנען 
— והכוונה כנראה לעברית — דרך תיקון וקבלת דעת ה¬ 
צבאות במ ׳ לעתיד לבוא. 

הנבואות על מפלת מ׳ (ישע׳ יט: ירם' מו: יחז׳ כט— 

לב) אינן נבדלות בחזותן הקשה מהנבואות על גויים אח¬ 
רים. ייחודן בזיקתן למצבה הסגולי של מ׳ כממלכה המת־ 
גאית בתפארת ובעוצמה שאינה קיימת: אפיונה כמשענת 
קנה רצוץ. הטעמת סכסוכיה הפנימיים, תיאור מבוכתה 
בשעת צרה עקב אבדן חכמתה המהוללת, העלאת חרדתה, 
שברון גבורתה וקץ תפארתה וגאונה. אך נביאי ישראל 
מעולם לא נבאו כליון חרוץ לס/ לדברי ישעיהו תדע 
מ׳ לעתיד לבוא את ה־ ותשוב אליו, וביחד עם אשור 
וישראל תזכה לברכת ה׳: "ברוך עמי מצדים" (ישע׳ יט, 
יט—כה). יחזקאל חווה שיבת שבות מ׳ לאחר 40 שנות 
חורבן. אך בלא שיבה לתפארת העבר: "מן הממלכות תהיה 
שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים" (יחז׳ כט. יא—טז). 

שם. א, 

תולדות עם ישראל בם', מגורי העברים בם׳ 
ראשיתם בירידתו של אבדם ומשפחתו "לגור שם" מפני 
הרעב בכנען (בר , יב, י—כ), שהיא כולה כבניין־אב לקורות 
צאצאיו בם׳ בדורות הבאים: הרעב בכנען, נגעי פרעה 
ושילוחו של אבדם, כבד במקנה בכסף ובזהב, בצו פרעה 
ובחוזק יד. ירידת יעקב וביתו — שהיא ראשית תולדותיהם 
של ״בני ישראל״ כולם — באח מתוך מעמדו השליט של 
יוסף (ע״ע) כפי, וזכתה בקבלת פנים מלכותית (בר׳ מו. ה) 
ובמתנת אחוזה לפרעה ב״מיטב הארץ בארץ רעמסס" (או 
״בארץ ,לשן״: שם. מז, ד, יא): נראה שהכוונה לחבל "שדה 
צען" בדלתא (תה׳ עח. יב, מג): שם נאחזו. לפי תעודות 
מצריות, שבטי רועים שמיים. מסוף המאה ה 13 לפסה״נ 
ידוע על רשות שניתנה למשפחות אדום לבוא לפיחום להח¬ 
יות את נפשם ומקניהם, ובמסגרת נדידות אלה יש לראות 
את ירידת העברים. אכן, בשל קרבתם ליוסף לא היה מע¬ 
מדם נחות, ופרעה הציע להם לשים "אנשי חיל" מביניהם 
לשרי מקנה על אשר לו נבר׳ פז, ו). גם הלוויה הממלכתית 
שנערכה ליעקב באה להדגיש מעפר זה. 

בחלוף הדורות היו בני ישראל לעם רב במי. ובגושן היו 
כנראה לגורם מכריע ("ותמלא הארץ אתם"). "התחכמות" 
מלך מ׳ כנגדם אופיינית לחששותיו של דוב שליט מפני 
מיעוט מתעצם בחבל ארץ מוגדר, ואין לה אח בספרות ה¬ 
מזרח הקדום. סס־עובד ("בפרך") שהושם עליהם לא בא 
לצרכים כלכליים, אלא בעיקר לדכאם ולהחלישם, וע״ב אין 
סתירה בינו לבין גזרת השמד על הזכרים (שמי א, טו—כב), 
ואין כאן "מסורות" שונות זו מזו. הסיפור המקראי בשלמו¬ 
תו מתאר את דיכויו של גוף אתני, בהדגישו את עינויו 
ומידור חייו, ולאו דווקא את צרכי הבנייה של מ׳ (שם א. 
יב—יד). גזרת היילודים היא אפיזודה בסדרת הגזירות 
ושוב אינה נזכרת בכל פרשיות השעבוד שלאחר הולדת 
משה. איו זכר בתעודות המצריות להבדל בין גרים לאנשי 
מס־עובד או לעבדים בפועל, אך בתורה מסופר על הרעה 
שחלה במעמדם המשפטי, שהיו לעבדים ממש, ודבר זה מס¬ 
תבר על רקע פרשת העפר (ע״ע ודברו), שעבדו בפי עבודות 
קשות בשדה ובבנייה ("בחמר ובלבנים"). מכתובות מצויות 
ידוע על פר־רעמסם (בית רעמסס), עיר הממלכה החדשה. 



235 


**דים, במקרא — תולדות דזידזודים 


236 


שהוקמה בעבודת כפייה בצפון מצרים, בימי רעמסס ה 2 , 
בתחילת המאה ה 13 לפסה״נ; פיתום היא כנראה פר־אתום 
המצרית, שנוטים לאתרה בתל א־רטאבה, שבואדי מות׳לאת. 
העברת בירת הממלכה לצפון, על חדרך לכנען, מסבירה 
גם את חשיבותה של ארץ גושן הקרובה. אפשר אפוא לשער. 
כי המלד המשעבד היה רעמסם ה 11 ( 1304 — 1237 ). 

העברים היו מושפעים מעתה מההד התרבותי־החמרי 
המצרי, כפי שאפשר ללמוד גם ממעשה המשכן (ע״ע), 
וע׳יב גם אין לראות בהם עוד שבטי־מדבר: אעפ״ב נתייחדו 
באמונתם ושמרו על מסורת אבותיהם, שנתעוררה מכוח 
הופעתם של משה ואהרון. דומה שהיתר, להם גם זיקה לסיני 
כמקום פולחן שמחוץ לתחומי התרבות העירונית המצרית 
(שם' ג, יב, יה). יחזקאל מזכיר, שה׳ הזהיר את ישראל 
שלא ייטמאו ב״גילולי פ׳״ ואעפ״כ נטמאו בהם (כ, ה—י): 
לזה אין זכר בתורה, המדגישה דווקא את הבחירה של בית 
לוי (ע״ע) והכהונה ככר במ ׳ (שם׳ ב, א! ו, יג—כס), 
ומסורת זו מפורשת גם בנבואה לעלי (שמ״א ב, כז— 
כס). בני ישראל ישבו במי 430 שנה (המספד 400 הנקוב 
ב״בדית בין הבתרים״ הוא מספר עגול! בר' סו, יג; שמי 
יב, ם), וע״כ חלה ירידתם לשם במאה ה 17 לפסה״נ, בזמן 
החיקסוס (ע״ע), שארץ צוען היתה בתחום שלטונם (ע״ע 
יציאת מצרים). מספר היוצאים מם׳ נמסר בתורה "כשש 
מאות אלף רגלי הגברים לבד מסף" (שט׳ יב, לז), וקשה 
להניח כי "אלף" פירושו כאן יחידה משפחתית, שהרי ה■ 
כדנה להדגיש במפורש את מספרם העצום. אף המפקדים 
במדבר מסתכמים כך לערך: 603,550 (במ ׳ ב, לב) 601,730 
(שם כו. נא). 

סיפור הגאולה פמ׳ כמופת לשחרור מכוח בשורת הת¬ 
גלות של אמונה — אין דומה לו בספרות עמי הקדם: אין 
תימה שזכר העבדות נשאר חרות בלב העם לדורות. התורה 
מזהירה מפני שיבה למי (דב׳ יז. סז), והתוכחה מעלה 
איום להשיב את ישראל לעבדות שמה (שם כה. סח). מם- 
תבר. שבימי בית ראשון לא ישבו בני ישראל בקביעות 
במי, על אף היחסים הטובים שבין מ׳ לישראל וליהודה 
בימי אשור ובבל. וע״ע אי׳י, עם' 279 — 282 , 290 — 299 . 

שם. א. 

היהודים נט׳ בתקופת בית שני. היישוב 
היהודי במי נתחדש בסאה ה 6 לפסה״נ. לפי אגרת אריס־ 
טיאס (ע״ע) שירתו יהודים בצבאו של פסמתיך. בימי 
ירמיהו (ע״ע. עם׳ 392 , 396 ) התגוררו יהודים במי התח¬ 
תונה. תעודות יב (ע״ע) חשפו חיי מושבה צבאית יהו¬ 
דית בסאה ה 5 לפסת״נ, מבודדת בתוך תושבי המקום 
ונתונה לשלטון הפרסים. כיבוש מ׳ בידי אלכסנדר הגדול 
( 332 ) הגביר את ההתיישבות, ויהודים תפסו מקום בתוך 
אוכלוסי אלכסנדריה. ביפי תלמי 1 ( 321 — 309 ) הגיעו לכו 
המוני שבויים יהודים מיהודה, אך ניכר יותר רישומם של 
היורדים לנו מרצונם. יש עדויות על מציאותם בכפרים 
ובעיירות, ובעיקר בחבל פיוס. תקופת הפריחה הראשונה 
של יהדות מ׳ הם ימי מלכותו של תלמי 11 , אבל גם לאחר 
תום שלטונם של התלמיים ביהודה לא פסקה ההגירה לט׳. 
בימי אנטיוכום ומרד החשמונאים הגיעו שסה המוני פלי¬ 
טים, ובהם חוניו (ע״ע) 137 , בנו של הכה״ג, ותלמי 1 ׳ 3 
הרשהו לבנות מקדש בלאינטופוליס כמתכונת המקדש ש¬ 
בירושלים. חוניו עמד גם בראש ההתיישבות הצבאית היהו¬ 


דית שם ותפס מקום במנהל המלכות. הוא התייצב לימינה 
של קלאופטרה ז 1 כנגד אויביה, ובניו, חנניה וחלקיה,ו, פעלו 
בשירותה של קלאופטרה 111 , ושיתפו פעולה עם אלכסנדר 
ינאי (ע׳ א״י. עמ׳ 350 ). יהודי מ׳ היו גורם צבאי לא מבוטל 
עוד בראשית ההתערבות הרומית. וסייעו בידי גאביניוס 
ויוליוס קיסר. בד״כ נהנו היהודים מהגנת השלטון הרומי, 
אע״פ שאירעו כמה התנגשויות ביניהם. ספר החשמונאים ג' 
מוסר על קרע בין תלמי ׳ 13 לבין היהודים, ואילו יוסף 
בן מתתיהו מספר אותם דברים על תלמי פיסקון. מסורות 
אנטי־יהודיות מצויות כבר בספרות היוונית של מ׳ מהמאה 
ה 3 , והן הפכו למרכיב קבוע בספרות האנסי־יהודית היוונית 
והלאטינית. אעפ״ב נראה שעדיין לא הגיעה האיבה לעוצ¬ 
מתה, כבימי השלטון הרומי. בם׳ של בית תלמי חיו יהודי 
אלכסנדריה בקהילה ("פוליסומה" 0 ח 80 ז 031 זז) משלהם, 
ובראשה אתנארך, שפיקח על מערכת משפטית אוטונומית, 
בתכ״נ בם׳ התחתונה והעליונה ידועים לסן הסאה ה 3 
לפסה,"נ. היהודים היו מעורים ברוב ענפי הכלכלה. היו 
בהם מתיישבים אנשי־צבא, שקיבלו נחלות קרקע ניכרות, 
איכדי-המלך, חקלאים, רועים ויוגבים, בעלי מלאכה (בעיקר 
באלכסנדריה. בתקופה הרומית), סוחרים, בנקאים וגובי- 
פסים. 

סיפוחה של פ' לקיסרות הרומית לא חולל שינוי מהותי. 
אוקטאוויאנוס אישר את זכויותיהם הדתיות, ואת משטר 
הקהילה באלכסנדריה. בימיו רב יותר כוחה של הגרוסיה 
(־־ מועצת הזקנים) מכוחו של האתנארך. אמנם. משתחמו 
הרומאים תחומים לאוכלוסים היוונים שבעדים היווניות, 
ליוונים שבערי השדה ובכפרים, ולילידים המצרים. נתעוררה 
מחדש שאלת מעמדם האזרחי של היהודים. חזקה שאיפתם 
להגיע למעמדם של היוונים ולקבל אזרחות של אלכסנדריה. 
עניין זה הגביר את המתיחות שבין היוונים ובין היהודים 
באלכסנדריה. והיוונים ראו ביהודים יסוד זד, הנתמך בידי 
השלטון הרומי הקיסרי, שאלכסנדריה היוונית אף פיתחה 
כנגדו אידיאולוגיה מרדנית. לממדים רציניים הגיע הענין 
רק בימי גאיוס קליגולה ( 37 — 41 לספירה), ואז אירעו פר¬ 
עות ביהודים — לראשונה בהיקף בזה בארצות הנתונות 
לשלטון רומא. הופעתו של אגריפם (ע״ע) ן באלכסנדריה 
בדרכו לא״י ( 38 לספירה), לאחר שהומלך בידי הקיסר. 
הוסיפה שמן למדורה, והיוונים לעגו לו ובאישורו של הנציב 
פלאקוס הציבו בבתהכ״נ את פסלי הקיסר. פלאקום ריכז 
את היהודים ברובע אחד פ 5 רבעי העיר — מעין גטו (ע״ע) 
ראשון. בתי היהודים המפונים נבוזו ואירעו מעשי-רצח 
בעיר. 38 מחברי הגרוסיה נאסרו והולקו בתיאטרון. עם 
הדחתו של פלאקוס חלה הקלת־מה, אולם לכלל רגיעה לא 
הגיעו. ומשלחות מטעם היהודים והיוונים שוגרו אל הקיסר 
לרופא. 

מפנה חל עם מותו של גאיוס. קלודיום, ידידו של אגריפם 
1 , אישר בצו את הזכויות, שהיו ליהודים בימי השלטון ה־ 
תלמי ואושרו גם בידי אוגוסטוס. במהומות שפרצו באלכ¬ 
סנדריה, עם חילוף השליטים, נטלו היהודים את היוזמה 
לידיהם. שוב שוגרו משלחות לרומא — וקלודיום השיב 
ליהודים את זכויותיהם. בשנת 66 מרדו יהודי אלכסנדריה 
ברומי — ועל כך ע״ע אלכסנדריה, עט׳ 681/2 . בסיומו 
של המרד הגדול נמלסו לט׳ רבים מלוחמי החירות הקי¬ 
צוניים, והפיצו את רעיונותיהם במטרה לעורר למרד 




מצרים, תולדות היהודים 


237 

ברופא. אולם משנתקלו בהתנגדותם של נכבדי היהודים. 
נמלטו מקצתם לערי השדה, והגיעו גם למצרים העליונה. 
מחשש פן יתלכדו יהודים סביב מקדש התיו, מגרוהו השל¬ 
טונות, החרימו את אוצרותיו ואסרו על היהודים להתקרב 
לתהומו ( 73 ). משבר חמור בתו״י בנד היה מרד היהודים 
ב 116 , בימי טרינוס (ע״ע)• באלכסנדריה דוכא המרד במ¬ 
הירות, אולם בערי השדה נמשך זמן רב, ובדיכויו פעלו 
לגיונות רומיים עם בוח שגויס מבני המקום, יוונים ומצרים. 
המרד דוכא באכזריות, ולאחריו איבד היישוב היהודי בס , 
את מעמד הבכורה שהיה לו בקרב יהדות התפוצה ההלניס¬ 
טית. 

בשגשוגם בלטו יהודי ם' בהשגיהם התרבותיים, ונראה 
שאת רוב היצירה היהודית־הלניסטית, הספוגה תרבות 
יוונית. יש לזקוף לזכותם. בבר במאה ה 3 לפסה״נ תורגמה 
התורה היוונית לצרכיהם, וקמו בה סופרים. משוררים והוגי- 
דעות שכתבו. ביוונית מעולה, על נושאים יהודים. מהם: 
יחזקאל הטרגיקן (ע״ע). אריסטובולוס (ע״ע, עם׳ 862 ). 
פילון האפיקן. ועוד. לשיאה הגיעה יצירה זו בחיבורי פילון 
(ע״ע). במשך המאה ה 3 התנערו היהודים מפגעי פרד 
טריינוס. ושוב התקיימה פעילות יהודית מאורגנת בערי- 
השדה של פ׳. ושוב החלו למלא תפקיד חשוב גם בחיי 
אלכסנדריה ובלבלתה. בלחץ ההסתה הקנאית של הנוצרים 
גורשו מאלכסנדריה בשנת 415 . ואעפ׳־כ המשיכו להיות 
גורם פעיל בחיי מ׳ ובכלכלתה עד לכיבוש הערבי. פן 
הפפירוסים ידוע שהיישוב הזה היה פפחר בנד, והוא היה 
גם יסוד האוכלוסיה היהודית של מ׳ המוסלמית. 

א. ב׳ריקובר, היהודים בנד בתקופה ההלניםסית־הרומית 

לאור הפאפירולוגיה. תשנ-גי; ה ־ זז.< 6110 ^!ז .ז\ 

ךוז^ז 0 -ו/^<ן 11 ? !> 1 ^ז €0 ,( 18 ) 6 ) חז?ז 5 - 5 ^ 111 ? 

. 1957-1964 . 1-111 
מב. ש. 

ת ו" י ב מ׳ מן הכיבוש הערבי ועד סוף המאה 
ה 10 מעורפלות, אף בי אין ספק שמצבם היה טוב מפה 
שהיה ביפי הביזנטים. ובד״כ נהנו מאוטונומיה דתית. ב־ 
פוסטאט קפה קהילה גדולה, ובשאר הערים גדל היישוב. 
אחסד בן סולון ( 868 — 884 ) היטיב ליהודים, ובימיו הוקם 
ביב״נ במקומה של כנסייה קופטית. כיבושי האסלאם אים- 
שרו ליהודים לעסוק במסחר בידלאומי ולחדש את מגעם 
עם ישיבות בבל. במאות ה 8/9 עלתה בהתמדה רמת תרבר 
תם, ומאלפת העובדה, שרב סעדיה גאון (ע״ע) רכש את 
השכלתו בם , . מורו בנד — הידוע בשמו בלבד — היה רב 
ניהיי. באמצע המאה ה 9 חי במ׳ גם ו" יצחק ישראלי (ע״ע). 
לאחר שנתפורר השלטון העבאסי, היגרו יהודים רבים מבבל 
לס׳. הם התארגנו בעריה הראשיות, הקימו בתכ״נ וב״ד 
משלהם, והיו נתונים להשפעת הגאונים (ע״ע). גם מא״י 
ומסוריה הגרו רבים לס , , והתאגדו בקהילות משלהם; הם 
הכירו במרות גאוני א״י. בם׳ ישבו גם קראים מרובים, 
ועפ״י עדותו של קרקסאני — גם בני כיתות אחרות. ב 969 , 
עם הביבוש הפאטימי, הגיע תור־הזהב ליהודי ם׳.■ הם נהנו 
מהשגשוג המסחרי, וסן הסובלנות הכללית — נבנו ותוקנו 
בתי תפילה לא־מוסלפיים, ויהודים רבים עבדו בפקידות ה¬ 
מדינה ובהצרות השליטים. ביפי אל-חאכם ( 996 — 1021 ), 
נגזר עליהם לשאת סימני היכר ( 1004 ), נהרסו בתב׳׳נ 
( 1008 ), וב 1012 פרעו בהם בערים אחדות. יהודים רבים 
היגרו אז מם׳. ב 1020 ביטל אל-חאכם את גזרותיו ויורשיו 


המשיכו במדיניות 
הסובלנית. בתקו¬ 
פת הפאטיפים 
עסקו היהודים ב¬ 
מלאכה, ומיעוטם 
במסחר,כגוןסחר־ 
הביניים במוצרי 
הודו והמזרח הר¬ 
חוק. 

עוד בראשית 
שלטון הפאטימים 
נוסד ארגון כולל 
של יהודי פ׳, ש¬ 
כלל גם קראים 
ושומרונים. ברא¬ 
שו עמד ה״נגיד" 
—נציגם הפוליטי. 
הנגיד מינה שופטים וכלי־קודש. עמד בראש בה״ד, גבה 
כספים, תיקן תקנות ושמר על קיום המשפעת הדתית. הוא 
נבחר בידי ראשי קהילת קהיר, ואת בחירתו אישרו גאוני 
בבל וא״י, והשלטון המצרי. בעיני היהודים היה הנגיד שריד 
של שררה, וע״כ כינוהו בכינויי תפארה רבים. גם הפאסיסים 
היו סעוניינים במוסד זה, כדי לנתק את יהודי פ׳ מראש 
הגולה (ע״ע בבל) שבבגדד העבאסית. ראשון הנגידים היה, 
לפי המסורת, פלטיאל (ע״ע אחימעץ בן פלטיאל), ובדרך 
כלל שימשו בנגידים אישים מקורבים לחצר המלכות. 
ובייחוד רופאים. לנגיד היו כפופים ״ראש הקהל״ — בא 
כוחה של כל עדה < ״ראש הקהילות״ — נציג כל העדות 
שבקהילה; ״פקדם״ — נציג הנגיד בפיקות על השירותים 
הדתיים, ופרנסי בתהכ״נ. סדרי הקהילה הושפעו מסדרי 
המדינה המוסלמית הדספוטית, אולם המקורות מעידים, כי 
הקפידו על פירסומן של תקנות ופעולות כספיות לידיעת 
הציבור כולו. 

גם בימי הוזירים הארמנים ( 1073 — 1121 ) לא הורע 
המצב. בחצר המלבות הסתופפה משפחה יהח־ית. שהעמידה 
מקרבה רופאים, ת״ח ונגידים; ובהם מבורך• רופא החצר, 
ת״ח ונגיד. בימיו בא לס׳ דוד בן דניאל, נצר למשפחת 
ראשי הגולה בבבל, והצליח לדחוק את רגליו לזמן מה 
(ע״ע אביתר בן אליהו הכהן). בשנים 1140 — 1159 כיהן 
כנגיד שמואל בן חנניה, הידוע גם מן השירים שכתב לכבודו 
אורחו רבי יהודה הלוי (ע״ע, עם׳ 187/8 ). עפ״י בנימין 
מטודלה (ע״ע), ומקורות אחרים, נאמד מספר יהודי מ׳ 
בזמן ההוא ביו 10000 ל 20.000 . ב 1160 ירד בבוד הנגידות 
בגינו של האיש זוטא, שהתחבב על השלטונות ונתפנה 
לנגיד בניגוד לרצון היהודים. לאחר שהצליחו לסלקו, נשאר 
כס הנגידות פנוי זמן רב, ואז היו ראשי הישיבה בפוסטאט 
בעלי הסמכות העליונה של קהלות פ׳. 

בפוסטאט התקיימה ישיבה, לפחות מסוף המאה ה 10 , 
ובימי אל־חאכם עמד בראשה שמריה בן אלחנן, מ 4 "השבו¬ 
יים" (ע״ע חושיאל בן אלחנן), ואחריו בנו אלחנן (ע״ע). 
אז נקשרו יחסי ידידות עם גאוני בבל, אבל יחסים פתוחים 
היו עם גאוני א״י. במחצית ה 1 של המאה ה 12 יסד מצליח 
הבחן בן שלפה, ממשפחת גאוני א״י. ישיבה בפוסטאט, 
שראשיה נתכנו גאונים (ע״ע, עמ׳ 140 ), וסמכותם הוכרה 




235 


מצרים, הילדות היהודי 1 


240 


גם מחוץ לס/ ובייחוד בדרום־ערב ובעדן. גאוני מ׳ לא 
יצרו גדולות בספרות התורנית, אבל יהודים הצטיינו אז 
כרופאים וכפתברי ספרים רפואיים. ב 1165 בא הרמב״ם למ׳< 
אן׳ החזיק בה ישיבה, ובמשד השנים הוכר שם כבעל הספ¬ 
נות המשפטית העליונה. לאחר מותו כיהן בנו אברהם (ע״ע) 
רשמית כנגיד, בחדשו את עטרת הנגידות, ומשרה זו עברה 
בירושה במשפחתו עד סוף המאה ה 14 . 

ב 1171 עם כינון שלטון האיובים, שוב היה האסלאם 
האורתודוכסי לדת הרשמית של מ׳. ושוב הונהגו חוקי 
הפליה, אך צלאח א־דין לא פגע באוטונומיה העדתית, 
ובשירותו עבדו יהודים. אף בימי יורשיו זנו יהורי מ׳ ביתם 
הוגן, מצבם הכלכלי היה תקין, ות״ח הגרו למ׳ מארצות 
נוצריות (ע״ע אלכסנדריה, עמ׳ 682 ). עדות לפעילות הרד 
חנית-האינטלקטואלית העצומה בם׳, עד לתקופה זו, היא 
הגניזה (ע״ע), על מאות אלפי דפיה! מ׳ עמדה על אם הדרך 
של השיירות בין בבל, צפון־אפריקה, ותימן, וע״ב נשתמרו 
בין מאות אלפי קטעי הגניזה, העתקים של אלפי מכתבי 
גאונים ושר׳ת שלהם. שהחליפו עם תפוצות הגולה. והועתקו 
בידי ת״ח במ ׳ . 

ב 1250 , עם עליית הסמלוכים, הורע ביותר מצב היהודים, 
לעתים נרדפו יחד עם כל הלא־מוסלמים, חוברו כתבים נגד 
הנצרות והיהדות, וכתבי שטנה נגד הפקידים הלא-מוסלמים. 
ב 1290 פקד השולטאן שלא להעסיקם. ההמון שדד ורצח 
בשכונותיהם. ב 1301 התחוללו רדיפות בממדים גדולים, נסגרו 
בהכ״נ, ונתחדש אות הקלון (ע״ע׳ עם׳ 337 ). ב 1354 סולקו 
גם הפקידים שהתאסלמו, וברחובות קהיר פרצו פרעות. 
לאחר שגיבשו השליטים משטר של מונופולין כלכלי, הורע 
גם מצבם הכלכלי, אך עם זאת לא בוטל הארגון העדתי, וה¬ 
אוטונומיה כמעט לא צומצמה. בראש הארגון עמדו נגידים 
ממשפחת הרמב״ם: בנו אברהם (ע״ע), נכדו דוד (ע״ע) 
ואחריו יהושע, שאליו פנו קהילות פ׳ ותימן בשאלותיהם! 
הם מכונים גם "ראשי ישיבה". במחצית ה 2 של המאה ה 13 
התנהלה נם׳ פעולה ספרותית ערה. ואז התגוררו במי תנחום 
ויזסף ירושלמי (ע״ע). בתקופת הממלוכים הצ״רקסים גברה 
עריצות המשטר, אולם גם משטר זה לא פגע באוטונומיה 
ובנגידות. לדברי ר׳ משלם בן מנחם מוולטירה (ע״ע), 
שהגיע למ׳ ב 1481 , היו בקהיר 850 משפחות, ומהן 150 
קראיות ו 50 שומרוניות! באלכסנדריה — 50 משפחות! 
בבלביס — 50 . ובאל־ח׳אנקאה — 20 . ר׳ עובדיה מבר- 


?״<* טצריין, בוןכ״נ ח י ותר גדול וקדום בוחוכ הידזדים בקחיר. 
פישסאל: סראה חיצוני 


סנורא (ע״ע), שביקר בם׳ ב 1488 , מספר על 700 משפ׳ 
בקהיר (בתוכן קראים ושומרונים, כנ״ל)! 25 באלכסנדריה 
ו־ 30 בבלביס, כלומר: כ 5,000 איש לערך. אמנם בתעודות 
הגניזה יש ידיעות גם על קהילות אחרות, אך הנתונים האלה 
משמשים עדות לירידה בשל משטר הדיכוי של הממלוכים. 

בסוף המאה ה 15 החלה ההגירה הגדולה של יהודי ספרד 
למזרח שהביאה לידי פריחה מחודשת של היישוב בגו. ה¬ 
ספרדים התאגדו לעדות משלהם והקימו ב״ד ומוסדות צדקה, 
אך למרות הפיצול הרב שנוצר במי נשארו הארגון הכולל 
והמוסדות המשותפים לכל העדות. מבין חכמי ספרד בנד 
בדור הראשון אחרי הגירוש היו: ר׳ יעקב בירב (ע״ע), ר׳ 
דוד בן שלמה אבן אבי זמרא (ע״ע), ר׳ משה אלשקר (ע״ע), 
ר , שמואל אבן סיד וו" שמואל הלוי בן חכים. הנגידים באותו 
זמן, נתן ויצחק שולל, קירבו את הספרדים מאד. 

ב 1517 , עם כיבוש מ׳ בידי העותמאנים, חל מפנה לטובה. 
היקף הממלכה וסובלנותם הרבה של השליטים פתחו בפני 
היהודים דרכים חדשות במסחר הבין־לאומי, והיהודים תפסו 
עמדות מפתח באדמיניסטרציה ובגבייה. כמעט כל הנציבים 
והמושלים בם׳ מסרו תפקידים אלה בידי יהודים. עדות 
למידת האוטונומיה הן התעודות הרשמיות של הקהילה 
לתקופה זו, הכתובות בעברית, ולא ערבית כמקודם. אולם, 
רק מעטים התעשרו, ונוצרו ניגודי־מעמד מובהקים בקרב 
יהודי מ׳. נאשר החלה, כעבור שני דורות, שקיעת המלכות 
העותמאנית, נידרדרו גם המוני היהודים לעוני ונורות. ה¬ 
חילופים התכופים של נציגי השלטון, והשתדלותם להתעשר 
מהר, ואף למרוד בשולטאן שבקושטא, המיטו על היהודים 
צרות רבות. בתחילת 1524 הטיל אחמד פאשא מם עצום על 
כל יהודי מ', אולם ביום הפירעון נרצח בידי אנשי צבא. 
דר,ודי מ׳ קבעו את היום ההוא ל״פורים מ׳". ב 1545 סגר 
הנציב ביכ׳׳נ מרכזי בקהיר. והוא נשאר סגור עד 1584 . 
התורכים שלחו יהודים מקושטה בתור נגידים לס׳: הראשון 
היה ר' תאג׳ד, ולאחר מותו — ר׳ יעקב בן חיים. בינו לבין 
ר׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע) פרצה מחלוקת והנגידות בוטלה 
באמצע הסאה ה 16 . מאז הוכר כראש העדה היהודית בס־ 
שר הנספים היהודי, והוא נתכנה צ׳לבי. 

בדור הראשון לשלטון התורכים פעלו שלושת החכמים 
המפורסמים: ר׳ דוד בן שלמד. אבן אבי זמרא. ראש רבני 
מי, ר׳ משד, אלשקר (ע״ע), ור׳ יעקב קסטרו (ע״ע). מבין 
תלמידיהם היה ר׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע). גם ר׳ יצחק לוריא 
(ע״ע) חי בט׳. בזמן ההוא נתקיימו 3 עדות: המוסתערבים 
(חושבי מ׳ מקדם). ספרדים ומוגרבים, ולעתים פרצו מחלד 
קות ביניהן. ב 1557 הוקם ע״י גרשם שונצינו בקהיר בית- 
דפוס עברי והוא היה בית-הדפום העברי הראשון במזרח 
הקרוב. מדפוס זה ידועים שני ספרים קטנים בלבד — "פת¬ 
רון חלומות״ (ר׳ תמונת שער בערך דפוס, עס־ 959 ) 
ו״רפואות התלמוד״ — בטפסים יחידים, והוא נתקיים זמן 
קצר מאד. ב 1740 נתחדש בקהיר דפוס עברי, ונדפס בו ספר 
אחד בלבד, "הק לישראל". דפוס בן־קיימא נתכונן בקהיר 
רק ב 1905 , ובאלכסנדריה ב 1873 . 

בסאות ה 18/9 נעשה המשטר עריץ, ואז סבלו דוקא ה¬ 
עשירים והמקורבים למלכות, עד כי רובם של הצ׳לבים 
היהודים הוצאו להורג. גם רמת תרבותם של היהודים ירדה, 
אם כי ישבו בם׳ ת״ח ידועים. כאברהם אסכנדרי (ע״ע), 1 ״ 
חיים ויטל (ע״ע), ר׳ מרדכי הלה ובנו אברהם. כמאה ה 17 , 





241 


מצייס, תולדות הידזודי: 


242 



כהב״ג שר האשכנזים, ׳שנהרק נפרעות ״יום הצהרת ב 5 םוו", 1045 • 
(הארכיון הציוני) 


וד׳ נסים שלמה אלגזי (ע״ע), במאה ה 18 . לעתים שימשו 
כדיינים ורבנים גם חכמים שמחוץ לנד, כר׳ דוד קונפורמי 
ורחי״ד אזולאי (ע״ע). אלא שגם הם לא יכלו לעכב בעד 
הירידה. תנועתו של שבתי צבי (ע״ע) וביקוריו בס׳ — שם 
נשא את אשתו שרה — גרמו תסיסה ניכרת. ב 1703 השתקע 
במי השבתאי אברהם קרדוזו. 

בימי מהסד עלי (ע״ע) ויורשיו נתייצב מעמד היהודים. 
החוק הגן עליהם, והשגשוג הכלכלי שלאחר פתיהת תעלת 
סואץ העלה את מספרם. בשנות ה 40 היגרו למ׳ יהודים 
מאיטליה ומהופי יוון, ובשנות ח 80 , ממזרח אירופה. גם 
הם התארגנו בעדות, ונוצר פסיפס תרבותי ולשוני וריבוד 
מקצועי, שהפריע לאיחוד הקהילה כמקודם. ב 1840 הגיעו 
למי מונטיפיורי (ע״ע), כרמיה (ע״ע) ושלמה מונק (ע״ע), 
שפעלו לייסוד בת״ם יהודים בקהיר ואלכסנדריה נוסף על 
ת״ת שהוקמו בידי נדבנים. ב 1896 נוסד בקהיר בה״ם הרא¬ 
שון של כי״ח; ב 1897 הוקם בי״ם מקצועי לבנות. אך 
רבים ביקרו בבת״ם קתוליים. רמת הלימודים העבריים 
היתד. נסוכה וניכרת ירידה בחיים הדתיים. המנהיגות הרו¬ 
חנית והדתית במאה ה 19 , צמיחתה אינה בנד, והסיבה לרד 
נעוצה בהעדר ישיבה ראויה לשמה במ׳. מנהגי מ׳ סוכמו 
בספר מקיף "נהר מצדים", שנתחבר בידי הרב רפאל ן׳ 
שמעון (אלכסנדריה, תרפ״ה). 

ב 1882 זכו יהודי מ , בשיווי זכויות: רבים השתדלו 
להשיג נתינות זרה. במפקד 1897 היו בנד כ 25,000 יהודים. 
מהם 11,500 (ביניהם 1000 קראים) בקהיר, סנטא, והשאר 
ברובם במנצורה, אל־מחלה ובנהא. גידול מספרם ופיתוח 
פעולותיהם החברתיות נמשכו במחצית ה 1 של המאה ה 20 , 
ב 1917 ישבו בם׳ כ 60,000 יהודים, ומהם כ 25.000 בקהיר. 
בשנת 1937 בשל הגירה מם׳ הגיע מספרם ל 62.953 , כולל 
קראים, ומהם כ 25,000 בקהיר וסביבתה. עם השתפרות מצבם 
החלו יהודי פ׳ לפלא תפקיד בחיים הפוליטיים, ומהם נתמנו 
חברי בתי הנבחרים ושרים! יש שהשתתפו גם בתנועה המצ¬ 
רית הלאומית. בתחילת המאה ה 20 נוסדו בערים הגדולות 
גם אגודות ציוניות. ב 1900 נוסד בקהיר בי״ם ציוני. משהוגלו 
יהודי א״י במלה״ע 1 נרתמו רבים מיהודי מ׳ לפעולות סעד, 
ואז נתחזקה זיקתם אל היישוב בא״י ואל התנועה הלאומית. 
בם׳ הופיעו עיתונים יהודיים: ב 1880 באלכסנדריה, שבועון 
בערבית, ב 1902 בצרפתית! ב 1904 בקהיר, שבועון בלאדי¬ 
נו. ב 1905/8 , באלכסנדריה "לה בארה" (המקל) בלאדינו, 
ובאותיות דש״י. ב 1917 , €:>ג 1 ב;! 1$ ב 11 ;>£ בע. בשנים 1908 — 


1941 . בקהיר השבועון :מ 10 ! 31 /'״ 1 וב 1934 — 1948 שבועון 
בערבית א־שמס. בש׳ 1947 הגיע מספר היהודים בס׳ ל־ 

66,631 . 

י. ל. הכהן פישמן, הנגידות בישראל, תרפ״ב: אב. ב. פולק, 
היהודים ובית המטבעות במי בימי הממלובים ובראשית 
שלטון התורכים (ציון, א׳). תרצ״ו 1 ד. ניישסט, קוים לתול¬ 
דות הכלכלה של היהודים וישובם בם׳ ביה״ב (ציון, ב׳). 
תרצ״ז; הנ״ל, עניני בגידות בס׳ כימי הביבים (ציון, ד׳), 
תרצ״ם; א. יעדי. הדפום העברי בארצות המזרה, 53 — 85 . 
תדצ״ז! הנ״ל, תוספות (ק״ם, כ״ד. 67 — 70 ), תש״ז-ח: א. 
שטראיס (אשתיר). תולדות היהודים בם׳ ובסוריה תחת שלמון 
הממליכים, א׳—ג׳, תש״ד—תשל״א: הנ״ל קווים לדמותה של 
הקהילה היהודית במ׳ ביה״ב (ציון, ל , ), תשכ״ה: ש. ד. 
גויטיין. יהדות תימן בין גאונות מ׳ לבין ראשות הגולה של 
בבל (סיני, ל״ג), תשי״ג! הנ״ל, סדרי חינוך, תשכ״ב! ג. 
שלום, שבתי צבי, א'—ב׳ (מפתח: בערכו), חשי״ז; י. בך 
זאב, תעודות על בית הקברות הקדום בקהיר (ספונות. אס, 
תשי״ז! הנ״ל, התעודות העבריות שבגניזה הקהילה היהו¬ 
דית בקהיר (שם, ט'), תשכ״ה! ש. אברמסוז. במרכזים 
ובתפוצות בתקופת הגאונים. תשנ״ה: י. מ. לנדאו. היהודים 
במ' במאה התשע־עשרה, תשכ״ז, ,,-,..״יו., 170 .ה 

מי, !,,>,/ ■,(׳' 7 ח!: 0 \ .( ; 1896 ,( ¥111 10 ,.׳ן) 
, 1-11 ,,/();/׳"ס 4 (״,;, 64 46 > ־,״/,ת,. 6 ו״ 1 > 0/6 ׳/ 111 '.,׳,׳;״; 7 

4 ;;,. ץ״״״// 660/4 / מ', ..,;/,מ , 7 . 4 >> 0 ,, 741 .. 1 ;; ; 1920-1922 
/ס 4 מ 660 'ב /. ,. 1.1 : 1931-1935 , 1-11 6 ,״ז 6 ,״,). 7 

-ז 0 ! 11 ! 4 . 4 ; 1926 .( 3 , 11003 ) ...ז 
; 1956 ,(^ 1 '\ 4 <46 /6<6< (11110.4, XX ;,׳״ ׳,//,,.:׳,י. . 4055 ־ 50 
,( 18/19 , 5 (() ,?,׳ג:! 4/64,6667 ״, >׳;, 6 / / 6 , 66 ;;;מי\. 1,3.746 
46 > /ס 66 ן// 0 64 ׳״ 16 >, 7 746 ,מ 001161 .ס . 5 ; 1967/8 
, 1 * 1 ; 1962/3 ,( 53 ,.א.(().() מ״״״;;;;,י.י״,.;- 6 (/ 6 , 4 ,,)״׳,ד 
. 1962 ,׳ג> 6 ) 06 צ 6 ,״ז;, 6 ;; 6 ״/, 6 /ג 
א. אש. 

1947 — 1970 . עד 1947 תפסו יהודי מ׳ מקום בכלכלת סי 
בלא כל יחם למספרם ( 60% במסדר. לדוגמה), ועמלו ל¬ 
ייסוד הכלכלה המודרנית בנד. יהדות מ׳ הצטיינה במום־ 
דותיה המפוארים וברשת חינוך ענפה. ושמרה על קשד 
הדוק עם א״י והציונות. במפקד 1947 נמנו 65,640 נפש 
(כולל קדאים), ולפי אומדנים אחרים — 80,000 , מרביתם 
בקהיר ואלכסנדריה. בקהיר נתקיימו 3 קהילות; ספרדית, 
אשכנזית וקראית, ולכל אחת מוסדות ורב ראשי משלה. — 
מוסד מאחד לא היה. רבה של קהיר הוכר מטעם השילטונות 
כדבר, הראשי של מ׳. עדת הקראים, שמנתה בשנות ה 40 
6,500 נפש, התגוררה במרכז הרובע היהודי שבקהיר׳ ב״רחוב 
הקראים". ביו שתי מלחה״ע יצאה העדה מבדידותה להת¬ 
חדשות לאומית וחברתית־תדבותית. חלק ניכר מבניה רכשו 
השכלה אוניברפיטאית, וצעירי העדה פיתחו פעולה רחבה 
להפצת תורה בשפה העברית, ולעידוד הפעולה הציונית. 
ביטאונם ״אל־כלים״ יצא ברציפות ם 1945 עד 1954 . יחסיהם 
עם הקהילה היו ידידותיים, ורבים מבניהם נקלטו במוסדות 
החינוכיים והסוציאליים של הקהילה, בעיקר בבת״ם תיכו¬ 
ניים ומוסדות בריאות. שלא היו לעדה. מחצית דופאי ביה״ח 
היהודי היו קראים. בהתאם לבך נקבע גם יחם השילטונות 
אליהם. 

למרות החוק מ 1929 , שהבטיח אזרחות מצרית לכל מי 
שנולד בם׳ ויושב בה, היו רק 5,000 יהודים בעלי נתינות 
מצרית. 30,000 היו נתינים זרים. 40,0001 — חסרי נתינות. 
ביולי 1947 פורסמה פקודה. ולפיה 75% סהפקידיס ו 90% 
מהפועלים בחברות מצריות חייבים להיות נתיני מ׳. זה היה 
הלק מהמערכה הכללית נגד הזדים. אבל פגע במיוחד ביחד 
דים. חדירת רעיונות פאשיסטיים לס׳ במלחה״ע ה 11 , והצ¬ 
טרפותה לתנועה הלאומית־ערבית, גררו אותה למעגל של 
איבה ליהודים, ועם הכרזת מדינת ישראל נכרך גורלם ב¬ 
נעשה בא״י. כל כישלון צבאי גדר שרשרת רדיפות, בריחה 



243 


מגדים, תולדות היהודים — מקאו 


244 


וגירושים. בקרב האוכלוסייה היתד, השנאה מכוונת לכל 
הזרים, ובחוגי הממשלה נהיתה לאנטישמיות מודעת וגלויה. 

ב 24 בנובמבר 1947 הזהיר שליח מ׳ באו״ם את הועדה 
לענייני א״י, "כי היא משחקת בחייהם של מיליון יהודים. 
היושבים כעת לבטח בארצות ערב". ואכן, לאחר החלטת 
עצרת האר׳ם ב 29 בנובמבר. 1947 , בדבר כינון מדינה 
יהודית, הפכו יהודי מ׳ למעשה לבני ערובה, ב 15 
במאי 1948 נעצרו כ 1,300 מהם באשמת ציונות וקומוניזם. 
ב 25 במאי, במסגרת משטר החירום שהוטל על מ׳, נאסרה 
עליהם לחלוטין היציאה ממי, והוטלה אפיטרופסות ממשל¬ 
תית על נכסי עצורים. או נתונים לפיקוח המשטרה, אשר 
.פעולתם יש בה כדי להזיק למדינה״. — הפקודה נתמלאה 
כמעט רק לגבי יהודים. מתור רשימה ראשונה של 80 אנשים 
יחבדות. שרכושם הוחרם. 77 היו יהודים. עד 1949 הגיע 
מספר העצורים היהודים ל 3,000 . 280 משפחות יהודיות 
הושלכו מבתיהם, והבתים ניתנו מיד למוסלמים. יהודי ס׳ 
סבלו גם ההתפרעויות האספסוף. ב 19 ביולי 1948 הגיעו ה¬ 
פרעות לשיא ונמשכו 3 ימים רצופים. הממשלה ביימה הפצצה 
ישראלית על קהיר, הסיחה את ההמון ושחררה 250 בריונים 
ורוצחים. שהיו לראש־חלוץ בהתפרעויות. ברובע היהודי של 
קהיר נפלו 200 הרוגים וכ 120 פצועים. בחודשים יוני— 
ספטמבר 1948 הונחו פצצות בשכונות היהודים. עשרות 
בהרגו ונפצעו, והנזק שנגרם לרכוש היה רב ביותר• בשנים 
1948 — 1950 נמלטו ממ׳ כ 35,000 יהודים, רובם לא״י. 

לאחר הסכם שביתת הנשק חלה רגיעת־מה במצב. ההת¬ 
נכלויות להם פסקו, מרבית העצורים שוחררו. ומצב היהו¬ 
דים השתפר, אולם הקהילה לא שבה עוד לקדמותה. במאי 
1952 נתגלה ארגון מחתרת יהודי, ולמעלה ם 100 בני נוער 
נאסרו בהאשמה שהעבירו אלפי יהודים לישראל. שילטונו 
של הגנרל נגיב נהג ביהודים באהדה, אולם עם עליית נאצר 
לשלטון הורע המצב. רבים נאסרו בידי יחידת המשטרה 
המיוחדת ללוחמה בציונות. אותה שנה נתגלתה בקהיר רשת 
מחתרת, כ 100 יהודים נעצרו, 15 הועמדו לדין ושמואל 
בכור עזאר (בן 26 ) ודיר משה מרזוק (בן 28 ) הוצאו להורג. 
אותה עת עדיין פעל דפוס עברי. בגלוי, בקהיר. במלחמת 
סיני ההל המשטר בחיסול שיטתי של קהילות ם'. בהתייע¬ 
צות עם מומחים בעלי עבר נאצי. כ 3,000 הושמו במחנות 
מעצר ובכלא, בלא 
משפט. כ 25,000 איש 
גורשו ממ׳. כל רכו¬ 
שם הוחרם, והם הוח¬ 
תמו על הצהרה, ש¬ 
אין להם כל תביעות 
כספיות אל מפשלת 
ס׳ וכי הם מסכימים 
שלא לשוב עוד לט׳. 
הצלב האדום עזר ל¬ 
מחוסרי הנתינות ש¬ 
בהם, ורובם הוסעו ל¬ 
איטליה וליון. בנו¬ 
במבר 1956 הוברחו 
רוב יהודי פורט סעיד 
(כ 100 איש) לישראל, 

כידי שליחים מיש״ שקר סידור תפילה שנדפס בקהיר ב 1065 



ראל. בתחילת 1957 הוצא חוק המבטל את האזרחות של כל מי 
שקיבלה אחרי שנת 1933 , וניתן היה לעצור גם אנשים אלה. 
לפי מפקד 1957 היו במ׳ 8,561 יהודים, רובם בקהיר ואלכ¬ 
סנדריה, סוחרים זעירים שהתקיימו בדוחק רב. וקומץ אמי¬ 
דים שהתפרנס ממסחר סיטונאי. מאז גברה ה״יציאה ה¬ 
שקטה" של יהודי מ׳. ובערב מלחמת 6 הימים נותרו במי 
כ 2,500 יהודים בלבד. 

במלחמת 6 הימים לבש דיכוי שרידי הקהילות אופי 
אכזרי. נקמני ואנטישמי. הפקידים היהודים המעטים שעבדו 
במוסדות ציבוריים פוטרו, כספי היהודים הוקפאו, ועם פרוץ 
הקרבות נאסרו בל הגברים היהודים ועונו באכזריות. בהת¬ 
ערבות נציגי מדינות זרות. ובייחוד ספרד. אשר העניקה 
אזרחות ספרדית לכל יהודי בעל שם (או גון־שם) ספרדי, 
הועברו הנתינים הזרים באזיקים לאניות, כשכל רכושם 5 
לי״ם. בעקבות היציאה נסגרו כל מוסדות הקהילה. בתהכ״ג 
הופקעו למסגדים, פרט לאחד שהותר להתפלל בו 3 פעמים 
בשבוע. ביד,"ח היהודי הפד לקסרקטין, ורופאיו נאסרו! 
מקרנות הקהילה הותר להוציא רק סכומים חודשיים קטנים, 
וממשפחות העצורים נשללו למעשה כל מקורות הקיום, 
לרבות תעסוקה ורכוש. אחרי מלחמת 6 הימים נותרו בט׳ 
כ 2,000 יהודים, מהם 250 בבתי כלא, ורק בטוף ינואר 1971 
שוחררו — בהתערבות גורמים בין־לאוסיים — 90 העצורים 
האחרונים, והותרה היציאה לכל יהודי, שביקש לצאת ממ ׳ . 
המבצע התנהל בסודיות, בתיווכו של שגריר צרפת. כל ה¬ 
יוצאים הועברו ברכבת אוירית לארצות אירופה, ומשם הגי¬ 
עו מקצתם לא״י. כיום נותרו בט׳ כ 700 יהודים. יתרם מפו¬ 
זרים בישראל (כ 35.000 ), בברזיל (כ 15,000 ), בצרפת (כ־ 
104100 ), באה״ב ( 9,000 ), בארגנטינה (כ 9.000 ) ובאנגליה 
(כ 4,000 ). 

ע. בו אברהם, גורל יהודי ס׳ (הר המזרח, ר). תש״י! י. 

אנצרי. יהדות ס׳ המתפוררת (נשר׳ ד'), תשי״ת! י. טילו־ 

סלבשק״, שעירים לעזאזל!עברי!-.: ח. בן),תשל״א! .זשחגשא. 6 
׳״./ מ״/, 1/0 ? 1/1 ) 0 7112111 ? 7/1 :^ 511-071 

, 1 ס 1 ו 01 ו? 70 !",ר , 4100 .ע : 1951 , 0 ? 01061011 .€ 10 

. 1969 

ח. רם 

מצרן, מ?ךנחז• ע״ע _קך_קע. דיני; שכן. דיני. 

מקא 1 ( 3930 }\; שמה הרשמי הסיני — אאלמין), מושבה 
פורטוגלית לחוף הים הסיני הדרומי, שטחה 16 
קמ״ר ומספר התוש׳ כ 254,000 ( 1968 ). היא שוכנת בפתחו 
הדרומי מערבי של שפך נהר הפנינים (ג־ו ג׳יאנג) וכוללת 
בתוכה לשון־יבשה, שארכה 5.5 ק״מ ורחבה 1 — 1.5 ק״מ, 
הבנויה גבעות נמוכות המתנשאות לגונה של כ 20 מ׳ וכפו־ 
כן שני איים זעירים, טיפה ( 131113 ) וקולואני ( 16 ! 00163 ). 

עיקר קיומה של מ׳ על סחר עם סין, שירותים לספינות, 
ותעשייה העוסקת בייצור טכסטיל, עור, גפרורים, זיקוקין 
ומזון. תעשיח דגים מפותחת היתה בה לפנים, אך הצטמ¬ 
צמה עם סגירת המים הטריטוריאליים של סין בפני ספינות 
דיג מט׳ מאז קם המשטר הקומוניסטי. מ׳ משמשת מרכז 
גדול לעסקי הברחות בסמים משכרים. זהב, מוצרי טבק 
ויש בה בחי שעשועים והימורים המושכים תיירים רבים. 

רוב תושבי מ׳ הס סינים, כ 8,000 אירופים, רובם פור¬ 
טוגלים, וכמה אלפי בני תערובת (פורטוגלים־סינים). העיר 
מ׳ תופסת אח רוב שפחה של לשון היבשה הנ״ל ובה מת¬ 
רכזים 95% מאוכלוסי מ׳. נמלה החפשי אינו מתאים לאניות 



245 


מקאי — סקארתר, דגלם 


246 



סקאו : מראוז מן האייר 


גדולות הקוק לפעולות גריפה וניקוי מחמת הסח!* הרב 
הפוטל לתוכו. 

היסטוריה. פ־ נופדה בידי הפורטוגלים ב 1557 והי- 
תה נקודת הפפחר האירופית הראשונה שנוסדה על אדפת 
פין. ב 100 השנים הראשונות לקיופה וכתה בפונופולין על 
סחר־החוץ הסיני עם יאפאן ואירופה. באפצע המאה ה 17 
פחתה חשיבותה של פ׳ בגלל סגירת שערי יאפאן לפסחר 
עם אירופה ובשל תחרותן של הולאנך ובריטניה. ועם ייסוד 
הונג־קונג ב 1841 נפגעה מ׳ במידה רבה. ב 1849 הפסיקה פור¬ 
טוגל לשלם לטין דפי חכירה בעבור פ׳, וב 1887 הכירה 
סין רשמית בעצמאות הפושבה. עם כיבוש הונג־קונג בידי 
היאפאנים במלה״ע ]] בא שיגשוג קצר־ימים לס , ׳ אד לאחר 
המלחפה שוב ירדה חשיבותה. ב 1966/7 עוררו תומכי מאר 
צה־דונג מהומות בם׳, אולם סין מוסיפה לאפשר לפורטוגל 
לשלוט במי, כדי שתוכל לסחור עם ארצות המערב. 

- 00 , 0 ., 1 ; 1948 , 7051 705 5,116 הו 11205 ) 7111 , 0. 11. 80x61 
. 1954 ,. 114 * 11 5101111 ( 11 £0 65 ^ €21 ( 1 ת){£ , 165 ־ 5 

מקאי אמיל — 11 מז£ 4215:11 ( — ( 1870 — 1901 ), משורר 
יהודי הונגרי. מ' היה בנו של רב. ב 1884 עבר 
פעיר מולדתו מאקו לבודאפשט ולמד שם בבית־המדרש 
לרבנים עד 1893 . ספר שיריו הראשון. 00011015 ¥3112505 
("שירי דת"), נתפרסם ב 1888 . תרגומיו משירי משוררים 
עבריים של יה״ב, כאבן־גבירול, יהודה הלוי, שמואל הנגיד, 
פשה ואברהם אבן עזרא, אלחריזי, פורסמו ב 1892 ( 25140 
15011015 ["משוררים עבריים"]). גם פשנשתלב בספרות ה־ 
הונגארית המודרנית, לא פסקו געגועיו הנוסטאלגיים לחיים 
היהודיים. שידו 0101 >[ (״מזרה״), 1895 , מביע אהבה עזה 
לא״י הרחוקה, ובמיוחד לירושלים. ב 1897 נתמנה עורך■ 
משנה במערכת השבועון לספרות 1401 . 3 ! ("השבוע"), 
לצדו של העורך הראשי, המשורר ההונגארי היהודי, קיש, 
מ' פרסם גם מאפרים בכתבי־עת לספרות וכפרכן חיבר 
מחזות. מקצת שיריו ומחזותיו כונסו וי״ל ב 2 ברכים:,£ . 14 
011011521 (״יצירתו של א. ם.״), 1904 . שנים משיריו של מ׳ 
תורגמו לעברית ע״י א. יעוז־קסט ("השירה היהודית בהונ¬ 
גריה", עמ־ 39 — 44 , בלי ציון שנה). 

׳ת 16 זט| 16$ > : 1108 ) 201 6 ח 1 שתז:^ 11 \נ) 5 ) 15111 ( 7 ■ 1£051551161 ז> 1 הו£ 

11 * 5211161 61/6 100 , 25016105 ,[ ; 1901 ,( 401 .ק ,׳\^ 1 , 5 תז 11 ו 1 ז׳ 
. 1970 ,( 14.11 ,ו;ז 0 נ 40 *) . 4-15 ( 1 

מקאמה (ערבי .״ 1.1 ר׳ ״ 55,1.12 ), סוג של ספרות ערבית! 

פרקי־עלילה קצרים ומחורזים. מלכתחילה ציין 
המונח מ׳ מעמד, התכנסות לשמיעת סיפור, נאום, או שיחה 


מבריקה. במאה ה 9 לסה״נ כתב הסופר אל-ג׳אחז (ע״ע) 
איגרת מחורזת למחצה, על בעלי־מקצוע, שאווירתה העמ¬ 
מית וההיתולית מזכירה את הם׳ העתידה לבוא. מעין מ׳, 
לפני שהפכה לסוג של ספרות בעל מבנה מוגדר. ניתן גם 
לראות ביצירה של אבו אל־מטהר אל־אזדי, שחוברה במאה 
ה 10 לסה״נ. גיבור העלילה. אביון שדעתו מבודחת, משתתף 
במסיבה ומפגין כושר שיחה מבריק. 

הם׳ הראשונה בעלת המבנה המוגדר היא יצירתו של 
אל-המד׳אני (מת ב 1007 לסה״נ) המכונה "בדיע א־זמאף 
(פלא התקופה). בעלילה משתתפים עפי״ר שני גיבורים: 

א. המספר, (עיסא אבן השאם) שחלקו בהתרחשות סביל, 

ב. הגיבור, המעולל תעלולים שונים (אבו אל־פתח אל- 
אסכנדרי)! בנדודיו הוא מבקש נדבות, נואם. מטיף להמון, 
מספר נפלאות, מאלף קופים, אוכל בבית־תבשיל ומתחמק 
בלי לשלם וכיו״ב• מקצתן של הס" האלו עדיין אינן כתובות 
לפי המתכונת הקבועה, והן מעידות שהמחבר חיפש מבנה 
הולם ליצירתו. 

המפורסם שבכותבי ד,מ׳ הוא אל־חרירי (ע״ע). בתור 
חוקר לשון ידע לשבץ בם׳ ממבחר המושגים הקלאסיים 
הערביים (בתחומי לשון, ספרות, היסטוריה וכר). במבנה 
העלילתי הוא הולך בעקבות אל המדאני. המספר הוא אל- 
חרת־ אבן חמאם. הגיבור, אבו זיד, גודד ממקום למקום 
ומעולל תעלולים, ורק בסוף התעלול מתגלית זהותו למספר. 
הס" של אל־חרירי זכו לתפוצה רבה ותורגמו לעברית בידי 
יהודה אלחריזי. בהשפעת התרגום חדרו ד,מ" גם לספרות 
העברית של יה״ב, ונקראו מחברות. עתקים רבים למן המאה 
ה 13 לסה־נ יש כהם מיניאטורות מפוארות. 

אחדי הס׳ של אל־חרירי נכתבו המשכים וחיקויים, שמק¬ 
צתם כללו גם תוכן ליסודי או מוסרי־דתי, אך אלד, לא 
הגיעו לפרסום באותה מידה. 

ש. ד. גויסיין, המק׳ והמחברת (מהנרות לספרות, ה׳, 
40-26 ). 1951 ! ו. א. ניקלסון, תולדות הספרות הערבית, 
(עבר׳: י. י. ויבלין). 266-257 , תש״ד 1 — ־ 4 ־ 83 סכו . 5 

41 ( 111 ׳ 31,1 ( 21 ,(. 643 ) ' 11511115 ־״',( 1 . 14 156111311,1 . 14 

143511011 . 6 — ־ 61311161 .* ;" 1847 , 111 אא- 1 , 1 .", 41 א 
. 1957 .זו, , 111 ( 41 ( 11 ( 41-7741 !(. 11$ ־) 

מ׳ בספרות עברית, ע״ע. י. סד. 

סקאץיוקו', ד(ל 0 — 11 !ו 1 !(\-,־,ו; 1 \ 011£125 נ 1 — ( 1800 — 

1964 ), איש-צבא אמריקני. בן הגנראל ארתר מ״א 
( 1845 — 1912 ), מגיבורי מלחמת-האורחים האמריקנית. סייס 
כחניך מצטיין את האקדמיה הצבאית בופט-פוינט ( 054 ׳\\ 
זמוס?), והיה לקצין בחיל-ההנדסה ( 1903 ). כשליש של אביו 
ביקר ב 1905/6 ביסן. סין והודו. בסלה״ע 1 עלה לדרגת 
בריגאדיר־ג׳נראל, ומפקד הטיבה, ונודע באומץ־לבו. ב 1919 - 
1922 היה מפקד וטט־פוינט. ב 1930 — 1935 היד, ראש-המטה 
של צבא אד,״ב — הקצין הצעיר ביותר שהגיע לדרגה זו. 
ב 1932 נודע לגנאי, משפיזר ע״י טנקים ופרשים הפגנת 
חיילים משוחררים, שעלו על וושינגטון ודרשו הטבות. 
שלישו אז היה ד. איזנהאוד (ע״ע). ב 1935 — 1941 שימש 
יועץ צבאי לממשלת הפיליפינים (שם שירת אביו בשעתו 
כמושל צבאי), בדרגת פילד-מארשאל (ם 1938 ). 

בגבור סכנת המלחמה באוקיאנוס השקט הוחזר מ״א 
לצבא אד,״ב (קיץ, 1941 ) ונתמנה מפקד הכוחות במזרח- 
הרחוק. בפלוש היפנים לפיליפינים (דצמבר, 1941 ) ניהל 
נסיגה שיטתית של כוחותיו לחצי-האי קורגידור (-־ 1 ס 0 


247 


מקארונר, דגלס — מקדונית 


248 


! 40 ;£:״) ולאי המבוצר באטאן (״ 83133 ), ויצא לאוסטרליה 
רק לפי פקודת הנשיא רזיזולט. אז הבטיח: ״חזור אחזור •״ 
("! 11 ־ £1111 ! 58311 1 ״). במארס 1942 קיבל את "מדלית- 
הכבוד של הקונגרס* — העיטור הגבוה ביותר של אה״ב. 
באפריל נתמנה מפקד־עליון של בנות־הברית בדרום־מערב 
האוקיאנוס השקט. מאז ואילך תכנן וביצע, בהצלחה גדו¬ 
לה — תוך מריבות קשוח עם הפיקוד העליון בוושינגטון — 
את התקדמות כוהותי■ מגיניאה-החדשה, דרך הפיליפינים 
(אליהם חזר ב 20.10.1944 ) ועד ליפן. ב 2,9.1945 חתמו 
נציגיה על כניעה מוחלטת בנוכחותו (על סיפון אנית- 
המערכה "מיזורי" ור׳ תמונה. נר׳ כ׳ עמ׳ 152 ). בכד הביא 
לסיום מוצלח מסע ימי-יבשתי-אווירי בממדים ללא־תקדים 
ולמרחקים ללא־תקדים (ע״ע מלה״ע 11 ). 

ב 1945/51 עמד בראש כוחות הכיבוש ביפן, (למעשה 
כשליט נל־ינול), ושיקם את המדינה הגדולה ההרוסה (ע״ע 
יפן, היסטוריה). ב 1950 , בהיותו בן 70 . נתמנה מפקד כוחות- 
או״ם בקוריאה (ע״ע קוריאה, מלחמת־). ברם. משגילה נטייה 
לסבך את אה״ב במלחמה נגד סין ולאחר שביקר את הממשל 
באה״ב על יתר זהירותו, הודח לפתע בידי הנשיא טרומן 
(ע״ע), ב 1951 . אז חזר מ״א לאה״ב, לאחר 15 שנים. עד 
מותו היה משוכנע, כי פוטר בשל תככים קומוניסטיים. 
ב 1964 פרסם "זכרונות" ( 8 ־:> 111130:0 מו:> 3 ). 

מ״א נסח לדראמטיות (סמליו היו נובע עטור-זהב, 
משקפי־שמש כהים, ומקטרת בולטת), היטיב לפרסם את עצמו, 
ועם זאת היה מסוגר ובעל נטיות רודניות. פקודיו, שמהם 
דרש משמעת עיוורת, לא אחדותו. יחסיו עם הממשל והפיקוד 
באה״ב היו בדרך כלל מתוחים בשל נוקשותו, שחצנותו, 
וביטחונו־העצמי המופרז. ברם, הוא היה מפקד אמיץ. מארגן 
טוב, ומתכנן יעיל. כמצביא היה מבריק ומצליח, ונד נכנם 
להיסטוריה. 

, 1941-1951 , 1310 ־ 1 ?> 6 ת 01131 ,מ - ׳(נ 1 ב{^ע ¥1110 \ . 34 . 0 

. 1 < .\ 7 - .מ . 11 ; 1956 ../׳ג . 0 ; 1954 

£1£71 ז 80 1 ? 102 ז 16 זז 1 / ^*־י£ 711£ £1. €0x1x011 ,זס 5 ת 1£51 ו 501 

* 807111 1£ /: 1£15 < 81 ׳( 5 מ־ץ 34 1£ ( 1 , 1106 י 1 .¥י .ן ;* 1965 ,׳(ס&ס? 

. 1971 ,( 56 ,ץ 43 ל ,זמשו׳\ש 11 ׳{■ 111131 ^ .. 4 .. 11.8 ) 

מ. 

מקבילית־ ע״ע מצלע, 

מקדוגל. דלים - 11 ג 8 ״ 0 ס 40 ד 7711113111 — ( 1871 — 
1938 ), פסיכולוג אמריקני, יליד אנגליה. היה 
פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הארווארד, וראש 
המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק (צפון קרוליינה, 
אה״ב). מ״ד חילץ את הפסיכולוגיה י מזיקתה לפילוסופיה 
והעמיד אותה על בסים ניסויי. עם זאת נטה גם לעסוק 
בהיפנוזה ובסאראפסיכולוגיה. התעניינותו זו, פרסומיו הפו¬ 
פולאריים בבעיות חברה ועמדתו השמרנית (פעמים אף 
ריאקציונית, כגון אמונתו בעליונות "הגזע הצפוני") עוררו 
התנגדות בציבור הפסיכולוגים באה״ב. 

סדרת הניסויים המפורסמת ביותר שלו, שנמשכה 17 
שנה, עסקה בכושר למידה של עכברים! ניסויים אלו באו 
להוכיח, ברוח הלאמארקיזם (ע״ע לפרק, עט׳ 925 ), שתכונות 
נרכשות עוברות בירושה. 

לדעת מ״ד. האורגאניזם האנושי פועל באורה תכליתי, 

לפי שתמיד הוא שואף למטרות. הכוחות המביעים אותו 
לפעולות הם האינסטינקטים (ע״ע) המפעילים את היחיד 
לקראת מטרה. ובאמצעותם הוא תופס גירויים; לכל אינס¬ 


טינקט צמוד ריגוש (למשל. האינסטינקט זעם לריגוש 
לוחמנות או האינסטינקט פחד למנוסה). מתוך התנגדותו 
לביהייוויוריזם המכאביסטי זבח מ״ד את המונח "התנהגות" 
וכינה את גישתו'הדינאמית "פסיכולוגיה חורפית" (הא!)* 
— דחף, יצר), ר״ל: היצר שואף למטרה מסוימת,•ומכאן 
נובעת התנהגותו התכליתית של היחיד. 

מאז שנות ה 20 יש התנגדות כללית לראיית אינסטינק¬ 
טים ככוחות מניעים בסיסיים בחיי האדם. בניגוד לתורתו 
של מ״ד. 

^^ 1£411 ?$■^^ 010 ^, XX ז 3 £ ה 4 / 0 ו ^ ז 10 * ו 14 , 1011 ) 1106 . 34 ,. 34 

.״ 1964 

מקדוניה, חבל הררי בדרום חצי האי הבלקני (ע״ע) 
המשתרע בצפון מזרח יוון, דרום מזרח יוגוסלוויה 
ודרום מערב בולגריה (ע׳ ערכיהן). 

היסטוריה. שטחה של מ׳ העתיקה השתרע מצפון 
לאולימפוס, שהפריד ביבה לתסליה, ממערב לסטרימון 
(סמרומה), שהפריד 
בינה לבין תרקיה, 

וממזרח ודרום לאפי- 
רום ואיליריה. היה 
בה ישוב אדם מה¬ 
תקופה הנאוליתית. 

במאה ה 8 לפסה״ב 
חדר לט׳ מצפון עם 
חדש, שזהותו האת¬ 
נית איבנה ברורה. עד 
למאה ה 5 נחשבו 
המקדונים בעיני ה¬ 
יוונים ל״ברברים". 

שפתם הקדומה של המקדונים אינה ידועה, אך בתקופה 
הקלאסית כבר דיברו יוונית. מלכיהם התייחשו להרקלס 
(ע״ע) וטענו שמוצאם מארגום. 

מדינת מ־ קמה במאה ה 7 . עם איחודה בידי שושלת האר- 
גאדים באיגי (אדסה), ייוונה של מ׳ החל במאה ה 5 , הרבה 
בזכות המלך אלכסנדר 1 ה״פילהלף ( 494 — 450 ), שהוכר 
כיווני והתקבל למשחקים האולימפיים. בימיו הונהגו תיקו¬ 
נים בצבא, במנהל ובמשק-הכספים והוחל בניצול מכרות- 
הכסף בדיסורון (קרושה-בלקן) ובטביעת מטבעות. פר־ 
דיקס 11 ( 450 — 413 ) וארכלאוס ( 413 — 399 , ע״ע) חיזקו את 
השלטון המרכזי. הבירה הועברה מאיגי שבפנים הארץ לפלה 
הפונה לעבר מפרץ תרמה — עדות לעניינה של מ׳ המחו¬ 
דשת בים. פלה הפכה במהרה למרכז תרבות, ואליה נמשכו 
יוצרים יוונים. ביניהם אוריפידס (ע״ע, עמ׳ 272 ). השלב 
המכריע בהפיכת פ׳ לממלכה ריכוזית היה בימי פיליפוס 11 
(ע״ע, 359 — 336 ). כוח המלוכה גבר סופית על האצולה 
הכפרית, ועם זאת נשמר אפיה המסרתי והיא לא הפכה 
לטיראניה. בני האצולה נחשבו ל״חבריו" של המלך (הטאי- 
ולי), וגינוני האלהה בנוסח המזרח לא חדרו למ ׳ . פיליפום 11 
הקים חי״ר בנוי על פאלאנקם הופליטי, ולצידו חיל פרשים 
וכוחות עזר. בעזרת צבא זה הרחיב פיליפוס 11 את גבולות 
פ׳ וכבש את כל עמק הסטרימון, את כלקידיקי ואת תסליה. 
כיבוש מכרות הזהב בפנגאיום שבתרקיה איפשר לפילי- 
פוס 11 להציף אח יוון ב״פיליפיקים". ולדחוק את מטבעות 
הזהב הפרסיים מהמחזור. ליד מברות־הכסף הוקמה עיר 






249 


מידוניה 


250 


חדשה, פיליפו או פיליפי ( 356 ). היערות בסביבתה שיפשו 
לבניית צי גדול, כיבוש ערי נפל יווניות בצפון אפשר 
להגדיל את הפסהר, והעיור והייוון של ם׳ גברו. פיליפום 
השיג נציגות קבועה לפי בפועצת האפפיקסיוניה (ע״ע) 
שניהלה את פקדש אפולון בדלפוי. 

כיבושיה של פ׳ הביאו להתנגשות גלויה בינה לבין 
אתונה ובעלות בריתה. ב 338 הביס פיליפוס ] 1 את ברית 
הערים היווניות בקרב כירוניאה (ע״ע). לאחר הניצחון יסד 
פיליפום 11 בקורינתום את הברית־ההלנית, ופסרתה הפוצ- 
הרח היחד, — פלחפה בפרס בהנהגת פ׳. 

ההגפוניה של ם׳ בעולם ההלניסטי נתקייפה רק ביפי 
אלכסנדר הגדול ( 336 — 323 ). אחר פותו היתה ם׳ אחת 
הפפלכות ההלניסטיות שנאבקו על הפנהיגות בפזרח. ב 316 
חוסל בית הפלוכה הישן, וב 293 עלה לפלוכה דפטריוס 
פוליורקטס (ע״ע) ויסד את שושלת בית אנטיגונום, וזו 
שלטה בם׳ עד לכיבושה בידי רופא ( 168 ). בשלטון בית 
אנטיגונום פקדו את פ׳ תהפוכות פניפיות, פלחפוח־שכנים 
באפירום ובאיליריה והיא ניהלה פאבק בלתי פוסק עם 
הברית האכיאיח (ע״ע), הברית האיטולית (ע״ע איטוליה) 
ועם פצרים התלפית. עם זאת נפשך בניין הערים (ק 0 נ־ 
דרייה. תסלוניקה, דפסריאס ואחרות). אנטיגונום גונטס 
(ע״ע. 442 — 443 ) הדף פלישת שבסים גלים לם׳ ושב והש¬ 
תלט על יוון בעזרת חילות פצב וטיראנים פקופיים. פדיניות 
זו עוררה ביוון תנועה לחופש, והביאה לפלחפה נגדו בהנ¬ 
הגת הברית האיכאית. אנטיגונום 111 דוסון ( 239 — 217 ) 
נקרא לסייע לברית האכיאית נגד ספרטה, והביס את הלכה 
קלאופנם ( 221 ). בסוף הפאה ה 3 ניצבה פ׳ טול אויב 
חדש — רופא; ב 215 כרת פיליפום ז\ ברית עם חניבעל, 
ולאחר תבוסת קרת חדשת בפלחטה הפונית השניה פרצה 
פלחפה בין רוטי לט׳. הפאלאנכס המקדוני לא החזיק פעפר 
פול הלגיון הדופי והוכה בקרב קינוסקפלי ( 197 ).פיליפוםזג 
נאלץ לוותר על תסליה ופל כל תביעותיו ביוון, וערי יוון 
הוכרזו לחפשיות פעול פ־ ( 196 ). פרסאוס ( 179 — 168 ), בנו 
של פיליפוס. חידש את הפלחפה ברופא ( 171 ), נחל טפלה 
בפידנה ( 168 ), נשבה והפלוכה הטקדונית בוטלה. פ׳ חולקה 
לארבע רפובליקות בשלטון אצולה כפרית פקופית. נאסרו 
פסחר ונישואיו בין בני הטחוזות השונים, הטכרות נסגרו, 
נאסרה כריתת עצים לבנין אניות, והפס שנכנס לאוצר הפלך 
המקדוני הועבר לאוצר הסנאט הדופי. ב 148 דוכא פרד 
טקוטי שבראשו עפד התובע לכתר אנדריסקוס, ום׳ הפכה 
לפרובינקיה רופית בשלטון פושל שפושבו בחסלוניקה. 

בשלטון רופא סבלה מ׳ מהמלחמות בעסי הדנובה וב־ 
סתרדת (ע״ע) סלד פונטוס, וממלחמות האזרחים ברומא. 
ביפי אוגוסטוס היתד, ס־ לפרובינקיה סנאטורית, והתאוששה 
הודות לסלילת דרכים ולבניית ערים חדשות. דיוקלטיאנוס 
( 284 — 305 ) חילק את פ׳ לשתי פרובינקיות נפרדות שנכללו 
בדיוקסה של מויסיה. הנצרות הגיעה לט׳ פוקדם מאד, בעיקר 
דרך קהילות היהודים שבפיליפי, תסלוניקה, בדויה ואפן- 
לוניה. שבהן ביקר השליח פאולוס. 

. 1-1181 ) 11 ז %11 613 ,}׳ 3 ,ז 6 ץ 00 ,? 

11 $0 ק 1 ( 1-1 , 1£113110 ו 1 ז 10 \ ,■ 1930 ,( 80111011 X^X ,.־ו 511 <־ 11 ש£ 

.^ 1 . 1 ; 1940 ,. 1 \ (ס ע ,ז ; 1934 

, 0100170 .? ; 1954 , 1 , 0111013 ^^ 61 5 * 1 , 15 ־ £ 31101 ) 

. 1960 ,. 64 1 ) 1 6 ?) 

ד. אש. 


ימי הביניים והעת החדשה. ב 406 שסו הוי־ 
זיגותים (ע״ע) את מ׳ וב 442 — החונים (ע״ע). שינוי אתני 
של תושבי ם׳ בא עם התיישבות הסלאווים בה. פלישה 
המונית של סלאווים ארעה ב 548 , ואחריה באו עוד גלי 
מתיישבים, בברית רופפת עם האורים (ע״ע). מ׳ נהיתה 
לארץ סלאווית. פרט לסאלוניקי ששפרה על צביונה היווני. 
במחצית הראשונה של הסאה ה 7 השתלטו הבולגארים על 
מ׳, ובסוף הסאה חזרה ביזאנטיזן והשתלטה עליה. קבוצות 
פיעוט הפשיכו לקיים את ייחודם בים הסלאווי. 

במאה ה 8 הגיעו לם׳ עוד שבטים סלאוויים, מאבות 
הסרבים והקרואטים; רובם נטמעו בקרב הבולגארים ווז־ 
מקרונים. במאה ה 9 שוב היתה מ׳ חלק מבולגאריה. הנצרות 
פשטה בה דק לאחר שנתקבלה נדת המדינה בבולגאריה, 
אף שלשון שליחותם של מתודיוס וקידילום (ע״ע), ספיצי 
הנצרות המזדהית בקרב הסלאווים, היתה סלאווית מקדונית. 

ב 971 סופחה בולגאריה לביזאנטיון, אך על פ׳ השתלט 
הנסיך (אח״כ — "צאר") שפואיל. קיסרותו. שהשתרעה 
פהראנובה ועד הים האגאי, התמוטטה עם מפלתו ב 1014 , 
01 ' סופחה לביזנטיון וכנסייתה קיבלה אופי הלני. 

השושלת המקדונית בביונסיון (ע״ע, עם־ 369/71 ) 
עודדה הגירה לפ ׳ . ושלחה או הגלתה שסה תורכים, פצ־נ- 
גים. ארפנים ואף יהודים, וכך גדל הגיוון האתני בסי. 

ם׳ סבלה מהצלבנים במסע הצלב הראשון, ואח״כ — 
מפלישות הנורפאנים מדרום איטליה. הפקדונים סייעו בחי¬ 
דוש עצפאותה של בולגריה (ע״ע. עפ״ 792 ), אך הצאר 
הבולגארי אסן 11 ( 1218 — 1241 ) דחק את רגליהם. הדבר 
גרם לקרע, ובעקבותיו הכירה סי בסתמיות של קיסרי 
ניקאה הביזאנטיים ( 1246 ); למעשה השתלטה ביזאנטיון על 
פ׳ רק עם חיסול הקיסרות הלאטינית בקושטא ( 1261 ). 

ב 1345 כבשו הסרבים את פ', וסקופליה נהיתה לבירתם. 

אך ב 1371 השתלטו התורכים על פנים הארץ. וב 1423 השלי¬ 
מו את כיבוש שפלת החוף פידי ביזאנטיון. בשלטון תורכיה 
נפסרו אדמות לפוסלפים. והערים שכבר בימי הביזאנטים 
התחזקו בהן היוונים והיהודים, קיבלו גוון תורכי. הכפריים 
הסלאווים־נוצרים היו איכרים נטולי זכויות. הכזח הפנימי 
העיקרי היתד, הכנסיה, שנהנתה מפריווילגיות רבות, אך 
שלושה מרכזים כנסייתיים נאבקו ביניהם: הארכיהגמון 
הסרבי (מ 1577 ואילך — אפאטדיארך). ההגמון הבולגארי־ 
סקדוני של אוכריד. והאפאטריארך האקומני היווני בקושטא. 
מלהמת גריליה של "הידוקים" (ע״ע) נמשכה כל ימי השל¬ 
טון התורכי. 

ב 1766 ביטלו התורכים, בהשפעת היוונים בקושסא 
(פאנאריוטים) את האוטונומיה הכנסייתית של הסרבים, 
הבולגארים והפקדונים, והכנסיה אותרה בראשות האפאס־ 
ריארך היווני בקושסא. שקיעת הקיסרות העותופאנית, שיג־ 
שוג כלכלי מקומי ומרידות הסרבים ( 1804 ) והיוונים ( 1821 ) 
הביאו להתעוררות בקרב הבולגארים והמקדונים. התעוררות 
זו נשאה תחילה אופי תרבותי (ייסוד בתי ספר, בית־דפום 
ראשון ! 1838 ]), ודתי, ושאפה להקים מנגנון כנסייתי בלתי 
תלוי ביוונים שבקושטא. במהרה קיבלה התנועה צביון סדי¬ 
ני. בשלום סן־סטפאנו ( 1878 ) נקבע שס׳ תימסר לבולגאריה, 
אך קונגרס ברלין(ע״ע) השאירה בירי תורכיה, תוך הבטחה 
להנהגת תיקונים בארץ. אולם המפשל הכושל של תורכיה 
לא יכול היה למנוע את ״זוועות מ׳״ — בינוי לסידרת מרי- 



251 


מקדוניה 


252 


דות, לוחמת גריליה, מסעות עונשין. והתעדנות מצד בול- 
גאריה, סרביה והמעצמות. בולגאריה הגבירה במאד את 
השפעת תרבותה ע״י פתיחת דשת בתי״ם והגמוניות! סרביה 
ניסתה ב 1885 לכבוש את מ׳, אך הוכתה בידי בולגאריה 
(ע״ע, עמי 794 ) 1 אותה שנה יסדו גולים מדיניים מקרונים 
אירגון מחתרת, וב 1893 נוסד "האירגון המקדוני המהפכני 
הפנימי• (ר״ת: . 11.0 .^,ז\)ו למלחמה למען שלטון־בית 
למ׳. שנתיים אח״ב נוסד בסופיה ה״ועד (ר־״חז 70 ל) העליון• 
לסיפוח מ׳ לבולגאדיה. והחל שולח לוחמים ("קומיטאג׳ים") 
למי. בתגובה נתארגנו יחידות של פרו־סדפים (ציטניקים) 
ופרו־יוונים (אנדרטאי). החיכוכים בין התנועות הגבירו את 
המתיחות! ב 1903 פרץ מרד גלוי, והוא דוכא באכזריות 
איומה בידי התורכים. מנהיגי. 4551.8.0 , שחוללו את המרד, 
התאכזבו מבולגאריה, שלא סייעה להם לפי ש״האירגון• 
לא רצה בהתמזגות שלמה עם בולגאריה. בעקבות כך הגבי¬ 
רה סרביה את פעילותה במי, ורוסיה ואוסטריה התערבו גם 
הן, אילצו את תורכיה לספח "יועצים• שלהן למושל מ׳, 
וגנראל איטלקי נשלח לארגן מחדש את הז׳נדרמדיה ( 1903 ). 

מהפכת התורכים הצעירים ( 1908 ) שמה קץ לתקוות 
לשלטון בית במי, והגבירה את הפעילות הלוחמת בה. המצב 
בם׳ היה מהגורמים למלחמות הבלקן (ע״ע), ובסופן נפל 
רוב שטחה של הארץ בידי סרביה, חלקה— בידי בולגאריה 
וחלקה — ונכלל זה נמלה סאלוניקי — בידי יוון. חלוקה 
זו היתה הסיבה העיקרית להצטרפות בילגאריה למדינות 
״המרכז״ במלה״ע 1 . עם מפלתה אולצה בולגאריה לוותר 
גם על החלק הקטן במי שהיה בידיה ולמסרו ליוגוסלאוויה 
( 1919 ). מם׳ שבשלטון יוון יצאו התורכים, ויוונים מאנאטו־ 
ליה התיישבו תחתם בחילופי-האוכלוסין ב 1923 . ביוגוסלא- 
ורה ניסו הסרבים לטמע אח המקדונים, והרואים עצמם 
יונים או בולגארים החלו נוטשים את מ' היוגוסלאווית. כבר 
ב 1919 החלה תנועת התנגדות נגד שלטון הסרבים, והיא 
גברה בתגובה על מדיניותו הפשרנית של ראש ממשלת 
בולגאריה סטמבוליסקי, שויתר על דרישות ארצו במי 
( 1922 ). ב 1920 חודשה פעילות 4180 /\ בהנהגת טודיר 
אלכסנדרוב (ע״ע) וב 1923 — פעילות הקומיטאג׳י. מאבק 
הפקדונים פשט לנולגאריה, ומקדונים השתתפו בהפלתו של 
סטמבוליסקי וברציחתו. יחד עם זאת גברה תודעת מעמדה 
הלאומי והמדיני המסובך של ם/ שהיא תחום המקשר, 
מבחינה גיאוגראפית ואתנית, את סרביה ובולגאריה. ב 1924 
העלה אלכסנדרוב את רעיון הפדראציה הבאלקאנית (בהש¬ 
פעת הקומוניסט המקדוני ולאכוב)! אך מקדוניים שהתנגדו 
לרעיון זה רצחוהו. מאבק נגד הדוגלים בפדדאציה וגרימת 
מתיחות בין בולגאריה ליוגוסלאוויה (שבד, בוטלו ב 1929 
זכויות האוטונומיה של מ׳) נמשך עד שנות ה 30 , כאשר 
סאןיז׳ל, שמרכזה היה בסופיה, באה גם בהשפעת איטליה. 
ב 1934 הוציאה בולגאריה את הארגון אל מחוץ לחוק. 

במלה״ע 11 נכבשה מ׳ בידי בולגאריה! במערבה שלטו 
האיטלקים ובסאלוניקי הגרמנים. בסוף 1941 החל בה מאבק 
הפרטיזנים (ע״ע יוגוסלוויה, עם׳ 312 ). קומוניסטים בול• 
גארים ויוונים הגיעו ב 1943 להסכם נדבר הקמת רפובליקה 
מקדונית במסגרת פדראציה באלקאנית. עם הקמתה של 
הרפובליקה הפדראלית היוגוסלאווית ב 1945 היתד, ם׳ לאחת 
מ 6 הרפובליקות המרכיבות אותה. הרעיון הפדראליסטי, 
שהועלה בשיחות ב 1947 בין טיטו לדימיטרוב (ע׳ ערכיהם), 


ירד מן הפרק בעקבות הקרע בין יוגוסלאוויה לבין שאר 
המדינות הקומוניסטיות ב 1948 , אך בולגאריה שוב העלתה 
תביעות למ ׳ . 

,? 114 *< 111 , *? 14 *$* 1 ('*( 01 [ ? 41 71 ( 11 ?>££־/ ׳ 7 . 171 014 ,) $0114011 .מ . 11 

, 8011/10 ' 1/0 ) 80 1 * 0 \ 801 1 * 1 ?■) 1 ) 1 * 1 111 ,./!׳״ ,־ 1401 ־ 831 .£ ; 1930 
. 1952 , 011/10 ? 14 * 0 ;* $401 , 1110115011 ^ . 8 . 11 ; 1950 
יו. ר. 

יהודים. קהילות יהודיות שגשגו בם׳ כבר במאה ד, 3 
לסה״נ. מתקופה זו נמצאו בסטובי שרידי ביכ״ג ובית קברות. 
קהילות עתיקות היו גם בסקופיה, סטרוזה, ביטולה (ע״ע) 
ועוד. בסאה ה 11 סבלו יהודי ם׳ מהצלבנים, לחמו בהם יחד 
עם עמי הארץ ומצאו מקלט במדינות הסמוכות. בנימין 
מטודלה (ע״ע) מזכיר קהילות בסקופיה, אוכרידר, (ע״ע) 
סטרוזה ועוד. כה״י העבריים מתקופה וו מעידים על פעי¬ 
לות רוחנית (ר׳ יוחנן בן ראובן, בעל ה״שאלתות•). 
בסאה ר, 14 שימשו יהודים כמתווכים בין ממלכות חצי¬ 
ר,אי בלקאן. ובמחצית ד, 2 של המאה ה 14 הגיעו רבים 
מפליטי הונגריה (ע״ע) למי. עם הכיבוש העותמאני נשתפר 
מצנם של יהודי מ׳ ויישובם גדל, תחילה ע״י מהגרים 
יהודים מאסיה הקטנה ואח״ב מספרד. פורטוגאל, ואיטליה. 
שפת המהגרים, הלדינו (ע״ע), נתקבלה כלשונם של יהודי 
ם־ וביטולה היתד, למרכז היהודי החשוב ביותר. יהודי מ׳ 
קיבלו בהתלהבות את התנועות המשיחיות של דוד הראובני 
(ע״ע), שלמה מלכו (ע״ע) ושבתאי צבי (ע״ע). 40 מיהודי 
סקופיה (איסקיפ) יצאו עם נתן העזתי, יליד ס', לקראת 
ר,״משיח״ ב 1663 . 

יהודים רבים שירתו בחיל הזרים העותומאני — ה״גוריבה" 
והצטיינו בקרבות בוסניה, סרביה והונגריה. עם שקיעת 
האימפריה הורע מצב היהודים כשל יתר תושבי הארץ הלא 
מוסלמים. זה הביא 'להתקרבותה של האוכלוטיה היהודית 
לנוצרים. יהודים היו בין החברים הראשונים של ה״ארגון 
המקזלני המהפכני הפנימי״ (ר לעיל), במרד איליגדן 1903 
השתתפו גם יהודי סקופיה וביטולה. היהודים סבלו רבות 
מ״זוועות מ׳" וסתוצאותיהן הכלכליות, בהיותם תמיד בין 
הסדן העותמאני לפטיש המקדוני! נוסך לכך נחשדו ע״י 
הבולגרים והסרבים באורינטאציה מערבית. בשל כך היגרו 
יהודים רבים מאוד מתחומי מ׳ למערב, לאה״ב ולירושלים. 
העזיבה דלדלה את יהדות מ' מבחינה רוחנית וחומרית. 
מצבם הכלכלי של הנותרים היה נואש. 

סרביה, שהשתלטה על ם׳ ב 1912 , העניקה ליהודים 
שוויון זכויות מלא כדי לנטרל את הכוחות העוינים (תורכים, 
בולגרים ואלבאנים). רבים מהיהודים גוייסו ליחידות עלית 
הצבא הסרבי (״הצוערים״). בימי הכיבוש הבולגרי ( 1915 — 
1918 ) הוצאו יהודים אחדים להורג בשל שיתוף פעולה עם 
סרבים. בימי מלכות יוגוסלאוויה היו במ׳ כ 6,000 יהודים — 
רובם ספרדים, ובסקופיד, היתד, גם קהילה אשכנזית. בשל 
עמיו נזקקו הקהילות לסיועה של "ברית הקהילות היהו¬ 
דית" של יהדות יוגוסלאוויה. הנוער היהודי בנד השתייך 
ברובו לתנועה הציונית, ובסקופיה ובביטולה התארגנו סניפי 
״השומר הצעיר״, ״תכלת לבן• ובית״ר. ב 1941 סופחה ס׳ 
לבולגריה ואז נאסרו יהודים, הועבדו בכפייה והוצאו להורג 
כבני ערובה. רבים מיהודי ס׳ הצטרפו לשורות הפאדטיזא- 
נים ועלו לדרגות פיקוד בצבא טיטו (ע״ע). בפברואר 1943 
רוכזו יהודי מ׳ במחנות ריכוז והועברו לידי הנאצים, וכמעט 
כולם הושמדו. לאחר המלחמה נותרו כ 5% מיהודי מ/ 



253 


מקדוניה — מקדונלד, גיימז רמזי 


254 


ורובם עלו לישראל ב 1948 . כיום יש בס׳ יהודים בודדים 
בלבד. 

י. רוזאנס, דברי ימי ישראל נתוגרמה, א־ו. תרס״ד—תש״ה! 

י. אבנסוב, תולדות יהדות יוגוסלביה. א', תשל״א, 

י. לו. 

ספרות מקדונית. הגמונה של אוכרידה שבם׳, 
קלסנס (מת 916 ), שנמנה עם תלמידיהם של קירילום 
ומתידיוס, הקים מרכז רוחני במקום מושבו וחיבוריו הדתיים 
יכולים להיחשב ראשיתה של הספרות המי. מלבד יצירות 
דתיות אורתודוכסיות וסיפורים חילוניים אחדים (למשל, על 
אלכסנדר מוקדון), נתחברו חיבורים המעידים על קשר 
לתנועת הבוגומילים (ע״ע). במקביל למסורת ספרותית זו, 
שנמשכה גם בתקופת הכיבוש התורכי, קמה ספרות עממית, 
בייחוד שירה לירית. — הספרים הראשונים בלשון המ׳ 
הודפסו במחצית הראשונה של המאה ה 19 . בראש הלוחמים 
במגמות ההלניזאציה והבולגאריזאציה, במאה ה 19 וברא¬ 
שית המאה ה 20 , התייצבו שני האחים המשוררים דימיסריה 
( 1810 — 1862 ) וקונסטאנטין מילאדינוב ( 1830 — 1862 ); הם 
פרסמו קובץ של שירים עממיים ( 1861 ). קונססאנטין מילא- 
דינוב נחשב משוררה האמתי הראשון של מולדתו; עמו 
יש להזכיר את המשורר ראיקו.ז׳ינז׳פוב ( 1839 — 1877 ). בגי¬ 
בושה של הלשון הספרותית וההכרה הלאומית של העם 
המקדוני נודעת חשיבות לספרו של קרסטה מיסירקוב 
( 1874 — 1926 ), 1€ (10160x11 ע 1 אגןמס 4 סא 13 ^ 30 ("על 
הבעיה ד,מקדונית״), 1903 , קלצ׳ו ראצין( 1908 — 1943 ) וקולה 
נדלקובסקי ( 1912 — 1941 ) הם מן הדמויות הבולטות במ¬ 
שורר , מ׳. — אחר 1944 , עם קביעתה של הלשון המי כלשון 
הממשל וההוראה, התחילה תקופת פריחה בספרות המי. 
השירה הלירית, שנשארה במהותה נאמנה למסורת השירה 
העממית, היוותה, תחילה, אח רובן של היצירות (א. סופוב, 
נר 1923 ) ; מאוחר יותר, עלה מספרם של כתבי הפרוזה (ם. 
יאנוסקי, נר 1920 ). ימי-ד,מלחמה והשנים שלאחריה סיפקו 
חלק ניכר מן החומר לכותבי הרומאנים והסיפורים הקצרים 
בספרות המ׳ בתקופה זו. 

3 ) 11 >):מ 56461 3 13 זז; 0 נן 3713 ו 3 >ו 1036 ; 6 )! 543 13 .פסקז־יזזיז-גג 

, 13113 ) 13 , 106311)3 1^11X01101613 113 ?431160060113X3 ! 

־ 7131003 11-14), 1951; 0. 11011601(3. 1436631130113X3 

. 1952 2 , 6611 19 80 3 נךג 3 

י. א.ק 

מקדונלד׳ סר ג׳ון אלכסנדר - ס;!!! 101111 .\1 <1x311 ז 31 

1 ) 131 ) 1.130010 — ( 1815 , גלזגו — 1891 . אוטווה), 

מדינאי קאנאדי. בן 5 היגר עם הוריו מסקוטלנד לקאנאדה. 
למד משפטים בקינגזטון. ב 1844 נבחר מטעם השמרנים 
לביה״נ של קאנאדה. ם׳ היה אחד ממארגני הליגה להידוק 
הקשרים של בריטניה עם קאנאדה, וממייסדי המפלגה 
השסדנית־הליבראלית, ומ 1856 — מנהיגה. ב 1857 — 1867 
היה ר״מ של קאנאדה העילית והתחתית (אונטריו וקוויבק). 
לשיא הקריירה הפוליטית הגיע ס׳ ב 1864 . כשנזקף לזכותו 
סיומם המוצלח של הדיונים, שהביאו לידי איחוד אונטריו, 
קוויבק, נובה־סקושה וניו־בראנזוויק בדומיניון של קאנאדה. 
מ׳ היה ר״מ ראשון של הדומיניון מ 1867 ועד מוחו ב 1891 , 
פרס להפסקה של 5 שנים ( 1873 — 1878 ). בתקופת כהונתו 
נסללה מסילת הברזל מחוף אל חוף, וכל צפון־אמריקה 
הבריטית, פרט לניופנדלנד, צורפה לקאנאדה. וע״ע קנדה, 
היסטוריה. 

. 1955-56 , 1-11 ,. 4 ג . 4 ./ . 03 ) 01811 ) 0 .ם 


- - 130 ל ׳ 30 ) 1 ־ 1 ) 73 ] 1165 ) 3 ( 

0003111 — ( 1866 — 1937 ), מדינאי בריטי. מ׳ 

נולד מחוץ לנישואין לעוזרת-בית ולפועל חקלאי בלוסימות 
שבסקוטלנד. בהיותו בן 12 החל ללמוד בביה״ם, שבפנימייתו 
גם התגורר. בהיותו בן 18 עבר ללונדץ. תחילה עבד בפקי¬ 
דות ולמד מדעי הטבע. ואח־כ עסק בעיתונאות. ב 1894 
הצטרף ל״מפלגת העבודה הלא תלויה" מיסודו של ק. הדדי 
(ע״ע). הוא מילא תפקיד מרכזי בהקמת מפלגת הליבור 
( 1900 ) ובגיבושה בשנותיה הראשונות, והיה חבר במועצת 
העיריות של לונדון. 

ב 1906 נבחר מ' לפארלאמנט, התבלט בקרב סיעתו וב־ 

1911 נהיה למנהיגה. ב 4.8.1914 השמיע בפארלאמנם, על 
דעת סיעתו• נאום נגד הכרזת מלחמה על גרמניה, אך במ¬ 
הרה גילה, שרוב חבריו בגדו בו ותמכו במאמץ המלחמה. 
הוא התפטר מהנהגת הסיעה, היה כל ימי המלחמה מטרה 
לחיצי הביקורת ולהשמצה, וב 1918 הובס בבחירות לפאר- 
לאמנט. ב 1922 שוב נבחר לפארלאמנט ואז חזרו ומינוהו 
לראש סיעת הליבור, שנהיתה לסיעת האופוזיציה העיקרית. 

בבחירות ב 1932 לא זכתה שום מפלגה ברוב מוחלט, 

ואף שהשמרנים היו הסיעה הגדולה יחסית, ובה 258 
צירים, הקים מ׳ ממשלה של הליבור,שהיו לו 191 צירים, בת¬ 
מיכת הליבראלים, שסיעתם היתה בת 158 צירים. ממשלה 
ראשונה זו של הליבור לא רשמה לעצמה הישג סוציאליסטי 
כלשהו, לפי שהיתר. תלויה בקולות הליבראלים: עיקר הי¬ 
שגה היה, שהפיגה את חששות הציבור מפני שלטון הליבור, 
ומי, שתפיסתו את הסוציאליזם היתד, מתונה, ודגל בהדרג¬ 
תיות ובשמירה על המסורת והפארלאמנטאריזם, רב היה 
חלקו בזה. מ׳ החזיק גם בתיק ענייני החוץ, ובתחום זה 
הושגו הישגים נכבדים ביותר של ממשלתו: בריטניה הכי¬ 
רה בממשלת בריח״מ, נחתם ההסכם הראשון עם גרמניה 
מאז המלחמה בעניין השילומים, ום׳ יזם, עם א. הריו (ע״ע), 
הסכם לפירוק־נשק. אבדן תמיכתם של הליבראלים אילץ 
את מ׳ לערוך בחירות חדשות. הבחירות נערכו בצל "מכתב 
זינוביב״ — מסמך מזויף, כנראה, שיוחס לידר האינטרנא- 
ציונאל השלישי זינוביב (ע״ע), שקרא למהומות בברי¬ 
טניה: השמרנים הוקיעו את הליבור כעוזרי הקומוניסטים, 
וזכו ברוב מכריע בפארלאמנט (סוף 1924 ). 

אחרי הבחירות במאי 1929 שוב נהיה לראש ממשלה, 
בתמיכת הליבראלים. ביזמתו נתכנסה ועידת לונדון להג¬ 
בלות ציי המלחמה, והוסכם שיהיה יחס שקול בין צי ברי¬ 
טניה לצי אה״ב, ושצי יאפאן יהיה 60% משל כל אחת מ¬ 
שתיהן. בעיית האבטלה היתה החמורה ביותר, עקב המשבר 
העולמי שפרץ באה״ב. המעמסה הכספית לתשלום הביטוח 
למובטלים היתד, כבדה מנשיא, וגרמה למשבר במאזן ה¬ 
תשלומים; מ׳ דרש לצמצם את ההוצאות ולהקטין את 
קצבות הביטוח, אך רוב שריו התנגדו לזה; הוא התפטר 
( 24.81931 ), והפעם בגד הוא בחבריו והתייצב למחרת היום 
בראש ״ממשלה לאומית״, ובראשה עמד עד אמצע 1935 , 
בהישענו בעיקר על השמרנים, ובמידה זעומה — על הלי¬ 
בראלים ועל קומץ של אנשי הליבור. חבריו במפלגת ה¬ 
עבודה הוקיעוהו כבוגד, וכאדם שהרס במו ידיו את מפלגת 
הליבור, שכה עמל בהקמתה. 

• מ׳ פירסם קונטרס פרו־ציוני ״סוציאליסט בא״י״ ( 1922 ) 
אחרי ביקורו בארץ. אולם בממשלתו ב 1929 — 1931 גובשה 


255 


מקדונלד, ג׳ימז רמזי — מקוה 


256 


מדיניות אנטי־ציונית, ביזמתו של שר־המושבות לורד פאס- 
פילד (סידני וב, ע״ע, ענד 752 ), במטרה למנוע המשך ההת¬ 
יישבות היהודית בא״י (ע״ע, עם׳ 543 ). הדבר גרם להת¬ 
פטרות ויצמן (ע״ע, עס׳ 273 ) מנשיאות ההסתדרות הציו¬ 
נית, והביקורת על ממשלת בריטניה הניעה את פ׳ לשגר 
מכתב פיוס ("מנתב מ") לויצפן, ששם קץ, לפחות לשעה, 
למדיניות האנטי-ציונית. 

בנו, ג׳ון מלקום ( 71:11001111 () ם׳ (נו׳ 1901 ), היה שר 
המושבות בממשלת צ׳מברלין ב 1938 — 1940 , בעת פרסום 
"הספר הלבן", שהגביל עליית יהודים לא״י וקניית אדמות 
מידי ערבים, והיוה הסתלקות סופית מהצהרת בלפור 
(ע״ע א״י, עם׳ 552 — 553 ). 

. 1939 _ן ן 0 } ן!ך , £1100 1 )־ו 130 

אד!. א. 

מקדירמייד׳ היו — 1 ) 1111 ־ 1300131 ^ פסודונים של 
כריסטופר מרי גךיו(ש׳\ש 1 ־ 01 ץ 3 זז 1 !!^ ■ 1 ש 11 <ן 1510 ־ 011 — 

(נר 1892 ), משורר ומחבר מסות סקוטי. מ׳ נמנה עם מייסדי 
המפלגה הלאומנית הסקוטית ועם הבולטים בקרב מחיי 
הספרות בארצו. מבין קבצי-השירה שפירסם: -״ס 50015 
(!ת״סל (,.סקוטים משוחררים״), 1932 : גמזסס? 501001611 
(״שירים נבחרים״), 1954 : 001115 ? 011 ) 001100 5101-0 ("עוד 
קובץ־שירים״), 1970 . שירתו רעננה, רוויה רגש לירי עמוק. 
ניכרת בה נימה סאטירית, ואין היא נקיה מפולמוס ורטורי¬ 
קה. שהם גם מסימניה המובהקים של הפרוזה שלו. בכתבי 
הפרוזה שלו עוסק מ׳ בסקוטלנד ועתידה, ובמשמעות משנחו 
של לנין לגביה. 061 ? ׳( 1,11010 (״משורר בר־מזל״), 1943 , 
הוא חלק ראשון של אוטוביוגראפיה. — לשון כתיבתו של פ׳ 
היא מזיגה של ניבים סקוטיים עתיקים ואנגלית מדוברת 
בת־זמננו. דעותיו בענייני חברה ופוליטיקה שמאלניות־ 
קיצוניות. 

45011114 145 354 . 47 . 77 , 01511 .ם ; 1964 ,./נ . 7 ) ,'<ג 1111 םא .א 

. 1964 

מקןדסי. אבו עבדאללה מחמד בן אחמד. אל 

- !*_ ״ 111 ״ ^ ״ ;-־ 14 ^^ — [או אל־פקדסי. 

ע״ש בית אל-פקדס, היא ירושלים! (המחצית השניה של 
המאה ה 10 ) , נאוגראף ערבי, יליד ירושלים. פ׳ שייך לאסכו¬ 
לת הגאוגראפים של אבו זיד אל־בלח׳י, שספריהם הם למעשה 
פירושים למסות העוסקות בעולם המוסלמי בלבד. כדרך 
הגאוגראפים בני זמנו ובייחוד בני האסכולה של אל-בלח׳י, 
הרבה בנסיעות כדי להכיר ארצות הרבה. יתרה מזו, כדי 
שיוכל להעמיק את ידיעותיו על הארצות המוסלמיות, עסק 
בנסיעותיו במלאכות שונות. את ספרו אחסן א-תקאסים פי 
מערפת אל-אקאלים 1 "הטובה שבחלוקות, על ידיעת האזו¬ 
רים"), פרסם מ. י. דה חויה ( 0 ( 000 סס .( 1 \) בליידן 
ב 1877 , ומהדורה מתוקנת יצאה ב 1906 : תרגום צרפתי מלווה 
הערות רבות של הפרקים על סוריה וא״י הוציא לאור א. 
מייקל בדמשק ב 1963 . זהו חיבור גאוגראפי מצוין, ובו תיאור 
רב־ערך של העולם המוסלמי במאה ה 10 : ואולם דרך־ 
הכתיבה המלאכותית סוגם בו, באשר המחבר, בתארו כל 
פיני מדינות, משתמש בביטויים המקובלים בהן ונזקק בד״כ 
למליצות הרבה. מ׳ השלים את ספרו ב 985 . ובמהדורה שניה, 
שהוציא אח״כ, הוא מתאר את מלכות הפאטמים כמרכז 
העולם המוסלמי. 

־ 1943 , 264 , 1 ,. 541 , 110 ־ 8105115101 . 0 


מקהלה. ע״ע מוסיקה; קול. 

מקוה, ברכת מים (השר בר א, ט-י) לטבילה המטהרת 
מטומאה (ע״ע טמאה וטהרה), ומשמשת בעיקר 
לטהרה מטומאת נדה (ע״ע) ולגיור (ע״ע גר, עם׳ 178 ). 
הם' בנוי במחובר לקרקע (ולא בנייה טרומית), וקירותיו 
ורצפתו אטומים לנזילה (,.זחילה"). מי הם׳ מי "אשנרף 
הם — לא זורמים ולא "זוחליך. במ׳ צריכים להיות לפחות 
40 סאה (ע״ע פדות ומשקלות. עם׳ 237 ) מים, שמקורם בסי־ 
גשמים או בנביעה טבעית; ואם חיו שאובים בכלי — הרי 
הם פסולים, אם "מדאוריתא" ואם "מדרבנן". אם כבר היה 
במי רוב של 40 סאה מים שאובים — וירדו אליה מים 
שאובים דרך "המשכה". כלומר לא ישירות מן הכלי אלא 
דרך חריץ שבקרקע, או דרך כל מה שאינו "כלי", והשלימו 
את המים הכשרים ל 40 סאה, הס׳ כשר. מ׳ שיש בו 40 סאה 
מים כשרים, עומד בכשרותו גם אם הוסיפו עליו מים 
שאובים בכל כמות שהיא. אפשר לערב מ" סמוכים למי אחד, 
ע״י נקב "כשפופרת־הנוד" ביניהם ("השכ!ה"). ואחד מחם 
שהוא כשר מכשיר את כולם. 

כיום מנוצלות שיטות טכניות מנוונות, לבניית מ" 
מודרניים. הטכניקה העיקרית היא של בנייח "אוצרות" 
(= בריכות) מסוגים שונים: ״אוצר זריעה״, בריכה בת 40 
סאה מי גשמים, הבאים מצינורות הגג וכדי. שלתוכה "ממשי¬ 
כים" (ר׳ לעיל) מים "שאובים" פרשת המים העירונית. 
התערובת, שהיא כשרה למי, עוברת לס׳ דרך נקב בקיר 
המשותף לו ול״אוצר״; ״אוצר השקה״, המכיל 40 סאה מי 
גשמים בלבד. המים השאובים "נמשכים" ישירות למ׳, ולאחר 
שהוא מתמלא בהם מביאים אותם במגע של "השקה" (ר׳ 
לעיל) עם מי ה״אוצר״ו פי אוצר זריעה והשקה גם יחד, 
הנבנים משני צידי הנד: "אוצר השקה" תחת רצפת הס׳, 
המחובר עמו ע״י נקב. החימום נעשה באמצעות רדיאטורים 
וע״י הכנסת קיטור או מים חמים ישירות למ ׳ . הרקת המי 
נעשית מלמעלה, שכן נקב ברצפה יכול לגרום לחשש "כלי" 
בפקק, וגם לחשש של "זחילה", הפוסלת בנד. לדיני מ" 
מוקדשת מסכת מ", במשנה ובתוספתא. ובה דברי חכמים 
לפן בית שמאי ובית הלל ועד לדור ה 4 שלאחר החורבן. 
כן נדונו הלכות מ" במקומות שונים בתלמוד, ובפוסקים 
מוקדש להן מקום רב (רמב״ם, הלכות מ״; טור ושרע ירד, 
סי' ר״א: ועוד), ושרת רבות מאד. 

לתיאור ההיסטוריה של הם' חסרים נתונים רבים. ה״ים 
של שלמה" (ף פל״א ז, כג ואילו! דהי״ב ד. ב ואילו) 
הכיל. לפי חז״ל, שיעור של 150 מ" (עיר׳ י״ו, ע״א). עולי- 
הרגל נזקקו למ" הרבה, והם" של א״י הוחזקו טהורים גם 
בערים בעלות אוכלוסיה מעורבת (פ". ח, א׳). פונו משגיחים 
מיוחדים לבדיקת כשרותם של מ" (שק׳ א׳, א׳: תוספתא שם, 
א׳, ב׳). בגלל המחסור במים ובגשם בא־י השתמשו גם במי 
מערות (שבת י״ד, ע״א: ועוד), מעיינות ונהרות. בירושלים 
טבלו בפי השלוח. נזכרת גם "שוקת יהוא שחיתה בירושלים 
והיתה נקובה למ׳ וכל טהרות שהיו בירושלים נעשים על 
גבה" (יבמות ט״ו, ע׳׳א). מ" היו בלשכת המצורעים שבהר 
הבית (פדות, ב׳, ה׳), ששימשו כל אדם שנכנס לעזרה 
(יומא, ג׳, ג׳), במקדש עצמו במקומות שונים, לצורך 
הכהנים, ובמחילה תית־קרקעית (תמיד א', א׳)• לכהן הגדול 
היו מ" מיוחדים בבית המקדש: בדרום העזרה (מידות א׳, ר) 



257 


טקוח — סקולי, תומם 33 ינגטון 


258 


ובצפונה, לטבילה בקודש ביום הכיפורים. מ׳ נוסף היה בהר 
המשחה, לשורף את הפרה (פדה ג׳, רד). 

הממצא הארכיאולוגי מתקופת בית שני במצדה (ע״ע), 
בקומראן (תמ׳ — ע״ע א״י, עמ׳ 378 ) ובמעאן (ע״ע) מראה 
דמיון רב לצורה המקובלת כיום. מא״י הועתקו דרכי 
הבניין — בעיקר בשיטת ה״השקה״ — לאירופה, תחילה 
לאיטליה ומשם לגרמניה. המ׳ העה חלק אינטגרלי של 
המרכז היהודי, ליד ביהכ״נ, וכך היה בא״י בתקופה הביזנטית 
(הולדה, מעון־נירים ועוד), ובאירופה של יה״ב. גם בימינו 
נהוג לבנות את הם׳ בצמוד לביהכ״נ. בגרמניה נחשפו 
השרידים העתיקים ביותר בקלן ( 1170 ) ובשפירא ( 1200 ). 
טיפוסי הוא המ ׳ של ולרסס — בניין תת־קרקעי במורד 19 
מדרגות עד לחדר הכניסה, ומשם 11 נוספות למ׳ עצמו. 
מבנה דומה נמצא גם בקהיר ובמרתף בהכ״נ "תפארת 
ישראל" בירושלים. 

ש. גורן, שערי טהרה, א, ת״ש! נ. טעלושקין, טהות מים, 

תשנ״ד. 

ד. ק. - צ. ק. 

מק 1 ה ישראל׳ בית־ספר חקלאי, דרומית מזרחית לתל- 
אביב, סמור לכביש הראשי תל־אביב—רמלה ובו 
כ 1,000 נפש ( 1969 ). מ״י נוסדה בשנת 1870 , במטרה לגדל 
דור של חקלאים, שיסייעו בהקמת יישובים חקלאיים ובפי¬ 
תוח ענפי החקלאות בא״י. את ביה״ם.הקימה חברת "כל 
ישראל חברים״ (ע״ע): ב 1869 הוציאה "קול קורא" בקרב 
יהודי אירופה לאסוף כספים למען המפעל. יעקב (קרל) 
נסר (ע״ע) היה הרוה החיה בהגשמת הרעיון, ומייסד 
ביה״ס. הוא השפיע על ממשלת תורכיה להקצות שסח של 
2,600 דונם להקמת ביה״ם. לאחר שהשטח המבוקש ניתן 
לחברת כי״ח, בזיכיון לצמיתות, הוקם המוסד. חנוכת מ״י 
חלה בשבת בחקיתי ולפיכך נקרא ע״ש הפסוק מהפטרת ה¬ 
פרשה (ירמיהו יז, יג): "מקוד, ישראל ה׳ כל-עזביך יבשו, 
יסורי בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים את ה". 



סקוה י׳שרא?: ׳טער הכניסה 


ביה״ס מילא תפקיד חשוב בחינוך חקלאים• ובוגריו אף 
הפיצו את הידע החקלאי בהו״ל ובמושבות הבארון הירש 
(ע״ע) בארגנטינה ( 1895 ). שפת הלימוד היתד, צרפתית. 
במשך 50 שנות קיומו הראשונות ידע ביה״ס עליות מרידות 
ומצבו הורע מאד במלה״ע ה 1 בשל הפסקת הסיוע של 
כי״ח. לאחר זמן פחת מספר התלמידים ונוצר קיפאון. אחרי 
מלה״ע 1 אורגן המוסד מהדש, לאחר שהבארון רוטשילד 
קיבל עליו לשאת חלק מהוצאותיו. מנהלו של ביה״ס היה 
אליהו קראוזה. הוא הנהיג את השפה העברית כשפת הור¬ 
אה, והתאים את תכנית הלימודים לצרכי המדינה. מאז קום 
המדינה ביה״ס מנוהל במשותף בידי כי״ח ומשרד החקל¬ 
אות. 

אדמות החקלאות של ביה״ם שטחן כ 3,000 דונם. בכני־ 

סה לביה״ם נטועה שדרת דקלים יפה: שם נפגש ב 1898 
הרצל עם קיסר גרמניה דלהלם 11 , במ״י ניסעד, חורשת ה¬ 
אקליפטוסים הראשונה בארץ. במוסד יש תחנת ניסיונות 
לחקר הקרקע. מוזיאון חקלאי, גן בוטאני, עצי הדר, גפנים, 
יקב, גן ירק, משתלות, רפת, לול, וכוורות. 

י. שפירא. 100 שנה מקוה ישראל, 1970 , 

א. אס. 

מקולי, תומם בבינגטון - -ג 1 י 0111 ז*ם 1 :>\^ 156 תזסז: ("תולדות 

אנגליה מעלות ג׳ימז 11 למלוכה"). הספר החל להופיע 
ב 1848 . והכרך החמישי שלו, שאיננו גמור, י״ל שנתיים 
אחרי מות ס', הספר פותח בסקירה קצרה של תולדות אנגליה 
לפני החזרת המלוכה על כנה ב 1660 . ואף שמחברו נתכוון 
לסיימו במלכות ג׳ורג׳ ז\ 1 , לא הספיק להגיע אלא עד סוף 
מלכות דלים 111 . גיבורו החביב. הוא שר שיר תהילה 
ל״מהפכה המהוללת״ של 1688 (הדברים נכתבו סמוך למה¬ 
פכות 1848 ), והספר הוא דוגמה קלאסית ל״גישה הוויגית" 
בהיסטוריה. כשרו המיוחד של מ׳ לרתק את הקורא, וכתיב¬ 
תו שאינה יודעת ספקות וכולה ברי ללא שמא, גרמו לתפוצה 
המהירה של "תולדות אנגליה" שלא היתר. כמוה, והספר 
תורגם לשפות רבות. 

ב 1852 הוענק לנד התואר בארון, ובכך היה ההיסטוריון 
הבריטי הראשון שהועלה לאצולה. בן אחותו, גיורג׳ אוטו 
טיוליו(ע״ע), כתב עליו את הביוגראפיה המפורסמת ביותר 
והוציא לאור את מכתביו. בל כתבי מ׳, ב 12 כרכים, י״ל 
כ 1898 . 

; 05501/1111105,1910 1 ( 115 * 01 [ 071 ,(. 06$ ). 8 - 

1071 * 1/1010 ,. 16 1 >זס 0 . 0 .. 8 ; 1932 , 1 חג ? ז 8 

,^) ה 0£1/10110 ח 17 1001 * 10 * 111 15 \ , 0 ׳ י 011 .[ ; 1938 , 1,1/70701 
- 1 מס 0 6 , 111 ־ 11 ? .מ . 011 ; 1960 ,( 4 , 1 ,.) 1.1 £0211511 0£ ׳*\נ׳\ 86 
* 1964 , 1 ) 1071 ^ 1/0 ! 0 9 * 111510 ל/־ג מס ?* 010x10 
אה. א. 

מקום גאו??ז־י. ע״ע גאומטר;ה אנליטית, עם׳ 113 , 


מקונג (^"ס!^), נהר בדרום־מזרח אסיה; הארוך בנ¬ 
הרות הדו־סין (ע״ע). מקורותיו ברמת טיבט המז¬ 
רחית בגובה של כ 5,000 מ׳ מע״פ הים. הוא זורם לאורו 
כ 4,000 ק״מ דרך סין. לאוס. תאילנד וקאמבודיה ונשפך 
בדלתא רחבה לים־סין הדרומי ממערב לסאיגון, ויטנאם. 
אגן ניקוזו 795x100 קמ״ר. 

אפשר להבחין בם׳ 2 חלקים שונים זה מזה באפים: 

המ׳ העליון — נ 1,600 ק״מ מהמקורות עד המקום שבו 
הוא יוצר את קו הגבול בין בורמה, תאילנד ולאוס. בחלק 
זה הוא נהר הרים הזורם בכיוון דרום בתוך גיאיות עמוקים 
דוצר מפלים גבוהים. במהלכו הוא יוצר את קו הגבול בין 
קאמבודיה ולאוס. הפ׳ התחתון — כ 2.400 ק״מ: איזור 
של רמות ומישורים. שבו הנהר זורם בעמקים רחבים ואגו 
ניקוזו משתרע על כ 620.000 קמ״ר. במהלכו הוא יוצר את קו 
הגבול בין לאוס ותאילנד. הדלתא של הנד מתחילה 
מדרום לעיר פנום סן. הזרוע הראשית שלה — בסק — 
נחלקת לזרועות מספר בקרבת החוף. דלתא זו היא אחד מ¬ 
אזורי גידול האורז הגדולים בעולם ובה מתרכזת אוכלו¬ 
סייה צפופה מאד (כ 250 איש לקמ״ר). 

כמות המים העוברת בנהר מגיעה לס 50 מיליון מ״ק 


בשנה. במות הספיקה השנתית הממוצעת היא 12,000 מ״ק 
בשנייה. ד.מ׳ גואה בחלקו התחתון (קאמבודיה) בעיקר בין 
ספטמבר לאוקטובר, עם ירידת גשמי המונסון. בתקופה זו 
המים מתנקזים לתוך הימה הטבעית טונלה ספ ולתוך שק¬ 
עים טופוגראפיים, המחוברים לנהר בתעלות ניקוז טבעיות 
ומלאכותיות. אגן הנד התחתון אינו סובל משיטפונות רבים. 

הנד מתאים לשיט אניות אוקיאניות עד פנום־פן, ומשם 
התנועה מתנהלת בספינות קטנות, עד לעיר לואנג פרא- 
בנג. כ 3% משטח אגן הניקוז מעובדים בהשקאה. יש תכניות 
רבות להקמת סכרים, מאגרים ותחנות הידרו־חשמליות על 
הנהר. 

, 01 ש 1 ז 1 (ן 10 ט׳\£< 1 11 מ 0 וז 3 תז 0 )ח 1 £01 ץ:> 1 ז 86 \נ 5 ;יז 13 צ ()ס) 11111 

-?/ג 07 '■ 105 0/ ?1!9!1001 0/1(1 500101 12.0501*700: 0/ 1/10 1x111 )^ 
. 1968 ,ח 80:1 

יר. ם. 

מ ז קח וממכר׳ ע״ע מסחר. 

מקטגךט■ ג׳ון מקטגרט אליס — 1 ־ 11 .?? . 3 ת 1011 

.זז^גידזג!״! £1115 —( 1866 — 1925 ),פילוסוף אנגלי. 

מ״ט נמנה עם האסכולה האידאליסטית, שקמה באנגליה 
במחצית השנייה של המאה ד, 19 , עם חדירת הפילוסופיה של 
הגל (ע״ע). למשנה זו ייחד מ״ט מחקרים רבים, ואף הושפע 
ממנה, בעיקר מן הצד המתודי. בדיון האפריורי וחדיאלקטי. 
אולם תורתו המקורית היא אידאליזם פלוראליסטי, פרסו¬ 
נאלי ואתאיסטי, בניגוד לאידאליזם המוחלט של הגל הוא 
נזקק לנסיון רק בשתי נקודות: בהנחה שמשהו קיים, ובה¬ 
נחה שהקיים הזה הוא רב־גוני, ומהן הסיק שקיים ריבוי 
של עצמים (סובסטאנציות). אך את התלכדותם לממשות 
תבונית, ע״פ מערכת יחסים של "היקבעות הדדית" (־זמ 6 ם 
*ח״״מז), ואת תכונותיהם גזר באופן 
אפריורי. התכונות ד,המריות, טען, חסרות יחס זה של היקב- 
עות הדדית, ולכן יוצא שכל העצמים הם אך ורק רוחניים. 
הממשות כולה, או המוחלט, היא מערכת כוללת של תכנים 
רוחניים, שכל אחד מהם הוא ״אני״ — אחד, או אחדים 
( 8 פ,\ 1 פ 5 ). מחת למערכת זו אין עור מוחלט אחר. 

מספריו: 1313:310 ( 1 ח 3 ו 1 ^. £1 שלז ם; *סשפזצ ("מח¬ 
קרים בדיאלקטיקה הגליאנית״), 1896 ; צז 3 זמ 13 מ 0001 \ 
10 * £0 5 ' 1108£1 פס (״פירוש ללוגיקה של הגל״), 1910 ; 
£:> 11 ש] 15 \£ 0£ 111£ ז 13 י 1 £;דד (״טבע המציאות"), 1 , 1921 , 
11 , 1927 . 

- 1933 ! 111 , 19 ) 1 ) 1110:0 ) ץ 6/5 ! / 0 071 ! 17101 ו £0077 , 81030 .ס . 0 
1110 ) , 17/17/107101119 /ס 9 * 7/100 16/5 ,־<ש 031101 . 0 . 9 ; 1938 
. 1946/7 . 1 (ע£ 100103] X 

מקיוא[׳ 10 ־ [ילע! - זזזגש^ו ־ 311 - 

( 1848 — 1924 ), רופא סקוטי. סיים את לימודיו 
בגלזגו ב 1869 . ב 1881 נתמנה לפרופסור בביה״ח המלכותי. 
וב 1892 — למנתח ראשי בביר,״ח המערבי בגלזגו. ב 1902 
הוענק לו תואר אצולה, וב 1922 נבחר לנשיא האגודה הרפו¬ 
אית הבריטית. 

מ' היה הלח בהנהגת שיטות ניתוח חדישות. והיה 
תומך נלהב בדעותיו של ליסטר (ע״ע). הוא חקר במשך 
שנים את דרכי גידולו של העצמות, וקידם בחרבה את 
שיטות השתלתן. כמו-כן הנהיג אח הטיפול בניתוח לריפוי 
הברך הכפופה. בזכות מחקרו על ניתוחי המות וחוט השדרה 
נחשב מ' לחלוץ ניתוחי המוח החדישים. מ׳ היה גם בין 
הראשונים שניתחו ריאות. 



261 


מקידאן, סר דילים — מקיולי, ניקולר 


262 


מכתביו ־ 111 0£ 5 ־ 35 ־ 015 ־ע 11 ־־ 10£ 11€ ^ 0£ ץ נ 1 ת 0 
001:1 1031 ק 5 (>ח 3 213111 ("מתלות זיהומיות של המוח וחוס 
השדרה״), 1893 ! 2000 0£ 111 * 0 ־ 01 ־!ויד ("דוכי גידולה 
של העצם״), 1912 . 

ץ £06 ז* 0-81 ז*! 6 ^ 10 תס 11 * 1 ?) 1 ז 11 זס 0 *' 1 \ .׳א 816 ,ת $0 ז 6 } 6£ ן . 0 

. 1950 ,* 61 * 8041 • 1/1 1 >ה 0 

מקנולי, ניקולו — €111 ׳\ 1301113 \ ס 10001 א — ( 1469 — 
1527 ), הוגה דעות, סופר ומדינאי איטלקי, ממניחי 
היסוד למדע המדינה בעת החדשה. מ׳ נולד בפירנצה 
לנוטריון ממשפחת 
אצילים שנתרוששה. 
ימי נעוריו ובחרותו 
של מ' היו ימי שגשד 
גה של פירנצה, בשל¬ 
טונו של לורנצו "המ¬ 
פואר" דה מדיצ׳י 
(ע״ע). ב 1494 הוגלו 
בני מדיצ׳י, בידי סבו־ 
נרולה (ע״ע)וחםידיו, 
ואלה הקימו משטר ר־ 
פובליקאני. לאחר הדחת סאבונארולה ( 1498 ) נתמנה ם׳ במפ¬ 
תיע למזכיר "הלשכה השניה" של הרפובליקה, שסיפלה 
במדיניות חוץ והגנה. ם׳ נעשה לאיש אמונו של סודריני, 
ה״גונפאלונירה" (ראש השלסון). ב 1505 נתמנה מ׳ למזכיר 
"מועצת התשעה", האחראית על מיליציה אזרחית, שנוסדה 
עפ״י תכניתו של ם , . 

14 שנה היה מ׳ שקוע בבעיות מדיניות. נ-יהל םו״מ 
עם ראשי ממשלות, חיבר חוזים עם מדינות, וגייס חיילים 
וארגנם. פעמים רבות נשלח אל חצרות מושלים, כגון הקיסר 
מכטימילין 1 , האפיפיור, לואי ^^ x מלך צרפת ועוד. 

ם׳ נכשל בשליחותו החשובה ביותר, שבה ביקש להשפיע 
על לואי %11 לא לגרור את פירנצה למלחמה כאפיפיור 
יוליום 11 ובעלי בריתו. צבא האזרחים של פירנצה, שזכה 
להצלחות בכיבוש פיזה השכנה, נס משדה הקרב בראוונה 
( 1512 ), ולאחר נסיגת הצרפתים ברח סודריני ובעזרת 
הספרדים הזר בית סדיצ׳י לפירנצה. מ׳ הואשם בהשתתפות 
בקשר נגד המושלים החדשים, עונה והוגלה מן העיר ( 1513 ). 

מ׳ התיישב באחוזת אבותיו בכפר והקדיש את מרצו 
לכתיבת החיבורים שפרסמו את שמו ביותר: שק 01 ת 1 ־ 1 ? 11 

(״הנסיך״), ס!*״! 111 03 ־ 111 3 וח 1 :ק 13 3 זק 50 51 ־ 1915001 

(״דיונים״), 3 ־ 11 ־ 811 113 ־ 1 ! ־ 0011311 ("על אמנות המלחמה"), 
־״;]!!־!ס!! ־ 51011 1 ("תולדות פירנצה"), "מאנדראגולה", 
סיפורים ושירים. מ׳ שאך לחזור לחיים הפוליטיים, זכה 
לכמה הסבות מבית מדיצ׳י, והקדיש להם את "הנסיך" 
וחיבורים אחרים. הוא התמנה להיסטוריון רשמי של פירנצה 
( 1520 ) וב 1525 מסר לקלמנם 711 \ (ע״ע) לבית מדיצ׳י 
את חיבורו "תולדות פגרנצה". כאשר סולקו בני מדיצ׳י 
מפירנצה ב 1527 התעלמו הרפובליקנים, שתפסו שוב את 
השלטון בעיר, סעזרתו של מ׳ ונסיונו. באותה שנה מת, 
עני ומלא מרירות. 

הדו״חות ששלה לממונים עליו וההצעות וההערות 
שהעלה הם תעודות פוליטיות והיסטוריות רבות ערך, המעי¬ 
דות על כושר הסתכלות וכתובות בסגנון מזהיר. מ׳ ביקש 
להתוות מדיניות, אך במסמכים אלה ניכרת התעניינותו 


בכללים של המדינאות: ם׳ האמין שסבע האדם לא נשתנה 
במרוצת הדורות וניתן למצוא כללים וחוקים במדינאות 
כבפיסיקה. דמותו של צ׳זרה ב 1 רג׳ה (ע״ע), בנו של האפי¬ 
פיור אלכסנדר 1 ׳צ (ע״ע), הסביעה את חותמה על מחשבתו 
הפוליטית. מ׳ תיאר בבהירות, מבחינת הצרכים הפוליטיים 
והצבאיים. את הטבה שערך צ׳זארה בפקודיו שהתמרדו, 
אחרי שכרת ברית שלום עמהם. הוא דאה בצ׳זארה אמן 
בעסקי שלטון היודע בכל שעה מה הם האמצעים הנדרשים 
להשגת מטרתו. אפ.ש. 

מבין כתביו התפרסם ביותר "הנסיך". הכתוב עפ״י 
מתכונת של ספרי לימוד לבני מלכים. שמו יצא לשמצה 
וב 1559 אסרה הכנסייה הקתולית את הדפסתו ואת הקריאה 
בו. במלחמות הדת של המאה ה 16 — 17 האשים כל צד את 
יריבו בהתנהגות עס״י משנת מ־ האומרת, כביכול, שכל 
האמצעים כשרים בידי השלים במאבק על השלטון. פרידריך 
11 פלך פרוסיה פירטם בצעירותו את 11 ־ 1.011013011:511 ,. "נד" 
ו״מקיאיליזם" היו לשם גנאי, נרדף לצביעות, בוגדנות 
ושטניות. 

למעשה היה מ׳ הראשון שדן בתורת המדינה תוך התעל¬ 
מות מהמסורת הדתית והמוסרית ותוך הדגשת הצרכים 
הממשיים והחוקיות הפנימית של כל משטר. לפיכך רואים 
בו את אבי תורת המדינה המודרנית, במיוחד אבי מושג 
״טובת המדינה״ ( 131 ־ 1 ! 131500 ). מ' קבע ב״הנטיך/ שה¬ 
שלים חייב להתחשב ב״כורח״ ( 55113 ־ 0 ־ 0 ) של הסביבה 
הפוליטית, וזו קובעת אלו פעולות סותרות את כללי הפוטר. 
מקום מרכזי ב״נסיך" תופס הדיון באמצעים שבעל סגולה 
( 111 !״) חייב להשתמש בהם כדי לבסס מדינה ולמשול 
בה תוך מאבק בגורל ( £ 0111103 ). 

מרכס וטריצ׳קה (ע׳ ערכיהם), שיבחו את הראליזם 
המדיני של פ׳! אחרים ראו בו פאטריוט. שקרא, בפרק 
האחרון של "הנסיך", לשליט רב יזמה לשחרר את איטליה 
,.המשועבדת יותר מן העברים ....בלא ראש, בלא סדר 
ומשטר, מוכה, שדודה, קרועה לקרעים". 

ב״דיונים", מעין מדרש לדברי ההיסטוריון הרומי סימום 
ליויום (ע״ע), העלה מ׳ על נם את הרפובליקה הרומית. 
חוקיה, צבאה ומוסדותיה, וראה בה מופת לחיקוי. מדינה 
חזקה היא זו שבה האזרחים משתתפים בשלטון ועומדים 
ברשות עצמם, כפופים רק לחוקים שיצרח קיימת בה חירות, 
ומכוחה נוצרים ערכי אמנות והומאניות. השפעת "הדיונים" 
מורגשת אצל מונטסקןה ורוסו. הודות לכתביו הצבאיים 
נחשב ם' לאבי תורת הצבא המודרני! הוא הדגיש את 
הצורך באימונים, במשמעת ובארגון ראציונאלי של הצבא. 
חיי הצבא של הקהילה וחייה האזרחיים משלימים ומסייעים 
אלד, לאלה ואמנות שלסון וחוקיות אחת יפה להם. 

כתביו הספרותיים, ובמיוחד מחזהו "פאנדראגולה" השו¬ 
פע עליצות, מתובל בהומור עסיסי ובעל כושר דרמתי בר־ 
קיימא, היו ציוני דרך בהתפתחות הפרוזה האיטלקית. 

רוב הנסיונות לגבש תמונה אחדותית על ם׳ ומשנתו 
לא עלו יפה. ס׳ הביע את דעותיו באופן לא שיטתי, וכאיש 
רנסאנס מיזג מגמות רבות וסותרות: בהשפעת העולם 
הקלאסי ראה בתהילה, המבטאת סגולה ( 111 !״), את תכלית 
חיי הפרס והקהילה! בהשפעת האנארכיה המדינית באיסליה 
ראה במאבק ובמלחמה תנאים טבעיים וקבועים, ומתוכם 
ביקש להעלות כללים של התנהגות חברתית. 




263 


נוקיולי, נירןדלו — מקינטוש ג׳ימז 


264 


א. שמואלי, אנשי הרנסנס, א/ תש״ט; ג. ה. סאביין, תולדות 
תורת המדינה, א/ 349 — 371 , 1963 1 ג. ר. ד.ייל, מ׳ והרנסנס 
האיטלקי, נעבר׳ ר. לוטן) תשכ״ב ! מ. דורסן, צבא אזרחים: 

על ם׳ ואמבות־־המלחמה, תשכ״ה; מ. ברול, פרקים על מ׳ 

וזמנו(בתוך: כתבים א׳), תשכ״ו; ש. אבינרי, רשות הרבים, 

71 — 79 , תשכ״ו 1 , 1-111 , 716 ז! 611 < 181 ( 1486 76 , 15000154 . 0 

,! 7076714717167 ! 11 81 ״״׳■׳? !' 1 \, , 011115641 . 3 * ; 1936 — 1907 

.? ; 1940 ,./ג / 0 60-811 * 510 7116 , 1 ) 11641101 ט מ . 13 ; 1938 
~ %6 6 ( 1 ) 8 . 14 . 1 ) 011160 .? ; 1957 , 181/61111111 ( 1486 , 0 ) 1010001 \ 
; 1963 , 7 ( . 71 }ס 7116 6 ( 7 , 10111 ) 151 . 10 ; 1958 , 6 ! 871 !! 7181 
1761811071 } 171167 0871%111% 4 . 14 / 0 866 ' 1 (! 717811 6 ( 7 , 15336 .? 

. 1964 , 1500-1700 
אם. ש. - מ, ד. - ה. וס. 

מקיון (אנגל' , 1 * 010 ), דמות מן הדמויות בתיאטרון 
ובקרקס, שתפקידו לשעשע ולבדח. אין לזהותו עם 
הליצן (אנגל' ־־) 5 ־;). השוסה או הבדחן! אעפ״י שלעתים 
קרובות המ׳ מתגלם כאחת משלוש הדמויות האלה. שלא 
כמוהם, מקורו על הבימה, ועד המאה ה 20 — עידן הקולנוע 
— לא היה לו קיום מוחשי מחוץ לתחום זה. אין המ ׳ יצירתו 
של מחזאי או סופר: הדמות הספציפית שהוא מגלם כולה 
פרי רוחו הוא. , 

ביוון הופיע המ' עפי״ר כבעל כרס מובלטת, או כיצור 
קרח בעל אזני חמור ואח מעוקל. בר 1 םא, בראשית האימ¬ 
פריה, הופיע כמימוס מש¬ 
ני: משימתו היתה לח¬ 
קות חיקוי עילג מעשים 
ודברים ולספוג חירופי 
לעג וסטירות. בראשית 
יוד׳ב נבלע ד,מ' בין 
הלוליינים והז׳ונגלרים 
(ע״ע): לאחר זםן,'הת- 
גלם כשוטה או כבדחן־ 
החצר הרשמי. תחייתו 
היתה בזמן הרנסאנס: ב¬ 
¬קומדיה דל ארטה (ע״ע) 
נשא תחילה את השם צאני( 23001 ) ,ובמרוצת הזמן הופיע — 
כפולצ׳ינלה, פירו. פנץ' ( 011 ״״?) והנסוורסט (ע״ע). באנ¬ 
גליה פלש חמ׳ אף לתחום החזיון הטראגי; שייקספיר סיפק 
תפקידים מיוחדים למ׳־הלהקה הקבוע. במאה 18,1 , כאשר 
נפוצה הפאנטומימה של ההארלקינדה, התגלם ד,מ׳ גם ב¬ 
אנגליה כפיירו או כהרלקין (ע״ע). ג׳וסף גרימלדי (ע־ס( 1 
1778 — 1837 ), שהתבלט'בהופעתו ובבגדיו הגרוטסקיים, היה 
הנד הראשון שהעתיק את תחום פעילותו מן ההארלקינאדה 
לקרקס. גרויק (ע״ע) היה מ׳־הקרקס הראשון שזכה 
להצלחה גם בפיוזיק־הול. הוא התקרב לסגנון ההצגה נוסח 
ז־בירו(ע״ע), שיצר דמות חדשה 
של פירו מעודן, חיוור וחולה- 
אהבה. לסגנונו של דבירו הת¬ 
קרב גם פראנסואה פראטליני 
( 31011101 ,? ; 1879 — 1951 ) בצר¬ 
פת, והוא שהעלה, יחד עם שני 
אחיו. פול ואלבר, אח המוקיונות 
הקרקסנית לדרגה אמנותית ב¬ 
מאה ה 20 . מן המיוזיק-הול, מה¬ 
צגות הוודויל באפריקה וגם מן 
הקרקס צפהו מ״־קומיקאים, אפנים־בדרנים גדולים. כצ׳ארלי 
צ׳פלין, שהיו לשם־דבר בזכות סרטיהם. 


- 05104 ? .? ; 1925 ,! 08/11071117116 8714 ! €101671 , 0151104 . 1 ^ 

6 ( 7 י 11 ס 10 א . 71 ; 1937 ,( 7014 % ( 7 ז|מ/מ׳א 70 ס , 80515704411 , #י 
. 1963 , 11111 ^ 718716 / 0 ¥ 0714 [ 

י. מג. 

מק.יוקה (סאט־־א&ג, לפנים: דמיטרץבסק), עיר ברפר 
בליקה האוקראינית, בריה״מו 415,000 תוש׳ ( 1967 ). 

מ׳ היא אחת מערי התעשיה הגדולות של אגן הדונץ (ע״ע). 
מהווה יחד עם העיר דוניצק (ע״ע [כרך־המילואים]) וערים 
אחרות אגד־ערים, שבו כמיליון וחצי תושבים. נוסדה ב 1889 , 
עם הקמתו של מפעל מטאלורגי, והתפתחה למרכז תעשיית 
כבדה בזכות מרבצי פחים משובח המצויים בשפע בסביבתה. 
בנד מפעל תשלובת ברזל ופלדה— .,מפעל קירוב", מן הגדו¬ 
לים בבריה״מ, ומפעלים לייצור צינורות פלדה, מוצרי מת¬ 
כת, כימיקאלים, מלם ומוצרי מזון. 

בם׳ — סניף המכון הפוליסכני של אגן חדונץ, מוסדות 
השכלה סכניים לבנין ומכרות וספון פדגוגי. 

מקינדר, סר הולפורד ג׳ון — ״!!ס! 0111 ) 1131 ! 51 
■ 51311611110 — ( 1861 — 1947 ), גאוגראף ומחנך 
אנגלי. חניך אוניברסיטת אוכספורד. למד משפטים אך תת¬ 
מסר להוראת הגאוגראפיה. ראשית באונספורד, ואחר ב־ 
״ביד,״ם לכלכלה״, בלונדוך, שעמד בראשו בשנים 1903 — 
1908 . נחשב למייסד מדע הגאוגראפיה באנגליה ועשת רבות 
גם למען הוראת הנושא בבת״ם. ב 1899 עמד בראש משלחת 
שהעפילה ראשונה לפסגת הר-הגעש קניה ( 5,242 ם׳). ב־ 
1910 — 1922 היה חבר־פארלאמנט שמרני. ואחר כך נתמנה 
״חבר מועצת המלך״. ב 1920 — 1945 היה יו״ר "ועדת הספ¬ 
נות האימפריאלית". 

מ׳ זכת לפרסום רב בעקבות הרצאתו "הציר הגאוגראפי 
של ההיסטוריה״ (׳יז 10 ו■ 111 )ס 11,01 ? 1 מ 1110 ק 1 :־א 0 ־ 0 סו!"!) 
שנשא ב 1904 בפני החברה הגאוגראפית המלכותית, וש- 
הודפסה אח״ב בתקופון של החברה (כר׳ 23 , 1904 ). בדבריו 
פירט את תפישותיו בדבר קיום "ארץ־הלב" ( 1131111 ! 3 :) 11 ) 
האוראסית, הנשלטת ע״י ווכבי־סוסים, ו״ארץ־החוף" 
( 1 ) €03511311 ) הנשלטת ע״י יורדי־ים, ועל הניגודים בין 
״ארץ הלב״ - היינו רוסית — לבין המעצמות תאוקאניות. 
דבריו שימשו אה״כ במידת ניכרת בסיס לתפישות תורת 
ה״גאופוליטיקה" (ע״ע) של הגרמני האוסהופר. 

מ , המשיך לפתח את דעותיו בספרים 061110013110 
׳ 11631115 304 ! 14031 ("אידיאלים דמוקראטיים והמציאות"), 
1919 . ־ 111 ) 0 711111115 )) ־ 111 3114 14 ־ 570 ) 1 ) 110110 ־ 711 
־ 30 ־? (״העולם העגול והשגת השלום״), 1942 . הנחת-היסוד 
של נאטיו (ע״ע), שהאומות הגובלות באוקיאנוס האטלנטי 
הצפוני מחוות קהיליית־הגנה טבעית. מבוססת על תורת 
מ ׳ . מספריו האחרים: - 0 ־ 0 0£ 111045 ־ 1,1 304 ־ק 500 4110 
זו 11 < 31 ז 8 (״היקף ומתודות של הגאוגרפיה״), 1887 , - 0 ־ 0 
ץ 11 ק 0 ! 11110 ? 3 304 11 ) 7 30 ,־.! !!,!ס!! (״גאוגרפיה — אמנות 
ופילוסופית״), 1942 . 

, 1961 ,-/* . 11 511 , 11 ־ 0116 .״ 5 

ס. פ. 

מקינטוש. ,(' 737 ז — 1010511 .^ 4301 ( 130165 ־ 51 ( 1765 — 
1832 ), 'משפטן, פובליציסט ופילוסוף סקוטי. למד 
רפואה, אך זנח את המקצוע משעבר ללונדון ( 1788 ), והחל 
לפרסם מאמרים בנושאים פוליטים והיסטוריים. על המהפכה 
הצרפתית, שהתחוללה אז, לימד מ׳ סנגוריה ם־ 71041013 ) 
־ 3 ־ 03111 (״טיעונים גאליים״), 1791 , שהיתה אחת התשובות 






265 


מקינטוש, ג׳יטז — מקלאוד, ג׳ון ג׳יסז ריקרד 


266 


התקיפות ביותר נגד ספרו של ברק (ע״ע). באותה עת החל 
מ־ לעסוק גם במשפטים, ופרסומו הרב בשל הצלחתו במש¬ 
פטים אחרים, והרצאותיו הנודעות על חוקי הטבע והאומות. 
הקנו לו מקום נכבד בחיי החברה והפוליטיקה של דורו. 
הוא שימש בכסה משרות ממלכתיות, הוכתר בתואר אבירות, 
נכנם לפרלמנט כנציג המפלגה הויגית, היה פרופסור למשפט 
וחבר במועצת המלד ובכמה ועדות חשובות. מביו כתביו 
חשובה המסה הפילוסופית 000031 3 סס 015501311011 

ץ 5 ק 511050 ? £151031 01 1081055 ? 0 ל 1 0£ ׳ 5311 ל ("סקירה 

כללית על התקדמותה של הפילוסופיה האתית , *), 1872 *. 
שהושפעה משפטסברי והרסלי (ע״ע), והטעימה את רגש 
הסימפאטיה כמקור האמתי של האושר וככלי המנחה את 
המצפון (ע״ע), £0813001 ת! 05011111011 ? 150 0£ ץז 1510 !) 
1688 ס! (״תולדות המהפכה באנגליה ב 1688 ״), 1834 . 
פ(ל[ י (ל י י ו י ללם —ץ 5£01£.1010 1111301 ^—( 1843 — 1901 ), 
הנשיא ה 25 של אה״ב. במלחמת האזרחים באה״ב 
התנדב מ׳ כטוראי לגדוד של בני אוהאיו, מולדתו, בפיקודו 
של ר. היז (ע״ע), הצטיין במלחמה וסיימה בתקן של דס״ן. 
הוא למד משפטים, וכעד׳ד קנה את תמיכת הפועלים בחגינו 
על כורים שהתפרעו. ב 1877 — 1883 ו 1885 — 1891 היה מ¬ 
הבר בית הנבחרים מטעם הרפובליקנים, והתבלט במאבקו 
נגד הנהגת כסף ״רך״ (ע״ע אה״ב, עבר 187 — 190 ) ובעד 
הגדלת סכסי־מגן: ביזמתו נתקבל ב 1890 "חוק מ" להגדלת 
המכסים. 

ב 1892 — 1896 היה מ , מושל אוהאיו, והצליח להתגבר 
על מהומות פועלים, ולשמור על אהדתם, אף שנזקק להפעיל 
את המיליציה. ב 1896 נבחר לנשיא■ כמועמד הרפובליקנים! 
יריבו הדמוקרטי היה ו. בריא! (ע״ע). בנשיאותו נהנתה 
אה״ב משגשוג כלכלי, משהועלו מכסי־המגן והונהג כסף 
"קשה", על בסים הזהב. 

בנשיאותו של ם׳ סיפחה אה״ב את הויי (ע״ע. עם׳ 
691 ). הסבסוד עם ספרד, בגלל מרד הקובנים בספרדים, גרם 
למלחמה בין ספרד לאה״ב (ע״ע, עם׳ 191 — 192 ). ם , , שנגרר 
למעשה אחר המאורעות, עמד בתוקף על הבטחת בסים 
צבאי אמריקני בקובה ועל שליטה על הפיליפינים, למרות 
ההתנגדות לכך בשורות הרפובליקנים עצמם. בבחירות 
ב 1900 חזר ם׳ וגבר על יריבו בריאן, ברוב גדול יותר. 
בספטמבר 1901 , בעת קבלת־פנים בתערוכה הפאן־אמרי- 
קנית בבאפלו. נרצח בידי האנארכיסט הפולני צ׳ולגוש 

( 02018052 ). 

. 4 >! .׳ח , 230 ־ 101 ^ . 11 ; 1916 , 1-11 .'מ , 010011 . 5 , 011 

. 1963 , 0 :>(-!) 2 <ז 4 / 1$ )־{ 1 > 1 ז 0 

מקיצי נרדמים, החברה העברית הוותיקה והראשונה 
להוצאה לאור, מדעית ומדקדקת, של כ״י עבריים 
מכל תהומי היצירה הספרותית. יסדה ב 1862/3 א. זילברמן 
(ע״ע), עורך "המגיד", בליק (פרוסיה המזרחית) במטרה 
לקדם את ידיעת תרבות ישראל בדור השני לחכמת ישראל 
(ע״ע), וליצור קשר הי בין חכמי דור זה. שני היסודות, 
אשר על-פיהם החברה ממשיכה לפעול עד היום. הם רישום 
הבדים — "מנויים", המשלמים דמי־חבר, והעמדת תלמידי־ 
חכמים ידועים בראשותה. ראשוניה היו י. מ. זק״ש (ע״ע), 
הרב נתן אדלר (ע״ע) וש. ד. לוצטו (ע״ע). להצטרפותו 
של שד״ל נודעה חשיבות מכרעת להתפתחות החברה. משום 
שחכמים רבים לא נחה דעתם מא. זילברמן. גם מתנגדים 


קמו לחברה: כאלה שלא האמינו — או שלא רצו — בת- 
היתר, של תרבות עברית, או שהתנגדו לפירסומם של 
טכסטים לא רבניים מסוימים, או מתוך שהתנגדו למגמה 
ה״עברית" שקנתה לה שביתה בהברה. שאף המבואות לספ¬ 
ריה נדפסו רק בעברית. מבין ראשוני המתנגדים יש לציין 
את א. גייגר (ע״ע) וס. שטינשנידר (ע״ע). עם גמר ההח¬ 
תמה — ודווקא במחתות רוסיה ופולניה — והצטרפותם 
של הרבנים שמואל ומתתיהו שטרשון — נתעודדה 
החברה, ובתרכ״ד/, 1864 יצאו לאור 4 ספריה הראשונים, 
ובהם תחילתו של דיוואן ר׳ יהודה הלוי ע״י שד״ל. כבר 
היו אז לחברה 1,200 חותמים מארצות רבות, וביניהם 
גם רבנים מהגדולים שבדור, כרב שלמה גנצפריד (ע״ע) 
המלבי״ם ורבים אחרים. ב 1865 נצטרף לחברה משה 
מונטיפיורי, ובכך משד רבים מחכמי מזרת־אירופה ורבניה. 
לאחר כ 10 שנים חלה הפסקה, אך ב 1885 הועבר מרכז 
החברה לברלין, ושם נתחדשו פעולותיה, בראשותם של 
חוקרים כא. ברלינר (ע״ע), א. א. הרכבי (ע״ע) ואחרים. 
אז הוחל גם בהוצאת ה״קוב׳ן על יד", המוקדש לפרסומם 
של כ״י קטנים ותעודות. במלה״ע 1 נפסקו הפעולות, ועיקר 
חידושן קשור בהעברת מרכז החברה לא״י. עם עליית 
היטלר לשלטון. עד היום פירסמה החברה כ 110 ספר, ומפ¬ 
עלה הבולט ביותר הוא השלמת ם׳ "פחד יצחק" לר׳ יצחק 
למפרונטי (ע״ע) (אותיות א׳—ב', נ׳—ת! תרנ״ד—תרמ״ח), 
והוצאת 26 כרכי "קובץ על יד". היו״ר האחרון של החברה 
היה הסופר ש״י עמת, ומזכירה הוא פרופ׳ א. א. אורבד 
(ע״ע ]כרך המילואים]). 

חברת "מקיצי נרדמים" תרכ״ר-תשכ״ד (כולל רשימת ספרים 

מלא")• י. ת. 

מקל׳יוהןפךידדיןד — 00511 ( 5 £010111105 05300 ( — 

( 1781 , האלה — 1833 , שם). זואולוג ואנאטום 
גרמני. סבו ואביו שימשו פרופסורים לאנאטומיה בעיר מו¬ 
לדתו. בשנה 1806 נתמנה הוא לתפקיד זה וכיהן בו 
עד יום מותו. (על שם סבו מכנים שני גנגליונים גדולים 
במערכת העצבים של הראש). מ׳ היה תלמידם של האלר 
וקיויה.רוב עבודותיו עוסקות באנאטומיה משווה (וע״ע.עמ׳ 
413 ) ובאמבריולוגיה. במיוחד חקר את התפתחות מערכת 
העצבים והעיכול אצל עוברים, ואת מבנה המוח אצל העו¬ 
פות. על שמו נקרא הסחוס (סחוס מ׳) של הלסת התחתונה 
אצל חולייתנים נמוכים. ב 1821 החל לכנס את עבודותיו 
בחיבור 7503100110 001810105000100 101 ! 1 ם 310 ץ 5 ("שיטת 
אנאטומיד המשווה") אך לא עלה בידו לסיימו. על תורתו 
בהתפתחות ע״ע, עס׳ 734 . דעותיו של מ׳ מבוססות בעיקר 
על תורתו של למרק (ע״ע). 

, 1 * 1060110 ). 7 11601 ) 146 מ* ? 1 * 0 ה<ן( 7 . 4 \ 7/10 . 3 > .. 8 

. 1937 

מקלאוד, ג׳וןנ׳ימז ריקרד - 11031.1 ? 30108 ! 050 ! 

513010011 — ( 1876 , דנקלד — 1935 , אברדין), 

פיסיולוג סקוטי. אחד המשתתפים בתגלית האינסולין (ע״ע 
וע״ע ברך מילואים). לסד באברדין ובאוניברסיטת לייפ¬ 
ציג. מ 1899 עסק בהוראת פיסיולוגיה וביוכימיה בלונדון, 
ובין השנים 1903 — 1918 היה פרופסור בקליוולנד, אוהיו. 
לאחר מכן שימש כמנהל המעבדה הפיסיולוגית בפקולטה 
לרפואה של אוניברסיטת טורונטו. ב 1928 חזר לאוניברסי¬ 
טת אברדין. 



267 


מקלאדד, ג׳ון גיימז ריי!רד — מקלט 


268 


עיקר פרסומו המדעי בא לו בזכות השתתפותו בגילוי 
האינסולין יחד עם פ. בנטינג (ע״ע), תגלית שעבודה הוענק 
לשניהם פרם נובל לרפואה ופיסיולוגיה ( 1923 ). מכתביו 
החשובים: ץ $10108 על? 31 :) 11 :> 3 !ק ("פיסיולוגיה שימו¬ 

שית"), 1902 ; 8086 : 11 ( 111 ז 0 ס 1101 : ,(. 3 > 6 ) ,ח; £3 ) 5 .:־ז . 0 

א. ל. כ. 

מקלורין, קולין — 431130110 *? 00110 —( 1698 , קילמודן, 
אדגילשיר [סקוטלנד] — 1746 , יורק), מתמטיקאי 
ופיסיקאי סקוטי. למד באוניברסיטת גלאסגו, והחל להורות 
מתמטיקה באברדין בהיותו בן 19 . ב 1719 נתמנה מ' חבר 
החברה המלכותית ושנה לאחר מכן פרסם את עבודתו 
01830103 0100111113 , ובה פיתח והוכיח משפטים רבים 


של ניוטון, העוסקים בתכונות של עקומות ממעלה ס; לדוג¬ 
מה, בעבודה זו הראה ם' שעקומות רבות מן המעלה השלי¬ 
שית והרביעית ניתנות לשרטוט באמצעות נקודות החיתוך 
של שתי זוויות נעות. ב 1724 הוענק לם׳ פרס מטעם האק¬ 
דמיה למדעים של צרפת על מאמרו העוסק בהתנגשויות 
בין גופים. שנה לאחר מכן נתמנה פרופי למתמטיקה באו¬ 
ניברסיטת אדינבודג (בהמלצתו של ניוטון). ב 1740 זכה 
מ׳ בפרס נוסף של האקדמיה הצרפתית (שניתן לו עם 
אוילר [ע״ע] וברנולי [ע״ע]) — כהוקרה על מחקריו בנושא 
גאות ושפל (ע״ע). במחקר זה יש גם דיון מפורט על 
התאוריה להבחנה בין ערכי מכסימום ומינימום של עקומות. 

התקוממות היעקוביטים ב 1745 , שלה התנגד בתקיפות, 
גרמה לבריחתו לאנגליה. לאחר מותו התפרסמו כתביו: 

- 015 1111131 ) 150 ) 81111 005 ;** 1 א 15330 511 סס זסססססר, 0 \ 1 
!!;!!*סס (״תיאור הגילויים הפילוסופיים של ניוטון״), 1748 ; 
וכמו־כן ספרו על האלגברה. 

. 1960 . 1 , 1114113111/11 / 0 77 ,, 117 7711 , 610:01 ) 476 .א . 1 

מקלט (לאט׳, אנג׳ ! 351800 : צרפי ! 3511 ; גרמי 1 ע 5 .^), 
במשפט הבין־לאומי: מחסה קבוע הניתן על-ידי 
מדינה בשטחה (מ׳ טריטוריאלי או פנימי), או במקום אחר 
הכפוף לשיפוטה, כגון בית נציגותה הדיפלומאטית שבשטח 
מדינה אחרת (מי דיפלומאטי או חיצוני), לאדם הנרדף או 
צפוי לרדיפה מפני שלטונות מדינתו מטעמים מדיניים, 
גזעיים, לאומיים, דתיים או חברתיים (להלן — "טעמים 
פוליטיים"). 

בעת החדשה זכותה של מדינה להעניק בשטחה מ׳ 

לזר נרדף נקשרה לעקרון הריבונות, כשהסכמי ההסגרה 
(ע״ע) של מדינה מהווים הגבלה של עיקרון זה. בעוד 
שלמדינה הזכות להעניק בשטחה מי, הרי אין מבקש־המ׳ 
רשאי לתבעו כדבר שבזכות, אלא אם כן חוק-המדינה מטיל 
על שלטונותיה החובה להעניק מ׳ לזרים בתנאים מסוימים. 
אף סעיף 14 להכרזה האוניוורסאלית של האו״ם בדבר 
זכויות־האדם מה 10.12.1948 מדבר רק על זכותו של אדם 
לבקש מ׳ מפני רדיפות במדינה אחרת בתנאי שאין הוא 
נאשם בעבירות לא-מדיניות מובהקות או במעשים הנוגדים 
את עקרונות האו״ם ומטרותיו. לפיכך, מי שביצע פשעי- 
מלחמה או השמדת-עם (ג׳נוסייד — : 86000181 ) אינו זכאי 
לבקש מי. 

מדינות נאורות נוהגות להעניק ם׳ בשטחן לזרים הצפויים 
במדינתם לרדיפות מטעמים פוליטיים (הוראה ברוח זו 
מצויה גם באמנת ז׳נווה ברבר מעמדם של פליטים מ 1951 ) 
והסכמי־ההסגרה שלהן כוללים הוראות הפוטרות אותן 
מחובת הסגרתם של סוגי זרים כאלת. עם זאת מתחייב מקבל 
המי להימנע בתקופת שהותו במדינת המי מפעולות נגד 
מדינתו, ומדינת המי נושאת באחריות למילוי תנאי זה. 

המי הדיפלומאטי רווח בעבר וזכות הענקתו נחשבה 
לאחת מזכויות־היתר הדיפלומאטיות (כגון, חסינות). עתה 
נוהגות נציגויות דיפלומאטיות לתת מחמד, ארעי בשסחן 
רק לזרים שחייהם נתונים במכנה מיידית, ואילו הזנות 
למתן מ׳ דיפלומאטי מותנית בקיומו של הסבם מתאים בין 
המדינות הנוגעות בדבר. מדינות אמריקה הלאטינית, שמש־ 
טריהן נתונים במצב של חוסר־יציבות, קשורות ברובן בהס¬ 
כמים כאלה בינן לביו עצמן ויש המדברים בשל כך על 



269 


מי,לט 


270 


קיומו של משפט מנהגי לאטינו-אמריקני מיוחד בתחום זה. 
מקרה ידוע של מתן מ׳ דיפלומאט׳ מחוץ לאמריקה הלטינית 
בעת האחרונה הוא הם׳ שניתן מנובמבר 1956 עד לספטמבר 
1971 לחשמן מינדסנטי (׳(ז 152011 > 111 ) 5 ) בשגרירות אה״ב 
בבודאפשט. 

ש 11 זז 16 >ב:>^' 1 66 5 ז 1 ו 00 665 ( 1 שנ 0 ש 8 ) ,) 11 * 0 ' 4 41-011 70 , 8.6316 .£ 

0 <(' 7 " ,ן 1 ־ו 6 )$חש£־ 1 רו^ .£ ; 1938 ( 0360031, 1^X111 זש]ח 1 ] 01 ז 0 66 
! 1003 ) 03 ־ 61 ) 10 01 ; 8001 ז ¥63 £6111511 ) " 11470 ׳{* 4 (ס 1 ^ £1 
-*^ 07140 ^ 110 * 474 * 40 071 ^ 70 ^ 077404 ,ש 8 ח £3 . 8 ; 8 ^- 19 
, 05110 ' 4 47011 £0 , 1 ז 067,1 ־ 1 נ 02161 ) 1 . 8 ._ 1 ; 1953 ,*) 1 { 1700 ץ* 4 1404 
* 140770 £0$01 ; 11170 ^ 45 70 )סס 7 ס 1 קו( 1 , 8003108 . 19 . 0 ; 1962 
. 1965 , 1101017001 47710710071 1.0110 171 £004719 4 ) 7011110 4 ח 1 ) 

י. צ. ב, 

היסטוריה. לזנות המ׳ "הבידלאומית" (ר׳ 
לעיל) אשר נימינו קדמה זנות המחסה או ההגנה 
( 11 { 00 ז 871 ^׳,€־ 311 ט 01 מ $4 , 84110111307 ), שעבריין הנמלט מרוד¬ 
פיו היה זונה בה בהגיעו למקום מיוחד. לסוג זה של ס , 
שיינות ערי הם׳ (ר׳ להלן) שנודעו בישראל בימי־קדם. 
נן שימשו מקדשי יוון בס״, והנוהג היה רווה — אם ני 
במידה יותר מצומצמת — אף ברומא. (לפי האגדה: מאז 
יסודה). 

מקומות קדושים לנצרות הונרזו נס" בחקיקה רומית 
משנת 399 ואילד (אף ני בראשית המאה ה 6 שלל הקיסר 
יוסטיניאנוס את זכות הם׳ מרוצחים ומנואפים). ביה״ב 
התפשט הנוהג ברחבי אירופה הקאתולית והשתרש במשפט 
הננסיה. נל ננטיה מונרת שימשה מ' — במלוא שטחה 
או בחלקו. מצב זה שיקף את "ריבונותה" של הננטיה 
בתחומי ננטיה, "ריבונות" ששמה מעצור לשלטון האזרחי. 
עם זאת, הוסיפה הפריווילגיה להיזון אף משרידי האמונה 
העתיקה, והכללית, ני הקודש מתפשט ו״מטמא", וני העבר¬ 
יין. אשר חדר לתחום הקודש, הקודש ,.נדבק" בו והופך 
אותו לאסור בתפיסה. נוסף על כנסיות, היו מקומות שזכו 
במעמד דומה מנוח מגילת זיכיון (■ 0113010 ) מלכותית מיו¬ 
חדת שהעניקה פריווילגיה זאת לאותו מקום. לפעמים הקיפה 
זנות הם׳ אף אנשים המסתתרים מפני נושיהם ומפני שליחי 
בית משפט שבו , ננקטו נגדם הליכים אזרחיים. 

דיני ם' נשתנו בפרטיהם מארץ לארץ ומדור לדור. לרוב, 

לא היתה חסינותו של ה״חוסה" מוחלטת, וכן גם היתה 
מוגבלת לעבירות היותר חמורות. באנגליה. למשל, פושע 
(מ 10 י>)) נמלט. לאחר שנתפרק מנשקו. התוודה בפני אחד 
הנמרים, סיפר כל פרטי העבירה ונשבע לציית לתקנות 
המקום, זנאי היה להשתהות בכנסיה ימים ספורים. תושבי 
ארבעת הכפרים הסמוכים צרו על הננסיד, ושמת את פתחיה 
— אך להדור לתוכה לא היו רשאים. במשך ימי שהותו 
של הנמלט בכנסיה, הרוחות הסוערות של רודפיו נרגעו 
במקצת. תוך פרק זמן זה היה על החוסה להחליט אם להסגיר 
עצמו לדין או להתוודות בפני שליח מלכותי (,עתסזסס 
ס"־■!) ולקבל על עצמו שבועת גלות (סז ,״! 008 סטבזטנלב 
ה! 031 ז 1110 :>ז 11 נ< 31 ). אלטרנטיווה שניה זו היתד. שקולה 
כנגד הרשעתו בדין והיתה גוררת החרמת נכסיו. היתרון 
האחד שזנה בו היה שהותר לו למלא את שבועתו ולצאת 
את הארץ. (ולאחר החרפת נכסיו לא היתד. לו בעצם ברירה 
אלא לנדוד). היו מאפשרים לו לצאת מהמ׳, נרגיל, תוך 
ארבעים יום וללכת (בד״ב ברגל, וכשהוא עוטה לבוש 
מיוחד, למען יכירוהו), בדרך הקצרה ביותר, ובלי להתמהמה, 
אל הנמל שהוקצה לו — לרוב, דוור ( 001/0 ) — משם היה 


מועבר לצרפת או לפלאנדריה. אם סטה מדרכו — נפי 
שעשו רבים, בניסיון להתחמק — צפוי היה מייד למוות. 
אסור היה לגולה לשוב. אלא אם קיבל חנינה מאת המלך. 
אהדת, היה נחשב ל״עומד מחוץ לחוק״ (* 00118 ) והיה 
חייב מיתה. פעמים שהיו צורבים בגופו של הגולה אות לשם 
זיהויו אם ישוב לממלכה. עם כל זאת, קשיי הקיום בנכר 
והגעגועים למשפחה ולמולדת דחפו בני-אדם לא אחת לשוב 
ולהסתנן לארצם. 

נכונות השלטון להשלים עם נהלי הם , . ולחצה של 
הננסיה בזנות המשך קיומם של אותם נהלים, שיקפו את 
החומרה האכזרית של מדיניות ההענשה ביה״ב (עונש מוות 
נמעט לכל עבירה רצינית) ואת הדעה המקובלת שיש 
לאפשר רינונים עקיפים של אותה מדיניות. בכל זאת, לא 
הורשה לאנשי הכנסיה להאכיל אח החוסה אלא ימים ספורים, 
עד שיחליט אם יסגיר עצמו ואם יצא לגלות. הפרת מ׳ על ידי 
הרודפים נחשבה לחילול הקודש ( 5301108111111 ) ולעבירה 
פלילית חמורה ביותר. עם זאת קרו, כמובן, הפרות. הפקרה 
המפורסם ביותר היה הרצח, בשנת 1170 , של מנהיג הכנסיה 
האנגלית תומם בקט ( 8001101 38 וח 0 !| 7 . 51 ), בתוך הקא- 
תדראלה שלו, ע״י ארבעה מאבירי המלך הנרי 11 — מאורע 
שהסעיר את אירופה כולה והטביע את רישומו על יצירות 
כנסייתיות ואפנותיות מסיציליה ועד סקאנדינאוויה. 

בדומה לפריווילגיר. של הנד, היתד, במשך דורות רבים 
זכות־יתר מיוחדת ל״נמרים" (למעשה, לכל יודעי קרוא) 
להיות נידונים, אף בשל העבירות החמורות ביותר, בבית 
דין כנסייתי. ובדרך זאת למלט נפשם מעונש מוות (זנ 0 £ ת 60 
010187 )ס). 

לאחר קיצוצים שונים בזנות הם׳, ביחוד בתקופת הר־ 
פורפאציח בסאה ה 16 , הגיעה זנות זו לקצה באנגליה 
ב 1623/24 , אף כי עוד שרדו, עד סוף המאה ה 17 , מקופות 
שבהם הותר לאדם להסתתר מפני נושיו. בגרמניה — שבה 
היא היתד, מוגבלת לעבירות לא אלימות—הגיעה ה 1 י 001 ז 571 * 
לסופה בשלהי המאה ה 18 ; ובצרפת בוטלה זכות זו 
(־ 3511 * 01 ]; 1110 ) עם המהפכה הגדולה, לאחר שכבר צומצמה 
קודם לכן בצו מלכותי של פרנסים 1 בשנת 1539 . באה״ב לא 
קנתה לה זכות הם׳ שביתה. 

111100 ) 1 ) 105 11116 * 6 ש־ 011 ז 1115 ) ,"/ 70£0 7470110 ן< 41 14 " , 8616116 

9 ) 140 ) $000 004 * 140710 ) 5000 7110 ,* 00 . 0 .ן ; 1892 ,( 30813156 
. 1911 , 71004 ) £0 11 * 011 ו*/ 104 \ / 0 * 07 ^ 500 

אב. ל. 

מ׳ ו ע ר י מ׳ כ מ ק ר א. ערי ד,מ' היו מקומות מחטה לרוצח 
בשגגה, (שם׳ כא. יב—טו), בד״כ אלה ערים שיוחדו לכך(בם׳ 
לה, ט—ל), וקלסו רוצחים לאחר משפטם. לזקני ערי הנד 
היתה זנות לאסוף לזפן־פה את הנמלט, אך הסמכות המש- 
סטית נמסרה לעדה (יהו׳ כ, ד—ז). בערי הם׳ ישב הרוצת 
עד מות הנהן הגדול, ואז שב למקומו. ערי הט׳ שיועדו 
למטרת! חולקו בשווה בין שני עברי הירדן (דב׳ יט, ג): 
בצד המזרחי: — בצר, ראמת בגלעד, וגולן בבשן. במערבי: 
חברון, שכם וקדש שבגליל. ערים אלו, שנקראו גם "ערי 
המועדה" (יהר, נ, ס), נכללו בערי הלויים (יהר כא: 
דה״א ו), ואין ספק שהיה להן מעמד של קדושה. את ערי 
הנד המזרחיים הבדיל משה, והנותרות קודשו לאחר כיבוש 
כנען (דב׳ ד, פא: יהו׳ כ). לא ידוע דבר על קיומן או על 
התפקיד שמילאו למעשה בתקופת המקרא. לדעתם של חוק¬ 
רים אחדים שימשו ערי־נד בישראל בימי החשמונאים, עד 



271 


מקלט — מקלנכרג 


272 


זמנו של אלכסנדר ינאי. ועד בכלל. ומלבד המטרד, ד,"לאו־ 
מית״־דתית שהניעתם לכך, ייתכן גם כי עמדה לנגד עיניהם 
דוגמת ערי הם׳ שהנהיגו המלכים ההלניסטיים, — וע״ע 
מזבח. 

ש. קליין. ערי הנהנים והלוייס וערי מ׳ (קובץ החברה 

העברית לחקירת א״י ועתיקותיה. ג׳), תרצ״ה; י. נער. 

היסודות ההיססוריים של ההלכה (ציון, י״ז). תשי״ב. 

בהלכה. לדעת חז״ל שימשו כערי־ם׳, נוסף על 6 
הערים הקבועות, גם יתר 42 עדי תלויים (ע״ע לוי, עם , 368 ), 
אלא ש 6 הערים בלבד היו קולטות באופן אוטומאטי, והגולה 
אליהן לא היה חייב לשלם שכר־דירתו בהן (מכות י׳, ע״א). 
היו מתקנים את כל הדרכים המובילות אל ערי ד.מ׳ ומציבים 
סימני-דרך ברורים על פרשות הדרנים. להקל על מציאתן. 
עיר הנד חייבת לספק לגולה היושב בד. את כל תנאי החיים 
הנורמאליים המקובלים מחוצה לה — פרט לעיסוקים מסח¬ 
ריים אחדים שנאסרו שם, במגמה להרחיק כל אפשרות של 
התקרבות גואל הדם אל העיר. הותר לרב ליטול את ישיבתו 
לעיר הם , , ולתלמיד ליטול עמו את רבו — אם אלה חפצים 
בכך (שם). עיר הם' קולטת בכל תחומיה העירוניים, אולם 
הגולה מתגורר בבית מיוחד שנבנה בה עבורו. העיר היתה 
מספקת לו ליווי־הגנה כשהוכרח לעזוב את תתומיה. כבחלי־ 
כתו אל בית המשפט לשמיעת דינו. הותר לגולה לתפוס מקום 
של כבוד בעיר מקלטו. לפי דברי הפסוק (שם׳ בא. יד) 
נקבע בי הרוצח בשגגה יכול למצוא מקלט זמני בקרנות 
המזבח, ומשם היו מוליכי! אותו לעיר הם׳. התיאורים המרו¬ 
בים והמפורטים בחז״ל מחזקים את הדעה כי ערי המ׳ היו 
מציאות ראלית. לפתות בימי בית ראשון. 

פ. דיקשטיין, הלכה ואגדה בפרשת ערי ם' (הפרקליט. ד׳). 

תש״ז. י.י.וויינברג, קליטת ערי מ׳ וקליטת מזבח(הדריב׳י״ד). 

תתכ״א; 166 // 6 ק? 1 .// !/ 70/6646 > ■ס! 07/0 ,־,ו. 8 ,ו״' 1 . 5 

ו/ 1 ו() 1 !'ו 417 ו 11111 וז 1 נ) 1 ) 3 ׳׳׳.,׳ ' 1 ) 3 ///// "/ 4 '/,>' 0 ־ 7 // 

{ס / 1 * £0 7/16 , 11 ^ 615 .? ; 1869 נ (^^^ ז \ 0656(%6$ X 

1156/1611 ( 311 16 ( 1 ,§זט 1£06 ו 01 . 8 ; 1884 , 7061 * 1 מין 1 ( 11117 ( 45 

005 ,זנ 1 :> 1.0 ; 1895 , 146 ( 0611/0 ■( 14156/16 ) 1 זו 781 1 ז 1 116 ( 45 

. 1930 ,) 1 ( 16 ( 107 ) 76 1 ( 4116 1 (( 1 1 ( 11111656 ( 4.5 

מ. 

סקליסטר, רובךט אלהמנךר סטיוארט - ) 1(01x1 

1202115166 ^ $1617261 1950—1870) — 416x2011166 ). 

ארכאולוג אירי. התחנך בגרמניה ובקימבריג׳. השתתף עם 
בלים ( 21158 .ן .?) בחפירות בתלי השפלה 18991 — 1900 
ופרסם על כד דו״ח, יחד עם בלים, - 2168 ? מ! 8 ת 10 זגע 3 סא£ 
1106 (״חפירות בא״י״), 1902 . ניהל חפירות מטעם הקרן 
לחקירת א״י בשנים 1900 — 1909 ו 1924 . בין השאר חפר 
בתל גהר (ע״ע גזר) בשנים 1902 — 1907,1905 — 1909 , וב■ 
1912 פרסם דו״ח — 111 — 1 ־ 00.15111067.0 ,;׳.' 11x0 — 

על חפירותיו במקום זה. 19231 — 1925 עמד בראש החפי¬ 
רות בגבעת העופל בעיר דוד בירושלים (ע״ע ירושלים, 
ע׳ 253 ). פרסומיו העיקריים הנוספים המתייחסים לא״י: 
111115111108 ? 1110 (״הפלישתים״), 1913 : )ס 06211167 4 

310811116 ? ח 0302110111 (״מאה שנות חפירות בא״י), 1925 . 

הוא שימש פרופסור לארכאולוגיה קלטית בדבלין 
( 1909 — 1943 ) ופרסם מחקרים גם בשטח זח. מ׳ נחשב לאחד 
החלוצים בשטח הארכאולוגיה של א״י. הוא הראשון שהו¬ 
ציא לאור את כל ממצאיו בשיטה מדויקת. מחקריו בגזר 
הניחו את היסודות למחקר הקדרות הקדומה בא״י ותרבות 
הפלשתים. 


מקליש, ארצ׳יבולד - 21111.1201.01811 ( 01111 !^ — (נר 

1892 ). משורר ומחזאי אמריקני. ם' למד משפטים 
באוניברסיטת הארווארד. 19391 — 1946 שימש במשרות־ 
ציבור וב 1949 נתמנה פרופסור לרטוריקה באוניברסיטת 
הארווארד. — בעת שהותו בפאריס ( 1923 — 1928 ), פירסס 
ם׳ 5 כרכי שירה. ביצירות ראשונות אלה ניכרת השפעתם 
של המשוררים עזרא פאונד ות. ם. אליוט. את הפואמה 
האפית 0 (, 1 > 111812 ן״ו":.)׳ על המאבק בין האצטקים והספרדים. 
פירסם ב 1932 . בשנים 1929 — 1937 חיבר מאמרים, ובהם 
המאמר 40000102 . "; 6178 ! ("יהודים באמריקה")! בתקופה 
זו חל ביצירתו מפנד, בולט אל נושאים חברתיים ומדיניים. 
חששותיו מפני התפשטות הפאשיזם באו לידי ביטוי בשני 
מחזות שחיבר בחרוזים, לשידור ברדיו: 1116 ) 0 211 ? 10 ( 1 
0117 (״נפילתה של תעיר״), 1937 , ו 1 > 21 ? 410 ("התקפת 
אוויר״). 1938 . ס־סס׳ג 111 ,; 12 ? 4 :. 8 .! ("ג׳. ב.: מחזה 
בחרוזים״), 1958 , הוא סיפורו של איוב בלבוש מודרני. 
מחקר סצויין על מתות השידה הוא ספרו -צ£ 20111 00107 ? 
106 ! 6 ! 66 ק (״שירד, ׳ניסיון״), 1961 . — שיריו המקובצים 
( 1952 — 1917 , 061118 ? 0011001601 ) יצאו לאור ב 1952 . 

. 1960 ,■ 1161 ( £716011 6011116 ( 0 7/16 . 8 .ם 

מקלנבות, דוכסות גדולה ברייך תגרםני 
ומדינה ( 121111 ) בגרמניה ד,מזרחית (עד 1953 )! שטחה 
כולל אח מישור החוף של גרמניה הצפונית הגובל בחופי מפרץ 
ליבק. כלפי דרום משתרע השטח עד הנהר אלבד, (ע״ע גרמניה, 
היסטוריה, מפות, עס׳ 445 — 446 ). החוף בנוי ממתלולים 
של תואר ומשטחי חול, ויש בו כמה מפרצים שטוחים 
( 301101011 ). פני השטח בתוך פ׳ עוצבו בעיקר ע״י פעולות 
קרחוניות. מישור החוף מכוסת באדמות כבדות ופוריות של 
סורינות יסוד ואילו דרומה משם יש גבעות של סורינות 
סופיות חוליות המגיעות לגובה של 175 מ׳ (הרסה של מ׳). 
הגבעות מכוסות באדמות חוליות. ועליהן נשתמרו שרידי 
יערות של עצי אשור. עקב הניקת הגדוע באיזור זה נוצרו 
בתוף השקעים שבין הגבעות כ 600 ימות. הגדולה בהן היא 
ימת מיריץ ( 1110112 (). בדרום מערב האיזור ישנם עמקי 
ביצות (ע״ע גרמניה, עם׳ 400 — 402 ). 

צפיפות האוכלוסיה בם , היתד. הנסוכה סביו שאר 
.,ארצות" גרמנית ועד היום הצפיפות באיזור זד, קטנת 
ביותר. הכלכלה נשענת על חקלאות. הגידולים העיקריים 
תם חיטת וסלק סוכר באדמות המשובחות, ושיפון ותפוחי 
אדמה באדמות הדלות. המשק החקלאי מוצא השלמה בגידול 
בקר וחזירים, ודיג בחוף. התעשייה איגד, מפותחת. היא 
עוסקת בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית, שרפת לבנים. 
עיבוד עץ ובניית אניות. איזור הפיתוח העיקרי הוא החוף 
שבו זכתה ר(םטוק ( 20810011 ) למעמד של נמל חשוב ברפוב¬ 
ליקה הדמוקרטית הגרמנית. כמו-כן פותחו חופי נופש רבים. 

היסטוריה, בם' ישבו שבטים טוטונים, עד שנושלו 
במאה ה 6 בידי הונדים (ע״ע), שהגדול בשבטיהם היה שבט 
תאובוטריטים (ע״ע). בירתם היתה העיר מ׳. ב 1167 ד,יכם 
הינריך ( 2 ) "האריה" (ע״ע) ומלבם נפל בקרב. בנו הוטבל 
לנצרות, התחתן במשפחת היינריך והכיר בשלטונו העליון 
וגרמנים רבים התיישבו בארצו אך ם׳ לא נחיתה לחלק 
מטאכטוניה, ושושלתו שלטה בם' עד 1918 . ב 1378 העלה 
הקיסר קארל 7 \ 1 את מ' לדוכסות. 



273 


מקלנבורג — מקלרז, קרסו; 


274 


ב 1549 היתה הלותרניות לדתה הרשמית של מ׳. במלחמת 
30 השנה סבלה מ׳ קשות ומספר תושביה ירד כדי מחצית. 
היא נכבשה בידי ולנשטין (ע״ע) ונמסרה לשלטונו ( 1629 ), 
אך ב 1631 החזירה גוסטו 11 אדולף (ע״ע) לידי דובסיה. 
בשלום וסטפאליה ( 1648 ) נאלצה מ' למסור את העיר ויסמאד 
לשודיה, תו החזיקה בה עד 1803 . מ׳ חולקה פעמים מספר 
בין בני המשפחה השלטת. ב 1701 התהוו שחי דוכסיות: 
הגדולה — מ׳-שורין, והקטנה, פ׳-שטרליץ, ולשתיהן אספת- 
מעמדות אחת. ב 1808 הצטרפו שתי הדוכסיות לברית- 
הויינום, וב 1815 לברית־הגרמנית. ב 8 נ 18 התקבלה באספת 
המעמדות חוקה ליבראלית, אולם היא בוטלה ב 1850 , ומאז 
שלטו השמרנים באספה ומנעו כל תיקון ליבראלי בחוקה 
עד 1918 . ב 1866 היו שתי הדוכסיות לחברות בברית הצפוד 
גרמנית וב 1871 למדינות בקיסרות הגרמנית. לאחר מלה״ע 
1 נהיו שתיהן רפובליקות; ב 1934 אוחדו למדינה אחת. 
במלה״ע ח נכללה מ׳ בתחום הכיבוש הסובייטי, ועם הקמת 
הרפובליקה הדמוקראטית הגרמנית היתד, למדינה בה. האחו¬ 
זות הגדולות פוצלו ואדמותיהן חולקו בין האיכרים. ב 1945 
צורפה פורפומרן ( 11 *>מומ 01 תז 0 ז\) לם׳. ב 1952 בוטלו המדי¬ 
נות ברפובליקה הגרמנית הדמוקראטית, ום׳ חולקה למחוזות 
נויבראנתבורג, רוסטוק ושורין. 

; 1913 — 1909 , 11 — 1 £ 11 * 1 !%/ 1114 ת* %1 ** $4 , 6 ** 1 /י\ . 1 ־ 1 

* 6 * 111 ^ ¥6 , 8 םזט 1 ־ 7.1 ; 1920 ,. 24 מסע * 81 * 61 * 1 * 0 , 60$6 * 1 ^\ . 0 
. 1957 ,./ 3 0/1 ס * 0$61 * 2 ס* 0 

יהודים ישבו בם' כבר ב 1266 . זמן קצר אחרי כן 
נוצרו ישובים יהודים בערי הדוכסות, ביניהן רוסטוק. עלילות 
חילול הקרבן (ע״ע) בקרקוב ( 1325 ) ובגיסטרו ( 1330 ) 
ורדיפות המגפה השחורה הביאו לידי חיסול קהילות מ/ 
עלילה דומה ב 1492 גרסה להעלאתם של 27 יהודים על המוקד 
ולגירוש כל היהודים מהדוכסות. במחצית השניה של המאה 
ה 17 , שוב התיישבו יהודים במ ׳ . ב 1679 צויידו סוחרים 
יהודים מהמבורג (ע״ע) בכתבי חסות וזכויות־יתר מסחריות 
כיהודי החצר, סוכנים וספקים. מיכאל הינריכסן מגליקשטט 
(נפטר 1710 ), סוכן החצר לטבק ויהלומים, פתח ביכ״נ 
בביתו ומינה רב; בניו המשיכו להחזיק בעמדות הנהגה 
כלכליות וציבוריות עד הדור החמישי. למרות הצו ב 1755 , 
שאסר על היהודים בעלות על קרקעות, גדל מספר הקהילות. 
ב 1760 הגיע מספרם של משלמי מם יהודים לגאליים ל 141 . 
באותה תקופה תמך או. ג. טיכסו ( 1734 — 1816 ). פרופסור 
למזרחנות, במתן אמנציפציה ליהודים, ב 1813 נקבעה האמנ¬ 
ציפציה (ע״ע, עמי 93 ) בחוק, אך ב 1817 בוטלה בלחץ 
אסיפת המעמדות. ושוב זכו בה לתקופה קצרה בשנים 
1847 — 1850 , רק עם הצטרפות מ' לברית הצפון־גרמנית 
ב 1869 הוענקו ליהודי מי זכויות מלאות. 

ב 1839 אושר חוק מועצת־הרבנות האוטונומית. ב 1840 
נתמנה שמואל הולדהים (ע״ע) לרב המדינה, ואחריו דוד 
אינהורן (ע״ע). שניהם עסקו ברפורמה דתית. ההתנגשות 
בין הזרם הרפורמי והאורתודוכסי הביאה לידי התערבות 
השלטונות לטובת מינוים של רבנים אורתודוכסים. 

ב 1845 היו בנד 3,318 יהודים וב 1910 . בשל הגירה לערים 
הגדולות, נותרו בם׳ 1,413 . 

- 160 ־ 1 . 0 ; 1674 ,. 24 מ 1 71 * 444 [ 7 * 4 * 81 * 61 * 1 * 0 , 0003111 ״ 1 

, 28 - 199 , 1010 ^ 1 ; 1926 , 101 — 98 , 5 .סא , 11 .?.?.ן ,מסכתו 

מ 6 ןמ 10 /מ 6 ו/*ןמ*>? * 1 ( 010, 1 ) 5 * 6 ( 8111 . 8 ; 1929 , 162-71 , 49 — 235 
7 * 4 14712 § 1 ) 6 * 11 } 1 * 11 /* 8 7£7 * 4 ת 10 * 6 7 * 1287■ ]144*/! 141X1 


1£60 'ז 1311 75 מז 20 11 [־ 50111 * 65 ? ח י) י^ מ י 2 // 214 * 112 *- 1 ח * 6 * 21 
- 61 ) 36001 *? 5 * $601103 1160 :> 116010£15 יד־ 1 [:> 115 > 0 [ 1165 61160 * 865 

, 1929 .( 303-366 , 11 ,£ת 0 *:) 1 ז$ ׳ 661161 
י, קר.-מ.-ד- ום. 

מקלנבוויג. [עקב צבי ( 1785 , אינוורוצלאוו [פוזנן] — 
1865 , קניגסברג), רב ומפרש התורה. אביו היה 
חובש. מ־ למד בחדר ובבהמ״ד בעירו. אח״ב נתיישב בגנון 
( 0065011 ), ושם לקה לעצמו את השם ס'. בראשונה עסק 
במסחר, אך ב 1830 נתקבל למשרת מ״מ הרב בקניגסברג, 
וט 831 ! כיהן כרב קבוע שם — עד פטירתו. כל שנות רבנותו 
לחם מ׳ בריפורמה, והתנגד בתוקף למגמות שהביאו לידי 
גיבוש התכנית לארגן מחדש את בההכ״ג וסדרי התפילה 
בקניגסברג. נמו-כן פעל נגד אסיפת הרבנים הריפורמים 
בבראונשווייג ( 1844 ). 

מ׳ נתפרסם ע״י ספרו על המקרא "הכתב והקבלה" 
(תקצ״ט), שנכתב במגמה לחזק את כוח המסורת. הוא הדגיש 
אה פשוטו־של־מקרא, עסק בניתוחים דקדוקיים ובהבחנה 
בין מלים נרדפות, והוסיף ביאורי מלים (ופסוקים) בלשון 
אשכנז. בספר מצויים גם ביאורים מקוריים וחידושי־לשון. 
מטרתו היתד, להוכיח שפירושי חז״ל תואמים את פשט 
חמקרא. בפירושו השתמש בעיקר ברש״י, רבינו בחיי, 
מפורנו, הגד״א שבו ראה את סמל השלמות — ובביאורי 
ש״ד לוצטו(ע״ע). הספר נתקבל בקרב חוגים רבים ומגוונים. 
בחרי״ב נדפס שוב, בקניגסברג, בתוספת תרגום של החומש 
לגרמנית שתרגם יונה קאשמאן, ע״פ ביאוריו של מ׳. ב 1836 
נופפו לו ביאורים והשלמות וב 1880 נדפס בהשלמות מרובות 
מאד מכת״י המחבר, בידי א. ברלינר (ע״ע). ב 1862 נתפר¬ 
סמה תמצית של הספר וקטעים ממנו בגרמנית, בידי א. קרו 
( 0310 . 73 ) 5 :* 115202 ^ הכתב והקבלה מהגאון י. צ. מ׳ 
£1101 נ 1 ז 63 נ 1 1 ):> 116015 , 008 ש 1 מ 5 ז€< 61 (* מ 11 סת 11110 > 3 ־ 11 . — מ׳ 

חיבר גם פירוש על התפילות בספרו "עיון תפילה", שנדפס 
עם הפירוש "דרך החיים" של ר׳ יעקב ליטא. מתוך פירושו 
זח, שיצא ב 4 מהדורות (תרי״ז, תרי״ט, תרנ״ח ותרט״א), 
משתקפת השאיפה להעמקת הרגש הדתי וחיזוק הכוונה 
בתפילה. נד כתב גם במד. תשובות בדיני שחיטה וכשרות, 
ואחת מהן נדפסה בם׳ ״מטעי משה״ (ירושלים. תרל״ח). — 
התעניינותו ביישוב א״י ויחסו האוהד לתנועת חיבת ציון 
משתקפים היטב מתוך הסכמתו לספר "דרישת ציוו" לד 
צ״ה קלישר (תוכ״ב). 

ד. דרוק. הגאון ר י. צ. פ׳ (חורב, ד׳), תרצ״ז/ח, הנ״ל. 

די מפרשים פון דער חורה, 1 ׳. 85-70 . תש״א; ח. ר. יבינו־ 

ביץ. ר׳ י. צ. ם׳ (סיני׳ נ״ז). תשכ״ה, נ. בן־מנחם׳ שתי 
אגרות ר׳ י. צ. ס׳ ורשימת המהדורות של "הכתב והקבלה" 
(מיני, ס״ה), תשכ״ט. <,נ 7 " .:-,^ז״ 21 :׳;ליוו . 1 

177 71 * 176 '׳ 8 . 14 71 * 24 *. 1 4 / 1 * 1 ,./ז. . 2 .[ .( 7101 4111 14/14 

. 1927 , 00 ־ 16561101 ) 72 * 0 / 112114 ^ * 1114 * 1 ( 1 *' 0 /* 4 

י. הו. 

מקלח־ קרסון - 5 ^ 03150115400011 — ( 1917 — 1967 ). 

סופרת אמריקנית. מ׳ עזבה את ג׳ורג׳ה, מולדתה, 

בהיותה בה 17 ועברה לניו-יורק. ב 1940 פירסמה את יצירתה 
הראשונה, 1130101 ץ 1 מת, 13 3 5 ! 140311 ס!!* ("צייד בודד 
הוא הלב״! עבר׳ תשכ״א). זהו רומאן אוטוביוגראפי בחלקו, 
המצטיין בעצמתו. הדמויות שעוצבו בו, מציאותיות הן. כל 
הגיבורים, הן הכושים והן הלבנים, תוארו בלא משוא־פנים; 
בשל גישה אנושית זו היתד, פ , — לפי הערכתו של המחבר 
הכושי האמריקני ריצ׳ארד רייט — הראשונה בסופרים 



275 


נזקלרז, קרסון — מיןטילן, הרולד 


276 


הלבנים בדרום, שעלה בידה להתולת במהימנות את קווי 
האופי של האדם הכושי. כבשאר יצירותיה של ס/ כן גם 
ברומאן זה, הנושא הוא בידודו של הפרט, שאינו משתלב 
בחברה, כגון החרש-אילם. החולה, הנערה המתבגרת. עלילתו 
של הרומאן השני של מ', ־ץ£ 11 ־ 00111 3 111 $״ 0 !ז־־ 1 )־£ 
(״בבואות בעין־זהב"), 1941 . מתרחשת במחנה-צבא 
בדרום. — הרומאן ;)" 1 ()()־ 5¥ ־ 111 10111:1 ־ 111 ־ 111 ("חבר 

החתונה״). 1946 , מעיד אף הוא על יכלתה של מ׳ לחדור 
לעסקי הנפש ולתת ביטוי לרגשות החבויים ביותר. בקובץ 
־) 03 1 ־ 53 ־ 11 ! £״ 1 > 11.111.1 ־!וד ("הבאלאדה של בית־הקפה 
חנונה״). 1951 , נקבצו שלושת הרומאנים הראשונים של 
פ׳ וסיפורים קצרים! הסיפור הקצר הראשון, אשר על שמו 
נקרא הקובץ בולו, מצטיין בגרוטסקיות מכוונת. בצורה 
ובתוכן. ב 1961 נתפרסם הרומאן 5 ( 301 ^ 1 1 ט ¥11110 \ ־ 1 ־ 010 
("שעון בלא מחוגים"). 

"חבר החתונה" עובד בשביל הבימה ב 1950 . כן עובדו 
לבימה ולבד יצירות אחרות משל מ׳. 

מק־מאון• מך י אדמה פטד־יס מוריס. דנם 

מ צ' נ 0 ה — ־ 1 ־ ־־ 131111 .? ־־ 3111 ? ־ 101 )£ ־ 11311 ? 

ס״־־ ־ 11 ) ־ 11 ־ 10 ) .ם 0 ו 131 \-־פ 1 \ ( 1808 — 1893 ), מצביא 
ומדינאי צרפתי. מ׳ היה בנו של גנראל ממוצא אירי! הוא 
למד באקדמיה הצבאית סו־סיר, השתתף בכיבוש אלג׳יריה, 
הצטיין במצור קונסטנטין ( 1837 ) ועלה לדרגת גנראל 
( 1848 ). במלחמת קרים עמד בראש אוגדה, שמילאה תפקיד 
מכריע בהדיפת הרוסים ססואסטופול. השתתף במלחמה 
באיטליה ב 1859 ולאחר נצחונו בקרב מאג׳נטה הועלה 
לדרגת מארשל והוענק לו התואר דוכס סאג׳נטה. ב 1864 — 
1870 היה מושל אלג׳יריד. ודיכא את המרד של 1867/8 . 
(ע״ע אלג׳יריה, עם׳ 413 ). 

במלחמת 1870 . נגד פרוסיה. פיקד על הקורפוס הראשון 
של צבא הרינום, הוכה בסדאן, נכנע ונפל בשבי יחד עם 
הקיסר שהיה במחנהו. אחרי ביטול הקיסרות שוחרר מהשבי 
לפי בקשת תיר (ע״ע). ומונה למפקד הצבא שדיכא את 
הקומונה (ע״ע) בפאריס. 

ב 1873 — 1879 היה מ׳, שנודע בדעותיו השמרניות ובת¬ 
מיכתו במלוכנים, נשיא צרפת. הוא ראה אח נשיאותו 
כתקופת מעבר בלבד — עד שתוחזר המלוכה. אולם, הפילוג 
במחנה הסלובנים פגע קשות בסיכויי הרסטוראציה, והצהרתו 
של רוזן שאמבור, הטוען העיקרי לכתר, שלעולם לא יכיר 
בדגל שלשת־הצבעים — הנחיתה עליה מכת מוות. בעל ברחו 
היה ס׳ לנשיא קבע. הוא ניסה לעצב את דמותה של צרפת 
ברוח הדוקטרינה של 10131 ״) ־ 01111 ("סדר־מוסרי"). 
שביקשה לשוות למשטר הרפובליקני אופי שמרני בכל 
האפשר. עד הרסטוראציה. 

מ' לא הצליח לבלום את עליית כוחם של הרפובליקנים- 
הראדיקאלים בראשות גמבטה (ע״ע). ב 1875 נחקקו שלושה 
חוקים חוקתיים (שנקראו אח״ב "חוקת הרפובליקה השלי¬ 
שית"), שקבעו את מבנה שלוש־רשויות השלטון: הנשיאות. 
בית-הנבחרים והסנאט — ואת היחסים ביניהן. בצורה שצמ¬ 
צמה את סמכויות הנשיא. בניסיון נואש למנוע אח העברת 
השלטון לידי הרפובליקנים ביצע פ׳ ב 1877 את ״הפיכת 16 
במאי". הוא פיטר את ראש הממשלה האנטי-מלוכני ז׳יל 
סימון, מינה במקומו את השמרן אלבר דה בדולי (ע״ע). מ׳ 


פיזר את בית-הנבחריס והכריז על בחירות חדשות. אולם 
בבחירות ניצחו הרפובליקנים ו״ההפכה״ נכשלה. ב 1879 
זבו הרפובליקנים גם בבחירות לסנאט ועמדו להוציא מידי 
המארשל הזקן את שליטתו בצבא. בתגובה על כך התפטר 
מ' ( 30.1.1879 ), ובמקומו נבחר גרוי (ע״ע). 

מ' לא הוכיח כשרון רב במצביא או כאדמיניסטראסור. 

אך היה הגון. אמיץ ונאמן לעקרונותיו. זברונותיו י״ל ב 1932 , 

י מ 0£3 ז 8 .ס : 1937 , 5 ) 171 > 1 ) 1 > ) 11411 < 141 <[) 11 70 .ס 

* 1967 , 143 ־ 55 ,)) 77071 711 ) 011 }ס 711 ) 10711 )/ 1 ) 0 ) 7/1 

ע. ס. 

מקמילן, אדוין מטיסון - ״ 113 ;^? ״ס״״״!!! ״;,״(־צ - 

' (נו׳ 1907 ', רדונדו־ביץ׳ [קאליפורנית]), כימאי 
(—פיסיקן) אפריקני, חתן פרס נובל לכיסיה, 1951 (יחד 
עם ג. ת. סיבורג [ע״ע]). 

מ' למד במכון הטכנולוגי של קאליפלרניה (־־ 0311 ) 
ובאוניברסיטת פרינסטון. ב 1946 נתמנה פרופסור בברקלי. 
ב־ 1934 הצטרף למעבדות הקרינה שם, וב- 1954 נתמנה למנהלו. 
במלה״ע 11 עסק במחקר המכ״ם (ע״ע) ואמצעי גילוי יסיים, 
עזר להקים את מעבדות האנרגייה האטומית בלום־אלמום, 
והשתתף בפיתוח פצצת האטום הראשונה. ב 1940 גילה מ'— 
עםפ.ה.איבלסון — אח הטרנסאדרן הראשון נפטו־ 
נ י ו ם. במו-כן גילה עם סיבורג ואחרים את ה פ ל ו ט ו נ י ו ם 
(ע״ע טדנסאורנים, יסודות). מ׳ פיתה את התיאוריה של 
הסינכרוטון (ע״ע מאיצי חלקיקים), ועל־פיה בנו מכונות 
ענק להאצת חלקיקים אלמנטאריים (ע״ע) בצלי מטען 
חשמלי לאנרגיות גבוהות' מאד. עבודה זו, שפיתח בנפרד גם 
ו. י. וכסלר. זיכתה את ס׳ בפרס "האנרגיה האטומית לצרבי 
שלום״. ב 1963 ■ 

מקמילן׳ הרוקיד- ״ 1111113 ־ 13 ״? 1 ) 01 ־ £131 - (נר 1894 ). 

י מדינאי בריטי. מ׳ נולד למשפחות הסו״לים הנו¬ 
דעת, שמוצאה מסקוטלנד. הוא למד באיטון ובאופספורד. 
הצטיין בשירותו במלה״ע 1 ואת״ס היה שלישו של מושל 
קאנאדה. 

ב 1924 נבחר ס' לפארלאמנט מטעם השמרנים והיה חבר 
הבית עד 1964 , פרט ל 1929 — 1931 ולחודשים מספר ב 1945 . 
הוא מתח ביקורת על מדיניות מפלגתו בתחום הכלכלה, 
תבע ללחום באבטלה ע״י הגדלת התערבותה של הממשלה 
בענייני המשק! ובתחום מדיניות ההוץ התנגד למדיניות 
הפיוס של נ. צ׳מברלין (ע״ע). כשהיה צ׳רצ׳יל רוה״ס מונה 
מ׳ לסגן־שד ( 1940 )! ב 1942 היה נציג בריטניה ליד סטה 
בעלות הברית בצפון־אפריקה! ב 1945 מונה לשר האוויריה 
בממשלת המעבר השמרנית. אך במפלה הכללית שנחלה 
מפלגתו בבחירות באותה שנה איבד את מקומו בפארלא- 
סנט. הוא נבחר שוב בבחירות משנה. 

ב 1951 — 1954 היה מ׳ שר השיכון בממשלת צ׳רצ׳יל, 
והצלחתו המפתיעה בהקמת שיכונים במספר שהבטיחו ה¬ 
שמרנים בבחירות העלתה את קרנו בהנהגת מפלגתו. הוא 
היה שר ההגנה ( 1954 — 1955 ), שר־החוץ ( 1955 ) ולבסוף 
שר־האוצר ( 1955 — 1957 ). 

כשנאלץ אידן (ע״ע [נרד המילואים]) להתפטר מרא¬ 
שות הממשלה עקב משבר סואץ ירש פ׳ את מקומו (ינואר 
1957 ). פ׳ לא התנגד למלחמה במצרים. אך לא מילא תפקיד 
מרכזי במהלכים המדיניים שקדמו לה. הוא הצליח במהרה 
לחדש את היחסים הטובים עם אה״ב, לבלום את האינפלא- 



277 


טקמילו, הרודד — טקנזן, אוגוסט פץ 


278 


ציה, ללכד את מפלגתו השסועה עקב משבר סואץ ולהו¬ 
ליכו, באוקטובר 1959 לניצחון בבחירות. הוא פעל רבות 
להפשרת "המלחמה הקרה" בין המזרח למערב, ופירק את 
הקיסרות — תהליך שהתנהל בשלווה, פרט לקפריסין — 
שאת בעייתה הסדיר ב 1959 בהסכם עם יוון ותורביה (ע״ע 
קפריסין) — ופרס לפדראציה המרכז-אפריקנית (ע״ע רו־ 
דזיה). בהתירו את קשרי הקיסרות של בריטניה תתר מ׳ 
לצירוף ארצו להתגבשות האירופית סביב "השוק המשותף", 
אך דה גול (ע״ע [כרך מילואים]) מנע את קבלת בריטניה 
לשוק. יחסו של ס׳ לישראל היה אוהד. 

שערוריות ריגול ונשים העיבו על ממשלתו בסוף שיל־ 
טונו, ובאחת מהן היה מעורב אחד משריו, ג׳ פרופיומו. מ׳ 
התפטר באוקטובר 1963 , וליורשו בחר בדגלס־היום (ע״ע 
[ברך מילואים]). עד כה י״ל 4 כרכים מזיכרונותיו: 

^ 08111 0 £ £5 > 111 ע 1 ו (״רוחות תמורה״), 1966 ; £10 > £16 ^ 
(״דרך אמצעית"), 1966 2 ; 1945 — 1939 0 £ ] 6135 

(״התפוצצות מלחמה 1939 — 1945 ״), 1968 ׳, -־■ 10 0£ 11605 
1955 — 1945 ס"!" (״תהפוכות הגורל 1945 — 1955 ״), 1969 . 

אה. א. 

מקמץ. דוד בן מרואן, אל - (ערב׳, דאיד אבן מרואן 
א־רקי א-שיראזי [ע״ש רקה, בעיראק!) — (המאה 
ה 9/10 ), מראשוני הפילוסופים היהודים [הקראים ו] תחת 
שלטון האסלאם. קרקסני (ע״ע) מוסר שט׳ התנצר בהשפעת 
נאנא, פילוסוף ורופא נוצרי, בנציבין. אך. כשנתחוורו לו 
עיקרי הנצרות, חיבר שני ספרי פולמוס נגדה, ואפשר ששב 
ליהדותו. אכן, ערבים ויהודים כאחד כינוהו "הכם יהודי". 
מ׳ תרגם פירושים נוצריים לס׳ בראשית ("כתאב אלכליקת" 
- "ס׳ יצירה") וקהלת, והוסיף עליהם פירושים משלו. 
נדפסו קטעים מכ״י של ספרו הפילוסופי "עשרון סקאלה" 
("עשרים מאמרים") המקבילים לתרגום העברי שהביא יהודה 
בן ברזלי הברצלוני (ע״ע) בפירושו לספר יצירה. הספר 
דומה במבנהו לספר "אמונות ודעות" של ר׳ סעדיה גאון 
(ע״ע). ובמותו הושפע מהמעתזלה (ע״ע). גרם הוראה 
״שלילית״ של תארי האלהים (ע״ע, עם׳ 451,449 ). מ׳ קיבל 
גם במד, דעות מן הפילוסופיה היוונית! לדעתו הנפש היגד, 
.,עצם דק" החי בעצמות משלו. ושכרה ועונשה הם נצחיים. 
"ם׳ ד,יחוד" בערבית, שיוחס לו, אינו שלו. מ׳ כתב גם על 
כתות יהודיות, ודבריו שהובאו ע״י קירקסני משמשים מקור 
היסטורי חשוב. 

א. א. הרכבי, לקורות הכתות בישראל (בתוך: ו" גרץ. 

די״י, ג׳. 500-498 ;. תרנ״ד.׳ ש. אברמסוו. רב יוסף ראש 

ה 10 ד ( 7 |״ס, 5 * 1 ), תש״י, - 259 ,/!/? י זש 143 שחל 50 מ 51€1 . 1 ל 

. 1893 . 262 

מקנך ( 3010007.10 ^), נהר בצפון־מערב קנדה. ארכוכ 4,600 
ק"מ, ממקורות יובלו אתבסקה (ע״ע 1 ), בהרי־הם־ 

לעים שבמערב קנדה, עד שפכו לים בופורט, במערב ים־הקרח 
הצפוני! אגן־ניקוזו—כ 1.7 מיליון קמ״ר— הוא השני בגודל 
שטחו באמריקה הצפונית, לאחר אגן חמיסיסיפי־מיזורי. 

יובליו העיקריים של ד,מ׳ הם נהרות אתבסקה ופים, 
המתחברים סמוך לימת אתבסקה (ע״ע 2 ) לנהר־העבדים, 
הנשפך לימת־ד,עבדים הגדולה בחופה הדרומי. מהקצה המע¬ 
רבי של הימה, יוצא הנהר הראשי במערכת הניקוז המורכבת 
של האיזור. והוא נקרא מ׳ עד למקום הישפבו לים: ושם 
נוצרת דלתא נרחבת. פרט לקטע של כ 10 ק״מ של אשדות 


בנהר העבדים, הנהר כשיר לשיט־־ספינות, מלטרויז שעל 
האתבסקה ועד לשפך, מרחק של 2,700 ק״ם. — מאמצע 
אוקטובר עד אמצע יוני מימיו קפואים. 

הנהר נקרא ע״ש החוקר־הסייר סר אלכסנדר מקנזי, 
שגילהו ב 1788 (ע״ע ארקטים. עמי 305 ). 

. 1949 .. 4 * 40 ־ 7 ,זז־ל״א . 1 

מקנך. דלים ליון — תסץ,! 1 !ז 11113 /גו — 

( 1795 דאנדי, סקוטלנד — 1861 טורונטו) עתונאי 
ומדינאי קאנאדי. ב 1820 היגר לטורונטו ועסק במסחר. הת¬ 
נגדותו לשלטון האוליגארכי שם הניעתו לפרסם עתץ, 
0031:0 ־ 4.61 00100131 (״פרקליט קולוניאלי״), 1824 — 1834 . 
ובו תקף בהריסות את האוליגארכיה השלטת. כמועמד ליב¬ 
ראלי עצמאי נבהר מ׳ 6 פעמים ( 1828 — 1831 ) לביד,"נ של 
קאנאדה העילית (אונטריו), אך בבל פעם הוצא ממנו בידי 
הרוב השמרני. ב 1834 הצליח להיכנס לביה״נ, ואף נבחר 
לראשות עירית־טורונטו. ריאקציה שמרנית בבחירות ב 1836 
גרמה לו לאבד את משרותיו. משנואש מהאפשרות להגיע 
לרפורמה בדרך חוקתית, פירסם עיתון חדש 10115:1:011011 ) 
("חוקה"), שהטיף לעצמאות ואי-תלות בבריטניה, ולמשטר 
רפובליקני. בהשפעת המרד של פפינו הצרפתי בקויבק 
עורר מ׳ ב 1837 מרד סזויין בטורונטו; המרד נכשל, ומ ׳ 
נמלט לאה״ב. ב 1849 לאחר שהוכרז על חנינה, חזר מ׳ לקא־ 
נאד־ והיה חבר בביה״נ ב 1851 — 1858 . נכדו של מ׳, קינג 
היה ראש-ממשלה של קאנאדה. 

מספריו: £003:100 !£ £ ם 03:00111501 ("שאלות עקרוניות 
בחינוך״), 1830 ! . 110 11.8 : 4 030363 0£ 51:0:0£1£8 ("רשי¬ 
מות ותיאורים של קאנאדה ואה״ב), 1833 • ע״ע קנדה, היס¬ 
טוריה. 

; 1862 , 1-11 ,. 1 ^ 1 . 7 .^ 1 01 161 ז 711 1 >ח 0 16 )' 7 ,ץ 356 >.ה 1 ״ 1 . 0 

. 1958 16 ) 7 

מקנך׳ סר קומפטון — 21£ ת 01£6 ג 1 \ ס 0 ;זקבת 00 ז 51 — 
(נר 1883 ), סופר אנגלי. מ׳, בן למשפחה שלאנשי- 
עט ותיאטרון, לחם בחזית היוונית בפלת״ע 1 ; מבאן שאב 
חומר לבמה מספרי זכרונותיו. הוא נמנה עם פעילי התנועה 
הלאומית הסקוטית.— פרי יצירתו: רומאנים, מחזות, שירים, 
מאמרי ביקורת ובלגדאפלת. מ׳ חיבר כ 60 חיבורים, אך 
לפרסום זכה בשל הרומאנים שלו, ובעיקר שלושת הראשונים: 
: 0011 ־ £10001 1355100310 10 ( 1 (״מנוסת האוהבים״), 1911 ! 
011,31 ־ 031 (״הילולא״), 1912 ; 001 ־ 5:1 ■ 51015:01 ("רחוב 
קודר״), 1913/4 . היצירה השלישית קבעת את אפנת הרומאן 
הביוגראפי הראליסטי. מבין הרומאנים האחרים רארים לציון 
ה 4 שבסידרה 0 י! £0 0£ 65 ת 1 ^ו • 001 ? 1110 ("ארבע רוחות 
האהבה״), 1937 — 1945 . 

ם׳ מצטיין במיוחד בתיאורי רקע ומאורעות. יצירתו 
משקפת, מנקודודראות פסימית לפרי, את הלד־הרוחות 
באירופה בשנים שבין שתי מלחמות־העולם. לדת מקום נבבד 
בכתביו. — האוטובלגראפיה שלו, 110105 31111 =£££ 7 ) 11 
("חיי ותקופתי"), התחילה להתפרסם ב 1963 בסדרה המכונה 
"אוקטאבות". 

,)/? #0 [ ^ 0 ^ 711 1111 / 0 01101 י!?? 4 א 2 > ^ .£ , 5115015 ( £01 .״ 1 

. 1954 

מקנזן. אוגוסט פון — ת 5£ ת£^ 120 \ מסע :ז$ג! 11£ \ 2 — 

( 1849 — 1945 ), מצביא גרמני. יליד סאכמוניה, 

ממשפחה בורגנית. השתתף כזוטר במלחמת 1870/71 , ואח״ב 






279 


מקמן, אוגוסט פון — מקקים 


280 


למד היסטוריה באוניברסיטה. ב 1873 התגייס לצבא הקבע 
כסגן־פשנה, וכבר ב 1882 הוצב כסרן למטה הכללי — אם־ 
כי לא היה בוגר ה״אקדמיה למלחמה". שימש מדריך להיס¬ 
טוריה צבאית של וילהלם 11 (ע״ע), וליווהו כשליש בביקורו 
בא״י ב 1898 . אותה שעה הועלה לאצולה. ב 1901 היה גנראל־ 
מאיור ומפקד חטיבת ההוסארים של המשמר המלכותי. הוא 
המשיך לעלות בסולם הפיקוד. ומילא תפקידים מכריעים 
ב 1914 , בקרבות טננברג (ע״ע) והאגמים המאזוריים. עם 
הארמןה ה 9 שבפיקודו התקדם לנהר ויסלה. כמפקד קבוצת- 
ארמיות גרמנית אוסטרית משותפת, תיכנן עם ראש־מטהו. 
פון זקט (ע״ע) באביב 1915 את קרב ההבקעה של גורליצה־ 
טארנוב. הקרב הסתיים במפלה רוסית מוחצת ובכיבושן- 
מחדש של כל גאליציה ובוקובינה, לרבות פשמישל ולבוב, 
שנתפשו לפני-כן ע״י הרוסים. פ׳ המשיך בהתקפותיו, עתה 
כגנראל־פלדפארשאל, והגיע עד לברסט-ליטובסק ופינסק. 

בספטמבר 1915 קיבל מ' את הפיקוד על קבוצת־ארמיות. 
גרפנית־אוסטרית־בולגארית משותפת, כבש אח כל סרביה 
(ע״ע) וחיסל אותה כגוף לוחם (סוף 1915 ) ! הצרפתים וה¬ 
בריטים שבסאלוניקי לא יכלו להתנגד לו. כיבוש סרביה 
היה גורלי. שכן הקים קשר יבשתי ישיר בין גרמניה ואוס¬ 
טריה ובין החזיתות של תורכיה בפזרח-הקרוב. 

משהכריזה רומניה מלחמה על מעצפוה-המרכו, פלש מ׳ 
לתוכה מבולגריה ובכמה שבועות כבשה וחיסל אותה ככוח 
לוחם. הוא כבש את בוקארסט והיה מושל רומניה עד סוף 
1918 , אחרי המלחמה עצרוהו הצרפתים, והוא הוחזק זמן־ 
מה בסאלוניקי. 

מ׳ היה רב-אומן בתמרון כוחות גדולים ומעולם לא הפ¬ 
סיד קרב. בעת זקנתו המופלגת ניצלו היטלר לצרכיו. פ' 
ראה במפלת גרמניה ב 1945 , ופת בן 96 . הוא כתב את תול¬ 
דות ה״הוסארים השחורים״ ( 2 כד, 1892 ). מכתביו ורשי¬ 
מותיו פורסמו ב 1938 . ב 1929 הופיע ספר־יובל מפואר לכ¬ 
בודו. 

01651 ) 141 ? תסס ;. 4 \־ תסס 111 > 1 { 115€ > 1111 ו 61 ?- 31 ו 161 ז 06 ,וז£> 1 ץו 1 _ 1 . 1 לן 

. 1920 , 1 ) 5010011 * 1 ( 1 
מ. 

מקנים׳ לואים — ג״ 1 <א 1 — ( 1907 , בלפאסט 

— 1963 , לונדון), משורר אננלי-אירי. מ׳ למד 
באוכספורד; ב 1930 — 1936 היה מרצה לספרות קלאסית 
באוניברסיטת ברמינגם, וב 1936 — 1940 — בבדפורר קולג', 
לונדון. מ 1941 חיבר תכניות ותסכיתים לשידור לבי.בי.םי., 
וגם ביימם. כבר עם הופעת שיריו הראשונים נקשר שמו 
בשפם של המשוררים אודן, ספנדר וססיל די לואים — 
משוררי קבוצת .,שנות ה 30 ", בעלי הנטיות השמאלניות 
והמחאות החברתיות. עם זאת נשאר מ׳ הדמות האינטלקטו¬ 
אלית הרגישה, המוחה על אי-הסדרים שבעולם מבלי להציע 
תרופת־פלא כלשהי. נושאיו היסטוריים ואישיים יותר ממה 
שהם פוליטיים. תחושת הטראגיקומי שבחיים המודרניים, 
הבחנות שנונות, אירוניה קלטית רוגשת, המלווה לעתים 
נימה של נוסטאלגיה, מאפיינות את שירתו. 

פ׳ תרגם את ״אגאפפנון״ פאת איסכילוס ( 1936 ) ואת 
״פאוסט״ פאת גתה ( 1951 , תרגום מקוצר). כתב גם פרוזה: 
1 ) 100130 מ 01 !£ £00015 (.מכתבים מאיסלאנד״), 1936 , 
שחיבר עם אודן, וביקורת שירה. אחר מותו, ב 1965 , נתפר¬ 
סמה האוטוביוגראפיה הבלתי גמורה, 3150 ? מג $011183 110 ? 


(.המיתרים סזוייפים״).— קובץ שיריו ( 00015 ? 11 ־ 0,11600 ) 
יצא לאור ב 1956 , 1967 . 

. 1965 ,.זג. 6 ,!*מ? .(; 1963 ,.זג .ת . 410,11 . .מ .עד 

מקפרסון■ ג׳ימז - 015011 ! 1 ק 0 ג^ן 105 ״ב 1 — ( 1736 , רותון. 

פחח אינורנס — 1796 , בלוויל. שם), משורר סקוטי. 

מ׳ למד באוניברסיטות אברדין ואדינבודו. הוא מצא עניין רב 
בשירה הסקוטית העתיקה! ב 1760 הוציא לאור קובץ ראשון 
של שירים גליים ב״תרגומד וכינהו: 001601 ^ 0£ 138010013 ? 
1 ) 30 1 ) 5001130 0£ )[) 11811130 1 1110 10 1 ) 00116010 06110 ? 
£30811386 £150 01 036110 1110 £1001 1 ) 13051310 ? ("קטעים 

של שירה קדומה, שנאספו ברמות סקוטלאנד וניתרגמו פן 
הלשון הגלית או לשון ארס"). לאחר שסייר ברמות סקוט־ 
לאנך ובאייה פירסס. ב 1762 , את האפוס 10831 ?, ב 6 חלקים. 
לדבריו, היתד. זו יצירתו של אוסיאן (ע״ע). בן המאה ה 3 . 
הכתובה גלית. שגילה ותירגם לאנגלית. ב 1763 פירסם מ׳ אח 
האפוס 1010013 ; ב 8 חלקים. 

באנגליה נתעוררו עד מהרה ספקות בדבר מקוריותם של 
השירים ום׳ הואשם במעשה תרמית. ועדה, שנתמנתה לאחר 
מוחו לחקור את מהימנות מקורותיו, קבעה, כי פ׳ ערך 
בחפשיוח יתדה שירים גליים פסרתיים ושילבם ביצירות 
משלו. ואולם אין לראות בם׳ נוכל ספרותי במובן המקובל. 
השירים שייחם לאוסיאן, ושיש לקבלם עתה כשיריו שלו, 
לוקים אמנם לעתים במליצות רמות, אך אין להתעלם מן 
האווירה הרומאנטית של הקלטים הקדומים האופפת אותם. 
בשירים אלה, הכתובים פרוזה ריתמית, יש רגש רב ולעתים— 
אף שגב לשוני. הם השפיעו השפעה רבה על התנועה הרו¬ 
מאנטית באירופה. 

מ׳ חיבר גם חיבורים מספר על תולדות בריטניה הגדולה. 
וע״ע זיוף ספרותי. 

16 /% /ס ץ 11511 ת 1411/16 / 21 ( 1 מס 101100 ז*; 015 4 ״ י ז 31 [ 0 ס 1 § ■ 1 
' 11 * 05510 16 ( 1 ( 4 ה 0 51011 * 0 ; 1806 , 05510.11 / 0 00015 ? 

■ 1610 ' 11 ת 1 16 ) 150 <)£ תס :. 11 ./ נ 1 ־ז 0 וזז 8 . 8 .[ ; 1899 , 1.1161011416 
,./ 1 > ./ / 0 £611615 004 6 /ב 1 7/16 ) 5 זש 41 ח 11 ב 8 . 8 .יד ; 1905 , 11416 
5 '.^! /ס 50141065 006116 7/16 ,וז $0 גם 110 ד . 8 .ס ; ־ 1906 
. 1952 ,' 0551051 ' 

מ?ןלןים׳ קבוצת קופים (ע״ע) מפשפחת הגונוניים (- 00100 
130 ) 1111001 !!). הם הכלליים והפחות משוכללים שבכל 
קופי העולם הישן. מידת גופם החסון בינונית (משקל 
עד 13 ק״ג). הצבע אחיד (עפי״ר חום). החרטום מוארך. 



כיסי־הלחיים ויבלות 
השת בגודל בינוני. 
אורך הזנב אינו א¬ 

!||£}| £8 |ן 

חיד, ויש שהוא נעדר 

״ * ך*יל" י 

לגמרי. בטוחנת ה־ 


ןן! שבלסת התחתונה 


5 גבשושיות. יש מ־ ן 


הם שוכני־עצים, ויש 

ן 4 _ •] 

ש וכני סלעים, או ש¬ 


הם שוכני־עצים ושד 


כני-סלעים כאחד. הם 


מסתגלים בקלות ל¬ 


שבי. תפוצתם: אסיה! 

מין אחד באפריקה. 

םקק־הסרטנים ( 15 \ז 1 ג:> 4303 א) 

נהנה מאכילת סרטגיש 

מהסוגים והמינים דד 
חשובים:(!) המקק 




281 


282 


מקקים 

(ג]□!]!() הוא הסוג הגדול של קופי־אסיה. עליו נמנים כ 12 
מינים שהם בעין צורות ביניים בין הגונוניים לקופי־הנלב 
(ע״ע בבון). המין הידוע ביותר הוא ה ר ז ו ם (!□;־!ל■! 
[ 11113113 ״]). מהודו. אורך זנבו כמחצית אורך גופו. שוכן־ 
עצים וקרקע כאחד. הוא הקוף שנוהגים להשתמש בו בני¬ 
סויים רפואיים; בדמו הנוגדן 811 (ע״ע, דם, סוגי, עט■ 
730 — 732 ) וכן שימש'לניסוי בטיסה לחלל; מ׳ גיברלטר 
( 34115 ז 1 י; 5 .^) — פרוותו צהובה-חומה. חסר-זנב. שוכן 
סלעים. נפוץ באפריקה הצפונית. זהו הקוף היחידי הנמצא 
נם באירופה (גיברלטר). ( 2 ) מ׳ שהו ר ( 111£€115 נק 0 ״י< 0 
״ 8 !״), מסוג אחר, מאיי סלבס, דומה לקופי־הכלב במבנה 
גופו החסון, בחרטוסו המוארך, בזנבו המנוון ובהיותו שוכן 
קרקע. הוא נבדל מהם רק בנחיריים, שהם מרוחקים מקצה 
החרטום. 

-<־ןי/ 1411111% / 0 ^/ 11100 ) 1011 -} 4 ,ז 10 ק 3 א . 1 ־ 1 .י 1 - ז 1€ נ( 3 ז< .א . 1 

. 1967 , 206-219 ,/*"מ 


מקרא, "ספר הספרים" המקודש של עם־ישראל. והמקור 
העיקרי לתולדותיו, לדתו, לאמונותיו, למצוותיו 
ולתרבותו; מן הספרים הקדומים ביותר בתרבות העולם, 
שהפך גם למצען של שתי דתות גדולות אחרות: הנצרות 
והאסלאם, והיה למקור השראה ראשון במעלה ליצירה 
בתחומי הרוח והאמנויות. 

א. שסם, מספרם וסדרם של ספרי הם׳, עם׳ 281 ! ב. תוכן 
הספרים, עם' 283 : ג. תחימת חנו, עם׳ 286 ; ד. מסירת ר,פ/ 

עם־ 288 ; ה. כ״י של הם׳, עם׳ 294 ! ו, כ״י עבריים םצוירי□ 

של הם׳, עם׳ 296 , ז. דפוסי המי, עם' 299 ; ח. ארמית — 

301 , פשיסתא — 303 , ערבית — 304 . אתיופית — 306 . 
תרגומים יווניים — 307 , לסינית — 309 , ארמנית, סלאווית 

— 309 , אנגלית, גרמנית — 310 , צרפתית — 311 , ספרדית 

— 312 , איטלקית ושפות סלאוויות — 313 ; ם. פרשנות 
הם׳. עם׳ 314 ; י. ביקורת הס׳, עם׳ 319 ; יא. הצורות 
הספרותיות בפי. עם׳ 325 ; יב. הם׳ בחינוך היהודי, עם׳ 
331 ; יג. הם׳ בחינוך העברי, עם׳ 336 ; יד. הם׳ באסלאם, 

עם׳ 339 ; טו. הם' בנצרות, עם׳ 340 ; טז. פרשנות נוצרית, 

עם׳ 341 : יז. הם׳ באמנות, עם' 343 ; יה. הם׳ במוסיקה, 

עם׳ 346 ; ים. ספרי ע 1 ר לס׳ עם׳ 347 . 

שמם, מספרם וסדרם של ספרי הם , . הכינוי 
הקדום ביותר לכלל ספרי ד,מ׳ הוא בנראה "הספרים" 
(דניאל ט. ב; והשר כלים ט״ו, ו׳) — וביוונית ס).< 0 ; 0 4 ו 
וממנה עבר המונח לשפות אירופה. נמצא גם הביטוי 
,.הספרים הקדושים" (□; 7 ״ 4 ז ״!.ג?;? 4 ז; חשמר׳א י״ב, ט׳, 
ואצל יוסף בן מתתיהו) ונפוץ ממנו הכינוי "כתבי הקדש" 
(שבת ט״ז. א׳ < ידים ג׳, ב׳), המופיע גם בקרב היהדות ההל¬ 
ניסטית ובחוגי נוצרים. קרובים לו הביטויים "כתוב", "כתו¬ 
בים" — המבליטים את אופיו כספר לעומת מסורת הלימוד 
שבע״פ, וקרוב להם השם "מקרא" (נחמיה ח, ח, ובמשנה), 
המציין את אופן השימוש בטקסט. שם זה נפוץ ביה״ב 
והוא המקובל גם ביום, לצד הכינוי ..תנ״ך". בקרב בעלי 
המסורה (ע״ע) רווחים הכינויים "קריאה" ("קרייה") במקום 
"מקרא", וכמו-כן ראשי-תיבות "אנ״ך", (־אורייתא וכר) 
במקום "תנ״ך". פעמים משמש גם הביטוי "תורה" לציון 
ספרי הם־ כולם. ייתכן שהשימוש הנוצרי במונח "ברית", 
כדי להבחין בין "ברית ישנה" ל״ברית הדשה" משקף 
שימוש יהודי קדום במונח "בדית", במקביל ל״תורה" (השר 
שם־ כר. ז; מל״ב כג, ב ועוד). המונח "ברית" מביע אח 
התפיסה, שבספר הקדוש נכתבה הברית בין העם לאלהיו, 


— מקרא 

ומשום כך גם הושם במקדש, כפי הנוהג בעולם הקדמון. 

שלוש חטיבות למ׳נ תורה (ע״ע), נביאים (ע״ע) וכתו¬ 
בים (ע״ע). המלה "תודה" נזכרת פעמים רבות בם׳ במש¬ 
מעויות שונות ("תורת החטאת", "תורת היולדת" וכד׳). 
נראה שלאחר פעילותם של עזרא ונחמיה. השתרש 
הנוהג להעתיק את התורה, מטעמי נוחיות, בחמש מגי¬ 
לות נפרדות — "חמשה חומשי תורה" (;ס׳( 011 ז 4 זס 6 זד 
[? 0 ־ג 313 )] = 11 ס״סז 13 ״סק = "[ספר] חמשת הכרכים"). 

שמותיהם: בראשית (ע״ע), שמות (ע״ע), ויקרא (ע״ע). 
במדבר (ע״ע) ודברים (ע״ע), נלקחו ממלות־הפתיחה. בלוע¬ 
זית נתקבלה סדרת כינויים, שהיחה רווחת גם בעברית 
בתקופת התלמוד. עפ״י התוכן: ,.בריאת העולם״ ( 40515 ־ 0 ), 
״יציאת מצרים״ ( 11x011113 ), "תורת כהנים" ( 8 ם 0 מ 1 ׳%־- 1 ), 
"חומש הפקודים" (מ־תז״א). ,.משנה תורה" (-סמסז־זנז־ם 
11441 ״). ה״נביאים" מחולקים כיום לספרים "ראשונים" 
(יהושע. שופטים, שמואל, ומלכים), שהם ספרים היסטוריים 
הכתובים פרחה. ו.,אחרונים" (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, 
ותרי עשר [ע״ע כולם]) — 12 ספרי נבואה קטנים בהקפם 
— הכתובים ברובם בלשון שירה. אצל חז״ל מציינת החלוקה 
הנ״ל ל״ראשונים" ול״אחרונים" את נביאי בית ראשון בני¬ 
גוד לנביאי בית שני (חו 0 פ׳ סוטה י״ג, ב■; בבלי שם מ״ח, 
ע״ב). ה״כתובים" כוללים אוסף של ספרים שניתן לחלקו 
בחלוקת משנה לפי שיקולים שונים—ועל כך ע״ע כתובים. 

מספרם המסרתי של ספרי הט׳ הוא 24 . בדפוסי המ׳ 
שבידינו מצויים 39 ספרים, מפני שחולקו לשניים ספרי 
שמואל, פלכים, דברי הימים וספר עזרא־נחמיה, והופרדו 
״תרי-עשר״. יוסף בן מתתיהו מזכיר 22 ספרים, כנראה 
בגלל חיבור רות לשופטים, ואיכה לירמיהו. מספר זה 
מצוי גם אצל אבות הכנסייה, אולי מתוך מגמה להתאימו 
למספר אותיות הא״ב. 

המקור הראשון לסדר הספרים היא הברייתא בבבא־ 

בתרא (י״ד, ע״ב). סדר ה״תורה" אינו נזכר, שהרי הוא 
ברור ומקובל. סדר ה״נביאים" כרונולוגי, פרט להצבתו 
של ישעיהו אחרי יחזקאל, והצבתם של תרי־עשר 
לבסוף. לדברי התלמוד נבע הדבר משיקולי־תוכן, אך 
ייתכן שהתחשבו בגודל הספרים, או שרצו להסמיך את 
ישעיהו להושע בגלל קרבת הזמן(והדמיון) שביניהם. סדרם 
של תרי-עשר אינו ניתן (ור׳ פסדר״ב [בובר, דף קכ״ז׳/ח]), 
והיות שהוא אחיד בכל כתה״י — (אף בי לא בתרגום 
השבעים) —, נראה שהיה מוסכם. גם סדר ה,.כתובים" 
אינו מנומק, אולם ניתן לחלק את הספרים לקבוצות, 
המופיעות בסדר כרונולוגי עפ״י דעת חז״ל: א. מגילת 
רות, המסתיימת בייחוסו של דוד, באה לפני תחלים, ואח¬ 
ריהם ספר איוב, — שיוחס (ב״ב ט״ו, ע״ב) לימי מלכת 
שבא (עפ״י מסורת אחרת [בר , נ״ז, ע״ב] בא איוב אחרי 
משלי. אולי בשל הדעה, שאיוב היה משבי־ציון [ב״ב ט״ו. 
ע״א]): ב. משלי, קהלת ושה״ש — המיוחסים לשלמה, 

ג. איכה — שיוחסה לירמיהו, ודניאל — שקבעו את זמנו 
לגלות בבל; ר. שלושת ספרי התקופה הפרסית: אסתר, 
עזרא (נחמיה) ודברי הימים. בכתה״י ובדפוסים תמיד דברי 
הימים בראש או בסוף, ועזרא-נחמיה. בהתאם לכך, בסוף 
או במקום שלפני האחרון. ספרי איוב, משלי, תהלים 
(= אמ״ת) מסודרים תמיד יחדו, כשבראש תחלים, ומשלי 
ואיוב בסדר משתנה. בולט ביותר חילוף סדר המגילות 



3 )י 


מקרא 


284 



תחילת ם׳ יוו־שע. סחור מ , ?טנכתב בשודמונל ועוטר באיטליה ב 00 ״ 1 לערר 
(הכפריה הלאומית, פריז). 


(ע״ע). המונח "חמש מגילות" לא נזכר 
בחז״ל, והם משתמשים בביטוי "כתובים 
קטנים" (בר׳ נ״ז. ע״ב), אך מדר כרונולוגי 
חלקי ניכר, כי הזכירו במשותף את שה״ש, 
קהלת ואיכה (שם), וסדר זה נשמר במר¬ 
בית כחד,"י והדפוסים הקדומים. הצבת ם׳ 
דברי־הימים בסוף הכתובים היא חריגה מן 
הסדר הכרונולוגי, דש חושבים שהדבר 
מעיד, כי דברי הימים היה הספר האחרון 
שנתקבל למ׳, אך נראה שנתכוונו להקביל 
את דה״י עם ם' בראשית; הלא שניהם 
פותחים במוצא המין האנושי ומסיימים 
בעניין הגאולה והשיבה לא״י. אפשר גם 
שיש כאן רצון לסיים את המקרא בענייו 
זה. יותר מכל מסתבר, שם׳ דה״י מסיים את 
המ ׳ , משום שרובו ככולו חזרות, בדומה 
ל״משנה תודה". רעית מרכזיותה של התר 
רה חופף על כל המ ׳ ! היא נזכרת בראש 
נביאים ראשונים (יה , , א. ח), בראש 
נביאים אחרונים ובסופם (יש׳ א, י; מלאכי 
ג, כב), ובראש הכתובים (תהלים א,ב), 

החלוקה ל״תורה", "נביאים" ו״כתובים" 
אינה ידועה לשבעים ולתרגומים התלויים 
בו. בהם נהוגה הלוקה ל 4 חטיבות, עפ״י 
עיקרון ספרותי (ר׳ להלן). 

ישנה סברה, שלפנים היה קהלת הספר 
האחרון בנד, והקטע המסיים אותו: "דברי 
חכמים כדרבנות... נתנו מרעה אהד׳ דותר 
מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה- 
סוף דבר... את האלהים ירא ואת מצוותיו 
שמור כי זה כל האדם", וכר, נכתב כחתי¬ 
מה לנד בשלמותו. 

לשון המי בכללותו היא מברית פרט לשתי מלים 
בבראשית (לא, מז), פסוק אחד בירמיהו (י, יא) וחלקים 
מדניאל (ב, ד—ז, נח) ועזרא (ד, ה—ו, יה: ז, יב—כו), 
הכתובים ארמית. יש סבורים, על יסוד שיקולי־לשון מסוי־ 
מים, שגם חלקים אחרים של ד.מ׳ (כגון איוב, קהלת ודברי 
הימים) תורגמו ממקור ארמי. לשון דיבורם של האבות 
והשבטים בארצות מגוריהם היתר, ארמית, כפי שידוע היום 
היסב, ובגלגולי מסירת הסיפורים תורגמו הדברים עברית. 

נ. סר. 

תוכן הספרים. 4 חטיבות ספרותיות עיקריות 
בנד: קוסמוגוניה והיססוריוגראפיה (תורה, נביאים ראשו¬ 
נים. רות, עזרא, נחמיה, דה״י ואסתר), חוק ומשפס (חורה). 
נבואה (נביאים אחרונים ודניאל), מוסר וחכמה, שירה 
ותפילה (איוב, משלי, תהלים, קהלת, איכה ושיר השירים). 
— פרקים מן החטיבה הרביעית שזורים גם בכל יתר חטי¬ 
בות הם׳. התיאור ההיסטורי והעיסוק במאורעות, אף כי 
תחילתם בטרם היות ישראל לעם — ולמעשה תחילתם 
בבריאת העולם — הריהם בעיקרם תולדות עם ישראל. 
יש בהם פרקים של קורות המזרח הקדמון וקורות ישראל, 
כשהם שלובים זה בזה — אך הציר המרכזי הוא עם־ישראל. 
חטיבת החוק והמשפט מיוחדת — עפ״י תפיסת הם׳ — 
לעם ישראל בלבד, אך כלולים בה עקרונות כלליים של 


מוסר, המחייבים גם את האומות (ע״ע בן־נח). הנבואה — 
כתופעה — מיוחדת אף היא לעם ישראל, וגם הנבואות 
על הגרים הפזורות פה ושם לא נאמרו אלא בזיקה להתרח¬ 
שויות בקרב עם־ישראל. אעס״י שתכנה החזוני והמוסרי 
נושא אופי אוניוורסאלי-כללי. חטיבת המוסר והחכמה היא 
בעלת אופי אוניוורסאלי־כללי. ואמיתותיה יפות לכל עם 
ולשון, אד גם שם מודגשות התורה רראת־ה׳ כחלק מהותי 
מתוכן המוסר. המי כולו נכתב בידי יהודים, ובשביל יהודים, 
והוא מייחד אותם כעם וכבעלי דת מיוחדת — מונותיאיס¬ 
טית —, ומעמדם מיוחד בו כלפי האל האחד, לעומת הנכרים 
עובדי האלילים ואורח-חייהם. 

על תכנם של ספרי המ׳ עיין כל אחד בערכו. בסקירה 
כללית כך הוא עניינם: ספר בראשית פותח בבריאת העולם 
ובהתהוות המין האנושי ותיאור קורותיו עד לאברהם (ע״ע). 
המשכו מיוחד לתיאור מעשי האבות (ע״ע) עד לירידת 
יעקב וביתו מצרימה, ופטירתו — ופטירת יוסף — שם. 
ספר שמות מתאר את השעבוד במצרים, יציאת מצרים 
(ע״ע). מעמד הר סיני (ע״ע). מעשה העגל (ע״ע) ו¬ 
הקפת המשכן וכולל סדרת מצוות ומשפטים (ע״ע). ספד 
ויקרא עוסק ברובו בענייני קרבנות וקדושה, והכרוך בהם. 
ספר במדבר מתאר את נדודי בני-ישראל במדבר, בשילוב 
מעשים ומצוות אחדים. וספר דברים כולל סקירה מסכמת 



285 


מקרא 


286 


ספי פשה — באזני העם — של 40 שבות הנדודים במדבר, 
צוואתו הרוחנית, פינוי יורשו בהנהגה, וסדר פטירתו. 

ספד יהושע מספר על כיבוש א״י וסדר הנחלתה, וחותם 
בכריתת ברית נוספת לקיום התורה ובמותם של המנהיגים, 
יהושע בן נון ואלעזר. ספר שופטים מספר את קורות שבסי 
ישראל במהלך התבססותם בארצם. תחת הנהגת השופטים 
(ע״ע). ספרי שמואל, א׳ וב׳, עוסקים בתקופת המעבר שבין 
אחרית יפי השופטים, שבה עמד המקדש המרכזי בשילה, 
ועד ביסוס מלכות בית־דוד באחרית ימיו, וקביעת המזבח 
בירושלים. בתקופה זו יפי עלי, שמואל, מלכות שאול 
ומלכותו של דוד. ספרי מלכים א׳ ו ב׳, ממשיכים את תיאור 
תולדות עם ישראל מאחרית ימי דוד, מלכות שלמה -ד 
ובשיאה בניית המקדש —, התפלגות הממלכה, פעולותיהם 
של מלכי יהודה, וקורות ממלכת ישראל (שומרון) וחורבנה, 
עד חורבן בית ראשון וגלות בבל. הספר מסיים בהשבת 
כבודו של יהויכין מלך יהודה, שממנו התקוה לחידוש מלכות 
בית דוד. 

ספר ישעיהו — חלקו הראשון הוא אוסף נבואות על 
ירושלים, על מלכות ישראל (אפרים), ועל האומות, 
שעיקרו דברי תוכחה, מתובלים בייעודי נחמה וגאולה, 
ובהם חזון אחרית הימים (ע״ע). חלקו השבי מוקדש כולו 
לגאולת ישראל, בהבלסת הניגוד בין גדולת ה׳ לביו אפסות 
האלים, ושליחותו של "עבד ה". ספר ירמיהו הוא סיפור 
קורותיו של הנביא, ונבואותיו, שהן תוכחה לישראל ואזהרה 
מפני החורבן, ומקצתן נבואות על הגויים ודברי נחמה 
לישראל. בספר יחזקאל נבואות תוכחה לישראל לפני מצור 
ירושלים, נבואות על הגויים. ונבואות נחמה אחרי החורבן. 
פתיחתו במעשה מרכבה (ע״ע) וסיומו — חזון בניית 
המקדש וההתנחלות המחודשת סביבו. ספר הושע עיקרו 
תוכחה על ע״ז ועברות אחרות של העם (בעיקר אפרים) 
ומנהגיו. בס׳ יואל מתוארת בהרחבה מכת ארבה, הבאה 
כעונש, ונבואה להסרתה ולברכת האדמה. אחריה נבואות 
על העתיד לבוא — משפט הגויים ופריחת א״י. בספר 
עמום נבואות תונחה לישראל על עוול חברתי. והספה, 
שבחירת ישראל אינה עילה לפטור את העם מעונש על 
חטאיו. אלא להפך: הבחירה פסילה על העם אחריות 
מיוחדת ללכת בדרך הטובה. ס׳ עובדיה יש בו נבואה אחת 
בלבד על אדום. ם׳ יונה הוא סיפורו של נביא הנשלח 
להינבא על נינוה. הוא מנסה לברוח משליחותו, אך לבסוף 
הוא נכנע, ממלא אותה, ולומד לקח על עניין התשובה 
ואופי ההנהגה האלהית. בספר מיכה באות בבואות תוכחה 
על השחיתות המוסרית וגם דברי נחמה ועידוד, ובהם חזון 
אחרית הימים. ם' בחום מתאר את בקמת ה' באויביו, בעת 
מפלת נינוה. ס׳ חבקוק פותח בתלונת הנביא בגד הרשע, 
שמסמלים אותו הכשרים. ותשובת ה׳ עליה. הם׳ מסיים 
בתפילה לה׳ היוצא לישע עמו. בם׳ צפניה בבואות על יום 
הדין לעמים ולרשעי ישראל, על ירושלים, עוונותיה, ענשה, 
תשובתה וגאולתה. חגי, זכריה ומלאכי, הם ספרי הנביאים 
שפעלו בראשית ימי בית שני. בחגי באה תוכחה על 
התרשלות בבניין בית המקדש, עידוד לבונים ונבואה על 
עלייתו לגדולה של זרבבל (ע״ע). ספר זכריה בחלק על־פי 
מבנהו ותוכנו לשבי חלקים: חלקו הראשון פותח בקריאה 
לתשובה, לאחריה באים 8 חזונות על הגאולה, בניין ירו¬ 
שלים וקיבת גלויות, והוא חותם בדברי נחפה. בחלק השני 


בבואות על אחרית היפים, וחזון על מלחמות הגויים בירו¬ 
שלים לעתיד לבוא. בספר מלאכי יש תוכחה, בעיקר בענייני 
תרופות ומעשרות ונישואי תערובת, והוא מסיים בשאלת 
צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ובמשפט הרשעים ביום־ה׳. 

ס׳ תהלים הוא אוסף של מזמורי תפילה, תחינה, הלל, 
מוסר וחכמה. ס׳ משלי מדבר בשבח החכמה ותועלתה. 
ובו פתגמים על בני האדם ודרכיהם, ודברי מוסר ואזהרה. 
בם׳ איוב ויכוח פילוסופי בין איוב לרעיו בשאלת השכר 
והעונש, ובבעיית "צדיק ורע לו", על רקע אסונו של איוב 
ועמידתו בניסיון. ם׳ שיר השירים הוא מסכת שירי אהבה 
בין ה״דוד" וה״רעיה", ובהם שזורים תיאורים על יפי הטבע. 
ם׳ רות מתאר את אישיותה של גיורת מואבית, אם סבו 
של דוד המלך — ודרד היקלטותה בקרב ישראל, עם הבלטת 
רעיון החסד וההקרבה האישית שלה ושל בעז "גואלה". 
בס׳ איכה קינות על חורבן בית ראשון וירושלים. ם׳ קהלת 
הוא אוסף חקירות והרהורים פילוסופיים על תוכן החיים 
ותכליתם, ויש בו גם פתגמים מהסוג המצוי במשלי. מגילת 
אסתר מספרת את נם פורים (ע״ע). ם׳ דניאל מתאר את 
גדולתו ומעשיו של דניאל, חזונותיו ופתרונם, ורמזים 
סתומים על "קץ היפים". ס׳ עזרא-גחמיה מתאר את קורות 
האומה בדורות הראשונים של שיבת ציון, ואת פעולותיהם 
החברתיות והדתיות של שני מנהיגים אלה. בס׳ דברי 
הימים רשימת היחס של שבטי ישראל, למן אדם הראשון. 
הס׳ עוסק בשבטי יהודה בנימין ולוי, ומפשיר ברציפות עד 
הכה״ג שבאחרית מלכות פרס. עיקרו — סיכום לדברי יפי 
מלכות בית דוד ממות שאול ועד שיבת־ציון, ושימת־לב 
לעבודת בית-המקדש. 

יע. או. 

חתימת הם׳, המונח״קאנון״ (״.*״>* = מידה) שאול 
מן הכנסיה הנוצרית, ואין לו מקבילה במקורות יהודיים. הוא 
מציין אח אופיו החתום של קובץ ספרי הפי אשר נאמרו 
ברוח הקודש! במקורות יהודיים צוינה העובדה בדרך של 
ניסוה שלילי, והספרים שלא נכללו במ׳ קרויים "חיצוניים" 
(השו׳ דעת רב יוסף, 0 נ׳ ק־ ע״ב, בפירוש המשנה ראש 
פרק י״א שם), ו״אינם מטמאים את הידים" (ירים [ע״ע] 
ג׳, ה׳). איו ידיעות ישירות על תהליך חיתום הם׳ וקני־ 
המרה שלפיהם נעשה. בם' נזכרו ספרים שאינם בידינו, 
כגון: "ספר מלחמות ה׳" (בס׳ כא, יד), "ספר הישר" (יה׳ 
י, יג), ספר "דברי" שמואל, גד ונתן (דבהי״א כט, כט), 
אחיה השילוני (ע״ע), עדו ושמעיהו (דבהי״ב ם, כט! יב, 
טו). דברי יפי מלכים: "דברי הימים למלך דוד" (דבהי״א 
כז, כד), ..ספר דברי שלמה" (מל״א יא, פא) .,ספר דברי 
היפים למלכי ישראל" (שם יד, יט) ו״מלכי יהודה" (שם 
כס), "מדרש הנביא עדו" (דבהי״ב יג, כב), "מדרש ספר 
הפלכים״ (שם כד, כז) ו״קינות״ (שם לה, כה), — והיו 
בוודאי גם אחרים. אין ספק, כי חתימת ד,מ' תרמה אף היא 
לאבדנם של ספרים אלו ודומיהם, ובהם בוודאי גם כאלה 
שהחזקו בזמנם ספרים שנאמרו ברוח הקודש. חלוקת ד,מ׳ 
לתורה, נביאים וכתובים (ר׳ לעיל, עמ׳ 282 ) כבר נרמזה 
במקורות קדומים (בן סירא ל״ט, א׳—ג׳: חשמו״ב ב׳, י״ג! 
פילון ויוסף) ואף ב״ברית החדשה״ (לוקס ע 1 *ג, 32 , 44 ), 
ומכאן שמקובל היה כבר אז להבחין בחתימת הם׳ שלבים 
שלבים. יש להבחין בין חתימת הספרים היחידים לבין חתי¬ 
מת החטיבות בשלמותן. 



287 


מקרא 


288 



לדעת הכל חלק גדול מן התורה קדום ביותר ונבר הוחזק 
בקדושה בתקופה קדומה מאד. לפי מסורת ישראל נכתבה 
התורה כולה בידי משה. אולם נבר הז״ל התלבטו בפסוקי 
הסיום שלה (ב״ב ט״ו, ע״א). המונח ׳■תורה" משמש בה 
בכל מיני הוראות; הביטוי ״תורת משה״ (יה■ ה, לא; מל״א 
ב. ג ועוד הרבה) אינו נזכר בתורה. מאורע חשוב בתהליך 
חתימת התורה הוא עניין ספר התורה שנמצא בימי יאשיהו 
(ע״ע). מהתיאור ברור, בי לא נפל ספק במקוריות הספר, 
וע״כ קיבלוהו בטקס כריתת־ברית. יש הסבורים שהספר 
שנמצא היה ספר דברים. קריאה בתורה אינה נזכרת בחנוכת 
מקדש שלמה ואך לא בזמן ההתעוררות הדתית הגדולה 
שקמה בימי חזקיהו(ע״ע), אלא בספר נחמיה (פרקים ח—י). 
אולם גם שם אין כל רמז העשוי להתפרש כחתימה. קבלת 
התורה בשלמותה בידי השומרונים (ע״ע) מחזקת את ההנחה 
כי חתימת התורה החלה בגלות בבל (הש ׳ עזרא ז. יד. כה). 
ספר דברי־חימים ( 400 לפנה״ס לערד), מרבה להזכיר את 
"תורת משה" וברור כי בזמנו גובש ספר התורה סופית. 

חז״ל ראו בחגי זכריה ומלאכי את אחרוני הנביאים, 
כמרומז בס׳ עצמו(זכי יג, ב—ה; מלאני ג, נב—כד). נקבע. 
שחתימת קובץ ה,.נביאים" חלה בתקופה הפרסית, ואלת 
הראיות: א. העדר כל רמז שהוא בנביאים על שקיעת 
האימפריה הפרסית! ב. העדר ויכוח בדברי חז״ל על הכללת 
ספרי הנבואה (פרט ליחזקאל שהוצע לגנזו; אד ד׳ להלן) 
בם'; ג. ספר דברי־הימים לא העמד בסדר המ׳ לצדם 
של ספרי שמואל ומלכים; ד. ספר דניאל לא נכלל ב״נבי־ 
אים". ועוד, השומרונים לא קיבלו את ספרי הנביאים ואין 
הם נקראים בפומבי גם בקרב ישראל (פרם לפרקי הפטרה 
[ע״ע]). מכאן, שעבר זמן בין חתימת התורה, לבין חתימתם. 

חטיבת ה״כתובים" חסרה צביון אחיד, ולכן חתימתה 
מאוחרת. ספרי תהלים ומשלי, שהם קדומים, לא נכללו 


ב״נביאים" מפאת תוכנם המיוחד, ואילו ספרי עזרא־נחמיה, 
דניאל ודברי הימים נשארו מחוץ ל״נביאים" מפני איחודם, 
אף כי היו חתומים בבר (נספר איוב) בדור שלפני חורבן 
בית שני (יומא א', ר). חתימתה הסופית של החטיבה חלה 
במאה ה 2 לפסה״נ, כפי שמעיד אף המונח כתובים, שבא 
להגדיר גם את חמ׳ בכללותו׳ גם את חטיבת ה״נתובים", 
וגם לציון פסוקים יחידים. ם׳ בן־סירא (ע״ע) איבו מזכיר את 
דניאל ואסתר, ולאסתד אין זכר בממצאי מדבר יהודה (ע״ע). 
וגם חז״ל נחלקו בדבר אם היא "מטמאת את הידים" (מג׳ ז׳. 
ע״א; סב׳ ק׳, ע״א). חז״ל מצטטים מבו־סירא בשמו (חג , 
י״ג, ע׳׳א; ירו׳ בר׳ ז׳, ב׳ [בפי שמעון בן שטח]. ועוד), 
ובסתם (פעמים הרבה). ופעם אחת(ב״ק צ״ב,ע״ב)אף מכ¬ 
נים אותו "כתובים". אע״פ שעזרא החיצון (ף\ 1 ], 14 ,כ״ו, 
מ״ו/ז) ויוסף (נגד אפיון א׳, ח׳) כבר הזכירו את המ׳ שהוא 
קובץ חתום, מוכיחים הויכוחים שבין חז״ל על הספרים של 
המקרא, כי טרם נחתם אז סופית. ייתכן שיש להבדיל בין 
חתימה שנועדה למנוע צירוף ספרים חדשים לקאנון— שהיא 
הקדומה —, לבין "חתימה" מטיפוס אתר שנועדה להוציא 
ספר מלימוד ברבים — והיא המאוחרת, ועי״ז ניתן היה 
להציע גניזת ספרים בתקופה מאוחרת. מתוך צרכיה של 
התפוצה היהודית דוברת היוונית תורגם המ׳ לשפה זו (ר׳ 
להלן, עט , ....). תהליך זה, שנמשך כפה מאות שנים, התחולל 
בד בבד עם התגבשות החתימה הסופית. הס׳ ביוונית נבדל 
בסדרו, ויש בו ספרים שאינם בס׳ בעברית; הנוסח היווני 
שבידינו בא ממקורות נוצריים, ושוב אין לדעת בוודאות 
כיצד היה במקורו. אף בי ספר בן־סירא מוביח שהחלוקה 
ל 3 החטיבות המקובלות נודעה באלכסנדריה כבר במאה ה 2 
לפנה״ס, מחולק המ׳ היווני ל 4 חטיבות (ר׳ לעיל, עמ׳...). 
הסדר הפנימי שונה בכה״י אך התורה באה תמיד בראש, 
ולאחריה הנביאים. רות באה עם שופטים, לפניה או לאחריה, 
"תרי עשר" באים יחד (אם כי בחילופי סדר קלים), לפעמים 
לפני ישעיהו, ירמיהו (ואליו מצורף איכה) ויחזקאל. אין 
אחידות בסידור "הספרים החיצוניים", אך נכללים בו בקבי¬ 
עות: עזרא החיצון 1 , חכמת שלמה (ע״ע), חכמת בן סירא, 
יהודית (ע״ע), טוביה (ע״ע). ס׳ ברוך (ע״ע), אגרת ירמיה 
(ע״ע). ארבעת ספרי חשמונאים (ע״ע). ותהלות שלמה. 
א. א. אורבך, מתי פסקה הנבואה? (תרביץ, י״ז), תש״ז; 

א, גייגר, הם■ ותרגומיו. תשי״ב! י. א. זליגמן, מחקרים 
בתולדות נוסחת הכר(תרביץ, כ״ה), תשט״ז; מ. הרן, מבעיות 
הקנוניזציה של הם׳ (תרביץ. כ״ה), תשט״ז; מ, צ. סגל, 
מבוא המי, תשט״ז; י. קויפמן, חולדות האמונה הישראלית, 

א' ר: תשט״ז; י. קיטשר, הלשון והרקע הלשוגי של מגילת 
ישעיהו השלמה ממגילות ים־הפלח, תשי״ט; סס״״ס , 11111 ( 1 .? 
711701/111:11011 [ .( 1 . 0 ; 1892 , 07 ! 1/11 / 0 4 70X1 ״( 1 

11:10 ! 11 1/10 / 0 £411101 5 07111701 — 411110701100 [ 1/17 10 

811110 , 1897 ; \ 10 1/01 111 ) 80 / 171/11001 0117 ,■ 2£1 ] 1 צ 101 ק 4 . .׳ : - 
] 1111110/1071 1010701117 , 1 — 111 , 1906 - 1919 ; \ ׳ו|ו,_ 1 זב]\ ,״ 1 1 י ,, 
] 10 / 77011 • $ 071/1110701 111 1/10 $ 1111 ( 111 %, 1922 ; 5. 20111111, 471 

111110710111 $ 11111 / 0 / 1/10 0 / 117:7111 (111071 5771/7 7 0 / 170111 ? 11:7 ',״ - 

17177 : 7 0 7 0 7/10 ; 1111 . 1 ) 11 ■ 1 . 8 ; 1931/2 .( 3 , 11 | 4 ר 9 ׳ x 1 
011(1 ]707110110 , 1951 ; 31. 11. ( 70 ,ת 15:01 זסס-ת 0 נ[ 5 סז x1 717,71 
0:111:1171/7 111 81/1/0 0114 011111!'11/1 , 1960 . 

מסירת המקרא ימיה כימי הט׳ גופו. יש להבחין 
בין גלגולי המרכיבים של כל ספר מספרי הנר עד לחיתומו 
(ר׳ לעיל), לבין תהליך המסירה ההיסטורי שלאחריו, וכמו¬ 
בן יש להבדיל בין מסירת הטקסס העיצורי — כשהוא מלווה 
מסורות קריאה שבע״פ (=ניקוד, הטעמה ופיסוק) — לבין 
מסירת הטקסט כולו בכתב. מאות שנים מפרידות בין 
הטפסים הקדומים ביותר של ספרי הנר שבידינו, מגילות ים 



289 


מקרא 


290 


המלח (ע״ע מדבר יהודה, כת ומגלות), לבין זמן חיבורם. 
ואין אפשרות לשחזר דבר בוודאות. החילופים שביו טקס¬ 
טים מקבילים בם' עצמו (״שירת דוד״ בס׳ שמו״ב נ״ב = 
תה׳ יה! מל״ב יה, יג—כ, יט = יש' לוי—לט: ועוד) מצביעה 
על מציאותם של נוסחים שונים בזמן התהוות הם׳. בדרך זו 
מוסברים גם, לעתים, החילופים ביו בוסת המסורה והנוסח 
השומרוני (שסטיותיו פעמים מגמתיות), תרגום ה 70 והצי¬ 
טוטים בספרים החיצוניים ובמגילות ים־המלח. — על חילו¬ 
פים כאלה מעידות גם מסורות חז״ל בדבר פעילות הסופרים 
(ע״ע) ומגיהי הספרים (ירר שק■ ד׳, ב׳! והשר כת׳ קיו, 
ע״א) ואף דבריהם על חילופי גרסאות בספרי-תורה שבמק¬ 
דש (ספרי דב׳, שנ״ו ועוד). אנשי כת מדבר יהודה החזיקו 
נוסחים שונים זה בצד זה, ונראה שלא היה אצלם נוסח 
מקודש אחד, אולם גם ייתכן, שמקצת ממצאי קומראן באו 
מגניזה (ע״ע) של טקסטים פסולים. עם זאת נראה שהיה 
נוסח קבוע של התורה, כפי שלמדים ממצוות המלך לכתוב 
לו ספר תורה (דב׳ יז, יה), ולקרוא בו בפומבי בסוף שנת 
השמיטה (שם לא, ט—יב). 

עם חיתום ד,מ׳ (על מסורת קביעת הטקסט המוסמך בידי 
״אנשי כנסת הגדולה״ — ר׳ הקדמת הרד״ק ליהושע, וע״ע 
כנסת הגדולה), נתחייבה מסירתו הקפדנית, ונוסח אהד 
זכה — בגלל סיבות שכבר איו לדעתן — לעדיפות, והוגבל 
תהליך הפיצול לנוסחים. כדי לייצב אח הטקסט מנו הסופרים 
את אותיותיו (קיד׳ ל׳. ע״א), ו.,מגיהי הספרים" עשו את 
עבודתם עפ״י "ספר העזרה"׳ שנחשב מוסמך. ל ה״מידוח" 
(ע״ע מדות שהתורה נדרשת בהן) של הלל הזקן מורות, 
שנוסח המ׳ היה מגובש לכל המאוחר בשלהי ימי ביה שני, 
ודברי יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון, א׳. ח׳) מוכיחים, כי 
בזמנו היה מקובל כך מזה זמן רב (ושמא הגזים יוסף בדבריו 
כנגד אפיון). נוסח מוססו קיבלו יהודי אלכסנדריה, והוא 
נתקדש עוד במאה ה 2 לפנה״ס, נמוכה מאיגרת אריסטיאס 
(ע״ע): נראה, שהעריבות הרבות שנערך התרגום היווני 
מעידות על מעקב אחר החפתחויוח בנוסח העברי. 

ידוע על נוסח מוסמך מדברי התנאים. הדורשיס ו״ו־ 
חיבור יתרה (סוטה ה׳, א׳) ומלות "אח" שבתורה. הדקדוק 
בכל אות ותג הגיע לשיא אצל ר׳ עקיבא (פג׳ נ״ט. ע״ב): 
הוא הקפיד במיוחד על לימוד מתוך ספר פוגה (פס׳ קי״ב, 
ע״א) והדגיש, כי "מסורת סייג לחורה" (אבות ג׳, י״ג), וב¬ 
ימיו נתעוררה לראשונה השאלה אם "יש אם למקרא' או 
ל״מסורת" אף כי ספק אם היה המונח עצמו בזמנו של ר׳ 
עקיבא (סנ׳ ד׳, ע״א: כר׳ י״ז, ע״ב ועוד). ברבות הימים 
אבדו כל יתר הנוסחים. יוצאים מן הכלל יחידים היו ב״תו- 
רתו של ר' מאיר" (ב״ר ט', ה■; נ׳, י״ב; צ״ד, ט׳), בספר 
התורה שנתגלגל בשביה לרומא (בראשית רבתי (טהד׳ 
אלבק], עס' 209 — 212 ), ואולי אפשר לראותם גם בחלק מן 
הסטיות המצויות בציטוטים סן המ׳ בתלמוד ובמדרשים. עוד 
במאה ה 3 הזהיר ר׳ אמי מפני החזקת ספר בלתי־מוגה (נח׳ 
י״ט, ע״ב), מחשש של הפיכת טעות לגרסה. על מעמדו של 
נוסח המסורה מעידים גם ממצאי מצדה, ואדי סורבעאת 
ונחל חבר, ושרידי התרגומים היווניים הקדומים. מכאן ואילך 
כל נתה״י מועתק בהם הנוסח שבידינו. 

נ. פר. 

בנוסף על העתקת ד.מ׳ עסקו הסופדים בהוראת הקריאה 
בו — שהרי היה כתוב בכתיב חסר בחלקו, ובלי תנועות 


וטעמים. תנוסה העיצורי המקודש לא הניח להוסיף דבר על 
שלד האותיות, ורק מעט ממה שהתקינו לעזר הקריאה חדר 
לתוך הס׳ ונתקדש בקדושתו: פרטים בדרכי הכתיבה וכל 
סיני "זרויות". הניקוד, הטעמים (ע״ע טעמי המקרא) והערות 
מסורה (ע״ע) נמסרו תחילה בע״פ, ומשנקבעו בכתב, שוב 
לא ניתבו להשתלב בנוסח המקודש. 

מדרכי הכתיבה הנוגעות לענייננו ונשתלבו בגוף הם׳, 

יש לציין בעיקר את סידורו של הטקסט: הרווחים בין 
האותיות והתיבות, החלוקה לפרשיות "פתוחות" ו״סתומות", 
צורתן המיוחדת של השירות ("שירת הים" שירת "האזינו"). 
רוב ההלכות השייכות לעניינים אלה — ורבות אחרות הנוג¬ 
עות לצורת הספר, צורת האותיות, חופר הנתיבה ונד׳ — 
חלות רק על ספר־תורה (ע״ע), הכשר לקריאה בציבור, 
ונקבצו לראשונה במסכת סופרים (ע״ע). 

בא״י השלם מחזור קריאת־התורה אחת ל 3 שנים ולפיכך 
חלקוה ל 154 (או 167 ) "סדרים* שבועיים, שזכרם נשתמר 
בצורת האות "ם" שהושמה ליד תחילותיהם ב״פקראות גדו¬ 
לות" דפוס ויניציה, רע״ה. הלוקה לסדרים יש גם בנביאים 
ובכתובים, ועדיין לא נתברר טיבם. בבבל השלם המחזור 
אחת לשנה, וע״כ נחלקה שם ל 54 "פרשיות" שבועיות וכך 
נהוג כיום. קדמה לחלוקה זו חלוקת הטקסט לפסקאות 
(-פרשיות "פתוחות" ו״סתומות"), הכרוכה בעצם העתקתו. 
פרשה פתוחה (שסימנה בדפוסים: "פ") פותחת בראש השו¬ 
רה, והשורה שלפניה אינה מלאה, או שהיא חלקה. פרשה 
סתומה (שסימנה בדפוסים: "ס") פותחת שלא בראש השורה, 
במרחק של 9 אותיות בקירוב מהפרשה הקודמת. בהלנה 
נקבע, כי "פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא 
יעשנה פתוחה" (שבת ק״ג, ע״ב), ו״מה היו הפסקות משמ¬ 
שות י ליתן רווה למשה להתבונן" (ספרא ויק׳ א. א: א, ט). 
רווחו מסורות בעניין מקומן של הפרשיות, מספרן וסוגיה!, 
אך הרמב״ס פסק הלנה לסמוך על בן־אשר (ע״ע) בזה 
ובעניין צורת השירות, ומאז נשתררה אחידות מרובה. 

זרויות הכתיבה מקורן עתיק למדי והן. בסדר כרונולוגי 
משוער: א. אותיות נקודות. — ב 15 מלים בס׳ ישנן נקודות, 
על כל אחת מאותיותיהן או על חלקן. ואחת מהן (תה׳ כז, 
יג) נקודה כולה גם מתחתיה (לולא). המסורת כאן קדומה 
ביותר (ספרי במי', ס״ט: ועוד הרבה 1 [ור׳ בערוך השלם ערך 
"נקד")). ועל משמעותן נאסרו כל מיני השערות. 

ב. אותיות פנוזרות. — הסימנים שלפני ואחרי פרשת 
"ויהי בנסע הארף (במד י, לה—לו ["לומר שאיו זו מקומה" 
— שבח קט״ו, ע״ב: וד ר״ה י״ז, ע״ב,׳ אדר"! ל״ד, ד׳]), 
ובתהלים פרק קז. וכך היה לפני רש״י בסוף פרשת "נח". 
צורתן לא נקבעה במקורות הקדומים, ובתחילה היו אף 
נקודות (ספרי בס׳. פ״ד): במשך הזמן לבש הסימן כל מיני 
צורות ונתחלף שמו, ונכה״י התפתח לצורת נו״ן הפוכה. 

ג. אותיות תלויות. — ארבע הן במ ׳ : נד׳ן של מנשה 
(ע״ע: שופ׳ יה, ל), עי״ן של "מיער"(תה׳ פ, יד). "רשעים" 
(איוב לח. יג), ו״מרשעים" (איוב לח. טו; ר׳ ירוש׳ בר׳ 
ט׳, ג׳: אדר״נ ל״ד, ד). 

ד. אותיות גדולות וקטנות. — נזכרו לראשונה במס׳ 
סגלה (ט״ז, ע״ב) ובמסכת סופרים (ט׳, א׳—ז׳) ונחלקו 
בדבר כה״י למיניהם. בכה״י הקרומים (כתר ארם צובה 
וכת״י לנינגרד) מספרן מועט, ובכה״י המאוחרים נתרבה 
מספרן. 



291 


מקרא 


292 


ה. אותיות וסימנים משונים אחרים. — בתלמוד (קיד ׳ 
ס״ו, ע״ב) נזכרת ,וי״ו קטיעה" במלה ,שלום" שבס׳ במד׳ 
(כה, יב). וברמב״ם (הל׳ ס״ת ז/ ח׳—ט׳) נזכרות "אותיות 
המשונות כגון פאי״ן הלפופות והאותיות העקומות..." כמכור, 
מן המבהר. ה״תגין", הנזכרים אף הם ברמב״ם (שם), 
מקורם קדום. וספר ..תאגי" (נדפס בתוך "מחזור ויסרי"), 
היה כבד לפני קדמוני הגאונים. במסורה הקטנה נזכרת 
"נון עקומה" במלה "ואני" (שס׳ ג, ים), "נון הפוכה" במלת 
״חרך (בר׳ יא, לב; — היתד, עוד לפני רש״י. ד׳ לעיל), 
ו״קופין דבוקין" במלה "בקמיהם" (שמ׳ לב, כה), ובמלת 
"הפקדים" (בם׳ ז, ב). 

המסירה שבעל־פה. כל הוראות ההעתקה וה¬ 
הגייה נמסרו מדור לדור בע״ס עד להנהגת השימוש 
ב״מצהף״ '״ = ״קודכס״) במאה ה 6/7 . ע״כ יש 

להבחין היטב בין המסורה שבע״ס לבין המסורה שסימניה 
נכתבו בגיליונות המצחפים. עדות מפורשת למסירה בע׳׳פ 


מסוף המאה ה 3 , לעניין המסורות (והטעמים, ר׳ להלן), 
יש בתלמוד הבבלי (מג׳ ג׳, ע״א; נד׳ ל״ז, ע״ב) — 
בדרשה על הפסוק "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש 
ושום שכל ויבינו במקרא״ (נה׳ ח, ה) — ובשני מקו¬ 
רות א״י (ידוש׳ מג׳ ד׳. א׳; ב״ר, ל״ו): "אמר רבי 
יצחק, מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבן 
וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני" — כלומר שנתייחסו 
לתקופה קדומה ביותר, בטרם השתמשו בסימנים לרישומם. 
נראה שב״מקרא סופרים" הכוונה לקרי הנכון של המלים, 
בהתאם לכלל "יש אם למקרא", הנותן תוקף להגייה המקו¬ 
בלת מדור־דוד. נכללה בו, כנראה, גם החלוקה לפסוקים 
ולחלקיהם, כלומר: הקריאה בטעמים. כמה פסוקים נשארו 
כ״מקראות שאין להם הכרע" (יומא נ״ב, ע״א-ע״ב). הלוקה 
זו היתד. כרוכה גם במסורת ניגון, כדברי רבי יוחנן: "כל 
הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר: 
.וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים׳" (מג׳ ל״ב, ע״א). 
וכבר אמר ר׳ עקיבא: "שמראה בה [ביד ימין] טעמי 
תורה" (בר' ס״ב, ע״א; "נגינות טעמי המ׳... בין בניקוד 
שבספר, בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה, של 
פשטא ודרגא ושופר מהפד, מוליך ידו לפי טעם הנגינה, 
ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל״ — רש״י שם). 
עדות מפורשת למנהג קדום זה ישנה גם במחברת התיג׳אן, 
ובני תימן מחזיקים בו עד היום. "עיטור סופרים" מכוון, 


כנראה, להשמטת (עטר = הסיר, בארמית) וי״ו החיבור 
(לדוגמה: בר׳ יה, ה "[ו] אחר תעברך [נד׳ ל״ז, ע״ב ובר״ן 
שם]) ואולי גם להשמטות אחרות. "קריין ולא כתיבן", 
והפכן, הן תיבות שיש לקראן אע׳׳פ שאינן כתובות — 
ולהיפך (לדוגמא: ״הנה ימים [באים]״ — יר׳ לא, לז; "כי 
(אם) גאל אנכי"(רות ג, יב). רשימת הדוגמאות במס׳ נדרים 
אינה שלמה וגם סוטה במקצת מרשימות ה״מסורה". בנוסף 
קיימת גם מסורת ד,"קרי", דהיינו תיבות שיש לקראן שלא 
כפי שנכתבו, שאף היא בכלל ״מקרא סופרים״ (לדוגמה: 
״היצא״ — בר׳ ח, יז). מיוחדת לעצמה שאלת הקרי והכתיב 
של מלות הוא—היא (ו״הנער/ה״) ושם הןיה — ועל כך ע״ע 
מסורה. על תופעות אלו בטכסט השומרוני ע״ע ספר־תורה. 

לראשונה נזכרו פסוקים במשנה (מג׳ ד׳, ד). על חוסר 
בהירות בחלוקה לפסוקים אצל בני בבל שמענו (קיד׳ ל׳, 
ע״א): "בעי רב יוסף: .והתגלח׳ [ויק׳ יג, לג; הנחשב לחצי 
התורה בפסוקים] מהאי גיסא או מהאי גיסא [לאיזו מחצית 
הוא עצמו שייך]) ד א״ל אביי: 

פסוקי מיהא ליתו למנויה [יביאו 
ספר-תורה וימנו את הפסוקים], ב¬ 
פסוקי נמי לא בקיאינן. דכי אתא 
רב אחא בר אדא אמר: במערבא 
פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: 

ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא 
אליך בעב הענן..." (שם׳ ים, ס). 

יש להניח כי בני א״י הקפידו בכך 
יותר מבני בבל. ואכן, יש הבדל 
ניכר בין מניין הפסוקים שבגמרא 
— 5888 (שם), וביו ספרינו — 5845 
לפי המסורה. לתהלים ודה״י המספ¬ 
רים שונים לחלוטין, וכנראה חל 
שיבוש. מכל מקום זו העדות הרא¬ 
שונה להבדלי הנוסח בין בני א״י לבין בני בבל. אפשר גם 
שמשתקפת כאן שיטה עקיבה שונה בדרך חלוקת הפסוקים; 
שבני א״י היו פסוקיהם קצרים יותר. אפשר גם שמעידים 
על כך ה״סדרים״. שפעמים איו בהם 21 פסוקים, שהם 
המינימום הנדרש בקריאה בציבור ( 7x3 ). 

הביטוי "ראשי פסוקים" שבמקורות א״י (לעומת "פסו¬ 
קים" שבמקורות הבבליים) חוזר ונזכר במקורות מערביים 
מאוחרים, כגון במסכת סופרים (ג/ ז׳). חילופים בפרטי 
החלוקה לפסוקים ישנם גם במסגרת אותה המסורת גופא. 
לעתים יש חילופים בין החלוקה לפסוקים לבין החלוקה 
לפסקאות (שהיא קדומה יותר), כפי שמעידים המקומות 
של ״פסקא באמצע פסוק״. המפורסמים שבהם בתורה: בר' 
לה, כב; במ' כו. א. 

גם בעניין הכתיב המלא והחסר אנו שומעים על הקפדתם 
של בני א״י, בדברי רבי ישמעאל לר׳ מאיר, שהיה סופר: 
"הד זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא שמא 
אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את 
כל העולם כולו" (עיר׳ י״ג, ע״א), ולעומתה חוסר הבקיאות 
(או: השיטה השונה) של בני בבל, כהודאת רב יוסף: 
"אינהו(=בני א״י) בקיאי בחסרות ויתדות, אבן לא בקיאינן' 
(קיד׳ ל׳, ע״א). מכאן רשימות חילופי ״מערבאי״ (= בני 
א״י) ו״מדינחאי״ (=בני בבל), ובהן כ 200 — 250 חילופים 
בנביאים ובכתובים בלבד. הקפדה זו על היו״דין והו״דן 



סצרים. 1106 (ההפריה הלאוסיח, ירועלים). 




293 


מקרא 


24 


פתחה פתח לדרשות רבות, והאוסף הגדול ביותר מסוג זה 
הריהו ״מדרש חסרות ויתרות״ (סן הסאה ה 9/10 ). בספ¬ 
רות ישראל בא לראשונה זכרה של מסורה כתובה בספר 
״הלכות גדולות״ (ע״ע), בראשית המאה ה 9 , המזכיר 
״מצחף״ (ר׳ לעיל) — שהוא ספר — בניגוד למגילה 
פסול לקריאה בציבור, ויש בו שוליים רחבים ויריעה רחבה 
לרישום הערות בגיליונות. אולם בגניזה נתגלו מגילות שבהן 
נרשמה המסורה, ועוד עדויות מצביעות על תקופה של 200 
שנה, שבתוכה הונהגו סימני הניקוד והטעמים: לא לפני 
המאה ה 6 ולא לאחר ה 7 . בתלמוד הירושלמי והבבלי 
(נחתמו עד סוף המאה ה 5 ). ואף בכל המדרשים הקדומים, 
אין זכר להם (אד השר עיר׳ כ״א. ע״ב ורש״י שם ד״ה 
״סימני טעמים״: והשר שהש״ר על הפסוק "תורי זהב נעשה 
לד עם נקרות הכסף" [א, יא] שבו מתבקש דרש על הניקוד. 
ואינו). 

אשר בן נחמיה. סבו של אהרן בן אשר (ע״ע), חי 
כנראה במהצית ה 1 של הסאה ה 9 , וסבו, הלא הוא אשר 
הזקן הגדול, אבי שושלת בעלי המסורה המפורסמת, כבר 
היה בעל מסורה. דבר זה מביא אותנו עד למחצית ה 2 של 
הסאה ה 8 לכל המאוחר, ומכאן שניקוד וטעמים נכתבו 
קודם לכן. וע״ע בן־נפתלי. 

עפ״י ההשקפה הקראית: "ספרי התורות ראויין להיות 
ננקדים בניקוד וטעמים... כי בלא ניקוד וטעמים לא נתנה 
אלהינו... על כי מכתב אלהינו חרות על הלוחות (שמי לב. 
טז). ככה היו מלאים בכתיבתו בניקוד וטעמים ולא חסרים 
מניקודם וטעמם" (יהודה הדסי [ע״ע], "אשכל הכפר"), אך 
הרבניים נהגו קדושה רק בטקסט העיצורי, משום שהניקוד 
והטעמים נחשבו לתורה שבע״פ, ולכן ספר שנרשמו בו 
ניקוד וטעמים פסול לקריאה בציבור. בדרך כלל סימני הני¬ 
קוד והטעמים נכתבו בגוף הטקסטים, בספרים שלא נועדו 
לקריאה בציבור, בלווית מנגנץ מסועף של הערות מסורת 
(ע״ע). בכך נתאפשר לסופרים להוציא מתחת ידיהם כת״י 
מדויקים של הכד, אולם בדרך הטבע נשתרבבו גם בהם 
שגיאות, ואף לא היתד, התאמה מלאה בין המסורות לבין 
עצמן. יש כת״י(ר׳ להלן, כת״י של הס׳) שזכו במשך הדורות 
שהכירו בהם ככת״י-למופת (^ססזמכ״ןו!) ועל פיהם נעשו 
העתקות נוספות. יעקב בן חיים (ע״ע), ב״מקראות גדולות" 
שלו. ליבן את בעיות המסורה והנוסח, וגיבש סוסית את 
נוסח הכד המסורתי שבידינו• בספרי התנ״ך היוצאים מאז 
(פרט ל״מקראות גדולות" ולהוצאות מדעיות וביקרתיות 
[ר׳ להלן: דפוסי המ׳ 1 ) הודפסו בדרך כלל רק הערות- 
שוליים בדבר קרי וכתיב, קרי ולא כתיב, כתיב ולא קרי, 
ולעתים גם ציון הזרויות בכתיבה. יש לציין את המספר 
הזעיר של חילופי נוסחאות מהותיים ביו כתה״י המובהקים! 
בתורה ישנם רק 2 חילופים כאלה (ויהי — ויהיו [נר׳ ט, 
כט] 1 דכה—דכא [דב־ כג, ב]), ובנביאים ובכתובים — כמה 
עשרות (ר׳ רשימת חילופי הנוסחאות בסוף תנ״ך מהד׳ 
קורן; אך אין זו רשימה מלאה). נינל׳ ע״ע מסורה. 

מ, 

הלוקה לפרקים. המעתיקים הנוצריים של ד, 70 
והוולגטה חלקו את הס׳ (ואת ה״נרית החדשה") לפרקים, 
כדרך שעשו הפילולוגים בספרות הקלאסית. בחלוקה זו 
חלו שינויים רבים, והחלוקה שבידינו נקבעה, כנראה. סופית 
רק במאה ה 13 . ע״י סטפן לאנגטון (ח 0 ז§ח 3 _ 1 "־! 1 ק 51£ ). 


הארכיבישוף מקנטרבורי. הוא חילק את הפרקים בתרגום 
הלטיני, והמעתיקים היהודים התאימו אותם לנוסח העברי. 
כד,״י העברי הראשון בחלוקה זו הוא משנת 1330 לערך. 
ר׳ יצחק נתן בן קלונימום (ע״ע) סימן את המובאות בם׳ 
"מאיר נתיב" שלו לפי חלוקת הפרקים הזאת, בנימוק שדבר 
זה יקל על חכמי ישראל בהתווכחם עם חכמי הנוצרים. 
לראשונה נדפסה חלוקת הפרקים בטכסט עברי בפוליגלוטה 
של אלקלה ( 1514/17 ). יעקב בן חיים אבן אדוניהו הכנים 
את סימון הפרקים ל״מקראות גדולות" שלו (ר׳ להלן; 
דפוסי המי), תוך התנצלות שלא הגיעה אליו חלוקת הסדרים 
של המסורה. סמוך לסיום ההדפסה, מצא, לדבריו, את סימני 
הסדרים, ורשם גם אותם ב״ססורה הגדולה" שערך. מאז 
נתקבלה חלוקת הפרקים של הוולגאטה בכל ספדי הס׳ של 
ישראל. מדי פעם גם נשמעות הצעות להחליפה בחלוקה 
אחרת, אולם איו סיכוי. ודומה שגם אין צורך ממשי שהצ¬ 
עות אלו תוגשמנה. חלוקת הפרקים לפסוקים שבמסורת 
העברית, נתקבלה גם בתרגומים. 

ע. ח. 

כתבי יד. עד לגילוי מגילות מדבר יהודה (ע״ע) 

היד, כה״י הקדום ביותר "פפירוס נש" (ע״ש בעליו), מהמאה 
1 לפסה״ג — 1 לסד,"נ, שהוא קטע מסידור תפילה הכולל 
את "עשרת הדברות" ו״שמע". במדבר יהודה נתגלו קטעים 
מספרי שמואל וירמיהו המיוחסים למאה ה 3 לפסה״ג 
והם, כעת, קטעי הס׳ הקדומים ביותר. שאד החוסר 
המקראי העשיר ממדבר יהודה הוא בעיקר מהמאה ה 1 
לסה״נ. כד,"י העתיקים שאחריהם, נמצאו בגניזת קהיר, 
ואינם קדומים למאה ה 8-7 . ביניהם קטעים מירמיהו, יחזקאל, 
תהלים ודניאל. מוטעמים ומנוקדים בחלקם (ניקוד א״י), 
וקטע ממגילת הפטרות לפי מנהג א״י (על כד,"י הבבליים 
והתימנים ר׳ להלן). במאות 10-9 נתגבש נוסח ד,מ׳ כתיבותיו, 
אותיותיו, ניקודו וטעמיו ע״י בעלי המסורה הטברניים (הוא 
ד,נוסה "שלנו"). וכה״י הקדום ביותר מטפום זה הוא, אולי, 
כ״י לנינגרד לתורה אשר נמסר עליו כי הוא משנת 846/7 , 
אך התאריך בספק רב. שני לו כת״י של הנביאים משנת 
895/6 שנכתב בטבריה ונוקד בידי משה בן־אשר (ע״ע) 
והנמצא בביה״ב הקראי בקהיר. מן המאה ה 10 יש למנות 
את כה״י החשובים הבאים: 1 ) תורה משנת 929-30 (לנינגרד, 
פירקוביץ ב׳ 17 ) נכתב ע״י שלמה בן בויאעא, כנראה 
בטבריה, ונוקד (אולי ג״כ שם) ע״י אחיו אפרים; 2 ) "כתר 
ארם צובה", נכתב גם הוא בטבריה ע״י הנ״ל, ונוקד ו״מוסר" 
ע״י אהרן בן משה בן אשר, 3 ) חורה עם הקדשה משנת 
946 (לנינגרד. פירקוביץ ב׳ 10 ) , 4 ) רוב נביאים ראשונים 
משנת 989 (לנינגרד, פירקוביץ ב׳ 39 ), 5 ) הלק מספרי 
כתובים משנת 991 (לנינגרד, פידקוביץ ב׳ 115 ): מן המאה 
ד, 10 , אך ללא תאריך, יש להזכיר עוד את כת״י ששון, 507 , 
לתורה; ששון 1053 , כמעט לכל המקרא, תורה (לא שלם) 
(ד,מוזיאון הבריטי, 4445 , . 08 ). 

כה״י השלם הקדום היחידי הוא כ״י לנינגרד ( 819/3 ) 
משנת 1009/10 , והוא שהונח ע״י קאחלה (:> 8.3111 ) ביסוד 
התנ״ך של קיטל החל במהדורה השלישית ( 1936 ). כיום 
מקובל בין החוקרים "כתר חלב" (או: "כתר ארם צובה") 
כמייצג החשוב ביותר של נוסח ד,מ׳. חלקה הגדול של התורה 
בכ״י זה (שהיה שלם) אבד בפרעות 1948 בחלב, ושדדו 
294 מתוך 380 דפי הם׳. חשיבותו של כ״י זה היא שנוקד 



295 


מקרא 


296 



עמוד הסיום (רב׳ לג, כט—לד, יב) ׳של התורה טתור "כתר ח 5 ב" 
(סתור: "נתבי שפעל המקרא ׳ 6 ל האוניברסיטה העברית", א׳; 
ירושלים, ת׳ע־״ר). 


בידי אהרן בן אשר ונאמנותו מובטחת ע״י חיבורו של 
מישאל בן עוזיאל: "כתאב אלכלף", המיוסד עליו והמכיל 
מבוא כללי ורשימת חילופים בינו לביו בה״י המתחרה של 
בו נפתלי (ע״ע). הראשון נתקבל בקרב ישראל בעקבות 
דברי הרמב״ם (הלכות ספר תורה. פ״ח. די): .,הספר שסמכנו 
עליו... לפי שהגיהו בו־אשר". היו גם נסיונות להשוות כ״י 
מסוגו של בן־אשר אל כ״י המיוחסים לבן־נפתלי, ואולי שימ¬ 
שו כ״י קהיר וששון מם׳ 507 יסוד לנסיון כזה. 

כ״י של המי בניקוד בבלי (סדום־סברני) נשתמרו ג״כ. 
כה״י הגדול ביותר בניקוד בבלי פשוט הוא כ״י ברלין 
( 680 50 > ז 0 ) המכיל חלק גדול מן ה״כתובים" (מן המאה 
ה 11-10 ). כה״י החשוב ביותר בניקוד בבלי מורכב הוא 
נביאים אחרונים משנת 916 (לנינגרד 53 ). בנוסף לאלה 
קיים אוסף גדול של קטעי מ׳ באוצרות הגניזה. התימנים 
שימרו מאות בשנים את הניקוד הבבלי, תחילה גם במקור 
העברי ואח״ב רק בתרגום, אולם גם אצלם גברה בהדרגה 
השיטה הטברנית. מעט קטעים בניקוד א״י נתגלו גם בגניזה. 

יש להזכיר גם אח כ״י "סירוגיף בהם כתבו סכל פסוק 
רק את המלה הראשונה במלואה, ומשאר המלים רק אות 
אחת או שתים (ראה יומא ל׳״ח, ע״א). בגניזת קהיר נמצאו 
מספר קטעים מסוג זר. בניקודים שונים. בספרי מסורח. וכן 
בגליונות כ״י שונים נזכרים כ״י שהיו מפורסמים בשעתם 
ואיננו יכולים לזהותם כיום, כגון: מוגה, מחזורא רבא, 
זנבוקי, חומש יריחו. סיני. ירושלמי, בבלי הללי, ועוד. 
ב 1971 יצאו במהדורה פקסימלית (הוצאת "מקור") כ״י 
לנינגרד וכ״י קהיר. 

לעניין כח״י בלתי מנוקדים ע״ע ספר חורה. 

ר. גוררים. קדמותה של המסורה לאור ספרות חז״ל ומגילות 
ים־הסלח (תרביץ, כ״ז), תשיי׳ה; מחקרים בנתר ארם־ 
צובה (קובץ מאמרים]. תש״ן! י. יואל, "כתל" משנת 
ה , אלפים ועשרים לבה״ע (ק״ם, ל״ח), תשכ״ג! י. בדצבי, 
"מקדשיה" הירושלמי וכתרי התורה שבבתי הכנסת הקראיים 


בקושםאובמצרים(ק״ס.ל״ב),תשי״ז! א, דותן, האמנם נוקד 
כתר הלב בידי אהרן בן אשרי (תרביץ. ל״ד), תשכ״ה; 

ד. ש. לוינגר. ספר תזרה שהיה ננה בסית־כנסת מוירוס 
ברומא (בית מקרא מ' (מ״ב). תש״ל; הנ״ל, מבוא למהדורת 
צילום של הס׳ כ״י קאהיר. תשל״א: 1 ׳, 1 ,״)י״ 1 ג ,, 133111 .ק 
— 1927 . 1 מ, 11 ,׳ 13 5,1 1 ז״״ 71110 ו. ,. 18 ; 1913 , 111 ) 011 "צ 
1 נ?/״״ 1 א 7 מ(ו,-״/ 7 ;£ ״ 1/1 ?,-;,״£ , 3 ־ 7 ז 1 ר(, 1 ,'ד .״ 1 , 1 ; 1930 
,;/! / 0 , £11 ,, 77 , 516111 ] 001 ' 11 ,ו 1051 > . 18 ; 1950/1 ,( 11511 ) 

3116 !״!(.!!ז! ,(.!>,) ,זח 1 ;.ח 11 ה . 5 ) !״ת ) 81111 111111 ) 7111 
. 1963 ,( 1 , 8111111,5 ״ 016 

ד. ש. ל. 

כ״י עבריים מצוירים. ההלכה אסרה בפירוש 
עיטורם של ס״ת (ע״ע ספר תורה), אך לא של כתבי קודש 
שלא נועדו לקריאה בציבור. וע״ב לא חששו לעטרם. את כה״י 
נוהגים למיין למזרחיים. ספרדיים, אשכנזיים ואיטלקיים, אף 
שיסודות מסוימים משותפים לכולם. 

כ״י מזרחיים מעוטרים הקדומים שבידינו הם מן 
המאה ה 9 . מרבית כה״י המזרחיים הם ממצרים, והקדומים 
שבהם (מאות 10-9 ) הם קראיים. הקדום ביותר הוא כ״י 
של נביאים אחרונים מבהכ״נ הקראי בקהיר, שעל פיו ועפ״י 
שני קטעי כ״י של התורה (משנת 929 ו 951 ; לנינגרד). 
כ״י נוסף (מאותה מאה) של חומש קראי (לונדץ: באותיות 
ערביות), וקטעי גניזה אחרים. ניתן לעמוד על סגנון ושיטת 
עיטור זה במאות ה 13-9 . לפני הטקסט דפים שלמים מעו¬ 
טרים בצבעים שונים, כולל זהב. אלה הם דפי "שטיח" 
בעלי עיטורים גאומטריים ודגמים צמחיים, אשר קווי ההקף 
שלהם עשויים כתב זעיר (מיקרוגרפיה) המכיל הערות 
מסורה (ע״ע). עיטורים גאומטריים וצמחיים משמשים גם 
כמסגרת לכתובות הקדשה או קולופונים (ע״ע). בכה״י הנ״ל 
(משנת 929 ) שני דפים ועליהם המשכן וכליו: המנורה, 
ארון הברית, מטה אהרן בפריחתו וכלים שונים — כל אלו 
״מסוגננים״ במסורת הלניסטית מאוחרת; המשכן מוקף חצר 
ולה כניסה משולשת. השוואה לתמשיחים ולפסיססים קדו¬ 
מים בבתכ״נ ולחשמישי קדושה ומטבעות קדומים מלמדת, 
שגם בב״י קדומים עומר הטכסט עצמו וצוירו שערי המקדש 
וגליו — כמבע לשאיפות משיחיות. כן כללו הספרים, כנראה, 



״עטיתי מעוטר בטיקרונרפיה. ״כתר רטש?״, בורגוס נטםררז, 1200 
(חססריה הלאומית, ירו׳ 8 ?י 6 ) 





297 


מירא 


298 


עמודים שלמים מצוירים בשטיחים, מעין האגפים שבפסיפס 
■בבית אלפא (ע״ע). נראה שגם צייר ביהכ״ג בדורה אורופוס 
(ע״ע) שאב השראתו מנ״י מעוטרים. גם ביה״ב יש בנ״י 
יווניים, רומיים ועבריים ציורים דומים, ומרובה בהם גם 
השימוש במוטיווים מן האגדה. 

בנה״י המזרחיים מציינים עיטורים שונים בגוף הטכסט 
את סופי הפסוקים, הפרשיות והספרים. בסופי הספרים, לרוב. 
מסגרת מקושטת ובתוכה מספר פסוקי הספר. מוטיוו תדיר 
היא האות ה״א הערבית, במסגרת עיסורית, לציו! סופי 
פרשיות ופרקי תהלים. לקישוט מיוהד זכו ,שירת הים" 
(שמ׳ סו) ו״שירת האזינו״ (דב׳ לב) — הנכתבות גם בס״ת 
בצורה מיוחדת. בכ״י פרסי מהמאה ת 11 באים ציורים גם 
בגוף הטקסט, כגון כלי הקודש המצוירים בצד פרשת הנשי¬ 
אים (בס׳ ז). בחומש פרסי אחר מאותה תקופה נמצא בצד 
"עשרת הדברות" (שט׳ כ) ציור לוחות הברית (ע״ע) 
ועליהם מלות הפתיחה. ציורים מענינים בפרשת שלח-לך 
נמצאים בכ״י שלם מ 1106 . המקדש לפרשה זו (בירושלים). 
כה״י התימניים מן המאה ה 15 וה 17 גם הם דוסים למזרחיים 
(מ 1475 ו 1649 : המוזיאון הבריטי). 

בסגנון עיטורם'דומים כה״י הספרדיים למזרחיים. 

לא שרדו כ״י מעוטרים מ״תור הזהב" בספרד המוסלמית, 
אולם הספרים מספרד הנוצרית מעידים על רציפות בסגנון 
העיטור ובשיטתו. גם הם מכילים דפי שטיח בראש כד,"י 
ובין החטיבות, ועיטורים בין הפרשיות. חידושם הוא בשי¬ 
לובה של המסורה בדפי השטיח שמסגרותיהם מעוטרות 
בפסוקים בכתיבה מונומנטלית. אסכולה חשובה התפתחה 
בקסטיליה במחצית ה 2 של המאה ה 13 . לדוגמא — דף 
ה.,שטיח" מ״כתר דמשק" (הספריה הלאומית, ירושלים) 
שהועתק בבורגום ב 1260 , שגונו המזרחי נראה מבעד לסגנון 
המערבי של הצבעים. השפעה מערבית חזקה יותר, כנראה 
מאסכולות דרום צרפתיות, ניכרת בנ״י מ 1300 מסחורה 
שליד טולדו (הספריה הלאומית, ליסבון). הציורים השכי¬ 
חים ביותר בכ״י הם תצוגה של כלי המקדש המצדדים על 
פני שני העמודים הסמוכים לדפי השטיח שבראש כה״י, 
ולאו דוקא בתור תמונת תכנית המשכן. דוגמה אפינית הוא 
כ״י מפרפינין ( 1299 ; ד,ספריה הלאומית, פאריס). מצדן 
בעושר -שטיחיו״ הוא ״תנ״ך פרחי״ (ע״ש בעליו הקודמים! 
אוסף ששון), שהועתק וצויר במשף 17 שנה ( 1366 — 1382 ). 
בכה״י 192 דפים מצוירים לפני תחילת הטקסט, מהם 29 
"שטיחים" ו 9 דפי "מיניאטורות". בין חידושיו: ציור של 
אהלי יעקב ונשותיו וכן סבון "שבע חומות יריחו". לעומת 
תצוגת כלי המקדש נמצאת תכנית המקדש למשל בתנ״ך 
״אבן פרוס" מטולדו ( 1306 ל המוזיאון הבריטי), קטע אחר 
מתכנית המקדש נמצא בכ״י מאותה שנה, מסוריה (שב¬ 
ספרד). שנכרך יחד עם תנ״ך קניקוט השני (בודליאנה, 
אוכספורד) ובו כלי בית שני בפרטות רבה. חידוש ספרדי 
הם לוחות השנה המצדדים עפ״ר בצורת עיגול, בדומה 
לגלגל המזלות. באחדים מהם (מ 1301 ל הספרית הלאומית, 
פרים! ועוד) ניתן גם לסובב את הגלגלים. חידוש חשוב 
נוסף הן הטבלאות ההשואתיות של המסורה בין בן־נפתלי 
(ע״ע) לבן־אשר (ע״ע), שנכתבו בטורים בתוך מסגרות 
מעוטרות בעמודים וקשתות (השפעת ה״לוחות הקאנוניים" 
בכ״י נוצריים). תנ״ך קניקוט הראשון (נשלם 1476 : בוז" 
ליאנה, אוכספורד) תוכנן ועוצב כדוגמת תנ״ך סחורה 



ר י.יב״ 11 ! 6.1X1.1 א 12101 ^ 3 01*1^01X 


עיטורי עיים ובייקרוגרפיה ב״כתר רמשי!" 


הנזכר לעיל וצויר בידי יוסף אבן חיים, אשר הרחיב 
את מסגרת הקישוט ועשאו לכה״י העשיר ביותר בתמונות 
טכסט במאה ה 15 . שלא נבנ״י מזרחיים יש בספרדיים תמו¬ 
נות הקשורות לטכסט גם בראש הספרים ובראשי פרשיות: 
יונה והלויתן. סל הביכורים (בפרשת ״כי תבוא״ — תנ״ך 
סחורה) ומעליו פיל ומצודה (סמל העיר קסטיליה): א;ל — 
בצד פרק מ״ב-בתהלים. ועצי זית ליד מנורת זכריה. על 
תפוצתם הרבה של נה״י המצוירים העבריים מעיחם ציו¬ 
רים דומים בתנ״כים מתורגמים קסטילינית כבר במאה ד, 13 . 

כ״י אשכנזיים — גרמניים וצרפתיים, מתחלקים 
לשני סוגים: תנ״ך שלם — ספרים אלו מצטיינים בגדלם 
והתרגום הארמי משולב בהם בין הפסוקים, וחומשים עם 
תרגום ארמי, הכוללים גם הפטרות, חמש מגילות, ומצורפים 
אליהם לפעמים גם פרקי תוכחה מספר ירמיהו וקטעים 
מאיוב. המלה הראשונה בטקסט מעוטרת במסגרת גדולה 
או בציור שוליים בכתב זעיר. המסגרות משתרעות לפעמים 
על פני עמוד שלם. יש שהן מכילות ציורים מעני! הטקסט 
ויש שהן לקישוט בעלמא. אין דפי שטיח וציור כלי המקדש 
נדיר (״חומש רגנסבורג" 1300 לערך: במוזיאון ישראל). 
לעתים יש בראשי הספרים או בסיומם דפים דמדי "שטיח" 
המכילים למעשה הערות מסורה מועתקות בצורה דקורטי¬ 
בית. בסוף הכרך השלישי של "תנ״ך אמברוזיאנה" (מילאנו, 
1238 ) ישנם ׳עמודים שלמים של ציורים אסנטולוגיים 
המתארים את משתה הצדיקים בגן עדן, וכן תמונה קוסמו¬ 
לוגית. בתנ״ך שוקן ( 1300 : ירושלים) נמצאים בשער ספר 
בראשית 46 "מדליונים" המתארים אפיזודות מן התורה, החל 
באדם וחוד, ועד מעשה בלעם. בכ״י אלה מפותחת המיקרו־ 
גרפיה בהערות המסורה, בציורים מעניו הטקסט. במסגרות. 
בקולופונים ובגוף הטקסט. מאמצע המאה ה 14 קטנים ממדי 
החומשים וחל שינוי גם בשיפת הציור. 

רק תנ״כים איטלקיים מצוירים בודדים שרדו מהמאה 
ה 13 , רובם ממוצא רומי. מייצג מובהק הוא תנ״ך הבישוף 
בדל ( 1011 זט 8 ) ס 1284 (קולג , עמנואל, קמברידג׳) שבראשו 
שני דפי שטיח מצוירים ובתוכם כמה כתובות. קשתות 



299 


מקרא 


300 


. מעסרות את הספדים בראשיתם ופלות הפתיחה גדולות 
הסימנים בין הפרשיות הם בשוליים ובסגנון מזרחי. בכ״י 
מ 1300 לערך (המוזיאון הבריטי) נמצאים רישומי עט וציו¬ 
רים בצבעי מים. ליד תמונות צבעוניות. מלות הפתיחה 
באות במסגרות מצוירות ומוקפות ,עיטורי עלים" משורגים 
וביניהם חיות עופות ודגים. וכן גרוטסקות בסגנון הפרו¬ 
בינציה של אסיליה (שהושפע בעיקר מהאסכולה של בו¬ 
לוניה). כה״י מכיל גם במה תמונות מענין הטכסט. על פני 
עמוד שלם בסוף התורה ציור מנורה ססגונית מעוצבת 
בעדינות ומוקפת עיטור צמחי, גרוססקות ודרקונים. כ״י 
יפה אחר בן אותה תקופה ובאותו סגנון הוא ספר תהלים 
הספריה הפלטינית, פרמה) המכיל עשרות אילוסטרציות ) 
—14 לטכסט. מסורת עיטור זו נמשכה, בחלקה, גם בסאות ה 
15 . לפסגתו הגיע העיטור עם הרנסנס. פטרוני כתה״י היו 
בנקאים יהודים עשירים. דוגמאות מרשימות הם כ״י רוט¬ 
שילד 24 (מוזיאון ישראל) והתנ״ך הפורטוגזי (הספריד 
הלאומית הצרפתית). התנ״ך שבאוניברסיטת אברדין הושלם 
כנראה בנאפולי ב 1493 ע״י אחד ממגורשי ספרד, ובו ניכר 
שילוב מסותת העיטור הספרדית והאיטלקית. 

\1. 03510 1 ) 1/1 . / 0 1 ) 11 ) 81 ^) 1111471117,01 ,־ X1/1 071(1 

\1/1 0(111(4(1(1. 1901 81111 114 1147 ) 1 ) £114 ב> 1 ז ( 

7*1070114*(, 1-\ ה . 1 * - 0611 ^ 00 . 0 . 5 ; 1927 — 1911 ,ז . 
13010), /}. 800\ 0/ 0■ 7. 1111411(41(10714 0/ 111( 8111/(11( 0/ 1/1( 

7 '{111-4(^(11/1 0(711(47■)!, 1927; 2. 010500015 70 ) 8 ) £171 , 3 ־ - 

7114(11 /14(114( 11 ( 8111/(7/71/7(1 4,7*1 1400 ( ך.י\ 0 ^ן . 

1937; 0. 110111. 71 !14x41(7 (71((( 14 ' 11 ) 67114/1-1 ק 5 01 ! 1 ) 1 1 )) 4 ? / ס /> 
0,71■. 7/1( £.(71111(011 81/71( (801313(1, 7/1 . 1 ) 1 ; 1952 ,( 11 א ( 
14./>(74((71 €00(-( 0/ 1/1( £/(/>7(40 81/71(. 1958; 155 ) 1 ז 3 ')לז .מ , 
£1(177(447 1/1447*117101((/ 81071114(71(714, 1 . 1969 (.׳ 5.1 ,א 10 )ת 

ב. נר. 



בשרש־ס גגה נרב־ע' בוזב';וד, ויחד;; יאג׳ 
בחוף 03 ־ ג#ר״ד 1 ד ,ספים י 

זאראד־, 0 ־א\ד>אי־ד•□: בחמסהדחד׳ש ודא 
המר. ךממ׳מל/י+ה הפוך יידן: ודה הי 
ודד. דבד־ ׳•היד או 4 ׳דזזר^עי ק־בו ר דבה! ב 
בא־ץכסו־־ב עונהריבברוזע־,■ ׳.ליו'שב יד 
׳הוד: ואראוהנולריזז סערה באד, מן־ימפ 
הגפין %ן נדוליאספחו^חי/ ינגד די סביב 
וכתיס־ז כ 7 ־ן ומשקלי במיץ־ האש: וכתודה 
דבותארבעח׳יחתהמראידקדביחארכ ו 1 
ויתד.: וארבעה פנים 6 קחתוארבעכנ 1 )־כ ו 1 
לאחח דה□ < ורגליהם תו 1 יערה וגף תל 
דנריהפגנן^תלי^דינדביב בעץנהשחק 
מיל: הד* אום סיזחח כנפיהב עלארבעת 
רבעהב ו&נז־ם ופ^הם לאיב־<- 3 !הכרת 
אביה אראתץ־, בגפיהם לא •סבו א 
א׳סאל עס־סניי;לס • ודמהפג־דם פני א 
אדה יפג• אי-׳ד. אלהימץ לאימ^וג יעני ש 
סס- טדשפאל רארביןקן יפג׳ גשר לארב 
לארבעץ ינגיה□ ובגפיהש פרדות כלם 
מלסי^־ה לאיש סמק ח 3 רת א־ס ושתם פד 
מנפיחאתגרר״יעה:ואיש אלעבי כניו •לכו 


■חזר^ל 

אלאעדיןהידדשמוז וד־דהללכת ילכו לא ים 
יסביברס־,! :מ־םווהז׳יותכךאיהפ בנוזלי 
אלז כע־תנם־אה הלכיז־ים ר,א מד,רינת 
כץ החיית ודנה לאס ובן האש ־תא ני?! 1 
והדדיתודגואוטיבכם־אד,ר.נג;ק !.ואראה 
ידדרה יז־גזל או^ א י. ד באר־,׳ א־ניהד/יותל 
לארב־<ר.פגיד! מראה האיפנים ופעסיד□ 

כעץ תרשיש ודביר, אוי־ לארני*;.! ימראירג 
דסעז׳דיב באשד יהיתדאוסז רתך האיגן; 
י 1 *־אר 3 י<הדב-,ןזזן כלכתס "סדא. .ם 
נדבתן! ונביהן יעה לז־ס ו־ראד, להם זגביתם 
כלאית עיד׳ס סכ־ב לארבעתן; ינרנצדההזת 
ילבו האיפגיס אזגלס וכהגסא רדו־ית פעל 
הארץ ינקדייג י־איפנים! עלז'.שד'׳ז־ויד,־ש־ס 
הרוח לדנה ילכו ש־כד. הרוח רד^ת ודאו 
ודאיעים ־די-אי לעיטתם 3 ׳ ריח החיה נא 
באופני□ : בלכתם ־דד\ ונעמדם יעבדו ובה 
יבהנסיאם מעל האו־ץ *שאו האופנים ריעו 
לעיסתם ב׳ דיה החיה באיפנים ! ודפותעל־ 
ראשילסיחר^יעכעץ הקרח רנ 1 ראנטוי א 
עךראדדדע; □לפעלהויתחח הדגףעבנב׳ 
כנפיה□ ימרזת אשד. אלאוותה לאיש סתם 
םבקיתדהגהולאיס כי־. , □ □נסיח לדגה אח 
גו־יהיהב ^ואשבע אמקול כנפיז־ם נקוליסיס 
ך 4 פ מקול מדבז^יזפ קול המולה בר!ול 0 
בחנה כעסים חךפ 7 ה כנפיהם! ויד,יקל פ 
םעלו 9 דףעאמ־ עלרסנסקבעפדב תרבינה 
כגפיזק !יססעלו+ק׳עאסר עלדאשם נ 
כמ־אהאקכפ׳רדמת כסא ועל רבותד. 
הכסא דסחת כמראה אי׳ם עליו פדפעלר ; 


חוזי 5 ת ם׳ יחזין*?. הם׳ העברי היש? 0 — דשום רא׳עזז, ישונצינז, רמ״דו 


דפוסי המקרא. הראשון לספרי הם , (בעברית) 
שנדפס היה ספר תחלים (בולוניה[!], דל״ז), עם פירוש 
הרד״ק אחדי כל פסוק, והספר מלא שיבושים וליקויים. 

בשנת רמ״ב הצליח האומן אברהם בן חיים די טינטורי 
להתגבר על הקשיים הטכניים שבהדפסת הניקוד והטעמים, 
והדפים את "חומש בולוניה", במהדורת פוליו, כשפירוש 
רש״י מופיע לרוחב הדף בראשו ובשוליו, ותרגום אונקלוס 
בטור מקביל למקור. אחד הליקויים בהדפסה זו הוא אי־ 
הארכת האותיות הסופיות מתחת לקו בשורה. אותו מדפיס 
עזר לאחים שונצינו (ע״ע) לההדיר את התנ״ך השלם הרא¬ 
שון (שונצינו■ רמ״ח) בניקוד מלא ובטעמים. אך ללא פירו¬ 
שים. האחים שונצינו הוציאו בנאפולי, רנ״א—רנ״ג, מהדורה 
מדויקת יותר, ואחד מהם עבר לנרשה. שם הוציא לראשונה 
(רנ״ד) ס׳ שלם במהדורת-כיס; בס׳ זד, השתמש לותד לצורך 
תרגומו. בספרד לא הודפס מעולם המק או ספר מספריו, 
בידי יהודים. מפורטיגל ידוע חומש פארו רמ״ז, נעדר 
הדגשים, חומש ליסבון רנ״א, עם פירוש רש״י ותרגום אונק־ 
לוס, ם׳ ישעיהו וירמיהו (ליסבון, רנ״ב) ומשלי (לידית, 
רנ״ב). ב 1511 יצאה לאור. בפיזארו, מהדורה רביעית ומ¬ 
תוקנת של הס׳ בידי האחים שונצינו. ואילו מסורת ההדפסה 
של פורסוגל חודשה בסלוניקי. שם יצאו. ב 1515 , ספרי 
חד,לים, משלי איוב ודניאל ע״י המדפים יוסף גולפון. ביזמתו 
של בפימנם, הארכיבישוף של טולדו, הודפס הם׳ לראשונה 
בספרד בעיר אלקלה 1514/7 , במסגרת של פוליגלוט (תנ״ך 
בשפות רבות), אולם חלפו כ 5 שנים עד שהאפיפיור, ליאו 
ה 10 , אישר את המפעל ועד שיצא לאור למעשה. במהדורה זו 
הושמטו הטעמים ונשתבש הניקוד. ברע״ז/ח הדפים בומברג 
(ע״ע) בונציה לראשונה את "המקראות הגדולות" ב 4 כרכים, 
ובצירוף 13 העיקרים לרמב״ם ו.,דקדוקי הטעמים" המיוחם 
לבן־אשר(ע״ע). ר״קרי׳ ניחן כאן לראשונה, אך הוא בשוליים. 
כאן גם נחלקו לראשונה (בעבריה) ספרי שם׳ ומל׳ לשנים. 
במקביל הדפיס בומברג גם מהדורת קוורטו, שזכחד, כעבור 4 
שנים להדפסה חדשה. בשנת רפ״ד/ה יצאה המהדורה השניה 
של "מקראות גדולות". המשמשת יסוד למהדורות הם׳ עד 
היום. עורכה היה יעקב בן חיים אבן אדוניהו (ע״ע), אשר 
סרח עליה רבות ע״פ מספר רב של כת״י עם מסורה (ע״ע) 
ואף הוסיף לראשונה את המסורה בשולי הגליון. המהדורה 
כוללת גם את התרגומים ופירושיהם של רש״י, אבן עזרא. 
וד״ק, ר משה קמחי ורלב״ג. בשנים דע״ה/ח יצאה מהדורת 
קוורטו נוספת, ובמשך כמאה שנה התבססו דפוסי המ ׳ על 
מהדורות אלה. ב 1611 הו״ל בובפטורף (ע״ע) בבזל תנ״ך 
קסן ושוב בשע״ח/ט, מקראות גדולות ב 4 כרכים, הוא 
נזקק למסורות הספרדיות ולא למסורות האשכנזיות שהיו 
מונחות ביסודם של כל דפוסי ד,מ' היהודים. המהדורה 
החשובה ביותר של הוצאה זו יצאה ב 1720 והיא מבוסמת 
על 19 דפוסים ו 5 כת״י, בתוכם אחד הכולל את החיבור 
החשיב "אכלה תובלה". שנדפס כאן לראשונה. בשנים 
תרב״ט—תרנ״ד, הו״ל זליגמן בר (ע״ע) את ד,מ׳ תוך בדיקה 
מדוקדקת לאור המסורה, כשהוא מכריע אף בניגוד לבודי. 
הוא הלך בעקבות ספר "עין הקורא" של יקותיאל בן יהודה 
הכהן (ע״ע), ובעקבות ספריו של ו. הידנהים (ע״ע). בר 
זכה לתמיכתו של פרנץ דליצש (ע״ע), שנודעה לה, 
בזמנה, משקל רב. לעומתו העדיף כ. ד. גינצבורג (ע״ע) 
במהדורתו, 1911 — 1926 , את גרסת בן־חיים וביותר את 



301 


מקרא 


302 


מסורת נה״י. הנוסח של כת״י לנינגרד. אשר נחשב ע״י 
קאהלה להעתקה נאמנה של בת״י בן-אשר, הוכנס על ידו 
למהדורה השלישית של הג 210 זנ 1 ־ 9 113 < 11 גנ של קיטל 
( 1936 ) והוא אף תואם את נוסח כתח״י הספרדיים הקדומים. 

י. סהלמן, בית דםום של דניאל בומברג בויניציאה (ארשת. 

נ>, תשכ׳יא; א. ס. הברמן < הסקרא ודסוסיו(בית מקרא, ג׳. 

ס״ו. 138 — 142 ), תשכ״ג ל ם. סח. על הנוסח במהדורת 

קורן (שם, 142 — 148 ), חשכ״ג ל .א . 13 -- <״ 10 ז־ם . 13 .־ו 

- £41 11 * 771711 } 1£ ( 1 /ס £> £1 (> €0101 111071601 (£ ,(- 1$ * 0 ) ש 1 ט 10 \ 

£0711651 16 ( 1 , 1 ^ 150111111 * 001 ״ 1 ; 1911 — 1903 , 1-11 110711 

7£ ( 7 , 5031111 . 11 . 1 < ; 1950 , £11716 6177£147 (£ 16 ( 1 01 £47110715 
. 1962 ,( 11 , 15 \זאש״ר) 860 67 16x1 
ב. סב. 

מהדורה ארצישראלית חדשה לחלוטין — כולל אות 
חדשה — יצאה בשנים תשכ*ג/ד בהוצאת קורן, ירושלים. 
היא אינה מבוססת על כ״י מסוים או דפוס סן הדפוסים 
הראשונים אלא על יסוד עדויותיהם והכרזותיהם של פרש¬ 
נים. מדקדקים (יהודיים). וחכמי המסורה — עד בעל "מנחת 
שי״ (על נ״ך) והיידנהיים (על תורה) — ותוך התחשבות 
בכ״י המתייחסים על בן אשר. 

מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית החל בהכנת 
מהדורה ביקרתית ראשונה של המי שבה יתועד — בסדרת 
אפראטים - כ ל הידוע על הטקסט מכ״י, תרגומים, מדר¬ 
שים ופרשנות יה״ב. כש״פנים" משמש הטקסט של ,.כתד 
חלב". ממהדורה זו עומד לצאת בקרוב ספר ישעיהו. 

תרגומי מ׳. הס׳ והבריח החדשה יחדיו (ה״ביבליה") 
תורגמו לכל שפות העולם הכתובות, תחילה ע״י יהודים 
(מ׳ בלבד) ואח״כ ע״י נוצרים, — יחידים או חברות. — 
לשם הפצת הנצרות. בעת החדשה תורגם הם׳ לשפות 
מודרניות גם ע״י יהודים. כדי להפיץ את ידיעתו בציבור 
היהודי שהעברית נשתכחה סמנו, ולהעמיד אח העולם 
הנוצרי על תכנו ברוח היהדות. בשפות רבות היה תרגום 
הביבליה החיבור הראשון שבכתב, ולעתים אף הומצא א״ב 
לראשונה למטרה זאת — בדרד כלל ע״י התאמת הכתב 
הלטיני, להלן ידובר רק בתרגומים הקדומים בשפות השמיות 
ובתרגומים ההודו־אירופיים שהשפיעו השפעה ישירה על 
תרבות המערב. הנד תורגם ל 289 שפות. ספר בודד מן ד.מ׳ 
או מן הברית החדשה — תורגם ל 1,232 שפות; כל הביבליה 
תורגמה ל 236 שפות ( 1964 ). יע, או. 

תרגומים עתיקים (שפות שמיות): א. ארמית: ב. סשיטתא! 

ג. ערבית: ד. געז. 

התרגום הארמי החשוב לתורה מיווזס בתלמוד 
לאונקלום (ע״ע) הגר "מפי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע"; הירו¬ 
שלמי מייחסו לעקילם הגר (המתרגם ליוונית) אך כוונתו 
כנראה לאונקלוס. לשונו מעורבת דיאלקטים מזרחיים ומער¬ 
ביים (ע״ע ארמית, עמי 964 — 966 ). וכיום מקובל שמקורו 
א״י אלא שנערך סופית בבבל. לאחרונה הובאו ראיות לשו¬ 
ניות למקורו הא״י מתוך המגילה החיצונית לבראשית 
מקומראן וממכחבי בר כוכבא הארמיים. בהלכה ובאגדה שבו 
ניכרת השפעת בהמ״ד של ר׳ עקיבא. וע״כ נקבע זמנו 
לראשית המאה ה 2 לסה״נ. תרגום זה נדד לבבל בסוף המאה 
ה 2 , יחד עם יתר הספרות התנאית, עוצב סופית במאה ה 3 
ואף זכה לניקוד ולמסורה (ע״ע) והוכר כתרגום הארמי 
המוסמך לתורה. זהו המילולי שבתרגומי התורה, והוא משחדל 
למסור אף את המבנה הדקדוקי, מלבד בקטעי השירה (כגון 
בר , סט) — בהם שילב דברי אגדה —, פסוקי הלכה — 
שתורגמו בהתאם להלכה ביטויים מגשימים — שתורגמו 


בצורה עקיפה (בגון: שמות כד. יא) —, מליצות קשות — 
שנתפרשו על ידו, ושמות מקומות — הניתנים לעתים בצורה 
המקובלת בזמנו. 

נראה שהשם "תרגום א׳" הוא מראשית תקופת הגאונים. 

הוא נזכר בפרקי ורבי אליעזר (פ׳ ל״ח), ובמאה ה 9 מייחס 
לו שר שלום גאון ("שערי תשובה", סי׳ ש״ל) קדושה יתרה. 
רב נטרונאי גאון (סדור רע״ג, מהד׳ גולדשמידט, עם׳ ע״ו), 
משווה את מצוות הקריאה בו לקריאת התורה. יהודי תימן 
קיבלוהו בניקוד בבלי (עילי) (מהד׳ מדעית ע״י שפרבר), 
והם היחידים הנוהגים לקראו עד היום במקביל לקריאת 
התורה, ולא כמנהג הנפוץ לקרוא בו במסגרת "שניים מקרא 
ואחד תרגום". 

״תרגום ירושלמי״ לתורה (= "תרגום ארץ ישראל") 
נודע בשני נוסחים: "ירוש׳ א׳" ("פסבדו־יונתן") שבו 
חסרים 15 פסוקים, ו״ירוש׳ ב״׳ המכיל ב 850 פסוקים בלבד. 
ב 1956 נתפרסם נ׳י הוטיקן (נאופיטי 1 ) בנוסח מלא, השונה 
מכל כה״י בכתיב, בדקדוק, בהקף הפרפראזה, ובחילופי 
גרסאות רבים. "ידוש׳ א׳" יוחס בטעות ליונתן בן עוזיאל 
(ע״ע). לשונו ארמית־יהודית (א״יית) והוא מתייחד בפרש¬ 
נות אגדית חפשית• גם הוא נמנע מביטויים מגשימים וגם 
בו "עודכנו" שמות גאוגרפיים. מצוי בו הומר רעיוני רב 
מתקופת התלמוד, בנושאים מגוונים. אך על אף קדמות 
החומר (השר בר׳ סו. יט! בם' כד, כא: דב' לג. יא) לא 
קדמה חתימתו לסאה ה 8-7 . שהרי יש בו שם אשת מוחסד 
ובתו (בר׳ כא, כא), וישמעאל נזכר כמעצמה עולמית 
(בר׳ מט, כו; דב׳ לג. ב). ירוש׳ ב׳ — כשלושה רבעים ממנו 
עוסקים בסיפורי התורה, והיתר במצוותיה. כ 14 פרקים 
חסרים כליל וב 90 פסוקים קיים תרגום למלים בודדות. 
לשונו כשל ירד א׳ אולם רב בו מספר המלים השאולות. 
קטעיו אינם בני זמן אחד ורובם עתיקים מנוסח ידוש׳ אי, 
אף שקטעים רבים זהים עמו. יש בו גם תוספות מאוחרות. 
ת״י, א׳ וב׳, מאוחר לתרגום אונקלוס, אך גרעינו קדום מאד. 

תרגום יונתן לנביאים מקורו בא״י ועבר בבבל עריכות 
שונות עד לגיבושו הסופי במאה ה 7 לערך, עת הוכר כתרגום 
הארמי המוסמך. וע״ע יונתן בן עוזיאל. כבר בראשית המאה 
ה 4 מרבה האמורא רב יוסף (ע״ע) לצטט ממנו — עדות 
לעתיקוחו ולסמכותו. בלשונו סימני ארמית מזרחית ומערבית 
כאחד. ומספר מלים שאולות מפרסית. הוא דומה באפיו 
לתרגום אונקלוס אלא שמרובה בו הפרפראזה, ואין הכרע 
מי משניהם קדם. עריכתו הקפדנית ניכרת מאחידות התרגום 
במקומות זהים או מקבילים. "תרגום ירושלמי" לנביאים 
ידוע בעיקר מתוך ציטאטים קדומים, בעיקר בפירושי רש״י 
ורד״ק. כ 80 קטעים פורסמו ונתברר כי לשונו היתה במקורה 
ארמית א״יית, אולם האגדה שבו מקורה בתלמוד הבבלי, 
וא״כ הוא מאוחר לו. 

התרגומים לכתובים נתחברו בזמנים שונים ונתגבשו 
בתקופה מאוחרת, ומצויים בהם יסודות קדומים. הם לא 
הגיעו להכרה רשמית. שהרי לא קראו בהם (פרט לאסתר) 
בציבור. תרגום תהלים הוא בחלקו מילולי ובחלקו אלגורי- 
פרשני (ר׳ כט, א; מו, ד), ואינו מעוד אחד. קדמותו נרמזת 
באזכור האימפריה הרומית (קח, י). תרגום משלי מקיים 
דמית מפתיע עם הפשיטתא (ר׳ להלן, עמ׳ 303 ), בניגוד 
לנוסח העברי, ואפשר שהוא עיבוד יהודי שלו. יש אומרים 
ששניהם עיבודים של נוסח ארמי קדום יותר. תרגום איוב 


303 


מקרא 


304 


שבידנו מאוחר. ואינו זה הנזכר בתלמוד (שבת קט״ו, ע״א). 
סן הסאה ה 1 לםה״נ. נבתהלים גם בו התרגום מילולי 
למדי והתוספות האגדיות קצרות וניתנות להפרדה בנקל. 
בשניהם מתורגם לפעמים פסוק פעמיים, מילולית ובעיטור 
אגדי; 6 פסוקים זכו אפילו לתרגום משולש. בשניהם כ 100 
שינויים מנוסח המסורה, בעיצודים ובתנועות. שבחלקם 
מצויים בפשיטתא וב 70 . התורה ולימודה, עוה״ב ושכר ועונש 
הם נושאים חוזרים בשניהם. תרגום ארסי לאיוב נמצא גם 
במגילות מדבר יהודה (ר , ביבל׳). תרגומי המגילות הם 
ביסודם אספי־מדרש, ורק במקרים בודדים, בהעדר מדרש 
מתאים, התרגום מילולי. יוצאים מכלל זה תרגום אסתר 
בז 10 *ע 01 ? ג]זסעע 1 נ 1 \ 1 ( 1569 — 1572 ), שהוא מילולי כמעט 
לחלוטין, והנוסח הסטנדרטי עפ״י ה 8101 ץ 01 ? ת 30 סנ^ 1 
( 1654 — 1657 ), התלוי בו. לאסתר יש תרגום נוסף ("תרגום 
שני"). נרחב ביותר, הממזג תרגום ומדרש. נזכר לראשונה 
במסכת סופרים (י״ג, ו׳), והמפרשים קוראים לו "מדרש" 
או ,.אגדה״; כנראה הושלם לא לפני 1200 . בתרגומי רות 
ואיכה מצומצם במקצת היקף הפרפראזה. תרגום שה״ש 
אינו אלא פירוש אלגורי להיסטוריה של עם ישראל וליחס 
בינו לקב״ה. 

קיומו של תרגום לדברי הימים נודע רק בסוף המאה 
ה 17 . וסמוך לכך פורסם מתור שני כ״י מהמאה ה 14 (כעת 
הופיעה מהדורה חדשה, ד׳ ביבל'). הוא מילולי ביסודו 
ויש בו מעט הרחבות אגדיות. מחברו השתמש בתרגום ירוש׳ 
לתורה ובתרגום יונתן לנביאים. עפ״י שמות גאוגרפיים 
וסימנים אחרים, נערכו סופית הנוסחים שביסודו במאות 
ה 9-8 . מקובל היה בעבר ליחס את תרגום כתובים לאמורא 
רב יוסף (ע״ע). על סמך הביטוי "כדפתרגם ר׳ יוסף" השגור 
בתלמוד, אע״פ שפרט למקום אחד (מן התורה). מצטט 
הביטוי מהנביאים. במסכת סופרים (י״ג, ר) נמצא "תרגום 
ר ׳ יוסף" ביחם ל״תרגום שני". הרשב״ם מביא בשמו דברים 
לאיוב ולסשלי (פירושו לשמי טו, ב; ויק׳ כ, יז), אך 
בתוספות (שבת קס״ו. ע״א ד״ה ובידו) מייחסים תרגומי 
כתובים לתנאים (עי׳ מגילה כ״א, ע״ב. ד״ה ובמגילה). 

פשיטתא ותרגומים סוריים. הפשיטתא היא 
תרגום "פשוט", מילולי כמעט, של המקור העברי. מסורות 
אחדות מקדימות אותו ביותר (לימי תירם מלך צור או 
לכיבושי אשור בשומרון). עפ״י המסורת הנוצרית היתה 
זו יזמתו של אבגר (ע״ע) מלך אדסה, וכנראה הכוונה 
לאיזטם (ע״ע) 11 במאה ה 1 לםה״נ. כיום מוסכם בד״ב שהפ׳ 
אמנם נתחברה בארסה במשך המאות ה 1 ־ 4 לסה״נ. אפשר 
שעשאוה נוצרים." שהרי אינה נזכרת בתלמוד. הכותרות 
לפרקי תהלים ופסוקים בישעיהו נושאים אופי נוצרי, והלשון, 
בספרי התורה, קרובה ביותר ללשון "הברית החדשה". אחרים 
סבורים כי נעשתה בידי יהודים, משום שפע הארמיזמים 
היהודיים שבה. הפרשנות ההלכתית־מדדשית, חלוקת תהלים 
ל 5 ספרים, ציון פרקי-קריאה לחגים, ושיקולים נוספים. 
הס׳ היתד, לנוסח המקובל בכנסיה הסורית מסוף המאה ה 3 . 
עם התפלגותה במאה ה 5 נתהווה נוסח סורי-מזרחי וסודי• 
מערבי. במאות ה 6-5 יצרו המלכיתים נוסח כלאים, מתוך 
נסיון להתאים את ״המזרחי״ ל 70 . הנוסח שבידנו היום 
תורגם כנראה על סמך ה 70 , ובספרים מסוימים ניכרת 
השפעת המדרש והתרגום הארמי; התרגום לאיוב הוא 
מילולי. כה״י הקדום הוא ם 464 (פורסם לראשונה בפוליגלוט 


פאריס, 1645 ). ב 1823 יצא נוסח זה בלונדון, באותיות יעקו־ 
ביטיות; באותיות נסטוריניות יצאו מהדורת 11112 ־ 111 ( 1852 ) 
10051111 ( 1887 — 1891 ). חלקים פורסמו באותיות עבריות: 
ב 1866 הו״ל הירש את המגילות. ב 1895 הוציא אייזנשטיין 
פרקים א-ב מבראשית וב 1928/9 פרסם חיים הלר (ע״ע) 
את בראשית ושמות■ ב 617/8 נעשה תרגום סורי ע״י פאול 
מטלה ע״פ נוסח ה 70 שבהכספלה (כה״י החשוב פורסם ע״י 
€0112111 [ 1874 ]). 

בדרך־כלל חשובים התרגומים הארמיים גם לידיעת 
ההלכה התנאית לפרטיה השונים, שלא תמיד נכללו בספרות 
הז״ל. 

חוקרים רבים עסקו בחקר התרגומים הארמים, בהשוואת 
כתה״י ובהוצאתם לאור בדרך ביקרתית. מהם יש לציין: 
; 1962 — 1959 , 1-111 , 3111310 ־ 131 ח 1 111611 1111 ' ,זסלזסקצ . 4 , 
,. 13 ,־ 1903 ,ח 11113 ; 011 ] 10 ) 5011 ? ה 731/1111 , 01 ^ 60511111 ) 
- 2135 ? 025 , 21113 ) 1 ; 1899 , 11111 ^ 31 ) 130 ! 131 ־ 10 ן 3 !־ 1 025 

,( 1-65 , 11 , ¥351305 \ 1135 19135013130 : 111 ) וםסאזאיד 110150113 

; 1949 , 1521311 0£ 11111 ^ 21 ־ 1 113 ־ 1 ,זן 1111 ! 311 !ד ־ 1 . 1 ; 1930 
, 1 ) 1143131113 . 11 .) 1 ; 1873 , 13 !י] 13 ןן 10 ׳ן 13 ? , 13 ) 31 ^ 1,3 03 .? 
130130113 א 51 10 ^. 11 :; 53301 ־. 020113135 0 ) 1101 ^ 131 1113 

. 1921 ,. 8155 

ש. ד, לוצסו, א־הב גר, תק״־ן; ח. אלבק, הלכה חיצונה 
בתרגומי איי ובאגדה (ספר היובל לב. מ. לוין), תש־׳א: 

פ. חורגין. תרגום כתובים, תש״ה 1 יו״ט ל. צ ■גז, הדרשות 
בישראל, 35 — 42 . חשט״ו; ח. ז. תירשברג, על מקוסם של 
התרגומים הארמיים בחיי עמנו(ספר בר־אילן, א׳), תשכ״ג! 

077 ו 471117777¥0¥0111 777,4 ו 07¥/7107 ו 7777 ק 70 ו//ו 47 010 , 51016311111 . 8 
, 80111331 . 0 ; 1870 , 17177170 ^ 107 1/14131111 771 ) 7 13 / 3/0 ) 011 611 
0717171,7777 ! 411111 ־ 31 ־ 7 . 131313 ) 0 .׳ 1 ; 1884 , 311140/01 41,111 ־ 21 ־ 7 
1 ) 00 17/177777 . , 5111,31110113 . 8 . 15 ; 1907 , 0/140/1 ־ 81 140 10 
/) 3 ־ 011301131 ׳ 73 ) / 4 01/0 ־ 71 ) 10 1/0 10/7 1/0 , 73081111 7-0 

לפשיסתא; פ. חורבין, התרגום הסורי לחמש המגילות (חורב. 

ב׳), תרצ״ו: י. ש. נובל, התרגום הסורי לדברי הימים (חורם, 

י'), תש׳ת! ; 1916 , 1077717 807/10 770777 . 0 013 . 3831 ) 5 . 14 
.(ו.י_ 1 :< . 25300 ) 5 1,3 ) 770 .¥ / 0 800/100 . 8 740 , 051 ) 5 . 0 
, 1618 ) / 011 / 3 / 31104 ? 7107 , 7717 ^ 1777 ■ 11 .¥ , 31315 ? . 0 ; 1933 
, 16111 ) 0777 ^ ¥ 10177,071107 . 71 ¥ 701107 —.¥ .. 18 : 1935 ,( ¥111 . 0 נ 
0177070711177717 50013 . 5101131 — 573106318 .? ; 1939 ,( 1.11 
/ 3 ) 803 140 /ס ¥0771077 .¥ 10 / / 3 ¥ 7101107,117717 1170 077 
424/0 -/סס'/ ׳/ 71 ,( 3 . 0 ; 1933 , 01155011, 1)11? 1671 (-1027x5 

1 ) 1 ( 2.110 > 10 ( 1 י 1 ז>ג £01 . 11 , 1935 ,( 10 .[££) , 1 ,סס 1 */ס 12 ס- 114000 / 

,!!!;}!]א , 11 21 רת 1101 ז 1 \נ.? ; 111 ) % 50121111 * 60 (}- 0515 ת 00 50110 ו 012 *ב 

. 1965 ,( 11 , 611 '^ 311611 151 > ת 1 15 ( 1 

חג. ב. 

תרגומים נוצריים לערבית. כל עדה נוצרית 
עסקה בתרגום הס׳ לערבית, אולם לעתים שאלו תרגומים 
מעדה אחרת או אף מדת אחרת. כך נתקבל אצל הקופטים 
תרגום התורה של ד סעדיה גאון(אגב שינויים עפ״י תרגו¬ 
מים ממוצא נוצרי). לדברי ההיסטוריון מסעודי (סאה 10 ) 
תרגם הנסטוריאני הנין אבן אסחאק (ע״ע! מאה 9 ) את 


כל תרגום הסד לערבית, אולם מתרגום זה לא שרד מאומה. 
הנסיונות שנעשו במאה ח 16 ליצור תנ״ד שלם איחדו תרגו¬ 
מים ממוצא שונה, המבוססים לעתים על טכסטים שונים, 
לקודכס אחד. תנ״ך ערבי שלם (עם הברית החדשה) נדפס 
לראשונה בפוליגלוטה של פאריס ( 1629 ואילך), בעריכתו 
של המארוני ג׳בראיל אלצהיוני אלהדאני. אשר הסתסד 
על טכססים ממוצא שונה, כולל חלקים שתורגמו ביד' 
יהודים (מל״א יב. א — סל״ב יב. טז; נחסיר, א, א — ט, 
ט, בז). גם התנ״ד הערבי של הקונגרגאציה הקדושה 
( 1632 — 1671 ) אינו ממוצא אחיד. מהדורה מתוקנת, עפ״י 
המקור ותרגומים עתיקים. שהכין !) 1 ׳\ 3 ס 111 ) 050 !, יצאה 
ב 1875/8 בידי הדומיניקאנים שבמוסול. תרגומו של הקא־ 
תולי הקופטי רפאיל אלטוכ׳י ( 1752 ), המושתת כולו על 
הוולגאטה, סגיע רק עד ספר טוביה ואינו מכיל את נביאים 
אחרונים ורוב כתובים. התרגום הנפוץ ביותר הוא של 
המיסיון הפרוטסטאנטי שנעשה בדיוק רב מן תסקור בידי 
8011111 ! 1 ,־[ ' 1 :),<] וזר! ! 0011 ־ 1 ס 0 ( 1856 — 1865 ). התרגום 
הקאתולי הנפוץ ביותר נערך בידי 1 :> 01 ״£( 1876 — 
1880 ). 

תרגומי התורה מרובים, אך לא נחקרו עדיין; הם מוש¬ 
תתים על תרגומים עתיקים, כגון זה של אלחארת׳ אבן סנאן. 
המבוסס על ההכספלה הסורית. בין תרגומי נביאים ראשו¬ 
נים בולטים אלה המושתתים על הפשיטתא; תרגומי נביאים 
אהרונים מגוונים יותר. בין תרגומי כתובים מרובים כ״י 
של תהלים, ששימשו לתפילה. 14 ־ 1 ג 51 מת £30 , 4 , טען לגבי 
כ״י 01.94 של הספרית העירונית בציריך (לשעבר), שהוא 
ממוצא טרום־איסלמי, בשקפו נוסח קדום של הסד, אך 
מסקנותיו אינן סכרחות, הקטע של תה' ע״ח ביוונית ובתר¬ 
גום ערבי באותיות יווניות, שמצא 1 ־ ¥101 , 8 בדמשק. נכתב 
כנראה במאה ד, 8 . במאה ה 11 יצר אכו אלפתה עבדאללה 
אבן אלפצ׳ל טכסט קבוע של תה , בשביל המלכיתים, והוא 
נשאר בעיקרו בשימוש ואף עבר לשימוש 'ליטורגי של 
הכנסיה הקופטית. רוב הטכסטים המודפסים האחרים מער 
רבים. הפילוסוף והרופא הנסטוריאני מעיראק, אבו אלפרג׳ 
עבדאללה אבן אלטייב (מאה 11 ), תרגם בפירושו אתי ספר 
תהליס סן הסורית• כ״י נוצריים ספרדיים משקפים את 
הנוסח של תר,לים אצל הלאטינייס ה״גוטייט־מערביים". 
אלחארת' אבן סגאן תרגם מן הסורית גם את ספרי החכמה. 
£3011158111 סס׳י 0,31 .£ . 0 .¥\ הוציא תרגום עתיק (מאה 
9 ) של רוב המחצית הראשונה של איוב. מרובים יחסית 
תרגומים בלתי תלויים זה בזה של דניאל על יסוד הסורי. 

,* 31, 0050/1101110 <10* 0/11-1511(0/1011 <1*016150/071 1410*0X111 ־ 01 .ס 

, 1966 , 1 , 0610 * 4 ה 1$110 * 1 /€ / 0 * 101 * 117 * 0 *!') 4 > , 1 ) 1113 .! ! 1944 . 1 
. 35 ־ 29 ■חח 

י. בל. 

לאתיופיה (געז, ע״ע חבש, עס׳ 101/2 ) תורגם הס׳ 
במאה ה 6/5 , ע״י מיסיונרים נוצרים דוברי ארמית, אך 
בה״י הקדומים הם מהמאה ה 13 . ניכרות השפעות הנוסח 
הסורי, אך בעיקרו זהו תרגום מילולי של הסד. התרגום 
היה משובש למדי, מלבד מה שנעשה מתוך מקור יווני 
משובש, והוא תוקן חלקית, באישור הכנסיה, תוך השוואה 
לתרגומים הקופטיים והערביים. מיוחד לתרגום זה היא 
החטיבה בת 8 ספרים ( 11 ־ 0 ־ 00101 ), חמשה חומשי תורה, 
יהושע, שופטים ורות. במקורו כלל גם רבים מן הספרים 
החיצוניים אולם בשלמות שרדו מהם רק ס׳ חנוך (ע״ע, 




307 


מררא 


303 


עם , 695 ) וס׳ היובלים (ע״ע, 284 ). אט אס תורגמה גם יתר 
הספרות החיצונית וכן הברית החדשה. גם הפלאשים משתמ¬ 
שים בתרגום זה, קיים גם תרגום הם׳ לאמהרית מודרנית. 
שנעשה בידי מסיונרים אירופיים. 


תרגומים עתיקים (שפות הודו-אירופיות) 
א. יוונית; ב. לסינית? ג, ארמנית* ד• סלאיוית כנסייתית 



־־מדד־;־־י ■**ג יי , ״״'"נ־ ׳'״ 

. . "ע-יי! 'היי׳רכיאי׳יד׳אעבךס• < 

^ '>ר+־סן)זאדסר,ריקןוה'אדזר 

"*•י '*־*־ ק^י״־יאטי^זצרדי >*־. 

"#•!;.*ק״סורל-פי *■יז־יק-זך. 

•ןנ^רסן ■ני•'••*־*־'•'ד>משה.'ל׳ו'תםף •׳ 

^ 'חת'וזז 1 ^!נ./׳נ , 11 ד'ר.ךיר./*'ן 

ר. ן יי׳״.- ■ 


עט׳ סם׳ בראשית (ר, די— טו) בפוליגלוטה •ע 5 אלקלדז נספריז, 1522 . 
עברית, זולגטת, 70 נעם פרוש לטיני תחת השורד,] ופרפרזה ארסית 
קחבוז מאד ואונהלום הנדשם נעם שיר!׳ 8 1 טי:י בצר 1 . ב׳שוגי הג?יוז:. 
צורות המסור שי הסעינים העבריים וגארסיים, 


תרגום השבעים, מקור השם באגרת אריסטיאם 
(ע״ע). — התרגום הראשון של הם׳ לשפה זרה. יחד עם 
הנוסח היווני של הברית החדשה הוא היווה את המ ׳ של 
הכנסיה הנוצרית, ומהווה עד היום את הם׳ היווני-אורתו־ 
דוכסי ולפיכך רבים כה״י שקטעים מהם הם מן המאה ה 2 , 
ואף מתקופה הקודמת לנצרות (קומראן). התרגום מקיף את 
כל הס׳ והספרים החיצוניים יהודית, טוביה, חשמונאים, 
חכמת שלמה. בן סירא, ברוך א׳, עזרא החיצון (ע״ע כולם), 
מזמורי שלמה ותהלות שלמה. יש ספרים ששונה שמם (כגוף 
שמות = ? £ 5080 ־ ־= יציאה, ויקרא = א<מ 1 ז 1 טם^ = לויה, 
ועוד) או סדר פרקיהם (במיוחד ירמיהו), ויש שנוספו בהם 
קטעים (ירמיהו. אסתר. דניאל). סדרם ערוך לפי צורתם 
הספרותית: ספרי חוק, היסטוריה, שירה ונבואה. נראה 
שהתורה תורגמה באלכסנדריה בראשית המאה ה 3 לפסה״נ, 
כמסופר באגרת אריסטיאס, כנראה, ביזמת הקהילה 
היהודית שם, שנזקקה לכך. התרגום נמשך דורות רבים, 
בעיקר במצרים, ונראה שבראשית ספה״נ כבר הקיף את הנד 
כולו. ממצרים נתפשט בכל התפוצה ההלניסטית ובא״י. 
שיבושים רבים נשתרבבו בו מטעויות סופרים ומהעדר מקור 
אחיד שישמש את כל המתרגמים, והיהודים הסתייגו ממנו. 
אך הוא נתקבל בין הנוצרים. התרגום זבה לניסוחים מחוד¬ 
שים במאה ה 2 ע״י עקילס, תאודוטיון וסימכום (ר׳ להלן). 
אוריגינס (ע״ע) זועזע ממידת אי ההתאמה הכללית למקור 
העברי של כה״י השונים. בפרסום ההכספלה נתכוון לתת 


נוסח מוסמך של התרגום, אך הנוסח הביקרתי שלו, שזכה 
לתפוצה נרחבת בא״י, לא כבש את מקומו בעולם הנוצרי 
מאחר שהיארונימום (ע״ע) העדיף עליו נוסחים אחרים. 

לדעת רוב החוקרים ניתן לשחזר את הטכסט המקורי של 
תרגום ה 70 ועל הנחה זו בנויות שתי ההוצאות העיק¬ 
ריות : קייסבריג׳ ( 9 כר׳, 1906 — 1940 ) וגטינגן ( 1926 —). 
הראשונה מכילה את כ״י וטיקנוס, מושלם מתוך ב״י 
אלכסנדרינוס וסינאיטיקוס, ומלווה במנגנון רחב של כ״י 
ותרגומים שנעשו עפ״י הסד. תוך שימוש בפילון. יוסף בן 
מתתיהו ואבות הכנסיה. מהד׳ גטינגן מתיימרת לשחזר את 
הטכסט המקורי, בעיקר ע״פ כ״י וסיקנוס, הנחשב בעיניה 
כטוב ביותר. אף היא מלווה מנגנון ביקרתי נרחב. תרגום 
ה 70 זכה למעמד נעלה מן המקור העברי בכנסיה הקתולית, 
וכן בקדב חוקדי המי החושבים אוחו קדום לם׳ שבידינו. 
עליית מעמדו של נוסח המסורה העניקה אוטונומיה למחקר 
הסד. שלא נועד עוד בעיקרו לשחזור הטכסט העברי הקדום, 
כי אם לבדיקתו הפנימית בגלל ערכו הרב כטכסט עתיק ורב 
השפעה במשך סאות בשנים, וכאחד מהמקורות הספרותיים 
העשירים של הקויני (ע״ע יונית, ענד 529 — 530 ). 

תרגום ה 70 נאמן למקור לא רק מבהינת התוכן אלא גם 
מבחינת הצורה והמבנה הדקדוקי, ומשתדל לשמור אפילו 
על מספר המלים וסדרן במשפט, עם זאת אינו משועבד 
בליל לפקור ואין היוונית "נאנסת" על פיו. פעמים תורגמה 
מלה אחת בשני אפנים. בהתאם להקשרה. ויש שסלה יוונית 
אחת מתרגמת מספר מלים עבריות. גמישות זו אפשרה 
להימנע מפרפראזה וסייעה לגיבוש טכסט רהוט, רק בכתו¬ 
בים יש תרגום חפשי (במשלי) ולעומתו תרגום מילולי 
ביותר (קהלת ושה״ש). תרגום הסל היווה אבן פינה ראשונה 
לפרשנות ם׳ יהודית קדומה, במצרים בעיקר, ומחקרים 
השוואתיים רבים מצביעים על הדמיון שבינה לבין הפר¬ 
שנות הרבנית. 

תרגומים יוונים אחרים מן הסאה ה 2 ידועים 
מהערות שוליים לכ״י של הסד ומתוך ציטאטים. לעדויות 
מקוטעות אלה (י״ל ע׳׳י 13 ־ 01 . 1875 ) נוספו תגליות חדשות, 
ביניהן 150 פסוקי תהלים מתוך 6 הטורים האחרונים של 
ההבספלה, וקטעים ממלכים ותהלים לפי עקילס, כמעט בכל 
כה״י של הסד תרגום דניאל הוא משל תאודוטיון. תרגומו של 
עקילס הגר נתחבר בא״י. כפי הנראה בראשית המאה ה 2 , 
זכה למעמד נכבד בישראל, ושימש עדיין בבהכ״נ בסאה ה 6 , 
באישורו של הקיסר יוטטיניאנום. תרגומו מילולי ככל 
האפשר ואף תרגם מלים כגון "את" (ואולי כאן השפעת 
בית מדרשו של רבי עקיבא שעקילס אפור להיות תלמידו). 
תאודוטיון, שאולי הוא יונתן, פעל בנראה בשלהי המאה ה 2 . 
ואפשר שהיה זמן־מה נוצרי. הוא טרח להתאים את הסל 
לנוסח העברי, להאחידו ולשרש מתוכו את היסודות המדר¬ 
שיים. מן הראוי לציין את השימוש בתעתיק בתרגום זה, 
ואפשר שהיה לפניו נוסח קדום אחר. אודות סימכום חלוקות 
הדעות. ניכרת אצלו השפעת הפרשנות של חז״ל ואין ספק 
כי הושפע מנוסחים שונים שהיו לפניו. הוא נמנע ממילוליות 
יתרה ובולט כשרונו לנצל מקורות־לשון יוונים, ובעיקר 
ניבים. נשתמרו שרידים דלים של 3 נוסחאות נוספות, אנו¬ 
נימיות, וייתכן שהן קודמות לעקילס ותאודוטיון. 

;* 1 * 191 , 07££% 171 07 ? 1/1 10 114£11011 > 0 ז 1711 471 / . 8 . 11 

, 07 ? 1/1 / 0 ? 1 * 507 ,ץ 3 ז 11301£5 " 1 חו 101 . 51 . 1 ־ 1 

/ 0 1071 * £7 / 1 ? 7/1 ,חח 3 ור 5££11£1 .״ 1 . 1 ; 1927 



309 


מקרא 


310 


; 5 ) 013 )! 11 ;?ה 0£1 * 11 ק*$ *!/" 7 ,ץ> $1 תו 1 ז 0 . 14 ; 1948 ,;{ 111110 

1711 ^ 100 ^* 5 * 11 '!' , 161 11006 .$ ; 1949 ,* 11 ) 81 ? 1/1 / 0 071 ;; 510 הסז 7 
. 1968 , 1 ( $1113 70 * $103 0713 

ס. דנ. 

קטעים רבים מעידים על נוסח לטיני קדום של הס׳, 
ומקובל לכללם בשם !■וז 111 '.־ 1 ¥01115 (י״ל ע״י, 1-11 ,״ 15011 ? 
1949 — 1954 ) אף שספק אם מקורם אחד. אין ידוע מקורו של 
נוסח זה, המבוסס בעיקרו על ה 70 . הוא נזכר לראשונה 
בצפון־אפריקה בין המאות 2 — 3 ואח״כ מוצאים אותו בדרום 
גליה וברומא. במשך הדורות נשתבש הטכסט וע״ב ראתה 
הבנסיה צורך בתרגום חדש ומוסמך. התפקיד הוטל על 
היארונימוס (ע״ע). תחילה תיקן את הנוסחים הקיימים עפ״י 
המקורות היוונים והעבריים. אולם משעמד על השינויים 
הרבים שבין המ ׳ והסל הכין תרגום חדש מהמקור העברי. 
היקפו, בעיקרו, כשל תרגום הסל. בתרגומו ניכרת השפעת 
המתרגמים היוונים שקדמו לו והדרכת מוריו היהודים. נוסחו 
הלטיני משובח ונאמן ביותר למקור. תרגום זה. עם עיבודיו 
לתרגומי "הברית החדשה", ידוע בשם וולגטה ( ¥1118313 ), 
והוא נתקבל ע״י הכנסיה כנוסח הלטיני הרשמי של המקרא 
ושימש בסיס לתרגומיו לשפות אירופה (וע״ע לטינית, עמ׳ 
633 ). 

ם. ד. א. קאסוסו. התרגום היהודי של הם׳ לל׳ וחשיבותו 

לחקר התרגומים היווניים והארמיים (ספד י. לוי). חש״ס. 

״״׳,/,<}! 111 * מי! 051110000 ?' 7 403141104011 ?,(/ זשוזז,ו,.)| . 01 

-מ';?/ ־:־,וזוחזסו? 1 ; 1902 — 1861 , 1-11 ,!עגת׳גמע־מלזז 

_ 1 תסא- 631 ס 10 . 5 ; 1928 , 30 811x1 ־) 1 וממ 0 )/ ? 0 ) מ, 

. 1968 , 11011011 * 01 ? 1 ' 0 01 ) 1118/8 ' 1 ,ת 51£1 

ב. קד. 

לפי המסורת הארמנית היה המ׳ הספר הראשון 
שתורגם לשפה זו ( 406 בקירוב). סמוך להמצאת הא״ב 
הארמני. התרגום, שנעשה כנראה סן הסורית, זכה לשני 
עיבודים על סמך שני כ״י יווניים שהובאו מקושסא ומי 
אלכסנדריה, והושלם עם העשור ה 4 למאה ה 5 . הוא נחשב 
לתרגום מעולה מבחינת הנאמנות למקור היווני. כה״י הקדר• 
מים הם מהמאה ה 13 . המהדורה הראשונה בדפוס יצאה ע״י 
״ 0563 ( 1666 ) והחשובה היא של 7061361311 ( 1805 ). הקא¬ 
נון הוא בדרך כלל זה של ה 70 ואילו במהדורת ״ 20613613 
הוא זה של הוולגטה. ס. סס. 

ראשיתו של תרגום הס׳ ל ס ל א ו ו י ת בשליחות האחים 
הסאלוניקאים קונטטאנטינוס (לאחר מכן: קירילוס הקדוש) 
ומתודיום (ע״ע קירילום ומתודיוס) לחיזוק הנצרות במר 
ראוויה ב 863 . קירילוס תירגם את תהלים וסייע למתודיום 
בתרגום חלקי ד.מ׳ ששימשו בפולחן הכנסיה המזרחית 
(ה״פריקופות" הליטורגיות). התרגום נעשה בניב הסלאווי 
הידוע כיום כ״סלאווית-כנסייתית עתיקה״ (ע״ע סלאוויות! 
לשונות). כ״י עתיק ביותר של התרגום לתהלים (מהמאה 
ה 11 ) נשתמר במנזר סנטה קתרינה שבסיני ("פסלטריום 
סינאיטיקום"), נשתמרו גם גרסאות אחרות של' התרגום 
לתהלים בעריכות שונות לרוסית עתיקה. מקדונית. בולגא- 
רית, סרבית ועוד, מן המאה ה 11 והלאה. בשנים 893 — 927 
תורגמו לסלאווית־כנסייתית חלקים נוספים של הס', וביזמת 
הארכיבישוף של נובגורוד, גינאדי (כחלק ממאבקו ב״מת- 
יהדים" [ע״ע] ויתר ה״מינים") תורגמו ספרי המ ׳ הנותרים 
והושלם התנ״ך הסלאווי ( 1499 ). 

- 71 *€ 111/1 !<{/ . 711 * 1 ) 1 ; $17101 * 7 * 711 * 1011 * 1 .(. 1 מ) ז 311€ נ 1 ) 1 \, . 1 > 1 

,(( 7 * $100051 5 '* 7173 * 001/1 . $1 מ 707 / 1 <)ד 50 * 10717 / $ * 01111 ^ 010 ץ 1117 

. 1971 , $17141 ./#ג 
מ. אל. 


תרגומי המ׳ לשפות מודרניות. 

א. אנגלית. ב. גופנית. ג, צרפתית. ד. ספרדית. ה. איסלקית. 

ו. לשונות סלאוויוח, 

אנגלית. עד לשלהי המאה ה 14 היה תרגום אנגלי 
רק לתהלים ולקטעים בודדים אחרים, ואז נעשה תרגום מקיף 
ע״י הלולרדים (ע״ע ג׳ון ויקליף) מסוך הנוסח הלטיני, 
ונשתמר ממנו מספר ניכר של כת״י על אף עוינות הכנסיה. 
במאה ה 16 תורגם ד.מ׳ מחדש, תחילה ע״י סינדל (ע״ע), 
ולאחר הוצאתו להורג ( 1536 ) — ע״י חבריו (״ 01031 ״ 
81610 ). ב 1540 זכה התרגום להכרה מצד הנרי ה 8 (ע״ע). 
ספר תהלים מתוכו משמש עד היום בכנסיה האנגליקנית. 
תרגום זה שימש בסים ל 81610 ' 15 ( 81560 ( 1568 ) שיצא ע״י 
סגל אנשי כנסיה בראשות הארכיבישוף פארקר. ועליו 
הושתת ״תרגום המלך ג׳ימז״ שיצא ב 1611 והפך לתרגום 
המוסמך ( ¥01-5100 ״ 1 ) 13111601150 ״). מלאכת התרגום נעשתה 
(בווסטמינסטר. אוכספורד וקיימבריג׳) ע״י צוות של 54 
מטובי המלומדים בלשונות הקלאסיות והשמיות אשר נס¬ 
תייעו בעבודתם בשפע מילונים ותרגומים. תרגומם זכה 
למעמד כמעט־מקודש והשפיע באופן מכריע על הלשון 
האנגלית ותרבותה. עיבוד מחודש של נוסח זה יצא ב 1885 
(״ ¥01510 1 ) 809150 60 ?). שיקולים כיתתיים, תאולוגיים 
ומדעיים הביאו לתרגומים רבים במשך השנים, אולם רק 
בזמננו ( 1946 — 1951 ) נערך תרגום מחדש בקנה מדה רחב 

( 1 ¥6X5X011 > ־ 13.1 ) $1:311 1 ) 18€ ׳\ 0 .מ). 

בסוף המאה ה 18 הופיעו לראשונה מהדורות יהודיות 
של "תרגום המלך ג׳ימז" לתורה ולהפטרות. תרגום יהודי 
אנגלי לתורה יצא לראשונה באה״ב ב 1845 ע״י ליסר (ע״ע) 
אשר פרסם כעבור 8 שנים תרגום פלא של המי. בשנים 
1851 — 1861 י״ל תרגום מאת בניש (ע״ע) וב 1881 הו״ל מ. 
פרידלנדר תרגום נוסף. ב 1896 הוציא הוועד לחינוך יהודי 
בלונדון חוברת מיוחדת ובה "תיקונים" הכרחיים שנועדו 
להכשיר את ה״ 510 ! ¥0 1 ) 809150 של 1885 לשימוש יהודי, 
ווו עמדה לנגד עיניו של צוות המלומדים. בראשותו של 
מרגולים, אשר חיבר את התרגום שיצא ב 1917 ע״י ה 1010156 
30101103 ! ) 0 $001019 116110311011 ?. בצוות זה היו מיוצגים 
הזרמים השונים שביהדות אה״ב, והוא נסתייע גם בתוצאות 
מחקר המי בקרב יהודים. ה! ¥015101 156 * 10 שיסזיז, ממנו 
י״ל ב 1962 התרגום לתורה, נזקק גם להישגי חקר המי בקרב 
לא-יהודים, ואף למידה מסוימת של ביקורת הנוסח. חומש עם 
הפטרות ייל ע״י הרב הרץ. רבה הראשי של בריטניה, 
בשנים 1929 — 1936 , וכן תורגם מגרמנית החומש עם פירושו 
של ש״ר הירש ( 1958 — 1962 ). רפ 

גרמנית. התרגום הקדום ביותד לגרמנית נעשה ע״י 
אולפילם (ע״ע) במאה ה 4 . מהמאה ה 9 שרדו קטעי תרגום 
לבראשית. מהמאה ה 11 ואילך תרגמו כפרים ספרי מ׳ 
אחדים ובעיקר את ספר תהלים. מן המאה ה 14 ידוע כה״י 
הנקרא 81601 201 ״ ¥0 י אולם קדום לו, כנראה, התרגום 
הראשון שזכה להידפס (שטרסבורג, 1466 ), שנעשה עפ״י 
הוולגטה, אפשר ע״י ידהן רלך. התרגום הקלאסי הוא של 
לוו!ר (ע״ע), שהיה ליצירת המופת הגרמנית במאה ה 16 , 
עיצב למעשה את לשונה ושימש בסיס לתרגומים אירופיים 
רבים. התרגום ( 1523 — 1534 ) נעשה ע״פ המקור, זבת 
למהדורות רבות ולעיבודים עוד בחיי לותר והתהליך נמשך 
עד חיום. משום שהוא המ׳ המוסמך של הכנטיה הפרוטס־ 


311 


מקרא 


312 


טנטית. תרגום הם' של הפנסיה הרפורמית השווייצית הוא 
בחלקו הגדול עיבוד ממנו ויצא במקביל לו (( 9 — 1527 ). 
אולם אח״ס הלך נוסחו והתרחק ממנו. הכנסיה של ברך 
אימצה לה את 1111001 ־ 150101 ? שתורגם מנוסחים לטיניים. 
בראשית המאה ה 19 י״ל לראשונה, ע״י דה וטה (ע״ע) 
ואוגוסט', תרגום המבוסם על חקר הם׳, ובסוף המאה ה 19 
י״ל תרגום מדעי חדש ע״י _קאוטש. גם סופרים ומשר 
ררים, וביניהם גתה, עסקו בתרגומים ספרותיים לספרי מ׳ 
שונים. במקביל לבל זה נמשך גם מפעל התרגום הקתולי, 
והתרגום השלם הראשון יצא ב 1534 . התרגומים שבאו 
בעקבותיו נעשו בעיקרם עפ״י הוולגטה. ב 1920 •־*ל ע״י 
שלגל המהדורה הקתולית הביקרתית הראשונה. 

התרגום היהודי הראשון של המקרא לגרמנית (עילית) 
נעשה בידי משה מנדלסון (ע״ע) וחבריו■ החל להופיע 
ב 1770 בשם "נתיבות השלום", נדפס באותיות עבריות בצד 
המקור ובצירוף פירוש. ב 1805 יצא לאור תרגום ,.תריעשר" 
בשם ״מנחה חדשה״. ב 1815 נדפס התרגום לראשונה 
באותיות גרמניות, ובשנים 37 — 1833 יצא לאור בפראג המ׳ 
בשלמותו. אחד מחידושי התרגום היה השימוש בביטוי 
" 0 ?!;*£ ! 6 <£" (,.הנצחי") לציון שם ה׳. תרגום שני, מלווה 
הערות פרשניות־מחקריות. נעשה בידי יוסף יואלזון, אולם 
רק כמחצית ר.מ׳ ראה אור ( 1817 — 1836 ). חוגים חרדיים, 
בראשות הרבנים במברגד, אדלר, הילדסהיימר ולד,מן, הו״ל 
ב 1865 תרגום מבוססי על הפרשנות המסרתית, ומסוג זה הם 
גם התרגומים לתירה של קוסמן ( 1847 — 1852 ), ש״ר הירש 
( 1867 • תהלים 1882 ), ד. צ. הופמן (ויקרא 6 — 1905 ! 
דברים 1913 — 1922 ), ול. גולדשמידט. במאה ה 20 נעשו 
שני מפעלי תרגום מקיפים לנר, האחד בירי ש. ברנפלד 
(ע״ע) ונ. ה. סיר־ סיני (ע״ע! 47 — 1935 ) והאחר בידי 
מ. בובר (ע״ע) ופ. ריזנצויג (ע״ע! 1926 — 1937 ). 0 . 

צרפתית. תרגומים סלד,־במלה היו רק בידי כתות 
נוצריות ד,סרוד(פםיות, מאז המאה הי״ב. אד הפנסיה השמי¬ 
דה אותם. בפי היהודים היה תרגום ("לעז העם") סן הסאה 
הי״א לכל המאוחר והדים ממנו שרדו בפירושי המ ׳ של 
חכמי צרפת, ובספרי ר,"פתרונות". התרגומים הקדומים 
לצרפתית הם תרגום תהלים ם 1100 לערד, וספרי שמואל. 
מלכים ותר,לים מהמאה ה 12 • ב 1190 לערד יצא תרגום סאת 
הרסן סואלאנסיאן ( 65 ח 11 !> 01 ת 10 ג 7 116 £16110300 ), אולם 
השימוש בו נאסר ע״י האפיפיור אינוצנסיום ה- 111 ב 1199 . 
ב 1229 אסרה הכנסיה את תרגום הם׳ לכל לשון מדוברת, 
ואעפ״ב הזמין לואי ר, 9 סמור לכך תרגום צרפתי שלם לס׳. 
נוסח זר. עובד מחדש, במאה ה 14 , בפקודת ז׳אן ד, 11 דשרל 
ד,ז\. התרגום הצרפתי החשוב ביותר ביה״ב הוא הביבל 
איסטוריאל ( £15101-1316 311116 ) של גייאר דה מולן ( 0 ז 3 ץ 00 
£1001105 365 ) מסוף המאה ה 13 . שזכה למהדורות רבות 
והיה מספרי הדפוס הצרפתים הראשונים ( 1487 ). כל אלה 
אינם תרגומים מילוליים, אלא כעין ״סיפורי הנו״. ומגמתם— 
דרשנות ומוסר השכל. ב 1528/30 תורגם ר.מ׳ מחדש. 
מתוך המקור הלטיני, ע״י ז׳אק לפוור מאטאפל ( 130151165 
105 ק 3 ז£־ 3 £616616 ) . בנוסחו המתוקן ( 1,0115310 , 1550 ) 
זכה תרגום זה ליותר מ 200 מהדורות. הוא נסתייע גם 
בתרגום הפרוטסטנטי הראשון שנעשה ע״י פיאר ר 1 בר 
אוליווסאן ( 011661311 : £06011 16116 ?! 1535 ), על יסוד המקור 
העברי והיווני. תרגום אחר. שהשתדל לשמור על משמעות 


המקור העברי, נעשה בירי סבא 0 טיאן שאטיון ( $66351130 
0631:611100 , באזל 1555 ). ב 1644 יצא בז׳נווה תרגום פרו¬ 
טסטנטי נוסף מאת ראן דיאודאטי ( 0103311 630 )), וב¬ 
השראתו יצא, ע״י לואי איזאק למטר דה סאסי ( £01115-15336 
5306 36 £431116 16 ), בפאריס, תרגום חדש בשנים 1672/95 . 
אולם שניהם אינם אלא פרפרזה ועמוסים הערות ודברי 
פרשנות. יש להזכיר גם את תרגום שה״ש פאת בוסיאה 
( 00551161 ) שיצא ב 1695 . בפהצית ר. 2 של המאה ה 19 החלו 
להופיע תרגומים ע״י מלומדים שמחוץ לכנסיה. רנן הו״ל 
תרגומים לאיוב ( 1859 ), שה״ש ( 1861 ) וקהלת ( 1882 ), 
וב 1883 י״ל תרגום לבראשית פאת פראנסוא לנורמאן 
( £600101301 1301015 ?). במאה ה 19 יצאו גם מספר תרגו¬ 
מים קאתוליים לא משובחים ביותר, ואת מקומם תפסו במאה 
ד, 20 תרגומים משוכללים יותר: תנ״ך מארדסו ( £131635005 ! 
1949 ), תנ״ך אוגוסטן קראמפון ( 100 ] 0301 71118115110 ! 
1894 — 1904 ) ובמיוחד ביבל דה ז׳ריזאלם (- 1610 36 21610 
! 53160 : 43 כרכים — 1948 — 1954 ! ובכרך אחד, 1956 ), 
אולם גם עליהם מכבידות עדיין ההערות וההנחיות ("להבנה 
נכונה"). מבין התרגומים הפרוטסטנטיים יש להזכיר את 
מהדורות מארטן £131110 ( 1707 ) ! ז׳אן־פרדריק א(סםרוואלד 
( 051616313 .£ .() 1724 : ..תנ״ך ז׳נווה״ ( 1805 ) ואת מהדו¬ 
רת איג אולטראמאר ( 0111310316 £11181165 : תרגם את 
הברית החדשה) ולואי 0 יגון ( $68003 £0015 1872-4 ). 
התרגום המאושר רשמית הנמצא בשימוש הפרוטסטנטים 
הוא הורסיון סינודאל 003316 ץ 5 £7615100 ! 1902 — 1903 ), 
ואילו 'התרגום המשובח ביותר הוא הביבל די סאנטנר 
( 0601603116 30 61616 , ״התנ״ך של שנת המאה״, 1916/47 ). 
במאה ה 19 יצאו גם מהדורות מדעיות־ביקרתיות. לציון 
מיוחד ראויה מהדורת אדואר רויס ( 055 £6 £300313 : 11 
ברכים, 1874 — 1881 ) המלווה פרשנות היסטורית-פילולוגית 
נרחבת: פיאר ז׳יגה ( 018061 16116 ? : 1872 — 1865 ) המבו¬ 
ססת על תרגום השבעים. ולאחרונה התרגום הקפדני והבהיר 
של אדואר דורם ( 6 מ״ 60 ס 313 * £3 ) ואחרים, לביבל דה 
לה פליאך ( 1336 * 11 ? 13 36 81616 £3 ), 2 כרכים׳ 1956-59 . 

תרגומים יהודיים לקטעים מקראיים ולספרים אחדים 
(תחלים, איוב וחמש מגלות) נדפסו במסגרת הסידור של 
מרדכי וינטורה ( £7601016 £131306666 ). ב 1831 — 1851 י״ל 
תרגום חדש של הם־( 18 כרכים) ע״י צוות מלומדים ובראשם 
שמואל כהן. ב 1899 — 1906 יצא תרגום נוסף בפיקוחו של 
הרב צדוק כהן (ע״ע), המבוסס על הפרשנות הרבנית, 
ומשתדל לתרגם את המ ׳ ככתבו וכרוחו. פג. ב. 

ספרדית. קטעי פ׳ בתרגום ספרדי נשתמרו מסוף 
המאה ה 12 . במחצית ה 1 של הסאה ה 13 היה שיתוף־פעולה 
יהודי-נוצרי בתרגום המי, ע״פ המקור. ב 1233 אסר חואן ה 1 
מארגון את תרגום ד,פ׳, מחשש שיוכנסו בו מגפות כפרניות. 
אלפונסו ה 10 עודד את המלאכה, אך רק שרידים נותרו 
מתרגום זה. מהמאה ה 14 ואילך מתרבים כד,"י. מהם מתורג¬ 
מים מהמקור ומהם פהוולגטה, פרי עבודתם של יהודים 
ומומרים. החשוב בהם הוא ״תנ״ך אלבה״ ( 1422/3 ), (י״ל 
מחדש 1920/2 ), עליו הסתמך תרגומו של אברהם אוסקי 
(ע״ע) (פרדה, 1533 ) ששימש כנראה בסים לתרגומים 
שמכאן ולהבא. בפאות ה 16 — 18 הצטמצמו התרגומים הקתו¬ 
ליים לספרות החכמה, וס׳ תהלים, פרט לתרגום שד,"ש פן 
המקור ע״י פרי לואים דה לאון. ( 1561 לערך. נדפס מדריד, 



313 


מקרא 


314 


1798 ). הם׳ בשלמותו זנה גם לשני תרגומים פרוטסטנסיים 
(ע״פ המקור): של קסיודורו דה ריינה (בזל, 1567/9 ) 
ופיפריאנו דה ולרה (אמפטרדם, 1602 ). תרגומים קתוליים 
מאוחרים הם של פליפה דה סן מיגל (ולנסיה, 3 — 1790 ) 
ופליקם סורס אמת ( 1823/5 ), וכן נתפרסמו תרגומים לספי 
רים בודדים ע״י גרסיה, קרותל ואחרים. במאה ה 20 י־־ל 
תרגומים בידי פוסטר וקולונגה ( 1944 ), ב 1 ור וקנסרה־ 
בורגוס ( 1947 ). 

איטלקית. הנוסחים האיטלקיים הקדומים ביותר 
שנשתמרו בכ״י הם ססרתיים, ומקורם כנראה בצפון איטליה 
במאה ה 13 , אולם מסתבר שקביעת הטכסט הושפעה גם 
מחוגיהולדנסים (ע״ע).בעקבות נוסחים אלה נדפסו בוונציה 
( 1471 ) שתי מהדורות עפ׳יי הוולגטה. תרגומו של ברוצ׳ולי 
(ונציה, 1532 ) נחשד כ״כפירה". דיודסי הו״ל תרגום פרוטס¬ 
טנטי (ז׳נווה, 1607 ) המבוסם על המקור, שזכה למהדורות 
רנות. ב 81 — 1776 י״ל תרגום קתולי רשמי, עפ״י הוולגטה, 
מאת הארכיבישוף אנטוניו מרטיני. במאה ה 19 י״ל תרגומים 
לספרים שונים של הס׳ ע״י דה רוסי ואוגדולנה ובמאה ה 20 
ע״י מינוקי, די סורניה, ולנקד, ואחרים. תרגום פרוטסטנטי- 
ולדנזי חדש למ ׳ של ג. לוצי י״ל ב 4 הלקים, 1921 — 1930 , 
וכן יצאה מהדורה חדשה מטעם ה 81131101 1 ג״ 01111£1 < 1 
11116 ״ 5 ת 1 ב 1923 — 1958 . מהתרגומים היהודיים יש להזכיר 
אח תרגומי דוד דה פומים לקהלת ( 1571 ), איוב ותהלים 
(בכ״י). וריטי (ע״ע) למשלי (ונציה. 1617 ). יהודה אריה 
סודנה (ע״ע) חיבר מילון מקראי בשם "גלות יהודה" 
( 1612 ). במאה ה 19 נמצא את תרגומי י. ש. רג׳ו (ע״ע) 
לתורה ( 1821 ), דלה ט 1 רה (ע״ע) לתחלים ( 1854 ), וש. ד. 
לוצטיו ותלמידיו'לכל ד,מ׳ (ע״ע לוצטו, עמ׳ 524 ). 

התנ״ך ה ס ל א ו ו י של 1499 (ר׳ לעיל, עמ׳ 309 ) שימש 
יסוד לתרגום הרוסי המודפס הראשון (,מהדורת אוסט- 
רוג״! 1580 ), שנדפס אח״כ במהדורות מתוקנות בס׳ "חסינו־ 
דאלי" המקודש לכנסיה הפראבוסלאווית הרוסית. העמים 
הסלאווים הניחו את הוולגטה כיסוד לתרגום, בראשונה חצ׳־ 
כים, בסאה ה 14 . ע״י מתרגם אלמוני, שתרגומו שימש כיסוד 
לטבסט המתוקן בידי יאן הום (ע״ע) משנת 1412 . מהציכים 
למדו הפולנים, בתרגומים שבכ״י (״ביבלית המלכה סופיה״ 1 
המאה ה 15 ) ושבדפוס (נזה של יאן. ליאופוליטה, 1561 ). רק 
ב 1599 נדפס התרגום הקאתולי הפולני ה״קלאסי". של הכומר 
יעקב וויק. ב 1584 נדפס לראשונה התרגום הסלווני. בידי 
ג. דלמטינום. תנועת הרפורמאציה השפיעה על ריבוי תרגומי 
מ- ללשונות לאומיות, בייחוד בצ׳כיה, כמהדורת ,.קראלי־ 
צר,״ הפרוטסטאנטית: 1579 — 1593 , ובפולניה: מהדורת 
״בדיסק״, 1562 , הקאלוויניסטית, ו״ניסוויז׳״ 1572 . הארי- 
אנית. המבוססת במידה רבה על המקור העברי, וכן מהדורת 
,.גדנסק" הפרוטסטאנטית. 1632 ,שנדפסה רבות ושימשה יסוד 
להוצאות חדשות יותר■ ביו 1517 — 1521 נדפסו בפראג, בידי 
פראנטישק סקורינה, חלקים רבים מהם׳ ברוסית־כנסייתית 
עם הרבה יסודות של הלשון הבילורוסית. מקום מיוחד תפסו 
אז תרגומי מ׳ שנעשו בידי יהודים ללשון הבילורוסית 
העממית ובטכניקת תרגום יהודית מובהקת: תרגומם של 9 
מספרי כתובים שמורים בכ״י בווילנה. החל בסאה ה 19 
הוחשה המלאכה על־ידי ה״בריטיש אגד פורין בייבל סו- 
טייסי", שהשתמשה בתרגומים קיימים ויזמה חדשים. תנועת 
ההתחדשות בכנסיה הקאתולית הביאה עמה תרגומים חד¬ 
שים במהדורת ״המילניום״ הפולנית ( 1965 ) והתרגום הקרו¬ 


אטי (זאגרב, 1968 ). המבוססים במידה רבה על הס׳ העברי. 

ממחצית הסאה ה 19 ניתרגם המ ׳ סלאווית בידי יהודים 
מן המקור העברי וברוח היהדות: לפולנית ע״י הרב 
יצחק צילקוב (וורשא—קראקא. 1883 — 1914 ), פרט לדניאל. 
עזרא. נחמיה ודה״י; תרגום החומש של הרבנים יוסף מיזם 
(ע״ע מיזס, מתתיהו: 1931 ), וש. שפיצר ( 1937 ), ועוד. 
תרגום הס׳ לרוסית בידי יהודים החל באמצע הסאה ד, 19 . 
ב 1862 הוציא י. ל. מנדלשטם את תרגום החופש וספר 
תהלים. א. ל. פומפיאנסקי תרגם את ספר התהלים ( 1872 ), 
משלי ( 1851 ), ובראשית המאה ה 20 , את ספר אסתר. מטעם 
ההברה להפצת השכלה יצא תרגום החומש (עם המקור 
בצדו) בידי י. ג. גרשטיין ויל״ג ( 1875 ). לאחר מכן תורגם 
מחדש החומש ( 1899 ), והספרים יהושע■ שופטים וישעיהו 
( 1906 ) בידי א. שטיינברג. בשנות ה 20 ראה אור תרגום 
פיוטי של שה״ש בידי אברהם אפרת. 

על תרגומים לניבים יהודיים ע״ע יידית: יונית־יהודית: 
לדינו: טאווס, יעקב (פרסית־יהודית). 

,. 14 ; 844 ! , 810200-420 ", 0110 ) 870/1 ,/׳ 8,7 ״/ ,:׳)■: 13 . 5 
8011170800 , 77 .־.״ 1116 .' 11 ." 11 : 1899 , 001111111/101 ׳,,/, 6,7 141 
. 4 ; 1892 — 1889 . 1-111 , 401001017077 ) ״/, 8180111080770721/0200 
־,),ו,״/מ/׳/ 20708171008001 18700 מי: /, 11/3 , 4 ,,/ 6,6 ״:ג/ . 6 :*:. 8 
• 7 700710 81810 /ס //ס/י. , 73 ,:! 813/5011 — 84.1 : 1907 , 0108 ) 
11171 ״) .!. 1.1101 - 1 
7 100110110/1 / 51010 סו/ 7 , מ 50 |/ 060 א . 11 .£ ; 1950-1955 . 10/10 
- 100 ) 81501100 1 10400/10 , ,(. 04 ) ו.,חן, 7.1 . . 1 ; 1959 , 81/110 0/10 ) 11 
81510 £1121115 1 / 10 ' ,(. 08 ) 111115 . 4 , 7 ', ; 1960 , 1000101120/1 
־ £118 ״ 711 1 .' 1 ; 1961 , 957 /- 1777 .... 4 / 00/100 1/1 

140/60/1 . 5 . 4 , ; 1961 , 7700 / 1101 / 0/07 / 0 1111072 [ \׳ : 81610 11511 
150 [ 0 £ 010000/11 £00710001 / 01 £ 001/1012000 17 ,,״״/,/// ,(. 0 , 1 ) 
- 170 , 501/10 ./ 711:63110 . 71 ; 1968 , 951 /- 1525 81810 £ 021105 
80510 £ 070 - 5100/00 180 [ס 80000708 101 7108101/11 [ 089801021011 
. 1968 ,( 262 00604 5 ט 1 ח 5/11 ) 7 7001010110/10 
מ. אל. 

פרשנות המקרא — לאפניה ולמטרותיה — מונחת 
ביסוד ההלכה (ע״ע) והאגדה (ע״ע) ומשתקפת בתרגומי 
המקרא הקדומים (ר׳ לעיל, עמי 301 ואילך). במקרים לא 
מעטים פירשו ספרי מ' מאוחרים מקומות קשים שבספרים 
שקדמו להם במ ׳ . מתקופת הגאונים(ע״ע) נתייחדו לה ספרים 
מיוחדים, והיא גם שולבה בספרי פילוסופיה ומחקר הלשון. 
נהוג להבחין בין 4 סוגי פרשנות ספרתית: פשט, רמז, דרש, 
סוד (ובר״ת: פרד״ס), אך לבחינת פרשנות הס׳ כמובנה 
היום משמשים הפשט והדרש. הדרשה (ע״ע, (ב], עם׳ 
214 ) מכוונת להתאים את סשסעות הכתוב להשקפת עולמו 
של המפרש. והפרשנות בדרך זו התפתחה בשל הצורך 
להסתגל להשקפות המקובלות בזמנים השונים. חלק ניכר 
מהעבודה הפרשנית בימי הגאונים התבסא באיסוף ועריכה 
של החומר שגצסבר בכתב ובע״ס: גם סקצת קבצים 
מדרשיים (ע״ע אגדה) נערכו אז, וגם ה,.מסורה" (ע״ע 
וד׳ לעיל, עמ ׳ 291 — 293 ), שעבודתה היתד, הבסיס הפרשני 
למקרא: הניקוד והטעמים. נתחברה גם פרשנות למי בדר¬ 
בים חדשות בהשפעת העיון הפילוסופי ומחקר הלשון שפרחו 
אז בארצות האיסלאם ובעקבות צמצום השימוש בתרגומים 
הארמיים, בגלל המעבר לערבית. אולם הגורם המכריע היה 
הפולמוס עם הקראות. שהעמידה פרשנים — ובהם ענן 
(ע״ע), שפירש לפי.,מדרש הלכה", ובנימין נהונדי (ע״ע), 
שפירש אלגורית. 

רב סעדיה גאון השתדל להוכיח כנגד הקראים (ר , להלן), 
שאי אפשר לפרש את ר,מ׳ בלא המסורת, וכי דברי חז״ל 



315 


מקרא 


316 


נוסדו על פשוטו־של־נד. מלבד תרגומו (ר׳ לעיל, עט׳ 304 ) 
כתב רס״ג פירוש מקיף הכולל ביאור הכתוב, מחקר לשוני 
ופילוסופי, ואף דברי פולמוס. כמו־כן יצא בחיבור מיוחד 
נגד פרשנות-וביקורת-הט׳ של חיוי הבלכי (ע״ע). בעקבות 
רס״ג הלך שמואל בן־חפני (ע״ע)! הוא אף פירש את הנסים 
באופן רציונלי, וכבר גינה אותו בשל כך חתנו רב האי גאון 
(ע״ע) (וע״ע אוב וידעוני [כרך המילואים]). השפעתו של 
רס״ג על הבאים אחריו היתה מכרעת. 

לפריחה גדולה הגיעה פרשנות הם׳ בספרד, שנתבססה 
על מחקריהם הלשוניים של מנחם בן־סרוק (ע״ע), רונש 
בן־לברט (ע״ע) ויהודה חיוג׳ (ע״ע), שיש בהם ביאורים 
רבים למלים ולפסוקים סן הנד מבחינה פילולוגית בלבד. 
חשובים במיוחד מחקריו של יונה אבן ג׳נאח (ע״ע), שפי¬ 
רש פירוש מעמיק ומקורי כתובים מרובים אגב הדגמת 
כלליו הפילולוגיים. חקירתו חופשית — לעתים אף סטה 
מנוסח המסורת מתוך הנחה שנפלו בה שיבושים וחי¬ 
לופים — ולמרות ההתנגדות לו היחד, השפעתו על הבאים 
אחריו גדולה מאד. המפרשים הפילולוגיים המפורסמים 
במאה ה 11 הם: משה הכהן ג׳יקטילה ואבו בלעם. ג׳יקטילה 
התבלט גם במחקרו החפשי והמקורי, ופירש, בין השאד. 
את ייעודי הנביאים כמתכוונים לזמנם ממש. פירושי אבן 
בלעם — שהיה ממתנגדיו — שמרניים יותר. תופעה מיוחדת 
במינה הם מחקריו של משה אבן־עזרא (ע״ע) הדנים בנד 
מן הבחינה האמנותיח, אגב דיון בסממנים הספרותיים 
(.,שירת ישראל״־מורה דרך לחיבור שירים). בהשפעת 
התרבות הערבית צמחה גם הפרשנות הפילוסופית, שהעוס¬ 
קים בה נאלצו לפשד בין הרציונליזם בן־זפנם 'שלפיו אין 
לקבל כאמת שום הכרה המתנגדת לשכל — לבין דברי הנד 
המניחים רצון אל נעלה מהשגת השכל. החלו בדרך זו רס״ג 
בבבל ויצחק ישראלי (ע״ע) בקירואן, והמשיכו בה בספרד 
שלמה אבן גבירול (ע״ע), בחיי בן־יוסף (ע״ע), אברהם בר 
חיא (ע״ע) ויוסף אבן צדיק (ע״ע). לשיטתם. "דיברה תורה 
בלשון בני אדם", אך יש לחפש בה את הכוונה הנסתרת. 
שהיא האמתית. נגד גישה זו יצא יהודה הלוי (ע״ע) 
ב״כוזרי״, אך רבים המשיכו ללכת בה — ובהם רבי אברהם 
בן דאוד (ע״ע) בספרו..אמונה רמה״ — ולשיא התפתחותה 
הגיעה המגמה ב״מורה נבוכים" של הרמב״ם. 

בצרפת באה לסיומה מלאכת איסוף קבצי המדרשים: "ברא¬ 
שית רבתי" של ר׳ משה הדרשן (ע״ע) ו״ילקוט שמעוני" 
שזמן עריכתו אינו ברור. אפשר שנערך שם מדרש "לקח 
טוב" בידי טוביה בן אליעזר (ע״ע). בצפון־צרפת פותחה 
הפרשנות עפ״י הפשט בידי רש״י ותלמידיו. כאן היה הקשר 
התרבותי ביו היהודים לביו שכניהם מצומצם ומעטות היו 
ההשפעות מן החוץ, ולכן מצומצם כאן היסוד הפילוסופי. 
או הפילולוגי, כפי שהתפתח בפרשנות הספרדית, אף כי 
רש״י עצמו עסק הרבה בדקדוק בהסתמכו על דונש ומנחם. 
בחתירה אל הפשט ניכר מאבק בין הזיקה אל המדרש לבין 
השאיפה לגלות את המשמעות הפשוטה. כדי להסביר את 
הם׳ לקוראיו הירבה רש״י בתרגום מלים לשפת הדבור 
(לע״זים). בפירושי מנחם בן־חלבו יש חרבה מן הדרש. 
גם רש״י עשה כך, אך העיר לעתים. שאין לראות בדרשה 
את פשט הכתוב, והדגיש, כי מגמתו לפרש בהתאם לפשט. 
או לאגדה הקרובה אליו. אעפ״ב רוב פירושיו מיוסד על 
דדך המדרשים■ לפירוש רש״י היתד, השפעה גדולה על 
רבים ממפרשי הס׳ שלאחריו, הן בחתירה אל הפשט והן 


בשילוב המדרשים אל גופי המקראות. גם פרשנות המי 
הנוצרית (ר׳ להלן, עם׳ 341 ) הושפעה ממנו. פירושו לתורה 
הוא גם הספר העברי הראשון שנדפס. מגמה זאת נתחזקה 
אצל ר׳ יוסף קרא, רבנו שמואל בן מאיר, ר׳ אליעזר מבל־ 
גנצי, ור׳ יוסף בכור שור (ע׳ ערכיהם). 

כמו הרשב״ם כן גם זה האחרון פירש לעתים כתובים 
שלא לפי ההלכה, שאותה קיבלו עליהם כמובן בלא סייג: 
שלמותם הנפשית ואמונתם התמימה של בעלי התוספות 
הצרפתים מנעו מהם כל הרגשת מתיחות או ניגוד. להת¬ 
פתחות הפירוש לפי הפשט סייע גם המאבק עם הפרשנות ה¬ 
נוצרית. ר' יוסף בכור שוד מתפלמס במפורש עם הפרשנות 
האלגורית הנוצרית. ברם בפירושיו כבר ניכרת התחלת 
דרכם של בעלי התוספות (ע״ע), על התודה. ואלה נציגיה 
העיקריים של פרשנות הסינתזה — שבפירושיהם מצויים זה 
בצד זה ביאורים פילולוגיים, פילוסופיים, פשט ודרש: 
ד׳ אברהם אבן עזרא (ע״ע). ר׳ דוד קמחי (ע״ע) ורבינו 
משה בן נחמן (ע״ע), שכלל גם מתורת הקבלה, והשפעתם 
לדורות היתד, מכרעת. אולם משקלו של כל אחד מארבעת 
היסודות הפרשניים הללו שונה אצל כל אחד משלושת החכ¬ 
מים. מפרשני הם׳ בארצות המזרח בתקופה זו יש לציין 
בעיקר את ר , תנחום ירושלמי (ע״ע) ואברהם בן הרמב״ם 
(ע״ע). בתימן לבשה פרשנות הנד צורה ספרותית של 
"מדרש" (כמו ,מדרש הגדול", ועוד הרבה). על פרשנות 
הם׳ של מקובלים ע״ע קבלה. 

הפרשנות הפילוסופית פרחה מחדש במאה ה 14 . במיוחד 
ראוי להזכיר את יוסף כספי (ע״ע) ור׳ לוי בן גרשום 
(ע״ע). שניהם מחפשים הסבר רציונלי לנסים, ולפעמים 
הם נזקקים גם לפירוש אלגורי, אף שבדרך כלל התנגדו 
לכך. במאה ה 15 הלך בדרך זו, במקצת, ר׳ יצחק אברבנאל 
(ע״ע) ששילב בפירושיו גם ביאורים פילוסופיים, אע׳׳פ 
שבדרך כלל התנגד לגישה הרציונלית. הוא לא נזקק לפר¬ 
שנות הפילולוגית ועסק בעיקר בבעיות עיוניות העולות מן 
הכתובים. הנסיגה מן הרציונאליזם בדור הגירוש באה לידי 
ביטוי גם בספרו של ר׳ יצחק עראמה (ע״ע), אף שהוא 
מרבה בדרשים פילוסופיים. בפאות ד, 17/16 הצטמצם העיסוק 
בפרשנות המי. יש להזכיר את פירושיהם של ר׳ חיים אבן 
עטר (״אור החיים״), ר׳ אפרים לונטשיץ (ע״ע; "כלי יקר") 
ור׳ משה אלשיך (ע״ע), שנתפרסמו ביותר, וכן את פירושם 
של דוד והלל אלטשולר (ע״ע), ה״מצודות" בפי העם, לנ״ך, 
שהוא בעיקרו ליקוט מפירושי אחרים בדרך הפשט. בהשפעת 
דרך ה״פלפול* חדרה גם לפרשנות המ ׳ שיטה וו. 
ם. צ. סגל, פרשנות המקרא. תשי״בי! ש. א. פתננסקי. 
מבוא על הנסי צרפה מפרשי המקרא. בתוך פירוש ר״א 
סבלננצי על יהזקאל ותרי־עשר, תרע״ג, ד. ילין. תולדות 
התפתתות הדקדוק העברי, תש״ה; ש. בארון, היסטוריה 
הברותית ודתית של עם ישראל, ב׳, פרק כ׳ט: "עיון בם'• 

תשכ״ו ■ .*£ 11 * 7 ( 1 * 1,47 [ 1 * 11 * 1 *%*** 1 * 7/1 ( 1 * 1 ( 1 , 0311161 .'ל\ 

: 1892 , 10111111111 ( * 0 * 11 * 171/1 * 11 ( 4 [ 1 * 4 ח* 1 [ 7 ] 7117 *! 1171 ן-! 71 ,*^ 11 

11 * 1111 [** 1 * 4 * 41117117% 110111 * 1 *%*** 1 *,/ 47 * 114111/1 [ * 07 ,. 111 
. 81 ; 1892 , 11 ** 0/11/111114 [ 11 * 77177 * 77 ( 7,11 [ 1 * 4 * £114 11111 * 1 111 
7 ! 1 * 11771%11 * 114 ' 4 //'״)/ 1 * 4 * 11/71 ! 41/7 * 1 *%* £1 ' 0 ,מאז 11 < 1 *מ 01 

* 7/1 , 12 ו' 1615 ו 01 . 0 . 5 ; 1930 ,( 1 הו .\ 11110 ) * 4% מ**"/( 
.( 1311 5511511211311 ) . 7 . 0 * 1/1 (ס 1 */*£**[•/ 11711 / 7 *[ 177 ** 47 * 07 

, 1951 ,( 1 ,עועויושא ' 11131 

אב. נר. 

הקראות (ע״ע) שחסידיה נתכנו ■בני מקרא׳ עשתה 
את הדרישה בם׳ לעיקר, אולם מכיוון שכפרה בדרכי המדרש, 
הוכרחו חכמיה לחפש שיטות חדשות. וכך יצרו פרשנות 
משלהם. לפדות שנהגו בחופש גמור מכבלי המסורת ומכל 





317 


מקרא 


318 


סמכות אישית אין בפרשנות הקראית הרבה מן החידוש. 
גם היא מיוסדת על דרש ופשט, ומשתמשת בהרבה מידות 
שהתורה נדרשת בהן. הקראים הגיחו את חקירת הלשון 
ביסוד ביאוריהם, אך גם כאן לא הגיעו למקוריות מרובה, 
ובשאיפתם לסחור את דעות הרבניים. נעשתה להם הפרשנות 
אמצעי עיקרי לרכות. בהשפעת הפירוש האלגורי לקוראן 
אצל כתות מוסלמיות, סיגלו הקראים גם הם את דרך הפירוש 
האלגורי למ ׳ , הנמצא כבר אצל ענן (ע״ע) ובנימין נהונדי 
(ע״ע). מפרשני הקראים החשובים דניאל בן משה אלקמסי 
(ע״ע), סלמון בן ירוחם (ע״ע), סהל בן מצליח (ע״ע) רפת 
בן עלי (ע״ע), בני דורו של רס״ג, ויהודה הדסי (ע״ע), 
ואהרן בן אליהו מניקומדיה (ע״ע) — שיסדו את ביאוריהם 
בעיקר על רש״י וראב״ע, בכל מקום שאינם נוגעים לאמונה 
ולהלכה הקראית. ־ו 

העת החדשה. המקרא תפס מקום מרכזי בתכניות- 
החינוך של תנועת ההשכלה (ע״ע, עמ׳ 541 . 544 — 547 ) 
ואביה של פרשנות הס׳ בתקופה זו הוא משה מנדלסון (ע״ע); 
(על תרגום הס׳ שלו, ר׳ לעיל, עס׳ 311 ). "הביאור" העברי 
נעשה אמנם בידי אנשים שזימן מנדלסון (בעיקר שלמה 
דובנא [ע״ע] ונ. ה. רזל (ע״ע)), אך חותמו ותפישתו 
טבועים בכולו. ה״ביאור* מושפע ממחקר המי הנוצרי בן- 
הזמן, ובעיקר מ 4 ספרי־היסוד שבישרו את המהפכה בש¬ 
לושה תחומים עיקריים: ספרו של לאות (ע״ע), העוסק בבי¬ 
קורת הצורות; ספרו של אססריק (ר׳ להלן. עבר 321 ), העו¬ 
סק בביקורת הטכסט; ספרו של הרדר (ע״ע) על הפואזיה 
העברית: וה״מבוא לכתבי הקודש״ של איכהורן (ע״ע — ור׳ 
להלן, עט׳ 321 ). ב״ביאור" ניתנה תשומת־לב לדקדוק, לפע¬ 
מים ולתופעות סגנוניות, בהסתמך על הפרשנות הססרתית 
והתאוריות האסתטיות־ספרותיות החדשות. שפתו פשוטה 
וסגנונו האחיד עברי־למדני. תלמידי סנדלסון המשיכו את 
ה״ביאור" לנ״ך. אך בלא חידושים: הפירושים נלקטו מפרשני 
יה״ב. והמבואות נכתבו בהשפעת המהקר הנוצרי. ל״ביאור" 
מהדורות אחדות, הכוללות פירושים שונים. 

משהחלו יהודים ללמוד באוניברסיטאות הגרמניות. חל 
מעבר מפרשנות ההשכלה לפרשנות הביקורת (ר , להלן, 
עמ׳ 319 ואילך) שנכתבה גם גרמנית. במאה ה 19 חיברו יהו¬ 
דים ספרים מספר בשפה הגרמנית במדע הס׳, אך היחידי שע¬ 
סק גם בפרשנות הם׳ היה גרץ; הוא פירש את קהלת, שה״ש 
ותחלים. — במרכז אירופה ובמזרחה ראו אח החנ״ך בד״כ 
באספקלריה תלמודית. ואם עסקו בס׳ לא עסקו אלא ב״בי- 
קורת הנמוכה" (ע״ע להלן• עס׳ 319 ). גם המלבי״ם (ע״ע) 
כתב את פירושו מתח־ כוונה מפורשת לתת בידי החרדים 
במזרח־אירופה פירוש "אורתודוכסי" שיהא מסוגל לעמוד 
בפני ה״ביאור", שנחשב ל״פסול", והוא, כדברי מ״צ סגל, 
יצירה טיפוסית של "חרבות הגיטו כפי שנתפתחה בקרב 
הלומדים המעולים והחריפים שבמזרח אירופה". למדות הכ¬ 
רזתו לא הכיר המלב״ים את הגבולות בין פשט לדרש. את 
חקירותיו בלשון ובסגנון סיכם (בחיבורו "אילת השחר") 
בתרי״ג כללים שהוציא ממדרשי חז׳׳ל, והוסיף עליהם משלו. 
וע״ע סקלנבורג, יעקב צבי. 

באיטליה השפיעה ההשכלה היהודית על הפרשנים 
היהודים, ובראשם על שד״ל (ע״ע, עם׳ 524/5 ). הוא שילב 
ידע מקיף בפרשנות היהודית המסרחית ובמחקר הכללי, 
בדרך עצמאית ומקורית. המקרא חיה קדוש בעיניו, אך לא 


באותיותיו, והוא שהכניס את שיטת תיקון הטכסט למחקר 
הס׳ בלשון העברית. תיקוניו מניחים, בעיקרם, הפרדת מלים 
בלתי־נכונה. אותיות דומות בכתב העברי הקדום והמרובע, 
דיסוגרפיה, הפלוגרפיה, ניקוד וטעמים לא-נכונים, שיכולי 
אותיות וקיצורים. 

במפנה המאות ה 19 — 20 יש להזכיר את מאיר איש שלום 
(ע״ע), בנימיו סולד (ע״ע), וארנולד אהרליך (ע״ע). 

למרות המגמה החילונית של אנשי חכמת ישראל (ע״ע) 

לא נשתחררה היהדות בתקופת ההשכלה מן הגישה תתאר 
לוגית למקרא. החקירה עסקה מעם בכתובים (ע״ע), פחות 
מכך בנביאים (ע״ע) ומעט מן המעט בתורה, ואף זאת בשי¬ 
טות .,הביקורת הנמוכה". עם התחייה הלאומית חדרה ביקורת 
המי לספרות העברית, ומשאלתו של אחד העם להוצאת 
פירוש מדעי לתנ״ר נתגשמה במפעלו הפרשני הגדול של 
אברהם כהנא (ע״ע). שפירושו הוא עדיין הפירוש המדעי 
העברי המקיף ביותר. באו בו לידי ביטוי תוצאות המחקר 
בפילולוגיה שמית, בספרות משווה של המזרח הקדמון. 
ובשיטת ה״מקורות" בחקירת התורה. ניסיונות ליצור פרש¬ 
נות "אורתודוכסית־סדעית", עשו ר׳ שמשון רפאל הירש 
(ע״ע) ודוד צבי הופמן (ע״ע). בימינו הולך ומתחבר מפעל 
ספרותי המקשר תורה שבכתב עם תורה שבע״ס. בשם "תורה 
שלמה" ע״י הרב מ. ס. כשר (ע״ע). 

נ. ה. טור-סיני (ע״ע) סיכם את מפעלו הפרשני בספרו 
״פשוטו של מקרא״ (א׳-ד׳ < 1962 — 1968 ). הדומה — בשמו 
כבשיסתו — לספרו של אהרליך. הוא הרבה ביותר בתיקוני־ 
טכסט, ובכך נשמט לעתים הבסיס המדעי לפירושו. מ• צ. 
סגל, שפירש את ספר שמואל במסגרת מפעלו הנ״ל של כהנא 
ברוח הסדרה כולה, שב ופירש ספר זה כעבור יובל שנים 
פירוש מקורי. הן בתפישת מבנהו והן בפירושו. יש לציין 
פה גם את פירושיו של בנו יעקב (ע״ע) לספרי בראשית 
ושמות. מ, ר. קסוסז• (ע״ע) נתכוון לפרש את כל התורה. 
אך הספיק לפרש רק את י״ג הפרקים הראשונים של ס׳ 
בראשית (בעברית; באיטלקית פירש את כל הספד) ואת 
ס׳ שמות במלואו (ירושלים, 1951 ). אבן היסוד בשיטתו 
הפילולוגית־אסתטיח של קסוטו היתה תפישת אחדות היצירה 
והצורה של התורה בניגוד לשיטת ה״סקורות". י. קויפמן 
(ע״ע) פירש את הספרים יהושע ושופטים כהשלמה וביסוס 
לתאוריה שלו על תולדות האמונה הישראלית ועל קדמות 
חיבור הספרים ועריכתם. דבריו מכוונים בעיקרם נגד האס¬ 
כולה הגרמנית במדע המקרא של ולהאוזן (ע״ע) וסיעתו. 

יצ. אב. 

בשנים 1952-7 הוציא א. ש. הארטום פירוש מדעי־פופו- 
לארי למ׳ "ע״פ שיטת מ. ד. קאסוטו" בצירוף מבואות 
וסיכומים עגיניים לכל ספר וספר ולכל פרשה ופרשה. 
בו השתדל למזג את הפרשנות לדורותיה עם תוצאות המחקר 
החדיש בתחומים הקרובים למ׳ (בלשנות, ארכיאולוגיה ובר) 
תוך שמירה על כיוון מסרתי. פירוש זה נועד לבוא במקומו 
של פירוש דומה — שהרבה להתבסס על תוצאות ביקורת 
הם׳ — של ש. ל. גורדון, שרווח מאד בין תלמידי בתי הספר 
הכלליים ומשכילים חילוניים. בימינו החל רואה אור מפעל 
פרשני מקיף. ברוח המסורת, פרי עטם של חוקרים שונים, 
במסגרת "מוסד הרב קוק". עד עתה יצאו הטפרים יהושע 
(ע״י י. קיל) ואיוב (ע״י ע. חכם). בשנת תש״ל. 

ס, סנדלר, הביאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, תש״א; 

ח. שלי. מחקר הם׳ בספרות ההשכלה. תש״ב: מ, צ. סנל, 



319 


מקרא 


320 


פרשנות המ/ תשי״ב 2 ־, מ. דימן(הדן), הקי־רת המ׳ בעברית 
מראשית התקופה הלאומית עד זמננו("בצרוך, כ״א—כ״ג), 
תשי״א ; הג״ל, בין מסורת לבקורת (מולד׳ ג׳ [כ״ו]), תש״ל! 

0100 ) ( 417 ^ מ/ $060100:618 81611001 ^/*׳**/ ,׳ 5 ^ 111151 ־ 14.01 
111 11 ) 001 >)# 01 ) 11 ( 811 ,תב־זבז! ; 1955 

. 1970 ,' 11 ) 4060 ) 

ביקורת המקרא (בה״מ) — הדיון בספרותד.מ׳ לפי 
עקרונות הבקרת(ע״ע) הספרותית והפילולוגית--על בה״מ 
ממסקנות מקצועות מדעי הטבע, ר׳ להלן עט׳ 325 . בניגוד 
לפרשנות הנד (ר׳ לעיל, עט׳ 314 ), השואלת רק למשמעות 
הטכסט דינחוז. שואלת בה״מ גם לדרכי התהוותו של הטכסט, 
ומתוך קשיי פירושו היא מבקשת לעמוד על שיבושים שחלו 
בהעתקתו (.הביקורת הנמוכה״ - 1 ת 01-111£15 ד>*<^ 1 ), 
ועל גלגולים ועריכות שעברו עליו עד שנקבע סופית בצורה 
שלפנינו(״הביקורת הגבוהה״ = ות 5 ! 0 ״ 01 ז־ו 81 נ 9 — את 
המונחים האלה קבע לראשונה החוקר אייכהורן). בה״מ 
מבקשת לדעת. מי כתב את הדברים, מחי ולאיזו תכלית, 
ומה ערכם ההיסטורי, האסתטי. המוסרי והדתי. למעשה 
חייבת כל פרשנות מעמיקה לטפל בבעיות ביקרתיות וכל 
ביקורת טובה — באפשרויות פרשניות, כי הרבה ענייני 
בה״מ תלויים בפירוש פלה אחת. השאלה אם הסיפור על 
עבדות יוסך במצרים הוא אחיד או מצורך ממקורות שונים, 
תלדה לא מעט בפירוש המלה "סרים", שאם היא כמובנה 
היום — אין הסיפור על יוסך שנמכר ל״פוטיפר סריס פרעה" 
יכול להיות מאותו המקור המספר על ניסיונו עם "אשת 
אדוניו" אלא בדוחק רב■ 

ראשיתה של בה״מ — כפרשנות הנד — בס• עצמו. 
הכתובות שבראש הרבה ממזמורי תחלים הן "ביזןדתיות", 
ומציינות את שם המחבר וההזדמנות שלה נתחבר מעין זה 
היא הכותרת במשלי כה: "גם אלה משלי שלמה אשר 
העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה", ואולי גם פסוקי סוך 
קהלת המרמזים על ייחודו של הנד לעומת ספרים אחרים, 
ומציינים את אחידותו למרות רב־גוניוחו. בספרים החיצו¬ 
ניים ובכתבי כת מדבר יהודה (פ״ע) פזורות הערות שסמון 
בהן יותר מגרעין של בה״מ. ב״ברית דמשק" (ע״ע) נאמר, 
ש״דוד לא קרא בספר התודה החתום אשר היה בארון כי לא 
נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע״ (ה׳, 2 — 3 ), וב- 
"חזון עזרא" נאמר, כי בחורבן הראשון נשרפו כל כתבי 
הקודש, ■ועזרא הסופר כתבם מחדש ברוח הקודש (י״ב), 
כלומר — כל הם' שבידינו הועלה על הכתב רק בתקופת 
הבית השני. בספרות חז״ל מצויים הרבה מאמרים שרגילים 
להשתמש בהם כיום שלא בכוונתם המקורית, כדי "להכשיר" 
את בה״מ. המאמר "תורה מגילה מגילה ניחנה" (גיט׳ ם/ 
ע״א) מדבר, בהקשרו המקורי, באפשרות ההלכתית לכתוב 
כל פרשה שבתורה במגילה בפני עצמה. לאידך ישנם גם 
רמזי־ביקורת נועזים, אך שכולם מניחים אח נכונות הטכסט 
המקראי ודיוקו המלא. לדוגמא: ״ד׳ יוסי אומר: ,ואת הבמות 
אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה ... טמא המלך 
(מל״ב בג, יג), אפשר בא אסא ולא ביערם ... עד שבא 
יאשיהו וביערסי — אלא מקיש ראשינים לאחרונים, מה 
אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח, אך ראשונים לא עשו, 
ותלה בהן לגנאי״ (שבת נ״ו, ע״ב). כלומר: סיפור דרכי 
הפולחן בימי המלכים אינו פשקך מציאות היסטורית. אלא 
הוא ערוך לפי הסכמה האידאולוגית של כותב הספר בדורות 
המאוחרים. ישנם בחז״ל ויכוחים עם מי שביקשו למצוא 


סתירות בט׳ (ר׳ חול׳ כ״ז, ע״ב), וידועה הברייתא על 
הכופרים שאין להם חלק לעולם הבא: "האומר אין תורה מן 
השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חח מפסוק 
זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו"(םנ'צ״ט,ע״א). 

הפולמוס בין הנוצרים הראשונים לבין הפגאנים. ובינם 
לבין עצמם, עודר בעיות שונות בבה״מ. קלסום (ע״ע) 
הניאו־אפלסוניסט תקך את סיפורי ספר בראשית, וסירב 
לפרשם על דרך האלגוריה. חשובה ממנה ביקרתו של פור- 
פיריום, שטען (אולי בעקבות חזון עזרא פרק י״ב, עיע 
לעיל), כי בחורבן הראשון אבד המק ועזרא כתב את הספ¬ 
רים המיוחסים למשה (על "כותבים" ר׳ ב״ב י״ד-טיו). ערך 
קיים יש לשיטתו על ספר דניאל, שחזונותיו רומזים, לדבריו, 
לתקופת אנטיוכוס אפיפנם (ע״ע מרקיון). הנצרות הרשמית 
הכירה במי כמצע לברית החדשה. והשתדלה לפרשו בדרך 
האלגוריה כדי להתאימו לאמונוחיה. על־ידיה נעשתה גם 
עבודה בתחום ביקורת הטכסט. לבדר את החילופים שבין 
"האמת העברית" ותרגום השבעים לנוסחאותיו. אשר ל״בי־ 
קורת העליונה", הביע קלמנס— ודוקא מתוך גישה אפולוג־ 
סית-מיסרית — את הדעה, כי התורה שבידנו לא כתבה 
משה, משום שבאו בה עניינים המתנגדים למוסר, כסיפור 
לוט ובנותיו. 

בימי הגאונים (ע״ע) נתעורר הצורך להתעמק בט׳ עקב 
פולמוס הקראות (ר לעיל, עט׳ 314/5 : 316/7 ), וזרמים 
כשל חיוי חבלכי (ע״ע). שכתב 200 שאלות כנגד תודת 
משה• רעיונות והערות ביקרתיים פזורים בפרשנות יה״ב. 
בפירושו של ר״א אבן עזרא נרמזות הרבה דעות שחזרו 
והופיעו בבה״ם, מהן שנדחו על-ידיו בחריפות — הדעה 
שפרשת מלבי אדום (ברא' לו) נכתבה בימי יהושפט —, 
ומהן שנרמזו על ידיו, כגון הדעה שישע׳ מ לא אמרו 
ישעיהו בן אמוץ. רבים ייחסו לו, (על יסוד פירושו לדבי 
א, ב), את הדעה, שלא משה כתב את "תורת משה" אשר 
בידנו. אולם אפשר שלא התכוון לומר אלא שבמקומות 
מועטים נכנסו אל "תורת משח" הערות שנכתבו לאחר 
מותו (והשר ב״ב י״ד, ע״א). ר׳ יונה אבן ג׳נאח (ע״ע) 
הידבד. בחקירות פילולוגיות "להחליף מלה במלה", ולפעמים 
מתקבל הרושם כאילו הוא עוסק בתיקוני טכסט ממש. בדרך 
כלל יש לומר, שהבעיות שמעסיקות את בה״מ המודרנית, 
הכירו בהן בעיקרן גם פרשני יה״ב, אלא שיישבו אותן בדרך 
"הרמוניסטית". ומתוך כך ניסחו כמה עיקרים חשובים בהבנת 
דרכי הסגנון במקרא, המקובלים על הרבה חוקרים גם בימינו. 

מהמחצית ה 2 של המאה ה 15 נמשכת פעילות רצופה של 
לימוד עברית ומחקר הט׳ במתודות מדעיות ע״י מלומדים 
אירופיים. לורנצו ולה (ע״ע) קבע, שיש להחיל על חקר המי 
את השיטות המקובלות בחקר הספרות הקלאסית. בדוח זאת 
התבטא 250 שנה אח״כ קלריקום. שיעץ לתלמידיו לקרוא 
במ׳ כשם שהם קוראים באריססופנס. אעפ״כ הכרח לציין, 
שרוב העוסקים בחקר הס", עד היום, הם אנשי כמורה ותאו־ 
לוגים נוצרים, וברוב האוניברסיטאות נלמד המ' כחלק 
ממקצועות הדת והתאולוגיה. ואף שרב החומר בבה״מ 
הפוגע ביסודות הנצרות, משתדלים חוקריה, מדעת ושלא 
מדעת, לנסח את דבריהם כך, כאילו מגלה בה״מ את חסרו¬ 
נות המסורת היהודית. הבדלים חשובים ביחס אל בה״מ 
קיימים בין הכתות הנוצריות לבין עצמן. מייסדי בה״מ המד 
דרנית היו דוקא קתולים (לותר עסק מעט בביקורת, מתוך 



321 


מקרא 


322 


שיקולים דוגפתיים־נוצריים). אח״ב עסקו בכך בעיקר פרו־ 
ססטנטים־ליברליים, ששילבו את מסקנות בה״ם בהשקפות 
ואידאולוגיות חילוניות רווחות, כתורת ההתפתחות-פה שהיה 
למורת רוח הכנסיות הפרוטסטנטיות השמרניות והכנסיה 
הקתולית. כיום הותר העיסוק בבה״מ גם לקתולים נאמנים, 
ובלבד שישמרו על סייגים מסוימים (ר , להלן, עמי 343 ). 

רגילים לחשוב את שפינוזה כמייסד בה״מ המודרנית, 

אף כי הרעיונות הבסיסיים כבר נאמרו לפניו. הוא סען כי 
המתודה של פירוש הם׳ איננה שונה מהמתודה של פירוש 
הטבע, וע״כ שלל כל פרשנות אלגוריססית. מרמזיו של 
הראב״ע הסיק, שתורת משה שבידנו נכתבה בתקופה מאו¬ 
חרת מאוד, ועזרא הוא שערך את התורה ונביאים ראשונים. 
שפינתה עמד על חילופי שמות האלהים בתורה, בייחוד 
בספר בראשית ותחילת שמות. את חתימת המ׳ קבע לתקופת 
החשמונאים, והשערה זו כבר הביעה פורפיריום (ר׳ לעיל, 
עמי 320 ). 8 שנים לאחר פרסום ה.,מסכת תאולוגית'מדינית", 
נתפרסם ספרו של רישר סימון ( 81111011 11 ז 113 :״ןז), העוסק 
בבעיות הנוסח, הצורות הספרותיות וההיסטוריה שכס־. 
כקתולי מאמין. סען, שכל המ׳ נאמר ברוח הקודש, גם אם 
נניח שספריו נכתבו בתקופה מאוחרת להתרחשויות. הכפי¬ 
לויות והסתירות מתבארות לו ע״י ההנחה, שהדברים נאמדו 
ע״י אנשים שונים. הוא מדגיש גם שלא ייתכן שמשה כתב 
את סיום התורה המספר על מותו. 

מראשית המאה ה 18 ואילך עומדת במרכז חקר הס׳ 
בעיית חיבור התורה והרכב מקורותיה. ה. ב. ויטר (. 13.8 
■מ״ףוך) היה הראשון ששיער. שספר בראשית צורף משני 
מקורות. שכל אחד מהם מתאר בצורה שונה את בריאת 
העולם, משתמש בשם אלהוח אהד ובסגנון ספרותי אחר. 
ראשון שפיתח שיסה משוכללת להפרדת המקורות שב¬ 
חורה נחשב זץ אסטריק (ע״ע), שספרו יצא ב 1753 . הוא 
הפריד את ספר בראשית. עם הפרקים הראשונים של שמות, 
לשני סיפורים מקבילים, ובנוסף מצא עוד עשרה מקורות 
"קסנים", שמהם הובאו. לדעתו. רק קסעים בודדים. לדעתו 
ערך משה את המקורות האלה זה בצד זה, ומעתיקים מאוח¬ 
רים ערבבום. איכהורן (ע״ע) נחשב ראשון לכותבי מבואות 
מדעיים־מודרניים לנד. הוא קיבל את שיסת אססריק, והוסיף 
עליה סימני־בוחן למקורות, עפ״י הסגנון וההשקפה הדתית, 
וכך יכול היה להבחין במקורות נם במקומות שאין החילופים 
בשמות האלהות בולטים, דה וטה (ע״ע) קבע, שספר דברים 
הוא שנמצא בימי יאשיהו(ע״ע)—השערה שכבר הובעה ע״י 
הירונימוט — אלא שהוא טען שספר דברים הוא מקור בפני 
עצמו בין מקורות התורה, ועל־פי זמן פרסומו, בימי יאשיהו 
(שנת 622 ), יש לקבוע את זמנם של שאר מקורות התורה. 

כך נתגבשה התאוריה. שהתורה מורכבת מ 3 מקורות: 
(: 151 ־ 101 ) 0 ) 7 —הפשתמש,בםפר בראשית. בשם יהוה,( 1011151 )£ 
— המשתמש בשם אלהים, ו( 1151 ז 01 ת 0 ;מזוופ)כז — ספר 
דברים. בשנים שלאחר מכן נעשו ניסיונות למצוא מקורות 
רבים ככל האפשר, עד שהשערת המקורות הפכה להשערת 
ה״קטעים". נוסח אחר היא ..השערת המילואים", שלפיה 
היה בתחילה ספר שלם, והוא המקור £, ועליו נוספו כמילו¬ 
אים כל יתר הקטעים. ניסיונות אלו לא החזיקו מעמד, ורק 
תיקון חשוב אחד נתקבל בתאוריה של המקורות. ולפיו 
סקור התורה £ אינו אחד אלא הוא מורכב משני מקורות 
שונים זה מזה: £ ו( 5 ז 105 -!)<ז = הוא "ספר הכהנים", המקיף 


בעיקר את הספרים ויקרא, במדבר וחלקים (ענייני פולחן 
ומשכן) מספר שמות. החאוריה של המקורות נעשתה 
לבסיס שעליו בונים החוקרים את שיטותיהם הנפרדות 
בשאלות יחס המקורות זה לזה. רקעם ההיסטורי ומקומם 
בתולדות הדת בישראל. חוקרים גרמנים, שביקשו לקבוע 
את התפתחות הדת בישראל לפי עקרונות המוניזם בפילו¬ 
סופיה של הגל, קבעו, ש״ספר הכהנים״ ? הוא המאוחר 
במקורות, משום שהרקע לאידאל שלו הוא בבואה של 
התאוקרטיה. כפי שנהגה — על פי דעה זו — בזמן שיבת 
ציון. לשיטה זו נתגבשה התורה בכללה רק בימי בית שני. 
השיטה המשוכללת ביותר היא זו הנקראת על שמו של 
ולהאוזן (ע״ע). אין שיטתו סינתזה בלבד של מחקרים קוד¬ 
מים, אלא יש בה בחינת תפיסה מקיפה של תולדות האפונה 
הישראלית לפי תאוריה של התפתחות עקיבה, שאמנם הקנתה 
לבה״מ ממד חדש שאפשר לקראו "היססוריציזם". לפי 
חפיסה זו משקפים המקורות 3 שלבים בחיי הדח בישראל: 
ן ו£ משקפים אח התקופה הקדומה, כשהפולחן והחגים היו 
קשורים לחקלאות ולחיי הטבע (שמי, פרקים כג: לד), ם 
משקף את תקופת המלוכה המאוחרת, ובו מתבלטת הנטייה 
להפוך את החגים לספלים לאומיים היסטוריים (דב׳ ס״ז) 
ואת הפולחן לסמל המאחד את כל העם תחת מלכות אחת, 
ואילו בק (וי׳ בג; במ ׳ , כח-כט) שולטת האידיאה של הקדר 
שה, המנתקת את הפולחן והחגים סכל תלות בחקלאות או 
במדיניות חילונית. פקח- ן זמנו לערך — לפי תיאוריה זו — 
המאה ה 9 לפנה״ס. מקור £, המוסדי בטיבו. זמנו אולי 
המאה ה 8 לפנה״ס, ם — זמנו בתקופה האחרונה של מלכות 
יהודה (בזיקה לרפורמה של יאשיהו), ואילו ? הוא מתקופת 
גלות בבל או לאחריה. סיפורי ספר בראשית מקבילים, מצד 
ההתפתחות, להליכה מהפשוט אל המורכב — כבעניינים 
הפולחניים (הבולטת בשמ' בג! לד), והם שייכים לן ו,?. 
במקור הכוהני הובדלה חטיבה מיוחדת, הבולטת בציווייה 
בענייו ייחוד בני ישראל (וי׳ יז-כב), והיא נקראת ספר 
הקדושה (= ע 11101 !) 111 :>) 13 . 

לפי שיסה "היסטוריציססית" זו כל המקורות מוסרים 
ידיעות אותנטיות בעיקר אודות התקופה שבה נתחברו, 
ולא על התקופות שבהן הם דנים. עיקר חשוב הוא, כי אין 
פקוד אחד יכול לשקף דעות שונות זו מזו והמקור הקדים 
יותר הוא "החילוני" יותר. לפי סכימה זו ספר יהושע הוא 
המשכה הישר של התורה, שמעיקרה לא היתד, חומש אלא 
״משושה״. ספרי שופסים, שמואל ומלכים — גרעינם נכתב 
בתקופת £ ! אך הם עברו עריכה ועיבוד של ם, ובייחוד 
ספר מלכים. ספר דברי הימים מעבד את תולדות ישראל לפי 
תפיסתו של ?. לשיטה זו חלה פעולתם של הושע, עמוס 
וישעיהו בתקופה שבה לא היתד, התורה ידועה לעם ישראל 
(פרט, אולי, לן ו£), והם שיסדו את המונותאיזם בישראל 
ושללו את פולחן האלילים הכנעניים שהיה נהוג בעם. ספר 
דברים—המונותאיסטי—נתחבר בהשפעתם, אלא שמחבריו, 
שכהנים היו. לא שללו כליל את הפולחן אלא תיקנוהו ברוח 
המונותאיזם. הגלות הגבירה בעם את הגעגועים למקדש 
ולפולחן, ויחזקאל הוא מחבר חוקת הפולחן, מעין סופס 
ראשון של ק. עורכי התורה, ביפי בית שני. קידשו אמנם 
את כל מקורות התורה, אך הבינום ודרשום לפי רוחו של ק, 
שאמנם קיבל את עקרון הפונותאיזם של הנביאים, אבל 
"סילף" אותו ע״י העלאת הפולחן לעיקרון ראשון במעלה 



323 


מקרא 


3 4 


בהיי הדת, המבדיל בין ישראל לגויים. בשיטה זו ישנה 
מגמה. מדעת ושלא מדעת, להציג את הנגרות כממשיכה 
את שיטת הנביאים, ואת יהדות הבית השני — כנסוגה 
לאחור אל האלילות. בדברי הנביאים מוכרים כפקוריים 
רק יעודי החורבן, ונבואות הנחמה חשודות כתוספות 
מאוחרות. הכתובים נחשבים לחלק המאוחר שבט׳. ספר 
תחלים רובו מימי הבית השני, ועכ״פ לא לפני ירמיהו, 
שתפילותיו שימשו לו דוגמה, ספרי ה״הכמה", משלי איוב 
וקהלת, מאוחרים לכל יתר ספרי הנד. 
,,,:אע״פ שתורת ההתפתחות הפרוגרסיווית, ה״אופסימית" 
מיסודה והעקיבה כביכול, הספוגה בשיטת ולהאוזן. נדחתה 
ע״י החוקרים בימינו, עדיין יש חוקרי מ׳ רבים, ששיטת 
המקורות ע״פ סימניה הספרותיים־לשוניים החיצוניים מקו¬ 
בלת עליהם. לאמתו של דבר אין השערת המקורות מחייבת 
הודאה בכל השיטה הנ״ל, ששיטה זאת עיקר עניינה בהיס¬ 
טוריה. ואילו השערת המקורות אינה אלא ניסיון בלשני- 
ספרותי הניתן להתפרש בתחום ההיסטורי. י. קויפמן, למשל, 
ששלל בתכלית את כל שיטת ולהאוזן, מקבל כאסח את 
השערת המקורות. 

אחת מנקודות התורפה של שיטת וולהאוזן היא, שהתעל¬ 
מה מחקר השוואתי של הממצאים הארכיאולוגיים, והספרות 
של המזרח הקדמון. בניסיון למלא חסר זה ניגש גונקל(ע״ע) 
לחקר הם , באמצעות חקר הצורות. שיטה זו מניחה, שבימי 
קדם מצא כל מצב בחיים את ביטויו ביצירה ספרותית מסוג 
מסוים. כגון: אסון — ,מזמור קינה', ניצחון — ,מזמור תודה׳. 
ע״י מיון יצירות הם׳ לסוגיהן ניתן למצוא את הרקע החב¬ 
רתי הכללי לכל יצירה : רקע זה הוא החשוב ולא המאורע 
החד־פעמי או המחבר האינדיווידואלי. למעשה הקר גונקל 
בשיטה זו את מזמורי תחלים. ובמידה פחותה את סיפורי 
בראשית. כן התווה. תכנית לחקר הנבואות. חלוקת מזמורי 
תהלים נעשתה מתוך שימת לב מיוחדת למזמורים מקבילים 
מספרות הבבלים והמצרים, ולכל מזמור נקבע הי״ו 2 ז 51 
€11 נ £01 שלו—"מקומו בחיים". מכיוון שמזמורי תהלים רבים 
משתייכים, לפי מיון זה, לסוגים רבים ושונים. טען כי 
בתקופה מאוחרת ניטשטשה ההבחנה. הקושי בשיטה זו הוא, 
שאיו היא מניחה מקום ליצירה אינדיווידואלית חפשית 
ומודעת בתקופה הקדומה. מעבר לרקע חברתי או לרקע 
פולחני מוגבל ומקומי; דבר שספק אם ניתן ליישבו עם 
גילויי האמנות השירית והסיפורית בתורה, בנביאים ראשו¬ 
נים ואף במזמורי תחלים. בשיטה זו ניסו חוקרים אחרים 
לחקור גם את החוקים ואת נוסחאותיהם. ולהבחין בין חוק 
מותנה (קאזואיסטי), הפותח ב״כי", שהיא צורה משותפת 
לכל עמי המזרח הקדמון. ובין חוק מוחלט (אפודיקטי) 
הפותח ב״לא" (ר׳ שמוח כג א—ג והשוה שם ד—ה). שהוא 
מיוחד לעם ישראל. ומקורו באמונה על הברית המיוחדת 
שבין ה׳ וישראל, 

בניגוד גמור לשיטת וולהאוזן מבקשת אסכולה אחרת 
לראות בישראל. כמו בכל העמים ה״פרימיטיוויים", את 
הפולחן כיסוד שממנו צמחו גם הנבואה וגם מזמורי תחלים. 
לדעת מובינקל מ:״ 1 :> 111 ׳יינ> 4 ן, 1884 — 1965 ), עיקר תפקידם 
של מזמורי תהלים היה לשמש בפולחן הציבורי, שבמסגרתו 
הופיע הנביא המבשר שהתפילה נתקבלה. מובינקל ביקש 
לברר מתוך המזמור את הפולחן שבו נאסר. וחשופת לב 
מיוחדת הקדיש למזמורים המתארים את מלכות ה׳. לדעתו 


נאמרו בחג שנתי של קבלת מלכות ה׳. שבו שימש מלך 
ישראל כמסמל את ה׳ בדרמה הפולחנית, שהוצגה בחג הזה. 
רעיון זה של הדרמה הפולחנית תופס מקום מרכזי במחקרה 
של "אסכולת אופסלה", ולדעתה היתה דרמה זו יסוד החיים 
הדתיים בכל המזרח הקדמון ובייחוד במסופוטמיה. דברים 
שונים נאמרו בעניינה של הדרמה — אלא שעצם קיומה לא 
הוכח מעולם, ואף לא במסופוטמיה. אסכולת אופסלה מד¬ 
גישה גם את הרעיון, שהיו מסורות בע״פ. שנמסרו מדור 
לדור, ולא הועלו על הכתב כי אם בימי בית שני, וצירופם — 
ולא צירוף מקורות ספרותיים שונים — הניאו לידי שינויים 
ולסתירות נס־. רעיון יסודי זה אימץ גם קאסוטו, אם כי 
שיטתו הכללית שונה לחלוטין. הוא הדגיש את הקרנה 
הספרותית שנין הס׳ וספרות המזרח הקדמון, ובייחוד ספרות 
אוגרית. הכתיבה היתד, נפוצה נימי הם׳, ולפיכך מקדים 
קאסוטו את זמן כתיבת התורה פד ימי השופטים. הכותב 
אסף אל ספרו מסורות, מהן הסותרות זו לזו, אלא שהוא 
סיזגן ליצירה אהדותית לא נדרך מיכנית (כבשיטת ה״מקו- 
רות״), אלא נדרו של יצירה חדשה. — מתוך ספרות אוגרית 
שיער קאסוטו שגם בישראל היו בימי קדם שירי-עלילה 
וכותבי הם׳ השתמשו בהם ושיקעו במ - מתוכנם ומלשונם. 
שירי-עלילה אלה היו מיוסדים על מונותאיזם, אלא שהיו 
בהם לשונות ותיאורים מיתולוגיים, כמלחמת ה• בים המורד 
בו, וכותבי ד.מ׳ השתדלו ביותר לטשטש זאת. מכאן מקורם 
של הרבה ציורים וביטויים שבם/ 

י. קויפמן דוחה את שיטת קאסוטו ומחזיק בשיטת 
המקורות, אלא שההבדלים בין £ ו [ אינם חשובים בעיניו 
והוא מדבר עפ״ר על 3 מקורות. לדעתו, כל המקורות קדומים 
הם, ואם כי חיבור התורה כמו שהוא לפנינו נעשה רק בימי 
עזרא, המקורות עצמם, (ספרות התורה בניגוד לספר 
התורה), קדומים הם. עיקר יסודי בשיטתו — המתנגד בעצם 
לכל התשתית האידאית־דתית של שיטת המקורות (אמנם 
לא הצורנית-ספרותית. שי. קויפמן אינו מרבה לדון בה) 
הוא שהמונותאיסם ניתן ע״י משה לישראל. מאנשי "ביקורת 
הצורות" בדור האחרון יצויין עוד מ. נות (ע״ע). ע. ח. 

נ ה * ם ו • ה ה ש כ ל ה ׳׳. בסאה ה 17 ציינה בד,"מ את 
ניצחונה של תנועת ההשכלה (ע״ע, עם׳ 506 — 509 ), שטענה, 
כי כל מד, שאינו מסוגל לעמוד במבחן ביקורת השכל האנושי, 
בטל מעצמו, ולא תועיל לו "סמכות" צדדית כלשהי, דתית, 
שלטונית או מסרתית. הדיון המכוון והמודע בנד כבספר־חול 
וע״י אנשים מאמינים בקדושת הנד דווקא, הוא בלא ספק 
תוצאה של מהפכת ההשכלה, ובכף יש לראות את עיקר 
חשיבותה של בד,"ם מבחינת תולדות התרבות הכללית וחופש 
החקירה. תרומתה של בה׳׳מ לחקר הנד עצמו ניכרת ב 3 
תחומים: הפלאת שאלות רבות וחשובות, העלאת מכלול 
של רעיונות חדשים — שאף שהם מבוססים על ההשערה 
בלבד, וגם אי אפשר להם להתקיים כולם יחד זד, לצד זד, — 
יש בהם כדי להאיר את הנד באור חדש: חידוד ההבנה 
הספרותית-האסתטית של המ׳ המביא לפתיחת אפקים פרש¬ 
ניים חדשים. עיקר חסרונה של השיטה. שספר הם׳ שבה״ס 
עוסקת בו אינו ספד הסי כמות שהוא בידינו, אלא בנייני־אב 
משוערים שלו. חסרונות אלו ניכרים ביותר ככל שבה״ס 
מפליגה מעבר לתהומי מדע הפילולוגיה, בכיוץ לתיאור 
היסטורי כולל של תולדות עם ישראל ואמונותיו, ששם 
הדברים הם כ״מערכה על הדרוש". 



325 


מקרא 


326 


מבין חכמי ישראל במאה ה 19 , תפס שד״ל (ע״ע) במ¬ 
לואה את חומדת הבעיה של היחס בין בה״מ ובין האמונה 
המקובלת בישראל, וניסה לנסח הנחיות, כללים ועקרונות 
ברורים למחקר ד,מ׳ ברוח המסורת היהודית. בקרב הלמדנים 
שבציבור האורתודוכסי לא הורגשה הבעיה, כי החינוך היה 
סגור בפני לשונות זרות, וגם עצם לימוד הם' לא נחשב לענ¬ 
יין כדאי (ר׳ להלן, עמ ׳ 331 ואילך). את שיא ה״כפידה" דא¬ 
תה האורתודוכסיה ב״ביאור״של מנדלסון,שלמעשה הוא נאמן 
ברובו למסורת. בתנועה האורתודוכסית המודרנית בגרמניה 
הורגש יותר הצורך להתמודד עם בה״מ. רש״ר הירש (ע״ע) 
עסק בפרשנות המ ׳ בדרך שהוא חשבה למדעית-אורתודוב- 
סית, אלא שהפריז בחקירות בלשניות־אטימולוגיות מחדות 
בדרשנות, ואין לחיבוריו ערך מדעי קיים. חשוב היפנו הוא 
מפעלו של ד״צ הופמן (ע״ע), שניגש לערער את שיטת 
ולהאוזן, מתוך גישה מדעית ומתוך עיונים אידאיים טנם־ 
סואליים־ספרותיים. חולשתו שלא התמודד די הצורך עם 
הבעיה המרכזית: כלום ניתן לפשר בין האמונה ב״תורה 
מן השמים" לבין הדרישה המדעית לדון במי כביצירה 
ספרותית. 

במשך הזמן נצטרפו לבה״מ גם מסקנות המחקר בתחומים 
של מדעי הטבע, כגון הכהשת תיאור הבריאה המקראי, 
מתוך התפתחות הידיעה בתחומי הגאולוגיה, הביולוגיה 
והאסטרונומיה, וכמו-כן הביקורת הנובעת מתוך מסקנות 
תורת ההתפתחות, מדע הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה הכ¬ 
ללית וכד׳. כל אלו נתנו מפנה חדש לנושא כולו, משום 
שלבעיות אלו אין תועלת גם בשיסות בה״מ הקלאסית. כיום, 
בצורתה הבוללת, בה״מ היא המרכזית בתחום בעיית היחס 
שבין הדח והמדע בכלל, מבחינת החוקר המאמין. יש שה¬ 
דירו עצמם כליל מהישגי המדע המתנגד למה שמפורש במ ׳ 
כפשוסו, מתוך ערעור עקרוני על "החלטיות" המדע ומס¬ 
קנותיו. הרוב מקבלים עליהם את מסקנות המדע, בעיקר 
בתחום מדעי־הטבע, ומוציאים את הס׳ מידי פשוסו בדרכים 
פרשניות שונות זו מזו. קשת רחבה זו של דעות, שיש לה 
עוד גוונים ובני-גוון, סעידה, שלא נמצאה הדרך לגשר בין 
שני המישורים הנבדלים שעליהם ניצבים הדת והמדע, והם 
הבאים לידי התמקדות אינטלקטואלית הדיפה במיוחד בחקר 
ד,מ/ 

מ. סולוביסשיק — ז. רובשוב, חולדות בה״מ, תרפ״ה; י. 
קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א—ד. תדצ״ז—תשס״ז! 

מ. הרן (דימן), חקירת הס׳ בעברית מראשית התקופה 
הלאומית עד זמננו (ביצרין. נא—בא), תש״י—תשי״או 
ש. גולדמן. זרמים בבה״ס, תשי״א; נ. קרמל. מדע הם׳, 
מדריך ביבליוגרפי, תשי״ב; מ. ד. קאסוטו. תורת התע-דות, 
תשביה : מ, צ. סגל, ממורת ובקורת, 1957 ! ס. וייס, 

הם׳ כדמותו, תשנ״ב; נ. ה, סור סיני, הלשון והספר 
א-ג, תש״ח—תשט״ז! 7 ,;,״ 6 /ק 60 י 7 746 .(. 63 ) 366 ; 6 יז. 5 ו. 
- 77606 003 7160003 ,( 63 ) . 0 ,;, 00:11 .? ."יו . 13 ; 1925 . ) 360 136 

13170/1, 1938; 8.). ?08661$, ?"36 0.1'. 71x1 003 ?6661036, 

,, 51113$ 11/036611 303 . 0.7 36 3 ,(. 63 ) ץ 1 ׳ 71015 . 13 . 13 ; 1951 
־ 8 ) 57706 . 13 : 1956 , 001/1614 7401 136 ,] 1061$6 ׳י 130$ . 5 ; 1951 
011 .. 7 . 0 ., 161,1 ,,׳ 71 .ס ; 1957 , 7 . 0 146 /ס 1 * 76 746 . $0610 
3/036611 מ; . 0.7 746 , 1161,0 . 11.7 ; 1965 , 71,16031,11,00 
3/436611 11 ! 57476 746 .(. 63 ) 1 ) 73/5 17 .( ;* 66 19 , 7/6660664 
״ 4161061664 366 0661416416 , 1160115 ,( . 11 ; 1966 , 56407066411 
.* 1969 ,. 7 . 61 361 2 * £6/0666411 6111664611 ) 

י. ת. 

הצורות הספרותיות בפי. רובו של הם׳ בנוי 
צורות ספרוו 7 יות מובהקות, כגון הסיפור והאגדה, האמרה 
והנאום, המשל והפתגם, השיר והמזמור, ויתרו — חומר 
לא־ספרותי (רשימות גנאלוגיות וגאוגרפיות ונו׳ וכרוני¬ 


קות). גם ספרות החוק, שמיסודה אינה ספרותית, מקבלת 
במי אופי ספרותי במבנה (הקבלה, כיאסם) ובצורה (נאומים, 
הטפות, סיפורים). 

פרוזה ושירה. צורות פרוזאיות מוכהקות הן האגדה 
והסיפור, ולעומתן — השיר והמזמור. האמרה, הנאום, הפשל 
והפתגם, באים גם בפרוזה וגם בשירה. הפרוזה מקיפה כמ¬ 
חצית הם׳: רוב תורה ונביאים ראשונים, מעט בישעיהו 
וירמיהו, רות, אסתר, עזרא ונחמיה ודה״י. וסיפורי המסגרת 
של איוב ודניאל. צורות מגוונות ודרגות התפתחות שונות 
לפרוזה המקראית, החל באגדה קצרה וכלה בסיפור ארוך 
ומשוכלל, ותלותה הצורנית בספרות המזרח קלושה ביותר. 
קובצי השירה המובהקים הם: תהלים, שה״ש ואיבה, ושירים 
פזורים בתורה ובנביאים ראשונים. נאומי הנבואה וספרות 
החכמה שייכים, מבחינה ספרותית, לשירה. שלא כפרוזה, 
תלויה השירה המקראית בשירת המזרח הקדום בכלל ובשירת 
כנען בפרט. במיוחד רב המגע הלשוני והסגנוני עם שירת 
אוגרית (ע״ע). התקבולת שלטת במוחלט בשירת הס׳ כב¬ 
שירת העלילה האוגריתית, ודפוסי תקבולת מובהקים משו¬ 
תפים לשתיהן, כתקבולת המשלימה, תקבולת הצלע המור¬ 
חבת ו״צמדי מלים" (ראה להלן). 

האגדה ו ה ם י ם ו ד. — הבחנה ברורה בין סיפור לאגדה 
לא היתה בתקופת הנד. בסיפורים רבים שלובים מוטיווים 
"אגדתיים", ובהרבה אגדות מצוי גרעין היסטורי ריאלי. 
יחדיו הם ממלאים את הפונקציה של המיתוס (ע״ע) והאפוס 
(ע״ע) במורח הקדמון, שהאפקט שלהן נעדר לגמרי בם׳. 
אפשר שהדבר מעיד על מגמד, דתית בעת עריכת הנד, 
שסילקה מתוכו את היצירות שיסודן אלילי מובהק. אפשר גם 
שנשדדו בס' עקבות של מיתוסים. על בריאת העולם ומלחמת 
ה׳ בים, ואפוסים — שמשוררים ונביאים, חכמים וסופרים 
רמזו עליהם ואף ציטטו מהם. 

גונקל(ע״ע) ייסד לראשונה אח חקר האגדה והסיפור בס׳ 

על בסים ספרותי־אטתסי. לדעתו האגדה היא מסורת 
שבע״ס עממית, עתיקה ופיוטית. העוסקת בדמויות ומאורעות 
מן העבד הקרובים ללבו של העם. ומהווה כלי למסירת ידע 
היסטורי בדרכיה שלה. האגדה מוסיפה על המסורת סן 
הדמיון, אף בריחוק מההיגיון האנושי, כדי לשמה ולהלהיב. 
לנגוע ללב ולהביא להזדהות. יש המבחינים בסוגי־סשנה: 
אגדת מיתית — תמתארת עלילות אלים ומעשיהם עם 
האדם; מעשיה — התרחשות מופלאה. ואף משלי חיות 
וצמחים (ע״ע משל) < סאגה — מאורע היסטורי, בציור פיוטי, 
הקשור לזמן ולמקום, במיוחד אגדות האבות. מבחינים 
בסאגה אתנוגרפית — השואלת ליחסי עמים ושבטים, סאגה 
אטיולוגית — השואלת לתופעות לוקאליות, סאגת אטימו־ 
לוגית — השואלת לפשר שמות, וסאגה הרואית — על 
גיבורים קדומים; לגנדה — סאגה על ענייני קדושים וקדו¬ 
שה, כסיפורי שמואל, אליהו, אלישע והנביאים האנונימיים 
בעלי המופת, סיפורי בית־אל וירושלים, ומנהגי הפולחן 
כסיפור גיד הגשה ודומיו. הסיפור הוא היסטורי בעיקרו. 
מקובל להבחין בין הסיפור ההיסטורי העממי (כסיפורי נבי¬ 
אים ראשונים) הניתן בנימה עממית, והספרותי המשוכלל, 
מעשה ידי אמן: סיפור המאבק על ירושת דוד (שמר׳ב ס־כ; 
מל׳ א' א -ב), ובמידה מסוימת גם ספרי רוח ויונה. מתייחדת 
לעצמה הנובלה הגדולה של יוסף (ע״ע, עם׳ 661 — 665 ). 

בסיפור בולטת פשטות העלילה. מצויינים בה רק הפרטים 




327 


פקרא 


328 


הנחוצים למהלכה. מודגשות נקודות השיא המכריעות, ומה 
שביניהן — טפל. הקו הראשי של המאורע מסלק כל התפצ¬ 
לות לצדדים: "בדרך כלל אין האגדות מגישות אלא קווים 
ממשיים מעטים. אך אלה ניחנים במבחר כה מצוין שזכאים 
אנחנו לבקש אחרי כוונתו של כל קו כמעט, ולו הקטן ביותר" 
(גונקל). עם הגיעו לנקודת השיא מסתיים הסיפור ללא 
הדרגה, אלא בבת אחת. העלילה מרוכזת ואחדותית וכל 
חוליה בשרשרת המאורעות הסגורה היא תוצאה הכרחית 
מקודמתה. בולט מיעוט מספר הדמויות הפועלות. בד״כ 
שתים — המספר המינימלי הדרוש לעלילה — ומעטים 
הסיפורים בעלי 3 דמויות (בריאת האשד, (אלד,ים, אדם, 
אשה|. רצח הבל [אלהים. קין הבל)). 4 פועלים בסיפור 
גן העדן. ירידת אברהם למצרים, בריחת הגר והערמת יעקב 
על יצחק. בדמויות מרובות מטפל המספר כביחידה קולק־ 
טיווית (אחי יוסף! ועוד) החושבת ורוצה כאחת. בתאור 
הדמויות יש הבחנה בין הדגשת דמויות ראשיות ודמויות־ 
משנה. בסיפורים הקצרים. המדגישים תכונה אחת, יש שימוש 
בתאוריס פדוטוטיפיים של צדיק ורשע, אהובה ושנואה וכד, 
אך סחזורי־סיפורים מגלים בדמויות מכלול תכונות, כבסיפורי 
אברהם. יוסף, שמשון ואליהו. לצד פשטות העלילה בולטת 
הפשטות בצורה ובסגנון. הרצאת הדברים, גם במאורעות 
הדרמטיים ביותר, מאופקת ומגבירה את המתח האמנותי. 
אין המספר מסביר את מניעיהם הנפשיים של האנשים שאת 
פעולותיהם ותגובותיהם הוא מספר, ואלה מתבררים מתון־ 
שתיקה. מדברים מקוטעים וסגנון הדיבור. אין סלסולי לשון 
וגינוני סגנון, ורק לעתים רחוקות מתלווה לסיפור תאור 
הגוף או המלבוש. המגמה בד״כ חינוכית־מוסרית ולעולם 
לא אסתטית לשמה. וע״ב גלום בסיפורים אלה לעולם מוסר 
השכל: לאומי, מוסרי. או משולב. בגישה החדשה המת¬ 
פתחת לאחרונה בחקר הסיפור המקראי יש רתיעה מן המיון 
וההשוואה, והדגש מושם על בחינת אמצעיו האסתטיים־ 
אכספרסיוויים של הסיפור כיצירה אוטונומית. נבדקים דרכי 
בנייתו של הסיפור וצירוף חלקיו לשלמות אחת, הטכניקה 
של המספר ודרכי המבע שלו: דיבור ישיר ודיבור עקיף, 
מונולוג פנימי, "הבטה לאחור", "מלה מנחה" וכד׳ (בובר. 
רוזגצווייג, דים; ר׳ ביבל'). 

האמרה והנאום. האמרה היא נאום קצר מאד 
(יעקב לבניו ומשה לשבטי ישראל), לעומת הנאום הארוך 
הכולל סקירה שיש בה מוסר השכל לשומעים. הנאומים 
בנד באים בפרוזה ובשיר, במסגרת סיפורית ובנפרד, ולרוב 
מפי גדולי העם ומנהיגיו: נאום הפרידה ההיסטורי. ערב 
מות המנהיג או פרישתו מחיי הציבור — נאומי משה 
(ספר דברים). יהושע (כג-כד) ושמואל (שמו״א יב). באלה 
סושם הדגש צל סקירה היסטורית של תולדות העם. נאומים 
פוליטיים — נאום יותם (שופטים ט. אהר המשל), נאום 
רבשקה (מל״ב ית, יט-כה; כח-לה: יש׳ לו. ד-י; יג-כ), 
דברי אביה מלך יהודה (דד,"ב יג, ד-יב) ועוד. הנאום הדתי 
(או: הדרשה), פצוי לרוב בספר דברים, בנביאים ראשונים, 
בירמיה (יז. יס-כז) וביחזקאל (כ). במידה מסוימת כוללים 
המזמורים בחהלים עח, קה-קו דרשות. לצורת הנאום יש 
לשייך גם את ספרי הנבואה (ע״ע) והחכמה, שנשאו בנאום, 
מעל במות ציבוריות. נאומים אלה הנם שיריים־פיוטיים לכל 
דבר (ר׳ להלן), אך יש בהם דרכי רטוריקה מיוחדים: 
הפתיחה והסיום. הרמיזה ההיסטורית. הגיבוב, השאלות 


הרטוריות, וההשואות הדידקטיות המרובות — ב״נאום 
החכמתי״ — לצד השימוש בפתגם. 

ה פ ת ג ם. — מחוץ לספרי משלי (ע״ע) וקהלת (ע״ע). 
שהם קבצי הפתגמים המובהקים, מצדים פתגמים רבים 
בנביאים ובאיוב. יש פתגמים חד צלעיים: "כאמה בתה" 
(יה׳ טז, מד), אך לרוב הם דו־צלעיים, ומצויים גם תלת וארבע 
צלעיים• יש פתגמים משודם דש ניגודיים, ויש המונים 2 
מדומים למדמה אחד: "כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן 
העצל לשולחיו״ (מש׳ י, כו), או 3 : .,מפיץ וחרב וחץ שנ!ן 
איש עונה ברעהו עד שקר״ (מש׳ כה. יח). על המשל — 
ע״ע. 

'השיר והמזמור. לנוחיות הדיון ייקרא שיר כל 
שענינו חולין. ומזמור — שענינו קודש. לשירי-הטקס המש¬ 
פחתיים והחברתיים שייכים שידי החתונה (השר בר׳ כד, 
ם ורוב שה״ש), הקינה (קינת דוד על שאול ויונתן [שמר׳ב 
א, יט-כז], קינתו על אבנר [שמ״ב ג, לג-לד] ועל אבשלום 
[יט, א] ועוד), שירי העבודה (שירת הבאר (בם׳ כא. יז-יח], 
ושירי קציר ובציר (השר שופ' ס, כז]), שירי יין (יש׳ ה, 
יא-יב! כב, יג; עמ׳ ו, ד־ו). שידי מלחמה וקרב: שירי 
הסתערות על האויב (שמ׳ יז, טז), שירי נצחון (בר׳ ד, 
כג־כד! שופ׳ ה; שמ״ב כב ־- תה׳ יח). בשירת הקודש, 
היקפה. מיונה, קביעת מקומה בחיים ושפת צורותיה, 
עסק רבות גונקל(ע״ע! ור׳ לעיל, עמ׳ 326/7 ). מהוץ לתהלים 
מצויים עוד: "שירת הים" (שפות טו), שירת האזינו (דב׳ 
לב), תפילת חנה (שפ״א ב. א-י), מזמור חזקיה (ישעיה לח, 
ט-כ) ותפילת יונה (ב, ג-י). גם בספרי הנביאים מצויים 
נאומים שיריים הקשורים לספרות המזמורים (יש׳ יב! כה, 
אה! מב. י-יג; סג, ז עד פרק ם׳׳ד,: קינות הפרט■ שבירמיהו, 
מגילת איכה ועוד). 5 סוגי מזמור קבע גונקל: ההמנון (תה׳ 
ח: יט! כט! לג; ועוד); קינת העם (מד! עד! עו< עט-פ! 
פג; ועוד); מזמורי המלך (ב; כ; מה; עב! ועוד); קינת 
היחיד (הכולל את רוב המזמורים) ושירי תודה (יח; ל! 
לב; לד; ועוד). סוגי משנה הם מזמורי עליה לרגל, שירי 
חכמה, מזמורי אגדה (רקד למשל), מזמורי תורה (קיט 
ברובו) ועוד. מזמורים שלא ניתנו להתמיין כך, בהיותם 
״מעורבים״ הם. לדעתו. מאוחרים (כמו פט; צ; קז; ועוד; 
ר׳ לעיל, עט׳ 323 ). את מקומם ראה בטקסים ציבוריים 
ופולחניים. המזמורים הדומים במבנה צורתם דומים לרוב גם 
בשפת צורתם (^בזקג״^יחזס-ז). בולטת במזמורים התעל¬ 
מות מכל רמז מוחשי לנושא או למשורר, ואיו בהם במעט 
פרטים עובדתיים. 

הבחינה הסגנונית־ספרותית בשירת המי. 
חז״ל לא התייחסו אל הם׳ כאל יצירה ספרותית־אסתטית. 
הגם שבדרשותיהם ובפירושיהם עמדו על ענייני סגנון. על 
הבדלים בין נביא לנביא מבחינת דדך ד,תאור, על בחידת 
לשון נופל על לשון (פארונופטיה) ועל לשונות של גחמא. 
ואף נתנו את דעתם להבחנות בין הסוגים הספרותיים השו¬ 
נים המיוצגים במקרא. יהודים שבאו במגע עם התרבות 
היוונית וספרותה, כפילת ויוספוס, העירו העדות־אגב. פילון 
מספר שמשה למד ספי סורים פ 4 -דים "את תורת הריתמוס 
והמטריקה וכל המוסיקה". יוספום מזכיר את המקצב של 
שירים מקראיים 3 פעמים בקדה״י. את מקצבי "שירת הים" 
ושירת "האזינו" הוא מגדיר כהבסמסרון. את מזמורי תהלים 
הוא מגדיר כטרימטרון ופנסמטדון. כל זאת בנסיון לבאר 



329 


מקרא 


330 


לקוראיו היוונים את תכונות השירה המקראית בטרמינולוגיה 
הלקוחה מן הפרוזודיה היוונית, וכל מה שרצה לאמר הוא 
שלשירת הס׳ ריתמוס ומקצב פיוטי. אוריגנם תכיר בהבדל 
שבין השירה העברית והיוונית מבחינת המקצב,ואף מדבר על 
״טטיכוס״, דהיינו שורה פיוטית או ״צלע'(= חרוז דו צלעי). 
ב״תור הזהב" בספרד ובפרובאנס נזקקו קצת חכמי ישראל 
לסוגיה זו, וניסו להראות שגם הם׳ נהג לקשט דברים במלי¬ 
צה. וכן גם באשכנז ובצרפת נרמז עניין קיום התקבולת 
בשירה "דרך המקראות לכפול לשונם" (רשב״ם). "הטעם 
כפול כררך רוב נבואות ושירת האזינו" (ראב״ע), "כפל 
עניין במלות שונות"(הרד״ק) ועוד. על תקבולת שבה הצלע 
השנית חחרת ומשלימה העיר רשכ״ם ורמז לפסוק "נשאו 
נהרות ה׳ נשאו נהרות קולם". העירו גם על שאלות רטוריות 
ומבניהן (רש״י ואבן ג׳נאח), גיבוב פיוטי, וכד׳. הכרה אסת¬ 
טית מגלה ר׳ עזריה מן האדומים (ע״ע), המדבר על המקצב 
והמשקל, ומתעכב במיוחד בחקירותיו על בניין הצלע. בניגוד 
לקודמיו גילה הוא שהיחידה החרוזית היא הצלע ולא החרוז. 
אצל רוברס לאות (ע״ע) נדונה לראשונה שירת המ׳ מנקודת 
ראות אסתטית ולא תאולוגית, בהשוואה לשירת עמים אח¬ 
רים. בנסיון להראות שלפואסיקה בם׳ חוקים אסתטיים. 
החידוש החשוב ביותר שלו הוא ציון תופעת תקבולת הצל¬ 
עות (תשזסזלוחסמז 311£115111113 ־ 31 ?) כשליטה בחרוז המק¬ 
ראי. וקביעת 3 סוגיה: התקבולת הנרדפת, הניגודית והסיג- 
תטית — שבה הצלע השנית משלימה את בניין החרוז. 
לאות השפע מר׳ עזריה. ומביא חלקים עיקריים מספרו. 30 
שנה אח׳־כ יצא ספרו של הרדר (ע״ע) "על רוחה של השירה 
העברית״ ( 1782/3 ), בו עמד על המוחשיות של השפה העב¬ 
רית, ושפע הוראות־המשנה של סילותיה, ובכך העמיד לרא¬ 
שונה על האופי האכספרטיווי של המלה והביטוי בנוסף על 
אפיים האינפורמטיווי. בחקר המקצב יש לראות בעבודותי¬ 
הם של אוולר. דלר ומילר, שנתפרסמו בסוף המאה ה 19 , 
סיכום. התופעות הסגנוניות סוכמו בספרו המקיף של קניג 
1900 .; 00111 ? ,; 5111151111.101001-11 . מן החוקרים העברים יש 
להזכיר במיוחד אח ילין(ע״ע) וסגל(ע״ע). 

השירה המקראית נבדלת מהפרוזה ב 3 יסודות: 
לשון, סגנון, משקל ומקצב. לשונה מתייחדת בצורות 
דקדוקיות ארכאיות, צורות תחביריות רופפות ואוצר 
מלים וביטויים נדירים. המורפמה הארכאית סו = ם 
מצויה בסיומת הן בשם והן בפעל (בפעלים: 
״יאכלמו״, ״תורישמו״ !שמות סו, ז, ס]: ובשמות: "צרימו", 
"אלהימו", "זבחימו" [דב׳ לב, בז, לז-לח]), סיומת בפעל 
נוכחת עבר תי = ת ("שקמתי" (שוס׳ ה, ז], "החרמתי" 
(מיכה ד, יג] ועוד). וסיומת ון - ו ("ירגזוך [שם׳. סו. 
יד],• "ישובוף. "ישיגוך" (יש׳נא,יא] ועוד) •מצויים בפעלים 
צורות ״נ" החיזוק (״וארממנהו״ [שם׳ סו, ב] 1 "יברכנהו" 
(תה׳ עב, סו] ועוד). ה״א ההפעיל נשמרת בנטיית הפעל 
בעתיד (״אהודנו״ [תה־ כת, ז]: "יהושיע" [תה׳ קטז, ו] 
ועוד). וכן הי׳ בפעלי ל״ה (״חטיו״ (דב׳ לב, לז]; "יהמיון" 
(יש׳ יז, יב] ועוד): סופיות ארכאיות המשמרות דיפתונג 
קדום (״דוי״ [יש׳ א, ה!; "שדי", ועוד), וכן שרידי תנועות 
המבטאים, כנראה, יחסות (״בנו בעור״ [בנד כד, ג]! "חיתו 
יער״ (תה׳ נ, י]: "מעינו מים" (שם קיד, ח] ועוד), 
והסיומת בחירק (״אסרי״ [בר׳ מט, יא]: "נאדרי" (שם׳ סו, 
ו): "שכני" [דנד לג, פז] ועוד). על הצורות העתיקות 


נחשבים גם מבני סמיבות חריגים ("יושבי על מדין" [שוס׳ 
ה, י]; ״הרי בגלבע״ [שמ״ב א, כא]: "משכימי בבקר" 
[יש׳ ה, יא]! "שמחת בקציר" [שםם.ב]; "מכת בלחי טרה" 
[שם יד, ו]; ״גמולי מחלב״ [שם בח, ט]! "אוהבי לנום" 
[שם נו, י] ועוד), וצורות המשמרות "מם" נוספת בדומה 
לאכדית ואוגריתית (״מחץ מתני־מ קמיוי [דב׳ לג, יא] 1 
״מטה הוא ביד־מ זעמי״ [יש׳ י, ה] : "ירקיד־מ כמו עגל" 
[תה' כס, ו]). 

מבחינה תחבירית נוסה השירה להשמטת אותיות ("הא 
הידיעה", אותיות השימוש בכל״ם) ומלות יחס (את וכד'), 
והקשר הרופף מעניק ללשונה שפע של אסוציאציות ורוב־ 
משמעות — שהיא אבן יסוד לשירה בבל מקום. העדר ה״א 
הידיעה בולט ביותר, במיוחד בשירות ובברכות הקדומות, 
והתופעה ידועה מהשירה האוגריתית והכתובות הפניקיות. 
בשירה יותר מאותרת גובר השימוש בה״א. מלת "אשר" נע¬ 
דרת כמעט לגמרי ולעתים באה במקומה המלה הפיוטית "זו" 
(״עם זו גאלת״) [שנד טו, יג]! "ברשת זו טמנו" [תה׳ ט, 
סז] ועוד). לעיתים יש הארכה פיוטית של מלות-יחם: "אל" 
— ״אלי״. ״עד״ — "עדי", ועוד. יש שימוש באוצר מלים 
המיוחד לשירה, במיוחד מלים נרדפות המתחייבות ממבנה 
תקבולת הצלעות המבוסס על צמדי מלים, דש השאולות 
מן הארמית והכנענית: ארח — דרך! חמר — יין 1 אנוש — 
אדם; ועוד. פעלים: אזל — הלך; אלף — למד; חזה — 
ראה: ועוד, וכן ביטויים וצירופים: אביר יעקב, אפסי ארץ, 
במתי ארץ, דור ודור, חגוי סלע ועוד. תופעה מצדה ביותר 
היא צירוף שני נרדפים בסמיכות. היוצר ביטוי גוזמאי 
(״אלפי רבבה" [בר׳ כד. ם] < "תפארת גאון כשדים" [יש׳ 
יג, יט]; "הבלי שוא" [תה , לא, ז], ועוד). 

סגנון השירה מיוסד על אמצעים ספרותיים שונים 
המעניקים תחושה של שגב וחגיגיות: שפע של דימויים 
ומטאפורות, חזרות לסוגיהן, גוזמאות וגיבובים, ובמיוחד — 
תקבולת הצלעות לסוגיה. 

בתקבולת הנרדפת חוזרת הצלע השניה על תוכן הרא¬ 
שונה במלים נרדפות: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" 
(בראשית מס. ז) — 2/2 ; ״יערף כמסר לקחי / חזל כטל 
אמרתי״ (דברים לב, ב) — 3/3 ; ״הסר משוכתו והיה לבער / 
פרץ גדרו והיה למרמס״ (יש׳ ה, ה) — 4/4 . צורה משולשת: 
״בי שדד דגן / הוביש תירוש / אמלל יצהר״ (יואל א, יא) — 
2/2/2 . פעמים לא כל המלים חוזרות ויש "המשכה מצלע 
אל צלע״, לפנים: ״יורו משפטיך ליעקב / ותורתך [יורו] 
לישראל" (דברים לג, י), ולאחור: "וקל ברגליו לא ימלט 
[נפשו] / ורבב הטום לא ימלט נפשו" (עמוס ב, סו), ולשני 
הכיוונים: ״כי מלאו [עוננים] מקדם / ועננים [מלאו] 
כפלשתים (יש׳ ב, ו). תקבולת נגודית: ״כי רגע באפו — 
חיים ברצונו״ / בערב ילין בכי — ולבקר רנה" (תה׳ ל. ו). 
וכן: ״בן חכם — ישמח אב / ובן כטיל — תוגת אמו" 
(משלי י, א). התקבולת המשלימה, משלימה את הצלע 
הראשונה: ״הצור תמים פעלו / כי כל דרכיו משפם"(דברים 
לב, ד). תקבולת הצלע המורחבת חוזרת על ראשית הצלע 
הראשונה ומוסיפה בה פרס: ״הבו לה׳ בני אלים / הבו 
לה׳ כבוד ועוז״ (תהלים כט, א) — נוסחה חוזרת: "הבו לה׳", 
נוסחה משלימה: "כבוד ועוז". חרוז -ה ביסודו הינו בן 
צלע אחת, אשר הורחבה לשתים, וכן מורחבות שתי צלעות 
לשלוש. ההרחבה נעשית ע״י הפרדת הצלע בנוסחה מפרדת, 



331 


מקרא 


332 


אשר הנה בד״כ פנייה העלולה להשתנות גם לנושא ע״י 
הוספת נוסחה חוזרת; תקבולת זו ידועה סהאוגריתית. תקבו¬ 
לת המספר העולה, היא ביסודה נרדפת, כשבצלע הראשונה 
מופיע מספר ובצלע השניה מספר שבי, אם עוקב אם כפול. 
במספרים עוקבים עולה המספר באחד (ר׳ משלי ל, יח! 
איוב ה, יט; מיבה ה׳ ד, ועוד). בתקבולת של מספרים כפולים 
בא בצלע השניה אותו מספר בכפל, כמו: "כי שבעתים יקם 
קין ולמך שבעים ושבעה" (בראשית ד, כד! והשד מיכה 
ו׳ ז). תקבולות מסוג זה מצויות באכדית ובארמית ובמיוחד 
באוגריתית. 

שיסת התקבולת יוצרת "צמדי מלים" קבועים, המצויים 
גם בכל הספריות של המזרח הקדמון והרבה מאוד במ ׳ . 
צמדים משותפים לאכדית ולס׳ הם, למשל: בכה — דמע י 
בכה — ספד; שם — זכר־. שם — זרע. לארמית ולט׳: 
אבד — שמד; אלים — אנשים; צר — שונא; ידה — שבח; 
צעק — ילל; שם — זכר; שם — זרע; עולם — דור ודור. 
לכנענית ולמ': ברך — חיה; נשא — עמס; בא — דרך; 
חן — חים; מלך — רזן; בעם — שלום; שבע — נעם; 
שם — זכר. למעלה ממאה צמדים משותפים לאוגריתית 
ולמ ׳ , מהם: אויב — צר; ראש — קדקוד; אלף — רבבה; 
סל — רביבים; בית — היכל; אהל — משכן; אדם — לאם; 
אח — בן אב; דדים — אהבה; יין — תירוש. ישנם מאות 
צמדים קבועים בט׳ שאינם משותפים עם שפות שמיות 
אחרות. המשוררים השתמשו בחפשיות מרובה ובגיוונים 
שונים ב״צמדי מלים" אלה ושיבצו אותם בצורות שונות. 
על המקצב והמשקל — ע״ע משקל. 

מ. צ. סגל, הפזמון בשירה המקראית (תרביץ, ד) חרצ״ה; 
הב״ל׳ לחקר צורתה של השירה המקראית (ספר קלוזנר), 
תרצ״זז הנ״ל, לחקר צורותיה של השירה המקראית (תר¬ 
ביץ, י״ח), חש״ז; ד. ילין, לתורת המליצה התנכית ("כתבים 
נבחרים״, ב׳), תרצ״ם; ר. בורדים, לסגולות המליצה בכתבי 
הקודש (ספר זיידל), תשכ״ב; מ. ד. קאסוטו, ספרות מקראית 
וספרות כנענית (תרביץ, יג/ד), תש״ב/ג; הנ״ל, מלים מקבי¬ 
לית בעברית ובאוגדיתית (לשוננו, ס״ו). תש״ז־ן ע.צ. מלמד, 
מטבעות לשון שנפרסו בשירת הם׳ (ספר סגל), תשכ״ה; 

מ. הלד, עוד זוגות מלים מקבילות בכר ובכתבי אוגרית 
(לשוננו, י״ח), תשי״ב/י״ג; ש. א. ליונשטם, הערות לתולדות 
המליצה המקראית (ספר סגל), תשכ״הז מ. צ. קדרי, התק¬ 
בולת המקראית מבחינה סימנסית (לשוננו, ל״ב), תשכ״ח! 

מ. הרן. סוגיות מקרא: דגם המספר המודרג לצורותיו ויחסו 
אל הדפוסים הפורמאליים של התקבולת (תרביץ, ל״ט), 
תש״ל ; ,. 16 ; 1900 ,)/!!סס , [ ,) 1/1101-11 ) 11 ,))!' 5111151 , 0£01£ .א .£ 

/ 0 1111 ) $0 ) 1 ) 1 ,־( 3 ־ 01 ■א . 1 ) ; 1907 5 " 47 / 1 ) 11 ? 11 ) 0 * 1 ) 01 ־ 
10 ) 111 ) 44 111 ) 1 ) 40 > ,׳< 16 ־ 05 1:61 . 0 .'ז/י ; 1915 ,/( 11 ) $0 10 ) 51 ) $1 
,? 0 ) 1/1 /ס 1 ( 11 ) 0 ? ) 41 ־ 1 ,ח 0 גםוי 01 א . 11 .ז ; 1938 , ! 171 ) $0 
) 1/1 171 115111 ) 901011 " 1 * 71101 ■( 111071 ( 5 " ,£חו $01 . 0 -א : 1947 
( 011 .? ) 111 מין ! 011071 ? י 2 זז 1 ׳\ 06 . 5 ; 1960 ,( 5 , 5 §!) 501105 ? 

-*£ ) 1 ( 1 י ת 1 תז 513 ת£׳\\:> 1.0 .£ . 5 ; 1963 , 1 ) 1510 {ס ( 11 ) 0 ? 
,יצ 5 |) ) 15 )¥ 01 ) 91511 14 * 0 ) 1 ( 011 § { 1 171 001071 11 ) 07111 ? 

; 1970 , 1 , 5 ) 1 !ו 1 דת 513 < 51 נ 11 זז\ 
ת"") לעומת "הברית החדשה" (ע״ע ברית הדשה). הברית 
הישנה, שהבטיחה בואו של המשיח בעתיד, וחברית החדשה, 
דהיינו העדות על הופעתו ההיסטורית למעשה. מהווים יחד 
את העדות השלמה והמקודשת אודות התגלותו של האלהים 
ותשועתו לבני אדם. 

ההודאה בקדושת המ׳, לדעת הנוצרים ביה״ב ולדעת 
הקאתוליות והפרוטסטאנטיות אחרי הרפורמאציה. כללה גם 
את האמונה באמת המילולית של כל שכתוב בו — כולל 
קביעות בתחום מדעי הטבע (כגון תיאור בריאתו ומבנהו 
של הקוסמוס) ועובדות היסטוריות. סבאן ההתנגדות לתמונת 
העולם ההליוצנטרית של גאלילאו (ע״ע), לתורות מדעיות 
אחרות (כגון תורת ההתפתחות: ע״ע דרוין). ולביקורת היס¬ 
טורית ופילולוגיה של הטכסט המקראי. במאה ה 19 בסלה 
כליל התנגדות זו בעולם הפרוטסטאנטי (חוץ מאשר בחוגים 
פונדאמנטליסטייס) והיא הולכת ונעלמת גם בעולם הקא- 
תולי. חוקרי מ׳ נוצרים כולם עוסקים ב״ביקורת" היסטורית 
ופילולוגיה ואינם רואים בקדושת המ׳ — שהם מודים בה — 
אסמכתות לקביעות שהם מעניינם של מדעי הטבע וההיס¬ 
טוריה. מאידך גיסא מורגשת במאה ה 20 התעוררות חדשה 
להבנה תאולוגית של הטכסט ומתרבים הנסיונות של תאולו־ 
גים מודרנים לפרש את "הברית הישנה" באספקלריה של 
"הברית החדשה". וע״ע הרמנוטיקה. 

; 1939 1 ז 0110 \ 11 ה[ ,(.!י 1 * 4 ) — 1 ־ 0 נ 01 מ 

7/16 , 10 8161? , 1943;. 0.14. 04x111 ,חסו. 11 ץגו 11101 

1/16 / 0 ץ 11 ז 0 <{ 711 !/ 116 ' 1 . 0 , 4 . ; 1946 , 7040 $ ? 8161 

46 1 ?> 1 ח? 1 €? 1101 ^ 1 1 * 1 .: 41 נ 1 ט, 1 ^ . 14 ; 1947 ,! 66 ^ 76110 014 

■? 114 ! ■ד) 7 ' 1 

צ\. — ד.פ. 

פרשנות נוצרית. תחילתה של הפרשנות הנוצרית 
על הם׳ היא הברית החדשה, המבארת את קטעי הם׳ כמבש¬ 
רים את בואו של ישו המשיח. כמעט כל ספרי הברית החדשה 
מצטטים בהרחבה את הם׳, ובחלקם הם מביאים קטעים של¬ 
מים בלודית פרשנות. כן גם מונחים מרכזים בברית החדשה 
אינם מובנים אלא בזיקה למ". יחסה של הנצרות אל הפי 
בא לידי ביטוי באמונה כי כתבי הס׳ נכתבו בהשראה אלוהית 
(השנית אל טימותיום 111 . 15 ) ובדרשתו של ישו על ההר: 
"אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים, 
לא באתי להפר כי אם למלאת״ (מתי ז\. 17 ). הברית החדשה 
הניחה את הבסיס לגישה פרשנית זו בהסבירה את הם׳ 
באספקלריה של חיי ישו, פותו ותחייתו. עמדה זו אומצה 
ע״י הבנסיה אולם הותקפה בהריסות במאה ה 2 וה 3 ע״י 
מרקיון (ע״ע) וחסידיו שביקשו להוציא את הברית הישנה 


מחזקת קדושתה ולבטל את ערכה וחשיבותה לנצרות. כתו¬ 
צאה מפולמוס זה, ובמידה רבה בזכות פרשנותו של אוריגנם 
(ע״ע), נתנה עדיפות לפירוש האלגורי, שנחשב לעמוק 
ורוחני יותר מאשר הפשט. בצורה זו אפשר היד, לבאר את 
המ׳ במונחים אלגוריים — בעוד שסיפורי הברית החדשה 
נתקבלו בפשטותם המילולית וההיסטורית. 

על האסכולה האלכסנדרונית של אוריגנס שביכרה את 
הפירוש האלגורי קמו עד מהרה עוררים, ביחוד באסכולת 
אנטיוכיר, שנציגה המובהק יואנס כריסוסטומום (ע״ע) הד¬ 
גיש את הפירוש המילולי ואת משמעותו המוסדית. יורש 
למסורת זו במערב חיה היארונימוס (ע״ע) שבמחקריו הבל¬ 
שניים ובחיבוריו הפרשניים למ׳ העדין• את הביאור המילולי. 
גישתו ודבקותו בפשט מצאו ביטוי במימרתו 

האמת בעברית. ורק עליה הסכים לבסס ביאור 
כלשהו. אולם היה זה אוגוסטינוס (ע״ע) שעיצב יותר מכל 
את הפרשנות הנוצרית במערב. בפירושו, בדרשותיו על ספד 
תהילים ובחיבורו ההרמנוטי גוו $113 ות 011 בת!ז 01 ס 4 05 ("על 
התורההנוצרית״), 397 ,נזקק אוגוססינוס פחות לביאורהאל¬ 
גורי, אך הוא לא נמנע מלהשתמש בו כל אימת שביקש 
להעלות אח מר, שנראה לו כמובן הרוחני של הכד. במרוצת 
יה״ב נתגבשה מסורת פרשנית אשר ביקשה לגשר בין האס¬ 
כולות השונות וכך נתקבלה הדעה כי ארבע פנים לפירוש 
הם׳: הפירוש המילולי הקונקרטי, הפירוש האלגורי (המסב 
את העניין על ישו ועל הכנסיה), הפירוש המוסרי והפירוש 
האנאגוגי, המיסטי ([מיו׳, המוביל למעלה] המסב את 
העניין לעולם השמיימי ולקץ הימים), היחסים וסדר העדי¬ 
פות בין הפירושים הוכרע, במידה גדולה, בהשפעתם של 
שני מאורות הפרשנות הנוצרית, תומס מאקוינו ובונונטורה 
(ע״ע) לטובת הפשט. עם זאת הוכרה זכותו של הפירוש 
הרוחני, ממנו משתלשלים הביאור האלגורי, המוסרי והאנא־ 
גוגי. עם הפרשנים הפרנציסקנים החשובים של יה״ב ד,מאד 
חרים יש לציין את ניקולאם דה לירה (ע״ע) שהעניק את 
הבכורה לפשט המילולי והכיר כנראה את פירושי רש״י ואת 
דבקותו של המפרש היהודי בפשט. 

הרפורמציה גרמה למשבר ולמפנח חריף במסורת הפר¬ 
שנית. עד או הדוגמה היתה זו שהדריכה את הפרשנים 
בבואם לבאר את כתבי הקודש, אך חפרוטססנטיזם קבע את 
הטכסט כבסים יחיד להגדרת הדוגמה וכתבי הקודש הוכרו 
כמקור סמכותי בלעדי. מתקנים כמו לותר וקלוין (ע״ע) 
שהשתמשו בכלים היסטוריים וטכסטואליים שפותחו ע״י הד 
מאניסטים כארסמוס (ע״ע) נתנו למ ׳ פירוש יסודי הרבה 
יותר. בקבעם את העיקרון כי כתבי הקודש מפרשים את 
עצמם. הם לא היססו לסטות מן המסורת המקובלת כאשר 
נראה היה כי הטכסט הגלד מחייב ביאור שונה. גם לותר וגם 
קלויז נטשו את הביאור האלגורי וגרסו פירוש מילולי של 
הטכסט. הפרשנות הפרוטסטנטית העמידה אסכולה גדולה 
של מפרשים, כפו יוהנס בוכסטורף (ע״ע) יוהאנס גרהארד 
וג׳ון ליטפוט, אשר נטה יותר ויותר לפירוש חופשי של המי. 

תקופה חדשה בפרשנות הפרוטסטנטית החלה במאה ה 18 
עם הביקורת ההיסטורית של המי בהשפעת ה״מסכת התאר 
לוגית־פוליטית" של שפינתה (ע״ע), ומאז נעשתה ביקורת זו 
חלק בלתי נפרד סן הפרשנות הפרוטסטנטית. נציגיה המוב¬ 
הקים של ביקורת המ׳ בגרמניה במאה ה 19 היו ולחתן (ע״ע) 
שטראוס ובאור, אשר ניסו להקנות לביקורת ההיסטורית של 


343 


מקרא 


344 


הם׳ מעמד של דרך הפרשנות היחידה הנאמנה לאופי ההיס־ 
סורי של הם׳ ועם זאת מסוגלת לעשות את שליחות הכד 
מובנת לאדם המודרני. הפרשנות בכנסיה הקאתולית־רומית 
הושפעה אף היא מהתפתחות ביקורת הם', ובמידה רבה בזכות 
הפולמוס סביב שיסת הפרשנות ההיססורית-הביקרתית שעד 
דרה תנועת המודרניזם (ע״ע) בכנסיה הקאתולית. חקר הם׳ 
וביקרתו בשיטות היסטוריות ופילולוגיות חדשות זכו להתר 
מיוחד מצד לאו ^^^ X (באגרת 1115 >ט 5 ג 1 ז 0115510 ־ 1 ! 1 י 0 ז? 
מ 1893 ) ובעיקר מאז הקמת ״מועצת הם׳" (-מ!ס 0 811511131 
11551011 ״) ב 1902 . שנועדה לקדם את המחקר המקראי המו¬ 
דרני תוך שמירה על סמכויות כתבי הקודש וקדושתם מפני 
פגיעה וביקורת מופרזת, החלטות המועצה מחייבות אמנם, 
אך הן אינן נחשבות למשוחררות מכל טעות, ובעיה שהמו¬ 
עצה כבר החליטה עליה, ניתן להעלותה מחדש לדיון אם 
המחקר החדש מצריו זאת. מאז 1903 היה בטאונה של המד 
עצה ה״רוי ביבליק" (;ו 511 > 11 נ 811 10 !׳ 01 מ) שנוסד ע״י הדומי¬ 
ניקני לגרנז' (ע״ע) בירושלים, ום 1909 "אקסה אפוסטו- 

ליקי סדים״ ( 50,115 011030 ז 05 ק 14 3 ז 0 ל 1 ), 

צ. בר, 



סדרם סו ספרי הכתובים בהודבסיס טוניס 


המקרא באמנות העמי ם.ה תקופה העתיקה. 
הנוצרים הראשונים, שכינו עצמם "ישראל האמיתי", קיבלו, 
בין השאר, גם את הם׳ כספר מקודש (ר׳ לעיל, עם׳ 340 ). 
הביטף החזותי לספרי הס', ובעיקר לאלה בעלי המשמעות 
הסמלית. נראה להם כדבר המובן מאליו. לכן ניכרת, מרא¬ 
שית האמנות הנוצרית. תלות בסיסית בדמויות המקראיות 
כפי שעוצבו בידי יהודים, וכפי שהדבר מתבטא בציורי־הקיר 
של בית־הכנטת בדורה-אורופוט (ע״ע, ור׳ תס׳ שם) וב¬ 
רצפות הפסיפס בבתי-הכנסת הקדומים. בתיאורים ציוריים 
של אמנים מן החוגים המיוונים באלכסנדריה, תוארו האבות 
ונביאי ישראל כפילוסופים יוונים מכובדים; לעומתם תוארו 
גיבורי ישראל כלוחמים בשריון ובקסדה של המפקדים ההל- 
ניססיים. כן נהגו גם בדורה־אורופ 1 ם, אולם שם — ובוודאי 
גם במקומות אחרים רבים, בכל ארץ לפי המסורת המיוחדת 
לה — שיוו לדמויות מראה חיצוני בהתאם לנהוג במקום. 
בציודי-הקיד שברורה-אורופוס לבושים, למשל. משה, אליהו, 
שמואל הנביא לבוש הלניסטי אזרחי- בעוד שמרדכי, דוד 
ושאול, וכן פרעה ואחשורוש. לובשים את בגדי המלכים 
והפרשים הפרתיים, 

מסורת זו נתקבלה אצל הנוצרים הקדומים. עדות לכך 
משמשים ציורי־הקיר שבקאטאקומבות הראשונות, מן המאה 
ה 3 ומראשית המאה ד, 4 , ופסיפסי-הקיר והרצפות שבכנסיות 
הראשונות. מן המאות ה 4 וה 5 (כגת יצירות הפסיפס שב־ 
כנסיית סאנטה מאריה מאג׳ורה ברומא). כמו-כן ניכרת 


עדיין מסורת זו בכה״י הביזאנטיים (ספר בראשית מווינה, 
המאה ה 6 , מגילת יהושע, המאה הסן), ובכה״י האוקטוטוכים 
(המאות ד, 11 —ה 12 ). בגישתם לבחירת הנושאים של ציורי 
חקאטאקומבות וארונות-המתים הסתמכו הנוצרים על תפילת 
הצומות והתעניות ובחרו במחזות של הצלה בידי שמים: 
תיבת-נח, עקדת־יצחק. מעבר ים־סוף. יונה והדג, דניאל 
בגוב האריות, ועוד. (השר משנה תע׳ ג׳, ד"—ה׳). סיבה 
אחרת לבחירת מחזות מסוג זה היתד, דעת אבות-הכנסיה 
כי מאורעות מקראיים מסויימים שימשו כעין אב-טיפוס 
למסופר בברית החדשה: החטא של אדם וחוד, מזכיר את 
כפרתו ע״י ישו, הבל הנרצח הוא אב-טיפום לישו, משד, 
המוציא מים מן הסלע מסמל את תורת הנוצרי, אליהו במר־ 
כבתו עולה לשמים כמו ישו, ועוד. מבחר בסיסי זה השפיע 
גם על האמנות הנוצרית בדורות הבאים. בכל המקורות 
עדים אנו לתופעה אשר אין לה הסבר אלא במקור היהודי 
של איורי הנד — אלד,ים אינו מופיע לעולם בדמות אדם 
(כפי שאפשר היה להניח לפי בראשית א, כו). הכוח האלהי 
מסומן בסמל היד הפתוחה — אף הוא סמל מזרחי עתיק 
המצוי כבר בתבליטים אשוריים. מסורת תיאור הבוח האלהי 
באמצעות היד הסמלית נמשכה עד לכה״י במאה ה 10 (מגילת 
יהושע). יוצאים מכלל זד, הם אדונות־המתים פן המאה ה 4 
ואילך. אשר בהם מתואר אלד,ים בדמותו של ישו — עלם 
צעיר ללא זקן, לבוש מעיל הפילוסופים ונועל סנדלים. מקור 
השראה יהודי אחר הם המדרשים, אשר השפעתם ניכרת 
בנפה וכמה פרסים גם בציורי־הקיר הנוצריים. 

יה"ב. מראשית יה״ב הלך ונבר הנוהג לתאר את המח¬ 
זות המקראיים כאילו התרחשו בהווה. ביסודה של גישה זו 
מונחת היתד, ההשקפה בי הס׳. כדבר אלהים חיים, אין לו 
ססגרת־זסן מסויימח וני המסופר בו הוא סמלי. ושריר וקיים 
ביחס לכל הזמנים. כך ניתן לעקוב אחר התפתחות הלבוש 
בתקופה שבין 1160 ו 1314 . תוך השוואתם של שלושה כ״י, 
הנמצאים בספריית מורגאן. המתארים שלשתם את מעשי 
דוד ושאול. בכה״י הקדום שאול הוא מלך ניורמאני. דוד נער 
בן אותה האומה, גלית והחיילים הישראלים והפלשתים — 
חיילי ויליאם הכובש: רק הנביא שמואל. המושח את דוד 
למלך, שמר על ההילה, המעיל הארוך והרגלים היחפות של 
הדמויות הקדומות׳ בו בזמן שישי, דוד ואחיו הם אנשי־חצר 
אפייניים. בכה״י מ 1260 בקירוב. מתוארים בני־ישראל לפני 
העיר עי כאבירים הדוהרים על סוסיהם. בתיאור לפי המסופר 
בספר שופטים על מעשי בני בנימין בבנות שילה נראים 
אבירים הלבושים שריוני-טבעות וקסדות עגולות והחמושים 
גרזני־קרב וחניתות. באיורי ספר שמואל, יוצא גלית למע¬ 
רכה רכוב על עגלת-קרב מסוף יה״ב ובידו דגל־אבירים. 

תקופת הרנסאנס והבארוק. גם בציור האי¬ 
טלקי מסוף יה״ב ומראשית תקופת הרנסאנס לא חל שינוי 
בגישה זו: גיבורי הס׳ המתוארים בו לובשים את הלבוש 
האיטלקי מן המאות ה 14 —ר, 16 ורקעם הוא הנוף והמבנים 
האיטלקיים של אותה התקופה. אולם אמני איטליה שניתן 
להם לחזות בתיאורים ניזאנטיים קדומים, ייחדו לעתים 
לאבות ולנביאים את דמות הזקנים הפילוסופים, כפי שד¬ 
מות זו נתגבשה במסורת הביזאנטית. כך, למשל, תיאר 
גוצולי (ע״ע) את "הבציר של נח" בשכל הבוצרים והבוצ־ 
רות, הכרם והמבנים משקפים את ההווי האיטלקי של 
המאה ד, 15 . ואילו נח עצמו נראה כאיש נכבד (ויחף), 



המנורה וכליה ב״תנ״ך אנריקי נחום״ — כ״י מעוטר מספרד 
(הססריה הלאומית, ירושלים) 


אנציקלופדיה העכרית 









345 


מקרא 


346 


עטור זקן ארוך ועוטה גלימה. אולם הציירים ילידי גרמניה 
וארצות-השפלה לא סטר כלל מן הדרך המקובלת: אברהם 
האביר נפגש עם מלכיצדק המלך בציורו של דיריק באוטם 
(צ״ע). ודוד צופה בבת־שבע הרוחצת את רגליה נוסח 
יה״ב, כפי שהמחזה נצטייר בדמיונו של לוקס קרבך (ע״ע). 

במשד תקופת הרנסאנס התפתתה גישה אחרת לתיאור 
גיבורי המ ׳ ; שרשיה של גישה זו נעוצים היו באמנות 
הנוצרית הקדומה, אשר בה נחשבה תקופת הס' תקופה 
מקודשת, מחוץ לתחומי מקום וזמן, סמל הנצחיות המופ¬ 
שטת. מתוך הנחה זו תיארו את המחזות המקראיים ללא 
קשר עם אתר מסויים ואת הגיבורים — לבושים בכעין 
פדים קלאסיים ללא התייחסות אל האפנות החולפות של 
כל תקופה ותקופה. זו היתה דרכם של אמני הרנסאנס הג¬ 
דולים, מיכלאנג׳לו, רפאל ותלמידיהם. טוניקה. פאליום 
וסנדלים מהווים את לבושו של משה בתיאורו של סיכל- 
אנג׳לו, ובאותו לבוש עצמו מופיעים כל הנביאים והמלכים 
מעשה ידיו בקפלה הסיכסטינית. אחרים, כדונטלו (ע״ע) 
בתיאורו של דוד הנער, בחרו במעין פשרה בין'הלבוש בן 
זמנם ובין המסורת הקדומה. יאקופו קארוצ׳י פונטורמו 
(המחצה הראשונה של המאה ה 16 ) צייו את יוסף במצרים 
על רקע מבנים ופסלים בסגנון קלאסי. כך נהגו גם ציירי 
הבארוק, כמו פוסן (ע״ע), שתיאר את "מכת בני־אשדוד" 
תוך תיאור המון'מבוהל, לבוש לבוש קלאסי יווני, על רקע 
ארכיטקטורה בעלת עמודים, באסיליקות ואובליסקים בסג¬ 
נון רומא העתיקה. בני־ישראל אוספים את המן ב״מדבר" 
שאינו אלא נוף איטלקי סלעי; שלמה עורך את משפטו 
והוא עטור דיאדמה של מלך הלניסטי וארון קלאסי המעו¬ 
טר תבליט־גריפונים משמש הדום לרגליו. 

בתקופת הרנסאנס צמתו, בעיקר באיטליה, הניצנים 
הראשונים של גישה אחרת אל ההווי המקראי; גישה זו 
היתה מבוססת על ההנחה שהואיל והמזרח איננו משתנה 
לעולם, מתאים ההווי הערבי, הממלוכי והתורכי. כפי שהיה 
ידוע לאנשי הרנסאנס והבארוק. להווי שבו התרחשו המ¬ 
אורעות המתוארים בנד. בציורו של ארקולה דה רוברטי 
(המחצה השניה של המאה ד, 15 ) נראים ביני-ישראל'המ¬ 
לקטים את המן חבושים מצנפות ממלוכיות; מלוהו של 
שלמה. היושב על כס המשפט, בציורו'של גיורגיונה (ע״ע), 
לובשים לבוש מזרחי: גם פוסן תיאר את אליעזר הפוגש 
את דבקה כנוסע מזרחי בעל מצנפת. הגישה ה״מזרחנית" 
הזאת תחרת בציורי רסברנט (ע״ע) שאהב להלביש את 
גיבורי ד,מ׳ גלימות מזרחיות מפוארות. אולם הוא ניסה 
להתאים את קלסתר פניהם למציאות ובחר לו למודלים 
יהודים שישבו לא הרחק פסקום מגוריו באמסטרדם. לוקס 
מ לידן (ע״ע) העניק מצנפת לשאול המלך: ואילו פרדי- 
ננד בול (ע״ע) הציג את יוסף בלבוש של איש־חצר תורכי, 
את אביו — כיהודי זקן, ואת פרעה — לבוש בגדי שולטאן. 
ב״ברכת יצחק״ תיאר גוברט פלינק ( 1615 — 1660 ) אב יהודי 
לבוש מעיל פרווה ועטור זקן לבן ארוך, מברך אברך בעל 
תווי־פנים יהודיים. 

העת החדשה. מספרם של התיאורים המקראיים 
הלך ונתמעט מן המאה ה 18 ואילך. גיובני בטיסטה טיפולו 
(ע״ע) היה אולי האמן האחרון שנהג בדרך עירבוב הסגנונות 
של האמנות האיטלקית מימי הרנסאנס. בשורה של "מחזות 
מקראיים" בציורי־קיר באודינה הרכיב את התיאורים מכל 


הבא ליד: רחל, עלמה נאה בלבוש ונציאני אפנתי, וענק- 
פנינים על צווארה, יושבת על התרפים, במאה" , מפואר, מו¬ 
קפת שפחות, חלקן בלבוש מורחי וחלקן בדמות משרתות 
כפריות איטלקיות; כמה גמלים בפתח האוהל מוסיפים גוון 
"מורתי" למחזה. שרה מאזינה לדברי המלאך בפתח בקתת- 
עץ, לבושה לפי אפנת ימי־הרנסאנס (לבוש תיאטרלי של 
זקנות בומנו של טיפולו), והמלאך בשמלה רקומה בסגנון 
הבארוק, אך בעלת קיפולים קלאסיים. 

הרשויות הכנסייתיות התחילו דורשים תוכן נוצרי מיוחד 
לעיטורי הכנסיות, והתמימות בה מצאו אמני התקופות הקוד¬ 
מות הנאה בסיפורי הנד הססגוניים, נעלמה בהדרגה. במאה 
ה 19 , כבלה התפשטות הידע ההיסטורי, הגאוגרפי והארכי¬ 
אולוגי. את ידי האמנים בתיאורי הנושאים פן ד,מ׳. נעשו 
אמנם נסיונית רבים לשחזר את המחזות המקראיים בכל 
דקדוקי הידע, על ארמונות אשוריים או מצריים, עיטוריהם, 
לבוש בני התקופה, וכר. אולם תשומת־לבם העיקרית של 
האמנים — ובמיוחד של בני האסכולה ה״היסטורית" מאמצע 
המאה ד, 19 — היתד, נתונה לפרטים. גס הציירים שחיפשו 
את המי בהווי הערבי לפרטיו טעו בהערכתם, ולא הצליחו 
אלא הודות לכשרונותיהם הציוריים, כגון דלקרואה (ע״ע). 
הייצוג האפנותי של עולס-הנו נעשה יותר ויותר נחלתם 
של אפנים יהודיים, שהונחו בעיקר ע״י הרגש והסתמכו על 
המסורת של העיירה היהודית. 

תמונות: ע״ע אבות: אברהם: אדם: אהרן: אחרית- 
הימים: דוד; דניאל; חוח: יונה: יוסף: יחזקאל: יעקב; 
יפתח הגלעדי: יצחק: ירמיהו: ישעיהו: מבול: נח. 

; 1923 ,;־/ 8176 נמ 1 711 ^ 0 ^ 76 * 011 < 1 ! 0 ,(. 1 * 0 ) 1 ו 1 :> 1 צ 1 ]£ז £11 . 11 ־£' 
. 1956 , 6 ־ 71 , מז * 81 61 7710 ,(. 1 * 0 ) 1 ז 10 ז 8 . 1 \ 

מ.א.י. 

הם , במוסיקה. העיבוד המוסיקאלי של קטעים או 
נושאים מכתבי הקודש הוא מרכיב תשוב, חן בתרבות היד,ר 
דית והן בתרבות הנוצרית. עתים החומר התנ״כי משתלב 
בליטורגיה, בלבוש מלודי פשוט, ועתים הוא מעובד. בעזרת 
אמצעי המוסיקה האמנותית, למכלול קולות וכלים, לשם בי¬ 
צוע על בימת הקונצרטים. המובאות נעות בגדלן מפסוק 
יחיד החוזר ונשנה, הנבחר עקב תכנו המפורש או הסמלי, 
ועד לפרקים וספרים שלמים. הגישה אליהם עתים היא 
פשוטה, ועתים היא מורכבת. הבאת קסע מהתנ״ך, או סיפור 
מתוכו, בלבוש מוסיקאלי, יש שהיא גורמת לאמן ולמאזין 
חוויה בעלת אופי דתי או היסטורי, הרחוקה ממציאות היום- 
יום: דש שהיא מעתיקה את הסיפורים והדמויות לעולמם 
ולחברתם (לדוגמה, הפורים־שפיל, שיר הדת הכושי, ואחדים 
מן השירים הישראליים של ימינו). 

מספר היצירות שהולחנו בהשראת המקרא, אפילו בתחום 
המוסיקה האמנותית האירופית המודפסת בלבד, הוא רב 
ביותר, ועד כה לא נעשה רישום שלם שלהן. כמו-כן רבות 
היצירות שבהן משמשות, זו בצד זו, מובאות מהתנ״ך, מהב¬ 
רית ד,הדשה, מספרות הכנסייה. ואף מיצירות חדשות יותר. 
כתבי הקודש משתקפים נכל תחומי המוסיקה האמנותית 
לתקופותיה, אך בייחוד חלקם בולם בפיסות, אוראטוריות. 
קנטאטות, מוטטים, אופרות ואופרטות, ואף בלם. התנ״ך 
שימש אף מקור השראה לצורות״רבות של מוסיקה כלית 
(לדוגמה. "הסונטות התנ״כיות" מאת יוד,ן קונאו [המאה 
ח 18 ]). 






347 


מקרא 


348 


הצנזורה הדתית הטביעה את חותמה במוסיקה, המו גם 
באמנייות האחרות, ובמיוחד באותן יצירות המיועדות להצגה 
על הבימה. גם כשהותר לדמויות מהתנ״ך להופיע, לנוע 
ולשיר. פעמים רבות היה גילום האלוהות אסור, אפילו כקול 
נטול צורה. התפתחותה המאוחרת של האוראטוריה בצרפת, 
לפשל קשורה באיסור זה. והוא הוסר רשמית רק באמצע 
המאה ה 18 . ברוסיה עמד בתקפו האיסוד להציג דמויות תנכ¬ 
יות ביצירה מושרת עד קץ משסר הצארים. — וזרע מוסיקה 
עם׳ 540/1 , 543/4 , 547 , 551/3 , 559/61 , 586/95 . 

למ- בספרות הכללית, ע״ע ספרות! לס׳ בספרות העברית 
ע״ע עברית, ספרות. 

ספרי עזר לס׳. סיכומים ביבליוגרפיים: 

;( 1935 ) 661 ( 81 36 16 ) 861:63360 6 )/ 2 ־ 81611051 ,־ 11.83111161 .? 
1601$ ) 5:0 116010511:31 ־ 1 ־ 101 ץ 51113 . 8 0£ ץ 6 כן 2 ) 616110£ 13 
ע״י הסמינר התאולוגי הפרוטסטנטי בפרינסטון ( 1948 1 
= 1960 ) וג. קרסל. "מדע הם" (תשי״ג). הביבל׳ המקיפה על 
א״יז ( 1969 — 1908 , 8 — 1 ) ־ 31251103 ? 11 ( 1 , 660101111 * 13 , 
■! 13101310 . הרשימות השנתיות של ד,-.? . 0 !ס} 8001611 
510:15 ,( 1946 ואילו) והמוסף הביבל׳ של 8181162 (ס 1920 ), 
שנעשה ם 1957 לשנתו!: - 616110813 £160011115 ,זסלסא . 8 
61611605 061605 , רשימה שנתית של מאסרים בעיתונות 

היא 0 ־ 15560 ־ 8166115 £01 1/16056630 ־ 7.6115661 10161031100316 

( 1951 ) 016028661616 051 0 566311 , ומספרי יובל: . 0 

•( 1%2 ) 6651566111160 10 115 ס{) 53011 00 31116105 ) , £000115 

אנציקלופדיות. "האנציקלופדיה המקראית", לע״ע 
כר׳ א—ר. עד הערך ..צרתן״ (תשי׳י—תשל״ב)! "ד,אנ׳ 
של ד,מ׳ דפי בית שני" (גם באנגלית) מאת ג. קורנפלד 
וב״צ לודיא ( 1954 ) היא ברמה עממית. רלוונסים גם: 
י, פרס. ,.ארץ־ישראל: אנ׳ סופוגראפית־היסטורית" (א^ד", 
תש״ו— 1955 ), פ. נאמן, "אנ׳ לגיאוגרפיה מקראית" (א'—ו", 
תשכ״ג—תשכ״ו), "אנ־ לחפירות ארכיאולוגיות בא״י" 
(א׳—ב׳, תשל״א). באנגלית: ץ 031 ס 611 !ס ג! , 133511085 .( 
• 8 166 0 £ ( 1899 — 1919 ), מהדורה מתוקנת בידי . 33 . 33 
165 ־ £09 ואתרים, ככרך אתד, 1961 , ' 11963 , 06 ־ 0365 3£ . 1 
- 101610311 766 , 011 ,[ ( 1903 — 1899 , 3-17 , 8161163 , £06 
— 15 ־ 3931 .ם.!: (- 1955 19151 ,׳ 3 ־ 1 ) . £00 . 8 8130113111 0031 
. 8 166 0£ 19161100315 65101105161 ^ 3 66 ־ 3 * , 0660130 .$ . 33 

. 8 8769 60 * 1 , 811160 .? . 6 — 002135 ( 3 .ם .ן :(״ 1944 ) 
, 33701113 81611631 166 , 3613361 * 3 .? . 10 ( 1962 ) 19161100315 
בצרפתית: ;( 1966 ) 662601005 ) 81611631 0£ 19161100315 3 
■ 8 13 16 ) 1916110003110 , 601 ? ־ 3 ואחריו 10113 ב 1 סא 371 .? 
( 3-37 . ' 1949 — 1928 , עם מוסף בן 8 כרי, 1928 — 1966 ) 1 

61660:110 31666010816 ־ 1 ) 1916110003116 , 00159301 .׳ 3 \ 

-שק 10 שץשחש שז 31 ממ 10 :זש 1 ( 1 י חז 80 חש!) ח 3 /י ; ( 1956 ) 
. 8 12 ש 6 ש 1 ז 610 הי א מהד׳ צרפתית של ה ){ש 0 נ 1 חש!)־ 001 ״ז 1$ שג 1 ן) 8 
ההולנדי (״ 1966 ), שיש לו עיבודים גם לשפות אחרות. בגר¬ 
מנית : , 866131161 . 6 ? - 130661168 .£ - 011161011 . 13 
6x3 ־ 1 , £16066861 .£ ;( 1959 , 1-37 ) 031961 8166116X1800 

- 81611568 , £051 .־ 3 - £01686 . 8 ; (" 1962 ) . 8 201 600 

( 1966 - 1962 , 111 ־ 1 ) 190116161166 ) 3320 615101156865 

(מהד׳ הולנדית ב 6 כרכים, 1976-1969 ) בפפרדית: . 18 
- 1963 , 1 ־ 1-3 ) . 8 13 116 . £116 , 8311103 . 5 — 0162-633660 

. 1965 


פילונים מיוחדים לס , הם "משפט האורים" של 
יהושע שטיינברג (חרנ״ג! מהד' 11 : תש״ב, ובשם "מילון 
התנ״ך", תשכ״א) ו״לכסיקון מקראי" (חשכ״ה) בעריכת מ. 
סוליאלי וס. ברכת. ערד רב גם למילונו של א. בן־יהודה, 
שהושלם ונערך ע״י נ. ה. טור סיני (ע״ע) (מכרך יד׳ד, 
תש״ד). בראש הפילונים הלא-יהודיים עומדות המהדורות 
השונות של ספרו של דלהלם גזניוס (ע״ע). שנעשו ממנו 
עיבודים רבים בלטינית ובאנגלית. בזמן האחרון בא להח¬ 
ליפו המפעל של - 6x1 ־ 3 ,: 8 20 10031106 .¥\ - 33068161 .־ 1 
116105 6513016011 * 3 ־ 15 ! 616 י\ 61 600 עם הסברים בגרמנית 
ובאנגלית ( 1953 . עם מילואים: 1958 ! ' 1967 ואילך). 
באנגלית בעיקר 5 ' 61 ! 6 זק 161 ח 1 166 , 80111168 .א .ס 
1962 ,׳ 0161100315031668.1-13 . רלוואנטי גם:- 630 ( ,?-. 06 

065 ) $601116 11100$ ) 105611 165 ) 0161101103116 , 261 ( 330311 .( 
( 1965 ) 00651 ־ 1 116 . 

קונקורדנציות (ע״ע מפתחות וקונקורדנציות). 
כיום משמשת בעיקר ד,ק־ "היכל הקודש" של שלמה מנדל־ 
קח (ע״ע), עם המילואים של פ' מרגולין ומ. גושן. בהבנה 
כעת "אוצר לשו! הם׳"־ ע״י ש״א ליונשטם, י, בלאו ום״צ 
קדרי (א״-ג׳. תשי״ז—תשכ״ח, עד סוף האות ט׳). עפ״י 
הנוסח המוגה של קיטל-קאלה הכינו 1509585 ־ 1 . 0 
.(׳ 1958 ) .־ 3 ־ . 23 86813156860 2001 1302 ) 1300801 , £051 ״£ 

קוג׳ לרעיונות המ׳ הוא "אוצר מאפרי תנ״ך" של הרב 
י״ד אייזנשטיין (תרפ״ה). וה״קוג׳ עניינית" של אליעזר כ״ץ 
(בעברית ובאננליח)על רוב ד,ס׳(תשכ״ד-חש״ל). באנגלית: 

1 1880 ) . 8 166 03 000001113066 8031511031 ) , 70008 .£ 
13066 ) 000001 ! 00162 ? 5 * 3331061 , 105 .£ . 06 1 (" 1955 
( 1940 ! * 1962 ). חשוב מאד ספרו של הרב א׳ הימאן, "תורה 
הכתובה והמסורה" (א׳—ג׳, תרצ״ז—ת״ש), המראה מקום 
לכל פסוקי הס• במקורות חז״ל. 

ספרי "מבואות" נותנים תמצית של הישגי המדע 
בכל תחומי חקר הנד, אף שלרובם מגמת מחברם ניכרת 
בהם. המפעל היהודי העיקרי הוא ,.מבוא המקרא" של ם״צ 
סגל (א^ד/ תש״ו—תש״י! תשס״ו'), ויש להזכיר גם את 
!,קצי של 61318011$ •£. 83 • 0165 )ק 8611 3368169 66 ? 
6138100 166 ס! ( 1922 ; בצרפתית 1953 ), שניהט מסרתים־ 
מתונים. מן המבואות הפרוטפטנטיים: המהדורות הרבות של 
.?. 0 166 03 £116131016 166 10 1061100 ) 10110 , 1911561 .£ . 5 
( 1913 9 )! ובגרמנית:.? 1135 ס! £10161:000 , 11 ) £155361 .ס 

(י 1964 ), תורגם לאנגלית ב 1965 ! .? . 18 1935 , £06161 . 0 
( 1969 ואילך). קתולי— לפי הנטייה המתקדמת:- £06611 . 3 ! 
1116 ) 61611 10111,11100 , 11601 ? ■א ' 11953 —תורגם לאנגלית 
1951 — 1955 1 ^ 1011011061100 : 61111161 ? , 13 — £06611 . 13 
1959 — 1957 , 1-13 ,. 8 13 3 , תורגם לגרמנית. 1963 — 1964 , 
ולספרדית, 1965 . 

ספרי-עזר כלליים: ,ס!) 83611 016 , 61016 . 83 
6513016015 ? 31160 , ( 1940 : * 1962 , תורגם ■לאנגלית 1966 ) 
הפרוטסטנטי: 0:1601 : 6 . 8 ,צססיך 16 : .£ ( 1967 ) הקתולי, 

2 הכר׳ הראשונים של "ההיסטוריה של עם ישראל*(תשכ״ז): 
"בשחר הציודליזציה" (בעריבת א״א שפייזר) ו״האבות 
והשופטים" (בעריכת ב. מזר), הכרך הראשון של "היסטוריה 
חברותית ודחית של עם ישראל" מאת ש. בארון (בעברית. 
אנגלית וצרפתית), ו״תולדוח האמונה הישראלית" מאת י. 
קדפמן (א^ח׳. תרצ״ו—תשס״ז). 





349 


מקרי - 


:קד-ו־ 


נ 35 


סיכומים ארכאולוגיים: ב. סייזלר (מזר): 
.,תולדות המחקר הארכיאולוגי בא״י, א׳(תרצ״ו), .,קדמוניות 
ארצנו״ מאת מ. אבי-יונה וש. ייבין (תשס״ז). - 41 .■?.זגג 
311:51100 ? 0 £ ׳ 4:1:6001081 160 , 1851 ־ 51 ( 1949 . י 1960 ; בתר¬ 
גום עברי: "הארכיאולוגיה של א״י", תשכ״הק יצא גם בצר¬ 
פתית ובשוודית). וד,מדריד: 1 :> 0 ״ 653 .! 831101 . 0 -. 4 
■ 515111101 106£01081£ ג' 6 ( 1 ־ 11 . 1939 — 1953 ). על צדדים 

מיוחדים : 141111111 41 051111111008 1 ! 81 , 9302 41 . 8 

1 ״:> 1 מ 3 ! 105 ( 1-11 , 1958 — 1960 ), בתרגום עברי: "חיי יום 
יום בישראל בימי הנד״, א״-ב׳, 1969 : וכן באנגלית ( 1961 ), 
בגרמנית ( 1960 — 1962 ), בהולנדית ( 1960 — 1961 ) ובספרדית 
( 1964 ) 1 "היסטוריה צבאית של א״י בימי ד.מ׳" בעריכת 
יעקב ליוור (תשכ״ד), וכן ספרו של י. ידיו "תורת המלחמה 
בארצות הם״ (תשכ״ג! באנגלית 1963 ). על התפתחות מדע 
הם׳: ץ 5:04 5104610 3114 ."!*.ס 1116 ,(. 64 ) ץ 40 \\ 80 . 53.13 
(״חמי והמחקר המודרני", 1951 ),• על כרונולוגיה מקראית: 
711111161111118 004 06:00010810 816115060 , 5136111 . 13 
( 1957 ) 1 ץ 000108 ; 06 81811131 )ס 5330450011 , 8101830 . 1 
( 1964 ). 

אטלסים: "אטלס היסטורי של עם ישראל לתקופת 
התנ״ך״ מאת ב. מייזלר (םזר) וי. שפירא ( 11941 
ומאז מהדורות רבות עם קצת שינויים), "אטלס כרטא 
לתקופת המ״ מאת י. אחרוני{ 1964 ), ד. אחרוני ום. אבי־יונה 
41135 . 8 53310111130 161 ( 1968 ). מלבדם — המפות 
שב״אטלם ישראל" (תשט״ז-חשכ״ד). הפרוסספנסים פרסמו: 
,( 1966 3 19561 ) 4438 . 8 ץ| 7 31 \,: 641 8304 : 511311108 . 0 .£ 
531510:1131 91:11010:111 \ !ליד , 811500 . 8.9 ־ 1861 ז/*\ 0.55 
:': 83111 ,־ 115511 ? . 8 . 0 ; ( ־ 1956 19451 ) . 8 61 : 05 4435 
;( 1962 ) : 4:13 . 8 0x50:4 ,ץ 513 . 0 . 55 : ( 1961 ) 4:138 . 8 
. 8 411 05 4:135 ׳ססא .־\ 1/11 י 80 . 53 . 53 ־ 5318100130 ■ 53 .[ 
( 1969 ). הקתולים פרסמו:: 4 30 : 0:0111061:8,4:135 88 .£ 
611 ( 81 ( 1954 ), שתורגם להרבה שפות: באיטלקית -: 13 .? 
( 1955 ) 816113 41113 5:0:110 443011 , 83141 , 14 ־ 11131:1 , 
ובצרפתית: 616111501 41135 ( 1960 ). 

אספי תמונות. הנסיון של ס. סולובייטשיק (פולי־ 
אלי) ב.,שכיות המקרא" (תרפ״ח! בגרמנית: :!!¥{ 11 ( 8 
. 8 : 41 , 1926 ■ ובאנגלית: . 8 161 05 14 ; 90 \ 61 ■!, 1926 ) 
הורחב ושוכלל במפעל הישראלי "פני עולם המקרא" (א׳-ד׳, 
תשי״ח—תשכ״א! באנגלית — עם כרך נוסף על הברית 
החדשה — 590:14 131 ־ 8166 61 : 05 0 ׳ס 910 , 1959 — 1961 ). 
אספי מקורות יש אצל א. צ׳ריקובר. "ספר קריאה בהיס¬ 
טוריה כללית": ספר א: "המזרח העתיק" (תרצ״ו), ור. 
הנדל, "מקורות ללימוד ההיסטוריה הישראלית והכללית" 
(תשי״א), ובעיקר הכרך הראשון של מפעלו של ב״צ דינור 
״תולדות ישראל: ישראל בארצו" (תרפ״ו). מקורות ותמו¬ 
נות ישנם גם בספרו הנ״ל של י. ידיו: ..תורת המל¬ 
חמה בארצות ד.מ׳״. ובלועזית:- 4110:1101 ,״״ 0:155013 . 53 

4110:110:3115161 '? 1 X 11 3115161 81141: 2001 4.1'. 

1 ( 1957 ) . 8 : 41 99111 011 , 711103 . 4 1 ( 1909 ) .ז־. 4 2001 

55. 0311108, " 81 x 161116 20 : 01516116:1 15:3115 (1950! 

1968 3 ); ). 8 . ?:11163:4, 1 10 : £38 : 5413 4011101 61 ־ 
1*61 4011101 1954 ) . 3 " . 0 161 0 ! £1131108 1110:18 ? ו ) 
1413: £3511:0 11X15 :1131108 1/1 161 0■ 11 ( 1950 ) ־ 

0. וב 1969 — מילואים לשני האוספים. יצויין גם . 9 י 


( 1958 ) 110115 . 1 . 0 5:001 0010011015 , 1601035 
מפעל פרשני-ביקרחי מקיף, לכל המי. בירי צוות גדול 
של חוקרים מפורסמים מכל העולם הוא ה 1011:0340031 
( 1910 ; ־ 1952 ) ץ: 13 ס 1 ס:ת!ס 0 0111121 , ב 20 כרכים. המחקר 
הישראלי הקדיש תשומת לב גם לחי ולצומח: פ. ש. בוח־ 
היימר, "החי בארצות המ׳״(א^ב׳, תש״י-השט״ז), י.םליקס. 
״עולם הצומח המקראי״ (תשי״ז! ־ 1968 ): "החי של התנ״ד׳ 
(תשט״ו; אנגלית: 81611 : 16 05 590:14 4011031 ! 16 , 
1962 ); וראשון היה 19 ־ 1 , 50410 : 41 10:3 ? 1 ( 0 , £0:0 . 1 
1934 — 1924 : וע״ע ארץ־ישראל, עם׳ 142/3 . 

ס. ק. 

מקןרה, מ?ןריות. ע״ע סבה• סבתיות. 
מקרוביוס. אמברוסיוס תאודום־וס - ! 4016:0510 

9131:06105 1610405105 — (פעל במחצית ראשונה 
של המאה ה 5 לסה״נ), סופר ופילוסוף רומי, ממוצא לא¬ 
רוטי, כנראה יווני ואולי אפריקני. ידוע בעיקר בזכות ספרו 
5310:03113 ("המשתאות הסאטורנאליים"). היצירה. שכתבה 
לבנו, בנדה ע״פ דוגמת "המשתה" של אפלטון בצורת דיא¬ 
לוגים, שהתנהלו בביתו של אחד המתווכחים בימי החג 
לכבוד האל סאטורנוס. הדיאלוגים דנים בנושאי פילוסופיה, 
היסטוריה, מיתולוגיה, דת, לוח השנה. ספרות ומנהגים רו¬ 
מיים: חלק נכבד של הוויכוח יוחד ליצירתו של ורגיליוס 
(ע״ע). יצירה אחרת שלו — 500101001 ס! 0010011013:11 
501160015 ("פירוש לחלום סקיפיו"), שהיא מסכת פרשנית 
ליצירתו של קיקרו ודנה בבעיה הנפש ברוח הנאו-אפלטר 
ניות, ובתה בהערכה מרובה של מלומדים ופילוסופים ביה״ב. 
כסו־כן נשתמרו קטעים של חיבור בלשני משווה - 41551 ! 0 

1:61 '.־ 101 ) £31101 0:3111 50111:311605 ! 1 10:115 : ("על ההב¬ 

דל והדמיון של הפעלים היווניים והרומיים"). 

- 3/11 ז 7 1 ת 4 ה 11 ה 0 ( 1 , 3111 ) 8 . 1 ־ 1 ; 1923 ,. 54 ,? 0 ) 31 )) 111 ^ ." 1 * 

,;!?ססד .£ ; 1959 ,(, 1 , 1515 ) ?/ 5/1/71 31 י 1 ?ו 1 /? 54 1 ( £3/1 הו 1 ה 0 ו 1 
. 1965 ,(¥^ 1 1?* 014115 4111411/1 (1,3(001115, XX / .#י■ 

מ 2 ןךט׳ הבס - — ( 1840 — 1884 ), צייר 

אוססוי. מ׳ היד. תלמידו של הצייר קארל פון 
פילוטי במינכן ( 1861 — 1865 ). נ 1869 עבר לווינה, וב 1879 
נתפנה שם פרופסור באקדמיה לאמנות. יצירותיו גדולות־ 
הממדים על נושאים היסטוריים וציוריו האלגוריים, המצי¬ 
גים דמויות־עירום אידיאליות והיאורי־פנים עשירים, מעי¬ 
רים על השפעתם של פאולו ורומז■, (ע״ע) ושל רובנס 
(ע״ע). סגנונו העיטורי, המפואר! צבעיו מרהיבי-העין, מצאו 
לתם מחקים הרבה בתקופתו. בימי חייו היה ס׳ צייר מקובל 
ביותר; לאחר מוחו הפך, כמייצג הקלאסיציזם האקאדמי. 
נושא ללעג ולצחוק, ואילו היום הוא נחשב נציג אפייני 
של אמנות זמנו. עם יצירותיו הידועות ביותר נמנים: 
״שבעת אבות החטא״ ( 1868 ). ״הגברת המנגנת״ ( 1871 ) 
ו״כניסתו של קארל 9 לאנטוורפן״ ( 1878 ) : שלושתן בגא־ 
לריר, האוסטרית לאמנות המאה ה 19 , בווינה• 

119111 . 54 ,^!וטתז^ססש? . 8 ; 1954 ,. 54 . 11 , 1101130 ? .£ 

-מש 1011 ש! 18 ש׳ו 611 3£1 ד 11501 ש 5 ש 0 זש 6 מש 8 מ €1111 )) 1 ' 4 ן) *־׳^ז ה 1 ?: 

. 1954 ,(.£ 123 , 1 ^ ,׳ 4 מו 0111 צ £01 ) 5 תע.£ ש 1 > 

מקךיוס 11 *(מיכאיל כריסס^דול^ס מוסק 1 ס) — 

111 (נר 1913 ), נשיא קפריסין וראש בנסייתה 
חיוונית־אורתודוכסית. מ׳ נולד למשפחת איכרים, למד ב¬ 
אוניברסיטת אתונח, וב 1946 נמשח לכומר. ב 1946 — 1948 




351 


מק ■י פ מקדמי ג׳ו:ן דים:י 


35 1 


למד באוניברסיטת בוס¬ 
טון. ב 1948 נבחר להגמון 
של כיתים (ביתיון). וב־ 
1950 לארניהגמון של קפ¬ 
ריסין. 

ס׳ עמד בראש תנועת 
"אנוסיס" (איחוד) עם יוון, 
אד נמנע מלהזדהות עם 
פעולות הטרור של תנועת 
המחתרת א.או.ק.א. (דית: 
..האירגון הלאומי למאבק 
קפריסין"), והטיף להתנג¬ 
דות סבילה לבריטים. אע- 
פי״ב הגלוהו הבריטים לאי 
סישל ( 1956 ). בהשתחררו 
ב 1957 לא הורשה לחזור 
לקפריסין ושהה באתונה עד חתימת ההסכם ב 1959 בין 
בריטניה, תורכיה ויוון על עתיד קפריסין (ע״ע, היסטוריה). 

ב 1960 נהיה מ׳ לנשיא הראשון של קפריסין, בפרוץ 
מלחמת האזרחים בין התורכים ליוונים באי ( 1963 ) נתגלה 
ם׳ כבעל כושר תמרון וזריזות דיפלומאטית, הן בהבטיחו 
תמיכה לצד היווני ממדינות המזרח, המערב והגוש הניי- 
טראליסטי גם יחד, הן בהשיגו שינוי-למעשה של החוקה, 
שהקטין את סמכויות התורכים שהיו גדולות מחלקם באוכ¬ 
לוסייה, והן במנעו את השתלטות יוון על ארצו ובדחקו 
את רגליו של הגנראל גריוואס, מנהיג הא.או.ק.א. ומפקד 
הצבא. במאמציו להתקשר עם הנייטראליטטים תמך ם־ בער¬ 
בים נגד ישראל. הוא כונן יחסים דיפלומאטיים מסוייגים 
עם ישראל רק בלחץ סגנו התורכי. אך עודד בעצמו את 
קשרי הכלכלה והתרבות עמה. אחרי מלחמת ששת הימים 
נקטה ממשלתו בעמדה אנטי־ישראלית בולטת. ום׳ ריככה 
כדי למנוע פגיעה בכלכלת ארצו, במיוחד בענף התיירות. 
ם׳, הכומר האורתודוכסי, שהקומוניסטים תומכים בו, והוא 
מופיע כאחד ממנהיגי אסיה־אפריקה, דמותו נראית כצירוף 
של ניגודים שאינם מתיישבים זה עם זה. אה. א. 

מקריך, אל־ אחמד בן עלי (המכונה חקי א-דין] - 
^ 41-1 * ^ 41 <^ - ( 1442-1364 ), 

היססוריוו מצרי. הוא גם שימש דרשן במסגד גדול בקהיר 
וניהל מדרשות שם ובדמשק ולימד בהן חדית׳ (ע״ע). זמן 
רב עבד כמחתסב (מפקח על השוק) ורכש ידיעות בעניינים 
כלכליים. מבין חיבוריו הרבים חשובים במיוחד שנים: הספר, 
הנקרא בקצור אל־ודטט, והוא ט 1 פוגראפיה של מצרים, והדגש 
מושם בו על בירתה. המחבר מסתמך על מקורות עתיקים 
רבים אשר אבדו. הוא נדפס פעמים אחדות ואף תורגם. כולו 
או בחלקו. לצרפתית. ספרו השני הוא היסטוריה של מצרים 
מימי צלאח א־דין ועד שנת 1436 . לתקופת הפמלוכים, 
ובמיוחד לימי המחבר. זהו מקור היסטורי, שאין ערוך לו, 
על המאורעות הפוליטיים ועל חיי החברה והכלכלה. את 
חלקיו הראשונים של הספר תרגמו לצרפתית קטרמר (. 14 .-.£ 
חז:>תז:>זז 3 ג 31 >. פאריס. 1837 — 1845 , בצירוף הערות חשובות 
ביותר) ובלושה (]־* 810 .£. פאריס, 1908 ), ואח״ב הדפיסם 
במקורם הערבי מ. מ. זיאדה (קהיר. 1934 ואילך). 

, 36 , 11 .]קק״ 8 ;■ 1949 , 47-50 , 11 ,- 041 , 0 נ 121 ״ 1 ־ 0111 ז 8 . 0 

. 1938 


מקרנקו, אנטק סמיונוביץ׳ 11 ז 011 ״ 6 זג 06 ז 01 ז 1 ז\ 7 

סאזזסקגאג!^ — ( 1888 — 1939 ), מחשובי הפדאגר 
גים הרוסיים. ב 1920 הטילה עליו מחלקת החינוך של פלך 
פולטאווה לארגן ולנהל את מושבת הנערים העבריינים 
שנקראה אח״כ, ביזמתו, על שם מכסים ג(רקי. בשעה 
שבבריה״מ רווחו השיטות המערביות המדגישות את חופש 
הילד, היתד■ השקפתו היסודית והמנחה שבמרכז התהליך 
החינוכי צריכה לעמוד חברת ילדים חזקה וממושטרת במש¬ 
טר צבאי. גישתו הצבאית בנויה על משמעת קפדנית, משטר 
קשוח. מדים. הגפת דגל. תוף וסמלים מקובלים. — ם׳ התמיד 
בגישתו הבלתי-מקובלת והנהיג במושבה כמה דפוסי ארגון 
שקבעו ליפים רבים את צורות החיים בכל מוסדותיו, (לפי 
שיטתו שיקם ב 1926 מושבת עבריינים בקוריאד [אנאקץ^], 
וב 1927 הקים את הקומונה ע״ש דזרז׳ינסקי ליד חארקוב). 

מתוך הצורך בחלוקת עבודה נוצרה יחידה אירגונית — 
פלוגה, ובראשה מפקד. הפלוגות נצטרפו יחד לק 1 לקטיוו. 
מפקדי הפלוגות הצטרפו למועצת מפקדים. הרשות המחו¬ 
קקת היתה האסיפה הכללית והרשות המבצעת והמכוונת 
היתה מועצת המפקדים. ליד מופצת המפקדים פעלו שתי 
מועצות נוספות — המועצה הסאניטארית והוועדה המש¬ 
קית. 

ב 1937 פרש מ׳ מעבודה מעשית בחינוך והתמסר לעבודה 
ספרותית-חינוכית. לדעתו, החינוך בא לטפח בחניך את המו¬ 
דעות למטרות פוליטיות מוגדרות ואת הנכונות הנפשית 
להקריב את עצמו לשם הגשמתן. לדעתו זהו החינוך המוסרי 
האמיתי. מחיבוריו:: 081103411,1 אס 96 ז 1 ז 0 י 1 אז 1162 (עבר , : א. 
שלונטקי ״הפואמה הפדאגוגית״), 1933 , בו ניסה להוכיח 
שאפשר לשכלל את האדם באמצעות חינוך! אה 
אגזזעזגי! (עבר׳: ח. עירונית. ״דגלים על המגדלים״), 1938 . 

א. סימון, למשנתו הפדגוגית שי ס׳ (״אורים־, ג־), חש״ו, 

- 114 )£ 1 ) 80111 .£ ; 1950 ,. 1 \ . 5 . 4 * , 115141 ׳( 1 > זז 1 \ .א .£ 

. 1962 01 :ז 0 )¥ 1 ) 00 . 1 \ . 4 : 11100 )■) 

א. כה. 

מקו־תי, נ׳וסף רי&נד - ־ 140 1 >״ 0 מזע־ 6 11 נ! 105£ 

■ץי 1 זזב 0 — ( 1908 — 1957 ), מדינאי אמריקני. בהיו¬ 
תו בן 16 הפסיק מ' את לימודיו כדי לעזור לאביו, החוואי 
הקאתולי בויסקונסין. נוסף על עבודתו למד משפטים ב־ 
מילולקי, וב 1935 הוסמך לעדו. ב 1939 נבחר לשופט. הוא 
הצטיין בפלה״ע 11 ועלה לדרגת סח (תותחן במטוס). ב־ 
1946 ניצח במפתיע את הסנאטור רוברט לה־פולט בבחירות 
בויסקונסין למועמדות הרפובליקנים לסנאט, גבר על יריבו 
הדמוקראטי והיה סנאטור עד מותו. 

ב 1950 עורר מ׳ שימת לב כללית בהכריזו, שבידיו 
רשימה של קומוניסטים ואוהויהם בשירות משרו-החוץ. 
האשמותיו לא הוכחו. וועדת חקירה של הסנאט הוקיעה אותו 
כזיוף; אך מ־ לא נרתע, האשים את מבקריו בחוסר פאטריו- 
טיות וטפשות, והוסיף האשמות חדשות על הסתננות קומו¬ 
ניסטים ואוהדיהם לממשל. כיו״ר ועדת-המשנה הקבועה 
לחקירה מטעם הסנאט, יצר רושם שכל תומכי התיקונים 
הסוציאלייט-הליבראליים של הנשיא חזוולט והנשיא סתמן 
(״ניו־דיל* ו״פר דיל״, ע״ע אה״ב, עמי 198 , 204 ) היו קומו¬ 
ניסטים או אוהדיהם, או שלא התעוררו כנגד סכנה זו. במ¬ 
יוחד תקף את הליבראלים באוניברסיטאות ובכלי התקשו¬ 
רת, וברמזיו ובחשדותיו הצליח ליצור אווירת חשדנות. מח־ 




353 


מקריזי, ג׳וקז רימנו — מראכטון, אל־ 


354 


נק רוחני וציד מכשפות ("מקארתיזם"). אף שלא חשף אף 
קומוניסט אחד "שהסתנן לממשל'. הפקארתיזם נשען לא 
על השמרנות המסרתית והממוסדת, אלא על חוגים קיצו¬ 
ניים סמנה — בהם אילי הנפט בסכסס. וכן חוגים שהת¬ 
ייחסו בחשד וכאיבה למשכילים ולאינטלקטואלים (- £82 
* 143 )) וליהודים, אף שם׳ עצמו הקפיד שלא להופיע כתו- 
פד באנטישמיות ולעוזר ראשי לו פינה יהודי. פעולתו של 
מ' ואחרת המקארתיזם גרפה ליציאת מלומדים אפריקנים 
לארצות אחרות — שהביאה אף נזק מדעי ובטחוני לאה״ב 
— בבקשם לעצמם אוירה נוחה יותר לעבודתם. 

ב 1954 פתח מ׳ בהתקפה גם על השמרנים, והטיח האש¬ 
מות בקציני צבא גבוהים. בכך הקים לו לאויב גלוי את 
הנשיא איזנהאור, ובחקירה סנסאציונית, ששודרה בטלווי¬ 
זיה. לא הביא כל הוכחה להאשמותיו. הסנאט נזף בו והוא 
איבד את השפעתו. וההיסטריה שיצר נעלמה במהרה. מ׳ 
מת משחמת הכבד, תוצאת שכרותו. 

) 1 ) 1 ,׳( 0 ) 56710 6 < 11 16 ) 1 .^י .מ - חס 5 ־ו 610 ח.ו/ .[ 

1952 ,"מ,//" (עבד: א. ענבי), י. אנדויסדן, ר. ו. מאי, ם׳ האיש 

ודרכו. חשי״ד. 

אה. א. 

מר י — ץ:וג 1 \ — (בר 1912 ), סופרת 

אמריקנית. כד נתחנכה במנזר ובבתי־ספר דתיים. 

תקופה זו של חייה מתוארת ב 0114 * 03 ב ) 0 45 ״ 0 זמ £44 
1 !ס 10 ) 1 ז 01 (״זכרונות סיסי נערות קאתולית"), 1957 . רוב 
חיבוריה האחרים מכילים אף הם יסודות אוטוביוגראפייס. 
סקירותיה הספרותיות ופאסריה בביקורת התאטרון, הסהודם 
את ראשית כתיבתה, נתפרסמו בכתבי-עת. כמבקרת, היא 
תובענית וכנה. מסלתיה מעידות על הרב־גוניות של תחומי 
התעניינותה, על מידע רחב ועל רוח ביקרתית נועזת. 
43 ״ 4 * 0 144 ח 4 ׳\ (״ונציה בעיני משקיף״), 1956 ו 14 )ז׳ 
00 ״ 4 ז 10 ? ) 0 !־מ 0 ז 3 ("אבני פירנצה״), 1959 , הם פרי 
הסתכלות בלתי־אמצעית בחיי הערים ההיסטוריות בימינו. 
14 ז 141 >ג:>\, 0£ $־׳״״ 0 £114 (.חורשות אקאדפי״), 1952 , 
נפנה עם הרומאנים האינטלקטואליים הקומיים הטובים של 
הסאה. יצירתה היומרנית ביותר של מ , היא. אולי. 114 ־ 1 
.! 01011 (״החבורה״), 1963 , העוקבת אחר גורלו של שמונה 
מחניכותיו של הקולג׳ הנודע לבנות ע״ש ואסאר, מאז 1933 , 
שנת סיום לימודיהן. מ׳, שהיתה אף היא פבוגרותיו של 
קולג׳ זה, כינתה את ספרה ״כרוניקה היתולית״ — סיפור 
אבדן האמונה ברעיון הקידמה. סאטירה, וראליזם המהול 
ברוך וחיבה, מציינים רומאן זה, המורכב מאד במבנהו. 
הוא זכה לקהל-קוראים רחב ביותר והוסרט ב 1966 . ויכוחים 
סוערים עוררו מסותיה הפולמוסיות על מלחמת וייטנאם 
(חזבחזסדל [ 1967 ], £13001 [ 1968 ]), שבהן מופגנת התנג¬ 
דותה העזה לפעולות אה״ב בווייטנאם. — רב־גוניות מציינת 
את כתיבתה של מ׳. הסאטירה והאירוניה משמשות לה כלי 
לקריעת המסווים ולחשיפת גילויי הקנאות. הבורות והצבי¬ 
עות למיניהם. 

. 1967 ,. 47 . 4 ! .־; 4024113 ) . 8 

ר.ג. 

מ;ר׳ וול^ר דה, ע״ע דה לה מר׳ וולטר. 
מר׳!יקולי יעקבלויץ' — £ג\. 0 >ו £111 

<}קב 4 ו 1 — ( 1865 — 1934 ), ארכאולוג ובלשן רוסי 
מ 1900 פרופסור באוד פטרסבורג, ומ 1930 סגן־נשיא האק¬ 


דמיה הסובייטית למדעים. בתורותיו ד,בלשניות ניסה לשייך 
שיוך משפחתי את לשון מולדתו גרוזיה וליישב את השיטה 
הבלשנית הכללית עם עקרונות המרכסיזם (ע״ע). ם' נטש 
את המושג של משפחות לשוניות ולדעתו צורתה של לשון 
משקפת את מעמד דובריה בשלבי ההתפתחות החברתיים. 
לשיטתו, יש ללשון פועלי צרפת יותר דמיון ללשון פועלי 
בריה״ם, משיש לרוסית עם אחיותיה הסלאוויות. עם זאת 
איחד את הלשון הגיאורגית ואחיותיה הקווקזיות עם לשר 
נות אחרות (כגון הבסקית, ע״ע) ושייך אותן לקבוצה בעלת 
אחידות ״מעמדית״ — המשפחה ה״יפתית" (כדוגמת השמות 
״שמית״ ו״חמית״) — מונח שחידש'ושיצא מכלל שימוש. כל 
לשונות העולם נבעו, לפי פ/ משפה יסודית פרימיטיווית 
אחת. שאת אוצר מלותיה המצומצם התיימר לשחזר. השק¬ 
פותיו הביאו כלימה על הבלשנות הסובייטית; בשל כך הטיל 
יוסף סטאלין, במאמר חתום בשמו, על הבלשנים הסובייטיים 
לחזור ליסודות המתודיים, שגם המדע שמחוץ לבריה״ס 
דוגל בהם, ולהחרים את תורת מ׳. 

111 ) .{ .^ 2 / 0 1607167 ) 1 16 ) 1 ' , 111011135 . 13 . 13 

. 1957 , 0 \ 1 , 0151105 ^ 10 .) ת 1 111031100 ) 0 * 1 1113 ־ 0311101 01 

מראבטון, אל־ וו^ (״ 0.1 ) שושלת ברברית (ע״ע 
ברברים), ששלטה במרוקו ובחלקים של אלג׳יריה 
וספרד מהמחצית השניה של המאה ה 11 עד אמצע המאה 
ה 12 . מייסדי מלכות ד,מ׳ היו בני שבטי הצנהאדה (צא¬ 
צאיהם, המתגוררים עד היש במרחבי הסחרח, נקראים טורג). 
ייסוד מלכותם קשור בתנועה דתית. עבדאללה בן יאסין, 
תאולוג מן העיר נפיס (צפון־מזרח מרוקו), החסן ע״י 
ראש שבט של אחד ממטות הצנהאג׳ה לשמש להם פורה 
דת, כדי להעמיק בקרב בני השבט את התודעה המוסלמית 
ולחנכם לקיים את המצוות. על אי בנהר סנגאל התחתון יסד 
עבדאללה מנזר מבוצר ("רבאט" בערבית, ומכאן שם 
יושביו — פ׳. שהיד, לשמה של התנועה כולה). בדרכם 
של יושבי ה״רבאטים" בכל מקום הפיצו גם בני הקבוצה 
של עבדאללה בן יאסין את חאסלאם בכוח הסיף. הם הטילו 
את מרותם על שבטי הצנחאג׳ה, ונצחונותיהם משכו רבים 
אחרים אליהם. מביניהם התבלטו במיוחד ראשי השבט 
לפתונה (אף הם מטה מן הצנהאג׳ה) ולכן נקראו הם׳ גם 
למתונה. שם אחר שניתן להם היה אלמלת׳מון (בעלי 
הצעיף) ע״ש הצעיף שכיסו בו את פניהם.' 

מבין שרי הלמתונה. שהצטרפו אל עבדאללה, התבלטו 
שני האחים שיא ואבו בכר בני עמר. הם היו שרי צבא 
מוכשרים, ומסעי המלחמה שלהם הביאו בסופו של דבר 
לידי כיבושן של כל ארצות צפון־מערב אפריקה. הצלחתם 
נבעה גם משליטתם במבואות ארץ הזהב (כיש גאנה), 
שממנה בא בימי הביניים רוב הזהב של כל הארצות 
שמסביב לים התיכון. 

ראשון ההשגים הגדולים של הס׳ היה הכיבוש של סג׳ל- 
מאסה, התחנה הראשית של שיירות הזהב בדרכן ממערב 
אפריקה אל המזרח הקרוב וארצות הים התיכון, בשנת 
1055 . יחיא בן עמר פת כנראה בשנה ההיא, ואחיו אבו 
בכר המשיך במסע המלחמה. הוא כבש את הפרובינציות 
סוס ואע׳מאת ואח״כ אסר מלחמה על שבטי ברע׳ואטה. 
ששכנו לחוף הים האטלנטי ונתפסו למינות. במלחמה זו 
נפל עבדאללה בן יאסין (בשנת 1059 ), אך אבו בכר 
הצליח להכניע אותם שנד, לאחר מכן. אחרי כן חזר אל 



355 


סראבטון, אל■ — מראו? 


356 


הסהרה, כדי להשליט סדר ושלום בין שבטי הצנהאג׳ה. 
ששוב החלו להילחם זה בוה, והעביר את הפיקוד ליוסף 
בן תאשפין, שר צבא מוכשר ומושל מעולה. הלה המשיך 
במסעי הכיבושים והטיל את שלטונו על כל צפון מערב 
אפריקה, עד העיר אלג־יר, שנכבשה ב 1082 . הוא הוא שיסד 
את העיר מראכש שהיתה לבירת הממלכה. לאחר מכן 
הגיעה אליו קריאת העזרה של נסיכי אנדלוסיה (ע״ע), 
שנלחצו יותר ויותר בידי אלפונסו 71 (ע״ע), מלך קסטיליה, 
אשר כבש בשנת 085 ! את העיר טולדו. יוסף עבר את 
מיצר הים וחש לעזרת המוסלמים בספרד. בקרב של זלאקה 
( 1086 ) הנחיל למלך קסטיליה מפלה ניצחת ולאחר מכן 
סיפח אל ממלכתו כמעט את כל הנסיכויות המוסלמיות 
שבספרד בזו אחר זו. בעת מותו ( 1107 ) השתרעה ממלכת 
הם׳ ממבואות גאנה עד הנהר אברו, וממרכז אלג׳יריה עד 
האוקיאנוס האטלנטי. ברם יוצאי-חלציו שירשו את כסאו 
(עלי בן יוסף [ 1107 — 1143 ], תאשפין בן עלי [ 1143 — 1147 ]), 
לא הצליחו לקיים את המלכות הגדולה זמן רב. הסיבה 
הראשית של כשלונם, היתה, לדעת רוב החוקרים, ההתרו¬ 
פפות המוסרית; כאשד החלו המ׳ את מסעי הכיבוש שלהם, 
היו נוודים אמיצי-לב ואנשי מדבר מסתפקים במועט, אך 
משבאו במגע עם הציוויליזאציה המעודנת של ספרד ה¬ 
מוסלמית, איבדו חיש מהר את הרוח המלחמתית ואף את 
הנאמנות לעקרונות האסלאם הקפדניים, שבהם דגלו ברא¬ 
שונה. תחילה אף נטו להחמיר ביחסם אל הנתינים הלא- 
מוסלמים, אבל אחר כך נעשו מתונים יותר. כאשר קמה 
בהרי האטלס תנועת המוחדון (ע״ע, עם׳ 420 ) הקנאים, 
התפוררה ממלכת המי במהרה. בשנת 1146 כבשו המוחדון 
את מדאכש, ואחרון השליטים של המ ׳ נהרג. בשנת 1148 
הקיץ הקץ גם על שלטונם של המי בספרד. 

פעלם ההיסטורי החשוב היה ההשג שהשיגו בספרד: 
בהתערבותם התקיפה עיכבו את הדקונקיססה (ע״ע ספרד, 
היסטוריה) והאריכו את אחיזת האסלאם בספרד לתקופה 
ממושכת. 

היהודים לא סבלו במיוחד מהשתלטות הם , . בימי 
יוסף בן תאשפין שילמו את הג׳זיה (מם גולגולת המוטל 
על שאינם מוסלמים) וב 1071 גבה יוסף מהיהודים תשלום 
מיוחד של 100,000 דינרים. באותה התקופה עברו יהודים 
רבים לספרד. על היהודים נאסר להתיישב במראכש אולם 
עלי בן יוסף התיר ליהודים בודדים לגור בה ומינה יהודים 
לכהונות חשובות. 

!* 1 >! 01 ' 0 \ 1 ז 41 ! 10 וז €10 /ו 712 } 4 !? 1 ) ׳< ,גזש 0061 . 1 ? 

. 1956 ! 14 ,ב 11 זץ ךיסגסש .{ ; 1899 ,סת 0 <ן!.¥ ס! 

א. אש. 

מראה, בפיסיקה, מכשיר אופטי פשוט, ובו משטח חלק, 
(בד״ב של זכוכית או מתכת) היוצר דמות לפי חוקי 
ההחזרה של האור (ע״ע אופטיקה). בחיי יום־יום משתמ¬ 
שים בם" שלהן ציפוי מתכתי (כגון, אמלגמח של כסף, 
אלומיניום ועוד) בגב הזכוכית (משטח אחורי). כך מתאפ¬ 
שרת שמירה טובה של הציפוי ע״י עטיפה מתאימה (למשל, 
נייר מודבק). לעומת זאת באופטיקה משתמשים עפ״ר בם", 
שהציפוי שלהן הוא על משטח הזכוכית הקדמי, ע״ם למנוע 
הפסדי-עצפה, הנובעים מהחזרה מפני הזכוכית הבלתי 
מצופים. 

מבחינים בין סוגי־ם" אחדים: המ׳ המישורית, 


שבה המשטח המחזיר הוא מישורי, נותנת דמות מדומה, 
ישרה ומהופכת — ימין-שמאל (־־ "תפונת־ראי"; ע״ע 
אופטיקה). המ׳ המישורית משמשת עפ״ר לשינוי כיוונה 
של אלומת־אור, כדי לאפשר התבוננות בעצם נבחן מכיוון 
רצוי. 

בס׳ כדורית המשטח המחזיר הוא חלק (קטן) של 
פני כדור. ניתן להשיג בעזרתה דמויות מוקטנות או מוג¬ 
דלות, ישרות ומהופכות, הכל לפי מרחק העצם פן הס׳ 
ומרחק מוקדה (ח להלן). 

כאשר האור פוגע מן הצד החיצון של הכדור. הם׳ היא 
מ׳ קמורה, וכאשר מן הצד הפנימי — הס׳ קעורה. 
בנייה גאומטדית של הדמות (ר׳ ציור) בם׳ קעווה מתבססת 
על הכללים האלה (הפוכחים באמצעות חוקי ההחזרה): 
א) קרן העוברת בקו ישר דרך מרכז הכדור מוחזרת לאורך 
אותו קו! ב) בל קרן העוברת במקביל לציר הם׳ (שהוא 
הקו הישר המחבר את מרכז הכדור עם מרכז הם׳) מוחזרת 
לאורך קו ישר העובר דרך נקודה מסוימת על הציר, 
הנקראת נקודת המוקד. המרחק ) של נקודת המוקד מהם׳ 
הוא מחצית הראדיום (ת) של הכדור, = 1 : ג) בין מרחק 
העצם ג מהמשטח הכדורי ומרחק הדמות ל ממנו, קיים 
הקשר: ״=־+!■ נוסחה זו נכונה גם בשביל מ׳ קמורה 

1 3 

( 1 מקבל ערך שלילי). בשני סוגי הס" ב או ט הם בעלי 
ערך שלילי, כאשר המרחק הנמדד הוא מאחורי הכד (עצם 
או דמות מדומים). 
ם׳ קעורה יוצרת ד¬ 
מות ממשית והפוכה 
כאשר } < 2 , ואילו 
כאשר £ > 3 (העצם 
קרוב יותר), התמונה 
היא מדומה וישרו" 
פ׳ קמורה יוצרת כ¬ 
נגד כל ס < 2 דמות 
מדומה וישרה. כללים 
א־ג הם מקורבים בל¬ 
בד, ונכונים רק לגבי 
קרניים, שהזוויות בי¬ 
נן לבין ציר הס׳ קט¬ 
נה! אם תנאי זה אינו 
מתקיים, מופיעות 
"סטיות של מ"", והדמות מיטשטשת (וע״ע עדשות). למט¬ 
רות מיוחדות משתמשים בס" שמשטח[ אינו כדורי (כגון, 
פאראבולואידי), המקטינות את הסטיות (ע״ע טלסקופ). 

במכשירים אופסיים נפוץ מאד השימוש במי כדוריות. 

הן להדמאה והן לשינוי כיוון הקרניים. לעתים קרובות הם" 
מחליפות את מקום העדשות, כגון, בתחום האולטרא-סגול 
הרחוק והאינפרא-אדום הרחוק, כאשר אי־אפשר למצוא 
חומר מתאים להבנת עדשה. 

י 1 . ש. 

היסטוריה. מצרים היתה מרכז ליצור הס" במזרח 
העתיק. אף הס" שנמצאו בא״י ובסוריה מקורן ממצרים. 

מהתקופה הפרסית נמצאו מ" בא״י ובקפריסין, בסוריה 
ובארם־נהריים, 

הם" במזרח הקדום על כל חלקיהן היו עשויות מקשה 



הרסוה הנוצרת בטואח מייטווית (?טע 5 וז), 
קעורה (באניצי והמורה (? 1 מטה) 





357 


מדאה — מראכש 


358 


אחת, הידית היתד. מקושטת בתבליט לולייני! לעתים הן 
היו מתקפלות לתוך קת עשויה עץ או עצם. החלק האחורי 
היה עפי״ר חלק. 

בעולם היווני־דומי, השתמשו ברד העשויות 
מתכת מלוטשת, בדרך בלל ברונזה, שהכילה במות גדולה 
של בדיל. גם לכאן הובאה המי ממצרים. דוגמאות ראשונות 


נמצאו בקברים מהתרבות הסיקניח (ע״ע) ביוץ ובקפריסין. 
מ" אלו היו מתקפלות לתוך ידית של עצם או שנהב. הם" 
מן התקופה היווניח־קלאסית הן עגולות, מלוטשות מצד אחד 
ובעלות ידיות עשרות בר 1 נוה. היו אף פ" ניצבות. בעלות 


מסגרת מעוטרת. 




א סראה־ארר בע 5 ח ירית י 6 נהג. עת 5 ית, הסאה ה 5 יפסר.״ 3 
ב. סראה יוו;יה עשויה ארד. אפוצע וזסאה ה 5 , לפסח"; 

נ. סיפור הלגח חרוט על סראה־ארד. פלססריגרו, 
איטליה, אפצע המאה ה 5 לססה״נ 


הם" האסרוסקיות המופיעות מן חמאה השישית ואילך 
היו מעוטרות תחריטים בגבן! הידיות היו עשרות שנהב, 
עצם או עץ. 

בסוף המאה ר, 5 לפסו־,"נ, הופיעו ביוון ם" הסרות ידית 
ושטח פניהן מוגן במכסח מעוטר תחריטים. 

במאה ד, 5 הופיעו מ" עשויות ברונזה מוכספת או מוז־ 
הבת! אלו נעשו נפוצות בעולם ההלניססי־רומי. מאותה 
תקופה ידועות מ" קיר מועטות, בעלות מסגרת מעוטרת. 
ד,מ" הרומיות, מתקופת האימפריה, הן עגולות או מלבניות 
עשויות מתכת ובעלות ידית מתכת! גבן מעוטר לעתים. 

תכונת החזרת האוד של הזכוכית היתד, ידועה לקדמונים 
ודוגמאות אחדות של מראת־זכוכית השתמרו מהתקופה 
הרוסית. ס" כאלו. שהיו מלבניות או עגולות ומצופות בתח־. 
תיתן טיח או עופרת. נמצאו במספר מקומות. לא נמצאו 
עדויות לם" מצופות כסף או כספית. 

בא״י נמצאו מ* מתקופה זו במקומות שונים וביו השאר 
במערת האיגרות שבנחל חבר. 

בראשית יה״ב החלו לייצר פ" מזכוכית המצפה 
שכבת מתכת. במאה ד, 14 היתד, בנירנברג אגודת־אומנים 
יצרני פ" זכוכית. בונציה היתד, תעשיית מ״־זכוכית, שדחקה 
את ם" המתכת. חם׳ צופתה מאחור בתערובת של בדיל 
וכספית והיתד, בעלת עצמת החזרה רבה. 

במאה ה 17 הונהגו שיפורים בתעשיית הם", בעיקר 
בציפוין. 

, 1 ) 671127 * 0 .£ ; 1929 , 8x011205 ח 0 הזט 8 4 ,?ס ,( 1.2011 י 9 \ 

10 (" 7 " ,׳( 862216 .נ 1 .[ ; 1840-67 ,^- 1 , 10£01 ק 5 0 ^ 150 ) 51 ^ £1x 

146116010 01 10117021 6 < 1 ' 1 ) 1¥0114 0/ 1)10 ¥.1x050011 

- 110 } £5 <) %13 10 ( 150 ( 200:11067, 0x100 ./ע ; 1949 , 0 נ 1 ג<. 1 , 116$ ) $111 
. 1942 , $01 

י. כר. 

מראי שנדור — , 3 0 ת 53 ; 13,3 *( — (נר 1900 ), סופר 
הונגארי. ם׳ היה מתומכי המהפכה ב 1918/9 . אחר 
מלה״ע 11 התאכזב מהמשטר החדש וב 1948 עזב את הונ¬ 


גריה לצמיתות. ב 1957 התאזרח באד,"ב! לאחר מבן התיישב 
באיטליה. 

מ׳ נמנה עם כותבי הפרוזה החשובים בשפה ההונגארית 
בעת התדשה. כתביו — ובהם רומאנים, פפרי־מסע, מאמרים 
פובליציסטיים ושירה — מצטיינים בסיגנון מלוטש ובמח¬ 
שבה עמוקה. ניכר בהם שהמחבר ממשיך במסורת הליב¬ 
ראלית של ספרות עסו, ויתד עם זח ניכרת גם השפעה של 
תרבות המערב. ברומאנים מתוארים חיי הבורגנות בחברה 
ההונגארית. כתביו מימי גלותו, האסורים לפירסום בחוג־ 
גאריה, מבטאים את הרהורי־נפשו של גולה ממולדתו. — 
ם׳ מתח ביקורת על המגמות הפאשיססיות בארצו. בתגובה 
על גסו-בודאפשס רשם ביומנו: "בושה לחיות, בושה להת¬ 
הלך תחת השמש...״ בשנות ה 20 ביקר בא״י ובספר־המסע 
1 ; 3 נ 31 מי 0 ץ" , 1 :>ת!> 1 ! 1 (״בעקבות אלים״). 1927 , תיאר בהת¬ 
פעלות את מפעל בניית הארץ. מבין ספריו המרובים: £87 
21 ,!£מז 110 ב" , 0183 ,} (״וידויו של אזרח״), 1934 : עז 801 
מ 3 נ 31,31 ו 1,1 (״שלום באיתאקה״), 1951 ; ת 3 י 3051 ! 1 ס 03 , 1,616 
(״פסק־דין בקאנודום״), 1970 . יומנו ( 16 ק 3 א) יצא לאור 
בכמה מהדורות בשנים 1945 — 1967 . רבות מיצירותיו תור¬ 
גמו לשפות שונות. 

,( 722 — 718 ,ר\ , 107160616 121001 ) 170 27 ^ 038 ׳ א) . 5 ./ג 

. 1966 

מו־אכש צרפ׳ 31500$ ,, 043 , עיר במארוקו, שו¬ 

כנת כ 240 ק״ם מדרום לקאסאבלאנקח, במרכז 
מישור הוז. לרגלי הרי האטלס הדם בגובה של 460 מ , מעל 
פני הים! 295,000 תוש׳ ( 1969 ). מ׳ מוקפת חורשות דקלים 
ובה גנים ציבוריים נרחבים. הגרעין העתיק של העיר, ה¬ 
נקרא מדינה, תופס אח חלקה המזרחי והוא מוקף חומה, 
שבה נשתמרו שערים מפוארים. במרכזו כיכר השוק הגרו־ 
לה — ג׳מעה אל־פנא ההומה בשעות היום רוכלים, 
מספרי אגדות, לוחשי נחש ורקדנים. בחלק זה של העיר 
מצויים ארמונות מפוארים ומסגדים רבים, שהגדול בהם 
הוא מסגד כתביה (־ 5 ^ 1 ) שנבנה במאה ה 12 (ר׳ תמ ׳ , אם־ 
לאם, עם׳ 979 ). המורסה של בן יוסף הוא מבנה מונומנטאלי, 
שנבנה במאה ז; 14 , ומשמש בית ספר ללימודי האסלאם. 



מראכש: כיכר ה׳&זס 



359 


מראכש — מרכי־רגליס 


360 


בהלקה הדרומי־םזרחי של העיר העתיקה מצוי גם הרובע 
היהודי — מלאת. ממערב לעיר העתיקה נבנה ב 1913 רובע 
הדש בסיגנון אירופי ובו שדרות רתבות, רבעי מגורים 
מודרניים וגנים ציבוריים. 

אוכלוסי ם׳ רובם ברברים (ע״ע). מקצת התושבים יושבי 
קבע, ומקצתם באים מהרי האטלס למטרות מסחר. בם׳ תעשיה 
זעירה מגוונת לעיבוד עורות, שטיחים, צמר, מזון והמרי 
בניין. פ׳ מחוברת במס״ב לקאסאבלאנקה, ובה שדה תעופה. 

. 1966 ,) 011111 00 *>ז 160 י ת:> 800130£ .צ 

היסטוריה. מ׳ נוסדה ב 1062 בידי יוסף אבן־תאשפין 
כבירתם של המראבטון (ע״ע). ב 1147 כבשוה הפוחדון 
(ע״ע), טבחו אח מרבית תושביה ויישבוה ברברים. בימיהם 
הגיעה ם׳ לשיא פריחתה, ומספר תושביה הגיע למאות אל¬ 
פים. ב 1269 נפלה בידי בני מריו (ע״ע), שבירתם היתה 
פאם, וחשיבותה של ם׳ ירדה. ב 1520 השתלטו הסעידים על 
מ׳ הם ייפוה בבנייני־פאר ושבו ועשאוה לבירת מארוקו. 
יורשיהם, העלאוים. העדיפו על פני מ׳ את בירותיה האח¬ 
רות של מארוקו — פאס ומכנאס. בימי שלטון צרפת שלטה 
בם׳ משפחת גלאוי. אחרון המושלים ממשפחה זו מת ב 1956 . 

בטעות נקראה מ׳ בפי האירופים — מארוקו, ועל שמה 
נקראה המדינה בולה. 

; 1918 , 1 ) 515 ) 1 > 15 ) 50 ) 5 ) 1 1 ) . 51 ,) 0 ) 5 > 1 \ 744 / 16 > 

. 1959-1961 י 1-11 ״ 79/2 0 5 ) 051610 !) 1 > . $1 , 10 ו{)ז 6 י! 00 . 0 

יהודים ישבו במ ׳ , כנראה, מאז היווסדה. עלי בן יוסף 
אבן תאשפין אסר על היהודים לגור בס׳; אעפ״ב התרכזה 
עדה קטנה במקום בזכות רופאיו ויועציו היהודיים של ה¬ 
מלל. ב 1147 נחרבה הקהילה בידי המוחדון! ב 1232 שוקמה 
לזמן קצר. ושוב התיישבו בה יהודים בימי אבו יוסף המדיני 
( 1256 — 1289 ). במאה ה 15 הגיעו רבים ממגורשי ספרד 
ופורטוגל לם׳ ובמאה ה 16 הם תפסו את ההנהגה בקהילה. 
ב 1557 הקים השולטאן א-ז׳הליב באללה את המלאה (גטו) 
במזרחה של ם׳ והושיב בה 25,000 יהודים. ב 1558 'מתו 
במגפה 7,500 איש. לאחר האסון היתד. לקהילה גאות כל¬ 
כלית. בימי השריפים הסעידים ( 1523 — 1569 ) חלשו יהודי 
ם׳ על מרבית התעשיה והמסחר במרוקו ותפסו משרות תשר 
בות במדינה, ב 1675 נערכו פרעות ביהודי מ׳ בפקודת ה¬ 
שליט מולאי אסמאעיל. אולי בשל דבקותם בשבתי צבי, 
אולם בימי מוחמד בן עבד אללה ( 1759 — 1790 ) הוטב 
מצבם. אז היתה ם׳ למרכז תורני ובה פעלו רבנים כסו ר' 
אברהם קורקוס, ר׳ אברהם פינטו, ר׳ סלומון עמר, ר׳ שלום 
בוזגלו. אולם ב 1792 נפגעה הקהילה מרדיפות הכובש מולאי 
יזיד ולא חזרה עוד לאיתנה. ב 1864 ביקר מונטיפיורי (ע״ע) 
בס' והזדעזע למראה ענים ושפלותם של יהודי מי. ב 1899 
נוסד בם , בי״ס של כי״ח. 

ב 1920 היה הפלאח של מ׳ הגדול כיותר במרוקו, לאחר 
שנהרו אליו במשך כל המאה ה 19 יהודים ממחוזות האטלס. 
ב 1951 היו בם׳ כ 16.400 יהודים; ב 1953 ביקרו בבחה״ם 
של כי״ח 3,000 תלמיד! לאחר מלחמת ששת הימים החלה 
יציאה המונית, וב 1968 נאמד מספרם ב 1.400 . 

ח. ז. הירשברג, חולדות היהודים באפריקה הצפונית, א—ב 

(מפתח כערכו)״ תשכ״ה 1 £5550 ,נ 1 :ס 0 ז 8 .ן 

1940 ,!/ 1155 ) 01 ״״ 7 ׳ (ביקורת: י. מ. לנדאו [ק״ם, כ״דז], 

תשי״ב), 

ד. קו. 


מן־בורג (£זבזנ 1 זב 1 \). עיר בהסן (ע״ע), הרפובליקה 
הפדראלית הגרמנית. שוכנת ע״נ לאן ( 11 * 13 ). 

ובה 51,100 יתוש׳ ( 1969 ). במ׳ מפעלים לייצור כלי חרס, 
מכשירי צילום, תרופות וטבק. האוניברסיטה של מ׳ הוקמה 
בשנת 1527 , ובה לומדים כ 9,000 תלמידים ( 1971 ). מ׳ מש¬ 
משת מרכז לוועידות בידלאומיות. ובה מכוני מחקר רבים. 
— במ׳ כנסייה מפורסמת מהמאה ה 13 , וארמון מהמאה ה 15 . 

היסטוריה. ם׳ נזכרת לראשונה בתעודות מתחילת 
המאה ה 12 . ב 1231 מתה בם' אליזבת "הקדושה" ובמאות 
ה 13 — 14 הוקמה על קברה כנסייה מפוארת. ב 1264 הופרדה 
מ׳ מתורינגיה ונכללה ברוזנות הסן. בסאה ה 15 הושלמה 
בנייתו של ארמון רוזני-הסן במ׳. 

ב 1529 נערך במ׳ דיון של ראשי הרפורמאציה, במטרה 
להגיע לנוסחה מוסכמת בשאלות דתיות. הדיונים נכשלו 
מהמת חילוקי דעות בין לותר לצוינגלי (ע- ערכיהם) בדבר 
מהות האוכאריססיה ("לחם הקודש"). פורסמה הצהרה ובה 
14 סעיפים מוסכמים על הכל וסעיף אחד שבו נחלקו הדעות. 

בס׳ היתה קהילה יהודית שנוסדה במאה ה 14 . היהודים 
גורשו מן העיר ב 1450 , אולם חזרו אליה. 

, 1969 , £0/10 , 0.47 ./ 5 ,ה 5€ ט 13 {* 1 ־ 831 ״זג>ע 10 ג . 7 \\ 

מרבי׳־רגלים (ב 0 £ 1 סג 1 ד 15 \). מחלקת בע״ח יבשתיים 
פרוקי־רגלים (ע״ע), קרובה לחרקים, ואלה סימ¬ 
ניהם : זוג אחד של מחושים, נשימה — ע״י טרכאות, לב• 
צינור מוארך, מחולק לחדרים. הפרשה ע״י צינורות סאלפיגי, 
ומערכת עצבים בנויה משושרת של גנגליונים. ד.מ" נבדלים 
מן החרקים בכך שיש להם יותר ם 3 זוגות רגליים. גופם 
ארוך ומוובה פוקים (עד ל 160 ) ומחולק ל 2 חלקים: ( 1 ) 
ראש׳ נושא עיניות פשוטות, 3 זוגות של לסתות, או לפחות 
2 (הזוג האחורי מנוון). ( 2 ) גופה פרוקה, ולכל פרק זוג 
או שניים של רגליים. ההפריה פנימית. מהביצה בוקע זחל 
הדומה לבוגר; מספר סרקי גופו קטן ובכל נשל הוא מוסיף 
פרקים. רובם פעילים בלילה. 

לשם נוחיות מחלקים את פה״ר ל 2 קבוצות, לפי מוצא 
פתחי המין: קבוצה ( 1 ) — 3 סדרות: ( 1 ) רב-רגליים 
,:(! 30 ת]ק;ם ; ( 2 ) 13 צב 1 קת!ץ$; 
( 3 ) *!/סקסזסב?; ובהם פתחי- 
המין בצדם הקדמי. בקבוצה 
( 11 ) סדרה אחת: (ב) נדלים 
(ע״ע). לפי שיטת מיון אחרת 
ארבע הסדרות נחשבות ל 4 תת־ 
מחלקות. ( 1 ) רב־הרגליים נפו¬ 
צים בכל העולם. באיזורים ה¬ 
חמים מצויים מינים רבים 
וגדולים. הם חיים בעיקר 
בסביבה לחה, מתחת לעצים 
רקובים וכר. גודלם: 2 ם״מ — 30 ס״ס, גופם הגלילי וה¬ 
קשה מחמת הסידן שבעור, עשוי לרוב פרקים כפולים. 
לכל סרק 2 זוגות רגליים קטנות, היוצאות מאמצע הגוף. 
שני זוגות גנגליונים. ושני פתחי נשימה. רבים מהם הם 
בעלי ברק. הראש נושא זוג לסתות עליונות וזוג אחד של 
לסתות תחתונות שנתאחו, והן כעין שפה תחתונה (- 2 ח 8 
! 0131:13/1011 *) (ראה ציור 1 ). נוסף לעורם הקשה, הסגן 
עליהם, הם מפרישים חומר נחלי בעל ריח חריף מתוך 



*־יוד ב. ציור סככזתי שי־ ראש 
(ג 1 ? £$1 ־ 101 $ט 1 טת 1 ) מראה ם 1 
חצר ; 1 . ראש ז 2 . צואר : 
3 . חזה; 4 . בם?; 5 . עינית; 
6 . מחוש; 7 . שסה עליונה; 
8 . לסת עליונה ; 0 . - 8031110 
וחטו־ז 113 ו 1 כ>; 10 . פתח המי! ; 
11 . רגל. 



361 


מרבי־רגלים־ — מרגליות, דוד שמואל 


362 



ציור 2 . רב״רגלייס : 5 טתז 1€5 )׳ 8 . 1 


בלוטות מיוחדות שבגבם, טיב הנחל משתנה במינים השונים. 
יש שהוא מכיל חומצה ציאנית. בזכר זוג־ הרגליים שבפרק 
הד משמש מכשיר־ להעברת־ הזרע. הרב-רנליים ניזונים 
מצמחים וחומר־ רקבובי — ומשום בך תנועתם אטית. הזחל 
הבוקע־ מן הביצה הוא בעל 3 זוגות רגליים בלבד. 

ידועים כ 6,300 מינים. ובארץ כמה מינים: בהרים, הרב־ 

רגל השחור ( 5 ! 01 צ!זץ 5 ;! 11 זנז€־וז 105 ) 1 לנ 31 :! 0 ); בשפלה. מין 
קטן חום־שחרחר (רת! 01 ג 1 ־ 1 -ל 5 3 בת 0 * 10 ? 8 מ 10 ז 5 ). אורך חייהם 
1 — 7 שנים. 

( 2 ) ג 1 <(ו 1 קמ 1 ז 5 — מ״ר קטנים. גופם עדין. נושאי 
מחושים ארוכים ו 12 זוגות של רגלי־חליכה, ובקצותיהן 
טפרים. חם הפרימיסיווים שבמ״ר. ידועים כ 60 מינים, מהם 
הסוג 13 (3) 15011180x113 ו 0 ק 0 ז 11 ו;ק הם מ״ר זעירים ביותר 
( 0.5 — 2 בוים). ולהם 9 זוגות רגלי־-־הליבח. מקום' חיותם 
ודרכי תזונתם של ( 2 ) ו( 3 ) דומים ל( 1 ). 

1 )? 1 )ק 1111 )€ , 10711 ^ 8(0x ־ ,ם 50 נ! 110:0 יד־ץס 51 נ> 11 ס 01 ., 1 .ץ־ 

, 11 ,? 20010% )! 2 זו)) 71 )/ 11 ד 1 ; 1958 27111 

— 6 * 3$ ז 0 .? .< ; 1968 ,(תורגם מגרמנית לאנגלית) 445 ^ 35 
. 1970 , 551 — 530 , 1 ,) %1 ס 7,001 ,. 31 )€ 015500 ? .א 
מ! ם. 

מרבררב אשי, (סוף המאה ח 5 לםה״נ), מאחרוני האמו¬ 
ראים, בנו של רב אשי (ע״ע). חתם את שמו 
"טביופי" (ב״ב י״ב, ע״ב), תמר" היה תואר־יכבוד. נזכר 
הרבה־ בתלמוד הבבלי, ונודעה סמכותו הרבה; לפי מסורת 
רש״י (חול׳ ע״ו, ע״ב) הלבה כמותי בכל מקום, פרט 
לשניים. עם מות אביו, מורו, למד פ׳ אצל מריסר (בר׳ 
נדה. ע״ב). וחבריו היו רבינא (הצעיר) (בר׳ ל*ו. ע״א), 
יהודה בר מרימר ור׳ אחא סדיפתי. בשנת 455 היה לראש 
הישיבה במהא מחסוא (ר׳ ב״ב שם). נמסר על ידיעותיו — 
ועיסוקו — בענייני שדים ורוחות (חול׳ ק״ה, ע״ב). נזכרת 
מחלוקת על ירושת רב־ אשי בין פ׳ לבין אחיו ר׳ סמא 
ואחותו. שהכריע בה רבינא (כת׳ ס״ט. ע״א). יורשו ברא¬ 
שות הישיבה היה רבא תוספאה. 



מרגולין־, אליעזר ( 1874 , בלגורוד [רוסיה] — 1944 , סידני 
[נטמן ברחובות, 1950 ]), ממפקדי הגדודים העב¬ 
ריים (ע״ע). ב 1892 
עלה לארץ וב 1900 
היגר לאוסטרליה. ב־' 
מלה״ע 1 התגייס ל־" 
צבא האוסטרלי. וצוין 
לשבח על גבורתו בח¬ 
זית גליפולי( 1915/6 ). 
— שם הכיר את 
ד׳בוטינסקי (ע״ע). 
הועבר לחזית הצרפ¬ 
תית. נפצע. והיה ל־ 
לויטננט-קולונל. ב¬ 
השפעת ז׳בוטינסקי 

-• ... י ז?קו 5 ונ 9 . א 5 עזר םרנו?יז 

בא ב 1918 לירושלים. "הסר שבורה) 


כמפקד הגדוד העברי ה 39 , וב 1919 נתפנה למפקד "הגדוד 
הראשון ליהודה". בידיעתו הגנו חייליו, בציוד בריטי, על 
היישוב היהודי במהומות 1920/21 . בשל סכנת משפט צבאי, 
התפטר וחדר לאוסטרליה. 

נ. דינור [עורו], ספר תולדות ההגנה, ב׳, חלק ג׳ (מפתח 
בערכו). 1954 — 1963 < ס. סמילנמקי, משפחת האדמה, ג', 

167 — 6 ד 1 , תשי׳א. 

מרגליות, אפרים זלמן ( 760 ־ 1 , ברח־י — 1828 , שם), 
מגדולי ההוראה בדורו. אביו, ר׳ מנחם מאניש, 

היה אב״ד בבמה קהילות. דודו, אלכסנדר סנדר ס׳, היה רבו. 
בצעירותו כיהן זמן קצר כרב באוד,נוב, ברבות הימים סירב 
לקבל עליו את רבנות פרנקפורט, לאחר שנתעשר מעסקי 
סחר יהלומים בברודי ובווינה, שנוהלו בידי שותפיו ובני- 
משפחתו, וביקש לעסוק בתורה. עובדה זו נתנה יתר־תוקף 
למלחמתו בראשי הקהל הגבירים בברודי, שפטרו עצמם 
ומשפחותיהם מתשלום מסי-חקחל. פ׳ הקים בימ״ד בעירו, 
ושם למדו גם קבלה. מ׳ היד. קרוב לחסידות. עמד בקשרים 
עם ר׳ דב קר המגיד ממזריץ׳ (ע״ע), והרבה לתת הסכמות 
לספרי חסידות׳ ובהם ל״לקוטי פהר״ן" של ר׳ נחמן מברצלב 
(ע״ע). עם זאת עמד על מהותו של "ספר הצורף" כיצירה 
שבתאית (ע״ע חסידות, עס׳ 770/1 ), היה מן המתנגדים 
החריפים לתנועת ההשכלה. הצטרף אל ר׳ פשה סופר (ע״ע) 
במלחמתו כנגד המתקן אהרן חורין (ע״ע), ועפ״י בקשתו 
כתב- תשובה, ״שפה נאמנה״ (בודפשט, תרפ״ס (לראשונה: 
ב״תלפיות", תרנ״ו]), על החובה להתפלל בעברית; אולם 
מ׳ לא הביו את פשסעוהו החברתית של הנושא, ותשובתו 
נראתה "פושרת" בעיני ר׳ משה סופר, וע״נ לא הדפיסה. 

מ׳ הייה' מחבר פורה, בנלי מיני נושאים, ומחבוריו 
יצוינו: ,־,■בית' אפרים״ — על טריפות הריאה (א׳—פ/ לבוב, 
תקס״ט/ע). ושרית (שם, תקע״ח); שו״ת "בית אפרים החד¬ 
שות" (ברודי, תרכ״ו). המשקפות "מפת שואלים" רבת- 
היקף! ובהם: ר׳ יחזקאל לנדא, ר׳ רפאל ד,כהו מהמבורג, 
ר׳ אריה ליב בן אשר גינצבורג, ר׳ עקיבא איגד, ר׳ משה 
סופר, ר׳ אריה ליב בן יוסף ד.כד,ן (ע׳ ערכיהם), וכיוצ״ב 
ממנהיגי הדור. ״יד אפרים״ ■־= על שו״ע או״ח (דובנא, 
תק״פ)ו ״טיב גיטיך — על "שמות גיטיף (קאדעץ, 
תקע״ט)! ״פטה אפרים״ — מנהגי אלול עד סוכות (זולקוא, 
תקצ״ד.) — נפוץ מאד < ״שם אפרים״ — על רש״י לתורה 
(ברדיטשב, תקיפ״ו)! ,;זרע אפרים״ — על הפסיקתא (לביוב, 
תרי״ג). תיקונים לחלק השו״ת מספר הישר לר״ת (ברלין, 
תרנ״ח), ועוד. בידיו חיו ב״י של קדמונים. מהם נדפס ס׳ 
"מעשה רוקח" לר׳ אלעזר בן יהודה פגרמיזא (ע״ע). הערו¬ 
תיו לסדר טהרות נתפרסמו ב״סיני", ז׳, ת״ש. 

א. קמלהר. דור דעה. קמ״ח—קפ״ם, תשי״ג ־ < נ. פ. גלנר. 
תולדות יהודי בדודי(־־"עדים ואמהות בישראל', ר). ספתח, 
תשס״ו! י.־ רובינשטיין׳ העדות על שם הגדולים (הדרום, ד׳), 
תשי״ה! א. שישא (שם ה׳—ו׳). תשי״ה. 

י. הו. 

מרגליות דוד שמואל - 1 (; 011 ן[ 0 ־<זג 1 \ 1 ס 11 לחב 5 1 ) 1 ע 3 ( 1 ־ 
( 1858 . לונדון — 1940 ; שם), פזרהן אנגלי, בנו של 
יהודי מומר. למד באוכספורד לשונות מזרחיות וקלאסיות, 
והתרכז בייחוד בלשון העברית ובספרותה הקלאסית. 
ב 1889 — 1937 היה פרופסור לעברית באונספורד. מ׳ היה 
מראשי החברה האסיאתית המלכותית מ 1927 , ונשיאה 
בשנים 1934 — 1937 . פרסומיו מרובים מאד: הוצאות מדעיות 



363 


מרגליות, דוד שמואל — מרגליווג, ראובן 


364 


של טכסטים — התרגום הערבי של הפואטיקה לאריסטו 
( 1887 ). עם מבוא כללי אודות המסורת המזדהית של תרגומי 
חיבור זה; הלכסיקון הביוגראפי מאת יאקות (ע״ע); טכס¬ 
טים היסטוריים, עם תרגום אנגלי, שכותרתם מ!ק 11 :>£ 60 ־ר 
£] 113 ק! 031 1 > 6351 נ!\נ 0 ו 1 פ 0£ ("שקיעת הודליפות העבאסית"). 
1 — ¥11 , 1920/1 (יחד עם 02 ז 3 זם 1 ^ .? ,!(); תרגום ופירוש 
בערבית לדניאל מאת יפת בן עלי הקראי (ע״ע), עם תרגום 
אנגלי ( 1889 ). חשוכים ממחקריו: £* 1 ) 311 1 > 1£ ז! 106301 ^ 
151331 )□ ־ 15 >! (״מוחמד ועליית האיסלאם״: 1905 ) ; 11£ ־ד 

11£ ) 0 ) )ס!)? 11:31 ') 3 ) 15 1 ) 30 365 )^ 7 ):))׳,■)))ל 10115 ) £13 !! 

151331 !ס ס 5 נ 11 ("היחסים בין ערבים ויהודים קודם לעליית 
האסלאם״: 1921 ), ובמיוחד עזמס? 01 5 נ 1 ו;נ 1 ) 0 ס 11 ' 1 ' 

(״ראשיתה של השירה הערבית* 1 31 ץ 8.0 ־ 16 01 1131 ) 011 ( 
1925 ,ץ):) 1 :> 50 סמ 513 .ג 7 ), שבו קבע, שכל השירה הערבית 
המיוחסת לתקופה שלפני האסלאם לא נתחברה אלא אחרי 
הופעת הקראן. בהשקפה זו תמך הסופר והחוקר המצרי סאהא 
חסין (ע״ע), אך מעולם לא נתקבלה על דעת רוב המזרחנים. 
; 1940 ,( 1*1, XXX ־ 01 ^ יח- 40511 א *!!ין) ,. 1 \ . 5 . 0 ,<זזא 0 ן 
, 273-278 , 11 <} 0 זוו£ וז 1 1 ז£^ 5 ו<) 0 ז 0 11014 , 0x6 ? 

. 1955 

מרגליות, יהודה ליב ( 1747 , זבורוב (גאליציה המזר¬ 
חית] — 1811 , פרנקפורט דאודר). רב ודרשן. 

ממבשרי ההשכלה באירופה המזרחית. היה רב ואב״ד בכמה 
קהילות בפולניה, וב 1805 — 1811 בפ״פ דאודר. נדד הרבה 
כ״מגיד" ונפגש עם גדולי התורה שבימיו, וכמו־כן עם ראשי 
המשכילים, ביניהם מ. מנדלסון(ע״ע), ומתוך־כך הירבה לעיין 
בפילוסופיה העברית של יה״ב ובספרי ההשכלה. בדרשותיו 
בולטת הביקורת על החברה! עושק העניים בידי פרנסי 
הקהילות — בתמיכת הרבנים — ורדיפת העשירים אחרי 
המותרות. מ' התנגד לחסידות, ואולם הסתייג מן ההשכלה; 
שלל את העיסוק בפילוסופיה, מחשש מפני השחתת האמונה, 
וביקר את מגדלסון על שהטיף לחופש דעות ושלל מהקהילות 
את הכוה להעניש עוברים על דת. עם זאת חייב את לימוד 
הלשון העברית וחכמות הטבע והמתמטיקה השימושית. 

מ׳ פירסם 10 ספרים, ובהם חידושי תורה. שדת, דרוש 
ומוסר. ותורת הלשון העברית. מיוחד לעצמו ספרו "אור 
עולש״■ (פ״פ דאודר, תקל״ז — מיון ה״חכמות" לחכמות 
הטבע: מתמטיקה. פיסיקה ומטאפיסיקה; ול״חכמת הנהגת 
האדם*: על הנהגת המדינה. הכלכלה והמוסר, על "ארבעת 
היסודות" ותכונותיהם, ועל חלוקת הטבע לדומם, צומח, חי 
ומדבר. הספד נתקבל בעין יפה, ואף זכה להסכמות נלהבות 
מרבני רוסיה ופולניה. ספריו של 0 ' מאפיינים את הלך 
הרוחות בקרב יהודי מזרח-אירופה בשחר ההשכלה: הנכונות, 
בחוגים רחבים, לתיקונים חברתיים וללימודי חול, והרתיעה 
שבאה עם התגלות הסימנים הראשונים של פריקת־עול והת¬ 
בוללות בקרב המשכילים. 

ב. נץ, חולדות השכלת היהודים ברוסיה (הזמן, א׳), חדס״ג 1 
י. צינברג, תולדות ספרות ישראל, נ׳, 291-290 , 314 ־ 317 , 

ה׳. 137 — 140 , 1958/9 ! ר. מאהלה, דברי יסי ישראל, די, 
44-40 , 1956 . 

מרגליות, מאיר (נם״ 1790 , אוסטרהא), רב ופוסק נודע. 

אביו, צבי הירש, כיהן כרב ביאזלוביץ. מ׳, עם 
אחיו הגדול יצחק דב, התקרב בנערותו לר׳ ישראל בעל 
שם טוב, שפעל באותן סביבות, ונמנה על תלמידיו המוב¬ 
הקים. בספרו "סוד יכין ובועז" (אוסטרהא, תקנ״ד) הוא 


מספד על הבעש״ט "שהנהגותיו היו בקדושה ובטהרה, ברוב 
חסידות ופרישות". דברים אלו הם מן העדויות הישירות 
המועטות ביותר שנשתמרו בידינו אודות הבעש״ט. מרבו¬ 
תיו בהלכה יש להזכיר את הרב אברהם בדודא, מגדולי 
רבני פראג. ב 1755 כיהן כאב״ד בגליל לבוב, וב 1757 
עבר לכהן ברבנות אוסטרהא — עד לפטירתו. ספריו של 
ם׳ עוסקים בהלכה, בקבלה ובחסידות, ומכונים יחד: 
"אור עולם". הם מתחלקים ל 5 "נרות": "מאיר נתיבים", 
ח״א — שו״ת; ח״ב — חידושים לתלמוד ודרשות (פולנאה, 
תקנ״א); "סוד יכין ובועז", בקבלה וחסידות (אוסטרהא, 
תקנ״ד)! "הדרך הטוב והישר" (פולנאה, תקנ״ה), דינים 
מ 4 חלקי שר׳ע, בסדר א״ב ובחרוזים. נדפס ע״י בנו יוסף 
נחמו שהוסיף עליו פירוש משלו לחרוזים; "כתנות אור", 
תרי״ג מצווח בחרוזים, עם פירוש בנו כצלאל (ברדיטשב, 
תקע״ו). פרסומו העיקרי בספרו "מאיד נתיבים", המוקדש 
ברובו — בחלק השו״ת — לדיני אישות ותקנת עגונות. 
הספר מכיל דברים קשים נגד רבני הקהילות העוסקים 
הלכה למעשה בדיני עגונות, דבר שמותר, לדעתו, רק קר¬ 
בני הגלילות (סי׳ ס״ב). כן שם את לבו לקבוע נוסחאות 
מדויקות לסדר התפילה — נושא שהיה אז במרכז עניינם 
של כל הזרמים שביהדות, ם׳ נודע בזמנו כאחד מהגדו¬ 
לים בעולם ההלכה האשכנזי, והחסידות נתכבדה בו מאד, 
כמי שבילדותו היה ממקורבי הבעש״ט. 

ש. בובר. אנשי שם, 137 — 202,140 , תרנ״ה! פ. ביבר• סוב־ 

דת לגדולי אוססרהא, 198 — 209 , 270 — 273 , תרס״ז; ש. 
דובבוב, תולדות החסידות, א׳. 74/5 , תר״ץ! ר. פרגליות, 
לתולדות ״אנשי שם״ בלבוב (סיני, כ״ם), תשי״א! ב. לנדר, 
הבעש״ס ובני היכלו, 370/1 , תשב״א! ג. שלום, דמותו ה¬ 
היסטורית של ר׳ ישראל בעל שם סוב (פילר, י״ה), תש״ך. 

י. הו. 

מרגליות, מרדכי ( 1909 , ורשה— 1968 , ירושלים), חוקר 
המדרש, תורת א״י הקדומה ותקופת הגאונים (ע״ע). 

ב 1920 עלה לא״י. סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית 
בירושלים בתואר ד״ד ( 1937 ). בשנים 1950 — 1956 הודה ספ¬ 
רות רבנית באוניברסיטה בירושלים. ב 1957 גתמנה לפרופסור־ 
חבר. משנת 1958 ועד מותו — היה פרופסור לספרות 
מדרשית בבהמ״ד לרבנים ע״ש שכטר בניו-יורק. חיבר 
ספרים אחדים. בעיקר נתפרסמה מהדורתו של מדרש "ויקדא 
רבה* (א׳-ה', תשי״ג—תש״כ). כמו־כן ההדיר את "מדרש 
הגדול" לבראשית (תש״ז) ושמות (תשט״ז). בתרצ״ח הו״ל 
מהדורה מדעית של "ספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני 
א״י״, שנתחבר במאה ה 8 לערך, ובתש״ג ההדיר את הספר 
האנונימי ..הלכות קצובות", שלדעתו נתחבר בדרום איטליה 
באמצע הסאה ה 9 . בתשכ״ב פירסם אוסף דברים של ר׳ 
שמואל הנגיד (ע״ע) בהלכה, שליקט מתוך ספרות ההלכה 
ושרידי הגניזה (ע״ע), ובתשכ״ו פירסם את "ספר הרזים", 
לקט של טכסטים מאגיים יהודיים קדומים מאד — שמ״חסם 
לתקופה התלמודית —, מצורפים משרידי גניזה פזורים. 
היה עורכה של ד,"אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" 
וד,"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" שיצאו במהדורות 
רבות (ירושלים, תש״ה/ו). קטעים מספרות ההלכה של א״י 
בתקופת הגאונים, משרידי הגניזה, בצרוף מבואות והערות, 
נשארו בעזבונו, ונמצאים כעת בהדפסה. 
מךגל״ות׳ ךא 1 בן ( 1889 , לבוב — 1971 , תל-אביב), רב 
וחוקר, בן למשפחה חסידית. עד לעלייתו ארצה 
ב 1935 עסק במו״לות ובמסחר ספרים, והיה פעיל בתנועת 




365 


מרגליות, ראובן — מרגליה, משה 


366 


המזרחי בעירו. עם עלותו ארצה נתמנה ספרך בספריה התו¬ 
רנית ע״ש הרמב״ם בת״א, ובתפקידו זה עמד עד פרישתו 
ב 1967 . עיקר פרסומו ביצירתו הספרותית והמחקרית הענפה, 
שניחן לחלקה ל 3 סוגים: הלכה וחקר המשנה והתלמוד, 
חסידות וקבלה, תולדות אנשי־שם, על הסוג הראשון נמ¬ 
נים : ״קב בשמים״, חידושים לתלמוד (תרע״ב)! "מרגליות 
הים", על מם׳ סנהדרין (תשי״ח) ן "נפש חיה", על שד׳ע 
אר׳ה (תשי״ד 2 ); ״יסוד המשנה ועריכתה״ (תשט״ז*); "לח¬ 
קר שמות וכינויים בתלמוד" (חש״ך); "מחקרים בדרכי 
התלמוד" (חשכ״ז), ו״הסקרא והמסורה" (תשכ״ד). סן הסוג 
השני: "שערי זהר" (תשט״ז), השוואת ם׳ הזהר (ע״ע) עם 
ספרות חז״ל בהלנה ובאגדה; "מלאכי עליון"(תש״ה), רשי¬ 
מת המלאכים הנזכרים במקורות העבריים; מהדורות מו¬ 
עדות של ספר .,הזהר" (ת״ש—חש״ו), ..תיקוני זהר" 
(תש״ח), "זהר חדש" (חשי״ג) ו״ספר הבהיר" (ע״ע; 
תשי״א); פן הביוגרפיות: על ר׳ חיים ן׳ עטר (חרפ״ה), 
ר׳ אברהם בן הרפב״ם (תר״ץ), וספר "לתולדות ,אנשי שם׳ 
בלבוב" (תש״י). מלבד כל זאת הרבה ס' לההדיר מספרי 
הקדמונים, בתוספת מבואות והערות, ובהם: ספר "מלחמת 
ה , ״ לר׳ אברהם בן הרמב״ם (תשי״ג) 1 "שו״ח פן השפים" 
לר׳ יעקב ממרויש (ע״ע; תשי״ז); דנוה הרפב״ן וויכוח ר׳ 
יחיאל מפארים (תרפ״ט), ו״ספר חסידים". מאמרים רבים 
פשלו פזורים בכ״ע רבים. ב 1957 קיבל פרס ישראל על 
מפעל חייו. 

מרגליות. שמואל הין־ש ( 1858 , ברז׳ן [גליציה] - 
1922 . פירנצה) רב וחוקר. למד באוניברסיטאות 
לייפציג וברסלאו. ובבהמ״ד לרבנים בברסלאו. ב 1885 כיהן 
נדב בהאמבורג, ב 1887 — 1890 היה רב הפחה בהסן־נסאו: 
ומ 1890 — רבה של פירנצה. פ׳ פעל לעידוד החיים' היהודיים 
באיטליה, הקים מוסדות סעד רבים, דאג לטיפוח חכמת 
ישראל, ורבים מראשי יהדות איטליה נמנו עם תלמידיו. 
ב 1889 החל לנהל את בהמ״ד לרבנים בפירנצה (ע״ע בתי- 
מדרש לרבנים, עמ׳ 985 ), ויסד את ביטאונו המדעי 14 ! 1 ׳ 815 
103 ) 1504011 ( 1904 — 1915 ). מ׳ פרסם מחקרים בגרמנית, 
איטלקית ועברית, ונמרנן דרשות ונאומים, בנ״ע ובחוברות• 
מיוחדות. 


השלישי למנדלי; ולא-יהודיות — כלוקה ב״בשפל" לגודקי. 
זורבה לפי קאזאנצאקים. כפו-כן הצטיין בגילים דמויות 
פולייר: ארפאגון ("הקמצן"), ז׳ורדן ("אף הוא כאצילים"), 
ארגן ("התולה המדומה"). את תפקיד שווייק, עפ״י עיבודו 
של ם. ברוד, גילם יותר פ 800 פעם. — מ׳ הוא בראש 
וראשונה שחקן קופי מעולה, היודע להזדהות עם הדמויות 
שהוא מעצב ולהעניק להן, ע״י תפיסה ראליססיח. עשירה 
בגילוייה. ממד אנושי ביותר. הוא זנה בפרסים רבים. ובהם 
פרם ישראל ( 1964 ). 

מרגלית׳ מרדכי יום־טוב - -"ן\, 013 ק £0 ״ 1 *^ן 

80115 — ( 1866 , מרץ [ליד וילנה] — 1932 , פיל- 
דלפיה). היסטוריון וחוקר מקרא. קיבל חינוך מסרתי בבית 
אביו הרב. השתלם בברלין! ב 1889 עבר לאה״ב, וב 1891 
קיבל תואר ד״ר מאוניברסיטת קולאטביה. בשנים 1892 — 
1897 , 1905 — 1907 כיהן כפרופסור לעברית ולמקרא בבהמ״ד 
לרבנים בסינסינטי, ובשנים שבין תקופות אלו הורה במח¬ 
לקה ללימודים י שמיים באוניברסיטת קאליפורניה. ב 1909 
נתפנה פרופסור לפילולוגיה מקראית בדרופסי קולג׳, ובתפ¬ 
קיד זה שימש עד מוחו. פ׳ היה עורכו הראשי של מפעל 
התרגום החדש של המקרא ע״י ה 116110411011 ? 56 !׳ 055 ( 
030000104 0£ ץז 50010 (ע״ע מקרא. עמי 310 ). פ׳ נסה לציו¬ 
נות. בראותו את יישובה מחדש של א״י כהמשך המחויב 
של האידאל היהודי. ספרו הגדול של פ׳ 0£ ! 8001 0 !חר 
06 ־ 00 ח! 056114 ( (״ספר יהושע ביוונית״), שחיברו 20 
שנה, נתפרסם ב 4 חלקים (פאריס, 1931 — 1938 ; חלק חמי¬ 
שי היה בדפוס ב 1942/3 לערך). מספריו האחרים: 180 
0301513110018 יד 81810 0£ ץ 0 סז$ ("תולדות תרגומי המקרא"), 
1917 , ועבודתו המשותפת עם אלכסנדר פרנס (ע״ע) 
10 ק 00 ? 050158 ( 180 ) 0 ׳;• 3315101 \ ("תולדות העם היהודי"), 
1927 . מ' היה עורכו של כה״ע הנודע 81611041 (ס 0110041 ( 
000301100 ;.! בשנים 1914 — 1921 , ום 1922 היהעורך כה״ע 80 ז־ 
׳; 500101 001011131 0010010311 ^ 0 080 )ס 01101131 (. היה מראשי 
העושים בהוצאת ה 0614 ק 010 י; £00 158 ׳ 055 ( 00541 ־ 11015 . 
-נ 1 ב.מ 0£ ?!#ת&מססש?) <ז 0 

•וזשו 0 \/) ,־ 610 ^ . 0 ; 1932 י י\ 1 נ 11 זז $$6 \, 1311114:31 

,(.!>£) 3115 זס 0 .מ ; 1933 <( ז \ 01< 1 XXX סג 1 -זג ¥6 ו 1 *ג*יש 1 חגס 
. 1952 ,- 117 (^> 76 1 ) 171 > ■< 1010 (€$ 



מרגלית. מאיר (נר 1906 , אוססדולנקה, פלך ביאלים- 
טלק). שחקן תיאטרון ישראלה אביו של פ׳ היה 
בעל ביח-מלאכה לריפוד ולרצענוח, הוא למד בהדר ובבי״ס 
פולני. ב 1922 עלה לארץ כחלוץ, עבד, בין השאר, ביער 
חדרה והיה חבר גדור 
העבודה ע״ש יוסף 
סרומפלדור. עם הי־ 
ווסד תיאטרון "אהל" 
( 1925 ) הצטרף ללה¬ 
קתו והיה לשחקן ה¬ 
מרכזי עד פירוקו 
( 1969 ). פ׳ התבלט 
בעיצוב דמויות פ(ל- 
קלוריסטיוח, יהודיות 
— כמנחם מנדל, שי- 
מלי סורוקר' ("עמך") 

לשלום עליכם, בנימין סאיר סרנלית בתסקיר שימלי סירוקר 


מרגלית, משה ( 1710 [י], קיידאן !ליטא] - 1780 , 
ברודי), רב, גדול מפרשי התלמוד הירושלמי 
בדורות האחרונים. שימש ברבנות בכמה קהילות שבגליל 
זאטוט שבליטא. ולפי מסורת — מוטעית, כנראה — היה 
רבו של הגאון מווילנה (ע״ע אליהו בן שלפה זלמן), אף 
שאיו ספק שהכירו פנים אל פנים. פירושו הוא היחיד המקיף 
אח כל הירושלמי. שנים רבות הקדיש לכתיבתו ואף למד 
בוטניקה באוניברסיטת פרנקפורט ע״נ אודר, כנראה בקשר 
לפירוש סדר זרעים. פירושו מבוסס על בקיאות מושלמת 
בספרי ההלכה של חז״ל, והשוואתם זה לזה לשם הבנת 
כוונת הירושלמי. הרבה להשתמש בכ״י של גדולי הרא¬ 
שונים. ובעיקר נודע ערך לכ״י של התוספתא שהיה בידו 
"ישן נושן יותר מאלף שנה" (..מראה הפנים" לשביעית 
ז', י'). שני חלקים לפירושו: ״פני משה״ — מעין "פירוש 
רש״י" קצר לכל דבר שבטכסט הירושלמי, ו״מראה הפנים״ - 
מעין "תוספות", ובו םו״מ נרחב בעניינים מענייני הסוגיה. 
ראשונה הדפים את פירושו לסדר נשים (אמשטרדם, חקט״ו). 




367 


מרגלית, משה — מרגדף, אנדדיאס זיגיסמוגד 


368 


ואח״כ — לנזיקין (ליוורנו, תק״ל). פירושו לסדר זרעים 
ומועד נדפסו לראשונה בירושלמי השלם. מהדורת ז׳יטאמיר, 
תר״ך—תרכ״ז. למס׳ ברכות נדפס פירושו קודם לכן, כנראה 
בליוורנז, תקל״ה. התכונן לעלות לא״י. אך לא עלתה בידו. 
ל. גינצבורג, סירושיס וחידושים בירושלמי, א , . קנ״ד-קכ׳ו, 
תש״א; ש. ליברמן, תוספתא נסשוסה, אי. מבוא, י״ז-י״ח, 
תשס״ו. 

מרגרטה — 0 ז 0 ־ 81 ז 13 \ — ( 1353 — 1412 ) מלכת דנמרק 
נורוגיה ושודיה. בתו של ולדסר זך! (ע״ע), מלך 
דנמרק. בהיותה בת 10 נישאה להוקו״ן 1 י\ (ע״ע), מלך 
נורוגיה. במות אביה ( 1375 ) הצליחה להביא לידי הכתרת 


— ב ו כ*־"•*׳ 

קיערי הסששחה שא סרנדטה עם בתי ד!ם 5 ובה נגורוגיה ובשודיזז 

בנה הקטין א 1 לוף, ובמות בעלה ( 1380 ) היה אולוף גם למלך 
נורוגיה, ומי שלטה בשמו בשתי הממלכות. אולוף מת בן 17 
( 1387 ), ואז הכירו אצילי דנמרק ונורוגיה בנד בשליטתם 
התוקית. באותה עת מרדו אצילי שודיה במלך אלברקט 
ממקלנבורג והתקשרו עם מ׳. אלברקט נוצח ונפל בשבי, 
ונד היתד. למלכת שלש ארצות סקאנדינוויה. האיחוד אושר 
רשמית בברית-קאלמאר ( 1397 ). מ׳ המליכה את אחיינה, 
איריק מפומראניה, למלך האיחוד, אולם השלטון הממשי 
נשאר בידיה עד מותה. היא צמצמה את כוח האצולה, הרהי¬ 
בה את אחוזות־המלך ומנתה מנאמניה לראשי הכנסיה. 
בשנותיה האחרונות ניסתה, לשוא, להשתלט על שלזוויג. 
הממלכה שהקימה מ/ שכללה את איסלנד וגרנלנד, היתד, 
הגדולה בזמנה באירופה. וע״ע. דנמרק, עמי 899 — 900 . 

מלגריט מאנגולם או מ 3 ורה - -מ*י 3 :"!""־(•־!*ן 

(סזזביוגא 30 ) 80010010 — ( 1492 ׳ אנגולם — 

1549 . אודוס ( 0305 ; מחוז ביגור, דרום־מערב צרפת)), 
מלכת נאווארה, בתו של שארל מאורלאן. רוזן אנגולם. 
ואחותו של פראנסואד, 1 , מלך צרפת. מ , נתבלטה כבר בגיל 
צעיר בכשרונותיה ובדחף חזק ללימודים. היא למדה לאטי־ 
נית, יוונית, איטלקית, ספרדית וגם עברית. ב 1509 נישאה 
לשארל, דוכס אלאנסון. ב 1525 יצאה למאדריד כרי לפעול 
למען' שחרור אחיה' פראנסואה 1 משבי ספרד. לאחר מות 
בעלה הראשון נישאה שנית, ב 1527 , לאנרי ד׳אלברה מלך 
נאווארה; בתם. ז׳אן, היתד, אמו של המלך אנרי ׳* 1 . נישו¬ 
איה לא היו מאושרים; מ , . שחיפשה מפלט בספרות, חיברה 
את קובץ הסיפורים 303000 ^ 1 30 80100 13 30 000105 1.05 
(״סיפורי מלכת נאווארה״) — ויכוחים על שאלות־מוסר 
במסגרת סיפורית קלילה, עפ״י דוגמת "דקאמרוף של 


בוקאצ׳ו. הסיפורים חולקו אחר מותה ל 7 ״ימים״ — ומכאן 
השם מסזסתזבזקס!! (פורסם ב 1558/9 ). הם מצטיינים בהת¬ 
עלות המחשבה ובתיאור חי של מנהגי החברה במאה ה 16 . 
מ׳ חיברה גם זכרונות, מחזות ושירים מלאי חן ורגש; 
שיריה קובצו בקובץ 0 זנ;־)ט^ז 13 \ 13 30 80001105 ז 13 \ 105 
00$505 ח 1 זק 305 (״מרגליותיה של מרגלית הנסיכות״), 1547 . 

פ׳ תמכה באנשי הרפורמה. וקשריה עמם לא פסקו גם 
כאשר נאלץ אחיה המלך לפעול נגדם. פעלה לפריחת הספ¬ 
רות בתקופתה היה ניכר. אנשי־עט בעדי שיעור־קומה כ־ 
ראבלה, מארו, היו מבאי חצרה ונהנו מחסותה. חלקה היה 
רב במתן תנופה לזרם הרנסאנס. 

? 017 ׳ 01 4 ? 41 ז>מ/*/ ,זו 0 ) 1 ?} 41 /' 4 ,. 4 ' 4 . 4 \ 1 , 12 >זג 1 טן .? 

1930 , 1-11 111 1 ? •) 4 זן>ז 1 /י/ 2 >־ז £10$ ? 4 * £11 ,( 1549 — 1492 ) 

(הדפסה חדשה: 1966 ). 

מךגך י ט מאגז׳ו — — ( 1429 — 

1482 ) — מלכת אנגליה. מ׳ היתד, בתו של רנה 1 
פאנז׳ו(ע״ע). ב 1445 נישאה להנרי ןזך (ע״ע) פלך אנגליה. 
היא היתה נתונה להשפעתו של רוזן סאפוק ( 10111 ) 50 ) 
שהסדיר את נישואיה ושהיה מחסידי השלום עם צרפת. 
בשל בך. ובשל מוצאה הצרפתי, היתה שנואה על העם 
שביקש. ברובו, להמשיך במלחמה בצרפת ("מלחמת פאת 
השנים״). לאחר שנרצח סאפוק ( 1450 ) עמדה מ׳ בראש סיעת 
לאנקאסטר ב״מלחמות הוורדים״ ( 80505 160 ) 0 5 ז 3 ^\) נגד 
בית יורק. היא ניהלה את המלחמה באומץ ובפרץ רב אך גם 
בחוסר פשרנות שהרחיק ממנה רבים מתומכיה. לאחר מפלת 
צבאה והדחת בעלה ( 1461 ) בידי אדוורד 1¥ (ע״ע) מצאה 
עם בנה אדוורד ( 1453 — 1471 ) מקלט בצרפת. ב 1471 שבה 
לאנגליה מתוך הסכם עם ולריק (ע״ע) "ממליך המלכים". 
אולם כעבור מספר שבועות נהרג בנה בקרב טיוקסברי 
(•<ז 10560 * 10 ) והיא נתפשה והושמה במאסר בלונדון. ב 1476 
נפדתה ע״י לואי 1 צ ובתמורה נאלצה לוותר על כל תבי¬ 
עותיה לירושת אביה. 

מ׳ יסדה בקימבריג' את הקולני של המלכה ( 5 'ס 60 ס 0 
0011080 ). 

-תב- 1 . 11 .ן ; 1948 , 10794 ^ £11 / 0 . 4 * / 0 , 14 .[ .! 

. 1965 ^! 1 /ס /■״ 4 ׳# ?>ז 11 ,!?(ו 

מךגרינה׳ ע״ע שמן, 

מרגרף. אנז־ריאס זיגיסמונד - 81815011103 30035 ״* 

£ב 81 *ז' 133 — ( 1709 — 1872 ), כימאי גרמני. למד כימיה 
בברלין ובשטרסבורג, רפואה בהאלה ומינרלוגיה ומטלורגיה 
בפרייבורג. ב 1735 חזר לברלין. תהילה שימש כעוזר לאביו. 
שהיה הרוקח הראשי בחצר המלכות. ב 1738 נבחר לאקדמיה 
הברלינית למדעים, ומטעמה נתמנה ב 1754 למנהל המעבדה 
הכימית, וב 1760 — למנהל האגף הפיסיקלי. 

מ׳ הנהיג את השימוש במיקרוסקופ ככלי עזר בחקירה 
הכימית, ובאמצעותו השיג את הישגו העיקרי — גילוי 
הסוכר בסלק הסוכר. התגלית הביאה לידי הקמת תעשיית 
סוכר מסלק בגרמניה. 

מ׳ גילה את חמצת הנמלים (ע״ע), חקר את הפקת 
הזרחן, וגילה את החומצה הזרחנית (ע״ע זרחן).כפו־כןחקר 
את הרכבו הכימי של האלום (ע״ע). אולם אע״פ שהבחין 
בתוספת המשקל, שבאה מחמצונו של הזרחן, נשאר הסיר 
של תורת הפלוגיסטון (ע״ע). מחקריו נאספו ופורסמו 
ב״כתבים הכימיים" של האקדמיה המדעית בברלין. 





369 


מרדד — מרדכי 


370 


מרדןי, מרודך, מרדוך, ע״ע בל. 

מרדוק, איריס — 00011 ־ 111 ^ 7 15 !ד — (בר 1919 . דבלין), 
סופרת בריטית. מ׳ גדלה ונתחנכה באנגליה. 

היא שימשה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת אוכספורד. — 
ברומאנים שלה (אשר מספרם עד 1970 מגיע ל 13 ) מטרתה 
לההדיר לספרות האנגלית בת־זמננו מוטיוואציה פילוסופית, 
שיש בה משום מיזוג של ראליזם עם סמליות. מודגמת בהם 
אי־הראציונאליות שבתגובת הרוח האנושית כשהיא נתונה 
במתח• כמו־כן סיפוריה מעלים את בעיית גילוי עצמיותו 
של האדם ביחסו אל הזולת. אין היחסים ביו אדם לחברו 
נרקמים בעת ובעונה אחת על בסיס ראציונאלי וע״י הת¬ 
קשרות רגשית — בעיה שהיא מרכזית בתודעתו של האדם 
בן־זמננו לגבי חובותיו בתחום המוסר ויחסי-אנוש. — מ׳ 
ניחנה בשפה פיוטית, בתפישה מעמיקה של הדמויות, בחוש 
הומור בידיעת החיים על גילוייהם השונים ובכושר ניתוח 
פילוסופי. לדעת רבים היא המעניינת שבין כותבי הרומאנים 
האנגלים בימינו. 

מבין ספריה; 1110 ז 16 ־מס (.,תחת הרשת״), 11954 
10020 1 ־ 0 ־ 501,01 צ/ (״ראש חתוך״)! 1961 , הומחז ב 1963 ! 
011-1 11211211 1116 (״הבחורה האיטלקית״), 1964 . הומחז 
1967 ; 001021 21110 ־ 710110111 ץ 1 ז 21 ? ד־, ("כשלון נכבד 
למדי״), 1970 . - מבין מסותיה: על ז׳אן פול סארטר, 
1953 . 

מרד י ר 1 ׳ ג׳וח׳ — 1111 ׳, 0 ז־]}\ 20 ־ 0001 — ( 1828 , פורט־ 
סמת — 1909 . בוכם היל [פרי]), מספר ומשורר 
אנגלי. מ׳ היה בן להורים ממוצא אידי וולשי. את עיקר 
השכלתו רכש בכוחות עצמו. ב 1851 פידסם ספר ראשון. 
18 ת 0 ס? ("שירים"). הייסורים שנתנסה בהם, עם התערערות 
נישואיו הראשונים. מצאו את ביטויים בשירו 0 ע 0 ״ 1 תזסנוס!!! 
(״אהבה מודרנית״), 1862 , וזהו גם שסו של קובץ שיריו 
השני. בקבצי שירים שיצאו לאחר מכן, כגון (>מ 3 ימ־ס? 
! £3111 01 ץ 70 ־ 111 01 108 ־ 121 ("שירים ופיוטים ליריים על 
חדוות האדמה״), 1883 , נתגלה מ׳ במשורר-טבע פילוסופי. 
הוא לא האמין בדת האורתודוכסית, ולא נתרשם מתגליות 
מדע. לדעתו, האבולוציה היא שורה של צעדים מן החומר 
אל הרוח. את החיים יש להיות במלואם. מתוך מיזוג מושלם 
של הדם, המוח והרוח. לאחר זמן נתערערה אמונתו בצדקת 
מחזור החיים בטבע. הוא ראה את מזונו הרוחני של האדם 
טמון בפנימיותו, מקום שם מצוי גם האל. 

מ 0 תו הידועה, 11808 1110 1 ) 30 ׳ 001116011 01 10103 10 ( 1 ס 0 
11 ז 1 ק 5 ־ 001111 1110 01 ("רעיון הקומדיה והתועלת שברוח 
הקומית״), 1897 , הפכה ליצירה קלאסית. המלמדת, שהקו¬ 
מדיה היא אחת הדרכים הטובות לבחינת פגעי העולם הזה 
ולטיהורם. 

בתחום הרומאן, ספרו הראשון שזכה להצלחה חוא 
£ 61,0101 1 ־ 1131 ־ 1 ? ) 6 01021 ־ 01 סל , ! ("מבחנו של ריצ׳ארד 
פוורל״). 1859 . את היצירה מציינים המיזוג המיוחד של 
אירוניה מחוכמת, ניתוח פסיכולוגי מעמיק, פרוזה פיוטית 
מתובלת באמרות כנף. ורוח הקומדיה השורה על הכל. 
דמותה של לוסי ברומאן הזה היא הראשונה בשורת גיבורות 
הלוחמות למען שוויון נשים. נושא אחרון זה בא לידי ביטויו 
המלא ב 3 ,י 3 ׳ 05813 ־ 0 ס* 0£ 013113 (,.דיאנה מפרשת הדר¬ 
כים"), 1885 . התופש הוא הנושא המרכזי ברומאן ¥1110113 


( 1867 ), אשר גיבורו הוא 
מאציני — חפטריוט־המחפכן 
האיטלקי. הרעיונות שבמסתו 
על הקומדיה מודגמים במ¬ 
לואם ברומאן £20181 £116 
(״האגואיסט״), 1879 , שהוא 
בלא ספק יצירתו המעולה 
ביותר בפרוזה. האנוכיות, 
המונעת את ראיית הדברים 
ביחסיהם הנבונים, מגולמת 
בממדים מונומנטאליים בד¬ 
מותו של גיבור הרומאן, 

יצירתו של מ׳ ענפה ביותר. הוא נחשב לאחד הענקים 
של התקופה הוויקטוריאנית המאוחרת. מ' נמנה על האס¬ 
כולה הפסיכולוגית. הקומדיה והטדאגדיה שבחיים משתקפים 
ביצירותיו. הניתוח הנוקב של יחסי אנוש מלווה הומור 
ואירוניה, בי מ׳ האמין• שאין תרבות בלא קומדיה, ואין 
קומדיה בלא הצחוק המושמע בחברת בני-אדם עשירים 
ברעיונות. 

מכתביו של מ׳ יצאו לאור ב 4 כרכים, 1964 , 
וע״ע אנגלית, ספרות; כרך המילואים, עט׳ 267 . 

,. 111 . 0 /ס 11$ ^ 7/111050 1 ) 011 $■ 70671 ) 711 , 0 גי,י] 6 ז .ימז 1 " . 0 

^ 11 #15 ,. 14 . 0 ,? 153 >ת 1.1 .{ ; 1948 ,./ג , 5345000 . 5 ; 906 ־ 1 
24 71 , 014\>164 £4(17 ; 710X44x6 ,מך\ £01 .^ 1 ; 1956 ,\ז ¥0 \ 1 ) 011 
. 1961 ,. 14 . 0 [ס ) 4/7 < 1 ו 161$ ) 50 1 ) 071 

ש. רח. 

מרדךבלאךן (באכדית 6 פ 11 ־ 1 );- 116 } 3 -־ 11111 ז 0 ז!ן היינו: 

[הא״לן מרדד נתן לי בן בכור) ראש לכשדים (ע״ע) 

ומלו בבל. במקרא (ר׳ להלן) נקרא גם בריאדך בלאדן (בן 
בלאדן). מ״ב היה שליט הנסיכות הכשדית בית־יכין ( 811 
!!;־[גץ) שבאזור הביצות לחוף המפרץ הפרסי. לאחר שביצר 
את מעמדו בארצו וקשר קשרי ידידות עם עילם (ע״ע), 
עלה, במות שלמנאסר ¥ (ע״ע) ב 722 לפסה״נ. על בבל 
וכבשה מידי ממלכת אשור (ע״ע, עמ׳ 368 ), הוא מלך על 
בבל עד 710 לפסה״נ, עת עלה על בבל סרגון 11 (ע״ע), 
שגחנה מתמיכת ערי המקדש הראשיות. מ״ב נאלץ לברוח 
למולדתו בית-יכין, ושם יד האשורים לא השיגה אותו. 

במות סרגון הצליח מ״ב לגייס בני ברית רבים, בתוכם 
עילם, חזר והשתלט על בבל וסלד בה 9 חדשים ( 703/2 
לפסח״ג). ייתכן שגם המשלחת לחזקיהו (ע״ע) מלך יהודה 
נשלחה באותם הימים ואולי היתר, כרוכה במו״ט זה (השר 
מל״ב, כ, יב—יט! ישע׳, לט, א—ח! אך יש המקדימים את 
בוא המשלחת לשנים 713 — 712 — בתקופת מלכותו הרא¬ 
שונה של מ״ב על בבל), באביב 702 לפסה׳־נ יצא סנחריב 
(ע״ע) נגד מ״ב והביסו, יתד עם בני-בריתו העילמים. מ״ב 
ברח שוב לבית-יכין, ומשבאו האשורים בעקבותיו נמלט 
לגבול עילם ושם מת (סמוו ל 695 לפסה״ג). 

— 109 ,( $101  0 ז 1€5€0 ? 5 ש 11 )נח 8 : 10 ) 11 . 8 . 1 ׳ג ,מבגזת&ססט .! ; 1962 , 120 
0 * 414 $■ 1/1111101 ) 11 ( £1011 ,. 111 ; 1964 ,( 0 ] 101 [ 60 ק<ן 0 . 1 10 

. 1965 ,( 24 : 1/1 ) ,. 8 . 4 ! 

מרדכי [ביסודו שם בבלי — מרדן■ (וחשו׳ עז׳ ב, ב; 

נחמי ז, ז)], מהדמויות המרכזיות במגילת אסתר 
(ע״ע). מתושבי שושן, בן דודה, אומנה ומאמצה של אסתר, 
והוא שעודד את כניסתה לארמון חמלו אחשורוש. מ׳ הצליח 





371 


מרדכי — מרדכי בן הלל וזבדן 


372 



נצדזיז סרדני (סוויאח הליני) 


לסכל מראש קשר כנגד המלך, ועל־כן עלה לגדולה ויכול 
לסובב לטובה את סרשת גזרת הסן (ע״ע). לבסוף תפס 
מ־ את מקום הפן. היה למשנה לפלך ונשא גם בגינונים 
חיצוניים של מלכות. מ׳ נתייחס למשפחת שאול (אס׳ ב, ה)! 
אחד מאבותיו הגלה מירושלים עם גלות יהויכין (ע׳־ע). 
נעצם העמידה של ם׳ כנגד המן "האגגי" יש רמז לפרעון 
חוב קדום מעמלק ע״י צאצא ממשפחת קיש, שתיקן את 
שעיוות שאול במלחמתו באגג, ומעין תיקון של המלכות 
הראשונה בישראל בידי אחד מצאצאיה, שנשא אף הוא 
חותם מלכות. 

תכונותיו העיקריות של ם׳: מסירות רבה לאסתר, 
נאמנות לבני עמו — עד כדי התרסה זועמת בבת־דודו 
המהססת (אס' ד. יב—יד), נקיטת יזמה עיקרית בסיכול 
הגזרה, עמידה ללא חת, ניצול מעמדו להרמת כבוד היהודים 
ולעמידה על נפשם. משום כל אלה הוא יכול להיחשב לאב¬ 
טיפוס של שרים יהודים הרנה, מגדולי המלכות בתולדות 
הגולה בדורות הבאים. על קווים מקבילים בינו וכין יוסף 
(ע״ע) — ע״ע אסתר, עמ׳ 99 . 

השם ס' נדרש באגדה מלשון -מרי דכי", שהוא 
תרגום שסו של הבושם "מד-דרוד (שמות ל, נג; מג' י", 
ע״ב). אמרו עליו שהיה נביא, ונתנבא בשנת שחיים לדריוש 
(מג׳ ט״ו, ע״א), ונתח הקודש ידע את מזימת בנתן ותרש 
(שם ז׳, ע״א). ברוח המגילה יוחס מ׳ כצאצא לשאול 
(תרגום־שני לאסתר ב, ד,! ילק״ש שם, תתרנ״ג ז והשר מג׳ 
י״ג, ע״ב), אך דעות אחדות נאמרו בזהותו ז "שמעי" הוא 
שפעי בן גרא (מג׳ י״ב—י״ג), ס' הוא סלאבי (ע״ע) הוא 
"בלשן", הוא עזרא (עז׳ ב, ב! מג' ט״ו, ע״א), ויש שאמרו 
שהוא פתחיה, מן הממונים במקדש (מג׳ ס״ד—ס״ה). ס׳ 
היה מחברי הסנהדרין בירושלים, וידע שבעים לשון (פג׳ 
י״ג. ע״ב). ברוח מסורת זו גם נאמר עליו שהיה מלמד חורה 
לחכמים ולתלמידים (שם ט״ז, ע״א; אס״ר, י). כבודו 
וגדולתו מתוארים בפרטי־פרטים, ונאמר שלאחר שהועלה 
לגדולה — "פלך מ׳ על היהודים', ואף טבע מטבעות ועליהן 
צורת "ס׳ מכאן ואסתר מכאן', ויש אומרים: "שק ואפר 
מכאן ועסרת-זהב מבאן". ונאמר: משעלה לשררה "פירשו 


סמנו מקצת סנהדרין" (שם ט״ז, ע״ב) "לפי שבטל מדברי 
תורה ונכנס לשורה" (רש״י, שם). 

,ד\ ; 1913 י /י 1 , 614/3 [ 1/16 / 0 4$ ת 86 ^ 1 * 7/1 ,£ץ)נ 7.1 חו 0 .״ 1 

. 1928 

שם. א. ־ צ. ק. 

ר׳ מרדכי בן הלל הכהן( 1240 , !ז] - 1298 . נירנברג), 
מגדולי התורה באשכנז. צאצא לר׳ אליעזר בר׳ יואל 
הלוי (ע״ע. עט׳ 578 ) קרובו של אשר בר׳ יחיאל (ע״ע) וגיסו 
של מאיר הנהו בעל "הגהות סייסוניות"! תלמידם של מאיר 
מחטנבודג ופרץפקורביל (ע׳ערביהם).ישב זסן־מהבגוסלר 
ואח״ב בנירנברג — ובה נהרג על קידוש־השם■ ריס ידוע 
ע״ש ספרו, הקרוי בשמו; ״ספד הס״ - אוסף תלמודי רב-הקף, 
בנוסח התוספות (ע״ע) ועפ״י סדר הרי״ף, במטרה לצרף את 
תורת צרפת ואשכנז לספר הרי״ף הנפוץ. לפעלה מ 300 חכמים 
וספרים נזכרים בספר, וביניהם, שדבריהם נשתמרו רק בו. 
נראה שהספר נערך לאחר מות הסהר״ם מרוטנבורג. התפש¬ 
טות ספר הס' וגלגולי נוסחאותיו, בכ״י ובדפוס. הם מהם־ 
סובנים בספרות הרבנית. הספר נפוץ במהירות דוקא משום 
היותו אוסף, ולא חיבור עצמאי, אבל מאידך גרם הקפו 
העצום, שנעשו מפנו, בתוך זמן קצר, שני ליקוטים "אזוריים" 
עיקריים: נוסח אוסטרייך ונוסח ריינוס. בראשון - שבידנו — 
משתקפת תורת צרפת ואנגליה, והוא התפשט מזרחה עד 
פולניה, אך לא מערבה מגרמניה. בשני נכנסו מנהגי אוסט¬ 
ריה הונגריה, בוהמיה. מודוויה וסנסוניה. והוא שהיה בידו 
של ר׳ ישראל איסרלין(ע״ע). 

ב 1376 קיצר שמואל שליצטם את נוסח ריינוס ("ס , 
קטן")׳ והוסיף עליו הגהות ("הגהות מ׳") וקטעים מנוסח 
אוסטרייך. גם ה״הלבות קטנות" ש ב מ׳ משלו הם. הס׳ 
קוצר עוד, בידי מעתיקים ומדפיסים, ובין כה״י המרובים איו 
נם שניים השווים בכל. שונה מכולם הוא ה״ס׳ הגדול", הנמצא 
בכ״י יחיד. ע״כ נקבע שאין לפסוק מתוך ספר הס׳. הספד 
נדפס עם הדפום הראשון של התלמוד ( 1484 ) ושוב, עם 
הדי״ף, בקושטה, רס״ט. בפני עצמו- ועל כל התלמוד, נדפס 
ספר הם׳ לראשונה בריווח די טרנטו, ש״ך, ובו הוספות ביחס 
לנוסח "שלנו", שנדפס לאחר זמן. המדפיסים נהגו להתאים 
בין המהדורות שנדפסו לפניהם, וזה הגדיל את העירבוביה. 

ספר הם׳ השפיע השפעה רבה על ההלכה באשכנז עד 
לד׳ משה איסרליש (ע״ע) — ובספרד, שאליה הגיע בנוסח 
מקוצר, עד לר' יוסף קארו ב״שלחן ערוך" שלו, הנשען 
עליו. הרפ״א הבנים בס׳ ציוני דפים לש״ס, והגהותיו 
מלוות את הספר עד היום. ר׳ מנחם דוד מטיקטין כתב 
סביבו "חידושי אנשי שם", ר׳ ישעיה הורויץ (ע״ע) את 
פירושו "בגדי ישע". ור׳ מרדכי בנס (ע״ע) ואחרים פיר¬ 
שוהו אף הם. ר' יוסף אוטולנגו (ע״ע) עדך "קיצור פסקי 
הס", הנדפס בדרך כלל עסו. ר״ם בתב תרתים על איסור 
והיתר (ויניציה, ש״י לערך). שיר על כללי הניקוד. והל־ 
א״י הל׳ חלה (בתוך: "חוט המשולש", ת״ש). 

א. י. איגום (*ורך). מבוא לתשובות בעלי התוססות, תש״ד 1 

א. א. אודנו. בעלי התוססות. שפתח, תשס״ו! ל. ניאלר. 

סן הגנזים, א', 25 44 תשנ״ז! 1 .ו, רחנטל, שינויי נוסח¬ 

אות בססר הם׳ (שנה כשנה). תשכ״ת , ,^ 111253 / . 4 . 

חוסן ישועות ( 1.0,111 ( 0 , 1905 ; ססקי ססר בשר ! 03 ,. 4 ! 

על גבי נתלים (ע ,. 1614 ), 1907 ; . 8.11 . 4 < , £01111 . 5 

( 1 ף\אא-ף\אא ,(* 810 ), 8 /ל 187 (תרגום עברי: י. א. 

זיידסן, [סיני, ס׳-ס״ז], תש״א-תש״ר). 

ם. 



373 


מרדכי מלחוביץ — מרה 


374 


ר׳ מרדכי בן נח מלחוביץ ( 1742 — 1810 ), צדיק חסידי 
בליטא. תלמידם של ר' ברודיבן יחיאל ממדז׳יבוז׳ 

(ע״ע) ור׳ שלמה מקרלין. מחמת הרדיפות שרדפו המתנגדים 
אח ר שלמה גלה, עם רבו, אל לודמיר (ע״ע). ב 1793 הקים 
"חצר" בלהוניץ, והיא היתה לאחד המרכזים החשובים 
שנצפון־מזרח ליטא. בשל פעילותו והצלחתו רדפוהו 
המתנגדים, והם גרמו למאסרו ב 1798 . זמן רב נחוג יש 
שחרורו בקרב חסידי ליטא. פעל לאיסוף כספים לטובת 
חסידי א״י, ועמד לצדו של ר' אברהם בן אלכסנדר כ״ץ 
מקליסק (ע״ע) במחלוקתו עם רש״ז מלאדי בענין זה. ר״מ 
החשיב מאד את תפקידו של הצדיק בעניינים גשמיים (ע״ע 
חסידות. עמ׳ 764/5 ) עליו החונה להרגיש במחסורו של 
החסיד קודם שיודיעו. ואם לאו אינו ראר להיות מנהיג. 
מחשובי תלמידיו היו ר׳ משה מקוברין (ע״ע), ובנו יורשו 
ר׳ נח — רבו של אברהם בן יצחק' מתתיהו וינברג (ע״ע) 
מסלונים. מקשרי חיתון של ר״מ עם ר׳ אשר מסטולין קמה 
שושלת קוידנוב, ולאחר פטירת ר׳ נח ( 1833 ) נטו מקצת 
חסידיו אחר חתנו, ר״מ השני, ומקצתם הלכו אחר ר׳ שלמה־ 
חיים סקוידנוב. 

י. רוביו !עודד], לאחוביץ, ספר זנרון, תט״ט: ם. ח. 

קליינפאן, אור ישרים, תשי׳ח 2 ; ז. רבינוביץ, החסידות 

הליטאית מראשיתה ועד ימינו (ספתח בערכו). תשנ״א. 

ר' מרזיכי מנשכיז מוולין], 1800-1752 ), צדיק חסידי 
ומייסדישושלת. מתלמידי ר׳ יחיאל מיכל פזלוצ׳וב 
(הכירו נימי נדודיו בגליציה). שסו מופיע ברשימת גדולי 
הצדיקים משנת 1798 , שהסופרים ממחנה ה״מתנגדים" כללוה 
בחיבוריהם נגד החסידות. תןזילה שימש כרב בעיר לשניוב 
(גלילברודי),שבה צמחה חבורת חסידים כבר ב 0.1772 מון 
ל 1790 התיישב בנשכיז (נסוכוישה). שם נתפרסם כ״בעל 
מופת״: "להחיות מתים לרפא חולים ולהתיר עגונות... ויהיה 
לפלא גדול" ("זכרון טוב"), והאדמו״ר אורי בן פנחס 
מסטדליסק (ע״ע), שהתנגד ל״מופתים", אמר עליו ש״היה 
יודעימעשה בראשית... וכן עשה מופתים הרבה אבל התחדט 
על עשייתו" ("אמרי קדוש"). ידוע ני היה איש אמיד. 
הניח אחריו קונטרס קטן ״רשפי אש״ (ודשא, 1869 ) 1 לדעתו 
הצדיק מזדהה עם רצון הבורא ומשפיע עליו, "וזהו עצמו 
רצון הנורא, לשבר הרעות ולהשפיע טוב". 

יד. ש. 

מךדכי מצ׳רנוביץ, ע״ע טברסקי. 

מרה, נוזל מר, צמיג, בצבע צהוב הנפרש פן הכבד דרך 
צינורות המרה (ע״ע כבד, עם' 533 — 534 ) לתוך 
התריסריון. בשיעור של 500 — 1,000 סמ״ק ביממה. לנחל 
הנד תפקיד חשוב בעיכול השומנים. מלחי הם׳ המופרשים 
לתוך התריסריון מסייעים ביצירת תחליב של השומנים 
המאפשר פירוקם וספיגתם. בין הארוחות מתאסף חלק ניכר 
מהפרשת הם׳ בשלחוף הנר (כיס ד,מ׳), שקיבולו 60 — 100 
סמ״ק. ע״י מפיגה מהירה של חלק מהסים, נתרן. כלור, 
וביקארבונאט מתרכזת ד,מ׳ פי 5 — 10 . ספיגת סידן ואשלגן 
בתוך שלחוף הנר אטית יותר. הנר מכילה גם מלחי מי, 
כולסטרול, לציטין וצבעי ס׳ שעברו גלוקורוניזאציה בתאי 
הכנר. התאים המצפים את שלחוף הם׳ מוסיפים לנחל 
מוצין (ריר) הקובע את צפיגות הם׳. חומצות הם , העיקריות 
הן החומצה הכולית והחומצה הכנודאוכסיכולית (ע״ע מרה, 



תטונוז 1 . טופונרנויה ׳שלחו. , * ודרכי הפרוז 


המצות) הפופרשות בשיעור 500 — 700 מ״ג ליש. חלק 
מכמות זאת נפרש בצואה, רונה נספג דרך המעי הדק 
המרוחק וחוזר לכבד. 

הפרשת הנר נובעת משני מקורות: 1 ) מתאי הכבד. 
נפרשים מלחי הם׳ בריכוז גבוה: 2 ) בצינורות הדיס־ 
טאליים נפרש נחל עשיר בביקארבונאט הדומה בהרכבו 
לזה של הלבלב. חסות הפרשת הנד לתוך התריסריון מתב¬ 
צעת ע״י הפעלה מתואמת של שני תהליכים: התכווצות 
השרירים בדופן שלחוף הפ ׳ , שפתיחה של הסוגר ע״ש 
אודי (< 13 > 0 ) הנמצא נפתח צינור הם׳ המשותף. תהליכים 
אלה מופעלים הן ע״י העצב התועה ( 38115 ״-) והן ע״י הורמון 
— כולציסטוקינין — הנפרש מרירית התריסריון לאחר מגע 
עם מזון. גורפים אלה מופעלים תוך 20 — 30 דקות לאחר 
הארוחה. פעולה זו מבטיחה הוספת מ׳ למזון היוצא מן הקינה 
לאחר עיכול ראשוני. בעוד שגירח העצב התועה מגדיל את 
קצב ההפרשה. הרי גירוי עצב הקרביים ממעיט את 
זרם ד,מ׳. 

יש גם גורמים אחרים הקובעים את קצב הזרימה. בקשר 
לסקרטין הוברר לאחרונה, שבנוסף על היותו מאיץ את 
הפרשת הלבלב, הוא גם מגביר את קצב הפרשת הנד ומעשיר 
אותה בביקארבונאט, אך אינו מגדיל את כפות סלחי המי. 
בעוד שהסקרטין רק מכפיל את קצב ההפרשה, נצפית לאחר 
הארוחה הגדלת הקצב פי 5 עד פי 6 , ולכן יש להניח 
שהשפעת הורמון זה היא חלקית בלבד. בתהליך ההאצה 
משתתף גם גאסטרין, הורמון המשתחרר מרירית הקיבה 
והידוע כמגרה פיסיולוגי חשוב של הפרשת חומצה נקיבה. 
גם למערכת העצבים המרכזית יש כנראה השפעה על ויסות 
קצב הפרשת הנד, כי ניתן להגביר את הפרשת הס׳ ע״י 
גירויים חשמליים באיזור ההיפותלמוס. 

צו. ב. 

אנאטומיה משווה. 

ברוב חחוליתניים מצוי שלחוף המרה (שה״מ). קיבולו 
הוא 1 — 2 סמ״ק לכל ק״ג ממשקל גוף נעה״ח. שה״ס מופיע 
לראשונה בעגולי־חפה, בכרישניים. דגי־ריאות אבל לא בכל 
דגי-הגרם האמיתיים. הוא מצוי תמיד: בדו־חיים, זוחלים 
ויונקים פרימיטיוויים, אוכלי־חרקים, עטלפים, למורים 
מעופפים. פרימאטים וטורפים. הוא חסר עפ״ר בעופות 



375 


מרה 


376 




חסונה 2 . צילום ריק על כיס סרה סלא אבגיס הממלאות 
גם את צינור כיס הטרה. 

וביונקים כגון סוס, ספיר, קרנף, פיל, איל, פקארי, לדתן (י), 
עכברי־שק. ועוד. בכמה יונקים כגון: פרה, צאן, חזיר, 
חתול. נמצאים שלחופים קטנים בנוסף על האיבר העיקרי: 
שלחופים נוספים אלה הם אפייניים ליונקים הנזכרים. 

משה״ט יוצא צינור שלחופי, הממשיך את דרכו בכיוון 
לתריסריון. יש אפשרויות שונות של מפגש בינו לבין 
צינור הלבלב: בקוף, סוס, חתול וכלב — שני הצינורות 
נפתחים לתוך התריסריון: בכבש וחולדה — צינור הלבלב 
נפתח לתוך הצינור השלחופי: ובבקר. חזיר, ארנב, קב;ה — 
2 הצינורות נפתחים באופן נפרד, כשצינור הלבלב' מרוחק 
יותר. 

פיסיולוגיה משווה. 

ריכוז מיץ הנד: המיץ מרוכז אצל עכבר, כלב, חתול 
ועוד ואינו בן אצל כבש, עז, פרה, חזיר. בבע״ח החסרים 
שה״מ, הכבד מפריש כמות גדולה יותר של מיץ מ/ 

אצל האדם והכלב לשה״ט תפקיד כפול: הוא משמש 
כאיבר של אגירה ושל ויסות קצב הזרימה. אצל החזיר, 
העז, הפרה, הכבש והארנב — התפקיד הוא של ויסות הקצב 
בלבד. יש מקרים שהסרת שה״ס אינה גוררת שינויים 
ניכרים. בחתול ובכלב ויסות זרימת מיץ הנד מוסדר בחלקו 
עיי פעילות המעיים — מה שאינו כן בפרימאסים, משום 
שצינור המי השלחופי עובר בדרכו בשקע בתוך שרירי 
המעיים לפני היכנסו לאיזור שבו מצוי השריר הסוגר ע״ש 
אודי. בבע״ה נמוכים מביו הפרימאטים, שה״מ והשריר 
הסוגר נתונים לפיקוחם של הורמונים ושל מערכת העצבים 
האוסונוסית. שה״ס מתהווה. למעשה, מחלק של חלל כיס 
הכבד העוברי. 

על ההתפתחות העוברית של שה״מ ע״ע כבד. 

מ. 

מחלות דרכי המ׳: אבני־ם׳. מרבית אבני הם , 
באדם בנויות בעיקר מכולססרול והמרים אחרים. במצבי 


הרם דם חוזר (המוליזה) נוצרת במות ניכרת של בילירובין 
הנפרשת במ׳ וכתוצאה מכך מבחינים בחולה בתדירות 
גבוהה של אבני ם' המורכבות בעיקר מבילירובין. אבחון 
אבנים בכים ד,מ׳ ובדרכי הם׳ התאפשר ע״י המרים כימיים 
מכילי יוד הנפרשים באופן סלקטיווי מתאי הכבד ובולעים 
קרני רנטגן במידה יותר גדולה מאשר המרים אחרים המ¬ 
צויים בחלל הבטן. המרי ניגוד אלה ממלאים את שה״מ 
ובאמצעותם ניתן עפ״ר לגלות פגמי מילוי בתוכו, המעידים 
על מציאות אבנים או תהליך חולני אחר. ע״י הזרקה תוך- 
ורידית של חומר ניגוד אפשר להדגים סתימת צינור הס׳ 
ואבנים שנדדו או נוצרו בתוך צינור הנד המשותף. לאחר 
ניתוח ניתן להדגים את דרכי המי ע״י צנתור ומילר ישיר 
דרו צינור המי שנהדר. 

אבני מ' מצרות יותר בנשים מאשר בגברים. תדירות 
אבני מי עולה עם הגיל ומגיעה עד 30% אצל זקנים. רק חלק 
קטן מבעלי אבני המי סובל מבחינה קלינית. במחקר שנערך 
בארץ, נמצאו הבדלים בשכיחות הופעת אבני הם׳ בקבוצות 
אתניות שונות, בנשים מעדות המזרח ואיזור היס-התיכון 
נתגלו פחות אבנים מאשר בנשים ילידות אשכנז והמערב. 

הסיבוך העיקרי של אבני המ׳ הוא נדידתו וסתימת 
צינור השלחוף או צינור הנר המשותף. מניעת חדירה המי 
למעי אינה מאפשרת הפעלה מלאה של הליפאזה (ע״ע 
ליפזות) ממקור הלבלב התלויה בנוכחות מלחי מ׳. ספיגת 
השומנים מופרעת וכתוצאה מכך גם ספיגת הויטאמינים 
ליקוי שגורם לירידת הפרותרומבין בפלאזמה ופוגע 
בקרישת הדם. הגברת הלחץ בדרכי'הם׳ כתוצאה מן הסתי¬ 
מה מזרימה מ׳ לתוך מחזור הלימפה והדם וגורמת לצ ה ב ת 
ח ס י מ ת י ת. בתנאים אלה נוצרים זיהומים בכיס הנד וב¬ 
דרכי הם׳, המלווים בהתקפים של כאב, חום וצמרמורת. 

דלקת שה"מ, נגרמת עפ״ר ע״י אבן. לחץ האבן 
הסותמת גורם לבצקת ואף להגבלת זרימת הדם לשה״ט. 
לעתים ניזקת רקמת הכיס עד לנמק והתנקבות. כאבים בבטן 
העליונה המלווים בהילה, הקאה וחום מאפיינים שלב זה 
של המחלה. 

סרטן כים המרה. מתפתח עפ״ר מעל גיל 60 וב־ 


תמונה 3 . םי 5 זי בים המדד. 5 אחר סחז חומר ניגוד דרר הפה. 
הדגמת אבנים נתור כים טרה םנד 5 ים שונים ונ 5 י סתימת 
צינור כיס המרה 


377 


מרה — טריו, ז׳ן־סול 


378 


תדירות גבוהד. יותר בנשים מאשר בגברים. ב 75% של חולי 
סרטו כים ר.מ׳ נמצאות גם אבנים בכיס הפי הפגוע. 

צרב. 

היסטוריה. בעולם העתיק בחשב תכבד כאחד מש¬ 
לושת האיברים הראשיים של הגוף ואי־לזאת נזכרת הם׳ 
הנוצרת בכבד פעמים רבות בספרות הרפואית העתיקה. 
ההפרשה נקראה "מ' צהובה" ונחשבה לאחת מ״ארבע הלי¬ 
חות¬ שבגוף. שהיו יסוד הפיסיולוגיה של התקופה ההיא. 
מחלות כים הם/ ביניהן אבנים, תוארו על ידי גלנוס (ע״ע), 
והוא קבע גם את האבחנה המבדלת ביניהן ובין הכאב 
הנגרם ע״י דלקת קרום הריאה. עם התפתחות האנאטומיה 
הפאתולוגית, בתקופת הרנסאנס, פירסם אנסונין בניויאני 
(ע״ע) תיאור קליני ופאחולוגי של אבנים בכיס המי.'קדם 
לו מטילה דה פוליניו ( 110 ! 0111 ? 83 פ 1 ״״ 0£ ) ב 1348 
שגילה ממצא זה באחת הנתיחות הראשונות באיטליה (לפי 
דונאסוס, 1586 ). מקרה של אבני כים ד,מ׳ המלווה הצטמקות 
קיצונית של הכיס אחרי דלקות מרובות פורסם בצרפת ע״י 
פרנל ( 1 -> 1 זזש? • 0 באמצע המאה ה 16 . פורגניי (ע״ע), 
הרבה לתאר ממצאים פאתולוגיים בם׳• ניתוחי מ' הונהגו 
בסאה ה 19 . כריתה שלפה של כים ד,פ׳ בוצעה ע״י תורנתון 
(חסז״זסלז) ב 1891 . לניתוחים מוצלחים אלה קדמו מחקרים 
וניסויים בעיקר ע״י תודיצ׳אם (ת 11111 :) 11111 נח־ .*.״ 1.1 ) 

ב 1859 . כמו-כן בוצעה פתיחה כירורגית של כיס הם׳ 
(׳<ות 0 ז 0 ז 5 ץשש 1101 ש) בלי הוצאתו (׳ג 1 ת 0 ז;>שז 5 ץ 1€0 סו 3 )) משנת 
1846 ואילך. 

מידת הצלחתו של הניתוח עלתה רק אתרי שכלול האב¬ 
חנה. את הטכניקה לצילום דרכי־המ׳ הנהיג גריאם (.£ 
מ 31 י( 013 ) ב 1923 , תוך שימוש בחומר אטום לקרני רנטגן 
•(ר׳ לעיל). 

השם מ׳ אינו נזכר ב מ ק ר א בצורתו, אלא בצורה לשונית 
שונה: "ישפך לארץ מררתי", איוב טז, יג. יש כנראה קשר 
בין השם מ׳ ובין טעמה הסר. בתלמוד נרמזות צורות 
שונות של מחלות מ , ור׳ אלעזר מבאר את המלים "כל חולי" 
(דב׳ ז, טו) כסוגים שונים של 83 מחלות המ׳ (ב״מ ק״ז, ע״ב). 
הביטוי "זורק בו מרה". היינו טיפה של מ׳. שכיח בתלמוד 
ומזכיר את דרך הפרשתה. "זריקת מ׳" נזכרת גם בתיאור 
האגדי של גסיסה ופטירה (ע״ז כ׳, ע״ב). בימי הביניים 
הבדילו בין מ׳ צהובה (או כרכומית) וביו מ׳ שחורה, וזאת 
בעקבות גלנום ומושג ה״ליחות" (ר׳ לעיל). 

בתרגומי הכתבים הרפואיים של הרמב״ם לעברית של 
יה״ב המלה "מררה" נמצאת בהוראת כיס-הם׳, ו״מרה" 
לציון הפרשתו. 

,;! 16115 ? ■ 1 ; 1892 ,: 016111 / 11051 (€ / 46 ( £ 11/11 , 11 ׳<מב 31 זל 1 , 8 

•ה 1 ה 4 , 16 ) 03 ^ . 11 . 8 ; 1911 ,ה 21 ו 464 { 11111156/16 !> 1111 ( 1156 ( 1111 

. 1968 , 9 — 223 ,<(/ £6 /> 51 06/56501 / 0 /( 1115106 6 ( 1 50 111611071 ) 0 ■ז! 

יה. ל. 

מחז, חמצות, חומצות המרה (ח״מ) הן קבוצה 
של סטרואידים (ע״ע) הנוצרים בכבד ומופרשים 
עם המרה (מ׳). ח״ם נמצאות בכל החוליתניים החל בדגי 
הגרם. במרת האדם נמצאות ארבע ח״ם: כוליח. דאוכסי- 
כולית, כנודאוכסיכולית וליתו־כולית(ר׳ טבלה). בס׳ חומצות 
אלה קשורות קשר אמידי לחומצות האפיניות גליצין (ע״ע) 

טאוריז 

וטאורין. מלחי האשלגן של חומצות אלה מסיסים במים 


ומהווים דטרגנטים 
חזקים. תכונה זו מ¬ 
אפשרת לח״מ לפלא 
אח תפקידן — הפי¬ 
כת השמנים והשוט- 
נים במזון לתחליב: 
פעולה זו מקלה על 
פירוק השומן ע״י ה- 
ליפזות (ע״ע). 

ח״מ נוצרות בכבד 
מכולסטדול (ע״ע) ב¬ 
כמה שלבים, תחילה 
הידרוכסילאציה וא- 
ח״כ דגרגאציה של 
השרשרת הצדדית והפיכתה לחומצה (ר׳ טבלה). 9/10 מח״פ 
המופרשות למעי נספגות חזרה ע״י רירית המעי ומוחזרות 
אל הכבד דרך וריד השער. 

ח״פ מצטיינות בכושר המסה לגבי זנים שונים של 
חידקים (כגון פנאומוקוקים) ואילו זנים אחרים עמידים 
להמסה זו, עובדה המנוצלת הרבה במחקר הבאקסריולוגי. 

170 דל - 0111 10 | — €5 ש־ 131 א חס, 113113 — ( 1837 — 1887 ), 
צייר גרמני. מ׳ היה תלמידו של הצייר קארל 
שספק, באקאדמיה בברלין ( 1854/5 ). תחילה צייר בעיקר 
חיילים וסוסים, כדוגמת מ 1 ר 1 . אולם בשנות ד, 60 מצא את 
דרכו הוא באפנות; הוא סנה, בייחוד אחר שהותו הראשונה 
באיטליה ( 1864 ), לתיאורים פונוסנטאליים, לציור דמויות 
שהיו מיתולוגיות לעתים קרובות, ואשר רקע! היה בעל 
אופי ארקאדי. המבנה הארכיטקטוני של יצירותיו על דמר 
יותיהן המאוזנות והיציבות, מעיד על השפעת ציורי־קיר 
מן המאה ה 15 בפירנצה, וכמו־כן על נטייתו של מ׳ לסגנון 
נאו־קלאטי אישי משלו. מ׳ פעל בעיקר באיטליה. הוא 
נמנה עם חוגם של תאורסיקו־האמנות קונראד פידלר ושל 
הפסל אדולף פו! הילדברנד (ע״ע) — חוג שבו נדונו 
תאוריות-אמנות חדשות לרוב. יצירותיו הידועות ביותר: 
״דיאנה הרוחצת״ ( 1863 ) ; "דיוקן־עצמו עם הצייר לנבאד׳ 
( 1863 )! ציורי־הקיר שלו בתחנה למחקר זואולוגי בנאפולי 
( 1873/4 ) שצרירו, כפי הנראה, בהשפעת קורבה, מתארים 
ידידים של מ׳ בלבוש אפייני לתקופה: כמו־כן מפורסמים 
ארבעת הטריפטיבונים: .,משפטו של פאריס״ ( 1880/1 ): 
״ההספרידות״ ( 1884 ): ״שלושת הקדושים הרוכבים״( 1884 ): 
״החיזור״ ( 1887-1885 ). 

,. 14 .י 14.1 ;*" 1924 . 1-111 ־ 6£6 ב י 1 *')־ן 4£1€ ג .[ 

. 4 !.'!. 11 . (. 1 ) 6 ) 1£ <-׳־ 01 ״ 1 ;־ 1953 , £6101110161 (/ 6 ( 4/146/1 561/1601 
-( 2.616 •. 14 ,ז־וב 1 !ח:>§ 0 ( 1 . 11 ; 1958 , 161 ) 60 ^ 1/1 6/1 ( 65 ?¥ 16 ( 1 
016 . ¥0/01 6 ( 141406/156 016 ,תס 5 מ 30 ? . 13 ;־ 1963 ,ה 9111/1£6 
. 14 45 ה 0 /( 1146 !¥ .( 1 . 4 , ¥16416/5 ,£ £6/1 ה $05514 51011 הס % 

. 1965 ,. 1 <(.׳ ¥1.1 

מרה*!'[־פול— : 313:3 ! — ( 1743 — 1793 ). 

מהפכן צרפתי. מ׳ נולד בבידוי שבשווייץ לאב 
איטלקי מסרדיניה ולאם שוייצית, למד רפואה בבורדו 
ובפאריס והשלימה באדינבורו שבסקוטלאנד. התיישב בלונ¬ 
דון. עסק שם ברפואה, הצטרף ל״בונים החפשים" ופירסם. 
באנגלית, חיבורים פילומופיים־פוליטיים, וגם מחקר על 
מורמות ומהלות עיניים. מחקר זה פירסם את שמו כרופא, 


* יד ן 

\״י* / 




■ ; 

־ 5 ; 

פ 1 ״^^ 


• •■״־ י"־, ,( 1 * 11 1 * 1 י 
0-6-0-00011 — 1 ) ■ן* 1 • *—לי־זיי 

, 31 > 

סבלה. התייחסות חמצות מרה לבולטטרול 



379 


מדד, ז׳ן־פול — מדו 


380 


וב 1777 — 1783 היה מ¬ 
רופאו של הנסיד ד , ־ 
ארטוא. סי שהיה 
אח״כ המלך שארל 
^ באותה עת פירסם 
מ- מחקר על האור 
והחשמל, ובו חלק 
על ניוטון. לאחר ש¬ 
נים אחדות תרגם את 
ספרו של ניוטון על 
אופטיקה. הוא כתב 
גם ספר על החקיקה 
הפלילית 110 1311 ? 

- 1011 ־ 01 102151311011 רז רואי דוד: מות מיה 

״ _ (הסמיאוז יזאסגויות ישוו!, בריס?) 

00110 ( 1780 ). המוש¬ 

תת על עקרונותיו של בקריה־בונסנה (ע״ע). 

בערב הבחירות ל״אפפת המעמדות", כשהתעוררה פעי¬ 
לות פובליציסטית ספרותית-פוליטית ענפה, פירסם מ- קונ¬ 
טרס• 13016 ! 13 2 30110 ־ 0111 ("מנחה למולדת"), הקרוב 
ברוחו לטענות שהשמיע סיאיס בקונטרסו המפורסם "מהו 
המעמד השלישי*". בחדשים הראשונים אחרי כינוס אסיפת 
המעמדות ( 1789 ) פירסם קונטרסים בשאלות החוקה, ובמ¬ 
יוחד הזהיר מפני ניסיון לחקות את צורת הממשל בברי¬ 
טניה׳ דבר שרבים מחברי האסיפה הלאומית נטו לו. מ¬ 
טעו• שהממשל באנגליה אינו אלא אוליגארביה אריסטו- 
קראטית מוסוה. 

בספטמבר 1789 החל מ- לפרסם את עיתונו 80 13101 ׳,! 
16 ק 60 ק ("ידיד העם"), והיה עורכו שלוש שנים, עד ספטמ¬ 
בר 1792 . מעל דפיו פנה להמוני הפועלים והעניים, ו¬ 
חקו• בחריפות הן את ראשי השלטון והן את מנהיגי המה¬ 
פכה■ כולם היו חשודים בעיניו כבוגדים, וקריאתו המתמדת 
היחה: 3111$ ־ 11 5001106$ 1005 < ("בוגדים בנח"), הוא תמך 
בכל הפגנה ואף סייע באירגון הפגנות. בשל התקפותיו על 
הממשלה ועל האספה הלאומית נאסר כבר בחודש הראשון 
להופעת עתונו. ואולם סיד בצאתו מכלאו חידש את הת¬ 
קפותיו ביתד עוז, הפעם על לפיט (ע״ע) הביב־העם. הוא 
נאלץ לברוח לאנגליה, כדי שלא ייאסר, אך חזר באביב 
ב 1790 . והתקפותיו — שכוונו עתה כלפי המלך בכבודו 
ובעצמו — נעשו חריפות עוד יותר. 

מ׳ היה ממייסדי קלוב הקורדלירים (ע״ע מטון, עס- 
864 ), אח״כ הצטרף לז-קובינים (ע״ע) והיה לאחד ממנהי¬ 
גיהם. הוא התנגד למלחמה, שבה רצו הז-ירונדינים (ע״ע), 
וקרא, לאחד בריחת המלך ומעצרו, להדיח את לואי ^'\ X 
ולהקים דיקטאטודה. באוגוסט 1792 נבחר מ׳ לחבר ב״קומו־ 
נח המהפכנית" שנטלה את השלטון בפאריס ל הוא היה 
ממארגני ההסתערות על ארמון המלך ב 10 באוגוסט. וכנראה, 
גם השתתף באירגון "רציחות ספטמבר" בבתי-הסוהר. ל־ 
"קונונציה* נבחר מ- כנציג פאריס, וניצלה כבימה להת¬ 
קפות חוזרות ונשנות על הז׳יחנדינים. עפ״י הצעתו נערכה 
הצבעה שמית על גורל המלך, מעשה שהרתיע את המתנג¬ 
דים להוצאה־להורג: אך עם זה הקפיד לשפוט את המלך 
משפט מהוגן ככל האפשר והתנגד לכלול בו האשמות 
שהתייחסו לתקופה שלפני שבועת האמונים של המלך 
לחוקה. 


במקום "ידיד העם", שפסק להופיע עם היבחרו לקונונ־ 

ציה, פירסם מ׳ את ״עיתון הרפובליקה הצרפתית״ ( 031 ־ 001 ( 
113003156 06 ן) 11 י 01 קס 11 13 116 ). 

השנאה ההדדית בין מ- לז׳ירונדינים היתד, עמוקה. מ¬ 
ראה בהם אריסטוקראטים צבועים, אדישים לגורל העם, 
והם ראו בו את נציג ההמון שלוח־הרסן וגם־הרוח, השואף 
להרוס את מהפכתם. בהשפעת הז-ירונדינים קיבלה הקונה־ 
ציה החלטה המאשימה את מ׳ בהטפה לשוד ורצח ובניסיון 
לפזר את הבית ולבטל את ריבונות-העם. ם׳ נמסר לבית־ 
הדין המהפכני, אבל יצא זכאי וחזר לאספה כמנצח ( 24 
באפריל 1793 ). משפטו של מ- עירער את מעמד הז׳ירונ- 
דינים. ,מ׳ דרש להגביר את הטרור, כאמצעי־יחיד להבטיח 
את הצלחת המהפכה, וב 2 ביוני הצליח להשיג את מאסרם 
של ראשי הז׳ירונדינים. 

ם׳ סבל קשות ממחלת־עור שדבקה בו ב 1790 , בהסתתרו 
בביוב. כדי להקל מייסוריו נהג לשבת באמבט חם, ובו 
כתב את מאמריו. ב 13 ביולי 1793 נכנסה לדירתו צעידה 
ז-ירונדינית, שרלוט קורדה (ע״ע), לאחר שאמרה שבידה 
פרטים על תככי הז-ירונדינים בנורמאנדיה, ודקרתו למוות. 
מותו שימש עילה להגברת הטרור. 

ם- היה מקובל על ההמון הפאריסי, מפני שביטא את 
ד,•כנאה העמוקה שרחשו למשעבדי העם ועושקיו. ואולם 
הוא היה רחוק מכל השקפה דמוקראטית, ונכוו לנצל את 
המשבר להקמת דיקטאטורה, שבראשה קיוה לעמוד. הוא 
היה חשדן עד כדי חולניות, זיהה את עצמו עם טובת העם, 
ועם זאת נטה יותר לתקוף את האוחזים בשלטון מלתפום 
את מקומם. מותו באמבט תואר בידי הצייר דויד (ע״ע). 
דמותו הועלתה במחזהו של פטר וים (ע״ע, [כרך המילו¬ 
אים]). 

י : 1 [ 3 נ 501 זז 00 . 11 .. 1 ; 1891 "אמווס^מו .*ג , 5 !>ח 03153 
,./ 3 י נ 31 ת(ל״ 035 .[ ; 1933 ,. 1 * ,ז 0 ז 21 ׳*\ . 0 ; 1927 
־>/ ,ה(€) 13 חז ) 1 . $4 יסח 6 נ 01 .( 1 ; 1939 ,") 1 ( 1 * 1 ?<) 311 
, 1960 ,./ 1 ״ , 135513 ׳< .ן ; 1952 
א. לי. 

מרו (ע־ 161 \.), עיר עתיקה שמילאה תפקיד חשוב בהיסטוריה 
של פרס ושל התרבות המוסלמית. היום בידם־עלי 
ברפובליקה החורכמנית של בדיד,״מ, 29 ק״מ ממזרח לס- 
החדשה הנקראת מארי (!,"ןסו׳!). פ׳ נוסדה בימי הסלוקי 
אנטיוכוס (ע״ע) 1 ונקראה אז סרגיאנה(^\ 0 וץנן 14 0 ). העיר 
שכנה על הדרך הראשית ממערב אסיה לסין, ועל-כן 
שיגשגה בימי הפרתים והסאסאנים. האיזור הושקה ע״י נהר 
מורגאב ועל תעלות שהעבירו את מימיו אל השדות והגנים. 
בם׳ התפתחו גידול תולעי משי ותעשיית משי. מימי הכיבוש 
המוסלמי (בשנת 651 ) היתד, מ׳ העיד הראשית של ה׳ראסאן 
(ע״ע) ובה החל המסע להפלת בית אמיד, (ע״ע)' ואולם 
הטאהרים (ע״ע) והצפארים העבידו את מושבם פמ׳ לניש- 
אפור, ומאז החלה העיר לרדת מגדולתה. שלטון הסלג׳וקים 
(ע״ע) הביא, במחצית השניה של המאה ה 11 , לידי שגשוגה 
מחדש. מ- היחד, מוקד לחיי החרבות המוסלמית ובייחוד 
נודעה בספריותיה. ב 1222 הרסוה המונגולים (ע״ע) שהח¬ 
ריבו גם את סכר פורגאב עד שכל האיזור הפד ביצה שוממת. 
תימורלנג. ובמיוחד בנו-יורשו שאד,-רוח/ שיקמו את העיר 
בחלקה' ואף פעלו לתיקון מתקני ההשקאה. בימי הספדם 
(שליטי פרס משנת 1502 ) סבלה העיר מפשיטות האוזבקים, 
ובסוף הסאה ה 18 הרס שאה-סדאד, האמיר של בוכרה, את 






381 


מרו — מרובינגים 


382 


הסכר וגירש את רוב תושבי נד. בשנת 1884 נכבשה מ׳ בידי 
הרוסים. 

, 4010 ^ 011 ח מ?? £051 ? 14 ( 0 1.0,141 43 * 7 >, 1 . 0 

- 44 > 5 ז* ״.״'.״מ 0,0 ,״ 11 ־ 1 ׳ 5 \- 1 >£ס 0 £ ; 1905 , 3.07-432 
1 > 710 >ז. 4 מ 0 צ 50400 :ת״?/ס 1 מ 0 !:' ז< 4 .׳.) ./ 3 , מס? ז 4 * 10 מ $0 א 4 ?> 

,נ> 1£01 זו;, נ ! ,'׳' 1 ; 1925 ,( 11 , 100011 11311501100 ^ 101 > 4€11 ( 1.1111 ) 
(תרג , סרוסיח) מסמססס/ 01 ^מ 410 . 140 0 ) מ, 400 מ 1 ))> 4 > 1 ) 7 

' 1968 . 

מרו, קלמן — > 0 ז 1 ; 1 \ !ססתזסס — ( 1496 ׳ קאיר — 1544 ׳ 
מורינו)׳ משורר צרפתי. מ׳ היה חצרנו של המלך 
פראנסואה 1 ושל הנסיכה המשוררת מארגריס מאלאנסון 
ומנאווארה. הוא ישב זמן־מה במאסר ( 1536 ), ואף הוגלה 
לז׳נוה ולאיטליה (מ 1543 עד מותו), בגלל הרפתקאותיו, 
מריבותיו עם אנשי־החצר ומשוררים, ובייהוד נשל אי־תלותו 
בכנסיה הקאתולית, שראתה בו אוואנגליסט (חסיד תנועה 
קדם־רפורמית בצרפת). 

שיריו הראשונים של מ/ שכונסו ב 1532 באוסף 
0101001111110 10105001100 >^ ("נעוריו של קלמאף), כתובים 
בנוסח המשוררים הרטודיקנים (ע״ע צרפתית, ספרות) של 
סוף יה״ב; עמם נמנה אביו של מ׳. שהיה גם מורו, המשורר 
ז׳אן מארו ( 1463 — 1523 ). שירתו המאותרת של מ׳ מקורית 
ומודרנית יותר! היא כוללת באלאדות, רונדלים, אלגיות, 
שידי־הספד, אפיגראמות, איגרות (סאטיריות ברובן). שירי־ 
תהילה לגוף האשד, ועוד. מ' גם הוציא לאור טכסטים ספרו¬ 
תיים צרפתיים מיד,"ב ובמו-כן היה מתרגם מרומית: פרקי 
התהלים שתרגם ושנפוצו בקרב העם בליווי מנגינות עמ¬ 
מיות, זכו בהצלתה מיידית גדולה. השכלתו של ם׳ היתד, 
לקויה ושירתו — חסרת עומק ומעוף! אך כנותו, ההומור 
והשנינות שלו, נתינתו נקצבים שונים וחיים. סגנונו השקוף 
העליז והאלגאנטי, — כל אלה עשו אותו למשורר הצרפתי 
הגדול ביותר במחצית הראשונה של המאה ח 16 . אף־על־פי 
שלא ייסד אסכולה, ולא גיבש דוקטרינה ספרותית, היתה 
לו השפעה ניכרת על משוררי תקופתו, והם מכונים משום 
כך "משוררים מארוטיים". גם רונסר (ע״ע), שביקר אותו 
קשות, הושפע ממנו, וכמו־כן ניסו לחקות את סגנונו המבדח 
סופרים מאוחרים, כוואטיר, לה פונטן, וולטר. 

,״ 14 ; 1921 ,!}ת 4 ו £12 : £7 < 1 ! £711 ה 011 :? 1 \ .€ ,־ £1 }( 0 ש 8 . 11 ? 

. 1 \ ,ץש 11 !ז\ .? ; 1926 , 11071% ) 1€ ( 1 £ח 1 ^ . 11 £11 < 1 *\ 11111 .. 1 \ .€ 
; 1926 ,) ££01 011 } £1 ■ 1 \ .€ ,ץ 1 י 0 . 11 ; 1923 ,: £101 < 1101 £1 
* 1938 ,. 14 , 8 ז 3 מ 131 ? .[ ; 1935 4£ }£/ 11 ק£ :£*! ,׳<שס 13 ^ ,[ 

, 7011183 .? ; 1940 ,. 51 ^ ) 4 04:1£ ? ¥8 ,ו 01 ג: £1 . 011 

; 1954 ,./ג 4£ :?ז< £141 > 1 > . 71111 , 0 ( 43 ? . 0 ; 1950 ,. 1 1 ׳. 

. 1967 ,£^ 1 \£% 1 * 0 ׳ £1 . 1 \ , 011 :ז 0 ח 50 .\צ . 1 \ 

א. לו. 

מרואי ( 10100 ^). תר 3 ות־ , תרבות מקומית שקמה 
בנוביה (ע״ע) הקדומה בתקופת פריחתה של 
הבירה. מ׳. חורבותיה הנרחבות של העיר מקומן כיום 
בסודאן, נגדה המזרחית של הנילוס, על ססה״ב ח׳רטום — 
עטברה. החורבות נחקרו ס 1844 ואילך, וכוללות מקדש 
מפואר של האל אמון (ע״ע), מקדש השמש ומקדשים אחרים, 
פיראפידות, ארמונות, בתי־מרחץ, בתי־קברות ורציפים 
לאורך הנהר. איזור השפעתה התרבותית של מ׳, בין הנהרות 
נילוס ועטברה, נקרא "האי של מ׳". 

מ׳ היתה מרכז ההשפעה המצרית בנוביה, ואח״ב בירת 
הארץ. לשיא חשיבותה הגיעה בשנים 300 לפסה״נ — 300 
לסה״נ. בסביבת העיר נמצאו שרידים רבים של חרושת 
ברזל ענפה, וייתכן שממ ׳ נפוץ עיבוד הברזל בחלקים 
נרחבים של אפריקה. 


ת״מ מצאה את ביטויה בפיתוח עצמאי של בנייה, פיסול 
ומלאכת־מחשבת, אף שאלה היו מבוססים מלכתחילה על 
יסודות מצריים. כתב החרטמים (ע״ע), שהיה נהוג בנוביה 
הפך במרוצת הזמן (מהמאה ה 2 לפסה״נ ואילך) ל״כתב 
מרואי" מיוחד, ונבדל לגמרי מהכתב המצרי שבו לא היו 
אמות־קריאה. כתב זה פוענח נ 1910 , אולם משמעות לשוני 
עדייו סתומה ברובה. 

ת״ס הלכה והתנוונה מהמאה ה 2 לסה״נ בערך, נשל 
ריחוקה ממרכזי התרבות המצרית, והגיעה לקצה כשנהרסה 
מ׳ ע״י ממלכת אקסום (ע״ע) באמצע הסאה ה 4 . 

, 513118 ־ 031 • 1 ; 1911 ,.!■'! { 0 1:10714 ) 77 , 6001 ־*וסז 0 . % 7 . 1 

ז צ 111 ו £6 ו'ז 0 .? 1 .? ; 1911 ,:ת 10 ק £1/110 1£ ! 1 / 0 ץ 01 1/1£ .. 1 \ 

)/ , 611 ^־ 1 ^ .! .א ; 12 - 1911 . 1-11 ,:ה 0 חק 1 יס: 1/1 £701110 1 \ 
.* 1961 , 5144011 1 / 1 £ / 0 ץ 107 :! 11 

מרואן 11 , 11 , — ( 688 !?! — 750 ), הודליף 

האומיי האחרון (מלו 744 — 750 ). לאחר שרכש 
ניסיון רב בהיותו זמן רב מושלן של ארמניה ואזרביג׳אן. 
הנהיג רפורמות במבנה הצבא; הוא חיסל את מבנהו ה¬ 
שבטי והקים צבא קבע. תחת הלחימה הספרתית בשורות 
הנהיג את הלחימה בקבוצות קטנות ומלוכדות — כראדים 
(קוהורטות). תקופת שלטונו היתד, רצופה מלחמות ומרידות. 
מלכות בית אמיד, (ע״ע. עס׳ 956/8 ) נתערערה, גם בשל 
הניגוד שהיה'קיים בין השבטים מצפון ערב (קים). שתמכו 
בס׳ לבין השבטים מדרומה (ימן), שתמכו בסלימאן, בן 
הח׳ליף השאם. בשנת 744 פרצה המרידה הגדולה' של העבא- 
סים (ע״ע), שהתפשטה עד לעראק וא״י. ב 750 נוצח פ' 
בקרב על הנהר זאב הגדול (בצפון עראק) ונאלץ לסגת 
ממקום למקום. עד שנפל בקרב במחוז אשמונין שבמצרים. 

עם מותו בא הקץ על התקופה הערבית האמיתית בדברי 
ימי האסלאם ומרכז הכובד של הדח עבר לעראק. 

(תרגום ¥011 : 11 0714 15171%40711 1£ ) 7 ) 3115£11 ( 11 [ 6 ^\ .{ 

. 1927 ,(.?.$ מגרמנית) 

מרוביננים 0 מ 1 ו 1 {ןס 1 זוסז* 4 \), שושלת מלכים פראנקים 
אשר שלטה בצרפת משלהי המאה ה 5 עד 751 . 

מוצא השושלת לוט בערפל ושמה נגזר מפייסדה האגדי 
מרובאוס (!ז 301 ׳ו 0 ז 10 \>) או ממנך, הידוע כאביו של ביל• 
דריך 1 , שליטם הראשון של הפראנקים הטאלים בטורנה 
(בעיר זו נתגלה קברו בשנת 1653 ). אולם כלובים (ע״ע) 
הוא שהניח את היסוד לשלטון השושלת המ ׳ ב״ממלכת 
הפראנקים". במות כלובים נתחלקה הירושה בין בניו, אך 
התפשטות שלטונם לא פסקת וב 534 נכללה גם בורגונדיה 
בתחום כיבושיהם. שלטון הס׳ נסמך תרבה על האמונה 
הפאגאנית בסגולות הכאריזפאסיות המיוחסות למשפחת 
המלוכד" שמצאו ביסויין הסמלי במחלפות-שיער ארוכות. 
טקסים הקשורים בהכתרת, בגון נשיאת המלך החדש על 
גבי מגן, אינוסטיסורה ברומח וסיור חגיגי ברחבי הממלכה, 
מעידים על אפיה הפאגאני של המלונה. מהמאה ה 7 ואילך 
נמצא כוחם של המלכים ד.מ׳ בירידה ברורה, אשר נגרמה 
במידה רבה ע״י תפישת המלוכה כרכושו הפרסי של חמלך, 
העדר זבות ירושה מלאה של הבן הבכור והאמונה שכל 
בני־הפלך שותפים לבאריזמה המלכותית ומשום בך אף 
ראויים לחלק שווה בשלטון. הממלכה נתתלקה איפוא מדי 
פעם מחדש בין היורשים, ומלחמות-אחים בין בני השושלת 
היו לתופעת־קבע. במקביל לירידת הוחה של שושלת המי 
עולה חשיבותה של האריסטוקראסיה הקרקעית־צבאית 




383 


מרובינגים — מרוניס 


384 


בממלכות השונות, ובעיקר כתי השרים "אשר על מחצר" 
( 100105 )/ 01310 ), שבידם נתקיים, בעצם, השלטון הממשי. 

עם זאת היתד. עדיין ההכרה הכללית בלגיטימיות של הם׳ 
חזקה דיה בדי לאלץ את ה״מאיורדומום" גרימואלד לוותר 
על נסיונו לתפוס את כסאו של דאגוברט 11 ( 656 ). ומאז 
הקפידו אמנם המחזיקים במשרת ה״מאיודדומוס" להמליך 
בובות־מלכים — בד״כ קטינים, צעירים וחסרי כישרון — 
כמסווה לשלטונם הממשי. רק ב 751 , בתמיכת הכנסיה 
והאפיפיורות שקבעה כי •מוטב לכנות מלך את מחזיק הכוח 
המלכותי מאשר את חסר-הכוח, ע״מ שלא ייפגם הסדר 
הנכון", הצליח ה״מאיורדומוס" פפין הגוץ להדיח את כיל- 
דריך 111 , אחרון המלכים ד.מ׳, להרחיקו למנזר, ולהכתיר 
את עצמו כמלך הפראנקים. 

ע״ע, צדפת (היסטוריה), כלובים, קרולינגים. 

המלכים המרובינגים הבולטים: 

שנות שלטונם 


482—457 

— 

1 

כילדריך 

511—482 

— 

1 

כלובים 

561—558 

— 

1 

כלותיר 

584—567 

— 

1 

כילפריך 

629—613 

— 

ח 

בלותיר 

639-629 

— 

1 

דגוברט 

656—639 

— 

111 

סיגברס 

657—656 

— 

11 

בלוביס 

675—673 

— 

11 

כילדריך 

691-675 

— 

111 

תאודוריך 

711—695 

— 

111 

כילדברט 

715—711 

— 

111 

דגוברט 

737—720 

— 

ז\ 1 

תאודוריך 

751—743 

— 

111 

כילדריך 


, 601 .'־ 1 ; 1900-1903 , 1-11 , 33 מ 1 ,/// ? 1 > 3 <, 0 /;,// ,ש 155 ׳\^.ז ,א 

. 3/3 , 1/0730 . 37 ) 3337 13 / 3 770733 77737 , 13,7 0 ז/ 3 ./ 

,,/*ו* 30 ז'זס//-*״ס. 1 0 * 7 , 99311333-1110/111 . 11 ,ן ; 1927 
,;ט 8/3 .? ; 1964 ,/;׳ 0/01 13 ; 3,73 :גז 8 

. נ 1968 ,׳{זמס? 4 './ 4 / 0 411 * 6 ? ,מ 3 וח 

מרובים (מדוניטים), עדה נוצרית שמרבוה בלבנון המר 
נח קרוב למיליון נפש. מוצאה מכנסיית אנסיוכיה 
הקדומה. ד,מ׳ הראשונים היו תלמידיו של הנויר מארן 
(מארון) ד,"קדוש", שחי במאה ה 5 . על קברו, בקרבת 
אפמאה (אספמיה בתלמוד; פאמיה או אפמיה בימי מסעי־ 
הצלב) שלחוף האורונסס בצפון סוריה, הקימו תלמידיו את 
מנזר "דיר מארון". ומשם צמתה הכנסיה המארונית הקדו¬ 
מה. לאב־ד,מנזר,הארכימאנדריט. היתה יוקרה רבה, וסמכותו 
המוסרית רבחד, מסמכותם של ראשי־המנזרים האחרים, 

הם׳ הגנו על התורה האורתודוכסית. שנתקבלה בוועידה 
האקומנית של כלקדון ( 451 ), בדבר שני המבעים (האנושי 
והאלוהי) של ישו. ד,מ׳ נרדפו ודוכאו באכזריות ע״י הרוב 
המונופיסיטי (ע״ע מונופיסיטים) של ד,כנסיה הסורית אשד 
פרשה מן הכנסיה היוונית־ביזאנסית. הפולמוס המונופיסיטי 
במאה ד, 5 נתן לס׳ הזדמנות להתלכד לקבוצה לאומית 
מגובשת, שכן מנזר "דיר מארון", מלבד שהיד, מבצר ד,כאל- 
קדוניים, שימש גס סרבו חשוב לפעילות מיסיונרית בצפון 
מוריה. הנוירים הנהיגו את השפר, הארמית-סורית המדוברת 
בפי הכפריים, לא רק בדרשות ובהטפות אלא גם בליטודגיה. 
המסורת המארונית מספרה (אולם אין לה סימוכין ממקום 
אחר), כי משנתפנד, כס הפאטריארף של אנטיוכיד, בסוף 
המאה ה 7 , נבחר יוחנן סארזן ד,"קדוש" להפקיד זה ונשא 
בתואר ..פאסריארך אנסיוכיה". תחת הנהגתו נעשו ד,ם׳ 
לאומה מלוכדת, בעלת אורח-חיים ומוסדות דתיים משלהם. 
הם׳ גם נודעו מאו כחסידי ורם המונותליטי (ע״ע מונותלי- 
סים) בהאמינם כי לישו שני סבעים אף רצון אחד — 
אמונה שהוכרזה כמינות בוועידת קונססאנסינופול ( 680 ). 
רדיפות הדת שרדפום היעקוביסים המונופיסיטים. ניסיון 
הקיסרים הביואנטים לדכא אח הם׳ והסכנה שנשקפה להם 
מן הערבים אילצו את ד.מ׳ למצוא מקלט בסוח בחרי הלבנון. 
ההגירה ללבנון החלה כנראה במאה ה 8 , ובמחצית הראשונה 
של המאה ה 10 היד, כבר מצבם של הס׳ שם מבוסם היטב. 
הם הקימו ממשל משותף של כמודד, ואצולה. את פני הצל¬ 
בנים קידמו הם' בברכה וראו בהם בעלי־בדית. באמצעותם 
באה הכנסיה ד,מרונית במגע עם האפיפיורות ( 1182 ), ובז¬ 
כותם עברה הליטורגיה הטרוניה לאטיניזאציד, מסרסת; 
ב 1215 השתתף לראשונה הפאסריארך ד,מ׳ בוועידה קאתו- 
ליה (הוועידה הלאסראנית הרביעית), ושנה לאחר מכן 
הכיר בו האפיפיור אינוצנסיוס 111 ושלח לו את "צעיף" 
הבישוף ( 311111:0 <£). קשר זה עם רומא לא נותק גם לאחר 
שעזבו הצלבנים את הארץ ( 1291 ) והוא נשמר למרות 
הרדיפות שרדפום הממלוכים. ולאחד מכן העותומאנים. בסוף 
המאה ד, 16 נתהדק קשר זד, עוד יותר! ב 1584 נוסד ברומא 
הקולג׳ המרוני הראשון. ומבין כתליו יצאו אח״ב מלומדים 
ותאולוגים מ״ נודעים כגון: גבריאל סיוניסד, ( 51001/3 ), 




385 


מרוניס — מרוץ 


386 


אברהם אככלניס ( 15 מ ־ 1611 ל £00 ), והאחים יוסף וסיפון אס־ 
מאני ( 1 מבמ 55€1 .\/). משלחות מיוחדות יצאו ללבנון במגמה 
להשפיע על הכנסיה המארונית שתקבל את ההחלטות של 
ועידת טרנטו ( 1545 — 1963 ; ע״ע טרנטו, ענו 42 ) גם באור¬ 
חות הפולחן. אולם רק ב 1736 הוקם איחוד מלא עם הכנסיה 
הרומית, אך העדה המארונית הוסיפה לשמור על עצמאותה 
הפנימית. בראשה הפאטריארך, והוא כפוף רק לסמכותו של 
האפיפיור. הוא נבחר בידי הפטרופוליטאנים המארונים, 
והאפיפיור מאשר את הבחירה, כספל לאיחוד הפלא. הלי¬ 
טורגיה הם׳ שמרה על השפה הסורית, בייחוד בתפילות 
הנקראות בציבור בקול, כל ומן שהסורית היתה השפה 
המדוברת בפי בני העדה. אולם מאו המאה ה 18 הופרה 
הסורית בערבית. בפשכנם ההררי המנותק, ובחסותה של 
צרפת, הצליחו ד.מ׳ לשמור על עצמאותם הדתית למרות 
מדיניות הדיכוי ורדיפותיהם של התורכים. במאה ה 19 . הסי¬ 
תה ממשלת תורכיה את העדה הדרווית בם׳, והדרוזים המו¬ 
סתים ערכו טבח במ׳ בשנת 1860 . לאחר מכן שופר מצבם 
של המ׳ והם השיגו אוטונומיה רשמית בגבולות האימפריה 
התורכית עד 1914 . בתום מלה״ע 1 והקפת מדינת "הלבנון 
הגדול״ (ע״ע לבנון, חוקה ומשטר, עמ ׳ 164 ) תוך כדי סיפוחם 
של מיעוטים מוסלמיים פחת שיעורם של המ ׳ , אם כי הוסיפו 
להיות העדה הגדולה במדינה (כ 400.000 נפש בלבנון). במ¬ 
דינת ישראל כ 5,000 מ׳, בעיקר בגוש חלב, עספיה, עכו, 
נצרת וחיפה, וכן מספר קטן ביפו. 

בשאר ארצות המורח התיכון כ 20.000 מ"; באירופה 
ובאמריקה כססס, 475 . 

.? ; 1906 ,. 1 /ז 1 80/716 , 1 ־ 31-0113211 . 0 .מ 

41 41110176 ) ,. 16 ; 1926 ,. 711 1156 § 6 ' 1 46 { €0111116 ! 14 , 16 ( 1 
1116 171 41710711161 ( . 1 ח 3 זנ 101 ־ 1 . 11 ; 1962 , 11 ־ 1 ,. 171 16 > 6 % 1 ' 1 

£0116711 / 0 { 11116 16 ) י! ,#תו£ .א .א ; 1947 , 0714 /*\ 41 - 06 / 

071 ! 17111 )€ 16 ) 7 .ם ; 1950 , 1-11 , 40111 1711160 )€ 

,(. €11 ) ץזז 60 ז\) , 1 ; 1961-2 . 1-11 , 11011 16 ) 1 \ 0 161 ) 11476 )€ 

. 1969 , 1-11 , 7.011 4416 ו 1 \ 1 16 ) 1 ה! 8611$1071 

מ. 

מרוץ, תחרות בריצה (ע״ע ספורט, אתלטיקה) בין ספור¬ 
טאים, או תחרות ברכיבה על סוסים (מ' סוסים) 

או תחרות בנהיגת כלי־רכב (מ ׳ אופניים. אופנועים, מכוניות 
וסירות-מנוע). 

1 ) ס׳-אופניים. השיא הראשון ברכיבה על אופניים 
(ע״ע) נרשם באנגליה ב 1883 , נאשר עבר ה׳ ל׳ קדטים 
300 ק״פ במהירות ממוצעת של 14.5 ק״ם בשעה. מרוצי האופ¬ 
ניים נעשו אהודים על הציבור הרחב משנות ד, 90 של ה¬ 
מאה ה 19 . בשנת 1900 קמה (ביוסת צרפת) התאחדות ביו־ 
לאומית לספורט האופניים — א.סי.א. (. 11 . 01 ), ר״ת 
איניון סיקליסט אנסרנסיונל — (החברות הראשונות: 
צרפת■ בלגיה. איטליה, שוויץ ואה״ב) וכעבור ומן מה 
הצטרפה להתאחדות זו גם אנגליה, שעוד לפני־כן היתד, 
בה התאחדות נפרדת, 

מרוצי האופניים מתקיימים באולמות סגורים, על מסלו¬ 
לים מיוחדים, בכבישים ובדרכים פתוחות. ישנם מ" לרוכ¬ 
בים מקצוענים ולחובבנים (מרוצי־אופניים כלולים במש¬ 
חקים האולימפיים (ע״ע] מאז 1896 ), ברכיבתם על אופני- 
מרוץ מיוחדים ועל אופני רכיבה רגילים. 

מבין מרוצי הדרכים הידוע ביותר הוא ה״טור־דה- 
פראנס״ המתקיים מאז 1903 . על הרוכבים לעבור כ 4,500 
ק״ם, דרך כ 800 מקומות יישוב, בצרפת ובמדינות הגובלות 



ז׳אק אנקמיל (מששאל) סוביל ב,.טור דה פראגס" 

לקראת נצחונו ומזני ברציפחז ( 1968 ) 

בה (בלגיה, ספרד, שוויץ ואיטליה). דרך ד,מ׳ עוברת 
בשפלה ובהרים, ומבחן הרוכבים ב״טור" זה נחשב למבחן 
החשוב והקשה ביותר בספורט האופניים. במתכונת ה״טור־ 
דה-פראנס״ הונהג ה״ג׳ירו ד׳איטליה״ (הקפת איטליה); 
והם' של מזרח אירופה, המכונה גם "מרוץ השלום", ואורך 
מסלולו כ 2.000 ק״ם (דרך פולניה. צ׳כוסלובקיה וגרמניה 
המזרחית). ובדומה להם גם במקומות אחרים. 

המפורסם מבין מרוצי האופניים המקוימים באולמות 
סגורים ועל מסלולים מיוחדים, היה ..מרוץ 6 הימים" שהוחל 
בו ב 1891 בניו-יורק. תחילה היתר. זו תחרות ליחידים. 
ומשנת 1899 — לזוגות. ״תחרויות 6 הימים" מקובלות גם 
כיום. בעיקר בערים מילאנו, ברלין, פראנקפורט, קלן, ציריך. 
אנטוורפן, קופנהאגן ובריסל. 

מרוצי-אופניים על כל סוגיהם — מרוצי־דרכים למרחקים 
שונים, מרוצי-סאוץ (ספרינטים), "מרוצי־רדיטה* (מ׳ לקבו¬ 
צה של 4 רוכבים) ה״טורים" למיניהם, ם , על מסלולים 
מיוחדים, מ" "נגד השעון" ומ׳ טאנדם (על אופניים מיוחדים 
לרכיבה משותפת של 2 רוכבים)'— הם כיום מתחרדות 
הספורט הנפוצות ביותר בכל רחבי העולם. עם רוכבי 
האופניים הגדולים בעולם נמנים הצרפתים לואיזון מבה 
ת׳אק אנקטיל והבלגי אדי מרקם, שכ״א מהם זכה 3 פעמים 
ברציפות ב״טור דה פראנם". וגשו בארטאלי האיטלקי; מבין 
הנשים — אלזה ג׳יקובס מלוכסמבורג. 

בישראל קיימת פעילות שיטתית בספורט הרכיבה 
על אופניים. ליד התאחדות הספורט פועלת "ועדת אופניים", 
המארגנת כמעט מדי שבוע בשבוע תחרויות למרחקים 
ולגילים שונים. באיו ולודרום (המסלול המיוחד) בארץ, 
כל מרוצי האופניים בישראל הם מרוצי-דרכים. 

2 ) מ׳־אופנועים. מרוצי-אופנוע הונהגו בתחילת 
המאה ה 20 , סמוך להמצאת כלי־רכב זה (ע״ע אופנוע). 
ב 1912 השיג רוכב אמריקני מהירות שיא ברכיבה על 
אופנוע — 150 ק״מ בשעח, ואילו כיום מתקרב השיא ל 300 
ק״מ בשעה. 

מרוצי־אופנוע מתוכננים בדרך כלל למרחקים ארוכים, 
ובייחוד בדרכים שאין מכוניות יכולות לעבור בהן. לפיכך 
התפתחו מרוצי-האופנוע ל״מרוצי-שדה", ולס" על מסלולים 


387 


מרוץ 


388 


קשים למעבר (כגון מסלולים מכוסים בוץ, שלארכם מהמו¬ 
רות רבות), תחרויות טיפוס על הרים, וכיו״ב — מבחנים 
לעמידות כלי-הרכב וסבילות הרוכב. יש גם מ" לאופנועים 
עם "סירה" (תא צדדי המחובר לאופנוע). בישראל סוג 
הספורט הזה אינו נפה: ומדי פעם מקיימים תחרויות 
פרטיות בין חובבים. 

4 ) ס" מכוניות. מזיגה של מהירות, תעוזה והסתכ¬ 
נות מאפיינת את מ׳ המכוניות, והוא ספורט המתפתח 
במקביל להתפתחות המכונית. גורם נוסף להתפתחות ד,מ" 
הללו היא התמיכה של החברות המייצרות מכוניות: מסע־ 
מים של יוקרה ופרסומת הן מציגות ובוחנות את החידושים 
והשיכלולים במכוניותיהן. מ׳ המכוניות הראשץ התקיים 
ב 22 ביוני 1894 , ביו הערים פאריס לחאן. במ׳ המכוניות 
שנערך בין פאריס לבודדו ב 1895 , ניצחה מכונית ,.פאנאר" 
צרפתית, שנסעה במהירות ממוצעת של 23 ק״מ בשעה. 
שלוש שנים לאחר מכן עבר הצרפתי שאסלולובא מרחק 
של 60 ק״מ בשעה אחת. עד 1902 לא התקיימו מרוצי־ 
מכוניות סדירים, אך באותה שנה תרם ג׳ימז גורדו! בנט 
גביע מיוחד לס׳ מכוניות שנתי, בין פאריס לווינה, ונד 
אלה התקיימו במשך שנים אחדות. בשנת 1904 נוסדה בפא¬ 
ריס ההתאחדות הכידלאומית למכוניות (-■ 1 * 1111 21100 ־:>(>־? 
־ 0611 סזסס־ד, , ! ־ 1 ! ־ 03110021 ). וב 1906 הוחל בתחרויות 
"הפרס הגדול" (צ 1 ז? 306 ־ 0 ), אשר ברבות השנים התפתחו 
למרוצי-המכוניות המפורסמים ביותר בספורט זה. תחילה 
לא היתד, הגבלה לגבי סוג המכוניות שנרשמו לתחרות: 
אולם אה״כ סווגו המ" בידי ההתאחדות הביו־לאומית, לפי 
אמות־מידה, ונקבעו הגבלים לגבי כל אחד מהמי, המגדירים 
את נפח המנוע ועצמתו ואת סבנה המכונית כולה. בשנות 
ה 20 וה 30 של המאה הצטיין הבריטי מלקום קמפבל והוענק 
לו תואר אבירות על השגיו במ". 

מאמצע שנות ה 40 נוספה לספורט הזה תנופה רבה, עם 
ההתפתחות שחלה בייצור מכוניות מיוחדות לס". המכוניות 
,.ננסיות" למראה. אך עצמתן רבה ומהירותו גדולה. המשוכ¬ 
ללות והמהירות שביו מכוניות חס״ (״פורמולה 1 ״) מש¬ 
תתפות כיום במרוצי "הפרס הגדול". המהירות הגדולה 
ביותר של מכוניות אלו היא כ 380 ק״ם בשעה, והמהירות 
הממוצעת מגיעה עד כדי 200 קמ״ש ויותר. מסלול ה.מ" 
הוא תקפי וסגור, ארכו משתנה ממדינה למדינה (בד״כ, 
4.5 — 6 ק״מ), ועל המתחרים לעבור מרחקים של 300 — 600 
ק״ם. תחרויות "הפרס הגדול" מתקיימות מדי שנה בשנה 
במקומות רבים בעולם. אך לשם קביעת "אלוף העולם" 
במרוצי "הפרם הגדול" מובאים בחשבון ד,שגי המשתתפים 
ב 9 מביו 11 ד,מ" המתקיימים במונאקו, בלגיה. הולנד, 
צרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה, מכסיקו, קנדה. אה״ב 



קטע םםרוץ ״הפרם הנד:?״ (*,זי! 31111 ־ 0 ) ה 28 כסינאת! 


ודדום־אפריקה. שמות המנצחים ב״פרס הגדול", כמו ה¬ 
ארגנטיני חואן מנואל פנג׳ו, הבריטים גריאם היל וג׳ים 
קלארק, האוסטרלי ג׳ק ברבהם, האמריקני פיל היל ואחרים, 
היו לשם־דבר בספורט המחיר והמסוכן ביותר על הקרקע, 

מ׳ מכוניות מפורסם אחר הוא מ׳ ״ 500 המילין" באינ־ 
דיאנאפוליס, אה״ב, המתקיים סדי שנד, מאז 1909 . מ" חשו¬ 
בים אחרים: מ׳ 1,000 המילין(מילה מיליד, [ 0118113 :־ 14111 (]) 
באיטליה. ם־ 1,000 הק״מ בנירנברג שבגרמניה. מ׳ 24 ה¬ 
שעות בלה סאן ( 1112115 1,2 ) שבצרפת. ה״טור־דח-פראנס" 
למכוניות, ומ׳ 12 השעות באה״ב. עד 1937 היו מפורסמים 
באר,"ב גם מרוצי "גביע ונדרבילס". 

מלבד המ" הנזכרים מתרבים י והולכים בשנים האחרונות 
ד,מ" למרחקים ארוכים. שלא במסלולים מיזחדים. אלא על 
פני מדינות. יבשות ואף מ" בין־יבשתיים. בם" אלה מש¬ 
תתפות "מכוניות שיווק", כלומר מכוניות נוסעים, שהוכנסו 
בהן שינויים מיוחדים קלים. בתחרויות אלה מתנהלת תחרות 
קשה לא רק בין הנהגים, אלא גם בין יצרני המכוניות: 
נבחנים בהן חוזק המכונית ועמידותה בתנאי מאמץ קשים 
וממושכים. 

בעת מרוצי מכוניות אירעו אסונות, וכמעט איו שנה בלא 
קורבנות; את מ , 1,000 המילין האיטלקי ביטל מוסוליני 
בגלל אסון; הס' חודש אחרי מלה״ע 11 , ושוב בוטל ב 1957 . 
בשנת 1955 נהרגו במ׳ בלה מאן 83 איש, כאשר מכונית 
בוערת פגעה בקהל הצופים. אולם, האסונות לא הרתיעו 
את הנהגים והקהל. ומספר הצופים במרוצי מכוניות נאמד 
באה״ב בלבד ב 10 מיליונים בכל שנה. 

בישראל: בנובמבר 1970 נעשה באשקלון ניסיון ראשון 
לקיים מרוצי־מכוניות במתכונת בין־לאוסית. ולפי כללים 
הנהוגים בעולם. ם" אלה נועדו למכוניות נוסעים לנהגים 
ישראלים, ולנהגים מקצועיים מארצות-חוץ, במכוניות מדגם 
״וי״ ו״פורמולה 2 ״. ניסיון זה נכשל מסיבות ארגוניות. 

מרוצי סוסים, בצורה זו או אחרת, כבר הונהגו 
בימים קדומים, וישנם חוקרים הסבורים שהתקיימו עוד ב¬ 
ימים חפרה־היסטוריים. הסוסים המאולפים הראשונים שידוע 
עליהם. מקורם במצרים באמצע האלף השני לפסה״נ. 

לראשונה קוימו מרוצי סוסים מאורגנים באנגליה, ומס¬ 
לול ד.מ' הראשון הוכשר בלונדון ב 1174 , ידוע, שכבר 
בימי ריצ׳ארד הראשץ (סוף המאה ה 12 ) חולקו פרסים 
למנצחים במ". במאה ד, 16 הקים פיאנטלי בנאפולי בי״ם 
לרכיבה, ובו הוחל למעשה ברכיבה בסגנון המודרני. 
ב 1512 הונהגו בצ׳סטר מ" שנתיים, וב 1540 הוחלף זר ה¬ 
פרחים שניתן למנצח בכדור כסף (שוויו — 4 שילינגים). 
ב 1750 נוסד באנגליה ״מועדון הרכבים״ ( 01118 ץ־־ 1 ־ 10 : 
— חשיבותו של הרכב, קטן הגוף והמשקל, לעיתים אינה 
נופלת מחשיבותו של הסום), הוא קכע את החוקים והתקנות 
של מרוצי הסוסים, ואת זכות ההשתתפות של הסוסים לפי 
גזעם ו״יחוסם״, ומשנת 1786 סמכותו מכרעת בספורט הם" 
באנגליה. בשנת 1776 הונהג חידוש חשוב במרוצי הסוסים; 
נקבע מ׳ סנט לג׳ר (ע״ש קולונל סנט־לג׳ר. שהנהיגו) ה¬ 
מיועד לסייחים, למרחק שני מילין בעוד שקודם לכן נקבע 
המנצח רק לאחר סדרה מעייפת של תחרויות בז! אחר זו: 
מ׳ זה הוא הוותיק ביותר בין ד.מ" והתנהל ברציפות (פרט 
לשנות מלה״ע 1 , 11 ). שלוש שנים לאחר מכן הנהיג הרוזן 
מדרבי, תחרות אחת ומכרעת למרחק של פיל וחצי גם 



389 


פרוץ — טרוקו, גאוגרפיה 


390 


לסוסוח (המירוץ נקרא איקס, ומתנהל במסלול אפסום 
[ 5 ־ 011 מ $01 ק£]). ב 1780 החלו, ביזמת אותו הרוזן מדרבי, 
במ" משותפים לסוסים ולסוסות בני שלוש שנים, למרחק 
פיל וחצי (הדרבי באפסום [עלזפט מו 0 !ק£|). ם" אלה, 
("אוקס" ו״דרבי") ואף הם" החגיגיים באסקוט, נחשבים 
עד היום לס" "הקלאסיים" בספורט זה. בתחילת המאה ה 20 
המציא באיטליה פדריקו קאפרילי את אונף־הקפיצות הצמוד 
יותר לגוף הסום 'והנהיג את סגנון הישיבה בעת הקפיצה, 
המתבטא בכפיפה עמוקה של הגוף לפנים! המצאות אלה 
נתנו דחיפה להתפתחות ספורט הרכיבה בכל שכבות ה¬ 
ציבור. 

נוסף על מרוצי הסוסים במסלולים שטוחים מתקיימות 
גם תחרויות־מכשולים. פ" אלה, של דילוג מעל מכשולים 
ומשוכות, התפתח מתוך תחרויות שנהגו לקיים קצינים- 
פרשים וציידים, המפורסם שבמדוצי המכשולים הוא ה״גרנד 
נשונל" ( 1 בת 110 גא 01-1118 ) המתקיים בליוורפול מאז 1839 
(אורך המסלול 8 מילין ו 856 יארד, ומצויים בו 30 מכשו¬ 
לים). 

בשנים האחרונות פופולרי מאד גם ה״גרנד נשונל" 
האמריקני שבבלמונט. מפני תנאי המסלול, השונים זה מזה 
בכל מקום (גםיכשאורך המסלול שווה), קשה לקבוע שיאים 
ולהשוות השגים בין המרוצים השונים. 

כאמור, החל ספורט מרוצי הסוסים מתפתח באנגליה 
בתחילת המאה ה 12 . הוא נקרא באותם ימים, וגם אח״כ, 
"ספורט המלכים", כיוון שהמלכים ובני האצולה הם שטיפחו 
את הספורט הזח ועסקו בו (רבים מהם היו בעלי סוסי־פרוץ, 
ואף לאליזבת השניה, למשל, סוסי־מ׳ פרסיים). אבל במאה 
האחרונה פשטו מרוצי הסוסים לכל יבשת, וכמעט לכל מדי¬ 
נה בעולם, והפכו להיות מקובלים מאד בכל שכבות הציבור. 
אחת הסיבות העיקריות לפופולריות זו אינה דווקא ספור¬ 
טיבית. ההימורים במרוצי הסוסים התפתחו והיו לעסק עצום 
(מחזור ההימורים בפרוצי־סוסים באה״ב. למשל, מגיע ל¬ 
יותר ממיליארד דולאר בשנה). תחילה היו ההימורים נעשים 
בין ידידים ומכרים. אח״כ נפוצו גם בין זרים. וסכום ההימור 
הופקד בידי נאמן. מכאן היתה הדרך קצרה להתפתחות 
נוספת — "המהמר עם כולם" (■ 1 פז[ 3 ת 8001,1 ). השיטה ה¬ 
מקובלת ביותר כיום היא שיטת ההימור "בינינו לביו עצ¬ 
מנו": הכסף נכנם לקופה כללית ומחולק למהמרים על־פי 
תוצאות המרוץ. ניתן להמר ישירות (כלומר לנחש מי 
ינצח), או להמר "על מקום" (ראשון, שני, שלישי וכו׳). 
מיתקנים מצוידים במיטב השכלולים החשמליים והאלק¬ 
טרוניים קבועים במסלולי מרוצי הסוסים כדי לשרת את 
המהמרים ולספק להם מידע שוטף. בגלל ההימורים היה 
סוס הפיח המצליח למקור של רווחים עצומים, והספור- 
סמים שבסוסים הללו שודם נאסר במאות אלפי לירות 
(אגא ת׳אן מכר, בשעתו. אחד מסוסי הם' שלו בססז אלף 
דולאר). מן המפורסמים שביו רכבי הסוסים שבכל הזמנים: 
ההולנדי צארלז פאהוד דה סורטאנז׳. שהוענקו לו מדליות 
זהב אולימפיות, והבריטי'סר גלרדון" דיצ׳ארדז, שזכה בלמע¬ 
לה מ 4.000 מרוצים ם 1921 עד 1954 . 

בישראל: ספורט מרוצי הסוסים איננו מקובל ביש¬ 
ראל. אמנם נעשו כמה נסיונות לארגן מרוצים, אולם הקהל 
הרחב עדיין רחוק מספורט זה. אמנם בשנים האחרונות שוב 
מסתמנת התעוררות. ומדי פעם בפעם מקיימים מ", אך אלה 



מדוץ רודרני בא״שום 


אינם מגיעים לממדים של שנות ה 20 , כאשר רכיבה על 
סוסים, מ" ו״פאנטזלת" היו אירוע מקובל בכל חגיגה וכנס 
ספורטיבי בארץ. 

מרוצי כרכרות. מרוץ־כרכרות הוא ספורט עתיק 
יומין, כפי שמסתבר מתוך הספרות והשירה העתיקה, מתוך 
ציורים שנתגלו ומתוך ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו. תחי¬ 
לה היו אלה כרכרות כבדות, בעלות ארבעה אופנים, ש¬ 
משכו אותם שניים, שלושה, ארבעה סוסים, ואף יותר. ה¬ 
מבחן בזמן העתיק, ובעיקר ברומא, היה מבחן לא דק של 
מהירות אלא גם של כוח וסבילות. בזמן החדש היה ספורט 
הכרכרות בעיקרו ספורט של איכרים וספורט עממי. ורק 
ב 200 השנים האחרונות התפתח לספורט של תחרות על 
מסלולים מיוחדים. 

מבחינים בין שני סוגי תנועה של הסום המושך את ה¬ 
כרכרה: תנועה מקבילה של רגל ימנית קדמית עם רגל 
ימנית אחורית ואח״ב רגל שמאל קדמית עם רגל שמאל 
אחורית: ותנועה של רגל ימנית קדמית עם שמאלית אחו¬ 
רית, ושמאלית קדמית עם ימנית אחורית. למן המאה ה 19 
נתקבל סוג התנועה האחרון (עזזסזד). שהוא נוח הרבה 
יותר, אם כי מהירותו פחותה. מאמצע המאה ד, 19 החלה 
נטיה, שגברה יותר ויותר. להחליף את הכרכרות בעלות 4 
אופנים בכרכרות קלות יותר, בעלות שני אופנים. כיום 
מקובלים ביותר מרוצי הכרכרות הקלות, שמושך אותן סוס 
אחד. 

ספורט מרוצי-מרכבות אינו נפוץ כמרוצי־סוסים, אך 
הספורט הזה מתפתח כמעט בכל מקום שם מפותח ספורט 
מרוצי הסוסים. 

וע״ע ספורט. 

א. זפרי — י. פז, מ׳ ומה בספורט. 1959 - 111 ,"-,-":מ .ן 

. 1961 , 174-212 ,!) 1 ז 8$0 1 ) 11 ,)!$* 01 ? 

נ. ב-א. 

או צרם' 00 ת 13 \) ׳ ממ¬ 

לכה בצפון־מערב אפריקה, בתחום מערכת הרי 
האטלס, לחופי האוקיאנוס האטלנטי במערב והים התיכון 
בצפון. גובלת באלג׳יריה ובסחרד, הספרדית. שטחה 445,050 
קמ״ר ומספר חתוש׳ כ 15 מיליון ( 1969 ). 
גאוגראסיה, עמ׳ 390 ; אוכלוסיה, עם׳ 392 ; כלכלה, עם׳ 393 ; 
צבא, עמ׳ 395 ; פרהיסטוריה, עמ׳ 396 ,י חוקה ומשסה עמ׳ 396 ; 
היסטוריה, עמ׳ 397 ! יהודים, עמ׳ 402 . 

ה מבנה. מ׳ נחלקת ל 3 איזורים גאוגרפיים. א. ה מ ע ־ 



391 


מרוקן, גאוגרפיה — אוכלוסיד! 


392 



רנאט: מדאה טז האוויר 


רב האטלנטי, הכולל את 1 ) ה מ ם טה, איזור של רמות 
שבין מישור חוף האוקיאנוס האטלנטי לביו רכסי הרי ה¬ 
אטלס במזרח, הבנד סלעים עתיקים (תקופת הפלאוזואי־ 
קרן). גבהו במערב 200 פ' ובצפון־מזרח 1,300 ם/ מדרום- 
מערב למסטר, משתרע הפישור הרחב של בחירה, הבנוי 
סלעים צעירים של תקופות ד,שלישון והרביעון. 2 ) המי¬ 
שורים. ממזרח למסטר, וממערב להרי האטלס התיכון 
משתרע פישור סולד" ובו זורם הנהר הגדול אום א¬ 
רביע ויובלו. מישור דן ו ז (. 1330117 ), מדרום למישור טדלה. 
מכוסה בסלעים בלתי עמידים וחומר אלוביאלי מתקופות 
השלישה והרביעון והוא מנוקז ע״י נהר תנסיפת! במישור 
מצדים מי תהום רבים. מישור נהר סבו בצפון־מערב מי, 
הגדול במישורי חוף האוקיאנוס האטלנטי, היה בעבר מפרץ 
שנסתם ע״י הסחף הרב שסחפו הנהר ויובליו. 

ב. מערכת הרי האטלס (ע״ע) שנוצרו בתקופת 
השלישה, כוללת את ( 1 ) רכס א-ריף, שנמשך במק¬ 
ביל למישור חוף הים התיכון והוא בנד רכסי אבן־חול וגיר 
ועולה בתלילות ממישור החוף. פסגתו בהר תידיע׳יו (-!(!ת■ 
״! £11 ). 2,452 מ׳. ( 2 ) רכס הרי האטלס התיכון 
משתרע מדרום לרכס א־ריף וביניהם מפריד מישור תאזד, 
( 3 ! 13 ) הצר, שבו נמצא המעבר היחיד בין מערב אלג־יריה 
ום' האטלנטית. פסגתו בהר בו נאצר ( 111 :מ 3 א 8011 ), 3.340 
מ׳. ההרים בגדים אבן גיר ובמערבם לבה וקונוסים הלקא־ 
ניים. באיזור זה מצדות תופעות קארסט רבות (פעינות. 
מערות וכד). ( 3 ) רכס האטלס הרם, רכס הרים הבנוי 
במרכזו סלעים קריסטאליניים שעוצבו בפעולות קרחונים 
ובשוליו אבן־גיר ואבן־חול. פסגתו בהר טבקאל 4,165 מ' — 
הפסגה הגבוהה ביותר בם/ ( 4 ) רכס פול האטלס. ה¬ 
נמוך בשרשרות הרי 0 : בנד מסלעים קריסטאליניים ופס¬ 
גתו בהר לקסט (] 14318 ) 2,359 ם׳. המשכו של רכס הרים 
זה בהר סאע׳רו ( 2,560 ,(531311x1 מ׳. בין רכס זה ורכס הרי 
האטלס הרם משתרעים עמקי נהרות סוס ( 50118 ) ודרס 
( 03305 ) וביניהם מתנשא הר געש סרוה ( 517063 ) 3,304 
ם' — החוליה ההררית המחברת את שתי שרשרות ההרים. 

ג. ם׳ המזרחית ושולי הסהרה, איזור של רמות 


גבוהות. המשתרע ממזרה להרי האטלס התיכון, ובצפונו 
רכס הרי בני סנאסן 1,535 ם׳ הדומה במבנהו ל״תל" האל- 
ג׳ירי (ע״ע אלג׳יריה, עמי 402 — 404 ). בשולי הסהרה שב¬ 
דרום מזרח מ׳ משתרעים איזורי מישורים וגבעות וממערב 
להם רכס הרי באני, העולה על 1,500 ס׳. 

הנהרות הגדולים הפנקזים את מ' הם מלזיה (ארכו 
515 ק״מ, מוצאו בהרי האטלס התיכון ושפכו בים התיכון), 
אם א־רביע. סבו, תנסיפת וסוס, הנשפכים לאוקיאנוס האט¬ 
לנטי, ונהר דראע (בחלקו אכזב), לאורך הגבול עם אל־ 
ג׳יריה, הנשפך לאוקיאנוס האטלנטי. 

אקלים מ׳ הוא ים־תיכוני בצפון ומדברי למחצה עד 
מדברי בדרום. כמות המשקעים השנתית הממוצעת ברכס 
א־ריף ובחלק הצפוני מערבי של הרי האטלס התיכון עולה 
על 800 מ״מ. בשאר אזורי האטלס התיכון והאטלס הרם, 
ובמחצית הצפונית של מישורי ס׳ האטלנטית כמות המשק¬ 
עים השנתית הממוצעת 400 מ״מ— 800 מ״מ. ברכסי האטלס 
הרם יורד בחורף שלג. לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי 
הקיץ קריר, בהשפעת הרוחות הקרות שעוברות מעל הזרם 
הקאנארי הקר ומגיעות למישור החוף. בחלק הדרומי של 
הרי האטלס הרם, במישורי מ• האטלנטית הדרומיים ובהרי 
מול-האטלס יש תנאים מדבריים למחצה, וכמות המשקעים 
השנתית הממוצעת נעה בין 200 מ״מ ל 400 מ״מ. מזרח מ׳ 
ודרום מערבה שוכנים ב״צל" רכסי ההרים, וכמות המשקעים 
השנתית הממוצעת נעה בין 200 מ״ס במזרח ל 100 ס״מ 
בשולי הסחרה. 

ה אוב לום י ה של מ׳ מורכבת בעיקרה מערבים, בר¬ 
ברים (ע״ע) וכושים המפוזרים בתוך שבסי הערבים 1 כסר 
כן יש מיעוט יהודי (ר׳ להלן). הברברים, המחתים כ 35% 
מכלל האוכלוסים. מתרכזים ברובם בהרים. והאוכלוסים ה¬ 
ערבים והכושים יושבים במישורים. במדבריות ובערים. רוב 
תושבי מ׳ הם מוסלמים סונים. דש מיעוט נוצרי. השפות 
המדוברות הן ערבית ( 64% ). ברברית ( 22% ) וצרפתית. 

התושבים הזרים בס׳ הם אירופים (צרפתים. ספרדים). 
כ 170.000 נפש ( 1969 ). מאז קיבלה מ׳ את עצמאותה, נת¬ 
מעט מספרם. 

לסי מפקד 1960 היו במי 11,626.232 תוש׳ ומספרם הגיע 





393 


מרוקו, אוכלוסיה — כלכלה 


394 


לנ 15 מיליון ב 1969 . שיעור הילודה גבוה ( 46 לאלף, 1969 ) 
בשל פוריות הנשים ( 160 לאלף; פי שניים מאשר באירופה 
המערבית) וזאת למרות שיעור התמותה הגבוה — 19 לאלף 
כששיעור תמותת תינוקות הוא 149 לאלף לידות. אוכלו¬ 
סיית מ׳ צעירה: ב 57% מהם גילם עד 20 . 26% גילם 20 — 
40 , 13% גילם 40 — 60 ורק 4% גילם לפעלה מ 60 . 

אוכלוסי מ׳ מרוכזים בעיקר במישורים המערביים ולרגלי 
ההרים. כ 23% מאונלוסי מ׳ יושבים בערים. הערים הגדולות 
הן רבאט הבירה, עם פרבריה 435.000 תוש׳ (אומדן 1969 ); 
קסבלנגןה 1,320,000 תוש׳; מראבש 295,000 תוש׳; פאס 
280,000 תוש׳; מבנאס 228,000 חוש׳; סנג׳ר (ע׳ ערכיהן) 
160,000 תוש׳ו ארדה 150,000 תוש׳; סאפי (אספא) 125.000 
תוש׳; קניטרה 125,000 תוש׳; תטואן 120,000 תוש׳. 

; 1966 , , 1 )זבמ 15 . 11 ; 1957 ,. 14 ,£חוו!: 6054 }׳^ . 11 

1111 ) 1 > ׳ 6 ' 41 ק 0 ' £1 נס£ , 1 גמ 7 יג 11 . 11 — 01£ ק 0£5 .( 

. 57 ) 19 , 11 ** 11074-01 
אי. ב. 

כלכלתה של מ׳ אפיינית לכלכלת מדינות מעוטות 
פיתוח — גידול מהיר של האוכלוסיה (כ 3% בשנה) והת¬ 
בססות על משק חקלאי. מאז עצמאותה התקדמה כלכלתה 
של ם' רק במידה מועטה. ההכנסה הלאומית לנפש היתה 
כ 185 דולאר ב 1968 ( 158 דולאר ב 1958 ). 

החקלאות. מאוכלוסי ם׳ מתגוררים באיזורים 
חקלאיים, ו 65% מכוח העבודה מועסקים בחקלאות ובדיג. 
החקלאות מספקת כ 90% מהמזון הנצרך ותורמת כ 50% 
לערך היצוא של מ', — המשק החקלאי מפוצל בין חוות 
קטנות שבבעלות בני המקום. המתבססות על גידול דגנים 
ומשק בע״ח, ובין חוות גדולות שבבעלות אירופים, שהן 
ממוכנות ברובן ומגדלים בהן מוצרים רווחיים, בעיקר ל¬ 
יצוא. םכ 7.9 מיליון הקטאר קרקעות מעובדות מצויים בבע¬ 
לות אירופים נ 400 אלף הקטאר ( 1968 ). 

המוצרים העיקריים לצריכה ( 1969 ) הם דגנים (על 
פני 80% מהשטחים המעובדים — 638 אלף טון), סובר 
( 785 אלף טון) ומוצרי חלב ( 921 אלף טון). מוצרי היצוא 
העיקריים הם פרי-הדר ( 791 אלף טון), יין ( 150 אלף טון), 
עגבניות ( 277 אלף טון), קטניות ( 306 אלף טון) ושמן־זית 
( 60 אלף טון). מ׳ היא יצואנית ההדרים השנייה בעולם, 
אחרי ספרד (ב 1968 יוצאו כ 550 אלף טון 
מתוך 700 אלף טון, שהיו כלל התפוקה). 
בגלל הסכם ההעדפה שיש לה עם השוק 
האירופי המשותף ( 1963 ) והפטור המלא 
ממכס בצרפת, מדביקה פ׳ את היתרון 
שהיה לספרד בשיווק הפרי, — משק 
ב ע ׳׳ ח בס׳ כלל ב 1968 כ 3.4 מיליון ראש 
בקר, 15 מיליון כבשים, כ 8 מיליץ עזים 
וכמיליץ חמורים. ה ד י ג הוא ענף משגשג. 
נמלי הדיג העיקריים שלה בפאפי, בחלקה 
הדרומי של מ׳, ובאגאדיר. תעשיית הדגים 
מרוכזת בנמלי הדיג והיא מייצרת בעיקר 
סארדינים ( 208 אלף טון מתוך 257 אלף סון 
שנדוגו ב 1967 )וכפו-כן שימורי טונה ופא- 
קרל. איכותם של הסארדינים המארוקאניים 
מעולה, ושמם יצא בעולם■ מ׳ מייצאת גם 
קמח דגים, המשמש כדשן וכמזון לבע״ח. 
11% מערך היצוא ( 1968 ) מקורם בדיג. 


מחצבים ומכרות. המינראל החשוב בם׳ הוא ה־ 
פוספאט. מ׳ היא המדינה השנייה בעולם בייצור פוספאסים 
(אחרי אה״ב) והראשונה ביצואם. כ 32,000 עובדים ( 1968 ) 
מועפקים בכרייתם. המכרות בבעלות המדינה. ב 1967 הופקו 
למעלה ס 10 מיליין טון׳ ורובם יוצאו. ב 27.5% סערך היצוא 
(ב 1968 ) מקורם ביצוא הפוספאסים. מחצבים אחרים ( 1967 ): 
ברזל 8851 אלף טון); מאנגאן ( 197 אלף טון); מצדים גם 
מרבצי עופרת ואבץ. תפוקת האבץ יורדת ( 101 אלף טץ 
19591 , 93 אלף טון — 1967 ), בגלל העדר השקעות לחידוש 
המכרות הקיימים ולחיפוש מכרות חדשים. בל הבמות מיו- 
צאת בלא עיבוד. כ 30% פתפוקת העופרת ( 116 אלף טון) 
מעובדים במי. כמו-כן כורים ברחבי מ' כמויות לא מסחריות 
של עפרת נחושת, כסף ופחם. — בסוף 1967 הוחל בקידוחי 
נפט בים (־!ס*. 0££ ), ומפיקים ( 1969 ) כ 100 אלף טון 
בשנה. הנפט מזוקק בם׳. 

התעשייה היא הענף הדינאמי ביותר במשק המרד 
קאני והיא גדלה בשיעור שנתי ממוצע של כ 4.2% בשנות 
ה 60 . ואולם היקפה עדיין מצומצם. תרומת התעשייה לתוצר 
המקומי הןלמי הוא כ 17% ( 1967 ). מפעלי התעשייה העיק¬ 
ריים : עיבוד מזון (דגים, שימורי ירקות ושמני מאכל — 
כולם בעיקר ליצוא), מפעלי טכסטיל. בתי־זיקוק לסוכר, 
מפעלים לעיבוד טבק, תשלובת בימית לעיבוד הפוספאטים 
(בסאפי), תעשיית עודות ותעשיית עץ. — בחצי כוח- 
העבודה בתעשייה מצוי באיזור קאסאבלאנקה. בתכניות ה¬ 
תיעוש לשנות ה 70 הקמח בתי־זיקוק לסוכר ומפעלים ל¬ 
ייצור שמני מאכל, ברזל ופלדה, סיבים מלאכותיים ודשנים 
כימיים. 

מסחר בי"ל. עד סוף שנות ה 60 היה למ׳ גדעון ב¬ 
מאזן התשלומים. מוצרי היצוא ( 444 מיליון דולאר. 1968 ) 
העיקריים הם פרי-הדר, דגים, יין, עגבניות, פוספאטים, מאג־ 
גאו, עופרת וחיטה. יעדי היצוא העיקריים הם צרפת ( 45% 
מערך היצוא, 1968 ), גרמניה המערבית ( 11% ), הממלכה 
המאוחדת ( 8% ), איטליה ( 8% ) ואה״ב ( 13% ).— מוצרי 
היבוא ( 544 מיליון דולאר, 1968 ) העיקריים הם סוכר, 
נפט ומוצריו, כלי־רבב. ברזל ופלדה, פכוגות, תה ובדי כות¬ 
נה. ארצות היבוא העיקריות הן צרפת ( 40% מערך היבוא, 



מרוקו: 



395 


מרדקו, בלבלה — חדקזז ומשטר 


396 


1968 ). גרמניה המערבית ( 10.5% ), אה״ב ( 13% ) והממלבה 
המאוחדת ( 5% ). 

תכניות פיתוח, תכנית החומש 1960 — 1964 (שעיקרה 
הכפלת ההשקעות) לא השיגה את יעדיה. כמוה גם תכנית 
שלוש השנים 1966 — 1969 — שעיקרה היה פיתוח החקל¬ 
אות, התיירות והתעשייה. ההשקעות, ע״פ תכנית החומש 
1968 — 1972 , יופנו לפיתוח התעשייה ומקורות האנרגיה 
ולהכשרת כוח־עבודה מקצועי. בשנים הראשונות של התכ¬ 
נית היה פיגור קל בהגשמת המסרות. 

אנרגיה מיוצרת במי בעיקר במפעלים תרמו־חשמליים 
— רובם מופעלים ע״י םהם-אבו, שסופק ברחבי מ/ ומיעוטם 
בנפם.ב 1968 היתד, תפוקת האנרגיה בס׳כ 1.5 מיליארד קריש. 

תחבורה ותקשורת. למ ׳ מערכת כבישים וסס״ב 
מפותחת היסב. רוב חלקי המדינה מחוברים עיי מערבת 
כבישים מסועפת — ב 52 אלף ק״מ (מתוכם כ 17,000 ק״ס, 
שנסללו אחרי קבלת העצמאות), ומערכת דרכי-עפר — 54 
אלף ק״מ. במי כלי רכב אחד ל 88 תושבים. יש כ 1.900 ק״מ 
מס״ב, ומהם כ 800 ק״מ מונעים בחשמל. קו ססה״ב העיקרי 
נמשך מסידי קאשם לקאסאבלאנקה, סראכש וסאפי. והוא 
מיועד בעיקר להובלת פוספאטים ומוצרי תעשייה. בס' 11 
שדות־תעופה. נפלי האוויר העיקריים בקאסאבלאנקה (אנפה 
ונואקור) ובראבאט (פלא). לאורך חופה של פ׳ פועלים 
12 נמלים. החשובים שבהם קאסאבלאנקה וסאפי לפוספאסים, 
ומוחמדיה לנפט. ב 1967 עברו בנמלי מ׳ למעלה מ 15 מיליון 
טון מטען — כ 60% בנמל קאסאבלאנקה. 20% בסאפי ו 7% 
בפוחמדיה. מאמצע שנות ה 60 נוהג במ ׳ ביטוח סוציאלי 
לזקנים. ביטוח בריאות כללי, ביטוח משפחה וביטוח מפני 
תאונות עבודה. 

המטבע: דירהם = 0.195 דולאר של אה״ב. 

- 16 ^ 71 * 1 6714 71071711*18 171 14.: 0*80*11x6110/1 ,ם 510 ז 16 ב^\ 

- 0 ( 1 ־נ 51 גגס 800 ־ £01 * 83x11 [צנח״חנ-חזסזת! £ב 1 יד ; 1962 ,( € 7 / 1111107 ! 77 

/ 0 1 ת 0 ***<) 00010 < 7 7170 * £0000 7$11 ,ומשבמק 10 שעשל 1 3011 1100 

1181 ?) $ 11 / 4 $ £0071077110 4.71 — . 11 , 1001£ ש £4 .ץ ; 1966 ,. 14 
. 1966 ,(. 83011 ׳$> 01 13110031 < 

י. מא. 

כוחות מזוינים —. כוחות הביטחון של מ' סונים 
כ 57,500 איש, ( 1971 ). ישנם גם גופים צבאיים למחצה. 
ובהם שני גדודי־שיטור ניידים ופלוגות משמר-המלך, בסיד, 
כ 3,000 איש. 20,000 מתנדבים לכוחוח־העזר תועלתם מו¬ 
עטת. גם יעילות הצבא מפוקפקת. הציוד אינו אחיד. והוא 
בא ממקורות צרפתיים, אמריקניים. צ׳כיים ורוסיים. תקציב 
הביטחון ל 1969/70 : כ 80 מיליון דולר. 

צבא היבשה פונה 52.000 חייל ובו 6 חטיבות 
(משוריינת, קלה, מוצנחת ו 3 ממוכנות), ובנוסף להן 12 
גדודים עצמאיים, 2 גדודי גמלים, פרשים ותותחנים. טנקים: 
120 ט. 54 רוסיים, ו 120 א.ס.אכס 13 צרפתיים. השריוניות 
מתוצרת בריה״ט, אה״ב וצרפת. הנגמ״שים מתוצרת צ׳כיה 
ואה״ב. התותחים אמריקניים. והארטילריה המתנייעח מתו¬ 
צרת צרפת ובריר,"מ. לצבא כמה מסוקים. 

חיל-האוויר סונה כ 4,000 איש. המפעילים 38 מטו¬ 
סים מבצעיים מתוצרת אה״ב וצרפת .■ 12 מסוסי סיג 17 רו¬ 
סיים מאוחסנים בלא שימוש. ישנם כ 70 מסוסי-אימון, 21 
מטוסי-תובלה וב 45 פסוקים. 

חי ל־ הים דל והוא פונה כ 1.500 איש, ברשותו פרי- 
גטה, 3 אניות-ליווי ומשמרת ונחתות. 


פרהיסטוריה וארכאולוגיה. חשיבותה של מ׳ 
מבחינה ארכאולוגית היא ברצף התרבויות הפרהיסטוריות 
שלה פן התקופה הפלאוליתית הקדומה, החל מן השלב הקדום 
ביותר הידוע היום. מקומה הנכבד של מ׳ מבחינה זו דומה 
לזה של מזרח אפריקה (ע״ע אפריקה, עמ ׳ 330 ואילך). 
השלבים הפרהיסטוריים המאוחרים יותר מונרים גם ביתד 
חלקי צפון אפריקה. בתקופות ההיסטוריות נמצאה מ' בשולי 
ההתפתחות התרבותית העיקרית שחלה במזרח התיכון 
ובאירופה. 

ממצאים חשובים מן התקופה הפלאוליתית הקדומה נתגלו 
באיזור קסבלנקןה, ובמיוחד במחצבות של סידי עבד א־רחפן. 
נתגלתה כאן תרבות החלוקים, שהיא התרבות האנושית 
הקדומה ביותר מהידועות היום. ואחריה שמונה שלבים של 
התרבות האשליה (ג 11 ! 1111 יז 011 \נ). אפשר לתאר רצף תרבותי 
זה באמצעות הכרונולוגיה הפלייססוקנית היפית. עם שלב 
6 של האשלית נתגלו בסידי עבד א־רחמן שרידי אדם מטי¬ 
פוס הומו אדקסוס ( 01-0:1115 01110 ( 1 ). שברי לסתות של אוחו 
הטיפוס. כנראה, נתגלו ליד רבאט ותפרה. מתקופה מאוחרת 
יותר נתגלו בג׳בל אירהוד שתי גולגלות של אדם המיוחס 
לטיפוס הנאנדרטאלי. התרבות האטרית ( 5101311 .), שגילה 
כ 30,000 שנה, נמצאה בכסה אתרים, מהם במערת אל-עליא. 
לפני כ 12,000 שנה הופיעו בס׳ התרבות האיברומאורסית 
(מג 51 ז 1311 ז 001 נ 1 !) (או האורנית) והתרבות הקפזית, שיוצרו 
הוא האדם המודרני ( 5 ״ :> 1 קך, 5 0 רח 130 ): אתר חשוב מת¬ 
קופה זו הוא תאפורלת. 

במרוצת האלף הרביעי או השלישי לפסה״נ, קלטו תרבו¬ 
יות אלו השפעות פאיזורים אחרים והאוכלוסיה התחילה 
לעסוק גם בחקלאות פרימיטיווית ובמרעה. תעשיות האבן 
השתנו מעט ונוסף השימוש בכלי חרם. התפתחות זו משת¬ 
קפת יפה בחפירות שנערכו במערת דאר א־סלטאן. בהסתמך 
על מקורות היסטוריים ממצרים יש לשער שהשבטים הבר¬ 
ברים כבר היו במ ׳ באלף השני לפסה״נ. בתקופה שבין המאה 
ה 2 לפסה״נ והמאה ה 4 לסה״נ נהגו שבטי הרועים לקבור 
את מתיהם בקברים בנויים בסגנון מגאליתי. 

7100 ^ 4 1 * 1/071/107 1 < 1 4%0 570710 7/10 ' ,; 116 ־ 111 ( £ 41:1 .* 0 . 8.1 

1070 € \ 411 0770117 ^ 71 ! 710 ^ £ 0100111/11 1.0 , $011 801 ( 8 .? ; 1960 

, 000171 ( 16 ^ 0 ) 7 ^ 11 < 0100111 <) 1 ^ 0 ' £ ,? 8.0011 , 1 ; 1961 , 116 ^ 1 ) 1071 ) 4 
. 1963 , 11 ־ 1 
ד. גל. 

חוקה ומשטר. עפ״י חוקת 1970 מ׳ היא מלוכה 
תורשתית. אזרחי מ׳ שווים בפני החוק ובעלי וכויות פולי¬ 
טיות שוות. החוקה מבטיחה חופש תנועה. הבעת דעות 
והתאגדות. 

למלד סמכויות כמעט אבסולוטיות: הוא ממנה את ראש 
הממשלה ואת השרים ומפסרם, יושב בראש ישיבות הממ¬ 
שלה ורשאי לפזר את הפאדלאמגס ולהכריז מצב חירום. 
הוא המפקד העליון של הצבא, הוא מסנה את נושאי המשרות 
הצבאיות והאזרחיות. ובכלל זח: שגרירים, יר׳ר המועצה 
לתכנון לאומי, והוועדה המשפטית העליונה הממנה שופטים. 

הפארלאמנט מורכב מבית אחד בן 240 חברים. מחציתם 
נכחדים בבחירות כלליות, רבע — מטעם חבר בוחרים המור¬ 
כב מחברי מועצות של הרשויות המקומיות ורבע — מתמנים 
מבין חברי לשכות המסחר והחקלאות. תקופת כהונתו של 
הפאדלאמנט היא 4 שנים. בסמכותו של הפארלאמנט לחוקק 
חוקים, אך גם המלך רשאי ליזום חקיקה. אם אין הפארלאסנט 



397 


מרוקו, חוקה ומשמר — היסטוריה 


398 


מאשר חוק שיזם הכתר, רשאי המלך להביאו לאישור במשאל 
עם. בסמכות הפארלאמנט להבריז מלחמה ולאשר הארבה 
של מצב חירום מעבר ל 30 יום. 

הממשלה אחראית בפני הפארלאמנט והמלך. ראש 
הממשלה רשאי ליזום חקיקה ולו כל הסמכויות שאינן 
בשליטתו הישירה של המלך. 

משפט. מערכת בתי המשפט מורכבת מ 2 סוגים של 
טריבונאלים.׳ בתי המשפט "הפודרניים״-חחילוניים, הדנים 
לפי החוק החילוני, בכל העניינים של המשפט האזרחי והפ¬ 
לילי. ובתי המשפט "המסרתיים״-חדתיים, הדנים לפי הדין 
השרעי. החוק החילוני הוא עדיין ברוב רובו החוק הצרפתי 
מתורגם לערבית ורק מיעוטו חוקים שנתקבלו על ידי הפאר- 
לאמנט, לאחר קבלת העצמאות. חוקי הפארלאסנט מתפר¬ 
סמים בעתון הרשמי 1 :> 1 ;> 0££1 1311116:1.111 ב 3 שפות.׳ ערבית, 
צרפתית וספרדית. בתי המשפט החילוניים צל דרגותיהם 
הם בתי משפט השלום, בתי המשפט של הערכאה הראשונה, 
ובית משפט לערעורים שמושבו ברבאט. סכסוכים בעניינים 
של מעמד אישי נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי-הדין 
הדתיים, שגם להם בית דין לערעורים שמושבו ברבאט. 
אלה נזקקים לדין השרעי ומחילים את הלכותיו לא רק על 
האוכלוסיה הערבית אלא גם על שבטי הברברים. שבתקופת 
השלטון הצרפתי (ר׳ להלן, עט׳ 401 ), החזיקו באוטונומיה 
שיפוטית משלהם, בקיימם בתי דין שבטיים, שדנו ביניהם 
לפי החוק השבטי, השונה סן הדין השרעי והערוך בעיקר 
לפי מנהגי הברברים. יהודי מ׳ מתדיינים בענייני המעמד 
האישי בבתי־דין הרבניים המוכרים על ידי המדינה (ר׳ להלן. 
עמי 405 ). סכסוכים בענייני המעמד האישי של זרים נתונים 
לשיפוטם של בתי המשפט החילוניים. בראש כל המערכת 
של בתי המשפט נמצא בית המשפט הגבוה לצדק (מג׳לם 
אל־אעלא). או בית המשפט לקסצייה, שמושבו ברבאט. 

מא. ה. 

היסטוריה. על תולדות מ׳ לפני כיבושה בידי 
הערבים — ע״ע מוריטניה. 

כיבוש פ׳ (שנקרא בפי הערביים אל־מע׳רב אל־אקצא 
[המערב החיצון]) וביצור שלטונם בה היה אתת המשימות 
הקשות ביותר של מקימי האימפריה המוסלמית. ההתנגדות 
העיקשת של הברברים (ע״ע) וקווי האספקה הארוכים הקשו 
מאד על הערבים. לפי סיפור, שנכונותו מסופקת, הגיע 
כבר ב 680 המצביא הערבי עקבה בן נאפע עד האוקיאנוס 
האטלנטי, אולם ודאי הוא שאת צפון מ׳ כבש סוסא בן נציר 
בתחילת המאה ה 8 (טנג׳ר נכבשה ב 709 ). הברברים, שהיו 
נוטים לקבל לזמן קצר שלטון זר ותרבות זרה, מרדו ב 740 , 
הביסו ב 742 צבא ששלח החיליף, והח׳ליפות איבדה את 
שליטתה על ס׳. גרמה לבך גם החשיבות המועטה שייחסו 
אז לאיזור מרוחק ועני, לעומת החשיבות שייחסו לארצות 
העשירות במזרח. התנגדות הברברים היתד, לאומית ביסודה, 
אך כדרך רוב התנועות החברתיות והלאומיות ביה״ב, לבשה 
גם אופי דתי. חלק גדול מתברברים קיבל את תורת הח׳א- 
רג׳ים (ע״ע) שדגלו ברעיונות שוויוניים. ב 771 נחיתה 
סג׳לסאסה, העיר הראשית של הפרובינציה המזרח-סרוקנית 
תאפלאלת, למושב שושלת בנו מךראר הברברית־ה׳ארג׳ית 
מבני שבט מכנאסה. הם שלטו בפרובינציה זו עד 958 . ב 788 
הקים אדרים 1 (ע״ע אדריסיים) את שלטונו בעיר אולילי. 
בנו-ויורשו אדרים 11 ( 791 — 829 ) ייסד את פאם ועשאה 


לבירתו. שושלת האדריסים, שמלכה עד 985 , הרחיבה את 
תחום השלטון המוסלמי עד האטלס העלי והפיצה בכוח את 
האסלאס. איסלום ם׳ נעשתה במהירות רבה, כמוכח מהירידה 
המהירה במספר מושבי ההגמונים הנוצרים בכל המע׳רב. 
הנצרות בארצות אלו נעלמה כמעט כליל כבר בתקופה זו, 
למרות שנראתה לפני כן מושרשת מאד. 

במאה ח 10 החלה התערבות של שתי מעצמות שכנות 
בענייני מי, ה א מיי ם הספרדים והפאטמים. ששלטו 
מ 909 בתוניסיה וט 969 גם במצרים וסוריה. שתי שושלות 
תקיפות אלו ניסו להשתלט על מ׳. באותה עת הועתקו דרכי 
המסחר שבין הסודאן המערבי לבין המזרח הקרוב. משבילי 
השיירות בטהרה אל קווים קרובים יותר לחוף הים התיכון. 
כיוון שהסודאן המערבי סיפק למוסלמים את הזהב הרב, 
שהיה במשך מאות שנים יסוד לעליונות המשקית שלהם, 
דחף האינטרס הכלכלי את האמיים ואת הפאטמים להשתלט 
על מ , . הפאטמים שלחו צבאות גדולים אל המע׳רב נדי 
לכונן שלטון ישיר, ואילו האמיים השתמשו עפ״ר בנסיבים 
מקומיים שנתמכו על ידם, כגון הברברים משבטי מגראוה 
ומכנאסה והשושלת של בנו רסתם בעיר מאהדת. שלטון 
משלהם כוננו הח׳ליפים של 'קורדובה רק בחוף שממול 
גיבראלטאר, שם כבשו את מליליה ( 927 ) ואת סאוטה 
( 101113 931 ) אותן שתי ערים השייכות גם עתה למעצמה 
השולטת בספרד. 

תקופה חדשה בתולדות המע׳רב החלה עם התפשטות 
ה פרא בטון (ע״ע). שוב אוחדו כל הפרובינציות של 
צפון־מערב אפריקה ונהיו למרכז למלכות גדולה ותקיפה. 
בשנות ה 60 וה 70 של המאה ה 11 כבשו המראבטון, בהנהגת 
יוסף בן תאשפין (ע״ע), את כל האיזור הנרחב הזה. הם 
ייסדו את העיר מראנש ( 1062 ), שעל שמה נקראה אח״כ 
המדינה כולה מ׳(בביטוי האירופי). צאצאי יוסף בן תאשפין 
משלו נ 40 שנה עד שהודחו בידי השושלת החדשה של 
ה ס ו ח ד ו ן (ע״ע). שדגלו באסלאס פדריטאני והכריחו את 
כל תושבי המדינה להתאסלם. הנצרות בם׳ ובשכנותיה 
נעלמה כליל. השיטות הדתיות השונות שיקפו גם ניגודים 
חברתיים: המראבטון (בשלב מאוחר זה) ייצגו את האינ¬ 
טרסים של תושבי הערים ושל השבטים הנוודים בשפלות מ׳, 
וחמוחדון לחמו למען שבטי ההרים. בימי שלטון המוחדון. 
שארך כ 100 שנה, חלו תמורות חשובות בדמות תרבותה 
של המדינה. עד ימיהם היה "המערב החיצון" רובו ככולו 
ברברי (שיעור דוברי ברברית גדול אף עתה בס' יותר מאשר 
במדינות צפון אפריקה האחרות, ומגיע ל 3 /< האוכלו 0 יה).אך 
המוחדון העבירו אל השפלה האטלאנטית מטות אחדים של 
שבט ד,לאל — אותם נוודים ערבים שהחלו להציף את 
המע׳רב בסוף הסאה ד, 11 — והתיישבותם של אלה קידמה 
את שיערוב ס , . חיי התרבות של מ' קיבלו בימי המוחדון 
צביון אנדלוסי: איחוד ס־ וספרד המוסלמית הביא להגירת 
אנשי־רוח ספרדיס־ערבים אל הפרובינציות המרכזיות של 
המלכות, ורבים באו או הובאו אל חצר המלכות, כדי לשרת 
את השליטים. דחיקת רגלי המוסלמים באנדלוסיה גרם גם 
הוא להגירה לארץ מוסלמית. 

באמצע המאה ד, 13 השתלטה שושלת ברברית אחרת, 
משפחת ב נ ו מרין (ע״ע) על מ/ אף הם החלו בפשיטות 
מבסיסים בארז ההרים ורק אחרי מאבק שארך 50 שנה 
כוננו את שלטונם במראכש ( 1269 ). אבו יוסף יעקוב 



399 


מרוקו, היסטוריה 


400 


( 1258 — 1286 ). כובש מראכש ומייסד פאס החדשה, וכן 
יורשיו שמלכו במחצית הראשונה של הסאה ה 14 , היו שלי¬ 
שים תקיפים. אולם נסיונותיהם להמשיך במלחמה עם הנוצ¬ 
רים בספרד נסתיימו בכישלון חרוץ• ב 1340 נחל המריני 
אבו חסן עלי מפלה המורה ליד פריפה שבדרום ספרד, ומאז 
לא התערבו המרינים בחצי האי הפירנאי. סמוך לאותו זמן 
נכשלו ד,מדינים גם במאבקם הממושך עם שושלת עבד 
אל־ואד, מלכי תלמסאן (בעת באלג׳יריה), שהיתה אז בירת 
ממלכה שהשתרעה גם באיזור גדול של מזרח ס׳. בני עבד 
אל־ואד (הנקראים גם זיאנים), שהם ברברים משבש זנאסה, 
מלכו בחלמסאן מ 1239 עד 1554 . ב 1337 — 1359 שלשו המרי- 
נים בהלפסאן ואף ניסו לפרוש את שלשונם על תוניסיה 
(שנקראה אז אפדיקיה). מדיניות ההתפששות שלהם הגיעה 
לקצה במפלה קשה שנחלו ב 1348 בתוניסיה, ומאז החל של¬ 
שונם בס׳ גופא להתערער, ואס אס השתררה בה אנארכיה. 
ימי שלשונם היו תקופת שיגשוג לתרבות המוסלמית־ערבית. 
ב 1420 נהיה מושל סלא. אבו זכריא יחיא, ממשפחת בנו 
ופאס, שר חצר ומושל למעשה. למרינים לא נשאר אלא תואר 
המלכות. ושרי החצר ממשפחת בנו ושאם היו השלישים 
האמיתיים. 

ב 1420 נהיו ה ושא סי ם רשמית לשלישים. עליית 
השושלת ההדשה היתה מלווה התעוררות דתית־לאוסית 
שבאה עקב הסכנה מצד ספרד ופורסוגאל. מתחילת הסאה 
ה 15 עשו שתי המדינות האיבריות נסיונות לתקוע יתד בם׳. 
ב 1415 כבשו הפורסוגאלים את סאוסה וב 1471 את סנג׳ר. 
ב 1468 (או 1469 ) הרסו את אנפא, (במקום שבו נמצאת 
כיום קאסאבלנקה), וכבשו אח אצילה (ארזילה בפי האירו¬ 
פים). אגאדיר נפלה ב 1505 , אספי (בפי האירופים: סאסי) 
ב 1508 . אזמור ומזגן ב 1502 . הספרדים חדרו לתוף הצפוני 
של המדינה וכבשו את סליליה ב 1497 ובתחילת המאה ה 16 
ערי חוף אחדות השייכות כעת לאלג׳יריה, כגון אל-מרסא 
אל-בביר ( 1507 ) ואוראן (והראן, 1509 ). הספרדים פרשו 
את חסותם אף על תלססאן. בערים שכבשו בנו הנוצרים 
מבצרים ושמו חילות מצב מצוידים בנשק ארטילרי. 

א. אש. 

בעקבות חדירת הנוצרים קמה תנועת התנגדות שהכריזה 
על מלחמת קודש (ג׳האד) נגד הפולשים הספרדים וחפורטו־ 
גאלים. בראש התנועה עמדו בנו סעד, שהיו משפחה 
שריפית (בלר. התייחסו למחמד), ושלטו מתחילת המאה 
ה 16 בדרום נד. הוטאסים היו פרודים במאבקם עם המדינות 
האיבריות. וכוחם של הסעדים גדל עד שב 1553 הצליח 
הסעדי מחמד אל־מהדי להשתלט על כל הארץ. הוא התקשר 
עם הספרדים ובעזרתם אילץ את הפורסוגאלים להסתלק 
מם׳ ואף מנע את התורכים מלפלוש. ב 1557 נרצח מחמד 
אל-מהדי, בהשראת תורכיה. הניצחון הגדול ביותר של 
הסעדים על פורטוגאל היה ב 1578 , כשהכו את צבא סורסו- 
גאל, בראשות הפלו סבססין(ע״ע). בקרב אל־קצר אל־כביר. 
השריף תסעדי עבד אל-פלך מת אף הוא במהלך הקרב, 
כנראה מהתקף לב, וירש( אחיו, אחפד אל־מנצור (.המנצח" 
[ 1578 — 1603 ]). ימי שלטונו הביאו שגשוג כלכלי ונחשבים 
לתוד־הזהב בתולדות ם׳. אל-מנצור הגיע בכיבושיו עד 
מערב־סודאן ועד הנהר ניג׳ר, ועמד בהצלחה מול לחץ 
התורכים בגבול אלג׳יריה. במנהל הנהיג את שיטת ה״מח׳ון". 
שהתקיימה עד למאה ה 20 , ולפיח חולקה מ־ לשני חלקים 


עיקריים: "בלאד אל מח׳זן". שהעלה מם לשלסאן מלך פ , ) 
ו־בלאד אל סיבא" שלא היה למעשה בשלשת השלטאן: 
שלטון אל-מנצור התבסס על תמיכת מספר שבסים, שהיו 
פטורים מתשלום מסים, והעמידו בתמורה צבא לשירות 
המלוכה. אחר מותו לחמו שלישת בניו על המלוכה ואנאר- 
כיח שררה במ ׳ . 

באמצע המאה ה 17 השתלט על פ׳ בית אל-עלוי. 

או אל־חסני. או אל־פלאלי, השולט עד היום. השתלטותו היתד. 
מלווה גל של התעוררות דתית עממית. מוצא בית עלוי 
הוא מחלקה המדברי של מ׳ (סחרה). העלוים השתלטו על 
פאס ב 1644 ועל פראכש ב 1668 . רשיד 11 ( 1664 — 1672 ), 
ובייחוד מולא איספאעיל ( 1672 — 1727 ), הקימו שלשון חזק 
ועשו את מכנאס לבירת ס׳. מולא איססאעיל ארגן צבא 
קבע של עבדים כושים (כבימי אחסד אל־פנצוד), וכבש 
את סנג׳ר וערי חוף אחרות מידי האירופים. בימיו נקשרו 
קשרי מסחר עם צרפת, ודוכאו שודדי-הים. אחר מותו פרצו 
מלחמות על הירושה ואנארכיה שדרה בס׳ עקב עליית 
הברברים צפונה. בימי מחמד בן עבדאללה ( 1737 — 1790 ), 
מולא סלימאן ( 1792 — 1822 ) ומולא עבד א-רחמן ( 1822 — 
1859 ), נעשה מאמץ לקיים את השלטון המרכזי ולהתנגד 
לנסיונות של מדינות אירופה להתערב בענייני מ׳. מולא 
סלימאן לחם בברברים המורדים,ויורשו,עבד-א-רחמן,הצליח 
להשתלם על הברברים שבמישור, סייע לעבד־אל־קאדר 
במלחמתו בצרפתים באלג׳יריה (ע״ע, ענו 413 ), וניסה 
להשתלם על מערב אלג׳יריה! אך בקרב אסלי ( 1844 ) ניצחו 
הצרפתים את צבא ם׳. בימי עבד־א־רחסן נפתחה מ׳ למסחר 
עם אירופה. 

בנו, מחמד ( 1859 — 1873 ) נוצח במלחמתו בספרדים 
( 1859 — 1860 ), ונו הוכרחה למסור שטחי ארמה ולשלם 
פיצויים גבוהים. לצורך זה נאלצה ללוות כספים, ולשעבד 
חלק מהכנסות הפכם שלד, לפיקוח זר. מחמד פעל למודר¬ 
ניזציה של המנהל ולעידוד התעשיה והחקלאות, ויזם עבודות 
ציבוריות. בימי מולא אל־חסן( 1873 — 1894 ) חדרו הספרדים 
לאפני ולריו דה-אורו ומ ׳ הפכה לבעיה בין־לאומית: ב 1880 
נערכה במדריד ועידה בהשתתפות מעצמות אירופה ואה״ב 
לדיון בזכויות היתרות של הזרים בנד. הוועידה החליטה 
לשמור על עצמאותה של מ׳ ושלמותה. 

חדירת הצרפתים החלה בסוף המאה ה 19 . צרפת הניעה 
להסכמים עם איטליה ( 1902 ). עם אנגליה ( 1904 (ה״הסכמה 
הלבבית״]) ועם ספרד ( 1904 ); בהסכמים אלה הוכרה ם׳ 
בנתונה בתחום ההשפעה הצרפתית והדרד להשתלטותד, 
נסללה. ערעור על ההשתלטות בא מצד גרמניה, וביקורו 
של הקיסר וילהלם 11 בסנג׳ר ( 1905 ) היה קשור בהגנה 
נמרצת על עצמאות מ׳. ,משבר מ" גרם להתפטרות דלקסה 
(ע״ע) ולוועידת אלחסיראס ( 1906 ) של מעצמות אירופה. 
הוועידה הכריזה רשמית על שמידת עצמאותה של מ־ ושל¬ 
מות שטחה, אך למעשה מסרה אח הפיקוח עליה לידי ספרד 
וצרפת: הפשסרה של ס׳ הועמדה תחת פיקוחן. וצרפת 
הופקדה גם על גבול ס׳—אלג׳יריה. הוועידה אף הכריזה 
שיש למעצמות זכויות שוות בכלכלת מי. משבר מ׳ התחדש 
ב 1911 ואיים על השלום באירופה: הצרפתים כבשו את 
פאס בתואנה שברצונם להגן על הזרים שבה מפני הברברים 
שתקפוה. הגרמנים שלחו לנמל אגאדיד את אניית המלחמה 
"פנתר", כדי לאיים על צרפת. לבסוף הושג הסכם, ולפיו 




401 


טרוקו, היסטוריה - ־ יהודים 


402 


הכירה גרמניה בזכות צרפת במ ׳ , תמורת חבל ארץ נרחב 
בקונגו, שצרפת התחייבה למסור לגרמניה. הדרך היתה 
פתוחה להשתלטות צרפת. ב 1912 נחתם הסכם בין צרפת 
לשלטאן, ולפיו נחיתה פ׳ לשטח חסות צרפתי והוכרו זכויות 
ספרד בחוף. הסכם צרפת—ספרד ב 1912 הקצה לספרד שטח 
חסות משלה בחלק ממי. רשמית נשארה מ׳ מדינה אחידה 
ועצמאית. ב 1923 נחתם הסכם שקבע מעמד נייטראלי מיוחד 
ושלטון בין־לאומי בטנג׳ר (ע״ע, עמ ׳ 819/20 ). 

שלטון צרפת. המושל הצרפתי הראשון היה גנרל 
(אח״ב מרשל) ליוסה (ע״ע). הוא ריכז בידו את כל סמכויות 
השלטון, וכשהתנגד לכך השלטאן, הדיחו ליוטה ומינה תחתיו 
את מולא יוסף. בהרי הריף והאטלם התיכון נמשכה מרידה 
בהנהגת עבד־אל־נרים (ע״ע). ההתקוממות דוכאה רק ב 1925 ׳ 
במאמץ משותף של צרפת וספרד, ורק ב 1934 דוכאו כיסי 
ההתנגדות האחרונים. 

ליוטה המשיך לקיים את המנהל הססרתי (המח׳זן) וה־ 
שלטאן בראשו, אך פקידים צרפתיים י מילאו בו 'תפקיד 
מרכזי. הצרפתים פיתחו את רשת הכבישים, מסילות הברזל 
ומחצבי הפוספאסיב. צרפתים התיישבו בס׳ ותפסו שטחים 
ניכרים. הערים גדלו במהירות ורבו בהן יוצאי אירופה. 

בפות מולא יוסף ירשו סידי מחסד בן יוסף ( 1927 ). 

ב 1930 פורסם צו (ז~אהיר) שהחיל את החוק הצרפתי על 
חבל הארץ המיושב ברברים. דבר זה פורש כפעולה נגד 
אחדות מ׳ וחאסלאם■ ועורר התנגדות. 

חדירת רעיונות מערביים ותפיסה לאומית מערבית גרסה 
ב 1934 להתארגנות קבוצה לאומית-שפאלית ( 0 ^ 4 שז 11 סס 0 
־״ 1431001 "ס"). היא דבלה בתיקונים בתחומים רבים. 
ודרשה עצמאות מלאה לס׳ וקץ החסות הצרפתית. הקבוצה 
ניהלה פו״מ עם ממשלת צרפת. ב 1937 התפלגה הקבוצה 
לשתי מפלגות ("המפלגה הלאומית" ו״הפפלגה העממית"), 
אך התעמולה נגד שלטון צרפת נמשכה, גם לאחר שנאסרו 
מנהיגים והוגלו. ב 1943 התאחדו השתיים ונוצרה מפלגת 
אסתקלאל. שדרשה עצמאות מלאה לפי בראשות השלטאן. 
בפלה״ע 11 גדלו ההשקעות הזרות במכרות ובתעשיה וגדל 
הפדולטאריון העירוני, והוא נטל חלק פעיל בתנועה הלאו¬ 
מית. השלטאן, מחסד בן יוסף, שתמך במפלגת האסתקלאל, 
גלה ב 1953 מם/ משום שסירב לחתום על צווים עפ״י דרישת 
הצרפתים, ובמקומו מונה לשלטאן מחמד בן ערפה, מבני 
המשפחה השלטת. המושלים הצרפתים נשענו על תמיכת 
הברברים והתעלמו מדרישות הלאומנים. ב 1953 — 1955 ניהלו 
הלאומנים מלחמת גריליה; ב 1955 החל מו״מ בין ממשלת 
צרפת לבין השלטאן, שנקרא לשוב מגלותו, ומנהיגי האס־ 
תקלאל. במארס 1956 בוטלה חסות צרפת וס׳ היתה לעצ¬ 
מאית. אך נשארו בה בסיסי צבא לצרפת. 

פ׳ העצמאית. באותה שנה הוחזרה טנג׳ר לס׳: 
מעמדה הכלכלי המיוחד בוסל ב 1959 . ב 1958 חתרה ספרד 
על שסח החסות שלה בס', אך סאוטה ופליליה, הנחשבות 
בעיניה לחלק מספרד, נשארו בידח. פתיחות בין ספרד לבד 
ותגרות גבול אירעו בגלל אסני. זו נמסרה לס׳ ב 1969 . לם' 
תביעות גם לגבי סחרה הספרדית. ם׳ דרשה מצרפת לפנות 
את בסיסיה וכן דרשה את פינוי הבסיסים שחיו בידי אה״ב 
מאז פלה״ע 11 . ב 1961 נשלפה הוצאת צבא צרפת וב 1963 — 
הוצאת צבא אה״ב. סכסוך חפור בין מ , לבין מדינות ערב 
האחרות פרץ ב 1960 , עקב תביעתה של מ׳ לספח את 


פוריסניה (ע״ע). ב 1963 אירעו התנגשויות בין פ׳ לבין 
אלג׳יריה, בגלל סבסוד גבול ביניהן. פ׳, שנטתה תחילה 
למחנה הראדיקאלי-השפאלי בעולם הערבי ובאפריקה, וש־ 
היתה מיוזמות ועידת קאסאבלאנקה של מדינות השמאל 
באפריקה ( 1961 ), התרחקה מהן עקב התפתחויות אלו. מדי¬ 
ניות ההוץ שלה נוטה כעת יותר למערב. וגם כלפי ישראל 
אין היא נוקטת בקו קיצוני. 

בפנים ם׳ הצליח מחמד בן יוסף. שנטל ב 1957 את 
התואר מלך מחמד ¥, להתגבר על הברברים רק אחרי מאבק 
ממושך, שהסתיים ב 1959 , ולהטיל עליהם את מרותו. מ׳ 
עמדה בפני בעיות של מודרניזאציה של המנהל ואיחודו 
בשטחי החסות של צרפת וספרד לשעבר. במהרה הוחרפו 
היחסים בין האסתקלאל למלך. האסתקלאל התפלג, ואגפו 
השמאלי, ה״איחוד הלאומי של כוחות עממיים", ביקש 
לצמצם את סמכויות הפלך. חסן 11 , שעלה למלוכה במות 
אביו ב 1962 , פרסם אותה שנה חוקה, וב 1963 נערכו בחירות 
ראשונות לפארלאפנט. אולם המאבק בינו לבין האסתקלאל, 
שהסתייע בתמיכת מצרים, גרם להיעדר יציבות, למהומות 
ולהטלת מצב חירום ( 1965 ). הפלך נטל לעצמו את מלוא 
סמכויות השלטון, ונשען על כוחות הביטחון בראשות הגנראל 
אופקיר. 

באוקטובר 1965 נחטף ונרצח בפאריס מהדי בן־ברקא, 
מנהיג "האיחוד הלאומי" השמאלני שהיה בגלות. צרפת 
האשימה את אופקיר באחריות לרצח ותבעה את הסגרתו. 
לאחר שהדרישה נדחתה ע״י פ׳, נידון אופקיר בהיעדרו 
למאסר עולם והוחלט על ניתוק הקשרים עם מ׳; היחסים 
חודשו בסוף 1969 . 

בימי מלכותו של חסן 11 התפתחה כלכלת פ/ בסיוע 
אה״ב, צרפת וגרמניה. פ׳ הכירה ב 1970 בעצמאות מאורי¬ 
טניה, ויישבר, את סכסוך הגבול שבינה לבין אלג׳יריה. 
אותה שנה אושרה במשאל חוקה חדשה ונערכו בחירות. 
ב 1971 נעשה נסיון לרצוח את הפלך ולחולל מהפכה. מספר 
קציני צבא שנאשמו בקשר הוצאו להורג ללא משפט. וכן 
נערכו טיהורים בממשלה ובחברות הממשלתיות. 

0105 ) 51 5 ) 1 , 11074 471 )) 1 [) 51 [ 1 /' 1 ) 4 )// 50 } ). 1 ,זנ> 03011 
5 ) 1 ז 1%1 ז 0 405 . 4 ! 411 1115/0150 , 355€ זז:\ 1 . 9 ; 1937 , 55 ) 011/01 
1949/50 , 1-11 , 015 ^ 7051 [ 0/05111 )/ 50 <} 115 ) 511 ) 01 ) 1151155 ) 1 ) 1 0 
, 1900-1955 , 1 ) 050571 3105000071 ,טג^חג..! . 11 ;(אנגלית 1965 ) 
; 1961 ,׳ 1 )<{/ 4 ) 10551551 ( 140 5 ) 51514 01 ) 514 )^) 1514 . 1$ ,. 10 ; 1956 
011/1001 ? , 0 ץס)ר! 5 \ 2 .£ .( 1 ; 1962 ,. 14 / 0 !) 151 ? , 11 11055051 ., 10 
- 1 ) 505100-551 [ / 00551110 / 1 , 0 ־ 1131 ־ £1 !! . 5 ; 1961 ,./׳ 4 . 151 1££ ז 10 /€ 

- 1 ז 23 . ז \\ . 1 !(אנגלית 1965 ) 1963 . 1-111 , 1913-1956 5000151 
י 0 בש 151 ג 11 .? .( ; 1964 ,. 14 : 5 ) 010 ? <* 1 )א / 0 / 551 ) 50111 ? ,מבתג 
3105000011 [ 0 )/ 3 זטס 011 . 4 . : 1892 ,('\ 1 ,. 5.8 >.[) 01 

500101 ? 7/1 ,. 111 ; 1950 , 74107000111 157061110 ' 7 ) 4 € 11 [) 141 ־ 1 ) 1 ; 

.ס : 1953 ,, 74 1071071 ? [ 0 $׳ 054 [ 1110 / 0 5100115 4 הס 

,( 1.37 ,.£. 3 ).ן) ! 740711114 1710 ■ 101401 ./ 3 /ס * 010 [ 0 ( 77 , 00100$ 
, 70105 ^ 017 ? 0411571 [ 1 ז 14070€00 ,(.[>•.*) זוסא .ם : 1964/5 
.ם ; 1967 , 1 ,ע/ 50010 404110770x0011 ■ .ח 01 ) 101 ) .ם . 5 ; 1966 
50145 7400000111 7.(10114/1011 411 ]1440157X0 י ו{)בח 0 כ 1 -ח 0 ת 511 ח 80 
. 1968 , 1956 — 1912 015 ) 0011 ? 70/0010001 ? 10 
ד. קו. - ח. י. כ. 

מףזבורג ( 8 זנ\נ 1 :> 5 ז:> 4 ז), עיר סרח האלה בגרמניה המז¬ 
רחית, ע״נ זאלה. 54,500 תוש׳ ( 1964 ). העיר נוסדה 
ב 968 כמושב לבישוף. הקהילה היהודית במ׳ עתיקה 
ביותר! "יהודים וסוחרים". נזכרו בכתב־הזכויות שהעניק 
אוטו 11 ב 973 לבישוף מ׳. זכרות דומות העניק ב 1004 
הינריך 11 לבישוף ויגברט. יש להניח כי סחרו במלח, שכן 
עפ״י עדותו של אברהם בן יעקב (ע״ע), היה בבעלותם 
של יהודים פכרדרפלח בסביבות העיר כבר ב 968 . שאלותיו 
של ר׳ חזקיהו מנר לרבי פאיר מרוסנבורג (ע״ע), במחצית 
השניה של המאה ה 13 , מגלות את ענייניה הפנימיים של 
קהילה מבוססת. בראשית המאה ר, 15 חי בה ר׳ מנחם מנר — 
מגדולי הרבנים באשכנז אז — מחבר ס׳ "מעיל צדק" (אבד) 
ו״נסוקים״. ב 1438 שילמו יהודי ס׳ 3% פמם ההכנסה למלך 
וב 1442 חויבו במס הכתרה. אלה עדרוה אחרונות על יהודי 
פ׳ ביה״ב. ב 1849 נמצאו בס׳ 34 יהודים; ב 1925 — 40 וב 1933 
— עזבוה. 

מרז׳קובסלןי. ן־מיטרי סתיביץ׳ - 

110 אס 8 סאאנסק 16 \ 066114 :קי; 0 — ( 1865 ,פסר- 
בורג — 1941 , פאריס), סופר, הוגה-דעות ופבקר־ספרוח רוסי. 
פ׳, שהיה בן למשפחה־אצולה, למד בפאקולסה להיסטוריה 
ופילולוגיה של אוניברסיטת פטרבורג. ב 1889 נשא לאשת את 
זינאידה היפיום (ר׳ להלן). קובץ שיריו הראשונים, הכתובים 
בנוסח המשורר נדסוז (ע״ע), יצא לאור ב 1888 . הוא היה 
לדמות מרכזית בחוגים של אנשי-רוח סימבוליססיים. ב 1893 
הו״ל קובץ מסות זסאפסזז ס מ אא! 1132 ץ אגמזזגימקז! 0 
1 < 1 קץ 211 ק 6 דמ^ #סאססץק 06 ממ 10 ל 61 קפ 00 
("על סיבות ירידתם של הספרות הרוסית וזרמיה החדשים"). 
ב 1896 סירסם קובץ מאמרים על הדמויות הבולטות בספרויות 



407 


מרז׳קובפקי, דמיטרי סרגיביץ' — מרחב 


408 


העולם: !!אממזץהס 809111,16 ("חברים נצחיים"). נשנים 
הראשונות של המאה ייסד אה "החברה הפילוסופיח־חדתית", 
שמטרתה היתד. קיום קשר והידברות בין אנשי־דת ומשכילים. 
ב 1903/4 ערך את נתב־העת . 71 ץ 11 11081,111 ("הדרך 
החדשה"). בתקופה זו שימש ביתו טרקלין־מפגש לחוגי 
האינטלקטואלים בפטרנורג. משום הזדהותו עם רעיונות 
מהפכת 1905 נאלץ לעזוב את רוסיה ולשהות בצרפת בשנים 
1906 — 1912 . 

כל כתביו של פ׳ אינם, כפי שמעיד עליהם מחברם, אלא 
יצירה אחת גדולה, המבקשת תשובה לשאלה: ייחודה ותפ¬ 
קידה של הנצרות בעת החדשה. ם׳ הציג את ההתפתחות 
ההיסטורית של האנושות כמאבק מתמיד בין דעת ואמונה. 
בין חומר ורוח. בין ישווחאנטיכריסט. ואכן, יצירתו המרכזית 
נקראת "כריסטוס ואנטי־כריסטוס"! זוהי טרילוגיה היסטו- 
שחלקיה הם: ( 010701111116 111 ;מ\, 10 ) 80106 .ז 7 קס 1 * 0 
(״מות האלים״ [״יוליאנום הכופר״]; עבר׳ תרפ״ח), 1896 , 

( 411 ז 1-8111 :) 7 , 40 ק 560113 /) 80111 £! 1 ח 00 סקא 800 

(״תחיית האלים״ [״ליאונארדו דה וינצ׳י״]: עבר׳ 
תרצ״א — תרצ״ד), 11896 41 ( 1707 ) דסמקאזזזז!^ 

( 466068 ^ (״אנסיכריסטוס״ [״פיוטר ואלכסי״]), 1902 . 
קיומן של שחי אמיתות, אמת אלוהית ואמת של בני־אדם, 
והצורך בסינתזה שלהן בדמותו של אל־אדם, הוא הרעיון 
המרכזי של יצירתו. אופן החשיבה בחזה ובאנטיתזה, האפייני 
כל־כך לכל כתיבתו של ם׳, הוא הקו המנחה גסיאת חיבוריו 
בביקורת־הספרות, שהם עבודות־מחקר קפדניות ומעמיקות 
(על טולססוי ודוסטויבסקי, 1901/2 ! על גלגול, 1906 ). 

כמתנגד חריף לבולשוויזם, עזב את מולדתו ב 1919 
ומפארים ניהל, יחד עם אשתו, מלחמה עזה במשטר החדש 
ברוסיה. נשנות שהותו בצרפת חיבר חיבורים ביוגראפיים 
רבים, מהם על נאפוליון (עבר׳ תשט״ז), ישו, ז׳אן ד׳ארק, 
דאנטה, ועוד. 

מבין ספריו האחרים: המחזה ״פאול 1 " ( 1908 ) ! הרומא¬ 
נים ״אלכסנדר 1 ״ ( 1911/2 ), ג ק 36 אפ 4 14 (עבר׳: "הדק- 
נדיסטים״. תרצ״ה), 1918 . 

יצירותיו של פ׳ גדושות חומר תעודי. המובא במטרה 
להוכיח תזה ערוכה מראש. הדבקות במגמתיות. וכן ההנגדה 
הגאומסריח כמעט בין שני עקרונות קסביים, הם, אפשר, 
שגרעו לעתים קרובות מן הספונטאניות ומן החיות של גיבו¬ 
ריו, וגרפו למלאכותיות במכנה סיפוריו. 

אשתו של ם׳, ה י ם י ו ס, ז י נ א י ד ה נ י ק ו ל י ב נ ה — 
0 ץ 141111141 1711604408113 3111104143 — ( 1869 — 1945 ). 
סופרת רוסית. הי׳ נלוותה אל נעלה ם' בתקופות גלותו 
בצרפת והשתתפה עמו בחלק ניכר מפעילותו הספרותית. 
כמשוררת, נמנתה על האסכולה הסימבוליסטית 1 אולם בני¬ 
גוד למשוררים הרוסים "המערביים". שייחסו חשיבות יתרה 
לצורה כשלעצמה, ראתה הי׳, שהושפעה מטיוסצ׳ב (ע״ע), 
בשיר בראש וראשונה מכשיר להבעת רעיונות. שירתה 
האינדיווידואליסטית חדורה סארקאזם, שנינות וחידוד (קב¬ 
צי שיריה יצאו לאור ב 1904 , 1910 , 1918 ). הרומאנים שלה 
הם לרוב חיקוי, דל לפדי. של דוסטויבסקי. פסוח־הביקורת 
שלה הן הטובות שבעבודתה הספרותית: הן שופעות קרירות 
שכלתנית ומעידות על כוח שיפוט בוטח וכן( 3 ןזמ 4 1 < 11£81 > 71 
[״דיוקנים חיים״], 2 בר׳, 1925 — דיוקניהם של בלוק. רוזא־ 
נוב, ראספוטין, סולוגוב, ועוד). הי׳ כתבה גם מחזה. רבים 


מכתביה, כגון א 81111 סמ 4 ז 1 ז 1061 קץ 6 ק־ 11070 ("יומן פטר- 
בורג״), 1921 , נותנים ביטוי לעומק שנאתה למשטר הסובייטי. 

,מג) 1 ספסא)ונ 6 ק 16 \-ס^מחח 0 ' 3.1 19225 ,. 1 ^ 1 .ג; ג 1116 /ו 0111126 .ן 
, 0 (־ 0111 מ 1 < 561 416 ; 1951 . 2 ; 1951 ז . 1 \ 

711110 ) 6111 % ! 1/1 16 ) 1 .. 0 . 14 , 1 ן ■ 8641101 ; 1957 ,. 4614 £4 

,(!!ז 6 ({ 3 ק 513¥0010 11210 ) 0303 ) 1905 / 0 11011411071 ) 11 ) 1 ) 1 1 ) 1 * 1 > 
1174 ) 1 16 ) 1 1714 > 61 / 1 * 1017 * 16 1174 ) 1 1 6 ) 1 , . 14 .( 1 ״ 1 ) 1 ; 1958 
,( 12 ,׳ 5 ו 1€ ע 8.6 ת 63 ק 0 זט 11 -) £35 1 ) 30 ס 01 ס׳\ 513 1116 ") ^ 11147710/111 

. 1963 

ל. קל. — א. אח. 

מרחב, מושג מתמטי, המופיע בצורות שונות. מ׳ מציין 
אוסף של עצמים, המאופיין ע״י תכונות של מערכת 
קבוצות חלקיות (ע״ע קבוצות. תורת), או תכונות של איב¬ 
רים, לדוגמה, ה מ׳ ה ט ופול וני — קבוצה המוגדרת 
בעזרת מערכת קבוצות חלקיות, הקבוצות הפתוחות (ע״ע 
טופולוגיה, עמ - 489 ). בגאומטריה הדיפרנציאלית (ע״ע) 
הנד מוגדר ע״י תנאים אנאליטיים, ושימושו רב בפיסיקה. 
הוקטורים והצגתם בגאומטריד. האנאליטית ע״י שלשות 
( 2 ,ע,צ) של מספרים ממשיים, הביאו להכללת המושג לס׳ 
ה ו ק ם ו ר י או ה ל י נ א ר י. המי הוקטורי הממשי הוא 
קבוצת איברים, הוקטורים, אשר מוגדרת ביניהם פעולת החי- 
בור, ל 1 3 , והכפלה במספר ממשי, 33 המנונה כפל בסקאלאר. 
הס׳ הוקטורי הוא חבורה ק ו ם ו ט א ם י ו ו י ת (ע״ע 
חבורה,'עמ ׳ 46 ) לגבי פעולת החיבור. ההכפלה בסקאלאר 
מקיימת חוקים, שהם דומים לחוקי החיבור והכפל של 
מספרים (ע״ע וקטור). מ" ליניארים מדוכנים הם 
מ", שבהם המכפלה הסקאלארית מוגדרת לבל המספרים 
המרוכבים, וכמוהם קיימים מ" לינארים מעל כל שדה. הממד 
של מ׳ וקטורי הוא המספר המכסימאלי של וקטורים, שבאמ¬ 
צעותם ניתן לכתוב כל וקטור 3 בסכום . 1,3 ־ 1 -••׳ + 1131 = 3 

באופן אחד ויתיר. למערכת הוקטורים . 3 .. קוראים 

בסיס. ומספרם — הממד — הוא שמורה של המ ׳ . דוגמה 
למ׳ וקטורי תלת־ממדי, שמקורו בגאומטריה האנאליטית. 
הוא קבוצת כל השלשות ( 2 ,ץ,צ) של מספרים ממשיים, שס¬ 
כומם מוגדר ב: 

( ־ 2 + + !•*,,*+,צ) ־= (, 2 ,.ע,־צ) + ( 21 ,!ע,,צ) 

ואילו כפל בסקאלאר מוגדר נ: ( 12 ,עז,צז) = ( 2 ,ץ,צ)ז* 

הכללת דוגמה זו לכל מספר ת הוא הפודל לגיאומטריה 
האפינית (ע״ע גאומטדיה פרויקטיוית ואפינית) הת-מסדית. 
הס׳ ה א וקלידי הוא מ׳ וקסורי ממשי שבו מוגדרת 
מכפלה פנימית ( 3,11 ) לכל שני וקמורים ! 3,1 , המקיימת: 

1 ) חיוביות: 0 < ( 3,3 ) לבל 13760 

2 ) סימטריות: ( 3 ,ל) = (נ 3,1 ) : 

3 ) לינאריות: (ל, ב 3 ) - (ל,! 3 ) = (ל, 32 + 31 ) 1 

4 ) הומוגניות: (ל, 13 ) = (ל, 3 ) 1 . 

הס׳ האוקלידי'התלת־ממדי משמש לתיאור אנאליטי של 
הגאומטריה האוקלידית (ע״ע) ולכן גם לתיאור ד,פ׳ הפיסי¬ 
קאלי. 

נד ה י ל ב ר ט הוא מ׳ לינארי מרוכב. שגם בו מוגדרת 
מכפלה פנימית, והיא מקיימת: 

׳ 2 ) ( 3 ,ל) = (ל, 3 ), במקום ( 2 ): ודרישה נוספת — 

5 ) שלמות: כל סדרה של וקטורים 3.1 ], המקיימת 

0 = סדרת קושי) היא"בעלת גבול 

0 = 11 '־■' י , י" 11 ׳ נאשר הנורמה, או האורך, של וקטורצ 

00 *— 0 ז 



409 


מרדוב — מרווגאות 


410 


מוגדרת כמובמ׳האוקלידי:(צ,צ) /י = (ן * ||. הכללה נוספת, 
המופיעה בדיון בס׳ של פונקציות, היא מ , ב נ ך. שהוא מ׳ 
לינארי, שרק הנורמה ||*|| מוגדרת גו, והיא מקיימת: 
1 ) 0 =!,אסורקאמס = 2 !11x11 ) ||א|ן- 1 נ| = ! 111x1 ! 

3 ) אי שויון המשולש — | 1 1 1 | + 11x11 ^ || ץ + \ 11 ! 

4 ) שלמות כט׳ הילברס. גם בנך הורהב במתמאטיקה, למי 
הלינאריים הטופולוגיים, 

; 1963 , 11 ,!■ 10-0101 ) 0 ? 01 חב 1 ,:לןזב׳מ 8011 . 1 .[ — 1 >־) 1110 וו( 1 . 7 < 

■ 110 ^א^מון־ג 0 ,(. 65 ?) 81145 .^- 11 * 13 ? .£-ש 111114 ש 8 . 13 
! 511 4 / ,שח 1-3 :) 12 *? . 5 - 11011 ^ 1 ־ 1311 . 5 ) ; 1960 , 11 ,^// 80 *^ 40 ^ 3 
." 1965 , 0 ■< 1 ץ 011 ק 3 ), ומשם 
אפשר היה לעבור לחצר קטורה או אולם לתרגילים גופניים 
( 3136$113 ק), או להיכנס ישר לאחד מחדרי ההזעה (־ 511 
431111111 ). לפעמים קדמה ברכת שחייה קרה ( 1118111-31111111 ) 
לחדרי ההזעה, בחדרים האלה נבנתה הרצפה על עמודי- 
לבנים. גובה העמודים (:> 13 ג 51 ״־ק 5115 ) היה 60 עד 90 0 ״מ 1 
מידת הלבנים היתד. 20 סמ״ר. ביו העמודים עברו זרמי 
אוויר חם שזרמו מתנור ההסקה. האוויר החם עבר גם לאורך 
הקירות, שצופו לשם כך בצינורות מרובעים בעלי נקבים 
( 1113110 ( 1111 ). שיטת חימום זו, הידועה כשיטת ההיפוקוסטון 
(ע״ע, ור׳ שם הסבר השם), היתד, ידועה לחכמי התוספתא, 
והם קראו לחלק הקר של בית המרחץ "בית חיצוך ולהיפו־ 
קאוסטין "מרחץ הקמין" (תוס׳ מקר ה׳ ד). בבתי המרחץ 
המפוארים היו הרצפה והקירות מעל לצינורות מצופים 
בשיש. המתרחץ עבר מחדרי ההזעה לחדר הפושר (־ 1 ק;> 1 
43111101 ) ומשם לחדר החם ( 1311131111111 ), שהיה בנוי מתחת 



לכיפה וקירותיו היו עבים במיוחד. בחדר זה היו אמבטיות 
לרחצה בקירות העבים, אחרי הרחצה בחדר החם בא העיסוי, 
והמתרחץ הזד ויצא דרך האולם הפושר והקר. 

תכניות בתי המרחץ הידועים לנו מאפשרות את שחזור 
תהליך הרחצה ואת דרכי הארדיכלים.לפתרון הבעיות הקשר 
רות בו. בפומפיי, למשל, החדרים מסודרים בשורה עדפית 
לאורך חצר הפליסטרה. בטימגד הם מהווים כעין עיגול, 
וחדר ההזעה הראשון קשור אל חדר המלתחה, וכן אל החדר 
הקר שהיה בסוף התהליך כולו. היו גם בתי מ" כפולים, ובהם 
סידור סימטרי של מערכות החדרים, סידור כולל או סידור 
המתחיל מנקודה מסוימת, למשל מהחדר הקר. למערכות 
ד,מ״ הכפולות היתה עוד מטרה חוץ מריבוי מקומות הרחצה 1 
ניתנה האפשרות להפריד בין גברים לנשים שרחצו באותו 
הזמן. פרט לתקופות של מתירנות יתרה רחצו תמיד הנשים 
בנפרד מהגברים, או בס , נפרד או בשעות מיוחדות. אדריא־ 
נוס קבע כלל, שהנשים ישתמשו במ" בשעות שלפני הצה- 
ריים (עד השעה השביעית, לפי המונח הרומאי), והגברים 
בשעות אחרי הצהרים עד לחשכה. 

המ ׳ ׳ בתקופה הרומית שימשו לא רק למנהגי הניקיון 
והבריאות, לתרגילים ולמנוחה — הם היו גם מרכזי התרבות 
ומקום מפגש. הואיל ופרט לעשירים מופלגים ביקרו שם 


טרדץ טיט' הח־דזם, טעדוז 
(י!׳שכוז העגונות .־זמם־שלהיח) 


כל בני העיר, שימשו 
בתי המרחץ גם מקום 
לעריכת תצוגות ליצי¬ 
רות אמנות. פסלים 
מפורסמים רבים (ל¬ 
משל הלאוקואון) שי¬ 
משו לעיטור בניינים 
אלה, מלבד העיטור 
הארכיטקטוני העשיר. 
במבנים הצדדיים, ה¬ 
אכסדרות, השמיעו גם 
הרצאות, והמשוררים 
קראו את שיריהם וה¬ 
פילוסופים התווכחו, 
מתוך ודאות, שקהל 


רב יבוא וישמע אותם. בתי המרחץ גם שימשו מקום מפגש 
לידידים ואנשי עסקים, אגב אכילה ושתיה — כעין בית 
קפה בימינו. 

הספקת המים לבתי ד.מ' חייבה התקנת אמות מים, והם 
צרכו כמויות רבות. כך, למשל, נבנתה שלוחת מים מיוחדת 
מאמת המים של טבריה לבית ד,מ׳ בבית־ירח. 

במובן הארכיטקטוני היו בנייני בתי הם׳ הרומיים מבו¬ 
ססים על כיפות, או קימורים, עשויים משלד לבנים ובתוכו 
גושי מלם מעורב באבנים! טכניקת הבנייה הרומית אפשרה 
הקמת קימורים גדולים, ארוכים וגבוהים מכל מה שהיה 
ידוע עד אז. 

בתקופה הביזאנטית נמשכה מסורת בתי המ׳ הרומיים, 
וכמה בתי מ׳ נבנו בקושטה ועוטרו בפסלים שהובאו מיוון. 
גם בירושלים נתגלה בחפירות הרובע היהודי בעיר העתיקה 
ב 1971 בית מי ביזאנטי, הכנוי לפי המתכונת הרומית, בממ¬ 
שית (בורנוב) ועבדת הוקמו בתי מ׳ ליד הכבישים להנאת 
עוברי אורח. תרבות ד,מ" נמשכת במזרח עד היום. באירופה 
היתד. נפוצה גם בימי הביניים, והיא תמה רק בתקופת הרנ¬ 
סאנס. 

פ. שטקליס - ם. אבי־יונה. החפירות בבית ירח (ידיעות 

החברה לחקירת א״י, י״ג). תש״ז. י. ידיו, מצדה — ביסים 

ההם בזפן הזה, תשב״י. ז' קארפופינו, היי יום יום 

ברומא בדורו של אוגוסטום (עבר׳: ע. בורלא), 11967 

, 01011:1 .״ 1 ; 1929 , 11 ( 1 ,ז 6 > 101 ז 6 ז^ן .נ 1 

, 6 ) 11111 ) 801071 , €5 ׳ך 0111041 . 11 : 1959 , 2 > 0/11071 -! 

. 1963 
מ. א. י. 

חז״ל דאו בחיוב את מפעלם של הרומאים שהחדירו את 
המי׳ לא״י (השר ויק״ר כיו, אי: "מלך... נכנם למדינה כל 
בני המדינה מקלסין אותו. אוסר להם למחר אני בונה לכם 
דמוסיאות [מ" המוניים) ונד), משום שלנקיון הגוף ועידונו 
נודע ערך רב בעיניהם; אף רבי שמעון בר יוחאי, שהטיל 
דופי בכל מעשיה של "אומה זו", לא טען אלא זאת שתיקנו 
"מ" לעדן בחן את עצמן" (שבת ל״ג, ע״ב). המי׳ נזכרים 
עשרות פעמים במקורות, ותנאים ואמוראים רבים השתמשו 
בהם. בפי הלל הזקן הושם המאמר, בתשובה לשאלה "להיכן 
אתה הולך ו״ — ענד,: "לעשות מצות לרחוץ בבית המי" 
(ויק״ר ל״ד, ג'). נקבעו הלכות הנוגעות לבית המי, כגון: 
אין מהרהרים שם בדברי תורה (בד כ״ד, ע״ב). אין מת¬ 
פללים בהם, ואף אין שואלים בהם לשלום (שבת יי, ע״א), 
— בניגוד לתפיסתם כ״מרכזי תרבות" בעיני הרומאים —, 
ואין נכנסים למי לפגי תפילת מנחה (שבת טי, ע״ב), וכללי 
נימוס שונים (ב״ק פ״ו, ע״ב, ירו׳ ב״ק גי, ד,'). בגלל הסכנה 
שהיחד, כרוכה בשימוש במ" מוסקים שנבנו בלא מומחיות, 
נקבעה תפילה מיוחדת לפני הכניסה: "שתצילני משריפת 
האש ומהיזק החמין ומן המפולת..,", וכן הודייה לאחר 
היציאה (ירו׳ בר׳ ט', ד׳! והשר פס׳ קי״ב, ע״ב), ועל רבי 
מאיר מסופר כי כשהלך למי מוסק היה מצווה לביתו (שם 
ד, ד). הביטוי "להוליך כלים לבית המי" הוא ביטח הכנעה 
רגיל בתלמוד. באופן כללי מקובל כי "תענוגות בני אדם 
אלו בריכות ומ" (גיס׳ ס״ח, ע״א: והשר קה״ר ב׳ ט׳ ושבת 
י״ב, ע״ב), ונקבע כי אסור לת״ח להתגורר בעיר שאין בה 
ס׳ (סני י״ז, ע״ב). שאלה חמורה התעוררה מתוך הנוהג 
להציב פסלי ע״ז בתוך ד,מ". ופעמים שכל המי נקרא ע״ש 
אותה ע״ז, ועל כך מסופר ש״שאל פרוקלוס את רבן גמליאל 




413 


מרחצאות — מרטי, חוסה 


414 


בעכו, שהיה רוחץ במ׳ של אפרודיטי... אמר לו: אני לא באתי 
בגבולה, היא באה בגבולי" (ע״ז מ״ד, ע״ב), ומ״מ נקבעו 
סייגים שונים למי׳ באלו (שם). בבבל "גזרו על המ" מפני 
הטבילה" (יב׳ ס״ג. ע״ב), שזלזלו בטבילה במקוה (ע״ע) 
בגלל הרחצה בם". 

י. בראנו, כלי הזזים בספרות התלמוד, כז-לח, וזשי״ג, 

י. ת. 

מךח? 1£ ון, החודש השמיני בלוח העברי לפי הסדר הקדום, 
והשני לפי הסדר כיום. מזלו עקרב. השם פ׳ מוצאו 
בבלי (הירח השמיני = 13 נמ 51131 31:11 ז 3 [*]), ואינו מצוי ב¬ 
מקרא כלל. שמו המקראי: "ירח בול" (מל״א ו. לח). מ׳ 
וכסלו חינם היחידים מחדשי' השנה הבאים פעמים מלא 
ופעמים חסר. מ׳ הינו החודש היחיד בשנה העברית שאיו 
בו שום יום חג או סועד. ואף לא מנהגים מיוחדים (כחודש 
אלול). בד במ' מתחילים לשאול על הגשמים בברכת השנים 
שבתפילת שפונה־עשרה, ואם לא ירדו גשמים עד י״ז בו מת¬ 
חילים .,היחידים" להתענות(תע׳ א', ג׳—ד׳)- ביום שני, 
חמישי ושני שלאחריו. בשבוע השני והשלישי של מ׳, קיים 
היה מנהג להתענות ("בה״ב״ז ע״ע תענית), כדי לכפר על 
הוללות־יתר בימי החג המרובים שבחודש תשרי. במגילת 
תענית (ע״ע) נזכרים שני תאריכים במ ׳ כימי שמחה, אך 
טיבם אינו ברור. 

מרטהים ( 19131:3183 ), עם בהודו המהווה רוב במדינת 
מהרשסרה (ע״ע). שפתם, פאדאסהי, מקורה ב־ 

סאנסקרם. מוצאם אינו ידוע, אך מקובל שהם הגיעו להודו 
לפגי המאה ה 1 נ, והתיישבו בשטחה של מאהארשסרה. ה¬ 
מבנה ההררי של מאהארשטרה הגביר את תחושת ייחודם 
של הנד. 

עליית כוחם המדיני במחצית השנייה של המאה ה 17 
החלה בהנהגתו של מצביאם שיוואג׳י ( 1 [ 3 ׳ו 51 ; 1627 — 
1680 ). הלה מרד בשלטון המוגולים, השתלם על אחוזות 
ומצודות, הביס אח צבא הקיסר אורנגזיב (ע״ע) שנשלח 
לדכא את המרד. וב 1674 הכתיר עצמו לפלך מאהארשטרה 
העצמאית, וליכד את הס׳ במאבק להשגת שחרור לאומי. 
דמותו של שיוואג׳י מובלטת במסורת הם׳ כגיבור לאומי 
שהגן על הינדואים מפני הקנאות הדתית המוסלמית של 
אורנגזיב, וכמנהיג תנועת החרות נגד המוסלמים. שיוואג׳י 
הנהיג במאהארשסרה שלטון דיכחי, שהצטיין בשיטות איר- 
גון ומיסוי יעילות: הוא הנהיג גביית סיסים ישירה מהאי¬ 
כרים לפי הערכה שנתית של היבול במקום החכרת מיסים 
והסדיר מתן הלוואות לקניית זרעים ובקר. שיוואג׳י גייס 
צבא קבע של חיל פרשים וחיל רגלים ללא חלוקת אחוזות 
למפקדי צבא. 

עם מוח שיוואג׳י התפצל השלטון המרכזי במאהראש־ 
טרה והפך למעין קונפדרציה. אך הם׳ היו הכוה המרכזי 
בצפון הודו בימיו של קליו (ע״ע הדו, היסטוריה, עם׳ 531 — 
533 במחצית השניה של המאה ה 18 , ושאפו להקים קיסרות 
כל־הודית על חורבות קיסרות המוגולים. בפשיטותיהם, עד 
לבנגאל בצפון מזרח, דלהי בצפון ופייסור בדרום, נהגו 
באכזריות בהינדואים ובמוסלמים כאחד. תחילה נבלמו בידי 
האפגאנים, שפלשו להודו ב 1761 ! ב 1725 — 1818 לחמו הנד 
שלוש פעמים בבריטים! פיצולם הקל על הבריטים, והם 
השתלטו בהדרגה על מדינות ר,מ׳. האחרונה בהן, גוליור 


(ע״ע) באה בשלטון הבריטים ב 1844 . הנד התבלטו בתנועה 
הלאומית ההודית ובהנהגת הודו העצמאית. 

- 4211711 / 11 . , 500 .'ייל . 5 ; 1925 ,ת 50 וז 11 ׳וע 3 מ . 1.0 ־ 1 

,ו 2 מ 1 >ז 83 .$ . 0 ; 1925 2 ,. 4 ! ? 1/1 / ס 771 !> 1 !ץ 5 

. 1946 ,.!׳ג 1/16 /ס [ 1111107 

דג. א. 

מו־טוב. יולי אוסיפוביץ' (שמו האמיתי - צדרבאום) 
—פ 0 זקג 54 . 0 . 83 — ( 1873 — 1923 ), מהפכן רוסי, 

יהודי. ם׳ היה נכדו של א. צדדבאום (ע״ע), עורך "הפליץ". 
ב 1892 — 1985 פעל בווילנה, בקרב פועלים יהודים, ויזם את 
הקמת .הבונד" (ע״ע). ב 1895 עבר לפטרבורג והיה ממקימי 
"הברית למען שחרור מעמד הפועלים" עם לנין (ע״ע, עמ ׳ 
960 ). הוא נאסר, הוגלה לסיביר, ואחרי שחרורו עבר לשוויץ 
( 1900 ) וערך, עם לנין ופלכנוב, את בטאון המפלגה הסר 
ציאלדמוקדאטית הרוסית "איסקרה" ("הניצוץ"). 

בוועידת המפלגה בלונדון ב 1903 עמד מ׳ בראש מתנגדי 
לנין, ונהיה עם הפילוג במפלגה למנהיג המנשוויקים, מת¬ 
נגדי הבולשוויקים (ע״ע בולשויזם, עט' 838/9 ). 

ס׳ חזר לרוסיה ב 1905 , ערך את בטאוני הסוציאלדמד 
קראסים בפסרבורג, אך גורש לחו״ל ב 1906 . במלה״ע 1 
השתתף בוועידות האנטי־מלחמתיות בצימרואלד ובקינתאל 
(ע״ע אינטרנציונל, עם׳ 945 ). ובשובו לרוסיה אחרי פיגור 
הצאר התנגד לשיתוף פעולה עם קרנסקי. אחרי מהפכת 
אוקטובר דגל מ׳ בקואליציה סוציאליסטית והוקיע את ה¬ 
אופי הרודני של המשטר שהלך וגבר, ובמיוחד לחם נגד 
״הטרור האדום״ וענשי המוות שהוטלו על מתנגדי המשטר: 
עם זאת התנגד מ' למאבק פזרו עם השלטון מחשש שהדבר 
יביא למהפכת־נגד. עם דיכוי המנשוויקים בבדיה״מ עבר 
מ׳ לגרמניה ( 1920 ), ועד מותו ערך בה את בטאון 
המפלגה. 

50001 11211 ** 1111 4 / 0 [ 111 ) 70 ^ 810 ¥01111701 34 '../ 3 ,זש 21 ז* 0 . 1 
. 1967 , 0710001 ( 1 

מרטי, חוסה — 1 ״ 813 :•*ס! — ( 1853 — 1895 ), מסאי 
ומשורר קובני, גיבורה הלאומי של קובה. בן 17 
נאסר על התנגדותו לשלטון ספרד, ולאחד 6 חדשי עבודת- 
פרך הוגלה לספרד, ולמד שס בימי גלותו משפטים ופילו¬ 
סופיה. ב 1881 השתקע בניו־יודק. את דוב זמנו ומרצו 
השקיע בפעולה פוליטית לשחרור קובה ובהטפה לאחדותה 
של אמריקה הלאטינית• ב 1892 יסד את "מפלגת המהפכה 
הקובאנית" ועמד בראשה. ב 1895 נחת בקובה בראש קבוצת 
מורדים ונהרג בקרב עם הכוחות הספרדיים, בדום ריוס, 
שבמזרח קובה. 

מ׳ ■ הרבה לכתוב פרוזה ושירה. כתבי הפרוזה שלו 
כוללים מסות, מאמריס ומכתבים. למסותיו, שפורסמו 
ברוב כתבי-העת הספרדיים הגדולים ביבשת, נודעת חשיבות 
בשל סגנונן המקורי ותכנן: זוהי דיאוראמה של החברה, 
התרבות והמדיניות בארצות אמריקה הלאטינית ובאה״ב 
ובה משתקפת כמיהתו של מ , לחידות ולצדק. כמשורר היה 
מ׳ ממבשרי הזרם המודרניסטי בספרות הספרדית (ע״ע). 
שיריו, המצטיינים בסגנונם הפשוט, עשירים בהשאלות 
נועזות, ומעידים על זיקתו לליריות ולפולקלור. פבין קבצי־ 
שיריו: 3311110 ית 15 (״ישמעאל הקטף [שם בנו]), 1882 ; 
11105 ; >״ : 3 ! 505 •״^ (״חרוזים פשוטים״), 1891 . 

כל כתביו יצאו לאור ב 27 כד, 1963 — 1966 . 



415 


מרטי, חוסח — מרטינו, ג׳ימז 


416 


• 1 ׳ל ,ש 11311 ! 11 . 4 ! ; 1940 , 7 ) 4017 401 7711/1100 . 4 ! , 122350 
,. 34 ./ , 5011010130 . 11 . 001123162-1 .? . 4 < ; 1951 2 , 6/071107 
7110 ) 0 , 1 ־ 0 01073 10 ל 16 ) 2 ) 1 ט 5011 .? ; 1961 , £100 010 ) 14 710 ז) 11 ] 6/0 
, 00023162 .? . 4 < - 50111111030 . 14 . 1 ; 1968 ,. 34 ./ ) 4 1£7170 [ $ 
. 1969 , 7711/7710 ) 77104 1 ) ׳ 5 003-10 ,. 1 \ 

מךטיליס. מךקוס ולריוס - .״״־ 1 ־ 7 , ע ־ע 4 ז 

6151113115 — ( 40 , בילביליס ( 81161115 , ספרד] — 

102 . שם), משורר תמי. משנת 64 ברומא! חי על עסו 
בחפותם של אנשים עשירים. תמכו בו חסופרים לוקאנוס, 
הנקה ופליניוס הצעיר, ונחנה מחסותם של הקיסרים טיסום 
ודומיטיאבוס. בשבת 98 חזר למולדתו. חיבר מכתמים ב 15 
ספרים ( 11611 011 ז 1 ־מ 11 מ 3 ־ 181 ק£). המכתמים מתחלקים לאר¬ 
בע קבוצות בעלות כותרות נפרדות: 1 ) -ס 1 ט 1 ג;ס 0 נן 5 1.1601 
תז 11 ז(״ספר המחזות״), ובו מכתמים שנכתבו בשנת 80 לרגל 
פתיחת האמפיתיאטרון ( 001055011111 ) של הפלויים! תכנם 
תיאורים של המבנה עצמו ואף של המשחקים בשעת פתיחת 
חאמפיתיאטרון! 2 ) 113 ^־ X (״מנחות״)! 3 ) 1 ־ 60101 נ 01 קל 1 
("משכונות"). אספים של מכתמים אפיים קצרים הנקבעים 
על מנחות שהיו מחלקים בעת הסטורנליח (חגיגות שהיו 
נערכות לכבוד האל סטורנוס) וגם על המשכונות שהיו 
זוכים בהם בשעת החגים הללו! 4 ) 12 הספרים הבוחרים 
מקפלים בתורם מכתמים הדנים בנושאים מתחומי חיי רומא 
שבדורו. 

ם׳ היה יוצרו ואמנו של המכתם הסאטירי. הודות לשל¬ 
מות צורתם הקלאסית שימשו מכתמיו השנונים וחקולעים 
(למעלה מ 1,500 במספר) דוגמה של סוג ספרותי זה ונודעה 
להם השפעה חשובה על התפתחות ד,מכתמים בספרויות של 
אנגליה, צרפת, ספרד ואיטליה. הם גם מקוד עשיר וחשוב 
להכרת חיי יום־יום בתקופת הפלויים. בכסה מן הטכתמים 
מ׳ נוגע בנושאים יהודיים והוא נוהג ללעוג ליהודים, לברית 
מילה ולשמירת השבת! היה לו עבד יהודי והוא אף מזכיר 
שחקן קומדיה שהסתיר את יהדותו ו״משורר נימול", יליד 
ירושלים, שהיה יריבו בשדה השירה. כמו־כן הוא מזכיר 
ילדים יהודים שעסקו בקיבוץ נדבות ברומא. 

תרגומים משירי מ' פורסמו ע״י בנציון בנשלום (כץ) 
ב״אשכולות״ 5 , תשכ״ז. עם׳ 11 — 13 ! ״אשכולות״ 6 , תשל״א, 
עמי 8 — 10 ; ד׳ עוד: ״הספרות״ א/ עם׳ 75 — 76 . 

/[ 1011 ) 7 / 1107710171 1 ) / 0 ) 07 / 147 ) 0141 ' 3 5 ) 11. 116103011, 16x1 .ז 

771 ) 1404 ) 111 0714 . 44 , , 5(1x00 ! . ג 1 ; 1895 , 9 — 287 ,) 11/101/771 ! 011 
״ 1 ; 1928 .. 44 > 211 71 ) 511141 . 61011 * 6101 ^ 4 .ס ; 1927 , £70771 $1 ,¥ 
- 1 ק£ /'. 4 ? /ס / 01 )$/ 4 נ 10£100 ־ 1 ־ 031 . 0 . 4 . ; 1950 ,. 4 \׳ י 6 ק 6 ? 

. 1960 ,/ £70771 
ב. ש, 

מךטינוםפליקס_ק 9 לה- 113 שנ} 03 ג £11 'י 1 1:1311118 ־ 131 ^ — 
(מאד. 5 לסה״ג), סופר רומי. חיבר ספר לימוד ־ם 
11 ־ 66:10111 !ס 06110108120 111111115 ! ("חתונת פילולוגיה ומר- 
קוריום״). החיבור, ובו 9 ספרים, בכתב בחלקו בפרוזה ובחלקו 
בחרוזים. ויש בו הרבה אלגוריות. החלק הראשון מתאר 
ברקע דמיוני ובסגנון שהושפע מאפוליאום (ע״ע), את 
עלייתה של פילולוגיה. המלווה ע״י שפחותיה, 7 !■אמנויות 
הוופשיות. לשמים להינשא לאל מרקוריוס. אלגוריות רבות 
שנתחברו לאחר מותו ומתארות עליות לשמים מושפעות 
מתיאוריו הדמיוניים המוגזמים. בשאר החלקים ניתן מידע 
בסיסי על 7 האמנויות. חיבורו של ס׳ היה פופולארי מאד 
במשך כל יד,״ב ושימש מעין אנציקלופדיה (ע״ע, עם׳ 627 ), 
שהיתה מוקדשת לשבע החכמות של אדם בן־חורין 


( 2105 ־ 1:0511601 ־ 21 ). מ׳ הוא אשר חילק את שבע החכמות לשתי 
קבוצות: !נ•!!!׳!!־!] (דקדוק, דיאלקטיקה, רסוריקה) ו- 11211 !> 
1x111111 ־ 1 (מוסיקה, אריתמטיקה, גאומטריה, אסטרונומיה). 
ובכך הניח את היסוד לחורת החינוך הגבוה ביה״ב ועד העת 
החדשה (ע״ע חנוך, עט׳ 631 — 633 ). 

.? .ז ; 1930 ,( 2016 — 2003 ע 1 צ ,£א) ,!*!״ש .? 

-נ 1 א . 0 ; 8 3 4 19 , 771 ) 014 ) 0 ה) /) 11 {/)) £7 / 1171 ) 1 /) 1 , 06116 ־ 00111 
0 ) 1 {// 4 !ן ) 147 ) 7 ) 4 ? ))' 01 ) 7710710£ 071 / €1 1111010£10 ? , 011610130$ 

, 1957 001115 ) 1.3 ) ) 01 ) 1 ) ״] 1 \ 414 171 [ 10 

מו־טין. ארצ׳ר ג׳וז פורטו־ - !־״ס? 1060 ־ 1 ־ 06 ־ 251 

1111 ־ 5121 — (נו׳ 1910 ), ביוכימאי בריטי. למד 
בבדפורד, וגם באוניברסיטת קיימבריג/ וסיים אותה ב 1932 . 
עבד במעבדת דאו לחקר התזונה, מ 1933 עד 1938 : מאז ועד 
1948 עבד כחוקר במפעלי תעשייה. ב 1948 נתמנה חבר ב¬ 
צוות המחקר של המועצה למחקר רפואי, ואח״ב מנהל המח¬ 
לקה לכימיה פיסיקלית של מועצה זו. ב 1959 נתמנה מנהל 
מעבדות אבוטסברי בע״מ. 

תרומתו המדעית החשובה של מ- היא פיתוח שיטות 
כרומטוגרפיה (ע״ע) חדשות. שיטות אלה, למרות פשטותן 
העקרונית, הפכו לכלי מחקר מדעי בעל חשיבות מכרעת. 
בזכות עבודתו זו הוענק לס׳ פרס נובל לכימיה בשנת 1952 . 
עם ד.ל.מ. סינג (ע״ע). 

מרטין גלום ( 115 וח< 011 ת\,) 0311115 61311111 , כרוניסטן 
פולני בן המאה ה 12 . עפ״י המשוער היה מ׳ נזיר 
בנדיקטי מפרובנס. בין השנים 1109 — 1113 , שהה בחצר בול- 
סלאב 111 (ע״ע )בקראקא. הכרוניקה הלאטינית שלו בשלושה 
ספרים, שחלקים מסנה כתובים בחרוזים, מהווה מקור חשוב 
לתולדותיה הקרומות של פולניה ולתיאור תקופת מלכותו 
של בולסלאב 111 . 

) 11 ^ 10 ) 6 ' 1 0 ) 0£71 \ 0 ? ) 3 111/10176 ' 1 16 > /) 501470 /)- 1 , 02716 .? 

. 1934 ,( 1386 — 963 ) /) 10/1 ? /) 4 
0 )^ 1 י נ 7 ׳ 0 י ^ז — 1900—1805) — 731X165 ^131X1116311 ); 

פילוסוף וכוהן דת אנגלי, אהיה של חריט מ׳ 

(ע״ע)! דברה הראשי של האוניטאריאניום (ע״ע אוניט־ 
רים) באנגליה. ההילה היה חסיד הפילוסופיה התועלתנית, 
אך נטש אותה לחלוטין, משום שלא התיישבה עם הרגשת 
החטא האישית, והנובע ממנה, שהם יסודות האמונה הנוצ¬ 
רית. 

ביסוד הגותו הפילוסופית של ם׳ מונחת ההשקפה בדבר 
האינטואיציה, או התודעה, המוסרת לנו במישרין מידע 
מהימן על העולם החיצון. האני והמוסר. אינטואיציוניזם 
זה תופס מקום נכבד גם בפרשנותו הדתית, המעניקה צידוק 
לאמונה הדתית. עקרון הסיבתיות משמש, לדעת מ׳, ערובה 
לממשותו של האל כסיבה ראשונית. תדבר נתפס על־ידי 
האינטואיציה הבלתי מעורערת, שהיא נחלת רוחנו לא 
בשרשרת תופעות בלבד אלא כאמונה שהאל הוא הסיבה 
הראשונית לסדר התופעות. לפיכך המדע, המגלה את חוקי 
הסבע ותופעותיו, אינו מערער את האמונה באל. כי אם 
משמש אישור לאמונתנו האינטואיטיווית באחדות הסיבה 
הטבעית. 

בתורת המידות נקט מ׳ בדרך של ביסוס מוסר המגיעים. 
מהותה המוסרית של פעולה תלויה אך ורק במניעי הפעולה, 
ולא בתוצאותיה. אם ישנם כמה מביעים, נברור בעזרת ה¬ 
ד,אינטואיציה את המניע בעל הערך הרב יותר. תורת-המידות 
מוליכה אל הדת ומשלימה אותה, אך דת שתוקם על בסים 



417 


מרטיני, ג׳ימז — מרטיני, ג׳ומי כטיפטה 


418 


שונה מתורת־המידות לא תוכל להתקיים. מכתביו: 05 קץ? 
/■!מ)!!!■ £110031 0£ (״טיפוסים בתורת המידות״), 2 כר׳, 
1885 ; 4.1111108808 311.1 *׳סססס? , 5 ץ £553 ("מסות, סקירות 
והרצאות״), 1890 — 1891 . 

; 1900 ,ה £10 £611 / 0 (( 511111 5 '.!\ ,#חסתזו־וחז^ .ג 
,, 4 ).[ ( 0 *■ 1161 * 1 1104 6 ( 1.1 0.5 .7116 — ג> 00 ךןןרזז 11 ז< 1 .{ 

. 4 ) . 7 .( 0 * 110 ) £1 16 ) 1 הס * 66 * 1711 * 1 , 1015 ^ 1 ) 51 , 11 ; 1902 , 11 — 1 
. 1902 ,. 14 ./ 0114 , 61 סה 0 ק 5 , 14 .■( 4 \ 1 , 0066/1 

א. גד, — מ. 

מךטינו, הו־ י ט— 30 ־ 431110 ) ״!״ £13 — ( 1876-1802 ), 
סופרת אנגליה. אחותו של ג׳ימז ם׳ (ע״ע). מ¬ 
היתר, ממוצא הוגנוסי. לראשונה זכתה להצלחה סידרת 
הסיפורים ב 9 כרכים, ץךמ £00110 01111031 ? 01 311003 ־ 1110311 
(״הארות לבלבלה מדינית״), 1832 — 1834 . בסיפורים אלה. 
החושפים את סבלות העניים, מציגה מ/ בצורה פשוטה, את 
מדע הכלכלה, ומצביעה על הצורך הדחוף בתיקונים חבר¬ 
תיים. מ- הוסיפה לפרסם חיבורים בזכות האוניטאדיאניזם, 
חיסול העבדות, המסמריזם, הפוזיטיוויזם (את ,.הפילוסופיה 
הפתיטיוויסטית״ של אוגיסט קונט [= 000111 ] תרגמה תרגום 
חפשי ותמציתי, 1853 ). מחקרה על התפתחות הדתות, 
381 ? 3011 108001 ? , 0 ) 1.1 £331010 ("חיי המזרח, הווה 
ועבר״), 1848 , היה פדי מסע שערכה ב 1846 במזרח הקרוב. 
מ׳ חיברה גם רומאנים ( 19001810011 , 1839 ), ספרי ילדים 
ומחקר היסטורי על תולדות אנגליה בתקופת שלום 30 
השנה. 1816 — 1846 ( 1849 ). האוטוביוגראפיה שלה נתפרסמה 
אחר פותה, 1877 . חשיבות כתביה של מ׳ איננה בערכם 
הספרותי, שהוא מועט, אלא בהשראת אישיות המחברת, 
שלחמה למען תיקון ההברה, ובלהט אמונתה השפיעה במידה 
ניכרת על בני דורה. 

,א ■א ; 1957 ,.א . 11 / 0 )״ס׳א ־ 383 ! 137 40 ־ 7 . 1 

. 1960 ,הס £104011 £041001 1 ! :. 4 ! . 4 ) 

מרטינום ׳\ (שמו המקורי: אודונה קולונה [ 1000 ) 011 
0010003 ]). אפיפיור 1417 — 1431 . פ׳ היה בן למש¬ 
פחת קולונה התקיפה, הצטיין בידיעתו העסוקה בחוק הכנ¬ 
סייתי, ושימש כשליח האפיפיור בחצרות מלכים באירופה. 
ב 1405 נתמנה קרדינאל. השתתף בוועידת הכנסייה בפיזה 
( 1409 ), שנתכנסה לפתור את בעיית הפירוד בכנסייה הקא־ 
תולית, והיה מפעילי ועידת קונסטאנץ ( 1414 — 1418 ), שבה 
הוחלט על כפיפותו של האפיפיור לוועידות הכנסייה. בחי¬ 
רתו פה אחד לאפיפיור בהליך־בחידה מיוחד, שמה קץ ל־ 
״סכיזמה (ע״ע) הגדולה״, בכנסייה המערבית מאז 1378 . 
לאחר שנבחר לאפיפיור, נטש מ׳ את "הרעיון הקונציליארי", 
דהיינו הנהגת הכנסייה ע״י ועידות סדירות ועשה מאמצים 
להקים מחדש את שלטונו המוחלט של האפיפיור בכנסייה, 
מ- החזיר את האפיפיורות לרופא ( 1420 ), לפרות הת¬ 
נגדות חזקה, שיקם את העיר ובנה את הריסותיה. במדינת- 
הכנסייה, שהצליח להשתלט עליה מחדש. נהג ביד תקיפה 
והשליט בה חוק וסדר. מ׳ השיב לאפיפיורות את מעמדה 
הקודם, השתדל לתווך בין היריבים ב״מלחמת מאה השנים", 
וגרם לשקיעתה של "התנועה הקונציליארית". אך לא הביא 
לידי הרפורמה המקווה בכנסייה. מדיניותו כלפי היהודים 
היתד, בדרך כלל נוחה ומתונה, ונתגבשה בפקודה 51001 
0113018 ( משנת 1429 . הוא ביטל הגבלות בקשרי כלכלה 
וחברה עם נוצרים, שהוטלו על יהודי רומא ומדינת־הכנסייה, 
אישר זכרות ישנות, אסר הפרות כפויות ובלם את ההסתות 


הפרועות של המטיפים, אשר גרמו תכופות עלילות־דם 

ושמד כפוי. 

1 ת 0 !ז €5 ! 1 ן> $ס 1 ו 110 י\ש 8 ) 1/5 * 1 ( 165 61 £ . 4 ! 6 /) £0 * 1 .'־ $ 

{1151 * 8 * 81 .ק — . 11 ; 1892 ,( 423 — 373 , 15 05 ו 1 ן 1 נזסז ■, 

0640(110(116 461 ]1<46£0 . 31015 ^ .א ; 1895-6 , 1 ח £0 הו ה 
01146 1611£161456 41* X£ ^ 511016, 1-11, 1909; £. 5\ מ 3 ת׳ , 

1'0(>65 0114 1(16 ]6105 11 1 1(16 1414416 11 £65, 1965. 

אמ. ל. 

מלטינוס ״הקןדוש״ מטור - 1010015 ! ס״ס&ן — 

סאבאריה [פאנוניה], 316 בערך — קאנד [ 030110 ]. 

397 ), בישוף טור ופאטרונה הקדוש של צרפת. פ׳ נולד 
להורים פאגאנים. ובעודו צעיר שירת בצבא הרומי. בן 18 
הוטבל לנצרות, ומשום כך פוטר סן הצבא ביפי יולינוס 
.,הכופר" (ע״ע). לאתר פכן יצא לגאליה ונעשה תלמידו של 
הבישוף הילריוס מפואטיה (ע״ע), מאויביו המושבעים של 
האריניזם (ע״ע אריוס). מ׳ לחם נגד האריאנים באיטליה וב¬ 
צרפת ולזכותו זוקפים את הקפת המנזר הראשון בצרפת, 
דרומית לפואטייה ( 360 ). מכאן יצא לטור, ושם נבחר 
לבישוף העיר ב 371 . עם 80 מתלמידיו חי חיי פרישות במנזר 
הקטן של פארפוטיה (■ 13110001101 <)) שליד טור. ם׳ פעל 
להטבלת עובדי האלילים, ותקופת כהונתו מסמלת את נצחון 
הנצרות בדרום־צרפת. ביוגראפים קדומים ייחסו לו נסים 
רבים. מ׳ הוא דמות מקובלת בפולקלור ובאמנות. על־פי רוב 
הוא מתואר כשהוא מתחלק בגלימתו עם עני, ובזכות מעשהו 
נתגלה אליו ישו. תולדות חייו נכתבו בידי תלמידו סולפיקיוס 
סורום ובידי גרגוריום מטור (ע״ע). 
ר׳ ציור: כרך י״ב, עט׳ 205 . 

46 16 ' 1 46 1065 * 401 165 5111 65 * 1 { 611111 11165 * £ 61 / 101 , 11111311 ן . 0 
- 1922 , 05 תת 16 טתג 5 ש 1 ץו £11 $ט 1 > טטעש*) . 14 . 51 

. 1955 , 1^6 £16 0164 501x45 י ת! 14 ] 3 /*ג . 1 .£ ; 1923 

מרטינוס מפ<־ופא 1 (פולונום)— 010005 ? 13111005 ״! 

— ( 1205 לערך — 1279 ). ארכיבישוף, היסטוריון, 

משפטן ותאולוג. למד בקרקוב, והי בפראג. שם הצטרף 
למסדר הרופיניקאנים. לאחר שקיבל תואר מוסמך לתאו- 
לוגיה בפאריס, פעל שנים רבות בפולניה בפשרות כנסיית־ 
יות, ויצא לעתים קרובות לחר׳ל בשליחויות המדינה ובש¬ 
ליחות מסדרו. אחרי 1266 חי ברומא ושימש ככומר החצר 
וכמוודה של האפיפיור. ב 1278 מינהו ניקולאום 111 לארכי¬ 
בישוף של גניזנו, המשרה הכנסייתית הרמה ביותר בפו¬ 

לניה. חיבורו החשוב ביותר: - 00 ק 010 * 80100101 00103 ־ 00 
1 ^>ת 11 מ 1 115 ג 11 ] 613 ג 36 > 111£ > 1 זזבו־ז 10 גז£קבח 1 גחט 10 } 11 

("דברי ימי האפיפיורים, הקיסרים ושבע תקופות העולם"), 
1477 , שפורסם ב 01 ס 50111110108,9 14014 . הכרוניקה שנת¬ 
חברה לפי בקשתו של קלפנט 7 \ז משוללת ביקורת היממו־ 
רית. היא שימשה במפר־עזר לחניכי הבנסיה ולתומכיה 
ותורגמה לשפות רבות. באמצעותה נתגלגלו אגדות וזיופים 
רבים שזמן רב נחשבו כאותנטיים. כגון האגדה על האפיפ־ 
יורית יוהאנה או הסיפור האגדי על הדחתם של ששה 
נסיכים בידי האפיפיור. 

מו־טיני. ג׳ובד בטיסטה - , 8311513 01003001 

4311101 ) (:) 13111 !) — 1706 , בולוניה — 1784 שם). 

מלחין ותאורטיקן איטלקי. ב 1721 הצטרף למסדר הפרנציס¬ 
קנים, וב 1725 נתמנה מנצח המקהלה בכנסיות פרנציסקוס 
שבעירו. הוסמך לכהונה ב 1729 . מ׳ היה מגדולי הפורים 
בתקופתו (גלוק, מוצרט, גרטרי ויומלי נמנים עם תלמידיו), 



419 


מרטיני, ג׳יבני גטיסטדז — מרטיניי, 


420 


ובו־סמכא בענייני התאוריה של המוסיקה, ועמד בקשרי 
התכתבות עם מוסיקאים רבים. ספרייתו המוסיקאלית, שהיו 
בה 17,000 כרך בקירוב, היתה מהחשובות בזמנו. הלחין 
בעיקר מוסיקה כנסייתית, וכתב ספרים רבים בתולדות ה¬ 
מוסיקה ובתאוריה המוסיקאלית, 

מרביבי. ס י כ? 11 ה — 1113111111 011€ ת 1 ו 5 — ( 1284 בערך. 

סיינה — 1344 , אווינלן), צייר איטלקי. מ' הושפע 
בראשית דרכו בעיקר מדוצ׳ו די בואונינסניה (ע״ע). ובאט־ 
צעותו-מחדירת הסגנון הגותי למסורת הביזאנטית ששלטה 
בציור הטוסקאני קודם לכן. כמו־כן השפיעו עליו סגנונו של 
הפסל ג׳ובני פיזנו(ע*ע), ובמידת־מה. יצירות הציור הצרפ¬ 
תי, בעיקר המיניאטורות. ואילו בבגרותו השפיע מ׳ יותר 
משהושפע. — יצירתו המתוארכת הראשונה היא ציור־הקיר 
״המאדונה בתפארתה״ ( 1315 ! בארמון עיריית סיינה; חלקים 
שניזוקו שוחזרו בידי מ׳ ב 1321 ). בנושא. במבנה ובסגנון 
הושפעה יצירה זו מן התמונה של דוצ׳ו, הנושאת אותו שם! 
אך מ׳ פיתח ביתר שאת את המוטיוויס הגותיים ועם זאת 
העניק יתר נאסוראליזם וכובד לדמויות. תמונת-המזבת. 
המתארת את לואי הקדוש מטולוז מכתיר את רובד מאנז׳ו 
(פינאקותקה. נאפולי), צויירה, כפי הנראה, ב 1317 ; ואז 
כבר שימש מ׳, קרוב לוודאי, צייר־חצר של רובר מאנז׳ו. 
לאותה תקופה מיוחסים ציורי־הפרסקו הנפלאים מחייו של 
מארטינום הקדוש, בקאפלה מונטפיורה שבכנסייה ע״ש 
פראנציסקוס הקדוש באסיזי, 1319 היא שנת יצירתו של 
הפוליפסיכון של קאתרינה הקדושה בפיזה (המוזיאון הלאו¬ 
מי. שם). — מן היצירות המעטות ששרדו מתקופת בגרותו 
האמנותית הוא הפרסקו של ה״קונדוטיירה" גוידוריצ׳ו דה 
פוליאנו ( £08113110 43 011140111:1:10 ; 1328 ; ארמון עיריית 
סיינה), ובו הוכיח נד, נוסף על מלאכת הציור המשוכללת, 
גם טכניקה מזהירה של צורף בעיטור הרקע המוזהב וגלימת 
המלאך. ,.הבשורה למרים״ ( 1333 ; אופיצי, פירנצה) אף היא 
מיצירותיו המאוחרות. — מעט אחר 1340 עבר מ' לחצר 
האפיפיורות באוויניון, ושם התיידד עם פטרארקה וצייד 
למענו מיניאטורה בקודכס של ורגיליוס (אמברוזיאנה, מי¬ 
לאנו), ואת דיוקן לאורה אהובתו' (אבד). 

ם׳ הוא המעודן, אולי גם המושלם, בשלושת מנהיגי 
אסכולת סיינה במחצית הראשונה של המאה ד, 14 (ע״ע 
דזצ׳ו; לורנצסי). הוא העניק מערכת אוד־וצל רגישה לדמו¬ 
יותיו, ולעתים אף בנה סביבן מערכים פרספקטיוויים מפו¬ 
תחים. את עיקר התוכן האמנותי יצר בתבנית האלגאנטית 
והריתמית של הדמויות במשטחי הצבע החיים שלהן ובחנן 
הקליל, הרך והמעורן להפליא. תכונות אלה משוות לאמנותו 


אופי אריסטוקראטי של אמנות־הצר. יותר משני מתחריו 
הגדולים הקפיד מ׳ על הליטוש המושלם של הביצוע הטכני, 
ועל עיבוד פרטי הרישום והצבע. 

.א ; 1959 ,./ 1 . 5 , 1 [זנ 0 ; 1955 ,. 1 \ .' 4 . 111111 ) 110 ? .ס 

,. 1 \ . 5 ,.[> 1 ; 1965 , 615151 06 . 5 61 1 ( 01 ;)■! 00 5/1 > , 13010803 

- 1 ( €01 53 )^ 110 ,( 101 ) 000 -י) . 041 ־ 1 ) 10 ) 5027,011 ) . 0 ; 1966 

. 1970 ,. 1 \ . 5 61 10 ) 1 <} 

א. רו. 

מרטינס ךה טולדו, אלפוגסו - £01150 !^ 

40 :> 101 ־ 40 — ( 1398 ?— 1470 י), סופר ספרדי. מ׳ היה 
ב 1415 — 1436 כהן־דת בקאתדראלה בטולדו. ב 1436 נתמנה 
לכהונה כנסייתית רמה בסאלאורה. יצירתו העיקרית היא 
111111143110 ■ 311101 411 1011311011 ?!£ ס 1011131:110 £1 (.,העד 
רב או דחיית האהבה החולונית") אשר את חיבורה סיים 
ב 1438 , אך היא יצאה לאור בראשונה ב 1498 . החיבור מצ¬ 
טיין בראייה ראליסטית ובסגנון עממי עסיסי. בעוד שמסגרתו 
הכללית היא המסגרת האסקטית המסרתית. שניים מבין 
ארבעת חלקיה הם מעיו פרשנות סאטירית על החיים, על 
נשים ואהבה. — מבין יצירותיו האחרות: ! 13 ! 4 3 ץ 1313 \ 1 
0111035 ־ 01 (,מצפה הכרוניקות*), וחיבורים על חיי הקדושים 
אילדפונס ואיסידורוס. 

1 ) 6 ( 1 ו 105 וו< €01 ס<ו 1 ) 6 1110 * €515 16 ,־ו 01£6 ) 5 

,(. 011 ) 0003 ? ; 1942 ,. 4 \ , 13035 ? ץ . 1 \ ; 1923 ,'ס^ע^־מול)י 

. 1955 , 0-0 ( 6605 ' 1 ' ) 6 ) 55 )-/ו) £1 ? 6 £1 

מרטיניק (! 1431111111111 ), אי באיי רנדו 1 רד, איי האנסילים 
הקטנים שבהדו המערבית (ע״ע), המהווה מחוז 
(דפארטמאן) צרפתי. שטחו; 1,100 קמ״ר ובו כ 320.000 תוקף 

( 1967 ). 

מ׳ ברובו הררי ממוצא געשי, ופסגתו הגבוהה בהר 
הגעש פלה 1,463 ם׳ (ע״ע וולקניזם, עט׳ 935 ). במרכז האי 
משתרע איזור מישורי, ובדרומו גבעות, שגבהן 300 — 600 
מ׳. החוסים מפורצים• בצפון ובמערב הם בנויים שוניות אל¬ 
מוגים וצוקים תלולים. במערב המפרץ הגדול פור דה פראנס. 
בדרום משתרעים חופי רחצה נרחבים. 

האקלים טרופי והאי נתון להשפעה תמידית של 
רוחות הפאסאט. קיים הבדל ניבר בין החבלים הצפוניים- 
מזרחיים, הלחים, הפונים לכיוון הרוח ולדרומיים־סערביים, 
היבשים, שאינם חשופים לרוחות הפאסאט (ע״ע הדו המע¬ 
רבית, עט׳ 584 ). הצמחיה הטרופית בראה ברובה, חוץ 
משטחי יערות, המצויים בצפון האי. כלכלת מ' נשענת על 
מטעים ועיבוד התוצרת החקלאית. הגידולים העיקריים הם 
קנה סוכר. אננס, בננה. משק בע״ח קטן, ובו חזירים ובקר. 
לאורך החופים נפוץ דיג. ה תעשיה עוסקת בויקוק 



נויר 1 ריצ׳ן דה פוליאנ 1 




421 


מרטיניק — מרי 


422 


סוכר וייצור רום. מייצאים בננות, קנד. סוכר ואגסים, בעיקר 
לצרפת. מ׳ משסש סקום משיכה לתיירים רבים. 

א ו כ ל ו ם י ם׳ רובם צאצאי עבדים כושים שהובאו לאי 
בידי הצרפתים. שיעור הגידול השנתי 2.7% , והצפיפות 
עולה על 300 תוש׳ לקמ״ר. העיר הגדולה ובירתה של נר 
היא פור דה פראנס ( 100,000 חוש׳ 1967 ). בה הנמל 
הראשי של האי• שדה התעופה של פ׳ נמצא בעיר הקפנה 
למנטן. 

. 1949 , 11171104716 } { 6 46 ! [ 70 / 3 / 114 ^ 60 ^ 16 ) 6111 ,./ 3 1.0 ,זזטעשא .£ 

היסטוריה. ב 1502 גילה קולומבוס את מ׳, אולם ה¬ 
ספרדים לא יישבו את האי. ב 1635 התנחלו בו הצרפתים, 
עסקו בעיקר בגידול קנה־סוכר והעבידו כושים רבים בסט־ 
עים. 

מ׳ הותקף פעמים אחדות בידי ההולאנדים והאנגלים; 
האנגלים החזיקו בו במלחמת שבע השנים ובמלחמות ה¬ 
מהפכה הצרפתית ונאפוליון. ב 1848 בוטלה העבדות. 

ב 1902 נהרסה העיר סן פיר בהתפרצות הר הגעש מון- 
פלה, וב 30,000 איש נספו. במלה״ע 11 הכיר האי, בלחץ 
אה״ב, בממשלת צרפת הוקפשית ( 1943 ). ב 1946 שונה מעמד 
מ׳ ממושבה לדפרסמן של צרפת, ותושביו הם אזרחים צר¬ 
פתים לכל דבר. 

10 4 . ,' 5 ־ 730001 .א ; 1955 ס./ , 1 ־ 8051:1 ..׳ 1 

, 1967 , 30 ן 0001 ומ 4 .'/ 110 ./ 4 

מרטיר, מ 1 - טירולווירו ('ו 0108 ־ 1 י<ז־ 11131 ,־ 1 ץ 1311 מ) . בשם 
פ" כינתה הכנסייה הנוצרית את אלה שסבלו ומתו 
על קידוש אמונתם (בייחוד במאות הראשונות של רדיפות 
הרומיים), ולא התכחשו לה. חפלה חיו׳ }טזק״ע ("עד") 
ציינה — כבר במאה ה 2 — את אלה שהעידו במותם על 
אמונתם. עד המאה ה 3 נקראו מ" גם הסובלים למען האמונה 
בישו בלי שנשפך דמם. הכנסייה הקדומה כיבדה והערי¬ 
צה את זכרם של ד,מ" והביעה את הרעיון, שישו עצמו 
לוקח חלק בייסורי הס׳. טרטולינוס (ע״ע) ראה במרטיריום 
מעין "טבילה שנייה" המכפרת על כל חטאיו של ד.מ׳ וסב- 
טיחה לו כניסה מיידית לגן עדן. ב 305 פסקה רדיפת הנוצ¬ 
רים. בפקודת דיוקלטעוס (ע״ע). עם חמ" הראשונים נסנו 
סטפנוס (מעשי השליחים ז, 60 ), יעקב (שם, יב 2 ) פטרוס 
ופאולום, שהומתו ברומא. במרוצת הזמן, משנשתרש פולחן 
הערצת הס". נהגו להעלות את זכרם של הנד׳ על קברם, 
או במקום שנטמנו שרידיהם, לשאת תפילות, שהיו עיקר 
הטקס, ולהפליג בשבח מעשי גבורתם. אט אט החלו אף 
לבקש את התערבותם ואת עזרתם של המ" "הקדושים" 
דווקא ביום מותם. 

מרטירולוגיה היא קטלוג של שמות הכד "הקדו¬ 
שים" לפי סדר חגיהם. בכנסייה המזרחית קרוי לוח דומה 
בשם 1 ז 10 ז 3 ג 3 חץ 5 . עם המרטירולוגיות הנוצריות הקדומות 
ביותר נמנות ה״ברונוגראפיה״ של פילוקאלוס ( 354 ), וח־ 
11171 ! 131 תז׳ 5 ח 0 ־ 101 ון ת 01081111 זץזזב 1 ^ מאמצע המאה ה 5 , המ¬ 
יוחסת בטעות להיארונימוס (ע״ע). מרשימות אלה צמתו ב¬ 
אנגליה ובצרפת במאות ה 8 וה 9 סרטירולוגיות היסטוריות, 
ובהן פרטים ביוגראפיים והיסטוריים מחיי הם״. ב 1586 נת¬ 
פרסמה ברומא בידי הקרדינל בארוניוס ההוצאה הרשמית 
של ה 1 חסת 3 וזז 80 וז 01081111 ז׳<זז 43 ן, והוא אוסף מעודכן ורש¬ 
מי של מרבית הנד וחגיהם המקובלים בכנסייה הרומית. 
מאז נתפרסמו מהדורות מעודכנות נוספות, הכוללות גם 


שפות "קדושים", על חגיהם שנתוספו לאחר מכן. וע״ע 
קדוש השם. 

.ז ;* 1933 ,. 4$ / 16$ > 111/6 ) 411 716$ ו!/> 07 $^ 1 ,שץג 1611 שס . 11 
. 0 . 11 ; 1960 , 1111 ) 17671 ( 4071 ! 167 () 171$111 /€ ,־ $£1 ט £13 

. 1965 ,!/) 01117 ץ £071 1/16 171 £67$601111071 0714 740771 ^/ 407 } 

מ. י. ם. 

מרטן ךי גר, רוז׳ה - 03,4 40 ח!ז־! 43 א ״ 1108 - 

( 1881 , ניי-סיר־סן — 1958 , בלם), סופר צרפתי. 

מ' למד ב 5 מז 013 ! 40 י 1x010 , ושם רכש את השכלתו 
כארכיונאי־פאלאוגראף. הוא סיים את לימודיו ב 1906 . הרו¬ 
מאן החשוב הראשון שלו, 831-015 ת 03 ן ( 1913 ), דיאלוגים 
שזורים ב״מסמבים" (מכתבים, קטעי מאמרים, וכר), מהווה 
מעין מחקר על הלכי־רוחו של הנוער בצרפת בתקופה שקד¬ 
מה לפרשת דרייפוס, ולאחריה. רעיונו המרכזי—ההתנגשות 
בין אפונה ומדע. יצירתו הגדולה של מ׳, 1831111 ■וז 1x5 
(״בית־תיבו״, עברית 1948 — 1950 ), 1922 — 1940 , היא סדרה 
של רומאנים, ולה 8 חלקים. על רקע האווירה ששררה בצר¬ 
פת ערב מלה״ע 1 , התנועה הסוציאליסטית, הירצחו של ז׳ורס, 
מסופרות קורותיהן של שתי משפחות — האחת פרוטסטאנ¬ 
טית, והאחת קאתולית. בבטאו את ההתקוממות נגד הערבים 
המסרתיים של המעמד הבורגני. עם הסתירה (בייחוד בחלק 
האחרון), שבין הכוח ובין הצדק. מהווה רומאן זה מעין יומן 
של דורו ושל מ׳ עצמו; הוא השפיע השפעה עסוקה על 
קהל הקוראים הצעיר, ביצירתו ניכרת הכשרתו המדעית, 
הסתמכותו על מסמכים והקפדתו לתאר בנאמנות את המצי¬ 
אות כמות שהיא; כמו־כן ניכרת בה השפעתו של טולסטוי. - 
מ׳ חיבר גם שתי פארסות (מהן ס״ק 411 ז״־וחגז״ל 80 
11 * 1x1 [״צוואתו של האב ללה״], 1914 )! מחזה (תט 
* 1301111711 ־ [״שתקף], 1932 ),'ומספר סיפורים ומסות. — 
ב 1937 הוענק לו פרס נובל לספרות. 

. 0 , 41 . 31 .! 1 ,״ 114 . 0 . 13 ; 1937 .. 0 40 . 11 .?( , 1 x 1011 .א 
. 74 .? 1 ,!!#■!סל[ . 0 ! 1941 , ! 70147 ! 114 4/16 / 0 1/0714 ( 1/16 0114 

414 0., 1957; ?. 021*, 6/16X1071$ $117 10 77161/1046 46 /?. 74. 

£11€ ׳\ 14011 12 ) . 0 411 ./ 11 .?/ 0 6 ^ £ 10771/710 ; 1957 ,. 0 414 
414 ./!* .?/ , 0119500 . 11 ; 1958 ,( 11 ^^ 1 .סח ,ט $215 ח 3 ז 1 

. 1963 ,. 0 417 . 1 \ .£ ,? 6031 . 0 ; 1961 ,. 6 

א. ב. ש. 

מרי (ץ 3 זז 111 \). נהר בדרום מזרח אופסרליה. ארכו 2,574 
ק״מ. מקורותיו בהרים המושלגים שבאלפים האוסטראלייס. 
משם הוא זורם לכיוון מערב ויוצר את קו הגבול בין ניו־סאות 
וילז וויקטוריה, ונשפך דרך ימת אלכסנדריה למפרץ אנק־ 
אונטר שבאוקיאנים ההודי. גליל ניקחו עם יובליו כמיליון 
קס״ר וכמות הספיקה השנתית הממוצעת היא 1,900 מ״ק 
בשנייה. יובליו העיקריים הם דרלינג (ע״ע), הארוך בנה¬ 
רות אוסטרליה ( 2,735 ק״מ) לקלן, סרמביג׳י. 

נהר מ׳ עובר דרך איזיור חקלאי פורה. הוקמו עליו מפעלי 
השקיית רבים, והגדול בהם הוא מאגר המים היום ( 13111110 ), 
בקרבת העיר אלברי (צז 411811 ). כיום מקימים על הנר, בנד 
סף על מפעלי השקייה חדשים, תחנות הידרו-חשמליות 
במסגרת תכניות הפיתוח לטווח ארוך. 

071 071  0 ס 81 ("מ׳ אשתי 

הדמים"). 

, 0 ) 111 ^ . 8 ; 1910 ,■/ 7x40 ./י. / 0 ^ 7 ,ש 41 ו 01 ז? ■ 1 

,■ 101 )/ 71 0 / 111 / 1 <}$ , €50011 ־!? .? . 11 ; 1936 ,■ 101 )/ 71 . 4 ! 

. 1940 /( 1 ) 8100 / 0 ?) 11 ? 1/1 

מ. יר. 

2 ) פ׳ 11 ( 1662 — 1694 . מלכת אנגליה ס 1688 ). בת 
ג׳ימז 11 (ע״ע). פ׳ חונכה כפרוטסטאנסית. ב 1677 נישאה 
לוילם, "נציב־המדינה" (ז:> 1 ;״״ז 11 ; 3 ) 5 , שליט) של הולאנד 
ומנהיג הפרוטסטאנטים באירופה (ע״ע דלים 111 ). לא נולדו 
לה ילדים, אך פ׳ זכתה בפופולאריות רבה בהולאנד. מצבה 
נעשה קשה ב 1685 , כשעלה אביה למלוכה באנגליה, והחל 
במדיניות פרדקאתולית. ם׳ נשארה איתנה בתמיכתה במדי¬ 
ניות הפרוטסטאנטית של בעלה וב 1688 תמכה בפלישה 
לאנגליה שוילם עמד בראשה. בפברואר 1689 באה גם היא 
לאנגליה ושניהם הוכתרו למלכי אנגליה ואח״ב למלכי סקוט¬ 
לנד. כאשר נעדר וילם מאנגליה, ניהלה ם׳ בכישרון ובמרץ 
את ענייני המדינה. 

/ 0 . 714 / 0 !/? 11 ?£ 4 <ז 0 !?■ 011 ( $4£11 ,(. 60 ) זסח&שסס .א 

־£״£ / 0  1 ($ , 11 . 1 \ ,ח 50 ־ 1 שז 3 /י\ . 4 ? ; 1886 , 1 ) 10/1 ^ 1 /£ 

. 1928 , 1 ) 111 ) 1 



מרי אנטויאנט — 1£ ]£ם 101 ״\. ;>״ 13 י 1 — ( 1755 — 1793 ), 
מלכת צרפת. מ׳ היתה בתם של מריה תךזיה וה¬ 
קיסר פרנץ 1 (ע׳ ערכיהם). ב 1770 נישאה ליורש-העצר 
הצרפתי לואי. שעתיד 
היה להיות המלך לו־ 
אי ¥1 ^ נישואים 
אלה נועדו לחזק את 
הברית בין אוסטריה 
לצרפת מ 1756 . הודות 
לצעירותה דפיה רכ¬ 
שה לה מעריצים רבים 
בחצר צרפת ובכללם 
לואי ¥\ עצמו. אד 
לם מאדאם די ברי 
(ע״ע). פילגש ה¬ 
פלך, מראשי הסיעה 
האנטי־אוסטרית, שנ¬ 
אה אותה וחתרה 
תחתיה. מרי אנסואנט 'מאת אליזגט וחיה־לגו־! 


425 


מדי אנטואנט — מדי מצרפת 


426 


נישואיה של ם , היו פורמאליים בלבד ב 7 השנים הרא¬ 
שונות, בגלל מומו של בעלה, ובינתיים התמסרה ם׳ לחיי 
החצר. היא היתה נתונה להשפעת ידידיה— בעיקר להשפעת 
הרוזנת פוליניאק (: 031 * 011 ?) — ודאגה לקצבות גדולות 
עבורם. ם׳ היתה מעורבת בתככים מדיניים — בעיקר בקשר 
למינויים והקצבות. דבר זה והרגשות האנטי־אוססריות הקנו 
לה שונאים רבים בחוגי החצר, ובזבזנותה הבלתי מרוסנת 
גרסה מהר לאבדן פופולאריותה. 

אתרי שנולדו לה 4 ילדים חל בה שינוי, והיא ניהלה 
אורח חיים שקט יותר, אך המשיכה להתערב במדיניות, 
בפרט בסינר שרים, והיתד. אחראית במידת מה להבשלת 
טירגו (ע״ע). 

ריחוקה של מ׳ מהעם ובעיותיו התבטא באמרתה ה¬ 
מפורסמת : אם אין לעם די לתם, מדוע אינו אוכל עוגות ? ■ 
העם שנאה כי ראה בה אחראית לפשיטת הרגל של המדינה. 
בשלבים הראשונים של המהפכה כוונו רבים סתיצי המהפ¬ 
כנים נגדה והדבר בלט באוקטובר 1789 , כשצבאו המונים 
על ארמץ ורסאי והמלך ומי הובלו לפריס• סירבו (ע״ע) 
ניסה לתווך בין המלך ונו לבין האסיפה הלאומית, אולם 
מ׳ לא נתנה בו אמון וקיימה קשרים הדוקים עם ראשי 
"המהגרים" האריסטוקראטים, בסיועם של הגנראל בויה 
( 8001110 ) רדידה הרוזן השוודי פרזן תיכננה מ׳ בשנת 
1791 את בריחת משפחתה, אולם הם נתפסו בוארן 

( 37310111105 ), 

המלך שקע באפתיה, וס׳ נאלצה ליטול את החפה לידיה. 

היא שיתפה פעולה עם הפלג המתץ של האסיפה הלאומית 
ובעיקר עם א. ברנו (ע״ע). עם זאת ניסתה להחיש הקמת 
קואליציה נגד־צרפת כדי להציל את המלוכה. בפרוץ המל¬ 
חמה העבירה את תכניותיה הצבאיות של צרפת ל¬ 
אוסטריה. 

עם ביטול המלוכה ( 10.8.1792 ) נעצרה ם׳. אחרי משפט 
הפלך והוצאתו להורג (ינואר 1793 ), החמיר מצבה של ס׳: 
הפרידוה מילדיה והחזיקוה בקונסירדרי ( 000010180110 , 
בית הסוהר למעצר וחקירה). נעשו מאמצים להציל אותה ואת 
ילדיה, אך לשווא. באוקטובר 1793 נערך משפטה. היא 
הואשמה במגעים עם אויביה של צרפת. בקשירת קשר 
ובבגידה. מ׳ נידונה למיתה, וב 16 באוקטובר נערפה בגליו־ 
טינה. 

•) 8714 1/17 ,. 4 / . 14.171 4 > 1 ־ 4741 ו/' 7 סו 07 /\ 1 ז 11 נ>חז\ 1 וו ¥0 .ג 

.( 11,8714 10147 ) 140 , 11  44 < 1 חק 11 ? 1.11 ,זש( $1 תג* 1£ . 0 ; 1936 ,.!/ . 1 \ . 3£ ו 1011 < .? 

. 1938 ,. 4 . 34 

מ. יר. 

מרי, ג׳ורג׳ גיל 3 רט אימי - 0 ת! 1 ל 11 ״נ 11 ;ב> ־*• 0001 

׳ 33 זז 111 ! 1 — ( 1866 — 1957 ), חוקר הספרות היוונית 
הקלאסית, סופר ועסקן פוליטי אנגלי, נולד בסידני (אוסט¬ 
רליה), ועבר לגור באנגליה בהיותו בן 11 . כאן סיים את חוק 
לימודיו בבלשנות הקלאסית. ב 1888 נהיה מרצה ללשון 
היוונית ב 0 !! £0110 עיסא שבאוכספורד, ושנה לאחר מכן 
נתמנה פרופסור לספרות היוונית בגלאסגו. 1908 — 1936 היה 
ס׳ פרופסור באובספורד. מ׳ נמשך במיוחד אל אוריפידס, 
כי בו ראה את נושא הדגל של הקדמה, ההשכלה והליברליזם. 
הוא גם ייחד לו חיבור מיוחד ס*!/ ! 111 3011 £111-11111105 
(״אוריפידם ותקופתו״), 1913 . 


מחיבוריו האחרים החשובים: : 31101001 ! 0£ עז 0 > 315 ל א 
£1101311110 ! 01001 ("תולדות הספרות היוונית הקדומה"), 
1897 : 10 ק£ ! 01001 1110 0£ £150 £110 ("עליית האפוס 
היווני״), 100,1907 * £011 ! 001 !ס 0£ 05 * 813 0 י\!£ ("חמישה 
שלבים של הדח היוונית"), 1925 8 , שהפך לספר קלאסי 
במקצועו. הוא תרגם בחרוזים וערך את רוב המחזות היוד 
ניים הקלאסיים. 

שש פעמים היה מ׳ מועמד לפרלמנט, אולם לא נבחר. 

על פעילותו באיגודים למען חבר הלאומים והאו״ם הוענק לו 
״עיטור הזכות״ ( 10111 * 1 £״ 01401 ), 1941 . ס׳ הושיט עזרה 
למדוכאים, במיוחד לאנשי מדע שגירשו מארצות בעלות 
משטרים טוטאליסאריים. 

- 1/0 מז> .£ ; 1958 . 6 ) 0 6 ) 11 ,חס$תז 0 ו 1 ' 1 .£ .[ 

, 14 ) 140 •<¥ 1714 ץ/ 1 0001711/1414004 1011/1 11¥ <) 1 >- 10£1 < 101 *ו 1 / 7 > 4 ו/ 045 ו) 

. 1960 

מרי לראי! — £011150 3131-10 , — ( 1791 , וינה — 1847 
פארמה). קיסרית צרפת ואת״ב דוכסית פארמה. מ״ל 
היתד, בתו של פראנץ 1 מאוסטריה. ב 1810 נישאה לנאפוליץ, 
לאחר שגירש את 
דחפיו כוארנה(ע״ע). 
ב 1811 ילדה לו מ״ל 
את נפוליץ 11 (ע״ע). 
ב 1814 מינה אותה נא־ 
פוליון לעוצרת• היא 
סירבה להצטרך ל¬ 
בעלה באלבה. חזרה 
לורנה ונשארה שם גם 
בשוב בעלה׳ לצרפת. 
בקונגרס רנה (ע״ע) 
קיבלה מ״ל את ה- 
דוכסרות פארמה, פי־ 
צ׳נצה וגוסטאלה, ב¬ 
לא זכות להורישן 
לבנה. שלטונה היה 
ליבראלי יחסית. או¬ 
לם אחרי המרידה ב- 
1831 (ע״ע איטליה, עמוד 739 ) קיבל אופי ראקציוני. — מ״ל 
נישאה פעמיים אחרי מות נאפוליון, לראשונה לפון נאיפרג, 
שהיה מאהבה בגלות הקיסר לסט. הלנה, ובשניה לרוזן בומבל. 

; 1938/39 , 1-11 ,../־. 11 0 /> ! 6000 £0 ,* 013 * 80111 80 .ן 
. 1952 . 701 מ 0/00 ,/ 3 '\> 11 ( 10 מ 1 מ 0 / ,../■ 11 , , 80110111 .( 

מרי מצו־פת — 00 ״ 3 !? 40 313110 — (המחצית השניה 
של המאה ה 12 ). משוררת צרפתית, הראשונה ב¬ 
ספרות ארצה. איו יודעים הרבה על חייה. שמה ניתן לה 
עפ״י חרוז באחד משיריה: "שמי מארי ואני מצרפת". היא 
חיה בחצר המלכות באנגליה שבאותה תקופה היתד. אחד 
המרכזים החשובים של תרבות צרפת. מ׳ נתפרפמה בסיפור 
האהבה בחרוזים (שירי ה״לה״ [! 131 ]), שלחיבורם שימש 
לה מקור השראה הפולקלור הברטוני ואשר היסוד האגדי 
הוא אהד היסודות האפייניים להם. הידועים שבשיריה:- 815 
0130101 (מעשה באדם בדמות זאב), £305110 ,ססחס׳ו, ועוד. 
— מ׳ כתבה גם משלים. 01 ק 150 , בהשראת איסופום. 

,.¥ 14 ) . $4 1 > 4( 114744 5(17 144 <4141/745 0X1711/14445 .¥ ,מזט £3 . 11 

. 1968 



הקיסרית צירי לואיז עם ם 5 ר רומא. 
פרט כריזה: סאת ם. ז׳ראר (ורכאי) 




427 


מרי, פיר — מריה תחיה 


428 


מר י , פ י ד — 43110 ! 10110 ? — ( 1853 ׳ פאריס — 1940 ׳ 
קאן). רופא וחוקר צרפתי• גסר את ליסודי הרפואה 
ב 1888 ונתמנה פרופסור ב 1892 . מ 1918 היה מנהל המחלקה 
לנורולוגיד. קלינית בבי״ח סלפטרייר, בפאריס. 

ם׳ היה תלמידו של שרקו, ויחד הגדירו את מהותו 
של כליון־השרירים המתקדם הנקרא על שסם. מ׳ הקדיש 
את רוב מרצו למחקרים במערכת העצבים. גישתו המקורית 
ויכלתו המחקרית הרבה תרמו הרבה למדע הנורולוגיה 
ומשכו אליו תלמידים רבים. — בין השגיו החשובים: ביאור 
האקרומגליה (ע״ע היפופיזה), חקר הפרעות בדיבור (ע״ע 
אפסיה, דבור) וכמו־כן מחקרים במחלות העצמות והמפר¬ 
קים. חיבורו החשוב: 0100110 13 01313410546 105 ־ 5111 0115 )^ 1 
(,.הרצאות על חליי לשד השדרה״). 1892 . כהוקרה על 
השגיו נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית לרפואה ב 1911 . 

. 1933 , 992 , 11 , 071 ) 810%7. 1*3x11 ,־ 1 * $4:11 !? . 1 

מח־אנבד, ע״ע מרינסקה לזניה. 

מריאנה׳ איי ( 15131145 4311302 !), קבוצת איים באיי 
מיקרונזיה (ע״ע), במערב האוקיאנוס השקט. ה¬ 
נתונים לשלטון אה״ב מטעם האו״ם. שטחם כ 650 קמ״ר 
ומספר תושביהם 10,986 ( 1968 ). 

איי ם׳ ערוכים בקשת מצפון לדרום: חלקם איי קורא־ 

לים וחלקם בנויים מפסגות הרים ממוצא געשי. קבוצת 
איים בצפון אינם מיושבים כלל ובהם עדיין הרי הגעש פעי¬ 
לים• האיים הגדולים הם גואם (ע״ע), הדרומי באיי מ׳. 
סיפן, טיניאן והוטה. 

האקלים משווני-אוקיאני. הטמס׳ הממוצעת של • 26 
אינה משתנה כמעט כל השנה. כמות המשקעים השנתית 
הממוצעת 2.000 ם״מ. (ע״ע אוקיאניה, עמי 141 — 142 ). 

תושבי איי ם , , שהם תערובת של בני גזעים שתים 
(אינדונזים, ספרדים, פיליפינים ויפנים), עוסקים בחקלאות, 
שעיקרה מטעים טרופיים. הגידולים העיקריים: קוקוס (ה¬ 
מספק קופרה), אורז׳ סוכר, קפה, טבק וכותנה. באיים מספר 
מצויים מחצבי פוספאטים ומנגן. 

היסטוריה. איי מ׳ נתגלו ב 1521 בידי מגלן (ע״ע), 
והוא קראם 105144101105 40 15135 ("איי-הגנבים"). מיסיו¬ 
נרים ספרדים־ישועיים, שנשלחו מטעם מאריאנה סלכת 
ספרד והתיישבו בהם ב 1667 , נתנו להם את שמם הנוהג עד 
היום. שלטון ספרד באיים בא אל קיצו בעקבות מלחמתה 
עם אה״ב ( 1898 ) : גואם נמסרה לאה״ב; שאר האיים נמכרו 
לגרמניה, ואחרי מלה״ע 1 ניתנו במנדט ליאפאן. במלה״ע 11 
כבשה אותם אה״ב, בקרבות קשים ביותר, וב 1947 נמסרו 
לה איים אלה כנאמנות מטעם האו״ם. 

מריד־ה ( 11143 ) 14 ), עיר בסחוז בדחוז (ע״ע) בגליל אסטר־ 
סדורה, ספרד, שוכנת על הגדה המזרחית של נהר 
נודינה (ע״ע): 37,000 תוש׳ ( 1966 ). צומת מס״ב חשוב. 
מ׳ עשירה בשרידים מהתקופה הרומית. אמפיתאטרון, ברכת 
מים, אמות מים, מקדשים, קרקס, שני גשרים (ר׳ תמר כרך 
י״א, עם׳ 714 ), שרידי חומה מסביב לעיר ומבצר אלקסר 
שנבנה ע״י הרומאים והורחב בתקופת המורים (ע״ע). 

ב 25 לפסה״נ הקים אוגוסטום מושבה לחייליו המשוח¬ 
ררים — £010103 1111811513 . העיר גדלה במהירות, היתה 
לאחת ם 10 הערים הגדולות בקיסרות ונקראה ,רומי של 


ספרד". ביסי הויזיגזתים היתה ם׳ מושב הארכיהגמון. ירי¬ 
דתה החלה עם כיבושה בידי המוסלמים ב 713 . היא נפגעה 
קשות במלחמות הרקלנקיסטה, ונכבשה בידי אלפונסו 1% 
ב 1228 , והוא מסרה למסדר סאנטיאגו דה קומפיסטלה. מספר 
תושביה הוסיף לרדת, וכיום חשיבותה בעיקר היסטורית. 

יהודים ישבו בם׳ בתקופה הרומית המאוחרת והוויזי־ 
גותית. ישוב יהודי המשיך לחתקיים בם' בתקופה הערבית. 
בתקופת השלטון הנוצרי היתד, השכונה היהודית בקרבת 
מקום לכנסיית סנטה קטלינה, ששימשה ביכ״נ של הקהילה 
לפני הגירוש. ב 1283 היו מסי הקהילה 4.000 מרודים. פרעות 
קנ״א ( 1391 ) פגעו גם ביהודי ם , , ובמאה ה 14 היחה בה 
קהילת אנוסים. ב 1439 הגיעו מסי הקהילה ל 2,250 מרוו- 
דים— עדות למצבה האיתן. ס׳ שימשה תחנת גבול לאנוסים 
שברחו לפורטוגל הקרובה. 

א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, א, 230 ^ 232 . 

2 1966 ו , 11 — 1 $$3711371 371 ו) 1113 ! 71 ן) 3 ג״/ 1744/371 013 ,■ 0 * 8 .? 

- 444/330 [ 7/13 , 110111 , 0 ; 1936 — 1929 ,( 10143 ^ .ע . 5 . £08 ) 

; 1948 ,( 396 — 391 , 111 /י , 341 ז £3 * 5 ) 01 ת 1 ו 3 * 1 

-$£) ? 303 <[$€ 0 ! 141110 [ 10$ 37071 ^ 23 [ €1*01x10 ,]זגמ 1301 . 11 
. 1962 ,( 27-30 , 14 , 9 , 111 , 1110$ !״ 

ש. שם. - דג. ב. - ח. ב. 

מריה (מרי) דד. מךיסים, מלכת צרפת - מ 4 :)״ 43 ! 

4041015 ! — ( 1573 — 1642 ), עוצרת צרפת.מ׳היתה 
בתו של פרנצ׳סקו דה סדיצ׳י(ע״ע, עמ׳ 300 ), נישאה לאנרי 
1¥ מלך צרפת, ויום לפני הירצחו הוכתרה למלכה, בנפרד 
מבעלה. על-כן הוכרה כעוצרת בשם בנה הקטין, לואי ^^ X1 
(ע״ע). 

ס׳ נטתה לצד הסיעה הקאתולית וחתרה להתפייס עם 
ספרד. היא הסתכסכה עם אצילי הממלכה, בייחוד הפרוטם־ 
סאנטים, והללו ניצלו את חולשת הכתר, התמרדו והשיבו 
לעצמם מקצת מזכויותיהם הקודמות ( 1614 ). מ' כינסה אח 
■אסיפת המעמדות" כמשקל נגד האצילים, אך סריבות פרצו 
בתוך האספה גופה. ב 1614 הגיע בנה לבגרות, אך ם׳ 
הוסיפה לשלוט עד 1617 : לואי 111 צ התקומם ותפס את 
השלטון. היא מרדה פעמים מספר ב 1617 — 1620 , ורק די- 
שליה (ע״ע) הצליח לפייס את האם ואת בנה ולהחזיר את 
ס׳ למועצת המלך ( 1622 ). רישליה. שהיא עצמה השיגה לו 
את תואר החשמן ואת משרת ראש השרים, נהפך לאויבה 
המושבע, ום׳ נאלצה להימלט מצרפת לבלי שוב ( 1631 ). 

* 1/11 ) 1 314 ) ¥73714 4/6 73103 713 * 7 "/ 4 73 ל 7 ך 711 / **׳־נ 3 * 1 , 01 ) 301 * 1 . 13 

;" 1946 ,^!! 1*0141$ X ,ז* 1308 ז? .? ; 1931 ) 41 . 1 \ ;) 01 ) $1 

. 1957 ,/ 11 7171 ) 11 ) 41 ) 77107 £3 317371 י* / ,. 141 

מריה תרדה — 11010512 ־ 1 43:13 ! — ( 1717 — 1780 ; 

מלכה מ 1740 ), ארכידוכסית אוסטריה ומלכת בו¬ 
המיה והונגאריה. הואיל ולראשונה בחולדות בית הבסבודג 
(ע״ע) לא היה יורש זכר, פרסם אביה של ם׳. הקיסר קרל 
1 \ (ע״ע) ב 1713 חוק ("סאנקציה פראגמאתית"), שקבע 
שכל נחלאות ההאבסבורגים הן יחידה אחת שאין לחלקה, 
ושבאין יורש זכר — גם אשה יורשת. כל שליטי אירופה 
נתנו את הסכמתם ל״סאנקציה", פרט לקארל אלברבם נד 
באוואריה. במות קארל 1 \ ירשה ם׳ אח ארכידוכסות אוס¬ 
טריה ומלכויות בוהמיה והונגאריה (כלח את נחלאות ה- 
האבסבורגים), אך לא את הקיסרות, לפי שאיו אשה קיס¬ 
רית. קארל אלברט תבע לעצמו את הקיסרות וכן את אוס¬ 
טריה, ופרצה ■מלחמת הירושה האוסטרית" (ע״ע). פרוסיה, 



429 


מריה תרזיה — מריוו, פיר ?דלה דה שמבלן דה 


430 


צרפת וספרד לחמו לצד 
באוואריה. ובריטניה 
— לצד אוסטריה. בע¬ 
מל רב שמרה מ׳ על 
מרבית נחלאותיה, פרט 
לשלזיה (שכבשה פרי- 
דריד 11 מלך פרוסיה): 

במהלך המלחמה מת 
קארל אלברכט, ובעלה 
של מ/ פראנץ םלורן, 

נבחר ב 1745 לקיסר 
פרנץ 1 (ע״ע). 

שאיפתה להחזיר ל¬ 
עצמה את שלזיה היתה 
מטרה מרכזית במדינ¬ 
יות מ׳. יועצה קאוניץ (ע״ע) חולל את "המהפכה הדיפלו¬ 
מטית" וכרת ברית עם צרפת, אויבתם חמסרתית של 
ההאבסבורגים, והקים קואליציה של אוסטריה, צרפת, 
רוסיה, שוודיה וסאכסוניה, ואלו נלחמו בפרוסיה (ובברי¬ 
טניה) ב״מלחמת 7 השנים" (ע״ע).אולם בסופה של המלחמה 
( 1763 ) נאלצה מ׳ להכיר באבדן שלזיה. ביפי מ׳ החלה 
אוסטריה פונה יותר ויותר למרכז אירופה ומזרחה, ופרט 
לבלגיה לא היו לה עוד אינטרסים טריטוריאליים במערב. 
במזרח סיפחה מ׳ את גאליציה, בעת חלוקתה הראשונה של 
פולניה ( 1772 ), ואת בוקובינה, שנלקחה מתורכיה ( 1775 ). 
סיפוח זה נעשה ביזמת קאוניץ ויחף 11 (ע״ע), בנה של מ׳ 
שנהיה, במוח בעלה פראנץ 1 ב 1765 . לקיסר ולשליט-שותף 
()נ 1 :>מג 7 
■ 11111:1 ״! (אם־הארץ). 

שנאתה של מ׳ ליהודים התבטאה בגירושם ממקו¬ 


מות רבים: מפראג ( 1744 ) שאליה חזרו ב 1748 הודות ללחץ 
בין־לאומי; ב 1746 — מבודה (ע״ע בודפשט, עס' 720 ) 
ומטימישוארה וב 1774 — מנחלתה הפרטית גדינג (-£ס 0 
111118 ). מ׳ צמצמה את האוטונומיה של יהודי לומברדיה. 
ב 1744 הטילה מם סובלנות גבוה על יהודי הונגאריה, ומס 
זה נקרא בפיהם "מלכה געלד" (בלו׳ כסף המלכה). ם׳ 
הורתה למומר א. פון זוננפלס לחבר תקנה כללית המבוססת 
על ״שי״א תקנות" של יהודי מורחה (ע״ע 840 ). בנו. י. פון 
זוננפלם (ע״ע), היה מיועציה ומיועצי בנה. למרות שהצ¬ 
הירה שהיהודים מביאים נזק בלבלי למדינה, נהנתה מ׳ 
משירותים של יזמים ואנשי בספים כדיאגו אגילר (ע״ע). 
ישראל הניגסברג, דולף ורסהיסר ואחרים. 

, 1-11 ,^ 1671411 ^ 86 1 ? 1 ( 1 117111 ח 6 <( 76 ? 1 ( 1 . 7 . 1 ^ , 113 ;ןט 0 .£ 
114460 ? 0/4 ,ם 1612 ' 1 ' . 11 ; 1934 ,. 7 . 11 ,^וק 1 [נז 11 :>$ד .) 1 ; 1917 
147111 1 * 061 . 7 . 14 . 5 צ 6 ז 11 וז^ ; 1935 ,( 98-110 ) 71$ * ¥1 [ 

1 ו 03 /' -( 37116 >.£ 7/16 ,. 7 . 1 \ 7 * 77-6 ) £772 , 1011 * 1 . 8 ; 1960 2 , $1007 
1 (!/ק 0 ?£ס 81 0 ,. 7 ./׳ 3 ,^ 30115113 ־ 01 .£ ; 1966 , 1757 ~ 1717 

. 1970 
ה. וס. 

מריח־. פיר קרלה דד. שמבלן דה - ! 03110 :״!:>;? 

>נ 311 ־ 513111 30 0113011113111 : 1 )— ( 1688 , פאריס — 

1763 , שם), מחזאי ומחבר רומאנים צרפתי. מ׳ היה מעורה 
בחברת הסאלונים המפורסמים של פאריס באותה התקופה. 
החל ב 1743 היה חבר האקאדמיה הצרפתית. לפירסום 
הגיע לאחר כתיבת המחזה • 11 ו 10 ח 3 ' 1 זמן 011 ק 1 ז 1 !וןמ 1 ג\! 
(״ארלקן מלוטש ע״י האהבה״), 1720 — הראשון ב״קו־ 
מדיות־האהבה* שלו (כ 30 במספר). מ׳ היד, הראשון שהועיד 
מקום מרכזי לרגש האהבה בקומדיה: 110 ) 011 <£ £3 
10000513000 (״ההפכפכנות הכפולה״), 1723 ! 16 > 11 :>( £0 
() 113531 411 1 ־ 13010111 (״משחק האהבה והגורל״), 1730 . 
100005 ) 1 ) 000 *־*!״ג•( £65 (״הווידויים המסולפים״), 11737 
0 ־ 001 !ק£'£ (״המבחן״), 1740 . התעוררותה של האהבה 
והתפתחותה אצל הגיבורים מהוות, בשינויים מסוימים, את 
עלילת הקומדיות של מ׳. תחילה הגיבורים מופתעים מרגש 
זה, מתנגדים לו, אך לבסוף נכנעים לו. 

מ׳ הוציא לאור גם עיתונים אחדים! הראשון בהם היה 
ה 313 } £130 50001310111 (״הצופה הצרפתי"), 1721 — 1723 , 
על־פי נוסח ה!ס 131 סס 50 של אדיסון (ע״ע)! פ׳ ביטא בו, 
באמצעות מסות, סיפורים, מכתבים וזכרונות, את הרהורי- 
לבו ורגשותיו. זהו החלק האישי ביותר ביצירתו. 

מלבד מחזות חיבר ס׳ רומאנים, שהידועים בהם הם 
51,111311110 0 ;ז\ £3 (״היי מאריאן״), 1731 — 1741 

ו 11 ״ 0 ־ 1 ! 3 ק ת 53 ץ 3 ? £6 (״האיכר שהתעשר״), 1735/6 . שניהם 
מצטיינים בתיאור ראליססי ובניחוח מעמיק גם יחד. 

ם' פיתח סיגנון עשיר־מסאפורות, מעודן, שאיפשר לו 
להביע את גוני הרגש הדקים של גיבוריו אניני־הדעת, אשר 
המרכזיים בהם הם לרוב נשים. סבך המחשבות והרגשות 
המעודנים שבמחזותיו, וכן סיגנונו המיוחד, מכונים 
"מאריוודאז׳" ( 1380 > 311 ׳ 11 ז 3 ת 1 ). ניתוחי הנפש משתלבים 
בחיבוריו בצורה מקורית בהתפתחות העלילה. החשיבות 
שייחס ס׳ לניתוח הנפש, היא גורם מקשר בינו לבין מסורת 
רומאן האנאליזה הצרפתי המיוצגת ע״י מאדאם דה לפיט 
(ע״ע) 1 אולם החידוש שחידש ברומאן הצרפתי הוא חקר 
תחום התודעה המתלווה לניתוחיו, ומבחינה זו יכול הוא 




431 


סריוו, פיר קרלה דה שמבלן דה — מדיום, גיוס 


432 


להחשב סופר בן־זמננו. אספקט זה של יצירתו נתחוור 
לראשונה למנקרי הספרות של המאה ה 20 . 

,׳< £0 . 0 ; 1882 ,!)/׳ 1 * 061 5 ) 5 1 ) 1/16 50 ,. 3 ( , €1 ווו 1 ו 0 זזב. 1 .<> 
11111305 , 00161 ? . 0 : 1950 ,. 13 , 1 >מב 1 ז 35 . 1 ג ; 1947 ,.[\ 1 ) 1.15 
105 ) 110 ) 3 , 17 ־ 001 . 1 * ; 1952 , 11 , 1111 / 10111 ( 15 ) 1 * 1 ) 1 ) 1 ■ 5111 

5 )[ 30715 5 ) 111 [ 5 ) 71 * 1 )[ 5 * 1 ,;>£ת 14 {ז 10 ׳< . 0 { 1960 ״■/ג ) 3 
) 1 5511 ) £ 1 / 13 ־ , 4015 וחזשזג? . 8 . 1 ; 1960 ,.?% .) 3 5 ) 31 ) 07 / 1 ) 

) 11/1 , 6 ז 10££ <ן .? ; 1961 ,. 3 [ 36 ) 011 ) 511 ) 1 30/15 )* 1 ן** 0/0 ) 
.* 1967 ,) 101130% * 700/1 ) 1 /■> . 3 ! :) 11 ) 11 * 7105 ) 10511 )) 11 ) 

ש. די. 

מך־יוט, אדמה — ? 14311011 ש 1 מ £3 — ( 1620 [ז]׳ דידון 
(ז] — 1684 . פאריס), פיסיקאי צרפתי. מ׳ בילה 
את מרבית ימיו בדיז׳ון, ובה שימש כראש מנזר סן־מרטז־ 
סו־בון ( 0 מ 80311 -$ג 111-501 זז 143 . 51 ), ונמנה עם חברי האק¬ 
דמיה למדעים של פאריס מעת ייסודה ( 1666 ). עבודותיו 
בפיסיקה תרמו תרומות חשובות בהידרוסטאטיקה ותנועת 
הנוזלים: נפילת גופים: מעברי פאזה של מים: מהות 
הצבעים ועוד. עיקר פרסומו בא לו מניסוח חוק בויל־מ׳ 
(ע״ע גז), הדן בתלות שבין לחצו של גז במערכת איזותרמית 
לבין נפחו. החוק נוסה בנפרד בידי בויל (ע״ע) האנגלי. 

מכתביו החשובים: 1000631:1 400011701105 3011001105 < 

7110 13 (..תגליות חדשות בתורת הראיה״), 1668 : 

0311 '] ? 4 0011801311011 3 ! ■ 3111 5X11011011005 ) (,.ניסויים בקפי־ 

את המים״). 1682 : 0 ו 1 ו> 11781 ק ? 4 £53313 ("חיבורים על הפי¬ 
סיקה"), 1676 — 1681 , 4 כר' } 405 ? 1131111 13 5111 £58315 
001111:1115 (״חיבורים על מהות הצבעים״). 1681 : ! 41 ? 311 ז£ 

1111405 ( 3 <| 001 3111105 405 £1 צ 0311 405 111011701110111 

("חיבור על תנועת המים ונוזלים אתרים"), 1700 2 . 

כל חיבוריו ומאמריו קובצו בשני כרכים, והם ראו אור 
לראשונה בליידן, ב 1717 . 

ב?ר י וץ׳ שדל — 14017011 01131105 — ( 1821 — 1868 ), 

צייר ותחריטן צרפתי. פ׳, שבילה תקופת שירות 
ארוכה בצי. פנה לציור נוף, ולאחר שנאלץ לנטוש את ה¬ 
ציור בשל עוורון־צבעים, עבר לתחריט. סדרת 22 היצירות, 
״תחריטים על פאריס" ( 1852 — 1854 ), מעידות על שליטתו 
בענף זה של אמנות ועל הבנתו את הארדיכלות העתיקה 
והחדשה. ס׳ השתמש ברשת של קודם ישרים לציון צורות 
וערכים כאחד. וע״י ניגודי אור־וצל שיווה יסוד של מסתו¬ 
רין לקירות, לגשרים, למגדלים ולפינות האפלות של העיר, 
שעליהם השקיף בעיני רופאנטיקן. בדמדותיו הזעירות 
ניכרת השפעתו של דק קלו (ע״ע), והמפלצות המוזרות 
בשמים. ביצירותיו המאוחרות, מזכירות את בוש (ע״ע) 
ואת ברחל (ע״ע), אם כי אפשר גם לייחסן למחלת-הנפש 
שבה לקה. בשורת התחריטים ,.מסע לניו־זילאנד״ ( 1860 ) 
הנציח את זכרונות מסעותיו. כמרכך גילף כמה דיוקנים 
נהדרים. הוא מת בבית־חולים לחולי-נפש. 

; 1906 ,. 41 / 0 1 * £1041 ,1 , 8101:05 . 11 ; 1879 ,.)* . 04 .: 8311 .? 
; 1906 ,( 11 ,שז 1 ? 11 ! 11 ץ 11 ש׳\בז 8 ״שז]ב 1 שק ש״ 1 ) . 13 . 0/1 ,)״ 0011 .״ 1 
. 1923 ,. 13 .!/€ ,**>£ . 0 ; 1927 ,. 13 , 1 ״ 

מ("יונים ( 1401101105 ). סוג מכרסמים (ע״ע) השייד למש¬ 
פחת הגרנילים (ע״ע עכברי-ריצה), הנפוץ באסיה 
ובאפריקה. סיפום גדול וכבד-תנועה. אורך הגוף 14 — 20 
0 ״מ, ואורך הזנב עפ״ר כאורך הגוף. צבעו צהבהב עד חום, 
זנבו שעיר וקצהו מכחולי, העיניים ואפרכסות האזניים גדו¬ 
לות : שוכן בד״ב באדמות קלות ובאדמות מנוקזות במחילות 
מסועפות. מזונו מן הצומח בעיקר: עשבים וזרעים. 


הסוג כולל כ 24 מינים ומהם 3 מינים בארץ: ( 1 ) ס' 
מצוי ( 11:5113011 . 14 ) הוא הנפת שבהם. הוא מצד ברוב 
טיפוסי הקרקעות המנוקזות בנוף חשוף בכל האיזור הים־ 
תיכוני והחצי־ערבתי צפונה מקו הגשם של 100 מ״מ. תפו¬ 
צת הסין מא״י עד פרס וטרנם־קוקז. עשד להיות מזיק 
בגידולי שדה במיוחד ב״שנות עכברים". בדרום א״י נמצאו 
פרטים לבקנים המשמשים עתה כחיות מעבדה. השרידים 
הקדומים ביותר של מ׳ מצד שנמצאו בארץ הם מתקופת 
הפליסטוקן העליון ואף מאמצע הפלאוליתיקון. 

( 2 ) פ׳ המדבר ( 01355115 . 54 ) בגדלו ובצורתו הוא 
דומה ל ( 1 ) ונבדל ממנו בראשו המורחב ובפרוותו הבהירה 
יותר. תפוצתו בנגב ובסיני בקרקעות לם וחפאדות. 

( 3 ) מ׳ חולות ( 1 ז 011 מ! 53013 . 14 ) הגדול בסוגו. סין אנדמי: 
תפוצתו העולמית מצטמצמת בהולות שפלת החוף שק א״י 1 
מהירקון דרומה עד צפון סיני. ומערבה עד רביבים. 

ביבל׳ ר׳ מכרסמים. 

מריוס• גיוס — 1311115 < 0,31115 — ( 157 — 86 לפסה״נ), 
מצביא ומדינאי רומי. מ׳ נולד בארפינום — שבה 
נולד אחריו קיקרו — למשפחה ממעמד הפרשים, ועלייתו 
באה לו בזכות כישרונוחיו הצבאיים ובזכות קשריו עם מש¬ 
פחת מטלום (ע״ע). במלחמת נופנטיה ( 134 — 133 ) משך 
מ' את תשומת־לבו של סקיפיו אמיליאנום: תחילה נבחר 
לטריבון צבאי, וב 123 נהיה לקוסטור. ב 119 עזר לו קיקיליום 
מטלום להיבחר לטריבון, אך מ׳ ניהל מדיניות משלו ותמך 
בחוק שצמצם את השפעת הנובילים בבחירות. ייתכן כי 
משום כך לא הצליח להיבחר לאדיל. אך ב 115 נבחר לפרטור. 

ב 109 היד. לנטוס במחנה קיקליום פטלום (אחיו של 
הקודם), במלחמה בנופידיה נגד יוגורתה (ע״ע). פ' נעלב, 
כשניסה מטלום לחסום את דרכו לקונסולט, חתר תחת מעמד 
מפקדו, ובתמיכת פרשים בעלי השפעה והמוני הפלבס נבחר 
לקונסול לשנת 107 . הוא ניצל בתעמולתו את איטיות פער 
לותיו של מטלום בשדה הקרב, ולאחר שנבחר פעל במהי¬ 
רות, גייס לצבא נם פרולטרים, ניצח את הנוסידים. ויוגורתה 
נתפס בערמה בידי סגנו סולח. מ׳ נבחר לקונסול שנה שנה, 
והפופולריות שלו הגיעה לשיאה ב 102 — 101 כשגבר על 
הטוטונים (ע״ע [ 1 ]) באקוי םכסטיי ( 111130 50x1130 <:) ועל 
הקימברים בורקלי ( 070001130 • 

כל אותן שנים שיתף פעולה עם סטורנינום (ע״ע), והלה 
הבטיח קרקעות לוטרנים של מ׳. ב 100 נבחר מ׳ בששית 
לקונסול, וקיווה שסטורנינום יוסיף לשרתו בנאמנות, אך 
הוא החל מנהל מדיניות משלו, וניסה להפוך את הסנאט לגוף 
המוציא לפועל את החלטות אספוה העם. פ׳ הפעיל נגדו 
את חייליו, איבד ע״י כך את השפעתו בקרב תומכי הפופר 
לאדים, ולא הצליח לרכוש את אמונם של האופטיפאטים, 
שלא סלחו לו על חלקו בסילוקו של פסלוס נופידיקוס. 

100 — 92 נאבק פ׳ על מעמדו בסדרת משפטים פוליטיים, 
נבחר לאוגור (ע״ע) אך לא הצליח להיבחר לקנסור. הוא 
השתתף במלחמה בבעלי הברית האיטלקים ( 91 — 89 ), אך 
לא הצליח להחזיר לעצמו את יוקרתו. פ' קיווה לקבל את 
הפיקוד במלחמה נגד מחרדת (ע״ע). אך מתחרהו סולד, 
נבחר נ 88 לקונסול. הטריבון סילפיקיום רופום (ע״ע) עייל 
אמנם חוק. שהעביר את הפיקוד לט׳, אך סולח כבש את 
רומא. וט׳ נמלט על נפשו לאפריקה. כשיצא סולת למזרח 



433 


מריוס, גיוס — מדילנר 


434 


להילחם בפתרדת, חזר פ׳ לרומא ונבתר בשביעית לקונסול, 
יחד עם קינה, לשנת 86 . סר וזעף, מר נפש ושבע עלבונות 
נקם מ׳ באכזריות את נקמתו, וכשמת, בראשית 86 , נשפה 
רופא לרווחה. 

מ׳ היה 00005 110010 (אדם חדש — מקרוב בא! כינוי 
לראשון ממשפחה שנבחר לסנאט, ובמיוחד — למי שנבחר 
לקונסול), הוא קנה את מקומו בהיסטוריה לאו דווקא כמדי¬ 
נאי, אלא בראש וראשונה כשר צבא מצליח. כמחדש בארגון 
הצבאי ובשיטות האימונים. על ידי גיוס מחוסרי אמצעים 
לצבא, הפך אותם לקלינטים של המפקד ובשובם משדה־ 
הקרב עזרו למצביא להגשים את שאיפותיו הפוליטיות. ש¬ 
הרי ״ביתם היחיד היה הקסרקטין, מקצועם היחיד — המל¬ 
חמה, ותקוותם היחידה — מפקדם" (מומזן). לראשונה ניצל 
סולד. את מבנהו החדש של הצבא, ומאז הפך מפקד הצבא 
לכוח ממשי בחיים הפוליטיים של הרפובליקה הרומית. 

, 11311 ) 83 .£ ; 1961 ,./ג .€ /ס ע 1 {(} 810£78 4 ! , ז < 6 תז €3 .( 13$1 ל 1 . 0 
. 1905 . 14 •( 114 146 }) 1 ()<} 0 (^ 10  $ש־ £1 ש( 1 5 ש^ 1 סס ,־ 11011 (״ להבדיל כדי לאחד. 

או דרגות הידיעה״), 1932 ; ש 5$ ש§ 53 :ש ש:>חשיש$ ("מדע 
וחכמה״), 1935 ; ש 1 ס 01$ ג 01 ס 4 ל ("הומניזם אינט¬ 

גראלי"), 1936 ; ש 1 > ]ש ש;) 0 ש 151 ^ 1 116 ש*!ג־!] : 1 ־ 30111 > 

זמ 3 ז (״מסה קצרה על אודות ההווייה והקיים״), 1947 . 

; 1943 ,(/י ,) 5 ומז 0 ו 1 *ד שו 71 ) . 1 \ ./ / 0 <(<{ק 11 ( 0£ ו 8 4 ! ,$ת־וץ 8 . 8 
:. 1 \ .!,(. 06 ) 5 חג<ז .ע\ .[ ; 1959 , 1 ק 1 ז 64 ) 6 ( 7106 671 . 114 , 5 ־ 831 . 11 
. 1963 , 1 ( 161 ( 46/1161/67 ! 441 4 ( 07 מ 4 /\. 7/16 
א. גר. 

מרילנד ( 01 ס 13 עז 13 \), מדינה באה״ב, על חוף האוקיאנוס 
האטלנטי ומפרץ צ׳סאפיק: 27,394 קמ״ר ( 17.575 
קפ״ר שטחי מים פנימיים): כ 4 מיל׳ תוש׳ ( 1970 ). מ׳ נח¬ 
לקת ל 3 איזורים גאוגרפיים: ( 1 ) מישור החוף, המשתרע 
על פני "החוף המזרחי" של מפרץ צ׳סאפיק ועל חלק פ״החוף 
המערבי״, ושם הוא מגיע עד לגובה של כ 120 מ׳. ( 2 ) הדוס־ 
חד,ר ( 101110001 ?), משתרע ממערב ל״קו המפלים" (הפת־ 
לול המפריד בין מישור התוף להדום־ההר), ברוחב של כ 80 
ק״פ,עד לרגלי הרי האפליצ׳ים (ע״ע).איזור זה בנוי מגבעות 
מתונות מעוגלות ועמקים פוריים, ועולה בהדרגה עד לגובה 



435 


מרילנד — מדים 


436 


של כ 400 מ'. ( 3 ) הדי האפליצ׳ים בצפון מערב הכוללים 
את הרי ה״רכם הכחול" (= 81118 :) 8111 ), "העמק הגדול". 
רמת קמברלנד, והרי האלגינים. ובהם הפסגה הגבוהה ביותר 
במ׳ — הר בקבון (:) 011 ( 831:111 ), שגבהו 1,024 מ׳. מ׳ מנו¬ 
קזת ע״י נהרות רבים הנשפכים למפרץ צ׳סאפיק. האקלים 
במ׳ ממוזג. החורף מתון והקיץ חם. הטרפ׳ השנתית הממו¬ 
צעת ■ 12 , וכמות המשקעים השנתית הממוצעת 1,100 מ״ס. 

רוב תושבי מ' עוסקים בתעשייה ומסחר. מפעלי התע־ 
שיה העיקריים מיועדים למתכות, מזון וכלי תחבורה (מס¬ 
פנות, מכונות ופסי רכבת). בנד מחצבי אבן. כ 3% מתוש¬ 
ביה עוסקים בחקלאות, בעיקר בגידול עופות צעירים, ביצים 
ומשק חלב. כמרכן מגדלים טבק, תירס וגרעיני סויה. לאו¬ 
רו חופי מפרץ צ׳סאפיק והאוקיאנוס האטלנטי עוסקים בעי¬ 
קר בגידול צדפות. 

ב 75% מתושבי מ׳ יושבים בערים. יותר ממחצית מת¬ 
רכזים באיזור המטרופוליטני של בלטימור (ע״ע) — העיר 
הגדולה ביותר במי, 905,759 ( 1970 ), ובאיזור המטרופוליטני 
סביב וושינגטון (ע״ע), שבתחום מ׳. רוב תושבי מ׳ לבנים 
ומיעוטם כושים ואינדיאנים. עיר הבירה אנפולים (ע״ע) 
29,592 חוש׳ ( 1970 ), ובה האקדמיה הימית של אה״ב. 

; 1942 ,?■ 5/107 1110-71 >£ 160 0714 40171 \ ■ £4 .זשסזסס'•! . 14 
. ־ 1967 ,. 64 [ 0 ?? £0 ? 7/1 ,שח 11 > 80 
ק. או. 

היסטוריה. מ־ נוסדה ביזמת לורד בלטימור (ע״ע), 
ובנו קיבל ב 1632 סצ׳ארלז ] זיכיון ליישב שטח אדמה 
מצפון לורג׳יניה, וכן סמכויות שלטון. המושבה החדשה 
נקראה מ: על שם אשת המלך, הנרייטה מאריה. 

ב 1634 הגיעו לס׳ ראשוני המתיישבים. המושבה הת¬ 
פתחה במהירות ובלא קשיים מיוחדים. הודות לבחירה ה¬ 
מוצלחת של המתיישבים הראשונים, וליחסיהם הטובים עם 
האינדיאנים. לעומת זאת, היו יחסיהם עם המתיישבים הלב¬ 
נים בוורג׳יניה מתוחים, וב 1635 אירעו התנגשויות דמים 
ביניהם בגלל סכסוך על השליטה באי קנט. 

חוקת מי. שמייסדה היה קאתולי, התירה חופש דתי לכל 
הנוצרים. השלטון בנד היה בידי מושל ממונה מסעם בעל- 
הזיכיון ופארלמנט מויכב מ 2 בתים. ב 1692 הפכה מ׳ למו¬ 
שבת בתר, אך ב 1715 חזרה למשפחת בלטימור, וזו שלטה 
עד למלחמת העצמאות האמריקנית. 

מ׳ היתה המדינה האחרונה שאישרה את "ברית אה״ב" 
(ע״ע, עמי 162 ) ב 81 ד 1 . במלחמת-האזרחים באה״ב לא פר¬ 
שה מ׳ מהברית, אע״פ שהיתה נהוגה בה העבדות, ורבים 
מתושביה אהדו את הדרום. על אדמתה נבלמה התקדמות 
הדרומיים ב 1862 (ע״ע, אה״ב. עם׳ 179 ). 

החוקה הנוהגת כיום התקבלה ב 1867 . 

.. 4 *. [ס '{■ 0 5101?; <4 £1x101 חס 1 014 ? 7/1 ,(. 1 מ) ״ 1 

. 1956 , 1-111 

יהודים יחידים בלבד ישבו עד למלחמת העצמאות 
האמריקנית בנו בשל אי-הסובלנות הדתית כלפי שאינם 
נוצרים. התפתחות כלכלית וסובלנות דתית, שבאו לאחר 
המלחמה, משכו את היהודים לנד, וב 1825 ישבו בה 150 
יהודים; לאתר מאבק זכו ב 1826 בשוויון זכויות מלא, ואף 
בוטלה השבועה הנוצרית שהוטלה על נושאי משרות ציבו¬ 
ריות. בשנים 1830 — 1870 התיישבו בנד 10,000 יהודים, רובם 
מגרמניה. ב 1880 היתה ההגירה הגדולה ממזרח אירופה. ב- 
1897 מנתה האוכלוסיה מיהודית 40,000 איש! ב 1908 — 


50,000 ! ב 1924 — 65,000 . בתקופת רדיפות הנאצים הגיעו 
למ ׳ 5,000 איש, וב 1968 ישבו בה ב 177,000 יהודים. המרכז 
היהודי הגדול הוא בבלטימור. 

011111 4 ה 0 $10113 11 ?.$ ■ 07 [ ? 51711£%1 '*סו?{ ? 7/1 , 1 > 1 :>£ז 1 \נ .£ 

44 ,(.( 66 ) ׳׳*\ 1140 ;ו 1151 ! 0 .( 1 : 1924 ,. 61 171 { 146071 

1 ז 0 ז 83 . 8 - טג 81 ״ 1 .[ ; 1955 ,{ 014/7 [ . $4 [ס { £1x107 

111 , 1790-1840 !? 5101 4 ?) 11711 ? 76 [ס !/ 014 [ ? 76 ,(.צ 1 מ) 
716 ',*)?[ 760 י 168 ז 1 ז 0113 ו{ 1$ ׳*י 2 י|, 1 >€ז 55003 )/ ; 1964 .(^ 4 מ 1 . 5 ) 
,{ 144 ) 5 ח 10 ) 1410 ק 70 0 : 80141771070 €700107 [ 0 { €0771771747111 

. 1968 

מרים• בת עמרם ויוכבד. אחות משה ואהרן (במד׳ בו, גט). 

לפי הדעה המקובלת, היא הנזכרת בסיפור תיבת 
משה (שנד ב, ב-ט). מ׳ נזכרת כ״נביאה" בסיפור שירת הים 
(שם, טו, כ-כא), המביא את הנוהג העתיק של יציאת הנשים 
בנגינה לקראת הגברים, בחגיגות שמחה (השר שוס׳ יא, לד 1 
שמ״א יח, ו—ז! ועוד): נראה שלפנינו רק קטע משירתה, 
והשר אל שירת רבודה הנביאה (ע״ע). מ׳ דיברה עם אהרן 
,.במשה, על אדות האשה הכשית אשר לקח״, וטענתם היתר,: 
"הרק אך־במשה דיבר ה׳, הלא גם־בנו דיבר" (במדבר יב, 
א-ב) — והכוונה להשראת הנבואה (השר עניו אלדד 
ומירר שבסמוך (שם יא, כה—כט]), ועניין האשד, אינו אלא 
לגנאי. מ׳ נזכרת כאן לפני אהרן. ואפשר כי ההתמרדות באה 
ביזמתה; מ׳ לבדה נשאה בעונש, נוגעה בצרעת. ונרפאה 
רק לאחר תפילתו של משה ו 7 ימי הסגר. ענשה נזכר גם 
בפרשת הצרעת ([ע״ע], דב׳ כד, ח-ט). 

מ' מתה בקדש ונקברה שם, בשנה האחרונה לנדודים 
(בנד כ, א). מיכה (ו, ד) מזכיר אותה, עם משה ואהרן, 
באחת משלושת מנהיגי יציאת מצרים. 

מ. ד. קאסוטו, פירוש על ספר שפות. 126-125 , תשי״ד, 
תשכ״הי; מ. צ. סגל, מסורת ובקורת, 90-89 , 1957 ; 
1952 ,( 11 ,." 1 .ש) ,, 5 ) 4 ) / 0 £מ 30 )*ת .) 133 = 807 . 81 

(ושם ספרות). 

באגדה, נמנית ם׳ עם "שבע נביאות" (השר שנד טו, 

כ), ונבואתה: "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל" 
(מג , י״ד, ע״א). בהשפעתה החזיר עמרם אביה את יוכבד 
אשתו, לאחר שגירשה בשל גזרת פרעה על הילדים (סוטה 
י״ב, ע״א). מ׳ ושני אחיה, משה ואהרן, הם .,שלשה פרנסים 
טובים" שהיו לישראל (תענ׳ ט׳, ע״א). ס׳ היא פועה, מן 
המילדות העבריות (שנד א. טו^כא). משום שהיתה "פועה 
[= מדברת! ברוח הקודש", ושכרן של המילדות, ה״בתים" 
נתפרשו כ״בתי מלכות" שיצאו ממ ׳ (סוטה י״א, ע״ב); לפי 
חז״ל היה דוד מצאצאי מ', משום שנאמר: "ויקה לו בלב את 
אפרת״ (דהי״א ב. יט) — ו״אפרת זו מי" (שמו״ר א׳, י״ז). 
לפי זה היתר, ם׳ אמו של חור, סבו של בצלאל. כלב הנזכר 
הוא כלב בן־יפנד, (ע״ע) שנשא, לפי האגדה. את מ' (סוטה 
שם: סנ ׳ ס״ט, ע״ב ועוד). גם בפרשת צרעת מ' דרשו חז״ל 
בשבחה, ש״בבוד גדול חלק לה הקב״ה באותה שעה, אמר... 
אני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה" (זב׳ ק״ב, ע״א; ור׳ 
ספרי סוף בהעלותך). ועוד אסרו: "מ׳ המתינה למשה שעה 
אחת (ראה שמ׳ ב, ד), לפיכך נתעכבו לה ישראל ז׳ ימים 
במדבר" (ספרי, שם). סענשה של ס׳ למדו חכמים את הכלל 
ההלכתי ״דיו לבא מן הדין להיות כנדוך (ב״ק כ״ה, ע״א: 
ועוד; ע״ע מדות שהתורה נדרשת בהן, ענד 243 ). כאחיה, 
מתה אף מ , ״מיתת נשיקה״ (מו״ק ב״ח. ע״א; ועוד) וכמותם 
"לא שלט בעפרה רימה ותולעה" (ב״ב י״ז. ע״א). בי׳ בניסן 
מתה ם' (סוף מגילת תענית), בת 87 שנה (סדע״ר, ג'). 



437 


מרים — סרים, אם ישו 


438 


"בארה של מ", שהלכה עם ישראל במדבר, "נסתלקה עם 
פותה" (תענ׳ ט׳, ע״א). באר זו הגיעה לא״י והיא נראית 
"ככברה קטנה בים טבריה" (שבת ל״ה, ע״א ועוד). במדרש 
(קה״ר ה , ) יוחסו לפי באר זו סגולות מרפא וכך גם במקורות 
מיה״ב, שלפיהם מים אלו מתגלגלים בכל מעיינות שבעולם, 
בכל ערב שבת (או סוצאי־שבת). מקום קברה מזוהה, מימי 
קדם, בעין־קדיס שבסדבר־סיני. מסורות נוסעים מיה״ב הראו 
את קברה בסמוך לטבריה, כנראה בהשפעת אגדת הבאר. 

ז. וילנאי, מצבות קדש בא״י, קמ׳׳--ז, תשכ״ג; ל. גינצבורג, 

אגדות היהודים (עברית: מ. הכהן), ג/ 146-136 , ד/ 19-18 , 

29-27 . 147-144 , 174-173 , 179 , תשכ״ה. 

מךים (פך;מי) החקזמונאית (? — 29 לפסה״נ), בתם 
של אלכסנדרה (ע״ע) ואלכסנדר בן אריסטובולום 
השני (ע״ע). מ׳ נישאה להורדוס (ע״ע) בשנת 37 בעיר 
שומרון. אותו זמן שם הורדום מצור על ירושלים, שבה הת¬ 
בצר אנטיגונום (ע״ע) החשמונאי, ונישואים אלה העניקו לגי¬ 
טימציה מסוימת למלך "הזר". הורדום דחה פעליו את אשתו 
הראשונה, ועם כיבוש ירושלים היתד, מ׳ המלכה בפועל. 
לאחר זמן קצר נשתבשו היחסים ביניהם בשל התנכלותו 
של הורדוס אל שרידי בית חשמונאי, והיחסים נידרדרו 
ביותר משנרצח אריסטובלום 111 (ע״ע), אחי מ׳, בפקודת 
הורדוס, ומשהוצא להורג הורקנוס 11 (ע״ע). אך נודע לם׳ 
שד,ורדום השאיר פקודת־סתר להוציאה להורג אם תאונה 
לו רעה, תחילה מיד אנטוניום ואח״ב מפחד אוקטאוויאנוס. 
נוספה על אלה האיבה שרחשו לפי אחות המלך ואמו, שלא 
יכלו לשאת את גאוותה של החשמונאית ואת זלזולה במש¬ 
פחת המלך. מ׳ הועמדה למשפט לפני בית וין משפחתי, 
הואשמה בזנות ובניסיון להרעיל את הפלך, הורשעה והוצאה 
להורג במהירות, מחשש מהומות המוניות. כנראה לא ניסתה 
מ׳ להפריך את ההאשמות, אבל איו ספק כי היתד, חפה 
מכל פשע. כפי המתואר בקדה״י (ט״ו, ז', א׳—ג׳) מתה מ׳ 
בקומה זקופה וברוח אמיצה. פ׳ ילדה להורווס 2 בנות ו 3 
בנים — אלכסנדר (ע״ע). אריסטובולום ,(ע״ע אגריפס 1 ) 
ועור בן, אולם הוא מת בילדותו. על שפה של מ׳ קרא הור־ 
רום אהד המגדלים בירושלים, זיכרון מטושטש על מותה 
של מ׳ נשתמר במסורת האגדה (ב״ב ג׳. ע״ב). 

א, שליט, ד,ורדום המלך (מסתור בערכח, תשכ״ב 2 . 
מלים, אם ישו (ביוה 11.11  44 . ,(.(מ x1 4'1(7%(, 

£01114)* (1 1)114111101), 1957. 

צ. בר. 

תיאוריה שלמ׳ הם מהמרובים והרבגוניים ביותר באפ¬ 
נות הנוצרית: מן המאה ה 3 שימשה "המאדונה" נושא 
ליצירות אמנות. 

בקאטאקוסבות שברומא מתוארת דמותה בכמה וכמה 
מעמדות: הבשורה, לידת ישו והערצת הפגושים. לאחר 
ועידת אפסום התחילה להופיע ביצירות האמנות ביתר הי¬ 
דור ופאר מלכותי: היא תוארה יחידד., עם ילדה בחיקה, 
לבושה לבוש קלאסי. באמנות הביזאנטית תוארה מ׳ עפי׳ר 
בנוסח היראטי חמור: אולם נמצאו גם יצירות פסיפס 
וציורים מתקופה זו שבהם הובלט היסוד האנושי, הרך וה־ 
אמתי יותר. הדמות האידאלית של המאדונה עוצבה, למע¬ 
שה, במזרח היווני, והיא מצויה עד היום באמנות: אך. 
במרוצת הזמן, נעשתד, נדושה יותר ויותר. האמנות המע¬ 
רבית המוקדמת שאלה הרבה מאמנות ביזאנטיון. ביה״ב 
המאוחרים הרבו לכתוב על חייה של סי ופן הספרות העשי¬ 
רה שאבו אפנים חומר רב ליצירותיהם. האפנות הרומאנית 
עדיין היתד, נתונה להשפעה ביזאנטית חזקה. אולם תיאורה 
של מ׳ בסגנון הגותי נעשה פחות סכמאטי, ודמותה — 
אנושית יותר (המחזור הגדול של ג׳וט 1 על חיי מ׳ בפאדו־ 
בה). עד סוף תקופת הבארוק לא פסקה דמותה מלשמש 
נושא לאמנים בעלי שיעור־קומה. בסאה ה 19 פעלה בייחוד 
השפעתן של יצירות הרנסאנס. 

הפרקים מחייה השגורים במיוחד באמנות: הבשורה 
(בוטיצ׳לי, לאונארדו דה דנצ׳י, טיציאנו, גרינוואלד, רובנס, 
רמבראנט): לידת ישו: ם׳ עם ישו הילד (מארטיני, פיליפו 
ליפי, אנדראה מאנטניה. ג׳ובאני בליני, בוטיצ׳לי. פרוג׳ינו, 
לאונארדו דה וינצ׳י, רפאל, מיכלאנג׳לו, טיציאנו): ה״מאטר 
דולורחה (דירר, טיציאנו הולביין): ה״פיטה" (ג׳ובאני 
בליני, בוטיצ׳לי, מיכלאנג׳לו, רפאל)! .חג השבועות": פו¬ 
תה של מ׳ ועלייתה השמימה: הכתרתה (פיליפו ליפי, 
ג׳ובאני בליני, בוטיצ׳לי, רפאל, גךק 0 . 

ור׳ תמונות: כרך ב׳, עמ ׳ 760 , לוח ד׳, לוח ה׳: ג׳, 378 ; 

ה׳, 1011/2 : ח׳, 408 : י', 329 , 536 : י״א, 1367 כ״א, 47 , 860 . 
862 1 כ״ב, 914 . 

- 10$ <- ז 6¥33 ) 1£0 . 11 .£ ? 1900 , 14071710 ) 21 1, 1x1 ־ 60011 ^ 

. 1 ) 11 ( 1 10 ) מי) 111 <} 711$ ) 1107171 ) 1 ( 2 1 ) 1 ) £ה 111 ?/ 7€ ע £711$ 016 , 561108 

710 ( 210407 ) 1 ( 1 . 24 ,■ 761 ) £3 ! . 0 - ) 01116 ) 01 .. 1 ; 1938 , 117117 

. 8 195 , 071 ' 417111 ) 14071 ) 24 6, 141 ( 1 ( 111 ) 5 ; 117117, 1941 ) 1 7 ) 4 171 


מרים המגדלית 

מרים (מאחים), מאיר בן ר׳ משה ( 1800 לערך, מיש חדש 
3 ״״ 44 ן, פולנידז] — 1873 ,קוברין),רב ופרשן 
התלמוד הירושלמי. כבן 15 כבר נתפנה לרב בעיר מולצ׳אד 
( 14013234 ), ומשם עבר לרבנות העיד וישניובי (אזור ויל־ 
נה). ב 1849 נתקבל לרב בעיר שוינציאן, ומשם עבר ליא- 
קובשטאט שבלטוויה. ב 1857 נתמנה לאב״ד בעיר קוברין. 
ם׳ נחשב מגדולי התורה בזמנו. וספרו .ניר״ (— "לשדד 
שמיר ושית...") על הירושלמי הוא מן החשובים שבמקצוע 
זה, וערבו קיים גם בעיני חוקרי הירושלמי כיום: לדברי 
ל. גינצבורג, "הוא אות ודוגמה לביקורת בריאה", ולדברי 
ש. ליברסן, "פירושיו חם עסוקים וקולעים". מ' נתפרסם 
כצדיק ומסתפק במועט, ובעצמו היה מחסידיו של ו׳ משה 
פקוברין (ע״ע). כשנפטר ר׳ משה, ביקשו את מ׳ לתפוס 
את מקומו, אך הוא סירב. מספריו נתפרסמו "ללאת", מראה־ 
מקום מתלמוד ירושלמי לבבלי ולהיפך (וילנא, תרכ״ו); 
"ניר", על הירושלמי, סדר זרעים (ורשה תרל״ה), מועד 
(וילנא,תר״ג),ונשים (ורשה,תרצ״ג).אחר מותו כיד,ן בנו, 
אהרן יהושע, כרב רשמי של קוברין,ואח״נ עלה לאיי. בנו 
האחר, משה, היה רב בכסה מערי ליטא, ובסוף ימיו היגר 
לאד,"ב. הבן השלישי, בצלאל חיים, היה רב בעיר ויאזין. 

ל. אובצ׳יבסקי. נחלת אבות, 74 ואילך, תרי׳ני; ב. שאורץ — 

י. ח. בילצקי(עורכים). ספר קיברין. 29 ואילך, 284 . תשי״א: 

פ. ח. קלינפן, ״אור ישרים״, 59 ־ 65 , חשי״ח 2 . 

מך י ם המנדלית — -?!:ס!.! 43410 ! ; 3 מ 41310 א 13 \ 13 ־ 431 ! 

10700 — אחת הנשים שחלבו במסירות אחרי ישו. 

מ' באה מהכפר מגדל שלחוף הכנות. לאחר שנרפאה ס־ 
"שבעת השדים" שירתה את ישו ואת תלמידיו בהיותו בגליל 
(לוקס ¥111 , 1 — 2 : מתי זזזססנ. 56 ). מ׳ היתד, נוכחת בכמה 
מעמדים השובים בחייו ובמותו של ישו, לרבות צליבתו 
(מרקוס 40 : יוחנן )ס) 0 25 ): לפי הברית החדשה היא 
היתה הראשונה שראתה את קברו הריק (יוחנן ) 00 1 — 2 ). 
אליה נתגלה לראשונה לאחר שקם לתחיה (מרקוס ¥1 )(. 



טיציאנו: ישו מופיע בפני סרים הסגדלית 
(קודם י 1511 ) 



כנסיית מרים ,.;־;קרושה׳/ עמק יהושפט. 
ירושלים. מבפנים קבר מרים. הבניין 
נבנה במאה ר! 12 על יסודות מהמאה ה 5 . 
(פוטו אל;ח> 



44 ! 


סרים המגדליה — מיין, מתאום 


442 


9 ) ובידה הפקיד את השליחות לבשר את תחייתו לתלמידיו 
(יוחנן 0£ נ, 17 — 18 ). את מ׳ מזהים גם עם שתי דמויות אח¬ 
רות המופיעות באוונגליונים: האשה ה״חוטאת" שמשחה 
בשמן את רגלי ישו (לוקם 11 ז\, 37 — 38 ) ומרים מבית־עניה 
(ע״ע), אחות מרתח (לוקס ^ 38 — 42 ז יוחנן 3 1X11 ). 

הכנסיה היוונית־אורתודוכסית מבחינה בין הנשים האלה 
ומכבדת את זכרן כ״קדושות" נפרדות. הכנסיה הקאתולית, 
לעומת זאת, שקיבלה הלכה מגרגוריוס הגדול (ע״ע), רואה 
בשלוש הדמויות את אישיותה של ם׳. 

אגדה מערבית מןהמאהה 12 (שנכללה ב 03 זס 2 13 )״ 60 8 0 
["אגדת זהב"] ליעקובום דה וורג׳ינה [ע״ע]) מספרת, כי 
אתרי תחיית ישו הועברה מ , ותברותיה בדרך נם למארסיי. 
לאחר שפעלה 30 שנה ועשתה נפשות לנצרות בקרב עובדי- 
האלילים, פרשה לחיי בדידות ותשובה ב״לה סנט בום״ ( 1.2 
602111110 8211110 ). סקום זה הפך למרכז של צליינות. 

היא נערצת כ״קדושה" וכפאטרונית של החוזרים בתשו¬ 
בה, ולכבודה הוקמו כנסיות רבות באיטליה, אנגליה וצרפת 
(אחת המפורסמות היא "כנסיית מדלן" בפאריס). 

מ׳ היא דמות שכיחה ביותר באמנות. ציירים ופסלים 
כדונאטלו, בוסיצ׳לי. דירר, סיציאנו, טינטורטו, ומנזה, 
רובנס, דלאקרואה, ריברה (ע׳ ערכיהם). ועוד, תיארוה בבל 
מיני מעמדים: מחזיקה בכד השמנים ומושחת את רגלי ישו, 
מתפללת, מקוננת, או חוזרת בתשובה. מעניין תיאורה בידי 
לוקס מוזר (ע״ע) ב״מזבח המגדלית" שבכנסיית טיפנברון! 
במו־כן מפורסמת דמותה הכורעת בתמונת "מזבח איזנהים" 
של סתיאס גרינולד (ע״ע). 

ור׳ ציור: נרד כ״א. עמי 214 . 

% )) 1/1 ^ 071 $) 4 , 711 ) 014 ) 0 מס ./ 1 ! . 1 \ 40 ) 11 * 01 ,־ $3x01 . ז \ 

. 1959 . 11 ״! 071 ^ 10 ^ ו/!/ 171 ) 111 

מ. י. ם. 

מך י מ!״ 1 ׳ 3 !ר 01 פר — ££ות 1 ז 16 \ זשקליסז? — ( 1803 ׳ 
פאריס — 1870 , קאן), סופר צרפתי. מ׳ למד משפטים. 

מנעוריו נמשך אל הרומאנטיקה. וקשר קשרי ידידות עם 
סטנדל (ע״ע). ב 1834 נתמנה מפקח כללי על המבנים ההיס¬ 
טוריים. ב 1844 נבחר הבר באקאדמיה הצרפתית. קשריו עם 
משפחתה של הקיסרית אז׳ני הקנו לו מהלכים בחצרו של 
נאפוליון 111 וב 1853 נתמנה סנאטור, 

מ׳ נתפרסם, בהיותו בן 22 ( 1825 ), בקובץ מחזותיו החתום 
בשם בדוי. 02201 01313 40 11031:10 ־ 1 ־ * 1 ("התיאטרון של 
קלארה גאזיל"). זו היתד" כביכול, יצירתה של שחקנית 
ספרדית, בתרגומו של מ׳. ב 1827 פרסם יצירה מוסוית אחרת, 
007.13 13 (אנאגראמה של 03201 ), קובץ שירים ליריים 
שלא היו, לדבריו, אלא תרגומן של באלאדות איליריות. 
ב 1829 ראתה אור יצירתו הגדולה הראשונה, 40 0110011100 
קט ! 0112110 40 00 * 0 ! (״כרוניקה של שלטון שארל צז") — 
אהד הרומאנים ההיסטוריים הראשונים בשפה הצרפתית. 
ב 1829 וב 1830 הופיעו. עפ״ר בהתימתו, סיפוריו הקצרים 
הראשונים, שהיו הגורם העיקרי לתהלתו — מופת לתמצי• 
תיות, מתינות, עצמה דראמאתית והומור. סיפורים אלה, 
ובהם 6210000 143100 ו 011051100 350 ^ 1.0 ("הכד האטרום־ 
קי״), קובצו ב 1833 בקובץ 40531900 < (״פסיפס״)! באותה 
שנה הופיע כחיבור נפרד 150 זק^מ 1 001110 ( 1 ("הטעות 
הכפולה״). שהוא. למעשה, התחלה של רומאן. ב 1841 יצא 
לאור קובץ הסיפורים 001010113 , וב 1852 — הקובץ 


0011101 5000 !* ו 0310100 (ששימשה יסוד לאופרה של 
ביזה). ב 1873 קובצו ״סיפוריו הקצרים האחרונים״ (- 001 
! 00050110 10105 ״). ב 1835 — 1840 נתפרסמו רשימות מסעו¬ 
תיו ברחבי צרפת ( 380 ץסיי 10 ! !סזסא). עבודותיו האחרונות 
היו חיבורים היסטוריים. מ׳ תרגם גם מרוסית, בעיקר 
מיצירותיהם של פושקין וגוגול. במגמה להציג ולהפיץ את 
הספרות הרוסית בארצו. חליפת המכתבים שלו, ובה נ 5.000 
מכתבים (יצאו לאור 1941 — 1964 ), משמשת ראי נאמן 
להברה הצרפתית, ואף להברה האירופית, בשנים 1825 — 
1870 . 

סגנונו של מ' הוא מופת לפרוזה קלאסית, שאינה שואבת 
מן הרומאנטיקה אלא קורטוב של צביון מקומי. הרגשות 
העזים מובעים בקרירות מחושבת. כל אפקט המושג בקלות 
זר לרוחו. ניכרים ביצירתו אותה פסימיות ואותו זילזול 
באדם, העתידים להיות מיסודותיה של הספרות הנאטורא־ 
ליסטית. 

,./ג 46 ))'/' 111 ) 0 !) 1 > , 7 ^ 811/110 , 1 ) 30 ־ 05801 ] .? - £>ז 3 נ 31 ־ 1 יד .? 

16 ! . 44 ; 1959 ,ץ 11 ז 8 . 4 . ; 1959 ,./ 1 , , 83581161 .מ ; 1929 

.? .ז"; 1962 ,) 3 ) 10111 0 / 1 ) 1 ) ./ 4 ,תסס״] .? ; 1960 ,. 1 \ , 0 <}<ןב 1 ״ 1 
; 1962 , 1 ( 17071 11/14 , 7 / 1 ) 1701 )!)? , 711 ) 701 ) }{ ,,/ 4 - . 8 ,ח 3 תז׳\\ 80 

. 1970 ,. 4 ! . 8 ,* 8311 .' 44 . 4 . 

פ. דד 

מו־ימפול. ע״ע ז׳ז־נוב. 

מרץ׳ בנו — 24 עע — שושלת ברברית מוסלמית 
ששלטה במאות ה 13 — 15 , במארוקו, וזמן מד, גם 
באיזורים אחרים במע׳רב ובדרום־ספרד. הם׳ השתייכו 
למשפחת הברברים הזנאטיים שישבו במזרח צפון אפריקה 
ואח״ב על הגבול המזרחי של מארוקו. לאחר שנחלו המותדוו 
(ע״ע) תבוסה מידי הנוצרים שבחצי האי הפירנאי בקרב 
לאס נאואם דה טוליסה ( 1212 ), חדר מנהיג הם׳, עבד-אל-הק. 
למערב מארוקו. הם' כבשו את פאס ועשאוה לבירתם. בנו 
של עבד-אל-תק, אבו יוסף יעקוב, ניצח את המותדון וכבש 
את בירתם מראכש ( 1269 ). המי התפשטו בתחומי אלג׳ידיה 
של היום. וגדול שולטאני ד,מ', אבו אל הסן ( 1331 — 1351 ). 
השתלט גם על אפריקיה (תוניסיה של היום). הוא הבריז 
"מלחמת קודש" על הנוצרים בספרד. אך נוצה מידי אלפונסו 
^ x (ע״ע) בקרב סאלאדו ( 1340 ). במות בנו, אבו־עינאן 
( 1351 — 1358 ). החלו במאדוקו מלחמות אזרחים על השלטון. 
המדינה החלה שוקעת באנארכיה. וזו גברה מחמת פשיטות 
שוד של שבטי הברברים והתפשטות השפעתם המפוררת של 
המסדרים הצופיים (ע״ע) המיסטיים. ב 1465 נהרג השולטאן 
האחרון של שושלת מ׳. 

בשלטון הס׳ נהנתה סארוקו משגשוג כלכלי ופריהה 
תרבותית. המ׳ הקיפו עצמם כמשוררים ומלומדים, הרבו 
לבנות, והמאדראסות שהקימו בארצות שבשלטונם, (במיוחד 
בפאם ובתלמסן). הן מיצירות המופת של האמנות הספרדית- 
מאורית. מלחמותיהם הממושכות של חס' בנוצרים בספרד 
הקנו להם תהילה בעולם המוסלמי, ואת התואר "לוחמים 
למען האמונה". 

. 1968 , 138-165 , 40700 ! * 41 ) 1017 ) 111 , 6 ת 1 וי 1 \צ. 4 נ — מ 0 ]£ח 1 ־ו 8 .! 

מר^ן׳ מתאוס׳ האב — 130 ־!£^ — ( 1593 — 

1650 ), גראפיקן ומו״ל שוויצי. ם' היה תלמידו 
של תרט-הנחושת דיטריך מיאר בציריך, ב 1609 : ב 1613 
פעל כחרם־נחושת בנאנסי, שהה בפאריס ( 1614 ), בשטוט־ 
גארם ( 1616 ) ובארצות-השפלה. ב 1618 התיישב בפראנק־ 



443 


מדין, מתאוס — מרינטי, פיליפו מומזו 


444 


פורט ע״נ מיין, נשא לאשת את בתו של הסו״ל יאן תאודור 
דה ברי (׳ 80 ) וב 1624 ירש את מפעל הותנו. מלאכת ההד¬ 
פסות ועסקי הפו־׳לות עברו בירושה לצאצאיו, עד חיסולה 
של החברה. ב 1726 . — יצירתו החשובה ביותר של מ , היא 
סדרת ספרי ה.,טופוגראפית", ב 18 כרכים ( 1642 — 1688 ) — 
תיאורי ארצות אירופה ואתריה! (בידי מ. ציילר), בלוויית 
יותר מ 2,000 תחריטי־נחושת, ברובם מעשי־ידי ם׳ עצמו. 
יצירותיו האחרות הן איורים לתנ״ך ( 1625 — 1630 ) ; לסדרה 
מ 1 ט 30 קס 8 ו £1 [ן! 311-11 :,!■דד, ב 14 כרכים, 21 חלקים ( 1633 — 
1738 ), שהיא מעין כרוניקה של אירופה משנת 1617 : ..מחול 
המוות״ ( 1644 ). — ממשיכי מפעלו היו בנו, פתאום ס׳ 
( 1621 — 1687 ), ובחיר תלמידיו ונצל הולאר ( 1607 — 1677 ). 

11 ש 11 ס 15 ג 101 > . 41 ] 11£ ו %1 ! 1 ו 20 ) ( 1111110010 2211 . 1 \ ,כ 01 ג 11 יז £18 .'ל . 0 

־ 0 נ 11 ־ 0 ^-ז 41 ־ו 2 נ 0141 ־וג 81 . 0 ; 1939 ,( 6 ,. 155 ׳״ז 5 ח £3 .£ $חו 0 ־ו: 74 \ 

ז*״'"* 701-6 2/1116 1 /^ 011 , 501403014 ,? : 1951 ,. 1 \ . 4 ! ,תמבחו 
. 1968 ,./ג . 14 162 ) 10 ) #11 [ 11 ( 12 260 (^ 1 . 111 ( 2 !)$ 16122 

מךינג׳ פרנץ — 40118102 ( £8302 — 1846 , שלוה [פומ־ 
דניה] — 1919 , ברלין), היסטוריון ומנהיג סוצי¬ 
אליסטי גרמני. מ׳ למד פילוסופיה ותולדות הספרות באוני¬ 
ברסיטאות של לייפציג וברלין. כסופר ועיתונאי בברלין 
התקרב פ׳ בסון• שנות ה 60 ל״איגוד הפועלים הגרמני הכל¬ 
לי" מיסודו של לסל (ע״ע), אולם את״ב התרחק מהתנועה 
הסוציאליסטית וכתב בכתבי־עת ליבראליי 0 ולאומיים.ב 1890 
הזר למפלגה הסוציאל-דמוקראסית ופעל באגפה המארב- 
סיססי־האודתודוכסי, האנטי-רוויזיוניסטי, בשיתוף פעולה 
עם ק. קאוטסקי ור. לוכסמבורג (ע׳ ערכים). במלה,״ע 1 
נמנה מ׳ עם מתנגדי המלחמה, פרש מהס. ד. והצטרף לס. ד. 
השמאלי "הבלתי־תלף", וזמן פה היה מנציגיו בבית הנבח¬ 
רים הפרוסי. ב 1916 היה ממייסדי "ברית ספארטאקוס", 
גרעינה של המפלגה הקומוניסטית לעתיד. 

מ׳ היה ההיסטוריון ומבקר הספרות המוכשר בסוציאלים־ 

טים הגרמנים, והשתמש בפילוסופיה המאטריאליסטית- 
המרכסיסטית לא רק במדע ההיסטוריה אלא גם בספרות. 
לראשונה ניסה לעמוד על המתאם שבין הספרות לבין הרקע 
החברתי והכלכלי של תקופתה. 

מספריו: £011005 881005 ■ 0 ) 3850111011 > ,א 438 ( 1 ־ 1031 

(״חיי קרל מרבם״). 1918 ! £880040 £055102 0 !מ ("אגדת 
לסינג"), 1893 ! ו 111181 (:!$ הסד £810481011 ("פרידריך 
שילד״), 1905 . 

־ 50213115 105 > 00501110111:0 310 > זג £1 ׳ 14 ' 011 ז\/) . 4 ! ■ 7 , 130010111 .ן, 

, 1301110 ." 1 ; 1928 ן 8 חו 1 ^ 0 ׳ 5 \שנ 1 ז 0110 כ 1 ז\> ז 30 > 1 >תג! $ט 1 זז 

. 1956 .? 

711 ?^[ לילו — בת 13 ז 13 ^ ש!) 7113/1 — ( 1536 — 

1624 ), היסטוריון והוגה דעות ספרדי. מ׳ למד 
תאולוגיה באוניברסיטת אלקלה דה אנרם, ובהיותו בן 17 
הצטרף למסדר הישועים. זמן מה לימד תאוליגיה ברומא 
ובפאריס וב 1574 השתקע בטולדו ועסק בלימוד וכתיבה. 
בספרו 105111101008 8081$ 81 0 * £0 08 ("על המלך (מוסד 
המלוכה״), 1599 , עסק בבעיית היחסים בין הדת למדינה, 
שהחריפה בעקבות הרפורמאציה. מ' הצדיק הריגת עריצים 
ובשל כך נידון ספרו לשריפה בפאריס אחרי רצח אנרי 1¥ 
(ע״ע). 

יצירתו הגדולה של מ׳ היא - 3 ק 1115 1115 ( 8 ! 48 12 ־ 415101 ) 
1438 (״דברי יפי ספרד"), 1 —> 00 {, 1592 — 1605 , ההיס¬ 
טוריה הראשונה המקיפה את תולדות חצי-האי-האיברי מת¬ 


חילתן ועד 1601 . ערכה כיום, בעיקר, ספרותי, שכן מ׳ לא 
ברר את מקורותיו וכלל בספרו גם אגדות וסיפורי דמיון. 
הספר ניתרגם מלאטינית לספרדית בידי פ' עצמו ( 1601 ). 

160 ) £011 £6712001161110 61 1-6 ( 201 3050X1 110505, 11(110X0 (־} .!־) 

. 1959 ,./ג 16 > .( £02116 161 > 

מרינו(מריני), נ׳מבטיסטה- 1438100 2 ] 5 ״ 31 לו״נ! 0 

( 421101 () — ( 1569 , נאפולי — 1625 , שם). משורר 
איסלקי. מ׳ שהיה בעל ם!ג סוער, הסתבך בהרפתקות אהבה 
ובסריבות, ונאסר ב 1598 ! ושוב נאסר ב 1600 . באשמת זיוף 
מסמכים. ב 1602/3 פרסם את קובץ שיריו הראשון, 81310 
(יצא לאור במהדורה מורחבת ב 1614 , וב 1625 — בשם 
1183 1.3 [״הלירה־]). דוכס פימונטח. קארלו עמנואל 1 , 
הזמינו לחצרו בטורינו ( 1608 ). וכאן ישב ם׳ כשליט מקובל 
על משוררי זמנו. ב 1611/2 נאסר שוב. ב 1615 נענה להז¬ 
מנתה של מאריה לבית מדיצ׳י ועבר לפאריס. בזמן שהותן 
בפאריס נתפרסמו שלושת ספרי שיריו הגדולים: £3 

ססאסק 5201 (״החליל״), 1620 — שירי רועים ואידיליות, 

ובהם היפים שבשיריו! 8310812 1.2 (״הגאלריה״), 1620 1 
4000 ^ 1 (״אדונים״). 1623 — פואפה הרואית-אלגורית- 
מיתולוגית. — ב 1623 שב מ׳ לאיטליה, עטור תהילה. — 
מבין יצירותיו האחרות: 1 ) 1000000 11 * 48 518388 £3 ("טבת 
החפים מפשע״). 1632 (אחר מותו). 

שירתו של מ׳. שבימיו זנתה להצלחה עצומה, בעיקר 
בשל כשרונו לסגל את עצמו לסעס בני דורו- איננה שירד, 
מעסיקה. זהו בעיקרו משתק שכלי מחוכם וקרי שנעזר 
במכניקה שירית משוכללת ביותר. אולם שירה זו היוותה 
פפנד, מכריע במסורת השירה האיטלקית, ואף האירופית: 
בגישותיה וביסודותיה בישרה אספקטים פסויפים של השירה 
בת-ימינו. על-פי הנחתם של ה מ א ר' נ י ס ט י ם. משוררי 
אסכולת המאריניזם, חייבת השירה לפעול על חושי 
השומע והקורא. בל משמעויותיה של המלה נחשפו מתוך 
הבנה מעמיקה של צירופי הלשון, ונוצרו האפקטים הפוסי- 
קאליים המעודנים ביותר. מעקרונותיה של אסכולה זו קפד, 
השירה הבארוקית (ע״ע ברוק, ספרות), וממנה שאבו השראה 
משוררים רבים גם בצרפת, אנגליה ומפרד 1 וכמו-כן משור¬ 
רים יהודים באיטליה, במאה ה 17 וד, 18 , ובראש וראשונה 
האחים יעקב ועמנואל פרנסים (ע״ע). 

הוצאה חדשה של נתבי מ׳: . 14 ,(. 04 ) £088080 . 0 .ס 

0 1 5X38101511. 1954. 

; 1888 ,. 4 ! 8 . 0 11 > 0 י £6 ס 16 61 111121 70 , 1 ת 1 ב 1 §ח 0 *\ 
- 0 ) 12116 2 ) 1 ( 14 ! ./ג . 8 . 0 16 > 1 01/1161166 ' 7 , 00 ^ 036 . 7 ^ . 0 

; 1904 , 216016 11 / ^ 111)6 ])0/2(22226 216 122 £)601106 0101116 411 X 
; 1925 , 21 ( 1110 ^ 10 1 ( 1 112020 ( 01201 6 1• 8x07., 5666)2X12020 ג 
,.!•/ . 8 .*) 41 6 ( 0£6 46116 6 110 < 1 46110 10 ( $10 , 20111 זסמ ,\נ 
,. 4 ! . 8 . 0 ! 061011 ( 1122 ! / 0 £061 7116 , 0110 ) 11 ^ .[ ; 1927 

41 144006 ' 11611 0121112(21 6 1 (041x1006 נ סנ 11 מס 1 ס 0 . 0 ; 1963 
. 1967 ,. 4 ! . 8 . 0 
11 צ. ג. - י. ב. ם. 

מרינטי, פיליפו טומזו - - 142 100101330 0 קק £111 

1 )) 0 ס 81 — ( 1876 , אלכסנדריה שבמצרים — 1944 , 

נלאג׳ו, איטליה), סופר, משורר ופולמוסו איטלקי. ס , למד 
בפאריס, בג׳נונד, ובפאודה. אח כתביו הראשונים כתב בצר¬ 
פתית. שני קבצי שיריו הליריים, 100 ) 0518110 <£ ("הרם"), 
1904 . 0112800110 110 ;ז\ 1.3 (״עיר הבשרים״), 1908 , בישרו 
את פנייתו לקיצוניות מופגנת, במטרה להלום בקורא ולוע־ 
זעו — וזאת אף במחיר השימוש בשטחיות זולה. ב 1909 




445 


מרינטי, פיליפו טומזו — סריסטמה 


446 


ייסד מ' את התנועה הפוטוריסטית (ע״ע פוטוריזם: איטליה, 
ספרות). את הנתות־היסוד התאורטיות של התנועה פירסם 
כקול־קורא מעל דפי ה״פיגארו" הצרפתי ( 1909 ) ולאחר 
מבן — בשורת רומאנים ומסות ( 1£5 ־ 01 ; 1 ג 11 ,£ודו 1 צ 111-1 ז 11 ? : 13 
]תר>מ £1 ׳ג 011 מ! ס [״הפוטוריזם. תאורלת ותנועה״], 1910 ; 
: 1111511 ) £11 16 113 ־ 31 } 143 ["מאפארקה הפוטוריסט״], 1910 ). — 
מ׳ התכוון ליצור אמנות חדשה שתחתור — מלבד דחייתן 
המוחלטת של המסורות והמתכונות המקובלות — למציאת 
מקור השראה בגילדים כגון הפעלתנות הקיצונית המחוסרת 
כל סוטיוואציה מופשטת, החיפוש אחר המומנט השירי ב¬ 
צורות הדינאמיות שבחומר, חיוב התפרצות הכוח הטמון 
באני כאינדיווידואום, ללא פייג ורסן. — מ׳ היה חסיד 
המלחמה ובה ראה ביטוי מוחשי דחיד לפעילותו המלאה 
של האדם. הוא נמנה עם ראשי התנועה הפאשיטטית ברא¬ 
שית דרכה: עם זאת היה בין הסאשיסטים הבודדים שהת¬ 
נגדו. בשנים 1936 — 1939 , בחריפות ובפומבי, לחוקים הגז¬ 
עניים שנחקקו נגד היהודים. בדצמבר 1938 פידסם סידרת 
מאסרים בבטאון הפוטודיסטי 013213 :>)!\>, בהם גינה את 
דחיקת רגלי היהודים מפעילות בתחום חשירה והאמנות. 
דבריו עוררו את רוגזו של מוסוליני והוא ציווה להחרימם. 

. 7.734 , 7011 .] ; 1911 *)/ 1 ) . 7 . 7.14 ,ח 1 ד!מ 10 , 11 

,< 1 ש 1 קס 0 . 11 ; 1960 ,( 10$ ) 011 ? 10 צ 31 נ 1 ז: 1 ש 11 מת 1 אזו 1 יד) 

. 1967 ,ס<} 0 ־/ 814 { 11 41£ ז %140 \ 1 *!' 01 

י. 3 . 0 . 

מו־יני, מו־ינו — 111 ״ 13 א 10 ז״ 3 } 19 — (נר 1901 ). פסל 
איטלקי. מ׳ לסד באקאדמיה לאמנות בפירנצה. 

ב 1929 — 1940 הורה פיסול בביה״ס לאמנות במונצה ום 1940 
— באקאדמייח ברוד, במילאנו. ב 1935 הוענק לו הסרס 
הגדול של הקודריאנאלה השנייה של רומא. — מ' הושפע 
בראשית דרכו פן הפיסול האטרוסקי והרומי. השפעה זו 
ניכרת בפסלים סטאטיים רבים שהם נקודת־המוצא לקלא־ 
סיציזם המודרניסטי שלו (״האדם העיוור״, 1928 : "פומונה", 
1940 ). באמצע שנות ה 30 נעשתה יצירתו דינאמית יותר. 
ומ 1936 ואילך התמסר לסדרת .,הפרשים והסוסים" המפור¬ 
סמת, שבה הוא ממשיך עד היום הזה. בוואריאציות לאיו- 
ספור, המעידות על עצמת־דפיון, מגלם ס' את נושאיו בשר 
רה של מצבים. הנעים מן התפיסה הנאטוראליסטית־למהצה 
ועד לסגנון כמעט־קוביסטי. הברונזה והעץ הצבוע משמשים 
אותו חליפות. עושר הדמיון ניכר גם ב״להטוטנים" וב״רק־ 
דניות" שלו. ם׳ יצר גם סדרה של דיוקנים סטאטיים יותר, 
שבהם ביקש להעניק את תמצית ההבעה מבעד לעיצוב 
אב־טיפוסי של מבנה הגולגולת. — מ' היה גם צייר מוכשר 
ופורה. בציוריו חזר על כמה פן הפוטיווים הפיסוליים 
שלו. 

,. 4 ! . 4 ! 41 11 , 11055011 .? ; 1961 ,. 4 ! . 74 ,י:ו 01 ט־ 1 . 11 

. 1963 

מריני, ;צבתאי־חיים ( 1690 [ 1 ], פדובה - 1748 . 

מנסיובה), רב, רופא ומשורר עברי. תלמידו של הרב 
יצחק דה קנטריני, ם' נזכר בשרת "שמש צדקה" לרב 
שמשון פורפורגו (ע״ע).הוא נודע כדרשן מזהיר. וגם נוצרים 
משכילים האזינו לדרשותיו. מפעלו הספרותי העיקרי היה 
תרגום הספרים א׳—ג׳ מן המטמורפוזה לאווידיוס (ע״ע) 
לעברית, מתוך פאראפראזה איטלקית. תהילה חשב מ׳ לשתף 
בעבודה זו את הרב ישעיה בסן (ע״ע). שכבר תרגם כ 800 


שורות מן היצירה, אולם למעשה השלים ם׳ את המפעל 
לבדו, ולא ברור אם אמנם השתמש בעבודתו של חברו. מן 
התרגום, "שירי החליפות", נדפס במנטובה גיליון אחד בלבד, 
ועם פותו נפסקה ההדפסה. שרדו כמה כ״י סמנו, ואף כה״י 
המקורי, וחלק מן התרגום נדסס ב״אגרות שד״ל״ (תרמ״ב— 
תרנ״ד). מ׳ חיבר גם שירים לכל מיני הזדמנויות, ומהם 
הנקראים עברית ואיטלקית כאחת (בכ״י). 

מרינסקןה לזניה (מ״ 1$ גרס׳ מריאנבד, 

(> 3 נ 1 ח:> 4311 )), עיר מרפא ונופש במערב בוהמיה, 
צ׳כוסלובקיה. כ 12.800 תוש׳ ( 1964 ). שוכנת בגובה של 
628 מ׳ מע״ם הים ומוקפת יערות. מפורסמת בעולם בשל 42 
מעיינות מינראלים הטובים לריפוי מחלות קיבה וכלי נשי¬ 
מה. במ״ל מכון מהקר לבלנאולוגיה, בת״ם למלונאות מטעם 
ענף התיירות והריפוי, ותעשיית מזון. מכונות ועיבוד עץ. 
מ״ל היא מרכז לכינוסים בין־לאומיים. 

- 11 ) 4 ) 8 11/14 ?) 11 ] 11 ( 0 ! ? 0 ־׳ 1/010 , 3 > 01 תז\ז 

. 1958 , 1808-1958 , £5 !ז 0 ז*>/) 1 ?^ 5 ) 1/1 ? § 1 /* 11 

מריס ( 5 ״ 43 א), שמם של שלושה אחים־ציירים הולאנדים, 
חברי אסכולת־הציור של האג. — י ע ק ו ב ו ם 
הנדריקוס (יעקב) מ' — 6118 ;־ 41 מ 9£ 115  111 ש\ 
— ( 1844 — 1910 ). צייר תפונות־נוף ראליסטיות שטופות־ 
אור, המתארות צאן בפרעה, ברווזים ובדבורים. 

.. 11 . 11 , 8,141:111401 ,יז . 8 ; 1920 . 0 , ./ , 111101-1 :, 1 .!׳! . 4 . 

. 1939 ,. 11 . 1 < .״ 0018 ח 1 ו .£ . 13 : 1921 

מריססמד! ( 0101156.1113 ׳ מיל 13010165 ! — בר-חלוקה), 
באנטומיה של צמחים — רקמה בעלת תאים 
השומרים על תכונות עובריות. בשלבים המוקדמים של 
התפתחות עובר הצפה כל תאיו מתחלקים. אך עם גדילתו 
והתפתחותו לצמח עצמאי התחלקותם והתרבותם של התאים 
הולכת ומצטמצמת לחלקים מסוימים, שבהם הרקמות שומ¬ 
רות על תכונותיהן העובריות. הגדילה בצמחים היא תוצאה 
של פעילות הם/ הנמשכת כל זמן שהאורגניזם חי. וע״ע 
צמיחה וגדילה. 

בתוך הם׳ אפשר להבחין בתאים (ראשוניים) איניציא- 
ליים. לאחו התחלקותו של תא איניציאלי, אחד מתוצרי 
החלוקה נשאר תמיד במקומו בתוך ד,מ׳ ואילו השני עובר 
עם חזמן דיפרנציאציה, והופך לתא בוגר של אחת הרקמות 
המרכיבות את גוף הצמח. על כן התאים האיניציאליים הם 



447 


מדיפטמדז 


448 


בעלי הדרגה הנסוכה ביותר של דיפרנציאציה, ואילו נתאים 
האחרים של הס' אפשר להבחין בדירוג של דיפרנציאציה, 
ההולו ועולה מהתאים האיניציאליים בכיוון הרקמות הבוג¬ 
רות. 

מבחינים בין ( 1 ) ם" ראשוניות, הגורמות לגדילה 
לאורך ונין ( 11 ) מ" משניות, הגורמות לגדילה בעובי 
של הצמח. מה ( 1 ) מתפתחים החלקים היסודיים של הצמח, 
כמו האפידרמיס, רקמות הקליפה של השורש והגבעול, ה־ 
מזופיל של העלה ורקמות ההובלה הראשוניות. מה () 1 ), 
מתפתחות רקמות ההובלה ורקמות ההגנה הנימפות. 

למי ה( 1 ), שייכותן ( 1 ) הס" ה ק דק דיות, שמקומן 
בקצות הגבעולים והשרשים.( 2 ) נס■ האינטרקאלא- 
ריות, שמקומן בין רקמות מבוגרות, כמו למשל בבסיסי 
הפרקים של דגניים. למ ״ המשניות, ( 11 ), שמקומן בהיקף 
הגבעול והשורש, שייכים הקאמביום הוואסקולרי, 
המייצר את העצה והשיפה המשניות, ו ה פ ל ו ג ן, המייצר 
את רקמת השעם, 


ד,מ׳ הקדקדית של הנצר מהווה את קדקוד הנצר: קטרו 
נע בד״ב בין 90 ל 300 ! 1 , אך יש קדקדים שקטרם גדול 
יותר. בתוך ם׳ הקדקדיות מבחינים באיזור הפריס- 



צייר 1 . צילום יש? חתר־אורד ׳ט? קרקור ונטאסיווי 
• 5 ? נצר בננת הקבנדיש 


ר י ם ט מ ה, שיש בו האיביציאלים (בהרבה שרכים רק 
איניציאל אחד), והתאים שנוצרו מהם ועדיין הם בקרבתם. 
היא בעלת דיפרנציאציה מעסה ביותר. בהמשכה מבחינים 
ב 3 מ" שחלה בהן בבר מידה מסוימת של דיפרנציאציה, 
וכל אחת מהן נותנת מוצא לרקמה או למערכת של רקמות 
קבועות. ואלו הן: פריטידרם — ממנו מתפתח האפי¬ 
דרמיס! פ ר יק א מביום, וממנו מתפתחות רקמות ה¬ 
הובלה (עצה ושיפה) הראשוניות! מ' י ס ו ד י ת — וממנה 
מתפתחת המערכת של הרקמות היסודיות, כמו למשל הפא- 
מכימה של הקליפה והלנה, הקולנכימה והסקלרנכיסה של 
הקליפה. 

בפרימריסטמה של הקדקוד הוגטאטיווי 
של הנצר אפשר להבחין באזורים אחדים על פי הצורה, 
כושר ההצבעות והסידור של התאים. בחשופי־זרע (ע״ע) 
רבים מופיעים: 1 . מריסטמת שטח הפנים על האיגיציאלים 
שלח. תאיה מתחלקים באופן אנטיקליני (מישורי החלוקה 
מאונכים לשטח הפנים של האיבר), ובמידה רבה גם באופן 
פריקליני (מישורי החלוקה מקבילים לשטח הפנים של ה¬ 
איבר) ; 2 . תאי אם מרכזיים, שאף הם נחשבים לאיניציא- 
לים, שמתחת לאיניציאלים של שטח הפנים! 3 . מ׳ מרכזית 



ציור 2 . צילום של קרקור נצר.חרצית צרודזנלים, שהפר רפרודוקטיווי. 
רהד־אורר (הנדלה 180 צ) 


(.!ח ל״); 4 . מ׳ היקפית (. 1 ״ 1 ( £130 ). במכסי־הזרע (ע״ע) 
ידועה היום הטוניקה, המורכבת מ 1 ־ 9 שכבות חיצו¬ 
ניות (לפי מין הצמח) של תאים, המתחלקים ברובם המכ¬ 
ריע באופן אנטיקליני, ו ם ק ו ר פ ו ם, שבו החלוקות הן בכי¬ 
וונים שונים. בקורפוס מופיעים, בדומה לחשופי־הזרע. תאי 
אם מרכזיים, מ׳ מרכזית ום׳ היקפית. הפרוטודרם מתפתח 
תמיד מהשכבה החיצונית ביותר של הטוניקה. המ׳ ההיק¬ 
פית משתתפת ביצירת פרימורדיאות העלים (העלים הצעי¬ 
רים מאד שבניצן) ומהווה מקור לקליפה, לחלק מהפרוקאם־ 
ביום או לכולו, ובמינים מסוימים אף לחלק ההיקפי של 
הלבה. 


הקדקוד הרפרודוקטיווי של הנצר, המצמיח 
את הפרחים והחפים. מתפתח בד״כ סהקדקוד הווגטאטיווי 


המצמיח עלים וניצנים של ענפים צדדיים בלבד. בו בזמן 
שהתפקיד היסודי של הקדקוד הווגטאטיווי הוא בעיקר הוספת 
גדילה לאורך הציר, הקדקוד הרפרודוקטיווי מייצר מעטפת 
של רקמה מריסטמית בעלת שטח פנים גדול, וממנה מת¬ 
פתחים הפרחים ואיבריהם המרובים. מי זו עוטפת לבה פאת־ 


כימית. קיים שינוי הדרגי של הקדקוד 
דוקטיווי. השינוי הראשון שאפשר ל¬ 
הבחין בו היא הפעילות המיטוטית 
בגבול בין איזור תאי האם המרכזיים 
לבין איזור המי המרכזית. בהדרגה 
מתפשטת פעילות זו לתוך האזור של 
תאי האם המרכזיים, הנעשים על-ידי 
כך קטנים יותר ועשירים יותר בפ¬ 
לאסמה. הפעילות המיטוטית בס׳ ה¬ 
מרכזית ומתחת לה יורדת ותאי הם׳ 
גדלים. באופן זה מתפתחת בקדקוד 
מעירלבה פארנכימית, מכוסה במעטפת 
של תאים סריסטמיים קטנים, הנצבעים 


הווגטאטיווי לרפרו־ 

1 7 6 ! 6 6 7 .יי 

!/,'$*£. \ 

׳;׳ ני-• ז 

! 

1 ז: 1 
/ י: ! 1 


ציוו 3 חתר־אורו מד־ 
>א:י בקצה שורש של 
נבט של 10151183 ) 501 ■!. 


היטב, ומהם מתפתחים חפים, ענפי 
תפרחת והפרחים עצמם, הכל בהתאם 
למין הצמח. 

קדקוד השורש של בעלי-הזרע 
יש בו, לפי דעה אחת, איניציאל קבוע 
אחד או איניציאלים קבועים יחידים 
בלבד. ואילו לפי חוקרים אחרים ס־ 
חורם האיניציאלים קבוצה גדולה של 
תאים. מסביב לאיניציאלים הקבועים 
יש בפרומריסטמה איניציאלים זמ- 


הקשת המסומנת בקו 
שתור עבה מייצגת את 
האיזור של האיניציא־ 
לים הקבועים. 1 . אי- 
ניציאלים זמגיים מתם 
סת״תח הגל ל המרכזי 
( 6 ד$>; 2 . איניציא־ 
לים זמניים מהם מת¬ 
פתחת העסורית ( 4 ) 
אשר על ירי חלוקה 
לצררים ( 5 ); 3 . איני- 
ציאלים זמניים של ה¬ 
קליפה ( 7 ). מהקלי&ה 
הצעירה מתפתח הפרו־ 
טוררם 


449 


סריסממה 


450 


ניים המשמשים תאי 
אם של הפרונזודרם, 
קליפת השורש, הגליל 
הוואסקולרי וכיפת ה¬ 
שורש. רק במינים 
מסוימים מופיעים ב¬ 
נפרד כל סוגי האיני־ 
ציאלים הזמניים (חי¬ 
טה. תירס). בצמחים 
מסוימים יש שאיני־ 
ציאלים זמניים משו¬ 
תפים לקליפה ולפרד 

טרדרם (- $1± :ו 0 (> 5€11 * 1 

ר.*); לפרוטודרם ול־ צי"-.. ,־־־״> 

כיפת השורש (כריב)! קרקור השורש ?) 5 תירס ובו "מרכז ה׳ש• 
לפרוטודרם, , 1 ניפ" קט" סנוקר (חתר־זוורד), 1 . אםיררסיס ; 

2 . השכבה החיצונית ש 5 הבלי? הודאס* 

השורש ולקליפה (ח־ קוברי 

מניה), או לכל 4 הרקמות גם יחד (שום הגינה). ע״י שיטות 
סימון בחומר ראדיואקטיווי ושיטות אחרות הגיעו לאחרונה 
למסקנה שברוב המקרים האיזור המרכזי של הפרומריסטמה 



ניים הוואסקולריות 
שכוונן הוא לרוחב 
האיבר. לפי סידור 
האיניציאלים הפוזי- 
פורמיים במבט טאנ־ 
גנציאלי מבחינים ב¬ 
שני טיפוסים של ק׳: 
ק׳ מםודר בקו־ 
פ ו ת, ובו חאיניצי־ 
אלים הפחיפורמיים 
ערוכים בשורות אפק־ 
יות, כשקצותיהם מס¬ 
תיימים בגובה אחד, 
וק׳ שאינו מסר 
דר בקומות. ובו 
האיניציאלים הפוזי- 
פורפיים חופפים חל¬ 
קית זה על זה ואין להבחין בשורות אפקיות. בד״ב בצמחים 
שמוצאם מהאזורים הטרופיים, הק׳ פועל בלא הפסקה כל יפי 
חייו של הצמח, ואילו בצמחים שמוצאם מהאזורים הממוזגים 



ציור 6 . חלק מחחך־אורד רריאלי של נב¬ 
עו? אורן באיזור הקאמביום והרקמות 
הנובלות אתו: 1 . מרכאידים; ב גמצים 
סתורבצים; 3 . איניציאלים פוזיפורםיים 
של רקאמביום; 4 . שטח בברה; 5 . תאי 
בברה; 6 . תאים פארנכימיים של קרן הע¬ 
צר; 7 . טרבאידים של קרני העצה; 8 . 

איגיציאליפ של קרני הקאמביום 


הוא בעל פעילות מיטוטית נמוכה ביותר וכונה בשם .,מרכז 
שקט" (שזזטשס ןתססצ 1£ נ 1 ן>). 

הקא מביום (ק׳) ה־ 
וואסקולרי. במכוסי־הז־ 
רע הפעוצים ובחשופי־הזרע 
הרקמה הראשונית של הגב¬ 
עול והשורש מתקיימת זמן 
קצר בלבד והיא נהרסת או 
נבלעת ע״י הרקמות הוואס־ 
קולריות המשניות הנוצ¬ 
רות ע״י הק׳. בהרבה צמחים 
עשבוניים מפכוסי-הזרע וב¬ 
עיקר פהחד-פסיגיים, וכפד 
כן ברוב הצמחים הוואסקולריים הנחותים, הק־ מנוון או חסר 

בצמחים מסוימים, בעיקר בחד־פסיגיים, חלה בכל תאי 
הפרוקאמביום דיפרנציאציה לרקמות הובלה ראשוניות. לעו¬ 
מת זאת כמעט בכל הדדפסיגיים וחשופי-הזרע, נשאר חלק 
מהפרוקאמביום במצב של ם׳ אחרי גפר הגדילה הראשונית 
והוא הופך לק׳. בד בבד עם תהליך זה הופכת שכבת תאים 
פארנכימיים שבין רצועות הפרוקאמביום אף היא לק׳. ע״י 
כך נוצר גליל שלם של ק׳. הק׳ מייצר עצה משנית ■כלפי 
מרכז ציר הצמח ושיפה משנית כלפי חח• גם בק׳ מבחינים 
באיניציאלים. הם מהווים כאן שכבה חד־תאית רציפה 
שמשני עבריה מצדים תאי האם של העצה והשיפה, שנוצרו 
ע״י חלוקות פריקליניות של האיניציאלים. תאי האם אף הם 
עוברים כמה חלוקות פריקליניות לפני שהם עוברים דיפרנ¬ 
ציאציה לתאי העצה ולתאי השיפה. ביחד עם הגדילה בעובי 
של העצה המשנית גדל הקו גם בהיקפו ע״י שהאיניציאלים 
שלו מתחלקים פדי פעם גם באופן אנטיקליני. 

האיניציאלים של הק׳ הם משני טיפוסים: א י נ י צ י א¬ 
לים פוזיפורפיים (תאים מארבים המתחדדים בק¬ 
צותיהם). ומהם מתפתחים האלמנטים המכוונים לאורו האי¬ 
בר, כמו האלמנטים הטראכאריים, הסיבים ואלמנטי הכברה, 
ואיניציאלים של קרניים, ומהם מתפתחות הקר־ 


הוא מפסיק את פעילותו בחורף. במספר שיחים הגדלים 
בנגב, כגון רותם המדבר, זוגן השיח ואשליל ארצישראלי 
נמצא שחק׳ פעיל רק בחודשי החורף. שהם תקופת הגשמים. 

הפלוגן ( 6 ׳) (ו/ £1108£ לק), בשל פעילותו של הק׳ הוואס־ 
קולרי מתוספות רקפות הובלה משניות. והגבעולים והשר- 
שים גדלים בעובי. גדילה זו מלווה בהיווצרות רקפת שעם 
(ע״ע) ("!!־[)":!ש] בהיקף האיברים הנ״ל. רקמת שעם מת¬ 
פתחת גם במקום נשירת העלים, סביב חלקי צמח שהותקפו 
במחלות, ומתחת לפצעים. המי של רקמת השעם, ה פ', 
היא מ׳ משנית. מוצאה מתאים שכבר עברה עליהם קודם- 
לכן דיפרנציאציה לתאים של רקמה קבועה. ד,פ׳ מורכב 



ציור 7 . קאמכיום ואסקולרי. חלה מהתר של תחפסיג מפותח של 
קיקיון: 1 . פארנניסו! של הקליפה; 2 . פארנכימה של חליבה; 
3 . שיפה: 4 . סיבי שיפה; 5 . אלמכטים סראכאריים של הפרומו־ 
קסילם; 6 . אלמנטים טראכאריים של המטאקסילם ; 7 . אלמנטים 
טראבאריים של העצה הסשנית; 8 . סיבי עצה; 9 . קאסכיום צרורי; 
10 . קאמביום בינצרורי; 11 . נדן עמילני 



ציור 5 . חלק סחתד־רוהב של 
גבעול של אורז באיזור ה־ 
קאמביום וררקסוח הגובלות 
אחו. 1 . עצה משנית; 2 . אי־ 
וור הקאמביום; 3 .שיסה מש־ 
גיח 


451 


מרימטמה 


מרככים 


452 



מתאים הנראים מלבניים בחתך ה¬ 
רוחב ורב־צלעוניים במבט טאג־ 

גנציאלי. הוא יכול להתפתח מתאי 
אפידרמיס, מפארנכימה או מקולנ־ 

בימה. התאים המיועדים להיהפך 
לם׳ מתחלקים באופו פריקליני. 

התאים הפנימיים, שלפעמים הם 
מתחלקים שנית, נשארים חיים 
ומהווים את הפלודרם (- 6110 ! 1 ס 
! 0 ־ 161 )). התאים החיצוניים מתחלקים שוב באופן פריקליני. 
התאים הפנימיים שהתקבלו מחלוקה זו הופכים לפי. תאי הפ ׳ 


ציור 8 . רקכזח הפנונז (פ׳) 
חתר־רוחב ביפכבת התאים 
החיצונית של ענף צפצשה 
משולשת, בו הם׳ מתפתח 
בשככת התאים החיצונית 
ביותר של הליפת הגבעול 


ממשיכים להתחלק באופן פריקליני וליצור כלפי הדן את ה¬ 
שעם ( 3 בת 116 ש 11 <*). הם מתחלקים מדי פעם באופן אנסיקליני 
וע״י כך מאפשרים גדילה בהיקף׳ מה שנחוץ בגלל הגדילה 
הממושכת בעובי של ציר הצמח. יש צמחים בהם חם׳ שנוצר 


לראשונה. יכול להמשיך בפעולתו כל ימי חייו של הצמח(אלון- 
השעם)׳ אך עס״ר מוחלפים הם" מדי פעם׳ על ידי הופ¬ 


עתם כל פעם בעומק רב יותר בתוך הרקמות החיות של 
הציר׳ תחילה בשכבות פנימיות יותר של הקליפה, או בתוך 
השיפה הראשונית, ואח״כ בתוך הפארנכימה של חשיפה 
המשנית׳ וכך בכל פעם בשכבה צעירה יותר. 


אזורים מסוימים של ם׳ מייצרים את העדשתיות. 


א, פאהן, אנטומיה של הצמה, תשכ״ב; /"*/י/ ,מ 311 ? .\/ 
; 1961 ,*ח/ 16 *ו 66 ^ 3 1 ס 10 <] 4 / .- 1 .? ; 1967 ,\ 1 ח 610 ו* 4 . 

. 1971 ,. 31 €1 | מ 50 ק 11 ! 11 )') , 1 } 


מריקה, אדוארד — 1116 ׳ 0 ו\ 1 >■! 11:103 — ( 1804 , לוד־ 
וויגטבורג — 1875 . שטוטגארט), משורר ומספר 
גרמני. ס׳ לסד תאולוגיה בטיבינגן ב 1822 — 1826 , אך עבו¬ 
דתו ככופר לא היתה חביבה עליו, ב 1843 פרש מעבודתו, 
וב 1851 — 1866 שימש מורה לספרות בבי׳ס תיכון בשטוט־ 
גארט. — הרומאן הגדול של מ׳, 011611 ז\ז ! 111316 ("הצייר 
נולטף), 1832 , מגמתו חינוכית, ע״פ המסורת של "וילהלם 
מייסטר״ של גתה; אולם גיבורו של מ' צועד לקראת דים־ 
אינטגראציה וכיליון. תיאור שקיעתו של נולטן וערעורו ה¬ 
נפשי בידי כוחות תת־הכרתיים יש בו מניצני התפישה המו¬ 
דרנית. מחזור שירי "פרגרינה" שברומאן הם ממיטב שירתו 
של מ', בת 131111161 ה 71111261 ) 16 ־ 811111831 035 ("הגמדון 
משטוטגארט"), 1853 , פנה מ׳ אל האידיליה, בנובלה 
38 ז? ! 0301 176156 ׳ 16 ) £!! 3 1 ז 23 ו: 1 \ ("מוצארט בנסיעתו 
לפראג״), 1856 . תיאר, במסווה של אידיליה עליזה. את 
היסוד הטראגי ותחושת קרבת המוות שביצירתו ובחייו של 
פוצארט. 

ס׳ לא הרבה לכתוב, אך הוציא פתחת ידו במה יצירות 
מופת, ובראש וראשונה שירתו הלירית (:) 06416111 ["שי¬ 
רים"], 1838 ), המושווית לעתים לשירתו של גתה. סר הצליח 
לאחד בשיריו את המסורת הרומאנטית עם דפוסי המשקל 
והצורה הקלאסיים. הוא בתב גם באלאדות במסורת שירי- 
העם. מפורסמים סונטי־האהבה ללואיזה ראו. עדינות המבע 
והשלמות הצורנית'של שיריו חיבבו אותם על הוגו וולך 
(ע״ע). והוא הלחין רבים מהם. 

; 1948 , 0008 ; 1928 ,* #01161 ■מ׳/ע/יו; /./׳ 3 ,זז 83011£ ,? 1 

.ד . 8 ; פ 1944 ,{? 116 ( 010 11114 ה 6 < 161 11 * 56 ,. $4 .£ , 0 ח־< 3 !\ . 1 < 

6 ((} #(*ס {( $40 1/16 .£ , 6 ז 3 ]׳ג .ז^ ; 1950 ,. $4 . 0 , 1656 ^ 

. 1 ? ; 1960 0■, ■1/. 1*1*4 *61x6 ׳י\ 3 ז? . 8 . 3 ; 1957 , 064 * 1 

.* 1969 ,. 1 \ .£ 


מ 1 ״כב י □ לם 0$112 י 11 זז 00 או £30 :) 3 זש 51 \נ)׳ משפחה של צמ¬ 
חים מאוחי עלי־כותרת, הנמנית על סדרת ה-ע 8 
: 31 ) 1 ) 030 ( 3165 ־ 45101 . ,,־ 001316 3 ,,ת, 03 ). הם׳ הם המשפחה 
הגדולה ביותר של צמחי הזרע, המונה כ 950 סוגים. ובהם 
קרוב ל 20,000 מינים, רובם עשבים תד־שנתיים ורב־שנתיים, 
מיעוטם מטפסים, בני שיח, שיחים ועצים! הם נפוצים על 
פני כל כדור הארץ בכל מיני בתי גידול מגוונים, ובאיזורים 
הטרופיים—בהרים בלבד. פרחי הם׳ מקובצים בקרקפת דמוית 
פרח, שהיא תפרחת בלתי מסוימת, עטופה בדור אחד או 
כדורים אחרים של חפים ירוקים או קדומיים. קיימים פרחים 
משני טיפוסים: צינוריים — נכונים או בלתי נכונים — 
שבהם הכותרת עשויה עפ״ר צינור ואונן בן 5 אונות! לשר 
ניים — שנהם הנותרת בדמות לשון בעלת 3 — 5 שיניים. 
בקרקפת יש פרחים, שהם או לשוניים או 
צינוריים בלבד. או פרהים משני הטיפוסים 
כאחד — הלשוניים בהיקף, והצינוריים ב¬ 
מרכז. הפרחים דרפיניים או חד־מיניים. ל¬ 
עתים קרובות לא כל הפרחים של קרקפת 
אחת פוריים. מוצים, שערות או קשקשים 
נמצאים לרוב במקום הגביע ומשמשים 
כאיבר תעופה לפרי הבשל. 5 המאבקים מאוחים ונפתחים 
כלפי מרכז הפרח. השחלה תחתית, בת שני עלי שחלה ועמוד 
עלי המסתיים בצלקת, שעל־פי-רוב הוא דראונתית. הפרי 
זרעון ולו זרע יחיד חסר אנדוספרם, שקליפתו מעורה בק¬ 
ליפת הפרי. על אף ריבוי ד.מ׳ הם יוצרים יחידה טכסונומית 
ברורה בגלל האחידות במבנה התפרחת, הפרח והפרי! לער 
מת זאת מפותחים שאר איברי הצמה — שורשים, גבעולים 
ועלים — בצורות רבות ומגוונות בסוגים ובמינים השונים. 
מחלקים את הס׳ לשתי בנות משפחה:( 1 ) בת-משפחת ה- 45 
( 1£10136 < 1011 ) 1636 ) 16101 , ובה כלולים צמחים שקרקפותיהם 
מורכבות מפרחים צינוריים בלבד, או מפרחים צינוריים 
(במרכז) ולשוניים, שכותרתם בעלת 3 שיניים מסביב. רוב 
צמחי בת־משפחה זאת יש בהם שמנים אתריים, ומיעוטם 
שרף חלבי. גרגירי האבקה בדרך כלל קוצניים, ולעיתים 
חלקים, או מחולקים לשדות רב־צלעוניים. לבת משפחה זו 
שייכים רוב הסוגים הנמנים על 12 שבטים. ( 2 ) בת־משפתח 
ה 1636 ) 01 ) 06110 ( 36 ז 0181111£10 ), ובה כלולים צמחים שקר־ 
קפותיהם מורכבות מפרחים לשוניים בלבד עם כותרת בעלת 
5 שיניים. בל הצמחים יש בהם שרף חלבי, ומיעוטם גם שמ¬ 
נים אתריים. גרגירי האבקה על סי רוב מחולקים לשדות 
וב-צלעוניים.כאו יש 
רק הוגים מעטים מ¬ 
שבט יחיד. 

הנד מעוררים עניין 
ביולוגי מיוחד בצורת 
ההאבקה ובהפצת ה¬ 
פרי. רוב המי מואב- 
קים ע״י חרקים, ו¬ 
רק מיעוטם, המו ה¬ 
לענה, הלכיד והאסב־ 
ר(םיה, ע״י רוח. המ¬ 
אבקים מבשילים לפ¬ 
ני הצלקת, והאבקה 
נערמת בתוך הצינור 


״סיי.׳ ! * 
״ •' 1 . " 


ד #ו 




.*3 

3) 

/׳^ 1 , 

3 , 


מרככים. צפרני־חתיל תרבותיות : 

1 . סרח חישף לשוני עליני; 2 . סרח־סרבז 
צינורי, דו־מיני: 2 . צינור אבקגים של 
2 ; 3 . צלקת של פרח צינורי עהר; 4 . הר* 
הפת המכילח פירוח (זרעונים). פרחי־ 
המרכז הצינידיים העשרים הוסרו; 4 ׳־ 4 "׳. 
צורות זרעונים (חיצוניים ופנימיים) 



דיאגרמה של 
פרח ממשפחת 
המרכבים 



453 


מרכבים — מרכוס, דוד דניאל 


454 


הנוצר ע״י המאבקים המאוחים. האבקה מוצאת החוצה לאחר 
מנו על גבי הצלקות הסגורות, ורק אז מתפשקות אונות הצלקת 
ומתאפשרת הפריה. הפצת הפרי נעזרת עפ״ר באיברי תעופה, 
שהתפתחו פתוך הגביע והגיעו לכל פיני דרגות של התאמה 
כאמצעי להפצת הפרי. הם׳ נחשבים לאחת סן המשפחות 
המפותחות ביותר מבין מכוסי-הזרע בגלל צירוף של תכונות 
מתקדמות — שחלה תחתית עם זרע יחיד; איהוי האיברים 
בדור — עלי-הכותרת והמאבקים: תפרחת משוכללת, שבה 
תפקידי ראווה ותפקידי פדייה מתפלאים לעתים ע״י קבוצות 
פרחים נפרדות. 

המי מכילים בתוכם המרים !ופייניים, ומהם ישנם במינים 
מסוימים בכמות מתאימה להפקה תעשייתית: אינולין(ע״ע), 
הנאגר באיבלים התת־אדסחיים: קאוצ׳וק (ע״ע), טרפנים, 
אלקלואידיים והמרים קוטלי חרקים (וע״עבדחרצית).ערכם 
הכלכלי של הם׳ אינו גדול ביחס למספר המינים. לפעלה מ־ 
200 סוגים נמצאים בתרבות כצמחי נד [דליה (ע״ע ור׳ תם׳ 
שם): חרצית (ע״ע). אסתר (ע״ע ותם׳ שם) ועוד] ורק מינים 
מעסים משמשים כצמחי מאכל, כפו חסה (ע״ע ותם׳ שם). 
קנרם (ע״ע), עלש (ע״ע). פיני חוח (גבעולים רכים), 
הרדופנין (שרשים): חמנית הפקעות (פקעות): מזרעי הח¬ 
מניות (וע״ע חמנית ור׳ תנד שם) מפיקים סמן. ממינים 
מעטים (כגון קרסם הצבעים [חריע]) מפיקים חסרי צבע. 
מהמינים המשמשים למטרות רפואיות יש להזכיר את הבבונג 
(ע״ע ותס׳ שם), ה 1118 ל 0 " האכיליאה (ע״ע) 

ועוד. (וכפו־כן ע״ע לענה). בין צמחי הם׳ מצרים עשבים 
רעים הגורמים נזק. כגון הקוצן — יז 51111 ז 01 — 

ופרור־הגינות. 150 פיני הם׳ הגדלים בר בארץ נמנים על 
קרוב ל 70 סוגים: רק סוגים יחידים מיוצגים במספר גדול 
של מינים, כמו דרדר [(ע״ע ותמ׳ שם) (מעל ל 20 מינים)], 
קחון (יותר מ 15 מינים), תוחן וניסנית (כ 10 מינים כ״א). 
מינים רבים מתוך למעלה פ 50 סוגים משמשים בארץ כצמחי 
נר, ביניהם צמחי אלמות כגון דם־הפכבים (ע״ע ותס׳ שם). 

מ. והרי, עודם הצמחים, 363 — 379 . וזשי״ד. 

- 726 17115 ) 1 ? ■ 11 ) 1151:111 ע / 0 ץ■^* 01 ^זס 742 x ,ססמס־ז ׳״ 1.3 .^ 2 . 0 

14 ..א ; 1954 ,( 14111 ז 0 / 732, 1951; 11. 5011617, ?12x15 
. 11 ; 1963 , 11 , 1 ז? 12 ז 12 ן? ■<:>!> 012 x 01100111 ,ז 10 \ 3 מ 

, 11 , 11 ) 0111 ז 0 { 211££0 ! 1 ? ׳ 40 12625 /ץ 5 1 ז) 1 ^ 1 ז 1£ . 4 ,זסז 011 

״ 1964 

ק. ח. 

מרכוס. אהרן( 1843 , המבורג — 1916 , פ״פ דמיין: [פס- 
דונים: 15 ! ״ ז\]), ת״ח וסופר. למד בישיבה בבוס- 
קוביץ [פוראורה], ואז רכש גם השכלה פילוסופית. ב 1861 
עבר לרגל מסחרו לקראקא, התוודע אל החסידות, הושפע 
מ; האדמו״ר שלפה הכהן מראדומסק. ובשנים 1862 — 1866 
הרבה לנסוע לחצרו. פ׳ היה סן האורתודוכסים היחידים 
בגרמניה אשר נתפסו כליל לחסידות. אך עם זאת נשארה 
בו ה״חקרנות" הגרמנית, והוא ניסה להסמיך רעיונות חסי¬ 
דיים לספרי הפילוסופיה והמדע החדשים, כשם שניסה לעגן 
מרעיונותיהם בספרות המסרתית. במיוחד בכתביהם של ר׳ 
חיים ן׳ עטר (ע״ע), ר׳ פ. ח. לוצטו (ע״ע) וחסידות חב״ד 
(ע״ע). בכתביו הגן על האורתודוכסיה מפני ביקורת המקרא 
והפטריאליזם המדעי. אך בעיקר כתב (בגרמנית) בתורת 
ההסידות והקבלה. דיוניו מלאי דמיון, ונתוניו רחוקים סן 
הדיוק, אולם הם משקפים נאמנה הלך־רוח חסידי, וחשיבותם 
גם ב״תורות' שנשמרו אצלו בלבד. 


ספריו! ־ 01135 1111 110 (ק 111050 ( 8 1:1.11:181170 5 ' 1 ז 1 ] 113771113 

115171:15 ) 51 ("הפילוסופיה האינדוקטיווית פאת הדטפן [ע״ע 1 
בחסידות״, א׳—ב׳), 1888/90 : 01135511115111115 :־ס ("החסי¬ 
דות"), 1901 (עבר: מ. שנפלד, 1954 : פרק אחד מתוכו 
בשם ״הקבלה״, תורגם בתש״ד בידי י. סלעי) — ספרו ה¬ 
מפורסם ביותר; 83751131 (״השפה כמבע לנפש: פילץ 
שרשים עברי״, 1905 ) : ״קסת הסופר״ — הערות למקרא 
( 1912 : רובו עדיין בכ״י), ומהדורה של ספרו של ר׳ יעקב 
ממרויג׳ (ע״ע) ״שו״ת מן השמים״, עם פירוש ( 1898 ). 
לאחר מותו נתפרסם ספרו 0117011010810 71151:110 :>״( ("כרו¬ 
נולוגיה יהודית״, א׳), 1935 . בשנים 1898/9 ערך — ולמעשה 
כתב — את עיתונו 8 ״ 201711 11011150110 ( 44731731107 שהיה 
תערובת של ציונות. חסידות וקבלה. מ׳ היה תומך נלהב 
בהרצל, ואף כתב ספר משלו על ״מדינת היהודים״ ( 1897 ), 
ובכך היה מחלוצי הציונות הדתית. לאחר שנים הצטרף 
לאגדת ישראל (ע״ע). 

ג. שלום, א. ם׳ והחסידות (בחינות, 7 ). תשי״ד! , 54:77111 . 14 
. 1966 , €11055111 5 ) 10 ) 16 (/ 6015 ££ 5 £/ 110 *. 1 <* 0 ,./\> . 4 

מ. 

מרכוס, דוד דניאל ( 1902 , נידיורק — 1948 . אבו־גוש 
[ע״י ירושלים[), מפקד צבאי אמריקני־ישראלי. 

בן למשפחה פיוצאי רומניה, קיבל חינוך כללי ותורני. בוגר 
האקאדפיה הצבאית ב״וסט פוינט״( 1924 ), וספורטאי פעולה. 
עזב את הצבא ב 1927 והיה לערד. אח״כ נמנה בין עוזריו 
של ראש עיריית נידי 1 רק, לה־גרדיה (ע״ע), במלחמה נגד 
הפשע המאורגן, ועסק בשירותי המבחן לעבריינים. ב 1940 
חזר לפרקליטות של צבא אה״ב בדרגת ליוטננט־קולונל 
(סא״ל). אח״כ היה זסן־מה מפקד פחנה־אימונים של אנשי 
קופאנדו ( 831181:75 ) בהאוואי. ב 1943 מונה למחלקה לענ¬ 
יינים אזרחיים של פיניסטריץ־המלחמה, וב 1944 השתתף 
בהתנדבות בפלישה לצרפת, וצנח צניחה קרבית לנורפאנדיה 
אף על פי שלא אומן כצנחן. ב 1945 השתייך לממשל הצבאי 
בגרמניה, ולבסוף היה ראש הענף לחקר פשעי-מלחמה נא¬ 
ציים שהוקם ע״י הצבא האמריקאני. ב 1947 עזב את הצבא 
בדרגת קולונל (אל״מ), בעל עיטורים רבים, והזר לפרק¬ 
ליטות. 

לאחר החלטת ארם בדבר הקמת מדינת ישראל נענה מ׳. 
שלא היה ציוני, לבקשת הסוכנות היהודית וה״הגנה" לשמש 
יועץ צבאי לכוחות הישוב ובא לא״י בראשית 1948 בכינוי 
"מיקי סטון". בארץ 
שימש בתפקידי יעוץ 
והדרכה חשובים. ב- 
28.5.1948 . יום נפילת 
העיר העתיקה, נת¬ 
פנה מפקד חזית ירו¬ 
שלים, והיה האלוף 
הראשון של הצבא 
הצעיר. השתחף בפד 
על בקרבות לטרון 
(ע״ע) הראשונים, ועשה להקפת "כביש בורמה" לירושלים 
הנצורה. 

11.6.19483 , יום תחילת ההפוגה הראשונה (ע׳ כרך ר, 

עם׳ 585 ), בדמדומי השחר, נהרג מ׳ בטעות ע״י זקיף במטהו 
בכפר אבו־ג(ש. הוא נקבר בוסט־פוינט. 





455 


(ה)םרכז־אפריקנית, (ה)קהליח — מרכס, אלכסנדר 


456 


ט, ברקמן, האלוף (עבד: ש. אבידל), תשכ״ד.; .א .- 1 

. 1948 15 )/ 1 ! £111$ ' נ 5 טרן 1.1111 

יה. ו. 

(ד׳) 5 ךפז־אפד ז קנית. (י,)קהל;ה (קמ״א,־״ 1 ) 11 ג 1 ג 1 נן^ 

טתןצור&גיזזחטכ)) מדינה במרכז אפריקה, הגובלת 
בצפון בסודאן וצ׳אד, במערב בקאסרון, ובדרום בקונגו 
ובזאיר (ר׳ מפה, כרך מילואים עס׳ 333 ). שפחה 622,984 
קמ״ר. האוכלומיה: 1,518,000 (אומדן 1969 ). 

רובה של קמ״א רמה שגבהה הממוצע 600 — 700 מ , . 
בצפון־מזרח ובמערב יש רכסים שגובהם עולה על 1,400 
מ׳. בתוך הארץ עוברת פרשת המים בין יובלי הנהר שארי, 
הנשפך לימת צ׳אד שבצפון, ובין נהר אובנגי (ע״ע), יובל 
נהר הקונגו שבדרום. האקלים הוא משוני לח בדרום, 
ומשוני בעל עונה יבשה בצפון. נמות המשקעים השנתית 
היא כ 1,000 מ״ס בצפון וכ 2,000 פ״מ בדרום. שטחי סואנת 
נרחבים מכסים את חלקה הצפוני של המדינה! בדרומה 
משתרעים יערות עד. 

כ 80% סאוכלוסי קפ״א עוסקים בחקלאות. הם 
מגדלים בעיקר מאניוק, דוחן, תירם. אורז ואגוזי-אדמה. 
מוצרי היצוא החקלאי העיקריים הם כותנה וקפה. גידולי 
יצוא שבשלבי פיתוח הם טבק. דקל השמן וגומי. גידול בע״ח 
מצטמצם לאיזורים החפשיים מטריפנוסומות (ע״ע). ביע¬ 
רות הטרופיים העבותים ישנם פצים יקרי ערך, אך רק 
נשנים האחרונות התחילו כמה חברות זרות בניצולם המס¬ 
חרי■ המחצב העיקרי הם היהלומים, התופסים כ 53% מכלל 
היצוא של המדינה. 

ה א ו נ ל ו ם י ה מורכבת משבטים סודאנים ובאנטו. 

נ 40% הם מוסלמים, כ 25% נוצרים והשאר מאמינים בדת 
הטבע. השפה הרשמית היא צרפתית והשפות המדוברות. 
בעיקר טאנגו, ושפות אפריקאניות אחרות. כ 27% מהאוב־ 
לוסיה יושבים נערים, ומהם יותר מ* ( 298,579 [אומדן 
11968 ), בעיר הבירה ננגי ( 8311861 ). שהיא העיר הגדולה 
והחשובה ביותר. קמ״א חסרה מוצא לים ובפו־כן אין בר, 
מס״ב, ולפיכך התנועה מתנהלת בעיקר בכבישים ובנהר 
אובאנגי עד לנראזאוויל (קונגו). יש כמד. שדות תעופה, 
והגדול שבהם הוא נמל התעופה הבין־לאומי ליד באנגי. 
(וע״ע אובאנגי-שרי! אפריקה המשונית הצרפתית). 

,מאס־הוגמס !) 1 11 016 ^ 11010 ^ .[ 

. 1954 

היסטוריה. עד תחילת המאה ה 19 היה בתהומה של 
קפ״א של היום יישוב דליל בלבד, שהיו בו מצאצאי מהג¬ 
רים שבאו במאות ה 14 — 17 מאיזור הקונגו. וגם מבני 
באנטו מהצפון. עיקר אכלוסה של קמ״א חל במאה ה 19 , 
עם בואם של שבטים רבים, שברחו מפני שבאים בדרום 
מערב סודאן, בצ׳אד ובקונגו. 

ג. שויינפורת סייר באיזור האובאנגי נ 1870 . וה. מ. 
סטנלי (ע״ע) גילה את שפך הנהר. ב 1885 — 1887 השתלטו 
הצרפתים על הארץ ודיכאו את סתר העבדים. התקדמותם, 
בהנהגת ז. נ. מרשו. לעבר הנילוס נתקלה בהתנגדות הברי¬ 
טים■ בהנהגת קיצינר (ע״ע) כפשודה, והמשבר כמעט גרם 
למלחמה בין בריטניה לצרפת ( 1898 ). הצרפתים נסוגו, 
וב 1899 נתתם קו הגבול בין אזורי השליטה של שני הצדדים. 
ב 1910 אורגנה קמ״א כמושבה אובאנגי־שארי במסגרת 


"אפריקה הצרפתית המשונית". הצרפתים פיתחו את הארץ, 
בנו את באנגי הבירה, טללו כבישים רבים והנהיגו 
את גידול הכותנה, אך הפיתוח התבסס על עבודת כפייה 
עד סמוך למלה״ע 11 . אובאנגי-שארי היתר, מהמושבות 
הראשונות שתמכו בדה-גול עם כניעת צרפת נ 1940 . 

אחרי המלחמה נחיתה אובאנגי־שארי לטריטוריה-מעבר- 
לים של צרפת, ולה אסיפה נבחרת ( 1946 ). ב 1958 נהיתה 
לסדינה־חברה בקהילייה הצרפתית ושמה הוטב לקמ״א. ראש 
ממשלתה הראשון היה הכומר ב, בוגאנדה, שדגל בהקמת 
"אה״ב של אפריקה הלאטינית". במותו בתאונת פטום מונה 
בן־דודו, דוד דאקו, לראש הממשלה ( 1959 ). ב 1960 זכתה 
קמ״א בעצמאות מלאה ודאקו נהיה לנשיא. הוא הקים משטר 
חד־מפלגתי, והתקרב למדינות הקומוניסטיות. ב 1966 הודח 
בידי אל״מ ז׳. ב. בוקאסה, אחיינו של בוגאנדה, ומאז שולט 
הצבא בקמ״א. 


מךכ 0 , שמם של שני מלומדים יהודים. אחים. 

( 1 ) אלכסנדר ( 1878 . אלברפלד (גרמניה! — 

1954 , ניו־יורק), היסטוריון וביבליוגרף, מגדולי החוקרים 
בחכמת־ישראל במחצית הראשונה של הפאר, ה 20 . בן למש¬ 
פחת סוחרים ובנקאים גרמנית. את השכלתו רכש בגימנסיה 
ובאוניברסיטה של קניגסברג, ושם קיבל תואר ד״ר; כמר 
כן למד בסמינר לרבנים ובאוניברסיטה שבברלין. מוריו ה¬ 
עיקריים היו אברהם ברלינר (ע״ע), דוד הופמן (ע״ע) — 
שאת בתו נשא לאשר, — ומשה שטינשנידר (ע״ע). מ־ 
שטיינשניידר הושפע ביותר, והדבר ניכר היטב גם בהיקף 
המגוון של עיסוקיו המדעיים — שהיו כולם גם שטחי הת¬ 
מחותו של שטיינשניידר: לשונות, מזרחנות, ביוגרפיה 
וביבליוגרפיה, תולדות המדעים ביד,"ב, ועוד. מ' הרבה לטפל 
בעזבונו הספרותי של שטיינשניידר ולאחר שנים רבות אף 
כתב עליו מחקר ביוגרפי. לאחד מכן ביקר בספריית בודלי 
(ע״ע בודלינה), ושם נחיידד עם ש. שכטר (ע״ע). כאשר 
הוזמן שכטר לשמש נשיא בהמ״ד לרבנים בניריורק, לקח 
את מ' בתפקיד פרופסור להיסטוריה וספרן בבימ״ד זה 
( 1903 ). במשך יובל שנות הנהלתו גדלה הספרייה מ 5,000 
כרך ו 3 כ״י עד ל 150,000 כרך וכ 7.000 כ״י, והפבה ע״י בך 
לאחת הספריות הגדולות ליהדות בעולם. במשך שנות עבו¬ 


דתו שם לקח פ׳ חלק 
רב ביותר בעידוד 
מתקדים בתחום היה¬ 
דות וקידומם. רבים 
נסתייעו בידיעותיו ה¬ 
מקיפות בכל תחומי 
מחקר היהדות וספ¬ 
רותה. פעולתו בקרן 
ע״ש אלכסנדר קוחוט 
(ע״ע) שימשה מנוף 
להוצאתם לאור של 
מהקרים רבים במדעי 
היהדות. מ׳ עצמו כתב 
מאות מאמרים בנוש¬ 
אים מגוונים ביותר, 
אבל את תרומתו ה¬ 
עיקרית תרם בחקר 



457 


מרכס, אלכסנדר — מרכס, קדל 


458 


תולדות הספר העברי, שבכ״י ושבדפוסיס. מ׳ היה חבר ה- 
חברה ההיסטורית היהודית לאמריקה, האקדמיה למחקר 
היהדות, והחברה האקדמית לחקירת ימי־הביניים באה״ב. 
ספריו: 0 ) 10 ) 3001 3 ) 30 ׳ 1 ) 0 ) £115 1511 * 0 ( מ! 1105 ) $10 ("מח¬ 
קרים בהיסטוריה יהודית ותולדות הספר״), 1944 ו !? £553 
ץ 111 ] 3 )* 810 1511 * 10 ״! (״מסות בביוגרפיה יהודית״), 1947 : 
10 * 00 ? 1511 * 10 0 * 0£ £415007 \ ("היסטוריה של העם 
היהודי״, יחד עם מאנס מרגולים, 1927 ). במלאות לו שבעים 
הופיע ספר יובל: כרך אנגלי ( 11111100 ( ■ 101 ) 10x30 ^ 

010010 ^) וכרך עברי (ניו־יורק, 1950 ). בכרך האנגלי כונסו 
מאמרי הערכה של רבקה קוהוט ושלפה גולדמן וביבליו¬ 
גרפיה של ב. בהן. 

( 2 ) פשה ( 1885 , שם), אף הוא ביבליוגרףעברינודע. 
בשנים 1923 — 1926 קיים בברלין בית הוצאה לאור, בעברית 
ובגרמנית, שעסק בעיקר בהחדרה ביבליופילית. ב 1926 נת¬ 
מנה לספרן בבהמ״ד לרבנים בסינסינטי ובתפקיד זה שימש 
כ 40 שנה. פירסם מאמרים אחדים, רבי היקף, על תולדותיו 
הראשונות של הדפוס העברי באיטליה. הבין ספר מקיף 
על נושא זה, וכ 100 עמודים ממנו נדפסו על "נדודי גרשם 
שונצינו באיטליה״: 111 5 ) 03 ^ 10 ) 30 ^ 5 י 10100 ) 50 511001 ) 10 ) 
( 1 '\ ,^ג>ע £4 ) ? 1121 . 1936 . לקח חלק פעיל בהכנת ספר 
האינקונבולים העבריים (א. פרימן — פ. מ׳, "אוצר למלאכת 
הדפום העברי הראשונה במאה החמש עשרה" [פקסימילים], 
תשכ״חי). קיבל תואר ד״ר כבוד מן הסמינר התאולוגי ע״ש 
שכטר בניו־יורק. ב 1964 עלה לירושלים. 
אחותם, אסתר, נישאה לסופר ש״י עגנון. 

י. ת. 

מרכס, קךל (הינריך) — ג) 13 ״ 1 ( £4011111011 ) 1 ) £3 - 

( 1818 , טריו— 1883 , לונדון), הוגה דעות חברתי 
ומנהיג ראדיקאלי גרמני, מגדולי התאורטיקאנים של מדעי- 
החברה ואיש ההגות רב ההשפעה ביותר של הסוציאליזם 
המודרני. אביו הינריד, ששמו בלידתו היה הירשל הלוי, 
היה בן רבה של מריר וצאצא גדולי ישראל (משפחות מינץ 
וקצנלבוגן. ע׳ ערכיהן) ואחיו, דוד מי, היה רב בסדיר: 
אמו של מ', הנריאטה פרסבורג. באה פסשפחה שמוצאה 
בהונגאריה ואביה היה רב בנימכן שבהולאנד. יחסו של מ¬ 
אל אמו היה מסויג ואף עוין. אביו, שקיבל הינוך חילוני, 
היה לעו״ד מצליח. וכשהיה מ׳ בן 6 התנצרה המשפחה. 
בבית הספר התיכון זכה מ׳ בשבח על חיבוריו בנושאי דת 
ומוסר. בהיותו בן 15 עבר טקס קונפירמאציה נוצרי. השפעה 
רבה עליו היתד, לודיד המשפחה, הבארץ י• ל• פון וסטפאלן, 
פקיד ממשלה גבוה, משכיל וליבראל. 

ב 1835/6 למד מ׳ משפטים באוניברסיטת בון: ב 1836 
עבר לברלין ולמד שם פילוסופיה. משפטים והיסטוריה. 
באוניברסיטת ברלין הושפע מהפילוסופיה ההגליאניח (ע״ע 
הגל: הגליניזם) והצטרף לקבוצת "ההגליאנים הצעירים". 
ב 1841 הוסמך לדוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת ינה, שבה 
הגיש דיסרטאציה על הנושא מ 150110 ] 1 )) 101 מ 80 ) 10 ) 2 מ 0 ז 01££0 

10 ו 1 * 11050 ו 1 *) 0 זב 1 י 1 01501100 ) 0 ) 11 * 0 1 ) 110 ("החילוק בין פילו־ 

סופיית־הטבע הדסוקריטית לאפיקוראית"). הוא קיווה להת¬ 
מנות למרצה בבון, אך הדבר נמנע ממנו בשל קשריו עם 
ההגליאנים הצעירים הדאדיקאליים. לפיכך פנה לעיתונאות, 
עבר לקלן, ונעשה לעורכו של העיתון היומי הליבראלי 
* 201100 311010150110 ( 1842 ). העיתון נסגר בפקודת הממ¬ 


שלה ב 1843 . באותה עת החל לעסוק בכלכלה מדינית. 
ב 16.10.1842 פירסם מאמר אנטיקומוניסטי ביסודו, ובו טען 
שהקומוניזם חסר כל צידוק עיוני ואינו ניתן להגשמה. 
אולם תוך שנתיים השתנו השקפותיו מן הקצה אל הקצה. 

ב 1843 נשא לאשה את חברת נעוריו דני פון וסטפאלן 
בת שכנו החיננית ורבת-ההשבלה. אלה היו נישואים מתוך 
אהבה, לפי שמשפחתה התנגדה בכל תוקף לנישואים עם 
אתאיסט ממוצא יהודי. דני היתה נאמנה לבעלה בכל הסבל 
והקשיים שפקדו אותם בחייהם. רוב ילדיהם מתו על פניהם, 
משלוש בנותיו שנשארו בחיים נישאה האחת לסוציאליסט 
פ• לפרג (ע״ע) ממוצא מולאטי. נישואים אלה היו למורת 
רוחו של מ׳. שלא היה משוחרר מדעות קדומות וגזעניות. 
בתו האהובה של מ׳, אלינור. שהיתה גם מזכירתו, ראתה 
עצמה יהודיה, וגילתה התעניינות בתנועת הפועלים היהודית 
ב״איסט אנד" של לונדון. היא התאבדה אחרי נישואים 
אומללים ( 1898 ). ב 1843 עבר מ׳ לגור בפאריס, ושם ביקש 
לערוך את ה זס 6011 נ 1 ז 311 ( 0 ו 501 ו 30205 ז£-ו 0001501 ("השנתו¬ 
נים הגרמניים—הצרפתיים"), אך מהם לא הופיע אלא קובץ 
אחד ( 1844 ). מאמר שחיבר בשביל כה״ע הזה פרידריך 
אנגלם (ע״ע) הניח את היסוד לידידות־חיים בין מ׳ לאנגלס. 
שאף הוא היה מחבל הרינוס ונטה להגליאניזם. אביו, תעשיין, 
בעל בתי־חרושת בגרמניה ובאנגליה, תמך בנד תמיכה כספית 
עשרות בשנים. פרט לאנגלס לא היו לגד ידידים קרובים, 
ולרבים מהאנשים שבאו עמו במגע נראה היה כיהיר, קר 
ומלא שנאה. 

אנגלס ופי כתבו יחד את ) 0 ( 01 , 005011101110 0 * 110111 10 ם 
) 8300 000 ) 6 00 * 0 * , 1 ) 111 )£ 1501100 ) 1 ) 10 ) 10 ) ) 11 ) 1 )£ 110 ) 
100 ) £0050 008 ("ההיסטוריה הקדושה, או ביקורת הביקורת 
הביקרתית. נגד ברונו באואר ושותפיו") (ע״ע ב. באואר). 
בימי שהותו בפאריס השתתף ם׳ בעיתון הגרמני 15 ) 3 *) 70 \ 
("קדימה"). בעיתון פורסמו התקפות חריפות על ממשלת 
פרוסיה, ובעקבות מחאה של שגריר פרוסיה בפאריס גורש 
פ' מצרפת. 

מ׳ עבר לבריסל וחי בה 3 שנים. בבריסל כתב את 
״התזות על פויארבאך״ ( 1843 ). וכן, יחד עם אנגלס, את 
10 * 180010 800150110 10 ם ("האידאולוגיה הגרמנית"), 

1845/6 , ובהם מתח ביקורת על ב. באואר ול. פויארבך 
(ע״ע), והדגיש את העשייה (פראקסיס) כמהותי לאדם. 
ב 1847 כתב את 13 3 0050 * £0 . 11105001110 )* 13 010 0 ־,־) 115 \ 
11100 ) 00 )? . 1 \ 10 ) 0 ) 01150 13 10 ) 1110 * 811050 * ("דלות 

הפילוסופיה. תשובה על פילוסופיית הדלות של פ. פרודוף 
(עבר׳ תשט״ז]). בחיבור זה התקיף את פרודון, שהיה אז 
מקובל מאוד על הקהל, ואת שיטתו, והביע את התנגדותו 
לתכניות אוטופיות לאירגון החברה מחדש. סערכת־ההבדה 
הקיימת מכילה בכוח, לדעת מ׳, את יסודות החברה בעתיד. 
ההברה הרכושנית גורמת לחיזוקו של הפרולטאריון, העתיד 
בהכרח להפוך למעמד מהפכני ולהפיל את האירגון החברתי 
הקיים. המבוסם על ניצול. כדי לשרת תנועה זו שירות 
יעיל. מן הראוי שתאורטיקני אותו המעמד לא יבזבזו את 
זמנם בתיאור מבנה החברה האידיאלית, אלא ינתחו כהלכה 
את המתרחש בעולם הנוכחי. 

ב 1845 , בהיותו בבריסל, ויתר מ' על אזרחותו הפרוסית 
וע״י כך נעשה ל״בן־בלי-מדינה״. 16 שנה אח״כ ניסה, 
לשווא, לחזור לאזרחותו הקודמת, בעזרת פרדיננד לסל 



459 


מרכס, קרל 


460 


(ע״ע). הוא גם ניסה להשיג אזרחות בריטית, אך משרד- 
הפנים הבריטי דחה את בקשתו בנימוק, ש״אדם זה אינו 
שומר אמונים למלכו". 

מ׳ שיתף פעולה עם ״איגודי רודסי־הצדק״ (־ 801111 
00 ! 11 :> 0010 ס*) זמן רב לפני שנעשה הבר בה באביב 
1878 . לאחר־מכן הפך אירגון זה ל״איגוד הקומוניסטים" 
ומרכזו בלונדון. בכינוסו השני בסוף 1847 בלונדון הזמין 
״איגוד רודפי-הצדק" את מ' ואנגלם — שהשתתפו בכינוס — 
לעבד מצע חדש. מצע זה, שנקרא "המאניפסט הקומוניסטי" 
(עבר׳ תשי״ג), נתפרסם בפברואר 1848 , ובמהרה נעשה 
לכתב-המופת הידוע ביותר של הסוציאליזם המארכסיסטי. 
מ׳ כינה את ה״מאניפסט" "קומוניסטי" כדי להבדילו מתכניות 
הרפורמות בדרכי שלום. שהיו כרוכות לתורותיהם ה״סוציא- 
ליססיוח" של רוברס אוון (ע״ע) ושרל פוריה (ע״ע). 
לדעת מחברי "המאניפסס" חיה ה״סוציאליזם" בחינת תנועה 
של המעמד הבינוני. ואילו ה״קומוניזם״ — תנועה של מעמד 
הפועלים. ה״מאניפסט" מכיל את עיקר תורתו של מ׳ — 
מתן פירוש כלכלי להיסטוריה. הוא פותח בקביעה ש״רוח 
בלהות מרחפת על פני אירופה — רוח הקומוניזם״, וש- 
"תולדות החברה על כל צורותיה שלבשה עד כה הן תולדות 
מלחמת המעמדות. בן־החורין והעבד■ הפאטריצי וחפלביי. 
האדון והצמית. אמן־הגילדה ושכיר־היום — בקיצור המדכא 
והמדוכא — עמדו בניגוד מתמיד זה לזה, ניגוד שבא לידי 
מעשה או נפסק, מאבק שפעם היה סמוי ופעם גלוי, ושנס־ 
תיים בכל פעם או בהקמת החברה בכללה מחדש, או בהרס 
משותף של המעמדות היריבים". 

ה״מאניפסט״ נחלק ל 4 חלקים, הנקראים ,.בורגנים 
ופרולסארים", ,.פרולטארים וקומוניסטים", "ספרות סוצי¬ 
אליסטית וקומוניסטית", ו״סעמדם של הקומוניסטים לעומת 
מפלגות־אופוזיציה שונות הקיימות היום". הוא מסתיים 
בפיסקה המפורסמת: "הקומוניסטים סבורים שאין זה מכבודם 
להסתיר את דעותיהם ואת מגמותיהם. הם מכריזים בגלוי 
שאין להשיג את מטרותיהם אלא ע״י ניתוץ כל סדרי 
החברה הקיימים בנוה הזרוע. ירעדו נא המעמדות השליטים 
מפני מהפכה קומוניסטית. אין לפרולטארים מה לאבד חוץ 
מכבליהם. לעומת זה יכולים הם לזכות בעולם ומלואו. 
פועלי כל הארצות, התאחדו!". 

בתחילת מארס 1848 גורש מ׳ מבלגיה ועבר לפאריס. 
לאחר זמן קצר חזר לחבל־הרינוס, וביוני אותה השנה נעשה 
לעורכו הראשי של 2011008,1 ־!!־*!"!־!סן ־ 15100 בקלן. 
בעקבות הראקציה המדינית ב 1849 גורש מקלן כ״בן־בלי־ 
מדינה" וביקש לו מחסה בפאריס. אולם אף משם גורש, 
השתקע בלונדון, ובה הי חיי־גלות קשים — על אף תמיכתו 
הכספית של אנגלס — עד מותו( 14.3.1883 ). הוא נקבר בבית 
הקברות בהייגייט שבלונדון. 

שנים היה מ׳ מבקר כמעט מדי יום ביומו בספריית המו¬ 
זיאון הבריטי, מעיין בכתביהם של גדולי הכלכלנים, קורא 
את,.הספרים הכחולים" המרובים על תנאי התעשיה והעבודה 
שפירסמו ועדות-החקירה הממשלתיות, ואסף חומד לחיבורו 

הראש , 0110000110 0 ־ 0011115011 1 ־ 4 £111111 . £301131 035 

("ההון: ביקורת הכלכלה המדינית"). כרד ראשון של 
״הקאפיסאל״ יצא ב־ 1867 בהאמבורג. השני . 21111013 ! 00 
£301131$ 405 11005010205$ ("תהליך־הסחזור של ההון") 
והשלישי £301131$ 40$ 005301101020$$ !ס 0 ("התהליך 



מצבה על קכר 1 של סרל סרכס. גיס היןכדות של וזיינ״ס. ?ונדן! 

(וזסחדצד. הבריטית) 

הכללי של ההון") הושלמו והוצאו אחרי מותו בידי אנגלם 
ב 1885 וב 1893 . 

בין שאר כתבי ס' יש לציין: ■ 1 ) £135500113010 ס 01 
1850 — 1848 13011101011 ? ס! ("מלחמות־המעמדות בצרפת 
ב 1848 — 1850 "), 1850 } 405 810013110 30112011010 001 
800303110 0013 ? (״ 18 בברימד של לואי בונאפרט"). 
1852 1 £001010015100010205$ 400 111101 £011101100500 

£010 20 (״גילויים על משפט הקומוניסטים בקלן"), 1853 < 
0110000110 001111501100 ! 40 ! 1111 !£ ! 20 ("לביקורת הכלכלה 
המדינית״), 1859 ! ! ¥08 1 ! £3 !! 10 ? ("מר קארל פוגם"), 
1860 1 -£ח 1 ) 1 ! 0 ',\\ 1110 ) 0 £0105 1510031 ־ 101 ? 04 3 14441055 
145500131100 1010103110031 5 * 1400 ("קול-קורא ותקנות 
זמניות של התאגדות הפועלים הבין־לאומית*), 1864 ,׳ 
13000 ? ס! ¥31 < 11 ־ 011 1110 ("מלחמת האזרחים בצרפת"), 
1871 1 4001501100 ! 40 108131001 ? 2001 105500 ־ £3045 
1 ס 1 ! 103 ס! 1 סנ 1 ! 4 , ("הערות־שוליים למצע מפלגת־הפועלים 
הגרמנית״), 1875 — ביקורת על "תננית־גותה" שהותוותה 
אותה שנה כבסיס לסוציאלדמויקרסים: וכן כתב מ׳ מאמרים 
לרוב לעיתונים — ביניהם 11111000 : ¥011 ״יסא 1110 
שעורכו היה הפוריריסס־לשעבר צ׳. א. דינה (.\/ . 011 
0303 ). קרל קאוטסקי (ע״ע) הוציא לאור קובץ מאמרים 
משל מ', הקרוי :!■>/ , 101 ־ 41 400 111101 1001100 ) 1 ("תאוריות 
על תוםפת־הערן"), 1 — 111 , 1905 — 1910 . 

0 ׳ לא היה תאורטיקן בלבד, אלא לקח חלק פעיל בתנועת 
העבודה ובתנועה הסוציאליסטית, ובעיקר בהתאגדות הפו¬ 
עלים הבין־לאומית שהוא עצמו נמנה עם ראשי הוועד 
הכללי שלה (על תפקידו בהתאגדותו זו ע״ע אינטרנציונל, 
עמי 942/3 ). הוא התכתב עם מנהיגי־סוציאליסטים רבים 
בארצות שונות, והשפיע עליהם במידה ניכרת. בגרמניה היה 
לו מגע הדוק עם "אנשי-איזנאו". א. בבל וו. ליבקנכט 
(ע׳ ערכיהם). 




461 


מרכס, קרל 


462 


מ׳ היה מחונן בכוה חשיבה מעמיק ובכשרון נדיר 
ביותר למחקר; ידיעותיו היו אנציקלופדיות. השפעתו 
על העולם המודרני היתה כבירה. וכמוה לא נודעה אלא 
למייסדי-הדתות הגדולים או לניוטוז ודארווין. יצירותיו 
אינן קלות להבנה. מה גם שחיבורו הראשי לא נשלם. וצדדים 
שונים בתורותיו לא הותוו אלא בקווים קלים. משנתו — שלו 
ושל אנגלס — "מדכסיזם" (ע״ע) קרויה גם ,דטרמיניזם 
כלכלי" או "מאטריאליטטי", "מאטריאליזם דיאלקטי" או 
סוציאליזם "מדעי" (בניגוד ל״אוטופי"). מהגל קיבל מ׳ את 
השיטה הדיאלקטית (ע״ע דיאלקטיקה, עמ ׳ 318 ) אך נהג 
בה במשמעות המנוגדת לפילוסופיה של הגל. הנהת־היסוד 
שלו היא, שההיסטוריה היא בעיקרה חולדות מלחמוח־המע־ 
מדות בין המדכאים למדוכאים. במסגרת של מה שם׳ מכנה 
"הייצור.החברתי" באים הבריות ביחסי-גומלין שהם הכרחיים 
ואינם רצוניים. אותם ״יחסי־הייצוד״ ( עע 15 ז 10 ); 1 ! 041 ז? 
:מ 6131015 ) מקבילים לשלב מסויים בהתפתחותם של כוחות־ 
הייצור החמריים. מכלול ,.יחסי-חייצור" מהווה את מיבנה 
כלכלתה של החברה, את בסיסה האמיתי, שעליו מוקם 
"בניין־על" ( 311 נ 1 ז;* 1 ס) תרבותי, רוחני. חוקי ומדיני, ושאליו 
מקבילות צורות מוגדרות של תודעה חברתית. תהליכי־חהיים 
של החברה, המדינה והרוח מותנים בדרכי הייצור החמריים. 
תודעתם של בני־האדם אינה קובעת את קיומם החברתי, 
אלא להיפך — קיומם ההברתי קובע את תודעתם. בשלב 
מסויים של התפתחותם באים "כוחות-הייצור החמדיים" 
בחברה לידי התנגשות עם "יחסי־הייצור" או "יחסי הקניין" 
הקיימים (שבן אין "יחסי הקניין" אלא ביטוי חוקי ל״יחסי־ 
הייצור") שבמסגרתם פעלו עד אז. אולם היחסים הופכים 
מצורות התפתחות של כוחות הייצור לכבליהם. ואז באה 
תקופה של מהפכה חברתית. עם שינוי הבסיס הכלכלי נמצא 
כל "בניין־העל" העצום משנה את צורתו במהירות גדולה 
פחות או יותר. כשאנו מתבוננים בשינויי-צודה אלה, יש 
להבחין בין השינוי ההמרי של תנאי-הייצור הכלכליים ובין 
הצורות האידאולוגיות, שאותן מכירים בני־האדם באותה 
ההתנגשות. אין לדון על תקופה של שינויים עפ״י תודעתה 
שלה, אלא להיפך — יש לפרש אותה תודעה מתוך הסתירות 
של החיים החמריים, מתוך הניגוד הקיים בין כוחות-הייצור 
החברתיים ובין יחסי־הייצור. אין משטר הברתי נעלם קודם 
שהתפתחו כל הכוחות היוצרים שניתך להם מקום במסגרתו. 
אין יחסי-ייצור חדשים ומפותחים יותר מופיעים לפני שהב¬ 
שילו תנאי-קיומם החמריים בחברה הישנה. ■משום כך ניצבות 
בפני האנושות רק בעיות שבכוחה לפתרן; הבעיות אינן 
מתעוררות אלא בשעה שהתנאים החמריים הדרושים לפתרונן 
כבר קיימים או נתונים בתהליך התהוות. בקווים כלליים 
מצביע מ׳ על שיטות־הייצוד של אסיה, של העולם העתיק, 
של החברה הפאודאלית ושל החברה הבורגנית בימיו כעל 
שלבים שונים בתהליך התהוות הכלכלה של החברה בכלל. 
יחסי־הייצור בחברה הבורגנית הם, לדעתו, בחינת הצורה 
האנטאגוניסטית האחרונה של תהליד־הייצור בחברה; אנטא־ 
גוניסטית לא במובן הניגודים האינדיווידואליים, אלא נובעת 
מן התנאים הסובבים את חיי הפרטים בחברח; יחד עם זה 
הכוחות היוצרים הטמונים בחיק החברה הבורגנית מולידים 
את התנאים החמריים לפתרון אותו אנטאגוניזם (מבוא 
ל״ביקורת הכלכלה המדינית"). 

ם' ראה בתורת־חערך שפיתח יסוד מוסד לכל תורת־ 


הכלכלה שלו. תורת־הערך של מ' מבוססת על משנתו של 
ריקודו (ע״ע), וזו שאולה בחלקה מאדם סמית (ע״ע). לפי 
מ׳ נקבע ערכו של הנכס עפ״י כמות העבודה הדרושה 
לייצורו. משום כך הנכסים, שבהם מושקעות כמויות שוות 
של עבודה, או שניתן לייצרם באותו זמן, נודע להם ערך 
שווה. בקשר הדוק לתורת הערך קשורה תפיסת "תוספת־ 
הערך" (זמ׳ז״לז^), שהיא בעלת חשיבות מכרעת בהגותו 
של מ. פעילותו של בעל־ההון המעביד מיוצגת בנוסחה 
* 14 — כ> — 1 \,: בכסף ( 14 ) חוא קונה את הנכסים (ס) 
הדרושים לייצור, ומוכר את התוצר המוגמר בכסף ( 1 1 \). 
ברור הוא, ש' 1 \ גדול מ 1 ג, שאם לא־כן היה כל התהליך 
בחינת יגיעה לריק לגבי בעל-ההון. בעל-חהון משיג 
יותר משהשקיע! הוא מרוויח שהוא-הוא תוספת 
הערך. מה מקורה של זו? בעל־ההון המעביד קונה כוח־ 
עבודה לפי ערכו, שהוא, בדומה לכל נכס אחר, כסות־ 
העבודה המוצאת על ייצור אותו כוח־עבודח — מחייתו 
המקובלת של העובד, חינוכו וההוצאות על גידול בניו. 
אולם כוח־העבודה מייצר יותר מכפי ערכו. העובד עשוי 
לעבוד 6 שעות ליום כדי לייצר את שוויו של שכר עבודתו, 
ואילו בעל ההון המעסיק אותו מעביד אותו, דרך משל, 12 
שעות ליום. 6 שעות־העבודה הראשונות הן "זמן־עבודה 
הכרחי״, ואילו 6 שעות הנוספות הן "זמן־עבודה נוסף" 
והנכסים המיוצרים באותו פדק־זמן נוסף הם "תוצר נוסף", 
וערכם הוא "תוספת־עדך". צריכת כוח־העבודה מצד בעל 
ההון היא בעת ובעונה אחת הן ייצור נכסים והן ייצור 
תוספת־ערך. 

נראה שתרומתו של מ׳ למדע הכלכלה חיא בתחום 
המתודולוגיה יותר משהיא בתחום תורת־הכלכלה ממש. הוא 
ראה את הכלכלה המדינית כתנועה רצופח, וניסח לפתח 
תורת דינאמיקה־של־הכלכלה. עיקר עניינו היה נתון לפה 
שנקרא היום "מאקדו־כלבלה" — כלר, לחקר בעיות המשק 
כולו כגון הצע, ביקוש, חכנסה. חיסכון, השקעה וביו״ב — 
ולא ל״מיקרו-כלכלה". כלו׳, לניתוח הפעילות הכלכלית של 
המשפחה והמפעל. מ׳ גם הראה, כיצד ניתן להשתמש בעוב¬ 
דות מתחום הכלכלה לניתוח ההיסטוריה — הוא הדגיש את 
חשיבותו של הגורם הכלכלי בהתפתחות החברה. וע״י כך 
נתן דחיפה וקבע כיוון למחקרים חדשים בתחומי הסוציו¬ 
לוגיה, ההיסטוריה, הכלכלה והפילוסופיה. 

ס׳ נמנה עם רבי-ההשפעה שבהוגי הזמן החדש. את 
השפעתו העצומה אין להסביר בתורת-הכלכלה שלו לבדה 
או בעיקרה: ם׳ היה הרבה יותר מכלבלן, סוציולוג או 
פילוסוף, הוא היה בעל־חזרו, שחזונותיו נתקבלו על לבם 
של רבים. ייתכן שצדק וילברנט (ר׳ ביבל׳) בדבריו על 
תודת מ׳: "כל הגותו היא תיאור ולא הוכחה". אך למיליוני 
אנשים היתה זו בש 1 רת תקווה, דרך חדשה של חשיבה 
ושל פעולה, הבטחת גן־עדן עלי אדמות. 

שומפטר (ר׳ ביבל׳) אמר על מ׳: "כדרך כל נביא אמיתי 
המכנה עצמו שופר צנוע של אלהותו, כן טען אף מ׳ שהוא 
אינו מדבר אלא בשם ההיגיון של תהליך— ההיסטוריה הדי¬ 
אלקטית. בכל אלה יש משום גדולה, חמכסח על יסודות 
רבים של קטנוניות וולגאריות, שביניהם לבין אותה גדולה 
היתה כרותה, בעבודתו ובחייו, ברית מחרה כל-כך". 

מ׳ והיהודים. מ׳ לא חקר בדקדקנות בעיה כלשהי 
מבעיות היהודים. עמדתו כלפי היהודים אופיינה באנטי־ 



463 


מרבם, קרל — מרכסיזם 


464 


פאתיה ובוז. יחס זה היה גילוי ברור לפה שנקרא אח״ב 
״שנאת היהודים לעצמם״. במפתו הפפיר 0 פת - 1113511 ■ 2111 
5 ^ £13 (״לשאלת היהודים״; נתפרסמה לראשונה ב 1844 
ב ז 35 שנ 31 ז 3£ ן של 5155 ס 3112 ז 1 7 ' 1 ( 50 ז 511 כ 1 ), צידד באמאנצי־ 
פאציה המדינית של היהודים, אך תיאר את היהדות והיהודים 
בלשון הדומה לזו שנקטו שונאי־ישראל רבים. לדעתו, אין 
היהודי בן לעם אמיתי. אלא לעם מדומה. "לאומיותו הכימרית 
של היהודי היא לאומיותו של הסוחר, ושל בעל-הכספים 
בכלל". "מהו בסיסה החילוני של היהדות ז הצרכים ה מ ־ 
ע ש י י ם, האנוכיות. מהו פולחנו החילוני של היהודי י 
הרוכלות. מהו אלוהיו החילוני י הממון". היהדות היא 
"יסוד א נ ט י ־ ם ו צ י א ל י". .,מתוך קרביה, יוצרת החברה 
הבורגנית תדיר יהודים". משום כך אין לפתור את השאלה 
היהודית אלא ע״י ביטולו של המשטר החברתי הקיים או 
של מה שמכנה מ׳ "המגבלות היהודיות של החברה". מש־ 
יוסרו אותן ה״מגבלות" יבואו על פתרונן בעת ובעונה אחת 
הן השאלה היהודית חן השאלה החברתית. "האמאנציפאציה 
מן ה ר ו כ ל ו ת ומן הכסח — הווי אומר מן היהדות המעשית, 
האמיתית, — עשויה להיות האמאנציפאציה העצמית של 
תקופתנו״. ב״תזות על פויארבאד״ ( 1845 ) אומר מ , . שפויאר־ 
באך לא עמד על חשיבותה של הפעילות המהפכנית. משום 
שלא תפס את המעשה אלא "בגילויו היהודי־הטמא". החל 
ב 1848 ראה מ׳ את היהודים בעיקר כקבוצה של "בעלי־כספים 
וראקציונרים". הוא התעלם בשיטתיות מחקר מצבם של 
המוני העובדים היהודים. ולעומת זה גילה — במאמריו 
בש״סל״ז ¥01-11 ׳״שא ( 1855/6 ) — נטייה מיוחדת לנתח 
את עשרם ואת כוחם של בעלי־הנספים היהודים. ההערות 
שהוא מעיר על היהודים דרך־אגב ב״קאפיטאל" משמשות 
אף הן ביטוי לנטייתו לשים אותם ללעג או לבעוט בהם כל 
אימת שניתנה לו ההזדמנות הקלה ביותר. מכתביו הפרטיים 
מלאים ביטויי-גנאי כלפי היהודים. שנאתו של ס׳ ליהודים 
היתה מושרשת עמוק בלבו ונמשכה עד סוף־ימיו. 
כתבי ם׳: 

. .[ 00 < 1 0 ) 1 ( 50/111 ^ 1 ) 0500110 ' 6 ,(. 601 ) #סח 353 ( 11 ,זי! 

.י 1 ;* 1920 , 1-11 , 1862 :, 1 — 1852 00 < 1 : 1 ) £0£ .£ 1,03 

) 1 /) 11 {) החברתית, והניח שהבנת כל תופעה 
חברתית שהיא, ולו אף הרוחנית ביותר, תלויה באיכונה 
במערכת הסטרוקטוראלית החובקת את כל הגילויים של 
חיי החברה. מושג המעמד מקבל איפוא בפירוש זה משמעות 
חדשה. כאמצעי אנאליטי ויוצר־מודלים חיוני. אולם יהא 
הפירוש המתוחכם למושג המעמד אשר יהיה — הגישה 
הנפוצה היום, העממית והפשוטה, לבעיות פוליטיות היא 
"מארכסיססית בצורה ספונטאנית", כלף, מעוגנת בתפיסות 
בדבר מעמד ואינטרס מעמדי. דומה שזוהי תרומתו הרחבה 
ביותר של מארכס לתרבות המחשבה המודרנית. 

דוגמה אחרת של רעיון מרכזי שנוהגים תכופות להזכיר 
בהקשר אליו את סארכס הוא הניכור. גם בעניין זה אין 
המשמעות שבה משתמשים במושג זה כיום דומה למשמעות 
שבה השתמש מארכס. כיום משתמשים ב״ניכור" במשמעות 


פסיכולוגית, כ״מצב נפשי" של הפרט. ופעמים מרחיבים את 
המשמעות עד שהיא כוללת גם כפה צדדים של ההוויה 
החיצונית של הפרט. מארכם לעומת זאת השתמש ב״נינור" 
בצורה מקיפה, שיטתית־היסטורית. כתהליך חברתי וכתהליך 
בונה־חברה. במשמעות הפסיכולוגית "ניכור" הוא, בצורתו 
הקיצונית, אבדן זהותו של הפרט או אבדן משמעות חייו; 
אצל סארכס הניכור הוא תהליך של קיפוח, הגורם לחברה 
השוללת מבניה המקופחים את הזכות וההזדמנות לחיות 
את חייהם עפ״י דרכם האמיתית. אולם גם הנוסחים הפסיכו¬ 
לוגיים של ניחוח הניכור מובילים לפתיחת ביקורת על 
החברה, ברוח מארכסיסטית. צויין באחרונה שאפילו ההר¬ 
גשה של "העדר-שרשים" מקורה חברתי, ואם ניחן לעקרה 
— אין דרך לעשות זאת אלא ע״י רפורמה סטרוקטוראלית 
בלבד. 

ישנן עוד תפיסות וגישות רבות במדעי החברה שהש¬ 
פעתו של מארכם עליהן רופפת ומעורפלת כלשהו, אף שמב¬ 
חינה היסטורית אין לכפור בה. שיטתו התאורטיח של 
מארכם המריצה במידה רבה ניתוח יחסי כוח במונחים של 
מבנה החברה. הסוציולוגיה של המדע והאידאולוגיה מוש¬ 
תתת על תורת מארכם ותפיסתו. שימת הדגש בשינוי, 
בדינאמיקה, וההנחה שההיסטוריה עדיפה על הסינכרוניה 
כמכשיר לניתוח ולהסברה — גם אלה משתלשלים במידה 
זו או אחרת מהשראה של מארכס. עם זאת מוקדם מדי 
להעריך את השפעת מארכם על התפתחות המחשבה החב¬ 
רתית המודרנית ואת חלקו בהיסטוריה האינטלקטואלית 
המודרנית. תולדות ד,מ׳ והערכתו נכתבים חדיר מחדש 
באווירה אינטלקטואלית משתנית, ופריטים שונים ממורשתו 
של מארכס מועלים בעשייה ההיסטורית המתפתחת במהי¬ 
רות. העובדה שמורשתו של מארכס מוסיפה להיות מקור 
בלתי-נדלה להשראה אינטלקטואלית יותר מ 100 שנה אחרי 
ניסוחה הסופי בידי מחוללה, היא עדות חותכת למקום 
המיוחד במינו שהתאוריה שלו תפסה בחשיבה האנושית 
במאה השנים האחרונות. 

וע״ע סוציאליזם; סוציאל־דמוקרטיות, מפלגות! קומוניזם. 

ם. סרינב. ק. ס., א׳-ב׳. 1940 — 1941 , ג. וו. פלכאנוב, 
הסאטריאליזם ההיסטורי ומתנגדיו, 1950 ; ק. קאוטסקי, 
התפיסה המאטריאליטטית של ההיסטוריה, ב, טבע האדם. 
תש״י; הנ״ל, משנתו הכלכלית של ק.מ.. תשט״ז; ל. קולא־ 
קובסקי, על הרשות הנתונה, 231 — 254 , 1964 ! נ. רום 1 ־ 
שטרייך, יסודות הפילוסופיה של מ' בעקבות ההנחות של 
פויארבך. חשכ״היו הנ״ל סוגיות כפילוסופיה. 209 — 236 , 
תשכ״ב! ש. אבינרי, יסודות תורת המהפכה של ס׳ (אמות. 
י״ם). תשכ״ת; הנ״ל, משנתו החברתית והמדינית של ק. ס., 
תשנ״ז, ד,נ*ל. פרקי הברה ומדינה. עיונים בסשנותיהם של 
מודוס. רוסו, הנל ום. תש״ל; א. פרום (עודך). הומאניזם סו¬ 
ציאליסטי. תשכ״ז! עיון, ■י״ט, א/ תשכ״ח! מ. נרול, מש" 

נתו האנתרופולוגית של מ' (בתוך כתבים, ב׳). תשכ״ס; 
בשער, י״א. 6 , 1968 ! ל. ס. פויאד. ק. ס. ותסביר פרומתי- 
אום (מולד ב/ ןס.ח.]). תשכ״ט, ;* 1922 ,./ 30.3 ,, 44 מ . 34 
1,1111111 . 0 ; 925 ! ,/"!,!;ן,/־! . 9 . . 34 .) 3 ,,,..[וחן.] . 0 .ת 
, 44008 . 8 ; 1923 1/0 ■ 0,1 ,/ 0 ־>,,״ 37 ),י" 
;הס■, 7 ! .. 111 ; 1933 ,. 34 .) 3 / 0 עא 41 מ 174443114 ■ 131 701111141 
ה! ,! 51114 1 , . 31 . 0 ! , 0311 . 11 .£ ; 1936 - 1 4 , 0 ! ! 4 ע 4 // 

,./ ; 1938 .. 31 .:א , 1901546 .א ; 1934 ", 1,1 ,/״ 0 ״' 7 

.א ח,; 1101 . 1 ; 917 ; . 40 ', 811111 £44 34 ־ 7 , 31210111111 ,יו 8011 
, 1/111 ח,ו, 1 ,ו׳, 4 ״ 1 ז 14 ח/ 1 '. 31 .א , 80641 . 61 . 34 ' 1948 ,. 34 

; 1948 , 1,4 ־ 1,1/41 ,,! ■ 1,41,141 4 ! 41 . 34 .א . 1 ) 00111 . 13 ; 1948 8 

. 0 : 14 .א ; 1958 — 1955 1-11 , 601:411 ,ת ! 4 . 34 .א ,. 111 

., 0 .א ; 1954 , £1111111 / 41 ״ !!!״א 3/014,101 ,,, 441101-141101 
34 ! (ס 1111111 00 1714 34,00 ; . 8 . 44 ; 1954 , 344,41 

; 1955 ,/ 4 א 4 // ! 4 ./ 3 ! 411 7.7,1411 ,: 0 ו|י,ו)ק 0 !־/ .( ; 1955 , 003 י/'./ 

. 34 .א , 90641 . 34 ; 1956 ■א 41 44 !״ 4 י 1 111 , 031442 . 14 .( 

' 54 , 344141114 . 44 ; 1957 , 1111111111111111 3,4 מי> .¥ ,(. 1 ) 6 ) 2 ) 11010771 .( 1 ; 1967 , 100 ) 710 
! 811 * 1 )!))# 12 ** 701 7/16 , ¥6761120 .( 1 ; 1968 , 1161 * 7 
. 1970 , 1 * 76 ?4 07X117 כ 7 ( 6 <) .¥ ,. 1 ) 1 ; 1969 ,.¥ 

ז. ב. 

מךלברו׳ לון צ׳ךצ׳יל, דכס - , 1111 ) 0 זט 1 )ס !!,ז"! 

ן 1 ^ 1 .ו 0 זס 6 [זס 1 \. 01 שש 1 ט( 1 — ( 1650 — 1722 ), מצביא 
אנגלי. ם׳ נולד בדוון לאביו, סר וינסטון צ׳רצ׳יל, אציל 
מרושש, שהיה מתומכי חמלך במלחמת האזרחים. ם׳ למד 
בסינט פול ואח״ב שירת כנער בחצר דוכס יורק (אח״ב 
ג׳ימז ח, ע״ע). אחותו אראבלה, היתה פילגש הדונם וילדה 
לו את דוכס ברויק (ע״ע). מ׳ עצמו היה מאהב לידי קאסלמין, 
פילגש צ׳רלז 11 , קיבל ממנה סכום גדול של כסף והשקיעו 
בצורה שהבטיחה לו הכנסה שנתית. קשריו בחצר תרמו 
לקידומו. 

בן 17 נתמנה מ׳ לקצין ושירת בחיל המצב בטנג׳ר 
(ע״ע). אח״ב צבר ניסיון יפי (בפיקוד דוכס יורק) וצבאי 
(באירופה, בפיקוד טירן [ע״ע]) במלחמה נגד הולאנד 
( 1672 — 1674 ). בשובו לאנגליה שירת בחצר. ועסק באהב- 
חבים. 3 שנים חיזר בלהט אחרי שרה ג׳נינגז ( 1660 — 1744 ), 
בת לוויתה היפה והאהובה של הנסיכה אן (ע״ע), וב 5 ד 16 
נשאה לאשה, בסיוע דוכסית יורק. 

מ׳ היטיב להתמצא בתככי החצר. והוענק לו תואר אצולה 
(סקוטי) ודרגת קולונל של פרשים ( 1682/3 ). בעלות ג׳ימז 11 
למלוכה שלה את מ׳ ללואי 7 ^ x לבקש הגדלת של התמיכה 
הכספית ממנו. ואח״ב מינהו לבארון אנגלי. ב 1685 מילא 
מ־ תפקיד מכריע בריבוי מרידת מונמת (ע״ע), הועלה לדר¬ 
גת מיג׳ר־ג׳נרל, אך החל להתנגד'לנטיות המלך להשליט 
את הקאתוליות. כשפלש וילים 111 (ע״ע) לאנגליה, מינה 
ג׳ימז את מ׳ למפקד כוחותיו'בדרגת לפטננט־ג׳נרל, אך מ׳ 
בגד בו ועבר לצד הפולש. ובכך הובטח ניצחון וילים בלא 
שפך־דם. 

בתמורה העלה וילים את מ׳ לדרגת רוזן ( 1 זג־) ומינהו 
לחבר במועצתו. שרה אשתו הגדילה את השפעתה על 
ידידת־נעוריה, הנסיכה אן, שסיכוייה למלוך גדלו, לפי ש¬ 
המלכה פרי (ע״ע) היתה עקרה. ב 1690 סייע פ , למלך בפסעו 
המוצלח'באירלנד, שבה היה גיסו, ריצ׳ארד טולבוט רוזן 
טירקונל, מנהיגם של הקאתולים התומכים בג׳ימז 11 . אך 
יחסי מ׳ ואשתו עם וילים ופרי נתקררו בשל קשריהם עם 
הנסיכה אן, שהסתכסכה עם אחותה המלכה. פ׳ קיים מגעים 
עם ג׳יפז הגולה בפאריס, נכלא זמנית ואיבד את משרותיו. 
רק בפות מרי נשתפרו יחסי ם׳ עם המלך. משנתקרבה מל¬ 
חמת הירושה הספרדית (ע״ע), מינהו וילים לנציגו ולמפקד 
צבאו בהולאנד — מרכז המלחמה היבשתית בצרפת. כך־ הפך 
מ׳ למגשים מדיניותו של וילים באירופה. בעלות אן החלשה 


למלוכה ( 1702 ) הפך 
מי, שהיה מפקד 

צבאות אנגליה, למל¬ 
כה הבלתי-מוכתר. 
הוא זכה במעמד זה 
מכוח השפעתה של 
אשתו על המלכה, 

השפעת ידידיו הוי- 
נים ומחותניו, הרתן 
סאנדרלנד ום. גודול־ 
פין (ע״ע). כמדינאי 
וכראש הקואליציה 
נגד צרפת לא נפל מ ׳ 
מוילים, וכמצביא עלה 
עליו לאין שיעור. ג׳ו; צ׳דצ׳י?, דונם מרלבורו. 

במעמדו חסר־התקדים החזיק כ 10 שנים, אך הרבה ממרצו 
בוזבז במאמציו לשכנע את בני-בריתו חאוסטרים וההולאנ־ 
דים שיעדיפו את העניין הכללי על דרישותיהם הלאומיות 
הנפרדות. בפרוץ מלחמת הירושה הספרדית ב 1701 עמדו 
בפני מ׳ כמה משימות: למנוע בעד צרפת מלזכות בהגמוניה 
ביבשת אירופה, למנוע את איחוד הצי הצרפתי עם הצי 
הספרדי (דבר שהיה מסכן קשות את אנגליה ואת הולנד), 
להגן על הולנד מפני פלישה צרפתית בדרך היבשה. ואגב־ 
גם לסכל את תככי בית סטיוארט הגולה בצרפת נגד מלוכת 
בית אורניה בבריטניה. את פתרונן של הבעיות ראה מ׳ 
כנראה בניטרול הגורם הצרפתי, ולכן רצה ב 1702 לפלוש 
לצרפת, אך בשל התנגדות ההולאנדים הסתפק בטיהור 
החבל שבין הרינום לבין המז׳ פתח אח הנהרות לתנועה, 
וכבש את ונלו, ר(רמונד, ולין׳. מאז כבש את כל הערים 
שצר עליהן. בזכותי הישגיו הוענק לו תואר דוכס וניתנה 
לו קצבה שנתית גדולה. ב 1703 כבש את ליפבורג, אך 
היסוסי ההולאנרים מנעו את תקיפת אנטוורפן. ב 1704 
תיכנו מ , , כמפקד עליון, התקפה גדולה, דו־אגפית, יבש־ 
תית-ימית, על צרפת ובעלות בריתה. צי בריטי, בפיקוד 
ג׳ודג׳ ווק (:>! 001 זז, 1650 — 1709 ), כבש את גיברלטר 
(ע״ע) והביס צי צרפתי ליד מאלאגה. גם ברצלונה נכבשה 
( 1705 ). באותה עת החליט מ׳ לפעול נגד לואי 17 צ במרכז־ 
אירופה, כדי להגן על אוסטריה מפני התקפה משותפת של 
הצרפתים והבאווארים. במאי 1704 יצא למסע של 400 ק״מ 
מפלאנרריה לבאוואריה, בתיאום עם הנסיך איג׳ן (ע״ע), 
ושיתוך הפעולה שלהם היד, למופת. מסלול המסע הנועז היה 
מקביל לחזית הצרפתית. אספקת המזון לכ 70,000 איש 
(כ 12,000 אנגלים, והשאר הולאנדים ושכירים גרמנים) 
ולבהמותיהם אורגנה להפליא, והקנתה מאז לי״קורפוראל 
ג׳ור את חיבת חייליו. ב 2.7.1704 כבש מ׳ בהסתערות-דמים 
את ביצורי שלנברג שעל הראנובה. במערב־באוואריה. שם 
הפעיל סוגי-נשק חרשים: "באיונטים" (כידונים צמודים לרו־ 
בים במקום הרמחים המקובלים) ו״גרנאדווד (רימוני-הט- 
לה), בידי יחידות "גרנאדירים" הדשות. ב 13.8 הביסו כוחו¬ 
תיהם המאוחדים שלי פ׳ ואיגץ את הצרפתים והבאווארים 
בקרב בלנהים (ע״ע). את הקרב הכריע מ׳ בהסתערות 
פרשיו נוסח־קוומול. מכאן ואילך נדחק לואי 7 ^ X למג¬ 
ננה, וינה ניצלה, ואנגליה חזרה והיתד, לגורם צבאי, לרא- 




471 


מרלברו, ג׳ון *׳רזנ׳יל, דנם י - מרלו, כדיסטופר 


472 


שונה אחרי דורות רבים. לאות הודה ציוותה המלכד. להקים 
את "ארמון בלנהיס" העצום כמתנה לם׳. 

שנת 1705 בוזבזה כניסיונות של מ' לקיים את הקואלי¬ 
ציה׳ על אף אדישות ההולאנדים והאוסטרים. ב 23.5.1706 
היכר. מ׳ את הצרפתים מנה ניצחת בקרב ראמיי (- 830111 
5 ־ 11 )׳ שבו השתתף כפרש פשוט וכמעט נהרג. מספר אבדו¬ 
תיו היה 5,000 , לעומת 15.000 של הצרפתים. רוב בלגיה 
נכבש. מ/ בשיתוף עם איגץ, שוב ניצח את הצרפתים ב־ 
אודנארדה (: 0040113141 ), ב 8.7.1708 . אבדותיו היו 3,000 , 
לעומת 14,006 של האויב. שוב רצה לעלות על פאריס, אך 
בעלי־בריחו סירבו. ניסיון להידבר עם צרפת נכשל. 

ניצחונות מ׳ הביאו את צרפת עד יאוש, ולואי גייס 
צבא גדול בראשות חמארשאל קלוד וילאר ( ¥111315 , 1653 — 
1734 ), המוכשר במצביאי צדפת. מ׳ ואיגץ נתקלו בו ליד 
מאלפלאקה ( 13001:1 ^ 31 ^). ב 17.9.1709 . הצרפתים אמנם 
נסוגו לאחר קרב-דמים, אף אבדותיהם היו כ 00 נ 104 איש, 
לעומת 24,000 של ההולאנדים, האוסטרים, האנגלים והפרו- 
סים המאוחדים. קרנו של מ׳ ירדה, וגבר החשד שהאריך 
את המלחמה כדי להעשיר את עצמו. 

ב 1710 הסתכסכה שרה, אשת מ׳, עם המלבה, והשפעתה 
הנל־יכולה בחצר באה אל קצה. בפארלאסנט גברו ה״טל- 
ריס" על ה״ויגים". תומכי מ׳. ולכן החלה השפעתו לרדת 
פלאים. ב 1711 ערד.מ׳ את מסעו האחרון בפלאנדריה, וממ¬ 
שלות הקואליציה, שניהלו מאחורי גבו מר־מ לשלום, סירבו 
לסייע לו, כשרצה לעלות על פאריס. בסוף אותה שנה פוטר 
מכל משרותיו, ויצא לגלות ביבשת. הוא התקשר עם הנסיך 
גיורג׳ מהנובר. שעתיד חיה לרשת את אן. ואמנם. בעלות 
ג׳ורג׳ 1 (ע״ע) לשלטון ( 1714 ) הוחזרו לט׳ כל משרותיו, 
והוא חזר לאנגליה עייף וחולה. 

מ׳ היה איש־תככים, רודף ממון ושלמונים, ולעתים קרו¬ 
בות בגד ועבר מצד אל צד — אך בכל אלה לא נבדל מבני- 
דורו. הוא עלה עליהם בסגולותיו העילאיות כמדינאי וכמצ¬ 
ביא : נאיש־צבא היה מארגן למופת. תכנונו היד, מדוקדק, 
ובביצוע ראה את המלחמה כולה. דמיונו הכשירו לפעול 
כתכססן מעולה, ותמיד הפתיע את אויביו. אומץ לבו היה 
נדיר. ובתפיסותיו הצבאיות היה תוקפני, בדור של אמני- 
תמרון. הוא החיה את אמנות השימוש בפרשים, והצטיין גם 
בניהול מצור. מעולם לא נוצה בקרב מכריע. ולכן נחשב 
לגדול מצביאי-דורו. 

כמדינאי הצטיין ם' בגמישות, באדיבות ובסבלנות, וע״י 
זה הצליח לקיים את הקואליציה נגד צרפת. בנטשו את 
ג׳ימו 11 הציל את אנגליה ממלחמת-אזרחים דתית. בפעו¬ 
לותיו המדיניות־הצבאיות, המתואמות בקפידה, בלם את 
צרפת והפר את אנגליה למעצמה ממדרגה ראשונה. ראשית 
הפיכתה לקיסרות הלה בימיו. את מחיר ניצחונותיו שילמו 
ארצות־השפלה, שדמן הוקז. והן חדלו להיות גורם צבאי 
בעל משקל. וינסטון צ׳רצ׳יל (ע״ע) היה מצאצאיו וגם כתב 
ביוגראפיה שלו, שזכתה לתהילה. 

11 ) £1 . 0 .] / 0 $) 11 ) 01 <)!)(! 4 ח 0 11 ) 1411 )!/' 7 ,(.}מ) ־< 3 ז־וע 1 \ . 0 
01111 [ / 0 */!£ ) 711 ,׳(ש 1 ל> 015 ׳׳*\ . 0 ; 1845/6 ,ז\- 1 ,! 5 [ 0 )) 01,1 
,) 1 ז 1 ז 1 / 1 ז)))\^ / 0 511071 ״ 1400 ) 1/1 סז ,. 14 /ס ))) 11 ( 1 , 11111 ) 01111 
$$)!/) 1 * 0 /) 011 ))/ 014 , 0/1 ־ 501 / 0/11 0/111 [ , 1 > €1 ^ 1 .ן . 5 ;* 1894 , 11 ־ 1 
; 1921 , 1702-09 ,. 1 \ / 0 01$ ^ ) 7/1 ,■ 101 ( 13 ־ : 1914 ,. 14 [ס 

.'. 14 . 11 ע £1 ז %0 ) , 8 ; 1930 , 71/16/111 ) 8 1 ,״^׳(]ס^־ד .£! . 6 

. 1933-38 . 1¥ ־ 1 , 1 ) 7101 4 ה 0 )/ 14 "מ 

פ. פ. 


מרלר׳ כ!ר י 0 טופר*— £׳^ 10 ז 3 ^ 01 נ 1 קס 51 [־ 017 — ( 1564 , 
קנטרברי — 1593 , דטפורד [על-יד לונדון]), מחזאי 
ומשורר אנגלי. מ־ היה בנו של סנדלר. הוא לסד באוניבר¬ 
סיטת קימבריג׳ וקיבל את התואר . 8.13 ב 1584 . בגלל העד־ 
רויותיו, התנהגותו ושמועות על אי־נאמנותו למלכה, נמנעו 
שלטונות האוניברסיטה מלהעניק לו את התואר השני — 
עד 1587 , לאחר שמועצת המלך שיבחה אותו על שירותו 
הטוב. מה היה טיבו של שירות זה, אין יודעים עד היום. 
אמיתותן של ההאשמות שהוטחו נגדו בדבר אורח־חייו ה¬ 
מופקר והאתאיזם שלו, לא הוכחה. מ׳ נסתכסך פעמים מספר 
עם השלטונות בשל מעשי-אלימות. הוא נדקר למוות בתוך 
קטטה במסבאה. 

דרכו של מ , כמחזאי התחילה ביצירתו £מ 131 ז 0 לוח 13 
( 1587 י), תיאור נועז וססגוני של ענק, שתאוות-השלסון 
שלו ושאיפותיו הן מעבר ליכולת השגתו של בן־תמותה. 
בחרוז הלבן חלה התפתחות חדשה בעקבות מחזה זה, ו״ה- 
שורה רבת־העצמה" (״:; 110 ׳ 01181115 יי ) של פ׳ זכתה לשבחיו 
של בן ג׳ונסון (ע״ע), בשל כוחו הרטורי, שהגיע לרמה 
גבוהה כל־כך הודות לשמיעתו המוסיקאלית המעודנת של 
המשורר ואהבתו הרבה למלים. — מלאכת השירה הנפלאה 
של פ׳ באה לידי ביטוי במחזה - 10105 .,מ 0£ ץ 4 ;> 7138 = 711 
105 (״הטראגדיה של דוקטור פאוסטוס״), 1588/9 (ז)ו אגדה 
זו של יה״ב שימשה בידי פ' לגילום רב־רושם של תאוות־ 
הדעת, שהיחד, אפיינית לימי הרנסאנס. — יצירתו הגדולה 
האחרת היא 11 314 * £4 ( 1591/2 (ז]), פרי הבנה מעודנת 
ובגרות. במחזה זה, שלא כביצירותיו האחרות, עלה בידו 
של פ' לעצב דמויות אחדות עיצוב מושלם. — בר־אבא. 
גיבורו של 143113 }ס *ז( !ל? ("היהודי ממאלטה"), 
1590 (ו), נאמן למסורת דמות הרשע המאקיאוולי המלו- 
דראמאתי, שחיתה שכיחה בתיאטרון האליזאבתי. פ׳ ניסה 
לשוות לדמות זו, שלא ידעה מעצורים בתאוות הבצע והנקם 
שלה, צביון אנושי יותר, ואף נימה של גדלות וכבוד. שני 
מחזותיו, 0140 0£ ׳! 11131:138,14 ("הטראגדיה של דידו"). 
1587 (ז) ו$״ 3 ק 31 :״:; 43553 ) סירב ("הטבח בפאריס"), 
1593 (ז). חיוורים למדי. 

משיריו: מ 4 ת 0:3 304 ס״זז (״הירו וליאנדר״), 1593 
(הושלם בידי ג׳ורג׳ צ׳פמן ופורסם ב 1598 ) — שיר סיפורי. 
שכתב עפ״י היצירה, שנשאה אותו שם• פרי עטו של מוסיוס 
(ע״ע); והשיר הלירי 7115 0 ! 4 ז 110 ק 511£ 355100310 ? 
0 זס£ (״הרועה הנלהב אל אהובתו״), שפורסם ב 1599 . — 
פ׳ תירגם לאנגלית מיצירותיהם של אוביריוס ולו- 
קאנום. 

תפיסתו של מ' את רוח השאפתנות של תקופת הרנסאנס, 
התאווה ללא מעצורים לשלטת. לדעת ולממון, מוצאות ביטוי 
נאמן במחזותיו■ גיבורו שואף להשגים ההורגים מתחום 
יכלחו של בן־תפותה; ואעפ״י שסופו תבוסה, הערכים שייצג 
מתגלים — כמו בכל טראגדיה גדולה — גדולים מן הכוחות 
שגרמו לתבוסתו. 

מ׳ היה אחד היוצרים הגדולים בספרות האנגלית. הוא 
היה מהדש נועז. השפעתו היתד, רבה ביותר על התפתחותה 
של הדראמה השירית, במבנה העלילה הדראמאתית של 
מחזותיו, בליכוד ההתעניינות בדמות מרכזית רבת־עצפד, 
ובגילוי הגמישות ואפשרויות הביטוי הרבות הטמונות בחרוז 
הלבן, שימשה יצירתו של מ׳ דוגמה לשיקספיר ולבני דורו. 



473 


מרלרפונטי, סדרים — מרמורק, אלכסנדר 


474 


8. *3. 0256 ( ד\- 1 ,./ג ■*/£ /ע />***>*\י < 0 ^ 6 */ 7 !(.!•ש 
1930—33: ). 83140115$, 7/16 7 *■< 2 £ 16(4 11 ) 110 *■)! 0/ 0 ), ׳ג /., 
1-11. 1942; }. 8. 511301, \1.: ׳*י\ ; 1964 ,!( 14 * $1 011 * 11 ?€ ס ' 

53 04111"$, 7116 !)*1171*0/11/ 0*14 1/>£ 1166611'64 1460, 1968. 

. ש. רוז 

— >(30x100 >(01103 מרלו״פונטי, מורים — ץ 1 ״ס?-ט 

( 1908 — 1961 ), פילוסוף צרפתי. הנציג המקורי 
ביותר של המחשבה הפנוסנולוגית בצרפת. משנתו של ם״פ 
מלכדת בתוכה את יסודות הפנופנולוגיה של הוסרל (ע״ע) 
008113 ). את x10) בפירוש חדש. בעיקר של מושג החשיבה 
תורת החופש האנזיסטנציאליסטי של סרטר (ע״ע), ואת 
התפיסה ההיסטוריוסופיה המרכסיסטית. לדעת מ״פ תכלית 
הנישה הפנוסנולוגית למציאות היא חשיפת טיבו של האקט 
הפרצפטיווי, כושר התפיסה (הס״קסס•!*!) המגשר בין הת¬ 
וויות הסוביקטיוויוח של קיומנו ובין המשמעויות האוביק־ 
טיוויות שאליהן מכוונת תפיסתנו. הפרצפציה הטרופית וה¬ 
מוחשית היא היסוד שעליו בנויה כל מערכת התייחסויותינו 
אל הזולת ואל העולם. 

במובן מסוים ביטל מ״פ את האבחנה הקלאסית ביו סוב־ 

יקט לאוביקט. לדידו קיים אך ורק טור של התייחסויות 
פרצפטיודות, ונושא הפרצפציה הזאת הוא גופנו. פתיחתה 
של הפרצפציה לעולם משמשת אף ערובה למהות חירותו 
של האדם, שכן האדם בעל פרצפציה מוכשר, על אף המגבלות 
שיסודן בקרקע צמיחתו הלשונית־התרבותית, להתייתם אל 
עולמו ולבנותו מתוך חירות גמורה. ם״פ צידד בטענות המש¬ 
נה ההיסטוריוסופיה המרכסיסטית, שלפיהן יש מגסה והכרח 
בדרך הקדמה ההיסטורית. אולם הוא התנגד בכל תוקף לדי¬ 
כוי החירויות האינדיווידואליות למען קדמה קולקטיודת כל¬ 
שהי. תחת שישמש המרכסיזם פצע אידיאולוגי למאבקן של 
קבוצות פוליטיות, מוטב שישמש כלי הבנה הנותן פירוש 
£3 51 למאורעות היסטוריים. מספריו החשובים: □ 4 £־ 01111 ט״נ 
?110110- 11942 .(" !":!!"סזססקנ״סס (״מבנה של ההתנהגות 
10 ! 13 110 100010810 ״ ("פנומנולוגיה של הפרצפצ־ x0011110 ״ 
יה"), 1945 1 0 ״ף 41310011 13 40 105 ״ 1 ״ 0 ע\, 1-05 ("גלגוליה 
.1955 ,( של הדיאלקטיקה״ 

8. 0. 7/16 7 / 167101 ** 6 * 1010^*011 7 / 1 * 10107 /))! ס / 

?11. ?!4. 7 ., 1963; ]. 8. 830030, 710*11 7 / 16 * 10 * 116 * 1010 ^ 10 
? 4 £ 10 />/ 1 ^ 5161 : ? 1*1 1 * 16 ( 111 *■■$ 1*110 1)16 7 ( 11 / 76*104 0/ 3 1 . 7 ׳ .'! 
7 / 1 * 10107 / 1 / 6(11 ! 116 , 1966; 1(1., 7/16 7 / 1 * 10107 /*)! 0 / 7 ., 

1967; . 16 * 11 ^ 1 ( 1 * 7 * 0 ' 1 46 110107 / 116 * 71 6 * 1/7 , 31111105 "^ 11 ) .\׳ , 

7 '7x11/60/1(411*716 46 14. 14. 7., 1968*. 

א. בר. 

מדמון, אוגיסט־פרדריק־לואי ויאס דה, דכס 

^ 1 ) 7 ! — 10550 '< 15.0811510 ?>040X10-1,0015 

11381150 40 0110 , 40 >(3X1110111 - 1774) - 1852 ), מצביא 

צרפתי. בהיותו קצין־תותחנים צעיר התוודע לנאפוליון, 
בשעת הפצור על טילון ( 1793 ), וליווהו כשלישו לאיטליה. 
בן 22 היה לקולונל. הצטיין במצרים ונתמנה גנראל. אה״נ 
התבלט במרנגו (ע״ע) והשתתף במצור אולם ובקרב אוס־ 
טרליץ (ע״ע). ב 1806 נתמנה מושל דאלמאטיה, ועד 1809 
עשה רבות לפיתוח ארץ פראית זו. ניצח את הרוסים בקרב 
קאסטלנואובו, ועל נד נתמנה דוכס רגוזה ( 1808 ). ב 1809 
ניצה' את האוסטרים בצנוים ונעשה פארשאל. אח״נ היה 
מושל ״איליריה״ (דאלמאטיה) עד 1811 , עת נשלה לספרד 
כמחליף למפנה (ע״ע). שם לחם בכשרון נגד ולינגטון 
(ע״ע), אך נוצח ונפצע קשה בקרב סאלאמאנקה ( 1812 ). 


ב 1813 השתתף בקרבות ליצן.באוצן וליפציג(ע״ע מלחמות 
המהפכה הצרפתית ונפוליון). ושוב נפצע. ב 1814 לתם 
בתמה שפונה על עמק נהר פרן (ע״ע), נגד בלינו (ע״ע), 
וניסה לשוא להגן על פאריס ■ הוא חתם על'כניעת העיר. 
ועל שביתת-נשק, דבר שהביא לויתור נאפוליון על כתרו. 
בשל כד כונה "בוגר" בפי שוחרי הקיסר. 

הבורבונים העלו את ם׳ לדרגת "פר" (ז 31 נ! 1 תואר הכבוד 
הגדול ביותר בצרפת). ב 1830 היה מ׳ מפקד הצבא המלוכני, 
אד לא הצליח למנוע את "הפיכת יולי" ויצא מצרפת עם 
שרל x (ע״ע). אח״ב התגורר בוינה ובונציה. היה אחרון 
המארשאליס של נאפוליון, ומת בגלות. 'זנרונותיו (- 0 )< 
1x101x5 ) פורסמו ב 9 כרכים ב 1856/57 . 

מרמונטל, זץ־פרנסואה - 15 >13x0x00101 ס;ם 13 ?-מ 03 ז 

י — ( 1723 — 1799 ), סופר והוגה-דעות צרפתי. מ׳ 

חיבר שירים, מחזות וליבריות לאופרות של פיצ׳יני ושל 
גרטרי; אך הוא נודע בייחוד נמתברן של יצירות־פרוזה 
בעלות אופי פילוסופי: 3 ״ 013 ו" 000x05 ("סיפורים מוס¬ 
ריים"), 1755 — 1763 , בטעמה הרנשני־האופטימי של התקו¬ 
פה 1 הרומאן 8011531x0 (.,בליסריוס״), 1767 , התוקף את הק¬ 
נאות הדתית! 10035 1-05 (״בני אינקה״), 1778 . רופאו אב- 
סוטי נגד הקולוניאליזם והעבדות. £100100x5 40 11x1013111x0 
(״פרקי ספרות״), 1787 , היא סידרת מאפרים המבשרים את 
התהוות הרימאנטיזם: ספרי זברונותיו, ובהם 10x1x01x05 < 

40 505 01x1311X5 ר. 0:10 טז 11151 ' 1 3 11 ׳\ 501 !טסק 0 !10X0 ט' 4 

(״זנרונותיו של אב למען חינוך ילדיו״). 1807 , הם נעלי 
ערך דוקומנטארי. — פ׳ היה חבר האקאדמיה הצרפתית 
(ם 1763 ) ומזכירה הקבוע (מ 1783 ). 

. 11 : 1935 ;( 1 , 80111014 .ס . 0 : 1902 ,.זג . £0001 . 5 
,; 62 <ן £0 . 0 ,£ ; 1937 ,'* 6 }/*/ 1 ?}/< 0 ? 16 /! 141 , 4 ? .■ 71 -.ן .ז :> 8211 
071/61 ^ ! 76 , 11311211 טט 8 ; 1964 ,( 11 ) 116 ) 701 01 4£6 **{ . $4 

. 1965 ,, 4 \. 40 ?) 10101 *ן 

מרמורק׳ אלכסנדר ( 1865 , מילניצה [גאליציה ן— 1923 , 
פאריס),' מנהיג ציוני ובקטריולוג. סיים את אוני¬ 
ברסיטת דנה ב 1887 . ב 1893 אסיסטנט, ואח״ב מנהל מחקר, 
במכון פססר בפאריס. מ' פיתה את התרניב נגד נקר השר¬ 
שרת, גורם קדחה הלידה, והתרכיב שלו נגד השחפת הונח 
בריפוי בטוח, עד לשלב מסוים של המתלה. במלה״ע 1 
שירת ברופא בצבא בעלות הברית ועוטר באות הלגיון ה¬ 
צרפתי. אח״כ חזר לצרפת והמשיך במחקריו, ובמיותר בטי¬ 
פוס ובסברה. חיבורו החשוב הוא: 0100111100110 1x50011 << 
״ 115011<:" 44x301x1101x0 ק 50 ! 40 ("ניסויה של תיאוריה על 
המחלות הדלקתיות״), 1894 . 

פ' היה ציוני נלהב. הבר "קדימה" (ע״ע בירנבאום, נתן), 
וממקורביו של הרצל. בשנים 1897 — 1913 היה חבר הועה״ס 
הציוני. לאחר פות הרצל היה מראשי המתנגדים לציונות 
ה״מעשית״. לאחר מלחה״ע 1 תקף את מדיניותו של ויצפן 
וסירב להשתתף בקונגרס 1921 . מ׳ הדגיש שהמנדט על א״י 
לא הגשים את רעיון המדינה היהודית של הרצל. מ׳ שימש 
יר׳ר הפדרציה הציונית הצרפתית. והיה ממייסדי הירחון 
הציוני £0110 510015x0 '£. מ׳ יסד את האוניברסיטה היהודית 
העממית בפאריס, בעיקר למהגרים יהודים וזרים. על שפו 
נקרא נפר ם׳ שנוסד ע״י עולים מתימן ב 1931 , ליד רחובות. 

( 2 ) אוסקר ( 1863 , סקאלה [גאליציה!— 1909 ,דנה), 
ארדינל ומנהיג ציוני, אחיו של אלכסנדר מ׳. מ׳ זנה לפר־ 



475 


מרבוזרל,, אלכסנדר — טין, קרב 


476 


סוס בזכות בניו שבנה בתערוכה העולמית בחנה ( 1900 ). 
הצטרף להרצל לאחר פרסום "מדינת היהודים", והיה מידי¬ 
דיו הקרובים. ם׳ נבחר לועדה המצומצמת ב 6 הקונגרסים 
הראשונים. היה ממייסדי עיתון "העולם". ב 1902 השתתף 
במשלחת שיצאה לחקור את תנאי ההתיישבות באל-עריש 
(ע״ע א״י. עמ ׳ 367/8 ). הרצל הנציחו ב״אלטנוילנד" בדמות 
הארדיכל שטיינק. 

. 1923 501 * 6 ,. $1 .!/ , 5011 ( 73001 .( 1 

מרמורש• מרמרוש. ע״ע סיגט. 

מךמוךשטין, אברהם ו 1882 , מישקולץ - 1946 , לונ¬ 
דון). תאולוג וחוקר יהודי, בן למשפחת רבנים 
הונגרית. בשנים 1895/7 למד בישיבת פרסבורג, וב 1897 
למד בגימנסיה שבמישקולץ — שם שימש סבו כרב העיר. 
אח״ב עבר ללמוד באוניברסיטאות בודפשט, ברלין — שם 
למד גם בביהמ״ד לרבנים — ובהיידלברג, ובה קיבל את 
התואר ד״ר על עבודתו בשדה האשורולוגיה. ב 1906 — 1912 
כיהן כרבה של _ימניץ, וב 1912 עבר לכהן כמורה — ואח״ב 
כפרופסור — ב:! 8 ־ 0011 ' 5 * 5 ( שבלונדון, עד מוחו. ממח¬ 
קריו המרובים נתפרסמו ביותר עבודותיו בתחום האסונות 
והדעות של חז״ל: - 36 א 014 ח 1 1115 ־ 14 01 ־ 1110 ־ 00 ־ 76 
־: 13111 ־ 1.11 31 ־ 6101 ("דוקטרינת הזכויות בספרות חז״לי), 
11920 004 0£ ־ 1:10 ־ 00 ־ 11366101 014 £לז ("דוקטרינת 
ה,אלהים׳ בחז״ל״), 11 — 1 . 1927/37 : מלבד אלה עסק בספ¬ 
רות הרבנית של יה״ב, וההדיר כתבים מתקופת הגאונים, 
מהם "מדדש הסירות ויתרות" (תרע״ז). מאות מחקריו 
בנושאים שונים ומאמרי הביקורת על חיבוריהם של חוקרים 
אחרים, מפוזרים בכ״ע בלשונות אחדות: הונגרית, גרמנית, 
אנגלית, צרפתית, יידית ועברית. יש לציין את מחקריו בתר¬ 
גום יונתן (וזזסא:־'! ס 3 ו 311 ח 10 ־ 40 ס 56 נ 1 21110 0 ־ 51041 . 
1905 ). ואת עבודותיו המשותפות עם קיטל על התוספתא 
ועל המדרשים התנאיים ( 1933 ). לאחר שפירסם קיטל את 
מחברתו בגנות היהודים. בתחילת משטרו של היטלר, ניתק 
מ׳ את כל קשריו עמו ודרש שלא יזכירו את שמו על עבודו¬ 
תיהם אלה. לאחר מותו קובצו כמה ממאמריו העיקריים ב¬ 
ספר ׳ 01081 ־ 76 141 ־ 0 ־ן ס! 5 ־ 51041 ("מחקרים בתאולוגיה 
יהודית״). 1950 . זזירבה לכתוב באנציקלופדיה "אוצר יש¬ 
ראל" וב 3413 ־ק 10 ־ץ־חנ 1 0,156 ־(. 

מרמיטה ( 013101013 613101013 ), מכרסם ממשפחת הסנ־ 

איים (ע״ע), המצוי בהרי האלפים והקרפטים (ב¬ 
גובה של 1,500 — 3,000 מ׳). אורך גופה של הנד 50 ם״מ, 
וזנבה 15 ס״ם. משקלה 5 — 6 ק״ג. צבעה אפור־חום. גופה 
מכונם ורגליה קצרות. פעילה ביום. ניזונה מעשב. המי נמ¬ 
נית על חופרים תת-קרקעיים, המבלים את חייהם בתוך 
מאורות. היא חיה בחבורות של 10 — 15 פרטים. המי מפור¬ 
סמת בשנת החורף העמוקה שלה: 6 עד 8 חדשים באזורים 
הקרים — ״שנת הם׳״ (ע״ע חם־חגוף עט׳ 554 : ור׳ ב״ר 
יז, ו ובערוך ערך מרמטא). במשך שנתה הם׳ מאבדת כ 4 ' 
ממשקלה, משומנה שאגרה בקיץ. 

על הסוג מ׳ נמנים כ 15 מינים בעלי תפוצה הולוארקטית, 

חש בהם החיים בגובה עד 5.000 מ׳. מינים אחרים: -סוס .ז\ 
צ 03 — מצחה באמריקה הצפונית, נבדלת מהאחרים בזנבה 
הארוך ׳בחרטומה החד, ואינה חיה בחבורות: 60636 . 61 — 
שפרוותה מבוקשת ביותר: תושבי מונגוליה מחבבים מאך 



את בשרה ושומנה! 
הסין הזה נפוץ מפז־ 
רח־אירופה ואסיה ועד 
הרי ההימלאיה. סוג 
של מכרסמים קרו¬ 
בים לס׳ הוא ה מ׳ 
הכלבית (- 0 תי< 0 
5 ץת 1 ), ובו 5 מינים 
באמריקה הצפונית. 
חם שוכני ערבות, 
חיים במאורות עמו¬ 


קות ורחבות. שפת־ 
חין)ן ב״ןך התלים, " םוה *פיינית ■טל הכורם יטה 

בדומה ללוע של הר געש (בהגנה מפני שטפונות). גם הם 
פעילים ביום. 

מז־מו־ה■ ים. ע״ע;ם מז־מז־ה. 


מך[ (־ 43111 )), נהר בצפון מזרח צרפת, יובל ראשי של 
הסן (ע״ע). ארבו 525 ק״מ. שטח גליל ההיקוות 
כ 14.000 קמ״ר. הזרימה השנתית הממוצעת בשפכו היא 104 
מ״ק בשנייה. מוצאו ברמת לנגר, בגובה של כ 500 מ׳. הוא 
זורם צפונה ומערבה דרך הרמה הגירית של חבל שאספאניה, 
ונשפך לסן כ 6 ק״מ מפאריס. 

ס׳ כשיר לשיט עד לעיר אפרני (ץ 103 ־ק£), וממנה השיט 
מתנחל בתעלה המקבילה לנתיבו. עד לעיר סן דיזיה (. 51 
1 ־ 121 ( 1 ) . 

מ׳ קשור בתעלות לנהרות רינום, סון ואן (־ 131511 ). 

(ה) מרן, קרב־ 1 ) שם כולל לסדרת קרבות, שהתנהלו 
בראשית מלה״ע 1 ב 3.9 — 12.9.1914 . בין 5 ארמיות 
גרמניות ל 5 ארמיות צרפתיות וצבא־המשלות הבריטי, באי־ 
זור נהר מ׳, שבצפון־סזרח צרפת. 

ק״מ היווה את שיאה של ההתקדמות הגרמנית המהירה 
דרך צפון־צרפת, בהתאם לתכנית שליפן (ע״ע), שתוקנה 
בידי מולטקה "הצעיר" (ע״ע), והביאה את צבאות התוקפים 
עד למרחק של כ 40 ק״מ מפארים. הארמיה הז של פון קלוק 
( 11 ־ 10 .))), באגף הימני-המערבי הקיצוני של הגרמנים, היתה 
הקרובה ביותר לפאריס, וכדי להציל את הבירה הותקפה 



1101 





477 


(ה)םרן, קרב — מרניאד 


478 


מאגפה המערבי החשוף ע״י הארמיה הצרפתית ה 7 \ שהקים 
לשם־כך הופר (ע״ע). הצרפתים נסתייעו בגיסות היל־המצב 
בפאריס, שנשלחו לחזית במוניות שהחרים גליני (ע״ע), 
מפקד הבירה. הצרפתים נהדפו, אך קלזק, שנאלץ לפני־כן 
להפריש כוחות לחזית המזרח (הבוהות אמנם לא הגיעו במו¬ 
עד לחזית טננברג [ע״ע], אך חסדו במערב), נאלץ עתה 
להעביר יחידות מאגפו השמאלי, המזרחי, לאגפו המערבי, 
כדי להדוף את הארמיה ה 1 >\. ע״י העברת גייסות זו נוצר 
בהדרגה פער (לא לגמרי ריק מכוחות גרמנים קלים) שרחבו 
ב 50 ק״מ בין קלוק לבין שכנו שבמזרח, פון בילו ("י 10 נ 81 ) 
והארמיה ה 11 שלו. לתוך הפער הזה החל מתקדם — אמנם 
באיטיות ובהיסוס — צבא המשלוח הבריטי של פרנץ (ע״ע). 
אגפו המערבי של בילו נהדף קצת אחורה. מזרחה ממנו עמדו 
הצרפתים (ובייחוד פוש [ע״ע] בפיקוד הארמית ה 1 ס), אך 
בקושי על נפשם. מצבם של הגרמנים היה טוב, ומילואים, 
שהיו יבולים לסתום את הפער ביו קלוק לבילו. היו בדרבם 
מבלגיה. 

ברם, מולטקה שבב חולה במטהו הרחק מהחזית, ובניגוד 
לז׳ופר לא ידע מה נעשה. בדי לבדוק את המצב שלח לחזית 
את בא־כוחו, אוברסט־לויטנאנט (סא״ל) ריכארד הנץ׳ 
( 1 ! 40454 גז: 1869 — 1918 ), קצין "המטה-הכללי הגדול". מש¬ 
גילה הנץ׳ את הפער בחזית הגרמנית■ נדהם ובמקום להזעיק 
תגבורות ולתקוף את הצרפתים התשושים, פקד בשם מ 1 לט־ 
קד, על נסיגה מיידית של הארמיות ה 1 והזז. שמפקדיהן היו 
גבוהים ממנו בדרגה. ביצוע ההחלטה הגורלית של הנץ׳ 
הזוטר נתאפשר רק הודות להשפעת־היתר של קציני הטסה־ 
הכללי הגדול על המפקדים בשדה. הפקודה. אף שסתמה את 
הפער, גררה אחריה את נסיגת הצבא הגרמני בולו, בעומק 
40 — 60 ק״מ■ והחזית במערב נתייצבה באיזור נהר אן, וכך 
ניצלה פאריס. לז׳ופר ניתנה שהות להתארגן מחדש, ונבלם 
לחץ ההסתערות הענקית של הגרמנים. שנועדה למוסס את 
צרפת. בקרב זה, עמדו 44 דיוויזיות גרמניות מול 56 צר¬ 
פתיות ובריטיות. לגרמנים אבדו 38,000 שבויים ו 160 תות¬ 
חים. הנץ׳ אמנם התחמק ממשפט צבאי, אך מולטקה סולק, 
והחלה המלחמה הסטאטית בחזית המערב, שנמשכה עד 
1918 . ק״מ היד. נקודת־המפנה במלה״ע 1 , 

2 ) בשם "ק״מ השני" נקראה ההתקפה־רבתי הגרמנית 
האחרונה במלה״ע 1 . היא התנהלה מ 15.7 — 2.8.1918 , בחזית 
של ב 100 ק״מ, משני עברי העיר רנם ( 8411118 ). הגרמנים 
הפעילו 52 דיוויזיות נגד 67 דיוויזיות של בנות-הברית. אך 
נאלצו לבסוף לסגת מראש-הגשר שכבשו מדרום לנהר מ׳. 
הגרמנים איבדו כססס, 168 איש ו 800 תותחים. לבנות־חברית 
(צרפתים. אמריקנים, בריטים, איטלקים) אבדו 112,000 איש. 
וע״ע מלה״ע 1 . 

.\צ ; 1920 , 61£ <] 671 ! 70311 1 ) 1411 $0014605 -. 14 ,לזס^חב־ו? ח 2 זו .מ 
,. 4 ! 6 ( 11 / 0 1101116 106 01141 מס 140600 706 ,} 01 ס 0 ) זזסיז 
, 1914 ,. 24 1/16 / 0 131 ) 01 ק 00131 7116 ) §ת־<ז .יד . 8 ; 1926 , 1914 
ת 0 \ . 13 ; 1938 ״ 14 ! 10 ס 001116131 61 10016 .? ; 1935 

.. 1 \ 0 * 1 , 1 ) 8100 . 0 ; 1936 , 1914 , 13 ^ 01 ^ €0731 . 14 7116 . 191401 
. 1963 , . 14 10 46 00101116 0 * 1 ,ת 11 ז 6 ל 1$ . 13 ; 1962 
פ. ם. 

מרנגו, קרב־ - קרב שהתנהל ב 14.6.1800 ליד מ׳ ב 5 
ק״מ מדרום־מזרח לעיר אלסאנדריה ( [ 13 ז 1 זח 88.1 נ> 1 \,], 
שבצפון־מערב איטליה), בין הצרפתים בפיקודו של הקונ¬ 
סול הראשון נאפוליון, לבין הגנראל האוסטרי מיכאל מלאם 
( 6135 ^ 1 ) בן ה 71 . 


נאפוליון נתכוץ להלום בעורף האוסטרים ופלש לשפלת 
צסון־איטליה דרך מעבר סאן ברנאר. אמנם כבש את מילאנו 
ופנה לעבר אלסאנדריד,; ואולם. בשל שגיאות בתכנון, מצא 
עצמו — עם 19,000 חיילים ו 14 תותחים — מול האוסטרים 
שמנו 30,000 איש ו 100 תותחים. בראשם עמד מלאס הזקן, 
המנצח (עם סובירוב), בקרבות קאסאנו ( 03853110 ), טרבןת 
( 1113 ( 7461 ). נובי ( 41 מ>א), ולבדו— בקרב ג׳נולה ( 040013 ). 
האוסטרים התקיפו בעוז, הצרפתים הלנו ונהדפו, ומלאם כבר 
הודיע לוינה על ניצחונו. ברם. אחד ממפקדיו המוכשרים 
ביותר של נאפוליון. לואי שארל דסה (* 04531 , 1768 — 
1800 ) שעשה דרכו לג׳נובה עם חייליו, שמע את רעם התד 
תחים, וחזר לם׳. בקרב האוסטרים קמה בהלה (בהסתערות 
נהג דסה) והם הובסו בהתקפה שהתקיפם קלרמן ה״בן" עם 
400 פרשים בלבד. לצרפתים אבדו 4,000 איש, לאוסטרים — 
9,500 , וכמעט כל התותחים. 

הקרב בנד לא היה אחד מהישגיו הטאקטיים המזהירים 
של נאפוליאון, אך תוצאותיו המדיניות היו מפליגות. ביום 
שלאחר הקרב החם מלאס על הסכם ולפיו נמסרו המבצרים 
שבדרום עמק־הפו ובמערבו לצרפתים. וע״ע מלחמות ה¬ 
מהפכה הצרפתית ונפוליון. 

. 1949 ,./ו, ,? 1113 .) 

מרניכס, פיליפס ון, ברון סינט אלדחונדה -- 111 ? 

00414 ^ 931414 5101 צ 1 מז 143 ת 3 ׳ו 15 ) 11 — ( 1540 
בריסל — 1598 , ריידן) אציל פלמי, תאולוג. ומדינאי; מן 
חקאלוויניסטים הראשונים בארצות השפלה. מ׳ נועד לכ¬ 
מורה, אך בהיותו באיטליה הפך לחסידו של קלווין והמשיך 
את לימודי חתאולוגיה בז׳נווה ( 1560 ). בשובו למולדתו היה 
ממנהיגי הרפורמציה ומפעילי תנועת השחרור והמרד בשל¬ 
טון ספרד. 'נאלץ לברוח לגרמניה, ושם כתב את ספרו 04 
144401:4 0011184114 >! .זז 4144 ! 4 ס 0 ח 6 ץ 8 ("כוורת הכנסייה 
הרומית הקדושה״), 1569 , וחתם עליו בשם הבדוי 15330 
131440 30 ׳! ו 401 ] 0 נ 31 > 1 ("יצחק רבותינו מלובן"). בספר הזה 
שם ללעג את הכנסייה הקאתולית. בשנת 1571 עבד לשירותו 
של מנהיג המרד וילם נסיך אורניה (ע״ע): מטעמו יצא 
בשליחויות שונות לחו״ל, השתתף במו׳׳מ שהסתיים בחוזה 
השלום של גנט ( 1576 ), והיה ראש עירית אנטורפן ( 1583 ). 
אתרי־כן נאלץ למסור את העיר לדוכס מפארמה, ראש צבא 
הספרדים. מאוכזב פרש מ' מפעילות מדינית והתמסר לע¬ 
בודה ספרותית. השלים תרגום מעולה של ספר תה׳ להולנ¬ 
דית. ובשנת 1594 הוזמן רשמית לתרגם את חתנ״ך כולו. אך 
לא הספיק לסיים את המלאכה, שכן היה עסוק באותו זמן 
בחיבורים תאולוגיים אחרים. מ׳ נחשב גם כמחבר המלים 
של ההיסנון הלאומי ההולנדי ("וילהלמוס ליד"). כל כתביו 

יצא! במהד' . 441 , £650114114641 144 ) 146414611 40 44 ) 0041541160511 
1890 — 1871 , 7004401144840 430 ( .[. 

- 14435111 [ 21136 ,(. 641 ) .? ; 1939 ,. 14 .ת 0 זז 61 ל 501 חג׳ז 

; 1940 , 306 ) 1905501 31031 1731061133315 465 ') 70551411 6116 !!) 461 
./ 3 .< 3 . 04 , 06110 .\ז ; 1948 . 706010£ 015 . 4 ! , 10161 < .\ז 

. 1960 , 46 ה 1146£0 / 

מךדא 1 ( 434301130 !}), מדינה בצפון־מזרח בראזיל לחוף 
האוקיאנוס האסלנסי. 334.800 קמ״ר 1 2,883,211 
תוש' ( 1970 ). בחלקה הצפוני משתרע מישור רחב ידים 
המכוסה יערות עד, ובדרומה איזוו של רמות וגבעות של 
שולי הרמה הבראזילית. (ע״ע אמריקה הדרומית, ענד 263 ). 
מישור החוף מפורץ ביותר ולארכו איים רבים. הנהרות בנד 


479 


מרניאו — פרסו, מרהל 


480 


מתנקזים צפונה לעבר האוקיאנוס האטלאנטי. [לאקלים,ע״ע 
ברזיל, עם׳ 584/5 .] כלכלת מ׳ נשענת בעיקר על ח ק ל א ו ת, 
וגידול בקר. הגידולים העיקריים הם קנה סוכר, כותנה, אורז, 
קפה, קוקוס, טבק, סאניוק ופירות. הענף התעשייתי העיקרי 
הוא טכסטיל. במי מפיקים זהב סמשקעים האלזביאליים שב¬ 
קרבת הנהרות! כמו-כן נתגלו מרבצי פוספאטים ובוכפיט. 
אך נעשה רק מעט לניצולם. 

האוכלוסיה מתרכזת בעיקר בקרבת החוף ולאורך הנ¬ 
הרות• סאו־לואים — הבירה והעיר הגדולה במי ( 267,321 
חוש־ 1970 ) — שוכנת על אי הנושא אותו שם. 
מרנפתח, ע״ע מצרים, היסטוריה. עמ׳ 175 — 176 . 

מר 1 צ י 1 ׳ ל( לן 11 — 431611210 < בפנז,! — ( 1554 ( 1 )— 1599 , 
רומא), מלחין איטלקי. החל את דרכו המוסיקאלית 
כמנצח בטיבולי. ב 1577 הופיע לראשונה בדפוס מדריגל 
(ע״ע) פרי עטו. ב 1588 נתמנה מלחין וזמר של הקאפלה 
הפלורנטינית, וחיבר בתפקידו זה את המחזה "מלחמת אפולו 
בדראקון הפיטי״. בשנת 1589 עבר מ׳ לרומא, ולאחר שהייה 
ממושכת בפולניה הוזמן, ב 1594 , לדור בארמון הוואטיקן. 
ב 1598 עבר לוונציה בשל הסתבכות רומנטית. 

חשיבותו העיקרית של מ־ היא כמלחין מאדריגאלים, ועם 
יצירות מונטורדי וגזואלדו (ע׳ ערכיהם), מגיעות יצירותיו 
בתחום זה ( 500 בקירוב) לשיא התפתחותם של סדריגאלים 
במאה ה 16 . מאפיינים אותם השימוש בכחמאטיקה, השימוש 
החפשי בסולמות המוסיקה הכנסייתית והניצול הנועז של 
דיסונאנסים. כל אלה השפיעו על מלחינים רבים אחריו. כמו¬ 
נו הלחין מספר רב של יצירות חילוניות ודתיות אחרות. 
מרס ( 430131 ? ,;! 13901 < , 15 ! 1 ז: 3 }\ .*■ 431 ()< אל המלחמה 
הרומי. ממוצא איטלקי, המזוהה עם ארס (ע״ע) 

האל היווני. מ׳ הוא האל השני בחשיבותו אחרי יופיטר 
ונחשב לאביו של רומולוט, מייסד העיר רומא, ומשום בך 
גם אבי הרומאים. החודש הראשון בלוח השנה הרומי, החל 
באביב, נקרא על שמו 43111115 )!!!סס"!, כנראה מפני שמקו¬ 
בל היה לפתוח באביב בפעולות מלחמה. משהותאם הלוח 
הרומי בן עשרת החדשים לשנת השמש, נקבע מקומו כחודש 
השלישי בלוח השנה. תמיד היה ם׳ קשור גם בעונות חקל¬ 
איות, ובתור 5 ט 311 ׳! 511 4315 ? נחשב לאפוטרופוס של הצמ¬ 
חייה והמרעה ולמגן החקלאות. חגיגות הוקדשו למ׳ והתנהלו 
בהשגחתם של הכוהנים ה- 
סאליים. הן נערנו ברומא 
במרס (באביב) ובאוקטובר 
(בסתו) והיו קשורות קשר 
אמיץ בעונות חקלאיות. 

על "שדה מ־" ( 5 טק 3 ת 03 
14311108 ), שהיה למעשה 
מגרש אימונים צבאי, נחוגו 
לא רק פתיחת עונת המל¬ 
חמה אלא אף תחילת עונת 
הזריעה. ובאוקטובר נערכו 
שם מרוצי כרכרות רתו¬ 
מות לסוסים. שסימלו גם את 
עונת האסיף. מקדשים ר¬ 
בים הוקדשו לם׳, ביי¬ 
חוד מאז תקופת אוגוסטום. 


עם החשובים ביותר נמנו המקדש ליד השער המכונה 
״פורטה קאפנה״ (גתסקגס 3 ז־ 01 !ז). המקדש ברגיה, ( 16813 ). 
בית־המלך בפורום, שבו נשמרו חניתותיו המקודשות של מ׳, 
וכמו-כן המקדש של מ׳ הנוקם — ! 110 ( 1 *! 43 ( — שהקים 
אוגוסטוס בפורום אוגוסטום. 

חס(/׳ 61 / 1111 ■* ( 401 11 ( 141 . 101 ! ה 10 > ז 0 * 171 0/1 ( 5111/1 , 5011 ח ז: תו ־ 101 ־ 1 . 0 

,( ז \ ,* 11011111 ^ 1 ) ! 50110/1 101 01 . 4 ? .ת ; 1940 ,. 1 \ 

. 1946 

מרסה (אנג׳ 55 :>:> 8 ל 3 ), הצטברות מקומית של מגלה (ע״ע) 
בחלל הנוצר מהתפרקות של רקמה, כתוצאה מדלקת. 

המי נגרמת בד״ב ע״י חדירת חידקים יוצרי מוגלה לעומק 
הרקמה. 

תהליך הם׳ מתחיל בהצטברות סוקדית של תאי דם לב¬ 
נים (נאוטרופילים) ברווח שביו תאי האיבר. או בחלל שנוצר 
עקב נסק (ע״ע) מקומי. הם־ מתפשטת ע״י התקדמות התה- 
ליד הנמקי. נשלב זה מתחילה התפרקות והתמוטסות הנאו- 
טרופילים שבמרכז. ונוצר חומר נוזלי למחצה, המורכב מש¬ 
יירי תאי רקמה המפיס ומתאי דם לבנים. מסביב לאיזור 
המרכזי נמצאים בד״ב תאים נאוטרופילים תקינים ומעבר 
לאיזור זח מתרחבים כלי הדם ומתרבים תאי האיבר ותאי 
רקמת חיבור, יצירת רקמת חיבור זו חוסמת לרוב אח הת¬ 
פשטות המי. במידה שהתהליך נעצר. ישתנו המרכיבים הת- 
איים, יופיעו תאים מאקרופאגים בתחום הגובל בנמק, ובמשך 
הזמן, בשלב הריפוי, יתפסו תאים אלה את מקומם של הנאו־ 
טרופילים. ריפוי המ ׳ אפשרי לאחר שסולקו התפליט הסוג- 
לתי ושיירי הנמק, מאחר שנוכחות מרכיבים אלה גורמת להמ¬ 
שך התהליך הדלקתי. חומר המ ׳ ניתן לסילוק במספר דרכים: 
א. ד,מ׳ עשויה להתפשט בניוון השטח החיצון של האיבר. או 
הרקמה, ולהתרוקן. תהליך זח אפשר לזרז על ידי חתך כי¬ 
רורגי. ב. אם אין ניקוז כזה. ייתכן ריפוי המי לאחר שסכנה 
עובר פירוק חלבוני שלם. והמוגלה הופכת לנוזל סטרילי, 
הנספג לתוך כלי הדם. ג. הנוזל המוגלחי עשוי להישאר 
ככיסית מוגבלת ועטופה בדופן רקמת חיבור. מ" מוזנחות 
כאלה צוברות בתוכן לעתים קרובות מלחי סידן והופכות 
לגושים מסוידים. 

הואיל ונד מאופיינת ע״י הרס רקמה, נוצרת בד״ב צלקת 
בעקבותיה. 

,*חו 66 טא ״ 1 . 5 ;" 1947 ,,<£״/״ 1 )! 0 ,. 4 ! ./ 11 .§ 111 ז 111€ . 11 

. 1967 8 ,./׳ 4 ; . 14 נ 1££1 י־ 1 ^\ .£ ; 1956 

מרסטון, ג׳ון — 431-51011 } מלס!—( 1575 !— 1634 ),מחזאי 
ומשורר אנגלי. מ' למד משפטים באוניברסיטת 
אוכספורד, אך פנה לכתיבה. ב 1609 הוסמך לכמורה. — 
ב 1598 פירסם שירים סאטיריים, ומהם 80$18 קז 10 מ 13 ט 1 \ 7116 
:> 3 8 ת 11 5 'ת 110 ב 1 ם; 18 ק 0£ ("המטאמורפחה של דמות פיג־ 
מאליוך), אשר הוחרם ונדון לשריפה ב 1599 בשל היסודות 
הארוטיים שבו. מ׳ נודע בייחוד כמחזאי. מחזותיו נכתבו 
מקצתם בלהט "מלחמת התיאטרונים", שהתנהלה בינו ובין 
בן ג׳ונסון (ע״ע). ב 1602 הופיעו שתי הטראגדיות 10 ת 10 מ^ 
14011143 304 ("אנטוניו ומלידה") ו 5 י 10 ת 10 ת\', 

(״נקמתו של אנטוניו״) וב 1604 — הקומדיה - 1431 110 ינ■ 
! 000100 ("הנרגן"). עם הוספות מאת ג׳ון ובסטר (ע״ע). 
הקומדיה 1110 ):! 3 ׳מ £351 (״הוי מזרחה״), 1605 , נכתבה עם 
בן ג׳ונסון וג׳ורג׳ צ׳פמן (ע״ע) וגרסה למאסרם של 
שלושת המחברים, לתקופה קצרה, בשל הערותיהם ההיתו¬ 
ליות על הסקוטים. ת 53 :>תסס 0 001011 1110 ("המאהבת 
ההולאנדיח״), 1605 . המכוונת את חיצי הסארקאזם שלה 
בלפי הנשים, נחשבת בעיני רבים לטובה שבקומדיות שלו. 

מ׳ לא ידע את סור הכתיבה המרוסנת. דוב מחזותיו לוקים 
בתוכן בלתי מגובש, בציניות וברגשנות-יתר. השפעתו של 
סנקה ניכרת בטראגדיות שלו יותר מהשפעתו של שיקספיר. 
עם זאת מתנשאת שירתו של מ׳ לעתים לרמה של שירה 
צרופה. 

/ 0 1 \ז ¥0 \ 116 ? ,(. €41 ) 1 ! 0 ׳*מ 11 ג 11 . 0 .] 

; 1887 ) 1 ){ק!הס 0 ,(.[ז־) 011 ( 001 .מ ; 1856 ., 1-111 

1/11 , 1 ) 8. £1101, 8(1((!(3 8110 ^ 1 , 1951 3 ; /!.]. 4^x6113 .ז 
,. 4 [ ./ ,( 111 קב 0 ן 1955 ,. 14 .[ , 01(0111(111 (112.01x1110111 }^ 

, 1961 , 80111111 

מרמי ( 110 ; 131:50 \), העיר השנייה בגדלה בצרפת ונמלה 
הראשי. שוכנת לתוף מפרץ ליון שבים התיכון. 

889,029 חוש׳, ועם פרבריה — 964,412 חוש׳ ( 1968 ). 

גרעינה העתיק של מ׳ הוא בשולי "הנמל הישן", ומגנה 
עליו גבעה מדרום, שעליח מתנשאת כנסיית נוטר דאם דה 
לה גארד ( 1864 ). סביב עיר הנמל העתיקה, המשמשת במרכז 
הישן של מ׳, התפתחה העיר המודרנית ובה רבעי מגורים 
ומסחר. 

ב״נמל החדש" שהוקם מצפון ל״ישך׳ סדרה של מעגנים 
ורציפים ולהגנתם נבנה במקביל לחוף שובר גלים, שארכו 
7 ק״מ. הנמל מחובר במנהרת רוו(:!■ 805 ) לימת בר (:״״ 8 ), 
ושם מרכז בתי הזיקוק של איזור כד * ממנה נמשכת תעלת 
שיט עד לנהר הרון. בקרבת ם׳ נבנה בשנים 1949 — 1952 
נמל הנפט הגדול לורה ( 03 ע* 1 ), הכפוף עם נמלי פוס, וסן- 
לואי לרשת מנהלית אחת עם נמל מ׳. 

ם׳ משמשת נמל ראשי לקשרי מסחר עם מדינות צפון 
אפריקה, וכמו־כן היא מקיימת קשרי מסחר עם המזרח התי- 



מרפי : מראה מ, האוויר יט 5 העיר וח;ס? הייט• 


הון והמזרח הרחוק. היצוא: נפט מזוקק, מוצרים כימיים, 
מכונות, מתכות וסובר. היבוא: נפט גלמי, פוספאטים, עפרות 
מתכת. אגוזי אדמה, בננות, קקאו, סוכר, גומי, תה, עורות, 
חטים וצמר. ב 1969 עברו בנמל 64 מיליון טון מטענים, והם 
39% מהסחר הימי של צרפת. תנועת הנוסעים מגיעה ל- 
1,500.000 נפש בשנה. מ׳ משמשת גם כנמל ראשי לדיג סר¬ 
דינים בצרפת. 

התעשייה במ׳ נשענת בעיקר על תמרי גלם, המגי¬ 
עים דרך הנמל, ובה מפעלים לזיקוק נפט, תעשייה מטאלו־ 
רגית ובימיה ומפעלים לייצור חמרי בניין וזכוכית. איזורי 
התעשייה מתרכזים מחוץ לתחומי העיר. 

האוכלוסייה. מ׳ שומרת על אפייה הים־תיכוני ור¬ 
בים הם המהגרים המגיעים מאיטליה וספרד. היא קלסה רבים 
מהצרפתים יוצאי צפון־אפריקה. 

בעיר העתיקה מצויים אתרים בעלי ערך היסטורי: שני 
מבצרים משני צדיו של .,הנמל הישן״ (מהמאות ה 17-15 ). 
בניין העירייה (מהמאה ה 17 ), וכנסיית סן־ויקטור (מהמאות 
ה 12 ־ 13 ). 

במ ׳ פקולטה לרפואה ומדעים של אוניברסיטת אבם אן־ 
פרובנס וכמו-כן בתי ספר למוסיקה ואמנות. 

מ' היא צומת מס״ב חשוב בדרום צרפת, (בקרבתה נמל 
התעופה מריניאן. 

- 218 11/0113 , 1 ד 01 ז) 115 ז 10 ^ 1 0 — ת 680 ־ 1 ט 1 ) 0 ב^\ 4 . 0 

. 1963 , 222 
א. ב-ג. 

היסטוריה. מתיישבים יונים, מפוקיאה שבאסיה הק¬ 
טנה, יסדו סמוך ל 600 לפסה״נ את מאסאליה .":.ג״ס״״ואן 
המקום שבו היה לפני בן יישוב פניקי, מסלת (= מסילה, 
מסילות). בעת כיבוש יוניה בידי בורש נהרו למ׳ פוקים רבים 
שנמלטו מפני הפרסים. בני מ׳ יסדו מושבות לאורו ת(פי 
ליגוריה וצפון מזרחו של חצי-האי האיברי. במאה ה 4 הגיעו 
בני מי, פיתאם (ע״ע) ואותימנם, האחד לבריטניה ולחופי 
גרמניה והאחד למערב אפריקה. מ' סחרה עם גאליה וארצות 
האלפים. היא עמדה בתחרות קשה עם קרת־חדשת. ובמל¬ 
חמות הפוניות תמכה ברומי. לפנייתה של מ/ שלחצוה הקל¬ 
טים, נכבשה גאליה הדרומית (פרובאנס) בידי הרומיים ב־ 
123 — 121 לפסה״נ. וכיבוש זה צימצם את סחר ם׳. במלחמה 
בין פ(מפי(ם ליוליום קיסר צידדה ם׳ בפומפיום, ובעונש נל¬ 
קחו ממנה בל מושבותיה, פרט לניצה (ניקיאה)! היא שמרה 
על מעמדה ב״עיר חפשית", אך חשיבותה ירדה מאד. 


483 


מרסי — סרסייז, ה־ 


484 


ב 413 עמדה מ׳ בהצלחה מול הויזיגותים (ע״ע), אך 
ב 480 עלה בידם לכבשה! בתחילת המאה ה 6 עברה לידי 
הא 01 טרוגותים, ומידיהם לפראנקים. הלאנגובארדים המסוה 
בסשיסותיהם, ואחריהם בזזוה הסרקנים ( 846 ) והנורמנים 
( 860 ). אחרי התפוררות ממלכת הקארולינגים, עברה ם׳ 
לשלטון פרובנס ובמאה ה 10 נהיתה לעצמאית בשלטון 
רוזניה. מסעי הצלב וחידוש הסחר עם הלוואנט הביאו להת־ 
אוששותה הכלכלית, ובהדרגה יצאה מידי אדוניה הפאודא־ 
לים והייתה לקומונה. סוחרי מ׳ וספניה מילאו תפקיד נכבד 
בממלכות הצלבנים. ב 1252 השתלט שארל מאנז׳ו על מ׳. 
ב 1423 שדדוה הארגונים, אך המלך רנה 1 שיקמה. ב 1481 
עברה עם פרובאנס כולה לשלטון הכתר הצרפתי. 

מ׳ נפגעה קשות במגפת דבר ב 1720/22 , שבה נספו כמה- 
צית אוכלוסיה. במהפכה הצרפתית הייתה מעוז של הז׳ירונ־ 
דינים וסבלה קשות מהטרור של הנ׳קובינים. 

כיבוש אלג׳יריה ( 1830 ) ופתיחת תעלת־סואץ ( 1869 ) 
העלו את חשיבות מ , . העיר גדלה במהירות והייתה לאחד 
הנמלים החשובים בעולם. 

במלה״ע 11 כבשו הגרמנים את פ׳, אחרי סלישת בעלות 
הברית לצפון אפריקה (נובמבר 1942 ), והרסו חלקים גדולים 
מהנמל ומהעיר העתיקה. אחרי שחרור אלג׳יריה קלטה פ׳ 
רבבות צרפתים שחזת לצרפת. 

שסזסדחזחסס 10 ) שזנ 1 ךח 3 ו 01 ;" 1945 ,. 38 80 131510170 ג ז 116 ן) 115 ס . 11 

; 1949-1959 ,?' 1-1 ,. 1 \ ? 1 > 007717710700 111 ) )' 1111011 ? ,. 4 \ 110 
. 1957 , 1841 — 1830 ׳ *מ* 40 י/ 01 . 18 , 0111141 .? 

דג. ג. 

ידיעה ראשונה על יהודים בם׳ היא מ 576 ! מהמאה 
ה 12 היתד, למרכז יהודי. וקשורה עם ספרד ודרום־איטליה. 
מחכמיה אז — ר׳ יצחק בן אבא מרי (ע״ע) ויעקב אנטולי 
(ע״ע). לחכמי מ׳ כתב הרמב״ם את אגרתו על האצטגנינות 
(ע״ע, עמי 471 ). בנימין מטח-לה (ע״ע) מנה בה 300 מש¬ 
פחות — שגרו בשכונה משלהם — ושני בתכ״נ. חלקם עסקו 
במסחר נרחב עם ארצות הים התיכון. הקהילה ניתנה לסירו¬ 
גין לחסות הבישוף, אבות-העיר ורחני פרובנס, ואלה מינו 
פקיד ל״שמירת היהודים". במחצית ה 1 של המאה ה 13 נח¬ 
שבו לאזרחי העיר! ב 1262 הוכרזו לקניינו של הרוזן, וזה 
נהג בהם בהגינות אך חייבם בנשיאת פימני היכר. במאה 
ה 13 ישבו במ ׳ ר׳ משה אבן תבון (ע״ע) וי' יעקב בן מכיר. 
לאחר המגפה השחורה גדלה הקהילה בעקבות הגירה ממקו¬ 
מות אחרים, ואז הוענק לה זיכיון על תעשיית האלמוגים, 
מייחסים ליהודי מ׳ את הקמת בית־המלאכה הראשון לסבון, 
שפרסם את מ' בעולם. מהרופאים היהודים שפעלו אז בם׳ 
יש לציין את יעקב לטס (ע״ע). ת״ח בם׳ עסקו בתרגום ספרי 
מדע מערבית לעברית. ב 1423 נפגעו היהודים מהתנפלות 
האראגונים; אך גם אז נהנו מחסותם של הרוזנים. ובית- 
הטבלה אהד ננעל מפני שבו הוטבלה צעירה יהודית במרמה 
( 1471 ). עם סיפוחה לצרפת ( 1481 ), שממנה גורשו היהודים 
ממאה שנה קודם, הורע מצבם, וב 1484/5 הותקפה שכונתם 
ורבים נמלטו. פ 1491 הגיעו לס׳ יהודים מספרר. בעקבות 
גירוש פרובנס ב 1501 היגרו רבים לאוויניון, אך גם אח״כ 
התיישבו בודדים במ ׳ , וב 1682 הוציא לואי ^^ X פקודת גי¬ 
רוש נוספת. בסוף המאה ה 18 היו בס' כ 200 משפחות יהר 
דיות. ב 1808 נקבעה מ׳ למרכז של קונסיסטוריון שתחום 
שיפוטו כלל את כל דדום־מזרה צרפת, וברבנות מ׳ שימשו 
בעיקר ילידי אלזם ומזרח־אירופה, שנטו להתבוללות. ב 1918 


היו בם׳ 5,500 יהודים, וב 1931 — 2,000 , בגלל הנדידה 
לפריז. בשנים 1940/42 , תהת שלטון וישי, משכה מ׳ פליטים 
יהודים, ומשנכבשה ע״י הגרמנים הוגלו משם 4,000 יהודים. 
כיום יש במי כ 60,000 יהודים, רובם יוצאי צפון־אפריקה. 
מאז תום מלה״ע 11 משמש נמל מ׳ כנמל-יציאה עיקרי לעליה 
למדינת ישראל. 

; 1888 ,( 111 ׳\א ,!£*) .#ג 3 111 111,11 ,״! 1 60 . 671 ># . 1 

-כס,') ;׳ 1969 ; 1897 , 366-384 ,ך, 10,1011 001111 . 3,055 > . 13 

— 1 'י 1.3 )< ,!אא) 0$1 111 [ס<<< סס . 1 \ 41 1,111 [ 111 . י■ ויכוסו 

10111101,11011111,1111 1.1 41 111 '[ ״./ ,] 81156116 ■א ; 1903 ,( 11 ע_ 1 צ 
״,ז, 23,6 . 14 ; 1,1927 זז 1 :<:<:<,ז,זיזא) 1,1,11 ■׳תג ״;, . 13 ! 1 
7/11 1 ; 50 ' 5 ; 00 ו 575 . 2 ; 1961 ,. 31 11 11111 10 11 !, 11$ ,• 111 ? 
, 111/1 [ס! 1111 [ 0 £01 1111 01 . 31 /ס [ 00101001111 1110111 [ 
. 1962 ,( 01X1 ,ז 1 א) [ £11,1,11 
פ. ק, 

מרמלה, ליא־־סבסטין ־ 1 :) 1 )־נ 10 ת מ 16 ז 35 כ 1 ש 5 .;! 111 < 14 — 

( 1740 — 1814 ), סופר צרפתי. מ׳ נמנה עם אותם 
סופרים שנמצאו ראויים להכרה מחודשת בימינו, לאחר 
שבחייהם זלזלו בהם, אם כי היה להם קהל קוראים רחב. 
הוא היה מחזאי. מהבר סיפורי־חזון, תאורטיקן של הספרות, 
מהבר קונטרסים, עתונאי ומדינאי, ובכל כתביו הרבים ח 
בבעיות של מוסר, הברה או >)םתםיקה. הוא שימש מעין 
מתווך נלהב ביותר בין תרבות ארצו לבין תרבות שכנותיה: 
עיבד מיצירותיהם של לילו ושל שיקספיר ומחזותיו "המד- 
מיעים" נחלו הצלחה רבה בגרמניה, לפני שהועלו על בימות 
צרפת. חיבורו על התיאטרון ( 1773 ,פ:םמז 1 ז 111 > פזזסזיד), 
הדוגל ברעיון "הדראמה הבורגנית" (ע״ע דיררו; טרגדיה), 
השפיע כנראה על גתה. שאלת חיסולו של אי-השוויון ה¬ 
חברתי, למען יובטח אשרם של בני־האדם ששבו לחיי פש¬ 
טות ומוסר, עוברת כהוט־השני ביצירתו, על כל סוגיה. כך, 
למשל, ברומאן־החזון 2440 (״שנת 2440 ״), 1770 : 
במחזה ההיסטורי מץ 11 חת 39 ) ״בס! ( 1772 ), בספר המידות 
2,15 ? 46 10011 ! 31 ז * 1 (״תמונת פאריס״), 12 כרכים, 1781 — 
1790 . בהשקפתו המדינית מ׳ אמנם מהפכן במידה פחותה 
מידידו רטיף דה לה ברטון, אולם גם הוא מגנה בלא היסום 
בל תופעה של אי־צדק. — אין חשיבותו של מ׳ במקוריותו 
בהוגה-דעות. כי אם בבשרו כפרשן של רעיונות ונמפיצם. 

■ד 

705 <} 4 ' 8 , 5 <\ 1 ז 7 ) 1 5071 , 00111150 5051 , 1110 1 ) 5 ,. 38 . 5 ,^ 1 ־ 13001511 . 13 
- 1 ) 85 , 1 ) 01131 . 0 ; 1903 , 3335 ) 1710 101115 ( 300157 ) 305 > 

. 1970 , 0 ^ 77101117 

מן־סייז, ה־( 13.1131-53:1113156 ), השם המקובל להמנון צרפת. 

קלוד ז׳וזף רודה דה ליל ( 011861 ) 10569111 0131146 
14516 46 ), קצין הנרפה ומוסיקאי חובב, חיבר את המלים 
והמנגינה, במטראמבור בליל ה 24.4.1792 . 

השיר, שנקרא במקורו 110166 ' 1 40 6 ־ 11614 @ 46 0113111 ״ 
״ £1411 411 ("שיר מלחמה של צבא הריין"), זכה לראשונה 
לביצוע בפומבי חמישה ימים לאחר שנכתב. כעבור גורשיים 
שמעו אותו בהתלהבות בני מרסיי, שצעדו לפאריס והתקיפו 
את ארמון הטולרי כשהשיר על שפתותיהם. מאותו יום נקרא 
השיר, המי. המי נקבע כהמנון הלאומי בצו שהוציאה האספה 
הלאומית ב 14.5.1795 . השמעת המי נאסרה בידי נפוליון, 
לואי ה־ 18 ונפוליון 111 , והותרה סוסית בשנת 1879 . נוסח 
המלים הסופי נקבע ב 1887 . הנוסח המוסיקאלי המקורי 
עובד, בין־היתר, בידי נוסק (ע״ע), אדלמן וגרטרי. מלחינים 
רבים השתמשו במי ביצירותיהם, ובהם סלירי, שומאן, ואגנד, 
צ׳איקובסקי ודביסי. 

. 1915 ,. 8 ? ב! 80 331510170 , 116180£ * .ץ 



485 


מרסיליום מסדואד! — מרסל, גבריאל 


486 


מן־סיליום (מרסיליו) מפדואה- 111115 ^ 313 ? 1315111115 ^ 
אי 13103101101 ^ 1101 ( 815110 ־ 131 ^) 13151110 ^ 1 

— ( 1275 לערך — 1343 ), הוגה דעות מדיני, איסלקי. 
מ• למד רפואה בפדואה, עיר מולדתו. ב 1313 היה רקטור 
אוניברסיטת פאריס. ובה הורה פילוסופיה ותאולוגיה, מ׳ 
ידוע בעיקר בשל ספרו האנטי־אפיפיורי. 3018 ? 011501 ) 00 
(״מגן השלום״), 1324 , שנוצל אח״כ במאבק על ההגמוניה 
שבין הקיסר לודוויג מבאוואריה ובין האפיפיור יוחנן ££11 נ. 
את הספר הקדיש לקיסר שבחצרו מצא מ׳ מקלט משהוכח 
כופר והוחרם ע״י האפיפיור. ספרו הוא ציון דרך חשוב בתול¬ 
דות המחשבה המדינית, ויש בו חידושים בולטים בתחום 
יחסי דת ומדינה. דמוקראטיזאציה של הכנסייה הנוצרית, 
ובשאלות של ריבונות העם. שלטון החוק ודרך החקיקה. 

עיקר מגמתו של מ׳ היתד, להפריך את תביעות האפיפיו¬ 
רות להגמוניה. לשם כך יצא מ׳ מן ההשקפה האריסטוטלית, 
שתכלית המדינה היא ב״חיים הטובים" וכי רשויות המדינה 
והשלטון לא נוצרו אלא כדי למלא תכלית זו. אין השלטון 
צריך להיות בידי אדם אחד דווקא. כי אם בידי בלל האזרחים, 
או בידי מושל נבחר, האחראי לפני העם. אך עליו לפעול 
באמצעות חוקים צודקים, שהם בגדר יכולת הגילוי של 
המחוקק. מ' טוען, בעקבות אריסטו, כי העם הוא מקור 
החוק, ולכן השתתפות כלל האזרחים או הלקו הנכבד 
( 1315 ! ־ 1,31001101 ) במעשה החקיקה מבטיחה מראש שיקול 
דעת נבון יותר, חקיקה טובה יותר, הסכמה וציות לחוקים. 
אולם חוקי המדינה צריכים להיות בעלי סמבות אכיפה 
כללית כדי למנוע את הרס החברה והמדינה. 

חשיבותן של מסקנות מדיניות אלה היא ביישומן המלא 
לפתרון בעיות שלטון הכנסייה והאפיפיורות. פ׳ טוען. שסולם 
הסמכויות הפוליטיות אינו נקבע ע״ם השיבות התכליות, 
הדתית או המדינית, אלא ע״פ הצורך בפעולתן האחידה 
המוסמכת והמחייבת של רשדות המדינה. תביעת האפיפיו¬ 
רות לעליונות מדינית אינה מוצדקת — ופירושה למעשה 
פגיעה מפורשת בסמכות המדינה והריסתה מבפנים. הכנסייה 
חייבת לוותר על שאיפתה לשלטון גם עפ״י מצוות ישו, 
שהורה לציית למרות החילונית. הכנסייה אינה ארגון מקביל, 
אלא חלק מן המדינה השואפת להבטיח את "החיים הטובים" 
של כל מאמיניה, אך היא חסרה כל סמכות כפייה והענשה. 
יתר על כן, גם בעניינים רוחניים חייבת האפיפיורות והכ¬ 
נסייה להיות כפופה לסמכותה של ועידת כנסייה כללית 
נבחרת, שתחליט ברוב דעות על ענייני פולחן ופרשנות 
כתבי הקודש. אין צורך בבישוף כנסייתי עליון — אפיפיור — 
אולם בחירתו יכולה לסמל את אחדות האמונה הנוצרית. 

משנתו של מ׳ נחשבת לנקודת מפנה רעיונית בפולמוס 
של יה״ב בין הכנסייה ובין הרשות החילונית, שעברה למת¬ 
קפה רעיונית. הספר השפיע הרבה על התנועה הקונציליארית 
בכנסייה ועל מנהיגי הרפומאציה! המסקנה ממנו היתה, 
שהניסיון להשתית חברה על ערכים דתיים בפיקוח הכנסייה 
בטל אחת ולתמיד, ונפתחה הדרך למחשבה מדינית חדשה 
ולחברה חילונית, המושתתת על שלטון עממי נבחר — דרך 
שהוליכה לכינונה של המדינה המודרנית. 

הספר יצא בשתי מהדורות ביקרתיות: אחת בעריכתו של 
100110-011011 ? .^\. 0 , ב 1928 , והשנייה בידי 5011012 . 8 
בסדרה 0010130101.30111401 0118 ) 1310108 , 24011 ב 1932 — 
1933 . 


ג׳. ה , . סאביין, תולדות תורת המדינה, כרן א׳, תשנ״ד, עס■ 
303 — 321 ; יעקב בן־אמיתי, פרקים בתולדות החניון המדיני, 
1967 * 16 > . 7 ) ; 1954 , 1 / 0111160 ? 146116601 ־ 15 ׳ 1 י\ 6 ״ 1 .£ 

1111 * 1 16 11160661161611 6111166 ■($ 16 011 .? . 1 , 16 >זבי) 1.3 

. 11 ; 6 — 1951 1-11 / 0 . 7 * י 11 זת 1 זו׳ז 06 . 4 . : 1948 ,€>*ן> 141 

. 14 . 0 ; 1959 . 6 . 4 \. ! 16 י 0615 ? 671106 ) 06 ' ■ 061 , 868:311 

, 611 ׳}{ 1/16 171 11 /^ 7/1014 601 ( 0111 ? /ס 06011-117 7116 ז י 311 ׳ 4 י 1011 \ 

. 1960 5 

?(־סל• אט , [ — 1431001 6110000 — ( 1315 ?— 1358 ), 
מנהיג העירונים בפאריס בעת המרידות באמצע 
המאה ה 14 . מ׳ היה בנו של סוחר אריגים עשיר. עסק גם 
הוא במסחר באריגים והיה חתנו של בנקאי המלך. ב 1354 
נבחר ל״זקן הסוחרים״ ( 8 ( 0131011301 40 01 ׳\ 0 !ק) — מעין 
ראש עירית פאריס, בעל סמכויות נרחבות. 

מ׳ התבלט כדמות מרכזית ב״אסיפת המעמדות" שכינס 
ב 1356 הדופן (יורש־העצר) שארל (אח״ב שרל /ג, ע״ע). 
שהיה עוצר-המדינה, כדי לקבל הקצבת כספים לתשלום דפי 
הכופר בעד אביו דן 11 (ע״ע). שנפל בשבי האנגלים במהלך 
מלתמת מאה השנים, מ' אילץ את הדופן להסכים לתיקונים 
בשלטון, תוך הגברת השפעתם של העירונים: כשנעשה 
ניסיון לשנות את המטבע — דבר שהיה פוגע בסוחרים — 
אירגן מ׳ שביתה כללית בפאריס ונתן נשק לאזרחיה — 
והניסיון בוטל. 

בהדרגה העמיק הקרע בין מ׳ ותושבי פאריס מזה, לבין 
המלך והאצולה מזה. מ׳ בא בברית עם שארל "הרע" מלך 
נורה, ובראשית 1358 אירגן את הפאריסאים למאבק מזוין 
נגד הדופן, שהוסיף להתנגד למדיניות התיקונים של "אסיפת 
המעמדות". המאבק הגיע לשיאו ברצח שניים מעוזריו 
הקרובים של הדופן (פברואר 1358 ). בנך נהיה מ׳ למנהיגה 
של מהפכה אלימה. הדופן שם מצור על פאריס, ונד ניסה 
להסתייע בשארל "הרע", באיכרים שהתמרדו אז במרד 
הז׳יןרי (ע״ע), ובערי פלנדריה, אך לא הצליח לפרוץ את 
טבעת המצור. המחסור במזון ובפחורות הוליד קשר מלוכני 
נגדו וחוא נרצח. יומיים אח״ב נכנעה פאריס לדופן 
( 2.8.1358 ). 

. 1960 . 11 .£'! 771617616 * 1 , 1 ב 01 ׳ז\ 2 '. 41 .( 

מרסל. גבריאל - 1431001 0381101 - (נו׳ 1889 ), 
פילוסוף, מחזאי ומבקר תיאטרון צרפתי. אחד הנצי¬ 
גים המובהקים בדורנו של האכסיסטנציאליזם הנוצרי, שהק¬ 
דים להציג את הנושאים המרכזיים של הפילוסופיה האכסים־ 
טנציאליסטית עוד בטרם נתפרסמו חיבוריהם החשובים של 
הידגר דספרם (ע , ערכיהם). בביקורת הפילוסופיה האידי¬ 
אליסטית ובהגנת הדת, קרוב מ׳ להשקפתו של קירקגור 
(ע״ע). החוויה המזעזעת שעברה עליו במלח״ע 1 , כשהיה 
אחראי מטעם הצלב האדום לרישום מדוייק ומפורט של 
החיילים אשר נספו או נעלמו, הביאה אותו לעימות ישיר 
עם בעיית המוות והממשיות של החוויר, האנושית. מ׳ טוען, 
בניגוד לדיקרט, שלא ה 008110 היא נקודת המוצא של העיון 
הפילוסופי. אלא הסובייקט הקיים. היחיד הוא השארית 
האחרונה שאין לפרשה בדרכי הכללה או ניתוח, שכן דרך 
הברת היחיד את עצמו והכרת התייחסויותיו אל הזולת 
העומד מולו ואל המוחלט שמעבר לו, שונה באורח עקרוני 
מחברת האובייקטים. 

שתי דרגות הכרה אלו מכנה מ׳ כחזקות שונות זו מזו 
של ההתבוננות. בחזקה הראשונה נתקל האדם באובייקטים 
או במצבים הסובבים אותו. הוא מנסה להבין את דרכי 



487 


מרסל, גבריאל — מרעה 


488 


פעולתם, ולהשתלט עליהם השתלטות טכנית ואופראטיווית, 
לנסת בעיות תאורטיות ולפתור אותן — ופירושו של דבר 
כיבוש מקום נוסף בעולם האובייקטיווי. מ׳ רואה את חולי 
תרבותנו בחוסר יכלתה של החברה להציב לעצמה מטרות 
ויעדים שהם מעבר לדזקה הראשונה, הטכנית והאנאליטיח 
של ההתבוננות. 

בחזקת ההתבוננות השנייה אין האדם עוסק באובייקטים 
אלא בקיום, במסתורין של ההוויה, הקיימת תמיד כשיש 
הוויות קרובות. כאן האדם מכיר בקיומו של הזולת ובהוויתו 
של המוחלט, משום שקיומו המודע של עצמו פתוח גם כלפי 
קיומו של הזולת וכלפי האמונה הצרופה במוחלט. משום 
כך קורא מי עצמו למפעלו הפילוסופי .,סוקראטיות חדשה׳/ 
ועיקר מגפתו ההגותית והספרותית מתמצית בקריאה מחו¬ 
דשת של האדם בן המאה ה 20 : הכר את עצמך. 

עם טפריו החשובים נמנים ! 11 [ 111 ץלק 1 ]־) 111 1131 ־ 0111 [ 
(״יומן מטאפיסי״, לשנים 1914 — 1923 ). 1927 ; ז 01 ׳י 3 ז־ £110 
(״הודה וקניין"), 1935 ; ס־ססיו 40 0 ׳ 0 ז 5 ץת 1 1.0 ("מיסתורי 
ההוויה״). 11-1 , 1952 . 

מספר מחזותיו של מ׳ מגיע לב 20 . יצירתו הדראמתית, 
המעידה על השפעת איבסן וצ׳חוב, משקפת את הפילוסופיה 
שלו. בחלקם מתאימים מחזותיו להגדרה "דראמה־של-הס־ 
ברה״: 0 ז 11131 ת £1 ', 1 (״השליח״), 5,1949 ק 1 ח 40510 0 ; ; £31 
(״קץ הזמנים״), 1949 ; 80010 4305 10$ ק 051 ' 0 130010 
(״רופא אינה עוד ברומא"). 1951 ; אחרים נאמנים למסורת 
הניתוח הפסיכולוגי: 011 ( 0 40 1101111110 110 ("איש האלהים"), 
1925 . 5011 03 (״הצמא"), 1938 . 

1* '1 46 0. \1. 61 $0 *)£111(16011011 1X610 ,!ומאוס .[ 

, 6 ־ 611 ' 1 0 0151001310*;!,, 06 1'6X11161106 ־ 1 * 1 . 1 [ : 1948 

, £6 ז 0114 \( 4101 61 1/16 ) 0 * 1/1410 } ,. 14 . 0 ; 1954 , 1-11 

. 1963 ס״/׳ג . 0 . 0310 . 5 ; 1956 

א. גר. 

מו־סן׳ מרן — 11€ ת 5€ ז 6 !^ ח 1 ־ 1 ב!\ — ( 1588 — 1648 )׳ 
מתמטיקאי ומדען צרפתי. אחת הדמויות המרכזיות 
בפעילות המדעית והפילוסופית של המאה ה 17 . ס׳ התחנך 
בקולג׳ ישועי, אח״כ למד בפאריס וב 1611 הצטרף למסדר 
המחמיר המכונה ! 11111111110 . ס 1620 ישב במנזר הבשורה 
בפאריס, ותאו שימש מרכז עצבים לפעילות מדעית ענפה. 
מ־ הכיר אישית את בכירי הפילוסופים והמדענים שבדורו, 
עמד אתם בקשרי מכתבים. ויזם מפגשים קבועים של 
מלומדים, רעיון שהביא אח״כ ליסוד האקדמיה למדעים. 
הוא היה פעיל בקידום עבודותיהם של מלומדים מתחילים 
ובפרסופם: סייע באיסוף ההשגות וההסתייגויות ל״הגיונות" 
של דקרט. תרגם ללאסינית את "המכניקה" של גלילאו, 
ועבודותיהם של מתמטיקאים יוונים. עם זאת תרם מ׳ תרומה 
חשובה משלו לקידום המדעים. ב 1625 התפרסמה עבודתו 
הפילוסופית החשובה 105 000110 00005 ( 0 ! 405 0 ז 1 ז 0 ׳\ 1,3 
0010115 ו 1 ״׳<י 1 סס ( 10 !) 5 ס 11 ן 10 זקס 5 (.,האמת המדעית נגד 
הספקנים או הפירוניסטים"), העוסקת בדחיית הספקנות 
(ע״ע) בטבעה של ההכרה המדעית ובגבולותיה. ס׳ פודה 
בטענה הספקנית של הפירוניסטים (ע״ע פירון מאלים). 
כי אין להכיר את טבעם האמיתי של הדברים, אבל כנגד 
זה סבור הוא שיש לאל ידנו לאסוף מידע על עולם התופ¬ 
עות, לגלות חוקים המאפשרים לקשר ביניהן ולבנות שיטת 
מדע בזיקה לעולם הניסיוני של התופעות. בשנים שלאחר 
מכן התמסר פ' למחקרים בתחום הפיסיקה והמתמטיקה, 


ולזכותו זוקפים את "מספרי מ׳" הידועים (ע״ע מספר). 
אולם עבודותיו המקוריות ביותר הוקדשו לחקר האקוסטיקה. 
בחיבורו 50110 ־! 0 ׳\ 1 ח 11 11101110 ־ 931 ("הרמוניח אוניוורסא־ 
לית״), 7 ־ 1636 , טיפל בתאוריה של המוסיקה ובהרמוניה, 
גילה את חוקי המיתר המתנודד, חקר את תדירותו של טלן 
מוסיקאלי. והיה הראשון שמדד את מהירות הקול. 

; 1943 , 1116 * 1.600610, 14. 014 10 11011*01)66 411 1X660111 .א 
. %0 1932-1 , ¥1 -! ,. 4 ! . 4 ! .? 414 011401166 <)* £01-1-6 ,ץז 6 תת 3 'ד 

צ. בר. 

מר ע 1 קבא • ראש הגולה (ע״ע) הידוע ביותר בבבל! פעל 
' במחצית הראשונה של המאה ה 3 . בית-דינו, שבעיר 
כפרי, חיה "הגדול" בבבל בזמנו(שבת נ״ה, ע״א! קיד׳ מ״ד. 
ע״ב). שמואל (ע״ע) ואביו של שמואל, היו רבותיו. מ״ע 
מסר הרבה משמו של שמואל. בהלכה וברפואה, והיה נוהג 
בו כבוד רב: וכשלמד עפו היה יושב לפניו בריחוק ד׳ אמות. 
גם שמואל, כשהיה יושב עמו בדין, היה נוהג במ״ע מנהג־ 
כבוד זה, בגלל רום משרתו (פו״ק ט״ז, ע״ב). נראה שגם 
רב (ע״ע) ישב עמו בדין. והוא ושמואל שיתפו פעולה עם 
מ״ע בעניינים שונים. נשתמרו בתלמוד נוסחי אגרות מנשיאי 
א״י, בענייני עיבור השנה, אחת שנשלחה אל פ״ע. והאחרת, 
שמצאה בין כתבי אבותיו(ירו׳ פג׳ א׳. ה׳; ר״ה י״ט, ע״ב) 1 
כסו־כן נשתמר נוסח-פנייה אל פ״ע מטבריה, כנראה מאת 
הסנתדריו, לדון בהאשמה כנגד אדם מסוים בן־בבל, או לכ¬ 
פותו לבוא ולהידון בטבריה. פנייה זו פותחת בתואר־ננוד 
בלתי־שגרתי: ״לדזיו ליה 1 ־ "לאשר זיו לו"] כבר־בתיה. 
שלם", שנתפרש בכל מיני אופנים (טג׳ ל״א, ע״ב). כבודו 
היה רב בעיני החכמים, והיו מהם שביררו קובלנות אישיות 
לפניו(כתו׳ ס״ט, ע״א), מסופר על הידורו במצוות צדקה ונתי¬ 
נתה בסתר (שם ס״ז, ע״ב). פרשת מחלוקתו עם גניבא,ת״ח 
בבלי, שגרם לו כנראה סבל רב, אינה ברורה! מ״ם נמנע 
מ״ע לפעול כנגדו בזרוע (ניט׳ ז׳, ע״א). הירבה למסור בשמו 
של מ״ע בן־עירו רב חסדא (ע״ע). 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, א־נ (מפתח. בערכו), 
תר״ע; מ. בר, ריבו של גניבא במ״ע (תרביץ, ל״א), חשכ״ב; 
הנ״ל. ראשות זזגולר, בבבל (מפתח בערכו), 1970 ! 

, 11 , 1 ) 110111 ( 80/1 111 * 640 [ 1/16 / 0 1 ( 101 * #1 4 , ־ 196115061 .( 

.(כולל ביבל׳) 1966 , 107 — 96 

מרעה (באנג׳ 13511110 !). בחקלאות — שטח קרקע מכוסה 
צמחיה טבעית או זרועה המשמשת במקומה מאכל 
בע״ח, והוא מקור מזונם העיקרי או החלקי. בצמחיית ד.מ׳ 
שולטים הדגניים הרב-שנתיים ויש גם שיחים מעטים ; עפ״ר 
אין בו עצים. העשבים החד־שנתיים והרב־שנתיים האחרים 
שכיחים פחות; ותם המשווים למ' אופי מסוים. 

חברות צומח עשבוני המשמשות ים׳ מהוות כ 20% — 25 
מכלל כסות שטח הצומח בכל העולם. הרכבן ד,בוטאני הוא 
רב־גוני ביותר: 1 ) פרריה המצויה באיזורים הממוזגים; 
היא מנוסה כר רצוף של עשנים רב-שנתיים גבוהי־קופח 
באיזורים הגשומים. שהולך ונעשה דליל עם צמצום כפות 
המשקעים לעבר האיזורים הצחיחים. 2 ) ערבה מכוסה 
עשבים נטוני-קומה שרציפזתם נקבעת בעיקר ע״י תנאי 
הרטיבות המועטה בקרקע. 3 ) סאוואנה באיזורים המרו- 
פיים והטובטרופיים מנוסה צומח עשבוני רציף ויש בה גם 
עצים או שיחים בודדים. 

מבחינים, לפי מקור הצומח, במרעה טבעי או זרוע. 
הטבעי: מכונה באד,״נ — רינג' ( 0 *ממ), באפריקה 



489 


מרעה 


490 


הדרומית פלט ( 141 :!״), באמריקה הדרומית פמפה (גקוהנון) 
ובאוסטרליה מ׳ טבעי ( 1 ״ג! 51 בק ־׳"זבת). הזרוע: גידול 
מכוון של עש ביית מ׳ על ידי זריעה. מבחינת משך 
ניצולו של המי הזחע ומקומו במחזור-הזרעים מבחינים בין 
מ׳ קבוע — שבה הזריעה היא חד-פעמית וניצולו נמשך 
זמן ממושך; מ׳ מ ה ז ו ר י — הנזרע כל פעם מחדש כחלק 
במחזור הזרעים ומשך ניצולו מוגבל לשנים מעטות! ס׳ 
עונתי — לעונה אחת בלבד. 

סיווג אחר הוא לפי התנאים האקולוגיים — סוגי הקרקע 
ותנאי האקלים — המצמיחים כל אחד חברות צמחים בעלות 
הרכב בוטאני ספציפי. מבין תנאי האקלים, נוטף על הרטי¬ 
בות והטמפראטורה, חשיבות גדולה נודעת גם לגורמים 
משניים כגון: הגובה על פני הים, קו הרוחב, זרמי אוויר 
ומים, אורך היום, עצמת הקרינה ומידת הניצול ע״י בע״ח 
ועוד. 

צמחי־הם׳: ( 1 ) דגניים — עשבים ממשפחה זו 
מהווים את רוב רובו של הצומח הטבעי והזרוע בעולם. 
באיזודים הממוזגים בצפון נדור הארץ נפוצים פינים השיי¬ 
כים לשבטי הנחליתיים, לשיבולת-השועל ובן־האפר. בני 
שבם הדחניים (ע״ע) חילפים (ע״ע). והזקנניים מהווים עיקר 
העשבים" באיזורים הטרופיים והסובטרופיים. (וע״ע דגנים, 
עמי 960 — 965 !ור׳שםתנד).לצמחי דגן־מ'רב־שנתיים אפיי־ 
ניים קני-שורש או שלוחות המקנים להם אפשרות להתחדש 
לאחד שעלוותם נאכלה. נמו כן הם עשויים לחדש את 
צמיחתם לאחר הגשמים הראשונים מניצני צמיחה רדומים. 
הם מצטיינים בתקופה ממושכת ויציבה של צמיחה ורעננות 
ומערכת שרשים מסועפת. על העיקריים שבהם נמנים: 
נשרן־הדוחן, צבורת ההדים ויבלית מצויה (ע״ע). העשב 
רודם (גח 3 ץב 811 !״ 01110 ) משמש דגן קיצי עיקרי בשטחי 
המ ׳ הזרוע בתנאי שלחין, מינים מרובים מסייעים לשמירה 
על הקרקע בפני סחף בזכות ציצת 
שרשיהם. דגני מ' חד־שנתיים מניבים 
זרע מדי שנה וזה מבטיח פשרם להת¬ 
מיד. 

ה ח ד - ש נ ת י י ם מופיעים במרבית 
בתי-הגידול בא״י, לעתים בקמה צפופה, 
אך אינם יציבים בהספקת מספוא וב¬ 
עשיית זרעים. ערכם המזוני של רוב מיני 
הדגן שבם׳ ניתן לתנודות קיצוניות ב¬ 
משך תקופת צמיחתם. על החשובים 
בארץ נמנים: שיבולת שועל נפו¬ 
צה, מלעניאל מצוי ושעורת הת¬ 
בור. ( 2 ) הקטניות הן משפ¬ 
חת צמחי פ׳ חשובה בשל ערכן 
המזוני הגבוה. הן רגישות לתנאי בית-הגידול ופחות 
נפוצות באיזורים צחיחים ובאיזורים טרופיים. מבין הקטניות 
העשבוניות החשובות נמנים מיני התלתן והאספסת (ע״ע) 
הנפוצים בשטחי ד,מ׳ הטבעי והזרוע באיווריס הממוזגים. 
בא״י — הם נמנים על הכו הטבעי. 

גם מינים שאינם דגניים או קטניות משמשים לרעיה 
ועסהם נמנים צמחים חד־שנתיים ורב-שנתיים ממשפחות שו¬ 
נות, אך ערכם המזוני מועם עפ״ר ותקופת אכילתם מוגבלת. 

הם׳ הטבעי בישראל. בימי השלטון התורכי וכן 
בימי המנדט היו בא״י עדרים רבים וענף הצאן היה אחד 


מענפי הפרנסה הראשיים של הכפריים. היערות והחרשים 
בצפון הארץ נוצלו בעיקר לרעיית עזים וכתוצאה מנוהג זה 
ומסיבות אחרות נהפכו לבחות מדולדלות (ע״ע יער, עם׳ 52 ). 
בשטחי המ ׳ הפתוחים במרכז ובמזרח התקיימו בעיקר עדרים 
מעורבים ורעייתם המופרזת הדבירה את שלטון הדגניים החד־ 
שנתיים וסייעה להשתלטות הצמחיה הקוצנית. בדרום הש¬ 
חון היו העדרים מורכבים בעיקר מגמלים ועזים שהתקיימו 
סן הצמחיה השיחית והקוצנית הדלה. בשנות בצורת נדדו 
עדרי הגמלים והעזים מן הנגב והדרום צפונה וגרמו לדלדול־ 
יתר של שטחי המי בצפון. עם הפסקת הרעיה הפרועה של 
הרועים הערבים לאחר קום המדינה חלה תוך תקופה קצרה 
התחדשות צמחיית מ׳ עתירת-הנבה. 

ב 1954 הוחל בביצוע סקר קרקעות ישראל ע״י משרד 
החקלאות במטרה לאתר, לתאר ולהעריך — ע״פ שיטת 
״אינוונטר הצומח״ — את שטחי המי מבחינת כושרהנבתם. 
לפי שיטה זו עורכים רשימת כל הצמחים בשטח תוך ציון 
צפיפותם לשם חישוב עדך המ׳ (ע״ע, חקלאות עמי 910 ). 
עד שנת 1957 נסקרו קרוב ל 10 מיליון דונם, שמתוכם כ 3 /< 
יועד למ׳ טבעי קבוע. כן הושלם ב 1957 סקר הם׳ הטבעי 
בנגב המרכזי שכלל שטח של כ 2.5 מיליון דונם. סקר שטחי 
הם׳ הטבעי בגולן, שהקיף כמיליון דונם, הושלם ב 1970 . 
תוצאות הסקר מורות, למעט הגולן, שכושר הנבתו של כ 1/3 
מהשטח הנו גבוה עד מצוין ( 50 עד 100 יחידות מזון לדונם 
ויותר). כושר הנבתם של יתר השטחים שנפקדו הוא מתחת 
ל 50 יחידות מזון לדונם. 

כיום מנוצלים מעט יותר מ 3 /! מהמזון המצד ופחות ס 1/4 
ממה שניתן לייצר לאחר פעולות השבחת הנד. ייצור בשד 
חי ב 1958 : 5,200 טון מכ 20,000 אמהות לעומת פה שניתן 
לייצר — 25,000 טון בשר חי מכססס, 120 אמהות מהם׳ 
לאחר השבחה. 


הם׳ בעולם — לפי אומדן הארגון לסזון ולחקלאות 
של האו״ם כולל השטר. כ 23,600 מיליון דונם המכלכל כ 870 
מיליון ״יחידות בקר״ ( 500 ק״ג משקל הי של בקר, צאן או 
בע״ח ביתי אחר)! חציים נמצאים באיזורים הטרופיים שבין 
• 30 מצפון ומדרום לקו-המשווה, וחציים ביתר איזודי היב¬ 
שה. שטחי הם׳ המנוצלים בצורה האינטנסיווית ביותר 
נמצאים בהולנד, ניו־זילנד ואנגליה. רוב שטחי הכד 
בעולם מנוצלים אכסטנסיווית ומכלכלים כ 4 יחידות בקר 
ל 100 דונם, כגון השטחים באה״ב, באפריקה ובאוסטרליה. 
(ור׳ תם׳ בכר׳ ג׳, עס׳ 757 , מ׳ אלפיני). 








491 


מרעה — מושנ׳יסון, רודריק אימפי 


492 


שטחי המרעה בעולם וניצולם על ידי בעלי חיים 



ל 

צ ו 

י 

נ 



סה״כ 

_ 

אכססנסיווי 

מאד 

אכססנסיווי 

אינסנסיווי 

למחצה 

אינסנסיווי 

אינטנסיווי 

מאד 

23.590 

7,690 

8,300 

4.380 

2,840 

380 

שסח(במיליון דונם) 

3.75 

1.25 

2.5 

5 

10 

20 

״יחידת בקר״•) ל 100 דונם 

883 

96 

208 

219 

284 

76 

ס״ה "יחידות בקר"•) (מיליון) 


•) .יחידת־בקר״: 500 ק״ג משקי חי שי בקר. צאן או בע״ח אחר. 


חולדות הם , . רעיית חיות־בר וניצול הדגניים כצמחי 
מי קדמו להופעתו של האדם. למשל׳ שטחי הפרריות הגדו¬ 
לים הן מתקופת המיוקן. גם שטחי הפמפה —י הערבות — 
נוצרו בעבר הרחוק. האדם הפד לגורם בם׳ עוד בתקופה 
קדומה. שריפת צמחיה לצרכי ציד וחימום, בייחוד באיזורי 
היערות היבשים, הביאה בלי כל ספק להגדלת שטחי חט׳ 
בעולם. לאחר השריפה כיסו הדגניים את השטח. ביותם של 
בע״ח ותרבותם של צמחי תבואות הביאו גם הם להגדלת 
שטחי חמי. חיפושיו של האדם לשטחי ס׳ היו בין גורמי 
הנדידה והכיבוש, ויחד אתם התפתתה תרבות מסוימת, 
וע״ע חקלאות. עמי 909 — 910 . הצורה הפרימיטיווית ביותר 
של הרעיה היתד, זו של חיות-בר. לאחר מכן הופיעה רעיה 
לא מתוכננת של בהמות-בית. הרומאים כבר ניסו לנצל 
את שטחי המ׳ ע״י יצירת שחת. צעדים ראשונים של תכנון 
זריעת דגניים ליצירת כרים נעשו באירופה במאה ה 16 . 
מאז ועד היום. בעקבות התפתחות שטחי המחקר בחקלאות 
ובמדעים אחרים, הגיע הם׳ לצורות מתקדמות של משק 
עדרים ולתכנון גורמי הרעיה ושיטות השבחה של שטחי-המ , . 
זמני הרעיה. תכיפותה וסוג בע״ח הרועה מהוים גורם חשוב 
בהרכבם ותנובתם של שטחי הנד. רעיה מודרגת מעלה במשך 


שטחי המרעה הטבעי ואומדן הנבתם 
בישראל 


הנבה לאתר 
ההשבחה, 
במיליוני 
יחידות 
מזון 

הנבה לפני 
ההשבחה, 
במיליוני 
יחידות 
מזון 

שסח 
ב 1,000 
דונם 

ייעוד 




צפונה מבאר־שבע 

130 

65 

2,225 

מיועד למרעה טבעי קבוע 

18 

18 

837 

מיועד לייעוד או למרעה חלקי 

75 

26 

443 

מיועד לעיבוד לאחר הכשרה 

223 

109 

3,505 

ס״ה 

12 

11 

2,000 

דרומה מבאר־שבע 

62 

31 

1,000 

גילו 

297 

151 

סי׳ה כללי 6,505 


ניצול שטחי המרעה הטבעי בישראל 
ע׳י סוגי מקנה (תש"ל) 


תצדובת מזון 
במיליון יחידות 
סזון 

מספר ראשים 
ב 1,000 

המקנה 

28 

24 

בקר לכשר ולחלב 

17 

95 

צאן לבשר ולחלב 

45 

150 

צאן, עזים, בקר במשקי המיעוטים 

90 

ה 269 

ס 


השנים את תנובת השטח יותר מאשר הפסקה גמורה של 
הרעיה. פעולות ההשבחה מתרכזות בדישון. קטילת הצמחיה 
הבלתי־רצויה באמצעים כימיים, שזרוע עשבים חד־שנתיים 
ורב־שנתיים, שתילת שיחים ושילוביהם׳ בשדות הפלחה. 
מ. זנורודסקי, עבודת אבותינו, תש״ם 1 מ. זהרי, 
גיאובוסניקר 170 — 478 . 1955 ; נ. זליגמן ועוד. המר¬ 
עה הטבעי בישראל. 1959 < נ. זליגמן — נ. תד¬ 
מור — צ. רז. סקר המרעה הטבעי בנגב המר¬ 
כזי (המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות. קונטרס 

0 ״?)״ תשכ״ב נ 1 ה?וח? 1 ! 0 ה 10 \ ? 00% ? ,ח $0 קמוג 8 ./י<י 

0/14 ץז 160 /' 7 , 1:111 ־ 331 ) .ג ./ : 952 [ 0/13 ״/? 80 ו 80 .^), שהגדיר ב 1838 את הקמבריון 
(ע״ע); בכך התחיל המיון של הקומפלכם הבלתי מוגדר. 
שנתיים לאחר מכן הבדיל מ׳ מערכת עבד, ורבת תמורלת 
המונחת באי־התאמה בולטת על גבי שכבות הקמבריון. וקרא 
לה סילוד (ע״ע). בהמשך מחקריהם הגדירו שני הגאו־ 
לוגים גם את מערכת הדוון (ע״ע). 

מ׳ ביקר ברוסיה ושם נוכח לדעת, שתצורת שכבות ימיות 
במחוז פרם אשר באיזור אורל מובדלת מן השכבות השכנות; 




493 


סרצ׳יסון, רודדיק איפפי — מרקד, כרוך יוסף 


494 


הוא הגדיר תצורה זאת כמערכת נפרדת, וכינה אותה פ ר ־ 
מיון. 

נוסף על מחקריו, שימש נשיא התברר, הגיאוגרפית המל¬ 
כותית, והיה ממייסדיה, מנהל השירות הגאולוגי של בריסניה 
הגדולה ומנהל בית הספר המלכותי למכרות. חיבורו העיקרי 
1 ״מ 5 י $ 5 ״ $1111113 ;! 111 (,המערכת הסילורית״) 1839 , ובו 
800 עמודים. הספד מלווה בציורים, לוחות־מאובנים ומפות 
לרוב. 

. 1952 , 31 ^ 06010 / 0 018/111 , £ 131011 ? . 4 ^ ) 8 ., 1 . 0 

מן־צ׳לו בנדטר — 110 ^־ 431 ? ״ 11 ט 04 ״ 81 — 16861 ,ונציה— 

1739 , ברשה [ 8103013 ]). מלחין איטלקי. עסק 
בנגינה בכינור, בזמרה ובהלחנה מנעוריו, אן אביו שלחו 
לרומא כדי ללמוד מקצוע מועיל יותר — משפטים. לאחר 
מ 1 ת אביו שב לוונציה ולעיסוקיו המוסיקאליים. שימש 
בפשרות ממשלתיות נכבדות, דוגמת מועצת ה 40 (ע״ע 
ונציה, עמי 423 ) ב 1711 . מחמת בריאותו הרופפת עבר 
לברשה. 

יצירתו החשובה ביותר היא 100 ״ 0 ד״- 31 ססתס״ת £511-0 
ובה חמישים מזמורי תהילים לתמליל בעיבודו של ג׳ירולמו 
ג׳וסטיניאני, לקול אחד, שניים, שלושה וארבעה קולות 
ובס מסומן, אחדים מהם בלווי שני כינורות וצ׳לו או׳בלי- 
גאטו (יצאו לאור ב 1724/6 ). אחד-עשר מהלחנים מבוססים 
על פיוטים יהודיים, ששה אשכנזיים וחמישה ספרדיים. בין 
יצירותיו האחרות: קנטאטות, קונע׳רטו גרוסו ואופרות. 
יצירותיו הספרותיות כוללות סטירה על גינוניה של האופרה 
האיטלקית בת זמנו ( 1720 ), תמליל לאופרה, שירים 
ותרגומים. 

רשימת יצירותיו פורסמה ב 14115110 ז״£ :> 10£1 ל 315 ״ 10 \ 
1891 , 23 £0501110111£ . 

מרק׳ פסח׳פיוטר ( 1862 — 1920 ), סופר והיסטוריון יהודי 
ברוסיה. מסופרי "השחר" וממייסדי אגודת "בני- 
ציון״ ( 1884 ) במוסקווה. פרסם את מחקריו ב״ווסחוד"; 
״לתולדות הדפוסים העברים ברוסיה' ( 1888 ), "תולדות 
היהודים במוסקבה״ ( 1893 , 1895 . 1896 ), "ועד מדינת בילו¬ 
רוסיה" ( 1903 ) ואחרים. ב 1901 פרסם, עם ש. גיגזבורג 
(ע״ע), את הקובץ 1360011 ז!ז, 11 זן, 0 ק £3 < 1111 > 6801 קט£ 
(״שירי־עם יהודים״). ספרו - 0 ק 11 מזזקסניסז! 11 אקס ד 0 
£0601111 6 ע 66 ק 68 זזזזססחזס״ס (,.רשימות לתולדות 
השכלת היהודים ברוסיה, שתי שיטות חינוך״, 1909 ), מתאר 
את המאבק שניטש בין שיטת החינוך הפסרתית לחדשה 
בשנות 1844 — 1877 . ם׳ כתב בכתבי העת להיסטוריה היהו־ 
דית-רוסית ובאנציקלופדיה היהודית-רוסית. ביזמתו התחילה 
הוצאת הספרים הרוסית ק 111 ל 1 במוסקווה להוציא את "חול¬ 
דות עם ישראל״ בשפה הרוסית (יצא לאור: כרך א' — 
התקופה המקראית 1 כרך י״א — היהודים במזרח אירופה עד 
סוף המאה הי״ה, ׳פרקים מכרך י״ב). מ׳ פרסם ב״פריינד" 
סיפורים היסטוריים ביידית. לאחר המהפכה חיבר "תולדות 
האינטליגנציה היהודית" ו״ראשית החסידות והמאבק הדתי 
במאה הי״ח" (נשארו בכתב-יד). 

ז. רייזין, ׳לעקסיקאו פון דער יידיקער ליסעראסור. ב. 

342-338 . תרפ״ז. 

מרק, פרנץ — 0 ־ 2 1431 ״ב־!£ — ( 1880 , מינכן — 1916 , 
וחין), צייר גרמני. מ׳ היה בנו של צייר ולמד 
באקאדמיה של עיר־מולדתו (פ 1900 ). תחילה צייר לפי המ־ 



סראנא סאוין: סוסים אדום , □ 


סורח הנאטוראליסטית; לאחר זמן, נתקרב אל תנועת-ד,אמ¬ 
נות 11 ) 115 ״ס 8 "( ("סגנון־נוער") וסיגל לעצמו סגנון שטוח, 
דמוי־פלאקאטים. בעת ביקור בפאריס ב 1907 הושפע מ׳ הש¬ 
פעה רבה מן האימפרסיוניסטים ומוואן גוך, והשפעה זו ניכ¬ 
רת בטכניקה של ציוריו בשנים אלה. היה זה וסילי קנדינסקי 
(ע״ע), שהציג לפני מ׳ את השיטות החפשיות יותר שהנהיגו 
הציירים הפובים (ע״ע פוביזם): בהשפעתו התקרב פ׳, לאחר 
מכן, אל הציור המופשט. ההיכרות עמו הניעה את מ׳ להש¬ 
תמש שימוש סמלי בצבע ("סוסים אדומים", "פרה צהובה". 
[שניהם 1911 )). בעלי-החיים, שהיו הנושא האהוב עליו 
ביותר, נראו בעיניו יפים ואצילים מבני האדם ; הנוף המשמש 
להם רקע נרמז באופן מקוטע בלבד. קווי-מתאר קצובים 
מחברים את צורותיהם נועזות-הצבעים. פ׳ הצליח בכל יצירו¬ 
תיו להבליט את אופי בעלי-התיים ע״י תנועותיהם והתנהגו¬ 
תם. זו היתה דרכו להביע, תהילה, את כמיהתו לעולם טבעי 
יותר, בדומה לאכססרסיוניסטים, שעמד,ם נמנה! ולאחר זמן 
— על סף מלה״ע 1 — את חרדתו מפני המוות וההרס. שברי־ 
צורות, מופשטים כמעט, משחזרים בציורו "גורלן של הח¬ 
יות" ( 1913 ), ומודים על נטייה לתפישה פנתאיסטית ועל 
השפעת הקוביזם והפוטוריזם ביצירתו. ב 1914 צייר את ציורו 
המופשט ״צורות לוחמות״. — עם קאנדינסקי יסד מ׳ ב 1911 
את קבוצת האמנים ■״) 861 :!״ 813 ־״<£ (״הפרש הכחול״ 1 
ע״ע אכספרסיוניזם: גרמנית, אמנות: עמ ׳ 591 ). 

,. 14 ; 1950 ./ , 11 ־ 1.3111111 . 11 ; 1936 ,.) 3 . 6 , 11 ״ג 1 |־ 3 .ן . 4 

• 2611/1 -. 4 ! ,¥ ,חו 31 רו££ת 811 . 1 ? ; 1970 , 810£ ! 8 ) 61 ־/ 0 ו 061 . 4 ! 

. 1957 .. 14 י? , 11 >ות 84:111 . 5 ) ;* 1952 , 6116 ־ 11 ) 114 > ,מי>£מ/ןמ 

מלקו, ברוך ־וסף ( 1872 , קושטה — 1899 , פירנצה), 
מייסד אגודות ציוניות, ויוזם הקמת צבא יהודי. 

מ׳ למד בפאריס, ברן ופונפלייה. ב 1894 הורה בבי״ס אליאנס 
באלג׳יריה. בשל הטפותיו להגנה יהודית עצמית גורש מאל־ 
ג׳יריה ועבר לצרפת. שם נחשד בהתנקשות בנשיא קארנו. 
נמלט לשוויץ, וסמנה לווינה. שם היה פעיל ב״קדימה" (ע״ע 
בירנבוים, נתן) והטיף להקמת מדינה יהודית בא״י בכוח 
צבא יהודי. גורש מווינה כאנארכיסט. עבר לבולגריה ויסד 
בפיליפופולים את העיתון 101 ״ 031 בצרפתית. בשל התנגשות 
עם חוגי האליאנס עבר למצרים, נתמנה מנחל ביה״ס היהודי 
בקהיר ויסד בה אגודות ציוניות. ב 1897 השתתף במרד באי 
כרתים (ע״ע יון, עם׳ 983 ). לאחר שחרורו מהצבא פרסם 
מאמרים על המלחמה בירחון היהודי־איטלקי 531110 ;,ז\ 11 
35136111100 מ׳ נדד בארצות אירופה, הטיף לרעיון הציוני 
והיה ציר בקונגרס הציוני ד, 1 וה 11 : בשל תכניותיו הצבאיות 



495 


סדי,ו, ברוד יוסף — מדקוזדו, הדברט 


496 


בא לידי ריב עם הרצל. ב 1899 עבד לפירנצה, ושם איבד 
עצמו לדעת. 

יעקב וינשל, מ׳ ב׳, נביא מלחמת השחרור, תש״ס; 

. 1920 , 46 — 40 ) 1150/1 ) 111 , 1114 שז*> 0 . 8 

מרקוב- אנדלי א?ךךיביץ׳ — 08 > 1 ק 13 לז — 

( 1922-1856 ), מתמטיקאי רוסי. ב 1886 נתמנה פרוס' 
באוניברסיטת פטרסבורג, וב 1896 נתקבל כחבר באקדמיה 
למדעים. עבודותיו הראשונות עסקו בתורת המספרים וב־ 
אנאליזה. למן 1900 עסק בעיקר בתורת ההסתברות. מ׳ הוכיח 
את משפט הגבול המרכזי, המציין את החלוקה הנורמאלית 
של סכום מספר רב של משתנים מקריים בלתי תלויים, 
בהנחות כלליות למדי. אגב מחקריו בתלות בין משתנים 
טבע את מושג המאורעות הקשורים בשרשרת. משתנים 
־ ^..״ התלויים זה בזה, נקראים שרשרת מ׳ כאשד 
כל חזוי על 1 .״ x בהינתן שריד גם בהינתן 

":ץ, בלבד. מ׳ נחשב כאחד ממייסדי תורת התהליכים הסטן־ 
כסטיים. רבות מעבודותיו הודפסו במרוכז במוסקבה, 1951 , 
. 1960 ,)#)/*!סו , / ./.י. / 0 ץ* 0 * 7/1 , 011111111 . 8 .£ 

מךקוזוז- אדולף) 401 \!—( 1860 ,מגדבורג— 
1930 , ברלין), אסטרונום יהודי גרמני. ס׳ רכש את 
חינוכו באוניברסיטאות שטרסבורג וברלין ובמסגרת לימודיו 
השתתף במשלחת-מחקר לקרולינח הדרומית, שנועדה לצפות 
במעבר כוכב־הלכת נגה (ע״ע) על פני דיסקת השמש. 

לאחר שנת השתלמות במצפה הרוסי בפולקובו נתמנה מ , 
להיות אחראי למצפה הלאומי של צ׳ילה בסנטיאגו ( 1886 ). 
מ׳ שימש בתפקיד זה כשנתיים, ובחזרו לברלין עבר למצפה 
המלכותי המקומי. משנת 1888 ואילך חקר מ , את השינויים 
המחזוריים של קווי הרוחב הגאוגרפיים. מ' תרם גם לפיתוח 
מכשירי תצפית, ולדוגמה, פיתח מערכת טלסקופית, שבאמ¬ 
צעותה ניתן חיה לדייק במדידת הגובה של הקוטב. כמו־כן 
שיפר מ' את שיטות הצילום להגדרת מיקומו המדויק של 
צופה בשיטות אסטרונומיות. מ׳ עסק גם בהוראת אסטרו¬ 
נומיה במוסדות להשכלה גבוהה בגרמניה וביפן (לתקופה 
קצרה) ופרסם למעלה מ 20 ספרים באסטרונומיה, גאודזיה, 
ואווירונאוטיקה. 

מרקוזה- הרברט— ש 5 ט 0 ז 43 ן זזשלזע!! — (נר 1898 ), 
פילוסוף ומבקר חברה. בן למשפחה יהודית מתבו¬ 
ללת בגרמניה. מ׳ היה מתלמידי מרטין הידגר (ע״ע), וכתב 
בהדרכתו עבודת דוקטור על האונטולוגיה של הגל. עם 
עליית הנאצים לשלטון היגר לאה״ב ובמשך עשר שנים 
( 1940 — 1950 ) שידת במדור המזרח־אירופי של לשכת הביון 
במשרד החוץ. לאחר מכן חזר לתפקידי מחקר והוראה באו¬ 
ניברסיטאות של הרווארד, קולאמביה. בראנדיס וקאליפור- 
ניה. בסוף שנות הששים עוררה 
ביקורת החברה שלו הד נרחב ב¬ 
קרב הנוער הראדיקאלי באירופה 
ובאה״ב ושמו נקשר (לעתים שלא 
בטובתו) במרידות סטודנטים משני 
צדי האוקייאנוס. בשלהי 1971 ביקר 
בישראל. 

הגותו של ס׳ נתעצבה בעולם המו¬ 
שגים של הגל. ההגליאנים הצעירים 
הינרט שוקדות והאסכולה של מארכם. מ' קיבל את 


רעיונות־היסוד של מארכס, והבליט את בעיית הניכור וההת¬ 
גברות ההיסטורית עליה, במפתח לכל הגותו ובאמת־ביקורת 
לכל תאוריה ומעשה חברתיים. הפילוסופיה לדידו אינה 
,.אידאולוגיה", או פעילות עיונית הנטמעת כליל בתוך המעשה 
החברתי. לדעתו הפעילות הפילוסופית שומרת על כוח השלי¬ 
לה הטמון בה בעצם התרחקותה סן המציאות וביצירת פרס־ 
פקטיווה של האפשר; על־כן תפקידה המובהק של הפילוסופיה 
ויחסה הנכון אל ה״פראכסיס" הוא בהיותה ביקורת החברה. 
עם זאת אפשר שתתגלגל לידי אידאולוגיה גרידא ותיעשה 
.חד־ממדית". כלומר תצטמצם בעיון בעובדות נתונות בלבד. 
כדרד שאירע לפילוסופיה הפוזיסיוויסטית, שאותה ס׳ מזהה 
עם חאספיריציזם לגווניו ועסה הוא מתווכח במעט בכל חי¬ 
בוריו. בספרו 1011 ) £0-0111 ס"!; חסננשא (עבר׳: ,.שיטת הגל", 
1951 ), 1941 . ניסה מ׳ לשרטט את תולדות הפילוסופיה כמש¬ 
נה חברתית, אך למעשה הצליח רק להציע פירוש־מחז־ש 
להגל ובייחוד למארכם. תפיסה זו הוליכה את פ' בשנות 
החמישים לביקורת המארכסיזם הסובייטי, בעיקר בגלל הד¬ 
גשה עריצה מדי של תפקיד המדינה. בספרו 4 ת 3 05 •!£ 
״ 10 ) 0191117.3 (,.ארוס וציוויליזאציה״), 1955 , ניסה ליצור 
סינתזה בין גרסת המארכסיזם ההגלי שלו ובין יסודות פילו¬ 
סופיים המשתמעים ממשנת פרויד, ולגלות את אפני השעבוד 
והניכור הבאים מצירות תודעתו ותת־תודעתו של האדם 
עצמו! בין השאר מנה מ׳ את "הדחקת היתר" של העצמה 
הפינית השוררת לדעתו בחברה הקיימת והפנייתה לאפיקים 
ההולמים את דפוסי השעבוד שחברה זו מטילה על היחיד. 
לפרסום נרחב הגיע ס׳ בשנות הששים בשל השפעתו על 
קבוצות "השמאל החדש", בייחוד לאחר צאת ספרו 0 מ 0 
" 43 א 1 ב 1011 !״ש 1 ח 1 מ ("עבר׳: "האדם החד־ממדי", תש״ל). 
ובו התקפה עזה על חברת השפע התעשייתית בארגונה הקא־ 
פיטאליסטי, ועל הפילוסופיה "שלה". היחיד המנוכר בחברה 
זו אינו מודע עוד למצבו והוא מגיע לתחושה של שביעות 
רצון עקב העלייה ברמת החיים ותעמולת אמצעי התקשורת. 
פעילותה .,השוללת" של התבונה, בשני אפניה, הפילוסופי 
והחברתי, משתתקת! ולפיכך שוב אין מ׳ רואה אפשרות 
ראלית שהפרולטאריון ימלא את תפקידו החלוצי כנושא 
המהפכה. אם אמנם קיימת תקווה. הריהי טמונה בקבוצות 
מיעוט שקיפוחן עודו בולט. בעיבדים מחוגי השוליים וסטו¬ 
דנטים שאינם רואים טעם לחייהם במילוי אחת הפונקציות 
המזומנות להם על ידי החברה הטכנולוגית, והם מפת¬ 
חים רגישות חברתית ואסתטית חדשה. המוטיב הזה 
בא לידי ביטוי ב ה 10 ) 3 ז:>< 1 ;£ ״ס £5539 (עברי: .,מסה 
על השחרור״, תש״ל), 1969 , שכתב פ' סמוך למרד הסטו¬ 
דנטים של מאי 1968 בפאריס. בהדרגה איבדה כתיבתו 
של מ׳ את אפיה האקדמי והתקרבה לסגנון של פובליציס¬ 
טיקה תעמולתית. 

פ׳ מצדד במטרה ההיסטורית שלשמה נוסדה מדינת 
ישראל — לשמש מקלט ליהודי העולם הנרדפים מסיבות 
פוליטיות לאומיות ודחיות ולמנוע הישנותה של שואה מימי 
מלה״ע 11 . אבל עם זאת הוא טוען שיסוד המדינה תוך כיבוש 
הביא לעקירת האובלוסיה הערבית והנציח את המיעוט 
הערבי בגבולותיה כאזרחים ממדרגה שניה. לפיכך כל הסדר 
של שלום עם המדינות הערביות מותנה בהכרה ריבונית 
של מדינת ישראל. בנסיגה מן השטחים הכבושים ונפתרה 
בעיית הפליטים העקורים ששאיפותיהם הלאומיות עשויות 



497 סרקדזח, הרברט 

לבוא על סיפוקן ע״י יסודה של מדינה פלשתינאית לאומית 
לצידה של ישראל. 

י. זליגר. הסגנון הישן של השמאל החדש: על החד־ממדיות 
של ח. מ" מולד׳ תמוז תשב״ט; ר. שכטר, הערות לאדם 
החדממדי לס. (קשת, מט)׳ חשל״א. . 6 - מל 0 ע\ 

/ 0 1101107 מיו : 1711 ( $1 7110 €711x01 י (. 15 >ש) סזסס!^ 

,. 1 \ .// / 012 3* (611), (11211007X71 מד £1 נ 131 ־ 1 . 1 ; 1967 ,. 4 \ 1 . 11 
. 1970 ,. 4 * ,ש־ 1 ־<ז 111 :> 4 * ; 1969 ״£* .// י $ג 1 <מ 1 א .. 8 ; 1968 

י. יו. 

מךקומנים (לאס׳ 01 ו 11 ; 11 זנ 1 ;> 1 ג^ן; לפי המשפע בגרמ׳ 
"אנשי־ספר"), שבס גרמני פקבוצת־השבטים הסו־ 

אווית. ד.מ׳ התיישבו באיזור המאין זמן קצר אחר 100 
לפסה״נ, ולאחד שנוצחו ב 9 לסה״ב בידי דרוסוס (ע״ע) 
עברו, בראשותו של מנהיגם, מארובודוס, לבור,מיה, ושם 
יסדו ברית־שבטים גדולה. ברית זו נתפוררה לאחר התבוסה 
שנחלו הם׳ בקרב עם החרוסקים (ע״ע) בראשותו של ארמי־ 
ביום ( 17 לםה״נ), ופארובודוס נמלט לאיטליה. המ׳ נלחמו 
ברומאים בימי ד(םיט;נום, טרינוס ואדרעוס! מאבק זה 
הגיע לשיאו ב 167 לערך. כשפלשו ד,מ׳ לפאנוניה (הונגריה 
של היום) וחדרו לאיטליה. פרקום אורליוס (ע״ע) הדפם, 
ונלחם בהם עד פותו. הם׳ כרתו ברית־שלום עם בנו קומו־ 
דום ( 180 ), אך חזרו ועברו את הדאנובה כפה פעמים. 
לאחר שנת 500 עזבו את בוהמיה והשתלטו על בואריה, 
ולבסון׳ נטמעו בקרב הביוברים (באווארים). 

,. 0 ׳צ 0 מצ 1 £631 3 ^ 1550 ^-׳< 3111 ^) 0700171012721 ,ס^מבז? .. 8 .? 

. £1611116} [, 60x11.11. 0071>10711{0/1012 $102711X0 ״ 1 ; 1930 ,( 1¥ ?נ 

,ו 11 זס £10 * 1 . 11 מ 1 ) 0771 ^ 80 . 11 ./׳י. ■) 07 . 11 ; 1938 5 . 11 

, 1940 ,( 11 ,שתו 1 ־ת 3 ז 5 . 6 ^} 11 . 11 . £654:11 ־ 01 ע 

מרקון, לצחק דב בר ( 1875 , ריבינסק!מחוז ירוסלו] - 
1949 , רמזגיט [ליד לונדון]), חוקר ספרות הקראים. 

היד, תלמידו של ד. חורלם 1 ן (ע״ע) באוניברסיטת פטרסבורג, 
והשתלם באוניברסיטת ברלין ובביהמ״ד לרבנים שם (ע״ע 
בתי מדרש, עמ׳ 988 ). בשנים 1917-1901 ספרן בספריית 
פטרבורג והבר ב״וועד המלומדים", שליד משרד ההשכלה. 
ב 1918 - 1922 פרופסור ללימודי היהדות באוניברסיטת 
פטרבורג, וב 1922 — 1924 באוניברסיטת מינסק. ב 1926 עבר 
לברלין, והיה מעורכי האנציקלופדיה (ע״ע, עם׳ 647/8 ) 
.,יודאיקה" ו״אשבל"; נתמנה אחראי למדורי הקראות והביב־ 
ליוגראפיה. ב 1928 נתפנה ספרן בקהילה היהודית בהמבורג. 
ב 1938 עבר להולנד, וב 1940 נמלט לאנגליה, ושם הצטרן׳ 
לרפזגיט קללג'. מספריו: מחקר השוואתי (ברוסית) בדיני 
נישואין עפ״י חוקי הכנסייה, התלמוד והקראים ( 1901 . 
רוסיה), מקורות לקורות דיני נשים ועריות אצל הקראים 
(פטרבורג, תרס״ט) ומחקר על הסלים הסלויות ב״אור זרוע" 
לר׳ יצחק בן משה (ע״ע! 1906 ), פירוש "מגלת רות" לקראי 
סלמון בן ירוחם (ורשה, תרפ״ז), ו״סתדון שנים עשר" 
לדניאל אלקומסי (ירושלים, 1958 ). כן פירסם מאמרים 
בכתבי עת. אוטוביוגרפיה שלו הופיעה ב״מצודה״ 11 
תש״ד! 111 תש״ה, ש— 1 ׳\ תש״ח! מכתביו נדפסו בגנזים 1 
1961 . 

מךקר 3 י , המרקיז ;' 1 ל י למו — 0 תו 1191 §ג 01 6 ו. 0 ו 1 :ח 43 ג 
— ( 1874 , בולוניה — 1937 , רופא), פיסי¬ 
קאי וממציא איטלקי. למד פיסיקה בבד,"ס הטכני בליולרנל, 
ושם חקר את תכונות ההתפשטות של הגלים האלקטרופאג־ 
נטיים (ע״ע אלקטרופגנטיות). בעקבות ניסוייו הראשונים 
באחוזת אביו ( 1894 ) הוכיח, שטווח האיתות גדל עד ל 2.5 


- סרקוס אורליוס 

ק״ם, ע״י שימוש ב¬ 
אנטנה (ע״ע) אנכית, 
שבשני קצותיה לו¬ 
חות מתכת. את ה־ 
פאטנט הראשון שלו 
דשסבאנגליה( 1896 ), 
ושם החל בסדרת ני¬ 
סויים, שבהם נעזר 
בבלונים לבעפיפונים 
להגבהת האנטנות. 
בסולזברי שידר לט¬ 
ווח 6 ק״מ, ומצדה 
האחד של תעלת ב¬ 
ריסטול לצדה השני 

— מרחק של 14 ק״ם 
בקירוב. ב 1897 הוק¬ 
מה בלה־ספציה (אי¬ 
טליה) תחנת קרקע 

לקשר עם אניות מלחמה בלב ים, עד למרחק של 18 ק״ט. 
וב 1899 הגיע טווח השידור ל 47 ק״מ (מאנגליה לצרפת) 
ועד ל 113 ק״מ (בין אניות מלחמה בריטיות בלב ים). ב 1900 
הצליח מ' לכוון מקלסים ומשדרים לשידורים שונים, 
על גלים בעלי אורך שונה. 

מ׳ הניח, שגלי הראדיו ינועו לפי עקמומיות כדור הארץ, 
ואמנם, בשנת 1901 שידר בהצלחה מאנגליה לניופאנדלנד, 
מרתק של יותר פ 3.000 ק״ם. ב 1902 רשם פ■ סאטנט על 
גלאי מגנטי (ע״ע דטקטור, גלאי), ולאחר מכן עסק בפיתוח 
אנטנה אפקית. בשנת 1909 הוענק לו — עם ק. פ. בדאון 
(ע״ע) — פרם נובל לפיסיקה. 

בזמן פלד,״ע 1 עשה מ' סדרת ניסויים בגלים קצרים, 
במטרה להקטין את אפשרות ההפרעה של האויב, והצליח 
לשדר גלי ראדיו שארכם 15 ם', עד לטווח של 150 ק״מ. 
ב 1924 הקיפה "חברת פ , " קשר בגלים קצרים בין אנגליה 
לבין מושבות הכתר, וב 1932 הקים מ׳ קשר דומה בין 
הוואטיקן לארמון האפיפיור. 

ב 1929 הוענק למי תואר מרקיז, והוא נעשה חבר בסנאט 
האיטלקי, וב 1930 מונה לנשיא האקדמיה האיטלקית. 

א. הג. 

מויקוס אוירליוס — י! 103131 ת\'. 5 ט! 1 :,׳ 111 \י. 0115 ז 43 ^ — 

( 121 , רומא — 180 וינדובונה [וינה]), קיסר רומי 
ב 161 — 180 . שפו הראשון היה פרקוס אניום־ורוס. היה בנו 
של סנטור ממוצא ספרדי, ממקורבי הקיסרים טריאנום ואד־ 
ריאנוס, ואהיה של פאוסטינה הבכירה, אשת הקיסר אנטו- 
נינום פיוס. בהיותו רך בשנים קירבו אדריאנוס, שעמד — 
לדברי מחבר ״חיי סרקוס״ — על אפיו המיוחד. יש חוקרים 
הסוברים שייתכן שמ׳ היה בנו של אדריאנוס מחוץ לנישר 
אים. מ׳ זכה בחינוך פעולה ביותר ובין מוריו ראוי לציין 
את הנואם פרונטו, שקשר עמו קשרי ידידות אמיצים, וחלי¬ 
פת המכתבים עפו נשתמרה בחלקה. אך מ׳ נטש הרטוריקה 
ופנה לפילוסופיה. 

ביפי שלטונו של אדריאנוס נחשב ם׳ כמועמד לקיסר אחרי 
לוקיוס קיוגיוס, שב 136 נתפנה רשמית ליורש. ב 138 מת קיו־ 
ניוס, ואדריאנוס אימץ את אנטונינום פיוס לבן ופינהו ליורש, 
והלה אימץ את מ׳ ואת לוקיוס ק 1 מ 1 דו 0 , בנו של קיוניוס. 


498 



דגם משוחזר שי רסשדר בו השוזכיש סר* 
קוני בגיסו״י הראשוניים באיט?יה 



499 


מדקום אירליוס 


500 



סרה,־ם אורליי־ם (מיסי!) םקב 5 את םס 5 ל?סםבות 
(מבליט מאמצע מסאה ד, 2 05 וז״נ) 

כעבור חדשים מספר טת אדריאנום, ואנטונינוס פיוס עלה 
לשלסון. בין שני המיועדים לרשתו העדיף בגלוי את מ׳ 
והשיא לו את בתו, פאוסטינה הצעירה. ב 23 שנות שלטונו 
של אנטונינוס פיוס חי מ , במחיצתו כבן. חתן. ידיד ושותף. 
ב 139 . בהיותו בן 18 . נהיה לקונסול והחל להשתתף במועצת 
הקיסר, וב 147 שותף רשמית בשלטון, משהוענקה לו הסמ¬ 
כות הטריבונית. אולם הכשרה צבאית לא נכללה בין הענ¬ 
יינים הרבים שבהם עסק והתעמק. באותו זמן התמסר יותר 
ויותר להגות. 

ב 161 מת אנטונינום פיוס. ום , עלה לשלטון. מיד ביקש 
מהסנט להעניק ללוקיום קומודוס, ששמו הוסב ללוקיוס ורוט 
(ע״ש משפחת ם׳). סמכויות שוות בכל לסמכויותיו. והוא 
נעשה לשותפו המלא בקיסרות. לראשונה שלטו שני קיסרים 
בכיפה, וזו היתה ראשיתו של תהליך, שהביא בסופו של 
דבר לידי חלוקת הקיסרות. פ׳ ביקש בכנות, ששותפות זו 
תצליח. ונהג כבוד רב בשותפו לשלטון, אך למעשה היה 
ם־ הקיסר הבכיר, מכוח משקל סמכותו (! 3 ) 3111011 ), אף 
שמבחינת סמכות השלטון (! 010813 ק) היו השניים שווים. 
מי עסק בשקידה בענייני השלטון. וכנגדו נטה ודוס לתע¬ 
נוגות השלטון ולתארי כבוד. ניסוי זה לא הצליח ביותר, 
אך פ׳ לא למד מהניסיון, וב 177 , 8 שנים אחרי פות ורוס, 
חזר עליו, במנותו את בנו קומידוס (ע״ע) לשותף לו — וגם 
הפעם לא הצליח בבחירתו. 

בימי מ׳ בא הקץ .,לשלום רומי"(ג״גוחסמ צ 3 ?) שהקים־ 

רות נהנתה ממנו עשרות שנים, והיא נאלצה לעמוד במזרח 
כנגד התקפות הפרחים, ובצפון, על הדנובה והדינוס, כנגד 
שבטים גרמניים. פ/ שלפי טבעו וחינוכו היו ענייני צבא 
זדים לו, נאלץ רוב ימי שלטונו לעסוק בהגנת הקיסרות; 
מ 19 שנות קיסרותו עשה 12 עם צבאותיו מחוץ לרופא. 
מלחמות ממושבות בחזיתות מרוחקות, היו מעמסה כבדה, 
מעל ליכלתה של הקיסרות הרומית. המחסור בכוח אדם 


הוחרף מחמת מגפת הדבר, שהביאו החיילים מחזית המזרח 
לאיטליה ולכל הקיסרות, והיא הפילה חללים רבים. כדי לפ¬ 
תור את המשבר יישב בארבארים בתחומי הקיסרות, והם אף 
נכנסו לשרת בצבא, דבר שהיתה לו משמעות רבה מאד לגבי 
עתידה של הקיסרות. לפי שבכך החלה חבארבאריזציה שלה. 
לאחר הניצחון שנחל על המרקומנים והסדמסים. התכוון מ׳ 
לארגן שתי פרובינציות חדשות בצפון. ולקדם את גבול 
הקיסרות מהדנובה להרי בוהמיה ודרום גרמניה, אך נאלץ 
לוותר על תכניתו בגלל מרידתו של אוידיוס קסיוס, מפקד 
הצבא במזרח, שהצטיין במלחמה בפרתים, והתקסר במצרים 
ובסוריה. אווידיום קסיום נרצח 3 חדשים אחרי התקוממותו, 
ואעפי״ב יצא ם׳ למסע למזרח. יש סבורים כי בעברו בא״י 
נפגש עם רבי יהודה הנשיא, והוא הקיסר אנטונינוס הנזכר 
באגדה התלמודית (ע״ע אנטונינוס פיוס■ ענד 422 — 424 : 
יהודה הנשיא, עם׳ 208 ). פורענויות הדוד עוררו גל של 
רדיפת נוצרים, כי ההמון הטיל את ההאשמה על הכופרים 
באלי רומא. מי, שבז לנוצרים — כשם שסלד ביהודים — 
לא התנגד לרדיפות, ובפידת-מה אף עודדו, בהתירו להשת¬ 
מש בנידונים לפיתה כגלדיאטורים בזירה. ב 178 חזר לחזית 
הצפון עם בנו ושותפו קומודום, ומת בוינדובונה. 

.׳ז .ס ;" 1882 ,? 47111411 ? 1710714 471 מ?/ !? . 4 - . 14 , 10 ;ת?מ .£ 

. ז ^\ ; 1931 ,. 4 . 4 ! ■ס !! £42 , 17 ז 0 [) 1 זש 1 | 10£ \- 2 ז 1 ׳לג 10 מ 113 ^ 

. 011 , X1 )מ 16 :*ה^ 2 0 ^^ 1 זי!ס 031 ) : 4010711711 7/10 ,ז:א 1 

. 1966 ,. 4 . 71 ? ,׳< 6 !ז 1 מ ; 1954 8 ,( 1£ 

מ. ע. 

מ׳ כפילוסוף. פ׳ היה מן החשובים שבהוני הסטואה 
(ע״ע) המאוחרת, שמשנתו נשתמרה בשלמותה. מ׳ התוודע 
אל הפילוסופיה הסטואית זמן רב לפני שעלה לשלטון, 
באמצעות הרצאותיו של הסטואיקן אפיקטטום (ע״ע). 
והשפעתו הרבה ניכרת בהגותו של מ , . חיבורו היחיד שנשת¬ 
מר, ״בינו לבין עצמו״ (׳! 00016 014 14 ) המחולק ל 12 ספרים, 
עוסק בעיקר בתורת המידות המעשית, כלומד בבעיות מוסר 
ודת, אבל בלא סדר שיטתי מיוחד. הרהורים אלה רשם מ¬ 
בלילות התבודדות ארוכים בשדה המערכה ובחצרו ברומא. 
יש הרואים בהם רק רשימות בסיסיות לספר גדול שהתכוון 
לכתוב; אבל בדרך כלל סבורים שהרהורים אלה היו מכוונים 
אל עצמו בלבד, ואיננו יודעים מי הציל כתבים אלה והוציאם 
לאור אחר מותו. הרהורים אלה נחשבים ליצירה מוסרית 
נעלה ומיוחדת במינה בכל הספרות העתיקה. 

אם כי חיבור זה נותן ביטוי לפילוסופיה הסטואית, אין 
הוא זהה עם השקפת העולם הסטואית מיסודו של זנון 
מקיטיון (ע״ע). בחיבור זה רחוק מ׳ מן השיקולים המטאפי- 
סיים, והוא מתרכז ב,.תורת החיים". שסגולתה היתרה היא 
לחיות על־פי שלטת השכל — הלוגוס — בטבע. בעניין 
מיוחד עסק מ׳ במצבה של הנפש, שהיא מפלטו האמיתי של 
האדם. .,האיש הטוב" והחכם חייב לשלוט בהיפעלויותיו, תש 
בזה גם ממידת הצדק והטוב. עליו למלא באהבה את החובה 
ולקבל בשלווה את שצופנת לו שלשלת המקרים. מ׳ עצמו 
ראה בתפקיד קיסר האימפריה, שהוטל עליו מבלי ששאף 
לכך. סימן לרצון ההשגחה. שאותו היה חייב לכבד, אע״פ 
שנטה להתבודד ולהתמסר לפילוסופיה. בחיבורו מתגלה מ' 
כאיש דתי ואציל רוח, הפונה לאלוהות, לכוח עליון, למקור 
שהוא טוב ומיטיב לבריות, ונשמת האדם היא חלק ממנו. 
משום כך האדם חייב לאהוב את הבריות שנבראו איש למען 
רעהו, רוצה לומר שכל המין האנושי הוא בבחינת קהילייה 





501 


מדקלם אורל-ום — מרקטור, כרהרדוס 


502 


אחת, או בדבריו: "תבל כולה כמדינה היא". הוא עצמו שאף 
למשטר של שוויון וחופש הדיבור, המכבד את חירות האזר¬ 
חים, אבל לא השלה עצמו שהוא יכול למלא את התפקיד 
שאפלטון יעד לפילומוף־השליט. הגיגיו על הנפש והמוות 
הקדימו את המידות הנוצריות. לא רק כשטען כי יש לאהוב 
גם את האויבים. לפי שבני אדם עושים רעה שלא ברצונם, 
אלא גם כשדרש שתמיד ישמור האדם את נשמתו "שתהיה 
טהורה כאילו אתה צריך להחזירה מייד". גם את המוות, 
טען, יש לקבל בלי התנגדות ופחד, כי אם ברוח טובה, 
משום ש״גם הפוטר אותך רוחו טובה". להגותו של פ׳ נודעה 
השפעה בפילוסופיה רק עם בוא הרנפבם. ודומה שבאה לידי 
ביטוי ב״חכם האידיאלי" של שפינוזה, ב״תורת המידות" 
(חלק ה׳: על יכולת השכל. משפט מ״ב. הערה). 

י. ג. ל.-ס, 

על יחסו של מ , ליהודי א״י — ע״ע א״י, עם׳ 410 . בדרכו 
מצרימה עבר בא״י, סבל מטרדנותם של היהודים, וקרא: 
"הוי המארקומאנים! הוי הקוואדים• הוי הסארמאטים! אני 
מוצא את הללו [היהודים] גרועים מכם". 

6 ( 7 , 8113011 "^ .״ 1 ; 1910 , 111 ( 80 . 14 **ו* 1 וה 0 ) 1 ( 4 ,; 911$5 ז.£ . 5 

. 11 . 3 > .ן) 1 060 / 1 [ ( 41040 ) 0 ? ) 1/1 11 ) 011 . 4 . 4 ( [ 0 (( €6110414 
. 1940-1 ^^ XXX י[.* .מ] 

מרקוף־וס ( 1111115 * 10 ^), אל המסחר והרווחים הרומי, 
אפוטרופוס לסוחרים ונוסעים, המזוהה עם האל 
היווני ד,רמס (ע״ע כרך י״ט עם׳ 548 — 549 ). שמו נגזר פן 
השם סזשבק, הקשור בסחורה. פולחנו של ם׳ הונהג בזמן 
קדום למדי; בשנת 495 לםד,״נ הקימו לו את המקדש הראשון 
ברומא, במורד גבעת האונטינוס. ליד השער המכונה "פורטה 
קאפנה" (סתטקנס טזסק) היה מעין המקודש למ׳. שלמיסיו 
ייחסו תכונות פלאיות מיוחדות: שמירה מפני מרמה והבטחת 
רווחים. ב 15 במאי. יום חג המוקדש לנד ולאמו מאיה, זלפו 
הסוחרים מהמים האלה על עצמם ועל סחורותיהם. משום 


הזיהוי עם הרסס, הוא מוצג לעתים קרובות באמנות הרומית 
גם כשליח האלים המכננף ובידו מטה שליהות, או שהוא 
מחזיק בידו ארנק, סמל לעסקים משגשגים. 

ב ח ז ״ ל מייצג מ׳ — המכונה אצלם, בדרך גנאי, "מרקר 
לים״ — את העולם האלילי היווני־רומי כולו, והוא נזכר 
יותר מכל אל אחר (ר׳ ספרא. בהר, ט׳ ה׳< נד׳ נ״ז. ע״ב 
ועוד הרבה). על שכיחותה של ע״ז זו בארץ נלמד גם סן 
המימרה הכללית: "ד׳ שמעון בן אלעזר אופר... כשם שהזורק 
אבן במרקולים עובד ע״ז, כך כל השונה לתלמיד רשע עובד 
ע״ז" (תוסס , ע״ז. ר, י״ת). "הזורק אבן למרקולים זוהי 
עבודתו" (מש' 0 נ׳ ז׳, ף), "אע״ג דאיכוון למירגמיה" (שם 
ס״ד, ע״א). הם׳ מתואר כך: ״אלו הן אבני בית־קולים: אחת 
מכאן, ואחת מכאן ואחת על גביהן״. תיאור ה־ 0160111 של 
הגבר, ומבנה זה הוא "עיקר מרקוליס" (ע״ז נ׳, ע״א). "ג׳ 
אבנים זו בצד זו — פרקולים" (ע״ז פ״ט ע״ב). בדרך כלל 
פולחן המרקולים מתקשר עם אבנים, עד שנשאלה השאלה, 
אם מותר להלד על גבי דרכים שנסללו — בידי גוי שאינו 
עובד לאל זה — מאבנים שנזרקו למרקולים (ע״ז שם). 
ובירו׳ (ע״ז ד׳, א׳) נאמר: "איזו הוא מ׳ כל שהוא סג את 
הים ואת הדרכים". העניין כולו רומז לפולחן האל הדפם 
(ע״ע). 

101 ־ 101 727 * 111 ( 76 6 ( 0 * 61411 ) 10 16 ( 11 6 ( 0 * 1 ( 04160 ,$ט 3 ז 1£ . 5 
. 9 ; 1898 . 354 , £44111 ■ 01 7 . 11 ( 0 * 11640 ( , 6 ) 01011 ' 7 

416 * 1 7,1 ) 6446 ( 41 , 6/10 * 0 ' 1 416 * 1 410 ( 6150 ? 0 * 20 611060 ,*!ט 1 ( 0131 
- 64 1111164 ) 64 ) 41 > 664 £ 0 ) 41£4 ( 510 ) 8641101 64 ( 110 ח 4 ( 04416 < 1 ) 4111 

. 1916 , 73-74 . 9 . 1041 > 1 

בל ו~קןןכ£ ר! , גד״ הר ריס — 40103101 ) 001113111115 — שמו 
הלטיני של 1 :> 1 ת־!£ 1 >ז 00113 ( 1512 , ריפלמונדה 
[בלגיה] — 1594 , דיסבורג [גרמניה]), גדול הקארטוגראפים 
בתקופתו, וממניחי היסוד של הקארסוגראפיה המודרנית. 
עבודות המיפוי הראשונות החשובות שלו היו מפת א״י 
( 1537 ), מפת-העולם הראשונה ( 1538 ), וגלובוס של כדור 



ספת רעולת ע? סרקאטור ( 11540 


503 


טרקטור, גרוזרדום — מרקיש, פרץ 


504 


הארץ ( 1541 ). ב 1544 נאסר זמנית עקב אמונתו הפרוטס¬ 
טנטית וב 1552 עבר לגור בז־יסבורג (* 01115501 ) והיה שם 
הקוסמוגראף של הדוכס מקלוה (:>■״(€). ב 1554 פרסם את 
מפת אירופה. וב 1569 הוציא מפת עולם ב 18 גיליונות 
(שממנה נותרו 4 עתקים). ב 1578 פורסמה בקלן מהדורה של 
ה״גאוגדאפיה" לקלאודיום פטולמאיוס (ע״ע תלמי) ובה 
ספות ערוכות בידי מ׳. ב 1585 ' הופיע חלקו הראשון של 
מפעלו הגדול ביותר■ ה״אטלם", ובו 110 מפות. את שני 
החלקים הראשונים של האטלס פרסם מ׳ עוד בחייו, והחלק 
השלישי פורסם לאחר מותו. בשם "אטלס" קרא מ׳ לאוסף 
מפות. ורק אחרי זמנו נתקבל כמונח מקצועי. שמו של ם׳ 
ידוע היום ברבים. בעיקר כזכות הטל מפה שהמציא לצרכי 
מפת העולם מ 1569 , המשמש את הניווט הימי עד היום. 
הטל מ׳ הוא גלילי, אמידצודה, והוא היחיד מבין מאות הסלי 
מפות, שבו בל לוקסח־רוס (קו בעל כיוון מצפני קבוע, החו¬ 
תר את כל קוי האורך באותה זוית) הוא קו ישר. כמו־כן קבע 
ס , במקצת מפותיו כמרידיאן מוצא (■ 0 ), את הקו העובר 
באיי כף ורדה • 24 ). 

/ 1/00 . 11 ; 1953 ? 1 ) ¥6 *£ 5 !) 40 ! ,פחסו 0 . 11 .!> 

. 1965 , 14 ( 11111)1 014 }! 10{>5 81 0101x5 ס/ 

מרקיבו ( 0 נ 1 [ 3 ס 31-3 }\). 1 . ;מה גדולה בצפון־מעדב 
ונזואלה, המתנקזת למפרץ ונזואלה שבים הקאריבי. 

היא שוכנת בתוך מישור מ׳ (ע״ע ונזואלה, עס' 396 — 397 ), 
המוקף ברכסי הרי האנדים. ארכה מצפון לדרום 124 ק״מ 
ורחבה 116 ק״מ. שטחה כ 12500 קס״ר. הימה רדודה ברובה 
מלבד חלקה הדרומי: שם עמקה מגיע ל 90 ם׳. למרות 
היותה פתוחה לצד הים מימיה מתוקים בחלקה הדרומי 
ומלוחים אך במעט בצפונה, בשל כמות המשקעים הרבה 
היורדת באיזור (כ 1,750 מ״מ בשנה) ובהרי הקורדירה 
המזרחית שבצד מערב ( 2.150 מ״ס בשנה). האקלים 
במ׳ ובסביבתה חם והלחות גבוהה מאד. הטמפרטורה הממו¬ 
צעת השנתית (• 28 ). 

ב 1917 נתגלו בקרקעית הימה ובחופיה אוצרות נפט מן 
העשירים בעולם, ובכר החל פיתוח מהיר של האיזור, שהיה 
ס־נתשלים בונזואלה. בשנת 1957 הועמקה התעלה ב¬ 
א¬רך של 34 קילומטר ונתאפשרה גישה של מכליות 
אוקאניות לימה. בס׳ ובסביבתה מפוזרים אלפי מגדלי קידוח, 
והנפט מועבר במכליות ובצינורות תת־קרקעיים להחסנה 
ולבתי זיקוק בגדה המזרחית של היסה, בחצי האי פרגואנה, 
ולשני האיים ההולנדיים (ארבה וקורסאו) שבקרבתו. באיזור 
זה מפיקים כ 75% מכלל תפוקת הנפט בונזואלה. וממנה 
90% משמש ליצוא. (ע״ע ונזואלה. עס׳ 404 וכרך מילואים, 
ענו 912 ושם תמו׳). עתודות של נפט מוכחות מגיעות 
ל 7% מכלל העתודות המוכחות בעולם. 

2 . העיר השנייה בגדלה בונזואלה, ונמל הנפט מהגדולים 
בעולם. שוכנת לתוף הגדה המערבית של התעלה המחברת את 
ימת ס׳ עם הים הקאריבי. 625,101 תוש' ( 1969 ). מ׳ שימשה 
עד 1917 נמל ליצוא קפה והיו בה כ 40,000 תוש׳. עם גילח 
הנפט החלה להתפתח במהירות והפכה לעיר מודרנית ומרכז 
עסקים לאיזור. הנמל משמש כנמל שטעון לסחר של צפון 
מערב ונזואלה, ודרכו מייצאים גם קקאו. קפה. עורות, פירות, 
שמני צמחים עצים ועוד. 

.* 1969 , 1€0 *) 0 ז 4 1.01111 י 0$ גתב[ .£ .י 1 

א 0 . א. 


מרקיון — ג 0101 ־ 131 י 1 — (נפ ׳ ב 160 לערך). מייסד כנסייה 
נוצרית פורשת בסאה ה 2 לספירה. תולדות ם׳ לוטות 
בערפל וידוע רק שנולד בסינופ (על חוף הים השחור). 
נראה כי הגיע לרומא ב 140 לערך, שם פיתח את שיטתו 
הדתית המיוחדת וארגן את חסידיו בעדה נפרדת. בשנת 
144 הוצא מן הכנסייה, אך מקהילותיו הפורשות, שהתפשטו 
ברחבי הקיסרות הרומית, נשקפה סכנה חפורה לכנסייה 
הקאתולית. בסוף המאה ה 3 עברו מקצת מחסידי פ' למני־ 
כאיזם (ע״ע מני), ורק במאה ה 5 חזרו רבים לחיק הכנסייה 
הקאתולית. עם זאת שרדו קבוצות של חסידי מ׳ גם בתקופה 
מאוחרת יותר. 

את התאולוגיה שלו, שביסודה מונחות השקפות הדואליזם 
(ע״ע) והגנוסיס (ע״ע), גיבש ס׳ בחיבור 5 ס 01111165 ^ 
("השקפות נגד"), שלא הגיע לידנו. ס׳ מבדיל בין האל 
הטוב הבלתי-נודע, אלד,י האהבה (החסד ובין אלהי ישראל 
בורא העולם, אלהי הצדק, הגמול והעונש שהוא נחות־דרגה. 
לאל הטוב, הבלחי-נודע ("האל הזר") אין שום מגע עם 
העולם החמרי הזח, אך מתוך רחמים לאנושות שלח את ישו 
כדי שיפדה בדמו את המאמינים מכבלי העולם חזה. מתוך 
גישה זו ופירוש קיצוני שנתן לתורת החסד של פאולוס 
דחה ס׳ את קדושת ספרי המקרא, המקובלת על הכנסייה 
הקאתולית, ואפילו מתוך הברית החדשה קיבל רק את 
עשר האיגרות של פאולום ואת האונגליון של לוקאס, שגם 
אותו ערך מחדש. כדי לסלק מהם השפעות יהודיות. מ , שלל 
את המיתום הגנוסטי ואת הפירוש הסמלי של הכתובים, 
דחה את סיפורי הלידה האנושית של ישו, שכן לדידו ישו 
אינו ילוד־אשה, אלא בנו שליחו של האל הטוב 
בלבד. 

תורתו של מ׳, כפו הגנוסיס, סיכנה את הנצרות שהיתר. 
לדת־עולם, בין השאר בזכות שו־שיה היהודיים, והיא חייבה 
את הכנסייה למצוא פתרון לכמה בעיות תאולוגיות חמורות, 
כפי שבאו לידי ביטוי בכתביהם של אבות הכנסייה אירנאום 
וטרטולתוס (ע׳ ערכיהם). 

, 0011 1 * 4 € (( 61 *[ 1 * 101 1111111 ) £110111 005 ,. 1 \ ,,י 01 בתז 1 ;/ 1 . 7 \ 

. 0 .£ ; 1942 , 11 * 1 ( 7051011 ) 111 0114 . 4 ! . 1 ;־ 1924 

. 1948 1115 004 . 1 \ ,מ 3 רמ 011 ג 81 

ד. פ. 

מךלןיש• פרץ( 1895 , פולנאה [חלין] — 1952 , הוצא להורג 
בכלא בבריח׳־מ), משורר יידי, מספר ומחזאי. קיבל 
חינוך מסרתי בבית הוריו• לחם במלה״ע 1 , נפצע ושוחרר, 
כבר אז נמנה על ה״שלי־ 
שייה הלירית״ של קייב — 
עם דוד הופשסין (ע״ע) 
וליב קוויסקל — שביטאה 
את הנטיות המודרניות ב¬ 
שידת יידית (ע״ע, ענד 
805 ) ופיארה את המהפכה 
הרוסית. מ 1921 התגורר ב¬ 
פולניה ובצרפת. ואז גם 
ביקר באנגליה ובא״י. ס׳ 
נערץ מאד בקרב סופרי 
האונגארד. בין השנים 
1921 — 1926 כתב שירה 
רבת־רושם על הפרעות ב- 



םר*ג מרש יש 



505 


מדקיש, פרץ — סרקנטיליזם 


506 


יהודי אוקראינה, שביטאה צער מהול בתקווה לבאות, 
וכמו־כן היה ממייסדי ה״ליטערארישע בלעטער" ומעורכי ה־ 
..כאליאסטרע" (ע״ע יידית, שם) בורשה ובפאריס. ב 1926 חזר 
לבדיה״מ ופרסם סיפורים, שירים ומחזות. מן המצוינים שבהם: 
הפואמה ״ברידער״ (״אחים״, 1929 ), הסיפורים: "דור אוים 
דור אייף, 1929 — 1941 (עברית: א. מייטוס, "דור הולך, דור 
בא״, א׳—בי, 1962 . — ספרו היחיד שתורגם לעברית), 
״פארקלעפטע ציפער בלאטף (״לוחות שעון מודבקים״, 1929 ) 
ועוד. ששיקפו, עם הפואמה שלו על סטאלין ( 1940 ) את "קו 
המפלגה" בספרות. עפ״י דרישת המפלגה עסקו יצירותיו 
בתיעוש, בשיתוף ובאספקטים אחרים של החיים בבריה״ס. 
ב 1939 קיבל את אות ״מסדר לנין״. גם בשנות מלה״ע 11 
הרבה לכתוב, ביו היתר את הפואמה האפית "מילהאמע" 
(״מלחמה״), — ולה 20,416 שורות — השופעת תהילת- 
סטאלין. יצירה זו כשאר יצירותיו מתקופת המלחמה ואחריה, 
מבטאת רגשי שנאה לאויב, פטריוטיזם רוסי ויגץ על שואת 
היהודים. ב 1948 נאסר והואשם, עם סופרים יהודים אחרים, 
בלאומנות יהודית והוצא להורג. 

שירתו רבת־עצמה. רב־אמן היה בסגנונו הנותן ביטוי 
מלא לרגשות עמוקים. אף כי לפעמים בפאתום רב מדי. 
שירתו פורסמה שוב בשנת 1957 ברוסית, בתרגומם של 
42 איש. ב 1959 פורסמה בבואנום איירס הפואמה הבלתי 
גמורה שלו "יערושע" (ירושה), וב 1964 סיפורו "דור איין", 
בלשונם המקורית. ב 1967 נמצא בידי קוראי־יידית בבריה״מ 
סיפורו. שלא פורסם מעולם, "סריט פון דררעס" ("צעדי 
דורות"), על גבורתה של יהדות פולניה. 

ש. ניגער. יידישע שדייבער אין סאוועס רוסלאנד. 261-229 , 

11958 ש. ביקל, שריינזזד פה סיין דור, 304-287 , 11958 

נ. מיזל, על ם׳ ויצירתו(נתוד: "דור חולו ודור בא". תר׳ א. 

מיסוס), 1962 ; א שסיגל אויף א שטיין, 512-373 . 756-751 ׳ 

'"' 3 "יי' ם. 

מרקלוס קלודיוס — : 7311,1111 ) 340611115 ^—שמה של 
משפחת נובילים רומית, הענף הפלביי העיקרי של 
בית־האב ($ת 86 ) של הקלודיים. 

1 ) מרקוס מ״ק (מת 208 לפסה״ג) היה קונסול ב 222 , 
ניצח את האינסופרים שבגאליה קיסאלפינה. והרג בעצמו 
את מנהיגם: ובכך זכה בכבוד־הגבורה הגבוה ביותר ( 0113 ק 5 
13 ז״ק 0 ). במיוחד הצטיין במלחמה הפינית השנייה. ב 216 
סיכל את ניסיון חניבעל לכבוש את נולה, הוא נקט את 
שיטותיו של פביום מכסימום, והטריד את צבאותיו 
של חניבעל. ב 214 נשלח לסיקיליה, חכה לתהילה בכבשו 
ב 211 את סיראקוסי. על אף הביצורים שתיכנן ארכיסדס 
(ע״ע). מ״ק נפל בקרב ליד ונוסיה. 

2 ) מרקום מ״ק (מת 46 לפסה״נ), קונסול ב 51 . היה 
מתנגד חריף של יוליוס קיסר. וביקש להחזירו מגליה במארס 
50 . ס״ק הצטרף לפומפיום במלחמת האזרחים, נלחם בקרב 
פארסאלום ( 48 ) ואח״ב עבר למיטילנה. אך ידידיו ברומא 
שכנעו את קיסר לחון אותו. מ״ק שם פעמיו לרומא, אך 
נרצח בפיראוס. 

3 ) מרקום מ״ק (מת 23 לפסה״נ), היד. בנו של גאיום 
(בן־דודו של 2 ), ושל אוקטאויה, אחות אוגוססוס קיסר. זמן 
פה נחשב פ׳ למתחרהו של אגריפה (ע״ע) וליורשו של 
אוגוסטום. נשא לאשה את יוליה, בת אוגוסטום, אך מת 
בצעירותו. חורבות התיאטרון הנושא את שמו נראות עד 
היום ברומא. 


מרקנטיליזם (מלאט׳ 5 ת 3 סזסמ 1 = סוחר), מונח בתולדות 
המחשבה והעשיה הכלכלית, והוא מכלול האמצ¬ 
עים שנקטו האחראים לענייני הכלכלה בארצות אירופה 
במאות ה 16 עד ה 18 להשגת כוח ועושר למדינה. 

המונח ■שיטה מרקאנטילית" נטבע לראשונה באמצע 
המאה ה 18 , ונתפרסם מאז עסק בה א. סמית בספרו "עושר 
העפים״ ( 1776 ). הס׳ התפתח עם התפוררות כלכלת יה״ב והת¬ 
גבשות המסגרות הלאומיות במערב אירופה ובמרכזה. ועל 
רקע התגליות הגאוגראפיות, ובעיקר גילח אוצרות הזהב 
והכסף בדרום אמריקה ובמרכזה. ספרד, שהשתלטה על 
אוצרות אלה, היתד. לעשירה במדינות אירופה ובאמצעות 
עשרה נהייתה גם החזקה שבהן. בתנאים אלה נקשר קשר 
סיבתי ביו שליטה על פלאי של מתכות יקרות לביו עצמה 
פוליטית ומעצבי המדיניות הכלכלית הסיקו, שצבידת זהב 
וכסף בידי המדינה מרבה לה כוח, 

הם׳ לא היה דוקטרינה כלכלית מגובשת אלא מערכת של 
כללים מעשיים, שנכתבה בידי אנשי־פעשה, כתוסם מאן 
(ת 111 \, . 7 — 1571 — 1641 ) וסיר ג׳וסיה צ׳ילד (ז $1 
0111111 .( — 1630 — 1699 ), האנגלים, שהיו אנשי מסחר, 
וייהאן יואכים בכר (•"!("מ.( .( — 1635 — 1682 ) הגרמני, 
שהיה מדינאי. העקרונות דלהלן הנחו את הפדיניות המר־ 
קאנסיליסטית לתקופותיה במידה משתנה: 

1 ) כל מדיניות כלכלית נבחנה בראש וראשונה עפ״י 
חלקה בקידום האינטרס הלאומי. כלל זה מבוסס על עקרון 
החברה האורגאנית, הגורם, כי החברה השובה יותר מםה״כ 
הפרטים המרכיבים אותה, ולה תפקידים המוסיפים לרווחתם 
של חבריה. קיימת נם הנחה מרקאנטיליסטית. שלפיה סה״כ 
העושר בעולם קבוע. מכאן נובע, שהמעשרות מדינה אחת גור¬ 
מת להידלדלותה של אחרת, ולכן מן ההכרה לקיים את עשרה 
של המדינה. דעות אלה שיקפו את דוח הלאומיות החדשה, 
שעלתה עם דעיכת ההשקפה הקוסמופוליטית של יה״ב. 2 ) הז¬ 
הב והכסף הם הצורה האידאלית לצבור עושר. על-כן על המ¬ 
דינה לשקול את מהלכיה הכלכליים לפי השפעתם של מלאי 
המתכות היקרות. 3 ) בהעדר מכרות של זהב וכסף על המדינה 
לשאוף שייווצר עודף במאזן המסחרי. לשם השגת עודף כזה 
המדינה חייבת להגביר אח יצוא סחורותיה ולהגביל במידה 
רבה את יבואה. 4 ) המדיניות המרקאנטיליסטית רותמת את 
כל המשאבים להגברת כוח המדינה ע״י עידוד הילודה 
וחתירה לכיבוש מושבות שניתן לנצלן. 5 ) בניגוד לפיס־ 
יוקראטים אין המ' גורם קיומה של "יד נעלמה" המסדירה 
את מנגנון הכלכלה ומביאה אותו למצב של שיווי־משקל 
אופסיפאלי. המדינה חייבת איפוא להתערב באופן פעיל 
בחיי הכלכלה בתחומי היצוא והיבוא, לארגן, לכוון ולווסת 
את הייצור המקומי, ולעודד השקעה ישירה בתשתית הפיסית 
והמקצועית של המשק. 6 ) לשם הרחבת הפוטנציאל הכלכלי 
יש להגדיל את ההפרש בין הייצור לבין הצריכה, או ע״י 
הגברת הייצור, באמצעות מדיניות של תעסוקה מלאה, או 
ע״י צמצום הצריכה, בדרך של מתן שכר נמוך לעובדים. 
הסדקאנטיליסטים נקטו את שתי השיטות, פעמים זו ופעמים 
זו. 

הם׳ במאה ה 16 התמצה בצבירת מתכות יקרות. אולם 
כישלונה של ספרד לשמור על מעמדה הבין־לאופי, חרף 
מברותיה העשירים, השף את חולשתה של המדיניות הזאת, 
שכונתה בוליוניום ( 3 ח 15 ת 1110 נ 1 נ 11 3 ולי)ן - מטילי מתכת 



507 


מדקנטיליזם — פרשה 


508 


יקרה), ולכן הושם הדגש בסאה ה 17 על פעילות כלכלית 
בסחר־ההוץ, שתכליתה להגדיל את עודף היצוא על היבוא. 
בתקופה זו זכו הסוחרים שעמלו ביצוא במעמד בכורה, ואילו 
ענפי הכלכלה שלא עמקו ישירות בסחר־חוץ — החקלאות 
והתעשייה שייצרו לשוק הפנימי — היו במעמד משני. זוהי 
תורת הנד הקלאסי שנוסחה אז בכתבי ת. פאן (ר׳ לעיל). 
מסוף המאה ה 17 הודגשה יותר יכולת הייצור של המדינה, 
והשמירה על תעסוקה מלאה למען רמת ייצור גבוהה 
הפכה ליעד מרכזי של המדיניות. לפי תפיסה זו חשיבותן של 
המתכות היקרות נעוצה בפעולתן המונטארית להבטיח שפע 
של אמצעי תשלום ולשמור על שער ריבית נמוך. משמעותו 
של עודף היצוא במערכת זו היא של מרכיב בביקוש הכולל. 
רמה גבוהה של ביקוש כולל נחשבת כערובה לייצור גדול, 
ולשם השגתה הציעו רבים לשלם שכר־עבודה גבוה לעובד. 
גם בעיית העוני התמורה באותו זמן הטרידה רבים, ובהצעות 
לפתרונות היתד, תערובת של הומניטאריות ושיקולים של 
הגדלת הביקוש האפקטיווי. אז נראה הנד אצל רבים מהוגי 
הדעות של התקופה'כמעין מ׳ סוציאלי. גם בגרמניה השתנו 
ההדגשות, ובמקום "הפיסקאליזם", השוקל את צעדי השליט 
לפי אמות־המידה של הכנסות לקופת המדינה, באה תורה 
מתוקנת של פ׳, הרואה בהגדלת הייצור את מטרת המדיניות 
הכלכלית. גם תפקיד מכסי היבוא השתנה: המטרה אינה 
ריבוי תקבולים אלא הגנה על התוצרת המקומית. 

דוגמאות בולטות למדיניות מרקאנטיליסטית היו, באנג¬ 
ליה — ״חוק בעלי המלאכה״ 0 ז־־ 1£1 מ\ 1 )ס ־ 111 ) 513 7110 — 
1563 ), שלמעשה ביטל את כוח הגילדות, ו״חוקי השיט" 
(;:־:ק ת 10 ) 1 @ 1 ע 3 א— בעיקר מ 1651 ), שקידמו את פיתוח 
העצמה הימית של אנגליה: בצרפת — מכלול פעולותיו של 
קולבר, (ע״ע), שר הכלכלה של לואי שהעלה לדרגה 
של מדע את ארגון הכלכלה באמצעות תכנון מפורט ופיקוח 
מרכזי. המונח "קולבריזם" היה לשם נרדף למי. 

הביקורת על הנד ויחסם של הוגי-הדעות אליו השתנה גם 
הוא. לפי הלכי-חרוח של זמנם. א. סמית מדגיש בעיקר את 
השלילה שבפרוטקציוניזם, ואילו שמולר (ז־ 011 תזז 1 ־$. 0 — 
1838 — 1917 ) הגרמני וקנינגהם (מז 8113 ״ 1 ״״נ 01 — 

1919 — 1949 ) האנגלי עמדו על השפעתו החיובית של הס' 
על ליכוד המדינה הלאומית וביצורה. הקשר (.? .£ 
ז 5011€ ) 1 ־;> 1 ן). שספרו(ר׳ ביבליוגראפיה) הוא המחקר המקיף 
ביותר על הנושא, הולך בעקבות הקו של א. סמית. רוב 
החוקרים האחרונים נוטים לראות במי אוסף שיטות, שהות¬ 
אמו מדי פעם בפעם לצרכי הנסיבות. ניתן לאמור שהס׳ 
יצר את התנאים הבסיסיים להצבר הון ראשוני, שיפר אח 
התשתית הטכנית והדמוגראפית של המדינה והכשיר אותה 
לתיעוש. 

,? 7164 0/ 1711(11111X101101 ץ 1€01 / 7 1/16 ( 11 , 1061 ^ .[ 

.[ ; 1943 , 00 ח- 683 [ . 14 , 0016 .#י ; 1937 

. 5 . 1 ? ; 1954 , 1 ו 1 ץ 4/131 ■£! 1 ח 0 מ 0 ז>£ /ס ׳ל < 110 ! # ,ח?]*ן 11111 ו 80 1 
־*//•ןמ?>$־ 6£ מו^ י >/ £6 ־ , ^ , 608 . 1 ; 1955 . 1-11 ,. 4 ! 
. 1969 ,. 14 1/1 1 ( 1111107 ?£ . (. 611 ) מגת €1 !ס 0 . 0 . 0 ; 1959 , 111111 

י־. דו. 

מרקפטנים, תרכובות אורגאניות, המכילות!פרית בצורת 
קבוצה תיולית:—. ריחם אינו נעים. אפשר 
לראותם ככהלים (ע״ע). בהם הוחלף מס— במצ¬ 
או נקודות רתיחתם נמוכות משל הכהלים המתאימים. 
ומעידות כי במצב הנוזל הם מאוגדים אך במעט בקשרי 


מימן. סתיל-מרקפטן (מ 8 ־ מכ)) רותח ב • 6 , בוטיל-מרקפסן, 
ממרכיבי הנוזל" המצחין של הבואש, ב • 98 , איזובוטיל- 
מרקפטן, המצוי בנפט, ב • 88 , והתוצר הארומתי תיופנול 
( 511 נ מ״ 0 ) — ב״ 169 . עם יונים של מתכות נותנים ד,מ" 
מלחים שהאניון בהם ־ £3 ! אחדים מהמלחים, וביניהם אלו 
עם כספית, אינם מסיסים במים (מכאן השם: מזנזדזט־ז־מז 
3 ח 3 :ק 3 ־ — לוכד כספית). 

מכינים מי ע״י תגובת כהלים עם מימן גופרי או עם 
־ 8 ־ ?, ומאלקיל האלוגנידים — עם אשלגן הידרוסולפידי או 
אלקיל-גפרתי(ע״ע אלקיל). במעבדה נוח להפיקם מהמלחים 
שבין אלקיל האלוגנידים ותיו־שתנן. 

הנד מתחמצנים בנקל. עם חומצה הנקנית מתקבלות 
חומצות אלקיל־סולפוניות (מ ג 50 *), ועם מחמצנים עדינים 
יותר, דו־סולפידים, שמהם אפשר לחוור. על ידי חיזור, 
לחמרי המוצא: 

מ 2 + 511 — £5 5 = 4 מ 2£5 

הריאקציה האחרונה. בשני כיווניה, מוכרת גם במערכות 
ביולוגיות. החומצה האמינית ציסטאין(ע״ע אמיניות, המצות) 
( 0009 ( 0 2 א) מנ> ־ { £1501 ), וצורתה הדרסולפידית, 
נכללות במבנה החלבונים, וגלוטאתיון, המכיל חומצה זו. 
משמש נושא־מימן בתהליכי חמצון־חיזור. 

המרי תעשייה ורפואה רבים הם מ". כן מוסיפים מ" לגזים 
מסוכנים או דליקים (כגון גז בישול ביתי), כדי לאפשר גילוי 
דליפה בעזרת ריחם. 

מרשה, עיר ביהודה. רחבעם ביצרה עם יתר ערי ממלכתו, 
והיא נזכרת עם עדולם, קעילה, אכזיב ולכיש (יהד 
טו, מד! מי׳ א, יג—טס ועוד). אוזביוס (ע״ע) באונומססי- 
קון קובע שהיא במרחק 2 מיל מבית־גוברין, ועל־בן מזהים 
אותה עם תל צנדחנה ־חח^ 530:3 ) 1 ובכתובת הלניס¬ 
טית מצפון לתל אכן נזכרת "מריסה". בימי בית שני נש־ 
תיינה לאדום (ע״ע [כרך המילואים!), ובתקופה ההלניס¬ 
טית ישבו בה צידונים. היא נכבשה בידי הורקנוס 1 וסופחה 



מרשת. קבר ובו חרר בכיסה, פתח מעוטר ואולם הסאפשר גישה 
לשלושת אולמות קבורח 



509 


טרשזז — נ!רשל, אדפרד 


510 


ליהודה עד לכיבוש פוספיוס. ב 40 לפסה״נ החריבוה הפר¬ 
חים. ואת מקופה תפסה מאז בית גובריו (ע״ע). 

בחפירות ם׳ נמצא שהיישוב הישראלי הוא הקדום, ובין 
שרידיו — טביעות חותם "לפלך". העיר ההלניסטית השת¬ 
רעה על 24 דונם, והיתד. מוקפת הומה כפולה ובה מגדלים 
ושער: נתגלו שרידי רחבת העיר, בניינים ציבוריים שצרות 
מרוצפות, וכסו־כן כלי חרס. מטבעות וכתובות. מצפון לתל 
נמצאו 4 מערכות קברים, המשקפים קורות העיר מאז ועד 
לתקופה הביזאנטית. האוכלוסים היו אז אדומים וצידונים. 

מ. אבי-יונה, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ־ישדאל, 8 נ־ 30 , 
48-46 . תשי״א־ ז מ. שובה. חיי היהודים בא״י בתקופת התל- 
סוד לאיר הכתובות (קובץ ההברה העברית לחקירת א׳י 
ועתיקותיה, די. 83 — 84 ). תש״ה! 41 - ״*ז . 1 מ 0001 פ£ 0 < 1 ז ("כלכלת התעשייה" [עם 
אשתו־תלמידתו, פרי]), 1879 : - 1 ס 00 3011 1111 * 01 ,׳< 6 ח 10 \ 
101116 (״כסף, אשראי ומסחר״), 1923 ; 3111 ־ 301117 ׳ 1:11105113 
(״תעשייה ומסחר״), 1919 : לאחר מותו פורסמו: 0££11121 
, 14 15 פק 3 ? (״מסמכים״), 1926 ; , 14 01 1610011315 ^ 

(״לזכרו״), 1925 . 

, 61-107 , 1 * 1 ?ס)!/יד 1 ז 11110 ג 1 ר< 1:1 ( 1 01711 ,^ 1 ^ 511 .זר 

, 115 ( 017101 £0071077110 ) 0 ץ £11:107 ,ז^ 0 י 1 תוטג 501 .\. .[ ; 1941 
-י\ז^.ן ; 1951 ,: £007107711:1 07001 ח 70 ,. 1 א ; 1954 ,(.זר. 5 ) 

. 1 * 1 ;״ 1951 ,( 217 — 125 ( 1 )^ 01 ^ £70 171 : 0$ ::£ 777 ) . 34 , 5 ^ 0 

, 1968 , 402 — 304 , 1001 ) £01701 מ 7 ( 1007 ) 7 £€071077710 

י. דר. 



511 


מרעל, ג׳ון — מרעל, ג׳ורג׳ י,סלט 


512 


מרעל, ג׳ון — 3431511311 01111 ( — ( 1755 — 1835 ), מדינאי 
ומשפטן אמריקני. מ׳ הגיע לדרגת קצין במלחמת 
העצמאות ועסק בהצלחה כפרקליט. בשנים 1782 — 1791 
היד, חבר בית המחוקקים של מדינת ורג׳יניה. ב 1795 הציע 
וושינגטון (ע״ע) למי לשמש תובע כללי ולאחר מכן לשמש 
שגריר בצרפת, אך ס׳ דחה את שתי ההצעות כי העדיף 
לעסוק בעריכת דין. ב 1799 נבחר כציר בית הנבחרים של 
הקונגרס. הנשיא השני, ג׳ון אדמם (ע״ע), מינהו למזכיר 
המדינה, ולאחר מכן כיהן כזקן השופטים של בית הדין 
העלייל ( 1801 — 1835 ). 

מ' קבע את דמות בית הדין העליון ואת מעמדו במערכת 
רשויות הממשל. זקן השופטים הראשון ג׳ון ג׳י (ע״ע) 
התפטר משום שלא ראה כי תפקיד מכובד נועד למוסד זה, 
ורווחה באותה עת הדיעד, שבית המשפט העליון הוא הזרוע 
הכושלת של המשטר החדש באה״ב< ואילו מ■, בשורה של 
פסקי דין, קבע הלכות שהניחו את היסוד לכוחו של המוסד 
אשר אין דומה לו, מבחינת סמכותו, במוסדות השיפוט 
בעולם, נקודת המוצא של מ׳ היא חוקת אה״ב (ע״ע, ענד 
86 , 165 ), והנאמנות להוראותיה היא נר לרגליו. ואולם. 
בהיות החוקה מסמך המושתת על עקרון הפרדת הרשויות 
ונועד לקבוע תיחום סמכויות בין השלטון המרכזי הפדרלי 
לבין השלט(ן האוטונומי של המדינות, הרי בית המשפט 
הוא הסמכות ד, מ פ ר ש ח אח החוקה. מכאן משתמע. למרות 
שלא נקבע הדבר בחוקה, כי בית המשפט העליון חייב 
להתעלם מכל חוק (פדרלי או של אחת ממדינות אה״ב) 
אשר נוגד, לדעתו, את הקונסטיטוציה הפדרלית, ושלכן 
היא הוא המוסמך לקבוע סופית אס חוק שחוקק ע׳׳י הקונגרס 
חיה בתחום הסמכויות שהחוקה העניקה לקונגרס! וסשקבע 
בית המשפט כי חרג הקונגרס מסמכויותיו, הרי אוחו חוק 
בטל ומבוטל בהיותו נוגד לחוקה. הוא הדין לגבי חוק שחוקק 
ע*י בית המחוקקים של כל אחת מן המדינות. עיקרון זה, 
אשר נוסח בפסק דינו של מ■ במשפט מרבודי נגד מדיסון 
ב 1803 ( 11161100 ( .!־! צ 1 נ 1 < 11 ב 14 ), נתקבל מאז ועד היום 
כיסוד מוסד של החוקה האמריקנית. עיקרון זה הפך את 
בית הדין העליון לאחד הגורמים החשובים, לא רק בהת¬ 
פתחות המשפטית, אלא גם בהתפתחות הפוליטית של אד,"ב. 

מצד אחד צמצם מ ׳ . לכאורה. את תחום סמכותו של 
הקונגרס לחוקק, אך מאידך קבע פירוש גמיש ורחב יותר 
לסמכויותיו של הקונגרס בתחום אותם העניינים שהחוקה 
העניקה לו. בפסק דינו במשפט גיבונז נגד אוגדן ( 0111110115 
״ 08110 . 5 ״) נזקק ם׳ לסעיף בחוקה על פיו הוענקה לשלטון 
הפדרלי הסמכות לקבוע סדרים בנושא הסחר בין מדינות 
הרפובליקה (־־■!־"""סס 51310 ־ 10100 ). התעוררה השאלה: 
האם הסדרת הספנות ורישוי כלי הובלה אחרים המובילים 
סחורות בין מדינה למדינה — גם הם בסמכותה של הממ¬ 
שלה הפדרלית, או שמא המונח "סחר", כפי שחוא מופיע 
בחוקה, נועד להגביל את סמכותו של השלטון הפדרלי רק 
לסחר עצמו. במובחן מהאמצעים (ובכללם כלי ההובלה) 
שעל ידיהם הסחר מתנחלי בפסק דינו הכריע מ׳ בזכות 
הפירוש היותר רחב, וקבע כי הקונגרס הפדרלי מוסמך 
לרישוי ספינות המובילות מצרכים ונוסעים בין המדינות, 
וכי כל חקיקה או פעולה של אחת המדינות בעניין זה אין 
לד, תוקף אם, ובמידה. שהיא פוגעת בהסדר הפדרלי. נימוקו 
היה: משהעניקה החוקה סמכות לקונגרס. מוסמך הקונגרס 


לנקוט כל דרך סבירה למימושה של סמכות זו. העקדון 
שנקבע בפסק דין זה חי ופועל בחוק הקונסטיטוציוני של 
אה״ב עד היום. במקרה הנידון, מנע פסק הדיו את האפשרות 
שאחת, או יותר. ממדינות הפדרציה תוכל להפריע לסחר 
החפשי בין כל מדינות הרפובליקה, וע״י כך הפך את כל 
שסחר, של אה״ב לאיזור של סחר חפשי. 

במשך 35 שנד. עיצב מ׳ את דמותו של בית הדין העליון, 

קבע את עקרונות היסוד לפירוש החוקה והכניס לאפיק 
מעשי את היחסים המסובכים שבין השלטון הפדרלי לשל¬ 
טונות המדינות, ומעל לכל קבע תחומים לסמכויות שלוש 
הרשרות של הממשל ושקד על עקרון הפרדתן. בעיקרו 
של דבר התנגד מ׳ לדוקטרינה של "זכויות המדינות" 
( 5 ] 1 ! 8 !מ ' 05 ) 3 ) 5 ). ונטה לפרשנות שתאפשר תפקוד יעיל 
של השלטון הפדרלי, למרות שלשלטון זה הוענקו בחוקה 
סמכויות מוגבלות בלבד (ראה אח ההכרעה במשפט 
11 נ 101 ץז 43 ן . 5 ׳! 1110011110011 ). 0 ׳ שיקף את רמת הטיעון 
הגבוהה של אחדים מטובי הפרקליטים של אה״ב באותם 
הימים (בחם דניאל ובסטר), שהופיעו בפני בית הדין העליון, 
וכן הושפע מאיש בריתו על בס המשפט, השופט סטורי 
( 51017 1 (ק $0 ס)), שהצטיין כמודה, כמחבר וכמשפטו אקדמי. 
סגנונו של מ' בפסקיו נטה לפיתוח דיאלקטי, כמעט ללא 
ציטוט אסמכתאות, כנראה תוך חתירה מודעת לשכנע את 
הקורא שהחלטתו אינה אלא הפירוש הסביר האחד לקונס¬ 
טיטוציה הפדרלית כפי שנתקבלה ונוסחה. אולי מטעם זד, 
אף איננו נזקק כמעט לתאוריות מקיפוח על מהות השלטון 
וזכויות האזרח. מ׳ קנה לו מוניסין כמשפטן גם בתחום 
המשפט הבין־לאומי ובדיני ימאות ( 7 ) 341111131 ). כן עסק 
בהיסטוריה ופרסם ביוגרפיה של ג׳ורג׳ וושינגטון. 

,[ ; 1917 , €00111111110/1 ) 1 ( 1 /!מ 2 > .}%! ./ ,חו׳יחס 0 . 5 . 1 * 1 

1 ) 0/11 ,(. 611 ) 5 * 101 .!׳% .מו^\ ; 1919 ,. 1 \ .[ }ס )[ 11 61 ע 1 ) 1 ז 0 ־\ 6 מ 
. 1956 , 1 ס 3 וס-/קק 0 ) 8 4 :. 1 \ ./ )./ 1/4511 
ש. ז. א. 

מרשל. 10 ־ 0 .קטלט - 511311 ־ 3 ^ ) 1 ־ 1 ) 03 ־ 018 ־ 0 - 

( 1959-1880 ), איש צבא ומדינאי אמריקני. שירת 
פעמיים בפיליפינים, והיה מדריד בביה״ס למטה. במלה״ע 1 
הצטיין כקצין־מטה וכמארגן פעולה בצרפת ( 1917/18 ). 
ב 1919 — 1924 היה שליש של פרשינג (ע״ע), אח״ב שירת 
בסין. ב 1928 — 1932 היה סגן־מפקד ביד,"ס הידוע לחי״ר 
בפורט בנינג, ג׳ורג׳ה והשפיע רבות על מפקדיו הבכירים 
העתידים'של צבאי אד,״ב במלה״ע 11 (ברדלי, הוג׳ס, קולינז. 
בידל־סמית, סטילול). רק ב 1936 נתמנה בריגאדיר־ג׳נרל. 
שכן מפקדו מק-ארתור (ע״ע) סירב לאשר את דרגתו, משום 
שהיה .,מחוסר ניסיון קרבי״. ב 1939 — 1945 שימש רפטכ״ל. 
בתקופת כהונתו גדל צבא אה״ב ליותר ס 8 מיליון איש, 
שגויסו, אומנו, צוידו, והופ¬ 
עלו הודות לכשרונותיו ה¬ 
ארגוניים המזהירים של מ׳. 
בשל חיוניות תפקידיו במ¬ 
חיצת רוזולט (ע״ע) מעולם 
לא קיבל מ׳ תפקיד קרבי, 
אך הוא היה מבכירי היוע¬ 
צים הצבאיים של הנשיא, 
יעץ לו בעניין מינויי מפק¬ 
דים ונתלוור, אליו לכל ה¬ 
וועידות החשובות של ב־ ניזונ• 0505 סריס? 




513 


מרשל, ג׳ורג' קמלט — מרשל, תכנית 


514 


נות-הברית. מ׳ היה ממעצבי האסטרטגיה-רבחי של המלחמה 
הגלובאלית נגד גרמניה ויפן. בסוף 1944 הועלה מ׳ לדרגת 
״גנרל-הארמיה״, בעל 5 כוכבים, הדרגה הצבאית הגבוהה 
ביותר של ארצו. 

בנובמבר 1945 פרש ם׳ מן השירות ויצא בשליחות מיו¬ 
חדת של הנשיא טרומן (ע״ע) לסין, לנסות ולמנוע את 
השתלטות הקומוניסטים. השליחות, שנעשתה במאוחר, נכ¬ 
שלה, ושוב פרש ם׳. בפרוץ המלחמה הקרה באירופה, ברא¬ 
שית 1947 , נתמנה פ׳ לשר החוץ, ומכאן קשור שפו בתכנית 
ס' (ע״ע). 

ממן מלחמת קוריאה נקרא מ׳ לתפקידו הציבורי האחרון — 
שר ההגנה ( 1950/1 ). ב 1953 קיבל את "פרם נובל" לשלום. 

ם׳ לא האמין שישראל תעמוד בפלישה הערבית בשנת 
1948 , ולהערכה זו היחה חשיבות רבה בהחלטתו של הממשל 
האפריקני לחזור בו מהחלטת החלוקה ולאמץ את תבנית 
הנאמנות לא״י (ע״ע כרד ר, עם׳ 569 ). אולם משהוקמה 
המדינה התייחס אליה מ־ באהדה מסרגת. 

- 1880 , 701 ) 71 ) 0 8 / 0 0110/1 ) 13414 '../ 1 , . 0 . 0 . 0 .£ 

1939, 1963; 1(1., 0. €. 14.: 074(01 0118 1939-1942, 

1966; ?. ^11x00, 0(71(701 1*1. ^(70(7711x7(4, 1968; ]. ?. 

10 75 ) 11 * 1 ) 1711 ( 07 *' 7 ) 1010 ? 71 ) £14 : 701 ) 71 ) 0 ■ 81 ) 0 , 5 ( 10111 ־ 1 

. 1971 ,. 4 ! 

ס. ס. 

מרשל, לואי ( 1856 . סיראקיה [ניו־יורק] — 1929 . 

ציריך), משפטן, לוחם לזכרות-אזרח ומנהיג יהודי. 

בן למהגרים יהודים מגרמניה. ב 1878 סיים את חוק לימודיו 
במשפטים. באוניברסי¬ 
טת קולאמביה. מ׳ הת¬ 
פחה בחוקי התחיקה וה¬ 
איגודים! רבים סן ה¬ 
משפטים שטיפל בהם 
היו בעלי חשיבות תחי¬ 
קתית. בשנים 1890 . 
1894 , 1915 נבחר לוע¬ 
דות החוקה של מדינת 
ניו-יורק. 

מ׳ היה מנהיג פעיל 
בקהילתו. כמנהיג יהודי 
בעל שיעור קומה התב¬ 
לט ב 1911 . כאשר לחם 
לביטול הסכם הסחר הא־ 
מריקני-רוסי (ע״ע אה״ב, ענד 222 ). בשנים 1924-1915 כיהן 
כנשיא הוועד היהודי האמריקני. ובמלחה״ע 1 היד, ממארגני 
הג׳וינט (ע״ע) ומנהליו. ב 1919 נמנה עם נשיאי ועד המש¬ 
לחות היהודיות (ע״ע) בוועידת שלום ורמאי, ותמך בדרישה 
לתת זכויות לאומיות למיעוטים במזרח אירופה. לאחר 
פלחה״ע 1 לחם בגל האנטישמיות שעבר על אה״ב, ואילץ 
את הנרי פ 1 רד להפסיק את הפצת ה״פרוטוקולים של זקני 
ציון״ (ע״ע 'אנטישמיות, עט׳ 509 ). אם כי לא היה ציוני, 
הכיר בחיוניותה של א״י כמרכז להתיישבות יהודית, וב 1929 
הגיע לידי הסכם עם ויצפו בדבר הקפת הסוכנות היהודית 
המורחבת (ע״ע א״י, עם׳ 540 ). מ׳ היה פעיל גם בליגה 
הלאומית לקידום הכושים, וניהל מערכות משפטיות למענם. 

, 1-11 , ( 0 ״;/,ז . 0 

, 7 /ס ■,!/״,,/,ס ,.זג ../ ,ז 5£0510£:1 ס 11 ■ 1 ג ! 1957 

. 1965 



מרשל. —^ 5 ] (׳״(!?( — 1 ) 11.1 ,:־ 5431 3111£5 ( : 3111 ־ 1 ׳) - 

( 1877 , ניו־יורק — 1944 , שם), גדול שחמטאי 
ארצות-הברית בזמנו. מילדותו התמסר כליל למשחק. 
הצלחתו המסחררת היחח בתח¬ 
רות קיימבריג׳ — ספרינגז 
(אנגליה, 1904 ). אז כבש מקום 
ראשון, לפני אלוף העולם ע. 
לסקר (ע״ע) והאמריקני פילז- 
ברי. ס' הצטיין בסגנון תחבולני 
מפולפל ביותר, ורבים ממש- 
חקיו הוכתרו בפרסי־יופי. עד 
לפרישתו ב 1936 , הרבה מאד 
לשחק. בתחרות ובדרקרב, ו¬ 
שנים רבות עמד בראש נבחרת 
אה״ב לאיליספיאדוח השחמט. 
ב 1912 יצא ספרו התאורטי 

01311 0£ 1 ! 1 י\ 31 ת\: 3 ־ 54040 

8 תו 11 *ן 0 (ניתוח מודרני של 


פורשל 

1 * * ד 

11 * ס ■ 102 

ד*י£־י%. 

■י ■! * 0 
01 * וי * 
;./£ ■ 202 
;:•ני 1.1 


לויצקי 

חמלכח חם ו תקפת ע 5 נ 3 נו¬ 
סעת מסע אל ז 3 י י לבו 
נכנע מיד, כי בכל דרו •שי¬ 
כה את המלכה השחורה יפ¬ 
סיד לאחר ם־ה 2 + . טשע זה 
הוא ם 1 היפיס והסםורם־ 
מים בסוריח השחמט. ההל 
הצופים המטיר ע? הלוח 
מטבעות זהב, נאות התפע¬ 
לות. ברפלאו 1912 


הפתיחה בשחמט"), ולפני מותו פירסם ממבחר משחקיו: 
£55 !!:> 0£ ץז 1£ ? ץ 1 \! (״חמישים שבותי בשחמט״), 1942 . 

מ. צ׳רניאק. חודרות ד״שחמם מראשיתו ועד ימינו (מפתח 
בערכו), 1963 ; - 471 4 ) 14,17147 0711 ,. 14 ./ .£ ,חגרח״־)¥\ .ק 

. 1948 ,*) 00771 4 ) 710101 


מרשל, תכנית (ת 13 ? 311 ( 1913131 ), כינויה של התכ¬ 
נית שהתווה ג׳. ק. מרשל (ע״ע), כשהיה שר-ההוץ 
בממשלת אה״ב. התכנית נקראה - 0 ז ? ץ־ס־גמסא 11 ב 0 ק 0 ־ £111 
!״גזא (״התכנית להבראת אירופה״: ר״ת: .?.£.£) ונועדה 
לקדם את התאוששותן של מדינות אירופה מההרס הכלכלי 
שבא עליהן במלה״ע 11 . רוב מדינות אירופה ביקשו להצ¬ 
טרף לת״מ, פרט לבריה״ם ולמדינות שבתחום השפעתה, 
שהתנגדו לה בתקיפות: צ׳כוסלובקיה, שהודיעה תחילה על 
רצונה להצטרף לת״ם, נאלצה לחזור בה בלחץ בריה״ם. 
ביולי 1947 התכנסו בפאריס נציגי 16 המדינות שנועדו 
להשתתף בת״מ והתוו את פרטי תכנית הסיוע שיקבלו מ־ 
אה״ב ואת קשרי־הגומלין והעורה ההדדית ביניהן. לאחר 
שאושרה ת״מ באה״ב והפכה לחוק, באפריל 1948 , הוקמה 
רשות מיוחדת להפעלתה — 000:1313,1011 10 מז 0 ת £00 
ת 0 וז 33 ז 111115 ז 1 (>^ ("המנהל לשיתוף־פעולה כלכלי" — ר״ת: 
. 0.15 .£), והיא פעלה בתיאום עם ממשלות המדינות שהש¬ 
תתפו בת״מ. 

התכנית הופעלה למעשה בשנים 1948 — 1951 , ואז הוצי¬ 
אה .\/. 0 .£ סכום של כ 12 מיליארד דולאר למענקים ולמל¬ 
וות. לסכום זה הוסיפו המדינות עצמן כ 9 מיליארד דולאר 
במטבע מקומי. כ 90% מהוצאות . 4 ״ 0 .£ באירופה הוצאו 
למשלוחי מזון, מכונות וציוד חקלאי ותעשייתי; כ 800 מיליון 
דולאר הוצאו להובלת הסחורות סאה״ב לאירופה. וב 450 
מיליון דולאר להכנת פעולותיו של אסתז^ב? 6311 יו 0 ז 1 ו£ 
ת 10 מ 0 (״איחוד התשלומים האירופי״ — ר״ת: .ס.?.£), 
שבא במקום .^. 0 .£, בראשית 1952 . 

הצלחתה של ת״מ היתה גדולה ביותר: בעזרת הסיוע האפ¬ 
ריקני הצליחו המדינות שנהנו מסנה לשקם את כלכלותיהן 
ומשטריה! שהתמוטטו בעת המלחמה ומיד אחריה. בסוף 1951 
עלתה במדינות אלה התפוקה התעשייתית ב 44% , והתפוקה 
בחקלאות ב 9% מפה שהיה לפני המלחמה. הצלתתם של 



515 


מרשל, תכנית — משאבות 


516 


עד סוף 1951 חילקה י .£.נ).£ מענקים ומלוות כדלהלן 
_(במיליוני רולאריס):_ 


33.4 

סדי סס ה 

601.0 

אדססריה 

569.5 

יווז 

1,293.4 

איטליה 

231.6 

נורווגיה 

26.4 

איסלנד 

50-3 

פורטוגל 

564.5 

בלגיה ולוכסמבורג 

2,399.9 

צרפת 

1-316.9 

גרמניה המערבית 

118.3 

שוודיה 

265.9 

דנמארק 

168.3 

תורכיה 

999.7 

הולנד 

שונות 

מקדמות; 

2,713.4 

הממלכה המאוחדת 

ול.ע.?.£ 392.5 

146.2 

הרפובליקה האירית 

11.873.2 

םה״כ 



ת״מ והארגון המנהלי שהקימה הקדימה ואפשרה את שיתוף 
הפעולה הכלכלי והפוליטי באירופה, שבאו לידי ביטוי, לאחר 


זמן, בשוק האירופי המשותף ובבאט״ו (ע״ע). 

; 1953 , 6 ) 111111071 ) 11 ^ ¥0661 17716616071 ) ,נ> 1 ק 0 . 8 ,חזמ־ 0 ז 8 .//י 

מ 3 ־\ . 11 ..¥ ; 1955 ! 7 ) $46077 111 1 ) 071 . 7 7/16 , 100 ז? . 8 . 11 

,ק 11/11 ) 701-171 111011170 ) 10 14171 $407-1/7011 77-0771 . 8011501 ז 16 > 

. 1966 
של. א. ־ י. מא. 

מו־שנר• הונףץ אוגוסט - *״!*״* ו 1 אז<״*א 

■מס^מנ^ז — ( 1795 , ציטאו [טכסוניה] — 1861 . 

האנובר [גרמניה]), מלחיו גרמני, ממעצבי האופרה הרד 
מאנטית הגרמנית. הלחין יצירות רבות בנעוריו, אך את 
השכלתו רכש בתורת המשפטים. בהשפעת המבקר רוכליץ 
החליט להתמסר ליצירה המוסיקאלית. בשנת 1815 נפגש 
עם בטהובן, ובשנת 1820 הוצגה האופרה שלו "הנרי הרביעי 
וד׳אוביניה* תחת שרביטו של ונר בדרזדן, ושם זכה פ׳ 
למשרת מנצח האופרה. דרו לייפציג ( 1827 — מנצח) הגיע 
להאנובד ( 1831 ). ובה פעל מרבית שנותיו. יצירותיו החשד 
בות באופרה הן ״הוואמפיר״ ( 1828 ) ו״הנם היילינג" 
(#מ 111 פא;"פגל, 1833 ). שתיהן, כרבות מיצירותיו האחרות, 
עוסקות בכוחות על־טבעיים, עיסוק שהוא מסממני הרומאנ¬ 
טיקה הגרמנית. 

בתולדות האופרה מ׳ הוא בין ובר (ע״ע) ווגנר (ע״ע), 
שאף ניצח על אחת מיצירותיו. מיצירותיו האחרות — 
שירים, פרקי מקהלה ויצירות תזמורתיות. 

- 0 ) 8 ,־ 831461 .* 1 ; 1912 , 1771 , 1 ■ 1 7:7771 ) 0 016 ־ 2 ז/ 033 . 11 

■ 767 ) 0 , 3111011 ? ;" 1958 , 10711 ) $41711 / 0 •(- 0161107707 7/11601 ) £70 

. 1963 , 611 ^ 1 

מרתון("פ&טפסהז), קךב' אחד הקרבות העיקריים במל¬ 
חמות יץ—פרס (ע״ע). ואחת ההתנגשויות הצבאיות 
הגורליות והמפורסמות בתולדות העולם העתיק. 

ב 490 לפסה״נ חצה צבא פרסי את הים האגיאי ונחת 
ע״י העיירה מ׳, בצפון־מזרח אטיקה (ע״ע). קרוב לדרך 
הראשית מצפון־יוון לפליפונסום. מגמתו היתר. לאיים על 
אחונה מהיבשה. ובאמצעות'הצי — גם מהים. האתונאים 
נזעקו וריכזו כ 10,000 איש, ואליהם נצטרפו כ 1,000 מבני 
פלסיאה• ספרטה הבטיחה עזרה. אך היא נתעכבה. כל אחד 
מהצדדים נתרכז במחנה מבוצר בשפלת החוף ע״י מ־. לפר¬ 
סים היו כ 25,000 לוחמים וצים עגן בסמוך. בראש הפיקוד 
האתונאי עמד ה״פולמארכום* קאלימאכוס. ולידו לא פחות 
מ 10 "אסטרטגים", שנ״א היה מפקד ליום אחד. למזלם 
של היוונים היה מילסיאדס (ע״ע) בין המפקדים, והוא שקבע 
את התפתחות המאורעות. בהגיע תורו בפיקוד החל מקרב 
את גייסותיו לעבר הפרסים, וכיוון שלא רצה לחשוף את 
כוחותיו הנחותים לאיגוף, דילל את מרכזו אד חיזק את 
אגפיו. וע״י כך היה מערכו שווה בארכו למערך האויב. 


אח״כ התקיף. המרכז היווני החלש נהדף ע״י המרכז הפרסי. 
אך שני האגפים היווניים החזקים מחצו את האויב שמולם 
ואחר שבו על עקבותיהם, הסתערו על המרכז הפרסי מאחור 
והכריעוהו. לפי המסורת נהרגו בקרב 192 יוונים (ביניהם 
קאליסאכוס), וכ 6.400 פרסים. בשורת הנצחון הובאה לאחד 
נה ע״י אותו ,.רץ מאראתוני״ ראשון, שרץ 42 ק*מ, הודיע 
על הניצחון, צנח ופת. אתונה ניצלה זמנית מחורבן, אך לא 
בבך חשיבות הקרב. קרב מ־ היה ההתנגשות החזיתית ה¬ 
ראשונה בין צבא הממלכה הפרסית, כובש העולם, לבין 
צבא של שתיים בלבד מערי יוון, שהיו חסרות כוח אדם, 
פיקוד יעיל. מסורת שיתוף־פעולה, וניסיון צבאי, שחרג 
מגרר לחימה מקומית. תוצאות ההיתקלות הוכיחו כי ה־ 
"הופליטים" (לוחמי חיל־הרגלים) היוונים היו חמושים טוב 
מיריביהם, ועלו עליהם בבשרם הצבאי ובאימונם, ובעיקר 
— היו בעלי רוח-לחימה אינדיווידואלית, שעלתה בהרבה 
על זו של המון השכירים שניצבו מולם. 

ביבליוגרפיה, ע״ע מלחמות יון—פרם. 

פ. פ. 


משאבות׳סכונות להעברת נתל או גז ממקום למקום 
ע״י יצירת הפרשי לחץ. המ" נחלקות לשני סוגים 
עיקריים: 1 . מ״ הפועלות לפי עקרת שינוי הנפח; 2 . מ" 
המבוססות על כוח צנטריפוגאלי, הנוצר מתנועה סיבובית 
של הנוזל, הרוכש בדרך זו אנרגיה קינטית (ר׳ להלן). 

בם" הפועלות לפי עיקרון של שינוי נפח, הנחל (או הגז) 
זורם אל תוך כלי קיבול, בד״כ בצורת גליל (צילינדר), 
כלי הקיבול מצמצם את נפחו באמצעות פעולה מכאנית, 
והנחל עובד מכוח הגברת הלחץ לבלי קיבול צמוד שבו 
הלחץ נמוך יותר. בר״כ יש במערכת שסתומים המפרידים 
בין שני חקיבולים. כאשר הנפח בקיבול המשתנה גדל 
שנית, נוצרים בו תנאים של תת־לחץ ודרך שסתום יניקה 
זורמת לתוכו כמות נוספת של נחל, וחוזר חלילה. 

מבין המ" הנפחיות מקובלת ביותר מ׳ הבוכנה (ר׳ 
ציור 1 ). מ׳ זו מיועדת בד״כ ליצור לחץ גבוה בספיקה 
נמוכה יחסית. מ" מסוג זה מופעלות גם ביד (לדוגמה, 
במכבשים קטנים), וברגל (בבלמים של מכוניות). 

בעזרת מ" בוכנה ניתן לשאוב מים ממקום נמוך יותר; 

אם הלחץ הכללי, (הסטאטי והדינאמי) יעלה על הלחץ 
שבגליל כעת היניקה יוכלו המים להעלות את השס¬ 
תום ולזרום לתוך הגליל. יש להתחשב אף באדים הנוצרים 
בתנאי תת-לחץ, שלהם לחץ חלקי התלוי בטמפראסורה שב¬ 
צינור היניקה; אדים אלה עשויים להגדיל את הלחץ בתוך 
כלי הקיבול הצמוד. בך, למשל. עשויים אדי דלק להפריע 
לפעולת מ״־דלק במכוניות, בייחוד בהפעלת המנוע אחרי 
עצירה. כאשר המעבר לפו צר ומהירות הזרימה גבוהה, 
נוצר מפל לחץ העשוי להשפיע על פעולת הנד. 

בכר המופעלות על ידי מנוע, גורמות הסניקות המחזו¬ 
ריות, הנובעות מתנועת הבוכנה, לתנודות במערכת היציאה. 
מספר צילינדרים רב 
ומכל מצבר, שבחלקו. 
העליון אורד דחוס. 
עוזרים למתן את ה¬ 
תנודות. הנוזל זורם 

ל ? נל ודוחס ״" ה ־ פייור מ־שאבוו נוככוז ביד, הורדת 

אוויר. שינויי הלחץ השסתום נימי!)!העלאתו (׳פ 0 א 5 > 





517 


משאבות 


518 


במכל אינם גדלים והזרימה מתוכו אחידה למדי. יש שמ¬ 
ערכת דומה הותקנה גם במערכת היניקה. למניעת תנודות. 

מצברים, שפעולתם מבוססת על גז דחוס הנמצא ברלקם 
העליון. משמשים גם במערכות הידראוליות: מ׳ בעלת 
ספיקה נמוכה דוחסת אח הנוזל לתוך מצבר, וממנו הוא 
מועבר לשימוש בזמן הרצוי ובכמות הרצויה. במקרה של 
שאיבת שמנים יש להפריד. באמצעות דוק (דיאפראגרמה). 
בין האודר או החנקן הדחוס, לבין הנוזל, לבל יתהוה קצף. 

במ* בעלות ספיקה גדולה מופעלת הבוכ¬ 
נה על־ידי מערכת של גל־ארכובה וסלסל. 

הבוכנה נושאת סבעות המשמשות לאסימה, 

ופועלת לרוב בשני הכיוונים. בתנאי לחץ 
גבוה נהוג השימוש בסבלן במקום בוכנה 
כדי להבסיח אסימה נאותה. שסתום שסוח 
אינו די אסום בלחץ סניקה גבוה, ולפיכך 
נעשה המגע על פני שסה קוני 0 ״ ציור 2 ). 

לעתים משמשות אף כדוריות כשסתומים. 

התפתחות המערכות ההידרואליות הביאה לידי ייצור 
מ" קסנות, המכילות מספר רב של גלילים ומופעלות על־ידי 
פשסהים אלכסוניים ביחס לציר הגלילים (ר׳ ציור 3 ). 



* חיוך **־א 


ציוד 3 , סשאבר. רבח־גלילים. כתוצאה סתת לחץ נכנם הנוזל דרך 
מעבר ( 11 לעמור היניקו!; רדד מעברים ( 2 ) ח 13 מניע לגליל 
באשר הבוכנה למטר." וממלאי. בשהבובנד. נעה נדחס הגוזל דרד שס¬ 
תום ( 4 ) למעבר היציאה ו 5 ). כל אכםצנטרי ( 6 ) טניע אח הבוכנות 
באמצעות הטבעת החיצונית והבליטות ( 17 של הבוכנות 

במ" מרובות־גלילים אחרות מקבילים הצירים ביניהם 
ונתונים סביב ציר משותף. הבוכנות שבתוכן נעות הודות 
לדיסקה היוצרת זודת מסרסת עם ציר הגלילים, הבוכנות 
מופעלות בתנועת הסניקד. על־ידי דיסקה, וחוזרות בתנועת 
היניקה הודות לקפיצים. בם" כאלו אין שסתומים. 

כאשר על המ׳ לפעול ברגע מסוים בעת סיבובה, כמו 
למשל במי דלק במנועים, מורמת הבוכנה בעזרת פיקה. 
על־ידי סיבוב של בוכנת־סבלן, שלה חריץ לוליני. ניחן 
לכוון את חלק המהלך המתאים ואת כמות הספיקה הנסנקת 
בהתאם. 

בתנאי עומס, כאשר הלחץ גבוה סדי. נפתח שסתום 
המחזיר את הנוזל למכל. בתנאים אלה הם׳ עובדת בלא 
תועלת. מערכות הקלה מאפשרות לבסל את העומס לאחר 
שהושג הלחץ הדרוש. מערכות ההקלה כוללות בד״ב מצברים 
הידראוליים. כאשר הלחץ בהן עולה עד לגבול פסויים, נפתח 
שסתום ההקלה, והנוזל הנדחה על ידי הבוכנה עובר לחלק 
היניקה של הם". השסתום נשאר פתוח עד שהלחץ יורד 
לגבול ססויים. בתחום הלחצים האלה פועלת הם׳ בתנאי סרק 
(ר׳ ציור 4 ). 


פ״-ד ל ק. כאשד 
דרושה הרפטיות ב¬ 
העברת הנוזל מנצלים 
דפורמאציה של דוק 
(דיאפראגסה), באמ¬ 
צעות מערכת של 
פיקה או של אקס־ 
צנסר. 

מ׳ ד פ ד פ ו ת. גליל 
מחורץ מורכב על גל, 
העובר באופן אקסצנ־ 
סרי בתוך בית מש¬ 
אבה גלילי■ בחריצים 
יש דפדפות שחנועחן 
חפשית. עם סיבוב ה¬ 
גל, ונושא־הדפדפות 
שעליו, הן מעבירות 
את הנוול מקיבול 
היניקה לקיבול ח־ 
סניקה. 

מ־ גלגלי השיניים, היא פהמנוצאת ביותר, 
הודות למבנן הפשוס. שני גלגלי שיניים משולבים סובבים 
בבית המי, והמרווח בין הבית לגלגלים קסן. הנוזל הנכנס 
בצד אחד נכלא בעת סיבוב הגלגלים בין שיני הגלגל לבין 
בית הם׳, ומועבר דרך החלק ההקפי של הגלגלים לצד השני. 
גובה הלחץ תלוי במרווח שבין גלגלי השיניים לדפנות 
בית הם׳. וייתכן שיגיע ל 100 ק״ג לסמ״ר. 

ד.מ" הנפחיוח שנסקרו עד כה. נוחות לשימוש בלחץ 
גבוה ובספיקה נמוכה יחסית. לספיקה גדולה משמשות 
ס" צנסריפוגאליות, המסוגלות לפעול בלחץ נמוך 
יחסית. באלו יש חסוד (מאיץ) מסתובב, בנוי משתי דיס־ 
קות, האחת מורכבת על גל והשנייה מחוברת אליה באמ¬ 
צעות צלעות דקות. מתקבלים מעברים שדפנותיהם מור¬ 
כבות מהדיסקות ומהצלעות. על הנוזל לזרום במהירות 
המשתנית ברציפות באותו הכיוון. הואיל והנוזל מסתובב, 
פועל עליו כוח צנטריפוגאלי ונוצר לחץ סטאסי, הגובר והולך 
ככל שהוא קרב להקף הרוטור. ע״י מעבר הגדל והולך 
לבית הפי הזרימה מאיטה אח מהירותה וחלק גדול מהאנ¬ 
רגיה הקינטית הנוצרת נהפך לאנרגיה פוטנציאלית של 
לחץ. יש שמרכיבים בתוך בית הס' דיפוזור (מאט) למשרה 
זו. 

לפי חוק התנע. פועל על דפנות המעבר כוח בגודל של 
, 0 — 01 ניוטון לכל ק׳ג נוזל העובר דרכו בשנייה (כאשר 
, 0 — וקטור מהירות הנוזל בכניסה, , 0 — ביציאה). הכוח 
פועל בכיוון המנוגד לזה של הזרימה. המומנט הפועל על 
הרוטור לכל ק״ג נוזל העובר דרכו בשנייה, הוא אפוא, 
, 0,1 — ־ 0,1 (, 1 2 ,1 — הרוחק מציר הרוטור לוקטורי המהי¬ 
רויות, , 0 , ־ 0 בהתאמה). נסמן ב,, 0 ו־״ס היטלי הווקטורים 
, 0 ו-, 0 בהתאמה לכיוון המהירות הפשיקית. המומנט הדרוש 
לסיבוב הרוטור הוא ,ז,, 0 — 0,112 = 1 ״! ניוסוו־ססר לק״ג 
ספיקה בשנייה, וההספק לכל ק-ג של ספיקה בשניה, ?. ית¬ 
בטא ב ״ 0,0 —,,ס ־ ס=< 40 ז~? ג׳ולים לק״ג (ט — 
המהירות הזוויתית; , 0 , ־ ט — המהירות המשיקית בכניסה 
וביציאה בהתאמה, בסי לשנ , ). 



ציור 2 . ?£םחום 
פליטה המכוון 
בתושבת על־ידי 
צלעות 



ציור 4 . סערכת הקלה. הנוזל עובר ררר 
מעברים ( 11 ו( 2 ו אל הסצבר. כאשר הלחץ 
מניע לגבול שנקבע" הנוזל הנמצא מתחת 
לשסחום ( 7 ) עובר ררר ( 3 ), מתגבר על 
פעולת הקפיץ ( 15 והיתר ($*>״ גורם לשס־ 
תום ( 7 ) לעלות ולפתיחת סעבר מ( 3 ) 
ל ( 4 ). כר נוצר לחץ כקיבול ( 4 ) ושסתום 
( 0 ) נרחף לקפיץ ( 10 ), פותח את המעבר 
( 8 ) והנוזל חוזר למיכל 



519 


משאבות — משבעים 


520 


הלהץ. שיוצרת המשאבה בנבילות (סנוסטרית) ח, מחו¬ 
שב לפי ז - =״ק=ן׳? (ק—לחץ בניוטונים למ״ר. ׳ 1 — נפח 
סגולי ב־מ״ק לק״ג. ק — משקל מגולי בק״ג למ״ק). 

בס׳ הצנטריפוגאלית, המשמשת בעיקר להספקת מים, 
תלוי הלחץ בגובה הברכה שמעליה. כאשר הלחץ גדול, יש 
צורך במ " המורכבות משלבים מספר. 

המי פועלת רק כאשר היא מלאה בנוול, מפני שהכוח 
הצנטריפוגאלי של האוויר נמוך מאד, ולפיכך יש צורך 
בשסתום בצינור היניקה. בתנאים אלה, וכאשר הס׳ מלאה 
טרם הפעלתה, תהיה מלאה גם בתום הפעולה. 

לשאיבה מבארות עמוקות משמשות מ" הרמטיות הני¬ 
תנות להשקעה בתוך המים, עם המנוע החשמלי המסובב 
אותן. — וע״ע מכונות. 

1 ! ס 11 11414 ( 000111 , 0 ס 311 ק 10 צ .ך. ; 1926 , 1111101 ) 41 ( 101 , 0011,1 11 

004 011011 * 501 ,/,ממי? , 1 ) 11101 . 0 ' ; 1955 101/11 ! 1011 ? 11 !( 33-1949993 קב 9 ז 031.10.101111,15 ססססוצקזססס* 3 

. 1961 ,סזס&סקזס 
י. בו. 

מ( 2 אל״עם( 150110 ל 0 !ק ;נסס^תס־זסוס־ז) , הצבעה של כל 
בעלי זכות הבחירה במדינה, באיזור או בר¬ 
שות מקומית, שבאה להחליט החלטה עניינית שלא 
בדרך של בחירת נציגים, אלא במישרים. משטר שבו 
נקבעים עניינים רבים וחשובים בס״ע מתקרב לטיפוס 
האידיאלי של דמוקרטיה ישירה. ביוון העתיקה היו 
החלטות ענייניות רבות מתקבלות באסיפות כלליות של 
האזרחים. ברומא היתה החלטת הפלבס, שנתקבלה באסיפות 
האזרחים שאינם פטדיקים (מטל;!! 001111113 ) קרויה - ±15 >!ק 
0111101 (לעומת 0005011301 3303105 — החלטת הסנאט), 
ומכאן נגזר הכינוי פלביסציט לאחת הצורות העיקריות של 
מ״ע מודרני. צורה אחרת היא הרפרנדום: החלטה של גוף 
מייצג ״מועברת להכרעה* (לאט׳ — 3110111 010 ) 0 ■! 311 ) לקהל 
הבוחרים. 

כשהכרעת קהל הבוחרים היא חלק מהנהלים הסדירים 
של קבלת החלטות מדיניות. קרוי מ״ע רפרנדום, כגון 
מ״ע לשינויי חוקה או מ״ע לפי דרישת הלק מחברי בית- 
המחוקקים. או של ראש המדינה, של הממשלה, או של מספר 
מסוים של בוחרים. בשדרזמה לרפרנדום באה מן הבוחרים. 
מדברים על ״יזמת־עם* (׳ 11111131100 ז 313 ק 0 ק). המונה 
פ ל ב י ם צ י ט מיוחד למקרים שבהם הפנייה לעם היא דבר 
יוצא-דופן, פעמים — תוך עקיפת הנהלים הסדירים, במטרה 
להנהיג שינויים מפליגים שספק אם יסכימו להם הגופים 
המייצגים המקובלים. במאה ה 20 נערכו גם כמה פלביסציטים 
לקביעת רצון תושבי איזורים מסוימים להשתייך למדינה 
זו או אחרת (לדוגמה: שלזיה העלית [אחרי מלה״ע 1 ), תכל 
הסאר [ב 1935 וב 1957 ], גיברלסאר ! 1967 ]). 

הרפרנדום מקובל כיום בשווייץ, ברוב מדינות אה״ב 
וקאנאדה, באוסטרליה. ובצורה מוגבלת — בניו־זילנד ובכמה 
מדינות במערב אירופה (בשוודיה — כ״רפרנדום מייעץ*, 
שאינו מחייב). יש הרואים בפ״ע, אם אין מפריזים בשימושו, 
אמצעי חשוב לטפח באזרח אחריות אישית לנעשה במדינה, 
ולפיכך — מכשיר להעמקת התודעה הדמוקרטית. כנגדם 
מצביעים אחרים על הקשיים הטכניים הכרוכים בס״ע 
(מהות הרוב, בעיית ההימנעות ההמונית), על חוסר־גמישותו 


בגלל חוסר האפשרות להכניס תיקונים חלקיים בהצעה הער 
מדת לדיון, ועל חוסר ההתמצאות של כלל הציבור בשאלות 
ענייניות מסובכות, ורואים במ״ע מעין הבעת אי-אסון 
בגוף המחוקק. גישה זו מקובלת במיוחד בבריטניה. בישראל 
הוצע פעמיים לערוך מ״ע (פעם מטעם תנועת החירות, 
בקשר להסכם השילומים עם גרמניה המערבית, ופעם — 
מטעם מפא״י, בעניין שינד שיטה הבחירות), אך שאד 
המפלגות דחו את ההצעה, ביקורת חריפה ביותר נמתתה 
על עריכת מ״ע במשטרים רודניים, שהרבו בה מנהיגים 
יומרניים, החל בנאפוליון 1 ונאפוליון 111 וכלה ברודנים של 
המאה ה 20 , במטרה להעניק לשלטונם הכשר כביכול- 
דמוקראטי. פלביסציטים מסוג זה נערבים תבופות בתנאים 
שאינם מאפשרים דיון תפשי ופיקוח יעיל על תוצאותיהם. 
אך פלביסציט שנועד לקבוע את רצון האוכלוסייה באיזור 
מסוים להשתייך למדינה זו או אחרת, והנערך בפיקוח 
מנגנון בין־לאומי אוביקטיווי, נחשב בימינו לנוהל חיובי. 

ב. א. 

משבעים (׳!סס[), קבוצת אנשים (לדוב, 12 במספר), 
לא שופטים מקצועיים, שהושבעו להוציא 
פסק דין או להכריע במחלוקת עובדתית על סמך עדות 
שהושמעה בפניה, באנגליה מקובל כי בהליכים אזרחיים, 
שיש בהם מ", מקיפה החלטתם (ה- 1:1 ו 11 ז 0 ׳י) לא רק את 
שאלת עצם קיומה של החבות אלא גם את גובה הפיצויים, 
בעוד שבהליכים פליליים הם מכריעים להרשעה או לזיכוי, 
אך אינם קובעים את העונש. במשך שנים רבות היה נדרש 
כי החלטת ד,מ" תינתן פר,-אחד, אך באחרונה הולך כלל זה 
ומשתנה ע״י חקיקה. 

רעיון הנד נוצר, כנראה, במדינה הפראנקית, השתרש 
בנורמנדיה, ומסתבר שהובא לאנגליה עם כיבוש הארץ ע״י 
הנורמנים ( 1066 ). במרוצת הזמן השפיע השימוש בם* רבות 
על דיני הראיות הנוהגים היום בכל הארצות האנגלו־סכסיות 
(וגם בישראל) ואף על סדרי הטיעון והדין (ר׳ להלן). 

במשפט האנגלי העתיק לא באו כרגיל עדים בפני השופט 
כדי להעיד על שראו או שמעו. גורלו של משפט היה נחרץ 
אם על פי דו־קרב ואם על פי משפטי אל (כגון מבחני אש 
ומים). עם כינונו של השלטון הנורמני נהגה מועצת המלך 
להפעיל קבוצות של מ" לשם איסוף אינפורמציה (כגון. 
לצורך הטלת מסים); ובתי המשפט המלכותיים, שהוקמו 
אחרי הביבוש הנורמני ופעלו בצידם של בתי המשפט 
הקדומים, אף הם החלו לזמן קבוצות אנשים — פעמים 
12 ופעמים יותר — מתושבי הסביבה בה התעורר הסכסוך, 
והיו מחייבים אותן להוציא את האמת לאור, מתוך הידוע 
לחברי הקבוצה כאנשי ציבור. חקיקת המלך הנרי 11 (במ¬ 
חצית השניה של המאה ה 12 ) הנהיגה כמה חידושים בשי¬ 
מוש בם" לצורך סכסוכים שהיו מובאים בפני בתי המשפט 
המלכותיים. עדים לא היו, אלא הם" השיגו את המידע 
הדרוש מכל מקור שנראה להם, שלא במעמד הצדדים וללא 
חקירה על ידי בעלי הדין. מרבית הסכסוכים האזרחיים 
באותו זמן היו לגבי זכויות במקרקעין, וחזקה על הם" 
כשכנים שהאמת היתה ידועה להם — ולא, שיש בידיהם 
לברר ע״י חקירה ודרישה מי ומי זכאי לבעלות על הקרקע. 
לעומת שיטות ההוכחה העתיקות והברבריות הלכה שיטת 
הם" ונעשתה פופולרית ומקובלת על הציבור, והמלך התחיל 
להעניק לאזרחים, בתשלום, את הזכות להתדיין בבתי 




521 


משבעים 


522 


המשפט שלו, על פי השיטה החדשה. שיסת הם" נעשתה 
איפוא למקור של הכנסה לשלטון! ובמשך הזמן קמה 
תרעומת על השיעור המוגזם של התשלום שנדרש בעבור 
פריווילגיה זו, עד שנאלץ חמלו ג׳ון במגנה ברטר, של שנת 
1215 (ע״ע) להפסיק את הנוהג של .מבירת הצדק". מסכ־ 
סובי קרקעות התפשט השימוש בם" והפך להיות דרך הדיון 
הרגילה (אף כי לא הבלעדית) בעניינים אזרחיים. 

במשפטים פליליים הוסיפו עדיין לנהוג על פי 
שיטות קודמות (מבחני אש, מים וכוי) זולת אם הסכים 
הנאשם לעמוד בפני המ" ולסמוך על פסקם. הסכמה זו היו 
לפעמים מאלצים אותו להביע על ידי עינויים; ולא חסרו 
נאשמים שעמדו בסירובם להידון בפני מ". כי נאשמים 
שמתו בעינוייהם — אך לא נדונו ולא הורשעו — לא היו 
נכסיהם מוחרמים למלכות ולא היו משאירים אלמנותיהם 
ויתומיהם בחוסר כול. מבחני אש, מים וכר הלכו ופחתו 
לאחר שהמועצה הלטךנית הרביעית ( 1215 ) של הכנסת■ 
הקתולית נקטה עמדה נגדם. השימוש בעינויים כדי לכוף 
על אדם ״הסכמה״ למ״ הלך אף הוא ודלל במאה ה 17 
לאחר שנתבסס הרעיון כי דיון בפני מ" היא דדך חוקית 
ורגילה המחייבת אדם אף ללא הסכמתו. רשמית בוטלו 
העינויים באנגליה דק ב 1772 , כשנקבע כי דין המסרב הוא 
כאילו הודה באשמה. כחמישים שנה לאחר מכן נקבע 
כי דינו כאילו כפר באשמה. כמו כן בוטל בראשית המאה 
ה 19 סופית הדו־קרב המשפטי אשר המשיך להתקיים עד 
אז — ממוצאי ימי הביניים יותר להלכה מאשר למעשה — 
כדרך דיון אלטרנטיווית לשימוש במ" בסוגי סכסוכים 
ססויימים. 

כאמור, לא היו בתחילה עדים נשמעים בבית המשפט, 
אלא ד,מ" היו בעת ובעונה אחת משמשים שופטים וגם עדים. 
עם התפתחות המסחר היו בוחרים במומחים לדבר למלא 
תפקיד כפול זה. בעני! אחד במאה ה 13 בו נתבע יהודי, 
הורכב חבר הם" מחציתו מיהודים שנשבעו בנקיטת חפץ, 
ומחציתו מלא־יהודים. שנים רבות אפשר היה להרכיב חבר 
מ" "מיוחד" (ץ!"( 131 :! 0 נן 8 ) שחבריו היו בעלי מומחיות. 
או השכלה, או הכנסה, שמעל לרגיל, ורק משנת 1949 בטל 
למעשה נוהל ההרכבה של מ״ ״מיותרים״ — פרס, להלכה. 
בעניינים מסחריים אחדים. 

בשנת 1354 נעתר המלך לבקשה שהובאה לפניו להרשות 
הבאת עדות בפני בית המשפט, ולא להגביל את בעלי 
הדין לידיעות שהיו כמוסות (או הונח שהיו כמוסות) עם 
ד,מ". תחילה התייחסו השופטים לעדים בחשדנות רבה, 
מחשש שהללו מצדדים בריב־לא־להם (ז 0 ת 3 ת־ 1 ת 131 ז 1 ). אף 
לאחר שעדים התחילו להתייצב בבתי המשפט, נפסק בשנת 
1690 כי אין הם" חייבים להחלים על פי מה ששמעו מפיהם, 
שכן "בהיותם אנשים שזומנו מהסביבה בה נולדה עילת 
התביעה, מניח החוק שיש להם ידיעה מספקת כדי לפסוק. 
אפילו לא הובאה כל ראיה לפני בית-המשפם". 

עם זאת נתפתח תהליך איטי של פיקוח השופט על מעשי 
הם", בשאלה נתנו פסק שלא עמד במבחן הסבירות (כגון 
שפסקו פיצויים על פגיעה בגופו של ארם שבשעת המעשה 
הנטען כבר לא היד, בחיים), היו השופטים קונסים את הם", 
ותפקידם של הללו נעשה, איפוא, כרוך בסיכון רב. משהת- 
בססה זכות הביקורת של השופטים על מלאכת הם" נולדה 
גם ההכרה שלא ניתן לפקח על מעשי המ" אלא אם ידע 


השופט מה חומר שימש להם לכר יסוד לפסקם. דבר זה 
הביא בהדרגה להפרדה בין העדים המעידים בבית המשפט 
לבין הם" הנדרשים לקבוע את העובדות על פי הראיות 
שנגבו! משנגזר על ד.מ" לפסוק על פי ראיות שנגבו בבית 
המשפט בלבד, ולהתעלם מידיעותיהם הפרטיות, ניתן ביתר 
קלות לקבוע אם מבוסס פסקם על חומר הראיות. אך רק 
בסאה ה 18 נתגבש דין האוסר על אדם להיות מ׳ ועד גם יחד. 

שיטת הס" נתנה אותותיה בדיני הראיות (ע״ע) האנ¬ 
גליים. מאחר שמלאכת השפיטה, לגבי קביעת העובדות, 
הופקדה בידי מושבעים־הדיוטות, צמצמו השופטים את סוגי 
הראיות הכשרות להתקבל על ידיהם, פן ישעו ד,מ" אל 
ראיות מפוקפקות ויעוותו את הדין. דיני הראיות הם, איפוא, 
בעיקרם כללים של צמצום ושל הגבלה. ראיות על פי 
השמועה ( 1031-537 )) נפסלו, מתוך חשש שהדיוטות ייכשלו 
בקביעת ערכן. כמו כן נפסלה במקרים מסויימים ראיה 
שאינה "הטובה ביותר". כגון עדות בעל־פה מקום שנערך 
מםמך בכתב. כללים אלה וכיוצאים באלה נוהגים בבתי 
המשפט גם בישראל עד היום — וזאת למרות שסדרי הדין 
שלנו אינם נזקקים למי׳ כלל ועיקר. 

מפאת הטרחה המרובה וההוצאה הכרוכה בכינוס חבר 
מ" בכל עניין ועניין נצטמצם למעשה בימינו באנגליה 
השימוש במ" בסשפטים אזרחיים לעניינים שבהם מוסל 
על כף המאזניים שמו הטוב של אחד הצדדים (למשל: 
לשון הרע או הפרת הבטחת נישואין), במובחן ממשפטים 
"רגילים" כבחוזים או נזיקין. הליכים בגין עבירות פליליות 
חמורות מתנהלים אף כיום בפני מ". בעבירות "בינוניות" 
רבות הותר לנאשמים לוותר על הזכות להידון בפני מ", 
ואכן רובם של הנאשמים מעדיפים אלטרנטיווה פטסוטוריח 
חדשה בדרך דיון "מקוצר", ללא ם". בטריבונלים מנהליים, 
שמספרם גדול בדודנו, אין בד״ב שימוש בס". ב א ה" ב 
מעוגן מוסד הם" בקונסטיטוציה, והשימוש בו ממשיך להיות 
נפוץ. 

עם כל עצמאותם של ד,מ" (אשד נדרשים להכריע על 
פי מצפונם ואינם מנמקים בדרך כלל את החלטתם), כפופים 
הם, בהיותם הדיוטות. לשופט היושב בראש ההליך. הלה 
הוא שמחליט אם ראיה זאת או אחרת כשרה להתקבל כעדות 
(למשל, כשמתעוררת מחלוקת האם היא ראיה על פי 
השסועה). ואם מותר להציג לעד שאלה מסויימת (למשל, 
שאלה המרמזת לנשאל איזו היא התשובה הרצויה לשואל) 1 
ובתום העדויות הוא נוהג לסכמן לס" ולהשמיע הערותיו 
(שאמנם. להלכה, אינן מחייבות את ד,מ") על מהימנותן 
ומשקלן. הם" באנגליה אינם נוהגים לרשום לעצמם רשימות 
ממהלך הדיון, ואף לא לשאול שאלות, אם במישרין ואם 
באמצעות השופט (אף ני שני הדברים לא נאסרו עליהם 
בחוק). אכן, מעטה המסתורין המקיף את החלטתם הקצרה 
וה״אורקולית" של הם" (אשר אף צריכה היתה. לרוב. 
להינתן פה-אחד) ממשיך את המסורת העתיקה של משפטי 
אל. כאן. כשם, יש יסוד אי־רציונלי, או מבל מקום לא-נודע 
(־!לבזגתסגה!) — ובימינו מתרבה על כך הביקורת. שופט' 
צרפת אינם נוהגים לסכם. והשופטים האמריקנים 
אינם מחווים דעתם על משקל הראיות. 

היו ומנים בהם לא היה מוסד ד,מ" אהוד, משום שהטיל 
על "שנים עשר חנוונים" משימה שהיתר, לעתים כבדה, 
ממושכת או אפילו מסוכנת, משום ששימש להרחבת השלמת 



523 


משבעים — משה 


524 


המלכותי המרכזי על חשבון סמכויות קומונליות־מקומיות 
ופאודליות, ומשום שדחק רגליהם של נהלים יותר קדומים. 
אך למעשה היו הס" תחליף נחוץ למשפטי אל (הוכחה 
באמצעות מבחני אש. מים. וכו׳) משעה שהכנסיה אמרה 
על הכמורה, בשנת 1215 (ר׳ לעיל) להשתתף בטקסים כאלה. 
ברבות הימים, וביחוד למן המאה ה 17 . נשתנה היחס אל 
מוסד הס": החלו לדאות בהם חומת סגן בפני השתלטות 
האכטקוטיווה ולמען זכויות הפרט; ואחת התלונות הנזכרות 
בהצהרת העצמאות האמריקנית ( 1776 ) היא כי הכתר 
הבריטי פגע בסקרים רבים בזכות להידון בפני מ". 

מבקרי מוסד הס" סבורים שאין להצדיקו כי הוא גורם 
להליכים משפטיים ממושכים המביאים לסחבת, להגדלת 
ההוצאות הקשורות בניהול המשפט ולפעמים אף להתעלמות 
הם• (הדיוטות. המתייעצים בינם לבין עצמם בסודיות בתדר 
סגור. וכאמור אינם חייבים לנמק החלטותיהם) מן החוק 
הנוהג. חסידי המוסד טוענים כי לשיתופם של אזרחים מן 
השורה בהליכי המשפס נודע ערך חינוכי וכי הוא מהווה 
תרומה לדמוקרטיה. הם גם מדגישים כי שאלות עובד¬ 
תיות, כאלו שעליהן נדרשים בדרך כלל ד.מ" להשיב 
(כגון, איזה עד משקר או אינו מדייק ואיזה דובר אמת), 
שונות במהותן משאלות משפטיות, כי השכלתו של משפטן 
מקצועי אינה מכשירה אותו להתמודד עם שאלות כאלו 
ביחד הצלחה מכל אדם סביר, נבון ובעל מצפון שאינו 
משפטו, וכי מוסד הנד עחר לשמור על תודעת האבחנה 
בין שני סוגים אלה של שאלות. 

במדינות בהן נוהגת שיטת המ" נעשים מאמצים לשפרה 
ולשכלל, בין היתר, את דרכי בחירתם של הס" נדי להבטיח 
השתתפותם של אנשים בעלי רמה גבוהה ככל האפשר, אשר 
יחד עם זאת ייצגו את האוכלוסיה סמנה נבחרו. 

קיימים הסדרים שונים (רובם עתיקים, וחלקם מגובשים 
כיום בחקיקה) בדבר התכונות המכשירות תושב להיכלל 
ברשימה המקומית שממנה מרכיבים ם", בדבר הצידוקים 
(כולל השתייכות למקצועות מסויימים) הפוטרים אדם מחו¬ 
בת השירות כמי, בדבר הפיצוי בשל הפסדו הכספי של 
סי, וזכותם של הצדדים להתנגד (מסעמים שונים, ואף 
לעתים ללא מחן טעמים) להשתתפותם של אנשים אלה או 
אחרים בחבר מ". 

במספר מהחלטותיו ביטל בית המשפט העליון של אה״ב 
בחידת פ" בשיטה שעל פיה נפסלו מלכתחילה לכהן כם" 
כישים ובני עדות מיעוטים אחרות. 

נוסף על ד ,מ" המחליטים (ץזג!) ן 1 מק), שנחנו 
לעיל, נוהגים היו בעבר באנגליה (ובאה״ב נוהגים עד היום) 
להרכיב קבוצות ס' אחרות, בנות 12 — 23 חברים ( 3 תגז 8 
117 !;). כדי לבדוק, בעניינים פליליים בלבד, אם יש לכאורה 
מקום להעמיד נאשם לחן. תפקידו של חבר מ" מסוג זה 
דומה, במידת מה, לתפקידו של שופט חוקר, שאינו פוסק 
לגבי עצם שאלת אשמתו של הנאשם. 

מחוץ לעולם המשפט האנגלו־אסריקני (המשפט המקובל, 
ע״ע משפט) אומץ מוסד הנד במידה זעומה בלבד(נמעט אך 
ורק בהליכים פליליים) בדרך קליטה מאוחרת (לרוב במאה 
ה 19 ) סן המשפט האנגלי. השימוש בס", שהיה רווח במקו¬ 
מות שונים באירופה של ימי הביניים, הספיק לשקוע שנים 
רבות לפני המאה ה 19 , כך שהשימוש במ" מחוץ לאנגליה 
לא היה רצוף. ברוב המקומות שמחת לארצות המשפם 


המקובל בוטל המוסד שנים מספר לאחר הנהגתו, או שאפיו 
השתנה והפך להיות דיון בפני שופט היועצים" (אססורים), 
או בפני שופט מקצועי בצירוף שופטים הדיוטות, שניים 
או יותר. קליטת המוסד מחת למכורחו לא עלתה יפה, ביחוד 
ספני שהאיזון העדין אשר שופטי אנגליה הצליחו, תוך 
נסיונם היומיומי, במשך דורות — וללא הוראות חוק כחוב 

— לפתח בין תפקידו של השופט כיושב־ראש לבין תפקיד 
הם" לא עלה יפה בארצות אחדות. 

; 1871 , 16 1 ) 6717 ^ 10117 $011 ■ 1161 > 01 ,זכצחחטזט . 1 ־ 1 

10 ) 1 01 €6 ה 16 > 1 < 81 הס 6 ! 76011 '! { 8761117111107 24 ,״׳< 13 דד . 15 .ן 

; 1956 ,׳ס״/ 77101 .? ז 51 ; 1898 , 0 ) 14 מסזמז״סל) 

. 11 ; 1 ) 196 , 65 ^^ 14 [ { 14 / 0 { 1115107 24 .מ 50 ׳*ץ( 1 ( 1 .? .{ 

. 1971 ,{ 17 ![ 16 ( 7 , 711511 ־ 001 

י. ז. 

מעדו דה אסיס׳ דואקים מ!־יאה - וחנ 1 !ף 103 

135515 30 51305330 13 ־ 5121 — ( 1839 — 1908 ), 

סופר בראזילי. מ׳ היה אוטודידאקט. בנערותו עבד כשוליה 
בבית־דפום וקרא שם מכל הבא ליד. תחילה כתב פליסונים 
ושירים. שיא יצירתו הפיוטית. 30101-1031135 ! ( 1875 ), נח¬ 
שבת הביטוי האחרון לאינדיאניזם, הזרם הספרותי שהתפתח 
בבראזיל בעקבות הרומאנטיזם. — מ׳ נחשב גדול סופח 
בראזיל. מלבד סיפורים, שבהם גדולתו, כתב מחזות ומאמרי 
ביקורת ותרגם משיריהם של היינה, שילר, מיסה, פו ואח¬ 
רים. סיפוריו של מ׳ מצטיינים בסיגנונם המלוטש והבהיר 
ובחדירה פסיכולוגית! הוא היה אמן בתיאורי טבע האדם. 
השקפתו על החיים פסימית לפדי. אם כי היה ממוצא מעורב 

— מסטיסו — ובן למשפחת אריסים עניה. לא נתן בסיפו¬ 
ריו יביטו׳ ללבטים ולשינויים החברתיים שחלו בתקופתו, 
ולא היה סופר לוחם. 

0 ' כתב מאות סיפורים קצרים ותריסר רומאנים, מהם 
00535 £135 30 0135 ג $11 סק 51011101-135 ("זכרונות שלאחד- 
המוות של בראם קובאס״), 1880 : 3 * 80 01110035 ( 1891 ) ; 
ס-!ז 1 ! 1 ח 035 1 ח 0 ס ( 1900 ) ! 13005 0 £533 ("עשו ויעקב"). 
1904 . 

מ׳ היה ממייסדי האקאדסיה הבראזילית לספרות ( 1897 ) 
ונשיאה הראשון. 

. 0 ; 1953 , 870211 / 0 , 1111610 :), 48 ? 1 ־וט 00 ח?ז 1 שט .[ 

; 1959 ,. 24 16 > ./ 11 , 66611:3 ? ..א ; 1954 .. 24 16 ) , 3 ז 01 < 1 

. 1959 ,. 24 16 > ./ג , 0 :> 6 ״ 0 

משה׳ גואלם הראשון של ישראל ומנהיגם ביציאת מצרים 
(ע״ע), מקבל התורה וראשון לשלשלת מסירתה 
(אבות א', א׳). "אדון הנביאים". מעצב אמונת הייחוד היש¬ 
ראלית והאישיות המרכזית בתורה. ס׳ נולד לעמרם בן 
קהת בן לד וליוכבד (ע״ע) בת לוי דודת עמרם (שסר ו, סז- 
כו). היה אחיהם הצעיר של אהרן (ע״ע) ומרים (ע״ע). 
ההתייחסות של מ׳ וצאצאיו ללוי מודגשת גם בם' דה״א 
(כג, יג-יח) בניגוד להיבדלותם של בני־אהרן לכהנים (ע״ע): 
אם אמנם מתייחסים כהני דן לצאצאי גרשום בן משה 
(=מנשה (נון ״תלויה"] — שופ׳ יח, ל) הרי שגם יהונתן 
אביהם נודע כ״לוי״ או כ״גער הלוי״ (שם יז, ז, יא! יח, ג, 
טו). סיפור לידתו של ס' משולב במקרא בפרשת גזרת 
השמד על ילדי העברים במצרים (ע״ע.עם׳ 234 ).בסמיכות 
לכך המקרא מטעים את מוצאו, מ״איש מבית לוי" ומ״בח 
לוי", את הצפנתו הזמנית ונתינתו ב״תיבת גימא", "בסוף 
על שפת היאיר", כקיום פורמלי של גזרת פרעה, ואת הצלתו 
הפלאית בידי בת פרעה שהביאתו לבית מלך מצדים (שם׳ ב). 




525 


נמה 


526 


שלא כסיפור הדוסד. על סרגון (ע״ע) מלך אכה שניצל אף 
הוא בילדותו מהנהר, רומזת הצלתו של פ׳ גם להצלתו 
העתידה של עם העברים כולו. משום כך גם דומה, שעל אף 
שנתחנך מ׳ בבית פרעה, אין מקום להשוואה הרווחת בינו 
לבין מנהיגים אחרים בהיסטוריה, שירדו מרום המעמד 
להנהגת עמם הנחות; התורה חחרח ומדגישה את ייחוסו 
העברי-לויי של מ', יניקתו משדי אמו, ידיעת בת־פרעה את 
מוצאו (שם, ב, ו), היחלצוחו לריב את ריב אחיו ותודעת 
שליחותו, בלא כל זכר לגידולו בבית פרעה. לחינוכו כמצרי 
או לנימוסי חצר כלשהם. גינוני־לבוש מצריים נרמזים אולי 
בביטר "איש מצרי" (שמ׳ ב, יט). אפשר שיש בשם משה 
המרכיב המצרי "מם" (=ילד), ואפשר גם שהועתק ב״ש" 
דווקא בשל הפיכתו לשם עברי. התורה עצמה הטעימה את 
הצביון העברי של השם ("כי מן־המים פשיתיהו"). והבליטה, 
שבת פרעה, המאמצת. היא שקראה לו בשם זה (שמי ב, י). 
תקופה מסוימת ישב פ׳ במדין, ושם התחתן עם צפורה בת 
רעואל כוהן מדין. 

פעולתו של מ׳ כמושיע. ויכלתו. קדמה להתגלות ה׳ אליו, 
בהמיתו את המצרי שחיכה איש עברי, בתוכחתו לרשע שבין 
ה״עברים הנצים", ובעזרתו לבנות כהן מדין(שפ׳ ב, יא-יט). 
מעשים אלו מתארים את סגולותיו כמיועד להנהגה האלהית, 
וייתכן שרמז לעתיד נשמע דווקא מדברי הלעג של הרשע: 
"פי שמך לאיש שר ושפט עלינו" (שם. ב, יד). 

ראשית שליחותו של פ׳ בהתגלות ה׳ אליו בסנה הבוער 
באש "ואיננו אכל", "בהר האלוהים" בחורב. המקרא (שמ ׳ ג) 
מתאר את שלבי המעמד: הטלת השליחות אל פרעה, היסוסי 
מ׳ ו״האות״ לאמתות השליחות — עבודת האלוהים "על ההר 
הזה״; שאילת פשה לשמו של האל והודעת השם — "אהיה 
אשד אהיה״ — בזיקה לגילויים קודמים אל האבות (ע״ע) 
(שם, יג-כב). מובלט גם אפיה הכפול של השליחות: 
לזקני ישראל, ועמם — למלך מצרים! פקפוק נוסף של פ׳ 
והיכולת המוענקת לו להראות אותות־פלא. לאחד כל זאת 
מחדש מ׳ היסוסיו לעצם השליחות בטענת אי־יכולת ("כי 
כבד פה וכבד לשון אנכי") והוא אף מסרב במוחלט ("שלח 
נא ביד תשלח"), ואז נותן לו ה׳ את אהרן אחיו "לפה", 
וגם הוא יזכה לגילוי־זד. בעניין האותות נזכר מ׳ בלבד, 
ובשיתוף המעשה עם אהרן אין זכר ל״זקני ישראל". עפ״י 
הדעה הרווחת נשתקעו כאן כמה מסורות. אך לגופו של 
סיפור אין כל ניגוד בין שלביו השונים, והם כולם מעצם 
תקפו האפנותי: התדהמה הראשונית, ההיענות שלאחריה, 
הניסיון ללמוד את שם ה׳ ואת דרך הגישה לעם, החשש 
המתחדש מפני יחס של אי־אמון לגביו. ולאחר שזכה 
לאותות— הרגשת "אי היכולת" לעמוד בתפקיד; ההתנגדות 
הנהרצת בסוף הפרשה היא בבחינת שיא, המתחייב מהשלבים 
הקודמים. ברוד כי היו מסייעים לס׳ — אהרן והזקנים — 
אולם השליחות בשלמותה, אל העם ואל פרעה, מתגלמת 
בנד "עבד ה׳". 

שליחותו הראשונה והמכרעת של פ׳, בסיועו של אהרן, 
היתד, לשחרר את עם העברים ממצרים ולחנהיגו במדבר, וכך 
עולה אף מהפסוקים המועטים בנ״ך המזכירים את מ׳: יהושע 
ושמואל בצוואתם (יחוש׳ כד, ה; שפ״א יב, ו, ח; ס׳ תחלים 
עז, בא; קה כו). בנבואת מיכה (ע״ע) — עם אהרן ומרים 
(ו, ד) — ובנבואת הנחמה שבספר ישעיהו (סג, יא-יג), 
המטעימה במיוחד את קריעת ים־סוף. גם הושע (ע״ע) רומז 


כנראה לס', בדברו על ה״נביא". שעל ידיו "העלה ה׳ את 
ישראל ממצרים" (יב, יד). 

לאחר ההתגלות מתוארים האירועים כחוליות בחטיבה אחת: 
פגישתו עם אהרן במדבר, הופעתם לפני הזקנים והעם, האמו¬ 
נה בהם בשל האותות, התייצבות מ׳ ואהרן בפני פרעה, 
הקשחת השעבוד משום כך, טרוניית העם, ההתגלות השנייה 
של האל, ולבסוף — התערערות האפון בם׳ מצד העם, 
שהתחיל לפקפק ביכלתו להשפיע על פרעה. בפרשיות אלה 
של תחילת ההתנגשות עם פרעה מודגש שיתוף המעשה 
שבין מ׳ ואהרן, ואהרן אף מתואר במפורש כשותף פלא לס׳ 
(ו, כו-כז); אעפ״כ מ׳ הוא הקרוב לה׳, המקבל את דברו 
ופונה אליו, המשרה מרוחו על אהרן, ובעיקר — הדובר 
העיקרי במאורעות. שבהם משתתף גם אהרן. בפעולותיו 
במצרים נתקפלו בנד סגולות ההנהגה, שנתגלו אצלו אח״כ 
בעליל ביפי הנדודים במדבר: השראה עליונה. תיייד בין 
האל לעמו, עמידה איתנה בפני טרוניות העם וליסוד 
סניגוריה עליו לפני ה׳, עשיית אותות ומעשי־תשועה בציוד 
ה', ושימת חוק ומשפט בדבר ה׳. מוטעם בלא הרף, 
שלא היו לו לס׳ תכונות מנהיגות טבעית, וזו נכפתה עליו 
בצו-ה׳, ומכוחו עמד בה. ההנהגה המוחלטת של מ׳ מתבלטת 
בעצם המפנה המכריע שבין היציאה ממצרים לבין מלחמת 
עמלק ומעמד הר סיני: בחציית ים סוף ובראשית הנדודים 
במדבר: ה׳ הוא המושיע ופ ׳ עבדו (יד, ל-לא). 

בתקופת הנדודים במדבר מתעלה פ׳ לדרגת מנהיג יחיד 
במינו (אף כי לא אחד) ולמורה ומחוקק, במאורעות שהיתה 
להם השפעה מכרעת על כל תולדות העם: גיבוש האמונה, 
עיצוב החברה דצירת תודעת האיחוד השבטי: המלחמה 
בעמלק (ע״ע), מעשה השפיטה בעצת יתרו (ע״ע), מעמד 
הר סיני (ע״ע), שבירת לוחות הברית (ע״ע), ופרשת עגל 
הזהב (ע״ע). מעשה המשכן (ע״ע) וקידוש הכהונה, עניין 
הסרגלים והמפלה ליד חרמה, פרשת התמרדותו של קדח 
(ע״ע), המלחמה בסיחון ועוג ומלחמת הנקם בסדינים (ע״ע). 
גם אז נעזר מ׳ באחרים: ביהושע בן נון (ע״ע), בזקנים, 
בראשי השבטים (דב׳ כט, ט), ובעיקר באהרן — שאף מילא 
את מקומו בזמן עלייתו להר סיני (שס־ כד, יד). אפילו אם 
נשתקעו כאן מסורות אחדות בדבר מעמדו של אהרן ליד מ׳, 
אין כל סימוכין לניגוד, לא־כלישכן יריבות, בין ם׳ לאהרן; 
ואף בפרשת העגל אין לפנינו אלא התנצלותו של אהרן בפני 
מ׳ (שמ ׳ לב, כא-כו), וס׳ אף מתפלל בעדו באותו מעמד 
(דנד ט. כ). הקטרוג בעניין ה״אשה הכושית" ונבואת מ , . 
המדברת העיקרית בו היא מרים (ע״ע), וממילא אינו אלא 
מאורע חולף בגלגולי יחסים ולא ניגוד קיים (בט׳ יב, א-ט). 
היחסים שבין השניים — המודגשים בתורת — ניתן לראותם 
כמופת ליחסי־אחווה, שלא כיחסי התחרות שבין אחים, שספד 
בראשית מלא אותם. הם בולטים בעיקר במעשה החטא 
ובעונש המשותף להם (במ׳ כ, כב-כט); אך פ׳ הוא "המנ¬ 
היג', — והוא הדין ב״שבעים איש מזקני ישראל", הנזכרים 
ליד פ׳, אהרן, נדב ואביהוא, שהשתתפו בזבח הברית, אשר 
עליו נראה ״אלוהי ישראל" (שמי כד, ט-יב); הם ו״זקני 
העם ושטריו״ — נועדו לשאת עם ם׳ במשא העם, דרך 
האצלה מרוחו, הנתפסת במקרא כהתנבאות חולפת (בנד 
יא, כה): כמוהם כשופטים, שנבחרו בעצת יתרו, שאף 
השראתם מפנו היתה. אולם סמכות המשפט העליונה היתד, 
בידיו ועניינים קשים הובאו לפניו. סמכותו זו, שהיא אטרי- 



527 


משח 


528 


ביט ראשי של "מלכות" בימי קדם. אחוזה בפקרא בעיקר־ 
שליחותו כמודיע חוקי ה' ותורותיו (שמ׳ יח. טז, יט־כ), 
ומפנה תקפד, (דב- א, יו! "כי המשפט לאלהים הוא"). זהו 
עיקר מעמדי של מ , כמחוקק. בדברים שביו אדם לחברו 
ובעבודת־ה׳, שעשרת הדברות משמשים להם פתיחה: שהרי 
אפילו במקרים של עברות של יחידים נזקק מ׳ לפירוש 
"על פי ה" (ויק׳ כד, י-כג). 

למרות שבטכס הברית על הר סיני זרק ס׳ מהדם על 
המזבח ועל העם (שפ , כד. א-ח), אין ללמוד ממעשה יחיד 
זה, בטרם נתקדשה הכהונה, על מעמדו ככהן. מ׳ הוא שקידש 
את הכהונה עפ״י ה׳, כשירות משפחתי מיוחד, הקים את 
המשכן וקבע את סדריו, והוא שהקפיד על החיץ שבין 
לויה לכהונה (ע״ע קרח), הבליט במעשי נפלאות חציצה 
זו — וככה הבדיל בבירור ביו מעמדו הוא למעמדו של 
אהרן. המליצה "משה ואהרן בכהניר׳ (תה , צט, ו), מציינת 
מעמד כללי של שירות לפני ה׳, ואף אם אמנם שירתו 
צאצאיו ככוהנים בדן אין בכד כדי ללמד על מ׳, 

עניין מיוחד הוא נבואתו של מ׳. כתובים מועטים בלבד 
מכנים אותו בפירוש "נביא' (דב׳ יח, טו< לד, י), או מדברים 
בהשראתו הנבואית (במ ׳ יא, כה, כט; יב, ו־ח), אלא שהתורה 
משווה לו מעלה עליונה בין הנביאים: "לא כן עבדי מ׳ בכל 
ביתי נאמן הוא; פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת 
ותמנת ה׳ יביט* (בם׳ יב. ז-ח), ו״כאשר ידבר איש אל 
רעהו״ (שמ ׳ לג, יא) — עד שאמרה תורה בפירוש "ולא קם 
נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל־פנים" 
(דב׳ לד. י). קרבה שכזו אכן מפורטת במעמד הסנה, במעמד 
הר סיני. בקרינת אור פניו, ובסדר מותו על הר נבו, והיא 
משתקפת היטב בכתובים הרבה. עם זאת איו צורר לומר כי 
ראייתו סויגה בסייגים (שמ ׳ לג, יז-כג). אמנם אין פ׳ שייר 
לסוג הנביאים האכסטאטיים, אך הוא עושה נפלאות, ונם 
בזיקה לנבואתו מתוארת שליחותו כך — בפסוק המסיים 
את החומש: "לכל האותות והמופתים... ולכל היד החזקה 
ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" 
(דב׳ לד, יא-יב) — וע״ע נבואה, עמ' 801 , 804 . 

קו האופי הבולט במנהיגותו של פ׳, והמכריע באפיה, 

היא הזדהותו עם העם ולימוד־זכות מתמדת עליו: במעשה 
העגל, בתלאות המדבר המרובות, בעניין המרגלים ובפרשת 
קרח. הזדהות זו באד, על ביטויה בפסוק: "והאיש מ¬ 
ענו מאד מכל האדם אשר על־פני האדמה* (במ׳ יב• ג). 
למרות זעמו ותגובתו הנמרצת הוא מתפלל בעד העם, עד 
כדי הקרבה עצמית: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ¬ 
לב. לב). הוא עומד בפת (תה׳ קו. כג), עושה את "נחש 
הנחושת"(בם- כא, ט), ואף נענש על חטא כלשהו(ר- להלן). 
הטרוניות החוזרות ונשמעות מפי העם כנגד מ׳, אין טעם 
לראות את מקורן בניגוד שביו ייחוסו של מ- לבין בני־ 
ישראל שנגאלו מעבדות, משום שאין הן אלא תגובה טבעית 
לתלאות המדבר, שבפניהן מיטשטש זיכרון העבדות, כמנהג 
העולם. המודגש נפרשת הטרוניות הוא הניגוד שבין אמונתו 
הכושלת של העם לייחודו של ם׳ באמונתו האיתנה — 
שהיא גם סגולת הנהגתו; שהרי גם במלחמות בעמלק ומלכי 
האמורי והבשן בעבר הירדן ובמד;ן, אין מ׳ מופיע כאיש 
מלחמה אלא כמפיח אמונה וכמוסר נאמן של דבר האל (שמ¬ 
יו, ט, יא, יד-טז: בס׳ כא, לד: בה, טז^ח, לא, א-ה! דב¬ 
ב. לא—לז! ג, א־־ד, כא, כב). 


הגזרה על מ- שלא ייכנס לארץ כנען מטעימה את הסיום 
הטראגי, הדומם ח־,נשכח, לפרשת חיים יחידה ומיוחדת במי¬ 
נה, אך דינה מתמתק ע״י שזכח לראות את הארץ "מנגד", 
בחלק מגבולותיה (ע*ע נבו). ראייה זו גם מעניקה ממד של 
מימוש להבטחת ה-, שנשנתה במעמד זה. לקיים את שבועתו 
לאבות (דב- לד, ד). הגזרה עצמה מוסברת במעל, או במרי. 
ב״מי מריבה", או בהתאנות ח׳ למי בגלל ישראל, שעניינם 
סתום (במ׳ כז, יב-יד; לב, מח־נב; דב- א, לז; ד, כא-כב ך 
תה- קו. לב-לג! והשר דב- לג. ח); ואולי יש בדבר משום 
נטילת גורל משותף עם דור יוצאי־מצרים. מ- "עבד ה-" מת 
ונקבר ככל האדם, אך הסתלקותו "על פי ה׳", שקברו בעילום 
מקום, משווה לפרשה האחרונה בחייו של מ׳ ייחוד על־אנושי. 

לעומת מעמדו המרכזי של מ׳ בתורה ממעטים להזכירו 
בנ*ך—חוץ מם׳ יהושע—וגם זאת בדרך אגב. בלא מגמה לה¬ 
אדירו. ההסבר בשיטת קדמות-המקורות או איתורם אינו תופס 
כאן, שהרי גם בספרים מאוחרים, כיחזקאל, לא בא זכרו. 
אפשר שיש כאן יראת כבוד בפני אדון הנביאים, הרחוק 
מהשגת הדורות, שלא ראו לשלנו במציאות ההיסטורית של 
חטא וחורבן של יפי בית ראשון. אכן. דווקא ההזכרות המוע¬ 
טות הללו מאמתות את קווי דמותו ההיסטוריים העיקריים: 
ההתחתנות בקיני (שופ׳ א, טז; ד, יא) המקורב למדיניס; 
ההתייחסות על הלוי (שופ׳ יז, ז; יח, ג, ל); שיתוף המעשה 
עם אהרן(שמ״א יב, ו, ת < מי- ו, ד < תה- עז, כא; קה, כו־כח); 
קנאת ישראל (תה׳ קו, סז) < עמידת מ׳ נפרץ בעניין העגל, 
והרעה שפקדה אותו בגלל עניין מי מריבה (שם קו, בג, לב): 
כיתות נחש הנחושת בידי חזקיהו (מל״ב יח, ד) והזיקה של 
הבמה בגבעון — אף שהיא מאוחרת ואפולוגטיח — למשכן 
"אשר עשה ס- במדבר" (דה״א כא, כט). הדעת נותנת, 
שצמידות מ׳ לשמואל ( י רמ- טו, א; תה- צט, ו) משקפת 
הקבלה היסטורית קדומה, מפאת הצד השווה בסגולת הנהג¬ 
תם: נבואה הכרוכה באותות, שפיטה. ניצחון בלא עשיית 
מלחמה של ממש, גזרת השמד על עמלק, השליחות בדבר 
ה-, הדגשת ערך התפילה והשתדלותם למען העם, ובעיקר — 
הנהגה נבואית מתוך השראת האלוהים ובעמידה בפני העם 
או פייצגיו. מפליאה ביותר אצל שניהם תפיסה זהה של 
מעלת ההנהגה כביטוי לניקיון כפיים: "לא חפור אחד מהם 
נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם* (במ׳ טז, טו) — בפי מ- -, 
״את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי..." — כפי שמואל 
(שמ*א יב, ג). הנביאות כמנהיגות היוצאת לפני העם 
ראשיתה בימי מ', וסיומה — בשמואל. 

תולדות המחקר בשאלת "היסטוריותר׳ של מ- כרוכים בתול¬ 
דות הגישה המדעית אל התורה בכללה, ועל כך ע״ע תודה. 

י. קויפמו, תולדות האמונה הישראלית, א׳-ד׳, (מפתח בערכו) 
תדצ״ז—תשפ״ז! הנ״ל, מכבשונה של היצירה המקראית. 
240 — 255 ׳ תשכ״ו; מ. בובר, ם-, תש״ו, תשכ״ג 2 ; מ. ד. 
קאפופו, פירוש על ספר שמות, תשי״ב, תשכ״ה" 1 מ. צ. סגל. 
ספורה ובקורת, 47 ־ 1957.60 : א. אורבו, המדבר וארץ הבחירה, 
א׳־ב׳, תשי״ח—תסכ״ג; ש.א. לרנשסם, מסורת יציאת מצרים 
בהשתלשלותה, תשכ״ה: מ. הנהן (עוידו, מהניים. קם*ו 
וחוברת מוקדשת לס-ן. תשכ*ז. 

צמו, . 54 , ¥017 .? ; 1915 .,;״ 2 17 ;,״ . 47 ,תמ 3 וז 551 שז 0 . 11 

43 , / 0 ?צ״״צממס 743 , ¥3111103 . 5 . 4 ;- 932 1 ,;׳!;״ 12 ,ומן", 
; 1953 , 256-262 ״״!״/ , ,׳:!;/ ס) 1/111011 ) 8 , 14 מן ;/,״״;״״, 73 

, 1111111 11/11 ' 1 411 0111511/111 11111 51111111111 81/1111 , 411 . . 4 . 

/ס מ,,/;״״״ 713 ח״י״ז׳גצא 7 51 ,. 3,111116 ) . 1 ) .ן ; 1953 , 1-78 , 1 
; 1953 ,. 54 , 411316316 . 1 ; 1953 ,(]]־,ו ,מאז) . 14 51/11111 43 , 
770171 ,1959 . 54 7111 10074 .¥ . 74 תסס 5/0115114 7/11 , 1 >מ 3 ת 51 ■א 
, 1962 ,. 54 ;! 4 714 מ ,מס , 943111 *, 0 : 5 ,:ישם ספרות) 


שם. א. 



529 


משה 


530 


ח ז "ל הרחיבו מאוד בתיאור דמותו של מ׳, והוסיפו 
על דברי המקרא פרטים רבים והערכות, הדעה הכ¬ 
ללית כי ס׳ נולד. ופת, בד באדר (פג׳ י״ג, ע״ב), ומהול 
נולד (סוסה י״ב, ע״א). עם השלבתו ליאור בסלה הגזרה על 
הזברים, משום שאסרו חרטומי מצרים ,בבר מושלך מושיען 
בסים״. פ׳ סירב לינוק פן המצריות (סוטה, שם). 40 שנה 
עשה בארמונו של פרעה, 40 שנה במדק ו 40 שנה הנהיג את 
ישראל (ב״ר ק', י׳). בן 77 נשא את צפורה לאשר. (ילק״ש 
שמות, קס״ח). מ' עשיר היה, שנתעשר פפסלחם של לוחות 
(נדר׳ ל״ה, ע״א), גיבור היה (שם), גבהו י׳'אמות (בר׳ נ״ד, 
ע״ב) וקולו הולך מהלך 40 יום (מבילתא בא, י״ד). פני מ׳ 
כפני חמה (ב״ב ע״ה, ע״א), יפה היה והכל סחאוים לראותו 
(שפו״ר א׳, לא). פניו דומים היו לפני אהרן (גנז״ש א׳. עס׳ 
94 ), מחלוקת היא אם היה מ׳ עצמו כהן (זב , ק״א—ק״ב), 
מ׳ "ביקש מלכות ולא נתנו לד (שם), ואעפ״כ היה מעמדו 
בשל "מלך יושב על כסאד (מכילתא יתרו א׳, א׳), והקב״ה 
אפר לו: "אני פניתיך מלך על ישראל" (ויק״ר ל״א. ד׳). 
ומבחינת המשפט ״מ׳ במקום 71 סנהדרי עומד" ( 0 נ׳ ס״ז, 
ע״ב). עם כל זאת ,פ׳ קרא עצמו עבד, והקב״ה קראו עבד" 
(ספרי דברים, ב״ז), ויראת־שמים לגבי מ' "פילתא ווטרתא" 
היא (בר׳ ל״ג, ע״ב). לרוב חביבותו נתכנה בכמה שמות 
(ויק״ר א׳, ג , ), אולם אף הקב״ה לא קרא( בשם אחר אלא מ׳ 
(שסדר א׳, כ״ו). 

הרבה הרחיבו חז״ל בתיאור השתתפותו של פ׳ בסבל 
אחיו(שמו״ר א׳), ובתיאור הצלתו בנס מיד פרעה (ירו׳ בר׳, 
ס׳ א'). לגדולתו אין שיעור: מ״ס שערי בינה ניתנו לו(ר״ה 
ב״א. ע״ב), חמה נקדמה לו (תע׳ כ׳, ע״א), ובל פה שגזר 
הסכים הקב״ה עפו (דב״ר ה׳, י״ג). מ׳ אב לנביאים והוא 
בלבד זכה להסתכל באספקלריה המאירה (יב׳ מ״ס, ע״ב; וע״ע 
נבואה), וכמעט זכר. לראות בכבוד השכינה (בר׳ ד, ע״א: 
מג׳ י״ם, ע״ב). פ׳ הוא ראשון לשלשלת המוסרים של תורה 
שבע״פ (אבות א', א׳). כבר בסיני הודיעוהו "דקדוקי 
תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידים לחדש" (מג , 
י״ם, ע״ב). מ׳ מתואר כראש־ישיבה, וסדר לימודו והוראתו 
שם מפורטים בהרחבה (עיר נ״ד, ע״ב), ו״אפר לו הקב״ה 
לם׳, אני ואתה נסביר פנים בהלכה" (בר׳ ס״ג, ע״ב). ואף 
יהושע היה "יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של מ׳ 
היא" (יב׳ צ״ו, ע״ב), כמה תקנות בהלכה יוחסו למ׳; קריאת 
התורה בשבת דרס (ירד מג׳ ד׳, א׳), שאלת הלכות החג 
לפני החג (מג׳ ד׳. ע״א), ברכת הזן שבברכת המזון (בר׳ 
מ״ח, ע״ב), ומטבע של תפילה (ירר ד, ד׳). 

כדרבם של חז״ל ביחסם לגדולי האומה הם מגלים פגמים 
אפילו באבי הנביאים. הם מפרשים בהרחבה את חסאו של 
משה. ומרבים בכך את הביקורת עליו. "נו ואהרן בחטאם 
מתר (שבת נ״ה, ע״ב). "ששה עוונות נמצאו בו" (ילק״ש, 
ואתחנן, תתכ״א) ולדעת הירושלמי (סנ׳ י׳, א׳) פ׳ הוא 
מ״שלשה שכפרו בנבואתם מפני רוגזם", ו״בשלש מקומות 
בא לכלל כעס, ובא לכלל טעות״ (ספרי, מטות, קנ״ז )! "גנאי 
הוא לנו ו 60 רבוא שלא אמרו יברכך ה׳ עד שבא יתרו ואמר 
ברוך ה׳״ ( 0 נ׳ צ״ד. ע״א). — "והדבר אשר יקשה מכם 
תקריבון אלי, ". על דבר זה נענש מ׳" (סנ ׳ ח׳, ע״א). על 
חסאו העיקרי של מ׳ אמרו תז״ל: "אפר פ׳ לקב״ה, רבש״ע 
עברה עברתי תיבתב אחרי, שלא יהיו הבריות אוסרות דומה 
שזייף משח בתורה" (ספרי, ואתחנן, כ״ו), ועב״פ "סוב לו 


לס׳ שלא נשאו לו פנים בעולם הזה" (יומא פ״ז, ע״א). סדר 
פטירתו של מ' פורם בהרחבה רבה באגדה, ונאמרו בו דברים 
הרבה. 

א. ארזי, ס• בעיני חז״י (סחניים קט״ס. תשכ-ז! ל. גיגצ־ 

בורג, אנדוח היהודים, ג׳-ד, חשנ״ח.,עי< 40 ז . 4 
.' 1925 ,.)\ ־>/> 1/1£ 1 ) 1 ■״ 31 

י. ת. 

בספרות היהודית, ההלניסטית והחיצו־ 

נ י ת. נושאי דגל האנטישמיות (ע״ע 514/5 ) היוונית 
במצרים ראו ביוצאי מצרים כת מצורעים ובם' כהן־און 
מצרי, שהמציא את תורתו מתוך שנאה למצרים ולתרבותם. 
הם טענו, כי היהודים לא הרימו שום תרומה לתרבות 
האנושית, כנגדם העלו היהודים ההלניסטים את חשיבותו של 
מ' דווקא בתחום זה. לפי אופולפוס (המאה ה 2 לפסה״נ) 
המציא מ׳ את כתב האותיות, והוא עבר דרך הפיניקים 
ליוונים. ולפי אריסטובולום (ע״ע, עם׳ 862/5 ) למדו הפילו¬ 
סופים והמשוררים היוונים את חבמתם מפנו. לדעת אדטפנום 
(ע״ע) היה פ׳ ממציא התרבות, הציוויליזציה והדת במצרים. 
והוא הוא מוסיוס, מורו של אורפוס (ע״ע). לדבריהם להסס׳ 
הצעיר כשירות פרעה נגד אנשי כוש, וסיפור דומה נמצא גם 
בכתבי יוסף בן מתתיהו, בספרות הביזנטית ובצורה אחרת 
במדרשים המאוחרים. חיי מ׳ מסופרים אצל ארספנוס במת¬ 
כונת הספרות היפה ההיסטורית של ימיו: מ' נשא את בת 
פלך כוש, שהתאהבה בו ומסרה לידיו את בירת המדינה! 
סיפור זה "מסביר" גם את הזכרת האשד, הכושית בתורה, 
ונרמז גם בתרגום יונתן לשם. אפולוגטיקה יהודית הלניסטית 
זו שייבה את מ׳ לשאר המחוקקים הגדולים בעולם, ולדבריה 
העלו המצרים את ס׳ לדרגת האל הרפס־תות. אפולוגטיקה 
זו היא ברוח שיטת אוהמרום (ע״ע). סיפור מיתת מ׳. על 
צורותיו השונות, משותף לספרות הרבנית והחיצונית. הווי- 
כוח אודות סופו של מ׳ היה הקטע המסיים, לפי עדות אבות 
הכנסייה, של ספר "עליית ס", שנכתב במקורו עברית 
ולידינו הגיע בתרגום לאסיני, כשסוסו חסר. עיקר החיבור 
הוא אפוקליפסה, שבה מ׳ מנבא את תולדות האומה, עד 
לגאולה. חשיבותו של מ׳ בספרות היהודית ההלניסטית היתה 
גדולה. והוא גם גיבורו הראשי של המחזה "יציאת מצרים" 
של יחזקאל הסרגיקן (ע״ע), פילון האלכסנדרוני (ע״ע) 
חיבר חיבור מיוחד על "חיי משה". 

ד. ם. 

בקבלה. ייחודו של מ׳ כ״מבחר כל ילוד" נדרש בקבלה 
בכל מיני פנים: הוא נזדכך "עד שבטלו כוחותיו הגופניות 
והיה מלובש בכל שפה ברוח הקדש״ (רמב׳ץ)! הוא אחז¬ 
ם 7 הרועים ("רעיא מהימנא") של האומה. ו״אוהב נאמן 
לכל ישראל" (רמ״ק). הזוהר מציגו כצדיק־לפופת, בשל 
מסירות־נפשו למען העם ולפיכך זכה לקרני הוד: ישיבתו 
קרדה "מתיבתא דנהורא". לדעת הרב מנחם ציוני עודנו 
שרר ■בקירון פנים ובזוהר פנים כאילו חי". לפי ס׳ התמונה 
היה ם׳ כהן גדול בשמיטה שעברה. 40 יום, ששהה בהר, 
לימדו סגנזאל שר החכמה ״תורה בסד פנים של 70 לשון" 
(אותיות דר״ע), והמקובלים פירשו זאת כאילו נתגלו לו 
70 פנים של סוד שבכל תיבה במקרא! לפי ס' התמונה הנ״ל 
זכה מ׳ לגילף הסודות מפי הגבורה עצמה והוא "כתבם בל¬ 
שונו" בתורה, שיהיו גנוזים. מ׳ נפטר במנחה של שבת, ולכן 
אומרים משפטי צידוק הדין בתפילת מנחה (ד תוס' מני ל׳, 



531 


משה 


ע״א, ד״ה מכאן. בשם הגאונים). ושערי ביהס״ד ננעלים. 
בזוהר נאמר שגם יוסף וגם דוד נפטרו נאותה שעה ולפיכך 
אוסרים ג׳ פסוקים. לדעת כפה מקובלים נקבר פ , ליד צפורה 
בסערת המכפלה. 

הזוהר מדבר על השכינה כ״כלת משה" ומ ׳ בעלה. למעמד 
זח זנה מ׳ בעודו בחיים, שלא כיעקב שזנה לכך רק לאחר 
מותו. פ׳ מייצג את ספירת תפארת (המייצגת כשלעצמה אח 
דמות הזכר בעולם הספירות). וכאבי הנביאים הוא מתקשר 
לספירת נצח. פרשה רחבה היא השאלה אם מ׳ הוא המשיח. 
ב״תיקוני זהר" ואח״ב, במיוחד, אצל רפח״ל, נדרשים תפ¬ 
קידי פ׳ בעת הגאולה העתידה, ומקובלים הסיקו מכך שנש־ 
פתו תתגלגל במשיח, ודעה מקובלת היא שהוא יהיה משיח 
בן דוד (מ• בגימטריא שילה! ברא' מט. י). לדעה זו היו 
מהלכים רבים גם בשבתאות. לדעת מקובלים רבים מ׳ הוא 
גלגולו של הבל (ושת), ויתרו — של קין. וביחסיהם בגלגולם 
הנוכחי הגיעו לתיקונם. בס׳ "בני יששכר" נמצא, כי יום ד' 
של חול הסועד סוכות — שבו מבקר פ׳ כ״אושפיז" בסוכה 
— יחול בכל שנה באותו יום בשבוע שבו יחולו ז׳ באדר, 
יום פטירת מי, ול״ג בעומר — יום פטירת רבי שמעון בן 
יוחאי. בכך טמון רעיון הזהות והזיקה בין תורות הנגלה 
והנסתר ומגליהו. קרובה לכך הדעה, שהאר״י היה ניצוץ 
נשמת ם׳. — לזכרו של מ׳ התקינו "תיקון ז׳ באדר". 
ש־א הורודצקי. גנזי סתר. נ'. 223 — 238 , תשי״ב; ס. לחוכר, 

על גבול הישן והחדש, 68 . 1951,78-77 ; ע, הראיה. סי רבנו 
בתורת הה״ז (מחניים, ם׳). חשכ״ג; ג. שלום. שבחי צבי 
והתנועה השבתאית בימי חייו (מסתת בערכו). תשי׳יז; 

י. תשבי. התסיסה המשיחית בחוגו של רמח״ל לאורם של 
כתובה ושירים משיחיים (בתוד ססר־יובל לי. בער), תשכ״אי 
הנ״ל, משבת הזוהר, ב׳, קצ-קצב. רצת. חשכ״א. 

מש. ח, 

מ׳ בנצרות. הנצרות, כיורשתה של היהדות חלקה 
כבוד מיוחד למשה דבנו, אף שהנוצרים אינם מקבלים 
עליהם את חוקי תורת ס , . אדרבה. הנוצרים האמינו שעם 
הופעתו של ישו וצליבתו פג תקפם של החוקים הללו! 
היו גם שהעמידו את פ׳ כעד נגד היהודים שכפרו באמתותה 
של הנצרות. גישה קיצונית נוקטת האיגרת המיוחסת לכר־ 
נבא (המחצית הראשונה של הסאה ה 2 לסה״ב), ולפיה 
מיששכר ם׳ את הלוחות, מתברר כביכול, שמעולם לא כרת וד 
ברית עם ישראל. הנצרות נהגה לראות בם׳ דמות שהקדימה 
את ישו ובישרה את סבלו ומותו (אל העברים 29-23 ) . 
אבות הכנסיה החשיבו את ידי ם' המורמות בשעת מלחמת 
עמלק והנחושתן כרמזים סמליים לצורת הצלב, וקריעת ים- 
סוף נחשבה בסמל לטבילה הנוצרית; יש שהשוו את מ׳, 
שנתן תורה מהר סיני, עם ישו, שנתן תורה חדשה בשעת 
הדרשה על ההר (פתי זד, 07 ■ בשעת ההשתנות (-";!!]!סב! , ! 
! 3111 ־ 1 ) של ישו הופיעו לצדו מ׳ ואליהו. אע״פ שזכה מ׳ 
לכבוד בנצרות, ברי שבעיניה ם׳ חשוב פחות מישו: 
פ׳ הוא משרת האלהים, וישו הוא בנו (אל העברים 111 , 
1 — 7 ). היצירה הנוצרית המפורסמת ביותר המוקדשת לס׳ 
היא "חיי פשה", חיבורו היווני של אב־הכנסייה גרגוריוס 
מניסה (ע״ע). 

מ׳ ב א ס לא ם. מ׳ הוא אישיות בולסת בספרות הדתית 
המוסלמית, הן בקוראן והן בספרות שלאחריו. הוא משמש 
למחמד סופת של נביא בעל ספר (סורר. מ״ו, י״א). 

בקווים כלליים דומים סיפורי מ׳ בקוראן לסיפורי 
פ׳ בתנ״ך, אולם חסרים בחם פרטים רבים, כגון 


532 

מסע בני ישראל ב¬ 
מדבר; לעומת זאת 
משובצים בהם פר¬ 
טים, המשנים את ה¬ 
סיפור המקראי, שהם 
בחלקם שאובים מה¬ 
אגדה היהודית ומסי¬ 
פורים מקראיים אח¬ 
רים, ובחלקם חדשים, 

כגון הסיפור שם׳ 

נלווה אל חכם אחד 
בפסעו (סורה י״ח, 

ס״ד ואילד). וכן ה¬ 
סיפור שבתיבה מצ¬ 
אתהו אשת פרעה 
(סורח כ״ח, ח׳). 

במסורת המוסלמית, בייחוד בקבצי "סיפור הנביאים" 
מאת אלכסאי ואלודעלבי, מורחבים סיפורי הקוראן ע״י קישר 
טיס אגדתיים. מסופר שם, שאשת פרעה הצילה את פ' הקטן 
מזעפו של פרעה בהזדמנויות אחדות, שבהן התגלו כוחו 
וחכמתו של הילד, שכן הללו הטילו מורא על פרעה (אלב־ 
סאי, 204 — 205 ; חש׳ למשל הסיפור על כוויית לשון מ׳ 
לאגדה בשמות רבה א׳) < מטהו של מ', שיוחסה לו חשיבות 
מאגית עילאית, זכה להילה מיוחדת: מקורו בגן עדן והוא 
נמסד לס׳ ע״י חותנו, לאחר שעבר בירושה מאדם הראשון 
לכמה וכפה נביאים (אלכסאי 208 ). 

— 225 , 007011 ומי* (ז 6 ;) 1 ז 20/1114 -ו£ ?>*<£ ,ז 656 ק$ 

. 1961 , 363 

מ׳ באמנות. דמותו של מ׳ היא מן הדמויות המק¬ 
ראיות המצויות ביותר באמנות. 

באמנות היהודית ישנם תיאורים של מ׳ כבר 
בציורי-הקיר שנתגלו בבית-הכנסת בדורה,-אודופיס (ע״ע! 
ור׳ תמ ׳ שם ובכרך ד׳, מול עבר 64 ) ; ציורים אלה כוללים 
את תיאור גילויו של ס׳ בחיבה, הסנה הבוער באש, המעבר 
בים־סוף, מ׳ מכה בסלע, ועוד. תיאורים רבים של פ׳ מצויים 
גם בכה״י העבריים המאויירים של יד,"ב, ביחוד בהגדות, 
כגון הגדת סאראיבו, הגדת קויפפן, הגדת נירנברג; וכן 
בכ״י של מחזורים וכ״י אחרים. 

באמנות הנוצרית הקדומה תואר מ׳ לעתים 
קרובות בדמותו של צעיר בלא חתימת זקן ומטה בידו. 
מאוחר יותר נוצרה צורת הדמות הפאטריארכאלית: פ׳ בעל 
הזקן. שתי קרנים נראות בולטות מראשו ובידיו לוחות-הברית. 



מעה נסעה סז היאור. 
סתור חנ״ר ק׳ברנר, נירנפרנ, 1493 



מ. עגל: המעבר בים־צוה. 
?יתונראפידז, 2009 






533 


משה — משה בן יעקב מקוצי 


534 


מן ד,מאד, ה 5 ואילו מצויים מחזורי ציורים עם 
תיאורים מלאים למדי של חיי מ/ קורות חייו משמשים נושא 
לעיטורים אשר בכה״י של נתבי־הקודש: ספר בראשית של 
וינה (המאה ה 6 ), ״חומש אשברנם״ (המאה ח 7 ), 13011115 
("גן העונים") של הנזירה הראד מלאנדספרג 
(המאה ד, 12 ). פפר־התהלים של המלך לואי הקדוש (הסאה 
ח 13 ), ועוד. סצנות מחייו משולבות בפסיפסים בכנפייח סאן־ 
מארקו. ונציה. ובסאנטה מאריה מאג׳ורה, רומא. כמו-כן 
מצויים פסלים מיה״ב (בשארטר, למשל), המתארים אותו. 

חיי מ' שימשו נושא לציורי־קיר רבים בתקופת 
הרנסאנס באיטליה: בנלצל גוצולי (בקאמפו סאנסו, 
פתה): בוטיצ׳לי, רוסלי, פינטוריקיו. סיניורלי, על קירות 
הקאפלה הסיפסטינית. בוואטיקך. בהם קיימת הקבלה ביו 
סצנות מחיי ם' וחיי ישו, ואילו על חקרת הקאפלה — "נחש 
הנחושת" של סיכלאנג׳לו. סיפור יציאת מצרים שימש גם 
נושא לעיטורי עזרת־הקשתות (ב!אא 10 ) שבוואטיקאן, מעשי־ 
ידיהם של רפאל ותלמידיו. מעניינים מחזורי ציודי־הקיר על 
חיי מ׳ של ברנארדינו לואיני, בווילה פלוקה, מונצה. — 
באמנות הפיסול של תקופת הרנסאנס הדוגמות המרשימות 
ביותר הן פסלו של קלאוס סלוטר ב״באר משה" שבדיז׳ו! 
ופסלו של מיכלאנג׳לו (ר׳ תמונה: כר׳ ב , . לוח יא, בין עס׳ 
776 ו 777 ). 

מאורעות שונים מחיי מ׳ צוירו ב מ א ה ה 16 בידי לוקאם 
ואין ליידן, סינטורטו, בקאפומי(ר* תמונה; כר׳ ט׳, עמי 347 ); 
במאה ה 17 , בידי אלסהיימר (ר׳ תמונת• כר' ג', עמ ׳ 711/2 ), 
שארל לה ברן, לאנפראנקו, ובמיוחד בידי פוסן, שיצר מחזור 
שלם כמעט של קורות חייו, ואל חלק סן הנושאים חזר פעמים 
אחדות; במאה ה 18 תואר ם׳, בין השאר, בידי וילןם 
הוגארת ובמאה ה 19 — בידי וילןם בליק. באמנות המו¬ 
דרנית שימש נושא לשגל, ססטרוביץ', ארכיפנקו. 

מעמדים מסויימים מחייו של מ' היו מקובלים במיוחד על 
האמנים: מ׳ נמשה מן המים (ורוגזה, טינטורטו, 
פוסן, ו־מבראנט, טיפולו); המעבר בים־סוף (בכה״י 



רמכראנט .־ משר! ו 15 ־חורדמברית, 1659 
(מגלריה לציורים, המחיאוז הממלכתי, בולי• דוסערכית) 


הביזאנטיים! אניולו ברונזינו, פוסן); מ׳ מכה בסלע 
(על ציורי-הקיר בקאטאקומבלת, בגילופים שבסארקופאגים, 
בציורים על־גבי זכוכית; טינטורטו, פוסן)! מ׳ ו ל ו ח ו ת¬ 
ה ב ר י ת (על סארקופאגים נוצריים קדומים; מיכלאנג׳לו, 
רמבראנט). 

לעתים מתואר מ׳ בלוויית אחיו אהרן(ר , תמונה: כר׳ א׳. 

עמ׳ 589 — 590 ). 

ר' משה בן חנוך־ (נפי 965 לערר), רבה הראשון של 
יהדות ספרד. עפ״י סיפורו של אברהם אבן דאוד 
(ע״ע) היה פ׳ מארבעת השבויים (ע״ע חושיאל בן אלחנן), 
אולם כיום מקובל להניח, כי מוצאו מאיטליה הדרומית וכי 
הגיע לספרד בעשור ד, 6 של הסאה ה 10 ונתקבל לרב בקור¬ 
דובה. הוא נהנה מחסותו של השר חסדאי (ע״ע) אבן שפרוט. 
שפעל — בתיאום עם מדיניותו של הח׳ליף האומיי של 
קורדובה — לעשות את הקיבוץ היהודי בספרד לבלתי תלוי 
במרכז שבבבל. פ׳ עמד בראש ישיבה והעמיד תלמידים. 
וכמו־כן השיב חשובות לשואלים מערים אחרות; מקצת 
תשובותיו נשתמרו בקבצים אחדים של תשובות הגאונים. 
אף נודע בענותנותו ובמידותיו הטובות. בנו הוא חנוך בן 
משח (ע״ע). 

א. אשתור, ?(ורות היהודים בספרד המוסלמית׳ א׳, 159-155 . 

290-289 . ־־ 1966 ; • ¥0111 סי// / 0 ען 510 €!{' 7 , 00110/1 .( 1 . 0 

0 XX^X), 1960/61. 

משה בן יום טוב מלונדון 

(נס׳ 1268 לערך). רב ומדקדק, מבעלי התוספות 
באנגליה. בן לאחת המשפחות המיוחסות והעשירות בזמנו. 
מ׳ פעל רבות בענייני הקהילה היהודית בלונדון. חיבר 
פירוש על התלמוד. ומקצתו נדפס בתוך "תוספות חכמי 
אנגליה" לכמה מסכתות, שנדפסו בשנים האחרונות. הוא 
מרבה להביא את ר׳ יצחק בן אברהם (ע״ע), והוא ראשון 
לחכמי אנגליה שהשתמש ברמב״ם. רבים מחכמי זמנו 
מצטטים מדבריו, וידועה חשובה שהשיב לד , משה מאיורא 
(אס־ז׳ו£). מתלמידיו היה משה בן הנשיאה (ע״ע). ר״מ 
חיבר ספר על "דרבי הניקוד והנגינות" במקרא. נדפס לרא¬ 
שונה ע״י יעקב בן חיים אבן אדוניהו(ע״ע) בסוף "מקראות 
גדולות" שבמהדורתו, ומהדורה מדעית נדפסה ע״י ש. ד. 
לווינגר (ר , ביבל׳), ספרו על המאכלות האסורים לא נדפס. 
בניו: ר׳ אליהו מנחם מלונדון (ע״ע), ר׳ ברכיה מניקיל 
ור׳ יום טוב. 

ד. ש. לאווינגר, ם• דרכי הנקוד והבגיגית המיוחם לר׳ מ' 
הנקדן (הצופה לחכמת ישראל. י״ג), תרפ״ט! א. א. אויבו, 
בעלי התוססות, 403-401 . תשי״ז ־ ; הנ״ל, מתורתם של 
חכמי אנגליה מלפני הגירוש (ספר היובל תפארת ישראל 
לב׳ חרב י. ברודי) 19 — 44 , תשכ״ז; י. תא־שמע, עניינות 
בספרות הראשונים (סיני, 6 * 1 ,). תשנ״ט, א. קופפר, 
לתולדות משפהת ר׳ משה כר יום טוב "אביר העולם" 
(תרביץ, מ׳), תשל״א; - 810 * 4 מג 51113.16$ , 01/65 ^ 8 .? . 11 
! 6111 ! 7/16 , 110111 . 0 ; 1913 ,(.׳\ . 10/15 ) ^ 01 ) 7711 

. 1951 , 6 ־ 115 3 * 363161X11 0x16 * /ס 

מ? 2 ה בן יעקב מקוצי (ץפטס 0 ), מגדולי בעלי התוספות 
י (ע״ע) הצרפתים במאה ה 13 . אביו — ואבי אמו. 

ר' חיים הכהן — היו אף הם מבעלי התוספות (קיד׳ ס״ג. 
ע״ב ועוד). גיסו היה יי שמשוו מקוצי. רבו המובהק היה 
ר׳ יהודה בן יצחק שירליאץ (ע״ע). ר״מ הוא חיהודי הצר¬ 
פתי הראשון, הידוע לנו, שהיה מטיף־נודד מעיר לעיר, ואף 
מחוץ למדינה. ב 1236 יצא לספרד, לאחר ״התגלות״ עליונה; 
ואפשר שיצא על-פי חישוב-קץ — שהיה מקובל גם אצל 




535 


משה בן יעקב מקוצי — וביני משה כן מימין 


536 


רבו — אשר קבע את תחילת הגאולה בשנת 1236 . בספרד 
החזיר בתשובה, כדבריו, "אלפים ורבבות', ובעיקר הדגיש 
את ערן ליסוד התורה וקרא להקפיד על מצוות תפילין. 
מזוזה וציצית, ולבער את נגע הזנות עם נכריות, שפשה אז 
בספרד. כמו־כן קרא ליתר יושר והגינות בקשרים הכלכליים 
עם הסביבה הנכרית. דרשותיו קרובות ברוחן לחסידות 
אשכנז (ע״ע). או■ ני בפחות חומרה. בפעולתו זו שימש 
ר״מ בלם — זמני, לפחות — להידרדרות ערך המצוות 
המעשיות בספרד. שבאה עקב הנטייה לראציונאליזציה ול־ 
אלגוריזציה של המקרא, בהשפעת כתביו הפילוסופיים של 
הרמב״ם. ב 1240 לקח ר״ם הלק, לצדו שלד יחיאל מפריס 
(ע״ע). בויכוח הנודע עם דונין בפאריס (ע״ע אפולוגטיקה, 
עמי 130 ). 

את פרסומו לדורות קנה ר״מ בספרו "ספר מצוות גדול" 

(= סס״גז נדפס לראשונה לפני 1480 . ומאז פעמים רבות), 
שהוא, למעשה, תמצית התורה שבע״ם, בשני הלקים: 
מצוות־עשה ומצוות לא־תעשה. כיסוד חניה את הספר,.משנה 
תורה" לרמב״ם, שאת דבריו הוא מצטט מילולית בכל דף. 
אם כי לאו דווקא בשמו. בתוספת מקורות מכל פינות הז״ל 
ומספרי ראשוני צרפת ואשכנז. את לשון המקורות עיבד 
בסגנון הרמב״ם, והקורא סבור שלפניו הילופי-נוסח. מניין 
המצוות וסידורן שונים אצלו מאלה של הרמב״ם, משום שלא 
הכיר את .,ספר המצוות', אלא רק את רשימת המצוות 
שבהקדמה ל״משנד, תורה", ומשום שכלל בדבריו גם מצווח 
דרבנן. בגלל המטרה המעשית שעמדה לפניו, ספר הסמ״ג 
מציין את תחילת הדירתם הממשית של כתבי הרמב״ם אל 
תוך עולם ההלכה הצרפתי. 

הסמ״ג זכה לפופולריות רבה, וכמה עשרות כ״י ממנו 
נשתמרו, מלבד מהדורות הדפום הרבות. גדולי הראשונים 
סמכו עליו למעשה, וביניהם מרדני בן הלל (ע״ע), מאיר 
הנהן תלמיד המהר״ם מרוטנבורג, בעל "הגהות מימוניות", 
וכל תלמידי רנני פרץ (ע״ע). ספרו של ר׳ יצחק בן יוסף 
מקורביל (ע״ע) "ספר מצוות קטר (סמ״ק) תלוי לגמרי 
בסמ״ג. מבין החכמים שכתבו פירושים לספר יש להזכיר את 
אייזיק שטיין. יוסף קולת (ע״ע), אליהו מזרחי, שלמד, לוריא 
(ע״ע), וחיים בנבנשת (ע״ע). יהושע בועז כלל את הסמ״ג 
בין הנרמזים בספרו היסודי "עין משפט". יחם זה אל הסמ״ג 
נמשך עד לזמן חיבור ה״שלחן ערוך", ומשום כך הוא נמנה 
עם גדולי ספרי הפסיקה שבכל הדורות. 

הגיעו לידנו תוספות הר״ס למסכת יומא, שנדפסו 
לראשונה בשם "תוספות ישנים" במהדורת הש״ם של אמס¬ 
טרדם. 1714 — 1718 . כמו־כן היבר פירוש לתורה, שנודע בין 
הראשונים בשמו "פשטי הר״ם מקוצי" (סובאים הרבה בספר 
"מנחת יהודה"). לאחרונה נתפרסמו מכ״י שתי נוסחאות של 
תפילה מיוהדת, שחיבר ר״ם לתועלת החוזרים כתשובה. 
א. א. אורבך, חלקם של חכמי אשכנז יצרסת בפולמוס על 
הרסב״ם וספריו (איון. י״ב), תש״ז, הב״ל, בעלי התוספות. 
(מפתת בערנו), תשס״וו ח. סשרנוביץ, תולדות הפוסקים. בי, 
92-87 , תש״ז 1 י. זנה, סיולים במקום שהמציאות והספר — 
הססוריה וביבליוגרפיה — נושקים זה את יה (ספר היובל 
לכב׳ א. מארכס), תש״י , י. השיל, על רוח הקודש בימי הבי¬ 
ניים. (שם): י. ד. גילת, שתי בקשות לד׳ מ' מקוצי (תרביץ, 
כ״ה), חשי״ס. ל 

ר' משה מק?ב׳ שסם של שני רבנים ידועים. ( 1 ) בן המאה 
ה 12 . ביקר במערב־אירופה, ומסתבר שהכיר את 
רבנו יעקב תם (ע״ע) פנים אל פנים. פנה בשאלות אל ר׳ 


שמואל בן עלי. ראש ישיבת בבל. אין ידוע עליו עוד דבר. 
( 2 ) ( 1449 , שאדוב [צפון ליטא] — 1520 [ו], כפא [קרים!). 
רב ופייטן. נ 1478 יצא לקושסא, והתרועע עם חכמי־תורה 
ועם קראים. למד תכונה אצל הקראי ר׳ אליהו נשיעי (ע״ע). 
לאחר מכן התיישב בקייב, ושם נתפרסם כפרשן המקרא, 
ת״ח, פייטן ומקובל. שם גם כתב את חיבורו נגד ספר "גן 
עדן״, לקראי אברהם בן אליהו סניקומידיה (ע״ע). ב 1482 
נשבו בניו בידי הטטרים, והובלו לקרים. בנדודיו לאסוף 
כסף לפדיונם, עבר בקהילות קראיות והתוונח עם חכמיהם. 
אחר פדיון בניו הזר לקייב. ואז כתב את ..ספר הדקדוק" 
ו״יסוד העיבור" (בכ״י). ב 1495 גורשו יהודי ליטא ואוקר¬ 
אינה, ושוב יצא ר״מ לנדודיו, ואז כתב את ספריו בתורת 
הנסתר. "שושן סודות" (קארעץ, תקמ״ר), ו״פירוש לספר 
יצירה" (קארעץ, תקל״ם), שהוא החלק השני של "שושן 
סודות״. ספריו ״אוצר השם״ ו״שערי צדק״ — עפ״י סוד אף 
הם — לא נדפסו. ב 1506 שהה בלידה (ע״ע). נפל בשבי 
הטסרים, הובל לקדים, ושם פדוהו יהודי העיר סולחאט; 
משם עבר לעיר כפא. ובה שימש כרב ומנהיג הקהילה. ר״מ 
הצליח לאהד את חברי קהילת כפא, שנתקבצו מארצות 
שונות, וחיבר למענם תקנות מיוחדות וסידור־תפילה, הידוע 
כ״מנהג־כפא", שנתקבל על כל יהודי קרים. שם סיים את 
"אוצר נחמד". על פירוש אברהם אבן עזרא לתורה (עדיין 
בכ״י). 

א. אפשטיין. בל כתביו. א׳. ש״נ-ש״ז, תש״י; א. א. אויבו. 
בעיי התוספות, 193 , תשי״ז 2 ; ש. ברנשסיין. המחזור כמנהג 
כפא, תולדותיו והתפתחותו (בתוך: ספר היובל לש. ק. 
מירסקי), תשי״ח, ח. ליברמז. דפוסי קארעץ (סיני, ס״ח), 
תשל״א. ם. 

משה בן יצחק בן הנשיאה. מדקדק עברי, פעל באנגליה 
במאה ר, 13 , כנראה במחציתה השניה. אמו נתכנתה. 

בנראה, '' 00110105$ ■• (או: "*•!סזססב)"). ספרו היחיד ש¬ 
שרד, "ספר השהם" (■־"משה", בהיפוך אותיות), הוא גם 
המקור היחידי לידיעותינו המועסות עליו. ספרו האחר 
שחיבר, "לשון־לימודים". אבד, אך אפשר כי חלקים סמנו 
נכללו כ.,ספר השהם", שנתחבר אחריו. היד. תלמידו של ד׳ 
משה בן יום טוב הנקדן (ע״ע). מ׳ ידע ערבית, אם כי 
ידיעתו שטחית. הוא מזכיר רבים מן המדקדקים שקדמו לו. 
כר׳ סעדיה גאון, מנחם בן סרוק, יהודה חיוג׳, יונה אבן 
ג׳נאח, דונש בן לברט, שלמה פרחון, ר׳ אברהם אבן עזרא 
(ע׳ ערכיהם) ועוד. בספר הקדמה כללית על הלשון העב¬ 
רית, פרק על הפעלים — מחולקים ל 7 מחלקות בהש¬ 
פעת שיטתו של יהודה חיוג׳ — ועל השמות, הנמנים לפי 
162 משקליהם, בהשפעת מיונו של ר׳ דוד קמחי (ע״ע). 
בפרק השלישי נדונים המילות, תארי-הפועל, שמות-הפספר, 
ענייני ניקוד וטעמים, וכמו־כן נספח מילון למלים הארמיות 
שבמקרא. עיקר חשיבותו, שהוא הראשון שהעניק ליהודי 
צפון־אירופה, באופן שיטתי, את פרי המחקר הדקדוקי של 
יהדות ספרד, כפי שהגיע לידי שכלולו בכתבי ר׳ יונה אבן 
ג׳נאח, עד כה נדפסו ההקדמה והחלק הדן בפעלים בלבד 
(לונדון [ע״י ג, ו. קולינס], תרמ״ב, ב. קלאר, ירושלים, תש״ז), 

משה בן יצסק מריאטי• ע״ע די?ןםי, משה. 

רבינו משה בן מימון (ד׳ תתצ״ח/ 1138 [דברי עצמו. 

בסוף פיה״ם, כולל נד,״י המשובחים], קורדובה — 

נ׳ טבת ד׳ תתקס״ה / סוף 1204 ), האישיות היהודית היותר 





תין•■ טזד״יתריזן 

סר? יזדףזז■ ן 
וזיכ* מ טווהותעי׳עת 
הו^ו,־ ייטיוירייעוכביומשג; 


יש נ^יץ טייינה יי?פימ ־ ש עי 
וישיונעעתז .ישהיבייע־תיץ 


^כ־זבטבי^: 

. יש ננרייג שיש י־יינןת עשר : 


יזינור #׳יוייתמת^ותזתי 
היכס: טווויות ־זוסיץ ! 
ה!עיר, שים נ 

״״■ו ייץוי&ית 1 

יללבי־תטעי^ה 

ג־־ 

וזש־תעער יזהה וודא• דיין טך 
, טיזייירגדה ז 

'־יכין: פיר 

אדגדיז ; 


תעע־ה • וווזדעיטץ י־ 

• ^זורותמניעתיודב וליידי מזויה 
; ט^לו י־זוז סויגו טיזיה 
•מיל'! ?לוזתנתיו 
י ; ש־יזליזז הדועויע מסוים ניץיי&ן 
: ב^דיו ופריעה ועודייירעלש ע 
־ < טיית ־בועת 
י • פאלוז חידעורעס 1 שעיו כששר 
י ־ דין י&־עוזחעד 
יי דץ י עיעמ יזנית 

יזרניהב־טבא 
פישבבמייעע: 


ווהועוטן ן 

' לץ טוייייגת נסיה 
־ דיו טייץלת שדץ ז 

י־ דן טוד*בשכנתויעימן 
ייטוי^הבממיץ ׳וטוירייהנזז^ 

יוידבליסוננר־ס " 

יזיזביהטהד^ 

>דכרד 

והגית עעור יזחת־ ווזיייז יץ \ 
טומלית י ולווסיץ והכשרן: 

תרכית כריב 



ישכטא *מדיחסת־וזו פרפין: 

דין עיזז ■זרויה 1 

;דין נחהיותייינדיז * 

וטרי הן י¬ 


רי נטר הרמי רעות ודו פרטן י־ 
■וין טזיילותניה * 

טיהרת י^דת ג 

טמיזת זסז י 


4 ענץרלו 

וזהובות ■יידע תכליע עור־ן 40 
טווילוזד הטילתו תטוי־רהנ ? 1 
ותטיס שרינן ייתטיולוץ־ולן 


שער מצויר לספר י׳ של "יד החזקה" לדפנב״ם. 

צויר בידי נתן בן שמעון הלוי, בקלן׳ 12% . למטה: עקידת יצחק והצלתו. מאוסף קאופמן 
(ספריית האקדמיה ההונגרית למדעים) 


ףזנציקליסדיה העברית 










537 


רנינו משה כן מימון 


538 


שלשלת היחס של משפחי־־ן הרמב״ם ו׳ל 



י- 1 -, 

הו מ 


של׳שלת היחס ש? משפחת וזרמב״ם ן"?, ערוכה בידי א. ח. טריים!, 
(מתור: "אלמה", ירושלים, חרצ״ו). 

מפורסמת שביה״ב: גדול הפוסקים בכל הדורות, מחשובי 
הפילוסופים ביה״ב, איש מדע וחוקר, מנהיג קהילות מצרים 
ותחומיה, ומשפיע לדורות. 

את שושלת ייחוסו מוסר הרמב״ם: ״אני משה בר [ 1 ] 
מימון הדיין בר [ 2 ] יוסף החכם בר [ 3 ] יצחק הדיין בר [ 4 ] 
יוסף הדיין בר [ 5 ] עובדיהו הדיין בר [ 6 ] שלמה הרב בר 
[ 7 ] עובדיהו הדיין* (סוף פיה״ם וקסע גניזה [מאן, שיליד 
ה 1 5 ׳*מ[ 11 , 319 ] ; רשימות אחרות — לקויות). 

לפי ר ששת בנבנשתי (ע״ע) הנשיא (ז 3 ^ [ 5 'א] 1011 
417 ), היה "זקנו הראשון, ר׳ עובדיה החכם הגדול ז״ל, דיין 
קהל עיר קורסובה*. ובמקורות הערביים הוא מכונה אבן 
עבדאללה (והשר גם קינת הרמ״ה [ח. בראדי, תרביץ, ר]). 
בנעוריו נדד עם משפחתו בגלילות ספרד (סוף פיה״ם), כ¬ 
נראה בעקבות כיבוש ספרד ע״י הפוחידון (ע״ע! 1148 ). לאו 
אפריקנוס (ע״ע) מוסר שהמשפחה גרה זמן־סד, באלסריה. 
וקיימת דעה שאבן רשד (ע״ע), שנמלט אף הוא סקורדובה, 
מצא מקלט בביתה שם (המונסנר, ס׳הקצרת, מבוא, עמ׳ י״ח). 
ב 1159 — 1160 נמצאה המשפחה בפאם שבמרוקו, שבה הירפו, 
כנראה, המוחידון את עולם מעל היהודים כפרטים, את ר יוסף 
אבן צדיק (ע״ע) הכיר בקורדובה (אגדת לר״ש ף תיבון), 


מורו המובהק היה אביו, ר׳ סיסץ (ע״ע),שהיה תלמיד מוב¬ 
הק של ר יוסף ן׳ מגש (ע״ע), וע״כ ראה גם הרמב״ם את 
עצמו כתלמידו (הל׳ שאלה ופקדון ה , . ר! ועוד). עד 1160 
רכש גס את עיקר השכלתו המדעית, ובין מוריו היו בנו של 
אבן אפלח האשבילי (ע״ע) ותלמידי אבן באג׳ה (ע״ע; מו״נ 
ח״ב, פ״ס). את תורת הרפואה קיבל מרופאים רבים (ס׳ הק¬ 
צרת■ 50 . 52 , תשכ״ג), אך עיקר ידיעתו שאב מהספרים הק¬ 
דומים■ שאת תורתם תמצת בחיבוריו(ר׳ להלן, עם׳ 542/4 ). 
ידיעות ביוגראפיות אחדות מקורן בספרו של אבן אלקפטי 
(ע״ע) — ידידו של ר׳ יוסף אבן עקנין (ע״ע) — שהגיע 
אלינו מקוצר ומעובד (לייפציג. 1903 ; ור׳ תרגום לעברית ב. 
לואים, מצודה, תש״ה), וכפי שקבע החוקר הצרפתי ר. 
בלאשר ( 361 — 357 .ק 1928 , 8 ״שק 5 פ 13 ) הספר הוא אוסף מזו־ 
ייף שמחברו "הצטיין בבורותו", וע״כ יש להתייחס אליו בז¬ 
הירות. 

הקף השכלתו הכללית בא על ביסויו כבר בפירושו ל¬ 
משנה■ חיבור נעוריו: .,חכמת הלימודים״(בר , א', א׳): .,ספר 
השאלות הטבעיות" (תרו׳, א׳, ב׳) ז .,למודים מופתיים רבים 
וחכמתהתכונה"(ר״הב׳,ז׳);"חכמתהראיות"(סוכהא׳,א׳), 
וספר החרוטים ומשיכת המשקלים. במכתבו לחכמי סרשילייא 
( 3 ז 0 ז 111 , 111 , 351 ) הוא אומר: "דעו רבותי■ שאני חפשתי 
בדברים אלו [ענייני אסטרולוגיה] הרבה, ותחלת מה של¬ 
מדתי היא חכמה זו שקורין גזירת הכוכבים. וגם קראתי בכל 
עניני ע״ז כולה: כמדומה לי שלא נשאר חבור בעולם בענין 
זה בלשון ערבי שהעתיקו אותו משאר לשונות עד שקראתי 
אותו והבנתי עניניו וירדתי עד סוף דעתו". קודם לכן הוא 
אומר: (עם׳ 350 ): "צריכים אתם לידע שכבר חיברו הטפשים 
אלפיים ספרים בהבל וריק". בתקופת-נעורים זו חיבר הרס־ 
ב״ם קונטרסים להשיג על פירושי הר״ח והרי״ף (שו״ת הרס־ 
ב״ם [בלאו], סי׳ רנ״א. עם׳ 459 ), קיבץ תורת ר״י אבן מגש, 
פירש סדרי מועד, נשים ונזיקין מן התלמוד (מלבד 4 מסכ¬ 
תות) ומסכת חולין(הקדמה לפיה״ם זרעים), חיבר ספר "הל¬ 
כות הירושלמי" (פיה״ט תמיד הי. א׳; ר׳ להלן) "על דרף 
שעשה הרב ז״ל [הרי״ף]", והרי הוא עומד בעיצומו של פי¬ 
רוש המשנה שהחל בו ב 1161 , המשיכו בנדודיו ("כי כסה 
הלכות תליתי פירושן במסעות הדרך ומהם עניינים כחבתים 
ואני עליתי בספינות בים הפלח (־המלוח, הגדול]"! סוף 
פיה״ם), וסיימו ב 1168 במצרים. בגיל צעיר חיבר גם את 
ביאור "מלות ההגיון", שהוא אולי חיבורו הראשון, וכן את 
"מאפר העיבור" (בקובץ "דברי חכמים", תר״ט). להגנת אנר 
סי האסלאם, וכהמשך ל״אגרת הנחמה" של אביו, כתב את 
"אגרת השמד", בה לימד עליהם זכות וייעצם לעזוב את 
תהום השמד. ועד אז "ישב בביתו... ואם צריך למעשה ידיו 
יעשה בסתר עד שיצא". האגרת נכתבה כנגד חכם אחד, 
שהרמב״ם אינו נוקב בשמו, שהחמיר עם האנוסים מאד, 
והרמב״ם קובע שחופרותיו הן בשל שלא עבר עליו מה 
שקרה להם. 

התגברות הקנאות המוסלמית אילצה את המשפחה לצאת 
שוב לנדודים. הידיעה אצל אלקפסי על התאסלמותו של 
הרמב״ם זכתה לניתוח היסטורי וספרותי נרחב, שהוכיח את 
ביטולה. ר׳ מימון, הרמב״ם, אחיו ר׳ דוד ואחותם, נמלטו 
לעיר הנמל סבתה ומשם הפליגו בד׳ אייר, 1165 , לא״י. בעכו 
פגש הרמב״ם את ר׳ יפת ב״ר אליהו הדיין. בד׳ חשון המשיכו 
"תחת סכנה" (הצלבנים), ובר מרהשון הגיעו לירושלים "ל־ 



539 


ובינו משה 5 ן סימון 


540 


בית הגדול והקדוש והתפללתי בר. בס׳ לחודש יצאו לביקור 
בחברון. פרטים אלה שאובים מן הקטע שבראש פי׳ המיוחם 
לרמב״ם לר״ה (להלן,ענד 542 ) ,שקשה לסמוך עליו בצורתו. 
אך באגרת לר׳ יפת לאחר שנים הוא עצמו מזכיר תקופה זו: 
"שאני והוא ןאחיו דוד] ואבא מארי דיל ארבעתינו הלכנו 
בבית ה׳ ברגש... ולכתנו יחד במדברים וביערות...' (קובץ 
ליפסיא, עמי 37 ; אך השו׳ ש׳־ח קוק. "מקורות ומחקרים', 
ב׳, עם׳ 126 . המייחס נדודים אלו לספרד). עקבות ביקורו 
בא״י נשמרו גם בחיבוריו. בפיה״מ (פדה ג׳. ט׳): "ואני לא 
ראיתי מין זה... לא בא׳י ולא בארץ מצרים כלל", שם (סוטה 
ב׳. ד׳): "ולפיכך ראיתי אותם בא״י מרחיקין כתיבת ספרי 
תורות במי עפצא וקנקנתום", וכן בתשובותיו (בלאו, ח״ב, 
סי , ש׳־כ, עם׳ 588 ): ,.ועליו מצינו בני א״י כולם בעת שהיינו 
ביניהם". לפי סעדיה אבן דנאן (ע״ע) היה סדר הנסיעה ממ¬ 
רוקו לאלכסנדריה ומשם לא״י. מקורו הוא, אולי, האיגרת 
המזוייפת ע״ש הרמב״ם שנזדייפה עוד בחייו( 174 ,ז\ 1 ,( 8£ ) 
ושזיופה הובח ( 1920 , 70 , 1 ׳*ו 10 ו 1 ). מ״ם, הסדר הנכון יוצא 
גם מן ההקדמה ל״אגרת תימן״ (מהד׳ ד,לקין, עם׳ 2 ): "וכא¬ 
שר יצאנו מן המערב לחזות בנועם ה׳ ולבקר מקום קדשו" 
ומאגרתו הנ״ל לר׳ יפת המזכיר את פרידתו מא״י. מא״י 
המשיכה המשפחה ב 1166 (ר׳ שו״ת הרמב״ם, בלאו. ח״ב, סי׳ 
רל״ג, עם׳ 424 ), כני בדרך הים, לאלכסנדריה. ר׳ יעקב פרג׳י 
רבה של אלכסנדריה באמצע המאה הי״ז, מעתיק (שר׳ת ר״י 
פרג׳י מהמה, סי׳ נ״ט ו־ס״א) משטרות עתיקים שצויין בהם 
כי נכתבו "בתגר סכנדריה מקאם ישיבת בר ישראל ואורו 
מרנא ורבנא משה בן הרב הדיין רבי מיימוף, וכן ניכר גם 
מתשובת ר' סימון. לדברי אלקפטי החל הרמב״ם לשרת כרו¬ 
פא אצל השליטים מהשושלת הפאסיסית! שושלת זו הורדה 
ב 1171 , וכנראה הגיע הרמב״ם אז לפוסטאט. ובזה מתב¬ 
ארת שתיקתו של בנימין מטודלה שביקר בפוסטאט ב 1170 . 
בפוסטאט התיישב הרמב״ם בשכונת העשירים "מאציצה", 
ולא בגיטו היהודי. 

הרמב״ם התפרנס ממסחר באבנים טובות שנוהל בידי 
אחיו דוד, שהיה "נושא ונותן בשוק ומרויח ואני הייתי יושב 
לבטח"(אגרתולר׳ יפת). נתפרסם מכתב ששיגר ר׳ דוד לרמי 
ב״ם מעיר הנמל עידאב שבסודאן (גויטיין, הארץ, 3.12.54 ). 
סמוך ל 1177 טבע האח בים הודו, ובידו פסון רב של הרמב״ם 
ואחרים. שנה תמימה חלה הדמב״ם ו 8 שנים אח״ב עדיין הוא 
באבלו (אגרתו לר׳ יפת הנ״ל). סמוך לאחר עליית צלאח 
א־דין נתקרב הרמב״ם לחצרו, והווזיר אלפאצ׳ל עבד אל 
רחום, משנהו של צלאח א־דין, קבע לו משכורת שנתית. 
הידיעה שצלאח א־דין עצמו נרפא בידי הרמב״ם הוטלה 
בספק רב. עיקר שירותו היה אצל בנו, אלפאצ׳ל. אלקפטי 
מספר ש״פלך הפרנקים באשקלון" ביקש רופא מקהיר, ושה- 
צער, זו נמסרה לרמב״ם והוא דחאה. השגיאה שנשתרשה ש¬ 
הכוונה לריצ׳ארד לב הארי, נתבטלה, ונוטים לזהותו עם 
אמלריק (ע״ע) 1 (ר , לואיס; ביבליוגראפיה). הרמב״ם נשא 
לאשר, את בתו של אבו אלמחסאן אלשיך אלת׳קה (ר׳ 
מישאל). אחיה. ר׳ עוזיאל, שנשא את אחות הרמב״ם, היה 
מזכיר בביתו של נור אלדין (בנו של צאלח אלדין). 
היתה לרסב״ם עוד אחות. כנראה, ושמה היה מרים 
(תרביץ, ל־ב, 184 ), זמן התמנותו לרופא בחצר המלכות 
לא ברור. באגרת אתת (בנעם, ר) משנת 1190/1 מתאר 
הרמב״ם את פירסומו כרופא המלכות, ומספר כי להמון העם 


לא היתה גישה אליו. בתקופה זו בילה את רוב יומו בקהיר, 
ובשובו לביתו בפוסטאט, מרחק 2 — 3 ק״ם, היד. עליו לעיין 
בספרי הרפואה עד שלא נותר לו זמן לשאר המדעים. לאח¬ 
רונה (הלקין, תרביץ, כ״ה) נתברר בודאות שאיגרת זו מור¬ 
כבת. ואין לדעת ממתי הוא הקטע המדבר על פרסומו ברפו¬ 
אה. תיאור נוסף של סדר יומו, משנת 1199 , נמצא באיגרתו 
לר״ש ן׳ תיבון, לפיה יום־יום עליו לבקר את המלך, ובד־״כ 
הוא נשאר בחצרו רוב היום. בשובו לביתו ממתינים לו חולים 
רבים, יהודים וגויים, והוא גומר את יומו אחרי שתי שעות 
מן הלילה. כמו-כן מתואר שם סדר יום השבח אצלו. 

כבר בשנים הראשונות להתיישבותו במצרים תפס הרמב״ם 
מקום מרכזי בהנהגת הציבור. ב 1171 קנה זוטא את הנגידות 
מצלאח א־דין, בעריצותו עורר נגדו אח הציבור ובהשתדלות 
הרמב״ם הורד מנגידותו. לפרשה סבוכה זו מתייחסים, אולי, 
דבריו: "צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד 
ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני" (אגרת לר׳ יפת הדיין 
הנ״ל). שאלה היא אם נתמנה הרמב״ם לנגיד. במקורות הי¬ 
הודיים אין זכר לכך ואילו במקורות הערביים הוא מכונה: 
"ראיס אלןהוד", ולא ברור אם תואר זה מקביל למשרת הנ¬ 
גידות. הרמב״ם התקין תקנות רבות בענייני הלכה במצרים. 
במגמה לאחד את המנהגים המגוונים שרווחו שם אז. בדרך 
כלל פעל בשיתוף עם בית־דינו. פעל הרבה נגד הקראים 
שגברו שם מאד, אך יחסי אליהם מורכב. הוא אינו דנם 
כמינים (שו״ת הרמב״ם, בלאו, ח״ב, סי' רס״ג, 499 ), ומתיר 
לצרפם ולהצטרף אליהם בדברים שהם מאמינים בהם; קידו¬ 
שיהם קידושין אך גיטם אינו גט. מגמתו היתד. לקרבם כל 
עוד אינם לוחמים ברבנים, מתוך הנחה שבניהם עשויים 
לחזור בחשובה. לדברי הרסב״ן (כתבי הרסב״ן, מהד׳ 
שעוועל, ח״א, עם' שמ״א): "מי הכה את הצדוקים אשר היו 
כגבורים חוסים. מי נתן הביתוסים לשוסים הלא הרב ז״ל... 
והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים... ורבים מעמי הארץ 
מתייהדים בי נפל פחד הרב עליהם... והנני מעיד עלי לפני 
רבותי שמים וארץ כי שמענו ממגידי אמת שבכל ארצות 
מלכות תימן... היו מזכירין שם הרב בבל קדיש... בחייכון 
וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מיימון אשר האיר עיניהם 
בתורה... לבטל מהן גזירות קשות וכובד המם... ומעליהם 
עול מלכות הרים דחלו מעט ממשא מלך ושרים״. — על 
פעולותיו של הרמב״ם בקרב יהודי תימן, והשפעתו שם 
לדורות, ע״ע תימן, יהודים. 

הרמב״ם לא עמד, כנ', באופן רשמי בראש ישיבה, אך 
ריכז סביבו תלמידים רבים. מאיגרתו של ר׳ יוסף ך שמעון 
(בנעם, א׳), 1182 — 1184 לערך, אנו שומעים על פרסומו של 
הרמב״ם בארצות רחוקות עוד לפני הופעת "מורה נבוכים", 
שמקובל לקבוע אח שנת סיומו ל 1190/1 . מאיגרת ב׳ (שם) 
מתברר שהוא חזר לפני הרמב״ם על לימודיו הקודמים במ¬ 
תימטיקה, תכונה וחכמת ההיגיון, ואז הסכים הרמב״ם ללמדו 
את סודות הספרים הנבואיים ומטאפיסיקה. באיגרת לר׳ 
פנחס מספר הרמב״ם על תלמידים המבקשים ללמוד אצלו 
תלמוד והלכות הרי״ף, ועל אחרים הלומדים אצלו את חיבורו 
״משנה תורה״, שאותו כתב בשנים 1168 — 1178 . על קיום 
בימ״ד של הרמב״ם נמסר גם באיגרת מתלמיד בנו ר׳ אברהם 
(תרביץ, כ״ה). 

הידיעות על קשריו של הרמב״ם עם חכמי דורו אינן 
מחוורות כל צרכן. לא ידוע על יחסים בינו לבין ר׳ נתנאל 





541 


ובינו משה בן מיסון 


542 


ב״ד משה ואחריו, רב שר שלום גאון — אחרון ה״גאונים" 
במצרים. ר׳ יהודה ב״ר יאשיהו, "ראש הגולה" במצרים, 
חתום במסכים לתשובת הרמב״ם [בלאו, סי׳ שע״ג ועוד], 
חלקו במחלוקת בין ראש ישיבת בגדר ר׳ שמואל בן עלי 
לבין ראש הגולה שם אינו בדור. במכתבו ליוסף אבן שמעון, 
שהיה מעורב במחלוקת וו (בנעס, ה) ישנה פיסקא שבפי¬ 
רושה נתלבטו חוקרים. נראה כי הרמב״ם התערב במינוי 
ראש הגולה, ועל כך קיבל מכתבי קובלנה מראשי הישיבה 
שם. הרמב״ם באיגרתו מצטדק ומבקש להרגיע את תלמידו 
ומבקשו להתייחס בכבוד לראשי הישיבה. לבקשת אבן 
שמעון כתב הרסב״ם לראש הגולה. ומכתב מראש הגולה 
אליו הוקרא בפירסום ובכבוד רב. נראה כי ב 1190 נודע 
לרמב״ם על איגרת ר״ש בן צלי לתימן בענייני דעת הרמב״ם 
בחחית המתים, ובתגובה לכד כתב את "איגרת תחיית 
הסתים' שלו. לשנה זו שייכת גם חליפת המכתבים שלו 
עם בן עלי בעניין ההליכה בנהרות בשבת (בלאו, ח״ב, 566 — 
578 ). בחליפת המכתבים שלו עם חכמי פרובינציה כרוכות 
שאלות ספרותיות מסובבות. נראה כי בתחילה פנו חכמי 
מונפליה לרמב״ם בשאלה אודות האצטגנינות (* 0 ס 1 ל. 111 . 
343 — 358 : ושם גם תשובת הרמב״ם להם). אח״ב שלחו 
אליו חכמי לוניל כ״ד שאלות על ס׳ "משנה-תורה", בצירוף 
מכתב מר׳ יהונתן (ע״ע) מלוניל המבקש ממנו את ספר 
מורה נבובים (בלאו, ג׳, 49 ואילו). היו כנראה מכתבי 
הפצרה נוספים, בהם הציעו לרמב״ם את ר׳ שמואל ן׳ תיבון 
כמתרגם. באיגרת נוספת (ציון. ט״ז-י׳ז) הם מודים על 
קבלת שני החלקים הראשונים של מו״נ. ומצרפים מכתב 
מאת ר״ש ן׳ תיבון בו הוא מציג את עצמו. במכתבו (בלאו. 
שם, עם' 55 — 57 ) משבח הרמב׳ם מאד את שאלותיהם ומתנצל 
על האיחור בתשובתו: "מדאגה בדבר החולי ומרוב המהומות 
כמו שגה עמדתי בחוליי ועכשיו שנרפאתי הרי אני כחולה 
שאין בו סכנה. אני רוב היום מסב על מטת• ועול הגויים 
על צוארי בדברי הרפואות. שרפו את כוחי ולא הניחו לי 
שעה אחת לא מהיום ולא מהלילה. ומה אני יכול לעשות אחר 
שיצא טבעי ברוב הארצות, ועוד שאיני היום כמו שהייתי בימי 
הבחרות אלא כוחי כשל... אפי׳ לכתוב איגרת קטנה...'. מכ¬ 
תב זה הוא משנת 1198/9 . בסוף 1199 שלח הרמב״ם תשובה 
לר״ש ך תיבון (תרביץ, י', תרצ״ט, 154-135 : 332-309 ) חציו 
עברית וחציו ערבית, שבו הוא מקבל אותו ברצון כמתרגם 
ודן עמו בענייני תרגום. במכתב נוסף לחכמי לוניל (גנזי 
ירושלים, ל״ה) הוא מייעצם לסמוך על ן׳ תיבון כמתרגם 
ושהוא עצמו אינו יכול לספק להם ס' מתורגם. השאלה 
שקדמה לתשובה זו נתגלתה ונתפרסמה לאחרונה (א. קופפר, 
תרביץ, ל״ט. 178 — 180 ).תשובת רמב״ם נוספת שלא הגיעה 
לידנו נזכרת בת׳ ף תיבון. 

מותו של הרמב״ם עורר אבל כבד, ובמקומות רבים קבעו 
צום ועצרת. בעיית מקום קבורתו של הרמב״ם העסיקה הרבה 
את החוקרים, והחל בכן קמינקא שיצא נגד המסורת הקובעת 
את מקום קבורתו בטבריה. דעתו עוררה פולמוס רחב. פקפו¬ 
קיו נתבטלו לאור מקורות חדשים. מסורת זו הובאה כבר אצל 
אלקפסי והיא נזכרת בספר "תוצאות א׳י', מסוף הסאה 
ה 13 וכן בכ״י וטיקן 303 . יש לציין כי הרמב״ם עצמו נשאל 
אם יש לקיים ציווי המת להעלות את עצמותיו, לאחר קבורתן 
הזמנית, לא׳י, והוא השיב: "מה שעשה הוא טוב מאד וכך עשו 
גדולי חכמי ישראל• (שו״ח סי׳ קט״ז, מהד׳ בלאו, א׳, 200 ). 


בנו יחידו של הרמב׳ם היה ר׳ אברהם (ע״ע), ששימש 
כנגיד. יש אומרים כי היתד, לו בת קטנה שנפטרה לפני 1191 . 
בניו של אברהם הנגיד הם: ר׳ דוד (ע״ע) ור׳ עובדיה 
( 1228 — 1265 ) ומהם והלאה כך הוא עיקר השושלת: הנגיד 
ר׳ אברהם ב״ר דור ( 1245 — אחרי 1313 ), ר׳ שלמה ב״ר דוד 
(נולד 1248 ), ר׳ יצחק ב׳ר דוד ( 1261 — 1283 ), ר׳ יעקב ב״ר 
דוד ( 1277 —י), ר׳ אברהם ב״ר עובדיה(•), הנגיד ר׳ 
יהושע ב״ר אברהם ( 1310 — 1355 ). ר׳ משה ב־ר אברהם 
( 1290 —ו), ר׳ עובדיה ב״ר אברהם ( 1297 — לפני 1355 ). 
ויצויין עוד הנגיד ר׳ דוד בר׳ יהושע (ע״ע). 

א. ה. וייס. חולדות הרמב״ם. וזרמ״א: צ. גרץ. די״י. ספר 
ד׳ פרק יי, ספר ה׳ סדקים ב', ה׳, תרנ׳ו: ד. ילין, רסב״ם. 
תדב״ח! ב. צ. דינור, רמב״ם׳ תרצ״ה! הנ״ל, ישראל בבולה 
ב׳ (ד), 1 — 274 , 1969 3 ; א, ח. סריימן, שלשלת היחס של 
משפחת הרמב״ם (אלמה), [ובהוספות, שם 1 , תרצ״ו! ג. 
סלישץ, פרשת השמדות בדורו של הרמב״ם (בתיך: "אזכרה", 

ד , ). תרצ״ז! י. זנה, אינרת הרמב״ם לש׳ ך תיבוז עפ״י 
מוסס בלתי ידוע (תרביץ, י׳), חרצ״ט ׳ ד. ב. לואים, עבר 
בספרות ערב (מצודה, נ׳—ד), תש״ה; א. י. העשל, ההאמין 
הרמב״ם שזכה לנבואה (ססר היובל לל. גיגצבורב), תש״ו< 

צ. נוישטט. בענין ננידותו של הרמב״ם (ציון, י״א), תש״ו ז 
ש. מ. שטרן, חליפת המכתבים בין הרמב״ם ובין חכמי 
פר־בינציא (ציון׳ ם״ז), תשי״א 1 י. מ. טולידאנו, משפחת 
המיימוגי, מוצאה ושרידיה (סיני, ל״ח). תשט״ז! י. ל. הכהן 
מימון, רמב״ם; חולדות חייו ויצירתו הספרותית, תש״ך! 

ש. ד. נויטיין, איסוגראף של הרמב״ם ומכתב אליו מאחותו 
מרים (תרביץ. ל״ב), תשכ״ב; ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י- 
תשכ״ג' 2 ; ד, קורקום, לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון 
ליהודים (ציון, ל״ב), תשכ״ז ! , 17/1771 ! 617 : ,. 14 . 871 7 ) 71 $0047 ! 77 '< €0 ? 7/1 ; 1920 

, 11170,4 ) ? 7 ) 4317010 1 * 01301 . 1 \ 1 > ( 07 ¥707177 0111/17771 5 / 0 

1/7 . / 0 141711 ^ 7 •¥ 071 ! 1 קץ^£ 7/17 ,חמג(^ .( ; 926/27 ] ,()\ 111-1 
. 2 ; 1931 ,( 4.14 — 416 , 11 , 71 ו 2 > 5/11 07111 * ¥077111)/ (77x1 

1/17 / 0 117/1071 ) 1 * €07 1/17 / 0 0017 1/17 071 , 01656114101011 

$4077/1 ¥/7/?111{17 81311 ״ 1 ; 1937/8 , 10024 ־ 1 ) 1 ו , 
¥1)7101, £0 87114771X0 41 \}. (.40011316571310511 51 > 3 01 11 > 10 ־ , 

11), 1938. 

ש. ז. ה. 

מחידושי הרמב״ם לתלמוד, אף שהיו מרובים. שרדו 
קטעים בלבד, ואלה נאספו יחד ע״י י. ל. זק״ש (ירושלים, 
תשכ״ג). הפירוש לראש השנה (פריס, תרכ״ו, ואצל זק״ש 
כנ״ל), אינו שלו. בצעירותו כתב את "הלכות הירושלמי", 
סכומי הלכה למעשה מתוך התלמוד הירושלמי, אך יש שה¬ 
טילו ספק בדבר אם זהו הספר שנדפס מקסעי הגניזה בשם 
זה ע״י ש. ליברמן (ניו-יורק, תש״ח). — (ר , "קריה ספר", 
כ״ז, תשי״א). חיבור הלכתי קטן. סאחרית ימיו, הוא "באור 
שמות קודש וחול" שבמקרא (בתוך "דביר", א', תרפ״ג). 
ספרו הראשון של הרמב״ם הנמצא כולו בידנו הוא פירושו 
למשנה, .,ספר המאור", שנכתב במקורו ערבית (ר׳ לעיל, 
עם׳ 538 : וע״ע משנה. עס׳ 647 ). חשיבות מיוחדת נודעת 
ל״הקדמות" הכלולות בפירוש זה, שנדפסו גם הרבה פעמים 
בפני עצמן. ההקדמה הכללית מכילה הרצאה על סדר השתל¬ 
שלות תורה שבע״ס עד ימיר. ההקדמה למסכת אבות, הקרויה 
בשם "שמונה פרקים". שייכת לתורת הנפש והמידות שלו 
(ר' להלן. עט׳ 552 ) והקדמתו לפרק "חלק" שבסנהדרין 
נותנת את עיקרי תפיסתו הדתית, ומפרטת את י״ג עיקרי 
האמונה הנודעים, שמצאו את עיבודיהם הספרותיים המגוונים 
גם בפיוס וגם בסוף תפילת השחר (לראשונה בסידור, מאמצע 
המאה ה 16 ). ההקדמה לסדר טהרות נותנת סיכום מפורט של 
כל החומר התלמודי המפוזר ומפורד בש״ס בנושא זה, שאין 
עליו תלמוד. הקדמה וו לבדה דיה כדי להקנות למחברה 



ן 54 


ובינו משה כן מימון 


544 



ט״וטת כתב ירי של הרטב"ם (מ! הגניזה). ספר "משנה תורד,", 
הל׳ שכירות, פרה י״ב (טאמצע הל׳ י׳ עד סחי הפר< 5 ). השורות 
האחרונות כאז נסצאוח בדפוסים הרגילים בהל׳ ו/ 24 עם׳ בכתב 
ידו נדפסו ע" י ט. לזצקי (ר׳ ב־בל׳) 


פרסום לדורות. פיה׳־מ ניוזרגם לעברית בידי חכמים רבים. 
בתקופה הקדומה ובמאת השנים האחרונות. מסכת מסכת 
לבדה. או כל סדר לבדו. לאחרונה ניתרגם הכל ונדפס. לצד 
המקור הערבי, ע״י הרב י. קאפח (ירושלים, תשב״ג— 
תשב״ם), שהשתמש בב״י רבים. 

תשובות הרמב״ם נדפסו לאחרונה בשתי מהדורות ביקר־ 
תיות: בתרגומן העברי ע״י א. פריימן (ירושלים. תרצ״ד) 
ומהדורה מקיפה יותר הכוללת אותו תשובות שנשמרו בער¬ 
בית בלשונן המקורית בצרוף תרגום חדש ע״י י. בלאו 
(ירושלים. תשי״ו—תשכ״א). מספרן שם 464 . והן נכתבו 
עברית או ערבית, לפי לשון השואל, ונשלחו לקצה מזרח 
ומערב. התשובה הקדומה ביותר היא מ 1167 לערך. בין 
תשובותיו יש לכלול גם את "אגרותיו" המפורסמות. כמאמר 
״תחיית המתים״ (ר׳ לעיל, עמי 541 •. לאחרונה: י. פינקל, 
נ״י. תשי״ב), "אגרת תימן" (מהדורה ביקרתית רחבה ע״י 
ש. הלקין. ניריורק, תשי״ב), בעניין משיח השקר שפעל 
שם, "מאמר קדוש ה" (קובץ ליפסיא), על ההתנהגות 
'הנבונה בשעת גזידות של שמד. ואיגרתו הגדולה אל חכמי 
פרובינציה נגד האפונה באצטגנינות (ד , לעיל, עם׳ 541 ). 
איגחת הרמב״ם לתלמידו נדפסו. בחלקן, בצירוף ניתוח 
וביאור מפורט ע״י ד. צ. בנעט, ב״קובץ איגרות הרמב״ם" 
(ירושלים, תש״ו); ור׳ "איגרות הרמב״ם. מהד׳ מ. ד. 
רבינוביץ (ת״א, תשי״א). 

"ספר המצוות" מוקדש למניין תרי״ג מצוות שבתורה 
(ע״ע מצווח. ענד 113 ), ונועד לשמש כמבוא לספרו "יד 
החזקה״. הרמב״ם פנית 14 "שרשים" כבסים למנייו סיסט־ 
מתי-הגיוני של המצוות, ומבקר קשות את קודמיו, בעיקר 
על שכללו במניינם גם מצוות "מדרבנן". על ספר זה השיגו 


ר׳ משה בן נחמן (ע״ע. עם׳ 568 ) ור׳ דניאל הבבלי, ששלח 
את השגותיו אל ר' אברהם בן הרמב״ם, וזה השיב עליהן 
("מעשה נסים", פריס, חרכ״ז). ר׳ דניאל השיג גם על 
הלכות מספר היד החזקה, וגם על אלה השיב ר׳ אברהם 
("ברכת אברהם", ליק, תר״ד). ספרות רחבה נתחברה מאז 
להגנת הרמב״ם מלבד הספרות העניפה על תרי״ג מצוות 
עפ״י דעת הרמב״ם (ר׳ א. ילינק. קונטרס תרי״ג, וינה, 
תרל״ח). הספר תורגם לעברית כמה פעמים. תרגומו של 
משה אבן תיבון נדפס בהוצאה ביקרתית ע״י ח. הלר (ע״ע 1 
נידיורק, תש״ו). תרגום חדיש ביותר הוא של הרב י. קאפח, 
שנדפס לצד המקור, ירושלים, תשל״א. על ספר "יד החזקה" 
ר׳ להלן. ענו 545 — 547 . 

ספרו בפילוסופיה "מלות ההגיון" תורגם לעברית בידי 
שמואל אבן תיבון ונדפס לראשונה. עם תרגום לאטיני משל 
סבסטין מינסטר (ע״ע) בבזל, 1527 . הוצאה מדעית של 
המקור הערבי עם 3 תרגומים לעברית י״ל ע״י י. אפרת 
(ניו־יורק, תרצ״ט). הספר נדפס רבות ונתחברו לו כמה 
פירושים. ספר ,.מורה נבוכים" נדפס לראשונה, בתרגומו של 
שמואל אבן תיכון. ברומא לפני ר״מ, ובתרגומו של יהודה 
אלחריזי לראשונה לונדון—וינה, תרי״א—תרל״ס. ולאחרונה 
בהוצאת "מחברות לספרות", ת״א—ירושלים. תשי״ג. הוצאה 
בייןרתית של נוסח אבן תיבון עם מבואות וביאורים, עד 
חלק בי. פרק כ״ד של הספר, נדפסה ע״י יהודה אבן שמואל 
(ירושלים. תשי״ט). את המקור הערבי, עם תרגום צרפתי, 
הו״ל ש. מונק (פריס, תרט״ז—תרכ״ו). תרגום אנגלי חדיש, 
בידי ש. פינס, נדפס ב 1963 . ספר זה זכה לעשחת פירושים. 
בכל הזמנים, ור׳ להלן, עט' 548/9 . על ספריו ברפואה, ר׳ 
להלן, עם׳ 564 . 

ספרים שונים יוחסו לרמב״ם. ואינם שלו, כגון: "מפתח 
הדרשות״ (בתוך קובץ הרמב״ם. ירושלים, תרצ״ה): "פרוש 
מגילת אסתר בערבית" (ליוורנו, תק״ך: ובתרגום עברי, 
י. ריבלין, ירושלים, תשי״ב): צוואת הרמב״ם לבנו (ר׳: י. 
אברהמם, ״צוואות גאוני ישראל״ א׳, 101 — 116 , תרפ״ז). 
ס׳ ..הנמצא״ — בענייני כוחות הטבע והנהגת הבריאות 
(לראשונה בסוף פירוש איכה של שמואל די וידאש. שאלד 
ניקי [שנ״ה)) 1 "פרקי ההצלחה* (מהדורה מדעית, ירושלים. 
חרצ״ט) < ״תשעה פרקים מיחוד״ (י״ל ע״י י. וויידה, בתיד: 
קבץ על יד, ס״ח, ה׳, תשי״א), ועוד. 

דרכי עבודתו של הרמב״ם מתגלים בקטעים האוטוגרפיים 
שנתפרסמו מכתביו ("יד החזקה": מ. לוצקי, ד ביבל׳ 1 
ק.,כהנא, נספח למהד׳ .,פרדס". ירושלים, תשי״ט: "מורה 
נביכים״: הירשפלד, 011 !. 1903 : ממכתביו: ם. 

לוצקי. התקופה, ל׳-ל״א, תש״ו). בחלקם הם מייצגים את 
"הנוסחא הילדה" [־הראשונה], ואפשר לעקוב במקרים 
רבים אחר תהליך היווצרות הנוסח הסופי שלפנינו. החיבורים 
נתפרסמו חלקים חלקים (בנעט, איגרת ב׳, עם׳ 9 ). הרמב״ם 
מתלונן הרבה על הטעויות הנופלות בספריו בשל הסופרים 
והמעתיקים, ובתשובותיו הוא מבקש מדי פעם לתקן את 
הטפסים. לכן נודעת חשיבות לטפסים שהוגהו מכתב היד 
של הרמב״ם עצמו. כב״י אוכספורד 577 לספרים מדע, אהבה. 
שבסופו חתום: "הוגה מספרי אני משה ברבי מימון". 

א. יערי, פירוש המשנה להרמב״ם במקורו, ביבל' של חלקי 

הפירוש שהוצאו מתור ב״י (ק״ס, ם'), תרצ״ב: ס. אסף 

[בתוו מאסר בקורת] (ק״ם, י״ת, 150 — 155 ). תש״א/ב: ם. 

לוצקי, פרקים מספר "משנה תורה" שנכתבו בעצם יד." 



545 


רבינו משה כן מימון 


546 


המחבר (בתוך מהד׳ "משנה תודה", דםו 0 שולזינגר, ניו־ 
יורק), חש״ז? י. י. דיבססאג, באוד מלות ההניוו לרמב״ם 
(ארשת, ב׳), תש״ד! הג״ל, אינרת תימז לרסב״ם (שם, ג׳), 
תשכ״אז הב״ל, עין המצוות(חלסיוח, ח׳), חשכ״ם; הנ״ל, משבה 
תורה — ביבל׳ של הוצאות (ספר היובל לי, קיב), תשל״ב, 

ש.ד. פנחסי [שמידל], משנה חורה להרמב״ם בידי יהודי 
תימן(בתוך: "חשיפת נבחים מחימר). חשל״א; י. תא־שמע. 
יצירתו הספרותית של רבינו יוסף הלוי אבן מינאש (ק״ם, 

מ״ו, עם׳ 553 ), תשל״א; ש. אברמסון, ארבעה פרקים בעבין 
הרמב״ם (סיני, ע׳), תשל״ב! ו/*ו***ן* 8 * 74 ,ץ> 5 1 זש^־ך. 1 

11031 ( 611 ,!. 011 ] 1 ז 3 וחז 1 ^ :תו) / 0 

. 1962 , 65 זש 11 ו 9 ל 0 יז ]ס 1 ) 3 ( 1131 . 14 ; 1962 ,( 1105 ) 11 * 5 ■ 01111:1 31111 

י. די. 

דמותו כפוסק. הרמב״ם הוא "הפוסק" בה״א הידיעה 
בכל התקופה שלמן חתימת התלמוד ועד ימינו. ספרו "יד 
החזקה" (ע״ש י״ד הספרים המרכיבים אותו: נקרא על ידו 
גם בשם ״משנה תורה* — ר׳ להלן) הוא מפעל־היחיד הגדול 
והמונומנטאלי בכל תולדות ספרות ישראל למן חתימת המש¬ 
נה (ע״ע).הספד מופר בשליפות את תוכנה של חורה שבע*פ. 
בכל תחומיה: בין אדם לחבירו, בין אדם למקום ובין אדם 
לעצמו. בזמן הזה ו״לעתיד לבוא". וכל זאת בלשון עברית 
מתוקנת וצחה. בסדר הגיוני למופת, ובסגנון בהיר, סמכותי 
וחד־משמעי. בניגוד לפונוגראפיות הרבות והמגוונות של 
הגאונים על נושאים פרטיים בהלכה, ולספר ההלכות המקיף 
של הרי״ף (ע״ע אלפסי. יצחק). שנתחברו לתועלתם של 
דיינים ות״ח שתורתם אומנותם, כיוון הרמב״ם את ספרו 
לציבור כולו. מאות ספרים נתחברו — ועדיין מתחברים — 
מתוך פטרה לפרש, לחלוק, להשיג, להשלים ולתקן את 
הספר האחד הזה, שניתן לראות בו את פסגת היצירה העברית 
בתחום ההלכה והספרות הרבנית. נתאחדו בו בקיאות 
שלימה בכל מקורות ההלכה — בטרם היות הדפוס ובטרם 
נתחברו ספרי העזר והמפתחות המשמשים כיום — עם 
היכולת לסדר ולארגן את החומר המפוזר והמפורד בצורה 
הגיונית מדוקדקת ביותר, מבלי לוותר על פרטי הפרטים של 
כל הלבה: ועל כולם — כושר ניסוח פשפטי־הגיוני, צח 
ובהיר להפליא, הגובל לפעמים ב״ספרות יפה", עם מסורת 
של הכרעה בין מחלוקות ושיטות מנוגדות, עפ״י כללים 
ושיטות שאפ;ם המתודולוגי עדיין לא נתברר כל צרכו. 

סמכותו של הרפב״ם לדורות שואבת מההכרה שהיתד, 
לנחלת הכלל, שהמסוגל למפעל כזה הכל טפלים לו. הסתירות 
הפנימיות והחיצוניות, שאינן מועטות, המצויות בספר, שימשו 
— ועדיין משמשות — אתגר למאות ת״ח, חוקרים ומלומדים, 
המבקשים להתחקות על העקרונות שהינחוהו בעבודתו, ועל 
דרכי פרשנותו. מקור סמכות אחר הוא היצמדותו לבהמ״ד 
העיקרי של יהודי ספרד והמגרב: רבינו חננאל, ר' יצחק 
אלפסי (הרי״ף) והרב יוסף אבן מגש (ע׳ ערכיהם), שהיו 
אבות ההוראה של זמנם, ושני הראשונים — גם באשכנז. 

שלושה ביטויים עיקריים לעמדה המרכזית של הרמב״ם. 

א) קביעתו כ״מרא דאחרא" בקהילות רבות ואף בארצות 
שלמות, שמכוחה קיבלו על עצמם לפסוק כמותו (ברוב 
המקרים) לדורות, אף כנגד הפוסקים הקדמונים. למעלה 
ממאה שנה לאחר פות הרפב״ם. אומד הרא״ש בספרד "שרוב 
הארצות פוסקים ודנים ע״פ הרי״ף וספר הרמב״ם" (כלל ל״ב, 
י״א). התופעה נפוצה בעיקר בפורח, ונתקיימה שם באיזורים 
נרחבים, עד המאה ה 19 , אף כי היתד, כרוכה, לעתים, 
במחלוקות ובפולמוסים. ב) פעולתו של ר׳ יוסף קארו, 
שספר ״שלחן ערוך״ שלו — ספר הפסקים הסטנדרטי מימיו 
והלאה — בנוי אמנם עפ׳י הסדר של ארבעת הטורים לר׳ 


יעקב בן אשר (ע״ע), אך מבסס את הכרעותיו ולעתים גם את 
ניסוחיו צל ד,"יד החוקה". כך נעשה הרמב״ם ל״רבם" של 
הקהילות האשכנזיות, שקיבלו עליהן את ה״שלחן ערוך", 
משוכלל בהגהותיו של ר׳ משה איסרלש (ע״ע), שבעצמו 
הושפע מאוד מהרמב״ם (ר להלן. עם׳ 561 ). מה גם ש¬ 
חלק ניכר מהגהותיו תלוי בספר הסמ״ג לר׳ משה מקוצי 
(ע״ע). אשר נתייסר למעשה על הרפב״ם, בפודיפיקאציות 
מסויימות. ג) ההתייחסות אל ספר ה,.יד החזקה" בספרות 
ההלכה כולה, והפיכתו לספר־ליפוד עיקרי בישיבות. מספר 
.,נושאי הכלים״, כלומד: הספרים המוקדשים מעיקרם להס¬ 
ברה שיטתית של הספר. מגיע למאות, ומהם הגיעו כמה 
עשרות לפרסום של ממש. ספרות השו״ת מניחה את ספרו 
בבסיס לדיוניה, והדקדוקים בלשונו ובסגנונו, ובכוונותיו של 
הרמב״ם, רווחים בה ביותר. 

אף שבכך השיג הרמב״ם, במידה ידועה. את מטרתו 
הראשונה, המפורשת בהקדמתו ל״יד החזקה": "שתהא תורה 
שבע״פ כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ובלא פירוק, ולא 
זה אופר בכה וזה בכה...", הרי שלא השיג את מטרתו השניה 
(שם): "שלא יהא אדם צריך דחיבור אחר בעולם בדין 
מדיני ישראל... לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה. 
ואח״ב קורא בזד, ויודע ממנו תורד, שבע״פ כולה ואינו צריך 
לקרות ספר אחר ביניהם". גדולי מעריציו מבין הפוסקים 
אסרו לפסוק מתוכו סבלי ידיעת מקורותיו והרא״ש עצמו 
כתב: "טועים כל הסורים הוראות מתוך דברי הרמב״ם ז״ל 
ואינם בקיאים בגמרא לידע פד,יכן הוציא דבריו, טועים 
להתיר האסור ולאסור את המותר, כי לא עשה כשאר המחב¬ 
רים שהביאו ראיה לדבריהם והראו על המקורות היכן דברי¬ 
הם בגמרא... אבל הוא כתב ספרו כמתנבא ספי הגבורה... 
וכל הקורא בו סבור שמבין בו. ואינו כן... וכן שמעתי מפי 
אדם גדול בברצלונה שהיה בקי בתלתא סדרי ואמר, תמהתי 
על בני אדם שלא למדו בגמרא וקוריו בספרי הרסב״ם ז״ל. 
ופורים ודנים פחוך ספריו, וסבורים שיכירו בהם. כי אפר 
אני מכיר בעצמי: בג׳ סדרים שלמדתי אני מבין כשאני 
קורא בספריו, אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים איני 
מבין בהם כלום, וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו" (כלל 
ל״א, סי׳ ט׳). אולם דווקא ספר זה תרם תרומה רצינית 
לעידוד ושכלול לימוד תורה שבע״פ. הנסיון לשחזר פתוך 
הרמב״ם את דרך לימודו בסוגיה. פתח דף חדש בלימוד 
תורה. ומשמש נושא מרכזי בלימוד הישיבות עד היום 
[ר א. ילינק, קונטרס הדפב״ם, ווינא, תרנ״ג']. 

ההכרה בערך החיבור ובסמכותו היא מידה שמדד בה גם 
הרמב״ם לעצמו. השמטת המקורות, השתקת המחלוקות, 
מסירת דעה אחת כמחייבת, ועצם קריאת השם "משנה 
תורה״ לספר. — מעשים חסרי־תקדים בספרות העברית 
עד אז, הם סיפנים חיצוניים לכך. דברים ברורים יותר נאמרו 
על ידו בתשובתו לו" יהונתן הכהן מלוניל: "בטרם אוצר 
בבטן — התורה ידעתני. ובטרם אצא מרחם — לתלמודה 
הקדשתני ולהפיץ מעיינותיה חוצה נתנתני... וכמה טרחתי 
יומם ולילה כפו עשר שנים רצופים בקבוץ חיבור זה, ואנשים 
גדולים בכם הם ידעו פה שעשיתי, שהרי קרבתי דברים 
מפוזרים ומפורדים.., וקראתי אותם א׳ מעיר ושנים ממש¬ 
פחה... ולא יאמר הקורא בחיבורי זה כי מה האדם שיבוא 
אחרי המלך, אלא הרי הרשיתי, ויאפר הפלך יבא..." (תשובות 
הרפב״ם, מהד׳ בלאו, חלק ג', עם׳ 57 ). מגפת הפסיקה לא 



547 


יבינו משה :ן מימון 


5 8 


נתחדשה אצל הרמב״ם בזקנתו, עם התבססות מעמדו, אלא — 
בדבריו הנ״ל לחכמי לוניל — מצעירותו היתד, בו זאת, 
וכבר בפירוש המשניות שלו, חיבור־נעוריו, פסק "הלכה 
בפלוני" בכל משנה שיש בה מחלוקת תנאים. פרק פעולתו 
הממושכת כפוסק, הביאה עמה ״חזרות״ רבות וסתירות — 
מדומות ואמיתיות — מסוגים שונים, אולם כבר הרי״ף 
הגיה, וחזר והגיה. את ספר הלכותיו, "וצור, לתקן בספרים", 
ולהפיץ את התיקונים ברבים. 

הרמב״ם כלל בספרו, לראשונה, "הלכות תשובה", "הלכות 
דעות״ ו״הלכות יסודי התורה״ — שעניינן נימוס ודרד־ארץ. 
הנהגת הבריאות׳ יסודות אמונה וכללי הגיון, בין ההלכות 
הנורמאטיוויות המחייבות את הכל. וזאת בהתאם לתפיסתו 
הכוללת (ר' להלן עם' 551/2 ),לפיה כל המצוות מטרתן הסו¬ 
פית לאפשר את מציאותו של האדם השלם, ואדם כזה איאפשר 
לו בלי אמונות ודעות נכונות. תפיסת עולמו בתחומים מגוו¬ 
נים משתקפת בבירור ב״יד החזקה" בהשמטת המנהגים 
התלמודיים שמקורם באמונות בשדים ומזיקים, בכוח הכישוף 
או באמונות טפלות, ובדילוג על הוראות רפואיות שבתלמוד 
אשר לדעתו, כרופא, לא התאימו למציאות. בכל אלה עורר 
עליו פולמוס בחוגים רבים (ר׳ להלן,עמ׳ 558 ) ,אך לא היה 
בהם לגדוע מאומה ממעמדו כפוסק מכריע. 

ספד "יד החזקה" נדפס לראשונה ברומי ר״ם (דפוס 
צילום ממנו: ירושלים, תשט״ו), וידועים 5 דפוסי־עריסה. 
בשנת רס״ט נדפס הספר, בקושטא, לראשונה עם השגות 
הראב״ד, "הגהות מימוניות", "מגדל עז" ופירוש "מגיד 
משנה" המפורסם, ודפוס זה הפך להיות הטופס "הקבוע", 
פחות או יותר לכל ההדפסות הבאות. הרמב״ם (בלבד) 
נדפס, עפ״י נוסח זה, בירושלים תשכ״ד (ספר "מדע" בלבד) 
עם חילופי נוסחאות, מקורות והערות, ע״י מוסד הרב קוק, 
בעריכת ש. ליברמן (ע״ע). מהדורות מפוארות נדפסו 
בויניציא רפ״ד וש״י—שי״א. בש״י/א נדפס הספר פעמיים 
בויניציה, ע״י מדפיסים מתחרים שהתחרו על שוק הספרים 
היהודי, ומקובל לומר כי סכסוך זד, הביא בעקבותיו לגזירת 
שריפת התלמוד (שי״ד) ולסגירת הדפום העברי בויניציה 
לכמה שנים. בשנת של״ד נדפס לראשונה הספד עם פירוש 
"כסף משנה" לרב יוסף קארו, ומאז נדפס פירוש זה ברובן 
המכריע של המהדורות. הספר נדפס פעמים רבות מאד, עם 
פירושים מרובים, והמהדורה המשוכללת כיום היא זו שנד¬ 
פסה ע״י האחים שולזינגר, ניו־יורק, תש״ז (ר׳ לעיל עם׳ 
544/5 ). מהדודה עממית ומנוקדת, עם "פירוש לעם" (שנכתב 
ע״י כמה חכמים) יצא ע״י מוסד הרב קוק בירושלים, 
תשי״ז—תשכ״ח. ספר "יד החזקה" גם ניתרגם לשפות זרות. 
מ. כשר, חרמב״ם והמכילתא דדשב״י, תשיג; י, ז. כהנא, 
הפולמוס מסביב קביעת ההכרעה נהרסס״ם (סיני, ל״ו-ל׳ח). 
תשס״ו/ז ז י. י. בויבאוד, הרמב״ם על דברי סופרים, תשי״ז, 

י. אבידע, ספר משנה תורה להרמב״ם כספר לימור ו״ארשת", 

גי), תשכ״א: י, אריאלי. עינים למשפט. א׳־ג/ תשכ״ג- 
חשביו, ב. ז. בנדיקט, על דרכו של הרמביס בהדגמה (ספר 
היובל לח, אלבק), תשכ״ג, הנ״ל, לדרכו של הרמב״ם בטעמו 
של דין ("תורה שבע״פי, ר), תשכ״ד, הנ״ל, לדרכו של 
הרמב״ם בספר המצוות (שם, ס׳), חשכ״ז; הנ״ל, הרמב-ס 
והפסיקה התלמודית (שם, י״ב), תש״ל < י. לוינגר. ירכי המח¬ 
שבה ההלכתית של חרמב״ם, תשכ״ה, י. תא־שמע [ביקורת 
עליו] (קרית ספר. ס״א). תשכיו, ם, חבצלת, הרסב״ם וה¬ 
גאונים, תשכ״ז; א, ש. רוזנטל, על "דרך חרובי (פרקים. 

א׳), תשכ*ז/ח, מ. בניהו, הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה. 
23 — 26 , תשל״א, .זי, מ,,׳.׳״״ ^^ "/ס.׳גי 

-״,;״;״ 77 ,,,/ ;״ 47 (,׳■ ״,/ 7 ו 1 וון.,(״;! 0 ;> ; 1914 

. 1925 ( 11 , 111:04 ; ס״ג״זי ״, 7 , מס '<-,ו 7 


את משנתו הפילוסופית הציע הרמב״ם ב״באור 
מלות ההגיון", בפירוש המשנה, ב״משנה תורה" וב״מורה 
נבוכים". הראשון מיוחד להגיון והאחרון לפרשנות פילוסר 
פית, ובשני האחרים משולבים עיונים פילוסופיים במסגרת 
רחבה של דיונים הלכתיים. עובדה זו מטעימה קשר תכליתי 
בין שלושת חיבוריו הראשיים. "באור מלות ההגיון" הוא פי¬ 
רוש תמציתי-דידאקטי למונחי היסוד בלוגיקה האריסטוטלית, 
ותועלת בו בעיקר להבנת המינוח הפילוסופי של הרמב״ם 
עצמו. פיה״מ הוא הנדבך הראשון למפעל הספרותי הגדול. 
שמגמתו להוכיח התאמה בין מאמרי התנאים על דת ומוסר, 
לבין האמת שהשיגה כפילוסוף. מגמה זו תובעת הקשר שי¬ 
טתי משלה, והיא מתמלאת, בעיקר, בשלוש "הקדמות" גדו¬ 
לות : ההקדמה הכללית. ההקדמה לפרק י׳("חלק") של מסכת 
סנהדרין וההקדמה למסכת אבות (״שמונה פרקים״). ד,רמ־ 
ב״ם לא רצה, איפוא, לנתק את הדיון הפילוסופי מן המסגרת 
הכללית של לימוד התורה, וההתאמה ביניהם מוכחת בלימוד 
ענייני מפורט. כך חשב לכתוב "ספר הנבואה" ו״ספר 
ההשואה", ולהשלים בהם התאמה זו בדרך של פירוש 
מפורט על נושאי-התאולוגיה, אך נוכח בסכנה שאנשים חסרי 
הכנה מתאימה יסיקו מהם דווקא שיש ניגוד בין התחומים. 
יתר על כן: פירוש כזה כמוהו כעיסוק ב״מעשה בראשית" 
ו״מעשה מרכבה". שהחכמים התירו לגלותם ליחידי סגולה 
בלבד. שני החיבורים ההשוואתיים לא נכתבו, איפוא, וחרמי 
ב״ם התמסר לשני חיבורים אחרים: "משנה תורה", העוסק 
ב״חכמת התורה״ סתם, כלומר: הלכה, ו״מורה נבוכים", הער 
סק ב״חכמת התורה על האמת", כלומר פירוש עיוני כנ״ל. 
אבל בדרך שתמנע את הסכנות. הספר בכתב, אפוא, כך שלא 
יובן אלא ל״נבוכים״, — היחידים שלמדו תושב״ב ושבע״פ 
ועמדו על אמיתן, יאח״כ למדו כסדר מדעים והגיעו לגבול 
הפיסיקה והמטאפיסיקה. כאן מתחילה מבוכתם, ששרשה ב¬ 
הבדל שבין פשט דברי הנביאים ומסקנות עיונם הם. מי 
שלמד תורה בלבד- או מדעים בלבד, אינו ״נבוך״. ולאידך — 
רק בידי ה״נבוך" מצויים הכלים להבנת הספד. כך מתברר 
כבר באיגרת האישית המלווה את הספר, שלפיה נכתב מו״נ 
בשביל תלמידו־אהובו של הרמב״ם, ר׳ יוסף ב״ר יהודה אבן 
עקנין (ע״ע), אחרי שנאלצו להיפרד. למעשה מייצג התלמיד 
את דמות בן־הדור הנבוך, ופרידתו — את הגברת הגלות. 

הספר מורכב ומסובך בתכנו ובמבנהו- מהקשים ביותר 
להבנה, ופירושו שנוי במחלוקת עד היום. ב״פתיחה" מניח 
הרטבים שהתורה עצמה הצניעה את דעותיה ע״י השימוש 
במלים רב-משמעיות ובמשלים עמוקים, כגון חלום יעקב, 
ההתגלות בנקרת הצור וכד/כדי להעלים את האמת ממי שלא 
הוכן לה. ולרמוז למה שנסתר במהותו, שהרי מדובר באמת 
שעל גבול ההשגה האנושית ומעבד לה, שאפשר רק להתקרב 
אליה בדרך אינסופית, גם הנביאים לא זכו בה אלא כהארת- 
פתאום מבהיקה ונחשכת, וע״ב לא ידעו להרצותה בבירור. 
אלא לרמוז עליה בדימויים ולהישיר את המחשבה לקראתה. 
וכך עשה גם הרמב״ם, ששיקף אמת זו בדרך מקבילה אם כי 
ברמה אהרת, רמת העיון השכלי השיטתי: ואף הוא נותן 
לאמת להבהיק ולהיעלם חליפות מתוך הרצאת דבריו. זהו 
המפתח להבנת המבנה החיצוני של מו״נ, וביהוד של חלקו 
הראשון. לספר א׳ע״ו פרקים, שכל אחד נפרד, לכאורה, לעצמו, 
ועניינו לבאר מלה אחת במקרא או לרמוז על פירוש משל 
ממשליו. מי שאינו פילוסוף.ילמד שאין דברי הנביאים כפשו- 



549 


ונינו משה :ן מימון 


550 


טם, וני הביטויים המגשימים רומזים לנסתר, שאף שלא יוכל 
לפענחו ידע שהבנתו שטחית ופגומה. ה״נבוך" ישים לב 
שתוך כדי הדברים יוצא הרמב״ם מעניין הפירוש ומניה — 
או דוחה — הנהר, עיונית. כאן מתגלה רובד של הרצאה שיט¬ 
תית, לפנימה של ההרצאה הפרשנית הבלתי־שיטתית. הרנד 
ב״ם מדגיש נ״פתיהה" ני ספרו נכתב בהישוב מדוקדק והקו¬ 
רא נדרש "להשיב את הפרקים זה על והי׳, כלומר לגלות 
את רציפותם הענינית ולבחון עצמו אם הבין כראוי. עיון־ 
יתר יגלה, שהרמב״ם השתמש גם ברובד ה.,פירוש- כאמצעי 
להישיר את הקורא משלבי הדימוי המוחשי לדרגת העיץ 
הצרוף. 

נושאו העיקרי של חלק א׳ הוא תורת התארים, כלומר 
המחשבה על האל. פסגתו הם הפרקים הדנים בהשגת משה 
בנקרת הצור, וכל הקודם מנוון לקראתם. בסופו נערך וינוח 
הרסני נגד הנלאם (ע״ע), שהיה נפוץ אז. חלקים נ• וג־ 
ערוכים בצורה שונה, וצירוף פרקים לחטיבות הדנות בסוג¬ 
יות מסוימות בולט לעין. בראש חלק ב׳ כ״ו "הקדמות", בהן 
סוכמו עיקרי הפיסיקה האריסטוטלית. מלבד ההקדמה האח¬ 
רונה הרי הן.,ראשי־פרקים" של מה שהרמב״ם מזהה כ״מע־ 
שה בראשית". על יסודן הוא מוכיח את מציאות האל. אח¬ 
דותו וקדמותו, מציע ראשי־פרקים של קוסמולוגיה אריסטו־ 
טלית ועובר לדיון בסוגיה העיקרית של חלק בי: האם העולם 
קדמון. כדעת אריססו, או מחודש כדעת התורה י אח״כ סובב 
הדיון על הנבואה ימדרגותיה, כולל מעמד הר-םיני. חלק ג' 
מפרש תחילה את מראה המרכבה שראה יחזקאל (ע״ע. עט׳ 
3/4 ג 7 ) ואח״ב דן בשאלות ההשגחה והתיאודיקיה, ידיעת 
האל ויחסה לחופש הנחירה, טעמי המצוות(ע״ע. עמי 114/5 ) 
ושליחותם של האבות והנביאים, וביחוד משה, שאישיותו 
כנותן התורה עוברת כחוט השני בנקודות המוקד של ג׳ חלקי 
הספר. בחלקים ב׳ וג׳ מזדקר ההבדל בסוגיות יסוד בין 
מסקנות העיון הפילוסופי להנחות היסוד של התורה. יש 
להבדיל, איפוא. בין הדיון בבעיות ההתאמה המתבקשות 
במישור הפרשני לבין הדיון בבעיות ההתאמה במישור הסי- 
תודי־עיוני, שבו נעוץ הקושי החמור ביותר בהבנת מו״נ. 
ב״הקדמה" הבאה אחרי ה״פתיחה" הכללית לספר, שהיא 
מעין הדרכה טכנית למעיין, מודיע הרמב״ם בפירוש ני יש 
בדבריו סתירות משני סוגים. הראשון מדומה והשני מכוון 
ונובע מדיון בסוגיה אחת מתוך שתי הנחות־יסוד שונות. 
רק קורא מוכן כראוי ירגיש בסתירות, אך הוא גם יבין להיכן 
הדברים נוטים. מסתבר א״כ כי בעריכתן המכוונת של סתי¬ 
רות מעין אלו התכוון הרמב״ם לרמת ליחידי סגולה. ונקל 
לשער שהמדובר בסתירות הנובעות מדיון בסוגיה מסוימת 
פעם עפ״י הנחה תורנית ופעם עפ״י הנחה פילוסופית. פה 
ביקש, איפוא, הרמב״ם להעלים? האם החזיק בתום לב 
בהתאמה בין הפילוסופיה לתורה י אין לכך תשובה מוסכמת, 
וכל מעיין נדרש למסקנה שלו מתוך נתינת דעת לכלל הדיון 
ולמכלול יצירתו של הרמב״ם. עם זאת ברור כי גם בלי 
ידיעת ״סודר, משיג הספר את תכליתו, והיא: להישיר את 
מחשבת המעיין לקראת האמת, ולא להציע נוסחה דוגמטית 
שלה. 

השינוי שהל בתכנית הספרותית המקורית של הרפב״ם 
מצביע על קושי חמור כבר במישור הספרותי. כי הסכנות 
שבגללו נרתע מקורן בעובדה שאין לעמוד על המובן 
הפילוסופי של דברי הנביאים מתוכם. בניגוד לאנשי הכלאס 


שקבעו מראש הבנה מסויימת של הפשט הרב־משמעי הם- 
אפיין את החזון הנבואי, וחייבו שמחקרם יאשר אותה, דרש 
הרמב״ם מחקר שכלי עצמאי ואמתי קודם להבנת דברי הנבי¬ 
אים. באופן זה עלתה מיד שאלת הסמכות העצמית של התו¬ 
רה המתפרשת ע״י הפילוסופיה, וזו היא הסוגיה העיונית 
הראשונה ביחסו של הרמב״ס למקורות השונים. בניגוד לגי¬ 
שה המקובלת על כסה חוקרים יש להסעים את אדיקות הרס־ 
ב״ם בספרות התורנית, ובמיוחד בהלכה. היא הקיפה את רוב 
יצירתו, והיתד, בעיניו ראשונה בעיצוב החיים במובנם החב¬ 
רתי והאישי. קיום סמכותה המוחלטת של ההלכה, והנחותיה, 
היו בעיניו דרישות יסוד ראשוניות. מצד שני הושפע הרמי 
ב״ם ישירות מן הספרות האריסטוטלית, ובמיוחד משני פר¬ 
שניו הערביים הגדולים של אריסטו. אל־פאראבי(ע״עפארא־ 
בי. אל) ואבן סינא (ע״ע). בני זמנו. הוא תשב את הפיסיקה 
האריסטוטלית לאמתית, סיגל יעצמו את שיטות הפילוסופיה 
האריסטוטלית, וראה בהשגת האמת המטאפיסית תכלית על¬ 
יונה לאדם. ומשום שהאמין שההלכה מכוונת לאמת, הרי 
שלדעתו מקורן אחד. גם הפילוסופיה האמיתית היא בגדר 
מסורת של תורה שנמסרה בע״פ מאברהם ומשה, והיא המ¬ 
סורת הסודית של "מעשה בראשית" ו״מעשה מרכבה', אותם 
זיהה עם הפיסיקה והמטאפיסיקה. אולם, בניגודי להלכה שה¬ 
כל חייבים לעסוק בה, נמסרה ״חכמת התורה על האמת״ — 
הלא היא דעת-אלהים — ליחידים הראויים בלבד. וכשם שב¬ 
תחום ההלכה מפרשת תושבע״פ, לשיטת לימודה, נכונה את 
התורה שבכתב — ושלא כגישת הקראים —, כך בתחום הא- 
להות, מסורת שבע״פ. לשיטת לימודה שלה, יכולה לפרש 
נבונה דברי הנביאים ומדרשות החכמים, שלא כגישת חכמי 
הכלאם. העובדה שהמסורת בתחום זה נמסרה בסוד, וליחי¬ 
דים. הכשילה אח שמירתה בתנאי הפיזור והגלות, וכסעס 
שנשכחה כליל, ווו משמעותו העיקרית של הקשר שבין 
"משנה תורה" לםו״נ. בראשון הלך הרמב״ם להציל את תו־ 
שבע״פ מפיצול הסמכויות, ולו גם מתוך העזה לחדש, ובשני 
ביקש להציל מסורת של מעשה בראשית ומעשה מרכבה 
משבחה, וגם הפעם מתוך העזה לעבור על סייג של ראשונים 
ולהעלות את הדברים על הכתב. שני המפעלים אמנם חוללו 
פולמוס, אבל המגמה האחת היתה לקיים את התורה בשל¬ 
מותה, וגם כשנזקק לסקור חיצוני לא ראה הרמב״ם עצמו 
כמשעבד את התורה לעניין זר לה אלא כמשחזר מסורת אבר 
דה. במפעלו זה הסתלק הרמב״ם באופן עקיב מכל התחייבות 
כלפי לשונה של התורה כנקודת־מוצא לעיון, והעמיד תחתיה 
התחייבות עקיבה כלפי עניינה של התורה, ליישבה עם ענ¬ 
יינה העצמי של הפילוסופיה, ורק אח״ב לפרש נכונה את 
לשון התורה. העניין האחרון נתבסס על טכניקה פרשנית 
מקובלת מדורות שסוגלה על ידיו למטרה חדשה, ובאורח 
שיטתי יותר, אך המשימה הראשונה היא פוקד החידוש וה¬ 
מתח במשנתו. הוא הציב יסוד משותף ותכלית אחת לתורה 
ולפילוסופיה: האמונה במציאות האל, ותכלית אחת: עבודתו 
— שהרמב״ם זיהה אותה כדעת אלהים, או השגת האמת 
הנצחית. התורה מובילה לכך ע״י עיצוב אורחות הכלל ואילו 
הפילוסופיה — בהנחיית מחשבתם של יחידים, וכך הן משלי¬ 
מות ומשקפות זו את זו ועומדות בייחודן. 

הצעד הראשון נעשה בתחום ההלכה, בניסוח ראשון וחד- 
פעמי בצורתו ובהשפעתו של דוגמאטיקה יהודית, שהע¬ 
תיקה מסקנות העיון ללשון הציור. בהקדמת "חלק" פירט 





551 


ר:■נו משה בן מימון 


552 


רע 

וביה^סוכו־ךי 


או 1 ! ש 1 *ש עשרה עקרים שחבר חרפנם וזי; 


■ע ■ך 0 ת 1 *זל 6 +ןיז 1 ך*צזיו*< 


!■י ־ 11 *י״ 656 לילי/■ יו!׳ ן ועי. ?גי^^ן 

ה 44 ו כזו ש^עיי^זי 


■!'*ין׳י-וי׳סיל־ טרייזיעיז *ל*ך 'זב־ץגסמ 

')י׳״ידי.*' 1 ג*ר לו^זג־* 4 ן* 5 יז<י־ל*ב*ייימן' 1 ב <ו 51 * 
בי)׳.'*■) יאדט• • ל*:*זייי#ימינו׳*',!״״י*בו־י 1 .(צ*כ 1 ^ 
יפסיו **־'־'׳ *ז־ימב׳״קנל יא •זויי/י יקג 1 ה' 1 ' 1 קס-ל'*ן 

"*'=י״ י *'נ | ז^*מ<*^יי*ליזס 11 *ט■. 
יע>נ<י['י^) 1 י 0 *יו*^. סיי״י"■^) 
נ״ 1 *ד 51 * ■< 1 יי ■ז*׳ * 9 י*ןו* £\ז ו 

לימ 1 ה'.#**י" • 1 *י*בהטיבך #31 נטר•דףיע 6 1 ... - 
*׳לוז י 1 < כנין! •'•ו־-יל ־*■= *ת נב 1 *ו נ <ע-)י 3 ■) י 
־■־ , —'־ 5 *יתומי י#*א- ו*^יזי. 3 יןי 3 ווי 1 י 51 *ו 

!יוייותטבליוי^תבת) ***ט ♦סנ^ייל*!* נ^ף 
*אייך חידוני י !י־רליר^ז^ג־רז^יייסייוהז־ייזכילןיזתי״ל 

הגיךי>י 3 ש י '*ל<* 1 יצ*טץיאמא'*״ךט״ינחהיראו 117 . 

ג ■**ןויותמ^יי^יומדי+^גיווצייז* 

יל־יע ץ! ניימיזויזנ^ז י*ז!נ*חק^י>זב״ז<ן!^א 
י 3 י 1 י• י*"־ •י״י״ ה 1 ימי טיע מיז* כיב!ס* 51 • "־יז• 
*!•!"יי •זי*ממ* 1 א* *!׳י*״ ■תנין■. ■נן!*י)י״וס 


'** יאה מ >* 5 *יו ונמלי 1 יזא 3 
— >ת> 1 ־ז יי *!—י ?־ *; ׳*■ו *< * כ* י^) 
׳*<י 5 *יסאוכ 5 ^ 0 ו/יוימ*>-מ , 
•י^יי־ז ;ימיי־ ליעלמזנבי/ סד 
■** *'('לי •זי'*־׳'יהי**■ל*נ-—, 1 ״.,.,^•■״. 
למיגזם י 3 י •יסייזלמ * 01 עמילי! מ ■י.* מיג*־• ■ימו 

1 מ 31 בז־ < 13 יז 1 ם* **מ ■מסיזזןן למ ס*- 13 כ״) 1 יונס! 1 

■ 41 • ■אכז) [*יד בלתר־מ <* ׳י**ללץ 1 זנד.מ 1 

תג** "״״'"• יי* "די *•ך! "ד ■*נ••.*ב*■"" ני¬ 

זוכרני כגוווימם*■! מלן* ״ 1 ־ 1 ל ■ן יייח 5 י 5 ■ מ*■ ימית׳ ב• 1 הח 


זג*לסי*יל^ידן! !•*׳נומ^נלינבבאגנריייללי) 

*" ייי• ״א! *ני ליי׳ ■ת 1 ל* נני^׳ נין. ז*מ *■ מיתי סיס 

ינימי׳סו ו*יי־נ״*־.נ״נ! 1 ניי*ל• 1 * 50 למהייז**ז 5 ןמב! 



"יוזייינמ־״-׳כחינימיונמ "*מ ■"ליי •למז ולמימאנייתוססו יל* 
"•")("נגח! יננ״סא■* ל*ת*י]> 1 !׳י**'**<*ו• וככר 

נו*י״* | '״א*ג 1 ימ-ניויא*\נ*ז<ין 1 •נ־ס־ייני 


ד* יעי* דל וכי! •אני) * 3 *לי 5 יי) מס• 
<ח דייו יי^ כמין אל •נויזייסכו 5 ג^ יי. 


מניזניאייץנס-יימזדיז 1 *ן 311 


74 ממיןכ־ונימ'זו. •*ז־דדזדזמג•^ וסלמיו 


•"נ עיקרים של הרפב״ם, שנדפסו יחיד ההוצאה הראשונה של 
"מקראות גדולות׳/ ויניציה, רע״ח 


את י״ג העיקרים. הכוללים את ידיעת האמת הנצחית, 
בחינת יסוד לחוקת התורה. העיקרים הללו נחלקים ל 3 
קבוצות: א. מציאות האל, ייהודו, אי־גשפותו, ושלו בלבד 
ראוי לעבור — יסודות זהים לתורה ולפילוסופיה: ב. נבואה, 
ייתור נבואת פשה בתוכה, תורה מן השמים, ושלא תשתנה— 
יסודות מיוחדים לתורה: ג. ידיעה והשגתה. שנר ועונש, 
ביאת המשיח ותחיית המתים — אמונות המתחייבות לעניינה 
של תורה, ונמשכות מיסודה בהתגלות. מנקודת ראות פילוסו¬ 
פית יש בקבוצה א׳ הסכמה בניסוח, אבל אין זהות של תוכן. 
באשר אמונה רוגפאטית אינה זהה עם ידיעה מוכחת. 
בקבוצה ב׳ יש יסודות שהפילוסופיה יכולה להשלים עמם 
אבל בוודאי לא תגיע אליהם מעצמה, ובקבוצה ג' יש יסודות 
שהפילוסופיה לא תשלים עמם בלי שתפרשם אחרת מהמ¬ 
אמין התמים. מאידך. האמונה התמיסה בכל היסודות הללו, 
שהן מצווה על כל ישראל, היא היונית לקיום התורה, 
יישובן המלא של מצוות האמונה במסגרת חוקת התורה, 
נעשה בתחום תורת המדינה. הרמב״ם קיבל את דעת אריסטו 
שייחוד האדם מתגלה רק בחברה מסודרת, בעלת חוקים ומו¬ 
סדות מוסמכים. הוא מבחין בשני סוגי מדינה. האחת נוסדה 
בידי מנהיג בעל שכל מעשי, נסיון וכה דמיון. מדינתו שוקדת 
בעיקר על ההצלחה הארצית של אזרחיה, ואילו ההצלחה 
הרוחנית, היא — במדינה זו — עניינם של היהירים הרוצים 
בה. האחרת נוסדה בידי נביא שהתברך גם בשכל עיוני המע¬ 
ניק לו יכולת לחנך כל אדם, כפי יכלתו, בפדות ובדעות, 
וע״כ הוא שוקד על ההצלחה הרוחנית וכופף לה את ההצלחה 
הארצית. המדינה שיסד פשה היא מהטיפוס השני: החי בה 
ומקיים מצוותיה יש לו חלק בעולם הבא מתוך ייחוסו לכלל 


השלם במוריו, מנהגיו וחינוכו, והישרחו כפרט להשתלם 
במידות ובדעות שהן נחלת הכלל. לפיכך, אף שהוא מעדיף 
את טובת האחד השלם על טובת הרבים הפהותים, עדיפה על 
כולם סובה הכלל, שהיחיד השלם הוא מייצגו תאידאלי. 
מצוות האמונה הן, איפוא, עיקר חוקת המדינה התורנית, 
והודאה בהן היא תנאי להצטרפות אליה. מי שאינו פודה 
ע״י מעשה. מערער את שתות המדינה ונדחה ממנה. אבל 
ההודאה כשלעצמה פועלת כאמצעי מחנך. אדם רגיל יראה 
בקבוצת העיקרים הראשונה אמצעי ואילו בשלישית תכלית. 
הוא יפעל מפחד עונש ובקשת שכר, ועל ידם יבוא לידי 
קיום מצוות, והן תנחינה אותו, כפי יכלהו, להשגת אמת. 
השלם רואה בידיעת העיקרים הראשונים שכר אמיתי. אבל 
שניהם נמצאים מכוונים. זה בעקיפין וזד, במישרין, לאותה 
תכלית. בזה הונח היסוד לביאור טעמי המצוות במשנת 
הרמב״ם. חלקן משמשות לתיקון הסדר המדיני הרגיל. 
אולם התורה מישירה לשלמות על־מדינית, והדבר מתבטא 
בהתערבותה הישירה בתחום תורת המידות ובתחום הפולחן 
והאמונה. דיון מפורט בתורת המידות, הוא צעד שני לרפב״ם 
ביישוב הפילוסופיה והתורה. 

תורת־המידות, לפי הרמב״ם — בעקבות אריססו — היא 
רפואת הנפש. לשיטה זו נפש האדם היא מקור התנועה של 
גופו, ובתור שכזאת היא גם ,צורתו". הרמב״ם מדגיש שה¬ 
נפש אחת ופבתין בה 5 אפני פעולה באמצעות האורגניזם 
הגופני: החלק "הוף (הוגטטיווי) המקביל באדם לצופה 
ולחי; ״המרגיש״ — 5 החושים; ״המתעורר״ — המשך 
התחושה בתגובה הרגשית על ההנאה או הכאב שבה; 
״המרמה״ — התמדת רשמי החושים לאחר סילוק פושאיהס 
— כל השלושה מקבילים באדם לחי, ולבסוף: ההלק "השכ¬ 
לי", הנחלק למעשי — המלאכות. המיומנויות וההבחנה בין 
טוב ורע ולעיוני — אמת ושקר. — השכל מייחד את 
האדם כבעל בחירה ורצון וביודע האמת. ייחודו בכך שאינו 
נולד שלם, כצומח וכחי, ותכליתו — להשלים עצמו• ביוץ 
שעשה בן נעשה שבל "טהור", שמציאותו, בתור שבזה. 
כבר אינה זקוקה לגוף ויכולה להתקיים בלעדיו. — לפי 
תורת־נפש זו, תכליתה של תורת המרות היא ללמד כיצד 
לעצב את תכונות כל תלקי הנפש על יסוד הנטיות הגופניות. 
או מתוך ריסונו, ולהרגיל לפעילות התקינה שאינה אלא 
"שביל הזהב" בין ההפחות הקיצוניות לריבוי או למיעוט, 
כלומר, דחיית התאוותנות והסגפנות כאחת, ובהירת הדרוש 
להפעלה הרמונית של כל תיפקודי הגוף באהדותם, מצד זה 
נמצאת התאמה גמורה לאתיקה האריסטוטלית, אלא שאצל 
הרמב״ם אין משמע "תורת המיצוע" היוב כל פעולה נפשית 
במידה הנכונה בחינת תכלית, אלא אמצעי לתכלית העל- 
גופנית — השגת האמת הנצחית. 

האפור עד כה מצטרף לאיפיון דמות הנביא בפשנת הרם־ 
ב״ם שהוא, בעיקרו, "מדינאי" מן הטיפוס השני הנ״ל. על 
כך ועל אופי הנבואה במשנתו ע״ע התגלות, עם׳ 628-626 . 
תפילופוף דיו אם הוכיח את מציאות האל, אחדותו. הפשסתו 
וקדמותו, וזה הוא מלוא התוכן החיובי של מחשבתו עליו. 
הנביא, לעומתו, הולך בדרך אינסופית של התקרבות אל האל 
המוחלט והנעלם, ודעת העולם היא לו רק דדך לידיעת מה 
שנעלם מן הדעת. וזה עניינה של תורת התארים השליליים 
(ע״ע אלהים, ענד 453-450 ), בה שולל האדם כל העדר מן 
האל עם שהוא נמנע פליחם לו שלמות במובן הארצי. אלוהי 




553 


יבינו משה בן מימון 


4 ג 5 


הנביאים הוא סראנסצנדנסי לעולם ולמחשבה, ומושג רק 
בפועל של טואנסצנדנציה שכלית. משמעותו המדויקת של 
הפאראדוכם הזד, היא שהעולם מבטא את ידיעת הבורא מן 
הבחינה המושגית ("הצורה") שבו, אבל הוא חיצוני לבורא 
מן הבחינה החמרית, המקרית, הפארטיקולארית והפגומה 
שבו! אלא שהאדם תופס תחילה במוחשי ובחמרי והוא מש¬ 
כיל באמצעותם. בעוד שהאל משכיל מעצמו והשכלתו מוט¬ 
בעת בחמרו של עולם. השאלה העיקרית כאן היא שאלת יחסו 
לחומר. הפילוסופים האריסטוטליים השיבו שהאל אינו סיבת 
התומר, משמע שהחומר הוא התחלה לעצמו והעולם קדמון. 
הרמב״ם השיב שהאל הוא גם סיבת החומר וכיוון שאין הש¬ 
כל סיבה למה שחיצוני לו, תפס בחינה נעלמה זו של 
פעולת האל במושג הרצון, ואף שבוודאי רצון ושכל אחד 
הם במהות האלהים — אבל אחדותם נעלמת. 

דברים אלו מצביעים על מרכזיותה של שאלת חידוש 
העולם במחשבת הרמב״ם. לדבריו זה ההבדל בין פילוסופיה 
פגנית לפילוסופיה תורנית המאמינה שהאלוהות איננה אי- 
סאננטית בטבע הנצחי, הקיים מעצמו, אלא טראנסצנדנטית 
לו ומתגלה בו בפועל הרצוני, החד־פעמי של הבריאה. הרס־ 
ב״ם אינו מחזיק בחידוש בגלל פשוטי-כתובים. אלא בגלל 
עניינה המהותי של התורה בחינת גילד נסי־נבואי, שרק 
עפ״י הנחת חידוש העולם ייתכן הנם, אלוהי הנביאים "רו¬ 
צה". קרי: משגיח ומצווה, והתורה היא התגלמות רצונו, 
והנחת חידוש העולם היא יסוד הכרחי לכך. הפילוסופיה מבו¬ 
ססת על הפיסיקה, והפיסיקה של אריסטו היא אמיתית, 
לדעתו, אבל אין בכוחה להוכיח את קדמות העולם, שהיא 
שאלה קדם־פיסיקאלית וייתכנו בה רק שיקולי־דעת. הפיסי¬ 
קה מביאה להעדפת הקדמות, אך הקוסמולוגיה, ובפרט האס¬ 
טרונומיה מביאה, לדעתו. להעדפת החידוש. השיקול המכ¬ 
ריע הוא זה שד,קדמות אינה מהותית לפילוסופיה בעוד 
שהתורה קמה, או נופלת, עליה. בידי אריסטו היתה מסורת 
פגנית, אך הפילוסוף התורני מחזיק במסורת נבואית ודאית 
בהחלט, ויקיים את אמונת החידוש. בזה הונח היסוד לשורה 
של אמונות שמצד עניינה של תורה. 

עולם מחודש בריאתו נם, בלומר פועל של רצון, ויהיה 
הנס אפשרות מתמידה בו. רצון אלוהים זהה עם חכמתו ולכן 
הנם אינו מתנגד לסדר הטבעי אלא בולם פעולתו בפעולת 
חוק אחר, או מציג בריאה חדשה. הנם הוא מאורע חד־פעמי 
ומבטא כוונה אלוהית על־זמנית, כמוהו כפועל החד־פעמי 
של הבריאה מתחילתה המעמיד סדר מתמיד. ייחודו של 
הנס בגילוי רצון ה׳ ביחס לבני-אדם, והוא מיוחד לכונן 
אומה דבקה בו ולטעת בר, תוק מקביל — בתחום האנושי — 
לחוקי הטבע. ע״ב מצמצם הרמב״ם את מספר הנסים, שאין 
הטבע נבלם אלא לסיבה חשובה ולכינון סדר מתמיד. 
אין זו לדעתו פשרה עם הפילוסופיה המבטלת נסים, אלא 
מסקנה המתבקשת מעניינה העצמי של התורה. 

הנס מבטא השגחה. בנושא זה מבחין הרמב״ם 5 דעות: 

אין השגחה כלל (אפיקורוס)! ההשגחה חלה על השכלים 
הנבדלים וגלגלי השמים בלבד (אריסטו) < כל המתרחש בער 
לם הוא גזרת אלד,ים, או כפי רצונו המיטיב (שתי דעות ירי¬ 
בות בכלאם המוסלמי)! ההשגחה חלד, על בני-האדם נפי 
הדין(התורה). הרפב״ם קושר את ההשגחה עם עניין התפדח 
המציאות. לפי אפיקורוס שום מציאות אינה מתמידה כי הכל 
מקרה. לפי אריסטו רק שכלים טהורים וגלגלי השמים מת¬ 


מידים בקיומם הפרטי. ולפי התורה גם אדם פרטי יכול לזכות 
להתמדה ( = השארות־הנפש) נפי הראוי לו בדין, הרמב״ם 
מציע דעה ששית, לקרב את דעת התורה לדעת אריסטו: 
ר,ה,שגתה חלה על בני־אדם עד נמה שהגיעו לידיעת האמת 
הנצחית, בנבואה. או באמצעותה. עם זאת מוצא הרמב״ם 
טעם לחיזוק ההבנה העממית של ההשגחה, שהיא "אמונה 
הכרחית" כמניע לקיום מצוות. 

בנושא השכר והעונש כרוך הקושי הגדול ביותר באמונת 
תחיית המתים: הפילוסופיה מרחיקה אותר, וגם קשה לגלות 
במה היא מעניינת של התורה. מצד שני ההלכה מחייבת 
אותה בפירוש. נאמן להלכה מחזיק. איפוא, הרמנ״ם באמונה 
הזאת ומסבירה כנם, שאפניו וטעמו נעלמים מבינתנו. לא 
בן האמונה בביאת המשיח. הגלות והרדיפה הם תוצאת הת¬ 
נכלות עובדי ע״ז לאמונת האמת. אולם עם־ישראל יעמוד 
בנסיון, יחזור לארצו, יזנה לכבוד ולהוקרה, ויכונן חייו תחת 
מנהיגות מלך צדיק מבית דוד עפ״י חוקת התורה (וע״ע 
משיח, עם׳ 616 — 617 ). 

משנת הרמב״ם חוצה את תולדות הפילוסופיה היהודית 
ביה״ב. היא עומדת בשיא תקופח היווצרותה של ספרות זו, 
ומטילה צלה על כל התקופה שאחריה, בהיותה אסכולה של¬ 
טת ומוקד של וינוח. אלה שראו עצמם כתלמידיו, בייחוד 
בספרד ובאיטליה, נתלו בו עפי״ר על דרך פירוש לדבריו, או 
על דרו פירוש בהתאם לשיטתו לכפה מספרי החנ״ך. הרס־ 
ב״ם נמנע מלכתוב פירושים לחנ״ך עפ״י דרנו, והזהיר ספני 
כתיבת פירושים לספרו. ואמנם נמצא הבדל מאלף בין הש¬ 
תקפות דעותיו בחיבורי תלמידיו במובן האישי, כר׳ אברהם 
בנו (ע״ע) ור׳ יוסף בן יהודה אבן עקנין (ע״ע), לבין הש¬ 
תקפותן בחיבורי תלמידיו במובן הספרותי, נר׳ שמואל אבן 
תינון (ע״ע) (מתרגם מו׳׳נ לעברית), וכגון פרשניו ר׳ שם 
טוב אבן פלקירה, ר׳ יוסף אבן כספי, ר' משה גרבוני (ע , 
ערכיהם) ורבים אחדים■ הראשונים לא כתבו פירושים 
לחיבורי רבם והשקפותיהם הדתיות שמרניות מאד, ואילו 
האתרוגים נזקקו לפירושים והשקפותיהם נוטות. במידות שר 
נות, לראציונאליזם ראדיקלי. הדבר מבטא שינוי מהפכני 
ברקע המדיני, החברתי והתרבותי־היסטורי. משנת חרפב״ם 
היתד, פרי תרבות יהדות ספרד המוסלמית, ואילו השפעתה 
נקלטה בעיקר בין משכילי היהודים בספרד הנוצרית ובאי¬ 
טליה. נוספה על כך התפשטות חיבורי אבן רשד (ע״ע) כפר¬ 
שן מוסמך לאריסטו במקום אבן סינא, התפשטות השפעת 
חסכולאסטיקה הנוצרית. בייחוד בין משכילי יהודי איטליה, 
החרפת הוויכוח היהודי־נוצרי. וההתעניינות שהתעוררה עקב 
כל אלה בנפה נושאים שהרפב״ם לא פיתחם במידה מספיקה• 
מפעלם של האחרונים מבטא למעשה שימוש בסמכותו של 
הרמב״ם לתכלית שחרגה הרחק מעבר לתכליתו שלו. הוא 
רצה לפנות כיחיד ליחידים ואילו תלמידיו חוללו תנועה בע¬ 
לת אופי לוחם והתאימו לזה תכנים ודרכי הבעה, עם שנמצא 
בינם לבין עצמם מחלוקות ושינויי גישה רבי משמעות. 

דעות הרמב״ם, נפרט בענין תחיית המתים, עוררו חשד 
עוד בימיו, אבל ההתפרצות (ר• להלן, עמי 558 ) באה בעקבות 
הפעילות הראדיקאלית של תלמידיו. הנטיה לפרשנות אלגו־ 
ריסטית ראדיקאלית המבטלת את פשט הכתובים ומפיקה 
מהם רעיונות שמקורם בפילוסופיה פגנית, מוסלמית ונוצ¬ 
רית, האינטלקטואליזם הקיצוני המבטל את האמונה התמימה 
והגישה הראציונאליסטית בביאור סעפי המצוות — נראו 


555 


רבינו משה כךמימון 


556 


בחוגים שמרניים כהרי סכנה, ולכן כיוונו חיצי־ביקורת ישי¬ 
רים כלפי תלמידי הרמב״ם, בלי לפסור גם אותו מאחריות. 
המחלוקת הסוערת יצרה קיסוב בין ראציונאליססים קיצו¬ 
ניים, דוגמת ר־ יוסף אבן כספי(ע״ע) וד׳ יצחק אלבלג(ע״ע). 
למתונים מסוגו של ד שם טוב אבן פלקירה (ע״ע), ובין מקוב¬ 
לים מתנגדים למושפעים, כגון ד׳ אברהם אבולעפיה (ע״ע) ור' 
יוסף ג׳יקסילה (ע״ע), שראו עצמם, לפחות בתקופה מסוימת 
של התפתחותם, כתלמידי הרמב״ם וניסו לגשר בינו לבין 
הקבלה. באמצע המאה ה 13 נמצאו כבר נסיונות של סינתזה 
בין האריסטוטליות המימונית לנאופלטוניות של המקובלים, 
דוגמת ר יצחק אבן לטיף (ע״ע), ומצד שני — ראשית של 
ביקורת פנימית בתוך אסכולת תלמידי הרמב״ם במגמה להגיע 
לפתרון פשוט וחד-משמעי יותר בשאלת היחס שבין הפילו¬ 
סופיה לתודה. החשוב שביו בעלי ביקורת זו הוא ר׳ לוי בן 
גרשון (ע״ע), ואילו במשנת גדול מבקרי חרמב״ם ביה״ב, 
ר׳ חסדאי קרשקש (ע״ע). ישנם ניצנים של פריחת פילו¬ 
סופיה חדשה ועצמאית, שיש לה הד גם בפילוסופיה של 
שפינתה (ע״ע), שביקר את הרמב״ם והושפע ממנו, מן 
הנאופלטוניות ומקרשקש. המנהיגות הרוחנית של יהדות 
ספרד העדיפה גישה שמרנית. שהתבטאה בשיבה לפרשנות 
מתונה של משנת הרמב״ם תוך שילובה בהשקפותיהם של 
הוגי דעות קודמים לו כדס״ג, ריה״ל, ראב״ע ואחרים. אפייניים 
ביותר מבחינה זו הם חיבוריהם של ר' יוסף אלבו (ע״ע) 
ר׳ אברהם ביבגו (ע״ע) ואחרון פרשני הרמב״ם בספרד — 
ר׳ יצחק אנרבנאל (ע״ע). 

אחרי גירוש ספרד נדחקה השפעתו מפני השפעת הקבלה. 
אע״פ שעוד הורגשה בדברי המקובלים, דוגמת ר׳ משה קור־ 
דוברו (ע״ע), בדברי משכילים באיטליה, ואפילו בחוגי ת״ח 
במערב ובמזרח אירופה. היתה זו גחלת שעממה עד להתלק- 
חותה המחודשת עם ראשית תנועת ההשכלה באירופה. כמר 
בן, אין לראות בפילוסופים כמנדלסון (ע״ע), נחמו קדוכמל 
(ע״ע) ואפילו שלמה מימון (ע״ע) תלמידי הרמב״ם במובן 
של יה״ב. לדידם היתה משנתו בחינת הכנה קודמת להשכלה 
פילוסופית מודרנית ומקור של לגיטימציה לעיסוקם בפילו¬ 
סופיה ובמדעים. עם זאת שאבו הרבה מדבריו בנסיונם לפרש 
את היהדות. התגובה הביקרתית לא אחרה לבוא, תוך הזד¬ 
קקות לביקורת הרמב״ם ולמקורות עיוניים ביקרתיים כלפי 
ההשקפה האריסטוטלית, דוגמת גישותיהם השונות של ש. ד. 
לוצטו (ע״ע) וש. ר. הירש (ע״ע). ויכוח זה על משמעותה 
של משנת הרמב״ם מבחינתה של ההגות היהודית בעת הח¬ 
דשה נמשך גם ביצירותיהם של פילוסופים שנקודת מוצאם 
הראשונה היתה בפילוסופיה הכללית. אפייני ביותר בשלב 
הזה הוא ההבדל בין ה. כהן (ע״ע) שדבק ברמב״ם כמאפיין 
תפיסת עולם יהודית לפ. רחנצויג(ע״ע) שהעדיף את הגישה 
האנטי-אדיסטוטלית של ר , יהודה הלוי. 

האקטואליות המחודשת של משנת הרמב״ם באה לידי 
ביטוי גם בספרות המחקרית עצומת-הממדים. משנתו נותנת 
מקום לאינטרפרטאציות נוגדות המושפעות במדד, מכרעת 
מנקודת הראות העקרונית של חוקריה, ומזיקתם למקורות 
היהדות. היא מהווה, איפוא. עד היום מוקד של ויכוח ער 
ואחד המקורות החשובים ביותר להבנת היהדות ולהמשכת 
יצירתה. 

״. גוססן, הפילוסופיה שי היהדות, 191-142 , 1951 ! הנ״ל, 

דת ומדע, 135-86 , תשייט! י, אבן שמואל, מורה נבונים 

לרסבי׳ם, אי, פתח דברים. תרצ״ה! ב׳, מבוא, תשי״ט; ד. 


צ. בגעט, לטרמינולוגיה הפילוסופית של הרמב״ם (ספר 
הרמב״ם [— תרביץ ו'!), תרצ״ה! א. שביד, עיונים בשמונה 
פרקים לרמב״ם. תשביה! הנ״ל, סעם והקשה, 80 — 148 . 
תשל״א ן €0771771671:076 1161/761:611671 016 ,ז 10 ) 1 שח 08 *חה>ז 5 . 81 
,( 111 ־ €$154:111 ? זשת 11 זש 8 :ת!) . 4 ( * £6 214771 

, 16116 ( 1 ) 770 67 ( 1 1/011 176 ( 6 * 1 . 2 ; 1903 

,. 14 . 14 ! 16 > 116 (? 1110:0 (?:ת 10 ^( 761 16 ( 1 , 1 שי>ן . 81 ; 1927 

. 2 ; 1935 ,. 14 16771 ) 1 ( 5 : 03 ,זשז<זש( 1 סזצ 8 ״ 1 ; 1935 
, 06:6:2 ( 11711 16 (? 1010:0 ( 7 , $5 311 ־ 811 ., 1 ; 1935 ,(.!>£) 

י 8 ש 11 :*בזג 5 . 2 ; 1935 ,. 4 ! / 0 <ןו(ק 110:0 <( 7 16 ( 7 ,> 11 לו 111 . 1 ; 1935 
( 0711 : 06:60716 , 171020 ?$ , 11018 .. 1 ; 1935 , 760:071 07111 י 701/1 
6 ( 01111 16 ( 1 ס 1 : 611071 * 71:7041 ( , 3055 זז$ - 5 שמ 1 ? . 5 ; 1963 ,./ג 

0) 1)16 7671)16X611, 1963. 

א. שב. 

מקורות פילוסופיים. הכרתו והערכתו של 
הרמב״ם את הפילוסופים שקדמו לו נתונה במכתבו לשמואל 
אבן תיבון: "ודברי אפלטון רבו של אריסטו בספריו וחיבר 
ריו הם עסוקים ומשלים... ודעתו, ר״ל דעת אריסטו, היא 
תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלהי. 
וספרי אריססו... לא יובנו אלא בפירושיהם. פירוש אלכסנדר 
או תאמסטיוס או ביאור אבן רשד. ובכלל אומר לך אל 
תתעסק בספרי מלאכת ההגיון אלא במה שחיבר החכם 
אבונצר אלפראבי לבדו... לפי שהוא היה מופלג בחכמה, וכמו 
כן אבובכו בן אלצאיג [אבן באמה] חכם פילוסוף גדול... 
וספרי עלי אבן סינא אע״פ שיש בהם דיוק טוב ועיון דק 
אינם כספרי אבונצר אלפראבי אבל ספריו מועילים... וספר 
הכמה אלהית שחיבר אלראזי... אין בו תועלת... ואמנם זולתי 
חיבורי אלה הנזכרים כמו ספרי בנדוקלום [אמפדוקלס] 
וספרי פיתגורס וספרי הרמם [סריסמניסטוס) וספרי פור- 
פיריום... אין ראוי לאבד הזמן ולהעבידו בהם". פילוסופים 
יהודיים אינם נזכרים אצלו כמעט כלל. 

הרצאת הפילוסופיה הארימטוטלית במו״ג היא מקוטעת 
ובלתי מסודרת, וזאת בכוונת מכוון, לפי שהרצאתו פלאה 
רמזים ומוסתרת מתחילה (ר׳ לעיל, עט׳ 548 ). הרמב״ם היה 
סבור שרבות מהדוקטרינות האריסטוסליות נכונות לגמרי, 
ושהפיסיקה האריטסוטלית מושלמת. אעפ״ב מצוטט אריססו 
ישירות במו״ג פעמים מועטות בלבד, והציטסות אינן מתאי¬ 
מות תמיד לטכסט האריסטומלי שבידינו. הרמב״ם מקבל את 
הפיסיקה של אריסמו בהיותה מכאניססית בעיקרה, אך 
נטיותיו הטלאולוגיות של אריסטו הן בעיניו מרחיקות לכת. 
את אריססו הכיר הרמב״ם באמצעות מפרשיו, ומהם העריך 
ביותר את אלכסנדר מאפרודיפיאם (ע״ע). המוזכר פעמים 
רבות במו״ג; פעמים ניתן לזהות את דעותיו אע״פ שאין 
שמו מוזכר. במו״ג נזכרים שנים מחיבוריו: מאמר בהשגחה, 
ומאמר בעקרונות הכל. עמדתו של הרמב״ם בשאלת ההש¬ 
גחה (ר׳ לעיל, עם׳ 553 ) מקורה בצירוף דעתו של אריסטו 
(המובעת באתיקה) שרק ליחידי סגולה יש אפשרות להח־ 
עלות מעל מגבלות הטבע האנושי, ודעתו של אלכסנדר 
(המיוחסת לאריסטו) שההשגחה מוגבלת לספירות השמי־ 
מיות. גם דבריו(מדג א׳, ל״א) בעניו הבדלי הדעות בין בני 
האדם וקוצר השגתם אח האמת נובעת ממאמרו "על עקרונות 
הכל". 

הערכתו של הרמב״ם את אפלטון היתד, פחותה מהערכתו 
את אריסטו. על אף עמדתו של אפלסון שהעולם נברא, אם 
כי מחומר קדמון. לדעת הרמב״ם עמדה זו מערפלת את 
הברירה האינטלקטואלית ביו קוסמוס נצחי. שהתערבותו 
הישירה של האל היא בלתי אפשרית בו, לבין הפעילות 
החופשית של הרצון האלוהי, השפעתו של אפלטון על 



557 


ונינו משה :ן מימון 


5 8 


הרמב״ם באה בעיקרה דרך אל־פאראבי (ר להלן), ותמציתה 
היא השקפתו הכללית של הרמב״ם בדבר הצורך בדרך כתי¬ 
בה מיוחדת, מעורפלת, כתוצאה מהבעיה המרכזית של הפי¬ 
לוסופיה המדינית, דהיינו, היחסים בין הפילוסוף לבין המ¬ 
דינה והחברה. תורת הנבואה של הרמב״ם הושפעה גם היא 
מאפלטון. 

יותר מכל למד הרמב״ם מאל־פאראבי. פתרונותיו ליחסי 
הגומלין בין הפילוסופיה והדת היו הנכוחים ביותר לפי 
הרמב״ם, אשר הושפע גם מדרך כתיבתו המדויקת וה¬ 
מופשטת. אל־פאראבי האמין שדרד כתיבתו תדחה כל קורא 
שאינו ראר להביו את דבריו, וע״ב ניתן בעזרתה להביע 
דעות חריגות בתכלית. 

במלחמתו של הרמב״ם בכלאם (ע״ע) היהודי והמוסלמי, 
הוא עושה שימוש נרחב באל־פאראני, המוכיח ש״שכל" 
עבור הכלאס פירושו לא יותר מאשר הדעה המקובלת, ושום 
מדע לא יכול לעמוד על בסים רעוע שכזה. הוא מגדיר את 
הכלאם כדעת ההמון שמקורה בדמיון, והרמב״ם מקבל זאת. 
שניהם מאוחדים בדעה שתכלית הכלאם אינו חיפוש האמת, 
כי אם אפולוגטיקה. הרמב״ם הושפע בייחוד מתורתו המדי¬ 
נית של אל־פאראני, אף שהיה "פוליטי" יותר מאל־פאראבי. 
לדעת אריסטו, הפילוסוף—חייו פרטיים, והוא נזקק למדינה 
רק למילוי צרכיו הגופניים. אפלטון מדבר על המדינה האידא־ 
לית, ששליטיה פילוסופים. זו אינה אקטואלית אך 
מישותה נובע ששום משטר אינו תכלית לעצמו. לפי אל-פא- 
ראבי והרמב״ם, אשר קיבלו דעת אפלטון, על הפילוסוף לפ¬ 
עול במדינה. ובעקבות כך קיבל הרמב״ם גם את תורת הנבו¬ 
אה של אל-פאראבי, שלפיה הנביא הוא המנהיג המדיני הראוי 
(ר לעיל, עמ' 552 ). ההבדל העיקרי בין הרמב״ם ואל־ 
פאראבי הוא בכך, שאצל האחרון אין להיסטוריה כל תפקיד, 
ואילו הדמב״ם רואה מסיבות היסטוריות ואנתרופולוגיות 
המצדיקות את היהדות ומחייבות כל יהודי לקבל את מצוותיה. 

ביחס לאבן־סינא (ע״ע) היה הרמב״ם מסרג, בעיקר על 
שעירב את האריסטוטליות שלו בדעות סהכלאם• אבן סינא 
האמין בהישארות הנפש וקיבל כאמיתית את החוויה הסיס־ 
טית-הצופית, שני עקרונות התואמים את הדת. אעפ״ב לא 
קיבל הרמב״ם את שיטתו אף שהושפע ממנו בכמה תחומים, 
כך קיבל ממנו(מו״נ ב , , נ״ז) את העיקרון שבכל נמצא ישנה 
שניות של מהות וקיום׳ כשהקיום הוא בחינת מקרה של 
המהות. מאבן סינא קיבל הרמב״ם גם את הדגשת ריחוקו 
של האל מהשגת השכל, כלומר את תורת התארים השליליים 
(ע״ע אלהים. עמ ׳ 450 — 453 ), שאין לה מקבילה אצל אריסטו 
ואל־פאראבי. 

כאמור, לא קיבל הרמב״ם את עמדתו של אבן סינא בנוגע 
להישארות הנפש, ובבעיה זו הושפע בעיקר מאבן־באג׳ה 
(ע״ע), אשר סבר כי ביחס לשכל אין הבדלים אינדיוידו- 
אליים; כל פילוסוף, כאינטלקט, זהה לכל פילוסוף אחר, וכך 
אין הם "ישים" רבים, אלא אחד. הואיל ורק השכל אינו נתון 
למוות גופני (והשכל הוא אחד) אין דבר אינדיווידואלי הנש¬ 
אר לאחר המות (השווה מו׳־נ א׳, ע״ד, דרך ד). 

אבן רשד (ע״ע) היה בן־דורו של הרמב״ם, ולא השפיע 
ישירות על הםו״נ. אע״פ בן קרא הדמב״ם חלק מספריו ויש 
טעם בהשוואת עמדותיהם. לדעתם של הרמב״ם ואבן רשד 
ובניגוד לדעתו של אבן־סינא, הסיטפיסיקה היא הרחבה של 
הפיסיקה, ז״א שהוכחת מציאות האל, המניע הבלתי־סונע, 


נשענת על הפיסיקה. הרמב׳ים וא״ר דומים גם בפילוסופיה 
המדינית שלהם. שניהם חיו בתקופה בה היה צורך להגן על 
הפילוסופיה. מפני שהכלאם הפך אצל המוחדון (ע״ע) לתו¬ 
רה דוגמתית שלפיה מהווה הפילוסופיה'סכנה לדת. אי לכך 
מנסה א״ר לקבוע שלימוד הפילוסופיה הוא מצוד, דתית, 
הגם שאינה מחייבת את כל המאמינים. מאידך צריך הפי¬ 
לוסוף להישמר מלפגוע בדת או להחליש את המסורת הד¬ 
תית. הרמב״ם נבדל מא״ר בכך שהוא ניסה לזקק את אמונת 
ההמון, ואילו א״ר היה סבור שאין להפריע את אמונת ההמון. 

, 111 . 011 / 0 1/16 1 ) 011 011 ( 11 , 5 צ 311 זז 5 

־ס 10$0 מ 1 ? 01111031 ? ] 0 ץז 0 )* 111 :ת 1 ) . 1 \ ,זסווזס.! ..מ ; 1952 

16 ( 1 10 *מ 0 ן/ 0 מ/> 0 -׳ 1 מ 1 , 114$ גזז 5 ., 1 — צ 1€ ז 1 ? . 8 ; 1963 ,(׳( 11 
1 ' 020 ח 1 ?$ , 05 ח 1 ? . 5 ; 1963 , 1 > 1616 ק ■ 61 ? 16 ( 1 / 0 6 ( 11 * 01 

, 3 \ז 113 ת!( 501 (>־מ 131 3 זקח 50 ) 11 < £ 12 ( 00/1 ,. 1 ( 01 ? — . 1601 (" 1 

. 1968 י ( XX 

א. ל. מ. 

פולמוס הרמב״ם נמנה על ההתרחשויות ההיס¬ 
טוריות החשובות בחיי הרוח והחברה של בית ישראל ביה״ב. 
הוא נמשך במאה שנה, והקיף את מרכזי היהדות במזרח וב¬ 
מערב. 4 שלבים מרכזיים בפולמוס: ההשגות על ם׳ "משנה 
תורה' בסוף המאה ה 12 . ב) הפולמוס על ס׳ "מורה נבוכים" 
ב 1232 . ג) הנסיון להחרים את ס׳ "מורה נבוכים" בשנות 
ה 80 של המאה ה 13 . ד) הפולמוס על הפילוסופיה בראשית 
המאה ה 14 , שבו תפסו כתבי הרמב״ם מקום משני. 

3 טענות עקרוניות הועלו נגד דרכו של הרמב״ם כפוסק: 
הבאת ההלכה בלא מקור או אסמכתא 1 סידור ההלכות שלא 
עפ״י סדר התלמוד: ניסוח ההלכות שלא במטבעות הלשון 
ההלכתיות המקובלות. בכך ראו המבקרים יוהרה. כפיית- 
דעת והטעיית הדיינים. כן חששו מכך שאנשים שאינם ת״ח 
יובלו לפסוק הלכה ברורה, וע״י כך יצטמצם העיסוק בתלמוד 
ותתערער סמכותם של הכמים. לראשונה הועלו טענות אלה 
ע״י הדיין ר׳ פנחס מאלכסנדריה ועיי ר׳ אברהם בן דוד 
מפושקיירא, גדול משיגי הרמב״ם בהלכה. בהשגותיהם של 
ר׳ שמואל בן עלי גאון ישיבת בגדד, ותלמידיו זכריה בן 
ברכאל ודניאל הבבלי (ר׳ לעיל, עמ ׳ 540 ) טמון, כנראה, גם 
חשש מפני פגיעה בסמכותה של ישיבתם. גם השקפות עולם ב־ 
"ספר המדע" הותקפו. הראב״ר טען נגד העלאת בעיות בענייני 
אמונה שתשובתן אינה חד-משמעית: "וטוב היה לו להניח 
הדבר בתמיסות החמימים, ולא יעורר לבם ויניח דעתם 
בספק" (הלכות תשובה, פ״ה, ה״ה). במיוחד הותקפו דעותיו 
בעניין תחיית המתים, לראשונה ע״י ר' שמואל בן עלי, 
וביתר חריפות ע״י ר׳ מאיר אבולעפיה (ע״ע) בשנת 1200 
לערך. באגרותיו אל חכמי צרפת הצפונית והדרומית, ביניהם 
הר״ש משאנץ, ר׳ יהונתן הכהן מלתיל (ע״ע) ור׳ אהרן בן 
משולם מלוניל (ע״ע), ניסה ר , מאיר לערער גם על הסמכות 
ההלכתית של הרמב״ם בכלל. ולעודד לפעולה נגד "ספר 
המדע", אך בלא כל הצלחה. חליפת־מכתבים זו כונסה על 
ידו בספר "כתאב אל רסאייל" (פרים, תרל״א). בספרד עצמה 
קם הנשיא ר׳ ששת בנבנשתי (ע״ע) להגנת הרמב״ם, ויצא 
בהתקפה אישית הדיפה נגד ר׳ מאיר (,׳! 00 נ,[. 0.8 ] . 1.0.8 
( 1934/5 . 

חמור יותר במהלכו ובתוצאותיו היה פולמוס 1232 . שנת־ 
חולל עקב גורמים אחדים: המאבקים בין אסונה וראציו־ 
נאליזם שהתחוללו במאה ה 13 באיסלאם ובנצרות: בלאנגי־ 
דוק, מרכז הפולמוס ביהדות, נלחמה ד,כנסיה מלחמת חרמה 



559 


ובינו משה כךמיסון 


560 


בכפירה האלביגנזית. הראציונאליזם בכללו נמצא בנסיגה: 
הירידה במעמדם המדיני והמשפטי של היהודים במאה ה 13 
והחשש כי הפילוסופיה תכשיר את הקרקע לשמד; ההתעו¬ 
ררות הרבה ללמוד חכמות חיצוניות שבאה בעקבות התפש¬ 
טותם של ספרי הרמב״ם ושל ספרות מדעית מתורגמת, וכ¬ 
נגדה עלייתה של הקבלה. הפתח הרב שליוה פולמוס זה 
נבע מן ההכרה שכאן יקבע תוכנה של ההשכלה היהודית 
לדורות, ומן הקשר ההדוק שלו עם ניגודים סוציאליים עמו¬ 
קים בחברה היהודית בספרד. נושאי דגל הפילוסופיה, שנימנו 
על חוגי האריסטוקראטיה, הואשמו ע״י מתנגדיהם בפריצות 
פינית ובזלזול במצוות. 

ראשיתו של המאבק במלנפליה. הרב שלמה מן ההר ושני 
תלמידיו, יונה גירונדי(ע״ע) ודוד בן שאול. יצאו נגד דעות 
שונות של המשכילים, שהתבססו על •מודה נבוכים", ובעיקר 
נגד פירוש סיפורי התורה בדרך האלגוריה. ד׳ שלפה פנה 
לחכמי צרפת הצפונית בבקשת עזרה, ונראה, כי חלקם נענה 
לו. תחילה שלחו אגרות תוכחה, ואח״ב הטילו חרם על הקרי¬ 
אה ב״פורה נבוכים" וב״ספר המדע". לדברי אשר בן גרשום 
חתומים היו עליו 36 רבנים. האישור הטוב ביותר לקיומו 
של חרם זה הוא מכתבו של ר' שלמה לספרד. בנסותו להגן 
על עצמו. בסונפליה עצמה הוחרפו ר' שלפה ושני תלמידיו, 
ויצאה קריאה לקהילות פרובאנס וספרד להצטרף להרם זה. 
הרמב״ן, שהתנגד למעשה להשכלה הפילוסופית, נקט עמדה 
מפשרת, ועל כד ע״ע פשה בן נחמן, עמי 565 . לאחר שר׳ שלמה 
ושני תלמידיו הוחרפו בארגוניה ובקטלוניה, פנה ר' דוד 
קמחי הישיש אל יהודה אלפאכר, ממנהיגי טולידו, במאמץ 
לצרף גם קהילה חשובה זו שבקסטיליה לחרם. אך זה סירב 
בטענה שמבחינה עקרונית אין לפשר בין המקרא 1 הפילר 
סופיה. כדעת הרמב״ט, וכי "פורה נבוכים" גרם נזק רב, 
בעיקר להמוני העם. סופו של פולמוס זה איננו ברור. לפי 
עדדות תומכי הרמב״ם פנו מתנגדיהם לעזרת האינקויזיציה 
הנוצרית, ובעקבות הלשנה זו הועלו "ספר המדע" ו״מורה 
נבוכים", או חלקים מהם, על המוקד• עב״פ, עדותו של הלל 
מוירונה על חרטתו ותשובתו הדרמתית של ר׳ יונה גירונדי, 
בוודאי שאינה מדויקת. המקורות העיקריים לפולמוס זה 
מרוכזים ב״קובץ תשובות הרמב״ם ואגרותיו", חלק ג׳ 
(ליפסיא תרי״ס), ב״ישורוף [של קובאק] כרך ח׳ (תרל״ה), 
וב״פלחפות השם" של ו" אברהם בן הרמב״ם. 

ב 1285 לערך ניסה שלמה פטיט, מראשי המקובלים בעכו, 
לפעול שוב להחרמת "פורה נבוכים". הוא פנה לרבני אשכנז, 
צרפת ואיטליה לגייס הסכמות וחלק מהם נענה לו. אך פער 
לתו נכשלה. נגדו יצאו הנשיאים ישי בן חזקיהו מדמשק ודוד 
בן דניאל סמ(צול, ראש ישיבת בגדד שמואל בן דניאל הכהן, 
ונכדו של הרמב״ם, הנגיד ר׳ דוד. גם באירופה קמו מגינים 
על הרמב״ם וביניהם הלל פוירונה והרשב״א, שפעל כמפשר. 
האפיפיור הונוריום ז\ 1 נתן כתב הגנה על "פורה נבוכים". 
וכיבוש עכו ע״י המוסלמים בשנת 1291 שם קץ לקהילת עכו 
ולפולמוס. 

הפולמוס בפרובאנס ובספרד התחדש שוב בראשית המ¬ 
אה ה 14 . בהשפעת אבא מרי איש פ(נפליה הטילו הרשב״א 
ובית דינו בשנת 1305 חרם על קריאה ב.,ספרי היוונים" עד 
גיל 25 . כתבי הרמב״ם לא נכללו במפורש בחרם זה. כמה 
מתומכי הפילוסופיה בפרובאנס ניסו להציג זאת שוב כמל¬ 
חמה ב״מורה נבוכים". ואף ר׳ מנחם המאירי, המתון יותר, 


חשש מפני זאת, אך מתנגדי הפילוסופיה זהירים עתה 
מפגיעה כל שהיא בכתבי הרפב״ם,המכונה בפיהם "עבדה׳", 
"המלאך הגואל משחת חיינו". ע״כ אין לכלול חרם זה בפול¬ 
מוס על כתבי הרמב״ם. התעודות העיקריות לפולמוס זה 
נמצאות בספר "מנחת קנאות" לר׳ אבא מרי (ע״ע) (פרס־ 
בורג, תקצ״ח) ובשרת הדשב״א ח״א, סי׳ תי״ד—תי״ח■ וב¬ 
ספר ״תפארת שיבה״ (לכבוד צונץ). תרמ״ד, עם׳ 137 — 174 . 

א. א. אורבך. חלקם של תכסי אשכנז וצרפת בפולמוס על 
הדסב״ם ועל ספריו(ציון, י״ב), תש״ז, א. ש. ד,לקץ, סנגו¬ 
ריה על ספר ״משבה תורה״ (תרביץ׳ כ״ה). תשס״ז! הנ״ל, 
החרם על לימוד הפילוסופיה(.פרקים". א׳ 1 . תשכ״ז/חו הבער, 
תולדות היהודים בספרד הנוצרית. 64-56 , 178-167 , תשי״ם; 

י. גוסמו, הפילוסופיה של היהדות, 169 — 190 . תשכ״ג ו י. 
שצמילר, לתמונת המחלוקת הראשונה על כתבי הרמב״ם 
(ציון, ל״ד), תשכ״ם 1 הנ״ל, איגרתו של ד׳ אשר בד׳ נרשום 
לרבני צרפת מזמן המחלוקת על כתבי הרמב״ם(בתיך: .מחק¬ 
רים בתולדות עם ישראל וא״י״. לזכר 5 . אבברי). תש״ל; 
11:11 ! 11 > 1 ,\:ז,,שי,ץ 1 ' . 1 ,׳ 1935 , 1111 ) 1 )))! 1 ) 1111 ו/׳/!׳. , ־/ ,; 84140601 . 2 

1:111:11/1111 ) 111 \ ,;״־' 611 . 1 . 0 ; 1962 . 192 - 187 )))) 1 ) 11/1 )'! ( 0 

.א ', 965 [ ,, 1 )))' 1 ) 11111 '.'! 11 ) !/! 1 ): 1 !,' 101 \ 1111 1 ) 1 ) 11 11111 ) €1111 

1 ! 1 ) 1 / 14111 ' 1 ') 1,1111111111 ) 1 ( 1 1 / 1 ) 1 ! 11 ( 1 ) 1 !! 111 ) 011 , 11111111 / 1 !' 

41 )())' 111 ) 1 ))'! 1.1 ,;״ 3011 . 0 ; 1968 ,.^. 11.0.0 ) 

- 1 ) 1 ) 1 1 ) 1 ) 111/11 !/))/) 111 ) 1 ( 1 ) 1114 ) 1 ) 1 ) 111410111 1406 — 1303 
. 1968 .( 11 עאאם ״ן,£.א) 11 / 1411 ( 11 

אב. גר. 

השפעתה של משנת הרמב״ם במזרח אי¬ 
רופה בסאות ה 14 — 16 . הגזירות באשכנז ובצרפת 
( 1240 — 1358 ) גרמו לנדידת הקהילות העתיקות משם למרכזי 
התודה שבמזרח אירופה. במאה הי״ג אימצו חכמי אשכנז 
את ספר "משנה תורה" ועברו בשתיקה על משנתו הפילו¬ 
סופית, אך במחצית ה 2 של המאה ה 14 נפרצה הדרך, בוינה 
ובפראג, ע״י 3 חברי ביה״ד וראשי הישיבה בפראג ובראשם 
ר׳ יום סוב ליפמן מילהויזן (ע״ע). חכם זה יצא ב״תלונה" 
פומבית על שאת "ראש דבריו [הל׳ יסודי התורה], האמת, 
זורקים", וקבע כי "ראויים וחייבים להגות באילו ד' פרקים 
ולהבין בם כפי יכלתם". עודדו מגמה זו המגעים בין חכמי 
ישראל בפראג והמהפכה ההזסיטית, והופעתם בבוהמיה של 
פליטי גזירת המגיפה השחורה מפרובנס שבאמתחתם הפילו¬ 
סופיה המיימונית והכללית בתרגום עברי. אחד מהם, ר׳ 
יהודה ב״ר שלמה הנשיא ("ר־ שלמה הלועזי"), שנתקבל 
שם, בשנות ה 60 . לביתו של "הנכבד ר׳ יעקב בן הר״ר 
שמואל ללמדו הספר הנכבד... מודה הנבוכים", כתב לבקשתו 
ביאור לספר (נסתיים ב 1372 לערך). הביאור נעתק מיד ע״י 
ר׳ אביגדור קרא, ראש הישיבה בפראג, וברשותו נעתק הרבה; 
פעולה זו נמשכה כמאה שנה (התאריך האחרון שהגיע אלינת 
1456 ). לשלושת דייני פראג היו תפיסות שונות בנושא: 
מילהויזן ביקש להתאים אח הקבלה עם העיון המחקרי, ר׳ 
אביגדור קרא, עם שהגה בםו״נ ומפרשיו, נטה לתורת הקב¬ 
לה ואילו ר׳ מנחם ב״ר יעקב שלם, התמסר בליל לפילו¬ 
סופיה המיימונית, עיונה ולימודה. והכריז: "כאשר הגדלתי 
החקירה בספרו הנכבד ["מורה הנבוכים"] ראיתי והנה 
מנורת זהב כלה... מרגניתא דלית ביה מימי, המנורה הטהו¬ 
רה". כתביו מוקדשים למחקר עיוני־מיימוני, ויש בם בקי¬ 
אות באריסטו. אבן רשד ואחדים. בוינה התעניין בנושא 
זה חכם כר׳ אברהם קלויזנר. מגדולי אוסטריה, שפנה אל 
ר׳ מנחם אגלר ובקש ממנו: "כתוב לי שנים ושלשה דברים 
בעיקר הייחוד שאדם חייב לדעת, כי מאד קשה עלי לדעת 
ולקרות בספרים ההם", והתשובה מבוססת בולה על משנת 
הרמב־׳ם. הכפים אלה כולם הורו את םו״נ לתלמידיהם. ואחד 



561 


וביני משה :ן מימון 


562 


מהם כותב בביאור למורה: "ואם הוא אצלי מבואר, הוא 
מפני שלמדתי הספר לאחרים פעמים רבות". 

במחצית ה 2 של המאה ד. 15 נדד בפולין וברייסן ירוחם 
ב! שלמה, ובידו ספרי פילוסופיה, כנראה מעזבונו של ר׳ 
מנחם שלם. ב 1467 סיים, בעיר צוזסיר, העתקת ספר "מראות 
אלהים" לחנוך אלקונססנסיני, עם הערות מנחם שלם, ואת 
"המאמר בשכל ומשכיל ומושכל" לאלפאראבי, בתרגומו העברי 
של ר׳ קלונימוס הנשיא. אותה שנה העתיק ביארוסלאב את 
ביאורו של ר׳ מנחם שלם ל״בוונות הפילוסופים" של אלגזא- 
לי, ומאמר מחלק ג׳ של ספר הנפש לאריססו. שמצא בעובון 
זקנו. ב 1490 העתיק. בעיר הרובישוב, את ביאורו של ר׳ 
משה נרבוני למו״נ עם הערותיו של מנחם שלם. בין חכמי 
ישראל במזרח־אירופה באותה תקופה היו גם כאלה אשר 
בעצמם הגו במחקר עיוני זה, אך תששו מהפצתו. בין הכתבים 
שהעתיק נמצא גם מכתב, של אחד מחכמי בוהמיה כנראה, 
המשתדל להוכיח כי הנחות המחקר העיוני הנן בגדר ספק, 
ובפרט הוא מבקר את טעמי המצוות שבמר׳נ, ומודיע כי: 
.,בין כך וביו כך אין ראוי לשום ירא שמים לסמוך על טעמי 
הר״ם ז״ל להקיל בשבילם בשום מצוד. ובשום עבירה". ברור 
גם שפעולתו של ירוחם זה במשך 25 שנה בפולניה לא 
הצטמצמה לשלוש העיירות הנ״ל בלבד, שלא נחשבו כאכ¬ 
סניות של תורה בפולניה. 

ר׳ משה איסרליש (ע״ע), מגדולי הפוסקים. התמסר אף הוא 
לעיון המיימוני (ר׳ עם׳ 546 ) •ספרו הגדול "חורת העולה* 
נסמך כליל על פו*נ. ומטרתו להסביר את דעות המקובלים 
לפי "ציור השכל", מפני ש״כבר כתב הרב הפורה... שעיקר 
האמונה היא המצויירת בלבד ולא מה שמוציא מפיו בלא 
ציור השכל". תכלית האדם היא "לחקור על הדברים ולידע 
אותם במופתים והמושכלים ע״י חקירה". הרמ״א עודד את 
תלמידיו לעסוק בהיסטוריה, בתכונה ובמחקר העיוני. ש.,מי 
גדול לנו מהרמב״ם ז״ל שעשה ספר המורה שכולו אינו אלא 
מזה המין". הוא הפגין את הערצתו לםו״נ בכך שפתח את 
ספד הגהותיו לשו״ע בציטוט מתוכו. ר׳ שלמה לוריא לחם 
במגמה זו. במלחמת חרמה נגד ספר מו״נ יצא גם ד׳ אהרן 
ב״ר גרשון אב״ד פוזנא. אף שחכמי עיר זו עמדו תחת 
השפעתו של הרמ״א, הכריז ר׳ אהרן ב 1559 תרם על העוס¬ 
קים בפילוסופיה ובפרט במו״נ. אשר לפי דבריו: "היו בזמנים 
העוברים מדרס לרגלי חסידי אושסרייך... וקצתם שרפו אותם 
לעיני רבים". ו״כיון שנדפס הפורה נבוכים בויניציאה בעון 
זה נגזרה הגזירה ונשרפו כל ספרי התלמוד ברוב איטליה". 
כנגד דרשה זו יצא בפולמוס חריף ר׳ אברהם הורוביץ שתקף 
גם את חתנו של ר׳ אהרן, ר׳ יהוסף (ע״ע) אשכנזי. לדעותיו 
של ר׳ אהרן לא היתד, השפעה על חכמי פוזנא, ועם פטירתו. 
ב 1560 . נתקבל לאב״ד אחד מאוהדי הפילוסופיה הפיימונית 
הידועים בדור זה, ר׳ אליעזר אשכנזי (ע״ע). מאוחר יותר 
ניצל זרם הקבלה, שהתפשט והתגבר, את משנת הרפב״ם 
והשתדל להתאים אותה לכוונותיו, וגם החסידות הסתייעה 
בה, עפ״י דרכה, והלבישה אותה גוון משלה. 

י. קופמן, ריוס״ל מיקד,רזן, מבוא, הרס״ז! ב. מארק — 

א. קוססר. הרנסנס באיטליה ופולין,־השפעתו על חיי התרבות 
של היהודים [ביידיח] (בלעסעד פאר געשיכטע, 19 ) 1953 ! 

א. קופסת ספר הברית וכתבים אחרים לר' יום סוב ליססן 
פילהויזן (סיני, נ*ו), תשכ-ה. הנ״ל, יהדות מזרת אירופה 
במאה הי״ד-ט״ו והמחקר העיוני (תרביץ, מ״א). תשל״ב 
(בדפוס ): ד. ש. לוינגר — א. קופסת תיקון ספר תורה של 
ר׳ יום סוב ליסמן מילהויזן (סיני, ם׳), תשכ״ז. 


השפעת מו״ג על הסכולאסטיקה הנוצ¬ 
ר י ת. פו״נ תורגם לטינית לפני 1240 , עפ״י אלחריזי, כנראה 
בדרום איטליה בעזרת מלומדים יהודים שישבו בחצר פריד- 
דיך 11 , וביניהם יעקב אנטולי (ע״ע). היזמה באד, מהסכר 
לאסטיקונים בני המסדר הדופיניקאני, שראו במו״נ יצירת 
מופת שבה חופף ההסבר הראציונלי של חוקי הטבע את 
האמונה שמקורה בהתגלות. כן ראו בספר את התשובה 
לראציונליזם הקיצוני של תלמידי אבן רלוד (ע״ע) הלאטי־ 
ניים פחד, ולשוללי הפילוסופיה בכללותה—מהמסדר הפראנ- 
ציסקאני, מאידך. בהפצת מו״נ השתתפו גם תלמידי אנטולי, 
ובעיקר ר׳ פשה פסלתו (ע״ע). 

גיום מאובדן ( 3 פ 131 ת־ 1 ס 19 \נ 5 נ 1 מ 11 פ 111 נ 01 ] מת 1249 ) איננו 
מצטט בפירוש את הרמב״ם, אך מזכיר את הסברו לבריאת 
השמים מאוד לבושו של הבורא, ועל יסוד פו״נ מוסר שיש¬ 
ראל נצטוו על הקרבנות כחלק מן המלחמה באלילות, ואת 
חיובו של המאמין לחפש את הטעם העמוק, התואם את 
הפילוסופיה האריסטוטלית. אלכסנדר פהילז (ע״ע) מזכיר 
את הרמב״ם ומשתמש בדבריו לענין הנסים כחופפיס את 
חוקי הטבע, ובעיקר בהוכחותיו לסוגית יש מאין. על פיו גם 
מבחין אלכסנדר בין הכרת האל — שאין להשיגה — לבין 
הכרת פעולותיו המלמדות על מציאותו. השפעת מו״נ מתג¬ 
לית במלוא הקפה אצל אלברטוס מגנום (ע״ע) ותופאס 
מאקוינו (ע״ע), והיא בולמת בבירור בנושאי אחדותו של 
האל, תאריו, דרך הכרתו, בריאת יש מאין, עניין ההשגחה. 
מהות הנבואה וחורת הנפש. אלברטוס סיגל לעצמו את 


המומנטים הנאופלטוניסטיים שבמר־נ, ובעיקר את תורת הת¬ 
ארים השליליים. בהשפעת הרמב״ם קבע גם שאין להכריע 
בהיגיון את שאלת חידוש העולם. השפעת מו״נ מכרעת גם 
על תורת הנבואה שלו. בתוך פירושו לספר הפיסיקה האריס־ 
טוטלי שיבץ אלברטוס קטעים שלמים מחלק ב׳ של מ 1 ״נ. 
פרקים י״ג—כ״ה. תומאס מאקווינו נטה לבקר את מו״נ אף 
שהשתמש בו ביותר, ובכתביו נפנו כ 80 ציטאטות מתוכו. 
ביקורתך נבעה מן הרצון להגן על עקרונות תאולוגיים 
נוצריים, ומרצונו להשתחרר מהשפעת הנאופלטוניות הער¬ 
בית, פו״נ מופיע במרכז דיוני תופאם על המתודה המובילה 
אל האמת ועל שלבי הלימוד הנחוצים בדרך אליה, אולם 
שלא כרפב״ם רואה חומאס כאפשרית את השגת ידיעת האל 
מצד האדם. על יסוד פו״נ, אם כי תוך ויכוח עסו, בנה תומם 
את התזות האפיניות ביותר שלו: הבנת התארים בדרך 
ה״אנאאגיה", ראיית ר,נבראות בהרכב של מהות ומציאות 
לעומת האל שמהותו ומציאותו חופפים, תפיסת הנבואה 
בתלויה בהשראה מלמעלה ולא כהכנה טבעית של הכוח 
המדמה, דחיית הקביעה הרמב״מית בדבר מספרם הקבוע של 
השכלים הנבדלים, שלילת 
הוצאת המקרא מידי פשוטו 
כדי להתאימו להנחות הפי¬ 
לוסופיות, והמסקנה שידיעת 
ה׳ והשגחתו אינן מצטמצמות 
רק במין האנושי. עם זאת 
הסתמך תומאס לחלוטין על 
מו״נ בהכרעה כי אין להח¬ 
ליט ע״פ ההיגיון בש¬ 
אלת חידוש העולם. בקבי- 

טב 5 ח דיוקנו ׳ 58 הרסנ״ם כאו 5 ם ,, 

״יניסה ן:י" הפ״גים "*"•יעי עת כללים בפרשנות המקרא 




563 


-בינו משה :ן סימון 


554 


למניעת ההגשמה, בהבנת צווי התורה בדרך ראציונלית או 
היססורית ובפירוש פסוקים רבים. בעקבות המשבר שפקד 
את הסכולאסטיקה בראשית המאה ה 14 גברה הביקורת על 
םו״נ מצד הקרובים לתומאס. ודוגמה לכך רשימת ה״סעדיות" 
שמנה בו אגידיום הרומי( 5£0111:111115 ו 1 *נ 8 ^ן מת ב 1316 ). 
כמשך כל יה״ב הפאוהרים נפוצה ידיעת החיבור גם מחוץ 
לציבור הלומדים באסכולות ובאוניברסיטאות. 

במשך הסאה ה 14 התחולל שינוי רב בנושא. ומו״נ הופך 
לסקור בר-ססכא לחיזוק הנטיות הנאופלטוניות שאפיינו את 
הוגי התקופה. על יסוד תורת התארים שבו הסיק הפראנ־ 
ציסקני דונם סקוטים (ע״ע) את אי היכולת להוכיח את קיום 
האל, וההטיה הנאופלטונית בולטת במיוחד בכתבי המיסטיקן 
הגרמני יוהנס אקהרט (ע״ע). מוטיוו התארים השליליים 
מובא במישרין כמקור רמב״מי 100 שנה מאוחר יותר אצל 
ניקולאוס קוזנוס, המסיק ממנו על החובה להשיג את "חוסר 
הידיעה המלומדת" (גו 111 ב־ 1101 * 1 גז 0 ס 3 ) שהיא עדיפה מידי¬ 
עת המושכלות בדרך ראציונלית. לנקודה קיצונית הגיעה 
הסיד. זו בכתביו של האיטלקי פיקו דלה מירנדולה (ע״ע) 
שביקש להביא לידי סינתזה בין המסורת הפילוסופית ומסו¬ 
רת הקבלה. 

התרגום הלאטיני הנ״ל של םו״נ נדפס ב 1520 ע״י ההג־ 

מון אגוססינו גץסטיניני (ע״ע, עמי 456 ) שהשתמש בכ״י 
מאוחר ומאד משובש, אולם מצויים כ״י מראשית המאה ד, 14 
שהם מתוקנים יותר. תרגום לאטיני שני, הומניסטי מובהק. 
נעשה בידי יוהנס בוכסטורף (ע״ע) מ ב 1629 , המשקף את 
תרגום אבן תבון סמנו נעתק. לצורך יהודי פנימי באה הפא- 
ראפראזה של מו״נ מאת משה מסלרנו, שתובלה במספר 
גדול של מלים ביהודית-איטלקית. התרגום הממשי הראשון 
לשפה אירופית הנו התרגום לספרדית (עדיין בכ״י) שנס¬ 
תיים כנראה ב 1432 בסוויליה ונעשה בידי פדרו מטולידו 
שהיה, כנראה, יהודי מומר. תרגום קדום אחר לאיטלקית 
השלם בידי ר׳ ידידיה מריקנטי, ב 1583 . בסוף המאה ה 15 
תורגם ליהודית־איטלקית .,מלות ההגיון" (בב״י). 
ד. קויפסן, .,מורה הנבוכים" לרסב״ם נססרווז העולם (בתור: 
מהקרים בספרות העברית), חשכ״ב. !!)סימ׳ומ״ן׳^ ״^, 1.11115111 

,( 2.8.11 >.[) 1 ) 24 ( 07 07.722 ]$ ! 0 ) 11 ( 01 ##:{!!■(ו/ס 21 >)) 0 ! 4 ) $1 
1/011 1077201 /' 1 ־ : 1 )\ 311%01% (/(71 1401771071, 1935; ].0. 810(11, 
) 40 / 77 ) 07 ) 14(1 07)4 $( 4 ) 010511 ( 1177 %, 1X110 50110135(101501, 

10), 1936; 111X00, 141(7<178(1()))(/*111(}1(1 )11*771 101(- 

־ 31101 1110010816 10 ) 800116001105 ) , 1 ) 171107214 !) 14 . $4 ( 1 )(/) 15 ( 17 
72 ) 1 ( ) 11111 ) 101 1772 , 4 ! ,- 1 ) 1 ; 1954 . , 316 ־ 110 ) 146 01 611116 

-£)£) 8 ח) 1 /) 1 ( 1 / 4 (  4111714 ( 7 ) 1417 
,סס$} 01 ׳*\ . 11 .א ; 1966 , 3113 יז 1136 ) 116 118 * 1 ( 1 

1 ) $43177107114 004 2017201 ( ]י . 51 111 !) 1 * 11111 ) 741 ) 171 )('(] ) 12 ! מ 0 
. 1959 ,( 011500 .£ (. $ז 0#0 146130565 ) 

י. ב, ם. 

על תקופת התעפקותו של הרמב״ם ברפואה, ר לעיל, 
עס׳ 539 . את חיבוריו ברפואה כתב ערבית (הח מפרק 
ד׳ של הלכות דעות) בשנות חיו האחרונות הרמב״ם ממשיך 
את מסורת הרפואה היוונית העתיקה, בעיקר של גלנוס 
(ע״ע), אשר את רוב חיבוריו הניר מתוך תרגומיו של הנין 
אבן אסחאק (ע״ע) אך, כדברי עצמו בהקדמתו ל״פרקי 
משה": •חקרתי אותו בבחינה ובדקדוק". כתני הרמב״ם 
ברפואה תורגמו במאה ה 13 לעברית וללאטינית (בנ״י 
ואח״כ בדפוסים) והשפעתם ניכרת על הרפואה המערבית 
של יה״ב. שחכמיה התפעלו מהניסוח הקצר והעיבוד השיטתי. 
ב,כירורגיד, הגדולה״ של גי דה שוליאק (ע״ע) הוא נזכר 12 


פעם. בנו של אבו מרואן אבן זהר הוא הרופא היחיד הנזכר 
ע״י הרסב״ם כמורו ("פרקי משה". מאמר נ״ב). 

11 חיבורים רפואיים לרמב״ם: "קיצורי גלנוס" (בכ״י 
בערבית), אותם סידר הרמב״ם לצורך לימודו בהשמטת כל 
מה שאיו בו צורך בעבודה המעשית! "פירוש לפרקי אבו־ 
קראם", האפוריססים של היפוקרטס (ע״ע). עם הקדמה רבת־ 
עניו! ..פרקי משה״. כולל כ 1500 אפוריסמים ("פרקים") 
בכל שטחי הרפואה שהיו ידועים בתקופה ההיא. הם לקוחים 
מתוך ספריו המרובים של גלנוס עם הוספות המתחילות במלים 
״אמר משה״. זה החשוב בספריו ברפואה! "מאמו הטחורים", 
על הפיסיולוגיה של העיכול ועל בחירת המאכלים והתרו¬ 
פות! "ספר הקצרת" על מחלת האסתמה, ובסופו רעיונות 
על מהות הרפואה והכשרת הרופאים! "על הסמים", בעיקר 
על פעולות במקרי הכשת נחש! "הנהגת הבריאות" שהוא 
המקורי שביו כתביו ברפואה. נפרק ג׳ שלו באות השקפותיו 
על השפעת התהליכים הנפשיים על הגוף! "מאסר ההכרעה"! 
"מאמר המשגל"! "ביאור שמות תרופות" מכיל כ 2000 שמות 
תרופות בערבית, בסדר אלפביתי, עם תיאור קצר! התשובה 
"על קץ החיים". כוללת הסברים על תהליכים פאתו־פיסיו־ 
לוגיים כגורמי המוות. מחידושיו העיקריים ברפואה יש להז¬ 
כיר : תיאור תופעות פסיכוסומטיות. הערכה נכונה של תוצ- 
אות־לווי של התרופות, רמז לתורת מחזור הדם (ע״ע), הור¬ 
אות כירורגיות, הזכרת הסכות, הפוליציתסיה ("דם עבה נם־ 
חול") ועוד. 

הוצאה כתביו בלאטינית החלה ב 1477 ובעברית ב 1834 . 
הלק מהכתבים במקור הערבי עם תרגום לגרמנית הוצא בידי 
ה. קרונר ( 1923 ואילך). הגדיל לעשות ז. סונטנר שהר־ל את 
התרגומים לעברית מיה״ב (א׳—ד, ת״ש—השכ״ד.) במהדו¬ 
רות ביקרתיות ומוערות. חלק מהוצאות ז. מונסנר תורגם 
לאנגלית ע״י פ. רוזני ( 1963 ואילך). 

ז. מונטבר, כתביו הרסדאיים של הרמב״ם (בתוד: הלשון 
העברית בחכמת הרפואה, 107-73 ) ! 1940 ; ז. סונסנר. משנה 
תפלה למשה, 1949 ; יה. ליבוביץ, תפלת הרופא המיוחסת 
לרמב״ם (דפים רפואיים, 13 ), 1954 ! הנ״ל, פרקי משה 
לרמב״ם(קיחית), 1955 ? י. פגל (תיג׳ מגרמנית!, כתביו הרפו¬ 
איים של הרמב״ם(סיני, נ״א), תשכ״ב; ד, מרגלית(חכמי יש¬ 
ראל כרופאים, 127-100 ), 1962 ! ם. ביח-אריה, תרגומים בלוני- 
ידועים של ספרי רסיאה לרמב״ם (ק ״ס, ל״ח), תשכ״ג; 

,( 3 ,. 1 ) 146 . 1051 , 8111 ) 1071 ) 14 ( 8/2 ) 1/1 ./ 3 , 1 ) 31 ׳\\ 160 ) 16 ־ 1 ? . 11 
./י\. 8 : 10 ) . 4 \ /ס 1 ^ 07 ^ 8 01 ) 41 ) $4 ) 7/2 ,}<) 11 ז 6 ׳< 146 . 14 ; 1935 
-)] $4.071$ , 112 ״ 0 נ ££11 . 0 .( ; 1941 .(. 4 ? סס 5 ( £553 ;ת 0 ז 83 
.ג 561 -ז 3 מ ; 1957 ,( 3 ? ,. 1 ) 146 . 11151 . 8011 ) 6 ) 4 ) 870 01 ) 41 

. 5 ח 4 ־ 1 ז ) (/ 011 ) 11 / 0 11 ) £1771 ) 8 ) 1/1 071 . $1 / 0 1 ) 0111 ) 7 ־ 1 ' 0 ( 70 
1041 ( 1071 72 ) £2771 ) 8 ,־ 141101061 .[ ; 1964 ,(. 800 . 111105 ? . 10 ־ 61 מז\נ 
,־ 80500 ,? ; 1966 , 7 ) 2 ) 807 . 4 . 11 ) 1 ))$ . 4 ./ :/ 11 ) 101 ( 1 7 ) 04 
,( 43 ,. 1 ) 146 . 11151 .! 8111 ) ^(/() 81/7110810 0 : 1 ו 10 ) 4 ץ^ 8 ) 1/1 .]$ 

. 1969 
יה. ל. 

על הרמב״ם כאסטרונום ע״ע אסטרונומיה, עמי 818/9 . 
קבצים, מונוגרפיות ומחקרים פרטיים; 

ב. ז. בכר, הרמב״ם פרשן המקרא (עב׳: א. ז. רבינוביץ), 
תרצ״ב; י. דאיוידואן, שירים הנוגעים להרמב״ם וספריו 
(בתור: אוצר השירה והפיוט. ד׳, עם׳ 496 ), תרצ״ג ? 
קובץ ״הארץ״ למלאת 800 שנה להולדת הרמב״ם, 
א׳-ב׳, חרצ״ה! י.נ. אפשטין [עורך], ספר הרמב״ם (־= 
תרביץ, ד), תרצ״ח! י. ל. הכהן סיסיז !עורו), רמב״ם, 
א׳~ב׳, תרצ״ח? הנ״ל [עורך], הר״מ במז״ל, תשט״ו! מ. 
דבשני, הרמב״ם. חייו ומשנתו, תשמ״ו! א. טובנהויז, 
הרמב״ם, תשט״ז? ״מאורות״, למלאת 750 שנה לסטירת 
הרמב״ם, תשט״ז! ש- פדרביש [עורך}, הרמב״ם? תורתו 
ואישיותו, תשט"ז! י. בקר, סודו של "מורה נבוכים", תשט״ז 
[ביקורת י. י. לוינגר, סודו של חידוש מקסים (בחינות, י״א), 
חשי״זן; ד. אסף, אוצר לשון הרמב״ם, א/ תש״ד; 

ש. שוגמי, מפתת המפתחות, מס׳ 4024-3989 . תשב״ה* ? 



565 


־' משח כן:חמן 


566 


; 1969 / ש. רבידוביץ. עיונים במחשבת ישראל, א 
0'1£0 11% * 111 * 1 § . 14.9$ ,־ 01 ־ 0150110 ) 1111 :'■! . 1 ; 1850 ,. 94.9.94 י ז 
2X11) 4.1*61■%1011961} 11 . 2X1 94 ?411%, 1894; 1 . ?1700!13011<10 ז , 
061 $$7061*1%61170x6)1 4*1 91., 1902; 665011. 2 11 ז 0 '! זט . 

6. \0 .. 1 ; 1914 — 1908 , 1-11 .. 4 ! . 11 . 4 ! , 1 ) 111 . 1 > .א!ע . 

£6 6 * 011/11 471 י ז 110 >\/ . 14 ;״ 1932 ; 1911 ,. 91 י ץ׳ 

0/ 1116 1216 0*4 \^0 זג 1 ל . 19 ; 1935 ,. 14 /ס %1 ז \, 
76x11 (7 א?){) . 14 1 * 400 4 * 0 ע , XX\ ח 01 ז 5 ? £ . 1 ; 1935 ^ ( ז 
(011.), 94.94., 1935; ). 1405<:1101 ( 94., 1935; 5. 20111111, 

91., 1935; 5. 8111 0 14111071601 796 , 00 ־ x1100% 0/ 14. (14 / ג - 
¥1), 1935; 8. 031941 ,. 91 1 * 0 !? £410 ־(. 1 ) 0 ) 11 סז ; 

07 ) 8. \1. 811117101160)11, 70100141 0 51x4? 0 / 91. 1116 £4x60 
״ 1 ; 1954 ,. 94.94 , 011 ^ 1 .. 4 ; 1950/51 ,(^^^ 1-106/4, XX ) 
,. 94.94 . /ס 10714 }\ 796 , £1110111 ^ . 5 .י! , ; 1954 ,. 91 ,) 83001 
; 1967 , 111 * 910467 001 ) 91641 . 94 . 80311011 . 0 .ז ; 1957 
. 1969 ,. 91.91 ,* 011 ז 3 ו\ . 8 .א 

ר־ משה בן נחמן "נחמני": "רפב״ך [בספרדית: 

במס? 11 : : 1£ וזז! 3 ת 80 ] ( 1194 , גרונה — 1270 . עבו). 

מגדולי ישראל ביה״ב, איש אשכולות; רב ומחבר, פילוסוף 
ומקובל, פרשו המקרא, משורר ורופא. צאצא לרבי יצחק 
אלברצלוני (ע״ע). מרבותיו היו יהודה בו יקר, תלמידו 
של רבינו יצחק מדנפיר (ע״ע), אשר קבע ישיבה בברצלונה, 
ור׳ נתן בן מאיר סטריקנסיל. עמד בקשרים עם ר׳ מאיר 
אבולעפיה (ע״ע) מסולדו, ובמיוחד היה קרוב לר׳ יונה 
גרונדי (ע״ע). בו־רודו. ביו חבריו היו שמואל בן יצחק 
הסרדי, שאליו שלח תשובות רבות, ור׳ יצחק בן אברהם 
סנרבונה. פרנסתו היהה על הרפואה (ר׳ להלן). עם תלמי¬ 
דיו. בישיבתו שבגרונה, נמנו גדולי ההלכה של הדוד הבא, 
בר׳ שלמה בן אדרת (ע״ע) ור׳ אהרן בו יוסף הלף (ע״ע) 
מברצלונה. נראה ני לאחר מות ר׳ יונה, ב 1264 . שיפש ה- 
רמב״ן כרבה הראשי של קטלונןה. לרסב״ן נודעה השפעה 
רבה על החיים היהודיים הציבוריים בקטלוניה, וגם המלך 
חיימה 1 נועץ בו. עפ״י עצתו דחה המלך ב 1232 את תביעתם 
של בני משפחת אלקונסטנטיני (ע״ע) לשררה. אותה שנה, 
בעת המחלוקת הגדולה סביב כתביו של הרמב״ם בפילוסופיה 
(ע״ע משה בן מימון. עמי 558 — 560 ), השתדל הרמב״ן 
לפשר בין המחנות. עקרונית הסכים עם ו־ שלמה בן אברהם 
מן ההר (ע״ע), שגינה את השימוש לרעה שעשו "הפה- 
פלספים" בכתבי הרמב״ם, אך במכתבו המפורסם "בטרם 
אענה אני שוגג", ביקש מרבני צרפת שיבטלו את החרם 
שהטילו על כתבי הרמב״ם. הרמב״ן הדגיש שלא כיוונם 
הרמב״ם ליהודי צרפה, הנאמנים למסורת, אלא ליהודי פרו¬ 
באנס וספרד, שביקש להחזירם לאמונה לאחר שהשקפות 
פילוסופיות חיכו שרשים בקרבם. ואולם במכתביו למנהיגי 
קהילות ארגון, נורד. וקסטיליה, שאף הרמב״ן למנעם מנקי¬ 
טת צעדים כנגד מחנה הקיצונים שבמונפליה. הרסב״ו הציע 
תכנית מפורטת — שלא נתקבלה — ללימוד המדעים בגי¬ 
לים המתאימים להם ועפ״י התנאים שנתקיימו אז בספרד 
ובצרפת. 12631 כפה עליו המלך דנוה פומבי בברצלונה 
עם המומר פבלו כדיסטיאני (ע״ע אפולוגטיקה, עם׳ 130 ). 
הרכות, שנתקיים במעמד המלך וראשי מסדר הדומיניקנים 
והפרנציסקנים, נסתיים בנצחונו השלם של הרמב״ן, והמלך 
העניק לו 300 דינר כמחווה על הצורה הנאה שבה גונו על 
אמונתו. עיקר הישגו של הרמב״ן בכך שחשף את ריחוקם 
הרב של הפירושים הכריסטולוגים מפשטם של המקראות, 
והוכיח בבירור את בורותם והוסר הבנתם של המתווכחים 
הנעריים במקורות חז״ל, שאלה היא אם כל הטענות ש¬ 
השמיע הרמב׳ץ נאמנו על דעתו שלו כמתאימים להשקפה 
היהודית הנבונה, כטענתו שאין האמונה במשיח כה מרכזית 


ביהדות, וכי "דברי-אגדה" אינם מחייבים את העם כדברי• 
הלבה. מענות אלו היו נאותות לנסיבות, ואין להן סתירה 
מגופה של האמונה היהודית, ובהליכה זאת "על הסף" יש 
לראות חלק מחכמת־הויכוח של הרסב״ן, והצלחתו. דרשתו 
המפורסמת "הורת ה׳ תמימה" (נדפסה כמה פעמים! ור׳ 
ביבל׳) מעוגנת אף היא, כנראה, בויכוח זה. עפ״י בקשת 
הבישוף של גרונה סיכם הרמב״ן את דבריו בספר, שכנראה 
הוא ״ספר הויכוח״ (שטטין, תר״ך) שבידנו. באפריל 1265 
קראו הנזירים, יוזמי הויכות, את הרמב״ן לדין, על השמצת 
הנצרות בספר. אף כי דבריו נאמרו מכוח חופש־הדיבור 
שהעניק לו המלך במיוחד. בלחץ המלך נדחה המשפס. אך 
ב 1267 השיגו הנזירים מכתב מן האפיפיור קלמנם 2 י 1 , 
הדורש מן המלך להעניש את הרמב״ן. בקושי רב נמלט 
הרמב״ן מספרד, ועלה לא״י. בקיץ 1267 בא לעכו, ובס' 
באלול הגיע לירושלים (ע״ע, עט , 302 ) שהיו בה אך יהודים 
מעסים. תיאור מצבה העגום של העיר נמצא באגרת המפור¬ 
סמת שכתב אל בנו בספרד: והשתפכות רגשותיו באה 
על ביטויה בתפילתו "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" 
שנדפסה לראשונה בסוף פירושו לחומש (רומי, לפני 1480 : 
השר כל כתבי הרסב״ן שבמהדורת שעוועל, (כר׳ א/ עמ׳ 
תכ״ד). 

הרמב״ן אירגן את שרידי הקהילה ובנה בפיר ביכ״נ, 
וכנראה גם ישיבה. ובכך ניתנה הדחיפה ליישובה של 
העיר מחדש• ב 1268 חזר הרמב׳ץ לעכו. נשמרה בידינו 
דרשה לר״ה. שנשא בעכו ב 1269 . זמן קצר אח״ב מת, ומסו¬ 
רות סותרות זא״ז מספרות על מקום קברו לרגלי הר הכרמל 
(עדות הנוסע האלמוני, תלמיד הרמב״ו [ר׳ ש. אסף. 
מקורות ומחקרים, 76/7 , תש״ו]), בחיפה (ליד קברו של 
ר׳ יחיאל מפארים). בעכו. בירושלים (ליד כפר השילוח), 
ובחברון. עלייתו לא״י הביאה לידי ביסד מוחשי את גישתו 
המיוחדת לא״י ולפצות כיבושה ויישובה בזמן הזה: "... לא 
נניח אוהד, [א״י]... ביר... האומות בדור מן הדלדית.... הרי 
נצטוינו בכיבוש בכל הדורות, ואומד אני כי המצוה שחכמים 
מפליגים בה והיא דירת א״י... הכל הוא ממצות עשה שנצ־ 
סויגו לרשת את הארץ ולשבת בה, אם כן היא מצות עשה 
לדורות, מתחייב בל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות"(השגות 
הרמב״ן על ספר המצוות לרמב״ם, עשיו מצרה ר׳). אל 
השקפה זו הוא חוזר, מזויות שונות, גם בפירושיו לתורה 
(ויקרא כו. טז ועוד) ובמקומות אחרים, לרמב״ן היו 4 בנים: 
נחמן, שאליו שלח את מכתבו הנודע מירושלים, שלמה, 
התנו של ר׳ יונה מגרונה. יוסף, שהיה מקורב לחצר מלך 
קססיליה. ויהודה, שהיה מקובל. חתנו גרשון בן שלמה 
הקטאלני, הוא אביו של ר׳ לד בן גרשון (ע״ע). 

יו. ק 6 . 

ספרי ה ר ס ב " ן בהלכה הם ממיסב הספרות 
הרבנית, ומקצתם אף מן הקלאסיים שבה. יש בהם פירושים 
לתלמוד, פונוגראפיות הלכתיות, ספרי השגות, ותשובות. 
פירושיו נכתבו לסדרי מועד, נשים ונזיקין, ורובם נדפסו. 
הם מציינים את פסגת היצירה הפרשנית בספרד, ועם זאת 
פותחים דף חדש בתולדותיה. הרסב״ן נשען על מסורת 
קדמוני ספרד: שמואל הנגיד (ע״ע), רבינו חננאל (ע״ע). 
יצחק אלפסי (ע״ע), יצחק אבן גיאת (ע״ע) יהודה בן ברזילי 
הברצלוני (ע״ע), יוסף אבן מגש (ע״ע) ועוד, אולם בדרך 
לימודו הנחתה אוהו שיטתם של בעלי ההוספות (ע״ע) 





567 


ר׳ משה בן גחמן 


568 


הצרפתים, שהיתה ידועה לפניו בספרד אך במעט. בכך קבע 
את דפוסי הלימוד החדשים של ישיבות ספרד: הבנת התלמוד 
לשמו ולא רק לשם הסקת ההלכה למעשה מתוכו. גורם 
"ספרדי", ששיקע הרפב״ו בתוך השיטה הצרפתית, הוא 
החיפוש אחר נוסחאות עתיקות, בדוקות ומאוששות, שלא 
היו מצויות דיין בידי בעלי התוספות, שנאלצו להגיה מכלי- 
שני ועפ״י סברה. את שיטתו של הרפב״ן המשיכו. פיתחו 
ושיכללו גדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו: שלמה בן 
אברהם אדרת (ע״ע), אהרן הלוי מברצלונה (ע״ע), יום־טוב 
בן אברהם אשבילי (ע״ע) וחבריהם, וקבעוה לדורות. ספרי 
הרסב״ן רחבי-היקף הם ומלבד תורת "הצרפתים" ("תורתנו 
שלהם היא" [חידושיו לחולין, צ״ד, ע״א]) יש בהם גם מבחר 
מתורת פרובאנס, שהניא משל אברהם בן יצחק אב בית דין 
(ע״ע). אברהם בן דוד פפושקיירה (ע״ע), יצחק בן אבא 
פארי (ע״ע) — עפ״ר בעילום שמו — ורבים אחרים. אפשר 
שחומד המקורות הפרובנסאלי פרובה אצלו אף מן הספרדי. 
מזיגה משולשת זו, ספרד״צרפת-פרובאנס, קשורה בשמו¬ 
תיהם של שני רבותיו העיקריים, יהודה בן יקר ונתן בן 
מאיר סטריקנטיל. ובקרובו יונה גרונדי (ע״ע) שלמד אף 
הוא מפי בעלי התוספות. סגנונו בהיר ושקוף, ובשאיפתו 
אל עומק הפשט אין הוא נמנע מלחלוק על גאונים וקדמונים 
פפורספים, כרב האי גאון, הרי״ף ואחרים. עיקר שאיפתו — 
להגיע אל ה״סברה" המרכזית שבכל סוגיה. אד פעמים 
מתרחב פירושו עד לכדי חקירה יסודית בנושאים מרכזיים 
בהלכה, גם מעבר לתחומי הסוגיה. מקום רב הקדיש גם 
לדיונים מתודולוגיים בכללי התלמוד וגם בדברי הגאונים. 
בזה הושפע גם מבעלי התוספות. 

ראשונים נדפסו חידושיו למסכת ב״ב (ויניציה, 
רפ״ג), ואחרונים— לב״ם (ירושלים, תרפ״ח). יתרם (לסועד 
[פרט לביצה ולשקלים], נשים [פרט לנדרים ולנזיר] — 


|רושי התורה לרב רבינו!!? 
!משהברנחמןתג־גבה.'.׳ 

לויס מיויו מיע״נהננעיליו, מיט 71 ויןחוק טגביכק יבש שבוייו 
שהאסלה יעקשידריה יכפה! י נקייק בבריט; נהשיעזויהעדשישןיןי 
כ 7 ח^ 1 יבשבשמק זנ(נש״ 1 לפהידור*ררטמזלק ־ שידמיכקנמעז 
כיבלנלנל^ריןבערק טזשליזכדיעקבושויכיעיןבויושנגסינסקיע־ 
קבטהז נידלק חשיייעני׳לישעגלייול יבו: 1 ) וכי סול עיבדן יכיייזכולק 
ממחלק כמוס ערק ירהניילגקנל״י כייסל כמענק יביוידלר, להל 
יזי<קנכחקמל 1 חקנ(ג]שמני.(ינ,ע 4 לק מביקל״ק־ימגטנפעק׳מיק 
נלחגןיי־ז-עקץלקכקי,ז 1 קו י׳קלה/ללבחלמלנק־ידדק 1 .'.: :'.יק 8 
נכהיחכנילקחעשקילכשיקביף-ניכיקייוק^טל׳שחלמסבדק- 
כליחיע שהלק ■ (בדיבבגשןקקייזשיטל חליזיכשנתבלק י גחיכקלולזינ 
בש(- 01 לי, 11 ;כבשע 1 בש 0 נעכידיוק י [לחינגיקנששיסנדקוכס 
ממשים יחליקכלוכקנייישמייק ■ 1 יושי 0 [מיוולפמנלוינקמנזליד- 
קשקילקפלישי ישי עשליננב ובעלילקלקליו מינקלגפ״ישינקיקלח 
ינימעו ובנהלי ז! יבשעש קבטלק י בלכליו יותש כלוקכהיי יחשנק קנמיקם 
יקיק^ומשחימקיל־ששלזיןלקבבנשכקינמילשיוילחביקבגלילזשיז 
זכולק׳ ■:■:כי ר חנלקם ק על י יק-ק לק יכנריבמע(ק וחי 1 תמסן׳מ. , 
וקיחנחשלממשגניו חיללו ילבלקייוממ 1 -יקיקשי-יימשעקןד.ימכ 1 -קבח ז 
ועמלק ■ ילליכפכללךיבלק ■ יפקח(א שכל׳ חולק. יונק וייס ייבשולק 3 
כלישענמק נחי עי קקליי־ לני׳ מנשל וב ■ ניינקקקיקומחיושנלן | 
יד,כק - בלין־ך מי] נעעו ייעלקן חיללננרין עליקיך(פויה קפלכוחיזיק, י 


הדיי ד-מיק ח •צל שידייש קתורה לרבזב״ו 
לינביו, דס״ם. דפוס עריפה 


פירושו לכתובות יוחס בטעות לרשב״א —, נזיקין (פרט 
לב״ק], ולמסנת חולין ונדה) נדפסו בשנים ת״ק—ת״ר, לרא¬ 
שונה נדפסו בל חידושיו יחד, בירושלים. תרפ״ח. רובם היו 
ידועים תמיד בכ״י, וגדולי החכמים — בעיקר הספרדים — 
מביאים מהם. מקצת פירושיו הגיעו לידנו בצורה של ליקוטים 
קצרים, ואפשר כי כך יצאו פתחת ידו. בספרד תפסו חידושיו 
את מקומן של התוספות, לצד פירושו של רש״י, וכ״כ דייקו 
בדבריו, עד שקבעו בהם כללים מתודולוגיים. ביהוד הפליג 
בזה ר׳ יצחק קנפנטון. לאחר שנדפסו החלה השפעתם 
ניכרת בפולניה, באשכנז ובמיוחד בישיבות ליטא. 7 מונו־ 
גראפיות כתב הרמב״ן: "דינא דגרמי" (קושטא, רע״ז־ח) 
בדיני נזיקין, — צורף לחידושיו לב״ב למן הדפום הראשון 1 
"קונטרס משפטי החרם" (ע״ע חרם) והתרתו; ומן העניינים 
החסרים בהלכות הרי״ף — "הלכות בכורות", "הלכות תלה" 
(ליוורנו, תקנ״ד) ו״הלכות נדרים", שחיבר בצעירותו 
(נדפסו בתוך: ,.אשי ה׳״, ליוורנו, תקנ״ה); "תורת האדם" 
(קושטא, רע״ט), מונוגראפיה פקפת על ההלכות הקשורות 
במוות. החל במחלה וכלה בגסיסה ובדיני אבלות. בספר זה 
אסף הרמב״ן עשרות שיטות, ספרדיות ואשכנזיות, והשוה 
אותן אל המקורות. לספר נודעה חשיבות רבה בעיני הפוס¬ 
קים, ור׳ יעקב בן אשר (ע״ע) הכניסו כסדרו ובצורתו אל 
תוך הספר "הטורים" שלו, ובדומה לו גם ר׳ יוסף קר( (ע״ע) 
ב״שלחןערוד". עניין לעצמו "שער הגמול" שהוא הפרק ה 30 
של ״תורת האדם״ (נדפס גם בפני עצמו: נאפולי, ר״ן), ועוסק 
בענייני שכר ועונש: "הלכות נדה" (בתוך: "תודת של¬ 
מים", ויניציה, תק״א), השגות הרמב״ן הן על "ספר 
המצוות״ לרמב״ם — שנכתב, בעיקרו, כנגד מניין המצוות 
של בעל ״הלכות גדולות״ (ע״ע) — (קושטא, ר״ע) 1 ,.ספר 
המלחמות״ — ליישב השגות רבינו זרחיה מלוניל (ע״ע) 
על הלכות הרי״ף, וכמו־כן השגות על "ספר הצבא" של ר׳ 
זרחיה, ו״ספר הזכות״ — ליישב השגות הראב״ד על הרי״ף. 
משותף לאלו — הרצון ללמד זכות על הקדמונים, ואין הן 
מביעות את דעותיו העצמיות של הרמב״ן בכל מקום. 
מתשובותיו שרד מעט מזעיר בלבד (ש. אסף, "ספרן 
של ראשונים". ירושלים, תרצ״ה). תשובות אחדות נדפסו 
בתוך ספר "שו״ת הרפב״ן" (ויניציה, רע״ט), המיוחם לו 
בטעות ורוב תשובותיו משל הרשב״א. 

מפעלו ההלכתי של הרמב״ן השפיע השפעה מכרעת על 
התפתחות הספרות הרבנית. חידושי הרשב״א לתלמוד בנויים 
על אדניו. "ספר החינוך" (ע״ע אהרן הלוי מברצלונה) מבוסס 
על דבריו, וכן גם ספר "אהל מועד" לר׳ שמואל בן משולם 
מגרונה. סדרה של ספרים על הלכות הדי״ף, למחבר אנונימי, 
המיוחסים לרבינו נסים (ע״ע), הם משל תלמידו ומבוססים 
על תורתו. ר׳ מנחם המאירי (ע״ע) ייחד חיבור שלם, "מגן 
אבות", לוויכוח עם תלמידי הרמב״ן, שהגיעו לפרובאנס 
והביאו עמם את מנהגי רבם, שהיו מנוגדים בתכלית למנהגי 
פרובאנס. לצד רש״י והתוספות נודעת לחידושי הרמב״ן 
השפעה מכרעת על הספרות הפרשנית של התלמוד הבבלי. 

י. ת. 

את פירושו לתורה כתב הרמב״ן בספרד, בזקנתו, 
ולאחר עלייתו לא״י הוסיף בו כמה דברים, הפירוש נרחב. 
ונכתב גם לדברי הסיפור וגם לדברי המצוה שבתורה. שלא 
כרש״י וכראב״ע קודמיו, שהפנו את עיקר מאמציהם לפירו־ 
שיימלים, עיין הרמב״ן בעיקר בהבנת הקשרי הקטעים 






569 


ר׳ משה 3 ן נחמן 


570 


והעניינים ובעומק משמעוחם, אעפ״כ נזקק לפעמים גם לדרך 
פילולוגית נוקשה. הוא הירבה להשתמש בדברי חז״ל, אולם, 
בביגוד לרש״י, האריך בביאורם ובניתוחם, ובבדיקת התאמתם 
לפשוטם של המקראות. פירושו משקף היטב את דעותיו 
על ד,׳, על התורה. על ישראל ועל העולם. התורה היא דבר־ה׳ 
וע״כ גם מקור כל הדעת. סיפורי המקרא משמשים גם סימנים 
לעתיד. ימי הבריאה מרמזים על המאורעות החשובים שבש¬ 
שת אלפי שנות קיום העולם. והשבת משקפת את האלף 
השביעי, שיהיה "יום־ה׳". אין הרמנ״ן נמנע מלנקר מעשי- 
אבות, ולדעתו חטא אברהם, שלא בכוונה, כאשר אפר על 
שרה ״אחותי היא״, שבכך חשף אותה לחטא, — והיה עליו 
לבטוח בה׳ שיציל את שניהם. ניכרת הבנתו הפסיכולוגית 
העמוקה בתיאור הדמויות המקראיות (ר בראשית מו, כט: 
מה, ז). לפירושו של הרמב״ו לתורה שתי "שכבות". הפשט 
הגלוי והמכוון לכלל, וההבנה המיוסדת על הכמת הקבלה 
(ר׳ להלן), שנודעה ל״משכילים" ול״פבינים". אין ספק כי 
ההנבה הקנלית־הסיסטית משתקפת בפירוש נם נדברים 
הגלויים, וניכרת היטב התמודדותו עם התפיסה העקרונית 
של ספר "מורה נבוכים" את ספורי התורה ומצוותיה. ההפוכה י 
בתכלית מתפיסתו המיסטית. לדעתו יש לכל מצוה טעם 
משלה. ופעמים הרנה הן מתפרשות אצלו כמכוונות לטובת 
האדם — לשומרו מנזק. גופני או רוחבי, לחנכו למידות טובות 
וכדי. מאידך, תפיסתו המיסטית, המונחת בבסיס פירושו, 
הביאתו גם לפירוש המצוות כפועלות בעולמות העליונים 
(ע״ע קבלה). הרמנ״ן מצטט לרוב מדברי רש״י 
ואבן עזרא. לרש״י הוא רוחש כבוד רב, אף שהוא מרבה 
להתווכח עמו. את הראב״ע הוא משבח, אך מתקיפו בחריפות 
על דעותיו הנוגדות לעתים את מסורת חז״ל. אח הרמנ״ם 
העריך מאד, אך דחה כמה מטעמי המצוות שלו. דעת 
הרמב״ם, כי ניקור המלאכים אצל אברהם היה במחזה בלבד, 
נראית בעיניו כמנוגדת למקרא. פירושו כתוב בבהירות 
ובשטף — פרט לענייני הקבלה (ר־ להלן) —, ויש בו דברי 
עידוד ונחמד, לעמו בסכלותם (ר׳ ויק׳ כו, לב, ובסוף שירת 
האזינו). הספר נפוץ ביותר בכל הזמנים והמקומות; פרשנים 
מאוחרים שאבו ממנו לרוב, ונכתבו עליו כמה פירושים. 
רבינו בחיי בן אשר (ע״ע) ור׳ יעקב בן אשר (ע״ע) כללו 
בפירושיהם קטעים גדולים מפירושיו. והרב יום טוב בן 
אברהם אשבילי (ע״ע) כתב את "ספר הזכרוף ליישב את 
השגותיו על הרמנ״ם. ר׳ אליהו מזרחי, בפירושו על פירוש 
רש״י לתורה, טרח להסיר את קושיות הרמב״ן. לראשונה 
נדפס פירושו לתורה ברומא לפני 1480 , והוא מספרי הדפוס 
העבריים הראשונים. מהדורה נ;קרתית הוציא הרב ח. ד. 
שעוועל (ירושלים, תשי״ט-ת״ך). פירושים לנ״ך מפוזרים 
נשאר ספריו, ונ״ספר הגאולה״ שלו(לונדון, תרס״ט; ובמה¬ 
דורה מתוקנת: ירושלים, תשי״ט) — העוסק בחישוב הקץ 
— מצויים פירושים רבים לספר דניאל. לקט לנ״ר ערך 
והדפיס הרב ח. ד. שעוועל (ירושלים, תשכ״ר). 

ם. פר. 

דברי הרמנ״ן בקבלה מועטים ביותר, והם מנוסחים, 
במכוון. נצורה מעורפלת ביותר. בתחילת דרכו בכתיבת 
הפירוש לתורה גילה הרמב״ן בביאור ענייני קבלה, אלא 
שהוא חלה וגילו לו בחלום שיימנע מכך; בידנו נשאר 
שריד של ״מעשה בראשית״ (ג, שלום, ק״ס, ו', 415/6 ), 
אולם נבר מתלמידיו היו שפקפקו במקוריותו. רמזי־קבלה 


מצויים במיוחד בפירושו לתורה ולספר איוב (ע״ע גלגול- 
נשמות, עם׳ 754/5 ), ונ 4 דרשותיו שנדפסו. ותפיסות קבליות 
שזורות בדיון האסכאטולוגי שב״שער הגמול" (ר׳ לעיל). רק 
לעתים רחוקות נמצא עניין קבלי בחידושיו לתלמוד (ר 
בחידושיו לשבר ב״ט, ע״א). יסודות קבליים מורגשים היטב 
בכמה מפיוטיו: ״מראש מקדמי עולמים״ — על הנשמה, 
נשיר ההקדמה ל״פסקי בכורות" ובתפילת האשכבה לר׳ 
אברהם החזן (בספרו של ג. שלום. "ראשית הקבלה". 
243 — 245 ). חיבור קבלי טהור הוא פירושו לפרק הראשון 
מספר יצירה (ר׳ ניבל׳). כבר בחייו נחשב הרמב״ן לסמכות 
הגדולה בענייני קבלה. פרשנות הסודות שבפירושו לתורה 
תפסה מקום רב בספרות המקובלים בסוף המאה ה 13 וראשית 
ה 14 . מחשוביה: "כתר שם טוב" לר׳ שם טוב ן׳ גאון(בקוב׳ן 
״מאור ושמש״ [ליוורנו, תקצ״ט]): ביאור. בדפוס. המיוחם 
(ורשה, תרל״ה) לר׳ מאיר בן שלמה אבן סהולה, ובכ״י — 
לר׳ יהושע ן׳ שעיב, ו״מאירת עיניים" לר׳ יצחק דמן עכו 
(ע״ע). גם בפירוש לתורה של ר׳ בחיי בן אשר (ע״ע) יש 
פרשנות כזו. הפירושים מבוססים בעיקר על מסורות בע״פ 
מבית מדרשו של הרשב״א וחברו ר׳ יצחק בן טודרוס, 
שניהם תלמידי הרמב״ן. עוד בתחילת המאה ה 14 מרובה 
לאין שיעור העיון בכתביו וההסתמכות עליהם מאשר בזהר 
(ע״ע). ורק בסביבות 1325 ניכרת ההכרעה לצד הזהר. בגלל 
סמכותו יוחסו לו ספרים רבים שאינם שלו: "האמונה וה־ 
בטחון" לר׳ יעקב בן ששת גירונדי, פירוש שה״ש של ר׳ 
עזרא, פירוש ספר יצירה, שנדפס. של ר׳ עזריאל, ו״אגרת 
הקדש", שקרוב לודאי שהיא לר׳ יוסף ג׳יקטילה (ע״ע). 
על שיטתו העיונית ע״ע קבלה. 

א. ג. 

מפיוטיו של הרמנ״ן לא שרדו רבים. הפיוטים 
שבידינו מצטיינים בלשונם הפיוטית הנאה, ובתוכנם הנשגב 
(ר׳ נינל , ). על פעולתו כרופא נשכר, ידוע לנו מכמה 
מקורות (שו״ת הרשב״א, ק״ב; קס״ז ועוד), ומעשיו בתחום 
זה שימשו בידי הראשונים ללימור הלכה. ידיעות ומונחים 
רפואיים פזורים בפירושו לתורה (בראשית, ל, יד; שם מח, 
נו; ויק׳ יב, ב; שם יג. ג; בם׳ כא, ט; ועוד). הרמנ״ן 
העלה לראשונה בספרות העברית את הבעיה החאולוגית 
הקשה הכרוכה בפעולת הרופא, ולדעתו: "בהיות ישראל 
שלמים... לא יתנהג עניינם נטבע כלל, עד שלא יצטרכו 
לרופא... ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה׳ אחר שהב¬ 
טיח... ,והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק 
המאכל והמשקה..." (ויק׳ בו, יא). לדעתו ההיתר לעסוק 
ברפואה, הנלמד מהפסוק •ורפא ירפא׳ (בר׳ ס', ע״א) מצומצם 
לרופא בלבד, והוא הכרה, מפני שיש ברפואות גם סכנה — 
.,מה שירפא לזה ממית לזה", אך אינו מכוון לחולה ירא-ה׳ 
באמת. שאלות הלכתיות, הקשורות בפעולת הרופא, נידונות 
בספרו "תורת האדם". לאחרונה נדפסו כמה דברים בתחום 
הרפואה משל הרמב״ן(ר נינל׳). הרמב״ן הניח נדבר פשוט 
את כת הלחשים, הקמיעות והכשפים בפרקטיקה הרפואית 
ואף השתמש בהם בצורות שונות (ע״ע כשפים. ענו 1092 ). 

אישיותו של הרמנ״ן היא מן המעניינות ביותר נין גדולי 
חכמי יה״ב, ונרב־גוניוחו ושיעור קומתו ניתן להעמידו ליד 
הרמנ״ם בלבד. הלכי-מחשנה ומערכי-נפש הפכיים זה לזה 
נתקיימו אצלו זה לצד זה, מתוך הכרה ברורה ני אינם 
נוגעים זה נזה וכי אין אפשרות, ואין צורך. לפשר ביניהם. 



571 


ר׳ משה בן נחמן — פשה כן שלמה מפלרנו 


572 


גם בהלכה, כבמהשבה, לא ניטה הרמב״ן לטשטש את ההבד¬ 
לים העצומים שבין התפיסות האפשריות, ודק חיוה דעתו, 
לכאן ילכאן, כמכריע לצורך אותו עניין. ודבר זה הוא פן 
הסממנים היותר־חשובים שבמכלול יצירתו, והנותן לכל 
כתביו משנה תוכן ועניין. 

מ. א. רפפורט, תילדות הרמב״ן, תרנ״ח; ש. קרוים, היחוס 
המדעי בין הרמב״ן והרסב״ם (הברן, ה׳), תרס״ו! ג. שלום, 

ר׳ דוד בן יהודה החסיד נכד הרסב״ן (ק״ס, ד׳), 
תרס״ז ־. הנ״ל, פירושו האמתי של הרסב״ן לס׳ יצירה ודברי 
קבלה אחדים המתייחסים אליו (ק״ס, ר), תדס״ט: הנ״ל, 

האם חיבר הרמב״ן את ם׳ ..אגרת הקודש׳"? (ין״ס, כ״א), 
תש״ד ? ר. מרגליות, וכוח הרמב״ן, מבוא, תרס״ט; 

פ. י. בער, לבקורת הוויכוחים של ד״י מפאריש ושל הרסב״ן 
(תרביץ. ב׳), תרצ״א; הנ״ל, תולדות היהודים בספרד הנוצ¬ 
רית (מפתח בערכו). תשי״ה < א. ירוחם, אהל רחל, תש״ב: 

מ. צ. איזנשטס, מכתב הדמב״ן מא״י בענין צורת שקל 
ישראל ומשקלי (תלפיות, ד , ), תש״י ז י. אינא, רמב״ן, חייו 
ופעולתי, תשי״ד 2 ; ם. פרשל, יהודה בן הרמב״ן (סיבי. נ״ז), 
תשכ״א; הנ״ל, "אגרת" שיוחסה במעות לרמב״ו (תלפיות, 

ח׳), חשכ״א ז י. פראוור, חובבי ציון ביה״ב (בתור: "מערבו 
של גליל וחוף הגליל" [הכנוס הי״ט של ההברה לחקירת א״י 
ועתיקותיה] , ), תשכ״ה: א. גוטליב [בקירת על מהדירת כתבי 
הרמב״ן של הרב ת, ד. שעוועל] (ק״ם, מ׳), תשכ״ו! הנ״ל׳ 
משיב דברים נכוחים לר׳ יעקב בן ששת [מהד׳ וידה], 18 — 

20 . תשכ״ט! הנ״ל, בירורים בכתבי ר׳ יוסף ג׳יקטילה 
(תרביץ. ל״ט), תש״ל; ח.ד.שעוועל, רבנו מ׳ ב. נ׳, תשכ״ז? 

יש״י הסירה, שלש סליחות חדשות להרמב״ן ז״ל (סיני, 
ס״א), תשב״ז; ד. מרגלית, חבורים רסיאיים לרמב״ם ולרמב״ן 
(קורות, ד׳), תשכ״ז; ק. כהבא. הוספות הרמב״ן לפירושו 
לתורה (המעיין, ם׳}, תשכ״ס; ש. אברססון, ענייני רמב״ן 
(סיבי, ס״ו), תש״ל; הנ״ל, כללי התלמוד בדברי הרמב״ן 
(שם, ס״ח). תשל״א־ א.קוססר, תשלום דרשת הרמב״ן "תורת 
ה׳ תמימה״ (תרביץ, מ׳), תשל״א ; 11 * 4 •׳׳> 7£ ז ,;ס!״? ./ 

4406 * 71303 *? 214/71 . 6 ./ 3 .?/ 5 * 4 3$ * 34 ת* 1 ח! €077 5 * 1 ) 1 * 1 * 6 

71107 * €0171711 6 * 14 * 01 ) 71 *? 7,14171 7-64117115 $ *׳׳ 1 111 * 7 ■ 1 * 6 * 1 117171 

- 4.11 * 111 7 * 116 , £13.01461 .. 7 ; 1858 ,([ 3/1 ,)^י־- 10 א) 1115 * 114X3 

,(¥\ 10 י*) 06 ( * 6 * 811 41771 * 1 15 ( 617107 * 0 א 711073 * 1 ( €0707 3 * 1 ) * 16*71X1 

14 * 6 * 6/011710 711415 5 * 4 1116 ?£ * 04 , 1 ג 1 11 ( 01 ^ 110 .£ ; 1868 ,( 1 ר\^ 

: 111 ) 5 * 677103114 * 6/0 6 * 4117 "* 32 * 5 *€ 7 * 4 3 * 6 * 844 " 

71440 !*( 81 00144 ,ח:€) 5 ז 0 וז 1 ז 613 . 4 ; 1908 ,( 1 .ח 0 רתנג 1 }\ חשל 
■ 6010 * 71/5 , £1151610 . 4 \ ., 1 ; 1927 ,(^׳\. 1 6/0534 

- 40 , ' 5 זו 161 >ט 51 ) ($* 617107114 * 0 !?) . 6 ./ 6 $0.661 ! 0 ?#ס/ 

* 01 ,• 01 '*י( 3 י 01 .!א ; 1930 , 011006 . 11 ; 1914 ,( 1 , 1 גטמ 

( 1 * 171 * 3 1/1 3 * 07114 ( 611 ) 0 ! 7 5 * 05 ( 6 1 * 4 ( 1 * 67 * 1 71 * 6 * £0660115145 
- 114 ) 015 * 76 , 0111 א . 0 ; 1933 , 6 * 74 * 71103 *? ( 77 * 21 * 0107 * £0771771 
,^\ש 1 ׳\-פא 21 ט 010£1 ש 11 /ל 11 י 1 גז\ 1131 ) 10110 ** 807 ( 0 071 ( 103 

* 36 ( 0 511449 : 5 * 51 ׳{ 6 ק 10 */\ 05 * 2 * 5,6/0771 \ז 35 \\ . 4 ^ : 1950 
, 0011611 1 * ; 1962 י ( 111 * 0 ד 4 , 111/04 ) 56 * 140604 36 *<* 2 ?! 
1 ( 11410310 ) 045 * 46 ( 0 3 ^ €0343 0714 3 ** 1 * 36 חס 140115 ** 1 (*£ 

0) 807**101)0 (14004, XXX^), ]964. 

י. ת. 

משה בן שם טוב דה לאון ( 1240 לערך, לאון [צפון 
קסטיליה! — 1305 , ארוואלו), מראשי המקובלים 
בספרד. מחברו של החלק העיקרי של ס׳ הזהר (ע״ע). עסק 
בתורה ונפשך אחד הפילוסופיה; בשנת 1264 נעתק עבורו 0 ' 
"סודה נבוכים", שנשתמר בכ״י. אח״ב פנה לקבלה, נרד 
בקהילות קסטיליה והתיידד עם מקובליהן. כמיותר השקיע 
עצמו בחוג מקובלי גרונה, סביב ז~ פשה פבורגום וו" טודרום 
אבולעפיה (ע״ע). בשנות הסד— 80 התקרב במיוחד לר׳ יוסף 
ג׳יקטילה (ע״ע). מתוך התעוררות רוחנית מיוחדת התחיל 
לחבר, בסוף שנות ה־סד. חיבורים פסבדואפיגראפיים שונים 
כדי להפיץ את תורת הקבלה כפי שנתגבשה בתפיסתו, ורובם 
נתחברו עד 1286 , בשפה הארמית; הם מהווים את "המדרש 
הנעלם״ ואת גוף ם' הזהר (ע״ע, עט' 642/3 ), במו-כן כתב 
דברי מוסר ותיאורי עולם הנשמות בעברית, אף הם במסווה 
פסודואפיגראפי, בשם "צוואת ר׳ אליעור הגדול" ("אורחות 
חיים"), וחשב לכתוב "ם׳ חנוך" (ע״ע) חדש, שחלקים מפנו 
הביא בספרו "משנן העדות". שנים רבות, ובפרט בזמן 


חיבור הזהר ועד 1291 לפחות, גר בגואדלחארה ומשם הפיץ 
את קונטרסי הזהר הראשונים. אחדים מספריו הקדיש לר׳ 
יוסף בן טודרום אבולעפיה (ע״ע) בטולידו. אחרי 1292 נדד 
שוב ובשנותיו האחרונות ישב באווילה. תקופה זו הקדיש 
כנראה להפצת ס׳ הזהר. ב 1305 נפגש אתו יצחק דמן 
עכו (ע״ע) בואליאדוליד, ומ ׳ הזמין אותו לאוהלה להראות 
לו את בר,"י הקדמון של הזהר, אבל בשובו חלה מ' ונפסד. 
ספריו העבריים ששמו נקרא עליהם מיוסדים על אותם 
המקורות כפו הזהר, ומרבים להביא את הזהר בכינויים 
מליציים שונים — אך לא בשמו. ספרים אלו וחלקי הזהר 
מפרשים זה את זה לרוב, והם הפירוש האותנטי ביותר 
לתורת הזהר. אחדים מספריו הועתקו הרבה ונראה שהוא 
עצמו הפיצם בנוסחאות שונות. מספריו הגיעו לידינו; "שושן 
עדות", מ 1286 , שט׳ עצמו מציינו בספרו הראשון: ם׳ 
״הרימון״ על טעמי המצוות, מ 1287 , הבנת על דרשות הוהר 
וקבלת אנשי נידונה: "אור זרוע". ם 1288/9 , על מעשה 
בראשית (כולם בכ״י)ז ״הנפש ההנמה״, פ 1290 (לתלמידו 
יעקב), נדפס בנוסח משובש ובצירוף הוספות רבות מחוך 
ליקוטים של מקובל ספרדי בן זמנו (מילאה, שס״ה)! 
פירוש ארוך על עשר הספירות ודרבי תשובה (בכ״י): 
"שקל הקודש", מ 1292 , נדפס ב 1911 : נוסח פעולה נמצא 
בב״י. ״משכן העדות״ — על גורל האדם אחר מותו, ופירוש 
למרכבת יחזקאל הנמצא בנ״י רבים כספר בפני עצמו: 
"משכיות כסף", פירוש על התפילות, הפשר לספרו "תפוחי 
זהב״ שאבד, נתחבר אחרי 1293 (בכ״י); שו״ת בענייני 
קבלה (בתוך: .,קובץ על יד״, ה׳, תשי״א): קונטרס של 
סודות שונים (כת״י); פירוש אחד על עשר הספירות "סוד 
עשר ספירות בליפה" (כח״י). ידוע גם כי חיבר ספר "פרדס", 
ם׳ "שערי צדק" על קהלת, ם , "משל הקדמוני" (בשם ספרו 
של יצחק בן סהולה חברו), שאלות בעניין אליהו, פירוש 
לשיה״ש ואיגרת נגד הצדוקים (הקראים 1 ) שנזכרה ע״י 
אבנר מבורגום (ע״ע), — פן הפאר, ה־ 15 ואילך יחסו לו אח 
״ס , השם" (בתוך; ״חיבל ה , ״ — שס״א). על כינויי הספי¬ 
רות, שנתחבר ע״י מקובל אחר, בשם משה, באמצע המאה 
ה־ 14 . 

נ. שיום, האם חיבר ר׳ מ' את ם׳ השם ! (קריח ספר, א׳). 
תרפ״ד: הנ״ל, האם חיבר ר׳ פ' את ם' הזהו י (מרפי 
היהדות, א״), תרפ״י: הנ״ל, פרשה חדשה םהמדרש הנעלם 
שמהר (ספר היובל לל. גינצבורג, חלק עברי), חש״ו: י. 
השבי, משנת הזהר, א , , מבוא, תשי״ר': י. גרב, האפנאסר 
לוגיה של 8 ' בם' משכן הערות (אוצר יהודי מסוד, מ), 
תשי׳ט: א. גובדיב. ר׳ בחיי והזהר (תרביץ, ל״ג), וזשכ״ד: 

י. תא-שמע, אל סלו נאמן (תרביץ, ל״ס). תש״ל! הנ״ל, 
הערות והוספות לנ״ל (תרביץ מ׳), חשל״א: 
,, 0/111 ) 11111 , .! 3,11.1 י, ׳! מיו״ . 11 .. 1 . 4 04 ' 3,11,111.1 . 1 . 11 . 

. 71 . 4 1 ( $011,1 . 011,11 ״ן] , £1,1 ,מופ 1 מ 11 פ 5 , 0 ; 1051 
1011/1 ,/ מיו 71,041 ! $10/0 ,. 13 ; 1927 ,; 1 \.\.ז ,( 77 , ) 11 ) ../ .(! 

.' 1954 , 7 , 1 11 , 111,11111 

ג. ש. 

משה בן שלמה מטלרנו (נם׳ 1279 , סלרנו), פילוסוף 
י יהודי. מקבוצת המלומדים היהודים בתור הפריחה 
התרבותית שהלה בררום איטליה ביוזמת פרידריך 11 (ע״ע). 
את חיבוריו כתב לאחר 1250 , בימי מנפרד ושרל 1 לבית 
אנז׳ו, ונראה ששימש כמתרגם רשמי בחצר. היה תלמידם 
של ד׳ יעקב אנטולי (ע״ע) ובנו, אנאטוליו, ובדרכם המשיך 
במסורת ההגות של הרפב״ם, ופעל להפצת ספר "פורה 
נבובים" בקרב יהודי ררום־איטליה ובחוגי הסבולאסטיקנים 
הנוצרים, שהודו באוניברסיטאות נאפולי וסלרנו. חיבורו 





573 


משה גן שלמה מסלדנו - משה טחווץ 


574 


העיקרי, "באור המורה" (בכ״י). הוא פרפרזה רחבה של 
שני חלקיה הראשונים של המפכת. מטרתו לתמוך באריס־ 
טוטליקנים המתונים, יהודים ונוצרים. שראו כ״מורה" דוג־ 
מה־למופת להוכחת עיקרי האמונה עפ״י הפילוסופיה האדים־ 
טוטלית, מבלי לנטוש את עקרונות ההתגלות, כחידוש העולם 
ונצחיות הנפש. בפירושו דן בהרחבה במונחים הטכניים־ 
פילוסופיים של ה״מורה", כשהוא נעזר ב״פרוש המלות" 
לשמואל אבן תבון (ע״ע) בתרגום הלאטיני שנעשה בימיו 
(ע״ע משה בן מימץ, עמ ׳ 562 ) < כמו-כן צירף לכל מונח 
מקבילה לועזית בניב היהודי־איטלקי, ובכך חיבר רשימת־ 
מלים פילוסופיות, עברית־לועזית. ראשונה מסוגה באירופה, 
שנפוצה מיד בקרב ת״ח ומתרגמים יהודים (נדפסה בהוצאה 
ביקרתית ע״י ג. סרמונטה, רומא, 1969 ), בעבודתו נועץ ם׳ 
תכופות במלומדים נוצרים, ובהם הדומניקני ניקולאוס דה 
יובינצו, שותפו לעבודה, ופטרום מהיברניה — מורו של 
תומם מאקוינו (ע״ע). חיבור אחר של מ׳, "ספר הטענות", 
מדווח על הוויכוח שניהל עם מלומדים נוצרים מכל הזרמים, 
על הדוגמות העיקריות של הנצרות. ה״טענות" ערוכות בשני 
חלקים, מקראי ופילוסופי, ספר "המורה" שימש בסיס משותף 
לוויכוח בחלק השני. חלק זה נדפס בידי ס. סימון (ברסלאו. 
1931 ). 

י. סדמיבטה, הערותיהם של ד׳ מ׳ בו שלמה מסלירבו ושל 

ביקולאום מייובינאצולמודה בבוכים(עידן, כ׳). תשכ״ס/תש״ל. 

-חו 11 ?${ 014 17111 {?! 110714 ג 7 ?ח 1 ? וו* ? 01 .! 

71 ? 1 (? 4011710711411 ^ !) 6 12140 $ ? * 7 ? 011 ?!{ 0 ! 1 ח 1 ? 141 ?/!?? ? 6077 

ו 7 ? 1 {?! ו 76 ? 1 ? 11 ? 01 ־ : 1875 ,"!??■ 111 * £1 " 

- 651 ? : 10 ) !? 14011710014 !? 4 "?? £ 11117 " 211171 ?? 0 ) 11 ? €0111711 

. 1903 י ( 5 י -ו 1100 ז 86 356 ז 5 ז , 1 ענ 061 1£11 י! 1£ ' 2 ג 101 ל ומג 21 1£1 ־ 1 ו 501 

י. ב. ס. 

ר׳ מעזה קדךשן, מחכמי נדבונה במחצית ה 1 של הסאה 
ד, 11 . מרבותיו של נתן בן יחיאל מרומי. יעקב תם 
(ע״ע) מונה אוחו בין מנהיגי צרפת הקדמונים עם אחיו, לוי, 
והרב יוסף טוב עלם (ע״ע), רש״י, בפירושיו למקרא (בעיקר 
לחופש), מביא כמה פעמים ,.מיסוד ר׳ מ״ה". עיקר פירסומו 
במפעלו המדרשי החשוב. רימונדוס מרטיני מצטט בספרו 
הפולמוסי 1 ־ 3 ;? 0 ! 8 ט? מספר "בראשית רבה דר׳ מ״ה", 
ויצחק אברבנאל (ע״ע), שלא הכירו, חשבו למזוייף. לאח¬ 
רונה נתברר כי הראשונים הכירו לקט מדרשים של מ״ה 
או שנתחבר על־פיו, ועליו נתבססה מהדורת "בראשית 
רבתי" (הו״ל ח. אלבק [ירושלים, ת״ש]) שכפי הנראה, 
אינה אלא עיבוד מקוצר. תכנו מבוסם על מדרש ב״ר, בדרך 
פיתוח רעיונותיו והשוואתם עם מקבילותיהם, בבקיאות רבה 
ובכח המצאה. נראה שגם פרשיות במדבר ונשא. שבס״ר, 
והילקוט ״מהרש אגהה״ (מהד׳ ש. בובר, 1894 ), יסודם בו. 
מיוחד למ״ה השימוש המרובה בספרים החיצוניים, ספר ה¬ 
יובלות (ע״ע), ספר חנוד (ע״ע) וכד׳, שהיו לפניו בטכסט 
עברי מתוקן, ובליקוטי מדרשים כ״מדרש תדשא" (ע״ע מדר¬ 
שים קטנים), המיוחם אצלו לתנא פנחס בן יאיר. במדרשו 
של מ״ה השתמשו גם טוביה בן אליעזר (ע״ע), מנחם בן 
שלמה בילקוטו ״שכל טוב״, ולאחר זמן — אברהם סבע 
(ע״ע [ברך א׳, עט׳ 305 — 1307 ). מ׳ הוא ראשון למפרשי 
הפיוט. בנו, יהודה, שחי בטולוז, הביא אח פירושיו לצרפת 
הצפונית, ורק מעטים שרדו בידינו. 

א. אפשטיין. מבוא למדרש תדשא (בתור: "סקדסוניות 

היהודים״), הרמ״ז; הנ״ל, ר' מ״ה סנרכונה (כל כתביו, אי). 

תש״י! ש. בובר, מבואו ל״מדרש אגדה״, 1894 ; ש. ליברמן, 


שקיעין, 67-52 , תרצ״ט, ח. אלבק, מבואו למדרש "בראשית 
רבתי״. 36-1 , ת״ש! יו״ט ל. צונץ [מהדודת ח. אלבק], 
הדרשות בישראל, 144/5 , ׳ 1954 ! א. א. א־דבך, עדוגת הבשם, 

ד״. 4-3 . תשכ״ג! ? 4 ??! 0 /ח? 00771771 ~ .ץ . 1 

. 1939 , ז 11 ? 41001 ? 7 ' 1 ? 1 . 1 \ ? 4 ?: 0 ח?€ 10 

י. ת. 

ר׳ משה חיים אפרים מסדילקוב ( 1740 [ז] - 
1800 [ו)), 'מגיד ואדמו״ר.' בנה של אדל (ע״ע) 

בת הבעש״ט, ואחיו הבכור של ר' ברוך בן יחיאל ממדדי־ 
בוז׳ (ע״ע). בצניעותו לא אסף ר״מ סביבו חסידים רבים, 
אך שימש כמגיה בסדילקוב, ועשה להפצת החסידות בספרו 
״רגל מחנה אפרים״ (חמ״ד. תקס״ח |י]) — הרשות לפר¬ 
שיות השבוע, ובסופו אוסף ״חלומות״ מהשנים 1780 — 1785 . 
המביעים את תקוותיו לשיפור מצבו, ברוחניות ובגשמיות. 
הספר — שהוא מספרי המופת של החסידות — כתוב בצורה 
נאה וברורה, בתיספת סיפורים ומשלים. ויש בו מסורות 
מהבעש״ט וחוג תלמידיו, ואף השפעות מבהמ״ד של ה- 
"מגיד". בספר ביקורת על "הלומדים" המתנשאים בתורתם, 
כנגד הערכת החסידים הלומדים "תורה לשמה" ומשפילים 
את עצמם. הערכתו את ה״צדיק" גדולה, והיא בנויה על 
ראייתו אותו כאישיות מטפיסית כביכול, וע״ב הזהיר מפני 
חיקוי שיחקו החסידים את הצדיקים. חובת העלאת הניצו¬ 
צות (ע״ע חסידות, עם׳ 779 — 781 ) חלה, לדעתו, גם על 
כל הסובב את האדם. לרבות עבדיו, בהמותיו וכליו. כמר 
כן חייב את שיטת העלאת המחשבות הזרות (ע״ע שם, עמי 
784 והלאה). הוא דרש אמונה תמימה ומוחלטת, והתמהת 
המחשבה בה׳, שהן הדרך לגאולה נפשית, 

מ, גוטמן׳ גזע קדש, תשי״א! ש. דוכנוב. תולדות החסידות׳ 
208-204 , תש״ך'! י, ווייס, תלמוד תורה לשיטת ר׳ ישראל 
בעש״ט (בתוך: ספד היובל תפאדת ישראל לי. בדודי). 
חשכ״ז! י, תשבי, הרעיון המשיחי והמגמות המשיחיות 
בצמיחת החסידית (ציוו, כ״ז, 33/4 ), תשכ״ז! ד , ש״ז- 
אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה (מפתח בערכו). תשכ״ח. 

ר- משה לים מססוב ( 1745 [ין, בדודי - 1807 . 

' סאסוב), אדסו״ר. תלמידם של ר דוב־בער ("המגיד") 
ממזריץ׳(ע״ע), ר׳ שמואל הורוביץ (ע״ע [ 14 ]), ור׳ אלימלך 
מלידנסק (ע״ע). שנים מספר ישב באפטא. אח״כ עבר לסא־ 
סובי והפכה למרכז חסידי גדול. נתפרסם כ״אוהב-ישראל", 
וסיפורי־עם רבים מתארים את מסירות נפשו למעשי צהקה 
ופדיון־שבויים. נודע גם בהתלהבותו הגדולה בתפילה, והיה 
מיוצרי הניגון והריקוד בחסידות. דמותו שימשה נושא גם 
בספרות המודרנית. ר״ם חיבר חידושים לש״ס. ומקצתם 
נתפרסמו: ״ליקוטי רמ״ל״ (טשדנוביץ, תרט״ז — ז׳טומיר, 
תרי״ז), "תורת הרמ״ל השלם" (סיגט. תרס״ג) ו״חדושי 
הרמ״ל" (יינה, תרפ״א). 

משה מחורן - 1101010121 ^ *%ע 10 \ - (מאה 5 ), 
מלומד והיסטוריון ארמני. מ׳ נחשב למחבר 
של ספר היסטוריה הנושא את שמו. הספר, "תולדות ארמניה" 
הוא אחד המקורות החשובים ביותד לתולדות העם הארמני 
ומובאות בו אגדות ומסורות עתיקות על מוצאו הקדמון של 
העם הארמני. כמו כן נשתמרו בו קטעים שלמים של ספרות 
אפית ארמנית מן התקופה שלשני הנהגת הכתב. מעם מאד 
ידוע על חייו של ס׳, ולפי העדות בפפרו הוא היה 
מתלמידי סאהאק הגדול ( 439 ) ומסרופ, ממציא האל״ף־ 
בי״ת הארמני ( 440 ). 



575 


משה מדוורן — משואות 


576 


חיבור חשוב זה לא נזכר במקורות ארמניים שמלפני 
המאה ה 10 ; וכמו־כן האנאכרוניזמים הרבים, ובייחוד העוד 
אישים מרכזיים במאה ה 5 , והשימוש במקורות מאוחרים 
לזמן המיוחם למחבר הביאו את החוקרים בסאה ה 19 להטיל 
ספק באמינות ההיסטורית של הספר. כיום קובעים את זמן 
חיבורו בין המאה ה 7 לאמצע המאה ה 9 ורואים בם׳ עצמו 
דמות פסודואפיגרפית. 

, 1 ( 165 171 01715(1077 €0510051071 1)115X07 ־ 8 * 511 ,#סחגחחטסיך . 0 

. 1963 

ר׳ משה פליר מקובו־ין (פייסק, 1784 — קוברין, 
1858 ), אבי חסידות קוברין שבליטא, תלמידם של 
ר׳ מרדכי מלהוביז (ע״ע) ור׳ נח בנו. היה חדור יראת 
שמים מופלגת ושאיפה תמידית להתעלות ומרוח זו השפיע 
על חסידיו בברק אמרותיו ובדרך משלים ודוגמאות. מוט¬ 
עמים אצלו במיוחד מידת האמת, קבלת יסורים והצנע־ 
לכת עד כדי עניות. אם־כי לא גרם תעניות וסיגופים. הוא 
עצמו ד,תנאה רק ב״אהבת ישראל" שלו. אמרותיו נאספו 
בספר "אמרות טהורות" (ווארשא. תר״ע). מתלמידיו: ר 
מאיר מרים (ע״ע) ר׳ אברהם בן יצחק וינברג (ע״ע), ונכדו, 
נח נפתלי, שירש את כסאו. גם הסופר יהודה ליב לדן(ע״ע) 
נכדו. 

ז. רבינוביץ, החסידות הליטאית מראשיתה ועד ימינו, מפתח 

בערכי׳ תשכ״א; י. ב. שיארץ־י. ה. בילצקי !עורכים). 

כפר קוכרין, תשי״א. 

משהד (. 444 ) עיר הבירה של גליל ח׳ראסאן (ע״ע), 
צפון מזרח פרם, והעיר הקדושה ביותר במדינה 
לאנשי כת השיעה. 409.616 תוש׳ ( 1966 ). מ׳ שוכנת בגובה 
של 950 ם׳ בעמק נהר כשף־רוד. יובל בהר הארי־רוד. במרכז 
העיר מסגד מפואר, שבנה ב 1418 שאד,-רוך, בנו של תימור 
לגג (ע״ע). למסגד כיפה מוזהבת, ובתוכו קבר עלי ריזא, 
31 ^-) האמאם השמיני של השיער, (מת 818 ), ואליו 
נוהרים אלפי עולי־רגל בכל שנה. מ׳ משמשת מרכז לשיווק 
התוצרת של סביבתה החקלאית העשירה ובה מפעלי תע¬ 
שייה לעיבוד מזון (סוכר, שימורים), טכסטיל, עורות ושטי¬ 
חים. 

העיר העתיקה בנויה סביב המסגד, ובה בתי חומר. 
שכונות חדשות ומודרניות קמו מדרום וממערב לה. 

מ׳ יושבת על דרך מסחר היסטורית לאפגאניסטאן, תורה- 
סטאן (בריה״ט) ומרכז אסיה, והיא משמשת כיום צומת 
תחבורה חשוב למזרח פרם. היא מחוברת במס״ב וכביש 
לטהראן ובכמה כבישים לבריה״מ, אפגאניסטאן והמשכו 
לפאקיסטאן. בקרבתה נמל תעופה בידלאומי. במ ׳ אוניבר¬ 
סיטה, ובה כ 1,100 תלמידים ( 1969 ). 

היסטוריה. מ׳ צמחה כעיר קדושה וכמרכז צליינות 
סביב המסגד (ר׳ לעיל). (מ׳ פירושה מקום תפילה על קבל). 
היא ירשה את העיר שהיתה סמובה לה, נוקאן. 

השושלת הצאפאוית, היא השושלת השיעית הראשונה, 
ובמיוחד עבאס 1 ( 1587 — 1629 . ע״ע), פיארה את העיר בבנ¬ 
יינים. ועלייתה של מ׳ קשורה בשושלת זו. נאדר שאה 
(ע״ע) עשאד, ב 1740 לבירתו והקים בה לעצמו מאו׳סולאלן 
מפואר, והוסיף שער מוזהב למסגד. 

במאה ה 16 נכבשה ם׳ פעמים מספר בידי האוזבקים, 
ובמאה ה 18 — בידי האפגאנים. האפגנים שלטו בה בהפסקה 
קצרה, כ 50 שנה ( 1753 — 1803 ) עד שחזרה לידי פרס. 


היישוב היהודי בם׳ נוסד ב 1743 , כשהביא השליט 
נאדר שאה יהודים מקזוין. בחסותו הגיעה הקהילה היהודית 
לפריחה כלכלית ותרבותית. בה גדל המשורר והפילוסוף 
סימו־סוב מלמד, ונמשכו אליה יהודים מקהילות אחרות רובם 
היו אורגים וסוחרים, והם הצליחו לפתח מסחר בין־לאומי. 
לאחר שנרצח נאדר שאה ועלו השיעים הקנאים, הורע מצבם 
של יהודי ם׳, וב 1839 , בעקבות עלילה. נאנסו יהודי מ׳ להת¬ 
אסלם (ע״ע אנוסים, 361/2 ). ב 1955 הגיעו לישראל כ 3,000 
איש. מתוך 4.000 יהודי מ׳ הנותרים מצבם איתן והם ממשי¬ 
כים לחיות את חייהם הכפולים. הם מצטיינים במתן צדקה, 
גם לקהילות יהודיות אחרות. בני הדור הצעיר נוטשים את 
היהדות, ויש בהם המתחתנים במוסלמים. 

ו. י. פישל, קהלוח האנוסים בפרס(ציון א), תרצ״ו! ר. פסאי. 

מסורות היסטוריות ומנהגי קבורה אצל יהודי ם׳ (בתוך: 

דפי זכרון לב. אהרוניף). תש״ו; ? 74 ?. 1 . 1 > 

. 1905 , 388-391 , 111110 ^ €011 1510771 >'£ 110 ) / 0 07185 ^ 1 

כ 7 ש 1 ׳ ג י 01 1 * 71 — 6 במ 011111311 — ( 1300 ? — 

1377 ), משורר ומלחין צרפתי. מ׳. בן דלת־העם, 

היה למזכירם של גדולי זמנו — מלכי בוהמיה, נאווארה 
וצרפת — ונתלווה אליהם במסעותיהם. הוא כתב כ 400 
שירים ליריים וקבע בכך את אפיים ואת צורתם של סוגים 
ספרותיים, כבלדה (ע״ע), רונדל ועוד; וכמו־כן של כסה 
סיפורים בחרוזים — 1118 , — שהושפעו מ״רוסאן־השושנה" 
( 14055 14 ? 1 > 0111311 ) 1 ) של ז׳אן דה סן ( 541:11118 ) והממזגים 
בתובם, בצורה מקורית ביותר, יסודות ליריים, אלגוריים, 
סיפוריים ואוטוביוגראפיים (לדוגמה ד.ז;נ> ■ ¥011 ["סיפור 
אמת״). 1364 ). מ׳ חיבר גם פואמה היסטורית בת 8,887 
חרוזים, על קורותיו של פייר דה ליזיניאן, סי,״? 1,3 
פ 1 ז 1 ) 1 ז 3 צ;> 1 (,' 1 ! (״כיכוש אלכסנדריה״), אחרי 1369 ; ובסוף 
חייו — את ה:> 1010811 < 1 ("מבוא"), ובו סיכם את עקרונות 
אמנותו: הברית בין השירה ובין המוסיקה; האהבה כנושא 
עיקרי בשירה; השמחה כמקור ליצירה; הכנות, העמל וה¬ 
בקיאות כסודות הצלחתו של המשורר. מ׳ נמנה עם ראשי 
״האמנות החדשה״ (גזסם מג)! השפעתו היתד, עמוקה על 
מרבית משוררי אירופה עד ראשית חמאה ה 16 , בין השאר 
על אסטש דשן (ע״ע). כריסטין דד, פיזן (ע״ע) וקבוצת 
"הוטוריקנים הגדולים" בצרפת, ועל צלסר (ע״ע) באנגליה. 

מ׳ נמנה עם השובי המלחינים הצרפתים במאה ה 14 , 

הוא חיבר מוסיקה רב־קולית חילונית ודתית, עפ״ר לפי 
עקרון החיבור האיסוריתמי (ע״ע מוטטה). יצירותיו נתחברו 
בצורת באלאדה, מוטטה, לה ( 131 ), רונדו, וידלה, בבלדה 
(ע״ע) עיקר פעלו; מרקמה עפ״ר תלת-קולי: קול אחד 
מושר. ושניים סנוגנים בכלים. המיסה היחידה שחיבר ם' 
היא המיסה הרב־קולית השלמה הראשונה הידועה לנו. יצי¬ 
רותיו המוסיקאליות נפוצו גם מחוץ לגבולות צרפת. 

,£ז 5 נ 1 ( £10110 ; 1914 , £ 7015:071 11718 ./ 3 , 11 )זג 0615€111 .[ 

. 0 .[ ; 1935 ," 11 <£ 057 \" 1/8.5 171 171%611 ( 0 ? 1 117111 !) 111777 ( 10 <£ 
; 1936 , £15091 80 0171:11716 01 .#ג 80 . 6 , 1 תססז 4 נ} 501111 

0071 } 80 " 0150 .£" 10 61 ./ 41 86 , 7 ) , 117 )^ 0 ^ 1/0 10610 ) 1 ( 0 , 51111 ) 1 ־ 1 ? 

- 130113 ^ ; 1950 ,( 3-29 , ז 11 , 05 מ 3 ב 1 זס 11 11101 ^ 1 ) 16 ^ 1/11/611 

. 5 5 19 , 1-11 , 77111510016 0111770 ) ' 1 1 ) 1/16 10 ,. 1 \ 86 ■€ ,ץטג 1 

א. לו.-מ. ני. 

מ^זואה, פסוק מתמאטי, הכולל שוויון. מופיע בענפים שונים 
במתמטיקה. בצורתה הפשוטה, ם׳ היא שוויון 
0 =(צ)£, כאשר } הוא פולינום (מ׳ אלגברית), כגון 
0 = 6 + * 3 + 2 צ, או פונקציה טרנסצנדנטית (מ׳ טרנם־ 



577 


משואדו — משואות ריפרנציליות ואינטגרליות 


578 


צנדנטית), כגון 0 = 1 +* * 10 • 4 י ־ . הבעיר, המרכזית בתורת 
המי היא מציאת פתרון הכו• בדרך כלל אי אפשר למצוא 
פתרון מדויק לס׳ (ע״ע אלגברה, עט׳ 387 ), ולכן נוצרו 
שימות שונות לחישוב פתרון מקורב. באנאליזה יש מ', 
שנהן הנעלם הוא פונקציה, והן המשוואות הדיפרנציאליות 
(ע״ע) ודומיהן. 

משואות ד״פרנצ־ליות ואינטגו־ליות, ס" המבטאות 
יחסים בין משתנים בלתי תלויים, משתנים תלויים, 
ונגזרותיהם. ההתקדמות הגדולה של המדע במאה ה 16 הביאה 
להכרה כי בחוקי הטבע יש להתחשב לא רק בגדלים פיסי¬ 
קאליים אלא גם במהירות השתנותם. הטכניקות המתמאטיות 
שהתחייבו סכך פותחו במאה ה 17 , בעיקר בידי ניוטון וליב־ 
ניץ (ע' ערכיהם). השימוש במ״ד לניסוח חוקי טבע כאלה 
בצורה מדויקת פותח ניחוד ע״י ניוטון (ע״ע וע״ע מכניקה). 
בחקר המה״ד ואפשרויות פתרונן חשובות עבודותיהם 
של האחים בתולי ושל אדלר (ע׳ ערכיהם). במשך המאה 
ה 18 עובדו שיטות לפתרון נסה סוגים מביניהן. וקבוצת הנד 
ד,פתירות גדלה מאז רק במעט. 

דוגמאות לס״ד הן (ע״ע חשבון אינפיניטסימלי, סימונים 
מתמטיים) 


0 = ן(א 82 ס 0 ל + + ־דכ 4 ( 2 ) 


0 = נ ׳ג £ + ( 3 ) 

צ 8 2 צ 8 


(4) !!1+ *1 
6X2 0 2 512 




1 * 0 1 ׳\ 3 2 

30 2 ע ־ 51 1 י 2 ז 3 


מתארת תכונה משותפת למשפחה בעלת מספר אינסופי של 
פונקציות. כדי לקבוע פתרון לבעיה אקטואלית המתוארת 
בעזרת המ״ד יש לציין תנאים נוספים על ( 1 )׳; :תנאי 
התחלה, תנאים שבהם ערכי ( 1 )׳נ ונגזרותיו נקבעים 
מראש בנקודה נתונה! ו/או תנאי שפה, כשערכי ( 1 )ץ 
נקבעים בנקודות שונות. 

ספרים רבים עוסקים בשיטות לפתרון מ״ד רגילות, ואח¬ 
דים אף מפרטים את המשוואות הניתנות לפתרון אנאליט־ 
ואת פתרונותיהן: אולם דוב המה״ד אינו ניתן לפתרון בעזרת 
פונקציות ידועות. במקרים אלה יש ענייו לדעת האם ככלל 
קיים פתרון, ואס קיים הפתרון — האם הוא היחידי הממלא 
גם את תנאי ההתחלה או את תנאי השפה; וכן האם ובאילו 

תנאים יגרור שינוי אינפיניטסימאלי במקדמי המשוואה או 

׳י 

בתנאי השפה או ■ההתחלה רק שינוי אינפיניטסימאלי בפתרון 
(בעית יציבות הפתרון). לפעמים, גם באין פתרון מפורש 
מספקת המשוואה מידע על תכונות הפתרון הנעלם. כך, 
למשל. ידוע כי לכל פתרון אנאליטי של המשוואה 

( 15 + 2 ׳<) 108 + 4 צ = / +"׳('■< 

אין נקודת מכסימום עבור א ממשי, כי לגבי כל א עבורו 
0 = ׳ץ מתקיים 0 < 10815 + 4 צ ^" 7 

בתקופה האחרונה התפתחו במתמאטיקה שיטות להרחבת 
מושג הפונקציה ואלו הן הפונקציות המוכללות. קיימות 
שיטות המטפלות בתכונותיהם של הפתרונות המוכללים, 
ורק לאחר מכן נבדק אם אכן הפתרון המוכלל הוא פונקציה 
נדרשת. 

שיטה פוריה לפתרון מ״ד חלקיות, היא שיטת "הפרדת 

המשתנים״. לדוגמא — המשוואה _ \ 0 \ 0 

נ 7 > 2 צ 3 

בתנאי שפה: 0 = ( 1 ,א)׳\ = ( 0 ,א)׳\ ( 1 5 ץ 0£ ) 

ך- (ץ- 1 )ץ = (ץ,[)׳ו = (ץ, 0 )ע ( £1 * 05 ). 


הס״ ( 1 ) ו־( 2 ) קרויות לינאריות מאחר ש׳ן וגגזרותיו 
מופיעים בהן רק במעלה ראשונה. ( 3 ) היא בלתי-לינארית 
בגלל האיבר 3 ץ ץ 8 3 

2 1 ! ס ] 6 ־ 21 ״ 10 ־ י־־^־< + ¥ 

עבור כל ערכים אפשריים של הקבועים . 5 ״ 8 , 0 . המה״ד 


׳ 5 ! 7 מ 51 = (ץ) 0 הוא פתרון כזה. לכן (צ)! 2 0 ז 2 7 ת ־־(צ)'* 
ד(צ) 3 הוא צרוף של ״״ 6 ו־ ־*" 7 > בניסוח החדש. 

5111715 (־״״־ ־״ 8 + "״ 6 ״ל/) £ = (׳!,*)׳י, 

1 = ו 1 



579 


סשואות דיפרנציליות ואינטגרליות — משוש 


580 


ועתה נשאר רק לקבוע את המקדמים ״\/,״ 8 (..., 1,2 = מ) 
הדי שיתקיימו התנאים לגבי (׳ 0,3 )״■,( 1.7 )״■ ■ 

שיטות אחרות לפתרון נדד חלקיות תלויות בנוסחאות 
אינטגראליות הקשורות בשמו של גרין. ובהעתקות של 
פוריה (ע״ע) ושל לפלס (ע״ע). 

באין פתרת אנאליטי קיימת אפשרות להשגת פתרון מקו¬ 
רב בשיטות נומריות. מאלה מקובלת החלפת הנגזרות במש¬ 
וואה ביחסי הפרשים סופיים• לדוגמא, ההחלפה הבאה במ״ד 

(ו 1 -צ)ץ-(ו 1 + צ)ץ 

211 00 ׳ל 

(צ)ץ 2 - ( 11 - צ)ץ + (ו 1 + צ)? _ , ,״״ 

1,2 ~ ׳ל 

( 11 קטן) הופכת את המשוואה למערכת משוואות אלגבריות 
הניתנת לפתרון נומרי. שיטות אלו משמשות בפתרון מ״ד 
בעזרת מחשבים. 

משוואות בהן מופיעה הפונקציה הנעלמת תחת סימן 
האינטגראציה נקראות משוואות אינטגראליות 
(ע״ע חשבון אינפיניטסימלי). פוריח מצא דרך לקבוע פונק¬ 

ציה (צ) 0 שתקיים 111 ( 1 )£>( 1 צ) 0:05 } = (צ)ז 
כש(*)) פונקציה. ידוע בי בתנאים ססויימים תהיה 

צ 8 (צ\ 1 (צ 1 ) 005 | 1 = ( 1 ) 0 . 

פרדהולם (ע״ע) חקר משוואות מהצורה 

ץ 5 >(׳ג) 0 9 < ,צ) 10 ן ג + = 000 

8 

כש־ס !. 1 ידועות, ופיתח שיטות כלליות לפתרונן. וולטרה 
(ע״ע) חקר את המשוואה המתקבלת מזו של פרדהולם 
בהצבת המשתנה א כגבול העליון של האינטגראציה. 
מ״א אחרת היא המשוואה ההומוגנית 

<ו 

׳! 8 50 ) 0 (׳< ,א) 110 •׳■ = 00 < 

עבורה הפונקציה הטריוויאליח 0 ־־ (צ) 0 מהווה פתרון 
עבור כל ג. הבעיה היא האם נמצאים ערכים עצמיים 
מיוחדים 1 עבורם קיימים פתרונות בלחי טריוויאליים, כיצד 
לגלותם, ומה הם הפתרונות (צ) 0 , הפונקציות העצ¬ 
מיות, המתאימים לכל .< כזה. 

בעזרת מ״א נפתרה בעית ה ט א ו ט ו כ ר ו ן! מציאת 
צורת העקומה החלקה שכל חלקיק היורד עליה בשדה 
הכבידה של כדור הארץ יגיע לנקודה התחתית באותו זמן, 
ללא קשר עם נקודת מוצא. אבל (ע״ע) הראה כי פתרון בעיה 

זו קשור בפתרון משוואות מהסוג ! 011 —.^^- 1 = (צ)ץ 
'/("-צ), 

כש־ 1 > 1 ן > 0 ו־(צ)) ידועה. משוואות אלה נקראות 
משוואות סינגולאריות. 

ישנן גם משוואות אינטגרו־דיפרנציאליות שבחן הפונק¬ 
ציה הנעלמת (צ) 0 מופיעה עם נגזרוחיה והאינטגראל שלה, 

דוגמת 0 ־־ץ 01 (ץ) 0 (ץ,צ)! 11 + (צ) 0 + (צ)')י(צ)' 0 


כש-£ , 10 ידועות■ שיטות לפתרון מ״א נמצאות בספרות. 

- 401110 €< 21 תב 0 .? ; 1959 , 11£1 ץ 6 ? 01011001 
? 00-11000 ,וזתס 0 . 11 - £ת 0 * 530 . 0 ; 1964 , £$11011001 
004 1 ( 51061111 , %1 ןק 0 ג> ./ 7 : 1964 , £$14011001 11 ו 07111 ^ 1 } 1 ( 1 

; 1965 , £$11011001 £01101 ?:>}) 01 ) 0 ? 10 '< 101 (£% 10/1€ <) 1 ה 1 ( 141 
-?//'*פ <ר<ס 0 ! 4 ?ס ) 0 011 ?הז?!- 1 , 51131111$ . 14 - < 1 ות 0010 . 14 

. 1965 2 , £$110110121 101 ) 0 ?? 

ל. ג. 

מ&ואות יצחק. מושב שיתופי בצפון חבל לכיש (ע״ע), 
המסונף לאיגוד המושבים של "הפועל המזרחי". 

כ 400 תוש' ( 1970 ), רובם עולי מרכז אירופה ומערבה. ענפי 
הכלכלה העיקריים הם: גידולי תעשייה וכותנה בשלחין. 
ירקות־חורף. פרדס■ בקר לחלב ובשר, לול ומדגרות. 

הקיבוץ הוקם ב 46 19 בגוש עציון. במאי 1948 נחרב 
היישוב עם שאר יישובי הגוש, וכמאה חברים וחברות נשבו 
בידי הלגיון הירדני. לאחר שובם משבי ירוץ ( 1949 ) הקיפו 
את יישובם מחדש בהבל לכיש. ב 1952 הפך הקיבוץ למושב 
שיתופי. מ״י נקרא ע״ש הרב יצחק איזיק תלוי הרצוג (ע״ע), 
בשעתו רבה הראשי של א״י. 

משויש׳ תחושה בבעלי חיים ובבן־האדם (ע״ע חושים). 

לס׳ שייכות תחושות שונות, היכולות להתעורר 
בעקבות גירויים הבאים הן מהסביבה החיצונית של האורג¬ 
ניזם והן מתוך גופו הוא (סביבה פנימית). תחושות אלו הן: 
רתת, מגע, לחץ, דגדוג, פתח. וכר. כמו כן 
שייכות לס׳ אותן תחושות המסייעות לאדם לאבחן פני שטח 
או פרקם של עצמים וחסרים (כגון אבחנה בין שטח פני 
זכוכית לבין שטח פני אריג). הס' מאפשר גם לאבחן אח 
המבנה התלת־ממדי של עצמים, סטראוגנוסיס (- 5101-00 

0515 מ^). 

על פי סוג האנרגיה המפעילה אותם. שייכים כל איברי 
חוש הם׳ (בהוראה המורחבת), ועמם מנגנוני תחושה אחרים 
כגון השמיעה, (ע״ע), שיווי-המשקל והחוש הקינסחטי (המ¬ 
בקרים את תנוחת הגוף ומצבו בחלל וכן את תנועותיו) 
לחושים המכאניים — או חושים מכאנוצפטי־ 
ו ו י י ם. המשותף לכולם שסוג האנרגיה המהווה עבורם 
גירוי הינה אנרגיה מכאנית, או ביתר דיוק שינויים 
כרמת האנרגיה המכאנית. 

הגירוי המכאני נקלט ע״י איברי חוש מיוחדים (הקולטים 
או הרצפטורים) והופך לסדרה של פוטנציאלי פעולה אשר 
נודדים לאורך העצבים אל מערבת העצבים המרכזית (ע״ע 
עצבים). 

לא כל התחושות השייכות לס׳ מגיעות לתחום ההכרה 
והתודעה של האדם. אלו שאינן מגיעות לתחום התודעח 
וההכרה מהוות חלק ממעגלי החודים (ע״ע רפלכס) הקשר 
רים בעיקר לבקרה על תנוחת איברי־הגוף והפעלתם התקינה 
של שרירים. לאותן תחושות המגיעות לתחום התודעה מת¬ 
לווים לעתים גם תבנים נפשיים אשר לגביהם עשוי האורגא¬ 
ניזם ליחס סיווג ערבים כגון "נעים", "בינוני". "דוחה", 
"בלתי נעים". 

בבדיקות מיקרוסקופיות ניחן להבחין בגופיפים שונים 
הקשורים למערכת העצבים, אשר הוכרו כאיברי תחושת הנד. 
הם מצרים בעיקר בעור המכסה את הגוף (חלקם קרוב 
לשרשי השערות), בקרביים ובדופן כלים חלולים. כפו כן 
תוארו איברי חוש מיוחדים בתוך השרירים המפוספסים 



581 


מישוש — משחק 


582 


(שרידי שלד) שהוכרו באיברים מכאנוצפטוריים (כישורי 
השריר: 110 ) 50111 ; 111115011 ). בצר אלו ידועים תאי חוש כגון 
התאים הנמצאים באוזן הפנימית, ובן אלו של איבר שווי־ 
המשקל ובן איברים לחישת מ׳ בגידים, שלכולם מהווה 
האנרגיה המכאנית גירוי מפעיל. 

קיים שוני רב במבנה איברי חוש המ׳ז חלקם בנויים סיבי- 
עצב דקים, חסרי מעסה של סיאלין: אחרים יוצרים מעין פק¬ 
עת, המזכירה בצורתה פקעת של חום־קשירה, המתלפף סביב 
עצמו: לדוגמה, הגופיפים ע״ש מיי 0 נר (- 0010118 5 ': 1£1 ! 1£155 \ 
0105 ). צורות אלו שכיחות במיוחד בעור כף היד של האדם 
ואצבעות של יונקים אחרים. אחת הצורות המיוחדות של 
גופיפי חוש הם׳ נקראת ע״ש פאצ׳יני ( 01111 !;?). גדלם יכול 
להגיע לכדי מילימטר. הם מצויים גם בעור. גם בקרביים. 
אחת הרקמות העשירות במיוחד בגופיפים מסוג זה הוא 
הלבלב (הפנקריאס). ייחודם בכו שחם מוקפים רקמת חיבור 
רפה המסודרת עלים־עלים (דמוי עלעלי בצל) והמשמשת 
כנראה בלי עזר מסביב לסיב עצב חשוף (חסר מעטה) 
המצוי במרכז הגופיף. חתך־אורך דרך גופיף בזה מודגם 
בציור. 

חוש ד,מ׳ שונה בצורה ניכרת בבע״ח שונים: 

לחד־תאיים אין איבר חוש מיוחד. כל שטח גופם מגיב 
לגרויי מ׳. לבמה קבוצות של ריסוניות (חד־תאיים) יש זיפים 
גדולים. זיפי-חישה. 

ברב־תאיים איברי ה¬ 
חוש הם מטיפוסים 
שונים: חלקם בנוי 
בצורה פשוטה ביותר; 

קצות סיבי עצבים 
חפשיים בתוך תאי ה- 
אפיתל או מתחתיהם. 

'"•־*'יי ייי " 1 'י יי •■"•י (ע״ע חושים. עם׳ 
218 ). טיפוס אחר הם שערות־חישה, זיפים, קוצים הבול¬ 
טים מעל פני שטת הגוף. בפרוק־רגלים, גוף בע״ח מכוסה 
בשערות־חישה בעיקר במחושים, בכנפים. במפרקי הגפים. 

לחרקים יש, נוסף לשערות אלה. "סנסילות". על חאורם 
ע״ע חרקים, עם׳ 85 — 86 . 

הגירוי המכאני. המגיע אל איברי חוש הם' יוצר לבסוף 
חודה תחושתית המתפרשת לפי ממדים אחדים של גירד. 
הממד הראשון הוא האיכות. בגון ההבדל בין נגיעה 
בחודה של סיכה או בראשה (מגע חד או בהה). ממד אחר 
הוא ה כ מ ו ת המתבטא בעצמת הלחץ הפועל (יחידת מש־ 
קל/יחידת־שטח). מבחינה הוויתית מתפרשים הבדלים של 
עצמה במגע קל או בבד, כלחץ רפה או חזק. לבד משני 
ממדים אלו יש לחווית הם' אספקט של מרחב ושל זמן. 
אשר לאספקט המרחבי: פיזור איברי החישה אינו שווה בכל 
איזורי עור הגוף. באיזורים בהם צפופים איברי חוש הם׳ 
מתאפשרת אבחנה עדינה יותר של שתי נקודות מגע או לחץ 
הפועלים מ־זמנית מאשר באזורים בהם הפיזור הוא דליל 
יותר. אזור עשיר בגופיפי מ׳, למשל, קצות האצבעות, השפ¬ 
תיים, קצה הלשון, מסוגל להבדיל בין שני חודי מתוגה 
סגורה. עור הגב לעומת זאת דל יותר באיברי מ', ובו קשה 
לאדם לקבוע את מספר הנקודות הפועלות בבת־אחת. לאס¬ 
פקט מרחבי זה יש חשיבות אחרת גם בפעולת חוש הם׳, 
והוא ייחוסו של הגירד לנקודה מסדימת בגוף, דהיינו הידי¬ 


עה באיזה איזור של גופנו חשנו אח הגירד. מסד הזמן בחוש 
הם׳ מקבל תפקיד, כאשר ר צ ף של גירויי מ' פוקדים בזה 
אחר זה איברים אחדים או את אותו איבר הם׳ עצמו. זה קורה 
כאשר האדם בוחן בתנועת יד את שטח הפנים או את המבנה 
התלת־ממדי של חפץ, או באשר רצף התחושות נוצר ע״י 
תנועת עצם על פני עור הגוף. תהליכים שכליים גבוהים, 
בגון תהליכי תרגול או למידה בשיתוף תחושת ד.מ׳ משפרים 
את יבלתו של אדם באבחונים מסוג זה. על ■תהליכים מסוג 
זה מבוססת יכלתם של עיוורים להתמצא בעולמם ע״י גירדי 
ם׳. בהקשר זה יש להדגיש שאין העיוור מצויד ביותר איברי 
חוש ם׳ מן הפיקח. אלא מנצלם בצורה יעילה יותר. 

תופעות ההסתגלות (ע״ע חושים, עם׳ 222 ) קיימת במידה 
ניכרת לגבי חוש הם׳. בעקבות הסתגלות זאת אין האדם חש 
באופן מתמיד את פגע בגדיו או את דופק לבו וכר. 

לגבי מרבית תהליכי תחושת ד,מ׳ מצרף האדם גם רשפים 
שמקורם במערכות חושים אחרות, בגון המערכת של חום 
וקור. 

, 1111011 . 0 .!{" 7 ; 1965 ,/( 1060102 ( 1 ? <\״ו 0 !ת£$ ,• 1 ש 11411 ^ . 0 . 0 

• £5 $17111 1710 ! 7711 $0 411 . , 1, (14(1x1 ־ 1 ;" 1965 , (( 110102 י( 1 (? 0 ז £0 ('! 
; 1966 , 7 ( 110 * €0 ,^ 100 ( 17 ( €610 , 401111171710 ( 11010£1£ ץ) : 1#111 ת 4 ) . 1 - 1411010 ) 04 

1 ( $071107 ,; 0151 ^ . 0 - . 1 \ - 11 חשכ)!^ ; 1966 

- 1110 ( 1 (? /ס 40110711 ) 01171 ? ,ח 0 ל.ר; 1 ן 1101 ז .? . 11 ; 1967 , 70001101 ? 

. 1967 ,(( 10102 ( 10 ( 1 ? 1021001 

י. שט. 

משחק. א) פעילות ספונטאנית, בלתי מאורגנת ומהנה, 
שביסודה דחף חזק, והיא נעדרת תכלית חיצונית 
לעצמה; ב) פעילות תחרותית המוכתבת ע״י כללים, ולה 
תוצאות מוגדרות. האיפיון הראשון מתייחם בדרך בלל 
ל״שעשוע״ והשני — ל.,ם"׳. במובן הרחב יותר כולל המונח 
גם פעולות ספורט, קארנוואלים, ריקוד ותיאטרון. 

נעשו נסיונות שונים לקבוע את הקווים המאפיינים 
המשותפים לאותן פעילויות שעליהן חל המושג פ׳, בשפת 
הדיבור. נראה כי המושג מתאר לעתים פעילויות שאין 
ביניהן הרבה פן המשותף. 

אין. או כמעט אין. תרבות בעולם שם" אינם מצרים 
בה. מ" הדורשים מיומנות גופנית, כגון סשחקי-ריצה, בדור. 
חבל, הם הנפוצים ביותר בעולם. משהקי-הקוביה והקלפים, 
שתוצאותיהם נקבעות ע״י הפקרה, אף הם נפוצים. ישנן 
מדינות שבהן חל איסור חמור על סשחקי-הפזל(ע״ע), ואילו 
באחרות הם מופצים ע״י השלטון ומשמשים מקור הכנסה 
לאוצר המדינה. מ" מסוג אחר, פחות נפוץ, הם אלה שבהם 
נקבעות התוצאות ע״י שיקול־דעתם של המשחקים המתחרים, 
בגון שחמט (ע״ע). ס׳-לוח אחר בעל תפוצה גדולה הוא 
המאנקאלה. — הס" הנפוצים ביותר בין הילדים בארץ הם 
(עפ״י ממצאיה של ר. ר. אייפרמן). תופסת, חבל, כדורגל, 
גולות, היאבקויות, חמור חדש, צעדי־ענק, קלאס ומחניים. 
חלק מאלה, ום" אחרים (מחיאות כף, חמש אבנים, פורפרה 
או פוררה, פאססיקים) מכונים בפי הילדים "עונתיים" 
(״עונת קלאס״, "גולות בעונה״) ואמנם קיומם זמני ( 1 — 6 
חדשים) והם מתחדשים מפעם לפעם ואז נוטים הילדים 
להתמכר לחם במידה מרובה. אולם בניגוד לריפוים הרווח, 
אין התחדשותם קשורה בהכרח לעונת-שנה ססוייפת ואין 
הם בהכרח קיימים בו־זמנית במקומות שונים (מלבד ם" 
הקשורים בחגים מסוייפים, בגון סביבון בחנוכה, התחפשות 
בפורים וקשת וחץ בל״ג בעומר). אייפרמן מבחינה בין פ" 



583 


משחק 


584 



משחה־חנולוח (?שבת העחונות הסמעלתיח) 


אלה, ה״עוברים־ושבים•", למשחקי "קבע" המצויים דרך קבע 
במגרש־המ", ום' "ספוראדיים", שאף הם מופיעים ונעלמים, 
אלא שקיומם קצר ומשיכותם מועטה. אופי סוגי מ" אלה כרוך 
בהרכבי תכונותיהם. המי׳ העוברים־ושבים הם משתקי-מיו- 
מנות תחרותיים שניתן לשחק בהם גם ביחידות ושד,אימון 
בהם מביא לפיתוח ניכר ומהיר של המיומנות. משום כך 
גדול האתגר שבסוג זה של מ׳ בתחילת "העונד,", אד לאחר 
זמן מפתחים המשחקים את מיומנותם עד לגבול יכלתם וכן 
מתגבש מדרג קבוע פחות או יותר של משחקים על-פי 
בשרם, וד,עניין במי ד,ולו ופוחח. לאחר פרק זמן של זניחת 
ד,מ' מתחדש האתגר שבו• סיכוייו להיקלט שוב במעגל 
המ- הקיימים תלויים במידה מטויימת בהתלהבותו של בעל- 
השפעה מבין הילדים, במבחר הס" המצויים באותו זמן 
ובמידת משיכותם, בתנאי מזג־אודר נאותים ובמציאות 
האביזר הדרוש למ' (בעונת המשמש — משחקי ,.גוגואים" 
או "עג׳ואים" בגלעיניהם). ד,מ" הספוראדיים (ניחוש עתי¬ 
דות. סבתא סורגת. נלך,פיל. מלים־שמות) הסרים בדרו־כלל 
את התכונות המאפיינות מ' עוברים־ושנים והאתגר שבהם 
מועט יחסית. פ׳ הקבע הבולט ביותר הוא תופסת. אין הוא 
מאבד את משיכותו מאחר שכל משחק חפשי בפידד,־מדובה 
לקבוע לעצמו את רמת האתגר בה ישחק (בהתאם לכוחו 
או למצב־רוחו) — אם יתגרה בתופס, או יעמוד בטווח 
"בטוח" ממני, וכיר־נ. 

מעטים הס" שבהם משחקים בני אחד המינים בלבד. 

אך מ" הדורשים שטח-מ׳יגדול, שימוש בכוח פיסי. מחשבה 
אסטרטגית ותחרות קבוצתית, גדולים הסיכויים שבנים 
ישחקו בהם! ואילו ס" הדורשים "תור", קצב בפעולה, 
שלבים מוגדרים המכתיבים את סדר הפעולות וזנרון וקשב. 
כוח משיכתם רב יותר לגבי בנות. יחסית לילדי העיר 
בישראל, מדנים ילדי הקיבוצים לשחק ביחידות! ואולם 
בסשחקי-ד,תחרות שלהם בולטת יותר הנטייה לתחרות בין 
קבוצות, וכן לס' שבהם תפקידי כל המשחקים שווים הם 
בערכם. ילדים ערביים בישראל ממעטים', בהשוואה לילדים 
היהודים, לשחק במ " תחרותיים. במשחקיהם מצדים יותר 


שירה ידראמאטיזאציה. מרבית משחקי הילדים דורשים 
פעילות פיסית. ילדים בדמה חבדתית־כלכלית נמוכה בהש¬ 
וואה לאלה ברמה בינונית-גבוהה מרבים יחסית לשחק בם" 
הדורשים זכרו! וקשב, וממעטים יחסית לשחק במ" הדורשים 
מחשבה אסטרטגית. קבוצת־הבד הממוצעת שלהם קטנה יותר, 
ומשך משחקם הממוצע קצר יותר. כללית, עולה גודל 
הקבוצה הממוצעת עם ד,עליה בגיל המשחקים, אולם מגיל 
6 ואילן הגודל המצד ביותר הוא של שני משחקים בלבד, 
מגיל 6 ואילן מספר המשחקים בקבוצות שמספר משתתפיהן 
הוא זוגי גדול יותר מאשר בקבוצות שמספר משתתפיהן 
אינו זוגי! אן בשני המקרים. ככל שהקבוצות גדולות יותר, 
מספרן קטן יותר. כשני שלישים מן המשחקים ברחוב משח¬ 
קים לא-יותר מ 10 דקות ברציפות, אם כי ישנן קבוצות בר 
דדות הממשיכות במשחקו משן שעות רצופות ללא הפסקה. 
משן הם׳ הממוצע עולה עם העליה בגיל, עד גיל 12 לערך. 
לאחר מכן קיימת נטייה בדורה לירידה במשך הממוצע. 

מקור ו ד, ת פ ש ס ו ת. מ" רבים היו בעבר חלק בלתי־ 
נפרד מפולתני-דת וממעשי־כשפים. במשן הדורות התפשטו 
בחלקם הרחק מארצות מוצאם. איבדו את נוחם המאגי והפכו 
לצורה של בילד שעות-הפנאי, ואף למקור פרנסה. משחקי- 
כדור היו במקורם קשורים לפולחני־פוריות, ומשחקי־קוביה 
(בחוליות־עצם, למשל) — לנבואה. בקברות מצרים נמצאו, 
על ציורי-קיר ובתיאורים שבכתב, עדויות למשחקי-לוח 
וקובית מן האלף ה 3 לפסה״ב. אך רק מעט ידוע על כללי 
הם״ הללו ושימושיהם. אותם ס״ נמצאו בא״י באלף ה 2 
לפסה״נ! לאיי הים־התיכון וליוון הגיעו באלף ה 1 לפסה״נ. 
להודו — ב 500 לפסה״נ. ובאפריקה נפוצו רק עם התפשטות 
האסלאם• העפיפון, שמקורו כנראה בסין, שימש לפולחן, 
והוחדר כשעשוע לאירופה רק בסוף המאה ה 18 . מפורסמים 
ביותר הם הם" האולימפיים (ע״ע). שראשיתם היתד, ביוון, 
ושנערכו, לאתר־מכן, גם ברומי. אלו היו בעיקרו תחרדות 
אתלטיות שהיוו חלק מפולחן האלים. 

מקום הם׳ בתרבות. חט" נחשבו בתרבויות מסדי־ 
מות כמחשלים ומפתחים, ואילו באחרות — כחסרי-ערך 
ואף כמזיקים ליחיד ולחברה. עס״י ניתוחו ההיסטורי של 
יוהן רליזינגה (ע״ע). גדלה ומתפתחת הציוויליזאציח מתוך 
מ׳ וכס׳. מקורה של התרבות כולה נמשתקי־תחרות (להוציא 
ם" שיש בהם רווח המרי). הם' משתקף במשפט, במלחמה, 
בפילוסופיה, בשירה ובאמנות. ניסינו ישנה סכנה של בידוד 
הם׳ ב 2 כל תחומי החיים, ומכאן — סכנת החדלון של כל 
פעילות יוצרת והתפרצות מלחמה טוטאלית חסרת-כללים. 
הפילוסוף והסופר הצרפתי רודה קאיואה ( 05111015 ) מייחם 
קשר של הדדיות בין תרבות לס׳, במשמעות הרחבה ביותר 
של המונח. במקודם משמשים ד,מ" לפולחן ולמטרות פולי¬ 
טיות ולאחר שהם מאבדים כוח זה, תורמים הם לחרבות 
את "רוח הם", החיונית לפיתוחה. הוא ממיין את הם" עפ״י 
סגנונם ועפ״י דפוסיהם. סיכדיה של חברה מסוייסת לשגשג 
או לדעוך עשדים, לדעתו, להיות תלדים בטיפוס ד,מ׳ שאליו 
נמשכים בני־החברה. מחקריהם של נ׳. רוברסס וב. סאטון- 
סמית העלו קורלאציות חיוביות נין דפום־הס׳ שעיקרו 
מיומנות גופנית לבין חינוך להישגים! בין ם" שעיקרם 
מחשבה אסטראטגית ובין חינוך למשמעת! בין פשחקי-מזל 
וחינוך למילד אחראי של תפקידים בעלי אופי שיגרתי. 
הממצאים הוסברו על יסוד "השערת הסכסוך והתירבות", 




585 


משחק 


586 


אשר על־פיד, תהליך החיברות ( 1011 ] 3 ־ 1311 :> 50 ) גורר אצל 
כל ילד סכסוכים נפשיים הגורסים לו להימשך לדפום־ם׳ 
שבו מיוצגים מוקדי הסכסוכים. במסגרת הם׳ לומד הילד 
להתמודד עם דרישות החברה, ומצד אחר — להסתגל אליהן. 
ואולם השערה זו לא נתאשרה בבדיקה שבוצעה על אוכלוסיה 
גדולה של ילדים בישראל (ר. ר. אייפרמן). 

תפקיד הם׳ בהתפתחות היחיד. ההתייחסות 
לם׳ כממלא תפקיד חיוני בהתפתחותו של הילד תחילתה 
בעיקר בהשפעת תורת ההשתלשלות. ם פ נס ר (ע״ע), 
בדומה לשילר קודמו, פירש את ד.מ׳ כביטוי ל״עודף מרץ", 
שהוא מקור היצירה. עודף כזה מצד. לדבריו. רק בקרב 
יצורים ברמה פילוגנטית גבוהה, שאינם מנצלים את כל 
הפרץ העצבי המצטבר בהם לצורך סלהמת־הקיום. אולם 
הספקולאציות הפיסיולוגיות אשר עליהן מתבססת תורת- 
ספנסר הן תסרות־יסוד. ג׳. סטנלי הול (ע״ע) פיתח במס¬ 
גרת של תורת-התפתחות כללית את "תורת־השנאי"(-גסס! 
מ 0 ז] 13 נו 11 נ!), הטוענת, שהילד חתר במשחקו בגילים שונים 
על שלבים שונים בהתפתחות הסין האנושי, וחזרה זו חיונית 
להתפתחותו המאוזנת של היחיד. אולם, נוסף על כך שנקל 
למצוא דוגמות שאינן משתלבות בתפיסה זו. מבוססת היא 
על הנחת-היסוד של תורת-למרק (ע״ע) על ההשתלשלות, 
שלפיה תכונות נלמדות עוברות בירושה — תורה שאינה 
מקובלת עוד כיום. ק. גרום (ע״ע), לעומתו, ביסס את 
תורתו על עקרון הברירה הטבעית של דארווין: החי ברמה 
פילוגנטית נמוכה אינו משחק. משום שהתנהגותו כולה 
מונחית ע״י אינסטינקטים מלידה. הברירה הטבעית מעדיפה 
יצורים מסתגלים שהכשרים המורשים שלהם מעוצבים פתוה. 
ככל שרמת האורגאניזם גבוהה יותר ומוגנת יותר. כך ארובה 
יותר תקופת ילדותו והוא מתרגל, משכלל ומכוון במשחקיו 
"אינסטינקטים" אשר להם יזדקק בבגרותו. תפיסת גרום 
על האינסטינקטים שוב אינה מקובלת היום, אך קווים מטי¬ 
עונו על הם׳ בתמול מצויים בתורות מודרניות. 

ז׳ ן פ י א ז׳ ה (ע״ע) ראה את ההטמעה של הס¬ 
ביבה ע״י האורגאניזם כנד מעיקרה: אצל הילד קיים בהברה 
חוסר איזון בין נטייתו לסגל את סביבהו לצרכיו (הטמעה) 
ונכונותו להתאים עצמו לסביבה. התינוק, וכן הילד, לומדים 
להיתאם למציאות בהדרגה, בכורח הנסיבות הכופות היוד 
אמות זו, וכן בשל צורך פנימי להרחיב את היכרותם עם 
הסביבה. ה י ת א ס ו ת קיימת בכל תהליך של למידה, כל 
עוד הילד אינו שולט במתרחש. מן הרגע שקנה לעצמו 
שליטה והוא מבצע פעולה לשם "ההנאה מן השליטה", הריהו 
משחק (מטמיע). על־סמך תצפיותיו במספר מוגבל של יל¬ 
דים, הבחין פיאז׳ה ב 3 צורות־פ׳ אוניוורסאליות; 1 ) מ¬¬ 
התרגול של התינוק בן ה 3 — 4 חדשים המשתעשע בת¬ 
נועות הגוף שקנה לו שליטה עליהן. ם׳ זה, הפשוט בתחילה, 
נעשה בהדרגה מרכב, ממושך ומתוכנן יותר, וכמו־כן — 
פחות הלד בנסיון ישיר קודם של המשחק. במקביל לו מת¬ 
פתח מי במלל, צירוף מלים ומשפטים לשם הנאה מן השליטה 
בהגיה. מגיל 4 פוחתים משחקי־התרנול, משום שהילד רוכש 
לו פחות מיומנויות חדשות לעומת שנותיו הראשונות, וכמו¬ 
בן נבלע דפוס־מ׳ זה בדפוסים המאוחרים יותר. 2 ) ה פ¬ 
ה ס ם ל י. אשר ניצניו מופיעים בגיל שנה וחצי. תחילתו 
בהעמדת־פנים ובהיקף פעולות עצמיות והמשכו — בייחום 
התנהגותו שלו לאחרים ובהזדהות עם אנשים ועצמים שבם- 



פ׳צחק הרופא (קר; קיימת 5 י׳שרא?) 

ביבה. במקביל לכך שוזר המשחק סיפורים ובני-לווייה דמ¬ 
יוניים. דפום־מ׳ זה נעלם כמעט לחלוטין בגיל 7 : ירידתו 
ההדרגתית נובעת מכך, שהסמלים שהילד נזקק להם נעשים 
יותר מותר מותאמים למציאות. כך, למשל, דורש הילד 
שצעצועיו יהיו העתקים פדוייקים של המקור, משחקו הדמ¬ 
יוני מאבד את סמליו הפרטיים, שבמקומם באים סיפנים 
חברתיים מקובלים. 3 ) ד, פ' החברתי, הכסוף לחוקים, 
מתפתח מגיל 4 ואילך. מידת ההטמעה אשר בו מוגבלת כי 
התאמת כל משחק לכללי הם׳ היא תנאי לעצם קיומו של 
הם׳. הם׳ החברתי הופך דפוס הכד הדומינאנטי עם העליה 
בגיל. ואולם במחקר שנערך בידי ר. ר. אייפרמן נמצא כי 
מגיל 12 — 13 עולה שוב שיעור המשחקים בס׳ התרגול 
(במשמעות המיוחדת שנתן פיאז׳ה למונח זה). תורד — 
במיוחד אצל בנות — שיעור המשחקים בס׳ החברתי. הגורם 
המושך את המשחק הוא תכופות — בעיקר לאחר תקופת 
התרגול הראשונה — דווקא האתגר שבם׳, ומשהופך הס׳ 
להטמעה גמורה, הוא מאבד את משיכותו. מ׳-ד,תרגול מגיל 
12 ואילך הוא עפי״ר דגנראציה של מ׳ כפוף־חוקים, שנש¬ 
תמר בו עדייו האתגר עבור המשחק; אך כיום, מסיבות 
סוציולוגיות שונות, לא מקובל לשחק בו לאתר גיל מסרים. 
פ" כתוססת ומחבואים, למשל, היו בעבר משחקי מבוגרים 
דלדים כאחד. ההשתעשעות הבאה במקום המ׳ הפורמאלי 
ממלאה את מקומו ומונעת מבוכה חברתית מן המשחק. 

גם הפסיכואנאליסיקנים מתייחסים למי כאל 
דפוס-התנהגות הסתתייב מעמדתו הבלתי-מאוזנת של הילד, 
הנובע מעצם טיבו ופאופי יחסיו עם הסביכה. לדידם, 
העדר האיזון הרגשי הוא שגורר את הפעילות המשחקית, 
לעומת פיאז׳ה אשר העדר האיזון נראה לו שכלי בעיקרו. 
ואילו הרגשי בא לידי ביטר כגורם משני בם׳ הסמלי בלכד. 
עקב מאורים פנימיים הסותרים את דרישות המציאות, ובן 
משום לחצים חיצוניים והורות מזעזעות במציאות או בדמיון, 
שקשה לילד לעמוד בפניהם, מצטברות בו חרדות וסתירות 
פנימיות. הס׳ תורם לחיזוקו ולגיבושו של האני; בשעת הס' 
שולט עקרון העונג, שאינו מתחשב במציאות, והילד הופך 
מסביל לפעיל, מכות ושולט בפתה,ווה. הם׳ מאפשר איפוא 



587 


משחק — משחק מזל 


588 


הפחתת מתחים ע״י כך שמתבטאים ונפחדים בו קשיים 
נפשיים, עפי״ר באופן חלקי וסמלי. אף חחזרח חנפייתית על 
תודות מכאיבות מלווה עונג! הרי שלא כבמציאות, הילד 
הוא השולט במתרחש בס׳ והוא יכול להפסיק את משחקו 
כרצונו, ולהפוך עצמו מסובל לגורם הסבל (משחקי רופא. 
ועוד). 

מכאן שעפ״י הפסיכואנאליטיקנים — ובניגוד לפיאדה — 
עצם הפעילות המשחקית היא המקרבת את הילד למצב של 
איזון. התפיסה הפסיכואנאליטית על קיום שלבים אוניוורסא־ 
ליים של התפתחות פסיכוסכסואלית, מבוטאת בהקשר לס׳ 
אצל אריק אריקסץ. המבחין ב 3 שלבים בהתפתחות חמי: 
השלב האוסוקוסמי, השלב המיקרוקוסמי והשלב המאקרו- 
קוסמי. ביתר הרחבה באה תפיסה זו לביטוי בניתוח הפסיכו- 
אנאליטי-אורתודוכסי של לילי פלד, המבחינה ב 4 שלבים: 
1 ) התינוק נוכח עד מהרה באזלת־ידו ובתגובות השליליות 
של הסביבה על רבות מצורות התנהגותו. עד גיל 2 הוא 
מפצה עצמו בצורות מ׳ אשר תכנן וסגנונן משקפים את יחסו 
לגופו ותפקודיו. 2 ) בגילים 2 — 3 משקף חמי סמלית את 
יחסי הילד אל אמו. משענתו היחידה בשלב זה ועל-כן גם 
מוקד חרדותיו (הפחד שתטוש אותו). מ- מייצגים איפוא 
השתלטות סמלית על חרדה זו בכך, שאף הוא נעלם (הס׳ 
"איפה...?־׳), או מעלים ייצוג של האם כדי לשלחה מפניו 
ולהשיבה לעצמו לרצונו. התקשרותו ההדוקה אל האם משת¬ 
קפת גם כחיקויה בדרכים שונות באמצעות צעצועים. 
3 ) בשלב האדיפאלי (גיל 3 — 5 לערך) משקף המ׳ חרדות 
הכרוכות ברגשות אפסותו מול המבוגרים שאינם משתפים 
אותו בעינוגיהם. הם׳ מתמקד בחיקוי חיי המשפחה, ובולטים 
בו רגשות, דראמאטיות ומרץ. ניכר במי חיקד מדויק יותר 
של המציאות ונעשים גם נסיונות לשתף בו חברים. בתפקידיו 
השונים בם־ הילד הוא כל-יכול, ובכך מתאפשר לו להפחית 
מתחים ותיסכולים הכרוכים בתסביך האדיפאלי. 4 ) בגיל 
5 — 6 מתרחב עולמו החברתי של הילד. גילאיו מספקים לו 
נושאי הזדהות חדשים ומקור חדש להרגשת כוח עצמי. המ ׳ 
הכפוף לחוקים המתפתח בגיל זה דורש שותפות רב־ בין 
המשחקים ומגן על הילד מפני גלישה למאוויים שקבעו את 
דפוס-הם׳ בשלב הקודם; במקרה של אי-הצלחה מתאפשרת 
לו גם חזרה על המ׳. ובכך מוגן הוא מפני תחושת בשל(ן. 

הנו׳ כאמצעי איבחון וריפוי. על יסוד התפי¬ 
סה שהם׳ משמש לילד אפיק מרכזי להבעת מאווייו, סכסוכיו 
וחרדותיו האישיים, פותחו דרכי איבחון ודרכי טיפול בילדים, 
המאפשרות לילד לשחק, או אף מעודדות אותו לס', ומעמי¬ 
דות לרשותו אביזרים לצורך זה, מלאני קליין רואה בנד 
תחליף לשיטת האסוציאציה החפשית הנהוגה בטיפול פסיכו־ 
אנאליטי במבוגרים. במי משתתפים תכנים שאינם מודעים 
לילד ותפקידו של המטפל לפרשם עבורי — בעיקר כדי 
להקל על דרישות קיצוניות של "האני העליון" (ע״ע פסיכו¬ 
אנליזה) המעיקות עליו. אנה פררד, לעומתה, מניחה שתה¬ 
ליך התפתחות "האני העליון" והפנמתו איטיים יותר ומגבילה 
בהרבה את ההסבר הישיר הניתן לילד על משמעות המי. 
אריקסון מתחיל לצורך איבחונו בהתרשמות ממבנה משחקו 
של הילד וסתכנו, ורק בשלב מאוחר יותר מפרש לו את התנ¬ 
הגותו. לדעתו. בם׳ תחפשי במסגרת מוגנת, שבה עומדים 
צעצועים ומבוגר לרשותו הבלעדית של הילד, קיימים נתונים 
המאפשרים מידה ניכרת של ריפד עצמי. מארגארט לואנפלד 


((> 1 :>) 1 ! 0 *^ 1 ), המתנגדת למתן פירושים לסמלים המופיעים 
כמ ׳ כדרך הפסיכואנאליטיקנים. רואה את עיקר חשיבותה 
של המסגרת הטיפולית במתן הזדמנות לילד לבטא את מצבו 
הרגשי והשכלי, וזאת ללא כל התערבות מצד המטפל. לורטה 
בנדר מדגישה במיוחד את חשיבות המבנה במשחקו של 
הילד; הם׳ החפשי, לדעתה, הוא בשביל הילד אמצעי לחקור 
ולהתנסות בחוקי־טבע וביחסים בין־אישיים. ורג׳יניח מ. אכס־ 
ליין (־״ 4x11 ) פיתחה את שיטת התראפיה המזח- 
קית הלא־מנחה שבאמצעותה מבטא המשחק את 
אישיותו. הוא מתנסה בתקופה של חשיבה ופעולה עצמאית 
ומשחרר רגשות ועמדות שנדחקו ולא יצאו למרחב. הנחת־ 
היסוד בשיטה הלא-מנחה היא שלילד לא היכולת בלבד אלא 
גם הדחף לפתור את בעיותיו בעצמו; ומטרת השיטה היא 
לתת לו תנאים אופטימאליים לשם כך. 

משתקי־סימולאציה. יוצרי מ" אלה מתכוונים 
לייצג קטע מסרים של המציאות (בגון חלום, התפרצות שרי¬ 
פה גדולה, יחסי הורים־ילדים, יחסי דיפלומאטית ביו מדינות) 
במסגרת ס׳ חברתי שכלליו תואמים את דרישות המציאות 
המיוצגת. בעשור האחרון פותחו משחקי־סימולאציה רבים 
בתחום החינוך (בייחוד הכשרת מורים), מנהל-העסקים, 
התעשיה והצבא (כגון הנד׳ "דיפלומאטיה", "קאריירה", 
.,משפחה" ועוד). הנחתם של יוצרי הנד׳ היא שהמשחק 
המעורב באופן פעיל במצב המיוצג, ושחחלטותיו משפיעות 
על השתלשלות המצב, ייטיב להבין ולשלוט במצבים דומים 
במציאות, לאחר שהכיר את תוצאות החלטותיו כפי שהן 
משתקפות ישירות במהלך הם/ לדעת יוצריהם עדיפים ם" 
אלה על אמצעי למידה סבילים יותר. אך התנאים לקיום מ' 
חפשי טוב אינם בהכרח תואמים את דרישות הסימולאציה 
הטובה: ואמנם• משחקי־סימולאציה נערכים בדרך כלל 
כמסגרות שאין בהן בחירה חפשית (בי״ס או קבוצות עבו¬ 
דה), או ע״י קבוצות המעוניינות בלימוד התחום המיוצג בנד־ 
הסימולאציח, 

ק. גרום, מישחקי אדם (עבר׳: מ. ברכיהו), תשט״ו! ר. האר- 
טלי — ל. פראנק — ר. גולדנסון, פסיכולוגיה של משחקי 
ילדים (עבר׳: א. רפ), 1957 ; י. הויזינגה. האדם המשחק 
(עבר׳: ש. מוהליבר), תשנ״ו: ר. אייפרמן, משחק (אנציקלו¬ 
פדיה חינוכית, ה), וזשנ״ט; -/׳/',,/ 6 מ! / 10 ? זג 

6/160 11/011010 111 066001100 ? 10 , 01 ע 3 ;ק .ז ; 1935 , 110011 
1 : 1947 ,/? 16111 !?' / 10 ? , 1111 * 4 4 ( .ע ; 1945 , 601001 '! 

! 6 , 8131037 .א .( . 14 : 1930 , 611 ן 16 61 1 מ 11 /מ£'./ , 05310:111 
־ 0311 . 11 ; 1952 , 01611 100 ( 1 011166 0110161 ! 110061 / 0 / 111106 { 
- 1/6110 ? 116 ' 7 ,־ 1411131 . 5 ; 1958 , 110100161 161 61 16110 1,61 , 11111 
סין / 10 ? 506101 , £0101333 !'£ .א .א ; 1968 ,/ 10 ? /ס /? 0 ! 

. (.:('ס ] 81111011-5311111 . 11 — 1401100 .א 13 ) 11111110011 !€ 

1 ' 4,71/10,1 ־ 6 / 0 0616601100011 ,. 11 ; ; 1971 ,(/ 10 ? 1 '? €111 
0/11111 , 5311111 ־ 531103 . 0 - 410111 ! א .[ ; 1971 , 81/161 00016 
־־ 01100 ־ 41 . 81 .£ 111 ) / 10001660160 00016 00/1 ? 7601010 
. 1971 , { 000161 ( 0 / 81114 7116 , 5311111 ־ 531103 .מד. '< 0108 ח 11 ־ת 1 ז 0 ,׳* 3 ^ 1 1 גח 
; 7952 , 11111% ) * 1 * 00 ן 0 1166 ) 0 ( 1 7716 , 1100 ^ . 0 . 0 ; 1951 
16616011 * 41 4.11 ;) 11105 * 811 1% * 111 ( 0010 10 (י! , 1110011 . 1 ׳״ . 11 
; 1962 ,( ¥111 , 355-364 ,■{ 0 ס 116 ן 14 ז 061 1 3001 00016 ) * 01-040 ? 
, 6 * 1 ) €61 01$0111264 : 1011 ) 86 06 ־ 801 1 ( 705 , 031031067 .( 

. 1967 , 79 — 61 ,מ * 111 ם 6 תק\ 2 
של. ש. 

משחקים אולימפיים (מ״א),תחרויות ספורט של ספור־ 
סאים חובבים מארצות העולם המתקיימות אחת 
ל 4 שנים. הסה״א מחולקים לתחרויות קיץ ולחחרויות חורף, 
המתקיימות באותה השנה. הסה״א נפתחים בסקס חגיגי, 
בהנפת דגלי המדינות המשתתפות ודגלי הארגון, הדלקת 
המשואה בלפיד האולימפי שהביאו רצים מאולימפיה ש¬ 
ביוון׳ והשבעת ספורטאים לשמור על רוח־ספורטיבית .יהגי- 
נות. לאחר מכן המדינה המארחת מכריזה על פתיהת המש¬ 
חקים. משחקי הקיץ נמשכים כשבועיים ומשחקי החורף — 
10 ימים. המשחקים צריכים לשאת אופי אישי, אבל למעשה 
מודגשת בהם לאומיותם של המשתתפים, בייחוד מאז הס" 
בברלין. אין חישוב רשמי של השגי המדינות השונות. אך 
העיתונות המקצועית הנהיגה חישוב כזה. לכך מוסיף גם 
הנוהג להניף את דגלי ארצותיהם של 3 הראשונים במקצוע, 
ולנגן את ההמנון הלאומי של המנצח. 

המרוץ האולימפי הראשץ, שיש עליו ידיעות מהימנות, 

היה ב 776 לפסה״נ. היסטוריונים מאמינים; שהמ" בבר הונ¬ 
הגו שנים רבות קודם לכן. אך אין ידיעות ברורות לגבי 
המועד המדוייק, היוונים קיימו מרוצים, לכבודו של זאוס. 
במישורי אולימפיה (ע״ע), באלים. במרוצת השנים לקחו 
חלק בתחרויות כל ערי-הסדינה היווניות (בערך 708 
לפסה״נ); היוונים הוסיפו לתחרויות גם קפיצות, זריקת 
דיסקוס, הטלת כידון והיאבקות, ולאחר זמן — גם איגרוף 
ומרוצים קבוצתיים. המנצחים הוכתרו בעלי-זית, שמם פור¬ 
סם בבל רחבי המדינה, הוקמו פסלים ונכתבו שירים לכבודם. 
ביום הראשון לס" הוקרבו קרבנות דגנים. יין וכבשים לכ¬ 
בודו של זאוס. הספורטאים והשופטים נשבעו שבועה חמורה 
לנהל אתי הס" ברוח ספורטיבית. סדר חמי היה: מרוצי 



הזינוק 5 גטר המרוץ ? 100 ס׳ נכדמחלוים האו?יםםיים הרא׳שוגים 
(אתונה, 1896 ) 


הרגליס׳היאבקות, אי- 
גרוף ושאר המקצר 
עות. אחד הענפים ה¬ 
חשובים ביותר היה 
,קרב חמש", שבו נב¬ 
חנו כשרם וכוחם של 
המתחרים ("קרב" זה, 
בשינויים מסוייסים, 
הוא חלק מהס" גם 
חיום). 

בערך בשנת 300 
לפסה״ג, ברשות ערי־ 
המדינה היווניות, לק¬ 
חו חלק בתחרויות גם 
ספורטאים ממדינות 
אחרות, והמטרה המ¬ 
קורית, תהילת הפרט. 
הפכה לחסרת ערך ו¬ 
הושם הדגש על "מא¬ 
בק" לאומי וקבוצתי. 
בערך בשנת 60 לס־ 
ר,'נ השתתף הקיסר 
נרון כמתחרה במש¬ 
חקים! השתתפותו גרסה, שירדה רמת התחרויות, והחלה 
שחיתות בתחרויות ובשיפוט. הם" היו מושחתים במידה מרר 
בה, עד שבוטלו. בשל כך, בידי הקיסר תאוחסיוס ב 394 . 
כ 1,500 שנים עברו בלא מ״א. 

נסיו! ראשון לחדש את המד,"א נעשה באמצע הסאה 
ה 19 ע״י היווני אואנגליוס זאפאם! ביזמתו ובכספו נעשה 
ב 1859 נסיץ לחדש את הם". אך נטיון זה נכשל. לאחר 
מותו. נעשה ב 1870 נסיון נוסף בכספים שהוריש זאפאם 
לשם כך. אך גם נסיון זה לא נשא פירות. 

ביזמת הרוזן הצרפתי פיר דה-קוברטן(״ 1 ) 0011651 15 > .?) 
נתכנסה ב 1894 בסורבון'בפאריס ועידה בין־לאוסית של 
עסקני ספורט ם 13 מדינות, ובה הוחלט על קיום מ״א פעם 
ב 4 שנים. כמו־כן הוחלט, שחם״ הראשונים יתקיימו ב 1896 
באתונה. נקבעה הסיסמה האולימפית , 111 ) 3111115,101 ,! 111 ) 01 
("מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר"). נקבע סמל המ״א 
(ב 1920 ) — חמישה עיגולים משולבים בצבעים אדום, ירוק, 
צהוב, שחור וכחול — לציון האחווה והרעות בין חמש היב¬ 
שות (אדום — אפריקה, ירוק — אירופה, צהוב — אסיה, 
שחור — אפריקה, כחול — אוסטרליה), והוא מופיע על דגל 
הארגון (ר׳ לוח צבעוני. כר׳ י״א, בין עמ ׳ 936 ועמ׳ 937 ). 

על המה״א מפקח הוועד האולימפי הבין־לאומי. ויש בהם 
כיום 19 ענפי ספורט, ומהם 13 ענפי חובה (ביניהם: אתל¬ 
טיקה קלה, היאבקות קלאסית וחפשית, קליעה למטרה, סייף, 
התעמלות, חתירה. רכיבה על סוסים, רכיבה על אופניים 
וקרב 5 חדיש). 

משחקי ספורט החורף. שהונהגו לראשונה 
ב 1924 , מתקיימים בד״ב במדינה הררית ומושלגת. מדרונות 
וריפוד שלג דרושים לקיום אירועי הסקי. הספורטאים במק¬ 
צועות הסקי מתחרים בקפיצות. "מרוצים" במסלולי מכשולים 
ותחרויות במהירות למרחקים שונים. התחרויות הן אישיות 
וקבוצתיות, לגברים ולנשים. יש גם תחרויות במרוצי עגלות 


592 



<׳םי אוזנז, הספורטאי הרב־גוני זובה 
נפור?ית הזד,נ בקפיצה ?מרחק כשהחלו ים 
•שנערכו נבר? ין ( 6 ^ 19 ) 




593 


משחר,ים אולימפיים 


594 


המשחקים האולימפיים 1896 — 1968 


מקום משחקי 
החורף 

הערות 

הספורטאי הבולם 

מס׳ ענפי 
הספורט 

מם׳ 

הספורטאים 

המשתתפים 

מס׳ 

המדינות 

המשתתפות 

מקום 

משחקי 

הקיץ 

השנה 

המשחקים 

— 

— 

- 

13 

285 

13 

אתונה 

1896 

1 


לראשונה השתתפו 
במה״א 6 נשים ז 









הוחלט לשנות 
מדי 4 שנים את 
מקום המ״א 


15 

1,066 

20 

פאריס 

1900 

11 

— 

— 

— 

14 

496 

11 

סיינט לואים 

1904 

ווו 


הונהגו נשיאת 









הדגל ולבישת 
התלבושת הלאומית 
בטקס הפתיחה 

התעוררה בעית 
הזזובבות אחרי 


17 

2,059 

22 

לונדון 

1908 

עז 


נצחונותיו של ג׳ים 

ג׳ים תורם(אה״ב) 







— 

תורפ(אה״ב) 

המנצח בקרב 5 

14 

2,541 

28 

סטוקהולם 

1912 

ע 


לאחר שנתברר 

וקרב 10 








שהיה שחקן 
כדור בסים מקצוען. 









לא התקיימו בגלל 
מלה״ע 1 

- 

- 

- 

- 

- 

1916 

וע 


הונהגו בטקס 

פאבו נורמי 







- 

הפתיחה השמעת 
השבועה והנפת 

(פינלנד) 
המנצח במרוציב 

19 

2,606 

29 

אנטוורפן 

1920 

ווע 


דגל הארגון 
טורניר הכדורגל 

למרחקים ארוכים 







שאמ 1 ני(צרפת) 

הפך להיות האירוע 
המרכזי במה״א 
לראשונה השתתפו 


20 

3,092 

44 

פאריס 

1924 

וווע 

סן סוריץ (שוויז) 

בהצטיינות שחיינים 
יאפאנים 


16 

3.015 

46 

אמסטרדם 

1928 

או 

לייק פלסיד(אה״ב) 

שופרו 15 שיאים 
עולמיים באתלטיקה 

- 

18 

1,408 

37 

לוס־אנגלס 

1932 

א 

גארמיש 

הונהג מרוץ הלפיד 
סאולימפיה למקום 

ג׳סי א 1 ונז (אה״ב) 

19 



ברלין 

1936 


סאדסנקירכן 

האירוע. המ״א 


4-069 

49 

וא 

(גרמניה) 

נוצלו כדי לפאר 
את השלטון הנאצי 

ובקפיצות) 







לא התקיימו בגלל 
מלה״ע 11 


- 

- 

- 

- 

1940 

)(11 

לא התקיימו בגלל 
מלה״ע 11 

- 

- 

- 

- 

- 

1944 

וחא 


ארגון לסופה. 

פאני בלנקרם קון 







סן מוריץ (שוויץ) 


(הולנד)( 4 מדליות 

19 

4,468 

59 

לונדון 

1948 

עוא 


המלחמה 

זהב במאוצים) 









אמיל זאסופק 









(צ׳כוסלובקיה) 







אוסלו (נורוגיה) 

להשתתף במה״א, 

ניצח בכל המרוצים 
למרחקים ארוכים 

18 

5,867 

69 

הלסינקי 

1952 

¥א 


לס״ ב 1948 

( 5,000 מ/ 10,000 
מ׳(המרתון) 







קורסינה ד׳אמפצו 

שופרו 18 שיאי 

אגנם קלטי 
(הונגריה) 

18 

3,539 

67 

מלבורן 

1956 

¥1 א 

(איטליה) 

משחקים 

( 3 מדליות זהב) 
בהתעמלות 








המאבק בין אה״ב 









ובריה״ם בעיצומו 

וילמה רודולף 







סקוו־ולי (אה״ב) 

(שתיהן נטלו 77 

(אה״ב)( 3 מדליות 

18 

5.396 

84 

רומא 

1960 

¥11 א 


מדליות זהב 
מתוך 127 ) 

במאוצים) 







אינסברוק 

(אוסטריה) 

- 

־ 

19 

5,760 

94 

טוקיו 

1964 

חועא 


למרות החששות, 

ביב ביפוו(אה״ב) 







גרנ 1 בל (צרפת) 

הדליל על ההשגים 
שחייבו מאמץ 
בזמן קצר; ניכרה 

שיא עולמי בקפיצה 
למרחק 8.90 ם׳. 

אל אורטר(אה״ב) 
זכה בפעם ה 4 בר¬ 

19 

7,600 

112 

מכסיקו 

העיר 

1968 

אוא 



ציפות במדלית 








( 44 מדינות זכו 









במדליות) 











595 משחקים אולימפייס 596 


משחקים אולימפיים 


1968 — מכסיקו העיר 

1948 — לונדון 

1912 — סטוקהולם 

המקצוע 

היינז (אה ״ב) — 9.9 ש׳ 

דילארד (אה״ב) — 10.3 ש׳ 

קרייג (אה״ב) — 10.8 ש׳ 

אתלטיקה: 
גברים : 

100 מ׳ 

סמית (אה״ב) — 19.8 ש׳ 

פאטון (אה״ב) — 21.1 ש׳ 

קרייג (אה ״ב) — 21.7 ש׳ 

200 מ׳ 

אובז (אה״ב) — 43.8 ש׳ 

וינם (ג׳מייקה) — 46.2 ש׳ 

רידפאת (אה״ב) — 48.2 ש׳ 

400 מ׳ 

דובאל (אוסטרליה) — 1:44.3 ד׳ 

ויססילד (אה״ב) — 1:49.2 ד׳ 

מרדית (אה״ב) — 1:51.9 ד 

800 ם׳ 

קייגו(קניה) — 3:34.9 ד׳ 

אריקסון (שוודיה) — 3:49.8 ד׳ 

ג קסון (בריטניה) — 56.8 : 3 ד׳ 

1.500 ס׳ 

נאמודי (תוניסיה) — 14:5 ד׳ ! 

רייף (בלגיה) — 14:17.6 ד׳ 

קולסאינן(פינלנד) — 14:36.6 ד׳ 

5,000 ס׳ 

טמו (קניה) — 29:27.4 ד׳ 

זאסופק (צ׳כיה) — 29:59.6 ד׳ 

קולר,אינן (פינלנד) — 31:20.8 ד׳ 

10,000 נד 

דוונפורם (אה״ב) — 13.3 ש׳ 

פורטר (אה״ב) — 13.9 ש׳ 

קלי(אה״ב) — 15.1 ש׳ 

110 ם׳ מסוכות 
מרוץ שליחים 

אה״ב — 38.2 ש׳ 

אה״ב — 40.6 ש׳ 

בריטניה — 42.4 ש׳ 

100 x 4 




מרוץ שליחים 

אה״ב — 2:56.1 ד׳ 

אה״ב — 3:10.4 ר' 

אה״ב — 3:16.6 ד׳ 

400 * 4 

— 

מיכאלסון (שוודיה) — 45:13.2 ד׳ 

גולדינג (קנדה) — 28.4 : 46 ד׳ 

הליכה 10 ק״מ 

פוסברי (אה״ב) ~ 2.24 ס׳ 

וינמר (אוסטרליה) — 1.98 מ׳ 

ריצ׳רדז(אה״ב) — 1.93 ם׳ 

קפיצה לניבה 

ביסון (אה״ב) — 8.90 ם׳ 

סטיל (אה״ב) — 7.825 ם׳ 

גאטדסון (אה״ב) — 7.60 ם׳ 

קפיצה לרוחק 

סאנייב (בריה״מ) — 17.39 מ׳ 

אהסן (שווריה) — 14.50 מ׳ 

לינדבלום (שוודיה) — 14.76 מ׳ 

קפיצה משולשת 

סיגרן (אה״ב) — 5.40 מ׳ 

ססית (אה״ב) — 4.30 מ׳ 

בבקוק (אה״ב) — 3.95 ם׳ 

קפיצה במים 

ממסון (אה״ב) — 20.54 ם' 

טומפסון (אה״ב) — 17.12 מ׳ 

מקדונלד (אה״ב) — 15.34 מ׳ 

כדור ברזל 

אורמר (אה״ב) — 64.78 ס׳ 

קונסוליני (איטליה) 52.78 מ׳ 

נזאיפלה (פינלנד) — 45.21 מ' 

דיסקוס 

לוטים (בריר״ט) — 90.10 ם׳ 

ראוטאוואדה (פינלנד) — 69.77 מ׳ 

למינג (שמדיה) — 60.64 ם׳ 

כידון 

דיבוצקי(הונגריה) — 73.36 מ׳ 

נסם (הונגריה) 56.07 ם׳ 

מקערת (אה״ב) — 54.74 מ׳ 

פטיש 

ונדן (אוסטרליה) — 52.2 ש׳ 

ריס (אה״ב) — 57.3 ש¬ 

קהנאמוקו(אה״ב) — 63.4 ש׳ 

שחיה: 
גברים: 

100 ס׳ חפשי 

ברסן (אה״ב) — 4:09.0 ד׳ 

וו. סמית (אה״ב) — 4:41.0 ד׳ 

הוג׳סון (קנדה) — 5:24.4 ד׳ 

400 מ׳ חפשי 

ברסן (אר״ב) — 16:38.9 ד , 

מק־לייז (אד,-ב; — 19:18.5 ד׳ 

רוג׳סון (קנדה) — 22 ד׳ 

1,500 ם׳ חפשי 

מאסם (סז. גרמניה) — 58.7 ש 

סטק (אה״ב) — 1:06.4 ד׳ 

הכנר (אה״ב) — 1:21.2 ד׳ 

100 ם׳ גב 

סוניויס (מכסיקו) — 2:28.7 ד 

וררר (אה״ב) — 2:39.3 ד׳ 

באמה (גרמניה) — 3:01.8 ד־ 

200 ס׳ חזה 

אה״ב — 7:52.3 ד׳ 

׳אה״ב — 8:46.0 ד׳ 

אוסטרליה — 10:11.2 ד׳ 

4 ^ 200 חפשי 

הן (אה״ב) — 60 ש 

אבדרסן(דניה) — 3 . 66 ש׳ 

דיודק (אוסטרליה) — 82.2 ש׳ 

נשים: 

100 מ׳ חפשי 

אה״ב — 4:02.5 ד׳ 

אה״ב — 4:29.2 ד׳ 

ברלטניה — 52.8 : 5 ד׳ 

100 x 4 


בציוני ימנים בהשנים הספודסיביים מפרידות: (נקודותיים) בין ציוני הדקות לנין השניות 1 . (נקודה) בין ציוני השניות לבין העשיריות. 


ל 2 — 4 אנשים: קבוצות של ששד, מתחרות בהוקי קרת. 
במקצועות הקרח התהדרות בד״ב אישיות, והן כוללות 
תחרויות במהירות והחלקה אומנותית (ליחידים ולזוגות). 

במקצועות ההחלקה אין משווים את התוצאות האולימ¬ 
פיות של הנד, בגלל השינויים החלים בשימת השיפוט 
ובתנאים הפיסיים של כל משחק ומשחק. 



ה?פיד ד.או?יםפי סזכא ?טי,ס וזפתיחר. של הטישחלדם האז?יםפיים 
נסכם י הו העיר ( 1068 ) 


ישראל במה"א. לראשונה הוזמנה ארץ־ישראל 
למה״א ב 1936 , אך הזמנה זו נדחתה, מפני שהמארחת היתד, 
ברלין הנאצית. ב 1948 התכוונה ישראל להשתתף במשחקי 
לונדון. אך נימוק פורמאלי של אי-הכרת הועד האולימפי 
הבי״ל בועד האולימפי של ישראל, מנעה את השתתפות 
הישראלים באירוע זה. 

לראשונה השתתפה ישראל במ״א שהתקיימו בהלסינקי 
( 1952 ) ; אז מנתה המשלחת 26 משתתפים. הבולם במשלחת 
היה הקופץ למים יואב רענן, והוא תפם מקום תשיעי בדירוג 
הכללי. 

למשחקי מלבורן ( 1956 ) שלחה ישראל משלהת של 3 
פפורסאים. במשחקי רומא ( 1960 ) השתתפו 23 ספורסאים 
ישראלים. שעיקר הצלחתם היתד, שיפור מספר שיאים 
ישראליים. 

לטוקיו ( 1964 ) נסעו 10 ספורסאים ישראלים: וכבעבר 
לא הגיעו להשגים בקנה מידה בין־לאומי, פרם לשופם 
הכדורגל מנחם אשכנזי ששפט במשחק הגמר האולימפי. 
במי במכסיקו ( 1968 ) הצטיינה נבחרת הכדורגל הישראלית. 

לאחר נצחונות על גאנה ( 3:5 ) ועל אל-סלודור ( 1:3 ) 
והפסד להונגריה ( 2:0 ) סיימה ישראל ברבע הגמר בתוצאה 
1:1 במשחק עם בולגריה, ורק בשל הגרלה היא לא עלתה 
לשלב חצי הגמר. 




597 


משחקים, תורת■ ה־ 


598 


וע״ע אולימפיאדה. אולימפיה, התאבקות, התעמלות, 
מרח, ספורט. 

י. אברמוביץ ועוד, הזק!, ספר הבריאות ותרבות הגוף, 

תשי״גיו ע. גיל — י. יקותיאלי, ישראל במשחקים האולימ¬ 

פיים בהלסינקי. 1954 , א, זמרי, האולימפיאדה ה 16 . 11957 

י. אבירם — ועוד, אנעיקלוסדיה לפסורס ולתרבות הגוף, 

א-ב, תשי׳ס; א, זמרי — י. פ 7 , סי וסה בספירם, 1959 ! 

נ. בן־אברהם — א. זמרי, מאתונה 1895 ועד רומא 11950 

ע. גיל, חמש טבעות שלובות, תשנ׳יא! נ. בז־אברהם, אולימ¬ 

פיאדה — שיא!׳ 1969 . 

נ. ב.-א. — י. מא. 

מעזחקים, תורת ה", שם כללי למחקרמתמאטי בבעיות 
החלמה בהן מעורבים שני משתתפים או יותר. 

לתה״מ שימושים בכלכלה, בסטסיססיקה, בפסיכולוגיה וב¬ 
פתרון בעיות צבאיות. 

נוהגים לדאות את ראשית תה״ם במאמר שפרסם ג/ פון־ 
נוימן(ע״ע) ב 1928 , אך התפתחותה העיקרית החלה עם פר¬ 
סום ספרם של פון־נוימן ומורגנשסרן (ר׳ ביבליוגרפיה). 
יש שהציעו לתה״ס את השם ו!ם!ו!ת 0 ם 0£ 1-5801111100 (יישוב 
ניגודים), המתאר את נושאי המחקר של תודה זו ביתר 
דיוק. 

בעיה אפיינית בתה״מ עוסקת בשני משתתפים או יותר 
שלהם רצונות מנוגדים, או מנוגדים חלקית. לכל אחד מה¬ 
משתתפים רק שליטה חלקית במצב, והתוצאה הסופית 
נקבעת על ידי פעולות כ ל המשתתפים. לדוגמא, שני יצרנים 
בעלי חזקה על מוצר, שמחירו נקבע על ידי סכום התפוקות 
של שניהם, ומטרתם להגיע לייצור שיביא את השוק לנקודת 
שווי משקל. המודלים הסתמאטיים בתה״ט שונים מהמודלים 
המקובלים עבור בעיות אכסטרמום, ומושג הפתרון עבור 
מודלים כאלו הוא מושג חדש שאינו מצוי ומקובל בבעיות 
מכסימום רגילות. 

משחק כמושג מתמאטי הוא מודל לבעיות אלו. מבחי¬ 
נים בין שלוש צורות של משהקים: משחק בצורה רחבה, 
משחק בצורה נורמאלית ומשחק בצורת פונקציה אפיינית. 

א. משחק בצורה רחבה מתואר על־ידי החוקים 
הקובעים את האופן שבו יש לשחקו. לדוגמא: שח, פוקר 
וברידג׳. השלושה שונים זה מזה במידת האינפורמאציה 
הנמצאת אצל השחקנים בכל מסע של המשחק. שת הוא 
משחק בעל י ד י ע ה ש ל מ ה! כל שחקן יודע בכל רגע של 
המשחק את כל אשר התרחש במשחק עד אותו רגע. ניתן, 
לפיכך, לכתוב ספר תאוריה של שח ובו הוראות לשני השח¬ 
קנים כיצר לשחק בכל מצב אפשרי. פוקר אינו משחק בעל 
ידיעה שלמה, אך הוא משחק בעל ז כ ר ו ן ש ל ם: בכל רגע 
של המשחק זוכר כל אחד מן השחקנים את אשר קרה לו 
עצמו במהלך המשחק עד אותו רגע. ברידג', שהוא למעשה 
משחק של שני שחקנים, אינו בעל זכרון שלם. מכל משחק 
בצורה רחבה ניתן לבנות משחק בצורה נורמאלית (ר׳ 
להא). 

ב. משחק ס - שחקנים בצורה נורמאלית 
הוא מודל מתמאטי של משחק: לכל משתתף די במשחק 
יש קבוצת טכסיסים ! 8 , ופונקצית תשלום 

(, 5 ,...,, 8 ) 111 = 1-11 התלויה בטכסיסים השונים ,!.. שב¬ 

הם נוקטים השחקנים מתוך הטכסיסים העומדים לרשותם. 
הטכסיס , 5 מתוך , 5 של השחקן ד. 1 ־י נבחר מבלי לדעת את 
הסכסיסים שבהם נקטו השחקנים האחרים, אך התשלום 111 
שמקבל שתקן זה תלוי בטכסיסים שנקטו שאר המשחקים. 


פתרון מרכזי עבור משחקים בצורה נורמאלית הוא נ ק ו ד ת 

שווי משקל: זוהי מערכת של ס טכסיסים (•״*.•! 5 ) 

כך שעבור כל שחקן 1 . (ם,.., 1 = 1 ), •! 5 היא הבחירה 
הטובה ביותר עבורו, בתנאי שהשחקנים האתרים בוחרים 

בטכסיסים -, 8 \ * !. כלומר, לכל 1 : = ("״*.•!נ) 111 

(•, 8 ,..., •,. ! 8 ,...,•, 5 ) 111 . לכל טכסים אחר , 5 , 

0 הוא משחק סופי אם קבוצת הטנסיסים ! 5 של שחקן 
היא קבוצה סופית. מושג אחד שמשתמשים בו בתה׳יס 
הוא הטכסים המעורב במשחק סופי 0 . זוהי התפלגות 
הסתברויות (ע״ע הסתברות) על כל קבוצת טכסיסים , 8 . 
בעזרת הטכסיסים המעורבים • ! 8 בונים הרחבה של המשחק 
הסופי ס, ההרחבה המעורבת • 0 , שהיא המערכת 

(•. £1 ....,•, 11 ; *. 5 .*, 8 ), המורכבת מהסכסיסים המעורבים 

ומפונקציות תשלום •, 8 המתקבלות מפונקציות התשלום 
המקוריות צל-ידי ליניאריזציה. ההרחבה המעורבת •ס גם 
היא משחק בצורה נורמאלית. ג׳. פ. נש (ג 381 א) הוכיח 
שאם ס סופי אזי ל* 0 יש נקודת שווי משקל. המשפט 
הראשון בתורת המשחקים הוכח על ידי ג׳. פון־נוימן ב 1928 , 
והוא קובע קיום נקודת שווי משקל בטכסיסים מעורבים 
במקרה הפרטי של משחק סופי 0 של שבי שחקנים ( 2 = 11 ), 
כאשר פונקציות התשלום מקיימות ־ 11 -=, 11 . משפם זה 
ידוע כמשפט הצ 13 ^-״ 11 א. צורה כללית יותר של משחק 
זה, שאינו דווקא סופי והמקיים 0 ־= ־ 11 ^, 11 נקראת משחק 
שני שתקנים סכום אפס. שתי מחלקות של משחקי 
שני שחקנים סכום אפס שנחקרו בהרחבה הן מחלקת המש¬ 
חקים על הרבוע, עבורם קבוצת הסכסיסים , 8 , . 5 , 
היא קבוצת כל המספרים הממשיים בין 0 ל 1 ; ומחלקת 
המשחקים הדיפרנציאליים. 

ג. משחק בצורת פונקציה אפיינית. למש¬ 
חק ס בצורה נורמאלית, שעבורו אפשרי שיתוף־פעולה 
מלא בין השחקנים ואפשרית העברת תשלומים בין השחק¬ 
נים. מתאים משחק עם מודל מתמאטי אחר, המכונה משחק 
בצורת פונקציה אפייניח (אם העבדת תשלומים אינה אפש¬ 
רית מתקבל משחק בצורת פונקציה אפיינית בלי תשלומי 
צד). משחק זה הוא זוג (ע ■א), באשר 151 היא קבוצת 

השחקנים, המיוצגים ע״י המספרים ת. 1,2 , ו ד היא פונקציה 

ממשית המוגדרת על תת־הקבוצות של א ומקיימת: 
( 1 ) 0 = ( 0 )׳\! ( 2 ) אם 1 <=. 8 ,אם! ו- 0 = 1 ח 8 אזי 
(ז)׳ו+( 8 )ע£ ("דט 8 )׳\. קואליציה במשחק היא תת־ 
קבוצה 8 של א. אם 8 היא קואליציה אוי ( 8 )׳ו הוא התשלום 
שחברי 5 יכולים להשיג כאשר הם פועלים תוך שיתוף פעולה 
מלא. וקטור תשלום סביר זוהי חלוקה של התשלום 
(א),!: (א)*=,* +...+ והמקיים ([!)) !י^,׳!, עבור 
עבור כל משחק (\, א) קיים וקטור תשלום 
סביר הקובע חלוקה "צודקת" של התשלום (א)" בין חברי 
א, הנקרא הערך של ץט 31 ) 3 ו 81 . כן יש וקטור תשלום סביר 
"יציב" מטיפוס אחר השייך לקבוצת המיקוח של אומן ומשלר. 

הוחל גם בחקר משחקים בהם לשחקנים עצמם יש רק 
אינפורמאציה חלקית על חוקי המשחק אותו הם משחקים. 

3 ת 0 1 ) 00771 / 0 {■ 01 ) 1 ( 7 . 0 -תת 2 תז 611 'א סס׳ד .[ 

זש^סטיך - מו( £11 . 14 ;* 1944 , 47 ) 101110 ()£ ) 0710 / 711 )£ 

- 1950 ,^ 1-1 :) 014771 / 0 {• 01 ) 1 ( 7 ) 1 ( 1 10 : 11111071 ( 71 ) 0071 ,(. 18 ) 6 ) 

/ 0 { 07 ) 1 ( 7 ( 0714 5 ( 104 ( 1 )}^ 1001 ) 7710 ) 1 ( 11 > 4 ( ,מ 11 זגא 1 . 5 : 59 

, 15420$ .. 8 ; 1959 , 11 , 1 ) 07107711 )£ 07142 ^ 70771711111 ^ £70 , 1 ) 00771 
. 1965 , 1 ) 00711 101 ) 71 ) 7 )^ 1 ( 1 

ב.םל. 


599 


משחקים, תורת ה־ — ס־טטרה 


600 


משחקי מלחמה הם תרגילים צבאיים ללא שימוש 
בגייסות, הנהוגים בזרועות הלוחמות של מדינות. הם מנוה¬ 
לים הן ברמה האסטרטגית והן ברמה הטאקטית במסגרת 
מטות, בת״ס צבאיים• מחידות. מגמת המי להקנות למפקדים 
כושר שיפוט והחלטה. וכן יכולת לנסח פקודות, לתכנן, 
ולנהל פעולות ותמרונים. תוך הסתגלות למצבים משתנים. 
בהתאם לנתונים שהוכתבו ע״י מנהל הס׳. 

ראשית מה״מ היתד. כנראה באמצע הפאר. ה 17 . עת 
המציא הגרמני כריסטוף ויקפן את "משחק המלך" שהיה 
מבוסם על השחמט (ע״ע) ובו 30 כלים לכל צד. גלגוליו של 
משהק זה, בצרפת ובגרמניה, כללו לשות של עד 1700 
משבצות, בצבעים שונים. שציינו תוואי קרקע, מכשולים 
וכד. מגרעתם של מה״ס הראשונים. שהתנהלו בפיקוח 
שופט, היתה בנוקשותם ובהכרח להזדקק לחוקי משחק רבים 
שבלמו יוזמות וגזלו זמן. בראשית המאה ה 19 פותחו 
בפרוסיה, בהשפעת הצורך לישם את לקחי מלחמות נפוליון. 
פה״ם ( 1£ :! 1 < 8 551 :) 1 ז 14 ) האמיתיים, בם זנחו את הלוח המקובל 
ועברו לשימוש בשולחן־חול ובמפות, אך נוקשות החוקים 
לא בוטלה. םד.׳׳מ בצורתם המודרנית, הנהוגה עד היום, אם 
כי בשינויים, פותחו( 1877 ) ע״י קצין "המטה הכללי הגדול" 
הפרוסי, הגנרל יוליוס ורדי די ורנואה ( 015 ״!^ 111 ! ץ[>ד>ז\). 
הלה היה מתלמידי מולטקה (ע״ע) ה״זקן". ששיטות שפיתח 
איפשרו ליישם את תפישות רבו בצורת מתן חופש פעולה 
סירבי למפקד המשתתף במשחק — בכפיפות להוראות מפק¬ 
דיו. קצין ההנדסה האמריקני ו. ר. ליורמוד תרם חידוש חשוב 
למה״ם: הוא מיקם את שני הצדדים המשחקים בשני חדרים 
נפרדים. השופט במשחק סיפק להם רק קטעי מידע בדבר 
הנעשה, ורק בפניו היחד, תמונת המשחק כולו. האדמירל 
פילים קילון ( 0010016 ; 632 !— 1699 ). הנהיג בבריטניה ס״ם 
ימיים. 

השימוש בס״מ נפוץ גם כיום בצד התמרונים הצבאיים 
המקובלים, חש בהם חסכון גדול מאד בכש אדם, בציוד, 
וכר. ברם, אביזרי מד.״מ הנוכחיים מתוחכמים, וכוללים, מל¬ 
בד משקפים וסקרנים, גם מחשבים. המסכמים נתונים ומעב¬ 
דים תוצאות. 

פ. 0 . 

משטר צבאי. ע״ע מלחמה, דיני. 

• : ז : ■ד ■ • : ־ 1 •ד 

משטו״ה (בלעז — 101100 !, מיוד £1.1 !,.גסד — אזרחות. 

משטר. ממשל ומכאן 011113 .} — משטר, בלאטינית 
מאוחרת). כינוי של גוף ציבורי שתפקידיו להגן על חיי 
האזרח ועל רכושו מפני פגיעה פלילית ולקיים את הסדר 
בחברה. כדי לאפשר לפרס ולכלל לחיות את חייהם במסגרת 
החוק. ברוב המדינות כפופה הם׳ למשרד הפנים, היינו לזרוע 
המבצעת של השלטון; בישראל כפופה הם' למשרד־ 
מ׳ מישר. 

מאחר שבחברה מתוקנת החוק הוא הקובע את סדרי החיים 
(ע״ע חיק, חקיקה),הרי על הם' לפקח על הכלל והפרט בצורה 
אשר תבטיח ציות לחוק. במידת האפשר עליה למנוע מראש 
ביצוע עברות; ואם אינה מצליחה בכך, עליה לגלות את 
העוברים על החוק כדי שרשויות אחרות תוכלנה להענישם. 
זשי "ההלכה" שמאחורי פעולות הס׳. 

תפקידי הם׳. במונחים של פעולות, המתרגמות 
את ההלכה למעשה, ניתן לחלק את עבודת הם׳ לארבעה 
סוגים: מניעת התפתחות נטיות אנסי-חברתיות ופליליות 



שוסרים בריטיים בלתי־חמויסים מסיירים בחוצווז עיר 


בציבור וביחידים; ריסון פעילות פלילית בכוח ובפועל 
של אנשים או גופים המתכוונים לעבור על החוק; מאסר 
עבריינים והכנת חומר־ראיות נגדם לשימוש בתי-המשסס; 
הכוונת הציבור שפרט בפעולותיהם החוקיות. 

א) מניעת התפתחות נסיות פליליות. זהו 
אחד הנושאים המרכזיים של הקרימינולוגיה (ע״ע). כיום 
אין מידע מספיק על המניעים להתנהגות החברתית של 
האדם בכלל. ועל מניעי ההתנהגות הפלילית בפרט, ולכן 
חסרים עדיין נתונים כיצד למנוע היווצרותן של נטיות 
פליליות. עד כסה שהדבר נוגע לס/ "מניעה" (מסוז״ס״זק) 
היא ם נ י ע ת התפתחותן שלסטיותנפשיות המוליכות 
לעבריינות, או ניטרולן לאחר שנוצרו. בשטח זה זקוקה הס׳ 
לשיתוף־פעולה של מוסדות חינוך, בריאות וסעד. ם" מתקד¬ 
מות במדינות רבות. עושות מאמצים ניכרים בשטח המניעה, 
ביהוד בקרב נוער בעייתי, בשיתוף עם המוסדות הציבוריים 
הנ״ל. במשטרת־ישראל קיימים "מפלגי־נוער", שעיסוקם 
העיקרי במניעה. 

ב) ריסון פעילות פלילית. זהו שסח פעולתה המובהק 
של הם׳. כאן היא פועלת או ע״י נוכחות־של־ממש 
של השוטר־במדים במקום בו עשוי העבריין־בכוח לפעול, 
או ע״י הבטחת האפשרות להופעתו של שוטר בכל עת במקום 
שבו מתוכנן ביצוע מעשה פלילי. 

בתחום זה פועלת בעיקר ורוע הסיור ( £11 שז 0 ) 1 ת 0 
11 םח 3 ז 8 או סס״ו״גז 1 <״ז 8 ?), שבה שוטרים הפועלים במ¬ 
דים ובאמצעות רכב־מ , . פעולות הריסון (מסזצנטזטטז) של 
המ׳ מגמתו, איפוא. להרתיע את העבריין־בכוח, ע״י פחד 
מפני מאסר, או ע״י הערמת קשיים מעשיים בדרכו לביצוע 
עברה. 

ג) מאסר עבריינים והכנת ךאיות לשי¬ 
מוש בית-המשפט. למאסרו של עבריין ולהרשעתו בדין 



601 


משמרה 


602 


השפעה מרתיעה ניכרת. אילו הצליחה ם׳ כלשהי לגלות כ ל 
עבריין ולהוכיח את אשפתו בכל עבירה שעשה — אין 
ספק ששיעור הפשיעה היה פוחת. ברם, ניתן לומר בבסחה. 
שאפילו כך הפשיעה לא היתד. נעלמת כליל. 

מכל מקום. נודע ערך ממשי לבידודו של העבריין לת¬ 
קופת זמן ובתנאים שימנעו בעדו מלהזיק לחברה. כן נודע 
ערך רב להרגשת־הביטחון של הציבור בעשיית־צדק, הרגשה 
שהיא תוצאת הענשה מתאימה של עבריין. 

גילוי עבריינים והבאתם לדין מוטלים, במסגרת הם/ 
בעיקר על זרוע החקירות (- 1700311 1011 )ב €511£ /י 1 ! 1 
""ת!).המורכבת מחוקרים במדים או בלבוש אזרחי (בלשים. 
05 ׳\| 001 ז 110 ). 

ד) הכוונת הציבור והפרט בפעולותיהם 
החוקיות. עצם הימצאותם של אנשים במספרים גדולים 
בשטח מצומצם — וזה רגיל במקומות ישוב וביחוד בערים 
הגדולות — יוצר מגעים רבים בין זרים. מגעים אלה גדלים 
במיוחד בימי חג למיניהם, בשעת אירועים ספורטיוויים 
וחברתיים אחרים וכר. חלק ממגעים אלה עלול ליהפך 
לחיכוכים. תפקידה של הם׳ הוא לכוון את הציבור והפרט 
בצורה שתמנע הפיכת חיכוכים לעבירות ותאפשר לאזרחים 
לעסוק בענייניהם בלא הפרעה וחשש. 

עם ריבוי כלי־הרכב המנועיים הפכה הבטחת תנועתם, 
והשמירה על חייהם ושלומם של נוסעים והולכי־רגל גם יחד, 
משימה חשובה של הנר. 

תפקידי-הפיקוח, הנובעים מעליית התנועה הממוכנת בכ¬ 
בישים, מוטלים בעיקר על זרוע התנועה ( 13££10 ז 
" 0 וג 1 ׳״ס) וזרוע הסיור של הם׳. 

ארגון הס" בעולם: פ׳ ארצית־לאוסית 
ו ס" פ ק ו מ י ו ת. במספר רב של מדינות, בכל חלקי העולם, 
לרבות ישראל, נהוגה מ׳ ארצית־לאופית ( 31 ת 10 ז 3 א 
: 0110 ?), ז.א. גוף משטרתי אחד, בעל סמכויות מלאות לגבי 
כל שסח המדינה. היתרונות הבולטים בשיטה זו הם היעילות 
והמהירות הנובעות מהפעלת המי כולה כגוף אחד. האחידות 
במדיניות, בשיטות ובציוד, ובן חיסכון ניכר. הן באנשים 
והן באמצעים. 

שיטת ארגון אחרת של מ׳ היא שיטת הביזור (-":סס(! 
11311231100 ) החלקי, כפי שהוא נהוג, בין השאר, באנגליה. 
שם קיימים כמה עשרות ארגונים משטרתיים נפרדים, בלתי- 
תלויים זה בזה או בארגון מרכזי כלשהו, והם נתונים רק 
במידת־מה לפיקוח לאומי, באמצעות השתתפות בתקציב, 
בהדרכה ובתנאי־השירות, ע״י שר־הפנים. מפקדי הם" המ¬ 
קומיות (הידועים כ €0051311108 ) 0610 ) אינם אחראים, בכל 
הנוגע לאכיפת החוק, בפני גורם כלשהו זולת החוק עצמו. 
משטרת המטרופולין של לונדון מהווה יוצא-מהכלל יחיד. 
ומפקדה — ה 00010115510001 — אחראי בפני שר־הפנים, 
הנושא באחריות פרלאמנטארית לפעולותיה של משטרת 
הבירה. פטה הס׳ בלונדון "סקוטלאנד יארד" הפך לשם־דבר 
בעולם, מאז החל בפעילותו ב 1890 . אוסף טביעות-האצבעות 
שברשותו משמש את כל המדינה. 

מגרעותיה של שיטת ארגון בלתי־עקבית זו ברורות. 
ואמנם משרד־הפנים של אנגליה מעודד איחוד מ" שכנות 
קטנות. אך הקנאות שבה שומרות הרשויות המקומיות באנ¬ 
גליה על זכויותיהן ההיסטוריות. והחשש הכללי מפני התער¬ 
בות ריזמשלה בזכויותיהם האזרחיות והאישיות של האוב־ 



הדרכה במשמרת ישראל: שיעור בחקירת פשעים 


לומים באמצעות ם׳ לאומית. יש בהם כדי להביא לכך שאיר- 
גון הם׳ באנגליה לא ישתנה מעיקרו בעתיד הנראה לעין. 

לפי שיטה שלישית, הנהוגה באה״ב, קיימים גופי־מ׳ 
נפרדים, בלתי־תלויים ועצמאיים לגמרי, הכוללים סוכנויות 
מ' של הממשלה הפדראלית (שהמפורסמת בהן היא ה. 8.1 .? 

— 107051183:1011 )!, 8010311 0131 ( 0 ? [משרד פדראלי לח¬ 
קירות!), רשויות משטרתיות של המדינות, המחתות, הערים, 
העיירות, והכפרים; במך־הכל כ 40,000 רשתות משטרתיות 
עצמאיות לחלוטין. אין, איפוא, בנמצא גוף שניחן לקרוא לו 
"משטרת אה״ב", אלא קיימים במקומו רבבות ארגונים מש¬ 
טרתיים, החל במשטרת ניריורק, ובה למעלה ם 30,000 שוט¬ 
רים. וכלה ב״משטרת" כפר קטן, ובה שוטר בודד אחד. 

לפרות שיעור הפשיעה הגבוה, וההולך וגדל, באה״ב. 

אין נטייה לשינת השיטה. הסיבה העיקרית היא החשש 
מפני פגיעת הממשלה הפדראלית בזכתות הפוליטיות של 
המדינות והרשויות המקומיות, ובזכות האוכלוסיה לבחור 
ישירות את ראש המשטרה במקום־מושבה. יש הסוברים 
באה״ב (וגם באנגליה) שפ' לאומית פירושה הקמת משטר 
רודני. ואמנם, במדינות אותוריטאריות לא מעטות, בעבר 
ובהווה, הוקמו וקיימים ארגוני ס׳ מדיניים, שמטרתם המר¬ 
כזית, אם לא היחידה, היתה והינה הנצחת המשטר המדיני 
הקיים. מהידועים שבהם היו ה״גמטפו" (ע״ע) של גרמניה 
הנאצית, ה״אוברה״ ( 01.13 ) של איטליה הפאשיססית, ה.,אוכ־ 
רנה״(בז 31 קא 0 )של רוסיה הצארית והנ.ק.ו.ד.(■ 11.11.6.4 ) , 
שהפכה בינתיים לק.ג.ב. (.נ 1 .י 1 .> 1 ), בבריה״ס (ע״ע מודי¬ 
עין, עם׳ 387 ). גופים אלה היו סודיים בעיקרם, ולהם הנהלה 
מרכזית חזקה. הם נבדלו מחמי הרגילה, והיו להם סמכויות 
בלתי־מוגבלות — שהעמידו אותם. למעשה, מעל לחוק. 
מ" אלו השתמשו בשיטות לחץ ואלימות. מדינה שבה עמדה 
הס', בין שהיתה סודית או לאו, מעל לחוק, נודעה לגנאי 
כ״מדינת־מ׳". 

אמנם, עובדה היא שבכל המדינות הרודניות הקיימות 
כיום ישנה מ' לאומית. ברם. מציאותה של מ׳ לאומית 
במדינות כמו צרפת, איטליה, הרפובליקה האירית או ישראל, 
אינה הופכת אותן למדינות רודניות. סיכם את המצב אחד 
התומכים בהנהגת מ׳ לאומית בבריטניה: קיום מ׳ לאומית 
בבריטניה לא תהפוך אותה לדיקטאטורה! לעומת זה בטוח 
כי מעשהו הראשון של רודן, אם יקום בבריטניה, יהיה 
הקסת פ׳ לאומית. 

ארגון המ׳ הבין־לאומי לעניינים פלילים 

— "אינטרפ(ל" ( 101 ) 10101 , ר״ת של - 011 10:011131101131 


603 


משמרח 


604 





הררנות בסעטרח ישרא 5 


ם 10 ו 123 מ 811 ז 0 ^ 011 ? 1 גמ 11 ז 1 ). סטרתו העיקרית של הארגון 
היא לקדם שיתוף־פעולה וסיוע בין מ" העולם, וזאת במסגרת 
החוקים הקייסים בכל אחת מתסדינות־החברות. 

הארגון הוקם בווינה, בשנת 1923 , בתגובה של כסה 
מדינות באירופה לחציית גבולות מדיניים ע״י עבריינים, 
תופעה שהלכה ורבתה במשד השנים. כיום משתייכות לארגון 
למעלה מ 100 מדינות בכל חלקי העולם, כולל ישראל. רק 
מדינות עצמאיות רשאיות להיות חברות ב״אינטדפול". מדינה 
שאין בה מ־ לאומית אחידה מיוצגת בארגון ע״י סוכנות־ם' 
פדראלית (באה״ב ת־. 8.1 .'-ג). מרכז הארגון שוכן, מאז 
1946 . בפאריס. 

הוראה מפורשת בחוקת הארגון מוציאה סתחונדפעולתו 
עבירות שרקען מדיני. צבאי, דתי או גזעי. 

למרות דימויו המקובל, אין ה״אינטרפול" בבחינת "מ' 
בידלאומית", אלא ארגון־גג של מ" עצמאיות, המחליפות 
ביניהן מידע, ופועלות אך ורק באמצעות מנגנוניהן הלאומיים 
בתחום מדינותיהן. 

משטרת־ישראל. עם הכרזת הקמתה של מדינת־ 
ישראל במאי 1948 היה הכרח לדאוג מייד למילוי תפקידי 
הנד. המי הבריטית, ה״מאנדאטורית", של פלשתינה (א״י), 
הפסיקה להתקיים בן־לילה! במקומה באה משטדת־ישראל. 
לרשותה עמדו כמה מאות שוטרים יהודים, ששירתו בס' 
המאנדאטורית. הידע של שוטרים אלה הצטמצם בניסיון 
בדרגים הנמוכים והבינוניים של הארגון. היה הכרח למנות 
קצינים לעמדות־מפתת של ניהול ואחריות אף כי לא היה 
להם ניסיון קודם. על קציני-צבא לשעבר. ששירתו בצבא 
הבריטי במלח״ע 11 . ועל מפקדי "הגנה" בכירים, הוטל 
ארגונו וניהולו של הגוף. שאת מטרתו הכללית — "שמירה 
על חוק וסדר״ — אמנם דאו לפניהם, אך לא היה להם ניסיון 


בשיטור מדינה. הכשרת סגל שוטרים ומפקדים חייבת היתה 
להתחיל ללא דיחוי. 

הם׳ הבריטית של פלשתינה אמנם נהגה בהתאם לחוק 
המאנדאטורי, והיחס המדקדק שלה כלפי החוק היה אולי 
בבחינת המורשת החשובה ביותר שקיבלה מסנה משטרת 
ישראל, אך — בסופו־של־דבר — היתד. גוף ק ו ל ו נ י א ל י 
ומטרתה הסופית היתה להבטיח את קיומו של הממשל הב¬ 
ריטי. לעומת זאת, תכלית קיומה של משטרת-ישדאל מרא¬ 
שיתה היתה להבטיח את עליונות החוק ללא כל קשר עם 
הממשלה, או המפלגה, שבשלטון. כמו כן, משטרת־ישראל 
החדירה בלב כל שוטריה את ההכרה, שהם כפופים לאותם 
החוקים שמתפקידם לאכוף. 

לפי תפישת משטרת־ישראל שוטר חייב לבוא מקרב 
החברה שאותה הוא משרת, ולהזדהות עם ערכיה החשובים 
ביותר! ואיו ספק שעליו לדבר את שפת האר׳ן. לא תמיד 
היה כזה העולה ההדש, שהיה מועמד לשירות במשטרת- 
ישראל. אחת המשימות של הנד הצעירה היתה להפוך את 
מועמדיה לאזרחי ישראל, טרם ניתן להם להיות שוטרים 
ישראלים. הואיל וישראל ממשיכה להיות אר׳ו־עליה — 
הבעיה היא מתמדת. אם כי בשנים האחרונות הולך ורב 
מספר המתגייסים לס', שנולדו, או נתחנכו בארץ. בעייתה 
של משטרת ישראל היתה תמיד למצוא מועמדים מתאי¬ 
מים לצרכיה. פחות מ 20% מהמועמדים מתקבלים בד׳׳כ 
לשורותיה, 

ארגון משסדת־ישראל. מפקדה של משטרת־ 
ישראל הוא המפקח-הכללי, האחראי לניהולה בפני שר-המ׳. 
המפקח־הכללי בעזר, במסגרת המטה הארצי שבירושלים. 
בשלושה ראשי אגפים: אגף החקירות, אגף הארגון, 
ואגף המנהלה. האגפים במטה הארצי מחולקים למחלקות 
ואלה למדורים. 

לצדכי שיטור מחולקת מדינת־ישראל לשלושה מחוזות: 
המחוז הדרומי — עם מסה בירושלים, מחוז תל-אביב, והמחוז 
הצפוני — ומטהו בנצרת. המחוזות מחולקים למרחבים, 
הכוללים את הערים הגדולות, ולנפות. ואלה מחולקים 
לתחנות ולנקודות. 

חטיבה נפרדת במשטרת־ישראל היא מ ש מ ו ־ ה ג ב ו ל. 
המופקד על שמירת הגבולות המדיניים של המדינה בפני 
פעולות איבה שמקורן מעבר לגבול. מניעת .,הסתננות" וכר. 

זמן קצר לאחר מלחמת-ששת-הימים נדרשה משטרת- 
ישראל לספק שירותים בשטחים המוחזקים: בגולן, בשומרון, 
ביהודה, ב״רצועת עזה" ובצפון־סיני. הגולן והשומרון הפכו 
לנפת שומרת, הכפופה למטה המחוז הצפוני; נפת יהודה 
ונפת עזה וצפוךסיני כפופות למטה המחוז הדרומי. ירושלים- 
המזרחית צורפה למשטרת מרחב ירושלים ומהווה חלק 
ממנה. בשנת 1970 הוקמו חחנות־מ• באבי־רדיס ובשארם־ 
א־שיח׳ שבסיני, והן כפופות במישרין למטה־הארצי. 

כוח-אדם, במשטרת ישראל שירתו ב 1971 קרוב 
ל 10,000 אנשי־ס׳, מהם כ 900 נשים. הם היו יוצאי כ 20 ארצות, 
מכל היבשות, מלבד אוסטרליה, לפי החלוקה שלהלן: 


23.5% 

ישראל (כולל מיעוטים) 

31.0% 

אירופה 

29.0% 

אפריקה 

16.0% 

אסיח 

0.5% 

אמריקה 





605 


משטרה — מעיי 


606 


כמד, פאות שומרים ערבים, ששירתו לפני 1967 תחת 
פיקוד מצרי, ירדני או סורי, ממשיכים לשרת בשטחים המוח¬ 
זקים במסגרת משטרת־ישראל. השוטרים הערבים ששירתו 
בתקופת השלטון הירדני במזרח־ירושלים, שולבו במשטרת 
הבירה המאוחדת, ומשרתים רק במזרח העיר. השוטרים 
הערבים שגויסו ואומנו אחרי 1967 אינם שונים במעמדם 
מכל השוטרים האחרים. 

הדרכה. חינוך והדרכה תפסו תמיד מקום מרכזי במס¬ 
גרת פעולותיה של משטרת־ישראל. למעשה התחילה הכשרת 
הם׳ עוד לפני קום מדינת־ישראל: בשלהי 1947 , כאשר 
,המדינה היהודית' נראתה קרובה, נערך בתל־אביב, בסודיות 
גדולה, קורס לקציני-ם' זוטרים. 

בסים־ההדרכה הארצי של משטרת-ישראל מקומו בשפר¬ 
עם, בגליל המערבי, ובו בממוצע בכל עת כ 300 חניכים, 
הלומדים בשלושה סוגי קורסים עיקריים: לטירונים, לפיקוד 
ולהתמחות. 

יש שלושה קורסים פיקודיים: קורס־סמלים ( 5 חדשים), 
קורם־קצינים ( 8 חדשים). וקורס קצינים בכירים, בשילוב 
עם אוניברסיטת תל-אביב ( 5 חדשים). פטרת הקורסים 
ד,פיקודיים היא להכשיר אנשי־פ׳, שנבחרו בקפדנות מתוך 
השורות, בתפקידי פיקוד ומטה. 

הקורסים למתמחים משמשים להכשרת חוקרים, פופחי־ 
מעבדה, נ 1 הגי־כלביס, מדריכים, חוקרי־נוער, בוחני-תנועה 
וכר. 

כל הקורסים מתקיימים בתנאי פנימייה: החניכים גרים 
בבסיסי־ההדרכה וכל צרכיהם ניתנים. העיקרון המנחה את 
בל פעולות ההדרכה הוא — השתתפותו הפעילה של החניך 
בתהליך הלמידה. ההרצאות מעטות והדגש מושם על קריאה, 
דיון ותרגול: הכוונה לעודד את החניך לחשוב, ליישם 
מידע למצבים מעשיים, ולקבל החלטות. 

י. ל. ס. 

ת ו ל ד ו ת ה ם׳. מ' במתכונת מודרנית הוקמה לראשונה 
בלונדון ב 1829 ע״י סר רוברט פיל (ע״ע), ברם, גופים 
מיוחדים שעסקו, בין השאר, באכיפת הסדר הציבורי ובהו¬ 
צאה לפועל של צווי השלטון ובתי-המשפט. היו קיימים כבר 
בתקופות קדומות ותפקידיהם הקבילו בחלקם לתפקידי הם׳ 
דהיום. במקומות שבהם לא היו קיימים גופים כאלה עסקו, 
בנראה, בתפקידים משטרתיים אנשי־צבא או משרתי השלטו¬ 
נות והשליטים. 

מעמדם של ,השוטרים" במקרא היה שונה לא במעט 
ממעמדם של השוטרים המודרניים 1 על כך עיין להלן. בחז״ל 
נזכרים "שלוחי בית־הדיף. 

במצרים העתיקה התקיים כנראה גוף שעסק בשיטור, 
וביוון פעלו בשטח זה ה״הנז־קה" (ע״ע). ברומי מלאו ה״ליק־ 
טורים״ ( 11010118 ) וה.,א(דילים" ( 36111165 ) תפקידים מעין- 
משטרתיים. ה״ויגילים" ( 81168 !,\) של תקופת אוגוסטוס היו 
כנראה שוטרים ממש. 

באירופה של ראשית יה״ב בוצעו תפקידי שיטור — עד 
כמה שידוע — ע״י נושאי־נשק שהשתייכו לחצרות מלכים 
ושליטים פאודאליים. קרל הגדול אף ניסר. לקיים גוף מש¬ 
טרתי מיוחד כלשהו. אדוורד 1 פלך אנגליה נכשל בהקמת 
מעין פ׳ מתנדבת בלונדון, אך בצרפת הצליח שרל קן להקים 
גוף של״ז׳נדרמים" ( 065 מ 3 '( 1 8605 ). יחידה מלכותית שהפ¬ 
כה צבאית-משטרתית. גופים דומים לזו המשיכו להתקיים 


באירופה. בשפות שונים עד למאה ה 20 (- 060031 חס 38 ( 1,3011 
106116 בארצות הגרמניות. 611 ; 0 ;! 63121 באיטליה. 8031012 
11 ד 01 בספרד). לשליחי הגילדות ביה״ב היו סמכויות פיקוח 
משטרתיות. באיטליה נתפרסמו לגנאי ה״סבירי״ ( 11 ־ 5611 ), 
שליחיד,ן המזוינים של "הקומונות" (ע״ע קומונה) ושל 
רשויות הכנסיה. 

העת החדשה מצאה את תפקידי המי באירופה מחולקים 
בין גופי צבא וגופי ז׳אנדארמריה שונים לבין שליחים אזר¬ 
חיים מזוינים. מהם שפעלו בסתר, בתפקיד אכיפת הוראות 
השררה. כל אלה פעלו בד״כ מכוחה של רשות מרכזית 
חזקה, המלך או השליט. יצאה מכלל זה אנגליה, שוחרת 
החרות האישית, וחסרת-הצבא, שבה היו סמכויות השיטור 
נתונות בידי ממוני הרשויות המקומיות השונות, כגון רצי 
בית־הפשפט ברחוב בו (!״״סס* 511661 .״ 80 ) בלונדון, 
והקינסטבלים (! 000513616 ) ברוזנויות. המ׳ במדינות האב־ 
סולוסיות של גרמניה במאות ה 17 — 18 לא היתד. אלא גוף 
בעל מבנה לא קבוע וסמכויות מעורפלות. ולעתים סודיות, 
שתפקידו היה לקיים את מדינת־הפ׳ לטובת שליטיה. כזאת 
היתה גם הפי המדינית של פושה (ע״ע) בצרפת הנאפוליו- 
נית. תפישת הם׳ כגוף אזרחי מובהק. בעל הוראות מוגדרות 
היטב, המשרת את החוק ולא את המשטר השרירותי, החלה 
מתפתחת, בהשפעת הדוגמה האנגלית, רק במאה ה 19 . במאה 
הנוכחית קמו על תפישה וו עוררין רבים, במיוחד במדינות 
הטוטאליסאריות. 

פ. פ. 

במקרא נזכרים " ש ו ס ר י ם " לצד "השופטים" (דב׳ 

טז. יח; יהו׳ ח, לג; בג, ב! כד, א! דה״א כג, ד! כו, כט). 
הם היו פקידי ציבור ושומרי סדר ואפשר— אף עושי דברם 
של השופטים. השוטרים נזכרים לראשונה בתקופת השיעבוד 
במצרים (שכד ה, ו ואילך)! הם היו מפקחי־עבודה ישראלים 
שהיו כפופים לנוגשים המצרים. כאשר מכסת העבודה לא 
נתמלאה. הוכו השוטרים. לשוטרים היתד. גישה אל פרעה, 
הם אף התלוננו בפניו, אך תלונתם לא נתקבלה. 

אחרי יציאת מצרים חם נזכרים יחד עם זקני העם, ראשי 
השבטים. ושרי האלפים (השר במ׳ יא, טז! דב׳ א, טח כט, 
ט! לא, כח). הם נמנו בין 70 "זקני ישראל" אשר ה׳ האציל 
עליהם מן הרוח אשר על פשה (בם׳ יא, טז ואילו). בין 
השאר נצטוו השוטרים לדבר אל העם בטרם צאתם למלחמה 
ולנפות את "היראים ורכי-הלבב" (דב- כ. ה—ט). תפקידיהם 
נשארו בעינם גם בתקופת יהושע (השד יהר א, י—יא! ג, 
ב—ד! ח, לג; כג, ב! כד. א). בתקופת השופטים אין השוט¬ 
רים נוכרים. בתקופת המלוכה. מימי דוד ואילך. מילאו השוט¬ 
רים, כפי הנראה, תפקידים מנהליים (השר דהי״א כג, דל כו, 
כט: כו, א! דהי״ב יט, יא! לד. יג). ידוע בשמו מעשיהו 
השוטר(דהי״ב כו, יא) שהיה אחד משרי עוזיהו וביו הממונים 
על צבאו(על פי שפו נקרא בית-סוהר "מעשיהו"). 
מעי• כינוי לסיב המבריק שמופק בעיקר מפקעות וחל טוואי 
המשי ( 01061 אע 6 נז 801 ) — ״פרפר המשי" — 

ממשפחת הטוואים ( 136 !;:>ץ 800111 ) וגם לחוט והאריג הנעשה 
ממנו. 

בחקלאות, קיים ענף — 5611616011016 — העוסק בגידול 
טוואי המ׳ או מינים אחרים (ר , להלן) במטרה לאסוף 
פקעות לטוויה או גם ביבוא זחלים ובעיבוד מוצרי לוואי. 

הגידול: שוואי הם׳ אינו ידוע עוד במצב הבר והוא 




607 


משי 


608 



ציור 1 . טוואי המשי, מחזור חיים: 1 — 3 . הזוז 5 טווה את ד,פקעת ; 
4 . פיועח חצויה לשתים כדי להראות את הגולם: 5 . ביויעח גווי 
הפרפר סהפקזןת; 6 . יכוש הכנפיים; ז. פיפר כונר (נקנה) ?אחר 
הביןיעה 

מתורבת כיום. ממנו ידועים מספר גזעים מקומיים, הנחשבים 
ע״י החוקרים למינים נפרדים. אח שוואי הס׳ מגדלים במבנים 
מיוחדים העשויים מעץ (באירופה) או מבמקבוק (במזרח הר¬ 
חוק) או על ערימת עלים (במזרח הקרוב). בתוך המבנים 
מעמידים שורות של מדפים או ארגזים פתוחים (הסידור 
שונה מארץ לארץ), שישמשו בית־גידול לטוואי עד להת¬ 
גלמותו בפקעת. בתנאים טבעיים מתקיימת הטלה אחת 
בשנה. ובגידול מכוון — עד 3 פעמים. הנקבה מטילה כ 350 — 
400 ביצים. צבע הביצים צהוב ואח״ב הופך לאפור כהה. 
בתחילת האביב, עם הופעתם של עלי התות ( 1 ״ להלן) 
רוחצים את הביצים ופחטאים אותן (כאמצעי מניעה נגד 
הדבקות) ושומרים אותן באינקובטורים בטמפרטורה העולה 
באטיות עד ״ 20 —■ 23 . לאחר 12 — 15 יום בוקע מהביצה זחל 
קטן שעיר שארכו 3 מ״ם. הוא ניזון בעיקר מעלי תות לבן 
( 3163 8 סז 0 }\). יש אף המגדלים אותו על עלי מקלורה 
הזהובה ועל עלי חטה. את העלים מניחים על ניירות חדורים 
הפכסים את הזחלים. תאבון הזחל גדול: כ 5 — 6 פעמים 
ביום, מספקים לו מנה של עלים קצוצים ורכים. אחרי 4 
בשלים (כ 6 שבועות), מגיע הזחל לבגרותו הסופית כשארבו 
8 ס״מ. הוא פוסק מאכילה, גופו מתכווץ 
ונראה שקוף. הזחל מוכן לטוויה וסימן 
לכך: הרסת הראש בתנועה בלתי פו¬ 
סקת. לשם טוויית הפקעת מכינים ערי¬ 
סות קש, שעליהן מטפס הזחל. הפקעת 
בעלת דפנות חזקים עשויה מסיב מ׳ 

שארכו פגיע לפעמים עד ל 1,500 מ׳. 

הסיב מופרש מזוג בלוטות טוויה, שהן 
מבחינה מורפולוגית בלוטות השפה ה¬ 
תחתונה והן הומולוגיות לבלוטות ולק. 

צורתן צינור גלילי מוארך. במשפחות 
הטוואים והשבתאים מגיע לפעמים אר¬ 
כן של הבלוטות לאורך פי 7 מאורך 
הגוף; אצל טוואי הם , פי 4 . בהגיע 
הפרשת הבלוטות לאוויר, היא מתיי¬ 
בשת. (ר׳ ציור 2 ). סיב הס׳ עשר 



ציוד 2 . סבנה סב־ 
מתי של בלוטוח־ 
דיטיויח: 1 . ב?וטת 
ד-ס׳עי: 2 . מאגר ; 
3 . וונור המשי; 4 . 
בלוםוח־ 5 וואי; 5 . 
איזזר סווסת: 6 . 
נבשושית־טוויה 


איפוא משבי חוסים. מבחינת הרכבו הכימי: 

תוכו עשוי מפיברואין — חלבון ליפי ה¬ 
י ) 0 מורכב בחלקו הגדול מהחומצות האמיניות 
1 8 • — גליצין, אלנין טירוזין וטרין. הוא במנה 

עם החלבונים הבלחי מסיסים, הטקלרו 
פרוטאינים (ע״ע פרוטאינים). בצלום 
1810 קרני הוא מתגלה כחלבון דמוי קרטין 
מתוח. המי הגלפי מכיל גם מעטה של חלבון אחר. הסריצין 
חלבון מסים, המשמש כחומר פידבק ( 80101 51111 ) ומורחק 
בחלקו בשעת רחיצת המי. על המבנה הפיסיקלי ע״ע סיבים. 

הפרשת החוטים נעשית בצורת לולאה (כצורת המם׳ 8 ) 
מסביב לגוף הזחל. בטמפרטורה נוחה (״ 23 ) היא נשלמת 
תוך 3 ימים. גדלה של הפקעת כ 40 מ׳׳מ ומשקלה כ 15 ~ 50 
גר׳. צבעה שונה ותלוי בגזעים של החרק, אבל בד״ב היא 
לבנה או צהובה. תוך שבועיים הופך הגולם לבוגר. לקראת 
הבקיעה, מפריש הבוגר חומר ממם הקורע מעבד בקצה הפק¬ 
עת. בממוצע ארכו של חוט הפקעת ם 1,000-650 מ׳. באונקיה 
אחת כ 20,000 — 40,000 ביצים ומהן ניתן להפיק כ 20 ק״ג 
של מ׳ מעובד. פקעת אתת מספקת כ 900-450 מ׳ פריע 
( 01:13510 ■!). כדי למנוע את קריעת החוט. ,חונקים" מגדלי 
המ׳ את הגלמים בדרכים שונים: 1 ) ע״י אדים לחים בטמפר¬ 
טורה של ■ 75 -י 85 במשך 10 רגעים. 2 ) ע״י חום יבש העולה, 
למשל, מאש עצים בוערים. 3 ) באמצעים כימיים. 

במשפחת השבתאים (פרפרים) פוכרים מינים של טוואים 
שמפיקים מפקעותיהם מ׳ מסיו פחות משובח ואשר לו שימו¬ 
שים שונים בארצות מוצאם ולפעמים אף בארצות אחרות: 
מהסוג 1601-303 ״\, המין 1 גוח-בוחנץ . 3 , חי על עצי אלון. 
ביפאן מגדלים אותו בקנה-מדה רחב והוא הובא לאירופה 
ב 1861 ; צבע הם׳ ירוק וביפאן ובסין משמש מ׳ זה לרקמה. 
הסין!עת״ע גדל בסין גם הוא על עצי אלון. מפנו מפי¬ 
קים את מ׳ ה ";)ח 11 זח $63 ", שמיוצא הרבה: המין נ 111 ק 3 ק . 03 
גדל באיזור המזרח הרחוק: מספק את פ׳ "סב״דד" החום. 
והמין 35530113 .לס. הגדל בעיקר באסם, מספק את מ׳ 
ה" 311184 ״ — לשימוש מקומי. שני הפינים האחרונים חיים 
ביערות וניזונים מצמחים שונים. מסוג אחד: הפינים 
410101 11110531013 ? , 11113 חץ 0 .ין. גם הם מספקים מ , . את 
הראשון מגדלים הרכה, הוא חי על עצי קיקיון מצף ומספק 
את מ׳ ;■!£, שצבעו לבן או אדום כלבנה, שימושו בעיקר 
בארצות אסיה ובנגל. מין זה גידלו גם בסוריה ובא״י (ר׳ 
להלן). המין השני נמצא במצב בר בהודו ובסין, אבל גם 
הוא מתורבת וחדר לאירופה ולאמריקה הצפונית. בכל המז¬ 
רח התיכון מצוי טוואי הברוש ( 0108 353 קץ 306 ?) ממשפחת 
30 גו 1 ק 1 ז 1418010031 (מכונה טוואי הם׳ היווני). זחליו חיים על 
עלי הברוש, אלון ועוד. מזחל זה הפיקו את הס׳ של המזרח 
התיכון ביפי קדם לפני חדירתו של הס׳ הסיני. עד למאה 
ה 19 המשיכו לגדלו באירופה. איכותו של מ׳ זה ירוד. 

מחלות ומזיקים. במאה ה 19 נתגלתה מחלת 
ה סמסזלסג! והגורם לה הוא בע״ח ! 01 ץ< 1 ו״ס< 1 050013 א חד- 
תאי — מקבוצת הנבגוניות (ע״ע). המחלה, שהרסה כמעט 
את הענף באותם הימים, פוגעת בביצים: הזחלים חלשים 
וכתמים שחורים מופיעים על עורם והפקעות אינן חזקות. 
בין שאר גורמי המחלות הם הנגיפים הפוגעים בזחלים. מחלה 
נגיפית ידועה היא ה 803550010 • הנגיף 60001111:11 1100:011011 
גורם להתנפחות הגוף, עור הזחל עדין ונוטה להיקרע. ממח- 



609 


משי 


610 


לות חידקים יש לתזכיר את פחלת ד, *!■ 1 * £13011 , פחלר. 
מידבקת של מעיים. המופיעה בסוף עונת הגידול. הזחלים 
קופאים, פתים ומשחירים. אחד מגורמיה הוא החידק 330111115 ! 

310111 001:6115 . 

עיבוד הם׳ הוא תהליך מורכב הכולל פריעת הם׳ 
מהפקעות, שזירה (׳)";׳"ס•!*), סודית הפסולת של הפקעות, 
אריגה, סריגה, צביעה והשפרה. הרקתו של הפקעות נעשה 
במכץ לטוויה. את הפקעות ממיינים לפי הצבע, הגודל, 
הצורה, המראה— בהתאם לסיבי הפי, לשם ניקוי להרחקת 
השכבות השעירות הראשונות של הפקעות ולשחרור קצה 
הסיב החפשי, משרים אח הפקעות במים חמים וחובטים 
אותן בסברשות. לאחר מכן שפים אותו לתוך אגנים פלאי 
מים רותחים או בזרם חילופין של מים חסים וקרים ומחברים 
סיבים מפקעות שונות לחוט אחד. מספר הפקעות המתרוק¬ 
נות באופו סימולטני תלוי בעובי של החוט הדרוש. מאחד 
שסיב הם׳ הוא עדיו ודק מדי בשביל חשיפוש המסחרי, 
משתמשים ב 4 — 5 פקעות לקבלת מ׳ דק ו 8 — 20 פקעות — 
למי גם (הכל בהתאם לשיטת דניה). המים החמים מרככים 
את הטריצין וגורמים להידבקות הסיבים לחוט אחד. צליבת 
החוסים נמשכת במטרה לעגל ולהחליק את החוט שנוצר. 
נשלב זה הורחק רק 1% סהסריצץ ומקבלים מ׳ גלמי 
המכיל כ 80% פיברואין ו 20% סריצין. בפריעה ( 011118 * 1 ), 
נעשית פעולת סריקה של הפקעות. אודך החוט (הסלול) 
הוא כ 300 — 600 מי. השאר הוא לתעשיית הפסולת (מ 1 !ק 5 
! 5111 ), ר׳ להלן. בשלב זה המי הוא סלול (גלול) וידוע כמי 
גלמי או שיראים. חוטי המי הגלסי נכרכים לבריכות 
ובצורה זו הם נמכרים לשוק. לשם קבלת מי שזור ( $1111 
ת־ 31 ץ), יש צורך בתהליך נוסף והוא הפיתול — השזירה. 
תהליך זה דומה לנעשה בכותנה אבל אינו כולל את תהליכי 
הניפוץ והמזירה, והשחלה. את הדוללות ממיינים לפי גודל, 
צבע. אורך' ומשקל, -טובלים אותן בתמיסת מים חפים שיש 
בהם סבון או שמן כדי לרכך את הסריצין. אח״כ מייבשים 
את ההוללות וסוללים את חוסי השתי לסיסות: לתהליך 
זד, נדרש פיתול מסדם. בחוטים פשוטים יכול להיות 
פיתול משמאל (פיתול 5 ) או פיתול מיפיו (פיתול ■ 7 ). 
תהליך השזירד, מחלק את הסי לשני סוגים: לחוטי אורך, 
(שתי) האורגנזין, ולחוטי ערב— טרסה. האורגנזין עשד 2 
חוטים פשוטים שעברו כל אחד פיתול 5 של 16 סיבובים 
לאינץ׳, הכפלה ופיתול של 14 סיבובים בכיוון ההפוך. 
הטרפה היא תוצאה של סיבובים מעטים. במקרה של כ 80 
סיבובים לכל אינץ׳ מקבלים את חוט הקרפ ( 0 ק 0 ז 0 ) החשוב 
לתעשיה. התהליך הבא הוא הכפלת החוסים. להשלמה מע¬ 
בירים את החוטים דרך מכונת גלילה, 

מחצית ממה שטוואי המשי אורג בפקעת משמש לעיבוד 
תעשייתי. השאר — מנוצל להכנת הכלד — פ׳ מטיב ירוד — 
ותמרים אחרים. לשם הפקת הכלך התפתח ענף תעשייתי 
חשוב באירופה, אמריקה והמזרח. בארצות איטליה, צרפת 
ושוויץ מרחיקים את הסריצין בעזרת תהליך תסיסה הנגרם 
ע״י הידק שבד״כ מזהם את הם׳ הגלמי. 

וע״ע טרה ואריגה: טכסטיל. 

תולדות הגידול. ייצור הם׳ והפיכתו למוצר 
תעשייתי הוא מיוחד במינו במוצרי הטכסטיל. מקורותיו 
ההיסטוריים הראשונים חלקם בדברי אגדה. ראשית גידולו 
בסין היתד, באלף השלישי לפסה״נ באמנות שלחצו המלכות. 


במשך שנים רבות הוגבל תהומו לסין ונשמר שם בסוד. בספ¬ 
רות המערב, נזכר לראשונה ע״י אריסטו טוויית ד,מ׳ באי 
היוני קוס במאה ר, 4 לפסה,'נ. ב 140 לפסה״נ הועברו ביצי 
תולעת הם׳ וזרעי תות למדינת 13 . 1101311 , דרומית לסין, משם 
להודו. דרך קשמיר ומשם מערבה למרכזי אסיה ופרם. 

במשך סאות שנים, הפיצו ש;רות של סוחרים (בעיקר 
מפרס), את הם' מסין לקדמת אסיה. הייצור עבר לקוראה 
ומשם ליפאן. כ 300 שנה לםה*נ. למערב הובאו הביצים 
הראשונות של טוואי הם׳ ע״י שני נזירים פרסיים שהעבירו 
אותן לקושטה ב 552 בתוך סקלות חלולים ונמסרו לקיסר 
יוססינינוס (ע״ע) ה 1 . יוסטינינום ניסה ללא הצלחה לקיים 
מונופול על ייצור הם׳ ולהשתחרר מהיבוא הבא דרך פרם. 
אולם בפקודתו הוקמו בתי-מלאכה בצור ובעדים אחרות. בימי 
הביניים, פרחה תעשיית ד,מ׳ ושימשה כאריג למלבושיהם 
המהודרים של בני האצולה הפאודלית וכן גם כתשמישי 
הכנסיות הגדולות (כגון ד,,קתדרלה בקנטרברי). בימי הביניים 
עסקו הערבים ובני חבש במסחר הם׳ בין אסיה ואירופה והם 
העבירו את תעשייתה דרך ספרד וסיציליה לארצות אח¬ 
רות של הים־התיכון. הפלך רוז׳ה ה 1 , הנהיג בסיציליה 
(ב 1130 ) את תעשיית ד,מ׳ ורק במאה ה 15 — 16 הונהג ייצור 
המי גם באיטליה ובצרפת הדרומית. הערים: פירנצה, ג׳נובה. 
מילאנו הפכו למרבזי ייצור. בצרפת העיר ליאון הפכה למר¬ 
כז (ב 1480 .) תחת הנהגתו של המלך שרל ה 11 '\. באנגליה. 
גרמניה ושוויץ, החל ייצור הם׳ בסאות 16 — 17 . לאמריקה — 
למכסיקו — הובא הם׳ ב 1522 ואולם הנסיון לא נשא פרי. 
רק ב 1839 החל ענף המ׳ להתפתח ומרכזו היה בןטרסון 
(בניו־ג׳רוי). 

גידול הס' בא'י. קשה לקבוע את תחילתו. הוא 
תלוי בגידולו של עץ התות, אשר תולדותיו אינן ידועוח. 
בשלהי העת העתיקה היתה ארם נחרים שוק חשוב לס׳. ידוע 
מן הספרות שבמאה ה 11 גידלו את טוואי הם׳ באשקלון. 
ביפי מסעי הצלב ישנן ידיעות מפורטות יותר: בסוף המאה 
ה 13 היו מרכזים חשובים בערים טריפולי ואנטיוביה. גם צור 
וטבריה נזכרות כמקומות ייצור פ׳. בימי מסעי הצלב המרכז 
היד, בלבנון. ב 1535 עסקו כפרי הסביבה בצפת בתעשית ס׳ 
ואף שלחו ממנו לחו״ל. בשנת 1565 , ניסה דון יוסף הנשיא 
(ע״ע) לגדל בטבריה (ע״ע) את טוואי המשי ללא הצלחה. 
בשנות 1650 — 1730 ידוע מתיאורי נוסעים שעזה היתה מרכז 
לס׳. במחצית המאה ה 19 נעשו נסיונות לחדש את הגידול 
(בסביבות הירקון ובבקעה), ולאחר מכן גם במושבות שתחת 
פיקוח הברון. בשנים 1918 — 1930 ניסו הסוכנות היהודית 
ומחלקת החקלאות של ממשלת המנדט הבריטי להנהיג את 
גידול המי, אך לא הצליחו בכך. כן ערכו נסיונות רציניים 
להנהיג את גידולו של הטוואי הארי ר,הודי ( 11110531113 ? 
! 10111 ־!) הניזון מעלי קיקיון — ולא עלה נידם. 

כלכלה. מאז מלה״ע 11 נמצאת תפוקת הם׳ בעולם 
בירידה מתמדת בשל הפגיעות הקשות שהיו בענף במרוצת 
מלה״ע 11 ובשל המעבר לשימוש בסיבים (ע״ע) מלאכותיים. 
בשנים 1934/8 היתד. תפוקת ד,מ׳ ד,גלמי נ 65.3 טונות (ממר 
צע שנתי) ואילו ב 1960 הגיעה התפוקה לבדי 31 טון בלבד. 

יפאן היא במקום הראשון בעולם בייצור ד,מ׳ וצריכתו 
(ייצרה נ. 85% מהתפוקה ב 1960 ! ממוצע לשנות ה 60 : כ 180 
מיליון מ״ר בדי פ׳ [גם בדים שד,מ׳ בהם הוא המרכיב 
העיקרי]). נ 75% מייצוא ד,מ׳ מופנים לאה״ב וצפון־אמריקה. 


611 


משי — משיח, משיחדת 


612 


המעבר לשימוש בסיבים מלאכותיים נובע בעיקר מתשדמות 
העבודה הגבוהות הדרושות לייצור מ׳ ובשל עמידותם הרבה 
של הסיבים המלאכותיים ונוחות ייצורם < כיום משמש הם׳ 
בעיקר מוצרי סותרות ויוקרה (בעיקר קימונו ביפאן). 

הם׳ נזכר פעם אחת במקרא (יחז׳ סז, י, יג) אך לפי 
התרגומים הקדומים שם׳ הכוונה לצעיף עדין עשוי שער. 
בלשון חז״ל מכונה האריג מ , בשמות: סיריקון, שידאין, 
מטכסא ועוד (שבת כ/ ע״ב. וירוש׳ שם). נזכרת הבחנה בין 
סוגי מ׳ שיראין וכלל (כלאים, ט/ ב). 

י. דדדליאון, תולעת הם׳ של התות (תסס! ג^ 16 מ 80 ) י 1932 ן 
ש. בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ב׳, 313 — 319 , תשמ״ז! 

י. כנעני, החיים הכלכליים בצפת ובסביבותיה במאה הששי 
עשרה וחצי המאה השבע־עשדה (ציון, מאסף, ו׳), תדצ״ד; 

סס 1x00111 ס?) ^' 1£1 ה €0171 1 ) 1 > 6 ז 1115101 . 11 ^ 14 .¥\ 

. 1936 , 670-674 , 11 ,?>* 1 / 

מ. 

מ$זיח, משיחיות (יוד לאט , צג, מושג 

הם׳, במוח.של גואל ומושיע בעל אופי אלוהי או 
על־טבעי, שמקורו בתולדות דת ישראל, אינו מיוחד ליהדות 
בלבד והוא הדר דרך הנצרות אל דתות ותרבויות אחרות. 
סמנו גם נגזר התואר .משיחי" (ע״ע משיחיות, תנועות) 
לציוץ אמונות ותנועות הנכספות לתיקון העולם והאדם 
ולהגשמת השלמות הסופית של הבריאה (ע״ע אחרית 
הימים). דמויות משיחיות ותנועות משיהיות הופיעו בסקר 
מות רבים ובדתות שונות. אולם הן אפייניות במיוחד למסו¬ 
רות של היהדות והנצרות. גם העובדת שחקר חתופעח 
המשיחית עמק בראש וראשונה במאורעות שהתרחשו בתול¬ 
דות היהדות והנצרות, בתרבויות שהושפעו ע״י היהדות 
והנצרות (בגון האיסלאם), או בחברות שהיו חשופות להש¬ 
פעת המערב הנוצרי — קולוניאליזם, מיסיון וכיו״ב — 
שיוותה לדיונים בנושא זה אופי יהודי־נוצרי מסויים. ומשום 
כך מנסים חוקרים מודרניים רבים להמציא מינוח ..נייט- 
ראלי״ יותר לתנועות גאולה למיניהן — כגון תנועות נאטי- 
הסטיות, תנועות דתיות של שחרור וגאולה, תנועות התחד¬ 
שות, תנועות משבר. וביריב (ע״ע מטען. פולחני) — 
במגמה להוציא מהן את הגוונים היהודיים והנוצריים. 

אידיאולוגיות ותנועות משיחיות אינן ממוקדות תמיד 
באישיות משיחית, אם כי ניכרת נטייה לפרסוניפיקאציה 
של האידיאל המשיחי ולקביעת תפקיד מרכזי בהגשמת אי¬ 
דיאל זה למשיח אישי. מוצאן של רוב התנועות המשיחיות 
החותרות לשיפור יסודי של המציאות הרוחנית או הגשמית, 
הוא באישים בעלי אופי כאריסמאטי מובהק. מכיון שתנו¬ 
עות משיחיות צופות לתמורות ראדיקליות (גאולה, ישועה, 
שחרור), איו פלא שאמנם מילאו תפקיד נכבד בהיסטוריה. 
ובעיקר בתולדות תנועות מחאה ומרד. לדעת אנתרופולוגים 
רבים, המשיחיות היא מאמצעי הביטה העיקריים של 
הכמיהה והמאבק לשינוי יסודי — דתי, תרבותי, חברתי או 
מדיני — בהברות טרום־מודרניות שבהן כל הערכים עדיין 
מעוגנים בלגיטימאציה דתית. 

יש להבחין בין משיחיות כמערכת של רעיונות, אמונות, 
ציפיות ותקוות מזה, לבין תנועות חברתיות־היסטוריות מזה. 
"משיחיות" היא האפשרות בכוח של תנועות משיחיו׳ת, תנה 
עות משיחיות הן המשיחיות בפועל. גם "עובדות" חברתיות, 
כלכליות ותרבותיות (כגון אפליית, דיכוי, רדיפות) זקוקות 
לסמלים ולמערכת רעיונית כדי שתלבשנה צורה ומציאות 


היסטוריות. מאידן■ גיסא זקוקות אמונות ותקוות למערכת 
עובדות הולמת כדי לצאת מהכוח אל הפועל. חקר המשיחיות 
עומד איפוא בפני שתי בעיות: א) כיצד נולדות ומתפתחות 
אמונות משיחיות, וכיצד הן פועלות בתרבותה ובתולדותיה 
של הברת מסתימת ז ב) אילו מצבים ומאורעות הופכים 
איראולוגיד. משיחית לתנועה היסטורית וחברתית פעילה י 

משיחיות יש בה בדרך כלל משום זיקה מיוחדת במינה 
לסימד הזמן: התהליך הזמני מוביל לתמורה — או להגשמה 
סופית — שבעקבותיה יתבטל ההווה הפגום ובמקומו יבוא 
סדר עולם (או עולם חדש) שכולו טוב. הערכה שלילית 
של ההווה היא מהותית למשיחיות, שכן אם ההווה הוא טוב 
הרי יש להבטיח את המשכו ולא לחתור להחלפתו בסדר 
עולם חדש. סביון ש״העולם הזה" הוא רע. פגום, או נשחת 
ע״י אלמנטים שליליים־גשסיים או רוחניים — כגון סבל, 
מוות, מחלה, חטא וכיו״ב, יש צורך בעולם שכולו טוב. 
עולם זה יכול להיות חזרה לשלמות הראשונית שאבדה 
("חדש ימינו כקדם") או סדר עולם חדש לגמרי ("שמים 
חדשים וארץ חדשה"), אוסופיה שעין עוד לא ראתה ושאף 
הדמיון אינו יכול להעלותה אלא בסמלים מיתולוגיים. 

צ• ו. 

מ , או "ם׳ ה"/ מציין במקרא את סלו ישראל 
— ופעם יחידה את כרש (ע״ע, ישע' מה, א) —, את 
הכה״ג (ויק׳ ד, ג, ה, טז), ואת בני אהרן הכהנים, שהיו 
משוחים גם הם (שמ׳ ל, ל; מ, טו< ויק׳ ז, לה; במ׳ ג, ג, 
ועוד). פעם אחת בא השם בהקבלה — כנראה לא נרדפת — 
לנביאים (תה׳ קה, טו-דהי״א טז.כב),ולפי הקשר הכתובים 
אפשר שהכוונה למלכי ישראל הראשונים ולאו דווקא לאבות 
האומה. הצירוף "מ׳ נגיד" (ח׳ ט. כה), ככל שהוא מכוון 
לשליט או לכה״ג, משתמש במטבע לשון קדומה, מראשית 
מלכות ישראל. משיחת הכהנים, המשכן וכליו. בשמן המשחה, 
היא בחינת הקדשה לעבודת ה׳. אצל אהרן בלבד נזכרת 
משיחה ע״י יציקת שמן על הראש, והכהנים האחרים נמשחו 
ע״י הזאת השמן על גופם ובגדיהם בלבד (ויק , ח). אין ספק 
שמשיחח הכהנים השפיעה על משיחת המלכים, ובגללה נקרא 
המלך מ׳ ה׳. המשיחה מסמלת האצלה מרוח ה׳ וחסדו, והיא 
נעשתה בידי נביא או כהן (שמ״א י. א, טז, יב-יג; מל״א א, 
לד, לט; ועוד). אליהו נצטווה למשוח אף את הואל לסלו 
על אדם (מל״א יט, טו). — המשיחה הנזכרת, פעם יחידה, 
בהקדשת אלישע לנביא (מל״א יט. טז) היא ביטוי ספרותי 
בהקשר למשיחת המלכים שבאותו פסוק. אעפ״ב לא היה 
לשלטון המלבות שום חותם של קדושה, כנראה עקב קדמות 
הכהונה בישראל; גם בארצות אחרות נהגו למשוח מלכים, 
אך שום מלך לא נתכנה בשם מ׳ כבישראל. 

רק המלכים הראשונים, שאול ודוד, נתכנו בפירוש 
בספרים ההיסטוריים של המקרא בשם מ׳ ה' (שמ״א יב, ג, 
ה! כד, ו, י! בו, ט, כג; שמ״ב א, יד, טז; יט, כב, והשו׳ 
שמ״א ב, לה; טז, ו). וייתכן, כי בדורות הבאים נתבטל — 
בחיי מעשה — החידוש הראשוני שהוענק לכוח המשיחה 
ולהשפעתה. הפסוק באיכה (ד, כ) "ווה אפינו מ׳ ה׳ נלכד 
בשחיתותם...", אם אינו מכוון לכה״ג, הריהו מכנה כך את 
המלך האחרון שלפני החורבן (וחשו׳ ירם׳ בג, ו). גם במזמורי 
תחלים. שבהם נקרא מלך ישראל בשם מ׳ (תה , ב, ב; כ, ז¬ 
כה, ח; פו, י; וחשו׳ מה, ח), הכוונה למלך הווה שיש לו, 
מעצם מעמדו, זיקה לה׳ והוא מצפה לישועתו — וראש לכל 



613 


משיח, משיחיות 


614 


דוד עצמו הוא מ׳ ד.׳. מעצם משיחתו בפועל (שס״ב כב, 
נא; תה׳ יח. נא; שמ״ב בג, א — "משיח אלהי יעקב"; 
תה׳ קלב. י, יז ובעיקר פט, כ-כב). מעולם לא צוין במקרא 
המלך האידאלי — ״חטר מגזע ישי״ או ״צמח ה׳* — בכינוי 
מ׳, ולא נזכר כינוי זה בתיאורי אחרית הימים (ע״ע), אולם 
בתיאור סגולת חם׳ במזמורים בקרבה מיוחדת לאל העשויה 
להשפיע ישועה, היחלצות מצרה, חסד והרמת קרן. — ובעיקר 
בזיקת הכינוי לדוד• בכל אלו נתעגנו מרכיבים לדמותו של 
מלד מושיע שברבות הימים (השר שמ״א ב, י; חב׳ ג. יג; 
דהי״ב ו, מא-מב), והיו ליסודות דמותו של המושיע האי¬ 
דיאלי — "מלכא פשיחא", כפי שנתפרשו אמנם המזמורים 
ב, כ. רפס. לרובד זה שייכות ההתייחסויות הרבות במקרא 
אל סלד מבית דוד העתיד לקום ולהושיע את ישראל — 
ואת העולם. ראשונים היו נביאי הכתב הגדולים, ובעקבותי¬ 
הם יצא מחבר ספר מלכים (ע״ע) המסיים את ספרו בעלייתו 
של יהויכין מכלאו, דרו גינוני מלכות. על דניאל — ע״ע, 
ור׳ להלן, עמי 615/6 . 

מ. ברבר, תורת הנביאים, 199 — 215 , תש״ב; י. ליור, תול־ 

דות בית דויד. (מפתח בערכו), תשי״ט; ?";א ,חמזנ״מ 
. 1963 ,. 41 ' 801 1 > 1 ט 00 ,־ 161 . 5 ; 1955 ,./ 1 ׳ /> 2/1 > 

ש. אב. 

ח ז " ל. האמונה במ׳ חינה בבחינת מוסכמה כללית אצל 
בל החכמים, אף שאין הכפירה בו נמנית במשנת "חלק" 
( 0 נ׳ י׳, א׳) בין הדברים השוללים את ה״חלק לעוה״ב". 
עם זאת משתקפות תפיסות שונות בין החכמים, לדורותיהם, 
בשאלת דמותו של הם׳, טיבו ויעודו, תוך הסתמכות על 
כתובים מן המקרא. ההזכרה הראשונה, ובדרך רמיזה, של 
המ ׳ , בפי אחד פן התנאים, הם דבריו של ר׳ יוחנן בן זכאי 
בשעת פטירתו: "פנו חצר מפני הטומאה. והתקינו כסא 
לחזקיה מלך יהודה" (ירו׳ סוטה ט׳, ט״ז), התייחסות ראשונה 
לשאלת דמותו האישית של הט׳ וטיב הגאולה (ע״ע, עמי 
191/2 ) התלויה בו, באה בפולמוס בין החכמים סביב פרשת 
משיחיותו של בר־כוכבא. רבי עקיבא תמד בו וקרא עליו 
את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (ירר תע׳ 
ד׳, ה׳), משום שלא ציפה ממנו אלא להגשמת הכתוב בחגי 
(ב, ז או: זב׳ ח, ד) שעניינו גאולה לאומית־ארצית, מתוך 
אושר ובל־סוב (ספרי עקב, מ״ג), וזאת — משום ראייתו 
של ר״ע את הגאולה כולה כתהליך פגימי־ריאלי המתרחש 
על בימת ההיסטוריה. מאוחר יותר חזר על עמדה זו שמואל: 
"אין בין העוה״ז לימות ר,מ׳ אלא שעבוד מלכויות בלבד" 
( 0 נ׳ צ״ט,ע״א).כנגד רבי עקיבא קשרו חכמים אחרים במי 
הגואל את החזרתם של עשרת השבטים והגשמתו של 
הנבואות על "יום ה", וייחסו ערך רב לקיום "הסימנים" 
שניתנו ע״י הנביאים בס׳ ובתכונותיו ( 0 נ׳ צ״ג, ע״א). כמו¬ 
כן דרשו חכמים אלו שיהיה הנד בא מבית דוד — שלו 
ניתנה המלכות לעולמים (ע״ע דוד, עם , 70/1 )—ונתנו תפקיד 
לאליהו (ע״ע) הנביא בסדר הופעתו. חשיבות רבה ביותר 
ייחסו הכמים אלו לעשיית תשובה ע״י כלל ישראל כחלק 
בלתי-נפרד מתנאי בואו של המי. עמדתם נסתמנה בדברי 
ר׳ יוחנן בן תורתא לד׳ עקיבא על ענין בר־כוכבא: "עקיבא, 
יעלו עשבים בלחייך. ועדיין בן־דוד לא בא" (ירו׳ תענ׳ שם). 

כשלון מרד בר־כוכבא הביא בעקבותיו קיטוב־עמדות 
עיוני בין החכמים. לדעת ר׳ נתן: "מקרא זה [חבקוק ב, ג: 
כי עוד חזון למועד ויפת לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו 
כי בא יבא לא יאחר] נוקב ויורד עד התהום" ( 0 נ׳ 


צ״ז. ע״ב) — •שאין קץ לס', אלא ,אם יתמהמה חכה לר, 
דאין לו סוף' (רש״י). גישה הפוכה ויתרה לחלוטין על 
היסודות הראליים שבמעשה הגאולה, ושיבצה אותו בתהלי¬ 
כים על־טבעיים, הבנויים על הריסותיה של ההיסטוריה והמ¬ 
ציאות הנתונה: "ת״ר, שבוע שבן דוד בא שנה ראשונה 
מתקיים מקרא זה ,והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא 
אמטיר׳; שניה — חיצי רעב משתלחים; שלישית — רעב 
גדול, ומתים אנשים, נשים וטף, חסידים ואנשי מעשו" 
ותורה משתכחת סלומדיה; ברביעית — שובע ואינו שובע; 
בחמישית — שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה 
חוזרת ללופדיה: בשישית — קולות; בשביעית — מלחמות; 
במוצאי שביעית — בן דוד בא" ( 0 נ׳ צ״ז, ע״א). דברים אלו 
מקבילים כמעט לתפיסה המשתקפת בספרות האפוקאליפסית 
(ר׳ להלן, עמ׳ 616 וע״ע אפוקליפסיקה, עם׳ 179 — 180 ). 
ציפו להופעתו הפתאומית של המ׳, ו״מי שאמר הריני נזיר 
ביום שבן דוד בא פותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים 
ואסור לשתות יין כל יפות החול״ (ברייתא; עיר׳ מ״ג). 

בסוף תקופת התנאים עולה שוב, לזמן קצר, תפיסה 
ראלית של ר,מ׳, סביב אישיותו החד־פעמית של רבי יהודה 
הנשיא (ע״ע), שקראו עליו את הפסוק "רוח אפינו משיח 
ה׳" (ירו׳שבת ט״ז,א׳); נזכרו בעניינו גינוני מלכות(הוד׳ 
י״א, ע״ב; ר״ה כ״ה, ע״א), והוא אף ביקש לעקור צום 
תשעה באב (ירדפג־א׳.ד׳).אד בראשית תקופת־האמוראים 
שוב נתחדשה התפיסה האוטופית, שמצאה ביטוי בדבריהם 
של יהודה וחוקיה בניו של ר׳ חיא. שנאסרו בנוכחות רבי: 
"אין בן דוד בא עד שיכלו שני בחי-אבות מישראל, ואלו 
הן ראשי גולה שבבבל ונשיא שבא״י" <סנ׳ ל״ח, ע״א), 
ובדומה לכך נאמר בשם ר' אלעזר בר׳ שמעון: "אין בן 
דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל" (שם 
צ״ח, ע״א)! מאמר אחר מבטא אף הוא תפיסה אנרכיסטית 
בקשר להופעת הם': "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי 
או כולו חייב" (שם). את הדעה הקיצונית נגד כל דמות 
של מ׳ אישי ביטא האמורא הבבלי ר הילל: "אין להם מ׳ 
לישראל. שכבר אכלוהו ביפי חזקיהו" (שם. ע״ב). כדעת ר׳ 
הילל אמר גם הדרשן האלמוני: "אמר להם הקב״ה !לישראל] 
לפי שהיתר. גאולתכם ע״י בשר ודם... לפיכך גאולתכם גאולת 
שעה. אבל להבא אני גואל אתכם ע״י עצמי... גאולה קיימת 
לעולמים" (שוח״ט לא, ב). בין כך ובין כך נתבטלה דמות 
המי האישי בכל התפיסות, שכן גם לדעת ר׳ עקיבא הג¬ 
אולה היא ע״י הקב״ה עצמו (מכילתא דר״י. פסקא. י״ד), 
המשתמש לצורך זה בכל מי שירצה, יהא זה בר-כוכבא 
או כל אדם אהר. האמורא רב יוסף חי בלהט משיחי, והוא 
הגיב בחריפות רבה על דבריו של ר׳ הילל הנ״ל. על דברי 
רבה: ״ייתי ולא אחמיניה״, אמר הוא; "ייתי, ואזבי דאיתיב 
בטולא דכופיתא דחמריה" [,^יבוא. ואזכה לשבת בצל 
אוכף חמורו], וידוע על טרחתו להשיג כתבים אפיקאליפטיים 
(שם). חוגים אלה דווקא, עם כל תפיסתם המפליגה את עניין 
המ׳. כרכוהו בעשיית-תשובה, שנעשתה תנאי הכרחי לבואו. 
בכריכתה של התשובה בסדר הגאולה יש לבאר גם את 
פרשת ה״קדם־קיום" (פרה-אקזיסטנציה) של המ' בכמה 
מדרשים (ב״ר א׳, ב׳ ועוד) המזכירים את ר,מ' (או: "שמו 
של מ״׳) בין 6 דברים שקדמו לבריאת העולם, והפונים בין 
אלה גם את ה״תשובה". ע״כ אין הכרח לראות באגדות 
"קדם־קיום" אלו מגמות פולפוסיות אנסי־נוצריות דווקא. 



615 


משיח, משיחיות 


616 


על דמותו האישית של ד.מ' נאסרו בחז״ל דברים רבים. 
משמותיו: דוד, צמח, מנחם (ירד בר׳ בי, ד׳), שילה (סב׳ 
צ״ת, ע״ב) — המבוססים על פסוקים משיחיים — ובן 
"מיורא" ( 0 נ׳ צ״ח, ע״ב) ועוד. לדעת ר׳ יוחנן ייקרא המ ׳ 
ע״ש הקב״ה עצמו (ב״ב ע״ה, ע״ב). נאמרו דברים בענייו 
לידתו ( 0 נ׳ שם: וד איכ״ר א׳, ט״ז) ועוד, ונאמד עליו 
"שהטעינו [הקב״ה] מצוות ויסורין כריחיים״(סני צ״ג. ע״ב 1 
והשר דו״ר ה/ ד' ופסדר״ב [מהד' מנדלבוים, עם' 91/2 ]). 
מדובר (שם) גם על היגלותו והעלמותו לתקופה של 45 יום. 
דברים אלו קשורים בפיתוחו של מוטיוו הם׳ הסובל והנענה 
— מוסיוו שהוסמך לפסוקים שונים — ושהביא לידי הפלגה 
רבה, עד שנאמר בברייתא (סוכה נ״ב, ע״א): "מ׳ בן דוד 
שעתיד להגלות... אמר לו הקב״ה שאל ממני דבר... וכיון 
שראה מ׳ בן יוסף שנהרג אומר לפניו רבש״ע איני מבקש 
ממך אלא חיים...". מקור זה קשור למחלוקת שביו ד' דוסא 
ורבנן (שם): "הד אמר [על הפסוק בזכריה יב, י] על פ׳ בן 
יוסף שנהרג, וחד אמר: על יצר הרע שנהרג". 

צמיחתו של מוטיוו שני המ". מ׳ בן דוד ום׳ בן יוסף, 
אינה ברורה. וגם עצם כוונתו סתומה, ומ״מ ברור שהדבר 
מבטא פיתוח רעיון סבלו של הם' — שאותו שם יוסטינוס 
העד (ע״ע) בפיו של טריפון היהודי. ואולי יש לראות 
בשימוש במוסיוו ם׳ בן יוסף נסיוולשחרדאתנד בן דוד — 
שהוא הס׳ המיוחל — מסבל, מעינויים וממוות. יש סבורים 
שמאחורי דמותו של פ׳ בן יוסף עומדת תפיס־ בדבר מציאותו 
של מ' ממלכות ישראל — בניגוד ליהודה — וסבלו, עינוייו 
ומותו מבטאים את מפלתה של מלכות זו. ואילו צמיחת קרן 
הישועה לעתיד תהיה מקרב היהדות הקיימת, המשתלשלת 
ממלכות יהודה — ומשיחה, פ׳ בן דוד, הוא הם׳ המיוחל. 

המקורות המדברים על סבלו של המ׳ אינם רואים בסבל 
זה כשלעצמו כפרה על הכלל וסלילת דרך לגאולה. אדרבא, 
דווקא הדרשנים שהרבו לפתח מוטיוו זה, הדגישו כי הגאולה 
תבוא "בזכות" הנגאלים עצמם, ולאחר סדר תשובה. בדרשה 
המשיחית הגדולה והמאוחרת (מסוף התקופה הביזנטית 
בא״י), שעשתה את יסודי ד,מ׳ לעיקר גדול, הסיום הוא: 
...כחתן יכהן פאר. מלמד שמלביש הקב״ה לאפרים משיח 
צדקנו [המאחד כאן את שני המי] לבוש שזיוו הולך מסוף 
העולם ועד סופו... ,וככלה תעדה כליה׳... מה כלח זו אינה 
מתקבלת אלא בתשמישיה אף כנסת ישראל אינה מכלמת 
סוטניה אלא בזכות..." (פס״ר, קס״א—קס״ד). ההפלגה בערך 
התשובה, ובריכת הם׳ בה, באה על ביטויה במימרה, "אילו 
ישראל עושין תשובה יום אחד, מיד היה בן דוד בא" (ירד 
תע׳ א׳, א׳). 

על מעמדו של המ ׳ כפוסק הלכה, ועל יחסו לתורה שבע״פ 
ע״ע נבואה, עם׳ 808 : על "ימות המי" ו״חבלי מ" ע״ע אחרית 
הימים, עמ ׳ 447 — 459 : על המ׳־שכנגד ע״ע ארמילום הרשע. 

א. א. אורבך, הז״ל, פרקי אמונות ודעות. 585 — 623 , תשכ״ס 

(כולל ביבל׳) 1 א. היינימן, ם׳ בן אפרים יציאת מצרים של 

בני אפרים בסרם קץ (תרביץ, מ׳), תשל״א. 

ש. שב. 

ספרות חיצונית והלניסטית. המונח פ׳ לציון 
מושיע אנושי מעותד, עלה רק ביפי בית שני. במרכז הצי¬ 
פיות. לפי כל השיטות, עמדו תמיד קיבוץ הגלויות ובניין 
ירושלים, ורק הן נזכרות, למשל, בם׳ טוביה (ע״ע) ובמשלי בן 
סירא. "בר-אנש", שבספר דניאל הובן, כנראה, כסמל קיבוצי 
ל״קדישי עללנין", עם ישראל או קבוצה דתית בו. עדות 


לקיום האמונה במ׳ מהמאה ה־ 3 לפסה״נ יש בתרגום השבעים, 
שבמקום "וקם שבס מישראל" (במד׳כר׳יז) — תורגם ו״קם 
איש (או: אדם) מישראל". על סמך פסוק זה מדבר גם 
פילון על המ׳ כעל אדם שיקום בישראל. כת מדבר יהודה 
(ע״ע) האמינה ב 3 מ״: ״נביא ומשיחי אהרן וישראל״: 
ה״נביא" המעותד, הנזכר גם בספר חשמונאים א׳. אינו 
בהכרח זהה עם אליהו (ע״ע), ובאחת המגילות שמו .,מ¬ 
הרוח". "מ׳ אהרן" הוא הכה״ג המעותד, העולה בחשיבותו 
על ״מ׳ ישראל״, שהוא מ׳ בן דוד, — ועל שני פ" אלה 
השף זב׳ ד, יד. האמונה בם׳ בן יוסף ידועה מלאחר החורבן 
ונראה כי בודדים כבר ידעוה בראשית יפי החשמונאים 
(״חזון 70 הרועים" שבספר חנוך [ע״ע] האתיופי). הצד 
הקוסמי שבס׳ מודגש במונח ..בר־אנש״ (״בן אדם״ — או 
״אדם״ — בעברית) המופיע בדניאל כסמל חזוני. אך כדמות 
ראלית הוא נמצא בספרות החיצונית (חנוך, חזון עזרא, 
ועוד). והוא יושב על כסא כבוד ה׳ (או לימינו), העתיד 
לבצע את משפסו בעזרת מלאכי עליץ. בספר חנוך (פרק 
ע״א) הוא חנוך עצמו. ב״צואת אברהם" "בן־אדם" הוא הבל, 
בנו של אדם הראשץ, ראשון הצדיקים. באחת ממגילות 
יהודה הוא מזוהה עם סלכיצדק (ע״ע). דמותו של ..בר• 
אנש" מילאה תפקיד אצל ישו שכנראה חשב את עצמו 
ל״בר-אנש" זה, או שיתגלה כך. התיאור הרחב הקדום 
ביותר של ד,מ' כשליט נמצא בספר 01 של נבואות סיבילה, 
(ע״ע). 140 לפסה״נ לערך. הצד הפוליטי והערגה לבואו 
עלו בתודעת העם בתקופת שלטון רומי, ועדות לכך הוא 
מזמור י״ז שב״מזמורי שלמה", שנתחבר אחרי כניסת פ(מ־ 
פיוס לירושלים. אבדן העצמאות היא גם סיבה לכך שדמותו 
של מלך ם׳ מבית דויד דחקה את שאר הדמויות המשיחיות, 
ועדות לכך הם שני הספרים החיצוניים שנתחברו בסוף 
המאה ה 1 לסה״נ, חזון עזרא וברוך הסורי. סיבה שניה לכך 
היא שרשיה המקראיים של תפיסה זאת. עדות מאלפת לכך 
היא גם ההדגשה כמעט בכל כתבי ה.ברית החדשה/ שישו 
הוא מ׳ מבית דוד למרות שישו דיבר דווקא על "בר־אנש". 

; 1934 ' 16 ) 06171610 1 ) 115066 )) 1 ן 100 > 16 ^ 010 ) £5068 016 , ¥012 .?־ 

- 61611006 1 ) 1150/16 ] 81610 1171 ! 150111 ) 101150110 \ ' 061 ' י ^ז 6 נ 01 [ 5 "] 

. 1956 , 0001616 7681 0 ( 6 ,!^ 1 :> מו ׳ זז 0 }\ . 5 ; 1946 , 61106 

ד. פ. 

י ה " ב. השקפתו של רס״ג ("אמונות ודעות", מאסר ח׳) 
שאובה בעיקרה מתוך ״ספר זרובבל״ (המאה ה 7 לערך): 
קץ הימים תלוי בחשובה. שתבוא או ממניעים ספונטאניים 
— ובמקרה זה יבוא מ' בן דויד פתאום. או מרדיפות — 
ובמקרה זה יוקדם בואו ע״י מ׳ בן יוסף, שייהרג בידי ארמי- 
לוס (ע״ע). בימות חט׳,שאין להם סוף, יקומו המתים לתחיה, 
יקום המקדש ותתחדש הנבואה. הפילוסופיה הראציונליססית 
המאוחרת ראתה בציור זה ביטוי עממי לאמונה אמיתית 
ביסודה. נציגיה של פילוסופיה זו התנגדו לדעה, שבוטאה 
כבר ע״י משה גיקסילה (ע״ע) במאה הי״א, לפיה הנבואות 
המשיחיות מיועדות לתקופת הבית השני, והפילוסופים 
היהודים בארצות האיסלאם קשרו את הגאולה בס׳ אישי. 
המוטיוו המשיחי בולט בשירתו של שלמה ן׳ גבירול 
ובהגותו של רבי יהודה הלוי, הסובר שבואו של המ׳, "הח¬ 
שוב שבברואים", הוא מן התנאים לתיקון האנושות (כוזרי 
ג׳, ס״ה. ע״ג), הרמב״ם מנה את האמונה במ׳ כאחד מי״ג 
עיקרי הדת. לדעתו ד.מ׳ איש הוא כאחד האדם, והוא קובע: 
"ואל יעלה על דעתך שהמלך המ׳ צריך לעשות אותות 



617 


;!שיח, כו׳טיהיות 


618 


ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיר, מתים וכיוצא 
בדברים אלו. אין הדבר כך. שחרי רבי עקיבא חכם גדול 
מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא 
המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך ר.מ׳...כיץ שנהרג 
נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אוח ולא 
מופת... ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק 
במצוות כדוד אביו. כפי תורה שבכתב ושבע״פ. ויכוף כל 
ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה׳, הרי זה 
בחזקת שהוא מ'...". בעקבות ריה״ל קובע גם הוא שלנצרות 
ולאיסלאם תפקיד בהפצת הרעיון המשיחי כהכנה לימות 
המי. בכתבי ההוגים שפעלו בסביבה נוצרית, מרובים 
היסודות הפולמוסיים. החטא, המלחמות, הסבל, ואף קיומם 
של אפיפיורים מתחרים, משמשים להוכחה שהס׳ טרם בא. 
הובלטה אנושיותו של הנד, והומעט ערכה הולגמתי של 
האמונה בו. ר׳ חסדאי קרשקש סבר שאף שהיא .,אמונה 
אמיתית", אינה מ״פינות הדת". ועקרונית דומה לכך גם 
עמדתו של ר' יוסף אלבו(ע״ע). על עמדה זו השפיעו הרבה 
הוויכוחים עם הנוצרים (וע״ע משה בן נחמן, עם׳ 565/6 ). 
לעומתם עמד דון יצחק אברבנאל בתוקף על חשיבותה העק¬ 
רונית של אמתה במ ׳ . סבירותה של האמונה במי הונחה, 
ברגיל, על סמך כל יכלתו וטובו של האל (יוסף אבן צדיק 
[ע״ע], ״עולם קטף [מהד׳ הורוביץ], עמ ׳ 73 , ועוד). ריה״ל 
הסמיך לדבר את ההשוואה עם יציאת מצרים (כוזרי ג', 
י״א). מעניינת במיוחד היא גישתו של יוסף כספי (ע״ע) 
הדן על תהליך הגאולה כתהליך היסטורי טבעי ומשווה 
אותו לאירועים פוליטיים של תקופתו. הסבר זה יש להבינו 
לפי העיקרון, שהודגש כבר אצל הרמב״ם, שאין הבדל בין 
התקופה ההיסטורית שלנו לתקופה האסכאטולוגית מבחינת 
שליטת הסיבתיות ההיסטורית השיגרתית. 

על מ׳ בקבלה, ע״ע קבלה. ועל הורמה היהודי־נוצרי 
בשאלת הס׳ ע״ע אפולוגטיקה, במקומות שונים. 

י. אנן שמואל, מדרשי גאלה. תשי״ד; ט. פינס, הסתברות 
התקומה מהדש של סדינו( יהודית לפי יוסף אנו כספי ולפי 
שפינווה (עיון, י״ד. ס״ו). תשכ״ג—תשכ״ד. 
:' 03011 10 ( 7304 § ,־) 3116 ^ . 11 ; 1904 , 11011 '!(€§ , 1 א $1 ת 3 ם 02 י 1 .. 6 . 3 
- 111 ? 1 ) 311 01£ ״ 1 ) 0 001031 [) 413 / 1011 )<] 00111 10711 € ::) 1 \ 

) 10711 ::) 11 ( / 0 /( 111107 ( 4 ,־!סע 811 . 14 . 4 . ; 1919 ,( 1 ,׳<ו־!ק 10$0 
(ס ) 17171 ) 0 ( 1 ) 1 ( 7 י 1£10 <:> 3 ז 53 .ן ; 1927 , 1 * 100 ה 1 1011071 >)€€?§ 
-־ 1431 < ; 1932 ,)■ 73110 ) 731 1 ( 13 ׳)))[ 001 ) 11 מי! 1 ( 10 ::)}\ )!(/ 

- 0 ) 1 (' 7 :' 10 ( 3011 § 10 1071 /? 771 )( 7 )# [ 0 ) 17171 ) 0 ( 1 ) 1 ( 7 ,תנ 81£ ז 10 ח 
,($;) $111111 3 ע 1 ) $33 [. £11 ] ! 3 ו) ז גז 10 } .[. 1 .£ ; 111 ) ( 11 ) 1 :<(§ [ 0 ) 10£1 
71 ) 1 ( ) 107111 ::) 771 7 ) 1 > : 1711 ) 1, 7.0771 \'(7X071 דז:י 1 טג 1 ; $1 . 0 .־ 1943 
) 10711 !!)(.( ) 1 ( 7 ,. 1 ) 1 ,־ 1963 ,( 03 ) 13 ) 11 [ : 111 ) , 711 >!!! 7 )( 1114 1771 ))( 14 
, 1971 ,! 117701:71 [ 171 0 )(/ 1 

של. ר. 

בעת ה ח ד ש ה. התמורות המעמיקות בחיי יהודי אירופה 
בעת החדשה הביאי לשינר יסודי בהבנת הרעיון המשיחי. 
אמנם הפילוסופים של ההשכלה, משה מנדלסון (ע״ע) ונחמן 
קרוכמל (ע״ע) לא עסקו בו במישרין, אבל עד מהרה עלה 
זיהוי האמאנציפאציה עם התקוה המשיחית מתחום הבל- 
מריסטיקה והפובליציסטיקה לתחום העיון, והרעיון המשיחי 
כולו הוצג במרכזה של הפילוסופיה היהודית, פעמים אפילו 
ברעיון היסוד המיוחד ליהדות. בפרט בקרב התנועה הרפור¬ 
מית. הנאו-אורתודוכסיה, שהתייחסה לאמאנציפאציה בחיוב 
מבלי לראות בה ימות־המ , במובנם המסורתי, נטתה להסטת 
הרעיון המשיחי לתחומו של עתיד לא מוגדר שאיננו מחייב 
פעילות בהווה. לסי שמואל הירש (ע״ע) המשיחיות היא 
התקוה שדת־ישראל תתפשט באנושות בבחינת אורח-חיים 


של חירות (שלטון הרוח בחופר) בתחום היחסים האישיים 
והחברתיים. ואף כי לא ויתר גם על שיבה סמלית של 
יהודים לציון, בעזרת העמיס, לחדש בה מלכות אידאלית 
בחזון הנביאים, הושם הדגש במשמעות האוניורסאלית 
ובתוכן המוסרי, מתוך דחייה מפורשת של כל פארטיקולא־ 
ריזם לאומי. הניסוח המגובש ביותר של הכיוון הליבראלי 
נמצא אצל הרמן כהן (ע״ע). לדעתו מגלה המונותאיזם את 
ייחוד תכניו הדתיים־מוסריים ברעיון המשיחי של הנביאים. 
האלילות דבקה ב״תוד זהב" שעבר, ואילו המונותאיזם דבק 
באידאל המתממש בעתיד הנצחי — שכל רגע בהווה משקף 
אותו — ותכנו הוא המושג של אנושות במובנו האוניברסלי. 
על כל יחיד ועל כל חברה מוטל התפקיד לממש אידאל זה. 
ההיסטוריה היא הדרך אליו, וימות המשיח הם חזון שלמותה 
של ההיסטוריה בנצח. 

במפנה המאה ה 20 מזדקרת שוב ההבחנה ביו גאולה 
אישית־פרטית, לבין הגאולה החברתית־הכוללת. שהיא הג¬ 
אולה המשיחית: ההבחנה מצויה כבר בחיבור הזקונים של 
הרמן כהן ובאה לידי ביטוי מלא אצל תלמידו רוזנצתג 
(ע״ע). לדעתו הגאולה היא הטרסה של הנצח בכל "עתה" 
של חיי היחיד, והיא מתבטאת בהתחדשות בס האמונה בלב 
היחיד, המביאה לידי אהבת הרע והעולם. חפיסה זו מזקיקה 
אמנם את היחיד לעדה, שבה הוא נגאל — וביהדות המדובר 
הוא בזיקת אהבה לעם — אולם בכך הוציא רוזנצויג ממושג 
הגאולה של היהדות את הממד המשיחי והותיר ממד זה 
לנצרות בלבד. השקפה זו משקפת מפנה בהגות יהדות מערב 
אירופה, ועם ואח ניגוד — שהחל מתגבש בשלהי המאה 
ה 19 — להבנה הלאומית-חילונית של הרעיון המשיחי, כסי 
שבאה לידי ביטוי בציונות (ע״ע). הציונות הגדירה את 
עצמה כהמשך הרעיון המשיחי תוך כדי מרידה באפיו הדחי. 
זהו המכנה המשותף למספר גדול והטרוגני של הוגי דעות 
המייצגים ורמים שונים, אף מנוגדים, בציונות החילונית. 
כגון: ם.ל. ליליינבלום, ל. פינסקר, ב. הרצל, י. קלצקין, 
י. ח. ברנר, ב. בורוכוב. נ. סירקין, ז. ז׳בוטיבסקי וב. כצנלסון 
(ע״ע כולם). אסיינית ורבת השפעה ביותר היתה השקפת 
אחד־העם (ע״ע) שראה במשיחיות גילוי של חפץ קיום 
לאופי, הבודה בעת מצוקה עתיד דמיוני, כדי שיוכל לגבור 
על מצוקתו. יש ניגוד חריף בין המשיחיות במובנן הדתי־ 
ליברלי והחילוני-לאומי. ובין שתיהן למשיחיות במובנה 
הפסדתי, וע״כ נוצרו תפיסות סינתטיות שונות. משנתו של 
מ. בובר (ע״ע) היא ניסיון לגשר בין המשיחיות עפ״י שתי 
התפיסות הראשונות, ואילו א. ד. גורדו! (ע״ע) מזה והרב 
א. י. קוק (ע״ע) מזה ניסו לגשר בין המשיחיות במובנה 
הלאומי למשיחיות במובנה הפסרתי. המשותף לשלושה 
הוגי-דעות אלו הוא החזון המשיחי שתכנו גאולת העם על 
אדמתו תוך חיים של יצירה לאומית־ארצית, כיסוד ליצירת 
תכנים חברתיים־מוסריים ותרבותיים־דתיים, שמשמעותם 
אוניוורסלית, ומימושם במלוא ייחודה של ההיסטוריה היהו¬ 
דית ובשמירת רציפותה ואחדותה. 

כ״צ דינור. שאלת הגאולה ודרכיה בימי ראשית ההשכלה 
ופולמוס האמנציפציה הראשונה (בתוך: .במפנה הדורות"), 
תשפ״ו; י. קויפמו. גולה ונכר. ב׳! נ. רוסנשפרייד. המחשבה 
היהודית בעת החדשה. תרצ״ב, א-ב׳, תש״י ז י. סלמון, 
אחדות וייחוד, תשכ״ה ; ;מ, ־"ס־״ז׳״ן,ז״, 1 י״/י.י 

״ 3 ־ 7 ,״״, 0,1 .ח . 1 , ; 1933 ,״״;׳,-״ק,;.״.;״'■/ ..!/ 
. 1967 ,׳.״״/ /י״-,״ 1 !״״״״, 1 

א. שב. 



619 משיח. משיחיות — 

הנצרות היתה מתחילתה תנועת משיחית יהודית. 
האוונגליונים הסינאופטיים מתארים את הציפייה הכללית 
לגואל ומושיע שהיתה רווחת באותה תקופה (לוקס 11 , 25 . 
38 ). אלא שנחלקו הדעות אם ישו הוא ד.מ׳ המצופה לבית 
דוד. המקורות האוונגליוניים מלאים רמזים משיחיים ומתא¬ 
רים את חייו, מותו ותחייתו של ישו בהתגשמותו של נבואות 
המקרא על בוא הם׳■ לפי מקורות אלה הוכרזה משיחיותו 
של ישו ע״י המלאכים לפני הולדתו ובעת טבילתו (לוקס 11 . 
11 ; מתי. 1 21 — 23 ). ישו אמנם לא כינה עצמו במפורש, 
לפחות עד עלייתו לירושלים. מ׳ בפני העם ודיבר רק על 
"בר־אנש" הוא "בן האדם". (ע' לעיל, פרק קודם). אך נראה 
שהיה מודע על עצמו כמ ׳ . כך הכיר בו גם פטרום תלמידו 
(מתי ד\צ. 16 — 17 ; מרקום 11 זז\, 29 — 30 ) וישו אישר זאת 
ואף גזר על תלמידיו שלא לגלות סוד זה עד אחרי תחייתו 
(מיקום £ט, 9 ) משום שתחילה צריך "בן האדם" להתייסר, 
לטבול, למות ולקום לתחייה אחרי שלושה ימים. גם אחרי 
מותו של ישו נשמר המתח המשיחי ע״י האמונה בשובו 
שנית בגבורה ובתפארת ("פארוסיה"). אף לאחר שהנצרות 
שינתה את אפיה המקורי. נשאר הכינוי "משיח" (שישו 
לא השתמש בו לגבי עצמו) כינויו העיקרי של ישו בפי 
מאמיניו עד כדי כך שבמרוצת הזמן הפכה למעין שם עצם 
פרסי — 5 ג $11 !־ 011 צטגשן (מיוד ;> 6 זק^נן X — המשוח. 

עם העברת הדגש מהציפייה לעתיד אל מעשה הגאולה 
שחולל המשיח ע״י סבלו וצליבחו, פורק המתח המשיחי, 
ותקוות מילנאריות (ע״ע אחרית הימים, עמי 464 ; יואנם, 
חזון, עם׳ 277 ) — דהיינו הציפייה לעידן משיחי בעולם 
הזה — נחשבו לכפירה. הכנסייה הגדירה את עצמה כעדת 
הנושעים תשועת עולמים ע״י אמונתם במשיח ולא כקהל 
המצפים לישועה. אעפ״ב עלו לעתים זרמים, כיתות ותנועות 
שאמונת קץ הימים ותקוות להופעתו השנייה של ישו עלי 
אדמות ולתיקון חברתי יסודי פעמו בליבס. יסודות מילנא- 
דיים חזקים הניעו תנועות המוניות שונות במרוצת יה״ב, 
למשל את תנועת ה״אביונים" (לאם' 5 ־ז: 1 נ! 311 ק) במסע- 
הצלב הראשון, "ססע הילדים" שיצא לכבוש את עיר הקודש 
ב 1212 , תנועת "הרועים" (צרם׳ צטמ־ 11 ! 0 ) 35 ?), את אגף 
ה״תבוריים" של התנועה ההוסיטית (ע״ע), וכן במהפכה 
הפוריטאנית באנגליה במאה ה 17 (ע״ע קד 1 מול). 

באיסלאם, אעפ״י שאין בו מקום למ - גואל, ידועה 
דמותו של המהדי (ע״ע) ״המונהג״ עי׳י אללה — מיוצאי 
חלציו של הנביא סוחמד — אשר עתיד להשיב את דת 
האמת על כנה ולהלחם את מלחמת הקודש; ידועה גם דמותו 
של עיסא (= ישו) שישוב עלי אדמות. האמונה במהדי היא 
מרכזית בפלג השיער. (ע״ע) של האיסלאם, אד מקובלת היא 
גם בין הסונים. 

גם בדתות שאינן מושפעות ממסורת המקרא נמצאות 
דמויות אסכאסולוגיות בעלית אופי משיחי, אפילו הבודהיזם. 
שהיא דת בלתי־משיחית וללא זיקה למימד ההיסטורי, הבשי¬ 
לה את האמונה בבודהא המעותד, מאיסרייה ( 3 ץ 100 ; 3 ו\), 
שעתיד לרדת משמי טושיסא ולהביא את המאמינים למעין 
"גן עדן". דת זרתושסרה (ע״ע) היא בעלת אופי אסכאסו- 
לוגי מובהק וקץ הימים קשור בהופעתו של הסושיאנט 
שהאל מסר לידו את תיקון העולם ותחיית המתים. וע׳ 
ערכים: אחרית הימים בנצרות, עמי 463 — 466 ; ישו, הייו 
לפי האואנגליונים, עמ ׳ 416 ; מלכות השמים ואחרית הימים, 


משיחיות, תנועות 620 

שם, עמי 426 ; תודעתו העצמית, שם, עמי 427 — 429 ; מהדי; 
שיעה). 

- 55130 . 11 .ז\ ; 1911 ^ 1£ ז 1 > £1/0771 :/*) 1 7/16 ,זז 0 נ>צ .£ 

- 1 ו ז \ 1 חי(; 1 !ו 41.1 ;* 1913 ,. 1 \ וז^נזז^ס 1/16 ! 2 01/1111 ( 6 ו/ 7 ,חסז 
,*טג:)זש 0 ״ 1 ; 1916 ..!\ *ו>( 7 ! 71  7/16 , 20110 ) .א ,• 1 ־ 195 ,-/ג * 11 > 16 ** 1 

. 1962 ,. 1 ^ 1111 1116 < 1/6 ג>, 2 ,;מ 531  1 ״ 0 0 * 030 , ע״ע מטעני פולחן); הילי¬ 
דים המשועבדים והמדוכאים חיים בציפייה לגאולה שתבוא 
בקרוב בצורת אניות או אווירונים טעונים כל טוב, שישימו 
קץ לעוני ולרעב. 

מ. ו. 

מעיחיות , תנועות , תנועה משיחית (ת״מ) בהיסטוריה 
היהודית היא תנועת־כיסופים למלך ומנהיג מבית 
דוד ולמצב חדש של קיום מדיני אידאלי לעם היהודי: 
עצמאותו תחודש על אדמת א״י, והוא ישמש מוקד ומופת 
לאנושות מאוחדת יטובה יותר — אשר תקום באמצעות 
נם גאולה זה. לא כל היסודות נמצאו בכל התד״ס, דש 
שאלו נמצאו במתח דיאלקטי עם יסודות אחרים. מתח 
שהטביע אף הוא את חותמו עליהן, הגעגועים העזים לימות 
המשיח — שכרוכה בהם גט גאולה אוניוורסאלית — הם 
הרקע והקרקע לתה־מ. אך בהם בלבד אין די. היו תקופות 
וזרמים נלהבים בתקוותיהם המשיחיות. שהיו אדישים כלפי 
ת״מ פעילות. הקראים, למשל, היו חדורים, תמיד, תחושת 
הגלות (ע״ע, עמ ׳ 823/4 ), וקבעו את אורח חייהם ומחשבתם 



621 


משיחיות, תנועות 


622 


על הכמיהה לציון. אך ידועה לנו בבטחה רק ת״ם קראית 
אחת. בראשית המאה ה 12 (ר׳ להלן, עם' 623 ). 

המסמר האשכנזי-יהודי הראשון שהגיע לידנו. משנת 
960 , הוא מכתבם של חכמי ריינוס אל חכמי א״י. ובו 
השאלה על ,.שמועה ששמענו על ביאת המשיח". חסידות 
אשכנז (ע״ע) נכספה למשיח, אך בכתביה בולט מאבק נגד 
פעילות משיחית. לפעמים נשמעים דבריהם כסטירה על 
מחשבי־קצים (ספר חסידים, מהד' ויססינצקי. 1924 . סי׳ 
תתתתש״ו). מקומות אחרים בספרותם מצביעים על התעניי¬ 
נות בשלמותו האישית של הצדיק בימות המשיח (שם. 
סי׳ תתתשמ״ג), תוך שהם מזהירים במפורש: "אם תראה 
שאדם מתנבא על משיח. דע כי הוא עוסק או במעשה כשפים 
או במעשה שדים ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם... 
ולבושת המאמינים בדבריר׳ (שם, םיי רי״ב). עמדה דומה 
מוצאת ביטוי חריף יותר אצל הרמב״ן, שאף הוא היה מיס- 
סיקן: "אין הדין והאמת והמשפס שלנו עיקרו במשיח, 
כי אתה [מלך ברצלונה] שווה לי יותר ממשיח. אתה מלך 
והוא מלך< אתה מלך גוי, והוא מלך ישראל. כי משיח אינו 
אלא מלך בשר ודם כמוך, וכשאני עובד את בוראי ברשותך 
בגלות ובענוי ושעבוד, וחרפת העמים אשר יחרפונו תמיד. 
שכדי מרובה, כי אני עושה עולה לאלוהים מגופי, ובזה 
אזכה לחיי העולם הבא יותר ויותר. אבל כשיהיה מלך 
ישראל מתורתי מושל בכל העמים. ועל כרחי יש לי לעמוד 
בתורת היהודים. אין שכרי מרובה כל כך". ("ויכוח הרמב״ף, 
בתוך: כתביהרמב״ן.מהד׳שעוועל.א׳,עמ׳ש״י,תשכ״ג). — 
וע״ע גלות, עם׳ 831/2 • גם כיום, הפלגים הקיצוניים של 
האורתודוכסיה המודרנית ורוב היהדות הניאו-אורתודוכסית 
— במיוחד אגודת־ישראל (ע״ע) לפני השואה ונסורי־קרתא 
(ע״ע) — כל אמונותיהם המשיחיות מסתייגות מת״ם. 
לאידך היו מקרים — אף כי מועטים — של מאבק משיחי 
לקיבוץ טריטוריאלי של היהודים שלא בא״י וללא עצמאות: 
מדינית (ד ספר המצוות של ענן, מחד׳ הרכבי. 6 ־ 7 , 1903 ), 
ויעקב פרנק (ע״ע), במאה ה 18 . שאף בכל נפשו הסוערת 
לעצמה צבאית ולהתיישבות, חקלאית יהודית — על אדמת 
פולין. 

ת״מ זקוקה היתד. לאתגר שיהפוך את השלווה שבאמונה 
המשיחית לפעילות נלהבת■ ובגופה של התודעה ההיסטורית 
היהודית מצויים היו יסודות אשר סייעו לכך, נוכח אתגרים 
שונים זה מזה בהרבה, ענייו "חבלי משיח" (ע״ע אחרית 
הימים, עם , 456/7 ) — שהיא תקופה של הפרעות ואי־סדר 
שתקדם לביאת המשיח — הפך תקופות של הרג המוני 
ביהודים, לתקופה של התעוררות משיחית עזה ושל ת״מ. 
הפרשנות המסרתית לחזיון האפוקליפטי של דניאל על 4 
החיות, איפשרה לראות בשינויים היסטוריים מדיניים גדו¬ 
לים, כעלייתו ונפילתן של מלכויות ומהפכות ומהפכות־נגד, 
את הגסיסה של "החיה הרביעית" שלפני מלכות המשיח. 

ברוב התנה״ם היתד. דמות המנהיג כריזמטית. כך, למשל. 

היה יצחק אבו עסא (ע״ע), בסוף המאה ה 7 . מופלא בעיני 
חסידיו בשל היותו. לדבריהם, חייט שלא ידע קרוא וכתוב, 
ואע״ם כן כתב ספרים מעצמו. מעט משיהים היו בורים ■ 
אחדים נודעו כחכמים בעלי שיעור קומה, אך כמעט אף אחר 
לא נחשב בתקופתו למלומד שבדור. לשבתאי צבי לא מלאו 40 
שנה, ונביאו, נתן העזתי, היה בן 21 בעת שבישר על המשיח, 
ובו 36 במותו. ראיית בוא המשיח כמפנה בהיסטוריה — 


ואף כתמורה יסודית ביחסי העולם והאלוהות — גרמו לכך 
שלת*מ רבות נתלוו שינויים מסוימים בהלכה ובאורח החיים 
היהודי. למן הנצרות הקדומה, דרך צורות קיצוניות פחות 
בתחילת יה״ב, ועד לפריקת העול של שבתאי צבי ובמיוחד 
של התנועה הפרנקיסטית. 

יש הרואים במאורעות סביב זרובבל (ע״ע) את התה״ם 
הראשונה. את מנהיגותם הכריזמטית של ראשוני החשמו¬ 
נאים ניתן להכליל במעגל התה״מ, פרם לשאלה הפתוחה 
ביחס לתביעותיהם לעומת מעמד בית דוד. המשברים עם 
עלייתו של בית הורדוס והטלת עול רומי על יהודה, עוררו 
מנהיגים ותפיסות משיחיים חדשים. ישו היה אחד מיהודים 
רבים אשר טענו אז שהם מביאים גאולה לעם, ונצלבו על 
כך. יוסף בן מתתיהו מספר על יהודה איש הגליל ועל חברו 
"הפרוש צדוק" שהיו, בעיניו, מייסדי תנועת הקנאים, כי 
יש להם "אהבת החרות שאין לנצחה. והם חושבים את 
אלהים לבדו למנהיגם ואדונם" (קדה״י י׳, א׳. ו׳). עמם 
פותחת שורה טראגית־הרואית של "משיחים" קצרי־ימים. 
מנהיגים מעונים ולוחמי חרות אמיצים. הם פיתחו את הת¬ 
פיסה של "מלכות שמים" לעם הנבחר, כאן וכעת. אצל 
אחדים מהם מופיע גורם הנם בדרך המנהיגות. מסופר על 
תאודם, ש״פיתה... המון גדול מאד לקחת רכושם וללכת 
אחריו לירדן הנהר. שכן אמר שנביא הוא, והוסיף שבמצוותו 
יבקע את הנהר ויתן להם מעבר קל בתוכו". הוא וחסידיו 
נהרגו סמוך לשנת 45 (קדה״י ב׳. ה׳, א׳). "נביא השקר 
מארץ מצרים"... הטה רבים להאמין בו, כי נביא הוא, עד 
אשר אסף אליו כ 30,000 איש והתעה אותם ללכת אחריו 
מן המדבר אל ההר הנקרא הר הזיתים. ומשם אמר לעלות 
אל ירושלים בחוזק יד... ולהיות למלך על העם" (מלה״י ב׳. 
י״ג, ה׳). גם הוא ורבים מחסידיו נהרגו. דמותו בעיני הרומ¬ 
אים מתבררת מהעובדה שהם זיהו אותו עם פאולוס (מעשי 
השליחים 21 , 37/8 ). הגבורה העילאית של לוחמי המרד 
הגדול מסתברת רק מתוך אפיים כאנשי ת״מ. אפילו יוסף, 
שביקש להעלים אופי זה של הפרד. מודה כי "הדבר אשר 
הידבר, להעיר את לבם למלחמה הזאת היה גם הוא דבר 
חזון סתום, אשד נמצא בכתבי הקדש. כי בימים ההם יקום 
מארצם איש. אשר ימלוך בכל העולם. הם דרשו את החזון 
הזה על אחד מאחיהם. ורבים פן החכמים נבוכו בפתרון 
הנבואה"." (מלה״י ר, ה׳, ד׳). כתבי כת מדבר יהודה (ע״ע) 
מצביעות אף חן על הווי משיחי כגורם פעיל בחיי הכת. 
בראש מרד 115 — 117 , שהתפשט במצרים, קירנאיקה, ולוב, 
עמדה דמות משיחית, מלך. (שמעון) בר כוכבא היה בתחילה 
אחד מתוך "משיחים" רבים, ורק אח״כ האפיל על כולם. 
עד כי רבי עקיבא קראו ״פלך המשיח״ (ר׳ לעיל, עם׳ 613 ). 

עם מותו של בר־כוכבא נעקרה התנה,"מ מא״י ונמשכה 
פעילותה בגולה, כשמטרותיה, מכאן והלאה, להגיע לא״י. 
סמוך ל 448 הופיע יהודי באי כרתים וטעו "שהוא פשה 
רבינו והבטיח ליהודים רבים, שישבו אותה עת באי, להביא 
אותם בים ליהודה בלי ספינות". בתאריך שקבע זינקו חסידיו 

אל הים. וכמה מהם טבעו ( 13 ־ 0110135110115,1115101 § 80013105 
38 , 1 ד\ , £00105130 ). עם הכיבושים המוסלמים שוב לובשות 
התנה״ס אופי לוחם. ב 645 לערך טען יהודי אחד "שהמשיח 
בא. הוא אסף סביבו... כ 400 איש. הם העלו באש 3 כנסיות 
נוצריות. והרגו את ראש המקש״ ( €11101110105 4051011311 <). 
כולם הושמדו. תנועות דומות, הנשענות על מעשי נסים, 



623 


משיחיות, תנועות 


624 


נזכרות בספרד המוסלמית וסביבתה במאה ה 6 . לתנועתו של 
אבו עסא הנ״ל משמעות רחבה יותר, בשל השינויים באורח 
החיים שהוצעו על ידיו והבאים אחריו בארצות האיסלאם 
של המאה ה 6 , — כנח יודגן (ע״ע) ודומים לו. עם מסעי 
הצלב נוספו גוונים לתה״מ. בארצות הבאלקן התעוררה 
תנועה כללית של חזרה בתשובה בקיץ 1096 . בסאלוניקי 
הודיעו יהודים ונוצרים כאחד .,שאליהו הנביא... הופיע. 
למעשה ולא בחלום, לפני מספר אנשים בעלי מעמד". 
אנשים ראו "אותות ומופתים רבים", יהודים זנחו את מלאכ¬ 
תם, ונשלחו אגרות-בשורה לקושסה. קהילות אחרות חקרו 
גם הן בעניין, ונפוצה שמועה שכל קהילות ביזנטיון נאספו 
בסאלוניקי לקראת עלייה לא״י. בסה״ב דמה הדבר לת״מ 
ללא משיח. הרמב״ם שמע אודות משיח אחד. מחולל נסים, 
שהופיע ב 1060 לערך בליאון ( 5 מ 0 ץ״ 1 אשד בצרפת. כנראה) 
ואודות איש אחר, אבן אריה פקורדובה, ב 1100 לערך, 
אשר הציג עצמו כמשיח, וחולקה והוחרם ע״י ראשי הקהילה. 
עובדיה הגר פגש בדן (בניס), סמוך ל 1121 , כהן קראי 
ושמו שלמה, אשר ניבא כי תוך חדשיים וחצי יתקבץ כל 
ישראל בירושלים, "כי אנוכי האיש אשר ישראל מצפים לו". 
משיח קראי זה חי רק על חלב ופירות. היות האיש כהן 
מעידה שבכתות אחדות פעמו עדייו הדעות הכתתיות הקדו¬ 
מות על משיח כהן, דבר שהפתיע אח הגר שידע על משיח 
"מבית דוד" בלבד. 

במחצית ה 1 של הסאה ה 12 היתה התרגשות רבה בכל 
הקהילות היהודיות. בבגדד פעלה בשנים 1120/1 נביאה, 
וב 1127 לערך פעל בפס שבמרוקו המשיח המפורסם משה 
דרעי, שהיה ת״ח. עס״י עדות הרמב״ם. הוא ניבא דברים 
מחרים שהתאמתו, "ומשהאמינו רוב העם כי דבריו אמת, 
אפר להם כי יבוא המ׳ בשנה זו בליל הפסח, וציווה אותם 
למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים... ועשו כן. 
כשבא הפסח ולא קרה דבר. אבדו האנשים ההם...". סיפור 
זה מלמד על השפעתו של ..משיח" על קבוצות גדולות, 
ומשמעות מיוחדת לעובדה שתנועה זו קמה זמן קצר אחרי 
ביקורו של אבן תמרת (ע״ע). מייסד המוחדון (ע״ע) בפס. 
וויכוחיו הפומביים שם עם מנהיגי הממסד המוסלמי. עמדתו 
של הרמב״ם. המברך את דרעי אחרי פותו, מצביע על 
אמיתות נבואותיו. ושמח על שהצליח להימלם לא״י מלמדת 
אך היא הרבה. (אגרת תימן, מהדי הלקין 101/3 , תשי״ב). 
מעניינת ביותר היא התה״מ של דוד אלרואי (ע״ע), באותה 
תקופה (אמצע המאה). על אף הבלבול הרב מורים 
הנתונים כי המדובר במחוזות שבקצה המזרחי של הממ¬ 
לכה המוסלמית. רוב המסורות מוסרות על השפעה גדולה 
ורחבה. 

סמוך ל 1172 הופיע מ׳ בתימן. ומתגובתו העוינת של 
הרטבים ברור ששאף למהפכה חברתית. הוא קרא לפזר 
את כל הכסף לעניים. והרמב״ם לעג לו, שבכך ייהפכו 
העניים לעשירים והעשירים לעניים (אגרת תימן). מאוחר 
יותר, באגרתו לחכמי מרסיי. כבר ידע הרמב״ם. שאיש זה 
"אפר שהוא שליח מישר דרך לפני המלך המשיח ואפר 
להם שהמשיח בארץ תימן. ונתקבצו אנשים הרבה, יהודים 
•ערביים והיה מסבב בהרים... כללו של דבר — לאחר שנה 
נתפש וברחו כל הנלוים אליו". כאשר נדרש ע״י שובהו 
הערבי להוכיח את בשורתו, ענהו: "תחתוך ראשי ואחיה 


מיד". וכך נהרג. עוד נודע לרמב״ם, שאנשים רבים בתימן 
האמינו שהוא עתיד לקום לתחייה ולהנהיג אותם. 

בשנות ה־ 40 של המאה ה 13 'התעורר גל חדש של 
התרגשות, עם השסועות על התקדמות המונגולים בארצות 
אירופה. המשורר משולם דה פיארה היה בטוח כי "תתחדש 
בימינו מלוכה / לעם אובד ולקהילות פזורות... רכנה ויכונן 
דבירי" (ח. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובנס, 
ב. עם׳ 317 , תשכ״א). לאותו זמן בערך יש לייחס את 
הידיעה על "נשים... בארץ כנען [בוהמיה] שהיו אומרות 
כל נחמות שבישעיה בגירסא, ועמי הארץ היו יודעים בגירסא 
כל דברי ניחומים" (ספר חסידים, שם, רי״ב). בסוף המאה 
פעל המקובל אברהם אבולעפיה (ע״ע) כמשיח (או מבשרו), 
והפיץ את דעותיו בספריו האפוקליפטיים. בהם ניבא את 
ביאת המשיח לשנת 1295 . הרשב״א אולץ לצאת נגדו 
("הנביא מאווילה") מאחר שזכה להערצה רבה בעירו. 
ידיעות על התרגשות משיחית סמוך ל 1350 קשורות בשמו 
של שמריה (ע״ע) מנגר 1 פונטי. פורענות 1391 בספרד הביאה 
אף היא לפעילות משיחית רבה, ובאיזור בורגוס הודיע נביא 
על ביאת המשיח הקרבה. בויכוח טורטוסה (ע״ע, עמי 526 — 
529 ) סעו הנוצרי ש.,בימינו דרש רני חסדאי קרשקש לפני 
קהילות בבתה״ב שהמשיח נולד בסיסנרוס שבמלכות קאס־ 
סיליה". לקרשקש היו כנראה תקוות יותר ברורות. הוא 
דימה את המציאות של תקופת הבית השני "כאילו מלך 
מצרים, השולט עכשיו על א״י, ירשה ליהודים המתגוררים 
בכל רתבי מלכותו ללכת ולבנות את בית המקדש, בתנאי 
שיקבלו עליהם את עול מלכותו" (אור הי). מאחת האגרות 
מתקופה זו אנו למדים שמורה אחד הטיף שיש לראות 
בפרעות חבלי משיח, וני היו מאורעות רבים ובלתי ברורים 
במשמעותם המשיחית: "זה יכתוב ידו במשיח הי, ני בא 
יבוא את הפסח במועדו, ווה בא ויאמר הנה הוא עומד אחר 
כתלנו, מחר יעשה בקרבנו נפלאות ולטובה אות... ויאמר 
זה אם יבוא חג האסיף בלי משיח, ה׳ חפץ להמיתנו... עוד 
זד. מדבר וזה בא מקצה מזה, אמור יאמר קם נביא בישראל 
אשר מחזה שדי יחזה..." (ר׳ י. בער, תולדות היהודים 
בספרד הנוצרית, עמי 320 , תשי״ט). נפילת ביזנטיון ב 1453 
עוררה תקוות גם בספרד וגם באשכנז. גברים ונשים מבין 
האנוסים ניבאו על בוא המשיח. מנתבים פקושטא ספרו 
ליהודי ספרד על הולדתו, מקום שנחו ומעשיו. אם ובתה 
כתבו לחבריהם האנוסים: "הגויים אינם רואים אותנו 
(=אינם מבינים). כי עוורים הם ואינם יודעים שאדוננו 
אלוהים גזר שנהא זמן מה משועבדים להם, אבל עכשיו 
נעלה עליהם. כי אלהים הבטיח לנו שאחרי לכתנו לאותן 
ארצות (שמעבר לים), נרכב על סוס ונעבור עליהם" (בער, 
שם, 392 ) . ערב הגירוש עוד החזיקו יהודים ואנוסים בתקוות 
אלה. האנוסים האמינו שלמשיח תהיה אבן החכמים הנודעת 
ויוכל להפוך ברזל לכסף. הם גם קיוו ש״בשנת 1489 תהיה 
רק אמונה אחת" בעולם. אנוסים רבים ביטאו דעות אלה 
עוד אחדי הגירוש ונענשו על כך. 

בשנים 1500/2 הטיף אשר למלין(ע״ע) לתשובה. והודיע 
על ביאת המשיח הקרבה. סבו של דוד גנז (ע״ע) שבר את 
התנור שלו לאפיית מצות בנסחונו כי לשנה הבאה יאפה 
מצות בא״י. מסוף המאה ה 15 ממקדים הסיפורים והאגרות 
שנשלחו מירושלים לחו״ל את התקוות המשיחיות סביב 
נושא "עשרת השבטים" (ע״ע). עובדיה מברטינורו (ע״ע). 





625 


משיחיות, תנועות — משכן 


626 


שהגיע לירושלים ב 1488 , כותב לאחיו באיטליה פרסים 
מופלאים עליהם, ועל חייהם העצמאיים מעבר לנהר סמבם- 
יון, שיש בהם שני "מעגלים", אחד סגור וקדוש יותר, ואחד 
פתוח ופחות קדוש. התקוות המשיחיות מתרכזות סביב 
תמונות ודימויים אלה, כפי שמראים זאת, למשל, כתביו 
של אברהם בו אליעזר הלוי מירושלים (ע״ע), בדודהראובני 
(ע״ע) ראו היהודים נסיך מאותם שבטים, ובשלמה מולכו 
(ע״ע) — ידידו. יהודים רבים קיוו שפרטי[ לותר, יסלול 
דרך למשיח, ע״י עקירת פולחן האלילים הנוצרי. בצפת 
היו תקוות משיחיות פעילות סביב ר׳ יצחק לוריא (ע״ע) 
ור׳ חיים ויטל (ע״ע), ולאחרון היו חזיונות משיחיים 
ברורים. 

רוב הקהילות נקשרו בשבתאי צבי (ע״ע) ותנועתו, 
בשנות ה- 60 של המאה ה 17 . צדדים רבים של התה״ם 
הגיעו אז לשיאם ועמדו בפבהני משבר. היתד, אפונה עסוקה 
בנצחון־נס של המשיח. אולם האכזבה הקשה באה כאשר 
נרתע שבתאי צבי מאיסת העונש. ההמונים חזרו בתשובה; 
היתה להם הרגשת חירות — אך נשארו תחת העול: 
התפיסה המשיחית, והלך הרוח לשינויים, הדרדרו להפקרות. 
עם הניהיליזם של יעקב פרנק (ע״ע) במאה ד, 18 . מופיעים 
השחיתות. פריקת העול והניתוק בין הרעיון המשיחי וא״י. 
בשאלת אפיה של החסידות (ע״ע, עם׳ 772 ) בתחילתה, 
כתנועה משיחית או הפכה. נטוש ויכוח בין החוקרים. 

בעת החדשה נטו תנועות הרפורמה וההשכלה לראות 
בהפצת מונותאיזם רציונאלי טהור מעין "שליחות" של 
ת״מ. יהודים רבים נטו לראות בתנועות שחרור חילוניות 
מך הזוהר המשיחי. יוט״ל צונץ (ע״ע) מתייחס. במכתביו, 
למהפכת 1848 באל הופעת המשיח. פרטין בובר (ע״ע) 
סבור שהפעילות היהודית בתנועות מהפכניות, נבעה ממ¬ 
עורבותם של היהודים בענייני המדינה וביקורתם עליה דרך 
מורשתם המשיחית. אין ספק שהציונות והקפת מדינת 
ישראל הם, במידה רבה, גילגולים חילוניים של התה־מ, 
ותנועת המזרחי והפועל המזרחי (ע״ע) נוטה לראות בהם 
אך בחינת ,.אתחלתא דגאולה". המשיחיות היהודית חיתה 
והינה, בצורות וגילגולים רבים. יסוד מרכזי ופעיל בתרבות 
העולם. בקרב היהודים שמר הרעיון על כוח הכריזמה, בהו¬ 
פעותיה השונות, ואת העצמה המרתקת של השאיפה לעצ¬ 
מאות מדינית ולמלכות. לעומת המחיר ששילמו היהודים 
על כך באכזבות ובמפח-נפש, עומדות תנופה מחודשת 
בפעילות והשבת רוח החיים ורוח ההקרבה, שהביאו את 
העם להתעוררות למאבק ולהליכה קדימה. למרות הכשלונות. 

י. מאגן, התה״מ בימי מסעי הצלב הראשונים (התקופה, כג). 
תדס״ה; א, ע. הלקין. מבוא ל״אגרת תימן". עמ׳ המא-ואאא, 
תשי״ב: י. בער׳ ישראל בעמים. תשס״ו: ש, ייבין, מלחמת 
בר בוכבא, תש״ז: א. ז. אשכולי, ר,תה" מ בישראל, א. 
תשס״ז! ג. שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו. 

א׳ ב׳. תשי״ז: ח. ה, בן-ששין, היהודים מול הריפורמציה 
(דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. ד) ונשל״א, 
״״"׳״׳.,' 1 <ןו ' 17 , 7100 0/143 תת׳,דית 7 ,■סו 1.1 .( 

|'ז 3 ״ז 113 ) £031330310301/4 (. 53303 , 1 ׳ (י 71313 ,׳ 7 , מ 1 ״״' 
. 23101,3 ,׳'/ .;נ רו ה 11 . 11 ; 1959 ,( 1.11 . 83013,0 31 :* 1 ע 6010 בדד 
103035 ( £03/331 מן 1 ןס!!ן>מ״ 3/0 ? 1 743 . 11 ס 11 נ 51 -ב 06 . 11.11 ; 1981 
. 1970 .) 3 ׳(£ 1 ( 313,7 ( 

משכון. ע״ע שעבודים. 0 ׳ 

מ#כן, המקדש המיטלטל, שליווה את בני-ישראל בנדודיהם 
במדבר. נקרא גם ,.מ׳ ה׳", "מ׳ העדות", ■האוהל", 

.,אוהל מועד", וגם ..מקדש" (שמי בה, ח; במ׳ ג, לח; י, 



תנניה דצ- תני־עכז 


בא; יח, א ועוד), והחילופים מסתברים עפ״י מובנם היסודי 
של המונחים מ׳ ואוהל במגדירי מקום־מגורים אצל הנודדים 
(במ׳ טז. בו, בז; כד, ת); וכן הוא גם באוגרית. הסוסך מ׳ 
(ואוהל) "העדות" פורה על חשיבות הם , כמקום־משפר 
ללוחות הברית (ע״ע). והשם אוהל מועד רומז לתפקידו 
כמקום היוועדות. משה נצטווה להקימו לאחר שנכרתה 
הברית בין ה׳ לישראל בהר סיני, לפני שניתנו הלוחות, 
עפ״י תבנית שהראה לו הי (שסי כה, ח־ט, מ; בו, ל: בז, ח). 
חלקיו, כליו וייעודיו מפורשים בתורה, בפרקים העוסקים 
בקרבנות והקרבתם, בעבודת הקודש של תכהנים, ובתיאורי 
גילוי השכינה לפשה ולעם כל יסי הנדודים. ייעוד המי 
כפופת לשכינתו של האל בתוך בני ישראל, בבחינת השגחה 
והיגלות מתמדת, מפורש בציוויי האל (שם׳ כט, מב-פו), 
בהתמדת השכינה — המתגלית "לעיני כל בית ישראל בכל 
פסעיהם" (שם מ, לד-לח) בצורת ניסוי ענן־ה׳ על המ׳ 
(שם) — ובהתגלות ה׳ עם סיום תנובת המ ׳ (ויק׳ ט. כג-נד) 
ולאחר הבאת קרבנות הנשיאים עם משיחתו(בס , ז). נזכרים 
גם גילויי-ארעי פיותדים, ופעמים בפתה הם׳, לעיני פשה 
והעם, כבסיפור המרגלים ובמעשי קורת (בם׳ יד, י; סו, יט). 
עיקרי פולחן הם׳ הם העלאת קרבן התמיד, נר התמיד (על 
המנורה) והקטורת, הבאת להם הפנים, והקרבנות שאינם 
קבועים — לפתהו. 

נזכר גם ,.אוהל מועד", שאותו נסה משה מחוץ למחנה, 

וגם בו נתגלתה שכינה (שם׳ לג, ז-יא). יש חושבים, שאוהל 
זה הוא הם׳. אף שלא נזברו בו הבחנים ובלי הקודש, ולדע¬ 
תם מדובר בנטייה ראשונית של הא-הל, שלאחר מבן — 
עם הקמת הצו׳ — בוטל, ותפקידיו נתמזגו עם תפקידי המ ; . 
מ״ס אין הברה לקשור סיפורים אחרים של גילויי שבינה 
ושל האצלה נבואית (בם׳ יא, טז-ל; יב, ד-יג) בקיומו של 
אוהל מועד מחוץ למהנה, אך ורק ספני שנזכר יהושע בלבד, 
ונעדרו הבד,נים. 

הם׳ הוקם מתרופות העם בניצוחו של בצלאל בן אורי 
(ע״ע), ועל ידו אהליאב בן אחיספך. לעובדי הס' נתמנו 
אהרון ובניו, ותלויים הופקדו .,לשרתו", לשאתו ולטפל בו 
במסעותיו (בם , ד, א-לג). מקומו נקבע במרכז המתנה וכל 
השבטים חנו מסביב לו (בס׳ ב, ב, יז), המ׳ ניצב בחצר 
מלבנית, 50 100 x אמה, שנחלקה כנראה לשני חלקים שווים: 
בחלקו המערבי היה הם׳, ובפזרתי — מזבח העולה (מזבח 
הנחושת) והכיור וכנו לרחיצת הכד,נים. החצר גודרת בקל¬ 
עים עשויים "שש משזר", תלויים על עמודים ונתונים 
באדני נחושת. בפתח החצר, שחיה בצד מזרח, תלוי "מסד" 
"תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רקם" ורחבו 
20 אמה (שמ ׳ בז. טז), במקביל למסך שבם׳ גופו (ר׳ להלן). 




627 


משכן — משל 


628 



המשכן פתוח ם 5 סע 5 דו בחציו 


כלי החצר וכלי המזבח היו עשויים נחושת, והפזבח היה 
עשוי עצי שטים מצופים נחושת. המי עצמו הורכב מ 3 קידות 
של טורי-קרשים עשויים עצי־שטים מצופים זהב, ועליהם 
יריעות־בד צבעוניות יקרות. שבהן נארגו דמויות כרובים 
(ע״ע). ועליהן — 11 יריעות עזים, ועליהן "ערות אילם 
מאדפים וערות תחשים". עמודי עצי-שטים מצופים זהב 
ניצבו בפתח המי ועליהם מסך. הקרשים והעמודים היו 
נתונים בתוך אדנים. 

"קודש" ו״קודש ז/קדשים" היו במי. וביניהם מסך 
(״פרוכת״) על 4 עמודים. המי — כולו, על כליו — נועד 
גב לתכלית כיפור והיטהרות ״אחת בשנה״ (שמי ל, י! ויקי 
טז; וע״ע יום הכפודים). בקודש היו השולחן (בצפון), 
המנורה (בדרום) ומזבח הקטורת מול הפרוכת. השולחן היה 
עשוי עצי שטים ומצופה זהב. (על המזבחות ועל המנורה — 
ע״ע). בקודש הקודשים הושם "אדון הברית" (ע״ע). האדון 
היה מכוסה "כפורת" זהב טהור, ו״מעל הכפרת מבין שני 
הכרכים אשר על ארון העדות" (שמי כה, כב) דיבר ה׳ עם 
כשה. פרשת מעשה המי וכליו דומה הרבה, מבחינה ספרו¬ 
תית, לתיאור בריאת העולם. — ר׳ מדרש תנחומא ראש 
פקודי, ור׳ ביבל׳. 

אף שלא נמצאו מבנים דומים למי בממצאי המזרח הקדום. 

ולא כל מעשיו נתבררו לנו די הצורך, אפשר להעלות 
הקבלות אחדות להבנת המלאכה ו״חכמת הלב" שנדרשה לד, 
(שם׳ לה, לה). כלי פולחן דומים ואף מזבחות קטורת קטנים 
(אך עשרים אבן או חרס) נמצאו בא״י ובסביבותיה! הק¬ 
בלות למלאכת הטורית, הרקמה, ד,בשמות, הנגרות והצורפות 
בזהב ידועות מקברי הפרעונים ותמשיחיהם (מהאלף ה 2 
לפסה״נ), והם מפליאים באומנותם המדוייקת והמפוארת. 
ניתן לומד, שמעשה המי נתבסס על מסורת ארוכה של מלאכת 
מהשבת בא״י, בסוריה ובעיקר במצרים! אבל סימנים אחרים 
מורים על קדמות מלאכת הם׳ חיקתה להווי נודדים: המושג 
״אוהל״, עצי השטים — שכמותם אינם ידועים באותו איזור, 
עורות אילים מאדמים ועורות התחשים; והיעדר כל ברזל 
משקף אולי מציאות מסוף תקופת הברונזה המאוחרת — 
ימי יציאת מצרים. 

בכנען הושם המי בשילה (יהו׳ יח, א), ושם היה עד 
שנשבה הארון במלחמת אפק (תה׳ עח, ס), אעפ״י שבמרוצת 
הזמן נתקיים שם מקדש ממש, שנקרא "היכל ה׳" או "בית 


ה׳" (שמ״א א, ז, ס! ג, ג, טו). בדה״א (כא, כט), ובדה״ב 
(א, ג-ו) נזכר, כי ם׳ ד,' ואוהל מועד "אשר עשה משה" היו 
בגבעון בימי דוד. דוד נטה אוהל לארון בירושלים, ובו היו 
המזבח ושמן המשחה (שמ״ב ו, מל״א ב, כח), ושלמה העלה 
את המי וכליו לירושלים ביום חנוכת בית־המקדש אשר בנה 
(מל״א ח, ד) — שנבדל בהרבה מהם׳. שמ א 

בהלכה ובאגדה. מעשה הס׳ משמש מקור ללימוד 
39 אבות־מלאכה האסורים בשבת (שבת מ״ט,ע״ב).כמספר 
המלאכות שנמנו בעשייתו כך היה גם מספר שנות קיומו 
במדבר, משום ש״שנה ראשונה עשה משה את המ ׳ , שנייה 
הוקם הס׳״ (זב׳ קי״ת, ע״ב). יום שהוקם הט׳ ״נטל 10 עטרות: 
ראשון למעשה בראשית. ראשון לנשיאים... ראשון לירידת 
האש" ועוד, ו 8 פרשיות נאמרו באותו יום (שבת פ״ז, ע״ב). 
לפי מסורת חז״ל עמד הם׳ בגלגל 14 שנה, ובנוב ובגבעון — 
57 שנה (זב׳, שם). עצי-שטים, ששימשו למי, הובאו בידי 
בני ישראל ממצרים, עפ״י צוואת יעקב (שמ״ר ל״ג, י׳). 
חז״ל הפליגו בתיאור צורתו של הס׳ שהראה ה׳ למשה, עסקו 
הרבה במידותיו, ומתוך חישוביהם הגיעו למסקנה, כי 
"הבריח התיכון בתוך הקרשים בנס היה עומד" (שבת, צ״ח, 
ע״ב). מיום שהוקם הם׳ נסתלקה נבואה מאומות העולם 
(ויק״ר א׳, י״א). "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב", 
ולא נברא זהב בעולם אלא לצורך מלאכת הם׳ (שמו״ר ל״ה, 
א׳). משהוקם מקדש ראשון. נגנז המ׳ תחת מחילות ההיכל 
(סוטה ס׳, ע״א). בשעת המסעות היתד, קדושת המ׳ מסולקת 
משום שלא היה בו הארון (תוספתא. זב׳ י״ג, י״ט). 

מ. ד. קאסוטו. פרוש על ספר שמות. תשכ״ה 4 : מ. צ. סגל. 
למהות! של אהל מועד (תרביץ, כה), תשס״ז; מ. הרן, מהותו 
של אהל מועד (שם); הנ׳ל, שילה וירושלים (תרביץ, לא). 
תשכ״ב! הנ׳־ל, המי: סאבו מודרג של קדושה (בתוך 0 ׳ 
סגל), תשב־ה; פיה בן־שפאי, בפוד סיני וירושלים (בתוך: 
״ולירושלים״), תשכ״ח ן ,{ 111 * 0 *£ / 0 : 8004 6 * 1 ד ,־ 01 ׳\ 1 ־ 1 < 11.1 .צ 
- £16x0 זמין 1 { 1 ז 1 { 56 * 16$16 ז£ 016 , 1 ) 113 חס׳ג .[ ; 1911 , 257-262 
* 771 ־ , 01058 . 11 .? ; 1934 , 214-222 , 57-83 
111/6 ^ 1 * 0, 06x6 ת 1 ׳\ 1£ . 4 . . 8 ; 1947 ,( 0616 (81\, X ה 

,(' XXX7 ״^ , 0$ ^ 1 > *{ 11016116 * £6 1116 ן 0 15 *) 1 10616 * ■ 61 <{ 0 י!! 

. 1965 

מעכנהא, ע״ע שעבודים. 

מעל (לאט׳ 6361112 ־ אנג', צרפי ;> 1 נ 1 ב}), לפי ההוראה 
המקובלת, סיפור־מעשה• בשיר או בפרוזה, עפ״ר 
על בעלי־חיים אשר. במפורש או במרומז, משתמע ממנו 
מוסר-השכל. בעלי-החיים שבט׳ נוהגים כבני־אדם, בדיבור. 
בפעולה, בהבעת רגשות (= האנשה). בט׳ מופיעים גם 
צמחים ועצמים דוממים ואף הם נוהגים בצורה דומה. 
התוכן המרומז בנד או המוסר־השכל שלו הוא הנמשל, 
ואילו משמיע הס׳ או מחברו הוא ה מ (ו) ש ל (בלשון 
המקרא וחז״ל בלבד) או הממשל. 

בסלה העברית מ׳ יש מן המשמעות של "דמיון" ("מ׳ 
למה הדבר דומה?") או "שלטון" ("מושל"). לפי האטי¬ 
מולוגיה העממית סופר הפי בפי שליטים או באזני שליטים 
לעתיד, ומכאן שמו. דעה קרובה לזו, במידה מסויימת, 
הובעה גם ע״י חוקרים (בוסטרם, ועוד: ר׳ ביבל׳)• אך 
קרובה יותר הסברה (של אייספלם, ואחרים), כי מקור 
המלה מ׳ הוא פן ההוראה של "דמיון", "שוויון דבר לדבר", 
שכמותה מוצאים בארמית ("מתל"), ואף בערבית ובאשורית. 

כמו-כן משמשת המלה ם' בהוראה אלגוריה ("החיים 
כט"). גם האלגוריה (ע״ע) הוא סיפור, או דיבור, שיש בו 


629 


משל 


630 


תלכן מרומז נוסף על תכנו הגלוי! אלא שהסיפור האלגורי 
אינו כרוך בד״כ במוסר־השכל והדמויות המופיעות בו הן לאו 
דווקא בע״ח, קבצי פתגמים ואפוריזמים מכונים תכופות — 
בעקבות ס , משלי — מ". (ר׳ להלן, המ ׳ במקרא! וע״ע 
פתגם.) 

בעלי-החיים שבם■ מאופיינים ע״י תכונה בולטת קבועה 
אחת: הארי חוק: הזאב טורף: השועל ערום: הכבשה 
תמימה: השפן פחדן. תכופות מתיימר הם׳ להסביר מקורה 
של תכונה קבועה בבעלי־החיים ואז הזא בבחינת סיפור 
אטיולוגי (ע״ע אטיולוגיה). — בדרך כלל מצדד המ׳ בזכו¬ 
יותיו של החלש נגד החזק, העשוק נגד העושק. אך יש 
והמוסר-השכל שלו מורה דווקא בכיוון של השלמה עם 
המציאות ועם הכוחות הפועלים בה. קסמו של הם׳ טמון 
בניגוד שבין הסיפור הפשוט. המצודד. המכוון לכאורה 
לכל. ובין המוסר-השכל שהוא, תכופות, שנון ביותר ואף 
בעל עוקץ אישי. הנימה השלטת במ ׳ היא עפ״ר נימה 
של הומור או של אירוניה. 

המי הוא, כפי הנראה, אחד הסוגים הספרותיים הקדומים 
ביותר: המי העברי הראשון הידוע לנו (ם׳ יותם), מקורו 
במאה ה 12 לפסה״נ: ד.מ׳ היווני הראשון שנשתמר. הובר 
במאה ה 8 לפסה״נ. יש משערים שמוצאו של הם׳ בשלב 
האנימיסטי של התפתחות האנושות, שבו גם לחי ולדומם 
יוחסו נשמות. 

תולדות הם׳ בספרויות העמים. שני זרמים 
עיקריים של הם׳ השפיעו על ספרויות העמים: ( 1 ) ה מ׳ 
המזרחי (הודי) ו( 2 ) ה מ׳ ה י ו ו נ י. הנד היווני נשתמר 
מתקופה קדומה יותר, אך אפשר שגם בהודו ראשיתו היתד, 
בתקופה קדומה מאוד. לא ניתן לקבוע אם שני הזרמים 
נבעו ממקור משותף ואף אי־אפשר לעמוד במדוייק על מידת 
ההשפעה ההדדית ביניהם ועל דרכיה. 

1 ) הם׳ המזרחי. סיפורים הדומים למ" מצויים 
כבר ב״ג׳אטאקה״ (ע״ע בודהא ובודהיזם, עם׳ 697 ) — 
חיבור על חיי בודהא בגילגוליו הקודמים, כאדם או כבעל- 
חיים, ואשר קטעים ממנו מסתיימים במוסר־השכל. נראה. 
שמקור ה״ג׳אטאקה״ במאה ה 5 לפסה״נ. אך העדויות בכתב 
מאוחרות בהרבה. — הקובץ החשוב ביותר של ם" בהודו 
הוא ה״פניצ׳טנטרה" (ע״ע הרי, ספרויות, עמי 489 ), הכולל 
5 ספרי פרוזה של משלי-חיות, ובסוף כל מ׳ סיכום של 
מוסר־השכל בחרוזים: הקובץ לא נשתמר במקורו אלא 
בעיבודים מאוחרים. עיבודו הנודע הוא החיבור "כלילה 
וךמנה" (ע״ע), בשפה הערבית, מן המאה ה 8 לסה״נ. 
המבוא מייחם את חיבור היצירה לחכם ההודי בידבא 
( 31 ק 3 ו( 1 , בלשונות אירופה) ובמערב נקשרו הסיפורים 
בשמו. 

הספר ניתרגם ועובד ללשונות אירופיות פעמים רבות. 
העיבוד הראשון הידוע לנו הוא עיבודו של באלדו במאה 
ד, 12 (?),בהבסאמטרים לאטיניים. המומר יוהאנם מקאפואה, 
במאה ה 13 , השתמש בעיבוד עברי להכנת תרגומו הלא- 
טיני— 101036 ( 61 1 611136 ^ ■ 13661 ("ספד כלילה ודימנה"). 
לגרמנית תורגם הספר במאה ה 15 בידי אנטוניוס פון פפור 

(!זס)׳)), 615011 ,חי 31160 ! 36 1616 ק 5 ב 66 ־ 361 11066 

("ספר מ" של חכמים קדמונים־). הגירסה האנגלית של סר 
תומס נורת (ן 11 ז 0 \.)׳ 00111 )ס ■: 1 ו(,] 0 ,' 10 וו 1 כ ן 6101:11 16 דד 
(״חכמת-המוסר של דוני"), 1570 , תורגמה מן הנוסח האי¬ 


טלקי של אנטון פרנצ׳סקו דוני (ע״ע). מבין התרגומים 
לצרפתית — תרגומם של גאלן, סאסי ודיבואה (. 0311303 

01111015 ,׳! 830 ), 000311116 13 61 100116161 361 1,11116 

! 101 36$ (״ספר־האורות והנהגת־המלכים״), 1644 . 

השפעת הזרם המזרחי ניכרת היטב בסיפוריהם של לה 
פונטז (ר׳ להלן), ואחרים. 

2 ) הם׳ היווני שימש מקור לזרם העיקרי בהת¬ 
פתחות ספרות הם׳. הדוגמה הראשונה שנשתמרה היא מן 
המאה ה 8 לפסה״נ: ם׳ "הנץ והזמיר" של הסיודוס (ע״ע. 
עם' 877 ), ביצירתו "מעשים וימים". שני מ" ("הנשר וה¬ 
שועל"! "השועל והקוף") של המשורר ארכילוכום (ע״ע, 
כרך מיל׳). מן המאה ה 7 לפסה־נ. נשתמרו בצורה מקוטעת. 

איסופים (ע״ע) נחשב. מן המאה ה 5 לפסה־נ ואילך, 
הממשל הגדול ביותר, וגם — כנראה, שלא בצדק — ממציא 
הם׳. האופי האגדי של סיפור חייו מעורר את הרושם 
שאיסופוס ״לא היה ולא נברא, אלא ם׳ היה״. — הס" 
המיוחסים לו קובצו כבר במאה ה 4 לפסה״ב בידי דמטריום 
מפלרון (ע״ע). אך קובץ זה לא נשתפר אלא בעיבוד 
מאוחר של פאכסימום פלאנוךס, בן המאה ה 14 . הקובץ 
הקדום ביותר של מ" "איסופייס" שבידנו הוא זה של 
בבריוס (ע״ע), סן המאה ה 2 לסה״נ, בצורה שירית. 

בספרות הלאטינית הופיע הם' כבר בשירתם 
של אניוס (ע״ע) והורטיוס (ע״ע: במשלו "העכבר העירוני 
והעכבר הכפרי"). ועוד. הקובץ הראשון של מ" הוא זה 
של פידרוס (ע״ע), מן המאה ה 1 לסה״נ. ב 5 ספרים, בצורה 
שירית: ביד,"ב עובדו משליו בצורה פרוזאית. אויאנום 
(ע״ע). במאה ה 4 או ד, 5 , חיבר 42 מ" בצורה שירית. 

בי ח "ב היו ד,מ" סוג ספרותי נפוץ מאוד. בשם 
11651131168 ("משלי־חיות") ו 5 ) 16 ! 50 ׳ד (לפי שמו של איסו־ 
פוס). קובץ "איסופטים" מפורסם נתחבר בידי מדי מצרפת 
(ע״ע), במאה ה 12 , ובו 103 ם". באירופה המערבית נפוצו 
ביותר ה״רומאן דה רנאר" הצרפתי ו״רינ^ה שועל" (ע״ע) 
הגרמני. מן הראוי להזכיר גם את הממשל האנגלי רוברט 
הנריסון (ע״ע), בן המאה ה 15 ! כמו־כן מופיע ד,מ׳ ביצירתו 
של רבלה (ע״ע), בסאה ה 16 . 

בז׳ן דה לה סונטן (ע״ע) יש לראות את יוצרו של ה מ׳ 
המודרני. מקורות ל 12 הספרים של "מ" נבחרים מחור- 
זים" ( 1668 — 1694 ) שימשו איסופום, פידרום וחמ" ההודיים־ 
ערביים, שתרגומיהס ועיבודיהם רווחו בבר באירופה. למ- 
שליו של לה פונטן נודעה השפעה על כל הממשלים שבאו 
אחריו. עם הנודעים שביורשיו נמנו במאה ה 18 הספרדי 
תומס דה איריארטה (ע״ע), האנגלי ג׳ון גי (ע״ע) והצרפתי 
ז׳אן פייר דה פלוריאן. מ׳ מורחב ידוע הוא "משל הדבורים" 
של ברנרד דה מנדויל (ע״ע). 

גוטהולד אפרים לסינג (ע״ע), הממשל הגרמני החשוב 
ביותר, פירסם את משליו, 311610 ?, ב 1759 . במבוא לספרו 
יצא חוצץ נגד "הטיפוס הספרותי מדי" של המ ׳ . כפי שהונהג 
ע״י מחקיו של לה פונטן, לעומת ד,מ׳ האיסופי—האידאלי — 
שהוא קצר וקולע. כיוון שונה ייצג במשליו הקלילים וה־ 
מבדחים בן־דורו. בריסטין פירכסגוט גלרט (ע״ע). 

יורשם הבולט ביותר של הממשלים הגדולים מאיסופוס 
ועד לה פונקו היה הרוסי קרילוב (ע״ע), בראשית המאה 
ה 19 . משליו מביעים מחאה על משטר הדיכוי ברוסיה 
ומציגים טיפוסים מציאותיים של זמנו. 



631 


משל 


632 


אפשר לפנות על ספרות־המ׳ את יצירתו של ג׳ורג׳ 
אורול (ע״ע, כרך מיל׳), ״אחוזה של בעלי-חיים״ ( 1945 ), 
שהיא פ׳ במובן הפורחב של הפלה ובו סאטירה פוליטית 
שנונה. 

ד,פ׳ כיום הוא חלק בלתי נפרד של פפרות־הילדים, אך 
גם פבוגרים פוצאים בו ענין. המ׳ הגש גם לעולם־הבד 
בסרטיו של ךיזני. ש. שב. 

הם״ ב פ ק ר א — שאינם קרויים שם בשם ..ס״ — אינם 
פקייפים כל זיקה הנראית לעין לספרויות אחרות והם, 
למעשה, הקדופים ביותר הידועים לנו. פסוג זה הוא "משל- 
יותם" (שופ׳ ס. ח־סו) — שהשתרבב לסיפור חיי איסופוס 

שבו מרפה יותם (ע״ע) את אבימלך שהומלך בשכם 
לאטד שהומלך על עצי הפרי, והאש היוצאת פפנו תאכל, 
בסופו של דבר, אך את ארזי הלבנון. פ׳ אחר נושא יהואש 
(ע״ע) פלך ישראל על החוח — אמציה (ע״ע) פלך יהודה — 
והארז אשר בלבנון — הלוא הוא עצמו (פל״ב, יד, ס; 
דבה״ב, כה, יח). מן המ" הפקראיים המפורסמים פסוג זה 
הם מי "כבשת הרש" (שפ״ב יב, א-ד) ום׳ הכרם בישעיהו 
(ה, א־ו). מלבד מ" סיפוריים אלו, שמספרם אינו רב, מלא 
המקרא במ" קצרים מאוד. דימויים ומטאפורות, המשמשים 
בתפקידים רבים. השם ״כר״ מופיע במקרא תכופות — 
"נשא משל" (במ ׳ כג, ז ועור)! "משל משל" (יה׳, יב, כג), 
ועוד — בפובן שונה לגפרי, לציון צורות שיריות שונות, 
שאפשר להגדירן יחד כפתגם (ע״ע) עממי (שמ״א י, יב, 
ועוד) או ספרותי ( י רמ׳ כג, כח); בנאום שירי־אלגורי 
(יחי, יז, ב-י, שוד) ובמזמור הכפה (תה׳ פס, ה-ו) ממין 
החידה (ע״ע). במיוחד הרבה הנביא יחזקאל להשתמש 
באמצעי ספרותי זה. הצירוף "מ׳ ושנינה" ודומיו (דב׳. כה, 
לז, ועור) מרמזים על שיחת־בריות שיש לה צביון של לעג 
ואירוניה, במקביל למשל־נהי (פיכה ב, ד) שיש לו צביון 
של קינה. — על ם׳ משלי — ע״ע. 

עקבותיה של ספרות המ׳ במזרח הקדום שרדו 
בם■ אחיקר (ע״ע), שנוסחו הארמי הוא מהמאה ה 5 לפסה״ג. 
כפה משלי חיות וצמחים שבס׳ הם ראשית הקשרים בין 
ספרות המי של המזרח הקדום עם ספרות ד.מ׳ האיסופית! 
גם סיפור חיי אחיקד השתרבב לסיפור חיי איסופוס ומאמריו 
יוחסו לאיסופוס. 

ב ח ז" ל מופיע ר,פ׳ במובן הקרוב יותר להגדרה הנפו¬ 
צה. הביסוי "מ׳ לפה הדבר דומה" הוא נוסח הצעת דברים 
נפח מאוד במדרשים, ובמיוחד מרובים הם" פהוי המלכים- 
הקיסרים במסעיהם ובחצרותיהם המשקפים יפה את חיי היום 
יום בקיסרות הרומית בכלל ובפדובינציות המזרחיות בפרט. 
משלים אלה באים ללמד על הנהגותיו של "מלד־מלכי הפל¬ 
כים, הקב״ה". ספרות הכו התלמודית היתה תלויה בספרות 
המי העולמית, וכבר ג׳יקובם (ר׳ ביבל׳), שבדק 30 מ" כאלו, 
מצא לרובם מקבילות יווניות, רופיות, והורית. הביטוי 
הנפוץ בחז״ל "משלי־שועלים" מתייחם לס" מהסוג האיסופי. 
הששל מוצג פעם אחת (ב״ר ע״ח) כממשל פ". מ׳ הששל 
והכרם מופיע גם במשלי חז״ל (קוה״ד, ה׳), אלא שהממשל 
האיסופי הסיק מפנו שהזמן פתיר את כל הקשיים, ואילו 
חז״ל הסיקו — "כאשר יצא מבטן אפו, ערום ישוב ללכת 
כשבא". על המ׳ אמרו "הם' הזה לא יהיה קל בעיניך, שע״י 
הם׳ אדם עומד על דברי תורה" (שהש״ר פ״א, ח׳). בשבחו 
של הלל סיפרו שלמד פ"(סופרים ט״ז, ד), וכן על ר־ יוחנן 


בן זכאי תלמידו (סו¬ 
כה כ״ח, ע״א). ר 
מאיר, נודע כבעל מ", 

והיו לו 300 "משלי 
שועלים" (סנ׳ ל״ח. 

ע״א), עד שאמרו: 

..משמת ר״פ בטלו 
מושלי מ"'. גם על 
בר קפרא אפרו ש¬ 
ידע 300 פ" (ויק״ר, 

ב״ח). 

בספרות העברית של 
יה"ב. ה״א״ב דבן- 
סירא" (ע״ע בן־סירא, 

עם׳ 167 ), מתקופת ה¬ 
גאונים, מביא את 
משלי הלויתן והשועל 
וסיפור האיבה שבין 
החתול והעכבר. לקובץ הם" הערבי "כלילה ודמנה* (ע״ע), 
שתורגם בזמן קדום, וכבר הובא סמנו פ׳ ע״י רב האי גאון. 
שאותו זהה עם משלו של ר׳ מאיר (אוצר הגאונים. סוכה, 
עם׳ 31 ) היתד. השפעה בעיקר במאות ה 13/14 . ר׳ ברכיה 
בן נטרונאי הנקדן (ע״ע) פרסם בפאות ה 12/13 , לפעלה 
ממאה "משלי שועלים" איסופיים והודיים. מפשל חשוב 
היה ר׳ יצחק אבן אבי סהולה (ע״ע) שבספרו "משל הקד¬ 
מוני" ( 1281 ) רצה לדחות את ספרות השעשועים הזרה. 
בעלי החיים שבספרו מדברים כת״ח גדולים. "אגרת בעלי־ 
חיים״ לר׳ קלוניפום בן קלונימוס (ע״ע; 1316 ) מצרפת, 
העתיק גם הוא בעיקר חומר שמקורו ערבי, יווני והודי. 
מ" מקשים ומחרים נמצאים הרבה בספר הבהיר (ע״ע). 

בעת החדשה נתפרסם בישראל ר׳ יעקב קרנץ (ע״ע), 
"המגיד מדובנא", שדרשותיו היו בנויות על הצעת־דברים 
בדרך מ׳ ענייני וקולע. מ" מסוג אחר לגמרי, הם ספוריו 
של האדפו״ר ר׳ נחמן פברצלב (ע״ע). ממשל בולט ביותר 
היה י. ל. גורדון (ע״ע, עס' 489 ), שעיבד בצורה שירית את 
פשליהם של לה פונסן וקרילוב, ובכך קירב את ספרות הס' 
העברית לרמה אירופית. בספרו ״משלי יהודה״ ( 1860 ) נתן 
סקירה על תולדות הם׳ העברי; כן כתב את "גם אלה משלי 
יהודה״, 1871 . בין הממשלים בספרות העברית הא״י הצטיין 
ד. שמעוני(ע״ע) בסאטירה חריפה. "משלים" של ע. פליישר 
( 1957 ) הובאו ממחנה מאסר במזרח-אירופה; הם ממזגים 
הומור עם סאטירה חברתית ברוח לה פונטן וקרילוב. את 
המחזה הסאסירי של א. קישון ״שחור על גבי לבן" ( 1956 ). 
שבו מדגימים עכברים את בעיית הערות בישראל, אפשר 
לראות בם׳ מורחב. וע״ע אלגוריה, אלגוריסטיקה. 

ש. קרויס, פרס ורומי בתלמוד ומדרשים׳ תש״ח; י. היינמן. 

דרכי האגדה, תש״י! ע. בן־גודיון, שבילי האגדה. תש״י! 

ש. ליברמן, משלי מון ורומי בספרות התלמודית ("יוונית 

ויוונות בא״י״). 1962 ! ס. ריס. המקרא כדמותו, 80 — 115 , 

1962 ; ח. שווארצבאום, משלי איסופום אצל חז״ל (ידע עם. 

ח'), חשכ״ג; ,) 80/140 401 ח ¥0/101 ״/ 0 ,ז״^ז:)ו 1:1 ׳ת״. 1 .? 

7/0 , 30065 ( .י] ; 1882 , 01 )/ 7/107 ) 800/0 40701/1 ) 1 ,. 14 ' ; 1859 

1011111 ¥01111110000 105 ,צססנ״תסזד .״ 1 ; 1889 , 0/1 ) 41 > / 0 ¥0/1100 

, 0 ) 11 071 ) 7110 411 ״,/ 111 11111111110 ' 11 ' 110111 10 11111 ) 110 

, 4041011 וצו, 401 10:0/1171110 ) 0 ) 8 /0711 4410 ,/ 216816 . 1 ; 1899 

0111 , 101 ) 140 .( ; 1913 ,'!'}/ 1111 ,/ג 1107 , 11 ) 11155£61 . 0 ; 1903 

; 1914 ,) 1/110111111 ) 0 001110 . 1 ] 1101110 ) 0010 101710 , ¥117101111111170 

, 0/101 ! ¥ ״״ג,,, ,״.׳//-!/ !!!!/!!!!ס ! 41 ״!,/ ״ 7 !,ע , 1 ז 1 ת:> 1 עו.עו 




633 


מיסד* 


634 


0 ) 111 ) 7 ( 1 ) ¥1 ) 0147 11 ) 1 > 1 ¥070710711011 ,וח 0 זז 80$ . 0 ; 1925 
- 111 ) 4 7 ) 1 > ) 111 ) 10/11 ) 0 ?!ס ,שז} $10 . 1 א ; 1928 , 11 ) 21/0/? )101111(7011x7 
- 7 0117111410 ־ ןד 11 זג< 21 ז 3 ׳מל 1 ? 8 .!ל ; 1929 , 0710 ) 7011(11 ¥<4x11/1 
,(. 11161 . 1001 ) 1 ) 1 ( ¥01 )!([ 10 ) 04 ) 1 ( 301 / 0 1 ) 10111111 . ) ¥414701/11 

, 1965 

9 . 

מע 1 לי, הספר המקראי השני בכתובים (ע״ע), לפי סדר 
המסורה, והשלישי, עפ״י "סידרן של כתובים"(ב״ב 
י״ד. ע״ב), לאחר רות ותהלים. בתלמוד נקרא שמו גם 
״ממשלות״ (גיס׳ ל״ה, ע״א), ו״משלות״. בוולגטה — -סז? 
מל 1 ״נ 1 ז 1 טז 10 < 1 ז^ (״ספר המשלים״), ולידו השם ״־ 14151 ". 
תרגום השבעים יש בו הרחבה ותוספת של פתגמים, וגם 
חסרים בו פסוקים, ואף חל שינוי בסדר הקבצים (ל, א-יד 
אחרי כד, כב 1 כה, א-כם אחרי לא, א־ם): וייתכן שניתרגם 
ממקור עברי אחר. מ׳ שייך לספרות החכמה שבמקרא, כקוהלת 
ואיוב. ומפאת אפיו המיוחד מכנהו רב סעדיה גאון; "ספר 
דרישת החכמה". תכליתו לחנך את הבריות בדרכי־חכמה. 
מוסר ודעת, צדק ומשפט. משליו ניתנים בנאומים שיריים־ 
רטוריים (פרקים א-ס) ובפתגמים ספרותיים (י, א-כב, 
םז< ופרקים כה-כם), והמגמה הדידאקטית ברורה ביותר 
במשלים הפונים לשומע בסגנון של ציווי או אזהרה, בעיקר 
פרקים א-ט. 

מ' מורכב ס 7 קבצים, לפי השמות שבכותרתם, ויחידת 
סיום: ״מ׳ שלמה בן דוד״ (א-ס) 1 "מ׳ שלמה" (י, א-כב, 
טז) ו ,.דברי חכמים״ (כב, יהכד, כב)! "גם אלה לחכמים" 
(כד, כג-לד) 1 "מ׳ שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך 
יהודה" (פר׳ כה-כס)! "דברי אגור בן יקה" (פרק ל׳); 
"דברי למואל סלד משא אשר יסדתו אמו" (לא, א־ס). 
ואחריהם יחידת הסיום; ,.אשת־היל". א, ב-ז משמש פתיחה 
כללית. פסוק ז מעלה את תמצית החכמה, עפ״י התפיסה 
היסודית של ספרות החכמה המקראית: "יראת ה׳ ראשית 
דעת" (השו׳ ס-י; איוב כוג כה). הקובץ הראשון משליו 
ארוכים, לשונו רסוריח-פיוטית והשיבותיו שלמות. במרכזו 
ה״חכמה". כמהות מופשטת ותכלית נכספת, וכישות (בניגוד 
לכסילות) העושה למניעת התעייה אחר החטא. היא מוותרת 
על מעמדה, כביכול, פונה ברחובות ובפתחי־שער — מקומות 
מועדים לחטא — לפתאים, מזהירתם, ומאיימת עליהם 
שתסתלק מהם בשעת צרתם — מידה כנגד מידתם (א, כ- 
לג) — ואף דבר זה ממידות החכמה הוא. החכמה, כמוה 
כיראת ה׳ וכהבנת צדק ומשפט (ב, ס-י), שומרת מפני 
עושי־רע ומאשר, זרה (ב. י-כב) ומעניקה אורך ימים (בחינת 
"עץ חיים") וביטחון (ג. יג-כו). היא מונחת ביסוד המשפט, 
השלטון והמלוכה (ח, טו-טז) וע״כ קדמה לבריאה וסייעה, 
כביכול, ביד האל לקצוב תחומים למעשי בראשית. היא 
קניינו — וחביבחו — של האל: "ראשית דרכו", "משחקת 
לפניו בכל עת" (ח, כב־לב! והשר ב, ה-ו; ג, ד-ח, יס-כב). 
גם במשלי אחיקר (ע״ע) הארסיים מודגש מוצאה האלוהי 
של החכמה. ונרמזת מלכותה בשמים עד עולם, ומסתבר 
שלפנינו תפיסה קדומה שבאה לידי ביטוי פיוטי בספר מ׳. 
דבר החכם ל״בנו" בענייו מוסר-אב ותורת-אם, הזהרתו מפני 
התחברות לחוטאים לשם שפיכות דמים (א, ח-ב), מניין 
המידות המגונות שבין אדם לחברו (ג, ה-ז, כה-לה) והעלאת 
הוראות התנהגות עפ״י ניסיון החכמה (פרק ד), גנות העצל 
(ו, ר-יא), וההזהרה החוזרת מפני הניאוף ופיתויי ה״אשה 
הזרה", כל אלו עומדים בסיסן ה״חכמה". הלשון "אשה 


זרה", כגורם לחטא, והאזהרות מפניה, מצויים בבר במשלים 
מצריים מהאלף ה 2 לפנה״ם. בקובץ הראשון נתקפל בעיקר 
הביטחון הגמור, החוזר בכל הספר, בדבר הגמול המיועד 
לצדיק והעונש לרשע, בתחום חיי המעשה ובמושגים של 
תועלת ונזק, בידי שמיים ובידי אדם. 

הקבצים 2 ו 5 , המיוחסים אף הם לשלמה, דומים בצורתם 
ובתוכנם: פתגמים קצרים וסתמיים, בדרך כלל לא בלשון 
של ציווי, בשני חרוזים מקבילים! בכל פתגם 7 או 8 מלים. 
במיוחד מצד התקבול הניגודי, המתבקש מאופיו של הספר: 
״תוחלת צדיקים שמחה ותקות רשעים תאבד״ (י, כח ); 
״הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר״ (יא, יג): 
״בית רשעים ישמר ואהל ישרים יפריח״ (יד, יא)! "אנשי 
רע לא יבינו משפם ומבקשי ה׳ יבינו כל" (כח, ה) וכד׳. 
התקבול המסביר והנרדף (בעיקר בתוכן ולא במלים). השלם 
או החלקי, שלשונו קצרה וחותכת, אופייני להרבה פתגמים 
בפרקים סז-כב, טז! ופרקים כח-כח; .,בחסד ואמת יכפר 
עדן וביראת ה׳ סור מרע" (טז, ו)! "טוב ארך אפים מגבור 
ומשל ברוחו מלכד עיר״ (טז. לב) ועוד. בקובץ 5 מצטרפים 
כמה סהפתגמים לנושאים, לפי הקשר לשוני או ענייני, כגון: 
מלך (כה, ב־ז), כסיל (בו, א-יג), עצל (בו, יג-יז), רשע 
(פרקים כח-כט), ועוד. ענייניו מרמה ויושר, יהירות וענווה, 
רכילות, מדון ואורך רוח, עצלות וחריצות, הפקרות ודאגה 
לעתיד, כיבוד שיבה, שלטון ומשמעת, וראש לכל — אפיונה 
של סגולת המלכות מקיימת סדרי דין וחברה בחסד האל: 
והם מגופי ספרות החכמה בישראל ובעמים, פרי הסתכלות 
במנהג העולם, ובאים בלא הטפה גלדה, כבקובץ הראשון. 

הצד השווה לקבצים 3 — 4 הוא דמיונם לקובץ הראשון 
בהרכבם — הם עשויים יחידות נושאים. ולא פתגמים יחידים 
— ובמגמתם החינוכית, והן נאמרות ויד עצה ואזהרות. מודג¬ 
שים עניינים מיוחדים: הסגת ״גבול עולם״(כג, י)! יראת מלך 
והסתייגות מחדשנים (כד, כא־-כב), אזהרה מהתקרבות-יחר 
אל המושל (כג,א-ב)! התרחקות משכרות, גינד הכרת פנים 
במשפט ועדות שקר. "דברי חכמים" כדוגמתם היו נפוצים 
במזרח הקדום, ודווקא לפתגמי קובץ זה נמצאו מקבילות כמ¬ 
עט זהות, בתוכן ובלשון, במשלי אמנמפ(ח) המצרי, שנכתבו 
כנראה במקורם בסאה ה 13 לפנה״ם, ובהם יש גם כמה מלים 
עבריות. ההקבלה, כדי זהות, היא גם בפרטי הדברים. ואפילו 
בפתיחה הדידאקטית בעניין דעת וחכמה (כב, יז-כב). 
דוגמאות אחדות: "הלא כתבתי לד שלשום" ["שלישים" 
קרי] (כב, כ) = ראה לד את שלושים הפרקים האלה! 
"להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך" 
(כב, בא) - דעת להשיב לאומרו להשיב דבר לשולחו! 
״אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער״ (כב, כב) = 
השמר סגזול דל ומהתחזק על שבור־זרוע, .,אל תסג גבול 
עולם ובשדי יתומים אל תבא״ (בג, י) = אל תרחק אבן 
גבול שדה, אל תחמוד אמת שדה, ואל תבוא בגבול אלמנה! 
״חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב״ (כב. כט) = 
כי סופר מהיר במלאכתו יימצא להיות בחצר המלה נראה, 
כי בשני החיבורים נשתקעו דגמי פתגמים שרווחו בספרות 
החכמה העברית, המצרית ואולי גם הכנענית, וסותר להניח 
שהמקור הראשוני הוא מצרי. 

קובץ 6 כותרתו מעורפלת. ייחודו במשלי-מספדים, מעין 
חידות. ובמשלי־חיות, הנעדרים כמעט כליל במקרא. אך היו 
ידועים בחכמת עמי הקדם, והם מסימני חכמת שלמה (מל״א 


635 


משלי - משלי: 


636 


ה, יא-יד). בקובץ 7 אם המלך "לפואל" מעמידה את בנה על 
תפקידי המשפט היסודיים: כינון דין ועשיית צדק לעני. 
ייתכן שהקבצים 6 — 7 משקפים את הכמת בני קדם (השו׳ 
ירט׳ מט, ז; איוב א■ ג). ואפשר שהשם .,משא" (לא. א: 
ואולי גם ל, א), מכוון לשבט ישמעאלי (בר׳ כה, יד). שיר 
השבח ל״אשת היל" (השוה יב, ד), הכתוב בסדר האל״ף־ 
בי״ת, הוא סיום נאות לספר, המלא התראות ב״אשה הזרה" 
הנואפת. הליכותיה מסכמות את הוראות הספר: חריצות, 
שמירה על הרכוש, תבונת כפיים, עזרה לעני, השתייכות 
ל״זקני ארץ". שביעת רצון במשפחה, סגולת חכמה ותורת 
חסד. ועיקר לכל — "אשד, יראת ה׳ היא תתהלל*. 

על אף הרכבו האקלקטי עיקרי תפיסת החיים של ם׳ 
מעוגנים לא רק בספרות הקדמונית, אלא גם בהסתכלות 
ישירה בהליכות העולם. המפלאה את הספר. אין בם׳ מ 0 פ־ 
קנותו של ספר קהלת, לא סלבטי המחשבה והמרי של איוב, 
ולא פן החווייה הדתית המפעמת במזמורים הדידאקטיים 
שבספר תהלים (למשל מח; עח), השקפת עולמו אופטימית־ 
עממית, לפרות צורתו הספרותית־שירית. העולם נידון 
בחסד: שכר ועונש בעולם הזה, חריצות המביאה לשפע 
ולעושר (יב, כד: יג, ד). העצלות שסימנה עוון וניוון (כד, 
ל-לד): ה׳ מגן על נדכאים, והפוגע בהם יינזק. לרוב האזה¬ 
רות בניין־אב בתורה ובנביאים (גזלה, ניאוף, עדות שקר, 
הטיית משפט, דיכוי, רמאות ועוד), אלא שבס' הנפקתן, 
ותכליתן, טובתו של היחיד בחברה או מילוי רצון האל, 
ואין בהן זכר לישראל, לחורת פשה ולייחוד האפונה היש- 
דאלית. במרכז פ׳ עומד היחיד מול תכפה. מוסר ומשפט 
אוניברסאליים ונטולי כל צביון לאומי: וכל זאת משום עצם 
הזיקה — מסוף האלף ה 2 לפנה״ם ועד המאה ה 5 * 6 לפנה״ם 
מחכמת מצרים ומסופוטאפיה. המקבילות הנ״ל אצל אמנ־ 
מפ(ת) ובספרו של אני, שחי כנראה מאות שנים לפניו. 
תופסות גם בעצם הבנת מהותה של החכמה ותכליתה: אצל 
אני מודגשת האחריות המוסרית ואצל אפנפפ(ת), בדומה 
לס׳, "הדבר הטוב בלב אלוהים" או "תועבת אלוהים", ומ״ם 
המוסר האישי — ובתפיסתו האוניוורסאלית — הם יסוד 
דומינאנטי בם׳ ובספרות החכמה המצרית. תפיסת העולם 
במ ׳ היא פעשית־תועלתית, בלא להעמיק בהוויית האדם 
ובלא לחרוג לערכים אידיאיים־אפוניים, אך דומה שזהו 
מעצם מהותה של "חכמת החייט" שספר מ׳ ספוג בה, 
זשעיקרה חיוב המציאות הקיימת כנתון אלוהי, והשתלבות 
בה בהליכות יושר, בקניית חכמה, בהתאפקות ובהשלמה. 
גישה זו באה לידי ביטויה הבולט ביחס הרב־ערכי ל״שליט" 
ד,מתעב רשע ("כי בצדקה יכץ כסא": טז, יב), לפי עצם 
מהותו (וכמקובל בארצות הקדם), המשפיע חיים (טז, טו), 
"וסעד בחסד כסאו" (כ, כח) והדן דין עני ואביה (כט, 
יד: לא, ח-ט):— ומצד אחר: תהייה על "לב מלך ביד ה'" 
(כא, א: והשו׳ כה, ג) ואזהרה מפני זעפו (יט, יב: כ, ב) 
והתנפלותו "על עם דל" (כח, טו), ופתן עצה שלא להתהדר 
ולהתבלט לפניו (כה, ו), ולא לחתור כנגדו, ולקבל יראת 
מלכותו ביראת שמים ולא לחתור לשינויים: "ירא את ה׳ 
בני ומלך עם שונים אל תתערב"(כד, כא). גישה זו, הקרויה 
בפינו "חכמת חיים", אפילו היא תועלתית וסתגלנית, עיקרה 
יראת ה׳. 

חיבור מ׳ מעורה בראשית התגבשותה של ספרות החכמה 
בישראל, שאין ספק בזיקתה לחכמה המצרית. תחומי 


הזיקה — מסוף האלף ד, 2 לפסה״נ ועד המאה ה 5 ־־ 6 לפסה״נ 
(תאריך העתקת ספר אמנמפזת) וזמן חיבור הנוסח הארמי 
של משלי אחיקר). נכללו בו משלים מקבצים, שיוחסו 
לשלמה עצמו, וחלק מהם הם כנראה מתקופתו שבה נתפתחה 
ספרות החכמה בישראל(מל״א ה, ט-טו! יא, מא). בזסן "אנשי 
חזקיהו" (כה, א) כנר יוחסו קבצים כאלה לשלמה, ועפ״י 
ההפסק בסדר הקבצים של משלי שלמה, אפשר להניח, כי 
-דברי חכמים״ צורפו לקבצים 1 — 2 עוד לפני תקופת חזקיהו. 
ראשית עריכת הספר החלה, בהכרח, לאחר ימי חזקיהו, 
ולדברי בן סירא (מז, כג) כבר היה הספר מושלם בימיו 
במתכונת שבידינו. 

א. כהנא, ספר מ׳. חרס״ם: י. קויפמן. תולדות האמונה היש¬ 
ראלית, בי. 576 — 584 , תש״ך! נ. ה. ס-רסשינר, משלי שלפה, 
תש״ז: מ. צ. סגל, מבוא המקרא. ג׳. 586 — 623 , תשס״ר 1 
י. מ. גריבץ■ על ספר ס', פרקי מבוא, תשכ״הי! הנ״ל, 
משלי עלוקה (תרביץ, כ״ח). תשי״פו ש. אברפסקי. המח¬ 
לוקת בדבר חכמת אמנמאפ(ת) (בית מקרא. ז׳), תשכ״ב; 

0 ו: 11 מ 50 , :) 1,0 ) 4 ] 0,0 \. 3 ;,; ) , 0 <.,,,ו 1 ;.( 1 . 51 

,, 10 ; 1965 ,)י׳זס״סז'( 0 ; ,"ו; 4 ),יז 1 ,ץבזלץאעג . 14 ■א ; 1963 
,( 16 - 15 *דע) 1-9 : 01,3:6 ־ £1 מ; :,"ס/י/סמא ץ־ו סלחסג 
; 1965 ,: 3 :: 3 ',: 80013 , 01,3:63 :£ ,] 3001 •צ .ש -א ; 1966 — 1965 
- 144 , 40,7 ) 01 ׳ 11 ־׳ 70 > 60:4104:0 11:1,1 מססס׳זז ,[] 50111:11 . 11 . 11 
,:מ 111 :קץע£ : 400:30 , 740 ,(. 06 ) £001311 . 4 . ; 1966 , 168 
. 1966 ,ע 1 צ- 1 \. 

שמ. א. 

משלים ( 1 ת:ונ 1 ו 10 נן״: 00 ), שם כולל לקבוצה של 11 חלבר 
נים המצויים בנסיוב ומהוים יחידה פונקציונלית 
מורכבת, שפעילותה באה לביטוי כתוצאה מקישור אנטיגן 
לנוגדן. זוהי דוגמה טיפוסית לריאקציית שרשרת במערכת 
ביולוגית. כל מרכיבי ד.מ׳ מצויים במצב בלתי פעיל, ורק 
לאחר שהראשון ממרכיבים אלה נקשר לקופפלכס אנטיגן־ 
נלגדך, מופעלים כל השאר האחד על ידי משנהו. התוצאה 
הסופית של פעולת המ ׳ הנה בקיעת חורים בקרומי תאים, 
או חידקים, שאליהם נקשר הנוגדן. והרם התא. מכאן גם 
שסו. כי הוא משלים את פעולת הנוגדן בהגנה החיסונית 
על הגוף. 

כל מרכיבי הס׳ מהוים 2.5% מכלל החלבון בנסיוב, 
ורובם הם אנזימים המצחים בנסיוב במצב של פרואנזימים 
(ע״ע פרמנטים). חלבוני הם׳ מסומנים במספרים מ 01 עד 
09 והחומר 01 עצמו מורכב משלושה חמרים שונים האחו¬ 
זים על ידי יוני סידן. ניתז לסכם את שרשרת התגובות של 
מרכיבי המשלים כך; 

הקומפלקס אנטיגן נוגדן קושר את 01 . דבר הגורם 
לקישור 3 , 2 , 04 לקרום התא. קומפלכס זה גורם לקישור 
7 , 6 , 05 , וקופפלכם זה גורם לקישור 9 . 08 הנוקב חור 
בקרום התא. החור הנוצר בקרום הוא בגודל של ^ 80 — 100 
וראח לציין כי מולקולה אחת של 08 מספיקה כדי לפרק 
תא. מכאן, שכל השלבים המסובכים הנ״ל נועדו להביא את 
08 אל קרום התא המותקף ולהפעילו שם. זו מערכת רב־ 
אנזימית שבה כל שלב תלח בקודמו ומביא להגברת השלב 
הבא. המרכיבים המופעלים בבל שלב יכולים לגרום נזק 
לכל תא בגוף. למשל, אם מפעילים את 05 , יפעלו השלבים 
הסופיים של ריאקצית הנד ( 09 — 05 ) ויביאו להרס התא 
גם בלי נוכחות אנטיגן, נוגדן או 03 — 01 — משום כך תלוי 
כל שלב בשלב קודם בתהליך. אם האנזימים הנוצרים ממר¬ 
כיבי הם׳, אינם פועלים על קרום התא המותקף. הם מתפר¬ 
קים במהירות. 



637 


משלם כן יעקב מלוניל — משמר העמי! 


638 


ר׳ משלם בן :עקב מלוניל <נפ׳ 1170 [ז] דרום 
צרפת), מגדולי חכמי פרובאנס. החזיק בכספו בימ״ד 
בעל מוניסין. לפי תיאורו של בנימין מטודלה (ע״ע) היו 
חמשת בניו "חכמים גדולים ועשירים, ר׳ יוסף וו" יצחק ור׳ 
יעקב ור׳ אהרן ור׳ אשר הפרוש הנפרש מענייני עולם". 
סביב משפחה זו נתרכזה "חבורת לוניל" שפרסמה את לוניל 
כמרכז תרבותי־תורגי חשוב (ע״ע לינל). עם חבורה זו נמנו 
אברהם בן יצחק (ע״ע) פנרבונה וחתנו אברהם בן דוד 
מפושקיר (ע״ע), ועוד. ר״מ היה ראשון לחכמי התורה, שחיו 
בארצות הנוצרים, שהתעניין באופן פעיל גם בתחומי חכמה 
אחרים, ויזם מפעלי תרגום של ספרים "בחכמת התורה, חכמת 
הלשון, חכמת האמונה, ספרי מליצות, חיבורי מוסר ומשלי 
החכמים" (הקדמת יהודה אבן תיבון לתרגום "חובת הלבבות", 
שנעשה גם הוא בפקודת ר״מ).מספריו המרובים, במקצועות 
שונים, הגיע לידינו אך ורק הספר "איסור משהו", העוסק 
בענייני איסורי מאכלות. את הספר גילה הרב י. קאפח. 
והוציאו בתוך "שו״ת הראב״ד", שההדיר (סימן ר״ז). על 
ספר זח השיג הראב״ד בחיבור בעל שם דומה (נדפס ע״י 
ש. אסף, בתוך.• ״ספח של ראשונים״, 185 — 206 , תרצ״ה). 
י. לובצקי. מבוא לספר ההשלמה. 6 , חרמ״ה! ש. אלבק. מב-א 
לספר האשכול, י', תרצ״ה; ב״ז בנדיקס. לתולדותיו של 
מרכז התורה בפרובנס (תרביץ, נ״ב• 100 — 102 ), תשי״א 

משלם בן משה ( 1175 [ז] — 1250 [ז]), ראש לחכמי 
בזיה (ע״ע) במאה ה 13 . אביו. מגדולי דורו, עקר 
עם משפחתו מלינל. אבי-אמו היה משלם בן יעקב (ע״ע). 
מצאצאיו במאה ה 14 היו בני משפחת'לטס (ע״ע). באישיותו 
נתגלמה המזיגה הפרובאנסלית של חורה עם השכלה. ר״מ יצא 
נגד תנועת הקבלה (ע״ע), שנתחדשה או בפרובאנס, ועודד 
את בן־אחותו. מאיר בן שמעון, במלחמתו נגד ספר הבהיר 
(ע״ע). הוא נתפרסם בצרפת ובספרד, וחרמב״ן כתב אליו 
ככבוד גדול (״כתבי הרמב״ף, [מה׳ שעוועל[, א׳, 360 — 364 , 
1963 ). ידעיה הפניני (ע״ע) למד אצלו בנערותו, ותיאר 
בפרוטרוט את מורו ואח ישיבתו! עם מותו נסגרה הישיבה 
בבזיה. פרסומו קשור בחיבורו "ספר ההשלמה", על הלכות 
הרי״ף, המפרש סתומות שבו, מוסיף על הלכותיו עפ״י ה¬ 
מסורת הפרובאנסלית, משיג עליו, ומיישב השגותיהם של 
אחרים, וביניהם ר׳ זרתיה חלד (ע״ע). בכך הפך הרי״ף 
לפוסק מכריע בפרובאנס. כבר המאירי (ע״ע) מזכיר בהב¬ 
לעה (בהקדמתו לאבות) את ספר הרי״ף. עם ספר ההשלמה. 
חלק מן הספר הוציא י. לובצקי (ע״ע) (תרמ״ה—תדס״ח), 
ובעשר השנים האחרונות נדפס הס׳ לכל סדר מועד ונזיקין, 
ולמסכת חולין ע״י מהדירים שונים, בארץ ובאה״ב. ליבמות 
נדפס הס׳ במהדורות התלמוד הרגילות, תחת השם "תוספות 
חד מקמאי". נתפרסמו מעט מהשגותיו על הרמב״ם, ומהם 
נראה כי טרם הכיר את השגות הראב״ד. 

י. לובצקי, מבואו למהדורתו, תרם״ה< הנ״י, בדקי בתים, 
תרנ״ו: ש. אסף, מקירות לתולדות החינוך בישראל, ב , , לג¬ 

לה, תרצ״א 1 ,(.׳ 5.3 אש 1 > 10 ) / 0 1 ) 1. #21x2 

. 1962 

מעלם בר קלונימוס (״הגדול״! "איש רומי"), מחכמי 
איטליה במאה ה 11-10 . חי בלוקה שבפלך טוס- 
קאנה. בסוף ימיו עבר למגנצה ושם נפסד. ם׳ עמד בקשרים 
עם ר׳ שמעת בר׳ יצחק הגדול, במגנצה, והשיב לשאלות 
חכמי ארל ונרבונה. שרדו 15 שאלות ששאל את רב שרירא 
ורב האי. רש״י הביא מתשובותיו(זב׳ מה, ע״ב) והוא מכנהו 


״גאון״. תשובותיו כונסו ע״י י. פילר ונדפסו בברלין, 1893 . 
כ 30 קרובות ופיוטים משלו נכנסו למחזור כמנהג אשכנז, 
ורבינו גרשם מאור הגולה (ע״ע) השווה אותו אל הפייטנים 
הקדמונים יניי (ע״ע) והקליד (ע״ע). 

ח. שידמו. מבחר השירה העברית באיטליה. 36-23 , תרצ׳ד; 

, 5 ?<) 4 . ! 1 ' 021 ) 7/1 : 12 ^ 0 ^ 7 ^ 1/2 /ס /{ - •ס!!)!) 1 ) 01-1 7/26 

. 1966 ,(.ץ . 8 *ש 1 >חו) 

משלם בן עלמה דאפיירא, ע״ע די פיארה( 1 ). 

מעלם מוולטו־ה׳ ע״ע וולטרה׳ משלם בן מנחם. 

משלש• ע״ע מצלע. 

משמעות, ע״ע סמנטקקה. 

משמר הירדן, מושב בגליל העליון המזרחי, בדרום עסק 
חולה. ממערב לגשר בנות־יעקב. מסונף לתנועת 
החירות. נמצא בגובה של 243 מ׳ מע״פ הים. אדמות מ׳ הי' 
נרכשו ב 1884 ע״י יהודי מאה״ב כדי להקים חווה חקלאית 
בשם "שושנת הירדן". התכנית לא הצליחה והקרקע נמכרה 
ל״חובבי ציון" והם הקימו שם ב 1890 מושבח בשם זה. 
ב 1898 קיבלה חברת יק״א את המושבה לחסותה. ב 1946 
נוספו אליה חיילים משוחררים (חברי ארגון וג׳ווד), והוחל 
בהרחבתה ופיתוחה החקלאי. במלחמת העצמאות ( 1948 ) 
ריכזו הסורים בסביבתה כוחות רבים על מנת לכבוש את 
הגליל דיד גשר בנות יעקב. מ׳ הי׳ נכבשה ב 11.6 , לאחר 
קרב נואש של המגינים ונהרסה עד היסוד. בעקבות הסכם 
שביתת הנשק ( 1949 ) הפכו מ׳ הי׳ וסביבתה לאיזור מפורז. 
ב 1949 הוקמו על אדמתה שגי ישובים סמוכים; 1 . מושב מ¬ 
הי׳ שנוסד ע״י ״בני-צפת״ ו 2 . קיבוץ גדות. רוב תושבי מ׳ הי׳ 
עלו ממארוקו ועוסקים בחקלאות (שלחין, גננות. גידול עצי 
פרי ובקר לחלב). 

משמר העמק, קיבוץ בדרום־סערב עמק יזרעאל, בגבול 
יחבל מנשה; 800 תוש׳ ( 1971 ). משתייך לקיבוץ 
הארצי — השומר הצעיר. אדמת המקום נרכשה ע״י "ד,כ־ 
שרח-היישוב" ב 1924 , וב 1926 נוסד הקיבוץ ע״י חברי 
השוה״צ, יוצאי פולניה. מ״ר, היה למרכז חשוב של תנועת 
השוה״צ. במיוחד לאחר הקפתו של המוסד החינוכי ( 1932 ) 
שהפך ב 1947 לבי״ס האזורי הראשון של דשת הקיבוץ 
הארצי. 

במלחמת העצמאות מילא מ״ה תפקיד חיוני ביון שחסם 
אח הכביש בין ג״נין, מעוז הערבים, לחיפה, וכן אבטח את 
אגף כביש ואדי מלך, שהיה אז עורק-התחבורה הפתוח 
היחיד בין ת״א לחיפה. ביפים בין 4.4.48 —ל 12.4.48 הותקף 
הקיבוץ התקפת־סצח מרוכזת ע״י שני גדודים של ..צבא 
ההצלה" בפיקוד קאוקג׳י. שנסתייעו בשריוניות, וכן הפ¬ 
עילו, לראשונה במאבק, תותחי שדה, 7 במספר. ההפגזות 
גרמו נזק רב במ״ה,אך הסתערויות הערבים נבלמו, וקאוקג׳י 
אולץ לסגת ע״י התקפות יהודיות בערפו שיצאו מג׳וערה 
(ליד עין־השופט). קרב מ״ה נסתיים בכישלון ערבי מביש, 
והיה מנקודות חספנה במלחמה. וע״ע ארץ־ישראל, עמי 
573/4 . 

הקיבוץ מתבסס על משק מעורב. השטח המעובד תופס 
כ 7.900 דונאם ופשפש ברובו לגידולי תעשייה ובן למספוא 


659 


משמי 


— מש:ה 


640 


ולמסעי-פרי. משק הוזי כולל בקר לחלב ובשר ולול. במ״ד. 
יש מפעל תעשייתי למוצרי פלאססיקה. 

,יער השומר הצעיר" שבנסיעתו הוחל ב 1929 בסמוך 
לקיבוץ, היה לחלק מיערות־מנשה, מהגדולים ביותר במדינה. 
משמש (ג 130 מ 6 ס 1 ז 3 5 ג 1 ״ב 1 ז?). עץ פרי ממשפחת הורדיים 
(ע״ע). שייך לבת משפחת השזיפיים. ב 7 מיני בר. 

קרובים לס׳ התרבותי, מצויים בסין, סיביר, מנג׳וריה ויפאן, 
ובהם המגודלים גם כעצי נוי. 

המ׳ הוא עץ נשיר. בעל נוף מעוגל, דש שגובהו מגיע 
ל 6 מ׳, ואף יותר. עליו דמויי־ביצה או דמויי־לב. פרחיו 
בודדים ומקדימים אח הלבלוב. הפרי — ביח־גלעין בעל 
ציפה עסיסית וריחנית וכסות לבד. 

מוצא הם' מסין, ושם הוחל בתרבותו כ 4.000 שנה 
לפסה״נ. בתקופת אלכסנדר מוקדו! הועבר לקווקז ולאסיה 
הקסנה, ומשם הופץ בידי הרומאים בכל ארצות הים התיכון. 
נראה שהיה מצוי בתקופת התלמוד גם בא״י. נזכר לרא¬ 
שונה בספרות היהודית בכתבי אסף (ע״ע) הרופא. עם 
התיישבות האירופים באמריקה. אוסטרליה ואפריקה הדרו¬ 
מית הובא המ׳ לחלקי עולם אלה, וגידולו נפוץ שם מאד. 
למי זנים רבים, שברובם מפרים את עצמם, 

האקלים המתאים לם ׳ הוא חורף מתון יחסית, וקיץ חם. 

רוב זניו מקדימים לפרוח, ופריחתם עלולה להיפגע מקרה 
אביבית. סכא! תפוצתו הרבה של הם , בארצות שאקלימן ים- 
תיכוני. גידול הם' מצליח באדמות מאווררוח היסב. והוא 
מתאים אף לאדמות חוליות, שבהן רבים ממיני עצי הפרי 
נתקפים ננפאטודות־שורש, אבל שרשי הם' מחוסנים מפ¬ 
ניהם. באדמות טיט בלתי מאווררות נאלצים להרכיבו על 
מיני שזיפים, שיסה שהצלחתה בינונית בלבד. באדמות 
מאווררות מגדלים את הם׳ כשהוא מורכב על זריעי מ׳ או 
לפעמים זדיעי אפרסק. ובאדמה גירית, מרכיבים אותו — 
בישראל — על זריעי שקד. אך רק זנים מועטים, מקומיים 
לפי מוצאם, מתאימים לכנח שקד. הם׳ מסתפק בכמדות 
מים קטנות. עם המזיקים, הפוגעים קשות בפרי הם־, נמנה 
זבוב הפירות הים־תיכוני, שאף מנע בעבר גידול זני מ׳ 
באזורים רבים בא״י. 

פרי ד,מ׳ מצטיין בתכולתו הגבוהה של פרו־ויטמי 1 
הוא משמש למאכל, כשהוא טרי, ולהכנת שימורים וריבות, 
וגם מייבשים אותו. 

ארצות הגידול העיקריות בעולם הן אה״ב ( 12 מיליון 
עצים), יפאן, הונגריה (נ 6 מיליון כ״א). אפריקה הדרומית 
וצרפת (כ 4 כ״א) וספרד ( 3 ). בא״י התפשט גידול הם׳ 
מתחילת המאה ה 20 , בעיקר במשק הערבי. שטחיו הגיעו 
ב 1946 ל 19,500 דונם. עם קום המדינה חלה ירידה, אך 
בשנים האחרונות גדל מאד. וכיום מגיעים שטחי הם , 
ל 11,000 דונם, דובם במשק היהודי. בישראל מגדלים כיום 
בעיקר את הזן הים־תיכוני המיובא (קאנינו) ובמידת מה 
את הזן המבכיר מאד (עלאוי). יתרונו המשקי של גידול 
הם׳ בישראל בעיקר בהבשלתו המוקדמת (מאי—יוני), לפני 
כל שאר פירות הקיץ. תכונה זו גם מאפשרת לייצאו לאי־ 
ריפה. היבול השנתי ב 1970 היה כ 13,000 טון. 

א. גור-ז. רפס־רם -ם. שפיגל. הס', תשכ״זז; ,!״ 5 ־ 11 .ס . 0 
, 004 .א ; 1952 , 111 הז 0 ( 0011 מ/ )■ €1111141 

() 01 ^ 1 ^ 4 ) ) 01 .? - 1£ מ $011 ס״ 1 .{ ;* 1954 

. 1954 , £ 141110 ( )■ 11 ( 1 111 ( 14 
י. ג—א. 


משנה (מהפועל ״שנה״ — "לחזור על דבר"), השם הכולל 
לקבצים ולסדרים של תורה שבע״ם — לסוגיה: 

מדרש, הלכות ואגדות — כפי שנישנו ע״י התנאים 
(ע״ע). — הפעל "שנה" נתייחד ללימודה של תושבע״פ 
(אבות ג׳, ז׳—ח׳: ור׳ חג׳ ט׳, ע״ב: עיר׳ נ״ד, ע״ב), בניגוד 
ל״מקרא", שעיקרו קריאה מן הכתוב (נחם׳ ח, ח).הם" של 
התנאים נבדלו זו מזו בתוכנן, בהיקפן ובצורתן, ובאמצע 
המאה ה 2 עדיין נחלקו: "איזוהי ם׳ ל רבי מאיר אומר: 
הלכות, רבי יהודה אומר: מדרש" (קיד׳ מ״ט, ע״א). ברם, 
בעיקר נתייחד השם לציונה של ההלכה (ע״ע. עס' 517 — 
522 ). הלנה יחידה נקראה "משנה" (ניט׳ ה׳, ר ועוד), וכל 
ד,מ' נולה נקראה "הלכות" (ירושלמי, הוריות ג׳, ז׳). הם׳ 
שבידנו נקראה עוד בפי אמוראים מאוחרים "משנתינו" 
(ובארמית: "מתניתין"), נדי להבדילה ממי אחרות (של 
רבי הושעיד, ושל בר קפרא, למשל. ר׳ ירד שם וב״ב קנ״ד, 
ע״ב ורשב״ם שם קל״ה, ע״א ד״ה יורשיו). ״משנתינו״ — 
שהיחד, ל״משנד.״ סתם — הם ששת הסדרים ("ש״ס": ר׳ 
להלן, עכר 645 ), שנערכו, סודרו ותוקנו בידי דבי יהודה 
הנשיא (ע״ע). סמוך לראשית המאה ה 3 . 

מקורותיה המגוונים של הנד עדייו ניכרים בהבדלי־ 
סגנון ובשינויים רבים שבדרך הצעת הדברים, המצויים הרבה 
בם/ אפילו במסכת אחת ואף בפרק אחד. ישנן הלכות ה¬ 
מוסרות גזרות ותקנות (ביב׳ ב, ז׳,• שבי׳ ד׳, א׳), הלכות 
מדינה (ב״מ ד, זד) — שאינן אלא מנהגי מקומות — 
וגושים שלמים של הלכות קצובות בנושא אחד: שכנים 
ושותפים (ב״ס י׳ — ב״ב א׳—ב׳). ירושה (ב״ב ח׳), סדרי 
בי״ד (םנ ׳ ד׳—ה׳) יעונשין (שם, ג' ז׳). ועוד, ואיו ספק 
שרבות מהן נישנו כלשון מתקניהן בימי החשמונאים ובת¬ 
קופה שלפני המרד. וכבר העיר האמורא רב על משנת ב״ק 
א', א׳: ,.הא תנא ירושלסאה הוא". לשונות קדומות נשמרו 
לרוב במסכתות העוסקות בהלכות שנהגו בימי הבית בלבד, 
ומתוארים בהן סדרי עבודה במקדש וטקסי פולחן בלשון 
ארכאית ובסגנון אפי. כך היא מסכת תמיד, שיש בה 
שתי מחלוקות בלבד (ה/ ב׳: ז/ ב׳) והיא נשנתה נולה 
בסתם, ועליה נאמר "תמיד דרבי שמעון איש המצפה", אשר 
פעל בימי רבן גמליאל (ע״ע) הזקן. גם סיגנונה של ד,מ׳ 
עדות היה היא לכך. קרובה למסכת תמיד היא מסכת מדות 
(ע״ע), ודומים להן גם סדר יום הכיפורים (ע״ע, עם׳ 391 ) 
שבמסכת יומא (ע״ע), תיאור מצוות ערבה ושמחת בית 
ד,שואבה שבמסכת סוכה (ד', ה׳— ד.׳, ח׳), סדר תעניות שב¬ 
מסכת תענית (ב׳,א׳-ה'),סדר המעמדות וקרבן העצים (שם 
ד׳.ב׳-ה׳),תיאור הבאת הביכורים בימי אגריפס הפלך (ביב- 
ג , - ב׳—ח׳) הדומה לתיאור פרשת המלך ביום הקהל (סוסה 
ז׳, ה׳).וסדר ד,כנת אפרפרה(פרה ג/י״א) הכולל גם רשימת 
של כה״ג שהבינוהו (שם ה׳). קריאות ונאומים מסוימים 
נשנו בם׳ בסגנון המדרש, המלווה אח המקרא, נגוז.• 
״,ביערתי הקודש מן הבית■ — זה מע״ש ונטע רבעי! ,נתתיו 
ללוי׳ — זה מעשר לוי; ,וגם נתתיו׳ — זו תרומה ותרומת 
מעשר..." (מע״ש ה׳, י'—י״ג). נאומו של כהן משוה מלחמה 
(סוטה ה/ א׳—ב׳). דברי השוטרים אל העם (שם, ה׳—ר) 
ודברי הכהן, כשהוא רואה נגעי בתים (נג׳ י״ב, ה׳—ז׳). 

יש להניח שרבות מהלכות טמאה וטהרה (ע״ע) ויוחסין 
(ע״ע) מקורן בחוגי כתנים, ועוד נשמרו מהלנותיהם גם 
בתחומים אחרים (ר״ה א',ז׳; כת׳ י״ג,א׳—ב׳). מקורן של 



641 


משני 


642 


הלכות נאמנות בתרומה ובמעשרות, בחבורות שנתלנדו 
למען שמירה קפדנית עליה! (ע״ע חבר, חברים) (דמאי ב׳, 
ב׳—ג׳ו חג' ב׳, ז׳ו ג', 1 —ז'), וקדמות! מתאשרת מתוך 
הקבלתן לסדרי קבלת חברים בחברת האיסיים ובכת אנשי 
היחד (ע״ע מדבר יהודה, כת ומגלות, עם' 196/7 ). מ" רבות 
מקורן בהכרעות בי״ד במעשים שהיו, ומספרן רב יותר מ¬ 
הנראה לכאורה. בם״ סדר מועד מובאים 24 מעשים, אבל 
בתוספתא שם מספרם כ 80 . לעתים השמיטו את גוף המעשה, 
והסתפקו בעדות על ההלכה שנפסקה אז, ולעתים ניטל גם 
אפי העדות ונשנתה הלכה מופשטת. הוכחות להשתלשלות 
זו מצויות לרוב מתוך השוואת המ ׳ עם ברייתות, ולעתים 
גם עם מ" מקבילות במסכתות אחרות: .נתן ידו או רגלו, 
או עלי ירקות■ כדי שיעברו המים לחבית פסולים! עלי קנים 
ועלי אגוז — כשרים. וה הכלל: דבר שהוא מקבל טומאה — 
פסול, ודבר שאינו מקבל טומאה — כשר" (פרה ך, ד׳). 
ובמקואות (ה׳, ה׳): "העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על 
הנוטפים שהם כשרים. ונוטפים שעשאן זוחלין — סומך 
אפילו סקל, אפילו קנה, אפילו זב וזבה, יורד וטובל ! דברי 
רבי יהודה. רבי יוסי אוסר: כל דבר שהוא מקבל טומאה — 
אין מזחילין בו". ואילו בעדויות (ד. ג'—ד) מפורש: "העיד 
רבי צדוק על הזוחלין... מעשה היה בבירת הפליא ובא 
מעשה לפני חכמים והכשירוהו... מעשה היה באחליא, ובא 
מעשה לפני לשכת הגזית והכשירוהו". 

הלכות לא מעטות קבעו התנאים מתוך דרשת הכתובים, 
אלא שיש להבחין ביו השלבים: מן התהילות ועד לימיו 
של הלל (ע״ע), ממנו ועד לחורבן, ואח״ב בין רבי אליעזר 
ורבי יהושע לביו רבי נתוניה בן הקנה ונחום איש גמזו, 
ואף בין רבי טרפוו ורבי ישמעאל לבין רבי עקיבא. הסתמ¬ 
כות על דרשה נמצאת כסיוע להלכה: .נדבה מה היו עושין 
בה, לוקחים נד, עולות, הבשר לשם והעורות לכהנים. זה 
מדרש דרש יהוידע כהן גדול — ,אשם הוא אשם אשם לה" 
(שקלים ר, ו׳), ועל דרשה אחרת אסר ריב״ז "שהכד,נים 
דורשים מקרא זה לעצמך (שם א', ד׳). גם שמעיה ואבטליון, 
שזכו לתואר "דרשנים גדולים", לא רצו להכריע עפ״י דרשה 
(פס׳ ע׳, ע״ב), ואע״פ שישב ודרש להם (הלל) כל היום 
לא קיבלו ממנו [בני בחירה] עד שאסר להן: "יבא עלי, כך 
שמעתי משמעיה ואבטליוך (ירושלמי פסחים ר, א׳ 1 וראה 
בבלי שם ס״ו, ע״א). גם ר״א ורבי יהושע נטו לקבל דרשות 
רק לקיים מסורת הנמים שבידיהם (גג׳ ט׳, ג׳ י, וראה סוטה 
ה׳, ב', נזיר ז׳, ד׳). ההכרה בדרשה כיסוד להלכה היתד, 
תהליך איטי, שהתעצם עם התרופפותם של סדרי השלטון 
הפנימי ונטילת סמכויות הסנהדרין. ר״ע השווה את תקפה 
של הדרשה ל״הלכה־למשה־ססיני", בהתאם להשקפתו 
הכללית על תשבע״פ. ואיו ספק שרבות סן ההלכות במש¬ 
נתנו — שמקורן במשנת ר״ע (ר׳ להלן), עיקרן בדרשת 
הכתובים. 

חם׳ וסידורה. נבר הנהנו לעיל, שמסירתן של 
הלכות מסוימות נשתמרה בחוגים שבהם צמחו. הלכות קדו¬ 
שה וטהרה ידועות היו לכהנים (ר׳ פס׳ א׳, ד, שקלים ך, 
ד , ) ולממונים במקדש (שקלים ה', א׳). שלא תמיד רצו 
ללמד (יומא ג׳, י״א), כשם שדיני ממונות היו שמורים 
בידי "דייני גזירות" (נח , י״ג. א׳—ד! ב״ב ר, ד). היו 
גם הלכות שנשתכחו מחכמים ונשמרה עליהם מסורת בידי 
פשוטי־עם: "הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלים את 


המקור,... ושמאי אומר: תשעה קבין, וחכמים אומרים לא 
כדברי זח ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים משער 
האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון: 
שלשת לוגין מים שאובין פוסלים את הסקוה: וקיימו חכ¬ 
מים את דבריהם" (עד׳ א', ג׳). בית־שמאי ובית-הלל נחלקו 
כבר בפירושן של מ" קדומות (פס׳ א׳, א׳; קיר א', א'; 
הו' י״א, ב׳; אה׳ ז׳, ג׳), וכך אירע ל״בתים" עצמם. ש¬ 
תלמידיהם נחלקו על טיב מחלוקותיהם (ר ערלה ב׳, ד׳, 
ה׳, י״ב). חוסר בהירות זו הצריכה את המוסרים לפרש, 
ותוך כדי פירוש שוב נחלקו הדעות. ריבוי המחלוקות היה 
גורם מזרז בסידורן של ד,מ". בשמו של רבי יהושע בן 
חנניה (ע״ע) מוסרים דברים שהיה "שונה" (תע׳ ד׳, ר! 
תוספתא תו׳ ב׳. ט׳) — כלומר בלשון מסוימת —, ואין 
ספק שסידר מ". מסכת קנים (ע״ע) שבידנו היא משנתו. 
וכן שייכות אליו הם" טבול יום ד, א׳—ר; זבים ה׳. א׳ 
וי״ב. נידה י׳, ר היא אחת מי״ב דברי חכמה ששאלו אנשי 
אלכסנדריה את רבי יהושע (נדה ס״ט, ע״ב), והשניה מהן 
שנויה בנגעים י״ד, י״ג, כמפורש בתוכה. 

מיונן של הלכות לפי נושאים נרמז כבר במשנת חגיגה 
(א׳, ח'): "התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה 
שיסמכו. הלכות שבת חגיגות ומעילות הרי הם כהררים 
התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינים 
והעבודות, ד,טהרות והטמאות והעריות יש להן על מה ש¬ 
יסמכו. הן הן גופי חורה". בתוספתא נמנים גם "הערכי! 
והחרמים והקרקעות ומעשר שני" כאלו ש״יש להן על מת 
שיסמכו". אבא יוסי בו הנין אומר: "אילו שמונה מקצועי 
תורה גופי הלבות". חכם זה, שהי בסוף ימי הבית, הוסיף 
כבר על המספר של המ׳ והגיע ל 8 . ר׳ אליעזר בן הורקנוס 
(ע״ע) סידר אף הוא ם׳. נידויו גרם לדחיקתה. אד שרידיה 
ניכרים במשנתנו (עיר׳ ב׳, ד: הלה א', ר בהשוואה לתו¬ 
ספתא שם א׳. ר). לעתים יוחסו דבריו לרבי יהושע (השו׳ 
םנ ׳ ז׳, י״א לתוספתא שם י״א, ה׳), והיו גם החלפות כאלה 
מדעת, מפני שרצו לפסוק כהלכתו. חילופים אלה נתרבו 
כ״כ, עד שהיה צורך באזהרה "למחליף דברי ר״א בדברי 
ר״י... שהוא עובר בלא תעשה... ד.לא תסיג גבול רעך׳" 
(ספרי שופטים. קפ״ח). יוצאת סן הכלל היא משנת פרה. 
שיש בה מחלוקות רבות בין ר״א לר״י (א/ א׳; בי. א׳: 
ד׳, א׳—ג'). 

ליד סדרי הלכות לפי "עניינים" נתקיימו גם סידורים 
אחרים, ודוגמה לכך משמשת מסכת עדיות. התהוותה 
באספת החכמים אשר ביבנה (ע״ע) בזקנותו של רבי 
יהושע, ומטרתה — סידור המחלוקות שבין שמאי והלל, 
בין בתיהם, וביו רבי אליעזר ורבי יהושע, בירורן והכרעתן. 
ברם, המסכת, כמות שהיא לפנינו, מביאה עדויות מקבצי ס" 
קדומים, וגם היא בעצמה לא הגיעה לידנו בצורתה הרא¬ 
שונה ואף לא בנוסח אחיד. הלכותיהם של חכמים קדומים 
נשנו יחד גם מחוצה לה, כגון תקנותיו של יוחנן כהן גדול 
(סוף מע״ש), הלכותיהם של שני דייני גזרות (כת׳ י״ג, א׳ 
ג , ) ותקנותיו של רבי יוחנן בן זכאי (ר״ה ד', זד—ד'). — 
שרדו גם גושי מ", שסידורו הוא לפי צורתן, במגילה א׳, 
ה׳—י״א שנמות 13 הלכות הפותחות כולן בלשון: "אין 
בין... ל... אלא". תבן חוזרות ונישגות במסכתות המתאימות 
להן, וברור שהקבוצה נלקחה מבית מדרשו של תנא, שבו 
סידרו ם" לפי עקרון צורתן. לסוג זה שייכות משנת ערכין 


613 


סש:• 


644 


ב , . א'—ו׳: "אין פחות (פוחתין) מ... ולא יתר על", ושם 
ג׳, ה׳—ד׳, ד׳ ("מעכבות ["מעכבים"] זו את זו") יש בה 
מחוץ לערכין (ערלה ב/ ו׳—ז׳, נד׳ י', ח׳; מעילה א', ד׳), 
וודאי שהיו פעם חלק מאותו קובץ. שורת המ" שבמנחות 
ג׳, ה^ד׳, ד׳ ("מעכבות ["מעכבים"] זו את זו") יש בהן 
הלנות שאינן ידועות משום מקום אחר. ע״פ הצורה סודרו 
ס" גם בחר א׳, ד׳—ז׳ ("כשר ב... פסול ב...": "כל מקום 
שיש... אין...״), במעילה ד׳,א^ו׳ (״מצטרפים זה עם זה״)— 
קובץ שהשתמש בו כבר רבי יהושע (שם, ג׳) —, ובנידה ר, 
ג׳—י׳ ("כל ה... ויש ש.,."). קרובות לכד גם הם" שעיקרון 
משותף מונח ביסודן, כגון כת׳ ב׳, ב׳—ה' ("הפה שאסר 
הוא הפה שהתיר"), גיטין ג׳, ג׳ ("בחזקת שהוא קיים"), 
שם ד׳, ב׳—ה׳, ד ("מפני תקון העולם"), נזיר ט׳, ד׳ 
("רגלים לדבר"). 

בסידור הם׳ הגדיל לעשות רבי עקיבא, שהוא "אבי 
המשנה״, ועליו נאמר ש״התקין (= סידר] מדרש ]הלכה], 
הלכות [מ"] והגדות" (ירו' שקלים ה׳, א׳). רבי יהודה ה¬ 
נשיא דימהו "לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חיטין 
מנית בה, מצא שעורין מניח בה, מסמים מניח בה, עדשים 
מניח בה. כיון שנכנס לברר, מברר חיטין בפני עצמן... כך 
עשה ר״ע, ועשה את כל התורה,מטבעות מטבעות" (אדר״נ 
נ׳־א, י״ח), ו״סטבע" פירושו נוסח קבוע, כמו "מטבע שטבעי 
חנפים" (ירו׳ בר׳ ר, ב׳), ו״מטבע של תפילה" (שם מג׳ 
ג׳, ד). המאמר המפורסם של רבי יוחנן (סני פ״ו■ ע״א): 
"סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רני נחמיה, סתם 
סיפרא רבי יהודה, סתם סיפרי רבי שמעון וכולהו אליבא 
דרבי עקיבא", פירושו, שר״מ שנה את משנת ר״ע בסתם, 
ולכן אין מוצאים בם׳ את ר״ס אומר בשמו. ר״ע פירש 
הלכות קדומות (פכש , ד', ט , ; חשו׳ תוספתא שם נ - , ס״) — 
גם במקום שרבותיו אמרו ״ולא היה לי לפרש״ (יב׳ ח׳, ד׳; 
תוספתא זב׳ א׳, ח׳) — הוסיף עליהן, הגדיר (פאה ד׳, ה׳ו 
ועוד הרבה) והכריע (מע״ש ב', ד׳ ועוד). הוא גם חלק על 
הלכות קדומות מתוך דרשות, ויש שחזר בו מדעתו (תוספתא 
עוקצין ג׳, ב׳). על מ" הרבה נאמר בתלמוד "ר״ע היא", 
ולגבי גושי מ" ניתן הדבר להוכחה. יב׳ י', ג׳ נמצאת בתו¬ 
ספתא (שם י״א, ף) כדברי ר״ס בשם ר״ע. סגנון "יש 
מותרות... ואסורות" (שם ט׳, א׳) הוא כלשון מקר זי. א׳, 
שהיא משנת ר״ע (ר׳ שם), ויש רגלים לדבר שגם נוסחאות 
דומות ("יש מביאין וקוראין... מביאין ולא קודאין..." [ביב׳ 
א׳, א׳ 1 ; "יש מביאות... ויש שאינן מביאות.,." [כר׳ א׳, ג׳]), 
ממשנתו הן באות. ויש שנשארה עדיין חתימה אגדית שלו, 
כבסוף מסכת יומא. 

תלמידי ר״ע קיבלו את דרך סידורו, אך נבדלו בדעו¬ 
תיהם לגבי תכנן וניסוחן, והכניסו למשנותיהם מתורתם של 
תנאים אחרים — ואף משל ר׳ ישמעאל (ע״ע) — ושנו את 
דבריהם כ״סתם". שרדו במשנתנו קבצים, שיחסם למשנת 
ר״ע אינו ברור, ושעכ״ס כבר השתמשו בקבצים קודמים, 
כקובץ המ״ של אבא שאול (ע״ע): ,.אפוטרופוס שמינהו 
אבי יתומים ישבע, מינהו בי״ד לא ישבע, אנא שאול אומר 
חילוף הדברים" (גיט' ה', ד׳). אבא שאול לא אסר: "חילוף 
הדברים', אלא שרבי — או פי שקדם לו — שילב כך את 
תוכן משנת אבא שאול. וכד׳ גם במשנת עשרה יוחסין 
(קיד׳ ד׳, ב׳) — שכבר היתה לפני אבא שאול —, ובכתו¬ 
בות ד, ר שבסופה כתוב: "אבא שאול אומר, אף המקללת 


יולדיו בפניו", כלומר שאף היא נמנתה במשנתו. בכל מקום 
שנאמר בם׳ "פלוני אומר אף..." יש להניח שלפני המסדר 
היתה הנד של אותו פלוני. על שרידי ם" קדומות מורה 
גם הלשון "אמר דבי פלוני" במקום שאין ויכוח, שכוונתה 
לומר, שאותו תנא ממשיך את הדברים שנאמרו לפני זה. 

משנתו של רבי. כנר העיר רבי שמשון מקינון 
כי .,אף על פי שרבי סידר המשניות, היו סדורות קודם 
לכן אלא... וה אומר בכה וזה אומר בכה, והוא בחר אח 
אשר ישר בעיניו. אבל המשנה והמסכתא לא זזה ממקומה 
וסדרהו כבראשונה, וראיה מהא דסוף כלים דתנן ,אמר 
רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה׳, 
שמתחלת אבות הטומאות ומסיימת אפרכסת זכוכית טהורה, 
ואם רבי... שינה סדר הקדמונים היאך אסר רבי יוסי הכי, 
והלא היה קודם שסידר רבי המשנה ומאין היה לו לדעת 
איך יתחיל ואיו יסיים..." (ספר כריתות, לשון למודים. 
שער ב, סי׳ נח). ברם, כשם שרבי הכניס למשנתו 
מקורות רבים בלשונן ובניסוחן, כך גם שינה, לעתים, בתוכן, 
צירף מקורות שונים, הוסיף עליהם וגם הכריע. כך מעידים 
לשונות האמוראים: .,מתניתין יחידאה היא" (סונה י״ט, 
ע״ב). "בלשון יחיד אני שונה אותה" (חולין נ״ה, ע״ב), 
ועוד. בכך שסתם רבי ם׳, ראו האמוראים מעין הכרעה לצדו 
של תנא פלוני (ר' חול׳ ק״ד, ע״א), ועל הסתירה שבין מ" 
חוליו ר. ב׳ וג׳. אמר רבי חייא בר אבא: "ראה רבי דבריו 
של רבי מאיר באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ודר׳ 
שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים" (שם פ״ה, ע״א). 
רב יוסף יישב סתירות שמצא בתוך מ׳ אחת, ע״י 
הנחה, שרבי סתם חלקה כתנא אחד וחלקה כזולתו 
(ר״ה ז׳. ע״ב, ועוד). ואכן, ניתן להוכיח כי זו היתה דרכו 
של רבי. 

לא כל המי׳ שבהן נזכר רבי בשמו הן הוספות: כי כשם 
שנהג הוא בס" של קודמיו, שבמקום לשונותיהם "אני אומר 
— והם אומרים" כתב את שמותיהם, כך גם נהג התנא בבית 
הועד של רבי ושינה את ה״אני אומר" ל״רבי אומר". ישנן 
מ" שנישנו עפ״י הכרעתו של רבי, מבלי שלשונות ההכרעה 
נזכרות בהן: "טיפת חלב שנפלה לחתיכה, אם יש בה בנותן 
טעם באותה חתיכה. אסור. ניער את הקדרה, אם יש בד. 
בנותן טעם באותה קדרה, אטור״ (הו׳ ח׳, ג׳); — ובתוספתא 
שם (ח׳, ו׳) נאמר: "טיפת חלב שנפלה לחתיכה, ר׳ יהודה 
אומר: אם יש בנותן טעם באותה חתיכה, וחכמים אומרים 
באותה קדרה. אמר רבי: נראים דברי רבי יהודה בזמן 
שלא ניער ולא כיסה. ודברי חכמים בזמן שניער וכיסה". 

אין ביכלתנו לקבוע עיקרון אחד כללי שעל-פיו נהג 
רבי בעריכת הם׳. טיב המקורות שהיו לפניו ומידת הת¬ 
פשטותם בין החכמים קבעו. כנראה. את יחסו אליהם. לפיכך, 
מצד אחד מ׳ "לא זזה ממקומה", ומאידך יש ם" שנסתמו 
שלא כדעת רבי (בר׳ ד', ה׳: ר׳ תוספתא שם ג', י״ח; 
ר״ה י״ט, ע״ב: בכו׳ נ״א, ע״א: "מתניתין דלא כרבי"), 
וכאלה ש״רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי". על האחרונות 
אמר רב אשי: "אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואפר 
לי לא תימא רבי נטיב לה אליבא דתנאי וליה לא סבירה 
ליה, אלא רבי טעמיה דנפשיד, מפרש..." (שבר ד', ע״א). 
ודאי שהבד אינה ספר פסקים, אבל היא גם אינה רק "ילקוט 
לתורה שבע״פ״ (ח. אלבק. מבוא למשנה, 274 ), אלא קאנון 
משפטי. בעצם מעשה המבחר והצירוף מתוך קבצי המ" 



615 


משגה 


646 


השונים שאף. כנראה. רבי לגוון את משנתו ולתת בה מעין 
ייצוג לכל קבצי הנד הידועים בזמנו. כדי שתתקבל על 
י דעת כולם. ובמעשה זה היה משום הכרעה. 

הקובץ של רבי נעשה למי בה״א הידיעה, ויתרם — 
לבריתות ("היצוניות"). נוצר "קאנוך, כלומר: מידה, שעל 
פיה וביתם אליה הוערכו כל הנד האחרות, והיתה "חתימה". 
אמנם יש במ׳ הוספות וגם שינוייים של רבי עצמו, כפי 
שנתהוו במשך שנוח העריכה הרבות. וכן הוספות של בניו 
(מכות ג׳, נדו; אבות ב׳, ב׳), ואפילו נכדו (ע״ז ב', ר וד׳ 
שם ל״ז, ע״א). וכן תוספות עפ״י בריתות. — שעדייו מסו¬ 
מנות כד בכ״י (ר׳ כתר ז׳, ר, כ*י ?;מבריג׳) — ואף עפ״י 
התלמוד (בעיקר דברי אגדה, בסוף המסכתות או הפרקים), 
אבל אין בכל אלו כדי לשנותה מעיקרה. החומד הדרש נכנס 
לתלמוד (ע״ע). ונלמד כפירוש למ ׳ . בכך יצר רבי קודכס 
משפטי, שלא חתם את ההלכה, אבל המציא לה בסיס אחד 
משותף ומוצק, וגם נראה שזן היתד. כוונתו. 

כתיבת ה מ׳. השאלה, מתי נכתבה המ ׳ כרוכה בבעית 
כתיבת תשבע״פ כולה, שהיתה שנויה במהלוקת כבר בין 
הגאונים (ע״ע) והראשונים. רב סעדיה גאון, הרמב״ם ואח¬ 
רים. סבורים שכל חכם כתב לעצמו, וכך עשה גם רבי. 
לדעת רש״י ואחרים גם ד,מ׳ וגם התלמוד לא נכתבו עד 
לסבוראים (ע״ע). חז״ל מזכירים במפורש איסור הכתיבה 
(ירו׳ מג' ד. ד׳; ועוד). אך לא הסרות עדויות על כתיבת 
הלכה למעשה (כת׳ מ״ט, ע״ב; תמורה י״ד, ע״א ועוד הר¬ 
בה). ברור שד,מ׳ נשנתה בע״פ, ושוניה — שנקראו "תנאים" 
(סוטה כ״ב, ע״א) — היו בחינת "ספרים היים" שלה, אבל 
מכאן עדיין אין הוכחה, שלא היו גם ספרים כתובים, ועדייו 
אין להכריע אם אותו תנא, רבי יצחק רובא, שעליו אמר 
רבי יהודה הנשיא "דבהנח ליה כל מתניתא" (ירו׳ מע״ש 
ה׳, א׳), לא היה מעין שומרו של טופס מ׳ כתוב. 

חלוקת המ׳. המונה "שיתא סדרי מ׳" נזכר לראשונה 
בפי דבי הייא הבבלי (כת׳ ק״ג, ע״ב: ב״מ פ״ה, ע״ב), 
ו״ששה סדרי משנה" או "ששה ערכי משנה" במדרשי א״י 
(שהש״ר י״ד! אסת״ר א', י״ב). רבי שמעון בן לקיש מונה 
את סדרם, בסמיכות לכתוב (יש׳ ל״ג, ו): ,והיה אמונת 
עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת׳ — ",אמונת׳ זה סדר זרעים, 
•עתיך׳ זה סדר מועד. .חוסן' זה סדר נשים, ,ישועות׳ זה 
סדר נזיקין, ,חכמת' זה סדר קדשים הדעת' זה סדר טה¬ 
רות" (שבת ל״א, ע״א). מנין שונה בפי רבי תנהומא: 
"נשים, זרעים, טהרות, מועד קדשים ונזיקין" (שוח״ט י״ט. 
ד׳), ובודאי לא היה סדר קבוע. כל סדר הלוק למסכתות. 
המלה, שהוראתה כמו "מסכת הארג" (!□זטסנזז), נזכרת 
לראשונה אף היא בפיו של רב חייא (שבת ג', ע״ב). מספר 
המסכתות 60 (שהש״ר ף, י״ד). אצלנו חן 63 , אך שלוש 
ה״בבות״ (קפא, מציעא. בתרא) הן מסכת אהת — "נזיקין" 
(ב״ק ק״ב, ע״א), וגם סנהדרין ומכות נהשבו כמסכת אדת. 
המסכתות סודרו לפי גודלן ומספר פרקיהן, חוץ מסדר זר¬ 
עים, המסודר בכל מיני אפנים בם/ בתוספתא ובכה״י. 
הפרקים, וגם מקצת שמותיהם, נזכרים כבר בתלמוד, אבל 
מידת הפרק לא היתה קבועה. ומרובים ההילופים. החלוקה 
לס". או להלכות, היתה בעיקרה כבר לפני הירושלמי וה¬ 
בבלי, אלא שגודל ד,מ׳ היחידה בם" שבבבלי נבדל מזה 
שבכד, ושניהם שונים מגדלה של ד,מ׳ שבירושלמי. הלוקח 
ד,מ" בדפוסי הבבלי נועדה להקל על הלומדים, אבל גם 




גבריייויניד־ויזנגכיימי^נפנכנלגזח-־^י-ד■ 
ידדלד נר **•גשיונק יי ■י<ןפ*ןונן נכי• נ* 04 נגני 

ונזזינייג?׳ פמכעכ)*זיי) 0 מיונג 1 יזפמ*!)יזבמי ונ 


יגרייס ידשנ־זני^ינ'נו*ד־.נ'-ניוי ^ 0 םימו* 3 י־ח^הנ י 2 • 
יי־'ייוח*נבןו*יקנמכ*,מ)ףכי־ידלעחכב 4 כח:ץח נ! נד 

©נבווסנ-זידנכ^ניוידוזוןידיכזי-י י£נף*י ניניו ניני 

1 י<גבייכי שימןמינףייעכנכ־ויהקכנגממםנ 1 כיי א 

וזיזפנבלר-דנזןאנס^אגשזודמביואנינ^יאד־נפינ! [:די 



קר״ןאתסמיןנקרנץםש׳נהסז 11 *בנב 1 םץ לסבל 
בגנריסתןעז-םיזנסמוסוז־תהדיומסז יבייי ■ליעיד 
תוי^יב וויסיין קי וזנוח יכן נמ**ל •גש־ עד 




"נ־זה ילי׳נז׳ח !*^!•-.ל״ד-גהט־יזיינויןקי 
< 1 מתוווינזאיייענז דיודד- 0-14 [ י״־זיז מים רדד 

׳לייזנייננכוג ■ ■ד״״יזם 

מא נ^וי הענן נבא/יזו מ וךהו ריו ? נניזא נני • אי 
ססזהןפבימיני״נד^ אדיז־-דד אח איי י. 

י>׳נ-י ■נ; [לילדו חסו **זיז <י *יח יי■ *י־ 

ק נענירז! נתז נ־קנ*י ידי נן ■ זיגמסי*] ניי־* 



-י__ 

מדדו־י! י,ל,ד - — גי] יי׳. , :ג ־גילח נו ירי 7 ינדיי נדי נדו 
ידיך י׳-אול-נ - לתי־כ— ידו ^ויידני^^יינרי^ 
״לי' '־ נזץ יק״מ״יז-רסייזח-^־זנ״מזן־יח 
•ענסיאי־וסא ־ 11 נ -מ-.— נין: נדי דיין ידג נ* עדיי 
ימינזסדנקר דגש וסכן ■דדנגנחשי״נח^.—^חסונד^יז 

ננזיוי־הפיוי ■יחח&אחיינג^סנפ^יונרנו^יפגשפיפנאמ 

אאיעדוזעלחנהייי.**■ ליח ד-נפליז חגיי. צלח נססו 
ימ״׳גיני.חז:חיני*וי.^/חשי תננרןיי.אית 

י י כוזיסודיך-זיתשסיגנשחו־ן 
מניעיו נץ־ברתלרבןרניא^י׳עור״יגז־כק חנלח ל 
לנדזז־מומ־יוקי- וין ייידדר 'יי׳*תי*י״- 7 ד •לש 
סזנןזוסנןמץ־נמכלודמלעזש■[' ־ 


משנה ברכות פרק א', עם פירוש המשניות 5 רפר״פ, 

נאפולי, רנ״ב. 

בב״י, שבהם המ" מסודרות בראש כל פרק. חלוקתן שונה 
בכמה דברים. בכ״י ישנים החלוקה מצוינת ע״י רווחים. 

נוסח ה מ׳. השפעתם של ה״תנאים", ששנו את המי, 

על נוסח המי ניכרת, מפני שהגיהו אותה עפ״י פירושי 
אמוראים. אמוראים אחרונים לא ידעו לפעמים שנוסח מ׳ 
פלונית אינו אלא מהגהת ה״שונים" (בר׳ א', א'; ר׳ בבלי 
שם ט׳, ע״א). האמוראים הראשונים לא הגיהו את המ׳, אף 
כאשר הלקו עליה. אבל מן הדור השלישי של האמוראים 
ההגהות מתרבות. לציונן משמשים בבבלי המונחים: "תני". 
"אימא", "הכי קתני", "הכי קאמר", "אינה משנה", "סמי 
מכאן", "איפוך"; ובירושלמי: "כיני מתניתא", "לית כאן", 
"אין כאן". במשך הזמן התהוו חילופיו בין בבל לא״י (ב״מ 
ד׳, א׳, וירו' שם, ובבלי שם מ״ד, א׳—ב׳; ע״ז ד׳. ד׳ וירו' 
שם, ובבלי שם נ״ב, ע״ב). וגם חילופין בין הישיבות עצמן. 
מכאן נם ההבדלים הניכרים שבין כה״י שבידנו, שיש בהם 
הוספות קדומות. כה״י החשובים ביותר של ד.מ׳ שהגיעו 
לידנו. הם: כ״י קאופמן. הנמצא בבודפשט (ד״צ: האג, 
1929 ); כ״י פרמה 38 נ; ב״י קמבריג׳ 73 (הו״ל ח״ס״ן, 1 ל.¥\ 
בשם המטעה "מתניתא דתלמודא דנני מערבא", קמבריג׳, 
1883 ), וכ״י אוקספורד 117 ובו פירושו האוטוגרפי של ה■ 
רמב״ם (הו״ל ר. אידלמן ום. ששון, 1956 — 1966 ) ; כ״י 
שלמים בלולים גם בכ״י מינכן של התלמוד הבבלי (ד״צ: 
ליידן, 1912 ; ירושלים. 1970 ), ובכ״י ליידן של הירושלמי. 
סדרים בודדים ומסכתות יהידות בלולים בכל נד,"י של 
התלמוד. כ״י של הס׳ הכלולים במסכתות של הבבלי, אינם 
מייצגים נוסח בבלי דווקא, ואלה שבירושלמי אינם מייצגים 
תמיד את נוסח א״י, כי הסופרים העתיקו מר.מ׳ שהיתה 
בידיהם, רש שנוסח המ ׳ שבראש הפרק אינו תואם את נוסהי 
הסוגיה. נוסה א״י (כגון ב״י קאופמן), מצויין בכתיב שונה 




7 ־ 6 


מש:ד: 


648 


מהרגיל. ונשמרו בו שרידי הלשון הזויה בא״י, שניטשטשו 
בנוסח הבבלי והושוו ללשון הספרותית. חשיבות רבה לק¬ 
ביעת נוסח ד,מ׳ וניקודה יש לקטעי הגניזה (ע״ע) המרובים. 
הנד נדפסה לראשונה בספרד רמ״ה (לערד). וממנה נשמרו 
רק דפים יחידים. כמהדורה ראשונה מקובל לראות את דפוס 
נאפולי רנ״ב, הכולל את כל הם׳ עם פירוש הרמב״ם. דפוס 
זה נוסה בעיקרו לנוסח הירושלמי. אד הוגה בכמה מקומות 
עפ״י הבבלי. הדפוסים 


שלאחריהם (ונציה, 
ש״ו—ש״ז והלאה). רו¬ 
בם בבר הוגהו כך. 
חשיבות מיוחדת נוד¬ 
עת להוצאתו של ר׳ 
יו״ט ליפמן הלר (ע״ע). 
הוא הדפים אותה עם 
פירושו ..תוספת יום־ 
טיב״ בפראג, שע״ו— 
שע״ז, והיא נעשתה 
ליסוד כל המהדורות 
שבאו אחריה. הוא הש¬ 
תמש בכ״י של הם׳ 
וסידר נוסח מוגה. עדיין 
אין מהדורה בילןרתיח 
הכוללת את כל שינויי 


"י-־ י 41 י־ סי*- **'••**^י־ס י*"- •!־!ז " 1 "יז 
י״ג* חיאשיזזייא 

-גל ׳"*׳עז מעילאי* *'אכ־יגריעיז ■ 1 ־גדי 1 
5 יאת-י 6 נר*א 1 יל 16 ״ז 3 

גיסיז. ס פיז ג, 

י• ׳ציויטגייס* 4 •*ה^י ^יי־ניןרייז עזיייג 
**יותמהיייץ יטץא* ין** 0 י 5 וז 1 י^מצהןוו 1 ^ 
ו׳־־יינעיז- נת< 7 עג-*'פג־ יג׳יסיייאמ׳^ראייי־ ה 
*־*•־•ר ׳* 3 ׳•י*צ 4 ־ "יו״־ייז יצייי נייז ***יי ן 
י>)יג׳*ר'אויי •לציס* ־גייר במן "ייני ז איליה "• 
•א^יי-י־יי־יגוזהמצצ^ל, שב-יאמרנ״ז 
*■וי'*פ *גן*■□ 'הי־.יי~ומזדי* י *;ך •נל׳יאיר* 
•*יי-ו! '?איי• ואגילאי -א יתח**ז "*.עייייגד 
ג״זיי־י געיל׳ ם עג״י־ה זג״י׳נונ־ס ח״גיו 
י• • 8 **יי"(גי׳יזת^־סע&יי-ים ב*זיי 3 •; 
׳*■׳!.י , *! ה^־־״זיי׳-ב^גיעיייה •?*זייייז 
ז?*׳ג־גיייויז ד־ נ׳^לי"ט&י־יי ג־יבו ז 
•איני יגיו׳״א ~^י 9 י ו יא ?'אחי־יוז'■•{־יהי״ 1 
3 י 3 ין ■ 1 אמייל ואי^אןירייע^יו ייוווייח* 

צייד^גסולאוזויוולז מ מ;מ <ט 3 יד 

גי׳י-•־ 1 ■־ זג 1 בי *ו״ו* £יי י>ו ייעזייז , 
א 7 איזן'<ר עי ׳* 30 '■' אה •ביי דע״ות יי^ 
•*■ימגטיח י*-זי־יי* ׳<ו"וי 5 א היומי! ־*ן^ 
י־ י־זי־יז יא•^אי• ייל 

יינ 3 ההג 5 ״כ י׳ •ויה■ * 4 *•■***■רא 

מי־■ יזי־יכיז וי*א ג*ו־ "•י*לי׳ד עד •זייס-י 
־•ח־גזמיב ינ*יי יייני־י ייי י * יין יל־גיאז־ד 
אי** 1 _**#יי 3 1 ,!נ קוראיו.ץוי 1 *גי*יו 

׳"*רי*ה י 5 וגגמזי^יהיי^ו 3 יקץ 3 עייאיג דלה 
־גי׳ יי י ?י<י¥מ י *יזייה גט עי 
ש־ן ^ י^ייה 


מפירושי התלמוד, אבל לעתים פירש פירושים חדשים — 
בהשפעת הגאונים. הרמב״ם עשה שתי מהדורות, ובשנייה 
חזר בו בכמה דברים. 

תשומת לב מיוחדת הקדישו מפרשי יה״ב לסדר זרעים, 
שאין לו תלמוד בבלי, ולסדר טהרות. שאין לו תלמוד כלל. 
מפירושו של דבי יצחק בן מלכיצדק מסיפונט (שבדרום 
איטליה). מאמצע המאה ה 12 , הגיע לידנו רק פירושו 
.*,,*".*מ**^** לסדר זרעים (ניפס ב־ 

יירי עלמלך נ ,■^!*־•.*!*ומייי■ 
)וייניי־ט־יו^י״ע־ ׳ג׳־ייי יי*י־י׳*חנ>*נ!י 
נ:ח:ו׳־מויפ־' 3 ץיי ייישיבראי^*^ 
ונפייכו*צ:<נ'י'פ.--' , ־יר>נחנן^ 1 ־זז א*<ן 
1 ׳ילי^ייעי'. .' ■ י י אייחד 


פיז ו 

'י׳-־ייר־ ■'."יזו"נ י •"י חעואיהג 
י. ■!יא לי־י־א נידי ינ י רילי^ י ■ל 1 יל א 
■י ד,,יליי־ לנילעני■ , '־ זניג 
- .',ייס״ין ילהייס ב י גי״גיייווי־זנו, 

--יי 1 ■יי לי "ל■ י ״נ־ /■.■ 

ו־אי.ו ל,י'י'־גיח אנ 5 יי יי <*יייל 
״דייו. י• א 'י י - י 3 '<יח-אל• י, י: ן - •יי 


הנוסח הידועים. עבודת 
מחקר והכנה יסודית 
לסהדירה כזו נעשתה 
בספרו הגדול של י. נ. 
אפשטיין (ע״ע) "מבוא 
לנוסח המשנה" (ר׳ 
ביבל׳). 

פירושי הם׳. הג¬ 
אונים תרמו אך מעט ל¬ 
פירוש המי, משום שמאבקם בקראות לא הניח מקום לניתוקה 
של הס׳ מהתלמוד ולהבלטת ערכה העצמי. ידוע, שהגאונים רב 
סעדיה ורב האי פירשו את ד,מ', אלא שפירושיהם לא הגיעו 
לידנו. "פרוש הגאונים על סדר טהרות" (הו״ל י. ב. אפ¬ 
שטיין. ברלין, תרפ״א—ס״ד) מקובץ מכמה פירושי גאונים, 
ומשערים שמחברו הוא רב שמעון קירא. הוא מפרש בעיקר 
את המלים, על פי מלים דומות בארמית. ערבית, יונית 
ופרסית, ומסתייע בתוספתא. בתלמודים ובתרגומים ובכתבי 
הגאונים. רבי נתן אב הישיבה (ע״ע), שחי במאה ה 12 , 
חיבר פירוש בערבית לכל הם/ ובידנו נשאר רק ליקוט 
שנעשה מתוכו, כנראה בתימן, וזה נדפס, בתרגום עברי, 
בהוצאת ד,מ׳ של "אל המקורות" (ירושלים, תשט״ו—תשי״ח). 
הרמב״ם הוא שהחזיר לם׳ את עצמאותה בפרשו אותה 
כולה בערבית (״כתאב אל סראג״ = -ספר המאור"). בפי¬ 
רושו זה עסק 7 שנים, משנת 1168 . חלקים תורגמו לעברית 
בידי יהודה אלחריזי (ע״ע) ושמואל אבן תיבון, אבל רק 
בפקודת הרשב״א תורגם כל הפירוש, בידי אנשים אחדים 
( 1297 בערך), ונדפס בתוך ההוצאה הראשונה של המשנה 
(רנ״ב), ומאז שנת רפ״ד צורף לכל דפוסי התלמוד. הרמב״ם 
הקדים לפירושו פתיחה על השתלשלות תשבע״פ, וכתב 
פתיחות לסדרים ולמסכתות. הרפב״ם הכנים לפירושו מבחר 


דהע׳טרחן־וי.•('-יסדו י.נ'-/ מחיע׳גים 
ו יהי^ע>וי ןגריזין 13 וי!ים 8 ב 3 ז טיגניי־ 1 
•געליויז^ט^יז״יייגא׳נעייהו־׳יזיטי ה 
הויטייעז *- #■!יזמי ארייטיאי ^ןי׳!י? 
■***ד *יצ׳יום •מד ^ י• ס-ע 

, !ל זי<ג 

**ז•' 1 *•״ **ט •לי- ־וחוזייד ןיוצ*עי 4 יגז״ז*• 
^ 1 •*וגוי״ימא״׳ווימייג י 

•י׳!! 3 נ: 90 ינ!ז או *•סי •גוון אמלט ג&י 
3 * 3 -יו־- 1 ר$י<**ם • י .^ע 1 י*¥*עו•" 

א! אין *ענץיגיאויצ £8 <ןי>׳ ויז^ה 

א׳ בחצר עי **^ד יצי-יי >*וי׳* אי* 
נל׳גיבדי כ^נדיןים ׳*"•#. 1 ז-י ■ני*מ*וויר״*נ*י.י 
־יינצו*ז*!*ריצ*< י. *י| וי ר 
'׳■*ייר'־ י פ-יז * 

איו עומייי א;יא ר*\** 1 בייאי.■ 

מציריב הרא׳סיגיה עיייזיני *תן) אחי* 
״*חי׳י י 4 ׳ 3 13 • עזיכיונו אה^*נז *ט "לם ן- 
אעלי טע שיא־ 3 1 ־;\*%י יא י׳ציעיט■*־ 

גי־ט 3 י׳ר ע\ען׳ 5 ו 1 <אז$* 1 י *' 3 

*•ייייס •גיייל י —'*ייו***^<(*<'* 
י׳*א יים א 83 נ׳*^י 3 חצו־ג* וינג״י 

גיזיי 5 \ ליעל*, י עןי 3 חאי* איטייז 3 ד 3 ו 1 
־^־גן<גיי י גד* ייאיייזיי נילי י - 1 ד 

י- מאיל־*ןףזזיא־מז' •גי*.(ייו 1 ו 1% \נו 

%1 6 'יצי *• 5 <י כיי ויי׳ ין ג׳זייט י* 

יי<י ז• וי ם ״,^ג* •!*•-.״ ן^יןן* 

י♦? •• זי 1 ״׳. מי ►לי 3 • 3 א 1 <ל ?^**' 4 

- •זוי-י טיתי,'-־ '.'י*י׳ך<** 7 ״־ 4 ויו\- 1 | 1 יוו'•־/- 
י, י 4 *ימו־י־*ייי ־ , ^ -.#*"►<יי חניוני■ 4 י 
ד',ל^־יועיי■' ח , ■ימגיוח(ד 


תלמוד הוצאת "ראם", 

וילנא). פירוש מקיף ל¬ 
זרעים ולטהדות חיבר 
בעל התוספות, דבי 
שמעון בן אברהם מ־ 

שאנץ, בסוף המאה ה־ 

12 . בין הראשונים ש¬ 
חיברו פירושים לחלקים 
של הם׳, יש להזכיר 
עוד את ר׳ אברהם בן 
דוד מפושקיירה (ע״ע), 

רבי אליהו מנחם מ¬ 
לונדון (ע״ע) ורבי אשר 
בר׳ יחיאל (ע״ע). פי¬ 
רוש שלם לכל הם׳ 

נתחבר שוב רק בסוף 
המאה ה 15 , בידי רבי 
עובדיה מברטנורא 
(ע״ע) (ד״ר: ווניציה 
ש״ח/ש״ט), שנדפס כמ¬ 
עט בכל הוצאות הם׳. 

והיד. לפירוש העממי 
הנפוץ ביותר (על ר׳ 

יוט״ל הלר, ר׳ לעיל). 

הרב שלמה הערני ם- 
תימן. חיבר את הספר "מלאכת שלמה", הערוך כהשלמה לפי¬ 
רוש הדע״ב, ויש בו גם ילקוט גדול של פירושים משל רבו, 
הרב בצלאל אשכנזי(ע״ע), ובעיקר משל רבי יהוסף אשכנזי 
(ע״ע), שהיו בידו ב״י שונים של מ" "דוקניות", לתפוצה 
רבה זכה הפירוש "תפארת ישראל" לרב ישראל ליפשיץ 
(ע״ע). בפירוש זה יש כבר מטעמה של ההשכלה, אף כי 
לא מרוחה. ח. נ. ביאליק (ע״ע) החל בחיבור פירוש לס׳, 
אך הופיע מפנו רק סדר זרעים. מוסד ביאליק חידש את 
חמפעל והוציא את כל המ' עם פירושו של ח. אלבק (כולל 
מבואות והשלמות), ובניקודו של ח. ילון (ע״ע) (ירושלים 
תשי״ז—תשי״ט). 

תרגומים: הם׳ עם פירוש הרמב״ם וברטנורא, תור¬ 
גמה ללטינית בידי סורנהוסיוס (ע״ע) ( 1698 — 1703 ) 

ולגרפנית בידי יוהן י. אונולצבך ( 1760 — 1763 ). מתר- 
גומים אחרים יש להזכיר בעיקר את התרגום הגרמני עם 
פירוש חדש, שנעשה בעריכתו של דוד צבי הופמן (ע״ע), 
ובהשתתפותם של דוד בנט ואחרים ( 1887 — 1933 ), ואת 
חתרגום האנגלי של ׳גל״בם . 9 (לונדון, 1933 ). 

על לשון הם׳ ע״ע עברית, לשון. על ד,מ' בבבל ע״ע תנאים. 

ז. פרנקל, דרכי חמי, תרי״ט, י. ברילל, מבוא הס', א׳-ב׳, 

תרל״ו -תרמ״ה; ב. ס. לוין (מהדיר], אינרת הרב שרירא 


הסיבנה, £ארםא (דה ראספי, 8 ג:ן 1 . פוף ערלה ותהילת ביכורים. 
כ״י מנוקר. כרפב במהדורה פקסימיליה מצומצמת (חשכ״טז 



649 


משגיות דיי צווי יי — משפזה 


650 


באדן, חרפ״אן י. נ. אסשםיין, המדע התלמודי וצרכיו (ידי¬ 
עות המכון למדעי היהדות, ב׳, 5 — 22 ), תרפ״ה; הנ״ל, מבוא 
לנוסח הם/ א׳—ב/ תשכ״ד-ן הב״ל, מבואות לספרות 
התנאים, 1957 ; א. א, אורבך, ששה סדרי מ' מפורשים ומנו¬ 
קדים, (בחינות, ג׳), תשי״ג! הנ״ל, מבוא למ׳ ומאה שנה 
חנ״ל, מבוא לס׳ ומאה שנה לחקר המ ׳ ("מולד", י״ז). תשי״ם/ 
תש״ד! ח. אלבק, מבוא לס׳, תשי״ט! ח. ילון, מבוא לניקוד 
לחקר הם׳ ("מולד", י״ז), תשי״ס/תש״ך; ח. אלבק. מבוא 
למ׳, תשי״ס; ח. ילון, מבוא לניקוד הם׳, תשכ״די 
0 <) 5 )/ !? 11 . 51 ■ 4161 * 014 ?!(!?!!*#ס?•} ? 11112 ? 1 ? 3 ? מ 1 ) . 51 ? 1 ) 1 / 0 1/011 
. 1950 ,( 99 

א. א. א. 

משניות חיצוניות׳ ע״ע 3 ךיתא. 

משפחה. מסגרת מוכרת ע״י החוק של הורים או ממלאי 
מקומם האחראים להולדתם, גידולם וחינוכם הראשוני 
של ילדים (ע״ע ילדות). במקביל לאוניוורסליות של מוסד 
המשפחה מצויה התופעה של איסור גילויי עריות הסוסל על 
הורים וילדים, אחים ואחיות לקיים ביניהם יחסי מין. 
שני דפוסים עיקריים של קבוצות משפחה: 

1 . משפחה ״גרעינית״ (-תסס , 0 , 37 ־ 111101 

ץ 11 לח 3 ) 011831 הכוללת זוג הורים וילדיהם הלא נשואים. 

2 . בתי אב או אם, המאגרים משפחות גרעיניות אחדות 
של אחים ואחיות במשפחה המורכבת (ץ 1 נ 1 מ 3 ) 
הכוללת הורים, ילדיהם הנשואים ונכדיהם. 

המ ׳ "הגרעינית" הגיעה לעצמאות ודומיננטיות מירבית 
בחברה, באותם חלקי עולם ותרבויות הקרויים "מערביים" 
או "מודרניים" ונשארה משוקעת במסגרות משפחתיות רח¬ 
בות יותר בחלקי עולם ותרבות ובחברות המוגדרות בשב־ 
סיות. מסרתיות• בלחי מערביות וכד׳. לצורך מיונם של 
דפוסי מ׳, קיימים כפה קריטריוני השוואה: מספר בני הזוג, 
שיטת הגדרת היחום, מיקום הסמכות, חלוקת העבודה בין 
בני הזוג, מחזור החיים המשפחתיים. 

מספר בני הזוג. פוליגמיה (ץ 83111 ץ 01 ס) — דפוס 
ם׳ הכולל יותר משני בני זוג. פוליגניה (עג 1 ־< 8 ע 01 ק) — 
מ׳ הכוללת יותר מאשה אחת לבן זוג. פוליאנדריה (-ס 3 ׳; 01 ק 
■ 175 >) — מ׳ הכוללת יותר מגבר אחד לבת זוג. מונוגמיה 
( 10110831715 ״) — פ׳ הכוללת גבר אחד ואשה אחת, היא 
הדפום הרווח ביותר. 

שיטת הגדרת ה י ח ו ם הנה חד־קווית (, €3 מ 1111 ! 11 ) 
כשהיחום עובר דרך קו אחת בלבד. הזכרי ( 531 ם 111 ,] 3 ק) או 
הנקבי ( 31 =ת 111 ,ז 13 מ). אולם תיתכן גם שיטת יחוס עקבית 
כפולה או שיטת יחוס שאין בה כל עקביות ושניתן להגדירה 
כרב-קווית. הגדרת היחוס קובעת בין השאר את שיסת ההו¬ 
רשה וההעברה של זכרות ברכוש ועמדות חברתיות. 

להגדרת היחוס חשיבות רבה לגבי עקרונות ההתארגנות 
החברתית בתחומי חיים שונים. חברה חד־קורת (פסריליני- 
אלית או מטריליניאלית) המדגישה את קשר הדם, מספקת 
בכך עקרון התארגנות ברור בין בני אדם רבים העומדים 
ביחס שווה לאבות או אמהות משותפים־קדמונים. קבוצות 
אלו הנושאות אופי קורפורטיבי :" 073 ח 3 ז 0 
.ס . 0 — ח׳ 5 \סז 0 -ס?> 11 ס 1 > 03 . 11 ; 35 — 1931 , 1-11 , 1026 

, 40771026 ! 0x4 ק 11 ) 3 ה 1 ) 1 / 0 111011$ ( 5 ה 7160 (}/ ,(. 15 ) 6 ) 1 >ז 0 י 1 
171 504/026$ / 0 6 ( 1-4 5611401 ? 74 , 141 >;׳ףךס 1 ז 04311 . 0 ; 1950 
- 171 ) 1 ,!>ז 03 סו 1 ז? .£ .£ , 1951 2 , 4610716370 < ח 67 ) 1166$ )) 07 א' 
,!!*!חיו? ." 1 . 11 ; 1951 , 141161 1116 07710712 7-1026 ־ 401 < 0714 ק $111 
,* 801 .£ : 1956 , 10710 * 01 ו/ 11$ ו< 8 171 ? ¥017111 0 ־ 14627 7 116 
- £*ש $0 ת 6 ז\/ . 04 . 0 ; 1957 ,) 146/10071 506101 0714 ? ¥077111 

8. '1". 11.11*10311, ¥017111? 0714 007X771117111? 171 17610714, 1961; 

0. £0^1*, ¥106 ¥07711116$, 1962; 0006*1, 47017 807467- 

¥111026! !71 137-061, 1965; 04 .£. ¥0 106 ) 070 <) 00711 ,££ס 10 ־וו 1 א - 
77111? $?$16771$' 1965; £. 043**, 8640*1171 1516260 16 ) 1 /ס , 
1967; ?. 80113111130 — ). 141(!<1)0100 (0115,), !40771026, ¥0- 
*7111? 0714 ¥.631467166, 1968; 0. 8110010* - 13. $610> ׳ ., 

{(1X5 (11(> 0714 506101 0720711201*071, 1968; 10 ) $001161 . 01 .ס *, 
7)16716071 1(171$ (11(), 1968; 0. 3^. £11 ¥077111163 ,. 31 * 0 , 10 ־ 
0714 1(1617 ¥61031063, 1969; ). 000<1> 5111416$ 6 ■ 070311 <) 71 * €0 ,־ 

171 ¥>0 ק 11 )$ה 1 )} , 165 * 0 ? . 04 ; 1969 ,קוו)$ח x4 3(16 506101 
07467, 1969; 04. 11 : ¥16711026 1401 ( 1 16 ) 7 , 1 > 061 ס 0 צ X171121071($ 
(1070 3(16 4(105 510(1x301x5 ! . 1971 , 111026 '\ 1570611 חס מ 

מ. שו. 

במשפט. על מעמדו הסשפם־ האישי של ה י ל ד (ע״ע 
ילדות) בדיני משפחה חל, בדרך כלל, לפי החוק הנוהג במ¬ 
דינת ישראל (ע״ע ארץ ישראל, המשפט, עם׳ 638 ), הדין 
האישי שלו, היינו לגבי יהודים, אזרחי המדינה — הדין 
הדתי (להלן דיני ישראל), ולגבי אזרתי חח — בין יהודים 
בין נכרים — חוק מדינתם. להלן ידובר, אם לא נאמר אחרת, 
רק על דיני ישראל. 

באשר ליחוס הילד, יש להבחין אם הוריו היו נשואים 
זה לזו אם לאו. אם ההורים היו נשואים ונישואיהם היו 
כשרים. כל׳ תופסים ולא אסורים (ע״ענשואין),הולך יחוסו 
של הילד אתרי יחוס האב (ע״ע גנאלוגיה): בן ישראל 
וכהנה הוא ישראל, בן כהן וישראלית הוא כהן (ע״ע). הדבר 
חשוב בדיני משפחה׳ כגון לגבי הדין של איסור נישואי כהן 
וגרושה (ע״ע גרושין). ילד הנולד מנישואין כשרים כשר 
הוא, ז״א אין מניעה לנישואיו עם בני־ובנות־ישראל כש־ 




653 


משפחדז 


654 


רים. אם נישואי ההורים היו תופסים אבל אסורים ("יש 
קידושיו ויש עבירה"), יחוס הילד הולך אחרי הפגום בש¬ 
ניהם : ישראל כשר הנושא ממזרת, הילד ממזר (ר־ להלן). 

אם ההורים לא היו נשואים. יש להבחין בין שני מקרים: 

אם לא יכלו הנישואין לתפוס ביניהם מפני שהיי־אישות 
ביניהם בבחינת ערווה מן התורה, היינו חייבי כריתות או 
מיתה ע״פ דין תורה, למשל ילד שאביו בא על אשת איש, 
הילד ממזר ואסור מן התורה לבוא בקהל ה׳, כל' נישואיו 
אינם מותרים אלא לממזר(ת) או לגרים, שהרי הללו אינם 
בבחינת קהל הי. אם ההורים לא היו נשואים, ספני שלא 
ר צ ו בנישואין, אע״פ שמן הדין לא היתר, מניעה לכך, היינו 
הילד הנולד מאם פנויה, אין בכך משום פגם בייחוסו והוא 
השר סכל הבחינות. אין איפוא לפי דיני ישראל לילד שנולד 
מחוץ לנישואיו מעמד של ילד בלתי חוקי( 11111 ):> 0 ) 3 ת 1 מ 81 :> 11 ; 
באנג , ), שזכויותיו פגומות, כמו באחדות משיסות משפסיות 
אחרות, ובמיוחד מעמדו כיורש (ע״ע ירשה) אינו נבדל ממ¬ 
עמד ילד אחר. אם קיים לפי דיני ישראל הבדל בין ילד כזה 
לילד שנולד מהורים נשואים, הריהו נוגע להוכחת האבהות: 
ילד הנולד מהורים נשואים, חזקה (ע״ע) על בעל אמו שהוא 
אביו ("רוב בעילות הולכות אחרי הבעל"), אלא אם הדבר 
בלתי אפשרי, כגת אם לא הי הבעל יהד עם האם יותר 
משנה; אולם ילד שנולד מן הפנויה והוא תובע. על ידי אפו, 
אח מי שנטען כאביו. עליו להוכיח (ע״ע סדרי דין). 
שהנתבע אמנם אביו הוא. הוכחה זו בדרך כלל אינה בנמצא 
אלא אם הנתבע מודה באבהותו; אם כי אין צורך בהודאה 
מפורשת, אלא ניתן להסיק אותה גם מהתנהגות הנתבע, כגון 
אם שילם את הוצאות הלידה. 

לגבי ילד שרק אהד מהוריו יהודי. אופרת ההלכה "שה¬ 
וולד כמותה", היינו לפי ייחוס האם. אם זו יהודיה, הוולד 
יהודי, אם היא נכריה. הוולד נכרי ולא יהא יהודי אלא אם 
יתגייר (ע״ע גר). 

ע״פ הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות 
(תיקון). תשכ״ח— 1965 , אסורה וחסרת תוקף משפטי הפרת 
דתו של קטין (למטה מבן 18 שנה וע״ע דת), אלא 
אם מסכימים לה שני הוריו מראש ובכתב, ובסקרה שמלאו 
לו 10 שנים — הסכים גם הוא עצמו לבך מראש ובנתב — 
או שבית המשפט, לפי בקשת אחד ההורים או האפיטרופוס 
(ע״ע) של הקטין, אישר מראש את המרת דתו. מכל-מקום 
אין להמיר דתו של קטין אלא על דעת חוריו או אחד מהם. 
המביא להמרת דתו של קטין בניגוד להוראות החוק עלול 
להיענש. 

שם־המשפחת של הילד הוא בדרך כלל שם משפחתו של 
האב. את שמו הפרסי נותנים לו הוריו; ואם אין הסכמה 
ביניהם, כל אחד מהם רשאי לתת לו שם פרטי. אך אם הילד 
נולד כשאמו אינה נשואה לאביו, הוא מקבל את שם־מש־ 
פחתה, והיא גם שנותנת לו את שמו הפרטי (חוק השמות, 
תשס״ז— 1956 ). 

האב חייב במזונות ילדיו עד שיהיו בני 15 שנה, אם אין 
דין אישי חל עליהם או אם הדין האישי אינו מחייב את האב 
במזונות ילדיו עד שיהיו בני 18 שנה — בין אם הם כשרים 
או ממזרים ובין אם מדובר בילדי הורים נשואים או פנויים. 
וכן רשאים וחייבים ההורים להחזיק בילדים ולקבוע את 
מקום מגוריהם ולדאוג לחינוכם, לימודיהם והכשרתם המק¬ 
צועית עד לגיל 18 שנה, הכל כפי שטובת הילדים דורשת. 


בנים ובנות עד לגיל 6 שנים נתונים בדרך כלל לרשות אמם, 
מאז ואילך הבנים אצל האב והבנות אצל אמם, אלא אם 
טובת הילדים דורשת הסדר אחר. הסכמים בין ההורים, כגת 
בקשר לגירושין, בדבר החזקת הילד ומזונותיו, תופסים בין 
ההורים, אך אינם מחייבים את הילד, מאחר שהוא אינו צד 
להסכם (ע״ע חוזה) כזה. ובאמצעות אחד מהוריו הוא יכול 
לתבוע את זכויותיו מבלי להתחשב בהסכם. נכסיו של קטין 
הסמוך על שולחן הוריו ישמשו לקיום משק הבית המשפחתי 
ולסיפוק צרכי הקטין במידה שבית-המשפט אישר שאין בידי 
ההורים לספק צרכים אלה מאמצעיהם הם. אם יש לילד הכ¬ 
נסות, ישמשו אף הן לסיפוק צרכים אלה במידה שהדבר 
נהוג בנסיבות דומות (דיני ישראל בצירוף החוק לתיקון 
דיני משפחה (מזונות), חשי״ט— 1959 , וחוק הכשרות המש¬ 
פטית והאפוטרופסות, תשכ״ב— 1962 ). 

ילד מאומץ (ע״ע אמוץ־בנים) זוכה כלפי המאמצים באו¬ 
תן הזכויות שזוכה בהן ילד טבעי כלפי הוריו (חוק אימוץ 
ילדים, תש״ך— 1960 ). 

מ. זילברג, הסעסד האישי בישראל. תשכ״הי; הב״ל, סילו- 

אים והשלמות, תשכ״ז; ב. שרשבסקי, דיני סשפחה, 1967 2 ; 

. 1 [ .? - ת $0 ?־\ 3 ז<) . 1 ־ 1 . 11 ; 1953 ,/ 114 ב 1 ץ 1 והז 0 ? . 1 ׳ 354 ךח 133 .{ 

; 1857-1957 ,1957 ,< €011 ? 077111 ' 1 / 0 ? 711117 )€ 4 - ,(. 115 :>) שת 3 ז 0 
. 1966 3 , 1-0111 ? ¥017x11 ,ץ 10 וחס־ 31 . 1 ^ .*] 

ב. שר. 

הס׳ במקרא היא יחידה דתית וחברתית (ר׳, למשל, 
שם׳ יב, ג: שמר׳א כ, ו, כט), ומבנה פטריארכאלי• יש 
המוצאים במקרא שרידים של מי בעלת סבנה מטריארכאלי. 
היחידה היסודית של הס' היא "בית אב" (בר׳ כד, לח; 
ועוד); הקמת מ׳ חדשה כונתה לפיכך "בנית בית". שייכות 
לס' נקבעה לפי קרבת דם, קשר נישואין וקרבה גיאוגרפית. 
אבי הס׳ הוא לעתים ״אבי״ העיר (או: הערים) במחחו (ר׳ 
דהי״א ב, נא והלאה). אנשי מ , אחת היו, לרוב, מתעסקים 
גם בפרנסה אחת, כבחקלאות (על קרקע הס׳) ובענפי מסחר 
מסויימים (דהי״א ד, כא, כג). ובמיוחד כך היה הדבר בס" 
שבט לוי (ע״ע). אחות ד.מ׳ התבטאה במנהגים כגאלת דם 
(ע״ע), גאולת קרקע (ע״ע קרקע) וגאולת עבד (דק , כה. 
מז—נ; וע״ע עבד), יבום וחליצה (ע״ע). יחסי ה״שארות" 
מפורסים בפרשת העריות (ע״ע; ויק׳ יח, ו-יח; כ, יא-כא). 
והם: האב. האם. אשת האב, האחות (מאב [או] מאם). 
הנכדה, בת אשת האב, אחות האב והאם, אחי האב ואשתו 
(דוד ודודה), הכלה (אשת הבן), הגיסה — אשת האח, 
ואחות אשד, בחייה. כן נזכרים "בני צד" לגבי דין הגאולה. 
הם׳ המקראית היא בדרך כלל מונוגאמיה, להוציא את 
המקרים הבאים: בהיות האשה עקרה היה הבעל לוקח 
לו פלגש, בדרך־כלל משפחותיה של אשתו (בר׳ טז. א—ב; 
ל ועוד); לשופטים (ע״ע), מנהיגי זמנם, היו נשים רבות 
(שופ׳ ח, ל—לא > ור׳ שמו״א כה, מב—מג), וע״ע מלך. אולם 
נזכרים גם מקרים ברורים אך בודדים של פוליגמיה (בר׳ כו, 
לד; כח, ט; כט, טו—ל; שמר׳א א; ועוד). אף נקבעה הלכה 
ברורה ביחס לאיסור העדפת בן האהובה על הבכור בן 
השנואה (דב׳ כא, סו—יז). 

5(1(17(71 <1($ ?110171070/1111; 1771 )$(11101x611 ,־ €1 .מ 1 ״ל 10 ק\ג 

. 1927/28 ,(\-\\ 071 ) 11 !/ 7 )/ $0 

בהלכה יש לאב, כראש הנד, זכויות וחובות כלפי 
ילדיו. לגבי הבת מרובות זכדותיו יותר מן הבן. הוא יכול 
למכרה, בקטנותה, לאמה (שמות כא, ז), וכן לקדשה לאחר 



655 


משפחה — משפט 


656 


ולזכות בכסף קידושיה (נתר פיו, ע״ב). האב זוכה במעשי 
ידיה, גם בנערותה (כתר שם), וגם כסף בושת ופגם וקנס 
שלה, אם נאנסה או נתפתתה, שלו הוא. (שם פ׳—מ״א). גם 
במציאתה זוכה האב (שם מ״ז). מלבד אלו, סמכותו היא 
להפר כל נדרים שנדרה, וגם בנערותה (בם׳ ל, ד—ו). בבן 
אין לאב שום זכות פן הנ״ל, סרס לכך שהוא זוכה במציאתו. 
זכות נוספת לאב בבנו, שאין לו בבתו, שהוא יכול להדיר 
את בנו בנזיר. חובת האב לבנו היא לפולו ולפדותו 
(ע״ע בכור, עפ׳ 698/9 ), ללפדו תורה (ע״ע תלמוד 
תורה), להשיאו אשר, וללמדו אופנות, ויש אומרים אף ללמדו 
שחיה ו״ישוב מדינה" (פכילתא, בא, י״ח; קיד׳ כ״ט, ע״א). 
לגבי בתו הוא חייב גם לספק את צרכי נישואיה בבגדים 
וכסף וכד׳. לחיוב פזונות ע״ע, עפ׳ 906 . לגבי צדדים אחרים 
של חיי פ׳ ביהדות, ע״ע אמוץ בנים! אשות; בכור, עפ׳ 
699 — 700 ; חנוך, עפ׳ 675 — 676 ; חתנה; יוחסין; ירשה, 
ענד 410 — 411 : כבוד אם ואם; ילדות, עפ׳ 872/3 ; פזונות, 
עפ׳ 905/6 : ממזר; עריות: תלפוד תורה. 

מ. 

משפט. א. הגדרה. כללי, הגדרתו של ד,פ׳ כמושג לא 
זנתה פעולם להסכמה כללית, והשקפות בנוגע 
למהותו של הם׳ פשתנות מדור לדור ומהוגה להוגה. 

המשפטן (שלא כסוציולוג) יסה בדרך כלל להגדיר את 
ד,פ׳ פ ת ו כ ו, ע״י שיפוש בכליה של שיטת ד,פ׳ עצמה. 
הפשפסן האנגלי סאפונד ( 11 ״ 0 גח 831 ) פגדיר את המי נ״גוף 
הכללים הפוכרים ופופעלים על ידי המדינה לשם השלטת 
הצדק״ — הגדרה המצביעה הן על הגוף חפקיים את הכללים, 
הן על תכליתם של הכללים. 

מ׳ ו מ ו ס ר. הגדרת הם־ מחייבת הבחנתו פכללי הפוסר. 
כללי הפוסר מתמקדים בתוכו של האדם, שעה שעניינו של 
המשפט הוא ביחסים חברתיים שבין בני אדם: הפוסר 
מייחם חשיבות למניע המביא אדם לפעולה פסוימת, הם׳ 
פתעניין בהתנהגות התואמת סטנדרטים, כפעט מבלי ליחס 
חשיבות למניע (וע״ע פ׳ פלילי). 

אפייני לכללי המוסר ני אינם נתפכים ע״י כפיה חיצונית 
ומאורגנת, ואילו כללי הס׳ אכיפים על ידי מנגנון מדיני 
הקיים לשם כך. 

התיחום בין המוסר לס׳ פשתנה בהתאם לפילוסופיה 
החברתית השוררת בתקופה נתונה בחברה נתונה. בעבר, 
כפה הם׳ בארצות אירופה חובות דתיות, כיום הן עניין למצ¬ 
פונו האישי של הפרם; הם׳ המודרני כופה קיום חובות 
(חינוך ילדים, למשל) אשר בעבר היו נתונות לשיקול דעתו 
של הפרס; ואילו צו המוסר "ואהבת לרעך" אף כיום אין 
הוא כלל משפטי. זיקת הגופלין בין מערכת המוסר למע¬ 
רכת הם׳ ניזונה לא רק סחפיפה חלקית ומהעדר תיחום 
קבוע: היא מתבקשת גם בשל כך שהפוסר פספק לעתים 
קרובות "גג" או "רצפה" לבחינת כללי ד,מ׳. אם ד,מ׳ מפגר 
אחרי הסטנדרטים המקובלים של המוסר, אין מכבדים אותו 
(לפשל, חוקי עבדות בחברה המגנה פשסר עבדות); ואם 
ד,פ׳ קובע כללי התנהגות העומדים מעל לתפיסות המו¬ 
סריות המקובלות, קשה לכפות אותם (לפשל, "חוקי יובש" 
בהברה שאינה רואה פגם מוסרי בשתיית אלכוהול, או חוק 
האוסר על פשבב זכר, מרצון, בצינעה וביו בוגרים, בחברה 
שאינה גורסת גינוי מוסרי של מעשה זה). זיקת הגומלין 
מתעצמת אף בשל כך שכללי המ׳ עצמם נזקקים לא־אחת 


להפניות מוסריות. שאלת חוקיותו של חוזה נחתכת, לפי 
סעיף 64 לספר החוקים העותומני לפרוצדורה אזרחית (שעו¬ 
דנו בתוקף בישראל), בין השאר, על-פי המבחן אם החוזה 
אינו "פוגע במוסר הציבורי ובסדר הכללי", ומכוח הוראה זו 
נידונה, למשל, שאלת תקפה של התחייבות גבר הנשוי כבר 
לאשר, לשאת אשה אחרת ובחינת ההתחייבות בפגיעה במוסר 
הציבורי. ההבחנה שהוצעה ע״י המשפטן האנגלי ג׳. אוססין 
(ע״ע), לפיה הם׳ פוסל על־ידי המדינה שעה שהמוסר הנו יציר 
החברה, עם כל נכונותה הטכנית, אינה מקדמת את הדיון 
מבחינה מהותית, שכן הכלל המשפטי, המוטל ע״י המדינה, 
אף הוא ביטר פורמאלי לערכים המקובלים על החברה. 
בהתעורר הצורך להבחין ל מ ע ש ה אם בלל מסוים משפטי 
הוא או מוסרי בלבד. תיפתר השאלה באמצעות כליה של 
שיטת הס׳ עצמה: השאלה תיחתך ע״י בית משפט מוסמך 
(כלומר, ע״י אורגן של שיטת הפי). ועל פי ההנחות של 
השיטה המשפטית. 

הגדרות שהוצעו לס׳. ההגדרה האיפפראסיווית, 
שאף היא קשורה בשמו של אוססין. רואה בם׳ צו המחייב 
אדם לנהוג בדרך מסוימת. הצו נובע מאדם מסוים. 
או מחבר בני אדם. ומצורף אליו איום של אי־נעימות הצפויה 
למקבל הצו (סאנקציה), אם לא יציית. הגדרה זו מאפשרת 
להבחין בין הם׳ למוסר. שכן צו המוסר אינו נובע מאדם 
או מגוף מסוים ואיו בצדו סאנקציה מוגדרת. (יש להוסיף 
שהצו שמדיבר בו חייב, לפי השקפת אוססין, להיות בגדר 
נורמה כללית, שכן הוראה אינדיווידואלית לעשות מעשה 
אחד, או כיצד לנהוג פעם אחת, אינה מחווה כלל-התנהגות 
ואינה עושה "משפט"). האסכולה האימפראטיווית מגדירה 
את ד,מ׳ הפוזיטיווי הנובע פן הריבון ככלל הפוטל על ידי עליון 
מדיני ( 01 ;־ £1 ק 511 !!ס! ו 011 ק) על נחות מדיני (־מ: 1111031 סק 
ז 0 :״£). לפי הגדרה זו, המניחה חברה מדינית שקיים בה 
ריבון (ע״ע ריבונות) אשר החברה מורגלת לציית לו. אפשר 
להבחין בין מ' הכנסיה למ׳ המדינה (המ׳ הפוזיטיווי), תוך 
כפיפת זכויותיה המשפטיות של הכנסיה לס׳ הפוזיטיווי. 
מבחינה היסטורית, קדם הם׳ הפריפיטיווי למדינה המאור¬ 
גנת ואינו פרי המדינה, ושיטות המשפט שרווחו ביפי 
הביניים (ס׳ ד,כנסיה, מ' הסוחרים, המי הרומאי) אינן מש־ 
תבצות בנקל במסגרת התפיסה האוססיניאנית. אולם באשר 
לתיאור ד,מ' בעת החדשה, מהווה ההגדרה האיפפראסיווית 
תרופה חשובה, חרף אי דיוקה מן הבחינה ההיסטורית 
והסוציולוגית. מחלוקת אחרת לגבי ההגדרה האימפראסיווית, 
עולה סביב השאלה אם הסאנקציה היא אלמנט חיוני בהגדרת 
הם׳, שהרי יש כללי פ׳ מסמיכים או,.מאפשרים" (* 1:11 ( 31 מ 5 ) 
— לפשל, כוחו של אדם לצוות מה ייעשה בנכסיו לאחר 
פותו — שלכאורה אין בצדם סאנקציה, אלא רק הבטחה לתג¬ 
מול. אמנם חסידי ההסברה האוססיניאנית נוטים לגלות אף 
כאן את לחצן העקיף של סאנקציות: אפשר לפרש כללים 
מסמיכים ככללים המחייבים את השופט בבואו 
להפעיל את סמכותו, או האוסרים פגיעה בזכויות משפטיות 
שנרכשו מכוחם של הכללים המתירים. 

מבחינה פסיכולוגית אין בכוחה של הסאנקציה בלבד 
להסביר את התופעה של ציות לחוק. הסאנקציה מועילה רק 
אם ממעטים להשתמש בה. הציות לם׳ מקורו בקבלתו על 
ידי החברה, ואם כי הסאנקציה ממלאת תפקיד בכל הנוגע 
למיעוט הסרבן. הטעמים לקבלת הס׳ עמוקים יותר: הרגל, 



657 


משפט 


658 


כבוד המ ׳ . השאיפה לזכות בתגמולים אשר שמירת 
כללי המ׳ מעניקה. ההפרזה בערכה של הטאנקציה עשויה, 
לדעת מבקרים, להביא לתמונה מעוותת של הנד, ואעפ״ב 
אלמנט הסאנקציה הוא משמעותי בהגדרת הנד, שכן באמ¬ 
צעותו ביתן להבחין בין כלל משפטי לכלל שאינו אלא 
מוסרי. עוד מבקרים את ההגדרה האימפראטיווית על שהיא 
רואה בריבון את מקור תקפו של המי. יש המבטטים את 
תקפו של הם׳ בהיותו ביטוי לצדק הטבעי, או בהיותו 
ביטוי כולל לרוח החברה. ובמיוחד עשויה הכללת הריבון 
בהגדרת הס׳ לשלול מהמשפט הבין־לאומי הפומבי (ע״ע) 
את אפיו נמ׳. על כל פנים. הדגשת ייחודיותו של הנד נישות 
מובחנת ממוסר, מדת, מ״רווז החברה", עודדה אח הפוזיטי- 
וויטטים להתרכז בחקר כליו הפושגיים המיוחדים של הס׳. 
ואכן, גדולה היתה תרומתם של אוטסין ואסכולתו בשדה 
היוריטפרודנציה האנליטית, בניתוחם המדוקדק של 
מושגים כגון זנות, חובה, חזקה — שהם "כלי עבודתו" של 
המשפטן. 

הנטיה להגדיר את תפיסת הס־ במושגים של ההליך 
השיפוטי עלתה ביהוד באה״ב ונקשרה שם בשמותיהם 
של השופטים הומז (ע״ע) קארדווו ופרנק. "הצפיה מה יעשו 
בתי המשפט למעשה, ולא שום דבר ;מדני יותר, היא מה 
שאני קורא מ״ — הגדרה זו של השופט הומז אומצה על 
ידי האסכולה הראליסטית של תורת הם׳, הרואה במשפט 
פעילות הנרעתית ולא מערכת כללים. הגדרה זו מדגישה 
את היותו של הנד תהליך המתמשך ומתהווה מהחלטה להח¬ 
לטה ולעולם אינו נשלם. היא הושפעה מתפקידם, בהליך 
השיפוטי, של המושבעים (ע״ע) שמניעי החלטתם לא תמיד 
ברורים, אף לא לעצמם, ולא תמיד צמודים לכלל המשפטי 
ה״רשמי", אשר, להלנה, צריך היה לחול. מבקרי הגדרה זו 
מטעימים ני חלק ניכר מהם' אינו מגיע כלל לבתי המשפט, 
ועם זאת אינו חדל להיות מ׳. 

הגדרת הס׳ לאור תכליתו קשורה בשמו של סא- 
מונד. תכלית הנד, לפי הגדרה זאת, היא השלטת הצדק, ונד 
בלתי צודק אינו יכול להתקיים. הוני הדעות שדגלו ב״צדק 
הטבעי" במובנו הרחב, או ב״סשפט הטבע״ (כלומר: בער¬ 
כים הנגזרים כביכול במישרין מטבע האדם, תבונתו וצרכיו, 
ולא מציורים פוזיטיוויים, מזה, או מגילוי שנינה, מזה) 
כיסוד הם׳. שללו את תקפו של כל מ׳ העומד בניגוד לבללי 
הצדק הטבעי. (ביטוי קלאסי לתפיסה זו מצר ב״אנטיגונה" 
של טופוקלם [ע״ע 1 ). ברם, הם׳ אינו חדל להיות משפט אך 
משום שאינו צודק. יש להבחין היטב ביו מ׳ לבין צדק, 
המבטאים תפיסות שונות. הנד הוא מה שהוא למעשה בתוקף, 
בין טוב ובין רע. צדק הוא אידיאל המבוסם על אפיו המוסרי 
של האדם, ואיו הוא מוגבל או מותנה במה שקורה למעשה. 
עם זאת אין התפיסות מנותקות, שנן הצדק פועל בתחום 
הם׳ לא רק בספקו קני מידה להערכה משפטית של התנהגות, 
(כגון: "תום לב" כאלמנט נחוץ ברכישת סוגים מסרמים 
של זכרות, למשל. זכותו של קונה חפץ סמי שלא היה רשאי 
למכרו. או זכותו של קונה מקרקעין לאחר שהמוכר התחייב 
נבר למכרם לאתר) אלא אף נקנה מידה הכרחי לפרשנות 
(ע״ע); שום טכסט אינו "מובן מאליו" עד נדי שלא יזדקק 
לפירוש. אף ני לעתים קרובות דומה כי הטכסט "ברור", 
נמעט חד־משמעי, והפרשנות קלה ומתבצעת שלא באורח 
מודע. והנה, בבוא השופט לפרש. כלומר להחיל, אח 


החוק, מעדיף הוא את הפירוש הנראה בעיניו צודק, או(בני¬ 
סוח שונה) פועל הוא על יסוד החזקה שהמחוקק לא התנוון 
להוציא מתחת ידו חוק בלתי צודק. וכשם שהצדק שרר 
בתחומו הפנימי של הם׳, כך אף ממלא הוא תפקיד חיצוני 
לס׳, נאמת-מדה ל ב י ק ו ר ת הנד הפוזיטיור ולהערכת סי־ 
כריו להתקבל ולהצליח, שהרי הנטיון מראה כי, לאורך 
ימים, אין רוב הבריות משלימים עם חוקים לא צודקים. 

הגדרות פורמאליות של המי באות מתחום המח¬ 
שבה של הפילוסופיה הקאנטיאנית. נאמן להבחנה שבין 
צורה לחומר, חייב החוקר, לפי השקפה זו, להבחין ביו כללי 
הנד הרבים והמגוונים המשתנים מזמן לזמן (החומר) מזה, 
לביו עקרונות היסוד המונחים ביסודו של כל סדר משפטי 
(הצורה) מזה. הגדרת הס׳ אינה בהכרת כללי הנד המגוונים, 
אלא היא עניין לעולם המחשבה הטהורה ולגילר אותם אל¬ 
מנטים שבלעדיהם אי אפשר באורח הגיוני לתפוס את הנד 
כלל. גישה זו פותחה ע״י רודולף שסאמלר (ע״ע). כללי המי 
אינם. נפי שהוא מדגיש, כללים של סיבתיות מציאותית 
(נפי שהדבר בחוקי הטבע) אלא כללים המוכתבים 
ע"י ד.מ טרה שהחברה שואפת אלית; ומכאן שטבועה 
בתפיסת הם' הפטרה שהחברה מעוניינת להשיגה. 

המטרה היא יצירת הרמוניה בין מטרותיהם השונות של 
הפרטים תוך חתירה לצדק. תפיסה זו מצביעה על כמה 
אלמנטים חשובים להגדרת הם׳: הם׳ מתקיים רק במקום 
שקיימת הברה. וחוקיותו שונה מזו של עולם הטבע. חוקי 
הטבע אינם ניתנים להפרה, שעה שכללי המי הם נורמות 
להתנהגות בני אדם, והם עשויים להיות מופרים, תוך נטילת 
סינון על ידי המפר. 

החתירה אחר הגדרות פורמאליות של מושג הנד "כשל¬ 
עצמו", אחר תיאוריה "צרופה" של הם׳ (הקשורה בימינו 
בשמו של האנס קלזן), מסתברת, כנראה, גם נראקציה 
נגד אסכולות היסטוריות ורופנטיות שביקשו, ביחוד עם 
עליית הלאומיות הגרמנית והאיטלקית במאה ה 19 . להציג 
את המ׳ נאחד מגילוייו של "רוח העם", כגון בעבודותיהם 
של סויניי (ע״ע) ושל פנצ׳יני. גורם אחר שעודד נטיות 
פורמאליות נעוץ בהכרה הגוברת שהמשפטן, בתור משפטן, 
אינו מוסמך (ואף אינו מצדד כדרוש) להכרעות ערכיות: 
תוכן הכלל המשפטי (במובחן ממבנהו), כגון השאלה אם 
הרצון לשמור על הסביבה מפני זיהום עדיף על הרצת 
לתיעוש מזורז, הוא עניין להכרעה מדינית-מוסרית. לא מש¬ 
פטית. ועוד גורם ניתן אולי למצוא ב״גילוי" שלעתים קרו¬ 
בות אין קשר הכרחי בין ההסדרים המשפטיים, הרווחים 
במקום מסתם ובזמן מסתם, לבין יעילותו של המשק או 
יציבותה של החברה. כך, לפשל, היו האדמות באזורים 
אחדים של אנגליה הפאודלית עוברות בירושה ליורש אחד 
(עפ״ר הבכור, אך במקומות מעטים הצעיר), תוך העדפת 
היעילות החקלאית והדבקות בזכרות מעמדיות על רגשות 
משפחה, בעוד שבאחרים היו מתחלקות בין מספר יורשים; 
ועם זאת קשה להיווכח בהשפעה חד־סשפעית במישור החק¬ 
לאי, ובוודאי שקשה לדבר על "רוח העם" נמשפיעה על 
מוסד משפטי כה חשוב — שכן שני ההסדרים נהגו בתוך 
אותו מרחב אתני עצמו. לא קל בימינו לטעון לקשר משמ¬ 
עותי בין אורח חייו, הרוחני והחמרי, של עם לבין שיטת הס׳, 
ולו פן הטעם הפשוט שהמי הוא רב־נמות ואינו מוכר לעם. 
(במ ׳ הפלילי [ע״ע] אי־ידיעת הנאשם שמעשהו נאסר בחוק 



9 כ 6 


משפט 


660 


אינה משמשת לו הגנה). יש׳ איפוא, לס׳ "חיים משלו". 
נטיות פורמאליות, המדגישות את האוטונומיה של ד.מ׳ כדיס¬ 
ציפלינה מיוחדת, יהא מקורן אשר יהיה, שבות ומתקרבות 
אל גישתו הבסיסית של אוסטין. עיקר חשיבותה של התרומה 
הניאו־קאנטיאנית (שטאסלר) בכך שביקשה לגשר בין תפי¬ 
סת היוריספרודנציה כענף של תודת המוסר לבין תפיסתה 
כענף של הסוציולוגיה. היא הודתה בכך שתוכן הדין משתנה 
בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. וכי לכן אין לתפסו במושגים 
של צדק טבעי (יציב) בלבד. עם זאת הדגישה כי דוקא 
מושגים פורמליים יש בכוחם לספק מבחנים של צדק טבעי 
שלאורם ייבדקו כללי הם׳ הפוזיטיוויים על תכניהם המש¬ 
תנים• חקה (ע״ע) כמו זאת של אה״ב, המסמיכה את ביהמ״ש 
העליון לבדוק (ולפסול) חוקים פחיטיוויים לאור מבחני־על 
"מוסריים־טבעיים",כגון צדק וסבירות, נוטה לא־מעט 
לגישה זאת. ואולם שטאמלר לא היה עקבי כקלזן: כיוון 
שלא ניאות להדיר עצמו מהצעת פתרונות קונקרטיים לש¬ 
אלות מסויימות והציע למעשה גם "אידיאולוגיות" או סדרי 
עדיפות בין ערכים. שטאמלר התר אחר דבר והיפוכו: לשריין 
למ ׳ אוטונומיה פורמלית־מדעית, ועם זאת איכשהו להצעיד 
את ד,מ׳ מעבר לפוזיטיוויזם עקר ונייטרלי. 

הגדרת ד,מ' כעובדה חברתית קשורה בשמו של ךגי 
(ע״ע). לדידו יסוד המי אינו בזכויות הפרט אלא בצרכיה 
החיוניים של החברה, שהיא בעיניו מעין אורגניזם ביולוגי. 
הט׳ נוצר מתוך שבני־אדם היים יהד, ואין להם ברירה אלא 
לחיות יחד, חיים "סולידריים". חיים של תלות הדדית• חיים 
כאלה פשוט לא ייתכנו ללא מ׳, ולבן אין לתלות את מקור 
יצירתו של הס' ברצונו של ריבון "חיצוני". הכללים אשר 
החברה רואה ביסודיים משתנים בהתאם לדרגת התפתחותה. 
ראשית באות הנורמות הכלכליות הקובעות כיצד רוכש אדם 
נכסים. לאחריהן נורמות מוסריות, ולאחר מכן באות הנור¬ 
מות שמאחריהן עומדת הסנקציה המאורגנת. הכלל מהווה, 
לפי השקפה זו, חלק סהמ׳ אף לפני שהוא מוכר על ידי 
השליט, ובלבד שתהיה לו תמיכה מספיקה בחברה. החקיקה 
לדידו אינה יוצרת ס׳ אלא רק מגדירה את הקיים. 

תפיסות שונות ומגוונות אלו של מושג הם׳ מצביעות, 
בהצסברותן, על אחדות מתכונותיו העיקריות של מושג מור¬ 
כב זה. קיום מ־ מניח קיומה של חברה, שנתקבלה בה מערכת 
ערכים הנזקקים לשאלות היסוד שבהן תלוי קיומה. בשלב 
ידוע בהתפתהותה מייצבת לעצמה החברה סדר משפטי 
הקובע אף את הדרכים המוסמכות ליצירת כללי ד,מ׳, לד,צ־ 
הרחם ולאכיפתם. הסנקציה שרויה בדרך כלל ברקע של 
הכלל המשפטי אולם אין בכוהה בלבד כדי להסביר קבלתו 
של הסדר המשפטי בכללותו. 

ב. מקורות הס׳. סונה זה מכוון הן למקור תקפו 
או תקפותו (׳() 311111 *) של הם׳ (אימוצו ע״י המדינה). והן 
לשאלת המקור המטריאלי ממנו נשאב תכן הס׳, אשר לגביו 
מקובל להבחין בארבעה מקורות: חקיקה. מנהג, תקדימים 
של בתי המשפט וספרות משפטית וחוות דעת של הוגי דעות. 
(כ״מקורות" הס׳ קרויים לעתים אף הטכסטים הכתובים שלו, 
דוקים וספרים.) 

החקיקה: החקיקה היא המקור המטריאלי הראשון 
במעלה. אם כי מבחינה כרונולוגית אינה בדרך כלל הכי 
מוקדמת, שכן יתכן כי בנושא נתון קדמו לחקיקה מנהגים או 
תקדימים של בתי המשפט. באירופה של ימי הביניים מקובל 


שמשפט אין "מחוקקים" (כי חקיקה משמעה חידוש, הפרת 
מורשת העבר—ומכו נרתעים) אלא "מוצאים" או "מצהירים" 
עליו, ומקנים לו גושפנקה מלכותית או רשמית. ואולם, היות 
ומנהגים מקומיים עשויים לסתור זה את זה. והיות וגבולותיו 
של המנהג הם לפעמים מעומעמים, מתפתח בהדרגה המעבר 
מחקיקה שאינה אלא מצהירה אל חקיקה שהיא חדשנית. 
במקרה של סתירה או אי התאמה בין מקורות אלה לבין 
החוק, עדיפה הוראת החוק. 

לפי ההגדרה של סאמונד, חקיקה היא "הצהרת כללים 
משפטיים על ידי רשות מוסמכת״ — שהיא, לפי התאוריח 
של הפרדת הרשויות המקובלת בדמוקרטיה המערבית, 
הרשות המחוקקת, בית הנכחדים, כלומר גוף הנבחר ע״י 
אזרחי המדינה לתפקיד זה. דברי החקיקה של הרשות המחו¬ 
קקת מכונים לרוב חוקים (ע״ע חק וחקיקה) או "סטאטוטים". 
עקב ריבוי נושאי החקיקה וגיוונם, אין הרשות המחוקקת 
יכולה, בחברה מודרנית, להסדיר את כל ענייני החקיקה. ולכן 
מוענקות סמכויות חקיקת משנה לרשות המבצעת (שרים 
ורשויות מוסמכות), לרשויות מקומיות ("חוקי עזר") ולגו¬ 
פים סטטוטוריים אחרים (למשל, לשכת עורכי הדין, הרשאית 
להתקין כללים בעניינים הנמצאים בתחום סמכותה). חקיקת 
המשנה אסור שתסתור הוראותיו של הוק. עקרון פומביות 
החוק מחייב את פרסומו, ובמדינה מתוקנת משתרעת חובה 
זו על כל דברי החקיקה, בין חקיקה של הרשות המחוקקת 
ובין חקיקה של הרשות המבצעת: ואם לא פורסם דבר 
החקיקה אין לו הוקף. כך, למשל, פסל ביהמ״ש הגבוה לצדק 
בישראל צו שהוציא מושלו הצבאי של הגליל בדבר סגירת 
שסח, לפי תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 , בשל כך שהצו 
לא פורסם. ומאותו טעם אף פסל בהזדמנות אחרת צו בדבר 
תעריף התקנת טלפון. 

לעניין סוגי החקיקה מבחינים בין חוק, נוסח משולב של 
חוקים (קונסולידציה) וקודיפיקציה. חוק הינו הצורה הפ¬ 
שוטה והרגילה של חקיקה. נוסח משולב של חוקים הוא 
שילוב של כל החוקים הנזקקים לנושא מסוים בדבר חקיקה 
אחד והוא נבדל מקודיפיקציה בכך שקודיפיקציה משלבת 
את כל הדינים בקשר לנושא מסוים, מתוך הפסיקה כמתוך 
החקיקה, הנוסח המשולב אינו מכוון לתקן את החוק, אלא 
רק לארגן. בצורה שתאפשר גישה קלה יותר, את החוקים 
החרותים, על תיקוניהם השונים, בנושא מסוים. 

הסמכות לפרסם נוסח משולב מסורה בישראל לוועדת 
החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, על פי הצעת שר המשפטים. 
קודיפיקציה, המשלבת את כל הדינים, מתוך החקיקה ואף 
מתוך הפסיקה, יכולה להשתרע לא דק על נושא משפטי 
מסוים. אלא על כלל השיטה המשפטית. במאה ה 19 הסתמנה 
ביבשת אירופה מגמה כללית לקודיפיקציה ופורסמו קודכסים 
במספר רב של מדינות ( 1804 — הקח־כס האזרחי הצרפתי 
[״קוד נפוליון״]; 1811 — אוסטריה; 1838 — הולנד; 1844 
— סרביה; 1865 — איטליה; 1889 — ספרד; 1900 — 
גרמניה; 1907 — שווייץ). הקודכס הצרפתי שימש דוגמה 
למדינות רבות באמריקה הלטינית וכן למספר מדינות ב¬ 
אירופה. 

המנהג. שאלת מקומו של המנהג כמקור לנור¬ 
מה משפטית. לא נחקרה עד לעת האחרונה אלא במידה 
מועטה. מין (ע״ע) שעסק בנושא לפני לידתה של האנתרו¬ 
פולוגיה המודרנית, בחב אמנם מחקרים השוואתיים על 



661 


משפט 


662 


חברות פרימיטיוויות, אולם רק לקראת פוף הסאה ה 19 
נעשתה האנתרופולוגיה שדה מחקר שיטתי וידיעתנו ביחס 
לאדם הפרימיסיווי גדלה במידה רבה. נתגלה כי המנהג, 
שנשען פח ושם על טבו (ע״ע). הצליח לקיים שלווה חב¬ 
רתית שלא נפלה אולי מהיציבות חמיוחטת למי המדינה 
המודרנית. במאה ה 20 תרמו לנושא מחקריהם של מלינובסקי 
(ע״ע) והוגבין. אבן הבוחן בין מנהג במובן המשפטי (- 15 ה> 
וחס!) לבין נוהג ( 0 * 33 ״) או קונוונציה בעלמא היא 
ד.־ 15 >נ) 000551 ת 10 ח;ס 0 , היינו ההכרה כי חובה לפעול לפי 
הנוהג. במדינה המודרנית, המנהג המוכר מבחינה משפטית 
נתמך על ידי כוח הכפיר■ של בית המשפט. בחברות פרימיטי־ 
ורות אין בהכרח כפיה מאורגנת במובן מוסדי, והלחץ לש¬ 
מור על המנהג יכול לבוא מזקני העדה, מאנשי הצבא, 
מהכהנים או אפילו מ״ההסכמה הכללית". אולם ה 10 נ! 1 ינס 
55113115 :>:];>״ יכולה להתהוות ולהשפיע רק כאשר החברה 
מציבה את כוחה בעורף הכללים המיוחדים. לא קיים עדיין 
מהקר ממצה בשאלת הגורמים הפסיכולוגיים אשר יוצרים 
את ה 53113115 ־ 60 ״ ס 1 ח 1 ק 0 בחברה הפרימיטיווית. 

בשלביו הראשונים נוטה המנהג להיות מעורפל ורופס, 
ואינו הופך להיות כלל ממשי ואפקטיווי אלא מתוך שימוש 
רב, המגבשו ומגדירו. עקרונית, אין הכרח שהמנהג יהיה כה 
עתיק, עד שאיש לא יזכור את ראשיתו. המבחן לקיומו של 
המנהג הוא כיבודו הממושך 1 ועל כן מנהג, לפי עצם הגדרתו, 
אינו יכול להווצר לפתע כדי לפתור בעיה חדשה. 

בם׳ הרומאי מוצאים ידיעות מועטות בשאלת המנהג, 
אולם מהחוסר המצר מסתבר שהוא מילא תפקיד ניכר בהת¬ 
פתחותו של הס׳ הרומאי. היתד, אפילו דעה כי מנהג של אי־ 
קיום( 10 > 1 ״ 0 ״ 105 >) יש בכוחו לבטל חוק חרות. "מנהג שלילי" 
כזה שבכחו לבטל חוק כתוב אינו מוכר לדין האנגלו־אמרי־ 
קני וכנראה אף לא לישראלי. 

בדין האנגלו-אסריקני מוכר המנהג כמקור מטריאלי של 
הס׳ והדעה הפסרתית שם היא כי הם׳ המקובל (" 110 ז 1 ״ 00 
,"!"ך) בכללותו אינו במקורו אלא מנהג כללי ( 131 ־״־* סל) 
״! 31 ־ 1 160 £״ ״ 0113101 ), בהבדל ממנהג מקומי. המבחנים 
להכרעה בשאלה אם כלל התנהגות מסרם מגיע בדין האנגלי 
לדרגת מנהג הועמדו על ידי אלן (״ 3110 >) על 6 : א) אסור 
שהמנהג ינגוד עקרון יסודי של ד,מ׳ המקובל. ב) המנהג 
חייב להיות קיים סזסן קדום. "שלא ניתן לזכור ראשיתו". 
ואשר על פי קונוונציה משפטית נקבע לשנת 1189 (שנת 
עלייתו של דיצ׳דד 1 לכס המלכות). ג) המנהג חייב להיות 
מקרם ברציפות. ד) המנהג חייב להיות ודאי. ה) אסור 
שהמנהג ינגוד מנהגים קיימים מכבר. ו) המנהג חייב להיות 
סביר. 

הדרישה האחרונה מחייבת הפעלת שיקול דעת לשם 
בחינת סבירותו של המנהג ע״י ביהמ״ש אשר. אגב בחינת 
סבירותו, "מאשר" את המנהג ולא רק מצהיר על קיומו. 

בדין הישראלי מוכר המנהג כמקור משפטי מחייב פכוח 
הוראותיה המפורשות של המג׳לה (ע״ע, ארץ ישראל, משפט, 
עם׳ 637 ). שלושה יסודות נדרשים לשם קיום המנהג: שיהא 
מתמיד. מכריע ומפורסם. אולם אין הפג׳לה דורשת כי 
המנהג יהא עתיק. דוגמה בולטת לנורמה משפטית פרי 
המנהג היתה החובה לשלם לעובד פיצויי פיטורין. לפני 
שענין זה הוסדר בפירוש ע״י חוק פיצויי פיטורין, תשכ״ג— 
1963 . 


בית המשפט העליון קבע כי לענין הוכחת המנהג בבתי 
המשפט ישנם 3 שלבים. בשלב הראשון, יש להוכיח את 
קיומו בקפדנות הרגילה הנדרשת מתובע לגבי הוכחת תבי¬ 
עתו. בשלב השני, לאחר שהמנהג הוכח בבר פעמים מספר, 
מספיקה מידה פחותה של הוכחה כדי לחזק ולאשר את אשר 
ידוע כבר לבית המשפט ממקרים קודמים. בשלב השלישי, 
כאשר המנהג הכה כבר שרשים חזקים בפסיקה של בתי ה¬ 
משפט, שוב אין צורך בהבאת ראיות כלשהן כדי להוכיח קיומי. 

התקדים. במובנו הרחב תקדים הוא כל דוגמה או 
מופת מן העבר אשר עליו מתבססת התנהגות יותר מאוחרת. 
זהו אמצעי שבני אדם נזקקים לו בחיי יום יום, וטבעי הדבר 
שגם שיטת תם׳ תשתמש בו. נוהגים לומר שהתקדים המחייב 
אפייני לשיטת המר האנגלי, ולאלה ההולכות בעקבותיה. 
אולם במובנו הרחב פצר התקדים בכל שיטת מ' שהגיעה 
להתפתחות. בבבל, כאלפיים שנה לפני הספירה, היו שומרים 
את ההחלטות השיפוטיות באוסף מיוחד, כדי שניתן יהיה 
להשתמש בהן כחומר לעצה משפטית. ב 426 הוחק ע״י קיסר 
רומא ולנטיניאן 111 חוק, לפיו על השופטים להחיל את הוות־ 
הדעת של מספר יוריסטים ידועי שם מהעבר (ע״ע רומא, 
משפט), אם כי לא היה קיים במשפט הרומאי מוסד התקדים 
המחייב, כפי שקיים במשפט האנגלי. המיוחד איפוא לשיטת 
המשפט האנגלי ולשיטות ההולכות בעקבותיה, אינו בעצם 
ההזדקקות לתקדים, אלא בכלל המיוחד לפיו פסקים מסוימים 
הם מחייבים, כתקדימים לעתיד, אפילו בהיותם בודדים 
ולא מייצגים ״הלכה קבועה״ ( 000513010 00 ת 10 >״ 1 ק 15 ז 1 > 1 ). 
דוקטרינה זו מכונה לעתים בשם 1001515 > 310 ) 5 ("להישאר 
בהחלטה"). לא קל להשיב על השאלה מדוע גדול כל-כך 
משקל התקדימים דוקא בשיטה האנגלית, אך אפשר להצביע 
על גורסים היסטוריים שעודדו את הנטייה, ובכללם ניתוקה 
של אנגליה ממורשת המחשבה המשפטית הרומית (והצורך. 
שנבע מכך, לטפח באנגליה משפט עצמאי), ההתגבשות 
המוקדמת במבנה בתי המשפט המלכותיים ובמינר שופטים 
משורות הפרקליטים, ועוד (ע״ע פ׳ מקובל! ממלכה מאו¬ 
חדת, משפט). 

בישראל נקבע כוחו של התקדים, באורח יוצא דופן, בחוק 
מפורש (ס׳ 33 לחוק בתי המשפט, תשי״ד— 1957 ) הקובע כי 
בית משפט יונחה על ידי הלכה שנפסקה בבית משפט גבוה 
מפנו, ושהלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל 
בית משפט, זולת בית המשפט העליון. לשם דוקטרינה יעילה 
של תקדים מחייב יש צורך ב 2 תנאים: אסופות מהימנות 
של פסקי-דין והיררכיה שיפוטית מוגדרת. באנגליה נתמלאו 
תנאים אלה בשליפות רק במחצית המאה ה 19 , ועל כן רק מאז 
השתכללה הדוקטרינה למתכונת דווקנית. עם זאת, פועלים 
באנגליה של היום גורפים המעודדים ריבוי בחקיקה — 
ומביאים עקב כך לצמצום־פה בחשיבותם של תקדימי פסיקה 
מן העבר. בין גורמים אלה: רפורמות (הטעונות חקיקה), 
שיתוף־פעולה במסגרות בין־לאופיות והתקרבות מודעת אל 
יבשת אירופה, הפיכתה של אנגליה למדינת סעד. 

רק ״הגיון ההחלטה״ ( 11 >״ 10 > 1001 > 10 ) 13 ), כלומר הפרופר 
זיציה המשפטית אשר היתה נחוצה לשם הפסק או שניתן 
לדלותה סמנו, מחייב כתקדים. הצהרות משפטיות אחרות, 
אשר נאמרו בפסק אגב אורחא אך לא היו נחוצות לשם 
ההחלטה ( 11013 > 01 ) 061 ), אינן מחייבות. 

ספרי מ' וחוות דעת מלומדים. יש להבחין 



663 


משפט 


664 


בין התפקיד שמילאה הספרות המשפטית בהתפתחות הס׳ 
לביו מעמדה כמקור משפטי בהווה. בכל שיטה מפותחת היוו 
ספרי הנד אמצעי התפתחות חשוב. אולם דרגת חיובם כמקור 
משפטי אינה אחידה. בשנת 533 פורסמה ה 01808:3 המ¬ 
שמרת את עיקר כתביהם של המשפטנים הקלאסיים של 
המשפט הרומי. ומקנה להם תוקף של חוק ממועד פרסומם 
(ע״ע רומא, משפט). בס׳ האנגלי, תפקיד הספרות המשפטית 
כמקור משפטי בהווה הינו צנוע למדי, אולם בראשית יצירתו 
של ד.מ׳ האנגלי היה תפקידה נכבד יותר, ביחוד כל עוד 
לא היו בנמצא תקדימים מספיקים בשטחים רבים. עם גידול 
מספר התקדימים, פחת משקלה של הספרות כמקור משפטי. 
עם זאת נוהגים עדיין לומר על חמשה מסופרי המ׳ האנגלי 

05101 ? , 110110 ,( 1.11110101 , 31:1011 ־ 81 , 1110 ׳״ 0131 (שהמאוחר 

מהם חי במאה ה 18 ) כי יש בכתביהם משום אסמכתא (-"ב 
׳ 1601115 ) כמעט כבפסקי דין. ספרי לימוד מאת מחברים 
אחרים מצוטטים אמנם בבתי המשפט, אולם הדעות המובעות 
בהם אינן מחייבות; הן מהוות מעין "עדות מומחה" לתוכן 
הדין וההחלטה הסופית היא בידי בית המשפט. באה״ב גדולה 
השפעת הספרות המשפטית מאשר באנגליה. עקב ריבוי 
בתי המשפט והאסמכתאות השיפוטיות, רב שם הפיתוי להז־ 
קק לספרי עזר ולמאמרים המצהירים את תוכן המשפט בבהי¬ 
רות■ כן יוצאת באמריקה סדרה בשם 160 0£ 80513101110111 
״״ 13 אשר, אף כי אינה "רשמית" (כלומר. אינה מתפרסמת 
על ידי המדינה), מסכם כל אחד מכרכיה את עיקרי המשפט 
המקובל, ודיני היושר, בכל ענף משפטי חשוב (חוזים, נזיקין, 
קניין וכד) סעיפים, סעיפים, כעין קודכס. ביבשת אירופה 
עולה משקל הספרות המשפטית כמקור משפטי על זה שב¬ 
אנגליה, ושם נודעת לפעמים לספרות המשפטית יתר חשיבות 
מאשר לתקדיטים בידדים של בתי המשפט. בישראל מקו¬ 
בלת בעיקרה הגישה האנגלית בשטח זה. 

ג. ענפי ה ט׳. ההבחנה הראשונה היא כמובן בין 
המשפט הבין־לאומי הפפבי (ע״ע) לבין משפט המדינה. 
בתוך ם׳ המדינה קיימת הבחנה בסיסית בין הם׳ הציבורי 
לבין הס׳ הפרטי. ד.מ׳ הציבורי מחולק לנד קונסטיטוציוני. 
ם׳ מנהלי (ע״ע) ום׳ פלילי (ע״ע). הם׳ הפרסי מחולק ל 3 
ענפים עיקריים: דיני אישים ומשפחה, דיני חיובים (ע״ע) 
ודיני קנ;ן (ע״ע). הירושה נמנית בחלקה על דיני המשפחה. 
בחלקה — על דיני הקניין. ישנם תת־ענפים המשותפים 
לכמה מהענפים הנזכרים לעיל, כגון ס׳ בין־לאומי פרטי 
(ע״ע), ודיני עבודה (ע״ע). בכמה מדינות קיימים קודכסים 
נפרדים לס׳ אזרחי ולס׳ מסחרי (למשל, צרפת). אולם, מב¬ 
חינה עיונית, הם' המסחרי נופל בחלקו בתחום דיני החיובים 
ובחלקו בתחום דיני הקניין. 

ד. משפחות הפי. מצויות כיום בעולם מאות שיטות 
מ׳ פוזיטיוויות. מספר המדינות הריבוניות קרוב ל 150 , אף 
מספר שיטות הם׳ יותר גדול, משום שרבות מהמדינות 
מורכבות מ״ארצות" נפרדות זו מזו מבחינת הס׳. כך, למשל, 
שוררות באה״ב של אמריקה כחמישים שיטות נד! בברית 
המועצות יש כחמש־עשרה מערכות מ׳: בממלכה המאוחדת 
ניתן להבדיל בין הדין האנגלי לדין הסקוטי, ועוד. בעולם 
הם׳ שוררת רב־גוניות וקיימים הבדלים גדולים. הגבולות 
המפרידים בין משפחות הם׳ הנזכרות להלן רחוקים מלהיות 
אטומים. למשל, הם׳ הרומי וד,מ׳ המקובל (האנגלי) נמנים 
על שתי משפחות שונות אך מתגלה ביניהם דמיון מפתיע 


הן בתכונת ה״פורמולריות" והן בהבחנה הממוסדת בין דין 
ליושר (אקוויטי) (ע״ע ישר, דיני: מ׳ מקובל: רומא, משפט). 
ושוב: המ׳ האנגלי והצרפתי, שאינם בתוך אותה המש¬ 
פחה המשפטית, דומים זה לזה בהיות שניהם תוצר של 
יוריסטים (שופטים, פרקליטים, מחברים "פרטיים"), ואילו 
המ ׳ הגרמני, הנמנה על אותה המשפחה כם׳ הצרפתי, הוא 
במידה רבה תוצר של האוניברסיטאות, ובכך נבדל מה¬ 
צרפתי. עם כל השוני הרב שבין מ׳ למי, עם כל מיעוט 
התועלת שבהכללות רחבות, עם היותנו מודעים לכך שלא 
כל שיטת מ׳ נמנית בכל חלקיה על משפחה אחת — או אף 
על איזו משפחה שהיא — ניתן, בכל זאת, להכיר בעולם של 
ימינו בקיומן של 4 משפחות מ' עיקריות. (א) דינים 
מסרתיים ודתיים. הם יונקים מהשראה על-אנושית, 
(כלומר, נשענים למעשה על כתבים המקובלים כקדושים) 
נוטים להדגיש את חובות האדם יותר מאשר את זכויותיו, 
אינם מדקדקים בהבחנה שבין ד,מ׳ ה״אזרחי" לחובות דתיות, 
ואינם גורסים בדרך כלל אוטונומיה של המ ׳ כדיסציפלינה 
מיוחדת. (ב) מ" סוציאליסטיים, הדוסים לקודמים 
בכך שאף הם אינם רואים בם׳ דיסציפלינה אוטונומית אלא 
כלי למימושן של השקפות מסויימות המחייבות כל אדם 
בחברה. (ג) המשפחה הרוסנו־גרמנית או "קונטיננטלית" 
(׳״ 13 11 ״ 01 ), נוהגת ביחוד באירופה המערבית ואמריקה 
הלטינית. (ד) הם׳ האנגלדאסריקני או "הס׳ המקובל" 
(׳״ 13 0001111011 ), הנוהג ביחוד בקרב העמים דוברי האנג¬ 
לית ואלה שהושפעו מהם או היו כפופים להם. שתי האח¬ 
רונות הן מערביות ו״הומניסטיות", הן אינן כפופות במודע 
לאידיאולוגית־על, רואות באדם את קנה המידה. ומחפשות 
אחר עשיית צדק כשהאדם, או טבע האדם ("משפט הטבע"), 
משמש נר לרגליהן — אף כי הדחף לעשיית צדק מרוסן. 
סתד־גיסא, ע״י תקנת הציבור, ומאידך גיסא ע״י שורת 
ההגיון ודרישות השליסות והנוחות של שיטת הס׳ עצמה. 
לכן, אף בהן, תלוי כל ס׳ פוזיסיווי בנסיבות הזמן והמקום 
ומשקף אינטרסים חברתיים, מעמדיים, משקיים ואחרים. 
בשתי המשפחות המערביות קיימת עידנות לצורך להבטיח 
שהשופטים יהיו לא רק ישרים (כלומר, בלתי משוחדים 
ונעדרי פניות אישיות) כלפי הצדדים המתדיינים אלא אף, 
במידה רבה, בלתי תלויים בשלטונות. בין שתי המשפחות 
המערביות (שלהן בעיקר נזקק ערך זה) יש הבדלים הנוב¬ 
עים ביחוד מכך שהם' האנגלו־אמריקני לא הושפע מהם׳ 
הדומי אלא במידה מוגבלת. שאנגליה הגיעה לריכוז מדיני- 
משפטי יותר מוקדם מארצות יבשת אירופה, ומכך שמשפטני 
אירופה היבשתית נוטים להחשיב את ההגיון וניסוחים מופ¬ 
שטים, בעוד שהמשפטנים האנגלו-אמריקנים מהשיבים יותר 
את הנסיון ואת מימושן של זכרות — ובכללן זכרות הפרט 
כלפי השלטונות המינהליים — הלכה למעשה ובאמצעות 
בתי המשפט (לפי גירטה שכיתה, הס׳ הקונטיננטלי הוא 
"דוגמטי", ואילו האנגלו-אמריקני "קזואיסטי"), וכן לא הר¬ 
בה הם׳ האנגלראמריקני, עד לזמן האחרון, ללכת בדרכי 
הקודיפיקציה והוא יותר "היסטורי" ורצוף אל עברו מהם׳ 
הצרפתי (שנתפס לקודיפיקציה נרחבת בטוף הסאה ה 18 
ותהילת ה 19 ) או הגרמני (שנתפס לקודיפיקציה יסודית 
בסוף המאה ה 19 , ר׳ לעיל). 

ג. טדסקי, מחקרים נסשפם ארצנו, חשי״ט 1 2 חנ״ל, מחקרים 
במשפטנו הפרטי. תשי״ט 5 *()***תסס 7116 ,$שמ 1011 *.ס 
, 4051111 . .] ; 1920 01 ^ 1 {/) 1 ^ €011 ,. 1 ) 1 ; 1881 ,' 1 ) €0 



66! 


משפט — משפט בין־לא־מי פ;זבי 


666 


£6(!14765 4 36 / ! 14715$ [ הס x06, 1-11, 1885*; 11. ]. 143100, £60- 
!14765 1511111110 ) 1 / 0 /{) £11510 /( 1 ) 1 ).£־ 116 ! מס X1, 1885 4 ; 1(1., 

4/1 ,. 1 * 1 ; 1886 , 51001 * €1 0713 £010 £071$ 5 ) 0 15 ) 50 ־ 101 ) 15$€ ס־ - 
01(01 £011/, 1917; 01 § £6 / 0 : 47130110/1 ) £0 110 7 , 511:001 . 1 < .זי 
1-10111111}/, 1 5$/11 ! 1 /))£ 367 1 { 0 ס<\) 1 { 1 £ ,־ 011101 צ .( ; 1906 , 411 ־ - 
1050$ 111(, 1909; 11. 5*31 1154015501 /))£ )) 3 ) 1 ) 0 ) 11 ־ 7 , 07 !ת 11 ז - 
:01101(, 1911; 1<1., £(11(1)11(11 3(7 £((/>15$/111050$/11(, 1923; 

?. \ ) 1111 ) 011 .. 1 * 1 ; 1911 ,/ £054 1/1 ) 715 ) 5 £070/71071 ,ז 0101 ב־ז 08 תר 
ץ 100 ס ; 1920-22 . 11 ־ 1 ,)) 71 ) $7143 :ן 47 ון 01 ) 0/1 ) 11/5 /ס , 

£0(1/ 0/13 £01/11( ()$1711071 1/1 £71 §10/13, 1914 2 ; £. - 1110 סס׳י 
11103 ) 1 ) 1 ,ץ.ח 10 ) .? פ 1916 , 11 — 1 ,)/{)) 13 1/71 } 1 )) 0 * 2 7 ) 0 .§ 10 ז ( 

3'1 . 11 — 1 , $0:1111 )) $71 37011 מס :)) 0/47 : 1 ) 011071 ))) 7$ ))<ז 
1-1 .( $0:111 )/ 11 )$ ) 3701 11 ) ) $0 > 11111 ))! 1 ) )) 71 ) 1 ) 5 .. 111 :־ 9 ! ל'| ^, 
1917—30; 11. £1(771(7715 3'1111(0314(1100 §(77(- 

743( 0 1'(!143( 3(: :(1(0((: )1471314)14(, 1-11,1917—28; 8. 03 ז _ 
4020, 711( $1411147( 0) !11( / 1431(101 £70((55, 1921; 14.. 7/1( 
0(044/111 0) !11( £044/, 1924: 14.. 717( £011130:(5 01 §)£ (ס 
5(1(71((, 1928; 8. 07014 314 10110715 ( 7 ) 1510 ) 710 1-65 ,* £111 11 ס 
£141)11( 1913; 14., 7/011( 3( 7)7011 €0/1511114110)171(1,1 -1921 ,^־ - 
25 3 ; \\\ 74. 1 £44 , £014 ב 101 ־ x30/71(71101 £(§01 €071(($!105 ה , 
1923; ]. ?0301*, £014/ 0713 !11( 1303(771 131713, 1930; £0- 

10110 ) 7 01 ) 54 [ ,*!סזנוטס x5, 1928 2 ; 14., 41 ה x170341(1111 ! 0 ! הס ( 
5(4(0(( 10 ) 1 ) 7 ,־ 1101 ט? .£ ״ 1 ; 1930 ,/ 10144 / ס x44/ 1 ס 51 ) 044 ה ) 

1!5(1), 1940; 14., 711( 13070111}/ 0) £0x1, ]969* 13. !<.01500, 
0(71(701 711(07 $ 0 / £0:4 (ס x3 5 !417(, 1945; ]. 83101004, 

]1471 5 $7143(71((, 1947 10 ; ). 0. 01 0 ) 0/147 '£ ) 71 ,־< 3 ־ x3 

50117((: 0) !11( £040, 193 8 3 ; £. 74. 03110, 7/1( 5(05( 0/ 

! ז 1956 ,) $1111050$111 : £66111 , £34111:0011 . 0 ; 1949 ,)) 1 ! 45 ון ס '; 

£. ?0004, ](47!5$7443(714:6, 1—\*04 ) * 0005 . 0 -\ 1 ; 1959 ז .), 
0x1073 £.550}/5 / 711 ־ ״ 3 מ . 7 .מ ; 1961 ,))ה) 1/715$7113 / מי ( 
€ 0 x 0 ($! 1964 ,/ £044 ( 0 0 ) 13 7116 , 4 ׳< £10 .( 1 ; 1961 ,/ 14144 (ס ; 

£. 74. 0 0 £040 , 014 ׳ 1 ז 15 ־ו x3 £0!0$67: 111 111( 1)5 ) 5/01 63 ! 1 ה , 
1964; £. 00 * 3 ? .ז\\ . 0 ;* 1964 ,)) 0 ) 3 ו! 14715$7 ( , 135 ( 7 .ז^י , 

/) 76x11/00 ^ £040 , 411611 . .£ . 0 ;* 1964 ,))ח) 44715$7413 ן (ס 
07$ ) 7/1 01 §)£ , 10401300 ־ 1 ? . ז <״\ ; ז 1964 ,§ 171 \ 130 ) 111 מין , 
1967*; ]. £. 81:40 1 ! 0 ( $34 ,׳ 13 ־ 401 * 8 ־ ץ 1 ז x^43 5$!!(75 ח 
. 1969 , 7030$ 170713 1116 מ'/ 

א. גו. 

מ^פטבין־לאמי&מבי, מבוא. המשפט הב״ל הפומ¬ 
בי הוא כללי ההתנהגות, שמקובל לראותם כמחיי¬ 
בים את חברי החברה הב״ל ביהסיהם ההדדיים. ההברה הב״ל 
מורכבת בראש וראשונה מהמדינות, יכן נמנים עליה האר¬ 
גונים הב״ל הפומביים (ע״ע ארגונים ב״ל). המשפט הב״ל 
הפומבי הוא איפוא אחד מענפי המשפט הפומבי. רוב הנור¬ 
מות של המשפט הב״ל הן נורמות דיספוזיטיווילת (!!"נ 
6150051610101 ), דהיינו. כללים שלנושאי המשפט סותר 
לסטות מהם אם יסכימו על הסדר משפטי שונה. ורק מעטות 
הן הנורמות הקוגנטיות ( 015 * 00 05 () (שאיו לקבוע 
תחתן הסדר שונה בהסכמה הדדית) בתחום הב״ל. הביטוי 
,.משפט ביו־לאומי■׳ (*!ע 1360031 מ 1010 ) הורש על ידי 
בנחם ( 80116301 ) ב 1789 , ובימינו דחק במידה רבה את 
105 *001001, <31-00 60 *005,) הביטוי ,.משפם העמים״ 
!ווססזזסל!,׳'.' , 036005 0£ ! 1315 ) שקדם לו. אף כי הביטויים 
הם עתה נרדפים פחות או יותר, נודעת למאוחר משמעות 
יותר פוזיטיוויסטית, בעוד שהמוקדם מרמז עדייז על סמי¬ 
כות אל ה״יום גנטיום" הרוסי ואל השפעות תאולוגיות 
וספקולאציות אודות משפט הטבע. 
מקורותיו של המשפט הב״ל הם האמנות (ע״ע אמנה 
ב״ל), המנהג (ע״ע מנהג במשפט הב״ל), עקרונות המשפט 
הכלליים הסוברים על ידי האומות בנות התרבות, והחלטות 
מסויימות של ארגונים ב״ל. האמנה והמנהג הם המקורות 
הראשיים של המשפט הב״ל, ואילו עקרונות המשפט הכ¬ 
לליים המוכרים על ידי האומות בנות התרבות יחולו רק 
כאשר אין בנמצא אפנה או מנהג המכוונים להסדיר ירם 
משפטי מסויים. החלטות הארגונים הב״ל הן מקור משני 
בלבד, שכן הן שואבות את תקפן המחייב מן האמנה 


שהקיפה את הארגון ואמנה זו אף קובעת אה גבולות תקפן 
של החלטות אלו. 

מקור חיובו של המשפט הב"ל. מקובל בדרך 
כלל, שמקור חיובו של המשפט הפנימי הוא בסמכותו של 
הריבון ובכור הסאנקציה העומד מאחורי הכלל המשפטי. 
דהיינו, המשפט הפנימי הוא משפט של סובאורדינאציה. 
לעומת זאת. המשפט הב״ל הוא משפט של קו׳אורדינאציה — 
משפט החל בין שווים שאין מעליהם בו סמכא הקובע את 
כללי המשפט, ושאף אינו מצויד בסאנקציות יעילות. ניתן 
בבל זאת לומר על המשפט הב״ל כי הוא משפם, שכן קיימת 
הכרה ביו החברים בחברה הב״ל שכללי המשפט הב״ל הם 
כללים מחייבים. 

על אפיו המיוחד של המשפט הב״ל נוכל לעמוד כשנב¬ 
דוק את התהליכים ליצירת הנורמות שלו, להחלתו (על־ידי 
שפיטה) ולאכיפת! (על-ידי הוצאה לפועל). 

תהליד יצירת הנורמות. לא קיים במשפט הב״ל 
מוסד מחוקק, והנורמות שלו נוצרות על ידי פעולה רצונית 
של חברי החברה הב״ל, בעיקר של המדינות העצמאיות. 

השפיטה הב״ל היא בשלב התחלתי. סכסוכים מסויימים 
באים אמנם על פתרונם ע״י בוררות בינלאמית (ע״ע) או 
על ידי הכרעת בית־הדין הב״ל בהאג (ע״עיבית-זזדין הבינ- 
לאמי). אד לערכאות הב״ל איו סמכות שיפוט שבחובה, והן 
מוסמכות לדון בסכסוכים רק בהסכמת הצדדים (ההסכמה 
יכולה להינתן לסכסוך מסויים או כללית לשורה של סכסו¬ 
כים העלולים להתגלע בעתיד). דברים אלה אמורים לגבי 
ערכאות ב״ל אוניברסאליות או כלליות. לעומת זאת ניתן 
להצביע על בית הדין של הקהיליות האירופיות, אשר לו 
סמכות שיפוט שברובה (אם כי, כמובן, אף היא נובעת 
מ הצטרפותן מרצון של המדינות אל הקהיליות) 
בנושאים שונים שבתחום פעילותן של שלוש הקהיליות 
(קהיליית הפחם והפלדה, הקהיליה הכלכלית הקרויה גם 
השוק המשותף. והקהיליה האטומית). 

אכיפתן של הנורמות. בתחום הב״ל אין מנגנון 
הוצאה לפועל ראוי לשמו. ניצנים ראשונים של רשות מו¬ 
ציאה לפועל ניתן אולי לראות בשיטת הסאנקציות שנקבעה 
בספר הברית של חבד־הלאמים (ע״ע). ובמגילת האו״ם 
(ע״ע אמות מאדרות). נראה איפוא דמיון מסוים בין המשפט 
הב״ל במצבו כיום לבין שלב ההתפתחות שבו נמצא המשפט 
הפנים־מדינתי בעבר הרחוק. 

עמדת המשפט הב״ל (כפי שבאה לידי ביטוי בפסקי 
דין של ערכאות ב״ל) היא, שהנורמות הב״ל עדיפות על 
חוקים פנימיים ואף על חוקות. עמדת המשפט הפנימי, לעו¬ 
מת זאת. איננה אחידה במדינות השונות. בישראל מקובל, 
שהמנהג הב״ל מהווה חלק מן המשפט הפנים־מדינתי, אד 
במקרה של סתירה יש להעדיף אה החוק הישראלי הפנימי. 

ר. לס. 

התפתחות המי הב"ל. מאמצים להסדיר יחסים בין 
עמים על ידי הסכמים (אמנות) הם אולי קדומים כימי התר¬ 
בות. המסמכים העתיקים ביותר של המזרח התיכון הם 
אמנות שלום מהאלף הרביעי לפסה״נ. משנת 1291 לפסה״נ 
שרד הסכם שלום וברית ביו רעמסס ח המצרי לח׳תשלש ] 11 
תחתי. בתורה (ובידוד בספר דברים) מצויות הוראות איסור 
והיתר במלחמה. טיפול בשאלות מלחמה ושלום מצוי במקו¬ 
רות הודיים וסיניים עתיקים. ואולם מסורת הדיסציפלינה 



667 


משפט בין־לאמי פמבי — משפט בץ־לאמי פרטי 


668 


המכונה בימינו משפם בין־לאופי פומבי, ושהנה בעיקרה (ר׳ 
להלן) ממוצא מערבי, אינה רצופה באורח מודע אל נסיונות 
קדומים ומפחדים אלה, ובמהלך התפתחותה ניתן להבחין 
ארבעה שלנים עיקריים: 

(א) בתקופה שקדמה לכינונה של האימפריה הרומית 
לא ראו את עצמן, בדרך כלל, המדינות קשורות בכללי חובה 
ביחסיהן אל מדינות אחרות. אמנם בני שבסים הקשורים 
ביניהם בקשרי מוצא ודת לא שילחו רסן ביחסיהם ההדדיים 
כביחסיהם אל זרים. כך, למשל, ראו היוונים ב״ברברים" 
עבדים־בכוח. ולדעתם לא יכלו לשרור בין הללו לבין יוונים 
אלא יחסי עליונות (של היוונים) או איבה. לעומת־זאת, 
ביחסיהם כלפי יוונים אחרים נהגו מעצורים, כגת איסור 
הפגיעה בבאי המשחקים האולימפיים, ונכונות ללכת לבור¬ 
רות. גם רופא. בראשיתה לא ראתה את יחסיה אל מדינות 
אחרות כמשובצים במסגרת זכויות וחובות הדדיות. הכ¬ 
ללים הרומאים בדבר עשיית מלחמה ושלום וייצוג דיפלו־ 
מאפי (פ 121 ״£ גע() וכללי המשמעת הצבאית יותר משנבעו 
מתפיסה של משפם בין־לאומי, הסדירו סמכויותיהם (בחלקן, 
דתיות) של הפונקציונרים הרומאים בתחומים אלה. עם זאת 
נודעה לרומא השפעה על הדוקטרינה של "מלחמה צודקת' 
(ר׳ להלן), וכן גם רתמו חיוריססים בדורות מאוחרים את 
מסורת ה״יום גנסיום" הרומי (ע״ע פ׳ ב״ל פרסי) לפיתוחה 
של מערכת כללים בין מדינה למדינה, למרות שלא בכך עסק 
ה״יוס גנטיום" המקורי. 

(ב) עם כינונה של האימפריה ברומא נפתחה תקופה 
ממושכת שבה לא היה להלכה צורך בנד ב״ל משום 
שהוכרה סמכות עליונה אחת ברחבי העולם המערבי — בין 
אם היתד, ואת סמכותם של הקיסרים או. מאות שנים לאחר 
מכן, סמכות מפוצלת בין הקיסרים לאפיפיורים. תקופה זאת 
הגיעה לקצה עם התמוססותה של האחדות הנוצרית בעת 
הרפורמאציה הפרוסססאנסית. גם מסעי התגליות הגדולים 
(וביחוד בעיות טריטוריאליות ובעיות ספנות שעלו מתוך 
גילוי אמריקה) העמידו עמים ומדינות בפני אתגרים-שרעיון 
האחדות הפיקטיודת שוב לא הספיק כדי לפתרם. 

(ג) תקופה חדשה נפתחה, איפוא, עם הרפורמאציה, 
וניתן אולי לפנותה ביתר דיוק מאז שלום וסטפאליד, ב 1648 . 
קיומה של האימפריה הרומית הקדושה (ע״ע) הפך להיות 
נומינאלי. העיקרון המנחה החדש הוא שמדינות ריבוניות 
אינן כפופות ביחסיהן ההדדיים לשום פרות חיצונית עליונה 
(עיקרון אשר נתחזק ביותר עם עליית הלאומיות המודר¬ 
נית). אך עליהן לנהוג זו כלפי זו בהתאם לכללים פסויימים. 
כללים אלה הושפעו רבות מרעיונות של "משפט הטבע" 
(ע״ע משפט), החל בביכול על הכל ותמיד, ולכן גם על 
מדינות, וינקו ממקורות המשפט הרומי, מזה, ומשפט הכנסיה, 
מזה. מקובל לראות בגרוטיום (ע״ע) את אבי הס׳ הב״ל 
המודרני, ומקום חשוב נודע גם לקודמו. מטילי (ע״ע) 
ולסופרים כויטותה(ע״ע),סוארס (ע״ע). בינקרסהוק (ע״ע), 
וטל (ע״ע) ואחרים. תוך אותה תקופה נחלשת אחיזתו של 
"משפט הטבע" והחאולוגיה ומתחזקת הנטייה הפוזיטיווים־ 
טית לבסס את הנד הב״ל אך ורק על הסכמת המדינות והתנ¬ 
הגותן בפועל. המתודה היא מעתה פחות אפריורית. יותראינ- 
דוקטיווית והיסטורית, תוך הדגשת ההבדל בין הרצוי למצד, 
עם זאת דומה כי נגזר על ההתגוששות בין ראיה פוזיטיוויס־ 
טית לראיה יוטנאטוראליססית של הם׳ הב״ל שלעולם לא 


תסתיים. ולמעשה יש מקום לסינתזות. אף פוזיסיוויסטים 
מובהקים אינם מתכחשים להשפעה הרבה של מסורת משפט 
הטבע, כגון על הדוקטרינה של "שויון המדינות". בינתיים 
גם הולד ד,פ׳ הב״ל, שתחילתו היתד, — כאמור — מערבית- 
נוצרית, ומתפשט על עמים (בתחילה תורכיה ויפאן, ואחר 
בך רבים אחרים) שאינם נוצרים ושלא היו שותפים רוחניים 
לרבים סמושכלות היסוד שבשורש הם׳ הב״ל המערבי. 

(ד) ניתן לעמוד על התהוות תקופה חדישה במ׳ הב״ל, 
שניצניה הופיעו בעקבות מלה״ע 1 , ותכונותיה התבלטו 
ביותר לאחר מלה״ע 11 . תקופה חדישה זאת מתאפיינת, 
בנראה. בשלוש תכונות עיקריות. ראשית, מוקמים ארגונים 
ב״ל (ע״ע) חדשים רבים, שהחשוב בהם הוא ארגון האו״מ 
(ע״ע אמות מאחדות), והמסמכים המקיימים ומסדירים אר¬ 
גונים אלה, וכללי ההתנהגות שהמדינות חמצטרפות מקבלות 
על עצמן, עולים בחשיבותם על בל הארגונים הב״ל שבעבר, 
ואף על הס׳ הב״ל המנהגי. ד,מ׳ הב״ל מתמסר ומתחיל 
להצטייר, במידה ניכרת, כמשפט קונסטיטוציוני או אורגאני 
של גופים מסויימים. שנית, הס׳ הב״ל מרחיב את נטייתו, 
שהיתה קודם מצומצמת ביותר, לחול במישרין על אנשים, 
במובחן ממדינות וגופים ביו־לאומיים (ע״ע זכויות האדם, 
השמדת עם, מ׳ נירנברג). בשל נטייה זאת, וכן גם בשל 
ריבוי האמנות הדו-לאוסיות והרב־לאומיות, העוסקות בנו¬ 
שאים פ ר ם י י ם, שוב אין לבסס את ההבחנה בין ק׳ המדינה 
לבין הס׳ הב״ל על טיבם המאטריאלי של הנושאים הנדונים. 
שלישית, מתחזקת במשנה תוקף ההכרה שאין המ׳ הב״ל 
יכול להסתפק נכללים על האסור והמותר במלחמה (גע( 
110 :״) "!), אלא עליו לנסות להשתלט על עצם השאלה 
למי ומתי ובאילו נסיבות מותר בכלל לפתוח במלחמה 
( 11 זע 11 ־ 6 36 $ט(, ע״ע הבר הלאפים, או״מ. בריאן, לו־ 
קרנו), איזו מלחמה היא צודקת'(מזטזגע( ואיזו 

אינה צודקת (וחעזגע( ססת ;״״ 11 * 0 הכחנה שמשפטנים 
[,־תאולוגים] (שאולי החשוב בהם, לעניין זה, היהפרנסיסקו 
ויסוריה [ 1480 — 1546 ], ע״ע) הרבו בעבר לעסוק בה, אבל 
לאחר מכן הלכה ונתדלדלה בהשפעת הפוזיטיוויזם, עד 
שבמאה ד, 19 מקובל היה לנסח כי עצם הזכות לפתוח במל¬ 
חמה שמורה לכל מדינה ריבונית מכוח ריבונותה. 
י. דינשסיין. המשפט הבינלאומי: דין או דמיון 7 (הפרקליט, 
כ״ו), תש״ל< נ. פייגברג (עורך), קובץ מחקרים במשפט 
הבינלאומי הפומבי לזכר סר הרש לאוטרפכט, תשכ״ב! 

סג! , !) 1.910 77101107101 ) 1711 / 0 ) 7 ) 011 ^ 1 01 ^) 7 ,זזס 50 . 15 .( 

.ע . 4 ; 1907 ,( 1 7 * 1,3 0311011:11 ־ 10161 ) 0 0111031 [ ח 103 זשמז\ 4 
30530110115 ־ 1 " 1 ) / 011 ^ 1 77101107101 ) 1731 / 0 ) 01117 ^ )!/'/' , 1 ־ 00061131 
07011 . 011 ; 1936 , (^ז XX ,ץ 61 ס $0 011115 ־ 01 1116 

11107101 ) 771 ) 1711 ,) 3011 <£ ־ 311161 ^ 1 . 13 ; 1965 ,)!/(/ס? 1-7101107101 ) 1711 
, 111 ) 0 ק 7 ) 103111 11 ) 77 ) 11 /ס 73 )ק 0 ? 71 ) 11 ) 0 011 ) 111 !) 171 ) 8 :/) 01 * 1 
71 ) 5 ) 0111 ) 7 1 ) ) 0717 ) 711 10 > . 011 ; 1970 . 9-153 , 1 

.* 1970 , 311/311 0 } 77101101101 ) 1711 011 '<}) 

מ. 

משפט ביך־לאמי פרטי, (פב״פ) העקרונות והכללים 
הפשפשים לברירת הדין (ר להלן), לקביעת 
הנסיבות שבהן מכירה מדינה בפסקי דין אשר הוצאו בארץ 
אחרת ונכונה לאכפם בתוך גבולותיה, ולהגדרת סמכותם 
של בתי המשפט בהקשרים עבר־לאומיים, כגון בשיפוטו של 
בימ״ש ישראלי על נתבע שאינו בישראל. 

בפי שמורה הכינר "פרטי", עיקר עיסוקו של המקצוע 
בזכויות פרטיות בתחומי החיובים, המשפחה והקניין ולא 
בעניינים פליליים, מנהליים או פיסקליים או ביחסים השל- 



66) 


משפט כין לאמי פרטי 


670 


טוניים בין מדינות, (לשם הבחנה, ע״ע משפט בין־לאמי 
פסבי.) 

יש אשר יחם משפטי אינו נכנע למרותה של שיטת 
משפט אחת: חוזר נקשר בארץ אחת והוא מיועד לביצוע 
באחרת, איש ממדינה פלונית לוקח אשר ממדינה אלמונית, 
צוואה נערכת בארץ אחת ע״י מצווה שמושבו באחרת 
ונכסים לו בשלישית. בעולם של ניידות אישית, שיתוף 
בין־לאומי וטכנולוגיה מכווצת-מדחקים שוב אין יחס משפטי 
ה״כרוך ביסוד זרי תופעה נדירה. כאשר בדינים הלאומיים 
השונים, שלכל אחד מהם איזו נגיעה אל היחס. מצויות 
הוראות לא דומות בנוגע לאותו יחס, עשויה להתעורר 
"התנגשות" בין־משפטית. מכאן הצורך ב״ברירת" הדין 
שלפיו תיקבענה זכויות הצדדים. 

להלכה יכולים היו בתי המשפט שבכל ארץ להתעלם 
ממציאותו של יסוד זר כלשהו במחלוקת שהובאה בפניהם 
ולהחיל תמיד את דינם העצמי בלבד. אכן, כך נהגו בשכבר 
הימים בתי המשפט של המשפט המקבל (ע״ע) באנגליה. 
ברומא נהג, בצד המשפט "האזרחי", גם "משפם עמים" 
(וחט■״!^ ! 11 ;) — כלומר, צרור עקרונות גזורים כביכול 
פ,.משפט הטבע" עצמו, ועל כן הולמים צרכיו ויחסיו של כל 
אדם באשר הוא אדם, במובחן מדינה ה״פארטיקולארי" של 
רומא המיועד לרומאים בלבד. משפט זה שימש בסכסוכים 
שבין זרים או שבין רופאי לזר. ואולם, לפרות שמו, לא 
היה ח״יוס גנטיום" אלא משפטה של רופא (שאמנם 
נשזרו בו השפעות זרות) למקרים מיוחדים, ולא 
שיסה לשם ברירת דין. 

קיומן, באיטליה הביניימית. של ערים מעין־עצמאיות. 
שיושביהן באים במגעים הדדיים תכופים, כל עיר על חוקיה 
המקומיים ואף אחת ללא הגמוניה מכרעת כזאת שהיתר. 
בשעתה לרומא, — הוא שדרבן הצגת השאלה בלבושה 
החדש: איזה דין. מביו דינים שווי־פעמד, להחיל על עניין 
שבמחלוקת? המשפטנים נוכחו להבין כי ההתעלמות מדין 
זר עלולה לשים לאל ציפיותיהם הסבירות של אלה אשר 
סמכו עליו או כלכלו צעדיהם לפיו. 

לאחר שהעיון השיטתי בשאלות של ברירת הדין נתפשט 
אף לצרפת ולד,ולנד, זכו עקרונות אחדים לתפוצה רחבה, 
וחלקם גובשו במשך הזמן בקודכסים האזרחיים של מדינות 
שונות. כך, למשל, נתקבל שבשאלות "אישיות" (כגון: 
הנשוי אדם או פנוי י קטין או בגיר ו) פתילים את משפטו 
האישי (ר׳ להלן) של אדם , שזכויות בנכסים — ביחיד 
דלא ניידי — נקבעות בהתאם לדין מקום הימצאם; שעניי¬ 
נים שבצורה ובסקס (ה פ ו ר מ א ל י ו ת של עיסקה, במובחן 
מהשאלה אם היתד. לאדם יכולת משפטית לעשותה, או אם 
תבנה לגיטימי) נהתכים לפי דין המקום שבו נערכה הפעולה. 

צם זאת, שאלות ספציפיות רבות לא זכו לפתרון שהת¬ 
קבל על דעת הכל. עד היום יש ארצות הגורסות כי משפטו 
האישי של אדם הוא דין ארץ לאומיותו(אזרחותו), ואחרות 
— כי הוא דין ארץ מושבו. לעניין נזיקין — יש ארצות 
המייחסות חשיבות עליונה למקום שבו התחוללה העוולה 
או נתגלו תוצאותיה, יש המייחסות יתר משקל לאישיות 
הצדדים (לאומיותם או מושבם), ויש המחילות דינן שלהן, 
כדין מקום ההתדיינות. אין, איפוא, למרבה הצעד, משפם 
בין־לאומי פרטי אחד (אוניוורסאלי), אלא לכל ארץ משפט 
בין־לאומי פרטי משלה, המהווה ענף ממשפטה חפוזיטיוזי. 


לכן, על אף קיומם של כללים לברירת הדין, עשוי השוני 
בין כללים אלה עצמם להביא לכך שאדם ייחשב נשוי בארץ 
אחת ופנוי באהדת, או שנכס יהא שייך בארץ אחת לראובן, 
ובאחרת — לשמעון. 

מאילו פקודות יונק מב״פ מסרם, למשל הישראלי ן 
(א) יש אמנות ביו־לאומיות (ישראל הצטרפה 
לאחדות מהן) שבהן קיבלו על עצמן המדינות המתקשרות 
כיצד ינהגו בתי המשפט שלהן כל-אימת שתעלינה בפניהם 
אי-אלו שאלות "זרות". בין הנושאים שזכו כבד להסדר 
בין־לאומי: הסכמי בוררות (ע״ע), זכויות יוצרים (ע״ע 
זכות יוצרים) וקניין תעשייתי, גביית דמי מזונות (ע״ע) 
שנפסקו בחו״ל, כמה וכמה שאלות העשויות להתעורר 
לדגל תחבורה או הובלה (יבשתית, אווירית וימית), מכו 
"בין־לאומי" של סובין. (חלקן של האמנות נוסחו ביזמת 
"ועידת האג למשפט בין־לאומי פרטי"). (ב) בכל ארץ מצויים 
חוקים הנזקקים לשאלות ברירת הדין בכלל או המורים 
איזה דין יוחל על עניינים מסוימים. בדוגמה ישראלית 
יחכדו חוק אכיפת פסקי-חוץ. תשי״ח— 1958 , ששמו מצביע 
על תכנו, וחוק הירושה, תשכ״ה— 1965 , המורה כי "על 
הירושה יחול דיו מושבו של המוריש בשעת מותו". (ג) 
בארצות המשפט המקובל (העולם האנגלו-אמריקני) — 
ואף בישראל — לקוחים רובם של כללי ברירת הדין מ ה - 
פסיקה, (אשר ינקה, היא עצמה. בראשיתה. לא מעט 
מהשקפותיהם העיוניות של סופרים חכמי המקצוע — ד' 
להלן). בפסיקה עלה הכלל הגדול כי זכויות, לפרות 
שנרכשו כדין, לא תוכרנה בארץ אחרת במידה שההכרה 
בהן סותרת את "תקנת הציבור' (? 00110 110 * 01 ) של הארץ 
האחרת. בה גם אומצה האבחנה הידועה (שנתקבלה בכל 
הארצות) שבענייני פרוצדורה נוהגים לעולם לפי 
משפטו הפנימי של הפורום הדן בעניין ( 1 ־ £01 * 10 ), ואין 
מתחשבים בשום דין זר, אף כאשד גוף המחלוקת כפוף 
לדין הזר: ובה פותחו בראשונה העקרונות לבחינת סמכותם 
הבין־לאומיח של בתי משפט. כלומר בדבר זיקת המינימום 
תנדרשת בין בית משפט לביו נתבע מסוים או ענייו מסוים 
על־מנת שפסקו של אותו בית משפם יוכר אף בחוץ לארץ. 
(ד) ולבסוף — נודעת השפעת-מד. למחקר העיוני, 
ביחוד בשאלות מתודיות שכל מב״פ מוטרד על ידן. בח¬ 
שיבה על שאלות של ברירת הדין משוקעת השפעתם של 
חכמים כאלדריקום, ברטילוס. ד׳ארדנטךה, דימולן. אולריק 
הובר, ובתקופה יותר מאוחרת — מטורי סאביניי, ווסטלייק. 
כשאלה מתודית כללית ניתן להזכיר, נוסף על בעיות תקנת 
הציבור והפרוצדודד, (ר׳ לעיל), למשל את השאלה אם, 
בפנותנו אל דין זר, נתחשב אף בכללי ברירת הדין 
שלו. נניח כי שופט ישראלי פונה (כמצוות חוק הירושה) 
אל דין מושבו של המוריש, ואז מתגלח כי אותו דין 
(בניגוד לדין ישראל) מורה לחלק את העיזבון לפי דין אז¬ 
רחותו של המוריש או לפי דין מקום הימצאם של הנכסים, 
כלומר: "מחזיר" את השאלה (מכאן שם הבעיה: ה־-״־ז" 
";סע) אל השופט שממנו יצאה הפנייה לראשונה, או "מע¬ 
ביד" אותה הלאה (*״!!!;:!.״!:״■!:!!;־'ג'). כלום ילך השופט 
הישראלי בעקבות ההוראה הזרה ויחלק את העיזבון לפי דין 
האזרחות או דין מקום הנכסים י או שפא יתחשב רק בכללי 
הירושה הנוהגים במקום מושבו של המוריש, וידיר עצמו 
מכללי ברירת הדיו דהתם? בזאת היא גם "בעיית 




671 


משפט כין־לאמי פ 


!י — משפט מ:דזרי 


672 


הקלאסיפיקאציה": למשל, אלפנה טוענת לזכות ססויסת 
בנכסי בעלה. תביעתה היא, לדעת השופט, תביעת ירושה 
במהותה: אד נניה שהאלמנה משעינה את תביעתה על הור¬ 
אותיו של איזה דין זר, וכי א ו ת ו דין מסווג את התביעה 
כעניין של נישואיו, ולא של ירושה. הינהג השופט בהתאם 
לסיווג (קלאסיפיקאציה) שלו, או בהתאם לסיווג הזרו 
השאלה טעונה פתדוו כל איפת שכלל ברירת הדיו לענייני 
ירושה שונה מהכלל לענייני נישואין. 

במהלך הדורות עלו בקרב חכמי המקצוע תאוריות רח¬ 
בות שחסידיהן דימו לראות בהן מוצא לפתרונות כוללניים 
לפרובלמאטיקה של ברירת הדין. כדרכן של תאוריות, ביקשו 
אלו להסביר את הכללים הפוזיטיוויים ולהאירם, או להתוות 
כיוונים להתפתחותם — אך לא היוו, הן עצמן, כללי משפט 
מחייבים או מספיקים. להלן, החשובות שבתאוריות. 

( 1 ) התאוריה הסטאטוטיססית הפליצה להת¬ 
רכז בגילוי אפיו של כל חוק ( 1 ח 111 נ: 1 ג 51 ), מקומי או זר. 
המועמד לתחולה: האם הוא ,ראלי" (שעיקר עניינו נכסים) 
או שמא .,פרסונאלי״ (שעיקר עניינו אישים) ? הסטאטוטיס־ 
טים האמינו כי גילוי אפיו של החוק ימציא תשובה לשאלה 
עד היכן ראוי החוק להשתרע בבחינה טריטוריאלית. 

( 2 ) ה תאוריה ש ל "מרכ ז הכובד" (או "ס ושב 
היחס") הדגישה את חשיבות ניתוחו העובדתי של כל 
יחס. על-מנת לגלות את ה״מרכז" בו מתמקדות זיקותיו 
העובדתיות: הדין שאליו קרוב אותו מרכז ביותר הוא 
שיפרוש כנפיו על היחס. בעוד שהסטאטוטיסטים יצאו סן 
החוקים "המתחרים", יצאה התאוריה הזאת מן היחס שלצורך 
הסדרתו יש לבחור כאחד החוקים. 

( 3 ) התאוריה של זכויות מוקנות ( 1 ) 0 ז 08 \׳ 
""!(א") גורסת שתכליתו של המב״פ אינה אלא להבטיח 
כי זכויות אשר נרכשו כדין בארץ כלשהי תכובדנה לאחר 
מכן אף בכל ארץ אחרת. 

( 4 ) החאוריה של הדין המקומי (׳״ 12 10021 ״ 
•■ 11:00/1 ) עומדת על נד שבטבע הדברים אין בית משפט 
מפעיל אלא את דיו ארצו שלו. לכן, יכולות הוראותיו של 
דין זד להשפיע כגורם נסיבתי, אך לעולם לא ככלל 
נודסאטיווי. תאוריה זאת אינה חותרת, כפי שנראה אולי 
במבט ראשון, לעודד התעלפות מזכויות "זרות" אלא, להפך, 
לשחרר את בית המשפט מתלות יתירה במגבלות שמקורן 
בדינים זרים. על־מנת שיוכל לעשות צדק בין הצדדים, 
ולתת לציפיותיהם הלגיטימיות תוקף, מכוח דינו שלו. 

( 5 ) התאודיה של אינטרס שלטוני (-״■ 80701 ״ 
״] 5 :״:>!״; 21 זח 0 ת 1 ) ממליצה לשקול, זה לעומת זה, את 
ר,"אינטרסים" של כל אחת מהארצות שעניין להן בפתרונה 
של מחלוקת (למשל, משום שתושביהן מעורבים בה)! וכן 
גם לבדוק אם היתח "מדיניותה" של ארץ, שחוק מחוקיה 
מועמד להחלה, להקנות לאותו חוק תוקף אקסטראטריטו־ 
ריאלי. התאוריה גורסת שבהעדר מדיניות כזאת. "התנג¬ 
שות" הדינים עם אותה ארץ אינה אלא מדומה. הנטייה 
לראות "התנגשויות" רבות כמדומות או מיותרות מצדיקה 
שימוש בדין המקומי (וכאן מסתמנת זיקה רעיונית אל 
החאוריה הקודמת). 

תאוריה זאת — וכן ה ס ט א ט ו ט י ס ט י ת — מרמזות 
כי, לדעת חסידיהן, אין תפקידם של כללי הברירה מתמצה 
בברירת דין מבין הדינים "המתחרים", אלא נודעת להם 


משמעות נוספת: — הם מציבים, ב ת ו ד כל דין, את 
גבולות השתרעותה של כל אחת מהוראותיו: כלום נועדה 
ההוראה לחייב בתוך הטריטוריה בלבד, או אף מחוצה לה י 
כלום חלה היא על זריתי 

כל אחת מהתאוריות הנזכרות תועלתה עמה. אף לא אחת 
מהן אינה בחינת שרביט קסמים, ואינה גואלת אותנו 
מחובת ההתמודדות עם כל שאלה בין־לאוסית פרטית 
לגופה — לאור הצדק וההיגיון ובהתחשב בצרכיה של 
החברה האנושית, הלא היא החברה המתחדשת יום־יום 
מכוח מגעיהם העבר־לאופיים של בני אדם מארצות ומעמים 
שונים, והקיימת בצד החברות הלאומיות השונות ובנוסף 
עליהן. 

נוסף על "התנגשויות" בין דיניהן של ארצות שונות, 
מתעוררות לפעמים "התנגשויות" (בעיקר בארצות, כישראל. 
בהן לא נעשתה "הפרדה" בין הדת למדינה) בתוך משפט 
אותה הארץ עצמה — בין הדין האזרחי הכללי (החילוני) 
לבין דין אישי—דתי, החל על חלק מהאוכלוסיה, או בין 
דינים אישיים—דתיים שונים. אף "התנגשויות" כאלו (חמצ־ 
טמצמות לרוב לענייני המעמד האישי — נישואיו וגירושין. 
משפחה וירושה) טעונות פתרון עפ״י כללים של ברירת דין. 
כללים אלה מהווים משפט "בין־דתי" (או "ביו־עדתי") 
( 1 ו;״ 0/50 ק־ 01 ]״ו , 01701181011$ ]״:) להבדיל ממשפט "בין־לאו־ 
מי״ פרטי. וע״ע ארץ ישראל, עמ ׳ 656 — 658 ! משפט עברי, 
עמ ׳ 693 — 694 : סשפחד, במשפט. 

מ. חשין. "דיני נזיקין במשפט הבינלאומי הפרסי" 

— (בהוד: ג. סדסקי [עודד], דיני הנזיקין), חש״ל, 

א. לבונסין. על נישואיו וגירושין הנערכים מחוץ 
למדינה, תשי״ז, הנ״ל. ברירת הדיו בחוזים עבר־ 
לאומיים תשכ״ם; א, ה. שאקי. הניל במשפם. 1968 , 
, 52,16101 . 11 ;* 1950 ,״״./ /״מס,״.״,'׳,״/ ״ 6,1,2 , 6 ] 0 עו . 84 
; 1956 ,/״'״ז/ 17 ,״,,י״״״, , ,/״, ,', 7,0 , 42 7 /מ 0 ', 3,70/0/13 י/^ 
.;״ס!:, 10 .( 1 ;* 1964 ,/ 3 ,־.״׳.;;׳,י,/" / 070 ״,׳,, 0 ״ז""/ ,!סאשא .ס 
1,07 ,ס׳.,,// , 11008 30 ■א ; 3,0,1965 י״/./ / 0 /■! 7301 , 73 ' 
-€.מ) , 044/2 * 1 /ס 1 ) 11 ^ 071 ^> 20 21074 ) 1711704114 3111/6 '< 0 <[(ז 1 ס€ 1 ) 1111 
1 * 1 .!בתסחגתזשזח! 7011 ( 1 ־.) 61 ■ 1£ מ 1 ? €311 \ 7 ' 1 ס[) $־ 00111 €5 ( 6 [ 0110 

,$״ז 140 .מ .[ . 7 ־ ; 1966 ,( 2 111 ^ 0X 

.״ 1967 , 044/1 * 1 \ 0 £7 י!//מל 0 
אב. ל. 

מש?ט ממזלי, ה ג ד ר ה. — המשפט המנהלי (ה״אד- 
סיניסטראטיווי") הוא מכלול הדינים המסדירים את 
הקמתן, מעמדן. סמכויותיהן ודרכי פעולתן של רשתות 
המנהל הציבורי. לעניין הגדרה זו, מנהל ציבורי (להלן — 
המנהל) פירושו הדשות המבצעת של המדינה. סטיות מעק¬ 
רון הפרדת הרשויות הבן כיום תופעה אוניוורסאלית. לא זו 
בלבד שמעשי המנהל שוב אינם מוגבלים לאקטים "מנ¬ 
הליים" כמשמעם הפונקציונאלי (= אקטים אינדיווידואליים 
שאינם בעלי אופי שיפוטי או מעין־שיפוטי), אלא שפונק¬ 
ציות של שפיטה, ואפילו של חקיקה, תופסות בזמננו תחומים 
כה נרחבים בפעולות המנהל, עד כי לא ניתן עוד לראותן 
כחורגות ממסגרתו הרגילה. במקביל, ניתן לומר על המשפט 
החל על פונקציות אלו ני הוא מהווה חלק ניכר מהמשפט 
המנהלי. 

הבדלי שיטח. — בארצות יבשת אירופה התפתח 
המשפט המנהלי בנפרד מהמשפט האזרחי. הוא צמח שם 
כחטיבה "אוטונומית", השונה במהותה ובעקרונותיה מן ה¬ 
משפט האזרחי. במדינות אלו, ההפרדה בין המשפט האזרחי 
למנהלי באה על ביטויה גם בהפרדה בין ערכאות השיפוט 
שיוחדו לשני המישורים: הביקורת השיפוטית לגבי מעשי 



673 


טשפנו מ:,דלי 


674 


המנהל איננה מוטלת על בתי ד,משפם ה״כלליים", כי אם 
על בתי דין מיוחדים — למשל, בצרפת, מועצת המדינה 
(ה- £131 ' 4 00115011 ) והטריבונאלים האדמיניפטרטיוויים הא¬ 
זוריים. שונה היתד. ההתפתחות בארצות האנגלו־פאכפיות, 
בהן כללי היפודשל המשפט המקבל ((׳"נ 1 ת 0 מ 11 ז 001 ] ע״ע) 
החלים בין אדם לחברו נחשבים כמאפיינים גם את יחסן של 
רשויות הממשל כלפי היחיד. אשר לבירור השיפוטי בתלו¬ 
נות הפרט נגד המנהל. הרי במשפט האנגלו־סאכסי מצד אף 
הוא בסמכותם של בתי המשפט ה״כלליים". 

מסימני היכר אלו הסיקו ריסי (ע״ע) ותלמידיו כי באנ¬ 
גליה, ובמדינות היונקות ממטרתה המשפטית, אין מקום 
למשפט מנהלי כזה, ולדעתם העדרו של משפט מנהלי כ¬ 
חטיבה נפרדת אף היווה גודם עיקרי לכך שבארצם שלטון 
החוק הוא איתן. בלתי מעורער ופחוסן בפני טענות סתמיות 
של ..צרכי המדינה". לעומת השיטה הקונטיננטלית אשר 
(לדעתם) איננה מתיישבת עם שלטון החוק. ברם, אם כי 
רב השוני בין שתי השיטות, הרי אף באנגליה חרג מאז ומת¬ 
מיד הדין החל על רשויות המנהל, מכמה וכמה בחינות, מן 
המשפט המקובל, וחריגים אלה הלכו והתרבו ככל שגברה 
התערבותה של המדינה בענייני החברה והמשק וככל שהדין 
ההרות (הפטאטוסורי) הלך ודחק, עקב כך, את רגלי המשפט 
המקובל. בשנותיו האחרונות ריכך דיסי את עמדתו המקורית, 
ששללה המצאותו של משפט מנהלי באנגליה ( 1915 ). כיום. 
ענף משפם זה מוכר בתודעת משפטניה כראוי למקום משלו 
בחיי המשפט. 

חוקיות המנהל ושלטון החוק.—המנהל רשאי 
לפעול רק אם הוסמך לכך עפ״י דין. זהו העיקרון העיוני 
של חוקיות המנהל. אשר מטבע הדברים לא ייתכן ממנו שום 
חריג. תהולתו אינה זןפיינית למשטר ססויים אלא. בהיותו 
מהריב ההיגיון המשפטי-עיוני המקשר בין תורת המדינה 
לתורת המשפט, יפה כוחו לגבי כל מדינר. ומשטר. הוא חל 
אף על הממשלה, משום שהיא הלק מן המנהל. חביטר "של¬ 
טון החוק״ (* 13 )ס 1110 !) מאפיין כרגיל מדינה שחוקיות 
המנהל בד, מיוחדת במינה — וליתר דיוק: כאשר( 1 ) ה״חוק", 
שהמנהל כפוף לו, נקבע ע״י רשות (בד״כ נבהרת ע״י העם) 
שאינה זהה עם הרשות המבצעת; ר( 2 ) המחוקק הראשי, 
ד,״אכפטרה־אדםיניסםרםיווי", בבואו להסדיר עניין ססויים, 
קובע בחוקיו לפתות את ההסדרים הראשוניים הנוגעים לאותו 
עניין ואינו מספיך את המנהל אלא לקביעת הסדרים משניים 
בלבד. כללי-יסוד אלה שאובים אמנם מן הטיפוס ה א י ד א ל י 
של שלטון החוק, אולם הם משמשים כעקרונות "רגוילאסי־ 
וויים" אף לגבי טיפוסים מציאותיים של שלטון החוק. 

מקורות. — כמקור ראשון במעלה של המשפם המנהלי 
יש לציין את החוקים, כלומר, את הנורמות המשפטיות הכלל¬ 
יות שהן פרי מלאכתה של הרשות המחוקקת. היות ושלטו¬ 
נות המנהל פועלים לעתים על יסוד תקנות, דהיינו, 
דברי חקיקה שנחקקו ע״י המנהל עצמו (חקיקת משנה), יש 
לראות אף בתקנות (לרבות חוקי עזר של הרשרות המקו¬ 
מיות) מקור חשוב של המשפט המנהלי. הדיו הסנהגי עשר 
אף הוא לשמש אחד ממקורותיו של המשפט המנהלי, כגת 
באנגליה. שם יונקת הרשות המבצעת סמכויות מסרימות סן 
המשפט המקובל. משקל רב בהכוונתו המשפטית של המנהל 
נועד לפסיקה של הרשות השופטת: היא פיתהה כללים ועק¬ 
רונות שהפכו להיות נכסי צאן ברזל של המשפט המנ¬ 


הלי—זאת לא רק בארצות המשפט האנגלו־סאכסי, אלא גם 
ביבשת אירופה (במיוחד הפסיקה של "מועצת המדינה• בצר¬ 
פת). הוראות פנימיות שרשות גבוהה מפנה אל רשות נמוכה 
ממנה, וכן הנחיות פנימיות שרשות מיסמבת קובעת לעצמה, 
עשרות אף הן להוות מקור של המשפט המנהלי. במידה שיש 
להן כוח מחייב. הוא הדיו לגבי המשפט הבין־לאופי(חמנהגי 
או ההסכמי). אם יש לו תוקף פנימי במדינה ורשויות המנהל 
נוהגות לפיו. 

אקטים אינדיווידואליים ונורמות כלל¬ 
יות. — המנהל פועל בעיקר באמצעות אקטים אינדיווי¬ 
דואליים — מעשים המתייחסים למקרה מסרים, או למאורע 
מיוחד. או לאדם פלוני. אולם ריבוי משימות החקיקה גורם 
לכך שהמחוקק הראשי מעביר חלק ניכר מהן אל רשויות 
המנהל, ואז הופכות אלו להיות מחוקקי משנה: בדומה למ¬ 
חוקק הראשי עוסקות הן אז בעשיית אקטים כלליים. ז. א. 
ביצירת נורמות משפטיות המסדירות בצורה כללית ם ו ג של 
מקרים הדומים זה לזה מבחינת ההסדר, או המתייחסים למס¬ 
פר בלתי ידוע של בני אדם אשר טרם נודעה זהותם (התקנת 
"תקנות בנות פועל תחיקתי"). חקיקת משנה מתיישבת עם 
שלטון החוק כשהיא מצטמצמת להתקנת תקנות ביצוע, 
דהיינו. לקביעת הסדרים משניים לביצוע ההסדרים הראשו¬ 
ניים שנקבעו בחוק ראשי. אך ריסון בזה של חקיקת המשנה 
טעון קיומו של איסור חוקתי להסמיך את המנהל לחקיקת 
משנה אשר הורגת מן הגבולות האמורים (ר , , למשל, סעיף 
18 לחוקת אוסטריה). באין חוקה מפורשת (אנגליה), חפשי 
המחוקק להעביר לידי המנהל אף קביעתם של הסדרים רא¬ 
שוניים (מתן סמכות להתקנת תקנות 1080111 ! 013010 ). יש 
שהמנהל אף רשאי. בתנאים שההוק קבע (בעיקר כשקיים 
מצב חירום), להתקין תקנות הסותרות דברי חקיקה ראשית 
(תקנות 1080111 ב-טתסס). 

מנהלעקיףומנהלישיר. — מנהל עקיף (- 080 ! 
5 ־ 01 * 00 ■(■ 13101 ) מתייחם לפעילותו של הפרט (במשק ובחב¬ 
רה, במקצועות למיניהם וכר) ומתחלק לאקטים מרשים 

( 015 * 00 01131111118 ) ואקטים מחייבים ( 5 ז 0 * 0 ק 0011118 ־ 611 ). 

האקטים המחייבים מופיעים אם בצורת ציווי ואם בצורת 
איסור, ומספרם וחשיבותם גדלים ככל שמדיניות התכנון 
של המדינה חודרת לעיסוקי הפרט ולתחומי פעליו. מנהל 
ישיר ( 013 * 00 100 ־ 5011 ) מכוון לביצוע תכניות המדינה והש¬ 
גת מטרותיה במישרין ע״י גופים ממלכתיים או ציבוריים 
אחרים. כאן, השלטון נוטל לעצמו את הגשמת המשימות 
שהוא רואה כהכרחיות או רצויות: הוא מייבא או מייצא 
סחורות, עוסק בתעשיה, מנצל את אוצרות הטבע, מקים ומפ¬ 
עיל בתי ספר ובחי חולים, בונה שיכונים, מספק מים, תח¬ 
בורה ושירותים אחרים לתושבי המדינה וכד. במנהל הי¬ 
ש י ר מתבטאת שאיפת האטטיזם,• במנהל העקיף מגול¬ 
מים האקטים המחייבים מגמות התערבותיות, בעוד האקטים 
"המרשים", מגשרים בין השלטון לסרט במרחב הביניים 
שבין הליבראליזם והאינטרונציוניזם. אפייני למדינה הח¬ 
דישה קיומן הסימולטני של שיטות־מנחל אלו. מידת החשי¬ 
בות הנודעת בה לכל אחת מהן משקפת את דמות משטרה. 

החלטות מעין־שיפוטיות. — זיקתו הגדלה של 
הפרט למנהל הגבירה את הסיכוי לסכסוכים ביניהם ולתלו־ 
נות הפרט על קיפוחו, ההכרעה בתלונות אלו מסורה לעתים 
קרובות למנהל עצמו (ר׳ להלן, "תרופות וסעד"). יש השי- 



675 


משפט ם:דלי 


676 


בות לאפ;ן המעין־שיפוטי של הכרעות כאלו, משום שבד״ב 
מותנה תקפן בשמירת כללי הצדק הטבעי, וקיימים אמצעים 
ופעדים מיוחדים לשם ביקורת עליהן. כללי הצדק הטבעי 
תובעים מכל המפעיל פמכות מעין־שיפוטית: (א) שלא יהא 
דיין בריבו (כלומר, שלא יהיה ״מעוניין בתוצאה*): (ב) 
שיתן לצדדים הזדמנות נאותה להשמיע טיעוניהם: (ג) (ויש 
אומרים) שינמק לצדדים אח החלטתו. (כל אחת מן החובות 
עשויה להיות מוטלת אף מכוח חקיקה מפורשת.) 

שיקול־דעת מול כבילות משפטית.—שיקול 
דעת הוא החופש הניתן לרשות מנהלית מופמכת לבחור 
בין אפשרויות שונות של הפעלת סמכותה. השאלה, אם 
ובאיזו מידה אכן יש לרשות שיקול דעת. תופסת מקום מר¬ 
כזי במשפט המנהלי. יש אשר שיקול דעתה הוא בלתי מוגבל, 
ויש שהחוק שולל ממנה כל ברירה ומטיל עליה חובה לעשות 
פעולה או לקבל החלטה שהוא מגדירן על כל פרסיהן הדל- 
וואנטיים (חובה מיניסטריאלית). ברם, רוב סמכויות המנהל 
מורכבות מאלמנטים של רשות ושל חובה. היחס בין שיעוד 
שיקול הדעת וממדי הכבילות המשפטית המשולבים זה בזו 
בתוך אותה סמכות הוא רב־גוני. ההגבלות המוטלות על 
שיקול הדעת הן סטאטוטוריות או הלכתיות (= פרי של 
פסיקה נורמטיווית של בתי המשפט), הכללים ההלכתיים 
המגבילים את שיקול הדעת הם אם פרוצדוראליים (חובת 
הרשות להפעיל את שיקול דעתה ולהשתמש בו בעצמה. 
עקרונות הצדק הטבעי. חובת ההנמקה וכר) ואם סובסטאנ־ 
טיוויים (כלל השייכות לעניין, עילות פסילה כגון שרירות 
לב. אי־סבירות, הפליה או שימוש בסמכות למטרה זדה). 
חשיבותם של המקורות הססיקתיים של כללים אלה פוחתת 
ככל שהכללים הולכים ונקבעים בדיו חרות. בזמננו גוברת 
הנטיה להרחיב את שיקול הדעת הניתן לשלטונות המנהל 
ע״י אימוץ מבחנים סוביקטיוויים ("לפי הנחתו של השר" 
וכיו־׳ב) בחוק המעניק את שיקול הדעת. 

תרופות ו ם ע ד. — סעד נגד מעשה או מחדל של 
רשות מנהלית יכול להינתן ע״י המנהל עצמו או ע״י הרשות 
השופטת. בצרפת, מעמדה של רשות גבוהה במדרג המנהלי 
(:,ב! 1:111:1 ־ 31 ז 13 ו 1 ■ 011 ׳ 0111 ק) נחשב כמעניק לה סמכות להכריע 
בתלונות של הסרט על החלטות של רשות נמוכה ממנה; 
באנגליה (ובמספר ארצות אחרות. לרבות ישראל) עומדות 
לרשות היחיד תרופות מנהל לגבי סוגי מקרים שנקבעו באו¬ 
רח ספציפי בחוקים המסדירים עניינים אדמיניסטרטיוויים. 
התרופות המקובלות הן: (א) השגה. שמחליטה בה אותה 
הרשות עצמה עליה קובלים, (ב) ערר, המופנה לרשות מנה¬ 
לית אחרת (בד״כ גבוהה יותר), הנמנית עם המנגנון האדמי- 
ניסטרטיווי הרגיל, ו־(ג) ערר המוגש להכרעת טריבונאל 
מנהלי מיוחד. יש שאפשר להשתמש בתרופות אלו בזו אחר 
זו, ולפעמים קיימות שתי ערכאות של טריבונאלים. בד״כ 
הרשות המנהלית שהוסמכה לדון בערד ולתת סעד רשאית 
לשים את עצמה בקמום הרשות המקורית, כאילו ניתנה ל ד, 
הסמכות המנהלית. והיא יבולה לבטל או לשנות את המעשה 
נשוא הקובלנה אף אם היה חוקי. 

ברם, אחד המבחנים לפיהם נמדד משטר של שלטון החוק 
הוא האפשרות לקבול לפני הרשות השופטת הבלתי תלויה 
(שאינה אחת מזרועות המנהל) — על כל מעשה או מחדל של 
הרשות המבצעת — ולעניין זה אין, מבחינה עקרונית, נפקא 
מינה אם ערכאת הרשות השופטת שאליה ניתן לפנות נמנית 


עם בתי המשפט הרגילים (כבשיטה האנגלו־סאכסית) או ש¬ 
נושאת אופי של בית דין מיוחד(כבשיטד, הקונטיננטלית), 
ובלבד שזה האחרון ודייניו יהיו בלתי תלויים לסי המבחנים 
המקובלים לגבי בית משפט רגיל ושופטיו. בארצות מסוימות, 
מתכונת הקובלנה אחידה לבל מקרה (::) 1x0 > זפסע 5 ז 1 !ס 0 מ 
ז 01 עו 1 סגן 3 ( 1 בצרפת), בעוד שבארצות אחרות המתלונן צריך 
לבחור מבין מתכונות קובלנה שונות את המתאימה לאפ;ם 
של המקרה הנדון והסעד המבוקש (צווים "פררוגאסיוויים" 
באנגליה). יש שפניה לבית המשפט לא תיתכן אלא לאחר 
מיצוי התרופות האדמיניסטרטיוויות. בד״כ, בית המשפט 
(או בית הדין) מוסמך רק לברד אם האקט של הרשות 
המינהליח אשר קובלים עליה היה ״חוקי״: אולם ל״הוקיות" 
נודעת בהקשר זה משמעות רחבה, והיא כוללת גם התאמה 
לכללים הלכתיים המגבילים את השימוש בשיקול דעת. 
התערבות מופלגת של הרשות השופטת במעשי המנהל 
עשויה להניע את המחוקק להגברת היסודות השיקול-דעתיים 
של סמכויות המנהל ולחיסוים מפני ביקורת שיפוטית. בצר¬ 
פת רשאי בית הדין לברר מהדש את הממצאים העובדתיים 
במל(אם. בעוד שבארצות האנגלו־סאכסיות בירור זה מוגבל 
למקרים של חוסר ראיות (אנגליה) או מידתן הבלתי מספקת 
(אד,״ב). הסעד הניתן הוא ״קאסאטורי״ (־= ביטול האקט 
המותקף), או ״רסורמאטורי״ (= החלטה הקובעת את הפת¬ 
רון לגופו של עניין). בצרפת, הסעד הוא קאסאטורי בלבד 
(" 0 וז 113 !תת 2 ),בעוד שהמשפט האנגלו-סאכסי והגרמני מאפ¬ 
שרים גם מתן סעד רפורמאטורי(צו, 3111115 ^ 111311 , -לס&קז־ע 
£} 511131 !! 1 ! 111 ). לגבי סוגים מסויימים של מקרים, קבועות 
בחוקים המסדירים אותם דרכי פניה מיוחדות לבית משפט 
רגיל (ערעורים "סטאטוטוריים"). גרמה רשות מנהלית ע״י 
פעולתה (או מהדלה) נזק לאדם, חייב השלטון לפצותו אם 
אין החוק פוטרו מחיוב זה. המחוקק נוטה בד״כ לצמצם את 
אחריותו האזרחית של השלטון, אולם בצרפת עשדה היא 
להיות רחבה מאחריותו של הפרט, שכן בנסיבות מיוחדות 
מתחייב השלטון בנזיקין אף בהעדר כל אשם מצדו (-ג־■! 
־נ 1 ן> 8 ;ז זפסנן £ז 111 ל 01153 נן). על אף חשיבותו העקרונית 
הרבה של פיקוח הרשות השופטת על המנהל, הרי יעילותו 
המעשית של הפיקוח היא לפעמים מוגבלת; מסיבה זו הוקם 
לאחרונה בארצות אחדות (אנגליה 1967 . ישראל 1971 ) 
מוסד מיוחד אשר, בדומה ל״אומבודסמן" הסקאנדינאווי, 
מברר בדרבים לא-פורמאליות תלונות נגד המנהל ועובדיו. 

פ ר( צ ד ו ר ה מנהלית. — פעילותו המתרחבת של 
המנהל בימינו העמיקה את התודעה שרצוי לנהלה בדפוסים 
פרוצסואליים קבועים מראש. מתפתחת "יורידיזאציה" של 
המנהל, שאחד ממרכיביה הוא יצירת כללי פרוצדורה מנה¬ 
לית. במשפט האנגלו־סאכסי. הדוקטרינות של הצדק הטבעי 
וה׳״ג! ) 0 $מא> 1 ק * 111 > מסייעות לגיבושם של כללים כאלה. 
צעד חלוצי בקודיפיקאציה של סדרי הדין המנהלי עשתה 
אוסטריה כשפדסמה ב־ 1925 סדרה של חוקים בתהום זה, 
בעוד שבעולם האנגלו-סאכסי מגיעה זכות ראשונים לאה״ב 
(חוק הפרוצדורה המנהלית, 1946 ). ר׳ גם החוק השווייצי 
בדבר סדר הדין המנהלי, 1968 . אשר לפרוצדורה של חקיקת 
משנה, תצויין המגמה לשתף גורמים מקצועיים ואחרים 
בהליכיה ולהבטיח פיקוח פארלאמנטארי עליה. 

ספרות והוראה. המשפט המנהלי כמקצוע מדעי 
עצמאי הוא צעיר יחסית. בצרפת. נתנה הפסיקה של מועצת 



677 


משפט מנהלי — משפט משוד! 


678 


המדינה כבית דין מנהלי תנופה להתפתחותו! את יסודותיו 
המדעיים הניח ממ!־£ב 1 .£ ( 1887 ). בגרמניה היה זה .ס 
־!־ע 33 ז אשר. בהשפעת התאוריה הצרפתית, התווה לראשונה 
קווים עיוניים לענף זה של המשפט ( 1896 ). באה״ב נחשב 
* 0008110 ( 1893 ) כמייסד המקצוע! ריבוי ה־) 1£11 ומ£ל £1 ( 1 מ 1 
5 ת 0 ו 155 ס 1 ת 001 ׳לז 0 ] 81113 ־ז, המרכזות בידיהן פונקציות תחי¬ 
קתיות, שיפוטיות ומנהליות, וקבלת חוק הפרוצדורה המנ¬ 
הלית (ר לעיל) שימשו ציוני דרך בגיבוש המשפט המנהלי 
ופתחו אופקים רחבים לפני אנשי מדע העוסקים במקצוע 
זה. באנגליה חל מפנה כאשר הוגי המשפט החלו עוברים 
משלילת זכות קיומו של המקצוע לטיפול בו במסגרת המשפט 
הקונסטיטוציוני; הספר הראשון בכותרת (זזס?) 

״* 1,3 ־" 1 ) 3 ז] 015 פורסם ב 1929 . שתי ועדות ממשלתיות 
(ועדת ־ 110101 * 0011011 וועדת 1301:5 ?) סיפקו בדר׳חותיהן 
( 1932 , 1957 ) חומר נכבד לקידום ההתעניינות המדעית 
במקצוע. אחרי מלהמת העולם השניה קמה באנגליה ספרות 
מקצועית שכל עניינה במשפט מנהלי, אולם התמאטיקה של 
המקצוע עדיין מוגבלת בהשוואה למצב ביבשת אירופה 
או באה״ב. 

במקביל לכך, לימוד המשפט המנהלי באוניברסיטאות 
כמקצוע העומד בפני עצמו יש לו ותק רב יותר ביבשת אי¬ 
רופה מאשר באה״ב, והוא חדש יחסית באנגליה. בארצות 
מפויימות (כגון גרמניה, אוסטריה. שווייץ) מקובל להורות 
גם משפט מנהלי מיוחד (דיני משטרה, חינוך. תחבורה, 
בניין ערים וכר), בעוד שבארצות אחרות (צרפת, אה״ב, 
אנגליה, ישראל וכר) נלמדים רק (או בעיקר) חלקיו הכלליים 
של המקצוע (חוקיות המנהל, ארגונו, חקיקת משנה. טריבו¬ 
נאלים מנהליים, פרוצדורה, שיקול דעת, ביקורת שיפוטית 
וכד׳). במסגרת הוראת המנהל הציבורי נהוג ללמוד גם סו¬ 
גיות נבחרות של המשפט המנהלי. 

י. ה. קלינגהופר, משפם מינהלי, א׳, חש״ז! י. זמיר, סס־ 
ביתו של בית המשפט הגבות לצדק (בחון־ ",מחקרי משפט 
לזכר א. רוזנטל״״ 225 ־ 257 )> 1 1964 5 ) 471 ) 771 )^ 811 נ 1 ^־ 1 ש<^ ,\ 7 

!י! )/סס? )) 887711714517014 , 1 ) 010 ־ 1 ''־ 1 .£ ; 1927 , 11 ) )) £17 0111471 ' 011 /] 
; 1928 ,ע 51148 )' 070111 ? €0774 8 .'^ 71 )^ 70 ? 1/18 ) 750715 )? ' 1 )/ 01 

. 4. £ 01 * 1 x 1100 [ .מ— 8713008 .\/. 8 —.€ .€ 
; 1950 .ססגקת 6 סא 10 וז 3 קוס 1110 ו 1 ל( 4# 06 ) 06101 ( 0 

- 714401 ) ^ 1 () 1 /) 615 ) 1 ) 77 ) 051 7 ) 8 1 /)>/< 481 ז 180 ,( 101 \ 0 וזז 13 >\; .״ 1 
811 )) 1£57 ? 8114 > 7444 ) < 01# ^י . 11.1 ; 54 ־ 1953 , 1-11 , 115 ))) £57 < 147 ! 

- 10-11 [ ,תסזלס&סמ .!/ ; 1961-1966 , 111 -*! ,ו/)> 1  3 0£ * 13 ) ו-(ה) דיני 
מסחר (* 13 ] 0:11311 ־ 01 ) — שהתבססו על מנהגי סוחרים זרים. 

שלוש החטיבות (ג)—(ה) לא היו במקורן אנגליות אלא 
כלל-אירופיות. לביטר "משפט מקובל" נודעה. איפוא. ברא¬ 
שיתו משמעות "לאומית", אינפולארית, שהפרידה בין עולמה 
המשפטי של אנגליה, שהתפתח כאילו מעצמו, לביו מורשת 
המשפט הרומי. שהיתה רווחת באירופה המערבית. 

וע״ע ממלכה מאחדת, משפט. 

אב. ל. 

משפט משוה (מ״ם), או משפט השוואתי, אינו אחד מענ¬ 
פי המשפט, כמו למשל ס' מסחרי או סלילי, אלא 
שיטה לחקירת ההבדל והדמיון שבין הדינים בארצות שונות. 

מטרותיו העיקריות של הם״מ הן; 1 ) הבנה של המשפט 
בכלל או של מושג או מוסד משפטי ססדם; 2 ) הבהרה של 
הדין הנוהג בארץ אתת מתוך השוואתו לדינים בארצות אח¬ 
רות! 3 ) מציאת פתרונות לבעיות משפטיות המתעוררות 
בארץ אחת על ידי עיץ בפתרונות שניתנו להן בארצות אח¬ 
רות. במ״מ מתרכזים בדינים החלים בעת ובעונה אחת, 
בהווה! ובכך נבדל המ״ם מן המחקר בתולדות המי 
העוסק בהתפתחות הס׳ לתקופותיו. המ״מ נזקק לשיסות מ׳ 
כפי שהן מתגלות בחוקים, בפסקי דין, בספרות המקצועית 
ובהפעלת המשפט הלכה למעשה ובכך הוא נבדל גם פן 
הפילוסופיה של הם׳, הנוטה אל המופשט. 

ה מה״ מ עוסק 1 ) בהשוואת "משפחות" של שיטות מ' 



67) 


משפט מ*•ד — משפט ;ביי 


680 


מבחינת קוויהן האפיינים, כגון השוואת הם׳ המקובל (הנוהג 
בארצית דוברות אנגלית) לס׳ ה״ציווילי" (הנוהג ביבשת 
אירופה ובאמריקה הלאטינית) ולמ ׳ הסוציאליסטי של האר¬ 
צות הקומוניסטיות; 2 ) בהשוואת דיניהן של ארצות מסוי¬ 
מות (שתים או יותר); 3 ) בתיאור השוואתי של הצורות 
שיש למוסד משפטי ססויים (כגון לירושה על פי דין. לייצוג 
סל חברה מסחרית, או לעבירות נגד רכוש) בארצות שונות. 
פ״מ נוהגים לכנות גם את העבודה הנעשית בארץ פלונית 
כדי להציג בה דינים השוררים בארץ אלמונית. וכן עבודות 
להסברת המשפט המקומי למען הפצת הידיעה עליו בחוץ 
לארץ. 

עיקר התפתחותו המדעית של המה״מ באה במאה העש¬ 
רים, והוא זנה לתנופה רבתי מכוחם של מלומדים יהודים 
שנתפזרו בעולם בעקבות עלייתם של הנאצים בגרמניה. וב¬ 
הם : אדנסט רבל, פרטיו וולף. ארטור נוסנוים, סאכם ריינ־ 
שטיין. 

המחקר המשווה הניב ספרות מקצועית ענפה. לרבות 
כתבי עת המיועדים במיוחד למ״מ. האקאדמיה הביו־לאופית 
למ״מ מקיימת אחת לארבע שנים קונגרס בין־לאומי למ״ם. 
המכון הבין־לאומי לאיחוד המ ׳ הפרטי (] 01 ז 1 ; 1 מט) ברומא 
מעבד הצעות של חוקים אחידים על סמך השוואת החוקים 
הקיימים בארצות שונות. 

הפעילות המשפטית השוטפת בישראל — של שופטים, 
עורכי דין, מורי פ׳ ומחברים — כרוכה בשימוש נרחב בפ״ם, 
שכן שיטת הם׳ ששרדה בישראל מן התקופה העותומנית 
ומתקופת המאנדאט הבריטי הורכבה מדינים שמקורם בשי¬ 
טות מ׳ שונות (בעיקר מוסלמי. צרפתי ואנגלי). החקיקה 
הישראלית החדשה, ביחוד בשטח הם׳ הפרטי, נזקקת הרבה 
לם־׳ם; חוקים בגון חיק השליחות, משנת תשכ״ה — 1965 
או חוק השכירות והשאילה משנת תשל״א — 1971 . תוכננו 
עקב עיון בשיטות פ׳ שונות (נוסף על המ׳ העברי), ורבות 
מההוראות שנחקקו נשענות על פתרונות שאולים מארצות 
אחרות (גרמניה, סקאנדינאוויה, צרפת, שוויץ, ועוד). בתי 
המשפט. ובהם בית המשפט העליון, נזקקו לפ״מ בסוגיות 
שונות שהיו סתומות בם' המקומי, כגון בשאלת אפיה המש¬ 
פטי של השכירות או בשאלת תקפן של תניות בדבר הצמדת 
הלוואות לערך הזהב או בדבר פט(ר מאחריות בנזיקין. 
לצורך הפעלתם של החוקים החדשים האפורים עשוי השי¬ 
מוש במ״ם עוד להתרחב. 

בישראל נעשות עבודות מדעיות (ומוצאים פרסומים) 
במ״מ בעיקר במכון למחקרי חקיקה ולמ׳ השוואתי שליד 
הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. 

00111 זז 3 ׳\ 1 ז? 112110112105 ־נשזתו .ט 65 !^:> 1115 ת 311510 זט£ מ£נ־ 5£111 :ז 261 

,:>£ג> 071 ז:זנו 0 . 0 . 1 ־ 1 ;( 1927 ;)) 201151:1111 5 י £1 נ 821 ) 

•! 1 > 61/0 < 7 ,£) 1 ב>/י\ . 1 ל' 10 > 1 סא . 1-8 ז 0 [ 1 ז 711 זז* .?נ ך 1949 , 110 ^ 1 
-ת 1 ס £0 ס 10117031 1 ז 102 ז£תז* ; 1950-52 , 1-111 , 01£ <)ה 1 ס 0 07011 
׳י\ 1.3 0 ־׳ינ 3131 קתז 0 נ) 1 >ם 3 31 ח 110 בת־ו 0 זח 1 ;(- 1952 ) •*י 1.3 £־׳ל 1 ו 3 ז 3 נ! 
-ס?/ ,ז 1 גא 10 ל 1 .ם .*- 80011121111 ./י\ ;(- 1952 ) ץ 1 ז 1£ זבס 0 

, 1/00 ( 40 ג מסע .ז׳ . 24 ;* 1952 ,/ 1.00 6■ €01x01071 ׳** 1.0 171011 
■>/*מ^* 01 /£-מ׳* , 50110111207 . 4 . ; 957 ( , 01 * 11 <ן 5 ' 100 01011 £!(' 2 
ז 0 ן 0 !\ ,ץ 1 זש״ 8 . 0 .£ . 1 ־ 1 ) 1 * 02 . 11 ;* 1961 , 6 ^ 11:1 ( £0 ^ 
- $011105111 . 8 . 8 ; 1968 ,׳< 0 />ס* 2 7171 <> 1£ {} 5 10 €6£01 

.* 1970 , 1.010 £' 11 ! 0 ־ 01 <) 1 ( €117 ,ז £0 
א. יד. 

מ^ 3 ט ע 3 רי א. הגדרה ומינוח. עניינים בתחום 
ההלכה (ע״ע), שיש בחם כדי לשמש נושא במערכות 
משפטיות אחרות דהיום— היחסים שבין אדם לחברו ולחבר¬ 


תו, למעט "בין אדם למקום" (ועליהם ע*ע מצוה), שלא כשי¬ 
מוש המקורי של הפונה: ״ואלה המשפטים...״ (שפ ׳ בא, א! 
ובפרקים כא—כב, שם). המושג העברי ״דינים״ מכוון, 
בעיקר, לענייני סדר נזיקין (ע״ע; דאה רב׳ יז, ח; חג׳ א', 
ח׳), המתחלקים ל״ממונות" ול״נפשות". "דיני ממונות" 
אינם זהים ל״משפט אזרחי", מפני שהם מקיפים יותר (ד¬ 
להלן). ולאידך, אינם כוללים את חלק האיסור והתר שבדיני 
משפחה, אח דיני הדיבית ועוד. "דיני נפשות" כוללים חלק 
פן החוק הפלילי, אך לא עניינים שאין עליהם עונש גופני 
כלשהו. אין סונה עבדי מצומצם לתחום שבין אדם לחברו 
ולחברה בלבד, משום העובדה שלתחום זה ולתחום המצוות 
שבין אדם למקום מקור אחד, התורה שבכתב ושבע״פ, וגם 
דרכי היצירה ועקרונות החשיבה והביטוי משותפים להם. 
גם עקרונות משפטיים רבים משותפים להם. דיני שליחות 
(ע״ע) מופעלים בצורה זהר, בדיני הקדש, תרופה, שחיטה. 
קידושין, גיטין, גוביינא וקניינים. עצם העיקרון נלמד 
מענייני קרבן פסח ותרומה (קיד׳ מ״א, ע״ב ועוד), והפעם 
היחידה שעקרון "שלוחו של אדם כמותו" מובא במשנה הוא 
לעניין תפילה (בר׳ ה׳, ה׳). לעתים קרובות מתבססת הוראה 
״דתית״ על נורמה ״משפטית״ (ד גיס׳ מיז, ע״ב — לדוג¬ 
מא). ופעמים שהיא משלימה את החסר בנורמה: תקנח 
אושא (ע״ע) קבעה חובת האב למזונות ילדיו עד גיל שש. 
אך בתח״ד כפו המשך פתן מזונות ע״י שימוש בכללים 
מתחום דיני הצדקה (ר׳ שו״ע יו״ד רנ״א, ג׳; אהע״ז 
ע״א, א׳)• דוגמה מהתקופה הבתר־תלמודית: העמדת הת¬ 
חייבות עסקית ע״י נדר, שבועה, או חרם, במיוחד כשא״א 
להעמידה עפ״י דין, כגון ב״דבר שלא בא לעולם", וכד׳. 
תחילת שימושו של המונח פ״ע כמוגדר לעיל — בתחילת 
המאה הנוכחית, בעקבות ההתעוררות הלאופית ה״עבריח" 
(ר׳ להלן, ענד 690 ).במשמעות וו דרוש ומשמש המונח כיום 
במחקר ובפראקטיקה המשפטית. בחוקי הכנסת משתמשים 
במונח "דין תודה", שאינו מדויק מבחינת ההבחנה בין 
״דאורייתא״ ו.,דרבנן״ (ע״ע הלכה, עט׳ 500 — 506 ). 

ב. "איסור" ו״ממוך. על אף אחידותה הכוללת, מב¬ 
חינה ההלכה, מהותית, בין שני סוגים עיקריים אלה שבתחו¬ 
מיה (שאינם זהים עם "דת" ו״משפס"; ר׳ לעיל). הבחנה זו 
השפיעה באופן מכריע על התפתחות הפה״ע. תחילתה ביפי 
בתי הלל ושמאי (יב׳ ט״ו, א׳—ב׳ ועוד) ואח״ב הלכה 
והעמיקה. לדוגמה: ״המתנה על מה שכתוב בתורה״ — 
בממון תנאו קיים, אחרת תנאו בטל (תוספתא קיד׳ ג', ז׳— 
ת׳), משום ההנחה כי מלכתחילה לא קבעה התורה אח 
ההסדרים הממוניים כחובה אובליגטורית ( 118 ־ 008 115 () אלא 
כתלויה ברצון הצדדים ( 11 ז 11 * 1 ז 051 ק 1115 05 (), פרט למקרים 
בהם החתנאה פוגעת בחירות האישית או בסדר הציבורי. — 
וע״ע תנאי. וכן: "המוכר או הנותן בשבת... אע״פ שמכין 
אותו, מעשיו קיימים" (רפב״ם, הל׳ מכירה, ל׳, ז׳), ואין 
בעבירה ה״דתית" כדי לשלול מתקפו החוקי של החוזה. וכן 
סמכות חקיקה ע״י חכמים, שנשארה במלוא תקפה לגבי 
ענייני ממון אך נחלשה, במשך הזמן, לגבי נישואין וגירושין 
(ע״ע תקנה); סמכות החקיקה ע״י הציבור נקבעה לכתחילה 
רק לענייני ספון ועכירות פליליות-סשטרתיות, ולא הוענקה 
מעולם לעניינים שבאיסור, וה״ה למנהג שהוא "מבטל הל¬ 
כה", בדרך כלל, רק בדבר שבממון. נקבעו כללי הכרעה ועק¬ 
רונות שונים לאיסוד ולממון, ואין למדים בהם זה מזה. 



6*1 


משפט ;בר־ 


682 


ענייני איסור הם המורים יותר במהותם, ואילו בממונות 
קובע הכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה" (ע״ע חזקה, 
עם׳ 264 ) — שגרר אחריו עקרונות "ממוניים׳■ נוספים. כמו 
זה ש״אין הולכין בממון אחר הרוב", ועוד. מוסכם גם שהכלל 
של "דינא דמלנותא וינא" לא הל בעניינים שבאיסור. 

ג. מ ש פ ט ו מ ו ס ר. גם במה״ע קיימת הבחנה בין הו¬ 
ראות מלווית. ונטולות, סאנקציות. שלא כבמ ׳ הכללי קיימת 
זיקת־גומלין ביניהן, שסיבתה במקורן המשותף; החלטיות 
הצווים המשפטיים "לא תרצח" ו״לא תגנוב" אינה נופלת 
מזו של הצו המוסרי "ואהבת לרעד במוך, אני ה"׳ (ויק׳ יט, 
יה). פעמים מפנה המערכת המשפטית עצמה אל הציווי 
המוסרי, ולעתים גורמת להפיכתו של זה לנורמה בעלת 
סאנקציה מלאה. בנזיקין יש שהעושה "פטור בדיני אדם וחייב 
בריני שמים" (ב״ק ו׳, ד׳< שם נ״ה, ע״ב. ועוד), או שהוא 
״פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים״ (תוספי ב״ק ר, ט״ז— 
י״ז). "שמים" הם כאן שלב משלבי "כוח בי״ד"! "בדברים 
בלי בפייה — יש לדוחקו" (ים של שלמה, ב״ק, ו־ ר), או 
שבה״ד צריך להודיעו: "אין אנו כופין אותך אבל צריך 
אתה לצאת ידי שמים" (שם). דוגמה ברורה מצויה בכלל 
של ״לפנים משורת הדין״ (ע״ע מוסר, עמי 613/4 ). בתלמוד 
אין במשמעותו סאנקציה איזו שהיא, ובעניין אחר (השר 
ב״מ פ״ג, ע״א) — נחלקו הפוסקים אם היתה בו כפיה. 
בתקופה הבתר־תלמודית הפכה ההוראה, לדעת הרוב, לנור¬ 
מה משפטית מלאה שבנסיבות מסוימות כופין עליה (ר׳ 
שו״ע חו״מ. סי׳ י״ב. ס״ק ב׳). 

ד. המקורות של המה״ע. 1 . המקורות הדי¬ 
ש ו מ י י ם (על דרך הפסוק בדניאל, ה, כד; י. כא; באנג׳ 
$*>זט 50 ׳ל 31 ז 6 ז 11 ), שהם המקורות הרשמיים להברת המה״ע 
המוכרים על ידיו בתור שכאלה. התורה שבכתב היא מקור 
האצלת הסמכות לכל מערכת המה״ע (ר להלן, עמי 683 ) 
והמקור המוסמך הראשון. בזמן ובחשיבות, להכרתו. הוראות 
משפטיות אנו מוצאים כבד בתקופת האבות (בר׳ כג. ג—כ! 
לא. מא—נג ועוד) ובספרים ופרקים מיוחדים (שמי כ—כג: 
ויקר׳ ה; יה—כא; כד—כה 1 כז! במד׳ כז; לה—לו; דב׳ א; 
ד—ה; טו—יז* יט—כה). המקור הרישומי הבא, הם ספרי 
נ״ך. ניתן להסיק מהם על דרכי הקניין (רות, ד! ירמיה 
לב! ור׳ ירו׳ קיד׳ א׳, ה׳), הערבות (משלי ו, א—ה! יא, טו 
ועוד), המלוכה (שמר׳א ח! מל״א כא), האחריות הפלילית 
(סל״ב יד, ן), ועוד. החומר המשפטי כאן אינו רב. חלק ניכר 
מידיעותינו על המה״ע בתקופה זו, שאוב מספרות משפטית 
וכללית (שאינה "רישומית" במובן הנ״ל), בהם מסמכי יב 
(ע״ע),תרגוטיהשבעים (ע״ע מקרא, עמי 307/8 ),כתבי פילון 
(ע״ע), יוסף בן מתתיהו (ע״ע), הספרים החיצוניים ועוד; 
אך חוסר זה טעון זהירות מדובה. לעתים מיוצגות בו כיתות 
קטנות ואף יחידים, ולעתים יש בו מהשפעת הסביבה וני¬ 
כרת מגמתיות. מהמקורות הרישומיים המאוחרים יותר; 
התרגומים הארמיים (ע״ע מקרא,עמ׳ 301/2 ),מדרשי ההלכה 
(ע״ע), המשנה (ע״ע) — המהווה את ד, 18 זט 1 ! 1 וסת 00 של 
המה״ע לאחר תושב״ב —, התוספתא (ע״ע), הברייתות 
שבשני התלמודים, ומגילת תענית (ע״ע). אחריהם באים 
ספרי התלמוד הבבלי (ע״ע) והתלמוד הירושלמי (ע״ע). 

החל בתקופת הגאונים (ע״ע) אנו מבחינים בין 3 ענפים 
עיקריים של המקורות הרישומיים במה״ע: ( 1 ) פירושים 
וחידושים (ע״ע) למשנה ולתלמוד — שעיקר עניינם פירוש 


המקורות התלמודיים כדי להקל על הבנתם, ועיון והשוואה 
בין מקורות שונים ויישובן של סתירות ביניהם — שמתוכם 
הגיעו לפסיקה חדשה. דוגמה קלאסית לשני הסוגים האלה 
— פירוש רש״י (ע״ע) במאה ה 11 , וחידושי בעלי התו¬ 
ספות (ע״ע), במאות ה 12 — 13 ; והדבר נפשך עד היום. 
( 2 ) ספרות השו״ת. ברובם המכריע היו השואלים דייני קהי¬ 
לות שפנו אל גדולי זמנם או מקומם בשאלות קשות. פעמים 
הובא דין ודברים בתוך קהילה או בין קהילות במישרין 
בפניהן. השו״ת מהוות פסיקה מתוך חיי המעשה — הפ 025 
׳״ 1,3 של המה״ע — והן המנוף העיקרי להתפתחות וליצירה 
במה״ע. מספרן המשוער הוא כ 300.000 . ( 3 ) ספרי הלבות 
ופסקים, בהם מביא הפוסק מסקנה סופית בנושא הלכתי 
מסוים, מתוך עיון בחוסר הרלוואנטי במקורות השונים של 
ההלכה. מקצת ספרי ההלכות והפסקים נתחברו על כלל 
המה״ע ומקצתם — על עניין מסוים בתוכו; חלק נתחבר 
לסי סדר התלמוד וחלק אחר לפי נושאים ולפי דרכים נד 
ספות. 

מצויים בידנו שני סוגי מקורות נוספים; קבצי שטרות. 
היינו טפסי מסמכים וניסוחם בתחומי פ׳ מגוונים! וקבצי 
תקנות, במיוהד "תקנות הקהל". המקור הרישומי המרכזי 
נשאר התלמוד עצמו, שמסביבו ובהמשך לו גדלה כל אותה 
ספרות עצומה. 

2 . המקורות ההיסטוריים (מסזטס* 1 ״ 1 ת 0 ז 5 ול) 

של המה״ע, שמבחינה היסטורית-עובדתית סהוים מקורה 
של נורמה משפטית. כמה וכמה נורמות במה״ע מסתברות 
על רקע כלכלי. חברתי ומוסרי שביסוד יצירתן, ובדיקת 
המקורות ההיסטוריים בכיוון זה נעשית בספרי המחקר של 
תולדות ההלכה (ר , לדוגמה; ז. פרנקל, א. ה. דים, ח. טשר- 
נוביץ, ל. גינצבורג; ע״ע כולם, ועוד) ובכמה מחקרים מיד 
חדים (לאחרונה: י. בער, "ישראל בעמים". תשט״ו! הנ״ל, 
היסודות ההיסטוריים של ההלכה [ציון, י״ז, כ״ז], תשי״א, 
תשכ״ב). בירור היסטורי חד־סשמעי של נורמה משפטית, 
קשה מאד, ולרוב לא יצא מגדר השערה. 

3 . המקורות המשפטיים ( 80111008 10831 ), היינו 
אותם דרכים, מידות ומקורות המוכרים ע״י המערכת המש¬ 
פטית עצמה לשם הקניית תוקף מחייב לנורמה. מקורות אלה 
בסה״ע הם ששה: ( 1 ) הקבלה "איש ספי איש" עד למשה 
מפי הגבורה (אבות א׳, א'; אדר״ב שם! ור׳ רמב״ם, הלכות 
ממרים, א/ ב׳ ובהקדמתו לפירוש המשנה). מקור זה (כגון 
״הלכה למשה מסיני״ [ע״ע הלכה. עמ׳ 501/2 )) אינו נתון, 
מעצם טבעו, להתפתחות ולשינד, והוא כמין מקור "סטאטי" 
של המה״ע. ( 2 ) המדרש (ע״ע; וע״ע מדות שהתורה נדרשת 
בהן), היינו הנורמה המשפטית הנובעת מתוך פירושה של 
תושב״ב ושל ההלכה לתקופותיה השונות, ובמידה מסוימת 
גם סוגי אינטרפרטאציה נוספים (כגון פרשנות של מסמכים 
ושל תקנות הקהל). ( 3 ) התקנה והגזרה, שהם החקיקה של 
הסמכות ההלכתית ושל הגופים הציבוריים המוסמכים. ( 4 ) 
המנהג (ע״ע). ( 5 ) המעשה = פסיקה או התנהגות של חכם 
מוסמך במקרה מסדם. מבחינה זו מהווה הפסיקה שבספרות 
השאלות והתשובות (ראה לעיל) מקור משפטי, 
בדומה ל 0356 שבמשפט האנגלי. ( 6 ) הסברה — הנורמה 
שמקורה הישיר בהיגיון המשפטי-האנושי של חכמי ההלכה. 
חמשת האחרונים משמשים כדרכים המוכרים ע״י המה״ע 
לפתור בעיות חדשות, ולשנות על־ידם מן הנורמה המשפטית 


הקייסח, לרגל המותח החיים. באופן זה נמצא הפה*• 
מדריד אח החיים ומודה־ על ידם כאחת, תוך דאגה מתמדת 

המורע לסמכותם המוחלפת והבלעדית של חכמי ההלכה 
שבכל דור (ר דברים, יז. ס—יב וספרי שם), לפי הכלל 
ש״ביח תנו של יפתח — כבית דינו של שמואל..." (קוה״ר 

סמכות בתחום זה. 

ה. הנורמה הבסיסית של חמח״ע היא זו הקו¬ 
בעת שבל האמור בתודה שבכתב מחייב אותה. נורמה בסי¬ 
סית זו שלובה בחובן הסובססאנטיווי של התורה שבכתב. 
חו מהווה את החוקה הבלתי-ניתנת לשינוי של המה״ע. 
נורמה זו מהווה את מקור התוקף לכל מערכת המה״ע, 
והיא אשר מאצילה סמכות למקותח המשפסיים של המודיע 
לשמש כדרכים בני־תוקף להמשך יצירתו ופיתוחו. מקוד 
סמכותה ותקפה של נורמה בסיסית זו עצמה אינו שאוב 

גבשו בתורה שניתנה למשה במעמד הר סיני. נם התנים 
שמלפני מתן תורה. אבר פן החי, פילה (ע״ע) גזל (ע״ע). 

נוספות (ויקי יח. ל וספרא שם: דב׳ילב. ז! ר׳ שבת כ״ג, 

המשפסיים), שבאמצעותם יש להמשיך ביצירתו ובהתסח- 
חוחו של המה־ע. 

ו. המה״ע לתקופותיו. ההיסטוריה של המח״ע 
נמשכת לפעלה פ 3000 שנח. לנוחות העיון נחלק סרק זמן 
זה לשתי תקופות כלליות— עד לחתימת התלמוד. 
ולאחריו — וכל אחת משתיהן לתקופוח-פשנה. 

חתימת התלמוד מייחדת בתולדות המורע אח מידת 
האותנטיות של ההלכה התלמודית, כמסקנה המסוכמת של 
תושבע־פ: ,בל הדברים שבגמרא... חייבין כל ישראל ללכת 
בהם... ועליהם הסכימו כל ישראל"(רסב״ם. הקדמה ל.פשנה 

תושבע״ס היו המקורות שרק על פיהם יש לדון בכל בעיה. 
כך הדבר עד היום, גם לאחר שהסה״ע נתעשר בשפע של 

הספרות התלמודית. תקוסוח-המשנה שבתקופה ה ר א- 

(ע״ע), תקופח הזוגות, התנאים (ע״ע) ולבסוף תקופח האמו¬ 
ראים (ע״ע) בזרי ובבבל, ונלווית להם תקופח הסבוראים 

ישיבות סורא ופופבדיתא שבבל. לפסקי י הישיבות (ע״ע 
ישיבה. עם׳ 452/3 ) היה תוקף חוקי מוחלט ברוב קהילות 
ישראל. לפן מחציתה של המאה ה 11 החלה ההתפצלות 
למרכזים שתים, וכל קהילה פנתה למנהיגיה או למרכז 
הסמוך. הגאונים הם שהפכו את התלמוד הבבלי למקור־ 
ההלכה הקובע לכל היהדות כולה. ובחקופתם ניכרים ניצניה 


של החלוקה המשולשת של המקורות הרישומיים של המורע 
(כנ׳ל. עם' 681/2 ). אחריהם באה תקופת הראשתים, עד 
לראשית המאה ה 16 . שהיא תחילתה של התקופה הרבנית. 

עליהם של רש״י ובעלי התוססות, ספרי ההלכות של יצחק 
אלפסי, משה בן פימת, יעקב בן אשר, יוסף קארו. משה 
איסרליש (שני האחרונים במחצית המאה ה 16 ). וספרי השו״ח 
של שלפה בן אדרת. מאיר מרוסנבורג. אשר בן יחיאל. יצחק 
בן ששח, שמעון דורן, יוסף קולון (ע״ע כולם). ועוד. בחקר 
פה זו חל גם עיקר היצירה־ בתחום־ תקנות הקהל. בתחילתה 
של תקופה זו סרה המרכז הספרדי. ובסופה עלו מרכזים 
אחרים. ובראשם אלו שבארצות הבלקן, בתורכיה. במצרים. 
בא״י, בפולניה ובליטא. אחריה באה תקופת האחרונים. 
שנמשכה עד לסוף המאה ה 18 . בתקופה זו נמשכה היצירה 
המשולשת. והשרת הגיעו לשיא מבחינה כמותית. מתקופה 
זו נשארו קבצים שלמים של תקנות הקהל. כגת פנקס ועד 
ארבע ארצות (זרע). פנקס מדינת ליטא, תקנות מעהרין 
ועוד. התקופה המסיימת, למן המאה ה 19 . מאופיינת באבדן 
האוטונומיה השיפוטית, ובה חל מפנה חמור בהמשך הת¬ 
פתחותו של המה״ע. תקופה זו מתחלקת, מבחינת עניינו של 
המה״ע. לשלוש: עד תחילתה של המאה ה 20 וההתעוררות 
הלאומית. מאז ועד להקמתה של מדינת ישראל, ומאז ועד 
היש ( 1 ד׳ להלן. עם־ 692 ). 

וחיצוני (להא 5 ). 1 . הגורם הפנימי יסודו באשי ה ד ח י¬ 
ל א ו ם י של המח־ע. מקורו בהתגלוח־ה׳(ר׳ לעיל, עם׳ 683 ) . 
וכשם שנצטווה היהודי על קיש המצוות .הדתיות" כך נצ¬ 
טווה בחורה עצמה על שמירח המצוות .המשפסיוח־ בכל 
החחוסש שבין אדם לחברו, ופורש משפטי אחד היה ח 
בבל. וכשם שלא נפגמו החיים הדתיים בגולה. כך לא נפגעה 
מערכת המה״ע. המה״ע היה ש משסטו הלאומי של העם 
העברי. וכל התפתחותו פרי יצירתו של העם הזה היא, בני־ 

בגולה כאומה. ולא ככת דחית, כך נזקק ללא הפסק לקניין 
לאשי זה שדרכו ביטא אח עצמי בכל שטחי החיים. 

(שם־ יח, כא—בז: דב׳ סז. יה! וע״ע בית דיו!כרך המילו¬ 
אים))■ ונתקיימה בפועל בכל פזורי הגלות. ביה״ד היווה 
אח היסוד העיקרי לאוטונומיה היהודית (ע״ע) עד לאמנצי¬ 
פציה (ע״ע). האוטונומיה הששוטית העברית ידעה עליות 
וירידוח. בא״י צשצמה במשך תקשה קצרה. ולפי המסורת 
בשא דיני נפשות 40 שנה קודם לחורבן (שבח פ״ו, ע״א! 

החורבן. תוך זמן קצר זמרה למלוא הקפה. וימיהם של רבן 
גמליאל. רבי עקיבא שני דורם, היתה אחת מתקשות 
היצירה הגדולה במח״ע. עם גזירש אדריאנוס (ע״ע) 

אך כבר בסוף המאה ה 2 חזרה אוטונומיה שיפשית 
מלאה. למרכז בבבל־(ע״ע, עם׳ 572 — 574 ) היתד. אוטו- 






615 


משפט ;כרי 


686 


נופיה רחבה פתקופה קדופה, ופפוסדוהיה העיקריים היה 
ביה״ד, אחר נך הפשיכו בתה״ד העבריים שבכל פקום 
בפילוי פונקציות השפיטה. ההלכה הטילה משפעח חפורה 
פבפנים כדי לפנוע הלינה לערכאות של נכרים, ונעשה 
פאפץ רב להשיג פריוילגיות להבטחת עצפאותו של הפה״ע 
ולפתן טפכויות כפייה. ספנות השיפוט כללה את רוב 
העניינים שבפשפט האזרחי הפרטי (קניינים, חיובים, נזיקין. 
פשפחה וירושה). וענייני הפשפט הציבורי והפינהלי הכרו¬ 
כים בהנהגת השלטון הפקופי, כגון דיני בחירות, פיסים 
וגבייתם, היחסים שביו היחיד לקהילה ועוד. בתקופות הרבה 
היתה אוטונופיה שיפוטית אף בשטח הפלילי. שנשתנתה 
בהקפה ובדרכי ביצועה. בפרכזים פסוייפים כללה אף דיני 
נפשות, בפיוהד נגד פלשינים (שו״ת הרא״ש י״ז,א׳: ותקנות 
וולידוליד 1432 ! וע״ע עונשין,דיני).כל זה פשתקף היטב 
בספרות השו״ת. מחוף כ 1050 תשובות ר׳ אשר בן יחיאל 
(ע״ע), כ 200 דנות בפצוות שבין אדם לפקום, וכל היתר 
במה״ע — כ 170 בדיני משפחה שבמה״ע, ולמעלה פ 600 בכל 
יתר ענפי המה״ע: האזרחי, הפלילי, המינהלי והציבורי. 
תופעה זו אפיינית לכל השו״ת עד המאה ה 16 . במאות ה 17/8 
עולה קצת אחח הנושאים במצוות שבין אדם למקום, 
ושינוי מהותי חל מהמאה ה 19 , עם ביטול האוטונומיה 
השיפוטית, ומאז הרוב הפכריע של השרית רן במצוות 
שביו אדם למקום ודיני משפחה. דרכי הכפייה הרגי¬ 
לים היו: עיקול ננסים, קנסות ספון וגוף, והיו גם 
בתי סוהר יהודיים (ע״ע מעצר ומאסר). לעתים נזדקקו 
לסיוע השלטון הנכרי בהוצאה לפועל ובענישה, ובמיוחד 
בביצוע פסקי־דין פוות. סאנקציה מקובלת. אולי החזקה 
ביותר, היה החרם (ע״ע). לצורותיו השונות, שהיה מוציא 
את הנענש מכלל הייה הדתיים והאזרחיים של הקהילה. 

3 . ביטוי מובהק לאפיו הדחי והלאומי של המה״ע נמצא 
באיסור ההליכה ל.,ערכאות של גויים". תחי¬ 
לתו סמוך לחורבן, והוא חל גם במקרים שד,פ׳ הנכרי דן 
כדין העברי (גיט׳ פ״ח, ע״ב): העובר על כך "כאילו חרף 
וגדף והרים יד בתורת משה רבינו" (דסב״ם, הל׳ סנ ׳ , נ״ו. 
ד). רוב הפוסקים סבורים שגם הצדדים עצמם אינם רשאים 
להתנות ביניהם הסכמה לכך, למרות שבדבר שבפפון ההת- 
נאה חפשית (ר׳ לעיל, עפ ׳ 680 ), וכן נשלל תקפו של עקרון 
"דינא דמלנותא דינא" לעניין זה. בכורח המציאות נקבע 
כבר ע״י רב פלטוי גאון (ע״ע) שבעל-זרוע סרבן פותר 
לתבעו לס׳ זר, לאחר נטילת רשות פבה״ד. לעתים הותרה 
הפנייה בעניינים שיש בהם לשלטון עניין מיוחד, כמשפטי 
קרקעות (שו״ח הרמ״א, ק״ט), מסים. ענייני מטבעות ועוד. 
עפ״ר נשמר האיסור בקפידה ובעזרת סאנקציות חריפות. 

4 . בוררות ובת" ד של הדיוטות. חכפי ההלכה 
השתדלו לקיים מוסדות שיפוט יהודיים, גם אם פסקיהם 
מבוססים על המורע במידה קלושה בלבד. אלה הם הבוררות 
ובתה״ד של הדיוטות. על הבוררות — ע״ע, עפ׳ 100/1 . בת״ד 
של הדיוטות שאינם בקיאים בפ״ע, תחילתם לפני חורבן 
בית שני, ולדעת אחרים — לאחר מרד בר כוכבא. ישבו 
בדיו 3 , אחד מהם ״גסיר" (= שלמד) קצת, וחבריו צריכים 
רק שיבינו את העניין לאחר שהוסבר להם (סנ ׳ ג׳, ע״א 
ורש״י שם). בסמכותם לכפות הופעה על הצדדים ולדון בכל 
עניין אזרחי, אך לא בפלילים. כדי למנוע הליכה לערכאות, 
קבעו במשך הזמן כי בשעת-הדחק אין צורך אפילו 


ב״גמיר" אחד ובלבד שיהיו "אנשים כשרים, יראי אלוקים 
שונאי בצע ואנשי מביני מדע (=בעלי היגיון)", ובעת צורך 
גדול הסמיכום לדון גם בעניינים פליליים (שו״ת הרשב״א, 
ח״ב, ר״צ). קיומם של בת־׳ד כאלו נקבע להלכה (שו״ע, 
חו״מ, ח׳, א׳), והם פעלו ברוב המרכזים היהודיים — לצדם 
של בתי״ד םוסמכים. שבפניהם הובא החלק העיקרי של הבי¬ 
רורים המשפטיים. כינוייהם: "טובי העיר", "בירורי תבי¬ 
עות" (אזרחי), "בירורי עבירות" (פלילי). "פסקי בעלי 
בתים", ועוד, דיניהם נתבטסו על תקנות הקהל, מנהג הסוח¬ 
רים, אומד הדעת ותחושת היושר והצדק. לעתים נעזרו במע¬ 
רכת חוקים זרה בתחום משפטי מטחים. לעתים פנו לחכמי 
ההלכה לעצה וחוות־דעת. ידוע על קביעת תחום עניינים 
מסויים להם, כענייני מסים, ואפילו על חלוקה קבועה מראש 
בין עניינים שבסמכות שיפוט בתה״ד המוסמכים וביו אלו 
שבשיפוטם. בפנקס מדינת ליטא נקבע שכל ענייני זכיונות, 
מכם ועניינים פליליים פסויפים יידונו בבת״ד של מנהיגי 
הקהילה, וענייני ממונות — אצל דייני הקהילה (סי׳ שט״ד). 
בקהילת ליוורנו נקבע שכל ענייני מסהר, ביטוח ועוד, יידונו 
אצל אדוני המעמד (־הפרנסים) ולפי החוק הכללי בעניין 
מנהג הסוהרים: דיני נישואין וגירושין, ירושה, משכנתאות, 
ריבית ועוד, לפי דיני הפה״ע. חכמי ההלכה עמדו על הסכנה 
שבשיפוט לפי הרגשת הצדק ואומדן הדעת, ובמיוחד בפורום 
שהחלק החלש שבחברה לא היה מיוצג בו, והם גם התריעו 
על כל מקרה של חריגה מסמכות, אלא שעיקר הוא התופעה 
החיובית הגדולה שבעצם קיומם, כבלם בפני הליכה לער¬ 
כאות. 5 . אח יחס השלטון הכללי לאוטונומיה זו יש 
להבין לאור החפיסה המשפטיח־הסדינית של מושגי שלטון 
ושיפוט כפי שהיו מקובלים עד המאה ה 18 . שיטת הם■ נת־ 
בטסה על השתייכות אישית־קבוצחיח של הפרט. והמדינה 
הכירה במערכות משפטיות שונות של גופים שונים שחיו 
בתוכה. המדינה בתקופת יה״ב היתה באופיה מדינה קורפר 
ראטיווית ומורכבת משורה של גופים אוטונומיים, כגץ 
מעמד האצילים, העירוניים, הגילדות ועוד. במציאות מדי- 
נית־משפטית זו אפשרי היה גם קיומו של גוף יהודי אוטר 
נומי אשר לו אוטונומיה שיפוטית משלו. נכונותו של השל¬ 
טון להעניק אוטונומיה זו ליהודים נבעה משיקולים שונים: 
מידה מסויימת של סובלנות כלפי דתות אחרות (תחת שלטון 
האיסלאם)! נימוקים מתחום אמונות ודעות ושיקולים פיס־ 
קאליים: השלטון המרכזי והמעמדות והגופים השונים שהי¬ 
הודים התגוררו בתחומם, ראו זאת מ״חובתם" ומזכוחם 
להטיל על היהודים מסים כבדים עבור זכות ישיבתם ומגו¬ 
ריהם, ומטעמי נוחות נהגו, נייד כלל. להטיל את המס על 
הקהילה ככלל! גם לשם כך הוצרכו לאפשר לה להיות גוף 
אוטונומי, באופן שמנהיגיה יוכלו לשאת באחריות להמצאת 
הסכום. "האוטונומיה המשפטית היא שעשתה את האומה 
היהודית בגולה ,מדינה בתוך מדינה׳ באמת... אוטונומיה זו 
נבעה מתוך שאיפת האומה לגשם בחייה את האידיאל של 
ד״תורה׳ עד קצה גבול האפשרי. היא נבעה ביחוד מתוך 
השאיפה לקיים את המשפט היהודי, משפם התורה, ולהעמיד 
עליו סדרי החיים הפנימיים. מפני זה היתה האוטונומיה 
הישנה ביסודה אוטונומיה משפטית" (קויפמן, גולה ונכר. 
א', 518 , ב׳, 312 ). 

ח. התפתחותו של ה פ ה " ע. המה״ע, שהיה חי 
ונוהג, התפתח באופן מתמיד, כפי שמחברר מתוך עיוו דוג־ 



687 


משפט ;ב־י 


688 


סאטי־היסטווי בכל נושא ונושא שבה השתנתה המציאות 
החברתית והכלכלית פעת לעת ומפזורה לפזורה, והתעוררו 
בעיות שלפקצתן לא נמצא להן פתרון מפורש בהלכה 
הקיימת ולמקצתן נדרש פתרון שונה מהנהוג. פתרון זה 
נמצא ע״י חכמי ההלכה באמצעות המקורות המשפטיים 
(ראה לעיל) של המודע. התפתחות המודע היא בדרך האי- 
בולוציה, תוך שמירה על רציפות הרעיון המרכזי בכל מוסד 
משפטי, המהווה מכנה משותף בכל שלבי ההתפתחות. במקו¬ 
מות שבהם נחלשה הזיקה למה״ע נצטמצמו ממילא גם ההת¬ 
פתחות והיצירה בהם. תופעת גומלין זו בין היצירה הרוחנית 
וחיי המעשה, ידועה בספרות ההלכה בכללה, שנתפתחה 
באותו הלק שהיה נוהג למעשה. לאין ערוך יותר מן החלק 
שלא נהג למעשה. 

ט. הענפים השונים שבפה״ע; 1 • יצירה 
ושינויים. תהליכי היצירה וההתפתחות במודע השתקפו 
בצורות שונות בענפים השונים. בחלק מהענפים, כגון בדיני 
משפחה וירושה, פרוצדורה וראיות— לא השפיע התהליך ב¬ 
אופן מהותי על עצם המסגרת או התוכן, למרות החידושים 
המעמיקים שחלו בהם. לעומת זאת נשתנה חלק אחר באופן 
מהותי יותר, הנוגע לעניינים של פיון ותוכן, כבדיני החיו¬ 
בים, לפשל. המודע שלל באופן עקרוני וחד־פשפעי כל 
השתעבדות גופנית לשם מימוש זכויות חוב; משום כך 
קיימת במה״ע השתעבדות מקיפה ברכושו של החייב. בידי 
בעל החוב היתד. זכות ריאלית בנכסי החייב, וע״כ הוחלו 
דיני קניין רבים גם על דיני החיובים. במשך הזמן חלו שי¬ 
נויים מהותיים שבאו שלבים־שלבים: העמדת התחייבות גם 
על דבר שלא בא לעולם וגם בהעדר כל נכסים אצל המת¬ 
חייב וכד׳, שהפכה את החיוב לאישי בעיקרו, כשהחלק 
החפצי טפל. לכך נודעה השפעה רבה על פיון עניינים מש¬ 
פטיים מתחום דיני הקניין לתחום דיני החיובים. לתופעה 
אחרת אנו עדים בם׳ הציבורי-המנהלי. השלטון בקהילה 
ובאיגודי הקהילות ומוסדותיהם המייצגים והנבחרים, 
נתבסס על המד,"ע. חכמי ההלכה נדרשו להכריע בק¬ 
ביעת •חטים בין האזרח לרשות; בשאלת הרכב מוסדות 
הקהילה. דרכי הבחירה, הפינוי והחקיקה של הקהילה, ודרכי 
הניהול המשפטיים של מוסדותיה; קביעת המסים ואופן 
גבייתם, ועוד הרבה. בתחום זה נתפתתה מערכת משפטית 
שלמה וחדשה במה״ע. דוגמה אחרת היא בענף המשפטי של 
דיני התנגשות חוקים (!*!ג! ) 0 £110 מ 0 נ>). למרות שהמה״ע 
חל על כל יהודי באשר הוא שם, ואין חשיבות הלכתית 
לעובדה שחוזה נעשה במדינה א׳ ועומד לביצוע במדינה 
ב׳. הרי שהפיזור הגאוגרפי יצר בעיות עקרוניות רבות גם 
בתחום זה, בשל ריבוי התקנות והמנהגים המקומיים, והצורך 
לברור ביניהם בתוך דיני מערכת חמה״ע עצמו. תרם לכך 
גם עקרון ״דינא דפלכותא דינא״. 2 . פיון הענפים. 
כלכל מערכת משפטית גם למה״ע עקרונוח־יסוד מיוחדים 
בענפים השונים, לעתים מיוחדים לו ומאפיינים את השקפת 
עולמו (על חירות האדם וזכויותיו, על מהותן וטיבן של 
התחייבויות משפטיות ומוסריות, על מושג הבעלות ברכוש 
והיחס אליו. על מהות השיפוט ודרכי ההוכחה וכד׳) ולעתים 
דוסים למקובל במערכות ס׳ אחרות. עניינים אלה נידונים 
כל אחד בערכו. יש להיזהר מהעתקה אוטומאטית של המיון 
המקובל — שאף הוא אינו שווה בכל שיטות הם' — למע¬ 
רכת הפה״ע. יש להתחשב גם במינוח העברי המיוחד. קשיים 


נובעים גם מכך שמיון מפורט ומוגדר החל לראשונה עם חיבור 
ם׳ "משנה תורה" לרמב״ם. ובחלק מהקודיפיקאציות שבאו 
אחריו. עדיין אין אפשרות לראות בל פיון כסופי ומוחלט. 

י. ההנהגה הציבורית כגורם יוצר כפה״ע. 

1 . משפט המלך, על עיקרי דיני המלוכה והתפתחותם 
ע״ע מלך, מלוכה. לענייננו חשובות סמכויות המלך בתחום 
החקיקה, השיפוט והביצוע כפי שנתפסו על ידי חכמי ההלכה. 
הותר לו לחרוג, בענייו זה או אחר, מהדין הקבוע בהלכה, 
ולא רק בעניינים פיסקאליים וכלכליים. הוא יכול לחייב 
רוצח בעונש מוות גם כאשר קיים פגם פורמאלי בעדות, 
בשביל "לתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה" (רמב״ם, 
הלכות מלכים. ג', י׳; ועוד) ודברים נוספים כיו״ב. לפנינו 
ראשיתו של גורם־יוצר במה״ע שלא נבע במישרין מחכמי 
ההלכה, וההלכה חזרה והעניקה סמכות יוצרת זו גם לצורות 
השלטון היהודיות האחרות שבאו אתר-כך. דיני המלכות 
נתונים "בכל דור ודור... למנהיגי הדור, גדולי הארצות" 
(בית הבחירה, סנהדרין, נ״ב, ע״ב; וראה חראי״ה קוק. שו״ת 
משפט כהן, סי׳ קס״ד). בעיית יחסי הגומלין שבין שתי 
הסמכויות נידונה הרבה. רבינו נסים גירונדי (ע״ע) מסביר 
שהדין, שהוא צודק ואידיאלי, לא תמיד פתאים לצרכי השעה 
והמקום, ותיקון ברוח זו נעשה במשפט המלך, שהוזהר 
שיהיה לו ספר תורה עמו ולא ירום לבבו (דב׳ יז, יד ואילך; 
דרשות הרץ, דרוש י״א). בתקופה מאוחרת נתפרש העניין 
כהסכם שבין העם והמלך, שלפיו מוותר העם למלך על 
מקצת זכויותיו והמלך מתחייב להגן על העם (ראה מהר״ץ 
חיות: "לכן נראה לי דבר חדש וכו", תורת נביאים, דין 
פלך ישראל). 

2 . יצירה במה״ע נתקיימה גם בידי השלטון המקו¬ 
מי היהודי ("בני העיר"), וביה״ב התפתחה יצירה רבת- 
ממדים ע״י גופים מקומיים בכל תחומי ד.מ׳ האזרחי, הפלילי 
והציבורי(ע״ע תקנות הקהל). 3 .ה בוררות ובחי-דין 
ש ל ה ד י ו ט ו ת (ר׳ לעיל, עם׳ 685 ). 

יא. ה י ת ס י ם שבין ה פ ה " ע והזר. לבעיה זו שתי 
בחינות: קיום יחסי־גופלין עד כדי קליטה והפיכה לחלק 
ממערכת חמי של כל אחת, וקיום הכרה פסויימת בתוקף 
המחייב של המי הזר מבלי קליטה והפיכה. בעיית ההשפעה 
ההדדית היתד, נושא חביב במחקר מאז המאה ה 17 , כש¬ 
הדיון לוקה באפולוגטיות לצד הם׳ הזד או הפר,"ע, מלבד 
הקושי האוביקטיווי להוכיח בבירור השפעה כזו, שהרי 
ייתכן שנסיבות דומות הביאו לתוצאות משפטיות דומות. 
כללית ניתן בודאי לומר שנתקיימו יחסי־גופלין. חכמי הה¬ 
לכה ידעו את החוק הכללי ולעתים המליצו על קבלת נוהג 
זר (ר׳ פסקים וכתבים, פ״ג; שו״ח מהר״י ברונא, קל״ב, 
והשר דרשות הר״ן. י״א) ואף שיבחו את השיפוט הזר 
כאשר התנהל בדרך טובה יותר (ספר חסידים, תתתק״א). 
מידה מסוייסת של קליטת הוראות שבחוק זר באה באמ¬ 
צעות המנהג (ע״ע). עם היקלטותו עבר העיקרון הזה 
"עיכול" פנימי באופן שיתאים לעקרונותיו ולמגמתו של 
הפה״ע, וכאשר לא התאים — חזר ונפלט (ר׳ למשל מ. 
אלון, "חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי". 
238 — 254 , 259 — 260 ). בעיית ההכרה בתקפו של החוק 
הזר — ורק בדיני מפונות — נתמצתה בעיקרון של "דינא 
דפלכותא דינא", שנזכר לראשונה בפי שמואל בבבל. הכרה זו 
היתד. כרוכה בסכנה להמשך התפתחותו של המה״ע, והאמצעי 



659 


משם: ;ברי 


690 


העיקרי שבו נקמו רוב הנמי ההלכה ביה״ב היה צמצום 
הקף תחולתו של העיקרון, והחלתו רק על עניינים מיוחרים 
בתחום היחסים שבין השלסון לציבור, שאחרת ,.כל דיני 
ישראל בטלים הם" (בית הבהירה, ב״ק קי״ג, ע״ב). גם 
הכמים שלא קיבלו צמצום זה (ראה שו״ת הרשב״א, ח״א, 
תתצ״ה! ספר התרומות, מ״ו, ח׳, ה , ועוד). לא עשו כן 
בעקביות (ר , שו״ת הרשב״א, ח״ו, רנ״ד), ויש שצמצמוהו 
בדרבים אחרות. אף בתחום המצומצם הנ״ל אין המה״ע 
מכיר בתקפו של הדין הזר כאשר אינו תואם את עקרונות 
היסוד של צדק ויושר שלו. משום כך איו דיו המלכות תקף 
אלא אם הוא חל בשווה על כל בני המדינה, שאחרת "הרי 
זה גזל" (רמב״ם, הל׳ גזילה ואבירה, ה/ י״ד). השלת קנס 
כספי על כלל הציבור בגלל חטאם של יחידים, הוא "גזל 
גמור", משום שלפי המה״ע אין להטיל עונש קולקסיווי 
(שו״ת הריב״ש החדשות. ט , ). 

יב. תקופת האמנציפאציה. במאה ה 18 נתחולל 
שינוי מהותי בדרכו ההיסטורית של המה״ע. ממשלות אירו¬ 
פה שללו, בזו אחר זו, את זכות הקהילה היהודית לכפות 
על חבריה בי״ד יהודי אף בתחום האזרחי, ואסרו את השי¬ 
מוש בחרם ובאמצעי הוצאה לפועל אחדים. אך הגורם 
העיקרי לביטולם ההדרגתי של חיי המעשה של הסה״ע 
נעוץ היה בחברה היהודית, שעד אז ראתה אח ההלכה 
כערך עליון. ומאז נתפלגה על נושא זה. כך נתערער הגורם 
הפנימי לחיי מעשה לפי המה״ע. שינוי רוחני זה הביא גם 
להתעלמות מהיסוד הלאומי שבמה״ע ורבים קיבלו בעין יפה 
את ביטולה של ההפרדה בין הציבור היהודי והכללי, כדרר 
להשגת החירויות ולהשתלבות בסביבתם. רבי יחזקאל לנדא 
(ע״ע) התריע על ריבוי הפניות לערכאות, הגורמים לכך 
"שנתמוטטו עמודי עולם שלשתן; הדין, האמת והשלום". 
ר׳ רפאל הכהן. מנהיגם הרוחני של קהילות שונות בפולין, 
ליטא וגרמניה, הדגיש שזניחת ההזדקקות למה״ע הוא הדבר 
הקשה ביותר שבאי־קיום דיני התורה, ובמיוחד התרעם 
על הרואים בביטול האוטונומיה השיפוטית משום צעד 
לשוויון זכויות. התמורה נתנה את אותותיה אף בחלקה״דתי" 
של היהדות במאה ה 19 . במערב אירופה ומרכזה היתר, 
הפנייה לערכאות תופעה נפוצה בקרב כל החוגים. במזרח 
אירופה פנתה היהדות המסרתית עוד זמן ניכר ל״דין חורה", 
אך זו נשאה יותר ויותר אופי של בוררות ופשרה החסרה 
את הסממנים של ם׳ הי ואורגאני. חכמי ההלכה סופם 
שהשלימו גם הם עם המציאות החדשה והצדיקוה מכוח 
"דינא דמלכותא דינא", בניגוד מוחלט לעמדתם של הקד¬ 
מונים (ראה למשל "כלי חמדה", לד׳ מאיר דן פלאצקי, 
פרשת משפטים, סימן א׳). התחום היחידי שהמשיך לפעול 
היה דיני משפחה! כאן נשארה משמעת פנימית חזקה — 
אף מצד שאינם מקיימים חורה ומצוות. במידה מסוימת 
נמשכה יצירתו שלהפה״ע כס׳ חי ביהדות המזרח—תורכיה, 
ארצות צפון אפריקה וצוד, בגלל המציאות הפוליטית השונה 
שם, ובגלל מלחמתה העקשנית של יהדות זו נגד השלסון 
הכללי (באלג׳יר למשל), שביקש לכוף עליהם אח החוק 
הכללי. ביטוי מובהק לכך היא העובדה שגם במאה ה 19 
ממשיכה ספרות השו״ת׳ של יהדות המזרה לעסוק במידה 
גדולה בענייני חו״מ. 

שתי תוצאות קשות נגרמו משינוי זה למה״ע: נחלשה 
התפתחותו האורגאנית והרצופה דווקא בתקופה שבה נתחו־ 


ללו המהפכות החברתיות, הכלכליות והתעשייתיות המכרי¬ 
עות ונחלשה ההכרה כי חיי המעשה עפ״י הפה״ע הם חלק 
מהותי מאורח חייו של העם היהודי. והמסקנות שנבעו מן 
התוצאה השנייה קשות יותר. 

יג. תקופת ההתעוררות הלאומית. 1 . בעקבות 
ההתעוררות הציונית חל גם שינוי ביחס לפה״ע. סמוך 
לאחר הצהרת בלפור נוסדה במוסקווה חברת "המשפט 
העברי״. אשר חבריה — שנמנו על כל חלקי הציבור — 
ראו בחזרה למה״ע משום שיבה לאומית. במקביל להחייאת 
ארץ ישראל והשפה העברית. בדעת החברה היה להכין 
ספרות מתאימה במה״ע ולייסד בירושלים מוסד מחקר 
אוניברסיטאי כדי להכין את המה״ע לצורך קליטתו במדינה 
העברית העתידה. אמנם, "ההלכה המשפטית היתד, קשורה 
ואחוזה בהלכה הדתית". או ..במשך עשרות השנים האח¬ 
רונות התחיל בספרות הפרוצס של הפרדת משפטנו פעל 
תורת המוסר והדת, ואנו באים רק להמשיך את הפרוצס 
הזה ולהכשיר את משפטנו לקיום חילוני" (הקדמה לחוברת 
א׳ של "המה״ע" [מוסקווה, תרע״ח]). בעייה זו מהווה עד 
היום אחת הבעיות המרכזיות. ב 1909/10 נוסד ביפו, ביזמת 
ראשי המשרד הא״י של ההסתדרות הציונית, "מ׳ השלום 
העברי". כמוסד שיפוסי לבעלי דין יהודים בא״י. במשך 
הזמן הוקמו במקומות שונים בארץ בתי משפט מחוזיים 
ומעליהם — בית משפט עליון. וכן הוצאו בין השנים 1918 — 
1936 תקנות וסדרי דיון שכללו הוראות בדבר מוסדות 
השיפוט, סדרי הדיון, דיני ראיות ועוד. הראשון שעמד 
בראש ס׳ השלום העברי היה א. רופין, והמזכיר הראשון 
היה ש, י. עגנון. המוסד פעל בבוררות, ופעולתו הוקלה עם 
צאת פקודת הבודדות המאנדאטורית ( 1926 ) שהכירה באפ¬ 
שרות למסור סכסוך משפטי ל״בית דין של בוררות", היינו 
הרכב מלא ומוכן מראש. הגוף לא השיג את מטרתו (עיקר 
פעילותו היתד, בשנים 1920 — 1930 ), ואין גם יבול של ממש 
בתחום המה״ע בתוצאה מדיוניו. הביאו לכך חוסר סמכות 
כפיה והתנגדות חריפה של בתה״ד הרבניים ומנהיגי היהדות 
הדתית־לאומית ששללו קיומם של מוסדות שיפוט קבועים 
שלא במסגרת בתה״ד הרבניים. אך הגורם העיקרי לכישלון 
היה נצוץ בהעדר מצע: גוף זה לא קיבל על עצמו לפסוק 
לפי שר׳ע חר׳מ וההלכה שלאחריו, וגם לא היתד, בפניו 
מערכת נורמות אהדת, וכשופטים כיהנו אנשים שרובם היו 
בעלי השכלה כללית בלבד. 

2 . בתי הדין הרבניים. עם ייסודה של הרבנות 
הראשית בשנת 1921 החל להתארגן במסגרתה חלק ניכר 
מבתה״ד שפעלו בארץ, והוענקה להם סמכות שיפוט ייחודית 
בענייני נישואין, גירושיו וקיום צוואות. וסמכות שיפוט 
מקבילה בענייני מזונות. ירושה ועוד! תחומי המ׳ האחדים 
נשארו בסמכות בתי המ׳ המאנדאסוריים. עם הקמתה התווה 
הרב קוק, ראשה הראשון. את דרכה, ובין היתר עמד על 
החשיבות שבהתקנת תקנות, ולכן "בחיינו הלאומיים החד¬ 
שים בא״י יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות 
גדולות, שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל 
המומחים לרבים ומקובלים אח״כ על הקהל יהיה להם כוח 
של דק תורה" ("התור", תדפ״א. גליונות י״ח, כ״א—כ״ב). 
במשימה גדולה זו עמדו בתר,"ר הרבניים, במה שנוגע 
לסדרי דין ודיני המעמד האישי, במידה מסוימת. תקנה 
חשובה. שהותקנה סיד, היתד, הקמת בי״ד רבני עליון לער- 



6)1 


בזינוםבז י כ ■י 


692 


עורים — חידוש גמור במערכת המד,״ע — וההתנגדות אליו 
נדחתה "מכיון שדבר הערעורים נתקבל לתקנת חכמים, 
שדינה כדץ תורתנו הקדושה" (אוסף פס״ד של הרבנות 
הראשית לא״י, 1950 ,עמ׳ 71 ).ב 1943 פורסמו תקנות הדיון, 
שהכילו הוראות מפורסות בדבר אופן הגשת המשפט, סדר 
הדיוו, דיני ראיות, סדרי הגשת ערעור וטפסים מתאימים. 
חלק מתקנות אלה יסודן בסה״ע וחלק הושפע מן החוץ. 
נקבעו הוראות מפורטות בדבר תשלום אגדות הס׳ ובקשר 
לאימוץ ילדים, שני עניינים שהם עצמם חידוש במערכת 
המה״ע. המהפכה הגדולה היתד. בכך שביה״ד הרבני קיבל 
על עצמו לנהוג לפי פקודת הירושה המאנדאטורית המשווה 
את הבת לבן ואת האשד: לבעל. הועלה הסכום המינימאלי 
של הכתובה. נתקן כי יבם אשר סירב לחלוץ חייב 
במזונות, ונקבעה חובה על האב לזון את ילדיו עד גיל 15 . 
לאחר 1944 כמעט שנפסקה היצירה של התקנת תקנות, פרם 
ל 3 ( 1950 ) שהעיקרי ת בהן אוסרת נישואי בוסר מתחת 
לגיל 16 . כמה בעיות דחופות בתחום דיני המעמד האישי 
עדיין מחכות לפתרונן בדרך התקנות. מאידך, מצויה מתקו¬ 
פה זו ואילך יצירה הלכתית בשטח דיני המעמד האישי 
באמצעות האינטרפרטאציה המשולבת בפסיקה. בדרך זו 
נוצר, למשל. מוסד משפסי מהותי הדש בדיני הגירושין — 
זכותה של האשה לקבל בעת הגירושין, בנוסך לכתובתה, 
סכום מסויים הנקרא בשם פיצויים, שנועד לתת לאשה חלק 
ברכוש שנוצר בעת הנישואין וכתוצאה ממאמץ משותף. 

בתחומים שלא נמסרו לבתה״ד הרבניים לא ננקטה שום 
יזמה של ממש להכשיר את המודע לצרכי החיים. הפניה 
לברר תביעות אזרחיות בפני בתח״ד רבניים, בחור בוררות, 
נענתה במעט בלבד, אף בקרב היהדות הדתית. ניחן להצביע 
על יצירה מועטה בתחומים אלה: ב 1946 הכיר בה״ד 
בתוקף קידושין שנערכו בפני עדים מחללי שבת, ודחה את 
טענת פסלות העדים מחמת עבירות שביו אדם למקום — 
"בהתחשב עם העובדה שדבתה ופשטה בעוונותינו החפשיות 
לרגלי סבות וגורמים כלליים עולמיים, אין עבירות מסוג 
זה עלולות לחתור תחת נאמנותם של העדים". 

גורם תשוב שיכול היד, להועיל בקליטת מערכת המה״ע 
היה ההרכב המיוחד במינו של המערכת המשפטית בתקופת 
המנדט• לאור הכללים שבסימן 46 לדבר המלך במועצתו מ- 
1922 , התגבשה ערב הקמת המדינה מערכת היונקת ממספר 
מערכות משפטיות: המג׳לה, המבוססת על החוק הדתי 
המוסלמי; חוקים עות׳מניים שונים שקלטו יסודות של החוק 
הצרפתי וחוקים אחרים; פקודות מאנדאטוריות שיסודם 
בחוק האנגלי; עניינים שיסודם בדיני היושר שבמשפט 
האנגלי, שנועדו לכסות כל בעייה אשר אין לה פתרון 
במערכת המשפטית הקיימת. על אלה נוספו דיני המעמד 
האישי, שבחלקם הניכר נדונו לפי החוק הדתי של כל 
עדה מוכרת. אך לא ננקטו האמצעים הדרושים לקראת 
קליטה כזו של המשפט העברי. אמנם נכתבה ספרות מחקר 
(ע״י א. גולאק. ש. אסף, א. ח. פריימן ואחדים). אך לא 
הוכנה ספרות עזר. כתובה במיון וטרמינולוגיה משפטיים 
מודרניים הנוחים לעיון ולשימוש, ולא הוכן פתרונם המש¬ 
פטי של בעיות מודרניות שאין עליהן פתרון מוכן והולם. 
החלשת התודעה בדבר הצורך הלאומי והדתי בחיי מעשה 
עפ״י המה״ע הביאה לחוסר מעשה בכל חלקי הציבור 
היהודי, חאת בשעה שתודעה לאומית חזקה הביאה להח¬ 


ייאת השפה העברית, וליצירת ביטויים ומונחים, סיגנון 
ונוסח שבחלקם הניכר נדלו מתוך האוצרות הקדומים של 
השפה, כך שנוצרה שפה מודרנית המבוססת על לשון 
המקורות וממשיכה אותה. 

יד. המה״ע במדינת ישראל. 

1 . מעמדו הרשמי. בעת הקסת המדינה לא חל 
שינוי במקומו הרשמי של המה״ע שכן נקבע כי נשאר 
בתקפו המי שהיה קיים ערב הקמת המדינה. אותה שעה 
עצמה חגגה השפה העברית את נצחונה הסופי גם מבחינה 
פורמאלית, ובאותה פקודה נקבע (סעיף 15 ב): "כל הוראה 
בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית — בטלה". 

2 . מעמד אישי בבתי הדין ד,ר בניי ם. ב 1953 
נקבצו סמכויות השיפוט של בתה״ד הרבניים בחוק מיוחד. 
שפרט לשינוי אחד או שניים. לא הכנים שינוי ממשי. 
ענייני נישואין, גירושיו וחליצה הם בסמכות שיפוטם היי¬ 
חודית של בתה״ד הרבניים; תביעת מזונות של אשד, (ע״ע 
אשות, עמי 395 ) — סמכות השיפוט מסורה להחלטת האשה, 
והוסדרו התנאים שבהם יש לבתה״ד הרבניים שיפוט מקביל 
בעניינים אחרים של מעמד אישי. תוך כדי פסיקה חלו 
כמה חידושים חשובים במה״ע, כגון זכות האשד, הנשואה 
בהכנסות מעבודתה המקצועית, זכויות ממוניות הדדיות 
של בני הזוג שנישאו בחו״ל בנישואיו אזרחיים בלבד, ועוד: 
אך הפעילות היוצרת באמצעות התקנת תקנות נפסקה (ראה 
לעיל). בכמה עניינים על ביה״ד הרבני לפסוק עפ״י החוק 
הכללי, בעיקר בכל הקשור לחוק שיווי זכויות האשה. 
נקבע כי דין אחד לאשר, ולאיש לכל פעולה משפטית, 
האם והאב הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם ולאשר, 
הנשואה כשרות מלאה לקניין. בחוק זה נקבע שאין הוראו¬ 
תיו באות לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין. 
רובו של הוראות חוק זה תואמות את עמדת המה״ע, לפי 
פרשנות ותקנות שנתקבלו בו במשך הזמן, פרט לעניין זכות 
הבעל בפירות נכסי מלוג. בחוק משנת 1955 נקבעה דרך 
מינוים ומעמדם של הדיינים בבתה,*ד הרבניים במקביל 
לחוק השופטים, 1953 . 

3 . מעמד אישי בבתי המשפט. בתי חם׳ דנים 
בענייני המעמד האישי של יהודים לפי המה״ע, במידה 
שלא הוסדרו במפורש בחוק המרינה. בסמכותם מצויים 
כל אותם עניינים שאינם בסמכות־שיפוט ייחודית של 
בתה״ד הרבניים, וגם ענייני נישואין וגירושין יכו¬ 
לים להיות נידונים בפניהם, כאשר בעיה בתחום זה 
מתעוררת דרך אגב (כגון תביעת אשד, למזונות וכד׳). או 
נאשר ביהמ״ש העליון יושב בסמכותו כבימ״ש גבוה 
לצדק. אף־על־פי ששני הגופים דנים לפי המה״ע. ייתכן 
שמסקנות הפסיקה תהיינה שונות בהחלט. ביהמ״ש נזקק 
לעקרונות המ ׳ הבין־לאומי הפרטי טרם שהוא מחיל את 
המה״ע, ולכן יכיר בתוקף נישואין שנערכו בחו״ל לפי חוק 
אותה מדינה אף שאינם מקפים לפי המה״ע; בדומה אין 
המ׳ הכללי מחיל את דיני הראיות והפרוצדורה של המד,"ע 
(קבלת הצדדים, והקרובים. כעדים). חקיקה הנוגדת את 
המה״ע בתחום זה הם החוקים המעניקים לאשר, הידועה 
בציבור כאשתו (ולהיפך) זכויות סוציאליות שונות (כגיס- 
לאות והגנת הדייר), זכויות בדיני ירושה, והזכות לאם לתת 
לילד את שם משפחתו של האיש שהיא ידועה בציבור 
כאשתו, גם ללא הסכמתו, וכל הזכויות האלה (פרט לזכות 



633 


משפט ;כרי 


694 


בדיני יחשה) מוענקות. לפי פסיקת ביהמ״ש העליון. גם 
במקרה שהאיש או האשד. נשואים כדיו למישהו אחר. ההסבר 
הניתן לחוקים אלה הם הקשיים הנגרמים לעתים לזוג שאינו 
יכול להנשא בגלל איסורים שבמה״ע. לאחרונה ניכרת מגמה 
בביהמ״ש העליון לצמצם את הקפו של מוסד הידועה בציבור. 

4 . פיהו "יהודי" לפי המה״ע. עיקרון מהותי 
מאד של המה״ע נתקבל בתחילת 1970 בתיקון חוק השבות 
— ולצרכו הרואה כיהודי "מי שנולד לאם יהודיה או 
שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת״; בהתאם למה״ע, מומר 
נשאר אמנם יהודי לעניין מעמדו האישי והוא חייב לחח 
גט אם גירש את אשתו, אך נשללות סמנו זכויות דתיות- 
חברתיות שונות (כגון צירוף למניין וכיוצ״ב), ולכן הוא 
אינו זכאי לתבוע זכויות של יהודי בזיקה לחוק השבות. 
הגדרה זו חלה גם לעניין רישום הלאום יהודי. כסו כן. 
מבוסס הדוק בהלכה, במובן הרחב, בעניינים שונים נוספים: 
"לכל החיילים היהודים בצבא ההגנה לישראל יש להבטיח 
מאכל כשר״ (חוק סשנת 1948 ). חוק האוסר לגדל חזירים, 
להחזיקם ולנחרם: החוק אינו אוסר לאכול את בשרם, וגם 
אינו חל על יישובים המאוכלסים בעיקר נוצרים (משנת 
1962 ). ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל הם שבת 
ומועדי ישראל ( 1948 ), אך אין הוראות אלה קובעות כל 
איסור של עשיית מלאכה בשבח ובמועדים (עניינים אלה 
נידונים, באופן חלקי, בחוק אחר משבת 1951 הדן בשעות 
עבודה ומנוחה ובחוקי עזר עירוניים). יפי המנוחה לשאינם 
יהודים הם בימי השבת והחגים שלהם. 

5 . ההתייחסות למעשה של הס׳ במדינה 
לפה"ע בכללו. במשפט המדינה נתייחד מקום רשפי 
למה״ע בענייני המעמד האישי בלבד. גם ההצעה לבטל 
את התלות בם׳ המקובל ובדיני היושר האנגליים (ר׳ 
לעיל) ולקבוע שבמקרה של לאקונה יש לפנות למה״ע, לא 
נתקבלה. אעפ״כ ניכרת השפעה מסוימת של עקרונות 
המה״ע: אפשרות של בעלות נפרדת בכל דירה שבבית 
משותף! איסור הלנת שכר שכיר! ההסדר לבעיית המאסר 
על חוב, דיני פיקדון ועוד. במיוחד רבה ההתבססות על 
המה״ע בחוקים של דיני משפחה שנחקקו ע״י הכנסתו 
חיוב מתן מזונות לקרובים, עפ״י עקרון הצדקה "עניי ביתך 
קודמים".• אפוטרופסות של הורים, או של אחרים שנתמנו, 
עפ״י עקרון טובת הילדים ו״בי״ד אביהם של יתומים", 
וזניחה מוחלסת של בל מה שקשור בעיקרון הרומי של 
5 ט 5 ־ 01 ק ״;■הו,ק! בדיני ירושה — השוואת זכות הירושה 
של ילד שנולד מתיז לנישואין! הפתרון העברי לבעיית 
ה־מןמפתסס״מסס (שניים שפתו כאחד)! קבלת המוסד 
העברי של צוואת שכיב מרע ושל שיטת המזונות מן 
העיזבון. הצינור האחר שדרכו מושפע מ׳ המדינה מן 
המה״ע הוא פסיקתם של בתה״ם, במיוחד ביה״ט העליון. 
בעשרות פסקי־דין מושווים עניינים רבים למה״ע, פעמים 
משמש המה״ע לצורך פרשנותם של מונחים והגדרות משפ¬ 
טיות, ויש שהוא המקור העיקרי לפסיקה. מבחינה מעשית 
נודעת לקליטה זו חשיבות רבה מאד. קיימת פסיקה ענפה 
של בתה״ד הרבניים בשבתם כבוררים. כ 30% של פסה״ד 
הרבניים שפורסמו מאז אמצע שנות ה 60 דנים בדיני העבו¬ 
דה, חחים, זכות יוצרים, שותפות, משכון, דיני קניין, משפט 
מנהלי ועוד, ומאלף להיווכח כיצד נפתרות הבעיות הקונ¬ 
קרטיות עפ״י המה״ע• הבעיה בכללותה מעסיקה רבות את 


הציבור בישראל, יש המתנגדים עקרונית לקליטת המה״ע 
משום "חילונה" של ההלכה, מאחר שקבלת עיקרון מהפה״ע 
מבוצעות ע״י המדינה מתוך אינטרסים לאומיים, אנושיים 
ואחרים בלבד. ועם קבלת העיקרון ע״י הכנסת הופכת סמ¬ 
כותה החילונית להיות מקור החוק של אותו עיקרון. הרוב 
אינו מקבל גישה זו, כי ההלכה לא נעשית "הוליד רק בגלל 
כך שמבחינת התאוריה של החוק הכללי חל שינוי בנורמה 
הבסיסית שלה. מערכת ההלכה עצמה מעוניינת שהסדרה 
של המערכת המשפטית במדינה העברית יהיה לפי התוכן 
ומושגי החוק והצדק של המה״ע, גם אם הסדר זה אינו 
מבוסס על אמונה דתית. גם עמדתו המוצהרת של רוב 
הציבור שאינו דתי היא לתת עדיפות ראשונה לקליטת 
עקרונות המה״ע במידה שהם תואמים את הצרכים כיום 
(ראה למשל ״דברי הכנסת״, כרך 44 . עמי 24 — 36 ), ומה עוד 
שבכל יתר ענפי המה״ע לא קיימים בדרך כלל חילוקי דעות 
שיסודם בענייני אמונה והשקפות עולם. כפי שאלה באיש 
לכלל ביטוי בתהום דיני המשפחה. אך עמדה מוצהרת זו 
לא באה לכלל ביטוי מעשי במידה מספקת. 

לאחרונה חלה התקדמות ניכרת בהכנת מחקרים ומזנוג־ 
ראפיות. והדבר משתקף בתחומים שונים של המשפט העבדי 
(ר׳ ערכיהם המתאימים באנציקלופדיה ובביבליוגרפיה, 
שם). כן חלה התקדמות ניכרת בהכנת ספרות עזר משפטית, 
במינוח ומיון משפטיים מודרניים (ר׳ למשל המפתחות 
לספרות השו״ת המתפרסמים על ידי המכון לחקר המשפט 
העברי של האוניברסיטה העברית), וספרות עזר תלמודית 
כללית שיש בה משום סיוע רב למחקרו של המה״ע 
(למשל האוצרות של ח״י קוסובסקי למשנה, תוספתא והתל¬ 
מוד הבבלי: האנציקלופדיה התלמודית: אוצר הפוסקים! 
הלכה פסוקה ועוד). כן מתפרסמים מסעם משרד המשפטים 
מחקרים בנושאים שונים במה״ע הנוגעים לחוקים שונים. 
דרכה האקלקטית של המערכת המשפטית במדינה סגלה 
לכשלעצמה את הצורך ביתר תיאום פנימי, ברעיונות יסוד 
משותפים ושרשיוח. דברים שימצאו לה על ידי השתלבותה 
בחשיבה וביצירה המשפטית העברית ההיסטורית. 

א. גולאק יסודי הסת״ע, א׳־ך■, תרפ״ב: הנ״ל, תולדות ד,פ׳ 
בישראל בתקיפת התלמוד, תרצ״ט: ש. אסף. העונשים אתרי 
חתימת התלמוד, תרפ״ב: הנ״ל, בתי הדין וסדריהם אחר 
חתימת התלמוד. תרפ״ד: ש. אייזנשטט, עין מ׳, תרצ״א: 

א. ח. פריימן, דיני ישראל בא״י(לוה הארז), תש״ו: ג. אלון, 
תולדות היהודים בא״י בתקופת המשנה והתלמוד, א׳-ב׳, 
תשי׳ג—תשמ״ז! הנ״ל, איליו דמתמנין בכסף (בתיד: "מחק¬ 
רים בתולדות ישראל", א־-ב׳). חשי״ז/ח: הנ״ל, חולדות 
המה״ע בתקופת התלמוד (שם); המה״ע ומדינת ישראל — 
סימפוזיון (סורא- ג'), תשי״ז-ח! מ. זילברג. כד דרכו של 
תלמוד, 66 ואילן, תשב״א! פ. דייקן, תולדות ם׳ השלום 
העברי, תשכ״ד: ז. פלק, הלכה ומעשה במדינת ישראל, 
תשכ״ז; מ. אלון, חקיקה דתית במדינת ישראל ובשפיטה 
של בתי המ׳ ובתי הדין הרבניים, תשכ״ה: הנ״ל, המה״ע בם׳ 
המדינה (הפרקליט, ב״ה), תשכ״ם; הנ״ל, מבוא למה״ע. 
תשל-ב (בדפוס)! י. אנגלרד, שילוב הדיו היהודי במערכת 
הם׳ הישראלי(בתוך קובץ: ״הגות והלכה״), תשכ״ה: הנ״ל. 
מעמדו של הדין הדתי בם׳ הישראלי (משפטים, ב׳, חוב' 
ב״-ד). תש׳ל/א: י. בזק, המה־ע ומדינת ישראל [לקם 
מאמריםן, תשכ״ם וזמת!מ!וי^ 0 ' 6 ־/)ז> 4 , 16181010 ( 1011 ,"ז 

11111111 ) 11 004 101111 ) 1 , 160 ) 00 . 8 ; 524 [ , 1 )^ 4 ! 11 6 ) 11:1 ג ) 111 ה 1 
/ס 111111001 ) 101 111010 ) 111 ' ,אסשזש(! ; 1966 , 1-0 , 10141 
0011 מ 0 !זק £666 071 | ו 1 | 6$6 [ 161 ' . 0 ;״ 1965/7 , 1-11 , 10101 101111 )[ 
- 1 ותץ 0501 ז 1110 13 ק 1 ז 50 ) 1 ) 111,7 / 0 ׳!,;/״? )) £1110111 ) 1 ) 111 סס 
?ס י,״/גז / 0 , ת:,! 1 , ׳ 0 ,זז .זז; 1966 .( זי.׳,ו, 303 ! 
1111/1 ) 1 / 0 ) 5101111 004 1 ) 1 ) 500 ) 111 ' , £100 . 61 ;(. 1614 ) 10010 
0 \ £8 151301 ) 1 ) 1110 /ס ) 01 ) 5 ) 11 ! ,״ 117 ,)! 7011001 ) 1 . 111 14 ) 0 15110 

. 1967/9 ,( 171 11 ,סוססיסא 

מנ. א. 



695 


משפט פלילי 


696 


משפט פלילי. במשמעותו הרחבה — מערכת עיקרים. 

נהלים ונהגים המופעלים על ידי החברה לשם 
הגנתה מפני מעשים המחבלים בה או מסבנים את שלומה 
או בטחונה. מערכת הדינים הפליליים מגדירה התנהגות 
שהיא בלתי רצויה מבחינה חברתית עד כדי איסור, ואת 
הענשים המוטלים בגין עבירות על איסורים כאלה. 

הפה״פ, שהינו ענף של המשפט הפוזיטיווי, הציבורי. 
מהווה מערכת נורמאטיווית שנושאיה המהותיים הם עבירות. 
ואילו עיסוקה מבחינת הליכים הוא בדרכי מעצרם, אישומם, 
שפיטתם וענישתם של עבריינים (ע״ע: עברינות 1 סדרי 
הדין, ארץ ישראל, עמי 651 — 653 [המשפט הפלילי והדיון 
הפלילי בישראל]). 

הפרתה של נורמה של הםה״פ המהותי מהווה "עבירה", 
ואילו הפרת נורמה של המשפט האזרחי היא "חפרת זנות" 
או ״עוולה״. כדברי פקודת החוק הפלילי משנת 1936 — 
הטכסט המרכזי בשדה המשפט הפלילי בא״י וכישראל — 
עבירה היא מעשה, נסיון או מחדל שנענשים עליהם על פי 
החוק. יסוד העונש, במובחן מתשלום פיצויים לצד שנפגע 
ולסעדים אזרחיים אחרים. מסייע להבליט את חיחוד שבע¬ 
בירות. האבחנה בין המה״פ לבין דיני העוולות שבמשפט 
האזרחי (ע״ע נזיקין. דיני) אינה בעיקרה תכנית וקיימת 
ביניהם חפיפה חלקית, מתוך ששניהם נזקקים — אף ני 
מנקודות ראות שונות — לפגיעות (לעתים אלימות) ברכושו, 
חירותו, גופו ושמו הטוב (ע״ע דבה. הוצאת) של הפרט. 
מאידך, במובחן מהמשפט האזרחי, עוסק המה״פ אף בתחום 
הפגיעות בשלימותה החברתית, הפוליטית והטריטוריאלית 
של המדינה. בעוד שעוולה אזרחית הינד, בגדר פגיעה פרטית 
ואין תכלית הליני התביעה בנזיקין אלא לחייב את המזיק 
להיטיב נזקו של התובע. הרי עבירה, אף אם תגרום לפגיעה 
בפרט■ תיראה כפוגעת במדינה והינה בת־עונשין בשל כך. 
לחברה המאורגנת יש אינטרס עצמאי וישיר במניעת ההת¬ 
נהגות האסורה ותוצאותיה: היא רואה את עצמה נפגעת 
סן העבירה, ואינה נכונה לראות בעבירה עניו "פרטי" 
שבין העבריין לדרבנו. מכאן נטילת יזמה בהפעלת הליכים 
פליליים ופיקוח עליהם, עד כדי הפסקתם לפי שיקוליה שלה 
(ע״ע סדרי הדין), ומכאן גם סמכות החנינה (ע״ע) החלה 
על אשמה פלילית אך לא על חבות מחוך עוולה אזרחית. 

הרפובליקה הרוסית תרמה שני עיקרי יסוד השולטים עד 
היום במחשבה המשפטית בעולם הנאור: א) על הרינון 
להגדיר בדיוק את צורות ההתנהגות שהן, והן בלבד, מהוות 
עבירות! ב) מסמנות הרשות השולטת במדינה ומתפקידה 
לאכוף את האיסורים על העבירות שהוגדרו. התרומה הרא¬ 
שונה משתקפת אף כיום בפרשנות היותר דו וקנית הנו¬ 
הגת לגבי נורמות ענשיות: לא רק שכל ספק בתחולתו של 
האיסור מוכרע לטובת הנאשם, אלא שכרגיל אף מעדיפים 
לפרש את הנורמה הענשית פירוש צר במרחב (כבעלת 
תוקף טריטוריאלי בלבד) ובזמן (כלא־רטרואקטיווית). 
עם זאת יש לציין כי אי־ידיעת האיסור איננה, עקרונית, 
הגנה לנאשם. 

גילוייו המוקדמים של חמה״ם המערבי מצויים בקודכסים 
של השבטים הגרמניים שהתישנו בתחומי האימפריה הרו¬ 
סית. קודכסיס אלה שיקפו שיטה פרימיטיווית למתן סיפוק 
לפרט הניזוק לא על ידי תגובתו של הקרבן עצמו (או 
משפחתו) אלא במסגרת המקוימת על ידי המרינה. במערכת 


נורמטיווית זו אין לראות עדיין משפט פלילי במשמעותו 
החדישה, אלא מעין משפט נזיקין המכוון אל העוולה הפר¬ 
טית שנגרמה לקרבן העבירה. אף כי משפט נזיקין המופעל 
על ידי המדינה. לשם מניעתם של מעשי נקם מחרידים. 

שתי אסכולות עיקריות נוהגות כיום בסה״פ המערבי: 
האנגלו-אמריקנית והאירופית־קונטיננטלית. 

חמה״פ האנגלו-אמריקני מבוסס על המשפט המקבל 
(ע״ע) באנגליה. משפט זה צמח מהלכות שנקבעו בפסקי דין 
שהפנו להיות תקדימים מחייבים, ותפקידו של המחוקק 
במערכת זו היה מצומצם יחסית, כך שרבות מהעבירות 
וממושנלות היסוד של הסה״פ האנגלו־אמריקני אינן חקוקות 
והנן עד היום תולדת תהליך הפסיקה האסור• לעומת זאת 
מבוסס הפה״פ הקונטיננטלי על מערכת קודכסים המשקפת 
מיזוג השפעות של המשפט הרומי, המשפט הכנסייתי והמש¬ 
פט המנהגי. מעשי החקיקה החשובים ביותר בםה״פ הקונ¬ 
טיננטלי החדיש היו שני הקודכסים של נפוליאון, משנת 
1808 על הפרוצדורה הפלילית (־ 0111111 1118111101100 '(> ־ 0001 
־ 11 ־״) ומשנת 1810 על הסה״פ המהותי ( 1 גס 0 ? ־ 0011 ). 

הפה״פ המהותי — במובחן מסדר הדין הפלילי(ע״ע) 

— מורכב מ״חלק כללי", המקיף עקרונות יסוד ודוקטרינות 
בנוגע לאחריות הפלילית בכלל, ומ״חלק מיוחד", המגדיר 
את האיסורים הספציפיים (גניבה. שוד. רצח, אונם, זיוף 
וביו״ב). 

כתנאים לקיומה של אחריות פלילית, יש לפנות את 
המעשה, חרציה, הסימולטניות (בו־זמניות), המחשבה הפ¬ 
לילית, הסיבתיות. התוצאה המזיקה והאיסור החוקי (-־ 111 

ץז 8311 ). 

העובר עבירה יורשע בפלילים אם התנהגותו נגדה את 
האיסור הספציפי המוגדר בחוק, ונתקיימו התנאים הדרושים 
לקיומה של אחריות פלילית. נסיבות האחריות או היקפה 
אינן מתמצות באיסור הסטאטוטורי הספציפי והן שאובות 
גם מהתורה הכללית של המה״פ. תורה זאת מצביעה אף על 
צמצום האהריות — או אפילו שלילתה — בשל נסי¬ 
בות הקשורות בגילו של הנאשם, מצבו הנפשי, אמונתו 
המוטעית בקיום מצב דברים מסוים, כורה, הגנה על גוף או 
רכוש, טירוף, שכרות. ציות לפקודות מגבוה או הפעלתה של 
סמבות חוקית. נסיבות אלו ואחרות מהוות לפרקים "צידו¬ 
קים" או "הגנות" בפני יסוד אי-החוקיות שבהתנהגות 
הנאשם. 

נוסחת האחריות (ע״ע אחריות פלילית) הקלאסית מוש¬ 
תתת על מזיגה בו־זמנית של שני יסודות משלימים: היסוד 
החיצוני (הפיסי) של העבירה. המתקרא 05 ־! 301115 , והיסוד 
הפנימי (הנפשי), המתקרא 3 ־ 1 05 ־ 01 . 

ליצירת האחריות יש צורך במעשה רצוני הנעשה בנסי¬ 
בות אסורות ובניגוד לחוק, כשאליו נלווית ידיעה מצד 
העושה בדבר הנסיבות והתוצאות האסורות, או כוונה 
להשיגן. 

מרכיב האחריות הקרוי 05 ־ 1 1115 ־ 3 (המעשה האסור) 
מצביע על כל יסודות העבירה למעט היסוד הנפשי. במסגרתו 
הכוללת של מרכיב זה מצויים: יסוד האקט הפיסי (או 
היסוד הפאסיווי של הימנעות מעשיית מעשה שחובה 
היתד, על פי החוק לעשותו): הנסיבות הרלוואנטיות של 
ההתנהגות; התוצאות הנובעות ממנה (כולל הקשר הסי¬ 
בתי): והעדר נסיבות צידוק (אי החוקיות כיסוד שלילי). 



697 


משפט וליזי— מש; !וילמגק 


698 


היותו של המעשה האסור נובע מרצייה — תנאי בל־יעבור 
הוא לקיומו של המעשה האסור. כמרכיב בנוסחת האחריות 
הפלילית. עשייה ברצייה משמע— עשייה תוך בחירה מודעת 
בי! קווי פעולה חילופיים. 

לפיכך איך התנהגות רפלכסיווית, אפילפטית. מתוך שינה. 
הלם או היפנוזה בחינת ,.עשייה" במה״ס. ואף אם נעשה 
המעשה האסור כהגדרתו, לא בשלה אחריותו הפלילית של 
עושהו אלא אם נלווה למעשה היסוד הנפשי (ס־ז 01005 ). 

היסוד הנפשי — פנים שונות לו. משותפת לכול! הדרישה 
לקיום איזו ידיעה או חזות מראש של הנסיבות או התוצאות 
האסורות מבחינתו הסוביקטיווית של עושה המעשה האסור 
(הנאשם). השוני מתייחם למידת ההסתברות של התוצאות 
הצפויות ולחפצו של הנאשם בהן. האספקטים הנפרדים והד¬ 
רגות השונות של מושג ד. 3 טז 05 :״ 0 במשמעותו הרחבה הם: 
"כוונה", "כוונה מיוחדת", "פזיזות", "עצימת עיניים", .,כוו¬ 
נה מועברת" ו״ידיעה השקולה כנגד כוונה". משותף להם 
גורם הידיעה או הציפייה הסוביקטיווית. אך שונים הם מב¬ 
חינת גישתו הנפשית של הנאשם לתוצאה שאירעה למעשה 
או מבחינת ההסתברות האוביקטיווית של אירועה. ראוי 
להדגיש, כי על כל מרכזיותה של הכוונה, אין המה״פ 
נוטה להחשיב את המניע כמרכיב נחוץ באחריות הפ¬ 
לילית. כרגיל לא יפטור מניע נאצל (כגון הרצון לעזור 
לזולת והעדר כל הנאה אישית לנאשם) מחבות פלילית: 
ומאידך גיסא. לא יהא מניע בלתי מוסרי תנאי לחבות הפ¬ 
לילית. טיבו של המניע יובל אמנם להיות מובא בחשבון 
בקביעת מידת העונש: והעדרו של כל מניע יוכל להטיל 
ספק במשקל הראיות בבוא בית המשפט להכריע, כשהעוב־ 
דות שנויות במחלוקת, בדבר עצם ביצוע העבירה ע״י 
הנאשם. 

אדם אינו אחראי בפלילים אלא אם נתקיימו במעשהו או 
במחדלו כל יסודות ח״״■! 30115 , כשאליהם נלווית באותה 
עת £2 ־ 1 1£115 מ מהדרגה הנדרשת על פי החוק לגבי העבירה 
הנדונה. 

מקובל על שיטות המה״פ לאסור ולהעניש לא רק בשל 
עבירה סובסטנטיבית מוגמרת (כגון, גניבה) אלא אף בשל 
נ ס י ו ן (ע״ע) — אף כי לא בשל הכנה בלבד — לעבוד 
את העבירה. כן אסור ובר־עונש קשר בין שניים או יותר 
לעבור עבירה, אף כשהעבירה עצמה איבה מתבצעת, ואסו¬ 
רות אף צורות השתתפות בעבירה, כגון שידולו של 
אחר לעבור את העבירה, שמירה או הסחת דעת המשטרה 
בעת ביצוע העבירה, טשטוש עקבות, וכיו״ב. 

השינויים בעת החדשה במבנה החברתי והכלכלי, שגרמו 
להרחבת תחומי ההתנהגות המוסדרים על ידי הסה״פ, תרמו 
אף לשינויה של נוסחת האחריות המסרתית ביחס לסוגים 
מיוחדים של עבירות. התפתח ענף של איסורים שנועד 
בעיקר להבטיח את שלומו. בריאותו ונוחותו של הציבור 
מפני תופעות הלוואי של הפעילות הטכנולוגית הכלכלית 
המוגברת, כגון הסדרת התעבורה בדרכים, ייצור ושיווק 
מזון, מניעת זוהמה ומטרדים, הסדרת הבטיחות בעבודה 
וכדומה. 

המחוקק הכיר בצורך לאזן את התועלת הצפויה מעידוד 
פעילות בתחומים האמורים כנגד הסיכון הגובר לציבור 
בעטייה של פעילות כזו, ופעל בשתי דרכים: ( 1 ) בהטלת 
אחריות פלילית בשל עצם עשיית המעשה האסור נם מבלי 


שיהיה מלווה על ידי דרגה כלשהי של 3 :״ 011:05 . (לעבירות 
הנמנות על קטגוריה זו קוראים "איסורים מוחלטים", ולאח¬ 
ריות הפלילית בשל ביצוען — ״אחריות קפידה״.) ( 2 ) ביצי¬ 
רת אחריות בהתבסס על נסיבות אובןקטיוויות של ההת¬ 
נהגות — ללא זיקה למצבו הסוביקטיווי של הנאשם — 
לאור דרגת הסטייה מנורמת הזהירות או מההתנהגות הס¬ 
בירה אשר התגלתה במעשה הנדון. (לעבירות הנמנות על 
קטגוריה זו קוראים "עבירות התרשלות". והאחריות לגביה־ 
נמדדת בהתאם לאמות מידה אוביקטיוויות של "האדם 
הסביר".) 

הן האיסורים המוחלטים והן עבירות ההתרשלות מהווים 
סטיות מנוסחת האחריות הפלילית החלה על מרבית הע¬ 
בירות ה״קלאסיות" בעלות האופי החמור יותר. 

הםה״פ בישראל ממיין עבירות, בהתאם לשיטת הפשפטן 
האנגלי בלקסטון (ע״ע), לעבירות נגד המדינה, עבירות נגד 
המערכת המשפטית, עבירות נגד המוסר. עבירות כלפי גופו 
של אדם, עבירות הנוגעות לרכוש וכיוצא באלה. שיטה דומה 
מצויה אף בקודכס הצרפתי משנת 1810 , ברוב הקודכסים 
החדישים וכן בספרות המקצועית. 

שיטות משפט רבות מחלקות עבירות פליליות לסוגים 
בהתאם לסולם חומרתן (למשל. בישראל: חטא [- 1:00113 
¥601100 ]. עו(ן [ 01 ח 103 ח:) 01151£ ]. פשע [׳ £01001 ]). הסוגים 
נבדלים ביניהם לא רק בענשים הקבועים לכל סוג אלא אף 
בהבדלים של פרוצדורה. סמכות בתי המשפט, הזכות לעצור 
חשוד ללא צו שופט (ע״ע מעצר ומאסר). חובת המשטרה 
לנהל חקירה. זכותו של קרבן העבירה לנקוט הליכים אזר¬ 
חיים — במקרים שבהם העבירה היא אף עוולה אזרחית 
(ע״ע נזיקין, דיני) — נגד העבריין מבלי שיגיש גם קובלנה 
פלילית, אודך תקופת ההתיישנות של העבירה, ועוד. 

כפו כן ע״ע אחריות פלילית, גניבה, הגנה עצמית, הודאה, 
הסגת גבול, עבוץנות. פשע, קרימינולוגיה, רצח, רשלנות. 
שגעון. 

פ. דיקשמיין (דייקן), דיני עונשין, אי—ף, 1938 — 1962 ! 

; 1956 , 16 ^ €1110111010 ) 6 61101 ? 010/1 , 1,631116 .ן — מ 111 ו>זג ..מ 
״ 0.1 ;* 1960 , 7010 11 ) 1 ( 01181 ( 0 06116101 ,[ 1-131 

. 0 ;* 1961 , 011 ? 6101 ( 061 7/16 .׳ 1.084 €1111111101 , 111131115 ^ 
1 ( 116 <] 6111 ^ 1 ,־) 1,152 .זיין ; 1963 , 1 ()( 11 ?/ 151 ז 0 < 7611 ) 51116 .[)־ 31 ^ 10 ־ 1 
1 ( 01 ) 1 ! 71 , 102 סח 121 ) 113 ., 1 :** 91 9 [ .) 1 ( 1661 ( 5110 1611 ! 50 ! 60 ( 7 ) 16 > 
1 ( 101 ( 1011 ) 110 ) 1 ( 3316111 ! 11 , 0113 ( 7011 111101 ( 0111 1 /)( 1 § 1 ז£ ( 0 
€1111111101 י 211 § 10 ־ 1 . 11 — 51111111 . 0 ,ן ; 1948/68 — 1 , 1750 
.* 1969 , 1 *^ 1 
י. לו. 

משק, איל״משק ( 5 גתט 50111£ סמו 5105011115 ), סעלה־גירה 
ססשפחת האיליים (ע״ע), נפ-ץ בצפון־סין, יאפאן, 

סיביר, וטיבט. הם׳ קרוב לאילוניים (ע״ע, כרך מילואים) 
בכפה סיפנים פריפיטיוויים: הוא חסר קרניים, הניבים ה¬ 
עליונים שלו מפותחים מאד ( 8 ס״ם), ומשמשים להגנה. יש 
לו כים־מרה. אורך גופו כ 1.5 מי. צבעו אפור־חום או אדמדם 
וצהבהב. שערו קשה, ארוך וצפוף. המי שוכן הרים מיוערים. 
הוא בע״ח לילי זריז. חושיו רגישים מאד. מזונו: עשבים 
וחזזיות. (ר׳ תם/ אסיה, עמ׳ 884 , סס׳ 9 ). 

הם׳ מבוקש, ואף נשמד. במידה רבה בשל בלוסת-הדיח, 
המצויה מתחת לעור בטנו של הזכר. ההפרשה המיובשת של 
בלוטה זו הינה הם׳ ( 010511 ), המשמש לייצור בשמים 
ולצרכי הרפואה העממית, בייחוד בארצות המזרח הרחוק 
ובהודו. הנד הטרי הוא נוזל שמנוני מעובה. וצבעו חום. 




699 משי יילמטר- 

חומר הריח הוא הפוסקון ( 11500115 ״!) — נחל שנוסחתו 
ומבנהו קטון טבעתי 

סס— 2 מ 0 — 1 * 0 ■ 

1 1 
.]) 01 •״, (- 011 )-- 011 

מרכיביו האחרים של המי: בולסטרול, שומנים, שעוד" 
חלבון ואמוניה. בתעשיית התמרוקים הוא נחשב לריח ה¬ 
חדיר והיציב ביותר. בגלל מחירו הגבוה, הוא מנוצל בר״ב 
לייצור הבשמים היקרים ביותר. מלבד זה מצויים בשוק 
וזמרים סינתטיים. הדומים בריחם לם׳. יש גם בע״ח אחרים. 
שלהם בלוטות המפרישות ריח דומה לס׳: הזבד (*־■"ס) 
ממשפחת הגחניים (ע״ע), שממנו מופק החומר ציוטון 
(סתס־ס׳תס), שגם הוא קטון רחב-טבעתי 

\ .(־ 011 ). 011 

00 / . . 11 

,(- 1.11 ) •ח 0 

החרפן ( 013 * 11111 51013 ס 1 \). הצחנו ( 11111115 ק 0 !!ז [מהסמו־ 
ריים]); האליגטור מבין התנינים ועוד• על תפקידי בלוטות 
הריה האלה ע״ע יונקים. עם׳ 636 — 637 . 

המרים בעלי ריח דומה ידועים גם בעולם הצמחים. 
וידועים הזרעים (״זרעי 10511 ״ 1110110 מ 31 ") של הצמחים: 

31101111050113105 1111115005 (מהחלמיתיים) י־ז 3 1103 * 8 ס\ 1 

011211801102 (מהסוכניים), שמהם מופק ה 0 נ 110111 :>] 11 מ 31 — 
שמן צמיג, חסר צבע, שריחו דומה למ/ 

ע. שי. 

משקאות חריפים, משקאות המכילים כהל (ע״ע) 
אתילי בשיעור שלמעלה מ 25% מוגדרים כמ״ח. 

מ״ח מיוצרים על ידי תסיסה כהלית (ע״ע תסיסה) של חפ¬ 
רים המכילים פחמימות, וזיקוק תערובת התסיסה בצורה 
המעשירה את התזקיק בנוהל. יחד עם הנוהל עוברים אל 
התזקיק המרי הטעם והריח האפיינים לחומר המוצא המותסם 
ונמו בן כסויות זעירות של אלז־הידים ונהלים אחרים התור¬ 
מים אף הם לטעמו וריחו של המשקה. 

מ״ח רבים מקבלים את טעמם האפייני מתוספות שונות 
ובן ע״י תהליכי הבשלה והתיישנות בבלים מתאימים. 

מבחינת חמרי המוצא לתסיסה מתחלקים מ״ח לשני 
סוגים עיקריים. הסוג הראשון מופק מתסיסה וזיקוק של 
מיצי פירות. כל סוגי הברנדי שייכים לקבוצה זו והעיקרי בה 
הוא פרי זיקוק היין (ע״ע). הסוג השני מופק מתסיסת 
דגניים, שרשים ופירות שונים המכילים עמילן. מאתר ש בדג¬ 
ניים אין סוכר, יש צורר בהוספת לתת (ע״ע) לתערובת בדי 
להפוך את העמילן לסוכרים הניתנים להתססה. אפשרות 
שניה היא שימוש במיני פטריות המכילות דיאסטזה. לקבוצה 
זו שייכים מיני הוויסקי, וודקה וס״ח שמוצאם מן המזרח, 
דוגמת הסאקי והעראק. 

זיקוק תערובת התסיסה מתנהל בשני אפנים: א. זיקוק 
בדוד זיקוק ( 10151111 !) ב. זיקוק רציף (ע״ע זקוק, עם׳ 939 ). 
התהליך הראשון מאפשר הקפדה יתרה על איכות המוצר. 
אולם נצילותו נסוכה. התהליך השני מאפשר קבלת כמויות 
גדולות של הזקיק. בשני התהליכים נאחד משתדלים להפריד 
מן המשקה את המקטע הראשון המכיל נמות גדולה של 
אלדהידים, ואת המקטע האחרון המכיל נהלים גבוהים בעלי 
טעם פגום. וכמויות גדולות מדי של מים. 

הבשלה. מ״ה רבים עוברים תהליך הבשלה והתייש־ 

נות לאחר הזיקוק. תהליך זה מתנהל בד״נ בחביות עץ־אלון 


-משיאיה זריזים 700 

מזנים שונים. תוך ההבשלה חלים שינויים רבים בתזקיק. 
מאחר שהעץ נקבובי. מתאפשרים חדירת אוויר לתזקיק, מצד 
אחד, וגידוף חלק ממרכיבי התזקיק. מצד שני. בגלל התנד־ 
פות זו משתנה ריכוז הבוהל: בוויסקי הוא עולה ואילו 
בברנדי הוא יורד. נוסף על בך חמצן האוויר מחמצן חלק מן 
הכהלים בתזקיק ומתקבלים אלדהידים. כפו כן החומצות 
הנידפות מגיבות עם הבהלים ויוצרות אסטרים. שינוי מהותי 
חל בצבעו של התזקיק. תזקיק טרי הוא כמעט חסר צבע 
ותוך כדי ההבשלה הוא מפס חלק מן הטנין (ע״ע) שבעץ, 
ומתקבל הצבע הצהבהב־חום ד,אפייני למשקאות שהבשילו 
בעץ. בל התהליכים האלה גם יחד קובעים במידה רבה את 
טעמו, ריחו וצבעו של המשקה המוגמר, ומתוך כך את אי¬ 
כותו. 

משך זמן ההבשלה תלוי בסוג המשקה ובמסורת ייצורו, 
אולם רק במקרים מעטים (קוניאק, להלן) הוא עולה על 8 
שנים. זמן הבשלה ארוך מדי גורם לקלקול טעמו של המש¬ 
קה. שלא ביינות אין מ״ח משביחים לאחר החסנתם בבקבוק. 

השלב הסופי בהכנת מ״ח הוא ערבוב ( 11100111118 ) מנות 
ייצור שונות לשם השגת טעם וצבע אחידים וכמו־כן כדי 
לשמור על ריכוז מתאים של כוהל. למ״ח מסוימים מוסיפים 
תוספות שונות לשיפור הטעם והצבע לפני אריזתם. 

"חוזק" מ״ח נמדד לעתים באחוזי כותל (לפי נפח) אולם 
עפ״ר הוא מבוטא ביחידות בוחן (}ססזס). 100 יחידות בוחן 
מגדירות ריכוז בוהל של 57% בבריטניה ואירופה, וריכוז 
50% באה״ב. 

מ" ת לסוגיהם העיקריים. ברנדי (ץגוסכזנ!) 
מקור השם ההולנדית ״; 1 ׳״ 51-211110 — יין שרף. סוגי 
ברנדי היין החשובים ביותר הם קוניאק ( 008030 ) וארס־ 
ניאק ( 300128020 ). קוניאק אמיתי מיוצר אך ורק באיזור 
קוניאק בצרפת מיין לבן הפח ביותר האפייני לאיזור. טעמו 
המיוחד נובע הן סן היין והן מחביות אלון מזן לימחין 
( 1101005111 ) או טרונקה ( 10000315 ) ובחן הוא מבשיל. קוני¬ 
אק משופר מבשיל 'בחביות למשך כ 50 שנה. ארמניאק 
מיוצר באיזור גסקוניה בצרפת ומבשיל בחביות אלון שחור. 

ברנדי יין מיוצר כמעט בכל הארצות שבהן מגדלים 
גפנים. לסוגים הזולים מוסיפים כוהל ממקור אחר ואף חמרי 
צבע (קאראמל) וטעם. סוגי ברנדי פירות חשובים הם: 
סליבוביץ. המיוצר בהונגריה. יוגוסלוויה ורומניה משזיפים 
ובורוצק (מין משמש), פאלינקה המיוצר בהונגריה ממשמש. 
שני סוגים אלה מבשילים בחביות עץ אלון. ברנדי פירות 
אמריקני הוא ברנדי תפוחים ( 3010 ן 10 קק 3 ), שהיה מיוצר 
לפנים ע״י הקפאת תערובת התסיסה לשם הפרדת הכוהל. 
קירש ( 11115011 ) הוא ברנדי המיוצר מדובדבנים ואינו עובר 
הבשלה בחבית. 

ויסקי (ע 8111510 י\). מקור השם בקלטית 0158011021112 = 

פי חיים: סולדת הוויסקי סקוטלנד ואירלנד. ויסקי סקוטי 
( 5001011 ) מיוצר בעיקר במפעלים קטנים. השומרים על מסו¬ 
רת דורות. עיקר תהליך היצור הוא התססת לתת (בשיעור 
25% ) מעורב בשעורה ודגנים אחרים. תערובת הדגנים וה־ 
לתת מיובשת לפני ההתססה על אש כבול (ע״ע), דבר המע¬ 
ניק לוויסקי זח טעם "מעושן" מיוחד. אחד המרכיבים המכ¬ 
ריעים בטעמו של הוויסקי הסקוטי הם פי המעיינות המיו¬ 
חדים המשמשים לדילולו לאחר הזיקוק. ויסקי אירי דומה 
לסקוטי. אך, מאחר שאין בהכנתו מגע ישיר ביו עשן 



7)1 


מש לא ׳ 11 ■ז־יפי 


702 


הכבול לתערובת התפיסה. טעמו עדין יותר. באמריקה מייצ¬ 
רים ויסקי מדגניים סונים. המינים העיקריים של ויסקי 
באה״ב הם שיפון (סן־!), תירס (מסנ 1 ־ 1 ט 0 נ 1 ) ושעירה. בקאנא־ 
דה עיקר הוויסקי הוא משעורה ושיפון. ויסקי מבשיל בח¬ 
ביות עץ אלון במשך 3 שנים לפחות, הויסקי הסקוטי — 
בחביות ישנות ששימשו להכנת יין שרי, וד,אמריקאני — 
בחביות חדשות שחלקן הפנימי נחרו באש. 

וודקה ( 011103 <) מיוצרת עפי״ר מלתת שיפון ותפוחי 
אדמה או תירם. לאחר זיקוק כפול מסננים את התזקיק על 
פחם פעיל, ואין מבשילים אותו בחבית, בתוצאה מכך יש 
בוודקה האמיתית נוהל אתילי ומים בלבד. בצורה זו מקובל 
המשקה ברוסיה. בפולניה מתבלים את הוודקה בעשבי תיבול 
וכפירות. באה״ב מייצרים וודקה מדגנייס בלבד. משקה קרוב 
לוודקה הוא אקואויט ( 11 < 3 < 310 ), המשקה המקובל בארצות 
הסקנדינוויות. הכנתו דומה להכנת וודקה ומתבלים אותו 
בכרייה (קימל) או בקינמון. 

ג׳ יו (שא קיצור של 3 ס״;> 0 ! הקרוי בהולנדית הנדה): 
תוצר זיקוק דגניים, ומתובל בזרעי ערער וכן בשומר וב־ 
שרשי אירים פלורנטיני. מקור הג׳ין בהולנד. שם מייצרים 
אותו זה מאות שנים ומשווקים בבקבוקי חרס מסרתיים. 
כיום הג׳יו מקובל בכל הארצות הדוברות אנגלית. כמרכיב 
בקוקטילים. 

דום (מזנת) מיוצר פהחססה של מיץ קנה סוכר ומולסות 
(ע״ע סכר). אופן ההתססה והזיקוק גורמים לכך שהדום 
עשיר במיוחד באסטרים המעניקים לו ריח וטעם מיוחדים. 
הרום מבשיל בחביות אלון. משקה זה מיוצר בכל הארצות 
המגדלות קנה סונר. ובעיקר באיי הודו המערבית. 

ס ו צ ו הוא משקה חריף במיוחד, פרי זיקוק ה ם א ק י 
היאפאני המפורסם. אח הסאקי מכינים מהתססת אורז מאודה 
ע״י תערובת של לתת ופטריות מיוחדות הקרויות קוג׳י. 
האידוי בתערובת זו גורם לכך שהסאקי. למדות שהוא שכר 
(ע״ע). יש בו לא פחות מב 20% בוחל. 

טקילה ( 0113 •(!!!). משקה מכסיקני המזוקק מן הפולקה 
(־!!!סן״ק) — שכר המתקבל מהתססת מיץ גבעול האגוד, 
(ע״ע). 

פ " ח מתובלים. ע ר א ק מיוצר באינדונזיה מהת־ 
ססת אורז ומולסות ע״י לתת ופטריות מיוחדות. במזרח הק¬ 
רוב ובבלקן (שם הוא נקרא ראקי) העראק מיוצר מבוהל 
ממקורות שונים. העראק מכיל אניסול ( 1 סו 1 ז 0 מ 3 ) ושמנים 
אתריים אחרים, המתקבלים מזרעי השבת (אניסון) המשמ¬ 
שים לתיבולו. מאחר ששמנים אלה אינם נמסים במים, 
מקבלת מזיגת עראק במים צבע לבנבן. 

א ב ם י נ ת ( 10 !זח! 5 ל 3 ! מיוו׳ ע 910 ׳\ 1 !ןי 0 י, לאט' -ל 3 
1111 ז!ד 1 זמ! 5 — לענה) מתובל באניסון וגם בעשבים אחרים, 
אך עיקר טעמו — ונזקו הרב — באים מהזקיק לענה, הגורם 
להאלוצינציות קשות• קרוב לאבסינת אך הרבה יותר קל 
ממנו הוא הפרנו (!ססתזסק). 

ליקרים או קורדיאלים ( 1315 (!זס 0 , 5 ז 1 \ 10 \!> 11 ): 
ס״ח המורכבים מנוהל ממקורות שונים בתוספת סוכר, תמ¬ 
ציות פירות, וזרעים ועשבי תיבול, וכן צבעים והמרי טעם 
מלאכותיים. קיימים עשרות סוגים של ליקרים, יהרכבם, 
עפ״ר, הוא סוד מסחרי. מבחינה היסטורית חשובים הבנדיק־ 
טין והשרטרז ( 5£ ! 01 ־!זז 3 ל 0 ,סתטס&סתסל! ר , להלן). סוגי 
הליקר הידועים ביותר ניתנים בטבלה. 


משקאות חריפים 


%נהל 

צבע־ 

סעמו 

שם המשקה 

49—45 

לבן 

אניסון 

אוזו 

40 

זהוב 

דבשימתובל 

אייריש מיסט 

39 ־ 46 

לבו 

אניסון 

אניס 

27 

לבו 

אניסון 

אניסט 

30 

הום 

משמש 

אפריקוט (משמש) 

43 

זהרב 

מתובל 

בנדיקסין 

ג 4 

בתום 

תפח 

גראנד מריניה 
(סוג של קיראסו) 

43 

זהוב 

ויסקי סקוטש- 
מתובל 

דראמבואי 

31/4 

חוס 

קפה 

סיה מריה 

40—38 

לבז 

תפוז 

סריפל סק 

43 

זהוב בהיר 

לימון — מתובל 

ליקר ד׳אור 

30 

אדמדם 

שזיף 

סלו־ג׳ין 
(ג׳ין שזיפים) 

30—28 

צהוב 

רום, מתוק 

פונש שידי 

40—35 

חום־זהוב 

אפרסק 

פיך (אפרסקים) 

40 

חום 

שזיף 

פרינל 

30—27 

סגול 

סיגליות 

פרפה אמור 

32—30 

אדום בהיר 

דיבדבבים 

צ׳רי (דובדבנים) 

24*4 

אדים דובדבן 

דובדבנים — 

מת־־ק 

צ׳רי הרינג 
'(מדנמרק) 

40 

לבן(שקוף) 

תפוז 

קוואנסרו(סוג של 
טריפל־סק) 

46—39 

לבן(שקוף) 

קימל 

קימל 

42—30 

בתים 

תפוז 

קיראסו 

30 

סגול 

סיגליות 

קרם דה ויולט 
(ליקר סיגליות) 

30 

חום 

וניל 

קרם דה וניל 
(ליקר וניל) 

30 

ירוק. לבן. אדים 

מנטה 

קרם דה מגט 
(ליקר מנסה) 

30 

אדום 

תות־שדה 

קרם דה פרמביאה 

27—25 

חום או לבן 

שוקולד, ונין 

קרם דד■ קקאו 
(ליקר שוקולד) 

43 

צהוב־זהוב 

אניס — מתובל 

י&רטרז צהוב 

55 

ירוק 

ליקריץ- 

מתובל 

שרסרז ירוק 


* מחובל: כולל סעסים של מנד רב של עשבי תיבול 


היסטוריה. זיקוק יינות ושכר להפקת מ״ח התחיל עם 
פיתוח שיטות הזיקוק בכלל. האלכימאים (ע״ע אלכימיה) 
חשבו כי על ידי זיקוקו של חומר מתקבלת בצורה נקיה 
"נשמתו" או רוחו, ומכאן השם ספירט ( 11 ז 1 ק 5 , מלאט׳ - 1 ז 1 ק 5 
״״ — נשמה) לתזקיק. בין התזקיקים החשובים ביותר היה 
הכוהל שהופק מזיקוק יין והמרי מוצא אחרים. במהרה הת¬ 
ברר כי לכוהל תבונות משכרות גדולות בהרבה מאשר ליין 
ולשכר ששימשו להפקתו ובשל תכונות אלה והשפעתו המ¬ 
עודדת כונה תזקיק זה מי החיים ( 130 ;■< 113 ! 31 ). חכמת הזי¬ 
קוק באה לאיטליה מן האלכימאים האלכסנדרונים, ואיטליה 
היתה הארץ הראשונה שייצרה ברנדי מיין במאה ה 10 . ייצור 
ברנדי בצרפת התחיל במאה ה 13 . בין השאר משום ששיווק 
תזקיק יין היה פשוט וקל יותר משיווק כמויות גדולות של 
יין. בימי הביניים התפתחה תעשיית הליקרים ע״י רופאים 
ואלכיסאים שהשתמשו בהם כבתרופות. אותם ליקרים שט¬ 
עמם עמד במבחן הזמן מיוצרים עד היום, כגון בנדיקטין 
המיוצר מאז 1510 במנזר בנדיקטיני ושרטרז המיוצר מאז 
1607 . 



7)3 


מש;אוח קרי ויפ— משיל 


704 


תעשיית מ״ח בסורה הרחוק קדמה לוו שבאירופה. בסין 
ובצילון הוכנו מ״ח במאות הראשונות לפטה״נ מויקוק שכר 
אורז ומולסה. משקאות אלה מיוצרים עד היום בצורה דומה. 

על ההשפעה הפיסיולוגית של מ״ח ונתונים על ייצורם 
ושיווקם ע״ע אלכהליזם. 

,,! 1105 ./ ; 1970 ,!•( 00 צ 0 < 1 ו 11 ) 1 ו 7 ז 0 ? 0 ( 71 : 11 ) 8001 ,ח 1150 ^\ .^ 1 
. 1970 

מב. ר. 

משל|ל (יוו׳ עס,)!־!!; אנג׳ ־ 101 !!), מונח המציין מידת 
אורך של צירופי הברות ארוכות וקצרות ("עמודים" 

או "רגליים"), ומידת אורך של טורים. לצורך איזונם, בגוונים 
שונים. כחלק ממלאכת השיר ויפיו. בצד מבנה המשפט, 
צירופי הצלילים, ארבי המלים והטעמתן. ארבי השורות 
ומוגי החריזה, הם׳ הוא סן היסודות החשובים, הבונים את 
הריתמוס בשירה. נראה כי ריתמוס קבוע ומסודר הוא 
המאפיין העיקרי של השירה, ואילו הריתמוס החפשי והטבעי 
מאפיין אח הפרוזה. הם׳, כיסודות אחרים של הריתמוס, 
אינו הכרחי בשירה, ורק הריתמוס עצמו הוא ההכרחי — 
וע׳ב כל תקופה ובל משורר בוחרים לעצמם את היסודות 
הרצויים להם כדי לבנותו. ד,מ׳ ביסודו הנו סידור ומדידה 
מלאכותיים של הברות או הטעמות. אולם הוא מוגבל 
ומכוון עי׳י קצב הנשימה הטבעי. ריגוש נפשי משפיע על 
קצב הנשימה ודרכו על ריתמוס השיר ומשקלו. תוכן השיר, 
משמעותו והלך־הנפש המובע בו, מכוונים את הם׳ אד גם 
מושפעים ממנו ומתרסנים על ידו. תוכן שלו או אלגי תובע 
ם׳ שונה מתוכן סוער וצוהל. הטור האלכסנדדוני, למשל, 
בו 12 ההברות. המחולק ע״י הצזורה (*!!!!־ג־ = מפסק) 
לשני חלקים שווים, חופך בקירוב את שני שלבי הנשימה, 
שאיפה ונשיפה, והוא משמש לתיאור אפי שלו. התנגשות 
בין אופי התוכן והם׳ יכולה להביע הסתייגות מן התוכן, 
או להאירו באור אירוני. סטיה מקביעות המי יכולה לבטא 
שינוי בהלך־הנפש של השיר או בתכנו. 

המשקל הקלאסי הוא מערכת תבניות ריתמיות 
(מקצבים, טורים, בתים), ששימשו לפי כללים קבועים בשי¬ 
רה היוונית והרומית הקלאסית. הנד הקלאסי הוא אחד 
ההשגים הנעלים של השירה העולמית והשפעתו מורגשת 
עד היום בשירה האירופית ואך בשירה העברית החדשה. 

הס׳ בשירה היוונית הקלאסית היה כמותי, 

ז״א יוסד על חילופים סדירים של הברות ארונות וקצ¬ 
רות, ההטעמה השירית ( 115 ״; — לפי המונח הלאט׳ המ¬ 
קובל) — שעל טיבה הדעות חלוקות — חלה בד״כ על 
ההברות הארוכות. בלא קשר עם ההטעמה הטבעית של 
המלים. בכך נבדל המי הקלאסי ם ה מ׳ ה ס ו נ י (ההסעמתי) 
— המקובל בלשונות האירופיות המודרניות (ואף בשירה 
העברית המודרנית) שמתבסס על חילופי הברות מוט¬ 
עמות ובלתי־מוטעמות. 

היחידה הריתמית היסודית היא המקצב (בלאט׳ !־ק = 
"רגל"). המקצב בנוי מחברות אחדות ובדרך כלל יש בו 
לפחות הברה אחת ארוכה. שהיא נושאת ה- 15 ! 0 !. המק¬ 
צבים העיקריים (~ = הברה קצרה; — = הברה 
ארוכה! קריאת הסימנים משמאל לימין! השמות ניתנים 
בצורתם הלאם׳ המקובלת): 

ימבום <י 0 ג 1 תז 5 ז — 

טרוכיאום !ס־גל־סז! — — 


סםונדיאוס 015 ( 51,0111 - 

דקטילום , 111 ; —- 

אנאםיסטוס 051115 3 ק 3 ח 3 ——י 

את סוף המקצב מסמנים בקו אנכי (|)! את המפסק 
(גז!!!־!"), הבא במקצת הסורים, מסמנים בשני קווים 
אנכיים (||) 1 סימן ה 0115 ! הוא דמוי גרש (׳). 

המקצבים בשירה הקלאסית היו מאורגנים בסורים. לפי 
כללים קבועים. הטור הידוע ביותר, ההכסאמטר (ז 1 > 1£1 ז!גצ־ 1 ) 
11015 * 30 ( 1 ), הוא הטור ששימש בשירתם של הומרום והסיו- 
דום (ע׳ ערכיהם), במאה ה 8 לפטה״נ. ממורכבות הטור 
ושכלולו ניתן לשער, שהוא פרי התפתחות קדם־הומרית 
ארוכה (התלכדותם של שני סורים קצרים י). 

בסוד 5 דקטילים (מהם 4 הראשונים, ולפעמים אף הח¬ 
מישי, מתחלפים בספונדיאום) וספונדיאום (לפעמים טרו־ 
ביאוס) ב״רגל" האחרונה: 

, ן ✓ 1 - ״ 1 - , 1 . - < 1 - " 

! 110 ! ־ ס(־) 0 | ־ג 11£1 ־ ־? |! ,ג|- 41£ ,־;!!־!־ג 010 '.) 4 ! 

בטור המובא כאן מופיע מפסק אחרי ההברה הראשונה 
של "הרגל" השלישית. קטע הטור מתחילתו עד המפסק, 
הנחשב ל־; 2 מקצבים. מופיע בפנטמסר (ז־ 1 ־תזב 111 ־ק) 
בצורה כפולה: 

1 £1 — 1 £1 ״׳. !! — ! — 1 0 ־ 0 — 

הפנסאמסר לא שימש כשלעצמו אלא כטור עוקב להב־ 
סאמטר• דו־טור זה (ח 110 ז 511 ! 1 ז) שימש באלגיה (ע״ע) וב־ 
אפיגרמה (ע״ע מנתם). ההכסאמטר לבדו שימש באפוס 
(ע״ע), בשירה הדידקטית (ע״ע דידקטית, שירה) ובאי- 
דיליה (ע״ע). 

פרק חשוב בתולדות המשקל היווני בצורתו המושרת 
(שלהניח אבדו) נרשם ע״י השירה המונודית (של זמר 
יחיד). נציגיה הידועים הראשונים של שירה זו היו אלקיום 
וסססו (ע׳ ערכיהם). במאה ה 7 . המ" הנקראים על שמם היו 
בשימוש נפוץ אף בשירה הרומית. טורי שירה זו היו רב־ 
גוניים, וטורים אחדים, שלא תמיד היו שווים בארכם וב¬ 
אפכם, נערכו בבתים (סטרופות — ־ג*!,"!!). בתים אלה 
היו תנופות בליל השלמות. 

תחנה חשובה בהתפתחות המשקל היתד, שירת המקהלה 
של פינדדום (ע״ע), בתחילת המאה ה 5 . שם הגיע לידי 
שכלול המבנה הטריאדי של הבתים: סטרופה, אנסיסטרופה 
(מענה. בעל מבנה מקביל) ואפודום (!!!!!סקס, בעל מבנה 
שונה שאפשר לכנותו,.סוגר"). מבנה טריאדי זה היה יכול 
לחזור על עצמו כסה פעמים. 

שידת המקהלה הגיעה לשיאה בטרגדיה (ע״ע) האסית 
במאה ה 5 (ע״ע יונית, ספרות). הדו־שיח בטרגדיות נתחבר 
בטורים ;מביים וטרוכיאיים. ראויים לציון הסריססר ה;מבי, 
שהיה טור של 6 ;מבים, והטטרמטר הטרוביאי, שהכיל 8 
טרוכיאים (תוטז 0 ת! = 2 מקצבים). 

הם' ה ל א ס י נ י. לרומאים היה רק מ׳ אחד משלהם 
ה!!!;תזטזג!. על טיבו של מ׳ זה עדיין חלוקות הדעות, אך 
ברוד, שלא היה משוכלל. 

הנד היווני החל לחדור לשידה ולמחזאות הרומיות במאה 
ה 3 לפטה״נ. הם׳ המאטורני נדחק במהרה הצדה, ובמשך 
המאה הראשונה התקבלו כל תצורות המ׳ היוןני. שינוי 



705 


גל*צ 5 ןל 


706 


הלשון גרם אמנם לקשיים מסוימים (התנגשות טעם המלה 
עם סעם החרוז, ועוד) אך הבעיות מצאו את פתרונן. העברת 
הם׳ היווני ואורח הכתיבה היווני לרופא הביאה לידי 
התעצמות השירה הרומית ופריחתה. משירה זאת הגיע הס- 
הקלאסי, בצורה טלנית, לשירה האירופית (ע״ע לאסינית, 
ספרות). 

,/ 44711 ) 711 )$ ) 1 /) 41 /)) 074 ,}ז 10 )חש 1 !:> 0 )\- 2 ז 1 '*ז 0 וח 3 !ו^ .׳ו .ס 

,ןוש׳ר £3 . 5 . 0 ; 1929 ,) 3/1 7/711 ) 1 { %110 /€) 1 ז 0 , 5 ג 3 }\ .י 1 ; 1921 

\)) 07 ( 0 4( 14(1X1 ־ 7 /ן$ ) 1 ! 1 , 0316 ; 1965 , 111 ). 4 * 171 ) $0 

' 1968 , 707110 ( 1 

א. ו. — ש. שב. 

ה מ' בשירה האירופית הוא מערכת כללים בתורת 
מבנה צורתו החיצונית של השיר. שנהגה, מיה״ב ואילך, 
בשירתן של הארצות האירופיות. ראשית התפתחותם של 
כללים אלה היתה בשירה הלאט׳ המאוחרת, וממנה הת־ 
פשסו — בדרך ישירה או עקיפה ובשינויים — כמעט לכל 
הספרויות בארצות אירופה; השירה העברית החדשה 
והשירה היידית בכלל זה. 

מ׳ השירה האירופית נבדל מן הם׳ הקלאסי (ר׳ לעיל) 
בכמה נקודות עיקריות: 

1 . הנהגת החרוז. בשירה האירופית נפוץ החרוז: 
דמיון צלילי של הברות החותמות טורים מספר בשירה. 

2 . זניחת הריתמוס הכמותי. בלאט׳ המאוחרת 
לא היתר, ההבחנה הקלאסית ביו הברות ארוכות להברות 
קצרות ברורה כל צרכה וע״כ הופיעו הבחנות ריתמיות 
חדשות, שנתקבלו בצורות שונות בספרויות האירופיות 
(לפעס ההונגארית, בה משמש המי הקלאסי הכמותי בצד 
הנד ״הלאומי״): 

א. קביעות מספר ההברות בטור. בשירה 
הלאם׳ המאוחרת שוב לא שימשו שתי הברות קצרות תחליף 
להברה ארוכה אחת; כתוצאה מכך חלה התייצבות במספר 
ההברות שבטור, מכאן התהווה מ׳ ההברות (המ ׳ הסי- 
לאבי). שנתקבל בשירה שבלשונות ה רום אניות 
(למעט הרומנית) ובמידודמה גם בלשונות הסלאוויות 
(ובעברית, בעיקר בתקופת ההשכלה). 

ב. ייסוד המקצבים על ההטעמה. בשירה 
הלאט׳ המאוחרת החלו לשמש ההברות המוטעמות במקומן 
של ההברות הארוכות. ואילו במקומן של ההברות הקצרות 
— ההברות הלא־סוסעמות. כך התהווה הס' הטוני. מ׳ 
זה נתקבל בלשונות הסוטוניות (האנגלית, הגרמ¬ 
נית, השוודית. ועוד) ובמקצת אף באיטלקית. גם השירה 
שנתחברה בלשונות הסלאוויות (ובעברית) סיגלה לעצמה 
בסופו של דבר (או קיבלה מלכתחילה) את השימוש במ¬ 
זה. על קבוצה זו נמנות גם השירה הרומנית והיידית. שמות 
המקצבים וסימניהם עדיין נוהגים. כפי שנטבעו בשביל ד,מ׳ 
הקלאסי, אך שימושם הותאם לס׳ הטוני החדש. 

הופעת החרוז בחינת ..יש מאיך, ותפוצתו המהירה 
והנרחבת הן מקוויה הבולטים של השירה ה ל א ט׳ 
ביה"ב. הנהגת החרוז הרהיבה במידה רבה את האפש¬ 
רויות האסתטיות של השיר מבחינת צורתו. טור מחורז 
חוט של חן משוך עליו. 

מקורו של החרוז איננו בדור. הועלתה השערה, שמקורו 
בנוסח ספר תהלים, כפי שבא בתרגום השבעים. הובעה גם 
סברה. שמקורו בפרוזה האמנותית הקלאסית: סיומי המשפט 
הריתמיים (^ 5111 ^) של פרוזה זו לבשו תכופות צורה 


של חרוז הנקרא הומאוטלוטון ( 1111011 > 11 > 0 :*>תז 10 <), והשי¬ 
מוש בו היה נפוץ גם בדרשות הכנסייה הקדומות, ומהן 
חדר, כפי הנראה, אף להמנונות הכנסייתיים, שהיו ראשית 
השירה הלאם׳ ביה״ב (ע״ע המנון. עמ׳ 770/1 ). השימוש 
בחרוזים התפשט בכל השירה האירופית. הנהגת החרוז 
בשירה שבלשונות הסוסוניות היתד, מהפכה של ממש, כי 
שירה זו היתה אליטראטיווית בראשיתה (ע״ע אליטרציה; 
באובולף! הילדברנד, שירת־) והחשיבה את תחילת המלה 
ולא את סופה. שתפקידו מודגש בחרח. בשירה האנגלית 
(במחזותיו של שיקספיר, ועוד), ובלשונות אחרות עדיין 
מקובל ״החרוז הלבן״ ; 1 ״ב 1 נ 1 ), שהוא טור ריתמי 

לא מחורז. 

הבתים (סטרופות) וצירופי הבתים הנודעים היו 
תרומתם הגדולה של המשוררים האיטלקים למי: 

1 . ד,ט ר צינה (ע״ע) של "הקומדיה האלוהית" של 
תטה: בית ובו שלושה אנדקאסילאבים (סורים בני 11 
הברות), החורזים באמנות זה עם זה, והבית חורז עם 
הבתים הסמוכים לו (א ב א, ב ג ב, ג ד ג... ש ת ש, ת). 

2 . אוסאווה רימה (נומ 1 ז ג׳ימזס): בית של 
שמונה אנדקאסילאבים מחורזים (אב, אב, אב, גג),שהונהג 
למן המאה ה 13 ואילך, בשירתם של בוקצ׳ו, אריוסטו. טסו 
(ע׳ ערכיהם). צורה זו נפוצה אף בספרויות אחרות 
(ביירון, .,דון ז׳ואף). 

3 . הסונט (ע״ע) הוא שיר של 14 טורים מחורזים 
בצורות שונות: שני בתים, ולכ״א מהם ארבעה טורים, 
ושניים, ולכ״א מהם שלושה טורים (בעצם שחי טרצינות). 
החריזה עפ״ר אב בא. אב ב א, ג ד ג. דגר. הסונט הוא 
אחד הכלים השיריים המשוכללים ביותר, ולו אפשרויות 
מעניינות לשילוב יחידות־תוכן רב-ג(ניות בתוך יחידות 
צורניות קבועות. 

במאה ה 20 הונהג בכל השירה האירופית החרוז החפשי 
!םז£,*״ 111 *ס*) — השתלשלות ריתמית של תכנים 
ותמונות בטורים שהריתמוס שלהם אינו קבוע. 

; 1892 ,) 1 ) 0 ) 077 ) 1 ) 1 ) 71 ) 0 07 ^ 1110 !) 14 ) 71 ) 01 4 ,ץ<ג 6 ׳( 6£ א .. 1 
, 01010 { ¥6 \ .>! ; 1893 ,)( 171 ) 4 * 4£ /)! 10711 ה 7 )/\ 411 , 5 *וזע 0 ו$ .£ 
- 7171 ? ) . 1 ; 1922 , 41 ס!/ 0 ) 1 ( 711 )$ 1 ) 141 ^ 71 .¥ (ס 1 ) 04$1 
- 1 ! 1171 > 1 ) 17111% ! ) 1 ( 1 ,ח^־זסא ; 1922 , 0 ן/> 1 ח)[ג 1 ^ 0 ם_ 1 .[ ; 1930 , 1 ( 47 ) $0 !/ז 1 /;ןמ£ / 0 
; 1939 , 710 ) 0 0 !))^! 1 ד)י 1 ס 1 ! 1 <ו 0 ץ$ , 1131405 ; 1932 

) 11 /)\ 11 )!) 0 ,. 141 ; 1946 ,) 14141 ) 711 )$ ) 14111/1 ) 4 ) 111 ) 141 , 7 ) 1 ^ 0 )) 
- 10 ה !) 7 ), 71417 )$ ,ו £11 ׳\ז 130 .[ ; 1960 ,!)! 7 )$ < 1 ) 1 /) 1411 ) 4 1 ) 4 
/ 0 )/ 800 074 )!/' 7 ,(. 1 ) 6 ) \נ £31 .£.[.£ ; 1951 , 711074 ) 0 07 /( 2 

*4(41(001 1x11171 $ ( 11 (, 1952; 8. 0. 006^3110, 1114111011 

-) 11741 0 ( 1147 1 ) 1 () 7 ) 11 ))$ ,ז 1£0 ט 8 ; 1956 , 01100 ) 4 ( 711 )$ 

, 3 0.01/5141 ז 3 'ד ; 1957 , 707740741 71 ) 0 1 ) 4 ) 171 ^ 071 ' 1 1 ) ) 1417 

. 1960 ,) 71 )$ 01 ס €7 -ס?/ 7 ) 5 ( 0 ) 1447 ) 5/744 $701044£ ) 1/1 ' 

ש. שב. 

השירה הערבית הקלאסית מצטיינת בנך שמצטרפים 
בה שני אמצעים צורניים: חריזה ומשקל. אין אנו מכירים 
את מהלך התפתחותם של אמצעים אלה בשידה הערבית 
קודם שהגיעו לצורתם הקלאסית, שכן כבר הדוגמאות הקדו¬ 
מות ביותר שנשתמרו מן השירה הערבית (מאמצע המאה 
ה 6 בערך) מציגות אמצעים אלה במלוא שכלולם. בית השיר 
(בית) הוא בן שורה אחת, הנחלקת לשתי צלעות שוות. 
הדגם הריתמי של כל בית והחריזה שבסופו אחידים בכל 
בתי השיר. הדגמים הריתמיים. שלהם נזקקו המשוררים 



ז 70 


נ!זט?ל 


708 


הערבים בתקופה שלפני האסלאם, נהיו לדגמים הקלאסיים 
של הם׳ הערבי עד ימינו. 

הפילולוג אל-ח׳ליל אבן אחמד אל־פראהידי(מת 791 ) ניסח 
מערכת כללים, המגדירים את הדגמים הריתמיים המצויים 
בשירה הערבית העתיקה, ובכך יסד את תורת המשקל של 
השירה הערבית (עלם אל-ערוך). כל צלע שבבית נחלקת 
לחלקים קפנים יותר. חלקים אלה הם תבניות ריתמיות, 
הנוצרות מצירופים מסוימים של הברות קצרות וארוכות 
(בעברית של יה״ב נקראים צירופים אלה "עמודים"). כעזר 
לזכיון מציינים את התבניות הללו באמצעות מלים הנגזרות 
מן השורש פ׳ע׳ל׳, ועל כן הן נקראות תס׳אעיל (ביחיד: 
תפעיל). יש שמונה תפ׳אעיל: פ׳עולן, פ׳אעלן. מפ׳אעילן, 
מסתפ׳עלן, מפ׳אעלתן. מתפ׳אעלן, מפ׳עולאת. פ׳אעלאתן. צי¬ 
רופים שונים של התפ׳אעיל הם המהווים את דגמי המשקל 
שבשירה הערבית. אל־ח׳ליל מנה 16 דגמים הנקראים בחור 
(יחיד: בתר, שפירושו נהר רחב). כמה מהם מבוססים על תפ¬ 
עיל אחד החוזר במה פעמים, ואחרים מבוססים על צירוף של 
שני חפאעיל. לדוגמה, המשקל (בחר) מתקארב מורכב מן 
העמוד פ׳עולן, החוזר 8 פעמים בכל בית'(ארבע בכל צלע): 
המשקל טייל מורכב מן הצירוף ס׳עולן מפ׳אעילן פעמיים 
בכל צלע. ששה־עשר המשקלים היסודיים הם דגמים אידי¬ 
אליים, אך במציאות חלים שינויים של הדגם האידיאלי. יש 
שינויים החייבים לחזור בכל הבתים באותו שיר, כי הם 
משנים את הדגם הריתמי, דש שינויים היכולים לחול בבית 
אחד, ולא בבית אחר. 

ביסוד השימה של אל-ח׳ליל מונחת הבחנה בין צירוף 
אותיות הנקרא ותד (יתד) לביו צירוף אותיות הנקרא סבב 
(חבל). ותד הוא צירוף של חברה קצרה והברה ארוכה 
(פחות שכיח צירוף של הברה ארוכה עם הברה קצרה 
שאחריה). סבב הוא הברה ארוכה או שתי חברות קצרות. 
כל עמוד (תפעיל) מורכב מותד אחד וסבב אחד או שניים. 
הותד הוא היסוד הקבוע שבעמוד, ואורך חברותיו אינו 
משתנה, ואילו הסבב ייתכן שיתקצר: במקום הברה ארד 
כה — הברה קצרה, ובמקום שחי הברות קצרות — הברה 
ארוכה אחת, שינד החל בסבב בבית אחד אינו חייב לחזור 
באותו מקום בבית אחר בשיר. 

חוקרי הס , הערבי נחלקו בשאלה אם הם׳ הערבי הקלאסי 
הוא מ׳ המיוסד על הכסות ותו לא. או אם הוא גם ם׳ נגינתי 
(טוני). תורתו של אל-ח׳ליל מתחשבת לכאורה אך ורק 
בכמות (מספר האותיות ואורך התנועות). ג. דל (ר׳ביבל׳) 
הוכיח כי אל־ח׳ליל ניסת את כללי המי כך שיציינו גם את 
מקומות ההטעמה שבכל בית, והם ההברות הארוכות של 
הותד בכל עמוד. 

בשירה הערבית המודרנית, בעיקר מאז סוף שנות האר¬ 
בעים■ רווחת הנטיה להשתחרר מדפוסי המשקל הערבי 
הקלאסי. 

, 11 , 6 ^ 140 ^ €011 17 < 01 ? 4 16 ) 1 / 0 111107 * 07 ?€ 71 .^ י \ 

- 011 67 !) 17771 *ץ 5 1 ) 1171 1 * €711711171 , 011 ^ 3 , 5 > ;* 1951 , 350-390 
. 1958 ,! 17161761 715611671 ) 7710 

מנ. מ. 

הם׳ בשירה העברית. הם׳ המקראי קובע פרק 
לעצמו בחולדות הם׳ העברי בכך, שבהיותו שלוחה של 
הם׳ שהיה נפוץ במזרח הקדום הנו שונה במידה ניכרת 
מהם׳ המקובל בכל השירות המודרניות: הוא שונה אף 


מהם• של השירה העברית המאוחרת יותר שעוצבו ע״פ 
השפעות מהשירה הערבית והאירופית. 

בעקבות פיענוחם של כתבי אוגרית (ע״ע) ידועים היום 
קטעים נרחבים של שירה שמית-מערבית מהאמצע של האלף 
ה 2 לפסה״ג. הם׳ של שירח וו דומה לם' של השירה המק¬ 
ראית ומכאן אנו למדים שביסוד הם׳ המקראי מונחת מסורת 
שירית ארוכה. קיומה של מסורת קדם־ישראלית זו מבאר 
יפה אח השכלול היחסי של הם׳ המקראי בקטעים השי¬ 
ריים הקדומים ביותר (וע״ע דברים, עמ׳ 891 ). קטע שירי 
אחד, שיר למך (ברא׳ ד, כג-בד: ע״ע) מתייחס לתקופה 
שקדמה בהרבה להתהוותו של עם־ישראל. קדמות השיר 
וקדמות צורתו המשקלית מתבארות על רקע הממצאים באו¬ 
גרית: אף תכנו הסתום, הנבדל מססגרתו הסיפורית (ים- 
כב), מצביע על השתלשלותו מהשירה השמית הקדם־ישרא־ 
לית. משלי בלעם (ע״ע) במר בג. ז — כד, כד (לסירוגין), 
שירת דבורה. מלאת הניבים הארכאיים (שוס׳ ה [ע״ע 
דבורה הנביאה!) וקטעים שיריים נוספים (בגון ברכת יעקב, 
ברא׳ מט, ב—כז: שירת הים, שס׳ סו: שירת האזינו, דב' 
לב. א—מג: ברכת משה, דב' לג) המתבארים על רקע 
תקופתם, מוכיחים את קדמות הס' במקרא. 

לשיא פיתוחו הגיע ד,מ׳ המקראי במזמורי ם׳ תהלים ונבו¬ 
אותיהם השיריות של ישעיהו דרסיהו. משפסקה הנבואה 
דעך גם הם׳ המקראי ונראה שהשימוש הממשי האחרון 
בו נעשה בס׳ בו־סירא (ע״ע), בראשית המאה ה 2 לפסה״ג. 

מ. 

הנד המקראי בא לידי גיבושו בפי דוברי עברית שמבטאם 
היה שונה — במידה זו או אחרת — משלנו וע״ב לא נובל 
לשחזרו במדויק. לפי מבטאנו נהוג להסמיך את ד,מ׳ המקראי 
על טעמי המקרא (ע״ע) ויתכן שחסמכה זו חדשה היא. 

לפי הטעמים מבוסס הם׳ המקראי על סס׳ ההברות המוט¬ 
עמות במלה ובצלע ומתעלם סן ההברות והמלים הלא מוט¬ 
עמות (מלות־קשר, מלות־יחס וסלים נסמכות). 3 ,2 , או יותר 
יחידות מוטעמות חוזרות בהקבלה — פעמיים או יותר. וטכ¬ 
ניקה זו משמשת המחשה לזרימת המחשבה המקראית. 
מבחינת תכנה וארגונה התחבירי ההקבלה פעמים סימטרית: 
״יערף כמטר לקחי — חיל כטל אסרתי"(דב׳ לב. ב), פעמים 
חסרה: . אסרי לגפן עירה — ו[אוסרי] למרקה בני אתןד* 
(בר׳ מס, יא), פעמים משלימה (את הצלע הראשונה): בור 
כרה ויחפרהו — ויפיל בשחת יפעל׳ (תהל׳ ז, טז). ופעמים 
מנוגדת: ״בנים גדלתי ורוממתי — חזם (נוספה לצורך ד.מ׳! 
פשעו בי" (ישע׳ א, ב). הואיל ומספר ההברות הלא־מוט- 
עפות משתנה בכל יחידת נד, נוצרת ציפיה לקראת הופעתו 
של ההטעמות, ונוצר ריתמוס פתטי ההולם תכנים מלאי- 
שגב. יש שהם׳ משתנה עם שינוי התוכן, כגון(שמ׳ טו, ט): 

״אסר אויב: 

ארדף, אק(יג, אחלק שלל (= 13 

תמלאמו נפשי, אריק חרבי, תורישמו ;די* [= 6 ] — 
תכנת פעולות מלחמה מהירות והפוזות מתואר בס׳ מהיר: 
ולעומתו פעילותו הבוטחת של ה׳ מתוארת במ׳ רחב ושלו 
(שם. שם): 

"נשפת בךוחך, כפם 1 ;ם 

צללו בעופרת במים אדירים". 

הם׳ המקראי — שלא כנד יווני, אינו גורם שילוב־הברות בין 
מלה אחת לחברתה לצרכיו, פרט לסלים המוקפות. 




70) 


משקל 


710 


הם' בשירה העברית של יתיב ובתקופת 
ההשכלה. בפיוטים הקדומים נשמרה שיפת הם׳ המקרא', 
אך בביטול עקרון ההקבלה, ונתקבלו מקצבים מן המדרש — 
שסגנונו בנוי על ריתמוס אפייני בדרך הצעת הדיאלוגים 
בעיקר— ונוספה החריזה. בספרד המוסלמית (מאות 12-10 ) 
הושפעה השירה העברית סן השירה הערבית וקלסה את 
משקליה. ההבחנה בין תנועות ארוכות לקצרות לא היתד, 
קיימת בעברית של יה״ב. בניגוד לערבית שבה שימשה הבחנה 
זו יסוד למשקלי השירה. כדי להתגבר על הקושי צירף 
דונש בן לברט (ע״ע) את השווא הנע לתנועה (";תד") כדי 
ליצור יחידה ארובה (למשל: דבש), ואת התנועה קבע 
כיחידה קצרה (למשל: תיף). מצירוף יחידות אלו בנה את 
העמודים, שנוהגים לסמנם בצורות השרש ..פעל״: מפעלים, 
מתפעלים, פעולים. נפעלים, וכד׳. צירופי העמודים בונים 
את חבית, שחלקו הראשון קרך ,.דלת", וחלקו השני "סוגר". 
הקטע ״דבריך במור עובר רקוחים // ומצור הררי המור 
לקוחים"(ריה״ל) הוא הדלת והסוגר של הנד ה״פרובה", שכל 
אחד מחלקיו בנוי מפעלים מפעלים פעולים. באותו אופן 
אחד מסוגי הם׳ ה״שלם" בנוי מתפעלים מתפעלים נפעלים, 
למשל: ״ארן כילדה היתה יונקת // גשמי סתיו אתמול 
ועב מינקת״ (ריה״ל). ישנם כ 15 ם" עיקריים, וכל אחד מהם 
מתחלק לכמה סוגים. מנחם בן סרוק (ע״ע) ואחרים טענו, כי 
שיטת פ׳ זו זרה לשפה העברית, מאחר שאיבד, מתחשבת 
בשוואים, ומצרפת צירופים מלאכותיים. שווא-נע משתנה 
לעתים לשווא נח או לשורוק, וכמו־בן אין מ׳ זה מתחשב 
בהטעמה, ופעמים שהיחידה הארוכה אינה פוסעמת, ואילו 
הקצרה מוטעמת (כמו ב־ךברכם). והדבר משבש את הקרי¬ 
אה. רק משוררים מעטים הצליחו להתגבר על הקושי הזה 
על-ידי עיצוב פ׳ קרוב יותר להיגוי העברי. כך שירו של 
ר׳ יהודה הלוי "המו גלים ברוץ גלגלים ועבים ןקלים על פני 
הום" מביע יפה את תנועת גלי הים, באמצעות צלילים אונ 1 ־ 
מאטופיאיים, אך בס׳ חסר יתדות, הבנוי על תנועות בלבד. 

המשוררים העברים באיטליה מן המאה ה 13 כתבו 
סונטות במ׳ ד,״שלם״, המונה 11 הברות, המאפשר סיום 
מלעילי. שהיה נהוג באנדקאסילאבים שהוא ם' הסונט באי¬ 
טליה (ע׳ לעיל ענד 706 וע״ע סונט). במשך הזמן ויתרו 


על היתדות למען התנועות, והשאירו רק אח היחד הראשון, 
ולבסוף אף הוא נעלם לעתים. משוררי ההשכלה מצאו אפוא 
מ' המונה הברות בלבד לא דק בשירה הצרפתית, אלא גם 
בשירה העברית באיטליה. שלא כשיטתו של נ״ה ויזל (ע״ע) 
לא הקפידו רבים ממשוררי ההשכלה בעניין המפסק, ואף 
האריכו את הטור הכתוב בהטעמה האשכנזית, והפקצב שלהם 
מונוטוני ומשעמם. 

השירה העברית החדשה מאופיינת על ידי 
התפתחות הם' הטוני, שבו באות ההברות המוטעמות 
והלא מוטעמות (היסודות ד,"איכותיים") במקום הארו¬ 
כות והקצרות (ה״כמותיים"). המשקל הטוני נתקבל 
בעברית עוד לפני ח. נ. ביאליק 1 בדורו של ביאליק 
שימש מ׳ זה עם ההטעמה האשכנזית, ולאחריו — 
עם ההטעמה הספרדית-דקדוקית. ההברה המוטעמת נקראת 
״הרמה״, והאחרת — "השפלה". וסידורן לסירוגין• יוצר את 
העמוד (ה״רגל״) של הם/ הבנוי פ 3,2 , או 4 הברות. בשירת 
יה״ב ניתן שם הם׳ לטור השלם. אך בס" החדשים ניתן השם 
לעמוד היחיד, והסורים מכונים עפ״י מספר העמודים (ההב־ 
ממטר למשל: הסבר למונחים ר׳ לעיל [משקל קלאסי] ולהלן 
[טבלה]), המונים בדרך כלל 1 — 9 עמודים. הימפוס אפיו 
רציני. ובעברית הוא דיבורי וחלק. אף האנפיססוס חלק 
בעברית, אבל מהיר יותר בגלל שתי ההשפלות, ומאחר שהוא 
חופף מלים עבריות רבות, הוא עלול לרסק את הטור. האמ- 
פיברכים כבד, אך נוח בהברה אשכנזית. הדקטילוס אינו 
חופף שום מלח עברית, וע״כ הוא משמש לקישור מלות 
הטור. חורם בנחת. אולם בקריאה לפי הם׳ הוא גם שובר 
את המלים, ויוצר מתח ביו מגמת הקישור למגמת ההפרדה, 
וע״כ הוא חולם תכנים אפיים, שבהם התוכן העלילתי המתוח 
נמסר בסיפור שלו. ד,פאונים דומים לדקטילוס ולאמפיבדכיס. 
הטרוכיאוס הפותח בחרמה מקפץ, ריקודי ועליז, ודומה 
לקצב הצ׳רדש והקרקובןק, ולכן שימש כמ׳־יסוד בשירי 
ילדים. טור שירי הפותח בחרמה. או מסיים בה, הוא קשה, 
ואם רוצים לרככו לשם גיוון. או לשם התאמה לתוכן. אפשר 
להוסיף השפלה בתחילתו (מקדם — 1 ז 1 מ£גז)נ), או להוסיף 
השפלה בסופו (היפרקסלקסי). הספונדיאום (שחי הרמות 
— —) והפיריכיוס (שתי השפלות •— ) אינם בונים 


הם" העיקריים 


הערות 

דונמה 

דונמאות 

השם 

השם לפי 

השם העברי 

באננלית 

בעברית 

הלועזי 

אייל שטראוס 

הקודם 

במציאות אין עמור של מ׳ 

/ 508865( 

חכם יושב 

ימבום 

עולה 

יורד 

חופף בהכרח אח חמלה. חפיפה 
כזאת יכולה לנרום לריסוק 

ץע<ן 13 ! > 

חסד ליל 

טרוכיאום 

יורד 

עולה 

הטור 

6 ) 61 ־ 0831 \ 

התחלה משטרה 

אגפים סוס 

מרים 

משפיל 

אפשר לקבוע במקום הדקסי־ 
לום סרוביאום (או ספונדיאום) 

10115 '\ל 0 

אין מלה עברית 

דק סילו ם 

משפיל 

מרים 

האמפיברכים נדיר בהטעמה 

ש!נ 1 ו 055 קחוג 

תפארת שומרת 

אמפיברכים 


מכריע 

ספרדית, אך רניל בהטעמה אש¬ 
כנזית (למשל אצל ביאליק) 






יש פאון דקמילי, אנפיסטי ושבי 
סוגים של אמפיברכי' 

1 ) 10 ) ג[ 10 ־ £1 ) 171 

התאזךתין התאפקתם 

9 א 1 ן 







711 


משלל — מש;]׳;י: 


712 


טורים שלמים, אך באים בטור כדי להאיטו. המפסק שהוא 
הפסקה תחבירית, והפוגה, שהיא ויתור או דילוג על השפלה 
באמצע הטור, מחלקים את הטור ע״פ צרכי המקצב או 
המשמעות. 

ד. ילין, תורת השירה הספרדית, ת״ש; ב״צ בנשלום. 
משקלה של ח.נ. ביאליק, תש״ה; מ.צ. סגל, מבוא המקרא, כר׳ 

א׳. 74-35 , תשט״ר; מ, ד. קאסוסו, האלה עבת, חשי״א; נ. 
אלוני, תורת ד,מ" של דובש, ריה״ל וראב״ע, תשי״א; א״ל 
שסראום. בדרכי הספרות, תשי״ם; ש. שסאן. מסות ומח¬ 
קרים, תשכ״ד; א. מירסקי, ראשית הפיוס חשכ״ה; ד. לנדאו, 
היסודות הריתמיים של השירה, תש״ל ; !. ,לל״ס . 13 .עו 

. 1905 / 0 / 0 

ד. לב. 

משקל סגלי וצפיפות, תכונות מדידות של החומר בכל 
מצביו. צ' היא המסה (ע״ע) ליחידת נפח של גוף 
הומוגני וביחידות טכניות ] ע״ע יחידות פיסיקליות ע׳ 759 ] 
לעתים המשקל ליחידת נפת). ערכה מבוטא לרב בג׳/ 
טמ״ק, או בג׳/מ״ל (ע״ע שם [טבלה!}. הסימון המקובל לצ ׳ 
הוא <ק ( 1 — טספראטורח המדידה). 

ס " ם הוא היחס בין צ׳ של חומר לביו זו של חומר תקני, 

כגון זו של מים ב ס־ 4 לנוזלים ולמוצקים, ואוויר, סימן 
או חפצו ב 0 ־ 0 (וגם מים ב 0 ־ 4 ) לגזים. הסימון המקובל 
למ״ם הוא *! 5 (!ז— טמפראטורת המדידה,, 1 — טמפרא־ 
טורת התקן). 

ביחידות !!! 0 (ע״ע שם, ע• 758 ) זהה הערך המספרי 
של הצ׳ ושל המה״ס. 

הצ ׳ משתנה לרוב ביחס ישיר ללחץ, בטמפראטורה אחידה, 
וביחס הפוך לטמפראטורה, בלחץ אחיד, ולפיכך יש לצרף 
שני גורמים אלה לערך הצ ׳ (כשאין הלחץ נתון. יש להניח 
לחץ אטמוספירי). מ״ס משתנה בהתאם. צ׳ של חומר גדולה 
במצב מוצק מזו במצבו הנוזלי (פרס לקרח ולגליום), וזו 
במצב הנוזלי מזו בגזי. הצ ׳ גדולה ביותר במרכזי כוכבים 
וקטנה ביותר בחלל הבין־כוכבי. 

מדידת הצ׳. ( 1 ) נוזלים. מד־צ׳ פשוט מורכב 
משפופרת בנפח 10 סמ״ק ומצינור נימי. הנשקלים, בטמפרא־ 
טורה 1 , כשהם ריקים (,*) וכשהם מלאים מים ( ־ *) 

ובנוזל הנמדד (,*). המה״ס המתקבל ו;ו א -.-כ _ > 5 

,'.יי ־ '\־ 1 

וד,צ׳ מתקבלת ע״י הכפלת המה״ם ב ^ס, (צ׳ המים ב ז יחסית 
לצ׳תם ב 0 ״ 3.98 ). לפי אוחו עקרון פותחו מדי־צ׳ משוכללים 
יותר. — וע״ע אראומטר. 

( 2 ) גזים. צ' של גז אידיאלי מקיימת את המשוואה 
?(״/")-ק( 14 — משקל מולארי! 8 — קבוע גזים אוניבר¬ 
סאלי 1 1 — טמפראטורה מוחלטת: ? — לחץ). צ' של גזים 
דלילים קרובה להערכה זו. דיוק רב יותר ניתן להשיג בעזרת 
מד־צ׳, הדומה לזה של נחלים (( 1 ] לעיל). 

( 3 ) מוצקים. החופר נשקל באוויר (צ׳ —; 
המשקל המתקבל — !׳ 55 ) ובנוזל (צ׳ — ,ק ; המשקל הפת- 

קבל- ג ז 5 \). הצ׳ מחושבת ׳ 1 פי הנוסחה ־"' 1 ס־דר = 0 

-! \\ 

תלות הצ׳ בטמפראטורה ובלחץ. בלחץ אט¬ 
מוספירי משתנה הצ' של נתל עם הטספראטורה לפי הנוסחה 
־יל ־£ — !יד!£ — ״ק = ק (ק — הצ ׳ המירבית של הנוזל 
! 10 , — קבועים נסיוניים). היחס בין ד.צ׳ של נוזל באפס 

המוחלט לבין ד.צ׳ בנקודת הרתיחה הוא 4 בקירוב (פרט 
להליום. עבורו היחס הוא 2 בקירוב). 


הגידול היחסי בצי של נוזל, הנגרם ע״י תוספת יחידת 
לחץ, נקרא דחיסות. ערך הדחיסות אינו קבוע והוא קטן 
כשהלחץ גדל. בעוד צ' הנוזל יורדת עם עליית הטמפרא- 
טורה, צ׳ הגז הרווי גדלה באותם תנאים. 

לצי ולמ״ם שימושים בענפים שונים של הפיסיקה ושל 
הכימיה. בעקבות גלוי ערכי צ׳ שונים של נתרן, שהופק 
מתרכובות שונות, התגלו הגזים האצילים. מנסויים בצי של 
גזים הושג מידע על הכוחות הפועלים בין מולקולות ועל 
הכוחות המלכדים את האטומים במולקולה. כמו כן עוזרת 
מדידת הצי לאנאליזה של נוזלים ובפיקוח על תהליכים 
תעשייתיים ואחרים. — וע״ע תרמודינמיקה: הידרודינמיקה. 


משקלים סגוליים 

(המה״ם של הגזים — בתנאים תקניים של לחץ וסמסראסורה: 


1.27 

גליצרין 

0.0000899 

מימן 

2.4—2.8 

זכוכית 

0.001251 

חנקו 

2,70 

אלומיניום 

0.001293 

אוויר 

7.86 

ברזל 

0.001429 

חמצן 

8,90 

נח ■שת 


דו־תחמוצת 

10.5 

כסף 

0.001977 

הפחמן 

11.3 

עופרת 

0.003214 

כלור 

13.55 

כספית 

0.24 

שעם 

19.3 

זהב 

0.67 

בנזין 

21.45 

פלטינה 

0.794 

0.999973 

כוהל 

מים ב 0 ״ 4 


א. הג. 


משקןע. ע״ע פטרולורה. 

משקןעים, כל הצורות של הלקיקי־מים. בין במצב נוזלי 
(גשם) בין במצב מוצק (שלג. ברד [ע״ע]), הנופ¬ 
לים מעננים דרך האטמוספירה ומגיעים אל האדמה (הידרו- 
מטאורים), כמות הם׳ מוגדרת כעובי שכבת המים שהיתה 
מצטברת על שטח אופקי כתוצאה מירידת מ/ לאחר המסת 
חלקי השלג והקרח של הנד ובהנחה שאין חילחול, זרימה 
או התאדות. כלומר כל מ״מ מ׳ מתאים לכמות מים של 
1 מ״ק שירדה על שטח של 1 דונם. כמות הם׳ נמדדת. כרגיל, 
במד־גשם (ר׳ להלן), אלא שזו עשרה להכיל גם תוספות 
קטנות של טל וכפור שהתהוו על השטח המאסף של מד־ 
הגשם. יש המכנים בשם ..גשם" את כל צורות המי, וכך 
נעשה. לפעמים. גם בערך זה. 

כדי שיירדו פ׳ נחוצים עננים (ע״ע), אלה נוצרים 
ע״י עליית גושי אוויר המתקררים תוך כדי עלייתם התקררות 
אדיאבטית (ע״ע מטאורולוגיה ואדיאבטה). עם ירידת הטמ¬ 
פרטורה גדלה הלחות היחסית (ע״ע לחות) וכשהטמפ׳ יורדת 
עד נקודת הטל (ע״ע) נעשה האוויר רווי. בהמשך העליה 
מתעבים אדי המים ומתקשרים עננים. שקיומם הוא תנאי 
הכרחי — אך לא מספיק — לירידת מ׳ (לעצם תהליך 
ההמטרה ע״ע עננים). שקיעת אוויר מביאה לתהליך הפוך 
של התייבשות ומניעת מ׳. מיון ד,מ׳ נעשה בהתאם לשלושה 
מניעים עיקריים להתרוממות גושי אוחד, כדלקמן: 

(א) משקעים קונוקטיים: כשמתחממת הקרקע 
במקום מסוים בשעות היום, מתחמם גם האוויר הקרוב לפני 
הקרקע. האוויר מתפשט, נעשה קל יותר (צפיפותו פוחתת) 
והוא מתחיל לעלות. סוג זה של ם׳ יורד, בדרך כלל, מענן 
קוסולוניסבום (ע״ע עננים). אפייניים לו ירידה על שטח 
קטן ומבודד, משך קצר ועצמה גבוהה יחסית ולפעמים 
הוא מלווה ברעמים. לכן אפייני סוג מ׳ זה ליבשות שבאי־ 
זורים משווניים (ע״ע אקלים, עמי 589 ), אך הוא מצוי גם 




713 


משקעי□ 


714 


באיזורי האקלים הממוזג, בעיקר בחודשי הקיץ החפים 
ובשעות אחר הצהרים המוקדמות. 

(ב) משקעים אורוגרפיים: מעלה-הר מאלץ את 
הרוח לעלות וגורם עי״ב — כשהרוח טעונה ארי מים — 
להתעבות ולהפרשת ם׳ רבים יותר ככל שהמקום גבוה 
יותר וקרוב יותר לים (תהליו "אנבסי"); ואילו במורד 
ההר. בצירו חסוי הרות ("צל הגשם"), האוויר מתכווץ, 
מתחמם ומתייבש (תהליך "קטבטי"). לטופוגרפיה השפעה 
מכרעת בתפרוסת הם׳ בכל היבשות, עד כדי כך שלפעמים 
דומה במידה מסוימת מפת האיזוהיאטים (קווים של כפויות 
ם׳ ממוצעות שוות) למפת האיזוהיפסים (קווי הגובה) של 
אותו איזור. 

(ג) משקעים צ י ק ל 1 נ י י ם: התכנסות (קונורגנ־ 
ציה) אופקית של האוויר לתוך שקע ברומטרי (ע״ע מטאו¬ 
רולוגיה), כמו התכנסות אוויר מסיבות אחרות, למשל 
בחזיתות (ר׳ להלן), מביאה לעלייתו. רוב מ׳ החורף במי¬ 
שורי הרחבים הבינוניים הם מסוג זה. פ׳ אלה נפוצים 
על פני כדור הארץ, לרבות האוקיאנוסים, והם עשויים להת¬ 
קבל מסוגים שונים של שקעים ברומטריים. את רוב המ׳ 
הציקלוניים אפשר לסווג כמ ׳ "חזיתיים" (ע״ע חזית). בשקע 
חזיתי מועלה גוש אוויר ע״י גוש אוויר אחר. שקע ברומטרי 
טיפוסי לאיזורי האקלים הממוזג, כגון השקע האיסלנדי וה¬ 
שקע האליאוטי. קשור בחזיתות. שקעים כאלה והחזיתות 
הקשורות בהם רבים ומפותחים יותר בעונות הקרות. ענני 
חזית חמה הם, בדרך כלל, דמויי-סטרטוס (רפיךיים). למשל 
ענן הגשם הטיפוסי נימבוסטרסום. הם מכסים בשכבה אחידה 
חלק גדול מפני השמים וגשמיהם ממושכים, אינם חזקים 
ויורדים עפ״נ שסח נרחב בקדמת החזית החפה. ענני חזית 
קרה, לעומת זאת, הם דמויי-קופולוס (עבים), מבודדים זה 
מזה ובעלי התפתחות אנכית, ולפמטרים המתקבלים מהם. 
מאחרי החזית הקרה, יש אופי מקומי והם קצרים וחזקים. 
בייחוד נכון הדבר לגבי הקומול(ניםבוס הטיפוסי לסופות 
רעמים והמפטיר גשם, שלג או ברד. שקע ברומטרי כזה 
בשכבות התחתונות של האטמוספירה מלווה, בדרך כלל. 
באפיק ברומטרי בשכבות יותר גבוהות ("אפיק-רום") הע¬ 
שוי להזרים אוויר קוטבי קר לאיזורים חמים יותר ובכך 
להגדיל בשקע את אי היציבות וכמויות המי עד שכל 
המערך של לחצים נמוכים מתמלא או נע מזרחה. מחוץ 
לטרופים יש עוד סוגים. פחות שכיחים, של שקעים ברופס- 
ריים ואלה אינם קשורים בחזיתות: שקע קוטבי, שקע 
בצד ההר החסוי מרוח ושקעים תרמיים. שקע תרמי 
הראוי לציון מיוחד הוא השקע המונסוני הגדול. 
המצוי בחודשי הקיץ כשמרכזו מעל פקיסטאן. באיזורים 
טרופיים מצויים הציקלונים הטרופיים (ע״ע ציקלון), שגם 
להם אין חזיתות, אך קיימת בהם התכנסות אוויר בייחוד 
באיזור ההתכנסות הבין־טרופית. 

בדומה לקשר בין שקע ברומטרי ואפשרות ירידת ם׳, 
קיים קשר בין רמה ברומטרית (אנטיציקלון) ומזג אוויר 
בהיר. בשכבות הנמוכות של האטמוספירה קיימת באנטי- 
ציקלון התבררות (דיורגנצהז) אופקית של האוויר והוא 
שוקע אסית ("מתמוכך"). כך הדבר באנטיציקלונים הח¬ 
מים. המצויים דרך קבע ברצועות הסובסרופיות, כגון רפת 
איי האזורים ורמת קליפורניה. ואמנם באיזורי האנטיציקלו- 
נים הסובטרופיים — בדרך כלל בשוליים המערביים של 


היבשות — מצויים 
המדבריות "הפלנט- 
ריים" החמים של 
כדור הארץ (סחרה, 

קלהרי, סונורד״אטא־ 

קאפה, טהאר, דרום- 
מערב אוסטרליה). 

אנסיציקלונים חמים, 

המגיעים עד לשכבות גבוהות של האטמוספירה, מצויים גם 
ברחבים גאוגראפיים יותר גבוהים ועלולים להשתהות ולח¬ 
סום את התקדמותן של מערכות לחץ מביאות מ׳ במשך ימים 
אחדים ואף שבועות. העדר או מיעוט מ׳ נגרם גם ע״י אנטי־ 
ציקלונים קרים הנוצרים ברחבים הבינוניים באוויר הקר ש¬ 
מאחרי שקעים ברומטריים. הפסקה כזאת בירידת ס , היא זמ¬ 
נית הואיל ואנטיציקלון קר מתקדם, בדרך בלל, עם התנועה 
הכללית של מערכות הלחצים ממערב למזרח והוא עלול 
להשתהות על שטח מסרם רק במשך ימים ספורים. לעומת 
זאת נוצרים בחודשי החורף אנטיציקלונים קרים עונתיים 
מעל גושי יבשות גדולים בדחבים גבוהים, כגון רמת סיביר 
ורמת צפת אמריקה, ואלה גורמים למיעוט עונתי של מי. 

למעשה. אף אחר משלושת המניעים העיקריים להתרו¬ 
ממות אוויר אינו קיים בנפרד, כך שחם׳ הם, בדרך כלל, 
תוצאת פעולתם המשותפת. שקע ברומטרי, העשוי להביא 
מ׳ ציקלוניים או חזיתיים, מעודד גם ירידת מ׳ קונווקטיים 
ואורוגראפיים. 

תפרוסת כמות המ׳ השנתית הממוצעת על 
פני היבשות ומשטרי המ׳ העיקריים. תפרוסת 
זאת נראית בספה א■ כססובכת מאוד, וזאת בגלל ריבוי 
הגורמים הקובעים אותה. ניתן לסכם גורמים אלה בשתי 
קבוצות ראשיות: א) הגורסים המשפיעים על התרוממות 
האוויר והתפוככותו! ב) תכונות האוויר, בייחוד מבחינת 
לחותו, הנקבעות בעיקר ע״י המוצא של גוש האוויר; ימי 
או יבשתי, טרופי או קוטבי. לכסה מגורמים אלה, כגון איזודי 
ההתכנסות וההתבדרות האופקית, יש אופי איזודי־רוחבי; 
אחרים, כגון הים, היבשה וההרים, מביאים לשינויים בגורמים 
האזוריים־רוחביים. לכן יש להבחין בין שני סוגי תבונות: 

א) תכונות איזוריות־רוחביות: חתך מריר־ 
יונלי שבו כמות הס׳ לגבי כל קו רוחב מייצגת את הממוצע 
לכל קוד האורך (ציוד 1 ) מראה על קיום מכסימום ראשי 
של כמדות באיזוד ההתכנסות הבין־טרופי. בקרבת המשווה. 
איזורים של פ׳ פחותים אפייניים לרחבים הסובטרופיים 
בגלל ההתפוככות באנטיציקלון הסובטרופי. פהסובטרופים 
בכיוון הקטבים גדלה כמות הס׳, כך שמצויים מכסיפה 
משניים נרחבים • 40 —■ 50 , צפון ודרום. אלה הן ההתבנ- 
סדות של הרחבים הבינוניים הקשורות לחזית הקוטבית. 
מהרחנים ■ 50 —׳ 55 ער הקטבים פוחתים המ׳ בתלילות עד 
למינימה המאפיינים את איזורי הקטבים עקב ד,םמפ׳ הנמו¬ 
כות (המחייבות לחות מוחלטת מעטה באוויר) וההתמוככות 
באנסיציקלונים הקוטביים. 

ב) תכונות בלתי-איזוריות־רוחביות: הכ¬ 
ללה של תפרוסת הס׳ השנתיים ביבשת היפותטית (ציור 2 ) 
מראה שכמויות חס׳ משתנות לא רק לפי קוד הרוחב, אלא 
גם לפי קוד האורך. סיבה אחת לכך היא תנודותיו של 
האנסיציקלון הסובטרופי צפונה בקיץ של חצי הכדור הצי 


יז־מ 



80 60 40 20 0 20 40 60 80 

ריו■ ריזיג דרוס* רזזוב <*ינ* *■יו 


צייר 1 : בנז־יוח הגי־ג״עיש הססיזעוה 
•*? *;י כיור ד.אר־ז רשי חיוחב הניאינרפ* 



715 


מש ־,;י 


716 



מזו א: הפו,־! ז מימיה זז־ג:ו/יז־ז הסנ 1 ו 1 עי: 


פוני ודרומה בקיץ של חצי הכדור הדרומי. השוליים הפע- 
רביים של היבשות נרחבים טרופיים וסובסרופיים (בערך 
בין • 15 ו ■ 30 מצפון ומדרום למשווה) צחיחים במשך כל 
השנה בגלל הרוחות המתבדרות אופקית וההתסוככות האנ¬ 
כית בקצה המזרחי היציב של האנסיציקלון הטובטרופי, 
זרמי אוקיאנוס קרים לאורך חופים מערביים אלה והעדר 
רוחות מערביות נושאות לחות. בקיץ של כל חצי־כדור 
נודדים גורמי הצחיחות בשוליים המערביים של היבשות 
לרחבים יותר גבוהים (בערד • 30 —• 40 ). באותה עונה 
נודד גם איזור ההתכנסות הבין־סרופי לרחבים יותר גבוהים 
(בערך • 5 —• 15 ) ולכן יורדים שם גשמי קיץ. בחורף של 
כל חצי־כדור נודדים גורמי הצחיחות הנ״ל לרחבים יותר 
נמוכים (נעיד • 5 —■ 15 ). באותה עונה נודד גם איזור 
ההתכנסות של הרחבים הבינוניים (החזית הקוטבית) לרה־ 
בים יותר נמוכים (בערך • 30 —• 40 ) ולכן יורדים שם גשמי 
חורף. ברם. בשוליים המזרחיים של היבשות בכל הרחבים 
הגאוגראפיים הללו יורדים ס , . בדרדיכלל, במשך כל השנה, 
מפני שהקצה המערבי של האנסיציקלון הסובטרופי פחות 
יציב. זרמים חפים מצויים לאורך חופים מזרחיים אלה. 
רוחות מזרחיות הנושבות מהים אל החוף מביאות מ׳, וגם 
ציקלונים טרופיים מוסיפים לכפות ד.פ׳ בכפה מחופים אלה. 
השתנות הכסויות השנתיות של הסי לפי קווי האורך קיימת 
גם ברחבים. שבהם יורדים פ , בכל עונות השנה, דהיינו 
באיזור הסשווני וברחבים הבינוניים. מהטעמים הנ״ל צר 
האיזור המשווני של מ׳ מרובים במערב היבשת ההיפותטית 
ומתרחב כלפי מזרח. ברחבים הבינוניים של כל יבשת, 
ם • 40 . בקירוב. ופעלה (תנאים הקיימים למעשה רק בחצי 
הכדור הצפוני) מצויים האיזורים מעוטי הס' בסמוך למרכז 
היבשת, הרחק מהמקורות האוקיאניים לאספקת הלחות. 
הם' יורדים שם בעיקר בקיץ מפני שבחורף נמוכות הסס- 
פרסומת ומערכת הלחץ השלטת היא אנטיציקלון. בחלקי 
היבשת הסמוכים לאוקיאנוטים משופרים התנאים לירידת 
פ׳ ורבות יותר ד,כמדות עקב ירידת ס׳ חזיתיים בכל העונות, 


בעיקר בחורף, ום׳ קונווקסיים, בעיקר בשעות החמות של 
ימי הקיץ. בחופים המערביים של יבשת כזו יש דגש קל 
על פ׳ החורף ואילו בחופים המזרחיים הדגש הוא על מ¬ 
הקיץ, כאשר רוחות ים נושאות לחות ליבשת. ארבעת המש¬ 
טרים העיקמים של הס׳ עפ״נ יבשת היפותטית מתוארים 
בציור 3 . הטופוגרפיה ממלאת תפקיד נכבד לגבי ריבוי המי 
ומיעוטם בכל קווי הרוחב והאורך של היבשות. כך מסוגל 
פעלה-הר לקבל כמויות גדולות יחסית באיזורי המדבריות 
הטרופיים והסובסרופיים, למרות. שבדרך כלל, מעסים בהם 
הס׳, ומצד שני עלולות לרדת כמויות קטנות עד ליצירת 
תנאי מדבר ב..צל הגשם", אפילו באיזורים שבהם רבים. 
בדרך כלל, הס , . 

מעיון במפח החפרוסת (מפה א׳) מסתבר שממוצע שנתי 
קטן ם 250 ס״ם מצוי בחלקים הבאים של היבשות: רוב 
חצי האי ערב. הנגב של ישראל וממרכז עסק הירדן דרומה! 
רצועה לרוחב אסיה סדרום מערבה עד צפון מזרח מונגוליה 
(מופסקת ע״י שלשלות הרים); רוב צפון אפריקה ודרום- 




ציור 2 : הכללה של חפרוסח 
הכסויות השנתיות של המשקעים 
על פגי יבשת היפותטית 


ציור 3 : רבללה של המשסריס 
העיקריים של המשקעים 
על פגי יבשת היפותטית 










7 7 


מש ־,;י 


718 



ספה ב : תפרוסת אחוזי ההיצתגות ה 

מערבה! רוב השטח שממרכז אוסטרליה כלפי דרום ומערב: 
צפון קנדה, גרינלנד וצפון בריה״מ! צפון־מערב מכסיקו 
וחלק מדרום־מערב אה״ב ! החוף המרכזי ורוב החוף הצפוני 
של מערב אמריקה הדרומית וחלק מדרום מזרחה של יבשת 
זו. בייחוד זעומים הם׳ באיזורים המרכזיים של הרמות הבי 
רומטריות הסובטרופיות בשוללם המערביים של היבשות. 
שם משתרעים המדבריות החפים של כדור הארץ. לא זו בלבד 
שהממוצע השנתי בהם עשוי להסתכם במ״מ ספורים במקו¬ 
מות מסוימים, אלא שלמעשה אין יורדים שם מ׳ כלשהם 
במשך שנים ורק גשמים מקריים מאפשרים חישוב "ממוצע" 
גדול מ 0 , למשל בצפון צ׳ילה. ואמנם גם במדבריות הצחי¬ 
חים ביותר קשה למצוא מקום שבו לא ירד גשם כלשהו 
במשך שנים רבות. ממוצע שנתי גדול מ 2,000 ם״פ מצוי 
בכמה חלקים של דרום־מזרח אסיה, בעיקר בחופים המער¬ 
ביים שם, בנפאל וברוב האיים! בחלקים מחופה המערבי 
של אפריקה (בין המשוח ו • 10 צפון) ובחוף המזרחי של 
מדגסקר; בחוף הצפוני-מערבי של יבשת אמריקה הצפונית 
ובחלקים של אמריקה המרכזית! בחוף הצפוני־סערבי והד־ 
רומי-פערבי של יבשת אפריקה הדרומית, בחלק מהחוף 
המזרחי שלה וברוב אגן האמזונס (ע״ע). המקומות הגשומים 
ביותר על פני כדור הארץ הם ההר ויאליאלה באחד מאיי 
הוואי, המקבל כ 11,500 מ״מ בממוצע לשנה הודות לרוחות 
המזרחיות הטרופיות השכיחות שם, וצ׳ראפונג׳י בחבל אסאם 
שבצפון־מזרח הודו, עם ממוצע שנתי קרוב לערד זה 
הודות לפונסון הטרופי הדרום־פערבי בקיץ. לא ידועים 
ערכים דומים במקומות מישוריים. 

כמות הם׳ השנתית הממוצעת לכדה״א בכללו נאמדת 
ב־ 990 ם״מ בקירוב. עפ״נ היבשות, החופשות 29% משטח 
כדה־א, אומדן הממוצע הוא כ 660 מ״מ בלבד ועפ״נ הימים 
כ 1.120 פ״מ, כך שרק 19% מכמות הם׳ הכוללת של כדה״א 
יורדים על שטחי יבשה. על פ׳ בא״י ע״ע, עמ׳ 165 . 

השתנות כפויות הם׳ השנתיות. מידע על 
נושא זה חשוב בתכנון חקלאי והקמת מפעלי מים. הטובה 


יחסית ׳על כסויות הסיסקעים זדענתיזת 

בין השיטות הסטטיסטיות שלפיהן חישבו את השתנות הם' 
בכל היבשות היא ההשתנות היחסית, המוגדרת כיחס בין 
ממוצע הסטיות המוחלטות של הערכים הבודדים מהממוצע 
החשבוני לבין הממוצע עצמו, מבוטא באחוזים. נמצא שה- 
השתנות היחסית יורדת עם עליית כפות הגשם, כלומר במ¬ 
קומות גשומים ההשתנות היחסית נמוכה בהשוואה למקומות 
צחיחים. שיעורי ההשתנות היחסית מושפעים גם מגורמים 
גאוגרפיים־פיסיים ותנאים אקלימיים מקומיים! למשל, היא 
גדולה באיזורי אקלים יבשתי וקטנה בקרבת האוקיאנוסים. 
מפת השתנות הס׳ (פפה ב׳) היא השלמה הכרחית למפת 
המשקעים. מעיון במפה ב׳ מסתבר שערכי השתנות יחסית 
הנמוכים פ 10% מצויים באיים הבריטיים, ברצועת אירופה 
מבלגיה עד דרום חצי האי הסקנדינבי ובחלקים של צפון־ 
מזרח ארצות הברית, מערב בורמה ומערב סומטרה. ערכים 
הגבוהים מ 40% מצתים בעיקר במדבריות הפלנטריים הח¬ 
מים (ר׳ לעיל), אך גם במדבריות לא חמים (חלקים של 
אירן וצפון־מערב סין), וכן בקצה הטרופי המזרחי של יבשת 
אמריקה הדרומית. ערכי ההשתנות היחסית הגבוהים ביותר 
הידועים לנו הם: 71% באי הטרופי פולדן באוקיאנוס השקט 
(ערך גבוה הראוי לציון מפני היותו משולב. שלא כרגיל, 
בכמות פ׳ שנתית ממוצעת גדולה, מעל 700 מ״מ). 87% 
במפרץ וולויס בדרום־פערב אפריקה ו 94% בתמד שבמדבר 
סיני. 

השתנות הם׳ נדונה כאן לגבי תקופה של כמה עשרות 
שנים בלבד, אך כשם שיש שנים בודדות גשומות או יבשות, 
כך יש גם תקופות שלמות (למשל של 30 שנים) שהן גשומות 
או יבשות. מנתוני תקופת מדידות המי ב 100 — 200 הש¬ 
נים האחרונות מסתבר שבמקומות שונים על כדה״א היו 
אמנם תנודות ברורות בממוצעי הכמויות של תקופות 
בנות עשרות שנים, אך לא שינויים גדולים (באיזורים 
שונים היה בתקופות מסוימות שוני במגמה ובגודל של 
התנודות). בסאות ובאלפי שנות התקופות ההיסטוריות, שבהן 
לא נערכו מדידות כמותיות, נשארו תעודות כגון מידות 











719 


משןעי 


720 


יבולי השדות, מפלסי המים בימות וכר, ומהן ניתן להסיק 
איכותית שבתקופות אלה אמנם חלו שינויים גדולים בכמויות 
המי; אולם השינויים בתקופות ההיסטוריות לא היו ממו¬ 
שבים ולא בו-זמניים בכל איזורי כדה״א בניגוד לשינויים 
בתקופות גאולוגיות. 

התפלגות הם , הממוצעים בין עונות ה¬ 
שנה (משטר המי) השונה לא פחות מהכמות השנתית 
שלהם. ארבעת המשטרים העיקריים של המשקעים (רבים 


בכל עונות השנה, דלים בכל עונות השנה, דלים בחורף 
ורבים בקיץ, דלים בקיץ ורבים בחורו) והגורמים הקובעים 
את אופים כבר נדונו בקצרה ((ציור 3 ). משטר הט׳ המפורט 
לכל חודשי השנה מצטרף למשטר כזה של הטמפרטורות 
בקביעת סוג האקלים השורר במקום לפי שיטת קפן [־ס £6 
״*!] (ע״ע אקלים, עם׳ 599 ). לפי שיטת מיון זו נחשבת 
הצמחיה המקומית לביטוי הטוב ביותר של מיכלול האקלים. 
כל אחד מטיפוסי האקלים של קפן מסומן ע״י אותיות המגדי־ 


סבלה א 

ממוצעים רב־שנתיים של כמויות המשקעים (במ״מ) בתחנות יציגות לטיפוסי 
האקלים ומשטרי המשקעים שלפי שיטתקפן־טרווארתה (תקופה: 1931 — 1960 ברוב התחנות) 


לפירוט האותיות המציינות טיפוסי אקלים ופירושו — ע״ע אקלים, ענו 599 , הגדרה מספרית מדוייקת נמצאת בספרו של סרווארתזז 










































721 


מש;•;ים 


722 




11 

1 



— 

"ז¬ 

־ח 


ן - 

£ 

7 

¥ 



ח 7 

רו 

7 






3 



71 

£ 




11 





1 






1 ־ 7 

— 


-ך, 

—־£ 


!¬ 


׳י״דזוז^ר 

- 2 *־* 


-4— +- 




ך־ח 

-ר 


ק־ 

- 



־"*"•יי* 



־ 7 ־ 


-.4 

_ 

_ 

■4- 

ל 





_ 

7. 

_ 



־ 

> 


<י. ני׳י־מח 



־ 

י נ 

... 

— 


1 ־ 

1 _כ 

93 



1_ 








ן 

ח 


•י:ר 

ע: 12 

1 

1 









!1 

_ 



י* - 7 - : - 

—ג 

~ 4 ־ 



0 * 1 ■ י 1 ז נ] י■ 


ציור 4 : כפויות הם־פקעים הסירניות בם*פ:י זמז •פונים על פ:■ כיור הארץ 


רות בעיקר את ערכי ד.סמפ׳ ומשטרי ד,מ׳ 
באורח כפותי. 

יעילות ה מ׳ תלויה לא רק בכמות 
הגשם היורדת אלא גם בשיעור ההתאדות 
מפני הקרקע והטראנספידציה מצמחים 
(אוואפו־טראנספירציה), אך בעוד שקיי¬ 
מים נתוני ם׳ בשפע. ידוע רק מעט בדבר 
תפרוטת הפסדי ההתאדות. משום כך מש¬ 
תמשים בנתוני הטמפרטירה שהיא גורם 
חשוב בין הגורמים הקובעים את ממדי 
ההתאדות הכוללת. 

התאדות זו בפועל בתנאי חוס רבה 
מזו שבתנאי קור. כך ש 600 מ״מ גשם 
לשנה מספיקים ליצור אקלים גשום עם 
יער 1 ת באירופה הצפץ־מערבית הקרירה. אך אותה הכפות 
באיזורים הטרופיים החמים של אפריקה מביאה לתנאי אקלים 
צחיח־למחצה שבו צופה רק עשב דל. כמו כן, אס חלק גדול 
מכמות הגשם השנתית יורד בחודשים החמים, ההפסד ע״י 
ההתאדות גדול יותר מאשר לו היתר, מרוכזת בעונה 
הקרירה. 

בטבלה א' מצויים נתוני משטרים שונים של פ' ב 20 
תחנות נבחרות המייצגות טיפוסים אקלימיים שונים לפי 
שיטת קפן־טרווארתה. 

יעילות המי גדלה לא רק עם פהיתת האוואפו־סראנספי־ 
רציה (הטמפרטורה) אלא נם עם פחיתת שיעור השתנותם 
משנה לשנה, ועם ירידת עצמת הגשם, שהיא אחד הגורמים 
הקובעים את שיעור הפסד מי הגשם מחמת הנגר העלי (זרי¬ 
מה וניקוז). 

עוצמות הפ׳ וכמויותיהם המירביות. בשם 
"עצמת־גשם" קוראים לכסות הגשם ביחידת־זסן, כגון ימפה 
או שעה. ערך שימושי, למשל, לצורכי תכנון רשת של צינו¬ 
רות ניקוז. נודע לנוסחות ולעקומים המתארים את עצמת 
הגשם המירבית (מ- מ לשעה) הממוצעת לחלקי 
שעות עד מספר שעות במשך זמן הסופה, בפונקציה (יורדת) 
של משך זה. לכל "תקופת חזרה" (מספר מסוים של שנים) 
משרטטים עקום מיוחד. כך שמקבלים בתחנה מסוימת סדדת 
עקומים יורדים שמהם ניחן להסיק את עצמת הגשם הממו¬ 
צעת מעל ערך מסוים (במשך זמן קצוב) שנרשמה אחת 
ל־ 10,5 , 25 שנים וכר. בארצות שונות רב השימוש בעקומים 
כאלה, אך השימוש בכל אחד מהם מוגבל לאתר שעל סמך 
נתוניו נערך. 

יותר כללי הוא הקשר בין כמות הגשם המיר- 
בית המוחלטת ומשך הזמן שבו היא יורדת: 
התיאור הגראפי של פונקציה עולה זו על נייר דו־לוגריתפי 
מקורב מאוד לקו ישר׳ לא רק באתרים מסוימים באקלימים 
שונים, אלא גם עפ״נ כדור הארץ כיחידה אחת (ציור 4 ). 
לכל מקרה כזה מתאימה הנוסחה * 140 =־ מ, שבה מסמן ) 1 
את המכסימום המוחלט של כמות הגשם (במים) שירדה 
במשך פרק הזמן ס (מספר שעות העשוי להכיל גם הפסקות 
בירידת המי). 14 — מקדם הפרופורציה, ת — מעריך ההזקה 
וגבולותיו של ס שונים מאתר לאתר. מתוך עיון ברשימת 
הערכים המירביים המוחלטים של כמויות ד,מ', שנרשמו אי 
פעם בכל רחבי כדה״א, למשכי־זמן שונים, מסתבר שכמויות 
גדולות וקצרות-משך אינן מוגבלות לאיזורים בעלי כמויות 


שנתיות גדולות, אלא עשויות לקרות כמעט בכל האיזורים, 
אפילו בצחיחים; לא כן לגבי כפויות גדולות וממושכות, 
היורדות באיזורים בעלי מלאי גדול של אוויר חם ולח, בעט¬ 
ים של הציקלונים הטרופיים (ראה בציור 4 הכמויות בר־ 
איניון מ 9 שעות עד 8 ימים) או במונסונים של דרום־מזרח 
אסיה (ראה שם הכמויות בצ׳ראפונג׳י מ 15 יום עד שנתיים). 
לגבי כדה״א כולו התקבלה הנוסחה הבאה, המתאימה לפשכי 
זמן בין דקה אחת לשנתיים: ״ס 422 - מ. הקו הישר, 

שהוא התיאור הגראפי של פונקציה זו, משמש כ״מעטפת" של 
השיאים העולמיים. לגבי משכים מסוימים כבר נמדדו הכ¬ 
מויות הפירביות לפי הנוסחה או ערכים פחותים רק במקצת, 
בגון: 198 מ״ם במשך 15 דקות שנמדדו בתחנת פלאם פוינט, 
ג׳מאיקה, בתאריך 12.5.1916 : 1689 מ״מ ב־* 18 שעות בבלוב, 
ראיניון, 29.2.1964 — 28 : 3240 פ׳׳מ ב 3 ימים בסילאוס, ראינ- 
יון, 18.3.1952 — 15 : 16,369 מ״מ ב 3 חודשים בצ״ראפונג׳י, 
הודו. פאי-יולי 1861 : 40,768 ם״מ ב 2 שנים. צ׳ראפונג׳י. 
הודו, 1860 — 1861 . קרבתו של מעריך החזקה שבנוסחה ל 0.5 
מאפשרת לאמוד בקירוב את כמות הגשם המירבית בעזרת 
השורש הריבועי של מספר השעות הבלול בפרק-זמן פחות 
משנתיים: 4/0 422 = 11 . 

לצורכי השוואה יצויין כי הנוסחה המתאימה לישראל 
היא ס / 4 75 ־־ מ וכוחה יפה עד שעות ספורות של משך 
הגשם מ. כך, למשל, נרשמו 32 מ״ם במשך 15 דקות 
בטכניון, הדר הכרמל, 23.11.1949 : 59 פ״מ ב 35 דקות במעוז 
חיים, עמק בית שאן, 17,10.1957 : 116 מ״ם ב! 2 שעות בתל- 
אביב, מישור החוך המרכזי, 8.11.1955 . 

גשם מלאכותי. החל מאמצע המאה ה 20 נעשו מח¬ 
קרים לגבי האפשרות להגדיל אח כמות ד,מ׳ באמצעים מלא¬ 
כותיים (לגבי עצם השיטה, ע״ע עננים). מתקרים אלה מת¬ 
רכזים בעיקר באיזורים בהם משולבים מחסור במ׳ בהת¬ 
פתחות טכנית גבוהה (אוסטרליה, דרום־מערב אד,"ב ויש¬ 
ראל). הנתונים מורים שאפשר להגדיל את כפות ד,מ׳ 
הכללית בשיעור שמעל ל 15% אולם ה״זריעה" יעילה רק 
כאשר מצויים כבר באיזור עננים מסוגים מסוימים (דמויי- 
קומולוס). מסוף שנות ה 60 עיקר המאמץ המדעי מופנה 
לשיפור שיטות בחירת התנאים המבטיחים תוספת מ׳ ול¬ 
שיפור שישות הזריעה עצמן. 

מכשירי מדידה. המכשיר המקובל הוא מד־הגשם 
(ציור 5 ). מד-הגשם הנפוץ בנוי, בדרך כלל, משני חלקים. 
בראש החלק העליון יש פתח בעל שטח תקני המוצב אופקית 





723 


724 


משןעי: — מ/ טטה 


בגובה {- 1 פ׳ פעל הקרקע. פי הגשם נקלטים בפתח העליון 
ופועברים באמצעות פשפו לפיכל הנמצא בחלק התחתון 
של פד־הגשם; המשפך גם פונע התזת טפוח־פים פהפכשיר 
החוצה. צורת הפיכל והחופר שפפנו הוא עשוי פוגעים הת¬ 
אדות מהפים שנקלטו בו. לצורך קביעת "כפות הגשמי׳ 
פועברים פי המיכל לבום מדידה מכוילת (משורה). יש מדי- 
גשם שבהם המיכל שקוף ופכויל. כך שהוא מראה ישירות 

במד־הגשם הרושם 
אוטומטית את הכ¬ 
מות יש, בדרך כלל. 

מצוף שאליו מחובר 
עט הרושם את גו¬ 
בה המים ברציפות 
על פני גליל נייר 
המונע ע״י מנגנון 
שעון (יש גם מדי- 
גשם־רושמים אח¬ 
רים).לרוב מחובר אל 
הפיכל צינור גישתה 
המרוקן אותי כל אי¬ 
פת שפני המים עוב¬ 
רים גובה מסוים. 

לשם פדידת כפות 
בם ' כל !כם,תי נם יי" ב 0 ,־י י ה השלג יש להפיסו ולמ¬ 
דוד את ערך פימיו. רצוי להשתמש בפד־גשם שפפנו אפשר 
להסיר את הפשפך, לשיפור קליטת השלג, וסביבו אפשר 
להתקין פגן־רוח, למניעת ערבול האוויר בסביבת המכשיר. 
כן אפשר לפדוד את כפות השלג ע״י דגימה, על שטח 
מישורי. והרחק פכל פחסום. מד־שלג אחר מורכב פחופר 
רדיואקטיווי (ע״ע) הנטוע בקרקע ופולט קרינה כלפי מונה 
הנמצא גבוה מעליו. השלג הנערם בולע חלק מהקרינה. 
יתרונו של פכשיר זה ביכולתו לשדר את נתוניו באמצעות 
דדיו ולכן אפשר להציבו הרחק מכל נקודת יישוב. יתרונות 
כאלה אפשר לנצל גם לגבי מד־גשם ומכשירים למדידת 
אלפנטים אקלימיים אחרים. 

לשם מדידת כמות מ/ פכל סוג שהוא, חשוב להציב 
את המכשיר בפקום המייצג ככל האפשר את הסביבה מבחי¬ 
נת הטופוגרפיה והנוף. למי במיתולוגיה, באמנות, ■במסורת 
ובפולקלור ע״ע גשם. 

ג״ס טדיוודתה. (עב׳: א. שיק-הנה מרגלית, 1963 ). מביא לתורת 
האקלים. 1954 : • 5 ) 17 ( 0 [ 7 ) 3 1 {)}/ 1 () 711 ) 70113 )¥ ) 1 ( 1 ,[? 81 ..£ 

. 13 .{ .ז 0£ ? 0 ) ) 2873 7 ) 3 5 ^ 750/110 ) 3 )! 13 5 ) 3 ) 1 ת 511771 

׳( 0710/11111 ^־ ) 7/1 , 01 גזו 001 .¥ ; 929 [ י(/י צ £ ^^ £1011. X ־ 1 ז 1£ צ 6 
.ז ; 1941 ,( 69 .ח 10 \) הס 17011 ? 1 ) 76 ? /ס 

- 116 ) 11 11711 1 ^ 1117 * 07101 ( 2 ) 11 ) ה 0 ,)■! 6 ) 105 ^ . 5 .] - ווחגוחט 8011 
; 1949 ,( 30 .? 50 .]?!׳ל! .רת 1 / . 131111 ) ה 0 ו 1 סוי? 1 )) 7 ? 1 ס ץ/ו 1 ו!/ 

1 ) 5 1 / 0215 ! ! £0 10110011 0713 011 )) 0 17131071 , 8311111116 . 14 .ע .ן 
. 1965 ,( 93 .׳ 3 ?)! .חס^) ) 073 ) 6 ? 10 ) 13 

י. כ צ. 

משקפקש. ע״ע עךש 1 ת; עין. 
משיןפת- ע״ע טלסקים. 

משתא (-ג 1 >.), ארפון מתקופת בית-אופיה ( 720 בערך). 

32 ק״פ פדרום לרבת-עמון. פאז גילהו לירד(ע״ע), 

ב 1840 , שימש נושא למחקרים רבים. המתתם המרובע 
( 144 מ׳ א 144 פ׳ בפנים) של פ׳ מוקף חופת אבן־גיר פסו־ 


את כמות הגשם. 


י* 4 ן \ 
/י־' 


111 ־< 0 חים* >נינ שס׳א *•ס • 




צי*ר י' ־ :יד ג״־ם 5 פ- הק־ י־עדאלי 
(סובר באורה בי; 5 א; 0 'י. הנשם נאסף 


תתת (בעובי 1.70 
מי). חלקיו הפנימיים 
נבנו עפ״י מודד של 
חלוקה סימטרית פ־ 
שולשת. לקביעת ש¬ 
נות הבניה של המב¬ 
נה כולו נודעת חשי¬ 
בות מיוחדת לאולם 
(או חצר) שבפינה 
הדדומית-מזרחית ב־ 
חטיבת־הכניטה: אפ¬ 
שר ששם היה מסגד 
למשמר הח׳ליף. חטיבת הארמון, שבנייתה בלבד הושלמה, 
היא מוקדו המלכותי של המבנה המורכב כולו. 

בתכנית המפוארת של מ׳ ובחזיתו. המעוטרת עיטורים 
מיוחדים ומורכבים שנושאיהם נלקחו מעולם הצומח והחי, 
הגיעה האמנות האופיית בזמנו של הח׳ליף אל־וליד 11 
לפרום פסגתה. (חלק פן החזית הועבר אל מוזיאון פרגאמון, 
שבמזרח ברלין). משמעותו של ארמון מבוצר זה מובנת 



קטע מחזית ארם.'! םי 1 תא 


מתוך המסורת הארכיטקטונית האימפריאלית של רומא ושל 
ביזאנטיון, ומתוך המסורת הפרסית־פסופוטאפית. יש מקום 
לסברה, שמלבד חיי החצר המפוארים שהיו בו, שימש מ׳ 
נם מרכז לפעילות תקלאית-כלכלית, ואולי זה היה אף עיקר 
ייעודו. 

0713 1 ) 47 ; ,) 11 ו 1 )) 111 /) 547 ) 1/1 / 0 . 81111 4 , 11 ש/י\גשת 0 . 0 .\/ . 14 
71 * 117111 \ 1 ( £071 ,. 1 > 1 : 1961 , 431-434 , 1510171 / 0 }){סי/ס 
5 )/ 130 .) 50771 , 011 061 ) 1 . 11 ; 1969 . 578-606 , 1 , 76 * 1 )))) 11 /)! 3 
1 >מב ? 1 ת 131  1 >^ £1 ו 1,11 ). חיבוריו האחרים 
ת 1 נת 13 ז £5111510 ! 10 '־ 1 (״פרחי ההיסטוריות״)! -חל. 111310113 
וחנת 810 ("תולדות האנגלים") הם עיבודים מקוצרים וסתומ- 
צתים של "הכרוניקה הגדולה*. 

עם זאת לוקים חיבוריו ההיסטוריים בכתיבה מרושלת 
רצופה שיבושים ובחוסר דיוק. כתיבתו מגמתית ומסלפת — 
לעתים בכוונה — את תיאור ההתרחשויות, או את תכנם של 
מסמכים. 

ה״כרוניקה" שימשה מוסת לאסכולות היסטוריוגראפיות 
עד שלהי יה״ב. לראשונה הודפסה ב 1571 . מ' היה גם אמן 
מוכשר ועיטר בסו ידיו את כתביו ההיסטוריים, הוסיף להם 
ציורים ומפות של אנגליה וארז הקודש, התופסות מקום נכ¬ 
בד ביותר בתולדות הכארסוגראפיה. בין היתד משמשים חי¬ 
בוריו מקור קדום לתולדות שלטי-האבידים (הרלדיקה) ומ¬ 
צוירים בהם בדייקנות רבה כ 130 שלטים. 

מהד׳ ביקרתית של כתביו הוציא 0113111 . 11 . 11 , בסדרת 
ה 5011£3 110113 . 

. 11 ; 1944 ■ 0 <ו 10 >וז) 1# .£ , 0316131111 . 3 [ .^\ 

. 1958 . 1 \ ,תס^נובנ/י 

אם. ל. 

מתואלים (. 12 ^ 31 ), בני כת שיעית (ע״ע אסלאס, עמי 
983 — 984 ! שיעה) בלבנון. מקור השם (הקיים 
מאז המאה ה 17 ) ב״ולאיה״ — הנאמנות לעלי (ע״ע) 
שהיא אחד מיסודות אמונתם. בעדה כ 250,000 נפש. 
והם מרוכזים כיום בדרום לבנון (בנפת סרג׳ עיון 
הם מהווים כ 4 ל מהתושבים, ובנפח צור כ 80% ) וב¬ 
מזרחה (בעיקר בצפון הבקאע: למעלה מ 60% מהתושבים). 
רוב בני העדה איכרים עניים הקשורים בקשרי אריסות מזה 
דורות לבעלי אחוזות גדולים! גם בערים (צור, צידון, ביי¬ 
רות) הם בני המעמדות הנמוכים. זוהי העדה המפגרת ביותר 


במדינה מבחינה כלכלית וחברתית. — ידוע על מציאותם ב¬ 
שטח הנקרא עתה לבנון מהמאה ה 9 . במאות ה 16 וה 17 הת¬ 
חזקו. ואף נהגו לשלוח מורי-דת לפרס השיעית. משנתחזקו, 
התנגשו במתנים (ע״ע) שבצפון ומקצת הברונים ברחו דרו¬ 
מה• במחצית הראשונה של המאה ה 18 היתה ידם של הם- 
רןנים שבצפון על העליונה והם גירשו את הם׳ לדרום. שם, 
ובצפון א״י (בכפרים שקיף, תבנין, הונין. קדם, מלכיה, נבי 
יושע, צלחה. תרביח׳א ונבי רוביו). קיימו במשך כל המאה 
שלטון אוטונומי, לרבות כוח צבאי. הם הקימו מבצרים (בש־ 
קיף. תבנין ועוד) והתעשרו מגידול כותנה. בסוף המאה ה 18 
נשבר כוחם הצבאי, ובמרוצת המאה ה 19 אף נחלש והלך כו¬ 
חם הפוליטי והכלכלי. איזורי מגוריהם לא נכללו במסגרת 
המחוז הנפרד של לבנון, שהוקם בסוף המאה ה 19 (ע״ע 
לבנון, עם׳ 164 ), במסגרת הקיסרות העותמאנית. 

החלק שהם לוקחים במנגנון המדינה קטן מחלקם באוב־ 
לוסיה (כ 18% לפי האומדן הרשמי). בפרלמנטים של 1960 
ושל 1964 הוקצו להם 19 נציגים (מתוך 99 ). ומקובל שיו״ר 
הפרלמנט הוא מבני עדתם. בשנים האחרונות ניכרת בקרבם 
מגמה להתאגד התאגדות פוליטית, על בסיס על־משפחתי. 
העדה ממשיכה לשמור על מסגרות ארגוניות. משפטיות ופו¬ 
ליטיות יהודיות, שהן נפרדות לחלוטין מן היסח־ המסלמי־ 
סוני. 

י. שמעוני, ערבי ארץ־ישראל (מפתח בערכו), תש״ז! 

1 * 1 > 16 ז 1£1 ז 0 ' 1 1 ) מג>׳)/. 1 ) 11 ) " €5565 ?" 5 * 1 .לחסווו וונגע . 11 
. 1929 ,( 39 — 23 , 2 //ו 1 צ ,מ 0 ־־ 11 ״ 1 תו) 115 > 1 ) 1 ) 0 ^ 4 { 

אם. כ. 

מתודולוגיה (יור = תורודהדרך), תורה החוקרת את 
דרכי המדעים, מצד אורח־החשיבה שלהן ועיסוק 
בנתונים המסוימים שמדע מסוים עסוק בהם. כשם שלכל מדע 
דידקטיקה משלו, דהיינו אופן הוראתו, כד יש לכל מדע דרך 
מיוחדת של חקירה. הם׳ חוקרת את הדרכים האלה. את 
המשותף להן ובהתאם לכך היא מבחינה בסוגים של מתו¬ 
דות : מתודות אנאליטיוח (מנתחות) וסינתסיות (מרכיבות). 
מתודות רגרסיוויות ופרוגרסיוויות. מתודות דדוקסיוויות 
ואינדוקטיוויות, וכר. אך מעבר לפרסים אלה, אשד מקומם 
בתורת־ההגיון (ע״ע) מתייצבת השאלה: האם ישנה דרך 
אחת. כביכול דרך־המלד, לכבוש אח האמת כדי לסכם בה 
את אורח־החשיבה והדיון של המדעי או. האם מתחלקות 
האמיתות עצמן לפי טבען לסוגים נפרדים, עד שנעשה בלתי 
אפשרי לקנות את כ ל האמיתות בדרך אחת. ליבניץ 
(ע״ע) הכניס לפילוסופיה את החלוקה היסודית בין אמי¬ 
תות הכרחיות ואמיתות עובדתיות כשביניהן 
מפרידה תהום. האם תתקיים תחום זו לעולמים ן 

תולדות המדע מראות לנו. שהמתמטיקה תובעת 
לעצמה את הזכות, להיות הלשון היחידה של כ ל המדעים 
ומבחינה זו מופת של אופן־חשיבה. במובן זה קבע קאנט: 
"אני טוען, שבכל תורת-טבע פרטית אפשר למצוא מדע 
אמיתי רק באותה המידה, שאפשר למצוא בה מתמטיקה". 
בעקבותיו הרחיבו חוקרי המאה ה 20 את הטענה הזאת על 
כל המדעים. כל המדעים חייבים. לפי זה, כמדעים לקבל 
את הלבוש המתמטי. 

זוהי הבעיה המרכזית של המי. הדרישה לשלטון כולל 
של המתמטיקה סומכת על טבע המספרים ועל היחסים שבי¬ 
ניהם. כל מה שמלמדת אותנו המתמטיקה על המספרים 
מיוסד על אמת נצחית והכרחית. גם אילו היה נשמד כל 



727 


מתודולוגיה 


728 


העולם הנסיוגי, ולא היו משתיירים עצמים שאפשר לספור 
או מי שיספור אותם, גם אז היו נשארים כל חוקי המספרים 
בתקפם (ע״ע ליבניץ). עמדת-כבוד זו נודעת למתמטיקה 
כבר אצל אפלסון (ע״ע). כשאפלטון בא לקבוע סולם של 
דרגות למושאים. הקצה למושאי המתמסיקה את המקום 
האמצעי בין עולם האידיאות ובין עולם המושאים החושניים! 
שהרי למושאי המתמטיקה נודעת נצחיות כמו לאידיאות, 
ומאידך גיסא קשורים הם לחומר, ולכן הם המכשירים המות¬ 
אמים לסידור השכלי של העולם החמרי. המתודה המתממית 
מנחילה אפוא סדר גם ל " ת ו פ ע ו ת ", המתוסרות, לפי 
אפלטון. סדר והתמדה. 

אידיאל זה של חדירת התופעות ע״י המתמטיקה התחדש 
בשלהי ימי הביניים ובראשית הזמן החדש. תולדות הפילו¬ 
סופיה החדשה מתחילות כידוע בחיבורו של דקרט (ע״ע) 
,.מאמר על ה מ ת ו ד ה". כיבושיו הגדולים של גלילאי(ע״ע) 
בתחום מדע הטבע, שהם כיבושים מתודיים, השפיעו על 
המדע כולו. גרוסיום (ע״ע) השתדל להעביר את המתודה 
המתמטית לתחום מדע המשפט והמדינה. המחוקק, בחוקקו 
חוקים פרסיים. מסתכל כביכול על נורמות תקפות. נשם 
שהסתכל מחולל העולם (דמיאורג) על האידאות כשברא 
את העולם. לכן דומים החוקים בתוקפם למתמטיקה. ולעיקרי 
המשפט נודעת אותה הבהירות כמו למושכלים של המתמ¬ 
טיקה. כשם שרוח האדם מוכשרת מתוך עצמה לבנות 
את מערכת הגודל והמספר במתמטיקה, כך נודעת לרוח 
אותו כוח־ הבניה בתחום ד,משפם. הרוח מצווה ומחוייבת 
על כן גם בתחום החוק להתחיל בנורמות שהרוח שואבת 
מתוך עצמה ולסלול לה מכאן אח הדרך אל החוקים 
הפרסיים (ע״ע פופנדורף). 

אולם כאן ניצב חוקר הם׳ בפני השאלה הקשה: האם 
יכולה הרוח לכבוש באופן אפריורי גם את הממשות בפר¬ 
טיותה י הבעיה הזאת עמדה בכל חריפותה כנר לפני 
אפלטון. היוונים הבחינו שישנו תמיד עודף של תופעות 
חושניות שלא נכבשו ע״י הרוח ודיברו על .,הצלת התופ¬ 
עות" בעיה זו נתגלתה בהתפתחות האסטרונומיה היוונית. 
זו היתה בנויה על כך, שהתנועה בעיגול היא התנועה 
הטבעית של כוכבי הלנת. אך ככל שהתפתחה נתגלה שישנו 
עודף של תופעות. שאי-אפשר להסבירן מתוך הנחה זו, 
ולכן היה צורך בתוספת עיגולי-עזר (אפיציקלים), כדי 
"להציל את התופעות". באופן זה נעשתה ,הצלת התופעות׳ 
למניע של התפתחות האסטרונומיה. 

הידיעה עצמה אפוא מותנית באי־הידיעה, לא רק במובן 
הפשוט שנקבעות בעיות שעל הידיעה לפתור אותן, אלא 
במובן עמוק יותר ועקרוני, שמהותה של הידיעה האנושית 
דורשת את הרקע של הבלתי־ידוע, נשם שקיומו של 
אי ייתכן רק בתוך האוקיאנוס הסובב אוחו. השגת המטרה 
של הידיעה במלואה היחד, מבטלת את מושג הידיעה. שלמה 
מימון (ע״ע) ביטא את הפאראדוכס הזה שבהכרתנו באופן 
חריף במלים; "ההכרה שלנו יש בה מקצת מן הטהור ומקצת 
מן הממשי. אלא שלאסוננו אין הטהור ממשי. והממשי אינו 
טהור. הטהור (הפורמאלי) הוא האידאה. שאדם מתקרב 
אליה מתוך השימוש הראלי יותר ויותר (ע״י האינדוקציה), 
אבל לעולם אינו יכול להשיגה". (ש. מימון, תולדות חייו, 
עם׳ 232 ). אולם, כלום אפשר למצוא על יד המתודה המתמ¬ 
טית דרכים אחרות ל,הצלת התופעות׳. בראשית הסאה ה 20 


הדגישו פילוסופים גרמניים כמו וינדלבנד (ע״ע) ובייחוד 
ריקרס (ע״ע) בספרו -ת 1550 ׳*ר 1111 בח !-ל! 010 

(,)!., 1 >, ("הגבלות של יצירת המו¬ 
שגים של מדעי הטבע"), 11929 שדרך מדעי הטבע אינה 
מתאימה למדעים ההיסטוריים וכי צריך למצוא מ׳ אחרת, 
המבוססת על תפיסה ערכית של המציאות. אך גם ההת¬ 
פתחות של הפיסיקה עצמה דרשה דרכים חדשות להצלת 
התופעות׳. כמו במקרה של פיסיקת הקוואנטים המסבירה 
את האור על ידי שתי תאוריות (גופיפים וגלים) הסותרות 
זו את זו כשאנו מנסים להגשימן במודל מוחשי (נ. בור 
1928 ). תורת הקוואנטים חוללה מהפכה מתודולוגית בפי¬ 
סיקה. התופעות בטבע אינן בלתי-תלויות באיש המבצע 
את הניסוי. כמו שהניחה הפיסיקה של ניוטון. עצם הניסה 
משנה את התופעה. "כל הסימנים מעידים על כך, שמדע 
הטבע בהסברת יסודותיו והמתודיקה שלו יצטרך להתרחק 
ממה שנראה לחוקרים עוד בתחלת המאה ה־ 20 כמטרה אידי¬ 
אלית של המדע, דהיינו סילוק של כל יסודות סובייקטיוויים 
מתמונת־העולם של מדעי הטבע". (סמבודסקי, ר׳ ביבל׳). 

בזה מובילה המי אל בעיה יסודית של תרבותנו: .,הא¬ 
מונה בכל-יכולתו של המדע נעשתה למיתוס של זמננו 
ובכך מראה המי עצמה, שיש גבולות לידיעתנו. המדע אינו 
יכול לטפל במקרה הפרסי, בעוד שהאומנות עושה 
דוקא את המקרה הפרטי למושאה וע״י כך היא מגלה לנו 
ממשויות, שלפי מהותן אינן ניתנות לטיפול ע״י המדע" 
(ססבורסקי, עמי 340 ). כך לא יוכל המדע, מטעמי מ׳ אלה 
להסביר אף פעם את התופעות שהפאדאפסיכולוגיה מטפלת 
בהן, מכיוון שאי־אפשר לחזור עליהן לפי רצוננו. 

המי, המקבלת את האורינסאציה שלה ממצב המדע 
כיום, באה לידי מסקנה, כי לניסיון לבטא את הטבע כתרגום 
שכלתני הושמו גבולות עקרוניים ע״י קיומם של יסודות 
אי-שכליים באדם או בטבע עצמו. 

בתקופה האחרונה רבו הדיונים במתודות מיוחדות למדעים 
מיוחדים. מאז עמדה השאלה של המי של הפסיכולוגיה בגלל 
היות הפסיכולוגיה עסוקה בנפש או בתופעות נפשיות, עלתה 
הסוגיה של הס׳ של מדעי-החברה וכן מצויים נסיונות להציע 
מתודולוגיות למדעים שאינם פורמאליים כמו תורת המשפט 
וכד. עניין זה חידש את תשומת הדעת של פילוסופים ברטו¬ 
ריקה כסך־הכל של אפני טיעון שיש בהם הבאת ראיות 
אך לא הוכחות ממש (וע״ע: הגיון, תורת ה־, אינדוקציה. 
דדוקציה: מדע, פילוסופיה של ה־). 

■ 0 . ה. ברגמן, הפילוסופיה של שלמד, מינזון, תשכ״ז 2 , 
10 ) 500111 / 0 5 ) 1100 ,(. 6115 ) 1 >תב 101 א — ע €0 נ^\ .ק .? 

־ £1 10 ) 1 ) 1 ) 500 / 0 70015 ) 5 ^ , 61 קן 1 ו 116 ■ 0 . 0 ; 1957 ,) 711011211 
, 100710 )' 1 ' 1 ) 1171 1001071 ) 1111 ? ,־*> 1 <ד 801 תז 52 . 8 ; 1965 ,! 07101107 ) 7 } 

107 > 0 ) 1 . 10/1 1771 7 ) 71 / 11 }/ 107 ) 1071 ) 071 ( 1 50 / 10 ) 51/501 ( 7/1 115 ( 1 

7710(10711071 7 / 1 ) 15 (/(, 1966 ; 11 . ? 6181 , 11171 ( 1 , ! 401(07 071(1 
! 4 / 01 / 104 , 1966 ; ?-1. 11111X86, 50107111(10 ? 050070 / 1 , 1-11, 1967; 

;* 1967 , 5010/100 )ס 010110115 ? 500101 10 /' 7 ,■ 61 ו 1 ז׳׳״ס־ו 0 . 0 .( 
,(. 1 ) 6 ) ־ 1611161 ( 1 ; 1968 , 1 ) 0 ( 14011 10 ) 1 ) 1 ( 5010 1/10 071 , 15 '־׳ו 3 נ 1 .{.( 

■ 1 )/ 1 0/10 5 ) 01 { 51077 ( 5 1 ) 1771 4/15107151/10 , 5602710 ) 15:07150/1111 ׳ 11 07 ( 1 
10 ) 50107111 ) 0 1.0210 1/10 ,תסקנןס? .מ ; 1968 ,{ 101 ) 1075110/11171 
) 010/7771011 ( 01 (£ 1/10 071 ,( 80117.013111 ״ 1 ; 1968 2 , 1 ( 07 ' 1001 ) 0 
7177105 ) 00071 ? 171 15105 ( 7/1 1001 ) 7/10010 ) 0 7101/1045 ( 1/10 )ס 

10 ) 1 ) 501071 , 6 זז 13 ־ 1 , 11 ; 1968 ,( 3 ח 11 £ 3 י 1 12 > 111 ( 6 ^ ׳{ 8 . 1631151 ) 
5 ־>וןק $11 ,? — ז 6 $ 56 כ 11 זש 8 ־ 1 ('> 1 /? . 5 ; 1969 ,)!/ 7/10112 
; 1969 , 401/104 ( 0714 50107100 , 1 ( 7/1 ) 7/11/050 ,(. 15 > 6 ) 11116 ^ 

0/71 : 1 ( 07 ) 1115 0714 1 ( 7/1007 171 15 ( £550 ,(. 1 ) 0 ) 111611166 
׳{ 0 ?אז 1 ל 0 . 0 . 11 ; 970 ( , 071005 ) 50 01 ) 500 10 /) 0 ) 77000/1 } 7 )// 
. 1970 , 05 ) 7/1007 0 ))) 501£711 / 0 1071 ) 710 ) £1 0714 14011170 7/10 ,(. 611 ) 

ש. ה. ב. 



729 


מתודיוס — מתח־פניס 


730 


מתודיוס• ע״ע קיריליוס ו?תוךיוס. 
מתוךיזם׳ מתודיסטים ( 11515 ) 0 ** ,!"!;!}ס*־]"!), 

עדה דתית פרוטסטאנטית באנגליה, אה״ב וברחבי 
העולם, המתייחסת על קבוצת החסידים המתודיסטיים שייסדו 
האחים ג׳ון וצ׳ארלז וסלי ב 1738 . ג׳ון וסלי (ע״ע) עצמו 
הגדיר את המתודיסטים כנוצרים הנוהגים לפי המתודה 
המונחת ביסוד כתבי־הקודש ומתמסרים באורח שיטתי לחיי 
סהרה, לגאולה ולהארה פנימית. המייסדים הפכו את ההטפה 
לעיקר בהתעוררות הדתית ולאמצעי חשוב להגיע לחוויה 
פנימית עמוקה. היחידה הבסיסית של ר.מ" היתד, "העדה" 
( 5001017 ). כל ״עדה״ התפצלה לקבוצות ( 0135505 ) של 12 
חברים או יותר, בעלי רקע חברתי ומקצועי דומה, בהדרכת 
מנחיג־מטיף שנפגש עם חברי קבוצתו וביקרם מדי שבוע 
כדי לעמוד על מידת ההתקדמות הדתית לקראת הגאולה 
האישית. אט אט צצו מרכזי הטפה מתודיסטיים בבריסטול, 
לונדון, ניוקאסל ועוד, ובהם התכנסו המתודיסטים לשמיעת 
הטפות ולקריאה בכתבי-הקודש, לא בשעות המקובלות 
לתפילה בכנסיה. מאז 1740 נעשתה עיקר העבודה בידי 
מסדר של מטיפים חילוניים, נודדים ובני המקום, בהתנדבות. 
מטיפים אלה, שבדרך כלל לא השתייכו אל הכמורה הרגילה, 
התכנסו ל.,אספות" (! 00 ״ 000 )״ 00 ) שנתיות קבועות, שהפכו 
למוסד הנהגה ופיקוח של המתודיסטים. אעפ״י שהמתודיסטים 
קיימו בנאמנות את התקנון הווסליאני 17311011 סל! 0£ 1111105 
$0010005 ("תקנות העדות המאוחדות"), ראו את עצמם 
בנים נאמנים לכנסיה האנגליקנית ולעקרוגותיה הדתיים. 
מנהיגי המתודיסטים ביקשו לטהר את הכנסיה, להפיח בה 
רוח חדשה ולהשפיע גם על הכמורה האנגליקנית לאמץ את 
הקפדנות המחמירה בפולחן הדתי. האיחוד עם הכנסיה 
האנגליקנית נשמר בקפדנות כל יפי חייו של וסלי. ואולם 
עמדתם העויינת של מנהיגי הכמורה הרשמית וסירובם 
להעניק לסתודיסטים את סקרמנט האוכריסטיה גרמו, לאחר 
פותו של וסלי ( 1791 ), להתבדלותם שנים רבות היו רבבות 
מתודיסטי״ם בלא סקרמנט, ומשום כך הוסמכו כפרים מקרב 
המטיפים החילוניים לצורך זר¬ 

ד,דוקטרינה הפתודיסטית הרשמית משוקעת בארבעת 
כרכי הדרשות ( 50010035 ) ובפרשנות של ג׳ון וסלי סס 70105 * 1 
1051331031 ׳״ 170 0 * (״הערות על הברית החדשה״), 1754 , 
ששימש כמדריך רשפי לפתודיסטים. הגאולה סן החטא היא 
אולי מן הדוגמות המרכזיות, והיא נוגדת את ההשקפה 
הקלוויניסטית בדבר הגזרה הקדומה (ע״ע, עס׳ 585 ). שלא 
כל אדם נבחר לגאולה. וסלי נמנה עם חסידי ארפיניום 
(ע״ע)., וטען כי כל אדם המבקש באמת ובתמים להיגאל 
מחטאיו יכול להגיע לגאולה שלפה בתנאי שיתחרט על 
מעשיו ויחיה חיים נוצריים אמיתיים, הנוטעים הרגשת 
ביטחון במציאות רוח-ד,אלוהים וברצונה בגאולת האדם. 
הפתודיסטים ראו את הכנסיה כקהילה של מאמינים, שבה 
מטיפים לדבר האלוהים ועורכים את הסקרמנטים בהתאם 
למצוות ישו. ד,סקרמנט לדידם הוא סימן של חסד ורצון 
אלוהי בלפי האדם, והם מקיימים רק את שני הסקרמבטים 
שקיים ישו עצמו: הטבילה והסעודה. בסקרמנט הטבילה 
שתי הבחנות רב־פשמעותיות: מצד אחד הוא מבדיל את 
הנוצרים המאמינים מיתר בני האדם, אבל הוא גם סימן 
להתחדשות וללידה חדשה. סקרמנט הסעודה הוא סמל 


האהבה, שחייבת להימצא בכל נוצרי, כדי שיאהב את רעהו, 
אך הוא גם סמל הגאולה שנגאל האדם בזכות ישו. ד,כנסיה 
המתודיסטית מדגישה פחות את הדוגמה, ויותר את אורה 
החיים הנוצרי וקיום חמור של מצוות הדת. 

המתודיסטים הוציאו את היסודות הקלוויניסטיים. והכירו 
ברוב 39 עיקרי האמונה האנגליקנית, שווסלי צמצמם ל 25 
עיקרים. זמן קצר לאחר מותו של וסלי נתפלגו חמתו־ 
דיסטים לפלגים, שפרשו מן האספה הווסליאנית הרשמית, 
בעיקר בגלל מחלוקות על רקע ניהול דמוקרטי של אספות 
המתודיסטים. במאה ה 18 סימל הם׳ את הצד הדתי 
של התנועה המהפכנית, שהעמידה את היחיד במרכז ההת¬ 
עניינות, וביטויה המוסרי היה סילוק חטאי האדם, שנחשבו 
כחולשה וכמידה מגונה שבאדם. במאה ד, 19 נתבלט המ׳ 
כתנועה בעלת בעורה חברתית־פוליטית שביקשה לא רק 
את השלמות הדתית של נפש האדם, אלא היתה שותפת 
לתביעות סוציאליות ופוליטיות ודרשה באורח מתון תיקונים 
הדרגתיים בלי לפגוע במוסדות המקובלים. 

ד,מ׳ נפוץ בחלקי תבל רבים — קנדה, אירלנד, סקוטלנד, 
אסיה, אוסטרליה, אפריקה ודרום אמריקה — בזכות פעילות 
מיסיונרית נמרצת. באה״ב נקט וסלי עצמו יזמה זו ושיגר 
לשם מטיפים נודדים מנוסים, והם נחלו הצלחה מרובה. קהל 
החסידים הגדול שם דרש. בייחוד לאחר מלחמת העצמאות, 
פתרונות תד־משמעיים בענייני הסמכת כמרים ובבעיות 
ארגוניות אחרות. ב 1784 נוסדה 31 ק 1500 ק* 11511 ) 111011101110 
01130011 ("הכנסיה חמתודיסטית האפיסקיפאלית") ד,עצ־ 
אית, ובראשה שני הממונים (הסופראינטנדנטיס) קוק 
( 001:0 ) ואזברי (עס■!*.^), שליחיו של וסלי.'הינד האמריקני 
מבוסם על אותן דוקטרינות כמו ד,מ׳ האנגלי, והן מוגדרות 
ב 25 עיקרי האמונה. אולם לדרשות של וסלי ולספר הפרש¬ 
נות שלו איו אוחד, סמכות רשמית כמו באנגליה. גם על הם' 
האמריקני עברו כפה התפלגויות בדומה לאלה של המ׳ 
האנגלי, וב 1939 התאחדו הפלגים ב 1151 ) 10 ( 1 * 1 1 ) 1711110 
0131011 (,.הכנסיה הפתודיסטית המאוחדת"). מספר חמתו- 
דיסטים ב 45 מדינות בעולם מגיע לכדי 35 מיליון, ושליש 
מהם באד,"ב. 

118 ) /ס 110 ) 780 €0771771071 176 0114 . $4 , 111011111 ־ £31 ^ .? .מ 

-*/ ? €0 701111 1 ) 871 $01181 18 )־ 1 ,, 141 ; 1945 ,. 1 ** 0 1188111/1 /^/ 7 
,ג>? 400 י 1 .^ 1 .[ 19571 ,..) €071 20111 £!/) ה) . $1 / 0 88 ( 1087 ) 
1487011 7/10 .ץש׳ 03% . 0 ; 1946 , 71011071 1 ) 871 801101 171 
6 ( 11 ־/ס 111011, 711(• 07^887X817071 ־ 8431 . 8 . 14 ; 1951 ,/׳ג /ס 

$11071 4 ,* 0 * 9 .׳ו 9 = ש^ 1 ../ז ;* 1953 ז /׳ג 

. 14 8714 $1010111071 , 411:011 * ס! . ז \\ . 0 ;׳ 1956 ,. $1 /ס -/( 97 ) 1115 
, $71551071-5 . 4 ! / 0 1 ( 7115/01 ,* 01:1 = 1121 . 0 .¥\ ; 1957 , 11971 ) 704 ־ 1 
171 /( 1 ) 1 ) 50 0714 . $1 ,£מ 34411111 .? . 8 ; 1957 — 1949 , 1-111 
8114 . 14 ,ת 0 ז 0 זד 1 ג 0 . 114 . 11 ; 1960 , 188111/8 ) 875 ? 4 ))) 10% ס 8 (/־ 1 
. 1961 , 875/7881118 ? 7115107184 71 ) 1 ( 181 ) $0 

מ. י. ם. - צ. בד. 

מתח־פנים, בפיסיקה, האנרגיה הדרושה להגדלת שטה 
1 פני-נחל ביחידת שטח. או הכוח הפועל על יחידת 
אורך של פני הנוזל. ביחידות ם.ג.ש. (. 0.2.5 ! ע״ע יחידות 
פיסיקליות, עם' 758 ) נמדד מד,״פ בארג לסמ״ר או בדין 
לם״מ (ר׳ ציור 1 ־). נוהגים לסמן פ״פ באות היוונית 1 . 

קיומו של ם״פ (בין נוזל וגז, לפשל) נובע מהמבנה המו־ 
לקולארי של הנוזלים. כוחות המשיכה שמפעילות מולקולות 
הנחל על מולקולה הנמצאת בתוך הנוזל סימטריים, והש¬ 
קול שלהם מתאפס (ר׳ ציור 2 ), אולם באשר המולקולה נמ¬ 
צאת קרוב לשטח פני הנוזל אין כוחות המשיכה מתאזנים 



731 


מתח־פניש — מתייאש 1 קדרוינוס 


732 


* 



8 

ציור 1 . קרנם •הל מי־סבח בין 
מסנרת מתכתית ?בי! מוט 
נייר. על המוט פועל כוח 
בכינו! מנו נד לח*ן, נשענר של 
ד ליחידת־אורר. באיטר 3 ^ 
מוזז ?מרח? * 1 > ככיוון החץ 
חחי ח העבודה הטנ׳טקעח! 8 > ץ׳ 






ציור 2 . הכוחות הפו¬ 
עלים על מולקולה הנמ¬ 
צאת בחוד הנוזל ועל 
מולקולה הנמצאת סמור 
לפני הגוזל 


(ר׳ ציור 2 ). והמולקולה נמשכת לתוך הנוזל. לפיכך האנר¬ 
גיה הפוטנציאלית שלה גבוהה יותר. דרושה, איפוא, אנרגיה 
כדי להעלות מולקולה מפנים הנוזל לשטח, והדבר מתבטא 
בהופעת מ״פ. מ״פ פועל עד לעומק של פחות מ 10 קטרים 
מולקולאריים. מעבר ייתחום זה. הכוחות פימטריים. 

^ 0 0 פות. משקלה 0 \\) 

1 -י* של טיפת מים מחו¬ 

* נ נ י " ^ שב ע״י ספירת הטי¬ 

פות הנופלות מצינור 

ציור .־:. טיפוז מיג ניה׳זת מצינור , 

דק ושקילת הנוזל ה¬ 
מצטבר. מדי״פ מחושב בעזרת הנוסחה זח* 2 = (—נוס־ 
חת טיט [! 1X31 ;•! — ראדיום הצינור). יש נוסחאות תיקון 
לגבי היחס בין המשקל ץ\ לבין המשקל הממשי ׳¥\< 
בהתחשב בכך שלא כל הנוזל נפרד מהצינור (ר׳ ציור 3 ). 

בשיטות-מדידה אחרות נמדד הכוח הדרוש לניתוקו של 
עצם (לוחית זכוכית דקה [שיטת וילדילמי] או טבעת חדה 
[שיטת דינואי]) משטח פני הנוזל, כאשר הכוח המופעל בד¬ 
יוק לפני הניתוק שווה למשקל העצם בתוספת הגורם קד 2 
(ק—הקף העצם). כמו־כן ניתן לקבוע מ״פ לפי העליה (או 
הירידה) של נתל בצינורות דקים (ע״ע נימיות). 

תוך ניצול תכונות מה״פ יכולים חרקים קטנים לעבור 
על פני מים בלי לשקוע, ורשתות מתכת, סכיני גילוח, 
מחטים וכר יכולים לצוף על פני מים, למרות שמשקלם 
הסגולי גבוה יותר. תכונות אלו מנוצלות גם בעת שפיכת 
שמן על פני ים סוער, להשתקת הגלים. 

עקב תכונות מה״פ מטפטף נוזל מצינורות דקים ואינו 
זורם ברציפות (ר׳ ציור 3 ) ; כמויות קטנות של נוזל מקבלות 
צורה כדורית (לגבי נפח קבוע שטח הפנים הכדורי הוא מיני¬ 
מאלי) ; וקיימה עליה או ירידה של נוזל בצינורות דקים. 

מ״פ מתבטא אף בכך שלחץ האדים (?) מעל נוזל 
כדורי, גדול יותר מאשר לחץ האדים (״?) מעל משטח 
אפקי של נחל, וככל שהטיפה קטנה יותר (ז קטן יותר) 
גדול לחץ האדים (ר׳ טבלה 1 ). 

טבלה 1 

היחס בין ראדיום הטיפה ללחץ האדים, בהתאם לצורת 
הופעתו של הנוזל 


.,ק/ק 

(!חס)•! 

1.001 

10' 4 

1.011 

5 ־ 10 

1.114 

6 ־ 10 


^ ¥ 


מ ד י ד ת מ " פ. ה¬ 
שיטה הפשוטה ביו¬ 
תר היא שיטת הטי- 


מכאן תובן נטייתם של אדים להגיע למצב של על-רוויה 
בלי ליצור טיפות של נחל. לתופעה זו חשיבות רבה 
בהיווצרותם של עננים (ע״ע). כאשר אין חלקיקי אבק, 
מלח. או המרים זרים אחרים באוויר, נדרש לחץ אדים 
גבוה מאוד ליצירת טיפות מים בענן. 

פעולתם של חמר- ניקוי שונים נובעת בחלקה מכך 
שהם מורידים את מה״פ הגבוה ( 73 דיו ל 0 ״מ) של מים. 
אם נסמן ב 0 ־ ץ ־ ״״ 7 . ו "ץ את ערכי מה״פ שבין 
מוצק לכתם־שמן שעליו, בין מים לשמן ובין מים למוצק 
בהתאמה אזי, כדי להפריד את השומן מהמוצק, צריך 
להתקיים ״, 7 + ־* 7 ^ ־. 7 . 

ולפיכך יש צורך להוריד ככל הניתן את מה״פ של המים. 

ח. שם. 

מ ודא בן חרש, תנא באמצע המאה ה 2 . היה בין החכמים 
שעזבו את ארץ ישראל לאחר חורבן ביתר, 

וכש״זכרו את א״י, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו 
בגדיהם... ותזרו ובאו למקומם" (ספרי, ראה, פ׳). אח״כ ירד 
שוב ויסד ישיבה ברוסי: "הלך אחר חכמים לישיבה... אחד 
ר״מ לרומי" (םנ ׳ ל״ב, ע״ב). הוא קיבל מר׳ אליעזר (יומא 
נ״ג, ע״ב) ור׳ אלעזר בן עזריה (ירך יומא ח׳, ז׳; סנ׳ י׳. א׳, 
ועוד; לפי נוסחאות אחרות — ר אלעזר הקפר [מכילתא, 
יתרו, ז׳] או ר׳ ישמעאל בן הקפר [אדר״נ כ״ט, ה׳: מם׳ 
גרים ב', ג׳]). כשהיה ר׳ שמעון בר־יוחאי ברומי, דן עם 
ר״מ בהלכה (מעי׳ י״ז, ע״א; יומא נ״ג, ע״ב). במשנה (יומא 
ח׳, ך) ובבריתות שבבבלי (שם פ״ד) מובא מה שהתיר ר״מ 
משום חשש פיקוח-נפש, ובמו-כן מובאים במשנה פתגמיו: 
״הוי מקדים בשלום כל אדם; והוי זנב לאריות ואל תהי ראש 
לשועלים" (אבות, ד׳, ט״ו). בירושלמי (םני ד׳, ח׳) יש 
כנגד פתגם זה המשל העממי ההפוך "הוי ראש לשועלים ולא 
זנב לאריות". שמקורו רומי. לדעת ר״מ אותיות ,מנצפ״ך׳, 
שיש להן שתי צורות כתיבה. יסודן ב״הלכה למשה מסיני", 
ונראה כי לדעתו אינן צורות "סופיות" דווקא (ירך מג׳ א', 
ט׳). דבריו מובאים בבבלי כ 10 פעמים בלבד, ובירושלמי — 
5 , כנראה משום ריחוקו ממרכזים אלו. מתוארת חסידותו 
המופלגת ומעשי נם שנתרחשו לו (ילק״ש בראשית, קס״א). 
למן המאה ה 16 קיימת מסורת— שאין לדעת את מקורה — 
כי קברו נמצא בכפר עילבון שבהרי הגליל התחתון. 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ג, 91:1 ■ 915 . תר״ע; 

ב. ז. בכר, אנרוח התנאים, א־־ד (מפתח בערכו) תרפ״בי: 

ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, תשכ״ני. 

מתיאש 1 קורוינוס (הוניאדי) — * 001-711111 38 ־״ 3 ז\ — 
( 1440 — 1490 ), מלך הונגאריה ובוהמיה. מ׳ היה 
בנו של ינוש הונידי (ע״ע). הוא חינך ברוח הרנסאנס 
והשתתף במסעות המלחמה של אביו. במות אביו ( 1456 ) 
נאסרו מ׳ ואחיו בפקודת המלך לסלו ע (ע״ע); אחיו הומת, 
אך מ׳ ניצל, ובמות לסלו הוחזק בידי שליט (אח״כ מלך) 
בוהמיה, גאורג פודיברד (ע״ע). ונשא את בתו לאשה. ב 1458 
נבחר מ' למלך הונגאריה למרות התנגדותו של פרידריך 111 
(ע״ע) לבית האבסבורג. 

מ׳ גבר על יריביו המאגנאטים ועל פרידריך בעזרת 
הערים, האצולה הנמוכה וצבא השכירים שלו (,.הצבא 
השחור"). הוא ארגן מחדש את המדינה, השליט משטר ריכוזי 
תקיף והנהיג תיקונים במשפט ובמנהל. לצורך תיקוניו הטיל 
מטים כבדים, אך ריסון האנארכיה הפאודאלית הביא לידי 



733 


מתיאש 1 לןורוינוס ■ מתיחדים 


734 


שיגשוגן של הערים. היציבות והפריחה מבית אפשרו לס׳ 
לשפר את ההגנה מפני התורכים ולהרחיב את גבולות ארצו, 
והונגאריה היתה בימיו מעצמה אדירה. נ 1469 — 1478 היה 
נם מלך בוהמיה, וב 1477 — 1485 כבש את אוסטריה, ווינה 
נחיתה לבירתו ( 1485 ). 

מ׳ עודד את האמנות והמדעים, ובימיו חדרה אמנות 
הרנסאנס להונגאריה (ע״ע.עם׳ 845 ).בבודה יסד מ׳ ספריה 
מפוארת — הקורוינח, ובה נמצאו כתבי־יד נדירים רבים, 
ובהם גם עבריים. 

בימי ס׳ השתפר מצב יהודי הונגאריה, וכתבי החסות 
שלהם אושרו מחדש. מנדל, אחד מראשי היהודים בבודה, 
היה ממונה על היהודים ונציגם בחצר המלך. 

זכרו של ם׳ נשתמר כמלך צדק והונצח באגדות ובשירי■ 

עם רבים. 

; 1895 — 893 [ , 1-11 ! 0 /ן 131 \ 11 ) 10 ( 1111 // ,׳י 0 ) 1 םב<־ 1 

2.61 ! 6 ע 13 צ ,ו £310£1 ; 1956 .. £01-0 ! 6 ץ 31 זן^ ./ 1 . . 3 ^ £1 .- 1 

. 1966 , 11 ־ 1 , 811 ? 21 > 113 ץ 1 ג>־ %11 . 4 * 

מתיאס מינוב — ׳״!״ 13 .׳י — ( 1353 [?] 

ינוב [בוהמיה] — 1394 , פראג), תאולוג ומטיף 
צ׳כי. הבולט במלומדים הצ׳כים שהקדימו, מבחינה רעיונית, 
את הוס (ע״ע) והכשירו את הקרקע לתנועת הרפורמה 
בכנסיה. שימש כדרשן בפראג ( 1381 ), אך משהחל מטיף 
ברוח דבריו של ין מיליץ׳. הדרשן המוראווי שהטיף לתיקון 
הכנסיה, התנגש ברשויות המוסמכות של הכנסיה. בחיבורו 
העיקרי 1 זו 1 ש 1 ז 5131 שד 1 ״ 0 א ? 0 15 ־ 6161 ^ ש 13 נ £1 ש 11 ("תקנות 
הברית הישנה והחדשה״), 1392 , הטעים מ׳ — ברוח דבריו 
של מקליף (ע״ע) — כי כתבי־הקודש בלבד הם בסים הדת 
ובי התשועה היא בכוח האמונה בלבד, כלומר האמונה בישו 
המשיח, ולא הטבילה וסקרמנט האישוש, הם שהופכים אדם 
לנוצרי. הוא מותח ביקורת קשה על הטקסים המנופחים, על 
העליות־לרגל. הערצת האיקונין ושרידי הקודש, המרחיקים 
את דעת הנוצרים מן המעלות הרוחניות האמתיות, ואותן יש 
לכבד ולהעריץ. חיבור זה שימש בסים עיקרי לתנועת 
הרפורמה בבוהמיה וממנו שאבו מרבית המתקנים מחום ועד 
חלצ׳יצקי. מ׳ גינה את דיכוי המעמדות הנמוכים והאמין כי 
תיקון הכנסיה הוא למעשה אתגר של העם עצמו. רק משום 
שרבריו החמורים נכתבו לאטינית ולא נפוצו בקרב העם, 
לא נגעה בו הכנסיה הרשמית לרעה (וע״ע הוסיטים). 

ח? ? 11 !! 1411 21 /011661116111 * 31 ! 6 ה 061£1 !? 1 " ,ץמ 01 ׳ 05 א . 7 \ 

80/16X1?" { 8611116 3'13'1 !1011 6 36! 8611 £10/1!) , 1928 . 

מתיאס — 135 * 31 !״( — ( 1557 — 1619 ) קיסר האבסבורגי. 

מ׳ היה בנו השלישי של הקיסר מכסיסילין 11 
(ע״ע). הוא חונך בספרד, וב 1578 — 1581 היה סושל ארצות־ 
השפלה. ב 1593 מינהו אחיו, הקיסר רודולף 11 (ע״ע) לנציב 
אוסטריה. תחילה רדף את הפרוטסטנטים שבשלטונו, אולם, 
לאחר זמן, נטה לסובלנות כלפיהם, ומינה את החשמן המתון 
קלזל ( 51 ־ 1 ^) ליועצו ואיש סודו. ם׳ הכניע את מרד האצולה 
בהונגריה (ע״ע, בוצ׳קי, אישטון) ואילץ את אחיו להכיר 
בו כמלך הונגאריה ( 1608 ), וב 1611 גם כמלך בוהמיה. במות 
רודולף 11 נבחר ס׳ לקיסר, 

עתה ניסה למנוע מאבק עם הפרוטסטנטים. בהיותו 
חשוך־בנים הסכים למנות ליורשו את בן־דודו פרדיננד 
(ע״ע). פרדיננד היה קאתולי אדוק, ומשהוכתר ב 1618 למלך 
בוהמיה, פרצה מלחמת 30 השנה. 


מ׳ הגן על היהודים, החזיר את המגורשים מפרנקפורט 
אל עירם, ובפקודתו הומת פטמילך. שהיה אחראי לגירושם 
מן העיר (ע״ע פרנקפורט). בפרוץ מלחמת 30 השנה פקד 
למנוע כל פגיעה ברכוש היהודים. 

. 1911 ,./■{ !■ 61 ! 801 ! 36 14/4/11 016 ״ 1 

מתיהךים ( 16 ז}עס 1 ץ 8 ד 80 ס 1121 >)(),שסן הכולל של כתות 
דתיות ברוסיה (מהמחצית השניה של הסאה ה 15 ), 
שבהשפעת העיון במקרא קיבלו עליהן את היהדות ומצוותיה. 
בכל סיני דרגות, עד כדי התגיירות. השפיעו עליהן גם 
התסיסה הדתית בביזאנטיון וביוון כנגד סמכות הכנסיה, גם 
זרמים במערב־אירופה, שבשאיפתם לחזור לנצרות הקדומה 
הגיעו לכפירה באלוהותו של ישו, ופגישות עם יהודים. 

לראשונה הופיעו בנובגורוד (ע״ע). עפ״י כרוניקה 
רוסית קדומה הניע הסוחר "היהודי זכריה" ( 1 < 11 <ןהא 0 
1111 ( 11401 ) 3 ) ,ב 1471 . את הכמרים אלכסיי ודנים להתגייר. 
ב 1479 הזמינם איון 111 (ע״ע) למוסקווה, ובהשפעתם הצ¬ 
טרפו לס' רבים מאנשי החצר, ובהם כלתו של איוואן — 
הלנה. ב 1487 החל הארכיבישוף של נובגורוד לרדוף את 
בני-הכת בעירו, ורבים עונו ונכלאו במנזרים. ב 1494 הודח 
מכהונתו המטרופוליט של מוסקווה. זוסימה, באשמת חת־ 
יהדות. הרדיפות נמשכו במשך כל המאה ה 16 , ראשי הכת 
נידונו לשרפה והכת נעלמה. הוויכוח על מהות הכת נמשך 
בהיסטוריוגרפיה הרוסית עד היום. הטוענים לקרבתם ליה¬ 
דות מסתמכים על קטעי הספרות המעטים שהגיעו אלינו. 
לעומתם טוענים אחרים. כי היתד, זו כת נוצרית־ראציו־ 
נליסטית. ששללה את ההןיררכיה הכנסייתית, את הטקסים 
הנוצרים, את פולחן תמונות הקודש ואף את אמונת השילוש. 
ומתנגדיהם הם שכינום "מ׳". כדי להבאיש את ריחם. 

בראשית חמאה ה 18 שוב הופיעו ברוסיה כיתות מי, 
שהושפעו מקריאה מעמיקה בתנ״ך: בין הכיתות הסוטות 
מן הכנסיה נזכרים ה״סובוטניקים״ — שומרי השבת. במ¬ 
חצית השניה של המאה ה 18 הופיעו כיתות מ׳ ושומרי־ 
שבת בפלכים הפנימיים של רוסיה ובפלכי הוולגה. מהן 
מתבלטת כת המלוקנים (ע״ע), והכתות שצמחו מתוכה. 
בראשית המאה ה 19 רדפו השלטונות בשיטתיות את המי 
למיניהם. ואעפ״ב התפשטה תורתם בכפרים שלמים, בייחוד 
באיזור הוולגה, וב 1823 נאמד מספרם ב 20,000 נפש. השל¬ 
טונות גייסום לצבא, או הגלום לסיביר ויישבום במקומות 
מרוחקים זה מזה. רבים מהם חיו כ״אנוסים", והמשיכו לקיים 
בסתר את מנהגיהם. הרדיפות גברו בזמן ניקולאי 1 . כפרים 
שלמים התרוקנו מיושביהם. רבים הוגלו אל מעבר להדי 
קוקז. אך גם שם הפיצו את אמונתם. בסיביר קמו יישובים 
גדולים משלהם, ובהם העיר זימה. ב 1887 הכירה הממשלה 
בזכותן של כתות הם׳ לקיים טקסי נישואין וקבורה עפ״י 
מנהגיהן, וב 1905 ביטלה את כל החוקים שהגבילו את 
הם׳. 

בדרך כלל נתחלקו הם׳ למולוקנים — שומרי־שבת, 
המכירים ב״ברית החדשה". כופרים באלוהותו של ישו 
ומקיימים כמה ממנהגי ישראל (מילה, שבת, מאכלות 
אסורים ועוד); סובוטניקים — המכירים רק ב,.ברית היש¬ 
נה", וגרים (ועקפ , !), שראו עצמם כיהודים לכל דבר. 
הגרים שאפו להינשא ליהודים ושלחו מבניהם לישיבות! 
היו יהודים שפעלו בקרבם במחתרת כשוחטים, מוהלים, 
מלמדים והדי. משפחות גרים עלו לסן סוף המאה ה 19 לא״י, 



735 מתיהדים 

התיישבו בעיקר בגליל והתמזגו ביישוב היהודי. איו ידיעות 
על מצבם של הנד והגרים תחת השלטון הסובייטי. 
צ. כשדאי. המתיהדים, תר״ץ 2 : ש, אטיננר. מדינה מוסקבה 
ביחסה אל היהודים. (ציוו י״יז, 168-156 ). תשיג; עבר הדני, 
ההתישבוה בגליל התחתון, 171-168 , תש״ד. 

י. ם. 

ב ט ר נ ס י ל ו נ י ה נוסדה כת מ׳ שומרי שבת. במחצית 
השניה של המאה ה 16 . מקורותיה הרעיוניים היו, כנראה, 
בכתות פרוטסטאנטיות במערב אירופה, והיא מייצגת את 
הפלג הקיצוני ביותר והאחרון, בזמן. ברפורמציה בהונגריה. 
אך הקשרים של טרנסילוואניה עם תורכיה ויהודיה הט¬ 
ביעו עליה חותם מיוחד. בדרכה הארובה עברה הבת 
מכפירה בשילוש ודחיית הברית החדשה עד להתגיירות, 
באמצע המאה ה 19 , והתמזגות ביהדות. ממייסדיה ה¬ 
בולטים היו: אנדראש אשי (מת לערך בשנת 1602 ), 
שבתקופתו נטשה הכת את כל עיקרי הנצרות פרט 
לאמונה במשיחיותו של ישו, ושמעון פצ׳י, בנו המאומץ, 
מלומד חשוב שעד הדחתו ב 1621 מילא גם תפקידים ממלכ¬ 
תיים ראשונים במעלה, הדחתו היתד, קשורה, כנראה, באמונתו 
הדתית. ולאחריה הקדיש את כל חייו לפיתוח התנועה. סבו¬ 
רים כי בתקופתו מנתה הכת נ 20,000 חסידים, וההתקרבות 
ליהדות היתד, כמעט מלאה. ב 1638 רדפו השלטונות את אנשי 
הכת, רכושם הוחרם, אחדים הוצאו להורג, רבים היגרו לתור¬ 
כיה והכת נדלדלה, אך כפלג שולי נשארה פעילה עד לתקו¬ 
פתנו. מנהיגי הכת יצרו ספרות ענפה של תפילות, שירי דת 
וכד׳ בהונגרית, וברובם בולטת השפעת מקורות יהודיים. 
ב 1869 הוקמה קהילה יהודית בידי גרי הכת בכפר 21:11111 ־ 0 
ססא, והיא היתה מסונפת לקהילה היהודית הסמוכה. מקצת 
חבריה גורשו ב 1944 . עם יהודי הסביבה, לאושוויץ. לאחר 
מלה״ע 11 עלו כ 50 משפחות לא״י. 

. 4 \ ; 1894 , ה £6 / 14 ( 1 ה 6116 ו 5 1/1 / 5. £01111, 016 867)1)01)10x6 
111/0/05 * 0(1$.), 1*66%! $1*11011 5x0 ) גח!זוחב 1 ־ 1 . 5 - תתגתז* 0111 
■ 3.61 6 * 1360108 016 , 1131 ־ 11 ? ; 1914 05 ^ 110350 * 1 

$166(11//(11^61- 4*1111/1**!10116/ 111 361* 15706/ /011/6**, 1961; 

11. 5x01)160105 6/161161(, 1970. 

יח. מ. 

מתכנת (פרופורציה), באריתמטיקה. היחס ביו שני 
מספרים 3 ו ל ( 0 ^ 67 ) היא המנה ל: ג. שדון של 
שני יחסים 6:3 - ל: 3 ( 0 ^ 37 , ל) נקרא מ׳; לדוגמה 
4 : 8 = 20:10 , 24:1 = ( 0.5 -) ;( 12 -). 3 ו- 3 הם האיברים 
החיצוניים. ו־ל ו־ס — האיברים הפנימיים של הנד. 

המ׳ הוגדרה כבר בספר החמישי של ,היסודות" של 
אוקלידס (ע״ע) והיא מיוחסת לאודוכסוס מקנידוס (ע״ע): 
ארבעה גדלים 3 ,ל ס . 3 הם מ׳, כאשר כנגד מספרים 
שלמים חיוביים כלשהם, סח ו", קיים בעת ובעונה אחת 
י 1 ם — מדת ו 1 ) 11 = ס 1 ח, בהתאמה (סימון הגדלים הוא מוז־רני: 
וע״ע מתמטיקה — סימונים מתמטיים). 

הגדרה זו מתאימה רק לם׳ רציונאלית, כלומר אם 
3 : ס = ל: 3 הוא מספר רציונאלי: אך בכל זאת אפשרה 
ליוונים לטפל בפרופורציות גם בין קטעים שיחסי מידותיהם 
אינם ניתנים לביטוי במספרים רציונאליים (ע״ע ארית¬ 
מטיקה), אע״פ שהם עסקו במספרים רציונאליים בלבד. 
פרופורציות גאומטריות אלו מופיעות ביחסי הקטעים של 
משולשים דומים, או של קטעים הנתחכים ע״י מקבילים. 

כאשר השתנות שני גדלים צ 1 7 חלדה בתנאי. שהגדלת 
א פי מספר מסוים גוררת את הגדלתו של ע פי אותו מספד, 


— טתכות 736 

שני הגדלים עומדים בקשר פרופורציוני ישר, 
ואז קיים צ! 1 =־ ן. כאשר 15 הוא מספר קבוע, המכונה גורם 
ד. פ ר ו ס ו ר צ י ו נ א ל י ו ת. אם !צ ו 2 צ הם ערכים מספריים 
של הגודל האחד ו!׳ 5 ו 2 ץ הם הערכים המספריים המתאימים 
של הגודל השני קיימת ביניהם הנד ״ץ:!׳< = 3 צ: .צ. 

נאשר הגדלת צ פי מספר מסוים גוררת את הקטנתו 
של ע פי אותו מספר, שני הגדלים עומדים בקשר פרו¬ 
פורציוני הפוך. כאן ^ ־ ץ ( 6 — מספר קבוע),ואז 
אם ,צ ו,צ הם ערכים מספריים של הגודל האחד ו!ע ו, 7 
הם הערכים המספריים המתאימים של הגודל השני, קיימת 
הם' 71 ז ־ 7 = ־ צ: ,צ. 

מד.מ׳ ן- = ^ מקבלים, לדוגמה, את הפרופורציות 
הנגזרות: 

3 +:> _ 3+6 . _ 3 — 5 6 — 3 . 

3 6 ־ 1 ) ~ 6 

3 +פ _ 36 

3 — 0 6 — 3 

א. גינ. 

מתכות, יסודות כימיים, שבמצב הצבירה המוצק שלהם הם 
מצטיינים במוליכות חשמלית ומוליכות תרמית 
גבוהות, בכושר החזרה גבוה לקרינה אופטית, ובתכונות 
מכאניות מיוחדות, כגון חוזק רב ופלאסטיות גבוהה. תכונה 
בעלת חשיבות טכנולוגית ממדרגה ראשונה היא כשרן של 
הם" להתערבב אלה באלה, או באלמתכות, בכל סיני כסויות 
יחסיות וליצור מספר גדול של סגסוגות (נתנים) בעלות 
תכונות מבוקרות. בשימוש היומיומי, יש המכנים גם סגסוגות 
אלה בשם ס". 

קרוב ל 80 יסודות נחשבים לט", אך קשה לקבוע כללים 
המאפשרים הבחנה ברורה בין מ" לאלמתבות (ר׳ להלן, ענד 
737/8 ). קיימים יסודות הנחשבים למתכתיים. ואינם מצטיינים 
בכל התכונות שנמנו לעיל: למשל, לביסמוט ולאנטיסון אין 
התכונות הפלאסטיות של ד,מ" בעלות השימושים הטכנו¬ 
לוגיים. יש שאותם היסודות מתנהגים בנד׳, במוליכים-למחצר, 
(ע״ע) או כמבדדים, הכל לפי המבנה הגבישי שלהם. לדוגמה. 
הפחמן הנחשב לאלמחכת הוא בעל תכונות חשמליות מתכ¬ 
תיות כשהוא בצורת גראסיט,אבל הוא מבדד בצורת היהלום. 
יש יסודות המשנים את התנהגותם בתנאים חיצוניים. קיימים 
חומרים המתנהגים כמ׳ ׳ בטמפראטורות נמוכות וכסוליכים- 
למחצה בטמפראטורות גבוהות. תכונות מתכתיות יכולות 
להופיע באלמתכות בהשפעת לחצים גבוהים (למשל, בזרחן). 

מקובל למיין את ד,מ" לקבוצות עפ״י כללים, בהתאם 
למקומן בטבלה המחזורית או בהתאם לשימוש הטכנולוגי 
שלהן. לפשל, המי׳ ברזל, נחושת, חמרן, אבץ, בדיל, עופרת, 
ניקל, מגנזיום וסיטניום (ע׳ ערכיהם) מהוות את קבוצת 
המ" התעשייתיות, ותפוקתן עולה על תפוקת כל 
האחרות. הס" כסף, זהב, פלאטינה ואירידיום (ע• ערכיהם) 
נקראות הם" היקרות. הם" האצילות הן הס" 
המצטיינות בהתנגדות גבוהה לחמצון, כמו זהב, כסף. 
פאלאדיום ופלאטינה. לעומתן יש מ" שהן פעילות מאד 
מבחינה כימית. עמד,ן נמנות הט" האלקאליות הנתונות בטור 
הראשון של המערכת המחזורית (ע״ע יסודות כימיים. עס׳ 
967 ) והם" הדו־ערכיות של הטור השני. קבוצה גדולה היא 
קבוצת מ" המעבר, שבהן יש קליפות אלקטרוניות פנימיות 




737 


מתנות 


738 


לא־פלאות (ע״ע אטום). בהן מבחינים בקבוצת הברזל (שבה 
הקליפה 1 ) 3 אינה פלאה), קבוצת הפאלאדיום (—הקליפה 1 ) 4 
אינה מלאה), קבוצת הפלאטינה (—הקליפה 53 אינה מלאה), 
העפרות הנדירות (—הקליפה ) 4 אינה מלאה) והאקטינידים 
(—הקליפה ) 5 אינה מלאה). 

כל המ", פרט לבפפית, מוצקות בטמפראטורת החדר. לבד 
פן התכונות המכאניות נשמרות התכונות האפייניות לם" 
גם במצב הנוזלי, עד טספראטורת האידוי. 

הקשר המתכתי. 

התכונות העיקריות המאפיינות את הם" מוסברות בנוכ¬ 
חות של אלקטרונים המסוגלים לנוע באופן כמעט־חפשי 
בתוך הגביש. האטומים המתגבשים במצב המתכתי מוסרים 
את אלקטרוני הערביות (ע״ע אטום) שלהם ל״מאגר" משו¬ 
תף. פ׳ אפיינית אפשר לתאר כאוסף של יונים מרוכזים 
בנקודות הסריג, השקועים בתוך "ים" של אלקטרונים. אלה 
מבטלים את כוחות הדחיה האלקטרוססאטיים בין היונים 
וקושרים אותם לגוף מוצק. חופש התנועה של האלקטרונים 
מוכיח. שהקשר המתכתי הוא בלתי מכוון, בניגוד לקשר 
הקו־ואלנטי (ע״ע כימיה, עפ׳ 747 — 749 ), שבו האלקטרונים 
הקושרים נתונים לאורך קשרים מכוונים בין אטומים שכנים. 
עם זאת. בחלק הימני של הטבלה המחזורית. כאשר מתחילים 
להופיע קשרים מכוונים, אין התכונות חאפייניות נשמרות 
עוד במלואן. 

את חוזק הקשר המתכתי ניתן למדוד ע״י חום ההמראה! 
כלר, האנרגיה הדרושה כדי להפריד את האטומים זה מזה. 
אנרגיה זאת נעה ברוב ד,מ״ בין 20 ל 200 קילו-קאלוריות 
לגרם־אטום. והיא גבוהה במיוחד במ" הכבדות מקבוצת 
המעבר. עובדה זאת גוררת טמפראטורות היתוך ורתיחה 
גבוהות בט" אלה (לפשל, וולפרם ניתך בס״ 3410 ורותח 
ב 0 " 5927 ). 

הכושר של אטום ליצור קשר מתכתי מותנה ביכלחו למסור 
את האלקטרונים החיצוניים שלו. כלו׳ בפוטנציאל יוניזאציה 
נמוך (ע״ע כימיה. עס׳ 749 ). פוטנציאל היוניזאציה עולה 
בד״כ כאשר מתקדמים בכל שורה במערכת המחזורית, פן 
המ" האלקאליות אל הגזים האצילים, והוא יורד בכל טור פן 
האטומים הקלים אל הכבדים. הגודל של פוטנציאל היוני- 
זאציה יכול לשמש קנה־מידה לחלוקת היסודות לס" ולאל- 
מתכות. חלוקה כזאת אינה חד־משמעית, אבל אפשר לקבוע 
בקירוב, שהיסודות בעלי פוטנציאל יוניזאציה ראשון הנסוך 
מז\ס 10 הם פ". 

המבנה הגבישי של מ״ (ע״ע גביש! קריסטלו- 
גדפיה). 

רוב הם" מתגבשות במבנה סריגי פשוט ובעל סימטריה 
גבוהה. המבנים הנפוצים ביותר הם סריג קובי ספורכז־פאה 
( 011810 00010103 100 !}) וסריג הבסאגונאלי צפוף ( 01050 
31 מ 0 ז* 3 צ 30 040803 ), שמקורם באריזה צפופה של היונים. 
מבנה נפוץ אחר, בעיקר במ" האלקאליות ובעמודות הראשו¬ 
נות של פ״-הפעבר, הוא סריג קובי מסורכז-גוף (ץ 303 
011310 03 ז 0 זת 00 ) (ר ׳ טבלה). 

ההבדל בין אנרגיות הקשר של שתי צורות האריזה 
הצפופה קטן מאד, משום שבשתיהן הסביבה הקרובה של כל 
יון דומה ביותר, בסריג קובי מפורכז-פאה וכפו־כן בסריג 
הכסאגונאלי צפוף יש לכל יון 12 שכנים קרובים ועוד שישה 
שכנים במרחק גדול פי 1.4 מן השכנים הקרובים. כוחות 


התאחיזה הולכים ונחלשים במהירות כפונקציה של המרחק, 
ועל כן עיקר אנרגיית הקשר באה סבוה פעולת הגומלין עם 
18 שכנים אלה בלבד. כתוצאה מההבדל הקטן בין אנרגיות 
הקשר של שני הסריגים האלה, יכולות פ" רבות להתגבש 
בכל אחד מהם (ע״ע אלוטרופיה). 

בסריג קובי ממורכז־גוף יש לכל יון 8 שכנים קרובים 
ועוד 6 שכנים במרחק גדול פי 1.15 מן השכנים הקרובים. 
השכנים המשניים של יון בסריג קובי ממורכז־גוף, נמצאים 
במרחק קטן יותר מן השכנים המשניים שבאחת מן הצורות 
של האריזה הצפופה. משוס כך, אם כוחות התאחיזה אינם 
קטנים מהר מדי עם המרחק, ותרומתם של השכנים המשניים 
לאנרגיית הקשר עדיין ניכרת, סריג קובי פמורכז־גוף הוא 
המבנה היציב. חישובים מפורטים שנעשו במ" האלקאליות 
מלמדים. שההבדלים בין אנרגיות הקשר של שלושת הסרי־ 
גים הנ״ל קטנים מאד. אישור לכך משמשת העובדה. שב־ 
טמפראטורוח נמוכות יש לפעמים מעברים פסריג קובי 
פמורכז־גוף לאחת הצורות של האריזה הצפופה. לדוגמה. 
ליתיום עשוי להתגבש, בתנאים מתאימים, בכל אחד מן 
הסריגים הנזכרים, 

באיזור היפני של המערכת המחזורית, ב.,גבול" שבין 
ד,מ" והאלמתכות, יש צורות גבישיות מורכבות יותר, המוש¬ 
פעות מקשרים מכוונים שבין השכנים הקרובים. מספר 
הקלאורדינאציה (=מספר השכנים הקרובים) המאפיין מבנים 
אלה נמוך ( 3 —בקבוצה החמישית! 4 — בקבוצה הרביעית). 
האופי של הקשרים נעשה מתכתי יותר ויותר ככל שעולים 
במשקל האטומי לאורך טור מסוים. למשל, בקבוצה הרביעית, 
עוברים ממבנה היהלום בצירן למבנה קובי פפורכז־פאה 
בעופרת. נוסף לכך מצויים כמה מבנים יוצאי-דופן, המפוזרים 
בלא חוקיות נראית־לעין במערכת המחזורית ומיוחדים לכל 
מקרה, כמו למשל, במאנגאן, בגאליום ובפאזות מסוימות של 
אוראניום. 

על המבנים האפייניים למ" ר׳ טבלה, 

כל האמור בסעיף זה מכוון לגביש יחיד, אך יש לזכור 
שהמצב הרגיל של ד,מ" הוא המצב הרב־גבישי (ע״ע 
קריסטלוגרפיה). שבו גבישים יחידים זעירים דבוקים זה לוה 
בכיוונים אקראיים. 

המוליכות החשמלית של מ" (ע״ע חשמל). 

ההתנגדות הסגולית של ד.מ" האפייניות, בטמפראטורת 
החדר, חלה בתחום של !חס 03111 ׳ 10 —״־ 10 ! היא נמוכה מאד 
במ" האצילות, וגבוהה יותר במ" המעבר. לעומת אלה ההת¬ 
נגדות הסגולית של מבדדים פגעת עד לומ 0 מ 31 ס ז 10 1 . בין 
שני גבולות אלה נתונים הערכים האפיניים למוליכים־למחצה 
(ע״ע). ההבדל בין ההתנגדות הסגולית של מ" ושל מוליכים- 
למחצה אינו כמותי בלבד והוא מתבטא גם בהתנהגות שונה 
כפונקציה של הטמפראטורה. ההתנגדות הסגולית של פולי- 
כים־לפחצה יורדת, והתנגדות ד,מ" עולה עם הטמפראטורה, 
ובתחום רחב, סביב טמפראטורת החדר, היא ליניארית 
בטמפראטורה, כלר: ( 871 1 ) 0 ק = ק■ 

מקדם הטמפראטורה ׳ 7 נע במ״ נקיות בין *״ 10 ל״־ 10 
ל ■ 0 . 

ההתנגדות החשמלית נובעת פן העובדה שהגביש. שבו 
האלקטרונים נעים, אינו אידיאלי. האלקטרונים מפסידים 
אנרגיה קינטית בהתנגשויות עם התנודות החרמיות של היד 
נים (פונונים) ועם סיגים או פגמים במבנה הסריג (ע״ע 


739 


מתכות 


740 



טבלת 1 . הסתב!ת וכשה שתכונותיהן 
סקרם ההתפעסוה הוא פיודם ההתפעמות הלינארי ל"ס 
בסביבות ס י 20 סוכפל ב 6 " 10 ; הסכנה הנניעי הוא ב£* 20 ; 
1 שציי: היום יותר שצורת סכנה אחת; ק.ט.פ—קובי ססורכז פאה; 
ק.מ.נ=קובי ססורכז גוי*; זח.צ-חכ 0 א;ונאלי צפוף; ה.י=קובי 
יהלום (כסבנה היהלום); נן.ם=יוובי פעוט; ר=רופובואררי ; 
ט.ס.נ=טםראגונאלי ססורכו גוף; א.=אורטורוםבי ; ה.—הכסא־ 
נונאלי ; מ.״יפונקוליני. 

מוצק. מצב). המוליכות הסגולית סתכונתית לזמן הממוצע 
שבין שתי התנגשויות כאלה׳ והזמן הזה תלוי בטמפראטורה. 
ריכוז "הפגמים"(גתסח^״נווזו:) של הסריג אינו תלויבטמ־ 
פראטורה, ולכן את התלות בטמפראטורה של ההתנגדות קוב¬ 
עות תנודות הסריג. ההתנהגות הליניארית(ר׳ לעיל) מתקב¬ 
לת בשביל טמפראטורות גבוהות ססמפדאטורת דבי (ע״ע). 

בטמפראטורות נמוכות הרבה מטמפראטורת דבי מתנהגת 
ההתנגדות הסגולית, הנובעת מתנודות הסריג, כמו 
כאשר הסמפדאסודה מתקרבת ל^״ס מתקבלת התנגדות 
שיורית הנובעת מהפגמים. אין היא תלויה בטמפראטורה 
והיא מאפיינת את מידת האידיאליות של הגביש. ההתנגדות 
הסגולית היא הסכום של שתי אלה (כלל סטיסן): 
(■ך) 2 ק + !י> = ( 7 ) ק כאשר את ,ק קובעים הפגמים, ואת 
(?) ־ ק — התנודות התרמיות ( 2 ק נקראת גם ההתנגדות 
האידיאלית). 


ב 23 מ" נקיות ובמספד רב של 
סגסוגות ההתנהגות של ההתנגדות 
החשמלית בטמפראטורות נסוכות 
בסביבת .) 0-1 שונה לחלוטין ממה 
שתואר לעיל. במ ׳ ׳ אלה קיימת סמ־ 
פראטורה קריטית (פד), שבה מת¬ 
רחש מעבד פאזה חד למצב על־ 
מוליך. המצטיין בחוסר התנגדות 
לזרם ישר. הטמפראטורות הקרי¬ 
טיות בם״ נקיות נעות ביו = טין 
£- 0.01 ב¥\ לבין;>ו- 9.1 =פ 1 בכ 1 זיי. 
בנתבים מסוימים מגיעים ל- 
))״ 20 = ניסוי שנעשה בטבעות של חומר על־מוליך. 
שהושרה בהן זרם, הראה. שאפילו כעבור פרק זמן של שנים 
אחדות אי אפשר להרגיש, אף באמצעי המדידה המשוכללים 
ביותר, בדעיכה כלשהי של הורם ההתחלתי. ור׳ ציור נ. 

ההתנגדות החשמלית של רוב המ ,׳ עולה פי 2 — 3 במעבד 
למצב הנוזלי. ידועים שלושה יוצאים־מן־הכלל — , 58 , 81 
ג 3 ) — ובהם ההתנגדות הסגולית יורדת כאשר עובדים את 
טמפדאטורח ההיתוך. 

המוליכות התרמית של ם". 

האלקטרונים ההפשיים במ ׳ מסוגלים להעביר ביעילות 
אנרגיה תדמית ממקום למקום. מסיבה זאת התמרים המתכ¬ 
תיים הם מוליכי חום טובים. יש קשר ליניארי ביו המוליכות 
החשמלית ק ובין המוליכות התרמית .ג (ג מוגדר ככמות- 
החום העוברת ביחידת זמן דרך יחידת חתך רוחב, כשספל 
1 0 

הטמפראטורה. במאונך לחתך, הוא —) : 

זמט 

2 1 ^, *זז _ ./ 

( 6 ) 3 ~ 07 

! 1 הוא הקבוע של בולצמן ו־ — מטען האקקטרון. הקשר הזה 
נקרא החוק של וידמן־פרנץ והוא מתקיים ברוב חט" בתחום 
הטמפראטורות 11 • 400 — 100 , עד דיוק של כ 20% . בטספ־ 
ראטורות נמוכות הרבה מטספראטורת דבי יש סטיות גדולות 
מכלל זה, הנובעות מן האופי השונה של ההתנגשויות הקוב¬ 
עות את ג ואת ח. 

התבונות המגנטיות של מ" (ע״ע מגנטיות). 

כל ד,מ" של קבוצת המעבר הן פאראמגנטיות, משום שב־ 
אטומים של מ" אלה יש קליפות אלקטרוניות פנימיות בלתי־ 
מלאות, ועל־כן יש ליונים המרכיבים את הגביש מומנט 
מגנטי קבוע. בטספראטורות נמוכות מספיק עוברות אחדות 
מס" אלה למצב פרומגנטי או אנטי-פרומגנטי. בשלוש ם" 
נקיית, טמפראטורת המעבר למצב הפרומגנטי (טמפראטורת 
קירי) היא מעל טמפדאטורת החדר: ברזל — £״ 1043 , 
קובאלט — ^• 1400 וניקל — £״ 631 . ידועות רק שתי מ" 
נקיות העוברות למצב תאנטי־פדומגנטי: כדום ומאנגאן. 

התכונות המגנטיות של הס" שאינן שייכות לקבוצת 
המעבר, נקבעות ע״י תחרות בין הפאראמגנטיות של אלק¬ 
טרוני ההולכה (הפאראמגנטיות של פאולי) וביו הדיאמג־ 
נטיות של היונים. תלות הפאראמגנטיות של האלקטרונים 
החפשים בטמפראטורה חלשה. כל המ " האלקאליות פאדא־ 
מגנטיות. והסוספטיביליות שלהן קטנה בממוצע בשניים עד 
שלושה סדרי גודל מזו של נד׳ המעבר. 

התנהגות ד,מ" בשדות מגנטיים חזקים ובטמפדאטורוח 


וא 



ציור 1 . חהתננדות הש• 
נולית כפונקציה על ה* 
טספראטורה בכזתבח 
רגילה (קו רציף> וב־ 
סחבת העוברת לסצב 
העל־סוליד (הו סרוסק) 






741 


מתנות 


742 


נמוכות מורכבת מאד. 
המומנט המגנטי מת¬ 
נודד בפונקציה של 
השדה החיצוני (א¬ 
פקט דה־האס—ון־ 
אלדון). באופן המ¬ 
שקף את הצורה של 
משטח פרמי (ע״ע 
מוצק, מצב. ור׳ לה¬ 
לן). תופעה זאת מ¬ 
שמשת כאחת השיטות החשובות במחקר משטחי פרמי. 

התכונות האופטיות של מ". אור הנופל 
על פני מתכת מרעיד את האלקטרונים החפשיים, ואלה 
קורנים את רובו בחזרה, ומכאן כושר ההחזרה הגבוה של 
המתכות. כך, למשל. שטח חלק של כסף או חמרן מחזיר 
למעלה מ 90% של האור הנראה הנופל עליו בכוון נצב. 
כל המתכות מחזירות היטב בתחום האדום והאינפרא־אדום. 
כושר ההחזרה יורד ונעשה תלוי במדד. חזקה באורך הגל, 
כאשר עוברים לאורכי גל קצרים יותר. הכסף והחמדן מצ¬ 
טיינים בכושר החזרה גבוה בכל התחום הנראה, והחמדן 
שומר על תכונה זאת גם בתחום האולטרא־סגול הקרוב, פה 
שעושה אותו לחומר השימושי ביותר לציפוי מראות (ע״ע), 
במכשירים אופטיים. בכסף מוצאים החזרה נמוכה במיוחד 
בתחום צר בסביבת 3200 . שכבה דקה של כסף נעשית 
שקופה לאור באורך גל זה. במתכות אלקאליות מוצאים כושר 
העברה בתדירויות גבוהות יותר (הנתרן נעשה שקוף בסבי¬ 
בת 1950/1 ). בכל המתכות, אור בעל הקטנה לינארית מוחזר 
כשהוא בעל הקטבה אליפטית (פרט למקרה שהשדה החשמ¬ 
לי מתנודד במישור הפגיעה או בכוון נצב לו). ור׳ ציור 2 . 

תכונות מבניות של מ". אלה תלויות במספר 
גורמים פנימיים (דוגמת מבנה הסריג ואופי הפגמים) 
ובמספר גורפים חיצוניים (דוגמת הטמפראטורה והמהירות 
בה מופעל הכוח החיצוני), אך ניתן לומר באופן מוכלל שהמ" 
מצטיינות באלסטיות ובחוזק גבוהים מחד׳ ובפלאסטיות 
גבוהה מאידך. תכונות אלה נובעות מאופי הקשר המתכתי 
הבלתי מכוון, המאפשר תנועה יחסית של היונים המרכיבים 
את הגביש והזזה של פגמים (בעיקר דיסלוקאציות) בלי 
לפגוע במבנה הסריג (ע״ע גביש, מצב מוצק). 

קיים הבדל בין התכונות של ס׳ בגביש אחיד לבין אלו 
של מ׳ במצב הרב־גבישי. התנהגותו של גביש אחיד בהשפ¬ 
עת כוח חיצוני תלויה בכוון הפעלת הכוח ביחס לצירי הסי- 
מטריה של הסריג; כלומר, הגביש האחיד הוא אנאיזוטרופי 
(ע״ע גביש). למשל, כוח חיצוני גורם לגביש אחיד רפור¬ 
מאציה פלאסטית התלויה בכוונים הקריסטאלוגראפיים. המכ¬ 
ניזם של הרפורמאציה מבואר בתורת הדיסלוקאציות. המצב 
הרב-גבישי מצטיין בהתנגדות גבוהה יותר לדפורמאציה 
פלאסטית, משום שהקשרים החזקים בין הגבישונים הקטנים 
המכוונים באופן אקראי זה לזה, מקשים על התנועה של שכ¬ 
בות היונים ושל הפגמים. לכן למ ׳ ׳ במצב הרב־גבישי שימו¬ 
שים טכנולוגיים רבים יותר מאשר לאלו במצב של גביש 
אחיד. 

התכונות המכניות של מ" תלויות במידה רבה באופן 
הכנת המ ׳ . לאפשרות השליטה על התכונות המכניות בדרך 
זו חשיבות רבה בטכנולוגיה (ר׳ להלן, עבוד). 



צייר 2 . כטר הנזהזרח טל סיזבור. אחרות 
בפוזיציה עי אי-ך חנל 


התורה האלקטרונית של מ". הניסיון הראשון 
להסבר עיוני מיקרוסקופי של התכונות המתכתיות הבולטות 
נעשה בתאוריה של לורנץ ודרודה. שהראו, שהמוליכות 
החשמלית והתרמית הגבוהות וכושר ההחזרה הגבוה של הנד׳ 
נובעים מנוכחות של אלקטרונים חפשיים. ההנחה המרכזית 
בתאוריה זאת היא שהאלקטרונים בגביש מתנהגים כמו גז 
של חלקיקים בעלי מטען:> ומסה ד", שמהירויותיהם מפולגות 
לפי התפלגות מבסוול הקלאסית (ע״ע גז), המתאימה לטפפ־ 
ראטורה ז. האלקטרונים מתנגשים באטומים של הסריג, 
ובכך מוקנה להם מהלך חפשי ממוצע התלוי בטמפראטורה, 
הניתן לחישוב לפי כללי התורה הקינטית של הגזים. ההצלחה 
הבולטת ביותר של תאוריה זו היא ההוכחה של חוק וידמו־ 
פרנץ (ר׳ לעיל, עם׳ 740 ). אולם, היא נכשלה בביאור תופעות 
אחרות, והחשובה בהן קשורה בחום הסגולי של המתכות: 
מן התאוריה של לורנץ ודרודה נובע. שתנועת האלקטרונים 
צריכה לתרום לחום הסגולי של המ ׳ בשיעור של צ 11 לאלק־ 
טרון 10 — הקבוע של בולצמן) ואילו הניסיון מראה, 
שהאלקטרונים כמעט שאינם תורמים לחום הסגולי. 

השלב הבא בהתפתחות ההבנה התאורטית של הם" נת¬ 
אפשר עם הופעת חורת הקונטים (ע״ע) והוא קשור בשמם 
של זומרפלד ופרמי. ע״פ תורת הקוונטים התנועה של אלק¬ 
טרון חפשי מאופיינת בתקיפה שלו, המגדירה מצב קוונטי 
שבו נתון האלקטרון הזה. האלקטרונים מקיימים את עקרון- 
האיסור של פאולי, שעל-פיו רק שני אלקטרונים, בעלי השל¬ 
כות הפוכות של הספין, יכולים לאכלס מצב קוונטי מסוים. 
בטמפראטורה של 14 ״ 0 ממלאים האלקטרונים החפשיים 
בגביש את המצבים הקוונטיים לפי סדר עולה של האנרגיה, 
עד אנרגיה מכסימאלית ז 0 , הנקראת אנרגיית פרמי. את 
הערך של % קובעת צפיפות האלקטרונים, ובצפיפויות הרגי¬ 
לות במ״ הוא מסדר גודל של 5 . כל המצבים בעלי אנר־ 
גייית-פרמי נמצאים על משטח במרחב התקיפות (משטח 
פרמי). עבור אלקטרונים חפשיים משטח זה הוא כדור. 
בטמפראטורה 0-14 = ז בל המצבים שמתחת למשטח פרמי 
מאוכלסים, וכל המצבים שמעליו — ריקים. בטמפראטורה 
סופית ( 0 * ז), הסיכוי למצוא אלקטרון בעל אנרגיה 0 , 
נתון ע״י התפלגות פרמי־דירק (ע״ע מוצק, מצב): 

1 ־(!־״זג/ס— 10 ) קצ 6 ] = ( 0 ) ? 

בטמפראטורת החדר התפלגות זאת עדיין דומה מאד להת¬ 
פלגות ב 14 ״ 0 =ז. והיא שונה ממנה רק בתחום צר בסביבת 
אנרגיית פרמי (ר ציור 3 ). מכאן המסקנה, שהתלות של 
אנרגיית האלקטרונים בטמפראטורה חלשה מאד, בניגוד 
לתלות החזקה המתקבלת כאשר ההתפלגות היא ההתפלגות 
הקלאסית. החום הסגולי שווה לנגזרת האנרגיה לפי ד,טמפ־ 
ראטורה. ולכן תרומת האלקטרונים לחום הסגולי קטנה מאד. 
מסקנה אחרת מן התאוריד, של זומרפלד, המתאימה לניסיון, 
|( פ )־ 1 


א 

ציור 5 ■;, 1 זה■־." רכיצא א 5 קטדן; אנרגיד £ בנזמפראשורת האפס 
.-:יוחלט (א) ובטמפואטורה סופית * 1 (ב) 


(פ) , ! 


_ 



743 


מתכות — מתכות, עבוד 


744 


היא תלות חלשה בטמפראסורה של הפאדאמגנטיות של המ¬ 
תכות האלקאליות. 

ההתפתחות המודרנית של התורה האלקטרונית של המצב 
המוצק, ובכלל זה של המ״_ מתחילה בעבודתו של פ. בלוך 
(ע״ע); הוא הביא בחשבון את השפעת הפוטנציאל המחזורי 
של הגביש על תנועת האלקטרונים. פונקציית הגלים של 
אלקטרון חפשי היא (ז.! 11 )קג ־ ; התקיפה של האלקטרון 
היא לל (ל — הקבוע של פלנק מחולק ב־״ 2 ) ! והאנרגיה 

" 4 '' 1 *־־(ל)!. פונקציית הגלים של אלקטרון בפוטנציאל 

מחזורי היא (ז ל 1 )קצ 0 (ז); 1 , כאשר ( ז ) 17 היא פונק¬ 
ציה מחזורית של ת. הגודל לל, במקרה זה, אינו התקיפה 
של האלקטרון, אבל הוא מתנהג במובנים רבים כמו התקיפה, 
ומשום כך הוא מכונה בשם ה ת ק י פ ה ה ג ב י ש י ת. הקשר 
בין ל ובין האנרגיה אינו פשוט כמו באלקסרון חפשי. 
הפונקציה 10 ) 0 היא עתה פונקציה מחזורית במרחב הווקטו¬ 
רים ל. על כן, אפשר לצמצם את הדיון לתא בסיסי אחד 
במרחב זה, הנקרא איזוד-בדילואן הראשץ (ע״ע קריסטלד 
גדפיה), וצורתו תלויה במבנה הסריג. הפונקציה (ל) 6 היא 
פונקציה רב-ערכית באיזור-ברילואן הראשון, וכל ענף שלה 
נקרא פס אנרגיה (ע״ע מוצק. מצב). בין שני פסים כאלה 
יכול להיות פער אנרגיה, שהוא תחום אנרגיות שבו אין 
מצבי אלקטרון; מאידך, ייתכן גם מקרה של חפיפה בין שני 
פסים. התלות של האנרגיה ב ל אופיינית לכל פס. ומספר 
המצבים הקוונטיים בכל פס הוא כמספר תאי היחידה בגביש. 
והם מתמלאים לפי עקדון־פאולי. 

המהירות של אלקטרון, הנמצא במצב בעל וקטור ל, היא 
10 )פן[> 3 ?£=ע•. במצב שווי־משקל, בהעדר שדה חשמ¬ 
לי חיצוני. שווה סכום המהירויות של כל האלקטרונים לאפם, 
ואז אין זרם חשמלי. כדי להשרות זרם יש לשנות את התקי¬ 
פה הגבישית של האלקטרונים. השינוי של התקיפה הגבישית 
של אלקטרון, בהשפעת שדה חיצוני, נתון ע״י הביטוי 

לנ> , . 

£ ע = אם מספר האלקטרונים בגביש הוא כזה שכל 

הפסים הם מלאים, או ריקים, מתקבל מבדד, מפני ששום 
אלקטרון אינו יכול לשנות את הווקטור ל שלו (היות שכל 
המצבים בעלי תקיפה גבישית ואנרגיה קרובים לשלו תפו¬ 
סים). במ " פס אחד או שניים מלאים חלקית ואז יש לאלק¬ 
טרונים, בסביבת אנרגיית פרמי, אפשרות לשנות את המהי¬ 
רות שלהם ולהשתתף בזרם חשמלי בהשפעת שדה חיצוני. 

בנד האלקאליות יש אלקטרון ערביות אחד לכל אטום 
בגביש. האלקטרונים ממלאים את רמות האנרגיה בזוגות, 
ומתקבל פס חצי-מלא ולכן הגבישים האלקאליים הם מתכ¬ 
תיים. בטור השני של המערכת המחזורית נתונים יסודות 
דו־ערכיים. שהיו עשויים להיות מבדרים, אלא שכאן החפיפה 
בין הפסים מבטיחה אח התנהגותם המתכתית. 


1(1)1 1 0(1)1 | £(1<)| 



ציור 4 . םי 5 וי פסי האנרניה במקרים אפייגייב. א 1 מבורד או 0 ו?יר 
5 מחצה, בהתאם לגוי? הפער בין ׳טני הפסים; ב) דג) מתבת 


אחת המסקנות החשובות של תורה הפסים היא, שאת 
ההתנהגות הדינאמית של אלקטרוני ההולכה מאפיינת מסה 
אפקטיווית. היכולה להיות שונה במידה ניכרת מן המסה ו□ 
של אלקטרון חפשי. המסה האפקסיווית של אלקטרונים, 
בסביבת הקצה העליון של פס האנרגיה, היא שלילית. 
אלקטרונים כאלה מתנהגים בשדה מגנטי כמו חלקיקים בעלי 
מטען חיובי, ועובדה זו מסבירה כיצד מתקבל, בס" אחדות, 
מקדם הול (ע״ע הול, אפקט) חיובי. 

תורת הפסים מהווה רק את הבסיס של התאוריה האלק¬ 
טרונית של הם", ותופעות רבות טעונות ביאור מפורט יותר. 
למשל, להבנת אנרגיות הקשר של הס" צריך להביא בחשבון 
את האינטראקציות בין האלקטרונים לבין עצמם; הבנת 
תופעות התעבורה 10 סק!חבז]), כמו המוליכות החשמלית או 
התרמית, מחייבת התחשבות באינטראקציות של האלקטרו¬ 
נים עם תנודות הגביש ועם אי-השלמויות של הסריג. 

התאוריה המיקרוסקופית, במצבה היום. מתארת יפה את 
מכלול התופעות האפייניות למצב המתכתי. 

/ס 1116 /ס ־ 7 ,לסמס( .א — 1011 ׳^ \י 1 , 1 < 

;־ 953 ) /?> 601 $ !(' 7 ,ח 11$0 ^\ ; 1936 , 5 ^ 4110 . 01111 

, 11 ^ 00X .ז 0 חז\/. $£ 1 ) /״ ןזו׳ע\ 116 ' 7 , 9. 00111x11 

. 1967 ,( 3 

ח. גף. 

מתכות, עבוד. צורת העיבוד של הס" נקבעת לפי צורת 
המוצר, תכונותיו המכניות, גמר העיבוד והדיוק 
הדרוש לפעולתו. 

יציקה. זו צורת העיצוב הקדומה ביותר, וגילה כגיל 
הפקת המתכות. השיטה, המקובלת עד היום, מבוססת על 
יציקת המתכת לתבנית בעלת הצורה הרצויה. כיום היציקה 
משוכללת, והתוצר הסופי מצטיין בתכונות מכניות גבוהות, 
י צ ק ת הברזל, שהיא המקובלת ביותר, יש בה, נוסף 
על ברזל, 4% — 2 פחמן. 3% — 0.25 צורן, ולעתים יש בה 
גם מנגן, גפרית, זרחן ומתכות שונות. חמדי הגלם. ברזל, 
גרוטאות, עפרות המכילות צורן ומנגן וכמו־כן סיד, להרחקת 
שאריות בצורת סיגים, מוכנסים לתנור אנכי העשוי גליל של 
פח פלדה ■המרופד בלבנים חסינות אש, כחומר דלק משמש 
קוקם, ואוויר דחום מוזרם לשרפתו. יצקת הברזל הנתלית 
מועברת לדפוסי יציקה העשויים חול וחימר, בתוספת חומרים 
שונים כמו אבקת פחם (, 0300 ) ד 2 ס 8 0 ^. המספקים את 
החוזק הדרוש לעמידה בפני הלחץ. חול הדפום נקבובי, ולגא־ 
זים ולאדים הנוצרים בזמן היציקה ניתן לצאת, לבל יתהוו 
בועות בתוך המתכת. צורת הדפום מתקבלת בעזרת תבניות 
עשויות עץ (ר תמונה 1 ). המתכת מתכווצת בשעת קירורה: 
(ברזל ב 0.83% , פליז ב 1.66% . פלדה ב 2.1% . חמרן ב- 
2.35% ) — ולפיכך גדול נפח התבנית באחוז ההתכווצות. 

התבנית נחלקת לרוב לשני חלקים, לפי חתך אופקי. מעל 
לחלק האחד וסביבו מהודק חול דפוסי היציקה, בתוך מס¬ 
גרת מתאימה. על חלק זה, לאחד שהופן. מושם החלק השני 
וגם עליו מהודק חול במסגרת מתאימה. לאחר מכן מופרדות 
המסגרות, מוצאת התבנית והמתכת נוצקת לחלל הנוצר, 
כשהיא ממלאה אותו מלמטה. האודר והגאזים יוצאים דרך 
מעבד מיוחד. תבנית עשדה חול, הנקראת גרעין, ומושמת 
בתוך החלל הנוצר, מאפשרת יציקת גופים חלולים. יש 
לוודא כי צורת התבנית תמנע, ככל הניתן, קירור כלתי- 
שווה, הגורם למאמצים פנימיים בתוך המתכת, המסוגלים 
לגרום לפיצוצים ולשבירת החלק היצוק. בתהליך היציקה 



745 


מתנות, עיבוד 


746 



וזטתה 1 •ק;י היקי- יצי תבזית יציקה 


קשה לדייק בממדי המוצר, ולפיכך יש להמשיך בעיבוד 
שבבי (ו' להלן). 

יציקות ברזל בעלות תכונות מכאניות 
גבוהות. יצקת הברזל, היוצאת מהתנור אחרי קירור אטי, 
יש בה פחמן בשתי צורות, חלקו בתרכובת כיסית עם הברזל 
(צפנטיט) וחלקו במצב חפשי. לרוב בצורת חלקיקי עלים 
רקדקים של גראפים. הפחמן החפשי סקסין אמנם את מקדם 
החיכוך של גופים הבאים במגע עם היצקח, אך חלקיקי 
העלים מפרידים בין הגבישים ומקטינים בכך את התכונות 
המכאניות של היצקת. 

על התהוות הגראפיט משפיעים ניקל. אלומיניום, נחושת 
ובייחוד הצורן, המונע מהפחמן להתרכב עם הברזל. תוספת 
סוליברן מגבירה את פיזור הגראפיט בחלקיקים קטנים, ומג¬ 
דילה, לפיכך, את חוזק היצקת. 

בתחילת המאה ד, 19 הוחל בייצור יצקת בעלת תכונות 
חוזק גבוהות, הנקראה .,חשילה", על ידי השהיית היצקת 
למשך שעות רבות בתנור מיוחד. התנאים המיוחדים מייק¬ 
רים את התהליך. 

השימוש במגנזיום לקבלת גראפיט נפוץ ביותר, ובצורת 
כדורים החל באה״ב ב 1947 • ליצקת זו, המכילה ם 3% — 4 
פחמן ו 2% — 3 צורן, תכונות מכאניות גבוהות, והיא משמשת 
לייצור חלקים במכוניות. 

בקירור מהיר של חלקה החיצוני של היצקת הפחמן הופך 
לצסנטיט. ומתקבלת שכבה לבנה וקשה ביותר. 

פלדת יציקה תכונותיה המכאניות תלויות בתכולת 
הפחמן (שהיא 0.2% — 0.4 ). החוזק למשיכה — 50 — 70 ק״ג 
לסס״ד, נקודת הכניעה — 27 — 35 ק״ג לסמ״ר, וההתאר¬ 
כות — 20% — 30 . 

הוספת מתכות וקירור אחיד עוזרים במניעת היווצרותם 
של גבישים בעת ההתמצקות. הטמפראטורה הגבוהה של 
הפלדה בזמן היציקה, 0 ״ 1400 , מצריכה שימוש בחול מיוחד, 
והקדום הנוצר על פני היציקה ניתן לעיבוד רק בהשחזה. 
הקרור אחיד, למניעת מאמצים פנימיים. כל אלה מייקרים 
את היציקה. 


מקובל גם השימוש בשעווה ביציקת מתכות בעלות נקו¬ 
דות היתוך גבוהות, כגון פלדה מהירה או נימוניק. השעווה 
נוצקת לתבנית, ומשהתקשתה, התבנית מפורקת והשעווה 
מוצאת. טבילה בנוזל קראמי מיוחד המתקשה, והפרדת 
השעווה ע״י חימום. גורסים לכך שבתוך המעטפה הקראמית 
מתהווה חלל, המתאים בדיוק לצורת החלק. כשהמתכת 
הנוצקח לחלל מתסצקת, המעטפת מופרדת בשבירה, והחלק 
הדרוש מתקבל בצורה מדויקת. 

יציקה תחת לחץ. ליציקת מתכות בעלות טמפרא- 
טורח היתוך נמוכה (אלומיניום, פליז). בייצור הסוני, מקובל 
השימוש ב״קוקילה״ — תבנית עשרה פלדה, המתאימה 
בדיוק לצורת המוצר. היציקה נעשית תחת לחץ, בעזרת 
מערבת בעלת בוכנה. היציקה המתקבלת נקיה ומדויקת 
למדי. 

סנטור. תהליך המבוסס על גיבוש אבקות מתכתיות 
על־ידי דחיסה בכבישה ובהיסוס. האבקה נדחסת בתבנית, 
שצורתה כצורת המוצר, והנפח שלה קטן לשליש. עקב הלחץ 
נוצר פגע בין החלקיקים, העוברים רפורמאציה׳ ומקצתם אף 
נשברים. עבודת הדחיסה של המוצר אינה אחידה, היות 
שחלק מעבודת המכבש נבלע על-ידי חיכוך של החלקיקים 
בדפנות התבנית. החלקים הדחוסים פיעברים לתנור, בדרך־ 
כלל חשמלי. החימום נעשה באטמוספירה מבוקרת, למניעת 
התחסצנות ושרפת הפחמן. החימום מוגבל ל 65% — 75 מנקר 
דת ההיתוך, שכן אז הגבישים מתחילים לגדול ברוב המתכות 
(פרט לאלומיניום). ניתן לעשות את הדחיסה והחימום באותו 
הזמן במכבש, ובייצור הפוני ניתן לעשות את התהליך כולו 
אוטומאטית. 

שיטת הסנטור מאפשרת ערבוב אבקות של חסרים 
וקבלת חומר פסונטר בעל תכונות מיוחדות. סנטור קרבידים 
של וולפרם. לדוגמה, יוצר חוסר בעל קשיות גבוהה ביותר 
העומד בטספראטורות גבוהות ומשמש לייצור סכיני חיתוך. 

ניתן לסנטר אבקות באופן, שהחומר המסונטר יהיה 
נקבובי. לדוגמה, תותבים נקבוביים, המורוים בחומר סיכה, 
אינם צורכים סיכה נוספת. 

הוספת סיבי פחמן או בור לתומר טיבי, בקוטר שאינו 
עולה על 0.1 מ״ס. לחומר המגובש, מגדיל במידה ניכרת את 
התכונות המכאניות של החלקים הססונסרים. 

עיצוב פלדות. צורתם ועיצובם של גושי הפלדה, 
המתקבלים מן התנורים. נקבעים בהיותם במצב בצקי מלובן 
בטמפראטורה גביהה. התהליך נקבע בהתאם לצורה הנד¬ 
רשת. ואלה התהליכים המקובלים: 

ע ר ג ו ל — משמש לקבלת מוטות, פסים צורתיים או 
פחים. גושי הפלדה מועברים פעמים מספר דרך מכונות 
ערגול, המורכבות משניים או שלושה גלילים, המונעים 
בתנועה סיבובית והגורמים לדפורסאציה פלאסטית הדרג¬ 
תית. 

לדיוק יתר משמש ערגול נוסף, קר. 

משיכה משמשת לייצור תילים ומוטות. המוט, שעובד 
בתהליך ערגול בחום, "מושחל" דרך חור קוני של מטבעת. 
משיכת המוט גורמת לזרימה פלאסטית בו בעת המעבר. 
חופר סיכה הנמשח על המוט לפני היכנסו למטבעת מפחית 
את החיכוך. 

ב ש י ח ו ל ( 5x111151011 ) עוזר לחץ גבוה ליצירת הזרימה 
הפלאסטית, כאשר המתכת עוברת דרך מעבר מתאים במצב 




747 


מתכות, עבוד 


748 



2 — חצרה ושיפוע, .ניס. כירסום :: — כירסום פנים; 4 . — בירסו□ 
חריץ; 5 — כירסום סורכב ; 0 — כירסום חריצים. ד 10 - הקצעה 
וההצעה רוחבית. 7 — הל צמה ; 8 — ההצעה רוחבית ; 9 — חריצה; 
10 קירור. 11 ־ 13 — קריחה וסירות. 11 — קדיחה ; צ! — קידוד; 
13 — קידוח. 14 - ניסזר. 15 — יט־יזו*. 16 — ?יטזיע; 17 ־ 20 - 
עיצוב. 17 - ניקוב; 18 — יציקח: ( 11 - חיתודז 20 — משיבה. 
21 — איבו? באמצעות התפרקות ח י שט 5 ית. 


קר. הלחץ, הנוצר ע״י פכבש. םגיע בפלדות עד ל 250 ק״ג 
לסס״ר. 

תהליך זה משמש בעיקר בעיבוד מתכות רבות — עופרת. 
בדיל, פליז ואלומיניום, ליצירת פסים צורתיים וצינורות. 

חישול (ע״ע) משמש, כאשר נדרשות תכונות מכאניות 
גבוהות במוצר. בתהליך זה נוצרת רפורמאציה במתכת 
בטמפראכורה גבוהה. 

מ ב ל ט נ ו ת. המבלטים משמשים לייצור המוני של 
חלקים, לרוב מפח. בעלי צורות מסובכות. למבלט שני 
חלקים — המקב הבולט והמטריצה, שבה שקיעות המתאי¬ 
מות לבליטות המקב. הפח מוכנס בין שני החלקים ולחץ 
המופעל ע״י מכבש גורם לדפורמאציה הפלאסטית הדרושה. 
כדי לוודא לחץ אחיד, על המקב והמטריצה להיעשות באופן 
מדויק ביותר. עתים ניתן לחתוך את הפח תוך כדי תהליך 
הכבישה (ע״ע חתוך). 

כאשר שינויי הצורה הדרושים גדולים, הדפורמאציה 
נעשית בשלבים מספר. עקב התקשות החומר בתוך התהליך 
יש להרפותו לאחר כל מספר פעולות. 

סבלטנות בתהליך " מ ד פ ו ר ם ". מפני הדיוק 
הנדרש בהתאמת המקב למטריצה, המייקר את התהליך, 
מקובל להשתמש, במקום במטריצה, בגומי בקשיות של 50 
שור, הנתון בתוך מסגרת מתאימה, כשהכבישה אינה עמוקה. 
הגומי מתנגד ללחץ המקב על פני הפח, המועבר אליו, וגורם 
לדפורמאציה הדרושה. בתנאים אלה ניתן לייצר את המקב 
מיצקת ברזל, ואף מבטון המצופה בסלט דק או בשרף. להפ¬ 
חתת החיכוך. 

מבלטנות בתהליך הידרופורם. הגומי נתון 
בתחתיתו של כלי מלא נוזל, בצורת דוק (דיאפראגמה). בשל 
פעולת המקב הלחץ עולה בתוך הנוזל עד לסססן ק״ג לסמ״ר, 
כשהלחץ על הגומי אחיד, ובזה יתרון התהליך. 


לחצנות. לייצור חלקי פח בעלי צורה המתקבלת על 
ידי סיבוב של קו יוצר מסביב לציר, הפח נקבע על תבנית 
בעלת צורה מתאימה, המוצר מתקבל על ידי סיבוב התבנית, 
עם הפח, כשהוא נלחץ בעזרת מכשיר מתאים. 

תהליך זה הוא פשוט וזול ומשמש אף כשלב ביניים 
בתהליכי עיבוד אחרים. כך הוא, למשל. בייצור חלקי טילים 
ופיות יציאה של מנועי סילון. 

עיצוב צורה באמצעות פיצוץ. תהליך זה 
מוכר כבר כמאה שנים, אך השימוש הממשי בו החל רק 
ב 1954 . הומצאו בל מיני שיטות לשימוש בחוסר נפץ. המקו¬ 
בלת ביותר היא זו בה הפח מונח על תבנית, בתוך נוזל, כש¬ 
ביניהם נתון אסם. תת לחץ "מדביק" את הפח אל פני התב¬ 
נית. חומר נפץ, המרוחק מעט מהפח, גורם נהתפוצצותו לגל 
הדף בעל עצמת לחץ של אלפי ק״ג לסמ״ר, הגורם ללחיצת 
הפח אל התבנית. 

ריתוך (ע״ע). כאשר החלק עשוי מספר פרקים המחו¬ 
ברים באופן קבוע, ניתן לרתכם זה לזה ולחסוך בכך ייצור 
תבניות מסובבות. לחלקים המתקבלים בתנאים אלה תכונות 
גבוהות של חוזק. 

עיבוד שבבי משמש להתאמתם המדויקת של חלקים 
המתקבלים בכל מיני תהליכי עיבוד, שהם פרקים של מע¬ 
רכת אתת. התהליך נעשה ע״י סכינים בעלי צורר, מתאימה. 

המכונות לעיבוד שבבי נחלקות בהתאם לצורת שטה 
העיבוד: שמחים גליליים ; שטחים מישוריים; גם מישוריים 
וגם גליליים (ר׳ ציור 2 ). 

לגבי דיון מפורט במקדחה, מחרטה, כרסוםת, 
ומקצועה רוחבית ע״ע מכונות כלים. 

שיפוד ( 118 ! 11 ז 03 זל) משמש ליצירת קדחים, בעלי חתך 
שאינו עגול. 

כלי חיתוך הנקרא מחד מועבר במשיכה או בדחיפה 
דרך קדח, שצורתו היא הנדרשת. המחד הוא מוט קוני ארוך. 
הנושא שיניים חותכות. מידת הקוניות קובעת את ההדר¬ 
גתיות שבבליטת השיניים. בעת המעבר דרך הקדה מורידה 
כל שן שבב דק ובך מתקבל חתך מדויק, ואילו השיניים 
משתחקות רק לאחר מספר רב של פעולות. השימוש במחד 
רב בשל הנצילות הגבוהה של התהליך, הדיוק הגדול והאפ¬ 
שרות של ביצוע אוטומאטי. 

השחזה (ע״ע) וליטוש משמשים לעיבוד מתכות 
בעלות קשיות גבוהות ולהשגת גמר עיבוד נקי ביותר. 

בארוזיה חשמלית החומר מעובד באמצעות הת¬ 
פרקות חשמלית, כאשר האלקטרונים ניתקים סהאלקטרודה 
— הקטודה ועוברים אל העובד — האנודה. כמות החומר 
הנהרס חלדה בעצמת הזרם, ומוגבלת בכך שאסור שתיווצר 
קשת. 

העובד אינו מתחמם בשל ההתפרקות ועל האלקטרודה 
אין פועלים כוחות המסוגלים לשנות את צורתה, ולכן ניתן 
לקדוח בשיטה זו חורים בקוטר של עד עשירית מ״ס. שיטה 
זו נוחה לעיבוד חופרים בעלי קשיות גבוהה ביותר, שאינם 
ניתנים לעיבוד בתהליכים מכאניים, וכן כאשר צורת הקדה 
מסובכת ביותר. לעתים משלימים עיבוד מכאני בארוזיה חש¬ 
מלית. ניתן גס לעבד את החלק על ידי הזזת ד,אלקטרודה 
לאורך החתך, במקום להשתמש באלקטרודה שצורתה מסו¬ 
בכת. 

בתהליך הנעזר בקרני לי ז ר (ע״ע) המרוכזות 



749 


מתכות, ערוד — מתמטיקוז 


750 


בעזרת עדשות ניחן לקדוח חורים בקוטר של כפה אלפיות 
מ״ם. 

תהליד העיבוד האלקטרוכיסי מבוסם על 
חוק פרדי (ע״ע), שלפיו המסה של תומר העובר דרך 
אלקטרוליט לאלקטרודה, מתכונתית לכסות החשמל העובר 
דדך האלקטרוליס. 

בתהליך זה מורדת מתכת מהעובד ועוברת, באמצעות 
זרם חשמלי העובר דרך האלקטדוליט, במרווח הקיים בין 
העובד —האבודה והאלקטרודה — הקטודה• הקטודה מבודדת 
— למניעת מעבר הופר מהעובד אליה. 

כדי שהעיבוד יהיה אחיד, על הפתח בין האלקטרודה 
והעובד להיות קבוע; על היגש האלקטרודה, המגיע ל 10 עד 
12 מ״מ לדקה, להבטיח שהמרווח בין העובד והאלקטרודה 
לא ישתנה, ועל הטפפדאטורה של האלקטדוליט להיות קבו¬ 
עה, גם בתהליך זה. כפו בארוזיה חשמלית, ניתן לקדוח 
חורים בכל צורה שהיא, וניתן לעבד מתכות בעלות קשיות 
גבוהה. 

העיבוד האלקטרוכימי מהיר בהרבה מהארוזיה החשמלית, 

אך הוא צורך הרבה חשמל (בערך 500 אמפר לספ״ר), 

תהליכים אחרים משלבים פעולה אלקטרוכיפית בעיבוד 
חשמלי. על הקטודה. שהיא גלגל מתכת (לרוב פסונטרת), 
יש שכבה דקה של חלקיקים אברזיוויים פאבקות יהלום או 
מתחמוצת של אלומיניום, הטבועים בה ובולטים מסנה בכ־ 
0.01 פ״פ, ובכך מונעים פגע ישיר בין העובד והגלגל. האלק- 
טרוליט הניתז על פני הגלגל שוטף את חלקיקי המתכת 
המעובדים, מקרר את העובד ומייעל את העיבוד. תהליך זה 
משמש בעיקר בהשחזת בלי חיתוך. י " 

מתכת׳ עבודות■ ע״ע נפחות; צורפות. 

מתמטיקה (אנג , 1£5 ןבמ 1101 זביח), מדע מופשט העוסק 
במספרים ובצורות, בתכונותיהם ובמבנים הגיוניים 
הנגזרים מהם. נהוג להבחין בין מ׳ "טהורה" (הכוללת, בין 
היתר, את תורת המספרים, האלגברה, הגאומטריה ורבים 
מענפי האנאליזה) לבין ס- "שימושית' (הכוללת, בין היתר, 
תודות בפיסיקה, מכניקה, גאופיסיקה, אסטדונופיה ותכנות). 

הגדרה, עמי 749 ; היסטוריה. עמי 749 : יסודות, עם־ 756 ; 
הפניות, עמי 763 ; סימונים מתמטיים, עמי 763 ; שימושים במדעי 
הטבע והחברה. עמי 765 ; מכשירים מתמטיים, עסי 766 ; שעשועים 
מתמטיים׳ עמי 767 ; חברות וארגונים, עם׳ 769 ! היהודים במי. 
עמי 770 . 

היסטוריה. ראשית ד,פ׳ היא בראשית החשיבה האנו¬ 
שית. כשהתחילו בגי־האדם למיין חוויותיהם לפי צורות 
דומות וחוזרות, התחילו לעסוק בפי. אם אמנם חוזר התהליך 
ההיסטורי בהתפתחות מושגי היסוד במי אצל הילד, הרי 
ניתן ללמוד על תולדות המי ממחקריו של ז׳ן פירה (ע״ע) 
ואחרים. 

העת העתיקה: בבל. הלוחות הקדומים ביותר 
העוסקים במי בבבל הם מראשית האלף השני לפסה״ג. 
והם מעידים על השפעת המי השומרית, הקדומה יותר. לוחות 
מתקופת חפורבי ( 1800 — 1600 לפסה״נ וע״ע) מעידים על 
קיום אלגברה מפותחת בהרבה פזו של המצרים (ד׳ להלן). 
הפתרון למשוואה הכללית מפעלה שניה היה פוכר, כמו גם 
פתרונות למשוואות מיוחדות מפעלה גבוהה יותר(ע״ע ארית¬ 
מטיקה, עמי 889 ). הבבלים פיתחו אלגוריתמים (ע״ע אלנו־ 


דיזם) להוצאת שורש ריבועי, רשפו חזקות עוקבות של מס¬ 
פרים שונים וביצעו אינטרפולאציה לינארית בהכנת טבלאות. 
אמנם אין בלוחות נוסחאות כלליות- אך נראה שהנוסחה 
הכללית עבור סכום של טור הנדסי והסכום של ם הרבועים 
הראשונים היו פוכרים. כל החישובים נעשו על בסים ששים 
(ע״ע אריתמטיקה). משפט פיתאגורס היה סוכר, וגם הנוסחה 
עבור שלשות פיתאגוראיות. הבבלים חישבו את שטחיהם 
והקפיהם של מצולעים משוכללים בעלי 4,3 , 6,5 ו 7 צלעות. 
אך לא הכירו את הגאופטריה הדדוקטיווית. העיסוק בס־ 
נפשך בבבל עד למאה ה 2 לפסה״ג כשבמאות השנים האח¬ 
רונות גדלה חשיבות האסטרונומיה הנד. 

מצרים. בפפירוס מוסקווה ( 1850 לפסה״נ) ובפפירום 
דינד ( 1650 לפסה׳ינ) ישנם פתרונות לבעיות לינאריות, 
ובהן הנעלם מכונה א ה (= ערפה), בל שבר מבוטא כסכום 
של שברים שבפינה שלהם הספרה 1 (ע״ע אלגברה, ארית¬ 
מטיקה, עם׳ 889 ). שיטות החיבור והכפל מסורבלות. העיסוק 
בגאומטריה התבטא בחישובי שטח ונפח של גופים כגון 
המשולש, המעגל ף( 8/9 ) 4 = " בפפירוס רינד), הפיר¬ 
מידה והפירמידה הקסומה (ע״ע גאופטריה). אולם לא היתד. 
במצרים ם׳ עיונית. כלומר לא היו ניסוח פורמאלי והוכחה 
של משפט. בס׳ המצרית לא חלה התפתחות משמעותית 
במשך אלפי שנים. 

הודו וסין. הספר "צ׳יו-צ׳נג סיאן־שו" ("תשעה 
פרקים של הם׳"), אשר הופיע בסין כפה מאות שנים 
לפסה״נ משקף מסורת קיימת של מ׳ ומכיל אוסף בעיות 
ופתרונות הדומים לאלה שבבבל ובמצרים. מיוחד לסינים 
הטיפול במערכת של חמש משוואות לינאריות בארבעה 
משתנים ע״י פעולות הדומות מאוד לשיטות המודרניות 
של פעולות אלפנטאריות במטריצות. ס׳ עיונית התפתחה 
בסין בתקופה הרבה יותר מאוחרת, 

המקורות ההודיים הקדומים ביותר הם ה״סולבסוטרה" 

(= כללי החבל, 500 לפסה״נ בקירוב), שרבה בהם, כנראה. 
השפעה בבלית. 

יוון. ראשית המ׳ העיונית היא שיטת ההוכחה הדדוק• 
טיווית, על סמך הנחות יסוד או אכסיומות, אשר פותחה 
ביוון במאה ה 5 לפסה״נ. תגלית בעלת השפעה מכרעת 
לתולדות המ ׳ היתה, כי היחסים בין האלכסון והצלע של 
ריבוע, מחומש וצורות גאופטריות אחרות, אינם ניתנים על 
ידי פנה של שני מספרים טבעיים, ולפיכך הם גדלים אי¬ 
רציונאליים (ע״ע אריתמטיקה, עם׳ 890 ). בעקבות תגלית זו 
עזבו היוונים את האלגברה החשבונית של הבבלים והת¬ 
בססו על הגאוססריה (ע״ע). אין בידנו מקורות ראשוניים 
על השלבים הקדומים של התפתחות הס׳ ביוון, אך לפי המ¬ 
סורת היו תלם (ע״ע) ופיתגודם (ע״ע) ממחולליה. מאוחרים 
להם זנון (ע״ע), שדן בחלוקה האינסופית של חלל וזמן; 
אדדוכסוס (ע״ע), מייסד השיטה האבסיופאטית, שפיתח גם 
תורת מספרים אי-רציונאליים ושיטת קירוב המניחה חלוקה 
אינסופית. תורת האסטרונומיה שלו עמדה ביסוד עבודותיו 
של תלמי (ע״ע); ותיאטטוס (ע״ע), שהרחיב, עם אודר 
כסום, את מושג היחם פפטפרים שלמים לגדלים גאופטריים 
(ובכך חם פיתתו תודה גאומטרית של מספרים אי¬רציונא¬ 
ליים). 

שלוש "הבעיות של ימי קדם" (ע״ע גאופטריה), העוס¬ 
קות בבניות בעזרת סרגל ומחוגה, מקורן בתקופה זו. הנסיון 



751 


מתמטיקה 


752 


לפתור בעיות אלו הביא לגילויים שונים רבי חשיבות, תופעה 
חוזרת ונשנית במ ׳ . בנפיונו להכפיל את נפח הקוביה גילה 
ארכיטס (ע״ע) כמה מתכונות הגליל, החרוט והטורום, 
ומאוחר יותר כתב אפולוניום מפרגה (ע״ע) את ספרו 
"חתכים חרוטיים", שיושם באסטרונומיה ובמכניקה בתקופת 
הרנסנס. רק במאה ־ 19 הוכח ששלוש הבניות אינן אפ¬ 
שריות נעזרת מחוגה וסרגל בלבד. אולם עוד ביוון ניתנו 
דרכים לבנייתן בעזרת עקומות מיוחדות (ראשון היה היפיאס 
מאלים [ע״ע], אשר חילק זווית לשלושה חלקים שומם). 

התקופה ההלניסטית. בתקופה זו עבר מרכז 
העיסוק במ ׳ לאלכסנדריה. במרכז זה פירסם אוקלידס (ע״ע), 
את ספרו הדן ביסודות המי. ספר שהיה בשימוש עד לתקופה 
האחרונה. בספר נמצאים פיתוח הגאומטריה בשיסה אכסיו־ 
מאטית. תורת המספרים האלמנטארית ואלגברה בלבוש 
גאומטרי. אין הספר דן בנושאים יותר מתקדמים שהיו 
ידועים אז, כגון חתכים חרוטיים ועקומות ממעלה יותר 
גבוהה. גדול המדענים של העת העתיקה, ארכימדם (ע״ע), 
חי ופעל בסירקוזה. מהשגיו הרבים במ ׳ — ניתוח הספיראלה 
הלוגאריתמית, פיתוח שיטת המיצוי לחישוב שטחים ונפחים, 
שיטה הנמצאת ביסוד תורת האינטגראציה. ניסוח אכסיומת 
ארכימדס ופתרון כמה משוואות ממעלה שלישית. 

במקביל להתפתחות המ ׳ העיונית נמשך העיסוק בם׳ 
המעשית ברוח הבבלים, שהתרכז בטריגונומטריה (ע״ע) 
ובחישובים אסטרונומיים (ע״ע הרון). לאחר כמה מאות 
שנים של שפל חלה התעוררות מחודשת לקראת פוף המאה 
ה 3 לסה״נ. בתקופה זו פעלו היפדכום (ע״ע), פפום (ע״ע), 
שעסק בגאומטריה. ודיופנטוס (ע״ע), אשר חיבר את ה״ארית- 
מטיקה" שלו ברוח בבלית, והיה הראשון שהשתמש במערכת 
סימונים אלגבריים (ר׳ להלן, סימונים מתמטיים). אחרי אלו 
עבר המרכז למזרח. 

ימי הביניים: העולם הערבי. בסוף המאה 
השמינית היתד. בגדר למרכז תרבותי ומדעי. הח׳ליף אל- 
מנצור הורה לתרגם את כתבי בראהמגופטה (ר׳ להלן), 
ובעקבותיו החלו תרגום הספרות המדעית היוונית לערבית 
והפיתוח העצמאי של האלגברה והגאופטדיה.אל-ת׳ואריזמי 
( 825 לסה״נ בקירוב וע״ע) חיבר ספר לימוד בשם -אל-ג׳בר 
ואל-סקאבלה" שהסתמך על מקורות הודיים, בבליים או יוו¬ 
ניים '(ואולי גם על "משנת המרות" [ר׳ להלן. יהודים בם׳]), 
ואשר בשמו מקור השם "אלגברה". ספר זה השפיע רבות על 
ד.מ׳ באירופה לאחר שתורגם ללטינית. ת׳אבט אבן קרא 
( 826 — 901 לסה״נ) יסד אסכולה שתרגמה את ספריהם של 
אוקלידס, ארכימדס, אפולוניום, תלמי ואחרים. הוא ניסה 
גם להוכיח את אכסיומת המקבילים של אוקלידס. התוכן 
אל-בטני ( 850 — 929 לםה״נ) ערך טבלאות של הקוטנגנס 
וניסח את נוסחת הקוסינוסים עבור משולשים כדוריים. אבו־ 
ל-ופא ( 940 — 997/8 ) ערך טבלאות של הסינום וניסח את 
משפט הסינוסים בטריגונומטריה כדורית. עמר ח׳יאם (ע״ע) 
חיבר ספר באלגברה ובו טיפול שיסתי במשוואות ממעלה 
שלישית. גמשיד אל־קושי(נ׳ 1436 בקירוב) גילה דרכי חישוב 
הדומות לאלו שהוכרו באירופה במאה ה 16 . הערבים הם 
שהעבידו את השיטה העשרונית והחזירו את המסורת היוו¬ 
נית לאירופה, בעזרתם של מתמטיקנים יהודים (ד , להלן, 
יהודים בם'). 

סין. במאה ה 5 נמצא אצל צו צ׳ונג־צ׳י ( 430 — 501 


לםה״נ) הקירוב 3,1415927 >זי> 3.1415926 , קירוב ששופר 
רק במאה ה 15 . האלגברה בסין הגיעה לשיאה בעבודותיו 
של צ׳ו שי־צ׳יה ( 1300 בקירוב). שפתר מערכות לינאריות 
של 14 משוואות והשתמש בשיטת הורנר לפתרון משוואות 
ממעלה גבוהה. יתכן שהוא אשר השפיע על ההשגים בעולם 
הערבי במאות ה 14 וה 15 . באותו זמן הכירו הסינים את 
ה״משולש של פסקל" ואת שיטת ההפרשים לסכום טורים. 

הודו. הס׳ היוונית עברה להודו לאחר שקיעתה, ושמרה 
שם על חיותה עד המאה ה 12 (ע״ע אריתמטיקה). התרומות 
העצמיות של ההודים בתקופה זו הן השיטה העשרונית. 
כולל השימוש המלא באפם (ע״ע. יש המייחסים זאת לעולם 
היווני; כמו־כן ידוע שבני המזור, ביוקטן השתמשו בבסיס 
עשרים). ופיתוח הפונקציות הטריגונומסריות. שעברו אח״כ 
לערבים (ר׳ לעיל). בראהמגופטה ( 625 לסה״נ בקירוב) היה 
הראשון שטבע כללי חישוב שיסתיים למספרים חיוביים 
ושליליסכאחת. בהסקרה ( 1150 בקירוב) פתר משוואות פל 
מהצורה ־ ׳וק+ 1 = ־ צ, ומשוואות דיופנסיות לינאריות אחרות 
שאינן פשוטות. 

אירופה. ראשית הפריחה המחודשת של המדע היתה 
בתרגומים ללטינית של ספרי העולם העתיק והעולם הערבי. 
הסוהרים האיטלקיים התעניינו בס , . ואחד מהם. ליאונרדו 
מפיזה, המכונה פיבונצ׳י (ע״ע וע״ע אבקום), חיבר ספר 
אלגברה (" 301 ל ג ״, 131 ״) שעזר בהעברת שיטת המספור 
ההודית־ערבית לאירופה. מאנשי הכנסיה שעסקו בנד חשוב 
ביותר ניקול אורזמה ( 0 ומ 5 ש־ 01 81101 <, 1323 — 1382 ) שעסק 
בחזקות שבורות, ניסה להציג פונקציות בצורה גראפית, 
מצא את הסכום של טורים אינסופיים מסוימים והוכיח 
שהטור ההרמוני, ...+ 1 /י-ן 1+ 1 /2- 1 / 3 . איננו מתכנס. עם 
חורבן האימפריה הביזאנטית עברו חוקרים יוונים רביס 
למערב והתחדשה ההתענינות בספרות היוונית. יוהנס מילר 
(הידוע כרג׳יומונטנום ג״״טמסוחס!*:־![, 1436 — 1476 ) תרגם 
את כתבי ארכימדם, תלמי, אפולוניום והדון. וחיבר מבוא 
לטריגונומטריה, הדומה מאד לספרי הלימוד של ימינו ואשר 
השפיע על פיתוח הנושא. 

המאה ה 16 : באיטליה עסקו בעיקר בתורת המש¬ 
וואות האלגבריות. במחצית הראשונה של המאה מצאו 
סקיפו דל פרר 1 (״־;ג״?? 1 ש 1 >, 1465 — 1526 ) וניקולו פונטנה 
(הידוע יותר בכינויו טרטליה, 18113 שז 173 , 11500 — 1557 ). 
שניהם מאוניברסיטת בולוניה, שיטה אלגברית לפתרון המש¬ 
וואה הכללית מהמעלה השלישית. הפתרון פורסם לראשונה 
ע״י קרדנו(ע״ע), בספרו 13803 < $ז^, הכולל גם את פתרונו 
של לודוביקו פררי (״ 3 ־ 1 ־ 801 , 1522 — 1565 ), תלמידו של 
קרדנו, למשוואה הכללית מהמעלה הרביעית. בצרפת, פרנ־ 
סוא ויטה ( 013 ;׳\, 1540 — 1603 ) פישט ואיחד את תורת 
המשוואות ע״י השימוש באותיות עבוד משתנים, והכשיר 
בכך את הקרקע לגאומטריה האנאליטית של דקרט. כמו כן 
מצא את הנוסחאות עבור צח 005 וצח ת 51 . 

המאה ה 17 : בתחילת המאה פירסמו הסקוטי ג׳ון 
נפיר (ע״ע). ואחריו ד,נרי בריגס ( 115 * 811 , 1561 — 1631 ) 
טבלאות של לוגאריתמים המאפשרים להמיר כפל בחי¬ 
בור. השווייצי יוסט בירגי 80 ־ 811 , 1552 — 1632 ) הגה 
רעיון זה עוד קודם לכן, כנראה. אך פירסם את ספרו 
מאוחר יותר. בשנים 1609 — 1619 גילה יוהאנס קפלר (ע״ע) 
את חוקי תנועת הכוכבים, וכדי לחשב שטחים הקשורים 



753 


מתמטיקה 


'54 


באחד מאלה יצר דגם של חשבון אינטגראלי. נהוג לראות 
את ראשית המי העיונית החדשה בספר הגאופטריה של 
רנד. דקרט (ע״ע) אשר יצא לאור ב 1637 , ואשר בו מפורטת 
שיטה לתרגום הגאומטריה האוקלידית למונחים אלגבריים, 
בעזרת מערכת קואורדינטות (ע״ע גאומטריה אנליטית). 
בגאומטריה האנאליטית עסק גם פייר דה־פרמה (ע״ע, ור׳ 
להלן, יסודות הנד), אך השגיו החשובים ביותר היו בתורת 
המספרים (ע״ע), בהתפתחות החשבון הדיפרנציאלי ובתורת 
ההסתברות. בשטח אחרון זד. ידועה ההתכתבות שניהל עם 
בלז פסקל (ע״ע). פסקל בנה מכונת חישוב (המבצעת פעו¬ 
לות חיבור בלבד), והיה הראשון שהבהיר מהי אינדוקציה 
מתמאטית (ע״ע אינדוקציה), הוא וז׳ראר דזרג (ע״ע) עסקו 
בפיתוח הגאומטריה הפרויקטיוית (ע״ע). באיטליה פעלוגלי- 
לאד גלילאי (ע״ע) ותלמידובונבנטורה קולידי(ע״ע),שקבע 
עקרון, לפיו אם לשני גופים חתכים שווי־שטח בבל גובה, 
אזי הגופים שווי-נפח. בהולנד פירסס כדיסטין הויגנס 
(ע״ע) את המאמר הפורמאלי הראשון בתורת ההסתברות. 
פרט לאלה שנזכרו כבר. עזר ג״ון ולים (ע״ע) בהכנת הרקע 
לחשבון האינטגראלי ואוונגליסטה טוריצ׳לי (ע״ע) ואיזק 
ברו (ע״ע) — לחשבון הדיפרנציאלי. החשבון האינפיניטסי־ 
מלי (ע״ע) בשלמותו גובש בידיהם של איזק ניוטון (ע״ע) 
וגוטפריד וילהלם ליבניץ (ע״ע), שעבדו בנפרד. שניהם 
הוכיחו ני ניתן לבצע אינטגראציה כפעולה הפונה לגזירה. 
הנתיב בו השתמש לייבניץ היה פשוט יותר, וייתכן שלפיכך 
התפתחה התורה ביבשת ביתר מהירות מאשר באנגליה. 
לייבניץ נחשב גם למיסד הלוגיקה הסימבולית, וכמרכן 
בנה מכונת חישוב המסוגלת לבצע את ארבע פעולות 
החשבון. 

המאה ה 18 : בני משפחת במולי (ע״ע) מגשרים 
בין המאות ה 17 וה 18 . יעקב במולי הציג את תורת 
ההסתברות הקלאסית בספרו 1 ),ח 70.115015 ) 5 ־ 1 ( 7 . אחיו, 
יוחנן, ייסד את חשבון הוואריאציות, במצאו את עקו¬ 
מות הברכיסטונרון. מבניו של יוחנן פוכר ביותר הפיסיקן- 
מתמאטיקן דניאל. לאונהרד אוילר(ע״ע), תלמידו של יוחנן 
ברנולי, הוא גדול הנד במאה ה 18 והפורה בין הסתמא־ 
טיקנים בבל הדורות. הוא עסק בכל שטחי הנד, וחשובות 
ביותר תרומותיו לתירת המספרים, גאומסריה דיפרנציאלית, 
חשבון הוואריאציות וטופולוגיה קומבינאטורית. שני לאוילר 
הוא ז׳וזף־לואי לגרנז׳ (ע״ע), "אשר עסק בייחוד בתורת 
המספרים, משוואות דיפרנציאליות וחשבון הוואריאציות. 
תורת המשוואות שלו סללה את הדרך לגילוייו של גלואה 
(ר׳ להלן) בתורת החבורות הסופיות. מעבודותיו של פןר־ 
סימון לפלס (ע״ע) ידוע ביותר המאמר העוסק בתורת ההס¬ 
תברות. כמו בן מוכרים משוואת לפלס ■טראנספורם לפלס. 
המאמר המקיף הראשון בתורת המספרים נכתב בידי אדרי־ 
אן־מרי לז׳נדר (ע״ע), אשר עסק אף באינטגראלים אליפ¬ 
טיים, מהשגיו האחרים — המשוואה והפולינומים הנושאים 
את שמו. 

דוב המתמאטיקנים שפעלו עד סוף המאה ה 18 עסקו גם 
בשטחי מדע וידע אחדים, ואת הישגיהם בנד יש לראות 
לאור מכלול השגיהם בשטחים השונים. 

המאה ה 19 : הלה התפתחות.רבת הקף בגאומטריה, 
אלגברה, אנאליזה. יסודות הנד ובמ׳ שימושית. גספר מונז' 
(ע״ע) פידסם ב 1800 את ספרו הדן בגאומטריה תאורית 


(ע״ע), וב 1807 מאמר בגאומטריח דיפרנציאלית (ע״ע). 
תלמידו, ז׳ן־ויקטור פונסלה (ע״ע) והשווייצי יעקב שטינר 
(ע״ע) פיתחו את הגאומטדיה הפרויקטיוית (ע״ע), בעקבות 
פסקל ודזרג. לשטח זה תרמו גם ק. ג. ק. פון שטאוט 
(] 1 ־ 81311 הס■!) ומישל של ( 15 ־ 01351 ). הגאומטריה הפדדק- 
טיוית התגבשה בעבודותיהם של א. פ. מביום (ע״ע), 
וי. פליקר (: 1 ;>] 1 :> 111 ?). התגלית המהפכנית בשטח הגאומטריה 
היתד, זו של הרוסי ניקולאי איונוויץ׳ לובצ׳בסקי (ע״ע), 
ושל ההונגרי יוד,ן בוליי (ע״ע), שגילו, בל אחד בנפרד, 
כי ניתן לבנות גאומטריה, בה לא תתקיים אכסיומת המקבי¬ 
לים (ע״ע גאומטריה). תורתם פותחה בידי א. בלטראמי 
( 31111 ״ 601 ). השגים אלו היו נקודת מפנה בנד! הובהר 
ני אכסיומה אינה "אמת הברורה מאליה", אלא הנחה בלבד 
(ר להלן, יסודות הנד). 

קארל פרידריד גאוס (ע״ע) מגדולי הנד, גילה, כנראה, 

אף הוא את הגאומטריה הלא־אוקלידית, אך גילוייו האחרים 
ידועים יותר: הונחת המשפט היסודי של האלגברה; אלגברה 
הקונגרואנטים (תורת המספרים ): הגדרת העקמומיות של 
משטח (גאומטדיר, דיפרנציאלית) ואחרים. נ. פ. בדנארד 
רימן (ע״ע) הרהיב את הגאומטריה הדיפרנציאלית של 
גאום ל!! ממדים. השגיו שימשו את אינשטין (ע״ע) 
בתורת היחסות הכללית (ע״ע). למשטחי רימן חשיבות רבה 
בתורת הפונקציות של משתנה מרוכב, תורה שרימן פיתח 
ביחד עם א. ל. קושי (ע״ע) וקרל ויארשטרם (ע״ע), 
ובטופולוגיה (ע״ע). מהשגיו האחרים בשטח זה — פונקציית 
זטה והשערת רימן. 

ו. ר. המילטון (ע״ע). גדול המדענים האיריים, פיתה 
אלגברה של קואטרניונים אשר אינה מקיימת את החוק 
הקומוטאטיווי של הכפל. בעקבותיו הוחל בטיפול במבנים 
אלגבריים ואחדים המקיימים תנאים מסוימים ואינם מקיי¬ 
מים תנאים אחדים. בך גם השריג הדיסטריבוטיווי שהציג 
ג׳ורג' בול (ע״ע) בספרו "חוקי החשיבה", והנקרא על 
שמו. יחד אתו בנה א. דה מורגן (ע״ע) אלגברה של קבוצות, 
ובנך שיפר את הלוגיקה הסימבולית של לייבניץ. בפיתוח 
הלוגיקה המתמאטית עסקו גם צי. ם. פירס, ג׳. פאנו וג, פרגה 
(עי ערכיהם). רעיונותיהם של השניים האחרונים פותחו ב־ 
גסתגמז־־לזג!*? 13 <ן 1 :> 111 ־־? של רסל וויטהד (ע , ערכיהם). 
הדן אף בתחשיב הפסוקים, שריג בולאני בינארי. את תורת 
האינוואריאנטים פיתחו א• קילי (ע״ע) וג׳. י. סילווסטר 
(:>ז]מז 1 ן$). פילווסטר טבע את מושג המטריצה (ע״ע) 
ואילו המילטון וקיילי פיתחו את תחשיב המטריצות. 

בעבודותיהם של הנורווגי נ. ה. אבל והצרפתי א. גלואה 
(ע׳ ערכיהם) מגיע לסיומו חיפוש הנוסחאות לפתרון משור 
אות מדרגה גבוהה יותר. השניים הוכיחו ני משוואות מדרגה 
מ, 5 < אינן ניתנות לפתרון במספר סופי של פעולות 
רציונאליות והוצאות שורש. (אבל הוכיח זאת ל 5 = ח, 
וגל ואה לבל £5 ת). אבל וק. ג. י. יעקובי (ע״ע) יצרו אה 
הפונקציות האליפטיות, שלהן שבי מחוורים. ף. ב. ז׳. פור;ה 
(ע״ע) גילה ני פונקציות ניתנות לתאור על ידי שורה 
אינסופית של סינוסים וקוסינוסים (טורי פודיה). בפיתוח 
תורת טורי פוריה עסק פ. ג• ל. דיריבלה (ע״ע). שדל הרמיט 
(ע״ע) הוכיח ש* הבסיס ללוגאריתמים הטבעיים, איננו 
מספד אלגברי, ולינדמן (ע״ע) הוכיח שגם ז! הוא מספר 
טרנסצנדנטי. פליקס קלין (ע״ע) הראה את חשיבות מושגי 



755 


מתנוטייןה 


756 


החבורה לגאומטריה בתכנית ארלנגן שלו (ע״ע גאומטריה! 
חבורה), לפיה ניתח כל סוג של באוסטריה — פרויקטיווית. 
אפינית ובו׳ —כאוסף תבונות אינוואריאנטיות תחת חבורת 
טראנספורמאציות מסוימת. הנורווגי פ. ס. לי (ע״ע) חקר 
את חבורות הטראנספורמאציה הרציפות ויישם אותן למש- 
וואות דיפרנציאליות. באלגברה החדישה סוברות חבורות 
לי ואלגברות לי. 

קושי וויארשטראס. נוסף לעבודתם בקידום האנאליזה. 
עסקו ביסודותיה ובסילוק הפאראדובסים שהתעוררו עקב 
השימוש במושגים השאולים מהגאופטריה. קושי הגדיר 
מושגי יסוד כגבול, רציפות וגזירות, אך לדעת ויארשטראם 
היה צורך בביסוס ההגדרות והחוקים על מערבת המספרים 
הממשיים, ולפיכך עסק אף בתורה זו. תיו עיסוקו באריח־ 
סטיזציה של האנאליזה הגדיר את המספרים האי¬רציונא¬ 
ליים, בנפרד פדדקינד ומגאורג קנטור (ע׳ ערכיהם). קנטור 
יסד את תורת הקבוצות (ע״ע) האינסופיות והגדיר מספרים 
סראנספיניטיים ואת הרצף הממשי. אלה פתרו את הפארא־ 
דוכסים של זנון, אך יצרו אחרים. דדקינד עסק, נוסף לאנא־ 
ליזה, גם באלגברה, ויצר את מושג האידיאל בחוג (ע״ע 
חוג). את תורת האידיאלים פיתח א. א. קוסר (ע״ע). ל. 
קרונקר (ע״ע) ניסה לבסס את כל הם׳ על תורת המספרים. 
בתורת המספרים עסק גם ז׳וזף ליוויל (ע״ע). 

גם מדעי הטבע תרפו לפיתוח הם׳ במאה ה 19 , כמו 
גם בסאה ה 20 (ר׳ להלן, הנד בשימוש מדעי הטבע והחברה). 
ההיפותזה הארגודית של הסקוטי ג׳. ק. מבסול, האוסטרי 
ל. בולצמן והאמריקאי ג׳. ו. גיבז (ע׳ ערכיהם) מקורה בהש¬ 
פעת התרמודינמיקה על המכניקה הסטאטיסטית. להיפותזה 
זו שימושים רבים (ר׳ להלן). בעיות בפיסיקה נמצאות גם 
ביסוד תורת המשוואות האינטגראליות ומושג הפונקציונאל 
שפיתח ו. וולטרה (ע״ע) בסוף המאה, ואשר נמצאים ביסוד 
האנאליזה הפונקציונאלית. וולטרה וד• הילברט (ע״ע) הראו 
שבכמה מקרים משוואה אינטגראלית אקוויולנטית למערכת 
אינסופית של משוואות לינאריות באינסוף נעלמים, והאמרי¬ 
קאי ג. וו. היל מצא דרך לפתרן. הילברט פיתח גם תורת 
הערכים העצמיים (ע״ע משוואות דיפרנציאליות), ובנה את 
מרחב הפונקציות הראשון, הקרוי על שסו, אשר נקודותיו 
הן פונקציות (ור׳ להלן) ותרם כמעט לכל ענפי הם/ 

ב 1896 פתרו ז׳ק הדפר (ע״ע) ושרל פוסן (ח 81 ! 1 ז 0 ?) 

את משפט המספרים הראשוניים. הוכחות פשוטות יותר נתנו 
אחר-כך א. לנדאו ונ. וינר (ע׳ ערכיהם). 

פואנקרה (ע״ע) יסד את תורת הטופולוגיה הקופבינא- 
טורית. בעוד יסודות הטופולוגיה האנאליטית. או הכללית. 
נמצאים בעבודותיו של קנטור. פואנקרה תרם לכל ענפי הנד 
שהיו ידועים בזמנו. הילברט, ויל (ע״ע ור׳ להלן) ופואנקרה 
נחשבים לאחרונים בין אלה שהצליחו לעסוק בבל שטחי 
ו!מ', 

המאה ה 20 : תורת־היחסות הביאה לפיתוח גאומט־ 
ריות להן לא יכלה תכנית ארלנגן של קליין (ר׳ לעיל). 
מאלו יש לציין את הגאוססריות הלא-רימניות של טוליו 
לוי־צ׳יויטה (ע״ע ור׳ להלן, יהודים בפ׳),וייל,אוסוללד וכלן 
(ע״ע) ואלי־ז׳וזף קרסו (ע״ע) אשר עסק אף בתורת החבו¬ 
רות הרציפות ובפשוואות דיפרנציאליות. 

בתורת הקבוצות (ר׳ לעיל) חלה התפתחות רבה, וחשו¬ 
בים השגיו של פ. ג׳. כהן (ר׳ להלן, יהודים בם׳) בפתרון 


אחדים מן הפאראדוכסים שהתגלו בה (ר׳ להלן. יסודות הם׳). 
תורת האידיאלים של דדקינד (ר לעיל) פותחה בידי אמי 
נטר (ע״ע) וחשיבותה רבה באלגברה ובגאומטדיה אלגברית. 
בעקבות ההיפותזה הארגודית (ר׳ לעיל) הוכיחו ג׳. פון נוימן 
(ע״ע) וג/ ד. בירקהוף שני משפטים ארגודיים, ותרמו בכך 
לפיתוח התאוריה הארגודית. בתורה זו, כבכל תורת ההסתב¬ 
רות החדישה, יש שימוש רב לתורת המידה של אפיל בודל 
(ע״ע) אשר פותחה בידי אנרי לבג (ע״ע). תורת המשחקים 
(ע״ע). שניצניה אצל בודל, פותחה למעשה על ידי פון נוימן, 
אשר הוכית אף את המשפט היסודי של התורה, ועל ידי 
אוסקר פורגנשטרן(ע״ע). מושגיהסטאטיסטיקה המתפאטית 
החדישה הורחבו בתורת ההחלטה הסטאטיסטית של א. ואלד 
( 1 ז 1 נ ז 5 \). 

פרתבים כלליים יותר ממרחבי הילברם (ר׳ לעיל) נחקרו 
ע״י הפולני סטפן בנך (* 3 ״ 83 ). האמריקני א. ה. פור 
(?! 0400 והצרפתי פ. פרשה (מל&ז?) פיתחו אנאליזה 
לפונקציות כלליות ביותר. 

בעקבות האנאליזה של המספרים המרוכבים פיתחו ג.ה. 
הרדי (ע״ע). ג׳. א. ליטלווד ( 1 > 00 ׳״ 110 ו 13 ) וס. ראפאנוג׳אן 
(תג( 1111 במ 831 ) את תורת המספרים האנאליטית. 

בפילוסופיה של הס׳ קמו האסכולה הפורמאליסטית של 
הילברט, האסכולה הלוגיציסטית של ראסל ווייטהד והאס¬ 
כולה האינטואיציוניסטית של ההולנדי בראואר (ע״ע ור׳ 
להלן, יסודות הם'). 

בשנת 1900 הציג הילברט בפני הקונגרס הבינלאומי 
בפאריס 23 בעיות שהנסיון לפתרן עשוי לשמש כיוון דרך 
בהתפתחות הנד: ואמנם גילוייו של פ.ג׳. כהן מקורם בבעיה 
הראשונה, ובשניה קשורה הוכחתו של גדל (ע״ע ור׳ להלן. 
יסודות הם׳). 

התפתחות הפורפאליזם הסתמאסי במאה ה 20 הגיעה 
לשיא חדש בפעולה מאורגנת של קבוצת המתמטיקנים 
(הצרפתיים ברובם) המסתתרים מאחורי השם נ יק ולס 
בו רב ק י ( 3111 * 8011 0135 ;>;א), ואשר לספרי היסוד 
שחיברו בם׳ היתה השפעה רבה על החינוך המתמאטי של 
החוקרים במי במחצית השניה של המאה ה 20 . 

בעקבות פיתוח המחשב האלקטרוני חודש העניין באנא¬ 
ליזה נומרית (ע״ע חשוב, מכונת). כיום נעזרים במחשב 
בפתרון בעיות באלגברה, קומבינטוריקה, משוואות דיפרנ¬ 
ציאליות ובשטחים נוספים. 

א. ה. פרנקל. מבוא למתימטיקה. א-ב, תש״ב—תשי״ד: 

,} 1/1011 ) 1 // 140 7 ) 4 6 ^ןו/^ 0 • 071(5117)^(71 111x1 /! ,'ו 4 ז 1 וגנ> .)׳ 15 
, 5 ) 771011 ) £401/1 / 0 ץז 10 !ו££ , 81711111 .£ .( 1 ;* 1900-1908 .^ 1-1 
; 1937 , 5 ) 771311 ) £431/1 / 0 71 ) £1 , £011 .־!׳ .£ ; 1923-58 , 1-11 
. 0 ; 10 * 19 , 5 ) 771311 ) £401/1 { 0 711 ) 771 <ן 10 )י 1 )(£ ) 7/1 ,. 1 }} 

;* 1957 ,ץ 1111 ן>! 4711 171 5 ) 710 ) 1 ) 8 1 ) 3 *£ )!/־ 1 ' ,־סטבסלוענסא 
; 1960 .) 14 [) 011 ( 77 ) 77131/1 !) 1 ) ) 51017 *!/' 4 ! 711 ) 771 ) £1 , 1 > 11 > 0 זעס 8 . 1 ־? 
, 5 ) 711/711 ) £101/1 / 0 1 ( £111107 ) 1/1 7 ) 1 11071 ) 1711106111 מ!/ ,$£¥£ . 11 

, 31105 ( 17 ) £101/1 /ס 1 ( £115107 ) €07105 71 1 ) 11111 ) 8 .| ■<ז; נ 1964 
.£ .£ ; 1968 , 5 ) 771011 )/ £131 / 0 1 ( ££15107 ,■ €1 ץס 0 . 8 . 0 ;* 1967 
, 5 ) 7/1311 ) 01/1 }£ 711 ) £406 / 0 €701451/1 0/16 ) 101117 '! ) 7/1 ,ז*וזזבז£ 

. 1970 
ב. וו.-ע. קר, 

יסודות. התפתחות הם׳ הושפעה ואף אולי הותנתה 
על-ידי בעיות מעשיות ובעיות שמקורן ההסתכלות בטבע, 
היוונים היו הראשונים שניסו להשחית את הם' על יסודות 
שנכונותם מובטחת על׳ידי חוקי החשיבה האנושית, כלומר 
על־ידי ההגיון, בלבד. גישה זו התמצתה בספריו של אוק- 
לידם (ע״ע). אנשי האסכולה של פיתגורס (ע״ע) דנו 



757 


מתמטיקה 


758 


ביסודות ד,מ׳ והמדע בכלל. דעתם, שיסוד ר.מ׳ במספרים 
הטבעיים, נפלה עם גילוי קטעים שאין להם מידה משותפת 
(עובדה הזהה לקיום מספרים אי־רציונאליים). אוקלידם 
לעומת זאת (בנראה בעקבות אודוכסום) העמיד את תורתו 
על יסודות גאומטר״ם. בספריו נחשבות האכסיומות לאמי¬ 
תות מוחלטות, מהן מוסקות טענות אחרות תוך שימוש 
בכללי הסק. בספר החמישי נמצא פתרון לבעית היחסים 
האי־רציונאליים. השיטה האכסיומאטית־דדוקטיווית היא 
שמבדילה את היוונים סן הבבלים והמצרים. אם כי בעליל 
היו פגמים מסוימים בהגשמת השיטה. 

ארכימלס (ע״ע) פעל בגישה דומה לזו של אוקלידס, 
ואילו אחריו קטן העיסוק ביסודות המ ׳ , אם כי חלו התפת¬ 
חויות חשובות במ ׳ גופא ובתורת ההגיון הטהורה. עד לסוף 
הרנסאנס לא חודש העניין ביסודות הנד. 

במחצית הראשונה של המאה ה 17 ניסה דקרט (ע״ע) 
לפתח מן הקשרים שבין פילוסופיה ונד תורה המביאה לידי 
גילויים בס׳, כדוגמה לתורה כללית של תכלית 
*״ס!״), אולם רק בסוף המאה ה 17 , בימי ניוטון וליבניץ 
(ע׳ ערכיהם), עורר הצורך בהצדקת השיטות החדשות של 
החשבון הדיפרנציאלי והאינטגראלי עניין מחודש ביסודות 
המי. לייבניץ הכיר בצורך בטיפול מדויק במושגים אינפי־ 
ניטריים ("קטנים לאינסוף"), אך לא הצליח לתת לבעיה 
פתרון משביע רצון. עד לאמצע המאה ה 19 היו הדיונים 
ביסודות הנד דיונים ביסודות החשבון הדיפרנציאלי והאינ¬ 
טגראלי, או, בלשון הזמן, ב״מטפיסיקד. של החשבון האיג־ 
פיניטסיסאלי". הקשיים הכרוכים במושגים הקשורים למושג 
הגבול, כגון "גודל הקטן לאינסוף" (לדוגמא, בהגדרת המהי¬ 
רות בגבול היחס בין המרחק לזמן הנדרש לעברו), עוררו 
את הצורך במסגרת סתמאטית שתקיף מושגים אלה ודומיהם. 
לייבניץ טען, בי ניתן להוסיף מספרים קטנים עד אינסוף 
וגדולים עד אינסוף למערכת המספרים הממשיים, ושיווה 
למספרים אלה צורת קיום אידיאלית. הנסיונות לפתח מערכת 
זו לא עלו יפה. ולפיכך רבו הנסיונות להציב במקומה תורות 
אחרות. אחת מאלה נתקבלה זמן קצר אחרי אמצע המאה 
ה 19 , בהשפעתו של ויארשטרס (ע״ע). שיטתו מתבססת 
על המספרים הממשיים ולפיכך עלה הצורך בהגדרה מדויקת 
יותר שלהם. הגדרה בזאת ניתנה על-ידי ג. קנטור (ע״ע) 
וצ ׳ . מרי (עס■"^), ונוספו עליה הגדרות אקודואלנטיות 
של דךקינר (ע״ע) וויארשטרם עצמו (ע״ע אריתמטיקה). 
גישתם היא אריתמטית חנתה את הגישה הגאומטרית, 
ובמידה מסוימת ציינה חזרה להשקפה שמושג המספר הוא, 
מבחינה הגיונית, יותר יסודי מן המושגים הגאומטריים. 
אף גילוי שלוש הגאומסריות הלא־אוקלידיות (ע״ע) ה.,אמי¬ 
תיות" בראשית המאה ה 19 היווה גורם פסיכולוגי חשוב בהו¬ 
רדת הגאומטריה משלטונה הבלעדי בביסוס הט׳. ה״ארית- 
ססיזציה" של האנאליזה הביאה בסופו של דבר לביסוס בל 
האנאליזה על תורת המספרים הטבעיים. המחקרים החדשים 
באנאליזה הצריבו הבנה נוספת ומעסיקה יותר של מושג 
הקבוצה (ע״ע), אוסף כלשהו של עצמים, ושל המושגים 
הכרוכים בו, ובעקבות זאת פיתח קנטור את תורת הקבוצות. 
תורה זו נתקבלה בתחילתה בחשד ובזלזול, אך תוך עשרות 
אחדות של שנים הפכה לתחום היסודי של הס/ 

בעקבות גילוי הגאומטריות הלא־אוקלידיות הוברר כי 
אכסיומות הגאומטריה אינן אמיתות נצחיות אלא מוסכמות 


שרירותיות. קנה-המידה לבחירת האכסיומות וכן יחסן למצי¬ 
אות לא נחשבו עוד לבעיות של הס׳ הטהורה, ואילו ההוכחה 
לכך שהמערכת שנבחרה היא חסרת סתירה נמצאת דווקא 
באפשרות מימושה בתחום המספרים. יתר על כן, ההצגה 
האנאליטית של הגאומטריה היא אף חיונית להוכחת חוסר 
הסתירה של המערכת. גישה זו זכתה לביטוי ממצה בספרו 
של ד. הילברס (ע״ע) ״יסודות הגאופטריה״ ( 1899 ). 

בסוף המאה ה 19 החלה תורת ההגיון המודרנית (לוגיקה 
מתמאטית) לתפוס מקום חשוב בדיונים ביסודות המי. השפעת 
הלוגיקה המתמאטית רבה עד היום בכל תחומי הפילוסופיה 
של המה כולל האינטואיציוניזם (ר׳ י להלך, וע״ע הגיון). 

בפילוסופיה של ד,מ׳ במאה ה 20 מבחינים בשלושה זרמים 
חשובים. שניים מהם סבשירים את הבלים התאורטיים המקו¬ 
בלים שבידי הסתמאטיקנים, ואילו השלישי מחייב שינויים 
מרחיקי לכת בענפים רבים של הס׳. 

ל ו ג י צ י ז ם. נציגיו החשובים — ג. פרגה (ע״ע) וב. 

רסל (ע״ע). תורה זו, לפיה ד,מ׳ היא ענף של הלוגיקה, 
מבוססת על פיתוח מדוקדק של מושגי הלוגיקה הטהורה. 
מושגים מתמאטיים, דוגמת מושגי הקבוצה והיחס, אינם אלא 
הפשטה של מושגים לוגיים מקבילים. תורה זו נתקלה בקשיים 
שונים, שהחשוב בהם הוא קיום האנטינומיות הלוגיות. מאלה 
מוכרת האנטינוסיה של ראסל: אם לכל תכונה מתאימה 
קבוצה שהיא בדיוק אוסף כל העצמים המקיימים את אותה 
התכונה, הרי גם לתכונה ״ X היא קבוצה שאיננה מנילה 
את עצמה" מתאימה קבוצה. ם, שהיא קבוצת כל העצמים 
שאינם מכילים את עצמם. שיקול קצר מראה שהן ההנחה 
ש " ט אינו מכיל את ס ", והן שלילתה מובילות לסתירה. 
בכדי להתגבר על אנטינומיה זו הניח ראסל שיש לצמצם 
את תחום הביטויים הפורמאליים־לשוניים המגדירים תכונות 
או קבוצות, ולא לכלול בו קבוצות אשר אחד מאבריהן 
מוגדר על יסוד הקבוצה כולה. פיתוח הרעיון נמצא בספרם 
של ראסל ווייטהד (ע״ע) 0 בת=זב 1 ט 13 ו 1 ב 1 ע 11 ת 11 בו 
התגברו על האנטינומיה בעזרת מערכת סתסאסית המאורגנת 
בשכבות. 

בעיה נוספת היא קיומן של קבוצות אינסופיות, דרישה 
של הס׳ שאיננה בעלת אופי לוגי טהור. ראסל ווייטהד 
קיבלו אותה לחלק של המערכת שלהם. ובן אף את אכסיומת 
הבהירה (ר׳ להלן). 

הגישה הלוגיציסטית אינה עוסקת בבעיית קיומם של 
העצמים המתמאטיים, ובייחוד של העצמים האינסופיים, אך 
אחדים מהעוסקים בה מניחים את קיומם. גם בין הניאו־ 
פחיטיוויסטים מתגלה יחם זה, למרות הגישה האנטי־אונטו־ 
לוגית של הפוזיטיוויזם בכלל. 

פורמאליזם. מייסד האסכולה— ד. הילברס אשר 
ניסה לבסס את כל דיוני המ׳ על עקרונות לוגיים־אריתמטיים 
אינטואיטיוויים־פיניטיסטיים שאפשר לסמוך עליהם ללא 
פקפוק, ואשר בעזרתם ניתן לבנות את המ ׳ על יסוד אכסיו- 
מאטי, על העקרונות האינטואיטיוויים להראות 1 ) שההנחות 
האכסיומאסיות חסרות סתירה, 2 ) שהאכסיומות אינן תלויות 
זו בזו, 3 ) לתת שיטת הכרעה לתורה הנתונה, כלומר תכנית 
אחידה המאפשרת להחליט באופן שיטתי לגבי כל פסוק שיש 
לו משמעות בתורה אם הוא מסקנה סן האכסיומות הנתונות 
אם לא. את הדרישה הראשונה, החשובה ביותר בגלל השימו¬ 
שים של ד.מ׳. הפריך ק. גדל (ע״ע), כשהוכיח בשנת 1931 



759 


מתמטיקה 


760 


שאי־אפשר להוכיח את חוסר הסתירה של האריתמטיקה 
נעזרת ראיות אינסואיטיוויות או אריתמטיות. גנצן (-ח:> 0 
ח;!") הרחיב אח המסגרת שתחם הילברט, בהתירו שיקולים 
אינפיניטריים מסוימים. והוכיח בעזרתם שהאריתמסיקה 
היא חסרת סתירה, אלא שחלוקות הדעות אם האמצעים 
שבהם השתמש גנצן תואמים את עקרונות השיטה. שאלת 
התלות בין האכסיומות העסיקה מתמאטיקנים רבים אשר 
הוכיחו, בעשרות הראשונות של המאה. אי־תלות עבור 
מערכות רבות של אכסיומות. שחי בעיות יסודיות של אי- 
תלות נותרו בתורת הקבוצות, וראוי לציין בהקשר להן את 
עבודותיו של ם. ג׳. כהן (ר להלן). בעקבות עבודותיו של 
גדל הסתבר שגם מציאת שיטת הכרעה לנכונות משפט 
במסגרת מערכת אכסיומות נתונה אינה אפשרית תמיד. 
צ׳רך (ע״ע) הוכיח אי־קיום שיטה כזו לגבי תורוח סתמא־ 
טיוח דוגמת המערכת המקובלת של אכסיומות בשביל הארית¬ 
מטיקה (אכסיומות פאנו [ע״ע]), לתורות חשובות אחרות, 
דוגמת התורה האלמנטארית של שדה המספרים הממשיים, 
קיימת שיטת הכרעה בהתאם לדרישתו של הילברט. 

ניאו־אינטואיציוניזם. המגמה להפיכת ד,מ' 
ממדע קונקרטי למדע המבוסס על יסודות מופשטים, אשר 
התבטאה בחורות שנזכרו לעיל, הקימה תנועה נגדית. ראשון 
לתנועה זו היה קרונקר (ע״ע), אשר כעורד עתון מתמאטי. 
סירב להדפיס את מאמריו המאוחרים של קנטור. קרונקר 
טען, שכדי להוכיח אח קיומו של עצם בעל תכונה מסוימת 
בתחום מתמאטי נתון, יש להראות באופן קונסטרוקטיווי 
שהעצם קיים, יש לבנותו באופן קונקרטי צעד אחר צעד. 
רק את מערכת המספרים הטבעיים (השלמים) יש לקבל 
כנתונה מראש (״את המספרים השלמים נתן האל! כל השאר 
הוא מעשה ידי האדם"). בעקבות קרונקר בא ל,א.י. בראואר 
(ע״ע) והוא קרא לפילוסופיה שלו ניאו־אינטואיציוניזם, 
בטענו שחם׳ מבוססת על אינטואיציה (=השראה) ראשונית. 
בראואר פיתח את תורתו הן באשר ליסודותיה הפילוסופיים 
והן מבחינת ביסוס תורת הפונקציות של משתנה ממשי. אחת 
ממסקנותיו היתר, ביטול "חוק השלישי המוצא" לגבי מקרים 
בהם לא ניתן לבנות עצם בעל תכונה מסוימת, או אי-אפשר 
נם להוכיח את אי־קיומו. תורת הפונקציות של בראואר 
מבוססת על גישה חדשה לרצף המספרים הממשיים, שאינה 
מתיחסת לקבוצות אינסופיות כאל עצמים מוגמרים, אלא כאל 
עצמים ההולכים ומתהווים לפי חוקי יצירה נתונים. חפיסה 
זו כוחה יפה אפילו לגבי המספרים הטבעיים המתהווים תוך 
תהליך הספירה. מאחר שהמספרים הממשיים נקבעים על 
ידי תהליך התהוותם, הבחין בראואר בין שחי צורות של 
שוויון ושל אי-שוויון ביניהם: אי-שוויון חזק מתקיים בין 
שני מספרים כשאפשר להוכיח באופן חיובי שישנו מרחק 
רציונאלי קצוב המפריד ביניהם. אי-שוויון חלש פירושו 
שלילי ומובנו שהנחת שוויון מביאה לידי סתירה, ובזאת 
מוסיף האינטואיציוניזם הבחנות חדשות בם׳. בניגוד לתורה 
הלוגיציסטית טען בראואר שחמי קודמת ללוגיקה ושזו האח¬ 
רונה איננה אלא הפשטה של הרגלי החשיבה המחסאסיים. 
למרות התנגדותו לפורמאליזציה של תורתו, התברר שני¬ 
סוחה במסגרת הלוגיקה הפורמאלית יעיל מאוד לצרכי פיתוח 
התורה ולשם דיון בכפה בעיות עדינות. ראשון שעסק בכך 
היה א. היטינג ( 8 ב״ןן 113 .^), תלמידו של בראואר. תורות 
אחרות, הקרובות לתורתו של בראואר, אימצו לעצמן פעולות 


לוגיות או סתמאטיות הממלאות את תנאי הקונסטרוקטיוויות 
(או לפחות אח תנאי הקונקרטיות). 

דרישה פחות חזקה מדרישת הקונסטרוקטיוויוח היא 
דרישת הפרדיקטיוויות, שהוצגה לראשונה על־ידי ה. 
פואנקרה (ע״ע) והטוענת שבפיתוח המושגים הפתמאטיים 
אין להרשות הגדרות אשר בהן העצם המוגדר נכנס לתנאי 
המגדיר. במובנו הרחב חל איסור זה אף על הגדרות כזו של 
החסם העליון לסדרה חסומה. באשר החסם עשוי להיות אחד 
מאיברי הסדרה. 

לגישה הקונסטרוקטיווית חלק רב בפיתוח תורת הפונק¬ 
ציות הרקורסיוויות (הניתנות לחישוב), שהשפעתה על 
התפתחות המחשבים רבה. הבעיה המרכזית בפילוסופיה של 
הם' כיום היא בעיית הקיום, במובן זה או אחר, של עצמים 
מתמאטיים, ובייחוד של עצמים סתמאטיים אינסופיים. דוגמת 
קבוצות אינסופיות בכלל, ובפרס קבוצות אינסופיות בעלות 
עצמה גבוהה, או מערכות אינסופיות מיוחדות דוגמת מערכת 
המספרים המונים, ואף בעיית קיום מערכת המספרים הטבעיים 
עצמה. גם לגבי משמעות המושג קיום בהקשר זה חלוקות 
הדעות. יש הטוענים כי הבעיה היא בעיה מדומה, יש המקב¬ 
לים אח המושג במובנו האפלטוני. ויש המסתפקים בטענה 
שלפחות למושגים האינסופיים יש סובן מוחלט או אוביק־ 
טיווי. ההבחנה בין האינסוף האקטואלי, המוגמר, לבין 
האינסוף הפוטנציאלי, המתהווה, היא בעיה שימיה כימי 
העיסוק כפילוסופיה של הס׳. 

להלן דיון ביסודותיהם של ענפי הם׳ השונים. 

ג. קנטור, מפתח תורת הקבוצות (ע״ע קבוצות, 
תורת ה־). ניסה לפתח את תורתו על בסיס אינטואיטיוד. 
א. צרמלו (ע״ע) נצרד בעת הוכחת משפט, לניסוח אכסיומה 
מיוחדת. אכסיומת הבחירה (ע״ע שם), לפיה, לכל קבוצה 
של קבוצות קיימת פונקציה הבוררת איבר אחד מכל קבוצה. 
בעזרת אכסיומה זו הוכיח צרמלו ב 1904 אח משפט הסדר 
הטוב, לפיו לכל קבוצה £, גדולה כשתהיה, ניחן למצוא 
סידור בו יש בכל תת־קבוצה לא ריקה של 1£ איבר ראשון. 
לעובדה שבהתאם למשפט זה ניתן לסדר היטב אח קבוצת 
בל המספרים הממשיים היתד, השפעה רבה על התפתחות 
הפילוסופיה של הם׳. זמו־סה לאחר מכן פרסם צרמלו מערכת 
אכסיומות, אשר הושלמה על ידי א. ה. פרנקל (ע״ע), וה¬ 
מערכת המשותפת ידועה כמערכת צרמלו־פרנקל (? 2 ), 
פרנקל הוכיח שבהנחות מסוימות אכסיומת הבחירה היא 
בלחי תלויה באכסיומות האחרות ( 1922 ), ואילו גדל הוכיח 
ששלילתה של אכסיומת הבחירה אף היא אינה מכניסה 
סחירה למערכת האכסיומות ( 1938 ). בעיה יסודית בתורת 
הקבוצות, הידועה בהשערת הרצף (ע״ע שם), אף היא 
הוכחה כבלתי תלויה. גדל הראה שהשערת הרצף (ע״ע שם) 
מתיישבת עם ? 2 , ורק ב 1963 הצליח פ. ג׳. כהן להוכיח 
שגם שלילתה של השערת הרצף מתיישבת עם ? 2 , תוצאה 
שהחלישה את עמדת מצדדי הגישה האפלטונית (ר , לעיל) 
ביסודות ד,מ׳, אך לא ערערה את עמדתם. הבנה טובה 
יותר של יסודות התורה עשויה לצמוח מחקר קבוצת האכ¬ 
סיומות העוסקות בקיומם או אי קיומם של מספרים קרדינא¬ 
ליים גדולים מאוד. תורת הקבוצות נחשבת כיום ליסוד כל 
הם׳ הטהורה. כך, למשל, היחס ומושג הפונקציה ניחנים 
להגדרה בתוך התורה, ועליהם ניחן לבנות את כל המושגים 
המחמאטיים האחרים. 



7:1 


מתםטיי,ה 


762 


מערכות המספרים העיקריות עליהן מבוססת האנא¬ 
ליזה הן מערבות המספרים הטבעיים, המספרים הרציונא¬ 
ליים, המספרים הממשיים והמספרים המרוכבים (ע״ע ארית¬ 
מטיקה). ניתן לבסס את המספרים הטבעיים כמספרים המו¬ 
נים של קבוצות סופיות. מקובל יותר לקבוע את תכונות 
המספרים הטבעיים עיי מערכת אכסיומות הנקראת על שם 
ג. פאנו (ע״ע). המעניינת בין אלה היא אכסיומת האינדוק¬ 
ציה השלמה (בה השתמש כבר אוקלידס בלי לנסחה במפו¬ 
רש) : אם תכונה מסוימת 3 מתקיימת עבור המספר 0 
(הנחשב למספר טבעי), יאס מן ההנחה שהיא מתקיימת 
עבור המספר ״ נובע שהיא מתקיימת גם עבור המספר 11+1 , 
אזי התכונה מתקיימת עבור כל המספרים הטבעיים. כדי 
לאפשר היסור מספר טבעי ממספר טבעי הקטן ממנו מרחי¬ 
בים את המספרים הסבעיים למערכת רחבה יותר—המספרים 
השלמים: המספרים השלמים מוגדרים כזוגות סדורים של 
מספרים טבעיים, (׳ב ,ג) = 0 (׳ל ,ל) ־־ זן. שני מספרים 
שלמים נחשבים לשווים, 3 = 0 , כאשר ׳ג+ל = ׳ 3+11 . את 
החיבור ואת הכפל של ט ו 3 מגדירים ע״י 
(' 6 +' 3 ,( 3+1 ) = ( 3 ל־ ט) ('לב ול' 3 י ׳נ 1 ׳ 3 -< 31 ) = 0-3 . 
כל מספר סבעי ב מזוהה עם הזוג ( 0 , 3 ) (הזוג!׳ 3,3 ] הוא 
למעשה המספר הממשי ' 3-3 ). מערכת המספרים השלמים 
סגורה לגבי החיסור ואינה סגורה לגבי הכפל. להשלמתה 
מקבלים את המספרים הרציונאליים המוגדרים כזוגות 

של מספרים שלמים. [—) בתנאי שוויון ופעולות מסוימים 

1 ת 1 

(ע״ע אריתמטיקה, עט׳ 882 ). 

המעבר מהמספרים הרציונאליים למספרים הממשיים 
נובע מן הצורך לסתום ,חורים" בשורת המספרים הרציונא¬ 
ליים. כך, למשל, אין מספר רציונאלי שרבועו 2 , ואין מספר 
רציונאלי המייצג את יחס הקף מעגל למחוגו. קיימות שיסות 
שונות לבניית המספרים הממשיים מתוך הרציונאליים. לפי 
שיטת קנטור-סרי, מספר ממשי 0 הוא סי ד ר ה של מספרים 

רציונאליים (..., 3 ״ 3 ״, 3 ) = ס המקיימת את,התנאי 

של קושי״ (׳ 03110115 ) : לבל מספר רציונאלי חיובי 6 קיים 
מספר טבעי 10 , כך שלכל שני מספרים טבעיים וה ו״ הגדו¬ 
לים מ 10 , מתקיים 0 > |.״ 3 -״ 3 |. שני מספרים ממשיים, 
0 כנ״ל ו(״•!•ל ״ל.־ל) = 3 . נחשבים לשווים אם לכל 
מספר רציונלי חיובי 0 קיים מספר טבעי ! 1 , כך שלכל 
מספר טבעי מ > ! 1 . 6 > הסכום והמבפלה של 

המספרים הממשיים ס ו 3 מוגדרים ע״י 

(.״, 132 + 32 ,״ל-ן 3 , 30+110 ) — 3 + 0 , 

(״,,ל,!־. , 31111 < 0 ל 30 ) = 3 ■ 0 . 

כל מספר רציונאלי 3 מזוהה עם (.., 3, 3,3 ). במערכת המס¬ 
פרים הממשיים יש לכל מספר ממשי היובי שורש רבועי 
ולבל פולינום ממעלה אי-זוגית יש שורש. 

תורת הפונקציות של משתנים ממשיים נסמכת על מושג 
המספר הממשי. מושג הפונקציה עצמו ניחן להגדרה במסגרת 
הקבוצות. הפונקציה הממשית של משתנה ממשי אחד 
היא יחס (קבוצה של זוגות סדורים של מספרים ממשיים) 
דו־מקומי, (׳ 5 ,א) 11 . המקיים את התנאי: אם (!ל , 3 ) 11 
1 (. 3 .' 3 ) 11 , אוי ,ל=,ל. המושגים המיוחדים לאנאליזה, הר¬ 
ציפות, מושג הגבול וכר, אינם בתחום חקר יסודות המ ׳ , 
באשר הוגדרו היטב עוד במאה ה 19 . 

המספרים המרוכבים כהרחבת הממשיים נוצרו במסדה 


לאפשר הוצאת שורש של מספר שלילי (דוגמת 1 -/ץ = 1 ). 
זוג סדור של מספרים ממשיים, (' 3,3 ) = ס, הוא לפי ההג¬ 
דרה מספר מרוכב, והוא שווה ל(׳ל,ל) ־־ 3 אם ורק אם 
3 ־ 3 ו׳ל=׳ 3 • פעולות החיבור והכפל של מספרים מרוככים 
ס ו 3 כנ״ל מוגדרות על ידי ('ל +' 3 ,ל- 3 3 ) = 3 + 0 
(׳ 3 ל־׳ל 3 .׳לל-׳ 33 ) = 3 . 0 . כל מספר ממשי 3 מזוהה עם 
המספר המרובב ( 0 , 3 ), ובמערכת המספרים המרוכבים ניתן 
לחשב שורש רבועי של כל מספר, ואף לפתור כל משוואה 
0 =(א)?, כך ש(*)? הוא פולינום לא-קבוע עם מקדמים 
מרוככים. תורת הפונקציות המרוכבות ומרבית ענפי האנא¬ 
ליזה בנויות על מערכת המספרים המרוכבים. 

האלגברה, שהתפתחה כמדע הפעולות האריתמטיות, 
ואשר טיפלה בעיקר בפתרון משוואות, עברה במאה העשרים 
לטיפול במערכות של איברים ופעולות הניתנות על ידי 
מערכת אכסיומאסית. בין מושגי היסוד באלגברה שהביאו 
לפיתוח תורות באלגברה: החבורה (ע״ע), מבנה שבו 
מוגדרת פעולה בינארית המקיימת מערכת אכסיומות : החוק 
האסוציאטיווי. קיום איבר ניטראלי, ולכל איבר קיום איבר 
הופכי. החוג (ע״ע), מבנה עם שתי פעולות בינאריות, 
חיבור וכפל (דוגמא, המספרים השלמים). השדה (ע״ע) 
הוא חוג עם יחידה, 1 , השונה מס, ועם פעולת חילוק 
(דוגמאות, המספרים הרציונאליים, המספרים הממשיים 
והמספרים המרוכבים). השדה הסדור (ע״ע שדה) הוא 
שדה שבו מוגדר סדר לינארי (דוגמאות, המספרים הרציר 
נאליים והמספרים הממשיים). במסגרת ביסוס אכסיומאסי 
באלגברה ניתן להגדיר את המספרים הרציונאליים כשדה 
סדור מינימאלי, ואת מערכת המספרים הממשיים כשדה סדור 
המקיים אכסיומה של אודוכסוס־ארכימדם, ואשר שום הרהבה 
ממש שלו איננה מקיימת את התנאים האלה. הגדרות אלה 
קובעות את המערכות עד כדי איזומורפיות. בגישה האב־ 
סיומאטית ביסודות האנאליזה יש חשיבות לקביעת המערכות 
באופן יחיד, בעוד שבאלגברה העניין הוא דווקא בריבוי 
המבנים המקיימים מערכת אכסיומות נתונה וביחסיהם 
ההדדיים. 

החל מזמנו של אוקלידס הוצעו מערכות אכסיומות שונות 
ל ג א ו מ ט ר י ה. יש להבחין בין גאומטריות שונות שלהן 
מערכות אכסיומות מתאימות. הגאומטריה הסרויקטי־ 
וי ת (ע״ע) עוסקת בנקודות, בישרים ובמישורים וביחסים 
שביניהם. הגאומטריה ה א פיני ת (ע״ע), מניהה קיום 
של קווים ומישורים מקבילים. בהוספת מושג המרחק עם 
מערכות אכסיומאטיות מתאימות מתקבלות הגאומטריות 
המטריות למיניהן, כולל הגאומטריה האוקלידית. פ. קלין 
(ע״ע וע״ע גאומסריה. גאוסטריה אלגברית, חבורה) הציע 
להבחין בין סוגי הגאומטריה לפי תכונות של חבורות ההע¬ 
תקות השומרות על מושגי התורה ועל תכונותיהם. גאומטרית 
המרחב של רימן (ע״ע) נקבעת על־ידי מידת מרחק מקומית, 
העשויה להשתנות מנקודה לנקודה. כל התורות הללו זוכות 
לטיפול ב" ממדים, ומקצתן אפילו במספר אינסופי של 
ממדים. 

מערכת האכסיומות המונחות ביסודות הטופולוגיה 
(ע״ע) פשוסות מאוד. ענף זה עוסק בתכונות גאומטריות 
הנשמרות בכל ההעתקים הרציפים. המרחב הסופולוגי המ¬ 
אופיין ע״י מערכת קבוצות חלקיות (הקבוצות הפתוחות) 
המקיימות מערכת אכסיומות, מופיע בצורות שונות באלגברה 



753 


מתמטיקה 


764 


ובאנאליזה ללא הקשר גאומטרי, ומכאן ההשפעה הרבה של 
הטופולוגיה בנו׳. השיטה האכסיומאטית, שבניסוח הסופי אינה 
תלייה במערכת ובענף שבהם הופיעה לראשונה, הביאה 
להפריה הדדית של הענפים השונים במי. 

; 1919 ,ץ 6 ? 611050 ? $40166711811601 0 } 11071 ס 111170/114 ) 011 צ 5 טא . 0 
,) 510:661110:11 ־ 461 0111714102671 , 5 ץגתס 0 .? — 01 נ 111 א .ס 
- 014114 ? , 11101 א-ז 83 .¥ - €01461 בת? . 4 . ; 1939 — 1 * 193 , 1-11 

467 6/2 ^ 071111410 , 1 ־ 01 ( 11111 .ס ; 1958 , 1 ( 76601 561 / 0 0110711 
, 5161711 ? 5 # 11711667 766 , 11130 ־ 010 ? •צ ;" 1962 , 161716 * 0601 
/ 0 !( 105066 * 6 ? ,(. 0015 ) ת 31 ח 0111 . 3 ? - £הזזסס 06113 .? ; 1 ־ 196 
־ 111 י ־ט 1 > 1 ^\ ״ 1 . 8 ; 1964 , %5 ! 60417 ? 56166:64 , 10:165 * $40:661 
* 1965 , 101165 * 6/101661 /ס 0111140110115 ? 166 ס 1 011 * 1704061 

וע׳ ערכים נפרדים לענפי המ׳ השונים, בין היתר אלגברה. 
אנאליזה, אריתמטיקה, גאומטריה (והערכים העוקבים), 
חשבון אינפיניטסימלי, טופולוגיה, טריגונומטריה, מספר, 
מספרים, תודת ה־, משוואות דיפרנציאליות ואינטגרליות, 
קבוצות, תורת ה-, הגיון. תורת ה¬ 

אב. ר. 

סימונים מתמאטיים הם ממרכיביה התשובים של 
"השפה" המי. לנושאים שונים. ועתים אף למחברים שונים 
ם" משלהם. הס" הרבים ואופי הטיפול בהם מאפשרים 
השגת התד־משמעותיות המלאה המציינת את פסוקי השפה 
המתמאטיח. ומקלים את הטיפול בהם. ביטויים מקובלים 
בשפת יום־יום מקבלים משמעות שונה ומדויקת יותר. 
לדוגמא, לסלה ■א ו" מובנים שונים בשפת הדיבור. אך 
בשפה המתמאטיח מובן יחיד ומדויק. השפה המתמאטית 
משמשת גם בבל ענפי המרע והטכנולוגיה הנעזרים בם׳. 
דוגמת הפיסיקה והכלכלה התיאורטית. 

יצירת ס" חדשים ושימוש נרחב ויעיל יותר בס" קיימים 
תרמו רבות להתקדמות הם׳. הבבלים והמצרים הקדמונים 
קבעו סימנים לארבע פעולות החשבון (ע״ע אריתמטיקה). 
הסימנים המקובלים כיום לפעולות אלו, וכן סימן השוויון, 
הונהגו במשך המאות ה 15 —ה 17 . מתמאטיקנים אחדים עמלו 
רבות בקביעת מערכת סימונים טובה, וחשובות ביותר עבו¬ 
דותיהם של דקרט (ע״ע)׳ אוילר (ע״ע) וליבניץ (ע״ע), 
ובתקופה האחרונה קבוצת מתמאטיקנים צרפתים המסתתרים 
תחת הבינוי ניקולס בורבקי (ר׳ לעיל, תולדות הם , ), אולם 
מכל מערכת נתקבל רק מספר קטן של ם". בהנהגת הס" 
המקובלים כיום בלוגיקה (תורת ההגיון ;ע״ע] ור׳ טבלה) 
המתמאטית החל פאנו (ע״ע) בסוף המאה ה 19 . החל משנת 
1895 משמשת גם האות העברית א בתורת הקבוצות (ע״ע) 
לציון מספרים מונים אינסופיים, ובמידה פחותה יותר גם 
האות ב. 


מבחר סימונים מתמאטיים מקובלים 


לוגיקה מתמאטית 


ק• נ>. (*) ׳יי <ז 
4 י׳ ק 

ן)±ז<ן 

}.[].ס 

•;ג} 

* 3 

1-01 ק 
ק ־! 

ץ = * 


פס־קים, פונקציות פסוקיות 
לא גן (שלילה) 
כ! או !> (ז־יסיובקציה) 
ק ון> (קוניונקציה) 
אם <ן אז ! 0 (גרירה) 
ק אם ורק אם 1 ) (אקוויולגציה) 
סוגריים בשימוש אלגברי 
ולסימון קבוצות 
לכל \ (כמת כולל) 
ישבו * (כמת יישי) 
!> נובע מק 

ק הוא אכסיומה, או נובע 
מאכסיומה, או טאוטולוגיה 
x שווה לץ (שוויון) 
סוף ההוכחה 


תורת הקבוצות, יחסים, פונקציות 


א שייך (איני שייך) לקבוצה X 

X6X , (^צ) 

הקבוצה \ חלקית לקבוצה X 

ג^x 

אחוד הקבוצות X ו ¥ 

¥ ט X 

חתוך הקבוצות X ו ¥ 

¥ ח X 

הקכיצה הריקה 

0 

קביצת נל הזוגות (ץ, צ) 
ברש ו־ ¥£׳< (מכפלה קרסזית) 

Xx¥ 

x ו ע נמצאים ביחס £ 


פינקציה מהקבוצה X לקבוצה ¥ 


המספר המונה של הקבוצה X 


עצמת קבוצה אינסופית הניתנת להימנות 

□א 

טיפוס הסדר של קבוצת המספרים הטבעיים 

גס 

מספדים ופונקציות 

מציין כי ע— x מתחלק בת. 

(ח 1 > 0 מו) \ = \ 

3 מחלק אח כ 1 

יו ן* 

3 גדול (<) או שווה (=) לכ 1 

3 > 1) 

אינטדוזל סבור משמאל ופתוח מימין 

0 .6) 

המכסימום (מיבימום) של (צ) £ 

(צ) 1 (חותו)צ 3 תז 

גביל עליון. גביל תחתון. גבול 

ןמ 11 , 1101 , ןו 11 ! 

נגזרת ונגזרת חלקית 

־ 51 > 41 67 
* 5 צ 4 


המספר המדובב אשד דיבועו - 1 — 
אינטגרל קווי 
אינטגרלים כפולים 

אינסגרל של פונקציה £ על קבוצה £ 
לפי מידה 1 ן 

מרחב הפונקציות הרציפות 
מרחב הפונקציות שהבגזרת ה* שלהם רציפה 
המכפלה ת .״■ 2 * 1 (ח עצרת) 

!ח 

! 0 - 10 )! 


, ,, מקרם ביבומיאלי 


$ - - 

(צ) 41 (צ)' 1 ;ו| 

* 0 
!ת 

אלגברה, טבסורים. אופרטורים 
© סכום ישר 

< 9 > מכפלה טבסורית 

* מכפלה חיצונית 

וקטורי הבסיס במרחב התלתימימדי 
וקטור 

מכפלה סקאלארית 
מכפלה וקטורית 
נורמה של הרקטור \ 

הדלתא של קרונקר 0 =((^)ן 1 " ; 0 -ו!י> 

דטרמיננמה של המטריצה .\־נ 
גרדיאנט של £ 

דיוורגנס של ע 

+ + ״—_ = \ האופרטור של לפלס 


ג 

(ע, צ) ע ? 

ו׳ 5 , צ]; ץ א צ 

11 א ו, 01 
| 0 /|, 

ע-׳ז 

- 1 
2 צ 5 


גצ 5 ) 


טופולוגיה 

אהוד של מספר ניתן להמנות של קבוצות סגורות 
05 חתוך של מספר ניתן להמנות של קבוצות פתוהות 

הסתברות וסטאטיסטיקה 
( 2 ^ צ)ק ההסתברות של 2 > \ 

(צ)£ התוחלת של צ 

" הממוצע 

ס סטיית התקן 

הסימונים האפייניים ביותר למ ׳ הם המשתנים, שלהם 
שימוש מקיף ושיטתי. בשפות הטבעיות יש לכינויי גוף 
אחדים תפקיד דומה לזה של המשתנים; פלוני, אלמוני — 
בשפת הדיבור ? צד א׳, צד ב/ — במינוח המשפטי; ראובן, 
שמעון — בהלכה. סימון המשתנים נעשה בעזרת אותיות 
לאטיניות או יווניות, המופיעות לעתים עם אינדכסים וסימני 
עזר נוספים, כגון תגים. השימוש הראשון באותיות האלף־ 
בית במשתנים נעשה בצורה מוגבלת ע״י היוונים (אוקלידס, 
היפוקרטס מביום), אולם רק במאה ה 16 הוחל בניצול 
האפשרויות הגלומות בשיטה זו. משתנה הוא סימן המייצג, 
בדרך כלל, עצם ״כללי״, דוגמת המשתנים ' x ׳ ו יעי בפסוק 






7 5 


מתמטיקה 


766 


״ ג ון מספרים ראשונים ו 2 +צ = ן ". יא' ויץ' אינם 
מסמנים מספרים מסוימים, ולפיכך איו הפסוק מביע כש¬ 
לעצמו סענה, עליה ניתן לומר שהיא נכונה או בלתי נכונה. 
הפסוק מביע מענה נכונה כאשר, למשל, יא' מקבל את 
הערך 5 דין׳ את הערך 7 . כל טענה מתמאסית המנוסחת 
בעזרת משתנים ניתנת לניסוח גם ללא השימוש בהם, אלא 
שהניסוח במקרה זה הוא, בדרך כלל, מסורבל מאוד. ואמנם, 
עיון בספרי מי עתיקים, בהם אין 0 ״ למשתנים, מעיד על 
הסירבול הרב ועל הקשיים שנגרמו כתוצאה מכך להתפת¬ 
חות הנר. 

, 1 ־ 01 ( 03 .£ ; 1958 , 11 ,: 710111 * 1401/16 / 0 !(■ 1-11:101 ־ 1111 מ 51 .£ .ס 

. 1928-52 , 11 — 1 , 1 ( 7 010110 ן \ 1 71011001 * 1401/10 / 0 ((■( 111:10 )/ 

ע. ל. - א. חב. 

המ׳ בשימוש מדעי הטבע והחברה. ראשיתה 
של ד,מ׳ בפתרון בעיות מעשיות, דוגמת ספירת עצמים ומדי¬ 
דה. שלושה שלבים מאפיינים את התפתחותם של רוב ענפי 
הם׳: ראשית, הפשטה והכללה מתצפיות מעשיות המביאות 
אף לטביעת מושגים חדשים במי (כגון נגזרת)! שנית, טיפול 
עיוני טהור בהפשטות הללו! ושלישית, יישומם של הפיתו¬ 
חים העיוניים לבעיות מעשיות. לפעמים מביאים היישומים 
הללו להכללות עיוניות נוספות וחוזר חלילה. גם תורות 
מתמאטיות מופשטות שמקורן במחקר טהור. דוגמת מרחבי 
הילברט (ע״ע מרחב) ניתנות ליישום מעשי. 

בבבל ובמצרים שימשה הט' לפתרון בעיות אסטרונומיות 
והנדסיות (ר׳ עט׳ 749/50 וע״ע אסטרונומיה, גאומטריה), 
אולם ניצול האנאליזה המתמאטית לשם פתרון בעיות פיסי¬ 
קאליות במובן המודרני החל בסאה ה 17 , עם פיתוח החשבון 
האינפיניססימלי (ע״ע) שמקורו היה בתצפיות פיסיקאליות. 
מאז מותנית התפתחות סדעי-טבע בזיקתם למ ׳ . תלות זו, 
בין מדעי הטבע לם׳, היא הדדית. באשר שטחים שונים של 
המ׳ פותחו כדי לפתור בעיות במדעים השונים. חזיון 
נפוץ הוא פיתוח פודל מתמאסי המקשר בין תצפיות שונות 
וממנו ניתן להסיק, באופן ישיר או עקיף, פסקנות תצפיתיות 
נוספות. 

עד למאה ה 19 היו השימושים העיקריים של הס׳ 
בפיסיקה ובהנדסה. במאה ה 19 יושמו שיטות 
מתמאטיות מתקדמות לענפי מחקר נוספים, בהם א נ א ל י ז ה 
סטאסיסטית וגנטיקה. התפתחות זו אופשרה ע״י 
עבודותיהם של לפלם (ע״ע), דה-פורגן (ע״ע) ואחרים, 
אשר פיתחו תורות מתמאטיות נוחות ליישום. 

עם הופעת תורת היחסות (ע״ע) ותורת הקוונטים (ע״ע) 
בראשית המאה ה 20 החל שלב חדש ביחסי הגומלין שבין 
הס' לפיסיקה, שלב שבו המודל המתמאטי הוא חלק 
בלתי נפרד פן התורה הפיסיקאלית, ואין היא יכולה בלעדיו. 
במחצית השניה של המאה ה 20 הניעה התפתחות הפיסיקה 
לשלב, שבו מייחסים פיסיקאנים ממשות פיסיקאלית למוש¬ 
גים מתמאטיים מופשטים (וע״ע פיסיקה). 

היישום המורחב של הם׳ לכימיה (נוסף לשימוש המקובל 
במודלים אריתמטיים) ראשיתו בעשור השני והשלישי של 
המאה ה 20 , בעבודותיהם של רתרפורד, בור ושרדינגר (ע׳ 
ערכיהם). גם כאן הביאו ההתקרבות וההפריה ההדדית של 
המודלים המתמאטיים והמדעיים, לשינויים מרחיקי לכת 
באופי המדע, 

בשנות ה 40 פיתחו פון־נוימן (ע״ע) ואחרים שיטות 


מתמאטיות מיוחדות לפתירת בעיות בתורת המשחקים ולמ¬ 
ציאת פתרונות אופטימאליים לבעיות של תכנון (ע״ע מש¬ 
חקים, תורת ה-! חישוב, מכונות! קיברנטיקה). 

ענפי הס׳ אשר שימשו את מדעי הטבע לפני פיתוח 
המכניקה הקוונטית והקיברנטיקה היו לרוב האנאליזה וה¬ 
חשבון האינפיניטסימלי, אולם במשך המאה ה 20 הולך וגובר 
השימוש בשיטות פן האלגברה. 

התפתחות המחשבים האלקטרוניים מאז מלה״ע 11 הרחי¬ 
בה את שימושי ד,מ׳ לפתרון בעיות אקטואליות. ביצועיהם, 
מבחינת הקיבול. המהירות והגמישות, איפשרו שינוי מהותי 
בתפקידה של הס׳ השימושית. ביום נעזרים בשיטות מתמא- 
טיות לחיזוי מזג האוויר ע״י פתרונן של משוואות התנועה 
של האוויר (ע״ע מטאורולוגיה)! לחישוב מבנים סולקו- 
לאריים מסובבים ביותר (כולל חלבונים) מנתונים המתקב¬ 
לים מפיזורן של קרני רנטגן! לפתרון בעיות קלאסיות רבות 
של הפיסיקה, שלא היה ניתן לפתרן קודם לכן. תורות התכנון 
הליניארי ותורת ההחלטה מאפשרות פתרון בעיות מעשיות 
רבות בניהול צבאי ותעשייתי, והמחשב המודרני מאפשר 
חישוב הפתרון למעשה. 

שיטות המחקר המתפאטיות במדעי החברה (סטא־ 
טיטטיקה [ע״ע], כלכלה [ע״ע], תורת המנהל [ע״ע מנהל 
ומנהל ציבורי, מנהל עסקים]. סוציולוגיה [ע״ע], פסיכולוגיה 
[ע״ע|. תורת המשחקים [ע״ע]) דומות לשיטות המחקר המ¬ 
קובלות במדעי הטבע. ובעיקר לאלו של פיסיקה תיאורטית. 
פן החומר העובדתי, הנאסף על ידי עריבת נסיונות. סקרים 
או מפקדים, נבנה המודל התיאורטי. בעזרת שיטות מתמא- 
טיות מוסקות מסקנות מן המודל, אך שלא כמו בפיסיקה, 
משמשות שיטות ססאטיססיות לבדיקת התאמתן של המס¬ 
קנות לתוצאות הנסיוניות. תוצאות הבדיקות קובעות את 
ההתאמה של המודל המתסאסי לעולם המציאות, ולעתים 
הן מצביעות על השיפורים שיש להכניס במודל או אף על 
הצורך בדחייתו. י.ג.-ב.סל. 

מכשירים מ¬ 
ת פ א ט י י ם הם 
מכשירים העוזרים 
בביצוע פעולות פ־ 

תסאסיות מסוימות. 

ס״מ לפתרון 
משוואות א ל¬ 
גבריות או טרנ¬ 
סצנדנטיות. ק¬ 
בוצה זו כוללת מכשירים בעזרתם ניתן לפתור משוואה או 
מערכת משוואות. מכשירים לשרטוט עקומים שמשוואתם 
ידועה. שבעזרתם פתרון המשוואה מתקבל בדרך עקיפה. 



חזנידיוזז נתונים 



ציור 2 . םגסוגח*. להע¬ 
תקת עקומים נתוגים 


ציור 3 . סאזניים, לפתרון משוואות 
מהמעלה השלישית 



767 


מתמטיקה 


768 


פעולתם מושתתת על עקרונות מכאניים, מכאניים־אלקטרו־ 
ניים או אלקטרוניים (ר׳ ציורים 1 — 3 ). 

מכשירים לאינטגראציה ולגזירת סל 
פונקציות ידועות מושתתים על שימוש בגלגלים 
המתגלגלים על פני שטחים: מעגלים חשמליים; אור העו¬ 
בר דרך סביבת אופטית מסוימת (ו״ ציור 4 ). 



ציור 4 . הפלגימטר של אמסלר. הזרועות 1 > ו 6 כובבות אח הסרק 0 . 
קצהו של ג מוצמד לנליון השרטוט ע״י סיכה ב 0 . בקצה 1 > ׳ 58 < 1 
נמצא סחוג המועבר לאורר הזזתו♦ .) 1 של השטח הנתון 44 . גלגל 6 , 
המחובר לאפבלה מכוילת, משתובב כאשר הזרוע נעה בגיצב לארכה, 
ואחרת — מחלית, השמח של \נ (האינטגרל של .))יו מחושב ע״י 
הכפלת מהכור הסבוכים של 6 בגורם קבוע. 

מכשירים לפתרון משוואות דיפרנצי¬ 
אליות מותאמים לצורת המשוואה. ומושתתים, נוסף לאמ¬ 
צעים שנזכרו לעיל. גם על השימוש-בקרומים גמישים! 
מעבר זרם חשמלי דרך טבלה מוליכה! ואור קוטבי (ר׳ 
ציור 5 ). + 01 ת:ז ״ 1 הרחיב ושכלל שיטות אלה. כמכשירים 



ציור 5 , תאינטגרטור של זש 011 ? לפתרו; משוואות מהצורה 
נ*)ז ׳ 5 . ו 

־־^- = -קך ־ז־ ץ• מסגרת מלבנית ניצבת במקביל לצירים לנכיהם 
משורטט הגרף = המסגרת נעה בכיוון * בעזרת שני גלגלים לי- 
ענלה דיפרנציאלית המחוברת לפס שעליו פרק ופי; ז, נעה 
לאויד ׳ 1 . מוט ע, המחובר 5 קשור לעגלה אינטגראלית ׳¥\ 
ולנלנל ס. הזזת לאניד / 1 ע׳׳י 0 גורסת לסבוב ם ולחמת ז\!י, 

כר שהמישור של ס מקביל חסיד ל ( 1 • הפיז ? מוחלק לאורד הגרף 
(*)ז והעפרון 8 רושם אח תנועת (האינטנרל). 

מתמאטיים יש לראות גם את סרגל החישוב. המחשב־דמוי 
ומחשבים ספרתיים. ע״ע חשוב. מכונות, א ב ק ו ם, 
נומוגרפיה. 

ל. בו. 

שעשועים מתמאטיים. העיסוק במ ׳ הביא לגילוי 
תכונות של סימני השפה ושל תכניה הניתנים ברובם להבנה 
בנפרד וללא קשר לתורות השונות. ואשר יש בהן כדי להפ¬ 
תיע או כדי לתנות כל אדם. שעשועים אלה נעים מתכונות 
של מספרים ושל סדרות מספרים וחידות ועד לתורות מור¬ 
כבות של משתקים מסובנים. 

ריבוע קסם. זוהי סדרת מספרים המסודרים בריבוע 
כך שסכום המספרים בכל שורת. בכל סור ובכל אלכסון שווה. 
לרוב הכוונה לסדרת מספרים עוקבים (ר׳ ציור 1 ). תורת 



הריבועים מסדר שלישי היא פשוטה ושלמה. אך טרם נתגלו 
שיטות כלליות לבניית ריבועים מסדרים גבוהים יותר. 

שעשועי מספרים. למבנים שונים של מספרים 
ופעולות יש תופעה מיוחדת. דוגמת 

11 =־ = 5 — ־ 6 9 = 1x8+1 

111 = ־ 45 —= 56 98 = 8+2 12 x 

111111 = י 445 — ־ 556 987 = 3 + 8 123 x 

11111111 = ־ 4445 — * 5556 9876 = 4 + 8 1234 x 

ובו׳ וכר. 

בעיה ידועה היא הצגת מספרים ע״י 4 ספרות זהות, תוך 
שימוש בבל הפעולות המקובלות (בך. בעזרת הספרה 4 ניתן 
לכתוב: 

{•$= 1 ;* + .{.= 2 ; >.+ 1 ־ 3 ;( 4/4 ). 44 ^ 4 
וכן הלאה). 

הפיתאגוראים ביוון הכירו את המספרים הפוליגונליים — 
המונים אח הנקודות המסודרות בצורות פוליגונים משוכ¬ 
ללים, כגון המספרים המשולשים הממלאים משולש והם- 
רובעים הממלאים ריבוע. 

שעשועים גאומטריים. אלה כוללים "הוכחות" 
מוטעות (למשל, שכל זווית היא זווית ישרה). מבוכים 
(לבירינטים), חלוקת מצולע והרכבת החלקים למצולע אחר 
בעל אותו שטח, וחלוקת ריבוע למספר ריבועים השונים 
זה מזה. 

שעשועים בטופולוגיה (ע״ע). ראשיתם בבעיית 
7 הגשרים של קניגסברג (ד׳ ציור 2 א) יהמשכם בנסיונות 



ציור צ. א. 7 דג־כרים •טל קגינבברב. לא נית; לעבור ברציפות את 
כולם בלי לחזור לפחות על אחד מהם. ב. צורה הניתנת לשרטוט 
רציף ללא חזרות. נ. צורה שאינה גיתגת לשרטוט רציף 

לשרטט עקומות שונות בלי להרים את העפרון מן הנייר 
ובלי לחתוך את אשר שורטט (ר׳ ציור 2 ב, ג). 

משחקים לשחקן יחיד. במשחק ד, 15 (ר׳ ציור 



ציור נוכיח מרוחק רב 1 , ב-צה־א אינו! מגודרת !א! 
וכשהיא משוררת (ב) 


3 ) ערוכים 15 ריבועים ממוטפרים על גבי טבלה ריבועית. 
השטח שנותר מאפשר הזזת הריבועים על מישור הטבלה עד 
לסידורם בסדר מספרי עולה, כך שהשטח הריק נותר בצידה 
הימני התחתון של הטבלה. המשחק הנקרא מגדל הנוי 
(ר׳ ציור 4 ) מורכב מ 3 צירים וט ת דיסקות בגדלים שונים, 
הדיסקות מושתלות על אהד הצירים בהתאם לגדלן, כשהג- 
דולה ביותר בתחתית. על המשתק להעביר את המבנה כולו 
לאחד הצירים האחרים, כאשר בכל שלב עליו להזיז ריסקה 






769 


מתמטיקה 


770 


אחת בלבד ואיו לה¬ 
ציב ריסקה על אחרת 
קסנה סמנה. לס דיס־ 

קות נדרשות 1 —" 2 
== העברות. 

משחקים לשני 
שחקנים. בצורתו המקובלת ביותר ח ט י ק־ט ק־ם ו 
(;) 10 -:> 13 -;: 11 ) (ר׳ ציור 5 ) הוא ריבוע של 3x3 משבצות. 
לבל משחק סימן (לרוב ס או ^ אותו הוא מסמו בתורו 
באחת המשבצות. שלושה סימנים זהים 
בשורה, בטור או באלכסוז מזכים בנצי 
חון. במשחק הנים מחולק מספר כל¬ 
שהו של אבני המשחק לקבוצות. כל 
שחקן רשאי ליטול בתורו מספר כלשהו 
של אבנים רק מערמה אחת. הנוטל את 
האבן האחרונה הוא הזוכה. משחקים 
אחרים לשני שחקנים הם המשחק האפריקאי קלה, שח 
סיני. אנאבסיס. הקם 1100 ) ואחרים. 

.) 1 ./י\ ./י\ :* 1953 , :ה 0 ! 01 ?ז 0 ? 7 01 ?הס!ח??! 14011 5/610 ,ז 16 ז 6 ז 3 נ) , 4 ? 

*(וכמר כן מדור קבוע כ מ 03 !ז 10 מ^ 1£10 'ז 1 מ 501 ) 1966 ,ה 0 ?וז?!ה 4 
; 1967 ,!הי 70616 ? ? £1411011 0714 ?? £11221 516 ,•\ 0 ם 40 ני( 1 .£ . 11 
,: 8667601100 70011601 ? 1401/1 /ס 8006 ?? 140:1 ? 7/1 , 501106 

. 1068 
ו.ל.ש. 

חברות וארגונים מתמאסיים. עד המאה ה 17 
הוגבלו חילופי ידע ומידע בין מתמאטיקנים לפגישות. מכת¬ 
בים וספרים. במאה ה 17 נוסדו החברות המתםאסיות הרא¬ 
שונות והוצאו כתבי־העת הסתמאטיים הראשונים, לרוב ע״י 
החברות. החברה הקדומה ביותר הפועלת היום היא 
113£1 :ו 115 :>מ 0 1 ) 51:11 ! 0131 :>! 54311 בהאמבורג, גרמניה. שנוסדה 
ב 1690 . בלונדון נוסדה חברה מ , ראשונה ב 1717 , אך ב 1845 
נסמעה בחברה האסטרונומית המלכותית (ר׳ להלן). צד 
לאמצע המאה ה 19 נשאו החברות אופי של אקדמיות מדעיות 
בינלאומיות, פרם ל ק 113 :>צ 0£0001 118 ) 00 ) 51 !ז\\ באמססרדם 
(נוסדה 1778 ). יתר החברות הלאומיות נוסדו לאחר אמצע 
המאה ה 19 , והוותיקה בהן היא החברה ד,מ׳ בסוסקווה, 
שראשיתה כחוג מתמאסיקנים ( 1864 ). כתב־העת המסונף לה 
נקרא, החל מ 1952 , "הפרוטוקולים של החברה המי, מוס- 
קווה". חברה חשובה אחרת ברוסיה היא זו שבחרקוב (נוסדה 
1879 ).החברה הם׳ הנוכחית בלונדון ראשיתה ב 1865 כחברה 
מקומית שרוב חבריה אנשי ה״יוניברסיטי קולג׳י. אך עד 
מהרה הפכה לחברה הם׳ הלאומית של אנגליה. נשיאה הרא¬ 
שון היה א. דה-מורגן (ע״ע); פרסומיה — $צ £11111 ־ 0€ ז? 
(החל ב 1865 ) ו 031 ז 00 ( (החל ב 1926 ). ההברה הס׳ בא- 
דינבורג נוסדה ב 1883 . החברה הס׳ הצרפתית נוסדה ב 1872 ! 
נשיאה הראשון ם. של (ע״ע): מפרסמת 80116110 (החל 
ב 1872 ). החברה הס' של נידיורק (נוסדה ב 1888 ). שהפכה 
לחברה הם׳ האמריקנית ( 1894 ), היא מהחשובות בעולם 
ובה כ 6,000 חברים• מפרסומיה — 80116110 (ההל ב 1891 ), 
1-13053011005 (החל ב 1900 ) וכן 5 ז 160101 \ ו 5 אח 11 ז 0€0 סז?. 
החברה הם׳ בגרמניה נוסדה ב 1890 ומפרסמת 3111051101101110 ( 
(החל ב 1892 ). מהחברות האיטלקיות חשובה זו שבפאלרמו 


(נוסדה ב 1884 ) : מפרסמת 800110:0011 החל ב 1887 , בזמנו 
מחשובי כתבי-העת בם׳. האיגוד ד,מ׳ האיטלקי נוסד ב 1922 
ומפרסם 801101100 . כיום קיימות חברות מ׳ ברוב הארצות 
המפותחות, וחשובות אלו שבהודו (נוסרה 1907 ) וביפאן 
(נוסדה לאחר מלה״ע 11 ). 

מפגשי מתמאטיקנים מארצות שונות בערכו כבר במאה 
ה 19 . הקונגרס הראשץ של מתמאסיקבים נערך ב 1897 . 
והחל 0 1900 נערך כמעם בקביעות כל 4 שנים (להוציא 
מלחמות-העולם). הדו״הות מהקובגרסים מודפסים לרוב ע״י 
המדינה המארחת. ב 1968 השל בעריכת כבסים מיותדים 
להודאת הם׳. אחרי מלה״ע 1 נעשה נסיון להקמת איגוד מ׳ 
בינלאומי. האיגוד הוקם מחדש ב 1950 , ומשתתפים בו איגו¬ 
דים סתמאטיים וחברות ארציות. 

האיגוד למ ׳ בישראל (, 151301 '!! 100 > 13111010311 \ 170100 
0100 ( 1 13111001311031 ^ 151301 7110 ) הוקם ב 1953 . חברים 
בו מתמאטיקנים רבים סן הארץ ומחוצה לה. ור׳ היהודים 
בם׳ להלן. 

א. חב. 

היהודים במחמאטיקה. החומר המתמאסי הנמצא 
בתלמודים ובמדרשים מצביע על שליטה בס' החישובית 
הבבלית לפתרון בעיות הלכתיות, דוגמת חישובי שטחים 
וחישובי המולד, אך אין בו ם׳ עיונית, שכבר אז הגיעה 
להשגים נכבדים. "משנת המידות" (מהדורה ביקרתית: 
ברלין, תרצ״ב) הוא ספר מדעי עיוני יחיד, ומישד במינו, 
וספק מתי נתחבר. עפ״י הידוע כיום לא בלטו היהודים 
בם׳ במרכז הגדול באלכסנדריה, למרות היותם ציבור גדול 
שם. 

במאות 8/9 היתה בגדד מרכז לתרגום לערבית של 
המורשה המדעית ההלניסטית (ר׳ לעיל, עם׳ 751 ), ויהודים 
השתתפו בפעולה זו. במאות הראשונות לאלף זה נטלו 
היהודים — שעמדו בקשר עם העולם הערבי שלטיני כאחד 
— תפקיד מכריע בעירוי הם׳ לכלים לטיניים, פעמים גם 
כשהתרגום נקרא ע״ש מלומד נוצרי. מחשובי המתרגמים 
יש להזכיר את אברהם אבן־דאוד (ע״ע) שתרגם, בין השאר, 
את ספרי האלגברה של אל-ח׳ואריזמי שהשפיעו באופן 
מכריע על מהלך הס׳ באירופה. אברהם אבן עזרא (ע״ע) 
כתב כמה ספרים מקוריים בם׳, ביניהם "ספד המספר" 
המסביר. כמעס לראשונה באירופה, את השיסה העשרונית 
ההודו־ערבית, ואף שילב ידע מתמאטי בפירושו לתורה 
(כגון: פירושו לשמות ג׳. ט״ו). אברהם בר היא הנשיא 
(ע״ע) חיבר ספרי גאומטריה שתורגמו עש בזמנו ללטינית. 
חכמי הלכה רבים, ביניהם הרמב״ס ור׳ יהשה הלוי, שלטו 
היסב בס׳ של תקופתם והשתמשו בה, במיוחד בתחום האס¬ 
טרונומיה, לפתרון בעיות הלכתיות — וע״ע אסטרונומיה. 
עמ׳ 813 — 821 : לוח. במאה ה 13/14 פעל בדרום צרפת יעקב 
בן מכיר שתרגם לעברית את ספריהם של אוקלידט. מנלאום 
ואחרים, וכן ר׳ לוי בן גרשון (ע״ע) שכתב ספד "מעשה 
חושב" (פפד״ם, תר״ע) ובו כללי חישוב בשברים, ששופרו 
רק לאחר 200 שנה. בספרו על טריגונומטריה ואסטרונומיה 
("חיבור חכמת התשבורת"! ברלין, תר״ע) הוא מדגיש את 
השיבות פונקציית הסינום ונותן הוכחה למשפט הסינוסים. 
לאחר המגפה השחורה התמעטה מאוד היצירה היהשית במי. 
למרות יוצאים מן הכלל כדש גנז (ע״ע) ויוסף שלמה 
דלסדיגו (ע״ע). היהשים לא השתתפו במפעל הגדול של 



ציור 4 . ם;ר? ל.; ו־ 


ן 

1 

\ 

1 


ס 

! 0 ־ 


x 


ציור 5 . סיצחק 
הטיק־טק־טו 




771 


מתמטיקה — מתנה, מתן 0 ׳ 


772 


יצירת הם׳ המודרנית במאות ה 17/18 ; גם אותם חכמים 
כ״הגאון סווילנא". ד אליהו בן שלמה זלמן (ע״ע) שעסק 
בם׳ ואף חיבר ספרים בעניינה, לא הכירו את המ׳ החדשה, 
בניגוד לאבן עזרא, למשל, שהיה מעודכן לחלוטין בספרי 
זמנו. החל במאה ה 19 גדל חלקם של היהודים במי בכל 
ארצות אירופה מעל ומעבר לחלקם באוכלוסיה, ולמרות 
הקשיים שהיו נעוצים בעצם כניסתם אל העולם האקדמאי. 
לחינוך המתמאטי בין היהודים תרמו ספריו של ח. ז. סלו־ 
נימסקי (ע״ע). מהבולטים במתמאסיקנים היהודיים במאות 
ה 19 וזז 20 : ק. ג. יעקבי (ע״ע) ג׳. י. סילווסטר ( 1814 — 
1897 ). פ. ג.פ. איזנשטין (ע״ע), ל. קרונקר (ע״ע). מ. קנטור 
(ע״ע), ג. קנטור (ע״ע). פ. קלין (ע״ע), המתמטיקאית 
אמי נטר (ע״ע). ג׳. פון נוימן(ע״ע). ט. לוי־צ׳יויסה (ע״ע), 
נ. וינר (ע״ע), א. ה. פרנקל (ע״ע), פ. ג׳. כהן. ועוד. 

המכון למי ע״ש איינשטיין שבאוניברסיטה העברית 
הוקם ב 1935 . ובישראל פועלים כיום מתמאטיקנים רבים 
באוניברסיטות, בטכניון ובמכון וייצמן (ע״ע ארץ ישראל, 
עם׳ 1026 — 1044 ; כרד־פילואים. עם׳ 438 — 446 ור׳ חברות 
וארגונים מתמאטיים לעיל). כתב העת . 1 * 0£ (ג״ז״ס! 361 ז 1$ 
יוצא לאור החל מ 1963 , עד 1970 יצא אחת לשנה וב 1971 
יצאו שני כרכים. 

י. גיגצבורג, כתבים נבוורים. 1960 : נב״ע צרפתי. פובחי הם׳ 

בספרות המדעית העברית של ימי הביניים. תשב״ם! 

; 1878 , 311711411 7 1171 7 \, 3 / 117171311571 }^ 035 , 3011 ויח:) 211011 . 0 

, 1901 — 1893 , 1/43711 3771 671 ■ 1 \ 017 ,ז 10 ן 0111101 ל 11 ] 10 § . 1 \ 

ב. וו. 

מת[ ( 0114 ), הפחמימן הפשוט ביותר בסדרת הפרפינים 
(ע״ע פרפין). גז הסתנזל ב״ 161.7 — ומתמצק 
ב • 182.6 —. בבעירתו הוא מפיק, ליחידת משקל, יותר חום 
( 13.3 קקאל׳ לגראם) מן הפרפינים הארוכים, אך תפוקת 
חומו ליחידת נפח ( 5.6 קקאל׳ למ״ל נחל), שהיא הקובעת 
כדאיותו של דלק, נמוכה משל תולדיו. 

ס׳ מופק מן ה״גז הטבעי״ (ע״ע נפט) וגם מפחם! הוא 
מחלחל במרבצי פחם. ותערובותיו הנפיצות עם אוויר הן 
שגורמות להתפוצצויות במכרות. גם התססה אל־אודרית 
של תאית מוליכה למ ׳ , שהוא המרכיב העיקרי של הגז ה¬ 
מפעפע ממים עומדים ("גז הביצות"), ואחד הגזים שבמעי 
בעלי החיים. במעבדה הוא מוכן מנתרן אציטתי או אלו¬ 
מיניום קארבידי: 

״ 011 + 1433003 <- 143011 + 0114000143 
30114 + 3 ( 011 ) 1 * 4 <- 1211,0 + , 1,0 * 

מדידות ספקטראליות מעידות כי כמויות גדולות של מ׳ 
מצויות באטמוספירה של כוכבי הלכת הגדולים, צדק ושב¬ 
תאי, אוראנום ונפטץ. 

לבד משימושיו של ה״גז הטבעי" לאור ילכוח. מכינים 
מן המ ׳ ׳ באמצעות סיום או חמצון. תערובות של מימן 
ופחמן חד-חמצני המנוצלות כמקור של מימן ולהכנת פרפי־ 
נים אחכים. פיח. לתעשיות הקאוצ׳וק ודיו השרטוט, מת¬ 
קבל ספיצוח מ׳ בטמפרטורה גבוהה; פיצוח ם׳ בקשת 
חשמלית מיליד לאצטילן. מס׳ סכינים, בין היתר. ממיסים 
חשובים; מתילן כלורי, כלורופורם ופחמן סטרא־כלורי 
(״ 001 ). האחרון שבהם משמש גם להפקת דוכלורו-דופא- 
אוא־סתן (,' 00131 , נ.ר. • 29.8 —), נוזל קירור במקררים 
ובמתקני מיזוג אוויר, וגז דוחף באווירוסולים. 


מתנבי, אל־ ( 21 :^) אבו א־סיב אחמד אבן אל־חסין 
( 915 , כופה [עיראק] — 965 , נרצח בדרך מפרס 
לבגדד), אחד מגדולי המשוררים הערבים. לפי המסופר, 
התיימר להיות נביא. ומכאן כינויו ("המתנבא"). ייתכן כי 
מקור הבינוי בשירתו, שבה השווה עצמו לנביאים מעונים. 
מ' בילה את חייו בנדודים. בנעוריו הסית למרד ונכלא. את 
השנים היפות בחייו בילה בחלב, בחצרו של המלך סיף 
א-דולה שאת תהילתו שר. מ׳ שהה גם במצרים ושיבח את 
שליטה. 

בעיני מבקרים ערבים, מ׳ הוא המשורר אשר "מילא את 
העולם והעסיק את הבריות". בשירתו משתקפים פולחן הכוח, 
השאיפה לשררה. דברבנות ורגש עליונות. ר״דיואף שלו 
הופיע בכסה מהדורות. עשרות רבות של ספרי פרשנות ובי¬ 
קורת. שברובם טרם הופיעו בדפוס. נכתבו עליו ועל שירתו. 

בעת החדשה זכה מ׳ להערצתם של הערבים באשר הם, 
משום שהוא מסמל בעיניהם את הגאווה ואת השאיפה 
לגדולה. רבים מבתי שיריו שגורים על פי המשכילים. 
,£־ 1 ל 13011 ם . 11 ; נ 1943 , 86-37 , 1 , 0.40 .ן 1 ת 3 חז 1 :זפ 01 סז 8 . 0 
717 ^ 51 7 \) £1/6 ) 11 י 1 31 511717 €' 11 3/4 ) 26 > ■ 11 ! 10757 ) 17/1 
. 1 ; 1935 , 1 ן — 13111115011 ^ 10113011 —( 1681 , האמבורג 
— 1764 . שם). נגן באורגן ובצ׳סבלו, זמר, מלחין, 

מבקר ותאורטיקן של המוסיקה. בגיל 15 הופיע כזמר (בתפ¬ 
קידי נשים). ובגיל 18 הוצגה האופרה הראשונה פרי־עטו. 
כמנצח המקהלה בקאתדראלה של האמבורג ( 1714 ) היה 
פעיל בהחדרת הקנטאטה לכנסיה, ואף שיתף זמרות במק¬ 
הלת הכנסיה. ב 1728 התחרש, ומאז התמסר לכתיבה על 
מוסיקה. חשיבותו מתמצית דווקא בכתבים אלה, העוסקים 
בביקורת ובאסתטיקה של המוסיקה. בין כתביו: 0111103 
1115103 ״ ( 1722/5 ) — שהוא קובץ מסות בענייני מוסיקה ו 

) 110 ) 3 ׳! 1111511131150110 ] 001 , 1728 1 1 011101 011111111380 

ס״סק״ס״ס (..יסודות שער-כבוד״), 1740 — שורת ביו¬ 
גראפיות של מוסיקאים בני דורו. 

)*( 10 ) 11 ) 4 ) 11 ) 2 ( 111 ) 1111 ) 1111 )¥ * 111 ) 1 . 14 . 1 \ .{ , 115 !>ז 3 ת 401 ל ״ 1 
, 1/0 ) 141 112 0101 ) 0 )$$ ,.)¥ ./ .ת 0 מת 03 . 0 .ע : 1879 , 11 ( 701111111 

. 1947 

מו 1 רדו 1 ( 5 ף 11 ) 18 >ק 410 ^ , 1316$ ) 1 ז 11 ) 11 \), שמם של 6 
מלכים בשושלת שמלכה בפונטוס (ע״ע) שבאסיה 
הקטנה. אבי השושלת, ם׳ 1 (סלו 337 ז— 302 לפסה״נ), 
היה אציל פרסי שמשל בעיר קיום לחוף ים מרמרה. מ' 
נהרג מידי אנטיגונוס 1 פונופתלפלס (ע״ע). ם׳ 11 (מלך 
302 — 266 ו) נפלט לצפון קאפאדוקיה ויסד שם את ממלכת 
פונטום. 


הגדול במלכי השושלת היה ס' אופטור ( 132 ז— 63 
לפסה״נ). במוח אביו מ׳ ¥ ( 120 ) הסתתר מפני אמו, שרצתה 
למשול לבדה. לערך ב 111 תפס את המלוכה, כלא את אמו 
והרג את אחיו הצעיר. ב 110 נקרא לעזרת היוונים תושבי 
קרים שנלחצו בידי הסקיתים. הוא ניצח את הסקיתים והוכרז 
למלד בוספורוס (ע״ע בוספורוס, ממלכת■) ו״למנהיג" העיר 
כדסונסוס. פ׳ הרחיב אח ממלכתו, ואחר כך כבש את 
ארסניה־הקטנה, פונטוס המזרחית וקולכיס. נסיונותיו להש¬ 
תלט על פאפלאגוניה וקאפאדוקיה סוכלו בידי הרומאים. בעת 
מרד האיטלקים ברומאים ( 91 — 89 ) כבש מ׳ את ביתיניה 
וקאפאדוקיה ושבה את מלכיהן. בלחץ הרופאים החזיר ם׳ 
את שני המלכים למלכותם, אך ניקומדם ׳\ 1 , שהושב על כנו 
בביתיניה, פלש לפונטוס בעזרת הנציב הרומי בפרובינקיה 
אסיה.כךפרצה״פלחפתפ׳הראשונה״(וע״עהלניזם,עמ׳ 574 ). 

במסע נצחון כבש פ׳ אח מרבית אסיה-הקטנה ואיי הים 
האגאי, פרט לרודוס. הוא הופיע בנושא דגל העולם היווני 
נגד הדיכוי הרומאי. ברצותו ליצור ברית־דמים בינו לבין 
הערים היווניות, פקד להרוג את בל האיטלקים באסיה הקטנה 
(כ 80,000 נפש). בסיועה של אתונה השתלט על צפון יוון, 
אך התקדמותו נבלמה בידי סולד. שנחת ניוון ב 87 , כבש 
את אתונה והביס את צבא פ׳ בכירוניאה (ע״ע) ובאורח(־ 
מנוס (ע״ע). ב 85 נחתם שלום ךרדנום: פ׳ קיבל את תנאי 
סולה. ויתר על כל כיבושיו, שילם כסף ענושים ומסר את 
ציו לרומאים. 

ב 82 פלש לפונטום מורנה. הנציב הרומי בפרובינקיה 
אסיה. מ׳ הינהו ומותה נסוג בפקודת פולה. פעולות אלו 
מכונות מלחמת מ׳ השניה. 

מלחמת ס׳ השלישית פרצה ב 74 . אותה שנה מת 
ניקומדס ז\ 1 מלך ביתיניה, ורומא החליטה לספח את ארצו 
בהסתמכה על צוואה, מזויפת, ככל הנראה, שלפיה הוריש 
המלך את ממלכתו לעם רומי. ם׳ ראה בנוכחות הרומאים 
בביתיניה סכנה לעצמאותו, הביס את נציב רומא בביתיניה, 
השמיד את ציו וצר על קיויקוס. המצביא הרומי לוקולום 
(ע״ע) פרץ את הפצור, הפיץ את צבא פונטום ונד נמלט 
לארמניה ( 72 ) אל חתנו טיגרן 1 (ע״ע). ב 69 פלש לוקולוס 
לארסניה והכה את טיגראן. מרידה בצבאו מנעה בעד 
לוקולוס מלהשלים את נצחונו! פיקודו צומצם וחלקים 
מצבאו נמסרו למצביאים אחרים ום׳ וטיגראן שבו והשתלטו 
על חלקים גדולים מפמלכותיהם. ב 66 הועמד פופפיום (ע״ע) 
בראש בל כוחות רומי במזרח והביס את פ׳ בקרב ליד ניקו־ 
פולים. מ' נמלט לקרים והחל מגיים סם צבא חדש. ב 63 
פרץ נגדו מרד בהנהגת בנו פרנקם 11 . ס׳ ביקש את מותו 
מידי אחד משומריו. 

מ׳ היה ממתנגדיה העיקשים והקשים ביותר של רומא. 
למרות יומרותיו להדמות לאלכסנדר הגדול היה שליט עריץ 
מזרחי, שתרבות יוון השפיעה עליו אך מעט. עם מפלתו 
השתלטה רומא על מזרח אגן הים־התיכון. 

. 4 ^ ; 1890 , 01 ) 012 ? * 1/01 8 *< 01 ) 1 , 0 : 01 ^ £11 . ¥1 ,([ 11611130 .( 1 * 1 

: 11 * 01 ( 11 ) 1£ )א 1 ) 1 0114 121 ) 012 ? , 041 ־ 1 ?וחז 0 . 1 ־ 1 ־ז/ן> 7 )\ 0 ) 05 מ 

; 1932 ,(¥ . 011 ,}ע ,.^ 1 . 0 ) 01 '¥ 0 * 411 / 111401 ) 71111 ) 7/1 

. 011 , 14111 ) ) £01 ) 1/1 0114 )* 011 ? ׳ 7 * 03 . 1 \ - 011 ־ 11101 ־ 01 •א . 1 ־ 1 
. 1932 ,( ¥0 

מ. ע. 

מתודהו הדה&מובאי, ע״ע ארץ ישראל, עם׳ 338/9 ; 

חשמונאי, בית; מודיעין. 





777 


778 



נ' ה א ו ת, האות הארבע־עשרה באלפבית העברי. מציינת 
בלשונות השפיות עיצור מבתשי־שני חטמי, נמשך. 

פונפה וו נתקיימה בכולן בלא שינוי (על' חילופי פ׳ 
וני בסופי סלים, ע״ע מי האות). מבחינה מורפופונולוגית 
משמש העיצור נ׳: א) בתחילית של חוסר־יידוע בשם 
(בערבית דרומית). ב) כסופית, שאינה באה לידי ביטוי 
בכתיב הלא־מנוקד, לציון צורת השם הבלתי־מיודעת בער¬ 
בית הקלאסית (כגון םלו ־ — סלך; סג׳אן' — חינם. לעומת 
ם׳ באכדית) וכמו־כן לציין ריבוי רגיל וזוגי בארמית (ומכאן 
בגזרת ל״ה ובערבית). ג) בסופיות הדיבוי והזוגי בשם 
בעברית משנאית, ארמית וערבית דרומית (לעומת מ׳ בשאר 
הלשונות). ד) לסימון הריבוי הנקבי בכינויי הגוף הנוכח 
(בכל הלשונות השמיות, פרט לעברית סשנאית ורוב הניבים 
המזרחיים של הערבית החדשה, שבה הריבוי הזכרי מסתיים 
ב—נ'). ה) בתחילית או כתובית לציון צודת־הפעל הסבילה 
(נפעל, ערב׳ אנפעל). ו) תהילית גזירה משנית של שרשי 
פעלים בכמה ניבים מזרחיים של הארמית החדשה, כגון 
נ—נ—פ—ל, או נ—מ—פ—ל, מן "נ—פ—ל". בלשונות הכנ¬ 
עניות נ' נבלעת, בדרך כלל, בעיצור הסמוך לה (הידמות: 
ינסע > יסע, ינתן > ימן). אין תהליך זח כללי: ינצרהו 
(תהל׳ סא, ח). תופעה זו קיימת— במידה מצומצמת— אף 


(אמצע האלף ר ראשון 


ננל (סיף האלף השני 

סצנת מישע 

ל 

_׳־ ו 

* 

ל 

כתב "מסיסאלי*. רומי, 

| :אך ים' תיייייס 

^ת״ל■ 

(פיה 11 ׳\׳*#זה־נ) 

כתכ־סנור ססורגל הודי 

נידו 1 ! 1 א■ 1 ) 

וזכיית 

(ייי מיי 0 

י זא 

א 

״/ ׳/ 


ל 

י" "־י' ■י 

נתב־ספר סלאייי־יתיק 

(פי" 1 לאדי!) 

אעלוםאכזי{ם׳]] 1 ׳\לסתינ] 
(ים חיבור ים־גח ובלעדיו) 

11 

_ 


זו 17 


בכסה ניבים ערביים, כגון / ! 1-0:5 ■■!ת! /< / 3:51 ־ 1 ת 1 !ת / 
״מראש״. ערכה המספרי של האות נ׳ 50 . 

צורת האות בעברית־כנענית כצורת דג (נון בארמית), 

(ר׳ לוח, כתב גבל). צורה זו על שינוייה עברה לכתבים האי¬ 
רופיים (ר׳ לוח). הה ג יה: בלשונות ההדו־אירופיות (ע״ע) 
סוגרים את הלשון, לעצירת האוויר היוצא, במקומות שונים 
בחלל הפה: השניים או המכחשים (אנגלית, צרפתית!! החך 
(הלשונות ההומאניות והסלאוויות המערביות), כשהלשון 
כפופת לאחור (סנסקרט)! הווילון (אנגלית). ררכי ההגיה 
השניות, הווילוניות והחפיות נפוצות ביותר, אולם אין אלד, 
פונמות נפרדות (ע״ע בלשנות, עס׳ 972 ) אלא לעתים רחו¬ 
קות. הבחנה כזאת קיימת, לפשל, באנגלית (מ! 9 / מ!*); 
( מ! 8 / ז>ת 1 ן 1 ז). מ תנועתית יש בלשונות אחדות; בלשו¬ 
נות הודו־אירופיות מסוימות היא מיוצגת ע״י התנועה ג 
(ע״ע הדו־אירופיות, לשונות, עמי 577 ). בכל הלשונות ה• 
הודו־אירופיות העתיקות מתבטל לעתים קרובות מאד 
(ותמיד בסופי מלים ובין תנועה ועיצור) ההבדל שבין ת! 
ובין מ; בין תנועה ובין עיצור בא לעתים קרובות במקום 
הגה בלתי־פובדל זה אנפוף התנועה (ע״ע ס׳, האות). 

א. נ—ל 

נא אמון• עיר עתיקה על גדות הנילוס, 560 ק״ם דרומית■ 
מזרתית מקהיר בקרבת היישובים של ברנו ולוקסור. 
במצרית שמה נאו.ת אמן, היינו "העיר של (האל) אמון". 
במקרא מכונה העיר ארבע פעמים (ירד מו, כה: יחד, ל, 
יד, פו, טז) בשם נא, ופעם אחת בשמה הפלא נא אמון 
(נח׳. ג). בנביאים נזכרת היא בזיקה ליום הדין על 
מצרים. בתרגום השבעים ליחד ל, יז^טז, מתורגמת נ' כ־ 
;:!,גסזמס■* שמשמעו עיר זוס! כיוון שהיוונים זיהו את 
אמון. האל הראשי של נ׳, עם זוס, היא נקראת גם בשם 
דיוספוליס מגנה. כפו כן כינו היוונים את נ׳ תבי ( 1 ס 0 וז 0 ) 
ומכאן שמה בלשונות אירופה (יזל־לז). ביפי קדם היתד. נ׳ 
עיר המחוז הרביעי של מצרים העליונה. היא השתרעה על 
שתי גדות הנילוס וכללה בגדה המזרחית את לוקסור 




779 


נא אמון — נאד־אפלנווניות 


780 



כידי: הכירה ?)ל רעססס 1 ] ע״י נוא אמו־ 


וכרנך. בהם שכנו בעיקר המקדשים ובנייני השלטון. פה 
נמצאו המקדשים הגדולים של האל אמון (ע״ע), אלהי 
העיר ואלד, הראשי של מצרים למן ימי השושלת ה 18 . 

בגדה המערבית היו הנקרופוליס (עיר־המתים) המלכותי, 
ארמונות מלכים, מקדשי קברות ומשכנות של כוהנים, חיי¬ 
לים, אופנים ופועלים ששירתו אח המלכים. פרעוני השושלת 
ה 11 הפכו את נ׳ לבירת מצרים, תקופח הזוהר בתולדות 
נ׳ היחד, בימי הממלכה החדשה, בתקופת פרעוני השושלת 
ה 18 , ובראשם המלכה חתשפסות. בשורם לעיר שלל רב 
כתוצאה ממלחמות תחוחמס 111 ואמנחתפ 111 . שהקימו 
בג׳ מקדשי ענק וארמונות. העיר ירדה מגדולתה בימי אחנא־ 
חון (ע״ע אפנחתפ ז\ 1 ) אשר העביר את הבירה לאל־עסאר־ 
נה; אך לאחר כ 20 שנה. חזר תות־ענח׳ אמץ והפן■ את נ׳ 
לבירת־פצרים. גם תקופת השושלת ה 19 היתה תקופת פריחה 
לני. אולם רעפסס מ העביר את הבירה מג׳ לפי־דעמסם 
שבדלתא. יורשיו מיעטו לבנות בני, אף על פי שעדיין 
שימשה להם כמקום קבורה. 

בשנת 663 לפמה״נ כבש אשורבניפל (ע״ע) את ני ובזז 
אותה. למאורעות אלה מכוונת נבואת נחום (ג. ת). בתחילת 
הכיבוש היווני הקים תלמי א׳ את פתולסאים כבירה חדשה 
למצרים העליונה, בכד ספגה נ׳ מכה ניצחת וירדה מגדולתה. 

.£ . 1 ־ 1 ; 1926 , 6 ) 6 ) 76 12£ ? 10 דה 5 ו 1 / 005 .ח 3 תז 3014 [ 8 

1/1 1 זד 171 % 10 '.£ ) 1/111 ) 1/1 /ס 011 • 1 0 / 1/1 ) £15 ^ 7/1 , 1010014 

. 1961 , 287 — 252 1 ת) 1 ) 4/1 ,״ 0 * . 14 : 947 ( , 5 ) 7/106 

מ. 

נאדר שאה (נאדר קולי בןי) — 11 נ,_ — ( 1688 — 

1747 ) שאה של פרם ( 1736 — 1747 ). ני, בן השבט 
התורכמאני אפשר, שהיה מנהיג שודדים בח׳ראסאן, הצטרף 
עם אנשיו לצבא השאה תהמאספ 11 , השליט החוקי, שנלחם 
במחמוד האפגאני שכבש שטחים נרחבים במזרח פרס; בז¬ 
כות כשרונותיו הצבאיים פונה נ- למפקד עליון, ניצח את 
האפגאנים והשיב לפרס את אדמותיה שבעיראק ומעבר 
לקאווקאז, שנקרעו מפנה בידי העות׳פאנים והרוסים. הוא 
נהיה לשלים האמיתי במדינה. הדיח את השאה ( 1732 ) 
והמליך תחתיו את בנו הקטן עבאס 111 , הלה מת ב 1736 
וני הכתיר עצמו לשאה. 

נ׳ כבש את בוכארד, וח׳עה, פלש ב 1739 להדו (ע״ע, 

עמי 529 ), כבש את דלהי, חזר עם שלל רב וסיפח את 
האיזור שמצפון מערב לאינדוס. נ׳ היה מצביא מעולה, אך 
חשד( חולני שבינתו הסתתרה במרוצת הזמן ומעשי אכז¬ 
ריותו רבו מאד, והקיסרות שהקים, שהשתרעה למן האינ¬ 
דוס ועד הפרת. התפוררה אחרי מוחו. וע״ע פרס, היסטוריה. 

נ׳ היה סוני ונסיונו להנהיג את הסונה תוך פשרה עם 


השיעה עורר מרידות, והוא דיכאן באכזריות. ב 1747 נרצח 
ני בידי חייליו. 

כסוני ביטל נ׳ גזירות רבות, שגזרו קודמיו השיעים על 
היהודים, נסה להם הסד והתיר להם להתיישב בעיר־הקודש 
משהד (ע״ע). 

. 1938 ,$■ $1/1/1 1 ס 1110 'ז€ ס ,.$ י 1 ז 113 > 1-001 .. 1 

נאו־אפלטתיות (וח״ותס] 13 ין 0 *ז). אסכולה אחרונה 
בפילוסופיה היוונית, שהפילוסופיה שלה היתר, 
דוסינאנטית בעולם העתיק פן המאה ה 3 ועד המאה ה 6 
לספירה. בני האסכולה נתכנו נאו־אפלטוניקנים ובשם זה 
נקראו גם ההומניסטים האיטלקים בתקופת הרנסנס והפילו¬ 
סופים האנגלים במאה ה 17 . הנ״א היא למעשה סינתזה של 
יסודות אפלטוניים, פיתגוראיים, אריסטוטליים וסטואיים 
וניכרות בה גם השפעות המיסטיקה המזרחית. הנ״א נטלה 
מכל אסכולה קודמת: מאפלטון נטלה את המטפיסיקה שלה, 
ומן הסטואה את האתיקה, ובפילוסופיה סובןקטיוויח היא 
השלמתן ההגיונית של השיטות הבתר־אריסטוטליות. 

את יסודות הנ״א יש למצוא כבר בדורות הראשונים של 
האקדמיה, ולמעשה תורת הנ״א דומה ביותר לפירוש שמ¬ 
פרש אריסטו את אפלטון. את הג״א יש להבין על בסים 
האפלטוניות התיכונה מן המאה ה 1 לפסה״נ ואילך. הדוק¬ 
טרינה המרכזית של האפלטוניות התיכונה היתר, שהאל או 
השכל העליון עומד בראש סולם הישרות. האידיאות (האפל¬ 
טוניות) הן גם סיבת השכל, ולא רק מהותו והאובייקט שלו. 
עבור האפלטוניות התיכונה השכל, האל והטוב זהים. 

מן ההנחות הטיפוסיות לנ״א: 1 . קיימת היירארכיה 
יורדת של תחומי היש (ספירות) המייצגת דרגות גבוהות 
ונמוכות בסולם היש, הדרגה האחרונה היא הבלתי־ממשית 
ביותר, והיא חובקת בתוכה את היש המוחש, החלל-זמני, 
כלומר, הספירה סבה מצח הריבוי הגדול ביותר של היש. 
וההגבלות וההגדרות הרבות ביותר או במלים אחרות מיני¬ 
מום של אחדות. 

2 . כל תחום־יש נגזר מדרגה שמעליו, עם התהוות זו 
שאינה במקום ובזמן, אלא מנטלית (לוגית) נקבעה בכל 
תחום־יש השאיפה לחזור לסקור ולהתאחד עם הדרגה 
העליונה בתהליך של דביקות קונטפפלאטיווית. 

3 . תחום־היש העליון נגזר מעיקרון אשר כמקור כל 
היש לא יתכן שהוא עצמו יהיה יש מוגבל. ניתן לחלוקה 
ובעל תארים. הוא מעל ליש ועל כן לגמרי לא מוגדר 
מבחינה ישותית, אך אפשר לכנותו "אחד" או "הטוב" שהוא 
מקור כל השלמויות. אחדות זו מבטאת לא רק את ייחודו של 
עיקרון זה, אלא גם את פשטותו השלמה, כלומר חוסר כל 








781 


נאו־אפלטוניחת 


782 


קביעה. ה״אחד" אינו תואר, אלא ביטוי חיובי לכך שהעיקרון 
העליון איננו (דבר) זה או אתר. 

4 . ידיעת העיקרון העליון שונה מידיעת כל אובייקט 
אחר. ידיעה זו אינה יכולה להיות ידיעה פרדיקאטיווית. 
המתאימה רק לישים בעלי הגדרה כל־שהיא. י 

כמבשרי הנ״א יש לראות את הנאו־פיתגוראים ופילו¬ 
סופים כגון פילון האלכסנדתני. פלוטרכוס מבירוניאה ונינד 
ניוס (ע״ע) מאפמיאה. או נערים כיוסטיניוס ואתינגורס, 
שסללו גם הם את הדרך לנ״א. בכך שניסו לגשר בין הנצרות 
לבין האפלטוניות, ושאפו להציג את הנצרות כ״היפר־אפל- 
סונית". למייסד הנ״א באלכסנדריה נחשב אמוניום סאקאס 
( $2045 15 ז 1 ת 0 מ 1 ת 1 ו/), ואולם כתבי פלוטינוס (ע״ע), תלמי¬ 
דו, הם הביטוי הקלאסי להשגים הפילוסופיים של הנ״א. 
אפשר לומד שהפילוסופיה של פלוטינוס היא תיאור מסעה 
של נפש האדם ממקורה העליון דרך כל תחומי־היש אל 
האדם, ותיאור המסע חזרה לצור מחצבתה הנצחי, 

העיקרון הראשוני של פלוטינום הוא "אחד" ואינסופי 
(בניגוד לסופי), אך אין לו תארי גודל ולא מחשבה. הוא 
מעל ל״יש" וגם מעל ל״טוב", הגם שלעתים הוא מזוהה עם 
הטוב. הוא פעילות יוצרת תמידית, בלי השתנות, תנועה, 
או התמעטות. כל דבר במידה שיש בו "יש" הוא אלוהי: 
האל הוא כל מה ש״יש" בכל דבר. הישים הנגזרים ממנו 
אינם דומים ליש המקורי, ושלמותם הולכת ופוחתת ככל 
שהם מתרחקים מן העיקרון הראשוני. אעפ״כ ישים אלה הם 
בצלמו של העיקרון הראשון, אבל חלקם ביש האמיתי גדל 
ככל שהם קרובים לעיקרון הראשון. לכל יש נגזר יש נטיה 
ותשוקה למה שעולה עליו בסדר האצלה, ונסיה זו גדולה 
ככל שטבעו של יש זה מתיר לו. 

שרשרת האצלה של פלוטינוס היא כדלקמן: מן העיקרון 
הראשוני שופע השכל (;ע 0 " ), אשר הוא דמות מושלמת 
של "האחד". השכל הוא יש ומחשבה, עולם אידיאלי ואי¬ 
דיאה. השכל תיאם את ה״אחד" לגמרי, אבל הוא נגזר, ועל 
כן אחר. השכל הוא הספירה העליונה שיש לאדם אפשרות 
להגיע אליה. 

הנפש, שאינה גשמית, היא בצלמו של השכל, ויחסה 
אליו הוא כיחס השכל לאל. היא עומדת בתווך בין השכל 
ועולם התופעות. היא מקבלת את אורו של השכל, אך נמצאת 
במגע עם העולם. לנפש יש התכונה להתאחד עם העולם 
הגשמי, היא מסוגלת להישמע לשכל או לנטות אחר החוש 
ולאבד את עצמה בתוך המוגבל והסופי. היא מניע ומונע גם 
יחד, והיא מולידה את העולם הגשמי. אך הנפש, כחלק מנפש 
העולם, שייכת במהותה לעולם אינטליגיבלי ועל כן מסוגלת 
הנפש לחזור אל השכל ולזכות בהארה. אך כדי להגיע 
לאל, ל״טוב" העליון, ל״אחד", לא די במחשבה בלבד. 
הכרתו אפשרית רק במצב של פאסיוויות מוחלטת, כאשר 
הנפש מבודדת את עצמה ונמצאת במצב של ריכח עצמי 
מלא. 

פורפיריום (ע״ע), מתלמידיו החשובים ביותר של סלו־ 
סינוס וכותב הביוגראפיה שלו. הפיץ את תורת רבו ברבים. 
מטרת הפילוסופיה לפי פורפיריוס, שבדרך כלל היתד. נאמנה 
לתורת פלוטינום, היא גאולת הנפש. לדידו מקור הרע אינו 
בגוף, כי אם בתשוקותיה של הנפש, ועל כן טען שיש לנהוג 
באסקטיות גמורה. נוסף לניסיון לדעת את האל. פורפיריוס 
שהיה מתנגד חריף של הנצרות וכתב נגדה ספרים רבים, 


התעמק יותר מרבו ב״דמונים" וברוחות המתווכים בין 
האלים ובני-האדם, שהיו חסרי חשיבות לתורת פלוטינוס, 
לדידו, הדמונים הם האחראים לכל הרע, הבלתי-מוסרי וה¬ 
דוחה שבאמונה הפאגאנית. אולם היה זה יסבליכוס (ע״ע) 
יותר מכל אחד אחר שקבע את צורתה של הנ״א המאוחרת, 
בייחוד באסכולות של אתונה ופרגמון. ימבליכוס הפך 
את הנ״א מפילוסופיה לדוקטרינה תאולוגית. כדי להצדיק 
את צורותיו הקדימות של הפולחן, הופכת הפילוסופיה 
לתאורגיה, לידיעת הנסתר, למעין ספיריטואליזם. ואמנם 
בין תלמידי ימבליכום התפשטה ידיעת המספד והנסתר, גי־ 
מטריח, ועוד. במיוחד נודעו אוזביוס ובעיקר מכסימיוס 
שהיה רבו הנבחר של יולינוס (ע״ע) ה״כופר", אשר יחד עם 
נאו-אפלטוניקנים אחרים מילאו תפקיד חשוב בניסיון הקצר 
של הקיסר ( 361 — 363 ) להחיות את האלילות. עם מות יולי- 
נום והחזרת הנצרות לדת המדינה הרשמית בא הקץ על 
אסכולת פרגמון. 

באתונה נתקיימה עדיין האקדמיה של אפלטון. ובמאה 
ה 5 אימצה את הנ״א, ועם מורי האקדמיה בתקופה זו נמנו 
פלוטרכוס סיריאנום, ומעל כולם פרוקלוס (ע״ע 410 — 485 ), 
פרוקלוס הפך את הנ״א לשיטה מקיפה אחת, ועליו אפשר 
לומר יותר מכל פילוסוף עתיק אחר שהיתר, לו "שיסה". 
בעקביות מחמירה, אך לא תמיד בהצלחה, נתן פדוקלום 
לנ״א את צורתה שבה הכירו אותה הנצרות והאיסלאם. 
לכתביו של פרוקלוס היתד, השפעה עצומה על הוגי יה״ב, 
ודרכם הכירו הפילוסופים של יה״ב את אפלטון ואריסטו. 
ארבעים וארבע שנים לאחר מות פרוקלוס נסגרה האקדמיה 
הפאגאנית של אתונה בפקודת יוסטיניאנוס ( 529 ). תלמידיו 
המובהקים של פרוקלוס היו: מרינום■ אמוניוס, איזידורוס 
ודמסקיוס (ע״ע) שהיה הנשיא האחרון של האקדמיה. 
אפשר שמאיזיד(רוס קיבל דמסקיוס את הדגשת ד,טרנסצנ¬ 
דנטיות של האחד. בעקבות סגירתה של האקדמיה נסעו 
דמסקיוס. סימפליקיוס (ע״ע) וחמישה פילוסופים אחרים 
לפרס בניסיון לפתוח שם את האקדמיה מחדש. הם לא נקלטו 
בפרס והורשו לחזור לאתונה כמה שנים לאחר מכן בתנאי 
שלא יורו פילוסופיה ברבים. האסכולה הנאו־אפלטונית המ¬ 
אוחרת באלכסנדריה הנוצרית (המאה ה 5 ו 6 ) עסקה בראש 
וראשונה בכתבי אריסטו, היות שכתבי אפלטון היו שנויים 
במחלוקת מתוך כך שזוהו עם חפאגאניות של הנ״א הקלא¬ 
סית, הפילוסופיה של אריסטו נראתה לעומת זאת כ״מד־ 
עית״ יותר; אולם כעבור זמן לא רב עמדו הנאו־אפלטונים 
על כך שבבעיות יסוד (בריאת העולם) נוקט אפלטון עמדה 
קרובה יותר לנצרות מאשר אריסטו. על בעיה זו נתגברו 
באופן חלקי ע״י כך שייחסו כתבים אפלטוניים ונאו־אפל- 
טוניים מסוימים לאריסטו. מאוחר יותר ראו צורך להחיות 
את הפילוסופיה של אפלטון ולהציג את תורותיהם של אפל¬ 
טון ושל אריסטו כזהות. הפילוסופים המאוחרים, כאמוניוס 
ותלמידיו, הוכרחו להתפשר, לפחות לפראית עין. עם הנצ¬ 
רות והיוו דור אחרון של נאו־אפלטוניקנים לפני הכיבוש 
המוסלמי. אחרי הכיבוש עברה האסכולה של אלכסנדריה 
לחראן שבצפון־סוריה. 

במערב הלאטיני לא היתד, אמנם אסכולה נ״א מאורגנת, 

אך היתד, זו נ״א בנוסח פלוטינוס ולא יאמבליכום. בין הנאו־ 
אפלטוניקנים החשובים יש למנות את מקרוביוס (ע״ע) 
חפאגאני ואת ויקטורינום גיוס מריוס (ע״ע),ך,תאולוג הנוצרי 



783 


נאו־אטלטוניווג 


784 


שהשפיע ביותר על אוגוסטינוס (ע״ע). אך החשוב פבולם 
היה בלי ספק בואתיוס (ע״ע), שכתביו על הלוגיקה של 
אריססו ופורפיריום העבירו את מסורת הנ״א האלנסנדרית 
אל המערב הלאשיני ביה״ב. לנ״א השפעה מכרעת גם על 
התאולוגיה הנוצרית בעיקר באמצעות אוריגנס, בן דורו 
של פלוסינום, בסיליוס הגדול, אוגוסשינום, הרפס סרסמגיס־ 
סוס. ו(פסודו) דיוניסיוס אראופאגיטה (ע׳ ערכיהם). 
הנ״א קמה לתחיה באנגליה במאה ה 17 בקרב קבוצת 
הוגים שהתרכזה בקיפבריג׳ ומכאן כינויה ד״אסלטונים 
מקיסבריג"׳. היו אלה תאולוגים ואנשי ספרות שביקשו 
ליישב את המוסר הנוצרי עם ההומניזם, וציססו מכתבי 
הנאו־אפלטוניקנים ממש כשם שציטטו מכתבי הקודש. המ¬ 
טפיסיקה שלהם שאבה הרבה פו הנ״א של תקופת הרנסנס. 
הם דחו את ההשקפה שהפולחן הנוצרי, הדוגמה ושלטון 
הכנסיה הם מהותיים לנצרות וטענו כי להיות נוצרי פירושו 
ליטול חלק בחכמה האלוהית. עם הבולטים ביניהם נמנו 
קדוודח (*•. 0 * 0114 ), ויצ׳קוט (פזנ 110 :)״ %1 ), סמית ומור. 
הנ״א היתה מקור עיקרי לפילוסופיה הערבית. ובמיוחד 
למטפיסיקה. את עיקר ידיעותיהם על הנ״א שאבו הערבים 
משני ספרים: "התאולוגיה של אריסטר■ שיוחס בטעות על־ 
ידם לאריסטו והיה למעשה קיצור הפילוסופיה הפלוטינית, 
141x1 40 ומ״אלח׳יר אלמחד" (הטוב הטהור) שאינו אלא 
03115.5 הידוע כתרגום של חלק מ״יסודי התאולוגיה" של 
פרוקלום.הנ״א השפיעה חלקית על אלפאראבי(ע״ע פאראבי, 
אל) וכן על אבן־סנא (ע״ע), אבו־אל־ברכאת אלבגדאדי וכן 
על הפילוסופיה הערבית במזרח עד למאות המאוחרות. היתד, 
לה השפעה מועטה בלבד על הפילוסופיה הערבית בספרד 
ובמע׳דב. את הטכסטים של המפרשים הנאו־אפלטונים יש 

00 למצוא ב״.. 101 28 , 0.3113 חש 01 .ו). 5 (ז\, ח 1 010013513 וח 
1909 — 1882 , מ. 1 ״ 6 , 015 ! 3 . 1 ג 1 יןנ 51 וע״ע ומבליבום. 

פורפיריום, פלוטינום, פרוקלוס. 

1 שטףששזש . 311110$ ! 12 ש!) ! 103 ) ש 1011 ־ 01 ק 13 זט 5 " ,־לזשממ^ז .י ," 
3/001. 50 ־ 201110 ־ 1 ? ■£ — שש/״־ 001101 .'•! ;. 2211 , 7 . 01 ׳\ ,./מסו־ , 

02( ?)1/1050/3)11( 4(5 415(711(7725, 1926 1 ? 1 ( 7 ; ־ 
113# 3011 ת 100 ־ 1 1 ) 30 א 110 / תס^י" . 01 ו{־נזי<ש 1 \ ■ 1 \ ; 1928 ,.א - 
413<1 £1 . 1151 (-. 111 (? . #115 ( ' 1 ) 1 ) . 40/1 ( 4 . 1451 ) 7 ? 7 ) 41 . 5112 י, י , 
1930; 101 ; 1930 ,.א 5 ) 1 > 11 ־ 17 י ז 110110 'ר .#י ., 
?07.<(/* 0 " , 01 ^ 0 /י 010 .[ . 0 ; 1966 ( 7 1 ז> 214 11 ) 2 הוו x1 1) 0 
00X41(1 (1010 ? / 0 ז X1451X1 07141 1/1( ?10107110 0107. 0/ 77.," 
()>{1x141 1^X11). 1953; 83(13\ 0701 44 * 0/3 .א ,(. 001 ) 1 יל x5, 

1955; 1x5 50547((* 41( ?101171 (£1957 ,(׳\ ז 01 ־ 1006005-1131 ת ; 

?. ^01 707 ? . 1311 ־ X1 ?10107115771 10 40120/35 [ .. 101 ;* 1960 ,.א ?- 
()115773 , ]4?511(15772, )4(141(0715(701157X55, 196 3; 11. 031X0! ־ , 
?1010715 !1712(5()*71(13(11( €()17(, 1963; 13. 1- £ 7 ) 0 ,זשוח 3 ז 
075/171*112 410• €,(*51 00£ ^ 5 תז 0 ^ . 13 ; 1967 ,\ 51 ?*(€ ,.א ). 1 ; 1971 ,.א ) €01 131 ) 1771 ' 7 / 0 1 א, מספרו הסידורי 60 
ומשקלו האטומי 144.24 (תערובת האיזוטופים 142 — 146 ), 
ערכיותו 3 • משקלו הסגולי 6.8 , נקודת התכתו • 1024 , נקודת 
רתיהתו • 3027 . נ׳ נמצא במינרלים מונאזיס ובאסטנאסים! 
הוכר כיסוד מלווה של הלנתן ע״י סוסנרר ב 1841 והופרד 
כיסוד ע״י ולשנבך ב 1885 . נ׳ הוא מתכת מבריקה בצבע 
הכסף ופעיל למדי מבחינה כימית. שימושיו העיקריים הם: 
הכנת אבני מצית ובמרכיב בזכוכיות אופטיות מיוחדות 
המצטיינות בבליעת אור מדויקת. בשל כך משמשת זכוכית 
המכילה נ׳ להכנת עדשות טלסקופ, משקפי מגן לרתכים 
וגם כתחליף לאודם בלייורים. 

נאוליתית׳ תקופה• ע״ע פלאונטולודה. 

נאומבורג (£! 11 נ 1 בם 311 א), עיר במחוז הלה ( 311€ א), 
גרמניה המזרחית, יושבת ע״נ זלה, במקום שבו 
נשפך נהר אונסטרום. 38,308 חושי ( 1967 ). משמשת בעיקר 
כעיר מגורים לפועלים באיזור התעשיה הכימית של האלה 
ובה מפעלי הלבשה, נעליים. צעצועים וייצור מכונות. נ׳ 
נוסדה ב 1028 והיתה מקום מושבתו של הגמון. תקופת פרי¬ 
חתה היתה במאות 17/15 , ב 1432 היתה להברה בברית ההאג־ 
זה. ב 1564 מת ההגמון האחרון של נ׳ והעיר סופחה לסאכסו- 
ניה. ב 1815 עברה נ׳ לידי פרוסיה. קאתדראלה, כנסיה ובניין 
העיריה מהמאה ה 17 . הקאתדראלה של נ׳, אשר בנייתה 
התחילה במאה ה 13 והושלמה בראשית המאה ה 14 , משקפת 
בסגנונה את המעבר מן הרומאני אל הגותי. הפסלים המעט¬ 
רים אותה, מעשה־ידי הפסל האנונימי. האומן מני (-תזנז־א 
ז־אזפג!; פעל בנ ׳ ב 1249 — 1270 ), נמנים עם היצי¬ 
רות הגדולות של הפיסול הגותי(ר׳ תפר: כרך י״א. עם׳ 584 ). 

נאומן,פו־יז־ריןד- 31111 וו 11 ו 3 א 1686011 ־ 1 ? — ( 1860 — 
1919 ), תאולוג, סופר ומדינאי גרמני. נ׳ היה מחנך 
בשירות הכנסיה האוואנגלית, התקרב לעבודה סוציאלית, 
וסבר שמחובת הכנסיה לטפל בבעיות הסוציאליות החדשות 
של חברת ההמונים בתקופה התעשיינית, אלא שאין הדבר 
אפשרי נוכה התנכרות ההמונים לכנסיה. ב 1896 יסד נ' את 
"האיגוד הלאומי הסוציאלי", במטרה לקרב את הפועלים 
לחברה ולמדינה ע״י תיקונים סוציאליים נרחבים. נסיונו זה 
נכשל. אח״כ הצטרף למפלגה הליבראלית החפשית והיה חבר 
הרייכסטאג ב 1907 — 1916 . הוא דגל במדיניות לאומית תקי¬ 
פה בלפי חוץ. בסברו שרק מדינה חזקה עשויה להבטיח פעי¬ 
לות סוציאלית נרחבת. במזיגה של לאומיות, סוציאליזם 
ואימפריאליזם ראה את התשובה לבעיות של התבדה המודר¬ 
נית. לדעתו צריכים הפועלים להיות שותפים גם במדינה 
וגם במפעלי התעשיה. הוא האמין שדווקא תקופת ההמונים 
מולידה סוג חדש של אישים ומנהיגים מארגנים, ובקיסר 
גרמניה ראה אישיות כזו. למימוש רעיון זה שאף שהקיסרות 
תהיה עממית ודמוקרטית. ב 1915 , בעיצומה של מלה״ע 1 , 
פרסם את הספר "מרכז אירופה" (בקסזנז^סהג]^), ובו הטיף 
לאיחוד סדיני וכלכלי של מדינות מרכז אירופה בראשות 
גרמניה. אחרי המלחמה היה ממייסדי המפלגה הדמוקרטית 
ימסעצבי חוקת ויימאר (ע״ע גרמניה, עם' 465/6 ). לרעיונו¬ 
תיו היה הד ניכר בקרב הבורגנות הליבראלית. כל כתביו 
י״ל ב 6 כר׳ ב 1969-1964 . 

. 1968 3 , 2611 ) #1 , 11 ) 1 > ,ה 100 \ ־/•>(£ , 16055 ־ 1 . 11 '!' 


נאון ע״ע גזים אצילים, 

נא 1 ף, קיום מרצון של יחסי מין של בן־זוג נשוי עם אדם 
שאינו נשוי לו. מראשית קיומה של האנושות. רואים 
רוב העמים במעשה חני עבירה מוסרית, המהווה פגיעה 
בקשרי הנישואין. איום ליציבות חיי-המשפחה והפרעה 
פוטנציאלית במימוש זכויות הירושה של היורשים החוקיים. 
ברוב המערכות של דיני המשפחה מהווה הנ׳ עילה לדרוש 
את התרת קשר הנישואין על ידי גירושיו או הפרדה חוקית. 
ביהדות (ע״ע אשות, עם׳ 384 , 401,393 ) וכן במשפט הרומי 
רואים בנ׳ מעשה פשע, אך ורק כשהוא מבוצע על־ידי אשת־ 
איש עם מי שאינו בעלה החוקי. המדינות המערביות כגון 
איטליה, צרפת וגרמניה אינן מבדילות מבחינה פלילית בין 
נ' שנעשה על ידי הבעל לזה שנעשה על ידי האשה, בדם 
לגבי העונש חמור יותר מצבה של אשת־איש שזנתה תחת 
בעלה ממצב הבעל שבגד באשתו. החוק הפלילי של גרמניה 
הפדראלית מטיל עונש מאסר עד 6 חדשים על אותו בן־זוג, 
שגרם על ידי מעשה ר,נ׳ שלו לגירושין. דומה המצב באוס¬ 
טריה ובשוויץ. המשפט המקובל באנגליה הטיל ענשים בשל 
מעשה פלילי, ברם החוק הכנסייתי האנגלי הטיל ענשים בשל 
נ׳ הן על הבעל והן על האשה. באה״ב, בהשפעת הפוריטא־ 
ניזם, נחשב הנ ׳ לעבירה פלילית כמעט בכל המדינות. הענשים 
לגבי מעשי נ־ שונים הם בכל מדינה באה״ב והעונש המכסי¬ 
מלי המקובל הוא 5 שנות מאסר. נרם, כתוצאה מהתנגדות 
דעת הקהל, אין נוקטים, אלא לעתים רחוקות, הליכים פליליים 
נגד עברייני נ׳. בארצות רבות (ובתוכן בריה״מ, יפאן ויש¬ 
ראל) אין דיני העונשין רואים ננ ׳ מעשה פלילי. המכון 
האמריקני למשפט ( 1051111116 ׳> 1331 11 ג 10 ־ 01 מ 1 ^ 116 ?) קיבל 
נ 1955 החלטה שלא לכלול את חנ ׳ כעבירה בין סעיפי החוק 
הפלילי לדוגמה, שנערך על ידו. גם הקונגרס הבין־לאומי 
למשפט פלילי, שהתקיים בהאג ב 1964 , החליט שלא לראות 
בני עבירה פלילית. 

פ. דייקן. דיני נישואין וגירושין, תשס״ז 1 ב. שרשבסקי, 

דיני משפחה. 1 1967 2 -; 014 1 ) 1/1 ) ;• 111 ). 1 * 96 ! , 6111 :)<*!£ ~ 1 

011 ?!) 16 ) 31 תט 1 ) 3 תז 6 !ת 1 6$ ז£סס 0 ; 1948 , חז; 101 ) 111 הו כימי׳/ 
6 ו< 01 -ו 0 זח 10 / 6 101111111 10 ) 11 ת 60 וה 0 * 1 ) 0 ז{ה\ ;* 1 י ! 3 ת 6 גן 
< ( ז \ 01! ?6031, XXX ־ 01 16 > 031 0 נ 31 ת־ £1 ! 111 ססיל^מ) 116 ) 6x11 ! 

. 1969 ,; 1 ן{))־ו? 0 ז*; 01 וו^ 1 > . ! 16 ) ■! 20 , 6 |ו 1 ב^\ .£ ; 1965 

מא. ה. 

נאורו (!!!!!גא), אי-קוראלים באיי מיקרונזיה שבאוקיא¬ 
נוס השקם, בקרבת קו המשווה (׳ 32 • 0 דרום. • 167 
מזרח). מדינה עצמאית מהקטנות בעולם ( 32 קמ״ר), כ 6,000 
תוש׳ ( 1968 ). האי שונן על ראשו של הר געש תת-ימי 
כבוי ומוקף ריף קוראלים: גבהו המירבי 65 מ׳ מע״פ הים. 
הוא מפורסם בכך שהנו מנוסה במעטה ענה של פוספאטים, 
המשמשים כמקור ההכנסה העיקרי של המדינה. יצוא הפום- 
פאטים 2,186,000 טון בשנה. 

נ׳ נתגלה נ 1798 ונתפס ב 1888 בידי גרמניה. לאחר 
מלה״ע 1 שלט בו מנדט משותף של בריטניה, אוסטרליה 
וניו-זילנד. נמלה״ע 11 נכבש בידי יאפאן, וב־ 1947 נמסר 
לאוסטרליה נשטח חסות מטעם או״ם. זנה לעצמאות נ־ 
31.1.1968 . 

נאזם 0 ^? [יא! 1 170 ^] ( 111111111:1 מ 37.11 א [: 311 ) 1 

801260111 ]) ( 1902 , סלוניקי — 1963 , מ 1 סקווה). 

משורר תורני. נ' נתחנך באיסטנבול. בלי שסיים את חוק 



787 


נאזט חהנזות — נאט׳ 


788 


לימודיו באקאדסיה של הצי עבר ב 1919 לאנטוליה, עבה 
החל אז המאבק לשחרור המדינה מכוחות זרים (ע״ע תור¬ 
כיה׳ היסטוריה). שם בא במגע עם חוגים שמאלניים קיצו¬ 
ניים, ב 1921 נסע למוטקווה ושם למד כלכלה ומדעי החברה 
באוניברסיטה של "עמלי המזרח". ב 1928 חזר לתורכיה 
ועסק בעיתונאות. נ׳ היה חבר במפלגה הקומוניסטית התור¬ 
כית הבלחי ליגלית ב 1938 , נעצר ונידון ל 28 שנות מאסר 
בעוון פעילות חתרנית. ב 1950 זכה לחנינה, עזב את גבולות 
תורכיה, ובילה את שארית שנותיו כגולה בסופיה, מוסקווה 
ווארשה. שיריו הראשונים היו ליריקה פטריוטית, אולם עם 
גבור נטיותיו הקומוניסטיות והמהפכניות החל להתמסר 
למוטיווים סוציאליים, ונושאי שירתו היו בני המעמדות 
הנמוכים בכפר ובעיר. הוא הוכית תעוזה רבה בטכניקה 
הפיוטית החפשית ובשימוש האמנותי שעשה בלשון העמ¬ 
מית, במרוצת הזמן נאסרה הדפסת שיריו, והם יצאו לאור 
במחתרת. נ׳ גם כתב מחזות, רומאנים וסיפורים. עם התייצ¬ 
בות המשטר הדמוקראטי בתורכיה לאהד מהפכת 1960 
הוצאו כתביו לאור, לרבות יצירותיו שנכתבו בגולה. 

שיריו תורגמו לצרפתית ע״י 011 ־!״ 0 ״ 1-1051 ( 1951 ). 

נ' חיבר רומאן אוטוביוגראפי רב־רושם וזה פורסם ברוסית 
ב 1962 ; בצרפתית י״ל תרגומו של ; 113 ״ 4 _ ■!:!-!•"""!!ן בשם 
312£5 > 1:1 ת 3 ו 1 ] 0 ־ 1 5 ^ 1 ( ״ ד!רומאנטיים״)< 1964 , 

לעברית תורגמו משיריו בידי ט. כרמי וש. ריפתין (אור¬ 
לוגין, חוב׳ 10 ), 1954 . 

£. 8311$$£}, 1*303(11(113$ 110X3 1001(01^01(1103, 1935. 

נאט״ו(בלועזית: 10 ^ 14 ר״ת של? 111011011031 ^ 1401111 
״ס 11 ג 12 ״קס 0 [היינו — ארגון האפנה הצפון־ 
אטלנטית]), אמנה בין־לאופית להגנה הדדית, ובה 15 מדינות 
חברות: אה״ב. איטליה, איסלנד, אנגליה, בלגיה, גרמניה־ 
המערבית, דניה, הולנד, יוון. לוכסמבורג, נורווגיה, פורטוגל, 
צרפת, קנדה ותורכיה. הקימוה 12 מדינות ב 1949 , ואליהו 
הצטרפו יוון ותורכיה ב 1952 . וגרמניה-המערבית ב 1955 . 
נ׳ הוא בעיקרו גוף צבאי, שהקימו מעצמות "המערב" כדי 
לעמוד בפני לחץ "הגוש המזרחי" (בריה״מ וגרורותיה), אך 
יש לו גם מגמות מדיניות וכלכליות. מטרתו הגנה. ושטח- 



מסר חסכ״ם ׳צק נאט׳־ו, הסחמישד מנורווגיה לתורכיה 
(מנן ע? אירופה מפני התקפות־אוויר מהמזרח) 


פעולתו — האוקיאנוס האטלנטי הצפוני, הים הצפוני כולו, 
מבואות הים הבאלטי, חלקו הצפוני של ימה״ת, ומרבית 
המדינות השוכנות לחוף ימים אלה. משימתו — לאחד את 
הארצות החברות במסגרת צבאית וארגונית, שתאפשר להן 
התייעצויות שיטתיות בבעיות ביטחון, ותכנון פעולות־הגנה 
בשעת-חירום. התקפה על אחת החברות תיחשב להתקפה על 
כולן. צרפת אמנם הוציאה את כוחותיה מב׳ ב 1966 , כיוון ש־ 
סירבה להיות כפופה לגוף על-לאומי ובמיוחד התנגדה לחש- 
פעת-היתר של אה״ב, אך נשארה חברה בארגון, והיא מש¬ 
תפת אתו פעולה בעניינים שונים. גרמניה-המערבית העמי¬ 
דה את כל כוחותיה לרשות נ׳. ועם אח״ב היא עמוד התווך 
של הארגון. 

מרכז נ׳ בבריסל (בלגיה), ובראש הארגון עומד ( 1971 ) 
המזכיר הכללי, י.'לונ 0 ($״״, 1 ) מהולנד. הגוף העליון של נ׳ 
הוא "המועצה" ( 011 ״״נ 0 ), ובה חברים הנציגים הקבועים 
של 15 החברות. 3-2 פעמים בשנה יש במועצה דיונים בדרג 
של שרי־הגנה, שרי־חוץ ושרי־כספים. זרוע הביצוע של 
המועצה היא "המזכירות", העוסקת בבעיות מדיניות וכל¬ 
כליות, בבעיות יסוד של הארגון, אינפורמציה. וכר. בצד 
המועצה של נ' פועלת "הוועדה לתכנון הגנה" ( 00 ״ 0£0 ט 
:״״״״״״״ס 8 ״ 1 ״ 1311 ?), ובה 14 חברים (למעט נציג צרפת). 
לוועדהזו כפופה "הוועדה הצבאית"( 111100 ״ 1 ״ 00 ץז 111113 ו 1 ), 
ובה 13 נציגים קבועים של ראשי־המטות של החברות 
(להוציא את נציגי איסלנד וצרפת). ראשי 
המטות עצמם נפגשים 2 ־ 3 פעמים בשנה. 

ועדה זו שילחת הנחיות לפעולה לפיקודי 
חברות (ר להלן) נ׳. לרשותה עומד מטה־ 

מבצע, המורכב מקציני המדינות, הפועלים 
כנציגי נ׳, ולא כנציגי ארצותיהם. התכנון 
המבצעי הגרעיני של נ' מתואם עם התכנון 
של אח״ב לתחום זה. ליסוד הלוגיסטי של 
ני (בסיסים, מחסנים, פריטי-ציוד. אספקת 
דלק, וכר) נקבעו סטנדרטים אחידים במידה 
רבה. הליכי התקשורת של נ , אוחדו, והם 
מבוססים בחלקם על שימוש בלוויינים (מע¬ 
רכת 01 ״? 510 ). מערכת מיוחדת של נ׳ (- 143 
8 0 נ>) להתראה והדרכה נגד־מטוסים מקיימת 
חצפית-מכ״ם מנורווגיה ועד לתורכיה. 

ואלה פיקודי נ׳: א) הפיקוד ה¬ 
אטלנטי ל 1 א^ 01 ^) שמושבו בנור־ 

פוק (ורג׳יניה, אה״ב). המפקד אדמירל 
אמריקני, וסגנו בריטי. הפיקוד אחראי 



־סט־ ררא־שי . 5 נאט״ו, בקאפטו, 5 יד סו! נב 5 גיה) 





789 


נאט״ו — נאל, לואי אדן פייס 


790 


להגנת כל האוקיאנוס האטלנטי הצפוני (כולל איסלנד 
ופורטוגל), לאבטחת תחבורת בעלות־הבוית. ולביצוע 
התקפות־מחץ בדרג האסטרטגי,• ולו חמישה פיקודי מש¬ 
נה : האטלנטי־מערבי, האטלנטי-מזרחי, האטלנטי-איברי, 
כוח־המחץ האטלנטי וכוח הצוללות. בזמן שלום עומד 
לרשות הפיקוד רק צי קטן. ברם. בעת מלחמה יהיו 
כפופים לו כוחות גדולים ביותר, לרבות הצי האמריקני ה 2 
(האטלנטי). וחלקים ניכרים של ציי המדינות החברות, 
כולל הצי הבריטי. בסה״כ (לפי אומדן) כ 350 אניות־ליוד. 
כ 100 צוללות נגד־צוללות, יותר מ 1.000 מטוסים וגם כוחות 
יבשה. ב) פיקוד התעלה האנגלית (א^דןסס^) שמושבו 
בנורתווד (( 01 ס״ 11 ״ 0 א) ליד לונדון. מפקדו בריטי, ותפקידיו 
בעיקר להבטיח את שליטת נ׳ בנתיבי הים שביו בריטניה 
לחברות נ' ביבשת. לרשותו אניות בריטיות, בלגיות והר 
לנדיות. ג) הפיקוד האירופי ( 0£ ל 0 , שמושבו בקסטל(- 025 
! 1031 ) ליד מון( 5 ״ 0 ן\) בבלגיה. בראשו גנרל אמריקני, ולידו 
סגן בריטי. המפקד הראשי (£ט 0£ לנ$) של פיקלד מסועף 
זה היה ב 1971 גנרל א. ג׳. גלדפיססר (ז 0 ז 35 ק 00001 ), המשמש 
גם מפקד ראשי של כוחות אה״ב באירופה (בתפקיד זה 
מושבו בשטוטגארט שבגרמניה). הפיקוד אחראי להגנת מדי¬ 
נות נ׳ באירופה, לרבות גרמניה־המערבית. אך להוציא את 
בריטניה, צרפת. פורטוגל ואיסלנד. ברם, הוא אחראי גם להגנה 
האווירית של בריטניה, ופועל בתיאום מסוים עם צרפת. לר¬ 
שותו כוח־מחץ יבשתי נייד, המוכן מיידית בנקודות־תורפה. 
לפיקוד האירופי כמה פיקודי-משנה: 1 ) פיקוד כוחות-הברית 
במרכז־אירופה ( 4£ י 0£1 ? 41 ). מטהו בברונסום (מנט 55 ו 1 נ 81-1 ) 
שבהולנד, ומפקדו גרמני. לרשותו 21 דיוויזיות ובס 1,80 מטו¬ 
סים. רוב כוחותיו חונים בגרמניה, והם מתחלקים לקבוצת־ 
הארמיות הצפונית (רוב גרמניה הצפונית, הולנד, והלק מבל¬ 
גיה) וקבוצת-הארמיות הדרומית (גרמניה הדרומית, חלק 
מבלגיה). 2 ) כוחות־הברית בצסון־אירופה ( £1 ־ 01£1 א?*). 
המסה בקללסלס ( 8.015335 ) שבנורווגיה, והמפקד בריטי. פי¬ 
קוד זה מגן על נורווגיה, דניה, שלזוויג־הולשטיין (צפון- 
גרמניה) ומבואות הים הבאלטי. 3 ) כוחות־הברית בדרום- 
אירופה ( ££1 ז £$0£ \ 1 ), האחראים להגנת איטליה, יוון, 
תורכיה ומימיה החופיים בים־השחור. ולתחבורת נ׳ בימה״ת. 
המפקד אמריקני. ומטהו בנאפולי. איטליה. כוהות-היבשה 
(בלבד) של הפיקוד מתחלקים לאיזור דרומי( איטליה) ואיוור 
דרומי-מזרחי (תורכיה). ברם, הפיקוד האווירי אחיד, וכן גם 
הפיקוד הימי, ובראשו אדמירל איטלקי ומושבו ליד נאפולי 
(מאז גירוש כוחות נ׳ ממלטה ב 1971 ). בזמן שלום לרשותו 
צי קטן, כווז-משימה להפעלה מיידית. יש גם כוח־תצפית 
אווירי (ס£א 11 ז\,ן 1 \ 1 )\), שהוקם במיוחד כדי להתחקות 
אחרי שייטות בריהימ בימה״ת. והוא כפוף ישירות למטה 
בנאפולי. הצי ה 6 האמריקני בימה״ת ייהפך בעת מלחמה 
לכוח-המחץ הדרומי של נ׳. כמו־כן יעמדו לרשות נ׳ הציים 
של איטליה, יוון ותורכיה. 

נתונים סטאטיסטיים מדויקים על עצמתה של נ׳ אין. 
שבן תמיד חלים שינויים במצבת הכוחות, שמקציבים לו 
המדינות החברות. להלן אומדן הכוחות ל 1970 (לצורך הש¬ 
וואה — אומדן כוחות ״ברית ורשה״ בסוגריים): ס״ה חיילים 
1.105 מיליון ( 1.270 מיליון): דיוויזיות משוריינות — 14 
( 43 ) ; דיוויזיות חי״ר, ממונעות, מוטסות — 44 ( 60 ) ; טנקים 
— 7.600 ( 194x10 ) ; מטוסים (למעט מפציצים כבדים) — 


כ 3,100 (כ 5,100 ): אניות (למעט נושאות־מטוסים) —כ 480 
(כ 430 ) ; ראשי-חץ גרעיניים ( 20 — 100 קילוטון, להוציא 
מוקשים גרעיניים. יראשי־חץ לציוד מפציצים כבדים וטילים 
בין־יבשתיים): כ 7.000 ( 3,500 ). השקעת אה״ב בג׳ ( 1970 ): 
14 מיליארד דולר. 

ההחלטה להשתמש בראשי־החץ הגרעיניים שבידי ג׳ נתר 
נה כולה בידי אה״ב. כ״א מהראשים שסופקו למדינות החב¬ 
רות אינם ניתנים להפעלה אלא ע״י שני מפתחות, שהאחד 
מהם בידי אמריקנים (ראשי־החץ שברשות "ברית ורשה" 
כולם בשליטת בריה״ט). רוב הכוחות שנמנו לעיל, אך לא 
כולם, שייכים לפיקוד האירופי של נ׳. אין הם כוללים את 
הכוחות הצרפתיים. שאולי יצטרפו לני בשעת־חירום. הנתונים 
שהושוו לעיל לנתוני "ברית ורשה" כוללים גם את הארצות 
הגרורות, שבוחותיהן בחלקם לא הגיעו לרמת הכוחות הרד־ 
סיים. הן לנ ׳ , והן לאויביו־בכוח, בוחות־מילואים רבים ומשא¬ 
בים שניתן לגייסם אם תהיה מלחמה ממושכת. התפישות 
האסטרטגיות של נ׳ בעבר חייבו שימוש מיידי ונרחב בעצמה 
גרעינית. לאחרונה החל נ׳ דוגל בשימוש בנשק מקובל. עד 
כמה שאפשר, ויפעיל נשק גרעיני טאקטי, כנראה, רק באין- 
בררה. פרישתה של צרפת מג׳(למעשה—אם כי לא להלכה) 
הצרה מאד את מרחב התמרון ואת העורף הלוגיסטי של 
בעלות הברית באירופה. פ . פ. 

נאכט, יעקב ( 1873 , יאסי — 1959 , תל־אביב), רב, חוקר 
ועסקן. בן למשפחה חסידית. למד בישיבת מר• 
מורוש־סיגט אצל הרב בנימין צבי אוירבך בהאלברשטאט, 
ואה״כ בביהמ״ד לרבנים בברלין אצל הרב ע. הילדס־ 
הימר (ע״ע), ושם הוסמך לרבנות. כן הוכתר בתואר 
ד־ר באוניברסיטת ברלין. ב 1893 חזר ליאסי. עם הופעת 
"מדינת־היהודים" הצטרף לתנועה הציונית ולחם במתנגדיה. 
ב 1901 — 1919 היה רב בפוקשאני שבמולדאוויה ובמלה״ע 1 
פעל למען שבויי-המלחמה היהודים שהתרכזו אז ברומניה. 
ב 1919 — 1924 היה רב בבראילד, ומאז ועד 1929 —בראדאוץ, 
בוקובינה. היה ציר בקונגרסים הציוניים 6 — 13 . וחבר הוע־ 
ה״פ הציוני. ביאסי יסד גן־ילדים, אגודות-נוער, ובימ״ד 
למורים — בעברית. ב 1929 — 1934 ניהל את המכון למדעי־ 
היהדות שליד אוניברסיטת שטראסבורג, וגם שם עסק בפעי¬ 
לות ציונית. ב 1934 התיישב בתל־אביב. מספריו: "מקור 
חיים״, תולדות הרב חיים אבן עטר (דרוהוביץ׳, תרנ״ז) 1 
״סמלי אשד,״, בספרות העברית והכללית (ת״א, תשי״ט): 
כינוס החומר העיקרי ל״ספר השבת" (ת״א, תרצ״ו-תש״ח*). 
כתב מאמרים רבים בבמה שפות, בייחוד בחקר השוואתי של 
הפולקלור היהודי, המצטיינים בבקיאות מרובה. כן פירסם 
שירים בכ״ע עבריים. 

א. כהן, הרב ד״ר י. נ׳. תשייט, צ, קפלן, שירי י. נ׳ 

(״הצופה״, כ״ו בטלו), תשכ״ז, נ. מארק. הדג ד״ר נ' (בהוד: 

ש. פדרבוש [מורד], "הכמת־ישראל במערב אירופה*. ב , ), 

תשב״ג. 

נאל, לואי אדן סלים — £5001 א £011 0 ח £0 ט£ £01115 — 

(נר 1904 ', ליון), פיסיקאי צרפתי. נ' רכש את 
חינוכו בעיר מולדתו וב 0 זט 10 ז 0 קע 8 1310 מז 0 א £0010 בפא¬ 
ריס (תואר דוקטור. 1928 ). בשנים 1937 — 1945 שימש נ׳ 
פרופסור בפקולטה למדעים של טסרסבור. ומ 1946 — 
בגרנובל. בעיר זו נתמנה נ׳ גם למנהל ביה״ם הלאומי הגבוה 
לאלקטרוטכניקה, הידראוליקה. חשמל ומתמטיקה שימושית 



791 


נאל, לואי אז׳ן פליס — נאמנות 


792 


(החל מ 1958 ). כיום משמש נ' גם בתפקיד ראש המרכז 
ללימודי־הגרעין, ראש המעבדה לאלקטרוסטאטיקה ופיסיקה 
של מתכות, וכמו־כן ראש האיגוד הבין־לאומי לפיסיקה 
טהורה ושימושית. 

עבודתו המדעית של נ׳ עוסקת בתורת המגנטיות המודר¬ 
נית. בהמשך לעבודותיהם היסודיות של הפיסיקאים הצרפ¬ 
תים קירי (ע״ע), לנדון (ע״ע) וריס. לגילוייו של נ , בשטחי 
חאנטיפרומגנטיות והפרימגנטיות(ע״ע מגנטיות, עם׳ 172/3 ) 
נמצאו יישומים רבי חשיבות בפיסיקת המצב־המוצק (ע״ע 
מוצק, מצב-) ובעקבותיהם זכה בפרס נובל לפיסיקה ( 1970 ). 
אותו חלק עם האנס אלפון. טמפרטורת נקודת המעבר 
לתלות הסוספטיביליות בטמפרטורה של חומר אנטי־פרוסג־ 
נטי נושאת את שמו: סמפרטורת־נ׳ (ע״ע מגנטיות). 

נ־ פירסם למעלה 2000 מאמרים מדעיים. בעלי אופי נסיוני 
ועיוני. על הפרומגנטיות, פרימגנטיות ואנסי־פרומגנטיות. 

נאמנות (באנגל' זע!"), היא המסגרת הקיימת לפי דיני 
הישר (ע״ע) כאשר רכוש (קרן הד) מוקנה בדין 
לאדם (הנאמן), הכפוף לחובה מצפונית לכוון את ההנאה 
מהרכוש לטובתו של אחר (הנהנה) או לתכלית מסוימת. 
בדרך כלל דומה חני מבחינה משפטית למושג הקדש (ע״ע). 
אך הקפה המשמעותי רחב יותר. והיא מתאפיינת בכד שה¬ 
בעלות (או זכות הקנין האחרת, בחכירה) בנכס מוקנית 
לנאמן עצמו, לא להשגחה. הד היא מוסד משפטי המיוחד 
לשיטת המשפט האנגלו־אמריקנית שהתפתח בעיקר בדיני 
הישר (י< 11 ב 1 ן>£). אך הושפע גם מחקיקה. נוסף על 
אנגליה, התפשט המוסד בכל אותן הארצות שקיבלו את 
שיטת המשפט האנגלי או הושפעו ממנה. בארצות חבר העמים 
הבריטי. אה״ב וכן בישראל: וכן נקלס — ע״י חקיקה 
מיוחדת — במקומות ספורים מחוץ לעולם המשפט האנגלו- 
אמריקני. הואיל והמשפט הרומי אינו מכיר בד כמוסד 
משפטי, על כן בעיקרו של דבר לא השתרשה חני במש¬ 
מעותה המשפטית המקובלת לא ביבשת אירופה ואף לא 
באמריקה הלטינית! והתכליות המושגות במשפט האנגלו- 
אמריקני על ידי הד מושגות בחלקו בדרך הסכמים של 
פידוציה (ע״ע). ובחלקן ניתנות להשגה רק בקירוב. 

א. יצירת הד — הד נוצרת באחת מ 3 הדרכים 
הבאות: 1 ) כתוצאה מכוונתו המפורשת של יוצר הנאמנות 
—המקדיש ( 11101 ־ 5 ) הבאה לידי גילוי בצוואה. במסמך חוקי 
אחר, או אפילו בע״פ או על ידי התנהגות. יש אמנם חוקים 
הדורשים כי נ׳ לגבי נכסים מסוג מסוים (למשל, מקרקעין) 
תיעשה בדרך מסוימת. 2 ) מבללא — על סמך כוונתו ה מ - 
שועדת של המקדיש. 3 ) באורה ״קונסטרוקטיבי" — בלי 
להתחשב בכוונה מפירשת, או משוערת, של מישהו אלא 
הודות להתערבותם הישירה של דיני היושר האומרים, כי 
בנסיבות שנתהוו, דורש הצדק לראות בעל נכס כאילו הוא 
כפוף לד. מבחינת המטרה המונחת ביסודה של חד 
מבחינים בין הד הפרטית ( 11051 ־ 31 ׳\ 11 ק), שנוצרה 
לצורך רווחתם הכלכלית של פרטים מסוימים, לבין חד 
לצרכי צדקה ( 051 ־ 0 ־ 1 נ 1 ב 3111 ו 1 ־ !ס ־!!לסק). שתכליתה 
להקל על הדלות, לקדם את החינוך או הדת, או כל מטרה 
חוקית אחרת המועילה לכלל הציבור או לחלק מחלקיו. 
בישראל יש ספיקות בשאלה אם ניתן ליצור נ' פרטית 
מפורשת. מאידך גיסא, קיימת לכל הדעות הד לצרכי 


צדקה, ויש לה 2 צורות: הדתית — הקדשות שנוצרו על פי 
דיניהן הדתיים של העדות (מוסלמית, יהודית, דרחית וה¬ 
עדות הנוצריות): והחילונית — הקדשות לצרכי צדקה, 
בהתאם לחוק מנדטורי משנת 1924 בשם "פקודת ההקדשות 
לצדכי צדקה" (ע״ע הקדש), המהווה, למעשה, קודיפי¬ 
קציה מקומית של דיני היושר האנגלים בנושא זה. 

ב. יסודות ה נ׳ — 4 הם היסודות המרכיבים את הד. 

1 . המקדיש — יחיד או תאגיד המקנה מרכושו 
(מקרקעין, מטלסלין או זכויות) למטרת הד אשר 
נקבעה על ידו ע״י פעולה פורמלית או גילוי רצון הנח¬ 

שבים למספיקים! 2 . קרן חנ׳ — 1 >ת £0 051 ־ 1 ! — 

המקרקעין, המטלטלין או הזכויות (למשל, פקדון בבנק. 
פוליסת ביטוח, זכות יוצרים בספר) המועברים לנאמן עם 
יצירת הד, או נוספים אל הקרן בדרך התרבות (למשל. 
הכנסה מהשכרת הבית) או מהחלפת נכסים שבקרן בהש¬ 
קעות אחרות: 3 . ה נ א מ ן — * 0511 ־ 11 — יחיד, רבים או 
תאגיד שנתמנו לתפקיד זה על ידי המקדיש או על ידי 
ביהמ״ש בשל האימון שניתן בהם. תפקידיו הספציפיים של 
הנאמן מפורטים בשטר חג׳ ואילו מעמדו הכללי מוגדר 
בחוק. הנאמן — ולא הנהנה או המקדיש — הוא הבעלים 
המשפטי של קרן הד, ומנהל אותה. הוא אינו שואב 
סמכויות מהנהנה, ועקרונית אינו כפוף לו. אין הד. 
מכוח עצמה, מצמיחה יחסי הרשאה או שליחות בין הנאמן 
לנהנה, ואף לא בין הנאמן למקדיש. אם נכסי הד 
דורשים ניהול מסובך או מקצועי, נוטים למנות כנאמנים, 
בעיקר באה״ב, חברות נ׳ או בנקים (שיש להם 
מחלקות ד) או מוסדות כלכליים דומים. הנאמן חייב להו¬ 
ציא לפועל את מטרותיה של חד ולשמור בקפדנות על 
שלמות רכושה ועל גידולו על ידי השקעות שהותרו לו 
במסמך הד וכן השקעות זהירות אחחת שהותרו בפירוש 
בחוק. בשנים האחרונות הותר לנאמנים, בנתון לתנאים 
מדוקדקים. לערוך גם השקעות פחות שמרניות ויותר נועזות, 
כאמצעי התגוננות מפני ירידת ערכו הממשי של הכסף (ר, 

למשל, באנגליה, 401 . 5 !ח 0 ח!! 05 ,ית 1 05100 ! ץ׳ מ 1961 ). כש־ 

מצויים בקרן חג׳ מקרקעין, אין הנאמן רשאי לעשות בהם 
מכר, שעבוד וכר אלא ברשות ביהמ״ש והוא נושא באחריוח 
לנזק שנגרם לד כתוצאה מניהולו הרשלני או כתוצאה 
ממעילה שנעשתה על ידו. אין למנות נאמן בלי הסכמתו! 
ברם, לאחר שקיבל עליו את המינוי. אסור לנאמן להתפטר 
מתפקידו בלי הסכמת ביהמ״ש, אלא אם יש בעניו זה הוראה 
אחרת בשטר הד. עקרונית. נאמן אינו זכאי לשכר 
טרחה, (להבדיל מהחזר הוצאות), אך במקרים רבים נקבע 
לו שכר במסמך המינוי, ואף ביהמ״ש מוסמך לאשר לו שכר 
טרחה. כן מוסמך ביהמ״ש לפטר נאמן, אם הוא מעל בתפ¬ 
קידו. או אם המשך תפקידו פוגע באופן רציני באינטרסים 
של הנהנים. באנגליה וכן בישראל קיימת פשרה ציבורית 
של הנאמן הציבורי, שתפקידיו מוגדרים בחוק מיוחד ואשר 
יכול לשמש כנאמן יחיד או כאחד הנאמנים של הד (ע״ע 
הקדש). הנאמן הציבורי הוא תאגיד של יחיד (-סקזספ 
־ 501 121100 ), והוא מתפנה בעיקר כנאמן באותן הנאמנויות, 
אשר טיבן דורש פיקוח ציבורי על פעולותיהן, או כאשר 
אין למצוא מועמד מתאים לתפקיד של נאמן. בישראל יש 
עוד לנאמן הציבורי לעניני צדקה תפקיד ספציפי של ניהול 
מוסדות לנכים, יתומים, זקנים וחולים, וזה על סמך "צו 



793 


נאמנות — נאמן, יוכל 


794 


הנהלה", אשר ניתך ע״י ביהמ״ש בסקרה של הפרעה רצינית 
בהנהלת המוסד העלולה לסכן את שלומם של החוסים. (ד׳ 
חוק לניהול מוסדות [מקרים מיוחדים], תשי״ב— 1952 ). 

4 . הנהנים — 13110 ;נ];: 1 ז 11 — יחידים או ציבור, 
שניתנה להם הזכות ליהנות מנכסי חג׳ או מפירותיה בדרך 
שנקבעה ע״י המקדיש (כגון, בשטר הנ ׳ ) או בהחלטת 
ביהמ״ש. בנ ׳ הפרטית הנהנים הם אנשים או גוסים מסו¬ 
ימים, ואילו בג׳ לצרבי צדקה הנהנים אינם אישים 
מוגדרים, אלא הציבור בכללותו או בחלקו, וכל איש פרטי 
הנהנה מן הנ׳ באופן אישי משמש רק צינור, אשר 
דרכו מזרימה ד,נ׳ את תועלתה לציבור. המשפט המ¬ 
קבל (ע״ע) לא הכיר בזכויותיהם של הנהגים אלא רק 
בבעלותו של הנאמן, אך לפי דיני היושר יכולים היו הנהנים 
לפנות אל הצ׳נסלור, וביום אל כל בית משפט שזכה 
בסמכות דומה לאלה של הצינסלור, לתבוע סן הנאמן לבצע את 
מטרת ד,נ׳ וכן למסור דו״ח כספי או עניני על אופן ניהולה. 

ג. שינוי או ביטול של ה נ ־. מטרות ד,נ׳ אינן 
ניתנות לשינוי, אלא אם החליט על כך ביהמ״ש. כן 
אין לבטל את הג׳ אלא בצו של ביהמ״ש, אשר מוסמך 
להחליט על כך בנסיבות הבאות: 1 ) מטרות חני נתמלאו 
במלואן; 2 ) אזלו משאביה הכלכליים של ד,נ׳; 3 ) העדר 
נהנים; 4 ) סיבה אחרת שנקבעה בשטר הנ׳ כסיבה מוצ¬ 
דקת לביטול הנא׳. 

ד. הסמכות של ■לס. לבתי המשפט שמורה 
במקרים אחדים הסמכות להתיר המרת מטרותיה המקוריות 
של נ־ לצרכי צדקה במטרות אחרות, אם נשתנו הנסיבות 
במידה כזאת, שאין ניתן עוד לנצל את רכושה של הנ׳ 
למטרת הצדקה שנקבעה על ידי המקדיש. ביהפ״ש יכול 
במקרה כגון זה להורות לנאמנים להשתמש ברכושה של 
הנ־ למטרת צדקה קרובה .,עד כפה שאפשר" ( 65 זנן לס) 
למטרה המקורית של ד.נ׳, שנקבעה על ידי המקדיש. 

ראשיתה של הנ׳ בנוהג של 5£ ב 1 , אשר היה רווח באנ¬ 
גליה הפיאודלית, כלומר של הקניית מקרקעין לראובן על- 
מנת שיחזיקם למען (*) 0 ־ 118 * 11 £0 ״) שמעון. כך נהגו 
כשהיתה סיבה שלא להקנות את הזכות המשפטית לשמעון 
עצמו במישרין — כגון כששמעון היה מנוע לפי החוק מלק¬ 
נות נכסים אלה (לפשל תאגיד, או נוף כנסייתי, שחוקי "היד 
המתה" "":מהתסמ! — אסרו עליהם את הרכישה, או מסדר 
של נזירים אשר נשבעו לקיים חובת דלות), או כשהיה חשש 
שהנכסים לא יישמרו בידי שמעון (למשל, קטין או בזבזן 
או אלמנה שאין בכוחם לקיים את השירותים הפיאודליים 
שבעל הנכס חייב להגישם לסניור הפיאודלי שמעליו, ושעל 
כן יש לחשוש שהנכסים יופקעו מהם) או כשהמקדיש גופו 
רצה להעביר מעצמו בחייו את הבעלות מחשש שתופקע 
ממנו אם יורשע בפלילים או ימות ללא יורשים (לפני שהו¬ 
תרו צוואות במקרקעין). 

במשך הזמן התרחבו ביותר שימושי הנ ׳ . הדין עצמו 
השתמש בה כבמכשיר להסדר יחסים משפטיים ממוסדים, 
כגון בסוגי משכנתאות ( 5 = 828 מ 10 מ) ושעבודים (ע״ע) 1 ב־ 
פשיטת רגל והנהלת עזבונות. נוסף על כך, מאפשרת הג', 
מתוך שהיא מפרידה בין הבעלות המשפטית לבין זכות 
ההנאה, הסדרים גמישים ביותר לקביעת הזכויות הרכושיות 
במועדונים, כנסיות, קבוצות מסחריות, ועוד. למשל, נודעת 
נוחות רבה לאפשרות להקנות נכסיו של מועדון׳ אשר 


חבריו (הנהנים) משתנים מדי פעם, עקב פטירות, התפטרו־ 
יות והצטרפויות, לא לחברים עצמם אלא לנאמן או נאמנים. 
בהקשרים אחדים מהווה חני אלטרנטיבה להתאגדות, וב¬ 
הקשרים אחרים — בייחוד באה״ב — למונופול ("טרסט"). 
בשל היכולת להסתיר את זהותם של הנהנים הממשיים פן 
ההון מאחרי מסך ד,נ׳. עשויות להילוות אל מוסד חג׳ סכנות. 
יש איפוא, סוגי נ׳ האסורים (או מוגבלים) על פי 
חוקים, ויש סוגים (כגון הקניית נכסים לנאמן כדי לחסנם 
בפני עיקול או תפיסה מצד נושי המקדיש או הנהנה), אשר 
נחשבים בטלים מכוח תקנת הציבור. 

ייחודה הגדול של הג׳ כמושג משפטי — וכאן, לדעת 
אחדים, תרומתו המובהקת ביותר של המשפט האנגלי לאוצר 
החשיבה המשפטית — בכך שהיא תופסת נכס כשייך בעת 
ובעונה אחת לשניים, שאינם שותפים: לנאמן, במי¬ 
שור הדין, ולנהנה בפישור האקוויטי (ע״ע, ישר, דיני-). 
אין הנהנה זכאי לתביעה אובליגטורית בלבד בגד הנאמן• 
אלא ביכלתו לעקוב ("׳זז £0110 סז") אחר הנכם עצמו, בגל¬ 
גוליו לכסף ולנכסים אחרים ולהישען על מעמדו כנהנה 
מאותו בכם נגד כל אדם שלידיו נתגלגל, זולת נגד אדם 
שרכשו סאת הנאמן בתמורה. בתום לב וללא ידיעה על קיום 
הנ ׳ . ודי בכך שלקונה היתה ידיעה "קונסטרוקטיבית" 
כדי שתדבק בו הנ' (כלומר רואים אותו כאילו* ידע אם 
היה יודע לו טרח לשאול ולבדוק לפני שרכש). יש הוקי 
רישום הדורשים שעובדות או מסמכים מסוימים יירשמו 
בספרי רישום — ביהוד לגבי מקרקעין — ואז רואים לפע¬ 
מים (מכוח הוראה חוקית או פסיקת בתי המשפט) כל אדם 
כיודע את אשר רשום כנ״ל. 

משטר נ׳ — ע״ע מנדט ונאמנות; נ/ בכלכלה — ע״ע 
טרסט! וע״ע אפיטרופום. 


)/חס 11/1/1 ' 7 10 #חן/ £610 ׳ 1.011 5 ' 1111/161/1111 

,* 1 * 7x1 {ס 70/0 7/16 .׳\\ . 0 ; 1 ' 1959 ,!))/:/}■!ד 

1. 16 * 196 ,* 1 * 7x1 חס ח! גס 76 ,(.!ע) .¥\ ;" 1957 

מא. ה. 

נאמן, יזבל (נו׳ 1925 . תל-אביב), פיסיקאי ישראלי. בוגר 
הגימנסיה "הרצליה" בתל־אביב והטכניון בחיפה. 

במלחמת השחרור שירת בחטיבת גבעתי, והשתתף במערכה 
על הדרום והנגב. בצה״ל החל דרכו כסגן־אלוף, ובזמן 
מבצע קדש שירת כסגן ראש אגף מודיעין, בדרגת אלוף־ 
משנה, בהיותו נספח צה״ל בלונדון למד פיסיקה וב 1961 
קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון. לאחר שובו ארצה 
היה מנהל מדעי במעבדות נחל שורק של הוועדה לאנרגיה 
אטומית. לסן 1965 נ׳ עומד 
בראש המחלקה לפיסיקה 
ולאסטרונומיה באוניברסיטת 
תל-אביב. וב 1971 נתמנה 
נשיא האוניברסיטה. 

עבודתו המדעית החשובה 
ביותר של נ׳ היא גילוי דגם 
האוקטט של הסימסריה היו־ 
ניטארית ( 1960 ), שבאמצעו¬ 
תה ניתן למיין את החלקי¬ 
קים האלמנטריים (ע״ע ו־ 
ע״ע סימסריה, תורת ה־). 
חלוקת המספר הרב של ה- 
חלקיקים למשפחות, עפ״י ( 5 ׳ 6 כת העתונות הממ׳זלתיתז 



795 


נאמן, יובל — נבנוניות 


796 


ההצגות הבלתי־פוסקות של חבורה מסוימת, פאפשרת 
את חיזוי תכונותיהם של חלקיקים שטרם נתגלו, כאשד 
ידועים אחדים מן החלקיקים בהצגה מסוימת. בצורה זו 
חזה נ׳ את קיומו ואת תכונותיו של חלקיק יציב, אומגה 
מינוס (־ס), שקיומו אושר בניסויים. באופן בלתי תלוי 
פיתח מ. גל־מן, מהמכון הטכנולוגי בקאליפורניה. תורה 
דומה. נ' פיתח את רעיון שדה-היסוד המשולש לתיאור 
הכוח החזק, מבנה אלגברי המסביר תופעות רבות של 
פיזור באנרגיות גבוהות מאד. 

כאות הוקרה על הישגיו זכה נ׳ בפרסים ובהם פרם 
וייצמן למדעים ( 1966 ). פרם רוטשילד למדעי הטבע ( 1968 ), 
פרם ישראל ( 1969 ) ופרם איינשטיין למדעי הטבע (וושינג¬ 
טון, אה״ב. 1970 ). 

1711"' • 7 "73X3 אווו״סט — 6 שנ 24611111 51 טא 11 \נ 3011 ( 10 — 

( 1789 , גטינגן — 1850 , ברלין), תאולוג פרו¬ 
טסטאנטי גרמני, מומר וחוקר תולדות הכנסיה. נ׳ נולד 
למשפחה יהודית. וכשהמיר את דתו, בהיותו בן 17 ( 1806 ), 
שינה את שמו המקורי דוד מנדל לג׳ — "איש חדש". את 
השכלתו רכש בהיידלברג ושם התבלט עד מהרה במחקריו 
בתולדות הכנסיה. בן 24 נתמנה פרופסור באותה אוניבר¬ 
סיטה, ושנה לאחר מכן נקרא לשמש כפרופסור מן המניין 
לתאולוגיה ולתולדות הכנסיה באוניברסיטה של ברלין. ובה 
הורה עד סוה ימיו. נ׳ הושפע סשליארמכר (ע״ע) והתפלמס 
עם הטיעון ההגליאני של דורו; כנגדו הטעים את העיקרון 
העל־טבעי שבנצרות ובאורתודוכסיד, הלותרנית. 

חיבוריו הרבים הצטיינו לא רק בידיעה מעמיקה של 
המקורות אלא גם בתיאור פסיכולוגי של הדמויות הרבגוניות 
שבתולדות הכנסיה. ומכאן השפעתם הרבה על ההגות ה- 
נוצרית־פיאטיסטית של תקופתו. עבודותיו החשובות ביותר: 

1 ) 1111 11611£100 611 ( 1151116 ( 0 161 ; 16 ( 10 ( 0656 1£6016106 ].\ 1 

;(;;!ן! ("היסטוריה כללית של הנצרות והכנסיה הנוצ¬ 
רית"), 6 כר׳, 1825 — 1852 , המגיעה רק עד שנת 1431 ; 

66 ( 6 ( 11,1 ( 6 61 ( ; 1.6111161 ( 1111 121111£ ז £13 ? 65 ( 16 ( 16 ( 06,6 

161 י.מת.\ 7 6110 (נ״!!( 6 ( 106 ("תולדות ייסוד הכנסיה הנוצ¬ 
רית וניהולה בידי השליחים״), 2 כר׳, 1832 ! מ 6 ( 06 ! 03 

6 6 ח 1 :( 611 תזח 11 ; 116 ׳/ 1:11 ( 1116 ( 16 ( £616 61116131 , 111 ' 011511 16,11 

(,.חיי ישו בהקשרם ההיסטורי״), 1837 . ב 1875 נתפרסמו 
כל כתביו ב 14 כר׳. 

; 1921 , 113010 * £43 ./י ־ £111 0 ג 31 §ז 5 ס?) . 44 , 06115011 ■ 71 .£ 

,( 1 , 11£53126 ^ 1 >חגג .ז\ 2 .!/ {אס 0£0 ? .׳\ 

. 1936 ,ווחכהמ&עמ . 11 ; 1904 

נא 3 ךךתלי, מאן־ם ה־׳ ע״ע אןתרופולון;ה פיסית, 
עס׳ 719-718 ! פלאונטולוגיה. 

נאצר, עבד א־, ע״ע עבד א־גאצר. גמאל. 
5 אךכום׳ ע״ע הדו•(ה)ארקמוס ה־, עמ׳ 610 , 

נב, עיר כהנים בנחלת בנימין. לאחר חרבן שילה ישבו 
בה כוהני בית עלי. משום שנתן אחיסלך הכהן 
לדוד הבורח מפני שאול צידה ואת חרב גלית, הרג שאול 
את כתני נ׳ (שמ״א בא—כב). בתיאור הדרמטי של מסע 
צבא אשור לירושלים (ישע׳ י', כת—לג) נוברת נ׳ כתחנה 


תאחדונה. שבי ציון ישבו בני, הנזכרת בין ענתות לעגנית 
<נחמ' יא, לב), ואפשר שהיא "נבו", הנזכרת בעזרא (ב, 
כם) ונחמ׳ (ז, לג). הנתונים שבמקרא אינם מאפשרים 
איתור בדור: אפשר שהיא בכפר אל עיסאדה, שבצפון הר 
הצופים, שבו נמצאו חרסים מהתקופה הישראלית. ואפשר 
שהיא בא-טור שבהר הזיתים. 

י. אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, (מפתח בערכו), 

תשכ״ג 2 ; , 11 , 1. ,4.1)61, 40 10 ?810*11x0 ׳א .? 

. 1938 , 400 — 398 

נבגונ״ות ( ג ״. 07 זחת 5 ), מחלקת בע״ח ממערכת החד־ 
תאיים (ע״ע). כולם טפילים של חוליתנים (יונקים, 

עופות, דגים) וחטרי־חוליות (בעיקר בחרקים), ורבים מהם 
מיעורדים מחלות מפוכנות. 

ד,נ׳ חיות בתוך התאים או בחללים הבין־תאיים של 
הפאכסן או בתוך נוזלי־הגוף (דרכי העיכול, שרירים, דם, 
כליות וכר). לג׳ גון• מעוגל או מוארך בעל גרעין אחד. 
כתוצאה מהטפילות הן חסרות איברי תנועה. בכפילים התור 
תאיים התנועה נעשית בעיקר ע״י שינוי צורת הגוף ובאח¬ 
רים ע״י זחיל. ד,נ׳ חסרות גם בועיות מזון ובועיות מתכוו¬ 
צות. הזנת ד,נ׳ נעשית בעיקר על ידי ספיגת מזון מהסביבה 
דרך קדום התא. מוכרת גם הכנסה של טיפות נוזל דדך 
הקרום( 515 ס]'.{ 0 סב 11 י 1 ) ולפחות בסוג אחד. פלסמודיום. נתגלה 
גם פתח פה המשמש לבליעת חלקים מתא המאכסן. לעומת 
זאת. כפו ברוב הטפילים. מסובכת הרביה. ד,נ׳ מצטיינות 
במחוור חיים מסובך הבולל מחזור מיני ומחזור אל־מיני 
המתקיימים בסוגים אחדים — באותו מאבסן ובאחרים — 
במאכסנים שונים. המחזור האל־מיני בנ ׳ מיוחד במינו: 
חלוקות גרעין דבוח מקדימות את חלוקת התא. נוצר תא 
רב גרעיני המתפרק למספר תאים כמספר גרעיניו. לצורת 
חלוקה זו קוראים םכיזוגוניה(ז 011 }) 170 ( 50 ),—תאי מין במח¬ 
זור המיני מופיעים אחר מחזורי הרבית האל־מינית ( 1 או 
יותר). תאים אלד, מבשילים ומתאחדים לזיגוטה — תא 
מופרת. הזיגוטה מתבסת בקרום והופכת לנבג. בנבג מתקיי¬ 
מות חלוקות רבות (תהליך של ספורוגוניה) ונוצרות נבגיות 
(בשמן נקראת המחלקה). המחזור תאל-מיני מתקיים לרוב 
בחוליתנים. המחזור המיני — במעביר פדוק הרגליים. ד.נ׳ 
מועברות ישר למאכסן — ע״י בליעת נבגים המוגנים בדופן 
עבה או בעזרת מעביר. הנבגים חנוצרים במעביד ומועברים 
בעזרתו, אינם מוגנים. דג׳ גדלות על חשבון התא הסאכפו 
והורסות אותו. לרוב נהרס התא בזמן החלוקה האל־מינית 
של הטפיל. ההרס יכול להגיע לקצב מהיר ולגרום לנזק 
שהגוף אינו מסוגל לתקנו. במקרה זה נהרסת הרקמה 
והמחלה הנגרמת על ידי הטפיל קטלנית. רוב ההדבקות 
בטבע אינן קטלניות. ההרס הנגרם מתוקן והמפיל 
הי בשווי משקל עם המאכסן. מבחינה משקית החשובה 
שבסדרות ה.נ' היא ה 1 ( 01-161 ק 1611105 (( — נ׳ שהן טפיליות 
של תאי־דם ורקמות של יונקים, עופות וגם זוחלים. במחזור 
החיים: תהליך הסכיזוגוניה מתקיים בתאי־דם של חוליתנים 
ותהליך הספורוגוניה בדרכי-העיכול של הסדי־הוליות מוצצי- 
דם. ההסוספורידיה תמיד חיים כתוך גוף המאכסו וע״ב 
הספודוזואיט שלהם הוא הסר דופן הגנה וחהדבקה נעשית 
ע״י מעביר מקבוצת פרוקי־דגליים מוצצי־דם. — לקבוצה 
זו שייכים גורמי המלריה (ע״ע) באדם וגורמי מחלות דומות, 
יירופלטמהות — בבקר (ע״ע, עמ ׳ 365 ). וע״ע בבזיה. 



797 


נבגוניות - נבואה 


798 


סדרה שניה במחלקת ד,נ׳ הן הקוקסידיה (ב; 6 ״ 000 ).בני 
סדרה זו חיים לרוב בתאי האפיתל של דרכי־העיבול בהרבה 
חוליתנים ומעט מאוד בחסרי חוליות (אחדים ממרבי־ 
רגליים), הם מצויים גם בדרבי המרה, בנליות, באשבים, 
בכלי הדם ובתוך הקלום. ברוב הפינים הרביד, האל־מינית 
היא ע״י סכיזוגוניה והרביה המינית היא ע״י אניז 1 גמ;ה 
(וע״ע הפריה, עט׳ 105 ). תהליכים אלה מתקיימים בד״ב 
באותו המאכסן. הם מגורמי המחלה קוקסידיוסיס שהיא אף 
מביאה למוות במקרים מסוימים. הסוג הידוע ביותר ועשיר 
המינים בסדרה זו הוא ה £101013 — מזיקה מאוד לעופות־ 
הבית (ע״ע לול, עט׳ 436 ). ארנבונים וחיות משק אחרות. 
ההדבקה נעשית באופן ישר ע״י בליעת נבג, 

סדרה שלישית: הגרגרינית. בני הסדרה הם טפילים אכס־ 
סרה ואינטרה צלולריים: בחללי הקלום ובדרכי־הפעי של 
חסרי חוליות (בייחוד פרוקי־רגליים ותולעי־הטבעות). רוב 
המינים אינם עוברים את תהליך הסכיזוגוניה והתרבותם 
נעשית עי׳י תהליך של ספורוגניה. וע״ע גרגרינות. 

.״ 1 ;* 1939 , 682 — 527 ,׳( 0/030070$ ־ 2 ? , 10 ) £11 . 11 . 11 
.? ,? ; 1963 4 ; 103 — 90 7/10 ,. 31 זש ש 1311 > 3 ־ח 80 

* 1970 , 93 — 82 , 1 , 7-06  

ד. ש. 

נבו. ( 1 ) הר ב״ראש הפסגה" (־רמת־מואב) בעבר 
הירדן המזרחי. מפנו ראה משה לפני מותו את 
א״י, מדן בצפון ועד צוער בדרום וער "הים האחרון" במערב 
(דב׳ לר, א—ז), ושם מת ונקבר. קרד גם "הר העברים" 
(שם לב, מט). בעקבות אוזביוס (ע״ע) באונומסטיקון 
חושבים שהוא ג׳בל נבא, הנשקף על ערבות מואב, ואחרים 
מעדיפים את ראס סיאע׳ה שממערב לו. בסביבה זו כבר 
חיפשו את נ׳ נזירים ושומרונים, כפי שמעידים חרבות 
כנסיה ביזאנטית מהמאות 4 — 6 שנתגלתה שם ושרידי כתו¬ 
בות שומרוניות ממאות אלו. מאיזור זה אפשר להשקיף עד 
הרי התורן, הרי אפרים, עמק יזרעאל ובקעת הירדן. 

( 2 ) עיר ספר בין מואב לישראל. ניחנה לשבט ראובן 
לאחר שנכבשה *מידי האמורי (במד׳ לב■ ג, לח; דה״א 
ה, ח—י). במצבתו מספר מישע (ע״ע) על כיבוש נ׳ 
(הכתובה שם: "נבה") לאחר מלחמה בישראל "מבקע 
השחרת [= השחר! עד הצהרים״, וכי הרג שם 7,000 נפש 
ולקח ממנה את כלי ״יהוד,״ (כמפורש בכתובת). — מת¬ 
ברר, שהעיר היתד, מבוצרת והיה בה מקום פולחן לישראל. 
נראה שבימי ירבעם בן יואש חזרה לישראל, ועברה שוב 
למואב בגלות תגלח פלאסר 111 . בנביאים נזכרת נ׳ כעיר 
מואבית (ישעי׳ טו. ב; ירמי' מת, כב). הזכרתה ליד "הרי 
העברים" וערבות מואב (במי לג, סז—מח) מורה על הימצ¬ 
אותה בסביבת הר נ'. נוטים לאתרה בח׳רבת אל מח׳יט, 
במרחק 1.5 ק״מ מפסגת ג׳בל נבא, החולשת על דרך 
מעבר חשובה לעמק הירדן. הממצא הארכאולוגי מראה 
על יישוב מבוצר בתקופה הישראלית (א—ב), ועל 
היאחזות גם מחוץ לחומה■ נמצאו שרידים ביזאנטיים מה¬ 
מאות 6 — 7 . 

י. ליוור, היסטוריה צבאית של אד־ו־ישראר, 223 . 230 , 
תשכ״ד ; 11 ז 4014 \ 1 017 606 ס 1 \ / 0 700701 מס/ו! 7720 , 531101 .{ . 5 
. 111 ; 1949 ,,/( 0/7 777 * 707 * 7% , 1 א £3£3 . 13 ־י . 141 ; 1941 , 1-11 ,. 7 * 7 
ל ( 71 '£ , 111711115 זשנ 11 ^ 1 ) , 077 ^- 01 [ . 77 11 > ז&גמגרב £6 ^ אס•;/ 

. 1966 

שם. א. 


נבו (באכדית טלגא), אל בבלי, ואל הסופרים ואמנות 
הכתיבה. מרכז פולחנו היה בעיר בורסיף (ע״ע) 

מדרום לבבל. ובה עמד מקדשו. נ׳ נחשב לבנו של מרדד׳ 
אלה הראשי של בבל (ע״ע בל) וחשיבות יתירה נודעה לו 
בתקופה הבבלית החדשה (משנת 625 לפסה״נ), כשמלכי 
בבל ראו את מקור שלטונם באלים מרדך ונ ׳ . 

במקרא נזכר נ׳ רק פעם אחת בנבואות ישעיהו על מפלת 
בבל (ישע׳ מ״ו, א). אך שסו מצוי כמרכיב שמות של אישים 
בבליים שנזכרו במקרא כגון נבוכדנאצר (ע״ע) ונבוזראדן 
(ע״ע). 

- 150 , 010 ^ 66 ^' 1 01 110 7110 ( 80/7 106 > 10716 ^ 1011 [ 6 * 1 . 011011110 

־צט 113 . 7 ^. 0 . 1 )£) ש 1 ?ן 11010 ז׳ן 1 \ ׳ 101 > ן} 0 נ 1 ו 1 ־ו 1:0 זס 7 \ ; 1949 , 156 
. 1960 , 108 — 106 , 1 ( 81$ 

נבואה (נ׳)׳ נביאים. בשפותדואירופיות משתמשים במושג 
:ז^קסזק (כדור ;>ןז 11 ז<ן* 0 נןה), שמשמעו מי שמ¬ 
ביע הבעה אלוהית, או המשמש "פה" לאל (שפ׳ ז, א: ד. 
ט״ז). ביוון הקלאסית צייו מושג וד, את המשמיע את דברי 
האוראקל או המפרש וה״פותר" את דבריו שלא תמיד היו 
מובנים לשומעים. הבחנה זו מוצאת את ביטויה גם בצמד 
המושגים }וזיי״ס (המנבא) ו- 5 ףזףקו 0 קז 1 (הפותר, המגיד, 
המבשר). רבים זיהו את ד,נ', שלעתים קרובות עסקה במה 
שעתיד לקרות, אם לשם אזהרה או כקריאה לחזור בתשובה, 
עם הגדת עתידות. 

-פנומנולוגיה של הדת מנסה להבחין בין הנביא לבין 
טיפוסים אחרים של ממלאי פונקציות דתיות (כהן, מורה, 
קוסם־סעונן, מטיף מוסר ומתקן וביו״ב), וכן להבחין בין 
טיפוסי נ׳ עפ״י תכונות שונות. הנביא שונה מממלאי תפקי¬ 
דים דתיים אחרים בזה שאין הוא משתתף השתתפות אישית 
מודעת במה שהוא מביע. יש שהוא מרגיש שאסרתו ניתנת לו 
מלמעלה (ידם , א, ס: "הנד, נתתי דברי בפיך") או שכוח 
עליון (אל, רוחות, רוח הקודש) משתלט עליו ומשתמש בו 
במו שמשתמשים בכלי. 

לנ ׳ צורות רבות. ממצב אנתוסיאסטי ואהססאטי הברוד 
באבדן החושים ועד לדיבור צלול מתוך תחושת השראה. יש 
שד.נ׳ צולחת על הנביא ללזק הכנה, ויש שהיא תוצאה של 
התבוננות, הבעות ופעולות פיסטיות־ימאגיות. תיפוף בתופים 
וריקוד (אצל שאמאנים רבים), בליעת סמים וכיו״ב. הדיבור 
הנבואי מופיע כגמגום שאין לו משמעות, כדיבור בשפה זרד, 
או בשפה דמיונית, או כשפה צלולה בסגנון ובריתמום פיר 
טיים. יש שהמצב הנבואי מלווה חזונות, שמיעת קולות או 
חוויות אחרות. שלא כ״חוזה", או מגיד העתידות בעזרת 
שיטות מסוימות (כגון אפור, אורים וחומים, שאלת אוב, 
ראיית בכבד וכיו״ב), הנביא תלוי ב.,דבר" שבא אליו. אי 
לזאת יכלה להתפתח צורת נ׳ שבה אין הנביא נותן שירותים 
ל״לקוחות" הפונים אליו, אלא נוטל ;זמר, ומשמיע את דברו 
גם באזני אלד, שאינם רוצים לשמוע, רוח ד,נ׳ היא הדוחקת 
בו לפנות אל מצפון הציבור ולהביא בפניו את הדרישות 
היסודיות הדחיות והמוסריות של האלוהות. על כן הנביא 
מופיע גס כמתקן דתי וחברתי, כרפורסאטור, המייסד של 
כת או אפילו של דת חדשה. אך בדרך כלל הנביא עצמו 
משוכנע שהוא קורא לשיבה אל דרכי האבות ושדבריו הם 
ביקורת פנימית ותביעה להגשמת הערכים היסודיים המקו¬ 
בלים. 

קשת המשמעויות של "נבואה" היא איפוא רחבה למדי. 



799 


נבואה 


800 


לפי טיב ההדגש — על אכסטזה ו״יציאה מהכלים*. על דיבור 
בהשראה, על הגדת עתידות. על חוויה הזונית, על להט 
מוסרי, על ביקורת חברתית ותביעת צדק סוציאלי, על 
התמסרות שלמה לקריאה האלוהית. על ציפיד, לתמורות 
במצב החברה והאדם (ע״ע משיח. משיחיות; אחרית הימים) 
— כונו תופעות ודמויות שונות כ״נבואיות* (גם המארכסיזם 
מכונה לעתים כ״נבואי", על שום הפאתוס החברתי שלו 
ומחאתו על אי־צדק חברתי, ובגלל המבנה האסכאטולוגי של 
תורתו) • צ. ו. 

בעולם הקלאסי היתה הנ׳ מקובלת בעקבות הא¬ 
מונה שהאלים משגרים בכל מיני צורות אותות המבשרים 
על החבוי בחיק העתיד. בניגוד לנביאי ישראל. שהיו מנב¬ 
אים מתוך דחף פנימי בלבד, היו חוזי-העתידות של העולם 
העתיק מבשרים את רצון האלים ומפרשים אותו רק כשהיו 
מפנים אליהם שאלות. 

הגדת עתידות ביוון היתה קשורה במקומות מיוחדים. 
שהמפורסמים מהם היו דלפוי ח־ודונה. דלפוי (ע״ע) היתד, 
מקום מושבו של האוראקול המפורסם ביותר של אפולון 
(ע״ע). דודונד, (ע״ע) היתד, מפורסמת בגלל האוראקול 
היווני העתיק ביותר שהיה בחורשה הקדושה של זאוס. 

באיטליה התפתחה אמנות הגדת העתידות במיוחד אצל 
האטרוסקים (ע״ע, עם׳ 578 ) והרומאים קיבלוה מהם. ברומי 
עסקו באמנות זו בעיקר האוגורים ( 5 מזנ 81 ! 01 ) (ע״ע) כ,חחים 
במעוף הציפורים׳ וההרוספכים ( 5 מ:> 1 ק 5 נ 1 ז 3 ו 1 ), שהיו בהנים 
אטרוסקיים (ע״ע הרוספכס) וידועים בעיקר כמפרשי רצון 
האלים ע״י הראיה בכבד הבהמה שהועלתה לקרבו. 

ערך מיוחד נודע ברומא העתיקה לספרי-הנבואה הרש¬ 
מיים המכונים הספרים הסיביליים ( 1 ח 111 ץ 8 ! 5 1,1811 ) (ע״ע 
סיבילה). הכהנים, המכונים 1 ״ 111 ץ 518 (או ־ 50 יפ״זקזמ״ז 
! 0 :ו 0 (>מס) — באגודחם היו מימי סולד, 15 איש — שסרו 
עליהם ונועצו בהם בעתות חרום למדינה ע״י צו מטעם 

הסנאט בלבד. , _ 

נ. ש 

במזרח הקדסון. במסופוטמיה האמינו שכל ההת¬ 
רחשויות בעולם הם אותות ששולחים האלים ונועדו לגלות 
לאדם את העתיד. אולם מי שאומן לכך מסוגל לפענח אותות 
אלה. משום כך נודע למגיד העתידות מקום חשוב בחברה 
המסופוטמית ולהגדת העתידות חשיבות מכרעת — בתרבות 
המסופוטמית. על כך מעידות התעודות הרבות ששרדו 
בתחום זה. הנכבדה בשיטות הניחוש היתה הראיה בכבד 
של טלה שהועלה לקרבן. מלכים ושרים נהגו לפנות לעתים 
מזומנות לרואה־בכבד (באכדית 1 ) 805 , היינו "רואה"), 
בענייני הנהגת המדינה בימי שלום ומלחמה. בדרך כלל 
היה הרואה מלווה את הצבא הבבלי והאשורי במלחמה. 
שיטות אחרות להגדת עתידות היו ניחוש עפ״י אותות 
גורמי השמים (ליקויי חמה. לבנה ותצפיות בכוכבים),ניחוש 
עפ״י ראיה במעוף ציפורים, כתמי שמן על פני מים. ניחוש 
עפ״י ענן־הקטורת, ועוד. 

נביא, שליח האל, הבא לפני מלכים ומושלים ומודיע להם 
את מצוות האל, אינו מופיע בשומר. אכד ובבל. ובעיקרו 
של דבר הנו תופעה שמית־מערבית. נביא-שליח מן הטיפוס 
האכסטאטי 1 ז 31 ו 111 טת 1 מופיע בתעודות סארי (ע״ע) מן 
המאה ה 18 . בחברה אמורית. שמית־מערביח. נביאים ונבי¬ 
אות שעיקרם דיבור והגדת דבר־האל מופיעים בחצר אסר־ 


חדון (ע״ע) מלך אשור ( 681 — 669 לפסה״נ), אך הופעתם 
שם היא יחידאית, חד פעמית, שנראית כפרי מורשת גולי 
ארם וישראל שהוגלו לאשור. 

במצרים היתד, הגדת העתידות מצומצמת יותר מזו 
שבמסופוטמיה. שתי השיטות העיקריות היו השאילה באורא־ 
קול — בדרך כלל בשעת טקס פולחני — והחלום. פותרי 
החלומות היו החרטומים שלרשותם עמדה ספרות מקיפה 
(חלק ממנה שרד). לעומת זאת, דברי הנבואה ששרדו בתעו¬ 
דות ספרותיות מצריות ובהם דברי תוכחה לפרעה הם 
"נבואות לאחר מעשה" ויצירות ספרותיות. מסוג ספרות 
החכמה, שנועדו לחנך ולהדריך ולא היו במקורם דברי 
התראה של נביאים בפני מלכים. 

מתהום סוריה ופניקיה הגיעו רק מקורות בודדים על 
נבואה והגדת עתידות. עדות להתנבאות מתוך אכסטאזה 
נמצאת בפפירוס מצרי מן המאה ה 11 לפסה״נ. שם מוסר 
ון־אמון (ע״ע ארץ־ישראל, עם' 266 ), כי ראה אח שלים 
גבל(ע״ע)מעלה קורבנות ובמהלך הטקס אחז האל באחד 
מנערי השליט והביאו לאכסטאזה. אז ציוה הנער את 
השלים — בשם האל — לקבל את פני השליח המצרי. 

בכתובת ארמית של זכר מלך חמת ולגש (ראשית המאה 
ה 8 לפסה״נ) מסופר שבצרתו פנה וכר לאלוהיו—בעל שמים 
וכי בעל שמים ענה לו בידי הוזים, והבטיח לו כי יושיעו 
מאויביו הצרים עליו. אפשר ואף כאן היו אלה נביאים אכם־ 
טאטיים. עם שדומות תופעות אלה לנבואה והתנבאות ביש¬ 
ראל שונה הדבר מן הנבואה המקראית בכך שאין הנביא 
במזרח הקדמון מוכיח את השליט בענייני חברה ומוסר 
ואינו מתייצב נגדו כדרך שמתייצב הנביא המקראי. 

ח. ת. 

א. פלוס. ניצני נביאו. בתעזדות מארי (בתיו: ספר א״י. ד), 

תשס״ז 1 הנ״ל. תזון נביאי ומציאות היסס-רית במכתב למלך 

מארי (שם. ה , ). תשי״טו הנ״ל. גילויי נב-או בתעודות 

חדשות ממארי וזיקתם למקרא (בתור: ספי א״י, ח•). תשכ״ז! 

. 1922 1 ) 111 ! ע-^י/סי/י/ ,ז;*חח 1 ) 1 צ .! 

במקרא נביא הוא אדם המדבר בשם ה׳, ובשליחותו, 

אל עמים או אל יחידים. המשמעות המילולית של המלה 
וזיקתה לשפות שמיות אחרות. אינן ברורות (מ 08 ת האכדי 
[־־לקרוא] איו בו כל מרכיב מתאים). אין הבדל בין 
"התנבא" ל״הנבא", אך עפ״י ההקשר (שמ״א י, ה-יג! ים, 
כ-כד! מל״א יה. כם) יש אולי ב״התנבא" הדגש של הלך- 
רוח אכסטאסי. הכינויים "רואה" ו.,חוזה" זהים עם נביא, ויש 
לשוות קדמות — ואולי גם ״עממיות" — לכינוי "רואה" 
(שס״א ס. ט! עמ׳ ז. יב, ועוד). גם ״משא״ — בייחוד 
בנבואות על הגויים (ישע׳ יג, א; נח׳ א, א! זב׳ ט, א! 
ועוד) — עניינו זהה. נעימת הלעג המתלווה ללשון זו, 
מיוחדת לירמיהו (בג, לג-לט). "איש אלוהים" מציין קירבה 
יתירה לה׳, ופעמים בניגוד לנביא סתם (מל״א יג; והשר 
סל״א כ, יג, כה, לח, מא). בדה״י מכונים הלויים נביאים. 
ונגינתם הינבאות (א, כה, א—ד). 

התכונה הסגולית של הנביא היא הכרת השליחות האלו¬ 
הית, והגשמתה בפעילות חברתית מעבר לחוויה האישית. 
זו עשויה לעורר רתיעה מפני האל— חרף הקירבה אליו — 
הניכרת בהתנהגות הנביא, אם בנכונות לתפקיד (יש׳ ו; יחז׳ 
ב) ואם בהשתמטות ממנו נוכח הרגשת אי־אםוז עצמי(שם׳ 
ג-ד; ירנר א, יונה). בצד ההשראה והחוויה יש בהטלת 
השליחות מן הכפיה, והנביא הופך ל״אדם אחר". דיבורו, 




801 


נבואה 


802 


מעשיו, הליכותיו והמראות הסתומים שהוא נאלץ לפרשם, 
כפויים עליו; גם ה״הקדשה" לנביא, המתוארת אצל שלושת 
הנביאים הגדולים, ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, מבטאת כפיה 
זו, וכן הסבל האישי הכרוך במילוי השליחות, בעיקר אצל 
ירמיהו ויחזקאל. שנתפס כמהותי לנבואתם (וע״ע ירם', עם' 
393/4 ). הזדהות הנביא עם שליחותו באה לביטוי בפאתום 
הנבואי, ובהתמכרות לתפקיד גם בתחום החיים האישיים, 
הנביא אינו פועל מתוך התעוררות עצמית, כמו האפוקליפ־ 
סיקון, והופעתו היא מעבר לביטוי של חוויה פנימית אפילו 
מסוגם של משוררי מזמורים(כספר תהלים): כל עיקרה מילד 
שליחות ה׳, ותכליתה דידאקטית־חברתית. הנ׳ מיוסדת 
על ראיה בהקיץ וחלומות, אך ככל שהיא אוטופית הריהי 
מעוגנת בסימד ההיסטורי הריאלי, בהבדל מן האפוקליפטי- 
קה (ע״ע) —, שסימניה הראשונים ניכרים כבר ביחזקאל 
וזכריה. 

ראשון הנביאים היה משה — ע״ע. סגולתו המיוחדת — 
בקרבתו לאל "פנים אל פנים" (במ - יב, ו). יש נותנים סימני 
נביאות גם בשופטים (ע״ע), אולם דבורה (ע״ע) בלבד 
בקראה כך. חבורות של "מתנבאים" היו רגילות בתקופת 
השופטים, אך תפקידן בחברה אינו ברור.אלו נתייחדו בהת¬ 
נהגותם וחיו בקבוצות לעצמם. ונראה כי התייחסו אליהם 
במעט זלזול. בשעה שצלחה רוח ה׳ על שאול והוא התנבא 
בתוכם היה "כל יודעו מתמול שלשום" משתומם "הגם שאול 
בנביאים י", ועל כך באה התשובה "ומי אביהם"(של המתנב¬ 
אים] י ההצטרפות אל חבל המתנבאים היתד. ראשית התבל¬ 
טותו הציבורית של שאול לקראת המלכתו. שמואל הוא 
הנביא המנהיג האחרון, ונתמזג בו גם תפקיד של רואה עממי, 
העוזר ליחידים. בהופעתו נתגלמו מרכיבים לדמות-מופת של 
נביא בישראל: רואה גלוי עיניים המבין באותות (שמ״א 
ט-יא); "איש אלוהים" העומד בראש טקסי הזבח. אך זועם 
נגד העדפתם על שמיעה בקול הי (שם טו, כב-כה); 
מעורר למלחמה ((, ב-טו) וקנא במעשה עמלק (טו). בנאומו 
על משפט הפלך (ח) ובצוואתו (יב) הריהו כאב טיפוס של 
נביא זעם. המדריך אנשי שלטון בדבר ה׳ ואינו נרתע 
מלהתריע כנגדם. סגולותיו אלה נתמצו בכינוי "נאמן לנביא 
לה׳" (שמ״א ג. כ) הרומז למשה (במ ׳ יב, ז: ור׳ תהל׳ צם,ו), 

גד ונתן, בימי דוד, לא היו נביאים עממיים, אלא יועצים 
למלך, בדבר ה׳ (שמ״ב כד; מל״א א). נתן מטיח כלפי המלך 
דברים קשים בענייני מוסר (שמ״ב יב), אך מוטיוו ראשוני 
אצלו, הנשנה בכל ר,נ׳ ה״קלאסית", חיוב מלכות דוד והב¬ 
טחת קיומה "עד עולם" בחסד אלוהים (שמ״ב ז). הנביאים 
בתקופת הפילוג, כאחיה השילוני (ע״ע) ויהוא בן חנני, 
התנגדו למלכים, נבאו להם פורענות, וכנראה היו בין המעו¬ 
ררים למרד. מימי דוד ועד אחאב לא נזכרו שוב להקות 
נביאים, כבימי שמואל. הנביאים הראשיים בימי אחאב, 
אליהו (ע״ע) ואלישע (ע״ע), פועלים נפלאות ליחידים 
ולכלל הממלכה. אליהו מנבא למלך פורענות, גם על ענייני 
עושק סוציאלי (מל״א כא), אך הוא, ובעיקר אלישע, פעמים 
גם יועצים למלכי ישראל בענייני אפונה והנהגה ממלכתית. 
נביאים אחרים, אנונימיים. מטיפים לאחאב בקנאות רבה 
למלחמת חרמה באויבים שונים (פל״א כ, כב; והשו׳ פל״ב 
ג׳) כנביאים בדורות הקודמים. הסגולות המייחדות את 
אליהו ואלישע ו״בניהם": מלחמת חרמה בבעל (ע״ע) 
ונביאיו; התנגדות נחרצת למלכות בית עטרי! השתתפות 


פעילה במרד יהוא (ע״ע) — שהיה כרוך במעשי אכזריות 
(השו׳ הגינוי בהושע א, ד) — וחיי שיתוף בינם לבין עצמם. 
לא נותרו מהם דברי התנגדות לעגלי הזהב או כמיהה לאי¬ 
חוד. הייחוד הפינומנאלי של נביאים ראשונים בכלל, שסימן 
ההיכר המקראי לאמיתתם הוא בהתגשמות דברים (ר׳ להלן). 

נביאי הכתב (הנביאים ה״קלאסיים") מתייחדים. ראש 
לכל, בקיום ספרים שנמסרו בשמם. לפרות השאלה עד 
כמה מקיפה ומדויקת המסירה. וכיצד נעשתה — אם 
בכתב או בע״פ. כך ניתן ללמוד את רעיונותיהם ותפיסתם, 
ולהכיר את הפאתוס הנבואי המיוחד להם. אצלם נתגבשו 
לראשונה עיקריה של אמונת המונותיאיזם הישראלית בחינת 
קטגוריה מקיפה, וכהשקפת עולם מוסרית-חברתית בחיי 
המעשה ובייחוד בתחום המדיני. הם הדגישו את עליונותם 
של הצדק החברתי ושל קיום המצוות שבין אדם לחברו 
על טקסי פולחן. ולדבריהם רק התנהגות נאותה עשויה 
היתה להבטיח את עתיד העם, ששוב לא היה ברור להם 
כלנביאים הראשונים, גילוי עתידות תופס מעתה מקום 
מועט. למרות הרציפות המודעת בין נביאים ראשונים לאח¬ 
רונים (הו׳ יב, יא, יד; עט׳ ב, יא-יב: ג, ז < ירט׳ כח, ח; 
יחז׳ לח, יז), מתייחדים האחרונים בהתרכזותם בבעיות 
הפוליטיות והחברתיות של ישראל והעמים, ובעצם קיומה 
של משפחת העמים• לפי תפיסה היסטורית רבת־היקף ותוך 
הדגשת הזיקה לישראל; הנביאים הראשונים לא חרגו מעולם 
מעבר לתחומי ישראל ושכנותיה ולהוציא, אולי, אליהו 
ואלישע; מל״א יט, סו; מל״ב ח, ז-טז). 

אצל הנביאים הראשונים נודעת חשיבות רבה להגדת 
עתידות. מעשי פלאים (ריפוי חולים והחייאת מתים), וחיסול 
בצורת — בתנועות גוף, שימוש באדרת ובמסה, לחשים, 
גילוי עיניים, ופעמים בתפילה. כוחם לא נתפס כנובע 
מידיעת חוקים עליונים של הטבע — להבדיל מתפיסה 
שהיתר, רווחת במזרח הקדום וגם ביוון הקדומה — ולא 
מכוח עמידתם בסוד האלוהים אף אם הזכירו עמידה כזו 
(פל״א כב, ים); אותות הפלא מכוונים ברצון האלוהים 
לתכלית מיוחדת, ואין ביד הנביא להשתמש בהם כפי רצונו, 
אפילו בלעם (ע״ע). שהוא מעין "רואה" פנסי. בסגנון החו¬ 
זים המסופוטאמיים, מכוון, דרך כפיה, במצוות ה׳. דבר זה 
מודגש כבר בתורה. המעמידה את הנביא כאדם "מקרבך 
מאחיך כמני", בניגוד ל״מעננים" ול״קסמים" של "הגוים" 
(במי יח, יד-יח) — וע״ע אוב וידעוני [ברך מילואים]. 
לכן מעמידה התורה את ראיית העתיד כאבן־בוחן לאמיתות 
הנביא (שם. כא-כב), משום שללא רצון ה׳ אין הנביא אלא 
כשאר האדם, התורה מחייבת כל יחיד ויחיד להישמע להד 
ראות הנביא (שם. ים), ומטילה עונש מוות על "אשר יזיד 
לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר 
בשם אלהים אחרים" (שם, כ). עם זאת שוללת התורה כל 
אפשרות של נ׳ שתכנה תעמולה לעבודה־זרה, גם כאשר 
״בא האות והמופת״ שמסר הנביא — שהיא אבן־הבוחן 
היחידית לאמיתות נבואתו (במי יג, ב-ז). הצלחת "המופת" 
במקרה כזה מתפרשת בתורה כנסיון (ע״ע). נביאי שקר 
כאלה היו, לדוגמה, נביאי הבעל בימי אחאב (סל״א יח; 
מל״ב י, כ־-בט). הנביאים הקלאסיים מתריסים נגד שחיתו¬ 
תם של נביאים מסוימים, שנבדלו מהם בדעותיהם ובהס¬ 
כמתם לשליטים. והם מאשימים אותם בהטעיית העם בדברי 
נחמה ובהבטחות לשלום (ירט׳ כג, ט־מ; בח; כט, כא-לב; 



803 


נ: ואה 


804 


מי׳ ג, ה-ח; צפ׳ ג. ד; יחז׳ יג! כב, נה-הדו! איכה ב, ס. יד! 
ד. יג). בזכ׳ יז, א-ז מוסהות האשמות כבדות נגד נביאים 
לובשי אדרת שער המגונים, בפי העם המתעורר נגדם, 
בדוברי שקר. אמנם סיווגם של נביאי השקר במקרא הוא, 
בדרך כלל, מגמתי, אך הצד השווה לכל הנביאים הללו 
(גם כאלה שאיו לראותם כאנשי רמיה) הוא בחוסר דבר 
תוכחה בנבואתם. צדדים שווים יש בין הנביא לת] 11 ו)י( 11 יח 
("משוגע") והי״״^קג("עונה") שבתעודות מארי (ר-לעיל, 
עם׳ 799 ), שנחשבו לשליחי אלים להודיע לאנשי שררה מצוות 
פולחן. ממשל ומלחמה, אפילו דרך אזהרה! בכתובת ארמית 
של המלך זכר מראשית המאה ה 8 נזכרים חוזים (חזין). 
שעל ידם עונה האל למלר. אך אין בל אחיזה להשוואתם 
לנביאים בישראל (וו״ לעיל, עם׳ 800 ). 

אצל הנביאים הקלאסיים אין כמעם פעולות מאגיות, 
ובמקומן בא המעשה הסמלי יוצא־הדופן. גם אין הם נזקקים 
להתלהבות אכסטאטית ולמעשה התפרקות חיצונית, כלהקות 
המתנבאים בימי שמואל ואלישע. הם נבדלים זה מזה בפרטי 
השקפתם על ישראל והעמים, על חורבן וגאולה, ועל הת¬ 
ייסרות והצלה, אך משותפת לכולם הזעקה כנגד העוול 
הסוציאלי, אף שהיא באה לביטוי מיוחד אצל עמום. יתר 
עליהם יחזקאל, שהוא מחדש ממש בתחום יחסי חברה, 
ומשעין את החברה האוטופית-שבטית שלאחר הגלות (פר¬ 
קים ס־מח) על חלוקה אגררית מחודשת שתכלול גם גרים, 
ושבה תצומצם שררת הנשיא גם בענייני קרקעות, עד כדי 
ביטול משפט המלך. 

מבחינה שיטתית נחלקת ר,נ׳ ל,.זעם" ("פורענות") 
ו״נחמה" להווה, לעתיד לבוא ולאחרית הימים. בדרך כלל 
נחשבים ספר ירמיהו, רוב ספר יחזקאל וספר ישעיהו (ע״ע. 
ענד 474 ואילו) עד פרק מ׳ לספרי זעם. ומפרק מ׳ ל״נחמה". 
למעשה מעורבים דברי נחמה בכל נביא כמעט, אף כי 
במידה קטנה ביחס. ודומה כי היא מעיקרי יסודה של חני. 
ללא נחמה זו אין טעם לנ', ונמצאת מתערערת כל עצמה 
של תבלית הקירבה בין ה׳ לשליחיו. 

יש הרואים בהפסקת הנ ׳ בבית שני שלב בקבלת התורה 
ע״י העם בימי עזרא כמערכת נורמאטיווית קבועה. לדעת 
אחרים פסקה ר,נ׳ בגלל הזעזוע שנגרם מאי קיום תקוות 
הגאולה של הנביאים שקדמו לחורבן! ואולי אין צורך 
להעלות סיבה מיוחדת להפסקתה של תופעה יחידאית זו, 
שהרי אין לדון במהותה. בעלייתה ובסופה של חני. בקנה 
מידה היסטורי־מדיני, משום הופעתה כמבטאת את דבר ה׳ 
וכחורצת גורל עמים לפי מימד של קיום ציווי האל. 
על סגנונה של הג־. ע״ע מקרא. ענד 325 — 331 . 

א. א. אורבך, היזכה ול (תרביץ, י״ת. חש״ז! י. קויפמן׳ 
חולדות האמונה הישראלית. א׳־ד. (ספתח בערכו) חשס״ז; 

מ. בובר. חורת הנביאים חש״ב! ב. אוסנהיימר. חזונות 
זכריה, 135 — 171 , תשב״א: הנ״ל, הספוריה ואסנסולוגיה 
בספר מיכה (בית מקרא, ד), תשכ״ג, -ס■!? ,! 101 ־ עז . 0 .זז 
-ס■!? 01111 ו$( £11 ,.!! 1 : 1936 , 111001 0111 ' סו 11011 * 1 011/1 /?!/ק 
■סס? 01111 1 ( 0011 ? ,. 1 :>״״ 1 ״״ר> -א ■א : 1952 , 1111101 !<< 11011  
260 ) וע״י עצם העובדה שהיא נשתמרה על אף 
שהנוצרים השתמשו בר, להוכחה שאיו שמירת מצוות הכר¬ 
חית בדי לזכות במעלות רוחניות (הדיאלוג של יוסטינום 
העד [ע״ע], ־ 11 ז 08 נ, , 00£11 נ; והשר שוח״ט צ״ב. ד• 
פדר״א י״ט—כ). כן נשתמרה המסורת על 8 כהנים ו 8 נבי¬ 
אים שעמדו מרחב הזונה (ספרי במ ׳ . ע״ח: ספרי זוטא. עם׳ 
263 ; מג׳ י״ד. ע״ב), ועל "שלשלת נביאים שעחידין לעמוד" 
מפנה (ספרי דב׳ שנ״ז < מד״ת, עמ׳ 223 ). על אף שבמסורת 
זו נאחזת כבר הכנסיה הקדומה שעשתה את רחב לאם אבו¬ 
תיו של ישו(מתי 2.1 ) ולסמל (אגדת 1 לקליפנס 24,8 
ועוד). הדבר מורה על כך שהיו לאמוראים מקורות קדומים 
בנושא זה, והשד גם דרשתו של ר׳ אבא בד כהנא: ("יבוא 
בן המקולקלת" וכד) "כל מה שכתב בישראל לגנאי, כתוב 
ברחב לשבח...״, ודברי ד' שמואל בד נחמני: "אפר הקב״ה 
אני אמרתי לכם ,כי החדם תחרימם , ... ואתם לא עשיתם כן 
אלא ,ואת רחב הזונה... החיה יהושע׳, הדי ירמיה בא מבניה 
ועושה לכם דברים של שיכים בעיניכם ושל צנינים בצדיכם" 
(פדר״ב, קי״א—קי״ב). נראה שחיתח מסורת קדומה על 
זלזול בנביאים והטלת דופי ביחוסם, ברוח המאמר "יחזקאל 
היו ישראל מזלזלין אחריו ואומדים לא מבני בניה של רחב 
הזונה הוא וצריך הכתוב ליחסו... ,יחזקאל בן בוזי הכהן׳" 
(פדר״כ קט״ו, ע״ב). 

בדומה לכך — המסורת שסיפרה על רדיפתם והוצאתם 
להורג של נביאים. על רקע הסיפורים המתארים את היחס 
הקשה של העם לנביאים צפחה ספרות מדטידולוגית, והסי¬ 
פור על רציחת ישעיה ע״י המלך מנשה, שמצא את עיבודו 
בספר "עלית ישעיהו" (ע״ע ישעיהו, עלית) נשפר גם בתל¬ 
מוד (יב׳ מ״ט, ע״ב) והחיבור "חיי הנביאים", שבו ביוגרפיות 
קצרות וציון מקום קבורתם של הנביאים הנרצחים, אינו 
אלא עיבור נוצרי של היבור עברי מקורי, דש לו מקבילות 
בחז״ל (לפי "חיי הנביאים" סקלו היהודים את ירמיה וכן 



807 


נבואה 


808 


נמצא נ.מדרש אגדה־ מהדו׳ באבער *מ׳ קנ״ז: •ירמיהו ע״ה 
אשר רגמו אותו בנ״י במצרים...׳) 

על זמן הפסקת הג׳ נמצאים 3 תאריכים: זמנו של 
אלכסנדר הגדול (סדע״ר, ר), סותם של חגי, זכריה ומלאכי 
( 0 נ׳ י״א, ע״א! וראה תוספתא סוסה ג, עמ׳ 318 ובבלי שם 
ם״ח, ע״ב), והדעה כי ..ירמיה היה האחחץ לכל הנביאים" 
ונבואת תגי, זכריה ומלאכי כבר ,היתד, פקודה בידו" (פדד״ב 
קס״ז, ע״א). לדעה אחרונה זו לא היתה שכינה שורה בבית 
המקדש השני, ובו השתמשו רק ב״בת־קול", שלא כל ישראל 
עלו מבבל, ומפני שנבנה בידי כורש, ו״אין השכינה שורה 
במעשה ידיו של יפת" (יומא ט׳, ע״ב, פסי״ר, ל״ה). דעה 
זו שוללת את קיומה של ר,נ׳ החפשית — הגדת עתידות. 
דברי תוכחה ושאר פעולות ב,רוח הקודש״ — מכל ימי הבית 
השני, בניגוד לעדותו של יוסף בן מתתיהו על פעולותיהם 
של נביאי אמת ושקר עד ימי החורבן. גם בוויכוח החריף 
עם הפרושים בבשורות הנוצריות אין סימן לטענה שחג׳ 
פסקה וממילא אין אפשרות לפעולתו של נביא חדש. חז״ל 
עצמם מספרים על חסידים (ע״ע חסיד, עמ - 751 ) ואנשי 
מעשה שהשמיעו דברים וני* והראו מעשים להמוני העם, — 
(וע״ע חוני המעגל). אמנם ירד ערכה של חני וכוחה תש. אבל 
קולה עדיין לא גדם. כשמדובר על חכמים — הלל, שמואל 
הקטן — שראויים היו לרוח הקדש׳ תולים אח העצרה 
בדורם שלא היה ,זכאי לכך׳ (תוס׳ סוטה י״ג ג׳; ירו׳ שם ט׳, 
י״ג; בבלי מ״ח ע״ב). דומה שהסיבה לשלילחה של חני מכל 
וכל בימי הבית השני נעוצה בטענתם של הנוצרים שישו 
הוא "חותם החזון" ואליו התכוון דניאל בדברים ו״לחתום 
חזון ונביא". תלמידי הנביא החדש ושליחיו ראו עצמם כמג־ 
שימי חזון יואל (ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על 
כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם...". נבואתם לא היתה יוצרת 
וחפשית, אלא אחד האותות של התקופה החדשה, והיא באה 
כשכר ולא כחובה. הטענה הנוצרית שחסד ד,נ' עבר מעם 
ישראל לעדה הנוצרית גררה אחריה את התשובה שד.נ׳ 
פסקה לחלוטין עם חורבן הבית הראשון וע״כ לא ייתכן 
שישו ושלוחיו היו נביאים. ״רוח הקודש״ נחשבת בין 5 
הדברים "שהמקדש האחרון היה הסר מן הראשוף׳ (ירו׳ תע' 
ב , , א ׳: יומא כ״א, ע״ב) והאמוראים ר׳ אבדימי דמן חיפה 
וו* יוחנן התכוונו לחורבן הבית הראשון במאמריהם "מיום 
שחרב בית המקדש ניטלה נ׳ מן הנביאים וניתנה לחכמים", 
או: "לשוטים ולתינוקות" (ב״ב י״ב, ע״א; ושמא פולמוס 
יש בדברים האחרונים של ר׳ יוחנן). טענת הנוצרים נדחית 
עוד על דרך אחרת. אמנם ,.בלעם ואביו ואיוב מארץ עוץ 
ואליסז התימני ובלח־ השוחי וצופר הנעמתי ואליהו בן 
ברכאל הבוזי, אלו הנביאים שנתנבאו לאומות עד שלא 
ניתנה התורה לישראל, אבל משניתנה התורה לישראל פסקה 
רוה״ק מן האומות״ (סדע״ר כ״א! ויק״ר א׳. י״ג). מכיוון 
שאיוב וחבריו היו לפני משה, הרי בלעם, הראשון ברשימה, 
הוא אחרון הנביאים שקם לאוה״ע. נבואתו נמשכה גם לאחר 
פתן תורה כי "לטובתן של ישראל נתנבא", כדי,.שלא להניח 
לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבוא לומר שאתה ריחקתנו 
ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם" (תנחומא בלק. אי). 
בלעם נעשה לאב-טיפוס לנביאים גויים. חז״ל ידעו יפה אנשי 
אכסטזה, שהפעילו אמצעים שונים של התעלות כדי לחלום 
חלומות רצרים, להם ייחסו חשיבות מיוחדת (ע״ע חלום. 
עט׳ 457/8 ). ע״כ אומר המדרש: "אין הקב״ה נגלה על 


נביאי אומות העולם אלא בלילה״ (ויק״ר א׳, י״ג; חנחומא 
בלק, ח׳). בתארם את בלעם (ע״ע, עט׳ 928 ) בדמותם ובצל־ 
מם של נכרים־אליליים או נוצריים, שהתיימרו להיות נבי¬ 
אים (בפרט בכתות הגנוסטיות) העלו אותו לדרגה הגבוהה 
ביותר כדי להדגיש כי הג׳ הוענקה במלואה אף לאומות 
העולם, והגדילו את השלילה שבדמותו כדי להצדיק את 
הפסקת הנ׳ בין הגויים. שהרי המקרא מעיד על בלעם שניבא 
שלא בטובתו ובעל כרתו, וע״כ אפשר להבדיל בין אישיותו 
לבין נבואתו. 

בחז״ל מופיעים הנביאים כאחת החוליות בשרשרת 
מסירת תורה שבע״פ. הם שקיבלוה מהזקנים ומסרוה לאנשי 
כנה״ג (אבות א׳. א׳). בשאלה אם הניחו חז״ל את האפשרות 
שהנביאים הורו גם הלכה מפי הדיבור ולא רק מפי שמועה. 
תלויה גם השאלה אם דברי הנביאים ניתנים להידרש למעשה 
עפ״י דרכי הדרש המקובלים. אין המקורות חד־משמעיים 
בשאלות אלו. התלויות במידה רבה ביחס למקומם של 
כוחות סרנסצנךנסליים — בת קול. רוח הקודש. גילוי אליהו 
וחלומות — (שיש בהם "אחד מששים לנ״׳י בר׳ נ״ז, ע״ב) 
בענייני הלכה (ע״ע, עם׳ 510 ). חכמים כר׳ אליעזר בן 
הורקנוס, שלא שללו התערבות כזו, ודאי שלא שללו מאת 
נביאי העבר זכות זו, ולכן גם מסרו בשפם. מפי הגבורה. 
הלכות ותקנות, וייחסו להן. ממילא סמכות מיוחדת. ממילא 
נתנו את דבריהם לידרש לפי המידות שהתורה נדרשת בהן 
(ע״ע). חכמים שסברו כר׳ יהושע, כי התורה "לא בשמים 
היא", וכי "אין משגיחין בבת קול", קבעו כי "משה אמר 
את כל דברי חנ ׳ " (שמו״ר מ״ב, ח׳), ו״אין נביא רשאי 
לחדש עוד דבר פעתה" (ספרא, בחוקותי. פי״ג: תמורה 
ט״ז, ע״א). לדעה זו לא חידשו הנביאים הלכות ותקנות. 
ואם נמצאות כאלה בדבריהם. הן פרי סברתם ופלפולם. 
או דברי־קבלה; ממילא — "דברי תורה מדברי קבלה לא 
ילפינן״ (חג׳ י' ע״ב; ועוד). "אמר להם משה, שלא תאמרו 
משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת סן השמים, כבר 
אני מודיע אתכם ,לא בשמים היא׳, שלא נשתייר הימנה 
בשמים" (דב״ר ח׳. י׳: גם פה יש פולמוס אנטי־נוצרי). 
שתי הדעות מסתמנות בברור במקורות, אך לא גובשה 
מסקנה למעשה. הלכה מקובלת הנמסרת בשם הנביא חגי 
אין תקפה נחלש משום בך, שהרי בודאי מותר לו לייסד 
מחדש הלכות שנמסרו למשה, בעזרת פלפולו. אף שדברי 
תורה מדברי קבלה אין ללמוד, לומדים הלכה מדברי יחזקאל 
(ע״ע, עמ׳ 747/8 ). נ", ולדברי רבינא כולן "הלכה למשה 
מסיני", הן בשאר תושבע״פ. על השאלה למה. אם כן. נכתבו 
דברי הנביאים באה התשובה; ,.א״ר אדא בר חנינא אילמלא 
לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה 
וספר יהושע בלבד. שערכה של א״י הוא" (נד׳ כ״ב, ע״ב, 
קוה״ר א , , י״ג), שהרי לו שמעו לדבר ה׳ לא היו זקוקים לני 
(פדר״כ קי״ז. ע״ב). וע״כ "לעתיד לבוא הנביאים והכתובים 
עתידין ליבסל" (ירר מג׳ א׳, ה , ), "שאין לך דבר כתוב 
בנביאים וכתובים שלא רמזו פשה בתורה" (במ״ר י׳, ר). 
אלא שגם כאן מצסמצם ההבדל בין שתי השיטות. גם 
החכמים שלא ויתרו על הצינורות שדרכם מגיע השפע 
העליון בתחומה של ההלכה (השר תוספתא סוטה י״ג ג׳: 
ירד שם ס׳, י״ג! בבלי שם ס״ח, ע״ב). צפו שלעתיד לבוא 
לא יהיו נביאים נבחרים יחידים, אלא "ונגלה כבוד ה׳ וראו 
כל בשר" (ישעי׳ מ, ה) (ויק״ר א׳. י״ד). 






809 


;בואה 


8:0 


על הב׳ בהגות היהודית ביה״ב ע״ע: התגלות. עם׳ 
621 — 629 ; יהודה הלוי. עם׳ 197 — 199 ; משה בן מימון, 
עם׳ 548 — 552 . 

ש. קליין, על ד״ססר תעתג״&קסזק 1110 !^ (בתוך: ספר קלוז־ 

נר), תרצ״זן א. א. אורבך, מתי פסקה הג׳ (תרביץ, י״ז, 

חש״ו 1 ר״נ״ל, הלכה וב׳(שם י״ח), תש״ז; הב״ל רדשות חז״ל 

על נביאי אומות העולם ועל פרשת בלעם(שם, כ״ה), חשט״ז; 

הנ״ל, תז״ל, פרקי אמובות ודעות. עמ׳ 514 ואילך, תשכ״ם ־ 

7011x01111■ 1410101x10 קו 40$1 ס\ס 11 81112/1 ס !/' 7 ,ס^זגיו . 11 

ץ 5104 74 ,״, 01312 .א .'א ; 1929/1930 ,( 8. XX .א 

0 £ 7 ( 7/100 ) 10 ? ) 0 710141106 ) 111101 111410 * 111 ) 7 ) 1/2 {ס 

101111 !* £10 011 / 11 / 1 ( 70111 ) 4 . , 0171105 .>! . 0 ; 1946 ,( X1 .מ 0 ו^ן|£א 

131 ־ 001 ״^ ״ 12111 ) 001 . 1 : 10 ) '' 1111771 ) 7 / 101 ) 0 ■!'/ 10 ) 711 " 1/10 171 

. 1958 ,( 11 ,;) 11111 ) ¥0 

א. א. א. 

בספרות החיצונית. אגדות ומסורות על חייהם 
וסותם של נביאי המקרא מלוקטות בחיבור יווני קצר, -חיי 
הנביאים". שהגיע לידנו בעיבוד נוצרי. עוד שני חיבורים, 
המוקדשים לנביאים יחידים, הגיעו לידנו: "עליית ישעיהו" 
(ע״ע ישעיהו, עלית) ו״שאר דברי ירמיה״ — בעיבוד יווני- 
נוצרי. ובנוסח אחר בתרגום ערבי. בספרות החיצונית מונחת 
האמונה, כי באחרית היפים תחודש הנ׳! "נביא אמת" מעותד 
נזכר פעמיים בחשמו״א, ובכתבי כת מדבר יהודה (ע״ע) 
מדובר על בוא ח״נביא ומשיחי אהרן וישראל" באחרית 
הימים; נביא זה נקרא פעם במגילות בשם ,משיח החח". 
על ספרי נביאי המקרא "משיחי רוח קודשו והווי אמתו" 
(ברית דמשק ב׳, 12 — 13 ) חוברו פירושים כיתתים ("פש־ 
חם"), שדרשו את דבריהם כאילו נתכוונו לקורות הכת 
ולעם ישראל אשר בימיה. הראשון שעשה בך היה "מורה 
הצדק", מייסד הכת, "אשר הודיעו אל את כל חי דברי 
עבדיו הנביאים״(פשר חבקוק ר, 15 — ד, 8 ). בני כת מדבר 
יהודה הם, בנראה, האסיים, ועליהם יוסך בן מתתיהו אוסר, 
שידעו להגיד עתידות לאחר שנהגו לעסוק בדברי הנביאים. 
כסותם נהגו גם שאר מחברי ספרים אפוקליפסיים, שפירשן 
את חג׳ באילו היא מוסבת על תקופתם ועל אחרית הימים 
הממשמשים ובאים. בך. למשל. ספר דניאל מתבסס על 
ירמיה, וספר חזון עזרא — על דניאל. מבחינה היסטורית 
האפוקליפטיקה(ע״ע) היא יורשת הנ ׳ , אך אנשי הכת שציפו 
לנביא הפעותד חשבו, כנראה. כרוב ישראל, שהנ׳ פסקה 
וההתגלות בקרבם פחותה בדרגתה פהנ ׳ . אין לומר בוודאות 
שזאת היתד, גם דעת שאר המחברים האפוקליפטיים; דבח 
יוסף בן מתתיהו על "נביאים" בימיו ניתנים להתפרש ככינוי 
בלבד. או בתרגום יווני למלה "חוזה" וכיר׳ב. 

ד. ם. 

הנצרות הקדומה העניקה לנביאים מקום שני בהייח 
ארכיה אחרי השליהים (האגרת אל האפסיים ז \ 3.1 ; הראשונה 
אל הקורינתיים 011 , 28 ). ה״נביאים" הוכרו כסוג של נושאי 
תפקיד בכנסיה הקדומה שהיו בעצם מבשריה של הנצרות. 
בעקבות ההבטחה בספר יואל ג, א-ב היו התפרצויות של נ׳ 
המונית בקרב העדה הנוצרית הראשונה, שראתה בעצמה את 
ראשית הגשמת ההבטחות לאחרית הימים. אלה היו, כמובן, 
לא מסוג חג׳ השליחיח אלא דווקא מסוג ד,נ׳ האכסטאטיח. מה 
בסקרים אלה היתד. נ׳ בחינת דיבור צלול ומובן. כדרישת 
פאולוס, ופה בבחינת גמגום אכסטאטי שנוי במחלוקת בין 
החוקרים. מכל מקום, תהליך המיסוד של הבנסיה הביא 
לחיסול התופעה הזאת(הראשונה אל הקלרינתיים 0 ^ 29, X — 
32 ). תהליך זה הוחש ע״י התנועה הנבואית של המונסאניס־ 


טים (ע״ע פונטניזס). הבנסיה גרסה שיש לשמור על סדרים 
מתוקנים בעזרת הליכים ראציונליים של העברת סמכות, 
קביעת סמכויות, פרשנות סמכותית של כתבי הקודש ושל 
מסורת העדה וכיו״ב. ולא לפתוח פתח לאנארכיה של בעלי 
"שאר רוח" נבואי. ואמנם, מתוך החיבור הנוצרי הקדום 
"דידכי" (ע״ע) למדים שבמאה ה 2 בבר היה מעמד הנביאים 
בקרב הנצרות בתהליך של ירידה. אעפ״ב היו מזמן לזמן 
התפרצויות חדשות של נ׳, כגון "הנביאים הנודדים" ערב 
פסע הצלב הראשון או ה״קאמיזרדים" הפרוטססאנטים בצ¬ 
רפת בסוף המאה ה 17 . לעתים קרובות היו התעוררויות נבו¬ 
איות אלה קשורות בתסיסות אסבאטולוגיות או בתנועות 
מחאה חריפות כגון במלחמת האיכרים בגרמניה (ע״ע 
סינצר, תומאס). 

, 1-111 , 0/10 !/ 010 ^ 012 ו 00£71 401 70/1117111/1 ,; 1 :> 3 ח־ונ 11 .\/ 

- 10 ? 1/10 0124 7/101$ ( 10 ? 7/111111110 7/10 י ונע׳*! 1 ש 5 . 0 ; 1886-89 

01107710111 ? ■ 010 א ,ץ 013 .\ 7 . 1 ־ 1 ; 1900 , 10 ק ׳( 0001 ? 1 . 1/10110 ] 

,(!!סס־! 7 ! . 51 .״ 1 ; 1947 , 1001200 ) 1 <<% 51 11714 011£1/1 11$ ,/( 7/100 ) 10 ? 

; 54 ־ 1946 , 1-1¥ , 01/101$ ? 0111 / 0 011/1 ? ס! 7/01 ) 10 ? 7/10 

1116 : 111 ) 701107710/11 7 * 01 א 1/20 מי; 7/101 ) 10 ? , 1 >״ק:>ו 81 . 11 

, 1962 ,( 919-20 , 111 , £1616 1116 01 ץזבחס 1 ז 10 ( 1 5 'ץ 6 ״זג 1 ״זת 1 

צ. ו. 

השקפת ה א ם ל א ם על חג׳ כרוכה בדמותו של מחמד 
(ע״ע, עט׳ 1015/6 ). כבר בקראן הסתמנה המגמה לתפוס 
את נבואתו באב־טיפוס כללי של הנ ׳ , אך אין שם שיטה 
סדורה. בחלקיו הקדומים ביותר אין ד.נ׳ נזכרת; השליח 
("רסול") נזכר, כנראה, לראשונה בסורה נ״ג, וחזון ההתגלות 
(״וחי , ׳) — בסורה צ״א. ההתגלות מתוארת בחזון בחלום, 
שמיעה באמצעות עצם (כ״ח, 30 ), או התגלות שבאה ישר 
מהאל (ס״ב, 51 ), ויש רמו להדרגת ד,נ׳ בהתאם להם (ב׳. 
253 ). בסורות קדומות יותר נזכרת רוח הקודש כמתווכת 
(מ״ב. 52 ), ובמאוחרות — המלאך גבריאל (ב׳. 91 ). הנביא 
הוא בן־תפותה רגיל (ג׳, 138 ; י״ז, 93 ; כ״ה. 22 ). אך נרמזת 
העברה של סגולת הנ׳ בירושה מאדם דרך כל הנביאים 
(ב״ט, 15 ואילך). עיקר הנ׳ לבשר ולהוכיח (כ״ו, 194 , ועוד). 
ובסודות מאוחרות מדובר גם על שפיטה. מצד זה (ג׳. 79 ; 
ד׳. 64 ) הנביא הוא "שליח", אך מצד ידיעותיו על העבר 
והעתיד, הוא נביא ("נבי"). אפיו הלא־אינטלקטואלי מודגש 
כאן כל־בך, עד שבסורות מאוחרות נעשתה העובדה שמחמד 
לא ידע קרוא וכתוב (״אמי״). סימן היכר אידיאלי לנביא — 
שעל אמתותו מעידים מופתיו (ה׳ 112/3 , ר. 104 — 108 ). 
יתר על בן, מעיקרי תפקידיו לשמש אמצעי לגילוי המופתים 
'(מ , , 78 ). רוב הנביאים הנזכרים בקראן הם דמויות מהמקרא 
— אדם נח, אדרים (חנוך?), האבות, לוט, יוסף. משה, 
אהרן, שאול. דוד. שלמה ואיוב, אך לא נביאי הכתב. כסדכן 
נזכרים יוחנן המטביל וישו, ושני נביאים ערבים — צאלח 
והוד. 

תורת ד.נ׳ בקראן אינה מגובשת, וכל הזרמים באסלאם 
עסקו בפיתוחה. האורתודוכסים הקיצוניים (אבן חזם [ע״ע) 
ואבן תימ;ה [ע״ע]) — שהשפעתם ניכרת, בחלקה לפחות, 
ב״פודרניזם״ האסלאמי (ע״ע אסלאם. עם׳ 988/9 ) — ראו 
בג׳ השראודפתאום נטולת כל הבנה שכלית, נפשית או 
מוסרית, ולמופתים הקצו מקום מרכזי בשיטתם. מכאן 
משתמעת שלילת העיקרון, שאין נביא עשוי לחטוא ("עצ¬ 
מה"), הגם שלדעתם עיקרון זה תופס. לפחות לגבי מחמד. 
הנביא נשלח להיטיב את מצב עמו, ופעמים גם ע״י חוק 
("שריעה") חדש. גם הכלאם (ע״ע) הקדום דן בני כתהליך 



811 


נבואה — נבוזראדן 


812 


פיסי — אף שנהלק בשאלה אם ,הקולי מייצג את הדיבור 
האלוהי הנצחי (אלאשערי, ע״ע). או שנברא במיוחד לצרכו 
(המעתזלה, ע״ע). רובם התנו את ד,נ׳ בהיות הנביא שלם 
בגופו ונפשו (עקרון ה״עצמה" הנ״ל), ומקצתם טענו, שהוא 
מין אדם עליון ואף דבר זה עצמו מחסדי ההתגלות, המקנה 
לנביא כוח שלטון. השיעים החילו עיקרון זה על מהמד 
וצאצאיו לבית עלי בלבד, הסעתזלה הראשונים, עפ״י שיס¬ 
תם (ע״ע מעתזלה, עמי 66 ). ראו את מקור ד,נ׳ בעקרון 
הצדק האלוהי וטובו, ובבלאם המאוחר נקשרו הנחות אלה 
בהצגת הנביא כבעל תפקיד מדיני־חברתי. גם בכלאם וב־ 
מעתזלה יש למופתים מקום מרכזי בתורת חנ ׳ . ורבו הדיונים 
ביחסם לחוקי הטבע — ועל כך ע״ע נס. 

הפילוסופים המסלפים, בעיקר אלפאראבי (ע״ע) ואבן 
סינא (ע״ע), הביעו על חני דעה שונה לחלוטין: הנביא 
חונן בשכל נעלה, שמכוחו הוא מתפתח מעצמו; בשיא 
התפתחותו הוא מקבל השראה ישירה מהשכל הפועל. האם- 
חוח הנצחיות מושרות בנפשו בהקיץ. בסמלים מוחשיים של 
עובדות הווה ועתיד, ונטבעות בזיכרון. אבן סינא הבדיל בין 
נ׳ לביו ידיעת עתידות, שהיא נחותה מנ ׳ וניתנים בה לעתים 
גם מיסטיקנים (ע״ע צופיות). לעומת זה נטה אבן רישד 
(ע״ע) לצמצם את ד,נ׳ בכללה לידיעת מצבים. לדעת הפילו¬ 
סופים הנביא דומה לפילוסוף ולמיסטיקן בשלמות שכלו, 
אך הוא נבדל מהם בשלמות הכוח המדמה, ומכוח שילובם 
הוא מטיל פרות וממלא שליחותו כמחוקק. אלפאראבי פיתח 
את התאוריה בדבר תפקידו הפדיני־חברתי של הנביא כמ¬ 
חוקק, וכמדריך אל השגת האמתות. חידושם של הפילוסופים 
היה במה שראו בתפקיד זה עצמו אמצעי להשגת שלמות 
אינטלקטואלית, ואילו אנשי הכלאם ראו בהישגים האינטלק¬ 
טואליים אמצעי להשגת שלמות מוסרית. 

71 )? 1111 ) 01 6/176 * 1 171 :^ 0/107717716 ^ 1 (! ¥£0 )? 16 ( 1 , 3£ ז^ת^ .ז 
6061011071 07x1 ^ י ץתז* 1 ז\צ .( ; 1918 , 17167 06771611x16 )$ 
,( 1:1077 תו ? 7/160 ) 70 ? , 1111311 ) 113 ; 1957 , 1:10771 171 ( 1160:07 

82141113111, !>1170616 07x1 ־ 31 .(. 1 ) 6 ) '{ 111 ז 4003 \ .[ .מ ; 1958 
. 1958 , 0 $ 16 /\ 

חג. ב. 

נבוביים (ט 3 ת:>ז 1 !־ 0001 ), על-מערכה של בע״ח חסרי- 
חוליות (נחשבה בעבר למערכה), ובה יותר מ 9,000 
מינים שרובם ימיים ורק מינים מועטים חיים במים מתוקים. 
הנ׳ הם בע״ח בעלי שתי שכבות של נביטה, שיש להם 
באופן ראשוני סימטרייה גוף ראדיאלית, המשתנה בקבוצות 
אחדות לסימטריה ביראדיאלית (ומסיבה זו יש המכנים את 
זע׳ בשם 82111313 ). הג׳ הם מהקבוצות העתיקות והפרימי־ 
טיוויות ביותר בין בעה״ח הרב-תאיים. אך שלא בספוגים 
(ע״ע), שגופם מאורגן על רמה תאית, הרי ארגון גופם 
של חנ ׳ הנו על רמה ךקמתית. אין עדייו למצוא התארגנות 
של הרקמות ליצירת איברים, כמו אצל בע״ח מפותחים יותר 
ולמעשה חסרים ד,נ׳ איברים פנימיים. הגוף דמוי גליל נבוב או 



נבוביים. דן־טוואח כיז ט־פוביב •ע;ניש 1 בבכ׳ד..׳; א - הידרופנלים 
(הדרחאן•; כ — אנתושוליפ (אלמונז; נ. — סרחה (הפוכה); 1 . פה; 
2 .*אפידרטיס; 3 . טסוגליאה; 4 . גסטו־ודרםיכ; 5 . חללי־הסעי(חללי־וזנוף) 


שק שבאחד מקצותיו נפתח הפה העטור, בד״כ, זרועות ציד. 
הצד שממול לפה סתום עפ״ר. הפה הוא הפתח היחיד (או 
העיקרי) של החלל הפנימי — שהוא המעי המשמש לבליעת 
הטרף וגם כפתח להרחקת פסולת העיכול. חלל המעי הוא 
החלל היחיד בגוף: לפעמים הוא מסועף ומחולק לתעלות 
או לכיסים. קיר הגוף עשוי שתי שכבות־תאים: אפיתל 
חיצוני — אפידרפיס, ואפיתל פנימי — גאםטרודרפיס, 
המהווה את ד(פן הפעי, וביניהם שכבת ביניים הקרחה 
פסוגליאה. שכבה זו שונה בקבוצות למיניהן של הד: יש 
שהיא שכבה דקיקה של חומר מקפתי ויש שהיא עבה. או 
שיש בד, גם סיבים ותאים שמקורם באפיתל. בין תאי 
האפיתל פזורים תאי-ביניים, השומרים על בשרם להת¬ 
חלק, ומסוגלים, בשעת הצורך, להתפתח לטיפוסי תאים בעלי 
תפקידים שונים. תאים אלה הם שמקנים לב' את פשרם 
הרב לרגנראציה. פתאי־ביניים מסדסים מתפתחים תאי הגנה 
האפייניים למקצת זע׳ — תאי צריבה (נמאטוציסטים) וגם 
תאי־מין, הנשימה והד,פרשה נעשות דרך כל שטחי הגוף 
הבאים במגע עם המים. מערכת העצבים מפוזרת בלא מר¬ 
כזים מוגדרים. תאי חישה שונים פזורים באפיתל. לרבים 
מחג׳ השוחים יש גם איברי חוש פשוטים: עיניות וסטאציס־ 
טות. לרוב הד כושר רביה ע״י הנצה. ברביה פינית מופיע 
במחוור החיים זחל ר,קרר פלאנולה. (ע״ע גלגול, עם׳ 742 
ותנד שם). 

הד מתחלקים ל 2 מערכות: (!) צורבים (ע״ע) הנושאים 
תאי־צריבה: ובה 3 מחלקות: 1 ) הידרוזואנים (ע״ע); 2 ) 
מדוזות־סוכך (ע״ע); 3 ) אלמגיים (ע״ע). ( 11 ) מסרקניים 
(ע״ע), החסרים תאי־צריבה. לאחרונה נוטים להפריד כליל 
בין ה 11 לני. 

חד חיים ביחידות או במושבות. רבים צמודים לפצע, 
כגון הפוליפוסים של הידרוזואניס ואלפוגיים; אחרים שוחים 
או נישאים במעבד, המים (מדוזות ומסרקניים). יש שבמחזור 
חייו של מין אחד מופיעות לסירוגין צורות קבועות מקום 
וצורות בעלות כושר שחיה (ע״ע הידרוזואנים, עמ־ 89 
ופדוזות-סוכך, עם׳ 214 ). 

וע״ע זואולוגיה, עם' 667 . 

.*! ; 1940 ,: 66716 / 17016 ( 17 7/16 , 11211 ) ( 1 ־ 1 .מ . 13 

־ 8011661 .' 1 ' . 1$ _ 1410 ־ 101 ? . 1 ^ ; 1967 , 20010$$ 06716117076 ( 17 
. 1968 ,מ , 20010$$ €1167711601 ,(. 66$ ) 

מ. צ.־נ. 

נבובי ה.קךנלם׳ ע״ע פו־יים. 

נבו 1 ךאךן (באכדית: 13 ו 11 > 1 > 1 -יו:מ:- 2811 א — נבו נתן 
זרע). שר של נבוכדנאצר 11 (ע״ע). עמד בראש 
פעולות־ההרם בירושלים עם כיבושה בידי הבבלים (ע״ע 
ארץ־ישראל, עם׳ 300 — 303 ), ואירגן בה את השלטון לאחר 
מכן. ממעשיו המפורטים במקרא (סל״ב כה, יה—כג; ירמ׳ 
לס, יד; פ, א—ה; נב. יב): שריפת המקדש. בית המלך 
ובתי ירושלים, ניחת חומות העיר, שבירת חלק מכלי 
המקדש ונשיאת הנחושת בבלה, הגליית חלק גדול מהעם 
והפקדת גדליהו בך אחיקם (ע״ע) על שארית יהודה. התואר 
"רב-טבחים" (מל״ב כה, ח: השר דד ב. יד; בר׳ לז, לו) 
לא נתגלה עדיין בתעודות בבליות, אך בין שרי נבוכדנאצר 
נזכר ד כראשון לכל השרים. בתואר: "רב נחתומים" 
( 1116 מו;ז 82 ! 1 ״ ״ 28 ,). ואפשר שהוא הוא האיש. 

ש, פייגין, מסתרי העבר, 118 — 130 , תש״ג. 



813 


נכוכדנאצר 


814 


נבוכדנאצר או נבוכדראצר (בלועזית-^״ 81108311 ־ 14 

ז 3 ט, פבבלית זנ 51 ט־ 1 זזנ 111 נט 11-1 ל 1431 , היינו [תאל] 

נבו נצור נא את הבכור [או — היורש!). שמם של שניים 
ממלכי בבל (המדינה: ע״ע). 

1 ) נ׳ 1 (בערך 1126 — 1103 לפסה״ג), היה החשוב בין 
סלבי השושלת השניה של אימין. כבש את עילם. ועמד 
בהצלחה בפני לחצה של אשור. 2 ) נ' 11 , ״הגדול״ ( 562 — 
605 לפסה״נ), בנו בכורו ויורשו של נבופלאסר שמרד 
באשור והקים את "מלכות בבל החדשה". בתולדות ישראל 
נודע נ׳ לשמצה כמלך שצבאו כבש את ירושלים פעמיים, 
ולבסוף הרסה ושרף את בית־הסקדש. כיורש־העצר נלחם נ׳ 
במצרים. שהגיעו עד צפון סוריה. והכה מכה ניצחת את פרעה 
נכו (ע״ע) ליד כרכמיש (ע״ע) ב 605 לפסה״נ. בכך בלם כל 
נסיון מצרי לרשת את מקום אשור בקדמת־אסיה. אותה שנה 
מלך במקום אביו, ובתקופת שלטונו הארוכה העלה את בבל 
לשיא גדולתה. בשנים הראשונות אחרי עלייתו ערך כמה 
מסעות לארץ ח׳ת, היא סוריה־רבתי, כבש את אשקלון, 
ושיעבד את שליטי סוריה וא״י. לרבות, כנראה, יהויקיס 
(ע״ע) מלך יהודה. ב 601 תקף את מצרים אך לא הצליח 
להבים את צבאה וחזר לארצו, כשלונו גרם, כנראה, לאי-שקט 
בתחום שלטונו, והוא יצא כמה פעמים לסוריה, פשט על 
הערבים במדבר, וב 597 כבש את ירושלים. לאחר מסע 
למזרח. נגד עילם ( 596/5 ) ודיכוי מרידה בחבל אבד, ערך 
מסעות נוספים מערבה שם העמיקו צור וצידון ומלכי יהודה, 
עמון, מואב ואדום עצה כיצד לפרוק את עולו. מרד ביהודה 
ב 588 לפסה״נ הביא לכיבוש ולחורבן ירושלים (ע״ע; עם׳ 
277 ) כעבור שנתיים, בידי שר־צבאו נבוזראדן (ע״ע). כן 
נלחם בצור והשתלט עליה לאחר מאבק של 13 שנים. סל־ 



"שער אשחר" בכנ 5 , שהוקם ע״י נכוכדנאצר 
(נמצא כיום כסוזיאח בבר 5 יז הסזרוייח) 


חמותיו במצרים ובפלכיה, תפרע ויעחמס 11 , נמשכו. כנראה, 
כל ימיו. כתובת המזכירה את מבצעיו מצויה בשפך נהר-אל- 
כלב בלבנון. נראה כי גם נלחם באסיה הקטנה. 

נ׳ הצטיין לא רק כאיש-מלחמה, אלא גם כבונה ומשקם 
גדול, שהפך את העיר בבל (ע״ע) לפלא העולם הקדום. הוא 
בנה ארמון לכבוד אשתו בת סלך מדי, ובו גנים .,מרחפים 
באוויר"(כנראה נבנו מדרגות, מדרגות). הוא חיזק והרחיב את 
חומות העיר ישעריה, שיפץ מבנים עתיקים לרוב, ביניהם 
"אתמננקי", הוא מגדל בבל המפורסם. כן הקים רז|וב מפואר 
לתהלוכות, ואת "שער אשתר" המרשים (הנמצא וכעת כולו 
במוזיאון בברלין המזרחית; (ר׳ תמ , . בבל, עס׳ 583 — 585 ]). 
נ׳ ויסת את מהלך נהר פרת, שיפץ תעלות ובנה ושיק□ 
מקדשים ברחבי המדינה. כנראה הקים גם את "חומת מדי* 
שהגנה על הגבול המזרחי של המדינה. 

דמותו של נ׳ הטביעה חותמה לא רק על המקרא (ספר 
פלכים ופרקים א׳—ר בספר דניאל) והספרות, החיצונית 
(ספר יהודית) אלא גם על היסטוריונים כגון הרודוטום ויו־ 
סף בן מתתיהו. כמקורות בלתי-אסצעיים על חייו משמשים 
כרוניקה בבלית המתארת את 11 שנות שלטונו הראשונות. 
וממצאים ארכאולוגיים אחרים. סיפורים בדב!י שליטים 
חשובים אחרים (כגון נבונאיד [ע״ע]) יוחסו מ" ואיזכורו 
במקרא (מל״ב, פרקים כ״ד—כ״ה; דה״ב, ל״ו, ר 4 כ׳) הפכו 
לדמות ידועה גם בנצרות. כן ידוע נ׳, כ״בוכתנאצר" גם 
באגדה הערבית. נ׳, יותר אולי מכל שליט ז^חר במזרח 
הקדום. הפך לנושא באמנות האירופית מיה״ב ואילך ודמותו 
מופיעה בציור, בדרמה ובמוסיקה. ידועה האופרה "נאבוקו" 
של ורדי. שהוצגה גם בישראל. 

במות נ' שקעה האימפריה הבבלית. בנו היה | אויל מרדך 
(ע״ע). בימי דוקוש 1 (ע״ע), קמו שני טוענים־לפלכות בשם 
נ׳, ששניהם דוכאו ע״י הפרסים. 

פ. פ. 

באגדת חז״ל הולך ונפשך הקו של ספי!• דניאל. נ׳ 
מופיע בה לא רק כרשע, אכזרי כלפי מנוצחיו, עובד אלילים, 
אלא גם כירא מפני עונש אלוהי ישראל. לפי חז״ל האריך 
נ׳ יפים ביותר,—במשך כמה דורות; אמרו עליוושהיה "טפש 
בחכמה ושר בשנים", בניגוד ליוסף, שהיה "אב 1 בחכמה ורך 
בשנים" (ב״ר צ׳, ג׳). הוא עוד היה בחילו של סנחריב בעת 
מצור ירושלים, ופן היחידים שלא ניספו במגפה, אך רושם 
המגיפה הוליד בו את הפחד מפני אלהי ישר!|!ל, ולכן לא 
בא בעצמו ליהודה, כדי להכניעה, אלא שלח במקומו את 
נבחראדן (ע״ע). לדברי עולא לא רצה נ■ כלל להלחם ביחי¬ 
דה, אלא שהוסת ( 0 נ׳ צ״ה—צ״ו ב; איכ״ר. פתיחתא ל׳). 
קודם שמלך היה נ' סופרו של סרדך־בלאדן (ע*!נ) מלך בבל. 
הוא מחה נגד נוסח־פתיחה לאגרת מלכו לחזקיה מלך יהודה, 
בה הוזכר אלוהי ישראל במקום האחרץ, ואף רץ אחר נושאי 
האגרת כדי להחזירם ולתקן את הנוסח. ובשטר זה הצליח 
דווקא הוא בכיבוש ירושלים. חז״ל מספרים פרטים על הת¬ 
עללותו האכזרית במלכים שהכניע■ ובייחוד בפלכי יהודה: 
יהויקים וצדקיה (שבת קמ״ט. ע״ב: ויק״ר, י״ט; אס״ר, נ , ). 
כלפי צדקיה מופיע נ' כמקנא לה׳. שהרי צדי)יה חילל את 
השבועה שנשבע בשמו שלא ימרוד. לדברי ר׳ יוחנן היו 
המתים שהחיה יחזקאל מגולי נ/ יחזקאל החיק אותם "שעה 
שהפיל נ׳ הרשע את חנניה, מישאל ועזריה לכבשן האש״; 
את דברי השבח לה , (דניאל ג, לא—לד) אמר 1 נ־ כשנודע לו 



815 


נבוגדנאצר — נכוגאיד 


816 


על כך. לדברי ר יצחק: "יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו 
רשע, שאלמלא (לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות 
כל שירות ותשבחות, שאמר דוד בספר תחלים" (סנ׳ צ״ב, 
ע״ב: ,,שהיה מסדר שבחית נאות יותר מדוד״ — רש״י). 
לעומת צוררים אחרים, נחשב דווקא נ׳ ל״מלך הגוף, ומשום 
כך ראוי היה "ליעשות נס על ידו" (לחנניה, מישאל ועזריה. 
עי׳ איכ״ר, א׳. נ״ג). אכן. ר׳ יהושע דרש ביחס לנ׳ את 
הכתוב ״וחסד לאומים חטאת״ (משלי י״ד, ל״ד) — "כל 
צדקה וחסד שאומות העולם עושין — חטא הוא להן, שאין 
עושין אלא כף שתימשך מלכותן" (ב״ב י׳. ע״ב). וכן אמרו, 
שארץ שנער נקראת כך, משום "שהעמידו שונא וער לה- 
קב״ה. ואיזה י זה נ׳ הרשע" (ירו׳ ברכות ד׳, א'). סיכום 
חריף לתקופת מלכות נ׳ ניתן ע״י ר׳ יוחנן: "כל ימיו של 
אותו רשע, לא נמצא שחוק בפי כל כריה" (שבת קמ״ט, 
ע״ב). לפי הכרונולוגיה של חז״ל פלך נ׳ 45 שנח (סדע״ר 
כ״ח: פג' י״א, ע״ב). מצאצאיו היתד, ושתי. במדרשים שונים 
מתואר נ׳ כקצר־קומה, ננס (תנדבא״ר, ל״א: שות״ט קל״ז, 
ד), והקב״ה קובל עליו: ראו מה עשה לי הננס מבבל* 
(פטדר״ב. יג, פב). 

ה. גל. - 1 . ק. 

נבון, שמן של כמה משפחות רבנים נודעות בתורכיה 
ובירושלים.מבניהן: ( 1 ) אפרים ( 1677 ,קושטא— 

1753 . שם), רב ושד״ר. ב 1700 עלה לירושלים עם חותנו 
העשיר, והקדיש ימיו לתורה. ב 1721 גדלה מצוקת היישוב 
בירושלים, והוא יצא בשליחות לתורכיה ולארצוה-הבלקן, 
ובגסר־שליחותו, 1723 . נשתקע בקושטא כדיין בבית-דינו 
של ר יהודה רוזנים, ואחריו שימש כרב העיר. בקושטא 
המשיך בפעולתו למען יהודי ירושלים, ובהתערבותו סולקו 
חובותיהם בידי ראשי קהילת קושטא, ובך נתבסס מחדש היי¬ 
שוב בירושלים.( 2 ) בנו, אריה יהודה ( 1761-1703 ,ירו¬ 
שלים), הדפיס את תשובותיו וחידושיו של אביו על הרמב״ם, 
בספר "מחנה אפרים" (קושסא. תצ״ח), שהוא מן הטפרים 
הקלאסיים של רבני המזרח, והלימוד בו רווח עד היום גם 
בישיבות האשכנזיות. היה מורו של ר׳ יום טוב אלגזי 
(ע״ע) ואב״ד בירושלים; נתפרסם ע״י ספרו הגדול על הרפב״ם 
"קרית מלך רב" (א׳—ב׳< שם, תקי״א—תקכ״ה). בניו: 
יצחק, אפתם ורפאל נ׳ נמנו עם חכמי ירושלים. ( 3 ) יונה 
בן חנון ( 1713 , ירושלים — 1760 , שם), רב. שד״ד ומחבר. 
למד בבהפ״ד "בית יעקב פיףרה", מפי ר׳ ישראל מאיר 
מזרחי. ב 1746 עמד בראש בהט״ד "כנסה ישראל", שנוסד 
בידי ר׳ חיים אבן עטר (ע״ע), ואח״ב היה מראשי ישיבות 
"גדולת מרדכי" ו״יפאר ענוים", סן החשובות שבירושלים. 
פעמיים יצא בשליחות העיר: ב 1737 לצפון אפריקה, ובשנים 
1746 — 1748 לתורכיה ויוון. היבוףו שנדפסו: "נחפה בכסף" 
(ח״א: קושטא, תק״ח; ח״ב: ירושלים, תד״ג). שו״ת 
ופירוש על פירוש ר׳ אליהו מזרחי לספר הסמ״ג לף משה 
מקוצי (ע״ע) ו״גט מקושר״ (ליוורנו, תקפ״ה)! יתרם בכ״י. 
( 4 ) בנימין (נפי 1785 , ירושלים), רב ומחבר, בנו של ( 3 ). 
בן דודו של ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי. חיבר עם ר׳ רפאל 
חיים מרדכי סודנאגח, את הספר "פי שנים", ביאור על 
טור או״ה, וחידושים לתורה (שאלוניקי. תקס״ו). אחדים 
פפטקיו הובאו בטפר "גט מקושר" לאביו. בגלל חסידותו 
נתכנה בפי בני־דורו ״בנימין הצדיק״. ( 5 ) יונה משה, 
רב ושד״ר (נפטר 1841 ), בנו של ( 4 ). נתמנה ל״דאשון 


לציון" 1836 . בתפקידו זה סייע רבות לאשכנזים לגאול 
את ״חורבת ר׳ יהודה החסיד" (ע״ע ירושלים, עמ' 322 ) 
מידי הערבים ולהקים עליה את ביהכ״נ .,מנחם ציון". 
מחיבוריו: חידושים בתוך ספר "נחפה בכסף", ח״ב, לסבו, 
ותשובות בתוך ספר ,.חוקי חיים״ לר׳ חיים גגין (ע״ע). ( 6 ) 
בנימין מרדכי (נפטר 1852 ,ירושלים).מכונהג׳יליבין. 
מקובל ופוסק מגדולי חכמי ירושלים בזמנו. כיהן כראש מקו¬ 
בלי "מדרש חסידים ק״ק בית אל". בין פעולותיו הציבוריות 
סיוע לד' ישראל ב״ק (ע״ע) בהקמת דפוסו בירושלים בשנת 
1841 . חלק מתשובותיו נדפס בספרו "בגי בנימין" (ירושלים 
תרל״ו), ע״י בנו החורג ותלמידו ר׳ יעקב שאול אלישר. 
א. ל. סרומקין — א. רבלין, חולדות חכמי ירושלם, א׳—ד׳. 
(מסתח: בערכיהם), וזרס״ח/ץ: ס. ד. נאון. יהודי המזרח 
בא״י, ב׳ 444 — 453 , תרצ״ח < א. יערי, פנקס שליחותם של 
ר׳ יונה משה נ' ור׳ יונה סעדיה נ׳ (סיני, כ״ה), תש״ם; 
הנ״ל. שלוחי א״י. (מפתח בערכיהם), תשי״א 1 מ. בניהו, 
תשובה לד׳ בנימין מרדכי ב־ (סיני׳ כ״ד), וזש״ם: הנ״ל, רבי 
חיים יוסף דוד אזולאי. א׳—ב׳ (מפתח בערכיהם), תשי״ס. 

אב. ד. 

נבון, יוסף ( 1858 , ירושלים — 1934 , פאריס), מראשוני 
העוסקים בפיתוח א״י. בן למשפחה ספרדית פיר 
חסת בירושלים. בנעוריו למד בבי״ם תיכון במארסיי. בשובו 
לארץ עסק במסחר ובבנקאות, וסייע למתיישבי פתח־תקוה 
וראשון־לציון ברישום קרקעותיהם בספרי האחוזה. כן סייע 
לבנות שבונות לעולים עניים בירושלים ("בתי נבון"), 
ופירסם קריאה לאיחוד העדה הספרדית והעדה האשכנזית 
בירושלים לקהילה אחת. הוא הגה את הרעיון לבניית 
מסילות-ברזל בא״י ולהקמת נמל ביפו, וב 1888 השיג ב־ 
קושטא זיכיון לבנות את המסילה מירושלים ליפו: מחוסר 
אמצעים פכר את הזיכיון לחברה מיוחדת שיסד למטרה 
זו בצרפת. לאות הוקרה זכה בתואר הכבוד "ביי" מהממ¬ 
שלה. לאחר שנתרושש היגר לצרפת. ושם פגש את הרצל 
וסיפר לו על תכניותיו. פירטם זכרונות וחליפת מכתבים 
(בעיתונים שונים). 

מ. ד. גאון, יהודי המזרח בא״י, ב׳, 456-454 . תרצ״ח. 

נניונאיד (באכדית: 1 >;י 113 -ענ 1 ג!י 1 , היינו (האל] נבו 
מהולל ונשגב. אצל הסופדים הקלאסיים: -סלבא 
135 >!״). אחרון למלכי ממלכת בבל החדשה ( 539-556 
לפסה״נ). נ׳ היה בנם של נבו־בלטסו־אקבי, איש אצולה. ושל 
אדדגופי. כנראה ממוצא אשורי-ארמי, ששימשה עוד בחיי 
אשורבניפל (ע״ע) בפשרה רבה במקדש סין, אלוהי הירח, 
בחרן(ע״ע), וסתה ב 547 בזיקנה מופלגת בת 104 . בצעירותו 
שרת כשר בחצרות הפלכים נבוכדנאצר ] 1 (ע״ע) ונרגל־ 
שראצר ( 560 — 556 ). כשהוא בן 60 — 65 עלה למלוכה כתד 
צאה מקשר נגד לבשי פרדוך בן נרגל־שראצר. 

נ' היה אישיות חףגה בין פלכי בבל. מראשית מלכותו 
גילה נ׳ עניין רב בהגדת עתידות וניחוש ובעברה ההיסטורי 
של בבל. בניגוד למלכי בבל קודמיו קרא את כתב היתדות 
וכנראה אף חיבר חלק ניכר מכתובותיו. נ׳ התיה פולחנים 
עתיקים והעלה את פולחן סין פעל לפולחן שאר האלים, 
ובתוכם האל הראשי פרדוך (ע״ע בל). 

בשנת 3 למלכותו עזב את בבל, כבש את תימא בערב 
הצפונית ושהה שם 10 שנים. במשך כל אותה תקופה היה 
בנו בלשאצר מושל בפועל בבבל. בשובו הגביר נ׳ את 
חידושיו הפולחניים ושיקם את מקדש סין בחרן. במשך 



817 


נבונאיד — נכסים 


818 


17 שנות מלכותו החליף נ׳ פעמים אחדות את כהני־הראש 
במקדשי בבל המרכזיים, התערב בניהולם הכספי של המק¬ 
דשים. המעיט את הכנסותיהם וצימצם את הסויווליגיות של 
תושבי ערי־המקדש הגדולות ובראשן בבל וסיפר. מעשיו 
הקיצוניים עוררו התנגדות עזה וסללו דרך לשתוף פעולה 
בין כהני בבל לבין כורש מלך פרס. שכבש את בבל ללא 
קרב (ע״ע כורש. עמ׳ 706 ). לפי כסנופון (ע״ע) נהרג נ' 
עם הכיבוש הפרסי, אך לפי מסורת פחות מהימנה אצל 
ברוסום (ע״ע) התייחס אליו כורש בכבוד ומינה אותו 
כשליט ארץ קרמניה (ג 11111 זז 1 >;(). 

ה. תדמור, הרקע ההיסטורי להצהרת גורש (עז לדוד [ט־ 

דוד בו גוויון]), תשכיר. 

ח. ת. 

33 וק 31 ׳ וללימיר —׳ 01401 ( 31 ־ 14 זגומ 11 > 2 ר\ — (נר 1899 , 
פטרבורג), סופר רוסי־אמויקני, נ', בנו של עורך־ 

דין ידוע, עזב את רוסיה ב 1919 . הוא למד באוניברסיטת 
קיסבריד. לאחר מכן חי בברלין ( 1922 — 1937 ) ובפאריס 
( 1937 — 1940 ). ב 1940 התיישב באה״ב ובשנים 1948 — 1959 
שימש פרופסור לספרות באוניברסיטת קורנל. ב 1959 העתיק 
את מקום מושבו לשוויץ.— בשנות שהותו באירופה כתב נ , . 
בשפר, הרוסית, סיפורים, שירים ורומאנים. החתומים בפסו־ 
דונים סיריו. רומאנים ראשונים אלה ניתרגמו, בחלקם. 
מאוחר יותר, לאנגלית. רובם בידי נ׳ עצמו. — ספרו המפור¬ 
סם ביותר של נ׳ הוא הרומאן 1,01113 ( 1955 : עברית 1959 ), 
על יחסיו של גבר בשנות־העמידה אל גערה בת 12 ! ספר זה 
עורר ויכוחים סוערים: בעוד שבפי רבים וכה לכינוי "רומאן 
קלאסי מודרני". הושמץ לא פעם ככתיבה פורנוגראפיה גרי¬ 
דא. 8 ״ 11 > 03 !( 80 3 ס! ת 110 ב 1 נע״ 1 (״הזמנה לגרדום״). 1959 
(המקור הרוסי 1934/5 ), נכתב תהת מועקת "הפארסה הקד 
דרת וד,נתעבת״ — המשמרים הטוטאליטארייס. *״זז ־ 31 ? 
(״אש חיוורת״), 1962 — נוסך אור על החיים באמריקה, 
על גלות. על רקע אקארמי. ץז 13 א ( 1970 ), הוא תרגום לאנג¬ 
לית של הרומאן הרוסי "מאשנקה", שנ׳ כתבו ב 1925 . 

האדם בעל הרוה היוצרת, המוצא עצמו מבודד וחריג 
בחברה, הוא מן הנושאים החוזרים ונשנים ביצירתו של נ׳. 
אין לו ענייו בהטפה ובאינדוקמרינאציה; הוא נתון בעיקר 
להסתכלות ולאבחנה, הסאטירה והפארודיה, כמו-כן הזיקה 
לאי-מוסכמות, מהוות יסודות חשובים בחיבוריו. נ׳ הוא אחד 
הסופרים המקוריים בשפה האנגלית, אמן הפרוזה, אשר 
להבנת יצירתו נדרש עיון מעמיק. 

נ , ד,ירבה לתרגם, עבודתו החשובה ביותר בתחום זה הוא 
התרגום לאנגלית של ״יבמי אוניגיף ( 1964 ) מאת פושקין, 
ב 4 כרכים, הכוללים הערות ופירושים. הוא כתב גם סיפורים 
קצרים, מסות, שירים, מחזות, מחקר על גוגול ( 1944 ), זכרו־ 
נות. הלק ניכר מזמנו מקדיש נ׳ לחקר הפרפרים. 

; 1967 ,^•/ 0 '׳)? 111$ 14 * 0 1 * 1140 ? 741 .׳\ 2 י (. 1 מ) 0 ( 0011 ( 1 . 5 .״ 1 
. 0 -.ז 5 ,!סקין* . 4 , ; 1967 , 1471 171 ?>/*£ 141$ : 7 \ , 1 ) 01 ]? 

. 1970 ,.ל? ,(.* 04 ) חגזס״יסא 
מ. 

נ 3 םים, אצל פתולמיום. סטראבון, דיודורוס ססיקיליה, 
יוסף בן מתתיהו (קדה״י ספרים י״ג־־י״ו; מלה״י 
א׳, י״ד) ואחרים — 1408010101 , שמעם וממלכה שנתקיימה 
בחבלים שונים של א״י. עבר הירדן המזרחי וסוריה. שם 
הארץ •י ח׳!ףז 14080 (רומית: £731121203 ) ובכתובות הנבטיות: 
נבטו. ד,נ׳ לא הותירו מקורות בכתב על תולדותיהם וגם 



אורדד, ט; וזתק־פה הנכטיח הסאוהרת. מפזיטיח 


האפיגראפיה הנבטית משקפת מעט בלבד מקורותיהם. 
ידיעותינו שאובות ממקורות יווניים ולאטיניים, שרובם מן 
המאות ד, 1 לפסה״נ — ה 1 לסח״נ ומיעוטם מסוף המאה ה 4 
לפסה״נ, ומהממצא הארכאולוגי בשרידי ישוביהם. לפי המ¬ 
קורות שבכתב — חד הם "ערבים נ׳" (יוסף) ו״ערבים" 
המכונים די (דיודורוס ופלוטרכוס). אף הערבים הנזכרים 
בתלמוד הם ד. ההשערה בדבר זיהוי חד עם בני נביות בכלר 
ישמעאל (בר׳ כה. יג! לו, ג! יש׳ ם, ז), ועם ה- 2-3 ל־ 1 ־ 19 
11 ־ 3 ־ 3 הנזכרים במקורות אשוריים מהמאה הד לפסה״נ מו¬ 
טלת בספק רב. בעיקר בשל הכתיב השונה. הזיקה לערבים 
מוכחת מאוצר השמות הפרטיים ושמות האלים, ומרמזים 
מעטים בדקדוק הנבטי־ארמי, כגון: היידוע "אל" וסיומת 
הרבים "ו". לשון הכתובות—שאינן קדומות למחצית הרא¬ 
שונה של המאה ר, 2 לפסה״נ — היא ארמית, וכנראה אימצו 
הד את הארמית בשלב מאוחר של תולדותיהם. 

חד בפטרה. הידיעה הראשונה (אצל דיודורוס) על 
נ׳ מצפון למפרץ אילת קשורה בחדירת חיל בראשות אתניוס, 
שר צבא דמטריוס — לאחר מפלתו בעזה בשנת 313 לפסה״נ 
(ע״ע ארץ־ישראל, ענד 331 ) - אל מבצרי הסלע של הד, 
שאולי הוא מקום פטרה לעתיד. במסע שני שנוהל בירי 
דמטריום עצמו נפטרו הד בתשלום כספי. על מציאותם 
שם במאה ה 3 לפסה״נ מעידים שרידי בניה בפטרה וכן כלי 
חרם ומטבעות מן המאות ה 3 — 4 שנמצאו בפטרה, בעברת 
ובנצנה, אף שהממצא הוא הלניסטי מובהק! ואילו אפיו 
המגוון ומוצאו מרחבי מזרח הים התיכון — מצרים, ערי 
החוף בא״י ופניקיה, סוריה ואיי הים האגאי — הם עדות 
לעיסוקם בסחר־אורחות. כיבושי אלכסנדר סייעו להתעצ־ 
מותו של סחר זה במרקחות, בבשמים ובצמחי-מרפא, והוא 
הביא לד עושר רב. הד הקימו נקודות חניה ומשמר לאורך 



819 


נבטים 


820 


הנתיבים הארוכים מערב לעבה״י ולדרום א״י (אלו שבעבדת 
ובנצנה הן מראשית הסאה ה 4 לפסה״נ), ונאמר עליהם 
ששיירותיהם הגיעו עד לעזה. לאהר זמן השתרעה ארץ 
ד.נ׳ — כמסופר — עד למפרץ אילת. ישובים נ' הוקמו 
בסיני ובאיי המפרץ, והנ' עסקו כנראה גם בשוד ימי במפרץ 
ים סוף, חה הביא לפעולות־נגד מצד שליטי אלכסנדריה. 

קורות חני במשך המאה ה 3 והמחצית הראשונה של 
המאה ה 2 לפסה״נ אינן ידועות כל צרכן. ם׳ חשמו״ב (ה׳, ח׳) 
מספר על טירן בשם הרתת (,,הזי), בשנת 169 לפסה״נ, 
שאצלו ביקש מקלט הכה״ג יסוך (ע״ע). אולם מכאן ואילך 
ידועים שמות המלכים הנבטיים במידה רבה של ודאות. ואלו 
הם: 


הדחת 1 

מלכו [זן 

הרתח זז, הדזסימוס 
עבדה 1 
רבאל 1 

חרחח 111 פילהלנוס 
עבדת 11 
מלכו 1 

עבדת 1 ז ז (.האל") 
הרתת עו "דחם עמה" 
מלכו 11 

רבאל 11 "די אחיי ושיזב עמה" 


169 לפסה־נ .׳בקיריב) 
144/5 י !ז] 

110 — 96 " 

96 — 87 " 

87 " 

87 — 62 ׳ 

62 — 47 ׳ 

47 — 30 " 

30 — 9 " 

9 — 40 לסוז־נ 

40 — 70 ' 

70 — 106 " 


ביפי יסון היה המגע הראשון בין הנ׳ ליהודים, 
והיחסים נתהדקו עם עליית בית חשמונאי, נוכח איום היוו¬ 
נים. בעת הפרד ביהודה כבר החלו ד,נ׳ מרחיבים את גבולו¬ 
תיהם במואב, וסידבא היתה בידם כאשר נפלטו לשם 
החשמונאים. במאבק שבין הממלכות ההלניסטיות במזרח 
נזכרים המלך "זבדיאל הערבי" (חשפ״א י״א, י״ו) או 
"זבילוס פלך הערבים" (יוסף) וסלכאל (חשפ״א י״א, כ״ט) 
או מלכו הערבי (יוסף; 145 לפסה״נ בקירוב), אך אין ידועה 
מידת קירבתם לנ , . במחצית הראשונה של המאה ה 2 התבססו 
שבטי הג/ הנודדים למחצה, בדרום עבה״י ובנגב, וכבר 
בימי הרתת 1 החלה התפשטות ד,נ׳ צפונה, אל ארצות המזרע. 
התפשטות זו נמשכה במקביל להתפשסות יהודה תחת שלטון 
יוחנן הורקנום ואלכסנדר ינאי, וההתנגשות בין הממלכות 
היתה לבלתי־נמנעת. הרתת זז המכונה לראשונה .,מלך הער¬ 
בים" פשט. למן 110 לפסה״נ, על הממלכות ההלניסטיות. 
ב 96 הבטיח את עזרתו לעזה, במלחמתה באלכסנדר ינאי, 
אך איחר. באותה שנה הומלך בפטרה עבדת 1 . ובימיו פרצה 
המלחמה הגלויה עם היהודים. כתוצאה ממלחמה זו כבש 
אלכסנדר ינאי 12 ערים, מרביתן במואב — ואלו הוחזרו 
אה״ב לד בידי הורקנום. שתים מהן. סז>ט 0 .ג*־ ו-־ 1 ) 36 |ט;)ג!-, 
אולי חלוצה ועבדת, היו חיוניות לסחר הנבטי. אין כל עדות 
ליישוב שם בסאה ה 2 ומרבית ה 1 לפסה״נ, ואפשר שזו 
עדות לכיבושי ינאי בנגב. בשנים 90 — 93 לערך נוצח ינאי 
בידי עבדת 1 ליד גדר בגלעד. ובכך נבלמה התפשטות יהודה 
ממזרח לירדן ונפתחה הדרך לכיבושים נבטיים חדשים בד¬ 
רום סוריה ובחורו• רבאל 1 מלך ופן קצר ביותר, ואפשר 
שהוא ה״סלך הערבי״ שלחם באנטיוכוס ^^ x והרגו (ע״ע 
ארץ־ישראל. עם' 350 ). יש סבורים. ש״המלך הערבי" שניצח 
את אנטיוכוס היה חרתת 111 שהרחיב את ממלכתו בצפון 
ומילא תפקיד מכריע במגע הראשון שבין הב׳ לבין התרבות 
העירונית ההלניסטית. מתחילה שלט בחורן ובדרום סוריה, 
וב 85 הזפינוהו תושבי דמשק לכבוש את עירם מידי תלמי 
שליטם. דמשק היתה בידי ד.נ׳ זמן מועט, אך לכיבושה 


היתה השפעה מרחיקת-לכת על אמנות ד,נ׳ (ר׳ להלן). 
חרתת 111 היה המלך הנבטי הראשון שטבע — בדמשק — 
מטבעות, שבהן ניכרת השפעה הלניסטית בעיטור ובכתובת. 

במאבק על ירושתה של שלומציון המלכה ( 65 לפסה״ג) 
התערב הרתת 111 לטובת הורקנוס, במלחמתו באריסטובולוס. 
בפקודת סקאורום, שר צבא פומפיוס, הסתלק הצבא הנבטי 
מיהודה. ובנסיגתו נחל מפלה מידי אריסטובולוס. לאתר כי¬ 
בוש ירושלים יצא סקאורוס למסע על פטרה ( 62 ), בזז את 
סביבותיה. אולם נעצר מול ביצוריה הטבעיים, ונסוג — 
בתיווכו של אנטיפטר (ע״ע אנטיפטר 11 , עמי 487 ) — תמו¬ 
רת דמי-ענשין. בכך קנו הד את חירותם ליותר מ 150 שנה. 
הממלכה יהד היתה. כנראה, ממלכה רומית־ואסאלית לכל דבר. 
עבדת 11 הומלך ב 62 לפסה־נ, ומסתבר ביותר על פי מטבעות 
שטבע, כי מלך עד לשנת 47 . בימיו עלה, כנראה. גביניוס על 
הד. הסתבכותו של מלכו 1 בהגשת עזרה לפרתים עלתה לו 
בתשלום דמי ענשין לונטידיוס (ע״ע א״י. עם׳ 357/8 ), וכא¬ 
שר בא אנטוניוס למצרים, נטל מהד את החבלים הגובלים 
בים המלח ונתנם לקלאופטרה. ב 32 ניהל הורדוס מלחמה 
קשה עם הד, שבסופה הוכרעו (ע״ע א״י, עם׳ 363 ). דמותו 
של עבדת 111 . יפה הגוף וחסד האונים, ניטשטשה ע״י 
האפוטרופוס שלו, סילייוס (שולי), שניהל למעשה את 
ענייני הממלכה. נסיונו של סילייוס לשאת את שלומית, 
אחות הורדוס, לא הצליח. אוגוסטום העניק להורדום את 
השליטה על הבשן. הטרכונה. החורן והגולן. שחלקם היו 
בהשפעה נבטית. הידיעות על התפתחות הסחר הנבטי בת¬ 
קופה זו הניעו את אוגוסטוס לארגן — בשנת 25 — מסע 
גדול לכיבוש נתיבי הארחות בערב, בהשתתפות 10,000 חיי¬ 
לים רומים, 1,000 גמלים נבטיים ו 500 קשתים מיהודה. מורה 
דרך לחיל היה סילייוס, וברצונו לנקום ברומאים הוליד את 
החיל בדרכים עקלקלות וגרם לנסיגתו המהירה, תוך אבדות 
בנפש. לאחר זמן הוצא סילייוס להורג בפקודת אוגוסטוס. 
לפי סטרבון נשתרעה אז ממלכת חד בדרום עד אגרה. בזמן 
ששהה הורדום ברומא נתמרד עליו הטרכון, בסיועו של 
סיליום, וע״כ עלה הורדוס למלחמה על הד והביסם. בשנת 9 
שהו ברומא משלחות שבי הצדדים. ואז הורעל עבדת, כנראה, 
בידי שליחי סילייום. לפי מסורת אחת נקבר המלך בעבדת 
ונהפך לאל. בימי הרתת ׳\ז, איניאם בשמו המקורי, הגיעה 
הפריחה הכלכלית והאמנותית בממלכת הני לשיאה, ועם קץ 
שלטונו של הורדוס תמה בהדרגה גם המתיחות בין יהודה 
לממלכת הד. בסוף מלכותו שילח הרתת את אשתו, בתו של 
ד,ורדום אנטיפס (ע״ע), כדי לשאת את הרודיאה תחתיה. 
סכסוכים משפחתיים וסכסוכי גבול בקשר לגמלא שבגולן 
גררו את חרתת למלחמה עם הורדוס אנטיפם, שבה נוצח. 
באותה עת ( 39 לסד,"נ בקירוב), שעה שברח פאולוס מדמשק. 
היתד, העיר נתונה בשלטון אתנרך ששלט בשמו של הרתת 
(אל הקורינתיים יא. 32 ). שהוא, כנראה, הרתת ^ 1 • כתובות 
נבטיות רבות, למן החורן בצפון ועד לאל-חדר בדרום, מש¬ 
תייכות לתקופה זו. בא״י נתגלו כתובות של הרתת י\ 1 
בעבדת, ואחרות באיים האגאיים ובאיטליה. רוב מטבעות הד 
הידועות הן סטביעתו, ומהן מסתבר כי תחילה מלכה לצדו 
המלכה חלדו, ואודכ — שקילת. על מלכו 11 מעסות הידיעות 
החיצוניות. בראשית מלכותו אבדה דמשק. ב 67 השתתפו נ׳ 
במצור אספסיינוס על ירושלים. כתובות מימיו נתגלו בחורן, 
במרכז הממלכה ובאל־הדר. וכן נמצאו מטבעות אחדות. 






821 


נבטים 


822 


בימיו גילה היפלום (ע״ע) את דרך הים הקצרה ממצרים 
להודו, ומכוחה נתבטלה חשיבותם של נתיבי הארחות, דבר 
שחרץ את גורל ממלכת חני. נראה, שבימי מלבו 11 פשטו 
שבטים ערביים מערב אל דרום עבר הירדן המזרחי והנגב, 
והחריבו את היישובים והתחנות בנגב. רק באמצע ימי מל¬ 
כותו של רבאל נתאוששה ממלכת הנ , . דברי ימי רבאל 11 
וממלכתו סתומים והם נזכרים רק בכתובות ובמטבעות,• מהן 
מסתבר, כי בימיו עדיין ישבו נ׳ בהורן, באיזור אל־חג׳ר 
ואף בנגב המרכזי. תוארו "די אחיי ושיזב עמה" (המחייה 
והמושיע לעמו), מצוי בכתובות מן השנה ה 18 למלכותו 
( 88 ). בעבדת נתגלו 6 מזבחות־נטך גדולים, ועליהם כתובות 
מן השנים 88 ־ 89 , הנושאות את התואר הנ״ל והעוסקות 
בבניית סכרים לצרכי הקלאות; ומסתבר כי התואר קשור 
בסיגול שיטות אגירת מים: משאבד לני בסיסם הכלכלי, 
החלו לפתח את החקלאות בנגב הנבטי, ונראה שלרבאל 
היה תפקיד מכריע בכך. ב 106 הפך טראיאנוס את ארץ חנ ׳ 
ל״פרובינקיה ערביה", סלל דרך חדשה ממפרץ אילת לבצרה 
ולדמשק והסדרים שהונהגו על ידיו הביאו גיאות כלכלית 
בממלכה. פטרה היתד, בירת הפרובינקיה, ולאחר ביקורו של 
הדריאנום שם ( 131 ) הוסב שסה לסגולת 1 ז,״ 0 ;נן 8 *•. נבנו 
בה היכלות הדשים, רחוב עמודים, תיאטרון ואף מרבית 
הקברים המפוארים נחצבו אז; אולם תפקידה כמרכז מסחרי 
הלך ונתמעט, עד שבתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה 
הביזנטית בטלה חשיבותה. מתקופה זו נותרו בה כתובות 
נבטיות מועטות, ואלו נעלמות לגמרי לאחר סוף המאה ה 3 . 

תהומי ממלכת הב׳ אינם ידועים לנו במדויק. 
מאמציהם של הנ ׳ לשלוט בשטחים הגדולים שבהם עברו נתי¬ 
בי הסחר הארוכים נסתייעו בצבא מאורגן וגדול, שהיה 
מבוסס בעיקרו על יחידות גמלים; עדויות רבות לקיומו 
מצויות למן אמצע המאה ה 1 ' לפטה״ג. בכתובות־קבר רבות, 
בעיקר באיזורי הגבול של הממלכה, נזכרים מפקדי צבא 
לדרגותיהם, האיזור העיקרי שבו ישבו נ׳ בצפיפות גדולה 
יחסית במאות הראשונות לפסה,"נ היתד, פטרה הבירה, ואדום 
(ע״ע [כרך מילואים]). בראשית המאה ה 1 לפסה״ג כבשו 
ד,נ׳ חלק ניכר מסואב. גם חלקים ניכרים מן התורן והטרכונה 
נשתייכו אליהם, ובמשך תקופות קצרות אחדות — אף החזי¬ 
קו בדמשק. נראה, כי הקשר בין שני חלקי הממלכה היה דרך 
ואדי טירחאן, שבעבד,"י המזרחי. מסתבר ששליטתם בצפון 
היתר, כלכלית־פדינית — בידי סוחרים ופקידים בלבד; ועדיין 
לא במצאה כל עדות שהצבא הנבטי ישב שם בקביעות, 
השרידים הנבטיים בצפת הם, בעיקר, שרידי היכלות ומעט 
קברים. בדרום נכבשה רצועה צרה וארוכה, הידועה בשם 
דרב אל-חג׳, והמרכז החשוב היתד. אגרה, כ 500 ק״ם דרומית- 
מזרחית לפטרה. בין פטרה לאגרה היתד, רשת תחנות, שב־ 
מקצתן נתגלו שרידים. מדרום לאגרה הגיעו ד,נ׳ לחריבה 
בלבד. הנמלים החשובים היו במרחק של יותר מ 200 ק״מ 
של חוף ים־סוף, בלוקי קומי ובאגדה שמצפון לח. נראה, 
שכבר מסוף המאה ה 1 לסה״ג נסוגו ד,נ׳ מחלק זה של ממלכ¬ 
תם. התפשטות הנ׳ לנגב ימיה כימי נדידתם אל חלק( הדרומי 
של עבד,"י המזרחי. הממצא הארכאולוגי מלמד, שכבר ברא¬ 
שית המאה ה 3 לפסה״ג שלטו שם הנ׳ 1 אפשר שבתחילה — 
רק ברצועה צרה לאורך הדרך פטרה-עבדת־ניצנה־עזה! אולם 
בטוף המאה ה 1 לפטה״נ, ישבו באיזורי הערבה והנגב חתי¬ 
כת. החומר האפיגראפי והקראמי העשיר ביותר של עבדת 



כתובת גכטיח על רופז סזכח־נכן־. עבדת, 98 לספר,"נ 


מלמד, כי הנ ׳ שלטו בה במשך כל המאה ה 3 לפסה״נ, ואפ¬ 
שר — עד ימי אלכסנדר ינאי. יישובם שם נתחדש בטוף 
המאה ה 1 לפטה״נ; נבנו אקרופוליס מבוצר, מקדש ומחנה 
צבא, ונתפתחה בעיר תעשיית כלי חרם מיוחדים במינם. 
יישוב זה נדלדל בימי מלכו 11 ונתחדש בימי רבאל 11 ; 
עיסוקם העיקרי של התושבים היה אז בחקלאות. 

הלשון, הדת והאמנות. לא נודעה לשון ר.נ׳ 
שעה שנדדו לאדום. בארמית החלו להשתמש בתקופה מאוח¬ 
רת למדי, וניכרים אצלם עקבות רבים למקור ערבי. הנ׳ שאלו 
מונחים ושמות מן היוונית והרומית, בייחוד מונחי ארגת 
המדינה והצבא. ידיעותינו על דת הג׳ מצטמצמת לידיעת 
שמות אליהם. האל הראשי הוא דושרא, שמקורו באדום, 
והוא פטרונם של המלד ושל ערים נבטיות אחדות. בכתובות 
אחדות דושרא הוא אערא. אך יש רואים בו אלוהות שניה 
במקורה. טטראבון מספר שחג׳ עבדו לשמש. וע״ב יש רואים 
בדושרא אל השמש. סמלו — גומחה ובה חצובה אסטלה. 
שראשה מחודד או מעוגל. שכמותה מצויות הרבה בקרבת 
הקברים בפטרה ואל־חג׳ר, בסיני ובבורות המים בנגב המר¬ 
כזי. לצדו מצויה אלה, המתוארת בכתובות כ״אם אלד,יא" 
(אם האלים), או כ״אלהתא ובתא״ (האלה הגדולה)! אף 
היא פצחה בפנתאון הערבי הקדום, וו,נ׳ זיהו אותה גם עם 
עתרעתה. ידועים שמותיהם של אלים נוספים, שרובם ערבים. 
עפ״י כמה מקורות היו עובדים הני גם למלכם עבדת — 
כנראה ה 111 — אחרי מותו. לפי םטראבון היו ד,נ׳ מזבחים 
ומקטרים על גגות בתיהם. אפשר שהיו מקריבים מהחיה 
ומהעוף על הבמות שנמצאו בראשי ההרים, בייחוד בפטרה 
וסביבתה. נתגלו מובחות נסך גדולים גם בעבדת ובנגב 
המרכזי. צלמיות חרס ופסילי הברונזה הרבים שנמצאו 
בפטרה ובעבדת מלמדים, שהיו פעלים שם מנחה לאלים; 
ונזכרו שם גם כוהנים. 

הנ ׳ הגיעו לשכלול רב בבניה ובפיסול, כפי עדות המונו¬ 
מנטים המפוארים שנבנו לפחות עד ראשית המאה ה 2 , חרו¬ 
תות של אומנים נמצאו בעיי ההיכל הנבטי בא־רם, פצפון־ 
מזרח לעקבה. כתובות־קבר מלמדות על משפחות אומנים, 
שמקצועם הונחל מאב לבן. לא נתגלו שרידי בניה נבטית 
מלפני אמצע המאה ה 1 לפטר,"נ. היכלות בעל־שסין ודושרא 
ששרדו בשיע ובמקומות אחרים, ושרידי ההיכל בעבדת, רומ¬ 
זים לטיגנון בניה עצמאי, אך בעל שרשים עמוקים בטיגנון 
התקופה. הסממנים המקוריים ניכרים בתכנית ההיכל וב¬ 
פרטים בעיבוד האבן. להיכל ד,נ׳ — חצר נרחבת ובה 3 סטוי 





823 


נבטים — נביטה 


824 



כ 5 ים גנטיים מצוירים סן התקופה הגנטית התיכמה. פנמית 

עמודים. בחלקה הפנימי ניצב ההיכל עצמו, מבנה מרובע בעל 
3 פתחים בחזיתו. במרכזו עמד הדביר המרובע הקטן. לתכ¬ 
נית זו אין מקבילה באיזורי סוריה וא״י. המקבילות הפרסיות 
קדומות הרבה יותר, ואין להניח, שחג׳ למדו מהם. בניית 
ההיכלות בחורן ועיטורם בבזלת קשה — החלה בסוף ימי 
עבדת 111 . אולם מרביתם הוקמו בימי הרתת 1¥ . עיטורם — 
רצועת שריגי צמחים! בא־רם צוירו על קירות ההיכל דגמים 
הנדסיים מרובי־גוונים. גם סיתות פני האבן,בקוים אלכסוניים 
ורצופים, אין לו מקביל. מקורה של צורת סיתות זו, כנראה, 
בחציבת בורותיהם, למען ייאחז הטיט בפני הסלע. מקובלת 
היתה על תנ ׳ הבניה באבנים קטנות. ולעתים התקינו שוליים 
באמצעיתן של אבנים גדולות, כדי שייראו קטנות. סממן 
עצמאי אחר הוא הכותרת הנבטית הטיפוסית: חלקה ובלא 
עיטור. סרט לשתי קרניים קצרות בקצוות העליונים וזיז 
בולט באמצע ראשה. סוג הבניה שבו גילו הג׳ את מלוא 
יכולתם הוא חציבת הקברים, ויש לשייך את חציבת הקברים 
יותר לפיסול מאשר לאדריכלות. מאות קברים חצובים בסלע 
נתגלו בפטרה ועשרות באל־חג׳ר. חזיתות הקברים בולטות 
כדי שליש או מחצית מעל פני הסלע, ואולם הקבורה היתה 
בסלע עצמו. מרחוק נראה שדה הקברות כעיר בנויה במדרון 
של הר. אפשר להבחין בהם 6 טיפוסים; א) קברי פילון: 
בצורת מגדל. בדומה למגדלים הניצבים לצד שערי היכלות 
במצרים (מכאן כינוים). בראש הקבר מצויות 5 — 8 שינות. 
בבראש חומה, והפתחים חסרי עיטור או מעוטרים בפשטות; 
ב) קברי דרגות: שונים מקודמיהם בכך. שבמקום השינות יש 
להם שתי דרגות גדולות. המשמשות כעיטור החלק העליון 


של החזית; ג) קברי פרוטו חג׳ר: בחזיתם נוספו שתי אומנות 
אוחזות גדולות בפינות החזית ובראשו כותרות נבטיות טיפר 
סיות. האומנות נושאות מערכת קורות, ומעליה כרכוב קעור 
גדול (קערור מצרי). מעל לכרכוב ניצבות הדרגות, כמו 
בטיפוס (ב). עיטורי הפתח מורכבים יותר: ד) קברי חג׳ר: 
נוספה רצועה רחבה בין מערכת הקורות והכרכוב הקעור, 
והיא מגביהה את החזית. טיפוס זה מעוטר ביתר הידור 
מקודמיו; ה) קברי קשת: כמה עשרות קברים בפטרה, שה¬ 
חלק עליון של חזיתם עשוי בדמות הקשת הרומית העגולה 
למחצה. בתוך הקשת מצוי עיטור; ו) קברי המקדש הרומי 
הם המונומנטים המפוארים ביותר שנוצרו בפטרה, והמשמ¬ 
שים לה סימן היכר. מרבית החזיתות עשויות כבסקדש רומי, 
ויש בהן 2 — 4 עמודים בעלי כותרות נבטיות טיפוסיות. 

קברים מועטים ביותר בפטרה נושאים כתובות, ותאריכי 
הטיפוסים שנויים במחלוקת. כתובות סתוארכות רבות ביותר 
נשתמרו באל־חג׳ר, אבל נעדרים בה כליל שני הטיפוסים ה, ו. 
חציבת הקברים באל־חג׳ר החלה בסוף המאה ה 1 לפסה״נ, 
ונסתיימה ב 75 לסה״נ בקירוב, וע״כ אין כל התפתחות הד¬ 
רגתית בין הטיפוסים: ואף אם נתקיימה — בסשוער — הת¬ 
פתחות הדרגתית כזאת, לא קדמה, כנראה, לימי הרתת 11 . 
נראה שלימי הרתת 111 , עבדת 11 ומלכו 1 שייכים טיפוסי 
הפילון והדרגות, ולימי עבדת 111 יש לייחס את טיפוסי פרו־ 
טו־חג׳ר וחג׳ר, שהגיעו לשיא פארם בימי הרתת ׳\ 1 . לא 
נודע מניו שאבו האמנים חנ׳ את ההשראה לעיטור הקברים. 

לקדרות הנבטית ייחוד פשלה בקדרות ההלניסטית־רומית. 
בעיטור ובדקות היתרה של הכלים. חנ ׳ יצרו טיפוסים רבים 
של כלי חרס, ובייחוד נשתבחו בכלי הבישול והאכילה שעובי 
דפנותיהם אינו עולה על 1 — 3 מ״מ. עיטורם צמחי מסוגנן, 
החרס חום־אדמדם, והכלים מצוירים בצבעים קרובים לצבע 
החרס עצמו. לציור 2 סיגנונות עיקריים: א) רשת דקיקה 
של קווים ועליה באות תימורות גדולות ודגמים כיריב! 
ב) עיטור בזרים, ענפים ובדי. עד לגילויו של בית היוצר 
הנבטי בעבדת לא נודע זמן ייצורם, ועתה מסתבר שהייצור 
של כלים אלה, הבולטים בייחודם, לא החל לפני ימי חרתת 
117 , זמן השגשוג הנבטי. ייצורם נמשך בעבדת ער לאמצע 
המאה ה 1 לסה״ג, אולם אפשר שבפטרה נמשך השימוש בכ¬ 
לים אלה זמן־מד, לאחר מכן. וע״ע חלוצה; ממשית; עבדת 1 
פטרה, שבטה. ור׳ תם׳, כרך ו׳, עמי 353 — 358 ; 373 . 
א, שליט, על כיבושי אלכסנדר ינאי בסואבזא״י, א׳), תשי״א; 

א. נגב, תולדות ממלכת הנ-ןסדע, נרד ט■, סם׳ 6 ), 1965 ! נ. 
רוטנברג, צפונות נגב (מפתח: בערכו), 1967 . . 1 1 

. 17 1 ל ; 1822 ,/)״ 1.3 ? 1101 1/11 0111 11 , 31 ׳,, 7,3 ,) 1 ) 531 

..? ,£ ; 1835 , , 4 [) ,'׳ב ! 11 ■וון; 101,0 ( 5/1 .)ז).וה),: 033 

, 1410/1111 1-0111111111 ? 1 ' 1 ( 1 ,!)[;!,)זפפצגנססל! ווס׳ז . 4 . - 0 ) 2,7111:10 
1 14 ,.עי. 1/1 011 ? , 4/3 01 !וו 71,01 .׳,,״״'.י. , 1 ) 311 ) 17113 .א ; 1904 , 1 
■ 111 ? 511111 [ 11111 111-11 ? ,חבזז)| 03 . 3 > ; 1904 ,( 111 ,:)תש) צ 
. 4 ־, 1912 , £111 , 0110007 ?- 11111 ? 1111 ( 5 ,. 18 ; 1908 111111£111111111 
1110311, 11 ) 030 .( ; 1929-30 , 1-11 ,.' 4 10 11 1110 ? ,זשזש 1 זו 1 זז 3 א 
111 ? , 10 ו 1 ?- 5110 , 3 > 1 ש 11 ) 5 ז 140 , 4 4 . 0 ; 1930-1932 ,ח , 1 ,.׳ 4 
.( 1 ־ 4 , 1 ) 151 ) 1938 ,(צ 1 ־ 11 ע , 31740 )) ,.א 011:11 ■ £801 / 0 ! 001 ? 
־ 050 ) 1411101 נמס׳,( 11001  ( 13 ) 

א. נג. 

נביטה, בבוטאניקה, בפיסיולוגיה של ההתפתחות — תהליך 
רב־שלבים בצמחים עילאיים המביא לחידוש צמיחתו 
של העובר הרדום, ויציאתו מתוך הזרע (ע״ע) בצורת נבט. 
ד.נ׳ כצמיתה היא אחת מסימני הוזכר לחייו של הצמח וע״ע 
חיים. עם׳ 360 — 361 . במובן הרחב, המונח מתייחס למספר 




825 


נבימד 


826 



דרנות ׳" 1 נ;ת ט? נביטת ישעועית־הגנד. 


תהליבים נוספים: נביטת נבגי חידקים, פטריות ושרבים 
וגרגירי אבקה. 

צורות הנ׳ 1 ברוב הזרעים השינוי הראשון הנראה לעין 
הוא תפיהה בתוצאה מקליטת מים מוגברת. קליפת הזרעים 
נבקעת מן התפיחה, הנשימה נעשית מוגברת ואנרגיה רבה 
הופכת לזמינה באותם החלקים שבהם מתקיימת צמיהה פעילה 
(נצרון ושרשון וחותלת בדגניים). צמיחה זאת יש שהיא 
באה בעקבות התארכות התאים בלבד (חחותלת בגרגירי 
חדגניים). במקרים אחרים היא תוצאה של חלוקת תאים 
והתארכותם (השרשון בזרעי חסה). ברוב המקרים חאיבר 
הראשון המתארך הוא השרשון הפורץ החוצה מתוך הזרעים. 
יש מקרים שבהם ד,נ׳ מתחילה בהתארכות תת־הפסיג הדוחף 



פסיווית את השרשון. לדוגמה זרעי מלחית. ונקשר באמצעות 
היונקות לגרגירי הקרקע; היונקות מתחילות לינוק מים 
מהקרקע. בכמה מיני זרעים (קיקיון. שעועית הגינה) התת- 
פסיג מתארך מאוד ולעיתים עד כדי יצירת קשת; לאחר מכן 
מתיישר ומרים אתו את הפסיגים ואת הנצרון מעל פני 
הקרקע. צורת נ' זו נקראת על־אדמתית ( 8 נ 01 ־ 1 8 ק ־ ). במיני 
נ' אחרים (אפונה, תירם) הפסיגים נשארים תמיד מתחת 
לפני הקרקע, העל־פסיג ( 1 ץ]מ> 1 ת:>) מתארך ופורץ מעל 
הקרקע. צורת נ' זו חיא תת־אדמתית ($ע £0 אססץ 11 ). לאחד 
מכן מופיעים העלים הראשונים. עם הופעתם נהיה הצמח 
עצמאי. 

חיוניות הזרע: בהגיע הזרע לסביבה בעלת תנאים 
מתאימים חוא נובט. זרעי צמחים רבים חייבים להגיע 
לסביבה מתאימה בזמן קצר ביותר מאחר שחיוניותם מוגבלת. 
זרע הערבה חי ימים מספר לאחר השתחררותו מצמח-האם. 
נביטת זרעי רוב הירקות טובה יותר אם הם נזרעים תוך שנה 
מהבשלתם, אף שחיוניותם נשמרת לתקופה של 3 — 4 שנים, 
אעפ״ב כמה זרעים, כמו כרוב שחור וחומעה מסולסלת, 
שומרים על חיוניותם לתקופה ארוכה (עד 20 — 50 שנה). 


יש נתונים המוכיחים, שזר¬ 
עי הלוטוס האסייתי נבטו 
לאחר תרדמה של כ 800 — 
1,000 שנח. תנאים מסוימים 
מסייעים לשמירת חיוניותם 
של זרעים. כגון קליפת זרע 
עבד, ובלתי חדירה לחמצן 
(לכיד) או למים (פרפר- 
ניים), המונעת מעברם של 
שני המרים אלה, הנחוצים 
לני. 

זרעים רבים אינם נובטים 
גם אם הם מועברים לתנאים 
טובים לנ׳. למצב זה קוראים 
בהשאלה "תרדמה". בכל 
זאת הם שומרים על חיוניו¬ 
תם ואפשר להביאם לידי נ׳ 
ע״י צורות שונות של טיפול. בכמה זרעים (מילה. כלנית) ה¬ 
תרדמה חיא תכונה של העובר חבלתי מפותח. התפתחות 
העובר במקרים אלה אמית מאוד עד לפריצתו את קליפת 
הזרע. לעתים זרעים בתרדמה זקוקים לתקופה נוספת של 
הבשלה — מחורף אחד עד כמה שנים 

(ורדניים). ניתן לקצר תקופה זו אם שומרים אותם במקום 
קר ולח ע״י הטמנתם בנסורת או באדמה ("הכמנה׳־). 

תנאי ה נ׳: אחרי שתרדמת הזרע נשברת, דרושים 
תנאים מתאימים להמשך תהליכי הנ ׳ . תנאים אלו הם כמות 
מים מספקת, טטפראטורה מתאימה, הרכב גאזים 
מתאים. ובכמה מקרים, תאורה. הזרעים מכילים כמות 
קטנה ביותר של מים וזאת אחת הסיבות ליכולת הקיום 
שלהם בתנאים קיצוניים של קוד ויובש. כדי שינבטו, עליהם 
לקלוט כמות מים מספקת ולתפוח. המים הזמינים נספחים 
אל החמרים הקולואידליים המצויים בזרע, ובמיוחד אל 
החלבונים. תהליך זה הוא תהליך פיסיקאלי של פיעפוע 
דרך קליפת הזרע. תפיחת החומר הקולואידלי מביאה לידי 
יצירת לחצים ניכרים, הקרויים לחצי חתפיחה. לחצים אלה 
עשויים להגיע לערכים של מאות אטמוספירות. לחץ התפיחה 
גורם לבקיעת קליפת הזרע ובמידת־מה מביא ליצירת מרחב 
צמיחה לנבט בקרקע. המים שהזרעים קולטים בתהליך הת¬ 
פיחה דרושים להפעלת המערכות חאנזימטיות חמפרקות את 



4 . דרגות נביטה סל זרע חירס (נ׳ היפואית) 



/ 

3 . דדנות נביטה של זרע אפון 
(נ׳ היפוגאית) 



827 נכיטה 

המרי התשמורת ומשחררות את האנרגיה הטמונה בהם. לתה¬ 
ליך זה דרוש חמצן שהוא מרכיב הכרחי לתהליך חנ ׳ . בד״ב 
ריכוז החמצן באוויר ( 21% ) מספיק, אך כמה זרעים רדומים 
(לביד, גזר) מיטיבים לנבוט כשריכוז החמצן באטמוספירה 
גדל. הפחתת ריכוז החמצן מתחת ל 21% גורמת בד״ב להאטת 
תהליכי ד,נ׳ או להפסקתם. השפעת הפחמן הדו־חמצני היא 
כרגיל הפונה מהשפעת החמצן — רוב הזרעים אינם נובטים 
כשריכוז הפחמן הדו־המצני עולה בהרבה מעל לריכוזו 
באוויר ( 0.03% ). 

הטמפראטורה המתאימה לב׳ שובה בכל סיני צמחים 
והתחום רחב ביותר. טמפראטורות מינימום הן ביו " 3 —■ 10 , 
אך בכמה מקרים הן מגיעות עד ■ 19 (זרעי קישוא מתוק) ז 
הטמפראטורות המכסימאליות הן בתחום של י 40 —• 50 , ואילו 
הספפראטורה האופטימאלית היא בערך ■ 30 . בכמה מקרים 
(זרעי טבק) תחלופה מחזורית של טמפראטורות גבוהות 
ונמוכות הכרחית לב'• אור דרוש לנביטת מינים רבים. ובייחוד 
עשבי בר. כאשר האור הוא תנאי הכרחי, החלק האדום 
של הספקטרום מזרז את חנ ׳ , ואילו האור בתחום האינפרא- 
אדום מעכב אותה. הפיגמנט הקולט את האור קרוי פיט ו¬ 
כר 01 והוא משתתף גם בתהליכים פ 1 טוסורפ 1 גנ־ 
סיים אחרים כגון פריחה ומניעת א ט י 1 ל צ י ה (ע״ע 
ור׳ תם׳ שם). 

לנ ׳ נחוצים תנאים מיכאניים: אין נ' אלא אם קליפת 
הזרע מתרככת או נרקבת. בזרעים מסוימים הקליפה הקשה 
עמידה בפני לחצי העובר המתפתח. ניתן לזרז נ׳ של 
זרעים אלה ע״י פציעה או שפשוף בחסרי ליטוש. טבילה 
ממושכת במים אף היא מזרזת לעתים את חב/ 

כמה מתהליכי הב׳ נראים לעין (תפיחה. בקיעת השרשון). 
ורבים אחרים המתרחשים בזרע אינם נראים לעין: שינרים 
מסאבוליים — פירוק חסרי התשמורת (שומנים, פחמימות, 
חלבונים) ושימוש בתוצרי הפירוק (חומצות שומניות, סוכ¬ 
רים• חומצות אמיניות) כסובסטראטים לנשימה המוגברת. 
התהליך המטאבולי הראשון שניתן לבדיקה בקלות הוא 
הגברת קצב הנשימה מערך הקרוב לאפם לערכים גבוהים. 
יש שהאנזיסים הגורמים לפירוק תמרי התשס 1 רת ולביצוע 
הנשימה כבר מצויים בזרע הרדום ומופעלים בזמן חני. 
במקרים אחרים אנזימים אלה נוצרים רק בזמן ר,נ׳. תנאי 
ראשון ליצירת אנזימים חדשים הוא הפעלת מנגנון בניית 
החלבונים. פעילות מטאבולית זו מווסתת על ידי הורמונים 
צמחיים הנמצאים בזרע ויכולה להיות מעוכבת ע״י מעכבים, 
כדוגמת הקוסרין, אשר גם הם מצויים בזרע. וע״ע זרע. 

א. פוליאקוב־סיבר - א. פ. פאיר־־ד. קולר. פיסיולוגיה של 
הצמח. 265-242 . תש״ך; האנציקלופדיה לחקלאות, 390 - 
391 , תשכ״ו; 771 ,ז^ץג 1 ל 2 '^ 40 ( 3 ( 01 ? . 4 . - ז 6 ׳< 13 \ . 1 ל 1 .\ 4 
10 0 1€$ ) 10 !< 01 *?■ 1 ,םוחס;) .££$ / 0 ה 0110 הו*ת?* 0 
. 1970 , 10/1 ) 1180 ( 1 ־*££ 

י. שי. 

נביס — 94315 ! — (מת 192 לפסה״נ). מלך וטירן של 
ספארטה ב 207 — 192 לפסה״נ. התואר טירן דבק בו 
בגלל השימוש באלימות והקמת כוח צבאי המבוסם על שכי¬ 
רים זרים. נ• ניסה להפוך את ספארטה למעצמה ימית בעזרת 
ערי החוף של לקוניה. וערים ושודדי־ים מכרתים. נ' גירש 
את מתנגדיו מקרב הספארטנים, החרים את רכושם, חילקו 
בין החלוטים (ע״ע) ששיחרר, וכן מסר להלוטים ולשכיריו 
את נשי המגורשים ובנותיהם. שנים רבות ניהל מדיניות 


נכי פמויל 828 

חוץ זהירה והיה בין בעלי הברית של רומא. אך ברית 
האכיאים (ע״ע) ומנהיגה פילופוימן לא יכלו לשאת את 
התעצמותה של ספארטה, וב 204 פרצה מלחמה בין הברית 
לביו ספארטה; מלחמה זו השתלבה במלחמת הרומאים בסי■ 
ליפוס יג, מלך מקדוניה ( 200 — 198 ). פיליפוס כרת ברית 
עם נ׳ ומסר לידו את ארגום. נ׳ ביצר את מעמדו בארגוס 
בתיקונים לטובת המוני העם: החרים את רכוש העשירים, 
וחוקק חוקים לביטול החובות ולחלוקת האדמה. בזאת העביר 
את המהפכה הסוציאלית מחוץ לספארטה. כשהופיע המצביא 
הרומי טיטום פלמיבינוס ביוון. נפגש אתו נ׳. הסכים להפסיק 
את המלחמה באכיאים והבטיח להלחם בפיליפוס. אך ב 195 
יצאו רומא והאכיאים למלחמה בג׳ והביסוהו; אולם פלא־ 
מינינוס. שרצה שני יהיה משקל נגדי לאכיאים, השאירו על 
כנו כמלך ספארטה, לאחר שכפה עליו לוותר על ארגוס, על 
ערי החוף ועל הצי ( 194 ). שנה לאחר מכן ניסה נ׳ לכבוש 
חזרה את ערי החוף. האיטולים (ע״ע איטוליה, עס׳ 711 ) 
שלחו לספארטה צבא, כביכול לחיזוק מעמדו של נ׳, ורצחו 
אותו בערמה ( 192 ) 1 בכך בא למעשה קיצה של ספארטה 
כיחידה מדינית עצמאית. 

,־״ 140 . 01 ; 1935 .( 2 , 11 צ^י. .£ . 5 ) .א , 8 ז:*| 0 !>ז £3 .זג 
. 1969 ,^ 1 ,£> 1 ן>ו 11 * 0 £££•*€ 10 11 * 40 1£ ח 1 * 0 ־<ץ' 7 10 

ם. ע. 

נבי־סמויל או סמויל ( ^ = הנביא שמואל), 

'כפר ערבי, כ 16 ק״מ מצפון־מערב לירושלים. שוכן 
בגובה של 885 מ׳, וממנו נשקף מראה מרהיב של ירושלים 
והרכסים מסביב לה. בכפר מסגד, ובתוכו מערת קברו של 
הנביא שמואל, לפי אמונת יהודים. נוצרים ומסלמים. לפי המ¬ 
סופר במקרא נקבר שמואל ברמה רש הרואים בנ״ם את רמה, 
אולם יש המזהים את רמה עם א-ראם שבקרבת רמאללה. 
לפי סברה אחרת נ״ם בנדה במקומה של מצפה, בה שפט 
שמואל את ישראל (מצפה מזוהית גם עם תל א-נצבה, פצפון 
לשדה התעופה של ירושלים). במקום עליו ניצב כיום 
המסגד הוקמה במאה ה 5 בפקודת יוסטינינום קיסר כנסיה. 
במאה ה 12 , בזמן בלדוין ה 11 מלך ירושלים הצלבני, נבנתה 
במקום כנסיה של מנזר הפרימונססראסנזים. הנוסע בנימין 
מטוז־לה, שעבר בארץ בשנת 1173 בקירוב, מספר שהצלבנים 
העבירו את עצמות שמואל הנביא "לשילה (א־נבי סמואל) 
ובנו עליו במה (כנסיה) עד היום הזה". המבנה מוזכר בתור 
בית־כנסת במאות ה 13 וה 15 ועולי-רגל יהודים היו נוהגים 
לעלות אל הקבר בכ״ח באייר, התאריך המטרתי של יום 
מות הנביא. המקום עבר לידי המסלפים בסאה ה 16 והפך 
למסגד במאה ה 18 ועל פי קבר שמואל הנביא הוקפה מצבת- 
זכרון. 

נ״ס היוותה מאז ומתמיד את נקודת-המפתה לכיבוש 
ירושלים, שכן שכנה על הדרך הראשית מיפו לירושלים. 
נקודה זו כבש יהודה המכבי בנסיונו לעלות על ירושלים 
ומכאן הסתער על העיר; אף הצלבנים חדרו לירושלים 
בדרך זו, מרוב שמחה על ראותם את עיר הקודש לראשונה, 
קראו הצלבנים למקום "הר השמחה" (־ץ 0 ןזמ 10 \). בימי 
מלה״ע 1 בוצרה נ״ס בידי התורכים והגרמנים וכיבושה 
ע״י הבריטים ( 2,11.17 ) איפשר את השתלטותם על ירושלים. 
החטיבה הבריטית, שהבקיעה את מערך נ״ם זכתה בעיטור 
מיוחד — מפתח מוזהב לאות שנ״ס היה המפתח לכיבוש 
ירושלים. המסגד נהרס בחלקו הגדול בימי מלה״ע 1 ע״י 



829 


נפי ססויל — נ 3 ריחה, אליו אנטוניו דה 


830 



נבי םםוי 5 (צי?זם: ד. זזריס) 


צבאות הבריטים. אחר המלחמה הוקם הבניין סחדש על 
יסודותיו הקודמים. 

ב 1887 רכשו יהודים חלקות אדמה בנ״ם, אך נסיון 
ההתיישבות נכשל והמקום נוטש. 

בימי מלחמת השחרור הפגיז הלגיון הירדני מנ״ם את 
ירושלים. ב 22.4.48 הוטל על יחידה מהגדוד הרביעי של 
הפלמ״ח לכבוש את בית־אכסא ואת נ״ס וליצור שטח 
עברי רצוף מצפון מערב לבירה הנצורה. בית־אכסא נכבשה, 
אולם היחידה שפנתה לעבר נים כותרה, אש קטלנית 
נורתה מכיוון מסגד הכפר ומרבית הלוחמים נהרגו. במלחמת 
ששת הימים נכבש המקום בידי צה״ל. 

אחרי מלחמת ששת הימים הורחבו הגבולות המוניצי¬ 
פליים של ירושלים והתקרבו עד כקילומטר וחצי(בקו אוויר) 
מנ״ם. משרד השיכון מתכנן לבנות באיזור (המתרכז בגבו¬ 
לות המוניציפליים של הציר) מבני מגורים שיאוכלסו תוך 
השנתיים הקרובות. הכביש העורקי רמאללה—לטרון מחבר 
את נ״ם עם הבירה ועם השפלה. 

ם. איש שלום. קברי אבות. תש״ח 1 ז. וילנאי, מצבות קודש 

בארץ־ישואל, קסה-קעו. תשכיג! ס! 1 !>ו!ו 0 ,־ 1 >ג 0 א .£ 

.* 1971 /{ 1101 ) 111 

ז. מב, 

נבל ו ליךה, כלי נגינה (ע״ע) ממשפחת הקרדיופוניים 
בעלי מערכת מיתרים חפשיים. בנגוד ליתר כלי 
המיתרים, שהם בעלי לוח מתחת למיתרים. הפקת הצלילים 
בנ׳ ובל׳ נעשית ברובה ע״י פריטה. ידוע על מציאות ד.נ׳ 
והל׳ בשומר ובמצרים הקדומה, אולם בעוד שד.נ׳ התפתח 
ככלי אומנותי בתרבות המערבית, לא חלה התפתחות מק¬ 
בילה בל׳. 

ל ל׳ (ר תמ ׳ : בבל,עמ׳ 565 ; כר׳ יט,עם׳ 590 ) גוף תהודה 
קל, ממנו יוצאות שתי קרנות שקצותיהן מחוברות במוט. 
המיתרים מתוחים בין המוס לבין תחתית גוף התהודה. ביוון 
נחשבה הל׳ ככלי של אפולו (לעומת האולום (ע״ע] שנחשב 
ככלי של דיוניסום), ומספר המיתרים בה נע מ 3 עד ל 12 . 
לפי קורט זכם (ע״ע) היה הכיוון פנטאטוני (ע״ע טונים, 
מערכת ה־). בעזרת לחיצה בקצה מיתר ניתן היה להשיג 
הגבהה של רבע טון או חצי טון, לנגינת הסולמות האנהרסו־ 
ניים והאחרים (ע״ע יונית, לשון ותרבות; מוסיקה! טונים, 
מערכת ה-). הפריסה נעשתה באצבעות או בעזרת מפרט. 
ה ק י ת ך ה היתד, דומה ללי, אך כבדה סמנה. ביה״ב המוקד¬ 
מים רווח השימוש בל' בעיקר בצפון אירופה, ואילו כיום 
נפוצה הל׳ בכמה תרבויות מוסיקליות בלתי מפותחות, ומו¬ 
כרת בין היתר בסופסומיה של הבדוים בסיני. 


ל נ׳ שלושה חלקים (ר׳ תפונה): גוף 
התהודה, המוטה אחור כלפי כתף המנגן; 

הצוואר, שעליו מסמרי הכיוון עליהם מלו¬ 
פפים המיתרים; והעמוד הקדמי התומך 
בצוואר. אורך המיתרים משתנה בהתאם 
לזווית שבין גוף התהודה והצוואר, וכך 
מתקבלים צלילים בעלי גבהים שונים. הפ¬ 
ריטה בג׳ נעשית בשתי הידיים ואופיינית 
לו נגינת הגליסנדו (החלקה מהירה 
על גבי מערכת המיתרים). 

בתנ״ך פחכר ד,נ׳ 27 פעמים. ובספר 
עמום מצוינת אף צורת הנגינה בו ("הפי¬ 
רטים על-פי הנבל", ו׳, ה׳). אולם נראה כי ד.נ׳ המקראי 
היה קרוב בצורתו לל׳. היוונים ייחסו את המצאת ד.נ׳ 
לבני צידון אשר היו ידועים כמוסיקאים פעולים. ביה״ב 
המוקדמים הופיע ד,נ׳ באירלנד ובאנגליה, וד.נ׳ האירי 
מקובל עד היום באירלנד ובווילז. במאה ה 12 שימש הני 
את המשוררים החילוניים באירופה — הטרובדורים. הט־ 
מורים, הסינזינגרים והמייסטרזינגרים (ע״ע מוסיקה). הת¬ 
פתחותו העיקרית חלה בתקופה הקלאסית. שתי הבעיות ש¬ 
עמדו בפני מפתחי ד,נ׳ היו הפקת הצלילים הכרופאטיים 
וארגון המיתרים. נסיון ראשון להפקת הצלילים הכרופאטיים 
נעשה בסוף המאה ר, 16 ע״י הכנסת שורת מיתרים נוספים; 
נ׳ זה נקרא ״נ' כפול״. נסיון נוסף נעשה בסוף המאה ד, 17 . 
בעזרת מערכת ווים, 
כשב 1720 הומצאה 
דוושה להפעלתם ב¬ 
רגל. בראשית המאה 
ד, 19 פותחה הדוושה 
הכפולה, המאפשרת 
עליה בחצי טון וב¬ 
טון שלם. דיסקיות 
מסתובבות. שהחליפו 
את הווים המקובלים, 
הקלו על המנגן. עק¬ 
רון פעולה זה נשמר 
עד היום• בסוף המאה 
ד, 19 נבנה נ׳ כרופא- 
טי ללא דוושות. או¬ 
לם כמעט שאין מש¬ 
תמשים בו. 

במוסיקה האפנותית המערבית הופיע הני לראשונה 
באופרה "אורפאו" של מונטורדי (ע״ע), ומאוחר יותר ביצי¬ 
רותיהם של הנדל. גלוק. סוצרס ואחרים. אולם מקומו בתז¬ 
מורת הסימפונית נקבע בידי המלחינים ד,רומאנטיים הצרפ¬ 
תיים, ובייחוד ברליוז (ע״ע). הספרות המוסיקאלית לנ׳ 
מעטה■ ונכתבה ברובה החל מסוף המאה ה 19 . 

בישראל נערכות תחרויות נ׳ בין־לאופיות. ומלחינים יש¬ 
ראליים, בהם יוסף טל, פאול בן־חיים ועמי פעייני, העשירו 
את הספרות לכלי. ד. כ. 

נבריחה(לבריחה), אליו אנטוניו דה - -״\/ £1.0 

( 2 ן 11 ל^ 1 ) 3 [ 1 ־ 1 נ £1 ^ 1 56 > 1522—?1441) — 101x10 ). 

הומאניסט ומדקדק ספרדי. נ׳ למד באוניברסיטות סאלאמאב- 
קה בקאסטיליה ובולוביה באיטליה. לאחר 10 שנות השתלמות 


זוייאר 



831 


נכדיהה, אליו אנטוניו דה — נברסקה 


832 


באיטליה בלשונות הלאטיניח, היוונית והעברית, חזר לקאס־ 
טיליה, ב 1473 , ולימד באוניברסיטות סוויליה, סאלאמנקה 
ואלקאלה. הוא הנהיג שינויים בשיטת ההוראה של הלאטינית 
בארצו. נ , נטל חלק בהוצאת התנ״ך הפוליגלוסי הראשון 
(מ 1502 ), שיצא באלקלד, דד, אנרם (ע״ע), ביזמתו של 
פרנסיסקו חימנס דה סיסנרוס (ע״ע). ב 1509 נתמנה היססור־ 

יון־החצר. ספרו׳ 3 ת 113 סז 3$ ס 13 ?■! 508 3 ס 1 ז 3 נ״ 3 ־ 01 

( 1492 ), המצטיין בשיטתיותו, הוא ספר הדקדוק הראשון לש¬ 
פה הספרדית. כמו־כן חיבר ספר דקדוק לאטיני ( 1481 ) ; 
מילונו הלאטיני־ספרדי. ספרדי־לאסיני (שני כרכים, 1492 — 
1495 ), הוא בעל חשיבות רבה בלכסיקוגראסיה הספרדית. 
עבודותיו הרבות כוללות חיבורים גם על נושאים ספרותיים, 
משפטיים, תאולוגיים ופילוסופיים. 

- 115 ־ 1 ££31116 ) .,£ * 6 .£! .£ 0 ^ 01061 £1 . 10 ( £111 •< 13001115 . נ 1 
, 010106111 00023168 .£ ; 1913 ,( 120 — 13 . 116 ן>וחגח 

. 1942 ,.א 41 . 4 * 

גבו־ניים (ס 183 ]סז 10 *\). משפחת בעלי-חייםמסדרת המ¬ 
כרסמים (ע״ע), הנפוצים בחצי הכדור הצפוני 
בעיקר בנופים לחים וקרירים. הנ׳ מצטיינים בגוף מכונם 
וגלילי. האפרכסות והעיניים קטנות, הרגליים והזנב קצרים. 
הפרווה צפופה. הג׳ חופרים מעולים. רובם מותאמים לחיים 
תת־קרקעיים, מזונם העיקרי הוא עשבים, ובהתאם לכך לטו־ 
חנות פתח שורש רחב וגידולן מתמיד. הב׳ מצטיינים בכושר 
רביה גדול. ההריון קצר, ההמלטות רבות והגורים מרובים. 
בין הנ׳ מזיקים קשים לחקלאות. בקרב סינים אחדים ידועה 
.מכת נברנים". מתקיימת מדי כמה שנים (,שנות העכ¬ 
ברים"), שבה אוכלוסיות מקומיות גדלות למספרים עצומים, 
תוך גילר מלוא פוטנציאל הרביד, הגבוה שלהם (ראה 
להלן). (וע״ע למינג; זואו-סוציולוגיה, עט׳ 677 — 678 ). 

הנ׳ כוללים כ 21 סוגים וכ 260 מינים. מהסוגים החשובים: 

נ ברן ( 5 ״ז 0 זס 1 (\) הכולל כ 20 מינים ובארץ מיוצג ע״י 
נ׳ השדה ( 1 ז:> 111 ״:>״ 8 . 1 ^) שתפוצתו מא״י עד יוון ותור¬ 
כיה. בארץ נפוץ במרבית האיזורים הים תיכוניים בנוף פתוה. 
בקרקעות כבדות וחצי כבדות, גם בלתי מנוקזות. זהו מכרסם 
קטן שמשקל הבוגר בד״כ 30 — 50 ג'. צבע הצעירים אפור 
ושל המבוגרים חום בהיר. נברני-השדה הם בע״ח חברותיים. 
פעילותם העיקרית לילית; הם חיים במערכת מחילות רבות 
פתחים. המחילה מסועפת ויש בה תאי קינון מרופדים ותאים 
לאחסנת גרעינים. רוב המחילות מאוכלסות במספר פרטים 
בוגרים ובד״ב גם בצעירים. הרבית בחורף ובאביב. משך 
ההריון כ 20 יום! יש מספר המלטות בשנה: בכל המלטה 6 — 8 
גורים וב״שנות עכברים״ 12 — 14 גורים ומספר ההמלטות רב 
יותר. הגורים נולדים עיוורים וקרחים. התבגרות סינית של 
הנקבה הוא בגיל כחודש ושל הזכר — בחמשים יום. אורך 
החיים 2 — 3 שנים. אינם נודדים. באיזורים מסוימים בארץ 
משמש נברן השדה כפונדקאי של ד,הידק הגורם לאדם את 
מחלת ה ל פ ם ו ס פ י ר 1 ז ה. בחרמון מצוי נ ב ר ן־ה ש ל ג 
3115 ״״ (צ׳גמזסתסו^) 3 נמ 0 ז::נ 81 , הניכר בזנבו הארוך יותר 
ובפרווחו הבהירה יותר. בני הסוג 10013 * 211 שוכנים בסמוך 
למים והם שחיינים מעולים. ניזונים מצמחי־מים וסביצי 
צפורים. בארץ המין נ ב ר ן - ה מ י ם( 1$ ת 1 צ״מז.^). בצנפות 
של תנשמת נמצאו גולגלות רבות שלו בעמק־החולה. א״י 
היא גבול תפוצתם הדרומית של שלושת מיני חד, ושל בני 
המשפחה בכלל. על הלמינג ע״ע. 


השרידים העתיקים ביותר של נ" נמצאו עד כה באירופה 
מתקופת הפליאוקן •בארץ מתקופת הפליסמוקן העליון. תם׳ 
בעדך מכרסמים. 

א. דרנוב. התפתחות הפאונה שי המנרסמים בסליססיקן 

העליון של א׳י. 1965 , ם. דור, לכסיקון זואולוגי, 1965 ! 

־ 70 1112 * 1 * 1 ( 0 3 ,׳,״. 7 ) 334 ;., 7 ״,, 73 . 4 * 7 תבוהז<|£ . 8 ■ 1 

■ 11 ^ £0 ס/ל׳ , ׳! / 0 711 ס 0£1 ז£ . 80616011610166 . 5 .י 1 ! ; 1940 , 10111 ! 

. 1949 , £011 ) £1 !£!ו 1 \ מין 10110x1 
ז. צרר. 

נברסל|ה ( 3 ג 351 ז 8 סא), מדינה בצפון מרכז אה״ב , 200,018 
קמ״ר, 1,483,791 תוש׳ ( 1970 ). 

נ׳ שוכנת ברובד, בתחום המישורים הגדולים. 
לחלקה המזרחי סבנה של מישור גלי מכוסה סחף קרחוני 
ולס (ע״ע), וגבעות נמוכות ( 300 מ׳). במרכזה משתרעות 
גבעות חול. וממערב להן המישורים הגבוהים ( 1,000 — 1,400 
מ , ). סמוך לגבולה הצפוני־מערבי והמערבי משתרעים רכסי 
הרי פין (ס״;ק) ודלדקם (ז ¥11303 \). בצפון מערב, בגבול 
דאקוטה הדרומית, איזור של בחרונות ( 15 >״ 83813 ). הפסגה 
הגבוהה ביותר בד היא במערב המדינה. 1,653 מ׳. 

ד שוכנת בתחום אגן ההיקוות של נהר מיזורי (ע״ע). 
והוא יוצר אח גבולה המזרחי עם מדינת איובה. יובליו הגדו¬ 
לים הזורמים בתחום המדינה הם: ( 1 ) נהר פלט ( 13116 ?).— 
יובליו לופ (ק״ £0 ) ואלקהורן (״■ £11:1101 ), — החוצה את 
ד ממערב למזרח ומתפצל במערב לשני הנהרות: פלס 
הצפוני ופלס הדרומי. ( 2 ) נהר ניאובררה ( 3 ז 3 ז 108 א) 
בצפון ד. נהר רפאבליקן (מ 81103 טק 86 ), יובל ד קנזס, זורם 
בדרום המדינה. 

ה א ק ל י ם בד יבשתי. במות המשקעים מעטה. הממוצע 
השנתי במזרח 680 מ״מ. ובמערב 300 מ״מ. החורף קר הקיץ 
חם. הסמפראטורה השנתית הממוצעת • 10 במזרח, ו ״ 9 במע¬ 
רב. הסמפראטורה הממוצעת בינואר היא • 5 - במזרח ו״ 7 - 
במערב. הטמסראטורה הממוצעת ביולי • 25 במזרח ו״ 23 
במערב. 

ד היא ארץ ח ק ל א י ת, ובה כ 76.000 חוות ( 1968 ). נפ(ץ 
גידול בקר לבשר ולחלב. שטחים נרחבים לאורך נהר הפלט 
מעובדים בהשקאה. הגידולים העיקריים הם: תירם, חיטה, 
אספסת, סורגום, שיבולת שועל וגרעיני סויה, התעשיה 
עוסקת בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית: שימורי בשר, 
מוצרי בשר. מוצרי חלב וכמו־כן קיימת תעשיית ציוד חקלאי. 
מכשירי חשמל וכימיקלים. תחנות הידרו־חשמליות רבות 
הוקמו על הנהרות הגדולים. בד מפיקים נפט וגז טבעי. 

ה א ו כ ל ו ם י ם בד ברובם המכריע לבנים ( 96% ) , ומי¬ 
עוטם כושים, אינדיאנים. 54% מחושבי ד יושבים בערים. 
הערים הגדולות הן: אומהה (ע״ע), העיר הגדולה בד, מרכז 
למסחר ותעשיה ובה 347,328 תוש׳ ( 1970 ). לינקולן (ע״ע) 
עיר הבירה, ובה 149.518 תוש׳. 

. 1957 ,א 4 * ,(. 6x1 ) ז:>ת> 111 וב'י 1 

ק. או. 

נוסעים צרפתים הגיעו לשטחה של ד בתחילת המאה 
ה 18 . צרפת, ספרד ובריטניה תבעו שסח זה, עד שבתום 
מלחמת 7 השנים הוכרה בעלות ספרד עליו ( 1763 ). ב 1803 
רכשה אותו אה״ב, כחלק מעיסקת לואיזיאנה (ע״ע אה״ב. 
עם׳ 168 ). אוכלוסייתה גדלה בהדרגה, וב 1867 הוכרזה 
למדינה חברה באה״ב. ד היא המדינה היחידה באד,"ב בעלת 
בית מחוקקים בן בית אחד (עפ״י תיקון משנת 1934 ). 

. 1955 / 0 !(■ £111101 , 015011 . 0 .[ 



833 


נברסקה — נגה 


834 


יהודים התיישנו בד לפן 1856 , רובם ילידי מרכז 
אירופה. מלחמת האזרחים, חוק ההתנהלות ובניית מסילות 
הברזל משכו יהודים למקום. רובם עסקו במסחר, גם בקרב 
שבטי האינדיאנים. בשנות ההגירה הגדולה ממזרח אירופה, 
1881 — 1914 , כוונו רבים לג׳ ע״י האגודה לקליטת מהגרים 
בניו-יורק. כפה נסיונות, ובהם של החברה היהודית־חקלאית 
נניו-יורק, ליישב יהודים על הקרקע — נכשלו. כיום, מלבד 
קומץ חוואים, עוסקים היהודים בעיקר במסחר ובמקצועות 
הפשיים. קבוצות יהודים מפוזרות בערים הקטנות שבני 
(גרנד אילנה, נורפוק, סקוטסבלאף. ביאטרים). אולם. רק 
באומהה (ע״ע) ולינקולן (ע״ע) מתנהלים חיי קהילה מאור¬ 
גנים. בלינקולן קהילה רפורמית וקונסרוואטיווית, וקרן 
לעזרה סוציאלית. בג׳ כיהנו תמיד יהודים במשרות ציבר 
ריות, ומהם ראשי עיריות. ב 1968 מנתה האוכלוסיה היהו¬ 
דית 8,100 נפשות. 

16 ) 1 ס / ?/>ו 4 ז 0 1 ) 1 !'*ס( . 4 ,ח 3 והגןנן 0 .א ״ 1 - 31 ] בסי! .ס 

. 1954 , 289-92 

נגבה, קיבוץ במישור-חוף יהודה, ב 12 ק״פ ממזרח 
לאשקלון, המשתייך לקיבוץ הארצי — השומר 
הצעיר. היא נוסדה ב 1939 על קרקעות הקק״ל. אותו זמן היתה 
היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ, במסגרת "חומה ומגדל" 
(ע״ע הגנה, עמי 405 ), בסביבה ערבית עוינת. במאי 1948 
הכניסו הבריטים כוח ערבי של "האחים המסלמים" למשטרת 
עראק סוידאן. במרחק של 1.5 ק״ם מד. בניין זח חולש על 
כל הסביבה (ר׳ תמי- ארץ ישראל, עס׳ 587 — 588 ). ד נהר¬ 
סה כליל ע״י הפגזות ופגיניה המעטים ירדו לחפירות ובונק¬ 
רים (ר׳ תם', ארץ ישראל, עם' 583 ). ההגנה על ד היתה 
אחת מהפעולות המפוארות במלחמת העצמאות. שני מאורעות 
מכריעים ידעה מערכה זו: הקרבות של ה 2 ביוני וה 12 ביולי, 
בהם נהדפו המצרים מד לאחר שפלשו לתוכה: בכך נמנעה 
כניסתם למרכז הארץ. עם נפילת משטרת עראק סוידאן 
והכפרים עראק סוידאן ובית עפה בידי כוחות צה״ל( 8.11.48 ) 
תמו ימי המערכה בני (ע׳ את ישראל, עמ' 584 , 587 ). 
אנדרטה רבת רושם לזכר הנופלים הוקמה בקיבוץ (ע״ע 
ארץ ישראל, עם׳ 1110 ). 

בקבוצה כ 300 נפש ( 1971 ) והיא מעבדת 6,200 דונם 
פלחה, 4,700 דונם שלחין, 515 דונם פרדס, 435 דונם כרם 
וכמו-כן יש בה רפת ולול. בית המלאכה עוסק בייצור בגדי 
ילדים. 


נגה (! 1 ״״^, גם איילת השחר), כוכב־לכת (ע״ע), השני 
בסדר־מרחקו מן השמש, והבהיר ביו כל כוכבי הלכת. 

פרט לשמש ולירח נ׳ הוא הבהיר בין גרמי השפים הנראים 
באופן סדיר. בשיא זוהרו ניתן להבחין בו ביום בעין בלתי 
מזוינת. ובלילה אורו מספיק כדי הטלת צללים. 

בי מכוסה באורח 
מתמיד במעטה סמיך 
של עננים ומעם מ¬ 
אוד ידוע לנו על הת¬ 
נאים השוררים פתח¬ 
תם. המדידות שנע¬ 
שו בשנים האחרונות 
הפריכו את רוב ההנ¬ 
חות שהיו מקובלות 

אורת פני הנגה (הפאזות וחנמים 

היחסיים) במצבים ׳שונים בססלנוה עד כה. בשנת 1956 



ממדי נגה ותנועותיו 


0.7244 יחידות אססרונומיות 
( 1 יחידה אססרובומית = 
149.45 x10 6 ק״מ) 

המרחק הממוצע של נ׳ מן השמש : 

243 ימים (אחורנית) 

זמן המחזור של נ׳ (יום הב׳) 

224.7 ימים 

זמן ההקפה של ב׳(שבת הב׳) 

נסיית הציר של נ׳ אל מישור 

״ 86.7 — 

מסלול ההקפה 

נסיית מישור מסלול־ההקשה של נ׳ 

3 0 23'27" 

אל מישור המילקה (האקליפסיקה) 

0.0068 

שיעור השיסוח של מסלול הב׳ 

35.0 ק״מ/שביה 

המהירות הממוצעת של נ׳ במסלולו 

12.100 ק "מ 

קוסר ר״ב׳ 

״ 10.4 —״ 64 

הקוטר הזוויתי הנצפה של נ׳ 

(מפני כדה״א) 

0.82 

מסת הב׳(כדה״א = 1 ) 

0.89 

הצפיפות (כדה״א = 1 ) 

0.86 

תאוצת המשיכה על־פני הב׳ 

(כדה״א = 1 ) 

10.2 ק "מ/שניה 

מחירות ההיסלסות מפני הב׳ 


הראו מדידות רדיו־טלסקופ שפני הד חמים מאוד ( 0 * 425 , 
לעומת כ:)״ 20 על פני כדה״א). מדידות שנערכו בעזרת 
מכ״ם (ע״ע) כ 5 שנים מאוחר יותר הראו שד סובב סביב 
צירו במגמה הפוכה למגמת תנועתו סביב השמש. משן כל 
סיבוב הוא 243 ימים ארציים (ר׳ להלן). 

בשנת 1962 חלפה חללית המחקר האמריקנית מארינר 
11 במרחק כ 46,800 ק״מ מד■ בשנת 1967 חדרה החללית 
הסובייטית ונרה 4 לתוך אטמוספירה הכוכב והתרסקה על 
פניו ויום לאחר מכן חלפה החללית האמריקנית מארינר 
כ 10,300 ק״ם מני. הנתונים ששיררו חלליות אלה הם המקור 
הטוב ביותר שלנו למידע על התנאים השוררים על פני 
נ׳ ובקרבתו. 

נתונים אלה מאשרים את מדידת הטמפרטורה וגם מר¬ 
אים כי אין הבדלי טפט׳ ניכרים בין הצד המואר לצד החשוך 
(כלומר בין יום ולילה) וכן בין איזורי הקטבים לאיזורי 
המשווה. הלחץ השורר על פני הכוכב מגיע לכדי 100 
פעמים מזה השורר על פני כדה׳יא(כלומר 100 אטמוספירות). 
השדה המגנטי של נ- קטן פפה שניחן היה לגלות במכשירי 
שלוש החלליות ויתכן שאין לד שדה מגנטי כלל. גם "חגו¬ 
רות ואן אלן״ (ע׳ כרד מילואים, עמ׳ 125 ) אין לד — דבר 
המתאים לחוסר שדה מגנטי. 

החלליות גילו שכבה יונוספירית באטמי ד, בגבהים שבין 
100 — 150 ק״ם. מדידות ספקטרוסקופיות מכדור הארץ ומדי¬ 
דות שנערכו ע״י ונרה 4 מראות כי ענני נ׳ אינם עשויים 
טיפות מים ואף לא גבישי קרח. הרכבם המדויק עדייו לא 
ברור, אך הם מכילים טיפות כדוריות. כמות המים באטס׳ 
מתחת לעננים מצביעה על העדר מים על פני הכוכב. 

האטמוספירה של ד פורבבת בעיקר מדו־תחמוצת הפחמן 
(,סס), גז השקוף לאור אך אינו מעביר קרניים אינפרא- 
אדומות (חום. ע״ע אינפראדם). דבר זה נחשב להסבר 
אפשרי לסמפ׳ הגבוהות על פני הכוכב. לאור תנאי הלחץ 
והטמפרטורה והרכב האטמוספירה ניתן לענות כמעט סופית 
בשלילה על שאלת קיום החיים על פני הד. 

האטמוספירה הדחוסה של ד גורמת לחופעת העל- 
שבירה ( 7 :ו 1 ׳״ 1 :) 13 }:מ-מת 1 ז 5 ): שבירת קרני האור באטמי כה 
חזקה שהקרניים ,.מתעקמות" מסביב לכדור ואפשר (לפחות 
תיאורטית) לראות מכל נקורה את כל פני הכדור. לצופה 
נדמה שהוא בתחתית עולם דמוי קערה. 




835 


נגדו — נגדו, ארץ 


836 


נ׳ נזכר לראשונה אצל הבבלים, כ 2000 שנד, לפסה״נ. 

עד פיחגורם (ע״ע) האמינו כי נ׳ הוא שני כוכבי־לכת נפר¬ 
דים, זאת מאחר שהוא כוכב לכת פנימי (קרוב לשמש מאשר 
כדר,"א) ועל כן נראה או בשעות הערב בלבד או לפנות 
בוקר בלבד. 

עובדת היות נ׳ כוכב־לכת פנימי גורמת לכך כי נראה 
על פניו חילופי פזות: מולד, רביע, חצי ומלא בדומה לפזות 
הירח (ר' ציור). גילה זאת גלילאו (ע״ע) בשנת 1610 . 
מצב זע׳ המלא הוא כאשר נ׳ מרוחק מכדה״א ביותר וכאשר 
נ׳ קרוב אלינו ביותר הוא במולד. נ• נראה בהיר ביותר 
נאשר נוצרת זווית בת כ' 39 בינו ובין השמש כאשר העין 
בקדקוד. עובדת היות ני בהיר נל בך נובעת הן מקרבתו 
אלינו והן מהאלבדו (נושר החזרת אור) הגבוה ביותר בכל 
מערכת השמש (כ 0.59 באור הנראה). 

נ׳ נראה לראשונה חולף על-פני דיסקת-השמש בשנת 
1761 ואז נתברר למדענים ני לני אסמוס׳ עבה. מעבר חולף 
נזה נדיר ביותר. המעברים מופיעים לפעמים ביחידות אך 
לרוב בזוגות, כאשר הפרש הזמן בין מרכיבי הזוג הוא 8 
שנים וההפרש נין הזוגות נ 120 שנה. המעברים האחרונים 
נחרחשו נשנים 1874 ו 1882 . המעברים הבאים יתרחשו 
ב 2004 ו 2012 . 

נ׳, בדומה לאורנוס (ע״ע) סובב סביב צירו במגמה 
הפוכה למגמת סיבובו סביב השמש (שאר נוכבי־הלכת, 
בולל כדה״א, מבצעים את שני הסיבובים באותה מגמה). 
נהוג לציין זאת ע״י הוספת סימן השלילה (-) לפני זווית 
נטיית הציר בלפי מישור הסיבוב (ר׳ סבלה לעיל). משך 
סיבובו של ד,נ׳ סביב צירו 243 יום ועל בן האור והחושך 
מתחלפים על פניו כל 117 יום (אורך יום השמש, ע״ע יום 
ולילה, עם׳ 399 ). אורך השנה הסינודית של נ׳ 583.9 ימים 
בלומר 5 ימי שמש. מכאן שבל פעם שנ ׳ עובר בין נדה״א 
לשמש הוא מפנה את אותם הפנים לשמש (ואת הצד ההפוך 
בלפי כדה״א). הקשר בין כדה״א לבין סיבוב נ׳ סביב צירו 
עדייו לא הוסבר בראוי. 

הקוטר הנראה של נ׳ גדול בב 200 ק״ם מן הקוטר 
האמיתי, מפני שאנו רואים את שכבת העננים ולא את פני 
הכוכב. 

לנ ׳ אין ירח ועל כן השיטות הפשוטות למדידת מסתו 
אינן פועלות. מדידת מסתו נעשית על סמך הססיות במסלולו 
הנגרמות עקב משינת נדד,"א, כוכב חמה ומאדים. 

נ׳ הוא הקרוב ביותר לנדה״א מכל כוכבי הלנת, ובעצם 
הוא הגוף השמימי הקרוב אלינו ביותר פרט לירח ובמה 
כוכבי שביט ואססרואידים (ע״ע). מסלולו נמעס מעגלי 
והוא מתקרב לבדד,״א עד כדי נ 42 מיליון ק״מ. נקצה השני 
של המסלול הוא מרוחק מאתנו כ 258 מיליון ק״ם. מכאן 
נובעים ההבדלים הגדולים בקוטר הזודתי הנצפה של נ׳. 

ה י ס ט ו ר י ה. באשור ובבבל זוהתה נ׳ עם האלה אשתר 
(ע״ע).בגבור ההשפעה האשורית ביהודה, במאה ד, 7 לפםד,״נ, 
התפשט גם כאן פולחנה של אשתר, "מלכת השמים", ושל 
כוכבה נ׳ (ירם׳ ז, יה; מד, יז-יס, כה). בספר ישע' (יד.יב) 
נזכר נ' כ״הילל נן־שחר". אצל הפרסים היה נ׳ כוכבו של 
אנאהיסה, אצל היוונים — של אפרודיטי, אצל הרומים — 
של ונוס. הערבים מלפני האסלאם עבדוהו בשם אל־ 
עזא ( ( 4 <^ ), אלה הנזכרת בקוראן (גג, יט). — באססרו־ 
מגיה ד.נ־ שולט ביום הששי בשבוע, ועל אנשים שנולדו 


בסימנו הוא משפיע עושר, יופי והצלחה באהבה, אבל גם 
קלות-דעת ולהיטות אחר עינוגים. דעה זו מובעת גם כתלמוד 
(שבת קנ״ו ע״א). המלאך ר,ממתה על נ׳ נקרא אצל בעלי 
הקבלה חגית, ענאל או חסדיאל והשפעתו ברוכה. גם ההודים 
— שלא כפרסים — ייחסו לנ׳ השפעה טובה. — באלכימיה 
יוחס לנ׳ קשר עם הנחושת. האבן הטובה המיוחדת לנ׳ הוא 
ד,אזמרגד. 

; 1954 ,ץ 10710771 )! 4 0 ) 611071 * 7041 ) 171 ,ח 1 ) 1 ו{ 05€ ק 3 ו)->חץ 3 ? . 0 

[ 0 06167771171011071 ■ #0401 , 00£111 ז* 6 ? . 14 . 0 - 66 ץי 1 . 8 .מ 

1/16 11910110115 0] 1/6711(1 0714 67(1*7)1, 14x1. ]. 72, 1967; 

,! 1/67111 0714 ! 407 ( [ס 16761 /ק 701 * 17 ) 7 7/16 , 16111211 ( £$1 .ג .ז\ 

— 11211560 .£ .[ ; 1969 ,( 3 , 04 ( 00 1116 ) 5060 ) 

, 76 * 011 א 1/1617 07 [ £14467166 ,!** 1/671 [ 0 45 * 0 101 ,£ח 111 ז£ •\נ 
. 1971 , 19 5616006 
אר. כה. - יא. ש. 

נגה ( 383 א), שסה של קבוצת שבסים מונגולואידים 
הדוברים ניבים טינטיים־נורמיים, ומושבם בשני 
צדי הגבול בין הודו הצפוניח-מזרחית לבורמה הצפונית־ 
מערבית. מספר בני הנ׳ בהודו נאמד בנ 400.000 נפש ויותר, 
ובבורמה — בכ 100.000 . רמתם החברתית היתה פרימיטי־ 
ותת עד לעת האחרונה, והם נודעו כפראים עירומים וציירי 
ראשים. עד להתנצרותם בדורות האחרונים היתד, אמונתם 
פאגאנית־אנימיסטית, ושכניהם התייחסו אליהם בחשד־מה, 
שכן נ , פירושו נחש, או דרקון. 

שבסי ד,נ׳ היו מאז ומקדם קנאים למנהגיהם ושוחרי 
עצמאות והנסיה הזאת גרמה לסכסוכים עם הממשל המרכזי 
הן בבורמה והן בהודו. אלו מהשבטים שחיו בהרי־נ׳. שבמחוז 
אסם (ע״ע) ההודי נהנו ס 1880 מאוטונומיה למעשה בשלסון 
בריסי בלתי־ישיר, בלתי־כפוף לשלסון המחוזי. משקמה הדו 
(ע״ע) העצמאית דרשו מקצת מבני חג׳ אוטונומיה מקומית, 
ומקצתם עצמאות מוחלפת. פרידה צבאית בהנהגת א. ז. 
פד,יזו ( 11120 ?) שהחלה בשנות ה 50 הגיעה לממדים ניכרים 
ותרמה להקמת ארץ־נ׳ (ע״ע) שבמסגרת הודו ב 1963 . 
מ 1964 שוררת שביתת־נשק, אך המתיחות נשארה, מה גם 
שהיא מלובה ע״י פקיסטן וסין. בתחומי בורמה אין כמעט 
מתיחות בין בני ד,נ׳ לממשל המרכזי, בשל חולשתו של 
השלטון ומיעוט מספרם של ד,נ׳. 

64 >/ 0 א 7/16 , 1431111611110:1 • 11161 ? 00 ׳\ . 0 ; 1961 ,.א , £15/1/10 .א 

16 ) 510 )( 767 ) 1 ) 511 1/16 מ 0 ,זבף 01 > 13111 \ . 8 .( 1 ;* 1962 , 01 ^ 0 א 

. 0 .? ; 1967 , 1071 ) 7707151 171 .ז\ 2 . 1 ) 0 ג 0 \. .£ ; 1967 ,.א 171 

. 1968 , 276 ) 1%/11711 א ,'\ 306 :] 5 

עד!, ארץ - ( 1.303 383 !ין , 111 :> 1311 ? 3£3 א), אחת המדי¬ 
נות במסגרת איחוד הודו. בת 16,488 קמ״ר, ובה 
כססס, 400 תוש׳ חותר (אומדן 1971 ), כמחציתם נוצרים, 
והיתר עובדי־אלילים, מלבד מיעוס הינדי קסן. הבירה; קו- 
היסה. הארץ משתרעת בגבול הודו ובורמה. הררית ברובה 
(שיא הרי־נ׳: 3.826 מ׳) ומכוסה יערות טרופיים. בין רצועות 
ההרים עסקים מעובדים. 80% מהתוש׳ פרנסתם על החק¬ 
לאות (גידול אורז וכר). המדינה קמה 1.12.19633 , ומורכבת 
ממחוז,הרי־נ" ומחלקים של "סוכנות הגבול הצפוני־מזרחי", 
שכבר אוחדו ב 1957 לפי דרישת האוכלוסיה, ונהנו משלסון 
מקומי. 

אחרי מדם ממושך — ומדידת שבסים (ע״ע נגה) — 
הוצאו גבעות נגה בסתיו 1957 מתחומם של מדינת אסאם 
ושל איזור הגבול הצפון־מזרחי ונתכוננו כאיזור אוסונומי 
בפיקוחה הישיר של ממשלת הודו. מנהיגי הנגה המשיכו 



837 


נגה, ארץ — נגינה, גלי 


838 


ללחוץ למען מעמד מלא של מדינה כשאר מדינות הודו 
(והמורדים — למען פרישה ועצמאות), ובקיץ 1960 קיבל 
נהרו את תביעתם. תיקון החוקה ההודית. שיצירת מדינה 
נוספת — ״ארץ־נגה- — חייבתהו, הועבר ב 1962 . ואליו 
נלווה תיקון נוסו׳. לפיו לא יחול על א״נ שום חוק הודי 
הפוגע במנהגים ובמסורות הדתיים והחברתיים של הנגה, 
אלא אם כן אושר החוק ע״י הפרלסנס המקומי של א״נ. 
א״נ נתכוננה רשמית כמדינה ה 16 של הודו. היא מיוצגת 
בפרלמנט של הודו ע״י ציר אחד בבית התחתון ואחד בבית 
העליון. המורדים — שחלקם תבע עצמאות שלמה, מחוץ 
למסגרת הודו — לא הסתפקו במה שהושג וחלקם ממשיכים 
במרידה. 

נגו דץ דים׳ ע״ע ויטנם. עט׳ 118 — 119 וברך המילואים, 
עמ׳ 901 — 903 . 

נגרה (גצ 380 א), עיר מסחר ותעשיה מהגדולות ביפאן. 

שוכנת במישור נובי על החוף הצפוני של מפרץ 
איסה ואן, במרכז האי ה 1 נשו. 1,996,000 תוש׳ ( 1968 ). 

התפתחותו המהירה של נמל נ׳ החלה בתחילת המאה 
ה 20 עם העמקת מימי המפרץ והכשרת הנמל לעגינת אניות 
גדולות. לאחרונה נבנה שובר גלים ארוך בשל סכנת מימי 
הגאות. הנמל משמש בעיקר לסתר מקומי, אך עם זאת מתנהל 
דרכו סחר חוץ עם אה״ב, אוקיאניה. צפון אפריקה וארצות 
אסיח. היצוא כולל: כלי הרס, סכסטילים ומכונות. 

תעשיית נ' כוללת מפעלים לייצור מכונות, כימיקאלים. 
מתכות. טכסטילים, קןרמיקה, חרסינה, מוצרי עץ, מזון ובחי 
זיקוק לנפט. 

נ׳ הוקמה תוך איחוד של שתי ערים: נ׳ העתיקה שצמחה 
סביב מצודה שהקימו בני טוקוגוה (ע״ע) ב 1610 בצפון 
ועיר הנמל אצוטה בדרום. מרכז העסקים הראשי המודרני 
שוכן בחלקה הצפוני וסביבו משתרעים רובעי המגורים ואי- 
זורי מפעלי התעשיה הקלה. בדרום נמצא איזור התעשיה 
הכבדה המחובר בתעלות מים רבות לנמל. נ' היא צומת 
תחבורה חשוב ודרכה עוברת מס״ב לבל חלקי האי. אוני¬ 
ברסיטת נ׳ הוקמה ב 1939 ובה 8.421 תלמידים ( 1970 ). 
. 1965 , 482-488 ,<( 1 ק 000£1-0 4 ;הסקס/ .יד . 0 

נגיב. נלדזמד - -- - (נד 1901 ), איש 

צבא ומדינאי מצרי. נ׳ נולד בח׳רטוס, למד באק¬ 
דמיה הצבאית בקאהיר ובאוניברסיטה שם, ושירת בצבא 
הקבע. במלחמה בא״י ( 1948/9 ) היה נ׳ מפקד חטיבה בדרגת 
אלים, נפצע וזכה באותות הצטיינות, וב 1950 הועלה לדרגת 
גנראל. "הקצינים החפשיים* שבהנהגת ג. עבד־אל-נאצר 
(ע״ע) בתרוהו, בשל ;שדו, להיות למנהיגם הסמלי במהפכה 
שחוללו ביולי 1952 (הוא עצמו טען, שכבר שנים לפני כן 
היה חבר "הקצינים החפשיים"). נ׳ נהיה למפקד הכוחות 
המזוינים, וכעבור שבועות מספר — לראש ממשלה ( 7.9.52 ). 
פשהפכה מצרים לרפובליקה היה לנשיאה ( 23.6.53 ). הצלח¬ 
תו הציבורית הרבה הולידה תחרות אישית בינו לעבד־אל־ 
נאצר. הניגודים בין השניים החריפו בגלל רצון נ׳ לשוב 
למשטר פארלאמנטארי וקרבתו לאירגון "האחים הסוס־ 
למים•׳, שהסתייג מהמשטר. בפברואר 1954 התפטר מתפקי¬ 
דיו, אך בלחץ הצבא הוחזר כעבור מספר ימים. באפריל 
הדיחו עבד־אל־נאצר מראשות הממשלה ובנובמבר — מה- 


נשיאות, ומאז נמצא במעצר־בית. ספרו "גורלה של מצרים" 
(אנג׳ ,לת״ג־ם 5 •]!״£)£) י״ל ב 1955 . 

א. בארי, הקצוגה והשלטון בעולם הערבי־ (מפתח בערכו), 

1966 ן מ* ץהז־ו{/ ה 0 \ 1 ק^.¥ ז>^" 7 , 15 ) 3111310 ^ 1 .? 

. 1961 ,( 71-96 ) 

נגינה, כלי־ כלים המיועדים להפקת צלילים, חוץ משירה. 

לגבי סיווגם ומיונם של כלה׳־נ הנזכרים בגוף הערך. 

ר׳ טבלה. 

תולדות בלה"נ. המידע הקיים על כלי העבר מקורו 
בממצאי בלים. בציורים. בתאורים ספרותיים ובכל״נ דומים 
המקובלים עדייו, בייחוד ביו כלה׳־נ העממיים. עדויות ראשו¬ 
נות למציאות כלי נשיפה, הקשה ושפשוף הן מהתקופה 
הפליאוליתית (באירופה). עדויות פחות ברורות הן ציורי 
המערות בדרום צרפת. בהם מתוארת דמות אדם רוקד המח¬ 
זיק בפיו עצם דמוי כל״נ, וכן מתוארים עצמים רבים שניתן 
לזהותם ככל״נ. 

העדות ההיסטורית הקדומה ביותר היא אגרטל משומר 
(ע״ע), עליו מצוירים שני נגני כלי מיחד. הכלי האחד דומה 
לנבל המצוי כיום בבורמה ולו 7 מיתרים, ולשני 5 מיתרים 
וצורה שונה במקצת. בציורים מצריים נראים כל״נ מפותחים 
לפדי, וביו היתר הלירה והלאוטח ארוכת הצוואר (ר , להלן). 

(הסבר ללוחות התמונות שבעמי 819 — 842 ) 

מיון בלי-הנגינה בטבלה הוא בהתאם לפקור התנודות 
של צליליהם. בכלים האידיופוניים (אידיו־= עצמי) 
סקור הצליל בחפרים המצטלצלים ללא הזדקקות למתיחה. 
רובם מכונים כלי הקשה. לרובם צלילים המכילים טונים 
רבים שאינם הרמוניים ומשתנים במידה ניכרת בזמן קצר. 
ולפקצתם צליליס קבועים יחסית. הוספת גופי תהודה מאפ¬ 
שרת הגדלת מידת ההגדרה של הצליל. תת־חלוקה ראשונה, 
בהתאם לאופן העדור: תת־חלדקה שניה, בהתאם למידת 
הגדרתו של הצליל. בכלים הממברפוניים (תופים) 
מתוחה ממברנה על מסגרת. תת-חלוקה ראשונה, בהתאם 
לקיום גוף תהודה: תת-חלוקה שניה. בהתאם לצורת גוף 
התהודה: תופי חבית — הסגורים משני הצדדים על־ידי 
ממברנות; תופי שעון — להם מערכת חוטים הקשורים 
לממברנוח: חופי דוד סגורים — להם ממברנה אחת; תופים 
הפתוחים מצדם האחד. בכלים ה א י ר ו פ ו נ י י ם (כלי נשי¬ 
פה) מקור התנודות הוא בפעימות הנוצרות בזרם אוויר. תת־ 
חלוקה ראשונה. לפי קיום גוף תהודה: בלים שאין להם 
עמודי אוויר כגוף תהודה ותדירות צליליהם נקבעת על־ידי 
לשונית חפשית, כלים בעלי צינור גלילי או חרוטי. תת־חלוקה 
שניה לכלים בעלי צינור: הליליים—בהם התנודות נוצרות 
מהתקלות זרם האוויר בדופן של חור; כלים. בהם התנודות 
נוצרות מתנועת לשוניות. בעלי הלשוניות נתלקים לקלרני־ 
תיים— להם לשונית המתנדנדת כנגד גוף צפיד: אבוביים — 
להם זוג לשוניות נעות: ״כלי מחבת״ — בהם השפתיים 
משמשות כלשוניות , והעוגב — שהוא כלי מורכב. בכלים 
הקרדיופוניים (כלי המיתר) מקור הצליל הוא בחנר 
דות המיתר. תת חלוקה ראשונה, לפי המבנה: כלים ללא לוח 
מתחת למיתרים; כלים שלהם לוח פשוט; כלים שלהם צוואר 
ועליו לוח אצבעות. תת-חלוקה שניה לפי אופן הערוד. 

רוב כלי-הנגינה בטבלה מקורם בתרבות המערבית ומי¬ 
עוטם בתרבויות אחרות. כלים מכאניים ואלקטרוניים אינם 
נכללים. 








841 


נגינה, כלי 


ממברפונןים(תופים) 


■י סריס * 0 * 1 בלי מצלחים 


ס 


קיאיו(נינרידי) 
פנדיסה !קולוסביד) 


/"ג 0 


סבלה (תורכיה) 
תינדיקי(יעז) 
רי׳לק (חודו) 
מרל (נפאל) 
גונןה (ניגריה) 
סובי (ניעה) 
זבונגו (קובה) 
ססג 1 ר (קולומביה) 



לתזפירח זונאית 
1 לתזמורת האפנית 


י,׳.׳■־מ י-־-; 



1 לרמיזה (הסזה׳ת) ! 6:9 ^ 1 (נאצה׳ 





ללא שליטה שם*. 


ייו *•־)•רזיו (אגזבישו 


*ים עם שליסה שסוזיים 


ם 


הגירה ד־מפהי־ם 
1 כדי צוה*זנ: 


1 1 

לי*ו עם היה 



842 


— 1 . 

ו* 55 ינ ומיבייי■! - •ידי•.׳יהו 

. 1 


: הידראולי 4 ! לסמה־נ 
: אדירי 4 3 לםה״נ 
ני פה (ג־אנג— סין. שי **■ו 












843 


נגינה, כלי 


841 


יוון הושפעה פכלה״נ הקדומים יותר. המוסיקה הכלית 
שימשה ברובה כלווי לשירה ולריקוד. כלה׳־נ ההשובים היו 
הקיחרה והלידה (ע״ע נבל ולירה), כלי מיתרים אשר 
ביטאו את החכמה ואת שיווי המשקל, והאולום (ע״ע), 
כלי נשיפה בעל צליל צורמני שביטא את האמוציה והספוג־ 
טאניות. נוספו להם סוגי נבל שתים. המינוח של התיאוריה 
המוסיקאלית היוונית נגזר ברובו משפות חלקי הכלים, 
דונסת המושג ״כרומה״ (= מנגינה) המציין במקורו הקשה 
בפלקסרון. 

ברומא נמשך השימוש בכלה״נ היווניים ונוספה קבוצת 
כלי הנחושת לשימוש הצבא. כפו כן פותח ההידראוליס, אבי 
העוגב (ע״ע). 

ביה״ב המוקדמים הואטה התפתחות הכלים והשי¬ 
מוש בהם הוגבל לארועים חילוניים, הואיל והכנסיה דרשה 
מוסיקה קולית לפולחן. המבנה של רוב כלה״ג איפשר 
השמעת מנגינות פשוטות, לרוב בלווי של צליל קבוע. 
חדרון (:•חס•![!), המעניק למנגינה סטאטיות, והמופק 
במרבית הכלים המזרחיים עד היום. פיתוחה של הלירה, 
נמשך בייחוד בצפון אירופה. לאירופה המרכזית הגיעו כל״נ 
מחלקי האימפריה הרוסית — אסיה הקטנה וצפת אפריקה. 
החשובים בהם — ק ר נ ו ת (ע״ע) שונות, רובן עשויות עץ, 
דוגמת הטובה, הקורנט והאוליפנס העשר שן־פיל; צורות 
שונות של פידל, כלי מיתר המאופיינים בקרש אצבעות 
ובקשת המשמשת לנגינה, דוגמת הג׳יג, הלירה־קיס והוחיל; 
עוגב (ע״ע), בשתי צורות, פוזיטיב בכנסיה ופורטאסיב 
הניתן לסלסול; וכלי נשיפה א ב ו ב י העשר שני 
צינורות, האחד להשמעת הדרת והשני למנגינה. 

ב י ה " ב המאוחרים חלה התעוררות בפיתוח הכלים. 
הדרון שוב אינו נשמע. הכלים נחלקים לקבוצות. כשבכל 
קבוצה כלים בעלי גוונים שונים. ככסוי לתפישה הפוליפוניה 
(ע״ע מוסיקה). הכלים החשובים בתקופה וו (ר׳ סבלה): 
ה ו וי י ל, החשוב בין סוגי הפידל, כלי קל ונוח לאחיזה 
(ה״פתניים" !שראשיתם במאה ה 14 ] אפשרו הטיית הקשת 
כדי נגיעה במיתר אחד בלבד. למניעת הדית); ה לא וסר, 
(ע״ע עוד ולאוטה), כלי פריסה שעד המאה ד, 13 היה נפוץ 
ביחוד בצרפת ובספרד; האבוב (ע״ע) נקרא שוואם והו¬ 
פיע בשני גדלים; ה ח ל י ל י ו ת, שלרובן צורח חרוט הפוך 
עם 7 נקבים, ולחלקו שני צינורות, חיקוי לצורת האולוס; 
חליל הצד לשימוש הצבא ולתהלוכות; והחצוצרה, 
שפיתוחה הושפע סהחצוצרה הערבית, ולה צינור ארוך, צר 
ובעל אפרכסת. קיפול צינור החצוצרה בצורת 0 ראשיתו 
במאה ה 15 . 

ברנסנס גדל בהרבה מספר כלה״ג. רבים מהם מופי¬ 
עים בקטלוג שערך התיאורסיקן פטדריוס ( 1618 ). כלה״ג 
קיבלו בהדרגה תפקידים עצמאיים, ואילו צירופם לנגינה ביחד 
כרוך בהופעת ההרמוניה, ובולם המיזוג בין קולות שונים 
בעלי אותו גוון. עלתה חשיבותם של כלים המותאמים 
לנגינת אקורדים. דוגמת הלאוסה, הנבל והעוגב, והומצאו 
כלי מנענעים חדשים, הקלוחקורד דהצ׳מבלו. כלים חד- 
קוליים צורפו למשפחות, לנגינת אקורדים. במאה ה 16 היו 
במשפחת האבוב 7 גדלים, במשפחת הבסון — 5 ובמשפחת 
החלילית — 7 . ביצירה המוסיקאלית ניתנה עדיפות לכלי- 
הנשיפה, ואילו כלים רבים שהיו מקובלים ביה״ב, דוגמת 
העוגב הפורסאטיבי, הדבק, הפנדולה, והסרופבה מרינה, 


נעלמו. בכלה״נ של הרנסנס, דוגמת אלו של יה״ב, לא היתה 
למנגן שליטה על העצמה. 

מבין כלי הנשיפה ממתכת חשובים שלושת סוגי 
הס ר ו מבון. שנוצרו במאה ה 15 ואשר צורתם כמעט שלא 
נשתנתה עד היום;הקורנס. אשר שימש לעתים לנגינת 
הקול העליון במשפחת הטרומבונים;והחצוצרות, שפו¬ 
תחו בנירנברג שבגרמניה (במקביל לפיתוח הכינורות באי¬ 
טליה). מבין הבלים האבוביים שרדו האבוב והבטה. 
כלי הקשת נחלקו לשתי משפחותי. ה וי ו ל מוחזק על 
הרגליים או ביניהן ונקרא אף ויולה דה־גמבה (= רגל). 
ואילו החולד, דה בראצ׳יו (-זרוע), מוחזקת כנגד הכתף. 

הבארוק. בראשית הפאר, ה 17 הוחלף הסגנץ הפולי- 
פוני בסננון מהודי בעל תחום צלילי רחב יותר. רבו האפ- 
שרויות לגיוון העצמה, הגובה והאופי המופקים מכלה״נ, 
ולפיכך שרדו רק כלים בעלי תחום צלילי רחב וגמישות מס- 
פקת. פותחו כלים בעלי צליל זמרתי. הורחב התחום הנסוך 
של הצ׳מבלו והעוגב, נוספו מיתרי בס ללאוסה ונבנו הבסה 
הכפול והקונסרבס־טרומבון. בכלה״נ האבוביים הוחזקו 
הלשוניות בין שפחי המנגן. בתחילת המאה ה 18 נבנו כלים 
בעלי צליל רך, דוגמת האבוב ז״אמורד, והחולה ד׳אמורה. 
הקלוויקורד פותח בייחוד בגרמניה. חשיבות רבה ביותר 
נודע לכינור, שלו צליל זמרתי ודינאמיקה מגוונת. עם הד 
פעתו נעלמו כמעט כלי הפריטה והויולות. הנטיה לניגודים 
בוטאה גם בארגון הכלים בקבוצות בלתי שוות בגדלן 
ביצירות דוגמת הקונצ׳רסו גרוסו של הנדל (ע״ע), ובצורה 
קיצונית בקונצ׳רסו לכלי סולו ולתזמורת. 

בתקופה הקלאסית זוכות תכונותיו המיוחדות של 
כל כלי להבלטה. הכלים החשובים בתקופה זו הם: ח פ ם נ - 
ת ר (ע״ע), שראשיתו בתחילת המאה ה 18 ; הכינור, החולה 
מטיפוס החולה דה־ברצ׳יו, וכן הצ׳לו והקונטרבס שהם שילוב 
החולה דה-ברצ׳יו והחולה דה־גסבה; הגיטרה (ע״ע) 
שחשיבותה קטנה; הנבל (ע״ע), שצלילו דומה לצליל 
הצ׳מבלו; ומכלי־הנשיפה — הקלדנית, הבסון. הח¬ 
ליל והקרן הצרפתית, שאוצר הצלילים שלה גדל 
ע״י אפשרות הארכת הצינור. 

בתקופה הרומאנטית נמשך שיפור איכותם של 
כלה״נ, בעיקר כלי הנשיפה. בגמישות, תחום עצמה, גוון 
ומנעד קולות; נוספו מיתרים ל פ ס נ ת ר, הן להגדלת תחום 
הצלילים והן להגברת העצמה (שלושה מיתרים לכל צליל 
ברוב הטווח); פותחו אפשרחות נגינה של כל הצלילים 
הכרומאטיים בכלי הנשיפה. ושיטתו של ת. ביהם 
(״ 800111 ) בבניית החליל שימשה גם בבניית האבוב. 
הקלדנית והבסון; נבנו ה סי ק(ל ו, חליל קטן שצל׳־ 
ליו גבוהים באוקטאווה מצלילי החליל, הסקסופון, בן 
כלאיים של האבוב והקלרנית (הומצא ב 1640 ). והקרן 
האנגלית, שלצליליה גוון מלאנכולי; ב 1813 המציא 
בלימל ( 101 מ 8111 ) מערכת שסתומים, בעזרתה ניתן להפיק 
את מערבת הצלילים הכדומאטיים מכלי הנשיפה 
ממתכת; מכלי ההקשר, שפותחו, ד,רסילופון. הא׳לס־ 
סד, ורעשנים שונים. 

המאה הס 2 . במחצית הראשונה של המאה גבר השימוש 
בכל״נ הזרים למוסיקה האמנותית, דוגמת כלי הג׳אז וכלים 
המשמשים במוסיקה העממית והקלה (בנג׳ו, חבראפון וכר). 
בשליש השני של המאה הוחל בשימוש באמצעים אלקסרר 




845 


מינה, פלי — נגיף 


846 


ניים, מתהליך יצירת הצליל ועד להשמעתה האמצעים 
האלקטרוניים מאפשרים שינוי העצמה והגוון, ובכמה כל״נ 
הם משולבים בגוף הבלי, דוגמת הגיטארה החשמלית. 

הצלילים המופקים פ כלה" נ והשליטה 
בהם (ע״ע אקוסטיקה). מכלת״ג מופקים צלילים, שהם 
תנודות בתחום השפיעה. תוך שליטה על התדירויות, העצ¬ 
מות וההשתנות עם הזמן, ובכך — על הגובה, העצמה, 
הגוון ומשך הזמן. התנודות הן תנודות אקוסטיות של מו¬ 
לקולות אוויר או של גופים המרעידים את מולקולות 
האוויר (הוצאת מיתר ממצב שיווי-משקל; הצבת מכשול 
בדרכה של זרימת אוויר; קטיעת זרם האוויר באופן מחזורי 1 
נשיפה בין שני גופים גמישים), או תנודות אלקטרוניות, 
אותן ניתן לשמוע רק לאחד שתורגמו לתנודות אקוסטיות 
בעזרת מכשירים דוגמת הרמקול. ברוב כלה׳־נ מוגברות 
התנודות באמצעות גוף תהודה או באמצעים אלקטרו¬ 
ניים. 

תחושת גובה הצליל נקבעת בעיקרה ע״י התדירות של 
הטון היסודי. כאשר תדירויות הטונים המרכיבים את הצליל 
הן כפולות שלמות של התדירות היסודית, הטונים נקראים 
עיליים, צורח הגל של הצליל מחזורית והטון היסודי 
קובע את תחושת הגובה, צורת הגל של צליל המכיל טונים 
שאינם נמצאים ביחסים של מספרים שלמים (רוב כלי 
ההקשה) איננה מחזורית, והצליל נשמע כרעש, ללא גובה 
מוגדר. מידת הגדרתו של הצליל תלויה גם במשך הזמן 
שהוא מושפע, כאשר בכל בלה״נ עובר זמן קצר מהפקת 
הצליל ועד הגיעו לגובה מוגדר, וכן במבנה גוף התהודה. 

בלה״ג המפיקים צלילים בעלי גובה מוגדר נחלקים לשתי 
קבוצות, בהתאם למקור הפקת הצליל: המיתר ועמוד 
האוויר. 

ברוב כלי המיתר פתוחים מיתרים על גוף תהודה. 
הוצאת המיתר המתוח ממצב של שיווי משקל גורפת ליצירת 
גלים עומדים (ע״ע גל). גובה הצליל, התלוי בתדירות היסו¬ 
דית, נקבע על־ידי האורך, המסה. המתיחות והקשיחות של 
המיתר: בכל שהמיתר ארוך יותר, עבה יותר ורפוי יותר, 
כך הצליל נמוך יותר. בפסנתר שונים כל הגורמים ממיתר 
למיתר, ובכינור לארבעת המיתרים אורך שווה, אך יתר 
התכונות שונות. ברוב כלי המיתר מועברת מערכת המיתרים 
המתוחים פעל מוט, אורך המיתר קטן ע״י לחיצתו אל המוט. 
גוון הצליל תלוי בקשיחות המיתרים, באופו ערורם. 
בגוף המעורר ובגוף התהודה. במיתר גמיש אידיאלי ניתן 
לעורר את כל הטונים העיליים, אולם למעשה מוגבלת 
הגמישות ע״י עובי המיתר. ארכו והחומר סמנו הוא עשוי. 
כמו־בן, ככל שמקום העדור של המיתר קרוב יותר לקצהו 
ובכל שהגוף המעורר חד יותר, נוצרים טונים עיליים גבוהים 
יותר ובעצמה יחסית גדולה יותר. ה ר ג י ם ט ר הוא מכלול 
תבונות המאפיינות את קבוצת הצלילים שניתן להפיק מכלי 
במצב מסוים. לדוגמא. בפסנתר משנות הדוושות את העוצ¬ 
מה ואת הגוון של מערבת הצלילים, ולפיכך את הרגיסטרים ז 
לרגיסטרים חשיבות רבה בעוגב ובצ׳מבלו. 

בכל' הנשיפה מופקים הצלילים באמצעות עמודי 
אוויר, שערורם נעשה על-ידי מקור תנודות אתר. התנודות 
הפגיעות למאזין הן תנודות מאולצות של עמוד האוויר, 
המשמש כגוף תהודה, והתדירויות נקבעות על-ידי התרי- 
רויות העצמיות של עמוד האוויר ותדירויות הגוף המעורר. 


עמודי האוויר של כלה״ג נבדלים באורך, ברוחב, ביחס בין 
האודך לרוחב ובצורה. התדירות היסודית של גוף הכלי מות¬ 
נית בצורתו ונמצאת ביחס הפוך לארכו ולרחבו. ככל 
שהיחס בין אורך הצינור לרוחבו יותר גדול, הצלילים עשי¬ 
רים יותר בטונים עיליים. 

ערור עמוד האוויר נעשה אם בסון מערבולת ואם בטון 
לשוניות. טון מערבולת, המצוי בחליל, בחליליות וב־ 
צנורות העוגב. נוצר באשו זרם האוויר נתקל במכשול. תדי¬ 
רות המערבולות היא ביחס ישר למהירות הזרימה וביחס 
הפוך לעובי המכשול. טון לשוניות מקורו בנשיפה 
בין שני עלים גמישים (אבוב ופגוט) או בין עלה וגוף צפיד 
(קלרנית וטקטופון). התדירות של הלשוניות תלויה בממדי¬ 
הן ובגמישותן. בכלי המתכת, דוגמת החצוצרה. הקרן. הטובה 
והטרומבון. השפתיים משמשות כלשוניות כשהן נתונות 
בתוך פיה. תדירות השפתים קובעת את התדירות היסודית 
של הצליל המתעורר בעמוד האוויר. 

גב ה י הצלילים השונים. צלילים שונים ניתן 
להפיק בכמה אופנים: מערכת צינורות שונים בארכם (דוג¬ 
מת העוגב); צינור אחד מפנו מתקבלים צלילים בעלי תדי- 
חיות שונות על-ידי נשיפת יתר (בלי נשיפה ממתכת ללא 
שסתומים); שינוי אורך הצינור. בכלי עץ מתקבלים הגבהים 
השונים לרוב באמצעות פתיחה וסגירה של נקבים, ובכלי 
נשיפה ממתכת באמצעות נשיפת יתר, הכנסת הד לאפרכסת 
או הארכת הצינור. בטרומבון ניתן לשנות את האורך באופן 
רציף בעזרת הזזה של צינור בתוך צינור, ובבלי המתכת 
האתרים בעזרת שלושה צינורות ושלושה שסתומים המפעי¬ 
לים אותם. 

המםבךנה, שניתן לראותה כמיתר דו־פמדי, משמשת 
כמקור לצליל התופים, כגוף תהודה לכלי מיתר אחדים 
ובמערכות הקשורות בהעברת הקול, דוגמת עור התוף באוזן. 
תכונות רבות של המיתרים שרירות לגבי המפברנות, דוגמת 
התלות בפתיחות ובמשקל הסגולי. גוף תהודה פתאים, 
המחזק את התדירות היסודית (תופי דוד). מאפשר קבלת 
צליל בעל גובה מוגדר לפדי. ערור כלה״נ המפברפוניים 
הוא לרוב בהקשה. 

בבל״נ אידיופוניים סקור התנודות הוא בגוף עצמו. המתי- 
חות מוזנחת יחסית לקשיחות, בנגוד למיתר. בו מוזנחת 
הקשיחות יחסית לפתיחות. התנודות תלויות בחופר, בצורת 
הגוף ובאופן הערור. בלה״נ האידיופוניים נחלקים למוטות 
ולצלחות, שניתן לראותן כמוטות דו-ממדיים. 

וע״ע גמלן. 

־׳׳- ד. כ. 

נגיף = [לטינית) רעל). נ׳ היא מולקולת חומצת 

גרעין (ע״ע נוקלאיות, חומצות) — בד״ב עטופה 
במעטפות תלבוניות — המסוגלת להתרבות רק כאשר היא 
טפילה של תא חי. חומצת הגרעין סבילה את כל האינפור¬ 
מציה הגנטית של הנ׳, היכולה להגיע לביטוי רק בעזרת 
המנגנונים הביוסינתטיים של התא חפאכסן. 

המבנה וההרכב של הב". חנ ׳ בנוי משני חלקים 
עיקריים: ( 1 ) מעסה חלבוני הקרוי קפסיד ( 1 > 51 ק 0 ) 
המורכב סתת יחידות חלבוניות הקרויות קפסומרים (-קבס 
מממ! 50 ); ( 11 ) חומצת מגרעין, הנמצאת בתוך הקפטיד. 
בסוגי נ" מסוימים קיימים בתוך חלקיקי הנ" אנזימים 
האחראים לטינתות סוגים מיוחדים של ח , (חומצת) גרעין. 





ציור 1 : צילומים א?קםרונמיקדו 0 ?וםיים ישל ;ניפיס. 

1 . נ׳ סחאיקה ׳על טבק ; 2 . נ׳ ארבו; 3 . חלהיגן נ׳ י אךנ 1 ; 4 . נ' שפעת (סיסי ו) וג׳ הרסס (ם,*<זי• סעטפת! : 
5 . סבנה נ־ סרפז־שד בעכברים. א־ב — חלקיקי נ׳ שבירים — נראה הסכנה החוטי של תוסצת הגרעיז; 0 . נ׳ פיקס 
(רואים בבירור את סבנה המעטפת); 7 , נגיפי ■יילוטר, 1 10 -^ 5 


( 1 ) ד. ק 9 ם י ד. בהתאם למבנה החלקיק ד.מתגלה בפיק- 
רוסקופ האלקטרוני (תצלום 1 ) מחלקים את הנ׳י לקבוצות 
שונות: 

א. נ״ בעלי קפסיד סלילי ( 91111031 ). חלקיקי נ* 
צמחיים (בגוו נ׳ המוזאיקה של הטבק) הם בעלי קפסיד 
סלילי חשוף שארכו 1 מ״ 300 . (זסעות ־ ־ 10 = מ!ת 1 ) ורחבו 
כ־מזתצן ובאמצעיתו חלל בקוטר ״!״ 4 . בחלקיק נמצאת מו¬ 
לקולת ה^מו הנגיפי ומשקלה המולקולרי ״ 2.06x10 דל- 
סונים (משקל אטום־סימן = דלטון). משקלו המולקולרי של 
חלקיק ד.נ׳ הנו י 10 39x דלטונים והוא מכיל 2.130 מולקולות 
חלבון. כל אחת בעלת משקל מולקולרי של 17,400 דלטונים. 
בעזרת קרני x נקבע כי הסדור ההליקלי הוא בעל סיבוב 
שמאלי ו 49 תת־יחידות חלבוניות נמצאות בכל 3 סיבובים. 

ב. קפסידים איזוסטריים ( 8 ( 030511 ס״ממזסז!) שהם 
בעלי צורה של דב־פיאות משוכלל (איקוזאהדר(ן). הקפסו־ 
מרים. המרכיבים את הקפסיד, שונים בצורתם ובגדלם 
בהתאם לב- השונים ויכולים להיות כדוריים או גליליים, 
מלאים או חלולים. 

ג. קפסידים מורכבים. בחלק מקבוצות הני רקפסיד ד,גגי־ 

פי, משני הטיפוסים הגזברים לעיל, יכול להיות עטוף במע¬ 
טפת שומנית. בדרך כלל המרכיב השומני של המעטפת 
מקורו בקרומי התא בעוד שהמרכיב החלבוני הוא חלבון 
הנוצר לפי האינפורמציה הגנטית שבחומצת הגרעין הנגי¬ 
פית. 

מבנה מורכב יותר של קפסיד קיים בבקטריופגים שונים 
(ע״ע בקטריופג). חלקיקי נ׳ אלה מורכבים ממספר מרכי¬ 
בים י. א) קפסיד, ב) צוואר שבו נמצאים חלבונים המסוגלים 
להתכווץ. (דרך מבנה זה עוברת ח׳ הגרעין הנגיפית בעת 
מעבדה אל תוך התא המודבק), ג) לוחית ההצמדה והסיבים 
המשמשים להצמדת הבקטריופג לחיידק. הבקטריופגים 
הקטנים (המכילים ח׳ גרעין \.זלטן) מורכבים סקפסיד הבנוי 
ממספר קטן של קפסומרים. 


( 11 ) ח׳ ה ג ר ע י ן ה נ ג י פ י ת מורכבת \,!יזם או 113 יזג 
(בדרך כלל מולקולה אחת של ח׳ גרעין בכל חלקיק, אך 
ישנם מקרים, כמו בג׳ השפעת, שהגנום (כלל הגנים) מורכב 
ממספר מולקולות.חומצות הגרעין של נ" שונים, שר 
נוח זו מזו הן בגודל (כפות האינפורמציה הגנטית) והן 
במבנה הפיסיקלי והכימי. גודל מולקולות ח׳ הגרעין וסדר 
הבסיסים בהן קובעים את מספר החלבונים אשר חני יכול 
לייצר• חלבונים אלה כוללים את האנזימים המשתתפים 
ביצירת חני, את החלבונים המפקחים על פעילות התא המוד¬ 
בק ואת חלבוני המעטפת. 

ארגון הגנים בגנ 1 ם ד,נגיפי נבדק באופן מפורט בבקטריד 
סבלה 1 שלבים בהתפתחות מדע הנגיפים 
התגלית החוקרים השנה 

1 . חיסון נגד מחלת האבעבועות זסמתס!.£ 1798 

2 . חיסון נגד כלבת זט 3516 ? .£ !' 188 

3 . העברת לצמחים 1886 

4 . העבדת בתרחיף אל*תאי ץ)!■!׳,יסמגץ 1 .ם 1692 

5 . הדבקת צמחים בתסצית אל־תאית >ו:>תד £ 1 (ו 80 .׳\ג. 1 \ 1898 ! 

המכילה את הנגיף /ו* 1 ־ד 

6 . גורם מחלת הפה והטלפיים עובר דרך ״ 111 ־ £0 .? 1896 

מסננים המונעים מעבר חיידקים 11 *!*>£ 6 

7 . העברת גידול הסרקומה מתרחיף אל־תאי .? 1915 

של רקמה סרסנית לתרנגולת בריאה 

8 . גילוי הבקטריופג ז־נס׳^ו׳ד 5 נ 19 

9 . נגיפים כגורמי גידולים באינבות *! 8110 .£ . 11 1935 

( 0013 ־ 1 ( 11 '-! ו 3 יח €0 ־וב$) 

10 . ניקוי וגיבוש נגיפים ץש( 0 ס 8 . 1 \.ז&ו 1935 

11 . גידול נגיף שיתוק ילדים בתאים ,!!״ £04 .£ .ן 1949 

בלתי עצביים 105 ( 801 . £1.0 .י! 

12 . תרבויות תאים ובידוד נגיפי בעלי־חיים בהן החל ם 1950 

13 . א. הוכחה שח׳ הגרעין של הבקסריופג 1952 

מכילה את האינפורמציה הננסית 011350 . 11 4 
ב. חומצת הגרעין של נגיף המוזאיקה ״/״ס 1956 

של הטבק מדביקה תאים ו 1 והז 3 ז 11 :> 5 .ס 

14 . האינפורמציה הגנטית גלומה בסדר ת 50 ז 1¥3 .( 1953 

הבסיסים ב. 4 אס **״ס 








סבלה 2 

נגיפים מחוללי מחלות בבעלי־חיים 


מחלה בבעלי־חיים 

סוג הנגיף 

מחלה בבני־אדם 

סוב הנגיף 

קבוצת הנגיף 

ת ת־ק ב ו צ ר 1 נ 

נגיפי סובס התוקפים פרות, ארנבות, 
עכברים ( 01116113 ־ £00 ) וקופים 
1 תת־קבוצו 2 • 0x1 

תוקפים כבשים 

׳תת־קבוצה 3 : 
,נגיפי פוכם התוקפים כבשים, 
עזים, חזירים, סוסים. גמלים 
תת־קבוצה 4 : 
נגיפי פוכס בציפורים 
'תת־קבוצה ג¬ 
ן נגיפי 2 חז 0 \< 4 ג בארנבות וסנאים 

1 

ותת־קבוצה 1 : 0 וטתו 138 \/ 

!מחלת אבעבועות שחורות 

ן 

תת־קבוצה 6 : 

ן וסס 5 ס 1 ן}גז 11 ס 0 וחו 1 זס!! 110 ס 4 ג 

גידולים מקומיים בעור בבני־אדם 

אבעבועות בידי בוקרים 105 ( 560010x21 ? 

נגיף האבעבועות 

פוכם \ 0 ? 

לסנסי בארנבות 

פגיעות במערכת עצבים בבקר, 
חזירים, כלבים, חתולים וחרפן 

מחלת תרנגולות 

נגיף בתרנגולות גורם למחלה 
ע״ש ) 42x61 ^ 

נגיף 0 ) £001 בגידולים בצפרדעים 

!נגיף 1 ננ 

- 10 ) 560 ? 

10$ ( 31 ־ 1 

,לרינגו־ 

,טרכאיסים 

1 

1 

1 

בילדים 1115 ) 2 ( 5100 20010 

במבוגרים קרסוקוניונקסיביסיס 
ודלקת מוח 

פריחה בילדים חולים 

פצעים במבוגרים 

הדבקה של בלוטות רוק, הדבקה כרונית 
כילדים. זמן דגירה 14 — 16 ימים 

מועבר לאדם ע״י נשיכת קוף. 
גורם לדלקת מוח (אנצפליטים) 
זמן דגירה 10 — 20 'ימים. 
בתאי לימפומה של בני־אדם 
ע״ש בורקים 

1 . הרפס סימפלקם 

2 . אבעבועות רוח 

3X106113 ״ 

3 . הרפס זוסטר 

4 . נגיף ציטומגלי 

5 . גביף ש 

נגיפים הקשורים 
בטרפו 
נגיף £8 

. 

הרפס £65 ז 146 

פוגע בציפורים 
דלקת כבד בכלבים 

נגיף 031 

מחלות מערבת הגשימה ע״י 
טיפוסים 1 , 2 , 5 
טיפוס 8 גורם לדלקת עיניים 


אדנו סת 10 )^ 

מדביק עכברים 

נמצא בכליות קופים, אך גודם לגידולים 
באוגרים שאינם המאכסן הטבעי שלו 

נגיף פוליומה 
נגיף נ״׳\ 8 



פוליומה 

פומ 0 ץ 01 ? 

גידולים מקומיים בארגבות־בר 

של פפילומה 
נגיף ארנבות 

יבלות בעור 

נניף )ז 3 ״ 1 1101x1211 

פפילומה 

2 ת 101 ! 2£1 ? 

גידולים סרסניים בתרנגולות ובחיות 

1 



לויקוזים 

0518 ) £601 

מחלות בבעלי־חיים 


1110061122 (שפעת) מחלה של 
מערכת הנשימה באדם 

*,8,0 

מיכסו 1^x0 ^ 


־־־ ח 

[ 

לאחר תקופת דגירה של 9 — 12 ימים 
מופיע חום. גרוי מערכת הנשימה ופריחה 

נפיחות בלוטות הרוק 

חצבת 463516$ ^ 

חזרת £8 רח 1 ))< 

פאראמיכסו 

?3X201)1X0 





רבדו־וירום 
0- 1^1x0$ [)נ 81131 

מאכסן: ציפורי בר 
בסוסים: חום, וירמיה, פלישה 
ן למערכת עצבים, 90% מוות 

! אפידמיות פסליות בקופים ביערות 
1 אפריקה ואמריקה הדרומית 

1 

ן 

הדבקת אדם ע״י יתושים. 
74% תמותה 

אפידמיות. מחלת חום, כאבי־ראש, 
פריחה. כאב גרון, 11% אנצפליטים 

חום גבוה, צהבת והמורגיות 

חום גבוה 5 — 6 ימים, כאבי־ראש 
קשים, באבי גפיים וגב 

תת־קבוצה 

11 ־ £25101 
ל 1 ) 1311 }ק 106 ז 6 6 מו 0 [> 6 

תת־קבוצה 8 

ז 6 ״ 6 ! 16 וא !לס׳ל' 

קדחת צהובה 

ז 6 ׳ו 6 ) ^ 6110 ? 

ם £0 י 61 [) 

ארבו 0 ( 1 ז\צ 

פריחה וזיקולרית בפה ועטינים בבקר 

פגיעה במערכת העצבים בתרנגולות 

פה וטלפיים 

£1001112 

נגיף מתרבה במערכת העיכול. חודר 
למחזור הדם ומשם לתאי המות. גורם 
למחלה לא ברורה, בלי שיתוקים או 
מלווה שיתוקים בגפיים. מופרש בצואה 

נגיפי תת־קבוצה 4 גורמים 
'להרפאנגינה ומנינגיטים 
| נגיפי תת־קבוצה מ גורמים לחום 
! מלווה כאבי בטן חזקים, מנינגיסים, 
1 מיוקדדיטים ופריקרדיטים. מחלת 
ן מערכת הנשימה 

הדבקות מלוות בחום. גססרואנטריטיס 
נגיפי מלת 

בודדו מאדם עם פגיעה במערכת 
העצבים המרכזית 

שיתוק ילדים 

00X5301(16 

£0110 

1111X10 

' 11310 ק 06 ח£ 

11115 > 021 סי< 11 ז 

פיקורנא 

113 ־ 1001 ? 


















851 


מי!) 


852 


פג,ז. במערכת זו אפשר לקבוע בשיטות גנטיות את פיקד 
מם של הגנים השונים האחראים לסינתזת חלבוני חג׳ והחל־ 
בונים האנזימטיים השונים המשתתפים בביוסינתזה של חל¬ 
קיקי הנ׳. 

חומצת הגרעין הנגיפית מסוגלת: א) לשחרר מידע 
גנטי ולגרום לטינתות חלבוני חג/ ב) לשמש כדפוס (-מ 1 פ! 
:אב 1 ק) לטינתזת עתקים רבים של מולקולות כדוגמתה או 
ג) להתקשר עם הגנום של התא המאכסן. 

עם סיום התהליכים הביוטינתטיים בתאים המודבקים 
מתעטפת ח׳ הגרעין הנגיפית בחלבונים — נוקליאוקפסי- 
דים — המוכנסים לתוך הקפסיד. ונוצר חלקיק הנגיף — 
הדריון ( 1 ז 0 ״;ז). התעטפות מולקולות וד הגרעין בחלבוני 
המעטפת הנגיפיים גורמת להפסקת פעילותן המטבולית. 
חלקיקי נ׳ הפשתחרדים מהתא המאכסן מהווים את הצורה 
המדביקה, במחזור ההתרבות של הד. 

שלבים בביוסינתזה של הנ , . התרבות ר,נ• בתא 
רגיש מתרחשת במספר שלבים: א) ספיהת חלקיקי הנ ׳ אל 
שטח פני התא וחדירה. בסיוע מנגנוני התא. אל תוך הציטו¬ 
פלסמה. ב) חשיפת חומצת הגרעין הנגיפית ממעטפותיה 
השומניות והחלבוניות בעזרת אנזימי התא. ג) שחרור אינ¬ 
פורמציה גנטית פח׳ הגרעין הנגיפית המתרחשת כתוצאה 
מתרגום (מ 10 ז 513 תב-ו 1 ) סדר הבסיסים בוד הגרעין הנגיפית 
(או ב־*אא, שליח נגיפי המיוצר לפי סדר הבסיסים בח׳ 
הגרעין הנגיפית) ע״י המנגנון האחראי ליצירת חלבונים 
בתא המודבק. ד) יצירת חלבונים נגיפיים מוקדמים (בד״כ 
אנזימים) האחראים להכפלת ח׳ הגרעין הנגיפית למספר 
רב של עתקים. ה) סינתזה חלבונים נגיפיים מאוחרים הכר 
ללים את חלבוני המעטפת של חג׳. ו) יצירת מעספות נגי־ 
פיות (!!!נגקנס) והתעספות הה׳ הגרעינית במעטפותיה תוך 
כדי יצירת חלקיקי נ , . 

יצירת חלקיקי ני. יצירתם של נ" חסרי מעטפה 
שומנית מסתיימת כאשר מוכנסת חומצת הגרעין הנגיפית 
לתוך הקפסיד החלבוני. חלקיקים אלה הם מושלמים ובעלי 
כושר הדבקה לאחר שחרורם מהתא המודבק. נ" אחרים 
חייבים להתעטף במעטפות שוסניות שמקורן בקרומי התא, 
והמכילות חלבונים נגיפיים (גליקופרוטאינים). הקפסיד 
הנגיפי מתקשר אל קרומי התא שבתוכם מצויים חלבוני 
המעטפת הנגיפיים. תוך כדי תהליך זה נוצרים חלקיקי נ' 
עטופים המשתחררים אל מחוץ לתא. 

סוגי ד,נ": (א) נ" התוקפים תאים בעלי 
גרעין (אויקריוטיס). 1 . נ" המתרבים בבעלי־חיים. זע" 
משתייכים למספר קבוצות בהתאם לסוג חומצת הגרעין 
(*א 8 או *אט. חד או דוסיבי) והמבנה המורפולוגי של 
חלקיקי הנ׳ האופייני לכל קבוצת נ". קבוצות אלה כוללות 
את הנ" גורמי המחלות בבני־אדם ובעלי-חיים (טבלה 2 ). 

2 . נ" ח ר ק י ם. הגורסים למחלות בחרקים. בהם מופיעים 
גופי הסגר פוליהדריים בתוך הגרעין או בתוך הציטופלסמה 
של התאים הנגועים (המחלה נקראת 051:8 ז 1 >ט 11 ז 015 ?). מח¬ 
לה אחרת בחרקים מקבוצות הגע 0 *) 10 >וק* 1 היא מחלת 

ה 1105€5 \ 311 ־ 01 . 

3 . ני׳ צמחים (כגון נ' המוזאיקה של הטבק, נ' צ של 
תפוחי אדמה). מועברים על ידי חרקים הניזונים פפוהל 
הצמחים הנגדעים. ידועים גם נ" התוקפים פטריות. 

ב. נ" התוקפים תאים חסרי גרעין פרוקר־ 


יזטים). 1 . נגיפי חיידקים (בקטריופגים). חלקיק הבקטריו־ 
פג נצמד אל דופן תא החיידק ובעזרת מנגנון מיוחד מזריק 
את ח׳ הגרעין (הנמצאת בתוך עטיפה חלבונית) אל תוך 
התא. קיימים בקטריופגים שח׳ הגרעין שלהם היא *א 8 
וכאלה שח׳ הגרעין שלהם היא *אם. בתנאים מסוימים 
מתקשרת ח' הגרעין הנגיפית (*אנ 1 ) אל ה *אט התאי 
והחיידק הפאכטן הופך לחיידק ליזוגני. 

2 . נ" אחרים: נ" דמויי בקטריופג מתרבים באצות כחול¬ 
יות ובפיקופלסמה. 

יחסי גומלין בין נ׳ לתא מאכסן. חלקיקי נ׳ 
החודרים לתא מאכסן משתמשים במנגנוני התא לצורך הביר 
סינתזה של מרכיביהם. לד׳ היכולת לפגוע בתהליכי הביו- 
סינתזה התאיים או לשנות את תכונות התא המודבק. 
מבחינת הפגיעה בתא המאכסן מתחלקים חנ" לקבוצות 
אלה: 

א. נ" הפוגעים בסינתזה מקרופולקולות בתאים. ני שונים 
(כגון פוכם, הרפס, פיקרונא, וכן בקטריופגים) מסוגלים 
לפגוע בתהליכי הביוסינתזה של ח׳ הגרעין !החלבונים 
בתאים המודבקים לאחר שח׳ הגרעין הנגיפית משתחררת 
פעטיפותיה. ד.נ׳ גורם להפסקת טינתזת ח׳ הגרעין התאית, 
וכתוצאה מעוכבת (בהדרגה) גם טינתזת ה*א 8 והחלבון 
בתאים. 

ב. נ" שאינם פוגעים בתא המאכסן. התא המודבק בר׳ 
(בגון ארבו, טיכסו. ולויקוזיס) מסוגל להמשיך ביצירת 
מרכיביו ובו בזמן ליצור את מרכיבי זע׳. נ" אלה משתח¬ 
ררים בהדרגה מהתא המודבק תוך כדי התעספותם בקרומי 
התא המכילים חלבון נגיפי. 

ג. נ" המתמידים תאים למצב סרטני. 

נגיפי *אס (כגון פוליופה !-״״ 5 ) ונגיפי *א£ סר¬ 
טניים (כגת סרקומח ולויקחיט) מסוגלים לזרו את טינתזת 
חומצות הגרעין התאיות ולגרום לבך שהתאים יותפרו ויהפ¬ 
כו לתאים סרטניים. הגנומים הנגיפיים חודרים אל תוך 
גרעיני התאים המותמרים וכתוצאה מכך מתרבים התאים 
בקצב מזורז ונגרפים גידולים סרטניים בבעלי־חיים. הגנום 
של נגיפי ה*אט הטרטניים נמצא בקשר עם ה* 1 יןם של 
התא המותמר ואפשר לשחררם מקשר זד. ע״י שימוש במיטו־ 
מיציו 0 . הגורס לשבירת מולקולות ה*א 0 התאי. נגיפי 
ה* 7 ימ 1 הטרסניים (כפו בג" גורמי לויקמיה) יוצרים *אס 
דוטיבי נגיפי המשתתף בהתמדת התאים, כנראה, ע״י התקש¬ 
רות ל *אם התא. 

תאים אויקריוטיים המותמרים ע״י נ" *אם פפשיכים 
בתהליכי הביוטינתזה שלהם ואינם מייצרים את חלקיקי הד. 
בתאים אלה נוצרים חלק מחלבוני ד.נ" (הנקראים "אנטיגן 
שתל"), וחלבון נגיפי המופיע בגרעין (הנקרא "אנטיגן 
סרטני"). בתאים המותמרים ע״י נ* *א 8 (לויקמיה) ממשי¬ 
כים התאים בגידולם ותוך כדי כך ממשיכים ליצור חלקיקי 

ד. כאשר נ" לויקמיה של תרנגולת תוקפים תאי יונקים 
נגרמת התמרת התאים, אך חלקיקי חד אינם נוצרים בתא 
הסרטני. 

ד. נ" סמויים (לטנסיים). ידועים נ" המסוגלים להתקיים 
בתאי בעל-החיים ללא יכולת ליצור חלקיקי נ׳ (כגון נגיפי 
הרפס ואדנו). הגנום הנגיפי יכול להיות קיים בתא המודבק 
במשך תקופות ארוכות, אולם התרבותם מתחילה רק כאשר 
חלים שינויים הורמונליים או אהרים בבעל־החיים. 



853 


נגיף 


854 


נ' כגורמי מחלות. חשיבותם של ד.נ" ברפואה 
נובעת מיכולתם לגרום למחלות בבני אדם, נעלי־חיים, 
חרקים וצמחים. בתנאים מתאימים הם גורמים למגפות בבני 
אדם בלתי מחוסנים, וכך בצמחים. נ- שונים הגורמים למ¬ 
חלות באדם ובעלי־חיים מתוארים בטבלה 2 . 

עם חדירת חלקיקי ד.נ׳ לגוף בעלי־החיים הם מתחילים 
להתרבות בתאי רקמות רגישות וכתוצאה מכך נגרמים נזקים 
לרקמות אלה. תקופה זו היא תקופת הדגירה הנמשבת מספר 
ימים בהתאם לסוג הג׳. כאשר הנזק מתגבר מופיעים סימני 
המחלה (כגון חום. פריחות ונר). התרבות הג׳ ברקמות הגוף 
היא מהירה ולעתים אין הנוגדנים הנוצרים בבעל־החיים 
המודבק תוך כדי ההדבקה מסוגלים לעכב את החרבות 
הנגיף ולהגן עליו מפני הרס הרקמות. מגפות נגיפיות 
בצמחים גורמות לנזקים חמורים לחקלאות. 

נ" הקשורים בסרטן בבני־אדם. במספר גידו¬ 
לים סרטניים המופיעים בנני־אדס התגלו הלקיקי נ׳ בתאי 
הסרטן. אף כי אין זו הוכחה כי ד,נ" הללו הם גורמי הגידול 
הסרטני. הרי מציאותם בתאי הסרטן מחשידה אותם בכך. 
שני סוגי נ" התגלו בשנים האחרונות בתאים סרטניים 
באדם: 1 ) נ" ^אס מקבוצת נגיפי!! 0 קז 0 ! 4 מופיעים בתאים 
לימפונלטטים (לימפומות ע״ש בורקים ובקרצינומות של 
חלל האף והלוע). 2 ) נ׳ (התמד, לנגיפי הלויקמיה 
של עכברים) מופיע בסרטן השד בנשים. 

1 . ני הדפס בגידולים סרטניים. 

חלקיקי נ׳ אלו התגלו בתאים שנלקחו מחולי לימפומה. 

ד,נ׳ הנקרא נ׳ ( £8 ) " 82 -״ 101 !ק£ (ע״ש החוקרים האנגלים 
שגילוהו) מכיל גנום \/אם, קפסיד ומעטפת המורכבים ם 8 
חלבונים. ה הנגיפי נמצא גם בתאי הסרטן מיד לאחר 
לקיחתם מהגידול הסרטני בבני אדם חולים. בתנאים מסו¬ 
ימים מסוגלים התאים הסרטניים ליצור את חלקיקי הנ/ 
משערים כי נ׳ 11 5 *ןז־ £1 קשור בגרימת גידולים סרטניים 
בצוואר הרחם. 

2 . נ' סרטן השד בנשים ( 5 בב![ע !סוחבת ץז 13 חת 1 בות). 
חלקיקי נ׳ המכילים גנום \בא 8 הדומים בצורתם לחלקיקי 
נ׳ מלויקמיה בעכברים התגלו בחלב נשים שסבלו מגידולים 
סרטניים בשד. חלקיקי הנ ׳ נוקו ונמצאו בהם האנזימים 
האופייניים לני לויקמיה. תפקידם בגרימת הגידול הסרטני 
טרם חוברד. 

שיטות אבהנתיות לזיהוי נ". כדי לאבחן את 
ד,נ' מחולל המחלה באדם, מזריקים את החומר המתקבל 
מהחולה לחיות נטר רגישות ולתרבויות תאים. אם החיות 
והתרבויות המוזרקות מפתחות סימני נזק (מחלה) חוזרים 
על התהליך תוך שימוש בחומר שנלקח מהחיות והתרבויות 
שהודבקו במעבדה (זאת כדי לברר אם האפקט הראשוני 
היה ספציפי להדבקה בג׳). בשלב שני מזהים את הנ׳ ע״י 
מבחן סתירה: מניאים במגע את חלקיקי הנ ׳ הבלתי מזוהים 
עם נוגדנים שהוכנו כנגד נ" ידועים ומזריקים את התערו¬ 
בות לחיות נסוי או לתרבויות. אם סותרים הנוגדנים את 
פעילות חני נמנעת ההדבקה וע״י כך מזהים את הנ ׳ . כמו 
כן אפשר לזהות את הנוגדנים ע״י מבחן קשירת משלים 
עם אנטיגנים נגיפיים ידועים. 

במקרים אחרים (כמו בג׳ שפעת) אפשר לגלות את חג׳ 

לפי יכולתו לגרום להצמדת כדודיות אדומות (מנחן המאג־ 
לוטנציה) ואפשר לזהות את הנ׳ גורם המחלה ע״י אפיון 


הנוגדנים הנוצרים בחולה בתקופת המחלה ולאחריה. בנו¬ 
גדנים אלה אפשר להשתמש לעכוב התרבות נ" מוכרים א• 
למבחן עכוב הצמדת כדוריות אדומות. עליה בכיל הנוגדנים 
הסותרים בנסיוב שנלקח מהחולה כשבועיים לאחר סיום 
המחלה (בהשוואה לכיל בראשית המחלה) מאפשרת קביעת 
סוג ד,נ׳ שגרם למחלה. 

אפשר לזהות את ד,נ׳ ע״י שימוש בנוגדנים ידועים אשר 
אליהם חובר חומר פלואורסצנטי (שיטת הנוגדנים הפלואו־ 
דסצנטיים). נוגדנים אלה מתקשרים אל האנטיגז הנגיפי 
המופיע בתאים שהודבקו ע״י הנ׳ אשר בודד מהחולה. בהס¬ 
תכלות במיקרוסקופ פלואורסצנטי (הארה באור תת־סגול) 
אפשר לקבוע אם הנוגדנים התקשרו אל התאים המודבקים. 
בהתאם לסוג הנוגדנים אפשר לזהות את סוג רני שבודד. 
כמו כן אפשר לזהות את הנ ׳ ע״י הסתכלות במיקרוסקופ 
האלקטרוני בחוסר שנלקח מהחולה (בעיקר סאנעבועות 
בעור, לצורך אבחנה מהירה במקרה של מחלת אבעבועות 
שחורות). לפי צורת חלקיקי הני אפשר לזהות את הנ׳ גורם 
המחלה. 

שיטות למניעה וריפוי מחלות הנגרמות 
ע״י נ". 

1 . שיטות חיסון. (ע״ע חסון). 

א. תרכיבים המכילים חלקיקי נ' פעילים. 

אך בלתי אלימים, כגץ: הרכבה נגד מחלת האבעבו¬ 
עות השחורות. בשנת 1798 הוכיח ינר כי הדבקה מקומית 
מ׳ פוכם סוחלש מחסנת בני אדם נגד מחלת האבעבועות 
השחורות. כיום מרכיבים לעור היד של בני־אדם תרחיף נ' 
וקציניה שגודל בקרום הכוריואלאנטואי של עוברי תרנגולות. 

תרכיב החיסון נגד מחלת שיתוק ילדים בשיטת סיבין 
(ע״ע) מכיל 3 זני נ׳ שיתוק ילדים בלתי אלימים. תרחיף 
הנ׳ ניתן לילדים דרך הפה וחלקיקי זע׳ מגיעים למערכת 
העיכול ומתרבים בתאי אפיתל המעיים, ומשם הם חודרים 
לזרם הדם וגורפים לגרוי המערכת החסונית וליצירת נוג¬ 
דנים ספציפיים. עם חדירת נ׳ אלים לילד שחוסן בתרכיב 
אין ר,נ׳ האלים מסוגל להדביק את תאי האפיתל והריהו 
מופרש בלי שהיה ביכולתו לתקוף את התאים הרגישים 
באורגניזם. 

נגד מחלת הקדחת הצהובה הנגרמת ע״י נ׳ (" 110% טי\ 
1$ ״;* מעס)) מחסנים על ידי הרכבה בני תוחלש. 
נ׳ זה גורם למחלה קלה וכתוצאה מזאת נוצרים נוגדנים 
הגורמים לחיסון ולמניעת הדבקה בג׳ האלים. 

קיימים תרכיבי חיסון נוספים מסוג זה המאפשרים חיסון 
בני אדם ונעלי חיים נגד מחלות נגיפיות רבות. 

ב. תרכיבים המכילים חלקיקי נ׳ בלתי 
פעילים. פסטר (ע״ע) הכין תרכיב מומת של נ׳ כלבת 
ברקמת מוח נגוע בכלבת לשם חיסון וריפד בני אדם שנו־ 
שכו ע״י חיות נגועות במחלה. התרכיב שהכין יונה טאלק 
לחיסון נגד מחלת שיתוק ילדים הכיל חלקיקי נ׳ שיתוק 
ילדים מומתים ע״י פורפלדהיד. התרכיבים המכילים חלקיקי 
נ׳ פעיל ובלתי אלים נמצאו יותר יעילים סהתרכיבים המכי¬ 
לים נ׳ מומת. 

2 . ריםויע״י המרים כימיים.אנטיביוסיים 
וטבעיים. 

א. חפרים כימיים ואנטיביוטיים. 

המרים שונים מסוגלים לעכב את תהליכי הביוטינתזה 


855 


נני;ז — נגסקי 


856 


של נ" מקבוצות שונות■ המרים אלה הם תרכובות כי¬ 
מיות המסוגלות לעכב את אחד השלבים ההכרחיים להת¬ 
רבות הנ ׳ , ובתוצאה מכך נמנעת יצירת חלקיקי חג/ כן ידו¬ 
עים תמרים אנטיביוטיים בעלי פעילות אנטי נגיפית, הנוצ¬ 
רים ע״י פטריות. 

ב. חלבוז טבעי בעל פעילות אנטינגיפית. 

איגטרפרון הוא חלבון בעל תכונה אנסינגיפית המיוצר 
ע״י תאים בתגובה להדבקה בנ ׳ (עקב יצירת 4 ז\ן? דוסיבי) 
או כתוצאה מטיפול פולימרים סינתטיים (. 0 : 1 ץ 01 ?). 
לאינטרפרון משקל מולקולרי של 20,000 דלפונים. והוא 
חודר רק לתאי בע״ח מאותו סוג. חומד זה גודם לכך שנגי- 
פים אינם מתרבים בתאים אלה, ובכך מסייע להחלמה. 

תולדות מחקר הנ". פיתוח שיטות לבידוד (זיידקים 
ולגידולם בתנאי מעבדה בסוף המאה ה 19 איפשר זיהלי החיי¬ 
דקים גורמי מחלות בבעלי-חיים ובצמחים. כתוצזה מכך 
התברר כי מחלות שונות נגרמות על ידי גורמיב קטנים 
מחיידקים — נ׳ — המסוגלים לעבוד דרך מסננים המונעים 
מעבר חיידקים, ואשר אין לראותם במיקרוסקוו האור 
(בהגדלה 1000 *). נסיונות שנעשו בראשית המאה 1 נוכחית 
הוכיחו כי גם גידולים סרטניים בתרנגולות נגרמים 
על ידי נ׳. לאחר מכן פותחו שיטות מעבדתיות ו זאפשרו 
לגרום למחלה בחיות מעבדה ובצמחים. עם השימוש . :מיקרו¬ 
סקופ האלקטרוני בחקר המבנה של חלקיקי הנ ׳ . מחי רם של 
אנדרס (ע״ע, כרך מילואים) וחבריו אשר הוכיח 
שיתוק ילדים. שבחשב כמסוגל להתרבות בתאי ם 
בלבד, התרבה בתאי רקמת עור שגודלו בתרבות הב 
תוח שיטות לגידול תאים מרקטות אדם, בעלי־חיים 
בתנאי מעבדה. בעזרת שיטות ביופיסיקליוח שונות בחקרו 
מנגנוני הביוסינתזה של ח , גרעין וחלבונים נגיפיים בתאים 
מודבקים וכן יחסי הגומלין בין הב׳ לתא המאכסן. (טבלה 2 ). 

מוצא הב". לפי ההגדרה הב" הם מולקולות חומצות 
גרעין המכילות את כל האינפורמציה הגנטית הדרושה 
להתרבותם. מכיון שחב" הם טפילים הכרחיים של תאים 
וחסרים מנגנונים לסינתזת חלבונים, ויחד עם זאת ח׳ הגרעין 
של נ" מסוימים יכולות להתקשר אל המערכת הגנטית של 
התא המאכסן, עלתה ההשערה כי מקור הג׳ בתא האויקדיוטי 
והפרוקריוטי. לעומת זאת, ההבדלים במבנה חומצות הגרעין 
הנגיפיות ותהליכי הביוסינחזה שלהם מייחדים את הב׳ 
מהתאים בהם הם מתרבים. 

כיום טרם הוברר מקורם של הב". 

י. נקר. נגיפים במולקולות, 11970 .ר. ■ 1 צ - 501011 . 1 ג .א 

, 04 ) 1 וא-״ק מן ,(.*!,=) 0311£ , 8 .ע - ז 0 ז 1 ט 1.3 

ז 0 !) 3 זא . 5 - ): 4011111 ) .. 1 .( ;— 1955 ,■<£| 0 ! 0 ז 1 ע ;— 1953 

־ 11015 .. 1 .'־) ;— 1958 ,׳!:!ס/ס״יי־ז / 1 ! 0 |/ 01 /ז 1 מן 011 ) 08 ) 0 ,(. 6115 ) 

/ 11 וממווסס/מ/ / 0111111 ( 10 ?) /!מס / 11 ־ 111 ,(. 0115 ) 1301111 . 1 - £511 

- 0 ־ 1/1 / 1 !)ס״ס ', 0 , 31 - 11011 ( 1 . 15 - 1 - 113 ״.! . 1 . 5 ;* 1965 ,"מ/ג 
.* 1967 ׳<,£״/ 

י. בק 


כי נ' 

|ח אדם 
|א לפי־ 
׳צמחים 


על, אךנסט — ו:> 8 בזל 1 ז 05 מז£ — (נד 1901 , נובה 
מיסטו [צ׳כיה])• פילוסוף של המדע. סן הדמויות 
הבולטות במחשבה התאורסית של המדע. הגיע לאה״ב בגיל 
10 . שם התחנך והתאזרח ב 1919 ■ עיקר טיעונו של נ׳ שאין 
להשתית את תוקפן של התורות הלוגיות על הנחות אובטו־ 
לוגיות לפי שאין אמתות הכרחיות ויציבות. כל אמת חייבת 
להינתן תמיד במבחן נוסף של הביטיון המוחשי המצטבר. 


מתוך כך בא נ' לכלל השקפה מקורית על אודות הדטר¬ 
מיניזם (ע״ע), נ׳ סותר את ההשקפה, שניתן לנבא את 
דרך ההתרחשויות ואת טיבן מתוך הכרת מספר מצומצם 
של הנחות עיוניות כלליות. התקדמות המחקר המדעי 
הניסיוני תאלץ אותנו לשנות את המבנה הדטרמיניסטי 
של השקפותינו התאורסיות. בלי לנטוש עיקרון זה עצמו. 
המדע. שעיקרון זה משמש אותו בכל מחקריו, חייב להת¬ 
אים את משמעותו ואת משקלו למידת מורכבותו העצמית 
ולייחוד העובדות שהוא מעלה וחוקר. 

מספריו החשובים: 3 > 1 ז 3 1,08:10 10 111011011 ) 101x0 
1 ) 401110 ? 10 ) 111 !: £911 ("מבוא ללוגיקה ולמתודה מדעית"), 
שנכתב ביחד עם מורים כהן ( €61100 . 4 15 זז 0 !\), 1934 ! 
0$ ו 5 ץ 11 קגז־ 1 \זט 0 י 1 ז 1 ״ו 1,0810 ("לוגיקה בלא מטאפיסיקה"), 
11956 5010000 )ס 0 ) 0 ) 00 ־ 1 ) 8 סו! , ! (..מבנה המדע״), 1961 . 

עלי- _קרל וילהלם פת — 00 י\ מו € 1 ו 111 ^\ 1 )ג^ 

28611 א — ( 1817 , קילכברג — 1891 , מינכן). 

בוטנאי שוויצרי. למד בוטניקה בז׳נווה בהדרכתו של דה־ 
.קנדול. סיים את לימודיו בציריך ( 1842 ). ב 1857 נתמנה 
פרופסור לבוטניקה במינכן ושם גם ניהל את הגן הבוטני. 
נ׳ היה בין הבוטנאים החשובים ביותר של המאה ה 19 ועסק 
בתחומים רבים: אנטומיה, ציטולוגיה, פיסיולוגיה ועוד. 

מחקריו על חלוקת תאי גרגרי האבקה והאצות, וכן 
הריבוי המיני של הצמחים הנחותים, עשו את ב׳ לחלוץ 
הציטולוגיה המודרנית. תמך ברעיון, שתא חדש נוצר מהת־ 
חלקות תא קודם. באנטומיה — הבחין בין רקמות יוצרות 
לקבועות וקבע את המונח מדיסטמה (ע״ע). נ׳ קידם את 
התאוריה המיצלרית של סבנה העמילן ודופן התא והחזיק 
בדעה שהתעבות הדופן היא בדרך אינסוסוספציה ([- 115 ז 111 
תסחקסס"!!] הכנסת חומר חדש בין החלקיקים הקודמים). 

כסיסטמטיקאי פירסם עבודות על פטריות נמוכות 
וחקר במיוחד סוגים עשירי צורות, ופירסם עבודות רבות 
על הצמח הירציון (מורכבים); בתורשה יצר את המושג 
אידיופלסמה שהיתה חסרת כל בסים עובדתי (ע״ע גנטיקה, 
עס׳ 72 ). נ׳ לא הבין את משמעות עבודותיו של מנדל, וכאן 
היתה חולשתו. מתלמידיו החשובים יש להזכיר את ש, 
שונדנר, שאתו חיבר ספד על המיקרוסקופ ( 1885 — 1887 ). 

מפרסומיו: 00-0110 ([ 110110 )) 1 ! 1 ) 501150 ,]/ו\ ! 11 ) )) 111 ) 50 ) 201 
(״כתב עת לבוטניקה המדעית״), 1844/46 ! מסעסת 010 
: 01111 ) 41800595 (״שיטה חדשה של האצות״), 1847 ! -ת 1 ! £1 ? 

1110800 ) 5110 ) 0 ) 0 ( 1 10 ) 9510108150 לקס 70 ("נסיונות בפיסיולו־ 

גיה של הצמחים״), 1855/58 ! 18110 א 51010 ע 11 ק- 100110015011 א 
110 ) 01008510 ס!!!) 5 לו׳. 0101 10 ־ 01 ־ 0 !דד ("התאוריה המיכנית- 
פיסיולוגית של מוצא המינים״), 1883 . 

; 1929 , 557 — 552 , 8101089 / 0 9 ״* 1510 ] 1 ? 7/1 ,נ> 51:101 ו 10 >י 01 ^ 1 .£ 
, 403-406 , 8101089 / 0 ((■* 1510 ]£ ,ת£תו 11£1 ת 10 ) 80 . 8 

. 1958 
מ. ט. 

עסקי ( 1 ) 15111 ! 8 נ[יז), עיר נמל ביפאן. במערב האי קיושו, 
במקום מפגשם של שני חצאי האיים נוסו וסונוגי! 

422.000 תוש , ( 1968 ). שוכנת באיזור גבעות. סביב מפרץ 
עמוק מים, שיוצר את נמלה הטבעי. לג־ מראה של אמפי¬ 
תאטרון. איזורי העסקים יהתעשיה מתרכזים במישור חוף 
המפרץ, ורובעי המגורים משתרעים על הגבעות ובהם כבי¬ 
שים מפותלים ותלולים ביותר. 



857 


:בסי," — נג׳ודו, ישראל 


858 



בג' מספנות מהגדולות ביפאן ומפעלי תעשיה המייצרים 
ציוד לספינות, מכונות, מכשירי חשמל והנדסה, כמו־כן היא 
ידועה בעיבוד שריון צב. 

נ׳ התפתחה הודות לקשרי סחר ימיים עם המערב ועם 
סין, וקרבתה לשדות פחם גדולים. חשיבותה כעיר נמל פחתה 
בשל תחרות עם נמלים בצפון האי, ריחוקה ממרכזי תעשיה 
והפסקת סחרה עם סין; עם החלפת הפחם בנפט. כדלק 
לאניות, הופסק שירותה כנמל פחם. נ׳ היא נמל דיג מהחשו¬ 
בים ביפאן ובה תעשיה לשימורי דגים. בנ ׳ אוניברסיטה 
שנוסדה ב 1949 ובה לומדים כ 4,000 תלמידים ( 1970 ). 

היסטוריה. במאה ה 16 היתה נ׳ מרכז הפעילות המי¬ 
סיונרית הנוצרית ביפן (ע״ע. עם׳ 131 ). רבים מתושבי נ¬ 
פתו על קידוש אמונתם בעת הרדיפות על הנצרות במאה 
ה 17 , אן קהילה נוצרית הוסיפה להתקיים במחתרת, ומייד 
כשהותרה הנצרות במאה ה 19 קמה בג׳ קהילה בת 20,000 
נפש. נ׳ היתה ב 1641 — 1854 הנמל היחיד ביפאן הפתוח 
לזרים — הולאנדים וסינים בלבד. ב 9.8.1945 הוטלה על 
העיר הפצצה האטומית השניה, וכ 75 אלף נפש נהרגו בה. 

נגיף עיר קדושה לשיעים ומרכז לעליה לרגל 

במחוז ברבלא, דרום מרכז עראק! 128,000 חוש' 

( 1965 ), בעיקר ערבים ופרסים. נוסדה במאה ה 8 בידי הרון 
א־רשיד (ע״ע), במקום קבורתו של עלי (ע״ע), הנקרא 
משהד עלי. העיר העתיקה מוקפת חומה ובה צריחי-מסגדים 
מוזהבים. למן השליש הראשון של המאה ה 10 התחילו 
שליטים מוסלמים להקים מבנים מעל קבר עלי, בראשונה 
החסדאני אבו-ל־היג׳א ואח״ב הבדיד,י ערד א־דולה, ואף 
ציוו שיקברו אותם שם. בשנת 1051 הציתו סונים (מוסלמים 
אורתודוכסים) מבגדאד את בניין הקבר, אבל נראה שכעבור 
זמן קצר שוקם. האיל־ח׳אן גאזאן ( 1295 — 1304 ) שוב בנה 
שם בניינים, כגון מנזר לז־ווישים, והעיר שצמחה מסביב 
לקבר עלי הלכה וגדלה. הנוסע אבן בטוטה, שביקר בה 
בשנת 1326 , מתאר אותה כאחת הערים החשובות בעראק. 

. 1905 ,? 31 ו/{/ €311 1 (^ 1£051 { 0 13 ) 1 * 14 16 ( 7 ז 1££ ו 3 ז 1 § ?- 1 . 0 

נגפור (עוק^ג), עיר בצפון מזרח ממרש&רה (ע״ע). 

הרפובליקה הפדראלית ההודית, כ 910,000 תוש' 

( 1970 ). נ׳ שוכנת בצפון רמת דקן (ע״ע), בגובה 340 מ׳ 
בתוך אגן וינגאנגה או אגן נ׳. שהוא אחד 

האיזורים הפוריים ברמת דקן, ובו עיקר גידול ההדרים של 
הודו. נ׳ משמשת מרכז מסחר ושיווק לתוצרת החקלאית של 
האגן, בעיקר כותנה, דגנים והדרים. התעשיה עוסקת בטוויה, 
אריגה וצביעה של כותנה ומשי והוקמו גם מפעלים לייצור 


מזון (שימורי הדרים). מוצרי עור, חמרי 
בניין וכלי עבודה חקלאית. לנ ׳ חשיבות 
רבה כצומת מס״ב ודרכים. דרכה עוברים 
שניים מעורקי התחבורה הראשיים של 
הודו; מס״ב וכביש בומבי־כלכתד. ודלהי־ 

מדרס. בג׳ שדה תעופה. 

מצודת סיטאבאלדי ( 1818 ) נשקפת על 
העיר ממרומי גבעה, הנישאת לגובה של 
כמה עשרות מטרים, והיא חלקה העתיק 
ביותר של נ , . 

בג׳ אוניברסיטה, שנוסדה ב 1923 , ובה 
51,880 תלמידים ( 1970 ) ובתי ספר מק¬ 

צועיים. 

נררה׳ לשראל ( 1555 [י], דמשק [ד] — 1625 [י], עזה), 
מגדולי משוררי ישראל שלאחר גירוש ספרד. בדמשק, 

שבה שימש אביו ר׳ משה נ׳ ברב, היה נ׳ מזכיר הקהילה. 
אחדים סרבני דמשק, ובהם ר׳ מנחם לונזנו (ע״ע), ווי' חיים 
ויסל (ע״ע), אף שהודו בכשרונו הפיוטי, האשימוהו בהתנה¬ 
גות בוהמית ובחיקוי סגנונות לעז בשירה ובלחן. ונראה שזו 
הסיבה לנדודיו. ב 1587 היה בצפת. ואחייב עבר לעזה, ושם 
שימש כרב ופוסק עד מוחו. בנעוריו כתב שירי חול ושירי 
ידידות, אולם עיקר שירתו שירת־קודש צרופה. מפליאה בד¬ 
בקות עזה בה/ בתינוי צרות ישראל ובכיסופים לגאולה. 
נ׳ למד הרבה ממשוררי ספרד הגדולים, או נתן לשיריו 
צורות ותכנים מקוריים• שיריו מגיעים למאות, והלקם הגדול 
עדיין בכ״י. הם מצטיינים בעושר לשוני ובסגנון מלוטש, 
ומביעים רגש עמוק והמית-לב עדינה, פיוטיו זכו לתפוצה 
רבה בארצות המזרח, והיו משוררים אותם בבהכ״נ. הקהי¬ 
לות האשכנזיות אימצו לעצמן זמר שלו לשבת, בארמית, 
והוא מושר עד היום; "יה רבון עלם ועלמיא". כמו־כן מפור¬ 
סמת ד,"כתובה לחג השבועות", המתארת בצורר, פרודית 
את ח״תנאים" ביו כנסת ישראל לאלוהים, והנאמרות בהרבה 
קהילות המזרח בחג זה. את נ׳ העריצו לאחר זמן גם 
השבתאים והפרנקיסטים, שראוהו כמקובל אף שלא היד, 
כן, ואחד משיריו נעשה להימנונם. חיבוריו: "זמירות 
ישראל״ (צפת, שמ״ז), 109 סירים: הוצאה שלישית, מורח¬ 
בת, נדפסה בויניציה, ס״ס, ובה 346 שירים. מהדורה מדעית 
נערכה בידי י. פריט-חורב (ירושלים, תש״ו ); "משחקת 
בחבל" (צפת, שמ״ז), מוסר בדרך מליצית, בדוגמת ספר 
״בחינת עולם" לר׳ ידעיה הפניני (ע״ע); "מימי ישראל", 
אגרות נמלצות ושירי חול וידידות (מצורף לספר "זמירות 
ישראל״, דניציה, ש״ם); "כלי מחזיק ברכה" (ויניציה, 
ש״פ), דיני ברכת המזון; "שוחטי הילדים" (אמשטרדם, 
תע״ה), דיני שחיטה בלשון קלה; ״פזמונים", 120 שירים 
(וינה תרי״ח); "שארית ישראל" הנו קובץ גדול של שירים, 
עדיין בכ״י. כמה עשרות שירים מתוכו פרסמו חוקרים. 

דרשותיו, "מקוד. ישראל", פירושו על התורה "מערכות 
ישראל", ופירושו לאיוב. "פצעי אוהב", נותרו בכ״י. 
י. דוירזון, אוצר השירה והפיוט, א־ד (מפתח בערכו) 
תרפ״ה-תרצ״ג; הנ״ל, שיריס הרשים לראשי חדשים יר¬ 
י. נ׳(ספר השנה ליהודי אמריקה. ד), תרצ״ס; הנ״י. שירי 
תקיר, מן שארית ישראל לר׳ י, נ׳ (ספר היובל לבבור ש. 
קרוים), תרצ״ז; ר. ילין, עשרים שירים משירי שארית יש¬ 
ראל לר׳ י. 1 ' (מחקרים לזכרו! ע. קאהוט), תרצ״ו! י. מנדל־ 

סון, שירים מר׳ יצחק בן יהודה אבן גיאת ומר׳י, בן משה ב׳ 
(חורב. ט), תש״ז; ג. שלום, שיר של י. נ. בפי השבתאים, 



859 


נג׳רה, ישראל — נדה 


860 


בתוך: 1948 ,( 1 ,£חזצ 011 ׳\) 1 ג 1 ז 10 ח:> 4 ג ־טן| 121 > 01 ע) . 1 ;י. צינברג, 

חולדות ססרות ישראל. ג/ 107-79 . 380-373 , 1958 ; 

א. מירסקי, שירי גאולה לר׳ י. נ׳ (ססו־נות. ה׳), תשכ״א; 

הב״ל, שירי ננר וכד נגר (שם, ו), תשכ״ב! ח. אכנארי. 

השיר הנכרי כמקור והשראה לי. נ׳(דברי הקונגרס העולמי 

הרביעי למדעי היהדות, ב). תשכ״ט 1 $■ 804 >? ,ח $0 [) 2¥1 <£. 1 
. 1907 0. 7 33 ,)■ 10 - 01111 ^ 1 1016 / 1 * 1 * 1 
אב. ד. 

נגרות- ע״ע עץ ועבורו. 
נגריטים■ ע״ע פיגמאים. 
ג?ךילים- ע״ע פץמאים. 

נרה■ אשה שראתה דם וסת (ע״ע), והלכותיה. 

המקרא דן בג' כהלק מ״תורת הזב" (ויק׳ סו, 

יס—לג) הכללית (ע״ע זיבה, עם׳ 737 ), ואוסר על קיום 
מגע מיני עם הב', שענשו כרת (ע״ע) לשניהם (שם כ, 
יה). אעפ״ב, הקידושין תופסיו בנ ׳ , ובנה כשר אפילו 
לכהונה. נראה שכך הוא פשוטם של פסוקים: אשה טמאה 
7 ימים מתחילת היראות דמה, ובשמיני — אם פסק — 
הריהי טהורה. הנוגע בה, בכלי משכבה או במושבה, נטמא 
"עד הערב", וחייב טבילה וכיבוס-בגדים. הבועל נ׳ טמא 
7 ימים, בקבלו את שט נידתה ("ותהי נידתה עליו"). הרואה 
דם יותר ם 7 ימים קרויה ״זבה״, והיא טמאה — ומטסאת, 
כנ״ל — עד היעלם דמה, ושלא כנ׳ — חייבת בהמתנה 7 
ימים "נקיים", בלא דם, ואח״ב מביאה "שתי תורים או שני 
בני יונה" לקרבן. איו ספק כי הג־ והזבה טעונות טבילה 
(ע״ע מקור.) לסהרתן. כמפורש בטמאי־זיבה אחרים. אין 
המקרא עוסק בפרק הזמן הרגיל של הווסת. 

ח ז " ל קבעו. ע״פ המסורת שבידם. קיום מחזור קבוע 
של 18 יום, המורכב מ 7 ימים ״הראויים לנידות״ + 11 
יום ״הלכה למשה מסיני" — שהם המרווח ה״נתוך. מחזו' 
רים אלו נמנים החל בדם הנעורים הראשון. הרואה דם 
באחד מ״שבעה" ימים אלה (או בכולם) הריהי טמאה בהם, 
ובשמיני חזרה לטהרתה, משטבלה. ובתנאי שפסק דמה. 
נראה הדם שוב בשמיני, הריהי טמאה בו. ולמחרת אם 
סבלה ופסק הדם עד הערב. נטהרה. אם שב ונראה, שוב 
תנהג בסדר הזה ביום המחרת, ואם חזר הדבר 3 יפים 
(לאחר תום ה 7 ), בין ברציפות ובין שלא ברציפות. במשך 
11 היום הנתונים, הריהי ״זבה״ וסופרת 7 "נקיים". מחזור 
זה תחילתו ביולוגי, אך אפיו ״קלנדארי״: שבעת הימים הם 
"הראויים" לדם־נ׳. ו 11 היום הם "הראויים" לדם זיבה. על 
הלידה המפסקת. ר׳ להלן. כך הוא עיקר הדין, אלא שכבר 
בסוף תקופת התנאים נהגו שבעה נקיים על כל טיפת דם 
כחרדל (ר׳ להלן). מחלוקת תנאים היא אם ..וסתות דאו¬ 
רייתא' או "דרבנך, ועכ״פ ידיעת האשד, את וסתה נחוצה 
כדי להימנע מפגע מיני סמוך למועדו, שלא יתארע בתוך 
המשגל. 

הז״ל הבחינו בין כמה סוגי דם, מהם טמאים ומהם טהו¬ 
רים, בהתאם למקורם בגוף האשה. אולם כבר ביפי התלמוד 
נפסק להלכה כי כל הדפים אסורים. שאין אנו "בקיאים" 
בדבר. מטעם זה נסו לבטל את ההבחנה בין דם לשאר הפ¬ 
רשות שבאשה. הגם שמצויות פאות תשובות בעניין, סכל 
התקופות, וניכר מתוכן הרצון להקל, האפשרויות מצומצמות 
למדי. דם הנראה בתוך המגע המיני עצמו הוא דם־נ', 
והופעתו הקבועה — דדך וסת — בזמן זה מונעת מבני 


הזוג כל אפשרות של חיי משפחה, ע״פ ההלכה, דפ-בתולים 
אינו טמא, שהרי הוא כדם פצע, אך מאוחר יותר החמירו 
בכך, בעיקר בבבל, ואמרו שעל הבעל לפרוש מיד לאחר 
בעילה ראשונה. העניין מנוי כסעיף בספר "החילוקים שבין 
בני בבל ובני א״י", שנתחבר באמצע יפי הגאונים. עם 
התפשטות התלמוד הבבלי נתפשט גם איסור זה כמעט בכל 
גבול ישראל, ונפסק להלכה בשר׳ע (אהע״ז, קצ״ג). 

שינוי מהותי, שהיה אף הוא לחוק בכל גבול ישראל, 

הם "ימי הליבון". ביפי רבי יהודה הנשיא נשמעות תקנות 
ראשונות בדבר. ובאמצע תקופת האמוראים כבר מקובלת 
ספירת שבעה נקיים ("יפי־ליבוף) על כל ראיית־דם כדבר 
מובן (נדה ס״ו, ע״א ועוד). עיקרה של התקנה בהפיכת 
ימי הנידות ליפי "זיבה"! תחילה נהגו בהם איסור משגל 
בלבד, להבדיל משבעת יפי ד,נ׳ המקוריים, שבהם נהגו גם 
איסור־קירוב, אך במשך הזמן ניטשטש ההבדל (שבת י״ג, 
ע״א). 

בימי קדם נהגו בא״י ריחוק מופלג בג׳, הושיבוה ב״בית 
הטומאות" (נדה ז׳, ד׳), קראוה "גלמודה" (ר״ה כ״ו, ע״א) 
ואסרו עליה להתקשט, — עד שהתירה רבי עקיבא שלא 
תתגנה (ספרא, מצורע ט׳, י״ב). לא אכלו עמה (תוספ׳ 
שבת א׳, י״ד), ואף את צרכי הבית לא עשתה, עד שאמרו 
"כל הימים שבג׳ תהיה בנדוי" (אדר״נ, א׳). שורש ההפלגה 
נעוץ היה בדיני חברות (ע״ע חבר, חברים), וע״כ בבבל 
היתד, חג׳ עושה כל צרכי הבית, חוץ ממזיגת הכוס, הצעת 
המיטה ורחיצת בעלה (כתר ס״א, ע״א). במחצית ה 2 של 
תקופת הגאונים חלה החמרה גם בבבל, ותהליד זה קשור 
בהתפשטות האסלאם שם, שנהג הקסדה רבד, בענייני סוס־ 
אה וטהרה. כאן משתקף רצונם של הגאונים שלא ליפול 
ב״נקיותם" מסביבתם. אעפ״ב עדיין היה הרסב״ם סבור, כי 
החמרה על נ׳ שלא תבשל או שלא תגע בבגד יש בה ריח 
קראות (ע״ע). בד״כ לא נתקבלו חופרות אלו באירופה, 
בשל העדר התנאים שהביאו להיווצרותו, ובגלל המעמד 
החשוב שנודע לאשה היהודית שם בניהול ענייני ביתה. 

עם זאת נתרחש בעיקר באירופה, תהליך פוזר של הטלת 
מגבלות ואיסורים תמוהים על חג' ועל בני משפחתה, ובת¬ 
חום הדתי דווקא. עניינים אלו כונסו בספר הקטן "ברייתא 
דנדה״ ( 1890 ), שזדותו הניעה חכמים לסבור שמקורו בכת 
פורשת. עד היום לא נפתרה שאלת מקום חיבורו■ אף כי 
זמנו נקבע לסוף יפי הגאונים. מבין ההגבלות: אסרו עליה 
ועל בעלה את הכניסה, לביהכ״נ, אם נטמא בעלה ע״י רוקה, 
ע״י עפר שתחת כפות רגליה. וכד. אסרו עליה להדליק נר 
של שבת, ואסרו על כל אדם לשאול בשלומה או לברך 
ברכה בנוכחותה. כהן שאשתו, אפו או בתו, נ׳, אינו עולה 
לדוכן, ועוד הרבה. השפעת הספד מורגשת מאד אצל הפוס¬ 
קים, מתחילת התקופה הרבנית. ואף שאין דבריו דברי 
הלכה, החמירו במנהגיו. ובמיוחד באיסור הכניסה לביהכ״ג. 
שעורר אחריו ספרות לא־מבוטלת בין חכמי אשכנז הקד¬ 
מונים, ובין כפה עדות המזרח כיום. רקע הספר — האפונות 
הטפלות, שבחלקן נלקחו מהסביבה הנכרית, כי מבס ד,נ׳ 
"מוליד גנאי ועושה רושם רע". כי דמה ממית את השותה 
מפנו. ואם נתערב בדם המחזור הריהו מוליד אבעבועות 
ושחיו אצל התינוק. האמינו כי אם תסתכל הנ׳ במראה זמן 
ממושך. ייראו במראה טיפות דם אדומות. הנ׳ מקלקלת 
את האוויר שבסביבתה, והיא נחשבה חולה ובעלת־נגע. אף 




861 


נדה — נדידת העמים 


862 


שזהו תהליך טבעי (רמב״ן בר׳ לא, לד.ו ויק׳ יב, ד! 
שם יח, יט). נ׳ שעברה בין שבי אנשים גורסת לאהד מהם 
שייהרג, ולפחות למריבה ביניהם (פס׳ קי״א, ע״א). 

דם היולדת (ע״ע לדה. 196/7 ) כפוהו כדם נ׳. היול¬ 
דת זכר טמאה כנ ׳ 7 יפים, והיולדת נקבה — שבועיים. 
33 יום נוספים לזכר, ו 66 לנקבה, הם "ימי טהרה", והדמים 
הנראים בהם הם "דמי טהרה", אך חז״ל קבעו כי אף שאינה 
נעשית נ׳, הרי עצם הדם טמא ומטמא אותה ומחייב אותה 
לטבול מיד. הלידה שוברת את ספירת 11 היום הנ״ל, ובכך 
מתחיל אצלה מחזור נידות חדש. הגאונים הרחיבו את תקנת 
"ימי הליבור הנ״ל גם על יפי הטהרה של היולדת, וע״כ 
נהגו בבבל, בא״י, בספרד ובארצות צפון־אפריקה, שתשב 
היולדת שבעה נקיים על כל טיפת דם שראתה. הרחבה זו 
לא נתקבלה בצרפת ובאשכנז (ר׳ רפב״ם. הל' איסורי ביאה, 
י״א, 1 —ז׳). בברייתא הנ״ל נזכר מנהג מחפיר ביותר, ועל- 
פיו אסורה היולדת 40 יום לאחר לידת זכר — ו 80 יום 
לאחר נקבה — כנ', אף אם לא ראתה דם כלל, והרמב״ם 
ראה בכך "דרך אפיקורסות" (שם י״א, ט״ו), ואבן זה הוא 
מנהג הקראים (ענן, ספר המצוות, פיסקא י״ט), ולדעת 
גייגר כך היתר. גם דעת הצדוקים. גם הפלשים נוהגים כך. 

הנכרית אינה נ׳ (תו״ב, תזריע). יש סבורים כי 
לפנים לא כך היה הדבר (השו׳ דברי ב״ה שבמשנה נדה 
ד׳, ג'). ולא זו בלבד. אלא שלדעתם דבר זה הוא שגרם 
שיגזרו טומאה על הנכרים, בדרך־כלל, מפני שהם בועלי- 
נ", ונטמאו בנשותיהם. אתרים סבורים כי דברי ב״ה מוס¬ 
בים על טומאת דם הנ ׳ בלבד, ולדעתם, רק בימי חשמו¬ 
נאים גירו: "ישראל הבא על הנכרית חייב משום נ׳, 
משום שפחה" וכר (עיז ליו, ע״ב). 

האגדה מסבירה את טעם האיסור וחומרתו, ומזרזת 
לשמור עליו, נ׳ היא מג׳ העבירות שנשים מתות עליהן 
בלידתן (שבת ב׳. ו׳)- סיבתה: חוה ש״שפכה את דמו" 
של אדם הראשון, נענשה בשפיכת דמה היא (ב״ר י״ז, 
י״ג). נ' היא המאוסה שבטומאות, עד שדימו אליה טומאת 
ע״ז (שם, מ׳, א׳). רעיון זה כבר נפוץ במקרא, ובו שימשה 
הנ׳ כמשל לשיא ההסתאבות (יחזקאל ז, יט—כ; איכה 
א, יז: עזרא ט• יא< דהי״ב כט, ה). "פתחי נ"׳ הם פ- 
,.גופי הלכות" (אבות ג', י״ח). "בועלי נדות" הם השפלים 
שבעבריינים. נשים חשובות דקדקו תמיד באיסור זה, ומהן 
מנו את שרה (ב״ר מ״ח. ט״ו), אסתר המלכה (מג׳ י״ג, 
ע״ב). ועוד. חז״ל גם הדגישו את ערך שמירת המתח בחיי 
המין,ע״י ההמתנה העונתית הכפויה (נדה ל״א׳ע״ב).גזירת 
המלכות "שיבעלו נדות", נזכרת בתלמוד בין הגזירות ש¬ 
נועדו לפגוע בעצם קיומו של עם ישראל (מעי". י״ו. ע״א). 
לענייני נ׳ הוקדשה מסכת שלמה בתלמוד. 

ח, מ, הורוויץ. תוספתא עתיקתא, מחלקה רביעית וחמישית, 
1 — 70 , 1 — 88 , תרץ 1 פ. מרגליות, החילוקים שבין אנשי 
מזרה ובני א״י. 102-99 ! 118-114 , תדצ״ה! ש. ליברמן 
(בתוך: ספר ״מתיבות״, 115 — 118 ), תרצ״ד! הנ״ל. שקיעין, 

22 , תרצ״נז! ג. אלון (בחוד: "מחקרים בתולדות ישראל", 

א׳. 126 — 131 , 135 — 136 , 171 — 172 ), תשי״ז: א. 1 . אשבלי, 
ההלכה והמנהג בין יהודי חבש (הפלשים), (תרביץ, ד, 121 — 
124 ), תרצ״ו. ,מו״זע״/ג: 1 ! 1 ו/,/,מ ,;יס״זיז . 1 
/ 0 /"/ת,,!"./ ״ 24 . 1 ^ 8116111 4 . ;' 1923 , 125-146 

. 14.5 . 0.11 () 70 1 ״״ 7 ״ 14 " 01 /״ 8 "מ 11 ו״/ג>ת מן ״/ 1,11 י; 17 ״ 14 
. 1926/70 ,(^ 1 ׳\ X 
י. ת. 


נדידת העמים (£ת 11 ־ 1 ס 1 >ת 3 ער 1 ס 0111 ץ), כינוי מקובל 
בשפות גרמניות וסלאוויות ועוד לתנועת הגירה, 

כיבוש והתיישבות של העמים הגרמניים, ו/סלאוויים והתור- 
כיים לתחומי האימפריה הרומית. תנועת עמים זו קרויה 
בשפות הרומאניות, שפות העמים שישבו בתחומי האימ¬ 
פריה. "פלישות הברברים"(צרפ ׳ : גסזבלתגל 3 ס 1 ז $ת 510 ג/יח 1 ). 
תחילתה של נ״ה במאה ה 1 לפסה״נ (ע״ע טוטונים). אך 
עיקרה במאות ה 4 — 6 לםה״נ, הכינוי נ״ה שימש לפעמים 
לציון מכלול תנועות ההגירה של יה״ב הקדומים, כגץ 
כיבושי האסלאם במאה ה 7 , פלישות ההונגארים במאה ה 10 
והויקינגים (ע״ע) במאות ה 9 — 11 . 

כנקודת מוצא לתנועה האדירה של נ״ה יש לראות את 
ההתנגשות שבין הגותים (ע״ע) (שבסוף המאה ה 2 היגרו — 
לפי המשוער מסיבות כלכליות — מארצות סקאנדינאוויה 
וחופי הים־הבאלטי לעבר הים־השחור) לבין שבטי החונים 
(ע״ע) התורכיים. שנדחקו מסין מפני המונגולים. התנגשות זו 
( 375 ) וחפה את הגותים אל מעבר לגבול הרומי שעל הדא־ 
נובה ופתחה את הדרך לפלישת ההונים, בפיקודו של אטילה 
(ע״ע), למרכזה של גאליה. כשנוצחו שם בידי קואליציה 
רומית־גרמנית. בפיקודו של אאטייס (ע״ע), בקרב השדות 
הקטלאוניים ( 451 ), פנו ההונים דרומה ושמו מצור על רומא 
( 453 ), אולם פות מפקדם שם קץ לכוחם ולהתפשטותם. 

הגותים הקרויים ויזיגותים (ע״ע) חצו את הדאנובה, 
ניצחו את הקיסר ואלנם בקרב אדריאנופול ( 378 ), חדרו עד 
לפלופונסוס, פלשו לאיטליה בהנהגת מפקדם אלריך (ע״ע), 
ושדדו את רומא ( 410 ). הקיסר הונוריוס עשה אתם הסכם, 
ולפיו פנו דרך דרום־גאליה לספרד. אולם בינתיים חדרו 
עפים גרמנים אחרים, שנמצאו מעבר לגבול הרוסי על 
הרינוס, לגאליה, ומשם פשטו בספרד. בין אלה היו השבטים 
הגרמנים של הסובים והונדלים (ע״ע), והשבט האיראני 
של האלנים (ע״ע), שהתיישבו בתוכם. הוונדלים כבשו את 
בטיקה בספרד (ושמה נקרא על שמם! (ו]אנךלוםיה), חצו 
את מצר גיברלטר ( 429 ) וכבשו את צפון־אפריקה. מכאן, 
לאחר ביסוס מרינתם, יצאו בהנהגת מלכם גיסריך (ע״ע) 
ושדדו את רומא ( 455 ). בינתיים חדרו עמים אחרים לתוך 
גבולות האימפריה: הבורגונדים (ע״ע בורגונדיה, עט׳ 
963/4 ) — לעמקי הרון והסאון ולשוויץ המערבית: הפראנ¬ 
קים — לשטח בלגיה של היום! ההרולים (ע״ע) לאיטליה. 
מפקד ההרולים אודואקר הוריד מכסאו את הקיסר האחרון 
של רומא המערבית, רומולוס אוגוסטולוס ( 476 ), אולם 
האוסטרוגותים ניצחו את אודואקר ויסדו את מדינתם הם 
באיטליה, בהנהגת מלכם תאודיריד (ע״ע) הגדול. החלשת 
איטליה פינתה את הדרך לכיבוש שטחי האימפריה הרומית 
שלחופי הים־התיכון בידי ביזאנטיון, בזמנו של יוסטינינום 
(ע״ע), אולם לא היה בכוח האימפריה המזרחית למנוע 
את פלישת הלנגוברדים (ע״ע) לאיטליה ( 568 ), והם נתנו 
את שמם לעמק הפו — לומבארדיה — שבצפון הארץ. 

לאחר שזזו השבטים הגרמנים מערבה מהרינום. נתפנו 
מקומותיהם הקודמים, ונתייצב שלטונם של שבסים גרמנים 
אחרים במזרח, כגון התורינגים, האלמאנים והבוואריס, 
שעתידים היו להיכלל במסגרת ממלכת הפראנקים. 

ההיסטוריוגראפיה המודרנית נוטה למעט בהערכת היסוד 
ההרסני שבנ״ה ומטעימה, ששבטים רבים יושבו למעשה 
בתהומי האימפריה חרומית מטעם שליטי הקיסרות, עפ״ר 




מסד!ל 




4 נ>>נ> 44 ^- מסלול נדור , חהו 1 •□ 

•- מסלול נד נדי האננליס !הסאקקזניס 


1 וד%י־ •<**''' 


-.•י״—״ * 
* י־יי״צייגבנ^" 

י׳ 5 . ? ■* 2 *£> 

דלים** ןלננוברדי□ 5661 )*, 


> 4 נ*נ-ו>>נ,, 

' 100 ^ 000000 


ייינותים<״ 1 ז' 
:־ ?/ 


איסטרו״ון. 

<ל 0 ג) 


כבעלי-ברית, לשם הגנתה. אף מנהיגי השבטים עצמם ראו 
את ייעודם בהנהגת האימפריה, והיו טורהים לקבל תארי 
בבור משליטיה. חשוב לדעת, שרוב השבטים שחדרו לאימ¬ 
פריה היו קטנים יחסית, ואף אחד מהם לא מנה יותר סכמה 
עשרות אלפי נפש. 


והסלאווים. אחדות תרבותית זו של אירופה באה במקום 
אחדותה של האימפריה הרומית, אולם השאיפה לאחדות 
האימפריאלית לא נעלמה, והיא מצאה ביטוי בשאיפות הגמו¬ 
ניה בעולם הנוצרי מצד קיסרי רומא (שליטי גרמניה) 
והאפיסיורות. 


200 שנות הנדידה וההתיישבות שינו לחלוטין את מסת 
אירופה, ומבחינה זו נ״ה היא התהליך החשוב ביותר בעיצוב 
דמותה של אירופה עד תחילת העת החדשה. בתחומי האימ¬ 
פריה הרומית במערב נוסדו מדינות גרמניות. שבמרוצת 
הזמן מיזגו בתוכן את היסודות הרומיים, אוכלוסים שעברו 
תהליך עמוק של רופאניזאציה — עם היסודות הגרמניים 
החדשים. צפיפות ההתיישבות הגרמנית הביאה בכמה מקו¬ 
מות לידי שינוי אתני ותרבותי ניכר, כגון בשטחי בלגיה 
ולאורך הרינוס (אלזם), בגאליה מצפון ללואר, או באנגליה, 
שבה נעלמה התרבות הקלטו-רופאנית לאחר הכיבוש הגר¬ 
מני (האנגלים והסאכסונים) באמצע המאה ה 5 . לעומת זאת 
נטמעו במקומות אחרים היסודות הגרמניים בתוך הגוש 
הגדול של האוכלוסיה הרופאנית. 

כניסת היסוד הגרמני על בימת ההיסטוריה ובעקבותיו — 
כניסת היסוד הסלאווי. חשפו את שטחי גרמניה, ממזרח 
לרינום, את ארצות סקנדינאוויה ואת ארצות הסלאווים, 
ממזרח לאלבה, להשפעת מרכזי התרבות שבמערב, ובכלל 
השפעה זו גם ניצורם של יושבי הארצות האלה. בו נוצר 
מושג חדש של תרבות אירופית אחידה, המבוססת על 
מורשת התרבות היוונית־רומית ועל אחדות דתית נוצרית, 
ונושאיה הם צאצאי האוכלוסים הקלטו־רומים, הגרמנים 


כניסתם של עמים חדשים על בימת ההיסטוריה העתיקה 
את מרכז הכובד של ההתרחשויות הפוליטיות מארצות 
הים־התיכון אל מצפון לאלפים. גאליה וגרמניה, מולדת 
ממלכת הפרנקים (ע״ע) — שעתידה היתה להיות תוצאה 
פוליטית בת קיימא של נ״ח — נעשו למרכזים המדיניים 
העיקריים. אמנם מרכז התרבות לא הועתק לשם, ונשאר 
בתחומי איטליה ובתחומי הקיסרות הרומית־סזרחית (ביזאנ־ 
טיון). פרט לבאלקאנים והתיישבות הסלאווים בהם, הוש¬ 
פעה ביזאנטיון אך במעט מנ׳־ה. רק כ 200 שנה אח״כ נראו 
ניצנים של תרבות עצמאית בקיסרותו של קארל הגדול, 
אך ניצנים אלה לא פדהו לפגי המאה ה 12 . ,ך.". 

, 801170710711 7116 76 ) 0 ־ £711 / 0 1711.1211071 ?*/יד , 111117 .מ .ן 

411 4617141 16 ) 6 146 ^ 07117 107146 ה 411 £171 £0 ,זרא 1 .? ; 1928 
• 7 ) 7614 ) 16 61 707-61 ) 707 ) 160110711 ( 1 ! 1.6 ,. 1 > 1 ; 1927 2 ו 6 /ן 10 ^ 

•{ £77 11 ) 8 411 £11110176 , 1 ) 5101 .£ ; 1937 , 16 ) £1170 ' 1 46 167716111 
-חגנ 1 . 11 ; 1959 — 1949 , 1-11 ,( 11105 ) 31311 ? . 11 -. 1 ,. 06 ) 70-6 ) 

.}א . 11 .^ 1 ; 1959 , 1 , 701 ) 1170 .£ 11411% ) £711116 016 ,־ 31101 ( 11 ) 10 ) 
. 1964 , 111 — 1 , 602 — 284 , 1176 ) £771 1071 ( 8.07 £0167 6 /)' 1 , 01105 ( 

נדירות, אדמות, ע״ע עפרות נדירות. 

3 דיר, משה ( 1885 , נריוב [גליציה! — 1943 . ניו-יורק; 

[פסודונים של יצחק רייס]), משורר והופוריסטן 
יידי. בן 13 היגר עם משפחתו לניו־יורק, ובהיותו בן 17 






865 


נייר, משה — נדסין, סמיון יעקדכלויץ׳ 


866 


החל לפרסם ליריקה, שנושאה: קשי• המהגרים. שירתו 
עצובה וסנטימנטלית, וג׳ ניסה להסוות אופי זה במעטה 
של אירוניה עוקצנית; אט-אט הפכו האירוניה והסאטירה 
לסיגנונו הקבוע, ובהם ביקש מפלס מדכדוך־נפש ניהיליסטי. 
הוא ערך את הדו־שבועון "דער יידישער גזלן' ("הגזלן 
היהודי") ו״גרויטער קונדעם" ("קונדס גדול"), כ״ע הומו¬ 
ריסטיים שהיו נפוצים ביותר, ואן׳ השתתף במפעלים הספרו¬ 
תיים של הצעירים (ע״ע יידית, עמ ׳ 807/8 ), נ׳ עורר עניין 
רב בספר שיריו ״ווילדע רויזן" (״שושני פרא", 1915 ). 
עם ששיעשע את קהל קוראיו בחידודים, בפאראדוכסים 
ובדברי שנינה, נתן ביטוי לחמת-רוחו במחזות קצרים, 
פואמות ומאמרים שנועדו להדהים את החברה המכובדת. 
סיפוריו יש בהם לעתים יסודות פנטסטיים, עיקר פעלו היד, 
בכתיבה יידית, בהראותו את גמישותה ורב־גוניותה המיוחדת 
של הלשון. קרבתו לקומוניזם שחררה אותו לזמן מה מפסי- 
סיות והבדידות. וכאשר ביקר ב 1926 ברוסיה קיבלוהו המוני 
יהודים בהערצה. מאמריו, שהופיעו בעיתון היידי הקומוניסטי 
״פרייהייט״, קובצו ב 5 כרכים (״געקליבענע ווערק״ 1 — 5 , 
1927/8 ). לאחר שנחתם הסכם סטאלין־היטלר חזר בו מהש¬ 
קפותיו, ובאוטוביוגרפיה שלו ״מודה אני״ (נכתבה ב 1941 
ופורסמה ב 1944 ), התכחש להן במפורש. נ׳ ד,ירבה ביותר 
לכתוב בעיתונים ובכ״ע רבים מאד ורק מעט מזה נתקבץ 
בספריו. 

נדל, ארנו — 1 :ו 1 ] 12 יז סמול! — ( 1878 , וילנה — 1943 , 
אושוויץ[י]), מוסיקאי, משורר וצייר, מבית יהודי 
מסרתי. למד מוסיקה בקניגסברג בהדרכת החזן אדוארד 
בירנבאום. ב 1895 הגיע לברלין כדי להמשיך אח לימודיו 
במכון־הסורים היהודי, ובעיר זו נשאר כל חייו. ב 1905 מונה 
למנצח מקהלת בית-כנסת, והחל בהתיאת מסודות מוסי¬ 
קאליות דתיות קדומות, נוסף לאיסוף שירי-עם ביידית, בו 
החל ב 1902 . חלקים מאוסף שירי־העם הספיק לפרסם בכתבי 
עת ובקבצים שונים, ואילו יתר האוסף טרם נמצא. נ' הלחין 
את מוסיקת־הלווי למחזהו של שטפן צויג (ע״ע) "ירמיה" 
( 1918 ), וחקר בתולדות המוסיקה היהודית. 

כמשורר, בשפה הגרמנית. פרסם את ספר שיריו הראשון 
ב 1909 . ספר־שיריו החשוב ביותר, נ! 70 מם ("הטון"), יצא 
לאור ב 1921 . עזבונו הספרותי יצא לאור ב 1959 . 

. 1956 , £353014 . 1 ־ 1 

נדלים (ב 1 > 10 } 110 ! 0 ), בע״ח פרוקי-רגליים. תת-מחלקה 
של פרבי-רגלים (ע״ע), בעלי פתחי־מין בצדו 
האחורי של הגוף. הם נפוצים בד״כ בארצות חסות. גודל 
הפינים עד כ 30 ם״מ. גופם ארוך. פחוס גב וגחון ועשוי 
פרקים פרקים (פ 15 עד כ 180 ). בראש מבחינים זוג מחושים 
ארוכים פרוקים (עד 12 פרקים), עיניות ו 3 זוגות של לס¬ 
תות : אחד עליון ו 2 — תחתונים. חלקי הזוג השני. התחתון, 
בד״כ מאוחדים ומהווים את השפה התחתונה. לכל אחד 
מפרקי-הגוף. פרט ל 2 האחרונים, זוג אחד של רגלי הליכה 
פרוקות המסתיימות בציפורן חדה. הזוג הראשון הופך 
לרגל־לסתות: הרגליים גדולות ובבסיסן בלוטות ארם. הן 
משמשות לטרף ולהגנה. צינור העיכול ישר, ולו 2 ־ 3 בלוטות- 
רוק. התפתחותם ישרה. 

הנ׳ פעילים בלילה. ביום הם מסתתרים מתחת לאבנים 
או עצים. רובם טורפים והם מהירים יותר ממרבי-רגליים 



1 . 

2 . נ׳ ׳עונזדפרק לג 1 ! £103 ! £0 


אחרים. הם ניזונים משלשוליים וחרקים. המינים הגדולים 
מסוגלים לטרוף לטאות ועכברים באמצעות הארס. המינים 
הטרופיים, שארכם 15 — 20 
ס״מ, עקיצתם מכאיבה לא¬ 
דם. כ 1,700 מינים מהם 
ידועים בעולם. המין הגדול 
בארץ ־ 010811 3 ־ 11 >ת 0 ג 00101 ל 5 
1313 מצטיין בצבעי אזהרה: 
שתור ואדום. הנקבה שומרת 
על הביצים. מין קטן, שארכו 
מגיע ל נ 0 ״מ — גמאהטסוצ 
ב]גז:>]ק 01€0 :> — חי בבתים 
ובמרתפים. וגם על סלעים. 
הוא ניזון מציד זבובים.גופו 
קצר ורגליו ארוכות מגופו. 
?'נ׳ שונה-הפרקים(- 1,1111051 
08 ) תהליך התפתחות מזחל עד לבוגר, שהוא טיפוסי 
לטרבי־רגליים. 

נד־סון. ?!מיון יעקובלויץ' - ":*"טס 

] 14001 !!! — ( 1862 — 1887 ), משורר רוסי, ממוצא 
יהודי. אביו של נ׳ היה בנו של יהודי מומר, ואמו, רוסיה מן 
האצולה הבינונית. בן שנתיים נתייתם מאביו. שמת במוסד 
לחולי-נפש, ובטרם מלאו לו 10 שנים, מתה גם אמו. הוא 
חונך בבי״ם צבאי. מות הנערה שהיחד, ארוסתו, ב 1879 . 
זעזע את נ׳ עד עמקי נפשו. ב 1883 חלה במחלת השחפת 
ושוחרר מן הצבא ( 1884 ). שנות חייו הקצרות היו מוקדשות 
לכתיבת שירה ולמוסיקה. תחילה פרסם את שיריו בכתבי- 
עת. וב 1885 — בקובץ שהוקדש לארוסתו. כנות, לבביות 
ותומ-נעורים מציינים את שירתו הלירית, השרה על גורלם 
המר של האומללים, על הומאניות, אחווה, חירות, על עתיד 
טוב יותר לאנושות. "המשורר-העלם". כפי שכונה, ביטא 
את חוויותיהם וכיסופיהס של בני הדור הצעיר, ובכך סוד 
קסמו והצלחתו בתקופתו, למרות שמץ השטחיות וחוסר 
הבגרות שבכתיבתו. בגבור מחלתו. גברה והלכה הנימה 
הפסימית בשיריו. 

לעם היהודי הקדיש נ׳ את השיר ,.גדלתי זר לך. העם 
המנודה״ {])ז&חזזטאגקשפידס ,ז 111 :] 1 י\ד 7666 ססק ! 7 
^סק&מ), שנכתב, כנראה, בהשפעת נחשול הפרצות 
והגזירות בראשית מלכותו של הצאר אלכסנדר 111 . 






867 


גיסיו, פסיון יעקובלויץ' — נהלל 


868 


המשורר מבקש להתייצב "בענוותנות בשורות הלוחמים" 
של העם "מקופח־הגורל", עת שונאיו, 1 להקת בלבים צמאי־ 
דם, עומדים לטרפו לגזרים׳/ לראשונה נדפס השיר ב 1901 , 
בקובץ שהוצא לאור בפטרבורג בידי קבוצת סופרים רוסים 
לעזרת יהודים שנפגעו בשל יבול רע. 

שיריו של נ׳ זכו לתפוצה רבה: ב 1917 הופיעה המה¬ 
דורה ה 29 . מהדורה חדשה יצאה לאור בבריה״ם, במלאת 
100 שנה להולדתו ( 1962 ). נ׳ פרסם גם מסות העוסקות 
בביקורת הספרות ( 1883 — 1386 ), והן יצאו לאור במקובץ 
ב 1887 . 

כמד, משיריו תורגמו לעברית ( 1910 ). 

את 10 < 11 ל 1 " 1 ( 110332 0 ז 6 מ . 11 . 8 . -€ 

6 זמ 0 קמו״סו,גמסוסז׳סס,^! .א ; 1895 נ "ממ 043 ח 2 

, 0208 * 112 . 11 ; 1907 , 3 ־ 11 .מ .€ וי 031 ז 116 *:>ק 6 ן 0$21 2 
. 1938 ,ספזסשויקספד א ■ 11., >1(23x1 

י צ, מא. 

נדר׳ ע״ע שבועות ונדרים. 

נדרי□ ,המסכת השלישית בסדר נשים במשנה, בתוספתא, 
ובשני התלמודים. עניינה — הלכות נדרים (ע״ע 
שבועות תדרים), חלותם, הפרתם והתרתם. 11 פרקים לנ', 
ובתוספתא 7 .—נ׳ נקבעה בסדר נשים משום ש״עיקר פרשת 
נ׳ בפרשת אשה כתיב״ (במי ל: הש׳ נזיר בי, ע״א, תוספות 
ד״ה מאי), כלומר בהפרת נדרי הבת והאשה: לנושא זה 
מוקדשים שני הפרקים האחרונים בני. 

לשונה של מסכת ני בבבלי מתייחדת לעצמה וכבר קבעו 
הראשונים ש״לשון נ׳ משונה". אפשר שטעם הדבר, משום 
שבתקופת הגאונים עסקו במסי נ׳ בא״י יותר מאשר בבבל, 
וכך נשתרבבו אליה לשונות "ירושלמיות". בתקופת הגאונים 
מיעטו לעסוק במם׳ ני ב״שתי הישיבות", מתוך החשש שמא 
יהיו העם "פרוצים בנדרים", כשדיני התרתם יהיו מפורסמים, 
ומשום חואנותיהם של הקראים כנגד התרה זו. גם פירוש 
רש״י לני לא נשתמר כמות שהוא. גם הרי״ף לא פסק את 
הלכותיו לני. הפירוש המלא והרחב ביותר למס׳ נ׳ שבבבלי. 
הוא פירוש רבנו נסים גירונדי(ע״ע) הנדפס בדפוסים הרגי¬ 
לים על הדף. 

ב. מ. לוין, הקדמה ל״אוצר הגאונים" למסי ני. וזש״ב: ה. 
אלבק. נ׳ (בתוך: "ששה סדרי משנה"). תשי״ד ו י. נ. אס" 
שטיין, משנת נ׳ (״מבואות לספרות התנאיס״, 382-378 ), 
תשי״ז; הנ״ל, מסכת נ׳(״מבואות לספרות האמוראים", 54 - 
71 ), תשס״ג. 

נהונד־י׳ בנימץ בן משה (לפני אמצע המאה ה 9 ), 
ממנהיגיה החשובים ביותר של הקראות (ע״ע). 

נקרא ע״ש העיד נהוונד בפרס, שם חי, כנראה. בתפלות 
הקראים הוא מופיע שני לשאול בן ענן (ע״ע). קרקסני 
(ע״ע) מספר כי נ׳ היה בקי גם בהלכה הרבנית ושימש כדיין. 
המסורת הקראית מיחסת לני את ניתוקה של ההלכה הקראית 
הקדומה מהתלות בעקרונות לימוד "רבניים", בהם היה 
עדיין קשור ענן. נ׳ הלק הרבה על ענן בהלכה. אך עדייו הוא 
סובלני למדי, ואינו מתנגד לתקנות רבניות אף שאיו להן 
אחיזה במקרא. נ׳ היה סבור שאין אדם חייב לציית בהלכה 
לבעלי סמכות, וההלכה נתונה לשפוטו האישי של כל אדם. 
חוקי המקרא בלבד אינם מספיקים עוד. לדעת ני, לכוון את 
החיים החברתיים והכלכליים של שדת הקראים בתקופתו. 
שהיתר. תקופת השגשוג של האימפריה המוסלמית, בעיקר 
משום שדיני המפונות שבה אינם מתאימים למצבים החד¬ 


שים. מכאן נובעת גם נהייתו אחר הלכותיהם של הרבנים. 
קראים מאוחרים דהו כמה מהשקפותיו, במיוחד זו האומרת 
שהעולם נברא ע״י אלהים באמצעות מלאך: ממלאך זה 
קיבלו הנביאים, לדעת ני, אח נבואותיהם וגם התורה נתגל¬ 
תה על ידו. ני כתב בעברית שוטפת ובדורה, בין השאר את 
"ספד המצוות" (קטעים נתפרסמו ע״י הרכבי: ר׳ ביבל׳) 
ו״ספד הדינים" (הו״ל ע״י פירקוביץ, בשם "משאת בנימין", 
גתלאוו, 1835 ). שניהם, כנראה, הלקים מקודקס קראי מקיף. 
הוא חיבר גם פירוש לתורה, ישעיהו, תהלים, שיר השירים 
ודניאל, ואברהם אבן עזרא (ע״ע) העריכם ביותר. 
ם. צוקר. על תרגום רס״ג לתורה, 159 — 167 , תשי״ס: א. א. 
הרכבי, זכרון לראשונים 8 175 — 184 , תרס״ג: ח. ה. בן 
ששון, ראשוני הקראים — קוים למשנתם החברתית (ציון, 

סו). תש״י * ; 1/11/1010 1952 / ז>ן/ג>־ינ>£ ,(.!מ) ץססזשא ״ 1 
- 1071 /^ 7 ) 71 4 ) 1 ( 7 / 0 71 ^ 71 !/ ) 1 ( 1 , ת 0 ג ! ¥01 \ . 1 ־ 1 

. 1960 ,( 51 ,. 11 - 3 > .ן) 41 א 07 < 1017 ! 10 ^- 01 1 >ו 07 0711 
ל. נ. 

נהירה, ע״ע לומינ?וצנצ;ה. 

נהלל, מושב בצפון־מערב עמק יזרעאל, שוכן על גבעה 
שגבהה כ 100 פ׳ פע״פ הים: 1,175 תוש׳ ( 1970 ). 

ני, שהוקמה ממזרה לכפר הערבי לשעבר מעלול, נקראת ע״ש 
נ׳ המקראית — עיר בנחלת שבט זבולון (יהושע ים, טו: 
כא, לה). 

ני, היישוב הראשון בארץ שהוקם במתכונת של מושב־ 
עובדים (ע״ע), נוסד ע״י פועלים חקלאים בני העליה 
השניה וחברי "הפועל הצעיר" שחלקם היה בין מייסדי 
דגניה (ע״ע). ב 1.9.21 ( עלו 20 חברים על הקרקע שנרכשה 
קודם־לכן ע״י "חברת הכשרת היישוב". וכעבור חדשים 
אחדים הצטרפו אליהם 75 מתיישבים נוספים. המושב תוכנן 
ע״י הארדיכל ריכארד קאופמן בדגם מעגלים ריכוזיים, בהת¬ 
אמה לנוף ובמגמה להקל על עבודת המתיישבים. קרבת 
יחידות-המשק לפבני־הפגורים רבה ככל שהטיפול בהן אינ־ 
טנסיוד יותר. פבני-הפגורים בנויים סביב לרחוב עגול 
המקיף את מרכזו של הכפר שבו ממוקמים המוסדות השד 
נים — בי״ס, מוסדות מנהל ותרבות, הנדות, מחסנים וכר. 
מעגל סבני־המשק מקיף את בחי המגורים. וסביבו מעגל רחב 
של גנים ושדות. לכל משפחה הוקצבו 100 דונאם קרקע. 
תחילה עסקו המתיישבים בייבוש ביצות מפיצות־מלריה וב־ 
פלחה, אך עוד בשנות ה 20 הונח היסוד לפשק החי: רפת 
ולול. מאז פותחו והורחבו שטחי-השלחין שבהם מגדלים 
מספוא, מטעי-הדרים. נשירים, כרמים דרקות, וכן ענפי-החי. 



נהלל: מראה ם: הא 11 יר 

(?שכח העתונוח המ 0 ש 5 תיח> 






869 


נהלל — נהר 


870 


השמח המעובר ( 1969 ) תופס כ 7,500 דונאם. המשק, שהיה 
תחילה משק מעורב מסרתי, הופך בהררגה משנות ה 60 
למשק מתמחה, בעיקר בענפי החי. ב 1926 יסרה ויצ״ו 
במקום בי״ס חקלאי לצעירות בניהולה של חנה מיזל־שוחם 
(ע״ע) המשמש כיום כבי״ס חקלאי תיכון ובו כ 440 תלמיד 
( 1970 ). בג׳ גם בימ״ה לסורים וגננות. נ׳ משתייר ל״חנועח 
המושבים" והוא אחד ממרכזיה העיקריים של תנועה זו. 

מ. אמתי(עורך), נהלל, ספר היובל תרפ״א־תשל״א, תשל״א 

(ושב ביבליוגרפיה). 

אפ א. 

נהר, גוף־מים הזורם בתעלה סבעית על פני היבשה. 

קיימת אבחנה כמותית בין נהר. נתל ופלג. ד,נ" הם 
מתופעות הסבע השכיחות בעולם, ונמצאים בכל איזורי האק¬ 
לים ועל פני כל היבשות. ישנם נ" גדולים, כגון האמזונס 
(ע״ע) והמיסיסיפי (ע״ע) ולעומתם נ" שארכם מספר קילו־ 
מסרים בלבד; נ" שזרימתם העיקרית היא לאחר גשמים 
עזים באיזור סרופי, ואחרים שקפואים במשך כשני שלישים 
מהשנה; בתנאי מדבר אף מתהווים נ" הזורמים רק פעם 
אחת מדי כמה שנים. 

נוהגים למיין את ד,נ* לאיחנים, המושכים מים בכל 
ימות השנה ומקור ספיקתם במעיינות, פכפוך ומשקעים; 
עונתיים, הזורמים בעונה הגשומה או בעת הפשרת 
השלגים, ובעלי זרימה א פ יז ודי ת, שזרימתם מצטמצמת 
במספר ימים או שעות בעתות גשמים; מרבית נחלי ארצנו 
שייכים לסוג זה האופייני לאקלים ים תיכוני ומדברי. 

תכונות פיסיות — הפראקציה של המשקעים 
שנותרה על פני היבשות לאחר התאדות וחלהול והנתונה 
לתנועת זרימה ע״י כוח הכובד נקראת בשם נגר עילי. 
כשליש מכמות המשקעים היורדים על פני היבשות זורם בג" 
אל הים. בארצנו כ 70% מהמשקעים מתאדים. 25% מחל¬ 
חלים למי תהום. ו. 5% זורמים בג" לאגנים פנימיים (כינרת 
וים־המלח) או לים התיכון. 

מי הנגר בנ~ מקורם בנגר עילי ישיר הכולל את מי 
הגשמים או סי הפשרת השלגים הנכנסים לזרימה בסמוך 
לירידתם על פני היבשה ובנגר בסיסי הכולל את מי המעיינות 
ופי תהום (מעיינות תל־דן מספקים כ 50% מכלל מי הירדן 
העליון). הגורמים המשפיעים על כמות הנגר העילי ועוצמת 
זרימתו הם: א. אקלימיים, כגון כמות המשקעים, עוצ¬ 
מתם, שכיחותם וכמו-כן מידת התאדותם; ב. פיסיוגרא־ 
פיים, כגון מבנה האגו והרכבו הליתולוגי. זרימת המים 
גורמת לפעילות סחיפתית המביאה להתהוות אפיק. האפי¬ 
קים בד״ב צרים במעלה ד,נ׳ ורחבים בקרבת שפכו. באיזור 
העליון יש בעיקר הסרה של פני היבשת ובתחתון חלה 
השקעה של טעונת הסחיפה. ממדי האפיק קשורים בעצמת 
הסחיפה וביכולת ד,נ' להרחיב ולהעמיק את אפיקו תוך כדי 
תהליך הסחיפה. נ' מסוגל לעצב את אפיקו ולקיימו בתקינות 
כל עוד הוא עשוי להמשיך בזרימתו, כלומר להעביר את 
מימיו למקום הנמוך ביותר. זרימת ד,נ׳ נפסקת בהגיעו 
למפלס חסר שיפוע המציין את גבולה התחתון של פעולת 
הסחיפה בנ ׳ ונקרא בסים הסחיפה. מפלס האוקיאנוס 
או הים מהווה בסיס סחיפה לג" הזורמים אליו׳ אך יש גם 
נ" שבסיס סחיפתם הוא מקומי כדוגמת ים המלח עבור 
הירדן. שינויים במפלס הסחיפה גורמים להתחתרות הג׳ או 
להשקעת יתר. 


השיפוע וצדודית־האורך (* 0£11 זק). הנ׳ הוא 
גורם הספה של קרקע וסלע. השיפוע תלול במעלה 
ר.נ׳ ומתון במורדו. תלותה של הזרימה בקיום שיפוע וכמות 
המים ההולכת ורבה במורד הג׳ גורמות ליצירת צדודית קעו¬ 
רה. באיזורים צחיחים, שבהם חלה בד״כ הפחתת הספיקה 
במורד (עקב התאדות וחלחול). צדודיתם של הג" תהיה 
לעתים קמורה, ולא קעורה. 

באופן תאורסי עשוי ני, תוך כדי התחתרותו והתפתחותו, 
להגיע לצדודית־איזון שתשקף את כושר התחתרותו 
המוקנה לו ע״י כמות המים וטיב הטעונת. ויגיע לשיפוע 
שבאמצעותו יעביר את המים והטעונת בצורה היעילה ביותר 
ללא שינוי באפיק. אך צדודית-איזון כזו אינה קיימת למעשה 
ומעטים ד,נ" שצדודיתם מתקרבת למצב זה. כל מכשול בדרכו 
של הב׳, כגון מפתן של סלע עמיד. הגברה פתאומית של 
עצמת זרימה ע״י יובלים גואים או גשמי פתע, גידול פתאומי 
בספיקה עקב כיבוש שטחים נוספים לאגן, שינוי בכמות 
הטעונת.וטיבה כאשר הג׳ או יובליו מגיעים לסלע סחיף מאד, 
אשרות ומפלי מים (ע״ע) הנוצרים עקב סיבות ליתולוגיות 
או טקטוניות — כל אלה מונעים מהנ ׳ להגיע לצדודית־איזון. 
משום כד נפוצה הצדודית בעלת מתאם דינאמי 
(•ם*" £□ ־ 1 ]£״זת) שמגמתה להשתנות בהתאם 

לשינויים החלים בזרימת הנ׳. 

ערכי השיפוע בחלקים העליונים של הנ׳ עשויים להגיע 
לעשרות אלפיות (הפרש של עשרות מ׳ גובה לק״מ) ובקטע 
התחתון נמדדו שיפועים אפסיים כגון: באמאזונס, הפרש של 
45 ס׳ לאורך 1,600 ק״ם; במיסיסיפי 15 מ׳ ב 800 ק״מ 
האחרונים. בירדן התחתון 180 ם׳ לאורך 220 ק״ם, או כ 0.85 
פרומיל. 

שיפוע ד,נ־ בין מקורותיו ומפלס בסיס הסחיפה מושפע 
בעיקר ע״י (א) הפרש הגובה בין מקורות הנ׳ ובסיס הסחיפה; 
(ב) המרחק בין מקורות ד.נ' ובסיס הסחיפה; (ג) הליתולוגיה. 
בארצנו, שיפוע הנחלים היורדים לים־התיכון הוא מתון לעד 
מת שיפוע הנחלים היורדים מזרחה לבקעת הירדן. 

הזרימה בנ*. הכוחות הפועלים על המים הזורמים 
באפיק הם כוה הכובד המניע את המים במורד וכוה החיכוך 
הקיים בין המים לדפנות האפיק והשתיתו. האנרגיה של 
הזרימה מותנית א. בספיקת המים בנ ׳ . דהיינו נפח 
המים העובר דרך חתך הרוחב של האפיק ביחידת זמן 
מסוימת ומבוטא במטרים מעוקבים בשניה או בליטרים 
בשניה (ע״ע הידרומסריה, עמ׳ 121 ). הספיקה מותנית 
בכמותם וחלוקתם העונתית של המשקעים היורדים באיזור 
המנוקז ע״י הנ ׳ וביחס החלחול לביו הנגר העילי. בהתאם 
לספיקה מבחינים בשלושה מצבי זרימה: 1 . זרימה תקינה 
היא הזרימה הממוצעת שבין גאות ושפל. 2 . גאות ושפל עונ¬ 
תיים. 3 . שטפונות והצפה כשעולים המים מעל לגדות האפיק 
ומציפים את העמק שבו זורם הני. מהירות הזרימה בעת 
שטפונות עלולה לעלות פי כמה על זו שבזרימה תקינה. 
ב.מהירותהזריסה מותנית במספר גורמים: 1 . שיפוע 
האפיק. 2 . ספיקת המים — ככל שהספיקה רבה יותר, כן 
עשויה לגדול מהירות הזרימה. 3 . טיב ד,טעונת המוסעת בג׳ 
וכמותה — ככל שרבה כמות הטעונת, כן תגדל האנרגיה 
המושקעת בהסעתה ותקטן אנרגיית הזרימה. 4 . צורת האפיק 
— ככל שהוא צר ועמוק יותר, כן תגבר מהירות הזרימה. 
5 . אופיו הליתולוגי של האפיק — ככל שדפנותיו וקרקעיתו 



871 


נהר 


872 



חלקים יותר והחיכוך קטן יותר, כז תגדל מהירות הזרימה. 

מהירות הזרם באפיק נמדדת ע״י מד־זרם, בתחנת מדירה 
הידרומטרית (ע״ע הידרומטריה, ענו 120 ־ 121 ). מהירויות 
העולות על 4 פ׳ בשניה הן נדירות והתחום השביח הוא בין 
0.5 פ׳ בשניה ל 2 פ׳ בשניה. בירדן התחתון נמדדו מהירויות 
הנעות בין 1.3 פ׳ לשניה ל 1.7 פ׳ לשניה. המהירות המאכסי- 
מאלית של הזרימה בני היא במרכז האפיק ובחתך אנכי היא 
קצת מתחת לפני המים. מהירותו של חנ׳ גדולה יותר בחלקו 
התחתון של האגן, ולאו דווקא בחלקו העליון. למרות השיפוע 
המינימאלי, בשל פפיקת המים הגדולה. 

חג׳ בעל ספיקת המים הגדולה ביותר בעולם הוא האמזונס. 
הוא מזרים כ 20% מכלל ספיקת המים של כל נ" העולם. ליד 
שפכו עוברת כמות של 175.000 פ״ק בשניה. לספיקות השיא 
של נ׳ יש חשיבות רבה בתכנון גשרים (ע״ע), כבישים 
ומסילות ברזל או מבנים בפשס הנד חדירות ספיקות השיא 
נקבעת לפי תצפיות ומדידות במשך שנים רבות. חיות 
שבמרבית האגנים אין מכשור או תחנות מדידה סדירות. 
פותחו שיטות הידרולוגיוח לאומדן ספיקת השיא. 

הטעונת בנ' מוסעת ע״י אנרגיית ד,נ׳ ומורכבת 
פבלית סלע הנוצרת תוך כדי פירוק כיפי או פיסי של הסלע. 
מקורות הטעונת הם הבלית המובאת לאפיק ע״י שטיפה 
או תנועות בלית. וכו חומר מוצק. שהמים הזורמים עוקרים 
פמצעם הסלעי. גודל החלקיקים שונה. ונע מפרודות עד 
לסלעים במשקל של כפה טונות. לטעונת חשיבות רבה, 
כגורם של פילח אגפים. סתימה של דרכי תחבורה נהריים, 
סתימה של מעבירי מים בכבישים ומסילות ברזל. הפרעה 
לשיט בנמלים, ויצירה של מרבצי חול לניצול כלכלי. 
חשיבותה רבה אף מבחינה גאופורפיח, כביטוי של הסרה 
ועיצוב פני כדור הארץ. 

ד,טעונת הנהרית נחלקת ל 3 סוגים, בהתאם לגדלם, משק¬ 
לם ודרך הסעתם בנד א. תמס, חפרים במצב של תפיסה 
הנמצאים בני. סוג התמרים תלוי במסלע האגן הפנוקז. 
ב. ר ח ו פ ת, חלקיקים הנעים בני ללא מגע עם הקרק¬ 
עית — היינו, מרחפים. כאשר ריכוזם גבוה, חם מקנים לב׳ 
גוון עכור האופייני למרבית הנד הרהופת מהווה, מבחינת 
נפחה, את עיקר טעונתו של הנד גודל מרבית חלקיקי 
הרחופת נע פחרסיות (עד 2 מיקרון), טין (ביו 2 ל 64 
מיקרון). ובחלקו גם גרגרי חול דק (עד 200 מיקרון או 0.2 
מ״ם). ג ר ו פ ת, טעונת הנעה במגע עם קרקעית ד.נ׳ < צורח 


תנועתה היא ניתור, גילגול או גלישה. 

חלקיקי הגרופת הם הגסים ביותר והיא 
כוללת חול, חלוקים וגושי סלע בגדלים 
שונים, עד למשקל של כמה טונות. 

ריכוז וספיקה של טעונת נד 
ריכוז הטעונת וכמותה בג" משתנים 
במשך תקופות הזרימה. כפו-כן אין היא 
אחידה בחלקיו השונים של הנד הריכוז 
הגבוה ביותר הוא ליד קרקעית חנד 
בזמן זרימה תקינה, המים כמעט נקיים 
לעומת ריכוזי טעונת גדולים בעת גאו־ 

יות. כמות הטעמת המוסעת תלויה בספיקה, 

במהירות המים ובכמות הבלית המופקת ע״י 
האגן. מדידת הטעמת ברוכה בקשיים רבים 
שטרם נפתרו. מדידות הריכוז והספיקה של 
התמם הן, יחסית, הפשוטות והמדויקות ביותר. כמות המלחים 
המומסים היא אחידה בחתך הנהר ובעלת השתנות נפובה בדר¬ 
גות ספיקה שונות. לפי אומדן. ד.נ" מסיעים ב 4.000 מיליון מ״ק 
של תמרים פופסים בשנה פהיבשות אל האוקיאנוסים. 
הרחופת ניתנת למדידה על ידי דגימה שיטתית של מי הנד 
ההשתנות של מידת הריכוז היא גדולה בפרקי זמן קצרים 
בנחלים שטפוניים! בארץ, כנראה, מרבית הרחופת מוסעת 
בתהילת הגאות. ניתן לייחס ספיקת רחופת לספיקח המים 
ועיי כך למצוא את הנפח הכללי של ספיקת רחופת. למדידת 
הגרופת אין עדיין שיטה יעילה ומדויקת די הצורך. חגרופח 
של מרבית הנחלים בארץ מורכבת מתלוקים גדולים וטרם 
נודעו שיעור תנועתה ומידת ספיקתם של הנד שיעור ספיקת 
הטעמת נמדד בק״ג או טון ליחידת זמן. ניתן גם לחשב את 
כלל הטעמת לשטח האגן ולקבוע שיעור תפוקת הטעמת 
באגן בטון/קפ״ר או מ״ק/קמ״ר. 

חלקיקי הטעמת מושקעים ע״י ד,נ׳ כשהוא מאבד אח 
האנרגיה הדרושה להסעתה. חלוקים וחול מושקעים בצידי 
האפיק ויוצרים מדרגות נ׳. הטעמת הדקה פגיעה ברובה 
לבסיס הסחיפה. תוך יצירת מניפות סהף ודלתאות (ע״ע). 
כשנ- נשפך לתוך אגם־מעבר, כדוגמת הכינרת, מרבית הט¬ 
עמת שוקעת בו וגורמת למילרו. מילר של אגמי אגירה על־ 
ידי סחף נהרי מהווה אחת הבעיות הגדולות בתכנון מאגרי 
מים. הטעמת מהווה אמנם תשתית אוטמת, אד מקטינה את 
נפח המאגר ומידת כדאיותו. 

לפי מחקר שנערך באה״ב באגנים שגודלם פ 50 קמ״ר עד 
50,000 קמ״ר, הרי שיעור הסחיפה הוא הגדול ביותר באזורים 
צחיחים למחצה, באיזוהייטה שנתית של 350 ס״ם. עם גידול 
כמות הגשמים, גדל הכיסוי הצמחי ולכן שיעור הסחיפה יורד. 
מיעוט הצומח באיזורים צחיחים מאפשר הגברת הנגר העילי 
והוא סוחף את חומר הבלית הבלתי מלוכד. 

עמק ה נ ׳ ועיצובו. תהליכי הסחיפה של האפיק 
לאורך ולרוחב גורמים ליצירת עמק נד יש שקרקעית העמק 
צרה מאד חהה עם אפיק הנד ויש שהיא רחבה מאד והאפיק 
עצמו מהווה רק חלק קטן ממנה. שטח זה של העמק מחוץ 
לאפיק שהמים עלולים לכסותו בעת שטפונות נקרא פשט 
— היינו שטח שעליו מתפשטים המים. העסקים נתהוו ע״י 
סחיפה של מים זורמים וע״י כוחות פנימיים כגון עמקי 
העתק או עמקי קמיטה. שונה צורתו של העמק שלתוכו 
חדרו קרחונים. צורות העמקים הידועות: 1 . גיא — עמק 




873 


נהר 


874 


צר שרחבו קטן סעסקו, קירותיו תלולים ופעמים אנכיים ; 
2 . קאניון — עמקו עדייו רב ביחס לרחבו, אך מדרונותיו 
מדורגים. בהתאם לעמידותן של השכבות הבונות את דפנות 
העמק: 3 . עסק \ הנקרא בשם זה על פי צורת מדרונותיו■ 
ונוצר בעיקר בתוצאה של סחיפה לעומק! 4 . עסק ערבה — 
קרקעית העמק רחבה מאד וסדרונותיו נמוכים יחסית ומשו¬ 
פעים שיפועים מתונים ביותר. 5 . עסק אבוס — מרבית 
העסק הוא פשט ורחבו גדול לאין שיעור מגבתו. 

תוואי הזרימה של ד.נ׳ בד״ב אינו ישר. יש תוואי זרימה של 
פיתולים שהגיעו למידת עקמומיות גדולה הנקראים בשם 
נפתולים (או מאנדרים). נפתול מלא מורכב משני כיסו¬ 
פים המתחברים לצורת 5 . הירדן. במהלכו בין הכינרת לים 
המלח, הוא נהר טיפוסי המפתח פיתולים רבים. (ור ׳ תמו/ 
ארץ־ישראל, עמ ׳ 83 ). אורד הפיתול תלוי בספיקת המים של 
הני ובמסלע; הפיתולים נוצרים בד״כ בחלקו התחתון של 
ד,נ׳, שבו השיפוע אינו רב. הפיתולים אינם תופעה מקרית, 
אלא התאמת אפיק הג׳ למשתנים אחרים (כגון שיפוע, רוחב 
האפיק ועמקו, ספיקת מים. ריכוז טעונת וכד) בדרך שבה 
מתבצע מינימום של עבודה. כתוצאה מחתירה בגדה הק¬ 
עורה והשקעת טעונת בקמורה, חלה נדידה של הנפתולים. 
הנפתולים שבנ ׳ מתפתחים ונדלים עד אשר נפתול אחז- 
מתחבר צם האחר ומקצר את תוואי הזרימה של הנ , . הנפתול 
הנעזב ע״י הנ ׳ מהווה בזמן הראשון יפת נפתול. 

מבחינים בין נפתולים חפ שי ים. המתפתחים 
בתוך סחף שהושקע על ידי הנ ׳ או במסלע בלתי מלוכד, 
(תמו׳, ע״ע, גאוגרפיה עס׳ 34 ), ונפתולים חרותים, 
המתפתחים באיזורים רמתיים או הרריים. כגון נפתולי נחל 
שורק. יש גם צורת מצבר הנקראת נפתול מעוסק, חהו 
נפתול שאיננו מקביל למדרונות העמק. נ׳ פ ז ר ו ת חינו נ׳ 
הזורם בשני אפיקים או יותר ויש איים באפיקיה דגם זה 
מתפתח בג" בעלי טעונת גטה ומשטר זרימה עונתי־שטפוני, 
והוא נפוץ באיזורים שעברו עיצוב קרחוני ובאיזורים 
צחיחים למחצה. 

אגן ההיקוות (או גליל ההיקוות) — השטח המנוקז 
עיי מערכת ר,נ׳ ויובליו. מבחינים בין אגנים מסדר ראשון — 
המנוקזים ע״י אפיק בודד, לבין אגנים מסדר שני המנוקזים 
ע״י אפיק שאליו נשפך יובל אחר לפחות, וכן הלאה. צפיפות 
הניקוז היא היחס בין סה״כ אורך היובלים לשטח האגן 
והיא שונה בכל אנן והיא מותנית בכסות משקעי האוויר 
ובתנאים הליתולוגיים. ככל שכמות משקעי האוויר והנגר 
העילי גדולה יותר, כן תהיה צפיפות הניקח רבה יותר. 
באיזורים הבנויים מקרקע בעל כושר חלחול רב (חול), יהיה 
הנגר העילי מועט יותר וצפיפות הניקוז קטנה יותר משב־ 
איזור שכפות משקעיו שווה אך סלעו בלתי־מחלחל. אגן 



:שהווים חרותים ׳ 52 -נוזד הונח־רו 


ההיקוות הגדול ביותר הוא האגן של נ׳ האמזונס, המשתרע 
על שסח של 7.1 מיליון קמ״ר. 

גבול אגן ההיקוות הוא קו פרשת המים המפריד 
בין אגני ההיקוות של נ". זוהי רצועת שטח שרחבה 
משתנה ושבה מתנהל הניקוז בזרימה בלתי מתועלת. בארצנו 
מהווה איזור ההר את קו פרשת המים בין אגני ההיקוות 
של נ" הזורמים לים־התיכון לאלה הקשורים למערכת ההי¬ 
קוות של הירדן וים המלח. 

השינויים בקו פרשת המים איטיים ובלתי ניכרים לעין, 

אך קורה שנ׳ בעל עוצמת סחיפה גדולה יעמיק את אפיקו 
יותר מני הסמוכים לו ובסמוך למקורותיו יצליח תוך סחיפה 
לאחור לחצות את איזור פרשת המים, להגיע לאגן ניקוזו 
של נ׳ אחר ולהטות את זרם מימיו לאפיקו הוא. מקרים אלה 
שכיחים ונקראים בשם כיבוש נהרות (ם 1111 ק 0 "■"■ו). 
בכיבוש נ׳ ניתן להבחין בד״כ ע״י ברך כיבוש. היינו הפניה 
החדה שדרכה נכבש הג׳ ע״י נ' אחר. באיזור הכיבוש נמצא 
בד־כ עסק ללא ניקוז פתאים ובו ביצות או משטחי צבירה. 
תופעה אופיינית לנ ׳ שחלקיו העיליים נכבשו, היא רחבו 



רכסי ניקרו בא , ־': 1 . דנם ראדיאלי — נחל הקנאים איד רא׳ס זוהר; 2 . דגם סעיפי — נחל גדר איד עוח: 3 . דגם מקבילי 
— ההר החלה — נחל ציז; 4 . דנם סריני — נחל ציז ; 5 . דנם מלבני — נליל עליח מזרחי 







875 


;ד!ר 


876 


הרב של עמק הב' ביחס לאפיק הדל שנותר בו. מרביתם 
של הג" הגדולים עברו תהליכים של כיבוש בדוגמת: הניג׳ר. 
קונגו, הנילוס הכחיל. אלרינלקו. מקונג ואחרים. בארצנו ידוע 
כיבושו של נחל בשור העילי ע״י נחל צין בנגב הצפוני. 

דגמי ניקוז. מערבת היובלים באגן ההיקוות מסודרת 
לפי דגם מסוים. הדגם מותווה ע״י הרכב הסלע ומבנהו, 
ושיפוע האגן. מבחינים ב 6 דגמי ניקוי עיקריים: א• דגם 
סעיפי — הנפוץ ביותר — הדומה לצמרת עץ או לשורשיו! 
ב. דגם סריגי. הדומה לסורג. היובלים רבים■ קצרים ועפ״ר 
מקבילים זה לזה. היובלים הראשיים ארוכים < ג. דגם מקבילי 
— ד.נ" הראשיים ויובליהם מקבילים כמעם לחלוטין זה לזה! 
ד. דגם ראדיאלי — נ" מספר יוצאים מאיזור מרכזי אחד 
וקורנים ממנו לכיוונים שונים! ה. דגם מלבני — היובלים 
נשפכים לנהר הראשי בזוית ישרה כמעס ויוצרים כעין 
מלבנים. 

וע״ע הידרוגרפיה, אלוביון, ארץ ישראל (הידרוגראפיה). 


הנהרות הגדולים בעולם (בהתאם לכמות ספיקתם) 


שטח אגן 
הניקוז 
באלפי 
קמ״ר 

אורך 

בק׳־מ 

ספיקה 
שנתית 
ממוצעת 
מ״ק בשניה 

יבשת 

נהר 

180 ׳ 7 

6.500 

175.000 

אמריקה 

הדרומית 

אמזונס 

3,690 

4,640 

39,300 

אפריקה 

קונגו 

1.800 

5,500 

21.560 

אסיה 

ינגצה־קינג 

2,060 

2,880 

19.800 

אסיה 

גנגס- 





ברהמא־ 

סוסרה 

3,200 

6,250 

17.400 

אמריקה 

הצפונית 

מיסיסיפי- 

מיזורי 

2,600 

4.130 

17.100 

אסיה 

מיפי 

1.480 

2,500 

16.800 

אמריקה 

הדרומית 

איריבוקו 

2.500 

4,400 

15.300 

אסיה 

לנה 

2.300 

2,400 

14.700 

אמריקה 

הדרומית 

סרנה 

1,700 

4,600 

12.600 

אמריקה 

הצפונית 

מקנזי 

2,900 

5,570 

12,400 

אסיה 

אוב¬ 





א ירטיש 

795 

4,160 

11.200 

אסיה 

מקונג 

1,470 

3.440 

11.200 

אמריקה 

הצפונית 

סימם לורבס 

1.380 

3,700 

9.800 

אירופה 

וולגה 

1.843 

4.350 

9.500 

אסיה 

אמור 

817 

2,850 

8.800 

אירופה 

דנובה 

960 

3,390 

5,600 

אסיה 

אינדום 

2,870 

6,680 

2,800 

אפריקה 

נילוס 

1.300 

2,660 

אין נתונים 

אפריקה 

זמבזי 

2,000 

4,200 


אפריקה 

ניג׳ר 


י. שסגר, גיאומורפויוגיה, יזע־׳ ל! .ס . 4 ן - 1 ) 01 !! 0 ^ 8.1 .. 1 

- 107 ת 0 ) 0 מיו /ג!*׳*/*/? ,■ £1 [(ו 1 ל .? . 5 - מב 1 ז 011 ^\ 

/ס £׳ £00 />מ?ו 77 ,(. 1 מ) ^ו 110 כ> .ז־ ./י ; 1964 
11/1 ה 4 ת 0$ ־ 1 )־>^ 7 , 3 ^ 401-154 ( . 4 ^ ; 1964 

1 ( 11071 , 7 ^ 41 ^ ,(.!>€) ׳{ש 1 ־ 101 ןג) . 8 . 11 ; 1968 ,^^ 1010 /ק 07 )\ 1/1 ( 4 
. 1969 ,ה 4 (\ 471/1 

מ. עג. 

נהר במשפט. "נ׳ לאומי", הנו נ׳ העובר בשטחה של 
מדינה אחת ונתון בדיד כלל לשלטונה הבלעדי. שונה הדין 
כאשר מדובר ב.,נ' בידלאומי", כלומר נ׳ העובר בשטחן 
של שתי מדינות או יותר או המשמש גבול ביניהן. 


כאשר נ׳ משמש נבול בין שתי מדינות, יחולו בדרך כלל 
הדינים הבאים: אם ד,נ׳ ניחן לשיט, יעבור הגבול במקום 
העמוק ביותר (*,,*!!:!!זי)! לעומת זאת אם חג׳ אינו ניתן 
לשים (כגון, הירדן) יעבור הגבול באמצע הנהר. גם על 
גבי גשרים שמעל לג׳ יעבור הגבול באמצע. בהסכמה הדדית 
יכולות המדינות לסטות מכללים אלה. 

בהסכם ברצלונה בדבר נתיבי מים בעלי עניין בין־לאומי 
משנת 1921 התחייבו המדינות, שהיו צדדים להסכם, להעניק 
זו לוו חופש שיט ויחס שווה בכל נתיבי המים המשמשים 
לשים בין־לאומי. לגבי נ" בין־לאומיים אחדים (כגון הדנובה 
והדינוס, ע׳ ערכיהם) קיימים הסכמים מיוחדים. הירדן 
הוא נ׳ בין־לאומי, שכן במקומות אחדים הוא מהווה גבול בין 
מדינת ירדו לבין ישראל. בזמן המנדט הוא היה הגבול הביו־ 
לאומי בגזרה שבין גשר לצפון ים־המלח: לאחר קום מדינת 
ישראל שימש הירדן, בהתאם להסכם שביתת הנשק ישראל־ 
ירדן, גבול בגזרה שבין גשר לסירת-צבי! ומאז מלחמת יוני 
1967 עובר לארכו קו הפסקת-האש בין גשר לים־הסלח. 

בנוסף לשים, מנוצלים נ" בין־לאומיים גם למטרות 
אחדות, כגון השקיה, אספקת מים לתעשיה, דיג והפקת 
אנרגיה. לפיכך הולכים ומתפתחים כללים חדשים המסדירים 
את השימוש בג" למטרות אלו. לפיהם יש לראות את כל 
מערכת הנ', על יובליו, כיחידה אחת. כל מדינה חופית 
זכאית לקבל חלק צודק מן ההנאות של מערכת ד,נ׳, וזאת 
בהתחשב בצרכיה ובתנאים המיוחדים לאותו נ'! אין מדינה 
זכאית לגרום במערכת ד!נ" לשינויים, העלולים להסב נזק 
רציני לזכות ההנאה של יתר המדינות, אלא בהסכמתו! 
אין מדינה רשאית לבצע עבודות, שמטרתן העיקרית איננה 
ניצול המים עבורה אלא מניעתם ממדינה חופית אחרת. 

בעבר עובדו תכניות לניצול מימי הירדן על-ידי כל 
מדינות האיזור, כגון תכנית ג'(נסט 1 ן ( 1061151011 £110 ) 
משנת 1954 • אשר זכתה להסכמת ישראל, ואף להסכמתם 
של מומחים טכניים של מדינות ערב, אך נדחתה ע״י הליגה 
הערבית. ב 1962 החלה מדינת ירדן להטות את מימי דררמוך 
וב 1964 הקימה ישראל את מפעל המוביל הארצי. הליגה 
הערבית החליטה על הטיית יובלי הירח (בשנת 1964 ), כדי 
למנוע מימיו מישראל אך התכנית נכשלה. 

חשיבות ה נ׳ לאדם היא רבה, בשל שפע המים 
ופוריות הקרקע המאפשרים עיבוד חקלאי והתהוות ישובים; 
כמו־כן גדולה חשיבותם של הג• בתור עורקי תחבורה. 
מרכזי התרבות הראשונים קמו בשטחים שהושקו ע״י נ": 
ארם נחרים (ע״ע) בין החבור והפרת, מסופוטמיה (ע״ע) 
בין הפרת והחדקל (ע״ע), וכמו-כן מצרים שהוגדרה ע״י 
הרודוסוס כמתנת היאור. 

על מידת פיתוחה של מערכת ההשקאה בבבל ע״ע, עס' 
530 . 541 . 550 ! אשר למצרים. ע״ע מצרים במקרא! נילוס. 
על חורבן מערכת ההשקאה באדמת בבל בידי המונגו¬ 
לים ועל הירידה התרבותית שבאה בעקבותיו ע״ע השקאה, 
עמ׳ 573 . ניהול מערכת השקאה מסועפת כל־כך חייב כושר 
גבוה ביותר של ארגון חברתי ותרם להתפתחותן של התרבו־ 
יות המפוארות בארצות אלו. 

זע- כמכשול מים היה בין הגורסים המכריעים ביצירת 
המפה האתנוגראפית של העולם: יסודות אתניים 
קרובים נטו להתיישב. או אף התהוו מלכתחילה. בשטחים 
המוגדרים ע״י נ". כך, לדוגמא. תפקיד הנ ׳ רינוס בהיסטוריה 
האירופית היה ניכר ביותר: מערבה לו התמזגו הפראנקים־ 




877 


נהר — נהרדעא 


878 


הטוטמים עם עם־הארץ דובר הניב הלאטיני. ואילו מזרחה 
לו שמרו הטוטונים על שפתם הגרמנית. ראשיתה של הה¬ 
פלגות וו לאחר מות קרל הגדול (ע״ע צרפת, היסטוריה! 
גרמניה, עם' 417 ) ומאז היו השטחים שלאורך הרימם שטחי 
מריבה וגרפו לא־אחת למלחמות בין צרפת לגרמניה (ע״ע 
אלזס! אלזס־לווץ! לורן! גרמניה, עמ׳ 466 , 470 , 474 ). הג' 
אלבה (ע״ע) שימש במשך זמן רב חיץ דומה בין הגרמנים 
לסלאווים. אין פלא בכך שבני־אדם הסתכלו בחשד על 
שכניהם שמעבר לב׳ והמלה הנפוצה בשפות אירופיות 31 !״! 
— ,יריב״ מקורה ב*!!״״ — "נ , " בלאטיניח. 

ח נ' במיתולוגיה ובפולקלור. תלותו של האדם 
הפרימימיווי בג", ובמקורות מים אחרים. לשם סיפוק צרכיו 
הראשוניים היא בלתי־אסצעית ומכריעה. אך ר,נ" הם גם 
מקור סכנה לאדם הנזקק להם ובתקופת גאות ושטפונות 
משתחררים מהם כוחות־הרס מטילי אימה• אין איפא להתפלא 
שהאדם הפרימיטיווי, הנוטה לייחס נשמה לעצמים ולתופעות 
המעוררים התעניינותו, הערצתו או חששו, עשה כן לגבי 
ד.נ* וראה אותם כאלים או כישויות נעלות שיש לכבדם 
ולעבדם. האלהתם של נ", הזדקקות לנ " לשם היטהרות, 
התקדשות וריפוי התפתחו לידי תופעות נפוצות בתרבויות 
הקדומות וקיימות אף בימינו. 

האלהת ד,נ״ היתד, תופעה ידועה בבבל (ע״ע, עמ׳ 546 ) 
ובמצרים (ע״ע מצרים, דת ופנתאון). באוגרית בין אויביו 
של בעל היה שר־של־ים, שופם־נהר ומפלצות מים אחרות 
(ע״ע דרקון, עם׳ 210/211 ). 

גם במיתולוגיה היוונית (והרומית) לא נפקד מקומם 
של אליט־נ". אלים אלה היו בד״כ בעלי חשיבות מקומית 
בלבד, אך הנ" אכלואוס ואלפיאיס (ע״ע) נתקבלו כאלים 
ביוון כולה. עבודת אלי-הג" היתד. שייכת, כפי הנראה, לשכ¬ 
בה הקדם־יוונית של הדת, כפי שמעידים ד,נ" המרובים 
הנושאים שמות טרום־יווניים. האוקיאנוס הוא אבי כל חג", 
ולפי עדותם של כמה קטעי שירה קדומים (באיליאס של 
הומרום), אף אבי כל האלים. תפיסה זו סותרת את המסורת 
המקובלת על מוצא האלים (ע״ע יונית, דת ומיתולוגיה. ענד 
539 , 547 ) ואפשר שהיא שריד מהשלב "האנימיסטי" הפרה- 
הוסרי של הדת היוונית. 

במקרא מתהוללים לא-אחת נסים באמצעות נ" אך 
אין זכר להאלהתם. יש סימנים לכך שבמיתולוגיה הקדם- 
מקראית היה תפקיד ניכר למפלצות-מים, כגון רהב ולויתן 
(ע״ע ררקון. עם׳ 211 ). 

מאורעות ונסים הקשורים בג": שמ׳ ב, ג—י! יהו׳ ג, א 
ואילך! מל״ב ה, י—יד (ריפוי געמן מצרעתו, לאחר שסבל 
במי הירדן). חשיבותם הטקסית של נ" מודגשת בפרשת 
עגלה ערופה (דב׳ כא. א—ס). 

לנ ׳ באגדה היהודית: ע״ע סמבטיוו. 

בקשר לטבילה בנצרות ע״ע טבילה! יוחנן המטביל! 
ירדן, עס׳ 218 . לחשיבותם של הנ" בהודו: ע״ע בגרם: 


נהר, אנח־י (אשר דב) — !!ח*) :״ 408 • — אובדנה 
[אלזם], 1913 ), מלומד והוגה דעות יהודי. לפני 
מלה״ע 11 הורה גרמנית בבי״ס תיכון בשטרסבורג, אך ביפי 
הכיבוש הגרמני פוטר ממשרתו והקדיש את זמנו להעמקת 
ידיעותיו ביהדות, בצוותא עם אביו, הסופר אלבר (אברהם), 
ואחיו — שופט ביה״ד לערעורים — רישאר. לאחר שחרור 


צרפת נתגלה במנהיג רוחני, בעל השפעה חזקה על האקד¬ 
מאים היהודים הצעירים (בעיקר בחוגים דתיים דוברי צרפ¬ 
תית) להם הטיף נאמנות נרגשת — אך שקולה — למסורת. 
נ׳ הוסמך לרבנות וקיבל תוארד״ר באתיברסיטה של שטרם־ 
בורג, ואח״כ נתמנה לראש הקתדרה למדעי היהדות שם. 
בזכותו קם בעיר מרכז לפעילות רוחנית מקיפה. נ' השתדל 
לפתח בקהילתו תודעת אחריות כלפי עם ישראל בכלל וכלפי 
מדינת ישראל בפרט והוא שארגן את קליטת הפליטים מאל־ 
ג׳יר, אשר התמנו לשסרסבורג ונתקבלו בה בחמימות רבה. 
הוא נהנה מהערצהם של כל הזרמים, ואף הצליח לשכנע את 
ראשי הכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות באיזור בצדקת 
השאיפות היהודיות, לרבות הציונות, ולהבטיח את התער¬ 
בותם במעמדים ארציים ובינלאומיים של כנסיותיהם. מאז 
מלחמת ששת היפים פעל ביתר שאת בענייני ישראל בתפו¬ 
צות׳ ולכפוף קבע את ישיבתו בירושלים, אף שהוא עדיין 
מורה באוניברסיטת שסרסבורג. ג׳ מרבה לכתוב על ענייני 
מחשבה והיסטוריה, ובסגנונו המבריק דלה והצמיד בשורה 
של התחדשות יהודית, מושתתת על ,ברית" בין ה , ובין 
האדם, ועם ישראל בפרט. את השראתו שאב הרבה מן 
הפילוסופיה של המהר״ל (ע״ע יהודה ליוא בן בצלאל). 
כתביו העיקריים: 0€ תשת 2 ת 1 חח 1 :זס ססתג^מסאמגז'!' 
("סראנסצנדבטיות ואי&נבסיות" [יחד עם אחיו רישאר]), 

1946 ! 1110 צ 1 ) 110 ק 0 ־ 1 ק 111 ) 10 ) 0 ) 0 י 1 3 1131111011 ־ 1 ) 0011 י 0$ \מ^ 
(״עמום, תרומה למחקר הנבואה״), 1950 : 00606:1 ! 50 640105 
(״הערות צל קוהלת״). 1951 : 10 ח 60115 ק 10 ? 111 > :! 0 ס £350 / 1 
(״מהות הנבואה״), 1955 : :) 1111 ( 1 ! 10 ז 003 /! 13 !) 640150 
(״משה והייעוד היהודי״), 1956 : ־!זז!:!״( (״ירמיהו״), 1960 ! 
151301 ־ 8 10 קס 0 ק ! 81 ■!!י!) 61611 :)! 4415101 ("היסטוריה מקראית 
של עם ישראל״ [יחד עם אשתו], 1-11 ). 1962 : :!:) 11 ־] 15 צ£ע 1 
־׳״ס( (״המציאות היהודית״), 1962 : , 11 *£' 1 80 11115 ? * 1 

1111 ( 3 !? 86 363131 ) 15 811 1110 > 0011 ] 3 ! 8 161:010810 13 ("באר 

הגולה, התאולוגיה הדיאלקטית של המהר״ל מפראג״), 1966 : 
31$ ; 1 ! 13 ) ! 31 6661x11 ־ 1 :!ם (״מעברית לצרפתית״), 1969 : 
אשתו, רנה (נר 1922 , פאריס), היסטוריונית. כתבה: £0 
001310 ! 010086 830510 :) 118315111 ( ("היהדות בעולם הרד 
מאי"), 1959 ; 005 3 :סס 131513 !:) 16 13 80 , 0110 [ 441510110 
0015 ( (״תולדות היהודים פן הרנסנס עד ימינו״, 2 כר׳ 
[השלישי עומד להופיע!) , 1963/5 : ! 00 ) 831 £3196013131100 
(״הצהרת בלפור״), 1969 . 

מ, ק. 

נהו־דעא, עיר בבבל (ע״ע, עמ ׳ 568/9 ) על נהר פרת. 

יישובה היהודי קדום ביותר, ואפשר שקם כבר 
נימי גלות יהויכין(ע״ע). בית-כנסת (ע״ע, עמ ׳ 613 ) שננ ׳ , 
"שף ויתיב", היה מן הקדומים בתריי. בזמן הבית ריכזו 
יהודי בבל בני ובנציבין (ע״ע) את נדבותיהם, ומשם הועלו 
לירושלים — משום היותן ערים בצורות (יוסף קדה״י. י׳ח, 
ט', א׳). במחצית הראשונה למאה ה 1 למפה״נ היתה נ׳. 
במשך כפה עשרות שנים, בירתה של ממלכה יהודית (ע״ע 
בבל, עמי 581 ). נ׳ היתד, גם מקום מושבו של ראש-הגולה 
ובית דינו. בראשית המאה ה 2 עיבר בה ר׳ עקיבא את 
השנה (יב׳ ט״ז, ד). לשיא השפעתה הגיעה נ׳ במחצית 
הראשונה של המאה ד, 3 , בימי שמואל (ע״ע), שעמד בראש 
ישיבתה, ואז היתר, השפעתה רבה צל כל סביבותיה (כת׳ 
נ״ד׳ע״א). עמו פעלו בני אביו—אבא בר אבא הכהן (ע״ע), 
קרנא, רב שילא ולוי בר סיסי (ע״ע). ב 259 חרבה נ׳ בידי 



879 


נהרדעא — נהרו 


880 


צבאות פפא בר נצר. וישיבתה עקרה לפומבדיתא (ע״ע). 
עם חיהוש היישוב בג׳ פעלו בה חבסים, כרב הימי, רב 
נחמן בר יעקב (ע׳ ערכיהם). אמימר ואחרים. אולם ראש 
הגולה לא ישב בה עור. במאה ה 12 ביקר בה בנימיו פטודלה 
(ע״ע) וראה את הריסות ביהכ״נ ,.שוי ויתיב". 

מ. ד. יודילביץ. חיי היהודים מסן התלמוד. נ/ תרס״ו; 

מ. בר׳ ראשית הגדלה בבבל בימי המשנה והתלמוד (מפתח 
בערלו ). 1970 ; 6 ) 00 / 150 / 114 }] €? 1/1 . 14 : 5111111 016 , 11011 ? . 5 

- 1 > ה 06 016 ,• €1 י < 16 ד 1 ז € נ ) 0 .[ ; 1914 ,( חמ 1 ^ ח 0.110££1 1£1 ז £11  8 111 ) 1 !:>! 
. 1970 ־ 1965 ,(.¥.$ * שסס !) ^־ 1 ,! 107111 {(נסיג) מס 5 ת 5 קךת! 0 
7 ־ 11151 : 01 ), 1934 . הוא השתייך לאגף ה״שמאלי" של הקונ¬ 
גרס. הן בדרישתו ליתר לחץ וקיצוניות במאבק לעצמאות 
והן בנטייה לסוציאליזם ולחילון, ומשנות ה 30 נחשב למנהיג 
אגף זה. ב 1927/9 היה מזכיר הקונגרס וב 1929/31 וב 1936/7 
נשיאו. בתחילת שנות ה 40 היה נ׳ לנציג הראשי של הקונ¬ 
גרס ושל הלאומיות ההודית, הן כלפי הבריטים, במו״ם 
על עצמאות הודו, על ניסוח חוקת המעבר וקביעת פרטי 
העברת השלטון, והן כלפי המוסלמים, שתבעו בטחונות 
וערבויות או — חלוקה של הודו. ב 1942 — 1945 שוב ישב 
נ ׳ במאסר, בשל הפרי האזרחי של הקונגרס בעיצומה של 
מלה״ע 11 , אפילו בעת שסכנת פלישה ריחפה על חודו מצד 
היאפאנים. ב 1945/6 שוב היה נ׳ נשיא הקונגרס. במידה 
רבה נושא נ׳ באחריות לכך, שהקונגרס לא גילה בעוד 
מועד הבנה לתביעות המוסלמים ונכונות לפשרה עמהם — 
ובכך נושא חלקית באחריות לחלוקת הודו. 

בסתיו 1946 . בעת ההכנות להעברת השלטון להודים, 
(ע״ע הדו, עם' 543 ) נעשה נ׳ לסגן ראש ממשלה ושר החוץ, 
ראש הממשלה היה, פורמלית, המשנה למלך הבריטי. לורד 
מאונטבטן (ע״ע). באוגוסט 1947 , כשזכתה הודו בעצמאות. 
נעשה לראש הממשלה ומילא תפקיד זד, עד מותו. 

ב 17 שנות שלטונו נודעה לו השפעה מכרעת על כל 
המתרחש בהודו, והוא היה ארדיכלה הראשי של הודו העצ¬ 
מאית ומעצב דמותה. כל השנים החזיק גם בתיקי החח 
והאנרגיה הגרעינית, וב 1953/7 גם בתיק ההגנה. ב 951/5 ! 
היה גם נשיא הקונגרס, ממילא עמד בראש סיעתו הפר- 
למנטארית של הקונגרס והנהיג את המפלגה לבחירות 
ב 1952 , 1957 וב 1962 . תורתו המדינית היתד, לתורת הממ¬ 
שלה המקובלת בהודו כולה. עיקריה: מודרניזציה ופיתוח 
כלכלי־תעשייתי ! דחיפה הדרגתית עקיבה לסוציאליזם, 
להלאמה ולרפורמה קרקעית: חילון וטיפוח משטר פארלא־ 
מנפארי-דמוקראטי. הקשיים והכשלונות בהגשמת תורה זו 
העיקו על נ' בשנותיו האחרונות. גם בענייני חוץ נתקבלו 
עקרונותיו על הודו כולה: אי-פרישה מחבר-העמים הבריטי, 
מדיניות של אי-הודהות (נייטראליזם). נ׳ נחשב לאחד מא¬ 
בות חנייטראליזם העולמי ולמנהיגו בזירה הביו־לאומית. 

הודות לאישיותו של נ׳ נהנתה הודו מהשפעה יותר 
מכפי כוחה, ומדיניות הנייטראליזם שלו סייעה לאינטרסים 
של הודו — במאבקה עם פאקיסטאן בשאלת קאשמיר, 
בכיבוש גואה מידי פורטוגל ובסכסוכה המזוין עם סין ב־ 
1962 , וע״ע הדו, עס׳ 565 , 567 , וכרך מילואים עם׳ 849 . 

נ' לא היה מידידי הציונות ולא היתד, לו הבנה לה כת¬ 
נועת התחייה הלאומית של העם היהודי. יחסו לישראל היה 
קר ולפעמים עוין, ואף שהכיר הכרה מלאה בישראל סירב 
לקשור קשרים מלאים עמה. האוטוביוגדאפיה של נ׳ ( 1936 ) 
תורגמה גם לעברית ( 1942 ). מספריו האחרים - 500 !נ 1 סיוד 
100114 ) 0 (״גילוי הודו״), 1946 . 

3 ) סוארוס נ׳ (ויג׳איה לקשמי פא נ די ט, נר 1900 ). 

בת 1 ) ואחות 2 ). היתד, פעילה בתנועה הלאומית ההודית 
ובשנות 1947 — 1955 היתד, שגרירה בפוסקווה, בוושינגטון 
ובלונדון. ב 1953 היתה ראש המשלחת ההודית לעצרת או״ם 
ונשיאת העצרת, וב 1962/4 — מושל מדינת מאהארשטרה. 

4 ) אינדירה נ׳ ג א נ ד ה י (נר 1917 ) — בתו של 2 ). 



ג׳ואהויאל וחיו 



881 


נהרו — נוגגורוד 


882 


נ' התחננה בהודו, בשווייץ וב־ 

אוכספורד, היתר, פעילה בנוער 
של הקונגרס ואחר־כך בקונגרס 
עצמו, ונאסרה מספר פעמים בשל 
פעילותה הפוליטית. ב 1942 ניש¬ 
אה לעתונאי זורואסטרי (~! 3 ? 

50€ ), פירוז גאנדהי (ללא כל 
קירבה למהסמה גאנדהי)! הוא 
מת ב 1960 . ב 1955 צורפה נ׳ לד 
ער הפועל של הקונגרס וב 1959 
היתה נשיאו. אתרי מות אביה 
היתה שר ההסברה והשידורים 
בממשלת שאססרי ( 1964/66 ). ב¬ 
ינואר 1966 , עם מותו של שאס־ 

טרי, נבחרה אינדירה לראש סי¬ 
עת הקונגרס בפארלאמנט, ובכך 
— לראש הממשלה על פני מת¬ 
חרה מורארג׳י דסאי, איש הימין ומנגנון המפלגה. היא החזי¬ 
קה גם בתיק האנרגיה הגרעינית, וט 1967 גם בתיק התכנון, 
וב 1970/71 גם בתיק הפנים. אינדירה נחשבה לאיש "שמאל" 
מובהק במפלגה, הברה בחוג של צעירים. בראש ממשלה 
נעשתה מחושבת חהירה יותר, אך נשארה שמאלנית ודחפה 
להחשת תהליני ההלאמה והסוציאליזציה. משנהפלג הקונ¬ 
גרס ב 1969 , בעיקר בשל מדיניותה זו, נשארה בראש 
הקונגרס ה״חדש", השמאלי יותר. היא ניצתה ניצחון מכריע 
בבחירות הפדראליות ב 1971 ובמקומיות ב 1972 והחזירה 
עטרת שלטונה של מפלגת הקונגרס כבימי הזוהר של אביה. 
— ביחסה לישראל הלכה אינדירה בקו המסתייג של אביה. 
מדיניות זו, שנועדה לרכוש את לב הערבים, ספגה מפלה 
קשר, בספטמבר 1969 : משלחת הודו ל״ועידת הפיסגה" 
המוסלמית בענין הדליקה במסגד אל-אקצה לא הורשתה 
להשתתף, ויוקרתה של הודו נפגעה. מדינות ערב אינו תומ¬ 
כות בהודו גם במדיניותה כלפי פאקיסטן ובעיית בנגלה-דש: 
אולם בהנהגת הגב׳ גאנדהי מתמידה הודו בתמיכה בערבים. 

■ 810 011111/11 ? 4 . ,■ 001101 ־ 81 .)׳א ; 1956 ,. ז \ ./ .״[ 

004 1101 ) 0 :! 6/17-14 ^ 2 7/16 , 130613 '! .מ . 15 ; 1959 , 1 ( 11 ק 0 '/ 2 

,־ 61 < 014 ? /ס ¥60/5 ) 1/1 :.א ,וז $ 0 ־\ד . 0 ; 1962 , 1014/0/101-101 

. 19 66 

י. שם. 

נהךיה׳ עיר בישראל, לחוף הים התיכון כ 9 ק״ם מצפון 
לעכו! כ 30,000 תוש׳ ( 1971 ). כלכלתה מבוססת 
על תעשיה, קיט. תיירות וחקלאות. כמו־כן היא משמשת 



נהריה: ביה העיריה והמרכז המםחרי 


מרכז שירותים לגליל העליון המערבי. מפעלי התעשיה הם 
למוצרי חלב, טכסטיל, צינורות ומוצרי מלס־אסבסט (תמר 
ראה כרך מילואים, עמ ׳ 478 ). מתכת וייצור חלקי מכונות. 
בג' למעלה מ 30 בתי מלון ובתי הארחה, מלבד מאות הדרים 
פרסיים המשמשים להשכרה ולנופשים. במרכז השטח הבנוי 
עובר נהר (געתון) ועל שמו קרויה העיד. 

נ׳ נוסדה ב 1934 במושבה. ע״י עולים מגרמניה ביזמתם 
של האגרונום ד״ר ז. סוסקין, והמהנדפים י. לוי וש. רייך. 
תושבי המקום ניהלו משקים אינטנסיוויים זעירים. כיוס 
( 1969 ) יש כ 60 משפחות חקלאיות המרוכזות בחלקה הצפוני 
של העיר. ב 1941 ניתן לג׳ מעמד של מועצה מקומית וב 961 ! 
הוכרזה לעיר. 

סמוך לחוף הים, על הל שגבהו כ 3 מ', נחשף אתר אר¬ 
כאולוגי ובו מקדש ובמה פיפי תקופת הברונזה התיכונה 

(ע״ע א״י, עס׳ 1137 ). 

נואי, אנה, רוזנת מתיה דה (נסיכה לבית ביבסקו- 

ברנקובן) — -! 031 א 80 גו:, 3:81 ) 8 1£$54 \ 1 ז 00 , 3 חת 3 . 
(ה 3 ז וס 0 וזבז 8 ־ס:) 65 -ח 1 ־זנ!) 105 — ( 1876 , פאריס — 
1933 , שם), משוררת צרפתית. נ׳, שהיתר, בת לאב רומאני 
ולאם יווניה, בילתה את הייה בצרפת. כבר קובץ שיריה 
הראשון. :ו 81 מ 118 ז 0 ״ 81 * 1 ("הלב שלא ייספר"), 

1901 , המעיד על נימי הנפש העמוקים שקישרוה אל הטבע, 
נתקבל בהתלהבות בקהל קוראים, שהיו רגישים לליריותם. 
חדוות חיים באה לידי ביטוי בשירי הלל לנעורים ולאהבה; 
5 ז״ 115$6111€ ן £810 805 (׳.סנוורים״), 1907 ז 15 ״ 3 ר 1 י\ 5 ^ 1 
כרזסתז 105 1 ש (״החיים והמתים״), 1913 , מכאן ואילך ממלאים 
העצב והמוות מקום חשוב בשירתה. בשיריה המבטאים את 
זיקתה לטבע אמנם ניכרת השפעתו של פרנסים רם (ע״ע). 
ואולם שפתם החושנית והמעודפלת קמעה, נעימתם וקספם 
הרוחני, נושאים את החותם האישי המיוהד לה. — נ , חיברה 
גם שלושה רומאנים, הרהורים בפרוזה שיריח וזכרונות. 

, £6/116 411 ) 11/710 } ? 1 61 . 1 ! ) 4 6556 ) 00/0 10 , 805 ט 1 > . 011 

1949; £. (101^3 800801000311111, 4, <16 1956; 1-301100, 

7'-41X011)■ 6( 1( 4101/1, 1961; ]. 00010311, 1-0 €0/71165(6 46 

. 1963 , 710/1 ) 6 0141 ,.א 

נואל־בי.קר, פילים ג׳ון - ״ 1-838 ־ 0 ;< 81110 ? ״ 108 

(נר 1689 , לונדון). מדינאי בריסי. נ׳ נולד למש¬ 
פחת קויקרים, ובמלה״ע 1 שירת ביחידה אמבולנסים וזכה 
באות הצטיינות. הוא השתתף במשלחת הבריטית לועידת 
השלום בפאריס, וב 1919 — 1922 היה חבר במזכירות־התבו, 
וסייע לפ. ננסן (ע״ע) בפעולתו למען פליטים. כעוזרו של 
ארתור הנדרסת (ע״ע) נטל חלק בוועידה הבין־לאומית 
לפירוק נשק ברנווה ( 1932/3 ). 

ב 1929 — 1931 וב 1936 — 1970 היה נ׳ חבר הפארלאפנט 
מסעם הלייבור. ב 1945 — 1951 היה חבר בממשלת הלייבור. 
תחילה כשד האורריה, ואח״ב — שר לעניני חבר־העפים 
ושר הדלק ומקורות-הכוח. את מירב זמנו ומרצו הקדיש נ׳ 
למאבק למען פירוק הנשק בעולם. ב 1955 הוענק לו פרם 
נובל לשלום. ספרו הידוע ביותר 3111 ת׳ן 0 ת? ,/ : 8300 1115 ־ 31 , 
!"־ו״במ״ג״ס ))[זסילז ז £0 (״מירוץ החימוש: תכנית לפי¬ 
רוק הנשק בעולם״) 1956 . 

נובגורוד(רום׳ 104 ן 0 ז 1108 ), עיר הבירה של מחת ("אוב- 
לסט") נ׳, הרפובליקה הפדראטיווית הרוסית, 

בריה״ס. יושבת ע״נ וולחוב (ע 0 אר 80 ), כ 6 ק״ם פצפון 



ר׳־ם הורו אינדירה גנרוזי, 
כתו י 6 ? ג־ואהרסו? נהרו 



883 


נוכנורור — נוכה פקו׳טדו 


884 


לימת אילפן (ע״ע). 128,000 חוש׳ ( 1970 ). תעשייתה 
מייצרת דשנים כימיים, מוצרי עץ ומזון. נ׳ שוכנת על ד,או־ 
טיסטראדה של ם(םקווה-לנינגראד ומספקת שירותי שיט 
נהר (ע״נ וללדווב). יש בד, בתי-ספר טכניים גבוהים. 

היסטוריה, נ׳ היא מהעתיקות בערי רוסיה, ונזכרת 
לראשונה בכרוניקה מהמאה ד, 9 . שסד,—"עיר הדשה"—ניתן 
לה כדי להבדילה מאלדגןבורג הסקאנדינאווית שלהוף ימת 
לאדונה. יש סוברים שמייסדיה היו נורפאנים (ורעים, ע״ע) 
שהתבוללו בתושבים הסלאווים במקום, אך המקורות העתי¬ 
קים ביותר כבר מתארים אותה כעיר סלאווית. בשל מיקומה 
על דרך הנהרות שקישרו את ארצות הים הבאלטי עם 
ביזאנטיון, היתד, נ' שערה של רוסיה למסחר עם אירופה 
וקישרה. דרך הוולגה, גס את שוקי מרכז אסיה עם שוקי 
אירופה. אוכלוסיה עירונית, הקשורה במסחר ובמלאכה. 
שיוותה אופי מיוחד לנ׳ ; והאריסטוקראטיה הסקומית, בויא־ 
רים בעלי קרקעות נרחבים, עסקה גם בפעילות מסחרית 
עם הרחבת השפעתה של נ׳ בצפון רוסיה. השוני שבין נ' 
לבין קייב וריחוקה ממרכז השלטון בדרום הולידו פעילות 
מדינית עצמאית, ב 1136 הודה מג׳ הנסיך וסוולוד ע׳ נהיתה 
לרפובליקה נסיכית עירונית, "האדון (־האדנות) נ' הגדו¬ 
לה" (. 13 עג 1 א 11 ונ 86 גזמ 1104 ת 0 י 1 ). 

בפאות ד, 12 — 15 הגיעה רפובליקת נ׳ לשיא נוחה. היא 
השתרעה מהים הבאלטי במערב עד לים הלבן בצפון ולהרי 
אוראל במזרח, עיקר סחרה היה בפרוות; אך גם דבש, שע¬ 
ווה, עבדים וענבר עברו דרכה מחופי הים הבאלטי דרומה, 
ומשי וחפצי זהב וכסף הועברו דרכה מהמזרח לאירופה. 
סוחרי נ• היו מאורגנים בגילדות, והעיר היתה קשורה בברית 
ה״הנזה" (ע״ע). 

המוסד העליון ברפובליקה רחבת הידיים היה אסיפת־ 

העם (ק 1 י 86 ) שבחרה בנסיך. אולם באמצע המאה ד, 14 
התגבש בג' משטר של אוליגארכיה בויארית ומשקלו של 
הנסיך־השליט הצטמצם מאד. לעומת זה גדלה חשיבותו 
של ארכיהגמון נ׳, היר׳ר במועצת האצילים, שהיתר, מורכבת 
מאנשים ששימשו בתפקיד ראש־עיד. מועצה זו משלה 
למעשה מ 1416/17 . 

ב 1169 וב 1216 ניצחה ג׳ את צבאות סוזדל (ע״ע). היא 
ניצלה מכיבוש בידי המונגולים. בהנהגת אלפסנדר נוסקי 
(ע״ע), הביסה נ׳ אר. הפולשים השוודים ( 1240 ) ואת מסדר 
האבירים הטוטונים ( 1242 ). ב 1346 השתחררה פסקוב (ע״ע) 
משלטון נ׳.'במאה ד, 15 נלחצה נ׳ בין שני מרכזים מדיניים, 
מוסקות; במזרח, וליטא, המאוחדת עם פולניה, במערב■ וסילי 
ח (ע״ע) נסיך מוסקווה. חיכה את צבאות נ׳ ב 1456 . איון 111 
(ע״ע) השלים את כיבוש נ׳ בשני מסעות ( 1471 ו 1478 ). 
ביטל את שלטונה העצמי וסיפחה לנסיבות הגדולה מוסקווה, 
אבל ההתנגדות לשלטון מוסקות: לא פסקה. ב 1570 איון ע 1 
"האיום" (ע״ע) ערך טבח בנ ׳ והגלה רבים מאציליה ועשי־ 
דיה. בתחילת המאה ה 18 ירשה פטרבורג את מקומה של נ׳ 
בנמל הראשי של רוסיה בים הבאלטי. 

ב 1611 — 1617 נכבשה נ׳ בידי השוודים, וב 1941 — 1944 
נכבשה בידי הגרמנים. העיר חרבה ברובה הגדול ושוקמה 
לאחר מלה״ע 11 ובנייניה העתיקים שוחזרו. 

בחפירות ארכאולוגיות נתגלו 26 שכבות ישוב מן 
המאות ד, 10 — 16 ונמצאו איגרות רבות, כתובות על קליפת 
ליבנה, הזורות אור על חיי החברה והכלכלה בג׳ העתיקה. 


ו. א, קליוצ׳בסקי, דברי ימי רוסיה, א/ תשכ״ט־׳ 

? ו ! , !׳) 7110 ) 1 /^) 1 2 { 1 > 11 >ס-ו £ 0 < 01 < 1 ) 1 ) 1 / 0 )/ 10 ) 1 ) 1 , 8.363 • 7 

מ/ , 1 >! ; 1967 ,.׳ 801 מ 3 :א}<מו £1 . £351 3011 10 ת 60 י 513 

10 ׳\ 513 ח 16113 > מ 011 ) 107711710/1071 )-) 1 ,ץ- 711149 ), 1 1 ) 151 ) 1 ) 1 

-!*!מ ; 001 ) 0 ) 1 ) 1 . ז ל 2 ,ססצתזססבלד .׳*י ; 1967 ( 1 , 165 ? 5£116 

. 1967 ,?■ 011 1:01 ) 111 ) $ ) 1 ) 1 01 ! €01/011071 

יו. ר. 

יהודים הגיעו לב׳ מליסא ב 1471 . בהשפעתם קמה בעיר 
תנועה של מתיהדים (ע״ע רוסיה). אחר קביעת תחום המו¬ 
שב, ב 1791 , היה פלך נ׳ מחוץ לתחום. ב 1870 התגוררו בנ' 
800 יהודים, והותר להם להקים בית־תפילה; ב 1897 מנו 
854 נפש (ב 3.6% מכלל התושבים), וב 1926 , 927 ( 2,8% 
מכלל התושבים). 

י. זייובערם. חושע יהודה, תרס״ד, ט. אטינגר, מדינת 
מוסקבה ביחסה אל היהודים (ציון. יה). תשי״ג. 

נובה סקך 2 ה ( 800113 סעסא), פרובינציה במזרח קנדה; 

55,705 קמ״ד! כ 764,000 תוש׳ ( 1969 ). בנויה מחצי 
האי נ״ם בדרום המחובר באמצעות לשון יבשה עסי 
ניו־ברנזויק (ע״ע) והאי פף־בךטון ( 1513113 ח 0 ;:>ז 8 סק 03 ) 
בצפון. ארבה הסירבי 605 ק״מ. בין שני חלקי הפרובינציה 
מפריד פיצו קנסו (ס 5 ח 03 ). 

מבחינת המבנה נחלקת נ״ס למספר איזורים גבעיים- 
הרריים וסביבם איזורי מישורים ושפלות. החופים מפורצים. 
שרשרת־ההרים הגבוהה ביותר נמצאת באי כף ברטון ובה 
הפסגה הגבוהה בפרובינציה ( 532 מ׳). בחצי האי נ״ס מש¬ 
תרעות גבעות העולות ממישור ההון■ בדרום ומגיעות לגובה 
של 180 מ׳ ליו מפרץ פנדי שבמערב. מצפון להן משתרע 
רכס גבעות קובקויד ( 3 ; 0 ן> 0 ל 00 ) המגיע לבובה מירבי של 
250 ס׳. ממזרחו, רכס גבעות נוסף בגובה של 275 מ׳. המי¬ 
שורים הגדולים הם עסק אנפוליס החוצה את שרשרות 
הגבעות שבקרבת מפרץ פנדי; המישורים סביב מפרץ מינאס 
ולאורך מיצר נורתמברלנד. נ״ם מנוקזת ע״י נהרות רבים 
קצרים ובה מספר רב של ימות שנוצרו בשל הסחיפה הקר- 
הונית, הימות הגדולות הן: ברה ד׳ אור (המלוחה) וווסיגנל 
(המתוקה). כ 70% מפני השטח מכוסים יערות. 

האקלים. הסספראטורד, הממוצעת בינואר היא ' 4 -. 
ביולי • 18 . נמות המשקעים השנתית נעה בין 880 ם״מ — 
1,270 מ״ם. כמות השלגים השנתית 1,520 מ״מ במישורים. 
עד 2.280 מ״ם באיזור ההררי. התקופה ההפשית מקרח 
100 — 140 ימים בשנה. 

כ ל ב ל ת נ״ם מבוסמת על תעשייה. חקלאות, דיג, מכרות, 
יערנות. מפעלי התעשייה החשובים הם לברזל ולפלדה. 
מכשירי תחבורה. בניין אניות, מזון (דגים), ייצור נייר, 
סכסטיל, רהיסים, וכסו-בן בתי זיקוק לנפט. ענפי החקלאות 
כוללים משק חלב, לולים וגידולים חקלאיים, שהחשובים 
בחג הם פירות (תות־שדה, אוכמניות ותפוחים), ירקות, 
מספוא, היסה ושעורה. דיג (לרבות דיג מרסנים) מתנחל 
בעמקי הנהרות ולאורך החופים, המחצבים החשובים הם 
פחם ( 3,119,692 טון [ 1968 ]), גבם, מלח וברים. 

יוחד ממחצית אוב לום י נ״ס יושבים בערים; רובם 
בערים הגדולות הליפנם (ע״ע) — הבירה ונמלה הראשי 
של נ׳״ם. 86,792 תוש׳ ( 1968 )? לדטמת׳ 58,745 חוש , * סידני 
32,767 תוש׳, גלים בי 23,516 מרש/ 

- 7 } 10 ) 11 )( 1 1007100710 071/1 711 ) 1 ? 117 } 7 {£^ 001 * 11 , 13111 ) 3 ־ 01 .£ .( 

. 1963 ,. 5 . 1$ /ס ץ? 1# ) 5 ) €01 01 ; 111 ) 711 

יר. פ. 



885 


נוגה הקושה — נוכופיגידסיו 


886 


היסטוריה. הנורסאנים ביקרו בנ״ם בשנת 1000 
בערך. ג׳. קבוטו (ע״ע) האיטלקי סייר בה ב 1497 — 1498 . 
במסעו שערך מטעם סוחרי בריסטול שבאנגליה. דייגים צר¬ 
פתים ופורטוגאלים דגו בחופי נ״ס, אך לא ישבו בה ישיבת 
קבע. הצרפתים, שקראו לחבל אקדיה (:) 11 > 3 :>\"). הקימו 
ב 1605 ישוב קבע ראשון. האנגלים לא הכירו בשלטון צרפת 
בנ״ם, וב 1621 העניק ג׳יסז 1 לסר ויליס אלכסנדר אח נ״ס 
וניו־ברנזויק. נ״ס עברה מיד ליד. עד חוזה אוטרכט ( 1713 ) 
שמסר אותה סופית לבריטניה. כף ברפון נשארה בשלטון 
צרפת עד למלחמת 7 השנים ( 1756 — 1763 ). 

ב 1755 גורשו כ 6,000 מתיישבים צרפתים, שסירבו 
להשבע אמונים לבריטניה או להיות ניטרליים במלחמה, 
למקומות אחרים בצפון אמריקה. (על המאורע כתב לונגפלו 
[ע״ע] את הפואמה אונג׳לין [תורגמה בידי ש. טשרני- 
חובסקי]). מקצתם חזרו בתום מלחמת 7 השנים. 

ב 1760 — 1765 הגיעו לנ״ס 12.000 מהגרים מניראינג־ 
לנד. במלחמת השיחרור האמריקנית נשארה נ״ם נאמנה 
לבריטניה וכלכלתה שיגשגה. בתום המלחמה הגיעו לנ״ם 
רבבות "לויאליסטים", נאמני בריטניה ב 13 המושבות. 

המאה ה 19 ברובה היתה תקופה של גאות כלכלית שהת¬ 
בססה על ביקוש לאניות, דיג, עצים, פחם ועוד. 

ב 1867 היחה נ״ס ממייסדות הקונסדראציה של קנדה. 
מלחמות העולם היו ימי גאות כלכלית; בין המלחמות 
סבלה נ״ס מהמשבר העולמי. 

קהילה יהודית נוסדה בגלים בי ב 1899 . ב 1969 היו 
בנ״ס 2,400 יהודים, מהם 1,500 בהליפכס, 430 בסידני ו 320 
בגלים־בי. 

נובוגרודוק (א 740 קז 11080 ), עיירה במחוז גרודנו. 

בילורוסיה. יהודים בני (בפיהם: נובורודוק) נזכרים 
לראשונה'בתעודות ם 1529 . ב 1563 פקד זיגמונט (ע״ע) 11 , 
מלך פולניה, עפ״י בקשת העירונים, להעביר את יהודי נ׳ 
לאחד הרחובות המרוחקים מן המרכז. ב 1576 אישר סטפן 
בטורי (ע״ע) ליהודי נ׳, עם כל יהודי ליטא (ע״ע), את 
כל זכויותיהם הקודמות. עפ״י החלטת ועד מדינת ליטא (ע״ע 
ועדי הארצות) מ 1623 היתה נ׳ כסופה לקהילת בדיסק (ע״ע 
ברסט־ליטובסק). ב 1765 נמנו בני והסביבה 893 יהודים 
משלמי מס. ב 1847 היו רשומים בקהל נ' 2,576 יהודים, 
וב 1897 — 5,015 ( 63.5% מכלל התושבים). במאה ה 19 
כיהנו ברבנות בני ר׳ יחיאל מיכל אפשטיין (ע״ע, עמ ׳ 
430 ) ור׳ יצחק אלחנן ספקטור. נ׳ היא עיר מולדתם של 
א. א. ואלכסנדר הרכבי (ע״ע). ב 1896 נוסדה בה ישיבה, 
והיא הפכה את נ׳ לאחד ממרכזי תנועת המוסר. במלה״ע 1 
עברה הישיבה להומל (ע״ע). ב 1921 נפנו בה 3,405 יהודים 
( 53.4% ). במלה״ע 11 נכלאו יהודי נ׳ בידי הגרמנים בגטו, 
והוא חוסל סופית בספטמבר 1943 ; קבוצות של פרטיזנים 
יהודים פעלו בסביבות נ׳. ב 1944 שוחררה נ׳, ואז התכנסו 
בה פן היערות למעלה פ 1,200 יהודים. 

ם. ג. ה. וואלבתנסקי - 0 . מאיקאוויז. לקורות עיר נ׳ 
ורבניה. תרע״ג; א. הארקאור, נ', 1921 ; הנ״ל, פרקים 
מהיי, 4 — 18 , תרב׳־ה; ס. יז. בלסקי, יהודי יער, 1946 < מ. 
כהנוביץ, מלהטת הפרסיזנים היהודים בטזרה אירופה, מפתה, 
1954 ; י. ע. נעקדיטש. ישיבות נ׳ (ש. מירסקי [עורך], 
מוסדות תורה באירופה). 1956 ; יהדות ליטא. אי, מפתח, 
1959 ; ספר ב' 1931,1963 , 0677 ) 0 . 1 . 51 ,ה 0371 ז 8 ז 1 תז 2 .ן 


נובומיסקי, מע!ה ( 1873 , בארגוזין [סיביר] — 1961 , 
פאריס), חלוץ התעשייה הכימית בא״י, מייסד מפעל 
האשלג ליד ים המלח (ע״ע, עמ ׳ 891 ). נ׳ סיים בי״ס סכני 
באירקוצק והשתלם בהנדסת מכרות בגרמניה. בשובו לסי¬ 
ביר עבד במכרות זהב. בנעוריו היה קרוב לחוגי המהפכנים. 
והתענין גם בציונות. ב 1905 נאסר לחודשים מספר; ב 1906 
התעניין בפוטנציאל הכימי של ים הפלח, ויסד, עם אוטו 
ורבורג (ע״ע), את "הסינדיקט הארצישראלי לתעשיות" 
בברלין. ב 1911 עשה בארץ סקר ראשון של ים המלח. חזר 
לרוסיה, ובימי מלה״ע 1 והמהפבה היה ראש המועצה הלאו¬ 
מית של יהודי סיביר ויו״ר המרכז הציוני שם• ב 1920 , עם 
השתלטות הבולשוויקים עלה לא״י, וב 1929 . לאחר מאבק 
ממושך בבריטים. השיג זיכיון לניצול יס-הסלח. ב 1930 נוס¬ 
דה חברת האשלג הא״י, החשובה בסזה״ת (ע״ע א״י. עס׳ 
918-914 ). זמן־מה שימש נ' גם כגזבר ההגנה והיה ממייסדי 
החברה הכלכלית האי״ת. כתב זכרונות: "מים־הבאיקל לים־ 
המלח״, 1958 ! ו״האמת על זכיון ים המלח", תש״ו. 

נובונגה. ע״ע יפן, היסטוריה. עם׳ 131 . 

נובוסיבירסק (רוסית,!: 1 <ן 1 ״ו 001 ״ 1 10 . עד 11080-1925 
א 043680 א 11 ח נובוניקוליבסק). עיר הבירה של מחוז 
("אובלסט"), הרפובליקה הפדראטיווית הרוסית, בריה״ס. 
הגדולה בערי סיביר — 1,161,000 תוש׳ (מפקד 1970 ). 
יושבת על שתי גדות נחר אוב (ע״ע) בדרום מערב סיביר. 

נ' היא מרכז תעשייתי וצומת תחבורה חשוב. יש בה 
מפעלים לייצור מכונות לעיבוד מתכת ולייצור ציור חשמלי 
ואלקטרוני, מכונות חקלאיות וכמרכן מפעלים פטאלורגיים 
(ברזל, פלדה, עופרת) וכימיים (תרופות וחסרים פלאם־ 
טיים). התעשיות הקלות הן לטכסטיל, מוצרי עור ומזון• נ־ 
היא מרכז לאיסוף עצים ועיבודם והם מושטים ע״נ אוב 
וממנה הם נשלחים ברכבות לחלק האירופי של בריה״מ. 
בקרבתה מפעל הידרו־חשמלי שהושלם ב 1960 . 

נ׳ היא מרכז תרבות ומדע ובה אוניברסיטה שנוסדה 
ב 1959 (מספר תלמידיה כ 3.000 ב 1969 ) ו 12 בתי ספר גבו¬ 
הים. בקרבתה הוקמה עיר־מדע המשמשת מרכז הסניף 
הסיבירי של האקדמיה למדעים של בריה״ט. 

נ' יושבת על מס״ב הטראנס־סיבירית וממנה יוצאים 
קוים נוספים לאגן קוזנצק (ע״ע) וחבל אלטאי (ע״ע). היא 
משמשת נמל על הנהר' אוב ובה נמל תעופה בין־לאומי. 

נ' הוקמה ב 1893 בעת הנחת ססה״ב הטראנס־סיבירית. 
כתחנת מפגש המסילה עם נתיב השיט ע״נ אוב. העיר הת¬ 
פתחה למרכז תעשייתי חשוב בתקופה הסובייטית הודות 
למאמצי השלטונות בפיתוח סיביר ובעקבות העברת מפעלי 
תעשייה רבים אליה בתקופת מלה״ע 11 . 



נובוסיבירסק : עיר המרע שהוקמה בקרבת העיר 




887 


נובוקוזנצין — נזעיה 


888 


בובוקחנצק (רום׳ 1111 ־ 311 ( 7701:011 לשעבר ססלינסק), 
עיר בפחוז קסרובו, הרפובליקה הפדראסיווית הרו¬ 
סית׳ בריה״מ. 499.000 תוש׳ (מפקד 1970 ). נ׳ שוכנת ע״נ 
טום. באגן קוזנצק (ע״ע), בדרום סיביר. היא אחד ממרכזי 
תעשיית המתכת החשובים בבריה״ם, באיזור מכרות פחם 
ותעשייה כבדה, ובה מפעל פטאלורגי ענקי. המייצר ברזל 
ופלדה סעפרות ברזל של איזור הרי אורל (ע״ע) באמצעות 
פחם מקומי. כמו־כן יש בה מפעלים לייצור אלומיניום, נתכי 
ברזל. מכונות, כימיקלים. מוצרי עץ והמרי בנין. 

בג׳ מכון פטאלורגי ופדאגוגי ומוסדות השכלה טכניים 
ובים. נ' יושבת על צומת מס״ב. 

נ׳ נוסדה ב 1617 והחלה להתפתח כעיר תעשייה גדולה 
ב 1930 , בעת הקמת המפעל המטאלורגי. 

נובי איזראיל, כת דתית-יהודית קטנה באודסה, בסוף 
המאה ה 19 . נוסדה ב 1882 בידי יעקב פרילוקר. 

מורה בביה״ס היהודי הממשלתי באודסה, עם פרסום 15 
״עיקרים״ (= תיקונים) בדת ישראל. ע״פ הנצרות. מהם: 
הכרה בתורת פשה בלבד, העברת המנוחה ליום א׳. ביטול 
המילה ודיני איסור והתר במלאכות. חברי הכת ראו ברוסית 
את שפתם הלאומית. והתחייבו לקיים את חוקי המדינה. 
והממשלה נתבקשה לתת לחברי הכת זכויות אזרחיות ולחד¬ 
שות להם להפיץ את תורתם בין היהודים ולשאת אות 
מיוחד. מקור הניסיון בזעזוע שפקד את יהודי רוסיה בעקבות 
פרעות 1881 . כל מתקני הדת הסתייגו פהצעותיו של פרי־ 
לוקר בגלל אפין האוטיליטארי, אך הוא זכה לתמיכת השל¬ 
טונות, ואותה שנה יצא בפטרבורג ספרו (בחתימה: עמנואל 
בן־ציון) "יהודים־ריפורסטורים", והיה חוסר לתעמולה האנ¬ 
טישמית. ב 1887 נסע פרילוקד למערב־אירופה, על חשבון 
הממשלה, וקשר קשרים עם מיסיונרים. משנכשלה הטפתו 
בין היהודים. ירד חנו בעיני הממשלה, ובקשותיו לסייע 
בידו בהוצאת עיתון יהודי תועמלני נדחו. ב 1891 קיבל 
עליו את הדת הפרוטסטנטית והיגר לאנגליה. בכך נסתיים 
הניסיון. 

ש. גינזבית, יעקב פריליקער. (בתח־; משוסדים אין צארישן 

רוסלאנד. 90 ־ 115 ). 1946 . 

נובי־סד (הונגרית 11 ־ 17 ע(ס, גרם׳ 0531:2 ־ 07 , בירת מחת 
וויוודינה (ג 11 [ 7 <״[ 0 זף), יוגוסלאוויה. 123,000 תוש׳ 

( 1968 ), סרבים והונגרים. יושבת על הגדה הצפונית של נהר 
דנובה. משמשת מרכז לשיווק התוצרת החקלאית של סבי¬ 
בתה, ובה מפעלים לייצור מכונות חקלאיות, חרסינה וטכס־ 
טיל. בנ ׳ אוניברסיטה. שהוקמה ב 1960 , ובה לומדים 5.000 
תלמידים ( 1970 ). נ׳ הוא נמל נהר מחוברת בפס״ב לבל- 
גראד. יישוב בנ ׳ היה קיים כבר במאות ה 13 — 16 . במלחמות 
התורכים נידלדל היישוב, והחל להתפתח שוב בתחילת 
המאה ה 18 . תואר "עיר חפשית מלכותית" הענק לני ב 1748 . 
במלחמות. 1848/9 נהרס מקצת העיר. עד 1919 ובשנים 
1941 — 1944 היתה נ׳ בשלטון הונגריה. בין 1941 — 1944 סב¬ 
לה האוכלוסיה מדיכוי השלטונות הפאשיסטיים וסן המל¬ 
חמה. 

יהודים יחידים, ובהם גם ממוצא ספרדי שבאו עם 
התורכים, התיישבו בני בסוף המאה ה 17 , שלהי השלטון 
התורכי. חיי קהילה מאורגנים החלו בתחילת המאה ה 18 . 
תקנות החברה קדישא אושרו ב 1729 . ביכ״נ נבנה ב 1829 ׳ 


ניזוק במלחמה של 1848 עם בניינים ציבוריים אחרים של 
הקהילה, ושוקם ב 1851 . ביכ״נ גדול הוקם ב 1909 . בקהילה 
פעלו מוסדות רבים, ולאחר פלה״ע 1 הורגשה גם פעילות 
ציונית ערה. ב 1942 פרעו השלטונות ההונגריים ביהודי נ׳ 
והסביבה, ונהרגו 556 יהודים: פרעות אלו תיאר ב 1964 
הסופר ההונגרי טיבור צ׳רש (""!ס ז 0 ל 1 ד) בספרו "ימים 
קרים' 10 סקנת 15 ־ 7717 ), שהופיע במהדורות רבות ואף 
הוסרט. התפתחות דמוגרפית: 1744 — 56 יהודים, 1910 — 
2,326 בתוך אוכלוסיה של 33,560 וב 1944 3,135 יהודים. 
בקיץ 1944 הובלו יהודי נ׳ לאושוויץ. לאחר מלה״ע 11 
חיו בג׳ כ 1,000 יהודים, ובסביבתה עוד 220 ; רבים מהם עלו 
לא״י. וב 1971 מנתה הקהילה 280 איש. 

: 1963 , 42-43 י 11 '\ , 144011:0 [ 

ו 204 ! 2014 ז \/ ,ז 0 ע 13 ^ .ן - 8,3710 . 1 ;(ור ׳ ספתח הערך) [> 3 ז 3 * 

, 1930; ]. 15117.351, 442 14]('14?1{1 ?02x10 ,.א ,ז> 641€1 !-< 10 ^ 5140 * 

0 ן} 0# ן 1 ( 1 ) 0$0451 י 1101 61011 , 111 גי\ו 111 ז 0 .ז(! ; 1963 

. 1961/62 .( 3011 מ 3 דח 1 \/ 

יה. מ. 

נוביה ( 1701113 ) , איזור מדברי בצפון סודאן ובדרום מצרים. 

גבולותיו אינם מוגדרים והוא משתרע בערך פח׳ר־ 

טום (ע״ע) בדרום עד לסכר אסואן בצפון 1 מים סוף (ע״ע) 
במזרח עד מדבר לוב במערב. ממזרח לעמק הנילוס משתרע 
מדבר נ' ובדרום מערב האיזור מדבר ניודה. פני השטח מש¬ 
תפלים באיטיות מן השוליים המערביים והפזרחיים ( 500 ס׳) 
אל גדות הגילום( 300 ם׳) העובר בפיתול רחב במרכז האיזור. 
נ׳ בנדה ברובה מסלעי יסוד הפתרופמים במספר מקופות 
בצורת הרי טבלה עד לגובה של 1,200 פ׳: במערב ישנם 
מחשופים של אבן חול נוביח וביניהם משתרעים משטחי 
חול נרחבים. 

מרכז החיים של נ׳ הוא הנילוס: קטעו הצפוני לאורן 
500 ק״ם הפך עם השלמת הסבר הגבוה באסואן ל״אבם 
נאצר" העשד למשוך יישובים ופעילות כלכלית לגדותיו 
לאחד שיתיצבו בגובה המתוכנן. הנילוס ניתן לשיט בקטעים 
של עשרות ק״מ בין אשדות, בהם עובר הנהר במחסומים 
גראניטיים, והוא נתיב התחבורה העיקרי של האיזור. בנוסף, 
קיימת סס״ב העוקפת את פיתולי הנילוס סאבו חסד עד לחוף 
האגם. התושבים גרים בכפרים צפיפים בבתי חומר הפסד 
קמים על מדרגות הנהר ומשיגים בעזרת השקיה ער שלושה 
יבולים לשנה הכוללים; דוחן, תירס, תלתן, חיטה וקטניות. 
העיר המרכזית היא דונגולה(סודאן) ובה שדה תעופה. העיר 
השניה — ואדי חלפה — שמדרום, פונתה והוצפה ע״י אגם 

נאצד י י. קר. 

היסטוריה. שרידים רבים שנתגלו בג׳ מעידים על 
התיישבות האדם לאורך גדות הנילוס בזמנים קדם־הים־ 
טוריים. מתקופת־האבן הקדומה ואילך. יש סוברים שהשב נ' 
מקורו מצרי ומשמעותו "זהב", דש סוברים משמעותו "עבד" 
בנובית. הנובית תיא מקבוצת השפות הסודאניות־פזרחיות 
(ע״ע סודאניות, לשונות) ובה לפחות 4 להגים. תושבי נ־ 
נגרואידים ברובם, אך ניכרים בהם יסודות מצריים־ערביים 
מובהקים. במקרא נקראה נ׳ "כוש" (ע״ע). בתקופה הקלאסית 
נודעה נ״אתיופיה" היוונית-רופית. 

כתובת ליד האשד השני של הנילוס מעידה על פשיטה 
לב׳ כבר בימי השושלת המצרית הראשונה (בתחילת האלף 
ה 3 לפסה״ג), ומסעות מצריים נרחבים לב׳ נמשכו בימי 
השושלות ה 3 . ה 5 , ה 6 וה 12 . מלכי השושלת ה 18 הדרימו 



889 


נופיה — נוביקדב, ניקולי אידניביץ' 


890 


לאשר הרביעי של הנילוס, והעיד נפתה. קרוב לאשר זר. 
בגדה הימנית של הנהר, הפכה למעוז מצרי. כחובות ושרידי 
ישובים. מבצרים, מקדשים לכבוד אלים מצריים, וקברי־פיר־ 
מידות רבים ומרשימים, מעידים על נוכחות המצרים, שרא¬ 
שיתה היתר, בפשיטות ומשלחות־סחר, וסופה כיבוש ממושך 
ושלם. בהשפעה מצרית הלכה והתפתחה, בצד אמנות הבניה 
והפיסול, תעשיית קדרות, חפצי־מחשבת וחרבות. והגיעה 
להשגים נדירים. רעמסס ] 1 (ע״ע). בן השושלת ה 19 , בנה 
בנ ׳ את מקדש אבו־סימבל (ע״ע, וע״ע בכרך המילואים) 
הנודע. משהלך ושקע כוחה של מצרים מימי השושלת ה 20 
ואילך (בערך 1200 לפסה״נ). הלכה וגדלה עצמאותה של נ׳ 
ונפתה הפכה למרכז שליטי הארץ. כשהשתלטו המלכים 
ה״לוביים" של השושלת ה 22 על מצרים (בעיר 950 לפס־ 
ה״נ). ברחו כהני אמון לנפתה. והפכו, כנראה. בכך את נ׳ ליו־ 
רשת אורח־החיים המצרי המקודש. יתכן שמלכי נ׳-נפתה 
יצאו ב 750 לפסה״ג לכבוש את מצרים. בדי לחדש את 
ססרחה העתיקה. הם הקימו את השושלת ה 25 , ה״בושית", 
שעם מלכיה נפנה גם חרהקה הנזכר במקרא. משנפלה 
שושלת זו בלחץ אשור, נפסק הקשר המדיני הרצוף בין שתי 
הארצות השכנות (בערך 656 לפסה״נ). נפתה נשארה 
הבירה עד שהרבה ב 590 לפסה״נ בידי המצרים של השושלת 
ה 26 . שחששו לפלישה נובית נוספת. בירת נ' הועברה עתה 
הרחק דרומה, למרואי, על הגדה הימנית של הנילוס. באמצע 
הדרך בין האשד ה 5 וה 6 . כאן התקיימה בירת נ׳ כ 900 שנה, 
וקפה תרבות נובית מקורית (ע״ע מרואי, חרבות־). ברם. 
הזזת הבירה דרומה. והחרופפות הקשרים עם מצרים הפר¬ 
סית, החלמית, והרומית, תרמו לבידודה של נ/ והיא הלכה 
והפכה לפראית ונידחת. גם הפרסים וגם הרומיים נאלצו 
להדוף פשיטות מג/ במאה ה 6 השתלטה הנצרות על נ׳. 
ומרכזה שוב עבר צפונה, לממלכת דונגולה (ב״ברך" השניה 
של הנילוס, מעבר לנסחה). זו אמנם העלתה מם לכובשים 
המוסלמים של מצרים, אך שרידיה המשיכו להתקיים עד 
למאה ה 14 . ומזמנה נשארו כנסיות רבות, מהן שהיו מקדשים 
מצריים בעבר. מאז היתד, נ׳ מוסלמית, נתונה למרותם של 
הממלופים המצריים ושל שליטים מקומיים. ב 1820 כבשה 
צבא מחמד עלי (ע״ע) וב 1885 — 1898 שלט בה ה״מהדי" 
(ע״ע)( "לאחר-מכן היתה חלק מהסודאן האנגלי-מצרי. מ 1956 
שייך החלק הגדול של נ׳ לסודאן. והנותר — למצרים. 

כתוצאה מהקמת הסכר הגדול של אסואן ןע״ע, כרך מי¬ 
לואים) והיווצרות ,אגם נאצר״, נושלו ממקומם כססס, 100 
נובים. בתהום סודאן ומצרים, ושוכנו בישובים חדשים. הקמת 
הסכר הציפה אתרים ארכאולוגיים רבים מאד בתחום נ׳. 
החשובים ביותר, ביניהם מקדש אבו־סימבל. פורקו והוקמו 
במקומות הרשים במבצע בין־לאומי. שבו השתתפו מדינות 
רבות ושהתנהל בחסות אונסקו. וע״ע מצרים. היסטוריה! 
סודן, היסטוריה. 

/ 0 \) 1 ז* $7 010£1£01 ) 10 ()ז 4 .!\ . 0 - • 1 ־>חגו 10 ו .<) 

5 ) 1910-1927; 3. 031-19:, 0)7(1511(111 (1(711^77x11 (םז 0 ק* 11 ) ■ 33 
, 111611 * ,ן .׳*י - 11 זס 1£ ) 0 ג 8 . 3 ; 1912 ,? 0111 ץ ) 3311 )!/ 1 ״'/ 

))קק( 1 ׳ 6 . 13 מין ) 3311 ) 1 ( 1 74 ) 0 7 ) 340 ) 11 ( 0111 ) 414 * 1 

- 010 )<( 0 ) 0 חס!!! 7 ^ 2 ,!)־!ב!!! 7 ! , ;• 01 ,ע ; 1933 

4( 33., 1.0 33. 34441(001(, 1-1X1, 1955-57; 11. 

- 3111 % ( 77 )) 54.110 ) 1 (" 1 " , 15 ',יי! 56 ־ 311 ? ; 1955 , 1 ( 13115 , 51711111 

/ס 015 ) 7101 ( 07 ( 3 4 ) 000/71 ) 1/1 14 ), 0 ,) 3311 ) 5/1 / 0 5 ( 40/7 

,ץז 6 חז£ י מ ; 1962 ,ו 7 ( 111% <* 1/7 וז 0 ו 337117 . 11 ; 1962 

. 1965 ,./* 1 מ 1 ^/ע׳ן£ 

פ. ם. 


נוביהזמליה (רום׳ 1 * 301 110818 "ארץ חדשה"), קבו¬ 
צת איים באוקיאנוס הקרח הצפוני. בין ים קרה 
לביו ים ברנץ (ע״ע), השייכים למחוז ("אובלסט") ארכנ־ 
גלסק, הרפובליקה הפדראטיווית הרוסית. בריה״מ. שטחם 
כ 82,600 קס״ר. ארכם כ 1,000 ק״מ ורחבם 40 — 110 ק״מ. 
עיקרם שני איים גדולים — צפוני ודרומי — וביניהם מצר 
מטוצ׳קין (וו 11 א 1 < 0 ז-גזיז) שרחבו מגיע ל 10 ק״מ. פני 
השטח הם ברובם רכס הרים, הבנוי סלעים מטאמורפיים 
מעיר! פלאוזואיקון, שהוא המשכם של הרי אורל (ע״ע). 
תופי נ״ז מפורצים מאד, ובהם מקומות עגינה נוחים. האק¬ 
לים קטבי ותת־קטבי. ד,סספ' הממוצעת בינואר מ • 16 — 
בררום עד • 22 — בצפון. וביולי מ • 6.4 בדרום עד • 2.2 
בצפון. כסות המשקעים הממוצעת השנתית 150 — 250 מ״מ. 
ערפלים. עננות גבוהה ודוחות חורף חזקות שכיחים שם. 
כרבע מכלל השטח של נ , (בעיקר באי הצפוני) מכוסה 
מעטה קרחוני• איי נ״ז משתייכים לאיזור מדבריות הקור 
וחסרים כמעט צמחים, פרט לצמחיית הטונררה (ע״ע): 
טחבים וחזזיוח בחלקים החפשיים מקרח באי הצפוני וקבו¬ 
צות עשבים יחידות ועצים נמוכים באי הדרומי. בע״ח ה־ 
אפ;ניים הם: הלפינג, השועל, האייל הצפוני והדב הלבן. 
בעונת הקיץ מתקבצים אל נ״ז להקות ענק של עופות ה¬ 
מקננים על מצוקי החוף. במי החופים דגה מגוונת ובע״ח 
ימיים. בנ״ז אוכלוסיית קבע דלה שעיקרה ננצים (ע״ע), 
העוסקים בציד ובדיג. בחופי האי הדרומי יש כסה יישובי 
קבע המהווים בסיסים לדייגים, לספנות הארקטית ולתחנות 
מטאורולוגיות. 

היסטוריה. איי נ״ז היו ידועים לציידים נורוגים 
ורוסים כבר בסאה ה 12 — 13 . הראשון מבני מערב אירופה 
שגילה אח נ״ז היה האנגלי בורו(ו 1 אע 0 ־ 801 ). ב 1556 . ב 1594 
ביקר בנ״ז ההולאנדי ברנץ (ע״ע, וע״ע ארקטים, עמ׳ 304 ). 
הרוסי לושקין היה הראשון שהקיף את נ״ז. ב 1760 . בראשית 
המאה ה 19 החלו משלחות מדעיות מבקרות באיים. ב 1877 
החלד, ממשלת רוסיה ליישב את נ״ז. בריה״ס הקימה בה 
תחנות מהקר רבות. 

. 1935 ,< 1 רכ 0 ד 313 א¥ .ת 6 מ£ ,ג 4/1 * 3£ 08311 }< 

נוביקוב. ניקולי איונוביך -)■ 11 פ 0 ז 1831 ׳ 11 ! 1 >\, 0 א 1111 

פסאזזפס!! — ( 1744 — 1818 ), סופר ומו״ל רוסי. 

נ׳ היה בן למשפחת אצולה מוסקוואית. הוא היד, מקורב, 
כרבים מעמיתיו אנשי-הרוה בארצו, לתנועת הבונים החפ־ 
שים. ב 1792 הושם במאסר במבצר שליסלבורג ל 4 שנים. 

— נ׳ היה ברוסיה חלוץ העורכים של כתבי-עת סאטיריים. 
בפרסומם התחיל ב 1769 . בערכו את ה״טפיל" (לאפדץקז). 
הוא תעביר תחת שבט ביקורתו החריף והשנון את התופעות 
השליליות שבחיי בני־דורו: בורות. רדיפת־בצע, ומעל לכל 

— צמיתות האיכרים. ביקורתו החברתית עוררה את זעמה 
של יקאטרינה הגדולה. שאסרה על פרסומם של כחבי-העח 
( 1774 ). אז התחיל נ־ לפעול למען הפצת השכלה נקרב 
העם: הוא תרבה לתרגם לרוסית מספרות העולם (נין 
השאר תרגם מיצירות וולטר), פרסם תעודות היסטוריות 
וגם סיפורים ומסות משלו: הוא הקים רשת ענפה של בתי- 
מסחר לספרים ברחבי רוסיה. נ' חיבר גם מילון ביוגראפי 
של סופרים רוסים ( 1772 ). 

■ 130 , 1 >[ 5 ׳* 0 > 111 ׳\ו . 7 ; 1951 , 00 * 10811 < י 0 *מ€מס־ 01 ;* 3 !\ ." 1 
. 1958 ,( 3 , 8131715011 זו') 1 11:1 ־ו 1 <י 261151 ) , 33 ?) 04 / 17 ) 475 





891 


נובל, אלפדד ברנוזרד — נוכל, טרפי 


892 


נובל, אלפרד בתהךד — 1061 סא 1 >זבו 1 תזש 8 — 
( 1833 , סטוקהולם — 1896 סן רפו [איטליה]), 

מהנדס וכימאי שוודי. נ' היה בנו של ממציא ותעשיין, אשר 
הקים ברוסיה בתי חרו¬ 
שת למנועי אניות ולמר 
קשים יסיים. 

נ׳ כמעט שלא למד 
לימוד מסודר, ואת כל 
השכלתו רכש בעצפו ו- 
בעורת מורים פרסיים. 
עוד בצעירותו התחיל נ׳ 
לעסוק בניסויים בחסרי 
נפץ. ב 1850 עזב את 
פסרבודג, שם גרה מש¬ 
פחתו. ובילה כשנה ב- 
אה״ב במחיצת המהנדס 
השוודי הספורסם אריק- 
סון. עם חזרתו לרוסיה 
התחיל לעזור לאביו ב¬ 
מחקריו, שהתרכזו בעיקר בניטמגליצריו• 

ב 859 ! הזר עם אביו לשוודיה. מקום שם הקיפו ביתיר 
לייצור ניטרוגליצרין, שהיה הראשון מסוגו בעולם. ייצור 
הניטרוגליצרין והטיפול בו היה כרוך אז בסכנות רבות ואף 
גרם לאסונות כבדים. ב 1864 אירעה התפוצצות אדירה במפעל 
המשפחתי והיא גרמה למות אחיו של נ׳ ולפציעתו הקשה 
של אביו. כתוצאה מכך אסרה הממשלה השוודית על נ׳ 
להמשיך בייצור המרי נפץ בארצה. והוא נאלץ להמשיך 
בנסיונוחיו על דוברה שעגנה באגם סלרן. סכנות השימוש 
בניטתגליצרין הביאו את נ' להמצאת הדינמיט, שהוא 
תערובת של ניטרוגליצרין וקיולגור (אבקת אצות צורניות), 
לאחר גילוי הדינמיט המשיך נ׳ במחקריו והצליח להרכיב 
חופר נפץ עדיף — הג׳לסין המתפוצץ — תערובת של ניטרו¬ 
גליצרין וניטרוצלולה. חשיבות רבה נודעת גם להמצאת 
מרעומים, המבוססים על כספית רועמת, שאפשרו שימוש 
בטוח בחסרי הנפץ שפיתה. נ׳ הקים בחי חרושת רבים ברחבי 
העולם וכן עסק יחד עם אחיו בהפקת נפט ובפיתוח התעשייה 
הפטאלורגית. 


נ׳ היה רווק וסבל כל חייו מבריאות לקויה. הוא היה 
אדם צנוע ביותר ובעל אופי סגור ופסימי, אן לפרות זאת 
האמין בקידומו של המין האנושי והיה בעל שאיפות הומניות 
נעלות. 

את כל הונו — שהכניסו לו למעלה פ 100 פאסנטים 
שהוציא וכן בתי החרושת יבארות הנפט שלו — הוריש 
לקרן הפרסים המפורסמת הנושאת את שמו. 

מג, ר. 

נובל, פרסי, ציוני ההערכה רבי-היוקרה והנכבדים ביותר 
בעולם כוללים מדליית־זהב, תעודת הערכה וסכום 
כסף התלוי בהכנסותיה של קרן נ׳. קרו זו מבוססת על ההון 
שהוריש אלפרד ב. נובל (ע־ע) ומנוהלת בפיקוח הממשלה 
השוודית. לפי צוואתו של נ׳ מוענקים הפרסים "לאנשים 
אשר חרמו את התרומה החשובה ביותר לטובתו ולרווחתו 
של הסין האנושי בשנה הקודמת לתאריו הענקת חפרס". 
הפרסים מוענקים בשטחים: פיסיקה, כימיה, רפואה ופיסיו¬ 
לוגיה, ספרות ושלום, ומשנת 1969 גם כלכלה. 

הזכות להמליץ על מועמדים לקבלת הפרם נתונה בידי 
רשויות מסוימות שרק הן מוסמכות לכך. החלטות סופיות 
בענייו חלוקת הפרסים בפיסיקה וכימיה מתקבלות ע״י 
האקדמיה השוודית למדעים בסטוקהולם: לגבי רפואה ופי¬ 
סיולוגיה נתונה רשות ההחלטה הסופית בידי המכון הרפואי 
הקרוליני בסטוקהולם. האקדמיה השוודית בסטוקהולם מח¬ 
ליטה לגבי הענקת הפרם בספרות וההחלטה לגבי פ״נ לש¬ 
לום נתונה בידי ועדה של הפרלמנט הנורווגי. לקרן נ׳ 
המחלקת את הפרסים אין השפעה בבחירת הזוכים. 

מאז שנת 1901 מחולקים הפרסים פדי שבה ב 10 בדצמ¬ 
בר. שהוא יום השנה למותו של אלפרד ב. נ׳. הטקס נערך 
עפ״ר בסטוקהולם ובראשו עומד סלך שוודיה. פ״נ לשלום 
מוענקים באוסלו. עד 1915 היה הסכום הכספי 50.000 דולאר. 
סכים זה שונה מספר פעמים ונע בין 42,000 דולאר ב 1935 
ל 41.420 דולאר ב 1958 . וכיום הוא מסתכם בכ 70,000 דולאר. 

במקרים. בהם קשה להכריע בין מספר אנשים באשר 
לזכותם לפרס, מחלקים אותו בין שניים או שלושה סועסרים. 
בשנים מסוימות, בעיקר בשנות מלחמה, לא חולק הפרס. 

סמר. 



אלסרר נובל. שיש. טאח כריפטיאן 
אדיקסוז, בית נובל, סטוקהולם 


רשימת מקבלי פרס נובל 
$ יהודי 

+ יהודי שהמיר דתו 
© בן לאב או לאם יהודיים 
* ע״ע 


רפואה ופיסיולוגיה 

שבה שם הזוכה אזרחות 


ברסני 

( 8 תוז 11 ש 8 ) # 

אמיל א. פון־ברינג 

1901 

בריטי 

*(8055) 

דונלד רום 

1902 

דני 

(חש$ח 81 )* 

נילס ר. פינסן 

1903 

רוסי 

(זמ> 1 ץב?) # 

איוואן פ. פולוב 

1904 

גרמני 

(נ 1 :> £0 )* 

דוברם קוך 

1905 

איטלקי 

* (001*1) 

קמילו גולג׳י 

1906 

ספרדי 

( 1 * 081 ¥ י 01 ״ז 3 א)* 

סנטיאגו רמוז אי קח׳ל 






893 


נובל, 9 דם' 


894 


אזרחות 

שם הזוכה 

שנה 

צרפתי 

(ת 3 ז 6 זו £2 )* 

שאדל ל. א. לורן 

1907 

גרמני ו£נ 

*(£11/) 11:11) 

פאול אהרליך י 

1908 

צרפתי §ן (נ׳ ברוסיה) 

*(51610(1011:0(1) 

איליה מצ׳ניקוב 


שוייצי 

( 01161 ס£)* 

א. תאודור ק וכר 

1909 

גרמני 

*(£05561) 

אלברכם קוסל 

1910 

שוודי 

( 01 ת 3 זז 5 [ 1 נוס)* 

אלוואר גולסטרנד 

1911 

אמריקאני (נ׳ בצרפת) 

*(031161) 

אלכסים קרל 

1912 

צרפתי 

*(8161161) 

שארל ר. רישה 

1913 

אוסטרי ^ 

(ענ״״ע)* 

1914 רוברס ברני 
1918/15 הפרם לא חולק 

בלגי 

*(801016:) 

דיל ד. בורדה 

1919 

דני 

•(£10811) 

ס. אוגוסט קרו׳ג 
הפרם לא חולק 

1920 

1921 

אנגלי 

*(11111) 

ארצ׳יבאלד ו. היל 

1922 

אמריקאני ☆ (נ׳ בגרמניה) 

() 0 נ 1 ז 6 ץ 516 )* 

אוטו ם. מירהוף 


קנדי 

(א 1 ז 1 )ח 03 )* 

פרדריק ג. בנטינג 

1923 

בריסי 

*(51361608) 

נ׳ון ג׳. ר. מק לאוד 


הולנדי 

( 60 ׳ 101 ) £101 )* 

וילם איבסהובן 
הפרס לא חולק 

1924 

1925 

דני 

*(£11)186:) 

יוהנס א, ג. סיביגר 

1926 

אוסטרי 

( 688 ז 311 (- 61 ח 38 ז*\)• 

יוליום וגנר־יאורג 

1927 

צרפתי 

*(?4100116) 

שארל ג/ א. ניקול 

1928 

הולנדי 

*(£1)141030) 

בריססיאן איקמן 

1929 

בריסי 

(למ 01 !קס £1 )* 

פרדריק נ/ הופקינז 


אמריקאני + (ב׳ באוסטריה) 

* (£30(15101000) 

קרל לנדשטינר 

1930 

גרמני + 

( 11:8 6 ־ 31 ^)* 

אוטו ה. ורבורג 

1931 

אנגלי 

*(^ 111130 ) 

אדגר ד. אדריאן 

1932 

אנגלי 

(מ 0 * 8 תוזז 8116 )* 

צ׳ארלז ם. שרינגטון 


אמריקאני 

*(5101830) 

תומאם ה. מורגן 

1933 

אמריקאני 

*(511001) 

ג׳ורג׳ ר. מינוס 

1934 

אמריקאני 

(ץ 111 ןז 1 ז 51 ) י 

ויליאם ם. מרפי 


אמריקאני 

( 16 תת״!ז*י) * 

ג׳ורג׳ ה. ויפל 


גרמני 

(תת 3 ת 61 ןן 5 )* 

הנס שפמן 

1935 

אנגלי 

( 316 ( 1 )״ 

הנרי ה. דיל 

1936 

אמריקאני (נ׳ בגרמניה) 

*(£061^1) 

אוטו לוי 


אמריקאני (נ׳ בהונגריה) 

(נץ 018 י( 52601-0 ) * 

אלברם סנט־נ׳יאורג׳י 

1937 

בלגי 

( 1905 סי< £36 ) * 

קורני ג/ ם. היפנם 

1938 

גרמני 

** (0001381:) 

גרהרד ד 1 מג 
הפרם לא חולק 

1939 

1942/40 

דני 

(תז 03 ) # 

ק. ם. הנריק דם 

1943 

אמריקאני 

(׳\ 01$ ס)* 

אדוארד א. דויזי 


אמריקאני 

(ז 86 מ 13 ז£)* 

ב׳וזף א. ארלנבר 

1944 

אמריקאני 

*(€35561) 

הרברט ס. גסר 


בריסי 

* (£16111108) 

אלכסנדר פלמינג 

1945 

בריסי $ (נ׳ בגרמניה) 

*((?(1310) 

ארנסס בוריס הן 


בריסי (נ׳ באוסטריה) 

(ץ 6 ז £10 )* 

האוארד פלורי 


אמריקאני $ 

•(54111161) 

הרמן ג׳וזף מלר 

1946 

אמריקאני (נ׳ בצ׳כוסלובקיה) 

* (0011) 

קרל ם, קורי 

1947 

אמריקאני (נ׳ בצ׳כוסלובקיה) 

*( 0011 ) 

גרטי ם. קורי 


ארגנטינאי 

(׳( £1011552 ) * 

ברנארדו חוסי 


שריצי 

*( 54111161 ) 

סול ה. מילר 

1948 

שוייצי 

*(!£655) 

ולסר ר. הם 

1949 

פורסוגאלי 

( 10012 ׳(?)* 

אנטוניו אבאש מ(ניש 


אמריקאני 

* (£1606(1) 

פילים ש, הנץ׳ 

1950 

אמריקאני 

*(1(60(1311) 

אדוארד ק. קנדל 


שוייצי $ (נ׳ בפולניה) 

*(86101151610) 

טריאוס ריכשטין 


אמריקאני (נ׳ דרום־אפריקה) 

* (17161161) 

מכס תילר 

1951 

אמריקאני❖(נ׳ ברוסיה) 

(ח 3 ןת ¥3145 \)* 

זלמן א. וקסמן 

1952 

אמריקאניו 4 (נ׳ בגרמניה) 

(ממ 3 מ 1 קו״ 1 )* 

פריץ ליפמן 

1953 

בריטי $ (נ׳ בגרמניה) 

*(£1611$) 

הנם א. קרבם 



א הפרס ניתן רק ב 1947 ״ משום שהיטלר אסר על הגרמנים לקבל את פרס נובל (ינואר 1937 ). 




895 


נובל, פרסי 


896 



אמריקאני 

( 11:0 * £0 )* בכרך המילואים 

ג׳ון ם. אנדרם 

1954 


אמריקאני 

(■! 0110 ^)* בכרך המילואים 

תומם ה. ולר 



אמריקאני 

*(£066105) 

פרדריק ס. רוביגז 



שוודי 

( 11 * 0 * 11 ־ 1 ־)* 

אבטל הונו תאורל 

1955 


אמריקאני 

*(£10631*1';) 

ריק ינסרו ריצ׳רדז 

1956 


אמריקאני (נ׳ בצרפת) 

( 1 >סבמז 0 סס)* 

אגדרי פ. קורנן 



גרמני 

( 015501300 ־ 1 )* 

ורנד פורסמן 



איטלקי (נ׳ בשוייץ) 

(״׳ £05 )• בכרך המילואים 

דניאל בובה 

1957 


אמריקאני 

(ש 11 > 3 ש 8 )י בכרך הטילואים 

ג׳ורג׳ ו. ביו־ל 

1958 


אמריקאני 

(חזט 731 )* 

אדוארד ל. ססם 



אמריקאני ☆ 

( 8 זש 6 זש(*ש£)* 

יהושע לדרברג 



אמריקאני (נ׳ בספרד) 

*(00603) 

סוורו אוצ׳ואה 

1959 


אמריקאני 

*(£0106018) 

ארחוד קורנבדג 



אוסטרלי 

000 ־ 8111 )* 

פרנק מקפרלן ברנם 

1960 


בריטי (נ׳ בברזיל) 

( 31 ׳״ 13 *ש 1 \)* 

פיטר ב. מידור 



אמריקאני (ג׳ בהונגריה) 

(ץ 5 ש*(ש 8 )* 

נ׳ורג׳ פון בקשי 

1961 


בריטי 

(* 101 ־ 01 ) * 

פרג סי ם ה. ם. ק ריק 

1962 


אמריקאני 

( 31500 ^)• בכרך המילואים 

נ׳יימז ד. ווססון 



בריטי 

( 5 ח(* 11 ף*\)י בכרך המילואים 

מורים ה. ם. וילקינז 



אוסטרלי 

( £0005 )* בכרך המילואים 

ג׳ון ס. א?ןל 0 

1963 


בריטי 

( 111 * 1 ( 1 * 10 ־ 1 )* בכרך המילואים 

אלן לרד הוג׳קיז 



בריסי 

(׳{ 110x10 )* בכרך המילואים 

אנדרו ם. הכטלי 



אמדיקאני&ונ׳ בגרמניה) 

( 810011 )* בכרך המילואים 

קובראד א. בלוד 

1964 


גרמני 

(מ 0 םץ£)* 

פיודור לינן 



צרפתי £ 

( 3006 ()* בכרך המילואים 

פרנסואה ז׳קוב 

1965 


צרפתי 151 

( 05 ׳״£)* 

אנררי מ. לווף 



צרפתי 

*(61000*1) 

ז׳ק ל. מונו 


טיפול הורמונאלי בסרטן בלוסת הער־ 

אמריקאני (נ׳ בקנדה) 

(9118810$) 

צ׳ארלז ב. האנינז 

1966 

מונה. גילוי נגיף גורם סרטן. 

אמריקאני 

*(£005) 

פרנסים ם. ראום 


הבנת התהליכים הכימיים והפיסיולד 

אמריקאני 

(שח 111 ־ 931 ) 

הלדן ק. הרטלין 

1967 

גיים של העין, מחקרים באבחנת צבעים. 

אמריקאני 

( 315 ״ג) 

ג׳ורג׳ וולד 



שוודי (נ׳ בפינלנד) 

(013011) 

רגנר א. גרניט 


פיעגוח הקור הגנטי ודרך העברת 

אמריקאני 

(׳{ 90110 ) 

רוברס ו. הולי 

1968 

ההומר הגנטי בתורשה. 

אמריקאני (ב׳ בהודו) 

( 303 ־ £1101 )* 

סר גובינד קורבה 



אמריקאני £ 

( 8 ־ 91100601 )* 

מרשל ו. נידנברג 


אופן פעולתם של נגיפים תוקפי חייד* 

אמריקאני 

(90161001* ) 

מכס דלברו־ק' 

1969 

קים, פיתוח תרביבי חיסון גגד מחלות 

אמריקאני 

(ץש 156 ש 9 ) 

אלפרד ד. הרשי 


נניפיות (כגון שיתוק ילדים). 

אמריקאני 

( 13 ־ £01 ) 

סלווארור לוריא 


גילוי תהליכי פיקוח ביוכימיים על 

בריטי # (נ׳ בגרמניה) 

*(£3*7.) 

ברנרר כץ 

1970 

מערכת העצבים ומכניזם העברת גדויים 

שוודי 

(£11101)* 

אולף פדן אוילר 


בעצב. 

אמריקאני 

( 1 * 110 ש*\.) 

נ׳וליום אכסלרוד 



אמריקאני 

*(501601)30*1) 

ארל וילבוד, טד׳רלנד 

1971 




־ה 

כימי 


הולנרי 

*(905) 

יעקובום ה. ונם־הוף 

1901 


גרמני 

(ז 1$060 ?)* 

אמיל ה. פישר 

1902 


שוודי 

( 105 חש 16 ז\/)• 

סווגסה א. ארניום 

1903 


בריטי 

(ץ 53 תז £3 )* 

ויליאם רמזי' 

1904 

גרמני [ 5 ) חקר צבעים אורגניים בעיקר תרכבות הידרוארומטיות. 

(ז 0 ׳{ 530 ) 

אדולף פון ביר 

1905 

צרפתי @ בידוד היסוד פלואור! פיתוח כור חשמלי. 

(6101X530) 

אנרי סואסן 

1906 

גרמני גילוי תסיסה אל־תאית. 

(8006001) 

אדוארד ביכנר 

1907 


בריטי 

( 11 ־ 01 ) £01601 )* 

אדנסם רתרפורד 

1908 


נרמני 

( 1 * 31 ׳״) 05 )* 

וילהלם אוססולד 

1909 


גרמני £ 

*(^311306) 

אוטו ולד 

1910 


צרפתית (נ׳ בפולניה) 

( 10 ־ 001 )* 

מרי ם. קירי * 7 

1910 


צרפתי 

*(0118031*1) 

ם. א. ויקטור נריניר 

1912 


צרפתי 

* ( 53631101) 

פאול סבטיה 



שוייצי (ב׳ בגרמניה) 

(ז 00 ז 0 ^\)* 

אלפרד ורנר 

1913 


אמריקאני 

( 5 !*־ £10631 )* 

תיאודוד ו. ריצ׳דדז 

1914 


א קיבלה גם פרם גובל לפיסיקה בשנת 1903 . 



897 


גובל, ז!רסי 


898 


גרמני 
גרמני ¬ו¬ 
גרס גי 
בריטי 
בריטי 
אוסטרי 


גרמני 

שוודי 

גרמני 

גרמני 

בריטי 

שוודי 

גרמני 

גרמני 

גרמני 

אמריקאני 


(נ׳ באוסטריה) 


(נ , בגרמניה) 


אמריקאני 

צרסתי 

צרפתי 

אמריקאני 

בריטי 

שוייצי 

אוסטרי 

גרמני 

שוייצי 


(נ׳ בהולנד) 


(נ׳ ברוסיה) 


(נ׳ ביוגוסלוויה) 


שנה שם הזוכה 


(ז 16 ז ¥111513 \) # 

ריכרד מ. וילשסטר 

1915 


1917/16 הפרם לא חולק 

* (1121761■) 

פריץ הבר 

1918 


הפרס לא חולק 

1919 

(ז 5 טז 6 א)* 

דולסר נרנסט 

1920 

*(50(%) 

סרדריק סודי 

1921 

*(>15100) 

סרנסים ו. אסם? 

1922 

660 ־ 1 ?)* 

פריץ פדגל 

1923 


הפרס לא חולק 

1924 

(׳ץ 1 ) 25180100 )* 

ריכארד א. ריבסונדי 

1925 

( 6 ז 6 ו) 1 > 6 ׳ 85 )* 

תאודור סודברג 

1926 

*(\^16130(1) 

היינריך א. וילנד 

1927 

( 3115 3 >ת 1 ^ 0 * 

אדולף וינדאוס 

1928 

(מ 16 >ז 113 )* 

ארתוד הרדן 

1929 

(מ 1 ק 167-01161 ט£) • 

הנם פון אוילר־כלפין 


*(?1561161■) 

הנם פישר 

1930 

*(805011) 

קרל בוש 

1931 

( 6105 ־ 861 )* 

פרידריך ברגיוס 


*(1.308011117) 

ארוויגג לנגמיור 

1932 


הפרם לא חולק 

1933 

<*״״>• 

הרולד ק. יורי 

1934 

( 16 ־ €111 01101 ()* 

פרדריק דוליו־קירי 

1935 

" ()01101 011716 ) 

אידן ז׳וליו־קירי 


( 6 ץ 7 ! 6 ם)* 

פיטר י, ו. דבי 

1936 

( 11 זז 0 ״ 1125 )* 

וולטר נ. הארת 

1937 

( 67 ־ £271 )* 

פאול קרר 


(ם 11 ט£>* 

ריכארד קזן א 

1938 

*(81116030(11) 

אדולף ם.ג׳. נוסננט א 

1939 

( 212118 ״*)* 

ליאיפולד רודיצ׳קה 



הפרם לא חולק 

1942/40 

(ץ* 6 ־* 6 *!) י 

גיאורג פון חושי 

1943 

*(83)10) 

אוטו הן 

1944 

*(^0x3060) 

אד חורי י. וירטנן 

1945 

( 67 מתזט 5 )* 

ג׳יימז ב. סמנר 

1946 

(ק 0 ז 111 ז 0 א)• 

דון ה. נורחרום 


(׳{ 512016 )* 

ונדל מ, סטנלי 


*(801110500) 

דוברם רוביגסה 

1947 

( 15611115 ־ 1 )* 

ארנה וו. ק. טיסליום 

1948 

( 6 טן>נ״״ 0 )* בכרך המילואים 

וויליאם ם. ג׳יאו׳ק 

1949 

*(0.615) 

אוטו ם. ה. דילם 

1950 

160 ) 41 )* בכרך המילואים 

קורט אלדד 


(ו 111131 \ 10 \)* 

אדוין מ. מקמילן 

1951 

* (5631x176) 

נלן ת. סינורג 


(מ 11 ־ 131 \)* 

ארצ׳ר ג׳. ם. סרטיו 

1952 

(* 6 תץ 8 ) # 

ריצ׳ארד ל. ם. סינג 


*(5120(110667) 

הרמן סטאודינגר 

1953 

*(?301106) 

לינוס ס. פולינג א א 

1954 

( 1 )ט 63 ת 6 !ע) 

ויגסנט די־וינו 

1955 

( 1 > 00 ׳ 5 ו 1051161 מ)• 

סיריל נ. הינשלווד 

1956 

*(56016001() 

ניקולאי נ. סמנוב 


( 1 ) 1 > 0 ' 1 ־)" 

אלכסנדר ר. סוד 

1957 

*(830660 

פרדריק סננר 

1958 

(־< 314 \ 1 , 0 ׳ 1165 ) * 

יארוסלוו הירובסקי 

1959 

*(£1%) 

ווילארד ם. ליבי 

1960 

( 10 ־ 0315 )• 

מלווין קלו? 

1961 

( 012 ־ 61 ?)* 

מכס ם. פרוץ 

1962 

(״ 1761 ) £60 )* 

ב׳ון ק. קנדרו 


*( 2166167 ) 

קרל ציגלר 

1963 

( 2 ) 31 א)* 

ג׳וליו נטה 



הונגרי £ 
גרמני 
סיני 

אמריקאני 

אמריקאני 

אמריקאני 

בריסי 

שוודי 

אמריקאני (ב׳ בקנדה) 
גרמני 
גרמני 
אמריקאני 
אמריקאני 
בריסי 
פריטי 
גרמני 
אמריקאני 

אמריקאני הורמוני יתרת המוה וסינתזה של הורמה סוליסססידי 
בריטי 
רוסי 
בריטי 
בריטי 
צ׳כי 

אמריקאני 
אמריקאני $ 
בריסי (נ׳ באוסטריה) 
בריסי 
גרמני 
איטלקי 


א סירב לקבל את הפרם מטעמים פוליטיים. 
א א קיבל ב 1962 גם את פרם נובל לשלום. 





899 


נוכל, פרסי 


900 


אזרחות 

שם הזוכה 

ש נ ה 

בריסי המבנה הכימי של הפניצילין וויסאמין ״ 8 . 

(תוז £1 נ> 10 *) 

דורותי ם. הוג׳קין 

1964 

אמריקאני 

( 001 * 004 ^)• בכרך המילואים 

דוברם ב. וודוורד 

1965 

אמריקאני 

*(14111111(60) 

רוברט ס. מליקן 

1966 

גרמני תקר ריאקציות כימיות מהירות ביותר ששווי משקלן 

מופרע ע״י פעימות אנרגיה קצרות ביותר. 


מנפרד אינן 

1967 

אנגלי 

(ל 5 ת 01 א) * 

רונלד ג. ו. נוריש 


אנגלי 

(ז 6 )ז 0 ?) * 

ג׳ורג׳ סירסר 


אמריקאני (נ , בנורווגיה) חקר התרמודינמיקה של תהליכים בלתי־ 
הפיכים כגון אלה שבתאים חיים. 

(0053£6() 

לרס אונזגר 

1968 

בריסי ) 

(831100) 

דרק ה. ד. ברסון 

1969 

נןףןןגי ן הקונפורמציה של מולקולות אורגאניות. 

(£135561) 

אוד הסל 


ארגנטיני (נ׳ בצרפת) מסבדליזם הסוכרים ודרך אחסונם בגוף. 

(1.61011) 

לואי פרדריקו לל 1 אר 

1970 

קנדי (נ׳ בגרמניה) תרומתו לחקר מבנים אלקטרוניים 

והגאומטריה של מולקולות. 

( 8 )€נ 21 ז 116 ) 

ברהרד הרצברג 

יקד, 

1971 

פיסי 

גרמני 

*(8060 (£60) 

ווילהלם ק. רנטגן 

1901 

הולנדי 

*(1.0(6012) 

הנדריק א. לורנץ 

1902 

הולנדי השפעת המגנסיות על הקרינה. 

(2660130) 

פיטר זיימן 


צרפתי 

( 61 ־וסט!ז 0 ש 8 ) * 

אנטואן א. בקרל 

1903 

צרפתי 

•(011116) 

פייר קירי 


צרפתית (נ׳ בפולניה) 

* (00116) 

מרי ס. קירי א 


בריטי 

( 161£11 ץ 83 )* 

ג׳ון ו. ס. ריילי 

1904 

גרמני (נ׳ בהונגריה) 

*( 1.6031(1) 

פילים א. א. לנרד 

1905 

בריסי 

(ח 150 ) £1101 )* 

ג׳וזף ג׳. תומסון 

1906 

אמריקאני£(נ׳ בגרמניה) 

( 61500 נ 1 :> 11 ׳\)* 

אלברט א. מיכלסון 

1907 

צרפתי £ (נ׳ בלוב סג בורג) 

(מ 13 מקק £1 )* 

גבריאל ליפמן 

1908 

איטלקי 

*(1^310001) 

גוליילמו מ רק וני 

1909 

גרמני 

*(8(3110) 

קרל ם. בדאון 


הולנדי 

( 3315 ^ 1 )״ 

יוהאנס ד. ולדר ולס 

1910 

גרמני 

( ¥160 ו)* 

ווילוזלם וין 

1911 

שוודי 

* (1)3160) 

נילס ג. דלן 

1912 

הולנדי 

( 65 תת 0 -ג 81 תו 1 ז 6 וס £3 )* 

הייקה קמרלינג׳אונס 

1913 

גרמני 

*(1.306) 

מכס פון לאמה 

1914 

בריסי 

•(8088) 

וויליאם ה. ברג 

1915 

בריטי 

*(8088) 

וויליאם ל. פרג 
הפרס לא חולק 

1916 

בריסי 

*(83(£13) 

צ׳ארלז ג׳. 3 רק לה 

1917 

גרמני 

*(?13061() 

מכס ק. א. ל. פלנק 

1918 

גרמני 

*(513(1() 

יוהאנם שטרק 

1919 

צרפתית (נ׳ בשווייץ) 

*(0011)311106) 

שאדל א. גיוס 

1920 

אמריקאני❖(נ׳ בגרמניה) 

*(£1051610) 

אלברס אינשטיין 

1921 

דני 1 @ 

(ז 8011 )* 

גילם ה. ד. בור 

1922 

אמריקאני 

*(111111430) 

דוברם א. מיליקן 

1923 

שוודי גילויים בספקסדוסקופיה של קרני־א. 

(516883110) 

קרל מ. ג. זיגבן 

1924 

גרמני ^ 

*(£(3001?) 

ג׳ימז פרנק 

1925 

גרמני + 

*(146(12) 

גוסטאוו הרץ 


צרפתי 

(ת 1 )) 6 ?)* 

זץ ב. פרין 

1926 

אמריקאני 

(מס)ק 1 ת 00 )• 

ארתוד ה. קוספסון 

1927 

בריטי 

•(^11500) 

צ׳אדלז ח. ר. וילטון 


בריסי 

(תס 15 >) 810113 ) * 

אואן ו. ריצ׳רדסון 

1928 

צרפתי 

*(6(0 8 116) 

לואי רקטור דדדברולי 

1929 

הודי 

*(830130) 

צ׳נדרשקארה רסן 
הפרס לא חולק 

1930 

1931 

גרמני 

* (146156066(8) 

ורנר היזנברג 

1932 

אוסטרי 

(ת 86 ת 0111 ) 8011 ) * 

ארדן שרדינגר 

1933 

בריטי 

•(01(30) 

פול א. מ. דירק 
הפרס לא חולק 

1934 

בריטי 

( 1011 ׳\ז 011311 )* 

ג׳יימז צ׳דויק 

1935 

אמריקאני (נ׳ באוסטריה) 

*(11655) 

ויקטור ם. הם 

1936 

אמריקאני 

*(^066(500) 

קדל ד. אנדרסון 



א קיבלה גם פרס נובל בכימיה בשנת 1911 . 




901 


נוכל, פרסי 


902 


שנה ? 0 הזוכה 


אזרחות 



אמריקאני 

( 0 ס 15$ ז\ 03 )* 

1937 קלינטון ג/ דידיסון 


בריטי 

• (1*11001500) 

ג׳ורג׳ ס. תומסון 


אמריקאני (נ׳ באיטליה) 

*(561011) 

1938 אנריקו פרמי 


אמריקאני 

( 06 סשז׳*\ 3 * 1 )* 

1939 ארנסס זו. לורנם 


אמריקאבי$(נ׳ בגרמניה) 

*(8(6*0) 

1942/40 הפרס לא חולק 

1943 אוטו שטרן 


אמר י קאני^ 5 (נ׳ באוסטריה) 

*(110,131) 

1944 איזידור איזק רבי 


אמריקאני (נ׳ באוסטריה) 

*(?31111) 

1945 וולפגאנג פאולי 


אמריקאני 

( 30 גח 18 * 1 ש 8 ) # 

1946 פרסי וויליאמז בריג׳מן 


בריטי 

(ח<א 16 תנן*)* בכרך המילואים 

1947 אדוארד ו. אפלטון 


בריטי 

* (01301*611) 

1948 סטריק ם. ם. בלקט 


יפאני 

( 3 ״י ¥0143 ) # 

1949 הידקי יוקוה 


בריטי 

( 11 ש״י 0 ?)• 

1950 ססיל ב. סאיאל 


בריסי 

*(004:1410(() 

1951 ג׳ון ד. קוקרופס 


אירי 

(ס 0 ) ¥31 \)* 

ארגסס ת. ס. וולסון 


אמריקאני❖נ(׳ בשדייץ) 

( 010011 )״ 

1952 פליקס בלחי 


אמריקאני 

( 11 ש 0 זט?)• 

אדוארד ם. פרם ל 


הולנדי 

( 01146 ־ 261 )״ בכרך המילואים 

1953 פריץ זרניקה 


בריטי $ (נ׳ בגרמניה) 

( 0 ־ 001 )* 

1954 מכם בורן 


גרמני 

*(001116) 

ולטר בותה 

־מדויק של ספקטרום המימן. 

אמריקאני חקר המבנה ז 

(1*30111) 

1955 דלים א. לם 


אמריקאני (ני בגרמניה) 

(ו! 50 ט£)* 

ם וליק רם קוש 


אמריקאני 

(□ 166 * 030 )• בכרך המילואים 

1956 ג׳ון ברדין 


אמריקאני 

(ס 31 ז 31 ז 0 )* בכרך המילואים 

וולטר ה. ברטין 


אמריקאני (נ׳ באנגליה) 

(׳( 511001416 }* 

וויליאם ב. שוקלי 


אמריקאני (נ׳ בסין) 

*(1*6) 

1957 צמג ־דאו לי 


אמריקאני (נ , בסין) 

*(¥308) 

צ׳ו נינג ינג 


רוסי 

(״ 601401 ־ 01161 )* 

1958 פוול א. צרנקיב 


רוסי 

( 3014 ־ 51 )* 

איליה מ. פרנק 


רוסי ☆ 

*(730101) 

איגור א. טם 


אמריקאני$(נ ׳ באיסליה) 

(£ז 868 )* 

1959 אמיליו ג. סגרה 


אמריקאני 

( 1310 ־ 01301130 )* 

אוון צ׳מברלין 


אמריקאני $ 

(־! 01356 )* בכרך המילואים 

1960 דונאלד א. בלזד 


אמריקאני $ 

(ז 6 ) 1 > 3 ) 110£5 )* בכרך המילואים 

1961 רוברט הופשטטר 


גרמני 

(־! £3550300 ^)* 

רודולף ל. מטבאואר 


רוסי $ 

*(1.3041311) 

1962 לב ד. לנדאו 


אמריקאני (ב׳ בהונגריה) 

( 60 ס 16 ^\)• בכרך המילואים 

1963 יוג׳ין ם. ויגנר 


אמריקאני (נ׳ בפולניה) 

(ע׳( 13 ל)• 

מריה נפרט מיאר 


גרמני 

()00560) 

ג , . הנס ד. ינסן 

ן מחקרם הבסיסי באלקטרוניקת הקוואב־ 

אמריקאני ) 

( 063 ״ 704 ) 

1964 צ׳ארלז ה. טאונז 

< מים שהובילם לסיתוח עקרון הלייזר¬ 

רוסי ^ 

(״ 0350 ) 

ניקולאי ג. בטוב 

( מייזר. 

רוסי * 

("ס־!ס 140 סז?)* 

אלכסנדר מ. פרוכורוב 


אמריקאני $ 

*(56700130) 

1965 ריצ׳ארד ם. פינמן 


אמריקאני ^ 

(־ושן!!□!״ 50111 ) * 

ג׳וליאן ם. שוינגר 


יפאני 

(700100383) 

סידאיסריו טומונגה 


צרפתי 

(ז 16 ז £35 )* 

966 ! אלפרד קסטלר 

תרומתו לתיאורית הריאקציה הגרעי¬ 

אמריקאני (נ׳ בגרמניה) 

(06(116) 

1967 האנס א. בטה 

נית! תגליותיו ביחם לאנרגיה הנוצרת 

ע״י כוכבים. 

תרומתו לפיסיקת החלקיקים התח־ 

אמריקאני 

( 62 ז 3 ׳\ 141 ) 

1968 לואים ו. אלורז 

אטומיים ושיטות לגילויים. 

חקר חלקיקים חח־אסומיים ויחסי 

אמריקאני צ> 

(״״ 0611-1113 ) 

1969 מארי גל־מן 

הגומלין ביניהם. 

צרפתי 

( 661 זת)* 

1970 לואי אז׳ן ם. נאל 

חקר פיסיקת הפלסמה. 

שרידי 

(ח 6 ״ 1£ \נ) 

נם אולוף אלפן 

מחקריו בהולונראקיה (קרני לייזר), 

נרים׳ $ (נ׳ בהונגריה) 

(03001) 

1971 ןני 0 גיבור 

ספרות 


צרפתי 

( 0001016 ! 4 טז?־ 117 ט 8 )* 

1901 רגה ם. א. סילי־פרידום 


גרמני 

( 01560 ו 00 )\)* 

1902 תאודור מומזן 




903 ;ובל, פיסי 


שנה ש ם ה ז ו כ ה 


(8)6705011) 

ביורנסטרן ביורנסן 

1903 

*(>4157731) 

פרדריק מיססרל 

1904 

(׳) £01108373 )* 

חוסה אצ׳גרי 


( 102 ׳* 81071100 )* 

הנריק'סינקויץ׳ 

1905 

* (027(511001) 

ג׳וזואה קרדוצ׳י 

1906 

( 8 ת 11 ק £1 )* 

רדיארד קיפלינג 

1907 

* (£1101400) 

רודולף ק. אויקן 

1908 

*(£380710£) 

סלסה לגרלף 

1909 

( 50 -<ס**)* 

פאול י. ל. היזה 

1910 

( 10 סת 1 ] 7 ס 1 סג 4 <)* 

מוריס מטרלינק 

1911 

(ת 120 ח 7 י £13111 ) # 

גרהרם האוסטמז 

1912 

( 138070 ׳)* 

רביגדרנת סגורה 

1913 


הפרם לא חולק' 

1914 

•(£01120(1) 

רומן דולן 

1915 

*(1101(10051301) 

ורנד פון הידנסטס 

1916 

(ק 1 ז 01107 ן 0 )" 

קרל א. נילרופ 

1917 

( 130 > !קקסז סס? )* 

הנריק פונטופידל 



הפרם לא חולק 

1918 

( 0107 ז 17 ק 5 )* 

קרל ם. ג. שפימלר 

1919 

*(£12104110) 

קנוט המסון 

1920 

*(£73000) 

אגאטול פרנס 

1921 

70 מ 0 ׳ 34 ח 80 )* 

חסינטו בנונטה 

1922 

(. 4270007 < ץ 

אי^מרטינס 


*(¥0315) 

וויליאם בטלר יימס 

1923 

( 001 ו 0 ׳< 80 )* 

לדיסלאום ם. רימונם 

1924 

(׳* 5113 )* 

ג׳ורג׳ ברגארד שו 

1925 

*(£)010(1(13) 

גרציה דלדה 

1926 

*(0078*00) 

אגרי ברגסון 

1927 

*(11041501) 

סיגריד אונדסם 

1928 

*(>43110) 

תומאם מן 

1929 

*(£01*715) 

סיגקלר ל ואים 

1930 

(ן 1 ) 1£51 ז 3 ^ 1 ) # 

אריק א. קרלפלם 

1931 

(ז{נ( 071 ׳*ו 0313 )* 

ג׳ון גולזוורתי 

1932 

*(011010) 

איוואן א. בוגין 

1933 

*(?17311(10110) 

לואינ׳י פירנדלו 

1934 


הפרס לא חולק 

1935 

*(074011) 

יוג׳ין או׳ניל 

1936 

'(>437110 (111 037(1) 

רוג׳ר מרטן די גר 

1937 

*( 811010 ) 

פדל ם. בק 

1938 

( 32 ק 130 ( 51 ) • 

פרנס א. סילנפד. 

1939 


הפרס לא חולק 

1943/40 

*()00500) 

יורנס ו. ינסן 

1944 

*(^1157731) 

גבריאלה מיסטדל 

1945 

*(1*0550) 

הרמז הסה 

1946 

•(01(10) 

אנדרי ז׳יד 

1947 

*(£1107) 

ת. ס. אליום 

1948 

* (£2110(007) 

ויליאם פוקגד 

1949 

*(£05501) 

ברסראנד א. ו. רסל 

1950 

(ז 15 > 1 ) £38071 )״ 

ם. פ. לגרקויסם 

1951 

*(^1307130) 

פרנסואר סוריאק 

1952 

*(01107011111) 

דנסטון צ׳רצ׳יל 

1953 

(׳ 35 ׳וי׳י 8 ס 1 ח £107 ) * 

ארנסט המיננוי 

1954 

*(1.3X0055)) 

הלדור ק. לפסנס 

1955 

*()1010002) 

חואן ראמון חימנס 

1956 

*(0301115) 

אלבר קמי 

1957 

* (?35107031() 

בורים ל. פסטרנק 

1958 

•(<2(1251010(10) 

סלואטורה קהימודו 

1959 

( 0750 ? 0 ג 01 (- 7 ת 531 ) < 

סדז׳ון פרס 

1960 

*(^0(1710) 

איון אנדריז׳ 

1961 

(5701011001() 

ג׳וך ססינבק 

1962 

*(80(0715) 

גיורגום ספרים 

1963 

*(537770) 

ז׳אן סול סרטר 

1964 


אזרחות 


נורווגי 
צרפתי 
ססררי 
פולני 
איטלקי 
בריסי 
גרמני 
שוודי 
גרמני ו£נ 
בלגי 
גרמני 
הודי 

צרפתי 
שוודי 
רני 
דני 

שוייצי 
נורווגי 
צרפתי 

ספרדי 
אירי 
פולני 

בריסי (נ׳ באירלנד) 

איטלקי 
צרפתי 

נורווגי (ב׳ בדנמרק) 

גרמני 
אמריקאני 

שוודי (הוענק לאחר המוות) 

אנגלי 

צרפתי (נ׳ ברוסיה) 

איטלקי 

אמריקאני 

צרפתי 

אמריקאני 

פיני 

רני 

צ׳יליאנית 

שוייצי (נ׳ בגרמניה) 

צרפתי 

בריסי (נ׳ באה״ב) 

אמריקאני 
בריסי 
שוודי 
צרפתי 
בריסי 
אמריקאני 
איסלאנדי 
ספרדי 
צרפתי 
רוסי $ 
איטלקי 
צרפתי 
יוגוסלאווי 
אמריקאני 

יווני 

צרפתי 


(דהה את הפרם מסיבות פוליטיות) 


(דהה את הפרס) 


904 



905 


נוכל, *רסי 


906 


שבה ש ם ה ז ו כ ה 


רוסי 

(\<א 1 * 0101 * 81 )* 

מיכאיל א. שולוחוב 

1965 

ישראלי 

*(*8000) 

שמואל יוסף עגנוך 

1966 

שוודית ז&ג 

( 536115 )* בכרך המילואים 

בלי זק״ש 


גואסאמאלי 

( 135 ־ 01 ) 5 *) 

סיגל אבחל אסטודים 

1967 

יסני 

(ג 31 גל 3 ׳ל* 3 ^)• 

יאסונרי קוכטה 

1968 

אירי 

() 8661461 )• בכרך המילואים 

סמיואל בקס 

1969 

ריסי 

(ח{ 115 ם 6 ז( 8012 ) # 

אלכסנדר א. סולז׳ביציך 

1970 

צ׳יליאני 

( 12 > 610 א)• 

פבלו ברורה 

1971 


(בהתנגדות הממשל הרוסי - 
לא היה נוכח בסקס) 


שלום 


שוייצי 

*(000311(:) 

ז׳אן א. דינן 

1901 

צרפתי 

*(?355}') 

פרדריק פסי 


שווייצי 

(םוזמ 1 ת!ס: 1 ט 0 ) • 

אלי דיקוימן 

1902 

שווייצי 

* (0083() 

שארל א. גובה 


אנגלי 

() 6016 ־ 0 )* 

וויליאם ר. קרם ר 

1903 


׳* 1.35 003110031 ) 10 )ס 6 ) 0 ) 1 ) 105 

המכון לחוק בידלאומי 

1904 

אוססרית 

•(801(06() 

כרתה פון זוסנר 

1905 

אמריקאני 

()!ם ׳ £00561 )* 

חיאודור רוזוולם 

1906 

איטלקי 

*(\{006(3) 

ארנסטו ם. מונטה 

1907 

צרפתי 

*(?6031111) 

לראי רגו 


שוודי 

(*(001(1500) 

קלס פ. ארנולדטון 

1908 

בלגי 

(866(036(1) 

אוגיסם מ. פ. ברברט 

1909 

צרפתי 

(£5(000061165 (16 0005(301) 

פול ה. בנדמן אסטורנל 

1909 



דה קובסטן 



10(6(03(10031 ?6366 80(630 

מכח בין־לאומי לשלום 

1910 

הולנדי 1$ 

(*556() 

סוביאס ם. ק. אסר 

1911 

אוסטרי £ 

•(£016<1) 

אלפרד ה. פריד 


אמריקאני 

•(8001) 

אליהו רום 

1912 

בלגי 

( 3106 )תס £3£ ) 

אנרי לה פובטן 

1913 



הסרט לא חולק 

1916/14 


10(6003(10031 ?6(1 00058 

הצלב האדום הבין־ 

1917 



לאומי 




הפרם לא חולק 

1918 

אמריקאני 

•(>^11500) 

וודרו וילסדן 

1919 

צרפתי 

• (800086015) 

ליאון בורז׳וא 

1920 

שוודי 

•(8(30(108) 

היאלמאר ברגסיבג 

1921 

נורווגי 

*(£3086) 

כריסטיאן ל. לנגה 


נורווגי 

(ת 56 ת 3 א) * 

פריטיוף ננסן 

1922 



הפרם לא חולק 

1923/24 

כריסי 

*(0130186(1210) 

ג׳. אוססין צ׳מברלין 

1925 

אמריקאני 

( 65 ׳*) 3 < 1 ) * 

צ׳ארלז ב. דוז 


צרפתי 

*(8(13011) 

אריסטיד בריאן 

1926 

גרמני 

*(81065610200) 

גוססאוו שטךזמז 


צרפתי 

(8015500) 

פרדינבד א." 3 ויס 1 ׳ן 

1927 

גרמני 

*(001(1(16) 

לח־וויג קוידה 




הפרס לא חולק 

1928 

אמריקאני 

* (£611088) 

פרנק ב. קלוב 

1929 

שוודי 

* ($0(16(81000) 

נתן סדלבלום 

1930 

אמריקאני 

*(*(1(13(11$) 

ג׳יין אדמס 

1931 

אמריקאני 

(80(160) 

ניקולם מארי בטלר 




הפרס לא חולק 

1932 

בריטי 

*(*08611) 

נודמן אנג׳ל 

1933 

בריטי 

*(1160(161800) 

ארתור הבדרסון 

1934 

גרמני 

•(05516(216}-) 

קרל פון אוסיצקי 

1935 

ארגנטיני 

( 038 ) 7-3 3 ) 1 ) 6 ׳ 5331 )* 

קרלוס סאודרה למס 

1936 

בריטי 

*(06611) 

א, א. ר. ססיל 

1937 

11 10(6(03(10031 08166 £01 ?6£0£6£5 

המרכז הבירלאומי 

1938 



לפליטים, ע״ש ננסן 




הפרס לא חולק 

1943/39 




907 


נובל, 8 רפי — נובלים 


908 



אזרחות 

שם הזוכה 

ש נה 


![)[£0(13(101131 80(1 0005$ 

הצלב האדום הביר 

1944 




לאומי 



אמריקאני 

( 111111 )״ 

ק 1 רדל הל 

1945 


אמריקאני 

(\!0(() 

ג׳ון ר. מוט 

1946 


אמריקאני 

(831011) 

אמילי בלץ׳ 




?0100(15 5001(100 0100011 

מועצת הקווייקרים 

1947 




הבריטית 





ועד הקווייקרים 



071000 וחס 0 5007100 1$ ) 0100 ? 0 40700103 > 






האמריקאני 





הפרם לא חולק 

1948 


בריסי 

(ז־ו 0 )* 

ג׳ון ב(יד אור 

1949 


אמריקאני 

*( 81100110 ) 

ראלף בנץ׳ 

1950 


צרפתי 

(^ 3 ו) 00 [)* 

לא 1 ן ז׳ואו 

1951 

ן 

אוססרי 

*( 80 ( 11 * 01 ( 200 ) 

אלברם שויצר 

1952 


אמריקאני 

( 11 ב 1 )$ז 13 \)* 

ג׳ורג׳ ק. מרשל 

1953 


. 17.19 110 ) )ס 06100 

ז 000 !צ 1$ תזח) 00 11 ?י 1 ! 

משרד הנציב העליון של 

1954 

1 

$סס? 0 )ס 8 סס) 


האו״ם לענייני פליטים 





הפרם לא חולק 

1956/55 


קנדי 

*(?030500) 

לסם ר פירסון 

1957 


בלגי 

*(?100) 

דומיניק ז׳ורז׳ פיר 

1958 


בריסי 

*(19001-83(101■) 

פילים ז׳. נואל־ביקר 

1959 

1 

דרום־אפריקה 

*(1.0(11011) 

אלברם לוטהילי 

1960 


שוודי 

( 1 ) 01 ( 030511 ) ת 31 מ)* 

דאג המרשלד 

1961 

(קיבל בפעם השניה) 

אמריקאני 

*(?20110?) 

לינום פולינג 

1962 

; 

1 גחסח 3 ח 1£0 מ 1 

ס 0 ? 3 ס. 1 ; 0005$ 1 ) 110 

הצלב האדום הביך 

1963 


500101105 00055 1 ) 80 )ס 

לאומי ואגודותיו 



אמריקאני 

(?ת 1 צ) # 

מרטין לותר קינג 

1964 



(? 10£ א 0 ) 

ארגון האו״ם למען 

1965 




ילדים (יוניצף) 





הפרם לא חולק 

1967/66 

| 

צרפתי 

*(035510) 

רנה קסן 

1968 

1 

1(1(00(13(10031 

301$31100 ? 00 : 1001 ) 2 ״! 

ארגון העבודה הבין־ 

1969 




לאומי שליד האו״ם 



אמריקאני 

(800130?) 

נורמל בורלוב 

1970 


גרמני 

(8030(1() 

וילי ברנדט 

1971 


כלכלה 

החל בשבת 1969 מחלקים גם פרם נובל לכלכלה 


1969 רגנר סריש 

יאן טינברגן 


( 115011 ־ 1 ) * 
( 00 ?ז 0 ן 101 ' 1 י ) 


נימוגי 

הולנדי הניסוח המתמטי של התיאוריה הכלכלית. 


1970 פול א. סמיואלסון ( 5301001500 )* 

1971 שמעון קוזנץ 


אמריקאני 

אמריקאנים(נ׳ ברוסיה) 


נובלה׳ ע״ע ספור ןנובלה. 

נובלים — 115 ג׳י 0 או שמו הספרותי של פוידריו פלו 
הרךנברג( 8 ־ £1 לח^־ 1731 חס׳. 1 (:) 1 ־ 1 (>־!ז? זיי־ווו־זס) 

— ( 1772 , וידרשסס [ליד מאנספלד! — 1801 . וייסנפלס), 
משורר וסופר גרמני, מחשובי האסכולה הרומאנטית. נ׳ 
בחר בכינרו עפ״י שם עתיק של ענף משפחתו. ב 1790 
התחיל לומד פילוסופיה בינה, הושפע מכתבי פיפטה וקאנט 
והתקרב אל שילד! כמו־כן למד משפסיס, וסיים את לימודיו 
בוויטנברג, ב 1793 . הוא התיידד עם פרידריך שלגל ,ועם 
לודוויג' טיק, שהיו אף הם ממעצבי האסכולה הרומאנטית. 
בשאיפתו להשכיל ולקבל תמונת־עולם סקפת למד גם פיסי¬ 
קה, וב 1797 היה תלמידו של המינראלוג וחגאולוג ורנד 


(ע״ע) בפרייברג. באותה שנה מתה ארוסתו, סופי פון קין 
(" 11 ״£), והיא בת 15 . השפעת מותה ניכרת בשירתו ובהש¬ 
קפת עולמו של נ', וסייעה להגביר את נטייתו למסתורין. 
שכבד באה לידי ביסוי בחו־גא ־ 11 > חג ח־תמזע)! ("חים־ 
נונים אל הלילה"), 1797 ! אלה הם שירים הכתובים בחלקם 
פרוזה ובחלקם שקולים; אור היום דל וחסר קסם. לעומת 
הלילה! במוות קרבה לאלהים, שער לחוויה העולה על 
חוויית החיים. — 1 ־ 1 >־ 1 ״ 1 ־ 11 ־; 1 > 15 ־ 0 ("שידים דתיים"). 
1799 , הוא ספר שיריו השני. נ׳, שהיה בן למשפחה פרו¬ 
טסטאנטית, שאף לסינתזה ביז הקאתוליות ובין הפרוטסטא¬ 
נטיות, להיווצרות דת נוצרית מאוחדת. במסה - 11-15 ) 0 ־ 01 
גק 0 ז״£ ■ 1 ־ 1 ־ 0 ) 1 ־ 11 ״־> ("הנצרות או אירופה"), שנכתבה 
ב 1799 , אך פורסמה אחר מותו, אידאליזאציה של יה״ב, עת 



909 


נובלים — נוגדנים 


910 


לא היתד. הנצרות מפולגת. נ' היה שמרן אידאליסס המחפש 
אחר הסוב שבעבר. 11205131111 ) 81 (״אנקת פרחים״), - 31211 > 
1,12110 1 > 10 ! 1x10 ("אמונה ואהבה"), הם שני קבצים של 
אפוריזמים (שניהם 1798 ), המשקפים את דעותיו. 

שני הרומאנים שלו נשארו בלתי גמורים: - 1,2111 ־;ם 
$215 20 11082 (.,התלמידים מסאים״), 1798 . משמעותו 
סמונה באגדה המשובצת בו, ] 8052011111 1 !״ 0 321018 ץ? 1 
("יקינסון ופרח הוורד*), כשם שמשמעותו חאמתית של 
העולם בכללו, עפ״י אמונתו של נ׳, חבויה באגדות. — 
יצירתו החשובה ביותר הוא הרומאן -] 12 ) 0 200 211 ) 12101 ? 
1108211 > ( 1798 — 1801 )! חלקו הראשון הושלם! מן החלק 
השני ישנם קסעים בלבד. זהו רומאן חינוכי. נ׳ עיצב אח 
גיבורו המינזנגר (ע״ע אופסרדינגן) בהקבלה שבניגוד ל־ 
"וילהלם מייססר" של גתה• ספרו של גתה היה בעיניו 
יצירה בלתי פיוסית מיסודה. הפרח הבהול. בעל פני הנערה, 
שראה היינריך בחלומו וביקש במסעותיו. הפך במרוצת 
השנים לסמלה של התנועה הרומאנסיח. 

כתביו ( 20 ו) 1 ] 5211 ) י״ל בידי פ. שלגל ול. שיק, 1802 ! 
קסעי יצירות ( 38102012 ■!?) — 1929 ! כתבים ומכתבים 
( 2 ) 8112 . 11 ¥21112 (). 1953 — 1957 . 
- 510 .£ ; 1931 , £1111716 1014671 <) ? 16 > 711601 ץ 5 ! 00 ,׳ו£) 14601 .[ 

.מ ; 1954 , 1 ) ק 111040 )£ ! 01 , 10£ ז 1436 .ז! , ! ; 19 * 19 ,.^ 1 ,־וש־ס^ 

,מו 1 ט 5 . 14 : 1959 ,ץץ 6 !) 11710 /ס ¥611 6 ) 7 , 1 > 00 זוג׳< 143 

■ 0014 ) 5 • 610 ! 411671 ) 511 ,.) £011111 116 ) 147141 67 ) £111 ץ 101 ) £0 4 ' 0 ( 1 
£06416 . 14 1071 )) 41701 <) 4 / . 11 ; 1961 ,.א ! 16 > 116 ) 1 ) 0 ! 1110 )£ 

. 1970 ,./מ 164 > ) ¥ 671 } 1 מ'? 


נובמבר (] 2 נ 11 ס 2 -י 0 א), החודש ד, 11 בלוח השנה האזרחי. 

השם נגזר מלאם׳ 002201 , "תשע*, כי בלוח הרומי 
הקדום, כאשר השנה החלה במארס, היה נ׳ החורש התשיעי. 
השנה הרומית היתד" עד לימי קיסר, שנח ירח והיחד, מורכבת 
מ 10 חדשים■ נדי להתאימה לשנת השמש הוסיפו לה חדשיים 
נוספים: ינואר ופברואר (ע״ע לוח, עמ ׳ 340 ), ובך נהיה נ׳ 
החודש ה 11 . 

נוגיים ( 901-38 : גם קארה-טאטרים), מיעוט לאומי בר¬ 
פובליקת דגסתאן (ע״ע) שבבריה״ט. מושבם בער־ 

בות־הנ׳, בין הנהרות קומה וטרק, בצפון־הארץ. נ 00 ( 414 
נפש ( 1959 ), דוברים לשון תורנית, ודתם מסלמית־סנית. 
קצת נ׳ יושבים גם בתורכיה וברומניה. 

חנ׳ היו נוודים. אך עברו בהשפעת השלטון הרוסי להת־ 
ישבות־קבע, תוך שמירת עיסוקיהם המסורתיים: גידול צאן, 
בקר וסוסים. זהותם התרבותית נשמרת ע״י שלטונות 
בריח״מ. ד,נ׳ נקראים ע״ש נ(גאי (מת בערך 1300 ) מראשי 
"אורדת הזהב"(ע״ע אחנקים, וע״ע מונגולים). משהתפרקה 
זו קמה ה״אורדה הנוגייח" שהתפלגח אח״כ לשני פלגים 
(במאה ה 16 ) שנדדו האחד ("האוודה הקטנה" שנטמעה) 
בין הים הכספי לשפך הראנובה, והשני (ה״אוררה הנוגיית 
הגדולה") בין האורל והוולגה. פלג זה האחרון נרחק במאות 
ח 17 — 18 לעבר הקאווקאז, וצאצאיו הם ד,נ׳ הנוכחיים. 
נוגדנים ( 28 ; 1 > 2011110 ), נ" הם חלבונים הנוצרים בגוף 
בעלי החוליות בתגובה להחדרת אנטיגן (ע״ע 
חסון), והם מגיבים באופן ספציפי עם אנטיגן זה. 
ד.נ" הם אפוא גורם חשוב בחיסון הגוף. לראשונה גילה את 
הנ" אמיל פון ברינג (ע״ע) בהראותו, שההיסון נגד טטנוס 
(ע״ע) קשור בהופעת נוגדנים בנסיוב בעלי חיים, המסוגלים 


לבטל את פעולת רעלן הטטנוס. ב 1917 הראה קרל לנד־ 
שטינר (ע״ע), שהגוף יוצר נ׳ כנגד רוב התמרים המוזרקים 
לתוכו תוך אבחנה בין מולקולות רבות ושונות זו מזו. הת¬ 
ברר גם, כי הגוף יכול לייצר מספר רב מאד (בערך * 10 ) של 
סוגי נ". ב 1939 הראו סיזליום ( 15211115 '!) וקבט ( 1031131 ) 
שהנ" מצויים בבקטע הגמא-גלובוליני של הנסיוב. כיום 
מקובל. כי החלבונים המתנהגים בנוגדנים, או הדוסים להם 
בתכונות פיסיקליות ואימונולוגיות, מכונים אימונוגלובו־ 
לינים ( 18 ). זוהי קבוצה גדולה של חלבונים שלכאורה בולט 
בד, הניגוד בין שתי תופעות: 1 ) אחידות בתכונות כל¬ 
ליות רבות. 2 ) ספציפיות בכושר הקשירה של אנטיגן. 

פעולת ד,נ׳: (א) קשירת ר,אנטיגן(ב) הפעלת ריאקציות 
המביאות לסילוק האנטיגן מהגוף. הנ' שונים זה מזה בהרכב 
האזור האחראי להכרת האנטיגן וקשירתו אבל נ׳ מאותה 
קבוצה דומים במבנה האזור האחראי לסילוק האנטיגן ולפ¬ 
עולות כלליות אחרות. הקושי העיקרי שבו נתקל מחקר חג׳ 
נעוץ בשוני שבין נוגדן לנוגדן. אעפ״ב פוענח המבנה היסודי 
של מוליקולת ד,נ׳ הודות ל 3 תגליות עיקריות שנתגלו מאז 
1959 :— 

( 1 ) אנזימים שונים, בעיקר פפאין, מפרקים את מוליקולת 
ד,נ׳ לשלושה מקטעים, השוים בערך בגדלם. שניים מהם זהים 
והם הקושרים את האנטיגן ( 211 ?). השלישי ( 2 ?), הינו 
מקטע שאינו קושר אנטיגן. אך חשוב לפעילות הקשורה 
בסילוק האנטיגן. המשקל הסוליקולרי של כל מקטע הוא 
בערך 50,000 . 

( 2 ) נמצא, שמוליקולת הני בנויה משתי שרשרות פולי־ 
פפטידיות (ע״ע פרוטאינים) שונות. הקשורות זו לזו ע״י 
אטומי גפרית ובקשרים לא־קוולנטיים: שרשרת כבדה (??), 
המורכבת מכ 450 חומצות אמיניות, ושרשרת קלה (. 1 ), 
המורכבת מכ 212 חומצות אמיניות. שתי השרשרות נחוצות, 
כדי שד,נוגדן יוכל לקשור אנטיגן. המוליקולד, השלמה יש 
בה שתי שרשרות קלות ושתי שרשרות כבדות וכוללת שני 
אתרי קישור לאנטיגן (ע׳ ציור). 

( 3 ) גידולים סרטניים מסוימים של המערכת חלימפר 
אידית(מיאלומות) מפרישים כמות גדולה של אימונוגלובולי- 
נים הומוגניים. חלבונים אלה מצדים בדם החולה כאימונו- 
גלובולין, או בשתן החולה כחלבון, הקרוי על שם בנס־ג׳ונז 
( 82002-10025 ) שתיאר אותו לראשונה ב 1847 . רק בשנות 
הששים הוכח, שחלבוני בנס־ג׳ונז הם למעשה השרשרת 
הקלה של אימונוגלובולינים ושחלבוני המיאלומות הנם זהים 
מכל בחינה — פיסיקלית, כימית ואימונולוגיה — לנוגדנים, 
ולמקצתם אף נמצאה פעילות נוגדנית ספציפית. מאחר 
שפענוח רצף החומצות האמיניות בחלבון אפשרי רק אם 
הוא הומוגני, חיתח הוכחת הזהות בין נ׳ ובין חלבונים אלה 
צעד עיקרי בפענוח נוסחת האימונוגלובולינים. 

הודות לכך פוענח 
רצף החומצות הא¬ 
מינות של כמה שר¬ 
שרות קלות ואף כב¬ 
דות, וב 1969 נקבעה 
נוסחתו הכימית הש¬ 
למה של אימונוגלו- 
בולין. השוואת מבנן 
של שרשרות קלות 


3 נ 5 *יו 



תיאור פבסתי ׳ 52 מולהולת נונרו 



וכבדות שונות הוכיחה. שהשרשרת הכבדה והשרשרת הקלה ננסיים, ובאמצעותם אפשר לעקוב אחרי התורשה של חלבו־ 
כוללות חלקים, שהרכבם קבוע בכל קבוצה וקבוצה, וחלקים, נים אלה, ולזהות את הגנים המכתיבים את יצירתם. מחקרים 
שהרכבם משתנה (ר׳ ציור). ממצא זה מחייב, שאיזור הספ־ ננסיים הראו, שאת יצירת החלק הקבוע של שרשרת מכתיב 
ציפיות בני, האחראי לקשירת אנטיגן, מצוי בחלק המשתנה, גן אחד, ואת החלק המשתנה מכתיבים גנים אחדים. מהעוב- 
המורכב סכ 120 החומצות האמיניוח הראשונות בשרשרת דה שבשרשרת הפוליפפטירית קשור חלק קבוע לחלק מש• 
הכבדה והקלה. ממצא זה גם מספק את הבסיס המוליקולרי תנה, המוכתב ע״י גנים שונים, נובע כי שני גנים מכתיבים 
לניגוד שבין האחידות והשוני בנ ׳ , שנזכר לעיל. יצירת שרשרת פוליפפטידית אחת. זהו מקרה יוצא דופן 

סוליקולת הג׳ היא סימטרית ודו־ערכית (ראה ציור). בביולוגיה, מאחר שברוב המקרים גן אחד מכתיב יצירת 
כלומר, כל מוליקולח נ׳ יכולה לקשור שני אנטיגנים זהים. שרשרת פוליפפטידית אחת, ממצאים אלה ואחרים מסבירים 
התקשרות האנטיגן לאתר הקישור של הנוגדן ויצירת הקומי מדוע מתקר ד.נ" חשיבותו רבה, נוסף על האספקט הרפואי 
פלכם אנטיגז־נוגדן מעוררות חלקים אתרים נמוליקולת של החיסון. הוא קשור בכמה בעיות יסוד של הביולוגיה: 
הנוגדן (במקטע 0 ?) לפעולות הקשורות בסילוק האנטיגן, המנגנת שבו מוליקולות מכירות זו את זו, האופן שבו גנים | 

שהידועה כהן היא קשירת קבוצת המרים הקרויים משלים באים לידי ביטוי, והמקור ליצירת השוני בין מוליקולות הנ' 
(ע״ע), המביאה להמסה ופירוק של חידקים או תאים, כאשר השונות. 

הם האנטיגן. פעולות אחרות, שלא תמיד הן לתועלת הגוף, יצירת ה ני*. את חנ ׳ יוצרים תאים השייכים למערכת 
הן התקשרות לעור או לתאים מסוימים, עירור תהליכים הלימפואידית, דהיינו לימפוציטים גדולים ותאי פלסמה, המי 
הגורמים לאלרגיה, ועוד. פעולות אלה משותפות לנ' רבים, צויים בעיקר בבלוטות הלימפה ובטחול. מקורם של התאים 
בלי קשר לאופי האנסיגן אותו הם קושרים, אד קבוצות יוצרי הני הוא מוח העצם, אך גם תאים. שמקורם בתימום, ' 

שונות של אימונוגלובולינים נבדלות ביכולתו לפעול פעולה משתפים פעולה עם תאים אלה במנגנון יצירת ר,נ׳, ושני 
בלתי ספציפית זו או אחרת. עוד תכונה ביולוגית חשובה טיפוסי התאים גם יחד חשובים ביצירת ד,ני בתגובה להחדרת 
של האימונוגלובולינים היא המעבר דרך קרומים בגוף, ובמי האנסיגן. 

יוחד חשוב המעבר מהאם לעובר דרך קרום השליה. אף התאוריה המקובלת ביותר כיום ליצירת נ", טוענת. כי 
תכונה זו תלויה במיקטע 0 ?, בגוף בעל החיים יש אינפורמציה ליצירת כל מגוון הנ- עוד 

אח הנ׳ מחלקים למחלקות לפי תכונות כימיות, פיסי- לפני שהגוף בא במגע עם האנסיגן. באוכלוסיית התאים 
קליות וביולוגיות, שאינן תלויות ביכלתם לקשור אנטיגן. הלימפואידיים של הגוף יש מספר רב מאד של קבוצות תאים 
המיון המפורט ביותר נעשה באימונוגלובולינים של האדם, ובל אחת מהן מסוגלת לייצר נ׳ אחד. עם חדירתו לגוף מת־ 
והבסיס המוליקולרי של מיון זה תלד במבנה השרשרות קשר האנסיגן לתאים שכבר יש להם על פני שטחם נ' 
הפוליפפסידיות של כל מחלקה ומחלקה. השרשרות הקלות מתאימים. על ידי זה האנטיגן בורר תא לימפואידי מסדם 
נחלקות לשני טיפוסים המצרים בכל המחלקות ואילו ההב־ ומעורר אותו ליצור נ׳ ולהתרבות. תאוריה זו ניסחו ברנם 
דלים בין מחלקות האימונוגלובולינים נובעים מההבדלים (עיע. כרך מילואים) דרנה, לפי תאוריה זו השוני הרב 
במבנה השרשרות הכבדות. שבין קבוצות התאים נובע ממוטציות, או שינויים אחרים 

על פני מוליקולת חג' יש איזורים המשמשים כסימנים בגנים של האימונוגלובולינים. לגבי מקור השינויים האלה 











913 


נונדנים — נודה 


914 


חלוקות הדעות. הסבר אחד טוען שהם מתחוללים במשך 
התפתחות הגוף עצמו, דהיינו. קיים מנגנון ליצירת שוני 
בין הגנים הקובעים את החלק המשתנה. 
הסבר אחר טוען, שבכל תא ישנם בל הגנים הרבים 
הקובעים את בל החלקים המשתנים. גנים אלה עוברים בירו¬ 
שה מדור לדור. במשף התפתחות התא הלימפואידי חלה 
באקראי אינטגראציה של גן משתנה אחד עם גן קבוע אחד, 
וע״י זה התא חלימפואידי מוגבל בכושרו לייצר נ׳ אחד 
בלבד, וכל שאר הגנים אינם באים לידי ביטוי באותו תא. 
קיימים כמובן הסברים הנוקטים דרך ביניים, ומאחדים חל¬ 
קים משני הסברים אלה. 

0 . 101 004 ( 4100062010% ) ) 0 1105 ) 1-1001 ? ,. 31 61 1 $ ע 03 . ם - 
01140010%), 1968 ; £. $(1-11101 10 115 ) €0006 1 ס 110 ס - 

0111/1010%), - £661 . 1 ל 1 . 0 ; 1968 ,( 1100114000/16011411 1011 ! ׳ 

8 ( 04 !>£ .^ז . 0 : 1969 ,( ן^^ע 
004 ?1400/100 240 . 56 ) 4165 ס — ז£־ 31 א 190 ■> 3 שת, 11 ב 011111 — 1260/70 
— 1313 ). משפטן צרפתי בשירותו של פילים 7 \ז 
"היפה" (ע״ע) מלן צרפת וסעוזריו הקרובים ביותר. נ׳ נולד 
למשפחת עירונים מטולוז, רכש השכלה משפטית במונפליה, 
ושימש יועץ בעניינים משפטיים למלן מאיורקה ולערים 
בדרום־צרפת. מאז נכנס לשירות הכתר ( 1294 ) הצטיין בע¬ 
לייתו המהירה. וב 1307 נתמנה לראש הקאנצלריה המלכו¬ 
תית. נ׳ נתפרסם בעיקר בתפקיד שמילא במאבק שניטש 
בין פילים ה;פה והאפיפיור בוניפציוס 11 ד\ (ע״ע). ב 1303 
יצא נ' לאנאניי ( 1 ת 38 מ^) שבאיטליח, כדי לאסור את 
האפיפיור ולהעמידו לדין בפני ועידת כנסייה כללית. הוא 
התקשר עם משפחת קולונה, אויבי בוניפאציוס ואלה התפרצו 
לארמונו של האפיפיור והצליחו לשבותו. במשף יומיים 
התעללו כאפיפיור הזקן ושארה קולונה ( 13 ) 001011 3 זז 13 :> 8 ). 
אויבו המושבע. אף סטר על לחיו וכמעט שהרגו, אלמלא 
נ׳ שהציל חייו כדי להביאו לדין בצרפת. אולם האפיפיור 
הישיש חולץ ע״י תושבי העיר. בשל חלקו בפרשה זו הוטל 
על נ' נידוי; והוא הוסר רק ב 1311 , לאחר הליכים משפטיים 
ארוכים ולחץ שהפעיל המלה 3 ' גם לקח חלק פעיל בגירוש 
היהודים מצרפת ( 1306 ) ובהפקעת רכושם. בחיסול מסדר 
הטמפלרים (ע״ע, עס׳ 801 ) ובהפקעת רכושו( 1307 — 1311 ). 

1111 4003165 )) . 4 * 1 46 ■€ 46 1241166 ) 016 1.0 ,< 31 מז 0 ו(יד .£ 

1/10 /ס 625 ( 10441 7/16 .( .? ; 1934 ,; 161-198 י ^ז\ X 

. 1962 , 1011005 ) €0 1.011 
אמ. ל. 

נולה ( 333 ׳ 101 י 1 ), מדינה במערב אה״ב. שטחה 286,295 
קמ״ר ומספר תושביה 488,738 ( 1970 ). 

רוב שטחה של נ■ בתהום האגן הגדול (ע״ע) הגובל 
במערב בהרי סיארה נ׳. פני השטח בנויים ממספר רב של 
אגני משנה, הנפרדים זה מזה ע״י רכסי הרים בכיוון צפון־ 
דרום המגיעים לגובה של 3,000 ם׳. הפסגה הגבוהה ביותר 
היא באונדרי פיק, 4,000 מ׳, ש״בהרים הלבנים". 

רוב נהרותיה של נ׳ הם נהרות אכזב. החסרים מוצא לים. 
הנהרות הגדולים הם המבולט (: 11 > 01 < 1111 ב 141 ), קולורדו(ע״ע) 
היוצר את הגבול עם מדינת אריזונה וסרקי ( 4 ־ 10011 ־ 1 ). 
ימת פירמיד (!)!תזנזעק) היא הגדולה בנ׳. 



סרבז העיר לאש וינאם 

( 131601 ^ 069610 £60000016 0£ :)חסתזזזבקס(! 13 > 3 ע 146 ) 



915 


נודה — נודדת 


916 


האקלים מדברי למחצה. החורף קר, הקיץ חם, הטפפרא־ 
טורה בני משתנה בהתאם לגובה. כמות המשקעים השנתית 
180 מ״מ. איזור הרי מיארה נ׳ הוא הגשום ביותר ובו יורדים 
כ 600 מ״מ לשנה. 

כ ל כ ל ת נ׳ נשענת על מחצבים, תיירות וחקלאות. נורים 
זהב, נחושת, חול, חצץ, ברזל. כספית וגבם. התעשייה עומקת 
בעיבוד מתכות, ייצור ניסיקאלים, מוצרי זכוכית ומזון. 
שטחי הגידולים החקלאיים מצומצמים ותלויים בהשקאה 
שבקרבת הנהרות. מגדלים חיטה, שעורה ותפוחי-אדמה. 
מפותח מאוד גידול הבקר לבשר וחלב. סכר הובר הגדול, 
שהוקם ע״נ קולורדו, משמש להשקאה וייצור כוח חשמלי. 

התיירות תופסת מקום נכבד בכלכלת נ־. מאחר שחוקי 
המדינה מתירים משחקי פזל ומקלים בתהליכי גירושין. 

כ 74% פאוכלוסי נ׳ יושבים בערים ובעיקר בערים הגדר 
לות: לאם ויגאם 125,787 תוש׳ ( 1970 ), מרכז ראשי להי¬ 
מורים ומשחקי מזל, ורינו 72,863 חוש׳, מרכז למסחר, 
כספים ומשחקי מזל. בשתי הערים יש אוניברסיטאות ובהן 
12.372 תלמידים. עיר הבירה היא קארסון סיטי, 15.468 
תוש׳. 91% מתושבי נ׳ לבנים ויתרם כושים, אינדיאנים 
וסינים. אוכלוסיית נ׳ גדלה ב 71% נשנים 1960 — 1970 . 

אזורים נרחבים במדבריות נ׳ משמשים לניסויים אטומיים 
תת־הרקעיים. 

ק. אך. 

היסטוריה. בשנות ה 40 של המאה ה 19 החלו שיירות 
מהגרים לחצות את נ , בדרכם לקאליפורניה. לאחר מלחמת 
אה״ב-פכסיקו סופחה נ׳ לאה״ב ( 1848 ), והיישובים הרא¬ 
שונים נוסדו ב 1849 . היישוב גדל בעקבות גילד מכרות כסף 
וזהב בקופססוק ב 1859 . ב 1861 נעשתה נ׳ לטריטוריה נפרדת 
וב 1864 למדינה ה 36 של אה״ב. כלכלת המדינה שיגשגה 
לאחר גילוי מכרות חדשים (ב 1873 ובתחילת המאה) אך 
פקןדוה תקופות שפל עם הדלדלות המכרות! כלכלתה התאו¬ 
ששה עם התרת ההימורים בה והפיכתה לבירת-הגירושין 
של אה״ב, בעקבות חוק שהקל עליהם במאוד לכל היושב 
6 שבועות במקום. 

היהודים הראשונים הגיעו לנ - ב 1862 , עם מחפשי הזהב. 
ב 1967 היו במדינה 2,380 יהודים, רובם בלאם ויגאס. 

. 4 ל 1 . 0 : 1965 ס ,)* £61x1/111 .א ) 7/1 14111 .^\ 

, 1859-196-1 , 01 / 8 / 1 * 80 [/) 11011 11 >)ז 0 ) 1/1 ,,א ,ז־> 11 תגזז 05 

. 1966 
צ. גד. 

בידה. מיו־יאל — ־(!עגא 1 ך>״< 021 — ( 1600 — 1653 ), 
רופא וספרן צרפתי. למד רפואה ונתמנה רופאו של 
לואי 111 ^ אך כל עניינו היה בספרים. ב 1631 היה ספרן 
ברופא בספריית משפחת באניו ( 238110 ), שליח האפיפיור 
בפאריס. רישליה (ע״ע) הזמינו לחזור לפאריס בהורת ספרן. 
ולאחר מות רישל^ה הוזמן ע״י פיח (ע״ע) לייסד ספרייה. 
למטרה זו ביקר בכמה מארצות אירופה לשם איסוף ספרים, 
והקים אוסף מפואר. ברם, לאחר הדחתו הזמנית של פאזארן 
נמכרה הספרייה ( 1652 ). נ׳ עבר לשוודיה, ושם נתמנה ספרן 
של המלכה כריסטינה (ע״ע). לאתר שהזר מאזארן לשלטון, 
קרא לני לחזור. אך בדרכו לפאריס מת. 

נ׳ גרס, שספדייה צריכה לשמש את הצינור הרחב ולאו־ 
דווקא את בעלי הספרייה, וכמו־כן עליה להשאיל ספרים גם 
מחוץ לכתליה. נשל כך נמנה עם חלוצי רעיון הספרייה 
הציבורית. הוא חיבר ב 1627 מדריך לספרנים, זססק 15015 


ש 11 ן> 3 ו)] 110 נ! 1 ג! שחט ז 1£550 (> (׳ ,עצה להקפת ספרייה"), ותדגר 
מיו הופיעו בלאטינית ובאנגלית. כסו-כן הציע שיסת מיון 
המבוססת על 12 מקצועות כלליים. נ׳ פרסם גם כתבי־פלסתר 
151313111011 1! 1'1113101 מדיניים, וכן ספר הנקרא .׳ 1.0111 ש 1 ! שז 
("תוספת לתולדות לואי צל׳). שלמעשה לא היה תוספת 

לשום ספר אלא נקרא בשם זה מפאת צניעות. 

]. 0 | 3 1 * 110111 ) 5 ) 1/1 / 0 * 0 / 4 / 1 / 1811011 ? ) 1/1 0/16 .א . 0 , 15 € ז ^ 

15\> ץ 1 ז:*זזבנו 0 ׳<ז 3 ז^ 1 ^־ 1 ) ץ* 0 ז , XXX1X>, 1969; 16 ., 0. א . 

1600-1655 , 1970. 

נידות (אנג׳ ת 1151 > 3 מ 01 "), כינוי לאורח-חיים של קבוצות 
נני-אדם שאינן יושבות קבע במקום אחד, והנק¬ 
ראות נורים (נ״), ובלשונות אירופיות ״נומדים״ (פ ; 101 ) 80 
— "רועה נודד" ביר). במזה״ת נקראות קבוצות אלו 
"בדוים" (ע״ע). 

האדם הקדמון, שהיה מלקט וצייד, היה מוכרח לנוע 
בהתאם לעונות השנה ובעקבות חיות-הבד כדי למצוא את 
מזונו. המעבר מחיי נ' להתיישבות־קבע החל עם ביות צמחים 
וחיות. תהליך זה היה כה הדרגתי שפרטיו טרם נתבררו. 
בניין בתים. הרומז ליישובי-קבע. נודע כבר לפני 12,000 
שנה ויותר והסברה היא שתהליך הביות החל כמה אלפי 
שנה קודם לבן. 

ברם. גם לאחר שהתפשטה התיישבות הקבע החקלאית, 

ואף לבשה צורת עיר (לפני 8,000 שנים ויותר) המשיך 
חלק גדול פן האנושות לחיות חיי נ׳, ושבטים רבים התמידו 
באורח-חיים זה עד היום: עסי סיביר ואסיה המרכזית, 
הבדוים במדבריות הפזה״ת, הטואן־ג (ע״ע) במדבר סחרה, 
הפיגמאים (ע״ע) ביערות אפריקה המשוונית, הבושמנים 
(ע״ע אפריקה, אתנולוגיה) במדבר קאלאהארי, ילידי אוס- 
טראליה ושבטי אינדיאנים באפריקה הדרומית. גם ילידי 
אמריקה הצפונית (אה״ב, קנדה) היו נ" עד להשלמת ההת¬ 
יישבות הלבנה שם. באירופה חיו הצוענים (ע״ע) חיי נ׳ 
נקרב ישוב-הקבע הצפוף, 

קצת מן הנוודים עברו במרוצת הזמן לעבודת-אדמה 
שחייבה ישיבת־קבע במשך חלק מן השנה. יש והעבודות 
התחלקו בין גברים ונשים; הנשים עסקו בחקלאות, בעוד 
הגברים עסקו בציד וברעייה. אורח-חייס זח נקרא נ׳-למחצה 

( 11301 ) 51:10100013 ). 

שבטים החיים עדיין על ליקוט וציד (בושפנים ופיגמאים 
באפריקה, ילידי אוסטרליה ועוד) נוהגים להתפלג לקבוצות 
קטנות, התרות בנפרד אחרי מזונן. ומתכנסות לעתים מזו¬ 
מנות לפעולות פולחניות או חברתיות הנוגעות לשבט כולו. 
מרחב הנדידה שלהם מוגבל. לכל קבוצת נ" תחום מחיה 
ומסלול נדידה משלה. וכך היה כנראה גם בתקופות קדומות 
ביותר. אצל ד.נ" החיים על גידול בע״ח, הנדידות עונתיות, 
לפי דרישת העדרים לפרעה טוב או לאקלים נוח יותר. 
נדידות אלה. המתנהלות עפ״ר במסלולים מסרתיים, נקראות 
״טרנסהומציה״ (מלאם׳ — 11-3115 — ״מעבר", ו 15 ו 1 ז 1111 ) — 
"קרקע"). נ׳ של מגדלי בהמות נהוגה גם כיום אצל הבדוים, 
אצל שבטים באסיר, המרכזית (ע״ע מונגולים), אצל הפו־ 
לאני (ע״ע פולנה) בסודאן המערבי, ועוד. נ־ בזעיר־אנפין 
קיימת גם אצל יושבי האיזורים ההרריים באירופה, העולים 
בקיץ עם עדריהם לכרים שבמרומי ההרים, וחוזרים לעמקים 
לקראת חורף. הנדידות הסדירות, המוגבלות במרחב, הופכות 
לעתים לד,גירות לאזורים מרוחקים, בשל בצורת ממושכת, 



917 


נודרת — נודיה, שרל 


918 


היעלמות חיות־ציד. מגיפות בבע״ח, סיכסוכים חברתיים או 
בין־שבסיים, וכדומה. 

במידת־מה נודע אופי נוודי גם לחקלאות בראשיתה. 
לאחר שנדלדלה החלקה שבחר לו, או שהכשיר. נטש אותה 
החקלאי הקדום ועבר למקום אחר לעיבוד אדמת בור. חק¬ 
לאות כזו קיימת עדייו באיזור היער הטרופי, אצל הפאפו־ 
אים בגינאה החדשה (ע״ע), באפריקה ובאמריקה הדרומית. 

הנווד והחקלאי יריבים זה לזה: החקלאי דוחק את רגלי 
הנווד. ואילו זה מסיג תכופות את גבולו של ההוא. האיכר 
רואה בנווד פרא מפחיד, ואילו הנווד בז לאיכר, שהוא בעי¬ 
ניו חלש ומושחת. אמנם יש שנוודים ואנשי היישוב מניעים 
לדו־קיוס בשלום, ואף לשיתוף־פעולה. כגון אלה שבין הפו- 
לאני ושבטי ישוב־הקבע בסודאן, אך יש ששוררת ביניהם 
מתיחות מתמדת, כגון האיבה המסרתית השוררת באזורי- 
הספר בין המדבר ובין הארץ הנושבת במזה״ת. עדות עתיקה 
למתיחות זו מצויה בתיאור גלגפש (ע״ע) ויריבו אנגידו, 
ובסיפור התנ״ני בדבר קין והבל. תיאור מרשים של התקפת 
נ" כלול בשופ׳ ו, א—ו. 

לפי התפיסה המקובלת, החיים הפשוטים והקשים של 
הנווד, .יישב אהל ומקנה" (ברא׳ ד, כ) מטפחים תכונות 
גבריות: הסתפקות במועט, כוח סבל ואומץ לב. יש בהם פן 
הרופאנטיות שבתחושת החופש, המרחב האינסופי והטבע, 
בניגוד לצפיפות ולפלאכותיות שבישוב הקבוע, רוחם המל¬ 
חמתית של עמים נוודים דחפה אותם לעתים למסעי כיבוש 
גדולים. בפאות ד, 4 — 5 לסה״ב השתלטו החונים (ע״ע) על 
המרחב שבין סין לאירופה המרכזית. במאות ה 7 — 8 יצאו 
הערבים (ע״ע) לכיבושים בסזה״ת, באפריקה ובאירופה, 
ובמאות ד, 13 — 15 פלשו המונגולים (ע״ע) לפזה״ת ולאי¬ 
רופה. הסתערויות אלה אילצו לעתים עמים אחרים לנטוש 
את ארצותיהם שבהן ישבו קבע וליהפך בעצמם לני׳ הפולשים 
לארצות אחרות. כך נתנו התקפות ההוגים את הדחיפה 
לנדידת־העפים (ע״ע) הגדולה שתרפה להתמוטטות האימ¬ 
פריה הרומית. ייתכן כי נדידת-עמים דומה במזרח הקדום 
אילצה את אבות העברים לצאת מארם־נהריים כדי לחפש 
מקום ישוב חדש. 

בעת האחרונה טרחו ממשלות בכל מקום להעביר נ" 
להתיישבות קבע. בבריה״מ ובמונגוליה החיצונית עברו רוב 
ד,נ" לשעבר (מונגולים, קירגיזים [ע״ע], טפרים [ע״ע] 
ועוד) למגורי-קבע. 

גם בארצות ערב עוברים נ" רבים בהדרגה לחקלאות 
ולעבודות אחרות. תהליך ההתיישבות של הנ״-הבדוים 
בתחומי א״י, בגליל, ובעיקר בנגב, נמשך לאיטו כבר שנים 
רבות והוחש אחרי הקמת מדינת ישראל. מסורות, ותפישות־ 
החיים של הבדוים אמנם לא נשתנו בהרבה. אך את אוהליהם 
החלו מחליפים בצריפים ובישובי-קבע כגון אלה שליד באר- 
שבע וטבעון). רק הנשים והילדים עוסקים במרעה הפסדתי, 
שעה שהגברים מעסקים בעבודות עונתיות שכירות בחק¬ 
לאות, בשמירות באזורים מרוחקים, ואפילו כפועלים בתע- 
שיה. נ" ממש נותרו רק במדבר סיני. בישראל, כבהלקי 
עולם אחרים. עתידים הכורח להרחיב את שטחי העיבוד 
החקלאי. והתיעוש המתפשט, להפוך את ד.נ׳ לנחלת העבר. 

היסטוריונים נוצרים. וגם יהודים, תיארו את העברים 
הקדומים כד, ומצאו בתנ״ך ביטוי לאיךאליזציה של ד.נ׳ 
וגעגועים לחיי המדבר. ברם, נראה כי הד שבמקרא מת¬ 


ייחסת בעיקר לני למחצה. התורה מתארת את האבות כאנשים 
קשורים במרכזים עירוניים (אור-כשרים, הרן, שכם, באר- 
שבע). בהיותם בעלי מקנה, היתד, הד הפאסטוראלית העו־ 
נתית רק חלק בלבד סאורח־חייהם וחיי רועיהם. נדידתם 
התנהלה באזורי ישוב, ותוך קיום יחסים תקינים עם תושבי 
כנען; והעיסוק בגידול בהמות לא מנע מהם עבודה חקלאית. 
על יצחק מסופר במפורש שעסק בהצלחה בחקלאות (ברא׳ 
כ״ו, יב). חיי נ' מפש חיו שבטי ישראל רק במדבר סיני, 
וסיפורו של בנות צלפחד הנשנה במקרא כמה פעמים 
(בפד׳ כז, א—יא; לו א—יב, יהד יז, ג—ו) מוכיח בי שבטי 
ישראל עברו להתיישבות־קבע כבר בשלב פוקדם מאד של 
ההתנחלות. דעת התנ״ך על הנוודים היא שלילית בהחלט 
(ברא׳ טז, יב! כז, מ) והיא מבוססת על הנסיון ההיסטורי 
המר במגע עם נוודים (עמלק, מקן). במיוחד ביפי השופ¬ 
טים. ירמיהו, בדברו על הרכבים (לה. א—יא), נמנע מלשבח 
את אורח חייהם הנוודי. כל השקפת העולם של התנ״ך היא 
השקפתו של עם השייך לישוב התרבותי זה דורות רבים, 
והקשור קשר הדוק לאדמה שהוא עובד. 

הבדוים: קובץ מאמרים בהוצאת משרד רה״ס — היועץ 
לעגייגי ערבים, 1970 ! ! 01 564671101765 61 .א , 1 ש׳\ 011 ^ 1 .$ 
-זב?. 11 .£ ; 1924 , 5165 ^ 6 16 ( 1 , 1 >ת £013 . 0.0 ; 1919 ,**■"#ג 
־ 11.031 .£ ;* 1924 , 107/075 16 ( 1 (ס 6075 \ £61*, /) 1/101x0714 
1 ( 0771 ( 1601 105/07-01 16 () 171 1 ( 5/04 4 : 01-015 0714 0/67 ^ 14 ,־ 161 ־ 1 
001115011071 10 ,נ>י 13£11 ח 0 ]׳*ן .£ ; 1932 ,){! 11170 711 ) 1 ( 5001 / 0 
, £166 - 0£ < 7311 . 7 ; 948 ( ,.א 165 , 110620 .י-! : 1947 ,/ 46567 411 
; 1961 , 167510 1 ( 50741 { 0 ./י? , 1131111 . 1 ; 1957 , 110715 ( 11 ( 56 16 ( 1 
- 1051 6 ו 1017£01-1147% \ 16 ( 1 / 0 00120/1071 ^ 07 ! 5000 ,ז 6 (> 3 ז.£ .£ 

,.א 11071 ( 15067467 ( 5655/10 , 208 ־ 1161 . 11 ; 1963 , 0771045 א 0701 
; 1969 , 1171/67 ( 1 16 ( 7 14071 ,(, 15 ) 6 ) 1-66 .מ - 016 * 06 . 1 ; 1963 
, 1967 701111771 } 771 ץ 5 67 ( 77 } 6/11 < 86 : 1 ן 167 <{ס 1 <]$£( 1 \ 11 )( 16 '. 0 /( £7 45 ) .?י 1 

. 1969 

מ. ו. 

נודיה. שו־ל — ■מ&סא 5 ־ 01311 — ( 1780 , בזאנסון— 
1844 , פאריס), סופר צרפתי. נ׳ היד, בנו של עודר 
דין, מתומכי הז׳אקובינים. בנעוריו היה מעורב בתככים 
פוליטיים לרוב וגם הרבה להתעניין באוקולסיזם ובמדעי־ 
הטבע. ב 1824 נתפנה ספרן בספריית הארסנאל בפאריס, 
וטרקלינו שם היה למקום מפגש של סופרים ומשוררים צעי¬ 
רים, שעתידים היו להיות גדולי הרופאנסיקנים: מיסה, דימה. 
הוגו• ב 1833 נבחר לאקאדמיד, הצרפתית. ד חיבר סיפורים, 
זכרונות, שירים, מסות, מאמרי ביקורת ספרותית וחיבורים 
בבלשנות. 

סיפוריו הראשונים טבועים בחותם של הלך־רוח בנוסח 
ורתר הצעיר; ואולם בהדרגה יצר עולם של פיתום משלו. 
בטובים שבסיפוריו, כגון 3 זז 3 תז$ ( 1821 ), ׳ללו״ז־ ( 1822 ). 
״]״״ם * 311 13 (״פיית הפירורים״), 1832 , העלה נ׳ 

על נס את החלום ואת השיגעון. כאמצעים להשגת הלא 
נודע. נ׳ עמד על זכותו של תפרט להיסלס סן המציאות 
המדכאת ע״י יצירת עולם דמיון סשלו• לפי תפישתו הסופר 
יכול, באמצעות הספרות להגיע אל מעמקי תאני שלו, ואף 
להתערב בפועל בבריאה. בשל החשיבות שייחס לחלום 
ולדמיון בחיי הנפש וביצירה הספרותית, היה נ׳ ליוזמה 
של ספרות, שמצאה את ביטויה כבר בסאה ה 19 ברופאג־ 
סיקר, הצרפתית. במיוחד אצל נרול (ע״ע), ובמאה ה 20 — 
בתנועה הסיראליסטית. 

}. £31:31, 130 17041/1071 61 1'6X0/157)16 40715 1'66741/7( 46 01. 

, 11077107111615771 { 0 / 1110 ,.א . 01 ,* 61 * 011 .מ ; 1923 ,.א 

. 1964 



919 


נוה — נוה מדבר 


920 


נ 1 ה ( רום׳ 11602 , קרי: נירה), נהר במחוז לנינגראד, במערב 
בריה״מ. מוצאו בימת לדויגה (ע״ע), והוא נשפך 
למפרץ הפיני של הים הבאלסי בדלתא. שעל אייה הרבים 
שוכנת לנינגראד (ע״ע). ארכו 74 ק״ם, ואגן ניקוזו מקיף 
שסה עצום של 282,000 קמ״ר, ובו גם הימות לדונה, אונגה 
(ע״ע), אילמן (ע״ע) והנהרות רדלחו׳ב וסויר. הוא נמנה עם 
הנהרות העשירים ביותר במים בבריה״מ האירופית: ספיקתו 
השנתית הכוללת — 82 מיליארד ממע״ק, ססיקתו הממוצעת 
בשפך — 2,600 ממע״ק לשנייה. חלוקת הספיקה השנתית 
לפי העונות: אביב — 34% , קיץ — 20% . סתיו — 27% , 
חורו׳ 19% . בקסעים אחדים רחבו פגיע ל 1.3 ק״מ. הוא 
קופא בראשית דצמבר. ומפשיר במחצית אפריל. רוחות 
דרום־פערביות ומערביות, מכיוון המפרץ הפיני, גורפות 
לעליית פני הנהר ולעתים לשיטפונות באיזור הדלתא. שיט¬ 
פונות הרסניים פקדו את לנינגראד ב 1824 וב 1924 . יובליו 
העיקריים: איז׳ודה, טוסנה, פגה. הנהר ראוי לשיס לכל ארכו. 
הוא מחובר לים הלבן ולנהר הוולגה בתעלות. ומהווה חוליה 
עיקרית בנתיב השיט המקשר את הים הבאלטי עם הים הלבן 
ועם נהר הוולגה. 

נוה, עיר בבשן. נזכרת. כנראה, ברשימת הערים של 
חתותמס ה 111 , בשם נון, ושל רעממם 11 בשם נאו 
וכן בפפירוס של נון (ע״ע) ( טתסא). גם בחז״ל מופיעה נ׳ 
בבתיבים שונים. ביפי הורדום התיישבו כנראה גם בג׳ 
משפחות הפרשים, שעלו מבבל (קדה״י י״ז, ב׳). בתקופת 
התלמוד היתד, נ' מרכז יהודי (תוספי שבר ד, ח׳). ר׳ יהודה 
הנשיא פטר את העיירות שבתחומה ממעשרות ותרומות 
(דמאי ב׳, א׳). בני שרידי ביכ״ג שנבנה ע״י ר׳ יודו ור׳ 
לד בן אשר. חכמים רבים נקראו בני נ׳. אוזביום (ע״ע [אונו- 
פססיקון 136,2 ! קורא לה עיר יהודית! בתקופה הביזאנטית 
היתה נ׳ חלק מד,פרובינציה ערביה ומקום מושב הגמון. 
קהילה יהודית התקיימה בני עד מסעי הצלב. הגאוגראפים 
הערבים במאות 9 — 11 מזכירים את נ׳ כבירת החורן והבשן. 
כיום נ׳ היא כפר ערבי שבין בתיו יש כאלה הבנויים אבני 
בניין עתיקות. ברבות מהם מחוטבת מנורה בעלת 7 הקנים 
וכתובות יווניות עתיקות. 

א. ל. מאיר - א. ריסנברג, בנייני נ' היהודיים (ידיעות ד, 

א ב), תרצ״ו-ז! ש. קליין, פיטן עברי מב׳(שם), תדצ״ו-ז! 

י. ברסלבסקי (שם) תרצ״ו-ז! מ, אבי־יונה, נאונרפיה היס¬ 

טורית של איי, תשכ״ני■! מס ן 0 !,׳סימצסיר/ 1 , .י!ו:זורזז ■א 
. 1956 ,( 71 ,| 1£ ) זמע׳־ו 841 ■ 01 [% 1 ה 0 ? 1 11 >ן 01 

נוה מך 3 ר (״ 035 ), "אי של ירק" בתוך איזור מדברי שבו 
יצרו תנאים הידרולוגיים מיוחדים אפשרויות לחק¬ 
לאות שלחין. המונח אינו כולל גושי הרים גבוהים בתחום 
המדבר, שבהם יורדים גשמים בהשפעה אורוגראפית, כגון 
ג׳בל סינג׳ד בצפון עראק וג׳נל אח׳דר בלוב, ואינו כולל 
את השטחים לאורך הנהרות הגדולים כגון הנילוס, הפרת. 
החידקל והאינדוס. אף שהם מכונים לעתים בשם "נאות 
מדבר נהריים". מאידך אין מכנים כל כתם של ירק או 
קבוצת עצים במדבר בכינוי נ״מ, אלא רק מקומות שבהם 
התפתח יישוב קבע. 

פקודות המים של נ״מ קשורים במפלס מי תהום המוליך 
מים מאזורים גשומים יותר, הנמצאים לפעמים במרחק של 
מאות קילומטרים מהנווה. ברוב נ״מ המים נובעים במעיינות, 
ותושבי הנווה מגבירים את אספקת המים ע״י קידוח בארות 



עצי חכירים בנוה־םיראן, בסרבז סיני 

( 5 ׳עבת העתונזת ר׳שסשלתית) 


לתוך השכבות העמוקות יותר של המפלס. ידועות במיוחד 
הן הבארות הארטסיות של איזור מדבר סחרה, שבהן מי 
תהום עולים מעומק רב בלחץ הידרוסטאטי. באיראן נפוצה 
צורת אספקת מים ע״י קאנאטים — תעלות תת־קרקעיות 
החפורות לתוך מניפות סחף, שתפקידן לתפוס מפלס של 
מי תהום בשולי ההרים לפני שהוא מגיע לעומק רב פדי. 
ולהעביר את מימיו לאיזור גידולי השלחין שבתחתית המדרון 
ואף לבארות או מאגרים קטנים. 

רוב נ״מ מצויים בתוך שקעים טקטוניים, שהם מאזורי 
הופעתם של פי תהום על פני השטח. קרבתם של פני השטח 
בשקעים לשכבה התת קרקעית נושאת המים מאפשרת הע¬ 
לאת מים בלא קידוח רב. נ״מ מסוג זה מצויים במדבר 
המערבי של מצרים (ע״ע), בפזאן שבלוב (ע״ע), בדרום 
אלג׳יריה, במערב חצי האי ערב, ביריחו ובאיזור הערבה. 
בפו-כן ממוקמים נ״מ בשטחים שלרגלי רבדות, כדוגמת נ״פ 
שבמרכז חצי אי ערב ובפזרחו ולאורך אפיקיהם של נחלים 
גדולים, שנוצרו בשלבים הפלוביאליים של הפליסטוקן. בנווה 
גדול. שיש בו כסה יישובים, הם נתונים במערכת הילרארכית: 
היישוב המרכזי, המוגן במבצר. משמש כמרכז עירוני, שבו 
מתנהל השוק המרכזי של הנווה, ובקרבתו נבנה בד״ב המסגד 
היחיד של איזור הנווה. שם הנווד. מציין את ד,סבנה כולו 
ולא את היישובים היחידים שבחובו, ושם היישוב המרכזי 
הוא בד״כ שמו של הנווה. 

כלכלת נ״ם מבוססת על חקלאות אינסנסיווית ביותר. 
המים מועברים במספר רב של תעלות לכל חלקה וחלקה, 
ועדפי המים מתפזרים במדבר ויוצרים מלחות. הגידול בעל 
היוקרה הרבה ביותר הוא עץ התומר, והוא תופס כל חלקה 
הראויה לגידולו. בצלו מגדלים עצי פרי אחרים: זיתים, 
גפנים. וגם מלונים דרקות. התבואה נזרעת בשולי הנווה 
במקומות שבהם אין אספקה סדירה של מים מובטחת במשך 
כל השנה. צורה זו של ניצול קרקע ומים יוצרת בעיות 
קשות של זכויות ניצול, מכיוון שהבעלות על הקרקע. על 




921 


גוה מדבר — נוזי 


922 


המים ועל העצים אינה תמיד בידי אדם אחד. יש נ״מ המש¬ 
משים כמקום שירות על דרכי ש;תת ומסחר. ובהם יש בד״כ 
שוק מסחרי קטן. מספר רב של נ״מ קטנים הפכו לערים בגוו.׳ 
מראנש (ע״ע).פאס, יריחו(ע״ע) דמשק (ע״ע) ובגדר(ע״ע). 

: 1968 ,/) ¥ 051 [ 1/10 / 0 ! 501 6 ( 1 ,(. 011 ) • ז ) 

. 1968 , 1 * 0 / 70 * 7 665 * 111 ק 1 ) 15 £ 00 £ 1 )!£// , 11 ז 113 גתג^ן ./ייי 

י. קר. 

צומח. נ״מ מהוות מערכת אקולוגית מיוחדת, המבו¬ 
דדת בתוך איזור מדברי ויבש. בתי גידול אלו מצויים בעיקר 
בשפכי ואדיות או מסביב למקורות מים אחרים ומאופיינים 
ע״י טמפרטורות גבוהות ומציאת מים ומינים בעומק לא רב 
במשך כל השנה. בדרן כלל איו קרקעות נ״מ מלוחות, מלבד 
בשוליהן ובמקומות בהם מצטברים מי תהום גבוהים. בהרבה 
נ׳־מ משטחים של חוואר והם מכוסים בקרקעות גרף מדבריות 
בעומק שונה. 

צמחי הבר בנ״מ באפריקה ומערב אסיה הם: דקל 
הדום, שסה מלבינה, מרואה עבת־עלים. 
פתילח־המדברהגדולה׳פיני צלף ועוד. במספר 
נ״מ מצויים עצי שקמה ו ש י ו ף רבים. מביו צמחי 
התרבות בולם במיוחד התמרהמצוי — עץ שהפך כיום 
לסימן היכר של ב״מ. במדבר טונורה שבצפון אמריקה, מאוכ¬ 
לסות נ״מ במינים שונים של צפצפה, ערבה, מילה, 
;נבוט ו ם מ ב ו ק ומינים שונים של קקטוסים. מקר המים 
שנמדבריות אוסטרליה מאופיינים ע״י קבוצות עצי ש י ט ה 
ואקלים טוס. 

בנה״מ שבא״י (בנגב. בסיני ולאורך בקעת הירדן) 
מצויים כ 60 מיני צמחים טרופיים. יש הרואים במינים אלו 
שרידי צמחיה טרופית ששלטה בארץ בסוף המיוקן, אשר 
"נסוגה" עם שינוי האקלים ותפוצתה הצטמצמה למספר קטן 
של גומחות אקולוגיות, בעלות תנאי גידול מתאימים. לפי 
אחרים, תפוצתם של סינים אלו היא מקרית והם הגיעו לנה״ט 
בעבר הקרוב. נה״מ בישראל היו השלוחות הצפוניות ביותר 
של הצומח הסרופי-מזרחי אפריקני. מספר המינים המצויים 
בנה״מ פוחת ככל שמצפינים בארץ, כנראה כתוצאה מטמ־ 
פראטורות חורף נמוכות. 

צומח נה״מ כונה בעבר בשם סודנו-דיקאני. אולם מאוחר 
יותר הגיעו למסקנה. כי יחידה זו איננה טבעית. רק שניים 
מתוך כל המינים שנחקרו בא״י. נפוצים הן באיזור הסודאן 
והן בדיקאן ויכולים להקרא סודאנו־דיקאניים. מרבית מיני 
הצמתים של נה״מ הם בעלי דגם תפוצה אריתריאו־ערבי. 
חלק ניכר מהם הם בעלי דגם תפוצה סודאני בלבד. יתרם 
בעלי תפוצה טרופית אך אינם שייכים לאיזור הסודאני. 

צומח נה״מ באת נמנה על שתי חברות צמחים עיקריות: 

1 . חברת שיזף מצוי — מורינגה רחמית. חברה 
זו מופיעה בסביבות עין־גדי על מפולות סלעי גיר קשה־ 
קנומני. 2 . חברת שיזף מצוי — זקום מצרי (ע״ע 
זוגניים). זו חברה המופיעה על קרקעות גרף שבשפכי ואד¬ 
יות (עין גדי. סאפי. נחל נימרין ועוד). היא תופסת בואדיות 
את שטחי מדרגות הואדי המורמות במקצת והפחות!מלוחות. 
(וע״ע כרך ף, ענד 193 — 194 — הצומח הטרופי ומפה שם, 
עמי 189 — 190 ). 

צמחי נה״מ דורשים כמות רבה של מים זמינים לגדולם. 
שרשיהם מתפתחים במהירות ומגיעים לעומק רב. עומק 
שרשי העצים והשיחים כאחד עולה על 3 מי, ולעיתים 


קרובות מגיע ל 8 — 10 מ׳. כולם ניזוקים בתנאי טמפרטורה 
נמוכים. רובם של הצמחים רגישים למליחות. אך יש ביניהם 
כאלו העומדים בפני רכוזי מלח גבוהים. 

י, וי. 

החי כולל על הרוב אורגניזמים אשר תלותם במים 
גבוהה יחסית, ובכך הם ניבדלים משוכני המדבריות החרבים 
המראים תלות נמוכה במקורות מים. או גם אי־תלות גמורה. 
מסיבה זו נפוצים בנה״מ, באורח מקוטע, גם בעלי חיים 
שבאיזורים לחים יותר תפוצתם רצופה. בנה״מ בא״י שכי¬ 
חים ואפיניים מבין החרקים: לבה״ט בסביבות ים־המלח: 
החגב — כושן ארסי ( 11115 ז 0 ז 11 ל 115 ז:> 111100 ! 01 ?) הניזון 
באורח בלעדי מצמחי משפחת האסקלפיים (ע״ע). ומוצאו 
פליאוטרופי. על צמחים אלה חיים גם זחלים של הפרפר 
הטרופי דנאית-סדום. על עצי הסלוודורה הפרסית חיים 
זחלים של שני מינים של פרפר הצלפית ( 00101:15 ) ובן 
מצויים עליהם וניזונים מצוף פרחיהם מינים רבים של 
דבורת-העץ (גקס 100 ־<מ. על עצי הצפצפה לעתים קרובות 
שכיחה הנמלה האורגת (> 1 פ 1 ק 1 ז 511 01115 גו 1 זץ 1 סי 1 ) שתפוצתה 
גם היא פליאוטרופית. מבין הדו־חיים יש להזכיר את הקר¬ 
פדה הטרופית ( 15 ־ 01-11131 ) 1 0£11 !ז) הנפוצה בדרום אפריקה 
עד ערב הסעודית. נמצאת גם בעבר הירדן. מבין הנחשים 
אופייניים: צפעון עין גדי; זעמן יפהפה ובחש עין־החתול 
האדמדם וע״ע נחשים. האפיינייסהם: הטריסטרמית הקשורה 
לנה״מ בעיקר בעונת הקינון! הבולבול (ע״ע), הזנבן המ¬ 
שוטט בלהקות משפחתיות אשר שומרות בקנאות על תחומן 
בפני פלישת להקות זנבנים שכנות. הקורא שאמנם חי גם 
במדבריות קיצוניים אך צפיפותו בנה״מ ניכרת מאוד. 
השרקרק הגמדי (;!!גזתס״ס 5 <ן 0 ־ס 1 ץ 1 ) שהוא נדיר אך יציב 
כמו כן לילית המדבר נדירה ויציבה המקננת על הרוב 
בשכנות למים זורמים. סביו היונקים שכיחים המכרסם קוצן 
זהוב הפעיל לאוד היום וניזון בחרקים. חלזונות וזרעים; 
וה;על ( 3 ת 13 < 11 !ת אסל! 3 תק 03 ). שהנו בעל תפוצה פליאר- 
קטית ותלותו במים גבוהה וראה תמי, כרך ר, עמי 231 . 
ותמי בעי יעלים. עמי 994 . 

ל. פישלזון, החי בסביבת ים המלח, תשב״ז; ־, 1 ז 0 ״וש 1 ג .א 
7110 , 1 ו 0 ב 1 זז 114 .״ 1 , 0 ; 1954 , 1450/1111 / 0 ! 1 ) 815 .תס^גו! 
.ז 0 י]־ו^ 1 ־ 1 -• 5 ־ 1:0006018 ) . 1.0 ; 1964 , 1 , 410 / 7111 . ( 0 1011 ** 1171 ) 1 \ 
.* 1967 . 1 ) 1 * ¥0 [ 1/10 / 0 !/) 811 15/1111£ ה 0 /) 1 * 1 ) ¥1x111101 

ור׳ גם ביבל׳ בערך מדבר. 

נחי ( 191121 ), עיר במיסופוטמיה, כ 15 ק״מ דרומית־מערבית 
לאךפח׳ה (היא כרבוך של ימינו). מזרחית לחידקל. 

במאות ה 16 , וה 15 לפסה״ב. שימשה מרכז מנהלי חשוב. 
כיום נקרא המקום יורגאן־טפה. 

החפירות העיקריות במקום נערכו בשנים 1925 — 1931 . 
נתגלו לוחית חמר הכתובים בכתב-היתדות ממחצית האלף 
השבי לפסה״נ. לוחות ני(מרביתם מסוף המאה ה 14 לפסה״ג) 
מעלים תחומי חיים שובים: מנהל, משפם ומסמכים פרטיים. 

החברה. מורכבת מיוצאי השבטים ההוריים (ע״ע חרי). 
ראתה בקרקע רכוש שאינו ניתן להעברה (השוו׳ הקושי 
בקניית מערת המכפלה, בראשית כיג) ולכו נודעה משמעות 
מיוחדת להעברת נכסי־דלא־ניידי. כך נמצאו במאה ה 14 
לפסה״נ בעלי נכסים שריכזו בידיהם קרקעות מכוח עקיפה 
מחוכמת של החוק. הקונה הפך ל״מאומץ" והמוכר ל״מאמצו*. 
ה״מאומץ" העניק ל״מאמצו" מתנה כספית בגובה המחיר של 
הקרקע וכתמורה היה ליורש החוקי והיחיד. 


923 


נו זי — נוזל, נוזלי 


924 


בלוחות נ׳ נמצאו הקבלות לספורי המקרא. כמו הסעיף 
הנזכר בחוזי־נישואין, שעל אשר, חמרת־ילדים לתת לבעלה 
שפחה שתמלא את מקומה (השווה שרה והגר). מצוין גם 
שאם תלד האשה החוקית בן לאחר האימוץ של בן השפחה 
יעלו זכויותיו על זכויות בן השפחה (השווה העדפת יצחק 
על ישמעאל), אולם בן השפחה לא יגורש (שלא כבמקרה 
של גירוש ישמעאל). 

11 ) 1 ( 7 01 .^־ ) 1/1 1 ) 111 ) 10111$ * €11 111111 ( 311 ,מ 10 )זס 0 . 1 ־ 1 . 0 
•(. 611 ) ^וחסו!'! .ס : 1940 .( 111 
. 1967 , 83 — 73 , 1 ( 1 ) 5111 1 ח) 70110111 [) 01 [!חס ץ 08 [ 0 ? 0 (/)' 41 

מ. 

נחל. נוזלי (אנג׳— 1 >! 11 ה 11 ), אחד משלושת מצבי הצבירה 
(ע״ע) של החומר, החל בטווח הטמפראטורות 
המפריד בין המוצק (ע״ע) לגז (ע״ע). צורתו של נ׳ אינה 
קבועה ומקבלת את צורת כלי הקיבול אילם נפחו קבוע. 
ניתן לאפיין נ' על-פי תכונותיו התרמודינאמיות. למשל 
בעזרת משוואת המצב המתארת את היחס שבין הלחץ, הנפח 
והטמפרטורה (ע״ע). המעבר ממצב מוצק לנ ׳ אינו רציף 
(ר׳ ציור 1 ), התכונות המאקרוסקופיות כגץ צפיפות, קיבול 


י 1 

'י״י 



זו־ור 1 : דיאנרסה ־של ם־שייאת המצב ׳- 5 ניז 5 פישוט, הנו; ארנון. 

ימי;: בנפח קבוע. ■שמאל : בטס 2 ראטורה קבועה 

חום. מקדם שבירה (ע־ע) ועוד. שונות בשני המצבים. ההב¬ 
דלים בולטים פחות בנקודה המשולשת, כאשר שני המצבים 
קיימים זה בצד זה. 

רוב הנ" חסרי בל קשיחות ופני הנ ׳ חפשיים, אולם מיני 
זכוכית (ע״ע), למשל, צפידים לחלוטין למרות שמבחינת 
המבנה — סידור האטומים — הם נ" לכל דבר. חומרים דחו¬ 
סים כאלה אין להם פנים חפשיים גם במצב חני וקשה להב¬ 
חין בהם במעבר למצב המוצק. 

אין הגדרה טובה לד. במוצק אידיאלי מסודרים האטומים 
במבנה הנדסי סדיר. אטומי הד, לעומת זאת, אינם מסודרים 
על פני תחום מאקרוסקופי. אולם באזור מיקרוסקופי יתכן 
מצב מסודר מקומית. עקומת ההתכה מציינת מעבר מסדר 
לאי־סדר המלווה שינויים בתכונות המאקרוסקופיות. בגאזים 
קיים מושג עקרוני והוא המהלך החפשי של הפרודות — 
המרחק הממוצע בין שני "מפגשים" עוקבים של פרודה מסו- 
ימת■ בצפיפויות גבוהות מהלך זה מתקצר ונוצרות הצטברו¬ 
יות של פרודות. בנוזל אין מהלך חפשי — הפרודות נוגעות 
זו בזו. ניסויים הוכיחו שהמרחק הממוצע בין שתי מולקולות 
גדל במידת־מה כשד,נ׳ מתקרב לטמפ׳ הקריטית. 

ניתן לסווג נ" כדלקמן: 

א. נ" בעלי פרודות כדוריות שביניהן פועלים כוחות ואן 
דר ואלס (ע״ע גז, עמי 543 , 545 ). מסוג זה הם הנוזלים 
הכמעם אידיאליים כגון ארגון וכסנון. 

ב. נ" בעלי פרודות לא־כדוריות (נ" בעלי מומנט 
קואדרופול חשמלי). מסוג זה הם החנקן והמימן. 

ג. נ" קוטביים. או נ" בעלי מומנט חשמלי (בעיקר 
מומנט דיפול). מסוג זה הוא המימן הברומי (ז 48 ן). 


התכונה העיקרית של נ׳ כזה היא קבוע דיאלקטרי (ע״ע 
השמל, עמ׳ 177 ) גדול (התלוי בטמפרטורה). הכוחות בד 
כזה דיפוליים וסווחם גדול. 

ד. נ" אסוציאטיביים, או בעלי קשר מימני. המים הם 
דוגמא לד כזה, בו קיימים קשרים כימיים רוויים (ע״ע 
כימיה, עמ׳ 741 ), הנוצרים ומתפרקים בלי הרף ע״י האנרגיה 
התרמית (ע״ע אנרגיה), כך שבאופן ממוצע ישנם צבירי 
פרודות קשורות. התכונות האופייניות לד כזה הן צמיגות 
(ע״ע) גבוהה ומתח פנים (ע״ע) גבוה. 

ה. מתכות נ", כגון כספית או נתרן. הכוחות העיקריים 
באן הם כוחות קולון (ע״ע חשמל, עם , 175 ). 

ו. נ״ קואנטיים, כגון הליום (ע״ע הליום, עמ׳ 483 ). 

לגבי נ" לא אחידים ע״ע תמסות; קולואידים. 

מבנה ה נ ״: רוב המידע על המבנה המיקרוסקופי הת¬ 

קבל מנסיונות בעקיפת קרני- x וניוטרונים (ע״ע עקיפה! 
קרני־%; ניוסרון) ומפיזור 
אור בזויות קטנות, הגורם 
החשוב ביותר המתקבל מ־ 
נסיונות אלה הוא פונקציית 
התפלגות המרחקים (ז) 8 ■ 
מחוך פונקציה כזאת של 
נוזל אידיאלי, למשל ארגון 
(ציוד 2 ). ניתן לראות שב¬ 
מרחקים קטנים ערך הפונקציה 0 . במרחק גדול יותר רואים 
שיא. מרחק השיא בקרא מרחק קליפת השיתוף (קואור¬ 
דינציה) הראשונה והוא המרחק הממוצע בין פרודה לש¬ 
כנתה הקרובה ביותר. מרחק זה נקבע בעיקר ע״י שווי 
המשקל בין כוחות המשיכה וכוחות הדחיה. 

ידיעת פונקציית התפלגות המרחקים ופוטנציאל האינטר¬ 
אקציה במדויק מאפשרת, עקרונית. את חישוב כל התכונות 
המאקרוסקופיות של הנוזל (כגון מקדם הנפח [ע״ע גמישות |, 
בושר המסה [ע״ע ממסים], אדהזיה [ע״ע! ובד), באופן 
מעשי הדבר אינו בר ביצוע מהסיבות הבאות: 

א. פונקציית ההתפלגות ידועה רק בקירוב, אולם ישנן 
פונקציות תרסודינאמיות, כגון הלחץ. הרגישות מאד להת¬ 
פלגות זאת. 

ב. פוטנציאל האינטראקציה (■!) $ אינו ידוע בדיוק רב 
אפילו לגבי שתי פרודות בודדות. 

ג. ייתכן קיום כוחות רב־פרודתיים. 

ד. מניחים בד״כ כי הקשר בין ( ז ) 8 ל( ז ) $ הוא מה¬ 

צורה 1 -־ז!>(ז)#(ז) 0 ־ ז ?. קשר זה הוא קירוב ראשון בלבד 

0 

וכדי לבצע חישובים משמעותיים חייבים, אפוא, לפנות 
למודלים. 

המודל הפשוט ביותר המתאר את המעבר מגאז לד הוא 
מודל ואן דר ואלם. מודל זה מניח שחפרודות הן כדורים 
צפידים וכוח משיכה ביניהן. גאזים ממשיים וג" קרובים 
בד״ב לעקומת ואן דר ואלס, אולם קיימות לפעמים סטיות 
גדולות. 

המודל הפשוט הבא הוא מודל ה״תאיס". כאן מניחים נפח 
מסוים אשר בתוכו נמצאת הפרודה. גבולות הנפח הזה אינם 
חדים ונקבעים ע״י החלק הדוהה של האינטראקציה בין 
פרודות שבנות. מבאן שאם 0 ) $ ידוע— ניתן לחשב נפח 
זה. פרודה יכולה לעבור מתא כזה למשנהו אם תגבר על 



*יור 2 : 6 *גק*יית חחפ?גויו ת* 
סרתמים עכור :וז? פ? 8 וט, כגל? 
ארנ 1 ז 



925 


נוזל, נוזלי — נוזלי הגון* כאדם 


926 


מהסוס פוטנציאלי ס. פרודות שהאנרגיה הממוצעת שלהן 
0 ומעלה יכולות, אם כן, לנוע בחופשיות והן הקובעות את 
התכונות ההידרודינאמיות של ד,נ׳, למשל הצמיגות. האנרגיה 
ט קשורה גם לתכונות מאקרוסקופיות כגון החום הכמוס 
(ע״ע חים, עם׳ 549 ). 

במודל נוסף רואים את הנ׳ כתערובת של פרודות בודדות, 
זוגות, שלישיות וכר, צבירים אלה נבנים ונהרסים ללא הרף. 
עקרונית ניתן לחשב את פוטנציאל האינטראקציה למודל זה 
ע״י פיתוח הלחץ כטור חזקות (ע״ע סורים, עם׳ 533 ) של 
הצפיפות. קשיים בחישוב מנעו עד כד, התקדמות רבה 
בכיוון זה. 

במודל אחר רואים את חנ ׳ כגביש חצי מסודר, במקום 
כגאז מסודר. כאן חלק מנקודות הסריג פנויות והפרודות 
קופצות ממקום למקום. הכוח הפועל על פרודה נובע מסיכום 
השפעות בל שאר הפרודות. המבוטא כ״פוטנציאל למעשה־ 
(אפקטיבי). מודל זה נקשר בקלות לתורת ואן דד ואלס 
ומסביר בהצלחה את התכונות של מספר נ". 

הבעיה המרכזית היא הכרת האינטראקציה האמיתית בין 
פרודות הנ/ גישה מנוגדת לזאת של השדה הפרודתי רואה 
את (ז) < 4 כסיכום סידרת האינטראקציות עם השכנות הקרו¬ 
בות ביותר, השניות בסדר המרחק וכן הלאה. גישה זאת 
פותחה ע״י דומב (לתזסס . 0 ) וחבריו באוניברסיטת לונדון. 
הסיכום מתבצע בעזרת מחשב אלקטרוני הנותן כתוצאה גם 
תכונות מאקרוסקופיות. 

הפוטנציאל האמיתי הוא צירוף של האינטראקציה עם 
השכנות הקרובות ביותר וסכום האינטראקציות ארוכות- 
הטווח עם כלל הפרודות בני. 

החכה: באופו נסיוני ניתן לבטא מעבר זה ממוצק לני 
עבור חופרים רבים בעזרת נוסחת סיימון ( 510100 ): 

־ ״וי 1 = 0 <ז+<ז 

כאשר ? הוא הלחץ רד הטמפראסורה. "? קשור לכוחות 

בין הפרודות. ס קרוב ל 5/4 עבור גזים אצילים (ע״ע) ו 3 

עד 4 עבור מתכות. ם ניתן להסבר כ.,רכות" הפרודות. 

פודל המסביר נוסחה זאת מניח פוטנציאל דוחה המשתנה 

כרדיוס בחזקת ת/ 1 . ניתן לראות ממודל זה כי — + 1 = 0 

11 

הנפח המיוחס במודל זה לכל פרודה סתבונחי לטמפראסודה 
בחזקת 3/0 , 

המעבר למצב מוצק מתרחש כאשר צפיפות הנ׳ שווה 
לזאת של כדורים צפידים באריזה צפופה. עבור גאזים אצי¬ 
לים מתקבל מכן הערך 15 — 12 = 0 ועבור מתכות 2 — 1 = 0 . 
ערך 0 נמוך במתכות מפני שהכוח הקולופבי ארוו־הטווח 
ממוסד מאד. 

״ 1 .מ ; 1916 , 331 /ן> 13 / 0 ע■ ■ 11031 ־ 7 ■ו'וא#מ , 1 ^ח 0 ז? .ן 
, 711334 * 5 ^( 1 ,(. 015 ) 11 ^ז 11 < 151 ב 5 .^יוי . 2 — נ{ 1$0 ז? 

,! 41413 * 1 ־*^ימ/ 5 / 0 ,(. 1 זז)  

8 ׳׳־= 77 

כאשר 0 הוא הלחץ ,. 7 הגובה, ק צפיפות הנוזל ו* תאוצת 
הכובד. בנ", בהם הצפיפות קבועה, משמעות החוק היא 
שעליית הלחץ עם העוסק מתכונתית למשקל עמוד נ׳ בין 
אותם עומקים. כך, למשל, במים עולה הלחץ באטמוספירה 
אחת על כל תוספת עומק בת 10 מטרים. בגאזים אין הצפי¬ 
פות קבועה, אך קיים קשר נוסף בין הצפיפות ללחץ (משוואת 
המצב, ע״ע גז, עם׳ 543 ). בטמפראטורה קבועה, למשל, 
ואם שינוי הגובה קטן, כך ש א קבוע. מקבלים 

{־ 8.1 /( 2 -,> 2 ) 8 }קצ 6 • "ק־־ק. 

מסקנות מחוק זה הן עקרון ארכימדס וחוק כלים שלובים. 
עקרון ארכימדס טוען שעל גוף הנמצא בתוך זורם פועל 
כוח עילוי השווה למשקל הזורם שנידחה ע״י הגוף. חוק 
כלים שלובים קובע שפני הנ ׳ החופשיים, נהם הלחץ בג' 
שווה ללחץ האורר, חייבים להיות באותו גובה 2 , גם אם 
לנ ׳ פנים בשני כלים שונים, בתנאי שהכלים שלובים (הני 
חופשי לנוע מאחד לשני). אי-דחיסות ד,נ׳ והעברת הלחץ 
לכל חלקי הנ׳ ללא תלות בכיוון מאפשרות קיום מערכות 
ומכונות הידרוליות (ע״ע). וע״ע אוירומכניקה. 

■ £10 ח 4 ,׳) ¥0110 .( 1 . 4 . - . 5 . 4 - מוסחגוס .ן . 7 \ 

.[ ; 1960 , 7114134 / 0 411€1 ב 1 /^}\ 0/1 

,ז 31£€ ז 1 נ ¥1 \ . 8 ; 1961 4 , 05 >ת 0:110 \\ 711413 ■<־ע>/מ־>מץ^£ , 11 ז 3 וזתש^\ 

. 111968 7111/3 0 ) 11011 ^ 4 > 4/03 ס! 

יא. ש. 

נוזלי הגיף באדם, תהליכי החיים יכולים להתקיים 
רק בסביבה נוזלית. בהתאם לכך 65% — 70 ממשקל 
גוף האדם הם מים. הסביבה הנוזלית מופרדת מהסביבה 
הגזית (ד,אווירית) על ידי העור. ובכך נוצר מה שכונה 
ע״י הפיסיולוג הצרפתי הנודע קלוד בדנר (ע״ע) "הסביבה 
הפנימית״ ( 101011001 0111100 ). 

חלוקת נד,״ג (סבלה 1 ) — כ 50% ממשקל הגוף 
הם מים המצויים בתוך התאים (נ׳ תוך־תאי - 10113 
1 > 101 } 1111131 :>€). 20% נוספים הם חנ ׳ ה חוץ־ תא י 
( 1 > 101 ) 0x113-00110131 ) המתחלק ל 5% פלסמה — נוזל 
הדם (ע״ע) — ו 15% נ' נין־תאי הסובב את התאים. 
ד,נ׳ החוץ־תאי מעביר חמצן מהריאות לתאים, דו-תחמוצת 
הפחמן מהתאים לריאות, סזון הנספג במעיים למקום בו 
הוא נדרש, וכן חסדים שונים, הורמונים, ויטמינים וכר 
מתא ומאבד לאבד. הוא גם מעביר את החום הנוצר ברק¬ 
מות לאיזוד התת־עורי, משם הוא מופג החוצה. הרכבו 
של הני החוץ־תאי (ו" להלן) מווסת על ידי הכליה (ע״ע), 
המפרישה את המיותר ושומרת על הדרוש — בתהליך 
ספיגה־חזרה סלקטיווית ( 1100 ק 501 < 031 ! 501001100 , ר׳ להלן, 
עמ ׳ 929 ) סר,נ׳ העובר דרכה. הכוח המניע את הנ ׳ החוץ־ 



927 


נוזלי המן! באדם 


928 


_-\ £ 53 /-' 

נייה£^ 3 זסמת?< ■ ד־ ?? 


ז * 

בין־וז*• £*ז 

י ■* 7 •,-־ 


— ׳־-_ 



ציור 1 ; "הסביבה הפניפיה" ~ 
החיים בגופנו הם בסביבה מיסית 
המוקפת ע 1 ר, שספריו־ בינה ובין 
הסביבה (קו מתור עבד, בתמונה). 
הכליה מנקד, אח הנחל ומווסתת את 
הרכבו, הריאה מכניסה תסצו וסו־ 
ציאה דו־תחמוצת הפתמז, המעיים 
סופגים מזוז, והלב הוא בבחינת 
משאבה חמפפקת את הכוח הדרוש 
לתנועת הנוזלים כנחי — מהרם 
לתאים וחזרה 


תאי הוא פעולת הלב. 
אין הפרדה סטאטית בין 
נר,"ג השונים אלא ישנו 
מצב דינמי בו יש שח¬ 
לוף מתמיד בין הנ׳ ה־ 
תול-תאי והחת תאי! הת¬ 
נועה נעשית בהשפעת 
הפרשים קלים בלחץ 
אוספוטי. הסביבה הפני¬ 
מית מומחשת בציור 1 . 

הרכב נה״ג. נה״ג 
מכילים את כל החמרים 
הדרושים לחיים: מלחים 
אי־אודגניים (אלקסרוליטים), חלבונים, גלוקוזה, חומצות 
שופניות, כולסטרול, הורמונים, אנזימים, ויטמינים ועוד! 
וכן תמרי פסולת בשתנן ותומצת שתן. חסרים אלה יוצרים 
את הלחץ האוסמוטי הדרוש לשמירת הכמות הנכונה של 
נה״ג והמסייע להעברתם ממקום למקום. לחץ הפלסמה 
כ 330 מיליאוסמול ( 10 ס 1 ת 5 ס 111 וגת) והוא נוצר בעיקר ע״י 
יונים של המומסים בנה״ג. החשובים שבהם הם הנתרן, 
הכלור, הסידן, הזרחן, האשלגן, ביקדבונם והפגנזיום. 
יוחמרים אלה תפקידים שונים נוסף על קיום הלחץ האום־ 
מוטי, כגון שמירת ה־ 9 ע של הדם, הבסחת פעולה תקינה 
של שרירים ועצבים ונו׳. הרכבם של נה״ג ספורט בציור 
2 . ד,נ׳ הבין־תאי דומה בהרכבו לפלסמה (ע״ע, דם עט׳ 
698 ), אך הוא מחוסר חלבונים כמעט. וע׳ התוך־תאי שונה 
בתכולת האלקטרוליסים. הקסיונים העיקריים הם אשלגן 
ומגנזיום, האביונים העיקריים זרחן וחלבונים. הלחץ האום- 
מוטי שלו גבות יותר פזה של הב׳ הבין־תאי. 

ויסות כמות המים בגוף — שמירת הרכבם 
האיכותי והכמותי הנכון של נה״ג נעשה באמצעות מנגנו¬ 
נים שונים, בעיקר בכליה ובריאה. כאשר הגוף מאבר 
מים — ע״י הפרשת שתן או זיעה — חלה עליה בלחץ 
האופמוטי. דבר זה נקלט ע״י אוסמורצפמורים (גופיפי חוש 
עצביים המצויים בעיקר בנלי הדם באזורים מסוימים של 
הראש), המעבירים הודעה ליתרת־המוח האחורית (-!מ! 


18 !ץ 11 ם 0 קץ 11 ־ 101 ־ £1 !}. 

בן מועברת הודעה 
כנראה באמצעות ה 
היפוחלמום, למרכז 
הצמא במוח• מרכז 
הצמא מקבל גם גי¬ 
רויים מפקופות אח¬ 
רים בגוף (כולל. כ¬ 
נראה, מדיריות הלוע 
והפה) ולבסוף מוע¬ 
ברת הודעה לתודעה 
המתפרשת כצורך ל¬ 
שתות. בינתיים מת¬ 
חילה יתרת המוח ה¬ 
אחורית להפריש הו¬ 
רמון סונע-הפרשת- 
השתן (הורמון אנטי 
דיורטי — 



;> 1 ! 0 מז! 10 ) ש £11 !) שאבר המטרה שלו הוא הכליה (ע׳יע, 
עם׳ 846 ). בנפרונים של הכליה עוברים ביום כ 180 
ליטר נוזל שסונן מהדם. מרביתו הגדולה של הנחל נספגת 
חזרה לדם, באמצעות מנגנונים שונים לאורך אבובית הנפ־ 
רון. עשרת האחוזים הנותרים, כלומר, כ 18 ליטר ביום. נספ¬ 
גים חורה לדם באבוביות המרוחקות וצנוריות איסוף השתן 
של הנפרון. דבר זה אפשרי רק בנוכחות הורמון אנסי־ 
דיורטי, המפעיל את המנגנונים לספיגת המים ומביא לידי 
ספיגה בחזרה של מים מתוך האבוביות של הכליה לתוך 
הדם. כתוצאה מכך נפרש שתן מרוכז וכמותו פוחתת. תהלי¬ 
כים הפוכים קורים כאשר הלחץ האיסמוטי של הפלסמה 
יורד כתוצאה משחיית כמדות מים גדולות. הפרשת ההור¬ 
מון האנסי-דיורסי נפסקת, ההורמון המצוי עדייו בדם נהרס 
תוך 20 — 30 דקות לערך, בעיקר בכבד. ומתחילה הפרשה 
מרובה של שתן מימי עד שהלחץ האוספוטי מתקרב לנורמה 
ושוב מפרישה יתרת המוח הורמון מונע הפרשת שתן, בב¬ 
מות הדרושה. 

נ״ במערכת העיכול — האדם מפריש ביממה 
קרוב ל 10 ליטר נוזל לתוך מערכת העיכול ( 1,500 פ״ל 
רוק, מיץ קיבה — כ 2,500 מ״ל, סרה כ 500 מ״ל, מיץ 
לבלב נ 1,000 ס״ל. מיץ מעיים נ 3.000 ס״ל [ע״ע פעי]). 
נ" אלה נספגים בדרך כלל חזרה, במעי הדק, זמן קצר 
יחסית אחדי הפרשתם. קיים כאן מחזור קבע שאינו מכביד. 
כרגיל, על משק־הנוזלים. במצבים פתלוגיים שונים. כגון 
שלשול והקאות (בעיקר בשלשולי תינוקות ובמחלות 
החלירע (ע״ע) עלול איבוד ד,נ" באמצעות מערכת העיכול 
להפוך לסכנה חמורה לבריאות ואפילו לקיום החיים, אם אין 
מחזירים לגוף לאלתר את הב" ואת הפלחים שהוא מפסיד, 

הפרשת זיעה — בלוטות זיעה (ע״ע עור) פזורות 
בעור בכל הגוף וצינורות המוצא שלהן מופנים החוצה. 
יכלתן ליצור את הפרשתן (זיעה) גדולה, ליחידת משקל, 
יותר מאשר בכל בלוטה אחרת בגוף. הגירוי להפרשת 
הזיעה מועבר באמצעות עצבים סימפתטיים. קיימים שני 
סוגי גירד עיקריים. האחד כתגובה על התרגשות, פחד 
ובו׳ — המביאים להפרשת זיעה בעיקר בהפות הידיים 
והרגליים ולפעמים גט במקומות אחרים בגוף וגורמים 
למה שמכונה "זיעה קרה" (ה״פוליגדף", הסוכר בשם 
העממי "מכונת אמת" מודד הופעת זיעה בידיים כתגובה 
על התרגשות). הסוג השני הוא "הזיעה התרמית". זיעה 
זו מופרשת כתגובה על עומס חום המופעל על הגוף, כלומר 
בתנאי אקלים (או מיקרואקלים) חם. ההפרשה מכוונת 
באמצעות סרכזי דסות החום ( 5 !£!!!££ 1311118 !!££! 11£31 ) 
המצדים בטוח ובחוט השדרה (ע״ע חם הגוף, עם׳ 552 ). 
כמויות הזיעה המיפרשות בכל עת תלויות כמעט בלעדית 
בעומס החום בו מצד הגוף: בתנאי עבודה גופנית בינונית 
באקלים חם מפריש גבר בגודל בינוני בליטר זיעה לשעה. 
בתנאי חום רב ועבודה קשה מגיעה הכמות ל 2 ליטר לשעה. 
הכפות המכסימלית שנמדדה היתד, 4 ליטר לשעה. 

אדם העובד עבודה גופנית בינונית באיזור שפלת החוף 
בישראל עשד להזיע ה 6 — 7 ליטרים ביום. פועל באיזור 
הערבה או בקעח-הירדן עשוי להזיע תוך ביצוע אותר, 
עבודה, 12 ליטר ביממה ואף יותר. 

הרכב הזיעה. חלק גדול של המנגנונים הפועלים על 
הכליה לוויסות הרכב ד,נ" בגוף פועלים גם על בלוטות 





929 


נוזלי וזנוף כאדם — נוטות 


930 


הזיעה (יוצא מהכלל בולט הוא ההורמון האנטי־דיורסי, 
שאינו משפיע על בלוטות הזיעה). הזיעה היא נוזל היפוטוני 
(שריכוזו נמוך מריכוז הפלסמה) המכיל את מרבית החמי 
רים המצויים בשתן, אמנם בריכוזים שונים. בלוטות הזיעה 
משמרות את האלקטרוליסים החיוניים לגוף בכמות הדרו¬ 
שה לגוף בשעת הפרשת זיעה. לדוגמה: אדם שאכל הרבה 
מלח בישול קודם שהחל מזיע, זיעתו תכיל כמות גדולה 
יחסית של מלח בישול. אדם שאכל מעט — כמות מלח 
הבישול שתימצא בזיעתו עשוייה להיות אפסית. אין, איפוא, 
צורך לתת תוספת מלה בישול לאנשים המזיעים הרבה. 
אופן פעולה זה קרוי "ספיגה־תזרה סלקטיווית". והוא 
מונע מצד אחד איבוד תמרים חיוניים לגוף באמצעות 
הזיעה ומצד שני הוא מביא לכך שההרכב הכמותי של 
הזיעה שונה מאדם לאדם ובאותו אדם משעה לשעה. באדם 
בלתי מאוקלם לחש היכולת לשמד את המלחים החיוניים 
לנוף אינה מלאה, זיעתו היא, בדרך כלל, מרוכזת יותר 
מאשר של אדם מאוקלם. 

מאזן נה״ג. במזג אוויר קר. קריר או ממחג, קל 
לשמור על מאזן ד,נ" בגוף. הנוף מפסיד מים באוויר 
הננשף, באידוי ישיר מהעור שלא באמצעות בלוטות הזיעה 
ובצואה, אולם כסות המים המעורבים בפעולות הללו היא 
קטנה ביותר (פחות מליטר ביממה) וחלק מכמות זו מת¬ 
מלא ע״י מים שנוצרים בגוף תוך תהליכי חילוף התמרים. 
כמות ד,נ״ המופרשת בשתן מתמלאת בנקל על ידי השחיר■, 
כמפורט לעיל. בתנאים פתולוגיים מסוימים מתערער מאזן 
ד,נ". במצבים מסוימים של אי־ספיקת לב. או מחלות בבד 
או כליות, או רעב ממושך. מצטברים מיס בגוף ונוצר 
מצב המכונה בצקת ( 3 ת!* 6 ). במחלות קיבה ומעיים חרי¬ 
פות עשוי איבוד ד.נ" להיות רב מאד ולסכן את חיי האדם 
(ר׳ לעיל). אולם לבבי האדם הבריא קיימת סכנה של איבוד 
נ- רב סדי בתנאי אקלים חם ובעיקר תוך כדי עבודה 
גופנית באקלים חם. במצבים אלה מופרשת כמות רבה של 
זיעה ואם אין ממלאים סייד את החסר נוצרת התייב¬ 
ש ו ח. מידת ההתייבשות נמדדת על פי האחוז ממשקל 
הגוף. ההתייבשות, אפילו היא קלת ערך יחסית (כ 2 ליטר, 
כלומר 3% ), מפחיתה אח כשרו הגופני והרוחני של האדם, 
וכאשר היא נעשית קשה יותר היא מביאה לחוסר יכולת 
מוחלטת לפעול ולבסוף למוות (טבלה 2 ). ראוי לציין שכבר 
התייבשות של אחתים מועטים, שאדם עשר להגיע אליה 
תוך שעתיים של הזעה ללא שתיה — מביאה לעצבנות, 
רגזנות. אי יכולת להתרכז וכד. התייבשות פוגעת גם במע¬ 
רכת פיזור החום ובכך מחסירה ביותר את מצבו של 
האדם המיובש. 

״התייבשות מרצון״ (□ 10 זבז 3 ץ 1 ( 3€ ,וזגז 011111 ע)— 
הנסיון מלמד שלא מספיק להעמיד מים לרשותו של האדם 
העובד באקלים חם. מסתבר שהצמא איבו חזק די צרכו 
ולעתים קורה שאדם המאבד נ" רבים בזיעה כמעט אינו 
סבלה 1 

המים בגוף אדם (אחוז ממשקל הגוף) 

פלסמה (דם) 5 

נתל בין־תא■ 15 

נתל חוץ־תאי(סה־כ) 20 

נוזל תוך־תאי 50 1 

_סורג_ 70 1 


טבלה 2 

תוצאות ההתייבשות 


מעל 11% 

10%—5% 

עד 5% 

הזיות 

סחרחורת 

צימאון 

לשוך נפוחה 

כאב־ראש 

עור סמוק 

חדשות 

קוצר בשימה 

עצבנות 

הפרעות בראיה 

פרזמזיוח בגפיים 

דופק מוחש 

עור מצומק 

ריבוו הדם 


אי־יצירת שחן 

היעדר דוק 

בחילה 

עליה תלולה של 

עליית ח 1 ם הגוף 


חום הגוף 

חוסר יכולת לנוע 



שותה, אלא כשהוא מגיע לדרגות התייבשות גבוהות יחסית. 
תופעה זו בולטת במיוחד כאשר המים אינם טעימים ונוברת 
ככל שהמים פחות זמינים ופחות טעימים. התייבשות גורמת 
קשיים מרובים, בולל מקרי מוות רבים, למצויים באיזורים 
חמים, ובייחוד לבלתי-מאוקלמים. הצליחו למנעה ע״י הסב¬ 
רה מתמדת על הצורך לשתות. אספקה שוטפת של מים 
קרירים וטעימים, התקנת מיזוג אוויר וכר. 

ע. והר, משק החום והסים בתנאי מבודה באקלים חם (מדע, 

צ), 1965 , בנ*ל, האדם ומזונו, 1971 , מ. זהר - ם. ניר, הנוף 

ותיפקודו, 1 1967 • 110 ( 1 ? ,( 73 , 01 , 1 ?, 010X1110111 -40010X11 > ״ 1 .( 

. 11 . 1.1 ;" 1958 , 1114111 ץ 0110001/11/0 ? / 0 ( 011x0102 ? >׳״■* 1 ( 108 

01 011x1x001 1)1x0x1101 ,(.>!>?) ,ו, 11 ■א . 06 - ||?״יא 513 

-!,,;.׳״,!:יל .א ; 1962 , 1/1111 0x11 ?101x01)10 2101010110x11 

- 110 ( 11 ? ,. 31 1 ? .' 1 .£ ; 1964 , 401111011 74191 * 01 , 00X0X1 

( 110102 ( 11 ? ,,;;;יו .א .א ; 1969 ,! 0100 ( 1 1/10 111 210x1 !י' ( 102 
.* 1970 , 1111111 ? ( 011 א 07111 ( 0 / 1110 8111 x 10 

מ. ז. 

נוטות. התורה העוסקת במציאת מקומו המדויק (הגדרה 
או א ת ר) של צופה על פני כדה״א ובקביעת הכיוון 
והמרחק ממקום זד, למקומות אחרים. 

עד למאה ה 20 היחד, קיימת רק נ׳ ימית, אך עם התפתחות 
התעופה התפתח ענף ר,נ׳ האווירית (ר׳ להלן), ומשנות ה 50 
של מאה זו גם ג' החלל (ר להלן). 

הנווטים הראשונים היו הפניקים (ועפ״י מקורות אחדים, 

גם נווטים ארץ־ישראליים), שנעזרו בשמש ובכוכבים למ¬ 
דידת הכיוון, והיו הראשונים שהעזו להתרחק מן החוף 
בשעות הלילה. חם היו, כפי הנראה. הראשונים שהקיפו 
את יבשת אפריקה. 

הוויקינגים פיתחו מכשיר גס — חריץ על ספסל הספינה 
— כדי לקבוע בעזרתו את כיוון כוכב הצפון. הם גם למדו 
את אורחות הציפורים כדי לקבוע את כיוון היבשת הקרובה 
ביותר. 

ארבעה גורמים עיקריים תרמו להפיכת ד,נ' למדע. הרא¬ 
שון הוא המצפן, 
שהוכנס לשימוש ב¬ 
תחילת המאה ה 14 . 
ביסודו מורכב המצפן 
הימי (ציור 1 ) ממחט 
מגנטית אליה מחו¬ 
ברת דסקית עשויה 
נייר אורז, שעליה מ¬ 
סומנים כיווני רוחות 
השמים (או מעלות). 
הדסקית צפה על פני 
נוזל פתאים כך ש¬ 



ציור 1 : םצ 8 ז יט* (טאננפי), טונח ב• 
תיד ארגז לסגיעח חבטות ומחובר אליו 
בסידור פוגע טילטולים 




נוטות 


932 


931 



היא חופשית להסתובב 
עם המחט ולהראות את 
כיוון הצפון המגנטי 
(ע״ע מגנטיות של כ־ 
דור-הארץ) בכל עת. 
המערכת מורכבת על 
סידור קרדני השומר 
על אופקיות המצפן גם 
בעת טלטולי תאניה. 
המצפן הימי המודרני 
פותח ע״י הלורד קלוין 
(ע״ע). 

ביום מחליף המצפן 
הג׳ירוסקופי (ע״ע 
ג׳ירוסקופ וציור 2 ) אח המצפן המגנטי, ובמטוסים ה ג׳ י- 
רוסין, שהוא שילוב של מצפן מגנטי וג׳ירוסקופ זעיר. 

הגורם השני הוא פיתוח אלמנח-הספנים (ע״ע אפמרידים 
וציור 3 ) החל מן המאה ה 15 , והגורם השלישי היה ה א צ - 
ט רול ב (ע״ע), שהוא מכשיר פרימיטיווי למדידת גובה 



ציור 3 . חלק ם! העמוד הימני באלמנה ימי. הנתונים מתאימים 
9-8-75 נביאי 1959 . הנתונים המופיעים בעמוד הם (משמאל לימין); 
התאריר, השעה לפי שעון גריני׳ז׳; זווית השעה של השמיט (מרחקה 
בםע 5 ות ודקות מערבה פקדהאגרר חעונר ב גריני ׳ך); נטיית השמש 
במעלות ודקות; זווית השעה ש 5 הנקודה הראשונה של אריאם 
(טלה, ק*), שהיא נקודת ייחום 5 ה 5 הוכבי־חשבת ונמצאת בחיתור 
המשווה עם חוג שיווית היום וה 5 י?ה. שטות בוכבי־השבת: המשלים 
ש? מצעדם הישר (*>) ל ־ 360 ; נטייתם; קווי־רוחב ; שעת זריחת 
החסה נכ 5 קו־רותב; שעת שקיעת החמה; זמני וריחות הירח בכ 5 
אחר מז התאריכים בקו-האורר ש 5 גריני■(׳ (וביניהם, בספרות קט¬ 
נות, התיקון שיש לחושיה עבוד כ 5 ־ 15 מערבית לגריניץ׳). זמני 
שקיעת הירח נמצאים בחלק העמוד שלא צולם. בעמוד השמאלי 
מופיעות זוויות השעה והנטיות של נרבה. מאריס, צדק, שבתאי 
והירח. לנכי המונחים האסטרונומיים ע״ע כוכבים, עם׳ 553-651 > 

גרם־שמיים מעל האופק ושהיד, נפוץ החל מן המאות ד, 2 
וה 3 לפטה״נ ועד המאה ד, 18 לםה״נ. ה ם נ ם ט נ ט (ר׳ ציור 
4 ), שהחליף את האצטרולב, הומצא בשנת 1731 . הסכטטנט 
הוא מכשיר המודד את הזווית כין שני עצמים, כגון כוכב 
והאופק, בדיוק רב מאד (עד כעשירית דקה של מעלה). 
המדידה נעשית באמצעות משקפת חצויה, בה רואים את 
שני העצמים גם יחד. זווית הגובה הנמדדת מתוקנת, באמ¬ 
צעות טבלאות, עפ״י קוטר הכוכב, גוכה הצופה מעל פני 
הים, עקמומיות כדור הארץ. שבירת קרן האור באטמוספירה 
והפרלכסד. הגיאוצנטרית. 

במטוסים נעזרים ב״סכסטנט-בועה", בו נקבע 
הכיוון האופקי על ידי בועת פלס. 

הגורם הנוסף שהביא אף הוא לדיוק רב במדע הג׳ הוא 
הכרונומטד, שהוא שעון מדויק מאוד• בעזרת הכרונו־ 


מטר קובעים את רגע המדידה וכן את רגע הזריחה. השקיעה 
או הצהריים. 

שיטות ניווט; מציאת ההגדרה נעשית על ידי 
מציאת מספר ק ו ו י ־ ה ג ד ר ד" הנפגשים, להלכה, בנקודה 
אחת, היא ההגדרה. למעשה עקב שגיאות מדידה ואי דיוק 
המכשירים. יוצרים מספר קווי הגדרה מצולע ונוהגים לקבוע 
את מרכזו כנקודת ההגדרה. להלן, קווי ההגדרה המתקבלים 
בסוגי הניווט השונים; א. ני ו ו ט חופי. 1 . קווים י ש ־ 
ר י ם מתקבלים על ידי מדידת כיוון לעצם בולט המסומן 
גם במפה, כגון מגדלור, פיסגח הר, סלע, מצוף ובד'. לדיוק 
המצפן (שאת מדידתו מתקנים בהתאם לסטייה הצפון 
המגנטי מן הצפון הגיאוגראפי באותו מקום) ולדיוק המדידה 
השפעה חשובה על הקביעה הנכונה של הקורס. אם שני 
עצמים בולטים נמצאים על אותו קו ראיה, הקו הישר המת¬ 
קבל אינו תלד במצפן, ובמקרה זה המדידה מדויקת יותר. 
שיטת ניווט נוספת היא מדידת העומקים כאשר כלי השיט 
מפליג לאורך קו ישר. שורת עומקים זאת מושווית עם 
שורת עומקים מתאימה על המפה. שיטת מדידת העומקים 
המבוססת על השלכת משקולת הקשורה לתבל ומדידת אורך 
החבל שהשתחרר עד שהגיעה המשקולת לקרקעית הים, 
מוחלסת כיום בשיטת מדידה הנעזרת במד העוסק ההדי 
(,!(,"ע,* ל>ג 1 :>£). מכשיר זה משדר פעימות קול לעבר קר¬ 
קעית הים ומודד את הזמן העובר עד שמוחזר ממנה הד. 
מידיעת מהירות הקול במים (התלויה בטמפראטורת מי- 
הים) מחשבים את עומקם, 

2 . מעגלים מתקבלים ע״י מדידת מרחק מעצם בולט, 
המהווה מרכז מעגל שמחוגו הוא המרחק הנמדד. מדידת 
מרחק מתבצעת בעזרת סטדימטר, שהוא משקפת בעלת שני 
קנים שמרחקם זה מזה ידוע. מכוונים את שניהם אל אותו 


\ 

\ 



ציור 4 . הבטטאנט ימי עם מהלו קרני האור בו. הקו המקווקו קצר 
מציין את הקרן הבאה מן האופק והפקווקו ארזד — את הקר: הבאה 
מן הכוכב, מוחזרת בשתי מראות ומצטרפת לקר! הראשונה בכניסה 
לטשקפת. רזוית ( 0 ) גטדדת בסקלה בעזרת בורג מיקרומטרי 

עצם ומודדים את הזווית שנוצרה ביניהם. מידיעת זודת זו 
והמרחק ביו הקנים נקבע המרחק (הנקרא ישירות על גבי 
המכשיר המכויל), כיום משתמשים למדידת מרחקים במכ¬ 
שיר המכ״ם (ע״ע), המשמש גם למדידת כיוון, בעיקר 
כאשר הראות לקויה. שיטה נופפת למדידת מרחק היא 
מדידת הזווית ביו פני הים לראש עצם, באשר גובהו של 







מפה א׳: חלק ממפת ניווט של מיצר לאסאנש בין דובר (מימין למעלה) לשר 12 ר (משמאל לפטה). במרכז המפח שושנת דוחות. הסו 
האלכסוני החוצה אותה מציין את כיוון הצפון המאגנטי. המספרים מציינים עומקים (בפארום). כן אפשר לראות את קווי העוסק. האי־ 
היות ליד מספרי העוסק מסמנות אח סבנה קרקעית הים. ליד הסנדלורים (וספינות האור) מצוין מירע לנכי צבעיזאור. תכיפות הניצנוצים 
ומרחק הראיה. אוניות טבועות, שירטונות והודעות בטיחות טיוזזרות מסומנות נם הן. האורד והרוחב הנאוגראפי ססומנים במסנרת 







935 


נוטות 


936 


האחרון ידוע. מדידה כזאת נעשית כסכססנט (ו׳ לעיל, 
ענד 931 ). 

במקרים רבים מודדים את הזווית בין שני עצמים. על 
גבי המפה מהווים העצמים קצוות מיתר והזווית היא היק¬ 
פית כשעל קודקדה נמצא המודד. גם זווית זאת נמדדת 
בסכססנס היות שהמצפן אינו מדויק גם למסרה זאת. אם 
מודדים שתי זוויות כאלה בין שלושה עצמים אפשר לשרסם 
שני מעגלים שנקודת חיתוכם היא ההגדרה; או, להשתמש 
במכשיר בעל שלוש זרועות ישרות ומד זווית. מכוונים את 
הזרועות בהבדלי הזוויות המתאימים, מניחים את המכשיר 
על המפה כך שכל זרוע נוגעת בעצם המתאים ועי׳־כ נמצא 
מרכז המכשיר בדיוק מעל ההגדרה. 

מדידת מרחק הנסיעה מן המקום בו עצם מסוים נמ¬ 
צא בדיוק בכיוון ניצב לחרסום ובין המקום בו נוצרת ביני¬ 
הם זווית של • 45 או • 135 , משמשת אף היא בנ ׳ . מרחק זה 
זהה למרחק כלי השיס מן העצם בזמן שהכיוון היה ניצב 
(משולש שווה־שוקיים וישר זווית). מדידת מרחק הנסיעה 
מתבצעת בעזרת סד מהירות ( 106 ), שהוא דמוי מדחף קסן 
המסתובב עקב הזרימה של המים ביחס לכלי השים במשך 
ההפלגה. מכשירים פדימיטיוויים הראו רק מרחק, אך מדי־ 
מהירות מודרניים, שהם בדרך כלל חשמליים, מציינים גם 
מהירות. 

3 . קווים עקומים מתקבלים על ידי קווי העומק 
המסומנים על הספה. מדידה בודדת של עוסק מאפשרת 
לבחור קו עומק כזה. יש להתחשב בשיגדי העומק עקב 
הגאות והשפל (ע״ע גאות ושפל — העומקים המסומנים 
במפה הם בזמן השפל) וכן — בזרמים הקבועים ובזרמי 
הגאות. קיימות לצורך זה מפות מיוחדות וכן נעשה שימוש 
בטבלאות. 

בכניסה לנמלים מסוימים ובמעברים צרים נהוגה שיטה 
חדישה, הבאה להפחית בצורך במדידות עוסקים. לאורך 
המעבר, על קרקע הים, מונח כבל חשמלי דרכו זורם זרם 
חילופין. זרם זה משרה שדה מגנטי אותו ניתן לקלוט בשני 
סלילים מיוחדים הנמצאים משני צידי כלי השים. הבדלי 
עוצמת האות הנקלט בסלילים מפעילים מחוג המורה לאיזה 
כיוון מן הכבל סטה כלי השיט (או לאיזה כיוון יש לתקן 
את הסטיה). 

בנ ׳ אודרית מקביל ניווט הראיה לניווט החופי. בגלל 
המהירות הגדולה מעדיפים בניווט ראיה את השיטות המ¬ 
הירות על השיטות המדויקות ומשתמשים, כמעט. רק במדי¬ 
דת כיוונים אל עצמים שהנוום האווירי זיהה על פני הקרקע. 

ב. חישוב ״עיוור״ (אנג׳ — #""!נ"!*" 1 >ב:> 3 ). 

אם כלי השיט הספיק לעבור מרחק ניכו בין המדידות יש 
להסיט את קו ההגדרה בכיוון ובמרחק הנסיעה ולשרטט קו 
חדש. מקביל לראשון. דבר זה אפשר לעשות גם אם עברו 
שעות רבות בין התצפיות. בשיטת הניווט ה״עיוור" אין מסי¬ 
סים רק קו אחד אלא את ההגדרה האחרונה עצמה. אם היו 
מספר שינויי "קורס" (־כיוון שיוט)—יש לעקוב אחריהם 
ולמצוא את נקודות הפניה. החישוב יכול להיעשות על ידי 
שרטוט על מפד, או על ידי חישוב מספרי. תוך שימוש בחוקי 
הטריגונומטריה. עם זאת, בחישוב "עיוור" אין מתחשבים 
בזרמים או ברוחות העלולים לסחוף את כלי השים ולהסיטו 
מנתיבו. גם אי דיוקים של המצפן ושל ההגאי תורמים 
לאי-דיוק השיטה. 


ג. ניווט אסטרונומי. ביסודו מבוסס הניווט 
האסטרונומי על מדידת המרחק הזוויתי שבין גרם השמים 
לבין האופק (בעזרת סכסטנם). חיסור ,.גובה״ זה ם • 90 
נותן את המרחק הזוויתי בין הזנית (הנקודה בשמים 
שנמצאת מעל ראש הצופה) ובין הכוכב. מרחק זה נקרא 
מרחק הזנית. הצ(פה נמצא על מעגל שמרכז( נמצא על 
הקו המחבר את מרכז כדור־הארץ עם הכוכב ומחוגו נקבע 
ע״י מרחק הזנית וחוקי ־טריגונומטריה הכדורית (ע״ע 
טריגונומטריה, עם , ל 97 ). מספר הכוכבים הבאים בחשבון 
למטרות ניווט אינו גדול: השמש, הירח, נוגה, מאדים, צדק, 
שבתאי, כוכב־הצפון (פולארים) וכוכבי השבת מדרגת זוהר 
1 (ע״ע כוכבים). מקומו המדויק של הכוכב ברגע המדידה 
ידוע, ונקבע באמצעות האלמנה הימי. מדידות גובה כוכבים 
נעשות בשעות הדמדומים בלבד, מאחד שיש לראות את 
הכוכב ואת האופק בעת ובעונה אחת. הכוכב הנבחר חייב 
להיות מרוחק קמעה מן האופק (כדי שתנאי מזג האוויר 
המשפיעים על שבירת קרני האור באטמוספירה יסיטו במי¬ 
דה מועטה את הכיוון הנצפה של הכוכב) ולא קרוב סדי 
לזנית. עי״כ מתקבל מחוג־מעגל־ד,הגדרה כה גחל שניתן 
להתייחס אל קטע המעגל שבסביבות המקום המשוער, כאל 
קו ישר. מקומו המדויק של קו זה נקבע בעזרת הטריגו־ 
נומטריה הכדורית. 

קיימות מדידות אחדות שלהן שימוש מיוחד: 1 . מדי¬ 
דת גובה כוכב הצפת. כוכב זה כה קרוב לקוטב הצפוני 
שגובהו מעל האופק נותן (לאחר תיקון קל) את הרוחב 
הגיאוגראפי. 2 . מדידת גובה השמש בצהריים — עוקבים 
אחר גובה השמש כשמתקרב זמן ההצהרה המשוער וברגע 
הנכון יהיה גובה השמש מירבי. גובה זה מלמד (תוך 
שימוש בטבלאות) אף הוא על הרוחב הגיאוגראפי. 3 . מדי¬ 
דת זמן זריחה, שקיעה או צהריים. מדידה זאת מספקת 
(תוך שימוש באלמנה ואם ידוע הרוחב הגיאוגראפי) את 
האורך הגיאוגראפי. מדידת כיוון של כוכב מדויקת 
פחות מאשר מדידת גובהו ומעדיפים לא להשתמש במ¬ 
דידת הכיוון למציאת הגדרה, אך אפשר להעריך מסדירה 
כזאת את שגיאת המצפן. 

ד. ניווט בעזרת מכשירים אלקטרו¬ 
ניים. המכשיר הפשוט ביותר הוא סוצא־כיוון- 
רדיו (? 10 !) שהוא מקלט בעל אנטנה בצורת טבעת 
אנכית הניתנת לסיבוב סביב קוטרה. השידור ניקלט בעוצ¬ 
מה מירבית כאשר ציר הטבעת פונה אל המשדר. בגלל 
כדוריות הארץ, נע הגל המשודר על מעגל גדול ולא על קו 
ישר ועל כן אין הכיוון הנמדד זהה לכיוון שיש לשרטט על 
המפה. וקיים, איפוא. הצורך לתקנו. התיקון מחושב לפי 
חוקי הטריגונוסטריה הכדורית בהתאם לרוחב הגיאוגראפי 
של המשדר והמקלט והמרחק כיניהם. מכשיר כזה יכול 
להיות מוצב על החוף וכן להיות מופעל לפי בקשת כלי 
השיט. אפשרות אחרת היא להציב את המכשיר בכלי השים 
ולכוונו אל משוא( ת אלחוט מוכרות. 

ישנן משואות המשדרות שידור מעגלי, בלתי מכוון, דש 
למדוד את הכיוון אליהן, וישנן משואות מכוונות, אשר כלי- 
השיט (או הטיס) יכול לקלוט אותן רק מכיוון מסדם, אך 
ללא צורך במכשיר מיוחד. האחרונות משמשות בעיקר למט¬ 
רות ביות (כניסה למפרץ, התקרבות לשדה תעופה). קיימות 
גם משואות מסתובבות, המשדרות, בצורות שונות, מידע 




937 


נוטות 


938 


לגבי ביוון השידור (למשל, המשואה משדרת אות בלתי- הפעלת לוויינים לצורכי ניווס עדייו איננה מעשית אך 
מכוון כאשר האלומה פונה צפונה. ולפי הזמן העובר מרגע נמצאת בשלב מחקר והתפתחות. שיטה חשובה שפותחה 

שנקלט אות זה ועד שנקלט אות האלומה המסתובבת, אפשר היא שיטת הניווט האינרציאלי. בשיטה זאת נעזרים במד 

לדעת את כיוון שידור האלומה). השימוש במשואות מס־ תאוצה, המודד בדיוק רב את תאוצת כלי השיט או כלי 

תובבות הולך ופוחת בים, אולם באוויר שימושו גדל והולד. הטיס. מדידה זאת נעשית בשני כיוונים ניצבים (בדרך 

משואות מיוחדות משמשות למדידת מרחק. הן משדרות כלל, צפון־דרוס ומזרח־מערב). שני רכיבי התאוצה סועב־ 

"הד" כאשר הן קולטות את השידור המבקש (בניגוד למכ״ם, רים אוטומאטית לתוך מחשב אלקטרוני מיוחד המבצע 

שם ההד מוחזר מן העצם באופן סביל בלבד). טווח הפעולה אינטגראציה ומספק אח רכיבי המהירות. אינטגראציה נד 

של משואת אלחוט תלד באורך־הגל ובעוצמת־השידור. ספת נותנת את המרחק שעבר כלי השיט או כלי הסיס. 

גם מכשיר המכים (ע״ע) הוא מכשיר ניווט אלקטרוני. שיסה זאת מגעת לדיוק רב ולדוגמה, נמצא כי אחרי טיסה 

שימושיו בניווט מרובים ומגוונים: אזהרה מפני התקרבות לרוחב האוקיאנוס האטלנטי, סטיית המטוס מן המתוכנן 

לסלעים, לחוף, לאניות אחרות ושאר עצמים מסוכנים; מב־ אינה עולה על מילין ספורים בלבד. 
שיר מדידה לניווט חופי, — בעיקר. למדידת טווח ולתנאי מרבית המטוסים לטיסות מעל הקטבים או מעבר 
ראות לקויים, או כאשר עדיין רחוקים מן החוף , "גישוש" לאוקיאנוסים וכל הצוללות המודרניות מצוידים כיום בציוד 

הדרך בתוך מעביים מסוכנים, ועוד. כיום מוסיפים למצופים לניווט אינרציאלי. 

רבים מחזיר מכ״ם. עשוי פינות־פינות, כדי שניתן יהיה ו. ניווט חלליות ולווןנים בחלל. השיטה 
להבחין בהם ממרחק גדול יותר. למטרות ניווט נהוג להש־ העיקרית הנוהגת היא מדידה. באמצעות הסכסטנט, של 

תמש במכ״ם עם משקף־שטח (. 1 .?.?, ע״ע מב״ם). אפשר הזוויות בין מספר גרמי שמים שנקבעו מראש, תוצאות 

אז להתאים את התמונה' המתקבלת למפה. שלטונות הנמל המדידה מוזנות למחשב והוא מגדיר את המקום בחלל המת¬ 

— גם בים וגם באוויו— משתמשים במכ״ם כדי לפקח על אים למדידות אלה. המדידות כוללות, בדרך כלל, את קוטרם 

התנועה בשטח הנתון לאחריותם (ע״ע נמל; תעופה). טווח הזוויתי הנראה של הירח ושל כדור־הארץ. עיקוב אחרי 

הפעולה של מכ״ם ניווט הוא עד 20 — 30 סיל־יסי. החלליות נעשה גם בעזרת מכ״ם ורדיו (והחל מסוף שנות 

מכשירים הנותנים קווי הגדרה היפרבוליים, מבו־ ה 60 — גם בעזרת לייזרים). 
ססים על מערכות של זוגות־משדרים המשדרים פעימות תיכנון ההפלגה. לבד מקביעת המקום יש לתכנן 
חד־זמניות. ה ל ו ר א ן (״ 13 ^ 1 ) מבוסם על מדידת הפרש גם את המסלול עפ״י נהלים מקובלים. לדוגמה: נעזרים 

זמן הקליטה של שתי הפעימות. כל הנקודות בהן הפרש זה בקרבת חוף ב ם פ ת ־ ה ח ו ף (ר׳ מפה א׳)! בזמן טיסה, יש 

זהה נמצאות על היפרבולה, וקיימות מפות מיוחדות עליהן להתחשב בנתיבים שכל מדינה מקצה לטיסות! בזמן חציית 
משורטטות תחנות השידור וההיפרבולות המתאימות. טווח אוקיאנוס, יש לקחת מפה בהשלכה גנומונית (ע״ע קרטו־ 

הלוראן ער כ 700 מיל-ימי ביום וב 1.500 — בלילה. בזמן גרפיה ור ׳ מפה ב׳), בה מעגלים גדולים נראים כקווים 

מלחמת העולם ח היו כל איזורי האוקיאנוס 
האטלנטי הצפוני והאוקיאנוס השקט הצ¬ 
פוני מכוסים על ידי שידורי הלוראן. 

הג׳י 0 ־ 0 ) הוא גירסה פשוטה, זולה 
ומהירת־הפעלה יותר מן הלוראן. טווח 
מכשיר זה הוא רק כ 100 — 150 מיל. 

הדקה ( 2 ־־־ם) מבוסס על מדידת הפ¬ 
רש המופע (פזה) בין הפעימות הנקלטות. 
טווח המכשיר הוא כ 300 סיל-ימי אך הוא 
מדויק סן הלוראן. גם לדקה יש מפות 
מתאימות. 

ה. נ י ו ו ס מ ו ד ר נ י. במחצית השניה 
של המאה ה 20 התעורר הצורך בשיטות 
ניווט חדשות. סיבה עיקרית לצורך זה היא 
הטיסות (והשיס — בעיקר של צוללות) 
באזורי הקטבים. מצפן מגנטי אינו מסוגל 
לפעול באזור הקוטב כי המחט המגנטית, 
ויחד עמה דסקית הנייר, מנסה להזדקף 
אנכית בהתאם לכיוון קווי־הכוח המגנטי 
בקטבים (ע״ע מגנטיות של כדור־הארץ). 
גם מצפן ג׳ירוסקופי מאבד מדיוקו בס¬ 
ביבת הקוטב כי צירו. המקביל לציר כדור־ 
הארץ, מזדקף, וההטל של 1 , הקובע ספה כ; צפון כדור־הארין בהשלכה גגומונית קוטבית. שלושה קווי טיסה (או שיטי) 

ישליט סלניטים את צורת קביעת הססלול. המסלול ביו מוסקווה לשאז־&ראנסיםהז, 

כיוון הצפון, נהיה קצר וקשה למדידה. לםש 5 . עיבר מסיו לקיטי חדפיני 




939 


נוטות — נוטריון, נוטריון צבדרי 


940 


ישרים. מסמנים על המפה את נקודת היציאה ואת המטרה, 
מחברים אותן בקו ישר ובוחרים עליו מספר נקודות ביניים. 
נקודות אלה מועתקות למפה בהשלכת מריפוד (ע״ע. וע״ע 
קרטוגרפיה). ההפלגה נעשית לאורך מיתרים בין נקודות 
הביניים ולא לאורך המעגל המדויק. ה״קורם" (כיוון ההפ¬ 
לגה) לאורך כל מיתר, נמדד על ספת מרקטור. 

מרחקים נמדדים על פני מפת מרקטור. בדרך כלל, בעז¬ 
רת מחוגה, כאשר קנה-הפידה משתנה ותלד ברוחב הגי- 
איגראפי. 

המידות השימושיות בג׳ הן: 1 מיל-יסי= 1.854 מטר. 
בקירוב; 1 פאדום--־ 182.88 ס״מ (פשפש למדידות עומק)! 
1 קשר־ן פיל־ימי\ שעה= 1.854 קס״ש, בקירוב^־ג/■ 
מסר/שניה. 

וע״ע אסטרונומיה! גאוגרפיה! טריגונומטריה; קרפד 
גרפיה. 

,ץש 1.61:1 . 3 .' 1 . 5 : ־ 1909 , 0.7/189.11071 ' 1 ? מימ/נס/ג , 1331 ־ 1 

01 ;" 1937 , 3018011071 א 70011001 ? מי; : 10 }/ 1 ? ¥71 \ 

1.114.$.0.), £0407 0774 £0<110 ?0*111071 ¥7x7778 ־ 1 ) 1 ינ 0 ( 1 §מג 1 ' 1 ' 

61 165 ) 1-6011 .*ד . 0 ; 1946 . 01/18311011 א 1 01-1710 \ ־/ס/ 5 * 1077 :< 5$ 

,: 1/0111010 900 ?! 4070 [ס 01 יחה €0 11114 01114111100 (.!< 1 )ש) . 31 

־/׳/ 7 >״? ** 41/10711 ,(. 6115 ) .מ .¥\ - 00 :^ £3 } . 1 \ ; 1963 

. 1969 , 7111 * $111 5 8011071 

יא. ש. 

נוטינגם ( 1 ז 1 ב 1 ( 8 ג 011:11 (י 1 ), עיר הבירה של מחוז נוטינגמשר. 

מרכז אנגליה. יושבת ע״נ טרנט, במדרונות הדרו־ 
מיים־מזרחיים של הרי הפנינים. ב 303,000 תוש׳ (אומדן 
1969 ). — נ' היא מרכז תעשייתי חשוב לטכסטיל, ובה מפ¬ 
עלי סריגה. אשפרה וצביעה. תעשיות אחרות עוסקות בייצור 
מכונות (אופניים), מזון. טבק, רפואות והלבשה. בקרבתה 
מצדים מכרות פהם גדולים. נ' משמשת גם מרכז שירותים 
לסביבתה. במרכז העיד כיכר השוק הישנה, המשמשת היום 
מרכז מסחרי. בני קתדראלה ( 1844 ) וכמה כנסיות מהמאות 
12 — 15 . אוניברסיטת נ' נוסדה ב 1948 , ובה לומדים 4,564 
תלמידים ( 1969 ). הנהר סרנט טוב לשיט עד העיר. 

היסטוריה. מקום יישוב הוקם בג , במאה ה 6 . במאה 
ה 9 כבשוה הדנים׳ והיתד, אהת מ 5 ערי ה״דינלר (השטח 
שחוק הדנים נהג בו). ב 918 כבשה אדוורד הזקן (ע״ע). 
כתב־זכדות ראשון של נ' ידוע מ 1155 . שלושה פהפארלא־ 
מנסים של אדוורד 111 התכנסו בנ ׳ . בג׳ הכריז צ׳ארלז 1 
מלחמה על מתנגדיו, ופתח בכך את מלחמת האזרחים. ב 1651 
הרם קרומול את טירת־נ'. 

בני הופעלו לראשונה מכונות הטוויה שהמציאו הרגריוז 
(ע״ע) וארקריט (ע״ע). היא היתה גם מרכז למהומות ש¬ 
חוללו הלודיטים (ע״ע), מתנגדי המכונות, בראשית הפאר, 
ה 19 . 

,' 1960 , 02 * 01 ? 100 1 /^ 011 * 7/1 .יא ,ץ 3 ז 0 .פ 

כבר בימי מלכותו של ד,נרי 11 (ע״ע), ישבו בג׳ יהודים, 
ובהם יוצאי איטליה, שנודעו כלומבארדים. בפרעות 1189 
נפגעה אף קהילת נ , . ב 1194 נמנתה נ׳ עם 7 הערים, שבהן 
הוקפו תיבות לשמירת שטרי חובות וחוזים עסקיים של 
יהודים, בפיקוח השלטונות. מן הגירוש ב 1290 ופד 1763 
לא ישבו שם יהודים. ב 1805 שוב התארגנה קהילה יהודית 
קטנה. ב 1880 ישבו בנ ׳ 50 משפחות, וביכ״נ נבנה ב 1890 . 
במלה״ע ה 11 היגרו לני מתיישבים רבים, וב 1969 מנתה 
הקהילה היהודית 1.500 איש. 

. 1951 ,.א [ 0 11/5 *( 1116 / 0 / 11:107$ [ 511071 4 ,ח 1 זןתטחיל .( 


נומקה׳ בתט -£! 011 א 0 1 מ 8 — ( 1440 ו— 1509 ), פסל 
וצייר גרמני. נ׳ היה בסוף המאה ה 15 האמן הנודע 
ביותר באיזור הבאלטי. הוא התרכז ביצירות אמנות כנסיי¬ 
תית — מזבחות, עוגבים. רליקוויירים ואילופינאציות. שרידי 
ציורו, ״מחול-המוות״ ( 1463 ), נשמרים בכנסיה ע״ש ניקולי 
הקדוש ברוואל. מזבח הקאתדראלה באורהוס (דנמארק), על 
המרות קדושיו המגולפות וציוריו, הותווה ב 1478/9 . יצירתו 
המקורית ביותר, ואחת הגדולות בתקופתו, הוא פסל גאורג 
הקדוש והדרקון בסטוקהולם ( 1498 ). גישתו של נ׳ היתה, 
בדרד כלל, בעלת זיקה למציאות! ואולם קבוצה פיסולית זו, 
על ספחיה ובליטותיה החדים הרבים, המסתירים כמעט את 
גופם של הסום ושל הדרקון, היא דמיונית לחלוטין, בלי 
שעצמתד, תיפגע ע״י כך. ד גילף גם 45 חיתוכי־עץ בשביל 
הביבליה של ליבק ( 1494 ). 

; 1944 ,.א . 8 ,. 111 ; 1939 , £7011 50171 11714 .זג . 8 , 3312 ? 

. 1962 , 101777 /^ 5 1001 7517 1178011 [ . $1 . 8 , $$6 ב 13 - 4 יז 

נוטקין׳ נטע (!ז], שקלוב — 1804 , פטרבורג), סוחר 
וספק צבאי. לחם להסבת מצבם ומעמדם של היהו¬ 
דים ברוסיה. חי במוגילב (ע״ע) ומאוחר יותר במוסקווה 
ובפטרבורג, שם נמנה עם מייסדי הקהילה היהודית. נ׳ ניצל 
את ההכרות שהיתה בינו לבין הנסיך קודאקים והגיש, באמ¬ 
צעותו, לשלטונות הרוסיים, תכנית ליסוד מושבות חקלאיות 
ליהודים ברוסיה הדרומית וליסוד מפעלי תעשיה ליד נמלי 
הים השחור (ע״ע השכלה, עם׳ 551 ). ב 1802 הוזמן ע״י 
דרדוין (ע״ע) להשתתף במועצה להטבת מצבם של היהד 
דים. בכל כתביו ותכניותיו הטיף להוצאתם ההדרגתית של 
היהודים מעסקי משקאות חריפים, ייסוד בתי ספר והכוונתם 
לעבודה יוצרת. 

11 ?!£(־ 111 לבא 1 — 111 זס־וזסא ( 1022-950 ). 

נ/ המכונה גם "הגרמני" {!!!:,!חס]!!־!), נזיר 
זאנקטגאלן, שנודע כמרכז חיי הרוח שלד,תקופה. כדי לקרב 
את הספרות הלאטינית לתלמידיו, חידש נ׳ ותרגם יצירות 
ספרותיות פרוסית לגרמנית עתיקה. בין היתר תרגם מיצי¬ 
רותיהם של קאטו, ורגיליוס, טרנטיום, גרגוריוס הגדול ועוד! 
מרבית התרגומים אבדו מלבד תרגום "הקאטגוריות" לא־ 
ריסטו, ספרו הידוע של בואתיוס, "על נחמת הפילוסופיה" 
וספר "תחלים". כשרונו הרב וסגנונו המיוחד בתרגום מוש¬ 
גים פילוסופיים קשים לשפה דלה ובלתי מפותחת עדיין 
עשאוהו לחלוץ הפרוזה הגרמנית. 

-. 141073 01 €071170 0 ז* 11 ס 0 ./ 5 /ס < 0$ [?! 4 7110 , 4 (־/ 3 ! 0 .}\ .[ 
0311071 . 51 1-071 111 . 7 \, ,ש 16 כ 01 ־ 1 ( 1 טצ . 1 ; 1926 , 471 0714 11170 
- 1953 ,: 8001/1114 1/011 07717710113107 .>! 4 ת 1 * 1/07101207 ע ! 31 

נוטךיון, נוטד־ון צבירי (מלאט׳ *!!;■!!הסח — רושם, 
כתבן), עובד ציבורי או בעל מקצוע חפשי (עפ״ר 
עורך־דין), המוסמך, בהתאם לחוק, לאמת, לאשר, להעיד 
ולערוך מסמכים בעלי משמעות משפסית, המיועדים לשמש 
כראיה בבתי-הפשפם או בפני רשויות אחרות. במדינה או 
מחוצה לה. במסגרת הסמכויות האמורות בולטות, בדרך כלל, 
פעולותיו הבאות של חני: 1 ) אימות חתימית על מסמכים! 
2 ) אישור נכונותם של העתקים ותרגומים; 3 ) עריכת חוזים 
הניתנים למימוש ישיר על ידי מוסדות ההוצאה לפועל! 
4 ) עריכת יפויי-כוח ומסמכים שונים שעריכתם על ידי נ־ 
דרושה על פי כל דין, לרבות דיני מדינה זרה; 5 ) העדה 
("פרוטסט") של שטרי חליפין ומסמכים סחירים שונים 



941 


נוטריון, נוטריון צכורי — נויברג, קרל 


942 


(ע״ע שטרות): 6 ) שליחת התראות. הב׳ מוסמך גם לתת 
תעודות חיים, לקבל ולאשר הצהרות בשבועה או הצהרות 
אחרות. במקצת המדינות יש בסמכותו אף לקבל פקדונות 
של כספים וניירות ערך. לביצוע תפקידיו משתמש ד,נ- 
בחתימתו ובהותמו, שדוגמותיהם שמורות אצל הרשויות 
המוסמכות לצורך אימות. החוק קובע. בדרך כלל, את דרכי 
המינוי של חני, את שיטת עבודתו, את שיעור התשלומים 
עבור שירותיו וכן את כללי האתיקה המקצועית והמשמעת 
החלים על הנ' עקב תפקידו. את מעמדו של הנ׳ מאפיין 
האמון הציבורי הניתן לפעולותיו, שכתוצאתו רואים ברוב 
המדינות, כולל ישראל, במסמכים הנוטריוניים הוכחה בפני 
עצמם לפני בל הערכאות והרשויות, בלי צורך לאמת 
את תכנם על ידי ראיה נוספת כל שהיא. 

למוסד של נ׳ מסורת עתיקת יומין שהגיעה עד לתקופת 
הרפובליקה הרומית ונתחדשה באירופה של יה״ב. במשפט 
האנגלי אין ר,נ' משמשים, למעשה, אלא בשטה יחסי ספנות 
ומסחר עם ארצות ורות. 

בישראל קיימת הבחנה בין נ' ציבורי לביו נ' למסמכים 
יוצאי חוץ. הד הציבורי, השואב את סמכויותיו מכוח החוק 
העותמאני משנת 1913 ׳ הוא פקיד ציבורי המתמנה על ידי 
שר המשפטים. בניגוד לד הציבורי אין הד למסמכים יוצאי 
חוץ עובד מדינה, אלא עודד־רין בעל מקצוע חפשי שניתן לו 
רשיון לשמש כד ע״י שר המשפטים, לאחר מילוי התנאים 
שנקבעו בחוק משנת 1950 . 

סמכויותיו של ד למסמכים יוצאי חוץ זהים לסמכויותיו 
של ד ציבורי. אלא שהמסמכים שהוא מאשר מיועדים 
אך ורק לשימוש מחוץ למדינה. 

יה. ה. 

נוטריקון (ססזסק&זסע ל ט' 1 ו 013111:11 1 !;, מ 5 ע 1 ז 1013 ז), 

צורת קיצור-כתיבה, שרווחה בעת העתיקה, ובמיוחד 
בין הנוטריונים בבתי הדין הרוסיים. עיקרה הוא שאות אחת 
נעשית סימן לתיבה שלמה ומכאן התפתחו "ראשי תיבות׳׳ 
(מע״ש. ד' י״א; שבת ק״ה, ע״א). ד היא המדד, ה 30 בין 
ל״ב מדות שהתורה נדרשת בהן(ע״ע). עפ״י דעת ר' אליעזר 
בן ר יוסי הגלילי. המלה נזכרת רק פעם אחת במשנה 
(שבח י״ב, ה׳); "כתב אות אחת ד רבי יהושע בן בתירה 
מחייב וחכמים פוסריף. למרות הדעה כי הד נרמז בתורה 
(שבת ק״ה, ע״א) השתמשו בו לרוב רק באגדה או כאס¬ 
מכתא בלבד לדברי הלכה, והיו חכמים שהתנגדו לשימוש 
מופרז בד אף באגדה (ספרי דברים [מהד׳ פינקלשטיין], 
עס' 8 ). פעמים שחני משמש ללימוד בדרך של קריאת 
התיבה בראשי תיבות (״אנכי״ "אנא נפשי כתבית 
יהבית" [שבת שם|), ופעמים שהד שובר את המלה לשני 
חלקים (״ראובן״ = ראו בן; ״אברך״ = אב [בחכמה] רך 
[בשנים]), ופעמים שהחברות מתחלפות: כרמל (ויקרא ב. 
יד) =דך מל (שם). לוח הזהב של הלני המלכה שנקבע 
בביהמ״ק ועליו פרשת סוטה נכתב, כנראה, בני (יומא ל״ז, 
ע״ב). חכמים הרבו להשתמש בד ובאנגרמה (ע״ע) בפתרון 
חלומות, והקבלות רבות נמצאות בכתבים הלניסטיים של 
התקופה. השימוש בד התפשט הרבה ביה״ב, והוא אחד 
מיסודות הקבלה וצירופיה. וע״ע גימטריה. 

פ. הילפרין, הד, הספנים והכבוים, חרע״ב; ש. ליברסן, 

יוונית ויוונות בא״י, 202 — 212 , תשכ״ג: ש. אשכנזי - ד. 

ירדו׳ אוצר ראשי־תיבוח, תשכ״ה. ש. אשכנזי, מפענח 

נעלמים, תשכ״ט. 


נדבאואר, אדולף — 1011 > 3 — ( 1831 , 

הונגריה — 1907 , לונדון), מזרחן וביבליוגראף 
עברי. קיבל חינוך מסרתי. ב 1850 לערך שירת בקונסוליה 
האוסטרית בירושלים, פרסם מאמרים על מצב הישוב הי¬ 
הודי בעיר, ובא לידי ריב עם עסקני הישוב הישן. ב 1857 
עבר לפאריס, השתלם בחכמת ישראל והחל בפעילות מד¬ 
עית. ב 1864 הוזמן למוזאון האסייתי בפטרבורג לבדוק 
תעודות וכ״י קראיים. ואת מסקנותיו פרסם ב 1866 בספרו 
(בגרמנית) "מן הספריה הפטרבורגית", בי פורסמו לרא¬ 
שונה ב״י קראיים וסקירה על ספרותם. ב 1868 הוציא 13 
1111 מ 1311 נ* ("הגאוגרפיה של התלמוד") 

וזכה בפרס האקדמיה הצרפתית. מאז 1865 גר באנגליה, 
נתמנה סגן־מנהל של ספריית בידלינה (ע״ע) שבאוכספורד 
ורכש ב״י תימניים וקראיים וקטעים מן הגניזה(ע״ע). במשך 
18 שנה הכין קאטאלוג לכה״י העבריים שם, המכיל למעלה 
מ 2,500 ערכים, ו 40 תצלומי תעודות ( 11-1 , 1886 — 1906 ; 
השני בעריכת קאולי), ונתפרסם כביבליוגראף עברי. בעק¬ 
בות פעולתו זו הקימה האוניברסיטה קתדרה מיוחדת לספרות 
רבנית וד נתמנה בה לפרופסור. ב 1877 פרסם (בצרפתית) 
ספר על ״רבני צרפת מראשית המאה ד, 14 ״ וב 1893 את 
"כתביהם של יהודי צרפת במאה ה 14 ", בכרכים בסדרה 
"תולדות הספרות הצרפתית" שהופיעה בעריכתו ובשמו של 
ארנסט רנן (ע״ע). רב ערד הוא ספרו.,סדר החכמים וקורות 
דברי הימים״ ( 1887-95 , 1967 ־ ). — אוסף ספרי כרונוגראפיה 
עבריים מיה״ב מכ״י. ב 1845 פרסם את "מגילת אחימעץ" 
(ע״ע אחימעץ) ו״דברי הימים" ליוסף סאמבארי, המכיל 
חומר חשוב לקורות יהודי מצרים. ד חיה הראשון שגילה 
חלקים מספר בן־סירא העברי. יש עוד לציין את ספרו 
(באנגלית) "פרושי חנה ישכיל עבדי", על פרק נ״ג שב¬ 
ישעיהו (תרל״ז). 

ב, כהן, כתבי נ׳ וסאפריו (ק״ם י׳), וורצ״ד ע. בדרשף, 

א. ד (בתוו: ש. פדרבוש [עודך], חכמת־ישראל באירופה), 

תשכ״ה. / 0 ? 1/1 / 0 4 .ץש 4111 נ .'<< .£ 

. 929 נ ,(צוז^ישת? . 8 01 ץז 0 מזש 1 ל ח 1 5 ^ 11 ) 11 ז 5 : 111 ) .א . 4 

ש. כ־נ. 

נדבת, קו־ל - - ( 1877 , הנובר - 

1956 , ניו יורק). ביוכימאי גרמני יהודי. למד 
בברלין ובברסלאן. נ/ שהיה בעל שטחי התעניינות רבים, 
קיבל תארי ד״ר במקצועות הכימיה, הרפואה, הביולוגיה, 
ההנדסה והמשפטים. ב 1919 התמנה פרופסור באוניברסיטת 
ברלין וב 1920 התמנה מנהל המכון לביוכימיה ע״ש הקיסר 
וילהלם בברלין! תפקיד זה מילא עד 1938 נאשר הודח 
ע״י הממשלה הנאצית, ועבר לאמסטרדם. ב 1940 עלה ארצה 
והיה פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, בה ניהל 
את המחלקה לביוכימיה של הסרטן. עזב ב 1942 ועבר 
לאה״ב ועד מותו חיה פרופסור אורח בביה״ס לרפואה של 
אוניברסיטת ניו יורק. 

נ׳ היה חבר וחבר כבוד באקדמיות רבות למדעים וזכה 
למספר רב מאד של פרסים ולאותות כבוד. 

חקר את חילוף החמרים של הסוכרים והיה בין אלה 
שתרמו רבות לבירור שלבי הביניים של הגליקוליזה (ע״ע) 
והתסיסה הכהלית. הוא גילה את האנזימים קרבוכסילזה 
וקרבוליגזה. תגלית הקרבוכסילזה, בה משתחרר 00 2 
מחומצה פירובית בלי כל השתתפות של חמצן האוויר, 
הצביע לראשונה על העובדה ששריפת חסרי המזון בתאים 



943 


נויברג, קדל — נוימן, יוהן בלתזר 


944 


אינה שריפה הפחמן, אלא שריפה הסיפן בעיקרו. בזמן 
סלה״ע 1 גילה כי הוספת ביסולפים למערכת תפיסה מטה 
את שווי המשקל של התהליך ליצירת כמות גדולה של 
גליצרין — תהליך ששימש להכנה תעשייתית של הגליצרין. 
כן חקר הפקת נפט מלאכותי ומצא דרך נוחה להפקת 
בוסילגליצרין — חומר־מוצא להכנת גומי מלאכותי. 

יסד וערך את כתב העת המדעי ההשוב: של 180 וחש 610011 
: 201:5011:1£ . 

גיויוס׳ 44 ׳ ׳-* — 0030051430:105 — (לע' 264 לפסה״נ, 
קאפואה — לע׳ 194 לפסה״נ, אוטיקה [אפריקה 
הצפונית]), מפשודריה הראשונים של רומא. בעודו צעיר 
הגיע לרומא. עסק בתרגום ובעיבוד טראגדיות יווניות והת¬ 
אים אותן לתנאי רומא. הוא נחשב גם ליוצר הטראגדיה 
הלאומית הרומית המכונה ־)ו־ממן £311013 (ע״ע לטינית, 
ספרות. עמ ׳ 637 — 638 ). לסוג הזה שייכת הטראגדיה - 800:0 
1115 (או 05 ק £0 , "זאב"), שבה תיאר המשורר את נפתוליו 
האגדתיים של מייסד רומא, וכמו־כן הטראגדיה ההיסטורית 
1:111101 ) 0135 (שם המקום). על ניצחון הרומאים על הגאלים 
בשנת 222 . הוא עיבד מחזות גם מהקומדיה היוונית החדשה, 
והעלה על הבימה את הקומדיה הרומית בעלת מוטיבים מקו¬ 
מיים, המכונה 0838 ) £361113 . היה מתקיף בעח, מהבימה, 
אישים בעלי השפעה, ובמיוחד את משפחת מטלי (ע״ע מט- 
לוס. קיקיליוס) ובשל כד נכלא בבית הסוהר'וגלה לאפריקה 
לאחר מכן. נ' יצר גם את האפופיאה הלאומית -פס? 8011001 
"ז!!:!!" ("על המלחמה הפונית" [הראשונה: נ' בעצמו הש¬ 
תתף בה]). שנכתבה במשקל הרומי הקדום — המכונה סא- 
סורניור (ע״ע משקל קלאסי). אפום זה מקפל בתוכו מאו¬ 
רעות השובים מהיווסדה של רומא עד לתקופתו. נראה שי¬ 
צירה זו היא אחד ממקורותיה של המסורת על יסוד רומא 
בידי צאצאי אינאס (ע״ע אנאס) וממנה שאב ורגיליוס 
(ע״ע) את הסיפור על פגישת הטרויאנים בדידו (ע״ע). 

מיצירותיו נשתמרו קטעים בלבד. המובאים בחיבורי 
אחרים, 

. 19 , 3111:01  

נ •ע. 

נדמים, נומות. ע״ע מוסילןה. פס׳ 542-541 . 

?דמ[, אלפרד — 1400:0300 1 > 1£:0 ^ — ( 1895 , לאוטנ־ 
בורג [גרמניה] — 1952 , לוגאנל [שוויץ]), סופר 
גרמני יהודי. נ׳ השתקע בפיזולה. איטליה. עוד קודם עליית 
הנאצים לשלטון, ב 1933 ! ב 1941 עבר לאד,"ב וב 1949 שב 
לפיזולה. הסיפור 105518 : ־ 1 : £011:0 ("המורה טאוסיג"), 
1921 , עדייו כתוב בסגנון אכספרסיוניסטי. אך כבר ברומאן 
ההיסטורי £01 סס 1 ' :־ט (״השטר), 1926 , על לואי ^ x מלך 
צרפת ואחד מעוזריו, מצא ב׳ את סגנונו המיוחד לו עצמו 
(ספר זה זיכהו בפרס קליסט). מן הרומאנים ההיסטוריים 
שלו — טרילוגיה על נאפוליון חז ( 1934 — 1941 ). - 11 ־ 311 :? 
111111 ־ 5 (״נעל אשה״), 1929 . הוא סיפור חייה של לולה 
מונטזו 14 ;>£? ::ם (״הגיבור״), 1930 . עוסק ברצח ראטנאו: 
113 ־ 50 :ש:?! 3:00 ״ £5 (״הם היו שישה״), 1943 — בהת¬ 
קוממות הסטודנטים במינכן נגד המשטר הנאצי. — הדיאלו¬ 


גים והמתח הדדאפתי ברומאנים ההיסטוריים של נ׳ אפשרו 
לו המחזת כמה מהם, כגון: 3010 ? :־ג! (״ד,פטריוט״), 1925 
(המחזה 1926 ) — על רצח הצאר פאול 1 , נ' היטיב לתאר 
את התככים הפוליטיים הדקים, אך עיקר עניינו היה לעקוב 
אחר המניעים הפסיכולוגיים של גיבוריו. 
. 1952 ,( 252 ,£חט 1 ו 26 16116 < 016 ) .}/ ־׳א? ,חמ 13 \ . 01 ־ 

נ 1 י מ[, 10 [ (ינ 1 ש) 10 [ — -משא מסע ($סמ 03 מז 101 

חת 3 רת — ( 1903 — 1957 ), מדען רב אנפין ומח* 

שובי המתםאטיקנים בסאה ה 20 , יהודי. נולד בבודפשט, 
הונגריה. מילדותו גילה כשרונות בולטים, סיים בעת ובעונה 
אחת ליסודי כימיה בציריך ולימודי מתסאטיקה בבודפשט. 
ב 1927 נתמנה למרצה (:״־. 007 31 ׳״:?) באוניברסיטת 
ברלין, וב 1929 באוניברסיטת המבורג. ב 1930 הגיע לאה״ב 
כפרופסור אורח במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, 
ניוג׳רזי. ב 1933 צורף לסגל האוניברסיטה והורה או פעל בה 
עד מותו. היה חבר האקדמיות למדעים באמריקה ובארצות 
אחרות וזכה בפרסים שונים, בהם פרס אנריקו פרמי( 1956 ). 
בשנים 53 — 1951 היה נשיא החברה המתמאטית האמריקנית. 
פ 1955 ועד מותו היה חבר הוועדה הלאומית לאנרגיה אטד 
מית. במלה״ע 11 השתתף במאמץ המלחמתי בתרומתו לפי¬ 
תוח המחשב המהיר ושימושיו, בהם ייצור פצצת המימן 
וחזד מזג האודר. 

עבודתו המדעית הענפה כוללת מחקרים בתורת הקבוצות 
הסודות הפתמאטיקד, ופיתוח השימוש בשיטות אכסיומא- 
טיות לתורת הקוואנטים: בעבודותיו הניח את היסוד לתורת 
המשחקים (ע״ע); מחקריו בתורת האופרטורים ובגאד 
מטריה רציפד, תרפו רבות להתפתחות הסתפאטיקה המו¬ 
דרנית. פרסם עבודות בחורה הארגודית ובתורת המידה 
ותרם לפיתוח ענפי המחקר העוסקים בפעולות המחשב 
(ע״ע חשוב, מכונות) ובניחוח!. כתביו יצאו לאור במרוכז 
ב 6 כרכים בשנת 1961 באה״ב. 

,^ 1X1 כ ׳<ז 10 סס 5 1 ב 16 :זגתז 1£ })ג 1 < ח 103 ז 6 חז^ 016 0£ חו)ש 1 !ט 8 
. 1958 ,.יעי/.׳*./ £נ> ץזסרח 10 ^ 1 16 ) 1 0 ' 1 ' 

!דמ[, '([?[ בל(*[[!*״ - 140010300 : 831111353 £0113011 

— ( 1687 , אגר [בוהמיה] — 1753 , דרצבורג). 

אדריכל גרמני. נ׳ פעל בעיקר בפראנקוניה בשירותם של 
נסיכי בית־שנבורן. תחילה במהנדס־צבא ויוצק תותחים, ול¬ 
אחר מכן כארדיכל. ב 1719 התחיל לתכנן את ארמון המושב 
המפורסם של ההגמון־הנסיך בווירצבורג. בביצוע עבודתו 



י, ב. גויס;: ארטון הסדפב יפל הה:םודהנסיד נוויוצפווג 







945 


;ויגון, יווון בלתזר — גורס, ג׳ון 


946 


נועץ בארדינל האוסטרי הילדבדנט (ע״ע) ובצרפתים דרסן 
בופראן ודובר דה קיט. עיקר המבנה היה מוכן ב 1744 , אך 
הבניה כולה הושלמה רק אחר מותו של נ׳.—מרהיב ב;פיו 
הוא בית המדרגות המרכזי של הארמון. במיוחד עשיר מבנהו 
ומפוארות תקרותיו של ״האולם הקיסרי״(תוכנן 1735 ), וקי¬ 
מוריו בעלי העיצוב הבארוקי הדינאמי(וכן תקרת בית המד־ 
רנות) עוטרו בפרסקות של טיפולו (ע״ע). ..כנסיית החצר" 
( 1732 — 1741 ), על הדקוראציה המעודנת והעשירה שלה נו¬ 
סח הרוקוקו, היא פנינה ארכיטקטונית. המבנה הבארוקי ה¬ 
מורכב והדינאמי והשימוש בקשתות תלת־ממדיות מבשרים 
את יצירתו הבוגרת של נ׳ בכנסיית "פירצנהייליגך (ר׳ 
להלן), — בית המדרגות שבארמון ברוכזאל (תוכנן 1731 ; 
נהרס במלה״* 11 ). המקורי בתבניתו המעוגלת: ובית 
המדרגות שבסירת בדיל ( 1743 — 1748 ; ו״ תס': כרך יא. עם׳ 
587 ) אף הם נמנים עם יצירותיו המפורסמות, 

נ׳ היה גם ארדיכל כנסיות פורה. יצירת הסופה שלו היא 
כנסיית עולי-הרגל "פירצנהייליגן" ("ארבעה-עשר הקדו¬ 
שים") ליד באפברג( 1743 — 1772 : ר׳ תמ ׳ : ט׳. עמ ׳ 561/2 ). 
בכנסיה גדולה זו יצר נ׳ פנים מורכב ביותר, המפליא בקשר 
האורגאני שבין איבריו — קשר שהוא רב־ערכי תמיד: לי¬ 
ניארי, משטחי, נפחי וחללי בעת ובעונה אתת. הצירוף המ¬ 
יוחד במינו של מערכת צורות גאומטריות הקשורה למש¬ 
מעת צורנית חמורה מחד, ושל תנועה דינאמית המצטרפת 
למחול הדקוראציה בסגנון הרוקוקו מאידך, יוצר הרגשה של 
סדר וחרות. של חומרה וחדווה, המשלימות זו את זו. 

נ׳ היה מגדולי יוצריה של תקופת זוהר ארכיטקטונית 
בגרמניה, ואולי הגדול שבהם. 

- 4 * ־;<£ ,. 111 : 1953 ,)״־'זז .״ ״״ 1 ־ 1 . 17 . 8 ,ז*(ו< 0 * .ט 
. 8 ג 01 ׳\ . 9 ! . 1 ^ ; 1960 .)״׳ל 7 . . 8 1 ז 0141€ ({{/ 16 (€ 

.* 1963 ,;/'׳£׳ 8 .מ 

א. רו. 

נדרת, אוטו — 11 זמ! 01 א 10 ! 0 — ( 1882 , וינה - 

1954 , אוכספורד), פילוסוף אוסטרי, ממוצא יהודי. 

מייסד תנועת הפיסיקאליזם ו״המדע המאוחד". נ׳ התחנך 
באוניברסיטאות של וינה וברלין. שם קיבל ב 1906 תואר 
דוקטור. הוא הרצה באוניברסיטה של היידלברג והיגר 
ב 1934 להולאנד וב 1941 לאנגליה, שם נמנה עם סגל המר¬ 
צים באוכספורד. 

נ׳ היה אישיות רב־צדדית ועסק בין היתר בתכנון 
כלכלי-חברתי, בחינוך חזותי, בשיטות מדעיות ובשפת תמו¬ 
נות בין־לאומית ( 0 <}ץ 1 ס 15 ), הבאה להדגים יחסים כמותיים 
על־ידי צורה אחת. בגדלים אחדים. עוד ב 1916 החל לעסוק 
בסיווג היפותזות מדעיות לצורך מחקר השוואתי של תאור- 
יות מדעיות. בהשפעתו של שליק ופילוסופים אחרים מווינה 
נעשה לאחד הפעילים ב״חוג הווינאי". עם הופעת ספרו 
5021010816 0 ו 11-1501 ק 1 מ£ (״סוציולוגיה אמפירית״), 1931 , 
הונח היסוד לתנועה הפיסיקאלית, שלפיה דרש נ׳ להוציא 
מן השימוש את המונחים המופשטים ולהשתמש בשפה 
פיסיקאלית אמפיריציסטית, או ב״משפטי פרוטוקול". המש¬ 
פטים האלה הם בסיס לכל משפטי המדע והם מתארים את 
העובדות הפשוטות ביותר הניתנות להכרה, ב״סשפטי הפרד 
טוקול" ראה נ׳ שיטה בדוקה לשחרר את ההכרה פן הסיב־ 
ןקטיוויזם, שכן מבחן האימות שלהם תלוי בקוהרנטידת 
ובהתלכדותם בפערכת־המשפטים, או במערכת-התאוריות, 
הכללית. נ׳ היה פעיל גם בניסיון להביא לידי איחוד המדע, 


ויזם ב 1935 את הקונגרס לאיחוד המדע. הוא נפנה עם 
מתכנניה ומחבריה של 01 0613 ק 10 ץ 0 ם£ 1131 ס 1 ז 3 ז 1 ז 110 ז 1 
50101100 171111104 ("האנציקלופדיה הבידלאופית של המדע 
המאוחד״). מבין טפריו החשובים: 1011100 ? 31 ״ס 1 ז 3 מ 01 זמ 1 
( 0 קץ 1 ס 15 ) 1,311811380 (״שפת תמונות בין־לאומית״), 1936 : 
: 8010000 500131 110 ! 0£ ! 0111171:100 ? ("אשיותיהם של 
מדעי ההברה״), 1944 . 

ש. ד" ב. 

נוכס, ג ׳ ץ — צ 010 ! 101111 — ( 1514 — 1572 ). מתקן דת, 
מנהיג הרפורמציה הסקוטית וכותב תולדותיה. למד 
תאולוגיד, אך לא ברור אם קיבל סמיכה לכהונה. התעמקותו 
בכתביהם של היארונימום ואוגוסטינוס (ע׳ ערכיהם) גרמה 
לו לפקפק בתודות שהורתה הכנסיה הרומיח-קאתולית והוא 
נמנע מלקבל את התואר פ״א משום השבועה נגד המינות 
שנדרשה מפנו. פעל זמן־מה כנוטריון בעיר מולדתו הדינג- 
טון, ואח״כ כמורה-מחנך בביתם של אצילים המקורבים לפו¬ 
ליטיקה הפרוטסטאנטית. בהשפעת חוג זה התקרב מאד 
לרעיונות הרפורמאציה. ב 1547 היה לפטיף־דרשן בסיינט 
אנדרוז, מעוזם של הפרוטסטאנטים שציפו לסיוע האנגלים, 
אולם באותה שנד, נשבה בידי סלחי אניות מלחמה צרפתיות, 
שנחלצו לעזרת המושל הסקוטי. לאחר שנתיים בצרפת עבר 
לאנגליה ונתמנה לכהן־הדת הפרטי של המלך אדוורד ¥1 . 
בימי שלטונו של אדוורד נכפו רפורמות ברוח קאלוויניסטית 
על הכנסייה האנגלית ואין ספק שידו של נ׳ היתד, בדבר. 
עם עלייתה של מרי טיודור ,הקאתולית" לכיסא המלוכה 
באנגליה ( 1553 ) ברח לאירופה, נפגש עם קלוי! (ע״ע) 
בז׳נווה ושימש תקופה קצרה ככומר של עדת הפליטים 
האנגלים בפרנקפורט. ב 1555 חזר לסקוטלנד, נתקבל בברכה 
ע״י הפרוטסטאנטים. ואף זכה להצלחה ניכרת בהטפותיו 
ובכתביו, שבהם הטיף להתנגד לרצונם של השליטים הקא- 
תולים לדכא את האפונה הפרוטסטאנטית של נתיניהם. בגלל 
רדיפת הפרוטסטאנטים בארצו חזר לז׳נווה ( 1556 ) ; שם 
פרסם קונטרסים על מצב הכנסיה בסקוטלנד. ובהם 
.! 00 ז! 005 }\ סל] 88110:1 . ]סקתז 011 '!' 110 ] ; 0 1.1:1 ? $1 ז 1 ? 1116 * 
010011 * ) 8111101110 = 11 ("התקיעה הראשונה בחצוצרה ננד 
שלטונן האיום של נשים״), 1558 . שם טען• ששלטון נשים 
נוגד את החוק הטבע• והחוק האלוהי גם יחד. הקונטרס היה 
מכוון נגד מריה מלורן (אמה של מרי סטיוארט, מלכת סקוט¬ 
לנד) אך הצליח להשניא אותו על אליזאבת, מלכת אנגליה, 
והיא סירבה לתת לו דריסת רגל בארצה. 

נ׳ חזר לסקוטלנד ב 1559 והיד. שם למנהיג הרפורמאציה. 

הוא חיבר את ..הצהרת האמונה הסקוטית" ( 1011 ז 001313 ס 
? 311 ? 800111511 0£ ) המנוסחת ברוח קאלוויניסטית מתונה; 
בעצתו ביטל הפארלמנט את סמכותו של האפיפיור, ונאסרה 
המיסה המסרתיח, ועל קיומה הוטל עונש מוות, נ׳ הסדיר 
את בעיית התפילה והפולחן בכנסיה; התקין. שאת הכמרים 
יבחר העם. ולאחר מבחנים חמורים יתפנו רק הטובים 
לממונים על מחוזות. שיטה זו סייעה אה״כ להנהגת הכנסיה 
הפרסביטריאנית בסקוטלנד. עם שובה של מרי ססיוארט 
(ע״ע) הקאתולית לסקוטלנד ( 1561 ), יצא נ׳ בהתנגדות 
גלויה נגד המלכה וחצרה ואף התקיף אותה בדרשותיו. אחרי 
התפטרותה, התקרב נ׳ לעוצר הפלך, ונודעה לו השפעה 
פוליטית ניכרת עליו, רק בשל קנאותו, עקשנותו ואומץ- 
דוחו של נ', זכתה הרפורמאציה לניצחון של קבע בסקוטלנד. 




947 


נופם, ג׳ון — נומוגרפיה 


948 


את תולדותיה תיאר בספרו חסגזגמזזס}^ £ן 1 ז 0£ ץזסזצ!!־! 
1 ) 5001130 111 ("תולדות הרפורמאציה בסקוטלנד"), שיצא 
רק אחרי מותו. 

(וע״ע סקוטלנד, היסטוריה). 

- 4118 ־ 1 110 ־ 1 ז ז 660 ז£;> 13 \ . 0 ; 1951 .ן ,שנ 4 [־.) 3 ^ 1 .ס .! 

/ס '(? 111110 1 { 0 ? 01111 4 < 1 ! 1£ !פ 1 ת 814 . 5 . 1 ־ 1 .ן ; 1958 1£ ז 1 ז 10 

; 1961 ,..) 1 ./ / 0 11111 )׳! 110 ־ 1 , 0 ) £9 )^ . 5 .[ ; 1960 , 3001111111 
. 1968 ,.:י! ./ ,•<ש 11 > 1 * 1 

צ. ו. 

נולדה, אמיל — ־ 1 > 01 א 11 מ £1 — ( 1867 , נולדה — 1956 . 

זביל [ 11 ״נ 1 ־־ 5 ]), צייר גרמני; שם משפחתו האמתי 
היה הנסן (״ 93056 ), נ׳ התחיל לצייר ב 1896 . ב 1906 
התוודע לאדורד מונק (ע״ע), ססבשריו העיקריים של 
האכספרסיוניזם. ב 1906 וב 1907 הציג עם הקבוצה האוואג־ 
גארדית .,הגשר״ (־־ 1 ־ 11 ־ 8 ־ 1 כ 1 ), וב 1912 — עם קבוצת 
״הפרש הכחול״ (!־) 1 ־ 8 ־ 8130 ״ס); ב 1910 נמנה עם 
מייסדי ה״נויה סצס״ור (״ 5510 ־ 3 ־ 8 ־"־א) בברלין. נ 1941 
אסרו עליו הנאצים לצייר. — עד 1904 היה ציורו של נ' 
אימפרסיוניסטי. למן שנה זו התרחב מגע מכחולו, וצבעיו 
התעצמו בסדרת נופי איזור מולדתו — ובהם מראות־ים — 
ובציורי דמויות פאנטאסטיות. ב 1909 , שהיא תקופת השיא 
של האכספרסיוניזם הגרמני, צייר קומפוזיציות גדולות על 
נושאים דתיים. הותמם של פסלים ומסכות אפריקניים טבוע 
ביצירתו מתקופה זו, הן בצורות הפראיות והן במשטחי- 
הצבע רבי־העצמה. בציוריו המאוחרים יותר — הכוללים 
נופים, דמויות, קומפוזיציות על נושאים דתיים ומיתולו־ 
גיים — גדש נ׳ את האכספרסיוניזם הראשוני שלו ע״י 
טיפול בצבע ובקו בדרך שככל שהיא נועזת יותר, כן דומה 
שהנה מרוסנת יותר וכפופה למשמעת הצורה — צורה. שכו¬ 
חות מיסטיים, נוצריים ועכו״מיים שולטים בה תכופות. — 
נ׳ יצר גם הרבה חיתוכי-עץ, תחריטים והדפסי־אבן, ואף הם 
מזינה של הלהט והריסון שציינו את ציורי־השמן שלו. 

ר׳ ציור: יא, עמ ׳ 591 . 

0,6144,11 ? ! 711 :.א .£ .. 3 >< : 1959 ,.ז* .£ .עג 

. 1969 ,.א . 8 , 0,630 . 14 : 1965 

נולה, האב ז׳ן אנטואן — 1 ־ 1011 < ־ח 01 ׳ח 4 .'[ 31 ־ 1 

— ( 1700 ׳ פמפרת [־־״בז?'־(;-־!! ,צ־־קמס?] — 

1770 . פאריס), פיסיקאי צרפתי. נ׳ יועד על-ידי הוריו לכמר 
רה, אולם לאחר שסיים את לימודיו בתאולוגיה, בפאריס, 
עבר ללימוד המדעים המדויקים, ובמיוחד פיסיקה. ראומיר 
(ע״ע) העמיד לרשותו את מעבדותיו ועד מהרה זכה להש־ 
גים מרשימים בפיסיקה הניסויית והוא נחשב, אחר פ. פולין 
( 0110 ? .ק), לאבי הפיסיקה הניסויית של צרפת. עם השגיו 
נמנים גילוי הפעפוע של נוזלים: תיאור התפשטות הקול ב¬ 
נחלים: המצאת האלקטרוסקוס הראשון ( 1747 ) וכן אלק־ 
טרוסקופ עלי־מתכת ( 1750 , ע״ע חשמל, עט׳ 175 ור׳ תמונה 
שם). גילוי התופעות האוסמוטיות ותיאורן (ע״ע אוסמוזה, 
לחץ אוספוטי) אף הם נזקפים על שמו. ם 1739 היה חבר 
האקדמיה למדעים של צרפת. 

מכתביו: ־ 1 בז״־ 1 ״ 1 ז־קצ־ ־ 311 ) 51 ־<:!־ 60 5 ״ 0 ־־ 8 ("שיעו¬ 
רים בפיסיקה נסיונית"). 1743 ; 5 ־־״־ 1 ז־קצ־ 5 ־ 0 זז.\ז' 1 
(״אמנות הניסויים״), 1770 . 

011 110 ) 10117110111 ) 01 110 })!* ^ 11 ? 10 01 41110 ' 1 ,!! 101131 .ן 

. 1959 , 010 * 1 * *///' 40 


נומברג׳ הירע דוד ( 1876 , אמשינוב [ע״י ורשה! — 
1927 , אוטווצק [שם!), סופר יידי. בן למשפחה 
חסידית אמידה, הניד ישיבה ומשכיל אוטודידקט. ב 1897 
בא לוורשה, הצסרף לחוגו של י. ל. פרץ (ע״ע) ונעשה 
מחסידיו המסירים ומפרשניו הסובים ביותר. קובץ סיפוריו 
הראשון (״סיפורים״) נהתב בעברית ויצא לאור ב 1905 
ולאחריו ״כתבים״ ב 1911 . אולם עד מהרה עבר ליידית, 
והיה פעיל במחנה היידישיסטים. בוועידה ללשון היידית 
(ע״ע, עמ׳ 804 ), שנתקיימה בצ׳רנוביץ ב 1908 , נתקבלה 
ההצעה שנוסחה על ידו וע״י פרץ, שיידית היא אחת 
הלשונות הלאומיות של היהודים. זמן ממושך חי בשוויץ. 
ב 1922 — 1926 ביקר באמריקה הצפונית והדרומית, א״י 
ובריה״ס. ולספרי מסעותיו היתה תפוצה רבה. בכל יצירותיו 
הספרותיות. במיוחד בסיפורו הפסיכואנליטי .,פליגעלמאף. 
בא לידי ביסוי הקרע בנשמתו של הצעיר היהודי, בתקופת 
המפנה מהמסורת והדת להשכלה וחילוניות. נתפרסמו ביותר 
מאמריו בעתונות היומית, ובעיקר ביומון, "הער מאמענט", 
בוורשה, במשך 10 שנים. כמה משיריו היו לשירי עם: 
,די פארלאזטע כלה" ("הכלה הנסושה"). "ויגליד" ("שיר 
ערש״) על הטרגדיה של משפחות מהפכנים, שהוגלו: ועוד. 
סיפוריו ביידית יצאו לאור מספר פעמים, בוורשה וברלין, 
בשם "געזאסעלטע ווערק" ("יצירות מקובצות"). נ׳ היה 
ממייסדי "מפלגת העם היהודית" (ע״ע דובנוב) בפולניה, 
וזמן קצר ציר בסיים הפולני מטעמה. שבים רבות שימש 
נשיא ה״אגודה לסופרים ועתונאים יידיים" בוורשה. שהיה 
מראשי מייסדיה. 

י. סיכמו, כני דור׳ 209 - 220 , תשי־ב: פ. לחובר, שירה 
ומחשבה. 235-233 . תשי״ג: בעל מחשבות, גסווידמעט ד. ד. 
נאסגערגן ״געקלינענע שריפטן'. 1910 : י. י. סרונק, צווישו 
ווילן און אנסעלטיקיים — ד. ד. ני. 1930 : ש. מענדעלסאן, 

ה. ד. ב׳ צום 20 ־ 0 טן יארציים (בתוך: שלמה מענדעלסאן, 

זיין לענן אין שאפן). 1949 : י. באסאשאנסקי, ה. ד. נ׳. 1952 . 

ם. רו. 

נומוגךפיה (מיוד ?ס״ס־ — חוק• ״ 1 ־( 11 ״ 70 — להעתיק), 
י תורת ההעתקה או ההצגה הגראפית (ע״ע נרפית, 

הצגה) של פונקציה סתומה, 0 ־־(״*>,... , 2 *,!*)ז. השרסוט 
נקרא נומוגרם (נ״ם) או אבקוס, והוא מורכב מקווים 
משונתים הנקראים אסכלות. המתאימים במספרם ובצו¬ 
רתם לפונקציה. האסכלה (ר׳ ציור 1 ) משובתת החל מנקודת 
ראשית ס ולפי יחידה נתונה■ המרחקים בין השנתות מת¬ 
אימים לערכי פונקציה נתונה,( 0 ) 7 , ואילו השנתות עצמן 
מציינות את הערכים המתאימים של 3 . כאשר (צ) 7 היא 
פונקציה של פונקציה, לדוגמא (ג) 8 108 או (ב) א ״ 51 • 
נקראת האסכלה פונקציונאלית. בעזרת חיתיד האס" 
כלות ע״י קו ישר ניתן למצוא את ערבו של אחד המשתנים, 
,ג, בהינתן ערכים מסוימים ליתר 1 — ״ המשתנים של 
הפונקציה, הסתומה 0 = ס,..."*) , ). לנ״ם שימוש רב 
בבעיות חישוב רבות מטיפוס אחיה שאינן דורשות דיוק 
גבוה. 

נ״ם פשוט לפונקציה מהטיפוס 0 ־־ (ד) 3 ז+מ) 2 )+(*) 1 ז 
הוא הנ״ם לשלוש אסכלות מקבילות (ר׳ ציור 2 ). שתי 
אסכלות מקבילות מציגות אח שתי הפונקציות (ב)! , ! 

1 __ 

| -?■■ ■.....*ז .ר 0 

פ * * 

ציור 1 . אשכ^ה קודח 




949 


נומוגרפיה — נומידיד! 


950 



ו((/) 2 *) שיחידותיהן ,. 1 ו 2 ״ 1 , ונקודות הראשית שלהן 
0 1 , 0 2 , נקבצות באופן שרירותי. האסכלה קבור פונקציה 
שלישית, (ק) 13 , מקבילה לאסבלות המשורטטות ומרחקיה 


מהן מקיימים 


1 -; היחידה עליה נקבעת על־ידי 

- —י - 1 - בהינתן ערבים מסויימיס, *ג, •(/ של שתי 

2 ^ 1 + 1 ^ 1 

האסכלות, חותך הישר המחבר אותן אל האסכלה האמצעית 
בערד המתאים */■ המקיים (* 7 ) 13 = ן*^) 2 ן + (*ג!);■}. 
צירוף נים באלה מאפשר תאור של פונקציות בעלות ם 


משתנים. 

הנ׳ היתה ידועה בצורה פשוטה בבר בימי קדם, והחת־ 
ענינות בה גברה בעקבות עבודותיו של דקרט (צ״ע). 
התפתחותה המדעית החלה ב 1842 . כאשר טבע ל. ללן 
( 0 חח 1313 . 1 ) את האנאמוןפוזיס להפיכת פונקציה 
מהצורה ( 1 ) 0 = (...,ץ , 0 ,צ) ז לפונקציה מהצורה 
0 = ־•• ־ 4 ( 7 ) 3 * 1 + (?/) 2 ז + ( 3 ) ! 1 ■ 


ז. מאסו ( 4355311 * .!) הוכיח שההפרדה אפשרית, אם 
ניתן לכתוב את ( 1 ) כדטרמיננט (ע״ע). ב 1891 קיבץ מ. 
ראוקני (*! 0038 '!> . 14 ) את שיטוח השרטוט השונות, 
וב 1899 יצא ספרו 111£ ש 3 ז 8100108 ? 1 ! ? 11311 ' ("מאמר על 
הנ׳י), הכולל, פרט לפירוט השיטוח עצמן, גם שימושים רבים. 

נ״ם של שיקופים נעים. ו.מרגוליס(- 131 \ 
8011115 , 1931 ) ערך טראנספורמאציה כללית של משתני 
הפונקציה הנתונה ופירק את התוצאה לכמה מרכיבים: 
יסוד, המשורטט כנ״ם על גבי בליון השרטוט, ושיקו¬ 
ם י ם, שהם נ״ם המשורטטים, בל אהד לעצמו, על נייד שקוף. 
הנחת השיקופים על היסוד, הזזתם וסיבובם גורמים לנ״ם 
להיפגש" ונקודות הפגישה מציינות את ערבי המשתנים 
המתאימים. 

ססראו־נ״ם. נ. ד. הסבדוק (אל 0 ס:( 51 ב 13 ־ 1 , 1962 ) 
שרטט נ״ם בהם כל אסכלה מורכבת משתי אסכלות. אדומה 
וכחולה. אלה מונחות על שני זוגות ישרים, החרוטים על 
חומר שקוף. כאשר בכל זוג אחד הישרים אדום והשני בחול. 
דרך שתי עדשות, כחולה וארומה, נראה כל זוג אסכלות 
מתאימות בעקום מרחבי אחד, וכל זוג ישרים נראה כישר 
המשופע כלפי מישור הנ׳ים. כאשר נראים הישרים המרח¬ 
ביים כנחתבים, מציינים ערכי השנתות. שדרכן עוברים 
הישרים, את הערכים המתאימים של המשתנים. לפי אותו 
עקרון פיתחה ל. בלנפיליולי ( 80011811011 . 8 , 1963 ) מערכת 
שבעזרתה ניתן לחבר (לחסר) ולכפול (לחלק) " מספרים 
ביתר קלות. בעזרת קודם נוספים, המשורטטים על פני הנ״ם, 
ניתן למצוא חזקות ושרשים. כשהאסכלות הן פונקציונאליות 


(ר׳ לעיל), יכולים הנ״ם לתאר פונקציות נעלות משתנים 
נפרדים או בלתי־נפרדים. 

; 1948 ,.זי? ,$ו 1 ש׳\ 6 ״ 1 . 8 ;* 1921 ,. 11 $ ' 

. 1950 (ס !){!ח! ,( 1 א>) צו 1 * 21 ^ 1 / .' 1 .י 1 

ל. ב. 

נומוליטים ( 0110101011105 ), סוג הריריות (ע״ע ור׳ תמר 
שם) מאוננות, מהגדולים שבחד־תאיים (קטרו 
מגיע ל 35 מ״ם). מייצרי סלעי גיר (ע״ע, עמ ׳ 723 ). ד,נ' 
היו שונני מי־ים חמים רדודים באיזורים הטרופיים, בתחילת 
עידן השלישון: תפוצתם מאמריקה המרכזית עד לאסיה 
התיכונה. צורתם היתה שטוחה וספיראלית. סימן סיסטמטי 
אפייני לנ׳ היו הדדים בעלי דפנות מחוררים, שיא פריחתם 
הגיעה באאוקן (ע״ע) והאוליגוקן (ע״ע), ובעיקר באיזור 
הים־התיכון. לבן כינו עידן זה "נומוליטי". מיני נ׳ משמשים 
לקביעת תאריכי שכבות גאולוגיות. הפירמידות הגדולות 
שבקרבת קהיר נבנו מאבנים שנחצבו מרבדי גיר עשויים 
שלדי נ׳. 

נומידיה ( 1911001113 ), ארץ עתיקה בצפון אפריקה, בין 
מוריטניה (ע״ע) לקרת־חדשת. תושביה נקראו 
בלטינית :> 001013 א, והיוונים קראום בדרך בלל 16835 ) 140 
רועים נוודים. מקור השם■ כנראה, מקומי. תחילה היו הנומי- 
דים נוודים מגדלי מקנה; החקלאות התפתחה מאוחר יותר, 
בעיקר במישורים בצפון הארץ, שלשם באו הנומידים בהש¬ 
פעתם של הפניקים. הנומידים היו פרשים מעולים, והחל 
בסוף הסאה ה 4 לפסה״נ השתתפו במלחמות באפריקה כש¬ 
כירים או ביחידות של שבטים בודדים. מאיחוד השבטים 
נוצרו שתי ממלכות. המלך מסיניסה (ע״ע), בעל בריתה של 
רומא במלחמה הפונית השניה, שלט בני המזרחית, וסיפנם. 
ששמר אמונים לקרת-חדשת— במערבית. אחרי נצחו! רומא, 
בעזרת פרשי מסיניסה, הוקמה ממלכה נומידית מאוחדת 
בשלטונו( 201 ). נ׳ היתד, בימיו ממלכה מסודרת ומשגשגת. 
תהליך התיישבותם של השבטים הנודדים הוחש, החקלאות 
פותחה ומסיניסה הבטיח את הארץ מפני פשיטות מהמרבד. 
בחסות רומא הרחיב את ממלכתו על חשבון קרת-חדשת, עד 
שהשתרעה ממוריטניה עד לקירינאיקה. יש סברה שהרומ¬ 
אים כבשו את קרת-חדשת ( 146 ) וגם מחשש עליית נוחה 
של נ׳. מיקיפסה בן מסיניסה ( 148 — 118 ) שמר אמונים 
לרומא. במותו חולקה הממלכה בין בניו, היאמפסל ואדהר- 
נעל. ואחיינו יוגורתה (ע״ע). יוגורתה השתלט על כל הפס־ 
לנה וגרם למלחמה עם רומא ( 112 — 105 ). בעקבות מפלתו 
נמסר חלקה המערבי למוריטניה, והמזרחי נהיה למדינת 
חסות רומית, ובה מלכה שושלת מסיניסה. כממלכת-חסות 
סיפקה נ׳ לרומא כוח אדם (חיל פרשים), נהמות ותבואה. 
יובה 1 מלך נ׳ תמך בפומפיוס במלחמתו בקיסר ושאף 
לעצמאות. קיסר הניסו ב 46 לפסה״נ, והפך את נ׳ לפרובינ־ 
קיה ; ב 30 — 25 לפסה״נ שוב היתד, ממלכת חסות, בשלטונו 
של יובה 111 ב 25 הומלך יובה על סוריטניה ונ' צורפה 
לפרובינקיה אפריקה (קרת-חדשת לשעבר). נ׳ נהיתה לפרד 
בינקיה נפרדת ב 198 לסה״נ. בשלטון רומא שגשגה נ׳ והיתר. 
בה התיישבות חקלאית צפופה ומרכוי מסחר. במאה ד, 4 
היתה נ׳ מרכז לתנועת הדונטיסטים (ע״ע). במאה ה 5 
נחיתה נ׳ לחלק מממלכת הונדלים (ע״ע). 

. 2 ־ 1951 , 1-11 , #0/11 * £1 י' 1 6 }) £ ■ 151011 # , 1111101 . 4 - .( 01 

ם. ע. 






951 


נובוינליזח, קונצפטואליזם וראדיזס 


952 


נומינליזם, קונצפטואליזם וראליזם. הד, ד,ק׳ והר׳ 
הם שלוש התשובות הטיפוסיות, שנתנה הפילוסופיה 
של יה־־ב על שאלת הקיום של המושגים הכלליים, אם ני 
שרשי השאלה נעוצים בפילוסופיה היוונית הקלסית. הד 
(מלאט' מסזמסמ שם) הוא כיוון בפילוסופיה הגורם, של־ 
הוללים ( 2 ; 1 ג 1 זי>צ 1 ת 11 ), או למושגים כלליים. לסוגים 
(מ 6 ת 6 א) ולמינים ( 165 ; 1 ;>נ! 5 ), אין ממשוח משלהם ואינם 
אלא שפות המציינים קיבוץ של דברים, שהרי כל דבר 
קיים הוא דבר יחיד לעצמו. חד מנוגד לר׳ ולק׳. אפלטון 
היה ראליסט בשאלה זו (אין להחליף ראליזם במובן זה 
עם ראליזם במובן המטאפיסי) וטען שהמושגים הכלליים 
הם בעלי קיום ממשי והקיום הזה של הכוללים קודם לקיומם 
של הדברים הפרטיים הנבראים בצלמם(לפי הביטוי חלאטיני 
של יח״ב, הכוללים הם בבחינת מ! 16 ח 3 , לפני הדברים) 1 
לדעת הק׳ הכוללים אמנם קיימים, אבל רק ב ת ו ך הדברים 
(אריסטו) 611115 ! ס! ! ואילו לדעת הפלג השלישי. של הד, 
הכוללים אינם אלא קולות. צלילים בלי שום משמעות 
מטאפיסית. שלושת הפלגים האלה מציינים רק כיוונים 
כלליים אך הגות יה״ב ידעה הרבה גוונים ובני גוונים 
לגרסאות מרכזיות אלה. בפילוסופיה היוונית קדמו לבעלי 
הד מייסד האסכולה הקינית, א נ ם י ס ת נ ם (ע״ע יונית. 
פילוסופיה, עמ ׳ 601 ) תלמידו הרדיקלי של סוקרטס, אשר 
טען נגד אפלטון "רואה אני רק את הסום. ולא את הסוסיות". 
אנשי ה ס ט ו א הבחינו בין צליל הפלה ובין משמעותו, 
והם סללו את הדרך אל הד. 

בפילוסופיה של יה״ב עורר את הבעיה בואתיוס (ע״ע), 
כאשר העמיד בפירושו לספר -מבוא לתורת ההגיון" של 
פודפיריום את השאלה. אם המושא של המושג הכללי 
קיים מחוץ לחשיבה או בתוכה, מחוץ לדברים או בתוכם. 
המחלוקת על קיומם של הכוללים החריפה והלנה. לקראת 
סוף המאה ה 11 הגיעה לשיאה בוויכוח עם רוסצלינוס([- 1105 
״;]ן*)] פת בערך ב 1120 ). הוא טען כפו אנטיסתנס — כי 
אין הכוללים אלא מלים. צלילי לשון (ג״סז 5 ט 1 ג £1 ), ורק 
הפרט יש לו ישות ממשית. לוויכוח הזה היתד, לא רק חשי¬ 
בות לוגית ומטאפיסית. כי אם גם משמעות תאולוגית, שהרי 
רוסצלינוס גרס אח השילוש הנוצרי כשלישיה של ממש. 
ולא כאחדות באל. משום כך דחתה הכנסיה את תורתו 
כמינות. השקפתו הד של רוסצלינוס הותקפה ע״י אנסלס 
(ע״ע ( 1033 — 1109 )) אשר לא נטל אמנם חלק ישיר בוויכוח 
על הכוללים, אך התערב בגלל השלכותיה התאולוגיות־ 
אונטולוגיות. לדידו לא היד, הבדל באשר למושג האל בין 
הדבר הקיים במחשבו, והקיים במציאות. הפולמוס חזר ונשנה 
ביפי אבלר (ע״ע [ 1079 — 1142 ]) שביקר בחריפות את הר׳ 
הקיצוני של רבו, גיום משאספו, שטען לשותפות המהות 
בפרסי הפין, כלומר שהפין מתקיים במלואו בכל אחד 
מפרטיו. אבלר הלעיג על שימה זו, השוללת את עצמיותו 
המיוחדת של הפרט, משום שלפיה לא יהיה הבדל ביו אדם 
לסוס הנמנים על אותו הסוג "חיה". אולם אבלר דחה גם את 
עמדתו הד הקיצונית של רוסצלינוס. אילו היתה הלוגיקה 
עניין דקדוקי בלבד, טען, הרי משפט, דהיינו צירוף מלים 
נכון מבחינה דקדוקית, צריך היה להיות גם תקף, ולא כן 
הוא בסקרה של "אדם הוא סוס". הכוללים אינם דברים 
ממשיים שקיומם בתוך עצמם, הם מושגי הרוח שההכרה 
יוצרת בדרך ההפשטה פן הפרטים והם באים לציין דברים 


ממשיים. הכוללים נובעים פן הפרטים. אך פשנוצרו ע״י 
כוח הדימוי שלנו, שוב אינם תלויים בפרטים גם נאשר 
אלה ייעלמו. תומאס מאקוינו (ע״ע) ניסה ליישב את הניגו¬ 
דים באמרו, ני הכוללים נתפסים במישרין בהכרה מבלי 
להניח את מציאותם הנפרדת. אך הד קם לתחייה בתורתו 
של ויליאם מאוקם (ע״ע אוקם. ויליאם מ־), אשר ניסה 
בדרך ,.התער" (! 320 !) שלו לשחרר את המטאפיסיקה מה¬ 
נחת ישים מיותרים והשתמש לשם כך נחשיבה האפפיריס־ 
טית של הב׳. מחלוקת זו הפכה כנסייתית כללית, נשהפראד 
ציסקאנים העמידו עצמם לצדו של ויליאם מאוקם. אוקם 
טען אמנם. שהכוללים הם בדויות (במ £1 ), אבל הודה, שה¬ 
כולל הוא בתוך הנפש, אך הדגיש, שהוא רק בנפש, ולא 
מחוצה לה. הכוללים נוצרים בתוך התודעה, אך ללא ספונ¬ 
טניות של החשיבה. הד של אוקם הוא מבחינה זו "מחוף/ 
באשר הוא מודה בקיום המושגים בתוך התודעה. לכוללים 
מתאים איפוא, משהו, שהוא אמנם סובייקטיווי בלבד 
(קונצפטואליזם, לא נ׳ קיצוני). 

בפילוסופיה החדשה איבדה אמנם המחלוקת את אפיה 
התאולוגי, אך היא נמשכת בצורה חילונית עד היום, וחפו־ 
זיטיוויסטים של "האסכולה הווינאית" (ע״ע שליק) אינם 
אלא יורשי הד. 

לוק (ע״ע). שנקט עמדת ביניים, קונצפטואליסטיח, בווי¬ 
כוח זה והצביע על הדרך שבה מגיעים לכוללים, טען שהמו¬ 
שגים הכלליים קיימים ברוח האדם החושב אח הכוללים, 
בחינת ממשות נפשית. המושגים הכלליים הם תוצאה של 
הפשטה, שהוא תהליך של הפרדה וסילוק המושג מכל 
מציאות מסוימת אחרת, וכך נוצר מושג כללי של משולש, 
שאינו לא חד־זווית, לא קחה-זווית ולא ישר-זווית. 

הנ׳ של הייצוג. ברקלי (ע״ע) חלק על התפישה, 
שאפשר ליצור מושג כללי ע״י הפשטה מן הפרטים. שכן 
אי אפשר להפריד את האיכויות זו מזו ולהשיג לחוד אותן 
איכויות, שפן הנמנע שתהיינה מופרדות זו מזו. כל הדימויים 
הם איפוא של פרטים, אך ברקלי מציל את המושגים הכלליים 
ע״י שהוא מלמד, כי דימוי הפרט יכול לפלא תפקיד של 
דימוי הכלל, כשהוא מייצג דימויים רבים מאותו הסין, 
כשם שהפשולש־הפרט, שהמורה מציירו על הלוח, מייצג 
את כל יתר המשולשים. התפקיד של יצירת מושגים כלליים 
מצטמצם רק בנתינת-השם. 

הד של ההכרה הוא הרבה יותר קיצוני ובא על 
ביטויו המובהק במימרתו של הובז (ע״ע), שהאמת היא 
במלח ולא בדבר ( 6 ! ת 1 מסס 11510 ) מ[ 35 ז 1 ! 6 ,\). נ׳ זה 
הגיע בזמננו לקיצוניות רבה בעיקר סביב התורה, כי האמת 
אינה אלא "שפה מסודרת". המצדדים בטיעון זה פראים, 
ני, למשל, קביעת נקודת־ההיתוך של העופרת ב ■ 335 , אינה 
אלא הגדרה של המושג עופרת. אמנם ההגדרה הזאת 
מיוסדת על ניסיון מסוים! שנן אילו היינו מוצאים חומר, 
שכל תכונותיו היו תכונות העופרת. אבל נקודת ההיתוך 
שלו היתה אחרת, לא היינו קוראים לחומר הזה "עופרת". 
המשפט הניסיוני נעשה בתפישה זו שרירותי, הסכם של 
שימוש במלים. האמיתות של מדעי הטבע הן איפוא שרירו¬ 
תיות, הסכמיות, אבל אין בהן ביטוי של הכרח חיצוני 
חבוי בטבע. המדע הוא היוצר קביעות שרירותיות אלה 
הבנויות על הסכם, שרק בזכותו בלבד המדע בטוח כל-כך! 
המדע יוצר איפוא שפה. נ׳ זה של חוקרים רבים מושפע מן 




953 


:ומינליזם. קונצפטואליזס וראליזם — ;וסיפמטיקדו 


954 


הפילוסופיה של נרגסון (ע״ע) מתוך כוונה למעט את 
ערכם ההכרתי של מהעי הטבע. 

ש. ה. ברגמן, מביא לתורה ההיגיון, 36 — 3 *, תשי״ד? 

הב״ל, תולדות הפילוסופיה החדשה, 319 ואילך, תש״ל; 

: 1910 ,.'א £/ £1 14€ {> 0711 ^ 1 ת י ת 0 < 1 ז!!( 1 .א 

-ח 1£ /ו .? ; 1944 ,£%!/ 1 ז£/[ 10 \ 011 1£ (/<) 11050 /> ) 14 ^ 14111151111441 '^! ,ז? £1 ז£נ 1 תזט 11 {:>$ . 0 
,־ 818161 . 0 .? ; 1911 2 , 1 ת 4 וז) 11 זו 1 !! 1^311, £11510x10 ,^י\ . 11 : 82 
^מנ> 001115 , 00 *ז 16 ז 0 .? ; 1951 ו ץו{<] 110£10 6?, ]954; חס 5 ־ 031 . 0 .מ . 
€01/11, 4/1(1(115, 61(410(001 0/14 6104(70, 1962; £. 01310 ־ 

5(01306111, 3(12(1(4 6111/>1 א . 1 ; 1965 .? 16 ) 84110270 11/1011€ ו . 

51501 44 1110/10 ) 111 / 0 5110715 ) 557 * 1111 ) 6 ־ 1 , 1 ) £3 }-! .¥ . 0 - 00115 ־ 

611*7(10/0111, 1968. 

£437 .ס .#י X111, אירופה: ■ 70 * 81 ) 0 /16 )<) 0 ח 001 ) 16 ׳ 

{1(0/1 €07111/1(01, 1893; £. 8380100, 77011( 4(5 711071/101(5 
27(0*(1*(5 (1 70/1101/1(5, 1901 11 ; 0050101 ,ו 0 ) $61 ט 1 \ 01111511 ; 32 ־ ( 

0/ 0/7(6, 001715 1/1 16( 8711156 ?41*5(1*711, 1811 ; 1927 — 3 ל . 

\(3 56 50 5 ) 01711 ' 51 ) £0/11 ) 56 70711 } , 001715 807110/1 ,׳$|£חב>ז ( 
8*41 1960 2 ,) £7/11117 7/1 ) 51 ) ) 5/1 /ס . 

£.£300, 1111*55/05(4 0014108 המזרח הדחוק: ) 5 ) 06171 }ס 
001715, ]954; 1 . 5 . 11 .ן X01(1131:(, 76( €1*77(710? 0] 56( 

80716(7 £055 (70711 16( £0711(55 711/1(5 1*8 10 16( 8/(5(111 

00)1, 1-111, 1895-8. 

אמריקה: 0/14 8/0716 ) 0 001/15 0014 ) 76 ,!)ססוזז/ב? 

501*56 *4/11(11(0, 1937; 1(1., 76( 5111x7 0011075 <>/ 830756 0114 

. 17.5 / 0 8006 ) 14 * 01 4 , 03/1 ) ¥60 . 5 .א ; 1939 , 0 ) 71 ) 4771 * 16 * 501 
, 1014 ? ; 1953 , 41/15 ? 766 , 07018 .( ;( 31 ) 14001 ) , 001/15 

. 1967 , 14 )§ 7 ) 1 <} 80 

המזרח הקרוב: 71101 ) 071 /ס )•* 0050108 , 6 [ 00 ?' 0 ח £3 . 5 
״ 1 : 1875-1890 ,£(- 1 , 70 * 1 ) 15 * 4 \ 8/11156 / 16 ת 1 715 * 00 
.* 1954 , 5 ) 1311/11151/1051 711 ) 81051 /ס ץ 6 <) 0£/4 * 8161 ,ז 43/6 ^ 

ארץ־ימראל: ם. נרקיס, מקבעות ארץ ישראל. א—ב. 
תרצ״ו—צ״ט! א. רייפנברב, מטבעות היהודים, תש״דז! א. 
קינדלר, אוצר מטבעות א״י. חשי״ח ז י. משורר, מטבעות 
היהודים בימי בית שני, 1966 ; (.[!ס) , 14511 .£ .ס 

310£110 ) 03 \) ) 511/1 ) 801 1 ס €01/15 \)) €7 ) 16 /ס ) 5 * €050108 
. 5 ; 1914 ,( 27 , 1050001 ^ 1511 ) £0 1110 תו 001115 ) 001 ־ 01 110 ) 01 
€01/15 ) 76 , 11030 ) £3 ״ 1 ; 1930 , 4 * 4/111 * 7 711 < €44 05 ( 8 , 865 (£ 

דמע 101001 ) £41 5 ט 1 ןז 00 ) .£ . 0 66-73 / 0 07 ' 11 56 *<**)} 160 /ס 
?) 61071 15 ) 1570 ,. 1 ) 1 ; 1960 ,( 111 , 105 ) 50 1 )ת 2 , 0 ) 10605111 ) 3165 ? 
) 76 ,׳ג) 51 ׳*ג) 1 ח 11 >|.¥ג.£ : 1963 ,( 4 . 11151 ? . 800 . 15 תו 11 א 301 ־ 151 ) 

־ 110115013 א 031101131 ) 11110 ) €01715 ? €15 / 0 5100 ) 81111 ? 107 ) 4071 ! 

, 03/500 . 0 . 4 ! .? ; 1967 ,( 205 —- 129 , 1963 י ח 110 ת 0 ׳ 5 ת 00 10 ) 

- 171 ? 107 ) 140/1 155 0/14 ? 7 * 051 )€ 76174 ) 56 / 0 1011071 } 171 ) 76 
-ז 0 קצ . 0 ,־ 1967 ,( 261 — 231 , 11 ) 10 ) 1 ) £051 07 ) 81 ) 56 1/1 ) 10 /)* 11 ( 
• €07/1/11071 00714 ) 5 ) 16 71112 * 05 ? 1£ /) 7 '< 1 !€ 1711071 ) 5 ) 4 * 8 ,זסג! 
? 1411507 ) 76 ,• £4314061 . 5 : 1966 , £¥1 . 05 . 0.8 .( , 0156 )*** 
-וח 3 ))ז 06 .? ; 1967 , 1967 — 1917 ,?) 140/1 85 ) 1570 7/1 ) 404 ו. / 0 
־ 7 * 0 5 0714 €01/15 / 0 €050102 157 ) 7 " 20 85 ) 1570 ,־ 01 נ! ¥0 \ . 8 
. 1968 ,?) 71 ) 7 

1 ומ 1 יו 0 ;ס״ןז״״סניז (המחצית השניה של המאה ה 2 ). 

פילוסוף יווני יליד אסמיאה שבסוריה. נאו־ 

פיתגוראי וחלוץ הנאו־אפלטוניות (ע״ע). ייתכן שיש 
בו השפעות מן ה״אורקלים הפלז־אים". בין כתביו אשר 
קטעים גדולים מהם נשתמרו חיבור "על הסוב" 
ותולדות האקדמיה. שבו ניסה להראות כי האקדמיה סטתה 
מתורותיהם של אפלטון ופיתגלךר. היתה לו השפעה מכרעת 
על פלוטינוס (ע״ע) בייחוד בקשר לתורת האלוהות הסשר 
לשת. האל העליץ "האחד", הטוב, היש, ונ׳ קורא לו האב 
או הטב. אל זה הוא האידיאה של האל השני, הדמיאורגוס 
(האמן), הבורא (נ׳: העושה או הבן) המתבונן מחד באל 
העליון ומאידך המושל בקוסמוס ומשתתף בו. הוא על כן 
תערובת של טוב ורע. האל השלישי (ה״צאצא") הוא 
הקוסמוס. החומר עצמו הוא קדמון. מעיקרי תורתו: כל 
דבר נמצא בהל דבר: העיקרון של השפע שאינו גורע מן 
המשפיע: וזהות הנפש ומקורותיה. הנפש לדעת נ׳ מכילה 
את העולם המושכל, היא מספר הואיל והיא בתווך, בין 
העולם המושכל ועולם החומר. ייהוד הנפש עם "האחד", 
אפשרי רק דרך המתמטיקה. כתבי נ' שימשו כטכסט עיקרי 
בבית מדרשו של פלוטינוס. 

011 5 ) 71101 ) 071 ) 01021 ) 56 5 ) 1 1 ) )) 15 ו 4$0 *' 4 . 81 .ו 01 שט ג 1 . 0 . 1 ? 

. 8 .£ ; 1934 ,( 745-778 , 11 ,; 102 ) 81 05 ^ 10130 ^) ) 01 ) 51 00114 ) 5 

- 0 ז)ח£ , 81051/1 ) 4 65 ) 7 * 501 5 ) 8 } 5 ט 1 ת 0 מזרח\נ 1 ) 311 . 74 , 15 ) 0001 
, 01120 ^ 1 .? ; 1957 ,( 3-61 ,¥ , 106 ) 013551 0 ) 1 ו 1 ן> 1 זח 3 ' 1 זט$ 1005 ) 
/ 1 ) £3 1 ) 30 ) 661 ־ 41 > ) 0 ) £3 01 ־׳(• £415101 £0 |) 1 /נ 01 ) 02 סו!'!) ,.¥! 

. 1967 ,(/ 11 נ} 50 ס 11 ו 1 ? 31 ׳\ 0 נ 1 ) 40 \ 


נומרוס קלאוזוס (לאט , : €13115115 5 .טז 6 מוטת. מספר 
סגור), הגבלת מספד המתקבלים למוסד, מקצוע או 
קבוצה כלשהי. המושג נתקיים בעיקר לגבי קבלת יהודים 
לאוניברסיטאות ולבר,"ם תיכוניים, בדי למבוע את חדירתם 
למקצועות האקדמיים. לפני בוא העת החדשה היו מוסדות 
אלד, סגורים כליל בפני יהודים, יוצאת מן הכלל יהידד, 
היתה אוניברסיטת פדואה, שאפשרה ליהודים ללמוד רפואה 
(בלבד). בגרמניה (ע״ע, עט׳ 512 ) ובאוסטריה הוטלו ההג¬ 
בלות עם גבוה הריאקציה שבאה בעקבות האמנציפציה 
(ע״ע), במיוחד בבת״ם לקצונה, באוניברסיטאות ובקבלת 
מועמדים לצוערות במשרד החוץ. 

ברוסיה הונהג הנ״ק (ב 1 נק 0 ) 1 138 ןו 1 ן 6 ) 01 ק 11 ) ב 1887 . 
לאחר שהממשלה עודדה, מאז ימי ניקולאי ה 1 , את כניסתם 
של יהודים לבת״ם רוסיים ונתנה הנחות שונות לבוגריהם 
(בנח התר זכות הישיבה בכל רוסיה: 1861 ) ולבעלי השכלה 
תיכונית(קיצור השירות הצבאי: 1874 ). עלתה במהרה שכבת 
אינטליגנציה יהודית במקצועות החפשיים, והחלה להתחרות 
בנוצרים.ב 1886 הגיע מספר היהודים בנתה״ס התיכוניים 
ל 9.225 ( 10.2% ממספר התלמידים הכללי) ובאוניברסיטאות 
ל 1,856 ( 14.5% ). כבר בראשית שנות ה 80 נקטו מוסדות 
חינוד בודדים מדיניות של נ״ק על דעת עצמם וב 1887 הוגבל 
רשמית אחוז היהודים במוסדות ההינוך התיכוניים והגבוהים, 
ל 10% בערי תחום המושב, 5% מחוצה לו, ו 3% בפטרסבורג 
ובמוסקווה. בת״ם רבים לא קיבלו אלא מועמדים בעלי ציו¬ 
נים גבוהים ביותר. על רקע זה אירעו מקרי שוחד ושמד 
ואלפים יצאו לאוניברסיטאות מערב־אירופה. ב 1911 ירד 
אהה התלמידים היהודים בבתה״ם התיכוניים ל 9.1% וב¬ 
מוסדות להשכלה גבוהה ל 9.4% . ב 1905 — 1907 , עם מתן 
אוטונומיה למוסדות החינוך הגבוהים. בטל בהם הנ״ק למעשה, 
אולם עם דיכוי המהפכה הוחזר הנוהג, אף כי האחוז הועלה 
ל 15% בבת״ס תיכוניים בתחום המושב, 10% מחוצה לו, 
ו 5% בפטרסבורג ומוסקווה. הנ״ק עודד גם הקמתם של 
בת״ס יהודיים פרטיים. עם מהפכת פברואר 1917 בטל הנ״ק, 
בתקופה שבין שתי מלה״ע הופעל למעשה הנ״ק ביתר 
ארצות מזרח אירופה. פולניה ניסתה להפעיל את הנ״ק ב 1923 
ונתקלה בהתנגדות חבר הלאומים בשל חוזה המיעוטים. 
אולם האוניברסיטאות הפעילוהו על דעת עצמן. בשל מהו¬ 
מות סטודנטים אנטישמיים באוניברסיטאות ב 1937 הוטל 
למעשה נ״ק מוחלט. ברומניה הונהג ב 1926 הנ״ק ביזמת 
הסטודנטים. אשר לנ״ק בהונגריה, ע״ע, ענד 868 . נ״ק סמוי 
נוהג גם ברבים ממוסדות ההשבלה הגבוהה באה״ב (ע״ע, 
עם׳ 221 ). 

נ. קצבורג. המאבק נהבר הלאומים נגד חוק הנ״ק (ספר 
השנה של אוניברסיטת בר־איל!. ד׳-ה׳). תשב״ז: י. סלוצקי. 
המתונות היהודיו־,־רוסית במאה הי״ט, 25 ־ 29 , 1970 , 

*** )) 8015 •*) ) 1 ) 1 ) 7711 ) 2604 * 410 ** 55 ס 4751 ?. 7 , £30£035 . 5 
, 1510 * 81 . 111 15 *!)} ,§־מ 6 000 ) 5 > .£ ; 1933 , 1931 — 1921 6 ) 1515 ^ 1 
1 ) 30 . 0 ; 51 — 1944 , 1-0 , 071 ! 01 ק 1 )ח*} 8.01 07 / ) 221 * 5171 ) 76 
4 * 1 ) 50 0/14 01 ) 801111 ןס 15151011 * 1 ^) 4 * ) 76 , 4110 ) £430 .£ £\ 
- ¥031 615:1511 ( ת 103 ז 00 ז^) . 17.5 ) 56 1/1 1115 ) 1 ) 56 ? 6 2655 * 8 
. 1955 ,( ¥1 ־£ , 80011 
י. ם. 

01111 — ?ס׳מסא־ — משורר יווני אפי, יליד מצרים, שחי 
במאה החמישית לספירה. יצירתו החשובה ביותר 
היא פואמה אפית 6 א 0 וז>סמ 10 ב (תולדות דיוניסיום), שנש¬ 
תמרה ב 48 ספרים; בפואמה אגדות אודות האל דיוניסוס, 





973 


נדנים — ניפ-יים 


974 


נפרט על ססעו להודו. בסוף חייו התנצר נ׳, ואז חיבר את 
הפרפרזה בחרוזים של ספר הבשורה על פי יוהנן(ע״ע). שני 
ספרי השירה מצטיינים בשפע דמיוני לשוני ובחידושים סט¬ 
ריים• בלשונו ובסגנונו נ׳ מתגלה ננציגה של הספרות ההל¬ 
ניסטית המאוחרת. הממזגת בתוכה את תכונות לשונו של 
הומרוס, לשון משוררי אלכסנדריה, והשפה בת זמנו. 

, 13011 ) 9115 ( . 4 . ; 1936 ,( 904-920 ,) 1 עצ ;!א) דה .!!ש 1 ,ץ 6 א .א 

- 1933 ,/סממס/י? / 21 00 ׳ 1 

נונקוגפוךמיקןטים׳ ע״ע דיסנטו־ים; נצרות. 
נוסטרדמוס (מישל דה נוטח־ם) 

643016 ) 01 ( 7 46 151101161 — ( 1503 — 1566 ), רופא 
ואסטרולוג צרפתי, הזכור נשל ■נבואותיו" האסטרולוגיות. 
מישל נולד למשפחה יהודית שהתבצרה ונטלה את השם 
המקובל על מומרים — נ׳. ב 1512 נזכר שם אביו של נ׳ 
ברשימת "נוצרים חדשים", שעליהם הטיל לואי 11 \ מס 
מיוחד. כנן למשפחת רופאים למד נ׳ רפואה באודניץ ובסוג- 
פליה. הוא הצטיין בעבודתו הרפואית ובמאסציו להכריע את 
מגפת הדבר, שפרצה בדרופ-צרפת. ובנראה השתמש בתרופה 
סודית שהמציא. כמו כן פירסם כמה ספרים רפואיים 
( 1552 — 1557 ). בתקופה שהאסטרולוגיה שלמה בכיפה עסק 
גם נ' בתחזיות אסטרולוגיות. כנר ב 1547 התל לרשום את 
״נבואותיו״, ופירסמן נ 1555 בספר 46 11611£5 .] 0 ז? !־ט 
1115 ז 4431 זז 1905 101 ( 410 < 0 ) 143151 ("נבואות מישל נ׳") 
שנודע יותר בשם ! 10 ) 000111 ("מאות"). את השם 13 ) 000111 
נתור אוסף של מאה מקרים רפואיים הכניס לספרות הרופא 
האנוס אמטוס לחיטנום (ע״ע). אלה היו "נבואות" אסט¬ 
רולוגיות מעורפלות ל 400 השנים הנאות, והן נכתבו בחרו¬ 
זים מרובעים המקובצים למאות — ומכאן שם הספר. הפול¬ 
מוס הרב שעוררו "נבואותיו", הקנו לנ׳ פרסום רב, והוא 
נקרא להצר המלכות על ידי קתרינה דה מדיצ׳י, שהאמינה 
אמון עיוור באסטרולוגיה. ב 1558 יצאה מהדורה חדשה 
ומורחבת של ספרו, שהוקדשה למלך אנרי 11 (ע״ע). אולם 
שפו נודע לתהילה. כשנתגשמה "נבואתו" ה 35 מתוך 
״המאה״ הראשונה. שבישרה כביכול את מותו של אנרי 11 
בדו-קרב. ידועה לא פחות היא ה״נבואה" ה 33 מתוך ה״מאה 
החמישית", שדיברה על ההטנעות הידועות ב 1793 ננאנט 
ביפי "הוועדה לביטחון הציבור". פירושים רבים נתחברו 
ל״נבואותיו״ של נ׳, והוכנסו נ 1781 לאינדבס הספרים האסו¬ 
רים מטעם הכנסיה הקאתולית. 

; 1941 , 36 ה/ 7 7 < $011 10 (י 11 1 ז 40 { 16 {' 7 ,,זל? ,מם £4:03 \ ״ 1 

; 1944 , 1-11 ,עמד&מ/*. 34 ז 0 13/5 )[ ?!{ 7 , 1 ו 31 ׳ן 9 חר>ון£ת? . 4 ? 

1 ) 011 ;./' 1 , £6001 .£ ; 1952 ,־]^ 1,3 ,ץ 

. 1961 
צ. בר. 

נוסיג. אלפו״ד ( 1864 , לנוב — 1943 , ורשה), מראשוני 
התנועה הציונית, סופר, פסל ומוסיקאי. לסד באר 
ניברסיטאות לבוב, דנה וציריך וסיים משפטים, רפואה ופי¬ 
לוסופיה. כרוב כשרונותיו, שהתבטאו לאחר מכן ביצירותיו 
הספרותיות (שירים; מחוות: "מלך ציון", "אברננאל"! 
מסות בקורת), במוסיקה (חיבר מונוגרפיה על פדרבסקי 
וליברטו לאופרה שלו) ובפיסול, כן רבו עיסוקיו הציבוריים, 
ולעתים קרובות נקלע בין תחומים מנוגדים. בצעירותו פעל 
בחוגי ההתבוללות היהודית־פולנית ונמנה עם עורכי עיתונם 
הפולני 1113 גץ 01 [ 0 (״מולדת״)! ב 1887 פרסם את החיבור 


הלאומי-הציוני הראשון בפולנית: "ניסיון לפתרון הבעיה 
היהודית", ובו הציע לייסד מדינת יהודים בא״י ובארצות 
הסמוכות. מאז נעשה פעיל בתחומי הציונות המדינית, הת¬ 
קרב להרצל והשתתף בקונגרסים הראשונים. הוא פרסם 
ספרים ומאפרים בנושאים יהודיים־לאומיים, ובביקורת ה¬ 
סוציאליזם. עד מהרה הסתכסך עם הרצל, ומאז יצא פדי- 
פעם בתכניות להקים חברות יהודיות וכלליות, לפתיח בע¬ 
יות העולם בכלל והיהודים בפרט. בחיבוריו על הסטאטיס־ 
טיקה היהודית ( 1887 , 1903 ) הניח את היסוד למקצוע זה 
בזמן החדש. נ׳ חי בברלין, ועם עליית הנאצים גורש לסר 
לניה. לאחר כיבושה והקמת גיסו וארשה עסק נ׳ בתכניות 
הגירה ליהודים והגיש תזכירים לשלטונות. נ׳ נתמנה לפקיד 
הקהילה, עורר עליו את חשד הארגח היהודי הלוחם שהוא 
משתף פעולה. נידח למוות ונורה. עד היום נשמעות דעות 
סותרות על אישיותו ועל פעלו בגיטו. 

ה. זידמן. יומן גיסו וארשה, 204 — 210 , תש״י < ספר מלחמות 

הגיסאות (ספתח בערנו), חשי״ד. 

1 ( 70 ]! 7 , 3 ( 100 — 74051,0 ׳ 35 ) 0115 — ( 1868 — 1946 ), 

מדינאי גרמני. נ׳ היה נגר במקצועו, וב 1893 החל 
לערוך עתון סוציאל־דמוקראטי בכמניץ (כיום — קארל- 
פרכס־שטאט), ב 1906 — 1920 היה הבר הרייכסטאג מטעם 
הסוציאל־דמוקראטים, והיה דובר סיעתו בענייני צבא. בנר 
במבר 1918 פונה למושל קיל והשתלט על מרידת המלחים 
(ע״ע גרמניה, עמ ׳ 464 ). בדצמבר צורף ל״ועו שליחי העם", 
שהיה אז הממשלה הזמנית. ובינואר 1919 . לאחר שמונה 
למפקד הצבא בברלין, דיכא את מרידת ה״ספארטאקיסטים" 
בהעזרו ב״גדודי-המתנדבים" ( 5 תז 011:0 ז 7 ) שרידי הצבא 
הקיסרי (ע״ע שם. עם׳ 464/5 ). ומאז היה שנוא על השמאל 
הקיצוני. כשר ההגנה (פברואר 1919 — מארס 1920 ) סירב 
לטהר את הצבא מהקצונה הוותיקה. והרפובליקה החדשה 
נאלצה להשען על צבא שבנאמנותו לא היתד, בטוחה. ואמנם 
במארס 1920 , בעת נסיח הפיכה ימני בהנהגת קאפ, עמד רוב 
הצבא מנגד. מ׳ אולץ להתפטר מתפקידו, ומאז ועד 1933 
היה מושל מחוז האנובר. אחרי עליית היטלר לשלטח פוטר 
ממשרתו, וב 1939 וב 1944 היה במאסר. מכתביו: ח״זך 
ר; ,! 3 (ל 115 ( 101 .£ (״מקיל עד קאס״), 1920 ; . 311 £4011105 
3110 ) 00101 ( 1 01060 8308 ) 741040 004 51168 ) 11 ^ ("חוויות 
מעלייתה של דמוקרסיה ונפילתה״), 1947 . 

. 1969 ,.ע . 0 . 151111 ־ 01 .ט 

נופריים ( 11030030 נ 1 מ 1 ׳ 75 ן), משפחה קסנה של צמחי מים, 
שהיו ידועים בזמנים קדומים. עליה נפנים 8 סוגים 
וכ 80 פינים, הנפוצים במים מתוקים ברוב חלקי תבל, 
בעיקר באזורים טרופיים. ד,נ' הם עשבים רב־שנתיים, בעלי 
גבעול תת־אדמתי, ועפ״ר עלים תדיסניים ארוכי פטוטרת, 
השקועים במים או צפים על פניהם. הפרחים יחידים, גדולים 
בהרבה סוגים, דרמיניים ונכונים; מספר איברי הפרח ט 3 
עד מרובים (־ 3 ) : עלי הכותרת והאבקנים עפ״ר אינם ערו¬ 
כים ברורים אלא בצורה ספיראלית; בתת משפחת ה- 
4030 ; 111360 }ממז 7 מעבר הדרגתי מעלי בותרת לאבקנים ה¬ 
נישאים על זירים דמויי עלי כותרת: עלי השחלה מרובים, 
אינם מאוחים בשלמות, אך לעתים קרובות הם שקועים 
במצעית, או מאוחים בחלקם עם צינור הפרח. הפרי דמוי 
ענבה או הלקט. הזרעים רבים בכל עלה שחלה. הזרעים 



975 


נופריים — נוקלאיות, חכמות 


976 



"יצו׳שכת־הםים", ויקטוריה חגרו 75 ז ( 3 ! 0£ ז 010713 !¥) 


קטני העובר בעלי אנדוספרם ופריספרם, ואילו הזרעים גדולי 
העובר חסרים את שניהם. בג׳ תכונות האפייניות בד״ב 
לחד־פסיגיים, כסו מספרי איברים שהם כפולות של 3 , צרו¬ 
רות צינורות מפוזרים ותסרי־קמביום בגבעול וגרגירי אבקה 
בעלי פתח נביטה יחיד. 

את ד,נ׳ נהוג לחלק ל 3 בנות-משפחה: 1 . הקבוסביים 
( 1030 ) 11101 זז 0 ! 031 ) — 2 סוגים. 2 . הנימפיים (- 113001 ק 1 מץ 7 י 1 
03£ !>) — 5 סוגים. 3 . הנלוסביים ( 1030 ) 1101 ס״ 011 א) — סוג 
אחד. יש המחלקים את חג׳ ל 3 משפחות נפרדות. מינים 
מתוך רוב הסוגים משמשים כצמחי-נוי, כגון רקטוריה הג¬ 
דולה ( 13 * 00 010113 !¥). המכונה "שושנת המים". מאמריקה 
הדרומית, בעלת עלים צפים, שקטרם עולה על סטר אחד. 
הפרי. ובעיקר הגבעול התת-אדמתי של נמה פיני נלומבו 
( 0 * 11111 * 1 ). מהרם מקור לעסילן נאכל. מפרחים וגבעולים 
של מיני נימפאה ונופר ניתן להפיק המרי רפואה! על פרחי 
הלוטוס ע״ע ותם' שם. בישראל גדלים, כצמחי בר נדירים. 
הנימפאה הלבנה (תם■ בכרך י׳, עם׳ 926 ) והתכולה והנופר 
הצהוב שהוא בעל התפוצה הרבה ביותר (תם׳ בכרך ר, 
עם׳ 191 ). 

-- 489 , 10/111 * 1 ■/ 0501410 )ס ץ 1 //ס 1 /ס 701 .*£\י€זזי\ 1.3 . 4 ( .!־ 1 . 5 ) 

-חס!( , ) / 81 ; 1 וי/ 2 > 11 ע 5 ׳'־מ>?^מ£ . 4 - ,• £1011101 ^ . 14 ; 1951 , 491 
. ינ, 1964 , 1111111 * 1110 * 2 
ק, זזב. 

נוצו־ים־יעזךאלים ;^ 1 ^ 1 >ז;^^^ 1 ק 110 X >!:)ל\. 111 ׳,קב 1 ׳ 1 ). 

חברה שהקימה הממשלה הרוסית ב 1817 , לעידוד 
השמד נקרב יהודי רוסיה. היתה וו;זמת הצאר אלכסנדר 1 
(ע״ע), בעל הנטיות הדתיות. אף כי לא ביטל אח הלחץ 
והרדיפות על היהודים, הושפע מהפיסיונר האנגלי לואי וי 
( ¥37 (), שקרא למשוך את היהודים לנצרות בדרכי נועם. 
אלה שנספחו לחברה יכלו לבחור בכנסיה הנוצרית הרצויה 
להם — האורתודוכסית, הלותרנית וכד׳, הותר להם לסחור 
ולעסוק במלאכה בבל רחבי רוסיה. הובטחה להם אדמה להת¬ 
יישבות חקלאית, פטור ממס ושחרור מחובת גיוס לצבא 
להם ולבניהם. החברה היתה בחסות הצאר והנסיך אלכסנדר 
גוליצין (ע״ע, עם׳ 409 ), ושר החינוך והדתות עמד בראשה. 
ב 1823 הקצתה לחברים קרקע בפלך יקאטרינ 1 םלאב. ובאותה 
שנה נרשמו 37 משפתות של נ״י. שביקשו להיאחז בקרקע! 
אבל החקירה העלתה, שכלל לא המירו דתם. למעשה לא היו 
בחברה כל חברים, והיא בוטלה רשמית ב 1833 . בפקודת 
ניקולאי 1 . 

ש. גינזבורג. סשופדים אין צארישן יוסלאנד, 62-54 , הש״ו! 

ר. מאהלי, דברי יסי ישראל, ה', 60-59 , 1970 . 


נוקלאו־פרוטאינים• מערבות המורכבות פחלבונים ו¬ 
חומצות נוקלאיות (ע״ע נוקלאיות, המצות). במ¬ 
ערכות אלה אין הקשר בין החלבון והחומצה הנוקלאית 
קוולנטי, אלא קשר אלקטרוסטאסי וקשר מימן (ע״ע פרוט¬ 
אינים). למרות זאת חזק הקשר ביותר ולעתים דרושים אמ¬ 
צעים נמרצים נדי לפרקו. הנ״פ בגרעין התא בנויים בעיקרם 
מ 71 אס וחלבון והם הנרומטין שבנרומו 0 (מים. החלבון ב- 
נ״פ הוא תערובת של חלבונים בסיסיים, המנונים היסטונים. 
לחלבונים אלה תפקיד של הגנה על ה^אס בפני אנזימים 
מפרקים וכן הסדרת הפעילות של ה 3 * 1 ס בסינתזה של 
חלבונים, הנ״פ המכילים מצויים בריבוסומים (מקום 
הסינתזה של החלבונים). 

רוב הנגיפים (ע״ע נגיף) הם נ״פ, ובכמה סקרים החלבון 
פשפש כעטיפה מגינה סביב גרעין של חומצה נוקליאית 
(שהיא לעתים 3 /אוז, ולעתים 3 * £1 ). 

נוקלאיות, חמצות (ח״ג), תרכובות גבה פולקולריות 
המצויות בבל תא חי. ריכוזן הגבוה בגרעין התא 
(הנוקלאוס) הקנה להן את השם ח״נ, אולם הן מצויות 
גם בחלקי תא אחרים (ר׳ להלן). הן מהוות חלק פן הנוקלאו- 
פרוטאינים (ע״ע). 

המבנה הכימי היסודי של הח״נ (ציור 1 ) הוא פולימר. 
שיחידותיו מורכבות מבסיס אורגני הטרלציקלי (פורין או 
פיריסידין). סוכר (ריבוזה או דאונסי-ריבחה, ציור 2 ו 3 ) 
והופצה זרחנית. יחידת המבנה — הפונופר — מבונה נ וק¬ 
ל א וטי ד (נק׳). התרכובת המכילה את הבסיס והסוכר 
בלבד מכונה בשם נוקלאלזיד (נד). בהתאם לבסיסים 
השונים (ראה ציורים 4 — 8 ) המשתתפים במבנה הח״נ יכונו 
הנק׳ והנד כדלהלן: 




בסיס + סוכד 

בסיס+סוכר+ח׳ זרחנית 


בסים 

— ביקליאוזיד 

— ניקליאוסיד 

(4) 

צימוזין 

ציסידין 

חומצה ציסידילית 

(5) 

אורציל 

אודידיז 

חומצה אורידילית 

(6) 

תימין 

תימידין 

חומצה תימידיליוז 

(7) 

אדנין 

אדגחין 

חומצה אדנילית 

(8) 

גואנין 

גואנחין 

חומצה גואבילית 


מכאן, שהח״נ בנרות למעשה מנד שונים הקשורים זה 
לזה ע״י חומצה זרחנית, פהידרוכסיל מספר 3 של סוכר אחד 
להידרובסיל מספר 5 של סוכר שכן(נוסחה 3 ). לפיכך אפשר 
לפרק את הת״נ לנק׳ בודדים בשתי דרכים: (א) ע״י פירוק 
הקשר עם הידרונסיל 3 ׳ ואז מתקבל נד ף־פוספט, (ב) ע״י 
פירוק הקשר עם הידרוכסיל מספר 3 ׳ ואז יתקבל נז׳ 3 ׳־ 
פוספט. אנזים המפרק בדרך (א) מצר ברעלי נחשים ואילו 
פירוק הח״נ ע״י בסים או ע״י נוקליאזות מתבצע בדרך (ב). 
לנקי אלה נודעת השיבות רבה בביוכימיה בשמשם קד 
פקטורים במערכות אנזיפטיות (ע״ע אדנוזין). 

לפי הסובר הפצר בח״נ מבחינים בשני סוגים: ( 1 ) ת" 
דאוכסיריבו-נוקלאיות (דנ״א) שבפבנן מופיע הסוכר דאוב- 
סיריבוזה ( 3 ) רדועות בשמן המקוצר: 3 !אמ (קיצור של 
*!סס 2) .(000x70111031101010 ) ח" ריבונוקליאיות (רנ״א) 
שבמבנן מופיע הסוכר ריבחה וידועות בשמן המקוצר 3 * 111 
(קיצור של 30111 111110111101010 ) . 


977 


נוקלאיות, תמצות 


978 


ה דג" א מרוכזת בעיקר בגרעין התא, ורק כמויות 
קטנות ביתם מצויות בחלקי התא אחרים כגון מיטוכונדריד. 
(ע״ע תא). 

הדנ״א (ציור 1 ) מורכבת משורה של דאוכסיריבו־נק" 
השונים זה מזה בבסים הפוריני והפירימיז־יני, מבחינים בדנ״א 
בארבעה בסיסים שונים: שניים פוריניים: ארנין (ציור 4 ) 
וגואנין (ציור 5 ), ושניים פירימידיניים: ציטוזין (ציור 6 ) 
ותימין(ציור 7 ). המשקל המולקולרי של הדנ״א גבוה ביותר 
ועולה על מאה מיליון. צירגאף ())ג^ג^ס .£) גילה שכמות 
הבסיסים הפוריניים שווה לכמות הבסיסים הפירימידיניים, 
או ביתר דיוק — כמות האדנין שווה לכמות התימין, וכמות 
הגואנין שווה לכמות הציטוזין. ממצא זה, שכונה בשם 
״זיווג הבסיסים״ בצירוף ממצאי שבירת קרני x שימש 
יסוד לקביעת מודל המבנה המרחבי של הדנ״א שהוצע ע״י 
ווטסון (ע״ע כרך מילואים) וקריק. לפי מודל זה נובע זיווג 
הבסיסים סכך שהדנ״א בנויה משתי שרשרות מקבילות 
הקשורות בקשרי מיפן בין הבסיסים, באופן שלכל אדנין 
בשרשרת אחת מתאים תימין בשניה, ולכל גואנין באחת — 
ציטוזין בשניה (ציור 9 ). שתי השרשרות, שכל אחת מהן 
היא מחצית המולקולה. משלימות זו את זו בכך שרצף הב¬ 
סיסים בשרשרת אחת■ קובע את רצף הבסיסים בשניה (ציור 
11 ). שתי השרשרות מתפתלות זו סביב זו בצורת סליל 
(מ 1 :וד 1 ) (ר׳ ציור 10 ). בכמה וירוסים נמצאת דנ״א כשרשרת 
יחידה. 

בדנ״א גלומה האינפורמציה הגנטית של כל צורות החיים 
(ע״ע תורשה). כן נמצאו ראיות לכך שהאינפורמציה הגנטית 
טמונה ברצף הבסיסים באופן, שכל שלישיה של בסיסים 


קובעת את מיקומה של חומצה אסינית מסוימת בחלבון 
הנוצר ע״י התא (ע״ע פרוטאינים). לכן נודעת חשיבות 
מרובה לשמירת רצף זה בזמן יצירת מולקולות חדשות של 
דנ״א. שימור הרצף והביוסינתזה של דנ״א נעשה ע״י 
העתקה ( 1011 זב 110 ק€ז). בתהליך זה נפרדות שתי השר¬ 
שרות, ועל כל אחת נבנית השרשרת המשלימה ע״י צירוף 
הנק׳ בעלי בסיס מתאים. 

אנזים, המסוגל לבצע אח הסינתזה הזאת, בודד מחידקים 
ורקמות בעלי חיים וכונה בשם דנ״א פולים ר א ז; אנזים 
זה מפעיל את יצירת פולי־דאוכסיריבו נק׳ מה 5 ' טריפוס־ 
פטים של ארבעת הנז׳ המשתתפים במבנה דנ״א. לביצוע 
הריאקציה דרושים כל ארבעת הטריפוספטים דוני ++ 16 ין 
וכמות של דנ״א המשמשת בדגם לארגון הנוקליאוטידים. 
הדנ״א החדשה זהה, מכל הבחינות, לדגם. בכך מראה 
המערכת האנזימטית הזאת, כשהיא מבודדת, רבות מהתכונות 
הדרושות להעתקה כנ״ל. 

לאור החשיבות הביולוגית הנודעת לרצף הנק' ניתן 
להבין את המאמצים למצוא שיטות לקביעת הרצף הזד.. 
בעיה זו קשה במיוחד בגלל גודלו העצום של מולקולות 
הדנ״א, אבל פותחו כבר שיטות הפותחת אותה חלקית. 

הרנ״א בניגוד לדנ״א מצדה ברובה מחוץ לגרעין 
התא (ר׳ להלן). ונבדלת מהדנ״א בכסה דברים: 

( 1 ) מכילה ריבוזה כמרכיב סוכרי. 

( 2 ) מכילה את הבסיס אוראציל (ציור 5 ) במקום תימין 
(ציור 5 ). 

( 3 ) רנ״א מופיעה בד״כ כשרשרת יחידה ולא זוגית 
כדנ״א. 



ציוד 1 , קטע משרשרת ר ; ר.נ.א. (\ 2 ד י<ס) 
ציור 2 . ד־ריבווה ( 5£ גא) 1 .מ״ם) 
ציור 3 . דידאוקסיריבוזה (מ 51 ס 1 ץ 0 ) 
ציור 4 . ציסוזיז ( 8€ <א 111 י<\ 6$0 ג 1 '( 1 ) 
ציור 5 . אוראציק (פ:>בזל 1 ) 
ציור 6 . תיסין (תעטץנל!) 


ציור 7 . אדני! (ת 1 מ 110 \ג) 
ציור 8 . גואנין (מ 1 מ 3 נ 31 >) 
ציור 9 . צמדי בסיסים 

ציור 10 . מורל הסליל הכפול ׳צי הר.נ.א. לפי ווטסוז וקריק. $ - 
שייר סוכרי, £ — שייר חומצה ורחנית; _ ארנין, 

0 — גואניז, * 1 — תימז, 0 — ציצגוויז 






979 


נוקלאיות, המצות — נורדאו, מכפ 


980 


יש כפה סוגים של רנ״א בתא. וכולם משתתפים במערכת 
הסינתזה של חלבונים (ע״ע פרוטאינים). 

רנ״א־ שליח (\,זר 11 01655611861 ) היא רנ״א הבנויה 
באנלוגיה לקטע מסוים של הדנ״א והיא הנושאת את האינ¬ 
פורמציה הגנטית של הדנ״א. הדנ״א־שליח נבנה בגרעין על 
גבי דגם הונ״א. המרי המוצא הם נוקליאוזיד-טריפוספטים 
(? 7 ^ ,? 07 ,?זס ירדע). תוך כדי פולימריזציה מש¬ 
תחרר פירופוספש, והנק" מתקשרים לשרשרת ארוכה ברצח 
המתאים (המשלים) לזה של הדנ״א. הרנ״א-שליה עוזב את 
הגרעין וחודר לציטופלסמה. כאן הוא מהווה חלק ממערכת 
הסינתזה של החלבון. בהיותו דגם שידריך את המערכת 
הזאת ליצירת רצף מסוים של חומצות אמינ 1 . הרנ״א פועל 
על כן כשליח של הדנ״א, בהעבירו את האינפורמציה הגנטית 
מהגרעין אל הציטופלסמה ומערכת סינתזת החלבון שבה. 
אורך השרשרת של רנ״א־שליח הוא בד״ב 180 — 900 נק׳. 
ומאתר שיש צורך ב 3 נוקליאוטידים לכל ח׳ אמינית בפס־ 
סיד, הוא יכול להדריך יצירת פפסיד של 60 — 300 ת" 
אמינו (משקל מולקולרי 6,000 — 30.000 ). יש גם רנ״א־שליח 
גדולים יותר, עד ל 2 מיליונים, ובהם מידע לייצור כמה 
שרשרות פפסידיות. 

רנ״א ריבוזוסלי. רנ״א המצוי בריבוזום התא (ע״ע 
תא) ומהווה כשליש ממנו. לריבוזום תפקיד חשוב בסינתזה 
של חלבונים. אבל התפקיד המיוחד של הדנ״א הריבוזומלי 
אינו ברור. משקלו המולקולרי הוא ביו 1.2 — 0.6 מיליון. 

ר נ " א ־ ה ע ב ר ה ז 6 ) 8 ז 1 מז) רנ״א זה הוא 

בעל המולקולה הקטנה ביותר. בעל כ 80 נק" בלבד. כתוצאה 
מכך הוא מסיט בפלסמת התא, וכונה גם "רנ״א מסים". 
תפקידו הוא ליצור תרכובת עם חומצה אסינית ולהעבירה 
(מכאן שפו) למערכת סינתזת הפרוסאין שבריבוזום. אפשר 
לבודד מתוך הרנ״א-העברה המצויים בציטופלסמה כמה 
מולקולות שונות ונמצא, שלכל חומצה אמינית יש רנ״א־ 
העברה משלה. המבנה המדויק ורצף הנוקליאוטידים של 
כמה מהן ידוע, אולם עדיין לא ברוד איזה חלק במבנה 
הזח מבטיח את הספציפיות לגבי החומצה האמינית. 

ב. שפ. 

נמןו־טיס (נזזסקא״טא). מושבה יוונית קדומה במצרים. 

על אפיקו המערבי של שפך הנילוס. לפי סטרבון 
התיישבו במקום לראשונה סוחרים יווניים ממילסוס בזמן 
פרעה פסמתיך 1 ( 610 לפסה׳־נ לערך). עשרם של מלכי מצ¬ 
רים נבע לא במעט מסחר החליפין במקום. עד מהרה נהיתה 
נ׳ לנמלם של כל הסוחרים היוונים, והם הודשו לפעול דק 
במקום זה. מתיישבים נוספים הגיעו מרחבי יוון. ליוצאי מי־ 
לטוס, סמוס ואיגינה היו בני שכונות ומקדשים משלהם, ואי¬ 
לו לשאר המתיישבים היוונים הוקצה שטח משותף בשם הל- 
בידך. בימי פרעה יעחפס 11 ( 569 — 526 לפסה״נ) הגיעה נ' 
לדרגת עיר. בשנת 332 לפסה״ג, עם יסוד אלכסנדריה, החלה 
ירידתה של נ׳. 

,. 7-11.5 ) , £$#$1 ־ /ס 1/76 ; 1 * 4 !ח(/ י }ל>זכי 0 .מ 

. 1964 , 601 * 010 ■^* 7 י ח 9 ורן[זח 802 • 7 ; 1937 ,( 11 /יע 

נול ( 5 ״׳\;> ז \ 1 ), בירת גליל (דפארסמאו) ניורה (פז/ה״א) 
שבמרכז צרפת, במקום מפגש הנהרות נערה ולואר. 

45,100 תוש׳ ( 1968 ). נ׳ משמשת מרכז מסחרי לסביבתה 
הכפרית ובה מפעלי תעשיה לקדרות, חרסינה, מכונות, בי- 


מיקאלים וסכסטיל. בני כנסיה (סאה 11 ), קאתדראלה (מאה 
13 ), ארמון דוכסים (מאה 15 ) ושערים (פאות 14 ו 18 ). נ׳ 
שוכנת בקרבת מערכת תעלות המחברת אותה עם הנהרות 
לואר וסן ומשמשת כצומת מס״ב. 

היסטוריה. שמה של נ׳ נגזר מנדרנום ( 1 ז 1 ט 11 זו׳ופ 1 י 1 ) 
שבימי הרומאים ז שמה הראשון היה נוביאודונום (-סז׳גסא 
תזעסט!)), והיא היתה מצודה גאלית שבה הקים יוליום קיסר 
בסיס אספקה. במאה ה 5 היתר, למושב הגמון. בסוף המאה 
ה 9 נהיתה לרוזנוח. ובמאה ה 12 לדוכסות. ב 1565 עברה 
לבית גונזגה (ע״ע). ב 1659 קנה אותה מזרן (ע״ע) ומסרה 
לבית מנסיני. במהפכה הצרפתית בטלה הדוכסות. 

נורדאו. מכס [שמחה מאיר זיגפלד] — נ 141 >ז 0 א — 

( 1849 . בודפשט — 1923 פאריס [עצמותיו נטפנו 
בת״א. עפ״י צוואתו. ב 1926 ]), הוגה דעות, רופא־פסיכיאסר 
ומנהיג ציוני. אביו. גבריאל, מקרוסושין שבפוזנאן, הוסמך ל¬ 
רבנות ואף כתב ספר 
מושר קטן בשם ,.אח¬ 
זת מרעים". אצלו קי¬ 
בל נ׳ חינוך מסרתי. 

ב 1876 הוסמך לרופא 
באוניברסיטה של בו¬ 
דפשט. בגיל 18 
התל כותב בעתון 
הגרמני הנודע בבו¬ 
דפשט 1 )ץ 1,10 ז €51£ נ 1 . 

מ 1873 הרבה לנסוע 
באירופה ופרסם את 
רשמיו בעתונות ה¬ 
אוסטרית והגרמנית, 

ואז החליף את שמו. 

נ׳ כתב בשפות אח¬ 
דות, אולם שפתו העיקרית היחה גרמנית. ב 1880 — 1914 ישב 
בפאריס. ב 1896 נשא לאשר, את אנה אליזבט דונם־קאופמן. 
דנית נוצריה, אלמנתו של הסופר הדני ריכרד קאופמן. 
ב 1914 נאלץ נ׳ לעזוב את פאריס, כנתין אוסטרו־הונגרי, 
וכל הונו הוחרם. עד 1920 עשה במדריד, ומאז ועד מותו 
ישב בלונדון. על אף פעילותו האינטנסיווית בתחומי הספ¬ 
רות, העתונאות והציונות, שימש עד לגיל קשיש במקצועו 
כרופא-פסיכיאטר. 

כתיבתו של נ׳ היתה רבג(נית. רומנים: 6 ! 1 ] 6 הז 111115160 ) 06 
(״קומדיה של רגשות״). 1898 ; 5611 ץ 41 ת 4 מ 56616 ("ניתוחי 
נשמות״), 1892 ; 0:1,1411,1 ,ו]ו 1 ו 1 <׳ז 0 ("מלחמת הצרעות"). 
1897 ועוד; מתזות: 6/1 < 1161 211 ] 861:11 045 ("הזכות 
לאהוב״), 1893 ; £01111 זסז^סס (״דוקטור כהן״), 1898 ; 
ועוד; ביקורת אמנות: !סחר.,:.׳] ש! 11 . 161 , ,, 11 ח 1 ;זזז 1,05 
(״גדולי האמנות הספרדית״), 1927 (נכתב בספרדית); 
ביוגרפיות פוליטיות על מדינאים צרפתיים וספרי מסע. 
עיקר השפעתו על הציבור האירופי (והאמריקני) במפנה 
המאה ה 20 נבע מספריו המוקדשים לביקורת החברה האירר 
פית, בה□ 1 -■ 111 ) £111 ־ 161 ) 60 ;<, 1.1 1011611611 ) 611 ־ 16001 016 
] 0161151111161 ("השקרים המוסכמים של האנושות התרבו¬ 
תית" ; עברי, תר״ץ) 1883 ; 4(4110x6 ? (״פרדוכסים״; עברי 
תרפ״א, תר״ץ) 1885 ; *"!!)!טס? (״התנוונות״), 1892 . 



*נס נזרדאו 
(אזסד עברות) 




981 


נורדאו, מגם — ניידן, אדואדד 


982 


ספרים אלו ונו לעשרות מהדורות. תורגמו לכל לשתות 
אירופה והופצו במיליוני עתקים. השפעתם היתד, גדולה גם 
בין משכילי אמריקה ורוסיה. ספריו המאוחרים, בהם ביקש 
לתת ביסוס פילוסופי וסוציולוגי להשקפותיו: 864 511111 4 = 0 
816 :> 0451:81 (״משמעות ההיסטוריה״), 1909 ; ו • 1 ־ 8 1£ ן 10 נז 81 
£111111 (״הביולוגיה של המוסר״). 1916 — לא זנו לתפוצה 
ולתגונה רנה. ביקרתו הסתמנה בעיקר על בחינת הספרות 
והאמנות של הזמן. כאות התנוונות נראה לו ריבוי הטיפוסים 
החולניים והלא־נורמליים ברומנים ובמחזות (איבסן, סטרינד- 
ברג), מוטיווים של סטיות מיניות, ועל הבל דוח הפסימיזם 
המטופח והמגמה האנטי־רציונליסטית שהתפשטו בספרות 
ובשירה. גישתו הושפעה מעיסוקו בפסיביאטריה, מכתביהם 
של צ׳זרה לומברחו (ע״ע) ומורלי (ע״ע). וניכרת נטיה 
ליישם בחופזה מושגים ומונחים ביולוגיים בתחומי־עיון היס¬ 
טוריים וסוציולוגיים. סגנונו מבריק ואפוריסטי, ושימושו 
בשפה הגרמנית גמיש ומצליף. בזאת דמה לפובליציסטים 
יהודים נודעים שפעלו אז בחוג התרבות הגרמנית; היו 
שהשוו אותו לגאורג ברנדס (ע״ע). וברנרד שו הטעים 
גלויות את האופי .היהודי" בכתיבתו. במקרים רבים היתד, 
הסתכלותו נמהרת. בין הסופרים שלקו ב.,ניוון" פנה את 
טולסטד (ע״ע) עמוק־ד,שרשים, ובין האסכולות "הדקר- 
נטיות״ — את האימפרסיוניזם (ע״ע). נסיונותיו לגבש הש¬ 
קפה קונסטרוקטיווית לא עלו יפה. נ' דגל באמונה במדע. 
ב״היניינה פסיבית", וברציונליזם משוחרר פ״מיסטיקה", אך 
מעולם לא הסביר כיצד משתלבות סיסמות אלו עם 
הניגודים העמוקים והאיכות הבלתי־רציונליות בחברה האנו¬ 
שית, אותם תיאר בכוח רב. סיפוריו לבתו נתפרסמו בשם 

8)3468611 5614164 183X3 700 1(116111 61611611 818 21110 

6122811 21116 ( £686115 ״ 51686016 ("אגדות שסופרו למאכסד, 
משנתה הרביעית עד השביעית") ותורגמו לעברית בידי 
הד״ארדקין (תדע״ג),דור פרישמן(.,אגדות לבתי", תרפ״ג) 
ודב קמחי (״אגדות למכסה״, תשט״ו). ב 1928 הוציאה 
אלמנתו אנה נ' ספד זנרונות, " 86 ס״ 66 ״ £601 (עבר , : 
"זכרונוח", תרפ״ט). 

עניינו של נ• ביהודים התעורר עם התגברות האנטי¬ 
שמיות באירופה בסוף שנות ה 80 , בעת שיא פעלו הספרותי 
הבין־לאומי, ואין ספק כי לביקורתו החברתית היד, חלק 
בהתעוררות זו. כעתונאי בפאריס היה עד להשתוללות האנטי¬ 
שמית בימי משפט דריפום (ע״ע). בשנות ה 90 גילה עניין 
בתכניותיו של הבארון הירש (ע״ע), בסוף 1895 גילה בפניו 
הרצל (ע״ע), שהכירו מ 1892 , את תכניתו להקמת מדינה 
יהודית, ומיד נרתם נ ׳ לרעיון. מאז העמיד את שמו. עטו. 
השפעתו וקשריו לשרות התנועה הציונית, והצטרפותו 
הפעילה הפתיעה ועשתה רושם רב. בקונגרס 1.1 ( 1897 ) 
ניסח נ׳ את ״תכנית באזל״ והוא שטבע את המונח - £16110 
512116 ("בית לאומי"), במקום המונח "מדינה יהודית". נ' 
שימש סגן־נשיא בקונגרסים שבימי הרצל, ונשיא בקונגרסים 
7 — 10 . הופעתו המרכזית היתד, קשורה בנאומו הקבוע על מצב 
היהודים בעולם, שאמרות-הכנף השנונות שבו("אנשי אוויר": 
"יהדות של שרירים"; "מקלט לילה" [כינוי לתכנית אוגנדה]) 
הפכו לנחלת התנועה. במחזהו "ד״רבהף שלל כל סיכוי להת¬ 
בוללות ותקף את הנישואים המעורבים. בהיותו עצמו נשוי 
לנוצרית נפנע פלקבל תפקיד רשפי בהסתדרות הציונית. 
בבל עת הכריז כי "היהדות תהא ציונות או לא תהא כלל", 


ודעתו היתה כי על היהודים לתבוע זכרות אזרחיות, אך לא 
להיאבק על זכויות פוליטיות ולא לחתור לתפקידים פפלב־ 
תיים בארצות גלותם. ע״ב גם הסתייג מ״ד,ציונות הרוחנית", 
בה ראה מכשול בדרך ליישוב המוני יהודים בא״י, והתקיף 
קשות את אחד-העם שביקר את נ> 611130 מ 111 י 4 של הרצל. 
בפולמוס אוגנדה (ע״ע) הגן נ׳ על התכנית, לפי בקשת הרצל. 
אף כי התנגד לה עקרונית, וזמן קצר לאחר הקונגרס ניסה 
סטודנט ציוני, חיים זליג לובאן. להתנקש בחייו. לאחר 
פטירת הרצל סירב נ/ מטעמים אישיים, לקבל עליו את 
נשיאות התנועה ותמו בנשיאותו של דוד וולפסון (ע״ע). 
נ' נאבק במגמות הציונות ה,,מעשית" ור,"תרבותית". וכאשר 
הודח וולפסון ב 1911 ובמקומו באה הנהלה בראשות חסידי 
הפעולה ה״מעשית" בא״י. התייצב נ׳ באופוזיציה ולא הש¬ 
תתף בקונגרס 1913 . במלה״ע 1 עמד בתוקף על חובת 
התנועה הציונית לשמור על ניטרליות. וקרא לנסח 3 תביעות 
לקראת ועידת השלום: שוויון זכויות אזרחי, אוטונומיה 
חרבותית־לאומית בדומה לאופות אחרות, ועליה חפשיח, 
התיישבות, והנהלה עצפית בא״י. 

עם תום המלחמה לא פצא נ׳ את מקומו במנהיגות 
התנועה הציונית, שבה התבלטו החוגים הפרדבריטיים מל־ 
שעבר ובראשם ח. וייצמן. את הצהרת בלפור קיבל בספקנות, 
וקרא לתנועה הציונית להעלות מ;ד לא״י עד 600,000 יהודים 
מאירופה המזרחית מוכת הפרעות. עפ״י הצעתו("תכנית נ׳") 
יועברו אלה בטכניקה צבאית, ישוכנו שיכון ארעי ויתחילו 
להתערות בארץ, כל זאת ע״י מלווה לאומי גדול, של מאות 
מליונים. בצורה זאת תיהפך א״י, בגבולותיה הטבעיים, למ¬ 
דינה יהודית. לפני שתתפתח תנועת התנגדות ערבית חזקה, 
ותימנע הסכנה הגדולה שריחפה, לדעתו, על קיום היהודים 
באירופה. המנהיגות ראתה בתכניתו אוטופיה ויחסיה עם נ׳ 
הורעו מאוד. בסוף 1920 פרסם ני שורת מאסרים בשם "צוואה 
לציונות״ בעתון הציוני צג!( 16 <ן״ 6 ? ־£, בהם סקר את 
חולדות התנועה הציונית מראשיתה. בשנות עלייתו של 
היטלר ובמלה״ע 11 נתעורר שוב העניין ב״תבנית נ"׳, ויש 
למצוא הקבלות בינה לתכניותיהם של ז. ז׳בוטינסקי("תכנית 
האבקואציה") ושל ד. בן־גוריון("תכנית בילטמור"). כתביו 
הציונים נאספו בגרמנית ( 1909 , ־ 1923 ) ובעברית א׳—ד, 
1956 — 1962 ), בעריכת ב. נתניהו. 

מלבד החיבורים שנזכרו לעיל, תורגמו לעברית הספרים 
הבאים; "כתבים נבחרים", א״־ו׳ (תרפ״ט—תר״ץ), בעריכת 
פ. לחובר; ״כה אמר נ׳״ (תרפ״ח); "מ. נ־ אל עמו", כת¬ 
בים מדיניים, א׳-ב׳ ( 1936 ) ; "שאלת היהודים ופתרונה". 
מכתר נאומים ומאמרים, תש״ך. 

ב. נתניהו, מביא יז״כתבים ציוניים״. א׳. 31-7 . חשט״ו; נ. סר 
קולוב, אישים, נ'. 94 — 137 . תרצ״ה; ש, שורץ, מ״נ באגרו־ 

תיו׳ תש״ד; ב. לוקר — ש. שזר. מבוא ל״מאכם נורדאו. 
שלושים שנה למותו, פרקים מכתביו״, תשי״ג; -״״ע . 14.14 
; 1943 2 ,. 9 , ./ 4 .. 31 . 34 .ע . 0 ; 1928 ,,.׳,""""מ 

,ע 501144111 441,1622 / 6 י 31 ץ 10 ם 1 ג 4 ׳ז . 31 . 34 .;ו];.׳ 11 .ח׳, 11 . 34 

. 1956 

י. ס, - א. לי. 

נוו־דן• אדואךד - ח 6 (;ז 0 א 3461 ״(;£ - ( 1941-1868 ), 
בלשן קלאסי יהורי־גרמני. ס 1893 פרופסור לבל־ 

שנות קלאסית בגרייפסוואלד ומ 1898 בברסלאו, ובשנים 
1906 — 1936 בברלין. עקב רדיפות הנאצים עבר לשוויץ. 

נ׳ התווה דרבים חדשות למחקר בתהום הסגנון, וחיבר 
את 4053 ק 1 !״ס£ 3011146 016 ("הפרוזה האמנותית העתי- 






983 


כוורן, אדואדד — :ורה 


984 


קד.״), ב 2 כר. 1898 . * 1923 . ספרו ספר-יסוד לתולדות הסגנון 
בספרויות הקלאסיות. נ׳ עסק גם בתולדות הדת. ובמיוחד 
הקדיש עבודות הרבה לבעיית הסינקרטיסס הדתי בתקופה 
ההלניסטית ובימי הקיסרות. ואלה חיבוריו החשובים ביותר 
בתהום זה: 

5 ס 0 ל 7 05 ז 05 ח£\נ( 1913 ) 1 ד\ 015 תל) 8115 ז;ף\ ("וזאנאיס 
של ורגיליוס 1 ע״). 1903 . ׳ 1926 < 8 ־ 3 מטל־ס 0 ;ס 

1400 0115165011 ■! : 0 ת 01 00506101110 , 805 (הולדת הילד, תול¬ 
דות רעיון דתי״), 1931 3 ,1924 . 

נוךך?שלך, ברון נילס אדולף אריק - "<״ג 8 

013 <ז 51 ת 8£ -! 111:140 ) 1 301£ \ 141151 — ( 1832 — 1901 ), 
גאולוג־סייר שוודי. סיים אח לימודיו באוניברסיטת הלסינקי 
( 1857 ) ועבר לשוודיה. בשנים 1858 — 1890 תשתתף במש¬ 
לחות השוודיות הממשלתיות לחקר איזור הקוטב הצפוני. 
בשנים 1861 — 1864 עסק בחקר איי סוואלבאר (ספיצברגן) 
וסיפוים. לאחר־מבן יצא פעמים אחדות לגרנלנד (ע״ע), קבע 
שהקרחון שם אבן מנטה על אי, והיה הראשון שהגיע ב 1868 
עד קו הרוחב הצפוני ׳ 81-42 . גולת הכותרת של מפעלו היתד, 
מציאת המעבר הצפון־מזרחי בין האוקיאנוס האטלאנטי 
לאוקיאנוס השקט. ביוני 1878 יצא נ' משוודיה לים־הקרח 
הצפוני, עבר בו לאורך החופים הצפוניים של אירופה 
ואסיה, וחדר בקרח דרך פצר ברינג לים־ברינג (ע״ע), 
הגיע ליוקוהמח בספטמבר 1879 וחזר לאירופה דרך תעלת 
סואץ ב 1880 . אותה שנה היה נ׳ לבארון. מציאת המעבר 
הצפון־מזרחי איפשרה לרוסים לפתוח נתיב־שיט חשוב 
למזרח הרחוק. נ׳ הוא מגדולי חוקרי ההיסטוריה של 
הקארטוגראפיה. 

, 210-216 , 0/1011 * 10 ^ 4 111110*? 0 / ?0101• 7x ,מ 3 ץ 1 ־> 1£1 ,? ״ 1 

. 1959 

נור(ך)סטרום׳ לח־ויג אנסלס — 1 ת 5€1 מ.^ 

140165110111 — ( 1882 — 1942 ). מספר שוודי. נ¬ 
כתב את סיפוריו הראשונים (קובצו בשלושה קבצים) בדרך 
החדשה של תיאור המציאות, שב 1910 לערך קנתה שביתה 
בשוודיה. אלה הם תיאורים של שכבות החברה: 151:210 ? 
(״דייגים״), 1907 , 1£210 ס 8 (״בורגנים״), 1909 , 1301131 
(״אדונים״), 1910 . בהשראת חזון בעל אופי דתי, וגם בהש¬ 
פעת הפוטוריזם האיטלקי, ביקש, במרוצת הזמן, ליצור 
השקפת-עולם. שכונתה בפיו "טוטאליזם", ושאפה לראות 
את האנושות חיה בהארמלניה ובשיתוף־פעולה ב 1185 ( 1 , 
"עיר־העולם". לנושא זה מוקדשים רבים פן הרומאנים שלו 
( 11:1 ב 140111 -- 5101 [״נורלאנד הגדולה״!, 1927 ). האדם החי 
שמאחורי התאוריות והתכניות מעולם לא נשכח ולא נדחק 
בסיפוריו. נ׳ נמנה עם המעולים שבמתארי הילדות כספרות 
השוודית 1,3010 5 ב 10111 ךר׳ 1912 ). 

1111 0640110 011 * 7 ,חז 0 זז 5 \ 1 ז 3 ע 0 . 0 • 1952 ,. 7 א .. 1 , 14311£0 ,יד 
. 1954 , 1 * 6 1 * 1411 / 2414 * 02 006 101 / 114 * 11 112 .. 1 .! 6 * 11 

נורד!, מקור אור (ע״ע) מלאכותי, בו האור נוצר כתוצאה 
מהעברת זרם חשמלי דרך מוליכים מתכתיים, 

גזים או אדי מתכות שונות. לסי אופן הפקת האור אפשר 
לחלק את הנ" לארבעה סוגים עקרוניים: 

א) נ" להט, בהן מקור האור הוא תיל מתכת, בד״כ 
וולסרם (ע״ע), המחומם ע״י זרם חשמלי (ע״ע חשמל) 
לטמפרטורה גבוהה ( 2.000-0 ). החיל המלובן מקריו אור 
(ע״ע קרינה). 


ב) נ" קשת, בהן 
הזרם החשמלי פורץ ב¬ 
ניצוצות דרך הרווח בין 
שתי אלקטרודות עשויות 
פחמן או מתכת. הטמפר¬ 
טורה הנוצות ( 3,000-0 ) 
מאז־ה חופר מן האלק¬ 
טרודות והגז הלוהט מק¬ 
רין אור. 

ג) נ" התפרקות 

מבוססות על עירור האטומים של גזים או אדי מתכות ע״י 
אלקסרונים מהירים, התפרקות האטומים יוצרת אור קר 
אשר צבעו תלוי בסוג הגז (ע״ע אטום, תורת הקוואנטים). 
בין דג" הרבות מסוג זה יש לציין נ" כספית, נ" נתת 
וב" התפרקות המכילות גזים אצילים. 

ד) נ" פלואורסצנסיות המכונות גם נ" זרחניות 
או שפופרות פלואורסצנסיות עקב צורתן. אלה נורות הת¬ 

פרקות הקורנות באולטרא־סגול (ע״ע). הדופן הפנימי של 
השפופרת מצופה בלופינופור (ע״ע לומינפצנציה! פוספו־ 
רסצנציה; פלואורסצנציה). לאחר הקרנתו בקרניים אול־ 
טרא־סגוליוח קורן הלוסינופור באור נראה. צבע האור תלוי 
בלומינופור ובסוג הזכוכית של השפופרת. 

נורת להט (ציוד 1 ) מורכבת מחיל להט עשוי 
וולפדם בקטרים שונים, מ 12 עד 100 מיקרונים ד־ 10 סטר), 
המוחזק בעזרת תפילות. הספקת הזרם נעשית ע״י 2 חילי 
מוליבדן. פוט זכוכית ורגל מאפשרים אח ההרכבה בתוך 
הב׳. תפקיד צינורית השאיבה לאפשר הוצאת אוויר ומילוי 
הב׳ בגז מתאים, ד,נ׳ נפגרת לאחר ההרכבה ובקצה מודבק 
בעזרת דבק מיוחד תבריג. המאפשר הברגת ד.נ' לבית נ׳. 
נ" הצריכות לעמוד בפני זעזועים מחוברות בעזרת קפיץ 
במקום הבריג (למשל. בכלי רכב). נ" להט לתאורה ביתית 
ותעשייתית מיוצרות בהספקים חשמליים תקניים ( 15 , 25 , 
40 , 60 , 75 , 100 , 150 , 300 , 500 ואס). נ" ל׳ למטרות מיוח¬ 
דות, כגון זרקורים, מיוצרות בהטפקים עד 50 ק״ו. למילר 
משתמשים בארגון בתוספת חנקן( 5% — 15 ). הגז האציל מק¬ 
טין התאדות התיל ומאריך את חיי הג׳ באופן ניכר ( 750 — 
1,000 שעות). אחרי פרק זמן מסוים מצפים אדי וולפרם 
את הדופן הפנימית של הג׳ ושטף האור מן הנורה קטן. 
ההתאדות הזאת גורסת גם להפחתת קוטר התיל, לחימום 
יתר שלו ולבסוף לניתוקו. פרט לצורה המקובלת — אגס — 
מיוצרות נ׳ להט גם בצורת נר, ססריה, שפופרת או כדור. 
נ- הלהט היא בעלת נצילות אנרגטית נמוכה ( 1% — 3 ). ז״א 
כ 97% של ההספק המושקע נהפך לחום. נצילות האור של נ׳ 

להט היא ם- 6 עד 30 0 ' ם '- - 
ואט 

נורת כספית מורכבת משפופרת התפרקות עשויה 
זכוכית קשה. השפופרת ממולאת ארגון ואדי כספית. היא 
נמצאת בתוך כלי זכוכית אשר תפקידו להגן על הב׳ בפני 
שינויי טססרסורת הסביבה. החלל בין השפופרת ובין כלי 
הזכוכית מחוסר אוויר. או ממולא חנקן. בשפופרת ההתפר¬ 
קות נמצאות 2 אלקטרודות ראשיות ואלקטרודת-עזר המ¬ 
שמשת להצתת הארגון בג׳. כתוצאה מההתפרקות, מתחממים 
אדי הכספית וכעבור 3 דקות מגיעה הב׳ למלוא אורה. צבע 
האור תלוי בלחץ ובטמפרטורה של אדי הכספית. יש שני 





985 


נודה 


986 


סוגים של נ״ כספית: ( 1 ) בעלות לחץ בינוני ( 1 אטם.) 
( 2 ) בעלות לחץ גבוה ( 12 — 20 אטם.). האור אשר מפיקות 
נ" כספית בלחץ בינוני אינו נעים לעין ושימושן מוגבל. 
שיפור צבע האור בג" כספית מודרניות הושג ע״י תוספת 
תיל להט (נ" כספית שאורן מעורב) או ע״י ציפוי כלי 
הזכוכית בלומינופורים שונים (נ" כספית שאורן משופר). 
נ" כספית יורשות בהצלחה את מקומן של נ" הלהט בתעשיה 

. לופו 

ובתאורה חיצונית. נצילותן האורית היא 30 עד 70 - 

ואס 

ואורך חייהן 3.000 — 6.000 שעות. ההרכב הטפקטראלי של 
האור המופק ע״י נ" כספית ממינים שונים בהשוואה לאור 
יום רשום בטבלה (באחוזים מס״ה האור): 


הרכב 

ספקטרלי 

של 

איר יום 

סוג נורת הכספית 

צבע 

האור 

אורד הגל 
הסוקרן 
(מילי* 
מיקרונים) 

איר 

משופר 

אור 

מעורב 

לחץ 

גבוה 

לחץ 

בינוני 

0.027 

0.008 

0.015 

0.02 

0.01 

סגול 

420—380 

0.23 

0.42 

0.37 

0.69 

0.56 

כחיל 

440—420 

0.80 

0.04 

0.16 

0.09 

0.05 

כחול 

460—440 

10.80 

0.54 

3.16 

1.03 

0.72 

ירוק 

510—460 

40.80 

47.0 

44.85 

57.0 

53.3 

ירוק 

560-510 

36.20 

44.4 

41.05 

39.9 

44.6 

צהוב 

610—560 

10.30 

7.0 

9.44 

1.17 

0.71 

כתום 

660-610 

0.73 

0.65 

0.95 

0.10 

0.05 

אדום 

760—660 


נ ו ר ת נ ת ר ן היא נ׳ התפרקות הנותנת אור כמעט מונו- 
כרומאטי. 90% משטף האור מוקרן בארכי הגל 589 , 589.6 
מילימיקרונים. בתוך שפופרת ההתפרקות נמצא גאון עם תו¬ 
ספת קטנה של ארגון וכמות קטנה של נתרן מתכתי. ההת¬ 
פרקות מתחילה בנאון (אור אדום); הנתרן מתאדה וצבע 
האור משתנה לצהוב. תהליך האידוי נמשך 15 דקות בערך. 
האור חזק, הצבע הצהוב מבליט ניגודי אור וצל; רגישות 
העין כלפיו גבוהה מאד. בגלל יתרונות אלה מהוות נ" נתרן 
מקור מצוין לתאורת כבישים מהירים, גשרים וצמתים רא־ 

שיים. הנצילות !.אורית של נ״ נתרן מגיעה עד 80 ־^ ט ־ - 

שפופרות התפרקות ממולאות גזים אצי¬ 
ל י ם. צבע האור תלוי בסוג הגז שבתוכן ובצבע הזכוכית ממנה 
עשויה השפופרת. הכינוי הידוע "נאוף, הניתן לד אלה עקב 
הגז הראשון שהשתמשו בו, אינו נכון היום בגלל השימוש 
בגזים אצילים אחרים וגם בגזים רגילים (חנקן, מיפן). את 
השפופרת מאפיין מפל מתח גבוה ע״י הקתודה (מ 150 ועד 
250 וולט) ולהפעלתה דרוש פתח גבוה ( 600 — 10.000 וולט) 
התלוי באורך השפופרת. הפתח מושג בעזרת שנאי. אורך 
החיים של ה״נאונים״ הוא 6,000 — 8,000 שעות. הנצילות 
האורית שלהן תלויה בגז ובלחץ בתוך השפופרת. בשפופרות 
ממולאות נאון בלחץ 2 — 5 מילימטרים כספית (ע״ע לחץ) 

הנצילות היא בערך 10 ־!״״ ■ משתמשים היום בשפופרות 
התפרקות בעיקר בשלטי פרסומת. 

צבע האור האפייני להתפרקות בגזים שונים הוא לבן— 
הליום, אדום—נאון, סגול—קסנון, כחול—כספית. 

נ׳פלואורסצנטית ממולאת ארי כספית. כרי ליצור 
קרינה אולטרא־סגולית על הגז בשפופרת להיות בלחץ ־ ־ 10 
אטפוספרות. צפיפות האטומים בלחץ כזה אינה מספקת להת¬ 
פרקות התחלתית ויש צורך בגז־עזר — ארגון. גם כאן פתח 
ההצתה גבוה. מתח זה מושג ע״י חיבור שני מכשירים לני: 
מצת ומשנק (ציור 2 ). המצת הוא נורת באון קטנה בעלת 



ציור 2 . ג-רח פלואורוסצנטיח. יטיז: מבנוז המצת; 
שמא?: חםעג 5 החשמלי 


אלקטרודה אחת עשויה דו-םתבת (ע״ע חשמל). הפשנק הוא 
סליל המלופף על גלעין ברזל. עם סגירת המתג נדלקת נ' 
הנאון, האלקטרודה מתחממת וסוגרת את המעגל החשמלי. 
ברגע זה נפסקת ההתפרקות בני הנאון, האלקטרודה מת¬ 
קררת ומנתקת את המעגל. בזמן הניתוק מושרה בפשנק כח 
אלקטרומניע (ע״ע אלקטרומגנסיות) אשר עולה פי כמה על 
מתח המקור. מתח זה מצית את הנ ׳ הפלואורסצנטית. המשנק 
מגביל את עליית הזרם במעגל. נצילות אורית של נ׳ פלו- 
אורסצנטית היא 50 עד 70 אודך החיים של נ׳ כזאת 
הוא בערך 7,000 שעות. 

הנסיונות הראשונים ליצור אור בדרך חשמלית נעשו כבר 
במאה ה 18 . בשנת 1802 ליבן דיוי (ע״ע) מטילי פלטינה ומ¬ 
תכות אחרות ע״י חימומן כשהעביר דרכן זרם חשמלי. האור 
אשר הופק בדרך זאת היה חזק אבל נמשך זמן קצר מאד. 
ב 1809 הדגים את תופעת הקשת החשמלית בין 2 מטילי פחם 
עץ המרוחקים כ־ 10 ס״ם זה מזה. הכינוי "נ׳ קשת" ניתן לכל 
המכשירים שנבנו בצורה דומה. ב 1841 קיבל מולינס 
( 115 ץ 016 ^ 1 .?) פטנט ראשון על ני להט המורכבת מכלי 
זכוכית ריק מאוויר ובו תיל מאבקת פהם עץ, אשר גישר 
מרווח בין שני תילי פלטינה. אורך חייה של נ' ראשונה זו 
היה קצר מאד, והזכוכית השחירה מהר עקב הפיח שנוצר 
בשעת הבעירה. בשנת 1872 בנה הפיסיקאי הרוסי לודיגין 
(!ז״זזפ^סו/ , 1847 — 1923 ) נ׳ להט פגראפיט והשתמש 
בברור זכוכית ממולא חנקן. אכן הותקנו נ" כאלה בפטרס־ 
בורג, אבל תקלות בפעולתן ומחירן הגבוה מנעו את התפש¬ 
טות השימוש בהן. נ׳ קשת מסחרית ראשונה בנה ב 1876 
יבלוצ׳קוב ( 0309808 ^ . 0 ). הפיתוח הסופי של ני הלהט 
נעשה ע״י סוון ואדיסון (ע״ע) אחרי שביצעו יותר מ 1,200 
ניסויים במטרה למצוא תיל להט מתאים, אשר יבטיח בעירה 
יציבה ואורך חיים סביר• בשנת 1880 הותקנו 115 נורות 
אדיסון על האניה "קולאמביה" ופעלו בלי תקלות מיוחדות. 
מטרת המחקרים שנערכו אח״כ היתה מציאת תחליף לפחם 
העץ כחומר לבניית תיל הלהט. אחרי ניסויים רבים במתכות 
שונות, עיבד קוליג׳ (ס €001188 .פ .¥\) בשנת 1910 את 
תהליך הייצור של נימות וולפרם משוכות, שהעלו את אורך 
החיים של חד. השלב האחרון בפיתוח הני היה מילוי הזכו¬ 
כית דמויית האגס בגז אציל. הצעדים הראשונים בכיוון 
ניצול האור. שנוצר עקב העברת זרם חשמלי דרך גז, נעשו 
אחרי הניסויים של גייסלר ( 1814/79 , ״ 301551 ) . 15 ) בשנת 
1850 . נפוץ שימושן של שפופרות גייסלר למטרות פרסומת 
ולתאורה צבעונית. בשנת 1901 בנד, היואיט (] 11 * 550 . 0 ) 
נורת כספית ראשונה אשר נצילותה היתד, פי שלושה מזו 
של ד להט של אותה עת. חסרונה של הד היה העדר מוחלט 
של קרניים אדומות. מגרעת זאת תוקנה ע״י הממציא עצמו 
בעזרת מסך פלואורסצנטי מיוחד. שהפך אור סגול, ירוק 
וצהוב לאור אדום. ד זאת נחשבת כד ההתפרקות הראשונה 
לתאורה תעשייתית. בעקבות ניסויים בגזים אצילים (ע״ע) 








987 


גורה — נוווגיוי 


988 


נבנו ד,נ" ראשונות לתאורה ךקורטיווית ומסחרית. בשנת 
1931 נבנתה לראשונה נ׳ הממולאת אדי נתרן. רק ב 1930 
נבנתה ד.נ' הפלואורסצנטית הראשונה (בצרפת ובגרמניה), 
אם גם היו תופעות פלואורסצנטיות בבר ידועות מזמן. משנת 
1938 נכנסו שפופרות פלואורסצנטיות לשימוש רחב. קודם 
בתעשיה ולאחר סבן בבתים ולתאורת רחובות. 

.£ ; 1947 , $411111101 111112 /^ 1.1 11 ! 6.1€6 ? 40 > 1 '¥ , 114 תז.\ 7 ״ 1 . 0 

08160111 01 / 11:1 64 ¥111016166111 , 131115 )^. .£ - 416 )ץ$־ £01 

€501111 ? ¥1110 ,(. €11 ) . 0 ; 1948 , 1 ? 1 ה 14 )£ 0111/101 

; 1950 2 ,} 111 ז\! 1€€ ן^ 1 

.* 1959 ,\ 114/100 ס?¥ 2/111112 * 1 ,׳$: 0061 5 £מתש 6 מ(£ 

ה. ז. 

נורה (ספר מז 3 ע 3 א).( 1 ) מתח בצפון ספרד, בין נבול צרפת 
לבין אגן נהר האברו (ע״ע). שטחו 10,500 קמ״ר: 
האוכלוסיה 402.000 תוש' (אומדן 1960 ). 

בצפון נ׳ מתנשאות השלוחות המערביות של הרי הפיר¬ 
נאים (ע״ע), ובהן מצויים שדות מרעה משובחים ויערות 
רבים. איזור זה לח, ונמות המשקעים השנתית בו מגיעה עד 
1,000 מ״מ בשנה. דרום נ׳ הוא איזור רמות וגבעות צחיח 
יותר, ובו פגיעה כמות המשקעים עד 700 מ״מ בשנה. בין 
איזורים אלה משתרעים העמקים המרכזיים של נ׳. האיזור 
מתנקז בעיקר דרומה, לעבד נהר האפרו, דרך יובליו החשו¬ 
בים : אגה, ארגה וארגון. 

אוכלוסי נ׳ עוסקים בעיקר בחקלאות. בהרי הפירי- 
נאים ובמזרח מגדלים בקר וצאן. במרכז מגדלים בקר ות¬ 
בואות. בדרום נ׳ מגדלים זית, חיטה וגפן, ובמו־נן כבשים. 
ענפי התעשיה העיקריים הם עיבוד התוצרת החקלאית (שי¬ 
מורים. סוכר, קפח ומוצרי בשר) וגם תעשיות מטאלורגיות. 

עיר הבירה היא פמפלונה. המשמשת גם מרכז תעשייתי, 
ודרכה עוברת מס״ב של המחוז, 

( 2 ) ממלכה היסטורית באזור הפירינאים המערביים 
(בצרפ׳ —פ׳חזהיפא) דברי ימיה היו קשורים בתולדות שכ¬ 
נותיה, ממלכות ספרד האחרות וצרפת, ובשאיפת תושביה 
הבסקים (ע״ע) לאוטונומיה. 

איזור פמפלונה היה מרכז התנגדות לויזיגותים (ע״ע) 
לפראנקים ולמוסלמים. נראה שממלכת נ׳ נולדה במאה ה 9 . 
מכונן עצמאותה היה טאנצ׳ו 1 ( 905 — 925 ). מאנצ׳ו 111 ,הג¬ 
דול" ( 1000 — 1035 ) הנהיג בג׳ את הרפורמות של תנועת 
קליני (ע״ע) ובימיו הגיעה נ׳ לשיאה, עם סיפוח קאסטיליה 
( 1029 ) ורוב שטחי ספרד שלא היו בשלטון המוסלמים. במו¬ 
תו חולקה ממלכתו בין בניו ומחלוקה זו נולדו ממלכות קס¬ 
טיליה וארגון (ע׳ ערכיהן). 

ב 1054 נוצח גארסיה ז\ 1 מלך נ' בקרב עם אחיו, פרנאנדו 
1 מלך קאסטיליה, ונ׳ נדחקה אל פצפון לאבר(. ב 6 ? 10 חזרה 
נ׳ והתאחדה עם ארג(ן, והאיחוד התקיים עד פותו של אל- 
פונסו 1 (ע״ע, עם' 744 ) ב 1134 . עצמאותה חודשה בידי 
גאדסיה ¥ ( 1134 — 1150 ). סאנצ׳ו ( 1194 — 1234 ) הש¬ 
תתף בקואליציה של המדינות הנוצריות בספרד נגד המוס¬ 
למים ובניצחון המכריע עליהם בקרב לאס נאוואס דה טולו- 
סח ( 1212 ). הוא הוריש את ממלכתו לפלך ארגון, תימה 1 
(ע״ע). אך תושבי נ׳ ביקשו לשמור על עצמאותם והמליכו 
את קרובו, תיב( ( 1 > 311 נ 1 ״ 71 ) רוזן שמפו, שהיה ואסאל של 
פלך צרפת. בית שמפן שלט בג׳ העצמאית עד 1285 ; אותה 
שנה נישאה יורשת בית שמפן לפילים ע 1 ,היפה" מלך צר¬ 


פת. האיחוד הפרסונלי בין צרפת לני נמשך עד 1328 , כשמת 
אהרון הפלכים לבית קפה (ז 5 ק 03 ), והמלוכה בצרפת עברה 
לירי בית ולואה (ע״ע). בג׳ עלה למלוכה בית אורה (־׳י£ 
*״;מ), אף הוא צרפתי. קרלוס 11 (שארל "הרע") מבית 
אורה התערב במאבקים הפנימיים בצרפת וכן במריבות שבין 
קאסטיליה לארגון והביא את ארצו לידי פשיטת רגל. בנו 
קרלוס 111 ״האציל״ ( 1385 — 1425 ) ייצב את הממלכה ורכש 
חזרה שטחים שתפס שארל פלך צרפת ב 1378 . בתו של 
קדלוס 111 , בלאנש, נישאה לחואן 11 פלך ארגון וכך חזרו 
שתי מדינות אלו והתאחדו. האיחוד ( 1425 — 1479 ) היה רצוף 
מאבקים פנימיים. במות חואן 11 הזרה נ׳ לעצמאותה: אולם 
הממלכה הקטנה לא יכלה להוסיף ולהתקיים בין שתי שכנו¬ 
תיה, שהתגבשו לממלכות אדירות — ספרד וצרפת. פרד'־ 
נאנדו פלש לנ׳ ב 1485 וסיפחה ב 1512 . לבית המלוכה של 
נ׳ לא נותר אלא החלק הצפוני — נ׳ התחתית. ב 1589 , לאתר 
מלחמת ירושה עקובה מדם, עלה אנרי 11 כע׳ למלוכה בצרפת 
כאנרי ע 1 (ע״ע) מלך צרפת וני. בנו דורשו לואי ^^^ x 
סיפח את נ׳ התחתית לצרפת ב 1620 . 

.״ 1924 ,!>((<>?) 1 .¥ 46 1:10110 ?¥ 46 €111:0 ,■ 10510 ] 63 .מ 
ש. שט. - א. בו. 

נירתיה (:!עזסא). מדינה בחלקו המערבי והצפוני של 
חצי האי סקנדינויה (ע״ע, ור׳ שם מפה) שבאירופה 
הצפונית, לחופי אוקיאנוס הקרת בצפון, הים הנורווגי במערב, 
הים הצפוני ומיצר סקגרק בדרום. שטחה 323,878 קס״ר 
ובה 3,866,500 תוש• (אומדן 1970 ). לנ' שייכים גם איי 
סולבר (ע״ע, 62,050 קמ״ר, 6,500 תוש׳), האי יאן סא;ו 
( 373 קפ״ד) באוקיאנוס הקרת הצפוני, האיים בובה ( 50 
קמ״ר) וקטר הראשון( 249 קמ״ר) באנטארקטיס (ע״ע), וכן 
שסח החסות ארץ המלבה מוד, המשתרע באנטארקטיס בין 
קווי רוחב • 20 מערב ל • 45 מזרת. 

1 ) נאונרפיה — עט׳ 988 ! 2 ) אתנוגרפיה ודמוגרפיה — עם׳ 
989 ! 3 ) לשון — עמ׳ 990 ! 4 ) דח~־עמ׳ 990 ! 5 ) חינוך — 

עמ ׳ 990 ; 6 ) כלהלה ~~ עם׳ 991 ; 7 ) חוקה ומשטר — עם׳ 

1993 8 ) משפט — עמ׳ 993 1 9 ) כוח 1 ח מזוינים — עס׳ 994 ! 

10 ) היסטוריה — עה׳ 995 ! 11 > ספרות — עם׳ 998 ! 12 > 
מוסיקה — עם׳ 1001 ! 13 ) יהודים — עם׳ 1001 

ארכה של נ׳ בקו אודר — 1,752 ק״ס, ורחבה — 430 
ק״פ בדרום, ו 63 ק״מ בצפון. קו התוף (בקו אודו— 2,650 
ק״מ) מפורץ ביותר ומשופע בפיורדים נהדרים, שהארוך 
בתם, סונגנה במערב נ׳, חודר למרחק של 183 ק״ם לתוך 
היבשה. קו התוף של נ׳ — בולל כ 150,000 האיים והאיונים 
הסמוכים לו — מתפתל לאורך כ 28,000 ק״מ. קבוצת האיים 
הגדולה ביותר היא איי לופוטן (ע״ע). 

כ% משטחה של נ׳ הם הרים ורמות גבוהות, שנופם 
עוצב בפעולות קרחונים. בגושי ההרים שבדרום — הפסגה 
הגבותד, — גליטרטין 2,470 מ׳, שדה־הקרח יוסטדאלסברד, 
—הגדול ביותר ביבשת אירופה ( 815 קמ״ר), והגבוה במפלי־ 
המים של נ' — מארדאלססוסן ( 297 מ׳). בג׳ מספר רב 
של נהרות, שאפיקיהם העוברים בעמקים קרחוניים, משופ¬ 
עים במפלים ואשרות, ומספקים כוח הידרו־חשמלי בעל 
פוטנציאל עצום. (תם' ר׳ כרך ג׳, ענה 87/8 ). הנהרות 
והימות הקרתוניות המרובות תופסים 5% משטחה של נ׳. 
שטחי המישורים מצומצמים ביותר — באיזור אוסלו בדרום- 
המזרח ובאיזור טרוגהם במערב. 

(גאולוגיד, ואקלים — ע״ע סקנדינויה). 







989 


נורוגיה 


990 




כורווביה : כנסייה הדא 5 כסהו? ט 5 פרה, כנסיית ה 5 מחים 7 זגדו 5 ה 
בנורווביה. נבנתה ב 1250 ' לשוהזרה ב 1952 — 64 ( 15 
(ברשותה האדיבה ש 5 שגרירוח נורווגיה בישראל.! 

הלשון הנורווגית היא אינדרגרמנית ושייכת 
לקבוצת שפות ה״קנטום", הצפון־גרמניות. נשל הפיצול 
הגאוגרפי של המדינה ניכרים בה ניבים מקומיים. דש גם 
הבדל בין שפת הערים והכפרים. מסיבות היסטוריות התפתחו 
בנ ׳ במקביל שתי שפות־אחיות: א) "בוקמול• ( 1181 ^ 801 ), 
שרבה בה השפעת השפה הדנית (ע״ע דנמרק, עם׳ 906 ), 
ב) "נינווסק" 510 זססןא), שעוצבה במאה ה 19 מהשפה 
הנורווגית העתיקה (*תסא). שתי השפות רשמיות ונלמדות 
נבתי־ספר, והן הולכות ומתאחדות במסגרת "סאסנורסק" 
(!!!■!סזזמזגל) — ה״נודווגית המשותפת". וע״ע סקנדינויות, 
לשונות. 

ה ד ת. בני קיים חופש דת גמור. ב 96% מהאוכלוסים 
שייכים לכנסיה הלותראנית, ובראשה עומד המלך. היתר 
בני כתות פרוטסטנטיות, 9.000 קאתולים, פחות מ 1,000 
יהודים. ונפו־כן אתאיסטים. 

חינוך חובת חינם ניתן 8 שנים! נ 1968 התחילו 
מנהיגים אותו בהדרגה ער גיל 16 . אחרי ביה״ס היסודי 
החמש־שנתי בא ביה״ס "הריאלי" התלת־שנחי, ואחריו ביה״ס 
התיכון העיוני החמש־שנתי, או המקצועי (טכני. חקלאי, 
ימאי), עד 4 שנים. מלבד זאת יש במדינה 21 קולג׳ים 
על-תיבוניים להכשרת מורים! עם ואת 10% מן המורים 
אינם מוסמכים להוראה, בעיקר ביישובים קטנים. 00 ( 204 
תלמידים לומדים ב 8 בת״ס גבוהים (מחציתם באוסלו), 
ובכללם גם קולגיים לחקלאות, לטכנולוגיה, למנהל עסקים, 
לתאולוגיה. 

במה קודם משותפים לני ולשאר ארצות סקנדינוויה: 
החשבת החינוך הדתי! מסלול לימודים אחיד; טיפוחו של 
חינוך מבוגרים ב״בת״ם גבוהים לעם". רמת החינוך בנ ׳ 


; 1961 / 0 ע 1 /<} 0£0£73 17 ( 7 ,(.!זש) 300110 . 2 . 0 

-ס [ ; 1961 6 ,^ 10 > 70 ,(. 641 ) .ק 

7/16 ; 112/1 1966 - - 8/111 * 1 , 8011 ג 6 תחג 11 

,) $07% 07 [ ) 1 ס( 871 ) $18115111 ; ז 1967 ,^ 800 ■ 7£81 

. 1969 ,./י! ,מ 3 תז 3 ז 03 .? 1 שבתון 
ר, בג. 

צומח וחי — ע״ע סקנדיבויה. 

אתנוגרפיה ודמוגרפיה. הבורווגים, כאחיהם 
השוודים והדנים, שייכים לקבוצת העמים הגרמנים הנורדיים 
היושבים בסקנדינוויה. רובם גבוהים, בהירי־עור, בלונדיים, 
בעלי עיניים תכולות. בצפון נ׳ ניכרת באוכלוסיה השפעתם 
של המיעוטים הלאפיים והפינים (ב 10.000 נפש) שהם בחלקם 
שחרחרים. 

בשל המבנה ההררי של המדינה לא יכלה נ , במשך 
תקופות ארובות לפרנס את תושביה, שמספרם ב 1800 היה 
פחות ממיליון. הם נאלצו לנדוד (בעבר: מסעי הודקינגיס 
וכיבושיהם), לעסוק בשיט (ציד לווייתנים; הפעלת צי סוחר 
מהגדולים בעולם: 2,200 אניות, ב 18.5 מיליון טון) או להגר 
לצמיתות. בין 1836 ל 1936 היגרו כ 860,000 נורווגים. בעיקר 
לאה״ב. היום נבלמה ההגירה, ומאז מלה״ע 11 קיים עודף 
ילודה ניכר. האוכלוסים מתרכזים לאורך החופים. עם כל 
אפשדדותיה החקלאיות המצומצמות של נ׳ רוב האוכלוסים 
בפריים (כ 40% חיים בכפרים של פחות מ 200 נפש), וישנו 
רק 5 ערים בנות יותר ם 50,000 תושבים ( 1969 ). ב 42% 
יושבים בערים שהגדולות הן: אוסלו (ע״ע) 487.600 תוש׳ 
( 1969 ), הבירה ומרכז המסחר והתעשיה החשוב ביותר, 
טרונחם (ע״ע) 123,630 תוש', ברגן (ע״ע) 116,340 תוש׳, 
סטאוואנגר 80,830 תוש׳, כריסטיאנסו 54,930 חוש׳. בצפון 
נ' חיים 204x10 לפיס (ע״ע לפלנד). את קצב גידול האוב- 
לוסיה ממריצה לא במעט תחיקה סוציאלית, מהמתקדמות 
בעולם המתקיימת מאז שנות ה 50 . זו כוללת; ביטוח בריאות 
בולל נכות, זקנה, משפחה ושאירים, אבטלה וכר, סעד 
ניתן לאלמנות, יתומים וחולים. לבל עובד חופשה שנתית 
של חודש ע״ח המדינה. 





991 


נודוגיד 


992 


גבוהה! היא משתפרת והולכת, והיא אחד העניינים המע¬ 
סיקים את הציבור והמדינה. 

"מיניסטריון מלכותי לכנסיה ולחינוך׳* ממונה על מערכת 
בתה״ם, בשיתוף מועצות מקומיות וקרנות חינוך מיוחדות. 
ב 1968 היו הוצאות המדינה לחינוך 14% מהתקציב הכללי, 
שהם 6.4% מהכנסות הייצור הלאומי. 

< 1 > 11 , 1 ו 1 ז 50371/11 171 0£7£5$ ז? 1 ><ז 0 5011001 , 0. 191x00 

,. 1$ 171 ( 117601107 )£ 0 /} 71$1 170/16 } 00771 , 01101180 ) 31 ,£ ; 1965 

/ 0 ¥6071 10 ,^ 3 ׳\שז 81 . י 1 ; 1965/66 ,( 11 ,. £13110 £־\ 1 ז 3 ז 3 <ןמ 1 ס 0 ) 

01 .׳ 5.01 . 10101031 ) 71 ס 011 !( £7 (( 17 ־ 67 ^^ 2001 ?€$ %1071 0717/6 

- £7216 * 0 ( 1 ,)! 13£0£1 ) 3 ? 17 \) ) 11 ) 1 ) 108 ; 1966 ,( 1 ^ ,.: 111031 )£ 
. 1968 , 071417101/160 }! 8 171 £71 *?> £$10 ( 11111 

זז. א. 

כלכלתה של נ׳ היתה מבוססת עד שנות ה 50 על 
החקלאות, אך מאז הולכת ותופסת החעשיה מקום חשוב 
ביותר. 

כוח העבודה הסתכם ב 1968 בכ 1.5 מיליון עובדים, מתוכם 
עסקו בחקלאות ובייעור 9.6% , בדיג 2,8% , בתעשיה ומכרות 
27.2% , בייצור אנרגיה ובאספקת מים 1% , בבינוי 9.3% . 
במסחר 16.1% . בהובלה ימית 4.3% ,בתקשורת 6.3% ובמנהל 
ובשירותים 23,4% . ההכנסה הלאומית לנפש היתד, ב 1968 
1.808 דולר — מן הגבוהות בעולם. 

החקלאות בני חלקה בתל״ג 3.4% ( 1968 ) והיא 
מבוססת על חוות קטנות שבבעלות פרטית (דק 40 חוות 
גדולות ם 100 הקטאר). סה״ב השטח המעובד כ 1.05 מיליון 
הקטאר. המיכון בחקלאות רב וב 55% מהחוות מפעילות 
ציוד מכני ( 1968 לעומת 1% ב 1949 ). החקלאים מעסיקים 
רק 5% שכירים מחוך כלל המועסקים. באיזורי החוף משל¬ 
בים, לעתים קרובות. גידולים חקלאיים ודיג ובאיזורי פנים 
המדינה משלבים חקלאות וייעור. הגידולים העיקריים 
הם דגנים (שעורה ושיבולת־שועל) ותפוחי-אדמה. כל הקמח 
מיובא מאירופה. בחוות שבפנים המדינה מגדלים פירות! 
ירקות מגדלים בסביבת איזורי הצריכה העיקריים — ד,פיורד 
של א 01 ל 1 , ואיזור יך 1 ( ח£־!ש 3 |). החוות עוסקות בעיקר 
בגידולי משק בע״ח וגידולי מספוא. — משק ב ע ה י* ח 
בני היו בו ב 1968 כמיליון ראש בקר, כ 2 מיליון כבשים, 
וכ 5 מיליון תרנגולות. מוצר השיווק העיקרי הוא חלב 
(, 85% מתכסות מעובדים במחלבות). נ׳ מספקת לעצמה את 
כל הכמות הנצרכת של מוצרי בע״ח. 

ייעור. מאז המאה ה 16 , ואף בימינו, היה יצוא 
עץ ומוצריו אחד מענפי היצוא העיקריים של נ׳ והוא 
תורם כ 15% לערך היצוא ( 1968 ). היערות מכסים כ 7.6 
מיליון הקטאר, כ 20% — 25% מכלל שטח המדינה. כ 6.8 
מיליון הקטאר ניתנים לניצול, וב 80% מהם עצי מחט. 
ב% משסה היערות בבעלות פרטית, כ בבעלות הממשלה 
ורשדות מקומיות והיתר בבעלות חברות. נ׳ דואגת לשימור 
היערות ומדי שנה ניטעים ב 70 אלף עצים. שיהיו מוכנים 
לכריתה תוך 50 שנים. עיקר כריתת העצים נעשית באמ¬ 
צעים מכניים, ולהובלת בולי העץ משמשים טרקטורים 
ומשאיות. כ 32 אלף ק״ס של דרכי יערות נסללו כדי 
לאפשר החלפת תובלה הנהרות בתובלה יבשתית. העץ 
מיוצא בעיקר בצורת עיסת-עץ ובולי-עץ גלמיים. 

דיג. נפחו הכולל של צי הדיג הנורווגי כ 389 אלף טון 
( 1968 ). שלל הדיג היה ב 1968 259 מיליון טון. בני כ 70 מפע¬ 
לים לעיבוד דגים וייצור שמן־דגים, המשתמשים בס 80% 
משלל הדיג של נ', 20% הנותרים משווקים רובם בהקפאה. 


כ 90% מכלל תוצרת הדגים מופנית ליצוא, ותרומתה לערך 
היצוא כ 11% . 

מכרות ומחצבים. המינרלים העיקריים הנחצבים ומ¬ 
עובדים בני הם: עפרת-ברזל ([ תכולת מתכת 65% ] 3.7 מיליון 
טון, 1968 ). חמרן (עיבוד ראשוני, 470 אלף טון). פחם ( 330 
אלף טון), אבץ (עיבוד ראשוני, 60 אלף טון). ניקל (עיבוד 
ראשוני, 32 אלף טון) ונחושת (עיבוד ראשוני, 23 אלףטץ). 

תעשיה. הגידול בתעשיח בעשור האחרון היה בשיעור 
שנתי ממוצע של 4.5% — 5.5% והיא תרמה ב 1968 כ 26% 
לתל״ג והעסיקה כ 27% מכוח־העבודה. מבנה התעשיה מיו¬ 
חד במינו ובעיקרו — אלפי מפעלים קטנים ביותר (עד 5 
עובדים), פחות מ 1% מהמפעלים יש בהם 500 עובדים ויותר. 
ענפי התעשיה העיקריים משתמשים בנכם העיקרי של 
נ׳ — החשמל הזול — ובהם; תעשיות דשנים חנקניים. 
מוצרי חמרן. אבץ וניקל ועיבוד מתכות ברזליות ובעיקר 
פלדה. מרבית המרי הגלם לתעשיות נכרים ונחצבים ברחבי 
ני. התעשיות תורמות נ 25% לערך היצוא. תעשיית עיבוד 
המתכות הבוזליוח מעסיקה כ 30% מהעובדים בתעשיה 
ומייצרת ציוד להובלה, מכונות לתעשיה, כלי ברזל ופלדה 
וכלי־בית. המספנות מהוות חלק נכבד בתעשיה זו (ב 1968 
נבנו במספנות כלי-שיט בנפח כולל של כ 610 אלף טון). 
תעשיית המזון (והדגים) מעסיקה כ 13% מעובדי התעשיה 
ומייצרת מגוון רחב של מוצרים. תעשיית הטכסטיל מעסיקה 
כ 11% מהעובדים בתעשיה. 

אנרגיה. ב 99% מסה״ב האנרגיה של נ׳ מיוצרת במפ¬ 
עלים הידרו־חשמליים, המנצלים את אוצרות המים של ני. 
ב 1968 היתה חפוקח החשמל בני כ 60 מיליארד קו״ש. נ־ 
קשורה לשוודיה במערכת החשמל שלה ומייצאת אליה כמיל¬ 
יארד קדש לשנה. צריכת החשמל השנתית לנפש היא 
הגדולה בעולם ( 1968 — 13.560 קדש). תבנית להגדלת 
כושר הייצור ב 3.2 מיליארד קדש לשנה החלה ב 1969 ותס¬ 
תיים ב 1973 . 

תחבורה ותקשורת. ב 1969 היו בני כ 70 אלף ק״מ 
דרכים, בכללם 53 אלף כבישים סלולים בבעלות המדינה 
והשאר כל מיני דרכי עפר, בבעלות פרטית. באותה שנה היו 
בני כ 763 אלף נלי-רכב (כלי־רכב אחד ל 6 תושבים). ארכן 
הכולל של מסה״ב בני היה ב 1969 כ 4,294 ק״ם, למעלה 
ממחציתם בבעלות פרטית ובהנעה חשמלית. 

הנמלים הרבים. שרובם קטנים. משמשים את צי 



נירווגיח: כביש חררי כז&ווזל ביז הפמררים ר!םםד 5 וגיראנגר 
(ברשותה האדיבה של שגרירות נורווגיה בישראל) 



993 


נורוגיה 


994 


הדיג הגדול. נמלי המסחר העיקריים באוסלו, בכריססיאנסן 
ובברגן; בנמלים אלה ובסביבתם נבנו גס המספנות הגדולות 
של נ׳. הצי המסחרי של נ׳ כלל ב 1969 כ 2,900 כלי־שיט, 
בנפח כולל של 18.6 מיליון מון ( 50% מכליות). כ 500 כלי- 
שים משמשים לתחבורת חופים סדירה וכ 200 מעבו¬ 
רות משמשות לקישור בתוך הפיורדים ובין העדים. — תחבר 
רה אווירית פנימית בני סועסה. 

ס ח ר ־ ת ו ץ. לד עודן• יבוא במאזן התשלומים. היצוא 
ד,מסרתי של נ׳ יש בו דגים ומוצריהם, מוצרי-עץ ועפרות־ 
מתכתיות והסתכם ב 1968 ב 1,937 מיליון דולר. בשנים האח¬ 
רונות החלה נ׳ ליצא מוצרים אלקטדו־כיפייס ואלקסרו־ 
מטאלודגיים. הצרכנים העיקריים של מוצרי דגים הם הממ¬ 
לכה המאוחדת. שוודיה ואה״ב. ובשנים האחרונות גם ארצות 
אפריקה, ובעיקר ניגריה. תוצרת העץ, ובעיקר עיסת-העץ, 
מיוצאת לארצות מערב אירופה, בעיקר לגרמניה. 

היבוא לד כולל מכונות וציוד תובלה, נפם, פחם, מת¬ 
כות, מזון ומוצרי סכססיל. סה״ב היבוא הסתכם ב 1968 
בכ 2.7 מיליארד דולר. דלק מיובא לד סאיזור הים הקאריבי 
ומהמזדה התיכון, פחם מאה״ב ומהממלכה המאוחדת. יאפאן 
ומדינות מעדב אירופה בונות לד את מרבית ספינותיה ומ¬ 
כוניות מיובאות בעיקר מאה״ב. 

המטבע ! קרונה= 0.14 דולאר של אה״ב. 

.ד .׳.< ; 1959 , 947-1956 [ ,.״[ *; ׳*״'״״״!/׳ז ,*׳!■״(א . 1 .? 

,.ם. 0 .£. 0 ; 1960 ,.^/ 0 01111071 ? ? 7/1 

740111 .? ;- 1 960 ,. 77 017110 * £00 

. 1966 ,■(!>¥{ 1711 ?€< 7 ו 5 . 1 ? 111 ? 0110 ? 11 ** 10 ; 0 ->£ / 0 

י. סא. 

חוקה ומשטר. ד היא מלוכה חוקתית דמוקראטית. 
המלך (מד 195 ) הוא אולף 7 (נר 1903 ). מוצא המשפחה 
המולכת (מ 1905 ) הוא מדנמארק, והמלוכה עוברת בירושה 
לזכרים. עפ״י החוקה, שהיא מ 1814 (בשינויים קטנים), יש 
3 רשויות שלטון: 1 ) הרשות המוציאה לפועל. שבראשה 
עומד להלכה המלך (ולמעשה — רה״מ) חכויותיה מצומצ¬ 
מות. המלך ממנה ראש-ממשלה ו 14 חברי-ממשלה ("מועצת 
המדינה") האחראים בפני הפארלאמנט, אך אינם חברים בו! 
2 ) הרשות השופטת! 3 ) הרשות המחוקקת — "ססורטינג" 
(*״ 510111 — פארלאמנם) בן 150 חברים שבאמונו תלדה 
הממשלה, בסטורטינג..בית עליון״ (]) 110 * 141 ) בן 38 חברים, 
ו״בית תחתון״ (* 036151111 ) בן 112 חברים. יש ששני הבתים 
מצביעים כגון• אהד. 3 החלפות חוזרות ונישנות של הפאר- 
לאמנס מבטלות גם את זכות ה״וסו" של המלד. הפארלאמנט 
נבחר ל 4 שנים, וכינוסו איבו תלה בממשלה או במלך. 
הבחירות לסטורסינג חשאיות, ישירות ויחסיות. זכות־בחירה 
אקסיווית לכל נורווגי מגיל 20 , ופאסיווית — מגיל 21 , ד 
מחולקת ל 20 איזורי־בחירות, ובכ״א נבחרים 4 — 13 נציגים. 
בד 7 מפלגות מדיניות, והגדולה בהן — מפלגת העבודה 
( 74 נציגים, 1969 ). לשירות האזרחים עומד "נציב לתלו¬ 
נות הציבור" ( 10 ;״ 1 ! 13 וי 1 ת! 0 ) הרשאי לבקש מהפארלאמנם 
לתקן את עיוותי הממשל והמנהל בחיי יוס־יום. 

0 . פ. 

משפם■ ד, בדומה לשתי אחיותיה — דנמרק ושוודיה. 
שייכת למשפחת ״הסשפס הקונטיננטלי״, ברם לשיסת המש¬ 
פט שלה אופי מיוחד. כי מלבד השפעת המשפט הרומי רה- 
קודכסים הלאומיים של המאה ה 19 השפיעה עליה גם שיטת 
המשפט האנגלי. הואיל ואין קודיפיקציה כללית של המשפט 


האזרחי, פרס לכמה הלקים ממנו. כגון דיני הירושה ודיני 
הנישואין, נאלצת הפסיקה להשתמש. לא במעט, בתקדימים 
משפטיים ובמקורות עתיקים של המשפט העממי, שראשיתו 
עוד במאה ה 13 . לעומת זאת קיימת קודיפיקציה ביתר ענפי 
המשפם, כגון בדיני עונשיו, סדרי הדיון הפלילי והאזרחי, 
משפם מסחרי ומשפס ימי. השפעת הגומלין בין ארצות 
סקנדינוויה בשטה הסשפם היא חזקה והיא מוצאת את 
ביטחה במיוחד בדיני המשפחה ובתחיקה סוציאלית (ע״ע 
דנמרק, משפם). החוקים הבסיסיים בדיני משפחה הוא 
חוק הנישואין 19180 , המכיר בנישואין דתיים ואזרחיים 
כאחד! חוק בדבר זכויות רכוש של בני זוג נשואים מ 1930 ! 
חוק הילדים מ 1927 . הקובע את היחסים החוקיים בין הודים 
וילדים בעניני אפוטרופסות סבעית, משמורת ורכוש! חוק 
אימוץ ילדים מ 1915 • בתחיקה סוציאלית החוק הב¬ 
סיסי הוא חוק הביטוח הרפואי מ 1930 , המסיל את חובת 
הביטוח הרפואי על כל אדם מגיל 16 עד 70 . 

מ ע ר כ ת ב ת י ה מ ש פ ם היא אחידה לשיפוט בענינים 
פליליים ואזרחיים והיא מורכבת מ 3 ערכאות: בתי משפם 
של הערכאה הראשונה ( 105 במספר. עירוניים וכפריים), 
בתי משפט לערעורים ( 5 במספר) ובית הסשפס הגבוה לער¬ 
עורים. בראש בית משפם של ערכאה ראשונה יושב שופם 
מקצועי כאב בית־דין ועל ידו, הן בענינים פליליים והן 
בענינים אזרחיים, יושבים שני אססורים לא־משפטנים, המת¬ 
מנים מרשימת אססוריס שנבחרו בהצבעה על ידי המועצות 
המחוזיות. בבית המשפט לערעורים יושבים 3 שופטים. בעני 
ינים אזרחיים יכולים השופטים להיעזר על ידי אססורים 
( 2 או 4 ), ואילו בענינים פליליים פועל על יד בית המשפט 
חבר מושבעים המורכב 100 אנשים. בית המשפם הגבוה 
לערעורים הוא הערכאה האחרונה לדיונים משפטיים והוא 
יושב בהרכב של 5 שופטים. בראשו עומד נשיא בית המש¬ 
פט ועל ידו פועלים 17 שופטים עליונים. השופטים המקצו¬ 
עיים מתמנים לתפקידים על ידי המלה לפי המלצה שר המש¬ 
פטים. מלבד בתי המשפט הרגילים קיימים בני על יד כל 
רשות מוניציפלית מועצות פיוס (כעין יחידות פישור) המור¬ 
כבות מ 3 אנשים הנבחרים על ידי המועצות המחוזיות 
ובפניה! חייבים להביא לדיון מוקדם כל עילת תביעה לפני 
שעומדים להגיש אותה לבית המשפט, כדי לנסות להביא את 
הצדדים לידי פשרה, ורק לאחר שנכשל הנסיון של פשרה, 
חפשי התובע להגיש את תביעתו לבית המשפט. שיפוט שרים, 
חברי בית המשפט הגבוה או חברי הפרלמנט, נעשה על ידי 
בית דין גבוה לצדק ( 51611611 ) 1111 ) המורכב משופטים עליו¬ 
נים וחברי פרלמנט שנבחרו לתפקיד זה על ידי ה״*! 5101111 • 

סא. ה. 

כוחות מזוינים. — בזרועות-הביטהון הסדירות של 
נ׳ ( 1971 ) למעלה 41,0000 איש. מספד אנשי-המילואים 
המאומנים: 110,000 איש; קיים שירות־הובה לגילאים 20 — 
44 . השירות הסדיר בצבא ארכו שנה. ובחיל-האויר ובחיל- 
הים — 15 חודש. ישנו גם "משמר המולדת" המקומי ובו 
כ 70.000 איש. תקציב הביטחון ב 1970 היה 370 מיליון דולר. 
בשעת מלחמה יועמדו כוחות נ׳ לרשות נאס״ו. 

כוחות הקרקע הסדירים שלג' מונים 23,500 איש 
( 1970 ). בהתחשב במבנה המבותר של הארץ כוחות אלה 
מאורגנים ב 5 פיקודים איזוריים עצמאיים, המחולקים אן! הם 
למחוזות. היחידה הארגונית הרגילה היא "צוות לחימה 



995 


:ורוגיה 


996 


רגיסנטאלי", היינו חטיבת חי״ר עצמאית מתוגברת. בסל- 
חמה יגיע מספרן ל 11 ( 130,000 איש, לרבות יחידות מסיי¬ 
עות. ועצמאיות). הציוד רובו אמריקני (טנקים 48.19 , ומ. 24 , 
שריוניות ונגמ״שים). הוזמנו 78 טנקים "לאופארד" מתוצרת 
גרמניה. 

חיל-האוויר מונה ב 9.000 איש. מאורגן בשני פיקו- 
דים. ומפעיל 6 טייסות, ובהן 100 מטוסים מבצעיים ( 1-1040 , 
\ז 1-5 ), וכמו־כן מטוסי־סיור יסיים, מטוסי־הובלה ו 34 מסו¬ 
קים■ בפיקודו גם 4 סוללות טילי "ניקי", קרקע־אויר, ויחי¬ 
דות נ.ם. 

ח י ל - ה י ם מונח 8.600 איש. ולו 15 צוללות־חוף (תוצ¬ 
רת גרמניה), 5 פריגטות, וב 25 ספינות־טורפדו. כמו־כן 
פועלות יחידות קטנות רבות, בגון אניות־משמר, מקשות 
(לחסימת החופים המפורצים), שולות-מוקשים, סירות- 
משפר וכר. חיל הים אחראי גם לביצורים השומרים על 
מבואות הנמלים העיקריים. 

פ. פ. 

היסטוריה. על הפרה־היסטוריה של נ• — ע״ע 
סקנדינויה. 

בגלל המבנה הטופוגראפי המפוצל לא נתגבש בנ ׳ שלטון 
מרכזי עד לסוף המאה ה 9 . מבנה החברה היה שבטי. מלחמות 
בין בעלי השררה היו תכופות. איגודיהם (■!־!!!ע) ־ 
,צבאות") היו ממוקדים במרכזים שבהם היו אסיפות משו¬ 
תפות ( 111108 ). כגון הקונפדראציה האריססוקראטית ששלטה 
בחופי הדרום והמערב, המרכז שבסרונהם והמרכז שב- 
אידסוול. בסביבות הפיורד של אוסלו שלטו מלכים שהיו 
כפופים לדנים. 

חלקם של בני נ׳ היה גדול במסעות הויקינגים והנלרמנים 
(ע׳ ערכיהם) ובכיבושיהם. רבים מהויקינגים חזרו לר, ומגעם 
עם המערב השפיע על התפתחותה של נ׳ והמריץ את התפש¬ 
טות סהרה. 

בסוף המאה ה 9 הצליח הרלד 1 (ע״ע (ב׳. 1 ]), המכונה 
הרפגר, לכבוש את כל נ׳. אם כי בראה ששלט למעשה רק 
במערב, בדרום, ואולי גם במזרח, הוכר שלטונו להלכה כלבד. 
במות הרלד ( 940 י) פרצו סכסוכים בין בניו, איריק בלודקסה 
וחלקיו 1 (ע״ע), וסכסוכים אלה, שנמשכו גם בימי צאצאיהם, 
השהו את ליכודה של הארץ לממלכה אחת. המנוצחים היו 
עוזבים אח הארץ. מבקשים מקלם בדאנסארק או באנגליה — 
או משתתפים בפשיטות ויקינגים עליה, מקבלים כסף־ענושים 
(דינגלד) ומגייסים בכסף זה אנשים לחזור ולתפוס את השל¬ 
טון בנ ׳ . במסעות אלה באנגליה באו כפה מהם בהשפעת 
הנצרות. כבד היקון ז ניסה, ללא הצלחה, להנהיג את הנצרות 
בנ ׳ • זו לא נחיתה לדתה של נ׳ עד ימיו של אילף (ע״ע) 
סריגוסיו ( 1000-995 ). אולף קבע את בירתו בנידארוס 
(טרונהם). נסיונו לכבוש שטחים שהיו בשלטון דאנמארק 
גרם למלחמה, והוא נפל בקרב וארצו נכבשה בידי הדנים. 
בהנהגתו של צאצא אחר של הרלד 1 , אולף 11 (ע״ע) 
״הקדוש״, נתחדשה עצמאותה של נ׳ ( 1016 — 1028 ). אולף 11 
היה שליטה של כל נ', לאחר שכבש סיד׳ הדנים את האיזורים 
שהיו בשלטונם. להפצת הנצרות הסתייע אולף באנשי־דת 
מאנגליה. נסיונו לכפות את שלטון הכתר עורר התנגדות 
מצד האצילים, ובסיועם של רבים מהם כבש קנוד (ע״ע) 
הגדול, סלד דאנמארק ואנגליה, את נ' ( 1028 ). 

האימפריה של קנוד התפוררה במותו ( 1035 ), מרידה 


פרצה בנ׳ ובנו של אולף 11 , מגנוס 1 (ע״ע) נהיה למלך 
( 1035 — 1047 ). יורשו, הרלד 111 (ע״ע) הורדרודה, נהרג 
בקרב בנסיונו לכבוש את אנגליה ( 1066 ). 

המלחמות מחוץ שוב לא היו מרובות, כי עצמאותה של 
נ׳ הוכרה למעשה מצד שכניה, ומסעות נגד אנגליה שבשלטון 
הנודמאנים לא יכלו להצליח. בתקופה שבין 1066 ל 1130 
נערכו מטעות לכיבוש איי ההבדידים והאי סן, וכן נעשה 
נסיון כושל לכבוש את אירלנד ( 1103 ). בג׳ גופא התבצר 
יותר ויותר שלטון הכתר. אולם ב 1130 פרצה מלחמה בין 
שני טוענים לכתר, ומלחמות על הירושה פרצו כפעם בפעם 
במאת השנים שאחר כך. מלחמות אלה ניזונו ממאבק המלוכה 
עם האצולה, ומגידול כוחה של הכנסיה. הכנסיה בד היתה 
כפופה לארכיהגמונות שככרמן ואח״כ לזו שכלונד שבדאד 
מארק (היום — בדרום שוודיה), ורק ב 1152 הוקמה ארבי־ 
הגמונות בנידארוס ולה הוכפפו גם האיזורים שבהם התיישבו 
הויקינגים, ובכלל זה איסלאנד וגרנלנד. ע״י כך גדלה השפעת 
נ׳ באיי הים המיושבים צאצאי דקינגים. והדבר סייע להש- 
תלסותה על איסלנד וגרנלנד. 

המלחמות הפנימיות הגיעו אל קיצן בימי הוקלו 19 (ע״ע) 
שמלך ב 1217 — 1263 . כוח הכתר גדל. המימשל המרכזי היה 
יעיל יותר, הכנסות האוצר גדלו וד נהנתה מפריחת תרבותה. 
הסכם שחתם הוקון עם ליבק ב 1250 הביא להתישבותם של 
סוחרים גרמנים רבים מערי "ההנזה" (ע״ע) בד, במיוחד 
בברגן. לא יצא זמן רב עד שהגרמנים השתלטו על סחרה 
של ד בדחקם את רגלי הנורווגים, והמלך לא יכול היה 
לצמצם את השפעתם בגלל תלותה של ד ביבוא מגרמניה, 
ביחוד יבוא תבואה. 

ב 1261 השתלט ד,וקוץ על גרנלנד וב 1262 — על איסלנד 
(ע״ע, 51 ). אותה שנח יצא הוקון להגן על איי ההברידים 
והאי מן מפני סקוטלנד ונפל במלחמה ( 1263 ). 3 שנים אח״ב 
מכר בנו, מגנום 91 (ע״ע). אח האיים האלה לסקוסים. 
הישגו העיקרי של מגנום היה השלטת חוק אחיד בכל רחבי 
ד, פרט לערים. שבהם נהג חוק משלהן ( 1276 ). אולם כבד 
שנה אח״כ השיגה הכנסיה, הגוף המאורגן ביותר במדינה, 
זכויות־שיפום לעצמה. מבחינה כספית נודעה חשיבות רבה 
לפריווילגיות המיוחדות שזכתה בהם ה״הנזה" ושפטרה את 
סוחריהן כמעט מכל המכסים. כתוצאה מכך ירדו מאד הכנ¬ 
סות האוצר מהמסחר, והכתר ריכז את מעייניו בפנים הארץ 
וביחסים עם דאנמארק ושוודיה. הוקון 9 (ע״ע! 1299 — 
1319 ) העתיק את מושבו מברגן, שהיתה הבירה מימי הרקת 
19 , לאוסלו, הפונה לדאנמארק (ששלטה אז גם בדרום 
שוודיה של היום). 

הוקון 9 מת ללא יורשים זכרים, ובמותו עברה המלוכה 
לבן־בחו מגנום (ע״ע [ 4 ]), שנהיה אותה שנה גם למלך 
שוודיה. בנו, הוקון 91 (ע״ע! 1343 — 1380 ), נשא לאשה אח 
יורשת כתר דאנמארק, מךגרטה (ע״ע) ובכך נסללה הדרך 
לאיחודן של שוודיה, ד ודאנמארק באיחוד קלמר (ע״ע! 
1387 ). האיחוד המשולש נמשך, בהפסקות, עד 1523 . כש¬ 
פרשה ממנו שוודיה. ואח״כ היתח ד מאוחדת עם דאנמארק 
(עד 1814 ). 

כבד באיחוד המשולש היתה ד השותף הזוטר ביותר, 
כדלה וכחלשה במדינות סקאנדינאוויה. היא איבדה את עצמ¬ 
אותה המדינית ואף את ייחודה התרבותי. אצילים דניים 
קיבלו אחוזות בג׳, ודנים מונו למשרות השלטון ולכהונות 




997 


נורוגיה 


998 


הרפות בכנסיה. שפת השלטון היתה דנית, והנורווגית ירדה 
לדרגת שפה המדוברת בפי ששוטי־העם, ששוב אין כותבים 
בה. הבירה למעשה היתד, קופנהאגן. סחרה של הארץ היה 
בידי הגרמנים, עד שנשכר כוח ה״הנזה״ ביפי כריסטין 111 
(ע״ע), ודנים תפסו את מקומם. 15391 הונהגה הרפורמאציה 
בג׳. אדמות המנזרים שהופקעו נמסרו לדנים, דנית היתה 
ללשון הפולחן וכמרים דנים מונו לשמש גם בכהונות נמו¬ 
כות. בריסטין 111 שבר גם את כוח הגרמנים בברגן. הלאומיות 
הנורווגית אמנם לא בטלה כליל, אך נזדהתה עם דאנמארק 
במלחמות נגד שוודיה במאות ה 16 — 17 , וגיבורה הלאומי, 
פדר וסל-טורדנשול ([ 11 ״ןז 1151 :> 1 )- 01 ז- ¥£$5£1 \), הצטיין במל¬ 
חמה נגד קרל ז^ X (ע״ע) מלד שוודיה. 

כרי 0 ם;ן 17 (ע״ע) יסד ב 1624 את כריסטיאניה (אוסלו) 
ופעל לפיתוח נ׳. בניגוד לאיכרי דאנמארק לא שועבדו איכדי 
נ• עם השינוי בחוקת דנמרק (ע״ע, ענד 900 ) 16601 . 

18141 אולצה דאנמארק לוותר על נ׳ לטובת שוודיה, 
במסגרת ההסדר הכללי באירופה בעקבות מפלת נאפוליון. 
הנורווגים התנגדו להסגרתם לשוודיה, ואסיפת נבחרת חוקקה 
חוקה דמוקראטית ובחרה במשנה־למלך (אח״ב כריסטין 7111 , 
ע״ע). צבא שוודי פלש לנ/ כריסטין התפטר ממלכותו והוס¬ 
כם שנ׳ תשמור על עצמאות בענייני פנים ותהיה מאוחדת 
עם שוודיה באיחוד אישי ("אוניה פרסונאלית"). 

כל הסאה ה 19 שררה התנגדות לאיחוד הכפוי עם 
שוודיה. תחילה ראו השוודים, למרות ההסכם. את נ׳ כארץ 
כבושה, והפעילו את צבאם לאיים על "הסטורטינג" (ע׳ 
לעיל, עם׳ 993 ) ולדכא מהומות. אולם בהדרגה הורחבו סמכו¬ 
יות הסטורטינג, שנהיה, בהשפעת מהפכת יולי 1830 בצר¬ 
פת, לגוף דמוקראטי יותר, וסמכויות המלך צומצמו בהד¬ 
רגה. 1889-18511 עמד יוהאן סורדרופ (סז״ו״ז״ל) בראש 
המאבק הדמוקדאטי-הלאומי. השאיפה לעצמאות גברה בד 
בבד עם הפריחה ללא תקדים בשדה התרבות — בספרות. 
במוסיקה, בציור ובבלשנוח— עם התרחבות תיעושה של נ׳, 
חרף עניה במשאבים טבעיים. ועם הגידול הרב במספר תוש¬ 
ביה. הגידול הדמוגראפי גרם להגירה רבה, בייחוד לאה״ב 
(ע׳ לעיל. עם׳ 989 ). הדיג, ובכלל זה ציד לוויתנים במים 
רחוקים התרחב: התפתח בניו אניות. וצי הסוחר הנורווגי 
נהיה לאחד הגדולים בעולם. 

19051 ראה הסטורטינג צורך להקים שירות קונסולארי 
נפרד לני, שידאג לענייני פלחיה ברחבי העולם. המלך 
אוסקר ח (ע״ע) סירב לאשר את ההחלטה, והדבר גרם 
לסטורטינג להחליט על ביטול האיחוד עם שוודיה, משאל־ 
עם אישר ברוב עצום את ההחלטה ( 368,000 קולות סול 184 
בלבד). שוודיה קיבלה את הדין. חתמה על הסכם עם נ׳ ומלך 
שוודיה ויתר על כתר נ/ לראשונה מאז המאה ד, 14 היתד, 
נ' לעצמאית לגמרי. במשאל־עם שני נבחר הנסיך הדני 
קארל למלך נ׳, ועלה למלוכה בהוקון 711 (ע״ע ל 1905 — 
1957 ). 19071 ערבו בריטניה, גרמניה, צרפת ורוסיה 
לשלימות ני. 

במלך,״ע 1 היתד, נ , נייטראלית, אך צי־הסוחר שלה פעל 
בשירות ״ההסכמה״ — ולפיכך נפגעו אניותיה מצוללות 
גרמניה. אעפ״ב השתפר מצבה הכלכלי של נ׳ במלחמה. 
ההתעשרות במלחמה — מזה. וגידול מעמד הפועלים עקב 
התיעוש — מזה, הולידו תסיסה חברתית וגרמו לעלייתה של 
מפלגת העבודה. וו היתד, קיצונית מאד, והצטרפה ב 1919 


ל״קומאינטרף (האינטרנאציונאל הקומוניסטי), אך ב 1923 
פרשה מפנו, ופלג קטן שלה התארגן כמפלגה הקומוניסטית. 
ב 1927 נחיתה מפלגת העבודה לסיעה הגדולה ביותר בפטור־ 
טינג. היא הקימה ממשלה קצרת יפים ב 1928 וב 1935 — 
1965 שלטה ברציפות, לבדה או בקואליציה עם מפלגות 
אחרות, הנהיגה רפורמות סוציאליות והפכה את נ׳ למדינת 
סעד. 

בין שתי מלה״ע סיפחה נ׳ שטחים רבים מעבר לים: 
ב 1920 סיפחה את סוואלבאר (שפיצברגן), ב 1929 — את 
יאן מאןן, ב 1930 — את בובה (סזי 1 ז 80 ), ב 1931 — את אי 
פטר 1 , וב 1939 — את ארץ המלכה מוד. בסוואלבאר מש¬ 
אבים טבעיים חשובים: שאר השטחים דרושים לני בעיקר 
כבסיסי דיג. 

בפרוץ מלה״ע 11 נשארה נ׳ נייטראלית, אולם ב 9,4.1940 
פלשו כוחות גרמניה לשטחה וכבשו אח כל עריה הגדולות. 
בריטניה וצרפת הנחיתו כוחות בני. לסייע לנורווגים בהת¬ 
נגדותם ולהחזיק מעמד בנרויק (ע״ע), אך כעבור חדשיים 
הושלם כיבוש נ׳ בידי הגרמנים והלקרן וממשלתו נמלטו 
ללונדון. הגרמנים הסתייעו במשתפי-פעולה, בראשותו של 
ו. קויזלינג (ע״ע), וב 1942 מינוהו לראש ממשלת בובות. 
אולם המחתרת הנורווגית הוסיפה לפעול בג', וצי הסוחר 
העצום של נ׳ הרים תרומה חשובה ביותר למאמץ המלחמה 
של בעלות הברית. אבידותיו היו כבדות — כ 480 אניות, 
במעמם כללי של 2 מיליוני טונות. 

עם כניעת גרמניה שוחררה נ׳, נזקי המלחמה תוקנו 
במהרה, הצי שוקם וחודש ועלה ב 1969 על זה של אד,"ב, 
תיעושה של נ׳ גדל במאד, תוך ניצול הפוטנציאל ההידרו- 
חשמלי העצום שלה, ובמקביל לכך הורחבה בפאד התחיקה 
הסוציאלית ביזמת ממשלת העבודה. זו הפסידה בבחירות 
ב 1965 והוקמה ממשלת קואליציה של השמרנים, הליברא¬ 
לים, האיכרים והעסמיים־נוצרים. ב 1969 חזרו הסוציאליסטים 
לשלטון. 

נ׳ היתה אחת ההברות-ד,מייסדות של האו״ם, והמדינאי 
הנורווגי ם. לי (ע״ע) היה מזכירו הראשון. ב 1949 הצטרפה 
נ׳ לאירגון הברית הצפון אטלאנטיח (נאט״ו). 

ב 1947 תמכה נ' בהקמת מדינה יהודית, קיימה קשרים 
לבביים עם ישראל מאז הקפתה, וב 1962 ביקר בישראל 
רד,"מ נ. א. גרהארדסן. נ' דשראל שיתפו פעולה בשטחי 
מחקר ופיתוח. 

,ץמזש(! \ 1 ; 1963 ,.זץ. / 0 /ר> 7 ץ{/ 4 

. 0113 0101100 ^ 0 ? ,^ 31 ־ 2 ( 1 . 1 !< ; 1968 2 ,.^ 1 / 0 ^ 10 ) 111 )■ 5/101 4 . 

. 1969 ,.א הו 

ב 2 . 

ס פ ר ל ת ב 1 ד ו ו ג י ח. רוב השירה הנורדית ביד״״ב, שי¬ 
רה הרואית ופיחולוגית, שירת הארה (ע״ע), עוצבה. כנראה, 
באיסלאנד. ואולם החומר לשירים היה בלא ספק ידוע גם בג', 
ואפשר שמקצת שירי האדר, נוצר גם בנ׳ בשנים 800 — 1000 . 
שירת הסקאלדים (משוררים עממיים, משוררים גיבורים) 
נוצרה, כנראה. כבר במאה ח 9 , אבל נרשמה רק לאחד מאות 
שנים. מאוחר יותר היא חוברה גם בידי נורווגים. המוטיווים 
של שירת הסקאלדים היו מקצתם מיתולוגיים, מקצתם ענייני 
שושלות, ורובן — מעין כתבות על אירועי הזמן. הם נוצרו 
בפמלייתו של הפלד או של מפקד לוחמים, והרבו לספר בשבח 
אומץ־לבו של השליט ונדיבותו ובתיאורי מלחמה מפורטים. 



999 


נורוגיה 


100) 


האפייני ביותר לשירה זו הוא צורתה: האליטראציה שלטת 
בה. כשם שהיא שלטה ברוב השירה הגרמנית של יד,"ב; היא 
עשירה בשיטות חריזה, בלשון פיגוראטיווית מפותחת ובטדר 
מלים הנבדל לחלוטין מסדר המלים של לשון הפרוזה. רבים 
משירי הפקאלדים הנורווגים נוצרו לפני שנודעה בני אמנות 
הכתיבה, עם כניסת הנצרות (בערך בשנת 1000 ). השפעות 
ספרותיות מבחוץ ניכרות אף הן. ברובה אין ספרות הפרוזה 
הנורווגית מקורית; היא נבנתה בעיקרה על־פי דוגמות דרום- 
אירופיות. הדברים אמורים גם לגבי סוג הספרות הדתית 
(דרשות, אגדות, ועוד), וגם לגבי סוג הספרות הפוליטית. 
היצירה החשובה ביותר בסוג אהרון זה היא ד,ז 0110 ק 180$ זס£ 
(,מראת המלכים״), 1250 בערך. במאה ה 13 ניכרה אצל בני 
המעמדות הגבוהים נטיח אל שירת האבירים הצרפתית, 
שנתבטאה בעיקר במספר הגדול של תרגומים מצרפתית. 
השירה הנורווגית המיוחדת נדחקה גם מפני הבאלאדה הצר¬ 
פתית ; ואעפי״ב נותרה לה לבאלאדה הנורווגית מידה רבה 
של מקוריות, בשל מקורות המיתולוגיה הנורדית ומעשיות- 
העם הנורדיות, שמהם נשאבו רבים מן הנושאים. הבאלאדה 
301101 ׳״ 1 וחס 3 זנז ("שיר החלום") אין לה אחות בספרות 
הבאלאדות האירופית. 

הספרות הנורווגית בשנים 1300 — 1700 היתה דלה. הסי¬ 
בה העיקרית לתופעה זו היתה אבדן עצמאותה המדינית של 
נ׳ ואיחודה עם דנמארק עד 1814 . איחוד זה גרם, ששפת 
הכתב הדנית השתלטה גם בנ ׳ ודחקה את השפה המקומית. 
תנועות הרנסאנס וההומאניזם באירופה השאירו עקבות 
בספרות הנורווגית, בעיקר בנוסח שידה למדנית, שחיקתה 
דוגמות עתיקות, או בהתעניינות בהיסטוריה ובגאוגרפיה 
של נ׳. חיבורים מעניינים הם חיבורו ההיסטורי של אבסלון 
פז־רסן בייר (ז 0 ץ 80 ! 1528 — 1575 ), 8 0 ס! 3 י 8 ז 0 א 0111 ("על 
ממלכת נ׳״), 1567 , וחיבורו הטופוגראפי העשיר של פדר 
קלאוסן פריס ( 1$ ״?; 1545 — 1614 ). ואולם משורר של ממש 
לא קם בנ ׳ עד פטר דאם ( 0355 ; 1647 — 1707 ). דאם נמנה 
מבחינת סגנונו על הבארוק, אבל במהותו היד, בראש ו¬ 
ראשונה משורר עממי, בעל חוש מובהק למצבי יום־יום 
ולפרטי טבע אפייניים. — יש לציין שאחדים מן הסופרים 
הדנים החשובים במאה ה 18 היו נורווגים. ובהם לודויג 
הולברג (ע״ע), מחבר הקומדיות, ההיסטוריון, הפילוסוף 
והמדען, המתווך הגדול של חיי-הרוח של אירופה בדנמרק- 
נ', שהפך את שסת־הכתב הדנית לשסת־ספרות אמיתית. 

זרם הרומאנטיקה, שחדר לאירופה, לא השאיר בתחילה 
את אותותיו בספרות הנורווגית, אבל השפיע על ההתפתחות 
המדינית ועל הדרישה לעצמאות מדינית ב 1814 . בשנים 
1820 — 1840 ניטש מאבק בין התומכים בהמשכת הזיקה לחיי 
התרבות הדניים ובין הלוחמים למען חיי תרבות עצמאיים, 
בתקופה זו קם משוררה הגדול של נ׳, הנריק ורגלו 
(ע״ע), אשר חלקו היה מכריע בהתפתחות בכיוון לי¬ 
צירת תרבות לאומית. שירתו הלירית של ורגלאן מצ¬ 
טיינת בדמיון ובציוריות עשירים ביותר. עמדתו הרוחנית 
הבסיסית היתד, אפלטונית־אידאליסטית, אבל עולמו הרעיוני 
לא היה סטאטי, אלא בעל נטיה טלאולוגית: העולם מתפתח 
ייקראת תכלית, שאפשר לקרוא לה באופן כללי מצב של 
חירות. המשוררים שפעלו אחר הרומאנטיקה עם ורגלאן, 
ולא פעם יצאו כנגדו, היו ברובם חיוורים למדי. הבולט בהם 
היה ולהון (ע״ע). בתולדות הספרות נודעה חשיבות לבלשן 


והמשורר איור אוסן (ע״ע). בשנות ה 50 של המאה ה 19 
יצר אוסן שפת־כתב נורווגית חדשה (שתחילה כונתה 
331 מ 151 > 1 גג 13 —"שפת־הארץ", ולאחר מכן נ 1 !ח 0 חץא — "נור־ 
ווגיח חדשה"), על בסיס ניבים שרווחו בכפרים הנורווגיים, 
בעיקר במחתות המערביים. רוב הסופרים הנורווגים הוסיפו 
אמנם לכתוב בשפה הדנית, אבל ב 120 השנים שעברו מאז 
חיבר א(סן את שפתו החדשה, קמו בה בשפה זו כמה מגדולי 
סופריה של נ ׳ (גרבורג [ע״ע]! אולאף דון [מגופם: 1876 — 
1939 ]; טאריאי וסוס [ 1705335 ; נר 1807 ], ואחרים). 

נטיה רבה לראליזם ציינה את כל סוגי הספרות בשנים 
1850 — 1890 . הליריקה נתרחקה מן האידאליזם; המשוררים 
בחרו במוטיווים ארציים (בירנסון, אוסן, ויניה). בתחום 
המחזה חל מעבר מן המחזה הלאומי-ההיסטורי אל המחזה 
האקטואלי. הרומאן הנורווגי הראשון. מז* 1 > 15 ]£(זת 3 דתז 1 ז 731 
(״בנות המושל״), 1855 . שכתבה אחותו של ורגלאן, קא־ 
מילה קולט ( 1813 — 1895 ), נושאו אקטואלי: שיעבוד האשד" 
ומגמתו — ראדיקאלית מובהקת. 

שנות ד, 70 וה 80 של המאה ה 19 היו תוד-הזהב של 
השירה והספרות המגמתית הראדיקאלית בנ ׳ , בהשפעתו 
הניכרת של המבקר הדני גאורג ברנדס (ע״ע). סופרים 
כבירנסון (ע״ע), לי (ע״ע), גרבורג (ע״ע), אלכסנדר קיילאן 
( 1 > £1011311 ; 1849 — 1906 ), אפליה סקראם ( 1847 — 1905 ), 
יצאו ברומאנים ובסיפורים נגד המוסר המוסכם, נגד המוס¬ 
דות האזרחיים, כגון נישואים וכנסיה. הם חשפי את ניגודי 
המעמדות בחברה וגם את ניגודי התרבות שבין פקידים 
ואיכרים, בין העיר והכפר. גם הטכניקה של חיבור הרומאנים 
נעשתה בהדרגה אובייקטיווית יותר ונוטה יותר לנאטורא־ 
ליזם. תקופה זו היתה גם חור־הזהב של הדראמה הנורווגית, 
ויוצריה הבולטים היו בירנסון ואיבסן (ע״ע). גם התיאטרון 
שימש, לפחות עד אמצע שנות ה 80 , בימה לביקורת על 
החברה, ודרך הצגת הבעיות היתד. דאליסטית־נאטוראליס- 
טית• אעפ״ב הצליח איבסן לתת תוקף על־זמני לקונפליקטים 
הדראמאתיים ויצר צירוף של תיאטרון נאטוראליסטי וד־ 
ראמה של גורל. בשל הטכניקה שלו היה לאחד המחזאים 
הבולטים בתיאטרון המודרני. 

בשנות ה 90 חלה ראקציח חדה לעיסוק בבעיות חברה. 
קנוט המסון (ע״ע), נציגו הבולט של זרם חדש זה, הדגיש 
ברומאנים שלו את חיי הפרט ואת עולמו הנפשי, והיה אחד 
ממחדשי הרומאן הפסיכולוגי. אפיינית לתקופה זו ההדגשה 
היתרה של האווירה, ולא הרעיון, בנטיות איספדסיוניסטיות 
מובהקות. ייזכרו כאן סופרים כהאנס קינק £111010 : 1865 — 
1926 ), סיגביירן אובסטפלדר ( 1866 — 1900 ), וילהלם קראג 
( 1871 — 1933 ), נילס קולט פוגם 17080 ; 1864 — 1937 ), ועוד. 

הקרע בין ישן לחדש מציין את הספרות הנורווגית גם 
במאה ־ 20 . מעניין. שסופרים בעלי שיעור־קומה, כדון וסיג־ 
ריד אונדסט (ע״ע), היו מעוגנים דווקא במסורת וביקשו 
לתת לה תוקף גם בחיים המודרניים. במידת־מה הדברים 
יפים גם לגבי משוררים כאולאף אוקרוסט ( 1951 ) 15.01 ; 
1883 — 1929 ). טורה אורייסטר 0035301:00 ! נר 1886 ). אר- 
גולף אוברלו ( 1 גת 13 ז 0 ׳ 01 : נו׳ 1889 ), גריג (ע״ע). משוררים 
אחרים. לעומת זאת, ביקשו תחושת חיים חדשה (הרמאן 
וילדנוויי [ץ 0 -״ו 10 ) 1 ;ז 51 : 1886 — 1959 ]), או עמדה פילו¬ 
סופית בעולם שאין לו ערכים מוצקים (אולאף בול ! 3011 : 
1883 — 1933 ]). גם המסורת החברתית מצאה לה ממשיכים, 



1001 נדרו ;יד 

אבל בצירוף פסיכולוגיה חדשת, בעיקר פרוידיאנית. סופרים 
רבים יצאו נגד הניצול הכלכלי, חינוך מוטעה, מוסכמות 
ביחסים בין נבר לאשה, ונגד כל הנטיות העשויות לאפשר 
חברה אוטוריטאטיווית ופאשיסטית. המשורר אוברלאן, 
המחואים הלגה קרוג ( 1889 — 1962 ) ונורדל גריג (ע״ע), וה¬ 
סופרים סיגורד הול (!־״ך!; 1890 — 1960 ) ואקסל סנדמוסה 
(:) 05 ;ב 1 :> 1 >״ 53 ; 1899 — 1965 ) היו הדמויות המרכזיות של 
זרם זה. עד 1945 ניכרה אך נטיית־מה אל אכספרימנטאליות 
בספרות הנורווגית. אחרי מלה״ע ח מתבלטים בכך בעיקר 
שני הסופרים יוהאן בורגן (":> 8 ז 80 ; נו׳ 1902 ) וטאריאי 
וסוס! נטיה לחידושים צורניים ניכרת גם במשוררים צעי¬ 
רים אחדים (פול ברקה [ 611116 ־ 81 ; נו׳ 1923 ]; גונפור הופמו 
1 נו׳ 1921 ] ). ואולם רוב־רובס של אנשי-הספרות הנורווגים 
הצעירים דבקים בצורות מסרתיות. 

; 1924-37 , 1-71 , 1171670111781110716 ) 0711 א ,. 1 * €1 8011 
; 1933 , 111041106 0711:6/10/1 א /ס ץ 07 ! 11 א ,מ 150 ו 07£6 { . 11 * 1 
. 14 ; 1944 , 1 ( 0 י 1 ו 7 סא / 0 0166 '\ 716 ' 1 , 1 )־ז 3 צ 51 .§ — 0111 ) 1 . 14 
■;! 8 4 - : תרג׳ לאנגלית) 6 ו-ו 0 /ו 1 ו/- 1 ) 011 -ו 6 )/ו 1 , 8 !ז 0 א ,ז 6 יזגו|), כלי מיתרים הנקרא לנגליק (-:) 1308 
16111 ), וכלי נשיפה ארוך, עשוי קליפת עץ הלבנה, הנקרא 
לירן (ח*"!!). המוסיקאי הראשון שזכה להכרה בין־לאוסית 
היה הכנר אולר, ב. בול (ע״ע). להתפתחות המוסיקה בנ - 
תרפו רבות המלחינים א. גריג (ע״ע) ד. סבנדסן. גריג נחשב 
עד היום לגדול מלחיניה של נ". מלחינים חשובים אחרים 
הם י. הלב^רסן, ה. ק;רולף, כ. זינדינג. ר. נורדדק וא. ב. 
גרנדל; פהפאוחרים יותר — ל. י. ינסן, ק. אנה, א. גד 1 בן, 
פ. ולן ואחרים; ובימינו — א. נודדהיים 1 פ. סוידסנסן. מתאמ¬ 
נים המוכרים גם מחוץ לנ ׳ — זפדוח הסופראן ק. א. נורנה 
וק. פלגסטד, אשר אף עמדה בראש האופרה הלאומית, לאחר 
שהוקמה ב 1958 . בג׳ רב העניין במוסיקה, ותזמורות ומק¬ 
הלות פועלות אף באיזורים מרוחקים. לארבע תזמורות 
ניתנות תמיכה ממשלתית וחסות דשות השידור. 

תחילת ישוב היהודים בנ׳. במאה ה 17 , היה 
דומה לזה של יהודי דנמרק (ע״ע. ענד 904 ). ב- 
1687 אסר כריסטיאן 7 \ ליהודים להיכנס לנ׳ ללא אישור 
מיוחד. ובכך נתמעט ביותר ערכו של חופש הכניסה שהובטח 
ליהודים ״פורטוגזים״ בחוק הדני ס 1657 ! ב 1734 נאסרו, בה¬ 
גיעם לני. 3 יהודים "פורטוגזים" (מהולנד), לכסה חדשים, 
ועוד ב 1817 נאסר והוגלה יהודי שהגיע לנ ׳ כפליט מספיגה 
שנטרפה. רק יהודים מועטים ישבו בג׳ ישיבת־קבע, אולם 
יהודים מן החוץ היו עמה בקשרי מסחר, וסנואל טשירה 
(ע״ע) קיים קשרים כאלו עם בית המלכות. בשנות ד, 30 של 
המאה ה 19 החלו בהדרגה להתיר את בואם של יהודים, וב־ 
1844 אישר משרד המשפטים הגירה חפשית ליהודים "פור¬ 
טוגזים". כבר ב 1839 פנה הסופר הנריק ורגלו(ע״ע) בת!כיר 


- נורו ו ת 1002 

מפורט לסטורטינג בעניין זכות ההגירה החפשית ליהודים. 
אך בשנים 1842 , 1845 . 1848 זכתה הצעתו לרוב פשוט 
בלבד; רק ב 1851 זכתה לרוב של 2/3 כנדרש. אעפ״ב היו 
ב 1875 רק 25 אזרחים יהודים בנ ׳ . קרקע לבית־קברות נרכשה 
באוסלו ב 1869 . מ 1880 החלד, הגירה ממזרח אירופה. וב 1900 
הגיע מספרם ל 642 ; רובם ישבו באוסלו. שקהילתד, נוסדה 
רשמית ב 1892 — ובטרונהם, שקהילתה נוסדה ב 1905 . ביכ״נ 
נחנך באוסלו ב 1920 (שני ב 1921 ) ובטרונתם ב 1925 . ב 1940 
מנו יהודי נ׳ כ 1,700 נפש. תחילה היה רוב עיסוקם במסחר. 
ובהדרגה עברו לתעשיה ולמקצועות חפשיים. 

רדיפות הנאצים החלו ב 1941 והתפשטו בכל המדינה 
בסתו 1942 . 770 יהודים נשלחו לאושויץ, ומהם שרדו 12 
איש. כ 930 נמלטו לשוודיה וכ 60 נשארו במאסר בני. הרדי¬ 
פות נעשו בפקודת ממשלת קוויזלינג, אך העם הנורווגי עשה 
גדולות להצלת היהודים ע״י הברחתם לשוודיה. 

עם תום המלחמה שבו לנ׳ משוודיה כ 800 איש, וממשלת 
נ׳ פתהה את שעריה בפני פליטים יהודים מכל רחבי אירופה. 
ב 1947 הגיעו כ 400 , ורובם המשיכו אח״ב לאה״ב או לישראל. 
כמה עשרות נקלטו בג׳ גם בשנות ה 50 . עם חיסול מחנות 
הפליטים באירופה. במחצית שנות ד, 50 היה מספרם כ 1,000 
נפש, מהם כ 700 באוסלו ו 150 בטרונהם, והג׳וינט (ע״ע) 
סייע בשיקומם. ב 1960 נפתח באוסלו מרכז קהילתי, וכן פועל 
שם מושב זקנים. כמה עשרות ילדים זוכים ללימודי דת, 
ובקהילה מתקיימת גם פעילות ציונית. השלטונות, גופים 
ציבוריים ואישים בולטים עופקים בפעילות פרו־יהודית ופרד 
ישראלית בתחומים שונים. 

. 8 : 1922 , 01/6 א יו 111510111 $867161 [ ,'ל > 1 $[ י ת 1 { 80 |;> 11 > 0 ש 4 ל . 0 ־, 1943 , 02,11711 א / 0/01171 
. 1969 , 87 300 1671/1601 £ 07/6 א 
ע. מג. 

!!רמות, קבוצה של הפרעות נפשיות. שמקורן בנסיון לא 
מוצלח והלקי של האדם לספל בקונפליקט נפשי 
פנימי לא מודע (ע״ע פסיכולוגיה). או במצב של דחק 
( 655 ־ 511 ) הנובע מעולמו הפנימי או החיצוני של האדם. מכאן 
שהתסמונת הנאורוטית היא כעין שסתום הצלה המשחרר 
את האדם ממתח והדרה. הפרעה זו — בניגוד לפסיכוזה — 
נחשבת ברוב המקרים כשפירת, באפשרה לאדם לשמור על 
שלמות אישיותו ועל קשר למציאות, והאדם הנאודוסי מודע 
למצבו ונענה לנסיונות לטיפול בו. 

הסימנים הנורוטיים יכולים להתבטא על ידי חדדה ופח¬ 
דים כפייתיים. שינויים בתודעה. מיחושים גופניים ללא ממצא 
קליני אובייקטיווי—עד כדי שיתוקים מוטוריים ותהושחיים. 

היסטריה: התסמונת הנורוטית תוארה עוד בתקופת 
היפוקרטס, ויוחסה להשתלטות כוחות דמוניים מצד אחד או 
להעמדת פנים מצד שני. 

דעה זו היתה מקובלת עד למאה ד, 19 . כאשר עם התפת¬ 
חות הרפואה המדעית סווגו ר,נ־ כהפרעה תפקודית של 
מערכת העצבים המרכזית. 

הנורולוג הצרפתי שרקו(ע״ע) ביסס את העקרונות הנפ¬ 
שיים הדינמיים להבנת ההפרעה הנורוטית. היסודות להבנת 
הסיבות הנפשיות של התפרעה, התהוות הסימנים והטיפול 
בהפרעה הונחו ופותחו ע״י פרויד (ע״ע) וכוחם יפה עד 
היום. פרויד הצביע על כוחות תת־מודעים (ע״ע פסיכואנ¬ 
ליזה) — הפועלים בתוך נפשו של האדם כגורם העיקרי של 



1003 


נורוזות 


1004 


ההפרעה הנורוטית, וכן הסביר אח המובן הסמלי של הסימן 
הנורוטי וצורת התהוותו. 

מיון התגובות ה נ ו ר ו ט י ו ת, מכל שיטות המיון, 

זו של פרדד היא עדיין השימושית ביותר, למרות שגם היא 
לוקה בחסר ככל יתר שיטות המיון שהוצעו עד כה, וזאת 
בגלל רבגוניות הסיבות לנ ׳ . 

הנ" האקטואליות כוללות סימנים ותסמונות המת¬ 
הווים כתגובה ראשונית לגירויים חיצוניים ופנימיים, בעלי 
עצמה גדולה. הסימפטום הוא בעיקר אמצעי לשחרור המתח 
המצטבר, ופחות נסיון לפתור קונפליקט נפשי! למשל: הג' 
המלחמתית החבלחית, שבה התגובות חולפות תוך זמן קצר, 
יחד עם הלוף הגורם הסיבתי. הנ" האקטואליות יכולות לנבוע 
גם מסיבה פנימית תוד־נפשית, כאשר האישיות נתקפת ע״י 
דחפים הרסניים. התגובה קשורה בעצמת הגירוי ובסשבו 
מצד אחד ובכושר האישי־נפשי להתגבר עליהם מצד שני. 

כאשר הגירר הינו ממושך מצטברת החרדה ומנגנוני 
ההגנה נכשלים. אז מופיעים מיחושים שונים בלתי מאותרים, 
ללא ממצא אובייקטיווי, כגון נדודי שיבה, עייפות מוגברת, 
חולשה כללית — פיסית ורוחנית, אי־יציבות רגשית, כאבי 
ראש, חולשה מינית ועוד. סימנים אלה של "תשישות כו¬ 
חות" והתעסקות כפייתית במיחושים גופניים אפיינית לב׳ 
ההיפוכונדריח ולב׳ המלחמתית. 

התגובה הפסיכונורוטית. מפותחת יותר םד,נ" 
האקטואליות. היא בעלת תוכן גלוי או סמלי, וקשורה יותר 
בטיב הגירוי ובחכנו ופחות בעצמתו. 

לעתים מקבלת התגובה הפסיכונורוטיח צורות שונות. 
ישנם חילופין בין הצורות השונות. או מעברים ביניהן כל 
זמן שהסיבות לקונפליקט הנפשי בעינן. 

תגובת חרדה — נורוזת אימים, — המדובר 
בתחושה כללית של דאגנות טורדנית, אימים, מתיחות פני¬ 
מית, דריכות לקראת הבלתי ידוע ואי־נוחות פנימית. תגובת 
הדכאון מתייחסת לחוויות ומאורעות בעבר, בעוד שתגובת 
החרדה מתייחסת לעתיד אך אינה קשורה לאובייקט מודע. 
תגובת חרדה מופיעה עקב אי-ספיקה של מנגנוני ההגנה 
הנפשיים, הגורמת, בהבדל מיתר התגובות הנורוטיות, 
להדחקה. 

בין שתגובת החרדה מופיעה באופן פתאומי או שהיא 
כרונית היא עלולה להיות חריפה, והביטוי לה נפשי־סובייק־ 
טיווי, כפי שתואר לעיל, או גופני־אובייקטיווי, כגון: הפ¬ 
רעות בדרכי העיכול (שלשול) והטלת השתן. נשימה שטחית 
ומהירה, תעוקת לב והפרעות בחיי המין כגון: חולשה וזיר־ 
מה סוקדמת. הפרעות בשינה תופסות מקום נכבד בין סימני 
החרדה — כמו אי־יכולת לחדדם, שינה שטחית, הנפסקת 
תכופות ע״י חלומות זוועה וסיוטי לילה. 

התגובההבעוחית ( 3011011 :״, דומה לחרדה 
הפנימית, אבל שונה בזה שהאובייקט והנסיבות של הפחד 
מוגדרים ומודעים, אם כי לא ראציונליים ולעתים .אפילו 
אבסורדיים. לבעת אופי כפייתי, כלומר, נכפה על אדם כך 
שאין הוא יכול להימנע ממנו, כאשר הוא עומד מול 
האובייקט או הנסיבות הספציפיות, 

הפחד נובע מגורמים וכוחות חח־מודעים, כפו: דחפים 
ומשאלות אגרסיוויות או מיניות, אשר הועברו לאובייקטים 
סימליים שבאמצעותם מספק האדם את הדחפים והדרישות 
המודחקות. 


קיימים סוגי בעתים רבים: קלאוסטרופוביה (- 01305 
3 ;< 101 !ת 1 ״ 1 ) פחד ממקום סגור 1 אגודופוביה ( 12 נ 1101 ק 0 ז 380 ) 
פחד ממקומות בעלי מרחב ריק (כיכרות): אקדופוביה 
13 ו 1101 ק 0 ־ 301 —פחד מגבהים; נוסופוביה בזססלקסצסז! — פחד 
ממחלות. 

החולד, עודד טקסים ופעולות כדי למנוע את העימות עם 
האובייקט וגורם הפחד. וכד הוא מצליח לפעמים להקל על 
עצמו. 

למרוח שהחולה מודע למצבו ומבין את האבסורדיות של 
מחשבותיו ומעשיו הוא איבו יכול לבקר אותם ולסלקם. 
תגובות אלה נכפות על החולה ומטרידות אותו קשות. מידת 
ההפרעה פרופורציונלית לעצמת הדחפים המודחקים, מצד 
אחד, ולמידת מאמציו של החולה להתגבר עליהם מצד שני. 
כל נסיון התנגדות גורם להגברת החרדה וההפרעה. 

התגובה הנפייתית בצורתה הקשה והמתקדמת משתקת 
לפעמים את האדם, עד אשר אינו מסוגל לטפל בעצמו, 
לתפקד ולהיענות לדרישות החברה. 

האישיות הכפייתית מצטיינת בקשיחות, חשדנות, חוסר 
בטחון והיצפדות לערכי מוסר נעלים. אישיות זו אינה מסוגלת 
להרפות את המתיחות ולהפיק הנאה וסיפוק, חוזרת על עצמה, 
מבקרת ובודקת את מעשיה ומחשבותיה ונוטה להענשה 
עצמית. 

לדוב מדובר במחשבות ומעשים של סדר, רציפות. נקיון 
ורחיצה, נגיעה, וכן ספירה וחזרה על מספרים, סלים ומחש¬ 
בות. 

לתגובות הכפייתיוח דמיון רב למחשבות ואמונות תפלות, 

וכן לטקסים ופולחנים דתיים, שגם בהם אין האדם מרגיש 
את עצמו חפשי מחרדה עד שערך אותם על כל דקדוקיהם. 
כדי לנטרל כל נזק וסבבה הנובעת מביצוע הדחפים ומילד 
המשאלות המודחקות, מפעיל ה״אני" תחת דחף היצרים 
מנגנונים שונים: א) הדחקה — ( 51011 מ: 1 קט!) ב) בידוד 

( 15013:1011 ) ג) יצירת תגובות ( 0:311011 ־ £01 102011011 ) 

ד) ביטיל ( 130108 ״!). 

מקור מנגנוני ההגנה הוא בילדות המוקדמת, בנטיה לני¬ 
צול דמיונות מאגיים ואמונות תפלות כדי להתגבר על כוחות 
הרסניים ועל חוויות חבלתיות המסכנות את שלמות ר,"אני". 

נ ו ר ו ז ת אופי: מקרים אלה הם הפרעות ראשוניות 
באופי האדם, המתגלות בהתנהגותו, ביחסו לחברה ולעולם 
הסובב ולא ביצירת סימנים המתוארים לעיל. 

אנשים בעלי הפרעות כאלה מגלים תכונות הדומות 
לתכונות האישיות הכפייתית. בתנאי דחק כגון בגיל המעבר, 
הריון ולידה, ובכל שינד של שגרת החיים ושל המערך 
המשפחתי והחברתי. לפעמים בולטות בהם הילדותיות וחוסר 
בגרות. 

מניעה וטיפול: הסיבות לב׳ נעוצות בגיל הילדות 
המוקדמת ומקורן במשפחה, בחברה ובסביבה המיידית בה 
נולד, גדל וחי החולה. גירדים סביבתיים וחברתיים עלולים 
להחמיר תגובות נורוטיות ולעורר מצבי דחק פיסי או נפשי. 

המשפחה הבריאה וההרמוניה. המעניקה בטחון, חום 
ולבביות — היא תנאי בל־יעבור לבריאות נפשית, לפיתות 
כושר התאמה לחברה ולסביבת ויצירת קשרים בין־אישיים. 
חינוך מתאים המבוסם על הבנת האדם את עצמו, עבודה 
וחיים נאותים יבולים לתרום לבריאות הנפש ולמניעת חנ ׳ . 
לאדם הנורוטי יכולים לעזור ע״י שינוי של התנאים 



1005 


נורוזות — נורוכירורגיה 


1006 


האובייקסיביים והבראת הסביבה מבחינה פסיכולוגית, והר¬ 
חקתו ממקום הגירוי. 

מסרת ה ם י פ ו ל היא לגלות את הרקע האמיתי לקוני 
פליקם המונח ביסוד המחלה ולהביא את החולה לידי הבנה 
עמוקה של מניעיו התת־מודעים. (וע״ע פסיכותרפיה). 

הטיפול בתרופות מכוון רק נגד סימני המחלה ולא נגד 
סיבת חני שהיא הגורם לסימנים אלה. 

כתבי זיגפונד סרויר (עבר׳: ה. איזק). ה/ כבוא 
לפסיפואנליזה — סדרה חדשה של הרצאות, תשכ״ם! 
;* 1936 ,! 1 !? 1 סח 0 ס<(ס?!? 071 !££ו< 70£1 ?זס 01 * 0111 ־חח 1 , 1 ) 101 ? . 5 

; 1937 , 0 חז( 7 ־׳/ 01 / 0 ? 7/1£ 7700x01)0 ?£>■10x0111 ,•{שמ 01 !£ 

/ 0 !*! 70011x0 מ 0 ;מןמ<א) , 637500 ? .[ . 3 ? . 0 - 1 ! £11$ ח£ . 5 . 0 
•? 7)10 ?!?0)100x01 ,נ€ג 1 ש 1 ת 6 ־ 0.1 ; 1937 , 41111111 1 ! 1 < 0 01)1(1x071 
חס ! 111, 700111x0 ־ 111 ..\ 7 ; 1945 ,!(! 0 / 70011x0 ?ז 0 )<(' 7 110 
}ס 0 ו!ס 8 ,. 1 ) 1 ; 194 6 ,?-! 1101 ( 0 ?!? 110 ? 01 ה 0/100 ?!? 

י כ 1£011 ״ 1 — 0 $ ץסא .י 1 .\ 4 ; 1949 ,!(!? 100 x 01 ()?!? 

. ד 1968 , XXX ?ז 101 !( 0 ?!? 711001 ( 0 
פ. עש. 

!!["(יד, ציפר^[ ^מיל — 1 > 1 ׳וזז 0 י< 1 ותז £3 ת 13 זק׳< 0 — 
( 1821 .ראדזימיו [פולניה] — 1883 ,פאריס).משורר. 

צייר, פסל והוגה דעות פולני. נ׳ ע!ב את פולניה בגיל 21 . 
למד ציור ופיסול בפיךנצה ובמינכן! ב 1846 נאסר בברלין 
בשל קשריו עם מורדים פולנים! 1849 — 1852 שהה בפאריס, 
1852 — 1854 — באה״ב. את שנותיו האחרונות בילה במוסד 
לעניים בפאריס. 

נ׳ היה סופר ואמן רב־צדדי. יצירתו הספרותית כוללת, 

בין השאר: "ס&גלזסמזס;?, 1850 — דברי הגות על אמנות 
ואסתטיקה! ׳ 5 ) 13 ׳״!! ? 8131 1 :״ 02311 ("פרחים שחורים 
ולבנים״), 1856 — מסות פילוסופיות, בח״ספבח פ 1 > ג ז\ 
(״לך אתי״ [מלאט׳). כלומר ספר-מדריו), 1865/6 — שירה! 
2 ז] 3 ק 0 ;) £1 , 1870/72 — טראגדיה היסטורית; חפבאזפ 1 ? 
ע< 1 ! 3 (> (,.הטבעת של הגבירה״), 1872 — קומדיה 

רצינית.— בפואמה שלו עפ 18 ״ק ־:" 10 >ע 2 ("יהודי פולניה"), 
1861 נתן נ' ביטוי לשותפות הגורל של עמים חסרי עצמאות 
מדינית ומולדת. — בין ציוריו הרבים: רישומים (דיוקנאות, 
קאריקאטורות, סצנות מחיי יוט־יום), ציירים בצבעי מים 
ופיתוחי־אבן. מעבודותיו הפיסוליות נשתמרה רק אחת: 
מדאליון של המשורר ז. רןרסינסקי (ע״ע). 

נ' דרש מן האמנות שתהיה מעוגנת ברוח התקופה ובבע¬ 
יותיה, תשמש עדות למציאות ההיסטורית, החברתית והפי¬ 
לוסופית, ותישא אופי אוניברסאלי ואינטלקטואלי. יצירתו 
מאופיינת על־ידי תמציתיות הביטוי, ריבוי ספלים ורמןים. 
בלתי־מוכר שנים רבות, הוא נחשב היום למשורר ואפן מן 
הגדולים והמקוריים ביותר בפולניה. 

11 ( 1 ז 2 :>ן 031 נ 1 לל) "?מ 0 \!ס 81£2 ) 0 x 1 x 11 ?" ,תז 1110 > 1 :>ק 1,1 
; 1948 1 0 ) 00 !) ״ 10 .€ ; 1933 ,( 11 

. 1960 ,. 0 ז 0 ץ׳י\סז 80 ."ץ 

י. ו. 

{ח־וכירוךדה, הטיפול הניתוחי במחלות מע¬ 
רכת העצבים המרכזית. 

א. מוח. עדויות לניתוחים בגולגולת נמצאו בשלדים 
מהתקופה הפרה-היסטורית וכמו-כן במצרים העתיקה וב¬ 
ממלכת האינקה בדרום אפריקה. אך קרוב לוודאי שמיתר 
חים אלה לא העמיקו יותר מפתיחת הגולגולת עצמה וכל 
ניסיון לפתוח את קרומי המוח הסתיים במוות, בשל דמם 
או בשל זיהום. 

התפתחותה של ד,נ׳ המודרנית התאפשרה בתהילת מאד, 

זו משד,תקיימו שלושה תנאים: 


א. התפתחות הטכניקה האספטית שהפחיתה את סכנת 
הזיהום ב. שיפור יכולת האבחנה של מיקום התהליך החולני 
במערכת העצבים; אבחנה זו נעשית על פי הסימנים הקלי¬ 
ניים וע״י שיטות־עזר כגון אלקטרואנצפלוגרפיה .(רישום 
הפעילות החשמלית של המוח), פנומואנצפלוגרפיה ואנגיו- 
גרפיה (הדגמת מבני המוח ועורקיו ע״י חמרי ניגוד רנטג־ 
ניים) וסדיקת המוח בעזרת איזוטופים רדיואקטיוויים. ג. 
קידומה של הטכנולוגיה הרפואית בהפסקת דימום, אנאס- 
תזיה, הנשמח ועירויי דם ונוזלים. 

פיתוח זה אפשר גישה ישירה אל מקום המחלה וגרימת 
נזק ניתוחי מועם בלבד לרקמות מוח שאינן נגועות. 

השיטה הטכנית המקובלת כיום לחשיפת המוח היא חי¬ 
תוך העור ותת־העור בצורת פרסה. לאחר הפשלת העור 
נקדחים בעצם חורים מספר והעצם שביניהם מנוסרת במשי־ 
רית. יריעת העצם מופשלת בד״כ יחד עם השריר הצפוד לה. 
הקרום החיצוני הקשה (;: 36 ,״ בז"[;) של המוח מתגלה, ועם 
חיתוכו נחשף המוח והקרומים הפנימיים. עם תום הניתוח 
במוח עצמו, נתפר קרום המוח, יריעת העצם מוחזרת למ¬ 
קומה והשריר שמעליה נתפר, ולאחריו תת-העור והעור. 

מידת ההתערבות הניתוחית וסוגר, תלויה במחלה הפד 
געת במוח. ד.נ׳ מטפלת בתהליכים החולניים הבאים: 

1 . גדולים (ע״ע) — הסימנים הקליניים הנגרמים 
על ידיהם הם תוצאה מפגיעה באיזורים תפקודיים שונים 
במוח. ועקב הגדלת הלחץ בחלל הגולגולת ע״י תוספת הנפח. 
את הגידולים השפירים משתדלים להרחיק בשלמות ולהביא 
בכך לריפוי החולה. הגידולים הממאירים ניתנים להרחקה 
חלקית בלבד ומטרת המנתה להקל את הלחץ שבתוך הגול¬ 
גולת ולאפשר את המשך הטיפול באמצעים אחרים, כגון 
הקרנות ותרופות. 

2 . מ ו ר ס ו ת( 3851:0380 ) תוך־מוחיות, גורמות אף הן להג¬ 
דלת הלחץ שבתוך הגולגולת. הטיפול בהן קל יחסית וניתן 
להסתפק בד״כ בניקוז בלבך. ע״י כך הלחץ בגולגולת קטן. 

3 . עיוותים ( 5 ח 10 ז 113 זז״ 31£ חז) ו מ פ ר צ ו ת (ע״ע) 

של כלי הדם המוחיים: תהליכים אלה גורפים 
להפרעות בתפקוד המוח עקב הפרעות בהספקת הדם, ועלו¬ 
לים אף לסכן את חיי החולה עקב שטפי דם במוח, או בין 
קרומיו. עם השימוש במיקרוסקופ ניתוחי ופיתוח מכשירי 
ניתוח עדינים ביותר, התאפשרה בשנים האחרונות גישה 
ישירה אל כלי הדם החולניים לשם כריתתם. או חיזוק 
דפנותיהם, בלי לגרום נזק למחזור הדם המוחי. 

4 . הפרעות בתפקוד המוח: מחלת הכפיון — 
(ע״ע אפילפסיה), לעתים ניתן למקם את מוקד המחלה 
בצלקת בקליפת המוח ואז ניתן לכרות את האיזור הנגוע. 
הניתוח נעשה תוך כדי רישום הפעילות החשמלית (אלקטרו- 
אנצפלוגדפיה) ישירות מקליפת המוח. מחלות אחרות, הגור¬ 
מות לתנועות בלחי רצוניות ניתנות לעתים לטיפול, אפילו 
אם המקום הפגוע נמצא בעומק המוח. לשם כך מחדירים 
לתוך המוח אלקטרודות דקות מיוהדות ובאמצעותן הורסים 
את מקום המחלה. הבעיה הקשה הכרוכה במיקום המדויק 
של הנגע נפתרה בעזרת שיטת קיבוע וחישוב מיוחדת 
( 510(0,3x13 ). ע״י שיטה זו ניחן לפגוע במסילות שבמוח 
כדי לדכא תחושות מפריעות, כגון כאב חריף. לפעמים 
מבוצע חיתוך של מסילות תוך־מוחיות כדי להרגיע מחלת 
נפש שאינה מגיבה לטיפולים התרופתיים. 




1007 


נו־־כייורגיה — נוליין׳ 


100? 


5 . הס רעות במחזור נוזל המוח והשדרה. 
הפרעות אלה עלולות לגרום בגיל הינקות להידרוקן הראש 
( 5 נ 11 ב 11 נ 1 :>:ו 0 ז 11 ׳ 115 ), ובגילים מבוגרים יותר לסימנים אחרים 
של לחץ תיד־גולגלתי מוגבר. ההפרעות ניתנות לטיפול 
כיום ע״י יצירת מסלול מעבר וספיגה חוש של נוזל המוח 
והשדרה המורכב ממערכת צינורות ושסתומים. ע" מערכת 
זאת, הנשתלת ברובה מתחת לעור. מנוקז הנוזל מחדרי 
המוח לתוך עליית הלב. 

6 . סיפול בעיוותי הגולגולת שנוצרו עקב 
התפתחות לא שווה של עצמות הגולגולת או בשל סגירה 
מוקדמת של התפרים שביניהן. 

7 . חבלות בראש הן חלק נכבד מעיסוקה של ד,נ׳. 
חלק גדול מהידע על פעילות מוח האדם נרכש ע״י תצפיות 
בנפגעי ראש בשתי מלחמות העולם ומלחמת קוריאה. במל¬ 
חמות אלה פותחו גם השיטות לטיפול בנפגעי ראש. שיסות 
אלה וכן פינוי מהיר לבתי חולים, הנשמה ושיסות החיאה 
יעילות, תרפו להקטנה ניכרת בתמותה ובנכות של נפגעי 
קרבות בחו״ל ובישראל. הסיבה השכיחה ביותר לחבלות 
בראש היא תאונות הדרכים. בעקבות חבלה צפויים: זעזוע- 
מיח חולף, שברי גולגולת, שספי דם תור-גולגלתיים. חדירת 
גופים זרים לתוך המוח, חוסר־הכרה קצר או ממושך ואף 
מוות. 

ב. ח ו ס ה ש ד ר ה. בדומה למוח גם חוס השדרה נתון 
במעטה גרמי—חוליות עמוד השדרה וקשתותיהן 130111130 ). 
כדי להגיע אל חום השדרה לשם טיפול ניתוחי יש, אפוא. 
להפריד אח השרירים ואח״ב לחדור פנימה ולטפל במחלה. 
התסמונות הקליניות שבהן הסיפול הניתוחי עשוי לעזור הן 
בעיקר אלה הנגרמות ע״י לחץ. הסימנים הקליניים של לחץ 
זה הם בד״כ הפרעות בתנועה או בתחושה של הגפיים וכפו־כן 
הפרעות בסוגרי ( 5 טט:זט 10 ר 1 נן 5 ) השתן והצואה. 

הלחץ עלול להיגרם ע״י גידול בתעלת השדרה, שבר 
של חוליה ובליטה של אחד מזיזי העצם לתוך התעלה, בקע 
של רקמת הדיסקוס הבין־חולייתי לתוך תעלת השדרה, ולחץ 
על חוס השדרה או אחד משדשיו. 

מיקום הפגיעה נקבע לפי מיקום ההפרעות בתנועתיות 
או בתחושה. בד״כ אין די בכך, והמיקום המדויק נקבע לאחר 
הזרקת חומר ניגוד רנסגני לתעלת השדרה וטלטולו לארכה 
תוך כדי שיקוף. באיזור שבו קיים לחץ תופרע תנועת 
חופר הניגוד. 

ידיעת האנטומיה המדויקת של חוט השדרה מאפשרת 
לעתים ביצוע ניתוח שמטרתו חיתוך הסיבים המוליכים את 
תחושת הכאב והסמפרסורה מאיזורים מסוימים בגוף. ניתוח 
זה (ץ 10111 סנ>ז 1:110 ) משתרר את החולה מכאבים ללא נשוא 
באותם איזורים ומונע השתעבדות לסמים מרגיעים. 

תחום נוסף בכירורגיה של חוס השדרה הוא הסיפול 
בעיוותים מלידה, שבהם נפגעה שלמותו של חוס השדרה, 
או של קרופיו, ומבני העצם הסוגרים עליו. ניתוחים אלה 
מבוצעים לעתים בתינוקות בני יומם ומהותם ראשיתו של 
סיפול שיקום ממושך. 

מ. פ־, 

נורולוגיה■ ע״ע עצבים. 
גורי סעיד- ע״ע סעיד, גורי. 



נווי?־; :נטיית טיינט ייטר סגקרופט 
(הס־עצה הבריטית! 

נזיז־יץ' ( 11 :>ו״ר 1 ט'\ 7 ), עיר הבירה של מחח נורפוק (ע״ע), 
מזרח אנגליה. 121.000 חוש' ( 1970 ). נמל-נהר היושבת ע״נ 
ונסום ("!□*"ס׳לל) וצומת מס״ב. נ׳ משמשת מרכז לעיבוד 
התוצרת ושיווקה מן האיזור החקלאי העשיר שבסביבה. יש 
בה תעשיית עורות ונעלים ומפעלי מכונות וכלים חשמליים. 

בג׳ קאתדראלה הבנויה בעיקרה בסגנון נורמאני (הת¬ 
חלת הבניה: 1096 ), שנתווספו לה הוספות גותיות מאוחרות 
מן המאות ה 14 — 16 : שרידי מבצר נודמאני, מן המאה ה 12 
(כיום מוזיאון); שרידי חומה מן המאות ה 3 *— 14 : כנסיות 
שמספרן עולה על 30 ובניינים עתיקים רבים. 

היסטוריה. נ' כבר היחד, יישוב חשוב ב 1004 , ואותה 
שנה שדדוה הדנים■ במאות ה 14 — 17 היחה מרכז לתעשיית 
הצמר, ופהגדולות בערי אנגליה. ב 1381 היתה מוקד מרידתו 
של ולס טילר (ע״ע), וב 1549 מרכז מדידתו של קט. 

0 / 0 ן( 1 עו 0 ? 0 ) 1 ( 1 ,.^ן , 5 יז ¥011 . 11 . 1 \ - תנ>€ז 0 .מ 

. 1963 

קהילה יהודית נזכרה לראשונה ב 1144 , בהקשר 
לעלילת הדם הראשונה, כנראה, באירופה. לאחר גילח גופת 
הנער ויליאם מג' הואשמו היהודים בצליבתו בחג הפסחא, 
בלעגם ליסודי ישו. הנער נקבר בקתדרלה והיה לקדוש. 
אם כי השריף של נ׳ העניק מקלם ליהודים במבצר העיר. 
נרצח אחד ממנהיגי הקהילה. 

הקהילה מנתה כססי איש, שעיקר עיסוקם בהלוואה 
ברבית. היהודים התרכזו באיזור השוק וליד המבצר, ששי¬ 
מש מקום מפלט בעת פורענות. חשיבות הקהילה בולסת 
בעובדה, שב 1159 היד, גובה המס (/! 72 מרק (והוא המקום 
השני אחד קהילת לונדון). בקהילה נודעו עשירים מספר 
וביניהם י׳ יצחק מנ ׳ (ראשית חמאה ד, 13 ) : בשנים 1160 — 
1260 הנהיגו את הקהילה בני משפחת ג׳רנט ( 111061 (), 
שמהם היו אנשי כספים, נדבנים ות״ח. בפרעות 1190 (ע״ע 
מסעי צלב) נרצחו רבים מיהודי נ'. הקהילה שוקמה לאחר 
זמן קצר עם יישובם של יהודים מהסביבה. במאה ה 13 מנתה 
הקהילה כ 100 — 150 איש, רובם מלווים ומקצתם בעלי קר־ 



1009 


נוריץ׳ — נורמנדי 


1010 



דמויות קריקטורה של יהודים על כוללת ם בצר נוריץ*. כ״י 1281 


קעות. פורענויות ועלילות פקדו את יהודי נ׳ במשך סאה 
זו: 1222 — הגבלות עפ״י גזרות הועידה הלאטראנית הרבי¬ 
עית; 1234 — אחדים מבני הקהילה הוצאו להורג לאתר 
שהואשמו במילת ילד נוצרי; 1238 — פרעות; 1279 — 
פגיעות בקהילה בשל אשפת ״גזיזת מטבעות״. ב 1255 הגיע 
מם הקהילה ל 15 מרק— עדות למצבה המעורער. בשעת 
גירוש 1296 נותרו בקהילה 50 יהודים בלבד. שרדו פיוטיו 
של מאיר בן אליהו פנ׳. רובם בכת״י. 

יהודים בודדים התיישבו בנ ׳ במחצית השניה של המאה 
ה 18 . מצויות תעודות על רכישת בית הקברות ב 1813 ותנובת 
ביכ״ב ב 1828 . 

היהודים עוסקים במיוחד בתעשיית נעלים, מסתר בעתי¬ 
קות ודפוס. ביהכ״נ שנחרב בהפצצות מלה״ע 11 שוקם 
ומספר האנשים בקהילה נע בין 100 ל 200 . 

י שמוי\^ 1.1 ז : 1950 ,ץ?/*>) 1 101 ) 0010 ?? /?> ) 1115 ) 11 ' 1 , 11 ) 80 . 0 

, 1 ז 2 תזק 1 ״ 1 .כ 1 ;(?) 1960 ,ו 01 // £4 י> 7 ;מסל) 10 )?) $1 / 0 105 ) 1 ■ 7/31 

י. קר. — י. ם. — ו. ד. ל. 

נוריש, רונלד ג׳וךג׳ ריפורד (־אזס־ס נ>ו״ז 80 

1 ( 15 ,ז 0 א 1 )ז £0 ץ 0 ז^) ( 1897 . קימבריג׳). כימאי- 
פיסיקלי בריטי. נ׳ למד בקולג׳ ע״ש עמנואל בקיפבריג׳, 
וב 1924 הוענק לו שם התואר ס. 111 . ב 1930 נתמנה מרצה 
בכיסיה פיסיקלית וב 1937 נתמנה פרופסור ומנהל המחלקה 
לכימיה פיסיקלית בקיסבריג׳: מתפקיד זה פרש ב 1963 . 

עבודת חייו של נ׳ הוקדשה לחקר הפוטוביפיה והקינטיקח 
של ראקציות כימיות מהירות. בעזרת שיטות עבודה שפיתח 
יחד עם פורטר (ע״ע) הצליח לעקוב אחר משד קיומם של 
רדיקלים חפשיים ומהלו הראקציות שלהם בפרקי זמן קצ¬ 
רים ביותר עד למיליונית השניה. בצורה זו פיענח את שלבי 
הביניים של ראקציוח כימיות מהירות ביותר וקבע את תנאי 
קבלתן. 

בזכות השגיו המדעיים הוענק לד פרס נובל לכימיה 
לשנת 1967 יהד עם פורסר ואייגן. כן זכה נ' לאותות כבוד 
רבים. ביניהם חברות בחברה המלכותית (. 8.8 .?), פרס 
דייוי ופרם פרדי. 


נורית , ""□ ( 830011011130030 ). משפחה של צמחים ספו¬ 
רדי עלי־כותרת עשבוניים! יש בה ב 50 סוגים 
הסונים כ 2.000 פינים. היא נפוצה על פני כדור הארץ. 
ובמיוחד באיזורים הממוזגים הקדים, בעיקר בחצי הכדור ה¬ 
צפוני! יש מינים ה- 

ר;־> 


רריים רבים. מהם ה¬ 
מתקיימים בגובה עד 
5.000 מ/ רוב חב׳ ב¬ 
עלי עלים מחולקים 
או מורכבים, פרחים 


׳$׳ * $ 


צייר 1 . :וייתייפ. דיאגרסות של הפוין; 
1 ״-־ כלנית: £ — נזרית: 3 — דורננית 


דו־מיניים בכובים או 
בלתי נכונים ולהם 
עלי כותרת בעלי 
התאמות מיוחדות 
(צופנים. דרבנים ו¬ 
כר). אבקנים מרובים 
וערוכים בספיראלה; 
השחלה עשויה ברוב הסוגים מעלי שחלה רבים ומפורדים, 
ההופכים לפרי מקובץ מורכב מפפוחיות או אגלזיות; בס־ 
אוחי עלי־השחלה הפרי הלקט. רוב תכונות אלה נחשבות 
לפרימיטיוויות ביותר בצמחים פכוסי־זרע. על כן תושבים 
את הד לאחת מקבוצות המוצא 
של מכוסי-הזרע, הד אינם בעלי 
ערך כלכלי רב: יש מינים 
המשמשים כצמחי נוי (אקוי־ 
לגיה, דורבנית, נורית)! רבים 
עשירים באל_קלואידים (ע״ע 
עסי 826 ) ומשמשים כצמחי 
רפואה כמו 11,35115 *) (שר¬ 
שים) ובעיקר אקוניטון (ע״ע 
ור׳ תם׳ שם). בישראל גדלים 
בר כ 35 מינים ובהם הסוגים: 
קצח, דורבנית, בר־דרבן, כל¬ 
נית (ע״ע), זלזלת, נורית 
(ור׳ תס׳ נורית־המים, כרך ר, 
עס׳ 186 ), בר־נורית, דמופית, 
(ע״ע ותם׳ שם) ואדמונית (ע״ע 
ותם׳ שם). 

, 10/115 ? ? 1110 ) 05 * 1 / 0 ץ 1 * 6, 70x0/101 :>מ:>ז״וי 1311 . 4 < . 1 ־ 1 . 0 

■ 10 > 115  1 בז<-ל כ 211 הס 01 ) ענף 
פורח ולצידו פרי נ; 
פרודות מרובות 



צי־ר 2 . פבפד. יעל פרחיה (ד,תר־אורד.) : 
1 — נורית ; 2 — דורבנית ; 

3 — אקוניטי! 





1011 נורמנדי 

היסטוריה. שמה של נ׳ בא לה מהנודמנים (ע״ע) 
שהתיישבו באיזור ההל במאה ה 9 (ע״ע ויקינגים, ושם מסה, 
עמ 297/8 ). בירתם היתה רואן ב 911 נחתם הסבם, 

שלפיו נהיה החלף (דולו. 0110 ז[ 1 ל))■ מנהיג הפולשים 
הנירמאנים, לוואסאל של שארל 111 מלך צרפת, בדונם השמח 
שנהיה לאחר מכן לנ , . ב 912 נטבל לנצרות. ההגירה המת¬ 
מדת איפשרה לפולשים לשמור על צביונם, גם אחרי התנצ¬ 
רותם. 

הנורמאנים סיגלו לעצמם את השפה הצרפתית ושלי- 
טיהם הקימו את השלטון הפאודלי המובהק ביותר, שחיזק את 
כוח הדוכס (:!)!חס!;") השליט (ע״ע פאודליזם). רוב ימיה 
נאלצה נ' לעמוד בפני שאיפות ההתרחבות של המלכים 
הקאפיסינגים, ואיזורי הגבול, כגון וקסן (ת״מ/י), עברו 
מיד ליד. 

וילים 1 (ע״ע), ״הכובש״, נהיה לדוכס נ׳ (בשם גיום 11 ) 

ב 1035 , דיכא מרידת באדונים. הרס מבצריהם, והדף פלישה 
של אנרי 1 מלך צרפת לנ ׳ . בעקבות זאת חוזק כוח הדוכס, 
והוא מינה את ראשי המנזרים וההגמונים. פקידי הדונם 
עסקו בגביית מסים, בשיפוט, בפיקוח על הטירות, בארגון 
הצבא וכר. ב 1066 נכבשה אנגליה ע״י הנורמאנים בהנהגתו 
של דלים. ורובר בנו נהיה לשליט נ׳; הוא מרד פעמים מספר 
באביו. ופילים ז מלך צרפת ניצל זאת לסיפוח וקסן לנחלת 
הכתר. במות וילים חולקה ירושתו בין בניו, דובר נהיה לדו¬ 
כס נ׳ ( 1087 ־ 1106 ),ווילןם 11 (ע״ע) תפוס — למלךאנגליה; 
הנח ז (ע״ע) מלך אנגליה ניצח את חבר ב 1106 ואיחד שוב 
את נ׳ ואנגליה. 

עם הקסת הממלכה האנז׳וינית (ע״ע אנז׳ו, עט׳ 366 ). 
בעלות הנח 11 למלונה ( 1154 ). הפכה ני מבחינה אדמיניס־ 
טראסיודת למוסת לפרובינציות האחרות שבמסגרתה. מלכי 
צרפת, לואי ¥11 ופילים אוגיסם. חתרו תחת יסודות הממלכה 
האנדווינית. ע״י תמיכה בבני הנח 11 שמרדו בו בנסיונם 
להשתלם על נ׳. 

מדיניות זו נמשכה בעת שבייתו של ריצ׳רד 1 (ע״ע)..לב 
הארי", נשתסך פיליס אוגיסט באחיו ג׳ 1 ן. בשובו מהשבי 
ניצח חצ׳ארד את פילים פעמיים ( 1194 , 1198 ), אך בימי 
יורשו גחן (ע״ע) נכבשה נ׳ עדי פילים ( 1204 ). בחוזה פרים 
( 1259 ), הוכר רשמית סיפוח נ׳ לצרפת. 

במלחמת 100 השנה עברה ני מיד אל יד. האנגלים מצאו 
בג׳ משתפי פעולה מרובים, מקרב האצולד״בשלום ברטיניי 
(ץזז 18 א>ז 8 ; 1360 ) נמסרה נ׳ לצרפת• ב 1415 שוב כבשו 
האנגלים את נ׳ ושלטו בה עד 1450 . נ 1468 הבריזה "אסיפת 
המעמדות" של צרפת על נ׳ נחלק בל־יינתק מצרפת. 

הרפורמציה התפשטה בג׳, וארעו בה התנגשויות קשות 
בין ההוגנוטים (ע״ע) לקתולים, בעיקר במחצית השניה של 
המאה ה 16 . לואי ¥^ x פיתח את כלכלת נ׳ והמסחר הימי. 
ביטול אדיקט ננט ( 1685 ), שהבטיח סובלנות דתית להוגנר 
טיס. גרם להגירת רבים מהם מג' לחר־ל. בימי המהפכה ה¬ 
צרפתית פעלו בג׳ השואנים (ע״ע ונדה). על הפלישה לנ׳ ב- 
פלה״ע 11 — ע״ע. 

^ 1 , 41 ־ 601431 ; 1944 10 ^ . 11111 , 1 ) 6.-0. 1x0031 

165 > . 11151 ,[. 15 > 6 ] ז 66 וז\ 3 '־ן .א — . - ז מ!) . 11 ? 1 > €^ 1 ( 1 

,זש £11$5 ^ . 5 ; 1957 ,( 1 €11 ־< £0 י£ 105(111111005 £?30(31X8 1X1 

. ־ 1960 , 1$ * 18411111110 ה 10 <ז?ס 11 , 105 ) 11351 . 1 ־ 1 . 0 ; 1960 ,. 1 ? 1 ^ 1 

אר. גר.ים. 


— נורמנים 1012 

נורמניים׳ האיים ה־. ע״ע תעלה■ איי ה־. 

11 ךמ 3 י ם (לאט' — 1 חת 3 ת]ז 10 י 1 ,נתו 1 בוח 1 )ז 0 )ין ; צרם' — 

15 ) 7401111311 ; אנג' — 5 נ 131 מז 0 ־ר 1 ,ת 16 מ 1 (ז 01 א־־ 

"אנשי הצפון"). כינוי לדקיננים (ע״ע ושם מפה [עמ׳ 
297/8 )), ובמיוחד — מראשית המאה ה 10 —לאותם שנאחזו 
בצפון צרפת, בחבל הארץ הנקרא על שמם "נורמנדי". הם 
התנצרו, סיגלו לעצמם במהרה את השפה הצרפתית, וכבר 
כנושאי תרבות צרפת כבשו במאה ה 11 את אנגליה ואת 
דרום־איטליה וסיציליה, וב 1098 יסדו מדינה נורמאנית ב־ 
אנטיוניה. אנגליה נכבשה ב 1066 בידי דל;ם ז(ע״ע) "הכו¬ 
בש"; דרום־איטליה וסיציליה נכבשו במרוצת המאה ה 11 , 
ובכיבוש זה מילאה משפחת אוסויל ( 1116 י 0 > 111 !ז- 1 ), ובעיקר 
חבר גיסקר (ע״ע), תפקיד מכריע. אנטיוכיה נכבשה במהלך 
מסע-הצלב ] בידי בואמון מאוטראנטו (ע״ע בוהמונדוס), 
מהמנהיגים החשובים של מסע-צלב זח. 

יצר הרפתקנות, לחץ דמוגראפי ותאווה לקרקעות הניעו 
את חג׳ לצאת לכיבושיהם; אולם הם השכילו תמיד להופיע 
כמרחיבי גבולותיה של הנצרות החמית-קאתולית וכפועלים 
בחסות האפיפיור, והשליטים ד,נ' של סיציליה נחשבו לווא- 
פאלי האפיפיורים. 

בבל איזורי כיבושיהם היו הנ ׳ מיעוט מבחינה מספרית. 
יכלתם לכבוש שטחים נרחבים באמצעות כוח־אדם מוגבל 
ולהחזיק בהם נשענה על עליונותו הצבאית של הלוחם הנוח 
מאני. הפרשים ר.נ׳ עוטי השריון הכבד. הסיעו עמהם את 
סוסיהם המאומנים באניות הבנדות לכך, ביצעו תמרונים 
מסובכים (כגון מנוסה מדומה), פעלו בתיאום עם קשתים 
ורגלים, והיו הגוף הלוחם המשובח ביותר שאירופה ידעה 
במאה ה 11 . ד,נ׳ הצטיינו גם בתחום הביצורים. מנהיגים מחד 
ננים — וילים הכובש, רובר ניפקד, רודה 1 מסיציליה, בואמון 
מאוטראנטו — תרמו אף הם לנצחונות ד,נ/ 

בצד כשרונם הצבאי התבלטו חנ׳ ביכלתם לסגל לעצמם 
סדרים מוסדיים של האובלוסיה הכבושה, וליעל כמה מסדרים 
אלה במידה שבני המקום לא ידעו כמותה. יכולת זו התגלתה 
לראשונח בדוכסות נורמנדי (ע״ע), ואח״ב באנגליה וב¬ 
סיציליה. באנגליה סיגלו לעצמם הנ׳ את המנהל האנגלי־ 
סאכסוני המרכזי, שהיה מפותח מזר, שבדוכסות נורמאנדי, 
ואת מערך השלטון המקומי• ופיתחו פאודאליזם צבאי שיט¬ 
תי, שהיקנה עצמה רבה למלכים הג׳ של הארץ. בממלכת 
סיציליה ניצלו הנ' את המסורת הביורוקראטית של הביזאנ¬ 
טים והמוסלמים ובתנו מדינח ריכוזית. מבוססת על פקידות 
מקצועית בפיקוחו המתמיד של המלך. 

הנ ׳ עצמם לא התבלטו בתחומי התרבות והאמנות, אולם 
הם יצרו תנאים נוחים לפעילות ערה בתחומים אלה. מנזרי 
נורמאנדי היו למרכזי־תרבות חשובים הודות לפעולתם של 
לנפרנק ואנסלם (ע״ע) מקנטרברי. כיבוש אנגליה בידי הנ ׳ 

ב 1066 פתח את הארץ בפני הזרם הרפורמאטורי בכנסיה 
ואיפשר לבני ארץ זו ליטול חלק בתחיית התרבות שפקדה 
את אירופה הלאטינית במאה ה 12 : ממלכת ד,נ׳ בסיציליה 
מיתה מקום מפגש למלומדים לאטיניים, יווניים, מוסלמים 
ויהודים, וקרקע־צמיחה לסגנון מקורי שהושפע מהאמנות 
הביזאנטית, המוסלמית והרומאנית. 

ד,נ' גילו סובלנות כלפי היהודים. ברואן. בירח דוכסות 
נורמאנדי, היתה קהילה יהודית כבר לפני 1066 . עם השתל־ 





1013 


נורטנים — נורתמכריה 


1014 


טות הנ ׳ על אנגליה הגיעו לראשונה יהודים לארץ זו. בם□- 
לכת סיציליה היו קהילות גדולות: בנימין סטודילה מצא 
בפאלרסו הבירה כ 1,500 יהודים. 

שושלות ד.נ׳ לא האריכו ימים. באנגליה (ובנורמאנדי 
עצמה) בא הקץ על שושלת הני ב 1154 ; בסיציליה — 

ב 1194 ; באנטיוכיה — ב 1268 . עם נפילתה בידי הממלובים 
(ע״ע). 

611 01146 ( 77 '( 710 ( 1017117101107 > 10 16 > 6 ז/ 1510 '.א , 1 ) 10 ) 1 ) 011313 
- 8 ^ 71 ( .א 7/16 ,$( 11 ) 351 ]£ . 1 ־ 1 . 0 ; 907 ! , $16116 ( 67 61 170116 
• 0 .( 1 ; 1918 , 5111711/0715 ( 17 ./' 1 ,. 1 ) 1 ; 1915 ,ץ 15107 }- 1 ( 7607 ) 0 •( 

.א 116 ' 1 ,. 1 ) 1 ; 1964 , ■ 01 ־ז 110 ן> 0071 1/16 11110771 ^ 1 ,ג 13 ^עס 0 
171 6 ( 0715107 ^ 65 0 ז 10 10 £ .א 7 ; 1050-1100, 1969 , 16111 * 516/110167 
1 1 x 11110 ש 1 > 110 ) 11 )$ 11 > שח 3 ת 1 ו 11 ש$) 0 < 61 ס 1641 ת 0110 ' 611 ( 7 70 ) 1570 .¥ 
. 1969 , 0 עש 10 ( 1 ש 1 זז 10 ! 3 יו 11 ) 5 11 ) 510 ! 41 !) 1 ) 3113 ) 1 

ב. קד. 

נורפוק ( £0110 ז 0 (י 1 ), מחוז במזרח אנגליה. שטחי 5.322 
קמ״ד. 561,000 חוש׳ ( 1961 ). פני השטח מישוריים 
חוץ מהגבעות הגיריוח ( 120 ס׳) בצפון ובצפון־מערב נ׳. 
הקרקעות התפתחו על מורינות-יםוד, והן תערובת של טיט 
עמוק עם קרקעות חוליות. החופים שטוחים וחוליים ובהם 
שרטונות חול. הגבול המערבי הוא איזור ביצתי. בקרבת נהר 
אוז ( 011:6 ), הנשפך בצפון למפרץ ווש ( ¥358 \) שבים 
הצפוני. הנהר הגדול ביותר הוא יר ( 7306 ), ובשפכו שוכנת 
העיר ןרמת (ע״ע), העיר הגדולה — 52,000 תוש׳ ( 1969 ) 
ונמל ראשי של נ׳. 

כלכלת נ׳ נשענת בעיקרה על חקלאות; מגדלים בעיקר 
חיטה, שעורה, סלק סוכר. התעשיה עוסקת בעיקר בעיבוד 
התוצרת החקלאית. בירת נ׳ היא נוריץ׳ (ע״ע). 

היסטוריה. עד לכיבושה של בריטניה בידי הרומאים 
היתר. נ' מהאיזורים המאוכלסים ביותר, כמוכת מהממצאים 
הארכאולוגיים הרבים, למן תקופת האבן הקדומה ואילך. 
הירידה היחסית במספר תושביה באה, כמשוער■ עקב השמות 
שעשו הרומאים במקום עם דיכוי מרד האיקנים, שישבו בג׳, 
בהנהגת מלכתם בודיקה (ע״ע) ב 61/2 . 

באמצע המאה ה 5 פלשו לנ ׳ שבטי אנגלים, סאכסונים 
ופריזים והתיישבו בה. סמוך ל 575 נהיתה נ׳ לחלק מממלכת 
איסט אנגליה. הנצרות הונהגה בה ב 631 ובמאה ה 8 התעוררו 
חיי העיר לתחיה. אך ב 869 הגיעו הדנים (ע״ע ויקינגים. ענו 
297 ) לנ ׳ , כבשוה והתיישבו בה, ואה״ב הפכה נ׳ לחלק 
מה״דינלן״ (/״ 0311611 ) — האיזור המיושב דנים, ושהחוק 
הדני נוהג בו. בסוף התקופה האנגלרסאכסונית החלה פרי¬ 
חתה הגדולה של נ' עם ברוא היערות במרכזה. הרחבת 
השטח המעובד וגידול מספר התושבים. בעת מפקד התושבים 
והנכסים ב 1086 (ע״ע דומזדי, ספר). היתר, נ׳ מהעשירות 
והמאוכלסות שבנשות אנגליה. נוריץ׳ שיגשגה מאד וכן 
פרחו ירמת ולין. פריחת נ', שהיתה מושתתת על חקלאות 
משגשגת וגידול כבשים לצמר, נמשכה כל ימי הביניים 
ואחריהם, אך נ׳ נשארה איזור חקלאי ללא נסיונות מיוחדים 
לתיעוש למן המאה ה 18 . 

י. קר. - אה. א. 

נורת ( 8 ) 0 סא), משפחת אצילים אנגלית. מייסדה, אדוורד 
נ׳ ( 1496 — 1564 ). היה שופט ומזכיר הפארלאמנט 
ביפי הנרי ¥111 . בנו תומס ([י] 1535 —[ז] 1603 ) התפרסם 
בתרגומו לפלוטרכום (ע״ע), שבו השתמש שיקספיר למה־ 
זותיו שנושאיה יוונים ורומיים. 

המפורסם בבארוני נ' היה פרדריק נ׳ ( 1732 — 1792 ). נ¬ 
למד באיטן ובאוכספורד. ב 1754 נבחר לפארלאמנט מטעם 


איזור בחירה שהיה בבעלות אביו. ב 1759 החל למלא תפקי¬ 
דים משניים במשרד האוצר וב 1767 פונה לשר האוצר. 
ב 1770 מינהו ג׳ורג׳ 111 לראש ממשלה. 

המאורע החשוב ב 12 שנות שלטונו היה מרד המושבות 
באמריקה. נ׳. שנשען בפארלאמנט על "ידידי המלך", נטה 
לפייסנות כלפי המושבות, אולם פעל לפי הקו הנוקשה 
שהתווה המלך׳ וב 1774 העביר בפארלאמנט סדרת חוקים 
נגד המושבות (ע״ע ארצות-הברית, עמי 160 ). נסיונותיו 
להגיע לפשרה עם המתיישבים נכשלו. משהחלו הבריטים 
לנחול מפלות, ביקש פעמים מספר להתפטר, אך ג׳ורג׳ 111 
מנע בעדו. הוא התפטר רק ב 1782 , לאחר כניעת הגנראל 
קורנוילים. התפטרותו ציינה את ירידת כוחו של הכתר. 
ב 1783 הקים ממשלת קואליציה קצרת־ימים (אפריל-דצמבר) 
עם צ׳ארלז פוכס (ע״ע). בשנותיו האחרונות לקה בעיניו 
ופרש מעסקי ציבור. 

# 6 * 060 , 1 > 1 ש 6 זשז) 811 . 14 ; 1948 ,.א / 1.076 , 011 )זשנ 11 זזשק .פ ,^וי 

£714 7/16 ,ש! 1$1 ז 08 . 8 . 1 ; 1949 , 716 ) 60 ? 1/16 0714 .א £ז 111,10 
. 1958 ,? 41/11516 ! 5 '.א }ס 

!((־ך!. סר !דלי— *ססא ץ 0111116 510 — ( 1641 — 1691 ). 

סוחר וכלכלו אנגלי. בהיותו צעיר החל לסחור עם 
ארצות המזרח, ובילה שנים רבות בתורכיה יבסביבתה. 
ב 1680 חזר לאנגליה ושימש מפקח על המסחר והריבית. 
ב 1688 פרש מהשירות הציבורי ועסק בכלכלה תאורטית. 
ספר! ,נ> 13£ /'.י 00 . 651 ־ 61 ) 111 116 ) ...: 16 ) 3 ))ד ת 0 ק 11 565 ־ 0156001 
־\ 0 ת 0 )\ 0£ 111056356 ׳ 2 ! 11 קק 011 ("מסות על מסחר... ריבית, 
הטבעה. גזיזת מטבעות, גידול בכמות הכסף״). 1691 , משך 
תשומת־לב מעטה בזמנו. אך זכה להערכה רבה כמאה שנים 
לאחר מותו. רעיונותיו של נ' סוכמו וי״ל בביוגראפיה שכתב 
אחיו רוג׳ר, כנראה יחד עם נ׳. 

נ׳ עסק בבעיות של שער-ד,ריבית ובעיות מוניטאריות 
אחרות. הוא טען, שהגבלות חוקיות של גובה שעד-הריבית 
רק יזיקו למשק ויגרמו ליצירת ״שוק-שחור" למלוות! לפי¬ 
כך, יש להשאיר את קביעת שער־הריבית למנגנון השוק 
החפשי, בהתאם לשיעור הסיכון של ההלוואה. נ׳ הסביר, 
כי אין הכסף המתכתי כשלעצמו בעל ערך, אלא עיקר חשי¬ 
בותו, כהילך חוקי המאפשר את המסחר. בכך בישר את 
ההתפתחויות שחלו במאה ה 18 , שהביאו לידי הכרה בערנו 
המונסארי של הכסף. 

!וךתמבריד! — 013 ג 1111 נ 001111 א — ממלכה אנגלו-סאכסו- 

נית גדולה ביה״ב הקדומים. היא השתרעה מה־ 

האמבר והמרזי בדרום ועד הפורה והקלייר בצפון. נ׳ נוצרה 
מכיבוש ממלכת דירה ( 00103 ) מידי הסקוטים והבריטים 
בידי אתלפרית ( 8 ״ז 801£ ) 6 \/) מלך ברניקיה ( 860111013 
[ברגישה!) בתחילת המאה ד, 7 . יורשו אחין (ע״ע). נטבל 
לנצרות, והרחיב את גבולות נ׳ בכובשו את מערב יודקשיר 
של היום. ב 632 נפל בקרב. א 1 םוואלד ״הקדוש" (מלך 633 — 
641 ) הזמין נזירים מסקוסלאנד ויסד מנזרים בנוסח אירלנד 
(ע״ע. עם' 219 ). בימיו ובימי בנו אוסויו ( 111 /״ 05 ; 641 — 
670 ), שהכניע את ?נדה, מלך מרשה ( 513 ־ 5161 ) האלילית, 
הגיעה נ׳ לשיא התפשטותה המדינית. לבסחון המדיני נת¬ 
לוותה פריחת תרבות: בדה ונרבילים (ע״ע) פעל במנזר ג׳רו 
(״ 30001 (), והתחיה התפשטה גם למנזרים אחרים ונהם הוקמו 
ספריות, הועתקו ספרים מאוירים נפלאים. עוצבו צלבי אבן 
ופרחו הלימודים הקלסיים. מלומדי נ׳ השפיעו על אנגליה 
כולה ואף על מלכות הפרנקים. 



101.5 


נורתמבדיה — נוות, מדטיו 


1016 


במשך הזמן נחלש כשה הצבאי של נ׳. ההגמוניה באנג¬ 
ליה עברה לממלכת מושה ואדדב לממלכת וסכם. ממון■ 
המאה הד החל שטחה להצטמצם. כשהגיע לאנגליה "הנים 
הגדול* של הויקינגים (ע״ע, עס׳ 297 ), התמוטטה נ׳ ( 867 ). 
התמוטטות נ׳ היתד, מלווה הרס מנזרים וחורבן החרבות שם. 
את מקומה תפסה תחילה ממלכה דנית, ( 876 — 919 ) ואת״ב 
ממלכה נורווגית. יורק היתד, מרכז הממלכות הללו. ב 954 
בא הקץ על ממלכה נ/ והיא סופחה לממלכת אנגליה. 

נוחזמברלנד ( 1 ]ח 13 ז 60 יז 6111 זז 0 א), המחוז הצפוני ביותר 
באנגליה, מצפון לנהר טין, לחוף הים הצפוני: 

5,226 , קס״ר, כ 820,000 תוש׳ ( 1965 ). לנ׳ מבנה של גבעות 
העולה בהדרגה ממישור החוף במזרח עד לפסגה הגבוהה 
ביותר בגבעות צ׳ויט (כ 800 פד). הנהרות הגדולים המנקזים 
את האיזור הם טין, טויד ויובלו טיל. האקלים ממוזג קר: 
הטמנד בקיץ מגיעה ל ״ 15 . כלכלת המחוז נשענת בעיקר על 
מכרות הפחם הגדולים שבדרום מזרח. ושם גם כורים עופרת, 
בחל ואבץ• בג׳ מספנות גדולות ותעשיה מטאלורגית, כי¬ 
מית ומפעלים לייצור מכונות וזכוכית. סביב עיר הבירה 
ניוקסל (ע״ע) מתרכזות ערי המעשיר, הגדולות של המחוז 
היסטוריה. כחלק מממלכת נורתסנריד, (ע״ע) היתד, 

נ׳ מרכז חשוב לנצרות ולתרבות במאות ה 7 — 9 . אך סבלה 
מאד מפלישות הויקינגים (ע״ע. ענד 297 ) ב 865/6 . וכן סבלה 
מידי וילדם הכובש, שנתקל במקום זה בהתנגדות עזה ביותר. 
הנורמאנים בנו מחדש את המנזרים המפורסמים. ובראשם 
לינדיספאדן. וכן מצודות גדולות, מפני הסקוטים שתקפו 
איזור זד, במאות ה 16-11 . קרבות רבים בין אנגליה לסקוט־ 
לאנד ניטשו על אדמתה, וב 1569 פרץ בה מרד של קאתולים 
שביקשו להמליד את מרי סטיוארט. למן המאה ה 11 היתה 
נ׳ רוזנות, ובסוף הסאה ה 17 נעשתה לדוכסות. 

נורתמפטון (תסזקתזצ&זסא)׳ בירת מחוז נ׳־שיר, 
מרכז אנגליה. שוכנת בעמק נהר נין (־נ״זי 1 ), 

צפונית מערבית ללונדון. 123,800 תוש׳ ( 1969 ). משמשת 
מרכז מסחרי לאיזור חקלאי עשיר ובה תעשיה לנעלים 
ועיבוד עורות המעסיקה כ 20% מכלל המועסקים כעיר, ותע¬ 
שיות למכונות ועיבוד מתכת. בני כנסיות רבות, ביניהן 
מהמאה ה 12 . 

היסטוריה. נ , נזכרת לראשונה בכרוניקה מ 914 . 
מסוד ל 1100 נבנו חופות העיד ומצודתה וב 1189 ניחן לה 
כתב זכרות עירוני. הודות ליערותיה הנשים לציד ישבו 
ביה״ב לעתים קרובות המלך שפרלמנט בג׳. משפטו של 
ח(מס בקט (ע״ע) התקיים במצודה ני. במלחמת האזרחים 
צידדה נ׳ בפארלאמנט, ובד, החל גיוס צבא הפארלאסנט בידי 
רתן אסכם (ע״ע). 

5 שושלות דוכסים נשאו את שם נ' מאז המאה ה 11 . 

בג׳ קהילה יהשית המונה כ 450 נפש. 

נורתקליף, אלפךד צץ־לז וילים הךמזו.ךת, רוזן - 

, 6 ז־ 01 ע 1$1 זו־ 6131 11111301 ^ 1 01131165 1 > 0 ז) 1 ^ 

111011££0 ז 0 ־א 718001101 — ( 1865 , ליד דבליו — 1922 , לונ¬ 
דון). איל העיתונות ההמונית. נ' נולד למשפחה עניה שש־ 
פעתה הכובשת של אפו ניכרה בו כל יפי חייו, שפריעה 
לו בקשירת קשרים חברתיים. כנער ערך את בטאון ביה״ס, 
ובגיל צעיר נהיה לעתונאי עצמאי. ב 1885 החל לערוך 
עתון בקובנטדי שבאנגליה ולכתוב בעתון אחר, ושניהם 


נהיו לרבי תפוצה. הוא פירסם גם חוברות על כמה נושאים, 
ואלו זכו בתפוצה רחבה. 

במהרה נהיה נ־ למר׳ל עצמאי של עיתתים. אחיו הרולד. 
שהיה אח׳׳כ ללורד ריד׳רמיר (:!ז:> 1 תז 1116 ס 11 ), 0 ייע לו בניהול 
העסקי של עיתוניו. עיתונים אלה היו מגוונים ומכוונים לחו¬ 
גים שונים. נ' ניחן ביכולת רבה להתאים את חומר הקריאה 
לטעם הקהל הרחב. 

ב 18% רכש את ה״דיילי מייל״ ( 61311 .! 0311 ), ובניהולו 
זכה העיתון להצלחה עיתונאית ומסחרית, שהיה בה משום 
מפנה בתולדות העיתונות, ויש לראות בו את תחילתה של 
העיתונות ההמונית. גם ד,״דיילי מירש״ (■ 1810101 ץ 311 <£) 
שנרכש ב 1903 זכה להצלחה מסחרית רבה. ב 1908 השיג נ׳ 
שליטה על ה״טיימז״ ( 110105 ) . איחוד כל כתבי העת שב¬ 
בעלות נ , במערכת מאיתדת הפך את בית-ההוצאח שלו לגדול 
מסוגו בעולם. שיטתו של נ׳ היתה ללכת עם הזרם ואף 
להחניף לדעותיו הקדומות של הקורא. עיתוניו של נ' ניצלו 
את בלי התקשורת החדשים, והתפוצה הגדולה, השות להוזלת 
מחיריהם, הפכה אותם למכשיר רב-עצסה להשפעה על דעת־ 
הקהל. 

נ׳ התערב בחיים הפוליטיים, בעיקר במדיניות חוץ. 
בעיתוניו הטיף להגברת חימושה של בריטניה ולהתקרבות 
לצרפת. לשיא השפעתו הגיע במלה״ע 1 , כשהטיף להגברת 
המאמץ המלחמתי. התקפות עיתוניו על אסקוית (ע״ע) 
וממשלתו, השפיעו על מהלך המאורעות שהביאו לידי הת¬ 
פטרותו, ולעליית לרד ג׳ירג' (ע״ע) לראשות הממשלה. 

בפלה״ע 1 מילא נ׳ תפקידים ממלכתיים, כראש משלחת 
כלכלית באד,"ב, וכמפונה על התעמולה בארצות אויב. אתר 
מותו הופיע ספרו על תקופה זו ( 60011 731 \ . 5 'א 1111 ^ 1 ) . 

נ׳ היה (למרות הכחשותיו) אנטי־ציוני, בסברו שהציונות 
לא תצליח בהגשמת שאיפותיה שיא עלולה לחבל באינ־ 
סרסים הבריטיים במזרח התיכון. בעמדה זו דבק גם אחיו, 
לורד רוד׳רפיר. 

ח. ויצסן, מסה ומעש 277 — 280 , תש״ס!מ/ .,ו , 01.1,1:1 .־ד 

, 11 ג¥ל 1 זש 6 ז 0 .[ . 11 ; 1953 ,. 7 $ 1 > 701 ,חגי< 11 .ק ; 1950 ,׳ןזסען// 

, 15 ־ £11 ? ,? ; 1957 /?? 1 ? (ס 0110/1 ^^ 1 ,.ז\ 2 

. 1971 /ס 
י. כר. 

נורתרופ, ג׳ון האואן־ד ק 1 ״ 11 זז 0 א 1 >ז 3 ,״ 210 מ 0 6 ( 

— (נו׳ 1891 ), ביאוכימאי אמריקני. למד באוניבר¬ 
סיטת קולסבש ובה קיבל תואר ד״ר ב 1915 . השתתף במחקרי 
מכון דוקפלר למחקר רפואי, וב 1924 היה לחבר המכון הזה. 
מ 1949 הוא פרופסור לבאקטריולוגיה באוניברסיטת ברקלי 
בקאליפורניה. מתוך מחקריו הראשונים שעסקו בחקר הת¬ 
סיסה האצטז־כהלית הגיע לחקר האנזימים, שאפיים שרך 
פעולתם לא היו ברורים אז. נ׳ הוכיח כי האנזימים הם חלבו¬ 
נים, וכי פעולתם מתבצעת בהתאם לחוקי התגובה הכימית. 
הוא הצליח לבשד בצורה גבישית אנזימים— ר,פפםין,ד,ט־ 
ריפסין והכיסופריפסין. נ׳ היה מן הראשונים שבודדו בק־ 
טריופג (ע״ע) והוא אף ניסה לקבוע את קינטיקת ההתרבות 
שלו. הישג נוסף שלו היה בידש נוגדן (אנטיטוכסין הדיפ־ 
תריח) בצורה נקיה. 

ב 1946 הוענק לנ ׳ פרם נובל לכימיה, עם ו, ס. סטנלי 
(ע״ע) וג.ב. סמנר, על מחקריו בגיבוש חלבונים. 
נות• מו־טץ — 6 ״״ 6 ״ 643111 — ( 1902 , דרזדן, — 
' 1968 , שבטה (ישראל]), חוקר מקרא גרמני. 

למד באוניברסיטאש: ארלנגן, רלסטוק ולייפציג, בה 





1017 


נות, מרטין — נזיקין, דיני 


1018 


נתמנה דוצנט בשנת 1928 . היה תלמידו המובהק של 
אלט (ע״ע). בשנים 1930 — 1945 כיהן כפרופסור בק- 
ניגפברג. ובשנים 1945 — 1965 — בבון. מ 1965 עמד בראש 
הסבון האוונגלי הגרמני בירושלים. ג׳ עסק בהיסטוריה היש¬ 
ראלית של תקופת המקרא לאור מחקריו בטופוגרפיה, בבל¬ 

שנות (במיוחד מחקרו 615011611113111611 ? 1363611115611611 1916 

— על השמות הפרטיים במקרא — 1928 ) ובבקורת המקרא. 
התיזה שלו היתה שרק עם התנחלותם התארגנו שבטי יש¬ 
ראל בקונפדרציה של 12 שבטים, דוגמת האמפיקטיוניה 
(ע״ע), וכי אין אפשרות לחקור את ההיסטוריה של קודם- 
ההתנחלות. נ׳ הוא מהבולטים בבקורת ה״צורה" במקרא. ול- 
מחקריו על מסירת המקרא ( 1116116 ו 161 ו 25£6561 ח 01161:116£6111 
1943 ׳ 1 5111111611 . ו״ - 13 ח 6 ? 1163 65011161116 ע 5 ןןו! 0 ז 61116£6 נ 1 ( 1 
1611611 , 1948 ) היתה השפעה רבה. את חוקי התורה קשר עם 
האיחוד השבטי ולא עם המלוכה (- 61113 ? מ!!; 0656123 1916 
1611011 . 1940 ). נ' כתב פירושים לשמות, ויקרא, דברים, יהו¬ 
שע ומלכים. מספריו האחרים: 1513618 065011101110 , 1950 , 
י 1956 (אנג' : 150161 1 < 6 ׳ר 1415101 ׳ 1958 ), ־ 191 1165 610 ׳\\ 1910 
105131116111 1611 , 1940 , ׳ 1962 (אנג': 10111 ח 6113 'ד 0111 סליד 
1 ) 01-1 ^, 1966 ) ; ממחקריו כונסו בגרמנית ב 1957 , ובאנגלית 
ב 1966 . ב 1929 — 1964 היה עורך כה״ע 7 \ק 9 ז. 7 . 

האם אלמלך - עט.) 2X011 - ("סדר־הממלכה") - 
('? 1018 — 1092 ), כינויו של המדינאי הפרסי אבו 
עלי אלחסן אבן עלי. נ׳ היה פקיד של השליטים הגזנויס 
(ע״ע). אך משגבר כוח הסלג׳וקים (ע״ע) עבר לשירותם. 
ב 1072 נהיה לראש־הוזירים של אלפ-ארסלן (ע״ע [ברך 
מילואים]) ושל בנו מלך שאה ( 1072 — 1092 ). הוא עיצב 
את מבנה הממלכה הסלג׳וקית ומנהלה, ודפוסי שלטון אלת 
נשארו גם במדינות שקמו על הריסות מדינת הסלג׳וקים: 
סדרי שלטון דוגמת אלה שבממלכת גונה, הנהגת הפאודא- 
ליות המזרחית, המבוססת על חילופין תכופים של האחוזות 
הניתנות ללוחם לכלכלתו, וברית קבע בין התאולוגים ה¬ 
אורתודוכסים לבין הקצונה התורכית, נ׳ הקים את המדרסות 
(ע״ע) הראשונות. הידועה שבהן היא הניזאסיה בבגדאד, 
הנקראת על שמו. 

נ' חיבר, בפרסית. ספר על אמנות השלטון (סיאסח- 
נאמה), זמן קצר לפני הירצהו. 

נזאמי, חכים ג׳מאל א־דין — ►)ג! 41 .״ , 313 , - 

( 1140 — 11150 , גנז׳ה [אזרביג׳אן] — 1209 — 11214 
שם). אחד ממשוררי פרס הגדולים. נראה שנתייתם בגיל 
צעיר, אך קיבל השכלה טובה. הוא למד בין השאר ממורים 
צופיים. שהשפיעו על השקפת עולמו ועל דרך חייו. כמנהג 
הזמן הקדיש את יצירותיו הגדולות לנסיכים ולמושלים, אם 
כי נראה שלא חיפש אח חיי הרווחה והמותרות של חצרות 
השליטים, וחי חיים צנועים ואף סגפניים, 

עיקר יצירתו של נ׳ הם חמישה שירים אפיים המקובצים 
יהד בקובץ בשם ..ח׳מסה" (חמישיה), וייתכן שנערך רק 
לאחר מותו. חמשת השירים הם: 1 . "מח׳זן אל-אסראר" 
(בית אוצר חסודות), בעל תוכן מוסרי־פילוסופי, קרוב לרוח 
הצופיות, ומגמה דידקטית, 2 . "ודסרו רשיריך, שיר אהבה 
המבוסס על פרשת אהבתו של המלך הסאסאני ח׳סרו פרןיז 
לשיריו, ומצטיין בהסתכלות עמוקה בנפש הגיבורים. 3 . 
"לילי ו־מג׳נון", שיר אהבה מלא רגש שנושאו לקוח מסיפור 


אהבתו של המשורר הערבי קיס אל־עאמרי שהיה להוט 
עד טירוף הדעת (״מג׳נוף) אחרי אהובתו לילא. 4 . "הפת 
פיכר" (שבע תמונות) תיאור רב דמיון של חיי המלך 
הסאסאני בהראם גור המשולב בסיפורים המושמים בפי שבע 
נסיכות הנישאות לו. 5 . "אספנדר־נאמה" (ספר אלכסנדר), 
סיפור חייו של אלכסנדר הגדול בשני הלקיס: הראשון, 
"שרף־נאמה" (ספר הכבוד) מתאר בחלקו את כיבושיו, 
והשני, "אקבאל־נאמה" (ספר המזל) מתאר את דמותו 
כפילוסוף ובנביא. 

מלבד זאת חיבר נ׳ גם שירים ליריים קצרים (קצידות 
וגזלים), שמהם השתמרו רק אחדים. גדולתו נעוצה באותה 
מידה בטכניקה הפיוטית המבריקה שלו ובלשונו העשירה, 
בה הוא מיזג את הלשון העממית של הליריקה בת זמנו 
בלשון הארכאית, כמו במגוונן של האידיאות הפילוסופיות, 
הדתיות, הפסיכולוגיות והחברתיות שבשירתו ובעמקותן. 

, 399-411 , 11 ,#'*־ו?? 0 1 ׳צ׳)?! ־/£//£ 4 . ,£ת׳ 1 ג 0 ז 8 . 0 .£ 

. 1951 

דו.?. 

נזור, ולד י מ י ר — 43200 <( 1.0 ד:(; 13 /ו — ( 1876 — 1949 ), 
משורר, מספר ומבקר קרואטי. ג' למד מקצועות 
מדעי-הטבע באוניברסיטת גראץ ולאחר מכן עסק בהוראה. 
בשנת 1942 הצטרף ליחידות של טיטו אשר לחמו בפו¬ 
לש הנאצי (יומנו 30017.30111013  1-1 5 6 !} 56 ר 261 
10 ) 7 ,#מ 10011 ? , 0 .[ ; נ 1964 ,*!־! 7 0 / 0 < 016 .* 1 16 ) 1 / 0 600 £ />מ #0 
־ 01/4 ־ 71 , 70110 . 14 ; 1965 5 , 16 ׳! 70 (ס ׳ 7120 

3.61101110110 0111116 11116 < 1 ס! 011 < 1-6$1 2 ! 1 16 > 61 116 ^ 111601X 

/ס ׳א 70 0 ^ 7 , 10011 ־ 8210 . 7 ^ .( ;" 1965 , 6116 > 0611 ז) 1 ו 00 ) 6 
, 1-11 ו ! 1 ו/ 66 י 11 > 1:1 ו 501 165 > 6 * 1 ,./׳ 00 ) 1.3 ..£ ;״' 1967 , 7 0115 
, 11111 * 1 1114 ) 111011 >} 1£71 } €0/71 , 6014601 }! 0 ו 21 ׳ג 11 \/ . 8 .? ^/ 196 

. 1970 

י. אג. 

בהלכה. התורה מונה מזיקים שונים, שהם או בעליהם 
חייבים לשלם. אדם שחבל באדם או ברכוש, שור שנגח או 
שדרס אדם או בהמה; בור שנפל בו אדם או בהמה; בהמות 
שהזיקו בשדות אחרים ודליקה שפשטה (שמות כא. בח¬ 
לו. כב, ד-ה! ויקרא כד. יח־כא). כל אלה נקראים במשנה 
"אבות נ , ": לכל אחד מהם נקבע כינוי מיוחד, ויחדיו הם 
מהווים אבות־טיפום לקבוצות מזיקים הדומים להם — 
ה״תולדות". פרטי דינים רבים מאוד ומחלוקות עקרוניות 
מגוונות נאמרו בדיני נ׳ והם מצויים בעיקר במסכת בבא־ 
קמא, הראשונה בסדר נ־ (ע״ע). היסודות העיקריים נובעים 
ממיון ה״אבות": קרן— בהמה שהזיקה מתוך כוונה להזיק; 
שן, בהמה שהזיקה ע״י אכילתה או ע״י כל הנאה גופנית אחרת 


שלה! רגל, בהמה שהזיקה דרך־הילוכה בלא כוונת היזק 
או הנאה; בור, כפשוטו. וכן מכשולים ותקלות ע״י אדם 
(אך לא ע״י בהמתו, בד׳־כ); אש. כפשוטו, וכן כל מזיק 
שנעשה ע״י אדם ו״כוח אחר מעורב בר, כגון רוח מצדה 
המוליכה אותו. משותף לכל אלה, שהם "ממון המזיק" והוא 
חייב עליהם ביו כשהם ממונו ממש, בין כשהוא חייב בשמי¬ 
רתם משום שהם ברשותו, ובין שאינם שלו ואינם ברשותו 
אלא שנעשו על־ידו (כגון בור מופקרת או אש "שאין בה 
ממש״). אב לעצמו הוא "אדם המזיק" בגופו או ישירות ע״י 
כוחו. בין "אב" לתבירו קיימים חילוקי דינים ביחס לחיובי 
התשלומים, אולם בין ,.אב" לתולדותיו אין ולא כלום, פרט 
ל״צרורות" שהתיזה הבהמה בדרך הילוכה, שאע׳־פ שהן 
תולדה של רגל, משלמת עליהן חצי־נזק. מבחינה סיססמטית 
נבללו ברשימת אבות ד,נ׳, ע״י כמה תנאים, גם הגנב, הגזלן, 
השומר, עדים זוממים ועוד כיו״ב, ועל כולם ע־ ערכיהם. 

קרן. אש, בור ותולדותיהם, חייבים גם ברשות-הרבים 
ואילו שן ורגל, חייבים רק כשהזיקו ברשות הניזק. ב״קרף 
מבחינים בין שור ״מועד״ — שנגה, והועד 3 פעמים (תוך 3 
ימים, אחת ליום. ולדעה אחרת — אפילו ביום אחד). לבין 
״תם״; "חם" שנגח. משלם רק חצי־נוק ורק .,מגופו", כלומר: 
לעולם לא יותר ממחיר השוד המזיק, ו״מועד" שנגח משלם 
הכל ומן ה״מעולה שבנכסיו". שוד מועד שהרג אדם משלם 
בעליו כפד־נפש (ע״ע, עמ ׳ 1007 ), ובשור חם — נחלקו 
תנאים אם פטור גם מחצי כופר (ב״ק מ״א. ע״ב) או חייב 
בו (דעת ר׳ יוסי; שם כ״ו, ע״א). לפי סברה אחת בגמרא, 
טעון גם שור "תם" שמירה, אלא שהתורה הסה על בעליו 
והמעיטה את חובת־תשלומיו עד לחצי. לפי דעה אחרת פטור 
בעל ה״תם" לגמרי מעיקר הדין אלא שהתורה קנסה אותו 
בחצי־נזק, כדי שייזהר להבא, וא״ב חצי־נזק זה קנס הוא 
(ר׳ להלן). לפי דעה זו כל מזיק שלא כדרכו ("משונה"), 
הוא תולדת "קרן" ודיניו כדיניה. דעה שלישית יש לד׳ 
אליעזר שאיו לשור שמירה "אלא סכין". וכנראה גם שור תם 
וב״ק סוף פ״ד). גם השבעים מתרגמים ,ולא ישמרנו׳ שצריך 
לשוחטו, וכך גם יוסף בן מתתיהו(קדת״י ד', ח׳. ל״ו). פילון 
(.*!״ 1 ־מ, 145,111 ) סבור שיש לו שמירה בקשירה 

ונעילה. לדעת ר׳ עקיבא שור תם שחבל באדם, משלם נזק 
שלם. אם בי רק מגופו. לדעת ר׳ טרפון. תם שנגח ברשות 
הניזק, משלם בעליו בזק שלם. 

מדיניו המיוחדים של בור. שאם נהרג בו אדם או נשברו 
בו כלים — פטור, אם נהרגה בו בהמה חייב בעל הבור 
אם היה בבור לפחות עשרה ספחים עומק, ואם התקה — 
חייב בכל מקרה. לדעת ר׳ יהודה חייב בור גם על נזקי 
כלים. מחלוקת עקרונית נפלה בין רב לשמואל אם בור הוא 
דווקא כשהופקד או אפילו אם לא הופקר. דין מיוחד לאש, 
שהמבעיר פטור על דבר טמון, שהוא מוצנע במקום שאינו 
רגיל — וד׳ יהודה מחייב. נחלקו חכמים ביסוד החיוב של 
אש, אם הוא ״משום חציו״ — כלומר שהמבעיר הריהו כזורק 
חץ, וע״כ דינו כ״אדם המזיק״, או ש״אשו משום ממונו״ — 
וגם אם חומרי־חבעירה אינם שלו — וחיובו על שעשאה או 
שנתרשל בשמירתה. תשלומי נ', בכל מקרה. הם. להלכה, 
בכסף או מקרקע עידית. על נזקי-גוף משלם אדם המזיק 
תשלומי נזק (הפחתת שוויו של הנחבל). צער (פיצוי על 
כאב), ריפוי, שבת (פיצוי צל ביטול ממלאכה) ובושת — 
במקרה שהיחה, אך ממונו שהזיק פטור סד׳ דברים וחייב 
רק בנזק. 



1023 


נזיקין, דיני — נזיקין, סדר 


1024 


פשיעה ואונס. יסוד החיוב על "נזקי ממונו", 

היא הרשלנות, הקרויה "פשיעה", שהיה לו לשפר שתביא 
נזק. חרש, שוטה וקסן שהזיקו, פטורים, שאין להם דעת, 
ועל הניזק היה להיזהר. חכמים קבעו מה הם גדרי הרשלנות 
בכל מקרה. ומהי שמירה מספקת. אדם המזיק "מועד לעולם, 
בין שוגג בין מזיר, בין ער בין ישן, נין באונס נין ברצוף, 
אך מן המקורות עצמם ברור שבמקרים רבים אין הדבר כן 
(עי׳ תום׳ ב״ק, כ״ז ע״ב, ד״ה ושמואל) ולפיכך חילקו הרא¬ 
שונים בין אונם "גמור" לשאינו גמור. עקרון ההעלאה על 
הדעת כבסים לאחריות נ׳ הביא למסקנה, שאין לחייב על 
נזק נוסח, או שונה, ממה שניתן היד, לשער, כגון שנפלה 
בהמה לבור כשהיא מהלכת ביום. אם נגרם הנזק המשוער, 
אך נדרך אחרת ממה שהיה לו לשער ("תחילתו בפשיעה 
וסופו באונס") חלוקות הדעות בתלמוד: העלה כלב על גגו 
ולא קפץ הכלב. אלא נפל ושבר כלים. ונפילה היא דבר 
שאינו שכיח. 

נ ז ק י ־ ע ק י פ י ן. יש הנקראים בתלמוד בשם "גרמי", 
כגון "השורף שפרותיו של חברו", שעיקר הנזק אינו באיבוד 
שווי הנייר עצמו אלא באי־דויכולת לתבוע את החוב, או 
ש״מנר שסר־חוב לחברו וחזר ומחלו", ונחלקו חכמים אם 
חייב לשלם. בנזקי־עקיפין מסוג ה״ברמא", המזיק "פטור 
סדיני אדם וחייב בדיני שמים", כגון "היודע עדות לחברו 
ואינו מעיד לו"; "הנותן סם־המוות לפני בהמת חברו", 
והראשונים נחחבטו הרבה בקביעת ההבדלים בין עיקר 
ה״גרפי" ל״גרמא", ויש מהם ששללו את עצם ההבחנה 
ופירשו שכל מקרי ה״גרמי" שחייבו עליהם חכמים הם 
מסעם ק נ ס — ו״כל היזק המצוי ורגיל לבוא, קנסו חכמים". 
לדעת רש״י — סי שמחייב ב״גרסי" מחייב גם בפה שקרוי 
"גרסא", והפוטר בזה פוטר גם בזה. 

תשלומי קנסות מטרתם העיקרית הענשת המזיק 
או התראה בו. בניגוד ל״ממונות" שמטרתם העיקרית היא 
כיסוי הפסדו של הניזק. אפייני לקנסות שמידתם שלא 
כמידת הנזק שנגרם, אלא או פחות או יותר מפנו, כגון: 
תשלומי נפל עבור גנבה. או תשלומי ד׳ וה׳ עבור טביחה 
ומכירה (ע״ע גנבה),תשלומי חצי־נזקשל שור "תם" (לדעה 
אחת; ף לעיל), וכאלה שסכומיהם קצובים בתורה, כגון 
האונס אשה. שהוא משלם "חמישים כסף" (ע׳ דברים כב 
כח-כט), המוציא שם רע, שהוא משלם "מאה כסף" (ע׳ שם 
שם יג-יט), והמפתה, המשלם "כמוהר הבתולות". בהתאם 
לאפיו המיוחד של הקנס, שהוא כ״גזירת מלך", הרי "מודה 
בקנס (קודם שבאו עדים) פטור". יש קנסות שהם מתקנת 
חכמים■ כגת תשלום על "היזק שאינו ניכר" (לדעה אחת), 
סוגים שונים של תקיפה, שיש בה משום בושת. וכל אלו הם 
לפי ראות עיני הדיינים. הקנסות הקבועים טעונים הכרעת 
בי״ד סמוכים (ע״ע סמיכה), וע״ב אינם נוהגים בחו״ל, 
ופשבטלה הסמיכה בטלו גם בא״י. אעפ״ב ניתן כוח ביד כל 
בי״ד לקנוס לצורך השעה, וכך נעשה הקנס. בתקופה הבתר- 
תלמודית, לעונש המקובל על פשעים פליליים. 

א. גולאק. יסודי ד,בשפם העברי. נ', 201 — 277 , תרפ׳ג; 

י, י. וויינברג, מחקרים בתלמוד, א. 100 — 191 , חרצ״ז/ח; 

י. ש. צורי, תורת המשפט האזרחי העברי, 3 . משפם הגי, 

תרצ״ז: ש. י. זוין. משפם שיילוק לפי ההלכה (בתוך "לאור 

ההלכה"), תשי״זי; הנ״ל, "היסוד החיובי של נ׳" (קובץ 


תודה שבע״פ, ד׳), תשכ״ב; ש. אלבק, פשר זיני הג׳ בתלמוד, 

תשכ״ה. מ. 

נייקי[, סדר, הסדר הרביעי בששה סדרי משנה, תוספתא 
והתלמודים. עניינו: דיני ממונות ונפשות, דיני 
ראיות ושבועות, סדרי הדין וסמכויות בתי הדין, ואף ענייני 
עבודה זרה (ע״ע) ועוד. סדר נ׳ נקרא גם "ישועות" (בפ״ר. 
י״ג; עפ״י שבת ל״א, ע״א: "ישועות [יש׳ ל״ג, ו׳] זה סדר 
נזיקין" — "מושיען, מזהיר לפרוש מהיזק וסהתחייב ממון" 
[רש״י]). והשם נשפר גם בכ״י של התוספתא והירושלמי 
ובדפוסים ראשונים של הירושלמי, השם נ' נקרא. כנראה, 
ע״ש המסכת הראשונה שבו, הכוללת את שלוש ה״בבות״ — 
"קמא", "מציעא" ו״בתרא", שעניינן דיני נזיקין (ע״ע) 
ויתר יחסי־מסון שביו אדם לחברו. בשל גודלה של המסכת 
( 30 פרקים במשנה ובתלמודים, 33 בתוספתא) נתחלקה כבר 
בתקופה קדומה ל 3 חלקים שוים במספר פרקיהם ( 10 ב¬ 
משנה ובתלמודים. ו 11 בתוספתא): "בבא קפא" (=שער 
ראשון); ״בבא סציעא״ (= שער אמצעי); "בבא בחרא" 
(= שער אחרון). לחלוקה זו יש זכר בתלמוד הבבלי, כדבר 
הקיים מכבר, אך מוטעם שם. שמס׳ נ׳ היא מסכת אחת (ע״ז 
ד. ע״א; והשו׳ ירוש׳ ב״ק ט׳. ח׳; ויק״ר, י״ט). בהוצאות 
הרגילות של המשנה, התוספתא והתלמודים, ובספרות ה¬ 
רבנית בכללה, נדפסות ה״בבות" בנפרד, וכן היו תמיד 
בתודעת הלומדים. 

משניות א׳—ג׳ בפרק א' של ב״ק עתיקות ביותר, "ירו¬ 
שלמיות", כפי שמעידים גם סגנונן המצומצם ולשונן העתי¬ 
קה (ר' ב״ק ר, ע״ב). דברי ר׳ ישמעאל שבסוף משנת ב״ב, 
"הרוצה להחכים, יעסוק בדיני ממונות", נראים כדברי-סיום 
למסכת המיוחדת לדינים אלו, סס׳ נ׳. לדעת רב יהודה: 
"האי מאן רבעי לפיתוי חסידא ["הרוצה להיות חסיד"] 
לקיים פילי ת'" (ב״ק ל׳, ע״א). הירושלמי למס' נ' (שלוש 
ד,"בבות") שונה מהירושלמי לשאר המסכתות, ולדעתו של 
ש. ליברמן לא סודר בבית-מדרשו של ר׳ יוחנן בטבריה. 
אלא בקיסרי!, בביח־מדרשו של ר׳ אבהו. גם לפנים וגם 
היום שלוש ד,"בבות" של הבבלי הן מן המסכתות הנלמדות 
ביותר בין לומדי-התלמוד, וחרבה דברי פירוש וחידוש 
חיברו עליהן ראשונים ואחרונים. 

לאחר ה״בבות" באות מסכת סנהדרין (ע״ע), מכות 
(ע״ע), שבועות (ע״ע), עדיות (ע״ע), עבודה זרה (ע״ע), 
אבות (ע״ע. עמ׳ 124/5 ), הוריות (ע״ע משנה; תלמוד). 
כמו ה״בבות", כן גם מסכתות סנהדרין ומכות, היו תחילה 
מסכת אחת: ולפי זה מתברר. כי כבשאר הסדרים גם 
מסכתות סדר נ׳ היו סדורות תחילה לפי גודל פרקיהן 
ומספרן. לפס' עדיות אין לא תלמוד בבלי ולא ירושלמי; 
למס׳ אבות אין גם תוספתא. יש רואים ב״אבוח דר׳ נתן" 
(ע״ע) את התוספתא למס׳ אבות■ בהוצאות הבבלי הרגילות 
מסופחים "אבות דר׳ נתן" והמסכתות הקטנות (ע״ע) לסדר 
נ', לאחר מס' אבות (בכת״י מינבן נסדרה מם׳ אבות לאחר 
סדר טהרות■ ולאחריה "מסכתות קטנות"). 

ש. ליברמן, תלמודה של קיסרין. תרצ״א, הנ״ל; מפרי זוטא. 

תשכ״ה: ה, אלבק, סדר נ׳ עט פירוש ומבואות, 3 , 9 — 15 . 

57 — 03 , 111 — 110 , תשי׳ג: הנ״ל. מבוא למשנה, 125 — 127 , 

תשי״ם; י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים. 55 , תשי״ז. 

ד. י. ב. - מ. 


סוף הכרך העע־רים־ואדבדה