האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציעזראלית 


ברך עשירים וארבעה 
מעאויה-נזיקין, סדר 



חברה להועאת אנעיקלופדיות בע״מ 
ירושלים - תלול״ב - תל־אביב 




^וס^/ק 0 .ו:>ץ:>א£ 


!-!£ 61 ^ 1 (:^ 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״ר 

מאיר (דל) וברבה פ לא י 


הכרך סודר ונדפס במפעלי דפוס פלאי בע״מ, גבעתיים-רמת־גן 
ההגהות — אשר ב ר־ תנא, דוד תירוש וישעיהו גבריאלי! עוזרת למזכיר הכללי — 
הדי ש ם י י נ ב ר ג י אי 0 ו 1 * חתמובזית — עליזה קרוסברט< ציור ומיסוי — יהודית 
בלום ב צ ווי י ג .,^. 6 


© 

כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.םז< 1 0 ^ 081,1801 ? ׳^מ זסססו׳רתסס 

££\נא 13 א 1 7£0 א 8.1 ? 



המערבת הכללית לביד ב״ד 


העורך הראשי: מנהל המערכת: 

פרופ׳יהושעפראוור אלכסנדר כלאי, . 81.4 


המערבת המרכזית 

מחלקת מדעי־היהדות : פרופ׳ אפרים אלימלך אורבך 

מחלקת סרעי-הרוה : פרופ׳ שמואל הוגו ברגמן 

עורך משנה כללי למדעי הרוח: ד״ר יצחק הופמן (ז״ל) 

מחלקת מדעי הטבע : פרופ' בנימין שפירא 

מחלקת התכנון ואיסוף החוסר. מזכיר כללי: יצחק חס, . 8.4 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: רב ב ו ־ א כ א, . 84.80 

ר״ד שמואל אבדמסקי / מקרא, ארכאולוגיה, יעקב אורבך / מקרא, אהרן אריאל, . 81.4 / היססוריה כללית, יתסיס 
בידלאומייס, מדע המדינה, אדי בר־זכאי. . 8.4 / משפם: צבי בדם, . 8.4 / דתות. היססוריה של יה-ב, פילוסופיה, 

אברהם הנני, . 8.50 / מתמסיקה, מוסיקה, מלבה מדגן, . 81.80 / בוסניקה, זואולוגיה, חקלאות, ר״ר אריאל בהן, 
אססרונומיה. מטאותלוגיה, מתממיקה. פיסיקה, צלה פ״?, . 81.4 /ספרות עברית, חולדות ישראל ,ישראל כרמל, . 8.4 / 
היסטוריה, פנהב לייבזון, ביבליוגרפיה, יאיר מאירי, . 8.4 / כלכלה, ססורם, זהבה מנדלבון, . 81.4 / קלאסיקה, 
ירדנה פלאוט, . 8.4 / נאוגרפיה, יהודית פלרטן־זילברפניג, . 81.4 / אמנות, טסרויות, צבי קפלן / הלכה, 
תלמוד, מנח 8 רביניביץ. . 81.80 / ביוכימיה, גאולוגיה, כימיה, רפואה, יאיר שמעוני, . 81.80 / אססדונוסיה, 
מטאורולוגיה, פיסיקה: ישראל תא־שמע, . 81.4 / ספרות רבנית. 


עררכי מדזרזת 


פרופ׳ מ. אגי־יונח . ארכאולוגיה 

ד״ר א. אבן־זהר .. ספרויות סקנדינאוויות 

ד״ר ש. אבדמסקי מקרא. היסטוריה ישראלית עתיקה 

פדום' א.א. אורבך.תלמוד, ספרות רבנית 

ר״ר ה. אורמיאן. חינוך. פסיכולוגיה 

פרוס׳ א. אלככנדר. פיסיקה 

א. אריאל היסטוריה, יחסים בידלאומייס 

פדופ׳ א. אשתור. אסלאם 

פרום' י. בן־רוד.סוציולוגיה 

פרוס׳ י. בן־תור .גאולוגיה, מינראלוגיה 

פרוס׳ ש.ה. ברגמן .פילוסופיה 

ד״ר פ. ברטפלד ... ספרות צרפתית 

ר״ר ש. גדול. אגיפטולוגיה 

ד״ר מ. דור.זואולוגיה 

פרום׳ ש. הורביץ. חקלאות 

י. הם. כלכלה 

פרוס׳ ר.י,צ. ורבלובפקי. דתות 

פרוס׳ ג. מרפקי. (עורך־יועץ) משפס 

ד״ר א. בהן אסטרונומיה, מטאורולוגיה 

ר״ר ד. בץ. מוסיקה 

פרום' א, לבונטין. משפט 


.. חולדות הרפואה 

פרוס׳ יהושע ליבוביץ . 

. הונגריה 

ד״ר י. מדמון 

. גאוגרפיה 

פרוס׳ ד. ניר . 

.. ספרות איטלקית 

פרוס׳ י. סרמונמה 

.מתמטיקה 

פרוס׳ ש.א. עמיצור 

. בוטניקה 

פרוס׳ א. סאהן .. .. 

צבא׳ היסטוריה צבאית 

רס״ן(טיל.) פ. פיק 

י. פלדמן .. .. אמבות, ספרויות (עורכת־משנה) 

נצרות, העולם הקלאסי 

פרום , ר. פלוסר 

.ביבליוגרפיה 

ד״ר מ. קמן .. .. 

. בלשנות 

פרוס׳ ח. רוזן .. .. 

. אמנות 

ד״ר א. רוגן .. 

רפואה, פיסיולוגיה 

פרוס׳ ר. רחמימוב 

ספרות אנגלית 

ד״ר ש. רחמן .. .. 

. טכניקה 

צ. ריבלין(ז״ל) .. ,. 

עבוית, פילוסופיה עברית 

ד״ר א. שכיד .. ספרות 

יעקב שמעוני היסטוריה מודרנית של המזרח הקרוב 

והרחוק 

מיקרוביולוגיה, ביולוגיה 

פרוס׳ כ, שפירא ביוכימיה 

המזרח הקדום 

פרוס׳ ח. תדמור .. .. 





















רשימת המחברים המשתתפים בברך ב״ד 


אבי־יונה מיכאל, ד״ד 

ירושלים, סרוססור באוניברסיטה העברית / ארכאולוגיה, מזרח 
קדום 

אבינור גיט* . 14.4 
היסה / ססרות גרמנית 
אבישור יצחק, , 4.4 ? 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת הנגב / הערך: מקרא (בחלקו) 
אביתר עזריאל, ד״ד 
חיפה, סרוססור־חבר בטבביזן / הערר ו מעגל 
אבגימלד משח, פרוס' (ז״ל) 
הערר: מרגייסון, רודריק איפפו 
אברמוב שניאור זלמן, .\. 6 ו, ח״ב 
יזל־אניב 1 העוו: מרשי, ג׳וז 
אכרמסי,' שמואל, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת הנגב / מקרא, היסטוריה 
ישראלית עתיקה 

אהרונסדן רפאל צבי,.. 1.4 * 
ירושלים / הערך: מקרא (בחלקו) 
אהרונסון שלמה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: מרשל, 
ג׳ורג׳ קסלם ! מרשל, תכנית (בחלקו) 

אואלח ראל, ד״ד 

קויבק (קנדה), פרופסור באוניברסיטת לאוואל, קויבק / הערך: 
מרסיה, לואי סבססין 
אוירבן־ יהושע מ., ד״ד 
רמת־גן / הערך: מש דו דה אסים׳ ז׳ואקיס 
אולמסמד, קלרנם ו. ד״ד 

מדיסון(אה״ב), פרופסור באוניברסיטת ויסקונסין / גאוגרפיה 
אורבן• אפרים אלימלך, ד״ד 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: משנה 
אורבף יעקב 

ירושלים / הערכים: מעלה עקרבים ! מקרא (בחלקו) 
אורמיאן חיים, ד״ד 
ירושלים / פסיכולוגיה, חינוך 
אחימאיר אבא, ד״ד (ז״ל) 

הערכים: מרז׳קובסקי. דמיסרי סרגיביץ׳ (בחלקו)• מרילנד (בחלקו) 

אידלברג שלמה, ד״ד 

ניו־יורק. פרופסור ב״ישיבה יוניברסיסי" ובאוניברסיטת חיפה / 
הערך: משה מקיב 
אייפרמן רבקה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / הערך: משחקים 

אילני גיודא, . 8.50 

תל־אביב, רשות שמורות הטבע / הערך: נוה־מדבר (בחלקו) 

אלון מנחם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / משפם עברי 

אלמבאואד משה, ד״ד 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: מקרא 
(בחלקו)! סרטינום סטרופאו 
אלממן שמעון צבי אלכסנדר, הרב, ד״ד 
וולתם (אה״ב), פרופסור באוניברסיטת ברנדיים / הערך: מצוות 
(בחלקו) 

אלסנר טוני, . 4.4 ? 
ניו־יורק / העריך : מרזבורג 
אנגל רד יצחק, ד״ד 

ירושלים, פרופסוריחבר באוניברסיטה העברית / הערך: נזיקין. 
דיני 

אנקר אהרן, ד״ד 

הרצליה, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / העיד: מעצר ומאסר 
(בחלקי) 

אפרת אלישע, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגרפיה 

אקצין בנימין, ד״ד 

ירושלים. פרו־רקטור ונשיא בפועל של אוניברסיטת חיפה! 
פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: מפלגה; משאל־עם 


ארגוב דניאל, ד״ר 

הרצליה, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מרטהים 
אריאל אהרן, . 4.4 ? 
ירושלים / היסטוריה, יחסים בין־לאומיים 
אדני אפרים, . 1.4 * 
ירושלים / גאוגרסיה 
אשרי דוד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

אשמור אליהו, ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / איסלאם 

באומן זיגמונד, ד״ד 

לידז(אנגליה). פרופסור באוניברסיטת לידז / הערך: מרכסיזם 

בונפיליולי לואיזח, ד״ד 

קרית־ביאליק. פרופסור בטכניון / הערכים: מתמטיקה (בחלקו)! 
נומוגרפיה 

בורישנסקי יהושע, אינג׳ 

תל־אביב, מורה בטכניון / הערכים: מפוחים! משאבות ז מתכות, 
עבוד 

בורנשטיין דוד (ז״ל) 

הערכים: מר בר רב אשי, נדרים, נחום איש גמזו(בחלקו) 
בורשטיין איתן, ד״ד 
תל־אביב / הערך: נורה (בחלקו) 
בורשטיין יעקב, מהנדס 
תל־אביב / הערך: מעלית ומדרגות נעות (בחלקו) 
ביורק סטפן, ד״ד 

לונד (שודיה), פרופסור באוניברסיטת לונד / הערך: גורדססרום, 
לודויג א נ סלם 

כיינאדט חיים, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מרידה 
(בחלקו) 

בירנבאום דוד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: 
מעי(בחלקו). מרה (בחלקו) 

בלום יהודה צבי, ד״ד 

ירושלים. מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מקלס 
(בחלקו) 

פלונדהיים שלמה הלל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מתנת 

בן־אברהם נחמיה 

תל־אביב / הערכים: מרוץ; משחקים אולימפיים (בחלקו) 
בן־גוריון עמנואל 
חולון / הערך: מקרא, תרגומים (בחלקו) 
בן־גיגי אידה, ד״ד 

חיפה / הערכים: סרטיניק (בחלקו); מרן (נהר)! מרסי (בחלקו) 

בךדור יוסף, ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מעמד 

בנדל רות, .\,.מ 

ירושלים / גאוגרפיה 

בנית מנחם, ד״ד 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מקרא 
(בחלקו) 

בן־נאה שמואל 

ירושלים / הערך • נויבאור. אדולף 

בן־שלום אורה, . 8.4 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / הערכים: מרטן די גר! 
נואי, אנה 

בן־שמאי חגי, . 8.4 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערכים: מעתזלה; 
מקרא (בחלקו); מרגליות, דוד שמואל 

בן־שמאי מאיר הלל, ד״ד 
ירושלים / הערך: מצוות (בחלקו) 
בךתור יעקב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מערה 



13 


רשימת המחברים 


14 


בל,ר יחיאל, ד״ר 

ירושלים- פרופסור באוניברסיסה העברית / הערך: נגיף 

כדאוואר איו, ד״ד 

גרנובל (צרפת), פרופסור באוניברסיטת גרבובל /הערכים: מרוקו 
(בחלקו), נורמנדי (בחלקו) 
בראוור אברהם יעקב, ד״ר 
תל־אביב / גאוגרפיה 
ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 
ברויאר מרדכי, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: מקרא. 
בחנוך היהודי 
ברונר פרד, . 14.4 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מרסי. חוסה 

ברור משה, ד״ד 

תל-אביב, סרופסור־חבר באוניברסיטת חל-אביב / גאונרפיה 

ברנע דני, מהנדס 

כסר סבא / הערך: מעליח ומדרגות נעות (בחלקו) 
ברם צבי,. 8.4 
ירושלים / פילוסופיה 
ברל,אי מיבאל, ד״ר 
ירושלים / נאוגרפיה ז כלכלה 
ברקאי מנחם צבי, . 1.4 * 

ירושלים, בית הססרין! הלאומי והאוניברסיטאי / הערכים: מפתח, 
מפתוח (בחלקו). נודה. גבריאל 
גבעול דוד, ד״ר 

רחובות, סרופסור־חבר במכון ויצמן למדע / הערכים: משלים ז 
נוגדנים 

גבעון רפאל, ד״ר 

משמר העמק, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מף 
גומל הנדי, .*. 8 
ירושלים / הערך: נבוכדנצר (בחלקו) 
גוטליב אסדים, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: משה בך 
נחמן(בחלקו) 

גומסרוינד חנוך ד״ד 

ירושלים. מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מתכות 

גולדנברג. אמנון, ד״ד 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: משפם (בחלקו) 

גונדרס ארנון א., ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מרסה 

גור אריה, ד״ר 

ראשודלציון, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך; משמש 
גזית דניאל, .^. 8 
ירושלים / היסטוריה 
גיחון מרדכי, פא״ל (מיל.) ד״ד 
תל*אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מצור 
ומכונות מצור 
גילים יוכן), ד״ד 

רחובות, פרופסור במכון ויצמן למדע / הערכים: משואות 
דיפרנציאליות ואינטגרליות. סתמסיקה (בחלקו) 

גילת יצחק, ד״ד 

תל אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: נהרךעא 
צינזבורג אברהם, ד״ר 
חיפה, פרופסור בטכניון / הערך: מתכנת 
גלבר נתן מיכאל, ד״ד (ז״ל) 
הערך: מרקו, ברוך יוסף 
גליל יעקב, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מצליבים 

גלעד דוד, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערר: מרוקו (בחלקו) 

גנחובסקי דב, .. 8.4 

ירושלים, בנק ישראל / הערר: נומיססיקה (בחלקו) 
גנ$ל ברנהרד דב, ד״ר (ז״ל) 
הערכים: מרקומנים, מתיאם 
גראבוים אריה, ר״ר 

חיפה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / הערכים: מרגריט מאנז׳ו. 
נורמנדי (בחלקו) 
גרבל אירנה, פדום׳ (ז״ל) 
הערך: נ׳ האות 


גדול שרה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / העדך: מצרים, 

לשה 

גדומךשירץ אירנה, ד״ד 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מצרים, אמנות 
(בחלקו) 

גרוסמן אברהם, . 14 * 

ירושלים. מדריך באוניברסיטת הנגב / הערכים: מקרא (בחלקו), 
משה בדמימון (בחלקו) 
גדופפלד כרנרד (דב), ד״ד 

מילווקי(אהי׳ב), פרופסור באוניברסיטת רסקונסיז / הערך: מקרא 
(בחלקו) 

גרטי יצחק,, 8.4 

ירושלים. אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך מרינו, 
ג׳מבסיסטה (בחלקו) 

גרינחום אהין׳ . 1.4 * 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה 

גרינוולד רבקה, .!״־ 8.0 

תל־אביב, מורה בכירה באוניברסיטת תל־אבייב / הערך: מקרתי, 
מרי 

דברת עמום, ד״ד 

רחובות. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מרעה 

דוד אברהם, . 1.4 * 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערכים: 
משה בן יו״ס. נבון(בחלקו). נג׳רה, ישראל 
דוד יונה, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת חל־אביב / הערך: משלם 
בר קלדנימום 

דוידוביץ דוד, אינג׳ 

תל־אביב, מנהל המוזיאון לאתנוגרפיה ולפולקלור / הערך; מצבה 
(בחלקו) 

דון יהודה, ד״ד 

רמת־נן, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערכים: 
מרקנטליזם. מרשל, אלפרר 
דור מנחם, ד״ד 

המכון לביולוגיה, סמינר הקבוצים / הערך: מקקים 

דיכסמאג יעקב י., . 1.4 * 

ביו יורק, פרופסור בישיבה יוניברסיטי / הערך: משה בךמימון 
(כחלקי) 

דניאל פוזן, ד״ד 

ירושלים, פרופסור חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מקרא 

(בחלקו) 

הכלין שלמה זלמן 

ירושלים / הערכים: משה בךמימון(בחלקו), משלם בן יעקב 

הנכדג אומו 

אוסלו, נורוגיה / הערך: נורוגיה, ספרות (בחלקו) 

וזיו שאול, . 8 * 1 ״! 
תל־אביב / הערך: מרשל, פרנק נ׳ימז 
הורוביץ יהושע, ד״ד 
רמת־גן / ספרות רבנית 
הורוביץ מאיד, .•! 1.111 * ,. 1.4 * 

ירושלים / משפט 

המנחם מרים, ד״ד 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: נוריד,, שרל 
ואלך יהודה, אל״ס (מיל.), ד״ד 
רמת־גן. מרצה כביר באוניברסיטת תל־אביב / הערר: מרכוס. 
דור דניאל 

ווייס בנימין, ד״ד 

ירושלים, פרופסוו־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מתמטיקה 
(בחלקו) 

וולמן משה, ד״ד 

פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / הערכים: מפלצת; מפרצת 

וולסנזון אברהם, . 1,4 * 

ראשון לציון, מורה באוניברסיטת חיפה / הערך: מרסיליום 
מפדובה (בחלקו) 
וורמבדנד מרדכי 
תל־אביב / אנתרופולוגיה, פולקלור 
ויגודסקי סטניסלב 
גבעתיים / הערך: גורויד, ציפרין קמיל 
דיזל יואב, ד״ד 

פחח־תקוה, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: 
בוה־מדבר (בחלקו) 






15 


רשימת המחברים 


16 


וינהום (עינם) ברנרד, ד״ר 

היבת־ציון. מרצה באוביברסיסת תל־אביב / ספרות אנגלית 

ויסמן שולמית, ד״ר 

חיפה׳ פרצה בכירה באוניברסיטת זזיפה / הערך: מריום. *רמוז 
וסרטן הנרי, .^. 8 
ירושלים / היסטוריה 
וסרשמיין אברהם, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: משקל (בחלקו) 
ורבלובסקי רפאל יהודה בבי, ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מדע הדתות 
זהר' מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מצרים, צימח 
(בחלקו) 

זוהר עזרה, סא״ל, ר״ד 

דמת־גן, פרוםסור־חבד באוניברסיטת תל־אביב / הערך: גוזלי 
הגוף באדם 

זוסמן יואל, ד״ר 

ירושלים, ממלא־מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון / הערך: 
משבעים 

ז׳וסראן סיר 

פאריס / הערך: מרימה פרוספר 

זיידמן דוד, ד״ר 

וזל־אביב, מרצה בכיר באוניברפיסת תל אביב / הערכים: מרגרם 
מאנגולם! מרי מצרפת 

זילברברג הנריך, אינג , , 
חל־אביב / הערך: נורה 
זילברנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, פרוססור באוניברסיטה העברית / הערכים: מרינג, 
פרנץ! מרכס, קרל 
הכם עמום, . 8.4 
ירושלים / הערך: מקרא (בחלקו) 
חלמיש משה, .. 14.4 

הרצליה, מדריך באוניברסיטת תל־אביב / הערבים ־, משה (בחלקו), 
משה חיים אפרים מסדילקוב 
חן קלרה, ד״ר 

ירושלים, סרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערבים; 
מרכבים! נוסריים! נוריתיים 
הנני אברהם, . 8.8€ 

ירושלים, רשות השידור / מתמטיקה! מוסיקה! פיסיקה 

מל יוסח 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מדנציו, לוקה 
מרנן מלבה,.;* 5 .^ 
יךושלים / בוטניקה! זואולוגיה 
יאפדהוסמן עדית, ד״ר 
ירושלים / אמנות 
ידין אורי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: משפט (בחלקו) 

ידין יגאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מצרה 

יוכל ירמיהו, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מרקחה, הרברט 

יעבץ צבי, ד״ר 

תליאביב, פרופסור באוניברסיטת תל״אביב / הערבים: מריום. 
גיוס! מרקום, קלוריום 

ירדני מרים, ד״ר 

חיטה, מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה / הערך: היסטוריה 

כהן אדיר, ר״ר 

תל־אביב / הערך: מקרנקו, אנטון סמיונוביץ׳ 

כהן אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / המזרח התיכון 

כהן אריאל, ד״ר 

ירושלים. מדריך באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה! פיסיקה ז 
אסטרתומיה 
כהן דליה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: נבל ולירה! 
נגינה. כלי 

כחן חיים י., ד״ר 

דגניה ב׳, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מרוקו(בחלקו) 

כ״ץ אליהוא, ד״ר 

ירושלים, פרוטסוד־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מקלוהן, 
הרברם מרשל 


כצנלסון יעקב 

סתח־תקוד״ מנהל מחלקת האקלים, השרוח המטאורולוגי / הערך: 
משקעים 

כרמל ישראל, ״ 8.4 
ירושלים / היסטוריה 
לב זאב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: נוזל, נוזלי 
(בחלקו) 

לבונמין אביגדור ר" ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפם 
לוביש מישה 

ירושלים ! הערך: מפלגת פועלי ארץ־ישראל (בחלקו) 

לוי יוכל, ד״ר 

הרצאה, מרצד, באוניברסיטת תל־אביב / הערך: משפם סלילי 

לוי עזריאל, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מתמטיקה 
(בחלקו) 

לויינגר דוד שמואל, רב, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: מקרא 
(בחלקו) 

לוינגר יוסף, .יד 5 ^א 
קרית־מוצקין / הערך: מקדוניה (בחלקו) 
לוריאן אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 

לורך יעגןב, ד״ר 

ירושלים, םרוםםור־חבר באוניברסיטה העברית / ביולוגיה 
ליכוביץ אליהו מנהם, ד״ר 
קימבריג׳:אה'כ) / העוד: מצפה כוכבים 
ליכוביץ גרטוז, ר״ר 
ירושלים / הערר: סקסילן, אדוין םםיםו 1 
ליבוביץ יהושע, ד״ד 

ירושלים, םרוםםור'חבר באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 
ליכוביץ יוסן), פרוס׳ (ז״ל) 
הערך: מצדים (בחלקו) 
ליבנה אליעזר 
ירושלים / סוציאליזם! ציונות 
ליכני אליעזר, אינג׳ 
ירושלים / הערך: מרגלסה (מלנת דנמרק) 
ליכם (צוייג) אסתר 
ירושלים / הערך: מרדכי מנשכיז 
ליבה יוסן 6 ג., ר״ר 
ירושלים / הערך: מרקום אח־ליוס (בחלקו) 

לינדר אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצד, באוניברסיטה העברית / היסטוריה 

ליסק משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיסד, העברית / הערך: מעוט׳ 
מעוטים (בחלקו) 
ליסמן ויוויאן, ד* 

לונדון / הערבים: נדטיננם (בחלקו)! נוריד (בחלקו) 

ליסצין סול (שלמה), ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת גיוייורק / הערכים: נריר, משה! 
נדל, ארנן 

לנדאו דם, .\. 14 . , 

פתודתקוה, מדריך באוניברסיטה בר־אילן / ד,עדך: משקל (בחלקו) 

לנדאו יעקב מ., ד״ר 

ירושלים, פרופםור־חבר באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה 
בר־אילן / הערך: מצדים, היסטוריה (בחלקו) 

לנצמן אלי, ״ 14.4 

חיפה׳ מרצה באוניברסיטת חיפה / הערך: נוגי, קיטן מרםוקד, 

לפידות רות, ד״ר 

ירושלים׳ מרצד, בכירה באוניברסיטה העברית / משפם בידלאומי 

מאור יצחק, ד״ר 

אשדות־יעקב (איחוד) / הערך: גדסון, סמיון יעקבלביץ 

מאיר אמציה י., ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / כימיה 

מאירי יאיר, ,. 8.4 
ירושלים / כלכלה! ספורט 
מדזיני מירון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: גובומיסקי, משה 



17 


רשימת המחכרים 


18 


מוצר,ין אריה ליאו, ד״ר 
חיפה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / פילוסופיה 
מייזל דור, . 4.6 ( 
ירושלים / הערך: משה (בחלקו) 
מייקין מאיד, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מפרק (בחלקו) 

מילפון מנחם, ר״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: משקל 
(בחלקו) 

מירון יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל־אביב / 
הערך: מצדים, משפם 

מכמן (מלקמן) יום!!, ד״ר 
ירושלים / הערך: מרניכס, פילים ון 
מנדלסון, עזרא, ד״ר 

ירושלים. סרנו, באוניברסיטה הענריח / חקרו: נורוגיו. (נחלקו) 

מנור ישראל 

תל־אביב. מרצה באוניברסיטת חל־אביב / תאטרון 

מרטון יהודה, ד״ר 

ירושלים, רשות השידור / ספרות הונגרית < חדי בהונגריה 

נגב אסרהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיסה העברית / הערך: נבסים 

ניר דכ ׳ ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך 1 מפל מים 

ניר מיכאל, .\;. 8 

ירושלים. האקדמיה למוסיקה / מוסיקה 

גיר צבי 

קרית־מוצקין / הערך: מרינסקה לו׳גיה 

נמוי ליאון, ר״ד 

פילאדלפיה (אה״ב), אוניברסיטת ררופסי / הערך; נהונדי. 
בנימין בן משה 
נצר ניסן;.*. 1 * 
ירושלים / הערך: משה בן הנשיאה 
נרקיס בצלאל, ר״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מקרא(בחלקו) 

סדן יוסף, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מקאמה 

כמון מיכאל, ר״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: מקרא 
(בחלקו)! משה מחורן 
פיון עמנואל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / איסלאם 

סילכרמן(פיון) גבריאל א., . 1.4 * 
ירושלים / הערך: מקרא (בחלקו) 
סלוצקי יהורה, ד״ר 

רמח־גן, מרצה בכיך באוניברסיטת תל־אביב / חדי במזרח אירופה 
פניית גורמן, . 0.0 
לידז׳ אנגליה / הערך: מקרא (בחלקו) 
פרמונטה יוסף בייד, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיסה העברית / פילוסופיה 
יהודית ז ספרות איטלקית 

סדנא נהוס מ., ד״ר 

וולתס (אד,״ב), פרופסור באוניברסיטת בינריים / הערך: מקרא 
(בחלקו) 

עובריה אשר 

ירושלים, אדכאולוג / הערך: מצבר, (בחלקו) 
עמיצור שמשון אברהם, ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מתמטיקה 

עמית משה, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

ענבר משה, 

נאות״מררכי, מרריך באוניברסיטת חיפה / הערך: נהר (בחלקו) 

עשהאל מרכל א" ד״ר 

ירושלים, מרצה נכיר באוניברסיטה חענרית / חזרו: נורוזח 

כאהן אברהם, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: סריססמה 

פוקס מיכאל רכ,. 1.4 * 
ירושלים / הערך: נות. מרמין 
פורת פנחס, אינג׳ 
תל־אביב / הערך: מצבר 


סימלפון סילויה,.. 8.4 
ירושלים / ספרות ספרדית 
סיינכרג נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מעוט (בחלקו) 

סין יצחק מ" ד״ר 

בולטימור, פרופסור בחיבת קולג׳ / הערך: מרילנד (בחלקו) 

סינס שלמה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מקמץ, דוד 
בן מרואן 

פינסוד משה, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה המתת / הערך: בורוכידורגיה 

(בחלקו) 

פיק, פנחס, רס״ן (מיל.), ד״ר 
ירושלים / צבא! היסטוריה צבאית; גאוגרפירז היסטוריה 
פישל וולטר יוסף, ר״ר 

סנטה קר׳וז, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / הערך: משהד 
(בחלקו) 
פישר יונה 

ירושלים, מוזיאון ישראל / אמנות 
פלאוט ירדנה, . 8.4 
ירושלים / גאונרפיה 
פלג בצלאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מתמטיקה 
(בחלקו) 

פלדמן יהודית, . 1.4 * 
ירושלים / אמנות 
סלופר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות 

פראג יהודה ל., ניצב 

תל־אביב, משטרת ישראל, מפקד מחוז תל־אביב / הערך: משטרה 
(בחלקו) 

סראוור יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: נדידת עמים 

פרידמן מנחם, . 1.4 * 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: נטורי קרתא 

סרשל טוביה, רב 

גיו־יורק, פרופסור בסמינר התאולוגי / הערכים: משה בן נחמן 
(בחלקו)! מת, משה 
צוק־רמון זהר, 1.4 *. 

פתח־תקוה, המכון לחקר שמידת הטבע באוניברסיטת תל־אביב / 
הערבים: מדיון: נברנים 
צור־נמל משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: נבוביים 

צמח דור, ר״ר 

חיפה, מרצח באוניברסיטת חיפה / הערך: מתנבי, אל 

קדמון נפתל', .ט 5 .^ן 

ירושלים, מרצד. באוניברסיטת תל־אביב / הערך: סרקטור. 
גרהרדוס 

קדר סנימין זאב, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מקרא (בחלקו) 

קוטלר דוד, אינג׳ 

רמודנן, מרצד. באוניברסיטה בר־אילן / הערך: מקוד. (בחלקו) 

קוססר אפרים, דוצנט 

ירושלים, חבתמחקר באוניברסיטה העברית / הערכים: מרים, 
מאיר! משה בדמימון (בחלקו) 
קורלנד ליאון. ר״ד 

טבריה, מנהל רפואי של חמי טבריה / הערך: מעינות רפואיים 
(בחלקו) 
קורקום דור 

ירושלים / תו״י בצפון אפריקה 

קושניד דוד, ד״ר 

חיפה, מרצד. באוניברסיטת חיפה / הערכים: נאזם, חכמת! נזאמי 

קטן משה, ר״ד 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי! מרצה בכיר 
באוניברסיטה בר־אילן / ביבליוגרפיה! חדי בצרפת 

קינדלר אריה 

תל־אביב, מנהל מוזיאון קדמו למטבעות / הערך: נומיסמסיקה 
(בחלקו) 

קלזזנר יהודה אריה, ד״ר (ז״ל) 

ו,ערך; פקדוניח, בנורוח 



19 


רשימת חסחכדים 


20 


קלינגחוסר יצחק הנם, ר״ד, ח״ג 
ירושלים, פרופסור באוניברסיסה העברית / העיד: משפט מנהלי 
קלינמן לודמילח, 

ירושלים. מורה באוניברסיטה העברית / ספרות רוסית 

קניגר ברנרד, ד״ר 

חיפה, מרצה בכיר באוניברסיטת היפה / ספרות אנגלית 

קפוטו משה דוד, פרוס׳ (ז״ל) 
הערך: מרגליות, שמואל הירש 
קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 
קרליבך עזריאל, ד״ר (ז״ל) 
העיד: סרקון, יצחק דב בר 
קדמון יהודה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה 
קרמר עדנה, ד״ד 
ניו יורק / הערך; מתמטיקה (בחלקו) 
קדסל נצל 
חולין / תולדות היישוב 
ראפל ברטן 

אוססין (אה״ב>, םרופסור־חבר באוניברסיטת טכסס / הערך: 
מקלרז, קרסון 
רבא יואל, ד״ר 

חולון, מרצה באוניברסיטת תליאביב / הערכים: מקדוניה(בחלקו)! 
נובגורוד(בחלקו) 
רבינוביץ אוסקר ק., (ז״ל) 
הערך; מרסורק. אוסקר ואלכסנדר 
רבינוביץ זאב, ד״ד 

חיפה / הערכים.־ מרדכי מלחוביץ; משה מקוברין 

רבינוביץ מנחם, . 150 ^ 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / כימיה• רפואה 

רוסינסון אברהם, ד״ר 

ניו הייוון(אה״ב), פרופסור באוניברסיטת ייל / הערך: מתמטיקה 
(בחלקו) 

ריויץ׳ מלך 

מונטריאול (קנדה) / הערך: נומברג, הירש דוד 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / העיד: מר, ניקולאי 
יעקבלויץ 

דוזגבליט פנחס, ד״ד 

מקוה־ישראל, מרצה באוניברסיטת חל־אביב ובאוניברסיטה 
בר־אילן / הערך: נאומן, פרידריך 
רוזנברג שלום,, 50 .^ 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: משיח (בחלקו) 

רוזנסטוק מורטון, ד״ד 

ביו־יורק, פרופסור באוניברסיטה העירונית / הערך: מרשל, לואי 

דוטקון! אהרן, רב 

ירושלים / הערך: נוטריקון 

רונן אברהם, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / אמנות 

דחמימוב רמי, ד״ד 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מעי 
(בחלקו) 

רחמן שלוב, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / ספרות אנגלית 

רם חנה 

הל־אביב / הערך: מצרים, יהודים (בחלקו) 
רפאל יצחק, ד״ר, ה״ס 
ירושלים / הערך; משה לייב מסאסוב 
דפפורט אוריאל, ד״ר 

חיפה, מרצד, בכיר באוניברסיטת חיפה / הערך: מרקוס אורליוס 
(בחלקו) 

רתרפורד נ׳ון, ד״ר 

סידני, פרופסור באוניברסיטת סידני / הערך: מרי(נהל) 

שאןע ויליאם ל., ד״ד 

ניו־מוק, סרועסור באונינוסיסו, העירונ-ת / העוו: מתססיקו, 
(בחלקי) 

שביב שמואל, 
ירושלים ן קלאסיקה 
שביד אליעזר, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / ספרות עברית; 
פילוסופיה עברית 


שוהם שלמה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת תליאביב / הערכים: מפיה, 
משחקי־מזל 

שולמן אדיאם, ד״ר 

ניריורק, הסמינר למורים יהודים בניו־יורק / הערך: מרקיש, פרץ 

שופמן אביבה, 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערך: משה(בחלקו) 

שוקד משה, ד״ד 

רמודגן, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: משפחה 
(בחלקו) 

שטיינברגר חוה, ד״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מתח פנים 

שטיינברגר יצחק, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערר: מראה 

שטיינד יעקב, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: משוש, חוש דד 

שטרן אפרים, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: סרים (בחלקו) 

שטרן מנחם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה. 
היסטוריה יהודית 
שטרן שמעון, .^ן 
חיפה, מדריך באוניברסיטת חיפה / גאוגרפיה 
שיין ידחמיאל, ד״ד 

כסר־סבא, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: נביטה 

שילוח אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מצרים, 
מוסיקה (בחלקו) 
שיפטר עליזה, . 8.8£ 
ירושלים / הערך: משק 
שירמן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית/הערך: מדיני. שבתאי חיים 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה; פילוסופיה 
יהודית 

שמיאלביין אריה, .^. 1 * 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תידאביב / איסלאם 

שמואלי אפרים, ד״ר 

קליבלנד (אה״ב), פרופסור באוניברסיטת קליבלנד / הערך: 
סקיאולי, גיקולו 
שמיר גרשון, 
ירושלים / גאוגרפיח 

שמעוני יאיר ,. 50 .^ 

ירושלים / פיסיקה! מטאורולוגיה 

שמעוני יעקב 

ירושלים, סגן מנהל כללי. משרד החוץ / היסטוריה מודרנית של 
המזרח הקרוב והרחוק 
שסיגל נדן, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / מיתולוגיה • 
היסטוריה יוונית 

שסיגל רנטו, 

ירושלים / הערך: מציגי, ג׳וזפה 

שפירא בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביוכימיה 

שפירא דן, ד״ר 

ירושלים. מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: נבגוניות 

שסד אליעזר, ד״ר 

ירושלים, מנהל כללי, בנק ישראל / הערך: מצרים, אוכלוסיה 

שצ׳וסק נילי, ,^. 8 

חיפה, אסיסטנטית באוניברסיטת הנגב / הערך: מצרים (בחלקו) 
שרשבמקי בן־ציון, ד״ר, שופט 
ירושלים, בית־הסשפט המחוזי / הערך: משפחה (בחלקו) 
ששה־דלוי אריאל, .*. 1 ( 1 

■וושלים, הדריך באוניברסיכה העבריה / הערך: מציים (נחלש) 

חא־שמע ישראל, .*. 111 

ירושלים / ספרות רבנית! חכמת ישראל 

תדמור מרים, 

ירושלים, מודאון ישראל / הערך: מצרים (בחלקו) 

תמרי שמואל, ד״ד 

רמת־גן, מרצה באוניברסיטה בר*אילן / הערך: משתא (בחלקו) 



ראשי־תיבות של שמרת המחברים 


= אפרים אלימלך אורבך 

א. א, א. 

= ארנון א. גונדרם 

א. א. ג. 

־= אבא אחימאיר 

א. אח. 

= אהרן אנקר 

א. אג. 

•*= אלישע אסרת 

א. אם. 

= אליהו אש תור 

א. אש 

= אידה בן־גיגי 

א. ב.־ג. 

= איתן בורשטיין 

א. בו. 

= אורה בן־שלום 

א. ב.־ש, 

= אמנון גולדנברג 

א. גו. 

־ אריה גור 

א. גור. 

= אברהם גינזבורג 

א. גיג. 

= אירנה גדבל 

א. גיל 

= אהרן גרינהוט 

א. גר. 

= אירבה נרומד־שירון 

א. ג. ש. 

= אוטו הגברג 

א. הג. 

= אברהם וטרשטיין 

א. ו. 

= אדמונד דלברנר 

א. ז. 

= אברהם הנני 

א. חג. 

= אורי ידיו 

א. יד. 

־־ אמציה י. מאיר 

א. י. מ. 

אדיר כהן 

א. כה. 

= אריה ליאו מוצקין 

א. ל. מ. 

= אלכסנדר לודיאן 

א. לו. 

= אליעזר ליבנה 

א. לי. 

=־ אליהו מנחם ליבוביץ 

א. מ. ל. 

= אברהם נגב 

א. נג. 

= אשר עובדיה 

א. ע. 

= אברהם פאהן 

א. פא. 

= אפרים קופפר 

א. ק. 

= אריה קינדלר 

א. קי. 

= אברהם רונן 

א. רו. 

= אליעזר שביד 

א. שב. 

־= אריאל ששודהלוי 

א. שדה. 

־= אביבה שוסמן 

א. שו. 

= אפרים שטרן 

א. שם. 

= אברהם גרוסמן 

אב. גר. 

= אברהם דוד 

אב. ד. 

= אברהם וולפגזון 

אב. ו. 

= אביגדור לבונטין 

אב. ל. 

= אברהם רובמטון 

אב. ר. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= אוריאל רפפורם 

או. רם. 

= איו בראו ואד 

אי. ב. 

= אליאם שולמן 

אל. ש ו. 

= אליעזר שסד 

אל. שם. 

= אמנון כהן 

אמ. כ. 

= אמנון לינדד 

אב. ל. 

= אמנון שילוח 

אמ. ש. 

= אפרים אדני 

אם. א. 

= אפרים גוטליב 

אם. גו. 

= אפרים שמואלי 

אם. ש. 

־= אריה גראבויס 

אד. גר. 

־= אריאל כהן 

אר. כה. 

־= אריה שמואלביץ 

א ר. שמ. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

־= ברנרד (דב) גרוססלד 

כ. ג. 

= בנימין ווייס 

ב. וו. 

= בצלאל נרקיס 

ב. נר. 

= בצלאל פלג 

ב. סל. 

= בנימיו זאב קדר 

ב. קד. 

= בנימין שפירא 

ב. שם, 

= בן־ציון שרשבסקי 

ב. שר. 

= גיטה אבינור 

ג. אב. 

= גיורא אילני 

ב. אי. 

- גבריאל א. סילברמן 

ג. ס. 

= גצל קרסל 

ג. ק. 

- גרשם שלום 

ג. ש. 

- גרשון שמיר 

נ. שמ י 

= ג׳ון רתרסורד 

ג׳ו. ר. 

= דוד אשרי 

ד. אש. 

־ דני ברגע 

ד. בר. 

= דוד גבעול 

ד. גב. 

=־ דוד גלעד 

ד. גל. 

= דב גנחובסקי 

ד. גנ. 

= דוד דוידוביץ 

ד. דו. 

= דליה כהן 

ד. ב. 

= דב לנדאו 

ד. לג 

־= דוד מייזל 

ר. מי. 

■י רב ניר 

ד. נ. 

= דור פלוסר 

ד. ם. 

= דוד קוסלר 

ד. ק. 


־= דוד קורקום 

ד. קו. 

= דן שפירא 

ד. ש. 

= דוד שמואל לויגגר 

ד. ש. ל. 

= דוד בירנבאום 

דו. ב. 

- דוד ק ושניר 

די. קי 

= דניאל ארגוב 

דנ. א. 

= דניאל גזית 

דג. ג. 

= הנרי גוטל 

ה. גו. 

= הנרי וםרמ 1 

ה. ום. 

= ויויאן ד. ליפמן 

ו. ד. ל. 

= ווליאם ל. שאף 

ו. ל. ש. 

= זיגמונד באומן 

ז. ב. 

=־ זאב לב 

ז. לב 

= זהר צוק־רמון 

ז. צ.־ר. 

= חיים אורמיאן 

ח. א, 

= חנוך גוטפדוינד 

ח. גו. 

= חיים י. כהן 

ח. י. ב. 

= חנה רם 

ח. רם 

= חוה שמיינברגר 

ח. שט 

== חגי בן־שמאי 

חג. ב. 

= חיים שירמן 

ח. ש. 

= טוביה ם רש ל 

ט. סר. 

= יעקב אורבך 

י. או. 

= יצחק אנגלרד 

י. אג. 

= יהודה אריה קלוזגר 

י. א. ק. 

= יעקב בך תור 

י. ב. 

= יוסף בן־דוד 

י. ב.־ד. 

= יהושע בורישנסקי 

י. בו. 

- יוסף ברוך סרמונטה 

י. ב. ם. 

= יחיאל בקר 

י. בק. 

= יוסף גילים 

י. ג. 

=־ יוסף ג. ליבם 

י. ג. ל. 

=־ יעקב גליל 

י. גל. 

־־ יהודה דון 

י. דו. 

= יעקב י. דינסטאג 

י. די. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= יצתק הנם קלינגהופר 

י. ה. ק. 

- יואב ויזל 

י. וי. 

- יואל זוטמן 

י. ז. 

= יגאל ידין 

י. י 

= ירמיהו יובל 

י. יו. 

= יעקב כצנלסון 

י. כצ. 

= ישראל כרמל 

י. כר. 

= יוסף ליבוביץ 

י. ל. 

= יוסף לוינגר 

י. לו. 

- יהודה ל. פראג 

י. ל. ם. 

- יעקב מירון 

י. מ. 

= יאיר מאירי 

י. מא. 

= יעקב מ. לנדאו 

י. מ. ל. 

= ישראל מנור 

י. מב. 

= יהודה טלוצקי 

י. ם. 

= יוסף סדן 

י. סד. 

= יהודית פלדמן 

י. ם. 

= יהודה צבי בלום 

י. צ. ב. 

= יהודה קדמון 

י. קר. 

= יעקב שטיינר 

י. שם. 

- ירחמיאל שיין 

י. שי. 

= יעקב שמעוני 

י. שמ. 

־- ישראל תא־שמע 

י. ת. 

= יאיר שמעוני 

יא. ש. 

- יהודה ואלך 

יה. ו. 

יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

- יהודה מרטון 

יה. מ. 

= יהושע פראוור 

יה. ם. 

= יובל לוי 

יו. לו. 

= יואל רבא 

יו. ר. 

== יעקב בורשטיין 

יע. ב. 

= יצחק אבישוד 

י צ. אב. 

= יצחק גרטי 

יצ. ג. 

- יצחק מאוד 

יצ. מא. 

= יצחק שטיינברגר 

יצ ) ש. 

= ירדנה סלאוט 

יר. ם. 

= לואיזה בונפיליולי 

ל. בו. 

ליאון נמרי 

ל. נ. 

= ליאון קורלנד 

ל. קו. 

= לודמילה קלינמן 

ל. קל. 

=־ מערבת 

ם. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= משה בדור 

מ. בר. 

= מרדכי גיחון 

מ. גי. 


מ. דו. = מנחם דור 

מ. ה. ב. = מאיר הלל בן־שמאי 

מ. ו. = מרדכי וורמברנד 

מ. ז. — מיכאל זהרי 

מ, ט. = מיכה טרגן 

מ. יד. = מרים ירדני 

מ. לו. ־= מישה לוביש 

מ. לים. - משה ליסק 

מ. מי. ־־־ מאיר מייקץ 

מ. ני. ־־ מיכאל ניד 

מ. סם. = מיכאל םםו 1 

מ. ע. = משה עמית 

מ. עג. ־- משה ענבר 

מ. עש. - מדסל א. עשהאל 

מ. ם י . ־= משד, פינסוד 

מ. פר. ־ מנחם פרידמן 

מ. צ. ב. = מנחם צבי ברקאי 

מ. צ.־נ. - משה צור־נמל 

מ. ק. =־ משה קטן 

מ. רו. .= מלך רוויץ׳ 

מ. שו. = משה שוקר 

מ. ת. — סדים תדמור 

מא. ה. = מאיר הורוביץ 

מי. בר. = מיכאל ברקאי 
מג. א. ־ מנחם אלון 

מג. ב. = מנחם בנית 

מג. מ, - מנחם מילסון 

מג. ר. = מנחם רבינוביץ 

מג. ש. = מנחם שטרן 

מר. בר. ־־ מרדכי ברויאר 
מש. ו. ־־ משה וולמן 

מש. ח. - משה חלמיש 

נ. ב.־א. = נחמיה בן־אברהם 

נ. פג. - נודמן סניית 

נ. סר. - נחום מ. סדנא 

נ. ש. = נתן שסיגל 

נ, שצ׳. = נילי שצ׳ופק 

נת. ם. =־ נתן פיינברג 

ס. דג. - סוזן דניאל 

ס. ו. = סמניסלב וינודסקי 

ם. ל. = סול (שלמה) ליפצין 

ם. ם. — סילויה פיטלסוו 

ע. אב. = עזריאל אביתר 

ע. ב,־ג. = עמנואל בן־נוריון 

ע. ד. - עמוס דברת 

ע. ז. = עזרה זוהר 

ע. ח. = עמוס חכם 

ע. ל. = עזריאל לוי 

ע. מג. - ע. מנדלסון 

ע. ם. = עמנואל מיון 

ע. קר. ־= עדנה קרמר 

ע. שי. = עליזה שיפטר 

ס. דו. = סיד ז׳וסראן 

ם. ם. = פנחס פיק 

ם.' סו. = סנחם סורח 

צ. בד. ־= צבי ברם 

צ. ו. - צבי ורבלובסקי 

צ. ק. = צבי קפלן 

ק. או. = קלרנם אולמסטד 

ק. חן = קלרה תן 

ד. אי. ־־ רבקה אייפרמן 

ר. בג. = רות בנדל 

ר. ג. =־ רבקה גדינוולד 

ד. לם. - רות לפידוח 

ד. צ. א. ־־ רפאל צבי אהרובטון 
ר. רח. = רמי רחמימוב 

ר. שם. = רגטו שסיגל 

ש. א. ע, = שמשון אברהם עמיצור 

ש. ב.*נ. = שמואל בדנאה 

ש. ג. -*= שדה גדול 

ש. ה. ב. = שמואל הוגו ברגמן 
ש. ז. א. = שניאור זלמן אברמוב 
ש. ז. ה. = שלמה זלמן הבליו 
ש. צ. א. שמעון צבי אלכסנדר אלו ׳מן 
ש. רה. = שלום רחמן 

ש. שב. =־ שמואל שביב 

ש. שם. = שמעון שטרן 

של. א. = שלמה אהרונטין 

של. ר. ־ שלום רוזנברג 

של. ש. = שלמה שוהם 

שמ, א. = שמואל אברמסקי 


ראשי־תיבות וקיצורים 


א״א 
א*ב 
אב*ד 
אגד־־כ 
אדסו״ר 
אדר־נ 
אה׳ 
או,"נ 
אהזדז 
או״ח 
או-ם 
אח־כ 
אסם׳ 
א״י 
איכ״ר 
א״ב 
א״י 
אל״ם 
אנב׳ 
אס־ 
אם־ר 
אע-נ 
אע-ם 

אעפ״ב; אעסי׳־ב 
אפי׳ 
א׳ר 
כ־ב 

ב-ד! בי״ד 
בד״ב 
ב״ה 

ביב״ג! רמ*נ 
ביס-ד• ביזעיד 
ב¬י¬ 

ב י_בי.■זי 


ביבל־ 

ביהס־ק 

כימ״ש! ביהמ״ש 
ביד.״נ 
בי-ח 
ביח״ר 
ביכ׳ 

בי׳ל! ב״ל 
בי-ס 
בכר 
בכ-ז 
ב*ם 

נם־: בסו׳ 
בם "ר 
בנ-י 
מ¬ 
בזי׳ ר 
כע־ח 
בע״ם 
בע׳ם 
נעש-ם 
ב-ק 

בר־; ברא׳ 
בר׳ 
כ-ר 
בדיה*ס 
ב-ש 
נת-ד 
בחבי׳ 1 

בחי-ם! בת-ם 

ג , ! גר׳ 
גים׳ 
ג״ב 
מו״ש 
נ-ע 
גרס׳ 
ד׳ 
דב׳ 
דב״ר 
ר.ד.ט. 


ד״ה 

וזז-או דהי׳א 
דה-ב! דהי־ב 
ד־וז״י 
דו״ח 
דג׳ 
ד״צ 
דר׳ 
ד־־ר 
דר־כ 
דר־ ע 
האר׳" 

הגר״א 


- אי־אסשר 
־= אלף־בית 
= אב־בית־דין 

= אגרת בראשית 
= אדונני מורנו ורבני 
= אבות דרבי גתו 
=■= אהלות 
= ארצות הברית 
= אבן העזר 
= אורח חיים 
= אומות מאוחרות 

= אחו־יו 

= אסמוספירה! אסמוספירות 
= ארז־ישראל 
= אייה רבתי 
= אם־כן 
:= אמד לו 
= אלוף־משנה 
= אנגלית 
= אסתר 

- אסתר רבה 
= אף־על־נב 
-- אף־על־פי 

= אף־על־פי־כן 

- אפילו 

=־ אסר רבי! אבן רשד 
=־ בבא בתרא 
־= בית־דין 
= בדרד־כלל 
= בית־הלל 

= בית־כנסת! בית־ר״בגסת 
= בית־מדרש, בית־ המדרש 
=־ דית־יוסף 

-סג]! 00 מ סס 15 ש(} 03 ־ 61 ( $1 וווח 0 

(. 8.8.0 > נ 101 ) 8 ז 

שירות השדוד הבריטי 
=* ביבליוגראפיה 
־* בית־המקדש 
= בית־משפס! בית־המשפס 
= בית־הנבחרים 
= בית־חולים 
= בית־חרושת 

- ביכורים 

- ייז־לא־מי 

= בית־ספד 
= בכורות 
= בכל־זאת 
־י בבא מציעא 
•= במדבר 
*־ במדבר רבה 
־= בני־ישראל 
=־ בערד 
=־ בעל־דין 

= בעל־חיים; בעלי־חיים 
= בערכיו מוגבל 
בעל־פה 

־־־ בעל שם טוב 
= בבא קפא 
= בראשיות 
= ברכות 

= בן רבי! בראשית רבה 
= בדית־ר״מדעצות 
־= באר־שבע! בית־שמאי 
■= בתי־דין 

- בתי־כנםח 

- בוד־ספר 
= גדם 

= גיסיז 
= גם־רן 
= גנוי־שנמר 
= נדיח 
-* גרמנית 

=־ רקה! דקות! דרום 
= דברים 
= דברים רבה 

= ־ 1011 ז״ד - ג׳{ 1101 ו)!ס - / 0101110 
(.־ד.מ.<ז> 0 מ 3 ל) 1010£ 

= דיבור המתחיל 

- דברי־הימים א¬ 
* דברי־רימים ב׳ 
= דברי הימים 

-־ דין וחשבון 
= דניאל 
= דפום צילום 
= דרבי 

= רוק מיה דפוס ראשיו 
= ורב כתנא 
=־ ררבי עקיבא 
= האלוהי רבי יצחק (לוריא)! 

אדוננו רבי יצחק (לח־ייא) 

= הגאון רני אליהו 


סי׳ = הושע 

ד״ו-ל .= הוציא־לאור; הוצירלאור 

הוד׳ = הוריות 

הל׳ = הלכה! הלצות 


וד׳ס 

הקכ-זז 

הר״ 1 

הר״ר 


ויצ-ו 


חדל 
הו-מ 
חז״ל 
חי״ר 
חם*ד 
חמוש-ד 

חשמ׳א: חשמו״א 


יוה-ב! יוהכ-ם = 


כרה״א 
כי"! כתהי׳י 
כי-ח 


כנה־נ 

כגיל 

כ־ע! כתה-ע 


לי-ש 
ל סד,* נ 
לע¬ 
לם ם 1 ז״נ 


מהרי׳ל 
מהדיל 
סהר־ם 
מהר־׳ץ 
מהרש*ל 

מר׳ל 

מו״מ 

מו־נ 

מוי? 


הלכות פפוקות 
הקדוש ברוד הוא 
רבנו נסים (נרונדי) 
הרב דבי 
השווה 

השומר הצעיר 

- 21 1 *ת 10 יגתזי.ז 1 ת 1 5 ' 1 זז 1 דז 0 'ו*ו 
( 120 ^) 1 ז 10 זג* 1 מ*אז 001510 

(ההסתדרית העולמית 
של נשים ציוניות) 
ויקרא 

ויקרא רבה 
וכדומה 
וכוליה 
וכיוצא בזה 
ועד־פועל 
זאת אומרת 
וד. את זו. 
זבחים 
זכריה 

זכרונו לברכה 
הלק א¬ 
חלק ב¬ 

חכמה. בינה, דעת 
חגיגה 
חולין 
חיז־לארץ■ 
חושן־סשפם 
חכמינו זכרונם לברכה 
חיל רגלים 
חסר מקום דפוס 
חסר מקום ושנת דפוס 
חשמונאים א- 
חשמינאיס ב¬ 
חשמונאים ד׳ 
חתם סופר 
סמסראסורה 
יבמות 
יפי־הביניים 
יהושע 
יורהידעה 
יוכדהניפורים 
יוונית 
יום סוב 
יושב־דאש 
יחזקאל 

יגא־לאור! יצארלאור 
ילקוט שמעוני 
ינדהתיכון 
יסודי־התורה 
ירושלמי 
ירמיהו 
ישעיהו 
בל־אחד 
כהן גדול 
כדור־האדץ 

כתב־יד! כהבי־יד! בתבי־היד 
כל ישראל חברים 
כמו־בן 
כלומר 
כנראה 

כנסת הגדולה 
כנזכר לעיל 
בתודעת! כתבי־עת! 
כתב־העת 

כיד! ברכים , כריתות 
כל־שכן 
כתובות 
לאסינית 
לירה מצרית 
לירה שסרלינב 
לספירת הנוצרים 
לערר 

לפני ספירת הנוצרים 
מסר 

פשה בן יוס!* מראני 
מגילה 
מיליגדאם 
מדרש הגדול 
מדרש תנאים 
מהדורה! מהדורת 
פורנו הרב רבי ישראל 
פורנו הרב רבי יעקב לנדא 
מורנו הרב רבי ליוא 
מורנו הרב דבי מאיר 
מורנו הרב דבי צבי 
מורנו חרב 
דבי שלמה לוריא 
פוציא־לאור 
סשא־ומתו 
מורה־ובוכים 
מועד קטן 
מזרח 

(ה)מורח־ד,תיכון 
מיכה 


פיל־ 

סב־ם 

מד"' 

מ״ל 

פל׳א 

סל־ב 

פלבי״ם 

מלה״י 

מלה׳-ע 

מלח׳ 

מ*ם. 

סב׳ 

פס׳ 

פם־ב 

מע׳ 

מעי׳ 

פע׳ים 

פעפודי 

פע״ש 

פ״ק! ממע״ק 


מש׳ 

ו¬ 


ני¬ב 

נח׳! נחס׳ 
נ״ז 


ם־ם 
םם״ב 
סמ״ק 
םם״ר 
םנ' 8 סגה׳ 
ספד 
פ״ק 
ס״ת 


ע״א 

ע״ב 

עבה-י 

עבר׳ 

ע*ג 

עד׳ 

ע״ה 

עתיז! עוה-ו 
עו-ד 
עוה״ב 
עז׳ 
ע "ז 
ע־י 
עי* ו 
עי״ב 
עירי 
ע־כ 
עכו״ם 
עכ״ס 
עמ- 


ע״ם 
ע-נ 
עיס 
ע-ע 

ע־פז עם-י 
עם״נ 

עם־׳ר! 8 םי*ר 
ערב- 
עיכ־ 
ע*ש 

סדר*א!םרדר״א 

פי׳ 

פיה" ם 
פם׳ 
סם־ד 
פסז־ר״כ 
פםי*ר! פס-ר 
ם*ם 
ספד-ם 
פר׳ 
פרום- 
צ׳ 

צה־ל 

צם׳ 

צדם׳ 


* מיליון ! םיליונים! מילואים 
•= מנלה־כיוזרסרחק 

*- מכשירי! 
־־ מיליליטר 
י׳ פלכים א¬ 

- פלכים נ׳ 

=־ מאיר ליבוש בו יחיאל סיכל 
י־ פלחסת־היהודים 

• מיחפת־העולם 
מלחמות 

- סיליפסר: סכל־סקום! 
ממלא־מקום 

•■= מנחות 
מסכת; מספר 
-- פסילת־ברזל 

* מערב 

* מעילה 
מעל־פני 

.־ מעל־סני־הים 
מעשר שני 
מסר מעיקב 1 
מסרים מעוקבים 
-- מקוואות 
משנה 
־י- אבן 
*י נגעים 

- נושאןת) גיסות משוריין(ת) 

־ נדרים 

- גולד(ה)! 1 וםד(ה> 
נוסח ב¬ 

¬ נחמיה 

- נביאים, כתובים 
" נגד־ממוסים 

- נפסר 

ספר! סיסו 

- סנן אלוף 

- סוציאל־דמוקראסים 

* סדר-עוים רנה 
סד־הכל 

״= סיפו 
סנסימסר 

•־ ספר־מצוות גדול 

- סנמימשר מעוקב 
ק סנסיססר מרובע 
י־ סגחז־ריו 

ספרדית 
י■ סעיף קמו 

- ספר־תירח 

- עיין; ערך 
עמוד א׳ 

- עמוד ב¬ 

*• עבר״הילדן 
= עברית 
■ על גבי 
*- עדויות 
׳־ עליו השלום 
= עולם הזה 
= עירל־דיז 
•־ עולם הכא 
= עזרא 
־ עבודה ויה 
־ על־יד: על־ידי 
־ על־ידי־זה 
:־ על־ח־י־בו 
־ עירובין 
־ על־כו 

־ עובדי כוכבים ומזלות 

• על־כל־פנים 

־ עמוד; עמודה 1 עמודים 1 
עמום 

י־ על־סנת 
:־ על־נהר 
י־ על־סמך 
־־ עיץ עדך 
•־ על־פי 
־ על־פני 

• על־פי־ריב 
־ ערבית 

־ ערכיו 
־ על־שם 

י. סדקי דרבי אליעזר 
:־ פירוש 
•־ פירוש המשנה 
^ פסחים 
= פסק־דיו 

־ פסיקתא דרב נהנא 
-־ פסיקתא רבתי 
•־ פרנקפודם 
-־־ פרנקפורט דמיין 
•־ פרק! פרשה 
•= פרופסור 
י: צפון 

*= צבא הגזה לישראל 
צפניה 
" צרפתית 


ק״ג 

קדה-י 

קה״ר* קוה״ד 

ק-ו 

קו־׳ש 

קיד׳ 

ק-ם 

קמ-ר 

קמ*ש 

ק־ם 

קקא־ל 



ראב״ע 
רא״ש 
רבש״ע 
רגם-ה 
רד-ק 
ר-׳ה 
דה-ג 

רד,-מ! רוה-פ 
רוה׳ק 
דו׳-ר 
ר״ח 
ד-י 
ריב-ז 
דיביש 
ייה״ל 
י״סב׳א 

רי־ף 

ר״ל 

רלב-נ 

ר־ם 

רס-א 

רמב-ם 

רמב-ן 

רם-ה 

רסח-ל 

רמ*ק 

רם*ג 

רס״ו 

ר־ע 

רפ״י 

ר״ש 

רשב-א 

רשב*ג 

רשב־ם 

רש״ז 

רש״י 

ר״ת 

שבה-ל 

שבר 

שבי׳ 

שד־ל 

שד״ר 

ש־ח 

שה״ש! שיה״ש 
שהש״ד 
שוח־ם 
שו-ע 
שו 8 - 
שו-ת 

שמ־ 1 שמו־ 
שמ-א, שםו*א 
שמ״ב! שמו״ב 
שמו־ר: שמ״ר 
שנ¬ 
ש¬ם 
שק׳ 

ת׳ו תרב׳ 

ת-א 

תה׳! תהל׳ 
תו-י 
תו״כ 
תור׳ 
חוש׳ 
תושב-נ 
תושבע־ס 
ת״ת 

תי-ג 

תם׳! תפל 
תנדבא״ר 
חנ״ד 

תע׳.- תעג־ 
ת-ד 
תרו׳ 

תשב-ץ 

ודעג״ק 

ת״ת 


= קילוגרם 

י- קדמוניות היהודים 
•= קוהלת רבתי 
•־ קילוואם 
:= קילוואם־שעה 
•־ קידושין 
קילוססר 

= קיליססר מרובע 
•= קילומטר לשעה 
:= קרית־ספד 
= קילונדם־קאלוריה 
:= ראה 1 רבי! רבים! רבנו 
= רבי אליעזר! דבי אלעזר 
= רבי אברהם בן דוד! 

ראש אב בית רץ 
•־ רבי אברהם אבן עזרא 
־־ דבבו אשר 
<־ ריבונו של עולם 
׳= רבנו גרשום מאור־הגולד, 
1 = רפי דוד קמחי 
:־ ראש־השנה 
י־ רב האי גאון 
ראש הממשלה 
•־ דוח־הקודש 
!= רות רבה 
= רבנו חננאל 

= דבי יהושע! רבי ישמעאל 
־ דבי יוחנן בן זכאי 
:= רבי יצחק בן ששת 
־ רבי יהודה תלוי 
■■ רבי יום־סוב 
בן אברהם אשבילי 
. ־ רבי יצחק (אל)םםי 
!= רצונו לומר! רוצה לומר 
= רבי לוי בן נרשון 
■־ דבי מאיר 
■־ רבי משה איסרליש 
־ רבי משה בן סיפון 
־ רבי משה בן נחמן 
= דבי מאיר ד,לוי (אבולעסיה) 

־ דבי משה חיים לוצאסו 
:= רבי משה קודדוברו 
־ רבי סעדיה גאון 
= רב־סרן 
־ רבי עקיבא 
= רשימת פועלי ישראל 
= רבי שסואל (אבן־תיבץ) 
־־ רבי שלמה בן אדרת 
־־ רבן שמעון כן גמליאל 
= רבי שמואל כן מאיר 
־־ רבי שניאור זלמן 
* רבנו שלמה יצחקי 
= רבנו תם! ראשי־תיבות 
= שבילי הלקם 
= שבועות 
= שביעית 

= שמואל דוד לוצאמו 
= שלוחא דרבנן 
־־= שאול הנא (קוק) 
־־ שיד־השירים 
= שיד־השירים רבד, 
= שוחר סוב 
־ שולחן ערוך 
= שוססים 
— שאלות ותשובות 
= שמות 
־ שמואל א׳ 
= שמואל ב¬ 
/־ שמות רבה 
־־ שניה 

= שישה סדרים 
= שקלים 
־ תרגום 
= תל־ אביב 
= תהילים 
= תילרות ישראל 
-- תורת כד,נים 
= תוספות; תוספתא 
= תושבים 
= חורה שבכתר 
־־ תורה שבעל־פה 
־= תלמיד חכם; 

חלםידי־תכסים 
= תוצר לאומי גולמי 
= חסונה! תמונות 
= תנא דבי אליהו רבה 
־־ תורה. נביאים. כתובים 
= תענית 
= חני רבנן 
=* תרומות 

= תשובות שמעון בן צמח 
(דויאו) 

= תשובות גאונים קדומים 
־־ תלמוד תורה 









£י*נית עטופה ( 3 :! 2 ^ 0111 ׳\ 1 נ 111121 ־ 031 ) ממשפחת המרכבים 

(צילם עזי פז) 


י 


.. ■־.׳■■־׳ 

-.׳• י; ,׳־־. 

;ג •• 


האנציקלופדיה לעברית 












מצדה. ציילזם מן האוויר. באמצע התמונה, משמאל, מתפתל שביל הנחש, וטימיו — חכוללה. 
מימי} למטה — מחנות הרומאים 
(ברשותו של סרום׳ י. ידין, האוניברסיטה הקנרית, ירושלים) 

! 


מעאדה אבן אבו ספיאן ־־׳ * 0 — 

( 1602 — 680 : י ח׳ליף ב 661 — 680 ). מיסד שושלת 
בני אמתי, (ע״ע). מ׳ השתתף בכיבוש סוריה וא״י והצטיין 
במערכה על קיסריה. ב 640 מונה למושל מחוז א־שאם 
(סוריה וא״י) והפכו■ למחוז המאורגן ביותר באימפריה ה¬ 
ערבית ולבסיס כוח לעצמו. כשנרצח קרובו, הח׳ליף עות׳־ 
מאן ( 656 ), לא הכיר בח׳ליף החד•* עלי (ע״ע), ותקןפ 1 על 
שלא מנע את הרצח. עלי לא הצליח להכניעו, וב 660 'הכתיר 
מ׳ את עצמו בירושלים לת׳ליף, והשתלט על מצרים. ב 661 
נרצח עלי וס׳ השתלט על האימפריה המוסלמית כולה. הוא 
הרחיב את גבולותיה במסעות צבאיים במרכז אסיה וצפון 
מערב הודו וכבש את צפון אפריקה עד לאוקיאנוס האט¬ 
לאנטי. פעמיים צר על קונסטאנטינופול ( 669 ו 674 ) אך לא 
הצליח לכבשה. 

מ׳ הקים ממשל מרכזי יעיל, מבוסס על המנהל הביזאנטי 
שקדם לו, הכפיף את המחוזות לשליטתו והעסיק בשירותו 
גם לא-מוסלמים רבים. הוא עודד את תהליך ההתאסלמות 
וההסתערבות בשטחים הכבושים והיה הת׳ליף הראשון ש¬ 
קבע את בירתו מחוץ לחצי האי ערב — בדמשק. 

46 סץ 1 ס 1 * 07 16 762*16 4x5 ״ £11*465 5x11 ,*גזשרתתז 1,3 .! 9 

,ו 1 ן 011 זץ 86 16 ) 01601316 6 ז 1 ט 30 ?נ 13 . 4 ! 

.* 1 £61611 11666 < 4701 / 005 ,תש§גו 3 נ( ¥611 \ .( ; 1906-8 ,( 1-111 

561*1 81x72, 1902 . 


מעאן (.* 01 עבר׳ מעון), עיירה בהרי אדום שבדרום 
ממלכת ירדן'(ע״ע ארץ ישראל. עם׳ 620-614 ). 

הבירה של מחח מ׳. כ 7,000 תוש׳ ( 1960 ). שוכנת בשולי 
המדבר, על רמה שבמורדות המזרחיים של הר שעיר וספוך 
לשולי השקע של ג׳פר. אקלימה מדברי והיא נוה־מדבר 
הניזון ממעינות. היא משמשת מרכז מנהלי ומסחרי ליישוב 
הבדוי הדל של סביבתה, וכמו־כן תחנה בדרך עלי הרגל 
למכה. מ׳ היא עתה גם התחנה הסופית של הפסילה החג׳אזית, 
העובדת כ 3 ק״מ ממזרח לעיירה. ממנה יוצא סעיף, שהיה 
מיועד להגיע עד עקבה, אך סלילתו נפסקה בראם א־נקב. 
כיום קיימות תכניות להמשיך את המסילה לעבר עקבה. 
מ׳ מחוברת לעקבה בכביש. 

במקרא נזכרת מ׳ (מעון) כמרכזם של המעונים, שבט 
ערבי שלחץ את ישראל בימי השופטים (שוש׳ י, יב), שעו־ 
זיהו מלך יהודה ניצחם (דהי״ב כו, ז), ובימי חזקיהו הוכו 
בידי בני שמעון (דהי״א ד, מא). ליד מ׳ נמצאות מצודות 
של "הליסס" (ע״ע) הרומי. בני אפיה (ע״ע) שיקמו את 
העיר, ובה נולד הח׳ליף מעאויה. 'בהדרגה שקעה ם׳, אך 
הוסיפה להיות תחנה בדרך הצליינים למכה. 

מעגל, מ׳ הוא עקום במישור, אשר כל נקודותיו נתונות 
באותו המרחק מנקודה קבועה, מרחק זה הוא מחוג הנד, 
והנקודה — מרכז הם׳. בדומה לקו הישר, הם׳ הוא קו רצוף. 






27 


מעגל — נ•,עוט 


28 


/ 


7 


/ 


>ח 


קטע ישר המחבר שתי נקודות שעל הם׳ נקרא ם י ת ר. 

כל מיתר מגדיר שתי קשתות על המי. מיתרים שווים 
מגדירים קשתות שוות׳ ולהיפך, לקשתות שוות מתאימים 
מיתרים שווים■ מיתר העובר דרך מרכז הס׳ נקרא קוטר. 
כל קוטר של הם׳ משמש לו ציר סימטריה. נובע מזה. למשל. 
שכל מיתר נחצה ע״י הקוטר הניצב לו. 

זוויות, שקדקדיהן על הנד, נקראות ז ו ו י ו ת ה ק פ י ו ת, 
וכאשר הן נשענות על קשתות שוות, הן שוות ביניהן. זווית 
אשר קדקדה במרכז הם׳ נקראת זווית מרכזית. כל 
זווית מרכזית גדולה פי 2 מהזווית ההקפית הנשענת 
על אותה הקשת. פנום הזוויות הנגדיות של כל מרובע חפום 
במעגל — שווה לשתי זוויות ישרות. 

ישר שנוגע בם׳ רק בנקודה אחת נקרא משיק לם׳. 

ע״י תכונת הסימטריה של הם׳ אפשר להראות. שמשיק ניצב 
למחוג בנקודת ההשקה. 

מנקודה שמתח ל 0 ' אפש י 
העביר למ׳ שני משיקים. שני אלה 
שווים בארכם (הישרים 5 ?, ז? 
בציור 1 ). 

תכונה מסוג אחר של הם׳ היא 
החזקה של נקודה לגבי מ׳. 
כאשר מעבירים, דרך נקודה ?, שני 
ישרים החותכים את הם׳. הראשון 
בנקודת— ו/ו 8 (ר׳ ציור 1 ) והשני 
בס וב-ם, קיים ־ 3 = ם?- 0 ? = 8 ?.^?. ם 0 פר קבוע זה, 
־ 3 , הוא החזקה של הנקודה ? לגבי המ׳ והוא שווה לריבוע 
אורך המשיק ם-? לנר, אם הנקודה ? נתונה מחוץ לגד. 

היהס שבין היקפו. ׳ 1 , של ם' לקטרו, ן!, הוא מספר טרנס¬ 
צנדנטי (ע״ע מסטר) ... 3.141592653589793 = ! 1 : 

ג>.* = ׳ 1 

עדך מקורב של זז נותן כבר 
22 

אדכימדס, והוא ך -. מכיוון ש-!! 
הוא מספר טרנסצנדנטי, בניה של 
קטע השווה לארכו של מ׳ נתון, 
בסרגל ומחוגה בלבו, היא בקירוב 
בלבד, וו׳, לדוגמה, שיטת הרק- 
טיפיקציה של קוחנסקי. ציור 2 . 

החלק החסום של המישור, ה¬ 
מוגבל במ׳, נקרא עיגול. שטח 
העיגול: 2 ז*־־ 8 , כאשר 


ציור 1 . טשיקים לטענ 5 

<$? .חרק); 

החזקה של נקודה 
לנבי טענל 



ציור 2 . שיטח חרקמיפי־ 

קאציה של קוחנסקי. 

לטענל שקוטרו 8 * 

בונים צזשיקים ב וב 0 , 

כד ׳ 65 ־ 31 = 80 ; 00-30 * 

ואז * 3.14153 = 00 
הוא מחוג של המ ׳ . 

ע. אב. 


מצח חיים, קיבוץ בעמק בית שאן. כ 2 ק״מ מערבית 
לירדן. בקרבת גשר שיח׳ חוסין. הוא מסונד לקיבת 
המאוחד. שטחו כ 10,500 דונם ובו כ 500 נפש ( 1971 ). ענפי 
החקלאות העיקריים הם גידול דגים בברכות, כותנה, רפת 
ולול. כמו־כן המשק מפתח ביח״ר למוצרים תרמופלאסטיים. 

מ״ח נוסד בכ״ז תמוז תרצ״ז ( 1937 ), בעיצומם של מאו¬ 
רעות תרצ״ו—תרצ״ט. ותיקי הקיבוץ רובם יוצאי "מחנות 
העולים", ואליהם הצטרפו במשך השנים עולים מגרמניה 
וספולניה. מ״ח קם באיזור שומם, מכוסה ביצות ובעל תנאי 
אקלים קשים. 

נקרא ע״ש חיים ש ט ו ר ם ן, רוכש קרקעות עמק בית 
שאן, שנהרג ב 1938 בעלותו על מוקש בסביבה זו. 


מעוט (אנג׳: ץזתסח״ס),קבוצה חברתית המובחנת משאר 
האוכלוסייה של מדינה עפ״י קריטריונים של גזע, 

לאום, תרבות או לשון, ובעיני אלה שאינם שייכים לקבוצה 
זו והשלטון בידיהם יש לייחוד זה משמעות שלילית. מבחינה 
זו והשלטון בידיהם יש לייחוד זה, על פי רוב, משמעות 
שלילית. מבחינה סוציולוגית אין לראות קבוצות שולטות 
כם׳. אפילו אין להן רוב מספרי (כגון הלבנים בדרום- 
אפריקה ובו־ודזיה, ובשעתם — הצרפתים באלג׳יריה). כמו 
כן אין משמעות לאיזון המספרי שבין קבוצות המשתתפות 
בשווה בשלטון, שייתכן שכל אחת מהן עשויה להיות רוב 
בחלק מהארץ (כגון הפלמים והוואלונים בבלגיה). היפוכו 
של "מ׳" הוא, איפוא, ..קבוצה דומינאנטית" ולא "רוב" 
במובנו הסטאטיסטי של הביטוי. הדומינאטית ניכרת במעמד 
נחות של בני המ׳ במדיניות■ בכלכלה או בחברה ובתרבות. 

שינויים מדיניים וכלכליים בהקף ועצמה ניכרים עשויים 
להעלות על פני השטח זהויות חדשות של מ", כלו', שרכיבים 
מסויימים — לשוניים, דתיים או אחרים — שהיו סמויים ולא 
רלוואנטיים. יש שהם הופכים לבולטים ולמגדידי־שיוך. כך 
קרה בהודו, והיא חולקה למדינות אוטונומיות עפ״י קריט¬ 
ריונים לשוניים, וכתוצאה מכך גדלה מאד חשיבותו של 
המגדיר הלשוני, 

מעמדו של ם׳ יכול להיות שונה משל הקבוצה הדומי- 
נאנטית מכמה בחינות: 1 ) מבחינה מקצועית — עפ״ר הוא 
נחות משל הקבוצה הדומינאנטית, ולעתים נדירות — גבוה 
יותר — (כגון אצל היהודים באירופה. הסינים בדרום־מזרח 
אסיה וההודים במזרח אפריקה) •• 2 ) מבחינת זכויות פולי¬ 
טיות : 3 ) ממידת החלתו של החוק, לפי שגם במקומות שבהם 
המשפט מושתת על שוויון כל האזרחים בפני החוק אין מ" 
נהנים תמיד מיישום מלא של עקרון זה! 4 ) מד,הזדמנות 
להתקבל לארגונים פורמאליים ובייחוד לארגונים וולונטא- 
ריים שאינם פורמאליים. כי הפליה חברתית — להבדיל 
מחוקית — יכולה לנהוג גם כשאינה מבוססת על החוק ואף 
כשהיא מנוגדת לו. 

בחברה שבה למ׳ תכונות מובחנות היטב שכיחות דעות 
קדומות, הכרוכות עפי״ר במוקדי־מתח. השכיחים שבהם הם: 
1 ) סכסוכים סביב השליטה על עמדות כוח מדיניות וכל¬ 
כליות : 2 ) התנצחות אידאולוגית, שמקורה בימרה למונופול 
על ״אמת״ מוחלטת בתחום הדתי — ימרה העלולה לגרור 
בעקבותיה נסיונות לכפות את "האמת" של הקבוצה הדומי־ 
נאנטית על בני המ׳ ולהעבירם על דתם! 3 ) סכסוך גזעי 
מובהק, הניוד בתחושת עליונות גזעית של בני הגזע השליט 
על בני קבוצת מ' השייכים לקבוצה גזעית אחרת. עפ״ר אין 
הסכסוכים מתגלעים בנפרד אלא במשולב. ושילוב כל שלושת 
סוגי הסכסוכים האלה עלול להביא לידי התוצאות הברו¬ 
טאליות ביותר. אולם גם סכסוכים אידאולוגיים — דתיים 
וחילוניים — בלא יסוד גזעי, היו מלווים באלימות עזה. 

ככל שגוברות הזיקות למספר רב יותר של קבוצות 
תעסוקתיות־כלכליות, פוליטיות ותרבותיות, שאינן חופפות 
בהכרח את קבוצת המי, וזיקת היחיד מתפזרת, בין קבוצות 
רבות. כן מתנוונים האינטרסים של בני המ ׳ . וקטנה הנאמנות 
לקבוצה אחת בלבד. אולם דבר זה אינו ניתן להגשמה בחב¬ 
רות שבהן בולטת, בצורה קיצונית, אחת מתכונות הם׳ — 
כגון נחיתות בעצמה הפוליטית של הנשלטים בארצות הקו¬ 
לוניאליות, או מעמדן של כיתות דתיות נרדפות. במקומות 



:9 


מעו: 


30 


אלה מורכבת החברה מקבוצות החיות זו בצד זו, ולכל היותר 
מקיימות קשרי חליפין כלכליים ביניהן; בשאר התחומים 
כמעט אין כל פגע ביניהן, ושני הצדדים משתדלים למנוע 
זרימה דו־סיסרית של דעות וערכים. 

תכופות ממלאים מ" תפקיד פעיל במהלכם של שינויים 
חברתיים ומדיניים כגורם מתסיס ומזרז תהליכים אלה. כך 
מילאו מ" תפקיד נכבד במודרניזאציה בארצות רבות (יהודים 
באירופה, סינים בדדום־מזרח אסיה והורים במזרח אפריקה). 
כמה הסברים לדבר: 

מ ׳ בעל יחוד תרבותי מובהק יש שהוא מהווה אתגר 
לתרבות השלמת, והעימות בין תרבות ד.מ׳ לתרבות השלמת 
מחייב גיוס משאבים והתארגנות אידאולוגית וחברתית, 
שאולי תהיה תחילת שינוי חברתי. ההתארגנות יכולה להיות 
בצורות שונות, החל בליבראליות וסובלנות רבה יותר כלפי 
מ׳ וכלה בהקשחת העמדה ובהגברת הפיקוח על סוטים־בכוח. 

מ' יכול להיות גורם מתסיס ומדרבן בחברות פלוראליס־ 
פיות שיש בהן כסה קבוצות מ". קואליציה בין מספר מ¬ 
יש שהיא משנה את מאזן הכוחות בחברה ואף מביאה לידי 
פירוקה המוחלס כיחידה ריבונית מבחינה מדינית. הצורך 
הקיים אצל הקבוצה הדומינאנטית למנוע התפתחות זו מאלץ 
אותה לפעול בתחום החקיקה, בתחום ההיערכות המדינית־ 
המפלגתית ובתחום מדיניות התרבות. בין אם פעולות אלו 
משיגות את מטרתן ובין שאינן משיגות את מטרתן הרי הן 
עשויות להביא לידי תגובות שרשרת ולסיח את המבנה 
המטרתי של החברה. ס" אינם נאבקים תמיד כקולקטיוו. 
ולבניהם יש נטיה להצטרף, כפרטים, לתנועות רפורמיסטיות 
וראדיקאליות, בהנחה — מפורשת או לא מודעת — ששינוי 
המשטר הוא סיכוי יחיד, או קיצור דרך ניכר, לשיפור המעמד 
האישי והקולקטיווי של בני הכד. בהעדר תנועות רפורמים־ 
טיות וראדיקאליות כאלו — עשויים בבי ס , להיאבק כדי 
להגיע לעמדות נכבדות באגפים הקונפורמיסטיים ביותר של 
הממסד המדיני והחברתי. בשתי הדרכים גם יחד יכול מעמדו 
של הנד להשתנות. 

הפונקציות החדשניות של אנשים המשתייכים לס" 
מתבטא גם בתכונות שרבים מאנשים אלה מגלים כיזמים, 
חדשנים ובעלי תכונות יצירתיות מובהקות. תכונות אלה 
מייחסים החוקרים עפ״ר לאנשים שוליים. מטבע הדברים 
שהשייכים לכו מצויים במידה רבה אוביקטיווית בשולי 
החברה המבוססת. הס חשים בכך במיוחד כשהם מופלים 
מבחינה מדינית־תברתית ומחפשים דרכים אלטרנאטיורות 
להשגת ניעות־חברתית. חיזיון זה מהווה כשלעצמו בחברות 
רבות כעין שינוי חברתי. בעקיפין הוא עשוי לזרז ולקדם 
שינוי חברתי, אף בתחומים מקיפים ורבים יותר. 

; 1911 , 1617671 :/ 01 ו 61 :/ 17 ^ 1 801 . 74 8671 * 7 [ 016 , 1 ־ 31 ( 50101 
16771 ( 701 ? 1$6$70 766 , 01167717710 477167160/1 471 , 1 ג 1 >זץ 1 \ . 0 

- 5 *ר £1 ט 14 . 0 . 0 ; 1944 , 11 * 1 ,( 1367/106706 80861/11 * 1 0/18 
£1/17116 0718 50001 : 18661 6 !ק 60 ? 6/6 ז/'׳#־ 1 .כ 0 ו 1 אט 11 . 4 ^ . 14 
, 8166 * 76/1 ? / 0 10/1476 * 1 16 ! •ך ) ן ז 0 ק 1 (\^ י ז\ג . 0 ; 1952 , 7001167 •! 
- 67 ? 810718 ! 171 : 11610/1071 066 ? ,(. 1 >*) [> 1.111 ; 1954 

- 171 471 : 181710711165 01 ( 6/101 !*! ,ף> 1 >ט 013 .״ 1 . 1 ; 1955 , 6111/6 >?: 
4:477111011071 י ם 0 ז 411 לן . 0 ; 1955 , 701716771 ? 167710/107101 
,(. 15 * 6 ) * 1106 . 6 . 0 — 5056 . 4 ^ ; 1964 , 6 { 14 4771671600 הו 

, 30 ^.)} . 4 \ .£ - 3111 *: 1 ( 51111 .״ד ; 1965 ,: 701716/71 ? י( 181710711 

,•)*#חנ׳זי . 4 ** - מ 50 וןודז 51 .£ . 0 ; 1965 , 5/7041160/1071 £111016 

. 0 . 1 \ — ז?קט£ .״ 1 ;* 1965 ,: 18171071/16 701 * 1/1 * 1 ס 0718 £06101 
. 1969 , 417160 171 7011:771 * 11 ? ,(. 15 >*) 5101111 
ם. לים. 


בעית המ- וההגנה עליהם במשפט הבין־ 

ל א ו מ י. עד למאה ה 19 נודעה חשיבות בעיקר למ" מבחינת 
הקריטריון הדתי או שקריטריון זה היה מגדיר חשוב לגביהם. 
לפני קום המדינה המודרנית, שניפצה את המחיצות הקור־ 
פוראטיוויות שבין האזרח לבין השלטון המרכזי, יכלו מ" 
דתיים ליהנות מאוטונומיה פנימית. כך נהנו קהילות ישראל 
בתקופות שונות ממעמד אוטונומי מיוחד (ע״ע אוטונומיה 
יהודית), ובקיסרות העוחמאנית הוכר מעמדן המיוחד של 
העדות הדתיות (ע״ע מלת). הערבויות למעמדם של מ" 
היו פנימיות, כלו׳, פרי רצונה של הקבוצה הדומינאנטית, 
ועל פי רצונה חלו שינויים במעמד זה. לעתים נפרעו פרעות 
בבני ד.מ" או נגזר עליהם גירוש; לעתים רחוקות בלבד 
ניתנה לבני הס* אפשרות להגן על עצמם — כגון ב״פקודת 
נאנס״ ( 1598 ) של אנרי ׳ 11 (ע״ע), שהבטיחה את מעמד 
ההוגנוטיס (ע״ע) בצרפת ע״י שמסרה 200 מבצרים לידיהם. 

בסאות ה 17 — 18 ניתנו לפעמים ערבויות הסכמיות לס". 

כך נקבע בשלום אוליווה ( 1660 ) שיוכרו זכויות הקאתולים 
בליווניה, שפולניה מסרה אותה לידי שוודיה. סעיפים להב¬ 
טחת מעמדם של הקאתולים נכללו בחוזים שעל פיהם קיבלה 
פרוסיה את שלזיה מידי אוסטריה ( 1742 ) והלק ממערב 
פולניה, בעת חלוקתה הראשונה של מדינה זו ( 1772 ). 
זכותה של רוסיה להתערב למען הנוצרים האורתודוכסים 
בקיסרות העותמאנית, שנקבעה בשלום קיצ׳ק־קינארג׳י 
( 1774 ), אפשר שנועדה בעיקרה למטרות מדיניות של רוסיה, 
אולם האורתודוכסים בקיסרות העותמאנית נהנו סמנה — 
בעיקר להגשמת מטרותיהם הלא ו מ י ו ת והאתניות. המעמד 
שצרפת ביקשה לעצמה לגבי הקאתולים בקיסרות הפות־ 
מאנית, בייחרד מעמדה לגבי המרונים (ע״ע) שבלבנון, 
היה דומה. 

עם התפשטות רעיון הלאומיות במאה ה 19 נולדה 
בעייה חריפה של ס" לאומיים. פעייה זו גרמה להת¬ 
פוררותה של קיסרות ההאבסבורגים, להינתקותם של שטחים 
רבים מהקיסרות הרוסית ולשינוי מבנה לפדראציה (בסטגרת 
"ברית המועצות"), במטרה לפתור את בעיית המי הלאומיים, 
וכן למלחמות אירדנטיות. 

בסוף מלה״ע 1 , שנגרמה במידה רבה בגלל בעיית הס" 
הלאומיים, ביקש ו. וילסון (ע״ע), נשיא אה״ב, להשתית 
את השלום על "עקרון הצדק לכל העמים והלאומים" ולצייר 
מחדש את מפת אירופה על בסיס עקרון.,ההגדרה העצמית" 
שלהם. למעשה נקבעו גבולותיה החדשים של אירופה גם 
על סמך שיקולים אחרים ולא כל הדרישות הלאומיות התגש¬ 
מו. נוצרו בעיות מ" חדשות. והוחלס להעניק הגנה הסכמית 
בין־לאומית למ" אלה. 

לפני מלה״ע 1 , נועדו המאמצים להבטיח את מעמדם של 
בני ס" לאומיים כדי למנוע אפליתם מבחינת זכויות האדם 
וחירויות היסוד(זכויות אזרחיות, מדיניות וכלכליות). אחרי 
מ ל ה ״ ע 1 היתד, מגמה להבטיח את זכותו של ס׳ להיות 
שונח מהרוב, אם ע״י שיותר לבני מ' להשתמש בשפתם 
במגעם עם הרשויות ולהקים מוסדות צדקה, חינוך ותרבות 
משלהם, ואם — ע״י מתן מעמד של אישיות משפטית לס׳, 
בעלת סמכויות אוטונומיות ניכרות בתחומי החינוך, התרבות 
והמנהל המקומי. 

משטר ר,מ" לא נקבע באופן כללי בטפר-הברית של חבר־ 
הלאמים (ע״ע. עם׳ 66 ), אולם החילו אותו במסמכים מיוחדים 



31 


מעו 5 


32 


על מדינות מסוימות: בהסכמי־השלום עם המדינות שנוצחו 
במלה״ע 1 (פרט לגרמניה), בהסכמים ובהצהתת של המ¬ 
דינות החדשות שקמו אחרי המלחמה (יוגיסלאוויה, צ׳כוס־ 
לובאקיה, פולניה, ליטא, לאטוויה, אסטוניה, פינלאנד — 
בקשר לאיי אולנד — ועיראק) ושל מדינות ששטחן הוגדל 
במידה ניכרת (רומאניה, יוון) וכן של אלבאניה. 

רוב המסמכים האלה עסקו ב 4 סוגי זכויות: הבטחת 
מינימום זכרות לכל תושבי המדינה, בלא אפליה: הבטחת 
הזכות לכל תושבי המדינה ולכל הנולדים במדינה לרכוש 
אזרחות ביום כניסת ההסכם לתקפו; הבטחת שוויון בפני 
החוק ושוויון זכויות אזרחיות ומדיניות לכל האזרחים וכן 
הכרה בזכות הכל להשתמש איש איש בשפתו; הבטחת זכויות 
מסוימות לאזרחים שהם בני ם׳ כגון: השימוש בשפתם אף 
בביהמ״ש. חובת המדינה להחזיק בי״ס בשפת הם׳ באיזורים 
שבהם הם חלק ניכר מהאוכלוסיה, הקצאת חלק צודק 
מתקציבי השלטונות לצרכי חינוך. דת וצדקה של הם׳. 
לעתים ניתנו למ ׳ זכויות הגובלות באוטונומיה, כגון לחתנים 
בקארפאטו־רותניה שבצ׳כוסלובקיה. 

זכרות הם" הועמדו בפיקוח תבר־הלאוומים. (חס 11 :> $0 
5 ז 1 ז;־ 01 ח 11 \ ז £0 ), והמזכירות וכן המועצה (ע״י,ועדת המ ׳ ׳ 
או ,ועדת השלושה׳) חייבות היו לפקח על זכויות אלו 
ולדון בתלונות שהופנו לחבר, 

משטר ההגנה על הנד ב י ן ש ת י מ ל ה " ע נכשל מכמה 
סיבות: הם• קיבלו זכויות שהיו למורת רוח לרוב הדומי¬ 
נאנטי: המשטר לא היה כללי אלא חל על מדינות מספר 
בלבד. ובכך היה משום הפליה נגדן (ב 1934 הכריזה פולניה 
שלא תשתף עוד פעולה עם חבר-הלאומים בענייני מ" בטענה 
שיש צורך בתחולה כללית של משטר ההגנה על מ״); 
מנגנון הפיקוח היה לקר. והברות מועצת חבר־הלאוסים 
לא היו מעוניינות להסתכסך עם מדינה שבה נמצא ס׳. 
אלא אם כן היה לאחת מחברי המועצה עניין מיוחד באותו 
מ׳: היו מ' שלא היו נאמנים למדינה שבה התגוררו אלא 
נשענו על מדינה קרובה להם מבחינה אתנית (כגון הגרמנים 
בחבל הסודטים בצ׳הוסלובקיה). כשלונו הכללי של חבר- 
הלאומים והפתיחות באירופה בשנות ה 30 תרמו אף הם 
לכשלון משטר הם". 

מאז ת ו ם ם ל ה ׳׳ ע 11 מקובל, שמשטר ההגנה על ד.מ" 
שהיה בין שתי המלחמות שוב אינו תקף (אולי פרט להסדר 
בעניין איי אולנד). אולם במסמכים רבים שיש להם תוקף 
כיום ניתנת לס״ הגנה של המשפט הבין לאופי, כגון: איסור 
האפליה מטעמי גזע, דת ולשון, הכלולים בהסכמי השלום עם 
איטליה, בולגריה, הונגריה, פינלנד ורומניה ז בהכרזה בדבר 
זכויות-האדם (ע״ע, עמ׳ 833 ), באמנה האירופית בענייו זה 
(שם, עמי 835 ) ובאמנות פ 1965/6 . בדבר זכויות האדם ובי¬ 
טול אפליה. האמנה האירופית הקיפה מנגנת לפיקוח מנהלי 
ושיפוטי יעיל; באו״ם יש ועדה נגד אפליה גזעית והגנת מ". 
הגנה על פ׳ כס׳ ועל זכותו לשמור על צביונו המיוחד ניתנה 
במקרים מעטים בלבד, כגון בהסכם על סיום משטר הכיבוש 
באוסטריה ( 1955 ), בהסכם בין אוסטריה לאיטליה על דרום 
טירול ( 1964 ) וכמובן — באמנה על איסור השמדת־עם 
(ע״ע). 

כנגד זה גדלה רגישותן של המדינות עצמן לבעיית הס" 
שבקרבן, גם בהעדר מסמכים בין־לאומיים. במטרה לפתור 
בעיות של מ" נהיתה יוגוסלאוויה למדינה פדראליח, ומספר 


מדינות חדשות נתארגנו כפדראציות (כגון אוגנדה, בורמה, 
ניגריה); איטליה העניקה מעמד אוטונומי ל 5 חבלים (סיצי¬ 
ליה, סארדיניה, אאוסטה, טרנטינו־אלטו־אדיג׳ה ופריולי- 
ונציה־ג׳וליה), הסלובאקים נהנים מאוטונומיה נרחבת בצ׳כוס־ 
לובאקיה, מזרח גרמניה העניקה אוטונומיה תרבותית לסור- 
בים (ע״ע ונדים), ובריטניה עשתה מאמצים לטיפוח השפה 
הולשית ותרבותה. המעמד המיוחד של התורכים בקפריסין 
(ע״ע) הוא בתוקף מסמך שגם מדינות אחרות (בריטניה, 
תורכיה ויוון) חתומות עליו, ולבודדים הובטח מעמד אוטונומי 
בעיראק אחרי מלחמה עקובה מדם. 

מצד שני נעשו נסיונות לפתור את בעיית המ" גם ע״י 
חילופי-אוכלוסין. לראשונה הוסכם על חילופי אוכ¬ 
לוסין בין תורכיה לבולגאריה, בעקבות מלחמות הבלקן 
(ע״ע). חילופי-אוכלוסין מקיפים היו ב 1919 בין בולגאריה 
ליון וב 1923 — בין תורכיה ליון (ע״ע, עם׳ 484 ) ! וכן היו 
חילופי אוכלוסין אחרי מלה״ע 11 בין בריה״ם לפולניה 
ולצ׳כוסלובאקיה. אירעו גם גירושים המוניים, כגון 
גירוש הגרמנים מפולניה, צ׳כוסלובאקיה והונגאריה, גירוש 
ההודים מקניה, ורציחות המוניות והשמדה (הסינים באינדו¬ 
נסיה, בני איבו בניגריה ובני האוסר. בביאפרה, בנגאלים 
במזרח פאקיסטאן). הקמת מדינות חדשות לוותה אף היא 
ביציאה המונית של בני מ׳: המוסלמים בהודו וההינדואים 
בפאקיסטאן( 1947 ), הערבים בא״י( 1948 ), היהודים במדינות 
ערב והצרפתים באלז׳יריה ( 1962 ). 

05 !) 8.001011 ) , 70171071165 165 > 7016011011 ? 0 * 1 , 7 ס 101$73 >מ 13 \ .\נ 
; 1923 ,(. 1 , 031101131 ־ 10101 07011 10 ) 1017110 ) 03 ^/.' 1 10 > 5 ־ €0111 
■ 00147 10 16 > 67166 !> 714 <} 14715 { 10 61 { 1161107 ) 1 * 141 [ 0 * 1 , 0106070 ? •א 
- 771011 1 10 171011676 671 17116771011011016 1451166 [ 16 > $6717107167116 
100710 ) 03 י 1 10 ) 001175 105 ) 80011011 ) , 171171071165 16 > 61 1016 ) 
¥70171 , 801010500 .[ ; 1937 . 1 ,(צ 11 , 10031 ) 1010703 ) 01 ־ 1 ( 1 10 > 
, 111115 ? 1114771011 [ 0 70711011071 ? 10 ¥11110711165 [ 0 ¥7016611071 
; 1948 ,( 1 ,׳ 1.375 0703710031 ) 10 )ס ) ¥0376001 1$6 ׳* 107 60 ?־) 
0110001 א 1 ) 071 ¥10110115 [ 0 146 ^ 60 * 1 . 10702 ? .׳{ 0 ) 70373 \ 1 10 ) .? 

1116 /ס 3101145 7656711 ? 7116 , 1102 ) 1 ״ 1 .[ ; 45 19 , 3 11710711165 
- 070 \נ) , ¥11710711165 / 0 7016011011 ? 16 ( 1 07 [ / 014 * 1 101671101101101 
- 1 ) 013 .* 1 . 1 ; 1954 ,( 111 ע״ 1 צ י ׳\י 1,3 10707031 ) 0 10117031 71030 
. 1955 , 701/16171 ? 711677101107101 ] 471 ) 11710711165 \ ¥101101101 , 10 > 

ר. לפי 

ההגנה הבין־לאומית על ס״יהודים. קונגרס־ 
וינה ב 1814/5 היה הוועידה הבין־לאומית הראשונה שבה 
הועלתה שאלת מעמדם של היהודים. ביזמתו של ו. הוט- 
בולדט (ע״ע) נתן הקונגרס דעתו על מעמדם בארצות הקוני 
פדראציה הגרמנית ואסר על הולאנד לשנות את סעיפי 
חוקתה. שבהם הובסחו חופש־הדת ושיווי הזכויות האזרחיות 
והפוליטיות לבני כ ל הדתות (ע״ע וינה, קונגרס, עם׳ 0 ז 2 ). 
בקונגרס של אכן ב 1818 (ע״ע [ה] ברית [ה] קדושה) נידון 
תזכירו של הכומר וי (ץ 2 ׳\\), שתבע לתקן את החקיקה 
לטובת היהודים. ואף נחתם פרוטוקול מיוחד, שבו הובעה 
אהדה למגמה הכללית של הצעותיו. ועידת־לונדון ב 830 ז 
חייבה את יוון, עם שחרורה מעול תורכיה, להכיר בחופש־ 
הדת ובשיווי־הזכויות של כל אזרחי המדינה, לרבות היהודים, 
בוועידת-קושטה ב 1856 נידון מצב המיעוטים במולדאביה 
וואלאכיה. בקונגרס ברלין ב 1878 נדרשו רומניה, סרביה, 
מונטנגרו ובולגאריה להתחייב שלא להפלות בין אזרחיהן 
מטעמי דת ולהעניק להם שיווי־זכויות (ע״ע ברלין, קונגרס, 
עט׳ 780 — 781 ). בוועידות מאדריד ב 1880 ואלחסיראם 
( 35 ז״־ 515 נ) ב 1906 דנו במצב יהודי פארוקו. 

רב היה מספר ההתערבויות למען היהודים גם בדרכים 



33 


מעד: — מעו; 


34 


דיפלומאטיות, כגון התערבות אנגליה, אה״ב ואוסטריה ב 1840 
נגד עלילת־הדם בדמשק (ע״ע); התערבות אה״ב ב 1867 
למען יהודי סרביה וב 1897 נגד רדיפות היהודים בפרט. 
מ 1878 ואילך חזרו ונשנו המחאות־של המדינות, שחתמו על 
אמנת־ברלין וכמו כן של אה״ב, שלא חתמה עליה, נגד 
שלילת הזכויות מיהודי רומניה, בניגוד להתחייבויות שקיבלה 
עליה. 

משטר ד,מ״ אחרי סלה״ע 1 (ר־ לעיל) כונן הודות למא¬ 
מציהם של היהודים (ע״ע ועד המשלחות היהודיות). בהס¬ 
כמים עם פולניה וליטא נקבע שוועדי הקהילות היהודיות 
ימנו ועדי בת״ם מקומיים. באמנות עם תורכיה ויוון נקבע, 
שיותר ליהודים לשמור את השבת. באמנה עם רומניה נקבע 
שאזרחות רומנית תינתן לכל יהודי הגר באותה מדינה 
שאין לו אזרחות אחרת. 

היהודים ראו במשטר הס" השג גדול במאבק על זכדו־ 
תיהם ותלו בו תקוות רבות, אך נואשו מתקוותם. למרות 
מצבם הקשה במדינות רבות, במיוחד בפולניה וברומניה, לא 
נחפזו היהודים להתלונן בפני חבר-הלאומים על פגיעות 
בסעיפי הס", בשל ההליכים המסובכים שהיו קשורים בפניה 
זו, הסיכויים הדלים להשיג תוצאות רצויות והרצון שלא 
להרגיז את הממשלה בעצם הגשת התלונה נגדה. המוסדות 
המרכזיים שעסקו בהגנה על זכויות היהודים — ועד המש¬ 
לחות היהודיות, ועדת־התוץ של ועד שליחי הקהילות וה¬ 
אגודה האנגלית-היהודית ו״כל ישראל חברים״ — העדיפו 
מטעמים אלה לשאת ולתת במישרין עם המדינות שהפרו 
את התחייבויותיהן, או להפעיל לחץ מדיני עליהן ע״י המע¬ 
צמות הגדולות, או להניע ארגונים לא־סמשלתיים בעולם 
להוקיע את עושק זכויותיהם של היהודים. לעתים פנו לחבר־ 
הלאומים לא בצורת עצומה פורמאלית אלא הגישו תזכירים 
בעניין האנטישמיות ובעניינים אחרים. רק שתי עצומות 
הובאו לדיון במועצת החבר: ב 1925 דנה המועצה בעצומה 
של ועדת החוץ־המשותפת וחברת "כל ישראל חברים" בעניין 
ה״נומרוס קלאוזוס״ בהונגריה (ע״ע, עט׳ 868 ) ; היהודים 
תבעו שהחבר יפסול ויגנה את החוק, משנת 1920 , כשיטה 
שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון, אך מועצת החבר 
נמנעה מנקיסח עמדה עקרונית והסתפקה בכך שרשמה 
לפניה את דברי נציג הונגריה, שאמר שהחוק זמני בלבד 
וישונה עם שינוי המצב לטובה. ב 1928/9 הוכנסו אמנם 
שינויים בחוק אך נשארה בעינה האפליה לרעה. 

העצומה השניה שנידונה במועצת־החבר, היתה של פראנץ 
ברנהיים, שהוגשה חדשים מספר אחרי עלות היטלר לשלטון, 
ובה כתב־אישום נגד ממשלת "הרייד השלישי" על התלת 
חוקי האפליה האנטי־יהודייס גם על יהודי שלזיה העלית, 
מתוך הפרת ההסכם בין גרמניה לפולניה משנת 1922 על 
אותו חבל. לאחד הדיונים שנערכו במועצה במאי-יוני 1933 , 
וכמו־כן בעקבות מאבקם של יהודי שלזיה העלית גופם. 
מתוך הסתמכות על "הפרוצדורה המקומית" המיוחדת שנק¬ 
בעה בהסכם, נהנו יהודי שלזיה העלית משיווי-זבויות עד 
פאי 1937 , שבו פג תקפו של אותו הסכם. 

כאמור לעיל (עמ׳ 31 ), אין רואים את משטר הס" 
כתקף אחרי פלה״ע 11 , על מעמדם של היהודים אחרי 
מלה״ע 11 , ראה בפרקים על היהודים בערכים על כל ארץ 
וארץ. על ד,מ" בארץ ישראל ובמדינת ישראל, ע׳ כרך ו, 
עמ׳ 661 — 664 ; 707 — 709 וע׳ גם כרך המילואים, עם׳ 418 — 


423 . בינתיים נשלם ב 1964 הארגון העדתי והמשפטי של 
העדה הדרוזית עם הקמתם למעשה של בית הדין הדרוזי 
והמועצה הציבורית הדרוזית, המהווה ערכאה לערעורים. 
ב 1965 הוקמו ועדי נאמנות לעדה המוסלמית ביפו, עבו. 
רמלה, לוד וחיפה ונמסרו לידיהם נכסי הוקף. 

חמישים שנות מאבק על זנויום היהודים. מאסף, 1970 ; 

6101511 [ ? 1/1 / 0 ? ¥1/5107 #101712110 1 ( 1 5/16 071 65 ) ¥10 , 01£ ׳% ״ 1 
171171071165 165 ) 1,11 2x6511011 ,#־!^חן? 7 [ . 14 { 1919 , 2156511071 > 
6 ( 7511 ) 0011071 ' 1 61 1920 - 1919 16 > ^ 10¥ 16 ) 6761106 ) €071 12 2 

, 771171071165 165 ) 116 ) 17116771211071 #7016011011 12 16 > 17 ) 2176 ) 6 71 
115 !£ 111 11110711 7 1 ) 271 116 ]61X5 ־ 2 • 7 ^ 5 ^ 000 ( . 1 . 0 ; 1929 
- 1511710 1116 ¥676 ! ,. 3.1 61 £0171115011 .[ ; 1933 ,( 1919 — 1898 ) 

, £31 1111 ־ 31 }\ - ־ 161 ^ . 0 ; 1943 ,? ¥0111476 2 165 ) 762 ־ 1 711165 

¥'1(11 ¥1771171655 111 5(16 ¥)%/!%, <47116110011 1)1#107112110 <40(1071 
<4$601111% 104X5, 1840-1945, 1946; ]¥071(1 ]64615/1 €071%7655, 

[ס ¥ 7106 16 ( 1 ,־ 51:1130111161 . 14 ; 1948 , 15#6751011 ( 1 171 ' ? 117111 
, 66 ) 0 017117111 611 / 15 / 1 [ 47716710271 > 116 ) [ 0 ? 1115507 4 > ,? 11671 ( 1 
12 ) 6 1171166756116 6 ) 1572611 411127106 >'€ ־ 1 נ 1 ף 3 ־ 0110111 ; 1948 
. 1965 ,( 1960 ~ 1860 ) 007116771 # 072/716 14166 [ 7671215501106 

ב ש. 

מעוף, בביולוגיה תנועת בע״ח באוויר באמצעות כנפיים. 

הכושר לעוף מצוי בעיקר בחרקים (ע״ע, עם׳ 83 — 

84 ), בעופות (ע״ע) ובעטלפים. 

בע״ה המעופפים הראשונים היו החרקים הגדולים (-םו 1 > 
גזי־זקס׳רז) שחיו בתקופת המסוזואיקון. בהקופה מאוחרה 
יותר הופיעו הזוחלים המעופפים (ע״ע זוחלים, עם׳ 696 ), 
יכעבור זמן — העופות והעטלפים. 

ואלה גורמי התעופה העיקריים: 

1 ) פעולת הכנפיים. מבניהן וביודניהן. 2 ) הבדלי לחץ 
האוויר הנוצרים ע״י תנועת הגוף והכנפיים או ע״י כוח 



ציור 1 . סנגגוז הדאייה באוויר נייח: בשרטוט השםא 5 י—הציפור 
הרואה, ם־ 5 יל!ר, במולד המוטח כיופי הכיווז האפקי. כתוצאה 
סכות הגרוויטציה, יורדת הציפור וריאה על פני השטת ז 
בשרטוט היסני — בהטשר הדאייה פועלים על הכנפיים. 

כוחות עילוי וגרר 

העילוי של זרמי האוויר החפשי על הגוף. הכנף מספקת הן 
את כוח העילוי (ככנף המטוס; ע״ע מטוס, עט׳ 68 — 69 , 
72 — 79 , 81 — 83 ; דאון, הליקופטר) והן את הכוח המניע 
(כמרחף). חלקה הפנימי של כנף העוף — הזרוע — מספק 
את כוח העילוי, חלקה החיצוני — כף היד — פועל כמשוט. 
האברות הגדולות של כף היד עשויות להסתובב כלפי חוץ 
בזווית פסיעה (ו 1 סז 1 ס) מסויימת מול זרם האוויר ומהירות 
סיבובן נתונה לשינויים. בעת הדאייה — מונחות האכרות 
כהמשך ישר לזרוע. על שרירי התעופה, ע״ע עופות. 

למבנה הכנף נודעת חשיבות מרובה בס׳ וזאת מבחינות 
שונות:( 1 ) שטה הינף,( 2 ) יחס ארכה לרחבה;( 3 ) קו ההי¬ 
קף שלה וחודה, ( 4 ) הקמירות (הפרופיל);( 5 ) הרווחים שבין 
האבדות.( 1 ) בס׳ חתירה הכנף קטנה וצרה. בס׳ דאייה הכנף 
גדולה. יכולת הטעינה של הכנף בברווז 10 ק״ג/מ״ר, כבר¬ 
בור — 20 ק״ג/מ״ר! עופות דורסים מסוגלים להרים טרף 




35 


מ 9 יןי 


36 


שמשקלו כמשקל גופם. ( 2 ) 
למרות זאת ששטח כנף קטן 
מועיל בתעופה מהירח בתק־ 
טינה את הגרר (הרכיב של 
תגובת האוויר בכיוון מקביל 
לזרם האוויר), יש עופות רבים 
מהירי־כנף שלהם מוטת-כג־ 
פיים גדולה. במקרים אלה גדל 
היחם שבין אורך הכנף לרח¬ 
בה. מידת הירידה בזמן הד¬ 
אייה קטנה ונדרשת פחות 
אנרגיה לקיום המעוף, אבל 
לעומת זה יקשה על עופות 
אלה לפתח מהירות (ע״ע אוירומכניקה). על ( 3 ), ( 4 ) ע״ע 
מטוס, עמ' 68 — 69 , 75 — 79 . ( 5 ) בקצה הכנף מצויים רווחים 
בין האבדות. אלה מסייעים למניעת זרמי מערבולת (ע״ע 
מטוס. עט' 75 ). רווחים אלה בולטים בעיקר בעופות אטיים, 
בעופות דואים דאייה תרמית, ובעופות גדולים מהירי-עוף. 

בעית ייצוב המ ׳ קיימת לגבי שלושה צירים: 1 ) ציר 
הגלגול (מקביל לביוון המ׳) ־ 2 ) ציר הסבסוב (בכיוון אנכי); 
3 ) ציר העלרוד (בכיוון האופקי הניצב לכיוון המ ׳ ; ע״ע 
פטום, עט׳ 83 ). הייצוב המוצלח ביותר 
מושג ע״י סיבובים סביב ציר העלרוד. 
ייצוב זה מצוי במאובנים: זוחלים 
מעופפים, ועופות (צ׳ 5 ע 1 ( 01 :> 113 :״ל 7 ) 1 
בעופות הקיימים הייצוב הוא בציר 
( 1 ) בלבד. 

מבחינים שני סוגי מ , יסודיים: 
פעיל — מ׳ חתירה; סביל — מ׳ 
דאייה. מ׳ חתירה הוא הם׳ המצוי 
ביותר בעופות (דרורים, יונים, עור¬ 
בים וכר). לשם הבנת המנגנון של 
פ׳ זה נערכו תצפיות רבות בעופות 
אטיים (בגת יונה) וכן נערכו בהם 
ניסויים מעטים בתנאים מלאכותיים. פ׳ חתירה דומה בעיקרו 
לזה של הליקופטר (ע״ע, ור׳ שם ציור). 

לסוג של מ׳ חתירה שייך מ׳ רפרוף ( 18 ו 1 עזו 0 ו 1 ). העוף 
מתעכב באוויר במקום אחד. ומרפרף בכנפיו. הרפרוף נגרם 
ע״י תנועה מהירה של הכנפיים לפנים, לאחור וכלפי מטה. 


בעופות — בפו בדאון (ע״ע) — קיימים סוגי דאייה 
שונים: דאייה סטאטית, דאייה תרמית ודאייה דינאמית. 
בעת דאייה תרמית העופות, כגון העק!ב והנץ, נעים 
בשורת מעגלים קטנים. בייחוד בולטת התופעה בנשרים 
היכולים להגיע לגובה של 8,000 מ׳. לעופות הדואים ביבשה 
כנפיים רחבות, ארוכות שקצותיהן פשוקות. לדואים בים — 
האלבטרוס (ע״ע) הוא דוגמה מובהקת — כנפיים ארובות 
וצרות, ונוצות קצרות, צפופות וחזקות, העומדות בפני רוחות 
וסערה. דואים אלה ואחרים (כגון השחפים) מנצלים את 
משבי הדוחות העזים 81150 ) ודואים דאייה דינמאית. על אף 
כל הידוע לנו קשה להסביר את כושרם של האלבאטרוס 
ועופות אחרים בדאייה למרחקים גדולים על פני הים. 

בין בעה״ח הדואים מצדים אחדים, שראייתם היא 
דאיית קפיצה למרחקים קצרים ( 25 — 40 מ׳) באמצעות 
קרומים, כגון דגים מעופפים (ע״ע), צפרדע דואה (ע״ע 
די-חיים, עט׳ 118 — 119 ), דרקון דואה. ממשפחת החרדונים 
(ע״ע לטאיים. עמ ׳ 611 ), כיסן מעופף (סנאי־הכיס המעופף. 
ע״ע חיות כיס) וסנאים מעופפים. 

ניתוק מהקרקע או מהים ועלייה לאוויר. 
הניתוק (= ההמראה) קשה מן המ׳ עצמו: מאמץ מיוחד 
נדרש כדי להתגבר על כוח-הכובד וכדי לרכוש מהירות. 


בע״ח קטנים רבים נעזרים לשם כך בקפיצה. ואילו גדולים 
נעזרים בריצה (נשרים), או בשחייה למרחק. גם קינון על 
עצים או צוקים גבוהים מסייע לניתוק. בנשוב הרוח, מכוונים 
בעלי הכנף את הכנפיים אל פול הרוח, וזו מסייעת להרמה 
ולמי כאחד. בהעדר רוח פנפנפות הכנפיים נפנופים מהירים 



1 — כנף נז ארוכה וצרה ; 

2 — בנן* נץ קצרה ורחבה 


עי 27 + 

־ 4 - 


¥1 


ווו 


11 


ציור 4 . סוני מעוף וסבנה הכנפיים והשוואתם 5 מטוכ. 

נ. כנפי־דאייה ש? קונדור. נוצות הכנפיים הפרושות בקצותיהן, םוע 5 ות בסאונת ׳ 585 ממום 
המפקחת ע 5 תנודות הסיבוב; יי. כנפי־פסיוגים, קצרות ורחבות — בכנפיו ׳ 585 סטוסתונ 5 ה, 
מאפשרות נסיקה ת?ו 5 ה והמראה מהירה; ויי. כנפי־תמרח (סנוניות), רחבות כבסיס!, ככנפי 
מטוס קרב ; ^י. כנפי דאו! (א 5 באטרו 0 ו 


המרפרפים המובהקים הם הקוליברי, ציפורים קטנות ובינו¬ 
ניות. כגון שלדג, חטפית, עפרוני; שחפית־ים, בז ועוד. 
הרפרופים מהירים עד כדי כך שאין העין מבחינה בהם. 

מ׳ דאייה. עקרונותיו הבסיסיים דומים לאלו של 
הדאון (ע״ע, ור שם ציורים 2 . 3 ). בל העופות דואים 
למרחקים קצרים. אחדים בכנפיים מקופלות ואחדים 
בכנפיים פרושות. דואה טוב עובר דרך אפקית, ואינו מאבד 
גובה, הודות לצורת הכנף ולזווית שבין משטח הכנף וביוון 
התנועה. המהירות תלוייה במשקל העוף, וכן בגודל הכנ¬ 
פיים: בעוף בבד ב־ .״. 

על כנפיים קטנות '׳?זיג,. "- 

— הצניחה היא מ¬ 
הירה ואילו בעוף 
קל בעל כנפיים גדו¬ 
לות — אמית. 


< ,.,.מ ס _־ - ־ 

ציור 3 . מעוף סל עיט: א־ב — מענף 
חתירה ; ב־נ — דאייה בגובה אחיד ; נ־ד 
— דאייה בםשירא 5 וח עו 5 ות ; ד*ח — 
נלייעה 


וחזקים. בירידה (= נחיתה) נבלמת מהירות התנועה בדרכים 
שונות: לפני הירידה בעל החיים עובר ממי מהיר לגלישה 
אסיה; יש שהךף האדמה נבלם על ידי רגליים גבוהות 
המצויירות בשרירים, ויש שהירידה מתבצעת בדרנים 
אחרות. וע״ע מטוס. עמי 82 — 83 . 

העופות בד״ס אינם ממריאים בחושך ובערפל. העטלפים 
מתעופפים בחושך בעזרת חוש השמיעה, והחרקים — מכוו¬ 
נים את מעופם בעזרת חושי הראייה, השמיעה והריח. 

נ ת ו נ י ה מ׳: מהירות בעה״ח באוויר מגיעה לערכים ה¬ 
עולים על 150 קמ״ש (ביחס לקרקע), אצל יוני־ביה המהירות 
המירבית היא 65 קמ״ש, ואצל סיסים — נ 95 קמ״ש באוויר 
נ;ח. אצל חרקים המהירות המירבית נם׳ אופקי היא כ 60 
קס״ש לטווח קצר, וב 40 קמ״ש לטווח ארוך. הוורקים המהי¬ 
רים ביותר הם השפיריות והרפרפים. בעופות — המכאניזם 
והמהירות של המ׳ תלויים בכמה גורמים: נסוג המ ׳ , בגודל 




ציור 5 . מה 5 ד מעופה ש? ציפור בהמראה: 1 — 2 . רדיפה הרנ 5 יים וחחילת פרישת הכנפיים; 3 . כינוס חרג 5 יים 
פנימה; 4 . הכנפיים בתנועה — ?םע 5 ה (ש^ס־הגיזט); 5 . תחי 5 ח התנועה — למטה^סזזלמ^ס^); 6 . ם ו ויי חמה 5 ־ 


העוף ובצורת הכנפיים. תדירות הכנפיים: בקוליברי 50 
תנודות בשנייה: בפליקז — 1 . גובה הם׳ הוא בד״כ פחות 
מ 900 מ׳ אולם עופות מסויםים מגיעים לגבהים של 6 ק״מ— 
9 ק״מ. 

המרחק במ׳. בחרקים: התאית למיניה השונים 
מסוגלת לעבור מרתק של כ 1000 ק״ם באוויר מבלי לטעום 
מזון. היתוש — כ 50 ק״מ. בעופות: ידועים כמרחיקי-עוף 
הסיסים והסנוניות: לעומתם ד,עורבני. שכוי היער, היונים — 
טווח מעופם קצר. 

, ¥011115 . 2 ■ 1 ; 1934 , 5 ) 1 )) 5 * 1 5 ) 1 ) ¥01 ) 0 ,ח 3 ח 3£ )ל 
5 ) 1 * 70/110 ) 4 . 05 735 * 8 , 1111 ווז 3 • 7 ; 1950 , 1 ) 701 <(^)¥ /ס 1/6 
4 > / 11015 ,ץ 3 ז 0 .( : 1953 ,( 64-81 , 15 . 8101 .ע\ 0 זל 1 ) 

. 14 ; 1957 , 11 (^ 011 , 1516 ז 1 ז? . 5 .^\ .[ ; 1953 ,ז>׳* 0 /ג 

, 017116 :>£! .? ; 1960 7 ) 3 111% ץ 7 ) 0 ,(. 641 ) ) 1 > 1 ת 311 > 9 

01 ת 510 ? 1 ) 1 ז 011 . 14 . 0 ; 1962 , 1/01 114 ) )) 1 /) 1 * 0 )) 3 { 

61 ־ 816¥61 . 0 , 14 ; 1962 , 711011 ! 171 ) 111£ { 01 07 ( 11/15 ( 5 * 101101 ) 8 
7 ) 0 , 4:112 ■! 8. 1.0 ; 1965 ,(עבר׳; התעופה, 1970 ) ^( ¥1 :. 31 
. 1965 ,§ 114 ( 1 )§ ¥0 


מעי ("!,!"!]*מ"!). המ ׳ הוא חלק ממערכת העיכול באדם 
ובחי המתחיל בשוער הקיבה והמסתיים בפי הטבעת. 

עיכול המזון וספיגתו נעשים בחלקם הגדול במ ׳ . 

מבנה: הס׳ הנו איבר חלול שבו מבדילים, הן מבחינת 
הצורה והן מבחינת התפקוד, חלקים שונים: א) המ׳ הדק 
הכולל את התריסריון שארכו באדם כרוחב 12 אצבעות 
( 00111 ־ 10011 !), ד,מ׳ הריקני( 100001 ־ 0 והמ׳ העקום( 001 ־ 11 ). 
ארכו הכולל של המעי הדק באדם הוא 5.5 — 6.5 מטר. ב) 
הס׳ הגס הכולל את 
ד,מ׳ האטום (-־ 03 
0001 ), שממנו מסת¬ 
עף ,התוספתן(-ח־קסג 
\ £1 ), המ׳ הגס העולה 

( 00100 011108 ־ 350 ), 

האפקי (־ 5 ז־׳ 13051 ! 

00100 ) והיורד ־ 105 ) 

00100 011108 ־ 0 ), ד,מ׳ 

הגס העקול ( 818010111 
— על שום צורתו 
הדומה לאות היוונית 
סינמה) וד,מ׳ הגס ה¬ 
ישר ( 1-011101 ) המס- 



ציור 1 . הסעי הכבד וה 5 ב 5 ב 


תיים בפי־הטבעת 10081 :). ארכו הכולל של הכד הגס הוא 
כ 1.5 מטר (ר׳ ציור 1 ). 

המ׳ הוא צינור שרירי ארוך, המצופה מבפנים בשכבה 
המפרישה מיצי עיכול וסופגת תמרי מזון ומים. למרות 
השוני הניכר במראה החלקים של ד,מ׳. המבנה היסודי שלהם 


דומה. הנר מצופה מבחוץ במעטפת נסיובית ( 053 ־ 1 ־$ בסוס"!) 
ומתחתיה שתי שכבות של שריר חלק (ע״ע שריר) — שכבה 
ארכיח (::׳< !.[ 1008110111031 ) ושכבה מעגלית (־ 0111:11 ־ 11 : 
!־ץ 13 ) (ציור 2 ). התכווצות של השריד האדכי מקצרת את 
הם , , בעוד שהתכווצות של השכבה התקפית גורמת להצרות 
חלל ד,מ׳. הציפוי הפנימי של ד.מ׳ קרוי רירית ( 100103 
000053 !) והחלק הפונה כלפי החלל, בנד מתאי אפיתליום. 
הקיר הפנימי של הם׳ אינו ישר, אלא בעל קיפולים רבים 
מאוד הבולטים לתוך החלל (סיסים — 1111 ־ 1 ) והמגדילים 
במידה ניכרת את שטח הספיגה של הם/ במ' הדק של 
כלב נעשו מדירות ונמצא כי שטח הרירית הוא בערך פי 
8.5 גדול יותר משטחה של הסרוזה. בתוך הרירית מצויות 
גם בלוטות ( 8130115 0000531 !) המפרישות את תכנן לתוך 
חלל המי. הפרשות נוספות אל תוך המ׳ באות גם מהפנקראס 
(ע״ע) והמרה (ע״ע וע״ע עמל). 

ע צ ב ו ב הם׳. חמ׳ מופעל בצורה בלתי רצונית ע״י 
פעולה ספונטאנית של תאי השריר המווסתת על ידי סיבי 
עצב הבאים ממערכת העצבים האוטונומית (ע״ע עצבים) 



רלועת כרינו־. 
הר. •■ 1 ירית — 


ציור 2 . סכנה חחריסריו! 


1 


1 




39 


מעי 


40 



ציור 2 א. תאור סניכיתי שי סכנה המעי 

וע״י המרים שונים המצויים במחזור הדם (להלן, וע״ע 
עכול). הפעולה הרצונית היחידה במ׳ היא הפתיחה והסגירה 
של השריר ההיקפי בפי־הטבעת בשעת הטלת הצואה. העצ¬ 
בים בדופן המעי מסודרים בשתי רשתות: הרשת המיזוג־ 
טרית ( 11 :> ו׳.ו|־ז >ר\ — 115 צ 16 ק :> 1:61:1 מ£ץ 11 ז) הנמצאת בעיקר 
בין שתי שבבות השריר החלק, והרשת ע״ש מיסנר (- 416155 
46x115 ! •וסת) הנמשכת אל תוך הציפוי הפנימי של הנר. 
הרשת העצבית, הבנויה מגופי תא עצב ושלוחות, נמשכת 
למעשה לאורך כל מערכת העיכול. היא מווסתת לא רק את 
התכווצויות שרירי המ׳ אלא גם חלק מההפרשה הנפרשת 
לתוכו. העצבוב האוטונומי של המי הוא כפול ומורכב 
מהמערכת הפארה־סימפאתית, דרך העצב התועה ( 115 אגו), 
ומהמערכת הסימפאתית: בד״ב המערכת הראשונה גורמת 
להתכווצות הס׳ בעוד שהשנייה גורמת להרפייתו. 

צו. ב. 

אנאטומיה משווה והתפתחות. 

חסרי־חוליות: הספוגים מהווים ענף מיוחד בהיותם 
חסרים צינור עיכול בכלל. בקבוצות בע״ח אחרות (נבו¬ 
ביים. מסרקנים. ותולעים שטוחות וברוב נחשוני־ים) — 
צינור העיכול חסר פי-טבעת. בקבוצות מפותחות יותר 
הצינור הוא שלם. בחסרי חוליות צינור העיכול מכונה מ¬ 
סתם ומחולק ל 3 חלקים: 1 ) מ׳ קדמי: 2 ) ס׳ אמצעי (בו 
נעשות פעולות העיכול, הספיגה והאגירה)! 3 ) ם׳ אחורי 
להפרשה. בד״ב הנד האמצעי הוא קצר וישר. בתולעים שטו¬ 
חות (בכפה קבוצות). המ׳ מתחלק ל 3 צינורות: אחד אמצעי 
ו 2 צדדיים. בתולעים רב־זיפיות ובמרבה-רגלים הנד האמצעי 
הוא הארוך ביותר. על סבנה הם׳ בחרקים ע״ע, עס׳ 89-88 , וד׳ 
ציור שם: בחלזונות ע״ע. ענד 488-487 : בכוכבי־ים (ע״ע). 
למ׳ האחורי יש לפעמים כיס כעין ביב ובו מצטברת הפסולת. 
בסרטנים: יש שחסר המי האחורי והמזנטריון הוא אסים. 
בבעלי-חיים מסוימים ד.מ׳ מתפתל ומתארך לשם הגדלת 
שטח העיכול, הספיגה והאגירה. תופעה זו מצויה בפרוקי־ 
רגלים: סרטנים גבוהים, חרקים. יש שהמ , האמצעי עשיר 
בבלוטות עזר לספיגת מזון (סרטנים. עכבישים): בעלוקות 
לס׳ האמצעי כיסים צדדיים לאגירת דם ומיצים אחרים. 

בחוליתנים הקדומים היתה יצירת תססי העיכול 
תפקידו הבלעדי של אפיתל הם׳. בחוליתנים הקיימים יש 
בלוטות מיוחדות המפרישות מיצי עיכול. 

הגדלת השטח הפנימי של המי לשם יעילות הספיגה מוש¬ 
גו! בדרכים שונות. בכל החוליתנים יש קיפולים לאין ספור 
של רירית בגודל מיקרוסקופי המרפדים את צינור העיכול. 


בדרגת התפתחות יותר גבוהה נמצאים מוריגים (או סיסים) 
— בלוטות דמויות אצבע— הנדירים בדגים ומרובים ביותר 
אצל עופות ויונקים. דרכים אחרות הן: התפתחות מסתם 
לוליני או התארכות ד.מ׳ ע״י פיתולים רבים. המסתם הוא 
קיפול עשוי אפיתל ורקפת חיבור העובר לכל אורכו של 
ד,מ׳. בצורות הטיפוסיות, המסתם מתפתל כ 12 פעמים לאורך 
דפנות המי. המ׳ הלוליני טיפוסי למבנה הפרימיטיווי של 
המ׳ של החוליתנים. בכרישים(ע״ע) מהווה המ ׳ הלוליני את 
עיקר צינור העיכול. בחלקו האחורי איזור קצר הדומה 
למעי הגם של ההוליתנים הגבוהים יותר, ובו בלוטה רירית 
( 4 ת 6 13 1 מ> 6 ז) האנאלוגית לנד האטום של חוליתנים יבש¬ 
תיים. 

בדגים הגבוהים ובחוליתנים היבשתיים ניכרים הבדלים 
גדולים באורך צינור העיכול, בהתאם להרגלי המזון וגודל 
החיה. המ׳ של הצמחוניים ארוך יותר מזה של הטורפים. 

במינים רבים שלדו־חיים וזוחלים מחולק הנד 
לשני חלקים ברורים: 1 ) הקדמי ("מ׳ דק") הוא צר וארוך 
הרבה יותר מאורך הגוף ובד״ב מפותל הרבה. 2 ) " המ׳ הגם" 
הוא קצר באופן יחסי וישר. בתהילתו נמצא, לעתים קרובות, 
שקיק אטום הבולט החוצה, שאין לזהותו עם הנד האסום 
של היונקים. בעופות המבנה היסודי של הנד הדק 
דומה לזה של טטרפודה הנמוכים, אלא שהוא בעל פיתולים 
רבים (פי 8 מאורך הגוף), בהתאם להרגלי האכילה (צמחו¬ 
ניים) ולפעילות המטאבולית הגבוהה שלהם. המ׳ הישר הוא 
קצר. 

יונקים. הנד הדק עובר התפתחות דומה לזו של 
העופות. חלוקת ד,מ׳ הדק לאיזורים שוגים, כפי שזו קיימת 
אצל האדם. איננה מדויקת ואף שרירותית לגבי יונקים 
רבים: יש יונקים אחדים שהם׳ הגס שלהם הוא ישר וקצר 
במבנהו; אף ההפרדה בינו לבין המי הדק באמצעות שס¬ 
תום — לא תמיד קיימת. אולם ברוב היונקים קטע זה 
מפותח מאוד. הוא רחב ומצויד בשורות של ביסים הפונים 
כלפי חוץ, ויש בו שרירים ארכיים. למ׳ הגס צורות 



ציור 3 . ציור □בימתי של מערכת העיבו? ברגים: א. כרי׳ש : 

ב. ??*רעכוס (כיטראייבס: ג. דקר־סים פתויןים; 

1 . פה; 2 . סדקי־וימים: 3 . וושט: 4 , קיבה; 5 . טעי: ׳ 6 . מסתם 
?ו 5 ייני; ״ 5 . שקים אטומים 5 יר השוער: 6 . ב 5 וםה ( 1 >נ 1 ב 13181 :מ 8 ); 
7 . סעי גס ישר: 8 . ביב: 9 . פי־הטבעת 



41 


מעי 


42 



ציור 4 . מעדנת העיכול נוזוליתניים שונים (מכיסה). א. דו־תיים (צסרדע); נ. זזח 5 (אנואנח — היורפדוז); 
ג. עוף (יונה) ; ד. יונק (קניה). 1 . וושט ; 2 קיבה ; 3 . שוער; 1 •. סעי דק; 5 . סעי גם; 6 . שלפוחית ה׳טתז; 

7 . ביר ; 8 . זפק; 9 . קיבת שרירים (קורקב!); 10 . תריסריח; 11 . סעי אטום; 12 . סעי נם־אוסקי: 

׳ 12 . טעי נם־עולה; ״ 12 . סעי גש־יורד; 13 . סעי כב־ישר; 14 . כבד; 15 . שחלוף־הסרה ; ׳ 15 . צינוד־הסרה ; 

״ 15 . ציכדרות הסרה: 16 . לבלב: ׳ 18 . צינור ה 5 ב?ב 


שונות. הצורה האופיינית היא של אות זז , . ברוב אוכלי־ 
עשב המ׳ הגם היורד עשיר בפיתולים רבים. המ ׳ 
האטום, המצוי בכל היונקים. מסייע לפעולת הס׳ הגס 
ומשמש מאגר לבאקסריות. קטרו דומה לזה של הס׳ הגס 
או רחב יותר. מבחינת ההתפתחות האסבריולוגית הוא שק 
גחוני צדדי של צינור העיכול. מחם' האטום מסתעף 
התוספת! והוא מצוי במספר של פרימאטים ומכרסמים. הם׳ 
הישר (או חלחולת) מסתיים בפי-הטבעת. הוא מצויד בשרי¬ 
רים סוגרים חלקים או משורטטים. מבחינת ההתפתחות 
האסבריונאלית הוא חלק מהביב. 

הס׳ באמבריולוגיה (ע״ע, עם׳ 866 ). במצב של 
גאסטרולאציה, ד.מ■ הקמאי הופך לשריד של צינור העיכול. 
פרט לתולעים שטוחות. הפה הקמאי נעלם בדרכים שתות, 
ובמקומו מופיעים שני פתחים — פה ופי־הטבעת, שהם 
סטרוקטורוח חדשות. מצב פרימיטיווי יותר נמצא אצל 
פריפטוט. שבו הפד. הקמאי נטגר באסצעיתי והופך מקצתו לפה 
ומקצתו לפי-הטבעת. הם׳ הקמאי גדל בחלקו הקדמי ויוצר אח 
הס׳ הקדמי (מ 111 :>ג 0 ס 1 ז 1 סז 8 ) ,ואילו בחלקו האחורי—יוצר אח 
ד.מ׳ האחורי ( 1 חנ 1 פג 1 ז 0 זפ 1:0 <ן). מתחת למי הקדמי מתקפלת 
האקטודרמה פנימה ומהווה את חלל הפה. ואילו התקפלוחה 
בקרבת הם׳ האחורי מהווה את פי־הטבעת. באופן זה חללים 
אלו מרופדים באקטודרסה ואילו החלק האמצעי של הם׳ 
הקמאי — מרופד באנטודרסה. 

ביב (ב׳) [ 010313 ], במספר גדול של דגים (דגי־ריאות, 
כרישים) וטטראפודה (דדחיים, זוחלים, עופות) יונקי־ביב 
(ע״ע), מצוי בקצה האחורי של גופם כים גחוני — ב י ב¬ 
שבו פתחי המוצא של מערכת העיכול. הסין והשתן. לא 
נמצא ב׳ בעגולי-הפה. בדגי־גרם וברוב היונקים. מבחינה 
אמבריןנאלית הב׳ הוא התרחבותו של החלל האחורי של צי¬ 
נור ד.מ׳ האנזלדרסאלי. לב׳ מוצא כפול, אנדודרמאלי ואק- 
טודרמאלי: עד לדרגה מסוימת של ההתפתחות סגור החלל 
הזה בקרום; מן החוץ נוצר שקע של הפרויקטודאוס, ממוצא 
אקטודרמאלי חד, חודר, במשך ההתפתחות, לתוך הב׳. חלקו 
בהווצרות הב׳ הוא קטן. 


; 1955 ,( 291-298 ) /( 4710/0771 ?/ 1 ו/ 070 ? 771 ס€ ,ג> 00 ק*ס.^ ..!/ 

,( 432 — 429 ; 379 — 373 ) ? 004 ? 7701 ) 7/6 )^ 1 0 ו/' 1 ' ,ק>מו £0 . 8 

- 7 ?\ 11 ( 1 / 0 /( 4710/001 1 * €07 ,.ז( , £3100 .£ \ד ; 1955 

11710 / 1071 ^ 0 / 1/1 1/0701 ? 111 , 01115 , 01-100 ^ .£ .ן ; 1960 ,?/ 1 / 70 ) 1 

0/ 01%?!11!/? 5)1x107*1, 1967. 

מ. 

תפקוד. הפעולות העיקריות המתבצעות בס׳ הן: 
העברת הסזון מאחור אחד של המעי לאחור אחר, 
הפרשה של חומרים שונים הפועלים במערכת העיכול, 
עיכול המזון בהלל הם׳ (ע״ע, עבול) •ספיגה סלקטיבית 
של חומרים שונים מחלל ד,מ׳ אל תוך הגוף. 

תנועת המ׳. לתנועת הם׳ שני תפקידים עיקריים: 
ערבוב וקידום. החלק העיקרי של עיכול הסזון נעשה, כאמור, 
בתוך ד,מ׳ ולשם כך יש צורך בערבוב מתמיד של הסזון 
ומיצי העיכול. הערבוב נעשה על ידי תנועות קיטוע 
(*זמסקתשזוסום 311011 זח 10 ז 50£1 ) ותנועות מטוטלת (ז 13 ע^תפק 
מ״ססזסרסמז). כאשר מסתכלים על הם' ישירות, לאחר 
פתיחת הדופן הקדמית של הבטן, נראה הם׳ הדק כשרשרת 
ארובה של נקניקיות. כעבור מספר שניות נראה כי אמצע 
כל ,נקניקיה׳ מתחיל להתכווץ וסוף •הנקניקיה׳ עובר הר¬ 
פיית, וחוזר חלילה. בצורה זאת דוחף הם' את תוכנו קדימה 
ואחורה תוך כדי ערבוב מתמיד של המזון במיצי העיכול. 
תנועות קיטוע אלה שכיחות ותכופות יותר בתריסריון מאשר 
בס׳ הריקני ובס׳ העקום. תנועות המטוטלת מתפשטות על 
קטע ארוך יותר של ם׳ מאשר תנועות הקיטוע. רואים גל 
התכווצות נע בכיוון אחד ולאחר הגיעו לקצה הקטע. הוא 
חוזר אחורנית. 

מקובל לחשוב כי קידום המזון נעשה על-ידי תנועות 
פריססאלסיות ( 31515 ) 8 ״:>ז 31 ז 1110030:31 ). 
מסתם זה נפתח כאשר הלחץ במעי הדק עולה על זה שבמעי 
הגם. כאשר הלחץ במ׳ הגס עולה, השסתום נסגר ובעזרת 
החזרים עצביים פוחתות התנועות הפריסטאלסיות במ ׳ הדק. 

תנועות הם׳ הגם דומות 
עקרונית לאלה של המי 
הדק, אך התנועות הפריס־ 
סאלסיות שכיחות פחות, 
והן מתקדמות לאורך של 
קטע גדול מאד של ד,מ׳ 

( 1$ ח 0 ת 0 ׳ 101 מ 11133$ ). אם 



5 פניות לאייי פגז 

ציור 5 . זזחקדמות נ? םריסטא?י 


עקב תנועות אלה נכנס חוסו לתוך המעי הישר מתעורר 
ההחזר להטלת הצואה 1 ז 10 )ב 6:0 :) 11 ). מציאות צואה 

במעי הישר מעודדת קצות עצבים. השולחים גירויים לחלק 
התחתון של חוט השדרה. גירויים אלו גורמים להתכווצות 
דופן המעי הגס היורד, העקול והישר, ולהרפיה של הסוגר 
הפנימי בפי הטבעת. הטלת צואה אפשרית רק אם הסוגר 
החיצוני בפי הטבעת נפתח גם־כן. פעולת סוגר זה רצונית. 
אם אדם נמנע מהטלת צואה בזמן התחלת החזר. גורם הדבר 
להעלמות הדרגתית של ההתבוצויות לזמן מה, מדקות ועד 
שעות. 

הפרשות הס׳. אל תוך ד,מ׳ הדק נובעות הפרשות 
משלושה מקורות עיקריים: א) הפנקריאס; ב) הפרה 
(ע״ע); ג) דופן ד,מ' הדק עצמו. נפחי הפרשות אלה באדם 
הן כ 1.200 . 600 ו 2,000 ספ״ק בהתאמה. מקורות אחרים 
להפרשה במערכת העיכול הם בלוטות הרוק ( 500 סמ״ק) 
והקיבה ( 2,000 סמ״ק). מכאן שלמעלה ממחצית ההפרשה 
במערכת העיכול נעשית לתוך הם׳ הדק. 

תפקודי מיץ הפנקריאס הם סתירת חומציות המזון המגיע 
פהקיבה לתריסדיון ופירוק סוכרים, חלבונים, שומנים וחומ¬ 
צות גרעין. הפרשות הסרה (ע״ע) מביאות את חומצות 
הפרה, החשובות לעיכולם של השומנים, וכן את חומרי 
הצבע המקנים את הצבע האופייני לצואה. 

הפרשה על־ידי דופן ד.מ' הדק והגם. הפרשה 
זאת משתנה לפי האיזורים של ד,מ׳; היא רבה באיווי 
התריסריון, שבדפנו בלוטות מיוחדות (הבלוטות על-שם 
■מחח!!■!([), ומעטה בס׳ הגם. הבלוטות על-שם ברונד מפרי¬ 
שות, בהשפעת גירוי הורמונאלי ועצבי, נוזל עשיר בבי- 
קארבונאט וחומר רירי המגן על דופן התריסריון, הם׳ הדק 
מפריש נוזל מיוחד (גססדסזס־ 5111x115 ) המכיל אלקטרולי- 
סים (־ 143 , * 11 , ־ 01 ו־ ג ־ £400 ), מוצין. עמילזה, אנטרוקינזה 
והמרים אחרים והמסייע בעיכול המזון. הנוזל המופרש בם׳ 
הגם הוא סמיך ורירי ומסייע בהחלקת תוכן המ׳ הגם. 

ספיגת חמרים מד.מ׳. התפקיד העיקרי של מע¬ 
רכת העיכול בכלל ושל ד,מ• בפרט הוא ספיגה סלקטיוויח 
של חפרים מסוימים. מהירות הספיגה וצורתה משתנים לפי 
מהות החסרים. חפרים ססויימים נספגים במהירות גדולה 
(מים, נתרן, גלוקוזה), אחרים אינם נספגים כלל (חלבונים, 
רב־סוכרים). כן יש חמרים אשר ספיגתם תלויה במצב 
הפונקציונאלי של הגוף (סידן, ברזל) — קצב ספיגתם 
משתנה בהריון. לפי קצב הגידול ועוד. 

ספיגת החסרים עשוייה להיות פאסיווית ( 0 י\ 3551 ק 
מסמגתגע!) — שבה הגורם הקובע העיקרי הוא מפל ריכחי 
החוסר בין הס׳ והדם (לגבי חמריס טעונים מטעו חשמלי 


— גם מפל הפוטנציאל החשמלי), או פעילה 0 >׳\ 11 ס 3 
זזסק־חמן)—שבה דרושה אנרגיה לשם העברתם של חסרים 
מסוימים, לעתים נגד מפל הריכוזים. 

עבור העברה פאסיווית של חמרים בלתי טעונים ניתן 
לבטא את הגורמים העיקריים הקובעים את הספיגה בעזרת 
משוואת פיק 10 :>;?) : 

כאשר ז הוא כמות החוסר העובדת ביחידת זמן, 4 הוא 
השטח, ן הוא השטף — כמות החומר העובדת ביחידת זמן 
דדך יחידת שסח, ? הוא מקדם החדירות, ! 0 -, 0 הוא 
הפרש הריכוזים של החומר הנידון משני הצדדים ו X הנו 
המרחק שהחומר צריך לעבור. 

שטח. היות וכמות החוסר העובדת ביחידת זמן דרך 
דופן ד,מ׳ תלויה במכפלח השטח בשטף, הרי ברוד כי ככל 
שהשטח גדול יותר, כך גם כמות החופר שתיספג תהיה 
גדולה יותר, ללא תלות במנגנון ההעברה שיוצר את השטף. 
השטף של ד,מ׳ הוא לערך פי 100 יותר גדול מהשטח החיצוני 
של הגוף. שטח עצום זה מושג ע״י אויר הם׳ ופיתוליו, 
הקיפולים של הרירית והסיסים היוצאים מסנה. 

החדירות של תאי האפיתל, החדירות של 
אפיתליום ד,מ׳ משתנה במידה ניכרת לפי החמריס הנספגים. 
בעוד שקצב הספיגה המירבי של מים הוא כמעט 1 מול 
לדקה ( 55.5 גרם). הספיגה של ויטפין,, 8 הוא בערך י 10 
מול ליום. הבדלים עצומים אלה בקצב ההעברה תלויים 
בעיקר בגודל המולקולה הנספגת, אך גם בטעינה החשמלית 
שלה ומסיסותה בשומן. 

מערכת הדם ו ה ל י מ פ ה. ספיגת החסרים השונים 
נעשית לתוך הנימים וכלי הלימפה. הנימים יוצרים רשת 
מסועפת מתחת לתאים האפיתליאליים שבסיסים. כלי 
הלימפה, הקרויים לאקסאלים ( 130x315 ) משום המראה הה־ 
לבי של תכנם. בולטים אף הם. מיקום זה של כלי הדם 
והליפפה מקטין את המרחק שעל חלקיקים לעכור אותו 
לשם כניסתם לתוך מחזור הדם. כדי שמפל הריכוזים בין 
חלל הם׳ וכלי הדם לא יקטן. יש לסלק במהירות את החס¬ 
רים הנספגים. לצורך זה בא הגידול הניכר בזרימת הדם 
דרך הם׳ לאחר האכילה. עליה זו מתבטאת בב 20% — 30% 
פתפוקת הלב ( 1 עד 2 ליטר לדקה). קרוב לוודאי שזוהי 
הסיבה לעייפות המורגשת לאחר אכילה. הזרימה במערכת 
הלימפה היא איטית הרבה יותר ( 1 עד 2 סמ״ק לדקה). 
היות וזרימת הדם גדולה פי אלף מזרימת הלימפה, חסרי 
המזון, בעיקר מים, יונים אנאורגאניים, חומצות אמיניות. 
חד־סוכרים ועוד נוטים להספג בדם. כולסטרול, שומנים 
והמרים אחרים. העוברים בקושי דרך דופן נימי. נספגים 
בעיקר ע״י כלי הלימפה. 

בנוסף על הגורמים הנ״ל, הקובעים את ספיגת מרבית 
החופרים, משפיעים גורסים אחרים על ספיגת מקצתם: 
לפשל, המתח החשמלי בין חלל הם׳ והדם משפיע על 
העברת חפרים טעונים. יצירת מיצלות חשובה להעברת 
שומנים, ויש מנגנוני העברה ספציפיים להעברת חומצות 
אמיניות. סוכרים. ויטמינים ומתכות שונות. 

ד. ווז. 

מחלות הם׳. 

כ י ב. כיב עיכול׳ ( 11130 סחקסק) בתריסריון הנו מחלה 
נפוצה ביותר. היא מתפתחת בחלק ההתחלתי של התריסריון 




45 


סעי 


46 


שבו פעילים עדייו החומצה והפפסין המופרשים בקיבה. 
המחלה מופיעה בשכיחות גדולה יותר פי 4 בגברים מאשר 
בנשים. השכיחות שונה לפי הקבוצות האתניות, המקצוע, 
מצב סוציאלי ומשפחתי. סיבות ההתכייבות הן רבות והכרת 
רבים היא, שהמחלה מתפתחת על רקע נטייה משפחתית, 
כתגובה פסיכוסומאטית. הסימן הבולט של כיב הנו כאב 
ברום הבטן. בבדיקה מוצאים עפ״ר התכייבות של הרירית 
בגודל של 2 — 10 מ״מ. ההתכייבות חודרת לעתים גם לשכבת 
השרירים ואף לחלל הבטן. כלי העזר העיקרי בקביעת 
האבחנה היא הבדיקה הרנטגנית. סיבוכי הכיב הם דימומים. 
התנקבות והצסלקות ותפיחות דלקתית של איזור שוער 
הקיבה הגורפת להיצרות השוער. סיכויי הריפוי של התקף 
כיב הם בדרך־כלל טובים מאד. אך למחלה יש נטיה לחזור. 
הטיפול בכיב הוא תרופתי ונפשי. רק לעתים רחוקות יש 
צורך בניתוח לשם טיפול בסיבוכי הכיב. 

מחלות זיהומיות רבות פוקדות את הס׳. מצויות ביותר 
הרעלות מזון הנגרמות ע״י חידקי המעיים (שיגלה, סלמו¬ 
נלה ולעתים אשריכיה קולי). מחלות אלה פתבטאות בשל- 
שולים חריפים ובהרגשה כללית רעה. נוסף עליהן מצויות 
מחלות זיהומיות מוגדרות: טיפום־הפעיים (ע״ע), חלירע 
(ע״ע), אפביאזיס (ע״ע) ועוד. על דלקת התוספתן ע״ע 
תוספתן. 

בעקבות זיהום טפילי. במיוחד ע״י למבליה, עלולים להו¬ 
פיע בילדים מצבי ספיגה לקויים ושלשולים ואף פיגור 
בהתפתחות. 

מחלת צליק (־ 11 ־ 1 <ן 5 1031 (| 0 ז 11 ־ 01 ח ,־ 35 ־ 415 1130 ־ 00 ) 

בילדים ואף במבוגרים יסודה ברגישות יתר לגלוטן — חופר 
המצוי בחיטה. כתגובה לפגע עם גלוטן משתנים תהליכי 
הספיגה ומופיעים ליקויי ספיגה, בעיקר לגבי שומנים, ירידה 
במשקל ופיגור התפתחותי. הוצאת הגלוטן מתפריטם של 
החולים מחזיר את הספיגה לתקנה. 

מחלת קריז (־ 415035 :' 01-01111 ) היא מחלה דלקתית 
המאופיינת ביצירת גראנולופה ברקמת המ - . היא פוקדת 
חלקים מבודדים של הם׳ הדק ובמיוחד את החלק הסופי של 
הם׳ העקום. לעתים גם אתרים במי הגם ילקו במחלה זו. 
בנפרד או ביחד עם המ ׳ הדק. סיבת מחלה זו וכן של הדלקת 
הכיבית של המי הגם טרם הובררו סופית, אך רבים 
משייכים מחלות אלו לקבוצות המחלות הפסיכוסופטיות. 
דלקת הם׳ הגס נובעת מזיהום בחיידקים מקבוצת שיגלה 
או טפילים כאנטאמבה היסטוליטיקה הגורמים במקצת החו¬ 
לים שלשולים דפיים חריפים. התגובה הרקמתית במ׳ הגס 
דומה לעתים לגידול מצר מקום, והיא חולפת לאחר אבחון 
נכון וטיפול מתאים. 

הפרעות תפקודיות של תנועתיות והפרשות המ׳ 
מתבטאות בפלאות, אי-נוחות. שלשול ועצירות לסירוגין, 
גיהוקים ותפיחות הבטן. מספר לא מבוטל של אנשים סובלים 
סמחושים אלה, בעיקר באוכלוסיה העירונית. מתח וחרדה 
מגבירים ומעוררים מצבים תגובתיים אלה. 

גידולים סבים באדנופטה (פוליפים) של הט׳ 
מופיעים לאורך המי. הופעתם במספר רב. לעתים על רקע 
תורשתי ומשפחתי. גורפת לדימומים ושלשולים. גידולים 
טבים אלה הופכים לעתים למפאירים (וע*ע גידול). 

גידולים ממאירים ליפפתיים בם׳ הדק מתבטאים בתס¬ 


מונת של סתימת ד,פ׳ או, לעתים, בתופעת ספיגה לקויה 
כבפחלת צליאק. 

גידולים סרטניים במ ׳ הגם, עקב מיקומם בצד השמאלי 
של הפ ׳ , גורמים לחיצרות מתקדמת של חלל הם׳, וכתוצאה 
מכך לשינויים בהרגלי הפרשת הצואה, בנוסף על הסימנים 
הכלליים המלווים גידולים ממאירים, הופעת חוסר דם בגיל 
גבוה ללא סיבה מיוחדת מעוררת חשד לגידול בם׳ הגס. 

טחורים (ע״ע). מחלה של פי־הטבעת היא הרחבה 
דליתית של הורידים ההפורואידליים, שצבעם באיזור זה 
הוא כחלחל־אדום והם בולטים אל מחוץ לפי-הטבעת. הם 
עלולים להתכייב ולעבור טרומבוזה. בהתאם לאיתורם מבדי¬ 
לים בין טחורים חיצוניים לפנימיים. תופעה זו תדירה יותר 
בגברים פעל גיל 20 מאשר בנשים. אין ספק שיש קשר בין 
הגברת הלחץ הבטני במצבי עצירות או בעצירות עקשנית 
הנובעים מקשיים בהפעלת המ׳ לנין ד,וצרות טחורים. 

צו. נ. 

היסטוריה. הידיעות על הפי, תיפקודו ומחלותיו הן 
עתיקות יפים. הוראות דיאטטיות לטיפול בשלשולים ועצי¬ 
רות נמסרו בדייקנות בכתבי היפוקרטס (ע״ע) ובדיקות 
הצואה הן מן העתיקות בתולדות הרפואה. גם תולעים במ׳ 
תוארו ע״י היפוקראטס, למשל השרשור (ע״ע). על טפילים 
אחרים בנד מודיע צלזום במאה 1 לסה״נ והוא נותן, אגב 
פירוטם, גם המלצות על תרופות לגירוש תולעי מ". כמד כן 
הוא מתאר את מחלת בורדם (דיזנטריה). 

בפיסיולוגיה של גלנלס (ע״ע) הוקצב מקום נכבד לתה¬ 
ליכי העיכול במי, ליצירת ה״כילוס״ ( 0115-1115 ) על ידי מיצי 
המי ולספיגת המזון הפעוכל. כן תוארו דרכי המעבד לכבד 
והאסיפילאציה הסופית של חמרי המזון לתוך הדם. 

הכירורג האנגלי ג׳ון ארדרן (־ 111 ־ 4 זד 1 ),שחי במאה ה 14 , 
תיאר את סתימת הס", וכנראה גם את דלקת התוספתן, 
בחיבורו 111303 ״ 3551 ?. נראה. איפוא, כי המצב של "בטן 
חריפה" היה ידוע כבר בתקופה ההיא. ארדרן הנהיג גם את 
הניתוח של נצור (פיסטולה) של פי הטבעת נפי המסתבר 
מספרו ססג 10 511113 [••!. מחקרים פדוייקים על סתימת 
הנד׳ ( 116115 ) נתפרסמו אך ב 1884 על ידי פרדריק טריווז 

( 05 ' 01 ז ׳ 1 ) . 

התנועות הפריסטאלטיות של ד,מ׳ נחקרו בשנת 1861 
על ידי הפיסיולוג לודויג (ע״ע). תנועות המ׳ הוסברו בעק¬ 
בות תגליתו של אוארבאך ( 1-113011 ־ 14.11 ) בשנת 1867 המת¬ 
ייחסת לרשת העצבים המיוחדת למ׳: זהו המנגנון האוטו¬ 
מאטי. אשר מושפע אמנם על ידי העצבים הספלאנכניים. 
אך איננו תלוי בהם. התקדמות נוספת באה על ידי חקר 
הכימיה וההיפטולוגיה במערכת הספיגה. כן נודעת חשיבות 
מיוחדת לחקירות הם׳ באמצעות קרני רנטגן ולבדיקות הבאק- 
טריולוגיות. על יסוד מחקרים אלה התפתחה הכירורגיה 
של המי שכללה ניתוחי תוספתן. סרטן המי, שכלול החיבו¬ 
רים הניתוחיים בפציעות הרסניות והוצאות חלקים נרחבים 
של הס׳. נתגלו גם מחלות חדשות כמו דלקת כיבית על שם 
קרת ( 01-01111 ), אם כי התברר כי הפאתולוג מורגני (ע״ע) 
כבר תיאר את המצב הזה. 

במקורות היהודיים: הנד נזכר בתנ״ך כספל הרגשות 
(.,מעי מעי אוחילה", ירפ ׳ ד. יט). נזכרת גם פציעה("וישפך 
פעיו*,שפו*בכ,י). שכיחות חולי פע" בין הכוהנים במקדש 
הביאה לידי קביעת משרה מיוחדת של רופא למחלות אלו 



41 


מעי — דעי•:דת ר ודא*ם 


48 


(שקלים ה׳, א׳). השפעה נפשית נזכרת גם היא בתלמוד 
(עיר׳ נ״ד, ע״א), וכן ניתנת העצה להימנע מאכילה מופרזת 
כאמצעי למניעת מחלות (גיטין ע/ ע״א). הדיזנטריה נידונה 
במקומות רבים בתלמוד. מחלה דומה לחסימת מעי נקראה 
ק(ל 1 ם (מיוונית) והוכרה סכנתה (ירו׳ שבת, י״ד, ד׳). מחלות 
פי הטבעת נקראו "תחתוניות". 

יה. ל. 


וע״ע גפרית, עם׳ 155 . 

מ. בוכסן, סבריה ומעיינותיה החמים, תשי״ז ז ל. קורלאנד, 
קורערסעד און קלימאסישע ססאציעס אין ישראל, 1969 ! 
ע. מזון, מעיינות חמת־גדר, נוקיב ונפדה (טבע וארץ, יא, 

260 ־ 263 ), תש״ל 5 ; 1960 ו * 1 ־([. 0 ז£\{) 0 ז 1 )י( 11 , 1$5 ו 3 ־ 1£1 . 11 

2 >.! , 1 ־ 1 .[ ; 1964 , 010%11 *. 3 ^ 1 (£ 

. 1967 116 !) 11 

ל. קו. 


מעילה. המסכת השמינית בסדר קדשים — במשנה, 
בתלמוד הבבלי( 6 פרקים) ובתוספתא ( 3 פרקים). מ׳ 

היא בעיקרה הלכות העוסקות במעילה בקדשים (ע״ע הקדש. 
עמי 144 ). ובענשו וכפרתו של הפועל: מהותם ושיעורם 
של הקדשים שיש בהם מ׳, ההנאות הנחשבות לנד ומי 
נחשב למועל. מבין ענייני האגדה המועטים הנזכרים במסכת 
מ׳ יש לציין את מעשה בן־תמליון (י״ז, ע״א—ע״ב). 

מסכת מ׳ שייכת לאותן מסכתות בבבלי. שמציין אותן 
מינוח מיוחד במינו. היא כנראה מבית מדרשו של רב פפא, 
והאמוראים של הדורות המאוחרים לא טיפלו בה. 

ב. דה פריס, מסכת ס׳ — משנה ותוספתא (תרביץ. כ״ם), 

תש״ך: הנ״ל, מסכת ם׳ — בבלי (שם, לי) תשכ״א. 

מעינות ךפוא״ים, ם׳ שמימיהם משמשים למטרות מרפא. 

מי הסד האלה מכילים פלחים. גזים ויסודות רדיו- 
אקטיוויים: חשיבות רבה מייחסים גם לטמפראטורה של 
המים. 

היום ידועים רוב המרכיבים הקובעים את תכונות הריפוי 
של מ״ר. בקביעת ערכם של מ״ר יש חשיבות. בנוסף על 
ההרכב הכימי. החום והדדיראקטיוויות. גם לתכונות אחרות, 
כגון המשקל הסגולי, דרגת הקושי, הלחין האוסמוטי, מידת 
החומציות הזקולואידאליות. בימינו התפתחו תורות שונות 
לצורת הטיפול במ״ר. אלה ידועות בשפות שונים כגון 
הידרותרפיה. באלנאותרפיה. קרינותרפיה ועוד. 

מיון הם* נערך עפ״י השימושים האפייניים ביותר, 
דהיינו עפ*י פעולתם נגד מחלות והפרעות מסוימות, כגון 
מחלות ראומטיות, מחלות לב ועורקים. מחלות דרכי הנשי¬ 
פה. העיכול והשתן. מחלות עור, מחלות עצבים ונפש. אף 
אוזן וגרון ועוד. 

בימינו הפכו המרחצאות למרכזי מרפא משולבים. מלבד 
אמבטיות, ברכות ומקלחות. משתמשים בשיטות טיפול נוס¬ 
פות, כגון עיסויים תת־מימיים, התעמלות תת־מימית, שיאוף 
(אינהאלאציה). פיסיותרפיה, אלקטרותרפיה, פכאנותרפיה 
וכר. מקום מיוחד תופסת הפאנגותרפיה, או שימוש רפואי 
בבוץ (.פילומה*. ..פלואיד". .שלאם"), לטיפול במחלות 
ראומטיות. במצבים אחרי חבלות ובמחלות נשים. משתמשים 
בו כשהוא מעורב במים או בחבישות חמות ( 48 — 50 מעלות). 
יש סי מ״ר הראויים לשתייה ומשמשים לטיפול בהפרעות 
במערכת העיכול, בדרכי השתן ושל ההפרשה הפנימית. 
מאלה ידועים מי-אוויאן, וישי, ויטל, סאן־פלגרינו, פיוג׳י. 
אמס. אלה נמכרים גם בבקבוקים, ולפעמים בתוספת גו או 
מרכיב מלאכותי לשם טעם. 

השימוש במרחצאות מרפא הוא פעולה רפואית, ויש 
לעשותו אד ורק לפי הוראות מפורטות של רופא ותחת 
השגחתו. בשל הבעיות הרפואיות המסובכות הברוכות בטי¬ 
פולים אלה נוצרה התמחות רפואית חדשה, והרופאים העוס¬ 
קים בטיפול זה הם מומחים להידרותרפיה. 




היסטוריה. מ״ר, כמו המרחצאות (ע״ע) הציבוריים, 
מקורם במסורת רומית עתיקה ורוב נאות-המרפא הקיימים 
באירופה התפתחו על יסודותיהם. כנראה, קיבלו הרומאים 
מסורת זו פן האטרוסקים. הבסיס 
הרעיוני אמנם מקורו בתורת הי- 
פוקראטם(ע״ע), הממליץ על השי¬ 
מוש במ״ר. חומר חשוב על מ״ר 
נמצא בכתביו של פליניוס .הזקן* 
(ע״ע). בתקופת הרנסאנס שימשו 
המרחצאות מוקד להתפשטות ה¬ 
עגבת ובחלקם נסגרו על ידי 
השלטונות. 

מ״ר שימשו לשתי מטרות: לר¬ 
חיצה ולשתיה, ורבים מן המפור¬ 
סמים ביניהם שייכים לסוג השני 
(דוגמת קרלסבד). במבט היסטורי 
יש להדגיש כי הפירסש הרב בא 
להם לא רק בגלל תכונות המים,כי אם בגלל ריכח רופאים מומ¬ 
חים למחלות מסוימות. 

המקרא אינו מתייחם 
למ״ר (וע״ע נהר).יוסף 
בן מתתיהו מזכיר את 
המקוםקאלירואה(-ג 0 > 1 
ך 06 קק 1 .ג [ור׳ להלן]) 
ששם קיווה הורדוס ל¬ 
מצוא הקלה למחלתו. 
הרחצה הרפואית הנז¬ 
כרת ב״פרקי משה" 
של הדמב״ם היא רח¬ 
צה במים חמים ללא 
קשר עם באלנאולו׳גיה. 
בנימין מטודלה מו¬ 

דיע על מ״ר בפוצואולי ( 0311:011 ?) על יד נאפולי. 


מטבע רוטאי משנת 100 
5 םה״נ הסראה אח רסותזז 
של א?ח חרפנאוז דיני• 
איאוז וחיא יושבת על 
סלע הטסט? את חסי 
טבריה. בידה קערה ש־ 
ססנה מלקק נחש — סמל 
הרפואה (טזזיאו? יזו־ 
ראל, ירושלים). 


טבריה : בריכת האריה שנבנתה 
בתקופה הרוטאיו) 

(צילום! ו. בראוז) 


ערי המ״ר בא״י תפסו מקום לגנאי אצל ח ז* ל. על שום 
חיי ההוללות ופריקת העול שהיתה מקובלת בהן. עצם 
פעולתם הרפואית של מ״ר נדרשה, כנראה, לגנאי ע״י 
חז״ל, והרעיון כי חומם בא להם מאש התחתית של הגיהנום 
(שבת ל״ט, ע״א) שאוב מס׳ חנוך (ע״ע) הקדום (ס״ז. א"־ 
י״ג), המדבר על כך באריכות גדולה ובפירוט■ ספר חנוך 
אף דורש מן האדם לקהת מוסר מהמעיינות הבוערים. על 
דינו בגיהנום לעתיד לבוא. בשמו של רבן ישנן בן זכאי 
נמסר: "שתי תמרות יש בגי בן הינש ועולה עשן מביניהם 
וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשיות [ללולב] וזו היא 
פתחה של גיהנום" (עיר' י״ט, ע״א: סוכה ל״ב. ע״ב), ולפי 
דברי יוסף בו מתתיהו (מלחמות ד׳, ח׳) נמצא הר הברזל 
סמוך למעיינות קאלירואה. לפי דעה אחרת: "שלושה נש- 


49 


טעינות רפואיים — מעיית ומדרגות נעות 


50 


תיירו מהם [ממעיינות תהום רבה שבקעו בעת המבול] 
בלועה דגדר וחמי טבריה ועיניא רבתי דבירם" (פנה׳ ק״ח, 
ע״א), שלושתם מ״ר נודעים, שנתקשרו באגדה עם חטאי 
דור המבול. אסונות רבים נתלו בהליכה למקומות מ״ר ורבי 
חלבו קבע כי "חפרא דפרוגייתא (יין מפריגיה) ופיא דדיו־ 
מסת (מרחצאות ציבוריים) קפחו עשרת השבטים מישראל" 
(שבת קפ״ז, ע״ב), ועל דיומסת (= חפת) נאמר כי התנא 
רבי אלעזר בן ערך "איקלע להתם אימשך בתרייהו איעקר 
תלמודיה" (נקלע לשם, נמשך אחריהם ונשתכח תלמודו; 
שם). על השפע והמותרות שנהגו במקומות מ״ר אנו 
שופעים בבירור (יח" שבת ג׳. א׳). מאידך מוכח מן המקו¬ 
רות כי מ״ר, ובייחוד אלו שהיו רחוקים מן המרכז, שימשו 
מקום ועד לחכמים להתכנס ולדון בבעיות השעה (מש׳ כר׳ 
ג', ז׳; סכות י״ד. ע״א! חול׳ צ״א. ע״ב; ירר קיר׳ ג', ד׳; 
ירו׳ ע״ז סוף פ״ה), ההלכה התירה לרחוץ במ״ר בשבת, 
בניגוד לרחיצה במים. בים סתם ואפילו בים הפלח (שבת 
ק״ט, ע*א). אף כי התקשו במציאת ההיתר ההלכתי לכך, 
שהרי דווקא הרפואה אסורה בשבת לחולה שאין בו סכנה 
(שם). ובדומה לכך התקשו חכמים לנמק את ההיתר, שהיה 
מקובל אז, ללכת מהערים של מ״ר יותר מתחום־שבת אל 
המעיינות עצמם (ירו׳ עיר׳ ה׳, ז׳ ועוד). וע״ע טבריה, 
עס׳ 329 . 

א. ש. הרשברג, מקומות המרפא בא״י (התקופה, ר). חר״ס. 

,(הקדם, א׳) 71 ^ 701771 1 771 .) 7 .? 17 ) 8 , 13055 ^ 1 . 8 

. 1907 

מ. 

מעלה עקרבים (בער׳ נקב א־צפי ג*—, כינויו 
של קטע תלול ומפותל מאד, כ 4 ק״מ דר׳ פע׳ 

למכתש הקטן. בדרך המחברת את מישור הננב הצפוני עם 
גחל צין וחצבה שבערבה. 



םע?ה עקרבים, מראה סז האדר 

לצי?ףם: ו. בראון) 


נראה, שמ״ע נקרא ע״ש העיר עקרבה הנזכרת באיזור 
בימי החשמונאים (חשמ״א ה׳, ג׳). רוב החוקרים סבורים 
שזהו מ״ע הנזכר במקרא שלוש פעמים (במ׳לד,דויהרטו, 
ג; שופ׳ א. לו), שמנגב לו עבר גבולה הדרומי של א״י 
ושל נחלת יהודה. לדעת אחרים (מזר) יש לחפש את מ״ע 
המקראי מזרחה לערבה על הדרך לסלע. עכ״פ אין לקשרו 
עם כפר בשם דומה הנמצא צפונית לירושלים (ר׳ מעשר 
שני, ה׳, ב׳). 

הדרך הנוכחית נסללה ע״י צה״ל ב 1950 , בעקבות דרך 
העפר מימי המנדט. למעלה 36 פיתולים, ארכו 3.6 ק״ס 
וגבהו 170 — 320 מ׳ מעל פני הים. כאן עברה התחבורה 
לאילת בטרם נפתח מעלה העצמאות שבסכתש דמון. במ״ע 
תצפית מרהיבה על נחל צין והערבה. 

מ. אבי־יונה. נאוגדפיה היסטורית של א׳י, (מפתח בערבו) 

חשנ״גי-; י. אחרוני, א־י בתקופת המקרא, תשב*נ ־ ; 

. 1938 , 11 

מעלית (ם׳) ומדתות נעות (ס״נ). הס׳ היא כלי לתע¬ 
בורה אנכית. הנע בפיר סגור. יעודה להעביר אנ¬ 
שים, ציוד וסחורה ממפלס אחד למשנהו במבנים רבי 
קומות. 

מבחינים בין מ״ נוסעים — הנחלקות למ׳י לשירות עצמי, 

פ״ המופעלות בידי שמש ומ״ מחזוריות תמידיות — לבין 
מ" משא, מהן הנועדות להובלת משאות בליווי אנשים, 
ואחרות. שבהן כניסת אנשים אינה אפשרית. לסוג אחרון 
זה שייכות מ" תיקים, מ" אוכל, מ" כביסה, מ" אשפה וכד׳. 
מ" מיוחדות משמשות בתאטרון. בטחנות קמח, במבשלות 
שכר ובבניין. 

הס" הקדומות ביותר נתגלו במרכזי התרבות של העולם 
העתיק, שם שימשו לצרכי חקלאות, בניה ופולחן. הכתבים 
הקדומים ביותר הידועים לנו והעוסקים בם" הם כתביו של 
הארדיכל הדומי ויטרוביוס (!!!;׳״!!]דג). משנת 26 לפסה״נ. 
המתאר מתקנים להרמה ונד■ שנבנו ע״י ארכימדס (ע״ע) 
בשנת 236 לפסה״נ. מתקנים אלה פעלו בעזרת מערכות 
גלגלים, חבלים ויתדות. והונעו בכוח אדם. בחפירות באר¬ 
מונו של יוליוס קיסר נתגלו שרידי פ׳ אשר שירתה כ 12 
יציעים. מ" פרימיטיוויות המונעות בידי אדם, מן המאה ה 6 
לסה״נ, מופעלות עד היום במנזרים במטרואה שביוון וב־ 
סאנטה קאתרינה שבחצי האי סיני. 

תנופה רבה ניתנה לפיתוח הס" בתקופת המהפכה התע¬ 
שייתית באנגליה. הס" שנבנו בתקופה זו כבר הופעלו בכוח 
הקיטור. שתי מ" ידועות מתקופה זו חן מ׳ מכרות שבנה 
דונל ( 11 ־ 0.1 ( 1 ) בגרמניה ב 1800 , ומ ׳ שנבנתה בבית חרושת 
באנגליה ע״י פרוסט וסטראט ונקראה בשם טיגל (־ 381 ־ 1 ). 
ס׳ זו היתד, הראשונה אשר הונעה בעזרת גלגל נע ואוזנה 
ע״י משקולת נגדית. ב 1845 בנה סיר וילים תופפסון ( 811 
ב 501 קת 101 < x !״ 1113 !¥!) ס׳ שהופעלה בכוח הידרולי (באמ¬ 
צעות לחץ המים של הרשת העירונית). 

השימוש בנד ככלי שירות לקהל הרחב בתעבורה האנכית 
החל באה״ב במחצית השניה של המאה ה 19 . עם גידול 
ריכוזי אוכלוסיה ותחילת הבניה לגובה. ד.מ׳ היתה פתרון 
מעשי וכלכלי לתעבורה האנכית בבניינים רבי הקומות, 
ומשאבים רבים הושקעו בפיתוחה. עם מפתחי הם׳ המודר¬ 
נית בתקופה זו נמנו ה. ווסרמן, ג׳. ה. פוקס וא. אופים. 

הרחבת השימוש במ ׳ הביא לפישוט הפעלתה תוך כדי 


51 


מעלי ת וטדרגות ע ת 


52 


מעמד 


שפיות בטיחות מירבית למשתמשים בה. נחקקו תקנים 
המגדירים את דרישות הבטיחות, ואלו הם החשובים שבהם: 
פיר סגור; דלתות נעולות הנפתחות רק כשהם' לידן! התקן 
תפיסה המונע נפילת תא המ׳ו מפסק גובל המגביל את 
תנועת תא הם׳ בקצות מסלולה; מערכת לחצנים לשעת 
חירום בתוך התא לעצירת חירום של המ׳ ולאזעקה. 

פעולת הנד (ר׳ ציור 1 ). תא הנד תלוי על כבלי 
פלדה ומחליק בעזרת נעלי החלקה על פסי כוונות. 
הכבלים כרוכים על גלגל הנע. וקשורים בקצה השני 
למשקולת נגדית, המאזנת את משקל התא ואת מחצית 
העומס היעיל. 

לגלגל ההנע נעיצים כמספר חוליות הכבלים, והחיכוך 
בין הנעיץ ובין הכבל מניע את מערכת המי. הגלגל מונע 
ע׳י מנוע חשמלי דרך ממסרה חלזונית. על המצמד המקשר 
את המנוע לממסרה נמצא בלם. המשמש לעצירה. המנוע 
הוא עפ״ר אסינכרוני לזרם חילופיו ויש בו עוגן כלוב. 
לס״ שמהירותן מעל 0.5 מ׳/שניה מנועים בעלי שתי מהי¬ 
רויות לשיפור דיוק העצירה ולהקטנת הזעזועים והתאיצות 
בשעת ההתנעה. למי שמהירותו מעל 1.5 מ׳/שניה מנוע 
המופעל בזרם ישר, שמחולל זרם־ישר או מיישר־זרם מספ¬ 
קים אותו. מספר סיבובי המנוע ומהירותה של הנד מווסתים 
בשיטת וורד־ליאונארד, המאפשרת אף שינוי מהירות וכוח 
ד,ד,נע בהתאם לעמסים שונים. באמצעות מערכת הפיקוד 
נעצר התא בקופה היעודה, והדלת נפתחת כשרצפח התא 
מפולסת במפלם הקומה. כיום נעזרים אף במחשבים לוויסות 
קצב פעולת המ ׳ . 


מ״נ או דרגנע (ז"): סרט 
בין שני מפלסים, והמשמש למעבר 



״״" — ן־. | 11 |' %' 

ן|ןן זז! , ־־ 


ציור 1 . סעלית נוסעת חשמלית 
לשרות אוטומאטי (חתר). 


נע (•!סזל^ימסס) הנסוי 
מקומה לקומה עוקבת. 
הד מאפשר זרימת קהל 
בין הקומות בבנייני 
צבור, חנויות ומרכזים 
עירוניים, בנוחות ובב¬ 
טיחות. היות והד פועל 
בכיוון אחד בלבד, יש 
צורך בשתי יחידות לכל 
זוג מפלסים, אחת ל¬ 
עליה, ואחת לירידה. 

ג׳. וו. רנו (ס״סא) 
רשם ב 1891 פאטנם 
על סרט נע הנמצא ב- 
נטיח קלה, להעברת 
קהל בין קומות. צ׳. ד. 
סיברגר (■ £01 ־ 01 ל 500 ) 
הרכיב באותה תקופה 
מערכת מדרגות על 
סרס נע ובכך איפשר 
שיפוע גדול יותר.דגם 
מסחרי של ד הוצג ל¬ 
ראשונה ב 1900 בתע¬ 
רוכה בפאריס. ב 1932 
הציגה חברת וסטינג- 
האוז האמריקנית מתקן 
מהסוג המקובל היום 
ובו אמצעי בטיחות. 



עיור 2 . טדרנות נעות (ררננע), (חתר). 

פעולת הד (ר ציור 2 ). זווית הנטיה המקובלת היא 
ס 30 —" 35 . המדרגות יוצאות ונכנסות במפלסים בצורה 
אפקית כהמשך לרצפה. השטח העליון של כל מדרגה מסורק 
ובמפלסי הרצפות נמצא מסרק מתאים המבטיח הורדת נעל 
הנוסע אל מחוץ למדרגה. הד מצדד בבלם חירום וכן 
במערכת מגעים ומתגים המבטיחה את עצירתו במקרה של 
תקלה. משני צדי הד מעקים ובראשם פסי אחיזה. הנעים 
במקביל לתנועת המדרגות ובאותה מהירות. המדרגות ופסי 
האחיזה מתוחים על גלגלים הקבועים בתחתית המתקן 
ובראשו. גלגלי הראש מונעים באמצעות מנוע חשמלי א 0 ינ- 
כרוני, המופעל ע״י מתגי מנעול שנקבעו בדופן המתקן 
בשני המפלסים. מעלתו של הד ביכלתו להעביר קהל רב 
בזמן קצר. לפי עקרונות דומים בנויים אף ה ם ש ם ח ה נ ע 
חסר המדרגות, המיועד להעברת קהל בכיוץ אפקי או כמעט 
אפקי, וכן הסרט לנשיאת עגלות (■!סז^בסזסרת), הצמוד 
לפ״ג בחנויות כל-בו, ותפקידו להעביר את עגלת הקונה 
בצמוד לו מקומה לקומה. 

ד. בר. - יע. ב. 

מעמד ( 01355 ), קטגוריה של אנשים הזוכים כמעט באותה 
מידה של כבוד. הכרה ויוקרה (סטאטוס) בחברה 
מסוימת. מדובר בסטאטוס הקשור בעבודה. בעושר, בהכ¬ 
נסה. במשרה ובשררה, ולא באהדה הניתנת ליחיד בשל 
תכונותיו האישיות. הסדר המעמדי אינו זהה עם הסדר 
המקצועי, המוסרי, הדתי, הפוליטי או הכלכלי, אלא הוא 
מבוסם על תפיסת הסדרים ההם והערכתם לפי קני המידה 
של התרבות שבה הם מצרים. 

אשיותהסדרהמעמדי. ב״משטר הישר ("סזסג■;/ 
פוזז!^). ששרר באירופה עד סוף המאה ה 18 . ובמקומות 
אחדים עד המאה ה 20 , היתד, החברה מחולקת ל״שדרות", 
( 10 ) 51311 , 01215 , 0512105 ) כלר, למ" בעלי תוקף חוקי. היו 
הבדלים גדולים מאוד בחלקו של כל מ׳ בשלטון, בעיסוקיו 
המקצועיים האפייניים, בעשרו ובדרך חייו. לם׳ היתד, 
משמעות משפטית, והשתייכותו של אדם לם׳ זה או אחר 
היתה עניין חוקי. אופי זה של הנר בטל בצרפת בעת 
המהפכה הצרפתית (ע״ע. עמ׳ 351 ). 

החלוקה למ" ביוץ העתיקה היתה עפ״י המוצא (אצילים, 

בני חורין, מסרקים. פריאויקים, הלוטים; רודים וקדם־דורים 
ע״ע יוון, עמ׳ 429/30 . 438 , 460/1 ) ועפ״י הכנסה (ע״ע 
סולון). ברומא הכיר החוק ב 3 מ״ ( 011111105 ): סנאטורים. 
פרשים ופלביים, עפ״י עקרון כספי־פונקציונאלי, וקדמה לה 
הבחנה עפ״י קריטריץ של מוצא (פאטריקים ופלביים). חלר 
קות אלו אינן חופפות הגדרה מודרנית למי ביוון וברומא 




53 


מעמד 


54 


(עבדים, פרולטארים [במשמעותם אז] וכוי). בהודו נבדלים 
בני "קאסטה" אחת ממשנה במקצוע ובריסואלים דתיים. 
בסין העתיקה ובקהילות ישראל המסרתיות ניתן הכבוד 
הגדול ביותר למלומדים. לתלמידי חכמים. ההשכלה היתד, 
גם בסיס חשוב לקבלת משרות ציבוריות ולהשפעה בחברות 
אלו. בני הם' בחברות בנות ימינו נבדלים זה מזה במק¬ 
צועם, בהכנסתם ובהשכלתם. קיימת אפוא חפיפה רבה בין 
קני-המידה שהם בסיס לגיבוש הם". אך יש הבדלים גדולים 
בהדגשת קני־המידה בין חברה לחברה. 

ההבחנה החשובה ביותר ביו סדרי המי היא מידת 
פתיחותם של המי. הסגור בכולם הוא סדר הקסטות בהודו. 
הוא מקיף את כל האוכלוסייה ומייחס להבדלי המוצא 
משמעות ריטואלית. בכך נמנעת כל אפשרות של מעבר 
יחידים מקסטה לקססה. גם במשטרים השדדתיים השונים 
ברחבי התבל היתד, למוצא ולייחוס חשיבות מכרעת בק¬ 
ביעת ההשתייכות המעמדית. אמנם לא היה להבדלי המוצא 
משמעות ריטואלית-דתית, אך היו הבדלים חוקיים בין ד.מ". 
כגון קיום תארי אצולה רשמיים והגבלות על צורות לבוש. 
דיור וסוגים אחרים של צריכה, והיתד, אמונה בהורשתן 
של תכונות מוסריות. שהצדיקה את הבדלי הם". אסונה זו 
היתה חזקה במיוחד לגבי האצולה, שנחשבה לגזע עליון. 
אך סדר השדרות לא הקיף בדרך כלל את כל האוכלוסים, 
והיו אנשים רבים בעלי ם׳ בלתי מוגדר מבחינה חוקית: 
היו גם אפשרויות למעבר יחידים מס׳ אחד למשנהו, אף 
שהדבר היה טעון אישור חוקי. 

בחלק קטן מהחברות המסרתיות היתה התנגדות לשיוך 
אנשים לס׳ על פי הייחוס, ושאיפה להדגיש את "הייחום 
העצמי", כלר. את ההישגים והזכויות שהגיע אליהם האדם 
במאמציו הוא. אולם לאורך ימים תמיד גברה המגמה של 
שיוך על פי הייחום. 

רק בחברות בנות ימינו נפסל הייחוס באופן עקרוני 
כגורם לקביעת הם׳ החברתי של האדם. למעשה יש גם 
בחברות אלה קשר ברור בין מ׳ האבות לם׳ הבנים, אולם 
איו שום הגבלות חוקיות על מעבר מם׳ לס׳ (,.מוביליות 
חברתית"). לפיכך מדובר ב״ס" פתוחים" (יש המבנים כם" 
רק את הם" הפתוחים. ואינם כוללים במושג זה את ה״ש- 
דרה" ואת ה״קטסה"). אולם עקרון הפתיחות התקבל רק 
בחברות הומוגניות מבחינה אתנית. בארצות, שיש בהן 
קבוצות אתניות רבות וקיים בהן קשר מסרתי ביו השתיי¬ 
כות אתנית להשתייכות לם׳, מוגבל המעבר מקבוצה לקבו¬ 
צה. הקטטות בהודו נחשבות למעיו קבוצות אתניות־סעס- 
דיות וקיומן מגביל במידה רבה את הפתיהות המעמדית. 
דוגמאות אחרות של קבוצות אתניות, המהוות מעין מ׳, הן 
הכושים באפריקה הדרומית, ברודזיה ובכמה ארצות באמרי¬ 
קה, ום ׳ ההודים, היהודים והסינים בארצות תפוצתם. 

פתיחות המ" הביאה לטשטוש סמלי הם" הרשמיים, כגון 
תארים, הבדלי לבוש, נימוסים והגבלות על המגע החברתי 
בין בני הם". אולם רבים מהבדלים והגבלות אלה עודם 
קיימים באורח לא פורמאלי. הדבר מביא לשיעור נמוך 
של נישואים בין יוצאי ס" שונים. פד, ושם קיימים גם סמלי 
פ׳ פורמאליים !רשמיים. יש ארצות, כגון בריטניה, שעדיין 
יש בהן תארי אצולה. אף תארים אקדמיים ופרופסיונאליים 
המוכרים רשמית, כגון "דוקטור", "מהנדס מוסמך" וכד׳. 
גם הם, במידת פה, סמלי פ׳. 


כל סדר מעמדי עלול לעורר קנאה וקונפליקט. 
בחברות הפסרתיות, שבהן המוביליות בין ד.מ" מוגבלת 
מאוד ויש פורפאליזאציה רבה של סמלי הם׳. מפחיתה 
ההתבדלות המעמדית את החרפת הקנאה ואת המצבים 
שבהם יכול להתעורר קונפליקט על רקע מעמדי. קונפליקט 
בחברות כאלו עלול לפרוץ מתוך ריבוי פתאומי של המגעים 
בין הס" והיווצרות צינורות חדשים לפוביליות חברתית. 
אם במקרים כאלה לא ישונה הסדר המעמדי בצורה ההולמת 
את יחסי ההברה החדשים, ייתכן שתתפתח התנגדות כוללת 
לסדר המעמדי הקיים ואף כפירה בלגיטימיות שלו. כך קרה 
בצרפת בסאה ה 18 . כשעלייתם של בעלי המקצועות ד,חפ- 
שיים, הסוחרים ובעלי המלאכה, מבחינת מספרם ומבחינת 
תפקידם בכלכלה ובחברה, לא הביאה להקטנת הזכויות 
היתרות של האצולה התורשתית, או להקלת הכניסה לשו¬ 
רות האצולה. ההבדל הרב שנוצר בין ההישגים החברתיים 
הבולטים לבין הסדר המעמדי הרשמי עורר התנגדות קיצו¬ 
נית לעיקרון של הורשת הס׳ והביא להחלפתו בעיקרון, 
שרק הישג אישי יכול להיות בסיס צודק לכבוד חברתי. 
ואמנם הוכר העיקרון החדש, תחילה בחוקת אה״ב ולאחר 
מכן במהפכה הצרפתית. ואח״כ במקומות אחרים ברחבי 
העולם. 

קבלת העיקרון ההישגי החדש יצרה קונפליקט במקומות. 
שקיימים בהם הבדלי פ , הקשורים במוצא, כלו׳ שמצויות 
בהם קבוצות אתניות-פעפדיות. הבדלים אלה שוב אינם 
נחשבים ללגיטיפיים, לא בעיני בני הקבוצות הנחותות 
ולא בעיני רבים מבני הקבוצות האחרות. מצב כזה, שבו 
אין הכרה בלגיטימיות של הסדר הקיים — מצד חלק ניכר 
מהתושבים — הוא מצב מהפכני בכוח, פרס למקומות שבהם 
הקבוצה הנחותה היא מיעוט קטן, או משוללת כל כוח 
פוליטי. והקבוצה המועדפת מאוחדת ברצונה לשמור על 
זכויותיה היתרות. 

המאבק לחיסול זכויות יתרות תורשתיות התנהל בסיס¬ 
מת שוויון הזכויות האזרחיות. כשהתברר, ששוויון הזכויות 
החוקיות לא הביא לחיסול הבדלי ד,מ׳, ייחסו את המשך 
קיומו של אי השוויון לגורמים כלכליים. כך נולדה תנועה 
חברתית חדשה, החותרת גם לשוויון כלכלי. עד שנות ה 60 
של המאה הזאת הסבירה תנועה זו את מציאותם של הבדלי 
מ , כלכליים על פי שתי תאוריות. לפי האחת, מיסודו של 
קארל סארכם. נעוצים הבדלי מ" בבעלות על אמצעי הייצור. 
ההיגיון הכלכלי של הקפיטאליזם מחייב, לפי התאוריה 
המארכסיסטית, את "ניצול" כוח עבודתו של הפועל בידי 
המעביד. הקונפליקט המעמדי הוא אפוא בלתי נמנע בכל¬ 
כלה ד,רכושנית הפרסית והדרך היחידה לחסל את הבדלי 
הם" והקונפליקט המעמדי הכרוני היא הלאמת התעשייה 
וההון בכללו. תאוריה זו השפיעה על המשטר הכלכלי 
בארצות הקומוניסטיות. 

תאוריה אחרת. שהשפיעה על המפלגות הסוציאל־דמו- 
קראסיות, רואה את ההבדלים הכלכליים כגורם הקובע את 
סיכויי המוביליות החברתית של היחיד. לפי תאוריה זו 
המשפחות האמידות מסוגלות לרכוש תנאי דיור, שירותי 
בריאות וחינוך משופרים לבניהם ולהוריש להם את רכושן. כך 
נוצרים הבדלי הם" והם עוברים מדור לדור אע״פ שנתבטלה 
ההורשה החוקית של הם׳. האמצעים לביטול הורשת הם' גם 
למעשה הם, לפי גישה זו, הטלת מסי הכנסה פרוגרסיוויים 



55 


מעצד — מענו ומיכר 


56 


ופסי ירושה גבוהים ואספקת שירותים סוציאליים ציבוריים, 
בעיקר בתהומי החינוך והבריאות, במטרה ליצור תנאי 
התחרות שווים לבני בל הם" ולהביא לחלוקה צודקת 
יותר של ההכנסה. אמצעים אלה מקובלים כיום ברוב 
המדינות הדמוקראטיות, הקרויות ,מדינות סעד". אין כל 
עדות שהלאמת ההון הניאה להקטנת הפער בין המי׳ בחברה 
כלשהי. הפער בהכנסות בארצות הקומוניסטיות אינו קטן 
מבאחרות, וכשללם אפשרות של התארגנות פוליטית 
חפשית, מעידים המשטרים הקומוניסטיים שלא הצליחו 
לבטל את הסיבות לקונפליקט פוליטי, שמקורו, לפי הש¬ 
קפתם■ תמיד מעמדי. לעומת זאת סעידה המגמה של צמצום 
הפער בהכנסות, בהשכלה הפורמאלית ובסגנון החיים בכל 
הארצות התעשייניות על ההצלחה החלקית של מדיניות 
הסעד, שכוונתה לחלק מחדש את ההכנסה. עם זה לא יצרה 
גם השימה הזאת שוויון חברתי גמור. החיפוש האוטופי 
לשוויונות מוחלטת קיבל אפוא צורה חדשה־ישנה בשנות 
ה 60 של המאה ה 20 . הוא חזר לאידאולוגיות האוטופיות 
של התנגדות לכל שלטון וסדר קבועים ("הממסד"), מעין 
אלה שהתעוררו פעם בפעם בתולדות האנושות. 

ניתן לסכם אפוא שהקונפליקט המעמדי לא נעלם גם 
בחברות של חמ /׳ הפתוחים ביו שכלכלתן מבוססת על הון 
פרטי ובין שהיא מבוססת על הון מולאם. במשטרי דיכוי — 
הקונפליקט מתנהל מתחת לפני השטח; במשטרים המכירים 
בחופש ההתארגנות — הקונפליקט המעמדי הוא אהד ממוק¬ 
די הפעילות הפוליטית, אולם ברוב הסקרים הוא לא היה 
למוקד מרכזי ואף לא הביא לתמורות מהפכניות, וזאת מכמה 
סיבות: 

( 1 ) בדרך כלל מעורבים בקונפליקט רק חלקי ם" ולא מ" 
שלמים. למשל, סכסוכי העבודה מוגבלים למפעל או לענף 
מסוים, ורק לעתים נדירות ביותר מעורבים בהם כל הפו¬ 
עלים. 

( 2 ) אפילו סכסוך מעמדי מקיף לא יביא למהפכה 
בלא כוונה ותכנית מהפכניות• אולם את התכניות ("האידאו־ 
לוגיות") המהפכניות מנסחים אינטלקטואלים, שבדרך בלל 
אינם מאותו הם׳ שאת האידאולוגיה שלו הם מבקשים לנסח. 
הם׳ (בייחוד מ׳ הפועלים) מסתייג אפוא בדרך כלל מהאיד־ 
אולוגיה שאחרים ניסחוה. ותכופות בניסוח שאינו ברור לו. 
פעמים שאין העיתוי של יצירת האידאולוגיה תואם את עיתוי 
החרפת הקונפליקט המעמדי, כלו׳ שאידאולוגיה של מ׳ נו¬ 
צרת בתקופה של שלווה ביחסי ד,מ", או שפורץ קונפליקט 
חריף בין ד,מ", ללא אידאולוגיה מתאימה מן המוכן; ולפעמים 
יש בעת ובעונה אחת כמה אידאולוגיות מתחרות. שאיו לאף 
אחת מהן עדיפות ברורה. וכך נחלש הקונפליקט הביו־מעמדי 
מחמת הקונפליקט של אידאולוגיות בתוך כל מ׳ ומי. 

( 3 ) למרות הקנאה המעמדית הנפוצה והפופולריות של 
סיסמת השוויון, נראה שהבריות מעדיפים את העיקרון של 
הבדלי תגמולים תמורת מילוי תפקידים מסוגים שונים ועבור 
השגים שונים משוויון תגמולים מוחלט. לפיכך אין אף מ׳ 
אחד המתנגד באופן כללי לסדר של המי הפתוחים, והקונ¬ 
פליקט בין המ" מכוון לשינוי מצבם היחסי של מ" מסוימים 
במקום מסוים בלבד ולא לחיסול סדר המי׳ בכללו. 

( 4 ) הבולטות של קנאה מעמדית נמוכה בד״ב, משום 
שרוב המגעים החברתיים של האנשים הם עם בני מעמדם; 
הקונפליקט הפוטנציאלי שבמגעים בין בני ם" (כגון מעביד 


ועובד) מיטשטשים תכופות בשל אינטרסים סשותפים, או 
אהדה והערכה אישיים. 

( 5 ) שלא בבחברות של ם" סגורים, עפ״ר איו הס" 
בחברות מודרניות המסגרת החברתית העיקרית של האדם. 
השייכות לאומה ולעדה דתית, ועניין משותף בדברים שאינם 
קשורים בס׳ עשויים לעורר רגשות חזקים יותר מהשייכות 
למי. בחברות שיש בהן ריבוי קבוצות אתניות, ההשתייכות 
האתנית היא בדרך כלל מסגרת פוליטית השיבה יותר מד,מ׳. 
אומה. דת או תרבות נתפסות כערכים הנוגעים לכל תחומי 
החיים, ואילו המ' קשור בעיני רוב האנשים לאינטרסים 
מיוחדים בלבד. 

ק. מארקס, הקאפיסאל א׳, 1953 ; >/<־*״״■״׳* ,ז^עו . 1 -,< 

, 10111 . 5 .? - וסח; 1 .־זג .. 1 .׳זג ;' 1925 , 1-11 4 ״״ 

.?-} .* 1 ; 194 1 ,^) 111 ) €07711711 מ־מ^ס/ג / 0 15/6 300121 10 ( 7 

, 5 ^ £552 ' 161 ( 01 1 ) 2/1 €1255 300121 271/1 11$ ( 715 ) €1112 , 131-411311 ׳^ 
, €125565 300101 27111 $6112115771 1111 ,זשז־קוןרחט^סצ .ן ; 1950 
; 1954 , 87112111 171 ע)ו 1 ו< 01 ^ 1 300121 ,(. 1 מ) 5 יי. 013 .זג.ם ; 1951 
)י 1 [> 0611 . 11 ; 1957 , 711011170 ) 8 01255 710271 ) 4771 ) 1 ( 7 , £3111 .[ 

';* 1966 , 7 ) 010 ? 1 ) 271 115 ) 2 ) 8 , 01255 ,(, 15 *>) £:> 8 ק 1 ^ 1 . 5 — 

. 1968 , 1071 ) 102 ^ 1 ) 72 ) 8 300121 ,(. 1 ) 6 ) 6011 ) 301 [ .ן 

י. ברד. 

מעמדות ומשמרות, ע״ע בית המקדע, עט׳ 577/8 ; 
כהן. במה. עם׳ 593/4 , 

מעצר 1 מא 0 ר, שני מושגים נפרדים אשר הצד השווה 
שבהם הוא שלילת חירותו של אדם על ידי כליאתו 
או הגבלת תנועותיו. המעצר הוא פגיעה בחירותו של אדם 
אשר טרם נשפט בגין עבירה, ועל כן הוא עדיין בחזקת זכאי. 
מטרותיו הן הבטחת הופעתו של העציר בפני בית המשפט 
לשם בירור דינו, וריצוי ענשו אם יתוייב בדין, עריכת 
חקירה ביחס לעבירה שהוא חשוד בביצועה ומניעת ביצוע 
עבירות נוספות על־ידיו. אין למעצר. אם כן. אספקט ענשי! 
המאסר, מאידך, הוא שלילת חירותו של אדם בסיום ההליך 
המשפטי כעונש על עבירה פלילית שהורשע בה או כאמצעי 
כפייה לציות לצו שניתן על ידי רשות מוסמכת. אולם, אם 
נעשה על־ידי הרשויות שימוש רב במעצר משך כל הדורות, 
לא שימש המאסר כעונש בדרך כלל עד המאה ה 19 . 

מאחר שהמעצר מתייחס לאדם אשר טרם נשפט והוא 
עדיין בחזקת זכאי. קובע החוק שורה של הגבלות שנועדו 
לשמור על זכויותיו של האזרח ולצמצם את הפגיעה 
בחירותו ככל האפשר. מותר לשוטר לעצור אדם רק 
כשיש יסוד סביר לחשוד בו כי ביצע עבירה חמורה. לעתים 
מתיר החוק את מעצרו רק לאחר ששופט הוציא נגדו צו 
מעצר. סמכויותיו של אזרח, שאיננו שוטר, לעצור חשוד 
מצומצמות עוד יותר, ועליו להעבירו בהקדם לידי שוטר. 
ביצוע כל מעצר עובר תחת שבט ביקורתו של שופט אם 
על ידי דרישת החוק שיוצא צו מעצר מטעם בית־משפט, 
ואם על ידי הדרישה להביא את העציר לפני שופט לאחר 
המעצר — בישראל, תוך 48 שעות מביצוע המעצר. מצא 
השופט שהמעצר הוא בלתי חוקי, יצווה על שחרור העציר. 
מצא שהמעצר הוקי, רשאי הוא לשחרר את החשוד בערבות 
(ע״ע) אם השחרור לא יפגע בהמשך החקירה, ולא נראה 
שיביא לביצוע עבירות נוספות עד למשפט, או לאי ר,תיצ־ 
בותו של הנאשם למשפט (ע״ע חקירה פלילית וחפוש). 
שחרור החשוד עד למשפטו הוא אחת מזכויותיו היסודיות 



57 


מעור ופז ►כר 


58 


של האזרח הן מפני שהוא עדיין בחזקת זכאי והן מפני 
שכליאתו היתה מקשה עליו להכין את הגנתו למשפס עצמו. 
במקרים חמורים. כשהשופט בכל זאת מחליט שלא לשחרר 
את החשוד בערבות, מגביל החוק הישראלי את תקופת 
המעצר לתקופה של 15 יום אשר ניתן להאריכה לתקופה 
נוספת כמותה. אחרי תקופה זו ניתן להאריך את המעצר רק 
על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, בחתימתו. עציר 
שלא הוגש נגדו כתב אישום תוך 90 יום ממעצרו — ישוחרר. 
לעציר זכות שתימסר בהקדם האפשרי ידיעה על מעצרו 
לאדם הקרוב אליו ולעורך־הדין שלו. 

החזקת חשוד במעצר עד להבאתו לפני שופט ולאחר פכן 
לזמן ממושך יוצרת סכנה שמעצרו ינוצל על ידי המשטרה 
כדי ללחוץ עליו ולסחוט ממנו הודאה על העבירות המיוחסות 
לו. שיטות משפט שובות, ובתוכן הישראלית, פוסלות כראיה 
הודאה (ע״ע) שלא ניתנה מרצונו הטוב והחפשי של המודה, 
ולכן נבדקים תנאי המעצר לצורך הקביעה אם ההודאה 
ניתנה מרצון חפשי. אולם, אין בעובדה שההודאה נגבתה 
בתקופת המעצר כשלעצמה כדי לפסלה כראיה. באה״ב מח¬ 
מירים בסוגיה זו יותר מבישראל, ובתי המשפט הפדראליים 
דורשים את הבאת העציר לפני שופט בהקדם האפשרי אתרי 
מעצרו; אחרת עשויים הם לפסול הודאה שנגבתה בתקופה 
שבין המעצר ובין הבאת העציר לפני השופט. 

ההגבלות שהוזכרו למעלה אינן חלות לפי החוק הישראלי 
כשמדובר בענייני ביטחון אשר עליהם חלות תקנות ההגנה 
(שעת חירום), 1945 : אשר הותקנו תחילה על ידי השלטונות 
המאנדאטוריים ועודן בתוקף. אין פיקוח שיפוטי על מעצר 
המתבצע על פיהן("מ׳ אדמיניסטראטיווי") ואין צורך בהע¬ 
מדת העציר למשפט. שר הביטחון או מפקד צבאי שהוסמך 
רשאים לצוות על מעצר אדם כאשר המעצר נחוץ לשם 
הבטחת שלום הציבור. ועדת שופטים בודקת כל ששר, 
חדשים תיקי עצורים אלה, אולם המלצותיה אינן מחייבות 
את שר הביטחון. בשנים האחרונות נמתחה ביקורת על 
תקנות אלה וגברה הדרישה לשנותן או לבטלן כליל. 

המאסר כעונש שימש בעבר ומשמש גם היום למטרות 
שונות. ביפי הביניים הוא שימש בעיקר כאמצעי לכפות על 
האסיר תשלום חובותיו או ציות לצו של רשות מוסמכת, 
ורק בסקרים מיוחדים הוחזקו עבריינים במאסר לשם עונש 
ממש. תנאי המאסר היו קשים במיוחד. האסירים לא הופרדו 
לפי גילם• מינם או סוגי העבירות. בנוסף לכך, לא ניתן 
לאסירים מזון והיה עליהם לסמוך על מה שהובא להם ע״י 
קרובים או ידידים. מחלות היו נפוצות ורבים גוועו. באנגליה 
במאה ד, 16 הוחזקו קבצנים וזונות בארמון בריידוול (- 116 ״£ 
011 *) אבל היה זה יותר טיפול סעד מאשר ענישה. עד סוף 
המאה ד, 18 ותחילת המאה ה 19 לא שימש המאסר כעונש, 
פרט למקרים מיוחדים. 

השימוש הגובר במאסר כעונש במאה ה 19 נבע במידה 
רבה מהרפורמות שהוצעו על ידי בנתם (מ 1 גל] 0 * 8 ), פרי 
(עז?) והאוארד (ומג* 10 ל) באנגליה, בקריה 0 ;״ 1 ;:):וספ) 
ותומכיו ביבשת אירופה, והקויקרים באה״ב. עם השיפור 
שחל בתנאי בתי הסוהר (ע״ע סהר, בתי-) והמעטת מספר 
העבירות שענשן מוות, גבר השימוש בבתי הכלא כאמצעי 
לבידוד עבריינים המסכנים את הציבור ולהענשתם. הדעות 
הדתיות של הקויקרים, אשר ראו בכליאה בתנאי בידוד פתן 
אפשרות לעבריין לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה, השפיעו 


והביאו להקמת מוסד חדש אשר שמו הלועזי, פניטנשרי 
(אנג׳ ׳סגסס־ז״זסק). מצביע על יעודו. אולם משך השנים 
התברר שהאסירים אינם מסוגלים, בדרך כלל, לנצל תנאי 
מאסרם למטרות נעלות אלה, בעיקר בגלל הרקע החברתי 
והחינוכי הלקוי וחוסר הכרה והבנה עצמית של מעשיהם. 
התברר כי הבידוד והניתוק מחיים חברתיים נורמאליים הביא 
להידרדרות נפשית ומוסרית נוספת והקשה על אסירים 
להסתגל לחיים בתוך החברה הרגילה עם שחרורם. 

היום רואים במאסר אמצעי למטרות מספר: הבטחת 
שלום הציבור על ידי הרחקת אנשים המסכנים את שלומו 
אל מקום שלא יוכלו להזיק בו; ענישת עבריינים כדי להר¬ 
תיע אחרים מביצוע עבירות ■ תיקון העבריין על ידי חינוך 
וטיפול מתאים בו. משך תקופת החזקתו בכלא. 

החוק מגביל את תקופת המאסר של עבריין בדרך כלל 
על ידי קביעת תקופה מירבית שהשופט רשאי לצוות עליה, 
וזאת על ידי פסיקת העונש בתום המשפט. עם התגברות 
המגמה השיקומית החלו לטעון שביצוע מגמה זו דורש גמי¬ 
שות רבה לגבי מועד שחרור האסיר, אשר מן הראוי שייקבע 
לא על ידי השופט בשעת גזר הדין כי אם על ידי צוות 
בית הסוהר המומחים לעניינים אלה, מאת לאור התקדמות 
האסיר משך תקופת הטיפול. אחרים הרחיקו לכת ודרשו 
ביטול קביעת סועד סופי לשחרור האסיר על ידי החוק, 
וזאת על מנת שוועדת השחרורים של בית הסוהר תקבע 
באם ומתי לשחרר את האסירים. נדרך כלל, לא היתה עד כה 
הענות להצעות מרחיקות לכת אלו, כי בעת שמדובר בש¬ 
לילת חופש אדם, נרתע החוק מלהעביר את ההכרעה מידי 
השופטים לידי מומחים, כגון פסיכולוגים או סוציולוגים. 
אולם הצעות אלו השפיעו על מדינות רבות בעולם והניעון 
להקמת ועדות שחרור הנוטלות חלק בקבלת ההחלטה על 
מועד השחרור. השופט קובע את התאריך הסופי לשחרור 
האסיר ובמסגרת זו רשאית ועדת השחרור להחלים על 
המועד המתאים. 

אחרי נסיון של יותר ממאה שנה, ניתן לסכם ולומר 
שאלה שראו במאסר אמצעי עיקרי לתיקון העבריין הת¬ 
אכזבו — אולי מהסיבות שהוזכרו. גובר כיום החיפוש אחרי 
ענשים חלופיים במאסר על תנאי. התחייבות להתנהגות 
טובה וכו׳, ויש נטיה להעניש במאסר רק כמוצא אחרץ. 
כסו כן יש נטיח להפסיק אח הניתוק המוחלט בין בתי הסוהר 
והחיים מחוצה לו על ידי שחרור אסירים לחופשות קצרות 
ולעבודה בחברה בשעות היום. 

• £01 , 11 ?10x41113 111 €1111111101 01X505 >ה 11 { 0117 , 1 ) 01 ( 111 . 7 

: 171051 ) ,מעגע 1,3 .#י ;** 1966 ,) 100110 ? 0114 ) 110 ) 4 

!'!1( 0(0151011 10 701{0 0 81X5^0(1 17110 01X5104)1, 1965; 

. 11 — 1 ) 74 . 11 .ס ; 1958 , 111/05 ^ 00 /ס 1 ( 101 ) 80 ) 7/1 ,$£) 1 ץ 3 
. 1969 4 ,^ €11711111010 , 1 )ת £31 מ£ 

א. אב. 

במקרא. במזרח הקדום, ובישראל, לא היה נהוג עונש 
ם׳ על עברות, אולם כולאים היו שבויים ואסירים מדיניים 
(ר׳ שופ׳ טז, כא: מל״ב יז, ד! שם כה, ז, כז; ירמ ׳ נב, יא. 
לא). נראה שגם ירמיהו היה אסיר כעין זה, שלא פורש דינו 
(ירכד לז, טו־כא; לח, א-יד). וכמוהו חנני הרואה (דהי־כ 
טז, י). אין לדעת אם השמות: בית כלא, בית סוהר, בית 
משמר, מסגר (ישע׳ כד, כב) בית הפקודות, בית המהפכת, 
ועוד — משקפים צורות שונות זו מזו, או תנאי כליאה 
מיוחדים במינם. ברור מכל מקום, שה״בור" שימש כלא 



59 


מעצר ומאסר — מע׳רנ, אל־ 


60 


לעצירים שהחמירו בדינם. מו״ם נזכרים כמה פעמים בסי¬ 
פורי יוסף (ברא' לט, כ-כג; ם. א-ח; מא, י, יד! מב, יז־כ. 
כד). בדומה לעצירתו סל נוקב שם ה' (וי? , כד. י־-בג) — 
עד הוצאתו להורג, ומקישש העצים, שהונה במשמר, "כי לא 
פרש מה יעשה לו" (במד׳ טו, לב-לה). מעצר זמני מסיו 
אהד. ובפיקוח שר העיר, נגזר על סיכיהו בן ימלה בידי מלך 
ישראל ״עד באי בשלום״ (מל״א כב, כו-כה): שם נזכר 
בפירוש המונח ״בית הכלא״, ומפורטים תנאי המי — "לחם 
לחץ ומים לחץ". 

שגז. א. 

בהלכה נזכר מעצר החשוד עד לבירור משפטו (מכיל¬ 
תא. משפטים, ר ז כת' ל׳ג, ע״ב), וזאת רק אם ניתן להצביע 
על קיומן של הוכחות לביצוע העבירה (ירר 0 נ׳ ד, ח׳). כמו¬ 
כן היו עוצרים את הנידון למוות עד לביצוע גזר הדיו (סנ׳ 
י״א, די). יש סמכות לבי״ד לאסור — ואף בתנאי־שהייה 
חמורים — את המסרב לציית להם (מו״ק ט״ז, ע״א). בת¬ 
קופת התלמוד מוצאים לראשונה במשפט העברי מאסר (מ , ) 
כעונש, ושמו ״הכנסה לכיפה״ (סד ט׳, ה ׳: תוספתא שם 
י״ב, ז׳-ח׳) שהוטל בשני מקרים: כשעבר עבריין אותה 
עבירה. שענשה כרת (ע״ע), לפחות 3 פעמים. וכן גם על 
הריגת אדם בידי בעלי זרוע שאי־אפשר להתרות בהם או 
כאשר אין אפשרות הרשעה בגלל פגמים פדיצדורלייס-פור־ 
מאליים. תנאי מ' זה היו חמורים במיוחד (סנ׳דףפ״א-פ״ב). 

ביה״ב הלד ונתרבה השימוש במ־ כאמצעי כפייה ואף 
כעונש לגבי סוגי עבירות שונות, בעיקר למן המאה ה 14 . 
תופעה זו קשורה בבעיית האוטונומיה היהודית (ע״ע, עט׳ 
784 — 787 ) השיפוטית, שהיתה בראש ובראשונה בתחום 
המשפט האזרחי, אך גם במשפט הפלילי. מסימניה של אוטו¬ 
נומיה זו היא מציאותם של בתי סוהר יהודיים במקומות 
הרבה, וחופר רב במיוחד על מציאות זו מתייחס לפולניה 
ושכנותיה. במקומות אחדים נעזר בית הדיו בבתי הסוהר של 
השלטונות. במאה ה 9 פסק רב פלטוי גאון, בבבל. כי מותר 
לעצור עבריין בשבת (שו״ת גאונים ה״פ, סי׳ קל״ה), אך רב 
שרירא גאון חלק עליו(שבה״ל; ור׳ ב״י, או״ח סי׳ רס״ג). 
בספרד נקבעו הלכות שונות בעניין המעצר, ובמיוחד בענייו 
שחרור העצור בערבות (שו״ת הרא״ש, י״ג, ג ׳: שו״ת הרש- 
ב״א, ב׳, רמ״ב; שו״ת הריב״ש: רל״ה-רל״ט, תק״ח). במעצר 
השתמשו גם כדי למנוע את בריחתו של אדם, שהיתה גורמת 
עוול קשה לזולתו, כגון המבקש לעגן את אשתו(שדות יעקב, 
ח״א, יד), וגם כדי לכפות מתן גט — באותם מקרים שמותר 
לכפות( — ומתן חליצה (שו״ת הרא״ש, נ״ב, חי). בסו־כן 
המשיכו להשתמש במ׳ כלפי המסרב למלא אחר הוראות 
בי״ד (שו״ת הרי״ף, קמ״ו: שו״ת הריטב״א• קנ״טז תקנות 
מדינת מעהרין, רמ״ו: פנקס מדינת ליטא, תקס״ו). 

בדומה לדין הכנסה לכיפה (ר׳ לעיל) נקבע עונש ם׳ גם 
על מעשי גרימת מוות, שאין עליהם עונש מוות כלל (רם- 
ב״ם, הל׳ רוצח ב׳, ב׳-ה׳), וכשקיים ספק אם המוות בא 
במישרין ממעשה הרוצח (ריב״ש, רנ״א). פעמים נענש במ׳ 
מלשין ששנה בחטאו. 

החל במאה ה 14 נתקבל הנד כעונש במערכת המשפט 
העברי על עבירות רבות — לאחר התפתחויות דומות בשי¬ 
טות המשפט הכללי — והיה לאחת הסנקציות הנפוצות וה¬ 
יעילות בבתה״ד העבריים, על עבירות נגד המוסר: יחסי מין 
עם נכרים (שו״ת זכרו! יהודה, צ״א), ניאוף (שו״ת הריב״ש, 


שנ״א), משכב זכר (שו״ת מבי״ט, א׳, כ״ב), זנות והטרדת 
נשים וכד׳! עבירות נגד הרכוש: גניבה (שו״ת הריטב״א, 
קנ״ט), אף כאשר הוכחה העבירה ע״י עדויות נסיבתיות 
בלבד (תשב״ץ, ג׳, קס״ח), ואף על מי שמכשיל ביודעין את 
בירורה של פרשת הגניבה; תקיפה, עלבונות והוצאת דיבה 
ומשחקים אסורים — שהיו נפוצים ביה״ב. מ׳ הוטל הן על 
המשחקים — בין נשים ובין גברים — והן על המרשה לשחק 
בביתו. האשד, לא לנה בבית הסוהר, וחזרה בלילה לביתה. 
הוטל עונש ם׳ על עוד עבירות, כגון על מי שמאיים להשתמד 
(שו״ת הריטב״א, קע״ם). על המעיד עדות שקר, על מבריחי 
מכס וכד׳, וכן השתמשו בו נגד אנשי שבתי צבי, ואף בת¬ 
חילת המחלוקת בעניין החסידות. ביה״ב המאוחרים הונהג 
בפולניה ובליטא עונש ח״קונא", שרשרת מחוברת לקיר בית 
הכנסת, ליד הכניסה, שאליה 
היו מרתקים את העבריין בצ¬ 
ווארו ובידיו, למשך כמה שעות 
ביום, להמיט עליו קלון. עונש 
זה היה מצוי בכנסיות הקא־ 

תוליות ובאחוזות האצילים, 

ובציבור היהודי השתמשו בו 
על עבירות של הוצאת דיבה. 

הלשנות וכד/ בקהילה הפור¬ 
טוגזית שבהאמבורג, במחצית 
ה 2 של המאה ה 17 , נתקיים 
גם עונש של מאסר־בית על 
עבירות מסויימות. בתקנות וב¬ 
תשובות נקבע, שאת העצירים 
המחכים לבירור משפט□ אסור להושיב בתנאים דומים 
לאסירים שכבר נידונו, ואף לגבי אסירים עכבר נידונו יש 
לדאוג לנקיון המקום, להתקנת מקום לשירותים, לסיפוק 
צרכי אוכל וכיוצ״ב. 

על מ׳ כאמצעי כפיה לגביית חוב, ע״ע מלוה: שעבודים. 

ש, אפף, העונשין לאחר חתימת התלמוד, תרס״ב, מ, אלון, 

המאסר במשפט העברי (ספר היובל לס, רוזן). 1962 ! ש. 

ליברמן. פיתשיס במשניות (תרביץ. 0 ׳. 13-10 ), תשל״א. 

מב. א. 

מעץ־ב. אל" ( 31 <״ = המערב), 1 ) כינת לארצות 
צפון אפריקה המערביות הדוברות ערבית; 

מרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה (ע׳ ערכיהם). יש כוללים בס׳ גם 
את לוב. ריחוק מסוים שרר בין המ׳ לבין ארצות ערב 
האחרות, ״המזרח״ (! 1 -ג< 4 [אל־משרקן). סיבות רבות 
גרמו לכף, כגון הריתוק הגאוגראפי, משקלם הדב של הבר¬ 
ברים (ע״ע) בארצות אלו, הניב הערבי המיוחד בנד. והתנד 
עות הדתיות וההשפעות התרבותיות החיצוניות שהתפתחו 
שם. במדינות הנד התפתחו תנועות המותדון והמראבטון 
(ע׳ ערכיהם), והן היו נתונות להשפעות תרבות — וללחץ 
מדיני וצבאי — מצד מדינות חצי־האי האיברי, ומאז המאה 
ה 19 — מצד צרפת. צרפת השתלטה על אלג׳יריה ב 1830 — 
1847 , על תוניסיה ב 1881 . ובתחילת המאה ה 20 השתלטה 
על מרוקו. השפעת תרבות צרפת על המ׳ היתד, רבה. 19561 
השתחררו מרוקו ותוניסיה וב 1962 — אלג׳יריה, ומאז הועלו 
הצעות שונות לשיתוף פעולה בין ארצות הנד, אך פרט 
לוועידות לא יצא דבר מהצעות אלו. 

2 ) שמה של מארוקו בערבית. 




61 


מע־פלת — מעור 


62 


מעךבלת׳ ע״ע היךרוךינמיקןה, עם־ 87-85 ; אוירו־ 
מכניקה. 

מערה׳חלל טבעי, תת־קרקעי; לרוב מוגבל המושג לאותם 
החללים, הניתנים לגישת האדם. מ" נוצרות ע״י 
גורמים אלו: א. המסה בימית של סלעים, ובעיקר של גיר, 
וכן של דולומיט. גבס או סלח (ע׳ ערכיהם) (כל אלה מ" 
המסה): ב. מי מגיגה של קרחונים (ס" גלציאליות); ג. 



ביפות כפולות וסטאלאגמיטיס עגקיים; החדר הנרול, מערות קארלד 
באר, ני ו מכסיקו: אה״ב (ברשותה האדיבה ש? ׳ 35 * £311 6 ? 83013 ) 


חתירת גלי הים מתחת לחופים (מ" ים); ד. פעולת הרוח, 
הניכרת בעיקר במדבריות (מ" איאוליות); ה. תנועת קרום 
כדור הארץ (מ" טקטוניות). 

מכל אלה מי הה מ סר, הן החשובות ביותר. מבין הסל¬ 
עים הנמסים במים הקדבונטים הם הנפוצים ביותר, ולכן 
רובן המכריע של הס" נמצא באזורי גיר או דולומיט. פעו¬ 
לות ההמסה מודרכות לרוב ע״י מישורי השיכוב והסידוק 
של הסלעים, ופתיחתם של מישורים אלה לס" היא חלק מן 
התופעה הכללית של הקרסס (ע״ע). הדעות חלוקות בש¬ 
אלה, אם מ" אלה נוצרות ע״י מי משקעים מעל למפלס מי- 
התהום, בתוכו או מתחתיו. סימנים רבים מעידים על פעו¬ 
לות ההמסה של מים סטאוריים מעל למפלט מי התהום. הן 
מתחילות ביצירת חודי טביעה ( 5 :! 1101 ־ 1 ת: 5 ). שלתוכם נשפך 
לפעמים נחל (חור בליעה, פ 01 ז(-,יו 3110 :* 5 ). תחת חור הבלי¬ 
עה נוצר פיר מאונך וממנו מסתעפות מנהרות אפקיות. כאשר 
מנהרה כזו חוצה את פני השטח, יש שנובע ממנה מעיין 
או נחל. נחל רקה (ב!!־)!), למשל, נבלע ליד טריאסטה 
וחוזר אל פני השטח אחרי הילוך תת־קרקעי באורך של 29 


ק״מ, והילוכו התת־קרקעי של ה 1 :!״ן 1 ז 8 ^ 1 במדינת אינ¬ 
דיאנה (אה״ב) ארכו 13 ק״מ. 

דעה אחרת טוענת, שם" נוצרות בשני שלבים: בשלב 
הראשון נוצרים החללים התת־קרקעיים ע״י המסה מתחת 
לפני מי התהום. בשלב השני מורם האזור הרמה טקטונית, 
ד,מ׳ מגיעה מעל למפלס המים ומתייבשת — ובמידה שזור¬ 
מים בה מים. הם מנצלים חללים קיימים, ואינם יוצרים 
אותם. 

צורות הם״ הן רבות, ואפשר להבחין בהן: 1 . מ׳■ רשת, 
שבהן הבקרה ע״י מישורי הסידוק היא השלטת: 2 . מ" 
מסתעפות, לנךריטיות! 3 . ם" צינוריות. 

לרוב מורכבת הס׳ ממערכת מנהרות אפקיות מסתעפות, 
הנמצאות בגבהים שונים והקשורות זו בזו ע״י פירים מאו¬ 
נכים, שגבחם מגיע לעתים למאות מסרים. רוחב המנהרות 
משתנה. ולעתים הן מתרחבות לחדרים גדולים. מן המפור¬ 
סמים הוא ,.החדר הגדול" בס" קארלזבאד בנירמכסיקו 
(אה״ב), שארכו 1,200 ס׳. רחבו 180 מ׳ וגבהו 90 מ׳. ידו¬ 
עות כ 20 מ", שעמקן למעלה מ 10 ק״מ. ארבע הגדולות הן: 


אודך(ק״ם) 

המקום 

השם 

78.0 

עמק מואוסה(ג 01 ט 1 \). שויין־ 

מ׳ הלול ( 110110011 ) 

71.2 

קנסאקי, אה״ב 

מ' ממ 1 ת ( 11 ז 0 תז 1 חב 1 ל) 

64.8 

קנסאקי. אה" ב 

מערכת ס" סלינט דיג׳ 

(ש 18 > £1 £ת 11 ?) 

42.0 

ן זלצבורג, אוסטריה 

פ׳ איסריזנוילם 

( 11 סזי 1 תס 05 זז £1$ ) 


יש מ" יבשות, ואילו באחרות זורמים מים, היוצרים 
לעתים מפלים. או נשפכים לאגמים תת־קרקעיים. מנהרות 
רבות סתומות ע״י מפולת מן הקירות, או מן הגג. אם 
התקרה מתמוטטת, נוצרת תעלה עמוקה על פני השטח. 
וחלקי גג, שטרם התמוטטו. יוצרים קשתות או גשרים. 

מים המחלחלים לתוך ס" דרך הגג יוצרים לעתים סטלק- 
טיטים (ע״ע) וכר. מ" ים אינן תלויות בסוג הסלע. אך 
נוצרות עפ״ר בסלעים המצטיינים בסידוק בולט, כגון מ׳ 
פינגל ( 1831 ::?) המפורסמת באי סטאפה ( 3££3 ז$), סקוטלנד, 
שנפתחה ע״י פעולת הגלים על זרם של בזלת פריסמתית. 

את גילן של פ" אפשר 
לקבוע לפעמים על סמך 
שיקולים ;אומורפולו־ 

גיים. הקדומות ביותר 
גילו כ- 5 מיליון שנה, 

אך רובן הן פליססו- 
קניות, ובעיקר פוסט- 
גלציאליות. השיבות ה¬ 
מי׳ בכך שהן: א. סביבה 
ביולוגית מיוחדת, שבה 
מתפתחים פינים מיוח¬ 
דים של בעלי-חיים, 

ם ״י ת מ 5 "■"י ם יי ם מותאמים לתנאי החושך, 

הלחות והטמפרטורה. ב. מקומות מגוריו ופעולתו של האדם 
הקדמון(מ׳ לסקו [צ 35€311 _ 1 ] בצרפת, מ׳ אלטאמירח בספרד, 
ורבות אחרות: וע״ע כרמל, הר ה-). ג. מוקדי מינרליזציה 
(מרבצי עופרת ואבץ במיזורי, מרבצי נחושת בביזבי 







63 


נוע •ד — מעצר מר: 5 ו 


64 


[־־ג 1 ״מ], אריזונה, מחצבי פלוא 1 ריט באילינוי וכר). גם 
ניטרטים, פוספטים וגואנו מרוכזים לעתים בס". 

בישראל נמצאות מ" רבות. בעיקר בסדרות של גיר 
ודולומיט. במיוחד בחלקה הצפוני, הגשום יותר של הארץ. 
ובכמה מהן אף נוצרו סטלקטיטים. כולן הן מ" המסה קרס¬ 
טיות. הידועות הן: מ־ התאומים ונד הנטיפים, שתיהן ליד 
בית-שמש, מ׳ הנמר ליד אדמית, ועוד. תופעה מיוחדת ליש¬ 
ראל הן מ" הר סדום, שנפתחו בשכבות מלח. 

- 1 ט 0 .( 1 .מ . 0 ; 1952 , 5 $ 616010$16 16 > 0116 ז " 7 ,שכ 11 ח 0 ז י 1 .? 

, 110110125 < . 5 ) - £זס 10 ל .י) ; 1962 ,£ה 1 < €41 !/! 1 ) 811 , £1 ז £0 ן) 11 ו 1 
. 1964 ,^ $9616010% 

י, ב. 

מעשה מרכבה — נושאה המרכזי של תורת המסתורין 
היהודית הקדומה. חכמינו ציינו במונח זה (חג׳ 

י״ג, ע״א) את פרק א בם׳ יחזקאל (ר׳ משנה חג׳ ב׳, א׳) ואת 
מכלול העיונים, הדרשות והחזיונות הברוכים בנושא זה של 
כיסא הכבוד, המרכבה הנושאת אותו והעולמות העליונים. 
מוצאו של המונה בם׳ דבהי״א כה, יה. בס׳ בן־סירא מט, יא 
נמצא לראשונה .יחזקאל ראה מראה ויגד זני מרכבה". פירוש 
הביטוי אולי: המראות של חזון המרכבה'שביחזקאל פרקים 
א, ח, י, או: חלקי המרכבה, מה שנקרא אח״כ .,חדרי מר¬ 
כבה"■ ענייני מרכבה אלוהית זו העסיקו גם את אנשי כת 
קומראן (ע״ע מדבר יהודה, כת ומגלות) כמו סרך שירות 
המלאכים ל״תבנית כסא מרבבה" (ר׳ ביבל׳). בחוגי הפרו¬ 
שים והתנאים (ר יוחנן בן זכאי [ע״ע] ותלמידיו, ואח״כ 
רבי עקיבא), נהפך נושא זה למסורת אזוטרית (ע״ע קבלה), 
ששרידים ממנה נתפזרו בתלמודים ובמדרשים, ובפרט בבבלי 
וירושלמי לחגיגה ב', א׳. לימוד מ״מ אפוף קדושה, ויש בו 
סכנה מיוחדת. לסאה ה 1 לספירה מתייחסת ברייתא בחגיגה 
(י׳ג, ע״א), על "תינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בס׳ 
יחזקאל והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתהו" 
עד שביקשו לגנוז את ס' יחזקאל. עדויות על התנהגות 
החכמים בלימוד מ״ם נמצאו בעיקר בירושלמי ובבלי חגיגה. 
ובבלי שבת פ', ע״ב• לפי גידסת כה״י משתמע, שלא תמיד 
הקפידו על האיסור לדרוש במ״מ בפני חבורה! אלא שהמ¬ 
סורת שם מוסיפה, שהעבריין. איש הגליל שבא לבבל, נענש 
על כך וסח. בסוכה (כ״ח. ע״א) הועמד מ״מ בנושא נשגב 
(,.דבר גדול"), לעומת הנושא הקטן יותר של פלפולי החכ¬ 
מים■ מסורות בסוגיה זו נמצאות גם בברכות ז׳, ע״א: חולין 
צ״א, ע״ב; מגילה כ״ד. ע״ב: בברייתא "אבות דר׳ נתן", 
בתחילת בראשית רבה. ב״רבות" לויקרא. שיה״ש וקהלת, 
בתנחומא ובמדרש תהלים. במה מסורות נשתמרו בסדר 
אליהו רבה ובמסכת דרך־ארץ (ע״ע אגדה. עם׳ 359 — 363 ). 
שלא כמסורות האלו. הפזורות במקורות ה״נגלה", נתחברו 
לכל המאוחר למן המאה ה 4 ואילו ספרים וקונטרסים. שנא¬ 
סף בהם חומר על מ״מ בכל מיני עיבודים, לפי מגמותיהם 
של חוגי בעלי הסוד. חלקו הגדול קדום, אבל יש בו תוספות 
רבות. שרידי מדרש על מ״ם. מן המאה ה 2 או ה 3 , נמצאו 
בדפים שבגניזה הקהירית. "ספר ראיות יחזקאל" (נדפס 
ב״בתי מדרשות״ לש, א. ורטהיימר [מהד׳ חדשה], 1953 , 
ב', 127 — 134 ) נמצא ברובו בגניזה. כאן מופיעים אישים 
היסטוריים, והמסגרת היא בשל מדרש מן המאה ה 4 . במקור 
זה אין עדיין כל סימן לפסודואפיגראפיה. ברוב המקורות 
האחרים שהגיעו לידינו נהגו לעצב את המסגרת הספרותית. 


ורוב הדברים יוחסו לר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל. מיעוטם נכתבו 
ארמית, ורובם עברית, בלשון־חכסים. חומר רב מסוג זה 
נתפרסם באספי המדרשים הקטנים (ע״ע), ובס׳ "מרבבה 
שלמה״, שהו״ל שלמה מוסאיוב (ירושלים, 1921 ). הטכסטים 
הכלולים בקבצים אלו מקצתם חופפים זה את זה, ורבים 
מהם משובשים. החשובים שבהם: ( 1 ) "היכלות זוטרתי", 
או ״היכלות ר עקיבא״ (ע״ע היכלות, ספרי). ( 2 ) "היכלות 
רבתי", הם "היכלות ר׳ ישמעאל". בעברית (ע״ע שם). 
במקורות יה״ב ובכ״י קדומים נקראו שני הספרים האלה 
לעתים "הלכות היכלות" וחלוקת ההיכלות רבתי ל״הלכות" 
עדיין שמורה בכמה כ״י בתור חלוקה ל 30 פרקים. הפרקים 
כז—ל יש בהם קונטרס מיוחד, המצוי בכמה כ׳׳י: שמו "שר 
תורה", והוא מאוחר בהרבה. ביה״ב הובא הס׳ עפ״ר בשמו 
"פרקי היכלות". המהדורה שנדפסה ע״י ורטהיימר כוללת 
גם הוספות מאוחרות, ומהן שבתאיות. נוסחתו של ילינק, 
"בית המדרש", ג׳, נקייה מהוספות, אבל לוקה בשיבושים 
רבים. ( 3 ) "מרכבה רבא", שהלק ממנו נמצא ב״מרכבה 
שלמה", הנ״ל, א׳. א׳־ר, א׳, עיקרו בשם ר׳ ישמעאל ומק¬ 
צתו בשם ר׳ עקיבא. בס׳ זה היה אולי הנוסח הקדום ביותר 
של "שיעור קומה", שאח״ב נפרד ממנו בכה״י ונתפתח 
ביה״ב לספר הנפוץ בשם "ם׳ הקומה" (עיין ג. שלום, 
015111 ! 1 ז. 0 ח 0 !(ס!*־!, עמ׳ 42-36 ). ( 4 ) נוסח של היכלות בלא 
שם, המובא ביה״ב כ״מעשה מרכבה". נתפרסם ע״י ג. שלום 
בס׳ הנ״ל, 103 — 117 . כאן מתחלפים ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא 
באמרותיהם. ( 5 ) ס׳ היכלות, נדפס ב״בית המדרש" \ עמי 
170 — 176 , ואח״ב פרסמו אודברג מתוך כתב־יד מאוחר 
ומשובש בשם "חנוך השלישי או ס׳ חנוך העברי" בצירוף 
תרגום אנגלי, מבוא ופירוש (קימברידג׳. 1928 ). הדובר כאן 
הוא ר׳ ישמעאל, ועיקרו גילויים על חנון■ (ע״ע, וע״ע אפוק־ 
ליפטיקה) שנהפך למלאך מטטרון(ע״ע), ועל צבאות מלאכי 
מרום. בספר באה לידי ביטוי מגסה שונה בהרבה סן המג¬ 
מות המסתמנות בהיכלות רבתי וזוסרתי. ( 6 ) "מסכת היכ¬ 
לות", או ״מעשה מרכבה״ (״בתי מדרשות״, א׳, 51 — 62 ). 
הוא עיבוד מאוחר למדי של תיאורי הכיסא והמרכבה בז׳ 
פרקים. שני הספרים האחרונים הם עיבוד ספרותי מובהק. 
שנעשה אגב השמטה מכוונת של היסודות המאגיים, שהונחו 
בשאר המקורות שנמנו לעיל. לכאורה נועדו יותר לקריאה 
סלשימוש מעשי בידי המבקשים ״לרדת״ למרכבה. ( 7 ) 
ה״תוספתא" לתרגום "ריש ס׳ יחזקאל" (בתי מדרשות, ב׳, 
135 — 140 ). 

צירוף של מ״ס ומעשה בראשית יש בכמה מקורות נוס¬ 
פים ובעיקר ב״בריתא דמעשה בראשית" וב״אותיות דר' 
עקיבא״. משני הספרים האלה נותרו כמה נוסחאות: ,.סדר 
רבא דבראשית״ (״בתי מדרשות״ א׳. 3 — 48 ), ובנוסח אחר 
בידי נ. שד, בצירוף תרגום צרפתי. כאן נקשרה תורת המר¬ 
כבה עם הקוסמולוגיה, תורת שבעת הרקיעים והתהומות. 
צירוף כזה ניכר גם ב״אותיות דר׳ עקיבא", בשתי נוסחאו¬ 
תיו, אף שרק הנוסח הארוך שוסע מסורות על מעשה ברא¬ 
שית ומ*מ. שתי הנוסחאות, עם תוספת השובה, .,מדרש 
אלפא־ביתות״, נדפסו ב״בתי מדרשות״, ב׳, 465-333 . חלקים 
ארוכים של "מדרש אלפא-ביתות" גילה בכמה כ״י מ. מר¬ 
גליות (ע״ע). גם ספרים אלו נערכו יותר לעיון ולקריאה 
מלשימוש מעשי בידי בעלי הסוד. בין חורת שבעת הרקי¬ 
עים וצבאות המלאכים, כפי שפותחה במ״מ ומעשה בראשית, 



65 


66 


מעבד־ :ר:בר — מעת'לה 


ובין המאגיה יש קשר מה, הניכר בנוסח השלם של ,,ס׳ הר* 
זים׳/ מהדורת מ. מרגליות, 1967 . 

קטעי מ״מ הגיעו אל הגנוסטיקאים (ע״ע גנוסטיקה) ה¬ 
נוצרים עוד במאה ה 2 , כנראה באמצעות יהודים שהתנצרו. 
למרות סירוסים לא מועטים שנעשו בכתבים עדיין ניכר 
אפים המקורי, בפרט אצל האוסיטים, (ע״ע גנוסיס, עמ ׳ 48 ), 
בבית מדרשו של ולנטינוס (ע״ע) ובכמה מן הטכסטים ה* 
קופטיים הגנוסטיים, שנתגלו ב 50 השנים האחרונות. ביה״ב 
שימש המונח מ״ם בידי.פילוסופים ומקובלים כציור תוכן 
תורותיהם, במטאפיסיקה ומיסטיקה, אך אז הביע המונח חזה 
תכנים שונים לגמרי. 

ג. שלום, תעודות שבתאיות חדשות סס׳ תועי רוח (ציון, 

ז׳), תש״ב: א. א, אורבד, המסורת על תורת הסוד בתקו* 

פת התנאים (בתוך: מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות 
מוגשים לג. שלום), תשכ״ח 1 יורדי מרכבה ש 1 ת , 310011 . 11 ? 
־**'#"נ** 310 7,7,3 0771 ^ ,. 1 ) 1 ; 1893 .(^ה\ XXX י ך\\ £6 \) 
€0£ ג) 0 ( 04 . 13 ; 1915 ,(חח 3 וחז 0111 .{ £1 וז 0$1$011 ? ; 111 ) . 3 ? • 1 }!> 
; 1928 , £7100/1 / 0 \ 0 ס£ ?!(־ 7 , 07 ; £001/1 3 ,(. 06 ) 

,(. 80 301 4110170 (£?!£, 0X1 ן>/ 11 { 771 * 1 ,זשנלשנל .* 

40 671 ז 1 ז 07 < 3 / 01 {%- 11111 * 1 10 /' 7 , 1 [ 00 -^ 10 ) 5 • 7 ; 1951 

,זזזסזמשגחבזגסיד 5 וגי 0 ^ 10 ■קנ)ט 5 ) 1781 ס!* 110 0101 51701 \> 507 
.?!**?) ץ>״? 8 /□ . 03 ^ 71 ש^־ 7 ,־ 0.10 ( 80 . 8 ; 1960 ,( 11 ע 

XXX^), 1963; 0. 50(10101X1, 171011/1 € 00111115 * 71 , } 3 . 

<0(771 0713 7<37710310 77031(1071, 1965*. 

ג. ש. 

מעשי ה|ליחים. ע״ע עליחים. 

מעשיות. ספורי■ ע״ע פולקלור. 

מעשר״ מתנת־לויים (ע״ע לוי, עם׳ 370/1 ), חלף עבודתם 
במשכן ה׳. ם׳ נידון במקרא ב 4 מקופות: ויק׳ כז, 

ל-לד; במד׳ יח, כא-לב; דב׳ יד, כב-כט; כו, יב-טו. לפי ס׳ 
בפד׳ הם׳ ניתן ללויים "לנחלה חלף עבדתם אשר־הם עבדים 
את־עבדת אהל מועד". הם עצמם חייבים להרים לכוהנים 
"ם׳ סן ד,מ׳". הלשון "כדגן מן־הגרן ובמלאה פן־היקב" מכו¬ 
ונת לזרעים ולפירות. בויק׳ נזכר מ׳ "בקר וצאן וכל אשר 
יעבר תחת השבט העשירי יהיה־קידש לה׳", ולפי המשך 
העניין הכוונה למעשר כוהנים, לשם קרבן שלמים! עוד 
נאסר שם. כי ם׳ זרע ופרי — כנראה מ׳ הלויים — נחשב 
לקודש וניתן לפדותו כשמוסיפים לתמורה חמישית מערכו. 
בס׳ רב׳ נאמר בבירור שט׳ דגן תירוש ויצהר יובא "שנה 
שנה״ ויאכל ב״מקום אשר-ינחר [ה , ] לשכן שמו שם״; אס 
רחוקה הדרך, אפשר לתת את הם׳ בכסף ולחזור ולהמירו 
אח״ב במקום המקדש "בבקר ובצאן וביין ובשכר", ולהפריש 
ממנו ללויים. כמו־כן נאמר שם, כי אחת ל 3 שנים יוצא 
הט׳ "לשערים" ושם יאכלו ממנו תלויים. הגר. תיחום והאל¬ 
מנה■ על מ׳ זה אומרים הנעלים תפילה, ובה הם מתוודים. 
ני ניעור המעשר נעשה בהלכה, ומבקשים על ברכה האדמה 
(וע״ע ודד). יש סבורים, ני הכוונה בפסוקים שבספר ויקרא 
לא לחובה שנתית אלא לסוג של נדר או נדבה הניחו לכר 
הנים (חשו׳ עמוס ד, ד—ה). כמסתבר משילוב עניין הם׳ 
בפרשת הקדשי נדרים וחרפות, אולם. לפי מנהג בית שני, 
ועפ״י פרשנות חז״ל,היו כל הס״ חונה שנתית: ס׳ ראשון — 
ללויים, מ׳ שני הבעלים אכלוהו במקדש, ומעשר עני. נימי 
בית שני החלו להביא את המי הרגיל למרכז שבבית המקדש, 
והיו מחלקים אותו גם לכהנים (נחם׳ יב, מד: יג. ה, יב—יג: 
והשר דהי״ב לא, ר—ו). כן נראה. כי כבר בראשית יפי ביה 
שני היה העם מפגר במעשרותיו (מלא׳ ג, ח—יג; נחט׳ יב, 


מד, מז; יג. י—יב). מדהי״ב (לא. ו) ניתן ללמוד על נוהג ס׳ 
בהמה בימי חזקיהו ובימי בית שני גם יחד. רוב הם" הנזכ¬ 
רים בתורה הם כקדשים, והוא הדיו במ׳ יעקב (ברא׳ בה. 
כב), הברוך בנדר; את ד,מ׳ בפרשת מלני־צדק (ברא' יד, 
יה—בא) צריך להביו בעיקר נס־ למלך. גם בבבל, בצור. 
באוגרית ובערי כנען, היו מפרישים פ" למקדשים או למל¬ 
כים, ובתעודות אוגרית נזכר המי (תזטזג 511 ג 1 מ) למלך, שהיה 
מוסרי לאחד משריו. דומה לו הוא הס׳ הנזכר במשפט המלך 
(שמ״א ח, טו, יז), שאף הוא נמסר לסריסים ולעבדים. 

י.קדפסן. תולדות האמונה הישראלית, א׳. 143 — 159 , תרצ״ז; 

ס. הרו, ערי תלויים: אוטופיה ומציאות היסטורית (תרביץ, 

פ־׳ז), תשי״ח. 14 {<]> 7/1 1/10 ! 07 138/11 . 1 

(8*508, ^XXX^X), 1955. 

שט. א. 

מעתזלה (״*. 0 ■ = פורשים. נפרדים, נבדלים). תנועה 
במחשבה הדתית האסלאמית שדגלה בהסברת עיקרי 
הדת על דרך העיון השכלי. סשיטתה ומהסולמוס נגדה נוצרו 
כל השימות הדוגסאסיות העיוניות נאסלאם (וע״ע כלאם). 
מקור השם בהשקפת ראשוני הס׳ ני לחוטאים חטאים גדו¬ 
לים דרגה נבדלת ונייטראלית ביו המאמין וביו הנופר. 
אפשר שנקראו כד משום סגפנותם או אולי משום שפרשו 
מחוגו של חסן אל־בצרי. מראשוני מוסרי המסורת בע״פ 
של מוחמר; מת 728 . ראשיתה במחצית הראשונה של 
המאה ה 8 . בסוף השלטון של בית אפיה (ע״ע). למייסדי 
הם׳ ואציל בן עטא [פת 748 ] ועמר בו עביר [מת 762 ]) 
היה יתס נייטדאלי(פורש) לשני הצדדים בסכסוך ביו תומכי 
בית עלי למתנגדיו אולם הם פעלו לטובת תעבאסיים (ע״ע) 
ולחיסול בית אמיה. מייסדי הם׳ התפלמסו עם יריבי האס־ 
לאם מבחוץ — נוצרים סוריים, מאניכיאים ובני דתות 
הודיות שונות — ופעלו להפצת האסלאם. 

הם' היו הראשונים באסלאם שהעמידו את העיון השכלי 
כיסוד למחשבתם הדתית. את המסורות העמידו אחרי ההכרה 
האינטואיטיווית וההקשית. ביסוד שיטתם 5 עיקרים: 1 . "אל־ 
תותיר״ (= הייחוד): הרחקת ההגשמות, ואליגוריזציה של 
פסוקי הקרא! המגשימים; הבחנה ביו תארי עצם (חי, יבול, 
חנם) — שאינם "נפרדים", אלא צדדים של אחדות האל 
וזהים לה — ותארי פעולה (וע״ע אלהים. עם׳ 465 — 467 ), 
ומכאן דחית האמונה בקדמות הקרא! ונצחיותו. משום כך 
הואשמו ד,מ׳ ב״הרקת" האלוהות מכל תוכן ממשי. וע״ע 
אסלאם, עמי 969 — 970 . האל קדמון והבריאה מחודשת, והד 
כחת חידושה (ע״ע כלאם) משמשת להם נם להוכחת מציאות 
הבורא וייחודו. 3 . ״אלעדל״ (- הצדק [האלוהי]): האל נטע 
באדם הכרה שכלית ביו טוב ורע, וע״ב חייב האל להיטיב. 
סבאו האפונה בחופש הבחירה (ע״ע) ובשכר ועונש עפ״י 
המעשים, וההבחנה בין מצוות שכליות ל״שפעיות״ — 
שניחנו לפרש את הראשונות ולתת עליהן שכר; חכמי המ ׳ 
נחלקו הרבה בתורת האדם, אך הסכימו שייחודו בהיותו — 
בסירה זו או אהיה — בעל בחירה. ואחראי למעשיו. 3 . "אל־ 
ועד ואלועיד" (־־ההבטחה [לשכר] והאיום [בעונש]): 
האמונה והמעשה הנכונים המובילים לג״ע, והפכם — העבי¬ 
רות "הגדולות", המוציאות מכלל המאמינים. והקטנות. ש¬ 
האל מוחל עליהן. 4 . ״אלסנזלה ביו אלסנזלתיף (=־ דרגה 
אמצעית): הדרגת החוטא בין המאמין והכופר! 5 . "אלאמר 
נאלמערוף ואלנהי ען אלמנכר״ (= זירוז לטוב והזהרה 



67 


מעת ילד — ס ווו י: ומדתםים 


68 


מהמגמה): נסים פעילותם המיסיונרית של חס׳. רוב ספרות 
הנד מוקדש לשני העיקרים הראשונים. הס׳ נחלקה הרבה 
בהבחנות דקות, וכך נערו בה אסכולות־משנה רבות. 

במשך תקופה קצרה של שלמון העכאסיים, היתר, שיטת 
הם׳ התאולוגיה הרשמית של הממלכה (ע״ע מאמון, אל). 
בימי הת׳ליף אלמתונל (משל 847 — 861 ) נהפך הגלגל והם׳ 
הפכו מרודפים לנרדפים ופעולתם העיונית הצטמצמה והלכה. 
מרכז הס׳ היה בתחילה בבצרה. שם פעלו מייסדי התנועה. 
בין אנשיה יש להזכיר את אבו אלהסן אל-אשערי (ע״ע), 
שפרש מד,מ׳ ונעשה ראש מתנגדיה, ואת הקאדי עבד אל- 
ג׳באר (מת ב 1025 ). ההוגה המעתזלי החשוב האחרת ומסכם 
שיטת הם׳. כנגד אסכולת בצרה נוסדה אח״כ אסכולת בגדד, 
שהיתה קרובה לשיער, בכללה וביותר לזידיה (ע״ע שיעה). 
שאימצה את שיטת הס׳ כתאולוגיה רשמית. בין מפרסמי 
אסכולת בגדד היה אבו אל הסין אלח׳יאט (סוף המאה ה 9 ) 
שספרו "אלאנתצאר" (=הנצתון) הוא מקור קדום וחשוב 
לתולדות המ ׳ . במאה ה 10 נוסדו בתי מדרש של הם׳ בפרס 
ובאסיה התיכונה ופעלו שם עד פלישות המנוגולים במאה 
ה 13 . לעיקרי שיסת המ׳, ע״ע אסלאם, ענד 970 ; דוגמה, עם׳ 
53 — 54 . 

השפעת המ׳ על ספרות המחשבה היהודית, הרבנית 
וביחוד הקראית, היתד, ניכרת שכן היו יהודים רבים בין 
חסידי ד,כלאם הקדומים. השפעתם ניכרת במדרשים שנערכו 
מחדש בתקופת הם׳ הראשונה (תנא דבי אליהו רבה), בחי¬ 
בוריו של הקראי דניאל אלקומסי במאה ה 9 (ע״ע קראים). 
ובמיוחד בחיבורי ר׳ סעדיה גאון (ע״ע). ומהם עברה להוגי 
דעות אחרים ביה״ב. 

י. גולדציהר, הרצאות על האסלאם (תרג , )• סרק ג׳ תשי״א; 

י. נוטמן. הפילוסופיה של היהדות, חלק ני, תשס״ו; י. אפרת, 

ד,פיליסופיה היהודית ביה״ב, תשכ״ה; 1 (^ 1 ע ; 

( 94 -(.׳ ודרו — • 49 < ; ,;ז 3 עו. 14 .ער 

.זל 1 .^צ ; 1946 , 1516771 ע 7 מ>'£ 171 51171051071 ). 4 ) ¥7 17111 > #111 ! )) ¥7 
. 1956 ,. 14 5 ) 4 ) 1 ( 7 ) 1 !(( 5 ). 1 י ז?[) 3 זל 1 


מף, עיר מצרית עתיקה, דרומית לדלתא של הנילוס. היתה 
בירת מצרים המאוחדת לפני נוא אמון, מימי יסוד 
המדינה ועד סוף הממלכה הקדומה. שמה המצרי הקדום הוא 
אנבו-חצ. "החומה הלבנה", אך שמה המקובל יותר היה 
מג־פר לפי שם הפירמידה של פפי 1 (השושלת ד, 6 ) שהיתר, 
בקרבת מקום. שסה במקרא הוא עפ״ר נף ורק פעם אחת: 
מף (הר ט ו). ביוונית השם ממפיס ? 1 קתןא\. מ' היתד, 
מהמרכזים הדתיים העיקריים במצרים, והיתד, מתחרה בעיר 
און (ע״ע). היד, בה מרכז הפולחן של פתח, שנחשב בנד 
לאבי האלים ובורא האדם, וכמו־כן פולחן השור הקדוש 
אפיס (ע״ע חפ). בני יהודה הגיעו לס' עם חורבן בית 
ראשון. — שוכני העיר קהיר (ע״ע), שקמה בקרבת המקום, 
השתמשו באבנים מחרבות מ׳ כחומר בנייח וכך לא נותרו 
שרידים רבים מן הבירה המפוארת. שרידי העיר נחשפו 
לראשונה ע״י מריט (ע״ע), שתפר במקום גם את הסרפי־ 
אום■ שבו נקברו שורי אפיס המקודשים. 

, 111 ־ מ .* ; 1513 — 1909 ,ע 1-1 . 11 ,־!ז;־? .ע. 4 ן.זיז 

. 1965 , 1956 1 {) 111171 >% 1411 

(ה)מפלגה הדתית־הלאמית׳ ע״ע מזרחי. הפועל 
המזרחי. 


מפה ומפר׳ ע״ע.קרטוגרפיה. 

מפוחים ומךחסים כלים המיועדים להזרמת אוויר 
או גזים, מתוך כלי קיבול — ד,מפ׳ או המד' 

לכלי קיבול אתר, תוך יצירת הפרשי לחץ. המם' מאפשר 
היווצרות לחץ קטן בלבד, ואילו המד׳ יוצר מפלי־לחץ 
גבוהים. 

מס', בצורתו הפשוטה — כלי קיבול המורכב משני לוחות 
שאפשר להניע אותם זה לעומת זה, — הומצא כבר ע״י 
הקדמונים. דפנות כלי הקיבול עשויים עור, וע״י נד אפשר 
לשנות את נפחו ולהזרים אוויר לליבוי האש בנפתיות 
ובתנורים. 

במקביל להתפתחות המשאבות (ע״ע) התחילו ליצור 
מם", ולאחר מכן גם מד", המורכבים מגליל חלול שבתוכו 



*מר 1 . א. עקומת דחיפה, חאורסיח ומעשית. כשהתחליד איוזחדסי, 
העבודה המושקעת ( 800 ^) מינימאלית. כשהתהליך אריאבאטי, 
העבודה המושקעת היא 480£ . 

ב. השפעת קירור נין שלבי הדחיפה. העקומה המעשית 
קרבה לזו האיווהדסיח. הכוח הנחסר הוא £םב> 8 


נעה בוכנה. תנועת הבוכנה מגדילה או מקטינה את נפח 
הגליל. בשעת ההגדלה נוצרים תנאים של תת-לחץ, שסתום 
היניקה נפתח והאוויר. או הגז, זורם אל תוך הגליל. במהלך 
הקטנת הנפח האוויר נדחס, והוא עובר דרך שסתום הסניקה 
למכל. אם שינוי הנפח מהיר, התהליך הוא אדיאבטי (ע״ע 
אדיאבטי, מטאורולוגיה < תרמודינמיקה) — אין לחום המו¬ 
פק מעבר אל הסביבה; כאשר התהליך הוא איזותרמי, כלומר 
יש לחום מעבד והטמפראטורה של האוהד או הגז במד׳ 
אינה משתנית, היחס שבין הנפח בסד׳ שבתחילת הדחיסה 



ספיגכם מבהט באחור המקדשים, ם? 




69 


משוחים ו&דחפים 


70 


לבין הנפח שבסופה קובע את הלחץ המכסימאלי האפשרי 
(ר׳ ציור 1 א). רק במקרים יוצאים פן הכלל עשוי לחץ זה 
להגיע ל 25 בר ( 1 בר־ 10 ניוטוו/ספ״ר; ע״ע יחידות פיסי¬ 
קאליות). כאשר נדרש לחץ גבוה, משתמשים בדרד־נלל 
במספר שלבים דחם הדחיסה בכל שלב פגיע לב 7 בר. 
ככל שתהליך הדחיסה מתקרב לתהליך איזותרמי (על- 
ידי קירור האוויר), התהליך יעיל יותר. ומשום־כך מנצלים 
את המעבר משלב אחד למשנהו לשם קירור האוויר החם 
(ר ציור 1 ב). 

בפד׳ בוכנה בעל מספר גדול של שלבים אפשר להגיע 
ללחצים גבוהים מאד. אך לפי מבנהו הוא מתאים לספיקה 
נמוכה בלבד. כאשר הלחץ הדרוש אינו גבוה. משתמשים 
בפס״ ומד״ — המבוססים אמנם על עקרון הפעולה של 
הגדלת הלחץ על ידי הפחתת הנפח — אלא שבהם אין 
הבוכנה נתונה בתנועת הלוך ושוב. דוגמה לספ׳ מסוג זה 
הוא ד.ספ׳ הפועל כמשאבת גלגלי- 
שיניים. לפי שיסת רוסס (ר׳ ציור 
סם' 2 ). הוא מורכב משני גלים, 

שעל גבי כל אחד מהם קבוע גוף 
בעל שתי שיניים המשתלבות זו בזו, 

כך שהן יוצרות מגע בינן לביו עצמן 
ובינן לבין הבית שבו הן מסתובבות. 

51 'יי 2 ■ מ־ '" יי 0 ם שני הגלים מסתובבים באופן הד־ 
זמני באמצעות גלגלי־שיניים המורכבים עליהם. כל אחת 
משתי השיניים מעבירה את האודר בקיבול היניקה אל 
קיבול הדחיסה. 

לתנאי ספיקה גדולה ולחץ נמוד יחסית מתאימים פפ" 
ופד", שפעולתם מבוססת על שינוי לחץ של גז או נוזל, 
הנובע משינוי במהירות תנועתם. 

הפפ" והמר" מורכבים עפי״ר. בכל שלב ושלב, משני 
חלקים: הרוטור המסתובב והסטאטור (ר׳ ציור 3 ). 

בכניסה לרוטור המהירות המוחלטת של האודר או הגז 
מורכבת ממהירות ההסעה — היא המהירות הפשיקית של 
הרוטור במקום הכניסה — ומהמהירות היחסית של האודר 
ביחס לרוטור. בתוך הרוטור האודר מואץ, ובעת היציאה 
מהרוטור נוספת אנרגיה קינטית. אנרגיה זו הופכת לאנרגיה 
פוטנציאלית בסטאטור, ומתבטאת בהגברת הלחץ שם, עם 
פחיתת מהירות הזרימה. 

המד׳ הפועלים לפי עקרון־פעולה זה מתחלקים לשני 
סוגים: ציריים וצנסריפוגאליים. המד" הציריים כוללים, 


טבעת 



ציור 3 . חחד ש 5 מדרס צירי 



בדרך־כלל, כמה שלבים, שלהם ציר משותף, המורכבים כל 
אחד מרוטור וסטאטור (ר׳ ציור 3 ). הרוטור בנד פדיסקה 
הנושאת בהקפה להבים בעלי חתך של כנף פטום, כדי 
שהזרימה תתהווה בהפסדי אנרגיה מזעריים. הסטאטור 
מורכב מטבעת, שגם בה קבועים להבים. גובה הלהבים פוחת 
משלב לשלב, ככל שהלחץ גדל והנפח־הסגולי קטן. 

בס' צירי המהירות המשיקית של האודר בכניסה שווה 
לזו שביציאה. צורת הלהבים ומקומם נקבעים לפי כיוון 
המהירויות היחסיות בכניסה וביציאה. המהירות היחסית 
תלויה הן במהירות המשיקית או הסיבובית, והן במהירות 
הצירית או במהירות הספיקה. כאשר משנים אחד מהם 
בלבד, כיוון הזרימה משתנה, ומתהווית זווית התקפה ביחס 
ללהב (ע״ע מטוס). כאשר זודת זו עוברת גבול מסדם, 
זרם האודר עלול להינתק מפרופיל הלהב׳ ונוצרות תנודות 
חזקות הגורמות לנחשול. תופעה זו ניתן למנוע אם ע״י 
שינוי מהירות הסיבוב. אם ע״י פתיחת פתח־יציאה נוסף, 
המגדיל את הספיקה ; נוסף על כן. ניתן לקבוע לפני הרוטור 
סטאטור מיוחד, המאפשר לשנות את זווית הלהב, ועי״כ 
לשנות את כיוון הזרימה. 

כדי לסובב את הפד׳ דרוש מומנט, השווה למכפלת 
אורך המחוג בכוח המשיקי הפועל על הלהבים ומאזן את 
הכוח הנובע מהרכיב המשיקי של התנע של זרימת האודר. 
הואיל והמהירות המשיקית של האוויר משתנית לאורך 
המחוג, מתקבלים זרימה צירית והפרשי אנרגיה אחידים 
לאורך הלהב. 

הם׳ הצנטריפוגאלי (ר׳ ציור 4 ) מורכב מרוסור קבוע 
על גל, המסתובב בתוך בית פתאים. הרוטור בנד משתי 
דיסקיות וביניהן צ¬ 
לעות (בתנאי מהי¬ 
רות גדולה — מדי־ 
סקר, אחת נושאת 
צלעות), שצורתו 
קובעת את תנאי ה¬ 
זרימה של האודר, 
או הגז, בתוך הרד *'"־ "י״־ מי ״= צנ 0 י' פ" " 5 ' 

טור. בזמן הסיבוב מתהווה כוח צנטריפוגאלי. הפועל על 
האוויר ויוצר לחץ סטאטי. ביציאה פהרוטור הופכת האנרגיה 
הקינטית. שהאוויר רכש, לאנרגיה פוטנציאלית, המתבטאת 
בהגברת הלחץ עם ההפחתה במהירות האודר (ר׳ לעיל). 
השינוי במעבר יכול להתהוות במבנה הבית, או בדיפוזור 
(מאט) מיוחד, הנושא צלעות מתאימות. 

במד" צנטריפוגאליים, הרוטור מסתובב במהירות גדולה 
ולפיכך הוא מיוצר מחומר מתאים, מחושל. הוא בנוי מדיסקה 
אחת בלבד, נושאת צלעות ראדיאליות. המהירות ההקפית 
של הרוטור יכולה להגיע עד 500 פ׳/שניה. 

המד׳ הצנטריפוגאלי בנד בד׳׳כ מכמה שלבים. אך — 
שלא כמד׳ הצירי — אין המעבר משלב אל שלב ישיר, 
ומשום כך מבנה זה מקובל פחות. נוהגים לקרר מד" רבי־ 
שלבים, בין שלב לשלב, ועי״ב להגביר נצילותם. 

פעולת המד׳ הצנטריפוגאלי מבוססת על אותו עקרון 
הפעולה של המד׳ הצירי. הנצילות של הפד׳ הצנטריפוגאלי 
מגעת לכדי 0.83 . גם בפד' כזה יכול להתהוות נחשול בתנאי 
ספיקה נמוכה ומהירות סיבובית גדולה, כאשר הזרימה בתוך 
הרוטור אינה אחידה וגורמת לתנודות. 



71 


מפוחים ומדחסים — "מפיצי העורלה׳ 


72 


' 110114 ? 41 - 1 > 10 >- 0 ?? 11 ז 00 ,; 1 ) 1 ו) 1 ) 5 ת 1 035 1 ) 11 ח : 51 3 >ש* 65 זקמ 1 ס 0 

- 08 ז 60 ? 711 ( 0 זת/<מ>ממי 1 ,נ)זשלק 511£ . 0 , 19 ף 1954 

- 11 ; ב 1957 1 ' 110101 ■ 41 ? 0 ??? 4 ' 1 ' , 5 ״: 1:11 . 151 19561 ,\ 1 ? 1 ? 411 - 

, 011011 ?$ 00171 0114 ? 1411 ,)?מ)/)? . 5501111 ( 1 . 1 ) - 5 ) £05.3 .( 1 

. 1958 
י. בו. 

מפיבשת, בן יחונתו (ע״ע). נקרא בספר היחס של בית 
שאול "מריב בעל" (דהי״א ה, לד; ט, מ). הסיומת 
"בשת" באה ככינוי לסיומת "בעל" שבשם המקורי, אך התחי- 
לית "מפי", אין פירושה ידוע. היורש היחידי לבית שאול 
(השר׳שמ״ב יט, כה). מ׳ היה נכה-רגליים. בהיותו בן 5 
נשמט מידי אומנתו במנוסתה. בבוא השמועה על מות שאול 
ויהונתן (שם ד, ד). דוד חמל עליו ולא מסרו בידי הגבעונים 
(ע״ע) — מעשה המתפרש כקיום שבועתו ליהונתן ולשאול 
(שם כא. ז) — שמחו בין אוכלי שולחנו, והשיב לו את 
שדות שאול (שמ״ב ט). בסיפור עשיית ההסד (שם) אין 
רמז לשבועה, ואפשר שדוד שאף להטביע חותם של המש¬ 
כיות ולגיטימיות על מלכותו, ובמיוחד בהתקרבותו לבני 
בנימיו ולמקורבי שאול (שמ״ב ג, יט; יז, כז; ועוד). נראה, 
שם׳ נשאר נאמו לדוד גם בזמן מרד אבשלום (שמ״ב יט, 
כה—לב), אולם גם לפי טיעונו של ציבא, נערו (הנראה 
כוזב) מסתבר, שבמצב מסוים היה מ׳ נחשב ליורש חוקי 
של מלכות שאול. 

מ׳ היה גם שמו של בן שאול מרצפה בת איה (שמו״ב 
כא, ת). 

צ. קפלן, בהלכה ובאגדה, צ״ו—צ״ח, תש״ך. 

מפיה<איט׳ 13££13 ״ , 13 ) 13 ״), ארגון פשיעה חשאי באיטליה, 
וכינוי לארגון פשיעה באה״ב. מקור השם אינו ברור. 

המ' צמחה בסיציליה, תחילה בעידוד בעלי האחוזות, שב¬ 
העדר שלטון מרכזי יעיל ותקיף הפקידו את השמירה על 
אחוזותיהם בידי בריונים תקיפים; הללו הפילו התתם על 
האיכרים, ואח״ב על בעלי האחוזות עצמם. במרוצת הזמן 
התארגנו בריונים אלה מאהוזות שונות. ובארגונם — המי — 
התגבשו כללי התנהגות נוקשים (אומרטה), ועיקרם — 
נאמנות מוחלטת לארגון ושמירת סודיות קפדנית. המפרים 
כללים אלה נענשים קשה, והעונש היחיד על הלשנה הוא 
מוות. 

השם מ' דבק, בשימוש העממי, גם בארגון פשיעה מסועף 
וכל־ארצי באה״ב, הדומה מבחינות מסוימות לם׳, כגון 
בשימוש בשוחד ובסחיטת דמי־״הגנה״. בדימוי המקובל — 
גם ארגון זה מורכב ברובו איטלקים ובמיוחד סיציליאנים, 
אך עד כסה שידוע מהנתונים, הלא־סלאים, שבידי השלטונות, 
דימוי זה בטעות יסודו• עדים שהופיעו ב 1963 בפני ועדת 
חקירה של הסנאט האמריקני כינו ארגון זה "קהה נוסטרה" 
("העניין שלנו") ומאז ירש שם זה את הכינוי מ', אך אין 
זה ברור שאמנם כך מכנה הארגון את עצמו. 

בשל השמירה הקפדנית על הסודיות והענישה ללא רתמים 
על כל הלשנה, איו ידיעות מלאות ובטוחות על ה״קוזה 
נוסטרה". ידיעות אלו שאובות ספי חברים שהארגון דנם 
למיתה, והם יושבים בכלא — המקום הבטוח ביותר מפני 
נקמת אידגונם. 

הדו״ח על הפשע המאורגן 1967 (ו~ ביבל׳), מתאר את 
ה״קיזה נוסטרה" כארגון ביורוקראטי מסועף, שבו יש חלוקת 
תפקידים ומידרג של סמכויות. האירגון מחולק ל 24 קבוצות, 


הנקראות "משפחות", וכל אחת מהן שלטת באיזור מסוים. 
בראש כל ״משפחה״ עומד ״בום״ ושלטונו הוא אבסולוטי; 
לידו "יועץ" שהוא איש הקשר בינו לבין ראשי המחלקות, 
המפעילים את ה״חיילים" מן השורה. מטעמי ביטחון אין 
קשר בין הדרגים הנמוכים בארגון ל״בוסים", והכל נעשה 
בתיווכם של ראשי המחלקות. "הבוסים" מכל הארץ מתכנסים 
לעתים מזומנות ודנים בקו-הפעולה ובתחיקה הפנימית. 
ועידתם היא בית־המשפט העליון של ה״קוזה נוסטרה". 

ה״קוזה נוסטרה" מתרכזת בעיקר בעסקי הימורים, סמים־ 
משכרים וזנות, ומטילה מרותה לפעמים אף על ארגוני פוע¬ 
לים, בייחוד בענפים כגון הסווארות והובלת־משאות, הנתונים 
לשליטתם. 

אנשי חט׳ משקיעים יותר ויותר מרווחיהם ברכישת 
עסקים חוקיים. בעיקר מניות בבורסה, וכך הם יכולים להצ¬ 
ביע על מקור הכנסה חוקי. 

חלקה של ד,מ' רב, כנראה, בשחיתות הפוליטית באה״ב, 
בייחוד בשלטון המקומי, מאחר שראשי המשטרה, התובעים 
המחוזיים והשופטים נבחרים, וה״קוזה נוסטרה" תורמת 
סכומים ניכרים לקופת המועמדים שבהם היא תומכת, ומ¬ 
חבלת במאמצי הבחירות של מתנגדיהם; תמורת זאת מעלי¬ 
מים הללו עין מפעולותיה, ומקלים בעונש אנשיה. המשטרה 
הפדראלית מתקשה למצוא הוכחות מפלילות נגד אנשי 
ה״קוזה נוסטרה", והיא נאלצת להסתפק בתביעות על אי- 
הצהרת הכנסות לשלטונות המס. יכולת הס׳ לנצל למטרותיו 
את המנגנון הדמוקראטי, וע״י כך ליהפך לחסין־עונש, מעמי¬ 
דה בסכנה את עצם קיומו של המשטר הדמוקראטי. 

- 07 €07111:111171% ; 1952 , 1 ) 16716 ( 447 171 €717716 י זש־^עצ 5£ .צ 1 .£ 

ץד 100 > 03 \ 2 11 ג 10 ז 0 מז^/ 1110 0£ !■ 0031 .^ 2 6 ב 1 ז) €717116 1 ) %6 וח %0 

; 1963 ,(ץ 13 ׳ל ז 11 "׳\ 13 ^) 00 . 8010000 500131 1 ) 30 0111:1031 ? 01 
. 1967 , €717716 1 ) 1-0766 116 ( 1071 : 07 ( 1 ( 1711X6 . צ. 0 

של. ש. 

״מפיצי השכלה״ ;- 1 ;קד 00 כןח 16 זק דס;/ 150 ] 0 :)(ז 1 ג) 0 

8 11 ). 5 ;;׳)(] 03 ץ. 15,1 ׳(-) ) 5 מזזמטנזזסאססקגז 

הוססס?), חברה יהודית ברוסיה בשנים 1863 — 1930 ! נוסדה 
בידי קבוצת עשירים יהודים בפטרבורג, ובראשם יוסף גינצ־ 
בורג (ע״ע, עם׳ 709 — 710 ) וי. ל. רוזנטל. עם חבריה נמנו 
אישים מבין חוגי המשכילים והסופרים היהודים (ח. ז. סלו־ 
נימסקי [ע״ע], ש. י. פין [ע״ע], א. א. הרכבי [ע״ע], א. 
מאפו [ע״ע], ועוד), ואליה צורפו גם אישים לא-יהודים, 
ואף מומרים כד. חוולסון(ע״ע). החברה פרסמה ספרי השכלה 
וחכמת ישראל (ע״ע) ברוסית, ועזרה לסופרים עברים 
ויהודים־רוסים להוציא את ספריהם; אולם את מרבית הכס¬ 
פים הועידה בשנותיה הראשונות לתמיכה בתלמידים יהודים 
שלמדו בבת״ס גבוהים ההודיים פרטיים. ב 1867 נפתח סניף 
באודסה (ע״ע, עס׳ 713 ). ב 1872 — 1879 היה י. ל. גורדון 
(ע״ע) מזכיר החברה. 

עם הצטרפותם של צעירים לחברה, בראשית שנות ד, 90 , 

חל מפנה בפעולותיה. ב 1891 הוקמה "ועדה היסטורית-אתנו- 
גראפית", שהניחה יסוד לפעולה שיטתית בחקר תו״י ברר 
סיה. ב 1899 תמכה החברה ב 155 בת״ס יהודיים פרטיים, 
ששילבו לימודי יהדות בתכניתם, וב 1900 הוקמה.גם רשת 
פיקוח. ב 1907 הוקמו ה״קורסים" הנודעים בגרודג( (ע״ע 
תנוך, עמ ׳ 608 ), שמילאו תפקיד נכבד בקורות החינוך 
היהודי. החברה קיבלה הקצבה גדולה מיק״א (ע״ע). ופתחה 
בת״ם משלה. ב 1914 היו בחברה קרוב ל 7,000 חבר, שהיו 



73 


״מפיצי השפלה״ — מפלגה 


74 


מאוגדים ב 32 סניפים. החברה ריכזה בפטרבורג ספריה בת 
50,000 כרך. ם 1910 קיימה החברה כינוסים, ובהם התנהלו 
ויכוחים חריפים בי! הזרם האסימילטורי והלאומי. על ויכו¬ 
חים אלה האפיל במהרה הריב עם ה״אידישאים", ובראשם 
אנשי ה״בונד" (ע״ע). ב 1910 החלה החברה להוציא ירחון 
(וסטניק) שטיפל בבעיות חינוך ותרבות. במלה״ע 1 הצטרפה 
החברה למפעל העזרה לפליטי המלחמה והקימה להם בת״ס 
רבים. ב 1917 למדו בבתה״ס של החברה כ 30,000 תלמידים. 
המהפכה הקומוניסטית הפסיקה את פעולת החברה ופיזרה 
את סניפיה, אך המרכז בלנינגראד המשיך בפעולה מצומ¬ 
צמת עד חיסולו ב 1930 , וספרית המכון העברה ל״מכון לתר¬ 
בות יהודית׳■ בקיוב. 

י. ל. רוזנטל, תולרות חברת מרבי השכלה בישראל, א-ב׳. 

חרט׳ו-חו״ז! חברה מפיצי השכלה. סקירה היסטורית קצרה, 

תרמ״די ממג 0611160103 ממק 11010 ,ק 06 ס*מק 46 . 11 

8 מ*לווי 6 ק 03 ממ 160 ס 06 ססק□ 8 מ 3360 קזססקתס 3 ק 

-ס^ק ס 3 ־ 1 יזא£) 011£ ,מזואעסקד .מ ; 1913 , 1 , 0001111 ? 

. 1960 ,( 479 ־ 471 , 06 זס 611 ק 60 1 \ 0 * 

י. ס. 

מפל־מים (אנג׳ £311 זמז 3 ד\ ,:> 03$033 ), שינוי פתאומי 
בגובה אפיק הנהר או הנחל, הגורם לנפילת זרם 
המים ממקום גבוה למקום נסוך. המונח ; 02503111 כוונתו מפל 
קטן, או סדרת מפלים קטנים. אשדות ( 03130305 , 135 ק 2 ז), 
כוונתם חספוס קרקעית האפיק. זרימה מהירה ומקציפה, אך 
בלא מקפצה חדה ואנכית. 

מקומם של מד,׳׳מ — בנקעים שלאורך מהלכו של הנהר, 
ועפי״ר הם מציינים פעילות סחיפתית מואצת. מתוך מחץ 
המים הנופלים נוצרת לרגלי המפל מכתשת, ובתוכה מתער¬ 
בלים המים והם מעצבים אותה ע״י חלוקי אבן גדולים. 
עם נסיגת חזית המפל תיווצר מכתשת נוספת, או תתארך 
לאחור הפכתשת הקיימת. המכתשות הן גורם מכריע בכרסום 
בסיסה של חזית המפל. או התמוטטותה. 

מר,"מ הגבוהים בעולם הם "מפל-הפלאך" בונזואלה, בגד 
בה של 980 מ׳; מפלי טוגלה בנטל, אפריקה הדרומית, כ 940 
פ , ; יוסמיטי (ע״ע) בקליפורניה, אד,"ב, כ 740 פ׳. מפלים גבו¬ 
הים אלה אינם מצטיינים בספיקה גדולה; לעומתם, מפלים 
נמוכים יותר ספיקתם הרבה יותר גדולה, בהיותם על נהרות 
גדולים למדי; כגון מפלי ויקטוריה (ע״ע), על נהר זפבזי, 
100 — 130 פ׳. מפלי איגואסו(ע״ע, ותמו׳ ע״ע ארגנטינה עם׳ 
664 ) בגבול ארגנטינו,־ברזיל, שגבהם כ 70 פ׳, והידועים 
ביותר. מפלי ניאגרה (ע״ע), שגבהם כ 50 מ׳. 

מ'מ נחלקים לשלושה סוגים עיקריים לפי דרכי היווצרו¬ 
תם: 1 . מ״מ ס ח י פ ת י נוצר בד״ב בשל ההבדל בעמידותן 
הסחיפתית של השכבות הבונות את קרקעית האפיק, שבו 
זורמים המים. כאשר המים עוברים מאפיק ד,חתור בסלע 
עמיד לאפיק הבנוי סלע בלתי עמיד, גובר קצב סחיפת 
הנהר; המעבר מהשכבה העמידה לשכבה הבלתי עמידה 
נעשה במקפצה, והיא הולכת וגדלה ככל שהשכבה הבלתי 
עמידה עבה יותר. בתופעה זאת יש להבחין לפחות בין שתי 
קבוצות: א) שיכוב אפקי, כאשר השכבה העליונה, שבה 
הנהר זורם. עמידה ועבה במיוחד, כדוגמת זרם לבה עבה על 
אפר געשי, או על שכבות סלעי קרטון בלתי עמודים. כאן 
לא תהיה נסיגת המפל במעלה הנהר, אלא השתפלות הדרג¬ 
תית של המפל, העלם המקפצה ויישורה של קרקעית האפיק. 
דוגמאות: בא״י — מפלי נחל סער ברמת הגולן (המקפצה 


בנויה מבזלת המונחת על גיר); ובאר,״ב — בנהר ילוסטון 
(ע״ע). ב) שיכוב נטוי, כאשר השכבה העמידה העליונה 
אינה עבה במיוחד. כאן אין פעילות הסחיפה ניכרת בהעלם 
המקפצה, אלא בנסיגת המפל במעלה הנהר; ככל שהסחיפה 
חזקה יותר, כן תוגבר נסיגת המפל, אך גובה המקפצה לא 
יקטן, כל עוד לא תיהרס כל השכבה העמידה הבונה את 
קרקעית הנהר. הידועים ביותר מסוג זה הס מפלי הניאגרה, 
הבנויים גיר עמיד המונח על פני צפחות בלתי עמידות. 
נסיגתו של המפל הוא בקצב של 1.6 מ׳ בממוצע שנתי, 
וידוע שהוא נסוג בתקופת 12.000 שנה כדי קילומטרים 
אחדים במעלה הנהר. בעת נסיגת המים, במפלים מסוג זה, 
נוצרות מערות בצדו הפנימי של המפל. 2 . מ״מ שנוצרו 
מתוך תנאים ט( פ ו ג ר א פ י י ם. אלה שכיחים ב.,ענד 
קים תלויים" שנוצרו בנוף שעוצב על ידי קרחון הררי: 
בין העמק הראשי והרחב לבין יובליו בכתפי העמק יש 
הפרשי גובה ניכרים של עשרות רבות של מטרים. מפלים 
אלה גבוהים, אך ספיקת מימיהם קטנה למדי. הם מצויים 
בהרי־האלפים, בשוודיה, נורווגיה ועוד. מ״ם עלולים להי¬ 
ווצר גם במקום שהתהווה בו מחסום המעכב אח זרימת הנהר 
ועוצר בעדה. מחסום מעין זה אפשר שייווצר מתוך תהליכי 
השקעה, כגון מניפות סחף גדולות, מורנות, השתפכות לבה 
ובד׳. 3 . מ״מ שנוצרו מסיבות ס ק ט ו נ י ו ת, כגת 
העתק או סידוק בקרום כדור הארץ, היוצר הפרשי גובה 
ניכרים בין שני מפלסים, שבהם זורם נהר. אם ההעתק 
מגלה שכבות בעלות עמידות מגוונת, יהיו פני המפל מגוונים. 
ועל־כן אפשר שיהיה בעל מקפצה תלולה אחת, או כמה 
מדרגות־מפלים. דוגמאות: מפלי ויקטוריה שבאפריקה, 
ומפלי נחל דוד, ליד עין גדי. 

מ״מ הם מתופעות הטבע היפות ביותר, ומשמשים מרכ¬ 
זים למשיכת תיירים. מקצתם נוצלו לצורך הפקת חשמל. 

י׳. שטנר. גיאומורפולוניה, ת ע ״ל.- , 8010 ״£ 03 ״ .ם .ס 
. 1953 , 179-196 ,!ן 010£ ו/ק?סה<ס? 0 

ד. נ. 

מפלגה, כינוי לקבוצות מאורגנות המעוניינות להשפיע ב־ 
מישרים על דרבי הממשל ולהבטיח למנהיגותו עמדות 
רשמיות בשלטון, והן נהנות, או משתדלות ליהנות, מתמיכה 
רחבה בציבור. במובן רחב ניתן לדבר על מ" כל אימת שיש 
חילוקי־דעות, ״פילוגים״, בנוגע לבעיות כלשהן בחברה: 
דרכי השלטון, מטרותיו החברתיות והמוסריות, השקפות- 
עולם■ ארחות-חיים, או סתם התחרות אישית או קבוצתית 
על תפקידי מנהיגות ויוקרה. במשמעות זו היו מ" גם 
בחברות קדם־מודרניות — קבוצות אנשי־חצר, שהתחרו 
על השפעה מדינית, או תומכיהם של טוענים לכתר או 
למנהיגות, וכן קבוצות שקמו עקב פילוגים ענייניים והת¬ 
חרויות אישיות וקבוצתיות בכל ארגון ובכל שכבה בלתי- 
ממוסדת. 

מבחינת ההגדרה הראשונה מבחינים בין ס" לבין קבר 
צות־אינטרסים (קבוצות־לחץ; קבוצות-השפעה). שלא הת¬ 
גבשו בצורת מ". קבוצות מסוג אחרון זה מסתפקות בניסיו¬ 
נות לקדם את מטרותיהן הענייניות (החסריות או הרעיד 
ניות) לאו דוקא במאמצים להשתלב במישרים במנהיגות 
הפוליטית. 

במסגרת דמוקרטית. וכן במשטרים אוטוריטאריים, מש¬ 
תדלות מ" להשיג את תמיכת ההמונים, כדי להבטיח לעצמן 



75 


משלגה 


76 


השפעה על השלטון. לשם זה הן מנהלות הסברה לרכישת 
אוהדים, פועלות לליכודם על בסים של קבע כחברי הם׳, 
ובעיקר — הן מגייסות תמיכה פורמאלית במועמדי הם׳ 
ובתביעותיה בהצבעה בבהירות ובמשאליעם. אולם ישנן 
מ' ״מהפכניות״. השואפות לקדם את מטרותיהן גם — או 
בעיקר — בשימוש באלימות או בהפעלת לחץ כלכלי סיטוני. 
במשסרים אוטוריטאריים נוקשים. באין סיכויים לחילופי- 
משטר בהליכים דמוקרשיים, גם מ" דמוקרטיות נאלצות 
לפעמים ללכת בדרכי□ מהפכניות. 

מקובל ־ 1 ראות את ראשיתן של מ" מודרניות באנגליה 
של המאה ה 17 , שבה התגבשו קבוצות פוליטיות והתנגשו 
אלו באלו — בדיונים בפארלאמנט, בבחירות לבית הנבח¬ 
רים. וב 1642 — 1660 גם בתנועות מהפכניות אלימות. היקף 
סמכויות הכתר ופקידיו לעומת סמכויות הפארלאמנט. ניגו¬ 
דים בין האצולה לבין שכבות של תושבי־ערים וכפריים, 
סכסוכים על רקע דתי, השאלה איזו שושלת צריכה למלוך 
— כל אלו היו הבעיות המרכזיות, שסביבן צמחו שתי הם" 
המסרתיות באנגליה, השמרנים והליבראלים (תחילה — 
טורים ודגים). מבחינה ארגונית התגבשו מ" אלו לא בצי¬ 
בור הרחב אלא בשכבות המנהיגות הפוליטית■ בפארלאמנט, 
שחבריו החלו מתלכדים בסיעות. במונחי ימינו קדמה הסיעה 
לס׳. רק בהדרגה החלו להתגבש קבוצות תומכיו של המו¬ 
עמד באיזור-בחירתו, חלקם מתוך יחסם האישי אליו וחלקם 
מתוך הזדהות עם המטרות המאפיינות את סיעתו של המו¬ 
עמד — תחילה בצורת ועדי-תומכים מקומיים בעת הבחירות 
ואח״ב בצורת גופי-קבע. רק בל 186 הוקם ארגון ארצי של 
חנו השמרנית, וב 1877 — של חט׳ הליבראלית. ובאותה עת 
החלה להתפתח חברות אינדיווידואלית בם׳. לעומת זאת 
אורגנה מפלגת-העבודה (הלייבור), במאה ח 20 , מלכת¬ 
חילה כס׳ ארצית על בסיס של חברות אינדיווידואלית או 
קבוצתית (של איגודים מקצועיים). 

במדינות יבשת־אירופה ובאמריקה התפתחו מ" לאחר־מכן. 
ובקצב מזורז עם התפתחותם של מוסדות מחוקקים במאות 
ה 18 — 19 . שוב קדמה ההתארגנות הפארלאמנטארית להת¬ 
ארגנות בציבור הרחב. יוצאות מכלל זה, במידת מה. היו 
הם* בצרפת בזמן המהפכה. כש״המועדונים , ׳ הפוליטיים 
בפאריס, בתמיכתם הפעילה של גורמים באוכלוסייה, מילאו 
כבר בתחילה תפקיד נכבד. גם בימינו מהווים חברים מן 
השורה במ" רבות יסוד חלש למדי, קטן ממספר התומכים 
בבחירות, מידת הזדהותם עם מצע הם׳ קטנה למדי, מש¬ 
מעתם רופפת, והשפעתם על דרכי חט׳ ועל הרכב שכבת- 
המנהיגות בתוכה מועטה. מצב זה טיפוסי במיוחד למ" 
"ליבראליות" או .,מתונות". מבחינת דרישותיהן לשינויים 
חברתיים. שונה המצב בט" סוציאל-דמוקראטיות, שאורגנו 
מראשיתו על בסיס של חברות המונית וממושמעת, וכיון 
שחלק בדול מחבריהן היה רגיל לארגון המוני במסגרת 
האיגודים המקצועיים היתת המלאכה קלה. הנר׳ הסוציאל- 
דפוקראטיות הן דונמה בולטת לט" המוניות (פעמים 
שיותר ממחצית הקולות שהם׳ מקבלת בבחירות באה מחב¬ 
ריה המאורגנים), בניגוד למ״־ש ל ד ( 5 :>ז 1 ! 03 10 ! 115 ! 3 ס) 
שרק מקצת קולותיהן בא מחבריהן ואת השאר — הרוב 
הגדול — יש לגייס מקרב הפריפריה של אוהדים ומקרב 
״הקולות הצפים״ (סזס׳ו 1031108 ), כלו׳ של מצביעים הנות¬ 
נים את קולם פעם לם׳ זו ופעם לאחרת). גם מספר מ" 


דתיות, בייחוד קאתוליות, מצאו בקהל המאמינים בסיס 
לחברות המונית, ואילו מ" פאשיסטיות וקומוניסטיות שינו, 
לפי הנסיבות, את אפיין מהתארגנות המונית לחברות מצומ¬ 
צמת של קדרים נבחרים, וחתר חלילה. ביישוב היהודי בא״י 
ובמדינת ישראל בשנותיה הראשונות היה שיעור החברים 
המאורגנים בס" גדול במידה יוצאת מן הכלל. בהדרגה 
ירד שיעור זה, אף שעודנו מהגדולים בעולם. 

הארגון הפנימי של פ" מאופיו במידת המשמעת המפ¬ 
לגתית, בהיענות החברים לסיספאותיה הפוליטיות ולמשימות 
המיוחדות שהיא מטילה עליהם, במידת נשיאתם במעמסה 
הכספית של עבודתה (בצורת דמי־חבר או תרומות). 
וביחס בין המדרג המפלגתי (המנהיגות הפוליטית וה¬ 
מנגנון הארגוני) לבין החברים מן השורה. מ" "קיצוניות", 
ובייחוד בעלות גוון קומוניסטי או פאשיסטי, מצטיינות 
בהקפדתן הרבה במאפיינים אלה! מ" סוציאל-דמוקרטיות 
מקפידות פחות מהן, אך יותר מם" "מתונות", שארגונן 
חלש. המשמעת המפלגתית בישראל התרופפה מאז השנים 
הראשונות לקיום המדינה, אולם עודנה מהחזקות בעולם. 
אשר ליחס בין המדרג המפלגתי לבין החברים והאוהדים, 
המדרג נט"..מתונות" רגיש להלכי רוחות של ציבור החב¬ 
רים והאוהדים יותר סבם" "קיצוניות". שבהן אנשי צמרת 
הם׳ הם גם מעין כוהניה הגדולים של האידאולוגיה. כש¬ 
מגיעות פ" כלשהן לשלטון, במיוחד מ" ,.קיצוניות". מת¬ 
חזקת השפעת המנגנון על החברים, לפי שביכלתו להעניק 
להם טובת־הנאה. אולם במידה מסוימת פועל "חוק הברזל 
של האוליגארכיזאציה" (ר. מיכלם) בבל מ׳, כי המנגנון 
והצמדת נוטים ליהפך לגופים המנציחים את עצמם ומחלי¬ 
טים בעצמם על צירוף אחרים לשורותיהם יותר משהם נב¬ 
חרים בידי החברים. במקרים שבהם יכולה פ׳ להעניק טובת 
הנאה או למנעה (בישראל! במסגרות עירוניות ומהחיות 
באה״ב). גדולה במיוחד השפעת המנגנון על החברים. לפיכך 
חלים שינויים במפת המ" (התפלגויות. איחודים) ושינויים 
חשובים במצעיהן. הנובעים משינויי-מגמות או מחילוקי־ 
דעות בקרב הצמרת ולא מיזמת החברים מן השורה, ההול¬ 
כים בעקבות המנהיגים, או מתפלגים בעקבותיהם. שינויים 
בדעותיהם של חברים ואוהדים, כשאין מקצת אנשי הצמרת 
מצטרפים לשינויים אלה, מביאים לידי התרחקותם מן הם׳, 
אך לא לשינויים בדרכה. 

מצעי הם" משקפים רשת מגוונת של דעות, עמדות, 
ומגמות, המופיעות בצירופים מצירופים שונים. ראויים לציון 
שני משתנים המשפיעים על אופי המי. המשתנה האחד 
נוגע להיקף הבעיות שהם׳ נוקטת לגביהן עמדה מסוימת. 
יש להבחין בעניין זה בין מ", המתיימרות לנקוט עמדה 
בבעיות חברתיות רבות מאד. לבין מ", שתחום התעניינותן 
מוגבל לעניינים מועטים או אף לעניין אחד (כגון כמה מ" 
דתיות, מ" איכרים, מ" של בעלי-בתים, וכדומה), ובעצם 
אינן אלא קבוצות־השפעה שהתארגנו בצורת מ" לשם הש¬ 
תתפות ישירה במאבק על עמדות השלטון. המשתנה השני, 
הקשור תכופות בקודם. נוגע למידת הדביקות של המי. או 
רפת התעניינותה, במגפות המתבטאות במצעה. בכל מצע 
מ' מצויים עקרונות-שבאמונה, שבהם חמ׳ דבקה ביותר, 
ונקודות אחרות, שהן שוליות לגביה ושעליהן היא מוכנה 
להתמקח. לוותר ולשנות בקלות את עמדתה כלפיהן. ככל 
שרב משקלו של היסוד הראשון במצעה. כן מתקרבת הם׳ 



77 


מפלגה — (ה)מפלנה (!?)קומוניסטית (ה)ישראלית (מר,"י) 


78 


לטיפוס דוגמתי, וככל שרב היסוד השני, היא קרובה יותר 
לטיפוס אופורסוניסטי או פראגמאטי (הפינוי הראשון משקף 
גישה שלילית לתופעה זו! השני — גישה חיובית). מ" 
המשתדלות לרכוש חברים ואוהדים רבים, נדחפות על-כרתן 
לצד הפראגסאסי, לפי שדצונן לקרב אליהן הסוני-אדם בעלי 
דעות ואינטרסים שונים זה מזה מחייב לגלות גמישות רבה. 
מ" שבשלטון נוטות אף הן לפראגמאטיות. בחברה חפשית, 
דרושה להן גמישות נדי שלא יאבדו את תמיכת הרבים 
ואת השלטון; בחברה טוטאליסארית או בתנאי רודנות — 
הן יכולות להרשות לעצמן להסתגל לנסיבות המשתנות מבלי 
לחשוש שמא יאבדו את תמיכת הצינור. 

מ ס פ ר המי בחברה הוא מאפיין חשוב בקביעת משטרה 
המדיני. משטר שבו אפשרי, באורח חוקי או למעשה. קיום 
משמעותי לס׳ אחת בלבד, הוא משטר אוטוריטארי (לרוב 
— רודני), שאינו מאפשר חילופי־שלטון חוקיים אלא אם כן 
הם נובעים מרצונה של הצמרת, או שסיעות וקבוצות מתח¬ 
רות בקרב צמרת השלטון והס׳. כשיש אפשרות חוקית ומע¬ 
שית לקיומן של מ" אחדות ההפשיות להתייצב וו מול זו 
וסול הקבוצה השלטת. נוצר הרקע לחברה חפשית, לדמו־ 
קראטיזאציה של המשטר, ולהילופי־שלטון שלא בדרך של 
אלימות. במצב זה יש להבדיל בין דפוס ד ו ־ ס ם ל ג ת י, 
שבו מתחרות על השלטון רק שתי מ" בעלות סיכויים 
ממשיים, לבין דפוס ר ב ־ מ פ ל ג ת י. שבו משתתפות ב¬ 
משחק הפוליטי מ" יציבות למדי במספר רב יותר. במשטר 
דדמפלגתי, אם אמנם שוררת בחברה אווירה של סובלנות 
הדדית ושל ריסון עצמי, — ייתבנו חילופי־שלטון סדירים 
בעקבות תנודות בדעת־הקהל. המשתקפות בבחירות, הילד 
פים שלפעמים רואים בהם "תנועת מטוטלת". כך המצב 
בבריטניה, אה״ב, ובמידת מה באוטטראליה, אירלאנד וקא־ 
נאדה; גם אוסטריה ומערב־גרמניה מתקרבות לדפוס זה. 
אולם אם שלטת אווירה של קנאות אידאולוגית וקנאה 
אישית־קבוצתית בצורה חריפה, עלול דפוס דו־מפלגתי לה¬ 
ביא לידי ניסיון להנציח את שלטונה של הם׳ השלטת בדר¬ 
כים רודניות, וליצור מחתרת אלימה נגדה. בדפוס רב־מפלגתי 
יש נסייה להקים ממשלות קואליציוניות, על מעלותיהן ומג־ 
דעותיהן. בכמה מדינות במערב אירופה מורכבות הממשלות 
ס 4 עד 7 מ", הה מאפשר קיום משטרים וממשלות הרגישים 
לדעת הציבור ולצרכי שכבותיו, תוך שמירח על מידה סבירה 
של יציבות. בישראל, שיש בה 8 — 12 ם׳, הממשלות עודן 
יציבות למדי אך יעילותן ושיתוף הפעולה בין חבריהן נפ¬ 
גמים מחמת חשדנות וריסון הדדיים. באחרונה ניכרת ביש¬ 
ראל נטייה לאיחודן של מ" ולמיזוגן, אך לצדה יש גם 
תהליך מתמשך של התפלגות ושל הקמח מ״־רסיסים וע״י 
כך מספרן הכולל של הס" אינו משתנה בהרבה. כשמתרבה 
מספר הם" עוד יותר (כגון בגרמניה, פולניה וצ׳כוסלו־ 
באקיח בין שתי מלחמות העולם, בצרפת של הרפובליקה 
השלישית והרביעית), נפגמת בצורה חמורה גם יציבותן 
המינימלית של הממשלות. במשטרים רבים יש נטייה לצמצם 
את מספר הנד ע״י שיטות בחירות, העשויות להקטין את 
סיכוייהן של ס" קטנות ולפיכך למנוע בעד הקמתן. אולם 
נטייה זו, וכמוה כל ניסיון לצמצם במישרים את חופש הת־ 
ארגנותן ופעולתו של מ", היא פגיעה באחד מתנאי-היסוד 
של משטר דמוקראטי. רק כשנד מכוונות בעצמן להרוס את 
האופי הדמוקראטי של המדינה או לסכן את עצם קיומה, 


נוהגים לפעמים גס משטרים דמוקראסיים לאסור את 
פעולותיהן או להצרן. 

בצדן של ם" מגובשות ישנן גם בימינו התקשרויות 
ספוראדיות של מועמדים לתפקידים ציבוריים המופיעות 
לצרכי בחירות, אך בלא תכניות ספציפיות, המשכיות. חב¬ 
רים מאורגנים ומנגנון מאורגן. כזה הוא עדייו אפיין של 
ה״רשימות" הערביות בישראל, אף שנראים בהן סימנים 
ראשונים של גיבוש והמשכיות, וכן ספק הוא אם אפשר 
לראות כס" במלוא מובן המלה קבוצות־עסקנים המתגבשות 
סביב תכניות ספציפיות כל עוד לא הובטחה המשכיותן. 

הופעתן של מ" מאורגנות בגורם עיקרי בזירה הפוליטית 
פגעה כהכרח במעמדם של שאר המוסדות במדינה, ובייחוד 
במעמדם של פארלאמנסים. עם גבור השפעת הס" גוברת 
״רוח המפלגתיות״ (ק 5111 ת 1153 ז 3 ס ) 0 1 ״ 1 ק 5 ), הסביאה לירי 
חוטר־סובלנות כלפי הזולת וירידת ערכם של שיקולים אוב¬ 
ייקטיביים בקבלת החלטות. לא לשווא קוראים מדינאים 
"להיחלץ מן הגישה המפלגתית הצרה". אך אפייני הוא, 
שפנייה וו מכוונת לרוב אל ס" יריבות. כשהם". במקום 
לשמש צינורות שדרכם דעת-הקהל משפיעה על מוסדות- 
המדינה, משתלטות על מוסדות אלה השתלטות מלאה, מדב¬ 
רים על .,מדינת־מפלגות״ ( 311111351331 ? ; 1 ז 11131 ז 3 ק £131 ). 

1211 מנ £1 א . 5 1949 5 , 1 ) 21 ) 0 ? 21 >€ 01111 * 1 , £15 !( : 111 ״? .מ 

004 1 ) 0111 ? ,מ 50 ז 5£ ו£״ 1 ; 956 ( , 1 ) 0111 ? 01111001 ? 10 ) 1404 

.'' 1969 , 1 ) 01111411 ? ! 01-11 ? 5 * 1 ,ז 8£ ז 4 /' 1  50 ! 1 מ?),םדרת 
פרסתנים גדולים במחלקת היונקים (ע״ע), שעליה 
גימנים כיום 3 משפחות דלות מינים: סוסיים (ע״ע), מפי¬ 
רים (ע״ע) וקרנפים (ע״ע). סימנם המיוחד הוא מבנה הרגל: 
ציר הרגל עובר באמצע האצבע השלישית, והיא השלטת, או 
היחידה שנתקיימה (טיפוס 3x01,13 ,■:>;״) — בניגוד למכפילי- 
הפרסה, שציר הרגל עובר בהם בין שתי אצבעות (טיפוס 
313X0013 ^ ; ע״ע גפים, וציור שם, עמי 129 ). לקולית יש תל 
(!מח^ססתז) שלישי מפותח; חלקו העליון של האסטרגלוס 
קעור ומותאם לשוקה, ועצם העקב אין לה פרק משותף עם 
השוקית. העור עבה, עירום או מכוסו, שערות קצרות. השפה 
העליונה גמישה ימשתרבבת. למלתעות השיניים יש נטייה 
להידמותלטוחנות (ת £10 גפ 1 ז 1013 ז 1 ),שלא כמו בסכפילי-הפר- 
מה. משטח הלעיסה גדול מאד. מספר השיניים גדול ( 44-36 ). 
הקיבה פשוטה. והמעי האטום גדול מאד. אין להם כיס־סרה. 

בין החולייתנים סדרת מה״פ היא המוכרת־ביותד במחקר 
הפלאונחולוגי. קבוצה גדולה, כ 12 משפחות, שיא פריחתה 
היה באמצע העידן השלישוני. לאחר מכן חלה ירידה פתאו־ 




מפלצת זיגית, נהכוו (מוסיןווה, 38 !}!) 



87 


מפריטי פרפו! — מפרק 


88 


מית ורובם נכחדו: 9 משפחות עדיין התקיימו בתקופת 
האוליגוקן, ומהן שרדו 3 משפחות. משערים שאחת הסיבות 
להכחדתם של סה״פ קשורה בשינוי פני הצומח: שיניהם 
התאימו למזון צמחי עסיסי ורך, ועם הופעתם של צמתים 
נוקשים (כגון, דגניים), נשארו בחיים רק אותם בע״ח 
שמבנה שיניהם התאים למזון הקשה (למשל, סוסים); 
אחרים, הטפיר והקרנו•, נדדו לשטחי הביצות והיערות. 

מה״פ מתחלקים ל 2 תת־סדרות: 1 . בלסזסמזסקנףך?, ובהן, 
מהמשפחות החשובות: (א) ־ 11183 ־ 081 ־ 31 ?, הקרובים ביותר 
לסוסים. נכחדו בתחילת האוליגוקן. שרידיהם נמצאו באירופה 
ובאסיה. הסוג הידוע ביותר הוא ה 111101 ־ 0111 ־ 31 ?, ושרידים 
רבים ממנו נמצאו בשכבות הגבס שבסביבות פריס. חקר 
אותו לפרטיו האנטום הצרפתי קיוויה ( 1 ־ 001-1 ) בתחילת 
הסאה ה 19 . רגליו של סוג זה היו קצרות וחזקות, ולהן 

3 אצבעות. (צ) ־ 11183 ־ 11 ) 11300 ? [־ 11183 ־ 0111 ) 6100 ] — 

אורך חיי המשפחה היה קצר: היא הגיעה לשיא־פריחתה 
באיאוקן. ונעלמה ב־ 
אוליגוקן התיכון. הש¬ 
אירה אחריה שפע 
ממצאים. היתה נפו¬ 
צה בעיקר באמריקה 
הצפונית. בני המש¬ 
פחה הצטיינו בפולי- 
מורפיות (בגודל ה¬ 
גולגולת. בשלד, בשי¬ 
ניים). לכולם היה מוח 
קטן. הגלגולת היתה 
ארוכה ונמוכה. הטי¬ 
פוסים הראשונים גד־ 
לם כשל כלב גדול, 
והאחרונים גדלם כגו¬ 
דל פיל. ברגליים הש¬ 
תמר המצב הפרימי־ 
טיווי של 3 אצבעות, 
אבל במבנה היה שי¬ 
נוי : מרגלי ריצה 
קלות ודקות — לרג¬ 
ליים קצרות וכבדות. 
מיוחדות להם זוג ה¬ 
קרניים המוזרות בצורתן. (ג) משפחת ־ 11183 ־ 111 ס:> 011311 הת־ 
קיימה עד הפליסטוקן. פרטיה היו נפוצים באמריקה הצפונית, 
ומשם עברו לאירופה ולאסיה. — אפייניים להם אצבעות 
שסועות וספרים. משערים שהטפרים שימשו להם לכפיפת 
ענפים. או לחפירה, בחפשם פקעות. 

11 . 113 <; 1 ס 1 ס 1310 ־ 0 — עם תת־סדרה זו נמנים הטפירים 
והקרנפים. בעבר היתה עשירת משפחות ( 12 ). המאובנים 
ממשפחת הטפירים הם דלים ומועטים. על מאובני הקרנפים 
— ע״ע. 

מסדרה זו נתגלו שרידים רבים של מאובנים בארץ. 

; 1958 498 — 368 , ¥1 , %1€ ס 1 ס 1 ח 160 ס? ) 1 ] •*//*>■< 7 , 6311 *:>^ .( 

;* 1962 , 705 — 694 , €5 * 3 וז<{? 1 ז?¥ / 0 9 ). 14 ? 7/1 , 1£ ) ¥011 . 2 .[ 

.* 1966 , 262-272 ,^ 1010 ה 0 ? 1 ^ 7 ,■ 11011161 . 5 

מ. ט. 

מפריסי־פךסה׳ ע״ע פרסתגים. 





שיחזור ש? 4 סיגים צפוז־אסריקניים ממש־ 
פחח 366 ו 1 ווז 1101116 ב 11 יד — כולם מאובנים: 

1 — $ק 1113110 סל 1 , טיפים רץ מהאיאוק! 

התוותה; 

2 — 115 מ 111 זסו 1101 סס, טיפוס פבד־במקצת 

מהאיאגקז תעליח ; 

3 — 1 ץ 16111 מו 1 ו 1 ־ו:)ו 1011 וז 0 ז 3 טיפוס כבד 

מהאוליגוקו התחת. , (; 

4 _ 35 ? 6 ^<זג 1 ק ■ 3 טיפוס פרסחני 

ממש סד.או 5 ינזקז 


מפרצת ( 0118013 ־ 30 ), התרחבות פתולוגית מקומית של 
כלי־הדם. המ" החשובות־ביותר הן הנד של 
האאורטה ושל הלב. סיבת המי של האאורטה היא עפ״ר 
טרשת העורקים והעגבת (ע״ע), שבמהלכן נהרסת הרק¬ 
מה הגמישה של העורק. בלא טיפול התרחבות זו הולכת 
וגדלה, ובמקרי עגבת היא יכולה להרוס את עצם־החזה ע״י 
לחץ ועלולה לגרום למוות ע״י שטף־דם פתאומי. הסיבה למי 
בדורנו היא טרשת־העורקים. מ׳־הלב באה לפעמים כתוצאה 
מאוטם (ע״ע אינפרקט) הלב. כאשד איזור האוטם מצטלק, 
קורה לעתים שאיו הצלקת חזקה דיה כדי לעמוד בפני לחץ 
הדם. מ" קטנות מצויות גם בעורקי המוח ופגיעתן תלויה 
במקומן במוח. יש שהם׳ חדלה לגדול בגלל קרישת הדם 
בתוכה והתארגנות של פקק (תרומבוס), או בגלל הצטלקות 
נוספת המחזקת את דפנות כלי־הדם, במקרים אחרים המ׳ 
עלולה לגדול ולהתרחב, ולבסוף אף להתפקע ולגרום לשטף 
דם פנימי או חיצוני. 


מפרק (ביוו׳ ״סקסק■)), מקום החיבור בין שתי עצמות, 
או יותר. בשלד. המי׳ מתחלקים ל 3 קבוצות: 


1 . חסרי תנועה — מ׳ צמוד ( 1110515 )! 3 סץ 5 ): 

2 . בעלי תנועה מוגבלת — ם׳ קשח ( 1110813 !ז 1113 ק 301 ), 

3 . בעלי תנועה נרחבת — מ׳ סתם ( 813111110513 ). 

1 . בס" הצמודים אין חלל בין העצמות המחוברות. בין 
שתי עצמות הס׳ יש רקמה שבה שקועה העצם. אם רקמה 
זאת היא חסחוס (ע״ע), הם׳ נקרא חיבור חסחוסי (-חץ 5 
11011810815 ־). אם רקמה זאת היא רקמת חיבור. ייקרא הם׳ 
שלב (באנג׳ ־ת 11 ־ 50101 ). מ" צמודים הם, בדרך כלל, מ" 
הנשארים פתוחים בגיל הצמיחה, ועם גמר הצמיחה הס׳ 
מתגרם והופך לחיבור גרמי ( 051051$ מע 5 ). 

2 . בחלל הפירקי של מ" קשחים נמצאת רקמת־חיבור 
המסודרת בצורת רצועות המקשרות בין העצמות (באנג׳ 
5 ) 0 ־ 118301 005 ־ 1055 ־ 101 ). מ׳ זה שונה מן השלב גם בכך 
שהוא אינו נסגר עם חום הצמיחה, 

לס״ קשחים שתי צורות: א) חיבור רצועי ישיר 
( 5010515 ־ 08 ע 5 ), מי. שבו שתי העצמות מחוברות במישרין 
ברצועות, כדוגמת החיבור בין עצמות השוקר, והשוקית. 
ב) מאחה ( 515 ץ 11 קת!ץ 5 ) — מ׳, שבו שתי עצמות מצופות 
חסחוס מחוברות ברקמת חיבור, ובתוכה דיסקוס חסחוסי, 
כדוגמת המי שבין שחי עצמות הבושת (ציור 1 ). 

3 . הנד בנויים 
שתי עצמות מכוסות 
חסחוס. שביניהן נמ¬ 
צא חלל הפרק. ד,מ׳ 
כולו עטוף קופסית 
בנויה רקמת חיבור. 
בנוסף על הקופסית 
יש רצועות מחזקות, 
הבנויות רקמת היבור, 
והן מייצבות את הם , . 



ציור 1 . מפרס קשח: א — עצם; 
חסחו ס ספוק י; ; — רצועת־הפרק ; 
ריסק חסחוס י ( 8£ ג 0€31111 -זנ £1 ); 
החלל ׳שבדיסק 


ד,מ׳ מצופה מבפנים בממשח ( 0183 ״ץ 5 ). המכסה את כל 
ד,מ׳ מלבד המשטחים החסחוסיים של קצה העצמות. הממשח 
הוא רקמה אנדותליונית, שדרכו מופרש נוזל הפרק. נחל 
סיכה זה שומר על לחותו המתמדת של הט׳ ומקל על 


תנועתו (ציור 2 ). 




89 


מפרק 


90 


חלל-הם , מחולק, 
לעתים במקצתו. ע״י 
טבעת־חסחום תוך פר- 
קית בצורת סהרון 
(מניסקום): חסחוס 
תוד־מפרקי זה מעמיק 
לא פעם את חלל הנד 
(ציור 3 ). 

לפי צורת התנועה 
המתקיימת בהם, מת¬ 
חלקים המי כדלחלו: 
א) ם" מחליקים, שב¬ 
הם השטחים הפרקיים 
חלקים (לדוגמה, בין עצם הבריח לעצם החזה). ב) מ" דמויי 
ציר, שבהם נעשית תנועת כיפוף ויישור בלבד(דוגמת המרפק 
והפרקים שביו גלילי האצבעות). ג) ם" בעלי תנועה בשני 
מישורים■ שבהם אפ¬ 
שר לבצע כיפוף ו¬ 
יישור, וגם תנועה 
לצדדים (שורש היד 
הוא דוגמה למ׳כזה). 

ד) מ" כדוריים, המ¬ 
אפשרים תנועה ב¬ 
שלושה כיוונים בח¬ 
לל (כגון תנועת פרק 
הכתף או פרק הירך). 

ה) ס" בעלי תנועה 
צירית לאורך (באנג׳ 
011118 ( 31 * 0 ^ 01 ) מאפ¬ 
שרים תנועה סיבובית 
לאורך העצם בלבד 

(כגון המי שבין שתי עצמות האמה). 

תנועה: תנועתו של פרק הוא מצב שבו נעים שני 
חלקיו זה ביחס לזה. לעתים נדירות נע חלק אחד בשעה 
שהשני יציב. המושגים המקובלים בתנועת פרקים הם: 
כיפוף: מצב שבו זווית הפרק הולכת וקטנה בשעת 
התנועה. יישור: ההפך מכיפוף. צידוד: הרחקתו של 
איבר, או חלק ממנו, מקו מוגדר, כגון הקו האמצעי של הגוף 
אוהגפה. תיווך: ההפךסצידוד. סיבוב פנימי: הטיית 
המישור האמצעי, החוצה גפה לארכה בכיוון הציר האמצעי 
של הגוף. סיבוב חיצוני: ההפך מסיבוב פנימי. 

אנכילוזיס ($ו$ס 1 ׳ 1 ל 10 ז 3 )): מצב של מ׳ שאיבד 
את כושר התנועה עקב מחלה. 

א ר ת ר ו דז י ס ( 31111:0110515 ): מצב שבו איבד ס׳ את 
כושר התנועה בגלל ניתוח המכוון לכך. 

פגיעות בנד. 1 . פגיעות מלידה: לעתים, אין 
הקצוות הגרמיים במי תואמים בגלל ליקוי בעיצוב המבנה 
מלידה. כשאין מגע בין שני קצות המ ׳ , מתהווה נקע (- 81510 
3110 :!). כאשר יש מגע בין שני הקצוות, אך אין התאמה בין 
שטח פניהן, מתהווה תת־נקע ( 5011111x3:10 ). 

יש ליקויים במבנה הקופסית וברקמה הרכה שמחוץ 
לפרק. המגבילות את תנועות הפרקים הנגועים (-׳ 31:1110811 
10513 !). אך יש גם שהתנועה הפשית יותר מן הרגיל (תססו- 
בת 30105 ( 1 —־!ס!!!:!). 


2 . פגיעות ד ל ק ת י ו ח יכולות להיות חריפות או 
כרוניות. החריפות הן בדרך־כלל תוצאה של זיהום חידקי, 
הגורם להיווצרות מוגלה בפרק. מוגלה הנשארת בפרק עלולה 
להרוס את החסחום המפרקי ואת הממשח. יש זיהום חיצוני 
(פצע חודר לעור), ויש פנימי (זיהום המועבר בזרם הדם). 

הזיהום החריף שאינו מתרפא בשלמותו הופך לזיהום כרו¬ 
ני. לעתים הדלקת הכרונית היא תוצאה מזיהום. בעבר היתה 
השחפת הסיבה השכיחה ביותר לדלקת כרונית. 

3 . גידולים נדירים בתוך מ׳ (ע״ע גדול). 

4 . חבלה: א. מתיחה של קופסית— או רצועות— הם׳. 

ב. קרע חלקי של רצועה או קופסית. במקרה זה עלולים 
להפגע גם כלי הדם של הקופסית ועלול לדיווצר שטף דם 
תוך מפרקי ( 11301113:111:0515 ). 

שטף דם תוך מפרקי עלול להופיע גם במחלות דם, כגון 
המופיליה פורפורח ( 1113 קז 11 !ן 1113 נ 1 ק 0 ן 3£11 ! 1 ), 

ג. נקע, או פריקה. נגרם כשהחבלה גורמת לחוסר מגע 
בין שני קצוות הפרק. 

ד. סינוביטים ( 111$ י 103 ! 37 ): דלקת של הממשח. דלקת 
זאת — שיכולה להיווצר עקב חבלה, או במצבי מחלה שו¬ 
נים. מאופיינת ע״י הפרשה מרובה של נוזל סיכה, הממלא 
אח חלל הס׳ ומותח אח הקופסית. 

ה. שברים בתוך מ׳ מתהווים כאשר נפגע אותו חלק של 
העצם המכוסה בקופסית הס׳. השכיח ביותר הוא שבר צוואר 
עצם הירך. 

5 . מחלות כלליות (סיסטמיות) המשפיעות על 
הס׳: א. דלקת-פרקים ראומטואידית( 3111111115 110310111 :ס!!!) 
היא מחלה דלקתית כללית ממושכת, השכיחה יותר בנשים: 
סיבת היווצרותה אינה ידועה, והתאוריה המקובלת היא שזו 
מחלה אוטו־אימוניח (ע״ע חסון. עט׳ 746 ). היא פוגעת בנד׳ 
רבים וגורמת דלקת כרונית של הסמשח ומלווה היווצרות 
רקמה דלקתית והרם משני של החסחוס המפרקי וגורמת 
אבדן התנועה בנד. מחלה ז 1 רשמה ניכר גם במערכות-גוף 
אחרות, בנוסף למ׳ ׳ . 

ב. 11115 ' 181 ! 0 ק 5 1118 צ 10 ץ: 1 מ 3 . למחלה זו שמות אחדים. 

זוהי דלקת כרונית של מפרקי-החוליות, הפוגעת יותר בגברים 
בעשור השני לחייהם. בעקבותיה עלולה להופיע התגרמות 
עמוד השדרה כולו, שיהיה אז דמוי "מקל במבוק". במקרים 
אחדים היא פוגעת גם בפרקי הירכיים ויש לה גם ביטוי 
סיסטמי. 

6 . דלקת פרקים ניווניח ( 31111:1115 סרחסזססס^): 
מחלת מ" ניוונית שמאפיין אותה הרס של החסחוס המפרקי 
ושגשוג מתקדם של העצם בגבול החסחוס. המחלה יכולה 
להיות ראשונית, או משנית, על-פי המצב שגרם לאי־תיאום 
בין קצות הנד. זאת מחלה שכיחה מאד, ללא ביטוי סיסטמי, 
ומניחים ששימוש מתמיד בם׳ גורם שחיקה והרם של החסחום : 
נפוצה יותר בגפיים התחתונות באנשים שמעל גיל 
העמידה. 

7 . דלקת פרקים גבישית ( 11115 * 31 5131 ־<::>):י 
מחלת חילוף תמרים זאת נגרמת ע״י גבישים ששקעו בחס־ 
חוס הס׳ וברקמות הרכות השכנות. הגבישים החפשיים 
שבנוזל הממשה גורמים דלקת. לסוג זה שייכות: 

א. צינית, או שיגדון (סודאגרה [ 0111 §]), שנגרמת ע״י 
גבישי חומצת השתן ששקעו בם', מתחילה בד״כ באופן 







ציור 2 . מפרק רגיל; א — עצם; נ — 
יןו־פסית 0 םרק ; ג — חסחוס ספריו י; ד — 
חלל־הפרק עם נוזל ססשח; ה — ספשח 



ציוד 3 . ספרה ר; •ל עם דיס? חוך־מפרקי 
(סניסקום) : א — עצם; ב — קיפסית־ 
מפרק ; נ — חסחוס ספרקי; ר — חלל• 
ספרק עם נחל־כימשח; ח — ססשח; 
ו — דיסק תוך־כיפרקי (פניסקום) 



91 


מפרק — מפעוטון, אמנות 


92 


חריף, פוגעת עפ״ר בפרק בסיס הבוחן או גם בפרקים אח¬ 
רים• בזמן ההתקף, יש עליית חדת ברמת חומצת חשתן בדם. 

ב. : 08001 [)ס:> 5 ;! נגרמת ע״י גבישי פירופוספאט (-ט־ 1 ץק 
,:> 1121 < 11051 גן), המופרשים לנוזל המסשח. 

8 . פרקים נאורופאתיים ( 011115 [ 1110 זגק 0 ־ 11 ן 1£ !): 
במחלות שבהן יש ליקוי בתחושה, כגון צרעת- עגבת. סירינ- 
גומיאליה וסוכרת, מתפתחת דלקת בם׳, חרקמות חתוך־מפר־ 
קיות נהרסות, ונוצרת עצם חדשה בגבולות חמ ׳ . חוסר התחו¬ 
שה והרס מבגר, הם׳ מביאים לידי אי־יציבות. 

-תתו 1 ש 8 . 5 י מ 1959 ,/( 304 71010171)) 0 / 1116 01x771011 ^ ,ץ 3 ז 0 . 11 

- 31110111 60 31., €1X7 ־ 81 . 11 ; 1962 ,? 4110111, €1171101x1 {£1716X10102 
. 1970 8 , 176011110111 1 ) 071 * 10111 0102710X1 

ם. מי. 

היסטוריה, מחלוח־חם" תוארו באוסף הנקרא על 
שם היפוקרטס (ע״ע). יש יסוד להניח, שכבר אז הבדילו 
בין מחלות־מ" דלקתיות, המלווות חום, לבין מחלות-ם" שבאו 
מהפרעה כללית. בגוו מחלת השיגרון 0 ססןן). כמדכן יש 
באוסף זה חיבור ארוך בן 87 פרקים הדן במיני נקע, כנראה 
בגלל שכיחותם בזירת ההתעמלות ביוון העתיקה. ביה״ב 
הונהג המונח *""*!ג למחלות מ , , אך בלא הבחנה מפורטת 
ביניהן. לשם ראומטיזם, שהושאל מן הספרות היוונית העתי¬ 
קה• ניתנה בתקופת הרנסאנס הוראה מוגדרת בידי הצרפתי 
ביו( 8311100 . 0 ), שהדגיש את השפעת המחלה על כל הגוף 
והתקרב בתיאורו לתמונה הקלינית, שבזמן החדש יוחד לה 
המונה "קדחת־השיגרוך. הרופא הוינאי פון שטרק (; 1 מט 8 ) 
תיאר אותה בציוריות: "הרעל הראומטי פוגע במ ׳ של הידיים 
והרגליים, אח״ב מתפזר בכל הגוף ומגיע עד לחזה". באנגליה 
הדגיש הברדן (ע״ע) כי השיגרון החריף הוא בעיקר מחלת 
ילדים. היפגעות הלב במחלה הודגשה לראשונה על ידי ולז 
( 1812 — 11$ :> ז \\. 0 .ז\\). התקדמות באבחון קדחת־השיגרון 
והטיפול בה הושגה עם התפתחות הבאקטריולוגיה, הסר(- 
לוגיה והאלקטרוקארדיוגראפיה, והנהגת השימוש בסאליצי- 
לאטים ( 1876 ) ובקורטיזון וצאצאיו ( 1949 ). הקשר בין המח¬ 
לה ושינויים דלקתיים בלב הובלט בעיקר במחקריו של 
גיייל ( 1836 — 80111113011 . 8 .(). 

דלקת הפרקים הראומטואידית, שהיא מחלת הרקמה 
החיבורית ופוגעת לראשונה בפרקים הקטנים, תוארה רק 
ב 1890 ע״י גארוד ( 1 ) 0 זז 03 1 ) 10111831 .<)) . — וע״ע שגררן. 

1116 0714 511071 01x107)/ 0 / 1116 € 01 x 1 ,ת 13 ה 0 נןס 0 . 0 . 5 .ז\\ 
. 1964 , #116117710110 01X00X6 $ 

יה. ל. 

מפעטת. אמנות (א״מ). הגדרת האה״מ אינה עולה 
בקנה אחד עם הגדרת הסונה הפילוסופי. אין יצירת 
האה״ס "מוחשית" פחות מכל סוג אחר של יצירה אמנותית, 
שכן אין היא מייצגת רעיון מופשט, או כללי, יותר מן ה¬ 
אמנות הפיגוראטיווית. אדרבה, היא מהווה את הגשמתם 
החמרית, "המוחשית" של רעיונות פורמאליים, והגשמה זו 
נתפשת בחושים הפיסיים — הראייה והמישוש. לכן היו 
שכינו אמנות זו "אמנות בלא נשוא" (אלכסנדר רודצ׳נקו, 
1915 ), ״אמנות שאינה מייצגת״(ז!!! 101131 ז 3 ז 105011 ק£־ 1 ת 00 ). 
״אמנות שאינה מתארת״, ״אמנות לא-פיגוראטיווית״ (' 11011 
1 ־ 31 :)< 11 ) 3 ־ 1801 }). ועוד; ואילו אחרים העדיפו את המונח 
״אמנות מוחשית" ()■ 31 £)£־ 00001 ). 

א״מ "טהורה" שונה מאמנות המתארת דמויות וחפצים 
המצויים מחוצה לנו, או מושגים אשר ניתן לתרגמם במלים, 


ושאינם צורות גרידא. האה״מ בנויה על טהרת היסודות 
הצורניים (כגון קו, משטח, צבע, גוש וחלל, בליטה ושקע. 
חספוס). מעשה הרכבתם של יסודות אלה — הקומפוזיציה 
שלהם — מהווה את מכלול התוכן האמנותי של היצירה, 
כשם שהיצירה המוסיקאלית "הטהורה" בנויה רק מחרכבם 
של כל היסודות הקשורים בצליל. פועל יוצא מהגדרה זו 
הוא, כי האה״מ קרובה יותר במהותה לאמנות "טהורה" 
מאשר האמנות הפיגוראטיווית, הכוללת גם יסודות שאינם 
מהותיים לאמנות (כגון תיאור עצמים והעברת מידע על חפ¬ 
צים ומושגים). 

הבסיס הפילוסופי של השקפה זאת על האה״מ מצוי כבר 
אצל אפלטון (ב״פילבוס"), בהגדרתו את ההנאה האסתטית 
מהצורות והצבעים. הגדרה ברורה וחד־משמעית שליהאה״ם 
כבר הגדיר בשלהי המאה ה 19 הארדיכל והמעצב הגרמני 
אוגוסט אנדל: "אמנות המעוררת את הנפש באמצעות צו¬ 
רות, שאינן דומות לדבר מוכר. אינן מייצגות דבר ואינן 
מסמלות דבר; אמנות הפועלת אך ורק באמצעות צורות 
שהן פרי הדמיון היוצר". 

יצירות האה״מ מתחלקות לשתי קבוצות: יצירות בנות 
כל הזמנים ההולמות את ההגדרות הנ״ל, אם כי יוצריהן 
לא התכוונו ליצור בהן "אמנות לשמה"; על קבוצה זו 
נמנות מרבית היצירות העיטוריות (עיטורים ארכיטקטוניים, 
עיטורי רהיטים, כלים, אריגים). ואילו הקבוצה השניה היא 
פרק בפני עצמו בחולדות אפנות המאה ה 20 , ועליה נמנות 
יצירות, שהאמנים ראו בהן תחליף לגיטימי לאמנות הפיגו- 
ראסיווית המפותחת ביותר. 

מקור השראה עיקרי לחלוצי האה״מ שימש הקוביזם 
(ע״ע), ששם לו למטרה לפתח את ערכי הצורה ולצמצם את 
הקשר עם עולם העצמים ותיאורם. המרחק מכאן ועד הווי¬ 
תור הגמור על תיאור הנושא היה קטן ביותר. את הנסיונות 
הראשונים כבר עשו בסוף העשור הראשון של הסאה. ב- 
1909/10 — הצרפתי פראנסיס פיקאביה ( 03813 !<]). שהושפע 
מן הקוביזם, וב 1910 — הרוסי קנדינטקי (ע״ע), שנקודת- 
המוצא שלו היתה כתם־הצבע. השרטוט ההפשי והקומפו¬ 
זיציה האורגאנית. אלה היו ציורים מופשטים במלוא מובן 
המלה, שלא נפלו בבשילותם מן הציורים שציירו 60 שנה 
לאחר מכן. פריחתן של האסכולות הראשונות של האה״ט 
חלה בתקופה הקצרה שבין פרוץ מלה״ע ז וביו אמצע שנות 
ה 20 . מקצתן שמרו לעתים על קשר כל-שהוא עם עולם 
העצמים (ה״אורפיזם" של דלתה [ע״ע] ושל פראנטישק 



פ. פיקאפיה : תרבז-ת־רנחז ( 1913 ) 




93 


מפעמת, אמנות -ב- מפתח, מפתוח 


94 


קופקה! הפוטוריזם [ע״ע]. ואולם הגישה הקיצונית היא 
שציינה את האסכולות האחרות. אסכולת 1 ( 50 ;־ם ההולאג־ 
דית (ע״ע הולנד, אמנות; מונדריאן) אף הרחיקה לכת. 
והגבילה עצמה בחומרה במבנים גאומטריים ישרי־קו וישרי- 
זווית, ובסולם־צבעים מצומצם. 

אחד המרכזים החשובים של האה״ט היה ברוסיה. הנציג 
המובהק של הציור המופשט הגאומטרי היה כאן ק. ס. מא- 
לוויץ׳, מייסד אסכולת הסופרמאטיזם ( 1913 ) — אסכולה 
שיצאה בקריאת חגר על הציור הפיגוראטיווי והדגישה את 
ערכה המוחלט של "הצורה הטהורה", במבחר צורות וצבעים 
מוגבל במכוון. זרמים מופשטים אחרים ברוסיה היו הראל• 
ניזם (הקרוב במקצת לאורפיזם ולפוסוריזם) והקונסטרוק־ 
טיליזם. עם חלוצי הפיסול המופשט נמנו א. פווזנר וג. 
גאבו הרוסים, ר. דישאן־ויון הצרפתי, בראנקוש (ע״ע) ה¬ 
רומני. ואחריהם ארפ (ע״ע) האלזאסי. גם חסידי אסכולת 
הדדאיזם (ע״ע) יצרו פסלים מופשטים אגב־אורהא. בראשית 
שנות ה 20 הופיעו ראשוני הפסלים הקינטיים המופשטים של 
מוהוי־נדי (ע״ע), ושל גאבו (שלו בתכנון בלבד). 

בשנות ה־ 30 פעל זרם מופשט גאומטרי מאוחר — (-ל 3 
010311011 — 50-3311011 ). אחר מלה״ע 11 הפכה האה״מ בהד¬ 
רגה לסגנון המקובל, ובמרוצת הזמן היחה לאמנות אקאדמית, 
מועדפת באורח עקרוני• גורמים חשובים בעלייה הביקוש 
לא״מ היו הבנייה החדישה רבת-ההיקף בכל העולם, וההת¬ 
רוקנות של מסורת האמנות העיטורית הפיגוראטיווית 
מתכנה. כניסתה של אח״ב לזירת האמנות החדישה, כיצרן 
רב־עצמה, היתה אף היא בסימן האה׳־מ. ואולם, בשנים 
שלאחר מלה״ע ] 1 חל באמנות זו באורח פאראדוכסאלי 
תהליך של התכווצות וצמצום, במקום פיתוח והתרחבות. 
מרביתן של היצירות המאוחרות באה״מ נראות כפרט מוגדל 
של יצירות קודמות, מבלי שנתוסף אליהן שום יסוד חדש. 
התפתחות זו אף באה לידי ביטוי בזרם בעל הכינוי "אמנות 
מזערית" ( 1 ! 00010131 3 ). בשנות ה 50 נטו רבים מן הציירים 
ליצור מרקם סבוך של כתמי־צבע (ע״ע טשיזם), אחרים 
בנו את כל ציוריהם ממערך של משיחות-מכחול — או 
הטחות־סכין — מונוכרלמיות (הצרפתי פייר סולאד). ג׳קסו׳ן 
פולוק האמריקני התרכז בדינאמיזם הרוגש והספונטאני של 
סילוני צבע, המותזים במישרין סן השפופרת על הבד 
(;( 3111110  1 ק 1 .\/ 

י 1 ל ; 1950 ,? 00030771257710 1171 £51-11 211 ) 012517 1/471 , 3511511116 ■! 
, 771011705 $707171075 505 , 27205 ^ 072 505 , 1517015 ) 0 1/471 ,ז 10 !נןב 551 
¥0713 ^ 10 ) 7 .;) 01721171 ? 251700 ) 4 /© 1 ( 010107107 ,. 1 ) 1 ; 1950 2 
; 1961 ,;) 01711171 ? 517001 ( 4.1 ,.^>ו ; 1957 , 471 41251700 [ס 
471 '. 1 ,. 1 ) 1 ; 1951 , 127011071 ^ 2 ) 71071 01 7-0$70552071 , 011 ^ 3 ^ 

- 1 ) 0 1071 $0127 05 § 710 ^ 101 ה 0 ״ 1 " , 1 > 3£1 §ש 0 . 13 ; 1959 , 2517021 ) 0 
$027111170 10 3.0 10051071 ) 711 ^ 57 05 0 ^ 0 ^ £071 ,. 16 ; 1952 , 557021 
- 01 471 , 1011 ־ 01 , 14 ; 1956 , 25170011071 ) 0 071 01 07011071 ^ 1 ) 071 
; 1956 , 25170011071 ) 4 '. 1 , 111 ז 1 ׳מני 6 א — 1011 ־ 51 . 1 \ ; 1956 , 5572211 

, 5 ? ; 1962 , 477107100 71 ! 25570011071 ) 4 00077105720 , 600 ־ 001 . 5 
. 1966 , 475 7557005 ) 4 0713 215771 ) €21 ,.!ן ,־ 1 ־ 831 

א. רו, 


מפתח, מפתוח (לאט': 10401 — כותרת, מראה־מקום, 
מ׳), רשימה אלפביתית של נושאים הנזכרים בס¬ 
פר, המצורפת לספר לתועלת המעיין. שלא כ״תוכן הענ¬ 
יינים", המסודר לפי סדר הספר וסולל רק את ענייניו המר־ 
כזיים. רושם ד.מ׳ אנשים, מקומות, מקורות, דברים, מושגים 
וכל דבר העשוי לעניין או לסייע לקורא. 

הם׳ מציין בד״ס את הדיון העיקרי ואת אזבורי-המשנה 
של הנושא: בם" משוכללים מתואר. בקצרה, גם טיב האזכור. 
נושא הנזכר פעמים מספר מסודר בם׳ בסעיפי־סשנה, עפ״י 
הגיונו הפנימי, ואף הם בסדר אלפביתי. תפקיד חשוב של 
הם׳ הוא להדריך את הקורא, בדרך של הפניות ,.ראה", מן 
השם הנפוץ אל הניסוח הססוים שבספר. כמו-נן סרסז המי 
הטוב לעניינים קרובים, ע״י הפניות: "ראה גם,..". 

הכנת הם׳ מחייבת שיקול דעת רב בהגדרת הנושאים, 
במינוחם ובשיוכם השיטתי. אח מידת הפירוט של המ׳ קוב¬ 
עים "מדיניות" ר,מ׳ ושיקולים כלכליים. עם הנהגת שיטות- 
הדפום המבוססות על פעולות מחשב, נתאפשרה הכנת מ׳ 
בשלב הקודם לעימוד: ר.מ׳ נעשה עם גמר כה״י ובאמצעות 
מספרי־קוד, ומשלימים אותו תוך כדי ההדפסה. אולם פעולת 
האדם הכרחית בכל השלבים ואין לה תחליף. 

הגידול העצום של הידע בזמננו בכל התחומים, ודוחק 









95 


מפתח, מפתוח — מץ 


96 


זמנם של רוב המעיינים, מפחיתים בחרבה מחשיבותו של 
ספר מחקר שאין בו ם׳. כדי להתגבר על "התפוצצות המידע" 
מקימים, במיוחד באה״ב, "בנקים" למידע, המספקים שירות¬ 
ם' למנוי מתוך הספרות המקצועית הכללית בתחומו(מפתוח- 
על). כזוהי ״חברת וילסון״ שנוסדה ב 1898 ומעסיקה ביום 
כ 500 איש (ר׳ ביבל׳). 

היסטוריה. הקדמונים לא נזדקקו לס״ מסודרים: 
בד״ב ידעו בע״פ את תכנם, או לפחות את מבנם, של כלי 
תרבותם, וע״כ הסתפקו בציון תוכו העניינים. כותרות או 
תקצירים בשולי העמודים, בראשיהם ובראשי הפרקים היוו 
אח הם" הראשונים. לקאסיודירום מיוחסת "פתיחת" כתבי 
הקודש להמונים באמצעות הפיסוק, החלוקה לפרקים, קביעת 
כותרות ועוד. בעקבות המצאת הדפום החלו מופיעים מ" 
לספרות השימושית: ספרי חוק (כולל שו״ת), רפואה וכד׳. 
מ 1800 נהוג לפרסם פ" שנתיים או רבע־שנתיים לכ״ע. חשי¬ 
בותו של הם , הנלווה לספר הודגשה ע״י הוגי דעות רבים, 
ולורד קפבל ( 1779 — 1861 ) הציע לאסור, עפ״י חוק, פרסום 
ספר בלי מ׳. 

מדי פעם בפעם מתפרסמים מ״ גם בתחום הספרות היפה: 
המספר האנגלי ס. ריצ׳ארדסון ( 1689 — 1761 ) הכין מ׳־ 
עניינים לרומאנים שלו: הסופר הצרפתי דיל רומו (נר 
1885 ) ערך ס׳ אישים ופירוט מעשיהם בסדרה שלו 5 * 1 
0010010 1,01100 0 [ 1 150100105 ( (,׳בעלי הרצון הטוב". 27 
כרכים, 1932 — 1947 ), ועוד. ד.מ" אף פלשו לתחום הטל¬ 
וויזיה. והקרנת אילן־היוחסין של בית־פורסיט — לפי ספרו 
של ג• גולזורתי — היתד, בחינת מ׳ לסדרת שידורים. 

הקונקורדנציה (לאט׳ מאוחרת 13 זח 13 ״ 0 סס £0 — 

ס׳ המתאימות) היא מי מילים מפורט ליצירה מקיפה בודדת 
(כגון איליאס של חומרום) או לסדרת יצירות (כגון התנ״ך) 
הערוך בספר נפרד. הקונקורדנציות הקדימו את הם", כי גם 
הקדמונים — על אף כוח הזיכרון המפותח שלהם — נתקשו 
לאתר מילה בודדת בתוך יצירה מקיפה. הקונקורדנציות 
למקרא הן מן הם" המעטים שהיו קיימים בטרם היות הדפום. 
מקובל להניח שהקונקורדנציות הראשונות למקרא חוברו 
בסוף הסאה ה 13 , לפי הוולגאטה. בחמת החשמן הוגו סטן- 
שר (־ 52101-0101 10 ! : 11181105 ־ 1 ) ופייטרו ארלוטו ( 10110 ? 
10110 ־ 1 ^). הקונקורדנציה הראשונה' למקרא העברי היא 
"מאיר נתיב" של יצחק נתן (ע״ע), אך עלתה על כולן 
הקונקורדנציה של שלפה מנדללןרן (ע״ע). מיוחד במינו 
הוא המפעל המונומנטלי של הרב ח״י קוסובסקי ( 1873 — 
1960 ), שהקדיש את חייו להוצאת קונקורדנציות למשנה, 
לתוספתא. לתרגום אונקלום ולתלמוד בבלי (האחרונה טרם 
הושלמה). 

ק א ט א ל ו ג י ם (יוד ? £ 1116 X 070 — רשימה) ומדרי¬ 
כים. בחברה המודרנית התרחב השימוש במ" מעשיים, 
המביאים לא תוכן ספרים, אלא מידע אחר מסודר לפי אותם 
עקרונות. הפילונים, האנציקלופדיות וכל קאטאלוג שיטתי 
מהווים ענף מיוחד במסגרת זו. בעלות חשיבות ראשונה 
במעלה הן רשימות מצאי של אוסף מסוים, או ביבליוגראפיות 
כלליות ומקצועיות, כדוגמת "מפתח המפתחות" של ש. שונמי. 
תרצ״ו. תשכ״ה י, במדעי-היהדות. והס" לספרות חשדת המת¬ 
פרסמות ע״י המכון לחקר המשפט העברי של האוניברסיטה 
העברית. השימוש רב במיוחד ברשימות אישים וכתובות. 
החלוץ בשטח זה היה ה״פדריך ללונדון״ (- 01100 121111100 


■ 1015 , 1680 ): ואת הרעיון פיתה הצרפתי סבסטיאן בוטן 
( 301110 505251100 [ 1764 — 1853 ]), והחברה שיסד מוסיפה 
לספק, תחת שמו, מערכת של מדריכים עד היום. 

בעבר היתה עריכת פ" עיסוק צדדי למדענים, אך כיום 
הפך הדבר למקצוע! נקבעו כללים, נתארגנו איגודים, ואף 
נקבע ל״מיפתוח" מקום בהוראת הארכיונאות והספרנות. 
וע״ע אנציקלופדיה: מלון. 

מ. צ. ברקאי, מיסתוח, תשכ״ס: ס! ,״מ/ז,■ 11031105 ^ . 0 . 11 

1 יס:ז,׳זז .׳זז ./ז 7117 ,,:> 1 ־.־, 1 ;. 1 .[ : 1902 , 17.71711 071 

. 1950 ,ץ 1 ז 1 ><) 1 * 07 € 

מ. ק, - מ. צ. ב. 


מפתי (.גג־,). מורה הלכה פסלמי. משנתגבש המשפט 
האסלאמי בארבע אסכולות עיקריות (ע״ע אסלאם, 

עם׳ 968 — 969 ), נקבעה חובת הדבקות בתקנות הראשונים 
ו״תקליד"), ואולם בשאלות קשות ניתנה הרשות להיוועץ 
בחכם־הלכה הקרוי פ׳ ולקבל ממנו חוות דעת משפטית 
(פתוא). אם כי הפתוא חייבת להתבסם על נוהג, ולא על 
שיקול דעת אישי. הצליחו מ" רבים, אף בימי הביניים, למצוא 
דרכים לפשר בין החוק למציאות: ובימינו נתאפשר באמ¬ 
צעות הפתאוי (ר׳ של פתוא) להתיר את השימוש בחידושים 
טכניים וכלכליים ולתת גושפנקה לרעיונות מדיניים וחב¬ 
רתיים חדשניים. העותומנים נהגו לתת מעמד חוקי רק לס׳ 
שנתמנה מבין חכמי האסכולה החנפית. מעמדו המיוחד של 
פ׳ ירושלים נוצר בשלהי התקופה התורכית, רק בזכות 
יוקרתה של העיר: והמעמד נתעלה עם הצמדת משרתו 
למשרת נשיא "המועצה המוסלמית העליונה" (ע״ע ארץ־ 
ישראל, עט׳ 708 ). 



מץ ( 2 ס 10 א [קרי מס]), עיר בצפון־מזרח צרפת, בגליל לורן 
(ע״ע) — 107,537 תוש' ( 1968 ). — שוכנת ע״ג פ(זל 
(ע״ע), במקום שם נשפך יובלו סי ( 501110 ), ובמקום שבו 


ם*ן: עער הנרסנים 


97 


מץ — מצבה 


98 


הוא פורץ את הרבדות המקיפות את אגן פאריס. ולפיכך מ׳ 
משמשת אחד המעברים החשובים בין גרמניה לצרפת. 
זרועות הנהר מחלקות את העיר לשכונות על איים אחדים. 
במרכז העיר נמצאת כיכר הנשק ( 17311065 > 1306 ?) ובשוליה 
הקתדראלה הגותית סנט־אטין (המאות 16-13 ) ובית 
העירייה העתיק (המאה ה 18 ). בסי נשתמרו עשרה שערי 
החומה והמפורסם בהם הוא שער הגרמנים ( 5 :) 11 6 ז> 0 ? 
15 >ת 13 ז 131161 — פאות 13 — 14 ) שבמזרח העיר׳ וכמו־כן 
נשתמרו שרידים רומיים, ביניהם — אמת־מים. 

מ׳ היא מרכז המנהל לאיזור תעשיות הברזל של גליל 
לדרך, ובסביבותיה מצויים מכרות פהם וברזל רבים. בתעשייה 
עוסקים בעיבוד מתכת וייצור מכונות ונעליים. וכמו-כן יש 
בם׳ מפעלים למזון. למשקאות ולטבק. 

היסטוריה. מ' היתד, בירת שבט הגאלים המדיופאט־ 
ריקים ושפח נגזר משיבוש שמם. הרומאים ביצרוה וקראוה 
סזסזסוזס׳סס ("מבצר האלים"). בימיהם היתד, אחת הערים 
הגדולות והחשובות בגאליה, ובמאה ה 4 נקבע בה מושב 
הגמון. 

פ׳ נחרבה ברובה בידי החונים ב 451 , אד שוקמה, ובמאה 
ה 6 היתד, בירת ממלכת הפרנקים המזרחית — אוסטרזיה 
(ע״ע) ומילאה תפקיד חשוב ברנסאנס הקארולינגי. 

משחולקה ממלכת הפרנקים ב 855 נכללה מ׳ בלותרינגיה 
(ע״ע לורן), מדינתו של לותר 11 (ע״ע). לותרינגיה התפו¬ 
ררה. ום' סופחה ב 870 לגרמניה. 

השלטון המעשי בעיר היה בידי הגמוניה התקיפים, 
שידעו לשמור על עצמאותם בפני דוכסי לודן וקיסרי 
גרמניה. במאה ד, 12 התחזקו העירונים ותפשו את השלטת■ 
במ׳ הונהגה חוקה אריסטוקראטית, בדומה לחוקת ונציה. 
והיא הוכרזה לעיר קיסרית (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 427 ). במאות 
14 — 15 התחוללו בס׳ מהומות, והמון העם ניסה פעמים 
אחדות למרוד בשלטון האצולה העירונית. 

ב 1552 נכבשה פ׳ בידי אנרי 11 (ע״ע). פלד צרפת. הקי¬ 
סר קארל ¥ צר עליה ב 1552/3 . ולא יכול לכבשה. פ׳ נשארה 
בידי צרפת. וסיפוחה הוכר רשמית בשלום וסטפאליה 
( 1648 ). ב 1633 הוקם במי פארלאמנט מחוזי. 

במלחמת פרוטיה-צרפת ( 1870 ) הסתגר המארשאל בזן 
(ע״ע) עם צבאו הגדול במבצר מ׳, ונכנע לאחר כשני חדשי 
מצור. פ׳ סופחה לגרמניה ב 1871 כחלק פאלזס-לורן (ע״ע). 
אע״פ שתושביה היו דוברי־צרפתית ברובם הגדול. היא 
הוחזרה לצרפת לאחר מלה״ע 1 ( 1918 ), נכבשה שוב בידי 
הגרמנים ב 1940 ושוחררה ב 1944 . 

, 1552-1648 , 6 )ה 0 ! 7 10 0 . 1 \ 46 11611711071 14 ,:ש 2011 . 0 

.? ; 1948 ,ו 1 * 0 חז 0 ?- £4110 ./ג ן )ו 1 \ב 88 ט 0 ז' ; 1926 , 1-11 

; 1950 ,* 16 ) 116 ¥^ 1* \'1116 <16 14. 0141 X111 61 X י ־ 0 ^>״ 11 נ> 5 
. 1961 ,. 1 \ ,. 21 זש 1 )זג 0 ן 140€1 . 0 

יהודים התיישבו במ/ כנראה, כבר בתקופה הרומית ? 
ידיעות ממשיות ישנן בידינו למן הסאה ה 10 , בזמנו של 
ר' גרשם בן יהודה מאור הגולה (ע״ע) שנולד שם. בגזירות 
תתנ״ו נערך טבח ביהודי מ׳, והקהילה היהודית נעלמה למשך 
מאה שנה. בתחילת המאה ה 13 נתפרסמו ד׳ אליעזר ב״ר 
שמואל מפץ (ע״ע) ור׳ דוד פס׳, מבעלי התוספות. מיה״ב 
נותר עדיין במ ׳ "רחוב היהודים", אולם אין הוכחות שליהודים 
ניתנה זכות-ישיבה בעיר׳ואפשר שיישובם היה בכפרים הסמו¬ 
כים והם רק סחרו במ ׳ . ב 1365 הואשמו יהודי מ׳ בהצתה וגור¬ 
שו ממנה. בשנים 1557 , 1565 קיבלו משפחות אחדות זכות 


לגור בעיר, בהגבלות חפורות. ב 1595 הוקפה בם׳ קהילה בת 
25 משפחות, שעמדה בחסות מלך צרפת, שילמה מסים כבדים 
ונתתייבה להאזין, מדי חודש, לדרשת הכופר. למרות עלילות 
הדם המרובות במאה ה 17 , והמכשולים מצד האיגודים המק¬ 
צועיים והשלטונות העירונים, שגשגה הקהילה. ב 1657 ביקר 
לואי ה 14 בבהכנ״ס של ם׳. ב 1715 מנתה הקהילה 400 
משפחות. רק עסקי הלוואה ומסחר בחפצים משומשים הותרו 
ליהודים, אבל עם הזמן התבלטו גם כספקי־סוסיס לצבא־המלך. 
הם היו נתונים לחוקי הפליה. וחויבו במם שנתי גבוה, שבו¬ 
טל רשמית רק ב 1790 . ב 1789 מנתה הקהילה 550 משפחות 
והיתד, המרכז הרוחני ליהודי צרפת. על רבניה נמנו חכמים 
נודעים כר' יונה פרנקל תאומים, ר׳ יעקב (ע״ע) רישר, 
ר׳ יהושע יעקב פלק (ע״ע), ר׳ יהונתן איבשיץ (ע״ע) 1 ד׳ 
אריה ליב בן אשר (ע״ע) גינצבורג. ב 1764 הוקם בית־דפוט 
עברי במ׳. בסוף המאה ה 18 נתפרסם המשכיל ישעיה בר־ 
בינג (ע״ע) מפרנסי מ׳. שפעל להשגת שוויון־זכויות ליהו¬ 
דים. באותו זמן ישב בה הדיין והמחבר ר׳ אהרן וורמם 
(ע״ע). יהודי מ׳ גילו התלהבות רבה למען המהפכה, אבל 
הקהילה נפגעה בימי הטרור. ב 1829 ישבו בם׳ כ 450 משפחות 
יהודיות וחצין לא שילמו פס מרוב עוני. ב 1827 הפכה הישי¬ 
בה העתיקה של מ׳ ל״בית-המדרש לרבנים של צרפת" (ע״ע 
בתי מררש, ענד 987 ). בתקופת הסיפוח לגרמניה ( 1871 — 
1918 ) היו יהודי מ׳ בין הנאמנים ביותר לצרפת. ב 1940 
גורשו יהודי מ׳ והעיר שימשה מרבז של משלוח למחנות־ 
המוות. — ב 1968 ישבו במי כ 3.000 יהודים. 

1764-1843 ,. 14 1 > 116 ן> 01 )ג/ 16 / ) 7/11 ן 0£73 <ןץ 1 10 06 ,'< 1 סתזזב 0 .£ 
, 1140160 [ 701110 ) ,$צ 0 ז 0 . 11 ; 1843-44 ,( 111 ג 16 ג:זת 1£ ־נ 0 126 ׳\ 6 א) 
! 6 ) 11401 ?ןהז 0 ! ! 1 ת 716 ז 16 ^ 116 ,ה €0/16 . 71 ;* 1969 , 1897 , 350 -— 346 
16616 * ^^' 414 X1 מין/ ס! 1 > . 14 46 11106 [ 0/717111471411116 ) 10 46 
,. 1 >ו ; 1881 ,( 1 , £5 ,י 111 ן 403 10 ל>י:> 50 13 30 > £ח 31 טו 1 ח\') 

- 1883 ,( 11 ד\- 1 ד\ !£א) 1567-1871 ,. 1 \ 46 17101 < 1 < 1 ס£ 16 
! 5014 . 14 46 !{וסן ! 46 €0714111071 1.0 ,זמ£ווזל> 01 .מ ; 1886 
6 ) 1111101 ' 4 ! 16 ) 16 ! ! 1 ^ 171 .א ; 1903 , #6£17116 71 ) 17101 /' 1 

7/16 , 1£1 צזי\ £0 [( 523 . 2 ; 1938 , 6 ' 1111 ן 00771711147101416 6 ! 141 ' 4 
) 10673171 0714 ./ 11 <) 11406 . וזו ! 7 * 61 [ 486 / ס ! 540111 )( £60710771 

. 1954 , 1648-1789 
י. קר.-מ. ק.-ם. 

מצבה, (יוד ף 3 ןתז>; לאט׳ 81612 [־־אסטלי,במדרש]), 
עמוד או לוח אנכי, עשוי בד״ב מאבן• אד לפעמים 
מעץ או ברונזה, למ״ שני סוגים: 1 ) מ" זיכרון ("נזמסזזז 
01601 ) ; 2 ) מ" קבורה. 

המי מופיעות בעולם תעתיק כבר בתקופות קדומות, 
למשל, מ׳ המורבי (ע״ע ור׳ תם׳ שם) שחרותים עליה חוקיו. 

מ" הקבורה של החתים היו בגובה של כמפר, ונשאו את 
דמות הנפסר כשהוא יושב. התיאורים היו בסיגנון מעורב: 
מצרי. בבלי ומאוחר יותר גם אשורי. 

בסיקני, בין המאות ה 16 וה 14 לפפה״נ, היו המ" עשויות 
לוחות-אבן מגולפים ובהן דמויות גברים, נשים ובעלי-חיים 
שתוארו בקווים דקים. בא״י, בחפירות בית-שאן (ע״ע,ור׳ 
תם׳ שם), נתגלו מספר מ" זיכרון מהמאה ה 14 לפסה״ג. מ" 
זיכרון עשויות אבן נתגלו בעיר אשור, ואלו שייכות למאה 
ה 14 ואילך: דומות להן נתגלו בגזר (ע״ע ור׳ תס׳ שם). 
רובן היו עשויות בצורת הם׳ הטיפוסית המעוגלת למעלה. 
ד.מ" הפניקיות, שהיו צרות וגבוהות, אף הן היו מעוגלות 
בקצה העלית שלהן. מפורסמת מ׳ מישע (ע״ע), מלך מואב 
(ע״ע, עם' 378 ), 



99 


מצבה — מצבר 


100 


ביוון, בתקופה הגאומסרית (המאלת 9 — 8 לפסה״נ), הד 
פיעו מ״־אבן עומדות, לא-מעובדות עפ״ר. בתקופה הארכאית 
(המאות 7 — 6 ) דווחו שני סיפוסים עיקריים: 1 ) הקדום 
(עד אמצע המאה ה 6 בקירוב). לוח־אבן צר וגבוה המתחדד 
מעם לקראת ראשו: 2 ) המאוחר (סוף המאה ה 6 ), לוח־אבן 
רחב ונמוך המעוסר בחלקו העליון בגמלון. שני הפיפוסים 
עוטרו בקישוטי פרחים ועלים. בם" הארכאיות תוארו דמדות 
הנפטרים ואף דמויות בעלי-חיים. בתקופה הקלאסית(המאות 
5 — 4 ) השתחררו האמנים פן הסיגנון הארכאי הנוקשה. 
במחצית הראשונה של המאה ה 5 היו ד,מ" פשוטות יותר 
ורק לקראת המחצית השניה של מאה זו היו פעוטרות בפו- 
טיווים מעולם הצומח. לקראת טוף המאה ה 5 היתה לכתובת 
חשיבות רבה. הם׳ נשארה ללא עיטור, או (לאחר שנת 400 ) 
הופיעו בה שתי רוזטות (שושנים) ולפעמים גם עיטורים 
נוספים, כגון כדי-קבורה, דמויות אחדות סדורות זו מעל זיו 
ועוד. המ׳ ׳ במאה ה 4 קיבלו את צורת הנאיסקוס (מקדש 
קט 1 ). 

החוק של דפסריוס מפלרון (ע״ע) בשנת 316/7 אסר 
הקמת פ" מפוארות, שהיו בגדר פותרות. כתוצאה מכך עברו 
מרכזי אומני הסיתות מזרחה, לאסיה הקטנה. תבליטי 
הקבורה פסמירנה (איזמיר) וסביבתה המשיכו את המסורת 
האטית. עפ״ר היו בעלי גודל ממוצע ובעלי גמלון, ובהן 
דמויות רציניות העומדות זו ליד זו כפסלים. הדמויות החשו¬ 
בות מתוארות כשהן גדולות מאוד. והמשרתים והילדים מתו¬ 
ארים כשהם קטנים מאד. 

מן המאה ה 3 לפסה״נ ואילך הופיעו באלכסנדריה מ" 
מגולפות או מצוירות מסוגים וגדלים שונים. ועליהן דמויות 
חיילים, גברות עם שפחותיהן וכד׳ בליווי כתובות. 

בתקופה הרומית היתה לס׳ הקבורה צורח מקדש קטן 
המצוין ע״י שני עמודים הנושאים גמלון או קשת וקונכיה. 
הנפטר מתואר בפתח המקדש. 

מפורסם ביותר ה מ א ו ס ו ל א ו 1 (יוו׳; 
לאם׳ 1 מג 80141 ג 1 ג 4 ן), קברו המפואר של מאוסולוס בהלי־ 
קרנסוס (ע״ע ור׳ חם׳ שם). 

וע״ע קבר, קבורה. 

, 411x0 [ס 0065 ) 0701/65 47611316 1116 ,* £101116 . 1 א . 0 

- 660 ■(!) 066 ס 2 ץ 8 36 01 165 ■ו*חוו{ 5 * 161 ! £65 , 3111 ־ 1 <£ . 11 ; 1961 
. 1 ־ 196 , 80700116 

א. ע. 

הם׳ אצל ה י ה ו ר י ם במשמעותה כיום — אבן, או מבנה. 
שע״ג הקבר — נזכרת לראשונה במשנה. בשמה "נפש" 
(שקלים ב׳, ה׳! והשו׳ סנה׳ מ״ח, ע״א). ציון קברים פזורים. 
כדי להזהיר כוהנים (ר׳ יחז׳ לס. סו), כבר פורש ע״י חז״ל 
"שמציינין על גבי אבן קבועה" (ירו׳ שם א׳, א׳). מ" אלו 
שימשו גם "יד" למת, וניכרת הסתייגותם של חז״ל מכך: 
"תני רשב״ג, אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן 
זכרונף (שם ה׳, ב׳), על מיעוט ה״יד" בין היהודים באותה 
העת יש ללמוד מן ההלכה: "חזקת נפשות שבא״י טהורות 
חח מן המצוינות בלבד" (חוטפ׳ אהלות י״ז, ד׳). "נפשות" 
קדומות מעטות נשתמרו בנחל קדרון שבירושלים (וע״ע 
ירושלים, עמ׳ 261 ). 

דוגמות ראשונות למי השטוחה — האפקית או הזקו¬ 
פה — נמצאו באירופה המזדהית (לפשל בצ׳ופוט-קלה 
שבקרים [ 150 לפסה״ב לערך]). ובעיקר בארצות הריינום 


ובספרד. והן מהמאות הראשונות ל 0 ה׳׳נ. מצפון־אפריקה 
ידועה גם הם׳ הקטנה, שגודלה 20 0 30 x ״מ לערך. הם" 
נושאות כתובת שיש בה, ברגיל, שם הפת, שם משפחתו, 
יחוסו, שבחיו, תאריך מותו והבעת תקוה לתקופתו העתידה 
עם תחיית המתים. עד המאה ה 7 היה רוב הטכסט כתוב 
ארמית, יונית או לטינית (פרם לא״י). ומאז מתרבות המ" 
הכתובות עברית, עד שנעשו מקובלות. למן המאה ה 13 
ידועות תקנות-קהילה שונות בעניין המ" ונוסחן. 

המי הספרדית הונחה אפקית או אלכסונית במקצת, 
והאשכנזית — בדרך כלל זקופה. הבדל בולט יותר הוא 
בתחום התמטיקה והסימבוליקה. בם׳ הספרדית בולטים פו- 
טיווים תנ״כיים (כעקדת יצחק), פיגוראליים־סמליים (דמו¬ 
יות אדם ומלאכים) והראלדיים (סמלי משפתות), ואילו 
האשכנזים העדיפו סמלים שהדגימו את שם הנפטר. מעמדו 
(נשיאת-כפיים לכוהן), סגולותיו (קופסת צדקה) ומקצועו 
(כמספריים לחייט). ומעולם לא נשאו דמות אדם. היהדות 
האשכנזית במערב ידעה גם את מצבת-הסרקופג, האנכית- 
אפקית. שיועדה לנכבדים. במקום הקישוטים של דמויות 
ומבנה, שבהם הצטיין הסרקופג הנוצרי (וגם היהודי — 
בתקופת התלמוד), הודגשה כאן בעיקר הכתובת. בפולניה 
וסמוך לה ידוע גם ה״אוהל". בית קטן או צריף פשוט ובתוכו 
המ ׳ — לדוב על קבר צדיק או אדמר׳ר. הם' האשכנזית 
הנפוצה היא מלבנית ומוגמרת למעלה (מן המאה ה 16 ) 
בראש העמוד ("אסיק"). שצורתו חצי גורן עגולה או גמלון 
משולש. ידועות גם מ" מברזל יצוק, ובקהילות עניות אף 
פ׳״עץ. ממחצית המאה ה 16 מתפתחת האורנאמנטיקה. 
המשמשת מסגרת לכתובת. מראשית המאה ה 17 מודגשת 
באורנאסנטיקה של המ " (בעיקר בסזרח-אירופה) ראשית 
העיטור היהודי, הבאדוקי במהותו, במבנהו הקומפוזיציוני 
ובחלוקתו על פני לוח הם׳. עיטור זה מזכיר את ציורי הקיר 
של בתהכ״נ של עץ (ע״ע בית־כנסת, עם׳ 650 — 653 ) שרא¬ 
שיתם בתקופה זו. אף מתרבים אז תארי הנפסד. 

למ״ נודע ערך רב בחקר תולדות ישראל: לקדמות הי¬ 
מצאותם של יהודים במקומות שונים, לחקר מצב השפה 
העברית ושימושה, וללימוד תולדות האמנות היהודית. כתו- 
בות־מ" מבתי קברות עתיקים, בעיקר באירופה, הועתקו, 
ומצויד, בידינו ספרות־מ" ענפה בדפוס. ם" רבות שדדו 
התושבים המקומיים לצדכי בניין לאחר גירושי היהודים. 
תפונות־מ׳, ר׳: כרך א׳, עמי 91,60 : ב׳, עם׳ 630 ; י״א, עם׳ 
699 : ט״ו. עמ׳ 399 — 400 , וע״ע קבר. 

ז. וילנאי. ס" קודש בא״י. תשנ״ג 2 , נ, אביגד, ם" קדומות 

בנחל קדרון, 1954 ! מ ׳ 1 . 113 [ . 1 

1116 / 0 77167115 !ו 4071 \ 6X1511 [ ,־ 0190 ^ 1 ; 1924 , 13 ) 05161110 

כולל) 1944 .(?מ , 11 ( 44 ?) , 1 ,( 067771071 הו 4861 1113316 

316 10 £1016111502 61516 ( 4112671 ,־ 0140 ( 81611140111 • 1 \ ;(ביבל׳ 
.* 1964 , 137 ־ 131 , 161011675 ) 131 ! 36 £1167-01157 113156116 [ 

ד. זיו *מ. 

מצבי צבין־וז׳ ע״ע צביו־ה׳ מצבי. 

מצבר, תא חשמלי הצובר אנרגיה חשמלית ושעיקרו שני 
לוחות טבולים בתוך תמיסה של אלקטרוליט (ע״ע 
אלקסרוליזה). 

זרם חשמלי המועבר בין הלוחות גורם לשינויים כימיים 
בלוחות ולטעינת המ׳ 1 ומאידך, ניצול הזרם שבם׳ גורם 
לתהליכים כימיים הפוכים, והמ׳ פורק אנרגיה. מעלתו של 
הם׳ בהיותו מקור אלקטרו־כימי דו־סטרי, כלומר באפשרות 



101 


מצבר — מצג 


102 


לסעינתו מחדש לאחר הפריקה, בניגוד לתאים אלקסרוכי־ 
סיים' חד־ססריים, כדוגמת סוללות בפנם־כים או בטראנזים־ 
טור. 

פיתוח ד,מ׳ החשמלי החל בראשית המאה ה 19 . הצרפתי 
פלנסה ( 10 ״ 1 3 ?, 1859 ) פישט את תהליכי ייצור ד,מ", ומספר 
שנים לאחר מכן הוקם בית החרושת הראשון. ב 1901 ייצרו 
השוודי יונגנר (""^""ן) והאמריקני אדיסון (ע״ע), כל 
אחד בנפרד. את המ ׳ האלקלי (ר׳ להלן). מבין הס- השונים 
שנוסו התקבל אז הם׳ של הצרפתי אנדרה (טז 1 או\ 0 והאמ¬ 
ריקני ירדני(צ 1 ח 1 >ז<ףך): ס׳ כסף־אבץ בעל נפח קסן ומשקל 
נמוך. "לגד זה אורך־חיים קצר יחסית ומחירו גבוה. 

המי המוכר ביותר הוא מ׳ עופדת־חומצה (ר׳ 
ציוד). התהליך האלקטרוכימי בס׳ זה טרם הוסבר במלואו, 
אך את עיקרו ניתן לסכם כך: 


,סצסק ♦ 211,0 ♦ 50 4 ו 1 ק 



?ליליח חיובית 


-השבד•. לק+״ 211,50 ♦,ספק 

"׳' , " 1 1 ! 
•י ־.־״דיר 0 ו>ו<ו>וו 

יו 1 <י<ית חיוב׳ת 


בזמן הטעינה עובר הזרם במ׳ מהקוטב החיובי לקוטב 
השלילי. ובזמן הפריקה הכיוון הפוך. הזרם סתבסא בתנועת 
יונים שהם חלקי פרודות בעלי מסען חשמלי. בתהליך זה 
הופכת אנרגיה כימית לאנרגיה חשמלית, באשר פרודות של 
האלקסרוליס נפרדות ליונים, והאלקטרודות אך הן מפרישות 
יונים לתסיסה. פעולת המי היא אלקסרוססאסית. הפתח של 
תא עופרת־חופצה הוא 2 וללס, ואילו המתח הראשיתי תלוי 
בחוזק התמיסה של האלקטרוליס ״ 11250 . המתח בזמן הפרי¬ 
קה הוא 18 - £ ־ ע (£ - מתח ראשיתי. ס — המתח 
בקצוות התא, 1 — זרם הפריקה, 11 — ההתנגדות הפנימית 
של המ'). בזמן הפריקה קטן חוזק החומצה, £ קטן בהתאם, 
ואילו ההתנגדות הפנימית של הלוחות גדלה. מפל המתח 
בזמן הפריקה תלוי במבנה המצבר ובאופו הפריקה, וגדלו 
0.2 — 0.3 וללס. כך שנותר מתח גבולי של 1.8 וולט. 

מ׳ עופרת־חומצה כולל מיכל, לוחות, מבדדים, חיבורים, 
מכסה עם מגופה ואלקטרולים (ר׳ ציור), המיכל עשוי גומי 
קשה. זכוכית או פלסטיק. הלוחות עשויים סריג של נתך 
עופרת־אנטימון. עליו מרוחה משחה העשויה תחמוצות שונות 



מצבר עושרת־חופוצה; 1 . סריג ה 5 יח; 2 . סדיב ובו חוסר פעיג 
(חיובי): 3 . מבדד בי! לוח חיובי ז׳ש 5 י?י; 4 . סריג ובו חוסר 
פעיל (׳שלילי) ; 6 , גישר ק 1 םבי לחיבור לוחות; 0 . סבוצת לוחות 
חיוביים; 7 . הרכב לוחות התא; 8 . לוח־סנז ועליו ציח נובה 
החומצה; 9 . ארגז הסוללה; 10 . מכסה התא; 11 , חיבור ביו 
התאים; 12 . מנוסה 


של עופרת ( 0 4 ־ לק, סלק) וחומצה גפריתנית מהולה במים 
מזוקקים. הלוחות, חיוביים לחוד ושליליים לחוד, מחוברים 
בגשרים עשויים עופרת לקבוצות. והקבוצות — לתאים, 
כשבין הלוחות מפרידים מבדדים. כל תא סגור במכסה 
באופן הרמטי, והפתח הסגור במגופה משמש להכנסת החומ¬ 
צה ולהוצאת הגזים. המשקל הסגולי (ע״ע) של האלקטרוליט 
נע סביב 1.275 גר׳/סמ״ק, ואילו באקלים טרופי — סביב 
1.23 . 

מ" א ל ק ל י י ם, כגון מ׳ ניקל-ברזל (אדיסון) ומי ניקל־ 
קדמיום (יונגנר), קלים יותר ממי עופרת־חומצח ואורך 
חייהם גדול יותר. האלקסרוליט באלה אינו חומצה אלא 
בסיס — תסיסה של £011 מהול במים. החומר הפעיל על 
הלוח החיובי הוא , 011 ;א, ועל הלוח השלילי אבק של 
קדמיום ( 1 > 0 ) או ברזל ( £0 ) או תערובת של שניחם. בזמן 
הפריקה והטעינה האלקסרוליס אינו משנה את חזקו. המתח 
הממוצע של התא הוא 1.2 וולט, והמתח הגבולי בפירוק 
1.1 וולט. המשקל הסגולי של התסיסה הוא 1.17 גר׳/סמ״ק. 
הס׳ מיועד ל 3,000 עד 4,000 פריקות, או קרוב ל 20 שנות 
פעולה תקינה. 

מצברי־חשמל, 1953 ; 1964 ? 5101-08 ,ו(זות 51 . 0 

. 11 8161 , ¥100 ! .£ ; 1967 4 , 1£1 ז?ז 841 ? 48 ז 510 , 1 * ¥111 ./ 7 . 0 
. נ ל 196 , 

0 . סו. 

מצג (אנג' €$0111:31:1011 ■!<£׳ לפנים 103 >!; גרמ׳ 

התופעה. שבתנאים מסוימים אדם מסוגל לחוש (בעיקר 
לראות. פעמים לשמוע. נדירות להריח או לכאוב) גירוי 
פיסיקאלי חיצון, שאינו בנמצא לפניו בפועל. מבחינת 
התפקוד הפסיכו־פיסיולוגי גופו אין הבדל בין תהליך 
ההמצגה (ח 0 נ 31 ז £5€11 ־ 1 ק 0£ צ 68 פ 0 ־ 1 ק) לתהליך התפיסה 
(תסמנ!:""־!) של העולם החיצון. אולם שני ההליכים אלו 
נבדלים זה מזה בטיב הגירוי המעורר אותם ובתכנם. הגירוי 
המעורר תפיסה (ע״ע) הוא תופעה אובייקטיווית ואילו גירוי 
המעורר המצגה הוא תופעה סובייקטיווית פנימית; תהליך 
התפיסה הראותית מתחדש כשהעיניים פקוחות, ואילו הד,מ- 
צגה הראותית יכולה להתרחש גם כשהן עצומות. 

עלייתם. או העלאתם, של מ" היא ביסודה פעולת היזכרות 
(ע״ע זכרון), ואין בס" אלא מה שהיה בכל מיני תפיסות 
שקדמו להם. תכנם נע בין מדויק ביותר לעמום וקלוש, 
ונאמנות תוכן המ ׳ לתוכן התפיסה או התפיסות שקדמו לו 
משתנה מאדם לאדם. הדוב המכריע של ד,מ" נגוזים 
במהירות. 

קרובה למי ההוויה המכונה דמות־גרר (ט 8 גמ 11 -מז)ג), 
שיש בה משום שהייה (ת 0 !זמ 0 ׳\־ 5 ז ־ ג)) של התפיסה, או 
של התחושה, גם לאחר שנעלם הגירוי. סמוך להיעלמו של 
גירוי פיסיקאלי ראותי או שמיעתי מוסיף איבר־החוש (עין! 
אתן) להיות פעיל כמה שניות — כאילו עדיין גירוי ממשי 
משפיע עליו. דמות הגדר מיטשטשת סשפגה השפעתו 
המשהה של הגירוי הפיסיקאלי. שעה שהשפעתו של גירוי 
אורי לא־צבעוני (אכרוסאטי) משתהית, מתרחשת תכופות 
דמות־גרר ניגודית או שלילית — גירויים בהירים נראים 
אפלים, ולהפך! ואילו דסות־גרר של גירויים צבעוניים 
(כרומאטיים) נראית בצבע ״משלים״ — אדום וירוק־כחול 
מתחלפים אהדדי, וכך גם צהוב וכחול. 

קיים סוג מסוים של מ", שהוא ברור, חי ופלאססי ואינו 
חולף במהירות. והיא הדמות האידטית (ע״ע אידסיקה). 



103 


מצג — מצדה 


104 


האדם התקין מבהין יפה בין תפיסה ובין ם/ אף האי־ 
דטיקן אינו חושב את המ ׳ האידטי למחזה־שווא (ע״ע הזיה), 
אם בי יש בראשון הרבה מתכונותיו של האחרון, בעיקר 
החיות ושלמות התמונה. ההבחנה הברורה בין תפיסה לס׳ 
מתגבשת על סמר נסיונות החיים של האדם הבריא בנפשו. 
יתר על כן• על סמר הניסיון שונה הם/ הדומה בתכנו 
לתפיסה המעוררת כאב גופני (למשל, חיתוך בבשר האדם 
באיזמל או רעש מחריש אזניים), מן התפיסה בכך, שאינה 
מלווה הדגשת אי־נעיפות או כאב. כשאדם מגיב באי־נעימות 
עד כדי חדדה על ם׳ בעל תוכן לא־נעים או מזעזע. ניכר 
שמצבו הנפשי מעורער. תגובה זו היא אחד הסימפטומים 
המצויים באנשים נאורוטיים (ע״ע נררלזה). כל־שכן באנשים 
פסיכוטיים (ע״ע פסיכוזה). 

מ" העולים מאליהם (גרמי מ 6 א 1 ז 61111 ז$ז 70 ר 114€ ש €18 ז 615 ז£; 
אנג׳ 5 ת 10 זג 1 ס 550 ג *מ)), או ס" העולים בתגובה על מלה 
מסוימת, נעשו מימי פרויד (ע״ע) לאחד האמצעים החשובים 
של הפסיכואנליזה (ע״ע. וע״ע אסוציאציה). 

פ" הם חלק בלתי נפרד סכמה תפקודים פסיכולוגיים 
כגון דמיון (ע״ע), חלום (ע״ע). אסוציאציה. 

ח. א. 

מצדה, צוק־סבצר שעליו בנה ואותו ביצר חורדוס! נודע 
בעיקר כמצודתם האחרונה של המודדים היהודים, 

בתקופת המרד הראשון ברומא ( 66 — 73 לסה״ג). — השם 
ם׳ מצוי בתעתיק יווני בלבד — 0811 טס 1 \ 1 • אפשר שמוצא 
השם מהמלה הארמית מצדא, שהוראתה מצד, מצודה. 

מ׳ שוכנת בראש צוק-סלע שבגבול סדבר-יהודה ובקעת 
ים־המלח, כ 25 ק״פ דרומית לעין־גדי. לראש הצוק צורת 
מעדן שארכו מצפון לדרום — כ 600 פ׳ ורחבו — ממזרח 



מצדה: ד,איטה הצפלני — מראה 0 ! האויר (בהלה זזזזיח — 
ביודחמרחץ וח 5 ס מהמחסנים) 


לסעדב כ 300 מ/ ?בהו פעל סביבתו מצד מזרח 400 מ׳ ומצד 
מערב כססז מ , . דרכי הגישה הטבעיות למי — במערב, על 
גבי הסלע ״הלבן״; במזרח — "שביל הנחש" ושבילים תלד 
לים בפאות הדרומית והצפונית. 

מאז ומתמיד שימשה, בנראה, מ׳ מקום מקלט לנרדפים 
ולסתבודדים. אותות ראשונים להתיישבות על הצוק הם 
מהתקופה הכלקוליתית. נתגלו גם שרידים מתקופת הברזל. 
יוסף בן מתתיהו מספר כי יהונתן כהן גדול, לבית חשמו¬ 
נאי. הוא הראשון שבנה בה מצודה וקרא לה מצדה. מן 
הממצאים הארכיאולוגים עולה כי הכוונה כנראה לאלכסנדר 
ינאי. בשנת 40 לפסה״נ שימשה מ׳ מקלם להורדוס, אליה 
נמלט עם בני משפחתו ומאות מלוחמיו מפני מתתיהו אנטי־ 
מנוס. לפי יוסף בן־מתתיהו ביצר הורדום את ס' ובנה אותה 
כמקום מקלט נגד מרידות אפשריות של היהודים ונגד מזי־ 
מותיה של קליאופטרה. לאחר מותו ישב שם כנראה חיל־ 
מצב רומאי. בכל אופן זה חיה המצב ב 66 לסה״נ, כשכבש 
מנחם בן יהודה הגלילי את מ׳ בערמה והיה ל״סושלה", עד 
שנחרבה ב 73 לסה״נ. בשנים 73 — 111 לסה״נ ישב בם׳ חיל- 
מצב רומאי. בתקופה הביזאנטית, במאות ה 5 וה 6 , ישבו בם׳ 
נזירים. 

עם התחייה הלאומית בא״י. ולאור תיאורו המופתי של 
יוסףבן־סתתיהועל הקרב וסופו (מלח׳,ז׳, 281 ואילך),הפכה 
פ׳ לסמל של גבורה עילאית והקרבה לאומית, ושימשה מקום 
לטיולי תנועות־הנוער והמסגרות הצבאיות סבטרם־מדינה. 
מ׳ החפורה והמשוחזרת בחלקה היא כיום אתר תיירות לאל¬ 
פי מבקרים העולים למרומי הצוק גם ברגל וגם באמצעות 
רכבל שהותקן בצדה המערבי. טכס השבעת הטירונים בחלק 
מחילות צה״ל נערך על הצוק. 

האפריקנים א. רובינסון וא. סמית היו הראשונים שזיהו. 
ב 1838 , את צוק א־סבה. שהוא מ׳. ב 1842 ביקרו בס׳ האמ¬ 
ריקני וולקוט (ר׳ ביבליוגרפיה) והצייר האנגלי טיפינג והר 
תירו תיאורים וציורים מדויקים להפליא של מ׳. בסאה ה 19 
ובראשית המאה ה 20 סייר בם׳ הצרפתי פ. דה סולסי (ע״ע) 
וערך את המפה הראשונה של מ׳ והמחנות הרומיים; מסעם 
ה״קרן לחקירת א״י״ (ע״ע א״י, עם׳ 1131/2 . 1143 ) העפיל 
ד. וורן (ע״ע) לסי, לראשונה מצד מזרח, באתרו את "שביל 
הנחש״; ולאחריי הגיע ק. ר. קונדר (•) 001140 . 0.11 ), שהכין 
מפות מדויקות יותר של המבנים והמחנות הרומיים. את 
המפנה העיקרי בחקר מ׳ חולל א. שולטן ( 00 ז 1 נ 11 ) 50 . 13 ) 
ואת החפירה הממושכת הראשונה בס׳ ערכה משלחתו ב- 
1932 . ב 1055.1953 ר 1956 נערכו סקרים וחפירות ארכיאולו¬ 
גיות במ׳ ע״י חוקרים וחובבים מישראל ובראשם ש. גוטמן. 
ב 1963 — 1965 נערכה חפירה יסודית בם' בראשות י. ידיו• 

החפירות העלו, כי בשלבי הבנייה ההרודיאנית בס׳ הוק¬ 
מו, בין היתר, מערכת אספקת המים. ובכללה שער המים 
המקורי, שני ארמונות, בית מרחץ גדול ומחסנים. מ' הוקפה 
בחומת סוגרים, סכל עבריה, חוץ מן הצד הצפוני. ארכה 
כ 1,400 מ׳ ועביה כ 6.5 מ׳ והיא בנויה אבני־דולומיט של 
צוק מ׳ ושני פניה מטויחים. בחומה כ 30 מגדלים, וארבעה 
שערים: שער שביל-הנחש בצפון־מזרח; השער המערבי; 
השער הדרופי־מזרחי שהוליך אל מערכת הברכות והשער 
הצפוני, הוא "שער-המים" שבקצה הצפוני־סערבי של ה¬ 
חומה. 

כדי שתוכל מ׳ לעמוד במצור באיזור שחון ובלא מקורות 


105 


מצד ז 


106 


מים בנה הורדוס מערכת מורכבת ומסועפת לאספקת המים. 
ובה: רשת לניקוז מי-הגשמים מן הנחלים שבמערב; ברכות־ 
מקווה למי-הגשמים במדרון התחתון הצפוני־מערבי. ועוד 
מערכת של ברכות־אגירה על הצוק. לאגירת מי־השיטפונות 
הוקמו סכרים בשני הנחלים, נחל ם׳ ונחל "הארמון", ומהם 
זרמו המים בתעלות בנויות ופתוחות אל מערכות של 12 
ברכות חצובות בסלע, שקיבולן היה כ 00 נ 404 מ״ק מים. 

המבנים שהוקפו בתקופה ההרודיאניח מרוכזים בעיקר 
בחלק הצפוני ובחלק המרכזי, וע״פ יוסף בן־פתתיהו — 
היתה הכוונה. שייוותר שטח רצוף לעבודת האדמה. המבנה 
המרשים ביותר הוא ה״ארפוז הצפוני" הבנוי על שלוש 
דרגות בפאתו הצפונית של הצוק. על הדרגה העליונה 
מרפסת עגולה־למחצה ומדרומה — גוש המגורים היחיד 
בארמון זה, ובו ארבעה חדרים, שקירותיהם מעוטרים ב־ 
ציורי־קיר ורצם־חיהם עשויות פסיפס. הכניסה לדרגה העל¬ 
יונה, שהיא הכניסה אל הארמון, היתד, באמצעות מדרגות 
מפוארות. על הדרגה התיכונה, הנסוכה כ 20 מ' מהעליונה, 
נבנה מבנה כעין תולוס — "המבנה העגול". בדרגה התח¬ 
תונה ניצב המבנה העיקרי של הארמון, ששימש כמקום 
שעשועים, ובו מרחב מרכזי מרובע מוקף סטווים מכל צדדיו. 
העמודים היו בעלי כותרות קורינתיות מוזהבות וקירות ה¬ 
סטווים היו מקושטים בציורי קיר. 

מלבד בתי־פרהץ הצמודים לארמונות נמצא מדרום לאר¬ 
מון הצפוני ביח־המרחץ הגדול והמפואר של מ׳, שהיה בנוי 
בשיטה הרומית המקובלת (ע״ע מרחצאות). — המחסנים 
הציבוריים הוקמו דרומית לארמון הצפוני ובהם אוחסנו 
בכדים מצרכי סזון — שמן, קמח, יין — כל סוג בחדר 
נפרד. 

הארמון המערבי שימש כמרכז מגורים. מנהלה. טקס 
ושירותים. שטחו הגיע לכ 4,000 פ״ר. באגף המגורים שבאר¬ 
מון נתגלו רצפות פסיפס יפות להפליא. 

בתקופת הפרד השתנה צביון פ׳. תושביה החדשים של 
מ׳, הקנאים, ניצלו את המבנים סן התקופה ההרודיאנית 
למגורים והוסיפו עליהם פבני־מגורים, שהיו. מטבע הדברים, 
עלובים למדי. הארמון הצפוני שימש לשליטה על מערכת 
אספקת המים ולהגנה. בדרגה התחתונה התחולל כנראה קרב 
כבד, כפי שמעידה שכבת שרפה עבה. פן המבנים הציבוריים 
היחידים שהקימו מגיני מ , ראויים לציון בית-הכנסת וחמק־ 
וואות. בית־הכנסת (שהוא המוקדם ביותר שנחשף בארץ) 
שוכן בצד הצפוני־פערבי של חומת פ , וכיוונו כלפי ירוש¬ 
לים, צפון־פערב. בבניין שתי שורות עמודים ומסביב לש¬ 
לושה מהקירות בנויים ארבעה ספסלים, זה מעל זה. — 
נוסף על בתי־הפרחץ וברכת הרחצה שהכשירו הקנאים 
למקוואות, הותקנו שני מקוואות טהרה נוספים בשתי פאו¬ 
תיה, הצפונית והמזרחית, של מ׳. — אף המחסנים שימשו 
במתכונתם הקודמת. החפירות העלו, שמקצת המחסנים לא 
הועלו באש, כפי דברי יוסף בן־מתחיהו, המספר, שבכוונה 
תחילה לא שרפו המגינים מקצת מן המחסנים, כדי להעיד 
בהם כי לא מפאת מצוקת הסזון נוצחו. 

בארמון הצפוני ובמערה קטנה בצוק הדרומי נתגלו 
עשרים ושמונה שלדים של גברים, נשים וילדים — כנראה, 
של מגיניה האחרונים של מ׳. 

החפירות העלו כ 4,000 מטבעות מתקופת המרד הראשון 
וכ 700 אוסטרקאות (ע״ע אוסטרקון), רובם בעברית או ב־ 



ביח־ד;כ:םת בסצרה — סראה סן האויר (?עני צירי בית־דזכנסת — 
חומת הסוגרים) 

(עתי החסונות ניתנות ברעותו ע? פרום׳ י. ידין, 
חאוגיברסיסה העברית, ירוש 5 ים) 

ארמית ומיעוטם ביוונית או ברומית. מבחינת תכנם האום־ 
טרקאות הם "תלושי" אותיות, "תלושי" שמוח מיוחדים 
וכסו-כן ה״גורלות״ — חרסים, שעליהם נרשמו ככל הנראה 
שפות או כינויים. אולי אלה הם הגורלות שהפילו ביניהם 
המגינים. בשלב הסופי של הקרב, כדי לבחור "עשרה אשר 
ישחטו את כולם״. במ׳ נמצאו שרידי 14 מגילות שמקצתן 
מקראיות, מקצתן מן המקורות החיצוניים, ומקצתן כיתתיות 
(מגילת בן־סירא. ספר היובלות, שירות עולת השבח, ועוד). 

לאתר כיבוש ירושלים והר־הבית, ולאחר שהוכנעו הרד 
דיון ומכור, נותרה פ׳ לבדה במרי ובד. כ 1,000 נפש, הקנאים 
ובני משפחותיהם. הקרב האחרון על מ' נמשך כשנה תמי¬ 
מה: 72 — 73 לסה״נ. פלוויוס סילוה. הנציב הרומאי שפקד 
על הלגיון העשירי, חילות עזר ואלפי שבויים יהודים, הפיל 
עליה מצור. היא הקים סביבה שפונה מחנות (אחד מהם 
(מהנה א׳] שוחזר) ובנה חומת-מצור ("*זג"* בלשונו היוו¬ 
נית של יוסף בן־מחחיהו וכוונתו ל״דיק״), וארכה כ 2,500 
מ׳. כדי לסכל כל ניסיון בריחה סן הצוק. לאחר בניית ה־ 
"דייק" הקים סילווד, את סוללת ההסתערות, ובאמצעותה 
העלה את "מכונות הפצור", וכך פרץ את החומה. את חופת- 
העץ, שהקיפו המגינים בניסיון נ־אש לבלום את הצרים, 
הצליחו הרופאים להעלות באש. כאשר אפסה תקוות המגי¬ 
נים להדוף את הצרים עליהם. החליטו ליפול איש בחרב 
רעהו ולא בידי אויב. ואכן. משפרצו הרומאים לא מצאו 
אלא שתי נשים וחמישה ילדים, ומפיהם נודע על פרשת 
הגבורה האחרונה של פגיני מ/ שבאה אל סיומה המרטיט 
בנאומו של אלעזר בן־יאיר (ע״ע) מפקדם, כפי שמביאו 
יוסף בן מתתיהו (שכנראה כתבו בעצמו): "...ואחרי-כן 
נגמול איש לרעהו חסד־גיבורים ומה טוב ומה יפה יהיה 
בנשאנו את חרותנו אלי־קבר... בחרני במוות מחיי עבדות...". 

החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה, מ׳, תשי״ז; י. 
אחרוני, מ', תשי״ז, יוסף בן מתתיחי, תולדות מלחמת היחד 
דים ע□ הדומאיס (ספתח: בערבו), תשי״ם; הנ״ל, קדמוניות 
היהודים ג/ י״ד־ס״ו, תשכ״נ; ש. נוטמן. עם מ׳, תשב״ה! 

מ. לבנה. חומר עזר למדריד בס׳, 11965 י. ידין, ם׳(ידיעות. 
כ״ם), תשכ״ה< הנ״ל, מגילת בן סירא ממי. תשכ״ה; דינ״ל, 

מ׳ — בימים ההם בזמן הזה. 1966 , חנ״ל. מ' (אנציקלופדיה 
לחפירות ארכיאולוגיות בא״י. 11 ), 1970 ; ,ת 0 ,ח 1 ,־ 1 ,׳זז .£ 

,;; 0100 '(( . 5 : 1841 , 11 ,״מ,,.״/;, 1 / מי; ; 7,6 ־,,״ 77666 /״;־,:/,, 5 

י״-״,י ,ג; ;',.,,,;, 74 ,ץ 16 נו 81 46 .א ; 1843 , 7 ,״״״ 7 ״■, 17,6 .,;// 77,4 
,״ 6111,1 ד .א . 11 ; 1854 ;/׳;;״./ 7774/6 46 ; מ: 7 >״,'. 

; 77666,76 ; 76 , ע 6 ,;ן/ 84.67,6 ,ת 6 ]|,ו 8611 .ת ; 1865 ,/,""ז /ס /!"".נ 
. 1933 ,( 1.171 י\?ס 2 ) 66 עמ 2 מ 6 ; 7 ;; 7 ;מ 66 776 , 



107 


מג׳,•ו א■ יוייש. אנםי:י! — מצוק 


8 נ 1 


72 צ׳!*!* א י לי 3^X1 ׳ א 1 ט 1 נ י 1 111112 ץ 10 ) 420112 ^ 11101110 

— ( 1875 • סוויליה — 1939 , קוליור [דרום־פזרח 
צרפת]), משורר ספרדי, מ׳ התגורר בנעוריו במארריד ושהה 
שנים מעסות בפאריס. הוא היה מתומכי המשפר הרפובליקני 
בספרד, ועם התמוססותו עבר את הגבול לצרפת ב 1939 . 

ביצירתו משתקף אותו כובד־ראש. לדברי אסורין(ע״ע), 
אפייני לבני-הדור. כמוהם נמשך פ' אחר הנוף הנוגה של 
קאססיליה והקדיש לו רבים משיריו הטובים. מצד שני 
הרחיקוהו עקרונותיו האסתסיים פן האסכולות שרווחו 
בתקופתו: הוא גינה את שיטות האסכולה המודרניסטית על 
האסתטיזם המופרז שלה ועל נטייתה להצטעצע במלים. פ' 
העדיף להתקרב לרוח המסורת של השירה העממית ולחרי- 
ותה, הרעננות והספונטאניות; הוא ביקש להגיע לשירה 
שאינה רק "אמנות לשמה". לאחר זמן סירב גם לקבל את 
השקפותיה! של האסכולות האוואנגארדלת וגינה את "השי¬ 
מוש בדמויות למטרה שהיא רעיונית יותר פפה שהיא 
רגשית". 

שירתו של מ׳ היא שירה לירית טהורה, וזפשית ממליצות. 

היא מצטיינת באחידות הטון וברב־גוניות התוכן. מרובים 
בה הרמזים לחייו האינטימיים, זכרונות העבר ובעיקר — 
האהבה ופות אשתו הצעירה. כן שכיחים בה הנושאים 
האפייניים ל״דור של 98 ״ (ע״ע ספרדית, ספרות); פסימיות 
לגבי המציאות הלאומית, תקווה לעתיד טוב יותר ושאלות 
החיים, הזמן, המוות והאלהות. אחד היסודות העיקריים של 
שירתו היא ההרגשה של ייאוש עמוק, מלווה תשוקה עזה 
לאור וטוהר. 

החשובים שביזבצי שיריו הם: $010112111:5 ("רגעי 
בדידות״), 1903 , שהופיע שוב ב 1907 . בתוספת שירים 
חדשים: 02511112 10 ! 5 סק 1 דו 02 (״שדות קאססיליה״), 1912 : 
020010005 25 ׳\ 0 ! 1 א (״שירים חדשים״). 1924 . — עם אחיו 
מנואל חיבר פ׳ גם כמה פחזות פודרניסטיים. 

$14 ,, 11 . . 1 / , 0110018 ? 3110 זזש 5 . 5 ; 1953 ,./י. . 4 , 10:1111 ' . 0 .( 

81 111101x1118 ,!בס^סבתזזגס .? ;?׳■ 195 , 41 ■ 7 <}ס 141 ץ 10141140 

$08101 0110110 , $0 ם 10 \/ . 0 ; 1956 ,. 14 . 4 1881 18 

. 1969 ,. 14 , 111111030 .״! .א ; 1962 ,! 8*130x010 
ם. פ. 

מצדק, (קרי: פסדק) מחמד - ^ ^ $1 - 
( 1880 — 1967 ), מדינאי פרסי, מ' נולד למשפחת 
בעלי־אחוזות עשירה, קרובה לשושלת קג׳אר. הוא למד 
מדע־המדינח ומשפטים בפאריס ובשוייץ, חזר ב 1914 למו¬ 
לדתו ומילא תפקידים שונים בשירות המדינה, וב 1920 — 
1923 היה שר בממשלה. ב 1923 נבחר ס׳ למג׳לס, ביה׳־נ 
הפרסי, והיה אחד מארבעת חברי הבית שהתנהגו באופץ־לב 
בהצביעם נגד המלכתו של רזא ח׳אן לשאח ( 1925 ). 

בשנות מלכותו שד רזא נאלץ פ׳ להפסיק את פעילותו 
הפוליטית. אחרי שהודח רזא שאח, עם כיבוש פרם בידי 
בריסאניה ובריה״ט ב 1941 , חזר פ׳ ונבחר למג׳לם, והתבלט 
במאבקו לאישור החוק, שאסר על הממשלה לנהל מו״מ 
להענקת זכיונות נפט למעצמות זרות עד לגמר הכיבוש הזר. 
חוק זה מנע מתן זכיונוח לברית־המועצות. ב 1947 התבלט 
במאבק שהביא לידי החלטת המג׳לס לבטל את ההסכם 
שנחתם עם בריה״ם ב 1946 בדבר הקפת חברה משותפת 
להפקת הנפט בצפון פרם, משום שהסכם זה נגד את החוק 
משנת 1944 . מ׳ עמד גם בראש המאבק שהביא לידי ביטול 


הזיכיון שניתן לחברת הנפט האנגלו־איראניח, ולמען הלאמת 
תעשיית הנפט. 

עם אישור חוק-ההלאפה נתמנה ם׳ לראש־המסשלה 
( 30.4.1951 ). עמדתו הבלתי־מתפשרת בשאלת ההלאמה גרמה 
להפסקת יצוא הנפט והפקתו, עקב אבדן הקונים שהיו 
קשורים בחברת הנפט האנגלו-איראנית וכשלון מאמציו 
למצוא שווקים אחרים. ולמשבר כלכלי וכספי חמור, בגלל 
אבדן ההכנסות. פ׳. שהיה דמוקראט ונטה למערב, ניסה 
להתגבר על המשבר בעזרתה של אה״ב, אך זו סירבה לסייע 
לו עד שימצא פיתרון למשבר עם בריטניה. הוא ביקש 
לזכות גם בתמיכתן של מדינות אסיה ואפריקה ובעיקר 
בתמיכת הערבים, ולשם זה ניתק לחלוטין את היחסים עם 
ישראל, אך מדינות ערב ספיקות הנפט מיהרו לנצל אח 
המשבר בפרס והגדילו את תפוקתן ואת רווחיהן. 

עם החמרת המשבר ניסה פ׳, במאבקו עם השאח, להפוך 
את פרם לרפובליקה. הוא הובס בידי השאח ותומכיו והודח 
(אוגוסט 1953 ), הועמד למשפט ונידון ל 3 שבות מאסר. את 
שארית ימיו בילה בכפר ליד טהראן. 

אר. שם. 

מציה, חובת עשייה או פרישה, המוסלח על אדם מישראל 
מטעם דת משה וישראל. יסודה תורה שבכתב, 

וקיומה בפועל עפ״י ההלכה (ע״ע) המפרשת את דרכי שמי¬ 
רתן של המ" ומוספת עליהן תקנות לשם שיפור גופן. "הוויה 
של פ׳", מידה קונסטיטיטיווית היא. בכל אומה ולשון, והיא 
הנותנת בשם הזה משמעות פנימית בעיניו של שומר מ׳. 
להבנת הוויה זו כפי שעלתה בס׳ הדתית בישראל, טובה 
יותר מכל שיטה אחרת היא דרך ההתבוננות הפנומנולוגית 
(ע״ע דת, עמ ׳ 238 — 240 , 243 — 253 : הוסרל, אדסונד). 

עולמה של הנו , הדתית: מעשה וכונה. 

כל פעילות דתית משמעות מיוחדת לה. דוגמה פשוטה לדבר: 
אכילת אפיקומן בסדר ליל פסה אין לה דבר עם הפעילות 
הפיסיולוגית של האכילה (ו" חור׳ י', ע״ב), במובלט בדין 
שהאפיקומן "נאכל על השובע". אכילתו היא מעשה דתי 
הנבדל בעיקרון מכל מעשה אחר הדומה לו בעין, כולל 
אכילת ארוחת הסדר עצמח. עיקרון זה הוא הכונה (ע״ע), 
אבן־פינה במעשה המי-שהוא מניע פנימי, עניינו אצל רחשי 
משמעות שבנפש ובדעה. ועדיין אין די בכך. יש שמעשה אחד 
יוצא לכוונות הרבה, ופעמים שחלק כולן שווה במעשה, 
ברם, כשאתה מטיל במעשה זה את גדריה של ם׳ "דתית" 
מיד חל שינוי חותך בדמותה של תודעה זו, והמעשה נבנם 
לעולם אחר; ואע״פ שאין המוטיוו החדש מבטל את הישנים, 
אין הוא מצטרף בשווה אליהם, אלא תובע לעצמו מעמד של 
מעלה ויתרון ביניהם. כאן קפה התודעה האינטנציונאלית 
הדתית, שהיא מגופו הבדוק והמנוסה של המעשה הדתי, 
ופוסקת למצוה הדתית מידה של מהות לעצמה, של "אחרות". 
שלא פן העולם הזה ומראותיו. 

תודעה מיוחדת זו מטילה יחס של מתח דיאלקטי בין פעו¬ 
לות האדם לכוונותיו. עד שהיא עושתן כשחי הוויות מנו¬ 
גדות. ביטוי למתיחות זו הוא מאמרו הקצר של רבי יוסי 
הכהן שהרסב״ם אופר עליו "שהוא נאמר בכה אלהי בלי שום 
ספק כלל״ (פרק ה׳ של שפונה פרקים): "וכל מעשיך יהיו 
לשם שפים" (אבות ב׳, י״ב. והשווה משלי ג, ו; וכן אבות 
ג׳, ה , : ו , , ב׳), וביטוי מופלג, מאוחר ומסכם, לכך, הם דבריו 
של ר׳ משה חיים לוצטו (ע״ע) בתחילת ספר "מסילת 



109 


מצו 


110 


ישרים״: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שית¬ 
ברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך 
שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". שתי 
הופעות עיקריות למתיחות זו: האחת — ס׳ לשמה ושברה 
בעולם הבא, והשניה — ס״־־גזירות. 

יסודה של השניות בכד שאין לם׳ קיום אלא בלבוש של 
מעשה ולעולם לא בוידוי של אמונה, בהגיית מחשבה, בחוויה 
ריגושית וכיוצ״ב, כיאה למ׳ לפי טיבה. וכך היתד. קבלת 
עולה של תורה בהר סיבי, "נעשה ונשמע". דת ישראל היא 
"דת של ם" במובן זה שמצוותיה קודמות לאמובותיה, אך לא 
שכולה תובענית ולא מבטחת כלום. ואבטיגנום שאמר: "אל 
תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא 
הוו כעבדים הפשפשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" 
(אבות א׳, ג , ) כבר פעה בדבריו ביתוס תלמידו(אדר״ב ה׳, 
ב׳). דוגמה קדומה היא משנתו של רבי יעקב: "יפה שעה אחת 
של תשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי העוה״ב, ויפה 
שעה אחת של קורת דוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז" (אבות 
ד', י״ז), והרי רבי יעקב הוא שאפר "שכר מצוד, בהאי עלפא 
ליכא" (קיד׳ ל״ט, ע״ב), וא״ב זה שכרה האמיתי של הם׳, 
שהוא מקופל בגופה (דאה אבות די. ב׳). ציור ומידה לכך 
בעולמה של ההלכה הוא מושג מ' לשפה, שמתוך שבחה 
אתה שומע מיעוס ערכה של פ׳ שהתכוונותה איבה לאותה 
הודה אחרת, שאינה מפינו של המעשה שבעין("היום לעשר 
תן ומחר לקבל שכרן״ — עיר׳ כ״ב, ע״א). אמרו: "בל 
העושה מ׳ שלא לשמה נוח לו שלא נברא" (בר׳ י״ז, ע״א). 
ואף לא חששו לראות עושה ם׳ להנאתו כקרוב לרשע (השווה 
הוריות י׳, ע״ב). והפליגו ואמרו: "גדולה עבירה לשמה מס׳ 
שלא לשמה" (נזיר כ״ג׳ ע״ב). פעמים יש נטייה להודות 
במידה של לשפה לשיעורין, במצוות כגון תלמוד תורה (פס¬ 
חים נ׳, ע״ב; ירו" חג׳ א׳. ז׳) וצדקה (ב״ב י׳, ע״ב ועוד), 
אך לא מתוך ויתור על עיקרון "לשפה", אלא מתוך שלא כל 
אדם ולא כל שעה ולא כל פ׳ שווים לתכלית הפעלה הזאת. 
למ״ ת״ת וצדקה נתייחד גם שכר כפול: קרן הקיימת 
לעוה״ב ופירות הנאכלים בעה״ז (פאה א׳, א׳). ממאמרו של 
רב: "וכי סד, איכפת לו להקב״ה למי ששוחט מן הצואר או 
מי ששוחט מן העורף. הוי לא ניתבו פ" אלא לצרוף בהן את 
הבריות" (ב״ר מ״ד. א׳) אתה שופע שאין ליתן בשום מעשה 
מידה הקובעת לעצמה את ערכה של ם׳ לפני יוצר הכל, 
שהוא ״רבון כל המעשים אדון כל הנשמות״ (בר׳ 0 ', ע״ב), 
אלא ערך ומעם אחד יש השווה בכל, והוא הכוח הצורף את 
הלב והרוח: וכל המקבל עליו כל ם׳ כפי עומקה ואמיתה זו, 
הרי זה מקיים מ׳ לשמה כאמיתה והיא מטהרת את נפשו 
ופכשרתה לקרבתה של דעה העליונה. 

התכוונות זו ויתור גדול כרוך בה. שהרי כל עצמה איבה אלא 
כהודאת בעל־דין שהעוה״ז הגלד לעינים איבו אמת, והוא 
בטל ומבוטל בערך אל ההוויה ה״אחרת". עם זאת, הודאת 
בע״ד זו עצמה אינה נאמרת בפה אלא במעשים. שאינם 
בעצמם אלא צירופי מראות מן העוה״ז ודבר זה מטיל תמיהה 
גדולה במהותה של הם׳! שהרי אם זה לבה של "מ׳ לשמה", 
כיצד בא הרבי שלא עלתה בתורתה של דת ישראל דרך של 
מ׳ ועבודה ההולמת יותר הודאה זו. אלא במעשה שבעין 
בלבד. ברור ע״כ שיסוד זה לבדו של "מצוד, לשמה" אין בו 
כדי לפרנס את מושג הנר, אלא עם יסוד נוסף, שכבגדו, שנת¬ 
גבש בהכרה שם" .,אינן אלא גזירות". 


לצידו של יסוד זח עומדים ג״ב נתונים פבומבולוגיים 
שהם, בעיקר. הדביקות במעשה הם׳ כנתינתה במסורת ההל¬ 
כה והדקדוק וההידור בדיני קיומה. שהם מקודשים לחלוטין 
בקדושת התורה והקבלה. באספקלריה זו צד המעשה בס־ 
הדתית מתעלה מאוד בערכו, ורחוק מהתבטלות בפני גדו¬ 
לתה של דעת העושה. וכלל גדול קבעו חכמים בפינה זו: 
"גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (ב״ק 
ל״ה. ע״א; ועוד). השניות של הפעילות האנושית אינה 
מצטיירת, לאורו של יסוד זה, כעולם המחולק לשניים, שחציו 
תחום המעשה הריק מכל ערך וחציו תחומה של הם׳ הדתית, 
שכולו עולם של הווית־אמת. גם מי "שאינו מצווה" ועושה 
יש לו מידה של ערך, אלא ש״המצווה ועושה" גדול ממנו, 
כשם שחס׳ עצמה היא תוספת הוויה "אחרת", החלה על 
דברים שטובים וגדולים הם גם לעצמם מעיקרם. כל עצמה 
של ד.מ׳ הדתית, בין שהיא מכונה "שמירת דרך ה׳" (בראשית 
יה. ים), "דעה את ה׳" (ישעיה יא, ס), "השכל וידע את 
ה׳" (ירמיה ט, כג), "הצנע לבת עם אלהים" (מיכה ו, ח), 
לעולם דרך קיומה הם מעשים של צדקה ומשפט וחסד, 
חכמה, עצה וגבורה, מידות טובות וישרות המקובלות על 
הבריות ומסייעות לשלומו ולבניינו של עולם. אפילו בן נח, 
שהפליג במידת כיבוד אב, גמלו לו מן השמים (קיד׳ ל״א, 
ע״א), אף שלפי ההלכה הריהו "שאינו מצווה ועושה", ואין 
הקב״ה מקפה שברו אפילו עשה שלא מפני יראת ה׳. כך היא 
דרך כל חמי׳ המכונות "שכליות". והם חלק "הדינים" שב¬ 
ברית נח (כלשון ההלכה). לאינסטיטוציות אלה אין קשר 
עם מישג מ׳ לשמה. והרי לפי השקפת ההלכה לא מצוד. 
אחת שכלית בלבד כך דינה, אלא כל כללי המוסר וכל מידה 
מהוגנת שבתרבות האדם מעולם, זה יסודם, כפי שאנו נמצ¬ 
אים למדים מדברי רבי עקיבא "חביב אדם שנברא בצלם" 
(אבות ג׳, י״ד). 

מוסר האדם כפי שהוא מצטייר בתורת פשה ומצוותיה, 
יסודו תאונופי ולא אוטונומי (ע״ע מוסר, עם׳ 612 — 614 ). 
ההוויה האלוהית הנותנת את המי לאדם אינה תלויה בדעת 
האדם בשום פנים ולפיכך המקבל עליו את עולה של המ׳האלו־ 
הית חלק לו בחירות זו (ראה אבות ר. ב׳! עיר׳ נ״ד. ע״א). 
ישנה דוגפאטיקה בגופי התורה ובגזפי ההלכות, בין נשכיל 
לנסחה בין לאו. שהרי כל עצמה של התפיסה התאונופית 
אופרת דוגמאטיקה פנימית. לדוגפאטיקה זו שייך בל מעשה 
מ׳ לשמה וכל תקות שברה בעוה״ב בבל מידה (ר" לעיל). אף 
כי לצרכה של דוגמאטיקה זו די לפי שעה ב 3 עיקרים שמנה 
רבי יוסף אלבו (ע״ע): מציאות ה׳, התגלות, שכר ועונש. 
ומוסיף עליהם ההודאה בקדושתה של תושבע׳־פ. מי שמקבל 
על עצמו דת זו ומצוותיה. את שניהם קיבל, את ד,פ׳ לשמה 
והאמונה בשכרה בעוד,"ב וכן את כל המעשה האינסטיסו־ 
ציונאלי שבאורח חייה. הסכנה היא, שתתחלף לו לאדם 
העשייה במ׳ הדתית בעשייתו בכל "אינסטיטוציה" חילונית 
אחרת שהיא חובה עליו, עד שיבוא לכלל דעה כי "דת 
ישראל בעולמה של ההלכה, של חורה שבעל-פה, לא נוצרה 
ע׳׳י כתבי הקודש, אלא כתבי הקודש הם אחת האינסטיטו־ 
ציות של דת ישראל", (י. ליבוביץ, חורה ומצוות בזמן הזה, 
עמ׳ 13 ), משום שההלכה היא שקבעה מה יש לבלול בכתבי 
הקודש ופה לא. אבל באמת זהו מושג של "כתבי הקודש" 
שכולו נוצרי, שאינו מבחין בין התורה לנ״ך, ואם מצינו 
שנחלקו חכמים במעלת קדושתם של ספרי כתובים (ע״ע) 


111 


מצוה 


112 


לא מצינו שבחלקו מעולם בקדושתו של פרשיות או של מ" 
הכתובות בתורה. אבל כלל היה בידם: — "ניתנה תורה 
ונתחדשה הלכה' (שבת קל״ה, ע״א). בקבלת הס" כלולה 
ההודאה בכל הדוגמאסיקה הפנימית המסותרת הנ״ל, שבלא 
היא איו עמידה להלכה, אבל אין כלולה בה הודאה בשום 
בחינה הגיונית־סיבתית — המחייבת את "המחקר האנתרו¬ 
פולוגי' — שבה אין בין ריטואל לנד דתית ובין מיתוס 
לגילוי ה׳ אלא שינוי השם בלבד. הנד הדתית שלאחר מתן 
תורה, אפילו יש כמותה במסורת אבות שלפניה, במתן 
חורה ראשיתה. הם׳ שמסיני איו לה משמעות של פ׳ 
דתית אלא כגזרה שמשמשת בידי המצווה ועושה הוכחה 
גמורה לקבלת עול מלכות שמים: "קבלתם עליכם עול 
מלכותי, קבלו עליכם עול גזרותי' (רש״י לויקרא, יה, ב, 
ע״פ ספרא אחדי מות! וראה משנה בד׳ ב', ב , ). מצד וה 
כלם״ התורה הן ״שמעיות״ (ר׳ להלן, עמי 116 ) מפני 
שקבלת עולן אינה קשורה בכך שהדעת מסכמת להן מטעם 
אתר, אפילו הוא גלוי לעין מאד. העושה פ' מדעתו מפני 
טעם הנראה לו. את רצון עצמו הוא עושה ולא את רצונו 
של נותן התורה, וכאן מקפידה ההלכה על הכלל "גדול 
המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה", ויש בין וה 
לוה קבלת שכר בעוה״ז או שיעורו של שכר (ב״ק פ״ז,ע״א). 
"בן נח" המקיים מצוותיו מדעתו, אינו בגדר חסידי אומות 
העולם שיש להם חלק לעולם הבא, אלא (או: ולא) כאחד 
מחכמיהם (רמב״ם, הל׳ מלכים ח׳, י״א). וכן ראו את הדבר 
חכמים למן פילון האלכסנדרוני ("על ההתחברות אל ראשית 
הלימודים״, סעיפים 79 — 80 ) ועד רבנו בחיי ("חובות הלב¬ 
בות', שער יחוד המעשה) ורבי יהודה הלוי ("כוזרי", 
מאפר ג׳). 

עלינו לשאול, מעתה. לחלקה של דוגמאטיקה אמונית- 
פנימית זו בתודעה האינטנציונאלית של המ ׳ הדתית ביש¬ 
ראל• דרשתו המפורסמת של רבי שמלאי בדבר הם" שמניינן 
תרי״ג (מכות כ״ג, ע״ב) — הנשענת אל המשנה האחרונה 
של מסכת זו: "רבי תנניא בן עקשיא אומר רצה הקב״ה 
לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ום״" — סופה 
עיקר, שכן הוא הולך ומצמצם את מניינן עד שהוא מעמידו 
על אחד, וזו האמונה: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). 
כיוצא בזה הפליגו במשנה (קיד׳ א׳. י׳) בשבחו של "כל 
העושה ם׳ אחת". ופרש רבי יוסי בי רבי בון(ירושלמי שם) 
שעניינם אצל מי "שייחד לעצמו מ' ולא עבר עליה מימיך׳, 
וכל פ׳ כשרה לכך (ראה אבות ב׳, א'). הצד השווה שבשתי 
התפיסות הללו הרי זו הדעה והאמונה, שלא המעשה הגלוי 
לעיו עושה את המ׳ הדתית למקור לשכרה המיוחד, אלא 
הלקה במהות אחרת נסתרת. שלפי דעתו של רבי שמלאי 
אמונה שמה. ולפי משנת קידושין, כפירוש הירושלמי, הדבר 
מסור ללבו של אדם לצייר לו את דמותה של הם׳ שהיא 
"גזירה", המטילה על העושה לכבוש כל רצון וכל דעה 
שבנפשו ולהכניעם לחלוטין לפני רצוו־של-מעלה ולהודות 
בדבר ע״י מעשה הגלוי לעין. איו עקרון "לשמה" מתקיים 
על צד השלמות אלא ב.,מצווה ועושה", במידה שיש בידו 
להשליט ברוחו את עקרון הגזירה! ונמצא זה משלים לזה 
וגודר אוחו במקום שהוא פרוץ לשיבושים קשים. 

״מ־ = גזירה" איו במשמעה המלצה על פרישות של 
סגפנות, של שביתה מעשייה ושל בריחה פן המעשה מחמת 
זלזול בערכו לעצמו, אלא אדרבא, דביקות במעשה הגלוי 


בכל אופן שהוא, גם בקום ועשה וגם בשב ואל תעשה. 
זוהי דרך הגזירה העליונה המבדלת, המביאה את האדם לידי 
הבדלת נפשו מן הבטל והכחב. עם שהוא מחזיק בו בלבוש 
המעשה: "רבי אלעזר בן עזריה אומר, מנין שלא יאמר 
אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי איפשי לאכול בשר חזיר 
אי איפשי לבוא על העדרה, אבל איפשי אלא מה אעשה 
ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר ו,אבדיל אתכם מן 
העמים להיות לי' ונמצא פורש פן העבירה ומקבל עליו עול 
מלכות שמים". 

ציור הגזירה עלה במפורש במשמעותה זו בבית מדרשו 
של רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, בסיפור השאלה שנשאל 
מפי עכו״ם לטעמה של מצות פרה אדומה (תנחומא, והוצאת 
כובד], פרשת הקת, סימן כ״ו), והשיב לו בהסבר מאגי 
(המקביל להסבר ,.מדעי" כיום) שהניח את דעתו, אבל 
תלמידי ריב״ז שאלוהו לטעמה הפנימי של פצוה זו ("ולנו 
מה אתה אומר"), והוא השיב להם: "חייכם, לא המת מטמא 
ולא המים פטהרין אלא גזירתו של פלד פלכי המלכים הוא. 
אמר הקב״ה חקה חקקתי לכם גזירה גזרתי אין אתה רשאי 
לעבור על גזירתי, דכתיב זאת הקת התורה". כל משמעותה 
של ס׳ זו אינה אלא הודאה בקוצר השגה בפני דעה העליונה, 
ובאמונה בה בלבד. 

עקרון הגזירה חוזר ומשיב למעשה שבעין מידה של 
כבוד וערך. אמת, הדוגמאטיקה האמונית, המקופלת בעקרון 
הגזירה. אינה מבטלת את המתיחות הדיאלקטית שבין המ¬ 
עשה והכוונה הכרוכה בעקרון לשפה, אלא שהיא מעמידה 
כנגדה מרכז של מתיחות אחרת, השווה לה ושקול כנגדה 
בכה ובמעלה! ועל כרחם שני מרכזי המתיחות מקבלים 
עליהם את עולו של עימות זה. 

מתכונתה של תודעה אינטנציונאלית זו, על שני מוקדי 
מתיחותה, שעל כורחה היא בעלת אופי דינאמי. ותנודות 
דופקה החי עלו באורח חייה של האומה מקצה הקפידה 
המופלגת בדקדוקי דינים, שכל מנהג קל הוא לה בגדר ייהרג 
ואל יעבור, ועד דרכיה של ההסידות הבעש״טית לגווניה, 
הנוטים להפלגה לצד העבודה שבלב, ואיו לעמוד צל שיווי 
משקלה הדינאמי של מתכונת זו אלא מתוך הבנה נכונה 
במרכז המתיחות הדיאלקטית שקם במחיצת עקרון הגזירה. 
גם דרך המעשה של היראה התמימה אינה נקייה מנסיונות 
פנימיים. שהרי אם קצרה הדעה מהשגת רצונה של תווית־ 
אמת, מה הערובה לנכונות צורת מעשה ד.מ׳ לכל פרטיה 
ודקדוקיה 7 תודעת החטא העמוקה, הפוקדת את שומרי מצוה 
(ע״ע חטא), כאן מקורה. לא הפרת המ׳ בלבד. אלא גם 
שמירתה נעשית לאדם מקור לחטאים ולחרדות. וכאן מקומו 
של מפנה בהערכת המעשה, ששניים ראשי סימניו: החזרה 
אל עקרון לשמה, המביאה לידי ויתור על מעלתו המוחלטת 
של המעשה. ככלל המפורסם "אחד המרבה ואחד הממעיט 
ובלבד שיכוון לבו לשמים" (בר׳ ה׳, ע״א), והדגשת עקרון 
הגזירה, קיום רצון עליון■ שמהותו נעלמת על צד האמת 
מכל דעה תחתונה. 

כאן שורש המעלה היתרה שזכה לה תלמודה של תורה 
בעולם ההלכה לפן ימיה הראשונים של הקבלה בימי הנביאים 
והסופרים (דאה יהושע א. ח! עזרא ז, י) — "ותלמוד תורה 
כנגד כולם" (פאה א', א׳! אבות א', א׳-ב'! ב', י״ד-ט״ז! די, 
ה׳-ד! ועוד). ההגייה בתורה והדרישה במצוותיה היא אב 
כל המעשה וקודמת לו: "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי 


113 


מצוד 


114 


מעשה" (קיד׳ מ , . ע״ב. וראה מג׳ ט״ז, ע״ב). הוא עושה 
פירות, שהם מעשי□, ועל כן הוא אבי קיומה של מ׳ יותר 
מכל צורה של מעשה שבעין. הואיל והיא פריה של התגלות 
ההוויה האלוהית בעולם, הרי נתגלם בה אורה, וכל העומק 
בה סופו של "המאור שבה" לקרבו אצל אמיתו של עולם 
(ירר חג' א', 1 ' [לפי גיר' בעל מתנות כהונה לאיכ״ד, פתיחה 
ב׳]). מי שעוסק בה לשמה דעתו מיסהרת וסתעלית ממד¬ 
רגה למדרגה עד שהיא פגעת לרוח הקודש, כלומר: למידת 
ההתגלות, שבה ניתנה (ע״ז כ׳, ע״ב). לפיכך סי שעוסק 
בהלכות הפסה מעלין עליו כאילו קיים מצות הפסח ופי 
שעוסק במצוד, שאינה נוהגת מעליו עליו כאילו קיים אותה 
לפני סי שנתן אותה ושכרה מובטח לו והפליגו ואפרו: "עיר 
הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה 1 לומר 
דרוש וקבל שכר" (תו 0 פ׳ סנ׳ י״ד. א׳); ועוד. 

עילוי ערכו של תלמוד תורה, אין לך דוגמה סובה מזו 
לטיבו של קהל המאמינים המייחדים. שלא זו בלבד שהם 
מודים ואומרים פעמיים בכל יום "שמע ישראל", אלא שהם 
מצרפים להודיה זו את חסד מתן תורה ום" ערבית ושחרית, 
"אהבה רבה". שהיא סמל האהבה שאהב אלהים את עמו 
ישראל ונתן לו תורה ומצוות, — "כי הם חיינו ואורך ימינו 
ובהם נהגה יומם ולילה". 

על תפיסות דתיות אחרות של הם׳ ביהדות ע״ע רפורמה. 

ם.ה. ב. 

מניין המ". האמורא בן הדור השני. ר׳ שמלאי. הוא 
הראשון שקבע מספר של כל הם״:״ 613 מ" נאמרו לו למשה, 
365 לאוין כמניין ימות החמה ו 248 עשה כנגד איבריו של 
אדם״ (מכור. כ״ג, ע״ב) — עפ״י הרעיון, שהביע אה״כ ר׳ 
יהודה ב״ר סיפון, ש״כל אבר ואבר אומר לאדם: בבקשה 
ממך עשה בי את הם׳ הזאת... כל יום ויום אופר לאדם: 
בבקשה סמך, אל תעש בי את העבירה הזאת" (פסדר״ב 
[הוצאת סנדלבום, 203 ]). אח״ב הסמיכו לכך את הגימטריא 
המפורסמת: ״תורה״ = 611 1 ■ 2 הדברות הראשונות שנאמרו 
מפי הגבורה (מכוח. שם). למניין ד,מ" אין כל משמעות לגבי 
תקפן או חומרתן, והוא נושא אופי אקדמי גרידא: אילו פ" 
נחשבות בפרטיהן של אחרות ואילו נפנות לעצמן. אעפ״ב 
טרחו חכמים רבים, למן רס״ג, לפרט את מניינן, ונתקלו 
בקשיים מרובים. ביקורת קשה הטיח הדמב״ם בקודפיו על 
שפנו גם פ" שהן "מדרבנן" ועל חוסר עקיבות כללית, אולם 
גם שיטתו עוררה השגות מרובות. הרמב״ן, ובעיקר ד׳ שמעון 
בן צמח דוראן (ע״ע) — אף שקלו ספקות ביתם להחלסיות 
המספר בעיני חז״ל. 

המניינים הקדומים נערכו כ״אזהרות" (ע״ע), שבהן הס" 
מתחלקות ל״עשין" ו״לאוין" בלבד, ואך תשופת־לב מעסה 
ניתנה למיון הפנימי; הגאונים הוסיפו חלוקה ל״פרשיות", 
שהן פ״־ציבור: הקצאת ערים ללויים, בניין המקדש וכד׳. 
שיטת חלוקת הס" עפ״י מסגרת עשרת הדברות, שרשיה 
מצויים כבר אצל פילון (ע״ע), ונקטו אותה רס״ג, אברבנאל, 
בעל "מאמר השכל" ואחרים: הרמב״ם קבע מיון הגיוני 
מקורי, שביסודו ס" עיקריות שעליהן בנויות שאר המ", וגם 
הקדים לו מבוא מתודולוגי גדול. יש לציין כאן גם את "ספר 
החינוך" לר׳ אהרן הלוי מברצלונה (ע״ע). ב״זהד" (ע״ע, 
עם׳ 634 ) מוקדש ה״רעיא מהימנא" למניין הס" ולפירושן 
(ר׳ להלן), 

מיון ה פ". מלבד ההבחנה הכללית בין פ" מ״דאו־ 


רייתא״ ל״דרבנן״ (ע״ע הלכה. עם' 501 — 506 ), הבחינו חז״ל 
עוד בכמה סוגי ס". ההבחנה הראשית בין ס" "עשה" ו״לא־ 
תעשה" נשענת על לשון המקרא, ופורם כי "לאו הבא מכלל 
עשה, עשה" (פס׳ מ״א. ע״ב), וכי "כל מקום שנאמר •השמר׳, 
,פן׳ ו,אל' אינו אלא ל״ת" (מכות י"ג, ע״ב). הלאוין מרובים 
וחמורים מן העשין, שהרי נתגלה ענשם (ע״ע ענשין, דיני), 
וגם הנשים מוזהרות עליהם (קיד׳ א׳. ז׳). יוחדו לעצמם 
איסורי "עבודה־זרה, גילוי עריות ושפיכות דפים", שעליהם 
"ייהרג ואל יעבור". אין סלקין על "לאו שאיו בו מעשה", 
"לאו הניתק לעשה", "לאו שבכללות", ועוד. שאלה עקרונית 
היא אם מוסב לקיים ס״ע בפועל, או להימנע מאיסור (עיר׳ 
ק', ע״א). אך אם חלה התנגשות. "עשה דוחה ל״ת" (שבת 
קל״ג. ע״א, ועוד) ואינו דוחה עשה, אלא אם "יש בו כדת" 
(פס' צ״ב, ע״א). הנשים חייבות רק בעשין "שלא הזמן 
גרמן״ (ע״ע אשה. עם׳ 301/2 ). מיון עקרוני אחר מבחין בין 
פ" "שבין אדם להכירו" ו״שבין אדם למקום", שעל הראשו¬ 
נות "אין יוהכ״פ מכפר. עד שירצה את חבירו" (יומא ח׳. 
ס׳). קבוצות נפרדות הן "הם" התלויות בארץ"(ע״ע חקלאות 
עם׳ 978/9 וכן מ" בן־נח (ע״ע, עם׳ 161/2 ). 

הבחנה עיונית חשובה היא בין מ" "קלות" ל״חמורות". 
במשנת יומא (ח׳. ח׳) מסווגים העשין והלאוין כ״עברות 
קלות", שתשובה מכפרת עליהן, שלא כ״חפורות" (שלא 
פורש טיבן שם). אך. ב״ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי 
ישמעאל דורש" נאמר: "עבר על עשה ושב, אינו זז משם 
עד שמוחלין לו... עבר על ל״ת ועשה תשובה, תשובה תולה 
ויוהכ״פ מכפר... עבר על כריתות ומיתות בי״ד — תשובה 
ויוה״ב תולין ויסורין ממרקין... אבל מי שיש חילול השם 
בידו... כולו תולין ומיתה ממרקת" (יומא פ״ו. ע״א). נוסף 
על קנה־הפידה של שבר ועונש לחומרתן של פ". יש בחז״ל 
עוד קנה־מידה, והוא המאמץ הנדרש לקיומו: "׳רק חזק 
לבלתי אכול הדם , ... אסר רבי שמעון בן עזאי: 300 מ״ע 
בתורה כיוצ״ב. לומר: מה הדם שאין בכל הם" קל ממנו 
הזהירך הכתוב עליו — שאד כל ד,מ" על אחת כפה וכמה" 
(ספרי דברים, ע״ו: ור' ירד פאה א', א': "ס' קלה שבקלות 
זה שילוח הקן 1 מ׳ חמורה שבחמורות זה כבוד אב ואם"). 
בכך ניכר ערכן הפנימי של ד,מ", ואף של, מ" ל״ת שענשן 
מפורש. שהדי חילול־שבת ענשו מיתה. ואין מופרין הנפש 
עליו• ו״בשעת השמד ייהרג ואל יעבור אפילו על מ׳ "קלה 
שבקלות״ (תוספ׳ שבת ט״ו. י״ז; והש׳ חשסו״ד ה׳, י״ט— 
כ״ב). ע״ב חלול השם (ע״ע) הופך מ׳ קלה לחמורה ביותר. 
קיימות גם מ" פרטיות המוגדתת "חמורות", כמזוזה, ציצית, 
שבת ומילה, וניכר כי הפריזו ב״חופרתן" של פ" שזלזלו 
בהן בבל מיני מקומות וזמנים; ״דתני ר׳ ישמעאל: דברי־ 
תורה... יש בהן קולין ויש בהן חומריו, אבל דברי־סופרים 
כולו חומרין הן" (ירד בר׳ א׳. ז"), מפני שהזלזול בהן ברוך 
בכפירה בעקרון תורה שבע״פ. 

טעמי הם". לדעת רבי חנניה בן עקשיא "רצה הקב״ה 
לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות 
ג׳, ט״ז), ולכאורה אמר כי ריבוי ד,מ" נועד להרבות שכר 
בעה״ב. גישה שונה במהותה מבטא רב: ש״לא ניתנו הם" 
אלא לצרוף את הבריות בהן" (ב״ר מ״ד, א׳), והיא נשענת 
על דברי תנאים, שקדמו לרב, על פ" יחידות, שע״י קיומן 
האדם מבטיח עצמו מפני החטא (פג׳ מ״ג, ע״ב). ד,מ" מע¬ 
מידות את האדם בנסיון (ע״ע) מתמיד, והוא חלק פן 



115 


מצו: 


16 


הצירוף 1 קיומן מוסיף לאדם קדושה (מכילתא דר״י, סם׳ 
דכספא, פ״כ), כנוסח הברכה הקבוע לעשיית רוב הם": 
"אשר קדשנו בפצותיו ועונו". כבמקרא, שפירש טעמי מ" 
אחדות (אהבת הגר [שמ׳ כב, כ), שבת [שם כ. יא: דבי ה, 
יד—טו], איסור עמוני ומואבי [דב׳ כג, ה] והסעם הכללי 
יותר ״ליראה את ה׳״ [שם ר. כד: יד. כג < יז. יג]). המשיכו 
בכד גם חז״ל. ראשון היה רבן יוחנן בן זכאי, שהעלה טעמים 
מוסריים־חינוכיים וגם סמליים (תוספ׳ ב״ק ז׳, ב׳; מכילתא 
דר״י, מם' דנזיקין פי״ב ועוד), ובהם עקרון "מידה כנגד 
מידה״, להסברת מ״. — אחריו נתפרשו מ' רבות ופרטיהן 
עפ״י עיקרון זה (סוטה א', ו׳—ד: ערב׳ ט״ז. ע״ב: יומא מ״ד, 
ע״א: ועוד הרבה). רבי שמעון היה דורש "טעמא דקרא", 
ולדעתו השאירה התורה את חשיפת טעמי הם״ — בתוך 
חידוש הלכות (ר׳ יב׳ ע״ו, ע״ב)-לחכמים, ובמקום שפירשה 

— נעשה הטעם כס׳ נוספת, הטעונה טעם נוסף (ב״מ קט״ו, 
ע״א). הכל פודים שישנן מ* שאין למצוא להן טעם, וריב״ז 
עצמו אמר, בעניין פרה אדומה: "חקה חקקתי, גזירה גזרתי, 
ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי" (פסיקתא דר״כ [הוצאת 
מנדלבוים,עמ׳ 44 ].כך גסס" יבום אשת־אח, כלאים ושעיר 
המשתלח ופרטים סתומים בתוך מ" שניתן למצוא טעם 
לעיקר עניינן. לדעת ר אלעזר ,.דברים שכיסה עתיק יומין, 
פאי נינהוי טעמי תורה" (פס׳ קי״ט, ע״א). 

האמוראים התנגדו לעיסוק זה, ולדעת ר׳ יצחק כוסו רוב 
טעמי הס", "שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן 
גדול העולם״ — הלא הוא שלמה הפלד (סנ ׳ נ״א. ע״ב). 
האמוראים חששו מערעורו של ס" סתומות, וביותר— של מ" 
שטעמן אכן נתגלה, שמא ייהפך הטעם עיקר, והמעשה טפל 

— עד כדי ביטולו. "זכר ליציאת מצרים", המנמק גם פ" 
שאינן קשורות עמה (ויקרא יט, לו ועוד), פירשוהו לא רק 
כטעם. "שכל המודה בעול פ" מודה ביציאת מצרים", אלא 
גם כ״תנאי״: על תנאי שתקבלו עליכם מ", (ספרא שמיני, 
י״ב. ז". ספרי שלח, קט״ו). ערך מוחלט נודע רק למעשה ד.מ׳, 
שהוא הקשר שבין היהודי לבוראו, כחכמים כפשוט• העם. 
בכך נבדלים חז״ל מן היהודים ההלניסטיים (ר׳ להלן). ואף 
מפילון. שתבע קיום מ" בפועל. פילון ראה בם׳ גוף, ובטעמה 
הנסתר — נשמה, אלא שלדעתו גם מי שהגיע להכרת האמת 
צריך להקפיד על שסו הטוב. ולא יוכל להגיע לכך, אם יזלזל 
בחוקים ובמנהגים המקובלים על הכלל. (.■!לו/ .• 1 ^ 11 ^ ־ס 
86 ואילך), 

זירוז מ". חז״ל השקיעו מאמץ חינןכי רב בהעלאת 
ערך הם' בעיני מקיימיה, ועיטרוה בנויים שונים. מברכים 
על קיומן של כל הם״, בשם ובמלכות (פס׳ ז׳, ע״ב) — ועל 
כך ע״ע תפלות וברכות. "הידור־מ"׳ נלמד מן הפסוק ׳זה אלי 
ואנוהו׳ (שמ׳ טו, ב) — .,סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה..." 
(ב״ק ט׳. ע״ב ורש״י שם). ושיעורו משורת הדין "עד שליש 
בנד"(שם).זריזות למ׳ קודמת— ואף אם יצטרך למעט בהי¬ 
דורה. מפרטי הזריזות: "מ׳ בו יותר פבשלוחו"(פס׳ צ׳, ע״א), 
"אין מעבירין על הם" (שם ס״ד. ע״ב), "חביבה פ׳ בשעתה" 
(שם ס״ו, ע״ב), "אין עושין נד חבילות חבילות" (שם ק״ב, 
ע״ב) וכד. מודגשת הדרישה האידאלית לקיום הנד לשמן, 
ללא פנייה, ודברים רבים נאמרו בשבח העושים כן, אולם 
למעשה נקבע׳ כי רוב הם" "אין צריכות כונה" לצאת ידי 
חובת עשייתן (ע״ע פונה), אם כי בין התנאים אין להבחין 
הכרעה עקרונית ברורה בשאלה. מוטב לקיים מ" מתוך שמ¬ 


חה, ועדות ל״שפחה של פ"׳ מזמן הבית מצויה בתוספ׳ 
(פאה ג׳, ח׳). וכבר אמר רבי: "להודיע שבחן של ישראל, 
שכשעמדו על הר סיני לקבל התורה, הושוו בולם לב אחד 
לקבל מלכות שפים בשמחה" (מכילתא דר״י, מם׳ דבחדש, 
פ״ה),,.שכשאדם עושה מ׳יהא עושה אותה בלב שמח״(ויק״ר 
ל״ד. ח׳ ל ור׳ בר׳ ט׳. ע״ב). שמחה זו רוחנית היא, ש״ם" 
לאו ליהנות ניתנו", והמודד הנאה ממעין פותר לו לטבול 
טבילה של מצוה (ר״ו. כ״ח. ע״א). על שאלת האוטונומיה 
בקיום הט״ — ע״ע מוסר, עם׳ 612 — 614 . 

מ. 

בספרות היהודית־הלניסטית מתבטאת לרא¬ 
שונה נטייה לרציונליזציה של הם", שהן מכוונות ליצור עם 
סגולה. איגרת אריסטיאם (ע״ע; קפ״ב ואילך) מתארת בדרך 
של אלגוריה (ע״ע), ס" כקרבנות, מאכלות אסורים (ע״ע), 
ציצית, מזוזה, תפילין. וכד׳, שהן מכוונות לעורר מחשבות 
טהורות ולהקנות מידות טובות, וכגדרים להיטמעות בסביבה. 
כל המ" שוות בערכן, ולכל פרט בהן היגיון עמוק. בספר 
חשמונאים (ע״ע) ד׳ הנד הן ה״תבונה", המוליכה אל "המו¬ 
סרי". חוקי־הכשרות. המנוגדים לטבע, מחנכים להתאפקות, 
והמאכלים שנאסרו אינם מתאימים לנפשותינו (ה׳, כ״ה— 
כ״ו). המגמה להשוות את הם" עם החוק הטבעי פחד ועם 
המוסר מאידך מוצאת את ביטויה המושלם אצל פילון (ע״ע). 
לדעתו, עשרת הדברות הם כללים. וחנד פרטיהם. כיון שיש 
פ" שאינן ניתנות להימנות עמהם, מיין פילון את כל הם" 
לארבעה טיפוסים: מ" של אמונה, של מוסר, ושל מעשים 
המביעים אמונה ומוסר. בכך היה הראשון שחילק את הם" 
חלוקה שיטתית, לפיה הן מוליכות לקראת האידאל הפילו¬ 
סופי של חיי־טוהר. ההבחנה בין מ" "שכליות" ו״שמעיות", 
עדיין אינה ידועה לו. 

ביה״ב היה רב סעדיה גאון (ע״ע) הראשון שחילק 
את הם" ל״שכליות" ו״שמעיות". השכליות מונות חובות 
הכרת טובה, חובות כבוד, והנהגה חברתית נאותה. גם בשם־ 
עיות, ביקש רס״ג לגלות אספקטים שכליים, בהדגישו כי 
חכמת־ה׳ נעלה משלנו. במיוחד ביקש את ה״תועלת" שב־ 
סמעיות — וע״כ הוא מכנה גם אותן, לפעמים, "שכליות". 
רס״ג נמנע מאלגוריה, אך הירבה בהתבוננות פסיכולוגית, 
והראה אח השפעתו הנסתרת של המעשה על הנפש. ע״כ 
הם" הן חוקים "היגיינים" לבריאות הנפש ולאשרה. 

רבינו בחיי אבן־פקודה (ע״ע) מצרף מיון אחר—ואף הוא 
מצוי כבר בסעתזילה (ע״ע) —ל״חובות-האיברים״ו״חובות- 
הלבבות". עפ״י מונחי הצופיות (ע״ע) מכנה ר׳ בחיי את 
"חובות־האיברים" "חכמה הנראית", ובהן הוא מבחין בין 
מ״ שכליות לשמעיות, ואת ״חובות־הלבבות״ — "חכמה 
הצפונזד (״הפצפון״) — ובהן אמונה. ביטחון, יראה ואהבה 
וכד׳ — ואלו "כולן שרשיהן מן השכל". הם" ה״שבליות" 
משותפות לכלל המין האנושי, וע׳׳כ בחירת עם ישראל מח¬ 
ייבת פ" "שמעיות" מיוחדות לישראל. מטרתן להזכירנו את 
ה׳ ולזרזנו לקיים את "חובות־הלבבות". שלא כרס״ג, אין ר' 
בחיי מבאר את "תועלתן" של ה״שמעיות". דומה לשיטתו 
היא עמדתו של ר׳ יוסף אבן־צדיק (ע״ע). 

ר׳ יהודה הלוי (ע״ע) מסווג את המי■ ל״שכליות" (גם 
"נפשיות"), הדומות למדי ל״חובות הלבבות" הנ״ל, ל״פנ- 
הגיות״ — פעולות ומעשים חברתיים, ול״שמעיות" (או: 
"אלהיות"), במובן הנ״ל. מטרתן של ה״שסעיות" לפרט את 




117 


מצוה 


118 


השיעורים והמידות המדויקים של הם". ולקרב את האדם 
ל״עניין האלהי״ (ע״ע יהודה הלוי, עם׳ 198 ) ; והיא היא 
המטרה הסופית, ואין ה״שכליות" וה״מנהגיות" אלא שלבים 
בדרך אליה. הסכנה שבהבנה ,מאגית" של הם*. הכרוכה 
בחפיסה זו, נמנעה ע״י שהטעים את פנימיותה של התודה 
הדתית, בתיאור הנלהב של טיפוס ה״הסיד". 

ר׳ אברהם אבך־עזרא (ע״ע) מבחין ביו "חוקות" שהם 
"עיקרים" פסיכולוגיים נצחיים, שעליהם שמרו גם האבות 
(יסוד־פורא, ה׳! פירוש הראב״ע לבראשית כו ה! ועוד), 
לביו מ" סמליות, ובהן עניינים כבריאה (=שבת), יציאת- 
מצרים (=פסח. סוכות, תפילין ועוד). וס" "הנעלמות", 
שאינן מתנגדות, לדעתו, לשכל אף אם נראה לנו לכאורה כך 
)פירושו לשמות כ, ב). ראב״ע חותר לגלות את טעמיהן 
בהיותן מכוונות למנוע מעשים מנוגדים לטבע (בישול ,גדי 
בחלב אמו"; "אותו ואת בנו"; "שילוח הקן", ,.שעטנז" 
וכד׳), ואת חלקן הוא רואה כתועלתיות־היגייניות (בידוד 
המצורע ודיני הכשרות) ובעלות משמעות אסטרולוגית (כמה 
מענייני קדשים). אברהם אבן דאוד (ע״ע) נטש את המו¬ 
נחים "שכליות" ו״משמעיות", ובמקומם השתמש במר 
נחים ,מפורסמות" ו״מקובלות". בהתאם לשיטה האריסטו־ 
טלית האומרת. כי מושגי הטוב והרע יחסיים הם. ה״מפור־ 
סמות". שביו אדם לחברו, שוות בכל הדתות, ומאפשרות 
לקיים מדינות שיש בהן עדות רבות. 

גם הרמכ״ם מתנגד למונח המעתזלי (ע״ע מעתזלה) 

"ם" שכליות" (שמונה פרקים, פרק ו , ). לאלו הוא קורא 
מ" סתם, כלשון חו״ל, ול.,חוקים" הוא מייחד את המונח 
,שמשיות". מ" סתם: "אילו לא נכתבו, ראויים הם ליכחב" 
(ר׳ יומא ס״ז, ע״ב); והחוקים: "אלמלא התורה לא היו רעות 
כלל... כגון בשר בחלב ולבישת שעטנז ועריות', פטרת כל 
הם" להגיע לשלמות המוסרית ותיקון הנפש ע״י הכוונה אל 
הדרך הממוצעת ("שביל הזהב"), אלא שלא כולו דרד פעו¬ 
לתן גלויה לנו. אין תועלת בחקירת פרסי הם", אף שבכמה 
מקומות נותן הרמב״ם טעמים גם לפרטים. טעם כללי לבד — 
להשריש דעות אמיתיות ע״י הרחקת עבודה זרה (ע״ע). פול¬ 
חני ע״ז הקדמונים מתוארים, לדעתו, בספר ,העבודה הנב- 
טיה". שנתחבר במאה ה־ 10 , ובהם השתמש לשם הסברת 
"חוקים" רבים. עקירת ע״ז מישראל, ולבסוף מן העולם כולו. 
היא המכוון הראשון של התורה בכללה. איסורי המאכלות 
שומרים על הבריאות, מצווח "קן־צפור" מעודדת רחמנות, 
והדעה המנוגדת לכך שבמשנה (בר׳ ה׳, ג׳), נתפסת על־ידיו 
כדעת יחיד. המילה (ע״ע) מחלישה את התאוה הסינית ומג¬ 
בירה את האחדות בעם. לעומת שכלתנות זו, המוצעת 
ב.מורה נבוכים" (ח״ג, פרקים כ״ו—נ׳), מתגלה ב״משנת 
תורה" גם גישה של אמונה על־שכלית עמוקה (ראה סיוטיו 
להלכות מעילה, תמורה, ומקוואות). בדרך דומה הלו גם 
הרלב״ג (ע״ע לוי בן־גרשון), שהוסיף עליו טעמים אסטרו¬ 
לוגיים וסמליים. 

ר׳ חסדאי קרשקש (ע״ע) דוחה אח ההנחה, כי התורה 
התחשבה באלילות ששררה בזמן נתינתה, שכן בכך עלולה 
להתערער ההחלטיות של מקצת הס". לדעתו שמר עם ישראל 
את המסורת שהונחלה לו מאברהם. והם" הן כולו דרכי- 
כפרה, המביעות אהבתיה׳, מחדירות תכונות טובות, ומסירות 
את "זוהמת" החטא הקדמון (ע״ע) המעוררת לחטא (ע״ע). 
תלמידו, ר׳ יוסף אלבו (ע״ע) נקט שיטה ז 1 בויכוחיו כנגד 


הנצרות, השוללת את הס״, ומנה 3 סוגי מ": של "הדת הטב¬ 
עית" — ההכרחיות לחברה אנושית, של ״הדת הנימוסית״ — 
מ״ המוסר, ושל ״הדת האלהיח״ — המורות דרך לאושר־ 
הנשמה וחיי־הנצח. 

ש. צ. א. 

בקבלה הם" משקפות, עפ״י תפיסה סימבולית, מצי¬ 
אות מיסטית ויחסים שביו כוחות עליונים, והן מצדן מש¬ 
פיעות, — באופן מאגי — על מציאות זו. ההערכה הסימבו¬ 
לית לא עוררה פקפוקים. אך הפעולה המאגית — מלמטה 
למעלה — עוררה שאלות. המקובלים האמינו, כי זיקה זו, 
שבין האלוהים והאדם, היא נשמת הפעולה הדתית, אך נר¬ 
תעו מלנסחה במפורש ובאופו חד־משמעי. וניסו לשוות לה 
אופי של משל. בראשונה נדרשו מ", כתפילין, ציצית, לולב 
ותרומה, כאילו הן מרמזות על היחסים שביו הספירה האח¬ 
רונה ושאר הספירות, ובפרט ספירות הבינה, התפארת וה¬ 
יסוד. תחילה נדרשו ה״חוקים", ענייני המקדש וקדשיו וה¬ 
תפילות העיקריות. הראשון שהעמיד טעמים לס" מוסריות 
ושכליות היה ר׳ עזרא מגירונה (ע״ע), ואחריו יעקב בן ששת 
והרמב״ן. מסוף המאה ה 13 ואילך התרחבה היריעה, ואף מ", 
כאהבת ה־, יראתו וייחודו, נתפרשו על דרך קשר האדם עם 
עולם הספירות. בחלק העיקרי של הזוהר נידונו טעמי שבת 
וחג. קרבנות ותפילות וס" אחרות, לפי הכלל הגדול, שהת¬ 
עוררות מלמטה מביאה לידי התעוררות מלמעלה. בם" רבות 
הזוהר דואה פעולות המסמלות את הזיווג של ספירת המלכות 
עם ספירת היסוד או התפארת, ופרטיהן נתבארו כמשקפים 
את תהליכי האצילות העליונה. האדם, המקיים מ׳. משתלב 
בתהליך השפע האלוהי הפועם בכל: והעולם, "המתפורר 
לחלקיו", מתאהד שוב ע״י מעשי הם". 

ב 1287 חיבר משה דה לאון (ע״ע) את "ס׳ הרימון", על 
טעמי הבד, ובו יותר ממאה מ״ע ול״ת. אז נכתבו עוד שני 
ספרים, אנונימיים, על טעמי הס" (עדיין בכ״י), ואחד מהם 
יוחס כעבור 250 שנה ליצחק ן׳ פרחי מסלוניקי. השפעה רבה 
נודעה לספר "רעיא מהימנא", שהיא מהשכבה המאוחרת 
שבזוהר. לדעת מחברו ( 1300 לערך) כל תרי״ג ד.מ" עשויות 
להתפרש עפ״י הסוד. במאה ה 14 נתחברו שני ספרי המופת: 
"טעמי הנד לר׳ מנחם רקנטי (ע״ע), ו״ספר הקנה" למחבר 
ספרדי עלום־שם. דוד בן שלמה אבן זמרא(ע״ע) חיבר .,מצו¬ 
דת דוד". המסכם את הספרות שקדמה לו. עם התפתחותה של 
קבלת האד״י נתפרשו הס" לפי הנחותיה בספרים רבים מאד, 
והראשון בהם "שער הם" לר׳ חיים ויטל (ירושלים, תרל״ב). 
אנתולוגיה חשובה היא "ילקוט יצחק" ליצחק זאלר (ורשה, 
תרנ״ה—תר״ס). ספרים מיוחדים הוקדשו למ ׳ מילה, מ׳ 
שחיטה. ונר אחרות. 

ג. ש. 

בזמן החדש. ם■ מנדלסזון (ע״ע), רואה ביהדות 3 
שכבות: דת מובהקת, שעניינה באמיתות הנצחיות, המשו¬ 
תפות לכלל האנושות הנאווה < אמיתית היסטוריות, המקוב¬ 
לות במסורת. סמכות ועדות: וחוקים ומשפטים — שמקורם 
בהתגלות (ע״ע), ונודעו לנו ע״י תורה שבכתב ושבע׳־פ. 
החוקים מצווים על מעשים ולא על אסונה היסטורית או 
אסונה נצחית, המוכחות מתוך עצמן או בעדות. המעשים הם 
"פולחניים" ולא .,מוסריים", והם המיוחד שביהדות. שלא 
כשפינוזה, שראה בס" חוקת מדינה, המכוונת לקדם את 
ענייני העט בעוה״ז, סובר מנדלסזון, כי למ" עוד תכלית, 
להביא את האדם לידי מחשבה על אמיתות נצחיות והיס- 



119 


מצוה — מצור ומכונוודמצור 


120 


טוריות, ומתוך כך אל אושר נצחי. ע״כ חוקי־הפולחן הם 
יותר מחוקת־מדינה, והם תקפים גם בגלות. למאמציו של 
מנדלפזון נודעה חשיבות רבה בזמן המאבק על האמנציפציה. 
חוטיה על דבריו גבריאל ריסר (ע״ע), שטרח להדגיש כי 
אפין של ד.מ" דתי בלבד. הפולמוס כנגד שפינתה בעניין זה, 
הגיע למדרגה פילוסופית גבוהה בכתבי חרמן כחן (ע״ע). 
כנגד הזלזול בחוק ה״פולחני" יצאו י. ל. צונץ (ע״ע), י. מ. 
מנהימר, מיכאל זקש (ע״ע) ואחרים; ובמונחים שאולים 
ממנדלסזון ומקנט, טענו לזכותו של הפולחן כאמצעי להעלאת 
המוסריות. חשיבות גדולה נודעה בשעתה להטפה שהטיה 
צונץ למען המילה, שאינה "טקס" אלא "מוסד". אברהם 
גיגר (ע״ע) הכיר במ" "פולחניות", רק אם הוכח שבכוחן 
להעלות רגשות דתיים ומוסריים. תאולוגים יהודים החלו 
לראות בעניינים הריטואליים הבעה סימבולית של אידאות, 
ועל כך בנו תאולוגים רפורמים את שיטת הרפורמה (ע״ע), 
שיטה של סימבוליזם אורתודוכסי, המבוסס בעיקר על ערכים 
מוסריים, פיתח הרב ש. ר. הירש (ע״ע); ערך הם" מתבאר 
אצלו גם בדרך פסיכולוגית־פדגוגית. 

גישה מקורית — אה ששרשיה בדברי הקדמונים — נקט 
הרב א. י. קוק (ע״ע). הוא טען ש.,יסוד מחיית ע״ז", שה־ 
רמב״ם עשאו עיקר (ר׳ לעיל). הוא חסר־ערך לעומת ההווה 
והעתיד. לדעתו, "היסוד היותר עיקרי, הגנוז ומקופל בטעמי- 
המי ונימוקיהן, הוא העתיד", וכטעם כללי למי׳ יש לראות את 
התפתחות האנושות לקראת שלמותה. באמצעות עם ישראל. 

בתאולוגיה היהודית של המאה ה־ 20 נסתמנה הנטייה 
להביו טעמן של ס" כמות שחן• ליאו בק (ע״ע) עסק בשתי 
בחינות דתיות יסודיות — בחינת ה. ,מסתורין" ובחינת ה״צו". 
פרנץ רוזנצויג (ע״ע) הטעים, כי הצו העליון הוא ,.ואהבת 
אח ה׳ אלהיך". כל סעשה-מציה מוציא אל הפועל את המשי¬ 
מה של ייחוד האלהים. 
וע״ע חטא. יצר הרע. מוסר. 

ש. צ. א. 

א. ילינק. קונטרס תרי״ג, תרד״וז; י. גוטמן. בחינת קיום 
חס*. תרצ״א! י. לינוניץ. חורה וס" בזמן חזה, תשי״ז; 

י. תשבי. משנת הדהר. נ׳. 429 — 578 , תשי״ז; א. אלטפן. 
לשאלת בעלותו של ס׳ טעמי המ " המיוחס לר׳ יצחק ך 
סרחי (ק״ם׳ ס׳), וזשב״ה 1 י. היינסו, טעמי הם" בספרות 
ישראל. א'--ב", תשי״ד—תשט״ז: א. א, אורבך, חז״ל. פרקי 
אמונות ודעות, 279 — 347 ׳ תשכ״ט חזוז:>גודז!־>!;ד 5 .ז״ז 

171 ) 01  1171 1 > 11 ) 1 ) 1101 7 ) 1 > 
7 ) 11 ) 1111 ) 1 [ 171 12 ) 5 )^ 10115 [[ 11 )£ 1£ /) 5 \ 14 /ן 01 <£ , 11 :זנ 1 ח 0111££1 ^\ 

) 111011 > 11 ססז )!<£ , 101312 . 5 ; 1912-1919 . 1-11 , 7 ) 1111111 :))!!! 1 ) 3 

171 :) 11 ) $111 , 111 ש* 5 ז 10 ו 1 זג!\ .\/ ; 1922 , 00£7110 1117 . 11 )({/)£ 

171 11 >( 7 ) 7 ' 1 $ 40/07 , 501101001 . 3 ) ; 1950 ,^ 0 ! 0 ) 1 /' 1 1 ) 1011 )[ 

2117 - 141 ;* 1961 , 11 ) 0 * 11151 ׳^ .ע . 5 :ץ. 10 >חו , 5771 5110 ץ $4 01011/1 [ 
- 317100 ? . 11 .\/ ; 1960 . 2 ־ 1 .ק 03 ,;/( 771/701 ($ 7 ) 1/17 .) 1 0/7/7010 )[ 
) 7110.17 ) 0£, 1967; 0. ¥3)113 (011.), £( 0071X711 ץ 07 " 1 . 112 * 1 
- 381 ," 5 ) 11 [>(!{! 0 ) 5 ) 4 ) 11 ^ €07111 ) 1 " 1117 70710 ) 1 ) ) 1 > £270 ' 4 

. 1969 , 424 

מצור ומכונות־מצור (מ״מ). המונח מ׳ מציין את מכלול 
הפעולות הצבאיות הנהוגות כדי להשתלט על ביצו¬ 
רי אויב (ע״ע מבצרים ובצורים), בין שהם ביצורי-קבע 
(סירות, מבצרים למיניהם, ערים בצורות, וכד), בין שהם 
ביצורים ארעיים (ביצורי־שדה, מתחמים ותוואי-קרקע מבו¬ 
צרים), מ״מ הם הכלים הטכניים המשמשים לניהול פעו¬ 
לות מ׳. 

מלחמת המ ׳ התפתחה משחד ההיסטוריה במקביל להת¬ 
פתחותם של ביצורים. חפירות יריחו (ע״ע) מעידות על טכ¬ 
ניקת ביצור ונד כבר באלף ה 8 לפסה״נ. 


פעולות מ׳ התנהלו מאז בשלושה שלבים, שלעתים חפפו 
זא״ז, או נבלעו זה בזה. 

1 ) ניתוק היעד הנצור מסביבתו, למניעת תגבור ואספקה, 
ולריכוך פסיכולוגי; 2 ) שבירת בושר הנצורים ורצונם 
להתנגד. ע״י: א) שיבוש ביצורי הנצורים, ערעורם והבקעתם. 

ב) פגיעה גופנית בלוחמים ובאחרים שבתוך הביצור, 

ג) השמדת נשק ההגנה של הנצורים או נטרולו (ע״י הבאת 
האויב לידי בזבוז תחמושת וחומרי־מלחמה, שאין להם תח¬ 
ליף), ד) הרעבת הנצורים והפקרתם לצימאון, ה) שבירת 
רוח הנצורים ע״י הפחדה ופעולות-טרזר; 3 ) השתלטות על 
היעד ע״י הסתערות, ע״י חדירה באמצעות תחבולה או 
בגידה, או ע״י מו״ם. 

מאז ומתמיד בלסו במלחמות־מ׳, בצד הפעילות הצבאית, 

גם הגורם ההנדסי והגורם הפסיכולוגי. שהופעלו בנפרד או 
במשותף בשלבים הנ״ל, כמרכן נודעה השיבות גם ליחסי 
הכוחות, אם כי קרה כי כוחות נחותים צרו בהצלחה על כוחות 
חזקים מהם, ולעתים קבע גם גורם הזמן. שהכריח את הצרים 
לחתור להכרעה בטרם יותקפו ע״י בוהות חיצוניים שיאלצום 
להסיר את הס , . 

מלבד ר,מ׳ היבשתי נודעו גם מ" ימיים, וביניהם מ׳-רבתי 
שהוא ההסגר (ע״ע הסגר ימי, וע״ע מלחמה ימית). והם , 
הימי המצומצם, שבו בוח צי מנתק את היעד הנצור מן הים, 
בד״ב בשילוב כוחות היבשה. במאה ה 20 החלו גם כוחות־ 
אוויר משתתפים בהטלת מ׳, בשיתוף עם הזרועות האחרות. 

הס׳ בתקופה הקדומה ביותר. ידיעות על הנו¬ 
שא נשאבות בעיקר מממצאים ארכיאולוגיים וגראפיים ממצ¬ 
רים וממסופוטמיה. מסתבר כי כבר אז, בדומה לתקופות 
מאוחרות יותר. נתחלקו הגיסות הצרים ל: א) כוחות מבקי¬ 
עים. ב) כוחות מחפים, וג) כוחות פורצים. האחרונים היו 
לעתים זהים עם הראשונים. ציוד הצרים כלל, בין השאר, 
קשתות לחיפוי. גרונים וקרדומות להבקעה. וסולמות לעליה 
בחומות. בן הופעל ה״איל". בצורתו ההתחלתית, חיינו קורת- 
עץ ארוכה. שראשה המצופה־מתבת שימש לנגיחת חומות, 
ובמיוחד נקודות־החורפה העיקריות — השערים. ה״איל" 
הופעל בקצב אחיד בידי הצרים, ועליהם הגנה סככה ניידת 
עשויה־עץ ומצופה-עורוח. 

הס׳ בעולם הקדום עד לתקופה ה ה לני ס¬ 
ט י ת. מקורות בשפע לתקופה וו מצויים במקרא. בתגליות 
ברחב" המזרח הקרוב, ובספרות היוונית. ביצורי-החלקלקות 
הגדולים (בשבם ובחצור בא״י, בקטנה שבסוריה, ובבוגאזק( , 
שבאנאטוליה) שנמצאו. וחפירים רחבים ועמוקים (בתל עג׳ול 
בא״י) מעידים על השכלולים המפליגים שחלו ב״איל", שה¬ 
פך למ״מ עיקרית. עתה נתלה האיל ברצועות בתוך מסגרת 
ניידת, ולנגיחחו ניחן משנה־כוח ע״י הפעלת הקורה התלויה 
כמטוטלת. מאז המאה ה 18 לססה״נ נודע גם "מגדל-המ׳" 
הנייד, שהקנה לצרים "עמדות־אש" מוגנות, בגובה החומות 
או מעליהן, וברבות הזמן צויד גם בגשר צפוד שהורד על 
החומות ושימש להסתערות בנוסף לסולמות. הוקפו סוללות 
בבסיס להתנעת האילים והמגדלים אל קרבת החומות ובמפלם 
גבוה מהן. לקרקור החומות נחפרו מנהרות, לפשל בלכיש, 
נתפבות בקורות. משהובערו הקורות התומבות נפלו החופות. 

הגיסות הצרים נקסו גם בשיטת האדמה החרוכה. גדעו 
עצים מסביב ליעדים (ו" דב׳. כ, יט־כ; יחד, ד, ב), וגם 
סתמו בורות. העצים שימשו לבניית ה״זץק" שהקיף את ד,נ־ 



121 


מצוי דמנדזות מצו 


122 



מצור בתקופת־אעור: תבליט מארמונו של םרג 1 ז בח׳ורסאבאר — 
3 טכזנוח־סצור :יירות על גלגלים קרבות אל העיר, באמצעות 
סוללות, וסקעקעות אח מנדלי*ר,ח.יםה בעזרת "איל" 


צורים להחניקם. ועליו שמרו גיסות מסוק והסגר. שהוסל 
עליהם גם להזהיר בפני התקרבות כוחות חילוץ. יש שפעו¬ 
לות ם' נסתיימו בהצלחה ע״י תחבולות, כגון בעת כיבוש 
יריחו (התקשרות עם אוהדים בתוך היעד הנצור: ערעור רוח 
הנצורים ע״י ספגני־ראווה), בכיבוש העי (משיכת המגינים 
למלכודת), ובירושלים היבוסית (חדירה דרך מעבר־סתר). 
יפו נכבשה (במאה ה 15 לפסה״ג) בידי מצרים חבויים בסלים. 
וטרויה — ע״י הסום הנודע. ריכוך פסיכולוגי של הנצורים 
הושג ע״י עינוי שבויים והמתתם פול החומות (כבמצור ירד 
שלים בשנת 70 ), וע״י השמעת נאומי איום וקריאות לכניעה 
(כגון דברי רבשקה, מל״ב, י״ח ואילך). במיוחד האשורים 
הצטיינו בפיתוח מ״מ, ואיליהם המשוכללים והניידים הות¬ 
אמו אפילו לאופי המ׳: עם ראשים מעובים לנגיחת שערים 
ואבנים. ומחודדים — להעמקת סדקים ולערעור חומות 
לבנים ועץ. עם זאת קרה שלא נפלו ערים רבות אלא אחד 
הרעבה ממושכת. כורש (ע״ע) נאלץ — לפי הר(ד(טוס — 
להטות את נהר פרת כדי להכניע את בבל. 

ה מ׳ ב ת ק ו פ ת י ו ו ן ו ר ו מ י ו י ו ר ש י ה ן. את תורת־ 

הם׳ למדו היוונים כנראה מהמזרח ומקרתגו, אך את המצאת 
מכונות־הירי הגדולות לטווחים ארוכים לשימוש בשעת מ׳ 
ייחסו לעצמם. מכונות אלה, שנמצאו אח״כ גם בשימוש 
רומי, הופעלו כולן או ע״י פיתול של מיתרי גידים, עור. או 
שער, או ע״י מתיחת קשתות. מיתרים, ואפילו קורות־עץ 
למיניהו• היום לא ידוע כיצד הוקנתה למיתרים הגמישות 
הדרושה, אך מכל מקום גרם שחרורם הפתאומי להטלת 
קליעים למרחקים של עד כ 300 מטר, ולעתים אף יותר. מכר 
נות אלה פעלו, אם כן, לפי עקרון הקשת, או לפי עקרון 
הקלע. מכונות־ה קשת התחלקו לשני סוגים: ה״קאטאפול־ 
טה" (וכן אחיה הקטן. ה״עקרב" [סוקזססל]), ירתה חצים 
ורמחים במסלול-תעופה שטוח, ואילו ה״בליםט(ר)ה" ירתה 
בעיקר אבנים במסלול־תעופה גבוה. משקל האבנים נע בין 
150 גר' ל 35 ק״ג ויותר (בתקופה רוסית מאוחרת נתחלפו 
זה בזה השמות בלי 0 ט(ר)ה וקאטאפולטה ודבקו כל אחד 
בסוג השני). מכונות־הקלע הגיעו לשימוש נרחב רק 
בתקופה הרומית. לסוג זה השתייך ה״עיר" (זסאגסס). שידה 
— מכף־קלע — כדורי-אבן ו״סלי-אש" וכד׳ במסלול גבוה 
ולטווח דומה לזר, של מכונות־הקשת. מכונות אלה נשארו 
בשימוש, בשינויים קלים ובשמות מתחלפים, מאז ,.המהפכה 
הטכנולוגית" שהונהגה במ״ם בתקופה ההלניסטית, ועד לטוף 
יהי״ב, תקופה של כ 1.500 שנה. 


משהפעילו המגנים מצדם גם הם מכונות־ירי. שוכללו 
סככות התוקפים, ובהן מגן גדול נייח שנתמך בקורה, ה״לאי- 
סח״ (סס!״./;, וסככות כבדות ניידות — ממשיכיהם הישי¬ 
רים של הכלים האשוריים הקדומים. אחד ממבצעי הנד היוו¬ 
ניים המפורסמים היה המ ׳ של אלכסנדר על צ(ר (ע״ע) ובו 
הופעל מגדל נייד, ״הלפולים״ (? 4X4110X1 ) שצויד ב״איל" 
($: 11 ־ 41 ) , מכונות־ירי, ועמדות־הסתערות. וגבהו עלה על 44 
מטר. לס״ס נוסף גם "מקדח חוסות", בעל ראש מתכתי סי¬ 
בובי, שהופעל ביד מתחת לסככה. במו-בן הומצא באותה 
תקופה ה״עורב״, ( 1,115 ־ 001 ) והוא מוט ארוך תלוי במסגרת, 
ובקצהו קרם, לקעקוע ראשי־חומות. הרומאים השתמשו גם 
הם במ״ם אלה, לעתים בשינוי שם, וגם הרבו להפעיל מבנה־ 
הסתערות שנוצר ע״י גוף לוחמים. שהתקרבו לחומה ביצרם 
לעצמם גג נייד של סגנים שהוחזקו אפקית (בלאט׳ - 05111 ) 
0 ( 1 ). סמבצעי־הס׳ הרבים של הרומאים התפרסם המי על 
טירקוזה, שבו הפעיל נגדם ארכיפדס (ע״ע) לשווא את המ¬ 
צאותיו הטכניות, מ׳ נומאנטיה בספרד ום׳ אלסיח (גאליה), 
בידי יוליום קיסר (ע״ע קיסר)! האחרון היה דוגמה מאלפת 
להקמת דייק ( 0 ו 1 ג 11 גי 1 מ 0111 ז 01 ) בידי הרומאים מסביב לנצו¬ 
רים, ואח״כ דייק-נגדי ( 0 ו)ג 11 ג׳ 1 גז) 1 !ס 0 ) להגנת הצרים מפני 
התקפת כוחות־חילוץ. בא״י נתפרסמו מצורי הרומאים על 
יודפת, ירושלים ומצדה (ע , ערכיהן). 

תורת ר.מ׳ עברה מהרופאים לביזאנטים, יסהם לערבים. 
יה״ב באירופה היו גדושים פעולות־מ׳ רבות על טירות פאי- 
דאליות וערים מבוצרות. ברם. עמי־אירופה לא ידעו פעולות־ 
מ׳ מורכבות קודם למסעי־הצלב. בא״י היו בד״כ הם הנצו¬ 
רים, להוציא את תקופת הסתערותם הראשונה. ביו מבצעי 
הס׳ העיקריים היו אז: הס׳ של הצלבנים על אנטיוכיה וירו¬ 
שלים, וד,מ" של המוסלמים על כרך, עתלית. עכו ועוד. למיגוון 
כלי ד,מ׳ נוסף ביה״ב ה״טרבושה" (]:)!!סססי!:!־!)), מנוף שב¬ 
קצהו האחד כף־קלע ובקצהו השני משקולת כברה. שחרור 
הכף הטיל על הנצורים אבנים שמשקלו עד 500 קילו. כסו־כן 
הוטלו פגרי־חיות, ששימשו למעין לחמה כיסית — להפצת 
מגפות. עקרון הקלע שימש גם להטלת "האש היוונית", תע¬ 
רובת דליקה שהומצאה, כנראה, ע״י הביזאנטים וגם המוס¬ 
למים השתמשו בה בעת המצור על עכו ודופיאט■ 

המ׳בתקופתהנשקהחם. הנהגת הנשק החם גר¬ 
מה לשינויים מפליגים, אם כי הדרגתיים, בדרכי המלחמה, 
ברמתה הטאקטית והאסטרטגית גם יתד. ואף השפיעה מאד 
על תורת המ ׳ . ה¬ 
חומות הזקופות 
ששימשו להגנה 
במשך אלפי שנים 
שוב לא יכלו 
לעמוד בפני פגי¬ 
עת כלי-הנשק ה¬ 
ארטילריים החד¬ 
שים, כפי שהוכח, 
למשל, במי על 
ביזאנטיון ב 1453 . 
החומות הונמכו 
עד שחדלו להת¬ 
בלט, ובמקרים 
רבים הוסתרו על־ 



מצור בתקופה הקלאםית: "סגרל" נייד 
על נלנלים, מצויר ב״איל" ובנער עניתן 
להורידו על חומת העיר הנצורה 



123 


מצו■ ומנדנדת מצדד 


124 



ספור ביה״ב; ניסיון חורפי דבנוש את רודוס ( 1480 ) 


ידי סוללות־אדמה. דמרחק ביו נצורים וצרים הלדוגדל 
עם גידול טווחו של הנשק החם. בסאה ה 17 השתנתה 
מיסודה חורת הביצורים ועמה תורת המי, בהשפעת ולבך 
(ע״ע) וקוחורן (ע״ע). עתה הוקם מערך ד,מ׳ בקצה טווח 
חותחי־המגן — כ 500 מטר. הפירה הקפית תפשה את 
מקום הדיק המקובל. החפירה נקראה "מקבילה ראשונה" 
( 1 ; 0111 זמן 51 ,!]), וקישרה בין עמדות תותחי־הם׳, שחוזקו 
ב״סלי מ"(ג״סולנא) — קודמיהם של שקי־החול של היום. 
בארטילריה היו תותחים בעלי מסלול שטוח. שירו כדורים 
במשקל של עד 27 ק״ג, ומרגמות בעלות מסלול תלול, שירו 
כדורים במשקל של עד 50 ק״ג. חגורת הם׳ קורבה ליעד ע״י 
חעלות-קשר. שבקציהן נחפרה חפירה הקפית שנייה במק¬ 
ביל לראשונה. חפירה הקפית שלישית קירבה את הצרים 
עד לטווח של הסתערות, וזו עצמה בוצעה או ע״י העפלה 
בביצורים באמצעות סולמות. או על־ידי הבקעה דרך 
פרצות (־סלסנסזל). שנוצרו ע״י הארטילריה. מנהרות שימ¬ 
שו לפיצוץ פגננים ( 5 מ 10 ז 8 גפ) ומוצבי־חוץ של המגנים. המ¬ 
גנים השתמשו במנהרות-נגדיות ובירי צולב ואגפי מביצו- 
ריחם, שנבנו במיוחד בצודה דמוית כוכב. כדי למנוע היווצ¬ 
רות שטחים מתים בלתי-מכוטים מפני אש. 

בתקופת הממלכות האבסולוטיות הגיעה להטת הם׳ ל¬ 
שיא. עליית צבאות מקצועיים, קטנים ויקרים, וההסכמה הכ¬ 
ללית — בעקבות הזוועות של מלחמות-הדת — בדבר ההכרח 
לאספק צבאות ממחסנים. ולא על-ידי החרמות ודלדול 
האוכלוסייה האזרחית, הקנתה חשיבות מכרעת לבסיסים מבו¬ 
צרים, שבהם רוכזו אספקה, ציוד ותחמושת. תקופת מתינות 
זו דגלה לא בקרבות קטלניים, אלא בניהול פ , לפי כללי נוהל 
מקובלים, והם הביאו לידי ריבוי ״כניעות בכבוד״; משמעותן 
היתה שהצד הצר זכה ביעד הנכבש, ואילו הצד הנצור שמר 
על חייליו עד לפרוץ המלחמה הבאה. ב״פלחפת הירושה הס¬ 


פרדית" היה היחס בין הקרבות בשדה הפתוח לבין פעילות 
מ׳ בבחינת 10:1 . בין מבצעי הנד הגדולים של המאות ה 17 - 
18 נמנו: וינה ( 1683 ), נאמיר ( 1695 ), גיברלטר ( 1704/5 ). 
ליל ( 1708 ), דאנציג ( 1734 ), עכ 1 ( 1799 [מפה — ע״ע 
מבצרים ובצורים. עם׳ 127 ]) ועוד. 

התקופה החדשה. המהפכה הצרפתית החזירה לש־ 
דה-הקרב את הצבאות ההמוניים ואת הניידות. חשיבותה של 
מלחמת־המ' ירדה פלאים בתקופת נאפוליון ואחריה. מספר 
המבצרים באירופה פחת, אך הנותרים הפכו עתה לבעלי 
חשיבות גדולה כ״צירים", שעליהם סובבו מהלכים אסטרט¬ 
גיים ואפילו נוהלו מלחמות. לדוגמה: סווסטופול — במלחמת 
קרים (ע״ע). מץ — במלחמת גרמניה-צרפת. ופורט־אר־ 
תור במלחמת יאפאן-רוסיה. מלה״ע 1 (ע״ע) הפכה למע¬ 
שה למ׳ אחד גדול, שבו צרו ארצות "ההסכמה" מכל הצדדים 
על מעצמות "המרכז". ברם, פעולות ד,מ׳ המקובלות הפכו 
עתה לשוליות. אם כי לעתים, כגון כיבוש ליז׳ ב 1914 , חיו 
רבות-רושם. המי על ודדן (ע״ע ורדן. קרב־) שוב לא היה 
מ׳, למעשה, אלא מאבק על קטע אחד. חשוב אמנם, בתוך 
החזית הכללית כולה. במלה״ע 11 שוב התנהלו כמה פעולות 
מ׳, בשלביה הראשונים (אבן־אמל בבלגיה, טוברוק,קורגידור, 
וסווסטופול), והסופיים (בסיסי הגרמנים בחוף מערב־צרפת, 
ברסלאו), אך תוצאותיהם השפיעו מעט, יחסית, על המערכה 
כולה. בגלל ניידות הצבאות עלתה החשיבות הצבאית של 
אזורים שלמים, ופתתח חשיבותם של אתרים מבוצרים קטנים 
יחסית. מלה״ע 11 הצטיינה גם בפעולות־פ׳ על מרחבים מבו¬ 
צרים שלמים (סטלינגראד. לנינגראד. איי היפנים באוקיאנוס 
השקט), ומלבד במקרה של עליונות אויב מוחצת. נסתיימו 
מ" אלה בלא־כלום בגלל חוסר אמצעים לביתור מלא של 
מרחבים סומים וגדולים. מעט ס״מ מיוחדות, להבדיל 
פכלי־נשק קלים וכבדים לשימוש כללי (לרבות להביורים. 



מצור בעת הוזרשה : הבתערית נרמנ׳וז ע 5 עמדות ריסיוח 
סחופרות וסוהוות בכסאלינגראד <בו 1 * 1942 ) 


מסוקים, וכר), פותחו בתקופה החדשה, וביניהן תותחים 
ומרגמות-ענק ( 42 ס״מ בסלה״ע 1 עד 80 ס״מ במלה״ע 11 ). 
שהיו יקרים מדי ומסורבלים. 

מאז מלה״ע ] 1 התנהלו כמה פעולות ס' (על ירושלים ועל 
"כיס" פלוג׳ה ב 1948 , על מתחם פוסאן בקוריאה, על דין־ביו־ 
פו בהודרסין), כולם על סחחסים מבוצרים מאולתרים, ולא 
על ביצורים מהסוג המסרתי. השגת הכרעה ע״י מיקוד המא¬ 
מצים להדברת נקודה'מבוצרת. או מרחב מצומצם מבוצר. 
תוך ריכוז הכוחות והמשאבים בו, שוב אינה מעשית כיום 
אלא באזורים בעלי אופי טופוגראפי מיוחד. כגון מעברי־ 
הרים. או מצרי־מים וכד׳. על אחת כמה וכמה לא יינתן 
הדבר בתקופה הגרעינית הדורשת פיזור קיצוני. 
וע״ע מבצרים וביצורים וביבל׳ שם. 

י. ידיו, חורת המלחמה בארצ-ת המקרא, ׳ 1903 ;, 1411 ), 0,16 . 11 
מ, 44 ,/, 011 ק ״ 1 > מ 19 מ 4 ״א מו! ״ 4 , 41440 ־>״£ 



125 


מצור ומכונות מצוד — :;ציני, ג׳וזפה 


126 


/ 0 471 766 ,ח 3 תז 0 . 011 ; 1936 — 1911 , 1-711 , 0656/116/116 

.מ — 1111£ > 1 ט 3 נן 5 , 11 . 0 ; 1924 , 4%65 14.141116 1/16 תו ■ע׳ 7 !ז 

((? 1411110 / 0 1 ( 4 ) 311 0 , ¥4/07/076 , 111 § ¥11 \ ./¥' .[ — 500 ־ £1 ) 11:1 ^ 1 

,־ 111161 ? . 0 .? .[ ; 1937 , 7117165 1 ! 7.05-116 1/16 7017 } 1461/1045 

1 /^ 1 ) 1/170 ¥¥07 , 055 ־ 101111 ^ . 11 ,־ 1946 ,{ 7111107 4 ( 17 > 4771107116711 > 

1/16 4%65, 1960*; 2. 810616,-?. 811x116, ¥70771 €70551)0(0 

14/4416 1/16 / 0 3/6£65 ,■ 061 ־ 7/31 . 11 ? ; 1962 ,( 14-80701 10 

,{ 11167 ) 47 8017107 4 הס )/ 0766 .□ 1431566 . 7 \ .£ ; 1968 , 4£65 

. 1969 
מ. גי. 

מצטפא — -.־■'■״ — שמם של 4 שולטנים עות׳מאנים. 

1 ) מ׳ 1 ( 1591 — 1638 ). בנו של מחמד 111 (ע״ע). 

היה חולה-דוח, ולפיכך לא הומת, כמקוב? 1 אז, בידי אחיו 
אחמד 1 (ע״ע). במות אחמד הומלך מ׳ ( 1617 ), אך הודח 
נעבור חדשים מספר, משנתברר שלא יצלח למלוכה. אעפ״ב 
החזירוהו היניצ׳רים (ע״ע) למלוכה ב 1622 . אחרי שרצחו 
את עת׳מאן 11 . כעבור שנה ורבע ( 1623 ) הודח מ׳ בשנית 
לטובת אחיינו מורד 17 (ע״ע). 

2 ) ם׳ 11 ( 1664 — 1703 ), בנו של מחמד 17 (ע״ע) ויורשו 
של אחמד 11 , עלה לשלטון ב 1695 ,'בעיצומה של המלחמה 
נגד אוסטריה, ונציה, פולניה ורוסיה. מ׳ יצא לנהל בעצמו 
את המערכה באוסטרים, נחל הצלחות מספר. אך סופו 
שנוצח בקרב זנסה ונאלץ לחתום על שלום קרלוביץ. שבו 
נקרעו מתורכיה טראנסילואניה, הלקים מהונגאריה, פודוליה 
ומוראה ( 1699 ). 

מ׳ היד, שולטן מוכשר וניהל בעצמו את ענייני המדינה. 

אך לא החזיק מעמד, לפי שהעדיף להתגורר באדידנה 
(אדדיאנופול)! בקושטה הבירה פרצה מרידה, והוא' הודח. 
ס׳ כתב שירים ופידסם בשמות בדויים. 

3 ) ם׳ 111 ( 1717 — 1773 ), בנו של אחמד 111 , עלה לשל¬ 
טון ב 1757 . הוזיר הגדול ראג׳ב פאשא סיפר בתחילת מל¬ 
כותו את מצבה הכספי של תורכיה — שר האוצר היה 
ישעיה אגימן (ע״ע) — והנהיג תיקונים בצבא. אחרי מות 
ראג׳ב. ב 1763 . נידרדרו היחסים עם רוסיה, שביקשה להר¬ 
חיב את שלטונה בקרים ובקאווקאז, וב 1768 פרצה מלחמה 
בין תורכיה לרוסיה. התורכים נחלו מפלות כבדות, ונוסף 
על כך פרצו מרידות ברחבי הקיסרות — במצרים. סוריה 
ויוון. מ׳ ביקש לצאת לשדה הקרב. אך חלה ומת. 

4 ) מ' 17 ( 1778 — 1808 ) הועלה לשלטון במאי 1807 
עם הדחתו של סלים 111 (ע״ע) בידי מתנגדי הרפורמות 
הצבאיות שלו. ב 1808 הודח מ׳ בידי תומכי הרפורמות, שהת¬ 
ארגנו מחדש בראשותו של בירקאדר מצטפא פאשא, והב¬ 
הירו את אחיו — מחמוד 11 (ע״ע). כעבור חדשים־מספר 
הוצא מ׳ להורג. 

- 0110 3176 ) £771 ' 1 46 ¥11510176 , 111851311 ? — ז:) דת 11301 16 ) .ן 

56/1611 ) 057710.7 465 0656/116/116 , £3 ז 0 ( .א ; 1841 - 1835 ,ת 7710 

. 1908-1913 , 1-7 , 8616/165 
אר. שמ. 

מצטפא כאמל - ?ע - ( 1908-1874 ), ממ¬ 

ייסדי התנועה הלאומית במצרים. ב 1894 הוסמך מ' 

למשפטים באוניברסיטת טולוז. מ 1895 ואילך ניהל תעמולה 
לאומית-מצרית באירופה, בגרמניה. באוסטריה ובבריטניה 
ובעיקר בצרפת. במצרים פירסם מאמרים בכמה עיתונים 
ואחרי 1900 —בעיתון אל-ליוא ("הדגל") שאותו יי 0 ד.ב 1907 
ייסד את "המפלגה הפאטריוטית" (אל-הזב אל-וטני) וזו הי- 
תה עד מלה״ע 1 נושאת־דגל ראשית במאבק לשחרור מצרים 
מהבריטים. פ' פעל לעורר בקרב עמו גאווה עצמית ורגשות 


לאומיים וניסה לשוות ללאומיות גוון על-דתי, אך בשנותיו 
האחרונות גבר המוטיוו הפאן־אסלאמי בדבריו. 

, 124 ־ 84 ,/?{££ 171 071165 ? 0114 15 ( 67 ( 0711077 *¥ , 1311 ) £30 . 4 ? .{ 

. 14 661 1510771 0114 ¥¥01107011577115 , 31 < 1 י]£ז 8 . 1 ; 1953 

. 1956 ,( 241-341 , 17 . 5 .א , 1512018 665 37611 016 ) 

מציד׳ ג׳וזפה -נמ״^ז ^$״; 0 -( 1805 , ג׳נובה — 

1872 • פיזה), מהפכן והוגד, דעות איטלקי, מנהיגה 
הרוחני של תנועת-התקומה באיטליה ( 0 ז 011 וה £1 ז 8180 ) ונצי¬ 
גה הבולט של הלאומיות הליבראלית. פ׳ חונך בידי כמרים 
שנטו לעסניזם (ע״ע)■ ופיתח דתיות עמוקה, אך אנטי־ 
קלריקאלית. ב 1827 סיים את לימודי המשפט באוניברסיטה 
שבעירו. כבר בעת לימודיו כתב על נושאים ספרותיים, אך 
במהרה פרש מכך והתמסר לכתיבה ולפעילות למען שחרור 
איטליה ואיחודה. הוא הצטרף לקרבונרים, נאסר ב 1830 
ל 6 חודשים, ואח״ס הוגלה לחדל; הוא התגורר במארסי. 
בשוייץ. ום 1837 — בעיקר בלונדון. 

בסארסי יסד מ׳ את תנועת ״איטליה הצעירה״ ( 1831 ), 
שדגלה בהקמת רפובליקה באיטליה המאוחדת, והאמינה 
שמטרה זו תושג ע״י התקוממות עממית, בלא הישענות על 
השליטים ועל מדינות זרות. הוא השתתף בנטיונות קשר 
ומרידות ב 1833 — 1834 נגד המשמר המלוכני בסארדיניה- 
פימונטה. ונידון על כך, שלא בפניו, למיתה. 

מ׳ האמין שהאנושות עומדת על סף תקופה חדשה, 
"העידן הסוציאלי", ותקופה זו, בדומה לקודמותיה, תהיה 
נתונה להשראתה המנחה של דת חדשה, שתירש את מקום 
הנצרות הבלה. הרות ושרון דרושים, כדי שיוכל כל אדם 
למלא את החובות המוטלות עליו ~ ומי הדגיש את חובת 
האדם, כנגד זכרותיו שהדגישו הסוציאליסטים — וחובות 
אלה קשורות בייעוד שיש לקיבוץ שעליו נמנה בל אדם. 
להבטחת החרות והשרון כל אומה חייבת להתארגן כיחידה 
מדינית עצמאית במשטר של רפובליקה דמוקראטית, ובראש 
העמים תעמוד מעין מועצה דתית. ם׳ האמין בערך החיובי 
שיש לכל לאומיות, וראה את איטליה כבעלת מעמד 
בכורה בלבד — תחת הבכורה של צרפת — "בתזמורת שבה 
כל עם הוא כלי נגינה". על-כן יסד את אגודת "שוייץ 
הצעירה". וגם את "אירופה הצעירה", שהיתה אמורה לאגד 
בקרבה תנועות דומות, שקמו בהשראתו בכמה מארצות 
אירופה. 

ב 1836 גורש מ׳ משריץ, בלחצה של סארדיניה־פימונטה. 
עבר ללונדון, התיידד עם קרליל (ע״ע), והתפרנס בעיקר 
מכתיבה — באנגלית, ובסגנון מעולה — ב״אדינבורג דרו" 
(ע״ע) וב״וססמינסטר 
רויו". כנביאה של הלאר 
מיוה המהפכנית הלי¬ 
בראלית עמד בקשרים 
עם תנועות מהפכניות ב¬ 
כמה ארצות, ובייחוד — 
עם מהפכנים באיטליה, 
והיה מעורב בכסה נסיו־ 
נות נפל להמריד את 
העם, עפ״י אמונתו, ש- 
"אין אילן החופש עושד, 
פרי אלא אם הושקה בדם 
האזרחים". 



נ׳וזפוז מצי: י 


127 


מציני ג׳וזטד — 8 צ־י:י: 


128 


עם פיח מהפכת 1848 (ע״ע איטליה, עט׳ 739 ־ 740 ) הזו 
מ׳ למולדתו, הוציא במילאנו כתב־עח, 010 ק 0 ? 1 ^ 3 ! 31 ז 1 ע 1 , 
והשתתף בעצמו בהגנה על העיר מפני האוסטרים; אחרי 
נפילת מילאנו נבחר מי לממשלה הזמנית קצרת-הימים שקמה 
בטוסקאנה, לאתר מנוסתו של הדונס־הגדול לאופולדו 11 . 
וזמן קצר אח״ב (מארס 1849 ) נבחר לאחד מהטריומויראט 
ששלט ברומא אחרי מנוסת האפיפיור פיוט £ס. ם׳ גילה 
כשרון רב בנהלו, עם גריבלדי (ע״ע), אח הגנת הגבורה של 
העיר. עד שהכניעוה האוסטרים והצרפתים. 

מ׳ חזר ללונדון והמשיך בנסיונות לעורר מרידות 
במולדתו. אולם תומכיו. ובהם גאריבאלדי, נטשוהו בראותם 
את דבקותו בדרך ההתקוממות העממית שלא נשאה פרי, 
ובסבום שבלא השתתפות מלך פיימונטה ותמיכת נאפוליון 
111 לא תאוחד איטליה. הקמתה של מלכות איטליה המאוחדת 
ב 1861 לא נראתה בעיניו כהתגשמות חזונו, והוא לא שב 
למולדתו; ב 1865 בחרה בו מסינה לנציגה בפארלאמנט, 
במחאה על שגזר דין המיתה שנגזר עליו לא בוטל; הוא 
לא רצה להישבע אמונים למלך, ולפיכך לא יכול היה לתפוס 
את מושבו בבית. ב 1866 בוטל עונש המיתה שהוטל עליו, 
אך הוא לא חזר לאיטליה אלא לביקורים קצרים בלבד. 

את שנותיו האחרונות הקדיש בעיקר לפעולה בקרב הפו¬ 
עלים, ויזם הקמת קואופראטיווים ואיגודים מקצועיים באי¬ 
טליה. אך גם כאן נחל אכזבה, לפי שהפועלים נמשכו אחרי 
תורות מארכם ובקונין, שהדגישו את זכויותיהם יותר מחובו¬ 
תיהם. ב 0 ל 18 נחת בסיציליה במטרה לעורר התקוממות 
רפובליקאנית, אך נאסר והוגלה. הוא מת בפיזה, מסתתר 
בשם בדוי — דוקטור בראוו. ונקבר בג׳נובה בהלויה ממלכ¬ 
תית. 

השפעתו של מ׳ היתר. עצומה, והוא מילא תפקיד מרכזי 
בהכשרת הלבבות להתעוררות, שהביאה לידי שחרור איטליה 
ואיחודה. אולם רעיונותיו נתפרשו פירושים רבים — וסוח¬ 
רים — ואף הפאשיסטים טענו שהם מגשים־הם. כתביו, ב 60 
כרכים, יצאו ב 1905 ־ 1931 . 

מ. בילינסון, בימי תחיית איטליה, 34 — 99 . תר״ץ; י. 

מלמון. המשיחיות המדינית, (מפתח בערבו), תשל״ה; 

, £0550111 . 4 י 1 * 1925 ,./ 4 , 1 ח 1 ךח 0 ׳ 5315 . 0 ; 1902 ,./ג , 11£ נ£ . 6 

{ 0 61 ו/ק 0 ? 8 :. 94 , 11111 ) 051 . 0 . 0 ; 1927 ,) 71111 ( 01 ^ 801 1 . 98 

760761 1/16 0718 . 94 , 113105 .£ .£ ; 1932 ,)? £7470 94086771 

. 1956 , 1/1 ^ 94 ס / 0 940/7:71% )*/! :! 50016116 
ר. שפ. 

מצליבים ( 10 ; ■! ;׳) 1101 ־ 0.1 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים, ש¬ 
עליה נמנים 200 — 300 סוגים וכ 3000 מינים, ורובם 
מן האזורים הממוזגים והקרים של חצי-הכדור הצפוני. 

רבים מהם ידועים כצמחי ירקות (ע״ע), צמחי שמן ותב¬ 
לינים• ומיעוטם כצמחי נוי. רוב המי הם עשבים חד־שנתיים, 
בעלי עלים מסורגים. באזורים הקרים נפוצים למדי עשבים 
דו־שנתיים. 

בד״כ המי מקדימים לפרוח. אחידות רבה ניכרת במבנה 
הפרח. צורתו ומספר איבריו. התפרחת — אשכול או מכבד רב 
פרחים. הפרח נכון, עליו ערוכים בדודים 
מצליבים (ומכאן שם המשפחה!); 4 עלי- 
גביע (שני דורים)! 4 עלי כותרת (דור 
אחד); 6 אבקנים, ומהם 2 קצרים (דור חי- 
צוני) ו 4 ארוכים (דורפנימי). במרכז מת- 
ש; פרח סצליב׳ם נשא העלי, הבנוי אף הוא משני עלי שחלה. 




ציור 2 . א־נ: ח 5 <ן*ם סל הפרח: א — אנהגים; ב — ע 5 י; 

ג — חהד־אורו של חע 5 י; ד — סרח ש 5 ם 

השחלה עילית, מחולקת במחיצה לשתי מגורות. הביציות 
נתונות בהיקף השחלה, משני עברי המחיצה (שליוח דר 
פניות). העלי מסתיים בצלקת גולחית אחת, או בשתי צלקות. 

בפרחי המי מצויים צופנים, בצורת בליטות על חושבת 
הסרה, סמוך לבסיסי האבקנים. בפרחים שולטים הצבעים 
צהוב ולבן. אך מצויים גם פרחים שצבעם לילך, ורוד ואדמדם. 
הפרחים אינם גדולים, אך מספרם הרב על התפרחוח הענ¬ 
פות מבליט אותם למרחוק. למרות האחידות במבנה הפרח. 
ניחן להבחין בכל מיני טיפוסים ביולוגיים. על־פי מקום 
הצוף ותנועות האבקנים. יש מינים שאיו להם כושר להפראה 
עצמית. 

שלא כבמבנה הפרח, יש גוון רב במבנה תפירות. עפ״ר 
הפרי הוא תרמיל מוארך (המכונה קציץ), הנפתח בשחי 
קשווח-אורך, ובתווך נותרת המחיצה המוקפת בשליות 
נושאות זרעים. יש תרמילים שאינם מתבקעים (במלקולמיה). 
ויש אחרים — המתפרקים לפרקי רוחב בשל הישנצותם בין 
הזרעים (בצנון). יש שהתרמיל מתחלק לאורכו. לשני אזו¬ 
רים — התחתון שבהם מתבקע בשתי קשוות, כרגיל, והעליון 
נפוץ בשלמות. על הזרעים שבתוכו. למי רבים פרי תרמילון, 
שארכו אינו גדול 
בהרבה מרחבו. 
יש תדפילונים פ¬ 
חוסים במקביל ל- 
קשוות. או בטאו- 
נד לקשוות. יש 
תדמילונים שאינם 
מתבקעים כלל ו¬ 
הופכים למעשה לאגתיות חד־זרעיות (בתריסנית), או רב 
זרעיוח. הזרעים הם פפופי-עובר וחסרי אנדוספרם. עמדת 
שרשון העובר כלפי הפסיגים שונה מאוד במינים השונים. 

את המי מחלקים ליחידות משנה. מן הסימנים המשמשים 
לחלוקה: לפי שיטה אחת — בנין עמוד העלי. צורת הצו¬ 
פנים, עמדת הפסיגים יהשרשון בתוך הזרע; ומהם, לפי 
שיטה אחרת — צורת הפרי, מבנה השערות המכסות את 
חלקי הצמח, ואופן תפוצתם של התאים המכילים מירוזין 
(ע״ע חרדל עם׳ 984 ). 

המי החשובים מביו צמחי ירקות הגינה: מיני כרוביים 
(ע״ע), הצנון (ע״ע), הצנונית: וסצמתי התבלינים — מיני 
החרדל (ע״ע) וכן חזרת הגינה, ששרשיה הענפים וה¬ 
עמוקים משמשים לתבלין. טעמה מר־חריף. בשל הגליקוזיד 
סיניגירין, המצוי בה. לשרשי החזרת שימושים גם ברפואה. 
מוצאה: אירופה הדרומית-מזרחיח. כל מיני צמחי-בר נאספים 




129 


מצליבים — מצ׳ניקוב, איליה איליץ׳ 


130 


בידי בני תארזי, ובני ארצות אחרות, ונאכלים כמות שהם 
כסלט וכתבלינים. עליהם נמנים: עלי השחליים התרבותיים: 
גרגיר הנחלים — הגדל על גדות נחלים, ובביצות: התודרד. 
הסייגית ובן־החרדל המצוי, הגדלים בצדי דרכים ובקרבת 
יישוב. כמעט בכל אזורי הארץ. מינים רבים של מ , עשירים 
בויטמין 0 . מצמחי הנוי: המנתור, מיני הדוכנף. האליםון 
והמלקולפיה. מינים רבים של ס׳ הם עשבים רעים. 

צמחי חמ׳ תופסים מקום נכבד בצמחי הארץ בכל מיני 
בתי גידול. יש מהם בעלי תפוצה גדולה ביותר, ברוב חלקי 
הארץ. על אלה נמנים ילקוט הרועים, המצלתיים המצויים, 
ומ ׳ אחרים, המצטיינים בשפע צמיחתם וצפיפותה. כגון 
חרדל־השדח (ע״ע חרדל)! בן־שלח מנוצה בנגב, ומרסיה 
יפהפיה באדמות הקלות. שושנת יריחו, הגדלה בערבות 
ובמדבריות, ידועה בדרך תפוצתה המיוחדת במינה: עם 
הבשלת חפירות, בסוף האביב, ענפיה מתכופפים כלפי פנים, 
והצמח מקבל צורה כדורית: פרטים קטנים וחלשים נשארים 
מחוברים למקומם, ופרטים גדולים וחזקים נעקרים ברוח 
ומתגלגלים (צמחי גלגל). עם בוא הגשם, בחורף הבא, 
בהירטב הצמח — הענפים מתפשקים והתרמילונים מתבק¬ 
עים ומפיצים את זרעיהם. וע״ע אובריטיה: איסטיס, 

:■דיז י¬ 

. 11 , 0/ ?10x0(7171^ ?10x11 מ 0 א 1 > 6 ו/) 5 ; 2 >/£ 116 ' 7 י 11€ >ו £1 . 8 . 8 

. 1959 . 187 -- 176 

י. גל. 


1 


ציוד 1 . טזזומיע קעור 
אינו :ייצא כו 5 ו בצר 
אחד סל בל אחד סר,וסכין 


מצלע (ת 80 ץ 01 !]). בגאוסטריח (ע״ע), מערכת סופית של 

י נקודות, א ושל קטעים... 

לא כולם על ישר אחד. קצות הקטעים 
נקראים קדקדי הם׳, ונהוג לססנם באותיות רומיות 
גדולות — ם וכר. הקטעים הם צלעות הם׳ ומסמנים 
אותם באותיות הקדקדים המתאימים או באותיות רומיות 
קטנות. מסמר הצלעות של מ׳ שווה למספר הקדקדים 

ולמספר הזוויות שביו כל שתי ו׳"" ___ —" 

צלעות סמוכות. כל צלע של ם׳ -י 
נמצאת על ישר ת ו מ ך. מ׳ הנמצא 
כולו לצד אחד של כל אחד מתומכיו 
הוא ם׳ ק מ ו ר. אחרת — ס׳ ק ע ו ר 
(ר ציור 1 ). אם לפחות שתי צלעות 
נחתכות בנקודה שאיננה קדקוד, 
ד.מ׳ נקרא ענוב, אחרת — פ ש ו ט. כל מ־ פשוט במישור 
האוקלידי מחלק את המישור שבו הוא חל לשני תחו¬ 
מים, פנים וחוץ. כל שתי נקודות הנמצאות באחד התחו¬ 
מים ניתנות לקישור על ידי קו שבור שאינו חותך את המי: 
ומאידך, כל קו שבור המחבר נקודת פנים עם נקודת חוץ 
חותך את המצולע לפחות פעם אחת. ם׳ שכל צלעותיו שוות 
(לדוגמא — מעויין) נקרא ס ו ה ־ צ ל ע ו ת, ום׳ שכל זוויו¬ 
תיו שוות (לדוגמא — מלבן) — מ׳ ש ו ה - ז ו 1 י ו ת. מ' שכל 
צלעותיו שוות וכל זוויותיו שוות נקרא מ׳ משוכלל. 
מ׳ משוכלל שאיננו קמור הוא מ' כו¬ 
כבי (ר׳ ציור 2 ). מ" שכל זוויותיהם 
שוות בהתאמה נקראים ם" דומים 
וס" שכל צלעותיהם חוויותיהם שוות 
בהתאמה נקראים מ" חופפים. קטע 
המחבר שני קדקדים שאינם סמוכים 
נקרא ק ר נ ז ו ל. נ!ספר הקרב ןןלי ם במ , ציור 2 . סזזלע בונבי 
׳ - ■ , רוע מצולע סיפובל? 

בעל !! צלעות הוא ( 11-3 ) 111 . למ" תאי" קסוך 



שלהם מספר צלעות קטן שמות מיוחדים, כגון משולש ( 3 
צלעות), מרובע ( 4 ), מחומש ( 5 ), משושה ( 6 ) וכוי. מרובע 
משוכלל נקרא ריבוע; מרובע ששתיים מצלעותיו הנג¬ 
דיות מקבילות זו לזו — טרפו, ומרובע שכל זוג צלעות 
נגדיות בו מקבילות — מקבילית. חמי הפשוט ביותר 
הוא המשולש. 


סכום הזוויות של מ׳ בעל ת צלעות הוא ( 2 -ת) 180 , 
ובפרט, סכום זוויות המשולש • 180 , וסכום זוויות המרובע 
״ 360 , בם־ משוכלל קמור בעל 1 ! צלעות, הזווית * בין שתי 

, 180 ■( 1-2 ז) 

צלעות עוקבות היא ׳ - =ג. כל ס׳ משוכלל חסום 

במעגל, כלומר כל קדקדיו נמצאים על מעגל. הזווית המר־ 
כזית (/ המוגדרת ע״י שני קדקדים עוקבים. היא - !/, 
ושטח הם׳. 5 הוא 8 ח 51 ־ ז .- 5 - = 8 (־! = מחוג המעגל החוסם) 


אורד הצלע 3 ניתן ע״י ■^ 21-005 י־ 3 . שטחו שלט׳ ניחן לחי¬ 
שוב ע״י חלוקתו למספר סופי של משולשים זרים. 

במעגל חוסם ניתן לבנות ם׳ משוכלל בעל מ צלעות 
בעזרת סרגל ומחוגה אם ורק אם 


... • ( 1 + 2 ״ 2 ).( 1 + ;״ 2 ) . 0 ״ 2 = מ. 

כאשר כל אחד מהגורמים המופיעים בסוגריים הוא מספר 
ראשוני. ידועים 5 מספרים כאלו, והם. 3 , 5 , 17 , 257 ו 65537 . 
מספר הם״ המקיימים תנאי זה ולהם פחות מ 100 צלעות הוא 
24 . 37 בעלי פחות מ 300 צלעות ו 52 פחות מ 1,000 צלעות. 

ניתן להגדיר פ" שצלעותיהם אינן קטעים של ישר, 
לדוגמה — על כדור. למ* אלה חשיבות בטופולוגיה (ע״ע). 
בטופולוגיה של המישור האוקלידי ניתן להוכיח כי ם׳ 
שצלעותיו עקומות מחלק את המישור לשני תחומים, פנים 
יחוץ, וכל קטע של עקום המחבר נקודת פנים עם נקודת 
חוץ חותך את המ ׳ . 

ע. אב. — א. תג. 


מצ׳ניקוב׳ איליה איליץ׳ -. 11.14 - 

( 1845 . איואנובקה- 1916 , פאריס). זואולוג ובקטריולוג 
רוסי. ב 1867 היה לדוצנט בפטרבורג. ב 1870 נתמנה לפרופסור 
לזואולוגיה ואנטומיה משווה באודסה. ב 1886 הקים את 
המכון הבקטריולוג' באודסה, שהיה השני בעולם שנלחם 
בכלבת. ב 1888 עבר לפאריס לעבוד במכונו של פאסטר 
ושם נשאר עד סוף ימיו. ב 1884 פרסם את תורתו על 
הפאגוציטים (תאים בעלי תנועה הבולעים ומעכלים גופים 
זרים החודרים לאורגניזם חי) ■כמו-כןחשובים השגיובמחקרי 
החסון (ע״ע) והסברו לתופעת הדלקת (ע״ע, עמ ׳ 678 ). 
לאות הוקרה על מחקריו בתחום זה קיבל מ׳ את פרס נובל 
לרפואה ב 1908 . 

מ׳ גם ייחד חלק נכבד ממחקריו לביולוגיה של חיות־מים 
מתוקים וחיות מי-ים. הוא התעניין במיוחד באמבריולוגיה 
וחקר את התפתחות העוברים של קיפודי־ים, מדוזות ומיני 
חרקים. כמו כן עסק בגורמי מחלות אדם (חולירע וכר) 
ובתופעות הזקנה (ע״ע. עט׳ 964 ). 

מפרסומיה 11111111111515 1115 ) 111313 11:5 11:1111 11111111111116 י. 1 

(״החסינות בתחום המחלות המידבקות״), 11901 ■ 5111 £111111:5 

1110115:1 ) 0 1111105001111 ) 41 15521 : 11101:11111 ) 0211111 12 

("מחקרים על הטבע האנושי, ניסיון פילוסופיה אופטיסים- 
טית״), 1903 : 55£ .: ¥111111 £3 (,.הזקנה״), 1903 . 

. 1932 117111 1^1x71 ./ג .£ , 7.6155 . 1 ־ 1 



131 


מבנם — כ!* 9 ה כוכבים 


132 


מצנם• ע״ע מיקנס. 

( ה )מצפה• עיר בנחלת בנימין (יחר יח. כי), אבל במלחמת 
ישראל בבנימין נזכרה ם׳ כמרכז לשבטים שמחוץ 
לבנימין, ולמעשה בנחלת אפרים (שום' כ. א! כא• א). בימי 
שמואל היתה מ' מרכז לפולחן ולשפיטה, וממנה יצאו לרדוף 
את פלשתים (שמ״א ז, ה—יז). מסתבר, שבימי שאול נכ¬ 
ללה ם׳ בבנימין. לאחר פילוג הממלכה היתה מ׳ עיר-גבול, 
והמלך אסא ביצרה (מל״א טו. יז—כב! דד,"ב טז, א—ו). 
בם׳ ישב גדליה בן אחיקם (ע״ע) ושם נהרג. עם שיבת 
ציון הייתה מ׳ מרכז לפלך (נח׳ ג, טו). כעבור שנים רבות 
אסף יהודה המכבי (ע״ע) את אנשיו לס׳ לצאת למערכה 
בגורגיאס (חשס״א ג׳, מ״ו). מי מזוהה עם חל א-נצבה, 
כ 12 ק״מ צפונית לירושלים, על הדרו הראשית בהר אפרים, 
ויש המאתרים אותה בנבי סמויל (ע״ע) כ 8 ק׳־מ מצפון- 
מערב לירושלים. בתל א-נצבה נתגלו עקבות יישוב מסוף 
האלף ה 4 ותחילת ה 3 לפסה״נ. העיר נוסדה מהדש בתקופה 
הישראלית, במאה ה 11 לפסה״נ. ואז עיקר פריחתה. היא 
נתקיימה עד המאה ה 4 לפסה״נ. שרדו מבנים אחדים, קירא- 
מיקה ישראלית, עשרות טביעות חותם (ע״ע) "למלך", 
וחותמות פרטיים. מהתקופה הפרסית נמצאו טביעות "יהד", 
"ירושלם" ו״פצה" (כנראה מוצא [ע״ע]). 

ז. קלאי, גבולותיה הצפוניים של יהווה, חש״ך: י. אחרוני, 

ארץ ישראל בתקופת הסקוא, (ספתח בערנו) חשנ״גי. 

. 1917 , 1-11 , 11£64 >/ו 1 -מ 6 11 ) 7 , 3111 61 . 0 . 0 

מצפה כוכבים (מ״כ). מכון לתצפית ולמדידות אסטרונו¬ 
מיות• מרבית מצפי הכוכבים (מיה״כ) מיועדים למ¬ 
דידות ולתצפיות בתהום הנראה והאינפרא-אדום הקרוב של 
ספקטרום הקרינה חאלקטרוסאגנטית: אולם יש גם מספר 
ניכר של מי״כ המיועדים לתצפיות בתחום גלי הרדיו. מ״כ 
בנוי סביב מכשיר, או מכשירים אחדים, לקליטת קרינה הב¬ 
אה מחוץ לכדה״א וכמה מכשירים לניחוח הקרינה הנקלטת 
ועיבודה ולהסקת המידע המבוקש. 

אחד מיה״ב הראשונים היה. קרוב לוודאי, מקדש בל 
(ע״ע וע״ע ברוסוס) בבבל, ופו עסקו בתצפיות אסטרונומיות. 
בשנת 300 לפסה״נ, בערך, בנה תלמי סוטר ס״כ באלכסנדריה 
במצרים. הפרסומים הראשונים הידועים, המבוססים על מדי¬ 
דות במ״ב, נכתבו בידי היפדכוס. הוא הכין קאטאלוג של 
כוכבים מתצפיות שעשה על האי רודוס. בימי־הביניים נבנו 
מי״כ אחדים בפרס. בדמשק ובבגדד. סד,"כ הראשון, מהטיפוס 



ציור ג. 0 יםק 1 פ שעש 1 *'.;־׳ הסהובר לםפקסרונדאר־ריק (אפ?י 1 
(סשסח־מראה מישורית) 


הידוע כיום כמוסד מחקר ולימוד, הוקם בשנת 1576 . בידי 
טיכו ברחה (ע״ע), על אי מול חוף שוודיה. עד להמצאת 
הטלסקופ (ע״ע) ב 1608 היתה עבודת המדידה במי״כ מבוססת 
על תצפית ראייה, בלא מכשירי־עזר אופטיים. בשנים 1667 — 
1671 הוקם בפאריס מה״כ הלאומי הצרפתי, ובשנת 1675 
הוקם בגריניץ׳ (ע״ע) המצפה המלבותי הבריטי. במשך 
המאה ה 18 נבנו םי״כ רבים באירופה, ומראשית המאה ה 19 
— גם באמריקה, 

המחקר האסטרונומי במי״כ קיבל ממדים חדשים כאשר 
ב 1814 השתמש יוזף פראונהופר לראשונה בצירוף של מנסרה 
(ע״ע נפיצה) וטלסקופ למדידות אסטרונומיות ובכך פיתח 
את ענף הספקטרוסקופיה האסמרונומית. 

בסוף המאה ה 19 ובמאה ה 20 גדל מכון פה״כ בד בבד 
עם הגידול והשיכלול שחלו בטלסקופים האופטיים. עיקר 
המחקר שנעשה במי״ב עבר בהדרגה ממדידות של גילוי, 
מיקום וספירה של כוכבים, מיפוי פני השמים וחקירת תנועות 
מערכת השמש, אל בעיות אסטרופיסיקאליות של ספקטרום־ 
קופיה ופוטומטריה. המבנה והמכשור של סיה״ב שינו את 
אפיים. בהתאמה! השינוי הניכר ביותר חל במידתם של 
הטלסקופים: במאות ה 18 ו 19 היו הגדולים שבהם בעלי 
מפתחים של ״ 10 —" 40 (כ 25 — 100 ס״ם) 1 כיום מגיעים 
מפתחי הטלסקופיס הגדולים ל״ 80 —״ 200 (כ 2 — 5 מ׳). 

במ״ב חדיש (ר׳ ציור 1 ), האור הנקלט בטלסקופ מועבר 
ע״י כסה משטחים מחזירים אל אחד המוקדים של הטלסקופ, 
שבו מוצבים מכשירי המדידה והניתוח של האור. נוסף על 
עין הצופה, המשמשת כגלאי לאור בתצפית ישירה, מצויים 
במי״ב סכשירי-עזר לטלסקופ. העיקריים שבהם הם: א. 
מצלמה. המאפשרת אגירת אור במשך זמן ארוך על לוח 
צילום. וע״י כך היא מגדילה את ה״גודל" (ע״ע כוכבים, עס׳ 
654 ) חמירבי של עצמים אסטרונומיים שניחן לצפות בטלס¬ 
קופ. ב. ספקטרוגראף — מכשיר לפיזור האור הנקלט בטלס¬ 
קופ לספקטרום. ע״י שבירתו במנסרה או בסריג. ססקטרו- 
גראף מאפשר מדידת עצמת האור כפונקציה של אורך הגל 
(ע״ע כוכבים, עמי 660 : ספקסרוסקופיה). ג. מכפילור (ע״ע 
שפופרות אלקטרוניות) — מכשיר זה מאפשר קליטה ומדידה 
של עצמות אור חלשות. ד. פולארימטר — מכשיר המודד 
הקטנה של אור (ע״ע קטוב). ה. מסננים (פילטרים) — 
לוחות מחסרים חדירים לאוד בתחומים מוגבלים של הספק¬ 
טרום. חלונות כאלה מאפשרים סינון הקרינה באופן שרק אור 
בתחום צר ומוגדר של הספקטרום נופל על מכשיר המדידה. 
רוב מיה׳׳כ כוללים גם חדד חושך ומעבדת צילום לפיתוח 
תמונות ולוחות צילום. 

במצפה רדיו-אסטרונומי המכשירים העיקריים הם אנטנה 
(ע״ע), לקליטת קרינת הרדיו. ומקלט ההופך את הקרינה 
לזרם חשמלי או לתנודות בזרם חשמלי, ואותם אפשר 
לרשום או לאגור על סרט מאגנטי. 

ברוב מיה״ב הגדולים מצויים גם מחשבים אלקטרוניים 
בגדלים שונים לשם בקרת מכשירי המדידה ולשם עיבוד 
הנתונים הנאגרים על ידיהם. 

מיה״ב האופטיים הגדולים בנויים על הרים גבוהים במר¬ 
חק רב ססקומות יישוב. הריחוק הרב דרוש להקטנת קרינת 
הרקע — הקרינה המפוזרת מן האטמוספרה בסביבת הטלס¬ 
קופ. עצמת קרינה זו היא הגבול התחתון לעצמת האור של 
עצם אסטרונומי שאפשר לגלות בטלסקופ. הצבת מ״כ גבוה 




133 


מצ&ד! כוכבים — מצ&ון 


134 



ציור 2 . סצפה הבוכביס באזור חר צי" ?יד סזופח רם ח 


ככל האפשר נועדה להקטין את ההפרעות הנגרמות לקרינה, 
הבאה מעצמים אסטרונומיים, ע״י האטמוספרה של כדור־ 
הארץ. 

מצפי רדיו אסטרונומיים מוקמים בדרך כלל בעמקים, 
שכן קרינת רדיו אינה מופרעת ע״י האטמוספרה, וההפרעות 
לטיב הקליטה במצפה באות מקרינות רדיו ארציות המגבירות 
את קרינת הרקע. 

הטלסקופ ושאר מכשירי המדידה והתצפית במ׳־כ אופטי 
מוחזקים בתוך מבנה השומר עליהם ועל הצופה מפני הפרעות 
מזג אוויר. טלסקופים קטנים משוכנים במבנה בעל גג הניתן 
להזזה, או להסרה. אולם אין במבנה מסוג זה הגנה יעילה 
על טלסקופ גדול מפני הפרעות של רות. אכסניה לטלסקופ 
גדול במ״כ משמש בד״כ מבנה בעל כיפה כדורית. חלק 
מהכיפה, עפ״ר בצורת הריץ רחב, ניתן לפתיחה בזמן תצפית. 
את הניפה כולה אפשר לסובב, וע״י כך החריץ מכוון תמיד 
אל העצם השמימי שבו צופים: בניין מה״כ וכיפתו הם מבנים 
כבדים ומורכבים. במצפה הר פלומר, למשל, קוטר הכיפה 
של טלסקופ ״ 200 הוא ארבעים וחמשה מטר ומשקלה כאלף 
טץ. 

עוד סוג של פי״נ הם מצפים שאינם קשורים לאדמה. 

מ״ב מסוג זה הוא מתקן. שיש בו קבוצה של טלסקופים 
או גלאים פוטו-אלקטריים. המתקן מופרת בבאלון לגובה רב, 
מוטס באווירון או בטיל, או מוכנס למסלול סביב כדה״א. 
רוב מיה״ב מסוג זה מיועדים למדידות בתחום ארבי גל 
קצרים, מהאולטרא־סגול עד לקרבי א ולקרני ץ. קריבות אלה 
אינן חודרות דרך האטמוספרה ואיו מי׳׳כ על פני נדה״א 
קולטים אותן. 

על מיה״כ הידועים בעולם נמנים אלו שבהר פלומר 
(מפתח ״ 200 ), הר המילטון (מ׳ ליק, ״ 120 ), הר דילסיו 
(״ 100 ), פורט דייוים'(מ׳ מקדונלד, ״ 82 ), וקיטפיק (מיה״ב 
הלאומי, ״ 80 ) — כולם באה״ב; סימפרופול (״ 102 ) — 
אוקראינה, מבצר הרסטמובסו (מ׳ גריניץ׳, ״ 98 ) — סאסכס. 
אנגליה; סן־מישל (״ 75.9 ) — צרפת; למה״ב בפרטוריה 
(דרום־אפריקה), טוקיו (יפן), חלואן (מצריים), אונטריו 
(קנדה) וקנברה (אוסטרליה), מפתח של ״ 74 . 

ב 1971 הושלמה הקמתו של מ״כ מקצועי ראשון בישראל 
(ע׳ ציור 2 ) באזור הר־צין, כ 4 ק״מ מערבית למצפה־ 
רמון. במה״נ טלסקופ אופטי רב־תכליתי בעל מפתח של " 40 . 

ע״ע אסטרונומיה! טלסקופ; ור תם", אסטרונומיה, עם׳ 

795 . 797 , 799 ; היל, עמ׳ 168 . 

.מ . 0 ; 1955 ,*ק 0 * 1 * 1 * 7 * 1 ( 1 / 0 /(■/ 110 * 11 * 7/1 , £108 . 0 

, 71 * 7107/1 0 ־ #7 44 * 1 ( 1 / 0 10011 " , 810100 .^ 1 .ען - 102311:3 ^ 1 

. 1960-2 , 1-0 , 7121 * 11 1147 * 51 714 ב !? 4 ) 5 ; 1961 

א. ם. ל. 


מצפה רמון׳ עיירה בנגב המרכזי, 87 ק״ם מדרום לבאר־ 
שבע. שוכנת בגובה של 860 מ׳ מעפה״י, על מצוק. 

בשפתו הצפונית של מכתש רמון; גובה המצוק כ 300 מ׳ 
מקרקעית המכתש. מ׳ היא מועצה מקומית. מס׳ תוש׳ כ 2,000 
( 1971 ), מהם כ 60% ותיקים ו 40% עולים חדשים. כלכלתה 
נשענת על המרי הגלם שבסביבתה, בעיקר על מרבצי חר¬ 
סית, גבם ושיש. כמו־כן יש בה 2 מפעלי מתכת, בית יציקה 
ומפעלים לפלסטיקה, פקקי כתר, מכשירי מדידה, וקרמיקה. 
תושביה עוסקים גם בבניין ומתן שירותים לבסיסי צה״ל 
שבתחומה. 

מ״ר משמשת כתחנת דרכים בדרך הפנימית לאילת. 
אקלימה היבש ברוב ימות השנה הוא מקור משיכה לחולים 
הסובלים בדרכי הנשימה, ולאחרונה הוקם בה בית הבראה. 
ב 1971 הושלמה הקמת מצפה כוכבים (ע״ע ור׳ תמ׳ שם) 
בקרבתה. 

מ׳ הוקמה ב 1956 כמחנה לעובדי כביש ב״ש—אילת, 
ולעובדי קו הנפט הראשון, שהונה לידו. (ר׳ תם׳ המקום, 
כרך מילואים, עם׳ 489 ). 

מצפון, כשרו הרוחני של האדם לשפוט באופן ספונסאני 
את ערכם המוסרי של מעשיו. כושר זה מורגש 
כ״קול פנימי", האוסר או מתיר מעשה מסדם העומד להת¬ 
רחש, מזהיר מפניו או מצווה לעשותו; וברגש סיפוק או 
חרטה על מעשה שכבר נעשה. התודעה המלווה רגשות אלה 
אינה תמיד בדורה די צרכה. ויש שהיא עמומה• מהססת ואף 
מוטעית. 

בפילוסופיה. בתורות האתיות, נתפס המי כתודעה 
ברורה של הציורים והחוקים הכלליים המנחים את ההת¬ 
נהגות המוסרית, כלר תודעה מוסרית. אולם לא תמיד 
נתקיימה ההבחנה בין תודעה מוסרית — הקשורה קשר 
הדוק במושג החובה — לבין התודעה בכללה (וע״ע תודעה). 
על כך יעידו המונחים הלועזיים למי — יוד ? 1 קוו £15 ׳\״ז> 
לאט' !!זמשזסצהסס, צרם׳ €:)מש 1 פ 5 ה 00 — שיסודם בהכרה. ולא 
במוסר. הבחנה זו (כמו, למשל באנג׳;):•;•:!!:*״סס לעומת — 
££5 ״ 15010115 ! 00 ), נתקבלה בפילוסופיה רק בתקופה האחרונה, 
והיא מבטאת את ההבדלים שבתפיסות המוסריות והדתיות 
של התרבויות השונות זו מזו. בתורות האתיות של יוון 
העתיקה נעדר מושג החובר, כציוד שאין להתפשר עמו. 
החורג אל מעבר לשיקולים חברתיים־מעשיים אל יסודות 
טראנסצנדנטיים. לפיכך הובנה התודעה המוסרית כחכמה 
מעשית. '(ואולם ב״אפולוגיה״ לאפלטון. 3 40 . בהתנהגותו 
של סוקרטס [ע״ע] בעת משפטו ובדבריו על ׳\ 0 וייל״ 4 ג> 6 6 ! 
— הקול הפנימי העל־טבעי המזהיר אותו מפני עשיית רע — 
ניתן ביטוי קרוב מאד לתפיסה המקובלת של הם׳). מושג 
של חובה לנהוג ע״פ חוק מוסרי נסתמן לראשונה בתורת 
הסטואה (ע״ע) ונתגבש בפילוסופיה הנוצרית של יה״ב. 
האמונה בעולם הבא ובישועה אישית הפכה את החיים בעולם 
הזה למעין מבחן, שעיקרו ההתנהגות המוסרית, על־פי המ ׳ , 
ואילו הצד העיוני חסר חשיבות. לעומת-זה הבליטו מורא־ 
ליסטים מאוחרים, כגון הצ׳סון (ע״ע) ושפטסברי, את התפקיד 
ה ר פ ל ק ס י ו ו י של ר,מ' במניעיה וכוונותיה של ההתנהגות 
האנושית• בטלר (ע״ע בטלד. ג׳וזף), שבמשנתו הס׳ תופס 
מקום מרכזי. עמד אף הוא על התפקיד הרפלקסיווי שלו. 
אולם, עם זאת, ייחם לו כוח אמוציונאלי להביא לידי 
מעשה. הוא ראה בס׳ את היסוד העליון שבטבע האדם, הנבדל 


135 


מצפון — מצר־ים 


136 


בסיבו מכל שאר היסודות. הם׳ הוא ראשיתו של כל חיוב 
מוסרי, כשם שהתחושה היא ראשיתה של הדרך אל האמת 
העיונית. מעשה הנוגד את הם׳ נוגד גם את טבע האדם וגורר 
אחריו עונש. לס׳ אפוא סמכות בלעדית, והוא תובע ציות 
מוחלט. תפיסה אוטוריסאסיווית זו של החוק המוסרי מונחת 
גם ביסוד משנתו של קנט (ע״ע). לפי קאנט המ ׳ הוא הציווי 
המוחלט, או רגש החובה, לפעול ע״פ החוק המוסרי: אולם, 
אין הוא תלוי בשום ניסיון חושי או רגשי והוא תבונה 
טהורה, אע״פ שהוא מכוון את הרצון לפעול בתחום הניסיון. 
בעולם הטבע. לפי פיכטה (ע״ע) המ ׳ מכוון לא רק את 
הרצון, אלא גם את השכל החושב: בחירת העקרונות 
העליונים של הפילוסופיה של כל אדם ואדם נתונה למצפונו. 

כתגובה על תפיסה אוט(ריטאטיווית, סהמירה, פורמא־ 
ליסטית ובלתי מתפשרת זו של קאנט נתפלגו תורות הס׳ 
בפילוסופיה החדשה לכמה זרמים שהבולט ביניהם הוא 
התועלתנות מיסודם של בנתם ומיל (ע' ערכיהם). תפקידו 
של הט׳ במחשבה התועלתנית, שערכה העליון הוא האושר. 
מתמצה בנכונות רגשית ומעשית לקדם את אושרו של 
הזולת ובחתירה לקראת הרחבת האושר או הסרת הכאב 
מפרסים רבים ככל האפשר. 

לס׳ תפקיד מרכזי באכסיסטנציאליזם בעיקר בעיצוב 
אישיותו של האדם. האישיות מגשימה את האפשרויות הטמו¬ 
נות בה ותוך כדי כך היא מתבוננת במצבה הייחודי בכל 
עת כשהיא סוקרת את שנעשה כבר והוגה עמדות והתייח¬ 
סויות לגבי העתיד. עמדה רוחנית ביקרתית זו קרוייה בפי 
הידגר (ע״ע) "קריאת הנד" ()טז 05 ן״ 1 *פ 0 ). היא המאפ¬ 
שרת לסרט להבין את מהות קיומו של הזולת ויהד אתו 
להוות שותפות של קיום אותנטי ובלתי מסולף. 

התפיסה הפסיכולוגית מערערת אף היא על התפיסה 
השכלתנית של הט׳ בטענה שהיא מורידה את הרגשות 
הקשורים במי לדרגה של תופעות־לווי המתייחסות לתודעה 
בלבד, בעוד שלאמיתו של דבר הם׳ מתגלה באישיות כולה 
של האדם. 

הפסיכואנאליזה של ז. פרויד (ע״ע) רואה את המ' 
בתולדה של התנגשות בין כוחות בלתי מודעים בחיי הנפש 
של הפרט ובין הדרישות אשר החברה מצווה עליו בכל 
הנוגע להתנהגות. דעות ואמונות. במלים אחרות, הנף אינו 
אלא ביטח למאבק מתמיד בין ה!>! ("הסתמי") לבין 
ה^זמז"* ("האני העליון") בתוך הפרט עצמו. 

לפי פרויד, מתגבש הנד בקרב ההווי המשפחתי של 
הילד בשנים 3 — 5 לחייו, זמן רב קודם שהוא יודע לחשוב 
באופן ראציונלי וראליסטי. האיסורים ורגשי האשמה שהסו¬ 
בבים אותו מטילים על הילד, נהפכים לחלק מאישיותו 
ומעצבים את עמדותיו. 

גם תורות ההתפתחות דחו את ההנחה שהמ׳ הוא כושר 
פשוט, מהותי לאדם, וראו בו כושר נגזר מיסודות חברתיים 
שבטבע האדם. 

תלמידיו של פרויד הבחינו בין הם׳ הא(טוריטאטיווי 
ובין הם' היוצר שתפקידו דומה לזה שהעניקו לו התורות 
האכסיסטנציאליסטיות. 

; ־ 86 ? 1 ,(*? $111 • 407 ^ 51 ^ 2 ) ק 3 > 01 ^ ?*! 2 ^ ו 7 ^ 71410 * 1 ? 0 , 11 * £3 . 1 

- 6111 .! ; 1800 , 1100 ) 1 ( €1 14 , 4 £( 1 * 80511771/711 010 , 101116 ? . 0 .! 

- 87710 מג״ 00 ( €071:0107 15 , £311 נ 01 (£' 1 \ .#י ; 1836 , 0711 ( 50777 ,זס! 

005 , 1111 :״? . 5 ; 1920/1921 , 3030 , 31 תזט 10 זז 6 נ 1 ם 11 **) ? 11071 

, 1925 , 0011711 : 0/1 005 , 5101401 . 0 . 13 ; 1923 ,:£ 401 #713 1 ) 10 

ה. ב. - א. 1 ר. 


מצפן. ע״ע נוטות. 

מצו —ים, רצועה צרה של ים, המפרידה ביו שני איזורי 
יבשה ומחברת שני חלקי ים וכמו כן מפרצים וימים, 

חופש המעבר בם״ (מצר: מ׳) הוא חיוני לסחר הבין־לאומי. 
והשלטון בם׳ מקנה עדיפות אסטרטגית ניכרת. באמנת דנוה 
מ 1958 בדבר הים הטריטוריאלי והאיזור הסמוך אומצה ההג¬ 
דרה הבאה: "מצרים המשמשים לשיט בין־לאומי בין חלק 
אחד של הים הפתוח לבין חלקו האחר או לבין הים הטרי¬ 
טוריאלי של מדינה זרה". 

הגדרה זו ועקרון חופש המעבר בתום־לב שנוסחו באותה 
אמנה הם בחינת קודיפיקאציה של המשפט הבין־לאומי 
המנהגי בנושא זה. שני אלמנטים באותה הגדרה: המצב 
הגאוגרפי של הם' ושימושו לשיט בין־לאומי, הבא למעט מ׳ 
בין־לאומי, דוגמת קרץ׳, המחבר את הים הפתוח (הים הש¬ 
חור) עם ים פנימי (ים אזוב)! כמו כן למעט מעבר ימי 
שאינו משמש לשיט או שהוא משמש לשיט חופים בלבד. 
דין ד,מ" חל רק על מעברי ים טבעיים ולא מלאכותיים 
שנבח בידי אדם. 

מ" מפורסמים הם: בוספורוס (ע״ע), דרדנלים (ע״ע) 
מגלן (ע״ע) ותירן שבין הים האדום ומפרץ אילת. מעמדם 
של מ" אחדים הוסדר בהסכמים מיוחדים. 

עקרון חופש המעברבתום לב. במידה שמימיו 
של מ׳־ים הם חלק מן הים הפתוח (ע״ע ימי, משפט), חל 
בהם עקרון חופש הימים. רוב המ" החשובים לשיט הבין- 
לאומי נמצאים בים הטריטוריאלי של המדינות חחופיות, 
ולגביהם נקבע עקרון חופש המעבר "בתום לב" (כלומר, 
ללא פגיעה בסדריה ובבטחונה של מדינת החוף ותוך ציות 
לתקנותיה) לספינותיהן של כל המדינות, כולל ספינות 
מלחמה. עקרון חופש המעבר בתום לב במ״י חל בימי שלום, 
וכן כאשר קיים מצב־ביניים בין שלום למלחמה, אך בימי 
מלחמה זכות זו מוגבלת. 

מ׳ ת י ך ן הוא מעבר-ימי שחל עליו דין הם" הנ״ל 
ובעיקר עקרון חופש המעבר נתום־לב. אף על פי כן מנעה 
מצרים בשעתו את חופש המעבר במי מאניות ישראליות 
וממטענים ישראליים בטענה שמפרץ אילת הוא "ים סגור": 
שהוא ״מפרץ היסטורי״ 1 שיש לקיים את חופש המעבר רק 
בימי שלום, ואילו מדינות ערב דשראל נמצאות במצב 
מלחמה! שהמעבר אינו בתום לב! ובן שמבחינה משפטית 
ישראל איננה מדינה חופית של מפרץ אילת. שבן היא יושבת 
שם מכוח הסכם שביתת נשק, אשר איננו מקנה ריבונות. 
כמדכן נטען שכניסת ישראל לאילת היה בה משום הפרת 
הסכם שביתת הנשק עם מצרים שנעשה קודם לכן. טיעונה 
של מדינת ישראל הוא: מפרץ אילת איננו "ים סגור" 
(משום שמדינות אחדות יושבות לחופיו ויש ממנו מוצא 
טבעי לים), אף לא "מפרץ היסטורי" (משום שלא הוכר 
כמפרץ כזה על־ידי חבר המדינות) 1 מדינות החברות באו״ט 
אינן רשאיות להפעיל זו נגד זו סמכויות של צד לוחם — 
לפחות לא לאחר שנסתיימו מעשי האיבה האקטיורים — 
שכן מגילת האו״ט אסרה עקרונית על היציאה למלחמה 
(פרט לחריגים מעטים) 1 כמו כן, חל עקרון חופש המעבר 
בתום־לב במ" גם כשקיים מצב ביניים ביו שלום למלחמה. 
זאת ועוד: ישראל יושבת לחופי אילת כדיו (משום שנכנסה 
לאילת לפני כריתת הסכם שביתת הנשק עם ירדן אשר 



137 


מצריים — מצרים, גאוגרפידז 


138 


הוא הוא הקובע לגבי איזור זה) וריבונותה על אילת איננה 
נופלת מריבונותה בשאר חלקי הארץ. 

ר, לפידות, חופש המעבר במיצרי טיראן והפרקליט, כ״ג, 
367 ־ 374 ). 1967 ן - 0 ** 1 4 - 3115 * 51 1 סחס 011 ( 1677 ה 1 ,!? 8131 .£ 
, 1 )! 3£1€ ת 8100 . 64 ״ 1 ' ; 1947 , 1-11 , 1410 677101107101 ) 171 071 ? 115 

, 0 ) 1,0 07101 ( 7101 ) 17116 171 0 ( 1 ס[) 4 * { 0 { 0111 1 ) 071 157061 ,)<{((%£ 

/ 0 010 * 1 6 ( 1 ) 071 6767166 {( €07 71600 ) 0 6 ( 71 , 058 ־ 01 .. 1 ; 1957 
811 * 701 ( 11 7055086 1 ( 0067 ( 7 ( 17 / 0 818111 6 ( 11 0714 560 1116 
31 ח 03110 ז 1€ נ 11 )ס 31 תזט 0 | ת 3 :> 1 ז* 1 זז\צ) 0 < 1 ס!) 4 { 0 1 ) 015 1/16 

; 1968 , 167715 ( 701 ? ^ 0707 ^ 6771 ) €071 0714 0 ) 0 * 1 ,. 1 ) 1 ; 1959 ,(׳ 1.33% 
. 1964 , 5 ^ 00 ) 0167 'מ 01 ( 677101107 ) 171 ) 0 0 ) 0 * 1 €(!' 1 , 1 * 8., 8. 83x1 

ר. לס. 

מצרים (ערב׳ ,^ 1 אנג׳ 1 ק׳ £25 ), משנת 1971 קהיליית 
מצרים הערבית! 1 ^_!,.: אנג׳ -תץ £8 

נ 31 זל> חג!) (מ 1958 ועד 1971 הקהילייה 
הערבית המאוחדת! 1 <^* !בצ~ג.ן אנג' 

פ 11811 ק;> 8 11 ־ 1 ), רפובליקה בצפון מזרח אפריקה. 

על חופי הים התיכון וים פוף. במערב היא גובלת בלוב. 
בדרום בסודאן, ובמזרח בישראל! תעלת סואץ, מאז 1967 , 
היא קו הפסקת האש בין מ׳ וישראל. שטחה 1,001,449 קמ״ר 
(חצי האי סיני [ע״ע] 61,000 קס״ר). האוכלוסיה 33.4 מיליון 
תוש׳ (אומדן 1970 ). 

גאונרפיה. עם' 137 ! אקלים. עס' 140 ! צומח וחי, עם׳ 141 ! 
אוכלוסיה, עסי 142 ! דת, עם׳ 144 ! חינוך והשכלה, עם' 145 ; 
כלכלה, עם׳ 147 , פיחות מזוינים. עם׳ 154 ! חוקה ומשטר, 

עם׳ 158 ! משפם, עם׳ 159 ! היסטוריה: התקופה הקדומה. 

עם' 163 ! התקופה ההלניססית־רוםית־ביזנסית, עם׳ 187 ! 
מהכיבוש הערבי עד בובפארם, עם' 192 ! מ' החדשה, עמ׳ 

197 ! אמנות קדומה, עם׳ 207 ! מוסיקה, עם' 217 ! דת 
ופנתאין בם׳ הקדומה, עם' 219 ! הלשון המצרית הקדומה, עם׳ 

224 ! ספרות בם׳ הקדומה, עם׳ 228 : מ׳ כמקרא. עם׳ 232 ! 
תולדות עם ישראל בס׳. עם׳ 234 . לשוז, מפרות במצרים 
הערבית: ע״ע ערבית. לשון! ערבית. ספרות. 

בם׳ מבחינים בארבעה אזורים גאוגרפיים ראשיים: 

1 ) המדבר המערבי. או מדבר לוב: 2 ) המדבר המזרחי, או 
המדבר הערבי: 3 ) עמק הנילוס והדלתא: 4 ) החופים. 

1 . המדבר המערבי — איזור רמתי המשתרע 
ממערב לנילוס (ע״ע) עד לגבול לוב, תופס יותר משני 
שלישים משטחה של מ׳. בפינה הדרומית־מערבית מתרומם 
המאסיוו של ג׳בל עווינת לגובה של 1.934 ם' והוא מוקף 
רמות אבן־תול נובית, שהגבוהה בהן היא רמת גלף כביר 
(גובהה עולה על 1,000 מ׳). בצפון בנויות הרמות משכבות 
סלעי גיר מתקופת הקרטיקון בדרום ועד לאאוקן בצפון. 
שכבות שלישוניות צעירות יותר (עד לפליאוקן) יוצרות 
בצפון רמה, בנויה קרטון. גבם וחצץ. חלקו המערבי של 
המדבר מכוסה במצבור חולות גדול, המהווה חיץ טבעי בין 
ם׳ ללוב ומונע אפשרות של תנועה באיזור זח. טורי חוליות 
מוארכות המכונות בשם ,סיף" משתרעים בין קו-השקעים 
(ר׳ להלן) לבין עמק הנילוס. סופו של המדבר הוא בעמק 
הנילוס, במזרח, בסתלול שגבהו מגיע ל 200 מ', ולפיכך רק 
במקומות מעטים אפשרית ירידה נוחה מן הרמה המדברית 
לעמק הנילוס. ברמות המדבר המערבי אין כמעט נחלים. 

התופעה הבולטת ביותר במדבר המערבי, והחשובה 
מבחינת היישוב, הם השקעים הנמשכים לאורך סאות 
קילומטרים, במקביל לנילוס. בקרקעיתם מצויים מי תהום, 
ועל־כן יש ברוב השקעים נאות מדבר, שקיומם מתאפשר 
ע״י העלאת מים מבארות והשקאת שטחים קטנים לגידול 
מטעי תמרים, דגנים וירקות. נאות המדבר בשקעים שבדרום 
המדבר ובמרכזו הן: בתריה, פרפרה, דח׳לה וה׳רגה. קרקעיתם 


של השקעים שבצפון המדבר נסוכה מפני הים התיכון. 
ומשום כך מצויים במקצת שקעים אלה סי תהום מלוחים. 
שקע ק ט ר ה הוא הגדול שבשקעים והוא משתרע על 
שטח של כ 20,000 קמ״ר. קרקעיתו מגיעה לעומק של 133 
מ׳ מתחת לפני הים, ומחציתו מכוסה בביצות מלח. בשקע 
סיוה (נאות סיוה). שעסקו 25 מ׳ פתחת לפני הים. מצרות 
בארות־מים מתוקות. המאפשרות קיומו של יישוב במקום. 
אופי מיוחד יש לשקע פיום (ע״ע). שעמקו 45 מ׳ מתחת 
לפני הים, והשקאתו נעשית ממי הנילוס מאז ימי קדם. 
מערכת השקעים מכונה היום בשם "העמק החדש" 
( 11 ^ 41 ^ 1 !~ 4.4 ). לאחרונה נחקר פיתוחם של השקעים 
ע״י קידוחים עד מי-התהום שנתגלו בהם, האוכלוסיה של 
האיזור אינה עולה על 100,000 נפש, 

2 . המדבר המזרחי — משתרע בין עמק הנילוס 
במערב לתוף מפרץ סואץ וים־סוף במזרח. שטחו כ 220.000 
קמ״ר. לאורך החוף נמשכות שרשרות של הרים קריסטאלי- 
ניים שמקורם בסאפיוו הערבי-נובי, ופסגותיהם מגיעות לשיא 
בג׳בל שאיב ( 2,184 מ׳) וג׳בל המטה ( 1,978 מ׳). השבירה, 
שיצרה את חוף ים־סוף והרימה את האיזור מעל לרמות 
הגיריות, גרפה לכך שהמאסיוו הערבי־נובי קיבל אופי הררי 
מבותר ביותר! יש בה רכסים מחודדים ונחלים היוצרים 
ערוצים וקאניונים, שקרקעיתם עמוקה יותר מסביבתם בפאות 
מטרים. רובו של האיזור אין בו כמעט דרכי מעבר, ורק ליד 
קנא, במצרים התיכונה, נפרץ קי העתק, המאפשר מעבר נוח 
בין עמק הנילוס ובין חוף ים־סוף. בחלקו הצפוני והמערבי 
של המדבר מצרות רמות אבן־חול וגיר מבותרות ביותר ובהן 
רבדות. בשל גבהו של האיזור יש התגברות־מה של משקעים, 
ואספקת המים לאוכלוסים הנוודים באה מבורות ומעיינות. 
אוכלוסיית האיזור מתרכזת בעיקר בכפרים הסמוכים למכרות 
שלאורך תוף ים־סוף. בסביבות ע׳רדקה וראם ע׳ארב ובסבי¬ 
בות ספגה וקציר. 

3 . עמק הנילוס והדלתא. עמק הנילוס חוצה 
את מצרים מדרום לצפת• ארכו, מגבול סודאן ועד קהיר, 
כ 1,200 ק״ם. מגבול מודאן עד סכר אסואן (ע״ע (וגם כרך 
מילואים!) העמק חקוק בתוך רמה של אבן־חול והוא צר כל 
כך עד שבכמה מקורות המצוק מתרומם ממש על גדת הנהר. 
קטע זה הפל לאחרונה למאגר מים ענקי, שנוצר ע״י הסכר 
ונקרא אגם נאצר. סכר אסואן הישן ואף הסכר הגבוה החדש 
הוקמו דרומית לאסואן, מקום שם התנאים היו פתאיפים 
במיוחד: כאן פורץ הנילוס לאיזור של סלעי גראניט, ועמקו 
נעשה צר מאד. כאן מקומו של הראשון (והצפוני) שבששת 



מצרים: עמק הנילוס בקרכת הפיראמידות 


139 


מצדים, גאוגרפיה — מצרים, אקלים 


140 


האשדות המפורסמים של הנילוס (ע״ע). צפונית לאסזאן,ליד 
אסנא, הנילוס עובר משכבות אבז־חול נובית לשכבות אבן־ 
גיר, ועמקו מתרחב. רוחב העמק מאסואן עד קנא 2 — 5 ק״ם! 
צפונה משם הוא מתרחב יותר, וליד אסיוט הוא מגיע לרוחב 
של כ 15 ק״מ. מסביבות קנא עד קהיר נדחק אפיק הנילוס 
לעבר השוליים המזרחיים של עסקו, ולפיכך השסח המעובד 
מצוי ברובו ממערב לנהר. מבני סויף (ע״ע) עד למבואות 
קהיר העמק הולך וצר. קרקעית העמק מכוסה בסחף של 
הנילוס, ובשוליו גבעות נמוכות. שנוצרו מבלית של המתלו־ 
לים המפרידים בין העמק והטבלה המדברית. 

מסביבות קהיר הנהר מתפלג לשתי הזרועות הנוכחיות 
ראשיד (רוזטה) למערב ודמיאט (רמיסה) למזרח, ויוצר 
את הדלתא (ע״ע. עט׳ 694/5 ור׳ ציור שם), שכולה סחף 
הנהר (בתקופת הפליסטוקן התפשטו המים מזרועות הנהר 
וכיסו את האיזור בסחף). זהו שטח מישורי לגמרי, בלא 
גבעה או גבנון, פרט לתלי־העפר, שעליהם שוכנים הכפרים. 
שטחה: נ 00 ( 224 קמ״ר. כמו בכל דלתא. אפיק הנהר גבוה 
מסביבתו ולפיכך נשקפת סכנה של שטפונות והפרעות 
בניקוז. כיום הדלתא זרועה תעלות השקאה וניקוז בצפיפות 
רבה. במרחק של כ 40 ק״מ מהחוף הדלתא הופכת לאיזור 
חסר ניקוז ומכוסה ביצות. בין הביצות מצויות ימות קטנות, 
המתפתחות ללאגונות רדודות. בין הלאגונות והים מפרידים 
שרטונות חול צרים המסמנים את גבול היבשה. רק לאורך 
שתי הזרועות של הנילוס מצויה רצועת אדמה יציבה וגבוהה 
(בלא ביצות), הנמשכת עד לשפכו של שתי הזרועות לים. 
באיזור הרלתא מתרכזים רוב אוכלוסי ם׳ (וע״ע נילוס). 

4 . החופים. מ־ גובלת בשני ימים, הים התיבון וים־ 
סוף. בשני החופים אין מקומות נוחים לעגינה ספינות. חוף 
הים התיכון, פרס לדלתא, הוא חוף תלול של גבעות חול 
וכורכר וחסר מפרצים. החוף חשוף לרוחות צפוניות עזות, 
הנושבות בכל עונות השנה מוצרות גלים חזקים המונעים 
(כמעט לחלוטין) עגינת אניות. בחוף הדלתא אי-אפשר 
לבנות נמלים, מהמת התהוותם הבלתי פוסקת של שרטונות־ 
חול ושל לאגונות. הנמל הראשי — אלכסנדריה (ע״ע) — 
נבנה בין החוף התלול לחוף הלאגונות. מציאותו של הנפל 
בשוליה המערביים של הדלתא מקטינה את סכנת הסתימה 
בסחף, כי זרם הים נושא את הסחף מזרחה. נמל פודם סעיד 
(ע״ע) נבנה בחוד לאגונה. כאן קבעה חפירחה של תעלת 
סואץ את מקומו של הנמל. ואמנם, הפעלתו כרוכה בפינוי 
מתמיד של הסחף והחול הנגרפים לתוכו. 

חוף ים־סוף תלול. וההרים מגיעים עפ״ר עד לשפת 
הים ממש. ניצולם של מחצבים המצויים בקרבת חוף זה 
הביא לידי הקמתם של כסה נמלים קטנים. כירוך שחסרים 


בחוף מעברים נוחים לפנים הארץ, הנמלים משמשים בעיקר 
ליצוא מחצבים הנמצאים בקרבת החוף; מנמלי ע׳רדקה 
וראם ע׳ארב יוצאים שלוחי נפט, ובנמלי ספגה וקציר 
מטעינים פוספאטים. בראם בנאס, קרוב לגבול סודאן. 
מתכננים בניית נמל חדש. 

ם. ברור, י. קרמון(עורכים). אסרס המזרח התיכון. תשכ״ד; 

. 8 . 11 ; 1939 ,.£ / 0 $י 1 ! 0$ ז 060% 1/10 10 1108 * 1111 * 00711 י 1 ] 1 ! 8 

. 1958 , 71 * 1111 ) 1 *}<£ 00171 4 :.£ . 6 . 4 < - : 180 ? 

י. קר. 

אקלים. עיקרה של מ׳ נמצא בתחום הרצועה המדברית 
של צפון אפריקה (ע״ע אפריקה, עם׳ 292/3 ). האקלים חם 
ויבש, כמות המשקעים מעטה ובלתי קבועה (פרט לרצועת 
מישור החוף), תנודות הספפראטורה גבוהות ביממה בשיעור 
של • 11 —■ 16 וחעננות ולחות אוויר מעטות. האקלים במישור 
חוף הים התיכון מתון משאר חלקי פ' בשל הקרבה לים: 
מידות-החום בקיץ נמוכות יחסית לשאר חלקי המדינה; אף 
תנודות הטמפראסוחי ביממה מתונות יותר ושיעורן • 4 —• 8 . 

עונות השנה העיקריות והארוכות בס׳ הן: חורף 
(נובמבר — מארס) וקיץ (מאי— ספטמבר). עונת החורף 
במישור החוף ובמי המרכזית קרה יותר מזו שבמ ׳ העילית 
בשל רוחות קרות המנשבות בצפון המדינה. הטמפראטורה 
הממוצעת היומית בינואר (החודש הקר ביותר) היא • 18 — 
• 24 והלילית • 3 —• 10 ברוב חלקי מ׳. באיזורים הגבוהים 
שבקרבת הים האדום ובאיזורים שבדרום־מערב מ׳ יורדת 
הטמפראטורה בהתאם לגובה הטופוגראפי. הטמפראסורה 
הממוצעת היומית ביולי (החודש החם ביותר) היא • 32 — 
• 38 והלילית • 18 — 24 . הטמפראטורה הממוצעת החודשית 
ביולי בחלקה הדרומי של מ׳ היא מעל • 30 , ואילו כלפי 
צפון היא יורדת: באסיוט • 29.4 , בקהיר • 27 ולאורך חוף 
הים־התיכון פעל ל • 21 . הסספראסורה הפירבית לאורך החוף 
היא בחודש אוגוסט. 

באביב (מארס—אמצע פאי) נושבות רוחות דרומיות 
חמות דבשות — ״ח׳מסיף (״חמישים״ בערב׳; רוחות אלו 
נושבות בסשד כ 50 יום בשנה) הנושאות אבק והגורמות 
לסופות חול ולעליית הטמפראטורה דרידת הלחות. תקופת 
"ודססיו" נמשכת מיום אחד עד חמישה ימים. 

משקעים. כמות המשקעים היורדת במי מעטה ברוב 
האיזורים ובלתי סדירה. בצפון ובאיזור הרי הים האדום 
יורדים לעתים ממטרים פתאומיים מקומיים הגורמים לשט- 
פונות. מירב המשקעים יורד לאורך רצועה צרה של חוף 
הים התיכון. אך כמותם שונה בכל מקום: באלכסנדריה 200 
ס״מ לשנה, בפרסא סטרוח 160 מ״מ ובפורט סעיד 80 מ״מ. 
מדרום לרצועה זו כמות המשקעים זעומה: טנטא (שבדלתא) 
— 49 פ״מ, קהיר 30 מ״מ. אסיוט 4.5 מ״מ, אסואן 2 מ״מ. 


טמפרטורה ומשקעים 


משקעים 

כמות שנתית ממוצעת 

(מ״ס) 

ממוצע מינימום 

בחודש 

הקר ביותר(€״) 

החודש הקר 

ביותר והטמפרטורה 
הממוצעת בו( 0 ס ) 

ממוצע מכסימום 

בחודש 

החם ביותר( 0 •) 

החודש החם 

ביותר והטמפראטורה 
הממוצעת בו( 0 ס ) 

1101 


11 



32 

28 

אוגוסט 

אלכסנדריה 


8 



36 

27 

יולי 

קהיר 


12 



36 

32 

אוגוסט 

סואץ 


י 



40 

31 

יולי 

דזז׳לד! 

ן 

10 



42 

33 

יולי 

אסואז 













141 


מצרים, אקלים — מצרים, אונלופיה 


142 


נמות המשקעים לאורך חוף הים האדום מועטה אף היא — 
קציר 4 מ״ס. בהרים שבקרבת הים האדום יורד לעתים 
שלג בחורף. 

יר. פ. 

הצומח ברובו המכריע מדברי. פרט לרצועה צרה 
מאוד שבצפת איו די בכמות הגשמים (ע׳ לעיל. אקלים) 
כדי לקיים צומת. אלא בערוצים ובמשפלים, המקבלים מי 
נגר. בצומח הזה, המנונה צומח ערוצי, קשה להבחין חברות 
מובהקות, ואעפ״ב הוא ניתן לחלוקה מבחינה אקולוגית ופי- 
טוגאוגראפית ל 3 מחלקות: ( 1 ) רותמיה (פטפבמטפת); 

( 2 ) יפרוקיה ( £3 ה> 1 > 351 נ 131 !^) 1 ( 3 ) שיטיה ( 1£3 פ 1 פ 3 פצנ). 
על ( 1 ) ו( 2 ) נמנות הברות צמחים מרובות למדי, המאפיי¬ 
נות את המדבריות הסחרו־ערביים שאקלימם ממתג, ואילו 

( 3 ) משתייכת לצמחי המדבריות הסודאניים שאקלימם, 
מבחינת הטמפראטורות, הוא טרופי. 

ברצועת החוף שבצפון מ׳ נפוצים קטעי צומח ים־תיכוני, 
המשתייכים לסדרת ידיד החולות (ע״ע). כמו־נן מצויים 
שטחים די-גדולים של מלחות, שצמחייתן נמנית על הסדרה 
הים תיכונית של הפרקן ( £3113 :> 1 תז 0 ::! 531 ), וברכם הגבעות 
והתלוליות, שבערפם של החולות ומלתות החרף, מצויים 
קטעים של בתות-ספר ים־תינוניות, כגון הקורנית המקור־ 
קפת, הסתנן השעיר ועוד. 

מבחינת הצומח מ׳ מחולקת לכפה מחוזות: ( 1 ) ה מ ד נ ר 
הערבי, המשתרע בין הנילוס ומפרץ סואץ. זהו שטח 
של רמה גבוהה, ופודה חצץ ואבנים, שכל הצומח שלה 
מרוכז בערוצי הרוחב שלה, שחלקם משתפעים לעבר היאור 
וחלקם לעבר המפרץ. מצפון לקו הרוחב • 30 יש צמחייה 
סחרו־ערבית, שמאפיינים אותה הרותם, היפרוק המדברי, 
הסילון, ולעתים רחוקות גם הלענה המדברית. ומדרום לו — 
שיחים ועצים סודאניים, כגון חמדת השיח ( 13 > 3 רחת 1131 
1 פ 11 מ 0 פ 311 ו). ובעיקר השיטה הסלילנית, ובקצה הדרום יש 
צמחייה סודאנית־אתיופית. כגון מיני שיטה, המור (- 1 מ 1 ת 001 
11101-3 !). זית זהוכ-עלים ועוד; ( 2 ) המדבר המערבי שומם 
יותר וצמחייתו מעוטה מאוד: ( 3 ) עמק הנילוס והדלתא 
עשירים בצמחייה ים־תינונית, וגם בצמחים רחבי־תפוצה, 
המלווים את גידולי התרבות ופזורים בצדי דרכים: ( 4 ) נאות 
המדבר הגדולים. הפזורים במדבר המערבי. מקיימים גם 
צומח הידרופילי והלופילי עשיר למדי, מלבד צמחי חרבות 
ומלויהם, הצומחים בין העשבים הרעים. 

על צמחיית סיני (ע״ע). 

- 177111711 * £0 ¥1001 0714 01 ) 00111 , 18 ן}ז 01 ־— 143553$ 

,( £¥111 , 1.111 , 1311 ץ^ס 1 ס £0 . 1 ) 71 ) 5 ) 0 ) 1 ( 1 ה 1 5 ) 11 

) 111 /ס 15 * ¥007140110 01 ) 011070711 ) 0 , 7011317 ; 1970 — 1964 

. 1972 , 051 .¥ ) 7.11441 

מ. ז. 

ה ח י שייר מבחינה זואוגאוגרפית לאיזורים ההולו־ 
ארקטי (ע״ע אפריקה, ענו 303 ) והסחרו־סינדי, האפייני 
גם לחית הנגב שבא״י. בהעדר יערות, הפאונה עניה 
ביותר. מהיונקים השכיחים: אוכלי־חרקים — מינים אחדים 
של חדפיים, קיפוד-החולות, קיפוד־המדבר: עטלפים — 
עטלף הפרי והיזנוב: מכרסמים המצרים גם בנגב — נזוקיה 
(חולדת הדבר),מיני קוצנים, גרבילים ררבועים! טורפים — 
התן. השועל המצוי, שועל-הנגב, הפנק (שועל המדבר). 
חתול הבר, חתול-הביצה (באיזור הדלתא), הנמיה (ע״ע) 
ועוד. החזיר (ע״ע) והבהמות (ע״ע) נכחדו לגמרי. מלבד 


צבי הנגב נמצא שם המין !סזסססזקס! 0333113 וכן היעל. 
קוף הכלב המדריאס ( 35 ץז 1 > 3 מ! 13 ) 0 !ק 3 ?) — שהיה מקודש 
בעיני בני מצרים העתיקה, ותמונתו מצויה על גבי מצבות 
עתיקות, נעלם היום לגמרי. מבין העופות (כ 300 מינים) 
יש להזכיר את מיני הקטות והסלעיות האפיניים גם לנגב. 
הזוחלים בנד דומים לזוחלים שבנגב: במ ׳ שכיחה הקוברה 
המצרית, (משערים שארפה של זו שימש את קלאופאטרה 
בהתאבדותה). התנין, הנזכר במקרא. נכחד לגמרי. הנילוס 
עשיר בדגים מסדרת הסרדינאים והקרפיונאים וממשפחת 
האמנוניים. מביו חסרי החוליות יש להזכיר את חיפושית- 
פרעה, שהיחד. מקודשת בעיני המצרים הקדמונים (ע״ע 
זבליות ותמ׳ שם). 

0 . 

אוב ל ופית מ׳ נאמדה ב 1970 ב 33.4 מיליון נפש. 
צפיפות האוכלוסייה על קמ״ר של שטח מיושב (כ 3.5% 
משטח מ׳) מתקרבת ל 1000 נפש, והיא אחד משיעורי הצפי¬ 
פות הגבוהים בעולם. בתקופה שבין השנים 1940 — 1970 הוכ¬ 
פלה האוכלוסייה. הבעיה הדמוגראפית היא אחת מבעיותיה 
התמורות ביותר של מ׳. 


אוכלוסיית מצרים 


האוכלוסיה (באלפים) 

השבר 

2.500 

1820 

11,287 

• 1907 

14.218 

• 1927 

18,966 

* 1947 

25-984 

• 1960 

30,075 

* 1966 

33.400 

1970 

• מפקד. 


לאחר מלחמת העולם ה, 11 חלה עלייה תלולה בשיעורי 
ריבוי האוכלוסים, בעקבות הירידה הבולטת שחלה בשיעורי 
התמותה: אלה עמדו בשנות ה 30 על 27 לאלף. חרדו ל 15 
לאלף בשנים 1965 — 1969 . הירידה בתמותת התינוקות בולטת 
עוד יותר: מ 200 פטירות לאלף לידות עד ל 80 לערך. הירי¬ 
דה בשיעורי התמותה קשורה בשיפורים הניכרים שנעשו 
בשירותי הבריאות, בתנאי הסאניטציה, בשימוש רחב כ־ 
ד.ד.ט.. אנטיביוטיקה וחיסונים. מאידך שיעורי הילודה כמעט 
לא נשתנו: כ 40 לידות לכל אלף נפש. ( 1965/69 ), בדומה 
לשנות ה 30 , ואפילו לראשית המאה ה 20 . 


שיעורי ילודה ותמותה ושיעורי ריבוי טבעי 
(ממוצע שנתי) 


אחוז הריבוי 
הטבעי 

פטירות ל 1000 
נפש 

לידות ל 1000 
נפש 

התקופה 

1.6 

26.9 

42.8 

1935-39 

1.3 

26.8 

39.6 

1940—44 

1.9 

23.0 

42.1 

1945—49 

2.5 

18.7 

43.8 

1950—54 

2.4 

16.9 

40.6 

1955-59 

2.6 

16.5 

42.6 

1960—64 

2.4 

_ 

14.9 

39.3 

1965—69 


השיפור שחל בשירותי הבריאות לא הצליח לחסל את 
המחלות האנדמיוח. ויושבי הכפרים בעיקר עדיין חולים ב¬ 
מחלות הנפוצות: בילהרציה, גרענת, ברץ. אמיבות. ב 1966 
היו במ ׳ כ 6,000 רופאים ו 75,442 מיטות בבתי החולים. 

כ 51% בלבד מהאוכלוסים הם בקבוצת הגילים 15 — 64 
שנים, שהיא הקבוצה הפעילה מבחינה כלכלית. וכ 45% 





143 


מצרים, אוכלוסיה — מצרים, דת 


144 


מהחושבים הם בקבוצת הגילים של פחות מ 15 שנה — 
מהאחוזים הגבוהים בייתר בעולם. התפלגות גילים זו, שבה 
אחוז התלויים כה רב, מהווה נטל כלכלי בבד על משק עני. 

כוח העבודה הפעיל בנד מהווה כ 27% מכלל האוכלוסים 
( 1966/67 ). תופעה זו מוסברת בעיקרה מתוך: א. מבנה ה¬ 
גילים• ב. אחוז הנשים המשתייך לכוח העבודה הוא קסן 
יחסית, וקטנה אך תעסוקת הנשים מחוץ לחקלאות בשל 
המסורת והמנהגים הרווחים. ג. מספרם הגדול של המגויסים 
מקטין את משקל כוח העבודה בכלל האוכלוסים. בתקופה 
האחרונה בולט הפיגור בגידול מספר המועסקים אחר הגי¬ 
דול בכוח העבודה. בשנים 1966/67 נאמד מספר השייכים 
לכוח העבודה ב 8.5 מיליון נפש (כ 27% מהאוכלוסים) בקי¬ 
רוב׳ מספר המועסקים ב 7.7 מיליון נפש (כ 25% מהאוכלו־ 
סים) ומספר המובטלים ב 750 אלף (קרוב ל 9% מכוח ה¬ 
עבודה). 

בנוסף לאבטלה הגלויה יש במצרים גם אבטלה סמויה 
בענפי החקלאות והשירותים, אף כי קשה לאמוד את ממדיה. 
הריבוי המהיר של האוכלוסיה מצד אחד והעדר אפשרויות 
מספיקות של תעסוקה אלטרנטיבית מצד שני גרמו לניפוח 
מספר העובדים במשקים חקלאיים זעירים, במסחר הזעיר 
ובשירותים אחרים. 

בעקבות החמרת הבעיות הדמוגרפיות החליטה ממשלת 
ם' לנקוט במדיניות פעילה להגבלת הילודה. בשנת 1965 
הוקמה מועצה עליונה לתכנון המשפחה. פעילות הממשלה 
מתרכזת בעיקר במרכזי בריאות הקיימים, וכמו־כן הוקמו 
כ 400 מרפאות ייעוץ לתכנון המשפחה, בעיקר באיזורים ה¬ 
כפריים. כ 2,700 מרכזי בריאות ברחבי המדינה מספקים שי¬ 
רותי הדרכה לפיקוח על חילודה, חינם או תמורת תשלום 
סמלי בלבד. הצלחת המטע הזה מתעכבת עקב הקושי הרב 
בהחדרת הרעיון של הגבלת גודל המשפחה בקרב אוכלוסיה 
כפרית מסורתית בעלת זיקה דתית חזקה כמו זו שבמ׳. כ־ 
63% מאוכלוטי מ׳ מתרכזים בדלתא. ריכוזים אחרים יש 
בכפרים ובעיירות לאורך עסק הנילוס. במדבר המזרחי 
האוכלוסיה דלילה, והיא מונה קבוצות בדוים, החיים חיי 
נוודות, ותושבי עיירות לאורך חוף ים סוף. במדבר המערבי 
יש ריכוזים קטנים בנאות המדבר העיקריות. (ע׳ לעיל 
גאוגראפיה). 

אוכלוסית מ׳ היא בעיקרה כפרית, אך היא הופכת בהד¬ 
רגה לאוכלוסיה עירונית. 


אוכלוטיה עירונית ונפדית (באלפים) 


1969 

1966 

1947 

1937 

אוכלוסיד. 

32.501 

30,075 

18,966 

15,920 

סה״כ 

13.534 

12.384 

6,262 

4,436 

עירונית 

18.967 

17.691 

12,704 

11.484 

כפרית 

42 

41 

33 

28 

עירוניים ב% 

58 

59 

67 

72 

כפריים ב% 


האוכלוסיה העירונית גדלה בעשור של שנות ה 60 ביותר 
מ 4% לשנה לעומת גידול של 1.8% לשנה של האוכלוסיה 
הכפרית. הנהירה הגדולה מהכפר אל העיר גורמת לצפיפות 
גבוהה, צמיחת רבעי עוני, מעוררת בעיות דיור קשות 
ומחייבת השקעות גדולות ברשת השירותים הציבוריים ב¬ 
עיר. למעלה משליש יושבי הערים מתגוררים בקהיר שבה 
כ 5 מילית תוש׳ ( 1970 ) (אוכלוסית העיר הוכפלה ב 15 ה- 



מהירי טראה טז האזיר. צו?ם ע״י טייסי חי 9 האויר 
בם 5 חםת ששת־היטים (בריעות כדערד הביטחון* 


שנים האחרונות), ואילו באלכסנדריה יש כ 2 מיליון תוש׳ 

( 1970 ). 


הערים הגדולות במצרים ( 1966 ) 


אוכלוסים 

העיד 

מם׳ 

סידורי 

4,225,000 

קהיר 

.1 

1,803,900 

אלכסנדריה 

.2 

571,249 

גיזה 

.3 

283,400 

פורט־סעיד 

.4 

264500 

סואץ 

,5 

230.400 

סנטא 

.6 

226,300 

אימ 3 בה 

.7 

225,700 

מחלה אל כברה 

.8 

191,700 

מנצורה 

.9 

172,902 

שברא אל ח׳ימה 

.10 

156.500 

איסמעיליה 

.11 

154,100 

אסיום 

.12 

151,300 

זקאזיק 

.13 

146,300 

דמנהור 

.14 

133.800 

פיום 

.15 

127,700 

אסואן 

.16 

112.800 

מניה 

.17 

הערה; אחרי מלחמת ששח הימים ( 1967 ) פונו רוב תושבי 
הערים שלאורך התעלה. 


אל. שם, 


ד ת. למעלה מ 92% מאוכלוסיית מ׳ הם מוסלמים וכמעט 
כולם סונים. יש כשני מילית קופטים וכן נרבע מילית בני 
מיעוטים דתיים אחדים: יוונים אורתודוכסים, יוונים קאתו־ 
לים, ארמנים, פדוטטטאנטים ויהודים מעסים (ר׳ להלן). 

האטלאם עדיין גורם מכריע בכל התחומים של חיי העם 
(ד׳ להלן חוקה ומשטר, עמ׳ 158 ). בתבנית שעיקרה ניהול 
כל ענייני המדינה לפי עיקרי האסלאם הצליחה אגודת 
האחים המוסלמיים (ע״ע וע״ע בכר׳ המילואים) לרכוש לעצ¬ 
מה פאות אלפי חברים. הדעה הרווחת בקרב המוני העם 
ני הדת מתנגדת להגבלת הילודה היא אחת הסיבות לכשלון 
כל הנסיונות שעשה המשטר בתחום זה עד כה. הלקים 
חשובים של התחיקה עדיין מנציחים את ההלכה הדתית — 
השריעה (בעיקר בדיני אישות). אולם מאז 1952 ניכרת 
מגמה ברורה של צמצום מקומה של הדת ורתימתה לשירות 
המדינה. למרות אפיו החילוני של המשטר הריהו מנצל 





145 


מצדים, דת — מצרים, חינוך והשכלה 


146 


את האסלאם ככוח מכריע במדיניות-החוץ ואילו במדיניות- 
הפנים מקפידים מנהיגיו לשוות אופי מסרתי־מוסלמי למע¬ 
שיהם, שביסודם הם בעלי מגמת התמערבות ומודרניות. בתי 
הדין השרעיים בוטלו לחלוטין מתחילת 1955 ושופטיהם 
שולבו במערכת השיפוט החילונית של המדינה. בחוק 
מ 14.9.52 בוטלו כל ההקדשות שאינם לצרכי צדקה (-וקן• 
אחלי״) ואילו האחרים (״וקח ח׳ירי") מנוהלים מאז 1953 
ע״י מיניסטריון מיוחד, המשתמש בהכנסותיהם כראות עיניו. 
המדינה העבירה לניהולה, מתחילת שנות ה- 60 , את כל 
המסגדים (שרובם היו פרטיים לפני־כן) והחלה משלמת 
אח שכרם של כל המטיפים וכלי הקודש. בעקבות זאת 
חדלה הדרשה של יום ר ("ח׳טבה") להיות נתונה לשיקולו 
של הפרם ! נושאה ותכנה, ולעתים אף פרטיה, נקבעים מראש 
ומוכתבים למטיפים ברחבי הארץ. המסגד, שהוא עדיין מקום 
לתפילה ולבקשת הדרכה רוחנית של הציבור הרחב. ממלא 
איפוא מקום מכריע באינדוקטרינאציה הפוליטית והסוצי¬ 
אלית של ההמונים. באורח דומה משמש האסלאם מכשיר 
חשוב במדיניות החוץ של המשטר. אל אוהר (ד להלן, עם׳ 
146 וע״ע אזהר, ג׳אמע אל—, וכן בכר׳ המילואים) אינה 
רק מעניקה אלפי מלגות לםטודנסים מרחבי העולם המוס¬ 
למי, אלא אף מסייעת להפיץ את דבר האסלאם (ע״י משלוח 
מאות מטיפים, חלוקת ספרי קראן וכד׳) במתכונת מצרית 
בעולם כולו. בסוף 1954 הוקם "הקונגרס האסלאמי" שנועד 
לרכז ולכוון אח ניצול האסלאם כמכשיר לחיזוק מעמד ס׳ 
בעולם הערבי והמוסלמי. 

החוקה מדגישה, כי המצרים שוהם בפני החוק ואין 
הפלייה ביניהם בגלל דת או אמונה. עם זאת סובל המיעוט 
הקופטי הגדול (שמחציתו מרוכזת בם׳ העלית ולמעלה 
ממחציתו עוסקת בחקלאות) מקיפוח. בחלקו נובע הדבר 
מתהליכים אובייקטיוויים של עליית אחוז המשכילים בקרב 
המוסלמים הפוגעת ב״מונופול" שהיה לקופטים בעבר על חלק 
ממקצועות הפקידות. במידה רבה יוצרת המגמה האסלאמית 
הבולטת בתפיסת עולמה של התנועה הלאומית המצרית 
אפליה במנגנון הממשלתי (המקיף את רוב המגזרים של 
הכלכלה) ומביאה לידי התאסלמותם של ד,קופטים בממדים 
ניכרים כאמצעי להתגבר על אפליה זו. א 0 נ 

חינוך והשכלה בנד. כברוב מדינות ערב "המת־ 
קדמות", מתחולל גם בט׳ מאבק גלוי וסמוי בין החינוך 
המסלמי המסרתי והסמכותי לבין החינוך המודרני נוסח 
המערב, שפעמים הוא חילוני, תמיד לאומי עד כדי לאומנות, 
ושואף לקדם את הפיתוח הטכני, התעשייתי והצבאי. מאבק 
זה משולב במצב הפוליטי הכללי וביחסו הדו־ערכי של המש¬ 
כיל המצרי לתרבות המערב. הוא החריף לאחר מלה״ע 11 , 
ועוד יותר לאחר מלחמת ששת הימים. 

תהילתו של מאבק זה קשורה בשאיפת מחמד עלי (ע״ע) 
לבנות מערכת חינוך מודרנית להכשרת מומהים לצבאו. 
במחצית השנייה של המאה 19,1 הגדיל אסמאעיל פחה 
(ע״ע) את המאמצים לפתח את מערכת החינוך. בימי השל¬ 
טון הבריטי הוקדשה רק תשומת־לב מצומצמת לענייני 
חינוך. הפעילים בתחום זה היו בעיקר העדות הדתיות ומוס¬ 
דות דתיים מחו״ל. שהקימו בת״ס משלהם. למרות פעילותם 
היה אחוז הבורות בסוף המאה ה 19 כ 95% מכלל המבוגרים. 

מ 1925 הונהג חינוך חובה חינם בבתה״ס היסודיים 
( 6 שנות לימוד), אך בגלל קשיי תקציב, העדר מורים 


ומבנים והיענות מועטה של הציבור, שהעדיף בת״ם מסור¬ 
תיים, למדו ב 1950 רק 30% מגילאי ביה״ס. ב 1950 הורחב 
החינוך ע״י הנהגת חינוך תיכון חינם (רשות ולא חובה 
של 3+3 שנים). 

לאחר הפיכת 1952 ניכרת בנד מגמה לארגון ראדיקאלי 
ומרכוזי של כל מערכת בתה״ם. כל בתה״ס הזרים הולאמו 
ב 1958 . ס 1962 הוחל חינוך חינם גם על האוניברסיטאות. 
כל מערכת בתה״ס אורגנה מחדש משנת 1956 ונקבעה אחי¬ 
דות בחינוך היסודי, והוא הוחל על גילאי 6 — 12 (חובה) 1 
ביה״ם המכין התלת־שנתי נקבע כשלב הכנה לביה״ס התיכון 
התלת-שנתי (שלימודיו רשות), ובשניהם הונהגה דיפרנצי¬ 
אציה למגמה עיונית ולמגמה מקצועית. 

החינוך המקצועי, שהיה מפגר מאד בעבר. הורחב 
במידה רבה. ואף־על־פי־כן מעדיפים גם כיום הורים רבים 
להעניק לבניהם הינוך תיכון עיוני, המוליך לדעתם למקצו¬ 
עות ״הצווארון הלבן״. לעומת 20,000 תלמידים בסוף מלה״ע 
11 למדו בשנת 1967/8 בביה״ם התיכון המקצועי לסוגיו 
00 ( 1534 תלמידים. הרחבת החינוך המקצועי באה גם כדי 
לחחליש את הלחץ על האוניברסיטאות, שאליהן נדחקו 
בוגרי בת״ס תיכוניים עיוניים, אך נועדה בעיקר כדי לספק 
את צרכי הפיתוח והתיעוש. נוסף על כך, נעשים לאחרונה 
מאמצים לצמצום הנהירה לבתה״ס התיכוניים העיוניים. 

ההוצאות לחינוך הגיעו ב 1968 לכדי 17% מתקציב 
המדינה, שהן 5.7% מכלל ההכנסה הלאומית. מערכת בתה״ם 
הורחבה מאד בכל שלביה: לעומת כ ! 1 מיליון תלמידי בת״ס 
יסודיים ב 1952/3 למדו בהם ב 1967/8 כ! 3 מיליון תלמי¬ 
דים. בסכין + תיכון ב 1953/4 למדו 440,000 תלמידים 
לעומת קרוב ל! 1 מיליון תלמידים בשני סוגי בתה״ם 
ב 1967/8 . כ 20% מהתלמידים מעדיפים ללמוד בבת״ס פר¬ 
טיים, בשל הצפיפות שבכיתות בתה״ס הממלכתיים, המחרי- 
פה והולכת, וגם מחמת ירידת רמת הלימודים וההישגים. 
לפי הסטאטיסטיקה הרשמית חוק חינוך חובה מבוצע 
ב 75% ! בשנת 1967/8 לא ביקרו כלל בבי״ם יסודי כמיליון 
מגילאיו. 

ההתפתחויות הבולטות ביותר חלו בתחום החינוך הגבוה: 

ב 1961 הוקם מיניססריון מיוחד לחינוך גבוה, הוכפל חלקן 
של האוניברסיטאות בכלל תקציבי החינוך, הושלש מספר 
התלמידים ( 925 , 163 בשנת 1970/71 : לפי אמדן, כססס , 200 
ב 1971/2 ). עם בריחת המומחים הזרים לאחר 1956 . עלתה 
חשיבות הפקולטות למדעי הטבע, והופנה אליהן אחוז גדל 
והולך של תלמידי מדעי הרוח. 

בס׳ 6 אוניברסיטאות: קהיר (נוסדה 1908 ) 1 אלכסנדריה 
(נוסדה 1938 ): עין שמם (נוסדה 1950 ): אסיוט (נוסרה 
1957 ) : האוניברסיטה האמריקאנית של קהיר (נוסדה 1920 ): 
אל-אזהר (נוסדה 971 ). בכולן פועלות רוב הפקולטות המ¬ 
קובלות בעולם. ואף האוניברסיטה הדתית אל-אזהר אורגנה 
ב 1961 במתכונת לימודים ומנהל כשאר האוניברסיטאות 
(בין היתר יש בה פקולטות לרפואה, הנדסה, חקלאות. ואף 
לימודים לבנות). יסודות לאוניברסיטאות חדשות מוקמים 
והולכים באיזור הדלתא. אך כל אלו אין בהן כדי להתגבר על 
הלחץ הרב של בוגרי תיכון המבקשים להתקבל, ורק שליש 
מהם נענה בחיוב. כדי להקל לחץ זה, הותר לבוגרי תיכון 
להירשם לאוניברסיטאות כתלמידים חיצוניים (אכסטרנים) 
במדעי הרוח, משפטים ומסחר ולהיבחן כתלמידים־מן-המניין. 



147 


מצרים, חינוך והשכלה 


מצרים, כלכלה 


148 


למרות ההתקדמות הרבה בתחום החינוך עדיין אחת 
האנאלפביתיות מגיע בקירוב ל 4 ? מכלל התושבים שגילם 
מעל 10 . כדי לתקן מצב זה, פתחה המדינה קורסים רבים 
למבוגרים, והיא מחייבת מפעלים ציבוריים לקיים קורסים 
כאלה בתחומיהם. הבעיה חריפה יותר בכפר, שמספר ניכר 
מילדיו אינם לומדים בביה״ס בסדירות, נעדרים סן הלימודים 
ארוכות בעונה החקלאית, ומפסיקים את לימודיהם לאחר 
שנים אחדות. 

המספר הגדול של בוגרי החינוך התיכון והגבוה החריף 
את בעיית "אבסלת המשכילים". קצתם נשלחים כמורים 
למדינות ערביות אחרות. לעומת זאת עוזבים את הארץ 
מדענים ומוסחים, בעיקר בתחומי מדעי הטבע והרפואה, הן 
לשם שיפור רמת חייהם והן משום שאינם מוצאים בה עיסוק 
ההולם את כשירותם. 

לעניין החינוך היהודי, ר להלן עמ׳ 241 . 

ח. ארליך, סטודנטים ואוניברסיטאות בחיים הפוליטיים של 

ם׳ מאז מלחמת העולם הראשונה, (המזרח החדש, י״ט), 1969 ! 

? 1 ( 1 מיו ,־]£־ 11 (^ 9 ? .}\ . 2 ׳(<| ־ 131 ־ 1 . 1 א 

-מ!ני/־כ£ 1 > 111 > 111 ?ה?<] 10 ?< 1 ? 0 ? 7/1 ,־ 8011101 .\נ ; 1961 

,ת 31 כ 1 ט 3 ) . 1 .? ; 1963 ,.? 1 .(/ .( 1 ? 111 הו / 0 1071 : 

. 1966 , 714 ( 1 ? 1 ( 1 10 ?? 71 ? 1 ? 5 £ 

אם. כ. 

כלכלת ס׳ מאופיינת בריבוי טבעי גבוה ובמעבר 
איטי לתיעוש ולמודרניזציה בחקלאות. בסוף שנות ה 60 
היתה ההכנסה הלאומית לנפש כ 180 דולאר לשנה, שיעור 
נמוך אף בהשוואה למדינות אחרות במזרח־התיכון. מבנה 
המשק המצרי שהיה חקלאי בעיקרו נשתנה עם התחלת 
התיעוש ועליית משקלם של ענפי השירותים: משקלה של 
החקלאות ירד, אף שעדיין היא ממלאת במשק הלאומי תפ¬ 
קיד מרכזי. ב 1969 תרמה החקלאות כ 30.3% ( 31.8% ב־ 
1953 ) לתוצר המקומי הנלמי, התעשייה (כולל מכרות) 
— כ 24.9% ( 7.9% ), הממשלה — כ 26.2% ( 14.8% ) והמטחר 
והשירותים — כ 18.6% ( 30.5% ). בחקלאות הועסקו באותה 
שנה כ 50.3% מכוח־העבודה, בתעשייה — כ 11.3% , בממ¬ 
שלה ובשירותים הציבוריים — כ! 19.6% . ובמסחר ובשירו¬ 
תים אחרים — כ 18,8% . 

בקצב הצמיחה הכלכלית של המשק המצרי 
חלו תנודות ניכרות ב 20 השנים האחרונות. בהשוואה לת¬ 
נופת הפיתוח הניכרת ב 1955 — 1965 חל בסוף 1965 צמצום 
ניכר בהיקף ההשקעות, והפעילות הכלכלית הואטה: ב 1966 
נפסק גידולו של התוצר וחל גידול בשיעורי האבטלה. מל¬ 
חמת 1967 — 1970 הוסיפה לקשיים הכלכליים: אבדו ההכ¬ 
נסות מתעלת סואץ (מקור ההכנסות במטבע־חוץ — השני 
בגדלו אחרי יצוא תכותנה), התיירות הצטמצמה, מקורות 
הנפט שבסיני נמצאו בידי ישראל. וכל האיזור התעשייתי 
שעל הגדה המערבית של התעלה, על בתי־הזיקוק ומכלי- 
הנפט שבו. נהרס ופונה מתושביו. ההוצאות הצבאיות הוכ¬ 
פלו בשנים 1967 — 1970 והביאו לירידת היקף ההשקעות 
מממוצע שנתי של 17% מכל התוצר הלאומי ב 1960 — 1965 
ל 11.5% בלבד ב 1969 — 1970 : וזאת למרות הסיוע הכלכלי 
מארצות הנפט הערביות ומבריה״מ. 

ברמת החיים של האוכלוסים לא חל שיפור רב בשנים 
האחרונות. קצב הריבוי המהיר של האוכלוסים (כ 2.5% 
לשנה) והוצאות ביטחון גדלות לא אפשרו העלאת רמת 
החיים. קשה במיוחד מצבם של החקלאים שהכנסתם מגיעה 
לכדי 60% מההכנסה הממוצעת לנפש. 


שיעורי הצמיחה הכלכלית במצרים 
(בידול שנתי ממוצע, ב%) 


תפוקה 

תעשייתית 

תפוקה 

חקלאית 

תל״ג 

נפש 

אוכלו¬ 

סים 

תל״ב 

השנים 

5.2 

1.3 

2.1 

2.2 

43 

1955—1950 

6.7 

3,9 

3.4 

2.5 

6.0 

1960—1955 

8.5 

3.3 

3.9 

2.6 

6.5 

1965—1960 

3.1 

1.9 

-0.5 

— 2.6 

2.1 

1970—1965 


בסוף שנות ה 50 ובתחילת שנות ה 60 ה ולא מ ו מר¬ 
בית אמצעי-הייצור והשירותים: תהליך זה החל ב 1956 , עם 
הלאמת תעלת סואץ (ע״ע). והגיע לשיאו ביולי 1961 , עת 
הוכרז על הקסת חברה סוציאליסטית קואופראטיווית (הול־ 
אמו מערכת הבנקאות, הביטוח, התחבורה, התעשיה והמכ¬ 
רות, סחר־החוץ. המסחר הסיטוני, העיתונות, בתי־הקולנוע 
וכר). גם בענפים שלא הולאמו (חקלאות, מסחר קמעוני, 
בניה פרטית, תעשייה זעירה וכר) גברו הפיקוח והכוונת 
הממשלה. מאז ההלאמה מנוהל המשק באמצעות ארגונים 
הנתונים לפיקוח ולניהול מטעם הממשלה. לעובדים יש 
נציגים בהנהלות, והם מקבלים כ, 25% מרווחי המפעלים. 
למרות אי־יעילותו של המנהל. הריכתיות הרבה ופיקוח 
הממשלה הוחש קצב התפתחותו של המשק בעשור שלאחר 
ההלאמה, ובמקביל לו גדל חלקה של הממשלה בס״ה ההש¬ 
קעות ( 90% מכלל ההשקעות), בעיקר לפיתוח התעשיה ול¬ 
סבר אסואן, — עד סוף שנוח ה 60 הונהגו ביטוח חובה נגד 
תאונות עבודה■ ביטוח זקנה, ביטוח בריאות כולל וביטוח 
מפני אבטלה. ב 1955 הוקם איגוד מקצועי כללי. 

החקלאות במ׳ היא בסים המשק הלאומי ועיקר עי¬ 
סוקם של האוכלוסים. השטח המעובד הגיע ב 1969 לכ 26 
מילית דונאם (יחידת השטח הנוהגת במי היא פדאן = כ 4.2 
דונאם) — כ 2.6% משטח המדינה: כל השטח מושקה ומניב 
בממוצע 1.7 יבולים בשנה. הגידולים העיקריים הם חיטה, 
אספסת מצרית, שעועית, שעורה. בצל (גידולי חורף — 
45% מסה״ב שטחי המזרע), כותנה, אורז, סוכר, דוחן ויר¬ 
קות (גידולי קיץ — 47% מסה״ב שטחי המזרע). 

החקלאות מבוססת על שיטות עיבוד איטנסיוויות ביותר, 
במשקים זעירים. הודות לתשומות עבודה גבוהות, השקייה 
מתמדת, שימוש הולך וגדל בדשנים, בחמרי הדברה ובזר־ 
עים מובחרים הקרקע מניבה יבולים, שהם מן הגדולים 
בעולם. המיכון בחקלאות מועם, ועיקר העבודה נעשית 
באמצעות בע״ח. מחזור הזרעים דו־שנתי, ולו 4 יבולים: 
לכותנה מקום מרכזי במחזור זה, ומגדלים אותה אחת לשנ¬ 
תיים. במרבית גידולי־השדה הושגו כבר בתחילת המאה ה¬ 
נוכחית יבולים גדולים. עם זאת בולטת העלייה ביבולי 
התירס והאורז. שיפור נוסף יתאפשר עם השלמת ביצוע 
התכניות להרחבת רשת הניקוז. — למרות היבולים הגדולים 
התפוקה לעובד נסוכה, משום ששטח הקרקע למשפחה זעיר 
(ור׳ להלן הרפורמה האגרארית): הרחבת השטחים המעובדים 
(גידול של 9% בשנים 1950 — 1969 ) מפגרת במידה ניכרת 
אחרי גידול האוכלוסים (גידול של , 60% באותן שנים: 
התפוקה החקלאית גדלה, באותה תקופה, ב 2.6% בממוצע 
לשנה, בדומה לשיעורי גידול האוכלוסיה) ויחידת הקרקע 
הממוצעת למשפחה הולכת וקטנה. התכניות להרחבת שטחי 
העיבוד, ע״י תוספת מי-השקייה מהסכר הגבוה באסואן. ה¬ 
עומדות להתממש ב 1970 — 1980 , יהיה בהן, אולי, כדי לספק 




150 


149 


מצרים, כלכלה 



את צרכי גידול האוכלוסים, אך לא 
תוכלנה להגדיל את שפח הקרקע 
הממוצע למשפחה. 

ה ש ק י י ה. מאז ומעולם היה הגילום 
עורק החיים של מ׳ החסרה במות מס¬ 
פקת של משקעים. במשך אלפי שנים 
זרעו חקלאים לאורך הנילוס גידולי 
חורף בקרקע הטין הדשנה, שנותרה 
לאחר גאות הנהר. במחצית המאה ה 19 
הונהגה השקייה מתמדת. באמצעות 
רשת תעלות עמוקות וכלי שאיבה פרי- 
מיטיוויים נתאפשרה דשקייה גם בעו¬ 
נת השפל של הנהר (פברואר—יוני). 
כך הורחב שטח גידולי הקיץ, ובעיקר 
הכותנה, שהיה מצומצם בעבר. בסוף 
המאה ה 19 שופרה מערבת השקייה 
זו ע״י סכרי־אגידה וויסות שבנו הברי¬ 
טים ; סכרי הוויסות הגביהו את מפלס 
המים בנהר ובתעלות ההשקייה הרא¬ 
שיות. ונתאפשרה השקיית השדות 
בגראוויטאציה, במשך כל השנה. גולת- 
הכותרת של מאמצי הניקוז וההשקייה הוא הסכר הגבוה 
באסואן (ע״ע, גם כרך המילואים ור׳ שרטוט שם). הוא עתיד 
להוסיף כ 6 — 8 מיליונים דונאם של קרקע לחקלאות. עם זה 
חולל הסכר הגדול שינויים אקולוגיים חשובים — נמסר על 
פגמים בדישון הטבעי של הקרקע עקב מניעת הסחף העונתי 
ועל הצטמצמות הדגה ביס-התיכון באיזור הדלתא עקב שינוי 
בטיב מי הנילוס! שלא כמתוכנן, ייאלצו להוסיף מערכת 
נוספת של סכרי־וויסות גדולים. וגם אלה עלולים לערער 
את התנאים הטבעיים. אולם הסכר ירים תרומה נכבדה להת¬ 
רחבות החקלאות המצרית. 

עם פיתוח מערכת ההשקייה המתמדת הורחבו גידולי 
הקיז המסחריים. ובמיוחד הכותנה שהפכה לעמוד התווך 
של החקלאות המצרית, אם כי משקלה בכלל התוצר הולך 
ופוחת. הלקה של ם׳ בשוק הכותנה העולמי אינו עולה על 
4% — 5% מכלל הייצור בעולם ( 9% — 10% מכלל היצוא 
בעולם), אך פ׳ היא הראשונה בייצור הכותנה ארוכת־הסי־ 
בים (מחצית הייצור בעולם) וביצואה. השטח הזרוע כותנה 


הגידולים העיקריים בחקלאות 





הגידול 

השבה 

230 

411 

1,754 

כותבה 

1935/9 

210 

372 

1,765 

* 

1950/4 

270 

478 

1.694 


1960/5 

1.530 

684 

446 

אורז 

1935/9 

1,600 


519 


1950/4 

1,930 

2,178 

1,128 

- 

1960/5 

890 

1.284 

1,410 

היסה 

1935/9 

840 

1,318 

1,571 

" 

1950/4 

1,080 

1,363 

1,267 

- 

1960/5 

1,040 

1,606 

1,540 

תירם 

1935/9 

900 

1.568 

1,745 

" 

1950/4 

1,510 

2,268 

1,505 

* 

1960/5 

257 

281 

72 

בצל 

1948/52 

355 

469 

132 

" 

1968 


צומצם (בראשית שנות ה 40 ) בין השאר גם כדי לשמור על 
מחירה בשוקי העולם, ולעומת זה הורחבו שטחי גידול ה¬ 
אורז, קנה־הסובר והתירס. תפוקת האורז גדלה פי 3 בתקו¬ 
פה 1950 — 1970 , ויצוא האורז הגיע לכ 600 אלף טון בשנה, 
והוא מוצר היצוא השני בחשיבותו. גם שטחי חפירות וה¬ 
ירקות הורחבו. מ׳ היא יצואנית הבצל הגדולה בעולם. 
לעומת זאת נגרם מחסור בחיטה, ונד, אשר בפשר שנים 
ייצאה חיטה, החלה ליבאה. — משק בע״ח בנד אינו מפותח 
בגלל מיעוט שטחי-מרעה טבעי וחוסר הכדאיות הכלכלית 
להקצות קרקע חקלאית לגידולי מספוא, ובשל רמת ההכנ¬ 
סות הנמוכה של האוכלוסים המגבילה היקף צריכת חלבו¬ 
נים פן החי. 


משק בעה״ח במצרים 


־אשים 

אלסי 

סוב בעה״ח 

196718 

1952/3 

1,673 

1,356 

בקר 

2,148 

1.254 

כבשים 

1.209 

816 

חמורים 

1.704 

־־־ 

תא 1 אים 


הרפורמה ה אגרארית של ספטמבר 1952 הגבי¬ 
לה את שטחי הקרקע לכ 84 הקטאר ( 200 פדאן) ליחיד. 
ולכ 126 הקטאר למשפחה! ביולי 1961 הופחתה המכסה לב־ 
42 , ול 84 הקטאר, וביולי 1969 — ל 21 ו 42 הקטאר. האד¬ 
מות הפופקעות ניתנו לחקלאים חסרי־קרקע, ביחידות של 
0.9 — 1.26 הקטאר תמורת תשלומים לשיעורין לפשך 30 
שנה. עד 1966 הופקעו 367,500 הקסאר (כ 15% מהשטת 
המעובד), וחולקו בין כ 300 אלף משפחות (כ 10% מהאוכ¬ 
לוסייה החקלאית). חוקי הרפורמה חייבו התארגנות קואו־ 
פראטיווית של החקלאים בעלי חלקות קטנות ס 20 דונאם 
( 1.700 חוות קואופראטיוויות ב 1952 , 5,000 ב 1965 ). כסו¬ 
כן הוסדרו היחסים בין אריסים ובעלי קרקעות ע״מ למנוע 
נישול שרירותי מהקרקע. להגביל את גובה תשלומי הרנטה 














152 


נוצרים, כלכלה 



151 

ולקבוע שכר מינימום לפועלים בחק¬ 
לאות. הרפורמה הגדילה, אמנם. את 
השוויוניות בתלוקת הקרקע, אולם 
בעיית ח( 0 ר הקרקע למיליוני החקל¬ 
אים לא נפתרה. 

התיעוש המהיר הגדיל את חלקה 
של התעשייה בתוצר המקומי 
מכ 10% ב 1950 לכ 25% ב 1969 . כ 80% 
מכלל הייצור התעשייתי מקורו במפ¬ 
עלים שהולאמו. 

בראשית שנות ה 30 נתאפשרה 
הטלת מכסים, עם ביטול הקאפיטו־ 
לאציות, ונתאפשרה התפתחות של 
תעשיות מקומיות מוגנות. בתקופת 
מלה״ע 11 חלה הרחבה רבה בתעשייה 
בעיקר עקב הביקוש הגואה של צבאות 
בנות־הברית, ב 1955-1939 גדלה התפו¬ 
קה התעשייתית בממוצע שנתי של 5% , 
ובשנים 1956 — 1965 גדלה בממוצע 
ב 8% לשנה. תכנית החומש הכללית 
( 1960 — 1965 ) הקצתה לענה זה כ 35% 
מכלל ההשקעות. ב 1966 — 1970 קטנו 
היקף ההשקעות, התפוקה וקצב הגידול 
השנתי. — ב 1969 עבדו בתעשייה 
כ 890 אלוי עובדים (נ 11% מכוח העבודה). כ 60% מהם 
הועסקו במפעלים בינוניים וגדולים (המעסיקים 50 עובדים 
ויותר). תכניות הפיתוח ל 1971 — 1975 מכוונות בעיקר לתע¬ 
שיות עתירות הון: התעשייה הכימית, מפעלי פלדה ומפעלים 
לזיקוק נפט. כמחצית מכלל ההשקעות המתוכננות (כמיל¬ 
יארד דולאר. שיינתנו באשראי נוח פבריה-ס) יופנו להר¬ 
חבת כושר הייצור של מפעל הפלדה בחלואן. ם 300 אלה 
טון ב 1970 ל 1.2 מיליון טון ב 1975 . 


תפוקת ענפי התעשייה העיקריים 
(כולל מכרות ובסס) 


1907/8 

1952/3 

היחידה 

המוצר 

224 

1 

אלפי טונות 

בצרי ברזל 

5.716 

2,352 

״ * 

נפט גלמי 

342 


" 

פחם 

195 ג 


* 

פלדה 

1.441 

524 

״ " 

סוססאסים 

3.147 

1,096 

״ * 

מלס 

627 

498 

" 

מלח 

158 

32 

* 

חוטי כותנה 

697 

169 (סרן) 

" מסרים 

אריגי כותנה 




אנרגיה חשמלית: 

6.735 

1,200 

מיליון קו״ש 

םה״כ 




מזה: 

2,951 



הידרו־חשמלית 

2 112 

23 

אלפי טונות 

דשנים (חנקניים) 

12,900 


מיליון יחידות 

מוצרי טבק 

234 

202 

אלפי טונות 

" בשר 

264 

142 

״ - 

גבינה 

414 

243 

״ - 

סוכר 

118 

20 

״ * 

נייר 

332 

— 

אלפי יהידות 

צמיגים 


— לא יוצר באותה שנה. 

..,— אין נתונים! 




.1968/9 2 .1966 1 


ענן׳ הטכסטיל תורם כ 33% לתפוקת ד,תעשיה, ענפי המ¬ 
זון, משקאות וטבק כ 25% וענפי המתכת כ 12% . 


נפט ומחצבים. מאז נתגלה נפט בכמויות מסחריות 
( 1911 ) ועד ראשית שנות ה 60 לא סיפקה תפוקת הנפט 
את הצריכה המקומית. לאחר שנתגלה שדה-נפם עשיר ב- 
אל-מירגאן שבמימי מפרץ סואץ, גדלה תפוקת הנפט מ 3.5 
מיליון טון ב 1960 . ל 6 מיליון סץ ב 1966 , ול 11 מיליון טון 
ב 1969 . מ- מייצאת נפט (מ 1968 ) למרות אבדן שדות הנפט 
שבסיני. חיפושי הנפט והפקתו נעשים בשיתוח עם חברות 
זרות. הונחו צינורות נפט בין סואץ לקהיר וביו סואץ 
לפירט סעיד וארכם כ 350 ק״ס; בתחילת 1971 תוכננה 
הנחת צינור-נפס ביו סואץ לאלכסנדריה. המחצבים 
העיקריים הם בצרי־ברזל (באיזור אסואן ונוה-המדבר 
בהדיה) ופוספאטים (לחופי ים־סוף ובדרום עמק הנילוס)! 
כמרכן נחצבים ברחבי מ׳ מלח, אבני-בנייה, שיש וגבס. 
ב 1967 הפיקה מ׳ 190 אלף טון מאנגאן לשנה ממכרות אום־ 
בוגמה שבסיני. ם׳ מייצרת אנרגיה תרמית (גז ופחם) 
ואנרגיה הידרו־השמלית. אגם הסכר הגדול באסואן, נוסף 
על תפקידיו האחרים (השקיה, ניקח והכשרת קרקע). הוא 
גם מאגר אנרגיה עצום 1 ריסון אנרגיה זו הגיע לשלב מת¬ 
קדם ביותר. תחנת הכוח ההידררחשמלית, שהוקמה ליד 
הסכר והושלמה בסוף 1970 , יש לה כושר ייצור של 2.100 
מיליון ק״ו ויכולת תפוקה של 10 מיליארד קר׳ש בשנה. 
הוספת תחנת־כוח זו מכפילה את יכולת תפוקת האנרגיה 
במ - . 

במשך שנות ה 60 היה מספר התיירים בשנה למעלה 
מ 500 אלף (כ 30% מהם מארצות ערב). לאחר מלחמת 1967 
נצטמצם מספרם ( 1968 — כ 318 אלף) ועם זה ירדו אף 
התקבולים מהתיירות כדי מחצית מההכנסות שלפני 1967 . 

עיקר התחבורה הפנימית בס׳ מתנהלת על פני ה¬ 
נילוס ובתעלות הקשורות אליו, ובאמצעות רשת הרכבות; 
מערכת הכבישים בנד חשיבותה משנית ופיתוחה מועט. רק 









153 


מצרים, נלכלח — מצרים, נוחות סזוינים 


154 


בשליש 17,0000 ק״ם הדרכים בס׳ הם כבישים מבוסי אס־ 
פאלט. מאז ההפיכה ב 1952 זנו הדרנים לעדיפות פיתוח 
ראשונה, אך עדיין יש פיגור רב אחר הצרכים. פפפר כלי- 
הרכב נאמד ( 1968 ) בכ 116,000 (מכונית נוסעים אחת ל 310 
תושבים). פ פה* ב הראשונה בם׳ הושלמה ב 1855 ן היא 
פותחה והוארכה (במיוחד בתקופת סלה״ע 11 ) לאורך הני¬ 
לוס. ב 1968 היו ב 5,600 ק״מ מס׳־ב. ב 1958 הונע קו קהיר— 
חלואן בכוח החשמל. 

הגילום, יובליו והתעלות הצמודות אליו פשפשים גם 
לתחבורה. רוב נתיבי המים עבירים במשך כל ימות השנה, 
אד בעונת השפל מוגבלת יכולת התנועה על פני המים. 
יש נ 3.300 ק״פ דרכי־פים (מהם 1.500 ק״מ של הנילוס 
עצמו). רוב התעלות עובדות באיזור הדלתא. כ 10 x 100 כלי- 
שיס משמשים לתחבורה פנימית. — ה נ פ ל העיקרי של 
פ׳ הוא באלכסנדריה, ודרכו עוברים ב 90% מהיצוא (נ 10 
מיליון סון ב 1968 ). נפלי פורט־סעיד ופורס־פואד פותחו 
במידה רבה לאחד הלאמת תעלת סואץ! הם שימשו בד״ב 
את צרכי התעלה ונפגעו קשה. במלחמת 1967 — 1970 , עם 
נפלי התעלה האחרים. נמלים לתנועה פנימית נבנו על 
התעלות הראשיות ובערים היושבות על הנילוס. 

הצי המסחרי סונה 122 אוניות (נפחן נ 250 אלף טון). 
התחבורה האווירית הפנימית והחיצונית נתונה בידי 
חברות ממלכתיות. נמלי־האוויר העיקריים הם בקהיר וב- 
הליופוליס. 

סהר החוץ של מ׳, שהולאם ב 1961 , הושפע מזעזועי 
התיעוש והתהדקות הקשרים המדיניים והכלכליים עם אר¬ 
צות הגוש הקומוניסטי. בסוף שנות ה 60 היו מוצרי החק¬ 
לאות בשני-שלישים מכלל יצוא הסחורות. במות הכותנה 
הפיוצאת לא גדלה מאז מלה״ע 1 . אך התקבולים גדלו 
בהתמדה. ידידה זו בכמות באה בחלקה בשל הגידול שחל 
ביצוא חוסים ובדים מכותנה. כ 60% מערך היצוא התעשיי¬ 
תי הם מוצרי טכססיל. ערך היצוא הכולל של מ׳ היה ב־ 
1968 כ 429 מיליון דולאר; מהם ב 44.4% כותנה נלמית 
(לעומת 80% — 90% בשנות ה 30 ), כ 16.6% ארז, כ 10.9% 
חוטי כותנה, כ 5.4% בדי כותנה, נ 2.7% נפס ומוצריו וב־ 
2.3% בצל. יבוא הסחורות גדל בשנות ה 60 במקביל 
לצמיחה הכללית של המשק. ב 1968/9 היה ערך היבוא כ 702 
מילית דולאד. היבוא מורכב בעיקרו מספרי גלם ( 21.9% 
מערד היבוא), מוצרי ביניים ( 33.1% ), נכסי השקעה 
( 21.6% ), מוצרי צריבה ( 9.6% ) ודלקים ( 7.6% ). עיקר 
קשרי המסחר של מ׳ בתחום היצוא הם עם בריה״ס 
( 28% מכלל ערך היצוא), הודו( 8% ) וצ׳כוסלובקיה ( 5% )! 
ובתחום היבוא— עם בריה״ס ( 16% ), צרפת ( 11% ), מערב־ 
גרמניה ( 7% ), אה״ב ( 6% ) ורומניה ( 6% ). 

מאזן התשלומים. ב 20 השנים האחרונות היה לנד 
גירעת מתמיד בחשבון הסחורות, והוא מומן בעיקר מתק¬ 
בולים מתעלת סואץ, שהסתכמו, בשלוש השנים שלפני 
1967 , בב 95 מיליון לי״ם לשנה. אח הגירעון בחשבון ה- 
שוסף מימנה ס׳ ע״י צמצום יתרות מסבע החוץ שברשותה 
וע׳־י מלוות מארצות חוץ ומקרן המטבע הבין־לאומית. מאז 
ועידת חרטום, באוגוסט 1967 , מ׳ מקבלת מענקים מארצות 
הנפט (סעודיה, כתת ולוב), כ 110 מיליון לי״ם לשנה, לכי¬ 
סוי ההפסדים הכלכליים שנגרמו עקב המלחמה. בחשבון 
ההת של מאזן־התשלופים בולם הגידול הרב שחל לאחרונה 


בתשלומים לפרעון חובות, עם הגידול המהיר של החובות 
לבריה״ם ולמלותם אחדים (כ 230 מיליון דולאר ב 1968/9 — 
כמחצית מס״ה יבוא ההון). החוב הגלוי לארצות חוץ הס¬ 
תכם בסוף 1969 בב 1,670 מיליון דולאר• 
המטבע: לירה מצרית = 2.30 דולאר. 

צ. י. הרשלג, סמא להיסטוריה הכלכלית של המזרה התיכון 
בזמז החדש (ר׳ מפתח. בערכו), תשכ״ה: ><ן׳(*£. 0 
ו(עבר׳: מ׳ במהפכה, תשב״,-) 1963 , 110111110/1 ^ ! 11 

- 0710 *£ 1 ) 171 > 711 *{ 73 <) 10 */ 1 * 0 ,; 201111 ־ 121 ^ . 0 — 5€11 מ 112 ,מ 

*!( 7 ,ם 6 חמ י 0 .? ; 1965 ,(זיןץ^£) * 3 ( 1 1/3 !(* £013 * 7333 

. 0 .( 1 ,* 1966 , 733 * 11 ? 5 073073310 *£ 171 011411071 ( 1 *)} 

13073 <}!(§£ *!}] 173 * 03073% 114701 * 51714 0736 07010113 ,!>ג 16 ל 1 
-*£ 3073 ( 3 ) 4%7 3 ! 31143 } 1 (%£ * 3 ( 7 , 82211 . 5 . 0 ; 1967 , 1 ( 0730733 *£ 
- 0 *£ , 1 קץ§£ 0£ 14 ח 82 21:101121 ^ 1 ; 1967 , 1962 — 1952 07773 / 

.- 1948 , (ץ 1 ־ 10 ־ 31121 )) 1373 * £7411 * 7307333 

מ. 

כוחות מזוינים. — בהתחשב בשינויים הרבים 
שחלו במבנה הכוחות המצריים ובציודם מאז 1967 , ניתן 
לתארם רק בקווים כלליים, והפרסים שלהלן הם בגדר 
הערכות. כפה מכינתי הכלים שלהלן הם של נאס״ד. 

לפי אומדנות מנו הכוחות הסדירים של מ׳ ב 1971 בס״ה 
כססס, 300 איש. לפי הודעות המצרים גויסו כ 500.000 איש 
ויותר, וייתכן כי מספר זה כולל 105,000 אנשי מילואים 
מאופנים, וגם גופים חצי־צבאיים, כגון המשפר הלאומי, 
שבו ב 90,000 איש. יחידות משטרה ודומיהם. יש שירות- 
חובה לבני 18 ! הגילאים 18 — 45 מונים כ 6 מיליון, ומכאן 
שמספר הבלתי-מגויסים, או הנפסלים מסיבות בריאות ואח¬ 
רות, גדול מאד, ב 1970 הוציאה פ׳ לצרכי ביטחון ב 38 דולר 
לנפש. תקציב הביטחון ל 1971 נאמד בב 1,5 מיליארד דולר. 
שהם, כמשוער, קרוב ל 20 אחוז מהתוצר הלאומי הגלמי. 

כוחות היבשה של מ׳. כ 250,000 איש מאורגנים 
ומצוידים במתכונת בדיה״ס. יש בהם לפחות 3 דיוויזיות 
משוריינות, 4 דיוויזיות חי״ד ממוכנות, 5 דיוויזיות חי״ר, 
2 חטיבות צנחנים, ו 20 גדודי קומאנדו. לדיוויזיית שריון 
11,200 איש וקרוב ל 400 טנקים, לדיוויזיית חי״ד ממוכנת 
כ 11,000 איש, ועד 200 טנקים. לחטיבת חי״ד — ב 3.500 
איש. כמו־בן ישנן 16 חטיבות תותחנים (ב 54 קנים ב״א, 
מלבד מרגמות כבדות, ואולי טילים טאקטיים), עד 1,500 
איש בחטיבה. לכוח השריון עד 2,200 טנקים. ובהם חדישים 
מדגם ס. 62 (תותח 115 מ״ס, וציוד אינפרה-אדום), יותר 
ם 1,200 טנקים בינוניים ס. 54/55 , 250 מדגם ס. 34 — מיו¬ 
שנים, וכ 200 מדגם פ.ס. 76 מהירים ואמפיביים. יש גם 50 
טנקים כבדים (י.ם. 3 . ס. 10 ) ושרידי רכישות בארצות ה¬ 
מערב, מדגם .סבסוריון", "שרפר וא.מ. אכ 13.0 . בין יתר 
הכלים המשוריינים יש לפחות 150 תותחים מתנייעים. ס.או. 
100 וי.ם.או. 152 , ותותחים נ.מ. מתנייעים בפולי־קנה 57 
פ״מ, הטובים גם לירי-שסח. יש גם קרוב ל 1,200 נגמ״שים 
זחליים (ב.ט.ד. 50 , מהירות 60 קמ״ש) וגלגליים (ב.ס.ד. 40 , 
ב.ס.ר. 152 , ואו.ם. 64 — האחרת תוצרת צ׳כיה, 8 גלגלים, 
95 קמ״ש), כולם אמפיביים. בארטילריה, לפי אומדן, כ 1,600 
קנים, בני 122 מ״ס, 130 פ״פ (טווה 27 ק״מ), 152 מ*מ 
ו 203 פ״פ (טווח 29 ק״ט). מלבד מרגמות 160 מים. רוב 
התותחים נגררים. יש גם 40 — 50 ססולי-סילים רב־קניים 
ניידים, מוצבים על משאיות. בארטילריה גם 25 טילי קרקע- 
קרקע טאקטיים מדגם "ספלס" (פיתוח יבשתי של הטיל 
אוויר־קרקע ״קנל") ו 24 ״פרוג 3 ״. האחרונים ניידים 
(טווח — 45 ק״ם ויותר). רוב כוחות היבשה המצריים מרוב- 




155 


מצרים, כוחות מזוינים 


156 



הי״ר מצרי במעת מצער בקהיר 

זים בחזית ביו חון• ימה״ת למפרץ סואץ. המתקנים הער־ 
פיים — בדלתא (כגון בתל־אל־כביר), בסיסי האימונים — 
לאורך הנילוס, שטחי האימונים — במדבר המערבי, וע״י 
ברכת קארון בצפץ־מערב נאות פאיום, לא הרחק מבני־סויף. 

במשך כמה שנים היה לט׳ גם "פיקוד טילים", אך לא 
ידוע אם עדיין הוא מבצעי, שכן הטילים תוצרת־מצרים 
נתגלו כבלתי־יעילים. 

בכוחות האוויר של מ׳ כ 25,000 איש, המפעילים 
כ 875 מטוסים, מהם כ 525 קרביים, ביניהם מספר קטן של 
מטוסי מיג. 23 , שכינוים .,פוכסבט", מהירותם מגיעה ל־ 3.2 
מאך, ולהם מכ״ם "משקיף־למטה", המאפשר לנצל את סייג- 
הרום העצום שלהם כדי לגלות מטוסים, כגון ה״פאנטום". 
שסייג־הרום שלהם הוא פחות. מסוסים אלה קשורים למערכת 
מכ״ם ..מארקם" תוצרת בריה״מ, שנתוניה 

המתקבלים מהקרקע מופיעים על מסך בתוך המטוסים. יש גם 
כמה מטוסי-יירוט פיתוי 11 ( 2.5 מאך), 210 מטוסי מיג. 21 
(מהם דגמי יירוט מקובלים, מהם דגמי תקיפה חדישים), יותר 
מ 100 סטוסי-תקיפה סוחוי 7 , כ 40 מפציצים מתיישנים סו. 16 
ואיל. 28 , כ 150 מיג. 15/17/19 מיושנים לתקיפות־קרקע, 60 
מסוסי-תובלה (איל. 14 , אג. 12 ) וב 140 מסוקים (מי. 1 , םי, 4 , 
מי. 8 . ומי. 6 — האחרון דו־מנועי כבד. מוביל 8 — 12 טון). 
נמסר שלמי כ 150 מטוסי־אימון, מהם גם כשירים לתקיפות- 
קרקע. שדות־התעופה העיקריים מרוכזים בדלתא. נמסר כי 
מקצת מהמטוסים המצריים בסיסיהם בלוב, בסודאן. ובסוריה. 
בטייסת-יירוט מצרית 20 מטוסים, בטייסת קרב־הפצצה — 
כ 12 מטוסים. בטייסת תובלה — 8 — 10 מסוסים. למצרים 
מחסור בטייסים. 

ההגנה הנ.מ. של מ׳ מבוססת במידה רבה על תותחים 
וטילים, הפועלים בתיאום עם מטוטי־יירוט מיג. 21 , ומוד- 
רכים ע״י רשת מכ״ם קרקעית מסועפת וחדישה, תוצרת 


בריה״ם, מדגם ״סוומפ״ (ק 1 ז 31 עע 5 ). התותחים בני 37 , 57 , 
85 ו 100 מ״ם. רובם נגררים. להגנת מוצבי הטילים משמשים 
כלים זחליים, בעיקר ; 281 23 — 4 , נושאים 4 תותחים מאוג¬ 
דים 23 מ״מ, מודרכי־מכ״ם. הטילים הם: 1 ) מדגם ם.א.מ. 2 
(״גידלין*) נייחים, הפועלים בסוללות, שלהן 6 מסולים 
ומלאי 12 טילים (טווח מלוכסן — 40 ק״מ, סייג־רום — 
18 ק״מ, מהירותו — 3.5 מאך): 2 ) מדגם 0 .א.מ. 3 ("גו¬ 
אה"), ניידים, ומורכבים בצמדות להפעלה ממשאית (טווח 
כ 10 ק״מ, סייג־רום— 15 ק״מ, מהירות 2 מאך)< 3 ) ס.א.מ. 
6 ("גאנך"), מורכבים בצמרות לשיגור מעל זחל נייד (טווח 
מזערי — 70 ק״מ, לפי גרסאות אחרות — 180 ק״מ, סייג־ 
רום — לפחות 24 
ק״ס, מהירותו 2.5 
פאך). מספר מוצבי 
הטילים נאמד (קיץ 
1971 ) בב 170 , מהם 
כ 100 לאורך תעלת 
סואץ (מוצבים ב¬ 
מרחק 12 ק״מ זה 
מזה, וע״י כך טווחי- 
הם חופפים, כ 25 — 30 
באיזור קהיר. ויתרם 
באזורי אלכסנדריה. 
דמיאט. סכר נגע 
חמאדי, וסכר אסואן. 
חגורת הטילים הג. מ. 
של מ׳ עומדת להיות 
מורכבת עד כדי 400 
ק״מ, לאורך חופי הים 
האדום, מסואץ דרו¬ 
מה. מספר הטילים 
מכל הדגמים שבידי 
מ׳ נאמד ( 1971 ) בכ- 
3,000 . אבן־הפינה ב¬ 
מערך הנ.מ. המצרי 
הם מתקני המכ״ם- 
להתראה בעיירת ד- 
חוך באלטים שבדל- 
תא, החולשים על 
שטח גדול מאד במז¬ 
רח הימה״ת. 

כוחות הים של 
מ׳, לרבות משמר־ 
החופים, מופעלים 
בידי כ 144x10 איש. 
מצבת האניות: 4 
משחתות מתיישבות 
מדגם "סקורי" הרוסי 
( 2,300 טון. 38 קשר), 
ומשחתת בריטית ל¬ 
שעבר ( 1,710 טון) 
ישנה! 6 פריגאטות, 
תוצרת בריטניה מימי 
מלה״ע 11 ! 12 — 16 





" י־ ( 9 " 
"־׳ י׳" ^ 

י-יי 313 

״״ ״״ (״ י 1 ©* ־ 5 > 

ררגוח הצבא הסצרי 


157 


מצדים, כוחות ם־וינים — מצדים, חוקה ומשטר 


158 


צוללות, מהן נבנו 8 אחרי 1960 , ויתרן בנות 18 — 21 שנה, 
בולן תוצרת בריה״מ; 5 — 6 שולות־מוקשים, תוצרת רוסיה! 
כ 40 ספינות־טורפדו < ו 20 סירות־טילים (מדגם "קומאר" 
ו״אוסה"), חמושות ב 2 — 4 טילי ,.סטיכס" (יס־ים, טווח — 
20 ק״מ ויותר, מהירותו 0.8 מאך). יש גם כמה סירות־משמר 
ואניות-עזר. ונמו־נו כ 40 נחתות בנות 150 — 550 טון. עיקר 
הצי מרוכז בימה״ת, שכן בים האדום איו מעגנים בטוחים. 

מספר היועצים הרוסים, לא כולם במדים, המדריכים את 
המצרים בהפעלת הציוד שקיבלו מבריה״ם, נאמד ב 15,000 , 
ובהם 200 טייסים ויוחר ( 1971 ). שווי הציוד הרוסי שהו¬ 
עבר למי ב 1967 — 1971 נאמד בין 2.8 ל 4.5 מיליארד דולר. 
צווחות־התפעול הרוסיים למיניהם אינם משמשים בתפקידי 
לחימה. אך נראה כי 6 — 8 בסיסי תעופה (ביניהם מנצורה, 
אנשאס, קהיר־מעדב, בני-סויף, ג׳יאנקאלים, אסואן, פאיום 
ואולי סרסא-מסרוח) מופעלים בידי הרוסים, וייתכן מאד כי 
מהם ממריאים מטוםי־םיור־הפצצה העוקבים אחרי כוחות 
"המערב" בים התיכון. נמסר כי בסיס ימי רוסי מוקם במרסא־ 
מטרוח. 

לכ ׳ הפז־ של פי מסורת לחימה עתיקה מאד, שראשיתה 
בשחר ההיסטוריה. בתקופת מחמד עלי (ע״ע) הוקמו■ בעי¬ 
קר בסיוע קצינים צרפתיים. צבא וצי חזקים במתבונח אי¬ 
רופית• הצלחותיו חגדולות של מחמד עלי במלחמותיו ב־ 
וואהאבים בחצי־האי ערב, בסודאן, ביוון, ובתורכים בסור¬ 
יה ובאנאטוליה. הושגו הודות לצבאו. שכן הפלאחים ה¬ 
מגויסים הוכיחו את כושרם. הצי אמנם הובס בנאווארינון 
( 1827 ) ספני הבריטים והצרפתים המאוחדים, אך שוקם, 
ועזר במרוצת המאה להשליט השפעה מצרית בכל אגן הים 
האדום, עד לחוף סומאליה. הצבא המצרי השתתף גם במל¬ 
חמת קרים. ובשנות ה 70 , בהשפעת קצינים אמריקנים, 
הפך לגורם חשוב בדרום־סודאן, באוגנדה ובחבש. בעקבות 
מרד עראבי (ע״ע) פחה, והתבוסה שהנחילו לו הבריטים 
בתל־אל־כביר ( 1882 ), אמנם פוזר הצבא המצרי. אך הוקם 
מחדש' בידי הבריטים במתכונת מצומצמת (כ 4,000 איש). 
לאחר זמן שוב הורחב. ופעל ביעילות בכיבושו-מחדש של 
הסודאן ( 1896/98 ). בפלה״ע 1 השתתפו הכ ׳ הפז־ המצריים 
רק בתפקידי־עזר. לאחד חתימת החוזה האנגלי-מצרי ב 1936 
הוגדלו, וב 1939 הגיע מספרם ל 00 ז 304 איש בקירוב. ב־ 
פלה״ע 11 שירתו רק בתפקידים סטאטיים בשמירח קווי־תה־ 


!*ווו!"";" 



יחידת רוכבי־נ 0 ?י 0 ׳ 8 י סשסר־הגבו? הסגרי ב׳עעת סצעד בקהיר 


בורה ובהגנה ב.מ., אך בסיומה צוידו והורחבו. ברם, ב 1948 
הובסו כוחות מ־ קשות ספני ישראל. הדבר גרם להפיכת 
הקצינים של 1952 , ושוב עלתה קרנו של הצבא. מאז 
ניכרה השפעה צבאית חזקה בממשל המצרי, והיא לא 
נחלשה לא מתככים פנימיים ואף לא לאחר תבוסה נוספת 
בסיני ( 1956 ). משהצליח המשטר לקבל עזרה גוברת והר 
לכת (מאז 1955 ) מה.,גוש המזרחי". הפכו הב׳ המז׳ לגוף 
ההומוגני החזק ביותר במצרים ולכוח הצבאי החזק ביותר 
בארצות ערב. תבוסתם המוחצת השלישית של המצרים 
ב 1967 פגעה אמנם קשות ביוקרת הב׳ המד, אך עם גבוד 
העזרה הרוסית ועליית הלאומנות שוב נשתפר מעמדם. 

מידת יעילותם של הכי המז׳ המצריים ב 1971 לא ידועה, 

שכן עדיין מוטל עליהם (בין השאר) לפתור בעיות חבר¬ 
תיות וטכנולוגיות חפורות, כגון העדר מילואי כוח־אדם 
מאומן, וקשיי הסתגלות לציוד צבאי חדיש ומתוחכם. 

א. ב. גבעולי (עורך). ידען הנשק בעילם, תשכ״ח, -ז 1£ מ 1 

־ 17 5 , 165 '[) 5111 3£6£10 ז 81 ) 0 11151111116 113110031 

.(שבים שובות) ,. 14 ;(שבים שובות) 

ם. פ. 

חוקה ומשטר. החוקה הראשונה של מ׳ נתקבלה 
ב 1923 , והיתה בתוקף עד הפיכת 1952 . עפ״י חוקה זו הוקם 
פאדלאפנט מורכב מבית נבחרים. המבוסם על זכות בחירה 
כללית לגברים. וססנאט. שחלקו נבחר וחלקו מונה. 

בדצמבר 1952 , אחרי הפיכת הקצינים, בוטלה החוקה, 
וביוני 1953 בוטל משטר המלובה החוקית וברבבות רפובליקה. 
ב 1956 נקבעה חוקה זמנית, שחזרה ואושרה, בשינויים קלים, 
ב 1958 וב 1964 . חוקה קבועה אושרה במשאל־עם בספטמבר 
1971 . המשטר מבוסם על מפלגה אתת (מפלגת "האיחוד 
הלאומי") ומפלגות ותנועות אחרות, כמפלגה הקומוניסטית 
ו״האחים המוסלמים", הוצאו אל מחוץ לחוק. החוקה, המב¬ 
טיחה שורון מלא בפני החוק. חופש ההבעה, ההתאגדות, 
התנועה וההגירה, אינה משקפת את המציאות בם׳. החוקה 
מגדירה את ם׳ כ״רפובליקה ערבית סוציאליסטית". האסלאם 
היא דת המדינה ומקור ראשי בחקיקה. החוקה מבטיחה 
שירותים סוציאליים, ביטוח רפואי וחינוך יסודי. 

בראש הרשותהפבצעת עומד הנשיא, הנבחר לתפ¬ 
קידו ל 6 שנים בידי מועצת-העם, ברוב של %, בחירתו טעו¬ 
נה אישור ע״י רוב מוחלט בפשאל-עם. הנשיא מסנה את ראש 
הממשלה ושריה, ורשאי למנוח ולפטר את סגניו, פקידים 
וקציני צבא, והוא יושב בראש ישיבות הממשלה. הנשיא 
מוסמך לפרסם צווים ולהכריז על מצב חירום, אך הצורם 
מטעמו טעונים אישור תוך זמן קצוב; אם אישור זה לא 
יינתן — יפוג תקפם. הנשיא זכאי להעניק חנינה, הוא ראש 
המשטרה, מפקד הכוחות המזוינים, מבריז על מלחמה באי¬ 
שור מועצת העם, חותם על חוזים ומביא אותם לידיעת 
מועצת העם. ורשאי לערוך משאל־עם בעניינים חשובים. 
הממשלה היא הרשות המבצעת והמנהלית העליונה של 
המדינה. היא מתווה מדיניות כללית למדינה ומפקחת על 
הוצאתה לפועל — בשיתוף עם הנשיא. 

מועצת העם (־־ 1 -^ ! 11 ״), הנבחרת לחמש שנים, 

היא הרשות המחוקקת. מספר חבריה הוא 350 
לפחות, והם נבחרים בבחירות כלליות וחשאיות. הנשיא 
רשאי למנות עד 20 חברים במועצה, מחצית חברי המועצה 
חייבים להיות מקרב הפלאחים והפועלים. מועצת-העם יכולה 


159 


מצרים, חוקה ומשטר — מצרים, היםטורידז 


160 


להביע אי-אמון בראש הממשלה, בחבריה או סגניהם. הנשיא 
רשאי להחזיר את החלמת אי־האמון לעיונה המחודש של 
המועצה, ואם היא חוזרת ומאשרת אותה, הנשיא יכול 
להביאה להכרעה במשאל-עם. למועצה סמכויות חקירה, 
באמצעות ועדה, בכל נושא שבתחום סיפול הממשלה. 

הנשיא יכול להחזיר למועצת־העם לעיון מחודש חוק 
שהיא אישרה, אך אישור מחודש, ברוב של %, נותן לחוק 
תוקף. מועצת־העם מאשרת את הצעת התקציב, ובודקת את 
דרו השימוש בו. היא מאשרת את התכנית הכללית לפיתוח 
כלכלי וחברתי. הנשיא רשאי לפזר את מועצת־העם ועליו 
לבקש אישור להחלטת הפיזור במשאל־עם. אישר משאל־העם 
את הפיזור. יפרסם הנשיא צו לעריכת בחירות חדשות. 

מועצה משפטית עליונה בראשות הנשיא עוסקת בהצעות 
חוקים המסדירים אח ענייני הרשויות המשפטיות. בית 
המשפט החוקתי העליון אחראי לפיקוח המשפטי, להתאמת 
החוקים לחוקה ולתקנות, והוא המוסמך לפרש חוקים. 

י. נו. 

משפט: המסגרת החוקתית. בחוקה מיום 25 
במארס 1964 בולט ביותר תפקידו של הנשיא (ר׳ לעיל, 
חוקה ומשטר). חוקה זו אין בה חידוש בהשוואה לחוקה 
הזמנית פ 5.3.58 שנתקבלה בשעת האיחוד עם סוריה 
ולחוקה מיום 23.7.56 , היא הראשונה מאז ההפיכה משנת 
1952 . מאידך נותר בחוקה הנוכחית שריד מעקרון אחריות 
השרים בפני בית הנבחרים, עיקרון שהיה מהשניה הבולטים 
של המונארניה החוקתית שהוקמה בחוקה מ 19.4.23 ואשר 
היתד, בתוקף, תוך הפסקה מסוימת, עד להפיכת 1952 . סמכות 
החקיקה נתונה בידי מיעצת העם. אין לפרסם שום חוק אלא 
לאחר אישורה. אולם גם לנשיא סמכות חקיקה מוגבלת 
במצבי חירום או דחיפות. 

מערכת השיפוט. בנד יש כיום מערכת שיפוט 
מרכזית אחת. בעת היווסדה, בשנת 1883 . נודעה כ״בתי 
המשפט של הילידים״. אך כיום שמה.׳ "בתי המשפט הלאו¬ 
מיים". מאז 1931 הועמד בראשה בית-דין ל״קסציה". בתי 
המשפט לערעורים שמתחתיו עלו במספרם בשנות הששים 
והגיעו ל 5 . בפניהם נשמעים ערעורים על פסקי־דין של 19 
בתי משפם "מדרגה ראשונה". ביסוד מערכת השיפוט מצויים 
ב 150 בתי משפט הפזורים לפחות אחד בכל עיר. והדנים 
בהרכב של שופט אחד, 

מאז 1946 קיימת בנד מערכת שיפוט נפרדת ליישוב 
סנסונים בין אזרחים לבין מנגנון המדינה. מערכת זו הוקמה 
על פי דוגמת "מועצת המדינה" בצרפת (ע״ע משפט מנהלי) 
ובסמכותה לבדוק צעדים אדמיניסטראסיוויים ולבטלם כשהם 
עומדים בניגוד לחוק. 

הדין הפלילי. הקודכס הפלילי הנוכחי הוא משנת 
1939 ובו כלולות הרפורמות שהונהגו מתחילת המאה, בנוש¬ 
אים כגון שופטות והמלחמה בספים, עוד חודשו בו עבירות 
שלא הוכרו בקודכסים הקודמים,. לרבות זניחת משפחה 
והוצאת המחאות ללא כיסח. 

אישות. מורשת האסלאם ניכדת במשפט מ׳ כיום 
בעיקר בתחום דיני אישות, משפחה דרושה. עדיין חייבים 
בתי המשפט האזרחיים (אשר להם, ולא לבתי דין דתיים 
מיוחדים, מסורה ביום הסמכות בעניינים אלה) — לפסוק 
על פי דינו האישי של המתדיין. 

ממונות. מושגי הקניין של המשפט הצרפתי חדרו 


לס׳, וכך גם דיני החיובים הצרפתיים. עם זאת נכללו בקר 
דכסים אי-אלו הוראות לקוחות מן המשפט המוסלמי. למעשה 
הסדיר הקודכס האזרחי החדש ( 1948 ) את דיני החיובים 
בצורה ממצה, תוך שאיבה אקלקטית מקודכסים משפטיים 
זרים. 

י. מירון. סרק בתולדות המשפט בס• (סשפסים, ב). תש״ל! 

460 11304611011 ) . 10 110 100110100 01-011 63 , 0404213 . 0 

״ 360 ] 8004 110401 ! 0110013 , 111 .£!£ ) 66 . 1 , 00131111111 [ 01 

100 / 10 ? 011 110:1111110111 .מסמס/,)],)!![ 01-011 ,. 111 ; 1964 ( 386 

' 1111111111 10 10110411011011 40 , 5043041 .[ : 1970 , 23-64 . 0110111 
. 1964 ,,״ 14 
י. ס. 

היסטוריה של מצרים; התקופה הקדומה. 

שמר, היווני של מ׳ (איגיפטוס) נגזר כנראה 

מן הכינוי של העיר מף (ע״ע), הבירה הארכאית של מ׳ 
״חת־נא-פתח״ שמובנו: "מושב הנפש של (האל) פתח". השם 
האירופי זק׳< £6 וכר, נגזר מהיוונית. הצורה הזוגית של השם 
המקראי תואמת את מבנה הממלכה שנוצרה משתי ארצות, 
מ׳ העליונה ונד התחתונה. ביטוי מקביל במצרית הוא 
"תאוי", היינו שחי ארצות, ששימש לציון מ' השלמה. 

מקורות. חקר תולדותיה של מצרים מתבסס בעיקרו 
על חיבורו ההיסטורי של הכוהן המצרי מנתון (ע״ע! מאה 
3 לפטה״נ), שקבע שלושים שושלות מלכי מ , העתיקה. חי¬ 
בורו נשתמר בחלקו בספרו של יוסף בן מתתיהו "נגד אפיון" 
וכן בחיבוריהם של היסטוריונים נוצריים: יוליוס אפריקנוס 
(המאה ה 3 לסד,"נ), אוזביוס (ראשית המאה ה 4 ) וסינקלוס 
(ראשית המאה ה 9 ). מעטים ביותר המקורות המצריים 
העתיקים שנשתמרו עד ימינו. העיקריים הם: 1 ) "אבן 
פלרמו" וקטעי רשימות דומות, מימי השושלת ד, 5 , בה 
נ־ישמו פעולותיהם של הפלכים שנד,־שנה; 2 ) "הפפירוס 
המלכותי״ מטורינו. שנתחבר בימיו של רעמסס 11 , הכולל 
רשימה כמעט שלמר, של מלכי מצרים, מראשית יסוד המלו¬ 
כד, ועד תקופתו. 

רשימות מלכים הכוללות שמות בלבד, שנרשמו על מונו¬ 
מנטים מימי הממלכה החדשה. מהוות מקור נוסף: רשימה 
מימי תחותמס 111 מכרנו, מיפי סתי 1 מאבידוס ומימי 
רעמסס 11 מסקארה. 

ידיעות היסטוריות מובלעות גס במקורות ספרותיים, 
בסיפורים אוטוביוגראפיים — כסיפורו של ון אמון — ובקו- 
רספונדנציה ממלכתית — במכתבי אל־עפארנה. 

מקור נוסף לחקר תולדותיה של מצרים ולקביעות כרו¬ 
נולוגיות מהוות התגליות הארכאולוגיות המתגלות בחפי¬ 
רות. 

כל אלה מספקים נתונים לכרונולוגיה יחסית בלבד. 
מערכת כרונולוגית מוחלטת מתבססת על נתונים אסטרונו¬ 
מיים, בעיקר עפ״י הכוכב סיריוס, שעלייתו חופפת את זרי¬ 
חת השמש כמחזור של 1460 שנה. נתונים על זריחתו של 
סיריוס נרשמו בימי הממלכה התיכונה ובימי הממלכה 
החדשה, ועל פיהם ניתן לשחזר את הכרונולוגיה המוחלטת 
של האלף השני לפסה״נ. אין כל נתונים אסטרונומיים לאלף 
השלישי לפסה״נ ועל כן לא ניתן לעת עתה לקבוע תאריכים 
מוחלטים למלכיה. סינכדוניזמים עם ארצות המזרח הקדמון 
ועם מקורות יווניים ורומיים, מסייעים לקביעת תאריכים 
מוחלטים למלכי האלף הראשון לפסה״נ ולמלכים של התקו¬ 
פות המאוחרות. 

תולדותיה של מצרים חולקו ע״י החוקרים החדשים 



161 


מצרים, היסטוריה 


162 



מצרים העתיקה (השמות המורגשים נקו הם שמות חרשים) 

לחטיבות אחדות: הממלכה הקדומה. תקופת הביניים הרא- 
שונה, הממלכה התיכונה, תקופת הביניים השנייה, הממלכה 
החדשה והתקופות המאוחדות. 

מ. ת. 

פרהיסטוריה. כמו באירופה המערבית וביבשת 
אפריקה הצפונית מבחינים גם במ׳ בין שני שלבים חשובים 
בהתפתחות התרבות הפרהיטטורית — תקופת האבן ותקו¬ 
פת המתכת. 

1 ) תקופת האבן: 

א) התקופה הפאלאוליתית (תקופת האבן הקדומה): יש 
ליחס את התקופה הפאלאוליתית לראשית הרביעון, ובה 
מופיעים לראשונה שרידים ברורים של קיום האדם בם , . 

התקופה מחולקת לשלושה: פאליאוליתית תחתונה, תי¬ 
כונה ועליונה. בתקופה הפאליאוליתית התחתונה לא היתד, 
תרבותה של ם׳ נבדלת מהתרבות שבצפון אפריקה ובמערב 
אירופה. רגיל השימוש בכלי צור: אבני יד. מגרדים ולהביס, 
שהיו גסים בתהילתה של התקופה נעשו מעודנים ומגוונים 
עם סיומה. 

בתקופה הפאליאוליתית התיכונה החל האדם לראשונה 
להתישב במישורים הפתוחים ולאורך הנילוס (ע״ע קדם- 
היסטוריה). לתקופה הפאליאוליתית העליונה שייכים שרידי 
יישוב לאורך גדות הנילוס ולחופי האגמים. חל גם שינוי 


בתעשיית הכלים, הידועה עתה בשם "מיקרוליתית" ומצ¬ 
טיינת בגודל הזעיר של כליה. בתקופה זו מוצאים ראשיתה 
של יצירה אמנותית — חריטות סלע של צורות אדם וחיה, 
שנתגלו בעיקר ברמת ונאת בסביבות אסואן. 

ב) התקופה המסוליתית (תקופת האבן התיכונה) מיוצגת 
עד כה בצורה בלתי ברורה בנד. השרידים החמריים המעטים 
מצביעים על המשכיות של תעשיית הנתזים והלהבים של 
התקופה הפאליאוליתית העליונה. 

ג) התקופה הנאוליתית (תקופת האבן החדשה): 

בתקופה הנאוליתית, חל שינוי רב עם הופעת הקראמיקה 

וראשיתם של החקלאות, ביות בעלי חיים והקמת בתי מגו¬ 
רים. 

חלוקת התקופה הנאוליתית לתרבויות נעשית עפ״י הנתו¬ 
נים של פיטרי (ע״ע), אך הכרונולוגיה שנקבעה על ידו 
איננה מקובלת עוד. לפי הכרונולוגיה של צ׳ארלז, השלטת 
כיום במחקר, נראה. כי בתקופות אלו נבדלו מ׳ העליונה ומ ׳ 
התחתונה זו מזו בתרבותן החמרית. 

ס׳ העליונה: לראשית התקופה הנאוליתית שייכת 
התרבות הפיומית ומאפיינים אותה ראשי רומח ולהבי סכי¬ 
נים עשרים צור. 

בסוף התקופה מופיעה התרבות הטאסית (על שם העיירה 
דיר טאסה בדרומה של מצרים), אשר לה כבר ניתן ליחס 
גרזנים מחודדים מעודנים, ולוחות שתיקה שצורתם מלבנית. 
חשיבות מיוחדת נודעת למנהגי הקבורה שהתגלו בכפרים 
הטאסיים. בניגוד לאנשי התקופה הנאוליתית הקדומה, 
שקברו את מתיהם בבתים, קברו הטאסיים את מתיהם בבתי 
קברות רחוקים ממקום יישוב. כשהמתים שכובים על צדם 
השמאלי. לתקופה זו אפיינית קראמיקה אדומה בעלת שפה 
שחורה וקראמיקה שחודה המצדדת בעיטורי חריטה. 

ם׳ ה ת ת ת ו נ ה: בת זמנה של התרבות הטאסית הדרר 
פית, היא תרבות מרימדה בני־סלמה הצפונית. ההבדל בין 
שתי התדברות בולט. במרימדה, שלא כמו בכפרים הטא- 
סיים, המתים קבורים בתוך היישוב ושכובים על צדם הימני 
והקראמיקה חלקה וממורקת. 

2 ) התקופה הכאלקוליתית: 

התקופה, הנמשכת ם 4000 לפסה״נ עד 3000 לפסה״נ 
לערך, מצטיינת בהתגבשות תרבות בעלת צביון מצרי 
מובהק. 

מ׳ העליונה: התרבות הכאדארית — לראשונה 
מוצאים כאן חרוזים וסיכות מנחושת. בולטים כלי חרס 
שחורים, או אדומים שחלקם העליון שחור: כפו בתקופה 
הקודמת, נהגו להשתמש בלוחות שחיקה לפוך. כמו כן, כבר 
קיימים כפות, מסרקים ופסלוני נשים, העשויים שנהב וחרם. 


התרבות העמרתית — אפיינית לה הקראמיקה האדומה 


הכהה, המעוטרת בצ¬ 
בע לבן בדגמים גאו- 
מטריים ובדמדות ב¬ 
עלי חיים ואדם. וכן 
מופיעים לוחות שחי¬ 
קה דמויי בעלי חיים, 
חטים של פילים המ¬ 
גולפים כראש גבר 



מזוקן, מסרקים משנ¬ 
הב ופסלונים. 


קואםייהה עסרתית. צייר הנוהזי? 
כארבעה 353 י ציר 




163 


טצייל, היסטוריון 


164 


התרבות הגרזאית — עיקר ידיעת תרבות זאת נסמכת 
על בתי קברות, שהתגלו באל-גרזה, אל־ח׳ארגה ואבו־ציר 
אל-מלף. היא מצטיינת במבחר רב של כלי חרם, ובהם כלים 
בעלי ידיות מדף גליות וכלי חרס, יבוא מכנען, מחם מצר 
ירים ומהם מחופים אודם וממורקים. לראשונה מופיעים 
ראשי-אלה דמויי אגס, להבי צור מעובדים היסב ופגיונות 
נחושת בעלי להב שסוח וידית. כמו כן שכיחים כלי אבן 
ומספר רב של צלצלים משנהב. 

מ׳ התחתונה: 

חשיבות התרבויות הצפוניות פחותה בהשוואה לבנות 
זמנן שבדרום מ׳. לכאן שייכות תרבות אל־עומארי ותרבות 
מעאדי ( 3300 — 3000 לפסה״ג). מיוחדים במינם הם מבני 
המגורים, שהתגלו באל־עומארי. עיקרם בורות חצובים 
שמעליהם נבנו סוכות, ופעמים היה מקום המגורים כולו 
חצוב בתוך האדמה. מיוחדים הם גם כלי החרס המחופים 
והממורקים, על צורותיהם הרבגוניות. 

מ׳ העליונה והתחתונה, או ממלכות הדלתא והדרום, הת¬ 
חלפו בהן האוכלוסים בתקופה הפרהיסטורית, ולכל אוכלר 
סייד, היו אופי, הרגלים ומסורות משלה. לראשונה אוחדו 
הממלכות בידי מנס — היא כנראה נערמר — וכך נוצרה 
מ׳ הידועה בתקופה ההיססורית. 

מ׳ הקדם־שושלתית: המקורות העיקריים לתארוך 
שושלות המלכים המצריות הן רשימותיו של הנהן המצרי 
מנתון (ע״ע) ורשימות המלכים, שהשתמרו על גבי מתו־ 
מנסים. 

לפי מקורות אלה, המגלמים את מסורות מ , , קדמה לשל- 
סון אנוש במ , תקופה שבה מלכו על הארץ אלים, אלים 
למחצה, דוחות מתים ודמויות הידועות בשם "שמסו הר" 
היינו, מלוד הורוס. אחד הנציגים של "מלווי הורום' היה 
הפלך, שמקובל לכנותו "מלך עקרב" עפ״י הסימן שגולף 
על ראש אלה מאבן גיר, שהתגלה בהירקונפוליס, מן הסצ¬ 
נות ההרוסות עליה ניתן ללמוד על אי הסדרים. ששררו 
בסוף התקופה הקדם־שושלתית במי, עם תחילת ההתמודדות 
בין ממלכות צפון מ׳ ודרומה. המלך מופיע כאן, כשהוא חובש 
את כתר מי העליונה, ומכאן שעדיין לא היו. אדון פ׳ כולה. 

את התמונה של מ׳ הקדם־שושלתית משלים הקשר עם 
גורמים צפוניים־מזדחיים, שהותיר רישומיו בארדיכלות 
ובאמנות המצרית בנות התקופה. ביחוד בולטת תופעה זאת 
בידית הסכין המגולפת שנתגלתה בגבל אל-עראק. לגבי 
טיבה ומהותה של חדירת היסודות הצפוניים נחלקו הדעות, 
אך ברור, כי יש ליחס את מקורם למסופוטמיה. 

שתי השושלות הראשונות. בראש השושלת 
ה 1 , עמד נערמר-מנס, הוא כובשה של מ׳ התחתונה ומאחד 
שתי הארצות. בשושלת זו היו 8 מלכים ושלטונם נסשך, 
לפי מנתץ, 252 שנה. 

זיר,דו של נערמר עם מנם נסמך על לוח שחיקה מפור¬ 
סם, שנקרא על שמו. נערמר מופיע כאן כשהוא חובש פעם 
את כתר מ׳ העליונה, ופעם את כתר מ׳ התחתונה. בצד 
האחד של הלוח נראה נערמר, כשהוא מכה אויב באלה, 
ומעל מופיע הורום כשהוא מגיש למלך ראש שבד, הנשען 
על ששה צמחי פאפירוס, המסמלים את מ׳ התחתונה. ייתכן 
שמשמעות כל הסצנה היא הכנעת ם׳ התחתונה. למסה, 
נראים שני אדבים כשהם נמלסים, כנראה אסיתיים. לפי 
חומת הקדמות והנסגות, שלצדם. 


בצדו השני של הלוח שתי חיות מפלצתיות, שצוואריהן 
משולבים המסמנות כנראה את שני חלקי מ׳, ואיש מזוקן 
אוחז בהן ומונע אותן מלהלחם. למעלה, נראה נערמר המ¬ 
נצח, כשלפניו ארבעה נושאי נסים ולצדם שתי שורות 
אויבים שכובים על הארץ. כך מנציח הלוח את המאורעות, 
ששימשו רקע לפרסומו של מנס כמאחד מצרים, ואשר הת¬ 
רחשו, כנראה, בסוף האלף הרביעי לפסה״נ. 

הרודוסוס מייחס למנס את יסוד מף ובניית מקדש פתח 
בתוכה, שנקרא על שמו. ואמנם. העדדות הארכאולוגיות 
מאשרות את היות העיר מרכז בעל חשיבות בימי השו¬ 
שלת ה 1 . 

יש המבקשים לזהות את מנם לא עם נערמר, אלא גם 
עם "הר עחא" (היינו, "ד,ורום הלוחם"), שכן שם זה התגלה 
ליד השם מנס בכתובת של אחד מקברי סקארה. אולם נראה, 
כי "חר עחא" היה יורשו של מנס. קברו התגלה ע״י האר־ 
כאולוג האנגלי אמרי בסקארח. אשתו של חר עחא היתד, 
המלכה "נית-חתפ", היא נושאת את שמו של חר עחא ע״ג 
חותמות כדים, שהתגלו בקברה. מייחסים לו הקמת מקדש 
לכבוד האלה נית ואת הכנעת נוביה. 

ליורשו צ׳ר היו שלושה קברים. האחד התגלה באבידוס 
(ע״ע אבוס) והשנים הנותרים בסקארח. מנתון מייחס לו 
מחקרים באנאסוסיה ואת בניית הארמון במף. בגבל שיח׳־ 
סלימן התגלה תחרים, הנושא את שמו של צ׳ר והמתאר קרב 
לכיבוש נוביה. 

יורשו של צ׳ר היה המלך ואצ׳י, שקודם לכן נהגו לכנותו 
צ׳ת או "מלך נחש". הוא מוכר מתוך האססלה המפורסמת. 
שבה מתואר הנץ ד,ורום ותחתיו נחש, סמל המלך. באבידוס, 
סקארה ובגיזה התגלו שלושה קברים השייכים למלך הזה. 

המלכים שעלו לבם המלוכה אחריו היו: ורימו, אצ׳יב 
סמרח׳ת ובא. 

על ימי שלשונו של ודימו, ידוע בעיקר מתוך קברו של 
פקיד גבוה בשם •חמ-כא", בעל התואר "נושא חותם מלך 
פ׳ העליונה", אשר התגלה בסקארה. שמו של ודימו חרות 
יחד עם שם פקידו על מספר כלי חרם בקבר. על סמך העושר 
והגיוון, המאפיינים את חפצי הנקבר, נראה. כי תקופת 
שלשונו של ודימו היתד, המשגשגת ביותר בקרב השושלת 
הראשונה. 

המקור היחידי לגבי שלשונו ומעשיו של יורשו — אצ׳יב, 

הוא "אבן פלרמו". כאן מיוחסת לו הדיפת אדב, הנושא את 
השם "יונתיו" והמזוהה עם העמים השוכנים בצפון־מזרח 
הדלתא. 

על המלכים הבאים — סמרח׳ת וכא. כמעט שלא ידוע 
דבר מלבד העובדה, שכל אחד מהם ניסה למחוק את עקבות 
קודמו. 

השושלת ד, 2 : 

נסיבות המעבר מהשושלת ה 1 לשושלת ה 2 אינן ברו¬ 
רות. כמו כן, אין בשחת לגבי שמות הפלכים ומספרם. עפ״י 
מנתון מנתה השושלת ה 2 תשעה מלכים, ששלטונם הכולל 
ארך 297 שנה, ואילו לפי רשימות המלכים היה מספרם 
אחד־עשר. 

שני קווים מייחדים את השושלת ה 2 — האחד בתחום 
הפוליטי: התקרבות לצפון , והשני בתחום הדתי: חדירת 
פולחן האל סת למ׳ התחתונה. 

סדר המלכים כפי שהוא מקובל כיום הוא: 



165 


מצרים, היסטוריון 


166 


1 ) חת 3 פח׳מוי — כלומר "שני הכוחות ישקטו", שם 
בעל חשיבות המרמז לאי הסדר שקדם לו. 2 ) נבירע או 
רע־נב — נראה, כי שמו, המצביע על קיום פולחן אל השמש 
רע, הוא אנאכרוניזם. 3 ) ני־נתר; 4 ) ונג; 5 ) 0 נצ׳ — 
"המפחד". 

חשובים יותר הם שלושת המלכים האחרונים של השו¬ 
שלת. 

6 ) פרי־נ־מאעת, שהפך יותר מאוחר לפרי־יב־סן. קברו 
התגלה ע״י פיטרי (ע״ע אגיפטולוגיה, עמ ׳ 409 — 412 ) באם 
אל־כעאב. חשיבות מיוחדת לדרך כתיבת שמו, שבו באה 
החיה של פת במקום הנץ של הורוס. יש לראות בכך מעין 
רפורמה דתית ודחיקת פולחן הורוס ע״י פולחן סח. 

7 ) יורשו ח׳אע־סח׳ם. התגבר כנראה על האויבים הלו¬ 
ביים, שפלשו למ', כפי שניתן להסיק משרידי פסלו. על 
חלקו הקדמי של הפסל חרוטות דמויות חיילים הרוגים 
וכתוב: ,. 47,209 אויבים מן הצפון". 

8 ) ח׳אע־סח׳מר — בבדל מקודמו למרות הנטיה לזהותו 
עמו; שמו מתפרש כ״שני הכוחות יופיעו". ואמנם, בסרה׳ 
(מין כס מלוכה על שתי כלונסאות) של המלך הזה עומדים 
הנץ והאל פת זה מול זה, ובאחת הכתובות נרשם: "שני 
האדונים הורום וסת התפייסו בו". מכאן ניתן להסיק, כי 
הצליח להשיג אחדות במישור־הדתי־פוליסי. שלטונו מסיים 
את השושלת ה 2 . 

הממלכה הקדומה: השושלת ה 3 : עפ״י מנתון, 
המלך הראשון של השושלת ה 3 הוא נכרופס, המזוהה עם 
סאנח׳ת, או נב־כא. לפי מנתון התמרדו בימיו הלובים. 
בבית-ח׳לאף נמצא קברו המלכותי. 

המלך השני והמפורסם ביותר מביו מלכי השושלת ה 3 
הוא ציסר. 

אף צ׳סר הבין, כקודמו, קבר בבית־ודלאף. אך לא ניצלו! 
שכן העביר את בירתו מתאנים למף, והשגו המרשים כאן 
היתה פירמידת המדרגות, שבנה בפקארה. במפעלו זה נעזר 
באדריכלו המפורסם — ומהתם, ששמו ישתמר לדורות 
הבאים כסופר וכמדען וזוהה עם האל היווני אסקלפיוס 
(ע״ע). טכסט קדום. שהשתמר בידינו, מספר כי המלך 
נעזר בעצת ימחתפ אף בשעת רעב בארץ, שנגרם מאי- 
גאות הנילוס. 

צ׳סר עסק גם בכריית נחושת וטורקיז בסיני, כפי 
שמעידה הנצחת שמו בואדי מע׳ארה. 

לא בחר, במה מלכים היו עוד בשושלת זו, ומה היו 
שמותיהם; אף על מעשיהם מועטות הידיעות. לפי מנתון היו 
שבעה מלכים נוספים, ואילו לפי רשימות המלכים היו עוד 
שנים ולכל היותר — שלושה. אחרון מלכי השושלת ה 3 היה 
חו או חני. 

השושלת ה 4 : 

אהד הקטעים בפאפירום פריס (־ 1155 ?) קובע, כי לאחר 
מותו של המלך חני עלה לשלטון המלך סנפרו, הידוע 
כ״שליט מיטיב". בהיותו ראשון בוני הפירמידות הגדולות, 
פתח סנפרו תקופה חדשה. נוהגים לייחס לו את בניית שלוש 
פירמידות — שתים מהן בדהשור ואחת בסידום. עיקר הידי¬ 
עות על שלטון סנפדו מקורן ב״אבן פלרמו", בה השתמרו 
פרטים על שש מתוך עשרים וארבע שנות מלכותו. מחוץ 
להצטיינותו במעשי בניה, פירמידות, מבצרים, מקדשים 
ובתים דאג סנפרו אף לכלכלת המדינה ולבטחונה. סנפרו 


יבא עצים מגבל ש¬ 
בלבנון וניצל את ה¬ 
מכרות בסיני. ערך 
מסעות לנוביה ול- 
לוב. 

בימי יורשיו של 
סנפרו—ח׳ופו(ע״ע), 
חפרן ומיקרינוס (מב־ 
כאודע) הועבר קו ה¬ 
פירמידות צפונה — 
לגיזה (ע״ע אמנות, 
עמי 29 ), שעל יד 
קהיר. המיוחד בפיר¬ 
מידות אלו הוא שהן 
כוללות, בנוסף למבני 
קבורת המלך עצמו, 
אף מכלול בניינים, 
המשמשים כקברות 
לבני משפחת ה¬ 
מלוכה, אנשי ה¬ 
חצר והאצולה. כך על ידי .,הפירמידה הגדולה" של ח׳ופו 
בגיזה, מצויות שלוש פירמידות קטנות המיוחסות לנשותיו; 
וכן, קברה של אם ח׳ופו ואשת סנפרו, המלכה — חתפ-חךס. 
קברה מצטיין בעושר אמנותי, אבל חשיבותו העיקרית היא 
היסטורית. מקובלת כיום דעתו של דייזנר ( 1 ־ת 15 ־? .ס), 

מגלה הקבר, כי אם ח׳ופו היא בתו של המלך חני, המלך 
האחרון של השושלת ה 3 . חתפ-חרס העבירה איפוא בני¬ 
שואיה לסנפרו את זכות המלוכה לבעלה, וכך נוסדה השו¬ 
שלת ה 4 . 

לה׳ופו מיהם מנתון לא פחות מאשר 63 שנות שלטון. 
ובדומה לו, לבא אחריו — חפרן, מיוחסות ע״י מנתון 66 
שנים. בהתאם למסורת היו שניהם מלכים אכזריים. 

שמו המצרי של חפרן היה ת׳עפ-רע או רע-ודעס. הוא 
היה בעל השגים מרשימים כבונה פירמידות. המפורסם 
שבמבנים שהקים היא הספינקס, שבנה ליד "מקדש העמק" 
שלו בגיזה. ספינכס זה נערץ כאל ע״י המצרים. מןקדינוס 
בנה את הקטנה מבין פירמידות גיזה. 

הבא אחריו שפסס-כאס, בבדל מכל קודמיו בכך, שקברו, 
הידוע כיום בשם "מפטבה אל-פךעון", לא היה דמוי פירמי¬ 
דה ונבנה דרומית לפקארה. דומה לקברו הוא קבר אשתו 
המלכה הינת-כאוס. (פרטים על מבנה הפירמידות. צורתן 
וכר ר׳ להלן בפרק על אדריכלות). 

השושלת ה 5 : המעבר בין השושלת ה 4 ל 5 איננו 
ברור. כמו כן, קשה לשחזר את תולדות השושלת ה 5 . המלך 
הראשון של השושלת היה וסד-באפ. בין אם היה בעל זכות 
לגיטימית לשלטון, כבנה של ודנת־כאום, ובין אם לא, ופר- 
כאס היה המלך הראשון, שנשא את התואר "בן האל רע". 
מכאן ואילך היה היסוד "רע" למרכיב קבוע בשמותיהם של 
אחדים ממלכי השושלת, ואלה ניתנים כאן לפי סדרם: וסר- 
כאס, סהו־רע, נפריר־כא־רע, שפסס־כא-רע, נפרם־רע, נ־וסר־ 
רע, מנכאו חד. צ׳ד־כא-ךע, אונם. 

תופעה זאת כדוכה בשינוי חשוב, שהל בשטח הדתי, 

עם התגברות פולחן אל השמש מהליופוליס (ע״ע און). 
שינוי זה בא לידי ביטוי גם בבנייה. מלכי השושלת ה 5 





167 


מצדים, היסטוריה 


168 


החלו בבניית מקדשי שפש בדמות מקדש רע-אתום מהליו־ 
פולים. מבין מקדשים אלו נחשפו דק שנים: שלוסר־כאפושל 
נ־יסר-רע. יחד עם זאת המשיכו במסורת בניית הפירמידות. 
שלוש פירמידות כאלו, השייכות לוסר־כאפ, צ׳ד־בא־רע 
ואונס התגלו בסקארה. ואלו באבו־ציר (ע״ע) נחשפו פי¬ 
רמידות המיוחדות לסחו־רע. נפריר-כא-רע ונ־וסר־רע, חשי¬ 
בות מיוחדת נודעת לפירמידה של אונם, בשל הסכססים 
הדתיים שנחרתו על כתלי חדר הקבורה שבתוכה 1 טכססים 
אלה הם הראשונים מהסוג שנודע בשם "כתבי הפירמידות". 

הסצינות החרוסות בקברים ובמקדשים המלכותיים של 
השושלת ה 5 הן המקור הבלעדי לידיעת המאורעות המדי¬ 
ניים ולרקע התרבותי של התקופה. אחת בסצינות אלו 
מלמדת על פסע מלחמתי של סחו-רע נגד הלובים. חסונה 
אחרת, מתארת ספינות החוזרות מסוריה ואסיתים המרימים 
את ידיהם. מצביעה — כפי הנראה — נמו קודמתה על 
ניצחון ואולי על שיבת משלחת מן הלבנון. 

קסעים מאבן פלרמו, המתייחסים אן■ הם לשושלת ה 5 , 
מדווחים על שליחת משלחות לסיני לחפש סורקיז ולפונה 
שבנוביה — להבאת קסורת ובשמים. 

השושלת ה 6 : 

מסורת בניית הפירמידות והקברים של השושלות ה 4 
וה 5 נמשכת גם ב 6 . מנתון מכנה שושלת זאת בצדק כ״שושלח 
ממפיס". בזמנה חל שינוי בשטח הדתי, שהתבטא בנטישת 
פולחן אל השמש, ועליית ערכו של האל אסיר (ע״ע, כרך 
המילואים), ששמו פואר בכל כחובות הפירמידות בנות 
התקופה. 

תחילת השושלת ה 6 בשלטונו של טסי. לפי סיפורו של 
מנתון הוא שלם במשך שלושים שנה ונרצח ע״י שופרי 
ראשו. מלבד זאת לא ידוע דבר על מעשיו. עוד פחות 
ידיעות יש על יורשו וסר־בא-רע, שמחכר רק ברשימת 
הפלכים מאבידום. הבא אחריו, פפי 1 — פרי־רע, הוא הגדול 
במלכי השושלת. הוא ידוע במפעלי בניה. שרידי מקדשיו 
התגלו בתאנים. בובסטיס, אבידום. דנן־רה וקופטוס. פפי 1 
נשא את שתי בנותיו של אציל פאבידוס בשם חוי, שילדו 
את יורשיו פו־נ־וע ופפי 11 . הוא משל במשך 53 שנה 
ולקראת סוף שלטונו צירן■ אליו את בנו בכורו מך־נ-רע, 
וזה משל כ 10 שנים. 

פקוד נכבד לידיעות על הפעילות המדינית והכלכלית 
ביפי שני הפלכים האחרונים יש בכתובות אוטוביוגראפיות 
מאותה תקופה. הכתובת של וני, פקיד גבוה בעל תארים 
נכבדים ביפי פפי 1 ומר־נ-רע, מלמדת על מסעות־מלחמה 
צפונה, נגד תושבי סיני וכנען "שוכני החולות". 

משלחות נשלחו גם דרומה לנוביה, אולם פניהן לא היו 
למלחמה, אלא בעיקר לחיזוק קשרי הכלכלה. סנוביה, הובאו 
זהב. שנהב ואבנים. נסיכים ממוצא נובי שירתו את מלך 
מצרים: אחד מאלה, חוהוף, שבחובת משלו השתפרה באסואן, 
עמד בימי מר־נ־רע בראש ארבעה מסעות לנוביה. פפי 11 
היה בן שש בעלותו לכס המלוכה. שלטונו ארך 94 שנה, 
ובאחרית ימיו חתוופף המשטר במדינה. הנסיכים המקומיים 
נטו לראות את איזורי שליטתם כממלכות בלתי תלויות. 
ואילו שבטי נוודים מסיני המשיכו בנסיונותיהם לפלוש 
לס , . 

לפי ושיפת פפירוס טורינו מלכו אחריו לא פחות פ 8 
מלבים. מנתון יווע על שני מלבים נוספים בלבו בשושלת 


ה 6 — המלכה ניטוקריס, שמשלה שנה, והמלו מו־נ־וע 11 , 
שאף שלטונו נמשך שנה אחת. 

המצב במדינח לא הוטב בימי יורשיו של פפי 11 וגבל 
באנרכיה. זו הביאה לנישול האצולה ע״י ההמון ולמהפכה 
חברתית. על מלכי השושלת ה 7 הוטל איפוא להתמודד 
בקשיים הללו. 

תקופת הביניים ה ר א ש ו נח: בשם זה מכנים 
את פרק הזמן. הנמשך מסיומה של השושלת ה 6 עד השו¬ 
שלת ח 11 . פרק זמן זה מסמן תקופת שפל בתולוות פ׳. 
והוא מאופיין בהתרופפות השלטון המרכזי. זה מצא את 
ביטויו גם ברשימות המלכים שהובאו במקורות השונים. 
אלה חלוקים לגבי שמותיהם, מספרם ומשך שלטונם. 

השושלות ה 7 ו ה 8 : פחות מכל ברוד המצב ששרר 
בם׳ ביפי השושלות אלו. לפי מנתון, מלכו במסגרת השו¬ 
שלת ה 7 70 מלבים 70 יום — ודאי ידיעה דמיונית, ואילו 
במסגרת השושלת ה 8 מלבו 27 פלכים ממף, ששלטו 146 
שנה. אולם לסי מקור אחר. המצטט גם הוא את מנתון. 
מדובר ב 5 מלכים בלבד. שמלכו 100 שנה. 

על כל פנים נראה, כי שושלות אלו לא מלכו אלא כדור 
אחד בלבד. 

לדברי מנתון, מרכז שלפון השושלת ה 8 היה בעיר מף. 
ידיעה זו מתאשרת על ידי הפירמידה של איבי, מפלכי 
שושלת זו, שהתגלתה בסקארה. 

העדות המהימנה והמרשימה ביותר של התקופה, השתמ¬ 
רה ב״פפירוס לידן" בחיבור הידוע בשם "תוכחות חכם 
מצרי". השפלות ואי הסדר הפנימי מחד, החמודות גדודים 
זרים ואף פלישת שבטים מאידד, מאפיינים את המצב המ¬ 
דיני. אולם, פה ושם נעשו נסיונות להתגבר על המצב. 
מתוך פקודות מלכותיות, שהתגלו בקופטום, ידוע כי מושל 
מחוז זה התמנה בפקודת המלך כשליט של 7 מחוזות בדרום. 

השושלות ה 9 ו ה 10 : לפי מנתון היו בשושלות 
אלו 19 פלכים. השושלת ה 9 עומדת בסימנם של שליטים 
מ״בית אכטואס״. ידועים מן המונומנטים 3 שליטים שנשאו 
את השם הזה, והחשוב ביניהם הוא אכטואם 1 מרי־יב־תאוי. 
היא איחד תחת שלטונו את מחתות מ׳ העליונה עד יב 
(ע״ע) והפך את העיר הרקלאופוליס (חנט: ע״ע) לבירה. עיר 
זו המשיכה לשמש בתפקיד זה גם בימי השושלת ה 10 . עם 
עלייתה של הראקלאופיליס בצפון, חלה גם עלייתה של 
נוא אמון בדרום החת שלטונה של משפחת לוחמים, שבניה 
נשאו את השמות אנתפ ופנת-ויתפ. בימי השושלת ה 10 היה 
האיזור הדרומי, בראשות המשפחה הנ״ל, מרכז התנגדות 
לשלטון הראקלאופוליס. מצב פוליטי זה משתקף בחיבור 
המצרי ״משלי מרי־נא-וע". החכם המייעץ — הוא אבי 
המלך פרי-כא-רע ממלכי ״בית אכטואס" — מתפאר בכיבוש 
מחת תיניס. המלך פרי־כא־וע עצמו הצליח גם הוא במל¬ 
חמותיו נגד הדרומיים, בפי שמעידות כתובות קבר באסיוס. 
יחד עם זאת, הצליחו בשלב מטוים היריבים התבניים 
(תבי־נוא אמון) לגבור על פלכי הראקלאופוליס. ביפי 
אנתפ. ואח־ןב ואנתפ נחת-נב־טפ-נפר היה מחוז תיניס בש¬ 
ליטתם. 

הממלכה התיכונה: תקופת הממלכה התיכונה 
כוללת לדעת מרבית החוקרים את השושלות ה 11 וה 12 . 
משערים שהשושלת ה 11 שלטה כ 143 שנה ומכך אפשר 
להסיק שראשיתה חלה בשנים 2133 — 2130 לפסה״נ. הנתו־ 


169 


גציי:, היסטוריה 


170 


נים הכרונולוגיים. המתייחסים לשושלת ה 12 , ודאיים יותר: 
ראשיתה בשנת 1991 לפסה׳־נ וסופה ב 1786 לפסה״נ. 

השושלת ה 11 : מייסדה היה אנתס 1 , המכונה בתב¬ 
ליט ממקדש מנת־תתפ 1 בסוד בשם "סהר תאוי" היינו, 
"משקים שתי הארצות". השם מורה איפוא, כי בעליו הצליה 
להשיב על כנה את אחדות מ׳. 

מאותו מקדש בסוד ידועים גם שמות יורשיו של אנתפ 
1 — אנתפ 11 "ואח־ענח" ואנתפ 111 , המכונה במקום אחר 
"נחת־נב־טפ-נפר". שני האחרונים שוב לא נמנעו מלהש¬ 
תמש בתואר י "מלך מ׳ העליונה והתחתונה". אולם הראשון, 
שהכתיר את עצמו בכתר הכפול של מ", היה יורשו של 
אנתפ 111 הוא — מנת־חתפ 1 "סענה־יב-תאוי". 

מנת-חתפ 1 מלו כמחצית מאה ובתקופה זאת החליף 
את כינוייו מספר פעמים, בהתאם להתרחשויות הפוליטיות 
בזמנו, שינוי זה בשמותיו הביא חלק מן החוקרים לידי 
סברה, שהיו שלושה מלכים שונים שנשאו את השם "מנת- 
ה'תפ". 

מנת־חתפ 1 כבש את איזור הדלתא ושיעבד מחדש את 
נוביה, שפירקה את עול מ׳ בתקופה הקודמת. בתחום מדי¬ 
ניות הפנים הלו מנת-חתפ 1 בעקבות קודמיו האנתפים. 
בבטלו את משדות ראשי המחוזות ובמנותו תחתיהם שרים 
שהיו כפופים לו. ומקום כהונתם היה בחצר המלו• 

יורשו של מנת־חתפ 1 , מנת-חתפ 11 "םענח-כא-רע", היה 
פעיל בארגון משלחות מסחריות לים סוף. רואים בו את 
חותם השושלת והבא אחריו, מנת־חתפ 111 , לא נחשב למלך 
לגיטימי. הוא ארגן סופית את הנתיב המסחרי החשוב, 
שהוביל לים סוף. בראש המשלחות הללו עמד השר אמג־מ- 
האת: כעבור זמן עלה על כס אדונו והיה למייסדה של 
השושלת ה 12 . 

השושלת ה 12 היא פן המוכרות ביותר, ובימיה 
היתה תקופת זוהר לממלכה המצרית. המעבר בין השושלת 
ה 11 ל 12 והנסיבות שהביאו לעליית אפנ-מ-האת (ע״ע) 
אינם ברורים דים. אפנ-נדחאת 1 — מוצאו ממ׳ העליונה, 
כפי שידוע מתוך טקסט נבואי. שהשתמר בפפירוס שבמוזאון 
לנינגראד. עיקר השגו היה בתחום המנהל, והוא ארגן 
מחדש את המדינה, בהשענו על נסיכי המחוזות. כדי 
להגן על הגבול המזרחי מפני חדירות מחצי-האי סיני, בנה 
את "חומת המושל". בגבול הדרומי חדר עד קורוסקו, שב¬ 
קרבת האשד השני, והשתלט על נוביה התחתונה. קשר 
שנקשר בארמון שם קץ לחייו, כפי שנרמז בשני החיבורים 
המצריים "משלי אמנ-מ-חאת" ו״סיפור סנואה", השייכים 
לסוף ימיו. 

אמנ-מ-חאת, בשנת מלכותו ה 21 , שיתף בשלטון את בנו, 
סנ-וסר 1 , ושלטונם המשותף נמשך כ 10 שנים. סנ-וסר 1 
המשיך במדיניות אביו בנוביה, הגיע עד האשד השלישי 
והשתלט על מכרות הזהב, אשר בואדי עלאקי. כמו קודמו, 
שיתף סנ־וסר את בנו בכורו במלוכה ובכך הניח יסוד 
למנהג שהיה רגיל בקרב הבאים אחריו. אמנ-ס-חאת 11 
וסנ-וסר 11 בנו את הפירמידות בדהשור ובסביבותיה. בחירת 
מקום זה היתה קשורה, כנראה, בקרבתו לגווה פיום. הש¬ 
בחת קרקעות האיזור וניצולו היו גולת הכותרת של מבצעי 
השושלת ה 12 . 

סנ-וסר 111 — הגיע במסעות המלחמה שלו נגד תושבי 
סיגי וכנען עד לאיזור " 0 כממ", המזוהה עם העיר שכם 


שבשומרון. ואילו בדרום, בנוביה, חידש אח פעלם של 
קודמיו. 

אמנ-מ-חאת 111 מלך כ 45 שנה. זכה לפרסום רב בעולם 
הקלאסי בשל היכל הקבורה, שבנה בחוארד, וכונה בפי 
היוונים "לבירינת" (ע״ע). 

שני מלכים חתמו את השושלת: אמנ-מ-חאת ז\ 1 שמלך 
כ 9 שנים והמלכה סבכ-נפר-רע. שלסתם עמד בסימן ירידת 
קרנה של המלוכה והביא לסיום הממלכה התיכונה, 

בימי השושלת ה 12 נעשו פעולות השבחה באיזור פיזם, 
ואוצרותיה הטבעיים של מ׳ נוצלו אף בשאר האזורים. 
בחצי־האי־סיני, בסראביס-אל-ח׳אדם פותחה כריית הטורקיז: 
בואדי חמאפאת הופקה בזלת: ודיוריס הובא מסביבות אבו־ 
סמבל (ע״ע. גם כרך המילואים). משלחות מסחריות נשלחו 
לסודאן, ונוביה היתד, המקור לזהב. קשרי ידידות נקשרו 
עם גבל (ע״ע) וקשרים הדוקים היו קיימים אף עם א״י 
וכרתים. יש הסבורים שבתקופה זו היתר, כנען תחת שלסונה 
של מ". 

תקופת הביניים השנייה. בשם זה נהוג לכנות 
את התקופה שלאחר הממלכה התיכונה, עד תחילת השושלת 
ה 18 . מנתון מנה בתקופה זאת 1590 שנה. אולם מקובל שלא 
ארכה יותר מאשר 200 שנה לע׳ (מ 1785 עד 1580 לפסה״נ). 
פפירוס הקאנון של סורינו, שהוא המקור החשוב ביותר 
לשמות מלכי התקופה, מונה כ 160 מלכים. את מספרם הרב 
של המלכים, שמלכו בפרק זמן כה קצר, ניתן להסביר בקיומן 
של מספר שושלות מקבילות, ששלטו בחלקים שונים של מ/ 
בתקופת ביניים זו שלושה שלבים: 

א) המשך שלטון מלכים מצריים. ב) שלטון מלכי 
החיקסוס (ע״ע). ג) מלכות נוא אמון וגירוש החיקסוס. 

השושלת ה 13 : 

המלך הראשון של השושלת היה סח׳מ־רע חתאוי, שד,ת¬ 
כנה אמנ־מ-האת־סבכ-ח'תפ. יורשו היד, סח׳מ-כא־רע, שכינויו 
היה אמנ־מ־חאת 0 נבפ. כינויהם של שני המלכים הראשונים 
של השושלת ד, 13 מורים, כי ביקשו להיות מוכרים כיורשיה 
הלגיטימיים של השושלת ד, 12 . הם שלטו עדיין על מ׳ 
שלמה, אף כי אפשר שבימי מלכותו של השני נותקה נוביה 
מעל מ/ 

בפפירוס טורינו ובמונומנטים אחרים נזכרים עוד: סענח־ 
יב-רע (אמני־אנתפ-אמג־מ-חאת): סצ׳פ-כא-רע (כאי־אמנ־ 
מ־חאת). 

מלכים אלו רגילים היו להשתמש בשמות ססוסטריס 
ואמנ־מ־חאת כוי להבליט את זיקתם לשושלת ה 12 . 
ששה ממלכי התקופה נושאים את השם "סבכ־חתפ" (שפי¬ 
רושו: "האל סבך מרוצה"), המתייחס לאל התנין מאיזור 
פיוס, שפולחנו פרח לקראת סוף השושלת ה 12 . מאוחר 
יותר, בימי השושלת ה 17 , מופיע שוב שם אל זה כמרכיב 
של שמות מלכים. הפעם, מתייחם השם לאיזור אחר, היינו, 
לעיר קרוקודילופוליס, שמקומה 24 ק״מ דרומית לנוא 
אמון. 

אורח החיים וסדרי המנהל בראשיתה של התקופה מוא¬ 
רים במקצת על ידי שני מסמכים המתייחסים למלכים 
הנושאים את השם םבכ־ח'תפ. האחד, הוא פפירוס, שנתגלה 
בתוך קברו של סופר ארמון המלך בדראע אבו־נגה והשני, 
הוא "פפירוס ברוקלין". אחרי סדרת מלכים בעלי השם 
םבכ־חתפ מלכו במחציתה השניה של התקופה המלכים 



171 


מטרים, היסטוריה 


172 


הנאים: נפר-חתפ. וחיב־רע (אע־יב ( 10 שנים). מר־נפר־רע 
( 23 שנים) ופד־חתפ־רע־ינאי. 

סיום השושלת והמענר נין השושלת ה 13 וה 14 , לוטים 
בערפל. נראה, ני יש לנהות את המלך האחרון של השושלת 
ך־ך־מם עם תותימאיום, המוזנר ע״י מנתון. לפי מנתון, 
תותימאיום הוא השליט שנימיו הגיעו החיקטום לשלטון. 
מכאן מסתנר, כי ההיקסום עלו לשלטון מיד אחרי השושלת 
ה 13 , ואילו השושלת ה 14 . שמלניה עדייו נחשנים למצריים, 
התקיימה כנראה במקביל לשושלת ה 13 . אלא שתחום של¬ 
טונה הצטמצם לאיזוד פ׳ התחתונה. 

השושלת ה 14 : 

מלכי השושלת ה 14 היו מקנילים כנראה מנתינה כרו¬ 
נולוגית למלכי השושלת הקודמת, אך נכדלים מהם נכך 
שמוצאם פגאמואים, שנמערג הדלתא. הרכה משמות סלני 
השושלת (מטפדם מגיע ל 72 ) השתמרו כפפירום טורינו. 
ניניהם ידועים מתוך הסונוסנסים חנצ׳ר 1 , חנצ׳ר 11 ! סמנה- 
כא-דע, הנקרא בפפירוס טורינו סנפר־כא־רע וקדם לו סת- 
כא־דע. שמו של האחרון מורנג מן היסוד התאופורי "סת", 
האל אשר ענדו לו החיקסום. לכסוף יש להזכיר את המלך 
נחסי, ששמו מופיע על גבי אונליסק מתינים. 

לשושלות ה 15 וה 16 (ע״ע חיקסום). 

השושלת ה 17 : 

עיקר הידע אודות מלכי השושלת מקורו בגילוי קבריהם. 
שבדראע אנו־נגה, על ידי החוקר האמריקאני וינאק. לא 
פחות חשוב הוא פפירוס אבוס מן השושלת ה 20 , שבו 
מתוארת ביקורת. שנעשתה נקברים המלכותיים וניתנה 
רשימה של הקברים. בדילוג על תקופת החיקסוס קיימת 
המשכיות בין תחילה השושלת ה 17 וסוף השושלת ה 13 . 
אף כי תחום שליטתה של חשושלת ה 17 הצטמצם נאיזור 
נוא אמץ. הראשונים במלכי נוא אמץ, עסקו בליכוד מחתות 
הדרום. המאבק הגלד נגד הפולשים הזרים החל רק עם 
מלכיה האחרונים של השושלת. שמותיהם של סלבי השו¬ 
שלת נפאפירום אבוט הם: נב־ח׳פר־רע אנתפ ועוד שני 
מלבים שנשאו את השם אנתפ. סודמ-רע, סנח׳ת־נ־רע תאף, 
סקנ־נ־רע־תאוי, ואצ׳־ודפר־רע כא־מס. מתוך הממצאים 
הארכיאולוגיים ידועים שמותיהם של מספר מלכים נוס¬ 
פים, אולם גם על אלו אין פרטים. ייתכן שס־קנ־ 
נ־רע־תאוי, המלך התשיעי של השושלת, שגופו החנוט נת¬ 
גלה ובגולגולתו פצעים המראים ני נהרג בקרב, היה הרא¬ 
שון שפתח במאבק נגד החיקסוס. יורשו — כא־מיס, הצליח 
להכותם. טכסט שנתגלה בארמון גרנך מלמד, כי מלך החיק- 
סוס עא־וסר־רע אפופי ביקש לבוא בברית עם מלך כוש, 
אולם נא-פם הצליח להכותו. 

הגירוש הסופי של החיקסוס נעשה על ידי יורשו של 
נא-מס, אחיו ןעח-מס שהיה מייסד השושלת ה 18 . 

הממלכה החדשה: 

עם הממלכה החדשה עובר המרכז האדמיניסטרטיווי של 
מ׳ לתבי (ע״ע נא אמון), היא מולדת השושלת החדשה. 
גם במדיניות החוץ שלה היא נבדלת מן הממלכה העתיקה 
והתיכונה. שוב אין המדיניות הצבאית עומדת בסימן של 
התגוננות, אלא עיקרה מדיניות של כיבוש. מ׳ העמיקה 
לחדור מזרחה, והמגע עם התרבויות החדשות נתן את 
רישומו באמנות ובהליכות יום־יום — הלבוש, המותרות 
ונו׳. 


השושלת ה 18 : 

המלך האתדון של השושלת ה 17 והראשץ של ה 18 — 
יעח־מם נב־פחתי־רע — החל את תפקידיו המלכותיים בלכי¬ 
דת אוארים, בירח החיקסום. הוא רדף אחר החיקסוס עד 
דרום א״י וצר על שרוחן, בה התבצרו בשלוש שנים. י_עח־ 
מם (ע״ע) ערד מסעות מלחמה לנוביה ופניקיה. את הרא¬ 
שונה הצליח לספח מחדש למ׳. על פעלו מבית אין ידיעות, 
פרט לעובדה שבנה מקדשים חדשים (ע״ע ארץ־ישראל, 
עמ׳ 257 ). 

בנו אמנ-חתפ ] (ע״ע) ירש את כסאו ב 1540 לע׳ 
לפסה״נ. נראה, כי הוא יוצר האימפריה המצרית. שנן. 
יורשו הצהיר בעלותו לכם המלוכה, כי ממלכתו משתרעת 
עד הפרת. אמנ-תתפ ערך מלחמה בנוביה והתבצר בוארי 
חאלפה. בדומה לאביו בנה מקדשים רבים. אחריו מלך 
תח(תמס 1 , שהיה שייך כנראה לענף הבלתי חוקי של 
חמשפחה. כדי לרכוש לו זכויות לבם המלכות נשא לאשה 
את עא־חמם, בתו החוקית של אביו אמנ־חתפ. תחותמס 1 
המשיך את מדיניות קודמיו בנוביה, ובסוריה הגיע עד 
נהר־פרת והציב שם אסטלת גבול. תחותמס 11 היה גם הוא 
בן בלתי חוקי לאביו תחותמם 1 , וגם הוא העביר לידיו את 
בם המלוכה, בנשאו את אחותו החורגת — חאתשפסות 
לאשה. הוא הצליח להתגבר על מרד, שפרץ בימיו בכוש 
וכן על יסודות עדנים בא״י. במות תחותמס 11 ב 1504 
לפסה״נ, היה בנו היחיד והבלתי חוקי תחותמס 111 צעיר 
מנדי לקבל על עצמו את השלטון. במשך תקופח של 22 
שנח, היחד. איפוא חאתשפסות השליטה הבלעדית, 

חאתשפסוח (ע״ע ור׳ תמי שם), לא עסקה כקודמיה 
בכיבושים צבאיים. ביוץ שהכתירה את עצמה בכל תארי 
המלוכה וסמליה, לרבות הזקן המלכותי. הרי לא נמנעה 
גם מלבנות את קברה, כמו שאר מלכי השושלת. ב״עסק 
קברי המלכים" הוא עמק בלדאן אל־מלוך. תקופת שלטונה 
ידועה בעיקר נהשגיה נשטח האמנות. 

תחלתמס 111 , שעלה לשלטון ב 1490 לססה״ג, התייחס 
לתקופתה של חאתשפסות כאל שלטץ בלתי חוקי. הדבר 
התבטא בנך שהוא פהק את שמותיה המלכותיים של קודמתו 
והציב את שמותיו במקומם, וכן בכך שמנה את שנות של- 



חח,י-,ם= 111 סכה את בני אריח טתתת ורבניו שורות שבויים שטיים 
כפותייידים. ע 5 ב 5 רסות שם טעים בבוש בידי פרעה. טקדש אטב[, 
ברנד 



173 


סגרים, היסטוריה 


174 


שונו ממות תחותמס 11 והוסיף לשנות שלסונו בפועל את 
שנות שלטונה של חאתשפסות. בעוד שקודמתו נמנעה 
לצאת בראש צבאה למסעות מלחמה, החל תחותמס 111 
במסעות כאלה נבר עם עלייתו לשלסון (ע״ע ארץ־ישראל. 
עס׳ 257 — 259 ). הוא הצליח להתגבר על קואליציה של 330 
מלכים, מושלים ונסיבים. תחת הנהגתו של הנסיך מקדש, 
שהתרכזו במגדו (ע״ע). בדי לשמור על השגיו, ערך מסעות 
נוספים לאסיה ובאחד מאלה הצליח ללכוד את קדש שעל 
האורונסס, שהיתה המרכז העיקרי של אויביו (ע״ע חדי). 
לאחר מכן השתלט על כמה מנמלי פיניקיה, ששימשו לו 
בסיס למתקפה הגדולה על מיתני (ע״ע). הדי נצחונו על 
מיתני היו גדולים כל כך שקיבל מנחות משליטי אשור. 
חת ובבל. באחרית ימיו, עם פרוץ מרד הסודאנים, הגיע 
תחותמם 111 עד לאשד הרביעי של הנילוס. בסוף ימיו 
הגיעו, איפוא, גבולות מ׳ מנפתה שעל הנילוס הדרומי 
עד לנהר פרת, זאת היתה נקודת השיא של עצמתה, ומכאז 
ואילך הלכה זו והתמעטה. 

עם עלייתו של אמנ-חתפ 11 לשלסון ב 1450 לפסה״נ, 
ניסו תושבי סוריה וא״י להתקומם. הוא דיכא את המרד 
והוציא להורג 7 מן המנהיגים הסוריים, שלקח בשבי בחבל 
תח׳סי. על פרסים אלה מעידות האססלות מעמדה ומיב, 
המשייכות את הניצחון הנ״ל לשנה ה 3 של אסנ-חתפ (ע״ע 
ארץ־ישראל. עט׳ 259 ). 

יש הרואים בכתובות שונות (עמדה, יב, מף, נוא אסון) 
עדות לשני מסעות נוספים לאסיה בשנותיו ה 7 וה 9 . מסופר, 
כי ממסעו בשנתו ה 9 הביא אתו כשלל מלחמה 3,600 "עפירו" 
(ע״ע ח׳בירו; וו״ להלן, עם׳ 234 ) : נראה שזוהי ההזכרה 
הקדומה ביותר של העברים בתעודה כלשהי, אם אמנם 
זה פירוש המילה. 

בימיו הסתמנה פגמה חדשה במדיניות כלפי אסיה. 

הוא ניסה לטפח יחסי שלום עם פיתני. הוא שיגר לשם כך 
משלחת מיוחדת לשם. יורשו של אמנ־חתפ 11 , תחותמס ז\ 1 
כרת ברית עם מיתני, ובדי לחזק את הברית ביו שתי 
הארצות נשא לאשר, את בת מלך פיתני. 

אמנ-חתפ 111 התמסר בצעירותו לתענוגות הציד. ערך 
מדי פעם מסעות מלחמה לנוביה. אשר לאסיה, נראה 
שלא היה צורך בהתערבותו כל עוד הבריח עם מיתני עמדה 
בעינה. קשרי הידידות עם פיתני והארצות השכנות מתבה¬ 
רים היטב לאור תעודות אל־עמארנה (ע״ע עמארנה, אל), 
שעיקרן חילופי מכתבים ביו אמנ־חתפ 111 תורשו ובין 
השליטים של אשור, חת וכנען. אמנ-חתפ נשא אשה ממוצא 
נובי בשם תיי. הוא הקדיש את מאמציו העיקריים למפעלי 
בניה, והנציח אותם על גבי חרפושיות הזיכרון שלו. לקראת 
סוף מלכותו חלה התדרדרות במצב באסיה (ע״ע ארץ- 
ישראל, עמ ׳ 260 ) : התתים תקפו את המיתנים, בני בדיתם 
של המצרים — והללו שוב לא יכלו להתגונן, אלא בעזרת 
המצרים. 

אמנ־חתפ ז\ 1 (ע״ע, ור׳ שם תמ ׳ בעם׳ 67 ) ידוע בשל 
נסיונו לבצע רפורמה דתית ברוח האל אתון. בסוף ימיו שיתף 
את בעלה של בתו סמנח־כא־רע בשלטון ושניהם שבו 
לפולחן אמון הישן. חתנו, תות־ענח־אמון התפייס עם כוהני 
אמון. הוא ביקש לחדש את המערכה באסיה ובדרום א״י 
והטיל את המשימה על שר צבא בשם חךמ־חב. תות־ענח , - 
אמון מת לאחר תשע שנות מלוכה בהיותו בן 18 בלבד. קברו. 


שהוא הראשון מבין 
הקברים המלבוחיים 
שנתגלו, נחשף בש¬ 
למותו ע״י ה. קרטר 
בעמק המלכים. 

א". מפקידיו של 
המא■ תות־ענה־אמון. 
נשא את אלמנתו ל¬ 
אשר, ירן■ עלה על בם 
המלוכה. מלכותו הי- 
תה קצרה. לא יותר 
מ 4 שנים, וחדנדחב 
נטל את ניהול מדי¬ 
ניות החת• 

חךמ-זע ניצל את 
מות אף כדי לעלות 
לשלטון. מלכותו עמ¬ 
דה בסימן ראקציה 
נגד משפחתו של 
אפנ-חתפ ז \ז. הוא 
הפקיע לעצמו את ה¬ 
מונומנטים של תות־ 
ענוד-אמון, מחק מהם 
את שם קודמו וחקק 
בפקיטו את שסך. ב¬ 
סוף ימיו עסק בעיקר 
במפעלי בניה. 

השושלת ד, 19 : 

חו־פ-חב היה מייס¬ 
דה כפועל של שושלת 
זו והוא עצמו בהר 
את שליטה הראשון. 
רע-מסס 1 — מוצאו 
היה מן העיר תאנים שמצפון־מזרח הדלתא. והיה חייל 
מקצועי. כיוון שהיה כבר בא נימים בעת המלכתו, שיתף 
את בנו סתי בשלסון. מלכותו של דעמסס 1 עמדה בסימן 
תחילת בנייתו של אולם העמודים הגדול בכרנך ובסימן 
שיגורם של חיל משלוח לסודאן, שבראשו עמד סתי 1 . 

— מסע המלחמה הראשון של סתי 1 היה אמנם לעבר 
הדרום, אך מלכותו עומדת.דווקא בסימן חידוש מדיניות 
הכיבושים בצפון־מזרח. בראשית שלטונו פרץ מרד באסיה 
והוא ערך שלושה מסעות עד שהצליח לדכא אח המרד. 
על מסעות אלו וכן על מסע נוסף ללוב ידוע מתוך תבליסי 
אולם העמודים של מקדש אפון בכרנך. מקור אחר בעל ערך 
המלמד על הטקטיקה הצבאית של מסעות סתי 1 בא״י, הן 
שתי כתובות מבית שאן (ע״ע ארז־ישראל. עט׳ 261 — 262 ). 
במסעו השלישי לאסיה שב סתי 1 להתמודד עם החתים. 
לא ידוע הרבה על גורל מסע זה, פרט לתוצאותיו: הוא 
הצליח להכותם בקדש, אך לכבוש מחדש את סוריה לא 
הצליח. 

סתי 1 בנה בנייני פאר רבים, ביניהם מקדש מתים 
לאביו רע־מסס בכרנך ומקדש מתים לעצמו באבידוס. מקדש 
זה הוא אחת הדוגמות היפות ביותר לארדיכלות מן התקופה 
הנידונה. הוא דאג לפתוח מכרות זהב בסביבות ים סוף 




175 


מצרים, היסטוריה 


ייו! 








*? ׳;־>ו 21 ג. , - 7 ;ם 1 וו 


33 ו!מפ 3 ק!^^ 1 ן^י*? 88 מ 1 ^! 50 






•־" ־ ל״,; 

'■י^:ר^ 


אולם לא במפעליו הארכיטקטוניים הוזפאר וע־מסס 11 
אלא בכיבושיו הצבאיים. כבד בשנה החמישית יצא להילחם 
בחתים, ואלה הקימו נגדו קואליציה של 17 עממים. המ¬ 
ערכה, שניטשה על יד קדש, מתוארת לפרטיה בסיפור 
שנחרט ב 8 העתקים על גבי קירות סקרשי כרנך. לוקסור 
(ע״ע אמנמחאת, עם׳ 30 ), דעמסס ואבידוס (ע״ע ארץ־ 
ישראל, עם׳ 262 ). לפי תעודות בוגאזקוי (ע״ע), בידה 
החתים, הסותרות את האמור במקורות המצריים, הובס רע־ 
מסס ח. על כל פנים ברור, כי רע־מםם לא הצליח להכות 
את אויביו והעיר קדש לא נכבשה. 

עם שובו למ ׳ , עוררו החתים מרד חדש בא״י ורע־מסס 
יצא שוב לאסיה. חבליסיו ממקדשי לוקסור וכרנך מתארים 
את כיבוש ערי א״י וסוריה וביניהן אשקלון, ואף עיר חתית 
באיזור תוניפ. אולם בשלב זה חל מפנה, הופעת כוח חדש 
על הבסה — האשורים, הביאה את החתים (ע״ע) והמצרים 
לכריתת ברית ב 1278 לפסה״ג (ע״ע ארץ־ישראל, עס׳ 263 ). 
נוסח הברית נשתמר בשני העתקים: האחד — בהירוגליפים 
(ע״ע חרטמים), והשני — בכתב יתדות. שני הצדדים הת¬ 
חייבו להמנע ממלחמה ביניהם ולסייע זה לזה בסקרה של 
התקפה מצד גורם שלישי. נוסף על כך, הסכימו להסגיר 
הדדית פליטים מדיניים. כדי לתת תוקף לברית נשא רעמסס 
לאשה את בת חתושיליש, מלך החתים. 

רע־מסס 11 הטביע רושם רב בהברת בני זמנו ואין פלא. 
אפוא. שהיוונים ערבבוהו בססוסתריס, הכובש האגדי. החוק¬ 
רים החדשים רואים בי את פרעה של תקופת שיעבוד בני- 
ישראל במ ׳ (ר , להלן. עמ ׳ 234 ). 

מלכותו של רע־מסס 11 היתד, ארוכה ( 67 שנה), ויורשו 
מר-נ-פתח היה כבר בא בימים בעלותו לשלטון. הוא הצליח 
עדיין לקיים את יוקרתה של ם', אבל אחריו החלה שקיעתה. 
מעשהו החשוב ביותר היה מסע המלחמה ללוב. ללוב פלשו 
אז עמים הודו-אירופיים, המכונים .,גויי-ה;ם", והלובים 
נאלצו להתחבר אתם ולחדור לעסקי מ-. נצחונו של מר־נ־ 
פתח הונצח על גבי שתי אסטלות, אחת באתריבי והשניה 
בתבי. זו שבתבי היא בעלת חשיבות מיוחדת, כי זהו הטקסט 
הלא־עברי הראשון המזכיר את השם .,ישראל״. נאמר בה: 
"ישראל חרבה, זרע אין לה". יש הרואים בזה רמז ליציאת 
ם׳, שהתרחשה בימי רעמסם 11 וסר-נ-פתח (ע״ע ארץ־ 
ישראל. עם׳ 263 ). סד-נ-פתח היה המלו הגדול האחרון של 
השושלת ה 19 . 

אמנ-מסס, שבא אחריו היה מלך בלתי חוקי שנטל את 
השלטון בחוזק יד. וכך גם הבא בעקבותיו, סי-פתח 1 , הוא 
מוגר ע״י המלך החוקי סתי 11 . בנו של סתי 11 , סי־סתח 11 . 
הצליח לרשת את אביו. אהר מותו האנארכיה הלכה וגברה, 
וכך יכול היה לקרות שסודי בשם ירסו הכריז עצמו למלך. 

השושלת ה 20 : 

סת־נ-אח׳ת, שמלך פחות משנתיים, היה אביו של רע- 
מסס 111 . רע־מסס 111 היה אחת הדמויות המלכותיות הבול- 


אסמלח סר־נ־פתח 11 לזכר סלחמווזי! ונזלחונותיו. הסלר מתפאר 
בהבסת ישראל. זוהי התעודה ההיסטורית חראשזנוו שבח נזכר 
השם "ישראל" 


ובנוביה התחתונה, בזאדי עלאקי. שש שנים לפני מותו 
צירף סתי 1 את בנו רע-םסס 11 לשלטון. 

רע-מסס 11 המשיך במפעל הבניה של אביו. הוא דאג 
לשיפור תפוקת מכרות הזהב בואדי עלאקי שבנוביה, ויותר 
מכל התפרסם במבנים שהקים. על פי מספר המונומנטים 
ששמו חקוק עליהם אפשר להגיע לכלל מסקנה, כי היה 
גדול הבנאים המצריים. אך האמת היא, שלא נמנע, בהיותו 
רודף כבוד, למחוק מעל המונומנטים את שמות קודמיו 
ולחקוק את שמו תחתיהם. יחד עם זאת מספר הבניינים 
והערים, שהקים, איננו מבוטל. באיזור הדלתא המזרחית, 
שהיה המרכז השלטוני, הונח היסוד לערים חדשות — תחל, 
תאנים (צוען), פיתום, תל אל-יהודיה, בובסטיט ועוד. בשפך 
הנילוס המזרחי נבנה המעון המלכותי, שנקרא פי-רע-מסס, 
העיר "רעססם" של המקרא. בדרום. נבנו ששה מקדשים 
באיזור שבין האשד הראשון לשני, מבין אלה נשתמר 
ביותר המקדש הגדול כאבו סמבל (ע״ע. וע״ע כרך 
מילואים). 


סרט מהשם "ישראל" באסטלח סרנםתח 













177 


מצרים, הי:טוריה 


178 


מות של הממלכה החדשה. מבית, ביצע רע־מסס 111 רפורמה 
במנהל וארגן את הצבא מחדש. מחוץ לגבולות מ׳, התארגנו 
מחדש הלובים ו״גרי הים״ (ע״ע ארץ־ישראל, עמי 266 — 
267 ) הספד והמשושא וביקשו ללכוד את מיף. רע־מסס 
הצליח להדוף אותם. אך עם זאת עליו היה לעמוד גם בפני 
הגל השני של פלישת גויי הים, שבאו ממזרח ומצפון, דרך 
היבשה והים באחד. בין הפולשים היו הפלשתים הת־ברים. 
השקלשים, הדנונים והושוש. רע־מסם הצליח לגבור ע'ליהם 
ואת נצחונו הנציח בתבליטים, במקדש המתים שלו במדינת 
הבו (בתבי). הניצחון הראשון של רע-מםס 111 על הלובים 
ונעלי בריתם לא היה בו נדי להכניעם סופית, ואלה התאחדו 
שוב בשנה ה 11 לשלטונו בראשותו של מנהיג בשם כפר. 
הפעם היה הניצחון המצרי מבריע ופרטיו ידועים מפפירוס 
האריס. לאחר הבטחת הגבול המערבי ניסה לחדש את 
המדיניות הספרתית של מ׳ באסיה. הוא בבש כמה מן 
המוצבים בא״י ובסוריה ובקדש התנגש עם הצבא החתי 
שחנה במקש. 

רעמסס 111 מלך 32 שנה. בהיותו זקן נקשר נגדו קשר, 
שאורגן ע״י אשתו תי. הקושרים נשפטו ע״י יורשו ומהלך 
החקירה ידוע היטב מתוך הפפירוס המשפטי מטורינו ושני 
פפירשים נוספים (רולין ולי), שהם חלקים ממסמך אחד. 
לא ברור אם נרצח, או אם מת פיתה טבעית כשהתגלה 
הקשר ובנו חייב היה לדאוג להענשת הקושרים. — המסמך 
העשיר שגדול ביותר של התקופה הרעמססית נערך נימי 
בנו ומוכר בשם ..פפירוס האריס הגדול". הפפירוס מביל 
רשימה של כל מעשי הבניה שהתרמה שהקנו למלך המנוח 
את אהדת האלים, 

מעט ידוע על שלטונו הקצר ( 6 שנים) של רע־פסס 7 ו 1 , 

אף על תקופת שלטונם של המלכים שבאו אחריו לא ידוע 
הרבה. שבעה מהם נקראו רע־מסס ושלטונם עמד בסימן 
של מהומות ותקופש של רעב. 

הידיעות מתרבות החל בתקשתו של רע־ססם £מ, והן 
באות בעיקר מאיזש דיר אל־מדינה, מקום שם התגשרו 
הפועלים שהיו מפונים על הכנת קברי השליטים בעמק 
המלכים ובעמק המלכות. ירידת יוקרת המלוכה ניכרת 
היטב בעובדה ששוב לא נהגו כבש במלכים המתים ונפוץ 
המנהג של ביזת קבריהם. בימי רע־פסס ^ X נתמנה, בכוהן 
הגדול של האל אסון, איש צבא בשם חרי־חור וכך קיבלה 
התאוקראטיה התבאית פנים חדשות. 

תקופת השפל: 

תקופת השפל בתולדות מ׳ חלה בסוף יפי הממלבה 
החדשה, בלומר מימי השושלת ה 21 ועד כיבוש מצרים ע״י 
אלכסנדר פוקדת. 

השושלת ה 21 : 

סרי־חור, הנש,ן הגדול מנוא אמת, נטל נשלב מסוים 
בחיי רע־מסס ^ x את תואר המלוכה. שמו, נלווית התארים 
המלכותיים, נחקק על ארבעה עבשים במקדש כרנך. עלייתו 
לכס המלוכה מסמנת למעשה את התפלגות הממלכה, שכן 
בצפון, בתאניס, התבססה שושלת מלכותית מקבילה שברא¬ 
שה עמד נסו־בא־נב־צ׳ד 1 . מוצאו בלחי ידוע, אולם הוא נשא 
לאשה את תנת־אסון סמשפהת המלוכה וכן קיבל שלטונו 
גושפנקה חוקית. 

חלוקתה של פ׳ גררה בעקבותיה ירידת כוחה לא רק 
מבית, אלא גם מהוץ. על בך מלמד חיבור היסטורי הידוע 


בשם "מסע ת אמת", המתאר את תלאות מסעו של איש תבי, 
שיצא בשליחות לא״י וסוריה. 

נסו-בא-נב־צ׳ד 1 ביצע רפורמה דתית בתאנים. פולחן סת 
בוטל שונהג פולחן השלישיה מנוא אמון: אפון, מות וח׳ונסו. 
הוא הוריש את שלטונו לפסוסנס. בדרום הוריש חרי־חור את 
המלוכה לבנו פ־ענחי והוא הירישה לבנו פינצ׳ם 1 . הלה נשא 
אח בתו של פסשנם, פאעת-כא-רע לאשה וכך קיבל, באמ¬ 
צעות אשתו. גם את השלטון בצפון. כך קפה אחדותה של מ׳ 
מחדש תחת פינצ׳ם 1 . הוא העביר את תפקיד המלוכה לבנו 
מהסרתה. עם מות פן־וזפר רע, בנו השני של פינצ׳ם 1 
המליך את עצמו בתבי. הוא לא הוכר בצפון, וכך שנה ונת• 
פלגה ס׳. 

בצפון וכתאנים מלך תחילה אמנמ^פת ואחריו יורשו סי־ 
אפון. סי־אמון ידוע בשל דאגתו לבצע תיקונים במקדש ענת, 
ויש המייחסים לו גם ניצחון על הפלשתים, וזאת מתוך ההנ¬ 
חה, שכיבוש גזר, שניתנה לשלמה (מל״א ט, טז), אירע 
נימיו. 

את ימי השושלת ה 21 החפו שני שליטים, פינצ׳ם 11 ונסו־ 
בא־נב־ציד 11 . שלא ידוע עליהם דבר. גם סופה של השושלת 
אינו ברור. 

השושלת ה 2 2 : 

השושלת ה 22 עמדה בסימן מלכים ממוצא לובי, שכינו 
את עצמם "מנהיגי המשושא*. עש בסוף תקופת הממלכה 
החדשה. לאחר שהונסו בידי מר־נ־פתח. ניסו הלובים להת¬ 
יישב נאיזור הדלתא. ברבות הימים עלה הדבר נידם ע״י 
הסתננות מתמדת, עד שנראו כמצרים לכל דבר. בימי פסוסנס 
עמד בראשם שישק 1 (ששנק — במצרית), שהיה שליט 
באיזור שהשתרע מהראקלאופוליס עד בובסטיס. עם מות 
נסו־בא־נב־צ׳ד 11 נטל שישק 1 את תארי המלוכה, וכדי לתת 
תוקף חוקי לשלטון ביתו. השיא את בנו אוסורכון 1 (וא־סא־ 
רכן במצרית) לבתו של פסוסנס. נראה, כי ההשתלטות הלו¬ 
בית הניאה לתסיסה מסוימת, שבראשה עמדו כוהני אסון. 
אלה עזבו את תגי (נוא אמון) ומצאו מקלס בג׳בל ברקל 
באיזור נפתה שבסודאן. שישק 1 ניסה לדחוק את השפעת 
כשני אמון ע״י מינוי בנו יופות למנהיגם. גם יששיו ניסו 
לנקוט צעד דומה, אך נסיונותיהם לא עלו יפה והבנים, שמו¬ 
נו בראשי הנשנים, ביקשו לבדבן בדרש שושלות מלונה מק¬ 
בילות לענף הראשי. שהתבסס בתאנים שבצפון. שישק 1 
זכה לתשומת לב מישדת במקרא, בשל הפעילות המדינית 
שנקט כלפי ישראל (ע״ע ארץ־ישראל, עם' 281 ). הוא תמך 
בכל מעשה שנועד לגרום איבה בין יהשה ואפרים. בחצרו 
מצא ירבעם מקלט בפני עונש המוות, שגזר עליו שלמה 
(מל״א יא, מ). עם פילוג הממלכה המאוחדת והתחלת קיומה 
הנפרד של ממלבת יהשה בראשות רחבעם, עלה שישק על 
ירושלים ושדד את בית המקדש (מל״א יד, בה-כו). יורשו 
היה בנו. אוסורפון 1 . במקביל לו פלו נתבי בן שישק אחר, 
חרסיאס ה 1 . אחרי אוסורנון 1 מלבו בצפון תקלות 1 ואוסדרכון 
11 . האחרון העמיד את בנו בראש כשני נוא-אמון. 

ימיה האחרונים של השושלת ה 22 אינם ברורים. נראה 
ני אחרי אוסורכון 11 שלט בצפון תקלות 11 , שמינה את בנו 
אוסורכון 111 על תבי. לפי כחובת שהותיר אוסורכון 111 נכר־ 
נך מסתבר, שבימי תקלות 11 פרצה מלחמת אזרחים שארכה 
כ 10 שנים. על כס תקלות 11 עלה שישק ואילו את מקום 
אוסורבון 111 בדרום נטל חרסיאס 11 . 



179 


מצרים, היסטוריה 


180 


השושלת ד. 23 : 

תחת שלטון המלכים האחרונים של השושלת ה 22 , גברה 
והלבה ההתפוררות הפנימית. עור בטרם תמה שושלת זו, 
נוסדה השושלת ה 23 , שבירתה היתד, בבובססים שבצפון. על 
החלוקה בין הצפון והדרום נת 1 סף אפוא פיצול בין המזרח 
למערב בדלתא. יחד עם זאת החלו להופיע ברחבי מ׳ נסי¬ 
כויות עצמאיות, שמספרן כמספר משפחות האצולה. 

השושלת ה 24 : 

בנפתה שבסודאן, מקום גלותם של כוהני אמון בימי שי־ 

שק 1 , נוצרה, בדומה לשאר הנסיכרות העצמאיות ברחבי מ', 
שושלת מקומית. 

בשנת 751 לפסה״נ, עלה על כס המלוכה בנפתה נובי 
ושמו פ־ענחי, שביקש לכבוש את מצרים מן הדרום. אותה 
שעה נטל על עצמו תפנ-אודת, שליט סאים שבצפון, לאחד 
את פ׳ תחת שלטונו הוא. תפנ־אח׳ת הכניע את מחוזות פ' 
התחתונה לאחר שכבש אח מף והרמופוליס (ע״ע) והטיל 
מצוד על הראקלאופוליס. מיף והרמופוליס נכנעו גם בפני 
צבא פ־ענחי ושני הצבאות התנגשו בהראקלאופוליס. לפי 
מה שרשם פ־ענחי במצבתו, גבר על יריבו ושב לנפתה. 

תפניאודת נשאר השליט באיזור הדלתא והיה למייסדה 
של השושלת ה 24 . בימי תפנ-אח׳ת ויורשו ביכחוריס (ואח- 
כא-רע במצרית) גברה הסכנה האשורית, עם כיבוש עזה 
בידי תגלת פלאסר 111 ( 734 לפסה״נ) והצבת משמר אשור 
קבוע בגבול א״י־מ׳ (ע״ע אדץ־ישראל ענד 289 ). 

המדיניות המצרית הושחתה על תמיכה בכוחות א״י-סור־ 

יה נגד אשור. אעפ׳יב עלה בידי שלפנאסר יורש תגלת 
פלאסר, לכבוש את שומרון ובידי סרגון 11 להפכה לפחווה 
אשורית. ויותר מזה, בשנת 720 לפסה״נ נכשל פרד בא״י- 
סוריה. שנעשה בעידוד מצרים. וסרגון 11 הנחיל תבוסה בר¬ 
פיח לחיל המצרי שחש לעזרת צבאות הברית (ע״ע ארץ־ 
ישראל. עמ• 290 ). 

השושלת ה 25 : במקביל לשושלת ה 24 הצפונית 
משלה בדרום השושלת ה 25 שבראשה פ־ענחי. יורשו של 
פ-ענחי שא-בא-בא עזב את נפתה וקבע את מושבו בתבי! 
הוא הצליח להשתלט על מ' התחתונה ואיחד את כל מ׳ תחת 
שלטונו. לפי מנתק לקח בשבי את בוכחוריס ושרפו חיים. עם 
התבססות שלטונו באזור הדלתא, נתן שא־בא־כא לבו לסכנה 
הנשקפת מאשור. הוא המשיך במדיניות המצרית המסורתית 
של תמיכה במושלי א״י-סוריה כנגד האויב האשורי המי 
שותן*. — אחרי שא־בא־כא מלכו שני בני פ־ענחי אחרים, 
שא-בא־תא-כא ותא-הרק (הוא "תרהקה פלך כוש" המקראי, 
פל־ב יט, ם). שניהם שבו למדיניות פעילה כאסיה וסייעו 
לפרידות בא״י נגד אשור! אבל מדיניותם לא הוכתרה בהצ¬ 
לחה גדולה יותר מזו של בוכחורים. בשנת 701 לפסה״נ עלה 
סנחריב על א״י, הכה את המצרים בבקעת אלתקה וכבש את 
ערי יהודה (פל״ב יח, יג), חזקיה ניצל תמורת תשלום־מם 
כבד (שם, שם, יד-טז). רק בנס לא לבד צבא אשור את 
ירושלים (שם, יט, לה-לו: הרודיסוס 11 141 ). (ע״ע ארץ- 
ישראל, עם׳ 291 — 292 ). 

מפאת הסכנה האשורית עזב תא-הרק את תבי והתיישב 
בתאנים, כשהוא ממנה תחתיו למושל הדרום, כוהן אפון בשם 
מנתז־מ׳-חאת. בשנת 669 לפסה״נ כבש אסרחדון (ע״ע) את 
ס׳ התחתונה והשתלם על פף. תא-הרק הצליח לכבוש מחדש 
את מף, אך עם שובו של אסרחדון נמלט לדרום ושם מת. 


יורשו של חא-החן, אחיינו תנת־אסון, נטל מקומו במל¬ 
חמה נגד אשור. אך נסיכי הדלתא. שהתנגדו לשלטונו קראו 
לאשורבניפל (ע״ע) בן אסרחדון לעזרה ובשנת 664 לפסה״נ 
עלה אשודבניפל על מ׳ התחתונה וכבש את נוא אפון וכך 
שם קץ לשושלת ה 25 במ ׳ . 

השושלת ה 26 — התחיה הסאיטית: 

פסמתיך 1 (ואח־יב־רע) — פרעה ראשון של השושלת 
ד. 26 היה נכדו של בונחוריס ובנו של נבו ] (שהיה מושל 
הדלתא מסעם אסרחדון). לפי הרודוסוס פססתיך 1 הוא שגי¬ 
רש את האשורים מם' בעזרת שכירי חרב יווניים. כדרום 
המשיך לשלוט פנתו־מ-חאת מושל תבי. פסמתיך השיג, לשם 
ביסוס שלטונו גם בדרום, ש״אשת האל אמון", היא אהותו 
של תא-הרק. תאמץ את בתו נתוקרים. כך הפך פסמתיך 1 
לשליט על כל מ/ כפרעוני "תקופח הזוהר", והיה למייסדה 
של שושלת חדשה המכונה "סאיטית", על שם בירתה סאיס. 

ססמתיך 1 התמסר בעיקר לארגונה הפנימי של המדינה. 
נערכו שינויים במבנה הצבא. הכוח הצבאי המצרי נשען 
מכאן ואילך על חיל שכירים נכרים — יונים, קרים וסורים. 
היישובים מראה, דפני ויב הפכו למתנות צבאיים, שנועדו 
לעצור כוחות זרים מצד הים ומדבר סיני. הצי המצרי אורגן 
גם הוא ע״פ מתכונת יוונית. 

עם השלמת אחיזתו במצרים עלה פסמתיך 1 על פלשת 
והשתלט עליה. 

בנו, נכו 11 ואח-יב־רע, שלא כאביו. פנה בעיקר לענייני 
חוץ, במדיניותו שב ואחז בגישה המצרית הפסרתית של 
תמיכה ככוח החלש. כך עלה בשנת 609 לכרכפיש שעל 
הפרת. כדי לסייע לאשור־אבליט, אחרון פלכי אשור, במל¬ 
חמתו בבבל ובמדי. בדרכו כבש נכו 11 את אשקלון ועזה 
והביס את צבא יהודה בראשות יאשיהו במגדו (פל״ב כג, 
כט-ל). 

הנסיון האשורי־פצרי לכבוש את חרן נכשל. בשובו מן 
המלחמה המליך נכו 11 תחת יהואחז. בן יאשיהו, את יהויקים 
אחיו (מל״ב כג, לג־לה! דה״ב לו. א-ד: ירמ׳ כב, י-יב). 
בכרכפיש נוצח נכו 11 בידי צבא נבופלאסר פלך בבל שב¬ 
ראשו נבוכדראצר ( י רמ׳ פו, ב) ונבוכדראצר הצליח להגיע 
עד נחל מצרים (פל״ב כד, ז). התבוסה האחרונה לא מנעה 
ממלך פ׳ לעודד את ׳הויקים לפרוד בבבל. ובשנת 598 לפ־ 
0 ה״נ עלה צבא הכשדים על ירושלים. יהויקים מת ואילו יהו- 
יכין וחשובי הממלכה הוגלו בבלה. (מל״ב כד. י-טז! ע״ע 
ארץ־ישראל 298 — 299 ). אשר לפעולותיו בתוך מ׳, התמסר 
נכו 11 לחידוש מפעלו של רעפסם 11 לחבר את ים סוף עם 
הים התיכון ע״י כריית תעלה בין האגסים הפרים לנילוס 
ואף שלח ספנים פיניקיים להקיף את יבשת אפריקה. 

פספתיך 11 נפר־יב־רע. בנו של נכו 11 , ארגן מסע דחפה 
על מנת לחסל את הסכנה מצד ממלכת כוש. על מסע זה 
מועטות הידיעות, פרם לעובדה שהגיעה המשלחת עד האשד 
השלישי. 

בנו ויורשו היה אפחס (הפרע, ירם׳ מד, ל). בימיו, לאחר 
רצח גדליהו בן אחיקם, מצאו משפחות יהודיות רבות מקלט 
בס', היהודים יסדו כאן מושבות צבאיות (ר להלן, עם־ 235 ), 
שהדרומית בהן היתד, יב. התערבותו של אפרים בלוב, בשנת 
570 לפסה״ב, שמה קץ למלכותו. הלובים ביקשו את עזרתו 
נגד היוונים שהתיישבו בקירני. צבאו המצרי של אפרים 
הובס ואילו מפקד חיל המשלוח, אמסיס (יעחמס במצרית), 



181 


מצרים, היסטוריה 


182 


ניצל את המצב והתייצב נגד אפרים. אפרים הורר מכם המ¬ 
לוכד, ואמסים שלם תחתיו. אמסים הקפיד לשמור על זכרות 
היוונים. עם מותו נעשה האיום הפרסי מוחשי יותר. כורש 
הצליח לספח לממלכתו את מדי ולוד ובשנת 539 לפסה״נ גם 
בבל נפלה לידו. הפרסים יצאו עתה נגד מ׳, שבראשה עמך 
פסמתיד 111 ענח־כא־נ־רע, יורשו של אפסים. כסביזם (כנ־ 
בחי) בן כורש הכה את צבא פסמתיד 111 בפלוסיום, וכך בא 
הקץ לשושלת ה 26 . 

השושלת ה 27 — ד,שלמון הפרסי הראשון: 

לאחר שסיכל ניסיון נוסף להתגוננות מצד פסמתיד 111 
בסף, הכריז כנבתי (ע״ע) על עצמו כמלך מצרים. כנבוזי 
שיגר 2 משלחות צבאיות לנווה המדבר סיוד, ולכוש. שתיהן 
נכשלו במשימותיהן וכנבחי חזר לפרס בהשאירו את המושל 
אריאנדם בראש הממשל הפרסי בם׳. 

אתרי כנבוזי הגיע דרה־ש (ע״ע) למ' בשנת 517 לפסה״נ. 
שלא כקודמו כיבד דריוש את הדת המקומית ובנה מקדש באל 
ח׳ארגה. דריוש דאג אף לכלכלת המדינה. הוא השלים את 
תעלת ים־סוף שבבנייתה החל נכו 11 , הנהיג ממבע זהב חדש 
למראה, ופתח מחדש את מכרות ואדי חמאמאת. בפקודתו 
רוכזו ונערכו בכתב החוקים המצריים עד יפי אמסיס. כדי 
להגביר את הביסחון בתוך הגבולות, הציב דריוש משמרות- 
צבא בשסחים בעלי חשיבות אסמרסגית באיזור אלכסנדריה 
של היום, פף ויב. ביב שימשו חילות שכירים היהודים. 

בסוף ימי דריוש. בעקבות המפלה הפרסית במרתון ( 490 
לפסה״נ). ניסו המצרים להתקומם באיזור הדלתא. אך כסדכ־ 
סס, יורש דריוש, דיכא את המרידה. 

בימי בנו של כסרכסס — ארתכסרכסם ( 465 לפסה״נ) 
(ע״ע ארתחששתא). פרצה פרידה חדשה בם/ בהנהגתם של 
אינרוס מלך לוב ואמירתאיוס נסיו סאיס, מצאצאי המשפחה 
המלכותית. הודות"לתגבורת שקיבלו פן היוונים ניצחו המת¬ 
פרדים את צבא ארתכסרכסם בפפרמיס. אולם הנצחץ המצרי 
לא האריך ימים. אינרוס הוצא להורג ואילו אמירתאיוס הצ¬ 
ליח להחזיק מעמד בדלתא. 

דריוש 11 יורש ארתכסרכסם נקט עמדה פייסנית כלפי 
המורדים 

השושלת ד, 28 : 

נכדו של המורד אפירתאיוס, שנקרא אף הוא בשם זה, 
עמד בראש מרד נוסף נגד הפרסים. לאחר מאבק, שנמשך 
6 שנים ( 410 — 404 לפסה״נ). זכתה פ׳ שוב לעצמאות ואמי־ 
רתאיום היה למייסדה של השושלת ה 28 . 

השושלת ה 29 : 

נפריתם 1 מייסד השושלת, ביסס■ בדומה לקודמיו, אח 
שלטונו על ידידות עם היוונים וכרת ברית עם ספרמה נגד 
הפרסים. לאחר מותו עלה לשלטון פסמותיס. 

פסמותיס הוחלף אחר מספר חדשים על ידי אכוריס. הוא 
כרת ברית עם אתונה ותמך במאבקו של אגורם מלך סלמיס 
בפרסים. סוף שלטונו של אכורים לווה בהתמרדויות ויורשו 
נפריתס 11 הודח מכסאו ע״י נסיך סבניטוס שיסד את השו¬ 
שלת ד. 30 . 

השושלת ה 0 3 : נקראת גם "סבניסית". ע״ש מוצאה 
מן העיר סבניסום. מייסדה, נכתנבו 1 הסתייג מעמדת קודמיו 
כלפי היוונים מבית ומחוץ וויתר על עזרתם במלחמתו בפרס. 

האתונאים לא היססו, אפוא, לבוא לעזרת הפרסים והצ¬ 
טרפו למסעם נגד מצרים ב 374 לפסה״נ. רק חוסר בטחונו 


של המושל הפרסי בסוריה. סרנבזום, בבעלי בריתו היוונים 
והיסוסיו — הביאו לנסיגת צבאות בעלי הברית■ שכבר חדרו 
עד מיף. אחרי נצחונו עסק נכתנבו 1 בפעולות בניה וביחוד 
בבניית מקדשים רבים בדלתא ובמ׳ העליונה. תאום, בנו, 
שותף במלוכה עוד בחיי אביו. עם עלותו לכם המלוכה דאג 
לחדש את הידידות עם אתונה. בעזרת האתונאים עלה בידו 
לארגן משלחת צבאית לאסיה. בתקופת היעדרו מם' הופקד 
השלטון בידי אחיו, אך הוא בגד בו והמליך את בנו, נכתנבו 
11 , החיילים הספרטנים הצטרפו גם הם למרד ונבחנבו 1 
נאלץ למצוא מקלס בחצר פלך פרס. — נכתנבו ז 1 עלה 
לשלטון בתקופת התקוממות מבית והתקפה פרסית מחוץ. 
ההתקוממות דוכאה בעזרת השכירים היוונים, אך חיל שכיר 
זה לא עלה בידו לעמוד בפני צבא המלך הפרסי החדש 
ארתכסרכסם 111 אוכוס ( 351 לפסה׳־נ). בעקבות כיבוש נוף 
נאלץ נכתנבו 11 לוותר על כסאו ולהימלט לתבי. התקפה 
פרסית נוספת ב 341 הביאה להשלמת כיבוש הארץ כולה 
ולהשתלטות הפרסית השניה על מ׳. 
השלטון הפרסי השני: 
תקופת השלטון הפרסי השני ארכה 9 שנים בלבד. תוש¬ 
בי הארץ סבלו תחת עול המלכים הכובשים אדתכסרכסס 
אוכוס ויורשיו, ארסס ודריוש ] 11 . מעשי ההתעללות של 
שליטים אלה, המתוארים ב״כרוניקה הדמוטית", הביאו לידי 
התקוממויות. התשובה שבהן היתד, זו של נסיך מן הדלתא 
ושמו חבש, שהצליח להשיג אוטונומיה באיזור מף, אך לא 
עלה בידיו לשחרר את כל מ׳. 

לאור נסיבות אלו אין אפוא פלא שהמצרים ראו באלכסנ¬ 
דר מוקדון(ע״ע), מכה הצבא הפרסי באיסים ( 333 לפסה״נ), 
מושיע וגואל. 

י. לי. 

לוח כרונולוגי של מלכי מצרים 
התקופה השושלתית הקדומה 
שושלת 1 ( 3100 — 2890 לפסה״ג) 
נערפו■ (מנם) 
עחא 
צ׳ר 

צ׳ת (ואצ׳י) 
דן(ודימו) 
אצייב 
סמרח׳ת 
פאע 

שושלת 2 ( 2890 — 2686 לפסה״נ) 
ח ר.פ סח׳מף 
רע־נב 
ני־נתר 
סנצ' 

פךי־יב־סו 

ודאע־סח׳ם 

ח׳אע־סח׳פוי 

הממלכה הקדומה: 

שושלת 3 ( 2686 — 2613 לפסהינ) 
נבר׳ופם (פאנח׳ח) 
צ׳יפר 



183 


מצדים, היסטוריה 


184 


צ י םר סטי 
סח׳פדח׳ת 

חעבא 
בפר־כע 
חגי(חו) 

שושלת 4 ( 2613 — 2494 לפסד״״נ) 
סנפרו 
ח׳ופו 
חפרן 

סיקרינום (מג־כאו רע) 
שפסם־כאם 

שושלת 5 ( 2345-2494 לפסה״ג) 
וסר־כאפ 
סחו־רע 

נפריר־כא־רע (כאכאי) 
שפסס־בא־רע (איסי) 
נפרפירע 
נ־אוסר 
מבכאו־ח׳ר 
צ׳ד־פא־רע (אססי) 
אונם 

שושלת 6 ( 2345 — 2181 לפסה״ב) 
סטי 

וסר־כא־רע 
םרי־רע פפי 1 
מר־נ־רע 

נפר־כא־רע פפי 11 

תקופת הביניים הראשונה: 
שושלות 7 ׳ 8 ׳ 9 . 10 ( 2181 — 2133 לפסה״נ) 

הממלכה התיכונה: 
שושלת 11 ( 2133 — 1991 לפסר״״נ) 
אנחם 1 
אנתפ ח 
אנתפ ווו 
מבת~חו 1 פ ן 
מנת־חתפ 11 
הנודחתם ווו 

שושלת 12 ( 1991 — 1786 לפסה״ג) 
אמב־ס־חאת 1 1991 — 1962 
סב־וסר 1 1971 — 1928 
אמב־מ־חאת 11 1929 — 1895 
סב־וסר 11 1897 — 1878 
סגיוסר ווו 1878 — 1843 
אמב־מ־חאת 111 1842 — 1797 
אמב־מ־חאת 1¥ 1798 — 1790 
קבכ־בפר־רע 1789 — 1796 

תקופת הביניים השניה: 

שושלת 13 ( 1785 - 1633 לפםד,״נ) 
קח׳מירע חתאוי 
סדו׳מ־כא־רע * 


שושלת 14 ( 1785 — 1633 לפסר״״נ) 
שושלות 15 ׳ 16 — חיקסוס 
( 1674 — 1567 לפפה״ג) 
שושלת 17 ( 1650 — 1580 לפסה״נ) 
נב־ת׳פר־רע־אבתפ 
• אבתפ 
י אנחם 

סח׳מ־רע 

נדנודת־נ־רע 

ם־קב־ב־רע 

ואצ׳־ח׳פר־רע 

בא־מצז 


הממלכה החדשה: 
שושלת 18 ( 1580 — 1320 לפסה״נ) 


1546—1580 

יעח־מם בב־פתתי־רע 

1526—1546 

1 

אמב־חתפ 

1512—1525 

1 

תחותמס 

1504—1512 

11 

תחותמס 

1482—1503 


חאת־שפ־סות 

1450—1490 

11 ו 

תחותמם 

1425—1450 

11 

אסב־חתפ 

1417—1425 

¥1 

תחויתמם 

1379—1417 

ווו 

אמניחתפ 

1362—1379 

1¥ 

אמב־חתפ 

1361—1364 


סמנח־כא־רע 

1352—1361 

תות־ענח׳־אמון 

1348—1352 


איי 

1320—1348 


חירמיחב 

- 1200 לפסה׳ 

-1320) 

שושלת 19 

1318—1320 

1 

רע־ימסם 

1304—1318 

1 

מתי 

1237—1304 

11 

רע־מסם 

1223—1236 


מר~נ־פתח 

1217—1222 


אסג־מם 


1 

סי־פתח 

1210—1216 

11 

סתי 


11 

סי־פתח 

- 1085 לפסה׳ 

( 1200 ־ 

שושלת 20 

1198-1200 


סת־נ־אח׳ת 

1166—1198 


רע־מסם ווו 

1160—1166 


רע־מסס 1¥ 

1142—1160 

רע־ססס ¥111 ־¥ 

1123—1142 


רע־מסם ץו 

1114—1123 


רע־מסם * 

1085—1114 


רע־מסם 1 א 


תקופת השפל: 
שושלת 21 ( 1085 — 935 לפסה״נ) 
בתאנים: 

נסרבא־נב־צ׳ד 1 
פסוסבם 1 

* לגבי שמות שאר מלבי השושלת נתלקו המקורות השוגים. 



185 


מצרים, היסטוריה 


186 


אםנםופה 
סי־אמון 
פסוסנם 11 
בנוא אמון: 
חרי־חור 
פיבצ׳ם 1 
מחסרתה 
מנ־חפר־רע 
פינצ׳ם 11 

שושלת 22 ( 935 — 730 לפסה״נ) 
שישק 1 935 — 914 

אוסורכץ 1 914 — 874 

ודקלות 1 874 — 860 

אוסורכון 11 860 — 837 

ש יישק 11 837 

תקלות וו 837 — 813 

שישק ווו 822 — 770 

שושלת 23 ([?] 817 — 730 לפסה״ב) 
שושלת 24 ( 730 — 709 לפסה״ב) 
תפב־אח׳ת 
בוכחורים 

שושלת 25 ( 750 — 656 לפסה״ב) 
פ־ענח׳י 751 — 716 

שא־כא־בא 716 — 695 

שא־בא־תא־כא 695 — 690 

ת־הרק 689 — 664 

תנת אמון 664 — 656 

שושלת 26 (סאיטית 664 — 525 לפסה״ב) 
פסמתיך ז 664 — 610 

נכו 11 610 — 595 

פסמתיך 11 595 — 589 

אפרים 589 — 570 

יעחסם 570 — 526 

פסמתיך 111 526 — 525 

שושלת 27 (פרסית 525 — 404 לפסה״ב) 
כנבהי 525 — 522 

דריוש 1 521 — 486 

כסרכסם 486 — 466 

ארתכסרכסם 465 — 424 

דריוש ח 424 — 404 

שושלות 28 ׳ 29 ( 404 — 378 לפסדז״ב) 
אסירתאיום 
נפריתס 1 
פסמותים 
אפורים 
נפריתם 11 

שושלת 30 ( 380 — 343 לפסזז״ב) 
נכתנפו 1 
תאום 

נפתנבו 11 

השלטון הפרסי השני ( 341 — 333 לפסה״ב) 


כללית: 

ההיסטוריה של עם ישראל, א. א. ספייזר (עורך)׳ א/ 209 - 
213 , תשכ״ז < כנ״ל, ב׳, סייזר (עורר). 147-139 , 199-187 , 
תשכ ״ ז,• ; 1917 ־ 1907 ,.£' 4 01$ ־ 1 : 46 1 ־ 1107 £6 , 0311111161 . 11 
, 1 ! 66£  (711168611 06- 
10/176/116 74714 1/76 4711067141471£. 1935; ]. £4. 8x635(64. 7/16 

£1606711/1 0)1710:1)1 0/ £%))(71, 6('. £171 1/16 071 71%/1 00 א - 
107)1 163-6 , 110-114 ,,. 81,1 ( 4 . 1 ( 0:1 ה 1 ( 0 £1606711/1 16 ( 1 /ס , 
1904-5; 0. ?43 8401161/1071 46 001116 ^ 4 ״//^ 711 , 0 ז 16 ןל 
(860. 46 (131 ׳ . XX 0170110 , ¥1166161 \ . £1 . 0 ; 1906 ן (^^ 1 זץ - 
102)1 1/16 }ס x^^ 0)1710:1)1 (]£4 1 ׳( 510 ) 010 ? .( . £4 ; 1923 י (צ , 
211 4671 17116)171}1611 467 111611 0)77101116, 1929; £4. 1001061, 
016 £01/167 46 $ 47111/^671. 016 4 £)>(7167, 1933; ]. 4. ^¥11- 
500, 81 [ 4 ) 816 £1440 01 £171£40171 414416 ! 11071 ()((££ 76 ) יל ., 
147111, 225-236), 1941; \4. 8. £4866 ץי 017071010£ .ח 0 ז 
0/ 1/10 714/61(1/1 0)771011)1 (£>££5. 1), 1942; £4. £. ^1310014, 
7/26 £116 0714 £011 0/ 1/76 8414416 £711 £40711 1/1 7/16(761, 
1947; 14 , 7/16 £167)6711/1 0)171011)7 (! . 0 ; 1943 ,( 11 , £8 א 
116/16112611 ( 244 67116 016 , 0010 ) 8 . £4 ; 1948 , 8407161/10 , 34461 /ע 
46£)/(71671:, 1949; 8. 4. ?3 411 / 0 : 0 016/1407 7/16 ,ח 106 ז - 
0160( £., 1950; 0. ££31953 , 1 ,.£ / 0 7167 ) 566 7/16 . 65 ץ ; 

]. 1- 016X6, 141110176 461 47* 61 X^^ € 4^71011161 6£)/(7- 
11611116: (031116X5 4'£415(01X6 ^£0041316. 1), 1954; 0. ?0- 
56X161 11 /( 4 */ 47 10 46 4#111 146 ) £011114 61 £1:167011/76 ,־ ., 

1956. 


הממלכה החדשה: 

1■ £1. 8x635(64, 7/16 411616111 £660741 0 / £., 1-1/, 1906- 

-' 7241 / 0 0/1 ) 1 ) 112:01 £61107011071 7/16 ,) 6 חת 86 . 1 ; 1907 

012/^/107121471 ()£4 XX¥), 1939; ]. 80(16X0, £6 (7708167726 

- 271167110 #146 010£1 ־/ 7 <( 011 76726072:76 ״ 4 16 0 £10817024 : 46 

11011016 (031001 X^^ 46 13 50016(6 4513(101116), 1954; 0. 41' 
4x64, 786 7 '01778 711 י£צ £4 !) . 786861 01 161201611 ( 48 /ס ), 
1961; 14., 786 £114 ,. 1514 ) £67104 107120 * 41 ' 61 186 /ס 
. 1957 ,( £111 צ 

מהשושלת ה 26 עד אלכסנדר הגדול; 

4. ¥^16461X130X1, 6 1 761168 ( £101711 1 ) 00 16711 ()<( 46£ 616816816 ־ 
811 074 / 416X01)467 4671 07011671, 1880; 14., 40£)){)11:686 
06:68 6 ? .? : 1884 , 46816 ־ X1 16 60 31., 84024870121, 1—11 , 1886— 
1888; 0. 1431161, £6 014116 46 146118 0 8011 , 1888; 14., £61 
£761711671 6:0811:161776721: 461 07661 611 £., 1893; 4. 11. 

531 6764 ' 0/1607 171 ( 7 ) £0 1016 ( 4701 ,(. 045 ) ץש 1 *ס 0 .£ . 4 - 66 ־ 
01 4:1(1011. 1906; £. $201130, 47017102:686 £0{>)>71(1 74114 
(14111107-14010 1447168671 ) 621267 0241 117/180 (־ X76 274 £16(78011- 
(1116 1911; £. ^16 >'61, 067 £0(7)<7741}147801111116 ) £16 77072 4 ה , 
1912*; 4. 00*16 €612 518 186 / 0 171 ( 7 ) £0 7016 ( 4701 ,(. 64 ) ץ - 

1447)/ £.0.. 1923; £4. ££665, 2147 81172671(70121x8 <167 8021671- 
4)11701126, (£4301x1108(00 46( 410. 41550 ^ ע X1501121:1611 211( 
061(10860), 1935; 0. ?056060, £0 £7677726740771111017071 6 ־ 
(76716 671 £., 1936; 4. 100611(. £0 7611£1011 461 (24460- 

0701776671: 4'£16(780721106 , 1937; \¥. 0. £13 716 ) 7670 786 , 65 ץ 

0{ £( 181 : 171 61-£801£68 001/:, 1-11, 1938-41; 11. 0x10- 

( - 401264 46 81616 18726 ,. 14 19421 , £12671 <( 6 £ 864176 ' 7 £6 ,סס 
ה 0 ' 1 46 הסה X1^^ 4'4(77-161, (4. 8. 4. £., XXX^X), 1939; 
8. 0£4 () , 81610 84074670111 186 הס : 84016 .תתט XX^X), 
1943; 4. ££. 03141 407 ה €016 €11/71 4 ה 0 ¥ 6071 1 * 1 ה £6£ , 61 ס 
£80700 הו x16 £. ()£4 XXX1), 1945; 14., £. 0 / 186 £80- 
70081, 1961. 





187 


מצרים, היסטוריה 


188 


מ׳ בתקופה ההלניססית־רומית־ניזנסית. 
חדירה יוונית לס׳ התחילה כבר לפני כיבושה בידי אלכסנדר 
מוקדון. מושבה יוונית. נוקרטיס (ע״ע) התקיימה שם פאות 
שנים לפני כן! המסחר עם יוון התרחב ושכירים יווניים 
שירתו בצבאות הפרעונים ובצבאות המורדים המצרים, ש¬ 
נלחמו בפרסים. התרבות המצרית הקדומה לא היחד, מוכרת 
ליוונים באופן מעמיק, אך עוררה ידאת־כבוד בקרב משכילי 
יוון. ב 332 כבש אלכסנדר הגדול את מ׳ מידי הפרסים, 
ותושבי הארץ קידמוהו בשמחה, לפי שרצו להיפטר מהשל- 
טץ העוין של פרס. אלכסנדר שהה במ ׳ זמן קצר בלבד! 
פעולתו החשובה ביותר היתה יסוד העיר אלכסנדריה (ע״ע), 
עיר שעתיד גדול נשקף לה כבירתה של מ׳ ההלניסטית, 
הרומית והביזנטית וכאחד ממרכזי הכלכלה והתרבות ה¬ 
חשובים ביותר בעת העתיקה. 

כיבוש ם׳ בידי אלכסנדר היה מפנה מכריע בתולדותיה. 
תרבות ס' העתיקה, שקודם לכן שלטה בכיפה אף כשזרים 
משלו בארץ, שוב לא היתה תרבות השכבה השלטת, ותר¬ 
בות הכובשים קנתה לה אחיזה. הדמות הבולטת ביותר 
בכינונה של מ׳ ההלניסטית לאחר אלכסנדר היה מצביאו 
תלמי (ע״ע) בו לאגוס, שהשתלם על עמק הנילוס בזמן 
המהומות שלאחר מות אלכסנדר, והכריז על עצמו למלך 
ב 306 . הוא אבי שושלת החלמיים. שמלכו בם׳ עד כיבושה 
בידי הרומאים, ב 30 לפסה״נ. הממלכה ההלניסטית־התלמית 
במ׳ התקיימה אפוא זמן רב יותר משהתקייפה כל ממלכה 
הלניסטית אחרת. 

מ׳ החלמית היתה, לצדן של מוקדון וסוריה הסלוקית, 
אחת מ 3 המעצמות העיקריות בעולם ההלניסטי, נאבקה עם 
שחי האחרות על ההגמוניה באגן המזרחי של הים חתיכון, 
ניהלה מדיניות בין־לאומיח בהיקף גדול והתקשרה בברית 
עם גורמים עוינים ליריבותיה, כגון עם רומא, שעמה קיימה, 
בדרך כלל, יחסי ידידות. מבחינת הכוח הכלכלי והגיבוש 
הארגוני עלתה ס׳ על סוריה הסלוקית, שהיתר, תמיד יריבתה 
הגדולה ביותר. 

מ׳ היתה עיקר שטחה ומקור כוחה של הממלכה התלמית, 
ששאפה להתפשטות והקיפה שטחים גם מחת לס , . כל הסאה 
ה 3 שלטו התלמיים בא״י ובחוף פיניקית, ולמעשה — בכל 
סוריה הדרומית. קירניקה וקפריסין היו כפופות למ׳ זמן 
ממושך יותר. בזמנים מזמנים שונים משלו התלמיים באיים 
שבים האגאי ובכמה מקומות בחוף אסיה הקטנה. 

ימי מלכותם של תלמי 11 פילדלפוס ( 246 — 283 לפסה״נ) 
ותלמי 111 אוארגטס ( 222 — 246 ),' היו תקופת הזוהר של מ׳ 
החלמית. תלמי 11 הניח את המסד לארגון הכלכלה של מ׳ 
ההלניסטית ולהתפתחותה, ותלמי 111 ניהל מדיניות חוץ 
פעילה, ו״במלחמד, הסורית השלישית" הוליד את צבאותיו 
לפנים ממלכת הסלוקים. בימי תלמי 17 פילופאטור ( 204 — 
222 ) עברה היזמה לבית סלוקום! אנטיוכום 111 (ע״ע) סיכן 
את שלטון התלמיים בא״י, וב״מלחמה הסורית החמישית" 
(סמוך ל 200 לפסה״נ) כבשה סופית. ב 168/9 איימה על מ׳ 
סכנת כיבוש בידי בנו, אנסיוכוס 17 אפיפאנס, וניצלה מכי¬ 
בוש זה רק הודות להתערבות רומא. בשנים שלאחר מכן 
עשו התלמיים ניסיונות לחדש את השפעתם בסוריה חסלו- 
קית. לתלמי פילומטור ( 145 — 180 ) היתה בסוף ימיו הש¬ 
פעה מכרעת בכל ענייני סוריה, אך מותו שם קץ לזה. כוחה 
של מ׳ התלמית שקע במחצית השנייה של המאה ד. 2 , ועוד 


יותר — במאה ה 1 , אד שלא בסוריה הסלוקית שמרה על 
אחדותה, חרף מלחמית אחים שפקדו אותה ומרידות של 
הילידים המצרים. אולם התלמיים איבדו את נחלותיהם 
שמחוץ למ׳< וממלכתס הפכה בהדרגה למעין מדינת חסות 
רומית. ימי הזוהר האחרונים של מ׳ התלמית היו במלכותה 
של קלאופטרד, 711 (ע״ע). הודות להשפעתה על אנסוניוס 
(ע״ע) שוב סופחו שטחים למ ׳ . ברם ניצחונו של אוקטוויא- 
נום־אוגוסטום הביא לידי הפיכת מ' לפדובינקיה רומית ( 30 
לפסה״נ). 

היות שעמק הנילוס נוח מטבעו למשטר ריכוזי, ומסורת 
מנהלית ארוכה נהגה בנד, המשיכו גם התלמיים בדרך זו. 
שלא כממלכות הלניסטיות אחרות מנעו התלמיים פיתוח חיי 
פולים יוונית במי' עצמה, להבדיל משטחי שלטונם שמחוץ 
לס , . נאוקראטים ואלכסנדריה נוסדו לפני עלייתם לשלטון. 
פולים אחת בלבד, פטולמאים שבם' העליונה, נוסדה בידי 
תלמי 1 . הארץ נשארה מחולקת למחוזותיה המסרתיים, הנו- 
מים (מיוד 01101 *). והם חולקו למחחות משנה (טופאר־ 
כיות). בראש כל נומוס עמד "אסטרטג". היחידה המנהלית 
הקטנה ביותר היתה הכפר. אף שהיי פולים לא שקקו בעמק 
הנילוס, היגרו המוני יוונים למ׳, ובן היגרו יסודות נכריים 
אחרים. הגירה זאת נסתייעה במדיניות הכלכלית של התל- 
סיים, שהיתר. מכוונת לפתח את משקה של מ', לקדם את 
החקלאות ולכבוש שטחים חדשים לעיבוד חקלאי. כד הפך 
בימיו של תלמי פילדלפוס חבל פאיום לשדה פעילות כל¬ 
כלית וטכנית נמרצת, ונוסדו בו עיירות וכפרים לרוב. כפי 
שעולה מד,פפירוסים של זנון (ע״ע, עט׳ 912 ). 

רובה המכריע של אדמת מ׳ היה גם באופן פורמאלי 
בבעלותה של המלכות, והיא החכירה אותה להמוני הפלחים 
המצרים. שהיו מעלים חלק גדול מיבולם כדמי אריסות 
למלכות. מקצת האדמות נמסר למתיישבים יוונים תמורת 
החובה לשרת בצבא; בדרך זו הבטיחו התלמיים לעצמם 
פוטנציאל צבאי יווני בתוך ארצם. נוסף לכך נחסכו לאוצר 
המלכות כספים עצומים, שהיה צריך להשקיע בגיוס שכירים 
יווניים מתח לכו. חלק אחר מאדמת מ׳ הוענק כ״אדמת 
פתנח״ ( 65 ()< 50 * 6 ) כאחוזות לבעלי מעמד במנהל ובחצר 
המלכות. קרקעות מרובות היו בבעלותם של המקדשים ה¬ 
מצריים למיניהם, שמילאו תפקיד ראשון במעלה בחיי ה¬ 
כלכלה והחברה של מ׳. אדמה פרטית ממש היתה קיימת 
בעיקר בתחום 3 הערים היווניות. 

בחקלאותה של מ׳ הנהיגו התלמיים שיטות מדעיות. והן 
הגדילו את היבול ותכיפותה הם הנהיגו ענפים חדשים, 
ופיתחו ענפים שלא היו מפותחים דיים. המתיישבים היו 
להוטים אחרי שתיית יין, והתלמיים עודדו נטיעת כרמים 
והטילו מסי־מגן כבדים על יבוא יין. השלטונות דאגו גם 
לפיתוח מטעי זית להפקת שמן. שהיה ליוונים מצרך ראשון 
במעלה. 

משק הכספים בא במקום משק, שהיה מבוסס בעיקרו על 
שיטת חליפין, ובנקים נוסדו במקומות שונים במה אך שיטת 
החליפין לא נעלמה כליל, ודמי האריסות על אדמת המלך 
שולמו בשווה כסף. אחד המאפיינים הבולטים בכלכלת ה־ 
תלמיים היה המונופולין המלכותי בחרבה מענפי הייצור. 

חשוב במיוחד היה מקומה של מ׳ בתקופה זו כאחד מ־ 
אסמי הדגן הגדולים של עולם הים־התיכון, והחקלאות היא 
שהיתה יסוד לעושר התלמיים. נוסף על הדגן חשוב היה 



139 


מצרי:. היסטוריה 


190 


יצוא הגומא, שבו לא היה מתחרד. לס׳, ויצוא אריגים ומוצ¬ 
רים שפותחו באלכסנדריה. מ׳ נהנתה גם כארץ מעבר לסחו¬ 
רות של הודו, ערב ומזרח אפריקה. 

התלמיים לא נקטו מדיניות גזעית, המכוונת מלכתחילה 
להפלות לרעה את התושבים הילידים. אן ברור שד,ילידים 
המצרים הם שהיו דוב ההמון הגדול של האיכרים־האריסים, 
ועליהם רבץ עול דמי האריסות הגבוהים, והמהגרים היווניים 
הם שתפסו את שמדות המפתח במנהל ובכלכלה. התיישבות 
היוונים התפשטה בכל מיני איזורים של מ׳. היות שהמת¬ 
יישבים לא יכלו להתארגן במסגרות של פוליס המקובלות 
עליהם, מצאו להם דרכי התארגנות אחרות. של החאגדרות 
בצורת פוליטומר, ( 0 ״ ע 6 ד 1 .ג 10 ז). גימנסיונים נוסדו בכפרים 
ובערי השדה של מ׳ והיו מרכז לחיי החברה של היוונים 
באשר הם שם, קטעים מיצירות הסופרים היוונים, כתובים 
על גמאים. נתגלו בכמה מקומות. 

עתידה של המדינה והחברה של ם' החלמית היה תלוי 
במידה רבה ביחסים שבין היוונים לבין המצרים. חלה הת¬ 
מזגות רבה בין שני היסודות, בעיקר בערי השדה ובכפרים. 
היו נישואי תערובת, הדח המצרית על אליה ופולחניה כבשה 
אח לבות המתיישבים היווניים, ושכבות של האוכלוסייה 
המצרית סיגלו לעצמן ידיעה כלשהי בלשון היוונית. למן 
המאה ה 2 עלו מצרים רבים יותר דותר במנגנון המנהל 
ובצבא. קהל האזרחים של העיר היוונית העתיקה נאוקרא־ 
טיס שסר בקפדנות על טהרת מוצאם של חבריו. אך בדרך 
כלל ניטשטשו הבדלי המוצא, אך שהניגוד החברתי בין 
שדרת ה״הלנים" לביו שכבות המצרים היה שריר וקיים. 

העובדה, שבקרב רפיח ( 217 לפסה״ג) חלקם של ילידים 
מצרים היה נכבד, והם הבטיחו את הניצחון לתלמיים, 
החדירה במידת מה ביטחון עצמי בקרבם. אך מראשית המאה 
ד, 2 פרצו מרידות חוזרות ונשנות של המצרים. נא־אמון 
(וזבי) שכם׳ העליונה, שהיתה מרוחקת ממרכזי התרבות 
דתלמיים, היתה מוקד ראשי לתסיסות אלימות של הילידים. 
אולם גם הדלתא עצמה היתר, מקור פורענות. השלטונות 
הצליחו לדכא את המרידות, אולם מפעם לפעם עשו ויתר 
רים מרחיקי לכת לטובת המעמדות הנמוכים. למרידות ה¬ 
מצרים נתלווה לעתים מאבק על כיסא המלכות. גם באלכ¬ 
סנדריה הבירה לא היה הכול כשורה, ולעתים שררה מתי¬ 
חות קשה בין המלכות ובין מוסדות העיר וקהל אזרחיה. 
נראה, שבאחת ההזדמנויות ביטלה המלכות אח המוסדות 
המייצגים של העיר ובייחוד את המועצה העירונית (ךן.<נ> 90 ) 
וכך באה אח״כ אלכסנדריה למסגרת הממלכה הרומית בלא 
מועצה עירונית. 

למרוח כל הקשיים הצליחו החלטיים לשמור על שלטונם 
במ ׳ גופה. רק הכיבוש הרומי שם קץ לשלטון התלמיים. 

מקום מיוחד נודע לם׳ התלמית בחיי התרבות של ה¬ 
עולם ההלניסטי. אלכסנדריה היתה מרכז לגדולי המשוררים. 
החוקרים ואנשי־המדע שבאותם דורות, אף שברובם הגדול 
לא מם׳ עצמה באו, אלא ממקומות אחרים בעולם היווני. 
רבות מיצירות הספרות והרבה מההישגים במדעי הטבע 
קשורים באלכסנדריה. הספרייה והמוזיאון המהוללים שלה 
הפכו לשם דבר ואצלו סיוקרתם על הממלכה התלמית. 

אחרי נצחונו בקרב אקטיום סיפח אוקטאודאנוס (ע״ע 
אוגוסטוס, עם' 646 ) אח מ' ( 30 לפסה״נ). עם הכיבוש ה¬ 
רומי הפכה מ׳ לאחת הפרובינקיוח של הממלכה הרומית. 



מעמדה היה מיוחד במינה, לפי שלא שוגר אליה נציב ממע¬ 
מד הסנאטורים, אלא ממעמד הפרשים ותוארו היה ־ס&־גז? 
11 קז? 6 \, 1115 ; ונאסר על סינאטורים לבקר בנד, צבא רומי 
חנה ליד אלכסנדריה כדי לשמור על הסדר בכרך התוסס. 
קיסרי רומא ראו בם׳ מקור הכנסות חשוב. ו 4 חדשים בשנה 
כלכלה מ׳ את העיר רומא בתבואה. אוגוסטום והבאים 
אחריו, נתפסו בעיני תושבי מ׳ כיורשי הפרעונים העתיקים. 
הנציב היה מפקד עליון של הצבא, ראש מערכת גביית ה¬ 
מסים ומנגנון המנהל ושופט עליון. 

שלטון רומא נתקל בשלביו הראשונים בהתנגדות מועטה 
של האוכלוסים. התמורות בממשל הביאו לכאורה ברכה כל¬ 
שהי לארץ. הגברת הביטחון והסדר, והשכלולים הטכניים 
במערכת ההשקיה, שבשיפורה עסק חיל המצב הרומי עצמו. 
היו הצדדים החיוביים שבממשל! הנוקשות שאפיינה את 
גביית המסים, ניצולה של פ׳ לטובת שלטון נכרי, עקב הו¬ 
צאת יבולה של הארץ והונה לאיטליה, היו מהגורמים שתש- 
ניאו את השלטון הרומי על חושבי הארץ, יוונים ומצרים 
כאחד. כבר במאה ה 1 לסה״נ יש עדויות על הידלדלות ה¬ 
ארץ, על אכזריות השלטונות בגביית המסים הכבדים. ועל 
נטישת כפרים כדי להימלט מתביעות המינהלה הרומית. 
אחד הדברים שהדגיש את נחיתות מעמדם של הילידים ה¬ 
מצרים היה פס הגולגולת (!!},))סנןןסמג). השיעור ששילמו 
היוונים היה נמוד משל הילידים, ואזרחיה היוונים של 
אלכסנדריה היו פטורים ממנו לגמרי. אך גם היוונים לא 
היו שבעי רצון לחלוטין מהשלטון הדומי, שסירב להתיר 
כינון מועצה עירונית בעיר. מתיחות ממושכת שררה בין 
השכבות הגבוהות של היוונים באלכסנדריה, בהנהגתם של 
הגימנסיארכים, ובין קיסרי רומא. מתיחות זו מוצאת את 
ביטויה בפפירוסים הידועים כ״עלילות קדושי אלכסנדריה 
הפגניים", מראשית השלטון הרומי ועד לימי קומודוס. 

במאה ה 2 לסד,"נ יסד אדריינוס קיסר עיר חדשה, אנסי- 
ניאופוליס. כנקודת מסנה יש לראות את מלכותו של ספטי- 
מיום סורוס (ע״ע ); ב 202 חולל חפורות במעמד ערי השדה 




191 


מצרים, היסטוריה 


192 


המצריות שהיו בירות של הבומים, והעניק להן מועצות 
עירוניות. המשבר הכלכלי והמדיני שסקר את הקיסרות 
הרומית במאה ה 3 לא פסח על מ/ הגמאים מעידים על 
הירידה הכלכלית, והמשבר המדיני של הקיסרות משתקף 
בין השאר בהשתלטות הקצרה של תדמור (ע״ע, וע״ע 
זנוביה). 

גם בתקופה הרומית תפסה מ , מקום חשוב בתרבות. חיו 
בה אנשי מדע דגולים, כגון התוכן תלמי (פטולמאיוס), וב¬ 
מאה ־ 3 נולד בה פלוטינום (ע״ע), אבי הפילוסופיה הנאו־ 
אפלאטונית. גם הנצרות והגנוסיס (ע״ע) היכו שרשים ב¬ 
אדמת מ'. באלכסנדריה באה לכלל ביטוי המזיגה בין התר¬ 
בות היונית ובין הנצרות העולה בפעילותם של אנשים 
מסוגו של קלמנס (ע״ע) מאלכסנדריה. 

שינויים מרחיקי לכת במנהל בם׳ הונהגו בימי הקיסר 
דיוקלטינוס (ע״ע). אחדותה של הפרובינקיה בטלה, והיא 
תולקה ל 3 פרובינקיות: שיטת המסים הועמדה על בסיס 
חדש, והפיקוד הצבאי הופרד מההנהגה האזרחית. כל ה¬ 
ארץ חולקה בין הערים (נמטד״ס), עיר עיר והטריטוריה 
שלה. מאותה עת גבר הדמיון בין פ׳ לחלקים אחרים של 
הקיסרות. דפוסי המנהל שטבע דיוקלטיאנום נשתנו במידת 
מה במרוצת המאה ה 4 . שבסופה נכללה מ׳. עם חלוקתה 
הסופית של הקיסרות ( 395 ), בחלק המזרחי. תמורות רבות- 
משמעות התחוללו שוב בימי יוססינינום (ע״ע). מ׳ חולקה 
ל 4 פרובינקיות בלתי תלויות זו בזו, אולם עקרון ההפרדה 
בין הסמכות הצבאית לסמכות האזרחית נתבטל כליל. 

במאה ה 6 התגבשו אחוזות גדולות ברחבי מ׳, וזו תופעה 
מכרעת בחיי הכלכלה של הארץ. אחוזות אלו השתייכו 
למשפחות בעלות השפעה, שהעמידו אישים במנהל המרכזי 
של הקיסרות. הן ריכזו בידיהן שטחי קרקע נרחבים במחו¬ 
זות, שכללו כפרים שלמים. לרשותן עמדו גם צבאות פרטיים 
משלהם, גובי מסים, שירות דואר, בנקים, צי אניות על ה¬ 
נילוס, בתי סוהר ומנגנון מנהלי פרטי. בדם, בעליהן לא 
ישבו בדרך כלל באחוזותיהם הכפריות, אלא בערים. 

במאה ה 4 הפכה מ׳ לארץ נוצרית, ורבות היו התרומות 
שתרמה מ׳ לנצרות. נתגבשו בה, בעיקר במ׳ העליונה, ה¬ 
דפוסים הראשונים של הנזירות (ע״ע). כמה מהאישים ה¬ 
בולטים של הנצרות באותם דורות, כגון אתנסיום (ע״ע), 
פעלו באלכסנדריה. עלייתה של הנצרות לוותה בתחייה 
לשונית מצרית בדמות הלשון הקופטית, ובה נתחברה אז 
ספרות נוצרית עשירה. מאבק חריף התנחל על אדמת מ׳, 
כבהלקים אחרים של הקיסרות, בין התפיסות התיאולוגיות 
של הנצרות, ותכופות ביטא המאבק התיאולוגי גם שם את 
הניגודים הלאומיים והחברתיים. רוב הנוצרים בנד היו מונו־ 
פיסיטים (ע״ע), והתייצבו במפורש נגד התיאולוגיה האור¬ 
תודוכסית הרשמית של קושטא. שנאתם של המוני העם 
המונופיסיטיים לשלטון המרכזי של ביזנטיון ולביטוייו ה¬ 
תיאולוגיים וחכנסייתיים מילאה תפקיד ראשון במעלה 
בהתמוטטותו של מעמד הקיסרות בנד, וסייעה הרבה לכיבוש 
הארץ בידי הפולשים הערביים. 

־ 10 ! 11£ ב 777 ס] 0117£7 1 ) 71 * 1 6 ^ 11 ^ 71 * 071 . 17 — 61 $ ) 411 * ״ 1 

; 1936 171 ) 1 * 1107 ,מ 50 סל 0 ן . 0 ; 1912 , 1-11 , 

. 1 . 13 ; 1939 ,! 16 ) 1 ^ 0!£  שיגשוג 
כלכלי, לאחר הידרדרות ממושכת עקב המהומות והמרידות. 
האוכל נמצא בשפע ומחירו זול! ומטבעותיו מעידות על 
מלאי מתכת של זהב. שליט מוכשר זה, סיפח לממלכתו גם 
את א״י וסוריה וניסה לחקות את אורח חייהם של הח׳ליפים. 
הוא בנה עיר מלוכה חדשה מצפון לפסטאט (אל-קטאיע). 
הישגו היה אישי, ואחר מותו( 884 ) לא חאריך משטרו ימים. 
בנו־יורשו אוהב־הפאר ח׳פארויה ( 884 — 895 ), הצליח לקיים 
את שלטון ביתו על מ׳' וסוריה. אולם הוא נרצח, והממלכה 
הטולוניח התמוטטה במהרה. ב 905 סולק אחרון הטולונים 
מהשלטון, ונד באה שוב תחת שלטונס הישיר של הח׳ליפים 
לבית עבאס. 

מ' שקעה באנרכיה. גדודי הצבא לחמו אלה באלה, שדדו 
והרסו, המושלים וגובי המסים הקימו סיעות וחילות משלהם 
ואותה עת גבר האיום של הפאטמים, שכוננו את שלטונם 
בתוניסיה ושאפו לכונן ת׳ליפות שיעית במקום הח׳ליפות 
הסונית של העבאסים. חיי המשק הופרעו, המטבע התדרדר, 
ערכו ירד ומחיר מצרכי־האוכל עלה. השינוי חל ב 935 עם 
התמנותו של מחמד אבן טגג׳ התורכי. מייסד שושלת האוד־ 
שידיים (ע״ע), למושל; שוב נכת במ׳ שלטון שושלת עצמ¬ 
אית, אף היא בלא משענת לאומית או דתית אלא חלדה 
בצבא זר. שלטת האח׳שידיים ארך 34 שנים בלבד. ככל 
השושלות התקיפות בס׳ סיפחו גם שליטים אלה את א״י 
וסוריה לממלכתם ונאבקו עם שליטי עיראק שהתחרו נהם. 
כינון שלטון יציב הביא, כתמיד. לידי שיגשוג כלכלת מ׳. 
הסופר אל־מסעודי מעיד על פריחת המסחר בערי ם׳ באמצע 
המאה ה 10 . 

גורל שושלת האח׳שידיים דמה לגורל הטולונים, ואחרי 
מות מייסדה נתערער במהרה שלטונה. הסריס הכושי באפור, 
התיר התקיף של בנו של מחמד אבן טגג', ידע לכלכל את 
ענייני השלטון. אולם אחרי מותו השתררה שוב אנדרל¬ 
מוסיה והגיעה שעתם של הפאטמים (ע״ע), שהמתינו עשרות 
שנים לשעת כושר לכבוש את מ׳. 

הפאטסים ( 969 — 1171 ). ב 969 חדר למ׳ דרך קירנאיקה 
צבאו של הפאטמי אל-מעז בפיקודו של ג׳והר, וכבשה בקלות. 
גם א״י וסוריה נכבשו בידי הפאטסים מידי האח׳שידיים. נוסדה 
קהיר חדשה (קהיר של היום) ואל-מעז עבר לעיר זו ועשאה 
לבירת הת׳ליפות השיעית לתקופת מאתים שנה. הדור ה¬ 
ראשון של ה פ א ט מ י ם הביא למ ׳ יציבות, שלטון יעיל 
ועושר. לראשונה אחרי מאות שנים נהיחה ארץ הנילוס 
למרכז לאימפריה גדולה, שהשתרעה מן האוקיאנוס האט¬ 
לנטי עד הפרת. אחרי שהח׳ליף אל־מעז הדף את פלישת 
הקרמטים (ע״ע). שהגיעו עד קהיר, היה במי שלום ממושך. 
הוזיר המוכשר של אל־מעז, היהודי שהתאסלם יעקוב אבן 
כלם, הנהיג תיקונים יסודיים במנהל וקבע את דפוסיו לכל 
ימי שלטון הפאטמים. הכנסות האוצר גדלו, והודות לזהב 
הרב שקיבלו הפאטסים ממערב הסודאן יכלו לטבוע מטבעות 


באיכות מעולה. הם גם הצליחו לעשות את ים סוף לעורק 
הראשי של מסחר התבלין ושאר תוצרת הודו והמזרח. 
מימיהם ועד הסאה ה 16 באו הסוחרים האירופים, ברובם 
איטלקים, לאלכסנדריה כדי לקנות מוצרים אלה שהיו ה¬ 
סחורה החשובה ביותר במסחר העולמי. המשטר הכלכלי 
של הפאטמים היה ליבראלי, ניתן חופש פעולה ליזמה הפר¬ 
טית, התפתחו התעשיה והמסחר, והבורגנות שגשגה. הפא־ 
סמים נהגו בלא-מוסלמים בסובלנות, שהיחד, מעוגנת בהש¬ 
קפותיהם הדתיות, והיה בה גם צורך מדיני, היות שרוב 
המוסלמים היו סונים, והפאטמים נאלצו להסביר פנים לנוצ¬ 
רים וליהודים ולהישען על עזרתם. בייחוד במנהל. צבא 
הפאטמיס היה בתחילה מורכב מבדברים, שבאו מהמגרב. 
החיליף אל-עזיז ( 975 — 996 ). אירגן לראשונה גדודי תורכים 
בצבאו. ביפי הח׳ליף הפאטמי השלישי, חאכם באמר-אללה 
(ע״ע; 996 — 1021 ), החל השלטון להתערער. אל-חאכם חיה 
בעל אישיות מחרה ומיוחדת במינה, אפוף מיסתורין, ועורר 
פליאה בעיני דורו. פקודותיו המשונות מעידות על אי יצי¬ 
בותו ואכזריותו. ורדיפת הנוצרים והיהודים היתד, חריג לא 
רק בתולדות שושלת הפאטמים אלא בתולדות המזרח הקרוב 
כולו ופסקה עם היעלמו (או הירצחו) של חאכם. עם זאת 
נראה שט׳ נשארה עד אמצע המאה ה 11 המדינה העשירה 
ביותר במזרח הקרוב. למרות בצרות היתה ם׳ אסם התבואה 
של ארצות המזרח, ומסחר הביניים בתבלין היה מקור עושר 
רב. אך ב 1036 עלה ילד בן 7 למלוכה. הוא הח׳ליף אל־ 
ססתנצר (מת 1094 ) והחלה תקופה ארוכה של אנרכיה. 
הוזירים התחלפו תכופות, והיריבות בין גדודי הצבא שהיו 
ממוצא שונה, הביאה לידי התנגשויות וקרבות ממש, חור¬ 
כים, ברברים וסודאנים נלחמו אלה באלה ושדדו את אוצר 
הח׳ליף,' תוניסיה הכריזה על עצמאותה ופרקה את עול 
הפאטמים, והרעב שנגרם בגלל אי גאות הנילוס שנים מספר 
פגע במאד במשק מ׳ במאה ה 11 . חלה ירידה במספר תושבי 
מ' וירידה זו נמשכה מאות שנים, כפעם בלי הפסקה. הערים 
לא גדלו. וכפרים נעזבו. במחצית השניה של המאה ד. 11 
כבשו הסלג׳וקים את א״י וסוריה מידי הפאטמים, ובסופה — 
הצלבנים. שר הצבא הארמני בדר אל־ג׳מאלי, שהובא ב 1073 
מסוריה למי. הצליח אמנם לשקם את המשטר, ובנריורשו 
אל־אפצ׳ל המשיך את מפעלו, עד שנרצח ב 1121 . מאז היו 
הח׳ליפים חסרי אונים כמעט, והתירים היו לשליטים האמי¬ 
תיים של הארץ, כפי שלא היו מעולם. בייחוד משום שלפי 
חוק הירושה הפאטמי נתמנו ילדים שהיו בנים בכורים 
לח׳ליפים. אולם נראה שחילופי האישים בצמרת השלטון 
והקנוניות והמחלוקות הכרוכות בהן היו עניינן של השכ¬ 
בות העליונות בלבד. ולא פגעו בחיי הכלכלה. ידיעות על 
מחירי המזון מצביעות על יציבות ניכרת בשני השלישים 
הראשונים של הסאה ה 12 . 

ההתחרות על פשרת הוזיר, חוסר האונים של הפאטמים 
והמאבק בין השליטים המוסלמים של סוריה ובין הצלבנים, 
שכבשו ב 1153 את אשקלון, נקודת המשען האחרונה של 
הפאטמים בא״י, הביאו לבסוף לפלישות אמלריק 1 (ע״ע), 
סלך ירושלים הצלבנית, שנערכו עפ״י הזמנת גורסים בס׳ 
( 1164 , 1167 , 1168 ו 1169 ). מ׳ ניצלה מפלישות אלו בעזרת 
נור אל־דין, שליט סוריה, והמצביאים הכורדים בצבא 
סוריה, שירכוה צלאח אל-דין. הח׳ליף הפאטמי אל־עאצ׳ד 
מינה ב 1169 את שירכוה לוזיר, ולאחר שפת, כעבור זמן 



195 


טצדים, היסטוריה 


196 


קצר, בא צלאח אל-דין תחתיו. ב 1171 סילק צלאח אל-דין 
אח הח׳ליף הפאטפי והחזיר, בלא זעזועים קשים, את מ׳ 
לתחום האסלאם הסוני-האורתורוכסי. מ' שוב הכירה ב־ 
ח׳ליף חעבאסי שבבגדאד, ולצלאח אל-דין הית תואר 
שולטאן (תואר חילוני). מרידות הסיעה הנאמנה לפאטמים 
דוכאו בלא קושי רב. שנתיים לאחד מכן פת נור אל־דין, 
וצלאח אל-דין הצליח לרשתו ולסלק את יורשיו מהשלטון 
בסוריה וצפון עראק. כך נכונה מלכות האיופים, מש¬ 
פחת צלאח אל־דין (ע״ע). 

האיובים. ( 1171 — 1250 ). בהישענו על צבא פרשים־ 
קשתים כורדים־תורכים כונן צלאח אל־דין במ׳ ובסוריה 
משטר פאודלי מזרחי, המושתת על מסירת אחוזות-הפקד 
לאבירים' לתקופות קצובות בלבד ומניעת התהוות 'קשר 
מספחות פאודליות לאזור כלשהו. בימי צלאח אל-דין עדייו 
לא גובש עיקרון זה, כי מ־ הושפעה מצורת הפאודאליות 
שהצלבנים הביאו מאירופה. כפעם כל ימי שלטונו לחם 
צלאח אל־דין בצלבנים: ביולי 1187 הביס כליל את צבא 
הצלבנים בקרב בקרני חטין, ותוך חודשים מספר כבש 
את כל ממלכתם פרם לצור. זו שימשה בסים לחידוש 
סמלכחם במסע הצלב השלישי, ובעקבותיו נתתם ב 1192 
חוזה שלום, שלפיו קיבלו הנוצרים את איזור החוף בין צור 
לבין יפו. וע״ע א״י, עם' 458/9 . המלחמות הביאו, כנראה, 
לידי משבר כלכלי בס , . צלאח אל־דין היה זקוק לכסף רב 
לניהול מלחמותיו ונאלץ לפחת את הדינר. עם מוחו של 
צאלח אל־דין התפצלה האימפריה שהקים. יורשיו, בייחוד 
אחיו אל-מלך אל-עאדל ( 1199 — 1218 ) ובן־אחיו אל־מלך 
אל־כאמל ( 1218 — 1238 ). העדיפו דו־קיום עם הצלבנים 
על מלחמה בהם (ע״ע א״י, ענד 460 ). בימיהם חודשו 
יחסי המסחר בין מ' לביו המדינות הסוחרות בדרום 
אירופה — ונציה, ג׳נובח, פיזה, פרובאנס וקאטאלוניה, 
ונחתמו עמהן הסכמים. שקבעו את שיעור המכסים וסדרי 
השיפוט של פעולותיהן. במחצית הראשונה של המאה ה 13 
נערכו שני מסעי צלב נגד מ': מסע־הצלב החמישי (המסע 
לדמיאט) נסתיים במפלה במנצורה ב 1221 (ע״ע א״י. עמי 
459 , וע״ע ז׳ן דה בריין). ב 1249 הצליח לואי (ע״ע) 
מלד צדפת לכבוש את דפיאם. אך נשבה בעלותו על קהיר 
ופדה את עצמו בכסף רב. זמן קצר לאחר מכן ( 1249 ) מת 
אל־פלך אל־צאלח איוב, אחרון השולטאנים האיובים בם׳. 

יוצאי חלציו הודחו ובמקומם עלו לשלטון שרי צבא 
מקרב גדודים שהורכבו מעבדים קנויים, הממלוכים 
(ע״ע). 

ס׳ בשלטון המפלוכים ( 1250 — 1517 ). ב 1250 
תפסו הממלוכים את השלטון וכוננו משטר משלהם. השכבה 
השלטת במשטר זה היו אנשי צבא. שנקנו בגופם והובאו 
כעבדים למי. הם לבדם ■יכלו לעלות לדרגות הקצונה 
הגבוהות, ואילו בניהם נהיו לאזרחים, כילידי ם׳. זה היה, 
אפוא, שלטון של כת צבאית, שמילאה את שורותיה בקניית 
צעירים חסונים מארצות זרות, בייחוד מדרום רוסיה וה־ 
קאווקאז. אבירים אלה• שהתפרנסו מאחוזות פאודליות ש¬ 
נמסרו להם, היו צבא מובחר. אך כת שרים עריצים ושאפ־ 
נים. השולטאן — שהראשץ בהם היה איבק — נבחר 
מקרבם, אף שנעשו ניסיונות חוזרים ונשנים' להוריש את 
כסא המלוכה מאב לבן. בימי השושלת ה״בחרית", כלו׳, 
הממלוכים שמוצאם מגדודי אל־מלך אל־צלאח איוב, ששל¬ 


טו מ 1250 עד 1382 . עדייו נתמנו ב 100 שנה שולטאנים מ¬ 
משפחה אחת, אך בימי הממלוכים ה״ברג׳ים", שהיו ברובם 
צ׳רקסים ושלטו ם 1382 עד 1517 , לא נשמר עיקרון זה. הו¬ 
דות לבשרם הצבאי הצליחו הממלוכים הראשונים להדוף את 
המונגוילים, שפלשו ב 1260 לא״י, ולהכותם בקרב עיז־ג׳אלות 
(עין־חרוד), ודודות אחדים לא חדר אויב למי, השולטאנים 
ביברס (ע״ע: 1260 — 1277 ) וקלאון ( 1279 — 1290 ) לחמו 
שנים רבות עם הפרנקים בא״י ובסורית וכבשו את מרבית 
עריהם. אל-מלך אל־אשרף ודליל ( 1290 — 1293 ) כבש את 
עכו ( 1291 ) ושם בכך קץ למלכות הצלבנים. ימי שלטונו 
של אל־מלך אל-נאצר מחמד בן קלאון (מלך שלוש פעמים. 
ופת 1340 ), היו תקופתי הזוהר של" הממליכים. מ׳ חיתה מדי¬ 
נה עשירה. וכיוון שעיראק באה בשלטון המונגולים, היתה 
מ׳ מרכז העולם הערבי והמוסלמי. קהיר היתה מושב ה־ 
ח׳ליף העבאסי מאז 1258 , כשנהרג הודליף האחרון בבגדאד 
בידי המונגולים, והשולטאן ביברם מינה עבאסי אחר לח׳ליף 
במ ׳ . ב 1382 — 1399 פלך השולטאן הצ׳רקסי פרקוק, ומימיו 
ואילך לא הצליח שולטאן כלשהו להקים שושלת משפחתית. 
בני שולטאנים שנבחרו תחת אבותיהם סולקו כעבור זמן 
קצר. ביפי הממלוכים הצ׳רקסים בלטו הצדדים השליליים 
של משטרם. רוב השולטאנים היו עריצים ושופכי דמים, 
והתעללו בתושבים ובסוחרים האירופיים, שבאו למ ׳ לקנות 
את החבלים של המזרח הרחוק. לחץ המסים -המחלוקות 
התכופות עם סוחרים אלה הגבירו את הנטייה למצוא דרך 
אחרת להודו, ומשגילו הפורטוגאלים ב 1498 את הדרך סביב 
אפריקה, פסקה מ׳ להיות המשווקת הלבדית של סחורות 
הודו. אותה עת החל מאבק הממלוכים עם המעצמה המוס¬ 
למית האדירה שקמה באסיה הקטנה — תורכיה העוח׳מא־ 
נית. מאבק זה התבטא תחילה בהתחרות על ההשפעה בנ¬ 
סיכויות התורכיות בדרומה של אסיה הקטנה. אח״כ פרצו 
מלחמות גלויות בין שתי המעצמות ולבסיף, ב 1516 , חדר 
השולטאן העות׳מאני סלים 1 לסוריה, ניצח בקרב של מרג׳ 
דאבק (ליד חלב) את השולטאן הממלוכי קאנצוה אל-גורי, 
ובתחילת 1517 כבש את מ׳. 

מהכיבוש העות׳מאני עד מסע בונאפארם 
( 1517 — 1798 ). התקופה העות׳מאנית במי היתה תקופת 
אירכיה ודלדול המשק. חילופי האישים בצמרת השלטון, 
הפרידות הצבאיות וחקנוניוח נגעו למעשה לפעילותה ה¬ 
מדינית של שכבה קטנה בלבד, והמוני העם לא השתתפו 
בה; העושר הטבעי של ארץ הנילוס לא נפגע. אולם שוב 
לא היחה ם׳ במרכז המסחר העולמי, שהופנה מהים חתיכת 
עקב גילוי אמריקה ודרכי הים סביב אפריקה. העות׳מאנים 
ניסו עוד עשרות שנים להילחם בפורטוגאלים בים סוף, ב¬ 
תימן ובהודו. אך לא יכלו לשנות אח התנאים החדשים. 
תפקיד "הפחות", המושלים התורכים בם׳, היה להעביר ל־ 
קושטא מם שנתי, ובראשית השלטון העות׳מאני היה המם 
גדול. 600,000 — 800,000 דוקאטים. התורכים ערכו רישום 
קרקעות חדש, ב 1526 וב 1550 . והשתדלו לקבוע בדיוק את 
הבעלות על האדמות. כפה מהפחות דאגו לבנייה לתועלת 
הציבור, כגון בניית שווקים, ח׳אנים, וכמובן מסגדים. אולם 
הפרידות הצבאיות והקנוניות בקרב הקצונה התורכית וה¬ 
ניגודים בין הגופים הצבאיים זיעזעו את אשיות הממשל 
ושמו לאל את הכוונות הטובות של המושלים. השולטאנים 
העות׳מאנים לא ביטלו את גדודי הממלוכים, במטרה להוות 



מ 1 


מצדים, היסטוריה 


198 


משקל נגדי לפהות, וההוי של עבדים קנויים, המהווים את 
עילית הצבא והמעמידים את שכבת הקצונה, על כל המזי¬ 
מות וההפיכות הכרוכות בכך, נמשך בם׳ בשלטון התורכים. 
בסוף המאה ה 16 נהיו מרידות צבא תכופות ביותר. הצבא 
התקומם ב 1589 , ב 1596 , ב 1597 . ב 1603 . ב 1618 ועוד. ב 1603 
מינו המורדים שולטאן ווזירים. כלה, התכוונו להיפרד כליל 
מתורכיה העות׳סאנית. במחצית השנייה של תקופת השלטון 
העות׳מאני אבד לפחות, שהשולטאנים התליפום כל שנתיים,. 
כל כוח ממשי, ומושל קהיר, שיח' אל-בלד. נהיה לשליט 
האמתי. על משרה זו לחמו משפחות תקיפות, כגון הקא- 
סמיד, והד׳ולפקאריה. המריבות הרבות גרפו לזעזועים מת¬ 
מידים. שרי הצבא הרבים שהתחרו על השלטון לא הצליחו 
להחזיק בו זמן ממושך, ועל אחת כפה ובפה לא הצליחו 
להקים שושלת משלהם. התקיף בשרים אלה היה הקאוקאזי 
עלי בי (ע״ע). שמילא 20 שנה ( 1754 — 1773 ) תפקיד רא¬ 
שון בפעלה בחיים המדיניים במ ׳ העית׳מאנית. ב 1763 נהיה 
לראש ה״ביים" בס׳! הוא נאלץ אחרי כן לברוח לא״י, 
קשר שם קשרי ידידות עם ד׳אהר אלעפר (ע״ע) השליט 
הבדוי של הגליל שמושבו היה בעכו. התורכים דנוהו למי¬ 
תה באשמת קשר עם רוסיה, אך עלי, ששב למי, פרד ב 1768 
והכריז על עצמאותו. הוא טבע מטבעות בשמו, חדר עם 
צבא גדול לסוריה וניהל מו״מ עם הרוסים. עוזרו הראשי, 
מחמד אבו אל-ד׳הב. בגד בו; עלי חזר לס׳ כדי להילחם 
באבו אל-ד׳הב, נוצח ופת מן הפצעים שנפצע ( 1773 ). 

את תוצאות השלטון העות׳פאני מדגימות ברור האומדנות 
לגבי מספר תושבי מ׳, כגון השערתו של הנוסע הצרפתי 
ק.—פ. וולני (ע״ע), שביקר בם׳ בסוף המאה ה 19 , והניח 
שמספר תושביה ירד ל ־ /> 2 מיליונים. ביפי השלטון הרומי 
והביזנטי ישבו בם' 10 מיליונים נפש לפחות. 

■ 066/16010 61 6 ( 1116107161 676 ( 1111 ז 0 <\ 0176 )!ו 1 /' 1 116 ¥76011 

מין .£ / 0 1 ( 07 ) 1116 61 ,כ> 001 ק-^חג_ 1 . 8 ; 3 — 1932 , 11-111 , 66 * 1 § 

11 ( 07 ¥1610710101 7/16 ,/״ 8113 . 8.1 ; ג 1936 411/1116 >! 1/16 

- 10 ) 0 / 7 > ] 171671 <{ 0 ! 6 /) 6 ( 7 1 ) 1171 071 ! 071/201 § 07 6 ' 1170111 ) 1111 ( 611/7 

. 1962 , 1798 - 1517 ,.£ 771071 

א. אש. 

מ׳ החדשה. חברה לא מגובשת כחברה המצרית בסוף 
הסאה ה 18 לא היתה מסוגלת לעמוד בפני צבאות צרפת 
מנוסי הקרבות בהנהגת נאפוליון בינאפארט. בונאפארט 
רצה לפגוע בדדד הקצרה של הבריטים 
לדרום־מזרח אסיה, לזכות בחלק חשוב 
מהאימפריה העות׳פאנית לכשתתפרק, ל¬ 
הועיל לסתר צרפת, ולקנות תהילה לעצמו. 
טענתו המוצהרת של בונאפארט היתה, 
שבא להחזיר את שלטונו הריבוני של ה¬ 
שולטאן ולסלק ממ׳ את הממלוכים. בונא- 
פארט שבר את התנגדות המפלוכים ב־ 
״קרב הפיראמידות״ ( 21.7.1798 ), והשלים 
בנקל את כיבוש פ׳. לפרות זאת נכשל 
מסעו מבחינה צבאית, עקב השמדת צי 
צרפת בידי׳ נלסוו (ע״ע), בקרב אבוקיר 
( 1.8.1798 ), ובונאפארט לא הצליח לכבוש 
את עכו, וכך נכשל מסעו לא״י (ע״ע, 
עם׳ 497/8 ). ב 1799 חזר בונאפארט 
לצרפת, וב 1801 חזר גם צבאו. ברם, 


למסע זה היו תוצאות חשובות לגבי מ׳: נחשפה לעין כל 
חולשת האימפריה העות׳מאנית; הופנתה שימת לב המעצ¬ 
מות לחשיבותה האסטראטגית של מ׳; נתערערו כוח ה- 
מסלוכים ויוקרתם; ותושבי מ׳ באו לראשונה במגע קרוב 
עם הפוני חיילים ופקידים מהמערב, וכן עם מדענים, שנת¬ 
לוו לבונאפארט במסעו. הכובשים ניסו לשתף מצרים (במ¬ 
קום תורכים) בשלטון, בסמכות מייעצת, ופינו שיח׳ מצרי 
לראש הקאדים. בני-הארץ גילו סקרנות בראותם, לראשונה. 
את ניסויי המלומדים הצרפתים במעבדותיהם. את פעולת 
מכונות הדפום (בצרפתית ובערבית), שהצרפתים הביאו 
עמהם. בחי החולים הצבאיים. בחי הקפה והצגות התיאטרון. 

מדענים צרפתיים חקרו את ם' ופירספו אח מימצאיהם 
באוסף שזקץןן£' 161 ) ח 10 זק 1 ־ 501 שם(״תיאורמ"'), 1 —״ XX1 , 
1821/9 . בעת הכיבוש הצרפתי נתגלתה גם אסטילת האבן 
מרוזיטה (רשיד) שהיתה המפתח לפיענוח כתב החרטומים 
בידי ז. פ. שמפוליון (ע״ע, וע״ע אגיפטולוגיה. עם׳ 407 ). 

מחמד עלי והתחדשות מ׳. מחמר עלי (ע״ע), 

היה' חייל אלבאני: יחידתו שוגרה למי מטעם השולטאן 
העות׳מאני להלחם בצרפתים, והוא נהיה שם למפקדה. לאחר 
צאת צבא צרפת ממ ׳ , שלט בה מחמד עלי כנציב (ואלי) יובל 
שנים (עד פותו ב 1849 ) והקים שושלת. ששלטה עד 1952 . 
הוא הצליח לסכסך את חממלוכים אלה באלה, להחלישם 
ולבסוף להשמידם בטבח שערך בהם ב 1811 . אז התפנה 
לביצור מעפרו הצבאי ולתיקונים בנד. מסעי המלחמה של 
מחמד עלי היו מזהירים יותר מתיקוניו, אך פחות בני קיימא 
מהם. למען השולטאן העות׳מאני, אדוניו, לחם בחצי-האי 
ערב נגד הוהאבים (ע״ע), ונגד המורדים ביון (ע״ע. עם׳ 
480/1 ). בכך הסב במידת מה את חשדנות התורכים ממנו 
ואימן את צבאו. בניו כבשו את הסודאן ( 1821/2 ) ואת 
א״י וסוריה ( 1832 ), ובנו אבראהים פאשא (ע״ע) שלט עד 
1840 בסוריה יא״י (ע״ע, עם׳ 505/6 ). 

בתוך מ׳ שלט מחסד עלי ביד חזקה והעניש את הממרים 
את פיו ואת הנתפסים בשחיתות או רשלנות. עם זאת הבין, 
כי נסיון פקידיו לא יספיק לניהול תקין. על־כן הזמין לכר 
לא רק קצינים צרפתיים שפרשו משירות ארצם אחרי 
מפלת נאפוליון, אלא גם מומחים אחרים — למשל, הרופא 
הצרפתי א. ב, קלוט שיסד בי״ס לרפואה ובי״ת באבו-זעבל. 
מחמד עלי גם שלח צעירים מצרים מוכשרים להשתלם נ- 


1 <' 101 ־ר? £50111 כ 1 
£¥? £0¥ '£ £( 1 

" 11 ל 1 ע 0 .קמ 

£5 !ז £80 א 8£0 065 £7 5 א 0 ד 1 *\ 08568 0£5 


1711 ? * 71 ( 1 141£$7£ פ $4 0£ 03131111$ 5 ) 1 : 

1,11 א 0 ל!. 01 ?\ 9 ן 


£ר 









שער הסשר על מצרים השכיל יריעות שנאספו בשעה ששהה שפ 
הצבא הצרפתי. הספר הוצא בפקודת גפזליח 


199 


מצדים, היסטוריה 


200 


פערב־אירופה, בייחוד בצרפת, פעל להרחבת החינוך, החק¬ 
לאית, ההשקייה והמיסחר ויזם את מפעלי ־תעשייה הרא¬ 
שונים במי. תיקוניו היו בני קיימא רק בחלקם; הוא לא 
המפיק להשלים את מפעלו, ואנשים מעטים בלבד נס׳ היו 
נכונים ומוכשרים להירתם לקידום הארץ. 

יורשי מחמד עלי וכריית תעלת סואץ• 

ב 1841 הכירה תורכיה בזכותו של מחמד עלי להוריש לצא¬ 
צאיו את השלטון במי כנציג השולטאן וכעין משנה-למלך, 
נכדו ויורשו עבאם ( 1849 — 1854 ) גילם את התגובה המוס¬ 
למית נגד הזרים: הוא הרחיק את מרבית המומחים הזרים 
וסגר רבים ממוסדות החינוך וממפעלי התעשייה. בכ״ז ניב¬ 
נו בימיו מסילות-הברזל הראשונות בס׳. סעיד ( 1854 — 
1863 ), בנו של מחמד עלי שירש את ענאס. שוב עשה 
מאמצים למערב את ס׳, אך הוא לא היה בשיעור קומתו 
וחזונו של מחמד עלי. סעיד ביטל את המונופולין השונים 
של הממשלה ובכך משך סוהרים זרים להשקיע הונם בם׳, 
אך פגע בניצני התעשיה המקומית ואוצר המדינה איבד 
מקור הכנסה חשוב. בגלל דבר זה, וכן בגלל בזבזנותו, 
נאלץ סעיד ללוות כסף בחו״ל, וכך החלה שקיעת מ׳ בחר 
בות, ההפסד שבתהליך זה יצא אך בחלקו בשכרם של הר¬ 
חבת רשת מסילות הברזל, ניקוי תעלות ההשקייה וכריית 
תעלת סואץ (ע״ע). תכניות לכריית התעלה הועלו כבר 
לפני כן, אך רק פרדינאן דה לספס (ע״ע) הצליח לקבל 
ססעיד זכיון בתנאים נוהים ( 1854 ). למרות התנגדות ברי¬ 
טניה, שראתה בכל התוכנית מזימה צרפתית להשתלט על 
כלכלת מ׳ ולפגוע בנתיבי הקיסרות להודו ולמזרח הרחוק, 
התחילה כריית התעלה ב 1859 ונמשכה, בהפסקות, 10 שנים. 

אסמאעיל וראשית התנועה הלאומית. 
יורשו של סעיד, אסמאעיל (ע״ע; 1863 — 1879 ) היה שליט 
בעל תנופה ובחן במידה מסוימת בחזונו של סבו מחמד 
עלי. ב 1867 קיבל מהשולטאן לו וליורשיו רשות להיקרא 
בתואר הכבוד ח׳דיו. השולטאן גם שינה את חוק הירושה, 
ובעוד שקודם היה זקן הקרובים יורש את השלטון, נקבע 
שהבן הבכור יהיה היודש. דברים אלה הושגו בממון רב, 
וכן הוצא הון תועפות על חגיגות חנוכת תעלת סואץ 
( 1869 ), כשנבנו ארמונות לנסיכים האורחים ובית־אופרה 
חדש בקהיר. מ׳ לא הפיקה תועלת כלכלית רבה מהתעלה, 
ולעומת זאת צמח ממנה נזק מדיני, במשבר. את המעצמות 
להשתלט על מ׳. אסמאעיל פעל הרבה בפיתוחה הכלכלי 
של מ׳: ההשקייה שופרה, שטח האדמה המעובדת הורחב, 
הוקמו בנקים וניתן אשראי לחקלאים. בעת מלחמת האזר¬ 
חים באה״ב, כבשה מ׳ שווקים לכותנה שלה, והוגדלו שטחי 
הכותנה. זרים נמשכו להתיישב בם׳ ולהשקיע בה, ובאלכ¬ 
סנדריה נבנה נמל הדיש והעיד פותחה! ביוב, אספקת מים 
ותאורת גאז הוכנסו לקהיר! נבנה נמל חדש בפורט־סעיד; 
הורחבו מסילות הברזל, הכבישים, קווי הטלפון, שירות האל¬ 
חוט והדואר. חלק ממפעלים אלה הניבו פירות רק לאחר זמן. 

נוסף על כל אלה הוצא כסף רב על מלחמות ההתפש¬ 
טות בסודאן ועל נסיונות השוא לכבוש את חבש (ע״ע, 
עמ׳ 109 ). עול המסים הוככד ורושש את הפלאחים, ואעפי״כ 
לא יכלו הכנסות האוצר לשלם את הרבית על החוב הלאו¬ 
מי, שהגיע ב 1876 ל 100 מיליון לי״ש. ב 1875 נמצא פתרון 
זמני למצוקה הכספית ע״י מכירת מניות תעלת סואץ שבידי 
אססאעיל לבריטניה ב 4 מיליוני לי״ש (ע״ע דישראלי. עם' 


605 ) — עיסקה שהיו לה תוצאות מסליגות לגבי מעמדה 
של בריטניה במ׳ ובמזה״ת כולו. ב 1876 לא יכלה מ׳ לשלם 
את חובותיה; בלחץ נושיה הטילו המעצמות פיקוח כספי 
על המדינה פושטת הרגל באמצעות ועדה של נציגי צרפת. 
בריטניה. אוסטריה ואיטליה. ב 1878 אולץ אססאעיל, תמו¬ 
רת הלואה חדשה. להעביר את סמכויותיו בענייני כספים 
לממשלה בראשות הארמני נובאר פאשא, שכללה שר ברי¬ 
טי ושר צרפתי. אסמאעיל, שרגז על פיקוח זר זה, פיטר את 
ממשלת נובאר (מאי 1879 ) ; בתגובה הודה אסמאעיל 
מטעם השולטאן, בלחץ המעצמות. ותחתיו עלה בנו תופיק 
( 1879 — 1892 ). חוק שנחקק ב 1880 קבע פיקוח כספי מסעם 
ועדה בין־לאומית בת 7 חברים — 2 בריטים, 2 צרפתים, 
גרמני, אוסטרי ואיטלקי, וועדה זו קבעה ש 66% מהכנסות 
ם׳ יוצאו לתשלום חובותיה. נקבעה תיקרה להוצאות פפש־ 
לת מ׳, והועדה הורשתה להקצות לפרעון החובות את עודפי 
ההכנסות. 

ההתערבות הזרה הפריצה לפעולה תנועה לאומית. ש- 
היתה אז בראשית צמיחתה ושניזונה מרגשות אסלאמיים 
(ע״ע ג׳מאל אלדין אלאפגאני) ומהתנגרות לזרים. בראשה 
עמדו קציני צבא מצריים, שהבולט ביניהם היה אחמד 
עראבי (ע״ע). קצינים אלה היו ממורמרים גם בגלל העד¬ 
פת קצינים ממוצא תורכי על פניהם. בפברואר 1882 הדיחו 
הקצינים ותומכיהם את השרים שמינה תופיק. וכוננו ממש¬ 
לה חדשה בהשתתפותם. הפיקוח הבריטי-צרפתי על ענייני 
הכספים של מ׳ חדל לפעול. בתגובה שלחו בריטניה וצרפת 
יחידות צי לאלכסנדריה! הופעת יהירות אלו גרסה לפריצת 
מהומות בכמה פערי מ׳, ובהן נהרגו אירופים מספר (יוני 
1882 ). ממשלת בריטניה בראשות גלדטטון (ע״ע) החליטה 
להתערב, בטענה שיש להגן על הזרים במי, אולם החלטתה 
נבעה גם משיקולי אינטרסים קיסריים שלה. מעצמות אירו¬ 
פיות אחרות שבריטניה הזמינה להצטרף לפעולתה בם׳ 
סירבו ליטול חלק בה. ב 11.7.1882 הפגיזו הבריטים את 
אלכסנדריה. צבא בריטי בפיקודו של ג. וזלזלי נחת במי. 
וב 13.9.1882 היכו הבריטים את צבא מ׳ בפיקודו של עראבי 
בקרב תל אל־כביר, וכעבור יופיים כבשו את קאהיר! שלטון 
הח׳דיו תופיק וריבונות השולטאן הוחזרו. אך למעשה שלטו 
בם׳ הבריטים. 

שלטון בריטניה. 40 שנח ( 1882 — 1922 ) שלטו 
הבריטים בס׳, ולמעשה ארך שלטונם זמן רב יותר. את 
השלטון הבריטי בם׳ גיבש לורד קרומר (ע״ע), הקונסול 
הכללי ולמעשה — הפרוקונסול הבריטי במ׳ ב 1883 — 1907 . 
שלטון בריטניה נשען על היל־מצב בריטי ועל מיספר 
יועצים בריטיים רבי השפעה במיניסטריונים השונים. רבים 
היו רישומי שלטון בריטניה בנד, ובחלקם עודם מורגשים 
גם בימינו. שלטונם המשיר, במידה רבה, את סיפעלי מח¬ 
מד עלי ואסמאעיל. תפארתו של שלטון בריטניה — שנהג 
באופן שקול! קלונו — שהיה זהיר מדי. בכך ניתן לסכם 
את דברי משבחיו ומגניו. בראש וראשונה דאגו הבריטים 
להבראת כלכלת מ׳: הפיקוה האנגלי-צרפתי על ענייני ה¬ 
כספים בוטל: הוסדרו הטלת מסים הוגנת וגביית מסים ללא 
מלקות; הונהג סדר בתקציב ההוצאות ושולם חלק ניכר 
מחובה של פ׳. חל גידול ביבולי החקלאות, בייחוד בענף 
הכותנה, ע״י שיפור ההשקייה. אלכסנדריה הפכה לנמל בעל 
חשיבות בין־לאומית. הוקמו צבא ומשטרה של מצרים וסד 




201 


יצרי ד היסטוריה 


202 


דאנים. ומאמניהם ומפקדיהם היו בריטים. שופרו שירותי 
הבריאות. בתי-המשסט ובתי-הסוהר. לעומת זאת. לא הוש¬ 
קעו המאמצים הדרושים להעלות את רמת החרבות. בריטים 
מעסים נתנו דעתם על ההתעוררות הספרותית במי (ע״ע 
ערבית. ספרות). המצרים האשימו את הבריטים בהזנחה 
מכוונת של החינוך — כדי שלא ישיגו במהרה עצמאות. 
יתכן שהבריטים מיאנו להתערב יותר מדי. ועכ״פ השאירו 
את האנדרלמוסיה שמצאו בחינוך המצרי: בתי״ס כפרייב, 
בתי״ס ממשלתיים ובתי״ס מיסיונריים! רק מעטים מהם 
הוליכו, אמנם, בצורה בלתי-הולמת, לקראת חינוך גבוה. 

התחדשות התנועה הלאומית והישגיה. 
נוכהותם של הבריטים בם׳ והתערבותם בכל ענייניה עודדו 
התארגנות מחודשת של התנועה הלאומית. פעולתה הת¬ 
אפשרה עקב העדר הגבלות על חופש הביטוי. החל בסוף 
המאה ה 19 ליבתה קבוצת אינטלקטואלים, רובם מוסלמים 
ומקצתם קופטים, את ההתנגדות לבריטים. בלטו ביניהם 
עורכי־דין ועתונאים. מנהיגה המוכר של הקבוצה היה עורך־ 
דין ועתונאי צעיר, מצטפא כאמל, חניך צרפת (מת ב־ 
1908 ). סביבו נתארגנה ״מפלגה'לאומית״. רשמית ב 1907 
— המפלגה הערבית הראשונה במתכונת מערב־אירופית. 
כאמל ועוזריו נקטו גם בשיטות תעמולה אירופיות. ופירסמו 
שלשה עיתונים — בערבית, צרפתית ואנגלית. לאחר מותו 
נחיתה מפלגתו לקיצונית יותר. 

בפרוץ מלה״ע 1 הכריזו הבריטים על ס׳ כעל ארץ חסות 
(פרוטקטוראט) והדיחו את הודדיו עבאס 11 ( 1892 — 1914 ). 
שנחשד בקשרים עם התורכים נגד בריטניה. תחתיו הועלה 
דודו, חוסין כאמל ( 1914 — 1917 ) וניתן לו תואר שולטאן. 

עם סיום המלחמה, נתעוררה בם׳ תנועה חזקה שדרשה 
שהפרוטקטורט יבוטל. הבריטים יסתלקו, ועצמאות מלאה 
תוענק למי. בראש התנועה עמד סעד זגלול (ע״ע). תנועה 
זו היתה שונה הן מהתנועה בסוף המאה ה 19 שקצינים 
הנהיגוה והן ממפלגת האינטלקטואלים לפני מלה״ע 1 . היא 
היתה תנועה לאומית המונית, אולם הבריטים לא העריכו 
כהלכה אח השינוי. ממשלת בריטניה מינתה את שר המו¬ 
שבות א. סילנר (ע״ע) לבדוק מהי צורת השלטון שתבטיח 
ממשל עצמי לס , בחסות בריטניה. סילנר הציע מתן עצמ¬ 
אות למ ׳ בתנאי שייחתם חוזה שיבטיח את האינטרסים של 
בריטניה ( 1921 ). זגלול וממשלת מ׳ הסתכסכו בשאלת 
ניהול המו״ט עם בריטניה על החוזה המוצע, ואלנבי (ע״ע) 
הגלה את זגלול ומנהיגים אחרים של תנועתו, אך זו הפכה 
לאלימה, ב 1922 הכירו הבריטים, ללא הסכם מוקדם, בעצ¬ 
מאות ם׳, אך השאירו לעצמם זכות להחנות בה צבא, לש¬ 
מור על הזרים ועל תעלת סואץ, ולהמשיך ולשלוט, יחד 
עם המצרים, בסודאן (ע״ע). מאז נמשך, בהפסקות, מו״ם 
בין מ , לבריטניה בנסיון להגיע להסכם חחי שיאשר את 
ההסדר למעשה. םו״מ זה הוכתר בהצלחה רק ב 1936 . 

מ ל כ ו ח מ׳. במות חוסין כאמל נהיה אתיו פואד לשול¬ 
טאן, וב 1923 הכירו בו הבריטים כסלך. עפ״י חוקת 1923 , 
בהשראת חוקת בלגיה מ 1830 , היתה ם׳ מלוכה חוקתית, 
עם פרלמנט בן שני בתים. הבחירות הראשונות נערכו ב־ 
1924 . ככוח פוליטי עיקרי נתגלה "הופד" (,משלחת״), — 
התנועה שהנהיגה את המאבק נגד הבריטים, ולקראת ה¬ 
בחירות לפארלאמנט הפכה למפלגה. זגלול נשאר מנהיג 
"הופד" עד מותו ב 1927 , ואח״ב עמד בראשה מצטפא נחאם 


(ע״ע). 3 גורמים עיקריים נאבקו על עמדות כוח פוליטיות: 
המלך, הופד והבריטים. המלך נחנה מעמדתו המיוחדת, 
מיוקרתו. ומאפשרותו להעניק טובות הנאה: הופד נהנה 
מהיותו תנועה עממית מצליחה, שלעומתה היו כל שאר 
המסגרות הפוליטיות בחיבת מפלגות שלד. או קבוצות לחץ, 
המתקיימות בעיקר בחסד הבריטים או המלך: הבריטים 
החזיקו צבא במצרים ונהנו מעמדה מועדפת. פארלאמנטים 
נבחרו ונתפזרו (בד״ב, בצו המלך, שסלד ברוב הופדי ש¬ 
בהם), אך הכרעה בין המלך לופד לא הושגה. הבריטים 
פעלו לשמירת האינטרסים שלהם במנעם התחזקות מגמותיו 
האותוריטאריות של פואד — מזה ושל התבססות רבה מדי 
של הופד — מזה. ב 1930 , ביטל המלך את חוקת 1923 
ופירסם חוקה יותר נוחה לו! אך ב 1935 , לאחר מאבק צי¬ 
בורי. שרמז על התחזקות הערנות הפוליטית בס׳, הוחזרה 
חוקת 1923 על כנה. 

מלכות פארוק ( 1936 — 1952 ). במות פואד עלה 
למלוכה בנו בן ה 16 פארוק• הוא נתן בראשית שלטונו יד 
חפשית לממשלת הופר, שזכתה אז בבחירות ונשארה בשלטון 
שנתיים. הופד השיג הישגים חשובים, והראשון בהם היה 
ההסכם הבריטי—מצרי ( 1936 ). הסכם זה נחתם עקב דאגת 
בריטניה נוכח התערערות המצב בעולם — מזה ורצון הופד 
להצביע על הישגים — מזה. לבריטניה ניתנה אמנם רשות 
להחזיק בס■ עוד 20 שנה חילות יבשה ואוויר ולהשתמש 
באלכסנדריה כבסים לציה, אך היא הבטיחה לקדם את ס׳ 
לעצמאות. ואכן, ב 1937 נתקבלה מ׳, בהמלצת בריטניה, 
לחבר הלאומים, ובוועידת מונטרה (\ 11 :״ 11 ז 10 \). שנערכה 
אותה שנה, הוסכם לבטל את הקיפיטולציות (ע״ע), שהגבי¬ 
לו את ריבונות מ׳. הישגים אלה מסמנים את שיא הצלחת 
הופד, ומאז החלה ירידתו. בראשית שלטונו היה פארוק 
אליל-העם, וסביבו התלכדו כל שונאי הופד ויריביו. גברה 
הביקורת בציבור על עריצות הנהגתו של הופד, שחיתותו 
ויחסו הפושר לאסלאם. הקומוניסטים הגבירו תעמולתם; 
קמו ארגונים פרו־פאשיסטיים. שפנו אל הנוער; "האחים 
המוסלמיים" (ע״ע), אירגון דתי בעל מגמות מדיניות קי¬ 
צוניות, החל גם הוא לגייס תמיכה לעצמו. חמורה יותר; 
מבחינת הופד, היתה פרישת סיעות ופלגים ממנו. שלחמו 
בופד בשיטותיו שלו. 

במלה״ע 11 נשארה מ׳ נייטראלית, למרות היותה שדה- 
קרב, ורק חדשיים לפני סופה הכריזה מלחמה על גרמניה, 
מבלי ללחום. את חובתה להעמיד לרשות בריטניה-את מת¬ 
קניה וארצה מילאה בעין צרה. האווירה היתה עוינת לברי¬ 
טניה, ורבים קיוו שה״ציר" יגאלם — בייחוד אחר בניעת 
צרפת, בפברואר 1942 הקיפו הבריטים את ארמון פארוק 
בטאנקים ואילצוהו למנות ממשלה ופדית, שתהיה חזקה 
למדי לתמוך בבריטים, לפי שממשלה'אחרת היתר. נבנעת 
לתכתיבי המלך. 

במהלך המלחמה התחזקו קשרי ם׳ עם העולם הערבי, 
תהליך הקשור בתפקיד שהוזמנה למלא בקשר לא״י, עם 
השתתפותה בועידת לונדון אשר בעקבותיה פורסם הספר־ 
הלבן ( 1939 ; ע״ע א״י, עם' 552 ). ביזמת בריטניה מילאה 
מ׳ תפקיד מרכזי בהקמת "הליגה הערבית". ומשהוקמה 
ליגה זו ( 1945 ) — נחיתה לכוח המרכזי בה. 

אחרי המלחמה איבד הופד את אהדת הציבור עקב כני¬ 
עתו לבריטים ושיתוף פעולתו עמהם, נוסף על שקיעתו 



203 


מצדים, היסטוריה 


204 


הקודמת; גם כבודו של המלך ירד בעיני המצרים, בגלל 
היותו שטוף זימה ושקוע בשחיתות ושלטונה האימפריאלי 
של בריטניה התרופף בכל מקום. זלזול והזנחה כמעט 
מוחלטים בכל תיקון חבדתי־כלכלי משמעותי מצד כל גורמי 
השלטון, הקטין עוד יותר את התמיכה בהם. 

התערבותה הגוברת של מ' בעניינים ערביים גררה אותה 
למלחמה בא״י, נגד דעתם של מפקדי הצבא ולמרות שלפני 
כן ההליטה הממשלה שלא לשגר צבא סדיר למלחמה 
( 15.5.1948 ). תבוסת מ' במלהסתה בישראל ב 1948/9 (ע״ע 
א״י, עמי 577 — 593 ) פגעה קשה בשלטון, והוא ניסה להטיל 
את האשמה בתבוסה על הצבא. הצבא ידע שהוא הכוח ה¬ 
ממשי היחיד בם׳; ההפיכות הצבאיות בסוריה, החל ב 1949 • 
הראו את הדרך לקושרים. אווירה של אלימות ופרעות הש¬ 
תררה בס'; ראש הממשלה, נוקראשי, נרצח ב 1948 בידי 
.,האחים המוסלמיים"; בתגובה נרצח ב 1949 מנהיג "ה¬ 
אחים"; ממשלות הוחלפו בתדירות רבה מאד; המאבק עם 
הבריטים, שהוסיפו להחזיק כוחות באיזור תעלת סואץ ב¬ 
התאם להוזה 1936 , הוליד פעולות טרור נגד הבריטים ומהו¬ 
מות חמורות בקאהיר בתחילת 1952 ; באווירה זו תפסה 
חבורת קצינים את השלטון ( 23.7.1952 ). 

ההפיכה הצבאית ולאחריה. כתריסר קצינים 
בדרגות בינוניות חברו לאגודת סתרים, "הקצינים החס- 
שיים". מנהיגה המוכר היה סגו־אלוף גמאל עבד א-נאצר 
(ע״ע). והדמות שהציגוה לראוה היה אלוף מוחמד נגיב 
(ע״ע), שהצטיין במלחמת 1948 . ה״קצינים החפשיים" הקי¬ 
מו תאים מחתרתיים ובהם פאות קצינים זוטרים. הגורם 
הישיר להפיכה הצבאית היה סירוב פארוק למנות את נגיב 
לשר המלחמה וההשש שהקשר עומד להתגלות. ההפיכה תוכ¬ 
ננה ובוצעה בדייקנות. ראשי המשטר הישן נאסרו, פארוק 
הודח מכיסאו ונאלץ לצאת את הארץ ועוצרים מונו למשול 
בשם בנו העולל. תוך שנה הוכרזה ס׳ לרפובליקה ( 18.6.1953 ). 
כחודשיים אחרי ההפיכה הונהגה רפורמה אגרארית, שהגבי¬ 
לה את שטח הקרקע שמותר היה לאדם להחזיק. 

במהרה גילו הקצינים, שקל להתקומם יותר מאשר לש¬ 
לוט. הם ביקשו. כנראה בכנות, לשים קץ.לשחיתות ולהי¬ 
טיב את מצב ההמונים. תיקוני שעה. כהדחת פארוק, הכרזת 
רפובליקה וטיהור המנגנון, הצליחו ונעשו על דעת כל חבו¬ 
רת הקושרים; תיקונים מדיניים, כלכליים וחברתיים הצרי¬ 
כו תכנון ארוך יותר, והיו אפשרויות שונות להגשימן; 
חילוקי דעות בשאלת הדרך להגשמתן וכן תחרות אישית 
גרמו ריב בין עבד א־נאצר לנגיב. בפברואר 1954 פרץ 
הריב בגלוי ועבד א-נאצר ניצח את נגיב, הדיחו מראשות 
הממשלה ואח״כ (בנובמבר) גם מהנשיאות, שמו במעצר- 
בית, ונהיה לראש ממשלה וב 1956 — לנשיא. כוחו וכוח 
המשטר חזקו גם עקב הישגים מדיניים מיידיים: בהסכם 
שהושג ב 1954 נקבע. שבריטניה תוציא את שאר כוחותיה 
מאזור תעלת סואץ. גם יציאת בריטניה ססודאן, בראשית 
1956 , תוארה כהצלחה — אף שסודאן היתה לעצמאית ולא 
לחלק פמ׳, כפי שרצו המצרים (ע״ע סודאן, היסטוריה). 

מדיניות החוץ של מ׳ בשנים שלאחד מכן לא תמיד 
היתד, רצופה הצלחות: אעפי״כ עלה מעמדה בעולם ועבד 
א־נאצר נהנה מיוקרה רבה מאד. גידול השפעתה המדינית 
של מ׳ מעל לכוהה הממשי נבע מעלית כוחן של מדינות 
אסיה ואפריקה הנייטראליסטיות, כתוצאה מתהליך הדה- 



נאצר עם עבד אל חפים עאמר, בג; מפקד צבא מצרים במלחמת ש׳שת 
ה ים י ם. עאסר סר, כבפטמבר 1967 לאחר שנעצר כא־עמת ק״>ר. לפי 
הנרפה הר־&סית "התאבד" 


קולוניזאציה אחרי סלה״ע 11 , במיוחד — אחרי ועידת 
בנדונג ב 1955 (ע׳ כרך מילואים, עס׳ 941 ). כן נהנתה מ׳ 
ממעמדה הכמעט־הגפוני בעולם הערבי ומניצול התחרות 
והיריבות הבין־גושית. בשאיפתה לשמור על חופש פעולה 
בין הגושים היריבים הגיבה מ' בשלילה על הזמנת אה״ב 
ובריטניה להצטרף לברית־הגנה מזרה תיכונית הקשורה 
במערב; בעקבות כך הקימו אה״ב ובריטניה את ברית 
"הנדבך הצפוני" המבוססת על תורכיה, פרס ופאקיסטאן, 
ומבין מדינות ערב — עיראק; ב 1955 קמה ברית־בגדאד 
(את״ב — ברית המרכז; ע״ע אה״ב (כרך מילואים] עם׳ 
576/7 ). ברית בגדאד היתד, מכוונת מבחינת המערב נגד 
בריה״ם, אולם מ׳ ראתה אותה כמכוונת נגדה. בתגובה על 
כך התקשרה בריה״מ עם מ׳ בעיסקת הנשק "הצ׳כוסלובא־ 
קיח״ (שכונתה כך לשם הסוואה) בספטמבר 1955 , עיסקה 
שכאמתלד, לה בעיני המערב שימשו ההתנגשויות בגבול 
ישראל—מ׳(ע״ע א״י [ברך מילואים! עם׳ 573 ). ביוני 1956 
הסתלקה אה״ב מהבטחתה לסייע לס׳ בבניית סכר אסואן 
(ע״ע [כרך מילואים) עם׳ 301 ). בתגובה על כך הלאים 
עבד א-נאצר את הברת תעלת סואץ. צעד זה. וכן התירותיו 
של עבד א־נאצר תחת המערב ותומכיו בעולם הערבי ותמי¬ 
כתו במורדים באלג׳יריה, ומדיניותו כלפי ישראל, גרמו 
למלחמת סיני (מבצע קדש) שהשתלבה במלחמת סואץ 
(ע״ע) עם פלישת בריטניה וצרפת לאיזור התעלה. סיני 
נכבשה בידי ישראל, אך מסע הבריטים והצרפתים לסואץ 
היה כושל, התנהל באיטיות והופסק בלחץ אה״ב ובדיה״ס. 
שתי מעצמות אלו אילצו את אויבות מ׳ לפנות את השטחים 
שכבשו. 

הלאמת התעלה הביאה לס׳ הכנסות כספיות נכבדות, 
ומלחמת סיני וסואץ תוארו בתעמולת מ׳ כנצחון לה, כאילו 
הצליחה להדוף תוקפנות של בריטניה־צרפח־ישראל. ואכן, 
מבחינה מדינית היתד, זו הצלחה לנ 7 , וקרנה עלתה במאד 
בעולם הערבי. השפעתה גברה גם הודות לתעמולה נמרצת 
ומקיפה ולפעולות חתרנות וטרור במדינות ערב נגד שלי¬ 
טים ומשטרים שהתנגדו לה ולפאן־ערביות בנוסחה המצרי. 
באריה זו החליטה סוריה. שסבלה ממשבר פנימי ממושך, 
לפתור את בעיותיה ע״י הקמת פדראציה עם מ׳. עם הקמת 
קע״ם (קהיליה ערבית מאוחדת — הפדראציה של מ׳ וסור¬ 
יה) זכה עבד א-נאצר במעמד של מאחד העולם הערבי. 
גם תימן הצטרפה אותה שנה ( 1958 ) לקע״ם, אך הצטרפות 
זו לא הוגשמה למעשה. 



205 


מצרים, היסטוריה 


206 


בספטמבר 1961 התפרקה קע״ם, עם מדידתה של סוריה, 
שגברה בת ההתמרמרות על השתלטות מ׳ עליה במסגרת 
ה״איתוד". פ , , שהמשיכה להתקרא כל ימי עבד א־נאצר 
"קהיליה ערבית מאוחדת", חדלה זמן פה מפעילותה החת¬ 
רנית במדינות ערב, אך חידשה אותה עם התערבותה 
במלחמת האזרחים בתימן. התערבות זו ארכה 5 שנים 
( 1962 — 1967 ), והיתה כרוכה באבירות בנפש ובמאמץ המ¬ 
רי ניכר, ולא הנחילה לצבא ם׳ כבוד, אך הבטיחה כי תימן 
תישאר רפובליקנית ואוהדת לס׳. 

במאי 1967 שיגרה ם׳ צבא רב לסיני, סילקה משם את 
כוח ההדום של האו״ם וסגרה את מצרי תיראן לשיט אניות 
ישראל. נראה שצעדים אלה באו'בעקבות אזעקת שווא 
סורית מפני התקפה ישראלית ודיווחים מוטעים מצד בריה״ם 
על ריכוזי צבא ישראל לאורך גבול סוריה■ קרוב לודאי שמ¬ 
לא רצתה במלחמה אלא בהפגנת כוח■ אד סילוק כוח האו״ם, 
סגירת המצרים והצהרות שחצניות של עבד א־נאצר העידו 
על אי-שליטה במהלך המאורעות. הדבר גרם למלחמת ששת 
הימים (ע״ע). חיל־האויר של מי הושמד תוך שעות ספו¬ 
רות. צבאה הוכה וסיני נכבשה. גם מתבוסה קשה זו השכיל 
עבד א-נאצר להחלץ ולהחזיר לעצמו הרבה מתמיכת בני- 
עפו. בריה׳־מ סיפקה לו נשק ומומחים להמשיך את מלחמתו 
נגד ישראל. תלותה של ם' בבריה״מ גברה עם הצבת אנשי- 
צבא סובייטים על אדמתה. 

ה פ י ש ם ר בם׳ הנאצרית ומדיניות הפנים. 
עבד א-נאצר הנהיג מישסר ריכוזי. שהבטיח לו ולבני 
קבוצתו שליטה במדינה, אך לא פתר את בעיותיה המיו¬ 
חדות. סישטרו התבסס על נאמנות הצבא, המשטרה והבו- 
לשת ועל הפעלה מתוכננת של בל אמצעי התקשורת. הרדיו, 
הטלוויזיה, הקולנוע והעתונות נרתמו להאדרת המישטר 
ולתמיבה שיטתית בו, גם החינוך חתר בעקיבות לפאר 
את המישטר, להצדיק את פעולותיו ולהבטיח לו את נאמ¬ 
נות הדור הצעיד. צנזורה חמורה הוטלה על הדואר, ואמצעי 
התקשורת האחרים. התארגנות הותרה רק ברשות השלטון, 
ולמעשה — ביזמתו ולמענו. נעשו 3 נסיונות להקים מפלגה 
יחידה, למתן לגיטימאציה למישטר ולתמיכה בו: "אירגון 
השחרור״ ( 1953 — 1957 ), ״האיחוד הלאומי״ ( 1957 — 1962 ) 
ו״האיחוד הערבי הסוציאליסטי" (ס 1962 ). תפקידי מפלגות 
אלו הוגבלו להשגת תמיכה למישטר, הדרכה לאומית ברוח 
המישטר, וסינון המועמדים ל״אסיפה הלאומית", היא ה- 
פארלאמנט המצרי (ראה לעיל, משטר. עמ׳ 158 ). האי- 
דאולוניה הרשמית היא תערובת של סוציאליזם עם פאן- 
ערביות בנוסח מ' ("סוציאליזם ערבי"), יש בה יסודות 
פאשיסטיים מובהקים של פולחן המנהיג והאדרת הכוח, 
והכרה בערכי האיסלאם. לפחות מן השפה ולחוץ (למעשה 
מ׳ היא מדינה כפעם־תילונית, מאז צמצום סמכויות בחי 
הדין הדתיים ושילובם במנגנון המדינה). קצינים וקצינים־ 
בדימום מהווים עילית שלטונית חדשה. שהצליחה לחסל 
את האריסטוקראטיה המצרית, לאחר הגבלת זכויותיה ה¬ 
פוליטיות והחרמת מרבית קרקעותיה (בפיצוי דל) ברפור¬ 
מה האגדארית משנות ה 50 . גם כוחה הפוליטי והכלכלי 
של הבורגנות צומצם בסידרת חוקים, שהעבירו את הכוונת 
הכלכלה לידי המדינה. נראה, שבני-בריתה העיקריים של 
העילית החדשה הזאת הם טכנוקראטים צעירים, התומכים 
במשטר מטעמים אידאולוגיים או אישיים. קידומם משתלב 


יפה עם מגמת המשטר לתעש את מ' (בייחוד — עידוד 
התעשייה הכבדה: הקפת סבר אסואן: ועוד) ולהנהיג סו¬ 
ציאליזם ממלכתי. אך דומה שגם אלה לא הצליחו לפתור 
אלא במעט את בעיות היסוד של האוכלוסיה. הגידול הדמו¬ 
גראפי (כמיליון נפש לשנה) וההוצאות הצבאיות הגדולות 
( 1,250 מיליון דולר בתקציב 1970 — 1971 ) הקטינו את ה¬ 
אפשרות להרחיב את החקלאות ולייעלה, ללחום במחלות 
האנדמיות, או להעלות את רמת ההשכלה והייצור בקצב 
שידביק את גידול האוכלוסיה וצרכיה. הלאמות ותיקונים 
אחרים, ברוח "הסוציאליזם הערבי", הצליחו חלקית בלבד. 

"מלחמת ההתשה" נגד ישראל (ע״ע מלחמת ששת 
הימים) נסתיימה ב 7.8.1970 , בהסכם הפסקת האש. ההסכם 
היה ל 3 חדשים בלבד, אך הפסקת האש הוארכה, וגם נש־ 
נסתיימו ההארכות הרשמיות — לא חודשה האש. 7 שבועות 
אחרי כניסת הפסקת האש לתקפה פת עבד א־נאצר 
( 28.9.1970 ). סגנו, אנור סאדאת (ע״ע), זכה בהתמודדות על 
הירושה ונהיה לנשיא. תחילה דומה היה שאיו סאדאת. בעל 
הנטיות היפניות ונעדר הכאריסמה של עבד א־נאצר. אלא 
מעין ראשון־בין-שווים. לאחר שביצר את מעמדו, בהבטיחו 
לעצמו את תמיכת הצבא והמנגנון. גבר על יריביו — וב¬ 
ראשם סגן הנשיא עלי צברי השמאלי ושר הפנים התקיף 
שעראווי גמעה — הדיחם' ואסרם. הוא הדגיש את הצורך 
לטפל בבעיות פנים ולשקוד על העלאתה של רמת המחיה 
בארצו: עם הדחתו של שעראווי גמעה צומצם כוחה של 
המשטרה החשאית, גדל החופש האישי ושוחררו אסירים 
פוליטיים רבים. 

סאדאת העביר בהדרגה את הדגש מהצד ,.הערבי" של מ' 
לצד ״המצרי״ שלה. בספטמבר 1971 הצטרף לפדראציה 
משולשת, עם לוב וסוריה, אך הפדראציה היתר, בעלת אופי 
רופף ביותר. בספטמבר 1971 שונה עפה של ס , פ״הקהיליה 
הערבית המאוחדת" ל״קהיליית פ׳ הערבית". משטר סאדאת 
הדגיש את סיסמאות האסלאם, הסתייג מסיסמאות סוציאליס¬ 
טיות. והבורגנות התאוששה. 

במדיניות החוץ ניסה סאדאת להשתחרר מהתלות ב־ 
בריה״ס ע״י מגעים עם אה״ב: בריה״ם סיכלה את נסיונו 
להשתחרר מחיבוקה. וכפתה עליו "הסכם ידידות" מעיק. 
ביחס לישראל הצליח, לפחות בתחילה, להמנע מכניעה לחו¬ 
גים שדרשו לחדש את הקרבות. הוא הדגיש את הצורך 
להחזיר לס׳ את השטחים שכבשה ממנה ישראל ביוני 1967 , 
אך בהר בדרכים מדיניות, ואף נאם על הצורך בשלום עם 
ישראל — עפ״י תנאיה של מ׳. בסתיו 1971 חזר לאיים בחי¬ 
דוש הקרבות, אך "שנת ההכרעה" חלפה ללא מלחמה. הדבר 
נופק בהעדר תמיכה מצד בריה״מ ובהסחת הדעת מהנעשה 
בפזה״ת בגלל מלחמת הודו־פאקיסטאן. אבדן האמינות 
בסאדאת גרם למהומות סטודנטים ממושכות בינואר 1972 , 
ובעקבותיהן — תלות גוברת בבריה״מ. 

ד.לנ. 

ם. !דינר. מדיניות אירופית בסזרה הקרוב, התגבשותה 
המכרעת בתקופתו של מהסד עלי נסי, תש״א: א. פורת. 

ם׳, תשכ״א: ש. שמיר, תולדות הערבים במזה״ת בעת 
החדשה׳ אי, 1965 ; א. בו־צוד. הסוציאליזם הערבי: אידיאו¬ 
לוגיה ומעשה, 1965 : פ. מאיר-רנקה, פרעה האדום — ס' 
והמציאות הערבית, תשב״ו: ד. וס. לאקוטיר — א. רולו — 

ד. ם. הלר, ישראל וארצות ערב, המערכה השלישית 1968 : 

ג. בר, מבוא לתולדות היחסים האגראריים במזה״ת 
1800 — 1970 , תשל״ב; ',/מ■;;״״,:,״? , 1 : 16 . 111 ,.! . 81 

; 1959 , 0 ה-ו 6 ^ 10 ת ,£/! 1,111 ^ 61111 ■י 1 ; 1953 ,.: 7 



207 


מצדים, היסטוריה — אמנות קדומה 


208 


; 1961 ,! 1£ } 11 ס 0 119 ׳<גמ־ז 4 > 1 ז 0 ו 1 < 1 ץ$£ 2£ ( 7 , 15 ) 0 ו 114 זנג/י .ן .? 
; 1961 ,ץ 1#7111 ** 00172 01 ) 01911 ? / 0 !/ 0 ־ע>< 5 1 * 1 .£ ,ת 3 ז 53£ .א 
, 1950 — 1924 ,^מ־׳ת^ס/ג .£'! ) 1 > 11011 > 011 < 17£1 , 0 < 1 חז 0010 . 1 \. 
; 1956 , 21 ז 1£ ז*£/ 209/1 * 7 £12 .£'£ ,סזבמטססג,! . 5 1 ש .( ; 1951 
16 * 0 1111£01 ס? ,(. 1 * 6 ) 11011 . 1 ^ .? ;' 1958 ,. 4 / , 210014 . 11 
2 * 1 ! 11£ >* 51 , 11301 . 0 ; 1968 סיס 1 ) 0 )\ מי 8£ ו* 0/20 50001 

. 1969 1 ז~ 040 \\ / 0 / £115100 500111 £ 


בתנופה שחלה בימי הממלכה החדשה, נלמדו צורות תנועה 
חדשות ונתפשט בעיקר הציור. עם משיחת־המכחול הקלילה 
(הוא בא תחת התבליט בשל פריכותו של החומר הסלעי 
בקברים במערב תבי). ציורים לאין מספר על הנושאים הרב¬ 
גוניים ביותר עיטרו את קברי המלכים, האצילים ובני השכ¬ 
בות הנמוכות יותר (תנד: טז, עמי 611 ; יז, מול ענד 888 ; 
יט, עמ׳ 822 ). נושאים חדשים חדרו מבחוץ: נופים, צמחים 
וחיות זרים (הסום שהובא לס׳ ע״י החיקסוס). תמונות־ציד 
רבות בשמורות, ציורים המתארים קבלות־פנים וחגיגות, 
כפי שנחרתו בוכרונו של הנפטר וכפי שהוא איחל לעצמו 
להיותן שוב בימי שהותו בעולם הבא. המחזורים שבקברי- 
הסלעים של שיא השושלת ה 18 הם בעלי ניעות גבוהה, 
פלאסטיות בולטת יחסית בתיאור הגוף ועושר רב בתיאור 
הפרטים. פולחן אל־השמש ומשפחת-המלך בתקופת עסארנה 
זכה כאן לנקודת־סוצא נאותה לביטוי. החדפעסי-הרגעי 
הודגש במייחד; בקישוט הארמונות אף הגיעו לציור־נוף 
טהור. תקופח החזרה לפולחן הרשמי בשלטון הרעמססים 
הדגישה נושאים דתיים וחזרה אל הסגנון הבלתי גמיש. 

בתבליטים שעל־גבי הפילונים והקירות של מקדשים 
פותחה, באיחור־סה, בתקופה הרעמססית, שאיפתה של אמנות 
עמארנה לניעות, בתיאורי ציד וקרבות (תמי: ו׳, עמ' 267 ). 
הסצנות היו בעלות ממדים כבירים וניתנו גם כאן ממעין 
מעוף־הציפור. בביצועם העדיפו את תבליט־השקע, בשל שי- 
טות־עבודה נוחות יותר וכדי להגביר את הפלאסטיות. על-אף 



כירופחת־וזפלר יגוו־לדז אל־תענו* בת?ופח למזזרנ־ז 
והסיויאון המסלכתי, גדליס 


החיות הרבה שביצירות אלה, חלק ניכר של תיאורי-הקרב 
"טיפוסי" יותר מאשר היסטורי, משום שהיו אלה חזרות 
פולחניות על מעשי פרעה, למען הגנתו של המקדש ולמען 
הגנתה של מ׳ כולה. 

השיבה לערכי התקופה הקדומה איפיינד, את אמנות 
התקופה הסאיטית. טכניקה חדשה הונהגה עקב ההלניזאציה 
שחדרה בימי השלטון המוקדוני. בתקופה הקופטית, בגבור 
השפעת הנצרות, נשתלט בציור המצרי הגורם הדתי. בציורי- 
קיר מתקופה זו, שנמצאו בבתי-קברות, רב מספרם של הנוש¬ 
אים מן התנ״ך ומן הברית החדשה. 


על־אף עצמאות התפתחותה היתה מ־ שותפה גם לנסיון 
האמנותי של עמים אחרים. צורות אחדות של קישוט בנייני 
לבנים ונושאים מיוחדים בתבליט בתקופה הקדומה, היו 



המלכה נפרתארי סובלת בידי האלה איסיס. 

ציור שנמצא בקבר נפרחארי, אשתו של רעססב 11 , בעמק הסלכוח בתבי, 
•מימי הממלכה הזזרשה 


משותפים לה ולאומות אחרות. בימי הממלכות התיכונה 
והחדשה פעלו השראות, בייחוד מן הים האגאי, על קישוט 
תקרות ועיצוב חיות וצמחים בקברים. מ׳ עצמה השפיעה, 
מן התקופה הקדומה ועד יפי האימפריה, על המרחב של 
סוריה, ובאמצעות היוונים שהתיישבו בדלתא בימי השושלת 
ה 26 —על הפיסול היווני הארכאי, בתקופת התלמיים נעשתה 
פ׳ חלק מן העולם ההלניסטי וצורותיה תרמו להעשרת 
תרבות זו. המוטיווים של הפיראמידה, הספינכס והאובליסק 
מופיעים הרבה באמנות המערב. 

ועי׳ע אמנות, עמי 29 — 30 ; חותם. עמ׳ 224/5 ; חפושיות, 

עמ ׳ 840/1 , תס׳. 

א. וולררינג, מצרים, אמנות ארץ היאור בתקיסת הפרעונים. 

2 19117 ; /ס 5 ג) 1 ת 0 !ך )/) 80 ז>צ 77 , 5 ש 1 ׳\ 3 ס . 0 . 1 > .?ל 





האנציקלופדיה העברית 











217 


מצריש, אמנות קדומה — מדסיקדן 


218 


16 > 101 % /€ ; 11 ) 1 ) 7 )(§) 1/471 ,ז 03£31 .ן ; 1908 — 903 [ , 1-371 

, 5 ) 0 ^ 6 <} 6610£70 17111101110715 ' 1 ) 5 ) 0£0 <] 070 ) 00 5 ) 0 ) 1401 ) 40 

76765 ) 540 } 5 ) £1010 <¥ 64 ? , 5 זש 01€ ת 5 ., 1 ; 1947 — 1922 ,/י 1-1 
,)! 11700 ) 1 תא 5 ) 1 <} 771 ) 7 64 ? ,חזגז^ת^! .\נ. 0 ; 1923 , 5 ) 110 ) 6 ?(£^ 

1929; 17.11001601161■, $•4(4171(1-11 <51x1, 1933; 1*1., 7 ) 1 ( 7 ( 777 ( 11 (! 

0/ 1/1( ?)7105(), 1939; 1*1., 7/1( 7(511X101 8((71(5 0 / 

7.0771(5(5 111, 1940; 14. 118111*0 (6*1,). 7/1( 41( 0 ] 4716(71( 
?£?(>[, 1936; ]. —?11. 1 707 ?? 70 ,■ו!>טג x14( 0 ((113((71 1/1( 47(5 0/ ?£)1(31, 1/1( 4(£(00 004 4510 771 ) 51 )#י , 
1965; 9. *4. 07 10 \ 004 ) 47765 ,זזס£* 1 ם 73 ל 1 -ח 0 }| 6 ׳** 6 ז 67 ס <■(- 
771(0(. 4 010110001 ) 5 ) 37 })£ ) 1/1 171 ) 11771 " 004 )) 5/30 חס '( £540 ח 

47( *>/ 1 / 1 ( 406(0[ ))(<17 £05(, 1951; 131*176*1, 7/1( 

0(1'(10£771(01 *>/ 4716(71( ?£)>(>11071 471 )70771 1200 (0 1315 
8. 0., 1952; 14. ?78111*1:071., 7(16 47[ 0714 47(/111(€(1176 0/ 

1/1( 4716(0( 071(71(, 1954; 46 ) 71177 ) 0 ' 5-4 ) 016 64 ^ 1 , 1.11016 . 4 ׳ 

111 {>6711117( (£)>(351(00(, 1954; .4. \1614!11 [31 100 )£££.¥ , 130 ־ 
?0171/17>£, 1954; £. 0 . £1 07 ) 0 , 111 ז 113 ש x617)1 471 11071 <)■(£? חן , 
1955; 1. £. 5. £<1\1961 ,)?(£? / 0 7070145 •(? 7/16 . 1$ *ז 3 ׳י *; 

!14, 371111711*03,3. ?£)(>1100 471, 1962; 1. 33 0 ) 1 <)•( 4£ , 8 ח 1 ז 16 * 01 ז , 

1)1( # 11051 4(7 ?110.7000(11, 1962, 14. $6113167, 1)071 4(£){>71- 
56/1(7 £11715(, 1963*; ]. 1. *16 06 171 1^31, 1660£ 476/111(6(117(; 
£§)(>{1071. 1964; }. .$ ; 1966 ,) 47 £11071 (£? , 1437715 .,מ 
1968 , 72 ) 31 )(£ 4 ] 7111 25 ><) 1470 ? §ח £7111 )£)£ ) 1 ( 1 , 12 ] 76 ג>}\ ; 

41. 03 6-\1. 441711167, ?£)£5: 47(1131117 ) 5011 ,) 61117 ) 11 ־ (, 

?601171 £ . 1968 4 , 075 ) 7 7/10115004 )) 7/17 סו 

י. ל.-א. ג,-ש. 

המוסיקה בם׳ הקדומה. ראשית התרבות המוסי¬ 
קאלית נם׳ לפני כשנעה אלפים שנה, והיא העתיקה ביותר 
המוכרת כיום. מאז מחקרו של ג. א. וילוטו (,על מצבה 
של אמנות המוסיקה נמ׳ היום". ר , בינל■). שנערך במסגרת 
המשלחת הנאפוליזנית, הופיעו מחקרים רבים העוסקים 
במוסיקה המצרית לתקופותיה. 
חקר המוסיקה של מ׳ הקדומה מתבסס על ממצאים ארכ¬ 
אולוגיים (בהם בלי נגינה [ע״ע]) ועל מקורות ספרותיים 
ואיקונוגראפיים. תיעוד עשיר זה כולל תמונות מהחיים 
המוסיקאליים וכן שמות מבצעים, כלים ומחולות, מלות 
שירים ואף הוראות'ביצוע. החוקר הנם היקמן תרם לחקר 
המוסיקה הקדומה נמ׳ בהשוותו נין המוסיקה המצרית בזמנו 
לבין התיאורים, המפורשים והמוסקים, שבמקורות. 
מספר כלי הנגינה בס׳ הקדומה היה רב. מהתקופה הפר־ 
דינסטית סוכר כלי רעש המורכב מזוג מקלות, לנקישה 
קצב. שמטרתו להגביר את מחיאות הכפיים, נוהג הנפוץ 
עדיין במוסיקה העממית במ ׳ . מהתקופה הארכאית ידועים 
תופי מיכל וחלילים חד־קניים שנהם ניגנו בצורה נטוייה 
או ישרה, ואשר אף שימשו כסמל הפוריות. סמוך לסוף 
הממלכה הקדומה הופיעו הסיסטרום — חפץ פולחני וכלי 
נגינה — והחצוצרות (נמצאו שתיים — האחת עשוייה כסף 
מוזהב והאחרת ברונזה), החל בשושלת ה 18 הופיעו המצל¬ 
תיים בשימוש פולחני ובטכסי קבורה. הקלארינט הכפול, 
המקביל לזמארה של היום, הופיע גם כן בימי הממלכה 
הקדומה. החשוב בין כלי המיתר, הן בט׳ והן בשומר. היה 
הנבל (ע״ע), שהופיע במי בצורות שונות ובגדלים שונים, 
מכלי המיתר האחרים מוכרים הלאוטה והלידה, שהובאו לס׳ 
ע״י מוסיקאים שמיים החל בשושלת ה 17 , ובמיוחד בזמן 
הממלכה החדשה. האורגאן הומצא באלכסנדריה בתקופה 
ההלניסטית. מספרם הרב של כלי הנגינה ושל העדויות 
האחרות מעיד על חיים מוסיקאליים ערים בם׳ העתיקה. וכן 



נ 5 י נגינה סצר־ים סתהוסת ה?:ויע?ח ה 18 . 

סיסי: 5 שמא 5 : ?ירה־היחארה; א 51 יש כפוי; 5 אוםה ; נב 5 


על יחסים הדוקים בין המוסיקה לבין הפולחן והדת. במקורות 
האיקונוגראפיים מופיעים. בססיד לזמרים ולנגנים. אנשים 
שתנועות ידיהם מסוגננו׳ת, ואשר מציינים, ככל הנראה, 
הוראות בעלות משמעות מוסיקאלית. היקמן הסיק מאלה 
קיום פוליפוניה פשוטה ואף נסיונות לרישום תווים. בהקשר 
זה ראוי להזכיר את סדרת ששת הקלפים, מן המאות ה צ¬ 
ח 7 לסה״נ, המכוסים עיגולים בגדלים ובצבעים שונים, 
וטכסטים ביוונית, קופטית ופרסית. עיגולים אלה פורשו אף 
הם כסימני תווים. 

ב מ׳ הערבית. למן הופעת הערבים במ׳ בשבת 641 
תמשיכו הקופטים במסורת המוסיקאלית העתיקה. אולם ער 
סהרה חלו תמורות מעמיקות בחיים המוסיקאליים, (ה¬ 
מוסיקה האמנותית הושפעה מהכלים ומתצורות אשר רווחו 
ברחבי האימפריה המסלמית. בס׳ קמו מספד תאורטיקנים 
של המיסיקה', ובהם אבו א-צלת אמיד. אל-אנדלסי (מת 
1134 ). בימי הממלוכים נודעה מ׳ בזכות המוסיקה'הצבאית, 
אשר הרשימה אף את הצלבנים, עד לתקופה החדשה היה 
המרכז המוסיקאלי המצרי משני בחשיבותו בין מרכזי האיס¬ 
לאם, אולם החל באמצע המאה ה 19 גדלה חשיבות המרכז 
המצרי בתחומי התאוריה, הסגנון וההפצה של המוסיקה. 

במחצית הראשונה של המאה ה 19 הוקמו בהי־ספר למו¬ 
סיקה כמתכונת אירופית, ותזמורות צבאיות שהודרכו בידי 
מוסיקאים מערביים. בשנת 1871 נפתח בית-האופרה בקהיר 
באופרה "אאידה" של ורדי (ע״ע). במקביל לפעילות המער¬ 
בית הסתמנה התעוררות מחודשת של המוסיקה המזרחית, 
תחילה בסגנון המוסיקה התורכית ואחר־כך בסגנון מקורי 
שהשפעתו רבה במזרח הקרוב כולו. ממפתחי הסגנון החדש 
— אם כלתום. עבד אל־והאב. סוצטפא דידה. סאמי שאוה 
ודאוד חסני. ביזמתו של המלך פואד 1 נפתח ב 1929 בקהיר 
המכון למוסיקה מזרחית, וב 1932 נערך הקונגרס הבין־לאומי 
הראשון למוסיקה ערבית. שבו השתתפו מוסיקאים וחוקרי 
מוסיקה מהמזרח ומהמערב. השפעת המוסיקה המערבית 
ניכרת בתחום הבלים, המקצב, והמלודיה, באשר כלים "מער¬ 
ביים" (קונטראבאס, צ׳לו, אקורדיאון, סנסופון, ועוד) משמ¬ 
שים לליווי השירה המסרתית. והמקצבים שאולים בחלקם 
מהריקודים המערביים. האלתודים, הן הקוליים מטיפוס 
״ל י א ל י״ והן הכליים מסוג ״ת 5 ! ם י ם", קוצרו או נעלמו. 
ד,הלחנה והביצוע נפרדו זה מזה. אולם למרות השינויים 
הרביס שמרה אמנות הזמרה על מקומה החשוב. הסגנון החדש 
זכה לתפוצה רבה בכל ארצות המזרח הקרוב. יש לציין כי 
אסכולות אחדות. במיוחד בסוריה ובעראק. שומרות יותר על 
רוח המסורת העתיקה ועל המשכיותה. 




219 


מצדים, מוסיקה — חת ופנתאון 


220 


,.£ 071 41 ) 471 7X14510 )י 1 10 ) 00/1401 /מ<£/ 1 , 7111016311 ־ . 0 

1040774 !$ 6 ^/ / 0 ! 014510171 1 ) 0.11 4 ו 0 ת 071 }\ , 1.306 . 7 ד .£ ; 1812 

£•)*!/% 150110 )^ 1 (^ 4 , ,חתבוה; 11101 .מ ; 1836 , 1-11 5 1 ו 107 /קץ!ן£ 

- 00%071 . 11 110/110 ) 0 > 00 מ׳ ^ 1 040 < [. 1 * 6 ] £1111716 .£ ; 10 ) 

0071 \ 451 !#$ 10 ) 150 ) 7 )^^ 40 , 111 ) 111 - . 14 ; 1949 ,( 1 ,)■ 01 ) 14 

. 1956 , 101110 ) ! 11 ) )! 0471 
א. מ. ש. 

דת ופג תא ו ו ב מ׳ הקדומה. 

א. מקורות להנרת הדת המצרית. ב. הפנתאון והמיתולוגיה. 

ג. הפולחן. ד. המאגיה. ה. פולחן המתים והאמונה בחיים 
שלאחר המוות. 

א. מקורות להכות הדת המצרית. צם המקו¬ 
רות הספרותיים נפנים: האספים של לחשי פתים 
להנסחח תנאי-קיומו של הנפטר לאחר המוות. שלושת 
החשובים ביותר בסדר כרונולוגי הם: כתבי הפיראמידות; 
כתבי ארונות־הקבורה! "ספר המתים". כתובותקבורה. 
שמלבד פרטים ביוגראפיים, פניות לאלים, הנחיות־קרבן ועוד 
שיפכות אור גם על דרישות הדת והמוסר. טכסטים 
טקסיים ופולהניים. המנונות לאלים (לאמון- 
רע, אתון. חתחר וכר). טבססים מיתולוגיים, תאו- 
לוגיים, (.אסטלת פטרניך". ..ספר הדברים אשר בשאול") 
ום כ ם ט י ם מאגיים (אספי לחשים וקפעות). ולבסוף 
מקורות יווניים מאוחרים כמו כתבי הרודוטום, 
פלוטארגום, דיח־ורום ועוד. 

ב. הפנתאון והמיתולוגיה, הטיטטמאטיזציה 
של הפנתאון המצרי היא חלקית ומצומצמת ורובם הגדול 
של עשרות האלים והאלוה, החשובים והשוליים, ממלאים 



תפקידיהם במידה רבה של אי־תלות הדדית, כאלים קוס¬ 
מיים (החמה, השפים והארץ, האוויר, היאור וכר), כאלים 
מקומיים (אלי־עיר, מהוו• חבל) ואלי פלורה־ו.פאו־ 
נ ה (עצים• חיות) מהם דמויי־אדם (רע, גב). מהם דמויי־ 
חיה: תנין (סובו), חתולה (בסתת), כלב-תן (אנובים), פרה 
(המוזר), איל (ה׳גום), בז (הגרוס), איביס (תחות), נחש 
(אותו, תרמותים) ועוד. 

משפחות אלים, קביעת ההיידארכיה של האלים ודירוגם 
בסיפורים המיתולוגיים, דהיינו "תאולוגיות", נוצרו בתקופות 
שונות ויצאו ממרכזי פולחן מצריים שהיו בעת ובעונה אחת 
גם מרכזים מדיניים חשובים: און(הליופוליס). מף (ממפיס), 
ח׳נום (הרפופולים) נא אמון (תבי) ויב (אלפנטינת! ע׳ 
ערכיהם). בין משפחות־האלים בולסת ה ש מיניה של 
ת׳גום (הרמופולים), המורכבת מארבעה זוגות אלי-קדם ולה 
סיפור בריאת העולם בנוסח זה: בראשית היה תוהדובוהו, 
ובו ארבעת היסודות האלוהיים: מי התהום הקדמוניים 
("נוף), האין־סופיות, החושך, הסחר. מתוך המים הקדמונים 
בצבצה האדמה כאי ועל כן רואים את נון ובת זוגו נונת 
כמקור הבריאה• מקום חשוב במיוחד נודע ל ת ש י ע י ה 
הגדולה של און (הליופוליס),הקדומה מאד ואולי קצה- 
היסטורית. אבי התשיעיה אתום (הכל, הבורא, המקיים, 
שמאותר יותר התמזג עם אתום־רע, השמש), הוליד זוג 
אלים — את שו (האוויר) ואת תפנות (הלחות האטמום־ 
פרית), אלה הולידו את גב (הארץ) ואת נות (השמים). 
לאלים קוסמיים אלה נצטרפו שני זוגות: אוסירים ורעייתו 



א. אסרן 
כ. אגוכים 

נ. אנונים 
ר. בסחח 
ה. יפו' 


הרחת׳ם 

הךס|כ 

חתחור 


סזידים חי׳דובייז 

יא. א ים ים כוו ;שיתיס 

יב. ח׳נוש ין. ;•ח 

י ג. ח',ינם< יח. גוז־בי! 

יד. מונח; יט. גפתיב 

סו. סות כ. אוגוריש 


•:א *׳•-ידיש 
:ג א• 1 /י 
:ג. ןהח 
:ר. שאשיב 
כול. שי חיום 


בי, סח^זזז 
50 י!־ב 
בדו. 2 י 1 
כט. כ־פאריכ 
ל. גזחות 




221 


מצרים, דת ופנוזאון 


222 


איסיס, סת ובת זוגו נפתים. שהיו קשורים גם כן במיתוס 
אוסיריס. 

המיתום המרכזי בפנתאון המצרי המתאר את המאבק בין 
א וסירי ם לסת נשתמר גם אצל פלוטארכוס: א ו סי¬ 
ר י ם, "המלך הגדול והמיטיב" של מצרים נרצח ובותר 
לבתרים ע״י סת (אהיו וגיסו) שקינא בו. איסיס, אשת 
המלך המת, יצאה ביגונה ללקס את חלקי גופת בעלה 
המפוזרים ב^אור והצליחה להביאם לקבורה. ה ו רו ס בנם 
סל איסיס ואוסירים, שיצא לנקום את נקמת אביו• פתח 
במאבק אכזרי עם סת על ירושת המלוכה והצליח להוציאה 
מידיו. למיתוס זה גם השלכות דתיות-מוסריות וחברתיות 
חשובות. מחקרים רבים ניסו לעמוד על מהותה של דימה זו 
והמקבילות לה (הבולסת היא עלילת אדוניס). בין השלכות 
אלה: המוות הכפוי של המלך (ומאידך, המוות המחזורי של 
האל והחייאתו עם הטבע); מוסיוו הישע ( 3110 ׳\ 1 ג 5 ) וה¬ 
החייאה (במיתוס, ע״י איסיס בגלגולה כציפור); יחסי אב 
ובן, מחד, ואס־ובנה מאידך; מספר מוטיווים ופרטים (כמו 
הסתרת היילוד והבריחה עמו) מזכירים אף סיפור הנוצרי. 

על רקע מיתוס זה יש להבין אה רוב קווי־האופי של 
האלים הנוטלים בו חלק: א ו סירי ס, אל פולהן־המתים, 
אדון השאול, שופט־המתים; הפרוטוטיפוס לכל נפטר. אל 
הקרקע (מים. צמחיה)! אל הפוריות (חגיו נושאים אופי 
חקלאי). א י סיס, הרעיה הנאמנה והאם המסורה! קשורה 
בהריון, לידה, גידול־ילדים. פולחן־המתים (קינה, טהרת 
המת) והיא גם גבירת הכשפים. הורים, אל־בז; אל מלכו¬ 
תי. הבן הנאמן, הנוקם נקמת אביו. ם ת, אל המדבר, הסופה; 
אל זועם ורב־נוח. בטרם זכה לאפיון של נבל במיתוס. היה 
מעמדו רם ונכבד! מאוחר יותר היה לאל בוגדני, תאוותן 
וסוטה, מוג-לב וטפש. 

עם האלים החשובים נמנו גם אלי שמיים: רע. 
השמש ואל-השמש. מקום פולחנו הקדום — אץ (הליופולים); 
בהתמזגות עם רע הועלו אלים רבים לדרגת אלי־חמה 
ולמעמד של אלים ראשיים: א מ ו ן ־ ך ע, א ת ו ם ־ ך ע, 
ך ע - ח ר ־ א ח׳ ת י וכד. אל קדום, אל בורא! מנהיג העולם, 
אבי ..המאעת" (הסדר הנכון והראוי)! אבי המלך: סלך 
האלים. אתון, אל־גלגל־החמה, שפע־הטוב. דמוי־בז. אל 
שולי עד שהועלה ע״י אמנח׳חפ 1¥ (אח״כ אח׳נאתון), 
בפרשה קצרה ומרתקת, לדרגת אל־יחיד בעירו אח׳תאתון 
(תל־אל־עמארנה) תוך אלימינציה קנאית של אמון־רע ויתר 
האלים! עם מות המלך, חזר המשטר הפוליתאיסטי על כנו. 
ח׳ ונס ו אל הלבנה, אדון הזמן (ר׳ תחות). 

אלים עליונים ובוראים: אמון, אל הבי 
(נא אמון), אל־איל! הועלה לדרגת אל ראשי כאשר היתד, 
עירו לכידת הממלכה הכפולה והוא זוהה עם רע של התשיעיה 
הגדולה. פתח. אל מ'ף! האל הבורא בלבו ובדברו! מעצב 
הטבע כאומן; אדון האמנות והאומנות. ח׳ נ ו ם. אל-איל 
כלל־מצרי (מוצאו מיב); מעצב האדם, בקדר על האבניים. 
תחוח, אל-איבים! אדון הירח ומכאן אדון מהלך הזמן, 
המידה והמספר, הכתב! סופר התשיעית, אדון ידע הכשפים. 
חתחר. קשורה בפולחן הפרה; אלת עצים (שקמה, תומר), 
אלת ארוטיקה, פוריות ולידה. פולחנה המקורי בדנדרה, אך 
התרחב מאד (בסיני, בסראביט אל־ח׳אדם, כ״גבירת הטור¬ 
קיז"). 

אלים אחרים: מונחו (אל-קרב־ונצחון, אל־בז), מ י ן 


(מנו) (אל-הפוריות וההולדה), אנובים (אל כלב-תן; 
אל-מתים קדום וכלל-מצרי). ניית, (אלת מי-הפבול, אלת־ 
קרב קדומה מאד), מות (אלת־עיט, אלת האמהות). 

הפנתאון, בתקופה מאוחרת, מנה מספר אלים כנעניים 
שאולים: ענת, ע ש ת ר, רשף, בעל. כולם בעיקר 
באלוהי-קרב. כן יש להזכיר את האל העליון האחרון במצרים 
— ס ר א פ י ס (אל אלכסנדריה והממלכה החלמית) שהוא 
יצירה הלניסטית: מיזוג של אוסיריס עם אפים, אל-השוד 
סמף. פולחנו התפשט בכל אגן הים התיכון ואף במושבות 
הרחוקות של רומא. סראפים היה אל־מתים ואל פוריות, אל 
מרפא ואורקולום. 

מלבד האלים של ממש יש שפע דמויות דמוניוח, כמו 
אפופים. נחש־הענק, אויב־השמש; חיות רעות רבות (תנינים, 
אריות, נחשים). מעניינים הם שדי־הבס: ננסים מפחידים 
ודוחים. שנזקקים להם להרחקת מזיקים. 

למיתולוגיית-המתים נודע מעמד מיוחד. כאן 
יש להזכיר את מ ש פ ט ־ ה מ ת י ם (בו יושב אוסיריס) 
ואת ארץ־המתים. משאת נפשו של בל אדם היא לנוח 
אחרי פטירתו ב״ש דה ה ג ו מ א״. מעין גן־עדן; אך הדרך 
לשם רצופה קשיים: בין השאר, על הנפסד לזכות בהסדיו 
של .,איש המעברה" שתפקידו להעביד אותו על פני המים 
המפרידים, לאחד בירור זכותו והכשרתו של הנפטר לכך 
(ר׳ עוד להלן). 

ל״נ ש ס ה" מקבילים באמונת־המתים המצרית שני מוש¬ 
גים עצמאיים: ה״כא", כוח-החיות של האדם, המגיע לעצמתו 
המלאה רק אחרי הסתלקות הגוף; ה.,בא" ("באי") היא 
הנשמה, הלובשת צורות כרצונה, ומקיימת אח תפקידיו 
(הגופניים בעיקר) של המת לאחר שנפרדה מן הגוף. הדרגה 
אליה עתידה נשמת הנפטר להגיע, אם יצאה זכאית במשפט 
המתים ועברה את כל תלאות הדרך, היא ״רוח״ או ״מלאך״: 
"אח׳". 

ג. הפולחן: פולחן האלים במקדש כלל את פולחן 
הצלם היומיומי (בתוך ארונו): ניקוי הצלם, הלבשתו, 
קישוסו• הכתרתו וכו׳. לפעולות אלה אופי סמלי או מאגי. 
במקדש הועלו ק רבנו ת (מנהות־מזץ. קרבנות־אש, עו¬ 
לות) כשהמזבח משמש בעיקר ככן המיועד לשאת את 
מתנות הקרבן. חשיבות מיוחדת נודעה לנסך (של מים. 
יין, חלב), כקרבן־משקה או כאמצעי-טהרה פולחני. גם 
לנגינה ומחול היה ערך פולחני. 

מחוץ למקדש נערכו תהלוכות־קודש, וספינות-האלים 
שנישאו ע״י הכוהנים נחשבו למקום־מושב האלהות. בזמן 
התהלוכות היה צלם האל מתגלה למאמיניו: "לראות את 
יפי האדון". חשיבות רבה נודעה לחגיגות; ביניהן, 
ח ג י - ל ו ח (גיאות היאור, הקציר. מחזוריות גרמי־השמיים 
וכד) חגי־מדינה (הקשורים ביסוד ערים, נצחונות) 
חגי־מלך. חגי־אלים. בולטים חג־שלושים השנה (חג 
ה״זנב״) — שמקורו כנראה בחגיגת־ניצחון קדומה והוא 
נמשך ימים רבים והיו בו תהלוכות ועבודת-קודש — 
ובמיוחד חגי איסירים ("מיסטריות" בפי היוונים) שבהם 
הוצג המיתוס בצורה דראמסית וסמלית. במרכז החגיגות 
עמדו טקסים חקלאיים. 

בעבודות-הקודש עסקו כוהנים משתי דרגות עיקריות: 
..משרתי האל״ (,.נביאים״ בפי היוונים) ו״טהורים״! דרגות 
אלו היו עוברות בירושה. ה״טהורים" היו מאורגנים במשמ־ 


223 


מצדים, דת ופנוקאון — לשון 


224 


רות; רבים רחם נשאו תארים חילוניים — שופטים, רופאים, 
אמנים — והיו בעלי קשרים פוליטיים; בממלכה ד,חדשה, 
עם התפתחות הכהונה המקצועית, רכוש־הפקדשים וצרכי- 
הפולחן, ירדה חשיבותם. היתד, קיימת גם דרגת־ביניים 
("אבות־אל") ומשרות נוספות, שבד״ב קשה לקבוע בבירור 
את מהותן: ״כוהנים מקריאים״ (נושאי סגילת־הפולחן) 1 
"מפקח על כוהנים", "ראש למשרות־אל", "הכוהן הגדול". 
ונר; היו גם משרתי־מקדש והפסטופורים. מעין. לוויים, נושאי 
אחנות הצלמים. 

במקרא מכונים הכוהנים המצרים שעסקו בפתרון חלו¬ 
מות ובמעשי כישוף — חרטמים (בר , מא. ח, כד; שבד ז, 
יא, כב; ח. ג. יד. סו; ם, יא: והשר דג , א, כ: ב, ב). מקור 
השם, נפי הנראה, הוא מהביטוי המצרי — הר ת 8 , שהוא 
קיצור מ-חח חב הר, ומשמעו — העומד בראש אלה אשר 
על ספר הפולחן. כלומר, — כוהן קורא ראשי. 

ד. המאגיה. נטיית המצרי למאגיה היתה גורם ראשון 
במעלה בחשיבתו, באמונתו, בחייו היומיומיים, ובנסיונו 
למלא מאוויים שמעבר להשגתו. הדת המצרית היתד, במידה 
מכרעת מאגיה (והמלה הקרובה ביותר ל״דת" היא הפאת, 
הכוח המסתורי של האלים. הניתן גם למכשפים וקוסמים). 
טקסי הפולחן בנויים במידה ניכרת על מאגיה (הטהרה, 
הקטורת, עצמים קדושים). בולטת עוד יותר המאגיה 
המילולית: הלחשים. לחשי־המתים, להבטחת תנאי קיום 
אופטימאליים לאחר המוות; לחשי-מרפא; לחשי אם־וילד; 
לחשים לכל סטרה, אף הבישוף, בלומר המאגיה לצרכים 
יומיומיים, זונה ללגיטימאציה ע״י הדת, הלחשים הועתקו 
ונשמרו במקדשים והיו בהם הרבה רמיזות מיתולוגיות. 
רבים מאד הקמיעות להבטחת הגנה מתמדת, הכוללים 
לחש או עשויים מחומר מאגי (עלה שקמה. "כסף ירוק"). 
משקלה של המאגיה בדת מ׳ הלך ורב לקראת סוף הממלכה 
החדשה, ועם התפשטות הפולחנים העממיים, המנונות וטקס¬ 
טים דתיים רבים קיבלו גוון מאגי. 

ה. פולחן המתים והאמונה בחיים שלאחר 
המוות. המחשבה הדתית המצרית ראתה במוות וכל הקשור 
נו אסון מוחלט. עובדה זו מסבירה את החשיבות המיוחדת 
שניתנה לם י ת ו ס המות ופולחן הסתים, שבהם 
התגלמה האפונה הברורה בהישארות הנפש והיה 
בהם נדי לצמצם את גודל האסון. את פולחן המתים יש 
לראות כהסתעפות של פולחן האלים, אך הוא בעל אופי 
עצמאי ובעל חשיבות משלו. טקסי הקבורה היו מורכ¬ 
בים מאד וכללו לוויות, הפלגה במעלה היאור, משתאות, 
מחולות-פולחן; כל התי׳ליד (כולל חניטה, שאף לה צביון 
דתי מובהק) נמשך לעתים זמן רב מאד (יותר מחצי שנה). 
ק רבנות -ד,מתים כללו מבחר של מצרכים יומיומיים: 
משקאות (שבר), מאפה, בשר, ירקות ופיחת, אריגים, בלים, 
"כל דבר טוב וטהור". לקרבו־הפתים ליטורגיה מורכבת 
(פתיחה, השבעה והזמנה, הגשה, ולסיום — "מחיית עקבות" 
והסתלקות). 

בימי הממלכה הקדומה חלוקות היו הדעות בדבר מקום 
משכנם של המתים. בתקופה ששלטה התאולוגיה של אלן 
(הליופוליס) האמינו כי הסתים שוכנים בעולם השמש ולא 
בשאול. אבל משך תקופה ארונה, עד תחילת הממלכה החדשה, 
נספג פולחן אוסיריס בספרות שלאחר המוות, וב״ספר המתים" 
כבר מוזגו שתי התוחת וחלה הכרעה בכיוון האמונה כי 


המתים שוכנים בשאול שאוסיריס הוא מושלה וכי אל 
השמש — רע — פוקד את השאול פדי לילה (ע' לעיל, 
מיתולוגיית המתים, עמי 222 ). 

; 01171716 ) 6 111/0 06 ,$ג 0111 ז 111£3 ? ; 11 , 0£ דוס 111 ? 2 ( $גו 101 > 0 זש 1 ־ 1 

1 ( 1 111 ^) 71101 1 ) 1191 1£1011 ( #0 / 0 1 ( 101 < 1 <) 000610 , 661 * 034 ־ 81 . £1 .{ 

,)) 1 ן> 87111 .£'( 10711 ) 0 ) 1£ ) 14 70 , 471076711 £., 1912; 1'. 1.6X3 

071 ,! 118107 •)# 71 ו! 1 )קץ££ 471016711 ,:ח 1110 ת 3 ז? . 11 ; 1925 • 1-111 

, 710 ) 11167 )^ 6£ #01181071 70 ,־ 3011101 ^ ; 948 ( , 10/1 )!) 1 ס 7 ק 67 )ח 1 

■גהסע. 8 ; 1952 , #01181071 1011 ) 1 )!( 7% 471010711 ,׳<ת־ 61 (") .ן * 1949 

, 2 וז 0 זס 4 ו 1 . 5 ; 1959 ,.£ 100 ) 71 *>' 3611 0710 ), #6118 70 ,(. 04.1 ) 110111 

17 ) 2 801170£6 , 11301 ^ . 5611 ; 1960 , £1071 #011 16 { 0 !) $1 ץ 46£ 

2117 £071 (/ 01111 * 1/1110711 ,זסזגמס!*) , 1 לז ; 1961 , 11 ( 1 }( 107 ( 01 

. 1968 ,! 111 71 ) 011 !) 

א. ש. - ה. 

הלשון המצרית הקדומה קרובה לא רק ללשונות 
השמיות (עברית, ערבית. ארסית, אכדית וכו׳) אלא גם ללשו¬ 
נות המזרח־אפריקניות(גאלה וסומאלי) ולשפה הברברית של 
צפון אפריקה. הדמיון לשפות השמיות בולט ביותר. הפועל 
המצרי נמו הפועל בחלק ניכר של השפות השפיות, מורכב 
מד,צרפים של עיצורים, עפ״ר שלושה במספר, אשר לפחות 
באופן תאורטי אינם משתנים. יש גם נקודות מגע בין אוצר 
המלים של הלשונות השמיות למצרית. אבל מאידך, לא ניתן 
להגיד שהמצרית היא שסד, שמית או שפה אפריקנית. היא 
כנראה הצרף של אלמנטים שונים המהווים יחידה לשונית 
עצמאית. 

המחקר של השפות החפו-שמיות עדיין עומד בראשיתו, 

אך אין בנך משום עיכוב ביחס להבנת המצרית. התפקיד 
הנוכחי של חוקר השפה המצרית הוא להבין את מבנה 
שיטתה המיוחדת, נפי שהיא מתגלה בשלביה השונים במשך 
שלושת אלפי שנות קיומה. מאורע מכריע בתחום חקר ר,מצ־ 
חת היה גילוי אבן־חזטה (ע״ע חרטמים, כתב ה—, עמ ׳ 
31/2 ור׳ תמ׳ שם) ע״י שמפוליון (ע״ע). תחילת המחקר 
המדעי המודרני של השפה המצרית קשור בשמו של אדולף 
ארמן ( 1854 — 1937 ). עבודתו החשובה הראשונה היא הספר 
על הדקדוק של המצרית החדשה ( 1880 : כל הספרים דלהלן 
ח ביבל׳). ספר זה מהווה את התיאור השיטתי הראשון של 
השפה המצרית בתקופת השושלות 19 — 20 . ספרו השני 
״דקדוק מצרי״ ( 1894 ) הוא תיאור שיטתי של השפה המצרית 
כתקופת הממלכה התיכונה. גם גילויה של צורת הסביל- 
חמצבי קשור בשמו של ארמן, ובעקבות תגלית זאת הודגש 
הדמיון בין השפה המצרית מחד והאכדית מאידך. הדקדוק 
הקופטי של ג. שטיינדורף, תלמידו של ארמן ( 1861 — 1951 ). 
מהווה צעד חשוב קדימה במחקר השפה הקופטית ומבוסם 
על שיטות קפדניות של פונולוגיה ומורפולוגיה. גולת הבו* 
תרת במפעלה של אסבולה זו, הנקראת "ברלינאית", מד,ווה 
ספרו של ק. סתר, ( 1869 — 1934 ) העוסק בפועל המצרי. 

ארמן, שטיינדורף וסתה הם עמודי התווך של האסכולה 
הברלינאית. הקווים האפייניים של אסכולה זו הם: השימוש 
בשיטות דקדוק חדישות המבוססות על פונולוגיה וחוקים 
פונטיים כבסים המורפולוגיה, והעלאת הקשרים עם הבלשנות 
השמית, 

מתנגדה העיקרי של שיטת האסכולה הנ״ל היה ג. מאספרו 
( 1846 — 1916 ) ; טענתו הבסיסית היתה שבחקר השפה המצ¬ 
רית איו להזקק לשיטות מחקר שהועתקו מהשפות השפיות. 
מאספרו ייצג במידה מסוימת את מה שנקרא האסנולה הפא־ 
חסאית. בהשפעת האסכולה הפאחסאית נכתב ספרו של ב. 
גו( 1883 — 1950 ) ״סחקחם בתחביר המצרי"( 1924 ). ספר זה 



225 


מצרים, לשון 


226 


הוא ציון דרך בהשתחררות המחקר הדקדוקי של השפה 
המצרית מן התלות במחקר השפות השמיות. ספרו המצוין 
של א. גרדינר ( 1927 ), "דקדוק מצרי". הושפע עדייו מה¬ 
אסכולה הברלינאית. אבל מאידך הודגש בו בהדגשה רבה 
הניתוח התחבירי המודרני. 

ספרו של ח. י. פולוצקי, על התחביר הקופטי ( 1943 ), 
מהווה את הצעד החשוב ביותר להבנה מחודשת של השפה 
המצרית. פולוצקי ביסס את ההנחות האומרות: א. כוחה 
הפרדיקאטיווי של צורה שמנית של הפועל הלש מכוחה 
הפרדיקאטיווי של צורה בלתי-שמנית: ב. כוחם הפרדיקא- 
טיווי של ביטויים אדורביאליים גדול מזה של הצורות 
השמניות של הפועל. 

שלבי התפתחותה של הלשון המצרית. 

1 . ה מ צ ר י ת ד, ק ד ו מ ה: השפה של השושלות 1 — 8 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 182 — 183 ). זוהי גם שפתם של כתבי הפיר¬ 
מידות. ההצדקה התאורטית להגדיר את המצרית הקדומה 
כשלב עצמאי מבוסס על העובדות הבאות: 

1 . האלמנט — ׳״;׳ המשמש כיסוד עזר בצורות פועל 
שונות, מופיע במצרית הקדומה רק במשפטים ראשיים. 
כלומר, הוא מופיע בהצרפים הבאים: א. ). 5801.0 ׳״!'! צורה 
זו מופיעה בעיקר במשמעות של הווה פרפקטי. ב. ). 5801 ׳״!' 
פאסיווי. גם צורה זו מופיעה בעיקר במשמעות של הווה 
פרפקטי. כלומר צורה ב היא הצורה הפאסיווית של צורה א. 
ג. 5801 ז).׳*!' במשמעות של הווה עתידי, המביע לעתים 
קרובות כוונה. ד. עט נושא שמני וצורת הסביל המצבי. 
ה. עם נושא שמני ונשוא אדורביאלי. הצורה 1111 ) 5 ■ 61 £.׳״!' 
כמעט שאינה בנמצא. 

II . מלות השלילה הבאות : ץ 0 ,ל׳"!,״.־!£״ אינן מופי¬ 
עות כמעט במצרית התיכונה. למעשה, מבחינה סטאטיסטית, 
הן שלילות המופיעות רק במצרית הקדומה. 

III . הא׳ הקדמית: הצורות הבאות יש בהן א' קדמית 
במצרית הקדומה י. £. 1-112 ,).ע 2 ל. 1 ,£.!״ 12 ). 1 , 7.1 1 . 113 ', הא׳ 
הקדמית מופיעה גם במצרית המאוחרת, אבל אינה נמצאת 
כלל במצרית התיכונה. 

ז\ 1 . הצורה ) 5801 של העבר נעלמה כמעט כליל במצרית 
התיכונה ואילו במצרית הקדומה היא צורה מצויה. ניתן 
להגיד שהיא נמצאת ביחסי השלמה עם הצורות.). 5801.0 ׳״ 1 ' 

.ת. 561111 . 

התופעות שנמנו בארבעת הסעיפים הללו מייחדות את 
המצרית הקדומה מהמצרית התיכונה דש בהן משום הצדקה 
מספקת לאיתורה של המצרית הקדומה כיחידה לשונית 
עצמאית. גם התנהגותו של האלמנט ׳״ 1 ' וכן הופעת ה-א׳ 
הקדמית ויחסי ההשלמה של ). 511111 חיובי עם 111 • 5801 ׳״! 
!״) 5801.0 מחייבים תיאור שיטתי שונה מתיאורה של המצרית 
התיכונה. 

2 . המצרית התיכונה היא השפה המדוברת 
בתקופת השושלות 9 — 18 (ר' לעיל, עמי 183 — 184 ). שפה 
זו הוסיפה להתקיים ושימשה לצרכים דתיים עד התקופה 
היוונית־רומית, היחוד של שפה זו בהשוואה לשלב הקודם 
הוא, שהאלמנט ׳״;* החל מופיע גם במשפטים טפלים ובעיקר 
במשפטים המתארים נסיבה. ה£, 5801 של העבד כמעט שאינו 
מופיע בצורתו החיובית. שיטת השלילה איבדה ממורכבותה 
ומגמת האחידות הלכה וגברה: 

1 . הצורות השמניות של הפועל נשללות ע״י מ! 1 . 


11 , הנהנה ברורה בין המלית השלילית מ ו מת! הפרדיקא- 
טיוד. 

111 . השיטה של המקבילות השליליות מתבססת. 

3 . המצריתהמאוחרת: השפה של השושלות 19 — 

24 (בערך 1320 — 730 לפסה״נ). המצרית המאוחרת היא 
כנראה שפת הדיבור שרווחה נבר בתקופת המצרית התיכונה. 
רק בימי אסנהותפ ־׳\ 1 הפנה שפה זו לשפה הרשמית וזכתה 
שתועלה במסמכים רשמיים, 

התכונות הבאות מאפיינות את המצרית המאותרת : 

I . העלמות צורות ) 5801.0 למיניהן: 1 ) ). 5801 הפרפקטי 
ממלא את מקום ).״. 511111 ׳״;'. שתי הצורות הן תחיליות 
וסבטאות את זמן העבר. יתר על כן, שתי הצורות מוגבלות 
לפעלים יוצאים. 2 ) 511111 - £111 .■״;׳ הסיפורי ממלא את מקום 
). 5801.0 הסיפורי: שתי הצורות הן לא־תחיליות ומבטאות 
את זמן העבר. 3 ) ). 5801 ׳״!' של המצרית המאוחרת ממלא 
את מקום ). 5801.0 הנסיבתי: שתי הצורות לא-תחיליות ונד 
בטאות את העבר היחסי. 

II . המצרית המאוחרת מנילה זו ליד זו צורות פועל 
המורכבות מיסודות עזר (צורות אנאליטיות) וצורות נוטות 
(סינתטיות). יתר על בן, הצורות האנאליטיות נמצאות ביחסי 
השלמה עם הצורות הסינתטיות:).״״ 58 הפרפקטי נשלל ע״י 

דח 561 

III . השיטה של השלילה במצרית מאוחרת נעשתה מור¬ 
כבת יותר וניתן להבחין בין שלושה דגמי שלילה: 

1 . הדגם של המקבילה השלילית. 

א. ). 5810 הפרפקטי נשלל ע״י 511111 £.׳״! ׳"ל. 

ב. הציווי 1.5801 נשלל ע״י ! 580 3 'ז 1 ת 1 . 

ג. הדגם \ ). 0 , 1081 ׳״ נשלל ע״י \ ). 0181 מוס. 

2 . הדגם של המשלים השלילי. 

א. ההווה הראשון המבטא פעולה חוזרת נשלל ע״י 
5801 ). 111 ׳״ 11 . 

ב. ההווה הראשון המבטא פעולה בעבר נשלל ע״י 

5801 £.׳״ז׳״י 1 . 

ג. ההווה הראשון המבטא פעולה שעדייו לא התקיימה 

נשלל ע״י 5801 ). 01.1 ׳"ל. 

אנו מכנים דגם שלילי זה בכינוי המשלים השלילי, ני 
בדגמים הללו קיימים יחסי השלמה נין צורות פועל המבט¬ 
אות אח אספקט הפעולה וצורות פועל המבטאות את אספקט 
המצב. מקביל שלילי הוא דגם המבטא את אותו אספקט כמו 
הדגם החיובי ואילו במשלים שלילי אין זהות ביחס לאס¬ 
פקטים. 

3 . הדגם השלילי החד־צורני: כל הדגמים במצרית רעמי 
ססית הנשללים ע״י סל או!ס! שייכים לקטגוריה של החד- 
צורניים, כלומר הדגם החיובי הנשלל ע״י תוספת של מלית 
שלילית. אי-לנך יש להגיד שהאלמנטים סל ו מס מעידים 
על הד־צורניות של הצורה השלילית והחיובית. ואילו האל¬ 
מנט ׳"ל מעיד על רב-צורניות של הדגמים. 

א. הדגם הבא נשלל ע״י 5 ״׳״!...סל: 

( 1 ) 5801 £.״) האמפאמי 1 

ב. הדגמים הבאים נשללים ע״י סל: 

( 1 ) ). 5801 . [ 1 ] הפרוספקטיווי התחילי: 

( 2 ) ״! 58 !£.״! של העתיד השלישי: 

ג. הדגמים הבאים נשללים ע״י גס!: 

( 1 ) 5801 זל£.׳״ 1 הסיפורי: 


227 


מצרים, לשון — טטדות 


228 


( 2 ) 111 ^ 5 £. 1 זנ. 1 האספאסי; 

( 3 ) £.מ■!)! הפרוספקטיווי הלא־תחילי. מכאן ש\ו 8 ומט 
אינם יכולים לשמש במצרית המאוחרת בקריטריון של 
שמניות הצורות. ואין להציגם בתור כאלה בבואנו לתאר אח 
שיטת הפועל של המצרית המאוחרת. 

4 . ה ד ס ו ס י ת היא השפה שבה נכתבו הספרים והמסמ¬ 
כים בכתב הנקרא דמוטי (מהשושלת ה 25 עד התקופה הרו¬ 
סית המאוחרת. כלומר מ 750 לפסה״ג עד 470 לסה״נ). הכתב 
הדמוטי הוא הכתב הרהוט של ההייראטית המאוחרת והוא 
מופיע בפעם הראשונה בימי השושלת האתיופית. לאורך 
כל התקופה התלמית והרומית שימש כתב זה ככתב המסמכים 
היום־יומיים, הקווים המאפיינים את הדמוטית הם: 

I . היעלמות הצורה מ 1 (ט ״!£.׳״; של העבר והופעת הצורה 

של הפרפקטי גם בסיפור. מבחינה זו ניתן לומר, 

שההבחנה בין דיבור ישיר וסיפור שהיתר, כה אפיינית 
במצרית המאוחרת ושקבעה למעשה את העיקר שעליו סובבת 
המצרית המאוחרת, נעלמה כליל בדמוטית. 

II . לעומת זאת, בשיטת השלילה של הדמוטית אין 

להבחין עוד בקאטגוריד, של דגם המשלים השלילי. הדמוטית 
מכירה רק בשתי קטגוריות: א. המקבילה השלילית! ב. הדגם 
החד־צורני השלילי. היעלמות הדגם של המשלים השלילי 
נובע מכד שבדמוטית מופיעות הצורות החדשות: 
ששלילתה היא בת 1 ) 5 ).!•טי"* £.! 1 ו* ששלילתה היא 

$4x1 £.ז.רוו*״£, וכד אין עוד צורך כיחסי ההשלמה כין ההווה 
הראשון וביו הצורות השליליות הפותחות באלמנט * 8 . 
מאידך ההווה הראשון נשלל כולו ע״י 1 ת׳*;—"ל. בין אם 
הוא מביע עבר. הווה או עתיד. מבאן שהקטגוריה של הזמנים 
הדוראטיוויים נפרדה לחלוטין מהקטגוריה סל הזמנים הלא- 
דוראטיוויים. 

5 . הקופטית היא השפה המצרית הכתובה באר 
תיות קופטיות, היא הופיעה במאה 3 לסה״נ. הקופטית 
כתובה באלפביח יווני בתוספת שבע אותיות שהתפתחו 
מהכתב הדמוטי. חשיבותה של הקופטית מבחינה דקדוקית 
נובעת מכך שהמלים נכתבות בה במלואן, יתד עם התנועות. 
אמנם יש לזכור שהקופטית מייצגת שלב מאוחר יותר של 
השפה ולכן אין לזהות אותה כליל עם השלבים הקדומים. 
ההצדקה הדקדוקית להגדיר את הקופטית כיחידה עצמאית 
נובעת מהתכונות האפיניות הבאות: 

1 . הפועל הקופטי הוא אנאליטי. צורות הפועל הסינתטיות 
נעלמו כליל. 

זז, הדגמים השליליים מקבילים לפונקציה הסינטקטית 
של המשפט. 

א. כל משפט צדדי נשלל ע״י מס. ב. כל משפט ראשי 
לא־דודאטיווי נשלל ע״י דגם של מקבילה שלילית הנפתח 
באלמנט 1 !!. ג. כל משפט ראשי דוראסיווי נשלל ע״י 30 —ת 
כך שגם שיטת השלילה וגם שיטת הפועל האנאליטי מעידות 


ם 

ם 1 

י ? 

<0 


ב 6 

כ .א 

ס ס 

<1 

ניגרפרי) 

ג ח 

י \ 

ת ד 

* ,בי 

כ 

ד .^ 2 

מ 14 

ווע י צ 1 רית>״זו 

2 

ח 

ם 6 

נ א 

גיר■ 

2 

א.ה 

ז 7 

כק £ 

ח X 

* 

צ׳ 

□(ארוכה) 11 

0 □ 

03 ׳ 1 '־ 

<5 


ת נררהז © 

3 ח 

י גס 

+ 

ת 


האלפבית הקופסי 


על קפיצה איכותית ואין איפוא לזהות את הדמוטית עם 
הקופטית. 

מעניינת אולי גם הקטגוריה של המשפט השמני. 

הדגמים של המשפט השמני כמצרית הקדומה הם: 

1 . הדגם "ת 4 ( 4 מייצג שם, *יז בינוי רומז) מקביל 
לדגם שרווח בעברית המקראית ,.אחותי היא". 2 . הדגם 
0 ׳״ז 4 (כלומר דגם תלת־איברי): ,אחותי היא ילדה". 

הדגמים העיקריים במצרית המאוחרת: 

1 . הדגם 4 ; 2 . הדגם ץצ 41 ו 3 . הדגם 48 , שני שמות 
העומדים זה ליד זה ומהווים משפט זהות כדוגמת "אנכי ה , ". 
מעניין, שבמצרית המאוחרת אין דגם תלת־איברי. השלילה 
של הדגם ץוז 4 הוא ת״ו 41 תל ולא ץ!ז ו ח״״ 4 חל. הדגם 
ץ?ז 1 ״״ 4 תל מופיע רק בדמוסית. 

אפשר שהקו האפיני ביותר של השפה המצרית הוא 
ריבוי הצורות השמניות של הפועל, מבחינה סינטקסית 
צורה שמנית של הפועל, המהווה משפט יחד עם שם או ביטוי 
אדורביאלי, אין כוחה הפרדיקאטיווי נחות מזה שלהם. תכונה 
זאת היא הבסיס לקטגוריה הסינטקטית של המשפטים החתר 
כים. משפט חתוך הוא משפט אשר בו צורה שמנית של 
הפועל מהווה את הנושא, ושם־עצם או ביטוי אדוורביאלי 
מהווים את הנשוא של משפט זיהוי. המשפט החתוך הוא 
משפט הבא להדגיש את הנשוא הדגשת־יתר. הדגשת-יתר 
זו באה לידי ביטח בנחיתותן הסינטקטית הפרדיקאטיווית 
של הצורות השסניות של הפועל. 

הצורות השמניות של הפועל במצרית הן: 1 . הצורה 
הרלאטיווית: 2 . הבינוני: 3 . הצורות האמפאטיות. 

וע״ע חרטמים. כתב ה — . 

א. א. ססייזר(עורו), ההיסטוריה של עם ישראל. א׳(מצרים— 

ה. י. פולוצקי, * 0 ' 77 — 85 ), תשכ״ז! -*/ ״ 0.1 

; 1894 , 1270/1 ) 1 ) $01 £6 5 )£ו 1 ז 701 ץ£ 5 )£ 

, 17 ) 1 /) 110£115 . 15 .£? 110 )/' 7 ,.£) 10 /}/ 111 1-1/11111 )/ 1 )^) £515 /(£) 0 005 

; 1924 , 101 !זץ$ 7$£11011 )£ 111 })}£*!)$ , 311011 > .ס : 1899 , 11 

,תמדוזז 1£ ,\נ ; 1925 , ) 1 ו! 10 < 0701711 ) 1/101151/1 ) 0 , 8 ז€נ 16£611 ק 5 

- 01-0171 ) £1150/1 ץ 150£ )/ 1 ,. 1 ) 1 ;* 1928 ,) 11 ) 0701111110 ) £1150/1 <(££ 

>110(1/(, 1933*; ?. 1.0X3, 010111111011'( £(171011011( (£)>£11(1111(, 

11 ) 150/1 )£ס\ 1 )£ ו/ 40 ו 7£ /)£ ,ז)זס(> 0 ט 51 . 1 ) ; 1939-1951 ,חע־נ 

, 0701111001 £15011 <(££ ,■ 111001 ־ 031 . 1 ־ 1 •\/ ; 1951 .)/ 01-0111711011 

. 1971 , 15 ) 0£ ? 01 ) 01 ) £0/1 ,־ 0101510 ? . 9 .[ ;* 1957 
ש. ג. 

ספרות מ׳ הקדומה. הכתבים המצריים של התקופה 
העתיקה, שנתגלו על גבי אבנים, עורות, פאפירוסים, בדים 
ואוסטרקאות, נשתמרו בכמות גדולה דיה כדי לספק עדות 
ממצה על נושאי התעניינותם ודרך מחשבתם, בחיי ציבור 
ובחיי הפרט, של המצרים העתיקים. בספרות זו, המקיפה 
כמעט את כל תחומי החיים• אפשר להבחין בשני ענפים 
עיקריים: ספרות דתית וספרות חילונית. 

ספרות דחית: החיבור הדתי הקדום ביותר הוא 
קובץ לחשים, הנקרא "כתבי הפיראמידות", שגרסותיו הקדר 
מות ביותר נתגלו על קירות חדרי קבורה בפיראמידות של 
מלבי השושלות ר, 5 והא. לחשים אלו נועדו לשמש את המלך 
הנפטר בעולם הבא. הם קשורים באמונת אוסיריס, האל 
שמת וקם לתחייה. בתקופה מאוחרת־יותר, על ארונות מתים 
מימי השושלת ה 12 . תופס את מקומם של ,.נתבי הפיראמי־ 
מת" אוסף לחשים דומה. הידוע כ״כתבי ארונות המתים". 
לחשים אלו התחברו למען אנשים שלא ממוצא מלכותי. 
מבחינים בשלוש גרסות שונות של ,.ספר המתים״: מתקופת 
הממלכה התיכונה, מתקופת הממלכה החדשה (הגרסה 



229 


נוצרים, ספרות 


230 


ה״תבאית") והגרסה של התקופה המאוחרת, משושלת 21 
ואילך. 

כבר בימי השושלות ה 5 ו 6 נחרטו המנונות לאל 
השמש על קירות קברים פרטיים, אך הם נפוצו בעיקר בימי 
הממלכה החדשה. מתקופה זו ידועים "ההמנון לאמון־רע", 
"ההמנון לתהות- ו״ההמנון לאויסיריס". אולם החשוב ביותר 
הוא "המנון אתוף, שנכתב ע״י אח׳נאתון (אמנחתפ /י 1 ) 
ונתגלה בקברי אל־עמארנה. רעיון המופת שלו הוא אהבת 
אתון המקיפה את בל מעשי יצירתו. הוא סגלה דמיון מפליא 
לתה׳ קד, לא רק בהשקפתו הסונותאיסטית אלא גם בדימוייו. 
כך, לפשל. טור 6 (לפי 155 וגס): 

,.אניות מפליגות צפונה. דרומה, 

ובדומה זריחתך פותחת כל דרך. 

הדגים בנחלים מקפצים לפניך, 

קרניך מגיעות לים" (השר תה׳ קד, כה-בו). 
חיבורים פיוטיים מסוג אחר, הקרובים לתפילות המקראיות. 
הם: ״התפילה לאסוף, שנכתבה בימי השושלת ה 19 ע״י 
אדם שהואשם על לא עוול בכפו, או תפילת תושב תכי 
שהונה בעיוורון ע״י פתח.■ תפילה זו מזכירה אח מזמורי 
החוזר בתשובה בתהילים. 

יצירות נוספות, שאפשר לשייכן לספרות הדתית, הן 
ספרי המאגיה, ששרשיהם נעוצים באמונה העממית. 
ביניהם יש לציין את "הפאפירוס המאגי של הרים". "הפאפי־ 
רום המאגי של סלט" ואספים רבים של לחשים נגד מחלות 
ואסונות, רשימות חלופות ופתרונם, ולוהות של "ימי מזל 
טוב ופזל רע". 

ספרות חילונית: הספרות המדעית מתייחסת 
לשטחי הרפואה, המאתמאטיקה והאסטרונומיה. הפאפירוסים 
הרפואיים עוסקים לא רק בשיטת הטיפול במחלות שד 
נות, אלא גם בעניינים ספציפיים, כסו בעיות גינקולוגיות, 
פעולת הלב, פציעות ראש וחזה, ובעיות וטרינאריות. המס¬ 
מכים הרפואיים החשובים ביותר הם "פאפירוס אבדם" 
( 15 ^ £1 ) ו״פאפירוס אדוין סמית" ( 1111 מ 51 ) מתחילת השר 
שלח ה 18 . בשטח המאתמאטי עסקו המצרים בעיקר 
בפתרון בעיות מעשיות, כפי שמשתקף מ״פאפירוס רינה" 
( 81111:11 ). הרשימות האסטרונומיות הקדומות ביותר, 
שנועדו לחישוב אורך הלילה ותאריכי לוח השנה, נתגלו על 
ארונות מתים מן השושלת ה 9 . בתקופת הממלכה החדשה 
רווח המנהג של חריטת רשימות כוכבים על הקברים. 

מסמנים עסקיים וחוקיים, שתכנם הוא בעיקר 
ענייני יום יום• הם אמצעי להברת התנאים החברתיים־ 
נלכליים בני זמנם, בין אלה יש להזכיר את ספר החשבונות 
המפרט את כמויות האוכל שנצרכו בחצר הפלך סבכ-חתפ 
פן השושלת ה 13 , או הדר׳חות על הצי המלכותי מימי 
חחותפם 111 , מן השושלת ה 18 . בעלי חשיבות היסטורית 
מיוחדת הם הפאפירוסים העוסקים בחקירות משפטיות, 
שנערכו בקשר לשרידות שבוצעו בנקרופוליס בתבי בימי 
רעמסט ו %1 , מן השושלת 20 . 

בין הרשימות ההיסטוריות הקדומות ביותר הן 
האוטוביוגראפיוח הפרטיות שנמצאו בקברים המלכותיים. 
רק בתקופת השושלת ה 12 החלו להופיע חיבורים היסטוריים 
רשמיים. בעלי חשיבות רבה לקביעת הכרונולוגיה של הפל¬ 
כים הם המסמכים המלכותיים הידועים בשם "אבן פאלרמר 
(ף לעיל, עמ׳ 160 ), המפרטים את שמות המלכים שעד השד 


שלת ה 5 , וה״קאנון המלכותי" ססוזאון טורינו, שנערך בימי 
השושלת ה 19 . 

בין המכתבים הפרטיים יש להזכיר את סדרת 
המכתבים שהתקבלו בתבי ספקידו של אמנ־מ־חאת 111 
(שושלת 12 ), שישב במבצר האשד השני: עניינם ביקורי 
הנובים במבצר. למכתב התייחד גם שימוש מיוחד בקרב 
המצרים. היינו כדגם ספרותי בהוראת הנתיבה בבי״ס. לסוג 
זה של מנתבים שייך מכתב סאטירי מפורסם מן השושלת 
ה 19 . שבו מאשים חורי הסופר את הברו למקצוע בחוסר 
כיש רון. 

רוב ה ם י פ ו ר י ם יסודם במעגל הפולקלור והמסורת 
העממית, וכרגיל בסיפורי־עם, בולטים בהם מוסיווים הרווחים 
בספרות העולם. נחלק מן הסיפורים הללו שולטים מעשי 
נסים ונפלאות. כך בסיפור "ח׳אופס והקוסמים", שמימי החיק־ 
סוס, מסופר על כשפים. שהקוסם דדי חולל לפני המלך. 
בסיפור "פלח שאנייתו נטרפה", מימי הממלכה התיכונה, 
המזכיר את עלילות סנדבאד הספן. מדובר במלח שהושלך 
אל אי מכושף שבו שוכנים נהשים הדוברים בלשון אדם: 
בסיפור "שני האחים" שמן התקופה הרעמססיח, בדומה 
לסיפור יוסף ואשת פוטיפר, מנסה אשת האח הבכור לפתות 
את האח הצעיר ובעקבות כשלונה טופלת את האשמה על 
האח הצעיר. למסגרת זו שייך אף סיפור נוסף מן התקופה 
הרעסססיח, "הנסיך שנגזר גורלו": שבע אלות החתחור 
גזרו על נסיך בשעת לידתו שמותו יבוא בעטיים של תנין. 
נחש או כלב. מופיעים גם סיפורים המבוססים על מאורעות 
היסטוריים־ראליים, כגון סיפור "לכידת יפו" בידי תחותמם 
111 , ו״סיפור הפלד אפפי וסקננרע". 

מסיפורי המסעות המפורסם הוא "סיפור שאנחת". פן 
הממלכה התיכונה, המספר את קורות פליט שנאלץ לברוח 
ממצרים לכנען עם מות הפלך הראשון של השושלת ה 12 . 
מעניין הוא הדמיון שבין התנהגות הפליט המצרי ובין 
התנהגות פשה אחר שהרג את המצרי ונאלץ לברוח למדין. 
תלאות רבות עברו גם על גיבור הסיפור "מסע ואן אמון". 
שנשלח, לקראת סוף השושלת ה 20 , ללבנון כדי להשיג 
ארזים לבניית ספינתו הקדושה של אמון. 

עם סיפורי האלגוריה נפנה סיפור ",אמת׳ שמאור 
עיניו ניטל", השייך לתקופה הרעמססית. בסיפור זה 
נתבע ,אמת׳ ע״י ,שקר בפני מועצת האלים ודינו יוצא 
לעוורון׳ אך לבסוף בנו נוקם את נקמתו. מסיפורי המיתוס 
הידועים הם: "סיפור הצלת האנושות מחורבן" שנמצא 
בקברי השושלות ה 19 ו 20 . בסיפור זה נמסר על התקוממות 
בני-האדם נגד האל רע, וכיצד הם באו על ענשם. תוכן 
הסיפור מזכיר את סיפור נח. סיפור מפורסם נוסף הוא 
״ריב חור וסת״, שנכתב בימי השושלת ה 20 . 

השידה והמוסיקה היו פלודם קבועים של תעסוקות 
יום יום, חגים ומשתאות. השירה המצרית הקדומה אמנם לא 
הגיעה לדרגת מזמורי תהילים המקראיים, אך ניתן למצוא 
בה שימוש באמצעים אמנותיים המופיעים בשירה המקראית: 
חלוקה לבתים, חזרות, תקבולות, לשון נופל על לשץ. 
בלוויות שימש, כנראה, "שיר מנגן הנבל" מתבי. הדורש 
משומעיו ליהנות מחיי העולם הזח, משום שאין איש יודע 
פה צופן בחובו המוות. שירים פסימיים פחות, שלוו גם חם 
בנגינת הנבל, הם "שירי אהבה", הידועים מתוך שלושה 
אספים מן הממלבה החדשה. דמיונה עם ם' שיה״ש בולט: 


231 


מצדים, ספרות — במקרא 


232 


הנאהבים נקראים גם כאן אח ואחות ומדשווים לעצמים 
שבטבע. דמיון לשיה״ש מתגלה במיוחד בשיר שנושאו הוא 
האח חולה האהבה, והאהוב בא "כאילה שלוחה עלי מדבר" 
או ״מוס מהיר מאורוות המלך״(השר שיה״ש ח. יד: א. ט). — 
הפרעונים חיברו המנונות לא רק בשבח האלים, אלא אף 
הרבו בכתיבת המנונות־ניצהון שנועדו לפיאוד שסם הם: 
המנון מנוכרת 111 משושלת 12 , המנון תחותמם 111 על 
קבר מצבה מכרנו. בייחוד ידועה פואמת הניצחון של 
מרנפתח, שבה מופיע בין שמות העמים המנוצחים גם 
"ישראל". 

מקום מיוחד נועד בספרות המצרית לספרותהחכמה. 
בדומה לספרות החכמה המקראית אפשר להבחין בכפרות 
זו שני סוגים עיקריים: ספרות דידאקטית וספרות 
ספקולאטיווית — פסימית. הסוג הראשון עיקרו 
פתגמי חכמה ועצות הניתנות מפי אב לבנו, שיוחד להם 
במצרית המונח "םבאית״( 1 [ 1 כ]!) = "הוראה", "לימוד"), ספ¬ 
רות זו היא מטבעה תכליתית־מעשית, בדומה לס׳ משלי העב¬ 
רי, ועוסקת בענייני יש יום. ה״הוראה" הקדומה ביותר היא 
זו של הווזיר פתח-חתס, מן השושלת ה 5 , לבנו ויורשו, הדנה 
ביחסים הברתייס ופעולות יומיות. באותו פאפירוס השתמרו 
גם שרידי עצות. שניתנו ע״י הווזיר כא־גמני, סן השושלת 
ה 3 . לילדיו. ספר שהיה חומר לימוד פופולארי בבת״ס החל 
בתחילת הממלכה התיכונה הוא "הוראת דאוף בן חטי לבנו 
פפי", הידוע יותר בשם .,סאטירה של המקצועות": שכן, 
אחרי בחינת כל המקצועות, מרומם המחבר את מקצוע הסופר 
מעל לכולם (השר ב! סירא ל״ח, כ״ד-ל״ט). שני מלכים 
הותירו ״הוראות״ ליורשיהם• ״הוראות אמנ-ם־חאת 1 ״, המל¬ 
אות סדירות עקב ניסיון להתנקש בחייו. ו״הוראה" נוספת 
שנמסרה ע״י מלד מן השושלת ה 9 או ה 10 , ששמו אבד, 
לבנו סרי־כא-רע. החשובה ביותר בקרב יצירות החכמה המצ¬ 
רית היא "הוראות אמנםפ(ת)", שהשתמרה בהעתק מתקופת 
השושלת ה 21 ( 1,000 לפסה״נ), או חוברה, כנראה, בתקופה 
קדומה יותר (השושלת ה 18 ). ;,הוראות אפנמפ(ת)" זכו 
לתשומת־לב מרובה במחקר מפאת הקירנה הרעיונות־ 
מילולית לספר משלי(ע״ע, עמ ׳ 636 ). ובייחוד לפרקים כב, 
יז— בג, יא. הדמיון מפתיע כבר עם פתיחת הפרק הראשון: 

"הטה אזניד, שמע את אשר נאסר 

שית לבד להבינם 

טוב הוא לתתם בלבך" (השר משלי כב, יז, יח). 

שני חיבורי חכמה נוספים, השייכים גם הם לימי הממלכה 
החדשה. רם "משלי אני" ו״משלי אפנ-ס־חאת". סיפור "האי¬ 
כר הדברן", שמתקופת הממלכה התיכונה, המפאר את הבקי¬ 
אות בתורת הדיבור שהיא ,.אידאל החכמה", נמנה גם הוא 
עם ספרות החכמה. 

ספרות החכמה הספקולאטיווית צמחה על רקע 
תקופת המצוקה שלאחר נפילת הממלכה הקדומה. בתקופה 
זו (תקופת הביניים הראשונה) התחבר "ויכוח האדם עם 
בפשר׳ או "המתאבד": אדם העייף מן החיים מנהל דין 
ודברים עם נפשו בבקשו להתאבד. המיואש מזכיר את איוב 
השואל את נפשו למות. על אותו רקע היסטורי נתחברה 
היצירה "הזהרות איפוור", חכם המתאר לפני המלך את 
השפלות הקיימת זה כבר ומנבא על מה שעתיד עוד לבוא. 
אופן ותוכן דומה יש ל״נבואות נפר־רודו", שנאמרו לפני 
המלך סנפרו בן השושלת ה 4 . על התשועה שתבוא לארץ 


.(12 בידי מלך ששמו אמני, הוא אמנ-מ-חאת 1 (השושלת ה 
שתי היצירות האחרונות קרובות באפיין לספרי הנבואה 
המקראיים. עניין מיוחד יש בקטע מהחיבור הראשון, המדבר 
על שליט שעתיד להשליט סדר במדינה: אחדים מן החוק¬ 
רים רצו לראות בו את המקור לדימוי המלך המשיח בספרות 
הנבואה העברית. הנושא של שתי היצירות הללו חתר ומו¬ 
פיע בעבודה פסימית אחרת, המיוחסת לכוהן מהליופוליס 
.12 רע־ח׳פר־סנבו מימי השושלת ה 
ש. ייבין. מגילת שאנהת, תר״ץ: י. ס. גרינץ. מבחר הספרות 
המצרית העתיקה, תש״דו ז , 71 ו 47007110 11 , 5 ש!׳\ 3 מ .ז< 

2 98., 1908 ; 0 . 11 }ץ$£' 1 * 4 1 * 1141017 ) 0 <} 1 * €0111 £6$ , 0 ז 0 רן 13 $ ג * 
011 *1*11/1*, 191 1 *; £, 1/1 / 0 *־ 10101 * €11 * 7/1 ,£ ז } 01 ט 8 .//>־ * 

.40*1* מ 3 חז > 1 :> 1 ; 131 , 14 — מ 2 חזז £ .!/ ; 1924 , 10711 }<}<(<)£ !ח , 
7/1* €!!*701147* מ 1 ע 44 .? 1 ; 1927 , 1/0111 <)ץ$£ 711 * 1 * 4/1 * 1/1 / ס - 

1 1 1 *%/* 7 * 1 /**£ , זז 0 י x47 1*1 101*7**1 6^^71*71/1*1 (1* 10 1111*701147* 

1707 ( €11 * 7/1 י ז £ ו 1 נ !> זג 0 . 14 ; 1929 , 1 * 1170 ' 11 * 101 }( 7 *ו<}ס )! 

0 / 4. 07*11*7 8*011)/, 19 . 41 ; 1 ( 1 ., ££> 1107 ( 070171 1 071 *£׳ , 
1957 *; 1 * 7 * 1 } 70 * £11 * 1/1 / 0 ץ/) 11 }$ *' 1010:11 ) 11 < 20 > 4 ,£££? .£ .ז 
ר * 311 ז \\ }[) תצ ׳\ . 13 ;( 193 , 10 ( 10:011 ) 50 * 74 0714 * 11171 * £01 ,:£ /י׳ , 

£0 770/11701111071 4*1 16X1*1 1111*7017*1 *$ 3 > ; 1948 , 711 * 111 ) ץ . 

1 14 ^ 0 <}£' 1 * 4 111 * 111 }<($* 1 * 0711 * !* 11 ( £01110 ,(. 1 )£) € זזמ ££ 61 ״ * 

14607 ) 71 * 1 * 411 ,(. 1 ) 0 ) ^ 1110113 ? .£ ; 1949 ,* 41 ) 1/107007111 ) 

1110 דת 13 ?) . 81 . 8 . 5 ; 1950 ,( 101115 ת 00 . 5 ) £011*771 76x11 
. 1963 , 53-80 / 0 ץ* $0 *€ * 1 ( 7 ,(. 1 ) 0 ) 

ב. שצ/ 

במקרא. ס׳ נזכרת במקרא יותר מכל ארץ אחרת 
וסכל עם אחר. היא הרקע ההיסטורי להרבה מסיפורי ה¬ 
אבות ועד הכניסה לארץ. ומשמשת סוטיוו חוזר באזהרות 
תתורה ובמשפטיה. היחס למ׳ מתקשר בזכדון עבדות העב¬ 
רים בה, בסיפורי גדולתה ופוריותה, בהערכת חכמתה 
ובנבואות על מפלתה. הגישה למשטר המצרי היא מ¬ 
ערבית, במשעבד וחסר יעילות, הנסמך על עליונותו של 
פרעה ועל תרבותו — ששיאה תפארת קבורה (ר׳ להלן). 
ם' אינה לוקה ברעב בשכנותיה, ומשמשת פדי פעם סקור 
מודת־דגן לכנען, והריהי מופת לארץ־שפע "כגן ה׳ כארץ 
מ׳" (בר׳ יג, י), "אשר תזרע את-זרעך והשקית ברגלך 
כגן הירק״ (דב׳ יא, י) — בניגוד לארץ כנען הזקוקד. 
לגשם. היאור הוא מקור חיותה (בר׳ מא, א—ה: שם׳ ז, 
יט—נו: ח, א—ג), מופת לעשרה ועצמתה (ירם׳ מו, 
ז—ח: יחז׳ פט, ג, ס—י: ל. יב: עם׳ ח. ח: נחום ג, ח) 
ומפל לשפעת-מים בד״ב (סל״ב יט, נד - ישע׳ לז, כה). 
חבמת מ׳ נזכרת עם חכמת "בני קדם" כפסגת החכמה, שרק 
חכמת שלמה רבתה סמנה (מל״א, ה. ס—י): כיוצא בזה 
חכמתם הפלאית של חרטומי ס׳ — הידועה בכשפיה — 
שהתורה מודה בהם, אך מעמידה מעליהם את חכמת יוסף 
ונפלאות משד ואהרן (ע״ע כשפים. עמ׳ 1079 : ר׳ לעיל דת 
ופנחאון. סוף פרק ג). גם בזעמו משמיע ישעיהו (יט, יא¬ 
טו) את ההסכמה הכללית הרווחת בדבר חכמת פ׳, אך מעלה 
את רפיונה לעומת גזרת ה׳. בם׳ משלי (ע״ע, עם׳ 635 ) 
ובמזמורי התכסה שבתהלים נשתקעו מקבילות לספרות 
החכמה המצרית. 

עם זאת משתמעת מסיפורי יוסף אירוניה כלפי חכמת 
מ׳ וכלפי עצם המשטר המצרי, סדריו ונימוסיו. חכמי ס׳ 
נכשלים בפתרון חלומות. שהיה מקצוע מצרי מפורסם, 
ופרעה האדיר נזקק לעצת העברי הנכרי כדי להסדיר את 
כלכלת ארצו. עברי זה הופך "לאב לפרעה ולאדון לכל 
ביתו ומשל בכל ארץ מצרים" (בר מה, ח). אין פרעה 
נזכר במקרא במפורש כאל משום שלא נזכר במקרא שום 
שם של אל מצרי, ואף כלל לא נזכרה תאוסופיה מצרית 



233 


מצרים, במקרא 


234 


או אלילית! אולם דומה, שלזה רמזו הכתובים המדגישים 
את השראתו האלוהית של יוסף: "הל 1 א לאלהים פתרנים", 
"בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה", "את אשר האלהים 
עשה הגיד לפרעה"! "אשר האלהים עישה הראה את פרעה"! 
..ני נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשת(" (שם, 
ם, ח: פא, טז, כה, כח, לב).—גם פרעה הודה בעצמו: "אחרי 
הודיע אלהים אותך את כל זאת" (שם, לט). נמו־כן זלזול 
זה נראה בשחיטת השה לקרבן הפפה, שהוא מעשה של 
וביחת אלהי־מ׳ לעיניהם. רמזים, דרך ביטול, להאלהת 
פרעה, נשתקעו בתיאור השפטים שעשה אלוהי העברים 
בו, בביתו ובעמו, וכמו כן בלעגו של ישעיהו על שלא יכול 
פרעה להציל את פ׳ מעצת ד׳ ובהטעיפו את סבסוד דעתה: 
"ה׳ מסך בקרבה רוח עועים" (ישע׳ יט. יא—יה). הוא הדין 
בדברי יחזקאל על "פרעה פלך מ׳ התנים הגדול הרבץ בתוך 
יאריו אשר אמר לי יאירי ואני עשיתני" (יחז׳ כט, ג), ועל 
שבירת זרועו מרידתו "אל ארץ תחתיות את יורדי בור", יחד 
עם ערב־רב של עממים. "ערלים" כולם. בניגוד למנהג גדולי 
מ' לפול את עצמם — ובלעג על קברו המפואר (יחד ל , , 
נב—נו: לב, יז—לב). הקבורה בנד — ארץ הפירמידות 
ואמנות החניטה (ע״ע) — נחשבה לכבוד גדול, ובתי הקב¬ 
רות המפוארים — לשיא גאותה של הציוויליזציה המצרית, 
ושאנהת המצרי, מראשית האלף ה 2 , מנגיד לכך את מנהגי 
הקבורה הגסים שבכנען. לאידך עורכים זקני ארץ מ׳ 
הלוויית מפוארת, ברכב ובפרשים, ליעקב, שמקברים אותו 
בכנען, עד שיושב הארץ הכנעני קורא בתימהון "אבל כבד 
זה לבד" (בר־ נ, ו—יא). ואפילו יוסף, המשנה לפרעה, 
מבקש להעלות את עצמותיו לכנען. הד לכל זה נשפע גם 
בדברי הזעם של בני ישראל המיואשים, על שפת ים סוף. 
הפונים אל משה: "המבלי אין קברים בס׳ לקחתנו למות 
במדבר" (שמ׳ יד, יא). 

המקרא חוזר ומזכיר את גירות ישראל בנד כמופת 
לעוול סוציאלי (שם׳ כב. כ: כג, ט: דב׳ י, יט: ועוד) 
ומעמיד כנגדו את הסדר הישראלי המבוסס על שוויון הגד 
ועל צדק לעני ליתום ולאלמנה (דק׳ כה, לח, פב, נה: 
דב׳ ה, טו). בניגוד למ׳ — המכונה ברגיל "בית עבדים" 
— נאסרה קניית עבד עברי לצמיתות "כי לי בני ישראל 
עבדים״, ואילו המצרים עבדים לפרעה! ואפשר שגם באיסור 
מכירת קרקע לצמיתות נרמז הניגוד לם׳ ולסדריה, בהנ¬ 
מקה: "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג), 
שהרי בם׳ נשתייכו כל הקרקעות — פרט לשל הבחנים — 
לפרעה, ויושביה היו ע״כ כגרים. אעפ״כ נאסר על ישראל 
לתעב מצרי, — באורח פרדוקסאלי דוקא משום מעמד ה¬ 
גרות בארצו (דב׳ כג, ח—ט), ואולי כזכר למעמדם בימי 
יוסף. אף הותר לקבל גר מצרי לקהל ה׳ ב״דור שלישי" 
(שם). 

הניגוד בין מ׳ לישראל מודגש ביותר ע״י ציון הקרבה 
שביו פ׳ לכנען — תועבת העברים. התורה, באיסוריה על 
העריות, כורכת את מעשי ארץ מ׳ ומעשי ארץ כנען (ד׳ 
יח. ג, ו—כה). הדגשת מוצאם המשותף כבני חם (בר׳ י, 
ו) המשקפת, מבחינה היסטורית, את גדולת הממלכה המצ¬ 
רית במחצית ה 2 לאלף ה 2 , מורה על מוצא נחות מבן 
הפתקלס באביו, ועל יחס אחווה בין מצרים לכנען. שנת- 
קלל בעבדות (״עבד עבדים״ — "בית עבדים"). גם כל 
עצמה של גנאלוניה מופלגת זו יסודה בחפיסה של זרות 


למצרים. ואולי יש הד לגנאלוגיה קדומה זו בנבואת ישע¬ 
יהו (יט. יח) על 5 העדים בם׳ שיהיו מדברות שפת כנען 
— והכוונה כנראה לעברית — דרך תיקון וקבלת דעת ה¬ 
צבאות במ ׳ לעתיד לבוא. 

הנבואות על מפלת מ׳ (ישע׳ יט: ירם' מו: יחז׳ כט— 

לב) אינן נבדלות בחזותן הקשה מהנבואות על גויים אח¬ 
רים. ייחודן בזיקתן למצבה הסגולי של מ׳ כממלכה המת־ 
גאית בתפארת ובעוצמה שאינה קיימת: אפיונה כמשענת 
קנה רצוץ. הטעמת סכסוכיה הפנימיים, תיאור מבוכתה 
בשעת צרה עקב אבדן חכמתה המהוללת, העלאת חרדתה, 
שברון גבורתה וקץ תפארתה וגאונה. אך נביאי ישראל 
מעולם לא נבאו כליון חרוץ לס/ לדברי ישעיהו תדע 
מ׳ לעתיד לבוא את ה־ ותשוב אליו, וביחד עם אשור 
וישראל תזכה לברכת ה׳: "ברוך עמי מצדים" (ישע׳ יט, 
יט—כה). יחזקאל חווה שיבת שבות מ׳ לאחר 40 שנות 
חורבן. אך בלא שיבה לתפארת העבר: "מן הממלכות תהיה 
שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים" (יחז׳ כט. יא—טז). 

שם. א, 

תולדות עם ישראל בם', מגורי העברים בם׳ 
ראשיתם בירידתו של אבדם ומשפחתו "לגור שם" מפני 
הרעב בכנען (בר , יב, י—כ), שהיא כולה כבניין־אב לקורות 
צאצאיו בם׳ בדורות הבאים: הרעב בכנען, נגעי פרעה 
ושילוחו של אבדם, כבד במקנה בכסף ובזהב, בצו פרעה 
ובחוזק יד. ירידת יעקב וביתו — שהיא ראשית תולדותיהם 
של ״בני ישראל״ כולם — באח מתוך מעמדו השליט של 
יוסף (ע״ע) כפי, וזכתה בקבלת פנים מלכותית (בר׳ מו. ה) 
ובמתנת אחוזה לפרעה ב״מיטב הארץ בארץ רעמסס" (או 
״בארץ ,לשן״: שם. מז, ד, יא): נראה שהכוונה לחבל "שדה 
צען" בדלתא (תה׳ עח. יב, מג): שם נאחזו. לפי תעודות 
מצריות, שבטי רועים שמיים. מסוף המאה ה 13 לפסה״נ 
ידוע על רשות שניתנה למשפחות אדום לבוא לפיחום להח¬ 
יות את נפשם ומקניהם, ובמסגרת נדידות אלה יש לראות 
את ירידת העברים. אכן, בשל קרבתם ליוסף לא היה מע¬ 
מדם נחות, ופרעה הציע להם לשים "אנשי חיל" מביניהם 
לשרי מקנה על אשר לו נבר׳ פז, ו). גם הלוויה הממלכתית 
שנערכה ליעקב באה להדגיש מעפר זה. 

בחלוף הדורות היו בני ישראל לעם רב במי. ובגושן היו 
כנראה לגורם מכריע ("ותמלא הארץ אתם"). "התחכמות" 
מלך מ׳ כנגדם אופיינית לחששותיו של דוב שליט מפני 
מיעוט מתעצם בחבל ארץ מוגדר, ואין לה אח בספרות ה¬ 
מזרח הקדום. סס־עובד ("בפרך") שהושם עליהם לא בא 
לצרכים כלכליים, אלא בעיקר לדכאם ולהחלישם, וע״ב אין 
סתירה בינו לבין גזרת השמד על הזכרים (שמי א, טו—כב), 
ואין כאן "מסורות" שונות זו מזו. הסיפור המקראי בשלמו¬ 
תו מתאר את דיכויו של גוף אתני, בהדגישו את עינויו 
ומידור חייו, ולאו דווקא את צרכי הבנייה של מ׳ (שם א. 
יב—יד). גזרת היילודים היא אפיזודה בסדרת הגזירות 
ושוב אינה נזכרת בכל פרשיות השעבוד שלאחר הולדת 
משה. איו זכר בתעודות המצריות להבדל בין גרים לאנשי 
מס־עובד או לעבדים בפועל, אך בתורה מסופר על הרעה 
שחלה במעמדם המשפטי, שהיו לעבדים ממש, ודבר זה מס¬ 
תבר על רקע פרשת העפר (ע״ע ודברו), שעבדו בפי עבודות 
קשות בשדה ובבנייה ("בחמר ובלבנים"). מכתובות מצויות 
ידוע על פר־רעמסם (בית רעמסס), עיר הממלכה החדשה. 



235 


**דים, במקרא — תולדות דזידזודים 


236 


שהוקמה בעבודת כפייה בצפון מצרים, בימי רעמסס ה 2 , 
בתחילת המאה ה 13 לפסה״נ; פיתום היא כנראה פר־אתום 
המצרית, שנוטים לאתרה בתל א־רטאבה, שבואדי מות׳לאת. 
העברת בירת הממלכה לצפון, על חדרך לכנען, מסבירה 
גם את חשיבותה של ארץ גושן הקרובה. אפשר אפוא לשער. 
כי המלד המשעבד היה רעמסם ה 11 ( 1304 — 1237 ). 

העברים היו מושפעים מעתה מההד התרבותי־החמרי 
המצרי, כפי שאפשר ללמוד גם ממעשה המשכן (ע״ע), 
וע׳יב גם אין לראות בהם עוד שבטי־מדבר: אעפ״ב נתייחדו 
באמונתם ושמרו על מסורת אבותיהם, שנתעוררה מכוח 
הופעתם של משה ואהרון. דומה שהיתר, להם גם זיקה לסיני 
כמקום פולחן שמחוץ לתחומי התרבות העירונית המצרית 
(שם' ג, יב, יה). יחזקאל מזכיר, שה׳ הזהיר את ישראל 
שלא ייטמאו ב״גילולי פ׳״ ואעפ״כ נטמאו בהם (כ, ה—י): 
לזה אין זכר בתורה, המדגישה דווקא את הבחירה של בית 
לוי (ע״ע) והכהונה ככר במ ׳ (שם׳ ב, א! ו, יג—כס), 
ומסורת זו מפורשת גם בנבואה לעלי (שמ״א ב, כז— 
כס). בני ישראל ישבו במי 430 שנה (המספד 400 הנקוב 
ב״בדית בין הבתרים״ הוא מספר עגול! בר' סו, יג; שמי 
יב, ם), וע״כ חלה ירידתם לשם במאה ה 17 לפסה״נ, בזמן 
החיקסוס (ע״ע), שארץ צוען היתה בתחום שלטונם (ע״ע 
יציאת מצרים). מספר היוצאים מם׳ נמסר בתורה "כשש 
מאות אלף רגלי הגברים לבד מסף" (שט׳ יב, לז), וקשה 
להניח כי "אלף" פירושו כאן יחידה משפחתית, שהרי ה■ 
כדנה להדגיש במפורש את מספרם העצום. אף המפקדים 
במדבר מסתכמים כך לערך: 603,550 (במ ׳ ב, לב) 601,730 
(שם כו. נא). 

סיפור הגאולה פמ׳ כמופת לשחרור מכוח בשורת הת¬ 
גלות של אמונה — אין דומה לו בספרות עמי הקדם: אין 
תימה שזכר העבדות נשאר חרות בלב העם לדורות. התורה 
מזהירה מפני שיבה למי (דב׳ יז. סז), והתוכחה מעלה 
איום להשיב את ישראל לעבדות שמה (שם כה. סח). מם- 
תבר. שבימי בית ראשון לא ישבו בני ישראל בקביעות 
במי, על אף היחסים הטובים שבין מ׳ לישראל וליהודה 
בימי אשור ובבל. וע״ע אי׳י, עם' 279 — 282 , 290 — 299 . 

שם. א. 

היהודים נט׳ בתקופת בית שני. היישוב 
היהודי במי נתחדש בסאה ה 6 לפסה״נ. לפי אגרת אריס־ 
טיאס (ע״ע) שירתו יהודים בצבאו של פסמתיך. בימי 
ירמיהו (ע״ע. עם׳ 392 , 396 ) התגוררו יהודים במי התח¬ 
תונה. תעודות יב (ע״ע) חשפו חיי מושבה צבאית יהו¬ 
דית בסאה ה 5 לפסת״נ, מבודדת בתוך תושבי המקום 
ונתונה לשלטון הפרסים. כיבוש מ׳ בידי אלכסנדר הגדול 
( 332 ) הגביר את ההתיישבות, ויהודים תפסו מקום בתוך 
אוכלוסי אלכסנדריה. ביפי תלמי 1 ( 321 — 309 ) הגיעו לכו 
המוני שבויים יהודים מיהודה, אך ניכר יותר רישומם של 
היורדים לנו מרצונם. יש עדויות על מציאותם בכפרים 
ובעיירות, ובעיקר בחבל פיוס. תקופת הפריחה הראשונה 
של יהדות מ׳ הם ימי מלכותו של תלמי 11 , אבל גם לאחר 
תום שלטונם של התלמיים ביהודה לא פסקה ההגירה לט׳. 
בימי אנטיוכום ומרד החשמונאים הגיעו שסה המוני פלי¬ 
טים, ובהם חוניו (ע״ע) 137 , בנו של הכה״ג, ותלמי 1 ׳ 3 
הרשהו לבנות מקדש בלאינטופוליס כמתכונת המקדש ש¬ 
בירושלים. חוניו עמד גם בראש ההתיישבות הצבאית היהו¬ 


דית שם ותפס מקום במנהל המלכות. הוא התייצב לימינה 
של קלאופטרה ז 1 כנגד אויביה, ובניו, חנניה וחלקיה,ו, פעלו 
בשירותה של קלאופטרה 111 , ושיתפו פעולה עם אלכסנדר 
ינאי (ע׳ א״י. עמ׳ 350 ). יהודי מ׳ היו גורם צבאי לא מבוטל 
עוד בראשית ההתערבות הרומית. וסייעו בידי גאביניוס 
ויוליוס קיסר. בד״כ נהנו היהודים מהגנת השלטון הרומי, 
אע״פ שאירעו כמה התנגשויות ביניהם. ספר החשמונאים ג' 
מוסר על קרע בין תלמי ׳ 13 לבין היהודים, ואילו יוסף 
בן מתתיהו מספר אותם דברים על תלמי פיסקון. מסורות 
אנטי־יהודיות מצויות כבר בספרות היוונית של מ׳ מהמאה 
ה 3 , והן הפכו למרכיב קבוע בספרות האנסי־יהודית היוונית 
והלאטינית. אעפ״ב נראה שעדיין לא הגיעה האיבה לעוצ¬ 
מתה, כבימי השלטון הרומי. בם׳ של בית תלמי חיו יהודי 
אלכסנדריה בקהילה ("פוליסומה" 0 ח 80 ז 031 זז) משלהם, 
ובראשה אתנארך, שפיקח על מערכת משפטית אוטונומית, 
בתכ״נ בם׳ התחתונה והעליונה ידועים לסן הסאה ה 3 
לפסה,"נ. היהודים היו מעורים ברוב ענפי הכלכלה. היו 
בהם מתיישבים אנשי־צבא, שקיבלו נחלות קרקע ניכרות, 
איכדי-המלך, חקלאים, רועים ויוגבים, בעלי מלאכה (בעיקר 
באלכסנדריה. בתקופה הרומית), סוחרים, בנקאים וגובי- 
פסים. 

סיפוחה של פ' לקיסרות הרומית לא חולל שינוי מהותי. 
אוקטאוויאנוס אישר את זכויותיהם הדתיות, ואת משטר 
הקהילה באלכסנדריה. בימיו רב יותר כוחה של הגרוסיה 
(־־ מועצת הזקנים) מכוחו של האתנארך. אמנם. משתחמו 
הרומאים תחומים לאוכלוסים היוונים שבעדים היווניות, 
ליוונים שבערי השדה ובכפרים, ולילידים המצרים. נתעוררה 
מחדש שאלת מעמדם האזרחי של היהודים. חזקה שאיפתם 
להגיע למעמדם של היוונים ולקבל אזרחות של אלכסנדריה. 
עניין זה הגביר את המתיחות שבין היוונים ובין היהודים 
באלכסנדריה. והיוונים ראו ביהודים יסוד זד, הנתמך בידי 
השלטון הרומי הקיסרי, שאלכסנדריה היוונית אף פיתחה 
כנגדו אידיאולוגיה מרדנית. לממדים רציניים הגיע הענין 
רק בימי גאיוס קליגולה ( 37 — 41 לספירה), ואז אירעו פר¬ 
עות ביהודים — לראשונה בהיקף בזה בארצות הנתונות 
לשלטון רומא. הופעתו של אגריפם (ע״ע) ן באלכסנדריה 
בדרכו לא״י ( 38 לספירה), לאחר שהומלך בידי הקיסר. 
הוסיפה שמן למדורה, והיוונים לעגו לו ובאישורו של הנציב 
פלאקוס הציבו בבתהכ״נ את פסלי הקיסר. פלאקום ריכז 
את היהודים ברובע אחד פ 5 רבעי העיר — מעין גטו (ע״ע) 
ראשון. בתי היהודים המפונים נבוזו ואירעו מעשי-רצח 
בעיר. 38 מחברי הגרוסיה נאסרו והולקו בתיאטרון. עם 
הדחתו של פלאקוס חלה הקלת־מה, אולם לכלל רגיעה לא 
הגיעו. ומשלחות מטעם היהודים והיוונים שוגרו אל הקיסר 
לרופא. 

מפנה חל עם מותו של גאיוס. קלודיום, ידידו של אגריפם 
1 , אישר בצו את הזכויות, שהיו ליהודים בימי השלטון ה־ 
תלמי ואושרו גם בידי אוגוסטוס. במהומות שפרצו באלכ¬ 
סנדריה, עם חילוף השליטים, נטלו היהודים את היוזמה 
לידיהם. שוב שוגרו משלחות לרומא — וקלודיום השיב 
ליהודים את זכויותיהם. בשנת 66 מרדו יהודי אלכסנדריה 
ברומי — ועל כך ע״ע אלכסנדריה, עט׳ 681/2 . בסיומו 
של המרד הגדול נמלסו לט׳ רבים מלוחמי החירות הקי¬ 
צוניים, והפיצו את רעיונותיהם במטרה לעורר למרד 




מצרים, תולדות היהודים 


237 

ברופא. אולם משנתקלו בהתנגדותם של נכבדי היהודים. 
נמלטו מקצתם לערי השדה, והגיעו גם למצרים העליונה. 
מחשש פן יתלכדו יהודים סביב מקדש התיו, מגרוהו השל¬ 
טונות, החרימו את אוצרותיו ואסרו על היהודים להתקרב 
לתהומו ( 73 ). משבר חמור בתו״י בנד היה מרד היהודים 
ב 116 , בימי טרינוס (ע״ע)• באלכסנדריה דוכא המרד במ¬ 
הירות, אולם בערי השדה נמשך זמן רב, ובדיכויו פעלו 
לגיונות רומיים עם בוח שגויס מבני המקום, יוונים ומצרים. 
המרד דוכא באכזריות, ולאחריו איבד היישוב היהודי בס , 
את מעמד הבכורה שהיה לו בקרב יהדות התפוצה ההלניס¬ 
טית. 

בשגשוגם בלטו יהודי ם' בהשגיהם התרבותיים, ונראה 
שאת רוב היצירה היהודית־הלניסטית, הספוגה תרבות 
יוונית. יש לזקוף לזכותם. בבר במאה ה 3 לפסה״נ תורגמה 
התורה היוונית לצרכיהם, וקמו בה סופרים. משוררים והוגי- 
דעות שכתבו. ביוונית מעולה, על נושאים יהודים. מהם: 
יחזקאל הטרגיקן (ע״ע). אריסטובולוס (ע״ע, עם׳ 862 ). 
פילון האפיקן. ועוד. לשיאה הגיעה יצירה זו בחיבורי פילון 
(ע״ע). במשך המאה ה 3 התנערו היהודים מפגעי פרד 
טריינוס. ושוב התקיימה פעילות יהודית מאורגנת בערי- 
השדה של פ׳. ושוב החלו למלא תפקיד חשוב גם בחיי 
אלכסנדריה ובלבלתה. בלחץ ההסתה הקנאית של הנוצרים 
גורשו מאלכסנדריה בשנת 415 . ואעפ׳־כ המשיכו להיות 
גורם פעיל בחיי מ׳ ובכלכלתה עד לכיבוש הערבי. פן 
הפפירוסים ידוע שהיישוב הזה היה פפחר בנד, והוא היה 
גם יסוד האוכלוסיה היהודית של מ׳ המוסלמית. 

א. ב׳ריקובר, היהודים בנד בתקופה ההלניםסית־הרומית 

לאור הפאפירולוגיה. תשנ-גי; ה ־ זז.< 6110 ^!ז .ז\ 

ךוז^ז 0 -ו/^<ן 11 ? !> 1 ^ז €0 ,( 18 ) 6 ) חז?ז 5 - 5 ^ 111 ? 

. 1957-1964 . 1-111 
מב. ש. 

ת ו" י ב מ׳ מן הכיבוש הערבי ועד סוף המאה 
ה 10 מעורפלות, אף בי אין ספק שמצבם היה טוב מפה 
שהיה ביפי הביזנטים. ובד״כ נהנו מאוטונומיה דתית. ב־ 
פוסטאט קפה קהילה גדולה, ובשאר הערים גדל היישוב. 
אחסד בן סולון ( 868 — 884 ) היטיב ליהודים, ובימיו הוקם 
ביב״נ במקומה של כנסייה קופטית. כיבושי האסלאם אים- 
שרו ליהודים לעסוק במסחר בידלאומי ולחדש את מגעם 
עם ישיבות בבל. במאות ה 8/9 עלתה בהתמדה רמת תרבר 
תם, ומאלפת העובדה, שרב סעדיה גאון (ע״ע) רכש את 
השכלתו בם , . מורו בנד — הידוע בשמו בלבד — היה רב 
ניהיי. באמצע המאה ה 9 חי במ׳ גם ו" יצחק ישראלי (ע״ע). 
לאחר שנתפורר השלטון העבאסי, היגרו יהודים רבים מבבל 
לס׳. הם התארגנו בעריה הראשיות, הקימו בתכ״נ וב״ד 
משלהם, והיו נתונים להשפעת הגאונים (ע״ע). גם מא״י 
ומסוריה הגרו רבים לס , , והתאגדו בקהילות משלהם; הם 
הכירו במרות גאוני א״י. בם׳ ישבו גם קראים מרובים, 
ועפ״י עדותו של קרקסאני — גם בני כיתות אחרות. ב 969 , 
עם הביבוש הפאטימי, הגיע תור־הזהב ליהודי ם׳.■ הם נהנו 
מהשגשוג המסחרי, וסן הסובלנות הכללית — נבנו ותוקנו 
בתי תפילה לא־מוסלפיים, ויהודים רבים עבדו בפקידות ה¬ 
מדינה ובהצרות השליטים. ביפי אל-חאכם ( 996 — 1021 ), 
נגזר עליהם לשאת סימני היכר ( 1004 ), נהרסו בתב׳׳נ 
( 1008 ), וב 1012 פרעו בהם בערים אחדות. יהודים רבים 
היגרו אז מם׳. ב 1020 ביטל אל-חאכם את גזרותיו ויורשיו 


המשיכו במדיניות 
הסובלנית. בתקו¬ 
פת הפאטיפים 
עסקו היהודים ב¬ 
מלאכה, ומיעוטם 
במסחר,כגוןסחר־ 
הביניים במוצרי 
הודו והמזרח הר¬ 
חוק. 

עוד בראשית 
שלטון הפאטימים 
נוסד ארגון כולל 
של יהודי פ׳, ש¬ 
כלל גם קראים 
ושומרונים. ברא¬ 
שו עמד ה״נגיד" 
—נציגם הפוליטי. 
הנגיד מינה שופטים וכלי־קודש. עמד בראש בה״ד, גבה 
כספים, תיקן תקנות ושמר על קיום המשפעת הדתית. הוא 
נבחר בידי ראשי קהילת קהיר, ואת בחירתו אישרו גאוני 
בבל וא״י, והשלטון המצרי. בעיני היהודים היה הנגיד שריד 
של שררה, וע״כ כינוהו בכינויי תפארה רבים. גם הפאסיסים 
היו סעוניינים במוסד זה, כדי לנתק את יהודי פ׳ מראש 
הגולה (ע״ע בבל) שבבגדד העבאסית. ראשון הנגידים היה, 
לפי המסורת, פלטיאל (ע״ע אחימעץ בן פלטיאל), ובדרך 
כלל שימשו בנגידים אישים מקורבים לחצר המלכות. 
ובייחוד רופאים. לנגיד היו כפופים ״ראש הקהל״ — בא 
כוחה של כל עדה < ״ראש הקהילות״ — נציג כל העדות 
שבקהילה; ״פקדם״ — נציג הנגיד בפיקות על השירותים 
הדתיים, ופרנסי בתהכ״נ. סדרי הקהילה הושפעו מסדרי 
המדינה המוסלמית הדספוטית, אולם המקורות מעידים, כי 
הקפידו על פירסומן של תקנות ופעולות כספיות לידיעת 
הציבור כולו. 

גם בימי הוזירים הארמנים ( 1073 — 1121 ) לא הורע 
המצב. בחצר המלבות הסתופפה משפחה יהח־ית. שהעמידה 
מקרבה רופאים, ת״ח ונגידים; ובהם מבורך• רופא החצר, 
ת״ח ונגיד. בימיו בא לס׳ דוד בן דניאל, נצר למשפחת 
ראשי הגולה בבבל, והצליח לדחוק את רגליו לזמן מה 
(ע״ע אביתר בן אליהו הכהן). בשנים 1140 — 1159 כיהן 
כנגיד שמואל בן חנניה, הידוע גם מן השירים שכתב לכבודו 
אורחו רבי יהודה הלוי (ע״ע, עם׳ 187/8 ). עפ״י בנימין 
מטודלה (ע״ע), ומקורות אחרים, נאמד מספר יהודי מ׳ 
בזמן ההוא ביו 10000 ל 20.000 . ב 1160 ירד בבוד הנגידות 
בגינו של האיש זוטא, שהתחבב על השלטונות ונתפנה 
לנגיד בניגוד לרצון היהודים. לאחר שהצליחו לסלקו, נשאר 
כס הנגידות פנוי זמן רב, ואז היו ראשי הישיבה בפוסטאט 
בעלי הסמכות העליונה של קהלות פ׳. 

בפוסטאט התקיימה ישיבה, לפחות מסוף המאה ה 10 , 
ובימי אל־חאכם עמד בראשה שמריה בן אלחנן, מ 4 "השבו¬ 
יים" (ע״ע חושיאל בן אלחנן), ואחריו בנו אלחנן (ע״ע). 
אז נקשרו יחסי ידידות עם גאוני בבל, אבל יחסים פתוחים 
היו עם גאוני א״י. במחצית ה 1 של המאה ה 12 יסד מצליח 
הבחן בן שלפה, ממשפחת גאוני א״י. ישיבה בפוסטאט, 
שראשיה נתכנו גאונים (ע״ע, עמ׳ 140 ), וסמכותם הוכרה 




235 


מצרים, הילדות היהודי 1 


240 


גם מחוץ לס/ ובייחוד בדרום־ערב ובעדן. גאוני מ׳ לא 
יצרו גדולות בספרות התורנית, אבל יהודים הצטיינו אז 
כרופאים וכפתברי ספרים רפואיים. ב 1165 בא הרמב״ם למ׳< 
אן׳ החזיק בה ישיבה, ובמשד השנים הוכר שם כבעל הספ¬ 
נות המשפטית העליונה. לאחר מותו כיהן בנו אברהם (ע״ע) 
רשמית כנגיד, בחדשו את עטרת הנגידות, ומשרה זו עברה 
בירושה במשפחתו עד סוף המאה ה 14 . 

ב 1171 עם כינון שלטון האיובים, שוב היה האסלאם 
האורתודוכסי לדת הרשמית של מ׳. ושוב הונהגו חוקי 
הפליה, אך צלאח א־דין לא פגע באוטונומיה העדתית, 
ובשירותו עבדו יהודים. אף בימי יורשיו זנו יהורי מ׳ ביתם 
הוגן, מצבם הכלכלי היה תקין, ות״ח הגרו למ׳ מארצות 
נוצריות (ע״ע אלכסנדריה, עמ׳ 682 ). עדות לפעילות הרד 
חנית-האינטלקטואלית העצומה בם׳, עד לתקופה זו, היא 
הגניזה (ע״ע), על מאות אלפי דפיה! מ׳ עמדה על אם הדרך 
של השיירות בין בבל, צפון־אפריקה, ותימן, וע״ב נשתמרו 
בין מאות אלפי קטעי הגניזה, העתקים של אלפי מכתבי 
גאונים ושר׳ת שלהם. שהחליפו עם תפוצות הגולה. והועתקו 
בידי ת״ח במ ׳ . 

ב 1250 , עם עליית הסמלוכים, הורע ביותר מצב היהודים, 
לעתים נרדפו יחד עם כל הלא־מוסלמים, חוברו כתבים נגד 
הנצרות והיהדות, וכתבי שטנה נגד הפקידים הלא-מוסלמים. 
ב 1290 פקד השולטאן שלא להעסיקם. ההמון שדד ורצח 
בשכונותיהם. ב 1301 התחוללו רדיפות בממדים גדולים, נסגרו 
בהכ״נ, ונתחדש אות הקלון (ע״ע׳ עם׳ 337 ). ב 1354 סולקו 
גם הפקידים שהתאסלמו, וברחובות קהיר פרצו פרעות. 
לאחר שגיבשו השליטים משטר של מונופולין כלכלי, הורע 
גם מצבם הכלכלי, אך עם זאת לא בוטל הארגון העדתי, וה¬ 
אוטונומיה כמעט לא צומצמה. בראש הארגון עמדו נגידים 
ממשפחת הרמב״ם: בנו אברהם (ע״ע), נכדו דוד (ע״ע) 
ואחריו יהושע, שאליו פנו קהילות פ׳ ותימן בשאלותיהם! 
הם מכונים גם "ראשי ישיבה". במחצית ה 2 של המאה ה 13 
התנהלה נם׳ פעולה ספרותית ערה. ואז התגוררו במי תנחום 
ויזסף ירושלמי (ע״ע). בתקופת הממלוכים הצ״רקסים גברה 
עריצות המשטר, אולם גם משטר זה לא פגע באוטונומיה 
ובנגידות. לדברי ר׳ משלם בן מנחם מוולטירה (ע״ע), 
שהגיע למ׳ ב 1481 , היו בקהיר 850 משפחות, ומהן 150 
קראיות ו 50 שומרוניות! באלכסנדריה — 50 משפחות! 
בבלביס — 50 . ובאל־ח׳אנקאה — 20 . ר׳ עובדיה מבר- 


?״<* טצריין, בוןכ״נ ח י ותר גדול וקדום בוחוכ הידזדים בקחיר. 
פישסאל: סראה חיצוני 


סנורא (ע״ע), שביקר בם׳ ב 1488 , מספר על 700 משפ׳ 
בקהיר (בתוכן קראים ושומרונים, כנ״ל)! 25 באלכסנדריה 
ו־ 30 בבלביס, כלומר: כ 5,000 איש לערך. אמנם בתעודות 
הגניזה יש ידיעות גם על קהילות אחרות, אך הנתונים האלה 
משמשים עדות לירידה בשל משטר הדיכוי של הממלוכים. 

בסוף המאה ה 15 החלה ההגירה הגדולה של יהודי ספרד 
למזרח שהביאה לידי פריחה מחודשת של היישוב בגו. ה¬ 
ספרדים התאגדו לעדות משלהם והקימו ב״ד ומוסדות צדקה, 
אך למרות הפיצול הרב שנוצר במי נשארו הארגון הכולל 
והמוסדות המשותפים לכל העדות. מבין חכמי ספרד בנד 
בדור הראשון אחרי הגירוש היו: ר׳ יעקב בירב (ע״ע), ר׳ 
דוד בן שלמה אבן אבי זמרא (ע״ע), ר׳ משה אלשקר (ע״ע), 
ר , שמואל אבן סיד וו" שמואל הלוי בן חכים. הנגידים באותו 
זמן, נתן ויצחק שולל, קירבו את הספרדים מאד. 

ב 1517 , עם כיבוש מ׳ בידי העותמאנים, חל מפנה לטובה. 
היקף הממלכה וסובלנותם הרבה של השליטים פתחו בפני 
היהודים דרכים חדשות במסחר הבין־לאומי, והיהודים תפסו 
עמדות מפתח באדמיניסטרציה ובגבייה. כמעט כל הנציבים 
והמושלים בם׳ מסרו תפקידים אלה בידי יהודים. עדות 
למידת האוטונומיה הן התעודות הרשמיות של הקהילה 
לתקופה זו, הכתובות בעברית, ולא ערבית כמקודם. אולם, 
רק מעטים התעשרו, ונוצרו ניגודי־מעמד מובהקים בקרב 
יהודי מ׳. נאשר החלה, כעבור שני דורות, שקיעת המלכות 
העותמאנית, נידרדרו גם המוני היהודים לעוני ונורות. ה¬ 
חילופים התכופים של נציגי השלטון, והשתדלותם להתעשר 
מהר, ואף למרוד בשולטאן שבקושטא, המיטו על היהודים 
צרות רבות. בתחילת 1524 הטיל אחמד פאשא מם עצום על 
כל יהודי מ', אולם ביום הפירעון נרצח בידי אנשי צבא. 
דר,ודי מ׳ קבעו את היום ההוא ל״פורים מ׳". ב 1545 סגר 
הנציב ביכ׳׳נ מרכזי בקהיר. והוא נשאר סגור עד 1584 . 
התורכים שלחו יהודים מקושטה בתור נגידים לס׳: הראשון 
היה ר' תאג׳ד, ולאחר מותו — ר׳ יעקב בן חיים. בינו לבין 
ר׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע) פרצה מחלוקת והנגידות בוטלה 
באמצע הסאה ה 16 . מאז הוכר כראש העדה היהודית בס־ 
שר הנספים היהודי, והוא נתכנה צ׳לבי. 

בדור הראשון לשלטון התורכים פעלו שלושת החכמים 
המפורסמים: ר׳ דוד בן שלמד. אבן אבי זמרא. ראש רבני 
מי, ר׳ משד, אלשקר (ע״ע), ור׳ יעקב קסטרו (ע״ע). מבין 
תלמידיהם היה ר׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע). גם ר׳ יצחק לוריא 
(ע״ע) חי בט׳. בזמן ההוא נתקיימו 3 עדות: המוסתערבים 
(חושבי מ׳ מקדם). ספרדים ומוגרבים, ולעתים פרצו מחלד 
קות ביניהן. ב 1557 הוקם ע״י גרשם שונצינו בקהיר בית- 
דפוס עברי והוא היה בית-הדפום העברי הראשון במזרח 
הקרוב. מדפוס זה ידועים שני ספרים קטנים בלבד — "פת¬ 
רון חלומות״ (ר׳ תמונת שער בערך דפוס, עס־ 959 ) 
ו״רפואות התלמוד״ — בטפסים יחידים, והוא נתקיים זמן 
קצר מאד. ב 1740 נתחדש בקהיר דפוס עברי, ונדפס בו ספר 
אחד בלבד, "הק לישראל". דפוס בן־קיימא נתכונן בקהיר 
רק ב 1905 , ובאלכסנדריה ב 1873 . 

בסאות ה 18/9 נעשה המשטר עריץ, ואז סבלו דוקא ה¬ 
עשירים והמקורבים למלכות, עד כי רובם של הצ׳לבים 
היהודים הוצאו להורג. גם רמת תרבותם של היהודים ירדה, 
אם כי ישבו בם׳ ת״ח ידועים. כאברהם אסכנדרי (ע״ע), 1 ״ 
חיים ויטל (ע״ע), ר׳ מרדכי הלה ובנו אברהם. כמאה ה 17 , 





241 


מצייס, תולדות הידזודי: 


242 



כהב״ג שר האשכנזים, ׳שנהרק נפרעות ״יום הצהרת ב 5 םוו", 1045 • 
(הארכיון הציוני) 


וד׳ נסים שלמה אלגזי (ע״ע), במאה ה 18 . לעתים שימשו 
כדיינים ורבנים גם חכמים שמחוץ לנד, כר׳ דוד קונפורמי 
ורחי״ד אזולאי (ע״ע). אלא שגם הם לא יכלו לעכב בעד 
הירידה. תנועתו של שבתי צבי (ע״ע) וביקוריו בס׳ — שם 
נשא את אשתו שרה — גרמו תסיסה ניכרת. ב 1703 השתקע 
במי השבתאי אברהם קרדוזו. 

בימי מהסד עלי (ע״ע) ויורשיו נתייצב מעמד היהודים. 
החוק הגן עליהם, והשגשוג הכלכלי שלאחר פתיהת תעלת 
סואץ העלה את מספרם. בשנות ה 40 היגרו למ׳ יהודים 
מאיטליה ומהופי יוון, ובשנות ח 80 , ממזרח אירופה. גם 
הם התארגנו בעדות, ונוצר פסיפס תרבותי ולשוני וריבוד 
מקצועי, שהפריע לאיחוד הקהילה כמקודם. ב 1840 הגיעו 
למי מונטיפיורי (ע״ע), כרמיה (ע״ע) ושלמה מונק (ע״ע), 
שפעלו לייסוד בת״ם יהודים בקהיר ואלכסנדריה נוסף על 
ת״ת שהוקמו בידי נדבנים. ב 1896 נוסד בקהיר בה״ם הרא¬ 
שון של כי״ח; ב 1897 הוקם בי״ם מקצועי לבנות. אך 
רבים ביקרו בבת״ם קתוליים. רמת הלימודים העבריים 
היתד. נסוכה וניכרת ירידה בחיים הדתיים. המנהיגות הרו¬ 
חנית והדתית במאה ה 19 , צמיחתה אינה בנד, והסיבה לרד 
נעוצה בהעדר ישיבה ראויה לשמה במ׳. מנהגי מ׳ סוכמו 
בספר מקיף "נהר מצדים", שנתחבר בידי הרב רפאל ן׳ 
שמעון (אלכסנדריה, תרפ״ה). 

ב 1882 זכו יהודי מ , בשיווי זכויות: רבים השתדלו 
להשיג נתינות זרה. במפקד 1897 היו בנד כ 25,000 יהודים. 
מהם 11,500 (ביניהם 1000 קראים) בקהיר, סנטא, והשאר 
ברובם במנצורה, אל־מחלה ובנהא. גידול מספרם ופיתוח 
פעולותיהם החברתיות נמשכו במחצית ה 1 של המאה ה 20 , 
ב 1917 ישבו בם׳ כ 60,000 יהודים, ומהם כ 25.000 בקהיר. 
בשנת 1937 בשל הגירה מם׳ הגיע מספרם ל 62.953 , כולל 
קראים, ומהם כ 25,000 בקהיר וסביבתה. עם השתפרות מצבם 
החלו יהודי פ׳ לפלא תפקיד בחיים הפוליטיים, ומהם נתמנו 
חברי בתי הנבחרים ושרים! יש שהשתתפו גם בתנועה המצ¬ 
רית הלאומית. בתחילת המאה ה 20 נוסדו בערים הגדולות 
גם אגודות ציוניות. ב 1900 נוסד בקהיר בי״ם ציוני. משהוגלו 
יהודי א״י במלה״ע 1 נרתמו רבים מיהודי מ׳ לפעולות סעד, 
ואז נתחזקה זיקתם אל היישוב בא״י ואל התנועה הלאומית. 
בם׳ הופיעו עיתונים יהודיים: ב 1880 באלכסנדריה, שבועון 
בערבית, ב 1902 בצרפתית! ב 1904 בקהיר, שבועון בלאדי¬ 
נו. ב 1905/8 , באלכסנדריה "לה בארה" (המקל) בלאדינו, 
ובאותיות דש״י. ב 1917 , €:>ג 1 ב;! 1$ ב 11 ;>£ בע. בשנים 1908 — 


1941 . בקהיר השבועון :מ 10 ! 31 /'״ 1 וב 1934 — 1948 שבועון 
בערבית א־שמס. בש׳ 1947 הגיע מספר היהודים בס׳ ל־ 

66,631 . 

י. ל. הכהן פישמן, הנגידות בישראל, תרפ״ב: אב. ב. פולק, 
היהודים ובית המטבעות במי בימי הממלובים ובראשית 
שלטון התורכים (ציון, א׳). תרצ״ו 1 ד. ניישסט, קוים לתול¬ 
דות הכלכלה של היהודים וישובם בם׳ ביה״ב (ציון, ב׳). 
תרצ״ז; הנ״ל, עניני בגידות בס׳ כימי הביבים (ציון, ד׳), 
תרצ״ם; א. יעדי. הדפום העברי בארצות המזרה, 53 — 85 . 
תדצ״ז! הנ״ל, תוספות (ק״ם, כ״ד. 67 — 70 ), תש״ז-ח: א. 
שטראיס (אשתיר). תולדות היהודים בם׳ ובסוריה תחת שלמון 
הממליכים, א׳—ג׳, תש״ד—תשל״א: הנ״ל קווים לדמותה של 
הקהילה היהודית במ׳ ביה״ב (ציון, ל , ), תשכ״ה: ש. ד. 
גויטיין. יהדות תימן בין גאונות מ׳ לבין ראשות הגולה של 
בבל (סיני, ל״ג), תשי״ג! הנ״ל, סדרי חינוך, תשכ״ב! ג. 
שלום, שבתי צבי, א'—ב׳ (מפתח: בערכו), חשי״ז; י. בך 
זאב, תעודות על בית הקברות הקדום בקהיר (ספונות. אס, 
תשי״ז! הנ״ל, התעודות העבריות שבגניזה הקהילה היהו¬ 
דית בקהיר (שם, ט'), תשכ״ה! ש. אברמסוז. במרכזים 
ובתפוצות בתקופת הגאונים. תשנ״ה: י. מ. לנדאו. היהודים 
במ' במאה התשע־עשרה, תשכ״ז, ,,-,..״יו., 170 .ה 

מי, !,,>,/ ■,(׳' 7 ח!: 0 \ .( ; 1896 ,( ¥111 10 ,.׳ן) 
, 1-11 ,,/();/׳"ס 4 (״,;, 64 46 > ־,״/,ת,. 6 ו״ 1 > 0/6 ׳/ 111 '.,׳,׳;״; 7 

4 ;;,. ץ״״״// 660/4 / מ', ..,;/,מ , 7 . 4 >> 0 ,, 741 .. 1 ;; ; 1920-1922 
/ס 4 מ 660 'ב /. ,. 1.1 : 1931-1935 , 1-11 6 ,״ז 6 ,״,). 7 

-ז 0 ! 11 ! 4 . 4 ; 1926 .( 3 , 11003 ) ...ז 
; 1956 ,(^ 1 '\ 4 <46 /6<6< (11110.4, XX ;,׳״ ׳,//,,.:׳,י. . 4055 ־ 50 
,( 18/19 , 5 (() ,?,׳ג:! 4/64,6667 ״, >׳;, 6 / / 6 , 66 ;;;מי\. 1,3.746 
46 > /ס 66 ן// 0 64 ׳״ 16 >, 7 746 ,מ 001161 .ס . 5 ; 1967/8 
, 1 * 1 ; 1962/3 ,( 53 ,.א.(().() מ״״״;;;;,י.י״,.;- 6 (/ 6 , 4 ,,)״׳,ד 
. 1962 ,׳ג> 6 ) 06 צ 6 ,״ז;, 6 ;; 6 ״/, 6 /ג 
א. אש. 

1947 — 1970 . עד 1947 תפסו יהודי מ׳ מקום בכלכלת סי 
בלא כל יחם למספרם ( 60% במסדר. לדוגמה), ועמלו ל¬ 
ייסוד הכלכלה המודרנית בנד. יהדות מ׳ הצטיינה במום־ 
דותיה המפוארים וברשת חינוך ענפה. ושמרה על קשד 
הדוק עם א״י והציונות. במפקד 1947 נמנו 65,640 נפש 
(כולל קדאים), ולפי אומדנים אחרים — 80,000 , מרביתם 
בקהיר ואלכסנדריה. בקהיר נתקיימו 3 קהילות; ספרדית, 
אשכנזית וקראית, ולכל אחת מוסדות ורב ראשי משלה. — 
מוסד מאחד לא היה. רבה של קהיר הוכר מטעם השילטונות 
כדבר, הראשי של מ׳. עדת הקראים, שמנתה בשנות ה 40 
6,500 נפש, התגוררה במרכז הרובע היהודי שבקהיר׳ ב״רחוב 
הקראים". ביו שתי מלחה״ע יצאה העדה מבדידותה להת¬ 
חדשות לאומית וחברתית־תדבותית. חלק ניכר מבניה רכשו 
השכלה אוניברפיטאית, וצעירי העדה פיתחו פעולה רחבה 
להפצת תורה בשפה העברית, ולעידוד הפעולה הציונית. 
ביטאונם ״אל־כלים״ יצא ברציפות ם 1945 עד 1954 . יחסיהם 
עם הקהילה היו ידידותיים, ורבים מבניהם נקלטו במוסדות 
החינוכיים והסוציאליים של הקהילה, בעיקר בבת״ם תיכו¬ 
ניים ומוסדות בריאות. שלא היו לעדה. מחצית דופאי ביה״ח 
היהודי היו קראים. בהתאם לבך נקבע גם יחם השילטונות 
אליהם. 

למרות החוק מ 1929 , שהבטיח אזרחות מצרית לכל מי 
שנולד בם׳ ויושב בה, היו רק 5,000 יהודים בעלי נתינות 
מצרית. 30,000 היו נתינים זרים. 40,0001 — חסרי נתינות. 
ביולי 1947 פורסמה פקודה. ולפיה 75% סהפקידיס ו 90% 
מהפועלים בחברות מצריות חייבים להיות נתיני מ׳. זה היה 
הלק מהמערכה הכללית נגד הזדים. אבל פגע במיוחד ביחד 
דים. חדירת רעיונות פאשיסטיים לס׳ במלחה״ע ה 11 , והצ¬ 
טרפותה לתנועה הלאומית־ערבית, גררו אותה למעגל של 
איבה ליהודים, ועם הכרזת מדינת ישראל נכרך גורלם ב¬ 
נעשה בא״י. כל כישלון צבאי גדר שרשרת רדיפות, בריחה 



243 


מגדים, תולדות היהודים — מקאו 


244 


וגירושים. בקרב האוכלוסייה היתד, השנאה מכוונת לכל 
הזרים, ובחוגי הממשלה נהיתה לאנטישמיות מודעת וגלויה. 

ב 24 בנובמבר 1947 הזהיר שליח מ׳ באו״ם את הועדה 
לענייני א״י, "כי היא משחקת בחייהם של מיליון יהודים. 
היושבים כעת לבטח בארצות ערב". ואכן, לאחר החלטת 
עצרת האר׳ם ב 29 בנובמבר. 1947 , בדבר כינון מדינה 
יהודית, הפכו יהודי מ׳ למעשה לבני ערובה, ב 15 
במאי 1948 נעצרו כ 1,300 מהם באשמת ציונות וקומוניזם. 
ב 25 במאי, במסגרת משטר החירום שהוטל על מ׳, נאסרה 
עליהם לחלוטין היציאה ממי, והוטלה אפיטרופסות ממשל¬ 
תית על נכסי עצורים. או נתונים לפיקוח המשטרה, אשר 
.פעולתם יש בה כדי להזיק למדינה״. — הפקודה נתמלאה 
כמעט רק לגבי יהודים. מתור רשימה ראשונה של 80 אנשים 
יחבדות. שרכושם הוחרם. 77 היו יהודים. עד 1949 הגיע 
מספר העצורים היהודים ל 3,000 . 280 משפחות יהודיות 
הושלכו מבתיהם, והבתים ניתנו מיד למוסלמים. יהודי ס׳ 
סבלו גם ההתפרעויות האספסוף. ב 19 ביולי 1948 הגיעו ה¬ 
פרעות לשיא ונמשכו 3 ימים רצופים. הממשלה ביימה הפצצה 
ישראלית על קהיר, הסיחה את ההמון ושחררה 250 בריונים 
ורוצחים. שהיו לראש־חלוץ בהתפרעויות. ברובע היהודי של 
קהיר נפלו 200 הרוגים וכ 120 פצועים. בחודשים יוני— 
ספטמבר 1948 הונחו פצצות בשכונות היהודים. עשרות 
בהרגו ונפצעו, והנזק שנגרם לרכוש היה רב ביותר• בשנים 
1948 — 1950 נמלטו ממ׳ כ 35,000 יהודים, רובם לא״י. 

לאחר הסכם שביתת הנשק חלה רגיעת־מה במצב. ההת¬ 
נכלויות להם פסקו, מרבית העצורים שוחררו. ומצב היהו¬ 
דים השתפר, אולם הקהילה לא שבה עוד לקדמותה. במאי 
1952 נתגלה ארגון מחתרת יהודי, ולמעלה ם 100 בני נוער 
נאסרו בהאשמה שהעבירו אלפי יהודים לישראל. שילטונו 
של הגנרל נגיב נהג ביהודים באהדה, אולם עם עליית נאצר 
לשלטון הורע המצב. רבים נאסרו בידי יחידת המשטרה 
המיוחדת ללוחמה בציונות. אותה שנה נתגלתה בקהיר רשת 
מחתרת, כ 100 יהודים נעצרו, 15 הועמדו לדין ושמואל 
בכור עזאר (בן 26 ) ודיר משה מרזוק (בן 28 ) הוצאו להורג. 
אותה עת עדיין פעל דפוס עברי. בגלוי, בקהיר. במלחמת 
סיני ההל המשטר בחיסול שיטתי של קהילות ם'. בהתייע¬ 
צות עם מומחים בעלי עבר נאצי. כ 3,000 הושמו במחנות 
מעצר ובכלא, בלא 
משפט. כ 25,000 איש 
גורשו ממ׳. כל רכו¬ 
שם הוחרם, והם הוח¬ 
תמו על הצהרה, ש¬ 
אין להם כל תביעות 
כספיות אל מפשלת 
ס׳ וכי הם מסכימים 
שלא לשוב עוד לט׳. 
הצלב האדום עזר ל¬ 
מחוסרי הנתינות ש¬ 
בהם, ורובם הוסעו ל¬ 
איטליה וליון. בנו¬ 
במבר 1956 הוברחו 
רוב יהודי פורט סעיד 
(כ 100 איש) לישראל, 

כידי שליחים מיש״ שקר סידור תפילה שנדפס בקהיר ב 1065 



ראל. בתחילת 1957 הוצא חוק המבטל את האזרחות של כל מי 
שקיבלה אחרי שנת 1933 , וניתן היה לעצור גם אנשים אלה. 
לפי מפקד 1957 היו במ׳ 8,561 יהודים, רובם בקהיר ואלכ¬ 
סנדריה, סוחרים זעירים שהתקיימו בדוחק רב. וקומץ אמי¬ 
דים שהתפרנס ממסחר סיטונאי. מאז גברה ה״יציאה ה¬ 
שקטה" של יהודי מ׳. ובערב מלחמת 6 הימים נותרו במי 
כ 2,500 יהודים בלבד. 

במלחמת 6 הימים לבש דיכוי שרידי הקהילות אופי 
אכזרי. נקמני ואנטישמי. הפקידים היהודים המעטים שעבדו 
במוסדות ציבוריים פוטרו, כספי היהודים הוקפאו, ועם פרוץ 
הקרבות נאסרו בל הגברים היהודים ועונו באכזריות. בהת¬ 
ערבות נציגי מדינות זרות. ובייחוד ספרד. אשר העניקה 
אזרחות ספרדית לכל יהודי בעל שם (או גון־שם) ספרדי, 
הועברו הנתינים הזרים באזיקים לאניות, כשכל רכושם 5 
לי״ם. בעקבות היציאה נסגרו כל מוסדות הקהילה. בתהכ״ג 
הופקעו למסגדים, פרט לאחד שהותר להתפלל בו 3 פעמים 
בשבוע. ביד,"ח היהודי הפד לקסרקטין, ורופאיו נאסרו! 
מקרנות הקהילה הותר להוציא רק סכומים חודשיים קטנים, 
וממשפחות העצורים נשללו למעשה כל מקורות הקיום, 
לרבות תעסוקה ורכוש. אחרי מלחמת 6 הימים נותרו בט׳ 
כ 2,000 יהודים, מהם 250 בבתי כלא, ורק בטוף ינואר 1971 
שוחררו — בהתערבות גורמים בין־לאוסיים — 90 העצורים 
האחרונים, והותרה היציאה לכל יהודי, שביקש לצאת ממ ׳ . 
המבצע התנהל בסודיות, בתיווכו של שגריר צרפת. כל ה¬ 
יוצאים הועברו ברכבת אוירית לארצות אירופה, ומשם הגי¬ 
עו מקצתם לא״י. כיום נותרו בט׳ כ 700 יהודים. יתרם מפו¬ 
זרים בישראל (כ 35.000 ), בברזיל (כ 15,000 ), בצרפת (כ־ 
104100 ), באה״ב ( 9,000 ), בארגנטינה (כ 9.000 ) ובאנגליה 
(כ 4,000 ). 

ע. בו אברהם, גורל יהודי ס׳ (הר המזרח, ר). תש״י! י. 

אנצרי. יהדות ס׳ המתפוררת (נשר׳ ד'), תשי״ת! י. טילו־ 

סלבשק״, שעירים לעזאזל!עברי!-.: ח. בן),תשל״א! .זשחגשא. 6 
׳״./ מ״/, 1/0 ? 1/1 ) 0 7112111 ? 7/1 :^ 511-071 

, 1 ס 1 ו 01 ו? 70 !",ר , 4100 .ע : 1951 , 0 ? 01061011 .€ 10 

. 1969 

ח. רם 

מצרן, מ?ךנחז• ע״ע _קך_קע. דיני; שכן. דיני. 

מקא 1 ( 3930 }\; שמה הרשמי הסיני — אאלמין), מושבה 
פורטוגלית לחוף הים הסיני הדרומי, שטחה 16 
קמ״ר ומספר התוש׳ כ 254,000 ( 1968 ). היא שוכנת בפתחו 
הדרומי מערבי של שפך נהר הפנינים (ג־ו ג׳יאנג) וכוללת 
בתוכה לשון־יבשה, שארכה 5.5 ק״מ ורחבה 1 — 1.5 ק״מ, 
הבנויה גבעות נמוכות המתנשאות לגונה של כ 20 מ׳ וכפו־ 
כן שני איים זעירים, טיפה ( 131113 ) וקולואני ( 16 ! 00163 ). 

עיקר קיומה של מ׳ על סחר עם סין, שירותים לספינות, 
ותעשייה העוסקת בייצור טכסטיל, עור, גפרורים, זיקוקין 
ומזון. תעשיח דגים מפותחת היתה בה לפנים, אך הצטמ¬ 
צמה עם סגירת המים הטריטוריאליים של סין בפני ספינות 
דיג מט׳ מאז קם המשטר הקומוניסטי. מ׳ משמשת מרכז 
גדול לעסקי הברחות בסמים משכרים. זהב, מוצרי טבק 
ויש בה בחי שעשועים והימורים המושכים תיירים רבים. 

רוב תושבי מ׳ הס סינים, כ 8,000 אירופים, רובם פור¬ 
טוגלים, וכמה אלפי בני תערובת (פורטוגלים־סינים). העיר 
מ׳ תופסת אח רוב שפחה של לשון היבשה הנ״ל ובה מת¬ 
רכזים 95% מאוכלוסי מ׳. נמלה החפשי אינו מתאים לאניות 



245 


מקאי — סקארתר, דגלם 


246 



סקאו : מראוז מן האייר 


גדולות הקוק לפעולות גריפה וניקוי מחמת הסח!* הרב 
הפוטל לתוכו. 

היסטוריה. פ־ נופדה בידי הפורטוגלים ב 1557 והי- 
תה נקודת הפפחר האירופית הראשונה שנוסדה על אדפת 
פין. ב 100 השנים הראשונות לקיופה וכתה בפונופולין על 
סחר־החוץ הסיני עם יאפאן ואירופה. באפצע המאה ה 17 
פחתה חשיבותה של פ׳ בגלל סגירת שערי יאפאן לפסחר 
עם אירופה ובשל תחרותן של הולאנך ובריטניה. ועם ייסוד 
הונג־קונג ב 1841 נפגעה מ׳ במידה רבה. ב 1849 הפסיקה פור¬ 
טוגל לשלם לטין דפי חכירה בעבור פ׳, וב 1887 הכירה 
סין רשמית בעצמאות הפושבה. עם כיבוש הונג־קונג בידי 
היאפאנים במלה״ע ]] בא שיגשוג קצר־ימים לס , ׳ אד לאחר 
המלחפה שוב ירדה חשיבותה. ב 1966/7 עוררו תומכי מאר 
צה־דונג מהומות בם׳, אולם סין מוסיפה לאפשר לפורטוגל 
לשלוט במי, כדי שתוכל לסחור עם ארצות המערב. 

- 00 , 0 ., 1 ; 1948 , 7051 705 5,116 הו 11205 ) 7111 , 0. 11. 80x61 
. 1954 ,. 114 * 11 5101111 ( 11 £0 65 ^ €21 ( 1 ת){£ , 165 ־ 5 

מקאי אמיל — 11 מז£ 4215:11 ( — ( 1870 — 1901 ), משורר 
יהודי הונגרי. מ' היה בנו של רב. ב 1884 עבר 
פעיר מולדתו מאקו לבודאפשט ולמד שם בבית־המדרש 
לרבנים עד 1893 . ספר שיריו הראשון. 00011015 ¥3112505 
("שירי דת"), נתפרסם ב 1888 . תרגומיו משירי משוררים 
עבריים של יה״ב, כאבן־גבירול, יהודה הלוי, שמואל הנגיד, 
פשה ואברהם אבן עזרא, אלחריזי, פורסמו ב 1892 ( 25140 
15011015 ["משוררים עבריים"]). גם פשנשתלב בספרות ה־ 
הונגארית המודרנית, לא פסקו געגועיו הנוסטאלגיים לחיים 
היהודיים. שידו 0101 >[ (״מזרה״), 1895 , מביע אהבה עזה 
לא״י הרחוקה, ובמיוחד לירושלים. ב 1897 נתמנה עורך■ 
משנה במערכת השבועון לספרות 1401 . 3 ! ("השבוע"), 
לצדו של העורך הראשי, המשורר ההונגארי היהודי, קיש, 
מ' פרסם גם מאפרים בכתבי־עת לספרות וכפרכן חיבר 
מחזות. מקצת שיריו ומחזותיו כונסו וי״ל ב 2 ברכים:,£ . 14 
011011521 (״יצירתו של א. ם.״), 1904 . שנים משיריו של מ׳ 
תורגמו לעברית ע״י א. יעוז־קסט ("השירה היהודית בהונ¬ 
גריה", עמ־ 39 — 44 , בלי ציון שנה). 

׳ת 16 זט| 16$ > : 1108 ) 201 6 ח 1 שתז:^ 11 \נ) 5 ) 15111 ( 7 ■ 1£051551161 ז> 1 הו£ 

11 * 5211161 61/6 100 , 25016105 ,[ ; 1901 ,( 401 .ק ,׳\^ 1 , 5 תז 11 ו 1 ז׳ 
. 1970 ,( 14.11 ,ו;ז 0 נ 40 *) . 4-15 ( 1 

מקאמה (ערבי .״ 1.1 ר׳ ״ 55,1.12 ), סוג של ספרות ערבית! 

פרקי־עלילה קצרים ומחורזים. מלכתחילה ציין 
המונח מ׳ מעמד, התכנסות לשמיעת סיפור, נאום, או שיחה 


מבריקה. במאה ה 9 לסה״נ כתב הסופר אל-ג׳אחז (ע״ע) 
איגרת מחורזת למחצה, על בעלי־מקצוע, שאווירתה העמ¬ 
מית וההיתולית מזכירה את הם׳ העתידה לבוא. מעין מ׳, 
לפני שהפכה לסוג של ספרות בעל מבנה מוגדר. ניתן גם 
לראות ביצירה של אבו אל־מטהר אל־אזדי, שחוברה במאה 
ה 10 לסה״נ. גיבור העלילה. אביון שדעתו מבודחת, משתתף 
במסיבה ומפגין כושר שיחה מבריק. 

הם׳ הראשונה בעלת המבנה המוגדר היא יצירתו של 
אל-המד׳אני (מת ב 1007 לסה״נ) המכונה "בדיע א־זמאף 
(פלא התקופה). בעלילה משתתפים עפי״ר שני גיבורים: 

א. המספר, (עיסא אבן השאם) שחלקו בהתרחשות סביל, 

ב. הגיבור, המעולל תעלולים שונים (אבו אל־פתח אל- 
אסכנדרי)! בנדודיו הוא מבקש נדבות, נואם. מטיף להמון, 
מספר נפלאות, מאלף קופים, אוכל בבית־תבשיל ומתחמק 
בלי לשלם וכיו״ב• מקצתן של הס" האלו עדיין אינן כתובות 
לפי המתכונת הקבועה, והן מעידות שהמחבר חיפש מבנה 
הולם ליצירתו. 

המפורסם שבכותבי ד,מ׳ הוא אל־חרירי (ע״ע). בתור 
חוקר לשון ידע לשבץ בם׳ ממבחר המושגים הקלאסיים 
הערביים (בתחומי לשון, ספרות, היסטוריה וכר). במבנה 
העלילתי הוא הולך בעקבות אל המדאני. המספר הוא אל- 
חרת־ אבן חמאם. הגיבור, אבו זיד, גודד ממקום למקום 
ומעולל תעלולים, ורק בסוף התעלול מתגלית זהותו למספר. 
הס" של אל־חרירי זכו לתפוצה רבה ותורגמו לעברית בידי 
יהודה אלחריזי. בהשפעת התרגום חדרו ד,מ" גם לספרות 
העברית של יה״ב, ונקראו מחברות. עתקים רבים למן המאה 
ה 13 לסה־נ יש כהם מיניאטורות מפוארות. 

אחדי הס׳ של אל־חרירי נכתבו המשכים וחיקויים, שמק¬ 
צתם כללו גם תוכן ליסודי או מוסרי־דתי, אך אלד, לא 
הגיעו לפרסום באותה מידה. 

ש. ד. גויסיין, המק׳ והמחברת (מהנרות לספרות, ה׳, 
40-26 ). 1951 ! ו. א. ניקלסון, תולדות הספרות הערבית, 
(עבר׳: י. י. ויבלין). 266-257 , תש״ד 1 — ־ 4 ־ 83 סכו . 5 

41 ( 111 ׳ 31,1 ( 21 ,(. 643 ) ' 11511115 ־״',( 1 . 14 156111311,1 . 14 

143511011 . 6 — ־ 61311161 .* ;" 1847 , 111 אא- 1 , 1 .", 41 א 
. 1957 .זו, , 111 ( 41 ( 11 ( 41-7741 !(. 11$ ־) 

מ׳ בספרות עברית, ע״ע. י. סד. 

סקאץיוקו', ד(ל 0 — 11 !ו 1 !(\-,־,ו; 1 \ 011£125 נ 1 — ( 1800 — 

1964 ), איש-צבא אמריקני. בן הגנראל ארתר מ״א 
( 1845 — 1912 ), מגיבורי מלחמת-האורחים האמריקנית. סייס 
כחניך מצטיין את האקדמיה הצבאית בופט-פוינט ( 054 ׳\\ 
זמוס?), והיה לקצין בחיל-ההנדסה ( 1903 ). כשליש של אביו 
ביקר ב 1905/6 ביסן. סין והודו. בסלה״ע 1 עלה לדרגת 
בריגאדיר־ג׳נראל, ומפקד הטיבה, ונודע באומץ־לבו. ב 1919 - 
1922 היה מפקד וטט־פוינט. ב 1930 — 1935 היד, ראש-המטה 
של צבא אד,״ב — הקצין הצעיר ביותר שהגיע לדרגה זו. 
ב 1932 נודע לגנאי, משפיזר ע״י טנקים ופרשים הפגנת 
חיילים משוחררים, שעלו על וושינגטון ודרשו הטבות. 
שלישו אז היה ד. איזנהאוד (ע״ע). ב 1935 — 1941 שימש 
יועץ צבאי לממשלת הפיליפינים (שם שירת אביו בשעתו 
כמושל צבאי), בדרגת פילד-מארשאל (ם 1938 ). 

בגבור סכנת המלחמה באוקיאנוס השקט הוחזר מ״א 
לצבא אד,״ב (קיץ, 1941 ) ונתמנה מפקד הכוחות במזרח- 
הרחוק. בפלוש היפנים לפיליפינים (דצמבר, 1941 ) ניהל 
נסיגה שיטתית של כוחותיו לחצי-האי קורגידור (-־ 1 ס 0 


247 


מקארונר, דגלס — מקדונית 


248 


! 40 ;£:״) ולאי המבוצר באטאן (״ 83133 ), ויצא לאוסטרליה 
רק לפי פקודת הנשיא רזיזולט. אז הבטיח: ״חזור אחזור •״ 
("! 11 ־ £1111 ! 58311 1 ״). במארס 1942 קיבל את "מדלית- 
הכבוד של הקונגרס* — העיטור הגבוה ביותר של אה״ב. 
באפריל נתמנה מפקד־עליון של בנות־הברית בדרום־מערב 
האוקיאנוס השקט. מאז ואילך תכנן וביצע, בהצלחה גדו¬ 
לה — תוך מריבות קשוח עם הפיקוד העליון בוושינגטון — 
את התקדמות כוהותי■ מגיניאה-החדשה, דרך הפיליפינים 
(אליהם חזר ב 20.10.1944 ) ועד ליפן. ב 2,9.1945 חתמו 
נציגיה על כניעה מוחלטת בנוכחותו (על סיפון אנית- 
המערכה "מיזורי" ור׳ תמונה. נר׳ כ׳ עמ׳ 152 ). בכד הביא 
לסיום מוצלח מסע ימי-יבשתי-אווירי בממדים ללא־תקדים 
ולמרחקים ללא־תקדים (ע״ע מלה״ע 11 ). 

ב 1945/51 עמד בראש כוחות הכיבוש ביפן, (למעשה 
כשליט נל־ינול), ושיקם את המדינה הגדולה ההרוסה (ע״ע 
יפן, היסטוריה). ב 1950 , בהיותו בן 70 . נתמנה מפקד כוחות- 
או״ם בקוריאה (ע״ע קוריאה, מלחמת־). ברם. משגילה נטייה 
לסבך את אה״ב במלחמה נגד סין ולאחר שביקר את הממשל 
באה״ב על יתר זהירותו, הודח לפתע בידי הנשיא טרומן 
(ע״ע), ב 1951 . אז חזר מ״א לאה״ב, לאחר 15 שנים. עד 
מותו היה משוכנע, כי פוטר בשל תככים קומוניסטיים. 
ב 1964 פרסם "זכרונות" ( 8 ־:> 111130:0 מו:> 3 ). 

מ״א נסח לדראמטיות (סמליו היו נובע עטור-זהב, 
משקפי־שמש כהים, ומקטרת בולטת), היטיב לפרסם את עצמו, 
ועם זאת היה מסוגר ובעל נטיות רודניות. פקודיו, שמהם 
דרש משמעת עיוורת, לא אחדותו. יחסיו עם הממשל והפיקוד 
באה״ב היו בדרך כלל מתוחים בשל נוקשותו, שחצנותו, 
וביטחונו־העצמי המופרז. ברם, הוא היה מפקד אמיץ. מארגן 
טוב, ומתכנן יעיל. כמצביא היה מבריק ומצליח, ונד נכנם 
להיסטוריה. 

, 1941-1951 , 1310 ־ 1 ?> 6 ת 01131 ,מ - ׳(נ 1 ב{^ע ¥1110 \ . 34 . 0 

. 1 < .\ 7 - .מ . 11 ; 1956 ../׳ג . 0 ; 1954 

£1£71 ז 80 1 ? 102 ז 16 זז 1 / ^*־י£ 711£ £1. €0x1x011 ,זס 5 ת 1£51 ו 501 

* 807111 1£ /: 1£15 < 81 ׳( 5 מ־ץ 34 1£ ( 1 , 1106 י 1 .¥י .ן ;* 1965 ,׳(ס&ס? 

. 1971 ,( 56 ,ץ 43 ל ,זמשו׳\ש 11 ׳{■ 111131 ^ .. 4 .. 11.8 ) 

מ. 

מקבילית־ ע״ע מצלע, 

מקדוגל. דלים - 11 ג 8 ״ 0 ס 40 ד 7711113111 — ( 1871 — 
1938 ), פסיכולוג אמריקני, יליד אנגליה. היה 
פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הארווארד, וראש 
המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק (צפון קרוליינה, 
אה״ב). מ״ד חילץ את הפסיכולוגיה י מזיקתה לפילוסופיה 
והעמיד אותה על בסים ניסויי. עם זאת נטה גם לעסוק 
בהיפנוזה ובסאראפסיכולוגיה. התעניינותו זו, פרסומיו הפו¬ 
פולאריים בבעיות חברה ועמדתו השמרנית (פעמים אף 
ריאקציונית, כגון אמונתו בעליונות "הגזע הצפוני") עוררו 
התנגדות בציבור הפסיכולוגים באה״ב. 

סדרת הניסויים המפורסמת ביותר שלו, שנמשכה 17 
שנה, עסקה בכושר למידה של עכברים! ניסויים אלו באו 
להוכיח, ברוח הלאמארקיזם (ע״ע לפרק, עט׳ 925 ), שתכונות 
נרכשות עוברות בירושה. 

לדעת מ״ד. האורגאניזם האנושי פועל באורה תכליתי, 

לפי שתמיד הוא שואף למטרות. הכוחות המביעים אותו 
לפעולות הם האינסטינקטים (ע״ע) המפעילים את היחיד 
לקראת מטרה. ובאמצעותם הוא תופס גירויים; לכל אינס¬ 


טינקט צמוד ריגוש (למשל. האינסטינקט זעם לריגוש 
לוחמנות או האינסטינקט פחד למנוסה). מתוך התנגדותו 
לביהייוויוריזם המכאביסטי זבח מ״ד את המונח "התנהגות" 
וכינה את גישתו'הדינאמית "פסיכולוגיה חורפית" (הא!)* 
— דחף, יצר), ר״ל: היצר שואף למטרה מסוימת,•ומכאן 
נובעת התנהגותו התכליתית של היחיד. 

מאז שנות ה 20 יש התנגדות כללית לראיית אינסטינק¬ 
טים ככוחות מניעים בסיסיים בחיי האדם. בניגוד לתורתו 
של מ״ד. 

^^ 1£411 ?$■^^ 010 ^, XX ז 3 £ ה 4 / 0 ו ^ ז 10 * ו 14 , 1011 ) 1106 . 34 ,. 34 

.״ 1964 

מקדוניה, חבל הררי בדרום חצי האי הבלקני (ע״ע) 
המשתרע בצפון מזרח יוון, דרום מזרח יוגוסלוויה 
ודרום מערב בולגריה (ע׳ ערכיהן). 

היסטוריה. שטחה של מ׳ העתיקה השתרע מצפון 
לאולימפוס, שהפריד ביבה לתסליה, ממערב לסטרימון 
(סמרומה), שהפריד 
בינה לבין תרקיה, 

וממזרח ודרום לאפי- 
רום ואיליריה. היה 
בה ישוב אדם מה¬ 
תקופה הנאוליתית. 

במאה ה 8 לפסה״ב 
חדר לט׳ מצפון עם 
חדש, שזהותו האת¬ 
נית איבנה ברורה. עד 
למאה ה 5 נחשבו 
המקדונים בעיני ה¬ 
יוונים ל״ברברים". 

שפתם הקדומה של המקדונים אינה ידועה, אך בתקופה 
הקלאסית כבר דיברו יוונית. מלכיהם התייחשו להרקלס 
(ע״ע) וטענו שמוצאם מארגום. 

מדינת מ־ קמה במאה ה 7 . עם איחודה בידי שושלת האר- 
גאדים באיגי (אדסה), ייוונה של מ׳ החל במאה ה 5 , הרבה 
בזכות המלך אלכסנדר 1 ה״פילהלף ( 494 — 450 ), שהוכר 
כיווני והתקבל למשחקים האולימפיים. בימיו הונהגו תיקו¬ 
נים בצבא, במנהל ובמשק-הכספים והוחל בניצול מכרות- 
הכסף בדיסורון (קרושה-בלקן) ובטביעת מטבעות. פר־ 
דיקס 11 ( 450 — 413 ) וארכלאוס ( 413 — 399 , ע״ע) חיזקו את 
השלטון המרכזי. הבירה הועברה מאיגי שבפנים הארץ לפלה 
הפונה לעבר מפרץ תרמה — עדות לעניינה של מ׳ המחו¬ 
דשת בים. פלה הפכה במהרה למרכז תרבות, ואליה נמשכו 
יוצרים יוונים. ביניהם אוריפידס (ע״ע, עמ׳ 272 ). השלב 
המכריע בהפיכת פ׳ לממלכה ריכוזית היה בימי פיליפוס 11 
(ע״ע, 359 — 336 ). כוח המלוכה גבר סופית על האצולה 
הכפרית, ועם זאת נשמר אפיה המסרתי והיא לא הפכה 
לטיראניה. בני האצולה נחשבו ל״חבריו" של המלך (הטאי- 
ולי), וגינוני האלהה בנוסח המזרח לא חדרו למ ׳ . פיליפום 11 
הקים חי״ר בנוי על פאלאנקם הופליטי, ולצידו חיל פרשים 
וכוחות עזר. בעזרת צבא זה הרחיב פיליפוס 11 את גבולות 
פ׳ וכבש את כל עמק הסטרימון, את כלקידיקי ואת תסליה. 
כיבוש מכרות הזהב בפנגאיום שבתרקיה איפשר לפילי- 
פוס 11 להציף אח יוון ב״פיליפיקים". ולדחוק את מטבעות 
הזהב הפרסיים מהמחזור. ליד מברות־הכסף הוקמה עיר 






249 


מידוניה 


250 


חדשה, פיליפו או פיליפי ( 356 ). היערות בסביבתה שיפשו 
לבניית צי גדול, כיבוש ערי נפל יווניות בצפון אפשר 
להגדיל את הפסהר, והעיור והייוון של ם׳ גברו. פיליפום 
השיג נציגות קבועה לפי בפועצת האפפיקסיוניה (ע״ע) 
שניהלה את פקדש אפולון בדלפוי. 

כיבושיה של פ׳ הביאו להתנגשות גלויה בינה לבין 
אתונה ובעלות בריתה. ב 338 הביס פיליפוס ] 1 את ברית 
הערים היווניות בקרב כירוניאה (ע״ע). לאחר הניצחון יסד 
פיליפום 11 בקורינתום את הברית־ההלנית, ופסרתה הפוצ- 
הרח היחד, — פלחפה בפרס בהנהגת פ׳. 

ההגפוניה של ם׳ בעולם ההלניסטי נתקייפה רק ביפי 
אלכסנדר הגדול ( 336 — 323 ). אחר פותו היתה ם׳ אחת 
הפפלכות ההלניסטיות שנאבקו על הפנהיגות בפזרח. ב 316 
חוסל בית הפלוכה הישן, וב 293 עלה לפלוכה דפטריוס 
פוליורקטס (ע״ע) ויסד את שושלת בית אנטיגונום, וזו 
שלטה בם׳ עד לכיבושה בידי רופא ( 168 ). בשלטון בית 
אנטיגונום פקדו את פ׳ תהפוכות פניפיות, פלחפוח־שכנים 
באפירום ובאיליריה והיא ניהלה פאבק בלתי פוסק עם 
הברית האכיאיח (ע״ע), הברית האיטולית (ע״ע איטוליה) 
ועם פצרים התלפית. עם זאת נפשך בניין הערים (ק 0 נ־ 
דרייה. תסלוניקה, דפסריאס ואחרות). אנטיגונום גונטס 
(ע״ע. 442 — 443 ) הדף פלישת שבסים גלים לם׳ ושב והש¬ 
תלט על יוון בעזרת חילות פצב וטיראנים פקופיים. פדיניות 
זו עוררה ביוון תנועה לחופש, והביאה לפלחפה נגדו בהנ¬ 
הגת הברית האיכאית. אנטיגונום 111 דוסון ( 239 — 217 ) 
נקרא לסייע לברית האכיאית נגד ספרטה, והביס את הלכה 
קלאופנם ( 221 ). בסוף הפאה ה 3 ניצבה פ׳ טול אויב 
חדש — רופא; ב 215 כרת פיליפום ז\ ברית עם חניבעל, 
ולאחר תבוסת קרת חדשת בפלחטה הפונית השניה פרצה 
פלחפה בין רוטי לט׳. הפאלאנכס המקדוני לא החזיק פעפר 
פול הלגיון הדופי והוכה בקרב קינוסקפלי ( 197 ).פיליפוםזג 
נאלץ לוותר על תסליה ופל כל תביעותיו ביוון, וערי יוון 
הוכרזו לחפשיות פעול פ־ ( 196 ). פרסאוס ( 179 — 168 ), בנו 
של פיליפוס. חידש את הפלחפה ברופא ( 171 ), נחל טפלה 
בפידנה ( 168 ), נשבה והפלוכה הטקדונית בוטלה. פ׳ חולקה 
לארבע רפובליקות בשלטון אצולה כפרית פקופית. נאסרו 
פסחר ונישואיו בין בני הטחוזות השונים, הטכרות נסגרו, 
נאסרה כריתת עצים לבנין אניות, והפס שנכנס לאוצר הפלך 
המקדוני הועבר לאוצר הסנאט הדופי. ב 148 דוכא פרד 
טקוטי שבראשו עפד התובע לכתר אנדריסקוס, ום׳ הפכה 
לפרובינקיה רופית בשלטון פושל שפושבו בחסלוניקה. 

בשלטון רופא סבלה מ׳ מהמלחמות בעסי הדנובה וב־ 
סתרדת (ע״ע) סלד פונטוס, וממלחמות האזרחים ברומא. 
ביפי אוגוסטוס היתד, ס־ לפרובינקיה סנאטורית, והתאוששה 
הודות לסלילת דרכים ולבניית ערים חדשות. דיוקלטיאנוס 
( 284 — 305 ) חילק את פ׳ לשתי פרובינקיות נפרדות שנכללו 
בדיוקסה של מויסיה. הנצרות הגיעה לט׳ פוקדם מאד, בעיקר 
דרך קהילות היהודים שבפיליפי, תסלוניקה, בדויה ואפן- 
לוניה. שבהן ביקר השליח פאולוס. 

. 1-1181 ) 11 ז %11 613 ,}׳ 3 ,ז 6 ץ 00 ,? 

11 $0 ק 1 ( 1-1 , 1£113110 ו 1 ז 10 \ ,■ 1930 ,( 80111011 X^X ,.־ו 511 <־ 11 ש£ 

.^ 1 . 1 ; 1940 ,. 1 \ (ס ע ,ז ; 1934 

, 0100170 .? ; 1954 , 1 , 0111013 ^^ 61 5 * 1 , 15 ־ £ 31101 ) 

. 1960 ,. 64 1 ) 1 6 ?) 

ד. אש. 


ימי הביניים והעת החדשה. ב 406 שסו הוי־ 
זיגותים (ע״ע) את מ׳ וב 442 — החונים (ע״ע). שינוי אתני 
של תושבי ם׳ בא עם התיישבות הסלאווים בה. פלישה 
המונית של סלאווים ארעה ב 548 , ואחריה באו עוד גלי 
מתיישבים, בברית רופפת עם האורים (ע״ע). מ׳ נהיתה 
לארץ סלאווית. פרט לסאלוניקי ששפרה על צביונה היווני. 
במחצית הראשונה של הסאה ה 7 השתלטו הבולגארים על 
מ׳, ובסוף הסאה חזרה ביזאנטיזן והשתלטה עליה. קבוצות 
פיעוט הפשיכו לקיים את ייחודם בים הסלאווי. 

במאה ה 8 הגיעו לם׳ עוד שבטים סלאוויים, מאבות 
הסרבים והקרואטים; רובם נטמעו בקרב הבולגארים ווז־ 
מקרונים. במאה ה 9 שוב היתה מ׳ חלק מבולגאריה. הנצרות 
פשטה בה דק לאחר שנתקבלה נדת המדינה בבולגאריה, 
אף שלשון שליחותם של מתודיוס וקידילום (ע״ע), ספיצי 
הנצרות המזדהית בקרב הסלאווים, היתה סלאווית מקדונית. 

ב 971 סופחה בולגאריה לביזאנטיון, אך על פ׳ השתלט 
הנסיך (אח״כ — "צאר") שפואיל. קיסרותו. שהשתרעה 
פהראנובה ועד הים האגאי, התמוטטה עם מפלתו ב 1014 , 
01 ' סופחה לביזנטיון וכנסייתה קיבלה אופי הלני. 

השושלת המקדונית בביונסיון (ע״ע, עם־ 369/71 ) 
עודדה הגירה לפ ׳ . ושלחה או הגלתה שסה תורכים, פצ־נ- 
גים. ארפנים ואף יהודים, וכך גדל הגיוון האתני בסי. 

ם׳ סבלה מהצלבנים במסע הצלב הראשון, ואח״כ — 
מפלישות הנורפאנים מדרום איטליה. הפקדונים סייעו בחי¬ 
דוש עצפאותה של בולגריה (ע״ע. עפ״ 792 ), אך הצאר 
הבולגארי אסן 11 ( 1218 — 1241 ) דחק את רגליהם. הדבר 
גרם לקרע, ובעקבותיו הכירה סי בסתמיות של קיסרי 
ניקאה הביזאנטיים ( 1246 ); למעשה השתלטה ביזאנטיון על 
פ׳ רק עם חיסול הקיסרות הלאטינית בקושטא ( 1261 ). 

ב 1345 כבשו הסרבים את פ', וסקופליה נהיתה לבירתם. 

אך ב 1371 השתלטו התורכים על פנים הארץ. וב 1423 השלי¬ 
מו את כיבוש שפלת החוף פידי ביזאנטיון. בשלטון תורכיה 
נפסרו אדמות לפוסלפים. והערים שכבר בימי הביזאנטים 
התחזקו בהן היוונים והיהודים, קיבלו גוון תורכי. הכפריים 
הסלאווים־נוצרים היו איכרים נטולי זכויות. הכזח הפנימי 
העיקרי היתד, הכנסיה, שנהנתה מפריווילגיות רבות, אך 
שלושה מרכזים כנסייתיים נאבקו ביניהם: הארכיהגמון 
הסרבי (מ 1577 ואילך — אפאטדיארך). ההגמון הבולגארי־ 
סקדוני של אוכריד. והאפאטריארך האקומני היווני בקושטא. 
מלהמת גריליה של "הידוקים" (ע״ע) נמשכה כל ימי השל¬ 
טון התורכי. 

ב 1766 ביטלו התורכים, בהשפעת היוונים בקושסא 
(פאנאריוטים) את האוטונומיה הכנסייתית של הסרבים, 
הבולגארים והפקדונים, והכנסיה אותרה בראשות האפאס־ 
ריארך היווני בקושסא. שקיעת הקיסרות העותופאנית, שיג־ 
שוג כלכלי מקומי ומרידות הסרבים ( 1804 ) והיוונים ( 1821 ) 
הביאו להתעוררות בקרב הבולגארים והמקדונים. התעוררות 
זו נשאה תחילה אופי תרבותי (ייסוד בתי ספר, בית־דפום 
ראשון ! 1838 ]), ודתי, ושאפה להקים מנגנון כנסייתי בלתי 
תלוי ביוונים שבקושטא. במהרה קיבלה התנועה צביון סדי¬ 
ני. בשלום סן־סטפאנו ( 1878 ) נקבע שס׳ תימסר לבולגאריה, 
אך קונגרס ברלין(ע״ע) השאירה בירי תורכיה, תוך הבטחה 
להנהגת תיקונים בארץ. אולם המפשל הכושל של תורכיה 
לא יכול היה למנוע את ״זוועות מ׳״ — בינוי לסידרת מרי- 



251 


מקדוניה 


252 


דות, לוחמת גריליה, מסעות עונשין. והתעדנות מצד בול- 
גאריה, סרביה והמעצמות. בולגאריה הגבירה במאד את 
השפעת תרבותה ע״י פתיחת דשת בתי״ם והגמוניות! סרביה 
ניסתה ב 1885 לכבוש את מ׳, אך הוכתה בידי בולגאריה 
(ע״ע, עמי 794 ) 1 אותה שנה יסדו גולים מדיניים מקרונים 
אירגון מחתרת, וב 1893 נוסד "האירגון המקדוני המהפכני 
הפנימי• (ר״ת: . 11.0 .^,ז\)ו למלחמה למען שלטון־בית 
למ׳. שנתיים אח״ב נוסד בסופיה ה״ועד (ר־״חז 70 ל) העליון• 
לסיפוח מ׳ לבולגאדיה. והחל שולח לוחמים ("קומיטאג׳ים") 
למי. בתגובה נתארגנו יחידות של פרו־סדפים (ציטניקים) 
ופרו־יוונים (אנדרטאי). החיכוכים בין התנועות הגבירו את 
המתיחות! ב 1903 פרץ מרד גלוי, והוא דוכא באכזריות 
איומה בידי התורכים. מנהיגי. 4551.8.0 , שחוללו את המרד, 
התאכזבו מבולגאריה, שלא סייעה להם לפי ש״האירגון• 
לא רצה בהתמזגות שלמה עם בולגאריה. בעקבות כך הגבי¬ 
רה סרביה את פעילותה במי, ורוסיה ואוסטריה התערבו גם 
הן, אילצו את תורכיה לספח "יועצים• שלהן למושל מ׳, 
וגנראל איטלקי נשלח לארגן מחדש את הז׳נדרמדיה ( 1903 ). 

מהפכת התורכים הצעירים ( 1908 ) שמה קץ לתקוות 
לשלטון בית במי, והגבירה את הפעילות הלוחמת בה. המצב 
בם׳ היה מהגורמים למלחמות הבלקן (ע״ע), ובסופן נפל 
רוב שטחה של הארץ בידי סרביה, חלקה— בידי בולגאריה 
וחלקה — ונכלל זה נמלה סאלוניקי — בידי יוון. חלוקה 
זו היתה הסיבה העיקרית להצטרפות בילגאריה למדינות 
״המרכז״ במלה״ע 1 . עם מפלתה אולצה בולגאריה לוותר 
גם על החלק הקטן במי שהיה בידיה ולמסרו ליוגוסלאוויה 
( 1919 ). מם׳ שבשלטון יוון יצאו התורכים, ויוונים מאנאטו־ 
ליה התיישבו תחתם בחילופי-האוכלוסין ב 1923 . ביוגוסלא- 
ורה ניסו הסרבים לטמע אח המקדונים, והרואים עצמם 
יונים או בולגארים החלו נוטשים את מ' היוגוסלאווית. כבר 
ב 1919 החלה תנועת התנגדות נגד שלטון הסרבים, והיא 
גברה בתגובה על מדיניותו הפשרנית של ראש ממשלת 
בולגאריה סטמבוליסקי, שויתר על דרישות ארצו במי 
( 1922 ). ב 1920 חודשה פעילות 4180 /\ בהנהגת טודיר 
אלכסנדרוב (ע״ע) וב 1923 — פעילות הקומיטאג׳י. מאבק 
הפקדונים פשט לנולגאריה, ומקדונים השתתפו בהפלתו של 
סטמבוליסקי וברציחתו. יחד עם זאת גברה תודעת מעמדה 
הלאומי והמדיני המסובך של ם/ שהיא תחום המקשר, 
מבחינה גיאוגראפית ואתנית, את סרביה ובולגאריה. ב 1924 
העלה אלכסנדרוב את רעיון הפדראציה הבאלקאנית (בהש¬ 
פעת הקומוניסט המקדוני ולאכוב)! אך מקדוניים שהתנגדו 
לרעיון זה רצחוהו. מאבק נגד הדוגלים בפדדאציה וגרימת 
מתיחות בין בולגאריה ליוגוסלאוויה (שבד, בוטלו ב 1929 
זכויות האוטונומיה של מ׳) נמשך עד שנות ה 30 , כאשר 
סאןיז׳ל, שמרכזה היה בסופיה, באה גם בהשפעת איטליה. 
ב 1934 הוציאה בולגאריה את הארגון אל מחוץ לחוק. 

במלה״ע 11 נכבשה מ׳ בידי בולגאריה! במערבה שלטו 
האיטלקים ובסאלוניקי הגרמנים. בסוף 1941 החל בה מאבק 
הפרטיזנים (ע״ע יוגוסלוויה, עם׳ 312 ). קומוניסטים בול• 
גארים ויוונים הגיעו ב 1943 להסכם נדבר הקמת רפובליקה 
מקדונית במסגרת פדראציה באלקאנית. עם הקמתה של 
הרפובליקה הפדראלית היוגוסלאווית ב 1945 היתד, ם׳ לאחת 
מ 6 הרפובליקות המרכיבות אותה. הרעיון הפדראליסטי, 
שהועלה בשיחות ב 1947 בין טיטו לדימיטרוב (ע׳ ערכיהם), 


ירד מן הפרק בעקבות הקרע בין יוגוסלאוויה לבין שאר 
המדינות הקומוניסטיות ב 1948 , אך בולגאריה שוב העלתה 
תביעות למ ׳ . 

,? 114 *< 111 , *? 14 *$* 1 ('*( 01 [ ? 41 71 ( 11 ?>££־/ ׳ 7 . 171 014 ,) $0114011 .מ . 11 

, 8011/10 ' 1/0 ) 80 1 * 0 \ 801 1 * 1 ?■) 1 ) 1 * 1 111 ,./!׳״ ,־ 1401 ־ 831 .£ ; 1930 
. 1952 , 011/10 ? 14 * 0 ;* $401 , 1110115011 ^ . 8 . 11 ; 1950 
יו. ר. 

יהודים. קהילות יהודיות שגשגו בם׳ כבר במאה ד, 3 
לסה״נ. מתקופה זו נמצאו בסטובי שרידי ביכ״ג ובית קברות. 
קהילות עתיקות היו גם בסקופיה, סטרוזה, ביטולה (ע״ע) 
ועוד. בסאה ה 11 סבלו יהודי ם׳ מהצלבנים, לחמו בהם יחד 
עם עמי הארץ ומצאו מקלט במדינות הסמוכות. בנימין 
מטודלה (ע״ע) מזכיר קהילות בסקופיה, אוכרידר, (ע״ע) 
סטרוזה ועוד. כה״י העבריים מתקופה וו מעידים על פעי¬ 
לות רוחנית (ר׳ יוחנן בן ראובן, בעל ה״שאלתות•). 
בסאה ר, 14 שימשו יהודים כמתווכים בין ממלכות חצי¬ 
ר,אי בלקאן. ובמחצית ד, 2 של המאה ה 14 הגיעו רבים 
מפליטי הונגריה (ע״ע) למי. עם הכיבוש העותמאני נשתפר 
מצנם של יהודי מ׳ ויישובם גדל, תחילה ע״י מהגרים 
יהודים מאסיה הקטנה ואח״ב מספרד. פורטוגאל, ואיטליה. 
שפת המהגרים, הלדינו (ע״ע), נתקבלה כלשונם של יהודי 
ם־ וביטולה היתד, למרכז היהודי החשוב ביותר. יהודי מ׳ 
קיבלו בהתלהבות את התנועות המשיחיות של דוד הראובני 
(ע״ע), שלמה מלכו (ע״ע) ושבתאי צבי (ע״ע). 40 מיהודי 
סקופיה (איסקיפ) יצאו עם נתן העזתי, יליד ס', לקראת 
ר,״משיח״ ב 1663 . 

יהודים רבים שירתו בחיל הזרים העותומאני — ה״גוריבה" 
והצטיינו בקרבות בוסניה, סרביה והונגריה. עם שקיעת 
האימפריה הורע מצב היהודים כשל יתר תושבי הארץ הלא 
מוסלמים. זה הביא 'להתקרבותה של האוכלוטיה היהודית 
לנוצרים. יהודים היו בין החברים הראשונים של ה״ארגון 
המקזלני המהפכני הפנימי״ (ר לעיל), במרד איליגדן 1903 
השתתפו גם יהודי סקופיה וביטולה. היהודים סבלו רבות 
מ״זוועות מ׳" וסתוצאותיהן הכלכליות, בהיותם תמיד בין 
הסדן העותמאני לפטיש המקדוני! נוסך לכך נחשדו ע״י 
הבולגרים והסרבים באורינטאציה מערבית. בשל כך היגרו 
יהודים רבים מאוד מתחומי מ׳ למערב, לאה״ב ולירושלים. 
העזיבה דלדלה את יהדות מ' מבחינה רוחנית וחומרית. 
מצבם הכלכלי של הנותרים היה נואש. 

סרביה, שהשתלטה על ם׳ ב 1912 , העניקה ליהודים 
שוויון זכויות מלא כדי לנטרל את הכוחות העוינים (תורכים, 
בולגרים ואלבאנים). רבים מהיהודים גוייסו ליחידות עלית 
הצבא הסרבי (״הצוערים״). בימי הכיבוש הבולגרי ( 1915 — 
1918 ) הוצאו יהודים אחדים להורג בשל שיתוף פעולה עם 
סרבים. בימי מלכות יוגוסלאוויה היו במ׳ כ 6,000 יהודים — 
רובם ספרדים, ובסקופיד, היתד, גם קהילה אשכנזית. בשל 
עמיו נזקקו הקהילות לסיועה של "ברית הקהילות היהו¬ 
דית" של יהדות יוגוסלאוויה. הנוער היהודי בנד השתייך 
ברובו לתנועה הציונית, ובסקופיה ובביטולה התארגנו סניפי 
״השומר הצעיר״, ״תכלת לבן• ובית״ר. ב 1941 סופחה ס׳ 
לבולגריה ואז נאסרו יהודים, הועבדו בכפייה והוצאו להורג 
כבני ערובה. רבים מיהודי ס׳ הצטרפו לשורות הפאדטיזא- 
נים ועלו לדרגות פיקוד בצבא טיטו (ע״ע). בפברואר 1943 
רוכזו יהודי מ׳ במחנות ריכוז והועברו לידי הנאצים, וכמעט 
כולם הושמדו. לאחר המלחמה נותרו כ 5% מיהודי מ/ 



253 


מקדוניה — מקדונלד, גיימז רמזי 


254 


ורובם עלו לישראל ב 1948 . כיום יש בס׳ יהודים בודדים 
בלבד. 

י. רוזאנס, דברי ימי ישראל נתוגרמה, א־ו. תרס״ד—תש״ה! 

י. אבנסוב, תולדות יהדות יוגוסלביה. א', תשל״א, 

י. לו. 

ספרות מקדונית. הגמונה של אוכרידה שבם׳, 
קלסנס (מת 916 ), שנמנה עם תלמידיהם של קירילום 
ומתידיוס, הקים מרכז רוחני במקום מושבו וחיבוריו הדתיים 
יכולים להיחשב ראשיתה של הספרות המי. מלבד יצירות 
דתיות אורתודוכסיות וסיפורים חילוניים אחדים (למשל, על 
אלכסנדר מוקדון), נתחברו חיבורים המעידים על קשר 
לתנועת הבוגומילים (ע״ע). במקביל למסורת ספרותית זו, 
שנמשכה גם בתקופת הכיבוש התורכי, קמה ספרות עממית, 
בייחוד שירה לירית. — הספרים הראשונים בלשון המ׳ 
הודפסו במחצית הראשונה של המאה ה 19 . בראש הלוחמים 
במגמות ההלניזאציה והבולגאריזאציה, במאה ה 19 וברא¬ 
שית המאה ה 20 , התייצבו שני האחים המשוררים דימיסריה 
( 1810 — 1862 ) וקונסטאנטין מילאדינוב ( 1830 — 1862 ); הם 
פרסמו קובץ של שירים עממיים ( 1861 ). קונססאנטין מילא- 
דינוב נחשב משוררה האמתי הראשון של מולדתו; עמו 
יש להזכיר את המשורר ראיקו.ז׳ינז׳פוב ( 1839 — 1877 ). בגי¬ 
בושה של הלשון הספרותית וההכרה הלאומית של העם 
המקדוני נודעת חשיבות לספרו של קרסטה מיסירקוב 
( 1874 — 1926 ), 1€ (10160x11 ע 1 אגןמס 4 סא 13 ^ 30 ("על 
הבעיה ד,מקדונית״), 1903 , קלצ׳ו ראצין( 1908 — 1943 ) וקולה 
נדלקובסקי ( 1912 — 1941 ) הם מן הדמויות הבולטות במ¬ 
שורר , מ׳. — אחר 1944 , עם קביעתה של הלשון המי כלשון 
הממשל וההוראה, התחילה תקופת פריחה בספרות המי. 
השירה הלירית, שנשארה במהותה נאמנה למסורת השירה 
העממית, היוותה, תחילה, אח רובן של היצירות (א. סופוב, 
נר 1923 ) ; מאוחר יותר, עלה מספרם של כתבי הפרוזה (ם. 
יאנוסקי, נר 1920 ). ימי-ד,מלחמה והשנים שלאחריה סיפקו 
חלק ניכר מן החומר לכותבי הרומאנים והסיפורים הקצרים 
בספרות המ׳ בתקופה זו. 

3 ) 11 >):מ 56461 3 13 זז; 0 נן 3713 ו 3 >ו 1036 ; 6 )! 543 13 .פסקז־יזזיז-גג 

, 13113 ) 13 , 106311)3 1^11X01101613 113 ?431160060113X3 ! 

־ 7131003 11-14), 1951; 0. 11011601(3. 1436631130113X3 

. 1952 2 , 6611 19 80 3 נךג 3 

י. א.ק 

מקדונלד׳ סר ג׳ון אלכסנדר - ס;!!! 101111 .\1 <1x311 ז 31 

1 ) 131 ) 1.130010 — ( 1815 , גלזגו — 1891 . אוטווה), 

מדינאי קאנאדי. בן 5 היגר עם הוריו מסקוטלנד לקאנאדה. 
למד משפטים בקינגזטון. ב 1844 נבחר מטעם השמרנים 
לביה״נ של קאנאדה. ם׳ היה אחד ממארגני הליגה להידוק 
הקשרים של בריטניה עם קאנאדה, וממייסדי המפלגה 
השסדנית־הליבראלית, ומ 1856 — מנהיגה. ב 1857 — 1867 
היה ר״מ של קאנאדה העילית והתחתית (אונטריו וקוויבק). 
לשיא הקריירה הפוליטית הגיע ס׳ ב 1864 . כשנזקף לזכותו 
סיומם המוצלח של הדיונים, שהביאו לידי איחוד אונטריו, 
קוויבק, נובה־סקושה וניו־בראנזוויק בדומיניון של קאנאדה. 
מ׳ היה ר״מ ראשון של הדומיניון מ 1867 ועד מוחו ב 1891 , 
פרס להפסקה של 5 שנים ( 1873 — 1878 ). בתקופת כהונתו 
נסללה מסילת הברזל מחוף אל חוף, וכל צפון־אמריקה 
הבריטית, פרט לניופנדלנד, צורפה לקאנאדה. וע״ע קנדה, 
היסטוריה. 

. 1955-56 , 1-11 ,. 4 ג . 4 ./ . 03 ) 01811 ) 0 .ם 


- - 130 ל ׳ 30 ) 1 ־ 1 ) 73 ] 1165 ) 3 ( 

0003111 — ( 1866 — 1937 ), מדינאי בריטי. מ׳ 

נולד מחוץ לנישואין לעוזרת-בית ולפועל חקלאי בלוסימות 
שבסקוטלנד. בהיותו בן 12 החל ללמוד בביה״ם, שבפנימייתו 
גם התגורר. בהיותו בן 18 עבר ללונדץ. תחילה עבד בפקי¬ 
דות ולמד מדעי הטבע. ואח־כ עסק בעיתונאות. ב 1894 
הצטרף ל״מפלגת העבודה הלא תלויה" מיסודו של ק. הדדי 
(ע״ע). הוא מילא תפקיד מרכזי בהקמת מפלגת הליבור 
( 1900 ) ובגיבושה בשנותיה הראשונות, והיה חבר במועצת 
העיריות של לונדון. 

ב 1906 נבחר מ' לפארלאמנט, התבלט בקרב סיעתו וב־ 

1911 נהיה למנהיגה. ב 4.8.1914 השמיע בפארלאמנם, על 
דעת סיעתו• נאום נגד הכרזת מלחמה על גרמניה, אך במ¬ 
הרה גילה, שרוב חבריו בגדו בו ותמכו במאמץ המלחמה. 
הוא התפטר מהנהגת הסיעה, היה כל ימי המלחמה מטרה 
לחיצי הביקורת ולהשמצה, וב 1918 הובס בבחירות לפאר- 
לאמנט. ב 1922 שוב נבחר לפארלאמנט ואז חזרו ומינוהו 
לראש סיעת הליבור, שנהיתה לסיעת האופוזיציה העיקרית. 

בבחירות ב 1932 לא זכתה שום מפלגה ברוב מוחלט, 

ואף שהשמרנים היו הסיעה הגדולה יחסית, ובה 258 
צירים, הקים מ׳ ממשלה של הליבור,שהיו לו 191 צירים, בת¬ 
מיכת הליבראלים, שסיעתם היתה בת 158 צירים. ממשלה 
ראשונה זו של הליבור לא רשמה לעצמה הישג סוציאליסטי 
כלשהו, לפי שהיתר. תלויה בקולות הליבראלים: עיקר הי¬ 
שגה היה, שהפיגה את חששות הציבור מפני שלטון הליבור, 
ומי, שתפיסתו את הסוציאליזם היתד, מתונה, ודגל בהדרג¬ 
תיות ובשמירה על המסורת והפארלאמנטאריזם, רב היה 
חלקו בזה. מ׳ החזיק גם בתיק ענייני החוץ, ובתחום זה 
הושגו הישגים נכבדים ביותר של ממשלתו: בריטניה הכי¬ 
רה בממשלת בריח״מ, נחתם ההסכם הראשון עם גרמניה 
מאז המלחמה בעניין השילומים, ום׳ יזם, עם א. הריו (ע״ע), 
הסכם לפירוק־נשק. אבדן תמיכתם של הליבראלים אילץ 
את מ׳ לערוך בחירות חדשות. הבחירות נערכו בצל "מכתב 
זינוביב״ — מסמך מזויף, כנראה, שיוחס לידר האינטרנא- 
ציונאל השלישי זינוביב (ע״ע), שקרא למהומות בברי¬ 
טניה: השמרנים הוקיעו את הליבור כעוזרי הקומוניסטים, 
וזכו ברוב מכריע בפארלאמנט (סוף 1924 ). 

אחרי הבחירות במאי 1929 שוב נהיה לראש ממשלה, 
בתמיכת הליבראלים. ביזמתו נתכנסה ועידת לונדון להג¬ 
בלות ציי המלחמה, והוסכם שיהיה יחס שקול בין צי ברי¬ 
טניה לצי אה״ב, ושצי יאפאן יהיה 60% משל כל אחת מ¬ 
שתיהן. בעיית האבטלה היתה החמורה ביותר, עקב המשבר 
העולמי שפרץ באה״ב. המעמסה הכספית לתשלום הביטוח 
למובטלים היתד, כבדה מנשיא, וגרמה למשבר במאזן ה¬ 
תשלומים; מ׳ דרש לצמצם את ההוצאות ולהקטין את 
קצבות הביטוח, אך רוב שריו התנגדו לזה; הוא התפטר 
( 24.81931 ), והפעם בגד הוא בחבריו והתייצב למחרת היום 
בראש ״ממשלה לאומית״, ובראשה עמד עד אמצע 1935 , 
בהישענו בעיקר על השמרנים, ובמידה זעומה — על הלי¬ 
בראלים ועל קומץ של אנשי הליבור. חבריו במפלגת ה¬ 
עבודה הוקיעוהו כבוגד, וכאדם שהרס במו ידיו את מפלגת 
הליבור, שכה עמל בהקמתה. 

• מ׳ פירסם קונטרס פרו־ציוני ״סוציאליסט בא״י״ ( 1922 ) 
אחרי ביקורו בארץ. אולם בממשלתו ב 1929 — 1931 גובשה 


255 


מקדונלד, ג׳ימז רמזי — מקוה 


256 


מדיניות אנטי־ציונית, ביזמתו של שר־המושבות לורד פאס- 
פילד (סידני וב, ע״ע, ענד 752 ), במטרה למנוע המשך ההת¬ 
יישבות היהודית בא״י (ע״ע, עם׳ 543 ). הדבר גרם להת¬ 
פטרות ויצמן (ע״ע, עס׳ 273 ) מנשיאות ההסתדרות הציו¬ 
נית, והביקורת על ממשלת בריטניה הניעה את פ׳ לשגר 
מכתב פיוס ("מנתב מ") לויצפן, ששם קץ, לפחות לשעה, 
למדיניות האנטי-ציונית. 

בנו, ג׳ון מלקום ( 71:11001111 () ם׳ (נו׳ 1901 ), היה שר 
המושבות בממשלת צ׳מברלין ב 1938 — 1940 , בעת פרסום 
"הספר הלבן", שהגביל עליית יהודים לא״י וקניית אדמות 
מידי ערבים, והיוה הסתלקות סופית מהצהרת בלפור 
(ע״ע א״י, עם׳ 552 — 553 ). 

. 1939 _ן ן 0 } ן!ך , £1100 1 )־ו 130 

אד!. א. 

מקדירמייד׳ היו — 1 ) 1111 ־ 1300131 ^ פסודונים של 
כריסטופר מרי גךיו(ש׳\ש 1 ־ 01 ץ 3 זז 1 !!^ ■ 1 ש 11 <ן 1510 ־ 011 — 

(נר 1892 ), משורר ומחבר מסות סקוטי. מ׳ נמנה עם מייסדי 
המפלגה הלאומנית הסקוטית ועם הבולטים בקרב מחיי 
הספרות בארצו. מבין קבצי-השירה שפירסם: -״ס 50015 
(!ת״סל (,.סקוטים משוחררים״), 1932 : גמזסס? 501001611 
(״שירים נבחרים״), 1954 : 001115 ? 011 ) 001100 5101-0 ("עוד 
קובץ־שירים״), 1970 . שירתו רעננה, רוויה רגש לירי עמוק. 
ניכרת בה נימה סאטירית, ואין היא נקיה מפולמוס ורטורי¬ 
קה. שהם גם מסימניה המובהקים של הפרוזה שלו. בכתבי 
הפרוזה שלו עוסק מ׳ בסקוטלנד ועתידה, ובמשמעות משנחו 
של לנין לגביה. 061 ? ׳( 1,11010 (״משורר בר־מזל״), 1943 , 
הוא חלק ראשון של אוטוביוגראפיה. — לשון כתיבתו של פ׳ 
היא מזיגה של ניבים סקוטיים עתיקים ואנגלית מדוברת 
בת־זמננו. דעותיו בענייני חברה ופוליטיקה שמאלניות־ 
קיצוניות. 

45011114 145 354 . 47 . 77 , 01511 .ם ; 1964 ,./נ . 7 ) ,'<ג 1111 םא .א 

. 1964 

מקןדסי. אבו עבדאללה מחמד בן אחמד. אל 

- !*_ ״ 111 ״ ^ ״ ;-־ 14 ^^ — [או אל־פקדסי. 

ע״ש בית אל-פקדס, היא ירושלים! (המחצית השניה של 
המאה ה 10 ) , נאוגראף ערבי, יליד ירושלים. פ׳ שייך לאסכו¬ 
לת הגאוגראפים של אבו זיד אל־בלח׳י, שספריהם הם למעשה 
פירושים למסות העוסקות בעולם המוסלמי בלבד. כדרך 
הגאוגראפים בני זמנו ובייחוד בני האסכולה של אל-בלח׳י, 
הרבה בנסיעות כדי להכיר ארצות הרבה. יתרה מזו, כדי 
שיוכל להעמיק את ידיעותיו על הארצות המוסלמיות, עסק 
בנסיעותיו במלאכות שונות. את ספרו אחסן א-תקאסים פי 
מערפת אל-אקאלים 1 "הטובה שבחלוקות, על ידיעת האזו¬ 
רים"), פרסם מ. י. דה חויה ( 0 ( 000 סס .( 1 \) בליידן 
ב 1877 , ומהדורה מתוקנת יצאה ב 1906 : תרגום צרפתי מלווה 
הערות רבות של הפרקים על סוריה וא״י הוציא לאור א. 
מייקל בדמשק ב 1963 . זהו חיבור גאוגראפי מצוין, ובו תיאור 
רב־ערך של העולם המוסלמי במאה ה 10 : ואולם דרך־ 
הכתיבה המלאכותית סוגם בו, באשר המחבר, בתארו כל 
פיני מדינות, משתמש בביטויים המקובלים בהן ונזקק בד״כ 
למליצות הרבה. מ׳ השלים את ספרו ב 985 . ובמהדורה שניה, 
שהוציא אח״כ, הוא מתאר את מלכות הפאטמים כמרכז 
העולם המוסלמי. 

־ 1943 , 264 , 1 ,. 541 , 110 ־ 8105115101 . 0 


מקהלה. ע״ע מוסיקה; קול. 

מקוה, ברכת מים (השר בר א, ט-י) לטבילה המטהרת 
מטומאה (ע״ע טמאה וטהרה), ומשמשת בעיקר 
לטהרה מטומאת נדה (ע״ע) ולגיור (ע״ע גר, עם׳ 178 ). 
הם' בנוי במחובר לקרקע (ולא בנייה טרומית), וקירותיו 
ורצפתו אטומים לנזילה (,.זחילה"). מי הם׳ מי "אשנרף 
הם — לא זורמים ולא "זוחליך. במ׳ צריכים להיות לפחות 
40 סאה (ע״ע פדות ומשקלות. עם׳ 237 ) מים, שמקורם בסי־ 
גשמים או בנביעה טבעית; ואם חיו שאובים בכלי — הרי 
הם פסולים, אם "מדאוריתא" ואם "מדרבנן". אם כבר היה 
במי רוב של 40 סאה מים שאובים — וירדו אליה מים 
שאובים דרך "המשכה". כלומר לא ישירות מן הכלי אלא 
דרך חריץ שבקרקע, או דרך כל מה שאינו "כלי", והשלימו 
את המים הכשרים ל 40 סאה, הס׳ כשר. מ׳ שיש בו 40 סאה 
מים כשרים, עומד בכשרותו גם אם הוסיפו עליו מים 
שאובים בכל כמות שהיא. אפשר לערב מ" סמוכים למי אחד, 
ע״י נקב "כשפופרת־הנוד" ביניהם ("השכ!ה"). ואחד מחם 
שהוא כשר מכשיר את כולם. 

כיום מנוצלות שיטות טכניות מנוונות, לבניית מ" 
מודרניים. הטכניקה העיקרית היא של בנייח "אוצרות" 
(= בריכות) מסוגים שונים: ״אוצר זריעה״, בריכה בת 40 
סאה מי גשמים, הבאים מצינורות הגג וכדי. שלתוכה "ממשי¬ 
כים" (ר׳ לעיל) מים "שאובים" פרשת המים העירונית. 
התערובת, שהיא כשרה למי, עוברת לס׳ דרך נקב בקיר 
המשותף לו ול״אוצר״; ״אוצר השקה״, המכיל 40 סאה מי 
גשמים בלבד. המים השאובים "נמשכים" ישירות למ׳, ולאחר 
שהוא מתמלא בהם מביאים אותם במגע של "השקה" (ר׳ 
לעיל) עם מי ה״אוצר״ו פי אוצר זריעה והשקה גם יחד, 
הנבנים משני צידי הנד: "אוצר השקה" תחת רצפת הס׳, 
המחובר עמו ע״י נקב. החימום נעשה באמצעות רדיאטורים 
וע״י הכנסת קיטור או מים חמים ישירות למ ׳ . הרקת המי 
נעשית מלמעלה, שכן נקב ברצפה יכול לגרום לחשש "כלי" 
בפקק, וגם לחשש של "זחילה", הפוסלת בנד. לדיני מ" 
מוקדשת מסכת מ", במשנה ובתוספתא. ובה דברי חכמים 
לפן בית שמאי ובית הלל ועד לדור ה 4 שלאחר החורבן. 
כן נדונו הלכות מ" במקומות שונים בתלמוד, ובפוסקים 
מוקדש להן מקום רב (רמב״ם, הלכות מ״; טור ושרע ירד, 
סי' ר״א: ועוד), ושרת רבות מאד. 

לתיאור ההיסטוריה של הם' חסרים נתונים רבים. ה״ים 
של שלמה" (ף פל״א ז, כג ואילו! דהי״ב ד. ב ואילו) 
הכיל. לפי חז״ל, שיעור של 150 מ" (עיר׳ י״ו, ע״א). עולי- 
הרגל נזקקו למ" הרבה, והם" של א״י הוחזקו טהורים גם 
בערים בעלות אוכלוסיה מעורבת (פ". ח, א׳). פונו משגיחים 
מיוחדים לבדיקת כשרותם של מ" (שק׳ א׳, א׳: תוספתא שם, 
א׳, ב׳). בגלל המחסור במים ובגשם בא־י השתמשו גם במי 
מערות (שבת י״ד, ע״א: ועוד), מעיינות ונהרות. בירושלים 
טבלו בפי השלוח. נזכרת גם "שוקת יהוא שחיתה בירושלים 
והיתה נקובה למ׳ וכל טהרות שהיו בירושלים נעשים על 
גבה" (יבמות ט״ו, ע׳׳א). מ" היו בלשכת המצורעים שבהר 
הבית (פדות, ב׳, ה׳), ששימשו כל אדם שנכנס לעזרה 
(יומא, ג׳, ג׳), במקדש עצמו במקומות שונים, לצורך 
הכהנים, ובמחילה תית־קרקעית (תמיד א', א׳)• לכהן הגדול 
היו מ" מיוחדים בבית המקדש: בדרום העזרה (מידות א׳, ר) 



257 


טקוח — סקולי, תומם 33 ינגטון 


258 


ובצפונה, לטבילה בקודש ביום הכיפורים. מ׳ נוסף היה בהר 
המשחה, לשורף את הפרה (פדה ג׳, רד). 

הממצא הארכיאולוגי מתקופת בית שני במצדה (ע״ע), 
בקומראן (תמ׳ — ע״ע א״י, עמ׳ 378 ) ובמעאן (ע״ע) מראה 
דמיון רב לצורה המקובלת כיום. מא״י הועתקו דרכי 
הבניין — בעיקר בשיטת ה״השקה״ — לאירופה, תחילה 
לאיטליה ומשם לגרמניה. המ׳ העה חלק אינטגרלי של 
המרכז היהודי, ליד ביהכ״נ, וכך היה בא״י בתקופה הביזנטית 
(הולדה, מעון־נירים ועוד), ובאירופה של יה״ב. גם בימינו 
נהוג לבנות את הם׳ בצמוד לביהכ״נ. בגרמניה נחשפו 
השרידים העתיקים ביותר בקלן ( 1170 ) ובשפירא ( 1200 ). 
טיפוסי הוא המ ׳ של ולרסס — בניין תת־קרקעי במורד 19 
מדרגות עד לחדר הכניסה, ומשם 11 נוספות למ׳ עצמו. 
מבנה דומה נמצא גם בקהיר ובמרתף בהכ״נ "תפארת 
ישראל" בירושלים. 

ש. גורן, שערי טהרה, א, ת״ש! נ. טעלושקין, טהות מים, 

תשנ״ד. 

ד. ק. - צ. ק. 

מק 1 ה ישראל׳ בית־ספר חקלאי, דרומית מזרחית לתל- 
אביב, סמור לכביש הראשי תל־אביב—רמלה ובו 
כ 1,000 נפש ( 1969 ). מ״י נוסדה בשנת 1870 , במטרה לגדל 
דור של חקלאים, שיסייעו בהקמת יישובים חקלאיים ובפי¬ 
תוח ענפי החקלאות בא״י. את ביה״ם.הקימה חברת "כל 
ישראל חברים״ (ע״ע): ב 1869 הוציאה "קול קורא" בקרב 
יהודי אירופה לאסוף כספים למען המפעל. יעקב (קרל) 
נסר (ע״ע) היה הרוה החיה בהגשמת הרעיון, ומייסד 
ביה״ס. הוא השפיע על ממשלת תורכיה להקצות שסח של 
2,600 דונם להקמת ביה״ם. לאחר שהשטח המבוקש ניתן 
לחברת כי״ח, בזיכיון לצמיתות, הוקם המוסד. חנוכת מ״י 
חלה בשבת בחקיתי ולפיכך נקרא ע״ש הפסוק מהפטרת ה¬ 
פרשה (ירמיהו יז, יג): "מקוד, ישראל ה׳ כל-עזביך יבשו, 
יסורי בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים את ה". 



סקוה י׳שרא?: ׳טער הכניסה 


ביה״ס מילא תפקיד חשוב בחינוך חקלאים• ובוגריו אף 
הפיצו את הידע החקלאי בהו״ל ובמושבות הבארון הירש 
(ע״ע) בארגנטינה ( 1895 ). שפת הלימוד היתד, צרפתית. 
במשך 50 שנות קיומו הראשונות ידע ביה״ס עליות מרידות 
ומצבו הורע מאד במלה״ע ה 1 בשל הפסקת הסיוע של 
כי״ח. לאחר זמן פחת מספר התלמידים ונוצר קיפאון. אחרי 
מלה״ע 1 אורגן המוסד מהדש, לאחר שהבארון רוטשילד 
קיבל עליו לשאת חלק מהוצאותיו. מנהלו של ביה״ס היה 
אליהו קראוזה. הוא הנהיג את השפה העברית כשפת הור¬ 
אה, והתאים את תכנית הלימודים לצרכי המדינה. מאז קום 
המדינה ביה״ס מנוהל במשותף בידי כי״ח ומשרד החקל¬ 
אות. 

אדמות החקלאות של ביה״ם שטחן כ 3,000 דונם. בכני־ 

סה לביה״ם נטועה שדרת דקלים יפה: שם נפגש ב 1898 
הרצל עם קיסר גרמניה דלהלם 11 , במ״י ניסעד, חורשת ה¬ 
אקליפטוסים הראשונה בארץ. במוסד יש תחנת ניסיונות 
לחקר הקרקע. מוזיאון חקלאי, גן בוטאני, עצי הדר, גפנים, 
יקב, גן ירק, משתלות, רפת, לול, וכוורות. 

י. שפירא. 100 שנה מקוה ישראל, 1970 , 

א. אס. 

מקולי, תומם בבינגטון - -ג 1 י 0111 ז*ם 1 :>\^ 156 תזסז: ("תולדות 

אנגליה מעלות ג׳ימז 11 למלוכה"). הספר החל להופיע 
ב 1848 . והכרך החמישי שלו, שאיננו גמור, י״ל שנתיים 
אחרי מות ס', הספר פותח בסקירה קצרה של תולדות אנגליה 
לפני החזרת המלוכה על כנה ב 1660 . ואף שמחברו נתכוון 
לסיימו במלכות ג׳ורג׳ ז\ 1 , לא הספיק להגיע אלא עד סוף 
מלכות דלים 111 . גיבורו החביב. הוא שר שיר תהילה 
ל״מהפכה המהוללת״ של 1688 (הדברים נכתבו סמוך למה¬ 
פכות 1848 ), והספר הוא דוגמה קלאסית ל״גישה הוויגית" 
בהיסטוריה. כשרו המיוחד של מ׳ לרתק את הקורא, וכתיב¬ 
תו שאינה יודעת ספקות וכולה ברי ללא שמא, גרמו לתפוצה 
המהירה של "תולדות אנגליה" שלא היתר. כמוה, והספר 
תורגם לשפות רבות. 

ב 1852 הוענק לנד התואר בארון, ובכך היה ההיסטוריון 
הבריטי הראשון שהועלה לאצולה. בן אחותו, גיורג׳ אוטו 
טיוליו(ע״ע), כתב עליו את הביוגראפיה המפורסמת ביותר 
והוציא לאור את מכתביו. בל כתבי מ׳, ב 12 כרכים, י״ל 
כ 1898 . 

; 05501/1111105,1910 1 ( 115 * 01 [ 071 ,(. 06$ ). 8 - 

1071 * 1/1010 ,. 16 1 >זס 0 . 0 .. 8 ; 1932 , 1 חג ? ז 8 

,^) ה 0£1/10110 ח 17 1001 * 10 * 111 15 \ , 0 ׳ י 011 .[ ; 1938 , 1,1/70701 
- 1 מס 0 6 , 111 ־ 11 ? .מ . 011 ; 1960 ,( 4 , 1 ,.) 1.1 £0211511 0£ ׳*\נ׳\ 86 
* 1964 , 1 ) 1071 ^ 1/0 ! 0 9 * 111510 ל/־ג מס ?* 010x10 
אה. א. 

מקום גאו??ז־י. ע״ע גאומטר;ה אנליטית, עם׳ 113 , 


מקונג (^"ס!^), נהר בדרום־מזרח אסיה; הארוך בנ¬ 
הרות הדו־סין (ע״ע). מקורותיו ברמת טיבט המז¬ 
רחית בגובה של כ 5,000 מ׳ מע״פ הים. הוא זורם לאורו 
כ 4,000 ק״מ דרך סין. לאוס. תאילנד וקאמבודיה ונשפך 
בדלתא רחבה לים־סין הדרומי ממערב לסאיגון, ויטנאם. 
אגן ניקוזו 795x100 קמ״ר. 

אפשר להבחין בם׳ 2 חלקים שונים זה מזה באפים: 

המ׳ העליון — נ 1,600 ק״מ מהמקורות עד המקום שבו 
הוא יוצר את קו הגבול בין בורמה, תאילנד ולאוס. בחלק 
זה הוא נהר הרים הזורם בכיוון דרום בתוך גיאיות עמוקים 
דוצר מפלים גבוהים. במהלכו הוא יוצר את קו הגבול בין 
קאמבודיה ולאוס. הפ׳ התחתון — כ 2.400 ק״מ: איזור 
של רמות ומישורים. שבו הנהר זורם בעמקים רחבים ואגו 
ניקוזו משתרע על כ 620.000 קמ״ר. במהלכו הוא יוצר את קו 
הגבול בין לאוס ותאילנד. הדלתא של הנד מתחילה 
מדרום לעיר פנום סן. הזרוע הראשית שלה — בסק — 
נחלקת לזרועות מספר בקרבת החוף. דלתא זו היא אחד מ¬ 
אזורי גידול האורז הגדולים בעולם ובה מתרכזת אוכלו¬ 
סייה צפופה מאד (כ 250 איש לקמ״ר). 

כמות המים העוברת בנהר מגיעה לס 50 מיליון מ״ק 


בשנה. במות הספיקה השנתית הממוצעת היא 12,000 מ״ק 
בשנייה. ד.מ׳ גואה בחלקו התחתון (קאמבודיה) בעיקר בין 
ספטמבר לאוקטובר, עם ירידת גשמי המונסון. בתקופה זו 
המים מתנקזים לתוך הימה הטבעית טונלה ספ ולתוך שק¬ 
עים טופוגראפיים, המחוברים לנהר בתעלות ניקוז טבעיות 
ומלאכותיות. אגן הנד התחתון אינו סובל משיטפונות רבים. 

הנד מתאים לשיט אניות אוקיאניות עד פנום־פן, ומשם 
התנועה מתנהלת בספינות קטנות, עד לעיר לואנג פרא- 
בנג. כ 3% משטח אגן הניקוז מעובדים בהשקאה. יש תכניות 
רבות להקמת סכרים, מאגרים ותחנות הידרו־חשמליות על 
הנהר. 

, 01 ש 1 ז 1 (ן 10 ט׳\£< 1 11 מ 0 וז 3 תז 0 )ח 1 £01 ץ:> 1 ז 86 \נ 5 ;יז 13 צ ()ס) 11111 

-?/ג 07 '■ 105 0/ ?1!9!1001 0/1(1 500101 12.0501*700: 0/ 1/10 1x111 )^ 
. 1968 ,ח 80:1 

יר. ם. 

מ ז קח וממכר׳ ע״ע מסחר. 

מקטגךט■ ג׳ון מקטגרט אליס — 1 ־ 11 .?? . 3 ת 1011 

.זז^גידזג!״! £1115 —( 1866 — 1925 ),פילוסוף אנגלי. 

מ״ט נמנה עם האסכולה האידאליסטית, שקמה באנגליה 
במחצית השנייה של המאה ד, 19 , עם חדירת הפילוסופיה של 
הגל (ע״ע). למשנה זו ייחד מ״ט מחקרים רבים, ואף הושפע 
ממנה, בעיקר מן הצד המתודי. בדיון האפריורי וחדיאלקטי. 
אולם תורתו המקורית היא אידאליזם פלוראליסטי, פרסו¬ 
נאלי ואתאיסטי, בניגוד לאידאליזם המוחלט של הגל הוא 
נזקק לנסיון רק בשתי נקודות: בהנחה שמשהו קיים, ובה¬ 
נחה שהקיים הזה הוא רב־גוני, ומהן הסיק שקיים ריבוי 
של עצמים (סובסטאנציות). אך את התלכדותם לממשות 
תבונית, ע״פ מערכת יחסים של "היקבעות הדדית" (־זמ 6 ם 
*ח״״מז), ואת תכונותיהם גזר באופן 
אפריורי. התכונות ד,המריות, טען, חסרות יחס זה של היקב- 
עות הדדית, ולכן יוצא שכל העצמים הם אך ורק רוחניים. 
הממשות כולה, או המוחלט, היא מערכת כוללת של תכנים 
רוחניים, שכל אחד מהם הוא ״אני״ — אחד, או אחדים 
( 8 פ,\ 1 פ 5 ). מחת למערכת זו אין עור מוחלט אחר. 

מספריו: 1313:310 ( 1 ח 3 ו 1 ^. £1 שלז ם; *סשפזצ ("מח¬ 
קרים בדיאלקטיקה הגליאנית״), 1896 ; צז 3 זמ 13 מ 0001 \ 
10 * £0 5 ' 1108£1 פס (״פירוש ללוגיקה של הגל״), 1910 ; 
£:> 11 ש] 15 \£ 0£ 111£ ז 13 י 1 £;דד (״טבע המציאות"), 1 , 1921 , 
11 , 1927 . 

- 1933 ! 111 , 19 ) 1 ) 1110:0 ) ץ 6/5 ! / 0 071 ! 17101 ו £0077 , 81030 .ס . 0 
1110 ) , 17/17/107101119 /ס 9 * 7/100 16/5 ,־<ש 031101 . 0 . 9 ; 1938 
. 1946/7 . 1 (ע£ 100103] X 

מקיוא[׳ 10 ־ [ילע! - זזזגש^ו ־ 311 - 

( 1848 — 1924 ), רופא סקוטי. סיים את לימודיו 
בגלזגו ב 1869 . ב 1881 נתמנה לפרופסור בביה״ח המלכותי. 
וב 1892 — למנתח ראשי בביר,״ח המערבי בגלזגו. ב 1902 
הוענק לו תואר אצולה, וב 1922 נבחר לנשיא האגודה הרפו¬ 
אית הבריטית. 

מ' היה הלח בהנהגת שיטות ניתוח חדישות. והיה 
תומך נלהב בדעותיו של ליסטר (ע״ע). הוא חקר במשך 
שנים את דרכי גידולו של העצמות, וקידם בחרבה את 
שיטות השתלתן. כמו-כן הנהיג אח הטיפול בניתוח לריפוי 
הברך הכפופה. בזכות מחקרו על ניתוחי המות וחוט השדרה 
נחשב מ' לחלוץ ניתוחי המוח החדישים. מ׳ היה גם בין 
הראשונים שניתחו ריאות. 



261 


מקידאן, סר דילים — מקיולי, ניקולר 


262 


מכתביו ־ 111 0£ 5 ־ 35 ־ 015 ־ע 11 ־־ 10£ 11€ ^ 0£ ץ נ 1 ת 0 
001:1 1031 ק 5 (>ח 3 213111 ("מתלות זיהומיות של המוח וחוס 
השדרה״), 1893 ! 2000 0£ 111 * 0 ־ 01 ־!ויד ("דוכי גידולה 
של העצם״), 1912 . 

ץ £06 ז* 0-81 ז*! 6 ^ 10 תס 11 * 1 ?) 1 ז 11 זס 0 *' 1 \ .׳א 816 ,ת $0 ז 6 } 6£ ן . 0 

. 1950 ,* 61 * 8041 • 1/1 1 >ה 0 

מקנולי, ניקולו — €111 ׳\ 1301113 \ ס 10001 א — ( 1469 — 
1527 ), הוגה דעות, סופר ומדינאי איטלקי, ממניחי 
היסוד למדע המדינה בעת החדשה. מ׳ נולד בפירנצה 
לנוטריון ממשפחת 
אצילים שנתרוששה. 
ימי נעוריו ובחרותו 
של מ' היו ימי שגשד 
גה של פירנצה, בשל¬ 
טונו של לורנצו "המ¬ 
פואר" דה מדיצ׳י 
(ע״ע). ב 1494 הוגלו 
בני מדיצ׳י, בידי סבו־ 
נרולה (ע״ע)וחםידיו, 
ואלה הקימו משטר ר־ 
פובליקאני. לאחר הדחת סאבונארולה ( 1498 ) נתמנה ם׳ במפ¬ 
תיע למזכיר "הלשכה השניה" של הרפובליקה, שסיפלה 
במדיניות חוץ והגנה. ם׳ נעשה לאיש אמונו של סודריני, 
ה״גונפאלונירה" (ראש השלסון). ב 1505 נתמנה מ׳ למזכיר 
"מועצת התשעה", האחראית על מיליציה אזרחית, שנוסדה 
עפ״י תכניתו של ם , . 

14 שנה היה מ׳ שקוע בבעיות מדיניות. נ-יהל םו״מ 
עם ראשי ממשלות, חיבר חוזים עם מדינות, וגייס חיילים 
וארגנם. פעמים רבות נשלח אל חצרות מושלים, כגון הקיסר 
מכטימילין 1 , האפיפיור, לואי ^^ x מלך צרפת ועוד. 

ם׳ נכשל בשליחותו החשובה ביותר, שבה ביקש להשפיע 
על לואי %11 לא לגרור את פירנצה למלחמה כאפיפיור 
יוליום 11 ובעלי בריתו. צבא האזרחים של פירנצה, שזכה 
להצלחות בכיבוש פיזה השכנה, נס משדה הקרב בראוונה 
( 1512 ), ולאחר נסיגת הצרפתים ברח סודריני ובעזרת 
הספרדים הזר בית סדיצ׳י לפירנצה. מ׳ הואשם בהשתתפות 
בקשר נגד המושלים החדשים, עונה והוגלה מן העיר ( 1513 ). 

מ׳ התיישב באחוזת אבותיו בכפר והקדיש את מרצו 
לכתיבת החיבורים שפרסמו את שמו ביותר: שק 01 ת 1 ־ 1 ? 11 

(״הנסיך״), ס!*״! 111 03 ־ 111 3 וח 1 :ק 13 3 זק 50 51 ־ 1915001 

(״דיונים״), 3 ־ 11 ־ 811 113 ־ 1 ! ־ 0011311 ("על אמנות המלחמה"), 
־״;]!!־!ס!! ־ 51011 1 ("תולדות פירנצה"), "מאנדראגולה", 
סיפורים ושירים. מ׳ שאך לחזור לחיים הפוליטיים, זכה 
לכמה הסבות מבית מדיצ׳י, והקדיש להם את "הנסיך" 
וחיבורים אחרים. הוא התמנה להיסטוריון רשמי של פירנצה 
( 1520 ) וב 1525 מסר לקלמנם 711 \ (ע״ע) לבית מדיצ׳י 
את חיבורו "תולדות פגרנצה". כאשר סולקו בני מדיצ׳י 
מפירנצה ב 1527 התעלמו הרפובליקנים, שתפסו שוב את 
השלטון בעיר, סעזרתו של מ׳ ונסיונו. באותה שנה מת, 
עני ומלא מרירות. 

הדו״חות ששלה לממונים עליו וההצעות וההערות 
שהעלה הם תעודות פוליטיות והיסטוריות רבות ערך, המעי¬ 
דות על כושר הסתכלות וכתובות בסגנון מזהיר. מ׳ ביקש 
להתוות מדיניות, אך במסמכים אלה ניכרת התעניינותו 


בכללים של המדינאות: ם׳ האמין שסבע האדם לא נשתנה 
במרוצת הדורות וניתן למצוא כללים וחוקים במדינאות 
כבפיסיקה. דמותו של צ׳זרה ב 1 רג׳ה (ע״ע), בנו של האפי¬ 
פיור אלכסנדר 1 ׳צ (ע״ע), הסביעה את חותמה על מחשבתו 
הפוליטית. מ׳ תיאר בבהירות, מבחינת הצרכים הפוליטיים 
והצבאיים. את הטבה שערך צ׳זארה בפקודיו שהתמרדו, 
אחרי שכרת ברית שלום עמהם. הוא דאה בצ׳זארה אמן 
בעסקי שלטון היודע בכל שעה מה הם האמצעים הנדרשים 
להשגת מטרתו. אפ.ש. 

מבין כתביו התפרסם ביותר "הנסיך". הכתוב עפ״י 
מתכונת של ספרי לימוד לבני מלכים. שמו יצא לשמצה 
וב 1559 אסרה הכנסייה הקתולית את הדפסתו ואת הקריאה 
בו. במלחמות הדת של המאה ה 16 — 17 האשים כל צד את 
יריבו בהתנהגות עס״י משנת מ־ האומרת, כביכול, שכל 
האמצעים כשרים בידי השלים במאבק על השלטון. פרידריך 
11 פלך פרוסיה פירטם בצעירותו את 11 ־ 1.011013011:511 ,. "נד" 
ו״מקיאיליזם" היו לשם גנאי, נרדף לצביעות, בוגדנות 
ושטניות. 

למעשה היה מ׳ הראשון שדן בתורת המדינה תוך התעל¬ 
מות מהמסורת הדתית והמוסרית ותוך הדגשת הצרכים 
הממשיים והחוקיות הפנימית של כל משטר. לפיכך רואים 
בו את אבי תורת המדינה המודרנית, במיוחד אבי מושג 
״טובת המדינה״ ( 131 ־ 1 ! 131500 ). מ' קבע ב״הנטיך/ שה¬ 
שלים חייב להתחשב ב״כורח״ ( 55113 ־ 0 ־ 0 ) של הסביבה 
הפוליטית, וזו קובעת אלו פעולות סותרות את כללי הפוטר. 
מקום מרכזי ב״נסיך" תופס הדיון באמצעים שבעל סגולה 
( 111 !״) חייב להשתמש בהם כדי לבסס מדינה ולמשול 
בה תוך מאבק בגורל ( £ 0111103 ). 

מרכס וטריצ׳קה (ע׳ ערכיהם), שיבחו את הראליזם 
המדיני של פ׳! אחרים ראו בו פאטריוט. שקרא, בפרק 
האחרון של "הנסיך", לשליט רב יזמה לשחרר את איטליה 
,.המשועבדת יותר מן העברים ....בלא ראש, בלא סדר 
ומשטר, מוכה, שדודה, קרועה לקרעים". 

ב״דיונים", מעין מדרש לדברי ההיסטוריון הרומי סימום 
ליויום (ע״ע), העלה מ׳ על נם את הרפובליקה הרומית. 
חוקיה, צבאה ומוסדותיה, וראה בה מופת לחיקוי. מדינה 
חזקה היא זו שבה האזרחים משתתפים בשלטון ועומדים 
ברשות עצמם, כפופים רק לחוקים שיצרח קיימת בה חירות, 
ומכוחה נוצרים ערכי אמנות והומאניות. השפעת "הדיונים" 
מורגשת אצל מונטסקןה ורוסו. הודות לכתביו הצבאיים 
נחשב ם' לאבי תורת הצבא המודרני! הוא הדגיש את 
הצורך באימונים, במשמעת ובארגון ראציונאלי של הצבא. 
חיי הצבא של הקהילה וחייה האזרחיים משלימים ומסייעים 
אלד, לאלה ואמנות שלסון וחוקיות אחת יפה להם. 

כתביו הספרותיים, ובמיוחד מחזהו "פאנדראגולה" השו¬ 
פע עליצות, מתובל בהומור עסיסי ובעל כושר דרמתי בר־ 
קיימא, היו ציוני דרך בהתפתחות הפרוזה האיטלקית. 

רוב הנסיונות לגבש תמונה אחדותית על ם׳ ומשנתו 
לא עלו יפה. ס׳ הביע את דעותיו באופן לא שיטתי, וכאיש 
רנסאנס מיזג מגמות רבות וסותרות: בהשפעת העולם 
הקלאסי ראה בתהילה, המבטאת סגולה ( 111 !״), את תכלית 
חיי הפרס והקהילה! בהשפעת האנארכיה המדינית באיסליה 
ראה במאבק ובמלחמה תנאים טבעיים וקבועים, ומתוכם 
ביקש להעלות כללים של התנהגות חברתית. 




263 


נוקיולי, נירןדלו — מקינטוש ג׳ימז 


264 


א. שמואלי, אנשי הרנסנס, א/ תש״ט; ג. ה. סאביין, תולדות 
תורת המדינה, א/ 349 — 371 , 1963 1 ג. ר. ד.ייל, מ׳ והרנסנס 
האיטלקי, נעבר׳ ר. לוטן) תשכ״ב ! מ. דורסן, צבא אזרחים: 

על ם׳ ואמבות־־המלחמה, תשכ״ה; מ. ברול, פרקים על מ׳ 

וזמנו(בתוך: כתבים א׳), תשכ״ו; ש. אבינרי, רשות הרבים, 

71 — 79 , תשכ״ו 1 , 1-111 , 716 ז! 611 < 181 ( 1486 76 , 15000154 . 0 

,! 7076714717167 ! 11 81 ״״׳■׳? !' 1 \, , 011115641 . 3 * ; 1936 — 1907 

.? ; 1940 ,./ג / 0 60-811 * 510 7116 , 1 ) 11641101 ט מ . 13 ; 1938 
~ %6 6 ( 1 ) 8 . 14 . 1 ) 011160 .? ; 1957 , 181/61111111 ( 1486 , 0 ) 1010001 \ 
; 1963 , 7 ( . 71 }ס 7116 6 ( 7 , 10111 ) 151 . 10 ; 1958 , 6 ! 871 !! 7181 
1761811071 } 171167 0871%111% 4 . 14 / 0 866 ' 1 (! 717811 6 ( 7 , 15336 .? 

. 1964 , 1500-1700 
אם. ש. - מ, ד. - ה. וס. 

מקיון (אנגל' , 1 * 010 ), דמות מן הדמויות בתיאטרון 
ובקרקס, שתפקידו לשעשע ולבדח. אין לזהותו עם 
הליצן (אנגל' ־־) 5 ־;). השוסה או הבדחן! אעפ״י שלעתים 
קרובות המ׳ מתגלם כאחת משלוש הדמויות האלה. שלא 
כמוהם, מקורו על הבימה, ועד המאה ה 20 — עידן הקולנוע 
— לא היה לו קיום מוחשי מחוץ לתחום זה. אין המ ׳ יצירתו 
של מחזאי או סופר: הדמות הספציפית שהוא מגלם כולה 
פרי רוחו הוא. , 

ביוון הופיע המ' עפי״ר כבעל כרס מובלטת, או כיצור 
קרח בעל אזני חמור ואח מעוקל. בר 1 םא, בראשית האימ¬ 
פריה, הופיע כמימוס מש¬ 
ני: משימתו היתה לח¬ 
קות חיקוי עילג מעשים 
ודברים ולספוג חירופי 
לעג וסטירות. בראשית 
יוד׳ב נבלע ד,מ' בין 
הלוליינים והז׳ונגלרים 
(ע״ע): לאחר זםן,'הת- 
גלם כשוטה או כבדחן־ 
החצר הרשמי. תחייתו 
היתה בזמן הרנסאנס: ב¬ 
¬קומדיה דל ארטה (ע״ע) 
נשא תחילה את השם צאני( 23001 ) ,ובמרוצת הזמן הופיע — 
כפולצ׳ינלה, פירו. פנץ' ( 011 ״״?) והנסוורסט (ע״ע). באנ¬ 
גליה פלש חמ׳ אף לתחום החזיון הטראגי; שייקספיר סיפק 
תפקידים מיוחדים למ׳־הלהקה הקבוע. במאה 18,1 , כאשר 
נפוצה הפאנטומימה של ההארלקינדה, התגלם ד,מ׳ גם ב¬ 
אנגליה כפיירו או כהרלקין (ע״ע). ג׳וסף גרימלדי (ע־ס( 1 
1778 — 1837 ), שהתבלט'בהופעתו ובבגדיו הגרוטסקיים, היה 
הנד הראשון שהעתיק את תחום פעילותו מן ההארלקינאדה 
לקרקס. גרויק (ע״ע) היה מ׳־הקרקס הראשון שזכה 
להצלחה גם בפיוזיק־הול. הוא התקרב לסגנון ההצגה נוסח 
ז־בירו(ע״ע), שיצר דמות חדשה 
של פירו מעודן, חיוור וחולה- 
אהבה. לסגנונו של דבירו הת¬ 
קרב גם פראנסואה פראטליני 
( 31011101 ,? ; 1879 — 1951 ) בצר¬ 
פת, והוא שהעלה, יחד עם שני 
אחיו. פול ואלבר, אח המוקיונות 
הקרקסנית לדרגה אמנותית ב¬ 
מאה ה 20 . מן המיוזיק-הול, מה¬ 
צגות הוודויל באפריקה וגם מן 
הקרקס צפהו מ״־קומיקאים, אפנים־בדרנים גדולים. כצ׳ארלי 
צ׳פלין, שהיו לשם־דבר בזכות סרטיהם. 


- 05104 ? .? ; 1925 ,! 08/11071117116 8714 ! €101671 , 0151104 . 1 ^ 

6 ( 7 י 11 ס 10 א . 71 ; 1937 ,( 7014 % ( 7 ז|מ/מ׳א 70 ס , 80515704411 , #י 
. 1963 , 11111 ^ 718716 / 0 ¥ 0714 [ 

י. מג. 

מק.יוקה (סאט־־א&ג, לפנים: דמיטרץבסק), עיר ברפר 
בליקה האוקראינית, בריה״מו 415,000 תוש׳ ( 1967 ). 

מ׳ היא אחת מערי התעשיה הגדולות של אגן הדונץ (ע״ע). 
מהווה יחד עם העיר דוניצק (ע״ע [כרך־המילואים]) וערים 
אחרות אגד־ערים, שבו כמיליון וחצי תושבים. נוסדה ב 1889 , 
עם הקמתו של מפעל מטאלורגי, והתפתחה למרכז תעשיית 
כבדה בזכות מרבצי פחים משובח המצויים בשפע בסביבתה. 
בנד מפעל תשלובת ברזל ופלדה— .,מפעל קירוב", מן הגדו¬ 
לים בבריה״מ, ומפעלים לייצור צינורות פלדה, מוצרי מת¬ 
כת, כימיקאלים, מלם ומוצרי מזון. 

בם׳ — סניף המכון הפוליסכני של אגן חדונץ, מוסדות 
השכלה סכניים לבנין ומכרות וספון פדגוגי. 

מקינדר, סר הולפורד ג׳ון — ״!!ס! 0111 ) 1131 ! 51 
■ 51311611110 — ( 1861 — 1947 ), גאוגראף ומחנך 
אנגלי. חניך אוניברסיטת אוכספורד. למד משפטים אך תת¬ 
מסר להוראת הגאוגראפיה. ראשית באונספורד, ואחר ב־ 
״ביד,״ם לכלכלה״, בלונדוך, שעמד בראשו בשנים 1903 — 
1908 . נחשב למייסד מדע הגאוגראפיה באנגליה ועשת רבות 
גם למען הוראת הנושא בבת״ם. ב 1899 עמד בראש משלחת 
שהעפילה ראשונה לפסגת הר-הגעש קניה ( 5,242 ם׳). ב־ 
1910 — 1922 היה חבר־פארלאמנט שמרני. ואחר כך נתמנה 
״חבר מועצת המלך״. ב 1920 — 1945 היה יו״ר "ועדת הספ¬ 
נות האימפריאלית". 

מ׳ זכת לפרסום רב בעקבות הרצאתו "הציר הגאוגראפי 
של ההיסטוריה״ (׳יז 10 ו■ 111 )ס 11,01 ? 1 מ 1110 ק 1 :־א 0 ־ 0 סו!"!) 
שנשא ב 1904 בפני החברה הגאוגראפית המלכותית, וש- 
הודפסה אח״ב בתקופון של החברה (כר׳ 23 , 1904 ). בדבריו 
פירט את תפישותיו בדבר קיום "ארץ־הלב" ( 1131111 ! 3 :) 11 ) 
האוראסית, הנשלטת ע״י ווכבי־סוסים, ו״ארץ־החוף" 
( 1 ) €03511311 ) הנשלטת ע״י יורדי־ים, ועל הניגודים בין 
״ארץ הלב״ - היינו רוסית — לבין המעצמות תאוקאניות. 
דבריו שימשו אה״כ במידת ניכרת בסיס לתפישות תורת 
ה״גאופוליטיקה" (ע״ע) של הגרמני האוסהופר. 

מ , המשיך לפתח את דעותיו בספרים 061110013110 
׳ 11631115 304 ! 14031 ("אידיאלים דמוקראטיים והמציאות"), 
1919 . ־ 111 ) 0 711111115 )) ־ 111 3114 14 ־ 570 ) 1 ) 110110 ־ 711 
־ 30 ־? (״העולם העגול והשגת השלום״), 1942 . הנחת-היסוד 
של נאטיו (ע״ע), שהאומות הגובלות באוקיאנוס האטלנטי 
הצפוני מחוות קהיליית־הגנה טבעית. מבוססת על תורת 
מ ׳ . מספריו האחרים: - 0 ־ 0 0£ 111045 ־ 1,1 304 ־ק 500 4110 
זו 11 < 31 ז 8 (״היקף ומתודות של הגאוגרפיה״), 1887 , - 0 ־ 0 
ץ 11 ק 0 ! 11110 ? 3 304 11 ) 7 30 ,־.! !!,!ס!! (״גאוגרפיה — אמנות 
ופילוסופית״), 1942 . 

, 1961 ,-/* . 11 511 , 11 ־ 0116 .״ 5 

ס. פ. 

מקינטוש. ,(' 737 ז — 1010511 .^ 4301 ( 130165 ־ 51 ( 1765 — 
1832 ), 'משפטן, פובליציסט ופילוסוף סקוטי. למד 
רפואה, אך זנח את המקצוע משעבר ללונדון ( 1788 ), והחל 
לפרסם מאמרים בנושאים פוליטים והיסטוריים. על המהפכה 
הצרפתית, שהתחוללה אז, לימד מ׳ סנגוריה ם־ 71041013 ) 
־ 3 ־ 03111 (״טיעונים גאליים״), 1791 , שהיתה אחת התשובות 






265 


מקינטוש, ג׳יטז — מקלאוד, ג׳ון ג׳יסז ריקרד 


266 


התקיפות ביותר נגד ספרו של ברק (ע״ע). באותה עת החל 
מ־ לעסוק גם במשפטים, ופרסומו הרב בשל הצלחתו במש¬ 
פטים אחרים, והרצאותיו הנודעות על חוקי הטבע והאומות. 
הקנו לו מקום נכבד בחיי החברה והפוליטיקה של דורו. 
הוא שימש בכסה משרות ממלכתיות, הוכתר בתואר אבירות, 
נכנם לפרלמנט כנציג המפלגה הויגית, היה פרופסור למשפט 
וחבר במועצת המלד ובכמה ועדות חשובות. מביו כתביו 
חשובה המסה הפילוסופית 000031 3 סס 015501311011 

ץ 5 ק 511050 ? £151031 01 1081055 ? 0 ל 1 0£ ׳ 5311 ל ("סקירה 

כללית על התקדמותה של הפילוסופיה האתית , *), 1872 *. 
שהושפעה משפטסברי והרסלי (ע״ע), והטעימה את רגש 
הסימפאטיה כמקור האמתי של האושר וככלי המנחה את 
המצפון (ע״ע), £0813001 ת! 05011111011 ? 150 0£ ץז 1510 !) 
1688 ס! (״תולדות המהפכה באנגליה ב 1688 ״), 1834 . 
פ(ל[ י (ל י י ו י ללם —ץ 5£01£.1010 1111301 ^—( 1843 — 1901 ), 
הנשיא ה 25 של אה״ב. במלחמת האזרחים באה״ב 
התנדב מ׳ כטוראי לגדוד של בני אוהאיו, מולדתו, בפיקודו 
של ר. היז (ע״ע), הצטיין במלחמה וסיימה בתקן של דס״ן. 
הוא למד משפטים, וכעד׳ד קנה את תמיכת הפועלים בחגינו 
על כורים שהתפרעו. ב 1877 — 1883 ו 1885 — 1891 היה מ¬ 
הבר בית הנבחרים מטעם הרפובליקנים, והתבלט במאבקו 
נגד הנהגת כסף ״רך״ (ע״ע אה״ב, עבר 187 — 190 ) ובעד 
הגדלת סכסי־מגן: ביזמתו נתקבל ב 1890 "חוק מ" להגדלת 
המכסים. 

ב 1892 — 1896 היה מ , מושל אוהאיו, והצליח להתגבר 
על מהומות פועלים, ולשמור על אהדתם, אף שנזקק להפעיל 
את המיליציה. ב 1896 נבחר לנשיא■ כמועמד הרפובליקנים! 
יריבו הדמוקרטי היה ו. בריא! (ע״ע). בנשיאותו נהנתה 
אה״ב משגשוג כלכלי, משהועלו מכסי־המגן והונהג כסף 
"קשה", על בסים הזהב. 

בנשיאותו של ם׳ סיפחה אה״ב את הויי (ע״ע. עם׳ 
691 ). הסבסוד עם ספרד, בגלל מרד הקובנים בספרדים, גרם 
למלחמה בין ספרד לאה״ב (ע״ע, עם׳ 191 — 192 ). ם , , שנגרר 
למעשה אחר המאורעות, עמד בתוקף על הבטחת בסים 
צבאי אמריקני בקובה ועל שליטה על הפיליפינים, למרות 
ההתנגדות לכך בשורות הרפובליקנים עצמם. בבחירות 
ב 1900 חזר ם׳ וגבר על יריבו בריאן, ברוב גדול יותר. 
בספטמבר 1901 , בעת קבלת־פנים בתערוכה הפאן־אמרי- 
קנית בבאפלו. נרצח בידי האנארכיסט הפולני צ׳ולגוש 

( 02018052 ). 

. 4 >! .׳ח , 230 ־ 101 ^ . 11 ; 1916 , 1-11 .'מ , 010011 . 5 , 011 

. 1963 , 0 :>(-!) 2 <ז 4 / 1$ )־{ 1 > 1 ז 0 

מקיצי נרדמים, החברה העברית הוותיקה והראשונה 
להוצאה לאור, מדעית ומדקדקת, של כ״י עבריים 
מכל תהומי היצירה הספרותית. יסדה ב 1862/3 א. זילברמן 
(ע״ע), עורך "המגיד", בליק (פרוסיה המזרחית) במטרה 
לקדם את ידיעת תרבות ישראל בדור השני לחכמת ישראל 
(ע״ע), וליצור קשר הי בין חכמי דור זה. שני היסודות, 
אשר על-פיהם החברה ממשיכה לפעול עד היום. הם רישום 
הבדים — "מנויים", המשלמים דמי־חבר, והעמדת תלמידי־ 
חכמים ידועים בראשותה. ראשוניה היו י. מ. זק״ש (ע״ע), 
הרב נתן אדלר (ע״ע) וש. ד. לוצטו (ע״ע). להצטרפותו 
של שד״ל נודעה חשיבות מכרעת להתפתחות החברה. משום 
שחכמים רבים לא נחה דעתם מא. זילברמן. גם מתנגדים 


קמו לחברה: כאלה שלא האמינו — או שלא רצו — בת- 
היתר, של תרבות עברית, או שהתנגדו לפירסומם של 
טכסטים לא רבניים מסוימים, או מתוך שהתנגדו למגמה 
ה״עברית" שקנתה לה שביתה בהברה. שאף המבואות לספ¬ 
ריה נדפסו רק בעברית. מבין ראשוני המתנגדים יש לציין 
את א. גייגר (ע״ע) וס. שטינשנידר (ע״ע). עם גמר ההח¬ 
תמה — ודווקא במחתות רוסיה ופולניה — והצטרפותם 
של הרבנים שמואל ומתתיהו שטרשון — נתעודדה 
החברה, ובתרכ״ד/, 1864 יצאו לאור 4 ספריה הראשונים, 
ובהם תחילתו של דיוואן ר׳ יהודה הלוי ע״י שד״ל. כבר 
היו אז לחברה 1,200 חותמים מארצות רבות, וביניהם 
גם רבנים מהגדולים שבדור, כרב שלמה גנצפריד (ע״ע) 
המלבי״ם ורבים אחרים. ב 1865 נצטרף לחברה משה 
מונטיפיורי, ובכך משד רבים מחכמי מזרת־אירופה ורבניה. 
לאחר כ 10 שנים חלה הפסקה, אך ב 1885 הועבר מרכז 
החברה לברלין, ושם נתחדשו פעולותיה, בראשותם של 
חוקרים כא. ברלינר (ע״ע), א. א. הרכבי (ע״ע) ואחרים. 
אז הוחל גם בהוצאת ה״קוב׳ן על יד", המוקדש לפרסומם 
של כ״י קטנים ותעודות. במלה״ע 1 נפסקו הפעולות, ועיקר 
חידושן קשור בהעברת מרכז החברה לא״י. עם עליית 
היטלר לשלטון. עד היום פירסמה החברה כ 110 ספר, ומפ¬ 
עלה הבולט ביותר הוא השלמת ם׳ "פחד יצחק" לר׳