חנן כהן / מידע דיגיטאלי
INFO.ORG.IL - Home of Hanan Cohen
האנציקלופדיה העברית. כרך עשרים ושלושה: מחמד – מסתערבים
חזרה לדף הראשי 

האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית ואדציעזדאלית 


מץ־ עמדיינחשלוסזח 

מחמד - מסתערבים 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע*מ 
ידוסיליס תעול״ג תל־אביב 



^ 1 (] 4£ ק 010 ץ 0 א£ 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיד <ז״ל> וברכה פ לא י 


הכרך סודר ונדפס במסעלי דשום שלאי בע״מ. גבעתיים-רמת־גן 

הגהות — ש ר ה י פ ה, ,^. 4 ? ; עוזרת למזכיר הכללי — אסתר קיסר! 
ציור ומיסוי — יהודית ב ל ו מ נ צ ו ו י י ג, .,^. 8 

© 


כל הזכויות שמורות להוצאה■ בייחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.םז. 1 ,זיא^יואסס 0 א 1 מ 81-13 ט? * 1 נ £1 ^ע 01,0 ׳ו 0 א£ צ 8 ז 1011 אזו< 01 כ> 
. £1 *א 8 ו א 1 ם 6 זא 1 א? 




המערבת הכללית לברד ב״ג 


העורך הראשי: 

פרופ ׳ יהושע פראודר 


מנהל המערכת: 

אלכסנדר פלאי, .. 4 . 1 ^ 


המערכת דזמדבזיוז 

מחלקת מדעי־היהדות: פרוס׳ אפרים אלימלך אורבך 
ישראל ותא-שמע (עורך־משנה) 

מחלקת מדעי־הרוח; פרופ׳ שמואל הוגו ברגמן 

ד״ר צביה קליין(עורכות־משנה בחלק מהכרך) 

אהרן אריאל (עורך־משנה) 

מחלקת מדעי-הסבע: פרוס׳ בנימין שפירא 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

יצחק הס, . 3 

יעקב אורבך / מקרא,• רות בנדל, ״* . 8 / גאוגרפיה, אדי בר־זבאי, . 12-8 ,. 8 / משפט ! צבי ברם, . 8 / 
פילוסופיה! רות הראל, . 50 , 1 * / פיסיקה! הנרי וסרמן, ,. 4 / היסטוריה! תו״י! אברהם הנני, , 50 . 8 / מתמטיקה! 

מוסיקה, מלכה מדגן, . 1.50 \ / בוטניקה! זואולוגיה! חקלאות! צלה כ״ץ, . 1 \ / ספרות עברית! ישראל כרמל, . 8 / 
היסטוריה, יאיר מאירי, . 8 / כלכלה! ספורט, ירדנה פלאוט, .. 8. 6 / גאוגרפיה, יהודית פלדמךזילברפניג, 
/ אמבות! ספרויוון! צבי קפל! / הלכה! תלמוד! מנחם רבינוביץ, . 1.50 ^ / ביוכימיה! גאולוגיה! כימיה! רפואה! 

שמואל שביב, . 1 \ / מקצועות מדעי־הרוח ! יאיר שמעוני, . 50 / אסטרונומיה! טכניקה ! מטאורולוגיה! פיסיקה. 


ישראל איגרא 


ערדכי 


. ארכאולוגיה 

פרוס׳ מ. אבי־יונה .. .. 

גאולוגיה! פלאונטולוגיח 

פרופ׳ מ. אבנימלך (ז״ל).. 

היסטוריה ישראלית עתיקה 

ד״ד ש. אברמסקי מקרא! 

תלמוד! ספרות רבנית 

פרופ׳ א. א. אורבך.. .. 

חינוך! פסיכולוגיה 

ד״ר ח, אורמיאן ., .. 

משפט עברי 

פרופ׳ מ. אלון .. .. 

. פיסיקה 

פרופ׳ א. אלכסנדר .. 

א. אריאל היסטוריה! יחסים בין־לאומיים 

. אסלאם 

פדופ׳ א. אשתור .. .. 

.סוציולוגיה 

פרופ׳ י. בן־דוד 

.. גאולוגיה! מינרלוגיה 

פרוס׳ י. בן־תור .. .. 

פילוסופיה 

פרום׳ ש. ה. ברגמן 

גאוגרפיה 

פרופ׳ מ. ברור ,. .. 

.. ספרות צרפתית 

ד״ר פ. ברמפלד .. .. 

. זואולוגיה 

ד״ד מ. דור . 

. חקלאות 

פרופ׳ ש. הורביץ .. 

. כלכלה 

י. הם . 

.דתות 

פרוס׳ ר. י. צ. ורבלובסקי 

הערך מין (בחלקו) 

פרוס׳ י. ודמן. 

(עורך־יועץ) משפט 

פרוס׳ ג. מדסקי .. .. 

אסטרונומיה! מטאורולוגיה 

ד״ד א. כהן . 


/ המביא לבית־הדפוס 


מדרדרת 


. מוסיקה 

ד״ד ד. כץ .. .. 

.תולדות הרפואה 

פרום׳ יה, ליבוביץ ., 

מפרות כללית! תיאטרון 

י. מנור. 

. גאוגרפיד, 

פרופ׳ ד. ניר .. .. 

. ספרות איטלקית 

פרופ׳ י. ב. סרמונטה 

.מתמטיקה 

פרופ׳ ש. א. עמיצור. 

. בוטניקה 

פרופ ׳ א. פאהן 

צבא! היסטוריה צבאית 

רס״ן(מיל.) פ. פיק 

. נצרות 

פרופ׳ ד. פלוסר 

. ביבליוגרפיה 

ד״ד מ. קטן .. .. 

. בלשנות 

פרופ׳ ח. רוזן 

. אמבות 

ד״ד א. רונן .. .. 

רפואה! פיסיולוגיה 

פרופ׳ ר. רחמימוב 

. ספרות אנגלית 

ד״ר ש. רחמן 

. טכניקה 

צ. ריבלין(ז״ל) 

ספרות עברית! פילוסופיה עברית 

פרדפ׳ א. שביד 

המזרח התיכון והרחוק 

י. שמעוני 

פרום׳ ב. שפירא ביוכימיה! ביולוגיה! מיקרוביולוגיה 

. משפט 

ד״ד ב. שרשכסקי .. 

. המזרח הקדום 

פרופ׳ ח. ותדמור 



















רשימת המחברים המטותתפים בביר ב״ג 


אכי־יונה מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ארכאולוגיה! גאוגרפיה 
היסטורית של איי 

אכינור גיטה,.* 1 

חיפה / ספרות גרמנית 

אביתר עזריאל, ד״ר 

חיפה, פרופסור־חבר בטכניון / הערך: מנסרה 

אבנימלך משה, פרוס׳ (ז״ל) 

גאולוגיה ופלאונטולוגיה 

אברמסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת הנגב / מקרא 

אגס (טייכמן) גיורא, . 50 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / כימיה 

אגסי יוסף, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־אורח באוניברסיטה העברית / הערך: ממד. 
ממדים 

אדם אבינועם, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערר: מיז (בחלקו) 

אהרובי יאיר, ד״ר 

חל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: מגהל־עסקים 

אהרונסון שלמה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בביר באוניברסיטה העברית / הערך: מילר, ה. 

אוירבך יהושע מ., ד״ר 

רמת־גן / הערך: מיטרה, ב. 

אולמסטד קלרנם ו" ד״ר 

מדיסון (אה״ב), פרופסור באוניברסיטה /גאוגרפיה 

אונא יששכר, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערל: מכסול, ג/ 

אוסמן רומן,. 1 . 80 ״} 

תל־אביב / כימיה 

אופנהיימר חנן, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מנגו 

אורבך יעקב 

ירושלים / מקרא 

אורגלר יאיר, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: ממון 

אורמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים, משרד החינוך והחרבות / פסיכולוגיה! חינוך 

אז׳י מרק, .*. 4 \ 

ירושלים, משרד החוץ / הערך: מיסטרל, ם. 

אחיטוב יאיר, . 50 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: מלפפוגי־ים 

אחימאיר אבא, ד״ר(ז״ל) 

הערך: מיכילובסקי, נ.ק. 

אידלברג שלמה, ד״ר 

גיו־יורק, פרופסור ב״ישיבה יוגיברסיטי" / ספרות רבנית 

איזנר יצחק יעקב, ד״ר 

ירושלים / הערך: מיבאום, ז. 

אילון אברהם, אל״מ 

צה״ל, ראש מהלקח היסטוריה במטב״ל / הערך: מלחמת ששת־ 
הימים (בחלקו) 

אלבז שלמה, ^.** 

פאריס / הערך: מישו, א. 


אלטמן שמעון צבי אלכסנדר, הרב ד״ר 
וולתאם (אה״ב), פרופסור באוניברסיטה בראנדייס / הערך מלאך 
(בחלקו) 

אלפסי יצחק,. 8 

תל־אביב / הערכים: מיזלש, ד.ב,! מנחם מנדל מרימנוב 

אפלבאום שמעון, ד״ר 

תל־אביב, םרוםםור־חבר באוניברסיטת ת״א / העיד: ממלכה 
מאחדת (בחלקו) 

אפרת אלישע, ד״ר 

ירושלים / גאוגרפיה 

אפרת (פורמוש) צבי,. 8 ., 11 

צה״ל, הפרקליטות הצבאית הראשית / הערך: מלחמה, דיני־ 
(בחלקו) 

אפשטיין פני, ד" ר 

בוסטון, מרצה באוניברסיטה / הערך: מן דה בירן 

אקווילינה ג׳וזן 5 , ד״ר 

מלטה, פרופסור באוניברסיטת מלטה / הערך: מלטה (בחלקו) 

אקצין בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מלוכה, 
מונרכיה (בחלקו) 

אריאל אהרן,.*! 

ירושלים / היסטוריה כללית! מדיניות בידלאומית 

אריאן דוד, ד״ר 

ירושלים / הערך: מנהל ומנהל צבורי 

ארליך אברהם, אינג׳ 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / הערך; מנדלזון, א. 

אשרי דוד, ד״ר 

ירושלים, סרופסוד־חבד באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

אשתור אליהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אסלאם 

באומינגר רבקה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / הערך: מסבאואר, 
ר. ל. 

בוהס יוחנן 

ירושלים / מוסיקה 

בונאפאצ׳ה אומברטו, ד״ר 

נובארה, מנהל המכון הגאוגרפי / הערך: מילנו (בחלקו) 

בורוט שירה, ד״ר 

ירושלים, חברת־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: מיקוריזה 

בזק יעקב, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־המשפט השלום / הערך: מס, מסים (בחלקו) 

ביינארט חיים, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תו״י בספרד 

בילסקוב־ינםן, פרידריך יוליום, ד״ר 

קופנהגן, פרופסור באוניברסיטה / ספרויות סקאנדינאוויות 

בלאו יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / העיד: מנחם אבן־ 
סרוק (בחלקו) 

בלום יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / משפט בין־לאומי 

בלומנמל אלחנן, הרב, ד״ר 

ירושלים / הערך מילה (בחלקו) 

במברגר ברנרד י., הרב ד״ר 

ניו־יורק / הערך: מלאך (בחלקו) 

בנדל רות, .\/. 8 

ירושלים / גאוגרפיה 



5 


רשימת המחכרים 


6 


כנטואיץ יוסף, 

ירושלים / העיד: ממלכה מאחדת, חינוך 

כנטויץ׳ נוימן, סרופ ׳ (ז״ל) 

הערך: ממלכה מאחדת, משטר 

בן־נאה שמואל,. 8 

ירושלים / הערכים: מכנאם (בחלקו); מנדלקרן. ש. 

פן־צכי(גוטמן) יצחק, 8.30 

חולת / הערך: מסוס (בחלקו) 

כן־צור יחודח, סא״ל (מיל.),. 8 
ירושלים / הערך: מלחמה (בחלקו) 

כן־שלוס אורה, .^. 8 

ירושלים / הערך: מנדם, ק. 

בן־תור אמנון, ד" ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מלטה (בחלקו) 

כן־תור יעקב, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מינרלוגיה! פטרוגרפיה 

פקר מרוין ו., ר״ר 

אוקלהומה (אה״ב), פרופסור באוניברסיטה / גאוגרסיה 

כרגלס איתן, ר״ר 

רמת־גן, פרוםסור־חבר באוניברסיטת תיא / הערך: מלחמה, 
כלכלה 

כרגמן ארנסט דוד, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מלחמה כימית 
וביולוגית 

כרגמן שמואל הוגו, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

כרגר־ברזילי יוסח 

ת״א, חבר־מחקר באוניברסיטה בר־אילן / הערכים: מכנו. נא.; 
מלנקוב, ג. מ. 

פרדה כרמן, ר״ר 

מכסיקו, המוזיאון לאמנות מודרנית / העיד: מכסיקו, אמנות 
(בחלקו) 

כרוצקוס אליעזר, אינג׳ 

ירושלים, מרצה בכיר בטכניון / הערך: ממלכה מאחדת, אוכלוסיה 
(בחלקו) 

פרור משה, ר״ר 

תל-אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / גאוגרסיה 

כר־זבאי ארי,. 8 , . 8 

ירושלים / הערך: מין, משפט 

כרס צפי,.. 8.4 

ירושלים / היסטוריה 

כרקאי מיפאל, ר״ר 

ירושלים / הערד: מכסיקו, כלכלה 

כר־רומי יואל, ר״ר 

ירושלים, משרד־החוץ / היסטוריה של מכסיקו 

גזית דגיאל, .. 8 .6 

ירושלים / הערכים: מירנדיה, פ.! מלברן. ו. ל. 

גליל יעקכ, ר״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / בוטניקה 

גלעד דוד, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת ת״א / הערך: ממלכה מאחדת 
(בחלקו) 

גנחוכסקי דפ,. 8 

ירושלים, בנק ישראל / כלכלה 

גגצל כרנהרד דפ, פרוס׳(ז״ל) 

היסטוריה של אירופה 


גראוזה יורי,. 8 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: מנצ׳ו(בחלקו); 
מנצ׳וריה 

גרומד־שירון אירנה, ר״ר 

ירושלים, חברת*הוראה באוניברסיטה העברית / הערכים: מנתו; 
ססטבה 

גרוסו מיטו, ר״ר 

ירושלים / הערן־: מיורסקו, ט, 

גרוסופיץ נתן, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערל: מיקרוביולוגיה 

גרוסמן אפרהם, 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת הנגב / העיד: מנחם בן חלבו 

גרזון־קיוי אסתר, ר״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערד: מטרונום 

גרמי יצחק, .^. 8 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / ספרות איטלקית 

גריזל שלמה, הרפ ר״ר 

פילדלפיה, פרופסור באוניברסיטת דרופסי / הערך: מלטר, צ. ה. 

גרינהוט אהרן, 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה 

גרצכד ארודץ, ר״ר 

מינכן, פרופסור באוניברסיטה / הערך: מינכן(בחלקו) 

דגני אפי, ר״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ח״א / הערך: מיניאפולים (בחלקו) 

דוד אכרהם, .ג/. 1 \ 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תו״י בזמן החדש 

דון יהודה, ר״ר 

רמודגן, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / כלכלה 

דור מנחם, ר״ר 

גבעתיים / זואולוגיה 

דורון אליהו, 50 £! 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה; פיסיקה 

דותן(דויטש) סליקס, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

דן יוסף, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / קבלה 

האח ג׳ון ו., ד״ר 

ניוקסל, פרופסור באוניברסיטה / גאוגרסיה 

האוזנר גדעון,.^י,. 8 ״ 1,1 

ירושלים / הערכים: מחנות רכה והשמדה < מידנק 

הפרמן אפיהם מאיר 

ירושלים, פרופסוריחבר באוניברסיטת ת״א / הערך: מנוציוס 

הדר צפי, אל״מ, ד״ר 

צה״ל, פרקליט צבאי ראשי / הערר: מלחמה, משפט 

הו רופרט, ד״ר 

קנברה, פרופסור באוניברסיטה / הערך: מלזיה (בחלקו) 

הורכיץ שמואל, ד" ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורופיץ יהושע, ד" ר 

בני־ברק / ספרות רבנית 

הורופיץ מאיר, .ז״ן. 1 \.,. 1 * 

ירושלים / הערך: מכסיקו, משפט 

הימן צמח ססיל 

ירושלים, / הערכים: מטבלה; מלן, ד. ם. 

הכהן מרדכי, הרפ (ז״ל) 

הערך: מלצר, א. ז. 



7 


רשימת המחברים 


8 


הלפרין אברהם, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיסה העברית / הערך: מיכלסון, א. א. 

הנם מלים א., ד" ר 

ניריורק, פרופסור באוניברסיטה קולומביה / הערך: פלגש, נאוגרפיה 

הם יוסח צבי, ד״ר 

ירושלים / הערך : מיאר, א. 

הם יצחק,. 8 

ירושלים / הערך: מחקר ופתוח (בהלקו) 

הקר יוסח, 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / הערך: מסעי־הצלב. 
יהודים (בחלקו) 

הר משה דוד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הלכה 

הראל אריה, ד״ר 

חל־אביב / הערך: מיליוטין, ד. א. 

הראל רות, 50 

ירושלים / פיסיקה 

הראל־פיש אהרן 

פתח־תקוה, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / ספרות אנגלית 

הרטוב אילן, 

ירושלים / הערך: מלגש (בחלקו) 

הרכבי יהושפט, אליח (פיל.), ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / צבא ומלחמה 

ואלד יהודה, אל״מ (מיל.), ד״ר 

רמת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: מלחמה. מלחמת־ 
יבשה 

וגנר דניאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / כיסיה 

ווירגין יוסח מנחם, אינג׳ 

ירושלים / הערך: מחקר ופתוח (בחלקו) 

מלח שלום, הרב ד״ר 

ירושלים / הערך: מילוז (בחלקו) 

וולפנזון אברהם, 

ראשודלציון, מורה באוניברסיטת חיפה / הערך: פיכלס, ר. 

וורמכרנד מרדכי 

תל־אביב / אנתרופולוגיה, פולקלור 

ויז׳ה קלוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מלרמה, ם. 

ויזל יואב, ד״ר 

פתח־תקוה, סרוססור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערר: פנגרובים 

ויינריב אלעזר, .>* 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / היסטוריה חדשה 

ויינריב דב, ד״ר 

פילדלפיה, פרופסור באוניברסיטת דדופסי / תו״י במערב־אירופה 

ויסמן שולמית, ד״ר 

חיפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / ספרות צרפתית 

ויצמן עזי׳ אליח (מיל.) 

רפת השרון / הערך: מלחמה. מלחמודאוויר 

וסרמן הנרי, - 51 נ 

ירושלים / היסטוריה! תו״י 

ורבלובסקי רפאל יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מדע הדתות 

ורהפטיג שלם, ד״ר 

ירושלים / הערך: מלוה 

ודמן הנרי ג׳, ד״ר 

מסצ׳וססם, פרופסור באוניברסיטה קלארק / הערך: ססצ׳וסטס 
(בחלקו) 


ודמן יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מין 
(בחלקו) 

ורסס שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית ! הערד: מנדלי 
מו״ס 

זהבי אמוץ, ד" ר 

ת״א, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: מין(בחלקו) 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

זוסמן יואל, ד״ר 

ירושלים, שופט בביהמ״ש העלית / הערך: ממלכה מאחדת, משפט 

זיידמן דוד, ד״ר 

ת״א, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: מנסטרל. מינסטרל 
(בחלקו) 

זילברנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מילרן. א. א. 

זינגר זאב, סא״ל 

צה״ל / הערך: מלחמה, התגוננות אזרחית 

זינגר שמואל,. 8.50 
ירושלים / גאוגרפיה 

זינגדמן אורה,. 1 \ 

ירושלים. מדריכה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: סטריאליזם 

זליגר מרטין(מנחם), ד״ר 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מיל, ג׳. 0 . 
(בחלקו) 

זמורה־כהן מיכל 

ירושלים / הערד: מיו, ד. 

היימי אבינועם,.*ז 

תל־אביב / הערכים: מינוס; מיקני 

הנני אברהם, 8.50 
ירושלים / מוסיקה 

טאובה משה 

לוד. מודה באוניברסיטה העברית / בלשנות 

טוקמלי יהודה 

רמת־גן, השירות המטאורולוגי / מטאורולוגיה 

טור־סיני נפתלי תירץ, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מילר, ד. צ. ה. 

מפליץ אורי 

תל־אביב, מורה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: מנוחין. י. 

טרגן מלכה, . 80 

ירושלים / בוטניקה! זואולוגיה 

יאיר אהרן, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / העדר: מילוז (בחלקו) 

יאפו־הופמן עדית, ד" ר 

ירושלים / אמנות 

יגר משה,. 1 ^ 1 

ירושלים, משרד־החוץ / הערך: מלזיה (בחלקו) 

ימר משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / פיסיקה 

ינאי יגאל, . 45££ * 

תל־אביב / הערר: מכסיקו (בחלקו) 

יעבץ צבי, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערד: מיאר, א. 

יעקבי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה 
ביזאנטית 



9 


רשימת המחברים 


10 


יעקוכוביץ מרדכי 

רמת־גן, חברת מקורות / הערך: מים (בחלקו) 

ירון ראובן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מיכאליס, 

י. ד. 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר (ז״ל) 

הערך: ממלכה מאחדת, היסטוריה (בחלקו) 

כהן אריאל, ד״ר 

ירושלים / מתמטיקה! פיסיקה! מטאורולוגיה 

כהן בתיה,. 6 

ירושלים / הערך: מירון מאלותרי 

כהן יהודה 

ירושלים, שופט בביהמ״ש המחוזי / הערך: מיטלנד, ם. ו. 

כהן יהודית, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מיסה (בחלקו) 

כהן מאיר 

ירושלים / הערך: מטוס (בחלקו) 

כהן שלום יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־תבר באוניברסיטה העברית / הערך: מלמוד, ב. 

כהנוב ז׳קלין, ^.*! 

תל־אביב / הערך: ממי, א. 

כהנמן ורנד י., ד״ר 

ניו־ג׳רסי, פרופסור באוניברסיטה רטגרס / הערך: מנהים, ק. 

כנען(כהנסקי), נורית, ד״ר 

תל־השומר, מרצה באוניברסיטה העברית / אמנות 

כ״ץ מאיר, ד״ר (ז״ל) 

הערך: ממלכה מאחדת, מוסיקה 

כ״ץ צלה, ^ 

ירושלים / הערך: מיזל־שוחט, ח, 

כרמל ישראל,. 8 

ירושלים / היסטוריה 

לבציון נחמיה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: מלוי 
(בחלקו) 

לואיר אלברטו רום, ד״ר 

מכסיקו, פרופסור באוניברסיטת מכסיקו / הערך: מיה 

לוי אביגדור, ד״ר 

רמת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / היסטוריה של תורכיה 

לוין לואים, הרב ד״ר 

בדסלאו / הערך: מנהיס (בחלקי) 

לוריאן אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 

לורד יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ביולוגיה 

ליבוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / רפואה 

ליבמן סימור, ב" 

פלורידה, מרצה באוניברסיטה / הערך: מכסיקו, יהודים 

ליבנה אליעזר 

ירושלים / סוציאליזם! ציונות 

ליבם אסתר,. 8 

ירושלים / הערך: מנחם מנדל מויטבסק 

ליוור יעקב, פרופ׳(ז״ל) 

הערכים: מלוכה (בחלקו)! מנחם בן־גדי 

ליממן שמואל מנדל (אלקט),. 4 י 1 

ירושלים / הערך: מיניסוטה (בחלקו) 


ליכט יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מיכאל 
(בחלקו) 

לינדר אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה של יה״ב 

ליפמן ויוויאן דוד, ד״ר 

לונדון / הערך: מנצ׳סטר (בחלקו) 

ליפצין סול (שלמה), ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ניו־יורק / ספרות יידית 

ליפשיץ משה 

ירושלים / הערך: ר׳ (יחיאל) מיכל מזלוצ׳וב 

למד מאיר (ז״ל) 

הערך: מיזל, מרדכי בן שמואל 

לנדאו יעקב מ., ד״ר 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / אסלאם 

לנצט משה, ד״ר 

רחובות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מין(בחלקו) 

לפידות רות, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / משפט בידלאומי 

מאור יצחק, ד״ר 

אשדות־יעקב / הערכים: מינסקי, נ. מ. 5 מנדלשסס, א, א, 

מאיר אמציה י., ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מנתול 

מאיר לוסי פ., ד״ר 

לונדון, פרופסור באוניברסיטת דורהם / הערך: מלינובסקי, ב, ק. 

מדזיני מירון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מיג׳י 

מונסליזה שאול, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מנדרינה 

מורה שמואל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מטראן, ח. 

מיוזם הלמות, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ממלכה מאחדת, 
אוכלוסיה (בחלקו) 

מילנו אטיליו, ד״ר (ז״ל) 

הערך: מילנו (בחלקו) 

מינץ ליאון,.ז 1 8 \ 

תל־אביב / הערך: מנוע, מנועים (בחלקו) 

מלאכי יונה, ד״ר (ז״ל) 

הערך: מיסיון (בחלקו) 

מלין ארוין, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטה / הערך: מילר, נ. 

מנור ישראל 

תל־אביב / תיאטרון 

מקוכסקי דונלד,. 1 \ 

מיזורי (אה״ב), פרופסור־עוזר בקולג׳ / הערך: מיזורי (בחלקו) 

מרטון יהודה, ד״ר 

ירושלים / ספרות הונגרית! תו״י בהונגריה 

מרכוס מנשה, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מין (בחלקו) 

מרסנד יוסף, ד״ר (ז״ל) 

הערך: מילר, א. (בחלקו) 

נוי פנחס, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר אורה באוניברסיטה העברית / הערך : מין 
(בחלקו) 

נוסכאום יואם 

נתניה, ביה״ס המרכזי למלונאות / הערך: מלון (בחלקו) 



11 


רשימת המחברים 


12 


ניר מיכאל,. 8 

ירושלים, האקדמיה למוסיקה / הערך: מנסטרל, מינסטרל (בחלקו) 

סדן יוסף, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / העיד: מסגד (בחלקו) 

סואן, דן, ד״ר 

תל־אביב, / אנתרופולוגיה 

סולטמן מיכאל, ד״ר 

חיפה, מרצה באוניברסיטת חיפה / הערד: מסי, מסאים 

סולר דכ, ד״ר (ז״ל) 

הערד: מנהימר, יצחק נח 

סומר ששון, ד״ר 

רמת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / ספרות ערבית 

סופרון אלכסנדר, . 8.50 

כסר שמריהו, ביה״ס המרבד למלונאות / הערל: מלון (בחלקו) 

סיון עמנואל, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית ! אסלאם! היסטוריה 
של צרפת 

סימונסון שלמה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: מנטובה (בחלקו) 

סלוצקי יהודה, ד" ר 

רמת־גן, מרצה בביר באוניברסיטת תי׳א / תר׳י במזרח־אירופה 

סמית ג׳ריט, ד״ר 

הולנד, סרוססור־עוזר באוניברסיטת חרונינגן / הערד: מלזיה 
(בחלקו) 

עמיצור שמשון אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מטריצה 

עמיר יהושע, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערל: מגורה 
(בחלקו) 

עפרון זוסיא 

עידחרוד, מנהל המשכן לאמנות / הערך: מנורה (בחלקו) 

פורת צפירה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטת תיא / הערך: מלויל, ה. 

פיגרם פבלו, 10 * 1 • 01 ס 1 וד 

ירושלים, משרד הדתות / הערך: מגזר (בחלקו) 

פייטלסון־וייזר סילויה,. 1 \ 

קויבק (קנדה), פרופסור־חבר באוניברסיטה / ספרות ספרדית 
ופורטוגלית 

פיק פנחס, רס״ן (מיל.), ד״ר 
ירושלים / צבא; היסטוריה צבאית 

פישר יונה 

ירושלים, מוזיאון ישראל / אמנות 

סכטהולד אלכסנדר ז" ד״ר 

ירושלים, משרד הבריאות / הערך: מילדות (בחלקו) 

פלאוט ו. גונתר, הרב ד״ר 

טורונטו (קנדה) / הערד: מיניאפולים (בחלקו) 

פלוסר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות 

פליקס יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערד: מן (בחלקו) 

פלסנר מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מיטווך, א. 

פלק רפאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערד: סין (בחלקו) 
פעיל מאיר, אל״מ (מיל.), 

תל־אביב, מורה באוניברסיטת ת״א / הערך: מלה״ע 1 (בחלקו) 


פראוור יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: מסעי הצלב 

פרוידנברג גדעון, ד״ר 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הערד: מטפיסיקה 

פרוש ישראל, הרב ד״ר 

סידני, מרצה באוניברסיטה / הערך: מלברן (בחלקו) 

פרטיג־גרינכרג אירנה, ד״ר 

ירושלים, עובדת־מחקר באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

פרידמן יוחנן, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מחמוד מגזני 

צוק־רמון זוהר ,.*{ 

פתח־תקוה, המכון לחקר שמירת הטבע של אוניברסיטת ת״א / 
הערל: מכרסמים 

צוקרמן בן־עמי, ד״ר 

ירושלים, סשרד־האוצר / הערר: מם, מסים (בחלקו) 

צור-נמל משה, ד" ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / העיד: מסרקנים 

צימרמן משה, . 14 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערד: מלה׳״ע 1 
(בחלקו) 

צין יאיר, . 8 

ירושלים / הערך: מין (בחלקו) 

קאופמן פאול, אינג׳(ז״ל) 

הצרו: מים (בחלקו) 

קולטין יגאל, ד״ר 

חל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: מין (בחלקו) 

קטן משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / תולדות צרפת 
בזמן החדש 

קיש ג׳ורג/ ד" ר 

מישיגן, פרופסור באוניברסיטה מישיגן / גאוגרפיה של אה׳״ב 

קלוזנר יהודה אריה, ד״ר (ז״ל) 

ספרות כללית 

קליין צכיה, ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה; ספרות כללית 

קמינטי קרלו, ד״ר 

פרמה, פרופסור באוניברסיטה / גאוגרפיה של איטליה 

קניאל יהושע,.£\ 

בני־ברק, מדריך באוניברסיטה בר־אילן / הערך: ר׳ מנחם מנדל 
משקלוב 

קניגר כרנרד, ד״ר 

חיפה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / ספרות אנגלית 

קפליוק אולגה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מגילו וו 

קפלן צכי 

ירושלים / תלמור: ספרות רבנית 

קצנשטיץ, יעקכ ה., ד״ר 

ירושלים / הערך: מלקות 

קדמון יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה 

קרני קרל, ד" ר 

אסקונה, סרוססור־לשעבר באוניברסיטת בודפסט / מיתולוגיה 

רביו חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערו: מלון ומלונאות 

רבינוביץ אביבה,. 50 

ירושלים / הערך: מלפיגי, מ. 



13 


רשימת המחברים 


14 


רביטביץ לוי יצחק, הרב ד״ר 

ירושלים / הערך: ממזר (בחלקו) 

רבינוביץ מנחם,. 50 • 14 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / כימיה! רפואה 

רובינשטיין אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילו / הערך: מנחם 
מנדל ססרמישלן 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוזנבליט פנחס, ד״ר 

מקוה ישראל, מרצה באוניברסיטה בר־אילו / היסטוריה חדשה 

רוזנפלד הנרי, ד״ר 

ירושלים- מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / אנתרופולוגיה 

רוט לאה,. 4 ? 

ירושלים / הערך: מנחם בן יהודה הגלילי 

רוטשנקר שלמה, ד״ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / רפואה 

רום מיכאל, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערד: מכס (בחלקו) 

רונן אברהם, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / אמנות 

רות בצלאל(מפיל), פרופ׳(ז״ל) 

הערכים: ממלכה מאחדת, יהודים! מנשה בן ישראל 

רזין שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערד: ממברנות 
ביולוגיות 

רחמימוב רמי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / רפואה, פיסיולוגיה 

רחמן שלום, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / ספרות אנגלית 

ריין* שלמה 

הערד: מירז׳ר, א. 

שאל אברהם, שופט 

חיפה, נשיא בית משפט מחוזי / הערד: מלקוח ימי 

שביב שמואל,. 14 

ירושלים / מקצועות מדעי־הרוח 

שביד אליעזר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות עברית! 
פילוסופיה עברית 

שדמון אשר,. 14.50 

ירושלים, ראש המרכז לטכנולוגית אבן, הטכניון / הערך: מכרה. 
כריה (בחלקו) 

שובל יוסף, .. 8.4 

ירושלים / הפרו: מלכו, ש.' 

שומרוני אשר,. 8.80 

תל־אביב / טכניקה 

שורץ מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: מכה (בחלקו) 

שטיינברגר יצחק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: סיקרו־ 
סקום 


שטייניץ עזרא, ד״ר 

ירושלים / כימיה 

שטיינר יעקב, ד״ר 

ירושלים, מורה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: מנינגיטיס 

שטראום ארנפט ג., ד״ר 

לום אנג׳לס, פרופסור באוניברסיטה / הערך: מספרים, תורת ה¬ 

שמרן מנחם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תו״י בימי בית 
שני 

שייבר אלכסנדר, ד" ר 

בודפסט, מנהל בית־המדרש לרבנים / הערך: מיקסת, ק. 

שיפרין צבי, ר" ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / סינולוגיה 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שמואלביץ אריה,. 14 

תל־אביב, עובד־מחקר באוניברסיטת ת״א / הערך: מחמד ריזא 
סהלוי 

שמיר גרשץ,. 14 

ירושלים / גאוגרפיה 

שמעוני יאיר,. 14.50 

ירושלים / פיסיקה! טכניקה 

שניצר פרנסין, .^. 8 

תל־אביב / תו״י באה״ב ובקנדה 

שפיגל נתן, ד" ר 

ירושלים, סרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית 

שסיגל רנמו,.. 4 . 14 

ירושלים / היסטוריה של איטליה 

שפירא אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת הנגב / הערך: מיסן (בחלקו) 

שפרבר דניאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערכים: מינים 

(בחלקו) 

שקד שאול, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: מיחרה > 
מניכאים 

שרשבסקי בן־ציון, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־המשפט המחוזי / הערך: ממזר (בחלקו) 

ששה־הלוי אריאל,, 14 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: מספרו, ג. 

תאודור אוסקר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: מלריה 1 
מנסז, ם. 

תא-שמע זאב, .״״ 83 ? . 14 

ירושלים / כימיה 

תא־שמע ישראל, .^. 14 

ירושלים / ספרות רבנית! חכמת ישראל 

תדמור חיים, ד" ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / מזרח קדום 

תמרי שמואל, ד״ד 

רמת־גן, מרצה באוניברסיטה בר־אילו / הערך: מסגד (בחלקו) 



ראשזי־תיבוח שיל שזמרת המחברים 


= דניאל וגנר 

ד. וג. 

= אבינועם אדם 

א. אד. 

= דוד זיידמן 

ד. זי. 

= אבא אחימאיר 

א. אח. 

= דוד יעקבי 

ד. י. 

= אלישע אסרת 

א. אפ. 

= דונלד מקובסקי 

ד. מק. 

= אליהו אש תור 

א. אש. 

= דב סולר 

ד. ס. 

= אומברטו בונאסאצ׳ה 

א. ב. 

= דוד פלוסר 

ד. ם. 

= ארי בן־זכאי 

א. בדז. 

= דניאל שפרבר 

ד. ש. 

= אליעזר ברוצקוס 

א. בר. 

= דניאל גזית 

דג. ג. 

= אמנון בן־תור 

א. ברת. 

= ח סואן 

דן ס. 

= אהרן גרינהוט 

א. גר. 

= הנרי ג , . ורסן 

ה. ג׳. ו. 

= ארווין גרצבך 

א. גרצ. 

= הנרי וסרפן 

ה. ום. 

= אירנה גרומך־שירון 

א. גדש. 

= הלמות מיוזם 

ה. מי. 

= ארנסט ג. שסראוס 

א. ג. שט. 

= רנרי רוזנפלד 

ה. ר. 

= ארנסט דח־ ברגמן 

א. ד. ב. 

= ו. א. הנס 

ו. א. ה. 

= אבי דגני 

א. דג. 

= ו. גונטר סלאוט 

ו. ג. פ. 

= אילן הרטוב 

א. ה-ט 

= ויוויאן דוד ליפמן 

ו. ד. ל. 

= אברהם הלפרין 

א. הל. 

= ורנר י. כהנמן 

ו. י. כ. 

= אהרן הראל־פיש 

א. ה. פי. 

= זאב זינגר 

ז, ז. 

= אריה הראל 

א. הר. 

= ז׳קלין כהנוב 

ד. כ. 

= אדמונד זילברנר 

א. ז. 

= זוסיא עפרון 

ז. ע. 

= אלכסנדר ז. סכטהולד 

א. ז. פ. 

= זוהר צוק־רמון 

ז. צרר. 

= אבינועם חיימי 

א. חי. 

= זאב תא־שמע 

ז. ת. 

= אברהם חנני 

א. חג. 

= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= אהרן יאיר 

א. יא. 

= חנן אופנהיימר 

ח. או. 

= אלכסנדר לוריאן 

א. לו. 

= חיים ביינארט 

ח. ב. 

= אליעזר ליבנה 

א. לי. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= אברהם מאיד הברמן 

א. מ. ה. 

= חיים רבין 

ח. רב. 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= חיים תדמור 

ח. ת. 

= אולגה קפליוק 

א. קפ. 

= יוסף אגסי 

י. אג. 

= אביבה רבינוביץ 

א. רב. 

= יאיר אחרוני 

י. אה. 

= אברהם רונן 

א. רו. 

= יששכר אונא 

י. או. 

= אלברטו רום לואיר 

א. ר. ל. 

= יהודה אריה קלוזנר 

י. א. ק. 

= אליעזר שביד 

א. שב. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= אשר שדמה 

א. שד. 

= יוסף ברגר־ברזילי 

י. ברב. 

= אריאל ששה־הלוי 

א. שדה. 

= יעקב בזק 

י. בז. 

= אלכסנדר שייבר 

א. שי. 

= יהושע בלאו 

י. בל. 

= אוסקר תאודור 

א. ת. 

= יוסף בנטואיץ 

י. בג. 

= אברהם אילון 

אב. אי. 

= יהודה בן־צור 

י. ב.־צ. 

= אברהם רוד 

אב. ד. 

= יצחק בן־צבי (גוטמן) 

י. ב.־צ.(ג.) 

= אברהם וולפנזון 

אב. ו. 

= יואל בר־רומי 

י. ברר. 

— אביגדור לוי 

אב. לו. 

= יוסף דן 

י. ד. 

= אברהם שאל 

אב. ש. 

= יהודה דון 

י. דו. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= אורה זינגרמן 

או. ז. 

= יצחק הם 

י. הם 

= אטיליו מילנו 

אט. מ. 

= יוסף הקר 

י. הק. 

= איתן ברגלס 

אי. בר. 

= יואב דזל 

י. וי. 

= אירנה פרטיג־גרינברג 

אי. פ. 

= יואל זוסמן 

י. זו. 

= אלחנן בלומגטל 

אל, בל. 

= יגאל ינאי 

י. יג. 

= אליהו דורון 

אל. דו. 

= ישראל כרמל 

י. כר. 

= אלכסנדר סופרון 

אל. ס. 

= יעקב ליוור 

י. ליו. 

= אמוץ זהבי 

אמ. ז. 

= יוסף מנחם ווירגין 

י. מ. וו. 

= אמנון לינדר 

אם. ל. 

= יעקב מ. לנדאו 

י. מ. ל. 

= אריאל כהן 

אר. כה. 

= ישראל מנור 

י. מג. 

= ארוין מלין 

אר. מ. 

= יהודה סלוצקי 

י. ס. 

= אריה שמואלביץ 

אד. ש מ. 

= יוסף סדן 

י. סד. 

= אשר שומרוני 

אש. ש. 

= יהושע עמיר 

י. ע. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

= יהודה פליקס 

י. סל. 

= ברנהרד דב גנצל 

ב. ד. ג. 

= יהודה צבי בלום 

י. צ. ב. 

= ברנרד י. במברגר 

ב. י. ב. 

= יאיר צין 

י. צי. 

= בתיה כהן 

ב. כ. 

= יהושע קניאל 

י. קנ. 

= ברעמי צוקרמן 

ב. צו. 

= יהודה קרפון 

י• קי- 

= ברנרד קניגר 

ב. קג. 

= יוסף שובל 

י. שו. 

= בצלאל (ססיל) רות 

ב. ר. 

= יעקב שטיינר 

י. שם. 

= ברציון שרשבסקי 

3 שר. 

= ישראל תא־שמע 

י. ת. 

= ניטה אבינור 

ג. אב. 

= יאיר אורגלר 

יא. א. 

= ג׳וזף אקווילינה 

ג/ אק. 

= יאיר אחיטוב 

יא. אח. 

= גדעון האוזנר 

ג. ה. 

= יאיר שמעוני 

יא. ש. 

= ג׳ון ו. חאוז 

ג/ ו. ה. 

= יגאל קולטין 

יג. ק. 

= ג׳ריט סמית 

ג/ סט. 

= יהושע אוירבד 

יה. או. 

= גדעון פרוידנברג 

ג. פ. 

= יהושפט הרכבי 

יה. ה. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= יהודה ואלך 

יה. ו. 

= גרשון שמיר 

ג. שט. 

= יהודה טוקטלי 

יה. ט. 

= ג־-ורג׳ קיש 

ג׳ו. ק. 

= יהודה בהן 

יה. כ. 

= גיורא אגם (טייכמן) 

גי. אג. 

= יהודית כהן 

יה. כה. 

= דוד אריאן 

ד. אר. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= דוד אשרי 

ד. אש. 

= יהודה מרטץ 

יה. מ, 

= דוד גלעד 

ד. גל. 

= יהושע פראוור 

יה. פ. 

= דב גנחובסקי 

ד. גג. 

= יוחנן בוהס 

יו. בו. 

= דב ויינריב 

ד. ו. 



ראשי־תיבות של שמות המדוכרים 


= סול ליפצין 

ס. ל. 

= יורי גראוזה 

יו. גר. 

= סילוויה פייטלסין־וייזר 

ס, פ, 

= יוסף מרסנד 

יו. מ. 

= עזר דצמן 

ע. ו. 

= יונה מלאכי 

יו. מל. 

= עדית יאפו־הופמן 

ע. י.־ה. 

= יואב נוסבאום 

יו. נו. 

= עמנואל סיון 

ע. ם. 

= יונה פישר 

יו. פי. 

= עזרא שטייגיץ 

עז. ש. 

= יעקב אורבך 

יע. או. 

= פני אפשטיין 

פ. אפ. 

= יעקב גליל 

יע. ג. 

= פליקס דותן 

פ. דו. 

= יעקב ורסן 

יע. ו. 

= פנחס גד 

ם. נו. 

= יעקב לורך 

יע. לו. 

= פנחס פיק 

פ. פ. 

= יעקב ליכט 

יע. לי. 

= סבלו פיגרס 

ם. פי. 

= יצחק יעקב איזנר 

י צ. א. 

= פאול קאופמן 

פ. ק. 

= יצחק אלפסי 

י צ. אל. 

= פנחס רוזנבליט 

ס. ר. 

= יצחק גרטי 

י צ. ג. 

= סרנסין שניצר 

סר. ש. 

= יצחק מאור 

י צ. מא. 

= צבי אפרת 

צ. אם. 

= יצחק שטיינברגר 

יצ, ש. 

= צבי ברם 

צ. בר. 

= כרמן ברדה 

כ. ב. 

= צבי הדר 

צ. הד. 

= לד יצחק רבינוביץ 

ל. י. ר. 

= צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

= לואים לדן 

ל. ל. 

= צבי יעבץ 

צ. י. 

= ליאון מינץ 

ל. מי. 

= צפירה פורת 

צ. ם. 

= לוסי פ. מאיר 

ל. פ. מ. 

= צבי קפלן 

צ. ק. 

= מערכת 

מ. 

= צביה קליץ 

צ. קל. 

= משה אבנימלך 

מ. א. 

= צבי שיפרין 

צ. ש. 

= מרק אדי 

מ. אד. 

= קלרנס אולמססד 

ק. או. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= קלוד וידה 

ק. ו. 

= משה ברור 

מ. בד. 

= קרל קרני 

ק• ק. 

= משה דוד הר 

ם. ד. ה. 

= קרלו קמיגסי 

ק. קם. 

= מנחם דור 

מ. דו. 

= רבקה באומינגר 

ר. בא. 

= מרדכי הכהן 

מ. הב. 

= רות בנדל 

ר. בג. 

= מרדני וורמברנד 

מ. ו. 

= רוברט הו 

ר. הו. 

= מרדן ו. בקר 

מ. ו. ב. 

= רות הראל 

ר. הר. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= רות לפידות 

ר. לם. 

= מנחם זליגר 

מ. זל. 

= רמי רחמימוב 

ר. רח. 

= מיכל זמורה־כהן 

מ. זמ. 

= רנטו שפיגל 

ר. שם. 

= מלכה טרגן 

מ. ס. 

= רומן אוסמן 

רו. או. 

= משה טאובה 

מ. טא. 

= רפאל פלק 

רם. ם. 

= משה ימר 

מ. י. 

= שלמה אידלברג 

ש. אי. 

= משה יגר 

מ. יג. 

= שמשון אברהם עמיצור 

ש. א. ע. 

= מרדכי יעקובוביץ 

ם. יע. 

= שמעון אפלבאום 

ש. אס. 

= מאיר כ״ץ 

ם. כ. 

= שירה בורום 

ש. בו. 

= מאיר למד 

מ. למ. 

= שמואל בן־נאה 

ש. ב.־נ. 

= מנשה מרכוס 

מ. מר. 

= שלמה גריזל 

ש. גר. 

= מיכאל ניר 

מ. ני. 

= שמואל הורביץ 

ש. ה. 

= מיכאל סולטמן 

מ. סו. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= מאיר פעיל 

מ. פע. 

= שלם ורהפטיג 

ש. ו. 

= משה צימרמן 

מ. צי, 

- שולמית דסמן 

ש. וי. 

= משה צור־נמל 

מ. צ.־נ. 

= שמואל ורסס 

ש. ור. 

= משה קטן 

מ. ק. 

= שמואל זינגר 

ש. זי. 

= מיכאל שורץ 

מ. שו. 

= שלום יעקב בהן 

ש. י. כ. 

= מאיר הורוביץ 

מא. ה. 

= שמואל ליטמן 

ש. לי. 

= מאיר כהן 

פא. כ. 

= שמעין צבי אלטמן 

ש. צ. א. 

= מיכאל ברקאי 

מי. בר. 

= שמואל רזין 

ש. רז. 

= מיכאל רום 

מי. ר. 

= שלום רחמן 

ש. רח. 

= מנחם רבינוביץ 

מג. ר. 

= שאול שקד 

ש, ש. 

= מנחם שטרן 

מג. ש. 

= שמואל שביב 

ש. שב. 

= משה לנצט 

מש. ל. 

= שמואל תמרי 

ש. ת. 

= נורמן בגטדץ׳ 

נ. ב. 

= שאול מונסליזה 

שא. מ. 

= נתן גרוסוביץ 

נ. גר. 

= שלמה אלבז 

של. אל. 

= נפתלי הירץ טור־סיני 

נ. ה. ט. 

= שלום וולף 

של. ו. 

= נורית כנען (כהנסקי) 

נ. כ. 

= שלמה סימונסון 

של. ס. 

= נתן שפיגל 

נ. ש. 

= שמואל אברמסקי 

שם. א. 

= נחמיה לבציון 

נח. ל. 



= סימור ב. ליבמן 

ס. ג ל, 



ראסזי־תיבות וקיצורים 


כה״ק 

דברי־הימים א׳ 

דה״א! דהי״א = 

= אלף־בית 

א״ב 

כ״י 

דברי־הימים ב׳ 

דה״ב! דהי״ב = 

= אב בית־דין 

אב׳ד 

כי״ח 

דין־וחשבון 

= 

דו״ח 

= אליעזר בן־יהודה 

אב״י 

כל׳! כלו׳ 

דברי ימי ישראל 

= 

ךי״׳י 

= אגף־מיבצעים! אגף־ממה 

אג״ס 

בלא׳ 

דניאל 

= 

דג׳ 

= אדוננו מורנו ורבנו 

אדמו״ר 

בנ״ל 

ב״ס 

0,1 * 0 נ 010 וזג<-<ויז 1 זץ\ס- 1 !ז 
(.** 0.1 > 

— 

ד.נ.א. 

=־ אבות דרבי נתן 
= ארצות־הברית 

אדר״ג 

אה״ב 

כ״ע 

דקדוקי סופרים 

= 

דק "ם 

= אפריקה הדרומית 

אה״ד 

כר׳ 

דוקטור 

= 

ד״ר 

= אבן־העזר 

אזד׳ע 

כת׳! כתו׳ 

הגנה אזרחית 

— 

הג״א 

= אודח־חיים 

או״ח 

ל׳ 

הגאון רבי אליהו 

— 

הגר״א 

= אומות מאוחדות 

אר׳ם 

לאט׳ 

הושע 

הו׳! הוש' = 

= אחרי־הצהרים 

אחה״צ 

לוק׳ 

הוציא־לאור! הוצא-לאור 

= 

הו׳־ל 

= אחר־כך 

אח״כ 

לח״י 

הוצאה! הוצאת 

= 

הוצ׳ 

= אטמוספירה! אטמוספירות 

אטם׳ 

לי״ש! ליש״ט 

הוריות 

= 

הוד׳ 

= אדץ־ישראל 

א״י 

לסה״ב 

היסטוריה 

= 

היסט׳ 

= איטלקית 

איט׳ 

לפסה״נ 

הלבה! הלכות 

= 

הל׳ 

= איכה רבתי 

איכ״ר 

מ׳ 

המזרח התיכון 

= 

המזה״ת 

= אם־כן 

א״ב 

מ״א 

הנזכר לעיל 

= 

הנ״ל 

= אלוף־משנה 

אל״מ 

מג׳ 

הקדוש ברוד הוא 

= 

הקב״ה 

= אנגלית 

אגג׳ 

מ״ג 

השווה 

= 

השו׳ 

= אנציקלופדיה 

אנציקל׳ 

מג״ת 

וגומר 

= 

וגר 

= אף־על־פי 

אע״ם 

מד״א 

ויקרא 

= 

דק׳ 

= אף־על־פי־כן 

אעם״כ 

מהד׳ 

ויקרא רבה 

= 

ויק״ד 

= אין צריך לומר! 

אצ״ל 

מה״ד 

וכדומה 

= 

וכד׳ 

אירגון צבאי לאופי 


מה״י 

וכוליה 

= 

וכר 

= אמר דבי 

א״ר 

פהר״י 

וכיוצא בזה! וכיוצא באלה 

— 

וכיו״ב 

= ארץ הקודש 

ארה״ק 

מהרי״ק 

ועד פועל 

— 

וע״ם 

= אלתי רבי יצחק! 

אר״י 

מהר״ל 

זאת אומרת 

= 

ז״א 

אשכנזי רבי יצחק 


מהר״ם 

זבחים 

= 

זב׳ 

= בבא בתרא 

ב״ב 

מו״ה 

זחל משוריין 

= 

זחל״ם 

= בדרד״כלל 

בד״כ 

מוכ״ז 

זכריה 

= 

זב׳ 

= בית־הלל 

ב״ה 

מו״ל 

זכרונו לברכה 

= 

ז״ל 

= בני־ישראל 

ב״י 

מו״מ 

זכר צדיק לברכה 


זצ״ל 

= ביבליוגרפיה 

ביבל׳ 

מו״נ 

חלק א׳ 

= 

ח״א 

= בית־דין 

בי״ד 

מו״ק 

חבקוק 


חב' 

= בית־המקדש 

ביהמ״ק 

מטכ״ל 

חלק ב׳ 

= 

ח״ב 

= בית־הנבחרים 

ביה״ג 

מיל׳ 

חכמה, בינה, דעת 

— 

חב״ד 

= בית־חולים 

בי״ח 

מיג. 

חגיגה 

= 

חג׳ 

= ביודחרושת 

ביח״ר 

מככ״י 

חלק ג׳ 

— 

ח״ג 

= ביכורים 

ביב׳ 

מכ״ם 

חוברת! חוברות 

= 

חוב׳ 

= בית־כגסת 

ביכ״ג 

מ״ל 

חולין 

= 

חול׳ 

= בירלאומי 

בי״ל 

מלא׳ 

חוץ־לארץ 

— 

חו״ל 

= בית־מדרש 

בימ״ד 

מל״א 

חושן־משפם 


חו״מ 

= בית־משסס 

בימ״ש 

מל״ב 

חכמינו זכרונם לברכה 

= 

חז״ל 

= בית־ספר 

בי״ם 

מלה״י 

חיים יוסף דוד אזולאי 

= 

חיד״א 

= ביודקברות 

ביק״ב 

מלה״ע 

חילירגלים 

— 

חי״ר 

= בכורות 

בכו׳ 

מלה׳ 

חומר־נפץ מרסק 

=5 

חנ״ס 

= בכל־זאת 

בכ״ז 

מ״מ 

חיל־רגלים משוריין 

— 

חרמ״ש 

= בבא מציעא 

ב״מ 

סנה׳ 

חשמונאים א׳ 

חשמו״א = 

חשמ״א! 

= במדבר 

בפד׳ 

מס׳ 

חשמונאים ב׳ 

חשמו״ב = 

חשמ״ב! 

= במדבר רבה 

במד׳ר 

מ״ס 

חשמונאים ג׳ 

חשמו״ג = 

חשמ״ג! 

= בעל־־בית 

בע״ב 

מס״ב 

טון, מונה 

— 

ט׳ 

= בעלות־הברית 

בעה״ב 

מעש' 

טור שולחן ערוך 

— 

טוש״ע 

= בעל־חוב! בעל־חיים! 

בע״ח 

מפא״י 

יש אומרים 

— 

י״א 

בעלי־חיים 


מפ״ם 

יאפאנית 

— 

יאם׳ 

= בעל־פה 

בע״ם 

מ״ק 

מקו׳ 

מייד 

יבמות 

— 

יב׳ 

= בעל שם טוב 

בעש״ס 

ימי־הביניים 

= 

יה״ב 

= בדציון 

ב״צ 

יהושע 

= 

יהר 

= בבא קמא 

ב״ק 

ס 1 

מרק׳ 

יומא 

= 

יו׳ 

= בן רבי! בראשית רבה 

ב״ר 

יואנס 

= 

יוא׳ 

= בראשית 

ברא׳ 

משנ' 

יורה דעה 

= 

יו״ד 

= בדית־המ ועצות 

בריה״מ 

מת' 

יום הכיפורים 

= 

יוה״ב 

= ברכות 

ברב׳ 

נאט״ו 

יוונית 

= 

יוו׳ 

= בית־שמאי 

ב״ש 


יום־טוב ליפמן 

= 

יוט״ל 

= בתי־חולים 

בת״ח 

נגמ״ש 

יוצא לאור 

= 

יו״ל 

= בתי־ חרוש ת 

בתח״ר 

יושב ראש 

= 

יו״ר 

- בתי־כנסת 

בתכ׳׳נ 

נדר׳ 

יחזקאל 


יחז׳ 

= בתי־ספד 

בת״ס 

גו׳ 

יצא־לאור! יצארלאור 

— 

י*ל 

= גראם 

ג׳! גר׳ 

נו״ב 

ילקוט שמעוני 

— 

ילק״ש 

= גדודי נועד 

גדנ״ע 

נח״ל 

ים התיכון 

— 

ימה "ת 

= גיטין 

גיט׳ 

נחמ׳ 

ירושלמי 

— 

ירו׳ 

= גם־כן 

ג״כ 

נ״ד 

ירמיהו 

— 

ירמ׳ 

= גרמנית 

גרם׳ 

נ״מ 

ישעיהו 

= 

ישע׳ 

= דברים 

דב׳ 

נם׳ 

יצחק שמואל רג׳יו 

— 

יש״ר 

= דברים רבה 

דב״ר 

נפל״ם 

כל אחד 

— 

כ״א 

— - 1 ־ 1 י 1 '- 1 ץ 011 ו 1 קו( 1 -ז 10 ן 101 ^ 1 

ד.ד,ט. 

נ״ד 

כהן גדול 

= 

כ״ג 

(.* 0.0.1 ) שת 13 )ז^סזס 0111 


ם׳ 

בדור הארץ 

- 

כדה״א 

= דיבור המתחיל 

ד״ה 


= כתבי־הקודש 
= כתב־יד; כתבי־יד 
= כל ישראל חברים 

- כלומר 
= כלאים 

= כנזכר לעיל 
= כוח סוס 

= כתב־עת; כתבי־עת 
= כרך! כרכים! כריתות 
= בחובות 
= ליטר 
= לאסינית 
^ לוקאס 

= לוחמי חירות ישראל 

- לירה שטרלינג 
= לספירת הנוצרים 

= לפני ספירת הנוצרים 
= מטר 

= מיקרואורגניזמים 
= מגילה 
= מיליגראם 
= מגילת תענית 
= מגן דוד אדום 
= מהדודה; מהדורת 
= מחלקת הדרכה 
= מדעי־היהדות 
= מורנו הרב דבי ישראל 
= מורנו הרב רבי יוסף קולון 
= מורנו הרב דבי ליוא 
= מורנו חרב רבי מאיד 
= מורנו הרב 
= מוסר כתב זה 
= מוציא־לאור 
= משא־ומתן 
= מורה־נבוכים 
= מועד קטן 
= מפה כללי 
= מילואים! מיליון 
= מיקויארגורביץ׳ 
= מי כמור באלים ה׳ 
= סגלה כיוון מרחק 
= מיליליטר 
= מלאני 
= מלכים א׳ 
= מלכים ב׳ 
= מלחמת־היהודים 
= מלחמת־העולם 
= מלחמות 

= מילימטר! מכל־מקום 
= מנחות 
= מסכת! מספר 
= משקל סגולי 
= ססילת־ברזל 
= מעשרות 

= מפלגת פועלי ארץ־ישראל 
= מפלגת־פועלים מאוחדת 
= מטר מעוקב 
= מקוואות 
= פטר מרובע 
= מרקוס 
= משניות 
= מתיה 

= ץ)מ<ד 10 )ת 3 !!* !!]■!סא 
( 0 ׳ 1 ׳*ני 1 ) ח 123110 ח 3 ^־ 01 

(הברית הצפון־אטלנטית) 

= נושא( ת) גיסות משוריין(ת! 
= נדרים 
= נולד 
= נוסח ב' 
= נוער חלוצי לוחם 

- נחמיה 

= נביאים, כתובים 
= נגד מטוסים 
= נפטר 

= 0 ; 3 ז 1 גמ/עי/ 

= נגד צוללות 
= ספר 



21 ראשי־תיכות וקיצורים 22 


=־ רבבו נסים 

י״ן 

= על־שם 

ע״ש 

-- £י 1€11111 ג 1 \נ- 1 מ ז 11 ) 5 

ס״א 

= רב סעדיה גאון 

רס״ג 

= פרק; פרשה 

פ׳ 

(גדודי־סער של 


= רבי עקיבא 

ר״ע 

= פרק א׳ 

פ״א 

גרמניה הנאצית) 


= רבי שלמה בן אדרת 

רשב״א 

= פרק ב' 

פ״ב 

= סדר עולם רבה 

סדע״ר 

= רבי שמעון בר יוחאי 

רשב״י 

= פרקי דרבי אליעזר 

פדר״א 

= סך־הכל 

ס״ה; 0 ה״כ 

= רבי שמואל בן מאיר 

רשב״ם 

= פירוש 

פי׳ 

= סימן 

סי׳ 

= רבי שמואל דה מדינה 

רשד״ם 

= פלוגות־מחץ 

פלמ״ח 

= סינית 

סיג׳ 

= רבי שלמה יצחקי 

רש "י 

= פסחים 

פס׳ 

= סיבובים לדקה 

סל״ד 

= רבי שלמה לוריא 

רש״ל 

= פסיקתא דרב כהנא 

פסדר״כ 

= סנטימטר 

ס״מ 

= ראשי תיבות; רבנו תם 

ר״ת 

= פסיקתא רבתי 

פסי״ר 

= ספר מצוות גדול 

סמ״ג 

= שבועות 

שבר 

= פרנקפורט דמיין 

םפד״מ 

= סנטימטר מעוקב; 

סמ״ק 

= שביעית 

שבי׳ 

= פרופסור 

פרום׳ 

ספר מצוות קטן 


= שמואל דוד לוצאטו 

שד״ל 

= פרסית 

פרס׳ 

= סנטימטר מרובע 

סמ״ר 

= שליה דרבנן 

שד״ר 

= צבא הגנה לישראל 

צה־׳ל 

= סנהדרין 

0 נ׳: סנה׳ 

= שיר השירים 

שה״ש 

= צריכות חמצן ביוכימית 

צח "ב 


ס״ס; ס.ס. 

= שיר השירים רבה 

שהש״ר 

= צריך להיות 

צ״ל 

(גדודי־משמר של 


= שורה. שורות 

שר 

= צפניה 

צפג׳ 

גרמניה הנאצית) 


= שוחר סוב 

שוח״ט 

= צרפתית 

צרם׳ 

= סעיף 

סע׳ 

= שולחן ערוך 

שו״ע 

= קאלוריות 

קאל׳ 

= ספרדית 

ספרד׳ 

= שופטים 

שום' 

= קילוגראם 

ק״ג 

= סוציאל־רבולוציונרים 

ס״ר 

= שאלות ותשובות 

שו״ת 

= קדמוניות היהודים 

קדה״י 

= סםר(י)־תורה 

ס" ת 

= שלמה יהודה רספורס 

שי״ר 

= קוהלת 

קהל' 

= עיין: ערך; ערכים 

ע׳ 

- שכרילימוד 

שכ״ל 

= קילוואט 

ק״י 

= עמוד א׳ 

ע״א 

= שני לוחות הברית 

של״ה 

= קוהלת רבה 

קוה״ר 

= עמוד ב׳ 

ע״ב 

= שמות 

שס׳ 

= קילוואט־שעה 

קו״ש 

= עבר־הירדן 

עבה״י 

= שמואל א׳ 

שמ״א 

= קידושין 

קיד׳ 

= עברית 

עבר׳ 

= שמואל ב׳ 

שס״ב 

= קילומטר 

ק״ם 

= על־גבי 

ע״ג 

= שמות רבה 

שס״ר 

= קילומטר מעוקב 

קמ״ק 

= עדויות 

עד׳ 

= ששה סדרים 

ש "ם 

= קילומטר מרובע 

קמ״ר 

= עם־הארץ 

ע״ה 

= שקלים 

שקל' 

= קילומטר לשעה 

קמ״ש 

= עובדיה 

עוב׳ 

= תל־אביב 

ת״א 

= קרית־ספר 

ק״ס 

= עורד־דין 

עו״ד 

= תהילים 

תה , 

= קילו־קאלוריות 

ק״ק 

= עולם הבא 

עוה״ב 

= תרומת הדשן 

תה״ד 

— קרן קיימת לישראל 

קק״ל 

= עולם הזה 

עוה״ז 

= תולדות ישראל 

תו״י 

= קריאת־שמע 

ק״ש 

= עזרא 

עז׳ 

= תורת נהנים 

תר׳ב 

= ראה 1 רבי 

ר׳ 

= עבודה זרה 

ע״ז 

= תוססות 

תום , 

= דבי אליעזר; רבי אלעזר 

ר״א 

= על־חשבון 

ע״ח 

= תוספתא 

תוסס' 

= רבי אברהם בן דוד 

ראב״ד 

= על־ידי 

ע״ו 

= תורנית 

תורב׳ 

= רבנו אשר 

רא״ש 

= על־ידי זה 

עי״ז 

= תושבים 

תוש׳ 

= רבנו גרשום מאור־הגולה 

רגמ״ה 

= על־ידי כך 

עי״כ 

= תורה שבנתב 

תושב״ב 

= רבי דוד בן זמרא 

רדב״ז 

= עירובין 

עיר׳ 

= תורה שבעל־פה 

חושבע״ם 

= רבי דוד קמחי 

רד״ק 

= על־כן 

ע״נ 

= תלמיד חנם! תלמידי־חנמים 

ת״ה 

= ראש השנה 

ר״ה 

= עובדי כוכבים ומזלות 

עכו״ם 

= תרגום יונתן 

ת״י 

= רוסית 

רוס׳ 

= על־כל־פנים 

עכ״ם 

= תירגם 

תירג׳ 

= רחוב 

רח' 

= עמוד; עמודה; עמודים: 

עמ׳ 

= תלמוד לומר 

ח״ל 

= רבי יוחנן 

ר״י 

עמום 


= תוצר לאומי גולמי 

חל״ג 

= רצונו לומר 

ר״ל 

= על־גהר 

ע״נ 

= תמונה; תמונות 

חם׳; תמר 

= רבי לוי בן גרשון 

רלב״ג 

= על־סמך 

ע״ם 

= חנחומא 

תנת' 

= ראש ממשלה; 

ר״מ 

= עיין ערד: עיין ערכו: 

ע״ע 

= תורה, נביאים, כתובים 

חנ״ך 

ריש מתיבתא 


עיין ערכים 


= תענית 

תעב׳ 

= רבי משה איסרליש 

רמ״א 

= על־פי 

ע״ם 

= תרגום 

תרג׳ 

= רבי משה בן־מימוו 

רמב״ם 

= על־פגי 

עם" נ 

= תרומות 

תרר 

= רבי משה בן־נחמן 

רמבי׳ו 

= על־פי־רוב 

עפ״ר 

= תשובות שמעון בן צמח 

חשב״ץ 

= ראש מחלקת 

רמ״ח 

- ערבית 

ערב׳ 

-- תלמוד תורה 

ת״ת 

= ראש מטה כללי 

רמטנ״ל 

= ערכין 

ערב׳ 





האנציקלופדיה מעברית 





׳־*• 






ד 


׳;:■ז . 
* . 


:5 ;* 


! 1 




ו• 

ז 


.5 


■הקיר בבו׳נאמפאק 











מחמד — 161 ״^ — שמם של 6 שולטנים עות׳מאניים, 
( 1 ) מ׳ 1 ( 1389 [ 1 ]— 1421 , שולטן מ 1413 ), היה בגו 
הצעיר של באיזיד 1 (ע״ע). לאחר מפלת התורכים מידי 
תימור לנג (ע״ע) ב 1402 נקרעה השולטנות — שכללה אז 
את בולגאריה ותראקיה (פרט לאיזור קושטא) ואת מערב 
אנאטוליה וצפונה — לנסיכויות קטנות וחלשות. מ׳ הצליח 
להתגבר על שלושת אחיו־יריביו ועל הנציבים המונגוליים 
ולכונן ב 1413 את שלטונו כשולטן. ב 1416 דיכא מרידה 
בעלת אופי דחי והתגונן בהצלחה מפני ונציה והנסיכות 
התורכית קאראמאן, שביקשו לנצל את חולשת ממלכתו. 
מתינותו כלפי ביזנטיון הבטיחה לו את ידידותה. ב 1419 
היה שלטונו כה איתן, עד שיכול היה לחדש את הפשיטות 
באסיה הקטנה, בהונגריה ובבוסניה. מפעלו הגדול היה חידוש 
אחדותה של הממלכה העות׳מאנית. 

-ו! $10 ה €0 ? 1 ) 15€ ז$ 10 (> 10 ? 0 .? 

. 939 ! ,(^^ X י <נ 110 ^ 1 וחג 1 יןן . 10 ) 11 )^ 1 $ו> 11 ? 11 *^[) 1€ ? 10 ז 11 

( 2 ) מ׳ 11 ״הכובש״ ( 1432 — 1481 שולטן מ 1451 ), בנו 
של מורד 11 (ע״ע), כובש קושטא מידי ביזנטיון. מ׳ משל 
תקופה קצרה ב 1444 בימי אביו, שהתפטר וחזר לשלטון. 

כינויו ״הכובש״ (פאתח) בא לו על שכבש ב 1453 את 
קושטא, בירת ביזנטיון. מ׳ עשאה לבירתו, תיקן את חומותיה, 
הפך את כנסיותיה למסגדים, בנה בה בנייני-פאר, ואיכלם 
אותה במוסלמים, נוצרים ויהודים מכל קצווי ממלכתו. 

מ׳ היה איש מלחמה ומרבית ימיו עברו עליו במערכות, 
ובהן הכפיל כמעט את שטח ממלכתו, גיבש אותה מבחינה 
טריטוריאלית והפכה למעצמה אדירה שאיימה על דרום 

״״• ד 


מזרח אירופה ואף על איטליה. באסיה הקטנה כבש ( 1461 ) 
את קיסרות טרביזונד (ע״ע טרבזון), וב 1466 את הנסיכות 
התורכית קאראמאן. בבאלקאן נהדף אמנם מבלגראד ( 1456 ) 
בידי ההונגארים בהנהגת ינוש הונידי (ע״ע), אך עד 1459 
סיים את כיבוש סרביה, וכן כבש את הפלופינסום, השריד 
האחרון של ביזנטיון ( 1458 — 1460 ) ואת בוסניה ( 1463/4 ). 
סקנדרבג (ע״ע), מנהיג האלבאנים, עמד בפני מ , , אך לאחר 
מות' סקאנדרבג נכבשה אלבניה ( 1478 ). עם ונציה היתה 
לכס מלחמה ארוכה 
( 1463 — 1479 ), בעק¬ 
בותיה עברו לרשותו 
אובויה, למנום וסקו- 
טארי. את אנשי ג׳נו־ 
בה גרש מפרה, מרוב 
אייהם שבים־האגאי 
ומבסיסיהם שבים- 
השחור ז אף הטטרים 
שבקרים הכירו להל¬ 
כה בסוזרניות שלו, 
נסיונו ב 1480 לכבוש 
את רודים מידי מסדר 
היוהנימים (ע״ע) נכ¬ 
של ואף לנחיתה מוצ¬ 
לחת של התורכים ב־ 
אוטראנטו שבאיטליה 
( 1480 ) לא היה המשך. 



מחמד 11 












27 


מחמד — $חמד עלי 


28 


מ' פרסם קובץ חוקים (קאנון נאמה), שקבע את המס¬ 
גרות השלטוניות ונתן לממלכה את אפיה האימפריאלי. הוא 
חיזק את החילות השכירים, היניצ׳רים(ע״ע) והתותחנים, על 
חשבון הטימארלי, דהיינו הצבאי הפאודלי. מ/ מגדולי הכו¬ 
בשים והשליטים התורכים, נודע בתקיפותו, בחתירתו העקיבה 
להשגת מטרותיו ובקור־רוחו, אך גם בחשדנותו ובאכזריותו. 
הוא היה איש משכיל, ידע שפות רבות (ביניהן עברית), היה 
פטרון של אמנים ומלומדים, ואף התעניין בתרבות הרנסאנס. 
הוא מת בעת מסע מלחמה במזרח. וע״ע תורכיה, היסטוריה. 

; 1953 , 2611 ? $6111 14 * 11 * 6 * 6 ( 01 *£ * 46 . ¥4 < < 1 ?£ ח 1 < 831 .? 

. 1954 ,* 411670 ת €0 7116 .)¥ / 0 , 011108 ׳\ 0 ) 1 ־ £1 [. 1 \] 

( 3 ) מ׳ 111 ( 1566 ^ 1603 , שולטן מ 1595 ), בנו של מורד 
111 . בעלות מ׳ לשלטון הוציא להורג את 19 אחיו ואח״כ גם 
את אחד מבניו. לאמו צפיה היתד. השפעה גדולה והשרים 
הוחלפו בעקבות קנוניוח-חצר תכופות. ב 1596 יצא מ׳ בראש 
צבאותיו לאירופה, וכבש את אגר (ארלאו) מידי ההונגרים. 
בקרב מזקרסטש הנחילו תחילה צבאות אוסטריה וטרנסיל- 
וניה מפלה לתורכים ומ׳ ביקש לסגת; אולם יועציו שידלוהו 
לחמשיר בקרב, והתורכים זכו בנצחון מוחץ. בסוף ימי מ׳ 
פרצו מרידות חמורות באסיה הקטנה. 

( 4 ) מ׳ ^\ 1 ( 1642 — 1693 , שולטן ב 1648 — 1687 ), 

הומלך בהיותו בן 6 בעקבות הדחתו של אביו אבראהים 
והוצאתו להורג. השלטון היה נתון תחילה בידי סיעות 
ההרמון. ב 1656 — 1661 היה מחמד קפרילי(ע״ע) ראש השרים, 
וב 1661 — 1676 מילא תפקיד זה'בנו אחמד! שניהם היו 
שליטיה האמיתיים של הקיסרות. מ' עצמו הקדיש אח עיקר 
זמנו לציד, והוציא הון תועפות למטרה זו, אף כי לעיתים 
השתתף במלחמות. ב 1669 כבשו התורכים את כרתים מידי 
ונציה; הם פלשו לשטחי פולניה ובשלום־בוצ׳אץ׳ ב 1672 
קיבלו את פודוליה ואת השלטון על אוקראינה. ב 1683 צר 
צבא תורכי אדיר על וינה; ין 111 (ע״ע) סוביסקי נחלץ 
לעזרת האוסטרים והביס את התורכים. מפלה זו ציינה מפנה 
מכריע ביחסי הכוחות שבין תורכיה לבין מדינות אירופה 
הנוצריות, ומכאן ואילך עברו התורכים להתגוננות ולנסיגה 
מתמדת. ב 1687 הנחילו האוסטרים מפלה לתורכים במוהאץ/ 
ובעקבותיה התמרד הצבא, הדיח את מ׳ ושם אותו במאסר- 
בית. 

( 5 ) מ׳ ¥ ( 1844 — 1918 , שולטן מ 1909 ), בנו של השולטן 
עבד אל־מג׳יד. מ׳ היה נתון במאסר בית בתקופת שלשון 
אחיו עבד אל־חמיד 11 (ע״ע) וגעשה לשולטן לאחר שמרד 
"התורכים הצעירים" הביא להדחת אחיו. מיד לאחר עלות מ׳ 
לכס השולטנות נערכו בחוקה תיקונים, שצמצמו את חלקו 
של השולטן בשלטון. בשנות מלכותו הראשונות נאבקו 
״הוועד לאיחוד ולקידמה״ ומתנגדיו על השלטון. ב 1913 
תפס "הוועד" את השלטון. מ׳, שהיה נעים־הליכות ורך באפיו, 
שירת את מגמות "הוועד" כבר קודם לכן, ולאחר עלות 
"הוועד" לשלטון לא היה בכוח מ׳ להתנגד לו. בימי מ׳ איבדה 
תורכיה את לוב ואת הדודקנס ובמלחמות הבלקן (ע״ע) את 
מרבית שטחיה שם וויתרה סופית על כרתים. מ׳ חזה בתבו־ 
סותיה של תורכיה במלה״ע 1 , אך מת קודם לסיומה. וע״ע 
תורכיה, היסטוריה. 

( 6 ) מ׳ ד\, וחיד אל-דין ( 1861 — 1926 , שולטן ב 1918 — 
1922 ) אחרון השולטנים של תורכיה. מ׳ היה בנו של עבד 
אלמג׳יד 1 , ועלה לשלטון במות אחיו מ׳ ¥, חדשים מספר 


לפני סיום מלה״ע 1 . מ׳ היה שליט־בובה של בעלות הברית. 
וכשהתחזקה התנועה הלאומית בראשות מצטפא כאמל פאשא 
(ע״ע) הצטמצם שלטונו לקושטא בלבד, וגם שם התקיים 
בחסדי חיל הכיבוש של בעלות הברית. ב 1.11.1922 הדיחה 
האספה הלאומית באנקארה את מ׳ וביטלה את השולטנוה, 
וב 15 בו החליטה להעמידו לדין בעוון בגידה, אך מ׳ נמלט 
על סיפון אניה בריטית. הוא מת בסאךרמו שבאיטליה. 

אב. לו. 

מחמד ע 3 ךה — -י- 1 • — ( 1849 ?— 1905 ), תאולוג 

מוסלמי, מופתי של מצרים, מורה באל־אזדיר 
(ע״ע) ולוחם בשלטון האנגלי על מצרים. במיוחד השפיע 
על מ״ע ההוגה המוסלמי ג׳מאל אלדין אלאפגאני (ע״ע). 
כעיתונאי לחם מ״ע נגד ההתערבות הזרה במצרים; משהש- 
תלטו הבריטים על הארץ ( 1882 ), אסרוהו והגלוהו. הוא 
הורשה לשוב ב 1889 , נתמנה לקאדי בבתי־הדין השרעיים, 
ואח״כ — שופט לערעורים בבתי־המשפט המקומיים. ב 1899 
נתמנה למפתי (ע״ע) והשתמש במעמדו זה לביצוע כמה 
רפורמות'חשובות בתחום ההוראה באל-אזהר ובבתי-הדין 
השרעיים ונהליהם. חיבוריו עוסקים בהגנת האיסלאם בפני 
השמצות זרות עליו ובסניגוריה מעמיקה על חידושו והתאמתו 
לרוח הזמן. מבקריו טענו שהיה ליבראלי מדי ואולי 
אפילו כופר באיסלאם! אולם מעריציו ותלמידיו — ובראשם 
מחמד רשיד רידא — הפיצו את דעותיו ותרמו לחיזוק מחנה 
הנוטים לרפורמות באיסלאם תוך שמירה על עיקרי תורתו. 

; 1933 ,??)$%£ 1 * 1 771 * 711 * ¥4046 14 * 4 14771 * 1 ,. 13015 )^ . 0 . 0 
151377116 ,־ 1 ־ £€1 . 1 ? ; 1966 8714 11 * 4 , 1 € ־ 10111 >€£ .£ 

1 ) 071 . 4 / . ¥1 / 0 * 16 * 71160 ¥6241 07111 1641 * ¥011 7116 : 71 ** ¥610 

. 1966 , ¥1110 11171 * ¥0 

מחמד צלי — ( 1769 — 1849 ), שליט מצרים 

( 1805 — 1849 ). מ״ע היה, כנראה, ממוצא אלבאני, 

מקולה שבמקדוניה, ובה עסק במסחר בטבק. ב 1798 בא 
למצרים כקצין ביחידה אלבאנית בתוך הצבא התורכי אשר 
נשלח להילחם בצרפתים שכבשו את הארץ. לאחר צאת 
הצרפתים סיכסך מ״ע את הנציב התורכי בממלוכים, וב 1805 
נהיה לפאשא של קאהיד! השולטן נאלץ להכיר בו כמושל 
(ואלי) של מצרים. ב 1807 הביא ליציאת הבריטים, שנחתו 
אותה שנה באלכסנדריה כדי לעזור לממלוכים, ואת אלה 
האחרונים טבח בתחבולת־מרמה ב 1811 . במעשה זה נתאפ¬ 
שרה לו שליטה יעילה וחזקה בארץ. 

מ״ע פעל לביצור אי־תלותו בתורכיה למעשה, אם כי לא 
להלכה, להרחבת תחום־שלטונו ולהנהגת תיקונים פנימיים 
במצרים. למטרות אלו ניצל את הסכסוכים בין בריטניה, 
צרפת ותורכיה. מ״ע הסתייע במומחים זרים, בעיקר צרפתים. 
בעזרת מומחים אלה הקים צבא על־פי דוגמת הצבא הצרפתי, 
מקרב המצרים. בנו אבראהים פאשא (ע״ע) ניצח ב 1818 את 
הוהאבים (ע״ע, עמ ׳ 796 ) ואח״ב נשלח, לבקשת השולטן, 
לדכא את המרד ביון(ע״ע, ענד 480/81 ), פעולה שנסתיימה 
בהשמדת הצי המצרי בקרב נוריגון. ב 1831 מרד מ״ע 
בשולטן, כבש אח א״י וסוריה ואיים על קושטא; בהתערבותו 
של רוסיה, בריטניה וצרפת, הושג הסדר, שלפיו נהיה מ״ע 
למושל סוריה, כרתים ואתה. ב 1839 שוב היכה צבאו את 
התורכים בקרב ניזיפ (נציביו)׳ אך בלחץ המעצמות — פרט 
לצרפת, שתמכה בו — נאלץ לוותר על כל השטחים שכבש 
וכפיצוי קיבל הוא וצאצאיו אחריו את השלטון במצרים 
בירושה לצמיתות. 




29 


מחמד עלי — מחמוד 


30 


במצרים גופה הנהיג, ביד קשה, תיקונים רבים. הוא 
ייעל את המנהל וגביית המסים! דאג למערכת-ההשקיה 
וכרה תעלות חדשות וכן החל בבנית סכרים לאגירת מים! 
הרחיב את השטח המעובד והכניס גידולי כותנה, אינדיגו, 
אורז, סוכר ועוד, וכן ניסה להחדיר את השימוש במכונות 
חקלאיות חדשות. הוא הקים בתח״ר, בייחוד לטכסטיל, אך 
העדר ידע בתפעולם ואי-הקפדה באחזקתם פגעו בהם. הת¬ 


פתחות המסחר, שבו השתתפו גם בני המיעוטים הדתיים, 
הואטה מחמת המונופולין הממשלתיים המרובים שהנהיג 
מ״ע. הוא שקד על הקמת בתי־חולים ועל הרחבת החינוך 
ושלח צעירים לחו״ל ללמוד ולהשתלם. ביזמחו הוקם הדפוס 
הערבי הראשון במצרים. 

מ״ע זכה, בחייו ולאחר מותו, בהערכות מנוגדות: לתהי¬ 
לה מופרזת מצד אחד ולביקורת נמרצת מצד שני. חלק 
מתיקוניו הוזנח לאחר מותו, אולם נזרע הזרע להתמערבותה 
של מצרים ולהתחדשותה. וע״ע מצרים. 

על שלטונו של מ״ע בארץ־ישראל— ע״ע,עמ׳ 500 — 501 , 
505 — 506 , 519 — 520 . על עלילת דמשק, ע״ע דמשק, עלילת. 
מ. זליגר, מדיניות אירופית במזרח הקרוב, תש ״א! . 5 
14 ( 0 11100 ) 911 ) ) 18 !ס £1 £1110111 ) 8 ) 78 ,( 63 ז,ן 1 ! 0 

0 ) 111 )^ 8 ) 111 ) £ 111 '.! 1 \ ; 928 ! ,. 4 ! / 0 ) 711 ) 18 

. 11 ; 1930 , 1811-1849 , 111 ) £011 111011 ) 411 10 1 ) . 4 ! ./ג 10111 
. 8 . 11 ; 1931 ,;/ ץ £׳־/ ה 1 ) 4011 \ / 0 1 ) 1 ) 701111 ) 7/1 ,[ 1 ש ׳^ 011 ל 1 

. 1961 , 1 <)!(^£ 111 . 1 / , 11 ! / 0 !{) 7011 111111101 ) 11 ^ 4 ! , 110 ^ 81 



מחטר רי?א פד,לוי 


י. מ. ל. 

מחמד רזא פהלוי - - (נר 1919 ), 

שאח של פרם (איראן), בנו של השאח רזא פהלוי 
(ע״ע). מ׳ התחנך בפרס ובשויץ ולמד באקאדמיה צבאית 
פרסית, הוא עלה לשלטון ב¬ 
ספטמבר 1941 , אחרי התפט¬ 
רות אביו בעקבות כיבוש 
פרס בידי בריטניה ובריה״מ. 
בתחילת שלטונו עמד מ׳ 
בפני קשיים חמורים, עקב 
חניית צבאות בריטניה 
ובריה״מ בארצו, ובריה״מ 
עודדה נטיות בדלניות באזר- 
ביגץ (ע״ע, עט' 386 ) וכן 
בקרב הכורדים (ע״ע כור¬ 
דים, עמ׳ 698 ). 

19511 הלאימה פרם, בהנהגת מחמד מצדק (ע״ע) את 
הנפט — דבר שגרם למשבר מדיני בין פרם לבין בריטניה 
ולמשבר כלכלי. נסיונו של מצדק — לרכז בידיו סמכויות 
רודניות — גרם לחידוד היחסים בין השאח לבין ראש הממ¬ 
שלה. באוגוסט 1953 מינה מ , את הגנראל זהך לראש ממשלה 
וניסה לאסור את מצדק, אך נכשל ונמלט לאירופה. שבוע 
אח״כ חזר מ׳ לארצו אחרי שזהדי תפס את השלטון בהפיכה 
צבאית. 

נצחונו של מ׳ חיזק את מעמדו. הוא השיג יציבות מדי¬ 
נית וכלכלית באמצע שנות ה 50 , ואח״כ החל בדמוקראטי- 
זאציה, בתיקונים חברתיים ובפיתוח כלכלי מקיף. מ׳ חילק 
לאיכרים אחוזות של הכתר ויסד בנק לסייע לאיכרים 
ברכישת קרקעות ובעיבודן. בראשית שנות ה 60 פתח 
ב״מהפכה הלבנה״ — כינויה של תכניתו המקיפה לתיקונים 
ולפיתוח, תוך ניצול ההכנסות מהנפט. תכנית שאפתנית זו, 
הכוללת רפורמה אגרארית וביטול המשטר הקרקעי דמוי- 


הפאודאלי, פיתוח המכרות, הקמת מערכת השקיה וחשמל, 
תיעוש והרחבת שירותי החינוך והבריאות, כבר נתנה תוצ¬ 
אות במחצית השניה של שנות ה 60 ונינרה מודרניזאציה 
מזורזת בפרס. 

מ׳ חתם על הסכם הגנה עם אה״ב, ונהנה מסיוע צבאי 
נרחב ממנה. אולם את עיקר הסכנה לארצו ראה בסין ולא 
ברוסיה, ולכן פעל להידוק הקשרים עם בריה״מ ולשיתופה 
בפיתוח הכלכלי של ארצו. מספריו: -ת 0011 ץ 1 !ז ■!ס) 
ץז 1 (״שליחות למען ארצי״), 1961 , ו״המהפכה הלבנה" 
(בפרסית), 1967 . 

111x01 ס 3 ] 4 ;מ 2 >־ז 77 , , 1 זו(£ת $3 

. 1968 

אר. שם. 

מןזמוד — 111 דז 1 י 131 \ — שמם של שני שולטנים עות׳מא- 
נים. ( 1 ) מ׳ 1 ( 1696 — 1754 , שולטן מ 1730 ), בנו 
של מוצטאפא ח. מרידת ההמון של קושטא הדיחה את אחמד 
111 והעלתה את מ׳ לשלטון. מיד אח״כ נרצח מנהיג המורדים. 
במלחמות עם פרם 17301 — 1736 וב 1746 נאלצו התורכים 
להחזיר לפרסים את כל השטחים שכבשו מהם מאז 1640 . 
צרפת, שהסחכסכה עם רוסיה ואוסטריה בשאלת כתר פולניה 
(ע״ע, היסטוריה) גרדה ב 1736 את מ׳ למלחמה, שנמשכה 
עד 1739 . רוסיה כבשה את אזוב מהתורכים, והללו כבשו 
את צפון סרביה מהאוסטרים. 

בהשפעת הרוזן דה בונול, צרפתי שהתאסלם. עשה מ׳ 
נסיון ראשון לארגן יחידות צבאיות במתכונת אירופית. מ׳ 
היה פטרון של אמנויות, כתב שירה בערבית, ובימיו הושמעה 
לראשונה מוסיקה מערבית בארמון. 

( 2 ) מ׳ 11 ( 1785 — 1839 , שולטן מ 1808 ), בנו של עבד 
אל-חמיד 1 . מ׳ חונך ברוח הרפורמות של סלים 111 (ע״ע). 
הוא עלה לשלטון לאחר שאחיו, השולטן מוצטאפא ז\ 1 
שביטל את רפורמות סלים 111 , הודח בידי תומכי הרפורמות. 
מ׳ מינה לראש־השרים את מנהיג סיעת הרפורמה, ביראקטאר 
פאשא, ובעזרתו שם קץ לאנארכיה באימפריה. זמן קצר 
לאחר הכתרת מ׳ מרדו היניצ׳רים (ע״ע), הרגו את ראש 
השרים ואילצו את מ׳ לבטל' את הרפורמות בצבא שהחל 
להנהיגן. 

מלחמת תורכיה ברוסיה, שהחלה ב 1806 , נסתיימה ב 1812 
בשלום בוקארסט שבו אולצה תורכיה לוותר על רוב בסארא- 
ביה. ב 1815 מרדו הסרבים בהנהגת מילוש אוברנוביץ׳(ע״ע) 
וב 1817 נאלץ מ׳ להכיר במילוש כנסיך סרביה אוטונומית. 
18201 — 1822 מרד עלי פאשא (ע״ע) מושל אלבניה, וב־ 
1821 פרצה מלחמת-העצמאות של יון (ע״ע. עט׳ 479 — 481 ). 
כדי להתגבר על היוונים המורדים הוכרח מ׳ לבקש את עזרת 
מחמד עלי (ע״ע). 

מ׳ שאף לחדש אח כוחה של תורכיה ע״י רפורמה בצבא 
ובצי. מחשש להתנגדות נהג בזהירות והבטיח את הסכמת 
מנהיגי הדת לפעולותיו. במאי 1826 הכריז מ׳ על הקמת 
יחידות חדשות. היניצ׳רים שהועברו למסגרת החדשה מרדו, 
וב 15 — 16 ביוני ערך'בהם מ׳ טבח וחיסל אותם. הוא הזמין 
קצינים מאירופה׳ וביניהם את הלמוט ק. ב. פון מולטקה 
(ע״ע), והם אירגנו מחדש את צבאו לפי דוגמה מערבית. 

משחיתה מרידת היוונים על סף התמוטטות התערבו 
המעצמות וב 20.10.1827 השמיד צי בריטי-צרפתי-רוסי את 
הצי התורפי־מצרי במפרץ נאווארינון. מ , הכריז מלחמת־ 



31 


מחמוד — מחנות רכוז 


32 


קודש על הנוצרים. באפריל 1828 פתחה רוסיה במלחמה 
על תורכיה, וזו נסתיימה, לאחר קרבות קשים, בתבוסת תור¬ 
כיה, ובשלום אדריאנופול (ספטמבר 1829 ) מסרה תורכיה 
לרוסיה שטחים בחוף המזרחי של הים השחור, ניתנה 
אוטונומיה בחסות רוסיה לוואלאכיה ולמולדאוויה, הוכרה 
עצמאות יוון וניתן מעבר חפשי לאניות סוחר במצרי הבוס¬ 
פורוס והדארדאנלים. ב 1831 מרד מוחמר עלי במ ׳ . צבאו 
כבש את סוריה, הביס את הצבא התורכי, התקרב לקושטא 
וסיכן את שלטון מ/ משסירבה בריטניה לבוא לעזרתו פנה 
מ׳ לרוסיה, וזו שלחה לקושטא צי וצבא. אז התערבו צרפת 
ובריטניה והביאו לפשרה בין מ׳ לבין מוחמר עלי, שלפיה 
הוכרו מוחמר עלי ויורשיו כמושלי אדאנה, כרתים וכל 
סוריה. בחחה אונקיאר סקלסי (יולי 1833 ) בין תורכיה 
לרוסיה הסכימה תורכיה להתיר מעבר אניות-מלחמה רוסיות 
במצרים, ולסגרם בפני כל שאר המעצמות, אם תדרוש זאת 
רוסיה. מ׳ התכונן למלחמה חדשה נגד מוחמר עלי ובאפריל 
1839 פלש צבאו לסוריה׳ אך ליד ניזים (נציביו) הובס שוב 
בידי צבא מצרים. כמה ימים אח״כ מת מ׳. 

מלבד השינויים במבנה הצבא הכנים מ׳ תיקונים בתחד 
מים רבים. הוא ויתר על זכות השולטן להחרים את רכוש 
הפקידים שמתו ואסר על המושלים להוציא להורג בלא 
משפט. בימיו נחקק לראשונה חוק חינוך חובה. מ׳ הקים 
בי״ס לרפואה, יסד ב 1831 את העיתון הרשמי הראשון 
במדינה, שלח סטודנטים לחדל, ודרש מפקידי הממלכה 
ללבוש בגדים אירופיים. מתנגדיו כינוהו "השולטן הכופר". 
למרות הצטמקות שטחה של האימפריה בימיו, הוריש מ׳ 
אחריו מדינה חזקה יותר. 

. 1 \ ימ/מא 71 ) 07171 [)% 1 ך) 11 ) 1712 > 7711111 ) 01 ,׳ו*)£תםנ 1 [-£ז<*ב 8 . 1 

1 * 1171 ) 10713 * 7,11 • 871(]( 111x7 תסע . 1 ־ 1 ; 1874 , 11 

, $35-39 [ { 7 ) 0117 [ 71 ) 3 *) 21 > 1 )}/ 7 > 71 3€7 { 17 71 ) 11 ) 71/1 ) 17 )^) 8 

.* 1917 
אב. לו. 

מחמוד מגזני — ^ — ( 967 — 1030 ), גדול 

השולטנים משושלת הגזנוים (ע״ע). מ׳ עלה לשלטון 
בגזני ב 998 . במלחמותיו הרבות' הרחיב את ממלכתו, ובסוף 
ימיו הקיפה קיסרותו את אפגאניסטאן, חלקים גדולים מפרס 
המזרחית, וחלקים מהודו הצפונית־מערבית. מ׳ ערך גם 
פשיטות רבות להודו למטרות ביזה ובהן הרם מקדשים היב* 
דואים רבים. לכן כונה בספרות המוסלמית "מנתץ פסילים" 
ונחשב לאחד מלוחמי הג׳יהאד הגדולים, ואילו ההיסטוריונים 
ההינדואים ראו בו פולש זר שואף שלל. למלחמות מ׳ ופשי- 
טותיו בהודו היתה השפעה הרסנית על כלכלתה ותרבותה 
והן העמיקו את השנאה בין ההינדואים למוסלמים. 

: 931 [ 3 ) [ 0 . 51411071 / ס *) 71171 0713 )[ 17 ) 711 , 1121111 < 

. 1963 ,* 011027101713 ) 711 ,ר 11 ז ¥0 \ 5 ס 8 .£ . 0 

מןזנאות, ע״ע צופיות. 

מחנות רכח, מחנות ששימשו לכליאת אנשים — מטעמי 
ביטחון צבאי או מדיני — להענשתם ולניצול כוח- 
עבודתם. הכליאה במחנות אלה היתה מתבצעת ע״פ צו 
אדמיניסטראטיווי או צבאי, ולא לפי דיני מעצר ומאסר 
(ע״ע) מקובלים. מ״ר הוקמו ע״י ממשלת ספרד בעת המרד 
של קובה ( 1895 ), ע״י ממשלת בריטניה במלחמת הבורים 
( 1901/2 ), ע״י ממשלת פילסודסקי בפולניה ( 1934 ), בברי- 
ה״מ (ע״ע, עמ׳ 726 , 740 , 744 , 761 , 782 ), ובגרמניה הנא¬ 
צית — מחנות שנודעו לשימצה באימיהם וזוועוחיהם. 


פדר והשמדה (מחה"ש) נאציים. מה״ר 
הנאצי שימש מ 1933 מכשיר של טרור פוליטי, במטרה 
לבודד את מתנגדי המשטר בגרמניה ולשבור את 
רוחם בכל אמצעי הטכניקה של המאה ה 20 . גורמים שונים 
התחרו על השליטה במה״ר. גרינג (ע״ע), כשר הפנים של 
פרוסיה, עצר את מנהיגי הקומוניסטים ואנשים אחדים, 
שסיכנו, לדעתו, את המשטר, ומנהיגי המפלגה המחוזיים 
(הגאולייטרים) הקימו מ״ר משלהם באזוריהם. הימלר (ע״ע) 
הקים את מה״ר דכאו(ע״ע) ולאחר זמן חלש הגסטפו(ע״ע) 
בפיקודו על כל חלקי גרמניה, וירש את יכל מה״ר. תיאודור 
אייקה, מפקד דכאו, הפך למפקח "יחידות גולגולת המוות" 
(ס^ח^ל־ס^קסאל״סזסיד), שהיו ליחידות המשטרה הקבועות 
במחנות אלה. בעקרונותיו לניהול המחנות קבע: "סובלנות 



מזוועות גוכנוולד 

— פירושה חולשה. יש לפעול תוך הכרה זו ללא כל מעצו¬ 
רים כשהדבר דרוש למען המולדת". סגנו, ריכרד גליקם, 
מילא אחריו תפקיד זה. מה״ר התרחבו משנה "לשנה עפ״י 
שיטה שאיפשרה מעצר אדם ללא משפט וללא ערעור. אחרי 
דכאו וזכסנהאוזן (" 31156 ו 1 ״ 1156 :> 83 ) הוקם מחנה בוכנוואלד 
( 3161 עע״ 6 ו 1 :>ט 8 ), ולאחר סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה 
(מארס 1938 ) הוקם מה״ר במאוטהאוזן ( 13111113115£11 ^). 
סמוך לפרוץ המלחמה נוספו עליהם מה״ר נוינגמה (-״ 06116 ? 
6 וחו״ 83 ), גר(ם-רוזן (״ 8056 ־ 01055 ), רונסבריק (- 5 מ 6 ע 83 
*> 0 ז 8 >, ופלוסנברג ( 8 ז 86 ״ 10556 ?). מספיר האסירים, שהגיע 
באמצע שינות' ה 30 ל 30,000 , עלה על רבע מיליון, ומספר 
זה עתיד היה לגדול בהרבה בשנות המלחמה. 




33 


מחנות רכוז 


34 


כעבור זמן הפכו מה״ר לחלק מהמנגנון האדיר של הס״ס, 
שחלש על מפעלי תעשייה וייצור, בהם הועסקו מיליונים של 
עובדי כפיה. כן השתמשו בהם כמעבדות לבחינת התאוריות 
של הימלר בדבר אפשרות עיקור המוני של "גזעים בלתי 
רצויים" ואפשרויות לריבוי העם הגרמני. ניסויים נעשו 
לבדוק מידת סבילותם של בני אדם לקור, למחלות או לפג¬ 
עים אחרים. 

עד לפרוץ המלחמה נעצרו במחנות קומוניסטים, סוציאל- 
דמוקרטים, אנשי דת וכמורה שהפגינו התנגדות למשטר, 
נאצים שסר חינם, כגון אנשי ריס״א, עברייני־מין ופושעים 
החוזרים לסורם ויהודים רבים, שנאסרו מדי פעם בפעם 
בפעולות מיוחדות שהיו מכוונות נגד אישים ומנהיגים 

( 1011611 :] 1261311 ז £1 ). 

בשנות המלחמה הוצפו המחנות במיליוני אסירים. היו 
מ״ר שהפכו בתי־מטבחיים להריגת אנשים. באחרים מוזגה 
שיטת עבודת־כפיה עם השמדה פיזית של הבלתי כשרים 
לעבודה. הוקמו גם כ 300 מחנות עבודה ליהודים בלבד 
( 0 \!£ס 1 ) בשטח פולניה הכבושה כאמצעי לחיסול יהדות 
פולניה. על אלה פקדו מפקדי ס״ם ומשטרה בכירים במקום. 
המשרד הראשי למשק ומינהל של הס״ס, .זוי .¥\י 

( 131111 ^ 3111111851131 ^־ 61 ^ 11111 ; -: 113£1 :> 15 ש 1 '^\'), הופקד על 
אירגונם והחזקתם של מה״ר. בראש מחלקה זו עמד ס״ם 
אוברגרופנפירר (לויטננט־גנרל) אוסוואלד פול (£> 21 ^\ 05 
0111 ?). אירגונו של פול השתלט בהדרגה על מה״ר, בהם 
היו קיימים מפעלי ייצור שונים, וקבע לעצמו סמכות אף 
במחנות־ההשמדה השונים. אולם הרשות העוצרת אסירים או 
הקובעת את גורלם האישי בתוך המחנות היחה מסורה בראש 
וראשונה בידי המשרד הראשי לבטחון הרייך 
0 תז 3 :זקג 116111611:51131 ס 551 ו 1 ס 61 ?) והגסטאפו, ובידי מפקדי 
משטרת הבטחון בארצות הכיבוש. לגבי יהודים היתד, הסמ¬ 
כות בידי המחלקה לענייני יהודים של הגסטאפו 84 ^ 1 , 
שבראשה עמדאדולף איכמן (ע״ע [כרך־מילואים],עמ׳ 150 - 
156 ). מחלקה זו אף הייתה מוסמכת להורות על ביצוע 
ענשים, לרבות פסקי־דין מוות, לגבי יהודים מסויימים, או 
להיפך — על הקלת תנאי מעצרם, על שיחרורם או על 
העברתם למחנה אחר. 

מאז 1941 ואילך, כשהגיע אסיר למחנה, ובתעודת השילוח 
שלו נרשמה המלה ״יהודי״ כסיבת מעצרו — לא יכול היה 
עוד, בדרך כלל, להשתחרר, כי הוא היה מיועד להמתה 
במסגרת תכנית "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" 
( 386 ־ו£ח 1166 ( ־ 101 ! 116511118 ־ £0 016 ), הוא הכינוי להשמדתם 
הפיזית של כל היהודים ולשוד רכושם. 

במחנות ההשמדה בוצעה המתה המונית בשיטת הרעלה 
בגזים. תחילה השתמשו ביחידות ניידות. בראשונה הנהיגו 
שיטה זו במידה מוגבלת בשטחי הכיבוש של יוגוסלוויה 
ובריה״מ, והפעילו אותה בקנה מידה גדול מדצמבר 1941 
עד ינואר 1945 במחנה־ההשמדה ח ל מ נ ו ( 01161111110 ) 
ליד לודז׳ (ע״ע). למחנה זה הובאו להשמדה יהודים מכל 
האיזור, בעיקר מהעיר לודז׳ וכן מצ׳כיה, גרמניה, אוסטריה, 
צרפת, בלגיה, לוכסמבורג והולנד. לפי הדו״ח של הוועדה 
הפולנית לחקר פשעי הנאצים, הושמדו בחלמנ 1 כססס, 300 
נפש. מכל היהודים שעברו מחנה זה נותרו בחיים 4 בלבד. 

באותו זמן חיפשו הנאצים שיטת רצח המונית יעילה 
ומהירה יותר. הם התעניינו בכך גם לשם ביצוע הצו האישי 



במהנה ההעמדה ב 5 ז׳ץ 


של היטלר (ע״ע) מן ה 1 בספטמבר 1939 — אותנזיה (ע״ע) 
של גרמנים חשוכי מרפא. הלשכה הראשית של היטלר 
ורופאו האישי, ד״ר קארל בראנט ( 11 ־ 81311 ), טיפלו בביצוע 
הוראה זו והעסיקו בכך קצין משטרה בשם כריסטיאן וירם, 
אשר הציע שיטת המתה בגאז תחמוצת הפחמן. בתחילת 
1942 הוחלט להפעיל שיסה זו וההשמדה הגיעה לשיאה 
במחצית השניה של 1942 ובמחצית הראשונה של 1943 . 
שיטת המתה זו הופעלה בשטח הכיבוש של פולניה (גנרל־ 
גוברנמן) במחנות: פלז׳ץ ( 861260 ) ,מידנק (ע״ע),טרבלינקה 
(ע״ע) וסוביבור (■מא 1 ' 5081 ). אלה היו מחנות שהיו'מיועדים 
להשמדה בלבד בתהליך שיטתי ורצוף. בראש מטה הפעולה 
הועמד גנראל ס״ם, אוז־ילו גלובוצניק. 

מחנה־סיביבור הוקם במאר 0 ' 1942 בתוך יער שהשתרע 
בין ולודאבה ( 3 ^ 3 (> 0 }^\) לחלם ( 01161111 ). הוא היה מוקף 
חיל'דוקרני, תעלה ומגדלי שמירה. במחנה זה היו 9 תאי 
גאז וכושר קיבולו של כל אחד הגיע ל 500 איש. הרוב 
המכריע של האסירים הודעל בגאז מיד לאחר הבאתו. 
נשארו בחיים רק כמה מאות שהיו נחוצים לעבודה במחנה. 
כאן הומתו כ 200,000 יהודים מפולניה המזרחית ומכל חלקי 
אירופה האחרים. ב 1943 התקומם מספד אסירים יהודים 
ועשרות בלבד הצליחו לברוח ליערות. אחרי המרד חיסלו 
הנאצים את המחנה ונטעו יער במקום. 

ב 1941 הוחל בהקמת מחנה-ב ל ז׳ ץ׳ ליד לבוב; בסוף 
פברואר 1942 היו הצריפים ושארי המבנים מוכנים לפעולה. 
כאן הושמדו יהודי גליציה וכן יהודים מכל קצווי אירופה. 

תהליך ההשמדה היה אחיד ב 4 המחנות. כללי הסוואה 
נשמרו אפילו על סף ההשמדה עצמה. נבנו תחנות רכבות 
מדומות והוצבו בהם שלטים שציינו, כביכול, "מזנון", "חדרי 
המתנה" ותמרורים אחרים, הכל בכדי להטעות את האסירים, 
שהיו מגיעים דחוסים בקרונות גירוש חתומים, ללא מזון 
ומים. רבים לא עמדו במסע האימים ומתו בקרונות השילוח. 




35 


מחנות רכה 


36 


חנותרים בחיים נצטוו לצאת ולפנות לתוך מעבר בין גדרות 
תיל. קצין ס״ס היה פונה ברמקול לבאים ומודיע להם כי 
יופנו לעבודה חקלאית וכי עליהם לעבור תהליך חיטוי. הם 
נדרשו להתפשט ולסדר את חפציהם ולמסרם למשמרת. 
לעתים היתה ניצבת תזמורת במקום ומנגנת מנגינות עליזות. 
משנדחסו הבאים לביו גדרות התיל הובלו בריצה׳ כעת כבר 
תוך הצלפות של אנשי-המשמר, לכיכר מגודרת ובה שלטים: 
"אל האמבטיות". ילדים. זקנים ונכים הופרדו מהאחרים, 
כדי שלא יפריעו לזרם התקין של תנועת האנשים, והובלו 
למקום שעליו התנוסס שלט: "בית חולים צבאי"׳ שם נורו 
במקום. 

האחרים הובלו מול תאי־הגאזים. שער הנשים קוצץ ונזרק 
לשקים. השיער שימש למילוי מזרונים ולמטרות אחדות. 
אנשי המשמר הסתובבו בין הבאים ויעצו להם להיכנס 
בשקט ל״אמבטיות" ולנשום עמוק, כי הנשימה מחזקת את 
הריאות. 

האנשים העירומים נדחסו לתוך שביל צר. בטרבליבקה 
כינוהו הגרמנים "דרך השמים" (הימלשטראסה),'שהוביל 
לתא בגודל של 7x7 מ׳. לתא הזה נדחפו'מאות איש. 
דלתות התא נסגרו ולתוכו הוזרם גאז מרעיל. 

השלב האחרון. כפי שראוהו בבלז׳ץ, תיאר על־ידי עד־ 
ראיה, קצין הס״ס ד״ר קורם גרשטין (״ 001-5101 ), שהצטרף 
לאירגון זה כדי לבחון את השמועות על מחהה״ש: 
"גברים, נשים, נערות, ילדות, תינוקות, קטועי רגל, כולם 
עירומים, עירומים לגמרי, עוברים על־ידנו... הם מהססים, 
אך נכנסים לתאי המוות, רובם ללא מלים, נדחפים על ידי 
הבאים אחריהם, כשצליפות השוטים של אנשי הס״ם מאיצות 
בהם. יהודיה כבת ארבעים, עיניה כלפידים, זועקת שדם 
ילדיה יחול על ראש הרוצחים. קצין־המשטרה וירט מצליף 
אישית בשוטו חמש פעמים בפניה והיא נעלמת בתא הגזים. 


רבים מתפללים, אחרים אומדים: ,מי יטהר אותנו אחרי 
המוות ד אנשי הס״ס דוחסים את האנשים אל תוך התאים. 
,למלא היטב' הורה הקצין וירט. האנשים העירומים עומדים 
איש על רגלי רעהו, 700 עד 800 על שטח של 25 מטרים 
מרובעים בנפח של 45 מטרים מעוקבים. הדלתות נסגרות. 
האחרים מן המשלוח, עירומים, מחכים. אומרים לי: גם 
בחורף עירומים. ,אבל הם עלולים למות!׳ וניתנת התשובה: 
,הרי בשביל זה הם כאן.' מפעילים את הדיזל, שגאז הפליטה 
שלו נועד להמית את המסכנים 1 ס״ס אונטרשרפירר הקנהולט 
מתאמץ מאד להתניע את הדיזל. אבל הוא אינו י נדלק. 
הקצין וירט ניגש. רואים שהוא מפחד, מפני שאני עד לאסון 
זה. כן, אני רואה הכל, ואני מחכה. שעון הסטופר שלי 
רושם אח הכל. 50 דקה, 70 דקה, הדיזל איבו נדלק. האנשים 
בתוך תאי הגזים מחכים לשווא. שומעים אותם בוכים. ,כמו 
בבית הכנסת׳, אומר ס״ס שטורמבנפירר פרום׳ ד״ר פננ־ 
שטיל, פרופסור להיגיינה באוניברסיטת מרבורג, בהאזינו 
ליד דלת העץ. הקצין וירט כועס, מצליף 11 או 12 פעם 
בפני האוקראיני העוזר להקנהולט. אחרי שתי שעות ו 49 
דקה — שעון הסטופר רשם את הכל — נדלק הדיזל. עד 
לאותו הרגע חיים האנשים בארבעת האי הגזים שכבר 
נתמלאו, חיים ארבע פעמים 750 אנשים בארבע פעמים 45 
מטרים מעוקבים. עוברות עוד 25 דקות. רבים מתו, זה נכון. 
רואים זאת דרך האשנב הקטן שדרכו אפשר לראות את 
פנים החדר לאוד נורת החשמל. אחרי 28 דקות רק מעטים 
בחיים. אחרי 32 דקות מתו סוף סוף כולם. מן הצד השני 
פותחים את דלתות העץ... כמו עמודי בזלת עוד עומדים המתים 
זקופים, כי אין מקום לנפילה או לכריעת אדם תחתיו. אפילו 
במותם עוד ניכרים בני המשפחה, הלוחצים זה לזה את 
הידים. רק בקושי אפשר להפריד ביניהם, כדי לפנות את 
התאים למטען הבא...". 








37 


מחנות רפוז 


38 


לאחר שנפתחו דלתות התאים על ידי אנשים לובשי 
מסכות גז נערך חיפוש בגורות שמא החביאו יהלומים או 
חפצי ערך אחרים. כן נעקרו שיני הזהב מתוך פיותיהם. 
הגורות הועברו לאחר זאת לשריפה. ב 1943 הפסיקו הגר¬ 
מנים את הפעולות בבלז׳ץ והחלו לטשטש את עקבות הפשע. 
הגורות הוצאו מהקברים ונשרפו במדורות אש. היהודים 
שעסקו בעבודה זו נשלחו להשמדה בסוביבור. בבלז׳ץ 
נהרגו למעלה מ 600.000 יהודים. 

ברוב המחנות היה צוות השמירה גרמני. עבודות בזויות 
במיוחד הוטלו על אוקראינים. מדי פעם היו אנשי הצוות 
מוציאים מבין שורות האסירים שהגיעו כמה אנשים שנראו 
בריאים וחסונים. הללו נבחרו ל״יחידת שירותים", כמו 
"ספרות" הנשים, העברת הגורות ועקירת שיני הזהב. חייהם 
היו גיהנום. רבים מהם איבדו את עצמם לדעת בימים הרא¬ 
שונים לבואם. אחרים המשיכו בתקווה שמישהו יישאר 
בחיים רספר לעולם על מה שראו עיניהם. הם היו נתונים 
להתעללויות הצוות הגרמני, שהיה מבצע עליהם תרגילי 
"ספורט": התחרות בקליעה למטרה על חלק מגופו של 
אסיר, שיסר כלבים פראים או התעללות מינית. היו מקרים 
של סאדיזם מובהק כמו אשת הס״ם, אירמה גרזה מאושוויץ 
(אושוינצ׳ים), שהיתה משתעשעת בחיתוך שדיים של נשים 
ובהצלפות-שוט, והתקינה לעצמה אהיל־מנורה מעור־אדם. 

שיא הזוועות, מבחינת ההקף העצום, היה מחהה״ש 
אושוויץ, שהוקם ליד העיר הפולנית אושויגצ׳ים (ע״ע). 

באושוויץ הונהגה ע״י מפקד־הסחנה, 'בהתיעצות עם 
איכמן, השמדה בגאז־ציקלוך 8 , בניגוד למחנות אחרים, שבהם 
השתמשו בחד־תחמוצת הפחמן. ההתחרות למי מגיע תואר 
הכבוד של "ממציא השיטה" והורכוח על יעילותה לא פסקו 
במשך כל המלחמה. 

במחנות שנועדו להשמדה בלבד הועברו הבאים, מיד או 
לאחר זמן קצר, קבוצות קבוצות לחדרי הגאז. במקומות בהם 
נועדו רבים מהאסירים לחיות עוד זמן מה לשם העסקתם 
בעבודות כפיה, כמו באושוויץ או במידנק, היו האסירים 
מקבלים מספרים. באושוויץ היה המספר מוטבע ביד בכתובת 
קעקע. במידנק — בלוחית פח שנתלתה על הצוואר. אדם 
לא נקרא עוד בשמו אלא לפי מספרו; האסיר הורשה לחיות 
כל עוד יכול היה לעבוד. 

בראש המחנות השונים עמד מפקח־מחנה (-יתס^! • 1.3861 
זת^תגת!), ולמשמעתו סרו האסירים ומנגנון הס״ם. הגרמנים 
מינו מפקחי עבודה ( 0 ק 3 .>!) ואנשי צוות מבין האסירים 
עצמם, ביניהם זקן האסירים (• 65£61 ז 31 ״ 2 ב. 1 ), "זקן הבלוק" 
(• 810616311:6x161 ) ואחרים. היה זה אמצעי שטני להשתמש 
נגד הקרבן בבני־עמו שלו. בדרך־כלל זכו למינויי־שררה אלה 
פושעים מועדים, אולם כעבור זמן הסתננו לצוותות הפני¬ 
מיים גם אסירים מסוג אחר, ואלה השתמשו בהשפעתם להקל 
על אחרים. בראש שירות הבריאות עמד רופא מאנשי הס״ס, 
ולפקודתו עמדו רופאי-המחנה מתוך האסירים. חיי האסיר לא 
נחשבו במאומה והיו הפקר לכל בעל שררה, לרבות השררה 
מבין האסירים עצמם. בגדיהם הפרטיים נלקחו מהם ביחד 
עם כל חפציהם בהגיעם למחנה, ובמקומם ניתנו להם 
״מדים״ — בלויי סחבות, שלא העניקו כל הגנה לגוף מהקור 
והיו תמיד מלאי חרקים ושרצים. על המדים נתפר משולש 
שסימן את סוג האסיר (צהוב — יהודי; ירוק — פושע פלי¬ 
לי; אדום — אסיר פוליטי וכר). תנאים סאניטריים לא היו 


קיימים. וזאת כדי להשפיל את האסירים וליטול מהם אח 
רגש הבושה. 

מקומות המגורים היו צריפים פרוצים ובחדשי החורף 
היה מצטבר בהם קרח מבפנים. הריהוט היה דרגש עשוי 
שלוש קומות, עליהם היו דוחסים יותר אנשים משהקרשים 
יכלו לשאת. הדרגשים היו נשברים לעתים קרובות והשוכ¬ 
בים למעלה היו נופלים על אלה ששכבו תחתיהם והכל היה 
מתערבב לתערובת גופות ונסרי עץ. 

סדר היום במחנה החל לפני עלות השחר. לאחר שתיית 
"קפה" נערך מפקד ( 61 קק\!) בו היו חייבים בל האסירים, 
לרבות החולים. היתד. חובה להציב במפקד גם גודות של 
אנשים שנפטרו בלילה. עם זריחת השמש כבר צעדו כולם 
בשורות לעבודה, לעתים לקול צלילי תזמורת. האסירים 
הצועדים נצטוו לשיר. כל זה היה מכוון להביא להליכה 
מסודרת בנוסח צבאי ולהקלת ספירתם של הצועדים בעברם 
בשער. העבודה היתד. בהכשרת קרקע, בניין, חפירת תעלות 
ניקת ובמפעלי תעשיה שונים. יום עבודה היה בין 10 — 12 
שעות. בשובם מהעבודה נערך שוב מפקד, בו מנו אותם 
מחדש. אם לא התאים המניין היו מחזיקים אותם על רגליהם 
במשך שעות רבות בכל תנאי מזג אוויר. 

שיטת הענשים והטרור היתה ז־ראקונית. כל סטיה אמי¬ 
תית או מדומה מהוראות המחנה היה ענשה לפחות 25 
מלקות, פגיעה באיברי־המין, שריית הראש במים עד 
למחנק ולעתים קרובות מאד מוות בתליה בנוכחות כל 
אסירי המחנה. במחנות השונים הופעלו שיטות עינויים 
נוספות לפי "יזמה מקומית". 

תנאי-החיים במה״ר ובמחהה״ש היו מכוונים להקהות את 
החושים, להטיל טרור־אימים ולמחוק את צלם־האדם. 
במקום רגשי אנוש שלטו הפחד והרעב. רבים היו מאבדים 
את עצמם לדעת בריצה אל הגדר המחושמלת. 

אדם שהגיע לדרגה אחרונה של תת־תזונה היה נקרא 
"מוזלמאך. היה זה שלד מהלך, הנע כשיכור מצד לצד, כי 
חוש שיווי המשקל שלו נפגע. הוא חדל להגיב תגובות 
אנושיות רגילות והיה עושה את צרכיו תחתיו. אנשים אלה 
היו מועמדים מידיים לתאי הגאז. יחידות האסירים שעסקו 
באיסוף גוויות ( 10 > 311 מ 1 ומ 110 \ 61 ו 61 !^ 1 ) היו לעתים קרובות 
לוקטות אותם יחד עם המתים. 

בתוך תנאי הגיהינום של מה״ר ומחהה״ש היו גם גילויים 
רבים של סולידריות, עזרה הדדית ורצון טוב. אסירים נשאו 
על גבם את חבריהם מוכי הטיפוס למקומות עבודה בכדי 
למנוע את הוצאתם המיידית להורג. הבריאים היו גונבים 
ומבריחים מזון ותרופות לחולים, אף כי פעולה כזאת ענשה 
היה מוות לכל השותפים בה. אנשים היו גם מתכנסים 
לתפילה בציבור ונשים יהודיות היו מתאמצות להשיג חתיכות 
שעווה בכדי להדליק נרות בליל שבת. מדי פעם היה מגיע 
למחנה משלוח שהתקומם ושאנשיו סירבו לצאת מהקרונות. 
אז היו מזעיקים את אנשי המשמר, יורים לתוך הקרונות 
והורגים במקום את כל הבאים. נסיונות בריחה היו קשים 
ומסוכנים ורובם נכשלו. רק בודדים הצליחו. באושוויץ 
פוצצה אחת המשרפות — במרד הזונדרקומנדו (קבוצה 
מיוחדת של יהודים שעבדו במשרפות) — בעזרת חומר-גפץ 
שהוגנב ע״י אסירות שהועסקו במפעלי-החימוש. משנתפסו 
האסירות, לא שברו את דוחן גם העינויים הנוראים ולא הני־ 
עון לגלות את שותפיהן. כולן נתלו במפקד כללי. 



39 מחנות רכוז ־ 

בסוביבור ובטרבלינקה, היו התקוממויות מזויינות של 
אסירים. רבים הצליחו לברוח. בעקבות זאת חוסלו אותם 
מחבות. 

מחהה״ש חדלו לפעול באוקטובר 1944 לשציוה הימלר 
על הפסקת ההשמדה. אך מאות אלפים מהאסירים שנותרו 
הוסיפו למות ממחלות. מרעב ומנגישות. 

מ״ר ואיסוף לקראת השילוח למחנות המוות היו פזורים 
על פני כל אירופה לעשרות. מבחינה יהודית ראויים שניים 
מהם לציון מיוחד: טרזין (ע״ע) בצ׳כוסלובקיה וברגן־בלזן 
("£<־ 1 ס 11-8 ס 8 ז 6 ש), שהוקם בגרמניה ליד העיירה' בלזן, 
מצפון־מזדח להנובר. לגטאות של יהודי אירופה הכלואים 
הגיע שמעם של" שבי המחנות כמקומות מקלט רחוקים, שבהם 
ניתן להישאר בחיים. למעשה היו שניהם חלק ממנגנון 
ההשמדה. 

מחנה ברגן־בלזן היה בתחילה מחנה־שבויים.בקיץ 1943 
שונה אפיו של המחנה כשהחליט משרד החוץ הגרמני להח¬ 
ליף אזרחי מדינות־הברית, שנעצרו בגרמניה, תמורת גרמנים 
שחיו בחו״ל. תחילה לא נראה הרעיון בעיני אייכמן, לפחות 
במידה שהדבר נוגע ליהודים. אד הימלר, המפקד הראשי של 
ה 0.0 ., קיבל את ההצעה והורה לבצעה. הוחלט שברגן־בלזן 
תשמש "מחנה מעבר" (■ 1 ס 138 צו 1131 זתס 11£ \^). עד מהרה נודע 
למשרד החוץ כי אייכמן מתכוון לחבל בהוראה ע״י יצירת 
תנאי חיים חמורים וקשים במקום. משרד החוץ ביקש להי¬ 
מנע מכך, כדי שהמוחלפים לא יספרו על הזוועות בארצות 
החוץ. אולם למעשה קיימה הגסטאפו את תכניתה. 

המשלוחים הראשונים הגיעו לברגן־בלזן מפולניה בקיץ 
1943 , וכללו יהודים בעלי אזרחות זרה, בעיקר דרום אמרי¬ 
קנית. לגבי רובם הגדול נקבע ע״י הגסטאפו לאחר "בדיקה" 
שאין להם זכות לאזרחות זו, והם נשלחו להשמדה באושוויץ. 
מ 2,500 איש נשארו רק כ 350 , שחלקם הוחלפו אח״כ בגר¬ 
מנים, שנעצרו בארצות הלוחמות בגרמניה. 

לאחר זמן עברו אח ברגךבלזן מספר יהודים מיוון, 
שהחזיקו באזרחות ספרדית, ומספר ניכר של יהודי הולנד, 
שהחזיקו בדרכונים זרים. אחרי בדיקות ממושכות, ושוב 
בהתערבות אישית של אדולף אייכמן לא הוכרה זכות רובם 
לאזרחות זרה, ורק מועטים הורשו לצאת לחו״ל. האחרים 
מתו במקום או נשלחו להשמדה למחנות בפולניה. לכאן 
כוונו גם כ 1,700 היהודים מהונגריה (ע״ע, עמ׳ 870 ) בעקבות 
המו״מ על עסקת "דם תמורת סחורה". 

בקיץ 1944 החלו להגיע לבדגן־בלזן אלפי אנשים מג¬ 
טאות שונים בפולניה, וכעבור זמן קצר שולחו לתוכו משלו¬ 
חים גדולים ממחנות אחרים. מספר האסירים גדל עד שהגיע 
בתחילת מרס 1945 ל 41,520 נפש, במקום שנועד תחילה 
להחזיק כמה אלפים בלבד. זרם הבאים גבר. תנאי החיים 
הגיעו לשפל המדרגה. הגרמנים הפסיקו את אספקת "המזץ 
היומי", אשר גם בימים כתקנם היה נופל אפילו ממנת הרעב 
הזוועתית של רוב המחנות. התמותה היתד, ענקית! גוויות 
התגלגלו בכל פינה. נשים נאבקו זו עם זו על הזכות לנבור 
באשפה בחיפוש מזון. נתגלו כמה מקרים של אכילת גוויות. 
מגיפת טיפוס השתוללה ועשתה שמות במחנה. "תביא לי 
מתים יהודים כמה שאפשר יותר" היה מפקד המחנה יתף 
קרמר אומר לקאפו הראשי. ברגן־בלזן הפכה לאושוויץ 
בזעיר אנפין, גם ללא מתקנים של השמדה ישירה. 

ב 15 באפריל 1945 שוחרר הסחבה על-ידי הצבא הבריטי. 


■ מחקר ופתוח 40 

מספר הנספים עד אז הגיע לרבבות רבות של נפשות. הברי¬ 
טים מצאו ערימות של גוויות והיה צריך להשתמש בדחפו¬ 
רים לאספו ולקברן בכדי להשתלט על המגיפות. אלפים רבים 
מתו לאחר השחרור מאפיסת כוח ותת־תזונה. 

זוועות ברגן־בלזן נחשפו בבית-המשפט הצבאי הבריטי 
שנתקיים בלינבורג, בו נאשמו 44 איש! 11 מהם, ביניהם 
המפקד יוזף קרמר, נידונו למוות. 

לאחר המלחמה נתפרסם מחנה ברגן-בלזן במאבק לזכות 
העצורים לעלות לארץ. ובהנהגתו של אחד הניצולים, יוסף 
רוזנזפט, עמדו משוחררי ברגן בלזן בראש המאבק, שהת¬ 
נהל אז על ידי המשוחרריס-העקורים למען שיקומם ולמען 
זכויותיהם הלאומיות. 

הסוכנות היהודית לא״י, ועדת ההצלה, מפרשת השואה, 

א-ד, תש״ה-תש״ז! ר, כגן, נשים בלשכת הגיהנום, 1947 ! 

א. קראום - א. קולקה, בית חרושת למוות אושוויץ, תשכ״א! 

; 1959 , 1115171 ) 1111 ) 1 ) 1{> 10 £1x1 זז 2 >€- €01/1 <£ ■ךת 0 ז£ ,£ 

; 1961 , 1415 )[ 1 ז 1 )€? 0 ז* £1 1116 /ס 8, 0(5/1-14x11011 ־! 11160 ־ 1 . 11 

- 05 ג^ . 0 ; 1965 , / 2145 > 1£010€ ,(.!)£> ב 1 :> 810 .£. 5 

11 ) £111 ? 7/1 ,־מ£מנ 11£111 ; 1966 , 171 ) 11 ) 5 114 ) { מ/ ) 115110 [ ,זסח 

, 1968 2 , $011111011 

ג. ה, 

מלופוט, בנ׳יב-י״יל-ר — [קרי: נגיב מחפוז] (נו׳ 
1912 , קאהיר), סופר מצרי. הרומאנים הראשונים 
שלו שאובים מחיי מצרים הפרעונית, אך נרמזת בהם המצי¬ 
אות דהאידנא. ברומאנים שכתב אח״כ מתוארים חיי השכבות 
העניות בקאהיר של ימינו. דרך־סיפורו היה בתחילה פשטני, 
ארכני וגאטוראליסטי. מתקופה זו בולט הרומאן "זקאק אל 
מדק (״סימטת אל-מדק״, עבר׳ ״סימטה בקהיר״, 1969 ). 
תהילתו באה לס׳ עם פירסום הטרילוגיה "בין אל־קצרין" 
("בין שני המבצרים"), שבה תיאר בכישרון את חיי החברה 
הקאהירית במאה ה 20 . הרומאנים והסיפורים שפירסם מ׳ 
מאז, התרחקו מן הסיגנון הראליסטי-פשטני. שוב אינו מתאר 
את סבלם של החלכאים, אלא מעלה התלבטויות ומשברים 
רוחניים, לעיתים באווירה מיסטית. ברומאנים "אל־לץ ואל־ 
כלאב״ (״השודד והכלבים״), 1961 . ו״א־טריק" ("הדרך"), 
1964 , מצוי גם רובד סימבולי. 

בקובץ סיפורים קצרים "תחת אל-מצלה" ("מתחת לסכ¬ 
כה"), 1968 , נרמזת המציאות במצרים לאחר מלחמת ששת- 
הימים. 

מ. מילסון, נ. מ׳ — בעיח החיפוש אחר תוכן החיים (המזרח 

החדש, י״ם). 1969 ! ש. סומך, הסיפור הדרערכי של נ. מ׳ 

(הספרות, ב ׳ , 3 ), 1970 ! ,ז 10 !!>! 4 / , 11 ^ 201x1111 ,ו ±1 ! 11 ) 80 . 5 

. 1970 ,( 1 ,.־ €1 ז £1 0£ . 11 ־ 70111 ) ) 14 ^ 1111 !)) 7 1 ) 111 ) ) 171 ) 1 [ 7 

מחקר ופתוח (;!ת^דדוקס^יסס * הקיצור 

המקובל — .ס ) 5 .£), מכלול הפעילות המאורגנת, 

שמטרתה הרחבת הידע האנושי. מו״פ מתרכזים בעיקר 
במדעי־הטבע ובמיוחד בענפיהם הטכניים והטכנולוגיים, אבל 
עוסקים גם בחקר שיטות ניהול ובקרה של תקציבי־מדינה, 
למשל. 

הקידמה הטכנולוגית והמדעית הרבה שחלה מאז ראשית 
מלה״ע 11 נתאפשרה, בעיקר, הודות לגורמים הבאים: (א) 
הצלחתה של השיטה המדעית, (ב) האמצעים הגדולים 
שהועמדו לרשות המוה״ם, (ג) מספרם הרב של אנשי-מדע 
העוסקים במו״פ ויישום תוצאותיו, (ד) הגברת המאמצים 
ליישומם של השגי המדע והטכנולוגיה, ( 4 ) תשתית אירגו־ 
נית נאותה להפעלתם של אנשי-המדע. 



41 


מחהר ופתוח — מחרם 


42 


בולטים במיוחד שני סוגים של אירגוני מו״פ: בטחוני* 
צבאי ותעשייתי. בעוד שמו״ם צבאיים אינם תלויים בשיקו¬ 
לים כלכליים, מכוונים המוה״ם התעשייתיים למטרות כל¬ 
כליות גרידא. אולם ההבחנה אינה מדוייקת, שכן מחקרים 
תעשייתיים רבים ניתנים ליישום צבאי ולהפך מעריכים כי 
באה״ב ובבריה״ם, למשל, מכוונת מחצית מכלל המוה״ם 
הממומן בידי הממשלה לבטחון ולצבא; בבריטניה, כ 40% 
ובגרמניה המערבית, כ 15% . 

מר׳פ מבוצעים במוסדות־הוראה, במכוני־מחקר, במוסדות- 
רפואה ובמעבדות המשתייכות למפעלים תעשייתיים עצמם. 
עפי״ר מבוצעים מו״פ ע״י צווחות של מדענים וחוקרים, 
מתחומי מדע שונים. 

כדי לעמוד בתחרות, חייב מפעל־תעשיה להשקיע במו״ם. 
מפעל בינוני מוציא עפי״ר כ 3% ממחזורו למדם, ומפעלים 
עתירי-ידע — סכומים גדולים־בהרבה. יש שהקף המחקרים 
עובר את יכלתו של מפעל בודד, ואז נוצרות התאגדויות או 
אפילו התמזגויות של מפעלים תעשייתיים או מכוני-מחקר 
למטרות מסויימות, הפורצות לעתים גבולות גאוגרפיים של 
מדינות, כגון: הפרוייקט האנגלו־צרפתי של פיתוח מטוס־ 
הנוסעים העל-קולי "קונקורד". 

פעולות המוה״פ ממומנות בארצות רבות בחלקן הגדול 
מתקציבי־המדינה, אם באופן ישיר ע״י מוסדות ממשלתיים 
ואם ע״י תמיכה ממשלתית במכוני־מחקר באוניברסיטות 
ובמוסדות פרטיים. ב 1964 ,למשל,העסיקה הממשלה הפדרא¬ 
לית של אה״ב במישרין 190,000 חוקרים. למימון המוה״פ 
הוקצבו 16 מיליארד דולר שהם 12% מחקציב־המדינה, 
וסכום זה מהווה מחצית ההוצאות למו״פ בארץ זו. 

אירגון המוה״פ בבריה״מ שונה, כמובן׳ מזה שבארצות 
הלא-קומוניסטיות, אך מטרותיו זה 1 ת. בגלל סיבות אידאו־ 
לוגיות זכה המחקר המדעי השימושי לדחיפה עצומה כבר 
בימיה הראשונים של בריה״מ (״השלטון הסובייטי + חוש- 
מול = קומוניזם", כמאמרו של לנין), במיוחד נוכח הדרישה 
הפוליטית שהוטלה על המדענים לאוטרקיה מדעית מלאה. אך 
בגלל אותן סיבות עסקו מדענים בפיתוח תאוריות פסודד 
מדעיות, שהופרכו לאחר-זמן (כתורת ליסנקו [ע״ע] בתחום 
התורשה) או בדחיית תחומי עיסוק מדעיים שהתפתחו 
במערב(תורת היחסות והקיברנטיקה, לדוגמה). אולם, תמיד 
היתר. בבריה״מ זיקה הדוקה בין מדע ומחקר מדעי לבין 
הכלכלה והחברה. בשנות מ 60 הוסרו מרבית המגבלות האי- 
דאולוגירת. — התיאום והתיכנון של המוה״פ בכל השטחים 
רוכז, ב 1961 , בידי ועדה ארצית לתיאום המחקר המדעי אך 
התפצל אח״כ בין ועדה זו לבין האקדמיה למדעים שעסקה 
בעיקר במחקר הבסיסי. כדי להמנע מכפילות הוקם "מרכז 
ארצי לאינפורמציה מדעית וטכנית" המוציא-לאור למעלה 
מ% מיליון דו״חות מדעיים — מבריה״מ ומחוצה לה — 
לשנה. המוה״פ מתנהל במוסדות ובמעבדות למחקר — רק 
חלק זעום ממנו באוניברסיטות — ובערי המדע הגדולות של 
בריה״מ, שם עוסקים בעיקר במו״פ צבאי ובטחוני. 

התקציב השנתי הגלד המוקדש למדם בבריה״מ הוא 
כ 6 מיליארד דולר ( 1964 ), אולם יש להניח כי סכומים 
גדולים בהרבה מוקצבים למו״ם צבאי ובטחוני. ע״פ נתונים 
רשמיים יש כססס, 400 עובדים מדעיים — מחציתם במוסדות 
מחקר ומחציתם במוסדות גבוהים להוראה. 

בד״כ נמדד מאמץ המוה״ם כהוצאה באחוזים של התוצר 


הלאומי הגלמי (תל״ג). ארצות תעשייתיות מקדישות חלק 
הרבה יותר־גדול מתוצרם הלאומי למטרה זו, מאשר ארצות 
מתפתחות. תופעה זו הולכת־ומגדילה את הפער ברמת־החיים 
בין שתי קבוצות העמים האלה. 


המחקר והפיתוח בארצות נבחרות ( 1964 ) 


כוח*אדס 
מקצועי 
במו" ם 
(לכל 10.000 
תיעיכים) 

אחוז 1 
המימון 
הממשלתי 
סתור 
כלל 

הוצאות 

מו״ס 


הוצאות ט ו "ג 

הארץ 

נדויריס 

ינפש 

(מעוני) 

כאחוז 

כוזזונל״ג 

כסיייוני 

וויאריס 

4 

33.1 

6 

0.6 

290 

איטליה 

25 

63.8 

111 

3.4 

21.323 

אה״ב 

11 

56.6 

40 

2.3 

2,159 

בריטניה 

6 

40.4 

25 

1.4 

1,436 

גרמניה 

8 

40.0 

26 

1.9 

314 

הולנד 

12 

278 

8 

1.5 

892 

יאסאן 

10.7 

48.2 

16 

1.1 

41.8 

ישראל( 1966 ) 

20 

67.0 

42 

2.2 

122.4 

ישראל ( 1970 ) 

7 

63.3 

26 

1.6 

1,249 

צרפת 

22 

47.7 

33 

1.5 

253 

שוודיה 


המקור: סכ> 0£ 


מאמץ המוה״פ בישראל שהגיע בעשור האחרון 
לכ 1% מהתל״ג מאופיין בשלש תופעות: א) חלקו הגדול 
של המוה״ם הבטחוני, אשר אינו בא לידי ביטד בנתונים 
השונים המובאים בערך זה, ושהקפו שווה, כפי הנראה, 
למוה״ם הגלוי; ב) חלקה הקטן, יחסית, של התעשיה הפר¬ 
טית והציבורית במו״פ. ב 1966/67 מימנה התעשיה כ 6% 
מכלל הוצאות המוה״פ וביצעה כ 11% ממנו; ג) השעור 
הגבוה של המוה״ם הבסיסי־עיוני. הממשלה היא מקור 
המימון הגדול־ביותר למו״ם (כמחצית [ 1966/67 ]), אולם 
מוסדות ההשכלה הגבוהה ביצעו כ 63% מכלל המוה״פ 
ועיקרו היה בסיסי־עיוני. 

בסוף 1968 יעצה ועדה שמונתה לבדיקת ארגון המחקר 
הממשלתי וניהולו להקים דשות ממשלתית למדם שתפקי¬ 
דיה העיקריים יהיו: להציע לממשלה מדיניות כוללת 
למדם; לתאם את פעילות המוה״פ הממשלתי; לארגן 
מערך של מידע טכנולוגי ומדעי ארצי. 

המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח, דו״ח הועדה לבדיקת 
ארגון המחקר הממשלתי וניהולו, 1968 ; — מגהת^ז? . 0 

ווו 7 ,מ//£ 1 ח) 771 ק 0 !)י 1 ) 0 07111 07111 ) 1 ) 8 ) 11 ' 7 , ¥00018 . 5 ; 
11711011 1 ) 5001 ) 1/1 1 ) 1111 0 ) 71 ) 4771 111 •( 77 0 ,)ק 170 ) 8 771 ) 11 )'}! 

111 ) 711 ) 511 /ס 071 <)<ן 571 : 1117 ( ־>|;|־ו 0 '\, י ,( 1 ; 1956 , (י 01 .? 0 ) 
] 3102 > ; 1965 ( 1 . 740 , 213 ,חגסדוסוח^ 10 ) 8010011 ) . 5 . 11 ) 1/1 
/ 0 5101117111 . 8717070 1 ותב ; 11172:101 ,. 7 !ס ,;ק 190 ,ח 21 ז 1 ז 8 
11 ) 7071107 ) 5 , 70 (ת 012 . 8 ; 1967 ,'^ 11171010% ))' 1 ) 171 ) ■)) 71 ) 1 ) 5 
,( 1 . 740 , 10110021 5010006 ) 1 ) 71111 )' 117111 1 ) 071 11 ) 01 ) 1 

11 ) 07 ) 1 ) 11 11171% ) 411 , 15.1100 .!״ 1 • 020500-1 ? .זוי ; 1969 
. 1969 ,( 2 . 190 ,. 101 ( 11 ) 711 ) 1 ( 77 ) 10 ) 17 ) 0 1 ) 071 

י. מ, וו. - י. הם 

מסרטה, ע״ע מכונות־כלים. 

מחרם (<•)), החודש הראשון בשנה המוסלמית (ע״ע 
אסלאם, עם׳ 975 ). חודש זה כבר קיים היה בלוח 
הערבי של תקופת הג׳אהליה (ע״ע) כראשון משני חדשי 
השנה שנקראו צפר. כדי להבדילו מן החודש השני׳ נקרא 
זה צפר מ׳ (= צפר קדוש: כנראה משום שפעם נערכה 
בחודש זה ד,עליה לרגל לכעבה). חודש מ' היה אחד מארכעת 
החדשים המקודשים לערבים עובדי-האלילים, שבהם אסורה 
היתד, כל לחימה. שמו החדש (מ׳ בלבד) ניתן לו עם הרפ 1 ר־ 




43 


מחרם — מטאורולוגיה 


44 


מה בלוח השנה שביצע מחמד במגמה להאריך את השנה 
המוסלמית ולעשותה תואמת יותר את שנת השמש. 

מ׳ הוא בן שלושים יום. החשוב בתאריכיו הוא העשירי 
בו, שבו חגגו המוסלמים בראשונה מעין יום כיפורים 
(עאשורא, היום העשירי בחודש הראשון כדוגמת עשרה 
בתשרי) ושהוא נהיה אחר כך יום פרבלא, בו נפל חסין בן 
עלי בקרב במקום הנ״ל נגד הדדליף' האמיי יזיר 1 '( 680 ) * 
יום זה הוא ידם האבל הגדול של השיער.. 

מ ; חש?ה, חקי ה־ ע״ע חשיבה. 

מחבבים אלקטרוניים, ע״ע חשוב, מכונות־. 

מטאורולוגיה (מיוד: — רבר שמימי), ענף 

של הגאופיסיקה(ע״ע) העוסק באטמוספירות כוכבי־ 

הלכת ובתופעות המתרחשות בהן, בכלל, ובאטמוספירת 
כדור־הארץ, בפרט. מרע ד.מ׳ כולל את ענפי המשנה העיק¬ 
ריים הבאים: 1 . מ׳ דינאמית, העוסקת ביסודות העיקריים 
של מזג־האוויר, כגון: לחץ, טמפרטורה, צפיפות, לחות, 
רוח וכר ובניסוח הקשרים ביניהם, ניתוחם וחיזדס (ר׳ 
להלן). 2 . מ׳ פיסיקאלית, הדנה בעקרונות הפיסיקאליים של 
תופעות אטמוספיריות שאינן קשורות קשר ישיר למזג 
האודר, כגון: א. התפשטות קרינה אלקטרומגנטית באט¬ 
מוספירה ובמיוחד תופעות אופטיות באטמוספירה (לדוגמה, 
ע״ע מחזה־שרב! קשת [בענן])! ב. חשמל אטמוספירי(ע״ע)* 
ג. הפיסיקה של היווצרות עננים ומשקעים (ע״ע משקעים* 
עננים)* ד. מאזן של קרינה(ע״ע) וחום באטמוספירה (ע״ע). 
3 ■ קלימטולוגיה׳ — העוסקת בחלק התיאורי ובניתוח סטא- 
טיסטי של תצפיות מזג-האודר (ע״ע אקלים). מרבית המח¬ 


קר המטאורולוגי מכוון לצרכי הניתוח והחיזד של מזג־ 
האודר הן בקנה-מידה גדול, לצרכי תעופה ושיט, הן בקנה־ 
מידה קטן, לצרכי חקלאות ובינד (אגרו־מ׳ ומיקרו־מ׳). 

היסטוריה. תופעות מזג־האודר העסיקו את האדם 
משחר ההיסטוריה האנושית מפני שלהן השפעה מכרעת במר¬ 
בית שטחי חייו, כגון: לבוש, מזון ומגורים. ביטוי לכך 
נמצא במספר הרב של האלים הממונים על מרכיבים שונים 
של מזג-האודר * לדוגמה, אל הדוח ואל הגשם. כתבי היד 
הראשונים המוקדשים לתאור תופעות מזג־האודר ולדיון 
בהן — הם ה 3 ^ 0108 ז 10£0 \ של אריסטוטלס וכתביו של 
תאופרסטוס (ע׳ ערכיהם). תאופרסטוס תיאר לראשונה את 
הרוחות ואף ניסה לקבוע סימנים לתנאים עתידים של מזג- 
האודר. עד לסוף המאה ה 16 לא חלה כל התפתחות ממשית 
של מדע ד.מ/ שבדומה למדעים המדדיקים האחרים, ציפה 
להמצאת מכשירי המדידה. עם זאת, מדידות של כמדות 
משקעים היו ידועות עוד קודם לכן בהודו ובא״י ומדידות 
רוח — ביוון (ר׳ ציור 1 ). חשיבות מכרעת היו להמצאות 
מד-החום ע״י גלילאו (ע״ע) ב 1607 והבארומטר ע״י טורי- 
צ׳לי (ע״ע) ב 1643 . בעזרת המדידות שנתאפשרו ע״י המ¬ 
צאת מכשירים אלה נתגלו חוקי הגאזים היסודיים ע״י בדל 
וצ׳רלז (ע״ע גז). נסיונות ראשונים להסביר את מערכת 
הרוחות העיקריים נעשה ע״י הלי (ץ 9311€ ) ב 1686 , שפיתח 
תורה על רוחות הפאסאטים, וע״י הדלי (ץ 93310 ) ב 1735 , 
שהביא בחשבון את השפעת סיבוב כדה״א על משטר הרו¬ 
חות. הרכב האדר (ע״ע) נקבע לראשונה ע״י לוואזיה (ע״ע) 
ב 1783 , ובשנת 1800 קבע דולטון את חוק הלחצים החלקיים 
של הגאזים השונים המרכיבים את האוויר ואח התלות בין 
התפשטות האודר להתעבות אדי המים. עם השלמת חוקים 



ציוד ו ׳שושנת רותוח <יוו;> 

























45 


מטאורולוגיה 


46 


אלה ביחד עם חוקי התנועה של ניוטון נסללה הדרך להת¬ 
פתחות מדע הנד. במשך כל המאה ה 19 היתה ההתפתחות 
העיקרית בשדה הנד הסינופטית: פיתוח תחנות מדידה ומכ¬ 
שירים לאיסוף נתונים. העיבוד הראשון של מסות שכללו 
נתונים של תחנות תצפית רבות נעשה ע״י למרק בשיתוף עם 
לפלס (ע״ע), לוואזיד. ואחרים ( 1800 — 1815 ). בעזרת מפות 
אלו נוסחו עד לאמצע המאה ה 19 כללים נסיוניים עיקריים 
להתפתחות התנועה באטמוספירה והשינויים המתלווים למע- 
רכות-לחץ. ב 1853 התקיימה בבריסל, לראשונה, ועידה בהש¬ 
תתפות כל המעצמות הימיות כדי לדון בשיתוף פעולה באי¬ 
סוף נתוני מזג־אוויר. עד לשנת 1875 הקימו מרבית מדינות 
אלה שירותים מטאורולוגיים שריכזו את התצפיות של רשת 
תחנות המדידה. 

הבנת התהליכים המטאורולוגיים לא התקדמה אלא 
מראשית המאה ה 20 משום שחסרו נתונים על שכבות 
האטמוספירה הגבוהות. מדידות משתני האטמוספירה 
הגבוהה באמצעות מכשירים שנישאו תחילה ע״י באלונים 
ומשנות*ה 40 של המאה ה 20 ע״י מטוסים, וכיום אף ע״י 
לווייני מזג האוויר, איפשרו מחקר מרוכז שהביא להבנה 
טובה יותר של התופעות המטאורולוגיות. מדידות סדירות 
של רוחות רום בוצעו ע״י מעקב אחר מעופם של באלונים 
ללא מכשירים, ואילו מדידות רום של הטמפרטורה, הלחות 
זהלחץ היו מותנות במציאותה של תיבת־ההכשירים. משנות 
השלושים הוכנסה לשימוש הרדיוסונדה, שאפשרה את רישום 
המשתנים האלה, בשעת מדידתם, באמצעות שידור הנתונים 
מן הרדיוסונדה אל תחנת קליטה על הקרקע. ההתפתחות 
העיקרית מסוף שנות ה 40 של מאה זו התבטאה בהכנסתו 
לשימוש של המחשב האלקטרוני לפתרון מספרי של מש¬ 
וואות התנועה (ר׳ להלן) לצרכי חיזוי מזג האודר, בצד 
מאמץ ניכר לשיפור רשת תחנות המדידה ומכשורן על 
הקרקע, באטמוספירה ובאמצעות לוויינים. 

המשתנים המטאורולוגיים ומכשירי-המדידה. 
המשתנים המטאורולוגיים העיקריים, שבעזרתם נוהגים לבטא 
את מצב האטמוספירה בזמן מסויים, הם: 

א. טמפרטורה (ע״ע). זו נמדדת על-פני הקרקע בעזרת 
תרמומטר(ע״ע) של כספית, המצוי בתוך סוכה מטאורולוגית 
מוגנת מפני הרוח ומקרינה ישירה של השמש. מדידות 
הטמפרטורה ברום מבוצעות באמצעות חרמומטר דו-מתכתי 
או תרמומטר-התנגדות. 

ב. לחץ האוויר. לחץ האוויר נמדד במ ׳ ביחידות של 
מיליבארים, בד״כ, כאשר 1 מיליבאר = * 10 

סמ״ר 

הלחץ נמדד בתחנות־קרקע בעזרת בארומטר-כספית, 
בד״כ׳ וברום — באמצעות בארומטר אנרואיד (ע״ע ברומטר, 
ור׳ ציורים שם). 

ג. רוח (ע״ע), מדידת הרוח כוללת את מדידות עצמתה 
(בקשרים) וכיוונה (במעלות). מאחר שגדלים אלה משתנים 
במהירות עם הזמן ונתונים לתנודות גדולות, הערכים המדד 
דים הם ממוצעים לאורך זמן של דקה. מדידת עצמת הרוח 
נעשית באמצעות אנמומטר על פני הקרקע וברום — ע״י 
מעקב אחר מעופו של באלון. כיוון הרוח מוגדר ככיוון שממנו 
הרוח נושבת והוא נקבע על פני הקרקע באמצעות שבשבות 
למיניהן. 

ד. לחות. הלחות מבטאת את כמות אדי-המים באט- 



ציור 2 . ראדיופונרה 

מוספירה. על הגדרתה ודרך מדידתה ע״ע לחות ; היגרומטר. 

ה. משקעים (ע״ע) ועננות (ע״ע). 

ו, ראות (ץזו 11 ל 151 /ו), המוגדרת כמרחק האסקי המירבי 
שבו ניתן להבחין בעצם כלשהו חסר מקור אור עצמי ביחס 
לבהירות הרקע. גודל זה הוא גודל סובייקטיוד והוא נקבע 
ע״י הערכתו של הצופה. 

תרמודינאמיקד. של אוויר יבש ואוויר 
לח — שינוייסבטמפרטורה. שינוי בטמפרטורה ד. 
בנקודה מסויימת באטמוספירה, עשוי להתרחש כתוצאה של 
אחד התהליכים הבאים: ( 1 ) שינויים הנובעים מהתכווצות 
או התפשטות הנפח של ססת־האוויר. ( 2 ) הוספה של חום 
או גריעתו מן העסה בתהליכים לא־אדיאבמיים (ר׳ להלן), 
כגון קרינה, הולכה והתעבות של אדי־מים או התאדות טיסות- 
מים.( 3 ) הסעה של מסת־אודר התופסת מקומה של מסד. אחרת. 

החישוב של תלות הטמפרטורה בלחץ ? ובנפח 3 של 
יחידת מסת האודר מבוסס על ההנחה שהאוויר הוא גאז 
אידאלי (ע״ע גז). עיון בטמפרטורות ובלחצים הקריטיים 
של הגאזים המרכיבים את האוויר מצדיק את השימוש 
במשוואת המצב של גאז אידאלי במיוחד לגבי אוויר 
יבש (אוויר הנקי מאדי מים): 

י 1 ־ 11 = 3 ? 

כאשר מ הוא קבוע-הגאזים של האודר. 

בהתאם למשוואה זו ייתכנו תהליכים של התפשטות והת¬ 
כווצות מכלי לגרום לשינויים בטמפרטורה. תהליכים מסוג 
זה מכונים בשם תהליכים איזותרמיים. בדרך כלל 
יהיו שינויים בנפח מסת־האוויר מלווים בשינויים באנרגיה 
הפנימית של המסה — המתבטאים בעליה או בירידה של 
הטמפרטורה — וכן בגריעה או תוספת של כמות חום מסבי- 




47 


מטאורולוגיה 


48 



יגו*• 1 *וו 1 נ׳ויז! '*•־•*•י*־ נו ח•* 9 * 


ציור 3 . מפת הטפ י נרמז? 

גתה של מסת האוויר (ע״ע תרמודינמיקה, ור׳ להלן). אולם, 
תהליכים רבים באטמוספירה מתרחשים במהירות הגדולה 
מכדי לאפשר חילוף ניכר של חום עם הסביבה וניתן להת¬ 
ייחם במקרים אלה אל מסת האוויר כאל מערכת מבודדת 
שכל שינוי בנפחה או בלחצה יביא לשינוי בטמפרטורה 
בלבד ללא שחרור חום. תהליכים אלה מכונים בשם תהלי¬ 
כים אדיאבטיים והם מנוסחים באופן הבא: 

48 ? + 2-0,41 ) 4 
0 = ? 4 ) 0 - 41 ״:> = 

כאשר 40 הוא השינוי בכמות החום של יחידת המסה* 
ק 0 ו״כ> —החום הסגולי בלחץ קבוע ובנפח קבוע, בהתאמה* 
43,47 , ? 4 הם השינויים בטמפרטורה, בנפח הסגולי 
ובלחץ, בהתאמה. 

הצבת משוואת המצב בחוק הראשון של התרמודינמיקה 
במקרה מיוחד זה שבו 0 = 40 , מביאה לקשרים פשוטים בין 
זוג משתנים מתון־ השלושה — לחץ טמפרטורה ונפח. כד, 
למשל, הקשר שבין הטמפרטורה של מסת האוויר ללחצה 
ניתן ע״י 

0.286 , 



י. ק 

סז־ = ־ת) 


' ׳ 0 *' 

׳ 0 * 


הטמפרטורה שאליה היתד׳ מגיעה מסת־האוויר מרמת-לחץ 
? אילו היתד׳ עוברת בתהליך אדיאבטי אל רמת ייחום של 
1000 מיליבאר, היא ק ב ו ע ה של התהליך האדיאבטי וניתן 
לאפיין באמצעותה אח מסות האודר השונות. השם שיוחד 
לה הוא: טמפרטורה פוטנציאלית. 

אוויר לח. לאדי המים באוויר השפעה מכרעת על 
התהליכים האטמוספיריים למרוח משקלם הקטן ביחס לגא־ 
זים העיקריים המרכיבים את האטמויספירה(ע״ע* וע״ע אדר). 
דבר זה נובע מן העובדה שהמים עשויים להופיע באטמו¬ 
ספירה בכל שלושת מצבי הצבירה ומכאן תרומתם הגדולה 
הן בחשבון מאזן החום של כדה״א והן בבעיית המשקעים 
והעננים הכרוכה בעקיפין אף היא לבעיית מאזן החום. במסת 
אודר נתונה עשויה להימצא כמות משתנה של אדי-מים 
(ע״ע לחות) המוגבלת, בד״כ, ע״י הלחות הרוויה התלויה 
בטמפרטורה ובלחץ של המסה. מאחר שקבוע הגאזים 11 
(ר׳ לעיל) של האוויר מחושב לפי יחסי המסות של הגאזים 
המרכיבים אותו ולפי משקלם המולקולרי, הרי שערכו 
משתנה בהתאם לכמות המשתנה של אדי המים. הקושי 


העיוני הנובע מכך ש£ אינו קבוע, מצא 
פתרונו באמצעות הגדרת טמפרטורה "חד¬ 
שה" היא הטמפרטורה ה ו ו י ר ט ו א¬ 
ל י ת שערכה הוא המשתנה כפונקציה של 
הלחות המוחלטת ! 1 : 

7 (ן> 0.61 + 1 ) = * 7 

* 7 — הטמפרטורה הודרטואלית. — ראוי 
* לציין כי אף בתנאים קיצונים (אודר רווי 
בטמפרטורה של ״ 40 —״ 50 ), אין הערך 1 > 

עולה על 00 ,/ 3 והיחס בין הטמפרטורה 
המוחלטת 7 לבין הטמפרטורה הווירטוא¬ 
לית * 7 הוא קרוב מאד ליחידה. התהליכים 
של התפשטות או התכווצות מסת אודר לח 
אינם יכולים עוד להיות אדיאבטיים טהו¬ 
רים׳ וודאי כך לגבי מסת אוויר רווי, שהרי 
כל ירידה בטמפרטורה תגרום להתעבות הכמות העודפת 
מעבר ללחות הרודיה התואמת לטמפרטורה החדשה של 
המסה— ולשחרור החום הכמוס (ע״ע מצב־צבירה) האפייני. 
מאידך, כמות החום המשתחררת אינה חייבת בהכרח לצאת 
מגבולות מסת-האוויר, ואם התהליכים מהירים דיים, הרי 
שכמות חום זו תגרום להעלאת הטמפרטורה של מסת האוויר 
בלבד. לתהליכים מסוג זה יוחד השם: תהליכים פסידו* 
א ד י א ב ט י י ם. מן האמור נובע כי אוויר לח העולה'מרמת 
לחץ נתונה בכיוון אנכי באטמוספירה ישמור על טמפרטורה 
פוטנציאלית קבועה עד היותו רווי ועליה נוספת תהיה 
פסודו־אדיאבטית (ר׳ ציור 3 — טפיגרמה). 

'מפלי טמפרטורה והשתנות הלחץ והצפי¬ 
פות עם הגובה. 

שיווי־משקל הידרוסטאטי. יחידת נפח של גוש 
אוויר נייח באטמוספירה נתונה להשפעת שני כוחות בכיוון 
המאונך: ( 1 ) כוח הכובד התלוי בתאוצה הגראוויטאציוגית, 

ובצפיפות האודר בגוש, ;( 2 ) הבדל הלחצים ק 5 > שבין 
בסים הגוש לפסגתו. מהדרישה שגוש־האוויר יהא נייח, כלו׳ 
שרד בשיוד משקל עם סביבתו (מעלה ומטה), נובע שודון 
שני הכוחות: 

? 5 > 

9% ־ 52 

כאשר 52 ן? 5 הוא שינוי הלחץ עם הגובה. משוואה זו 
היא המשתאה ההידרוסטאטית שאינה אלא מקרה 
פרטי של המרכיב האנכי של משוואת התנועה (ר׳ להלן). 

אינטגרציה של משוואה זו, תוך שימוש במשוואת המצב, 
נותנת ביטד לתלות הלחץ והצפיפות בגובה והיא ניתנת 
לפתרון ברוב המקרים השימושיים — בהם מניחים מפל־ 
טמפרטורה קבוע עם הגובה עד לטרופופוזה (שבין הטרופ 1 ם־ 
פירה לסטראט 1 סםירה). — יש מן הענין במספר מקרים 
פרטיים, שכל אחד מהם שימושי בתנאים מסויימים: 

1 . שכבה א י ז ו ת ר מ י ת (.ז 5 מ<מ = 7 ) שבה מתקיים: 

׳״*־'־ = ( 2 )ק. 31 = (צ)ק 

כאשר ( 2 )? ו( 2 )ק הם הלחץ והצפיפות בגובה 2 ׳ ו( 2 0 )? 
הוא הלחץ בבסיס השכבה (—בגובה ״ 2 ); ! 3 ו ־ 3 הם קבועים 
שערכם תלד בטמפרטורה של השכבה. נוסחות אלה שימושן 
רב (ר , להלן, אלטימטריה) גם במקרים שבהם הטמפרטורה 
אינה קבועה אולם תחום השתנותה קטן — ואזי מחליפה 





49 


מטאורולוגיה 


50 


טמפרטורה ממוצעת של השכבה את הטמפרטורה הקבועה. 

2 . שכבה הומוגנית שבה הצפיפות קבועה (. 001151 = ק) 
ובה מתקיים: 

( 2 ־ 20 ) 33 = ( 2 0 )? - ( 2 )? 

ג 3 הוא קבוע התלוי בצפיפות השכבה. עבור הצפיפות 
הממוצעת בגובה פני הים יורדת הטמפרטורה עם הגובה 
בשיעור של כ ״ 3.4 בכל 100 מ/ שהוא מפל חריף מאד. הנחה 
זו מתקיימת לגבי שכבות מסויימות שעביין דק מאד (מסדר 
גודל של מטרים). 

3 . שכבה א ד י א ב ט י ת (טמפרטורה פוטנציאלית קבועה) 
שבה מתקיים: 


*^( 2 * 3 - 1 ) 0 ? = ק 


3 4 הוא קבוע התלוי בטמפרטורה "ז. מפל הטמפרטורה 
בשכבה אדיאבטית הוא, בקירוב, 1 0 0 לכל 100 מ׳. 

4 . אטמוספירה סטאנדארטית. מעל למשטחי- 
ים, מדבריות וכד'־ קטן מספר התצפיות מכדי לאפשר ידיעת 
ערכי הלחץ, הצפיפות והטמפרטורה על־פני הקרקע וידיעת 
מפליהם עם הגובה. לצורר קביעה מקורבת של גדלים אלה 
חושבו ממוצעיהם (בזמן ובמקום) המגדירים את האטמו¬ 
ספירה התקנית כדלקמן: הלחץ בגובה פני הים הוא 1013 
מיליבאר והטמפרטורה שם 0 ס 15 . מפל הטמפרטורה עם 
הגובה הוא ״ 0.65 לכל 100 מ׳ ואילו הלחץ בגובה כלשהו 
ניתן ע״י 


״ 5 • 6 / * 6.5 

( 2 ־״ד 
10 


? = ?00 


השימוש העיקרי בנתונים אלה נעשה במפל הטמפר¬ 
טורה. מפל טמפרטורה זה מאפשר את החישוב של משתני 
האטמוספירה ברום כאשר נתונות מדידות קרקע בלבד. 

יציבות סטאטית. כאשר על גוש אוויר פועל כוח 
חיצוני המאלצו לשנות את ?בהו (לדוגמה, הד המשנה את 
קווי הזרימה של רוח אפקית), ישתנו ערכי הטמפרטורה, 
הצפיפות והלחות שלו בתהליך אדיאבטי או פסודו־אדיאבטי 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 47/8 ). מאידך, הסביבה החדשה שבה יימצא 
מאופיינת ע״י הערכים של אותו גובה שאינם בהכרח תוצאה 
של תהליכים אדיאבטיים. נוצר איפוא מצב שבו, למשל, הצפי¬ 
פות של גוש האודר עשוייה להיות שונה מזו של סביבתו, 
כך שגוש האודר ישאף להמשיך בעלייתו או לחזור ולרדת. 
התנאי לתנועה בציר האנכי מעלה או מטה הוא היותו של 
הגוש קל (= צפיפות נמוכה = טמפרטורה גבוהה) מסביבתו, 
או כבד (= צפיפות גבוהה) ממנה, בהתאמה. המסקנה הנד 
בעת, איפוא, היא כי אם מפל הטמפרטורה של הסביבה (כפי 
שהוא נמדד באמצעות הרדיוסונדה) חריף יותר ממפל הטמ¬ 
פרטורה האדיאבטי, יימצא גוש־האוויר קל מסביבתו, והוא 
ימשיך ויעלה ולא יחזור וירד גם לאחר הפסקת פעילותו של 
הכוח החיצוני — אי־יציבות; לעומת זאת אם מפל 
הטמפרטורה האדיאבטי חריף מזה של הסביבה הרי שעם 
הפסקת הכוח החיצוני המאלץ (לדוגמה, — בהגיע הגוש 
מעבר לפסגת ההר) יהיה הגוש כבד מסביבתו ויחל לרדת 
בחזרה — יציבות. במקרה של יציבות הרי שעד הגיע 
הגוש אל הגובה בו משתווה צפיפותו לזו של הסביבה, הוא 
רוכש אנרגיה קינטית הגורמת לו להמשיך ולרדת מתחת 
לגובה זה. אלא שככל שהוא מרחיק יותר הוא ייעשה קל 



ציור 4 . ענני־נ?ים סע? ?#"י (צי?וס סתור לוו י יזן 


מסביבתו דשאף לעלות בחזרה! כלומר, תתקבל תנועה מח¬ 
זורית סביב לרמת שיוד המשקל (—הגובה בו הצפיפויות 
שוות) כדוגמת תנודתו של קפיץ. אם הגוש מוסע גם ע״י 
רוח אפקית, תתקבל תנועה גלית (ר׳ ציור 4 ). במקרים בהם 
גוש־האודר הנידון הוא רווי, יהיו תנאי־היציבות כפופים 
ליחס בין מפל הטמפרטורה של הסביבה לבין מפל הטמפ¬ 
רטורה בתהליך פסודו-אדיאבטי. משומ-כך אם מפל הטמ¬ 
פרטורה של האטמוספירה הוא בין המפל האדיאבטי לבין 
זה של הפסודו־אדיאבטי האטמוספירה היא בעלת א י - יצי¬ 
ב ו ת מותנית: גוש־אודר רווי — אי־יציבות, גוש-אוויר 
בלתי־רווי — יציבות. 

א ל ט י מ ט ר י ה: לקביעת גבהו של גוף באוויר (מטוס, 
רדיוסונדה ובד׳) שאיננו מצוייר במכשירי רדד (ע״ע) 
או ליזר (ע״ע ליזד ומיזר), משמשות מדידות הלחץ והטמפר¬ 
טורה. מן העובדה שהלחץ איננו פונקציה של הגובה י בלבד 
נובע הצורך להניח כי ניתן לייצג את עובי השכבה הנבדקת 
ע״י טמפרטורה ממוצעת. משוואת עובי השכבה היא: 

( 2 ?/ 1 ?) ״ 108 1 ׳ 67.4 = ! 2 ־ , 2 

כאשר ! 22-2 הוא עובי השכבה במטרים, ז היא הטמ¬ 
פרטורה הממוצעת של שכבה זו. כן ניתן לחשב עובי של 
שכבה באמצעות מפות-עזר כגון הטפיגרמה (ר׳ ציור 3 ). 

דינמיקה של האטמוספירה — הפרק העוסק 
בניסוח חוקי התנועה האטמוספירית ובמסקנות הנובעות מהם, 
לצרכי ניתוח תצפיות וחיזד מזג האוויר. 

שגי הכוחות העיקריים הפועלים על יחידת מסה באט¬ 
מוספירה הם: 1 ) כוח הכובד הנובע ממשיכת כדור הארץ 
וכוח הלחץ הנובע מהבדלי לחץ בין חלקים שונים במערכת 

החלקיקים. כוח הכובד פרופורציוני ל, כאשד ! הוא המרחק 

של יחידת המסה ממרכז כדור הארץ. בדרך כלל עוסקת ד,מ׳ 
רק בכ 12 הק״מ הראשונים של האטמוספירה ומרחק זה קטן 
מאד ביחס לרדיוס כדור-האדץ, כך שאפשר להניח בקירוב 
שכוח הכובד קבוע בכל האטמוספירה (ע״ע גרויטציה). 









51 


מטאורולוגיה 


52 


2 ) כוח הלחץ, הניחן ע״י (ע״ע זזידרודינמיקה) 

כאשר ׳ 0 הוא הנסח הסגולי של הגאז ו? הוא הלחץ. נוסף 

על שני כוחות אלו פועלים עוד שני כוחות התמדה הנובעים 

מכך שכדור הארץ סובב על צירי במהירות זודתית קבועה 

0 . כוחות אלו הם הכוח הצנטריפטלי וכוח קוריאולים. 

תרומת הכוח הצנטריפטלי הנובע מסיבוב כדור־הארץ (בני¬ 

גוד לכוח הצנטריפטלי העשוי לנבוע מתנועת יחידת המסה 

ביחס לכדור הארץ) קטנה ביחס לשאר הכוחות ונוהגים 

לצרפה לכוח הכובד הקרוי אז כוח הכובד המוכלל. מערכת 

הצירים הפשוטה ביותר עבור צופה הנמצא בקו רוחב 

מסמים, היא מערכת קרטזית אשר כיוון ציר x בה הוא 

בכיוון קו הרוחב, ציר ץ בכיוון קו האורך וציר 2 בכיוון 

כוח הכובד המוכלל. משוואות התנועה במערכת זו דין: 

קס ט 1 > 

׳? 2110005 — י?ח 051 ׳ץ 2 + —מ— - — 

צ׳> ז 1 > 


. ״ " 

0 ) ח $1 2110 --ן 0 — — 

׳? 005 2110 + § — — = 

02 


׳ 11 > 

׳*\ 1 > 


כאשר ׳ 1 הוא הגודל הסקלארי של המהירות, ־ 5 ־ הוא גרא- 

??> 55 

דינט הלחץ בכיוון התנועה, — גראדינט הלחץ בכיוון 

ניצב לתנועה ו•! הוא רדיום העקמומיות של מסלול החל¬ 
קיקים. זוג משוואות אלו מהווה את הבסיס לסיווג סוגי הזרי¬ 
מה, כדלקמן: א. כאשר כוח קוריאוליס פועל בכיות מנוגד 
לכוח הלחץ הניצב נקראת הזרימה בשם זרימה ב א ר י ת. 
במקרה ההפוך, שבו כיווניהם שווים, נקראת הזרימה — 
זרימה אנטיבארית. בחצי־הכדור־הצפוני פועל כוח 
קוריאוליס בכיית ימין ביחס לכיוון התנועה (ר׳ ציור 5 ) 



אנשיציקלוגית י- אנשי מידי ת מדיח — אנמיציקלוביח מרית — ציקלוניח 

, 1 — לחץ גסדך 11 — לחץ גבוה 


ציור 5 . רוחות אפקיוח 


כאשר ! 1 , ו׳% הם מרכיבי המהירות בכיוון א, ץ ו־ בהת¬ 

אמה, ק> — קו הרוחב. עם זאת מערכת הצירים הטבעית 
על כדור היא המערכת הפולארית, כאשר במ׳ משמשות 
הקשתות המתאימות במקום זודות האורך והרוחב. במערכת 
זו מציינת x קשת בכיות קו הרוחב, ץ — קשת בכיוון קו 
האורך ו 2 מציין את הרדיוס-וקטור 11 . במערכת זאת מקב¬ 
לות המשוואות בקירוב את הצורה: 


3? _ 
0\ 


<111 

1 


? 5 

111 -־׳ 0 ־ 


<1? 

<11 





׳)\ 1 > 

1 


כאשרי?״ 2051 =ז נקרא בשם מקדם קוריאולים. הכד 
חות שהוזנחו בפיתוח זה הם: 1 ) כוח קוריאוליס הנובע מן 
הרוח האנכית שהיא קטנה בשלושה סדרי גודל לפחות מן 
הרוח האפקית < 2 ) המרכיב האנכי של כוח קוריאוליס) 3 ) 
הכוח חצנטריפטלי הנובע מתנועה על קשת במקום על קו 
ישר. ידיעת ערכי המהירות, הלחץ, וקו הרוחב מאפשרת את 
חיזוי ערכי המהירות בכל זמן שהוא ע״י פתרון מערכת 
המשוואות בתנאי התחלה ושפה מסויימים. 

רוחות א פ ק י ו ת — הרוחות על המשטח הכדורי של 
כדור הארץ. לשם סיווג הרוחות האפקיות נוח להשתמש 
במערכת הקואורדינטות הטבעית. במערכת זו, "הקשורה" 
למסת האוויר, אחד הצירים הוא בכיות המהירות הרגעית 
וציר שני ניצב לה במישור האפקי. מרכיב הכוח היחיד 
בכיוון התנועה הוא, איפוא, כוח הלחץ, ואילו בכיית ניצב 
לתנועה קיים מאזן בין כוח הלחץ, כוח קוריאולים והכוח 
הצנטריפטלי: 

׳\ 1 > 

55 >* 11 > 





2 


׳ 1 


ז 


ולכן בזרימה בארית הלחץ הנמוך הוא משמאל לכיוון התנו¬ 
עה ובזרימה אנטיבארית — מימין לה, זרימה בקנה-מידה 
גדול היא בד״כ זרימה בארית (היות ובמקרה זה קטנה 
עקמומיות המסלול ולכן הכוח הצנטריפטלי קטן מכדי לאזן 
את שני הכוחות האחרים). ב. כאשר כוח קוריאולים פועל 
בכיוון מנוגד לכוח הצנטריפטלי, נקראת הזרימה צ י ק לו¬ 
ג י ח, המקרה ההפוך נקרא בשם זדימה אנטיציקלונית. בחצי 
הכדור הצפוני מנוגדת. איפוא, זרימה ציקלונית לכיוון סיבוב 
מחוגי השעון תרימה אנטיציקלונית היא זרימה בכיוון השעת. 
משום כך זרימה אנטיבארית היא גם אנטיציקלונית (ור׳ 
ציור 5 ). מקרים פרטיים נוספים הם: כאשר כוח הלחץ 
בכיית התנועה מתאפס (—אין תאוצה בכיוון התנועה) 
נקראת הזרימה בשם זרימה ג ר ד י נ ט י ת. זרימה זאת היא 
לאורך האיזובארים האפקיים. מקרה מיוחד של הזרימה 
הגראדינטית הוא המקרה שבו גם התאוצה הצנסריפטלית 
מתאפסת, כלומר, האיזובארים הם מעגלים גדולים על פני 
הכדור. זרימה כזאת מכונה בשם זרימה ג א ו ם ט ר ו פ י ת 
* 31 " זז 

ומהירותה היא ^ך = ) ץ. בקנה מידה גדול, בקווי רוחב 

בינוניים, נמצא שכיוון הרוח קרוב, בדרך־כלל, לכיית האיזו־ 
בארים וכן שניתן להתייחס לאיזובארים בקירוב כאל מעגלים 
גדולים. מכאן שהרוח בגבהים מעל לשכבת־הגבול של האט¬ 
מוספירה, מקש שבו ניתן להזניח את החיכוך עם הקרקע, 
היא, בקירוב טוב — גאוסטרופית. באנליזות הרום (ר׳ להלן, 
עם׳ 57 — 60 ), הנעשות, בדרך־כלל, על משטחי לחץ קבוע, 
מקבלת משוואת הרוח הגאוסטרופית את הצורה: 

= "י 

80 } ■ 

כלומר קוד הגובה בלבד מאפשרים את חישוב מהירות הרוח 
וכיוונה. באיזורים הטרופיים. שבהם כוח קוריאוליס קטן 
מאד, אין הקירוב הגאוסטרופי תופס וצורח חישוב זו אינה 
אפשרית. לאור חשיבותה של הרוח הגאוסטרופית, יש מן 
העניין בחישוב השתנותה של רוח זו עם הגובה. וקטור 
יהירות הרוח הגאוסטרופית ניתן על־ידי: 




53 


מטאורולוגיה 


54 


^ א 2 ק 7 \ץ — = \ 

כאשר חאינדכם ק מציין גראדינט על משטח לחץ ו ;* הוא 
וקטור־היחידה האנכי. השינוי ברוח הגאוסטרופית בין שני 
משטחי לחץ המרוחקים זה מזה משיעור ין^ ניתן ע״י 


* א (**)ק*!־ 

מתוך המשוואה ההידרוסטאסית ומשוואת המצב מתקבלת 
נוסחת הג 1 בה (ר׳ לעיל, עם׳ 46 — 48 ). 

—— = £2 

כאשר ־ץ הוא הטמפרטורה הממוצעת בשכבה. הצבת תוצאה 
זו בנוסחה הקודמת נותנת בגבול, כאשר שואף לס: 
, " * "\ 8 
1 י , ״^יס ־־ ? 3 


או בשימוש במשוואה ההידרוסטאטית 


־ 7x1 ^־ 


62 


כל , , השינוי ברוח הגאוסטרופית עם הגובה הוא פרופורציוני 
למפל הטמפרטורה על משטח לחץ. מסיבה זו מכונה שינוי 
הרוח הגאוסטרופית עם הגובה, בשם הרוח התרמלית. 
הרוח התרמלית היא, איפוא, בכיוץ האיזותרמות על משטח 
לחץ ואילו הרוח הגאוסטרופית היא בכיוון קוד־הגובה על 
אותו משטח. מצב מיוחד הוא המקרה בו הטמפרטורה בכל 
משטח לחץ היא קבועה, כלומר, הרוח הגאוסטרופית אינה 
משתנה עם הגובה, מה שמכונה מצב ב א ר ו ט ר ו פ י. 

התחזורת הכללית של האטמוספירה — 
תיאור והסבר של התנהגות האטמוספירה בקנה־מידה גדול 
(ר , ציור 6 ). 

האטמוספירה מהווה מכונת חום גדולת־ממדים המופעלת 
על־ידי אנרגיה המסופקת לה מן השמש, מכונה זו קולטת 
אנרגיה בחלקים הקרובים לקדהמשווה ופולטת חום לחלל 
בחלקים הקרובים לקטבים. היות והטמפרטורה הממוצעת על 
כל קו־רוחב אינה משתנה באופן ניכר משנה לשנה, חייב 
להתקיים תהליך כלשהו המעביר את עודף החום מאזורי 
המשווה אל הקטבים. על פני כדור לא־מסתובב ובעל משטח 




ציוד 7 . זרם הסייח 


תחתון הומוגני היו נוצרים שני תאים מרידיונאליים — אחד 
לכל מחצית'כדור. ליד קו המשווה חייב היה האודר לעלות 
והיה נוצר שם איזור של לחץ נמוך בשכבות התחתונות ולחץ 
גבוה בשכבות העליונות. מצב הפוך היה קיים ליד הקטבים. 
שני גורמים עיקריים אחראים לעיוות תמונה זו: 1 ) כוח 
קוריאוליס (ר׳ לעיל), המטה את הזרימה מכיוונה המקורי, 
כך שזרם אודר היוצא מן המשווה אל כיוון הקוטב מוטה 
ממסלולו הישר — על קו האורך — ואף חוזר על עקבותיו 
לכיוון המשווה בקווי־רוחב נמוכים־יחסית ( ־ 30 )! 2 ) משטח 
תחתון לא-הומוגני — המורכב מאיזורי ים ויבשה נרחבים 
שחימומם שונה. על מנת לקבל את תמונת הזרימה המרידיד 
נאלית, נוהגים למצע את הרוחות לאורך קו־הרוחב המת¬ 
אים — כדי לצמצם את השפעת גורם זה. ממוצע כזה נקרא 
בשם ממוצע זונאלי. ממוצעים זונאליים של המרכיבים 
המרידיונאלי והאנכי של הרוח מלמדים שבכל חצי כדור 
מופיעים שלושה תאים מרידיונאליים, שני תאים ישירים 
מבחינה תרמית ותא אחד בלתי ישיר המקשר ביניהם. 
הלחץ הזונאלי הממוצע בפני הקרקע המתאים לתמונה 
זו הוא לחץ נמוך בסביבות המשווה, לחץ גבוה בסביבות 
קו הרוחב ס 30 , לחץ נמוך בסביבות קו הרוחב ס 60 ושוב 
לחץ גבוה בקטבים. בגלל השינדים בדקלינאציה של 
כדור הארץ ביחס לשמש, נודדת תמונה זו צפונה ודרומה 
בהתאם לעונות השנה. התחלקות לחץ זו מסבירה גם את 
התחלקות הרוחות הזונאליות הממוצעות. משני צידי המש¬ 
ווה מקבלים את אזורי הפאסאטים שבהם שליטות רוחות 
מזרחיות. בקווי רוחב גבוהים יותר ישנו איזור נרחב שבו 
שליטות רוחות מערביות ובסביבות הקטבים שוב שליטות 
רוחות מזרחיות. בהתאם למשוואת הרוח התרמלית, נחלשת 
הרוח עם הגובה באזורי הרוח המזרחית ומתחזקת עם הגובה 
באזורי הרוח המערבית. בין התא הבלתי ישיר המרכזי ובין 
התא הקטבי מפרידה בדרך כלל החזית הפולארית שהיא 
איזור של פגישת גושי האודר הקטביים וגושי האודר החמים 
יותר, מן המשווה. באיזור זה נוצר מפל טמפרטורה אפקי 
גדול וכתוצאה מכך עולה מהירות הרוח המערבית עם הגובה 
עד לערכים מירביים בגובה של כ 11 ק״מ. מכסימום זה מרוכז 







55 


מטאורולוגיה 


56 


באיזור צר ונראה לכן כסילון אוויר הזורם מסביב לכדור. 
מסיבה זו נקרא איזור זה בשם זרם הסילון (ר׳ ציור 7 ). 
בקיץ נודדת החזית הפולארית לכיוון הקוטב ועצמתה נחלשת, 
ולכן נחלש זרם הסילון עד לכדי מחצית עצמתו בחורף. 
איזור זרם הסילון מאופיין, לעתים קרובות, על־ידי סם צר 
של ענני צימס המתמשך לאורך אלפי קילומטרים. 

כאשר בוחנים את הרוח הממוצעת באטמוספירה בכל 
עונה, בולטת מיד תחזורת מסוג אחר, הנובעת מהבדלים 
בחימום בין אזורי ים ויבשה בקיץ ובחורף. בחורף מתרכזים 
אזורי הלחץ הנמוך מעל לים ואזורי הלחץ הגבוה מעל 
ליבשה והיפוכו בקיץ. מכיוון שדוב אזורי היבשה מרוכזים 
בחצי הכדור הצפוני בולטת תחזורת זו בעיקר בחצי כדור 
זה. בהתאם לכך מופיעים בחורף שקעים עמוקים בצפון 
האוקיאנוס האטלנטי (השקע האיסלנדי) ובצפון האוקיאנוס 
השקט (השקע האלאוטי), ורמות מעל למרכז־סיביר ומעל 
לצפון־מערב אה״ב. בקיץ נודדת התמונה דרומה ומתהפכת, 
כך שמופיעות רמות מעל למרכזי האוקיאנוס האטלנטי והאו¬ 
קיאנוס השקט- שקע עמוק מעל הודו ופקיסטן, שקע מעל 
לסחרה ושקע שלישי קטן יותר מעל לדרום מערב אה״ב. 
השקע ההודי העמוק הוא הגורם לגשמי המו־נסון החזקים 
בקיץ כאשר אוויר ימי לח מן האוקיאנוס ההודי עולה על 
רכסי ההימליה ומתקרר. 

נוסף לתנודות העונתיות בתחזורת הכללית מופיעה, בעי¬ 
קר בחורף, תנודה נוספת של החחזורח בין שני מצבים קיצד 
ניים. מצב קיצוני אחד מאופיין ע״י רוחות זו׳נאליות חזקות 
ורוחות מרידיונאליות חלשות. במצב זה מופרדים השקעים 
והרמות אלו מאלו בכיוון מרידיונאלי, כאשר הרמות נמצאות 
דרומה מן השקעים ושניהם יחד מוארכים בכיוון זונאלי. 
ד,משרעת של גלי הלחץ קטנה במצב זה ולכן שליטה הרוח 
הזונאלית. מצב זה נקרא בשם מצב של אי נדב ס גבוה 
כאשר כמודד לאינדכם משמשת מהירות הרוח הזונאלית 
המערבית ליד קו רוחב ״ 45 . המצב הקיצוני השני — אינדכם 
נמוך — מאופיין ע״י רוחות זונאליות חלשות ורוחות מרידו־ 
נאליות חזקות מהרגיל. השקעים והרמות נמצאים באותם 
קווי הרוחב ומוארכים בכיוון מרידיונאלי. המצב הראשון 
אינו מאפשר מעבר גדול של חום צפונה ע״י זרמי האוויר 
ולבן שורר במצב זה מפל טמפרטורה מרידיונאלי גדול יותר 
מאשר במצב של אינדכם נמוך. תנודה זו בין שני המצבים 
הקיצוניים נקראת בשם מחזור האינדכם. ארכו של מחזור 
זה נתון לשינויים גדולים: בין שלושה לשישה שבועות 
בחורף. 

אד. 5 ה. - אל. דו. 

מ׳ ם י נ 1 ם ט י ת. ד,מ׳ הסינופטית עוסקת בחיזוי מזג 
האוויר על כל מרכיביו. מבחינים בין שלושה סוגים של 
חיזוי: א) החיזוי קצר־הטווח — לפרקי זמן הנעים בין 12 
ל 48 שעות; ב) החיזוי למרווח זמן בינוני — 3 עד 7 ימים; 
ג) החיזוי לטווח ארוך — מעל לשבוע. מרבית העבודה 
הסינופטית של השירותים המטאורולוגיים בעולם מרוכזת 
בחיזוי קצר-הטווח ומקצתה בחיזוי למרווח הבינוני. 

החיזוי לטווח קצר כולל את ציון הופעתן של תופעות 
מזג־אוויר תוך קביעת מיקומן, עיתוין, משכן ועצמתן. 

החיזוי למרווחי-זמן בינוניים וארוכים מוגבל כתוצאה 
מקשיים עיוניים ומעשיים, ומשום־כך הוא עוסק כיום במגמה 
הכללית של התפתחויות התהליכים המטאורולוגיים ובהגדרת 


שיעור החריגה של ממוצעי התקופה החזויה מן הממוצעים 
הרב-שנתיים. אין החיזוי מסוג זה דן בחיזוי של יום מסוים 
או במד,לך מיום ליום בעתיד הרחוק. 

השלב הראשון בחיזד מזג האודר הוא האבחנה של 
מצב נתון עכשוי. אבחנה זו נועדה לצורך גילדם והגדרתם 
של התהליכים הנוכחיים, על־מנח לפתח ול "המשיך" אותם 
אל העתיד. כיוון שהתהליכים הם תלת־ממדיים — חייבת גם 
האבחנה להיות תלת־ממדית * וכיוון שאפשר לגלות ולבחון 
תהליך באטמוספירה רק אם כל הנתונים הדרושים נמדדו 
וניצפו בעת ובעונה אחת, מושתתת האבחנה על העקרון 
הסינופטי, שפירושו כי כל התצפיות המרכיבות את נתוני- 
היסוד הדרושים לצורך האבחנה נעשו באותו הזמן, כך 
שאפשר להשוותן זו אל ז 1 . 

ארגונה של העבודה הסינופטית הוא על כן כלל-עולמי. 
במסגרת זו נעשות על פני כדוד־הארץ תצפיות סינופטיות 
מדי שלש שעות, ופעמיים עד ארבע פעמים ביום נעשות 
תצפיות סינופטיות נוספות מפני הארץ ועד לגבהים של 
כסב ק״מ. למטרה זו מופעלת רשת של תחנות סינופטיות 
קבועות בארצות השונות, נוסף על רשת ניידת משלימה 
על גבי מספר אניות הנושאות מכשירים מטאורולוגיים. בכל 
התצפיות מודדים לחץ, טמפרטורה, לחות ורוח; ובתצפיות־ 
הפנים (ר׳ להלן) מיתוספות עליהן מדידות של העננות, הד¬ 
אות, מזג־האוויר הכללי, מצב-הים ועוד. 

התצפיות הסינופטיות מועברות אל מרכזים לאומיים 
ובין־לאומיים כך ששעות מעטות לאחר עריכת התצפיות הן 
מופצות ברחבי העולם ומצדות בידי כל מרכזי האבחנה 
והחיזוי. ארגון כל השירותים המטאורולוגיים לצורך זה היא 
אחת ממשימות "הארגון המטאורולוגי העולמי" (£> 1 ־ 01 ־^\ 
10 א¥\— 83012311011 ־ 01 31 ^ 010£ ־ 01 ש 1€1 \) ו״המערך המטאו¬ 
רולוגי העולמי״ (ד 1 ^ ¥3 \ 1 ^ 311 ^ 1 > 1 ־! 0 ^\) שנוסד ע״י 
ארגון זה, שהוא סוכנות מיוחדת של האו״ם, שהוקמה ב 1950 
ובה 120 חברים. — חבריו הם השירותים המטאורולוגיים 
של מדינות-העולם ובאמצעותו נקבעים התקנים והתקנות 
הטכניים, והנהלים והמסגרות הארגוניים של עבודת השירו¬ 
תים הן במישור הבין־לאומי והן בעיקרי פעולתם הלאומית. 
כדי לאפשר את העבודה הסינופטית קובע הארגון המטאורו¬ 
לוגי העולמי את המועדים לעריכת התצפיות, את המרכיבים 
הנצפים לצורך הדיווח ואת תקן התצפיות, את הצופן המשמש 
להעברת המידע, ואת אירגונה של רשת הקשר שתכליתה 
להפיץ ולאסוף את המידע. 

על השירות המטאורולוגי בישראל (החברה בארגון הנ״ל 
מיום־היווסדו) — ע״ע א״י, עמ׳ 1046 . 

עם גידול האפשרויות לקדם את העבודה המטאורולוגית 
ע״י ניצול טכניקות מפותחות של קשד-בזק וע״י ניצול 
מחשבים משוכללים נתארגן "מערך מטאורולוגי עולמי" 
(ר׳ לעיל), שעיקרו ריכוז האמצעים הטכניים המתקדמים 
והיקרים בשלושה מרכזים עולמיים ובמספר מרכזים אזו¬ 
ריים. 

בין הטכניקות החדשות המאפיינות את פעולתו המת¬ 
פתחת של המערך העולמי נמצאות דרכי-הניצול של לוויינים 
בחלל הן לצרכי קשר מטאורולוגי והן לצרכי תצפית, 
הלוויינים המטאורולוגיים הראשונים היו לוויינים מסדרת 
08 -״! ו 5 טנ 1 !ת 1 א (ע״ע חלל, טיסה אל ה־). לוויינים אלה 
מקיפים את כדור-הארץ ובמעופם סוקרים ומצלמים את 



57 


מטאורולוגיה 


58 


מראה הכדור שמתחתם. תצלומיהם משודרים לתחנות מעקב (ציור 9 ) — לפי חלוקת הגבהים. המערכות המתקבלות ד.ן 
על פני הקרקע ובהם פרטים על כסות העננים שעל פני רציפות וצורתן דומה לצורת המפות הטופוגרפיות: נראים 
הכדור, מערכותיהם ומבניהם. בהן שקעים (מרכזי לחץ נמוך) ורמות (מרכזי לחץ גבוה), 

התצפיות הסינופטיות מעובדות ומשורטטות על גבי מפות, אפיקים ורכסים, שלוחות ואוכפים. בהתאם למשוואות 
הנקראות משום כך מפות סינופטיות ובעזרתן נעשית האב־ התנועה (ר׳ לעיל) הקושרות בין חלוקת־הלחצים לבין 
חנה. הרוח, מייצגות מערכות הלחץ שעל המפות גם את שדה־ 

המפות הסינופטיות נחלקות למפות־פנים ומפות־רום (ר׳ התנועה שעל פניהן. 
ציורים 8 , 9 ). ספ(ת־הפנים הן אלה המבוססות על הנתונים בשלב השני באבחנת המפות מתגלים גושי־אוויר 
שנמדדו ושנצפו על פני הארץ ומכינים אותן מדי שלוש המאופיינים כך, שמרבית התכונות של כל אחד מהם דומות 
שעות. מפות־הרום הן מפות במפלסי־דום שונים! מקובלים מתחנה לתחנה והן נקבעות על פי אזורי המוצא של הגוש 
המפלסים שבהם הלחץ הוא 1,000 , 850 , 700 , 500 , 300 , וההשפעות של מסלולו! בן מתגלים אזורי חזית (ע״ע) 
200 , 100 , 70 מיליבאר (גבהים של: 50 — 100 מ׳, כ 1,500 , המפרידים בין גושי אוויר בעלי תכונות שונות. מרבית 
3,000 , 5,600 , 9,000 , 12,000 , 16,000 , ו 18,500 מטר, בדית־ החזיתות סדורות במערכות חזיתיות שבהן גזרה של אודר 
אמה). חם מצדה בין האודר הקר שמלפנים לאוויר הקר שמאחור. 

את מפות־הרום מכינים פעמיים ביום: בחצות ובצהרים, האוויר החם מחליק ומטפס בתנועתו קדימה על גבי 
לפי זמן גריניץ׳. האוויר הקר והוא נדחק ומונף כלפי ©עלה על־ידי האוויר 

ראשית אבחנתן של מפות הפגים נעשית על פי חלוקת הקר הנע מאחוריו. החזית החמה היא האיזור שב 1 האודר 
הלחצים (ר׳ ציור 8 ) ואילו של מפות־הרום אחידות־הלחץ הקר דוחק ומעלה את האודר ■ החם"שלפניו. 



-קודם חם חב די ם גקזדוח מלוח לחץ שווה חזיח חפה חזיח קרח ש #ר<ז מל שקע 

• גשם בתחנה שלג בחחנח == ערפל בחחנה סופח רעמים בתזזנח סוסת חול בתחנת 

דוגמה לסוגי עננים ־־׳-י־ מ נ_ בז 

מודל התחנה על מפח הפנים 


יו? , ! 3 ספרות לדיווח חלחץ (בעשיריות על סיליןרים) 
זר! 2 ספרות לדיווח הטפסרטורה (במעלות *לסיום) 
ן>ידנ> - 1 2 ספרות לדיווח נקודת הטל (במעלות *לסיום) 
עע 2 ספחת לדיווח טווח הראות (לפי קוד) 

11 ספרה אחת לדווח בסים העננים (לסי קוד) 

*א ספרה אחת לדווח כמות העננים הנמוכים (בשמיניוח) 

1 >נ> קו ל*ית הביות שממנו נושבת הרוח 
ז! קנה או נם ל*ית מהירותה של הרוח 



11 


א 

. 01 

- 0 

! 0 

*ז* 

ו*' 


סמל לדווח הבטוח הכללית של העננים 
סמל לדווח סוג העננים הנמוכים 
סמל לדווח סוג העננים הבינוניים 
סמל לדווח סוג העננים הגבוהים לפי סבלות 

סמל לדווח מזג האוויר הנוכחי 
סמל לדווח סוג האוויר שחלף 


ציור 8 . ?פ ודפנים 



59 


מטאורולוגיח 


60 


מזג האוויר הוא תוצאה של התהליכים המלווים את 
התפתחותן וגלגוליהן של מערכות הלחץ והתנועה, מבנם 
האפקי והאנכי של גושי האוויר והתנהגותם במסעותיהם 
על־פני כדור־הארץ, ומהלך־חייהן של המערכות החזיתיות. 

מסלולי הזרימה של הרוח גורמים להתכנסות האוויר 
לעבר מרכז — או איזור — מסייים, או להתבדרותו מהם 
והלאה, ולנטייתו להתערבל ולנסוק, או להתמוכך ולשקוע. 
אם שונים זרמי האטמוספירה בשכבותיה השונות הריהם 
נתונים להשפעות של גזירה מערבלת ומתפתחים תאים תלת־ 
ממדיים של צירופי תנועה ותהליכים. 

תכונתם של התהליכים האטמוספיריים — שהם רציפים 
במהלכם ובדרך־השתנותם. הנובע מכך הוא שדרך התפת¬ 
חותו והתנהגותו של תהליך, או מהלך החיים של מצב מטאו¬ 
רולוגי, המורכב מתהליכים אחדים, מספקים מידע על המשך 
ההתפתחות בעתיד. ח י ז ו י מזג האוויר הסובייקטיווי נעזר, 
אם כן, בשיטות-חיוץ $ למשל, ניתן לחזות את מסילת ההת¬ 
קדמות של מרכז־שקע או מערכת חזיתית ומהירות ההת¬ 
קדמות בעזרת חיוץ של הדרך בה הלכו עד עתה. התעמקותו 
או התמלאותו של שקע ניתנת לזזיוץ ע״י עיקוב בשלב 
האבחנה גם אחרי דרך ההשתנות של ערכי הלחץ במרכזו 
של אותו שקע. קביעת נקודות המפנה בעקומי־החיוץ נעשית 
בעיקר ע״ם הניסיון האישי הצבור וכללי ההסתברויות 
האקלימיות. לדוגמה, סביר להניח כי עליית הלחצים במר¬ 
כזה של רמה לא תימשך מעבר לערכים קיצוניים שנרשמו 


באיזור הגאוגראפי הנידו׳ן, אלא אם — וכאשר — מסתמנים 
גם תנאים סיבתיים חריגים מן הערכים הקלימטולוגיים 
התקניים. 

על־מנת להקטין למינימום האפשרי את משקל האינטו¬ 
איציה האישית בעבודת החיזר, בונים מפות־עזר וחתכי-עזר 
לצורך קביעת דרכי־השתנותם של המרכיבים השונים. 

אמצעי חיזוי נוסף הוא השימוש באנל 1 גים. לאחר 
אבחנתו של המצב הסינופטי הנוכחי, מחפשים מצבי-עבר 
דומים, במידת האפשר, למצב הנתון ומקישים מדרך ההת¬ 
פתחות שלהם לצורך חיזוי ההתפתחות של המצב הקיים. 

יה. ט. 

חיזוי נומרי (חיזוי אובייקטיווי) — עם הכנסתם 
לשימוש של מחשבים אלקטרוניים מהירים, בסוף שנות־הארב־ 
עים של המאה ה 20 , החלה להתפתח שיטת־חיזוי המתבססת 
על פתרון מספרי של מערכת המשוואות הדיפרנציאליות 
הכוללות את משוואות התנועה, משוואת הרציפות, החוק 
הראשון של התרמודינמיקה ומשוואת המצב. המגבלה 
העיקרית של שיטה זו נו^עת מן המעבר ההכרחי מנגזרות 
רציפות להפרשים סופיים, עובדה המגבילה את תקפה של 
התחזית לתקופה של ב 36 שעות. עיקרה של השיטה היא 
חלוקת האטמוספירה לשריג בעל מספר סופי של נקודות 
וחיזוי המשתנים המטאורולוגיים בנקודות השריג בלבד. 
עובדה זו דורשת מספר הנחות לגבי התנהגותם של המש¬ 
תנים בתחום בין נקודות השריג, כלומר, בניית דגם של 



סודל התחנה על מפת ססג מ״ב 


2222 4 ספרות לדיווח דוס המפלס (במסרים נאופוסנזיאליים) 
־דד 2 ספרות לדיווח הספפרסורח (במעלות צלסיוס) 


. 17 . 7.7 ־דד 


1 >ג> קו לזית הכיוון סמכנו נוסבת חרוח 
פ קנח או נס ליייז מחירותח סל הרוח 


ציור 9 • מפח־רום 



61 


מטאורולוגיה — ממאורימים 


62 


האטמוספירה. המספר הכללי של נקודות השריג, הקובע 
את המרחקים ביניהן, מוגבל על־ידי גדלו ומהירותו של 
המחשב העומד לרשות החזאי. היתרון הגדול של שיטה זו 
הוא שניתן לשלבה עם עיבוד אוטומטי של התצפיות המת¬ 
קבלות מתחנות הקרקע והרש ברחבי תבל ולקבל תחזית 
שאינה תלוייה באינטואיציה או במומחיות של החזאי. משש 
לד נקראת שיטת חיזוי זו גם בשם חיזוי אובייקטיוד. על 
מנת שהתחזית תהיה אובייקטיווית, חייבת גם האבחנה 
של המצב ההתחלי, המתבססת על התצפיות, להיות אובייק* 
טיווית, כך שבד בבד עם התפתחות שיטות החיזוי הנומרי, 
פותחו מספר שיטות של אבחנה אובייקטיווית, בעיקר באה״ב׳ 
סקנדינוויה, יפן ובריה״מ. הראש מ שניסה לבחון את הרעיון 
של פתיח משוואות המ , למטרות חיזר היה ל. פ. ריצ׳רדסון 
בשנת 1922 , אולם נסיונו נכשל, מפני שבדגם שבו השתמש 
נכללו גורמים, כגת דיוורגגס אפקי ודוח אנכית, שרשת־התצ־ 
פיות אינה מסוגלת למדוד' בדיוק משמעותי. נסית ראשת בעל 
משמעות, שסיפק נתונים ממשיים, נעשה ע״י צ׳ארני, פיור־ 
טוסט ופו׳ן־נוימן בשנת 1950 . הדגם שפותח על־ידיהם התגבר 
על בעיית מדידת הדיוורגנם האפקי ע״י ההנחה כי הרוח 
היא גאוסטרופית בכל מקום׳ לד שהדיוורגנס מתאפס וניתן 
לחשב את שדה־הרוחות בעזרת שדה־הלחץ בלבד. כמדכן 
הוצאו כל האפקטים של חימום לא-אדיאבטי וחיכוך. בהנחות 
אלו נמצא כי מערכת המשתאות מצטמצמת לשני חוקי שימור 
בשביל הטמפרטורה הפוטנציאלית והעידבוליות הפוטנצי¬ 
אלית. בעזרת הנחות אחדות נוספות (האטמוספירה היא קחי־ 
הידרוסטאטית, שלוק ת הרוח לפי הגובה תלויה בלחץ 
בלבד), מקבלים את המודל הבארוטרופי האקויולנטי המ¬ 
שמש עד היום למטרות־חיזוי במספר מדינות. הגודל היחיד 
החזוי ישירות במודל זה הוא פונקציית הזרימה הגאוסטרו־ 
פית אשר מתוכה ניתן לחשב את שדה הלחץ (או הנאד 
פוטנציאל על משטח לחץ קבוע) ואת שדה הרוח. נסיון 
של כ 15 שנה במודל זה מלמד כי התוצאות עומדות באותה 
דרגת דיוק כמו התחזיות הסובייקטיוויות של חזאי מומחה. 
במשך השנים פותחו מודלים רבים, מהם למטרות חיזר מזג- 
האורר, מהם למטרות חיזוי של תופעות מיוחדות כגון ציק־ 
לונים טרופיים, ברחת ים או יבשה ותחזית משקעים, ומהם 
למטרות מחקר לשם הבנת השפעת גורמים שוגים על מצב 
האטמוספירה. באה״ב החליף החיזר האובייקטיור כליל את 
החיזר הסובייקטיור לכלל היבשת האמריקנית. 

,./ 1 [ 7216 * 10 * ץ( 7 ,ח 511 ט 0 - 110 זץצז £0 .£ . 3 ) - 00 < 1 רח 1401 .! 

1 * 660511 * 70 1 ) 1 * 0 ; 51 ץ 11 ) 1 * 1 ; * ¥601116 \ ,ת 0 צצ׳ 01101 ? . 5 ; 1945 
,חובו 1 ז 8 031 ־ 01 ;* 1958 10 1 * 6110 ) 1 ^ 0 * 11 * 1 ,. 1 ) 1 ;* 1956 ,! 1-1 

- 1 * 1 601 *^ 010 * 6160 / 0 } 001 < 11 ) 1 * 0 , 00 י 0£1 01051031 ־ 01001 ^ 

־־ 131 ^ .. 1 .¥ — ז 0 מ 1 ו 131 ־ 1 .( . 0 ; 1956-61 , 11 — 1 , 1167115 * 1 ** 51 
- £1135500 ; 1957 51601 ^ 711 1 ) 1 * 0 11601 זז 10 *ץ< 7 , 1111 

־ 101 > 011 ט( 11 >ח 43 < ) 110 ז* 0 ה<( 0 , 11 ) 1 רח £101115011 .£ 

- 710 ץ 0 ,. 31 01 0 ) £1 *> 0 .£ .€ ; 1957 ,( 11 ,) 11 *ץ 11 <ן 000 , ££¥111 
י 5 ז 0 ץ 8 .£ .!ל ; 1957 ,^** 660511 * 70 * 160111€ \\ 1 ) 011 • 9111 * 

611001 * 71160 10 1611071 ) 1 ) 0 * 1711 , 55 ) 1 ־ 1 .£ . 8 ; 1959 3 ,./ 4 01 * 6 1 * 06 
-ס**?/ 1601 ^ 010 * 6/60 )^[ / 0 7165 ) 17161 * 7 י זסו 0 ט 53 .¥\ ; 1959 ,. 1 \ 

; 751 ( 17101 / * 17601116 1601 * 6 777 ) 1 ^ 1 ,ת 150 [ רחסב! , ! . 0 .? ; 1959 , 515 ץ 1 
- 41 111€ ס! 611071 ) 11 ) 0 * 1711 , 1110111 . 1 ־ 1 ; 1961 ,ה 116110 ) 6 * 7 1 ) 1 * 0 
,'* 16 ( 7601 ) / 0 166 * 8616 7116 ,ץ 3 ( 1 .[ ; 1965 , 6 * 7116 ) 7105 * 

. 1966 

אל. דו. - אד. כה. 

מטאוו־יטים (מיוד ?סק 0 >^—דברשמימי),גופיםמוצ¬ 
קים, שנפלו על פני כדור-הארץ מהחלל החיצון 
(להבדיל ממטאור המציין שביל זוהר בשמים, הנגרם על־ידי 
חלקיקים קוסמיים זעירים הנשרפים כליל במעברם דרך 


האטמוספירה של כדור הארץ) ; המספר המוערך של הכד 
הנופלים בשנה על פני כדור-הארץ הוא כ 500 , שמהם כ 350 
נופלים לתוך הימים ריתרם על פני היבשות. לעומת זה, 
מספר הכד הנאספים בממוצע כל שנה הוא רק ארבעה. עד 
1960 נמצאו 1,575 מ". הקטנת מהירותם של הכד בכני¬ 
סתם לאטמוספירה גורמת לחימום חזק ולהתכת קליפתם החי¬ 
צונית. במעופם דרך האטמוספירה הם משאירים אחריהם 
גשם של טיפות לוהטות, הנראה בשמים כשביל זוהר. מקור 
דוב האור של מ׳ נופל הוא כר אודר דחוס ולוהט, הנוצר 
לפניו. התנגשות המ׳ עם האטמוספירה גורמת לגלי הלם 
חזקים ; לכן מלווה נפילתו לעתים ברעם. 

לפעמים יורד הנד כגוש יחיד, אך לעתים נופל על פני 
השטח, מטר של מ", המורכב לרוב ממאות גופים היורדים 
בתוך שטח בעל צורה אליפטית, ומוארך בכיוון מסלול- 
הנפילה. 

גודל ה מ ׳ נע ביו גרגירי אבק דקים (מיקרונים) ועד 
לקוטר של מטרים; קוטר של כמה סנטימטרים הוא השכיח- 
ביותר. מ" אבניים (ר , להלן) מגיעים עד כדי משקל של טון, 
ואילו מ" ברזליים עשויים להיות כבדים יותר. הם׳ הגדול 
ביותר, הידוע היום, הוא הנד של הונה, בדרום־מערב אפריקה, 
הנמצא עדיין במקש נפילתו; משקלו כעת הוא כ 60 טון, 
אך משקלו בשעת הנפילה, ולפני שהותקף ע״י הבלייה, היה 
לפחות 90 טון. ד.מ׳ הגדול ביותר שנראה בנפילתו הוא הנד 
של סיחוטה-אלין, בבריה״מ, שנפל ביום 12.2.1947 , ומשקלו 
1.7 טון. י 

רוב המ", בשל מסתם ומהירות נפילתם הקטנות יחסית, 
חודרים לתוך הקרקע עשרות ס״מ בלבד. מ" כבדים מאד, 
לעומת זה, מגיעים אל פני השטח במהירות של ק״מ אחדים 
לשנייה, ובלימתם הפתאומית גורמת להתפוצצות אדירה, 
שבעקבותיה נוצר לוע עמוק. המפורסם מבין מבני פגיעה 
אלה, הקרויים אסטרובלמים, או לועות מ ט א ו ר י ט י י ם, 
נמצא באריזונה, קטרו 1,200 מ׳ ועמקו 180 מ/ הוא מוקף 
חומה בגובה 45 מטר, שנוצרה ע״י התרוממות השכבות. 

ב 20 השנים האחרונות זוהו כמה עשרות לועות מטאו- 
דיטיים נוספים (ר׳ טבלה 1 ). 

כל הלועות האלה הם צעירים מבחינה גאולוגית, וישנם 
שבים, שנוצרו במאה זו. הראשון נמצא בשטח נחל טת־ 
גוסקה בסיביר, והוא נוצר ביום 30.6.1908 ; מסביב למקום־ 
נפילתו של הנד נקטעו העצים במרחק עד 50 ק״מ, ומשקלו 
נאמד ב 10 מיליון טון. השני הוא זה של סיחוטה־אלין. ברוב 
הלועות המטאוריטיים הגדולים לא נמצא כל חומר מטאוריטי. 
מ" כאלה מתחממים בפגיעתם עד כדי התנדפותם המוחלטת. 

מ" קטנים, לעומת־זאת, ניתכים רק בשכבה חיצונית דקה, 
ואילו הפנים שלהם נשאר בטמפרטורה המקורית של החלל, 
שהיא בחלק זה של מערכת השמש כ 0 ״ 4 . 

רוב׳ הנד׳ הם בעלי צורה חיצונית אירגולרית, 
צורה המדגימה בחלקה את צורתם המקורית לפניי כניסתם 
לאטמוספירה של כדור הארץ, ובחלקה היא תוצאה של הת¬ 
פוצצות המ׳ בתוך האטמוספירה. לעתים מ" הם בעלי צורה 
קונית; צורה זו נובעת מתכונתם של מ" רבים לשמור על 
כיוונם בשעת נפילתם דרך האטמוספירה. קליפתם החיצונית 
ניתכת חורמת אחורה בכיוון הפוך לכיוון נפילת המי׳. קווי 
זרימה אלה ניכרים על פני מ" רבים. למי׳ אבניים לרוב 
קליפת התכה זגוגית, שחורה, בעובי של כמ״מ, ואילו מ" 



63 


ממאורימים 


64 


טבלה 1 

לוע 1 ת מטאוריטיים חשובים 


קוטר 

מכסימלי 

במ׳ 

ארץ 

השם 

25,000 

■9 

( 816$ ז>§תו 11 >ז 40 ז) 

נורדלינגר ריס 


1 

(ץ 83 ק־־ס) 

דים 3 י 


^*8 

(ו״יזוח 80511 ) 

ימת בזסומטווי 

6,400 

אוהיו, אה״ב 

( 114011011 ח€קת^ 5 ) 

סרסנט מאונד 


טנסי, אה״ב 

<^ 0 ש־׳€ ל 11 ־ז\\) 

ולז קריק 


אוסטריה 

( 15 ־ 1401 ) 

קסלם 

3,700 

אונטריו, קנדה 

()ח־ת 8 ) 

ברנט 

3,400 

קנדה 

(? 1 נ[סו 01 י 3 ע £3 ח 1 _ 1 ) 

אנגוה, צ׳אב 

3,200 

עיראק 


אל אומצ׳יימין 

3,000 

טנסי, אה״ב 

() 1 ש^ז 0 חח ד < 1 ?) 

פלין קריק 

2,500 

גרמניה 

(וח £ 1 ל 1 מנ 81 £ ) 

שטינהים 

2,400 

אונטריו, קנדה 

( 11 ־ £01 ,> 1011 ־ 1 ) 

הולזפורד 

2,000 

קרולינה, אה״ב 

( 8 ץ 133 011113 ־ 031 ) 

מפרצי קרולינה 

2,000 

טכסס. אה״ב 

( 6 ז 1 ) 13 \ 3 ז־ 81€1 > 

סיארה מדרה 

1,800 

אלג׳יריה 

( 6 מ 23 מז־ 31 ' 1 ') 

טלמזן 

1.800 

סחרה המערבית 

(ז־ 1 זז 0011 ־ 1 ) 

טנימר 

1,200 

אריזונה, אה״ב 

(־!־) 03 ז 0 ־)־ 4 \) 

מטאור קריטר 

7 

ערב הסעודית 

(ז 3 נ 31 ע\) 

_ו 3 ר 


בדזליים עטופים קליפה דקה יותר, מורכבת מתחמוצות 
ברזל. 

ההרכב המינ ך ל וגי. בעוד שמספר המינרלים הידו¬ 
עים על פני כדור הארץ הוא למעלה מ 4,000 (ע״ע מיגר- 
לוגיה), מספר המינרלים שזוהו במ" הוא כמה עשרות בלבד 
(ר׳ טבלה 2 ). 


טבלה 2 

מינרלים נפוצים של מטאוריטים 


הרכב כימי 

השם 

( 141 ,־?)-ס 1417-4% 

(־) 1 ־ 143013 ) 

קמציט 

( 141 ,־?)- ץ 14160-15% 

(־) 1 ח־ 3 ז) 

טניט 

8 ־? 

(־זו 011 ־ 1 *) 

טרויליט 

י ! 510 ־(־? , 1415 ) 

(ש 10 ז\ו 1 ס) 

אוליוויז 

* 510 (־?, 148 ) 10-0% $103 ־? 

(־) 1151311 ־) 

אנסמטיט 

" 20-10% 

(־) 01121 ־ 81 ) 

ברונזיט 

20% ־" 

(־ת־ 11 ) 5 ז־קץ 8 ) 

היפרסתן 

ג 0 ! 03,3 ) 10% 035103 

(־) 001 ־ 18 ק) 

פיג׳וניט 

00 ע 81 (ש? 03 

(־ 1 ) 51 קס 011 ) 

דיאופסיד 

(143, 03) (!\1, 81)105 

(ש 100135 ^ 13 ק) 

פלגיוקלז 

*( 011 ) 51,010 ״(־? ,^ 14 ) 

(ססחתשק׳ושיג) 

סרפנטין 

(רק בחונדריטים פחמניים) 

1 




כמה הבדלים חשובים בין המינרלים של מ" לבין אלה 
של סלעים טרסטריים: 

1 ) המינרליסישל הכד מעידים על תנאי־יצירה מחזרים, 
בהשוואה לאלה של קרום כדור הארץ, דבר המתבטא בהו¬ 
פעת ברזל־ניקל מתכתי ובהעדר כמעט־מוחלט של ברזל 
תלת-ערכי ז 2 ) סביבת יצירתם של המינרלים המטאוריטיים 
היתה יבשה! 3 ) סביבת יצירתם של המינרלים המטאוריטיים 
היתה בסיסית מזו של קרום כדור הארץ. 


טבלה 3 

הרכב כימי של מטאוריטים (ב%) 


ממוצע של 
קרום 



מ" ברזליים 

יסוד 

כדור הארץ 




46.6 

33.0 

36.3 


ס 

5.0 

28.6 

25.5 


־? 

27.7 

16.95 

17.7 


51 

2.09 

13.86 

14.4 


>48 

0.05 

2.07 

2.2 

0.04 

3 

0.01 

1.68 

1.4 


141 

3.63 

1.39 

1.5 


03 

8.13 

1.10 

1.5 



2.83 

0.68 

0.7 


143 

0.02 

0.30 

0.35 

0.0! 

ס 

0.10 

0.20 

0.21 


140 

0.12 

0.13 

0.19 


ק 

0.00 

0.10 

0.08 


ס 0 

2.59 

0.10 

0.11 


!6 

0.44 

0.08 

0.10 


1 ־ 1 

0.03 

0.05 

0.06 

0.03 

0 

0.00 

0.01 

0.01 

0.02 

011 

דמיון בהרכב 

קיים אמנם 

י של מ". 

רכב הכיס 

הה 


הכימי בין ד.מ״ לבין קדום־הארץ (ר׳ טבלה 3 ), אך קיימים 
הבדלים עקרוניים: 

1 ) הנד הממוצע בסיסי יותר מאשר הסלע הממוצע של 
קרום כדור הארץ * 

2 ) בהשוואה לחומר המקורי של מערכת השמש עברו 
המ ׳ ׳ פחות דיפרנציאציה, ומותר להניח שהם מייצגים את 
החומר הקוסמי' המקורי, פרט לתרכובות הנדיפות, ביתר 
נאמנות מאשר הסלעים של קדום פדור-הארץ. מאידך, ההרכב 
האיזוטופי של היסודות זהה למעשה בפד ובסלעי כדור 
הארץ, תופעה המעידה על מקורם המשותף של שני סוגי 
החמרים. 

סוגים של מ״ (ד׳ טבלה 4 ). כמו את סלעי 
כדה״א, ממינים גם את הכד לפי הרכבם המינרלי ומבנם: 
מבדילים בין מ" מתכתיים, המורכבים בעיקר מברזל 


טבלה 4 

מיון המטאוריטים 


אחוז מכל 
הנפילות 

הערות 

קבוצה 



ס י ך ר י ט י ם 
(ברזלייט) 


גבישים בדמות קוביות! 

הכסהדריטים 

1.2% 

קווי נוימן 



גבישים בדמות.אוקטהדרוגים! 

אוקטהדריטים 

4.4% 

קווי וידמנשטטן 


0.2% 

ללא מבנה מוגדר 

אטכסיטים 



סידרוליטים 

1.5% 


(ברזלייט־אבניים) 



אארוליטים 

(אבניים) 


חלוקה פנימית לפי הפירוכסן 

חונדריטים רגילים 

79.3% 

השולט 


4.5% 

מכילים תרכובות פחמן 

חונדריטים פחמניים 

8.9% 

100.0% 

ללא מבנה מוגדר 

אחונדריטים 






















65 


ממאורימים — ממד גרוהו 


66 


ומניקל (מ״ ברזליים, סידריטים); מ" המורכבים בעיקר 
ממינרלים סיליקטיים (מ״ אבניים, אארוליטים)! מ" שבהר־ 
בבם משתתפים שני המרכיבים הנ״ל (מ" ברזליים־אבניים, 
סידרוליטים). 

'היווצרות המ". רואים בם" תוצאה של שבירה 
מכנית של גוף קוסמי, שהסתובב בתחילתו באזור האסטרו* 
אידים (ע״ע). חישוב מסלולם של מ" שונים מראה, שלפני 
לכידתם ע״י שדה הכובד של כדור הארץ הם אמנם הסתובבו 
ברצועת האסטרואידים. אסטרואיד־האם של ד,מ" נשבר, 
כנראה, ע״י התנגשות, לפני 10 6 * 520 שנה, אך גם לאחר 
שבידה ראשונה זו בשברו ד.מ" לחתיכות קטנות יותר ע״י 
התנגשויות הדדיות חוזרות. תהליכים אלה ניתנים לבדיקה 
ע״י מדידת איזוטופים מיוחדים, שנוצרו בקליפה החיצונית 
של כל מ׳ בהשפעת הקרינה הקוסמית. מדידות אלו מראות 
שרוב המ׳ ׳ שנפלו על כדה״א קיבלו את צורתם הנוכחית 
בזמנים שונים במשך ׳' 200x10 השנים האחרונות (גיל 
החשיפה לקרינה הקוסמית). 

רוב הנד נתגלו על פני שטח כדור־הארץ או בעומק של 
עשרות סנטימטרים בלבד! מעטים נתגלו בעומק רב־יותר, 
אך אף אחד לא נמצא בשכבות גאולוגיות קדומות מתקופת 
הפליאוקן. יש להניח שגד התחילו ליפול על כדור-הארץ 
בשלושת מיליוני השנים האחרונות בלבד. 

היסטוריה של מחקר המ". מ" היו ידועים לאדם 
הקדמון, שהבחין בתופעות־הלוואי המרשימות של נפילתם. 
האדם השתמש בברזל מטאוריטי אלפי שנים לפני שלמד 
לייצרו. האבן היקרה־ביותר, שנמצאה בטבעת על אצבעו 
של פרעה תות־אנח־אמון, היתה חתיכת ברזל מטאוריטי, 
מוקפת אבני־חן אחרות. אין פלא בדבר, שבני־אדם ראו 
בנפילת מ" תופעה אל־טבעית, כמו בנפילת מטר הנד המתו¬ 
ארת ביהושע י, יא. 

אצל עמים רבים הפכו מ" לאובייקט של פולחן דתי. 
תפילת אנשי אפסוס אל כד נזכרת בברית החדשה (מעשי 
השליחים 35 ), והאבן הקדושה של הכעבה במכה היא מ׳ 
אבני, מוקף קליפת זכוכית שחורה. באירופה של ימי-הביניים 
נשתמרו מ"'רבים בכנסיות. קשר זה בין מ" לענייני הדת 
מסביר במידה רבה את הספקנות ההתחלתית של אנשי 
המדע. כאשר הופיע בשנת 1794 חיבורו החלוצי של הפיסי¬ 
קאי הגרמני כלדני (ע״ע) על מקורם האכסטרטרסטרי של 
הם", החליטה' האקדמיה הצרפתית למדעים, ש״אבנים אינן 
נופלות מהשמים", החלטה שאותה היתד, נאלצת לבטל עד 
מהרה, כאשר ירד בשנת 1803 מטר של מ" על הכפר 181£ .^י, 1 
ליד פאריס. 

ברצליוס (ע״ע) פירסם בשנת 1834 מחקר על ההרכב הכי¬ 
מי שלימ/דוברי ס^״&ס) היה הראשון שראה ( 1866 ) את 
הם" כחלקים י של כוכב לכת שבור והסיק מהם על החומר 
הבונה את פנים כדור־הארץ. ו. מ. גולדשמיט (ע״ע) פירסם 
בשנת 1937 את הטבלה הראשונה על הנפיצות הקוסמית 
של היסודות הכימיים בהתבססו על הרכב ד,מ". 

469 %6 ) 91%5%656 ס 611 ) 769 1€ { 91%56 ז 16 ( 0606 1 ) 1 ורז 11 ;>$!) 001 . 34 .ז\ 

; 1953 2 , 30 {ס 4 ) 04 ,־ 101 * 1 ? .״ 1 ׳ . 0 : 1937 , 71691169116 

, 3435011 . 8 ; 1960 ,;:זיממס^/׳ג /ס 165 ^ ¥919161 ,/י 0 ח 1 ז£ .£ .£ 

, 30 /ס $? 0161911$ 1 ) 491 30, 1962; 1 3^00(1, ¥)1^5X65 

-ש! 1 ) 1 ) 11 \ . 4 י 1 , 8 ץ 8 1 )£) 11 )£ , 00991615 4914 30 ,{ 4001 ( 7116 :ח 1 ) 

/ 0 1 ז 091%1 1£ !) 4914 4.5 ( ,. 1 ) 1 ; 1963 ,(* 61 <ן £111 .?, 0 1 ) 3.11 ) 5 ־ 8111 

. 1968 , 6911 ) 5 ^ 5 50149 16 () 

י, ב. 


מטן?*ה (או [א ]?דבלה) — (:> 61 נ 61 )>א") £1£ ל 1313 \ — 

עם מקבוצת' הבאנטו! הוא התגבש משבטים שנמ¬ 
לטו ב 1823 מנאטאל מפני צ׳אקה מלך זולו(ע״ע, עכד 705 ). 
בהנהגתו של אומסיליקאזי עברו שבטים אלה אל מצפון 
לנהר ואל והתיישבו שם, אך ב 1837 גרשום הבורים (ע״ע 
אפריקה הדרומית, ברית, עם׳ 391/2 ) ולאחר נדודים הת¬ 
יישבו בארץ ד,מ׳, ברודזיה של היום ( 1840 ). בני שבט 
המאשונה שישבו לפניהם באותו מקום נשתעבדו למ/ 
ב 1868 מת אומסיליקאזי! בנו, לובנגולה, — שהיהודי דניאל 
קיש היה יועצו בראשית מלכותו' י— י חתם ב 1888 על חוזה 
ידידות עם הבריטים ונתן לססיל רידז (ע״ע) זכיון לכריית 
מחצבים. מטרתו העיקרית של רודז היתה לכבוש את ארץ 
הנד, וב 1893 נוצחו הכד בידי הבריטים, שהשתמשו בעילה 
של הגנת המאשונה מפני המ ׳ . במארס 1896 מרדד הכד, אך 
רודז שיכנעם להניח את נשקם ( 1897 ). וע״ע זמביה, עמ ׳ 
932 (כרך מילואים). 

. 34 .?£ ;״ 1950 ,./׳ 3 £!{) 4914 445110714 ( 7116 ,) 1 !) 8 11110 . 0 
. 1967 , 12046524 .¥ / 0 § 191 ) 441 ( 16 ( 7 ,ש 101 ־ 1 

מטבע, ע״ע בומיסמטיקןה. 
מטה, ע״ע תה. 

מטה הלי — ״ 13131-13 * 1 — (כינויה של גרטרודה זלה ) 
1876 — 1917 ), רקדנית והרפתקנית הולאנדית'שני 
אשמה בריגול במלה״ע 1 . מ״ה חיתה שנים מספר ביאווה, 
נפרדה מבעלה — קצין בצבא ההולאנדי — והחלה להופיע 
כרקדנית בכמה מבירות אירופה, בספרה שהיא בת המזרח 
ושמה מ״ה — ובכך נתאפשרו הופעות-ערום שלה באותו 
דור. חוג לקוחותירדמאהביה היה מובחר. 

בפרוץ מלה״ע 1 היתה בברלין, חזרה להולאנד ומשם 
עברה לצרפת. היא נחשדה בריגול לטובת גרמניה, נאסרה 
ב 1917 , נשפטה והוצאה־להורג. הוכח, שקיפלה כסף רב 
מהגרמנים, אך לא ידוע על כל פעולת ריגול מצידה, ונראה 
שאלמלא אווירת-החשדות בעת־מלחמה לא היו דנים אותה 
למיתה. דמותה האקזוטית יצרה סביבה אגדת־ריגול שתוארה 
בכמה ספרים. 

46 6 ) 97209 14 46 ׳{ 1444 14 46 6990 ) 79115 71 , 1110 * 1 * 01 מ 1 מ 00 ,£ 
. 1956 ,. 14 . 14 091 ) 65 ו 1 ן>ה! ,ת 3 וד 1 ״זש!< . 8 ; 1924 ,. 71 ./׳ 3 

מטו גרוסו ( 50 * 0 ז 0 310 )\), מדינה במערב החלק המרכזי 
של ברזיל (ע״ע), גובלת במערב בבוליויה, וב- 
דרום־מערב בפאראגואי. 1,254,821 קמ״ר, 1,439,000 תוש׳ 
( 1969 , אומדן). שוכנת ברובה על הרמה הבראזילית, ורק 
החלק הדרום־מערבי, המנוקז ע״י יובלי נהר סדנה (ע״ע) 
הוא מישור־הצפה ( 31 ח 13 ת 3 ק), שבו מצויים שידות-המרעה 
הפורים־ביותר במדינה. האיזור של פרשת־המים בין אגן 
האמזונס (ע״ע) ואגן לה-פלטה (ע״ע פלטה) עובד במרכז 
מ״ג. הצפון של המדינה מנוקז ע״י יובלי האמזונס, והדרום - 
על־ידי הנהרות פאראגואי ופאראנה. האקלים: ע״ע ברזיל 
(עם , 584/5 ). הצמחית הטבעית בעיקרה סונה של עצים. 

אוכלוסיית מ״ג עוסקת בעיקר בגידול בקר ובחקלאות. 
הבקר משולק לשוק של סאו פאולו (ע״ע) והמסחר החקלאי 
מתרכז בעיקר בערים הגדולות. הגידולים החקלאיים החשו¬ 
בים הם: קפה, אורז, כותנה, קנודסוכר ותירס. האוצרות 



67 


מטו גרזסז — מטזס 


68 


הטבעיים העיקריים הם: מנגן, יהלומים, זהב, ברזל ופל¬ 
טינה, אך אלה מנוצלים רק מעם, עקב אמצעי-התהבורה הגרו¬ 
עים, התחבורה היא בעיקר בנהרות ובשבילים — שרבים 
מהם אינם עבירים בעונות הגשומות. כבישים סלולים מצויים 
בתוך הערים הגדולות ובקרבתן. הערים החשובות: קויאבה 
( 3 ( 01131 ) — הבירה, 43,112 תוש׳ ( 1960 ); קמפו גרנדי 
(*״!!ס 0 קת! 03 ), 64,447 תוש׳; קורומבה ( 3 ( 00111011 ), 
36,744 תוש , . 

קמפו גרנדי היא המרכז החקלאי ההשוב־ביותר בדרש 
מ״ג והמרכז המסחרי החשוב־ביותר של המדינה. מעמד זה 
ניתן לעיר עקב מיקומה המיוחד באיזור חקלאי פורר. 
וליד מסילת־הברזל החוצה את דרש־המדינה ומקשרת את 
העיר עם ריו דה ז׳נירו (ע״ע) וסנטום ( 5301:05 ) במזרח, 
יעם קורומבה במערב, מקורומבה נמשכת מסילת־הברזל עד 
סנטה קרום ( 12 ״ 0 53013 ) שבבוליוויה. קויאבה לא הגיעה 
למעמד כלכלי חשוב, שאליו הגיעו הערים קמסו גרנדי 
וקורומבה, עקב ריחוקה הרב מקווי־התחבורה הראשיים. 

ש. זי. 

מטולה, היישוב הצפוני־ביותר במדינת-ישראל, על גבול 
מדינת לבנון, בגובה של 525 מ׳ מעל פני 
הים, מדרש לבקעת עיון (מרג׳ עיון). 350 תוש׳ ( 1969 ). 
מ׳ הוקמה בשנת 1896 על ידי הפקידות של הבאדון דה 
רוטשילד. מקור שמה הוא ערבי׳ ופירושו "צופה* ואכן היא 
צופה על הרי הגליל, עמק החולה, הגולן, הבשן, הרי הלבנון 
והחרמון. מ׳ נפגעה הרבה בשנות קיומה הראשונות מהת¬ 
נפלויות דרוזים שהיו אריסי המקום לפני כניסת היהודים, 
וכנקודת ספר עברית ראשונה, היתה נתונה פעמש מספר 
להתקפות תושבי הסביבה ולגלות זמנית — פעם בימי 
מאורעות תל-חי ופעם במלה״ע 11 . בימי המנדט הבריטי 
עיבדו אנשי מ׳ את החלק הפורה ביותר של קרקעותיהם 
בעמק עיון, הנמצא כיום בתחש מדינת לבנון. מ׳ היא 
מועצה מקומית. למעלה ממחצית המפרנסים עוסקים בחק¬ 
לאות ויתרם בעבודות יזומות מטעם קק״ל, בשמורת הטבע, 
במלאכה ובתעשיה — בקרית-שמונה הסמוכה ובמלונאות. 
אקלימה של מ' הנוח והקריר בקיץ מושך נופשים רבים. 
בקרבתה נמצאת שמורת הטבע של נחל עיון ו״מפל התנור" 
(תנד: ע״ע א״י, עכד 86 ). גד מחוברת בכביש דרומה — 
לכפר-גלעדי ובכביש מערבה — לעבר לבנון. 

מטון — — אסטרונום אתונאי מן המאה החמישית 

לפסה״נ׳ שנודע כמחבר הלוח הירחי-שמשי, בעל 
מחזור 19 השנים, הנושא את שמו (ע״ע לוח, עפד 340 ). 
במחזור זה — 7 שנים הן בנות 13 סדשי-לבנה, ו 12 
שנים — בנות 12 חדשי־לבנה. השוואת 235 חדשי־לבגה 
כנגד 19 שנות-שמש מראה, שההבדל בזמן אינו עולה על 
כשעתיים ( 6,939 ימים + 14.5 שעות = 19 שנות-שמש, ואילו 
6,939 ימים + 16.5 שעות = 235 דודשי־לבנה), ומשום־כך 
משמש המחזור המטוני כבסים ללוח העברי וכבסיס לחישוב 
חג־הפסחא הנוצרי. 

מטוס (וטיסה). כד, כלי-טיס "כבד מן האוויר", נהוג בד״כ 
בידי טייס, ומשמש בעיקר לצרכי תחבורה, הובלה, 

מחקר וספורט — אזרחיים וצבאיים. המאפיין את כל המ" 
לסוגיהם הוא כוח הדחף שהם יוצרים לצורך תנועתם ד,אפ- 
קית, האוויר זורם על משטח הכנף שתכנונה מוכתב ע״י 


שיקולי ניצולת מירבית דעילה של זרם האודר. תנועת זרם 
האוויר תלויה בצורתו של משטח הכנף ובזווית בה האודר 
פוגע בכנף - והיא גורמת להבדלי לחצים מעל לכנף ותחתיה, 
המקנים למ׳ אח העילוי הדרוש לו לשם התרוממותו (ר׳ 
להלן). 

כדי שד.מ׳ יטוס טיסה יעילה ומבוקרת, עליו לכלול: 

1 . מנוע (ע״ע) - ליצירת פוח־משיכה, וגוף המתוכנן כך, שהת¬ 
נגדותו לכוח זה מזערית; 2 . משטחים בעלי מבנה מוגדר 
ליצירת כוח עילוי העולה על משקלם העצמי של גוף הנד 
והמנוע; 3 • מערכת מכשירי-בקרה המעניקים לו יכולת 
חיסרון ואיזון. 

כלי הטיס הראשון "הכבד מן האודר" הוא עוף השמים. 
במשך אלפי שנים הפליא מעופו את בני האדם ("שלשה 
המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, דרך הנשר בשמים" 
וגר [משלי ל, יח—יט]). סוד הכוח המרים גוף־כבד־מן- 
האודר ששאלה באיזה אופן "תומך" האודר בגופים כבדים 
ומוצקים ומחזיקם במרומים נותרו דורות רבים בגדר חידה 
סתומה. 

רק על סף המאה ה 20 עלה בידי האדם לפתור חידה זו, 
ומאז החלה מתפתחת הטיסה בכלי-טים כבדים מן האוויר 
בצעדי ענק. 

חיקוי עוף השפים. מימים קדומים ניסו האנשים 
לחקות את מעוף הציפור. רוב הניסויים של האדם לעוף 
התבססו, איפוא, על בניית כנפיים שחוברו לזרועותיו. אולם 
בכל הניסדים האלה לא עלה בידו לטוס. משנכשלה דרך זו, 
סברו כי לא נפנוף הכנפיים יוצר את כוח העילד, אלא 
הנוצות שעל כנפי הציפור. אך ש הנסיונות לבנות כנפיים 
מנוצות ולטוס בהן נכשלו. 

סברה אחרת אמרה, כי סוד הטיסה נעוץ במבנה המיוחד 
של כלי הנשימה והעצמות של הציפורים: כלי הנשימה 
מורכבים מריאות ושקיקי-אודד ואלה מאפשרים לציפור 
לנשום כמות גדולה יותר של אוויר: ואילו העצמות הן 
חלולות. כתוצאה ממבנה זה, קטן משקלה של הציפור ביחס 
לנפחה. אולם במבנה זה, הגם שהוא מקל על הציפור במעו¬ 
פה, כשם שגפנוף הכנפיים מסייע לה, לא היה טמון סוד 
העילוי. 

במקביל לחקר מעופה של הציפור, בערכו מחקרים על 
תכונותיהם של זורמים (גאזים ונוזלים) והוכח קשר הגומלין 
בין הוקי הזרימה לבין השפעתם על פרופיל הכנף ליצירת 
עילוי (ע״ע אדרודינמיקה; הידרודינמיקה). מסקנת אחד 
מחוקי-הזרימה החשובים־ביותר, שנוסח ע״י ברנולי (ע״ע), 
היא, כי סכום הלחץ הסטאטי של זורם, ולחצו הדינאמי, 
הנובע ממהירות זרימתו, הוא קבוע. 

בסוף המאה ה 19 נתגלה כי לכנף הציפור צורה מיוהדת 
במינה — חיתוך כנף הציפור מלפנים לאחור מגלה כי לחתך 
הכנף צורה קמורה (חתך זה של הכנף מכונה: פרופיל- 
הכנף [ציור 1 ]). 

כנף זו, בחצותה את זרם האודר, מפלגת את זרימתו 
לשניים: הזרם העליון נע מהר יותר ולפיכך הלחץ נמוך 
יותר. ואילו הזרם התחתון נע לאס ומקיים לחץ גדול יותר 
(ציור 1 א). הבדל לחצים זה יוצר אח כוח העילד הדרוש 
לכנף לשם הרמת המטוס לאודר (ר׳ להלן). 

אחד מחלוצי התעופה, שחיקה אתימבנה הכנף של הציפור, 

היה אוטו לילינתל (ע״ע). הוא הכיר בעובדה כי משטחי 

• :ל * . 



69 


ממום 


70 



כנף קמורים יוצרים עילד רב בהימצאם באוויר כנגד החיה. 
הוא ואחיו גוסטאוו הרבו לערוך תצסיות באורחות התנהגותה 
של מושבת חסידות. תצפיות אלו הובילו לבניית דאון חד- 



ציור 1 א. זריטת האוויר סביב פר)פי? הבנו•: ץ—טהירווז האוויר; 
ע—זרם תוזתוז, לחץ נכוה: 11 —זרם עלי 1 ו, לחץ נטור 

כנפי, והחל בקיץ 1894 ביצע אוטו ליליינתאל בהצלחה 
למעלה מאלפיים דאיות (ע״ע דאון; ור׳ ציור 2 ). 



זויור 2 . דאוגו של א. ליליינתא? ( 1884 ) 


פירסום דבר דאונו של ליליינתאל בעיתונות עורר גל של 
התעניינות בנושא הדאייה. אחד מהנסחפים בגל זה היה פרסי 
פילצ׳ר, שבנה דאון בשם "העטלף", בהתבססו על תצלומי 
דאונו של ליליינתאל. פילצ׳ר ביצע ב 1895 את הדאייה 
הראשונה באיים הבריטיים. הוא אף הגה ברעיון לצייד את 
דאונו במנוע, אולם גם הוא, כליליינתאל, נפל והתרסק 
באחת מדאיותיו בטרם הצליח להגשים את חלומו. ברם, 
בשנת 1896 הצליח סמיואל לנגלי(ע״ע) להטים דגמים קטנים 
של כלי־טיס (ללא טייס), באמצעות מנוע־קיטור קטן, למרח- 



ציוד 3 . "הטטוס" של ס. ?נג<י ( 1886 ) 

ע 


קים של עד 1,400 מטר תוך 105 שניות לאחר שהמריאו מעל 
סיפח ספינה בנהר (ציור 3 ). האקים ריט (ע״ע) חקרו את 
סיבות תאונותיהם של לילייתאל ופילצ׳ר, והגיעו למסקנה כי 
הסיבה העיקרית נעוצה בחוסר הבקרה של דאוניהם. כדי 
לפתור בעייה זו הציעו האחים רייט לפתל את קצות הכנפיים, 
באורח שיגדיל את קמרונן ועי״כ — להגדיל את העילוי 
בכיוון הרצוי בעת תפנית. בכך היו האחים רייס הראשונים 
שהשיגו את השמירה על יציבותו האפקית של המ ׳ . מטוסם 
היה הראשון שצוייד בהגה ממש. הם אף בנו מנהרת רוח 
בה ניסו דגמים שונים של כנפיים, עד שהחליטו לבסס את 
מטוסם על דו־כנף כמבנה החזק ביותר. 

במקביל עסקו האחים רייט בבניית המנוע הדרוש לטיס¬ 
תם הממונעת. הם הצליחו לבנות מנ 1 ע בעל ארבע בוכנות 
שהספקו היה 12 כוח־סום. בדצמבר 1903 היו האחים רייט 
מוכנים להמראותיהם הראשונות. מטוסם צוייד בשני מדח¬ 
פים שהונעו באמצעות מערכת העברת כוח של שרשראות 
אפניים. אמצעי הבקרה והנהיגה היו הגה גובה דו־משטחי 
שמוקם לפני הגוף, מערכת מיתרים להפעלת פיתול הכנפיים 
ושני הגאי כיוון. 

ב 17 בדצמבר 1903 ביצעו האחים רייט, כל אחד בתורו, 

את ארבע הטיסות הממונעות הראשונות בחולדות התעופה 
(ע״ע; ור׳ ציור 4 ). 



ציור 4 . מטוסם של וזאוזים רייט ( 1903 ) 


בהיסטוריה הקצרה של התפתחות הנד מאז, ניתן להבחין 
בשלוש תקופות ברורות: מהמראתו של הנד הראשון בעולם 
( 1903 ) ועד לשנים שקדמו למלה״ע 11 ! מתחילת מלה״ע 11 
ועד מלחמת קוריאה והופעת מטוסי הסילון הקרביים ( 1950 ); 
וממלחמת קוריאה ואילך. 

בתקופה הראשונה לא חלו שינויים גדולים במבנה הכד: 

גוף הנד, הכנפיים ואמצעי ההבעה היו דומים. במשך תקופה 
ארוכה לאחר טיסתם של האחים רייט שלט בכיפה הנד הדו* 
כנפי. יוצא מכלל זה היה מטוסו החד־כנפי (מובופלין) של 
לואי בלריו, בו חצה לראשונה, בשנת 1909 , את תעלת 
למאנש'(ציור 5 ). 



ציור 5 . טטוסו החר־כנפי (ט)נ 81 לי 1 ) של ל. 3 נרי 1 ( 1909 ) 

ז זי 


71 


מטוס 


72 



ציור 6 . טטום 4 ־םגועי ש? א. םיק)רםי|י ( 1919 ) 

בשנת 1913 הופיעו ראשוני הענקים של עולם התעופה. 
מתכנן ד.מ" איגור סיקורסקי, שנתפרסם מאוחר יותר 
כמתכנן הליקופטרים (ע״ע), תיכבן ובנה מ׳ מסורבל המובע 
בארבעה מבועים עשויי־עץ: נ>ת 3 זנ 0 -^ 1 ("הענק"; ציור 6 ). 
שנה לאחר מכן הופיע ה״איליה מורומץ" הארבע־מנועי, אף 
הוא פרי תכנונו של סיקורסקי. 

מלה״ע 1 הביאה להתעוררות בפיתוח מטוסי מלחמה, 
אולם הללו נותרו מ" דו־ או תלת־כנפיים בעלי תכנון דומה 
לזה של מטוסי ראשית התקופה. קרבות אוויר נערכו בין מ" 
מצויידים במקלעים שמוקמו לפני הטייס ומאחוריו — בתאו 



ציור 7 . ״מפצי׳דבפרוני״ םט 5 ה״ע 1 


של מקלען מיוחד — (ציור 7 ). חידוש מרעיש באותם ימים 
היה המצאת השיטה לירי סינכרוני דרך להבי הפרופלר, 
שיטה שנוצלה לראשונה ע״י הגרמנים במלחמתם. 

לאחר מלה״ע 1 החלו הנסיונות לחציית האוקיאנוס האט¬ 
לנטי בטיסה ישירה. בשבת 1919 הצליח המ ׳ "ויקרז רמי" 
(ציור 8 ) לחצות לראשונה את האוקיאנוס האטלאנטי, ללא 
חניה, מניו־פאונדלנד ללונדון, בשש־עשרה שעות; בשנת 
1933 הקיף ו. פוסט במטוסו "לוקהיד דגה" את כדור הארץ 
בשבעה ימים וחצי, בנחתו 11 פעמים לתדלוק. 

התקופה השניה בתולדות התפתחות ד.מ׳ - ראשיתה בשנים 
שקדמו למלה״ע 11 . למחקר האווירונאוטי בגרמניה ניתנה 
דחיפה עצומה ע״י המשטר הנאצי, שייעד תפקיד מכריע 
לכוח האודרי במלחמה העתידה. במקביל עסקה בריטניה 
אף היא בייצור מטוסי קרב מעולים. 


ה״בליץ" (מלחמת המק) הגרמני על אירופה, "הקרב על 
בריטניה" והתקפת היפנים על פרל הרבר הוכיחו את כוח־ 
ההכרעה הטמון במי, ותקציבים בלתי־מוגבלים הועמדו לרשות 
מתכנני המ" ולעוסקים במחקר האווירודינאמיקה. כתוצאה 
מכך, החלו מופיעים מטוסי ה״ספיטפייר", מ׳ הקרב הבריטי 
(ציור 9 ), ״ 17 ־ 8 —״המבצר המעופף״ האמריקני (ציור 10 ) 
ואחרים. 

בשלהי מלה״ע 11 הופיעו ראשוני מטוסי הסילון (מ" 
בעלי מנוע־סילון [ע״ע מנוע]), שמאוחר יותר חוללו מהפכה 
גדולה בתולדות התעופה. בתום המלחמה הפכו מטוסי־ 
התובלה הגדולים, ששירתו בה, למטוסי־נוסעים, ונהיבי־אוויר 
נמתחו על פני ימים ויבשות. 

"מחסום הקול" נפרץ לראשונה ב 14.10.1947 ע״י המטוס 
בל 1 - x (ציור 11 ) של אה״ב. 

התקופה השלישית בתולדות התפתחות המ ׳ החלה עם 
פרוץ מלחמת קוריאה. הקרבות האוויריים הראשונים בעולם 
בין מטוסי סילון ניטשו בשמי חצי האי. מלחמת קוריאה 
שימשה זירה לניסדי הכד החדישים שפותחו אותה עת 
במזרח ובמערב. 

ב 1952 הופיע מ׳ הנוסעים הסילוני הראשון בעולם — 
ה״קומט" (ציור 12 ). — אולם, לאחר שורת התרסקויות 
קורקע ה״קומט" והופעת הסילונים האזרחיים נדחתה עד 
ל 1960 . משנה זו החלו מופיעים מטוסי הנוסעים הסילוניים 
מדגם ״בואינג״ ו״די.םי. 8 ״. מטוסי יירוט והפצצה של "מאך 
2 ״ (ר׳ להלן, עמ׳ 77 ) הפכו להיות חוט־השדרה של חילות־ 
האודר בעולם. לאחר שנפתרו הבעיות האודרודינאמיות 
הגדולות שעמדו לפני טיסה ולחימה במהירויות גדולות אלה 
(ציורים 16-13 ). 

ד.מ׳ המאוייש המהיר ביותר בעולם (מאך־ 8 ) בסוף שנות 
הששים היה מטוס המחקר: 15 - x המצוייד בהנעה רקטית 
(ציור 17 ). 15 - x נועד לחקור אפשרויות חדירה מבוקרת 
לאטמוספירה של כלי טיס מכונפים שישוגירו לחלל בחרטומו 
של טיל, שם יפעלו כחלליח לכל דבר. את החדירה חזרה 
לכדור הארץ יבצעו בצורה מבוקרת באמצעות הנעה רקטית 
וינחתו בשדר,־תעופה ככל מ׳. 

הכוחות הפועלים על המ׳ בטיסה ישרה 
ואפקית. נסיונות של הלורד רילי ( 16188 ץ 83 ו 1842 — 
1919 ), בגליל או כדור מסתובב תוך כדי התקדמותו באוויר 
הוכיחו, שעל גוף במצב כזה נוצר כוח ניצב לזרם־האודר 
אפקט מגנום (ע״ע, [ור׳ ציור — שם]) המכוון כלפי מעלה, 
אם חלקו העליון של הגליל מסתובב בכיוון הזרם. 

מהירות הזרם על פני הגליל היא סכום מהירות האודר 
הבלתי מופרע, והמהירות הנובעת מסיבובו של הגליל. משום 


טבלה 1 

ביצועי מטוסים, 1930 — 1970 


1970—1960 

1960—1950 

1950—1940 

1940—1930 

עד 1930 


7,000—6.500 

3,000—2.000 

1,200—900 

700 

300 

מהירות מירבית (קמ״ש) 

1.500—900 

1,000—900 

400—350 

350—250 

200—150 

מהירות שיוט של מטוסים 
אזרחיים (קמ״ש) 


25,000 

18,000 

15,000 

11,000 

שיא רום (מטרים) 

. 

8.000 


3,000 

2,000 

טווח מירבי (ק״מ) 


• המטוס 15 ־א — עד 100,000 מ׳. 































75 


מ&וס 


76 


כך תהיה מהירות הקטע העליון גדולה מזן שבקסע התחתון 
והגליל נדחף ו״נינק" פלפי־מעלה. 

גוף ארוך, בעל פרופיל אוויו־ודינאמי—קצה קדמי(שפת 
התקפה) מועגל וקצה אחורי (שפת זרימה) מחודד (ציור 
18 ) —, בהיותו נתון 
בזווית קטנה כלפי 
וקטור המהירות של 
נוזל או גאז, יוצר סבי¬ 
בו תנועה עירבולית, 
כך שנוצר הבדל לח¬ 
צים בין חלקו העליץ (לחץ נמול) לחלקו התחתון (לחץ 
גבוה! ד׳ ציור 1 א, בעם׳ 69 ). 


\ 


^רללדלד^. 


ציור 18 . פרופיל אווירזדינאסי 


כוח העילוי הנמר על גוף כזה שווה למכפלת צפיפות 
האוויר ק במהירות הבלתי מופרעת 0 ובצירקולאציה י 1 
ליחידת שטח: ת ס <ז = ־יו. 

שפת־הזרימה חייבת להיות מחודדת. מפני שרק גוף בעל 
צורה כזו ימר מערבולות בזורם צמיג שהיה ללא מערבולות 
קודם לכן, הצירקולאציה סביב הכנף מופיעה כתגובה למער־ 
בולות שנמדות בזרם בקצה האחורי של הכנף ונשטפות עם 
הזרם, והיא מגיעה לערכה הקבוע עם השתוות מהירויות 
הזרמים הבאים מן החלק העליון והתחתון של הכנף (בזרימה 
עמידה). 


מקדם העילוי (הבלתי ממדי) מתקבל ע״י חלוקת כוח 
העילוי על יחידת שטח, בלחץ הדינמי *׳יק ! ־. 


(1) 



מקדם־ה עילוי של כנף אין־סו׳פית ניתן ע״י מי 2 , כאשר ס 
היא הזווית (ר׳ ציור 19 ) שבין פיוון־הזרימה הבלתי-מופרעת 
לבין מיתר חתד־ההנף (הפרופיל). בדרך־כלל, ס היא זווית 
קטנה שערבה נע בין - 4 ל ״ 14 . מתוך משוואה ( 1 ) ניתן 



ציור 10 . ס— הווויוז בי; והטור הסתירות יי ?פין סיתר 
הפיופי?; . 1 —וקט 1 ר כות העי?וי 


לראות, שכוח־העילוי גדל עם גידול הזווית ט, אך הוא מוגבל- 
בהינתקות הזרימה לאחור מהחלק העליון של הפרופיל, 
הינתקות החלה בזווית ״״ שמעל לכ״ 14 (ציור 20 ). תופעת 
ההינתקות, והירידה הפתאומית בעילוי המתלווית לה, נקראת 


בשם הזדקרות והזווית — "זווית הזדקרות"■. זווית 



ציוד 20 . ח?ות סהדם ה¬ 
פי?:' ־ ^ 0 ־־ בזווית " 
מבי; כיוו! הודיטה הב?־ 
תי טופועת ?ביז טיתר 
הפרופי?. , ־ ״ — זווית 
ההזדקרות. טפדם העי?יי 
טקב? אח ערכו המפסיטא־ 
?י- ״״.,ס - בזווית 
ההזדקרות 


ההזדקתת קובעת את העומס המירבי שכנף יכולה להחזיק 
במהירות נתונה ובמיוחד את מהירות הנחיתה של מ" (ר׳ 
להלן). לצורך הגדלת העילוי במהירות נמוכה, מבלי לשנות 
את הזווית 0 , קיימים המתקנים הבאים: מדפים, חריץ בשפו 
ההתקפה, חריר-יניקה, וכן כנף בעלת ;אומטריה משתם 
כנף המשנה את זוויתה באוויר, מעניקה לכד (הסילוני) את 
הכנף הישרה המנצלת את מלוא מוטתה בעת ההמראה, ואת 
הכנף הקטנה דמויית ראש חץ המשוכה לאחור בעת טיסה 
במהירות גבוהה. גם ההמראה והנחיתה (ר׳ להלן) של מ׳ 
בעל כנפיים כאלו מבוצעות במהירות רגילה. 

למעשה כנף אין־סופית איננה קיימת ולכן חייבת המער¬ 
בולת הקשורה המייצגת אותה להימשך עד לקיר או ליצור 
מעגל סגור של מערבולות (לפי ה. הלמהולץ [ע״ע]). מקצות 
הכנף נמשכות, אם כן, שתי שורות של מערבולות דופשיות 
הנשטפות עם הזרם והיוצרות מאחורי הכנף שדה של מהי¬ 
רות מושרה כלפי מסה. האנרגיה הקינטית של שדה המהי¬ 
רות המושרה כלפי מטה — שהיא תוצאה גדלה הסופי של 
הכנף —, היא, למעשה, העבודה המושקעת כדי ליצור אח 
העילד. בכנף אין־סופית אין עבודה זו דרושה, ואמנם ככל 
שהכנף ארוכה יותר דרושה פחות עבודה בכדי לקבל כוח 
עילוי נתון. למסקנה זו הגיע לנצ׳סטר (זט 81 ט 011 ת 1,3 ) ב 1907 . 

ניסוחי התורה של הכנף הסופית התלת-ממדית והדרכים 
לחישוב הכוחות הפועלים עליה ניתנו על-ידי ל. סראנטל 
( 1 זמ 3 ז? .״ 1 ) ב 1918 . פראנטל הניח אף הוא הערכת של 
מערבולות הדומה לזו של לנצ׳ססר, אלא שעצמת המער¬ 
בולות אינה קבועה לאורך המוטה, כך שהצירקולאציה יכולה 
להשתנות לארכה. עם השתנות הצירקולאציה לאורך המוטה 
נוצרות מערבולות חפשיות נוספות ונמשכות אחרי הכנף, 
אך כל המערכת כולה מקבילה בקירוב לקוד הזרימה הבלתי 
מופרעת. פתרון הזרימה על חתך כלשהו המקביל לכיוון 
הזרימה בכנף פותח ע״י קוטה-יוקובסקי. תורת-הכנף של 
פראנטל היא למעשה בסים התיכנון המדעי של כל מ׳. 

יצירת העילד על כנף סופית כרוכה ביצירת ההתנגדות 
ם, שערכה הוא: 


(2) 




(כאשר $ הוא שטח הכנף ו 26 — ארכה). מקורה של 
התנגדות זו הוא בהטיית כיוון הזרם הבלתי-מופרע, כך 
שנוצר רכיב עילד ניצב לתנועה ורכיב בכיוון התנועה שהוא 
ההתנגדות המושרה. מלבד ההתנגדות המושרה קיימות גם 
התנגדות שמקורה בחיכוך (צמיגות) והתנגדות שמקורה 
בחלוקת לחצים. מסביב לגוף הנע באודר נוצרת שכבה דקה 
של אוויר ,הנדבקת" לגוף ונעה עמו. בין שכבה זו לשכבה 
הנעה במהירות־האודד ז\ קיים ספל-מהירוח מ 0 ועד ע — 
ונוצרת גזירה בין השכבות הנעות במהירות שונה. השכבה 
שבה קיים מסל המהירדוח נקראת שכבת הגבול. ההתנגדות 
לתנועה, "ס, הנוצרת ע״י תופעת הצמיגות, תלויה ביחס 
שבין כוחות ההתמדה בנוזל לבין כוחות החיכוך. יחם חסר- 
ממדים זה נקרא מספר-רנלדז ( 15 > 01 תץט£): 

( 3 ) — = — =— = 116 

ע 4 - 1 צ 1 ן 

כאשר 0 הוא מקדם הצמיגות הדינאמי ו 0/0 =׳\ הוא מקדם 
הצמיגוח הקינמאטי. 

הזרימה בתוך שכבת הגבול מתחלקת לשני סוגים: זרימה 







77 


מטיס 


78 


הלידזזו ועיזג *ל מידה זמויריה. 
תלידוזו 1 עי 11 *ל ואזיז־ד. הקרנזית 


למינארית וזרימה טורנולנטית. במספ¬ 
רי רנלדז נמוכים, בזרימה למינארית, 
מקדם הצמיגות קטן יותר, או זרימה זו 
נפרדת ביתר קלות מעל פני הפרופיל 
בצד האחורי של הפרופיל, כך שמאחוריה 
נוצר חלל של אודר עומד ומערבולות 
המגבירים את ההתנגדות (#בז!) טאלב״י). 
לעומת־זאת יוצרת שכבת הגבול הטורבו־ 
לנטית חיכוך גבוה יותר אך נשארת דבו¬ 
קה לפרופיל, כך שהאיזור של אודר עומד 
מאחוריו קטן־יותר. בדרך־כלל, מוצאים 
על פני הפרופיל בצידו הקדמי שכבת 
גבול לאמינארית, ובנקודה מסויימת חל 
מעבר לשכבת גבול טורבולנטית. לצורך 
הקטנת הצמיגות עדיפה שכבת־גבול לא- 
מינארית לאורך כל הפרופיל, אך מבחינת 
דחייתה של תופעת ההינתקות וההזדק־ 
רות לזוויות גבוהות, עדיף מעבר מהיר 
לשכבה טורבולנטית. 

כאשר מחברים את שלוש ההתנגדו¬ 
יות לתנועה: ההתנגדות המושרה ם והת¬ 
נגדות הפרופיל, הכוללת את התנגדות 
החיכוך והלחץ, מקבלים את ההתנגדות 
הכוללת על המטוס. צורה נוספת של הת¬ 
נגדות מופיעה במהירויות הקרובות למ¬ 
הירות הקול ומעליה, והיא התנגדות הנו¬ 
בעת מהיווצרות גלי הלם. 

במהירויות נמוכות'יחסית למהירות 
התפשטות ההפרעות באוויר (מהירות 
הקול 3 ), מתפשטת הפרעת לחצים במהי¬ 
רות "אין־סופית" לכל המרחב, כך שה¬ 
שינויים בלחצים ממקום למקום הם הדר¬ 
גתיים, ושינויי הצפיפות ניתנים להזנחה 
(.ז 3 ת 0 :> = ק) .לעומת זאת,השינויים בצפיפות הופכים לגורם 
המכריע באוויר 1 דינאמיקה של הזרימה הקרובה אל מהירות 
הקול, או עולה עליה. 

כאשר מקור ההפרעה נע בתוך האוויר במהירות קרובה 
למהירות־התפשסותה של ההפרעה שהוא יוצר, נוצרים שינו¬ 
יים בצפיפות האוויר בתהליך מהיר שאין בו מעבר חום 
(תהליך אדיאבטי), ומהירות־ההתפשטות של ההפרעה היא: 

( 4 ) ; י/י^ מס 0 =־ ^ = ^ = ג 

היחס בין מהירות-הזרימה ¥ לביו מהירות-הקול המקו־ 
מית הוא מ ם פ ר מ א ך, ^ = 1 *ן, הנקרא על שמו של ארנסט 
מד (ע״ע), שחקר את הזרימה העל-קולית. בין האיזור המופ¬ 
רע לבין האיזור הבלתי מופרע נוצר חיץ או גל קול המתקדם 

1 



הז^זז •ל חסנף 
עוזו אבנר הער&יזו 
*■ח מחתעפת 9 ל חמר 
קייח ייפגף מיזיויית 



סםייא זספ״ויר יעינק 


שלד ספוט קוו סילון■ 


יחד עם ההפרעה בזווית 




מאחורי הגל יש ירידה במהירות ועליה בלחץ, והמהי¬ 
רות משנה את כיוונה. הכוחות הפועלים על פני פרופיל דו- 
ממדי באורך אין-סופי במהירות על-קולית מחושבים בעזרת 
התורה שפותחה ע״י אקרט (סטזסאל^). העליה בלחץ מאחורי 
גל מאך היא: 


ציור 20 א׳. סננה המטוס וסרכיביו 

, , 11 2 0 ס _ 

( 5 ) = 1 ? 

כאשר 0 היא חצי זווית הראש של הפרופיל. בקטעים הבאים 
לאורך הפרופיל הולכת וקטנה העלייה בלחץ, ובחלקה האחו¬ 
רי ישנה ירידה בלחץ (גלי התפשטות). כך נבנה בחלקו 
הקדמי של הפרופיל לחץ שהוא מקור ההתנגדות הגלית 
( 8 !ת 3 > 6 ■^), אשר אינה קיימת בזרימה תת־קולית. בזרימה 
על-קולית ישנה חשיבות מרובה לשפת התקפה חדה ופרופיל 
דק ככל האפשר, שתפקידם להקטין התנגדות גלית זאת. 
העילוי על פרופיל על-קולי הוא יחסי לזווית־ההתקפה, אך 
קטן עם הגדלת מספר מאך: 

40 _ ס 

ואילו בזרימה תת-קולית גדלים העילוי וההתנגדות עם עליית 
הערך של מספר מאך: 

מזנ 2 _ ^ 

1 2 \'- 1 / ץ ־ 1 '־' 

בקרבת 1 = ^ העילוי עולה להלכה לאין־סוף, וזהו איזוד- 
המעבר הטראנם־סוני, שבו לא נחקרו עדיין התופעות די- 
צרכן והתאוריות המקורבות אינן מתאימות לו, מפני שישנו 
עירוב של זרימה תת-קולית בגלי הלם. גל ההלם נוצר על 



79 


מטוס 


80 


הפרופיל במקום שהמהיתת הגבוהה ביותר מגיעה ל 1 = 1 \. 
קיימת פעולת גומלין בין הלחצים מאחורי גל הלם זה לבין 
שכבת־הגבול הנפרדת עקב כך, ומורות גבוהות-יחסית 
מזדקר הפרופיל, והעילוי אינו משיג איפוא את ערכו העיוני 
הגבוה. שינויים במקומו של גל ההלם גורמים לתנודות בלח¬ 
צים על פני הפרופיל ולאבדן שיווי המשקל. הטיסה באיזור 
מהירות זה מסוכנת בגלל תופעות חוסר שיוווי משקל, היפון 
פעולת ההגאים ואף אבדן השליטה עליהם. הטיסה במספרי 
מאך גבוהים מ 1 מתאפשרת על ידי מעבר מהיר דרך איזור 
זה. 

הכנף המשוכה לאחור היא הפתרון לבעיות אלו עבור מ" 
הטסים במהירויות קרובות ל 1 = הפרופיל בכנף משוכה 
בזודת ץ הטסה במהירות ס, "מרגיש" רק את רכיב המהי¬ 
רות הניצב לשפת ההתקפה של הכנף: ץמ $1 ס = ^י, ועל- 
ידי־כך נמנעות תופעות טראנס־סוניות על הכנף. זורות 
המשיכה הנהוגות במטוסי הנוסעים מקבלות ערכים עד ל 40 0 , 

לכנף בעלת צורת דלתא ( 4 ; ר׳ ציור 22 -ד) יתרון בפול, 
הואיל והיא משמשת הן ככנף משוכה מאד לאחור והן כבעלת 
יחם עובי קטן, המקטין את ההתנגדות הגלית (ר׳ לעיל). 
בצורה זו של כנף, הנהוגה לגבי מ" במספרי מאך הנעים 
בין 1.5 ל 2.5 , קטנים יחסית שינויי מרכז הלחץ בין טיסה 
תת־ק 1 לית לעל-ק 1 לית, והתקנת מייצבים בקצה האחורי של 
הכנף מונעת את הצורך בזנב אפקי. 

הזווית שבין גל ההלם לפרופיל הולכת וקטנה עם הגדלת 
מספר מאך של הזרימה. לפני גוף תלת-ממדי נוצר גל הלם 
בצורת חרוט, והזרימה מאחוריו ניתנת לחישוב בעזרת תא(- 
ריד. דו-ממדית של התפשטות גלים (זרימה בעלת סימטרית 
צירית; ציור 21 ). 



ציור 21 . התהוות גלי־הלם ע? חרוט במהירות ע 5 ־קו 5 יח. הקו ^■" 4 ? 
דזא נל הלם: 0 ?־־ 14 הוא מרכז הרריום ׳ 52 הנלים; 3 , 23 , 33 , 43 
הם רדיוסי הנ 5 ים; ¥ הוא טרכז החרוט וטהור הדחיסה; 4 ) הוא 
תחום הת 2 י 2 טות הנליט 

התופעה הנקראת "ב ו ם" ע ל ־ ק ו ל י, הקשורה במעבר 
של מ׳ בצלילה דרך מהירות-הקול, נוצרת בגלל הצטברות 
האימפולסים (תופעת דופלר) של גוף הנע במהירות הקול. 

מנועי מ". כוח המשיכה להנעת ד!מ׳ ולהתגברות על 
ההתנגדות הכללית שלו נוצר ע״י מנוע ד,מ , . כל שיטוח 
ההנעה של מ" מבוססות על יצירת-כוח-סחב שמקורו בתגו¬ 
בה של סילון אוויר או גז המוזרם לאחור. 

סוגי המנועים (ע״ע): 1 . מנוע־בוכנה: מנוע־ 
בנזין בעל ארבע פעימות. ההספק מועבר למדחף (ד להלן) 
המאיץ מסת אודר ויוצר כוח משיכה קדימה, 



ציור 22 . סבני־כנו* אסיינ״ם; א. כנפיים מלכניות; ב. כנפיים 
משוכות לאח 1 ר; ג. גנפי־סהר; ד. כנפי דלתא; ח. כנפי רלתא־כפולה 

2 . מנוע־סילון: קל־יותר ופשוט-יותר במבנה ובתפ¬ 
עול ממנוע-בוכנה׳ אך תצרוכת־הדלק שלו גדולה-יותר. סוגיו 
העיקריים הם: טורבו-סילון, מדחף־סיאן, טורבו־פן, מגה־ 
סילון, מהוד-סילון (ע״ע מנוע). 

3 . מנ 1 ע-ךרןטה (ע״ע טיל): הסחב שהוא מייצר 
גדול ביחס לזה של יתר המנועים, אך פעולתו מוגבלת 
לזמן קצר, בגלל כמויות-הדלק העצומות שהוא צורך. 
פעולתו אינה מוגבלת לאטמוספירה. 

מ טוס י-מ דחף שלטו בשמים עד שלהי מלה״ע 11 , 
אולם הגדלת מהירותו של ד.מ׳ המצוייד במנוע־בוכנה ומדחף 
מוגבלת: הגדלת הספקו של המנוע ללא-גבול אינה כדאית, 
מפני שמשקלו גדל יותר מהספקו! סיבובי-מדחף מהירים- 
מדי גורמים לעירבול האוויר ולהקטנת נצילות המנוע, וכן 
גורמים הסיבובים המהירים להפסדים גדולים — אם סילון־ 
האודר הנדחף אחורה פוגע בכנף או בגוף־המ׳. בנוסף לכך, 
קצה-המדחף נע במהירות גדולה ממהירות ד,מ׳ עצמו, ונוצ¬ 
רים הפסדים עקב היווצרות גל-הלם על-קולי, כשמהירות־המ׳ 
עודנה קטנה ממהירות־הקול. ההנעה הסילונית מאפשרת 
השגת מהירויות-טיסה גדולות־יותר מאשר באמצעות מדחף. 
רק במהירויות נמוכות יעיל־יוחר המדהף (הגבול הוא כ 860 
קמ״ש). מנוע־סילון יעיל-ביותר כאשר מהירותו של ד,מ׳ 
קןדימה קרובה למהירות גאזי־הפליטה אחורה. מנועי־הסילון 
ממוקמים כך, שזרם־הגאזים לא יפגע בגוף־המ׳ או בכנף 
(במסוקים, למשל, יש שמרכיבים מנ 1 עים קטנים בקצה כל 
גף של הרוטור). במטוסי-קרב נהוג להרכיב מיתקן המוסיף 
דלק לגאז הנפלט ("מבער אחורי"). שריפת הדלק מעלה את 
הטמפראטורד, ואת המהירות של פליטת הגאזים ומאפשרת 
הגדלת התאוצה למשך זמן קצר. 

הראשונים שבנו מ" בעלי מבועים מתקדמים היו גרמנים. 
ביוני 1939 הוטס ד,מ׳ 176 116 (מתוצרת היינקל), שהונע 
ע״י מנוע־רקסה. באוגוסט 1939 נערך ניסוי במ ׳ 178 116 , 
שהונע ע״י מנוע טורבו־סילון, ועד שנת 1942 הספיקו כבר 
לייצר במפעלי מסרשמידט מ׳ טורבו־סילובי ומ׳־רקטה. 
היסלר, בטירופו, מנע את המשך הפיתוח. 

מטוסם של האחים רייט היה הראשון שצוייד בשני מדח¬ 
פים בעלי שני גפים כל אחד. תכנון שבי המדהפים היה אחת 
הבעיות הקשות ביותר בבניית המ ׳ הראשון. הנחתם היסודית 
היתה כי למדחף חייבות להיות תכונות דומות, מבחינה אווי- 
דודינאמית, לאלו המאפיינות פרופילים של כנף וכי על כל 
אחד משטחי-החתך של מדחף יש להסתכל כעל כנפון. כך 



81 


מטוס 


82 


עלה בידם לתכנן ולבנות מדחף בעל ניצולת של 66% ׳ מאב ר־ 
גיית המנוע ליצירת משיכה קדימה. המדחף היעיל ביותר 
של סוף שנות השישים מגיע לניצולת של 85% . 

צורתם של המדחפים. המדחפים הראשוניזם היו 
בעלי שני גפים. בהדרגה, עם הגידול המתמיד בהספק של 
מנועי ד,מ", פותחו מדחפים בעלי שלושה, ארבעה ואף חמי¬ 
שה גפים. מספר הגפים חייב להיות מצומצם, משום שככל 
שגדול יותר מספר הגפים במדחף, נעשה הרווח שביניהם 
קטן יותר, תופעת ה״התאבכות" שבין הגפים משפיעה אז 
באורח שלילי על יעילות המדחף. 

במדחפים הראשונים היוו הגפים יחידת חומר אחת והם 
היו עשויים, לרוב, עץ. היה עליהם ליצור כוח משיכה קטן 
יחסית ונצילותם לא היתה גדולה. משגברו העמסים על המד¬ 
חף, וכן הרעידות, הופיעו מדחפים ממתכת,"ובעיקר מאלו¬ 
מיניום, פלדה ומאגנזיום. גם הנצילות נשתפרה במרוצת 
השנים, עם הופעת המדחפים בעלי הפסיעה המשתנה והמד- 
חפים הכפולים, מנוגדי־הסיבוב (ר׳ להלן, עט׳ 82 ). 



עיור 23 . התניעה הלוליינית של המדחף 


אם מבצעים חתך בגוף המדחף, ניתן להיווכח כי לחתך 
צורה של פרופיל-הכנף. חתך זה מכונה בשם פרופיל־גף־ 
המדחף. לגף המדחף מבנה של כנף מפותלת, הגורם ליצירת 
הכוחות הפועלים עליו. מאידך, בעוד שכנף הנד נעה בקו 
ישר הרי שתנועת המדחף היא לוליינית ודומה להתברגותו 
של בורג (ציור 23 ). 

בדומה לכנף יוצר המדחף אף הוא כוח "עילוי", אלא 
שעילוי זה הוא במישור אפקי ופועל קדימה. כשגפי המדחו* 
מסתובבים סביב ציר 
המדחף העובר דרך 
מרכזו(= טבור), פו¬ 
על האוויר הזורם ב¬ 
דיוק כדרך שהוא פו¬ 
על על כנף: המהירות 
גדולה יותר על פני 
הגף המופנים קדימה 
ולפיכך הלחץ על ה¬ 
חלק הקדמי קטן יותר 
מאשר על החלק הא¬ 
חורי. הפרשי לחץ 
אלה יוצרים את כוח 
הדחף (ציור 24 ). 

ניתן לסווג את ה- 
מדחפים לשני סוגים: 
מדחפים בעלי "פסי¬ 


עה" — המרחק שעובר הנד בעת שהמדחף מבצע סיבוב 
שלם אחד — קבועה, ומדחפים בעלי פסיעה משתנה. במדוד 
פים בעלי הפסיעה הקבועה, קבועה זווית הגפים וכמות 
האוויר שהמדחף "זורק" לאחור קבועה אף היא. אולם אם 
בהמראה ובטיסה איטית נחוצה פסיעה קצרה של המדחף 
(זווית־גף קטנה), הרי שבמהירות גדולה נחוצה פסיעה 
ארוכה (זווית-גף גדולה). משום כך, תוכנן מדחף בעל פסי¬ 
עה משתנה המהווה כיום את הבסיס למרבית המדחפים. 
מדחף כזה יעיל גם לשם ביצוע נחיתה קצרה, הואיל והוא 
יכול לפעול כמעצור ע״י היפוך פסיעתו. סוג אחר של מדחף 
בעל פסיעה משתנה הוא המדחף הכפול, המורכב משני 
מדחפים, בני שלושה או ארבעה גפים כל אחד, הסובבים 
בכיוונים מנוגדים ־ אך סביב ציר אחד. מדחפים אלה משמשים 
הן במנועי טורבינה (ע״ע) והן במנועי בוכנה. כל אחד 
מהמדחפים יוצר זרם־מדחף לולייני מנוגד לשני, ומצירוף 
של שניהם מתקבל זרם מדחף ישר, מלפנים לאחור, חסר 
תנועה סיבובית בתוכו, המבטל את נטיית ד.מ׳ לסיבוב וגלגול 
(ר׳ להלן) בלתי רצויים. חסרונו הגדול הוא המנגנון המסובך 
הדרוש להפעלתו. 

ביצועי המ׳. א. המראה ונחיתה: הפעלת 
הגה הגובה. המראת הפד נעשית ע״י הגדלת זודת 
ההתקפה של הכנף ביחס לזרם האוויר, כך שהאוויר זורם 
מהר יותר מעל הכנף ומוסיף לעילוי הרגיל של הכנף. אולם 
אין די בכך להמראה. לשם כך מופעל הגה הגובה. ע״י 
משיכה בהגה הנד, מתרומם הגה הגובה באופן שכוח העילוי 
של הזנב מופנה כלפי מטה ומצמיד את הזנב לקרקע. 
החרטום מתרומם, ובו-בזמן גדלה זווית־ההתקפה של הכנף, 
והעילוי הגובר מרים את הנד מהקרקע. 

אולם, עקב זווית-ההתקפה הגדולה גדל, יחד עם העילוי, 

גם הגרר. לפיכך, קטנה מהירותו של ד,מ׳ בהמראה, וכדי 
שהכד יאסוף מהירות לאחריה, הוא מתיישר עם הינחקותו 
מהקרקע, משיג מהירות נוספת ופותח בנסיקה שלאחר ההמ¬ 
ראה. 

המראה ונחיתה אנכיות. ריצת הנד בהמראה 
לאורך המסלול באד, אף היא ■לשם יצירת עילוי מוגבר על 
הכנף. טכניקת ההמראה והנחיתה האנכיות משחררת את ד,מ׳ 
מלהזדקק למסלול. ההמראה והנחיתה האנכיות המבוצעות 
על משטח מצומצם מתאפשרות ע״י הענקת אמצעי הנעה 
למ״ — שכוח־המשיכה הנוצר עליידיהם עולה על המשקל 
הכללי של הנד. זרמי האוויר מהמדחפים או סילוני הגאזים 
של מטוסי סילון ממריאי אנכית מופנים בעת המראה ונחיתה 
כלפי מטה, לשם השגת העילוי או העצירה הדרושים. מערכת 
צינורות ופתחים מפנה את זרמי הסילון מהמנוע לתחתית 
הנד, וכשהמ׳ ממריא, מופעלת מערכת לשינוי זרימה, באופן 
שזו חוזרת לזרום אל אחורי הנד — לשם יצירת המשיכה 
קדימה (ציור 25 ). 

נחיתתו של מ׳ תלויה בהרבה גורמים, שהם שונים ממ׳ לנד: 
סוגו׳ גדלו, משקל מטענו, עומס כנפיו ומזג האוויר בעת 
הנחיתה. אולם, תנאי יסודי משותף לכל הנד: הקטנת מהי¬ 
רות הנד עד למינימום האפשרי. הנחיתה נעשית אף היא 
ע״י הפעלת הגה הגובה. תחילה ע״י הנמכתו, לשם הרמת 
הזנב והנמכת החרטום כלפי מטה. הם׳ מתחיל להנמיך בהדרגה 
לקראת מסלול-הנחיתה. אמצעי-עזר, כגון מדפי-כנף וכנפונים, 
מסייעים להקטנת המהירות ושמירת העילוי הדרוש להחזקת 



ציור 24 . פעולת הכוחות האווירודמאמיים 
על להב המדחף במרחק ז טציר-הסיבוב: 
״ — מספר הסיבובים ברקה; ■*—שיקול 
הכוחות האווירודינאמיים ז. 41 , השד 
עלים על להב המדחף; ז — ההתננרות; 
זפ — העילוי האופקי; ׳ר — מהירות• 
ההתקדמות של הסטום; ■ 1 < — מרכיב־ 
המהירות הנוטה בזווית. ס ביחס לטי■ 
תר־הפרופיל של להב־הסרחף: ? — זווית־ 
ההתקפה של להב־הטדחף 




83 


מטוס 


84 



ציור 5 צ. טטום טטריא ונוחת אנכית: ה״הרייר" נוחת על סיפון סיירת 


ד.מ׳ באוויר עד הגיעו למסלול. מעל למסלול מתרומם הגד? 
הגובה, הזנב יורד, חרטומו של ד.מ׳ עולה, באופן שהוא מגדיל 
את זווית ההתקפה של הכנף עד למכסימום. ד.מ׳ "מאבד" אח 
מהירותו ונוחת כשגלגליו האחוריים נוגעים ראשונים במס¬ 
לול והסרטום יורד אחריהם. 

ב. פניה והטיה: הפעלת הגה הכיוון. פנייתו 
של ד.מ׳ לצדדים נעשית בשתי פעולות מתואמות: פניה 
והטיח. זוהי פעולה מתואמת של ההגאים, המטים את ד.מ׳ 
על צדו ומסובבים אותו בכיוון הרצוי. הפניה נעשית ע״י 
הפעלת הגה הכיוון בזנב המ ׳ , ואילו ההטיה — ע״י הפעלת 
מאזנות־(כנפיני-) הכנף. בשעת הנטיה מופעל על הכנף הגבי¬ 
הה שיעור־עילוי גב יה-יותר, ועל הכנף הנמוכה — שיעור־ 
עילוי נמוך יותר. הם׳ פונה, איפוא, לכיוון הכנף הנמוכה, 
הודות לכוח הצנטריפוגלי השואף להטות את ד.מ׳ לכיוון 
ההפוך לפניה. 

ג. שלוש תנועות היסוד: עלרוד, ס בסו ב 
וגלגול. בשלוש תנועות אלו נע ד.מ׳ סביב שלושת ציריו: 
"עלרוד", הוא תנועת ד.מ׳ סביב הציר הרחבי העובר לאורך 
כנפיו (ע״י הרמה והנמכר. של חרטומו}"? "סבסוב" — סביב 
הציר האנכי של גופו, ו״גלגול״ — סביב הציר הארכי של 
הכד, החוצה אותו לארכו מחרטומו ועד לזנבו. 

השפעת הטיסה על הגורם האנושי. בעת 
פניית ד.מ׳ וגלגולו מופעל פיח הידוע בכינויו ג׳י ( 8 — תאו¬ 
צת הגראוויטאציה; 1 ג׳י הינו משקלו העצמי של האדם). 
במצב של פניה וגלגול מושך כוח זה את האדם ומדביק( 
למושבו(—הכוח הצנטריפוגאלי). בעת ביצוע תרגילי אווי־ 
רובאטיקה ניתן להגיע לכוחות העולים על 6 ג׳י. במטוסי 
סילון לובשים הטייסים "חליפת לחץ" להקלה וויסות הכוח 
המופעל עליהם. 

בעת טיסה בגבהים, בהם האוויר דליל וחסר חמצן לנשי¬ 
מה, יש צורך לקיים לחץ מינימלי בתא הטייס (ותא הנו¬ 
סעים) או להעניק אודר מלאכותי לנשימה. תת-הלחץ משפיע 
גם על פעולתו התקינה של הגוף. בשעת טיסה הפוכה נינק 
הדם מן הראש ומופיע "מסך שחור" מול עיניו של הטייס. 
גם כאן פועלת חליפת הלחץ לוויסות זרימת הדם בחלקי 
הגוף השונים בכל מצבי הטיסה. 

אמצעי ב ט י ח ו ת. את הכד הקרביים מציידים במושב 
מפלט: לכל איש צוות מושב מפלט כזה. במקרה של צורך 
לנטוש את ד.מ׳, מפעיל איש־הצוות את הכסא, וזה נורה למעלה 
(או למטה), כדי להרחיק אפשרות התנגשות עם הזנב בעת 


היציאה. שני תרמילי אבק שריפה מפעילים אח מושב 
המפלט ופותחים בו בזמן גם את חופת תא הטייס. לאחר 
צאתו מהכד. נפרד איש הצוות מהכסא ופותח את מצנחו. 

במטוסי נוסעים ננקטים אמצעי בטיחות רבים. הואיל וה¬ 
נוסע אינו מצוייד במושב מסלט. במטוסי הנוסעים הגדולים 
קבוע בכל בית־מנוע מטפה קצף לכיבוי שריפה אפשרית 
במנוע. המ " מתוכננים כך, שגם אם מנוע אחד פוסק מלפעול. 
יכולים יתר המנועים לשאת את הכד עד לנחיתתו. למקרה 
של נחיתת חירום מצויירים מטוסי הנוסעים ביריעה הנמתחת 
מפתחי החירום של המ׳ עד לקרקע, כדי להבטיח יציאה 
מהירה של כל הנוסעים. כן מצוייד כל נוסע בחגורת הצלה 
למקרה של נחיתת חירום מעל שטח ימי. 



ג. 


ציור 20 ,טטוםים צבאיים בשיטיש חיל־האמיר הישראלי: א. ג!ז של 
טטום׳ הפצצה — "סקייהוק"; ב. פנטום— מסוס הפצצה ויירוט; 

נ. פונה טניסטר — טט 1 ם־איטונים סילוני 


טבלה 2 

תכונות רצויות למטוסים בתפקידים שונים 


תכונות רצויות 

תפקיד 

המטוס 

מהירות מירבית, תקרת־גובה מירבית, כושר נסיקה 
טוב, יכולת תמרון מעולה, חימוש פנימי טוב 
וחוזק מבנה. 

יירוט 

כושר נשיאת מטען מירבי, טווח מספיק, יכולת 
טובה בתמרון, במהירות הנסיקה, חוזק מבנה. 

קרב־הפצצה 

כושר נשיאת מטען מירבי, טווח ארוך, תקרת־גובה 
מידבית. 

הפצצה 

טווח ארוך, תקרת־גובה מירבית, יכולת שהייה 
ממושכת באוויר. 

סיור וביון 

טווח ארוד. יכולת־נשיאה מירבית, בושר-טיסה במ¬ 
הירות מזערית להצנחת מטען. 

תובלה 

טווח ארוו, חסכון בהפעלה, בטיחות ונוחות מיר־ 
ביות, מהירות מירבית, תפוסה גדולה. 

נוסעים 

יכולת־תימרון משובחת, מבנה חזק, בטיחות מירבית. 

אימון 










85 


מטוס — מטטרדן 


86 



ציוד 27 . "ערבה"—סטום הובלה זנוסעיס הנזקק למשלו? קצר 
להמראה ולנחיתה— מתובנו ומיוצר בישראל 


. וע״ע הליקופטר; מנוע! תעופה 

ד. אביר, אוירודינמיקה, * 11964 ע. בךגוריון, תולדות 
התעופה בעולם, א^ב׳, תשי״ח-תש״ך! הנ״ל, סילונים 
מדבירי שחקים, א׳-ב׳, תשכ״א-תשכ״ג; בסאון חיל־אוויר, 

13 תש״דו־ ן ;- 1909 ,ז 3£ זשז 1 \; *' 1 > 1 ז 0 ׳\\ מנו! 11 \) 8 'שת 
!. 11. 1 . 0 ; 1949 , 110171101 ( 40703 ) 0 ״!׳/ס״וז? , 01 חמ 1 *ס ). 

?011011;, - 1 ( $1061111 , 0777107100 ) £07 110110 ) 417 , 11380 .£ .א 
0713 €01X101, 1949; 710071 ו%ו £7 61006001001 ,]חשא . 7 .א 
610036001[, 1-11, 1950; ). 11. 5108 160 ) 0 10 ) 560 760 , 8 ת 0 ז 
4070(710710, 1953; 0 ( 40103 ז ת 4 וח־ 1441 1,011 .ז x711101, 1954; 
4070 , 111311 ) 431 ( .£ .א - ׳\€[ו( 1 \'. . 11 — 1 ) 8110 ב 111 ק 818 ,£ .א - 
010111011), 1955; 0. "9/. 0. 5113 6103101110 413011011 | קז 
(3010000 70111 1/18/1 ,(. 81 ) 1 ) 1 10 .! .א ; 1957 ,( 46 ,**שא - 

{107011170 £00011 111 417070(1 $171101X701, 195 8; 61 . 14. 
14110(110 -). 1-0 ,• 201 ) 50110 .ם x7130110711 710711101 ( 40703 )ס , 
1959'; ?. 03 ת 00 ־ו 3 > .//י ; 1960 , 7710307710 401011071 '£ ,ת 0 זק , 

760 06107001'! #0713 417070/1 7>1700107), 1961; 1). ^'111110, 

6( ץז 0 ׳\ס 80 נס) £11261 3 ס 1/07 ו 70 )-הס , XX[|^. ; 1962 .( 6 .סא 
6/0 , 81301160111 .א x7 6607171071 8006 0( £1)171%, 1963; 
- 3 ־ 1,1111 0 ;!ו $0101 0 ) 1.1 ) £11261 , 7 ) 1438801 .| .[ - 01 י\ 0 ) 5 . 0 .א 
א . 1 ) 0 ; 1965 , 417 160 ) 0 ( 6601107 ,ח 0 )) 511 . 3 > ; 1965 ,(ץז . 

011799-1909 ) 110110 ) 4070 160 ) 0 1711/07111071 760 ,ו 1 ז 1 וח 5 -*נ ), 
1966; 1 ( 1 ., 4070710x110! 1, £011) £1)171% 11 1909 10 ק , 
1967; 0. 510*311, 4171011071: 760 €70011170 13001, 1966; 

.ם .[ ; 1966 , 710110 ) 4070 160 ) 0 ( 471010771 760 , 011 ) 111 ) 5 .כ 1 

. 1969 , 4171011071 , 510101 

י. ב.־צ. (ג.) - סא. כ. 

מט^לת, גוף צסיד התלוי על ציר אפקי קבוע, שסביבו 
הגוף חפשי להתנודד בהשפעת כה הכובד. באמ¬ 
צעות תנודות המנודה ההיסטורית המצויה בכנסיה בפיזה 
שבאיטליה, מדד גלילאו (ע״ע) פרקי-זמן שווים, ובכך גילה 
את התכונה היסודית של המ ׳ . כד הפכה הם׳ למכשיר חשוב 
במדידת זמן (ע״ע שעון). היות וזמן המחזור של מ׳ תלוי 
גם בתאוצת הגראוויטאציה, משמשת הם׳ גם לחישוב תאוצה 
זו בנקודות שונות על־פני כדה״א (ע״ע גרויטציה, עם׳ 
266 ). באמצעות מ׳ פוקו (ע״ע), ניתן להמחיש את סיבוב 
כדה״א הואיל ומישור-התנודה של מ׳ זו מסתובב ביחס למע¬ 
רכת צירים קבועה בכדה״א. שיעור הסיבוב של מישור 
התנודה תלוי בקו־הרוחב שבו תלויה מ׳־פוקו, כאשר בקט¬ 
בים מסתובב מישור-התנודה ״ 360 ביממה, ובקו-הרוחב 0 — 
0 ״!$ א ״ 360 ביממה. וע״ע מכניקה. 

מטטרון, מלאך בעל מעמד מיוחד בתורת-הסוד שמתקופת 
התנאים ואילך. ע״ס תורת־המלאכים (ע״ע מלאך) 

באפוקאליפסות, היודעת סוג של מלאכים הרואים את פני 
מלכם והנקראים "שרי-הפנים", הפד מ/ לאחר גיבוש דמותו, 
ל״שר-הפנים" סתם. בתלמוד הבבלי נזכר מ׳ ב 3 מקומות 
(חג , ט״ו, ע״א; סנ׳ ל״ח, ע״ב; ע״ז ג , , ע״ב), ובשנים מהם 


קשור הדבר בפולמוס נגד המינים (ע״ע). במם׳ חגיגה 
מסופר שאלישע בן אבויה (ע״ע) ראה את מ , יושב על 
כסא ואמר ״שמא שתי רשמות הן״! כדי להוציאו מטעותו 
— שגרמה לו לצאת לתרבות רעה ולהצטרף לריאליסטים — 
מדגיש התלמוד שרשות זו ניתנה לו מסגי שהוא "הסופר" 
הרושם זכמות ישראל, ובכדי להוכיח לאלישע, שאין מ׳ 
אלוה שני הלקוהו 60 ״פולסין דנורא״ — תמונה החחרת 
בספרות הגנוסטית בהקשרים שונים לגבי דממות אחרות 
מן העולם העליון. במס׳ סנהדרין הוא מזוהה עם מלאך ה׳ 
הנזכר בס׳ שמות (כג, כא), שנאמר עליו: "השמר מפניו, 
ושמע בקלו אל תמר בו... כי שמי בקרבו". כאשר שאל 
מין אחד לרב אידית על הפסוק (שם׳ כד, א): "ואל משה 
אמר׳ עלה אל ה׳", למה לא נאמר כאן "עלה אלי" ז ענה 
לו, כי הכוונה לס׳ "ששמו כשם רבו*. על טענת המין שאס¬ 
כן יש לעבוד אוחו באלוה, ענהו כי זוהי כוונת הפסוק "אל 
תמר בו״ — אל תמירני בו, ומוסיף כי אפילו כשליח האל 
לא נקבלנו. הקראי קירקסני (ע״ע) קרא בגמרא "זהו מ׳ 
שהוא יהוה הקטן", והקראים הרבו להתקיף את הרבניים על 
הפצתו של שם כזה בספרים שבידיהם. 

התהוותו של הכינוי קודמת בוודאי לגיבוש דמותו של 
מ׳, והפירושים הניתנים בספרות ההיכלות (ע״ע), בשלביה 
המאוחרים (ם׳ חנוך העברי, פרק י״ב). אינם משכנעים, 
ומסתבר שהם באים להסביר מסורת יותר־קדומה, שכבר 
לא הובנה כראוי. מסורת זו כרוכה במלאך יהואל שהאפוקא־ 
ליפסה של אברהם (מראשית המאה ה 2 ) אומרת עליו(פרק 
י׳), ששמו המפורש של האל נמצא בקרבו. כל מה שנאמר 
שם על יהואל הועבר אח״כ למ ׳ , אלא שעל יהואל ניתן 
באמת לומר ששמו בשם רבו, שהרי הוא נושא בתוכו את 
אותיות שם הויה. עוד לפני הזדהותו של יהואל עם מ׳, 
עברו כינויים כאלו ("יהו הגדול" ו״יהו הקטן") אל הגנום־ 
טיקנים, ונזכרו בהקשרים שונים בספרות הגנוסטית־קופטית 
ובספרות דימנדעית, שאינן יודעות דבר על מ׳. 

בדמות מ׳ נפגשות שתי מסורות שונות. מסורת אחת 
התייחסה למלאך עליה, שנברא עם בריאת העולם או קודם־ 
לכן, והיא מייחסת לו תפקידים גבוהים ביותר בממלכת 
העליונים. מסורת זו נמשכה עם הזדהותו של יהואל ומ׳ ׳ 
והיא מכילה יסודות לא־מעטים הלקוחים מתפקידי המלאך 
מיכאל (ע״ע). המשכה של מסורת זו נמצא בחלקים מסויי־ 
מים של ספרות ההיכלות, עד הקבלה ועד בכלל, שם נקרא 
מ׳ הקדמון הזה בשם "מ׳ רבא". מסורת אחרת קשרה אוחו 
לחנוך (ע״ע) שנתעלה מבשר־ודם למלאך ול״סופר הגדול" 
הרושם כל מעשי האדם (ם׳ היובלות, ד׳, כ״ג). התעלות זו 
נידונה ופותחה ביותר בחוגים שהמשיכו מסורת זו, כפי 
שניכר בעיקר ב״ם׳ היכלות" ("ם׳ חנוך העברי"), המקשר 
את שתי המסורות ומנסה לאחדן בעריכתו, אך ניכר כי 
פרקים ט׳—י״ג מתייחסים באמת למ ׳ הקדמון. היעדר המ¬ 
סורת השניה בתלמוד ובמדרשים החשובים קשורה כנראה 
בהתנגדות להערכה חיובית של חנוך, אך בתרגום ירושלמי 
(ברא׳ ה, כד) ובמדרשים אחדים נשתמרו עדויות על מ׳ 
ע״ס מסורת זו. במקום תפקיד הסופר מופיע, לעתים, מ׳ 
כסניגור לישראל, מעבר אפייני מאד באגדת חז״ל (איכ״ר, 
פתיחתא כ״ד; במ״ר, י״ב, ט״ו). יש לציין, שכמה מאמרי 
חכמים נתפרשו ביה״ב כמדברים על מ/ על יסוד שיבוש 
המלה היוונית המאוחרת מיטטור (קטז*"!!), שפירושה: 








87 


מטטרון — מטיס, אנרי 


88 


מורה־דרך (ספרי האזינו, של״ח < ב״ר ה׳, ב׳). במקורות 
מסדימים של ספרות־המרכבה נעלם מ׳ לגמרי (כב״היכלות 
רבתי"), וגם מערכות־השמים ב״מסכת היכלות" וב״ס׳ הרזים" 
אינן יודעות דבר עליו, לעומת־זה בולמת דמותו בם׳ "ראיות 
יחזקאל״ מן המאה ה 4 , אבל בלי קשר למסורת חנוך. 

מקור זה מזכיר כבר כמה מהשמות הנסתרים האחרים 
של מ׳, שנרשמו אח״כ בקונטרסים מיוחדים או נצטרפו 
לס׳ חבוך העברי (פרק מ״ח). ביאורי השמות ברוח חסידות- 
אשכנז (ע״ע) נדפסו בספר "בית־דיך לר׳ אברהם חמד 
(לידרנו, תרי״ג, דף קצ״ו ואילך), ובנוסח אחר בשם "ספר 
החשק" (לבוב, תרכ״ו). בחוג מסויים של בעלי המרכבה 
(ע״ע) תפס מ׳ את מקומו של מיכאל ככה״ג בביהמ״ק של 
מעלה, כפי שהודגש בעיקר בחלק השני של "שיעור קומה" 
(ם׳ "מרכבה שלמה", ירושלים תרפ״א, ל״ט ואילך), ובמ¬ 
סורת אחרת הוא נקרא "נער", כלומר משרת, בביהמ״ק של 
מעלה. בתקופת התנאים הועבר אליו גם התפקיד של "שר־ 
העולם", שנתפס קודם־לכן ע״י מיכאל (השר יב׳ ט״ז, ע״ב, 
ותוס׳ ד״ה פסוק), תפיסה שאינה עולה בקנה אחד עם מסורת 
חנוך, שנתעלה לשמים רק אחרי בריאת העולם. כבר ב״שי- 
עור קומה" הבדילו בין צורות השם מ׳ "שנכתב בשש 
אותיות ובשבע אותיות"(מיטטרון ביו״ד). כוונתה המקורית 
של ההבחנה אינה ידועה, ובכה״י הקדומים נכתב מ׳ כמעט 
תמיד ביו״ד. המקובלים ראו בדבר סימן לשני מיני מ׳, 
והפרידו שוב בין היסודות השונים שנתאחדו, כאמור, בנד 
חנוך העברי שהיה בידם. מיטטרון הוא אצילות עליונה 
מן השכינה, הקיימת מאז העולם העליון, ואילו מטטרון 
הוא חנוך שנתעלה דש בו מזיוו וכוחו של מ׳ הקדמון — 
הבחנה הנמצאת כבר ביסוד דברי הראב״ד (ר׳ ג. שלום, 
ראשית הקבלה, 74 — 77 , תש״ח). 

מקורו של השם מ׳ אינו בדור, והשאלה היא אם בכלל 
יש לבקש לו הסבר אטימולוגי. מבין האטימולוגיות הרווחות 
יש להזכיר, מלבד מיטטור הנ״ל, ?ס׳\ 6 ק 10 ס! 16 * בהוראת 
"משמש לגבי הכסא", אלא שתפקיד זה יוחס למ׳ מאוחר־ 
יותר ואינו הולם את המסורות הקדומות, וגם המלה היוונית 
; 0 * 006 אינה מופיעה בחז״ל. 

מאוחר־יותר נתפצלו ענייניו של מ׳ וכמעט שאין תפקיד 
שלא יוחס לו בספרות המאוחרת, ובפרט בספרות־הקבלה. 
אך בספרי הקבלה המעשית כמעט שלא נמצאו השבעות למ׳, 
אם כי הרבו להזכיר שמו בתוך השבעות אחרות. 

ש. ליברמן, שקיעין, 11 — 16 , תרצ״ט! ר. מרגליות, מלאכי 
עליון, ע״ג—ק״ח, תשכ״ד 2 ! א. א. אורבך, חז״ל: סרקי 
אמונות ודעות, 118 — 9 !!, תשכ״ם: ׳׳?>.#ז:* 161 ) 0 .זז 
7 />! 1 ! 4 \ 1 .וח 806016 . 3 ) ; 1928 , £7100/1 (ס ,) 8001 / 71 ) 7 /)) 1 ■) ) 1 ) 5 
11/1511 )[ ,, 14 ;' 1954 , 67-70 ,( 17 * 1 ) 49511 } 1117111 )[ 171 15 ><()) 7 
.' 1965 , 43-55 , 15771 ) 110511 [) 

ג. ש. 

מטילדה (אי מוד), ע״ע סטיון. 

מטילךה — 13 ) 13111 ^ 1 — ( 1046 — 1115 ), רוזנת טו׳סקאנה 
( 1076 — 1115 ). אביה, ב 1 ניפאציו מקאנוסה מזן 
טו׳סקאנה, נרצח ב 1052 , ואמה ביאטריצ׳ה שלטה תחתיו עד 
מותה ב 1076 . ביאטריצ׳ה נישאה בשנית לגוטפריד מלורן, 
מאדבי הקיסר הינריך 111 (ע״ע) ואחיו של האפיפיור סטפ־ 
נום £מ. מ׳ עצמה נישאה לבנו של אביה החורג, ובמותו 
נישאה בשנית לולף ¥ (ע״ע ולפים) דוכס באוואריה, אף 
הוא מאויבי הקיסר. 


מילדותה גדלה מ׳ באווירה אוהדת לאפיפיורי הרפורמה, 
ובעת מאבק האינוסטיטורה (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 423 ), תמכה 
בעקיבות בגרגוריוס ¥11 (ע״ע) ובאפיפיורים אחריו. למצו־ 
דתה בקאנוסה עלה ב 1077 הינריך 1¥ (ע״ע) לבקש מחילה 
מגרגוריוס, שהתארח אצלה, ב 1080 — 1082 וב 1092 לחמה 
בקיסר, ובמלחמות אלו איבדה שטחים מסויימים, אך בערוב 
ימיה חזרה והשתלטה על כל אחוזות אבותיה. 

מ׳ הורישה את שטחי שלטונה לאפיפיורות, אך התנגדות 
הקיסרים מנעה ביצוע ההורשה, ו״ירושת מ׳" היתה סלע 
מחלוקת בין האפיפיורות לקיסרות זמן ממושך. 

.£ . 4 ^ ; 1895 ,ה? 1 ? 145 ' 1 1/011 111 01 ז 0 ,מ 311 חז־ €1 /י 0 ,א 

11 ) נ 1 תס 01 ו 4£1 ז . 0 ; 1905 ,?ח €0 * 14 ? /ס **? 1. €014x1 ^ 

. 1950 8 , 50 * €0x0 

מט י 0 , א[ל* י — 1311550 ^ 1 ־ 11631 — ( 1869 , לה קאטו 
[צרפת הצפונית] — 1954 , ניצה), צייר צרפתי. 

מ׳ היה בנו של סוחר־תבואה, שהועידו ללמוד משפטים. 
ב 1890 , כאשר הועסק כלבלר במשרדו של עורך־דין בסן־ 
קאנטן, התחיל ללמוד אמנות, וב 1891 ניאות אביו לשלחו 
לפאריס. תחילה ביקר באקאדמיה ז׳יליאן ומ 1895 למד אצל 
גיסטו מורו (ע״ע) ב;־ 1 ו 3 ־צ 311 שנ 1 5 ־ 11 ם 01 :>£. שם פגש את 
האמנים רואו (ע״ע), אלבר מארקה ושארל קאמואן, שעתי¬ 
דים היו ליצור עמו את גרעין' קבוצת הציירים המכונה 
ה״פובים" (ע״ע). עד אמצע שנות ה 90 נשען ציורו של מ׳ 
על שיטת האור-וצל של המסורת הראליסטית הצרפתית. 
ב 1896 פגש את פיסרו (ע״ע) ובאמצעותו נתגלה לו האימ¬ 
פרסיוניזם (ע״ע). הגופים שצייר בבל־איל׳ בקורסיקה וב- 
ריודירה הצרפתית מעידים על הזדהות מוחלטת עם תפיסת־ 
האור האימפרסיוניסטית. אתרי 1900 הושפע מסזן (ע״ע) 
ומהנאו-אימפרסיוניסטים, ובייחוד מטכניקת מגע המכחול 
המחולק של'פול סיניאק, שהיה ידידו! הוא פיתח צורות 
מוגדרות וברורות, שהיו בנויות במשמעות הנוסחה הסזאנית 
של ״צורה-רגש״. ב 1904 תל המעבר המכריע ביצירתו של 
מ׳ אל הצורות השטוחות, המותחמות בקווי־מיתאר — מעבר 
שבישר את חלוקת השטח הדקוראטיווית האפיינית ליצירתו 
בעתיד! טכניקת־המכחול עדיין נאו-אימפרסיוניסטית, אך 
האור מתגלה בצורות ברורות, הנוגדות את העיבוד השיטתי 
ואת תפיסת־השטח הגאומטרית של הגאדאימפרסלניזם 
(״פאר, שלווה ועונג״,' 1965 ! אוסף פרטי, פאריס). — 
בשנים 1899 — 1904 יצר מ׳ את פסליו הראשונים! תחילה 



אנרי סטים: "אוראליסקה בכח־סה" 
(רסוזיאו! לאמנית ם 1 ךרנית, םאריס) 
















89 


מטים, אנרי — ממכסם, יואנים 


90 


הושפע מפסל-החיות אנטואן־לואי ברי (ע״ע) ולאחר זמן — 
מרודן (״העבד״ 1900/3 ). 

/שמחת'החיים״ ( 1905 ; אוסף האס, סאן פדאנסיסקו), 
שהוצגה בסאלון של 1906 ׳ בישרה את תקופתו ה״פובית" 
של מ׳: אף כי השתמש, דוגמת חבריו ה״פובים"׳ בצבעים 
טהורים, לא ביקש בהם את הביטוי הרגשי, האינסטינק- 
סיוד, אלא אמצעי לבניה מאחנת של צודות-יסוד, של 
קודם ומקצבים בעלי אופי תמציתי; וכך השתחרר ציודו 
סופית מן האימפרסיוניזם. — ב 1906 ערך מ׳ מסע ראשון 
לצפון־אפריקה; את רשמיו העזים תירגם לשפת־צבע המ¬ 
גלמת בראש־ובראשונה את האור, ואגב-כך מנתקת עצמה 
לחלוטין מן הצבע הלוקאלי; נוצר מרחב ציורי שטוח 
ביסודו, המושתת על מערכת פשוטה ובהירה של יחסים 
צבעוניים, שבאפיים מתמזגות תכונות אכספדסיודות וך־קו־ 
ראמיודות כאחת. בכך סלל מ׳ את הדרך אל'אחד התחומים 
החשובים ביותר של הציוד המופשט ו תחום הצורה האפס* 
פרסיווית, הקיימת ומגדירה עצמה בזכות עצמה. 19081 
פתח מ׳ אקאדמיה משלו וסביבו נתקבצו תלמידים רבים. 
תמצית תורתו לתלמידיו היתה: "אין כל עניין בהעתקת 
מושאים מן הטבע-הדומם; יש לבטא את הרגש שהם מעור¬ 
רים, הרגש של המכלול, היחס ההדדי בין המושאים, ייחודו 
של כל מושא המשתנה בהתאם ליחסו למושאים הסובבים 
אותו, כשכולם שזורים זה בזה כחבל או כנחש". דבריו 
מסבירים את הקשר בין האכספרסיווי והדקוראטיוד ביצי¬ 
רתו, באשר הביטד — ביטויו המוחשי של המושא — אינו 
אלא האצלה של איכותו הדקוראטיווית. 

ב 1910 הציג מ׳ בניריורק, במוסקווה ובברלין. ב 1911 
נסע למארוקו. בתערוכתו בפאריס 19121 הציג נופים שבהם 
נתגלה הצבע־האור בכל עצמתו, שעה שאופי חלוקת-השטח 
נעשה גאומטרי יותר (/החלון הכחול״, 1911 ; "שיעור- 
פסנתר״', 1916 — שניהם במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־ 
יורק). בשנות ה 20 , בעקבות מסע נוסף לסאדוקו ובהשפעת 
המזרח, צייר את סדרת ה״אודאליסקות" הנודעות, הזוהרות 
בצבעיהן. 19311 — 1933 , לאחר שובו מביקור באה״ב, יצר 
את הדקוראציות על נושא "המחול" (קת באתם, מריון, 
אה״ב)'. בתקופה זו של חייו נעשתה פעילותו מגוונת ביותר: 
כבר ב 1920 יצר את התפאורות והתלבושות לבאלט של 
סטראודנסקי, "הזמיר"; ב 1932 הופיעו תחריסיו המלודם 
את ה״שירים״ של מאלארמה; ב 1935 ביצע אילוססראציות 
ל״אוליסס" של ג׳ויס; ב 1938 יצר תלבושות לבאלט של 
שוסטאקוביץ/ "האדום והשחור". בשלהי שנות ה 30 ובשנות 
ה 40 צייר את ״החולצה הרומנית״ ( 1940 ), נושאי טבע- 
דומם ודמויות שבהם מוצגים המשטחים הדקוראסיודיס 
הסכמאטיים זה לצד זה כניגודים חריפים. ב 1948 — 1951 
יצר את הדקוראציות בשביל קאפלת הדומיניקנים של ואנס 
( 6 ש £0 ז\) 'שבדרום־צרפת, ובשניות ה 50 — את סדרות 
״הניירות הגזורים״ (כגון ״עצבות המלך״, 1952 ; המוזיאון 
הלאומי לאמנות חדישה, פאריס); ביצירות אלה, המהוות 
שיא בתקופת-חייו האחרונה, געשו צורותיו מופשטות משהיו 
אי-פעם והצבע לבש את ביטדו הטהור והמעודן ביותר. 

אמנותו של מ׳, שהיה גדול הציירים של אסכולת פאריס 
במחצית הראשונה של המאה ה 20 והצייר האוואנגארדי 
החשוב ביותר לצדו של פיקאסו, מייצגת בדודנו את המזיגה 
השלמה ביותר של מסורת ושל חידוש. מהלך־התפתחותה 


נראה היום הגיוני ורצוף וקשה לאמוד את היקף השפעתה 
על אמני דורו ודור ממשיכיו. יצירותיו מצויות במרבית המו¬ 
זיאונים לאמנות זמננו כעולם, ובעיקר בפאריס, בנידיורק, 
בפילאדלפיה, במוסקווה, בלנינגראד ובניצה. 
ור׳ תמונה צבעונית בכרך ג׳, בין עם׳ 24 ו 25 . 

; 1907 ,( 18 , 11 ,*£מ 11313 ע ר.-!) . /ג ,*■ 01110311 ק\, . 0 
!■!{/ 1115 ,./ 1 ) ,־ £31:1 . 11 ; 1925 ,. 1 \ .// */> 0 * 0 

,* 1.3553180 .[ ; 1958 ,.}\ . 111,19 * 01 . 0 ; 1951 1111 

. 1959 ,./ 11 

יו. סי. 

מטיק 1 , £ — 0 :אל(ט:ז 13 \ — ( 1838 — 1893 ), צייר פולני. 

מ׳ למד 18521 — 1858 בביה״ם לאמנות בעיר מולדתו 
קדאקוב, ב 1859 — באקדמיה של מינכן וב 1860 — באקדמיה 
של וינה. מ 1873 ניהל את ביה״ס לאמנות בקראקוב; עם 



ין טטיסו: הקרב ליד נרונוולד ( 1878 ) 


תלמידיו נמנו הציירים מאוריצי גוטליב (ע״ע) וסטניסלב 
ויספינסקי (ע״ע). מ׳ היה גדול ציירי הנושאים ההיסטוריים 
בארצו •, נושאיו היו, במידה רבה, תוצאה של מחקרים היסטו¬ 
ריים וארכאולוגיים שערך. הוא פיתח בציוריו סיגנון ראליסטי 
ורגשני. הקומפוזיציות הגדולות שלו הוקדשו לתולדות פר 
לניה; מהן: "סטאנצ׳יק" ( 1862 ), ״סובייסקי בווינה״ ( 1883 ), 
סידרת 12 ציורים'על ״תולדות התרבות בפולניה״ ( 1889 ), 
״חוקת ה 3 במאי״ ( 1891 ). כן זכו לפרסום דיוקני המלכים 
והנסיכים שצייד ב 1890 . נושאים אלה תוארו בתפיסה מונו¬ 
מנטאלית שהושפעה מרובנס, ורונזה וטינטורטו. מספר ניכר 
מיצירותיו נמצא בביתו שהפך מוזיאון, וכן במוזיאונים הלאר 
מיים של קראקוב ווארשה. 

. 1956 ,. 1 \ , 10 ;>ט 80£ .[ ; 1938 .£ 

מטכסס, יואניס — ? 0 ^ 04670 ?ןוע׳\ 6 ( 10 י — ( 1871 — 
1941 ), איש־צבא ומדינאי יווני. מ׳ למד בבי״ס 
לקצינים, השתלם בגרמניה וב 1912 צורף למטכ״ל. הוא הצ¬ 
טיין במלחמות הבאל- 
קאן (ע״ע בלקן, מל¬ 
חמות¬) וב 1913 מונה 
לדמטכ״ל. במלה״ע 1 
התנגד לוניזלום 
(ע״ע), שרצה להצט¬ 
רף למדינות ה״הסב- 
מה", ותמך במלך קונ- 
סטנטינום, שדגל ב־ 
ניטראליות אוהדת ל¬ 

גרמנים. ביוני 1917 , י 1 אניס טטנסם 




91 


ממפסס, יואנים — מטמורסיה 


92 


כשנאלץ קונסטאנטינוס להתפטר מהמלוכה, הלד מ׳ בגולה; 
אולם חזר בשוב קונססאנטינוס למלוכה, וגלה שבית ב 1923 . 
בתקופת הרפובליקה היה שר בכמה ממשלות ימניות, סייע 
בהחזרת המלוכה, ובאפריל 1936 נהיה לראש־הממשלה. 
ב 4.8.1936 הקים משטר ר 1 דני. 

משטרו של מ׳ היה אוטוריטארי ומדכא, אך לא טוטא- 
ליסארי, ויחד עם זד, יעיל ונעדר אידיאולוגיה פאשיטטית. 
את בעיות הכלכלה פתר מ׳ ע״י תלות כלכלית בגרמניה, 
אך לא הצטרף למערך של "הציר" באירופה, ובפלוש האי¬ 
טלקים ליוון ( 28.10.1940 ), לחם בהצלחה בפולשים. הוא מת 
בעיצומה של המלחמה, כחדשיים לפני כיבוש ארצו. — 
וע״ע יון, ענד 483 , 486/7 . 

מט לום׳ לןיקיליוס ( 461611115 ^ €0111115 ג 0 ),משפחה רומית 
מן האצולה הפלבאית, רבת״השפעה בעיקר במאה 
ה 2 לפסה״ב. ידועים קרוב ל 30 איש מבית זה ששירתו 
במשרות ציבוריות, מהם מצביאים ומדינאים חשובים, רובם 
מסיעת "האופטימטים" ומיעוטם "פופולרים". החשובים בהם: 

1 ) קוינטוס ק. מ׳ מקדוניקום (מת ב 115 לפסזד׳נ). 
כפרטור ב 148 לפסה״נ כבש את מוקדון מידי המורד אנדריס- 
ק 1 ם ולחם נגד הברית האכיאית במלחמה האחרונה נגדה 
(ע״ע אכיאים, עט׳ 266 ; יון, היסטוריה, עמ׳ 453 ). בשובו לרו¬ 
מא ב 146 זכה בתואר ״מקדוניקוס״. כקונסול ב 143 נלחם 
בקלמיברים בספרד ("מלחמת נומנטיה"). הוא תמך בתי¬ 
קוני טיבריוס גרקכום (ע״ע) ב 133 , אך הסתייג משיטות 
מאבקו. בהיותו קנסור ב 131 — 130 הציע לכפות נישואין 
למען ריבוי הילודה. ב 121 היה ממתנגדי גיוס גרקכום. 

2 ) קוינטום ק. מ׳ נומידיקום (מת ב 91 לפםה״נ), 
ממנהיגי "האופטימטים". לאחר כשלמות קודמיו במלחמה 
נגד יוגורתה (ע״ע), ניצחו מ׳ בהיותו קונסול ב 109 לפסה״נ 
ליד הנהר מותול והדפו למדבר, אך בראשית 107 החליפו 
יריבו מריוס (ע״ע). כקנסור ב 102 ניסה מ׳ להוציא מהסנאט 
את סטורנינוס וגלאוקיה, ממנהיגי ה״פופולרים״. ב 100 היה 
מ׳ הסנאטור היחיד שסרב להישבע לקיים את חוק הקרקעות 
של סטורנינוס (ע״ע), ועל-כך הוגלה! הוא חזר כעבור 
שנה, אחרי רציחת סטורנינום. 3 ) ק ו י נ ט ו ם ק. מ׳ ק ל ר 
(מת ב 59 לפסה״ג), כפרטור ב 63 לפסה״ג מילא תפקיד 
במערכה נגד קטילינה (ע״ע); כקונסול ב 60 התנגד לתכניות 
פומפיוס, שבא בקשר חשאי עם קיסר וקרסוס ("הטריומ- 
ווירט הראשון"). הוא מת בטרם צאתו כפרוקמסול לגאליה. 
אשתו, קלודיה, היתה אחת הנשים רבות־ההשפעה ביותר 
באצולה הרומית, אהובתם של מדינאים ומשוררים, ביניהם 
_קטולוס (ע״ע). 4 ) קוינטום ק. מ׳ נסיקה (מת 46 
לפסה״ג). ממשפחת סקיפל (ע״ע), אומץ בידי המטלים. 
פומפיוס נשא את בתו לאשה ושניהם היו קונסולים'ב 52 
לפסה״ג. מ׳ היה בעל ההצעה הגורלית להחזיר את קיסר 
מגאליה. במלחמת-האזרחים פעל מטעם פומפיוס בסוריה 
והוציא להורג את אלכסנדר בן אריסטובלום השני (ע״ע) 
מאחרוני החשמונאים. מ׳ היה מפקד האגף המרכזי בקרב 
פרסלוס ( 48 ), נמלט לאפריקה ולאחר קרב תפסום ( 46 ) 
התאבד. פרשת מותו הפכה לסמל במסורת הרפובליקנית 
בתקופת הקיסרות. 

; 1208-10 ,. 6 <) 1 ג 1 ז . 5 , 8 £ , 1 * 1 -?) ״״//■״ €0 , ז 20 ״״ י \ [.?] 

1 * 1 , מז ? 8 11 ? 001 ״<״■ .( ; 1897 ,( 1224-8 , 1218-8 , 1213-6 
. 1967 ,) 11 ן/ו 1 < 111 <ן)% 14 ■>/> 111 ) 1 ) 0111 * €8 

ד. אש. 


2 טלוךגיה׳ ע״ע מה 5 ת. 

מטלטלץ, המונח התלמודי לנכסים שאפשר לטלטלם — 
בביגוד לקרקעות ושאר "נכסי דלא ניידי". במשפט 
העברי נבדלים המ" בדיניהם מן הקרקעות בכמה תחומים. 
הכד נקנים — לפי סדר־עדיפות טכני — בהגבהה, במשיכה 
ובמסירה (ע״ע קניו, דיני). זוהי תקנת חכמים, שכן מן 
התורה בקבים גם מ" בכסף, והתקנה נקבעה מחשש שמא 
יאבד החפץ באונם קודם שיבוא ליד הלוקח, והמוכר יתמה¬ 
מה מלהצילו (ר׳ ב״מ מ״ז, ע״ב). המ" בקנים גם בקניין 
אגב־קרקע (משנה קיד׳ א , , ה׳). מ" אינם בני שעבוד 
(ע״ע) ואם מכרם הלווה אין בעל-חוב יכול לגבות את חובו 
מהם ו״לטרוף" מן הלקוחות (ב״ב מ״ד, ע״ב), וזאת משום 
"דלית להו קלא" (אין להם קול)׳ כל׳: אין פירסום לעניי¬ 
ניהם, ואין הלקוחות יכולים ליזהר שלא לקנותם, וממילא 
גם דעתו של המלוח אינה סומכת על "ערבותם" של הכד. 
ד.מ״ בקראים משום־כך — "נכסים שאין להם אחריות", 
בניגוד לקרקעות (משנה קיד, א׳, ה׳). אפילו מטלטליהם 
של יתומים אינם משתעבדים לבעל־חוב של אביהם (כת׳ צ״ב, 
ע״א), ואין הוא גובה בעל-כרחם ממ" שנפלו להם בירושה 
מאביהם. בתקופת הגאונים ( 787 לסה״ג) נתקן כי "יורש 
במקום מוריש עומד", וחל עליו שעבוד הגוף של מורישו. 
וכך הוא גם בדין הכתובה: לפי ההלכה "מטלטלי לכתובה 
לא משתעבדי" (שם פ״א, ע״ב), אולם הגאונים תיקנו גם 
לאלמנה גבייה ממ". שינוי זה קשור בירידת ערכם של הקר¬ 
קעות כ״נכסים יציבים", דבר שהזקיק את הלווים לסמוך 
דעתם על שעבוד ד.מ" במידה גוברת. ביחס לדיני חזקה של 
מ״ — ע״ע חזקה, עט׳ 264 ! אונאה. 

עבדים נחשבים כקרקעות בדינים דאורייתא, וכמ" בדי¬ 
נים דרבנן. שטרות, עפ״י תכונתם, צריכים להיחשב כמ", 
אולם בדרך־כלל שונים הם ממ" בזה שאין גופם ממון(וע״ע 
שטרות). 

מ. 

מקןמון״כהן, יהודה ליב, ( 1869 , כפר אוסטיה [או¬ 
קראינה] — 1939 , תל-אביב), מורה, מייסד הגימנ¬ 
סיה העברית הראשונה, ״הרצליה״. ב 1891 יסד בית־ספר 
עברי בקאלאראש (בסרביה). ב 1897 הקים באודסה אגודה 
להחיאת השפה העברית ולימודה ("שפת ציון"). השתלם 
בלימודי־הטבע, הפדגוגיה והפילוסופיה באוניברסיטות 
שוויץ ופאריס. ב 1904 עלה לא״י ושימש בהוראה בראשון־ 
לציון. ב 1906 ייסד את בית-הספר התיכון העברי הראשון — 
גימנסיה ״הרצליה״ ביפו, והיה מנהלה עד 1912 , ואח״כ שוב 
בשנות מלחמת־העולם הראשונה! הוא סייע גם בייסוד הגי¬ 
מנסיה העברית בירושלים ( 1910 ). מ״כ כתב ספרי־לימוד 
במדעי-הטבע (״ראשית יסודי הבוטניקה״, תרע״ו; "האדם" 
תרע״ו). היה פעיל בחיים הציבוריים של היישוב העברי 
בא״י. לקח חלק בייסוד תל-אביב ורמת-גן. בשנות תרצ״ה— 
תרצ״ז ערך שבועון מנוקד, "העברי", שבא להקל על הפצת 
השפה העברית בין העולים החדשים. 

ד. סמילנסקי, עם בני דורי, 8 ד 2 ״ 284 , תש ״ב! ז. חביב, ד״ר 
י. ל. הכהן ם׳ (״על הראשונים״, בעריכת ד. לוין), 34-22 . 
תשי״ט! ד בנימין, כנסת חכמים, 143-139 , תשכ״א. 

מטמורפוזה, ע״עגאול; מינרלוגיה. 

: זי ־ : • •יד* •ד 

מטמורפיה, ע״ע מינרלוגיה. 

ע - : * ד ■ "־ •ד 



93 


מטמתממיקה—מטסיס, קונטין 


94 


מטמתמטי?ןה (אצל הילברט [ע״ע] גם: תורת־ההוכחה), 
שם כללי לתורות העוסקות בתיאור ובחקר של 
מערכות דדוקטיוויות מוצרנות (ע״ע הגיץ, תורת ה־, עם׳ 
352 ). וע״ע מתמטיקה, עמ ׳ 758 ואילך; הוכחה; הצבה; 
בול, ג׳ורג׳; גדל, קורט; טרסקי׳ אלפרד; רסל, ברטרנד. 

׳ - ז י* /• * ד •\ ־ 

מטסו, גבריאל — 1 ^ 03 — ( 1629 — 1667 ), 

צייר הולאנדי. בצעירותו נמנה מ׳ עם יוזמי גילדת־ 

הציירים של לידן ועם מייסדיה ( 1648 ). לפני 1657 השתקע 
באמסטרדאם. בראשית דרכו הושפע מן האמבים שבחוגו של 



גבריאל מטסו: "הילד החולה" 
(המוזיאון המלכותי, אמסטרראם) 


רמברנט ולאחר־מכן נעשה לנציגו המובהק של ציור־ההווי 
הבורגני, האפייני ל״ציורי-הפנים" בתור-הזהב של הציור 
ההולנדי(ע״ע הולנד, אמנות,'עמ׳ 736 ). מרבית יצירותיו הן 
אפיזודות שקטות, מהולות בהומור קל, מחיי היום־יום, 
המתוארות עפ״ר בפנים הבית: שתים־שלוש דמויות העד 
סקות בשיחה, שתיה, כתיבה, נגינה ("שיעור המוסיקה"; 
הגאלריה הלאומית, לונדון), חיזור וכר. אולם יצירתו הענפה 
כוליות גם תחומי־נושאים אחרים: תיאורי עבודה, מחזות- 
רחוב ושוק ("שוק־הירקות באמסטרדאם"; לובר, פאריס), 
דיוקנים וגם נושאים דתיים. ביצירה מאוחרת כ״הילד החו¬ 
לה" (המוזיאון הממלכתי, אמסטרדאם), יצר מ׳ קומפוזיציה 
אינטנסיווית יותר מן השכיחה אצלו, 

- ¥67 11561165 ) 7 ) 1 714 * 1 €71465 (! 11761 8656 , 1 סס ז ס 10 > . 0 

*€16117115 467 ]¥671(6 467 11676077(1^671457671 110114714. 14(467 

465 X¥1^. 1**?*., 1 , 255 - 336 , 1907 ; \¥. ! 7 . 80 ( 10 , 1X6 

?4615167 467 110114124. 74. 11147?%. 14(5167561114671, 2919*. 

מטסואו בשו, ע״ע בעזו, מטסואו [כרך־מילואים]. 
מטסומטוזה, ע״ע מינרלוגיה. 

*% - - ד י ד־ * 1 

מטסטזיו(מטסטסיו), טיטרו - 0 ״ 35 £3 ] € ן\ 0 ״ 16 ?; 

כינויו של פיטרו טרפסי ( 3$51 ק 3 ז 1 ׳) — ( 1698 , 

רומא — 1782 , וינה), משורר איטלקי. בעודו ילד, גילה את 


כשרונותיו הסופר והמלומד ג׳. ו. גראווינה, שאימץ אותו 
לבנו, העניק לו השכלה והוריש לו רכוש ניכר. ב 1718 נת¬ 
קבל מ׳ לאקאדמיה של ארקדיה (ע״ע). ב 1719 עבר מרומא 
לנאפולי ושם זכה לתמיכתה של הזמרת מאריאגה בולגארלי 
( 103 ת 3 ת 301 13 ): היא הפגישה אותו עם מלחינים וזמרים 
מפורסמים והניעתו ללמוד מוסיקה. ב 1723 כתב מ׳את המלו־ 
דראמה הראשונה שלו, אשר הצלחתה היתה מיידית: 16 ז 10 ־> 1 □ 
313 ו 101 >ת 3 < 1 <) 3 ("דידו הנעזבת"). ב 1729 החמן כמשורר* 
החצר אל הקיסר בווינה. מרבית שירתו, ובה כמד. מלודרא־ 
מות (מתוך 26 ), שהן הטובות ביצירותיו, נכתבה עד שנת 
1740 , בימי חייו של הקיסר קארל ך\. המפורסמות שבמלו- 
דראמות שלו: 01103 ״ 1 ס״ס״־ס (״קאטו באומיקה״), 1728 ; 
3$01-50 )-ו\ג (״ארתחששתא״), 1730 ; 0 )> 13 < 1 מ 111 ס ("אולימ¬ 
פיאדה"), 1733 ; 110 ־ 1 10 ! 0100101123 03 ("סלחנותו של 
טיטוס״), 1734 ; 08010 ? ("אטיליוס רגולוס״), 1740 . 

מ׳ הוא משורר לירי־דראמתי, נציג מובהק של רוח 
תקופתו וטעם חברתה. הוא ניחן בקלות כתיבה ובמוסיקא־ 
ליות מופלאה. המלודדאמות שלו הולחנו — ובחלקו עשרות 
פעמים — בידי מלחינים של המאה ה 18 , כיומלי, גלוק, פי־ 
צ׳יני, מוצארט, האסה, באך, פרגולזי, הנדל. 

הדראמות של מ׳ נעדרות עמקות טראגית או התפרצות 
עזה של רגשות. הגבורה אינה אלא נקודת־מוצא להבעת 
סנטימנטאליות לירית. בסבך העלילה מתנגש רגש האהבה 
ברגשות אחרים, כגון אהבת המולדת, שאיפה לתהילה; יד 
התבונה, בדרך־כלל, על העליונה. 

יצירתו של מ׳ כוללת — מלבד המלודראמות — שירים 
לעת־מצוא, קאנטאטות, אוראטוריות, קאנצונמות (כגון 03 
10013 ) 11 [״החירות״], 1733 , שתורגמה לעברית בידי יצחק 
לוצטו [ע״ע]). מ׳ חיבר גם מסות של ביקורת ספרותית 

( 115101010 \(' 1 ) 001103 ? 110113 £5103110 ["עיקרי הפואטיקה 
של אריסטו״], 1782 ). כמו כן היה מחבר מכתבים פורה 
ביותר. 

במאה ה 18 תורגמו כתביו ללשונות אירופיות שונות. 
לעברית ניתרגמו: "תשועת ישראל בידי יהודית", תקס״ד; 
"עקדת יצחק", תקצ״ג. 

, 8.11550 .^ 1 ; 1923 ,. 14 41 7676 ) 0 16 6 1 > 11 ע , 131311 < .ס 

/ס ץ 07 ? 1415 1116 £1714 . 14 ,ש 11 ־ 1101 ז 5 ז 0 ^ . 5 ; 1945 3 ,. 14 . 8 

, 810111 ; 1952/53 ,( 1 ^\ , 1131 ־ 0111 ( ;) 12 ) 1 ־ 1 ( 03011 ) 674 ק 0 

. 1963 ,. 14 11 6 1 ) 4.76041 '* 1 

י צ. ג. 

מטסיס (מטסיס׳ מסים), ?ןונטין (קוינטן) — ת) 1 ״ 0 ט 0 

( 5 \ 4355 ׳) קק 11 זו 1 ד . 0 . 5 

.? ; 1963 , 4 ) 52 ) 2 קק 0 ) 1/1 ( 0 £1035 11 )/ 1 ) 7/1 ,וזגת־סזתג.! 

. 1964 , 0 ^ €32 103£ ) 8 4/034 

צ. ו. 

מטפיסי 7 |ה, מונח המציין פרק מרכזי בפילוסופיה, הדן — 
לפי הדעה המקובלת כיום — בעניינים שמעבר 
לטבע ומעל לנסיון של האדם. מקור המונח מ׳ 
מקרי הוא ונוצר עם הוצאת קובץ חיבורי אריסטו, הדן ב״פי־ 
לוסופיה ראשונית", שסודר בידי אנדרוניקוס איש רודוס 
(כ 250 שנה אחרי מות אריסטו) לאחר ספרי ה״פיסיקה״ו 
מכאן נתקבל השם 01x11x6 ) ס* 1 >ז 46 ס! ("מה שאחר הפיסי¬ 
קה"). הקובץ דן, לדברי אריסטו, ב״יש באשר הוא יש" וגם 
ב״סיבות ובעיקרים הראשוניים", על־מנת להבהיר את "מהות 
היש". מכיוון שעניינו לדון גם ב״סיבה הראשונה" כינה 
אריסטו דיון זה גם בשם "חכמה אלוהית" או "תאולוגיה", 
גם הרמב״ם, ההולך בעקבות אריסטו, רשם ב״מלות הגיון" 
(שער י״ד): "ויקרא ג״כ את החכמה האלוהית מה שאחר 
הטבע". במרוצת הזמן נהגו לייחס אח המלה מ׳ לא לסדר 
החיצוני של הקובץ, אלא לתוכנו, ומשמעות זו היא המקובלת 
גם בימינו. 

בדיון הנד שתי מגמות: א) מגמה אונטולוגיה, ב) מגמה 
מתודולוגית. במגמה האונטולוגיה ביקש אריסטו לחקור 
במישרין ב״עיקרי היש" ולברר מה הם "הסיבות והעיקרים 
הראשונים" ש״עליהם העולם עומד", כלומר יסודות הקוס¬ 
מוס והיקום. במגמה המתודולוגית ביקש לחקור את דרכי 
ההכרה ולבדוק את אפשרות ההוכחה בתחום בעיות ד,מ׳. 
אריסטו הטעים, כי עם "העיקרים הראשונים" יש למנות 
גם את היסודות ש״עליהם הכל מבססים את ההוכחות" 
דוגמת "חוק הסתירה". מרבית הוגי הדעות הקדישו מקום 
לשתי המגמות גם יחד תוך הטעמת אחת מהן, הרוצה לעקוב 
אחרי גלגולי הנד יצטרך לעיין בכל פרקי תולדות הפילוסו¬ 
פיה ואף בתולדות הדתות, הן בהודו ובסין, הן באיזור הים 
התיכון ובאירופה, שהרי גם הדתות ביקשו לפתור את בעיות 
הנד. ברם, המ ׳ הפילוסופית, כפי שנוצרה ביוון כבר בדורות 
שלפני אריסטו(ע״ע יונית, לשון ותרבות, עמ׳ 596/7 ), הושת¬ 
תה לא על אמונה באלים אלא על הגות האדם, שהשכל וההג¬ 
יון מחייבים אותה. אך עם התפשטות הנצרות היה תפקידה 
העיקרי של הנד לבסס ביסוס פילוסופי את התורה הדתית, 
מגמה הבולטת בספריהם של אבות הכנסיה. ואולם יש 
להטעים, כי הנוצרים למדו את השיטה לבסס את הדת על 
עיקרי הפילוסופיה היוונית מן היהודי פילון האלכסנדרוני, 
שהשפיע השפעה רבה על הפילוסופיה הנוצרית־הדתית. 
שתי בעיות יסודיות של ד,מ׳ מצאו בפילוסופיה דתית פתרונן 
מראש: א) אלוהים הוא מקור כל היש! ב) האמת העליונה 
ידועה לאדם ע״י התגלות האל. לפיכך תפקיד הפילוסופיה 
אינו למצוא את האמת, אלא לפרש אותה ולהצביע על 



97 


מטפיסיקה 


98 


זהות האמת שבהכרה הפילוסופית עם וואמת שבדת. שרב 
אין מקום להתלבטויות על ודאות הכרתנו בתחום ד.מ׳, שכן 
אלוהים הוא ערב לכך, כי ניתן להשיג את האמת גם בדרך 
התבונה. עם התפשטות האיסלאם וצמיחת תרבותו הושפעה 
הפילוסופיה הדתית, היהודית והנוצרית כאחת, מן הפילו¬ 
סופיה הערבית. רב סעדיה גאון ביקש — כ 900 שנה אחדי 
פילון — להוכיח, כי לא תתכן כל סתירה בין תוכן ההתגלות 
לבין האמת שהשכל מחייב אותה, וכי השכל יכול בכוחו 
עצמו להשיג את האמת אף בלעדי ההתגלות. רעיון נועז זה 
השפיע השפעה מכרעת על מרבית הוגי הדעות היהודים 
בימי הביניים ואף על הגדול שביניהם, הרמב״ם. לדעת 
הרמב״ם אין האמונה המסורתית כשלעצמה תופסת את 
התוכן המטאפיסי של ההתגלות אלא תפיסה חיצונית בלבד! 
ההכרה הפילוסופית־המטאפיסית היא הדרך המוליכה לעמקי 
"הדעת" את האמת הדתית. השפעת הרמב״ם ניכרת גם אצל 
הוגי־הדעות הנוצרים, אנשי-האסכולה אלברטום מגנום 
ותומס מאקדנו (ע״ע). כתביו הפילוסופיים החשובים 
של אדיסטו, בעיקר "פיסיקה", "מטאפיסיקה", "אתיקה", "פו¬ 
ליטיקה" ו״על הנפש" לא נודעו למלומדים הנוצרים אלא 
במאה ה 13 , בתרגום לאטיני מתוך הטכסטים והפירושים הער¬ 
ביים (אלפאראבי, אבן סינא, אבן רושד ? — על הס׳ המוסל¬ 
מית ע׳ ערכיהם). פירושו של תומאם לבד של אריסטו היה 
בחינת "אורים ותומים" להבנת אריסטו במשך מאות בשנים 
ואף תורגם לעברית עוד ביה״ב. כוונתם המפורשת של 
התאולוגים הנוצרים היתה להציג את משנתו של אריסטו 
כיסוד מחשבתי לנצרות. אולם הס׳ הדתית הנוצרית קובעת, 
כי הדוגמות המיוחדות לנצרות, כגון השילוש, הן ענייני- 
מיסתורין, שאינם ניתנים לתפיסתו של האדם. ההבחנה בין 
הפילוסופיה של הדת לבין תחום האמונה בדוגמות חוזרת 
אף בשיטות הפילוסופיות של הזמן החדש, אצל דקרט, 
לייבניץ ותלמידיהם ואף אצל קאנט. 

דקרט (ע״ע) שבעצמו הצטיין כחוקר בתחום המתמטיקה 
והפיסיקה החדשה הסיק את המסקנה, כי שיטות האסכולה 
אינן מסבירות אח האמת המדעית, וטען, כי הברירות 
והבהירות של הכרחנו, במתמטיקה כבפילוסופיה, הן 
המעידות על אמיתותן. ברם, הוא נרתע מלבסס את האמת 
המדעית והמטאפיסית על ברירות הכרתנו בלבד, כלומר על 
הניסיון הפנימי של האדם. הוא הצביע על אלוהים כמקור 
המוחלט של כל אמת וטען, כי נוסף על הברירות הפנימית, 
נחוץ לנו האמון במהימנות ( 8 ג:ו 01 !־ז 6 ע) של האלוהים, שלא 
ירצה להוליכנו שולל וליצור בנו אידאות ברורות ומובחנות- 
אך כוזבות. מחקריו של שפינוזה (ע״ע) מתרכזים בתחום 
האונטולוגיה: תוך שימוש קיצוני ב״מתודה הגאומטרית" 
הוא חוקר ב״סובסטנציה" היחידה והנצחית שביסוד העולם 
( 31111-3 ״ 6 ?י 1 <־ 1405 ")' ומסיק מסקנותיו לגבי דרכו של האדם 
וייעודו. המ ׳ של ליבניץ (ע״ע) — תורת־המונאדוח, ותורת 
ההאדמוניד. הקבועה מראש — ביקשה לפתור את בעיית 
הזיקה בין הנפש לגוף ובין הרוח לחומר, וכן ניסתה לגשר 
בין הבנה מכניסטית את הטבע לבין השקפה טלאולוגית. 
המ ׳ של לייבניץ נתפרסמה בעיקר בזכות פרשנותו של 
כדיסטין וולף (ע״ע) שפירושו היה מקובל ושליט בגרמניה 
עד להופעתו של קאנט. תורתו של קאנט היוותה מפנה 
קיצוני בכל התפיסה של בעיות המ ׳ . קאנט, אף הוא מלומד 
וחוקר במדעי הטבע החדשים, עמד על הניגוד בין מדע- 


הטבע המתמאטי(הפיסיקה ה״קלאסית" של ניוטון), לבין הם׳ 
המתיימרת ללמד דברים שמעל לנסיונו של האדם. ניגוד זה 
ועמדתו הספקנית של דיויד יום (ע״ע) כלפי מושגי יסוד 
של הנד הביאו את קאנט לידי שלילת המ׳ המסורתית, 
ולידי ניסיון להניח יסוד חדש למ׳ הפילוסופית. קאגט הת¬ 
חיל את חקירתו ה״ביקרתית" בהעמדת הבעיה: אם מ' כמדע 
אפשרית היא עבור האדם על כוחותיו השכליים הסופיים. 
חקירה זו היא "ביקורת התבונה הטהורה". ביקורת זו שייכת 
למגמה המתודולוגית במ'. אולם רוב המפרשים לא הבינו 
את "המפנה הקופרניקאני" שבתורת קאנט כהנחת יסוד למ ׳ . 
אלא ככינון "תורת-הכרה" חדשה, והם פירשו תורת-הכרה 
זו פירושים שונים אף מנוגדים תכלית הניגוד. מקור הניגו¬ 
דים האלה הוא בעיקר בהבחנתו של קאגט בין עולם "התו¬ 
פעות", שהן בלבד בגדר הכרתנו, לבין "הדברים כשהם 
לעצמם", שאין לאדם דרך להכירם. לכן טענו, כי קאנט שלל 
כל אפשרות של מ׳ פילוסופית? ברם, קאנט עצמו הבין 
תוצאות מחקרו הבנה אחרת. עם פירסום "ביקורת התבונה 
הטהורה״ הוא כותב: "קשה תהא סוגיה זו עד עולם, הואיל 
ובד. המטאפיסיקה של המטאפיסיקה". (מכתב למדקוס הרץ, 
מאי 1781 )? ובספר "הקדמות לכל מטאפיסיקה בעתיד שתו¬ 
כל להופיע כמדע״ ( 1783 ) אנו קוראים, כי "יחס הביקורת 
(של התבונה הטהורה) למ ׳ של האסכולה הרגילה הוא כיחס 
הכימיה אל האלכימיה או כיחס האסטרונומיה לאסטרולו¬ 
גיה". 

הקושיה הכרוכה במושג "דבר כשהוא לעצמו" (ע״ע) 

היא אחת מנקודות המוצא לפילוסופיה של שלמה מימון 
(ע״ע), שהשפיעה השפעה מכרעת על פיכטה (ע״ע) ובע¬ 
קיפין גם על שלינג (ע״ע) ועל הגל (ע״ע). ואולם הוגי 
דעות אלה שובי בנו את שיטותיהם'ללא בדיקת גבולותיה 
של התבונה בניסיונה לתפוס את "המוחלט". תורותיהם 
הספקולטיוויות התמוטטו לאחר זמן לא רב, עם מותו של 
הגל ( 1831 ). למרות ניסיונו של ר. ה. לוצה למצוא דרך 
פשרה בין ההשקפה המכניסטית השלטת במדעי הטבע לבין 
״אידיאליזם טלאולוגי״ — נדמה היה, כאילו בא הקץ להגות 
הפילוסופית וכי המדעים המיוחדים, ביחוד מדעי הטבע, 
ירשו את מקום הפילוסופיה. הלך והתפשט הפוזיטיוויזם 
(ע״ע) שביקש לבסס כל הכרה וכל מדע על "עובדות שב¬ 
ניסיון" בלבד. גישה זו הביאה אף למטריאליזם (ע״ע) 
מובהק. אך במחצית השניה של המאה'ה 19 התאוששה 
ההגות הפילוסופית, כאשר חוקרי טבע דגולים (הלמהולץ), 
היסטוריונים (א. צלר) ופילוסופים (א. ליבמן ום. א. לנגה) 
קראו לחזור לקאנט. גם חוקרים אלה פירשו את תורת קאנט 
לרוב פירוש פסיכולוגי (בדומה לפירוש של שופנהאואר, 
1818 ). ברור הוא — כך טענו — כי תחושותינו אינן "מצל¬ 
מות" אלא "מסמלות" אח המציאות. תוך כדי התנגדות 
לפירושים סוביקטיוויסטיים אלה התפתחה תנועת הנאו- 
קאנטיאניזם עלי זרמיה השונים, לרבות האסכולה ה״מרבור־ 
גית" מיסודו של חרמן כהן (ע״ע) ונט 1 דפ (ע״ע). אסכולה 
זו ראתה בקאנט את בונה ה״תאוריה של הניסיון" (כהן) או 
תאוריה של החרבות על כל ענפיה (קסירר). לפיכך אין 
תפקיד הפילוסופיה אלא לחקור ולקבוע 'בדיעבד את 
יסודותיהם של המדע ושל שאר יצירות רוח האדם (שפה, 
מיתוס, אמנות). השפעת האסכולה המרבורגית היתה ניכרת 
עד לתקופה שלאחר מלה״ע 1 . אך עוד לפני 1900 הביע ג. 



99 מטפיסיקה 

זימל (ע״ע) את הדעה, כי לצורות ההסתכלות והשכל, שבהן 
אנו מעבדים את תחושותינו, יש להוסיף את עקרון "הברירה" 
במובנה של תורת דארווין, כל׳ ברירה מבחינת התועלת 
ל״חיים". רעיון פראגמאטי זה הביא את זימל עד לסף של 
"פילוסופיית החיים", בדומה ל״מ׳ של החיים" שפיתח 
באותן שנים אנרי ברגסון (ע״ע). "זרם החיים" המוזרם 
זרימה מתמדת ע״ייכוח פנימי ( 31 :!;? ״ 613 ) מביא לפי 
תורת ברגסון ל״התפתחות יוצרת" (שסמז&ע ת 10 :ו 0111 ? 6 ) 
של חיים חדשים. אין להבין את "החיים" הבנה מכניסטית 
או הבנה טלאולוגית־תכליתית. מלבד "האינסטינקט" ומלבד 
"האינטליגנציה" מחונן האדם גם ב״אינטואיציה", שהיא 
כביכול מאחדת אינסטינקט ואינטליגנציה, והיא בלבד 
עשויה להביא להבנה מעמיקה של הממשות המוחלטת שבה 
אנו שרויים. לאחר מלה״ע 1 קם דור של פילוסופים שהתנגד 
לנאו־קאנסיאניזם, שצימצם את יעוד הפילוסופיה — שממנה 
נעלמה המ ׳ ׳ וביקש מחדש לחדיר לעומקה של המ׳. בחלקם 
הושפעו מבולצאנו. קירקגור וניצשה ומן "המתודה הפנו־ 
מגולוגית״ שפיתח א. הוסרל (ע״ע). מ. הידגר — אחד 
הדגולים ממיצגי האפסיסטנציאליזם (ע״ע), שמגמתו ייסוד 
״מ׳ של האדם״ — מפרש את תורת קאנט בהנחת יסוד למ׳ 
אמיתית, תוך כדי דחיית כל פירוש המצמצם את תורת קאנט 
ל״תורת-ההכרה" או ל״תאוריה של הניסיון". האכסיסטנצי־ 
אליזם התפתח בעיקר בגרמניה (מ. היידגר, ק. יאספרם) 
ובצרפת (ג. מרסל, ז , . פ. סרטר) ומהווה היום אחת השיטות 
המטאפיסיות העומדות בראש כל הגות פילוסופית. הוגי 
דעות אחרים (מ. שלר, נ. הרממן, א. נ. ויתויד) ביקשו להניח 
יסודות למ , חדשה מבלי להמנות עם אחת האסכולות הנ״ל; 
ואין ספק שגם מרבית הפילוסופים בני דורנו יסכימו לדברי 
קאנט כשטען "ד.מ׳ היא מן הקשות שבהבחנות האדם; 
ואולם עדיין לא נכתבה עד היום הזה". 

אריסטו, מ׳, ספר א׳ וספר י״א (תרג׳ ח. י. רות), תרצ״ג/ד, 
תשכ״ד 3 ! ש. ה. ברגמן, הוגי הדור, תרצ״ה! הנ״ל, 

• מסקנות מיטאפיסיות של הפיבומונולוגיה של הוסרל 
(אנשים ודרכים), תשכ״ז! הנ״ל. הפילוסופיה של 
שלמוז מיימוז, תשכ״ז 2 ; 14714 £6461441471$ 016 ? ־ 2€11£1 .£ 
67 ( 01 ,!שךתךת 51 . 0 ; 1862 , 160716 } 67171471154 \ז£ 467 6 ?} 1 )${ 414 / 

, 471154/160716 67171 }} £7 2147 176 ( $616641071516 ? 46 61716 

,( 45 — 34 , 1 , 1£ ו{ק 1050 נו 1 ? £נ 1 :> 15 ]גת 1 :>:ן 5 ׳< 5 ־ £111 * 111 :>ז\ק) 

1671 ( 4177107114156 ) 771 467 £171111444 067 י תת^ 1 ת 1 ) 00 .( ; 1895 
.^\ ; 1908 , 1714 ) 7141 £6 .^ ^ 6/271541156/16 45 ) 4 } * 41 ) 16 !} 11050$ !}£ 

165 ) 467 116 } 56/416 71$5$6 ) 11 / 6 ) £714 2147 $11441671 ,־ 3££€1 [ 

.}\ 617167 214 0714714214$6 ,חח 3 רמ)׳ן 143 .א! ; 1912 , 47154046165 
14 ) 4 14714 1711 ).£ . 1 \ ; 1921 , 7115 ) 67171 }}?£ ? 46 

,. 14 ; 1929 ,. 14 154 05 ^ 1 י .£>! ; 1929 ,. 1 \ ? 46 01716771 ?£ 
, 116715 ( £14 465 . 14 .ב 1 ז ; 1953 ,. 14 416 171 174171$ } 14 } £171 

, 11€ בס 6 ( 1 ./י ; 1960 , 1$6 > 1$ ז 10 16 64 . 14 ,־ 1€1 '§ 8.011 ,£ ; 1955 2 
, £611111€ ^ז 0 ג 14 . 11 .־ £1 ; 1961 , £ 7154046 / 561071 . 771 4 ) 1 46 61 ך< £01 
- £2151671 , 5 ־ £1 ק 35 [ ; 1961 . 71 ? 4 ) 1 46 616771615 £7017167716 165 

. 1964 , 1116 $1111050$ 41 ) 21 

ג. פ. 

מטפסים, צמחים העולים או הנכרכים בדרך גידולם על 
סמוכות טבעיות (צמחים אחרים, קליפות־עצים 
ובר) או מלאכותיות (קירות, גדרות וכיו״ב), בכיוון לאור, 
לשם הטמעה. לשם־כך נעזרים המ" באיברים מיוחדים 
(קנוקנות, שיכים. קוצים וכיו״ב). יש שהם" גורמים נזק 
לצמחים המשמשים לחם סעד וחונקים אותם. לרוב המ" 
הם צמחים בעלי מבנה מיוחד? גבעוליהם דקים ולעתים 
בעלי מפרקים גדולים, הגדלים לאורך רב. 

הכד מצויים במשפחות שונות, באיזורים גאוגרפיים 
ובבתי־גידול שונים ביותר ובעיקר ביערות. הם נדירים 


— מטספיס 100 

במדבריות ובמקומות אחרים שבהם הצומח דליל וחשוף 
לשמש. רבים המ" בין השרכים והחד־פסיגיים ואף יותר מזה 
נפוצים הם בין הדו־פסיגיים. למעלה מ 2,000 מינים של 
צמחים הם מ״ ? את רובם מהוות הליאנות — טיפוס מיוחד 
האפייני ליערות טרופיים. הליאנות הן רב־גוניות בצורתן: 
מהן דמויות חוט מתוח, ענקיות בארכן, מעוצות, נכרכות 
מסביב לגזעי־עצים; מהן דמויות חבלים היורדים מהענפים 
לקרקע! כמה מהן מסתעפות עד לצמרות-העצים וכך גור¬ 
מות לצפיפות־יתר של היערות. הן מיוצגות ע״י מינים שונים 
של לופיים, פלפליים, פיקוס, שנף, בוהיניה וקלמוס ועוד. 
וע״ע טרופי, אזור, עמ ׳ 937 , ותנד: שם, עמ ׳ 935 , 938 ? 
אפריקה, ענד 301 . 

מחלקים את הם״ ל 4 קבוצות: ( 1 ) מטפסי-גבעול? ( 2 ) 
מטפסי־קנוקנות! ( 3 ) מטפסי שרשים! ( 4 ) מטפסי־שיכים. 

( 1 ) מ ט פ ם י ־ ג ב ע ו ל חם רוב ד,מ״, למשל: השעועית 
(בין צמחי הגינה) הטמום (ע״ע), היערה (מצמחי־החורש), 
הסולנום(מצמחי־חנוי)"והכשות(ע״ע 1 תמ׳שם). ( 2 ) מטפסי- 
קנוקנות. הקנוקנות, הדומות לפתיל או לחוט פשוט או 
מסועף, הן ממוצא שונה: סטוטרת־עלה (זלזלת, כדנית 
וצמחים אוכלי-חרקים אחרים)! חלק של יעלה 
(בקיה, אפון)? עלה שלם (קישוא) או ענף (גפן [ע״ע, ענד 
130 , ציור 1 ]). בצמחים מסויימים׳ בייחוד בגפנית (ע״ע 
גפניים), מתרחבות הקנוקנות בקציחן ללוחיות-הצמדח 
המחברות את הקנוקנות לסמוכוח בעזרת חומר רירי, הנפרש 
מהן והמתקשה באוויר. ( 3 ) מטפסי־שרשים מצמיחים 
שרשים אמגטיוויים, בעלי תגובה פוטוטרופיח שלילית, 
שהם צפופים ומרובים על הגבעולים ונראים כמברשת? 
לדוגמה: הקיסוס, מיני לופיים (ע״ע, ותנד שם, עמ׳ 511 ). 
( 4 ) מטם ם י-שיכים מצמיחים על.גבעוליהם וענפיהם 
שיכים או קוצים, מפושקים או מאונקלים, הנאחזים בסמו¬ 
כות, אצל הדבקה — השיכים הם שערות קשות ? אצל הפטל 

1 •■ דע 



מטפם־קנוקנות— ;כעול ׳קל דלעודהנחש ( 110103 > 81701113 ) נעל קנוקנות 
בשלבי־התפתחות ׳קונים: א. קנוקנת מנוללת בקדקור־הצסיתה; 
ב, קנוקנת בלתי־מנורה: נ. קנוקנת ׳טנכרכה מסכיב לסמוכת ; 
ד. קנוקנת סנוללת ב״זיקנתה" 



101 


מטפסים — מט׳דודורום 


102 


והורד (ע״ע, ולוח צבעוני, שם, בין העם׳ 488/9 ) — 
בליטות סוב־אפידרמליות, ואילו אצל הבוגנוילאה (ע״ע 
לילניים, ותמ ׳ שם') השן! הוא קוץ השווה לענף מבחינה מור¬ 
פולוגית. — כל טיפוסי ד,מ" מצויים לרוב בצמחיית הארץ. 
צמחי-התרבות משופעים בכד מכל הטיפוסים. 

כושר האחיזה והלפיפה סביב סמוכות של המ" היא 
תוצאה של רגישות קצות הגבעולים והקנוקנות לגירויי־מגע. 
איברים אלה מבצעים תנועות־פיתול (נוטציה [״ 013110 'א]), 
כעין אלה של קפיץ-שעון או של בורג, אשר בראשיתן הן 
אוטונומיות וללא כל גירוי. במטפסי־גבעולים, הגבעול זקוף 
בצעירותו; כעבור זמן נוסה הוא לכיוון אפקי, תוך תנועות- 
פיתול סביב ציר־האורך שלו, שמאפשרות לו להיכרך סביב 
לסמוכה; במקרים אחרים, הגבעול מתפתל ומתעגל סביב 
עצמו. במטפסי־קנוקנות ל וספת הקנוקנת את הסמוכה! 
בהמשך גידולה מסתובבים חלקי־דיקנוקנת החפשיים סביב 
עצמם, כדוגמת הברגה, וע״י כך הולך־וקטן המרחק שבין 
הסמוכה לבד, והקשר ביניהם גובר. כדי לקיים שיווי־משקל 
בתנועות-הפיתול, נוצרות בקנוקנת נקודות-מפנה: הפיתולים 
לכיוון ימין, כתנועת מחוגי־השעון, מתחילים להתפתל בכי¬ 
וון הפוך, לצד שמאל. תנועות אלו נגרמות ע״י צמיחת־עובי 
בלתי־סימטרית, כל׳, ע״י הגברת הצמיחה לצדדים מנוגדים 
של האיבר הנאחז חליפות. עי״כ מתקער תמיד הצד שכנגד 
ומטה את קצה האיבר הנאחז הצדה. ע״י החלפה סדירה של 
שיעור הצמיחה לצדדיו השונים של האיבר נוצרת תנועת־ 
סיבוב, שכיוונה פעם לימין ופעם לשמאל. כיוון התנועה 
קבוע לרוב אצל כל מין ומין של ד.מ". במטססי-שיכים אין 
תנועות-פיתול. 

לבד מבנה-צמיחה מיוחד, גבעולי ד,מעוצים שבהם גדלים 
בבגרותם לעובי ניכר! תופעה זו מצויה בייחוד אצל הליא- 
נות. ההתעבות המשנית של עצת־הגבעול אינה עשויה טבעת 
יחידה של קמביום וגליל רציף של עצה משנית, כפי הרגיל, 
אלא מתפתחות כאן שכבות בלחי סדירות של קמביום, 
וכתוצאה מכך — חטיבות־חטיבות של עצה. העצה מפוזרת 
ואינה מהווה גליל רציף. מבנה זה נותן לבד גמישות גדולה 
לכפיפה ולהיפרכות. כן מצאו אצל מ" צינורות-הובלה רח¬ 
בים מהרגיל המשמשים להולכת־מים טובה יותר. 

171% '* £31 ? . 5 ; 1891 , 1711$ ) 1 ? 

011 ? 1 $07726 1 ) 071 10711$ ? ^ 172 ( €117711 . 11111 ־ 11 ־ 831 .מ ; 1957 

1072£171£ ? 2714 > 1726$ ? 0170141 411 ,ז£׳< 3 רח 11 ־ 81 . 8 ; 1960 , 5/171411$ 

8010711 4 ״ 467 146/2 <) י*{/ 76 ,. 31 *> ז?£ז 811 ל 3 ־ 511 .£ ; 1962 , 10721$ ? 

. 1967 20 , 106/2$6/114611 / *וא/ 

מ. ז. 

מ^ר, ע״ע מד 1 ת ומהקלות. 
מטר, ז׳רוף ךה ׳ ע״ע מסטר, דוזף !ה• 
מטךאן(גם מטךאן,מקראן), ח׳ליל — ־׳^ 3 > 01 — 

( 1872 — 1949 ), משורר, עתונאי וסופר ערבי. מ׳ 

בולד בלבנון למשפחה נוצרית! לאחר שהייה קצרה בפאריס 
היגר למצרים ( 1892 ). עיקר עיסוקו בעתונאות, ואף שימש 
כעורך אל-אהדאם הקהירי, וכן הוציא דו-שבועון (אל־ 
מג׳לה אל-מצו־יה) ועתון יומי (אל-ג׳ואיב אל־ 
מצרי ה). באותו זמן עסק גם בתרגומים, אסף שירי-קינה 
עלי אישים שובים ושימש בתפקידים רשמיים בתחומי הכל¬ 
כלה והחקלאות. — כבר ב 1900 הטיף לאחידות או׳רגאנית 
ב ק צ י ד ה (ע״ע ערבית, ספרות) והצליח לחדש את צורתו 


של שיר מסרתי זה ולהכניס בו מן הפשטות והגמישות. 
מ׳ יצא הן נגד הנושאים המסרתיים של הספרות הערבית 
והן בגד דפוסי־לשון מאובנים. הוא התנגד למליצות של 
שירי-הקינה וביקש להשליט בהן את תיאור האופי האמיתי 
של המנוח המבוכה. מ׳ העשיר את הספרות הערבית המודרנית 
בתרגומים משייקספיר, קורני, היגו ושילר. בסיפוריו שילב 
נושאים חברתיים ופוליטיים כגון העושק והרשעות של 
השלטון העות׳מאבי. הוא הרבה להשתמש באלגוריות, והסי¬ 
פורים הפיוטיים שלו מצטיינים בבהירות י בדרך פיתוח 
העלילה. עקב פעילותו למען התיאטרון, נתמנה ב 1935 
למנהל הלהקה הלאומית המצרית לקידום התיאטרון. 

שיריו יצארלאור, בארבעה כרכים, 1948 — 

1949 . 

־־^ 1 (,! 11 ■ 01 ,* 4 

[ 1958 ?]; - €7 1$6/2672 ז 16 

מטר 1 ! 1 רן (ת:נ 0 ר 1 ־ 1€1 :ו 43 <; צרפ' ת 1 ע־! 0€ :!ת 10 \; איטל , 
0 ת 1 ׳\ז 0 16 ת 40 !ן), פסגה באלפים הוואליזיים ( 4,477 
מ׳) על גבול שוויץ (קנטון ולה [ע״ע]) ואיטליה, דרומית 
מערבית לעיר צרמט 
( 0131 ־ 20 ). למ ׳ צורה 
של פירמידה מחודדת 
ותלולה הקרויה בשם 
קרן("זסת),שעוצבה 
כתוצאה מהתפתחות 
מספר קרקסים קרחו־ 
ניים סביב הפסגה 
(הקרקס הקרחוני הוא 
בעל צורה של שקע¬ 
רורית דמוית חצי 
גורן, בעלת קירות 
סלע גבוהים והוא נו¬ 
צר במורדות שיאי ה¬ 
הרים במקום שבו 
מצטבר הקרח במשך 
זמן רב). 

הפסגה ״נכבשה״ לראשונה בשנת 1865 על ידי אדוארד 
וימפר (זשקו״ץ^ 31-11 ^£) ו 4 מטפסים אחרים שנספו 
בשעת הירידה מהפסגה. 

; 1897 ״/ג 1/16 0714 7.67772011 / ס ץ ¥0116 ? 4 ^ 7 ,־סקתזץו!^ .£ 

, 166 / 0 170714 7/26 ,ת $0 ץ( 1 .£ .[ ; 1946 ,, $4 7/26 ,ץט 11 . 0 

. 1962 

מטרודורוס — ;> 0 קנ״ 68 נ)זוז 1 ^ — ( 330 , למפםק 01 — 277 , 
אתונה), פילוסוף יווני, תלמידו החשוב ביותר של 
אפיקורוס (ע״ע) וידידו האהוב. מ׳ התוודע לאפיקורוס 
בלאמפסאקוס, עבר עמו לאתונה ומאז כמעט שלא נפרד 
ממנו. מ׳ לא היה הוגה מקורי אלא פרשן ולוחם למען דעות 
מורהו. הוא התקיף בחריפות רבה אסכולות יריבות וכתב 
מסות רבות, שבהן פיתח את רעיונות רבו על התחושות, 
על גדלות הנפש, על העושר, על הדרך לחכמה ועוד. באחד 
מחיבוריו ביקש להוכיח את מוצאו המיוחם של אפיקורוס. 
מכתבי מ׳ נשמרו קטעים בלבד! הם הו״ל בידי: 0 ־ £ 61 : 
, 17 - 1 <]נ) 30 , 111010210 !£ 01355150110 ־ £111 ־ 00110 ( 3111:1 ( 

1890 , 570 — 529 . 



103 


מטרונום — מטריאלחם 


104 


מטרונום, כלי עזר מכני לשם קביעת המפעם (טמפו) 
ביצירות מוסיקאליות. בצורתו הנוכחית^פרי המצא¬ 
תו של המכונאי והממציא האוסטרי יוד״אן נפו׳מוק מלצל 
1 :> 12 :> 13 \; 1772 — 1838 ), ועל שמו 
נקרא המכשיר עד היום. מ״מ — 
ראשי-תיבות: מטרונום מלצל; 

100 — פירושו: 100 פעמות 
של ( לדקה. 

צורתו בד״כ קופסת עץ פיר־ 
מידית, שבאמצעיתה מוט־מטוטלת, 
המקיש ברווחי זמן קצובים. בעזרת 
משקולת הנעה על־פני סקלה ניתן 
לשנות את גודלם של רווחי-זמן אלה. 

שימושים: א. לקביעת המפעם 
המקורי ע״י המחבר; ב. לביקורת 
התמדת הטמפו האישי בעת הביצוע; 
ג. לציון שינויי-מהירות בעיקר במוסיקה בת-זמננו; ד. במחק¬ 
רים אתנומרסיקולוגיים, לקביעת המפעם במסורות שבע״פ. 

5 מ 1£1 * 01 :תן) 115 ./־ 1 ! ){? 7 . 14 .£ 

-זש 0 .\^ ; 1938 ,( 1-35 ,ח 10 <* 5 שזק*£ [>תב שתזוז }ס 

,( 224 , 1031€ < 1115 ל ^ 10 ^) 8 1 > 1 <> 8 ' 5141 5 ז\ €11 ע 011 <$ ,־יש[* 

. 1955 

מטךייאלילם (נז 51 ו 131 זש 131 \, מלאט' 1 > 1 ״ 3£€1 בת 

חמרנות, השקפת עולם הרואה את הממשות כחמ- 
רית בלבד. המ ׳ הוא מוניזם (ע״ע) דטרמיניסטי המשעין 
את ההיקבעות הסיבתית על תהליכים'חמריים בלבד והוא 
מנוגד לאידיאליזם (ע״ע), אסנציאליזם, פאנפסיכיזם, ויטא־ 
ליזם, וולונטאריזם (ע״ע). מקובל להבחין בין: א) 
מ׳ מטפיסי, המעניק לחומר מעמד בכורה ראשוני, ואילו 
לרוח, למחשבה, הוא מייחס ממשות משנית ונגזרת או שהוא 
שולל את ממשותה מכל וכל. ב) מ , מדעי, הטוען שכל שניתן 
להכרה ולהסבר מדעי, ניתן ע״י חוקים הכרוכים רק 
בתנאים חמריים. ג) מ' דיאלקטי ומ׳ היסטורי 
(ע״ע מרבסיזם), תורות המתייחסות למשנתו של מרכס, 
בחינת המשך, פיתוח או השלמה למשנה זו, ועניינן הסבר 
תופעות ותהליכים היסטוריים, תוך מתן משקל נכבד לגו¬ 
רמים כלכליים. בין המ ׳ המטאפיסי והמדעי קיים קשר הדוק, 
שכן אם העולם עומד רק על התלכדויות שונות של חומר, 
הרי הכרת החומר היא גם הכרת העולם. ואם הכרת חוקי 
החומר היא בלבד הכרה מדעית׳ הרי שהמדען יתייחס אל 
כל התופעות שבעולם כאילו היו המריות. 

ד.מ׳ המטאפיסי, ראשיתו ביוון במאה ה 5 לפסה״נ, 
בתורת האטומים של לוקיפוס (ע״ע) ודמוקריטוס (ע״ע, 
עמ׳ 793 ), הטוענת שבעולם קיימים רק חלל ריק, אטומים 
ותנועה. האטומים שהם יחידות חומר פשוטות בלתי מת¬ 
חלקות, נצחיות ובלתי משתנות, שרויים בתנועה מתמדת 
בחלל הריק האינסופי. מספר האטומים הוא אינסופי והם 
אינם נבדלים זה מזה אלא בצורותיהם. העצמים המוכרים 
לבו אינם אלא התלכדות של צירופי אטומים בעלי צורות 
שונות, והם נפסדות עם התפרקות האטומים. התורה האטו- 
מיסטית מקורה בעיונים המופשטים במושגי ה״יש", ה״איך 
וה"תנועה" והיא באה לסלק את הקשיים שהולידה תורתו 
הסטאטית של פארמנידס ששללה את קיומו של החלל 
הריק — ה״איך. תורת האטומים ביקשה להסביר את ריבוי 


הדברים שבעולם, את תנועותיהם ואת השינויים החלים 
בהם, ולהציע תמונת עולם המאחדת את כל ההתרחשויות 
תחת עיקרון אחד ויחיד. 

התורות האטומיסטיות האחרות מאותה תקופה הדגישו 
את קיומם של יסודות חמריים רבים, אך הוסיפו לתיאור 
גם יסודות שאינם "חמריים" בצורה מובהקת. במשנת אנכס- 
גורם (ע״ע) מופיעים מלבד יסודות חמריים גם יסוד תבוני 
(?סס*), השולט בצירופים אך אינו נטמע בהם; בתורת 
אמפדוקלם (ע״ע) מופיעים ארבעה יסודות חמריים — 
אדמה, אש, מים ואוויר — המתלכדים ומתפרדים מכוחן 
של "אהבה" ו״שנאה". תורות אלה אינן איפוא מאטריא־ 
ליסטיות במלוא מובן המלה. משנתו של אפיקורוס (ע״ע) 
קרובה למדי לתורת דמוקריטום אלא שהיא מדגישה 
יותר את המקריות. אפיקורוס גזר ממנה גם תורת מוסר 
הכופרת ברעיון קיומה המוחלט של הנפש ובנצחיותה. 
תורה זו מוכרת במאה הראשונה לפסה״נ בעיקר באמצעות 
האפוס של לוקרטיוס (ע״ע) 113101-3 ת 01 ־ 1 :>־ 051 ("על טבע 
היקום", עברית ע״י ש. דיקמן, תשכ״ב). לוקדטיוס הוסיף 
לתיאור האפיקורי גם כוח רצוני הקובע את קצב תנועתם 
הראשיתית של האטומים, ובכך סטה מן ד.מ׳ הטהור. 

בימי הביניים דחקה המטאפיסיקה האריסטוטלית את 
רגלי הכד; הכנסיה התנגדה לו גם בשל ההשתמעויות 
האנטי־דתיות של תורת אפיקורוס, המובלעות או מפו¬ 
רשות בתורות מטריאליסטיות של הזמן החדש. החייאתו 
של ד.מ׳ המטאפיסי מיוחסת ל פי ר גסנדי (ע״ע) 
ולתומס ה ו בז, אף כי קדמו להם ברנרדינו טלזיו, 
תומאזו קאמפאנלה ו 0 ידנ 1 דה ברז׳רק. גסנדי הכניס 
שינויים בתורת' אפיקורוס, בעיקר 'באותם חלקים שהש¬ 
תמעו כאתאיסטיים, על מנת ליישבה עם תורת הנצרות. 
משום כך טען שהאטומים נבראים בידי אלוהים והם נעים 
באופן חפשי בחלל ריק, אך תנאי סידורם הראשוניים נקבעו 
בידי האל. משנתו נזקקת ליסוד בלתי־חמרי, ואינו איפוא 
מ׳ טהור. ת ו מ ם ה ו ב ז (ע״ע, עמ׳ 637 — 639 ) ניסה להציע 
הסבר אחדותי לכל ההתרחשויות שבעולם במסגרת תורה 
אכסיומאטית מאטריאליססית שמושאיה הם ה״גופים". מדע 
זה מטפל בגופים טבעיים ובגופים מלאכותיים כגון המדינה. 
ה״גוף" הוגדר ע״י הובז כדבר שהנו בעל נפח וקיים באופן 
בלתי-תלוי במחשבה. הגוף זהה עם מושג ה״עצם", שכן 
לדעת הובז מושג "עצם בלתי חמרי" כולל בתוכו סתירה 
עצמית. באמצעות הגדרת ה״חלל" וה״תנועה" גזר הובז 
את חוקי התנועה האחידה וקיווה להסביר בעזרת מושג 
"פעולת הגומלין של הגופים" את השינוי בכלל ואת השינוי 
המוחשי בפרט, כיסוד לתורה בדבר התחושה והתאווה. תנו¬ 
עתו של גוף נגרמת על־ידי מגע עם גוף נע, וכל שינוי 
בעולם, והתחושה והרציה האנושית בכלל זה, מוסברת על־ 
ידי תנועת גופים. זו תורה מכאגיסטית־דטרמיניסטית לפי 
הגדרה מחמירה, אך אין היא מ׳ טהור. כדי להסביר את 
ראשיתה של התנועה ואת התגברות תאוצתה נזקק הובז 
לכוחות בלתי־חמריים כ״שאיפה" ו״דחף" וכן לא עלה בידו 
לתת הסבר מכני מושלם לפעולות מחשבתיות. חרף מאמציו 
של הובז להסתמך על הניסיון, נשאר המ ׳ של המאה ה 17 
דוגמאטי, שכן העתיק את שהיה ידוע על ה״חומר" גם על 
תחומי החיים והנפש. ברם, השלכה זו לא נשענה על ממצ¬ 
אים נסיוניים, אלא נבעה משיקולים כלליים ומן השאיפה 



105 


מטריאליזם 


106 


לתת לעולם כולו הסבר אחיד, בעל מבנה דדוקטיווי, ועל־כן 
הכרחי. ההוגים ה מ ט ר י א ל י ם ט י י ם במאה ה 18 שאבו 
כוח מהתפתחות מדעי הרפואה והכימיה. התקווה להגיע 
לתורת אדם "רפואית" מושלמת המסבירה את פעולותיו 
הגופניות והנפשיות כתולדה של תהליכים חמריים כבר 
מצאה ביטוי מראשית המאה בכתבי המטריאליסטים האל¬ 
מוניים שיצאו בקריאת תגר נגד הדת והכנסיה. קוסמו¬ 
לוגיה מטריאליסטית הוצעה על־ידי פ. ה. ד. הול בך 
(ע״ע), בספרו 0 ־ 31111 ״ 13 10 ) 1€ זו* $1 ץ$ ("שיטת הטבע"), 
1770 , שזכה לכינוי "הביבליה של הם׳". תמונת העולם 
שהציג הולבך דומה לזו של הובז! היא מטריאליסטית 
ודטרמיניסטית מובהקת. רוב המטריאליסטית האחרים בתקו¬ 
פה זו היו רופאים שביקשו לקשור את אירועי החיים 
והנפש בשינויים במוח, אך תורותיהם נבעו משיקולים 
פילוסופיים ופולמוסיים ולא מגילוי קשרים ממשיים. 
הבולט שבהם — ז ׳ . א. דה לה מטרי (ע״ע) הציג 
בספרו 130111110 ״ סתזרתסג*׳.! (״האדם — מכונה״), 1748 , 
את האדם כמכונה המניעה את עצמה וכפר בקיומה של 
הנפש. בטיעוניו, השוללים אח הדואליזם של דקארט, 
נשען גם על עדויות השכל הישר, אך גם בידו לא עלה 
לתת הסבר מכאני מושלם לפעולות תודעתיות. ברם, גישתו 
הנאטודאליסטית מצאה הד במ׳ המדעי. במאה ה 19 גברו 
בפילוסופיה הנטיות האידאליסטיות והפנומנולוגיות, בהש¬ 
פעת תורותיהם של קאנט ושל הגל. תורות ההכרה מתעניי¬ 
נות מאז ועד היום בעיקר בהפרת העולם שבניסיון, וגוברת 
ההתנגדות לקביעות בדבר טיבם של דברים, שאינן 
ניתנות לאישוש תצפיתי. ד.מ׳ (להוציא את זה של מרכס 
ואנגלס) מופיע בעיקר כתורה על המתודה המתאימה 
להכרה מדעית של תחומי ניסית שונים, ולא כקביעה אפריד 
רית על טבע העולם. 

מ׳ מדעי. המ׳ המטאפיסי מען לבלעדיות המתודה של 
הפיסיקה כדרך להכרה אמיתית* בעיקר משום שלדעתו העד 
לם הוא בעצם עולמה של הפיסיקה, וכולו ערוך במערכת 
עקרונות תבוניים יחידה, שממנה נגזרת חהיקבעות הסיבתית- 
לוגית החמורה של כל ההתרחשויות. הנד המדעי טוען לבל¬ 
עדיות זו בשם העיקרון של אחדות ההסבר המדעי, מתוך 
האמונה באפשרות לטפל בכל תחומי הניסיון באורח מדעי, 
לאור התפתחות המדעים, בעיקר מדעי־הטבע. אולם, התפ¬ 
תחות הביולוגיה במאה ה 19 ערערה את הגבול בין מערכות 
פיסיות לבין אורגאניזמים חיים! וכנגד הטענה הפילוסופית 
הרואה ביסוד הוויטאלי תוספת ליסוד החמרי התייצבה 
ביתר עוז הגישה המנסה להעמיד אף את תופעות החיים על 
ה״חומר". תורת האוולוציה של דרוין (ע״ע), שהצביעה על 
מוצאו הביולוגי של האדם, ערערה את ההבחנה הקארטזית 
בינו לבין החיות. ת. ה. הכסלי (ע״ע), בפירוש הפילוסופי 
שהציע לתורת דרווין, תבע לדון באדם כחלק מעולם־הטבע 
וכמוצרו. מה שהיה במאה ה 18 בגדר מושא לעיון היפותטי, 
נעשה עתה נושא למחקר מדעי. הטענה הנאטוראליסטית 
של הנד ה״רפואי" מקובלת כיום על רוב הביולוגים, הפי¬ 
סיולוגים והפתולוגים, והם מציעים הסברים במונחים פיסיים- 
כימיים, מבלי להעמיד בספק את תקפם המוחלט של הסברים 
אלה. במאה ה 20 לא ה״חיים", אלא הפעילויות המחשבתיות, 
כפי שהן מתבטאות בהתנהגות אישית־חברתית, מועלות 
כהוכחה לאי־תקפותו של הכד. ייחודן של פעולות אלה הו¬ 


דגש בשלהי המאה ה 19 על-ידי דילתי, וינדלבאנד ואחרים, 
והללו הסיקו מכך שלמדעי הרוח והחברה 'מתאימה מתודה 
שונה מזו המקובלת במדעי הטבע. יש הרואים בהתפתחותם 
של הקיברנטיקה ושל חקר מערכות העצבים משום ערעור 
מעמדה המיוחד של הפעילות המחשבתית! ופניית הפסיכו¬ 
לוגיה וחלק ממדעי־החברה לכיוון הביהיוויוריסטי (-ס 1 ׳ 01131 נ 1 
!מ*") מתפרש כמעין עירעור על התביעה לייחוד המתודה 
של מדעי-האדם. בהתפתחות המדעים יש משום הסבר חלקי 
לאקלים ה״מטריאליסטי" השורר כיום, אך אין בה משום 
בסיס לטענותיו העקרוניות של המ׳. גילוי הקשר שבין מצבי 
נפש לבין מערכת העצבים עודנו בגדר תקווה שלא נתג¬ 
שמה! אפילו תתגשם, לא יהיה בכך משום הוכחה ניצחת 
לאמיתות הנד. ואמנם הדוגלים בנד המדעי מסתמכים על 
שיקולים תת־הכרתיים, המושפעים מתורתו של לודוויג ויט- 
{נש טין(ע״ע), ולא על גילויים מדעיים. האסכולה ה״וינאית" 
המיוצגת על-ידי רודולף קארנאפ ואוטו נויראט ("מ׳ אפים־ 
טמו׳לוגי" או "פיסיקאליזם") טוענת, שהקריטריון למשמעו¬ 
תה האובייקטיווית של טענה שאיננה לוגית גרידא הוא 
האפשרות לבדוק אותה, או את הטענות האמפיריות הנגזרות 
ממנה, באופן בינסובייקטיווי. ורק טענות המתייחסות לתכו¬ 
נות של ישים פיסיים ניתנות לבדיקה כזאת. יש טענות 
על הנפש ועל המחשבה שהן בעלות משמעות או׳בייקטיווית! 
מכאן נובע — טוען הנד — שהן מתייחסות לתכונות ולישים 
פיסיים. מקביעות אלה מוסקת המסקנה המתודולו¬ 
גית, לפיה על מדעי-האדם, כדי שיהיו ראויים לתואר 
"מדע", לדון במושאיהם כבמושאים פיסיים. בעמדה מתו¬ 
דולוגית זו מחזיק גם ה״ביהיוויודיזם האנאליטי", המיוצג על- 
ידי גילברט דייל ( 10 /י£) ותלמידיו. הוא טוען שהכרת זולת 
אובייקטיווית, העומדת במבחן בינסובייקטיווי. מבוססת על 
תצפית בהתנהגותו החיצונית. לפיכך ייחוס כוונות, 
כשרים ומצבי-רוח לזולת אינו אלא הקביעה שהוא נוטה 
להתנהג, במצבים ידועים, באופן מסויים. נטייה זו נובעת 
ממצב גופו, ואין מעבר לה מצב של ,רוח־רפאים' שכינויו 
״נפש״. שתי עמדות אלה — הפיסיקליזם של קאדנאפ והבי- 
היוויוריזם של דייל — נתקלו בקשיים במישור המושגי, שפן 
לא הצליחו להראות כיצד ניתן לנסח בלשון פיסיקלית את 
כל הטענות שעניינן באירועים נפשיים ומחשבתיים. בעלי 
תורת ה״זהות הניסיונית", כגון י. י. ם. סמארט וה. פייגל, 
טוענים שלמרות ההבדל המושגי שבין הגופני לנפשי 
ניתן להצביע על קיום קשרים קבועים, המתגלים בניסיון 
המדעי, בין תהליכים מוחיים לבין אירועים רגשיים ומח¬ 
שבתיים. מטריאליסטים כארמסמרונג טוענים שאף כי לא 
ניתן לנסח את כל המענות על תהליכים נפשיים בשפה 
הפיסיקלית הקיימת כיום, אין מניעה עקרונית לאפשרות 
לבנות שפה מטריאליסטית כללית יותר בעתיד. 

נגד הנד הועלו השגות שונות. החשובה שביניהן היא 
הטענה שאין המטריאליסטים העקיבים, הטוענים שהעולם 
הממשי עומד רק על דברים המריים, מסכימים ביחס להגדרה 
של "דבר חמרי"! דמוקרימוס ואפיקורוס לא הגדירו בכלל 
את ה״חומר", ולפיכך ניתן להמיר תמיד את המונחים "חומר" 
ו״תנועה" בכל מונח אחר, למשל, "רוח" ו״אהבה-שנאה", 
מבלי לשנות את ההגיון הפנימי של תורתם. המ׳ שהעמיד 
את ה״חומר״ על ארבעת היסודות של אמפדוקלס — כגון זה 
של הולבאך — אינו עומד בפגי ממצאי המדע. אם יוגדר 



107 ממריאליזם 

"דבר המרי" כ״יש העשוי מחלקים בעלי תכונות פיסיות 
רבות, וללא תכונות אחרות" יהיה על ד,מ׳ להציע קריטריון 
לתכונה מסויימת שהיא "תכונה פיסית" ולקביעת דבר־מה 
שהוא "בעל תכונות פיסיות רבות". בין אלה מנתה הפיסיקה 
של המאה ה 17 רק את הצורה, הגודל, הקשיות, הפוזיציה 
בחלל והמשך, ואילו ניוטון הוסיף עליהן את המסה, התאוצה 
וכר. בפיסיקה המודרנית הצטרפו אליהן גם הטמפרטורה, 
המטען החשמלי ותכונות אחרות, וייתכן שרשימה זו תתארך 
ותלך. ההצלחה בהסברת חלק מן התופעות הביולוגיות וה¬ 
פסיכולוגיות על־ידי תהליכים פיסיים היתה כרוכה בשינוי 
המונח "חומר" בפיסיקה ובהרחבתו, ואין לדעת אם לא תהיה 
הצלחה נוספת כרוכה בשינוי משמעות ה״חומר", כך של¬ 
פחות חלק מן התכונות הנחשבות כיום ל״בלתי פיסיות" 
ייכללו בהגדרתו. אך אז ייתכן שיהיה על המ׳ להודות 
בקיומם של ישים בעלי תכונות אלה, הנשלל על־ידו היום. 
ובינתיים נשארת פתוחה ההגדרה: מהו "דבר וזמרי"? 

€11 [)? 8 €7 $€771 )[$?$?£ 14774 . 4 ! 46$ ,££ת 3 י 1 .'ל ' 
*74772 *€41 ) 141220 .* 1 ;״ 1915 ־ 1914 , 11 ־ 1 , 4/47-1 *? €£€7 ס ז€$ מ .), 

I. 6$ !4 41€ 71411$ *€$  7£14 ז 2 >* 1 41 $10 ץ 117 171 ץ 7010£ {->?$?" ,קבת־ 1 ב 

€41 ) 10014 ־ 1 . 5 ; 1959 ,( 1 מ 1¥1$ ) 1 ל 0 ק 0£10%1 * 1 ,(״!>£) ז£׳<^ .), 
1)7771 €715X077$ 0/ !47714, /1 $$7 777#0 ץ X4771, 1960; ]. 5. $01014, 
17€71017 /70777 04$$€7147 /0 1/011417€, 1960; 

; 1963 , €4175771 .# 1€ '[ $07€7117 7714 ) ץ 7 ! 1710$0$ ! 1 511131% . 0 .( .( 
, 47714 ! 1€ ! 2 / 0 1 ( 711€07 442677417$2 ! 4 :§.ת 0 ז 51 ת 1 ־ 1 \^ .}\ . 0 

. 1968 

או. ז. 

מטו־יאךכט (״ 0131 [לאט׳ "אם"]־ ף^ 0 [יור"שלטון"]), 
ימונה שהונהג על־ידי י. י. בכאופן (ע״ע) לציון 
שלב וטיפוס של אירגון חברה עצמאית, שבה — לפי 
דעתו — היה לאשה תפקיד שליט. 

בכאופן טען כי המ ׳ בא אחרי תקופת זיווגים ללא אבחנה 
(פרומיסקואיטיזם או הטריזם) וקדם לפטריארכט (ע״ע). 
אנתרופולוגים, נאמני י התאוריה* האוולוציוניסטית (ע״ע 
אנתרופולוגיה חברותית, עמ ׳ 696/7 ), כמו א. ב. טילר (ע״ע), 
ל. ה. מורגן (ע״ע) ואחרים, נטו לקבל את דעתו של בכאופן 
ואף ביססוה על יסוד אינפורמציה חלקית ומועטת על חיי 
שבטים פרימיטיוויים ועל־ידי שימוש במיתולוגיה היוונית 
ובחוקים רומיים מסויימים; הם קבעו כי בחברות קמאיות 
שנחקרו על־ידיהם נמצא הטיפוס של המשפחה המאטרילי־ 
נאלית (ע״ע אשה. עמ׳ 343 ), כל׳, שיטת־קרבה שלפיה הילד 
מצטרף למשפחת האם ושקובעת חוקי־ירושה בהתאם לקו־ 
יוחסין זה. הם היו סבורים, כי בחברות אלו היה תפקיד 
מכריע לאשה* הם מצאו, למשל, אצל שבטי האירוקזים 
דוגמה של אירגון מסריארכאלי־שבטי. אולם מחקרים חדי- 
שים־יותר (למשל של ב. מלינובסקי [ע״ע] ואחרים) הוכיחו, 
בי אע״פ שאצל שבטים פרימיטיוויים רבים באוסטרליה, 
מלנזיה׳ אפריקה ואמריקה מבוסם מבנה־המשפחה על יסוד 
מאטרילינאלי של קרבה דרושה, אין עובדה זו מוכיחה 
קיום מ׳, כל׳, מעמד שלים של האם או האשה. כך, למשל, 
אם בקרב שבט הזיפי האמריקני הבתים הם רכושן הבלעדי 
של הנשים, ובקרב האירוקזים אם־המשפחה ממנה את ראשי 
הקלאנים והשבטים, בכל-זאת בשני השבטים אין השלטון 
המעשי בידי הנשים. ובדומה לזה, במספר ממלכות אפריק¬ 
ניות, שקדמו לכיבוש האירופי, מילאה האם־המלכה תפקיד־ 
מה בממשל, אך מעמדה בדרך־כלל רק השלים את זה של 


- ממריצה 108 

המלך, אבל לא היה שווה לו. האמזונות (ע״ע) המפורסמות 
וחיל-הנשים של דהומי (ע״ע), לפני הכיבוש הצרפתי, לא 
שותפו בתפקידים מדיניים. 

בכמה חברות פרימיטיוויות היתה קיימת מאטרילוקא- 
ליות, כל׳, המנהג שהבעל והילדים מתגוררים אצל משפחת 
האשה. אולם הן קו־היוחסין המאטרילינאלי, והן תופעת 
המאטרילוקאליות אינם נוגעים בביצוע י השלטון למעשה 
או בהעברתו, ומעידים רק על תפקיד חשוב-יותר שנודע 
למשפחה המאטרילינאלית בחברה מסויימת, אך, כאמור, 
אינם מגדירים את מבנה הסמכות השלטת. 

, 10 ^ 1.0 . 8,14 ; צ 1948 , 1-11 , 72 /' 174 / 1 € 776 £ \ 4$ ( 1 ,תש 110£ :> 83 .] 

11 ^ 0011 — ־ 1 ש €141 ח 5011 . 1 \ . 19 ; 1948 , 71 ס 7 * 74 ! £4717 ז 0 300141 

. 1961 111 171$ ) 1 441771171€41 ! ,(.צ 1 )£) 

דז. ד. 

מטריצה, מושג מאתמאמי — "מערכת ריבועית של מספ¬ 
רים שמהם ניתן לחשב דסרמיננט" (ע״ע) (ג׳. ג׳. 

סילוסטר, 1850 ).ד־מ׳ מהווה דוגמה של מושג מאתמאטי פור¬ 
מאלי שהומצא לצורך נוחות הכתיבה והסימון — הוא אינו 
אלא מערכת של מספרים הכתובים בצורת מלבן ושע״י 
הפיכתו לחלק ממערכת אלגברית הפך להיות מושג בסיסי 
ומקור להתפתחות עניפה ורבת-השלכות במאתמאטיקה המו• 
דדנית. ד,מ׳ הוכנסה למאתמאטיקה ע״י ג׳. ג׳. סילווסטר (.[ ,[ 
״ז״׳\ 1 ץ 5 ), ולאחר-מכן פותחה ע״י ו. ר. המילטון(ע״ע), 1853 , 
וא. קילי (ץ 16 ץ 03 .\ 0 , 1858 , שאף הפכו את קבוצת כל 
המ" למערכת אלגברית עם פעולות חיבור וכפל. המ" האין- 
סופיות הוכנסו על-ידי הילברט (ע״ע), בשנת 1904 , בקשר 
לתורת המשוואות האינטגרליות. שימוש אחר למ׳ האין־ 
סופית נעשה על־ידי היזנברג (ע״ע) ב 1925 , בפיתוח תורת־ 
הקוונטים בפיסיקה המודרנית. המ׳ מופיעה במאתמאטיקה 
בעיקר באלגברה, בגאומטריה, ובתורת המשוואות הדיפ¬ 
רנציאליות וכן בענפים רבים של הפיסיקה והטכנולוגיה : 
במכניקה, באנליזה של מערכות חשמליות ועוד. הערך המע¬ 
שי הרב של תהליכי החישוב בם" הביא לפיתוח שיטות־ 
חשבון מיוחדות הקשורות למ" ובמיוחד בחישוב השרשים 
האפייניים של מ"(ר׳ להלן). המחשבים החדישים תרמו רבות 
לפיתוח תהליכי־חישוב חדשים עבור מטריצות מסדרים 
גבוהים (סדרים העולים על 100x100 ). 

הם׳ (עם מספרים ממשיים) מסדר ט א " היא מערכת 
של 001 מספרים, הכתובים בצורת מלבן, שבו 01 שורות ו" 
עמודים: , 


/ 311 

. . "ג 

• 3.101 

*ץ = 0 ־*)=* 

322 . . 

0 וב 3 . 

1 ח^ \ 

302 . • 

. 3001 


כך, למשל, מערכת־המקדמים של שתי משוואות לינאריות 
בשלושה נעלמים 

3 = 22 + ץ — 3x ־ 1 = 52 — ץ 4 + * 2 

ניתנת לכתיבה כמ׳ מסדר 2x3 : 



דוגמה נוספת הם מקז־מי-השינוי של מערכות־צירים בגאו־ 
מטריה: סיבוב צירים במישור ביתן על־ידי הנוסחאות 

. 0 ת $1 ץ + 0 00$ x — 

0 005 ץ ־ 4 ט 510 x - — 'ץ 

י־ ? י־י-י־יכיב ) ־י■"'־ ־י ־־יי 



109 


ממריצה — מטרלינק, מורים 


110 


המקדמים הריבועיים של התבניות הריבועיות או המשטחים 
מן המעלה השניה במרחב המיוצגים על־ידי התבניות: 

0 = 2 2 ) + 2 ץ 26 + 2 ץ!) + 20 x 2 + ץ^ 2 + 2 \ 3 

ניתנים אף הם לסידור בנד מסדר 3x3 

הנד׳ מסדר ח א 1 הן השורות ("\..,״* <ג ^ והן מזוהות 
בדרך־כלל עם הווקטורים במרחב ה״־ממדי. הנד מסדר 1x1 : 
הן עמודים של ת מספרים ולעתים גם הם מופיעים בווקטו¬ 
רים ת־ממדיים. קבוצת כל ד,מ" מהווה מערכת אלגברית 
שבה זהות של מ" הוא יחס השוויון, במערכת זו שתי פעו¬ 
לות — סיכום וכפל: הסכום 8 + 4 מוגדר רק עבור שתי 
מ״ (*! 3 ) = 4 ,(.!ל) = 8 , שהן בעלות אותו סדר, 11x111 . 
8 + 4 היא הכד שבשורה ה! ובעמוד ה 10 שלה (במקום 
ה( 110 )) מופיע הסכום המתאים: ״ל + ״ 3 ; הכפל סס של 
שתי מ״ מוגדר רק עבור מ׳ (״ 0 ) = 0 , מסדר 31x3 ומ ׳ 
(.! 11 ) = ס, מסדר ! 0x1 (= מספר שורותיה של ם שווה 
למספר עמודיה של 0 במכפלה 00 =?׳). מטריצת־ 
המכפלה ז היא מ׳ מסדר { 01x1 — שורותיה כמספר 
שורות הגורם הראשון ועמודיה כמספר עמודי הגורם 
השני והאיבר ״ז במקום ( 1,10 ) של המכפלה הוא סכום 
מכפלות איברי השורה ה 1 של 0 באיברים המתאימים של 
העמוד האל של ג 1 , כלהלן: 

*,,!)״! 0 + , , . ־ 4 *״ 1 * 011 + 111 ) 011 = 111 

בכל מקרה שהכפל והסכום מוגדרים, יתקיימו גם החוקים 
היסודיים של החשבון(ע״ע אלגברה) - החוקים האסו׳ציאטי־ 
ודים: ( 80 ) 4 = 0 ( 4.8 ) , 0 + ( 8 + 4 ) = ס + 8 ) + 4 ; 
החוקים הדיסטריבוטיודים: 

04 + 84 = 4 ( 0 + 8 ) , 40 + 48 = ( 0 + 8 ) 4 ז 
והחוק הקומוטאטיווי לגבי החיבור 4 + 8 — 8 + 4 . אך 
הכד אינן מקיימות את החוק הקומומאטיווי לגבי הכפל, כי 
בדרך־כלל יהיה 84 ^ 48 , גם אם שתי המכפלות מוגדרות. 
פטריצת־ה א פ ם היא ר.מ׳ שכל איבריה 0 . פטריצת-ה יחי¬ 
ד ה היא מ׳ ריבועית מסדר ס שפאלכסונה המספר 1 ומחוץ 
לאלכסון — אפסים. קבוצת בל הם" הריבועיות מסדר נתון 
ת מהווה חוג(ע״ע) עם יחידה 1 , ז״א: 4 = 14 = 41 . ד ר ג ח 
מ׳ היא המספר המכסימלי של שורות (או עמודי) הם׳ שאי¬ 
נן תלויות לינארית, והוא גם סדר הדטרממנט המכסימלי 
השונה מאפם,'שניתן לבנות משורות ועמודים של הנד. לכל 
מ׳ ריבועית ( 4 ) ניחן לייחס גם דטרמיננט [ 4 ] הבנוי 
משורות ועמודי ד.מ׳ ומתקיים 1481 = | 8 | | 4 |. אם 0 ^ד| 4 | 
קיימת הנד ה ה פ כ י ת של 4 , (*־ 4 ), המקיימת: 

כלומד במקום האל! של 1 ־ 4 מופיע המינור " 1 4 *'( 1 -) י 
המתקבל מ 4 על-ידי מחיקת השורה הס! והעמוד ה 1 של 4 , 
מחולק ב| 4 |. 

המ' המתחלפת מתקבלת מ 4 על־ידי הפיכת שורו¬ 
תיה לעמודים ועמודיה לשורות. ד.מ" המתחלפות מקיימות את 
הקשרים הבאים: 8 ' + 4 ' = ( 8 + 4 )'; 4 ' 8 '= ( 48 ) 4 . 
לנד , מרוכבות קיים גם יחם נוסף: ה מ׳ ה צ מ ו ד ה 4 ׳ = * 4 
שאיבריה הם הצמודים ,* 1 של הנד המתחלפת. 


מ״ מיוחדות. מ׳ ?, המקיימת 1 = ??' = י! 1 ?, נקראת 
נדאורתוגמלית; 1 =?•? = *??, — א וני טרי ת! 
?*=?,— סימטרית; *? — ק, —הרמיטית;? 1 - = ?,— 
אנטי־סימטרית; *?- = ?, — אנ טי־הרמיטיח. 

מקדמי־השינוי של מערכות-צידים קרטזיות (ר׳ לעיל, 

ענד 108 ) הם דוגמה טיפוסית של מ׳ אורתוגוגלית והמקד- 
מים הריבועיים של משטח מן המעלה השנייה או תבנית 
ריבועית (ר׳ לעיל. ענד 109 ) הם דוגמה למ ׳ סימטרית. המי 
האוניטדיות וההרמיטיות הן בעלות חשיבות מרובה בפיסיקה 
ובתורת המשוואות הדיפרנציאליות. 

אחד המשפטים החשובים בתורת הנד הוא משפט 
קילי-המילטון, הטוען שאם 4 מ׳ ריבועית, יהיה 
הדטרמיננט:״ 0 + ... + 1 י״ צ . 0 + ״* = (*)£ = ] 4 — 1x1 
פולינום המאפס את 4 , כל׳ 0 = 1 ״ 0 + ... + '־" 0.4 + ״ 4 . 
הפולינש (\)£ נקרא ה פו לי נום האפייני של הס׳ 
ושרשיוהם ה ש רש ים הא פ ייניי ם של 4 ; הם גם המס¬ 
פרים שעבודם קיים וקטור (מ׳ מסדר 0 x 1 ), המקיים 
4* = Xx . בעזרת הווקטורים של מ , השייכת למשטח מן 
המעלה השניה, ניתן לקבוע את כיווני הצירים הראשיים 
של המשטח, ובשימושים האחדים, בעיקר במשוואות דיפרנ¬ 
ציאליות, ניתן לחשב, בעזרת השדשים האפייניים והווקטו- 
דים האפייניים, מערכות בסיסים של פתרינות • ש א ע 

משךי ז קה׳ מ) בשירה - ע״ע משקל׳ מאקלים; 
< 2 ) בחלל - ע״ע גאומ?ז!ץה לא־אוקלידית, עם׳ 
120 ; חלל, ענד 508 ; טנסורים, ענד 837 ; !חסות, 
תורת ה-, עם׳ 771/4 ; מץקו 3 קזקי, הו־מן; 
רימן, ?אות. 

מטרלינק, מוריס — :אל 0 ת 11 ז 13010 ׳!ן 13110106 ^ — ( 1862 , 

גנט — 1949 , נים), משורר ומחזאי בלגי — בשפה 
הצרפתית; מגדולי הסופרים הסימבוליסטיים. מ׳ למד 
משפטים באוניברסיטה של גנט. אך לא עסק במקצועו. 
ב 1886 בא לפאריס ושם נפגש עם המשורר דליה דה ל׳איל- 
אדן (ע״ע), אשר ממנו הושפע, ללא ספק, בזיקתו לזרות 
ולמיסתורין. השתקע בצרפת ב 1896 . בשנים 1940 — 1947 
שהה באה״ב. — שיריו הראשונים, מלאי רטט פנימי, ראו 
אור ב 1889 , בקובץ 163 ) 08311 86776$ ("החממות"); כבר 
בשירים אלה הציג מ׳ בפני קוראיו — באמצעות ציורים 
מוזרים, דימויים רופפים, הקבלות מעורפלות — אח עומק 
מימיו הרדומים של הבלתי-מודע. לתהילה זכה בעיקר הודות 
למחזותיו: 6 ת 13161 \ 711106856 ? ס ("הנסיכה מאלך), 
1890 — על אשה צעירה הנתונה לסיוטי-לילה ולחזויות 
קודרות ביותר; המוות אורב לה מכל צד. לאותו נושא עצמו 
הקדיש את המחזות 111171156 ^ 1 ("האורחת הבלתי-קרדיה"), 
1890 ו 6118165 ^ 4 06$ (״העוורים״), 1890 . ב ) 6 611635 ? 
16 ) 16115311 ^ 1 ( 1892 ), מחזהו המפורסם והפיוטי ביותר, שעובד 
לאופרה בידי דביסי ( 1902 ), שיווה מ׳ לאהבה פנים מרובות 
ובלתי-נשכחות. יש שנימתו לירית צלולה, קלילה־מרחפת 
ובהירה, ולעתים היא חדורת-יגון, סוערת וטראגית. מעל 
ליצורים פשוטים וזכים מרחף איום נורא ולא-נודע. משחק- 
ניגודים זה מגיע לשיא שלמותו במחזה 6716117 ) 10 ("פנים"), 
1894 . 

בתחילת המאה התחיל מ׳ כותב מחזות ברוח אופטימית 



111 


מטרלינק, מורים — מטרניך, קלמנם ונצל לווינר 


112 


יותר : ¥3003 3 סת 10 \ (עברית; "מוגה ונה", תרע״ח), 
1902 , מחזה באנאלי למדי; ו 11 ?! 13 (״החכמה והגורל״), 1898 ! 611 ז\ 56 מ 6 16 ק 1 ת 6 ^ 1.6 
(״המקדש הקבור״), 1902 , בהן נתן ביטוי לאמונתו כי האדם 
יכול להתעלות בכוחות רוחו מעל הפגיעות הלזמריות. כוח 
עליון, לא חמרי, אף שומר על המשכיות החיים בעולם החי 
והצומח. רעיון זה עובר כחוט-השני ביצירות הפרוזה המבו¬ 
ססות על מחקרים בחיי־הטבע, כגון: 611165 נ 31 165 ) ¥16 1.3 
(״חיי הדבורים״), 1901 (עבר׳ תשכ״ח) י 611186066 ) 10 '.! 
5 ־ £16111 165 > (״חכמת הפרחים״), 1907 ! 65 ) 1111 ־ 61 ) 165 > ¥16 1.3 
(״חיי הטרמיטים"), 1926 ! 0115 ־ £001 165 > ¥16 1.3 ("חיי 
הגמלים״), 1930 . 

ב 1911 זכה בפרס־נובל לספרות. 

- 831 . 5 , ; 1931 ,( 11195 - 1918 ) /<ומז>-/מ 50 ,(אשתו) 701113116 . 0 
; 1932 ,./,);./׳ג ?>/> ' 1 /׳, )/׳ 1 731 ,ץזזג 13 . 0 ; 1931 ,. 7 א ,>( 11 
6 נ/ 7 ,׳<וונ>י 31 זא .? ; 1939 ,. 57 , . 17 ? 7 > 11 £ /( 11 >- 110 £ 1 < 811 , 761:31 ,)א 
,. 37 . 1 \ 6 ־ 64/1 ^ 7 76 , 6 ז£קנ 1 ו 00 0 ; 1951 .. 1 \ / 0 

,צ 611 ת 00 . 3 > ; 1959 , 17/17/16 ) 6 . 37 . 57 , 1 >זבת 86 . 8 ; 1955 

. 1961 ,. 37 . 7 ). 

ש. וי. 

מקךניך,!קלמ?ס מ 5 ל לחזר, נסיך—־ 60 '¥ 1605 מ £16 

01611 ־ 161 ) 1516 1 ) ¥0 ) 5 ) 11 ? ,) 113 ) 261 1x1 - 1773) - 

1839 ), מדינאי אוסטרי. מ׳ נולד בקובלנץ. אביו, רוזן מ , ־ 
וינבורג, היה ציר אוסטריה באיזור זה של הרינוס. 

' מ׳ התחנך ברוח ההשכלה הצרפתית. בעת לימודיו 
באוניברסיטה של סטראסבור ( 18 נ 01 ו 351 ז) 5 ! 1788 — 1790 ) 
היה עד להתפרצות ההמונים בתחילת המהפכה הצרפתית. 
במינץ ( 15131112 ), שבה המשיך בלימודיו, נפגש עם פליטי 
המהפכה, ורישומן של חוויות אלו ניכר בו כל ימיו, אף שלא 



ק?טנ 0 ונצ 5 15 תר פון טטתיך 


התעלם מפגמי המשטר הישן. אביו, שהועבר בינתיים לממ¬ 
של האוסטרי בארצות-השפלה, הכניסו לתחום המדיניות 
המעשית. ב 1794 , אחרי כיבוש ארצות־השפלה בידי הצר¬ 
פתים, בא מ׳ לראשונה לווינה. הוא נשא לאשה את נכדתו 
של קאוניץ, הקאנצלר לשעבר. נישואים אלה פתחו לפניו 
את שערי החברה הגבוהה בחצר הקיסר. עזרו לו בכך גם 
תכונותיו האישיות; הוא היה פתוח לבריות, איש־טרקלין 
ונעים־שיחה, מרבה להתרועע עם גשי האצולה ובוטח בעצ¬ 
מו כדי התנשאות. השכלתו היתה מקיפה ושיפוטו שקול. 

ב 1797 נכנס מ׳ לשירות הדיפלומאטי, ב 1803 נתמנה 
לשגריר בברלין. אחרי מפלת אוסטריה בידי צרפת הועבר 
לפאריס, לבקשתו המפורשת של נאפוליון, ששגרירו בברלין 
חיבב והעריך את מ׳. דיווחיו האופטימיים על קשיי צרפת 
בספרד תרמו להחלטת אוסטריה לחדש אח המלחמה בנא- 
פוליון. המלחמה נסתיימה במפלת אוסטריה ( 1809 ), ובסיו¬ 
מה נתמנה מ׳ לשר החוץ! ב 1821 נהיה גם לקאנצלר. תפקי¬ 
דים אלד. מילא מ׳ עד מפלתו ב 1848 . 

בניגוד לחוגי האצולה, שאף מ׳ בתחילה ליחסים טובים עם 
נאפוליון תוך שמירה על עצמאות אוסטריה! כך חשב לרסן 
את נאפוליון, להרחיב את הקרע בינו לבין רוסיה ולהרוויח 
זמן. לכן המליץ מ׳ על נישואי נאפוליון עם מריה־לואיזה, 
בת הקיסר פראנץ. למרות עזרה סמלית לנאפוליון במלחמתו 
ברוסיה ידע מ׳ לשמור על נייטראליות ועל קשריו עמה. 
אחרי נסיגת נאפוליון באביב 1813 השתדל מ׳ לעמוד מחוץ 
למחנות הלוחמים, להיות מתווך ובורר ביניהם וכך לחזק 
את אוסטריה לקראת המבחנים הצפויים לה בעתיד. זמן רב 
היסס להצטרף בגלוי לברית המדינות נגד נאפוליון, בתקווה 
שיעלה בידו למתן אותו ולמנוע את חידוש המלחמה, מ׳ 
חשש מהתחזקות רוסיה ומהתגברות הרגשות הלאומיים. לכן 
לא היה מעונין בנפילתו של נאפוליון, ובשיחה דרמתית אתו 
בדרזדן, בסוף יוני 1813 , השתדל להשפיע עליו שיסתפק 
בגבולות הטבעיים של צרפת וישתלב בהסדר־שלום כללי 
באירופה. רק אחרי שנכשל בכך, הצטרפה אוסטריה סופית 
לברית נגד נאפוליון. גם אחרי מפלת נאפוליון היה מ׳ מעדיף 
להשאיר אותו או את אשתו על כסאם על פני החזרת הבור- 
בונים, אולם בענין זה ניצחה דעתו של טלרן (ע״ע). אך 
מ׳ עמד על כך שלא להשפיל את המנוצח, ובהתאם לכך 
קבעו את חוזה השלום של פאריס ב 1814 . 

בחירת וינה למושב הקונגרס, שבו עמדו להחליט על 
חלוקה חדשה של השטחים ששוחררו ועל יסודות ההסדר 
החדש באירופה, היתה משום נצחון למ ׳ , ואמנם השפעתו 
על קביעת העניינים היתד, מכרעת כל ימי הקונגרס ובתקופה 
שלאחריו. 

כבר לפני הקונגרס הגיעו מ׳ וקסלרי ( 63811 ) 16 ) 35 ^, 

שר החוץ הבריטי, לעמדה משותפת לגבי בעיות היסוד שהיו 
שנויות במחלוקת בין המדינות המנצחות. שניהם ביקשו 
למנוע התקדמות גדולה מדי של רוסיה מערבה, ועם זה 
להכשיל נסיון של התפשטות צרפת בעתיד. שאיפה זו 
להחזרת שיווי־המשקל בין המדינות הגדולות, שהופר במל¬ 
חמות הממושכות, איפיינה את מדיניותו של מ/ וההסדר 
שהושג בקונגרס תאם בדרך־כלל מדיניות זו (וע״ע וינה, 
קונגרס). 

הליבראליות והלאומיות היו בעיניו הגורמים הראשיים 
שהביאו למהפכה ולמלחמות הגדולות, והן עלולות לסכן 















113 


ממרניף, קלמנם ונצל לותר— מיאמי 


114 


את השלום גם בעתיד. מסיבה זו, וכן כדי לשמור על האיזון 
בין המדינות, התנגד מ׳ לאיחוד גרמניה ולאיחוד איטליה. 
באיחוד גרמניה ראה סכנה לקיום הקיסרות האוסטרית, רבת- 
הלאומים, שהגרמנים היו השליטים בה. הוא דגל בברית 
רופפת של מדינות ריבוניות של גרמניה, בראשותה של 
אוסטריה. מ׳ רצה שברית זו תהיה חזקה במידה מספקת 
להגנה, אך חלשה מדי להתקפה. הצעתו זו נתקבלה, כרוב 
הצעותיו האחרות. אוסטריה ופרוסיה יחדיו צריכות היו 
להיות משקל נגדי לרוסיה ולצרפת. הוא הציע הצעה דומה 
לברית גם באיטליה, אך לא היה בכוחו להגשימה. 

יחסים מתוחים שררו בזמן הקונגרס ואחריו בינו לבין 
הצאר אלכסנדר 1 , בשל שאיפותיו המדיניות של אלכסנדר 
ונטייתו למיסטיקה ולליבראליזם. מאוחר יותר הכיר הצאר 
בסכנה מהתנועות המהפכניות והתקרב למ ׳ . גם הצעתו של 
הצאר להקים "ברית קדושה" לא היתה לרוחו המפוכחת של 
מ׳ ן כיוון שלא יכול היה לדחותה, הפכה מברית של עמים 
ומדינות נוצריות, כפי שהצאר הציע,^ברית שליטים (ע״ע 
[ה] ברית [ה]קדושה). 

עיקר מאמציו בשנות 1815 — 1848 נועדו לשמור על 
הסדרי קונגרס וינה וליצבם. למטרה זו ביקש להשתמש 
בברית 4 המעצמות, שהוקמה ב 1814 ושאליה צורפה אח״כ 
צרפת, כדי למנוע תוקפנות מחוץ ומהפכנות מבית בכל 
מדינות אירופה. אך בריטניה הסתייגה בשנות ה 20 מהברית 
ואחריה צרפת, ונתגלו ניגודים גם בין 3 המעצמות השמ¬ 
רניות (אוסטריה, רוסיה ופרוסיה). למרות זאת היתד, ברית 
3 המעצמות, בהשראת מ׳, אמצעי יעיל לשמירה על השלום 
וכן על רגיעה בפנים המדינות. 

מהפכות 1848 מוטטו את המבנה המטרניכי. הסטודנטים 
והמוני העם בווינה דרשו את הדחת מ׳ ממשרתו, והוא הלך 
בגולה, תחילה לבריטניה ואח״כ לבלגיה; ב 1851 חזר לווינה 
ונשאר בה עד מוחו. 

מ׳ היה מדינאי שמרני, אך לא ראקציוני-למרות מדיניות- 
הדיכוי שלו. ברוחו של מ׳ לא ביטל קונגרם־וינה רבים 
מההסדרים המדיניים שנאפוליון הנהיגם. את עמדתו קבע 
מ׳ דרך-כלל לא לפי העיקרון של ל ג י ט י מ י ו ת, אלא לפי 
מידת היציבות המשוערת של משטר מסויים, ולפי העיק¬ 
רון של שיווי־משקל ומניעת ריכוז רב מדי של כוח בידי 
מדינה אחת או בידי השלטונות. גם באוסטריה דגל בתיקו¬ 
נים נרחבים במבנה השלטון, כדי לאפשר עצמאות רבה 
יותר ונציגות לחלקיה השונים של הקיסרות, אך הקיסר 
פראנץ, שהפקיד בידו את ניהול מדיניות החח כמעט באופן 
עצמאי, מנע מנד את ביצוע התיקונים וכך גרם להחלשת 
הקיסרות. מ , דאה את עצמו כ אי ר ו פי בראש־ובראשונה. 
האינטרסים של אוסטריה ושל אירופה היו זהים בעיניו. 
לא היו לו אשליות לגבי התגברותן של תנועות ההמונים 
החדשות בעתיד, שעלולות להביא הרם ואי-שקט מתמיד. 
אך מ׳ נלחם בתנועות אלו בשם אותה אוניברסליות שהן 
דיברו בשמה, כי אכן היה בן המאה ה 18 : הוא העריץ את 
"התבונה" מעל לכל והאמין בחוקים נצחיים הקובעים את 
חיי החברה והמדינה. מ׳ החשיב מדינות ולא עמים. הוא 
סלד מהמיסטיקה הלאומית והדתית וראה בליבראליזם 
ובלאומיות סכנה להתפרצות ההמונים ולהפיכת הסדרים ללא 
אפשרות של יצירת סדרים יציבים במקומם, כי לא האמין 
בכוח היוצר של האדם וביכלתו להגיע לשלמות. 

ז " 


מ׳ הטביע את חותמו על אירופה שלאחר נאפוליו׳ן יותר 
מכל מדינאי אחר, ונחשב לאחד המדינאים הגדולים באי¬ 
רופה בתקופה החדשה. הערכת אישיותו ומדיניותו בידי 
היסטוריונים שונים שנויה במחלוקת חריפה. בני דורו ראו 
בו סמל למשטר הדיכוי, ובתקופת הליבראליזם והלאומיות 
דנוהו לכף חובה. לדבריהם לא היה מ׳ מדינאי גדול אלא 
דיפלומאט תככן, שכל שאיפתו לדכא את הדוגלים באחדות 
הלאום ובחירות. למן סוף המאה ה 19 החלה הערכה חיובית 
יותר, במיוחד אחרי מלחמות העולם, כשנפלה הקיסרות 
ההאבסבורגית והעמים שזכו בחופש השתעבדו במהרה 
למדינות חזקות יותר. 

גם בעמדתו ליהודים רחוק היה מ׳ מראקציוניות, 
ובניגוד ליתר שליטי מדינות גרמניה דגל מ׳ יחד עם הרת־ 
ברג (ע״ע), נציג פרוסיה בקונגרס," במתן שוויון זכויות 
ליהודים ואף התערב לטובתם כשהשלטונות העירוניים 
בפראנקפורט ובערים בצפון גרמניה שללו את זכויותיהם. 
אך מ׳ ראה בדאגה את השפעתם הגוברת של היהודים 
בציבור הגרמני וחשש פן יבולע להם מכך. גם בעת עלילת- 
הדם בדמשק ב 1840 הורה מ׳ לנציגיו בסוריה ובמצרים 
לעמוד לימין היהודים. בעידודו פנו גם יהודי אלכסנדריה 
בעצומה למחמד עלי לשחרר את היהודים הכלואים. קשרי 
ידידות היו לו גם עם משפחת הבנקאים רוטשילד. בנו 
ריכארד ( 1829 — 1895 ), שהיה שנים רבות שגריר בפאריס, 
פירסם את מסמכי אביו ומכתביו(ז 6 1$ ת 16 חב 001 !>, 6$ ז 101 מ־>^ 
1884 — 1880 , ¥111 — 1 , 5 * 61 ^ 111 115 ־ 601 ). 

, 111 ־ 1 ?) 3 ■ 11113 361 ,* 1511 ־ $1 .ז\ . 1 * 

.מ ; 1957 , 3 * £€$101 0113 ^ 1 ,׳ 1 ש 1£ ז £15$1 .\ז .מ ;* 57 — 1954 

, € 13 ^ 10 * £1 /ס * 7/1 ./׳ 3 ,(.^ 6 ) 2 ז 3 ז*ץ $011 

־ 0 * #£804 *£ , $5 ג 1 ל . 0 .!ל ; 1962 , 11111$ * 0 £1/11 01 111 ) 111 

,(.!>€) ־ 61 * 311 ^ . 14 ; 1962 , 1813-1818 ,^■ 11011 (1113 ^(11101x0111 

. 1968 ,*ק 0 * £11 *' $4 

ס. ר. 

מי, _קךל, ע״ע מאי, _קךל. 
מיאוזה, ע״ע ציטולוגיה; תא; תורשה. 

ד * •ד ׳ ד 1 ד ד * 

מיאחץ, ע״ע שריר. 
מיאוקן׳ ע״ע שלישון. 

מיאמי ( 113011 *), עיר בדרום־מזרח פלורידה, אה״ב ; 

נמצאת על מפרץ ביסקיו ( 6 תץ 81503 )! 290,000 
תוש׳ (אומדן 1968 ). מרכז לתיירות, מרפא ונופש סרפי — 
החשוב־ביותר בפלורידה. במ׳ חוף־ים רחב, מלונות-פאר 
ומקומות־בידור רבים. עוברים בה מיליוני מבקרים מדי 
שנה בשנה. אקלימה סובטרופי — בקיץ לח ובחורף יבש, 
ומושפע מזרם־הגולף הממתן את אקלים־החורף. הטמפר¬ 
טורה בינואר מגיעה ל 20 0 . 

מ׳ היא מרכז תחבורתי ומסחרי, אחד ממרכזי־התעופה 
החשובים של אה״ב, בעיקר — לאמריקה הדרומית. יש בה 
נמל־שטעון, ומפרץ ביסקין מהווה מעגן נוח לאניות טיול 
וספורט ימי. נמצאת בה תעשיה ענפה של ביגוד, פלסטיק, 
אלקטרוניקה, דןמרי־בניה וטבק וכן היא משמשת מרכז לאפנה. 

מ׳ רבה ( 1,150,000 תוש׳; אומדן 1968 ) כוללת מספר 
ערים קטנות. החשובות שביניהן: מיאמי-ביץ׳ ( 113011 * 
! 86301 ) — מרכז תיירות ומלונאות חשוב־ביותר על אי גדול 
במפרץ ביסקין, כ 65,000 תוש׳ ( 1968 ); מספר כבישים 



115 


מיאמי — סייאר, אדולןז 


116 



טיאטי־ני׳ן׳: מראה מן האוויר 


מחברים אותה עם מ׳. קז׳ראל גיבלז ( 0311165 31 ־ 001 ) 
והיאליה ( 91316311 ) — אף הן מרכזי קיט ונופש. 

אוניברסיטת מ׳ שוכבת בעיר ק 1 ראל גיבלז ובה 13,213 
סטודנטים ( 1968 ). 

. 1960 , 1 ה £10 )% 41 ,׳(£| 1 >נ 1 < 1 . 0 .ר 1 

היסטוריה. ב 1836 הקים צבא אה״ב מצודה במקום. 

מ׳ היתה כפר דל עד שב 1896 נסללה אליה מסילת־ברזל. 
ב 1922 החלה להתפתח כעיר-קיט ומספר תושביה גדל במ¬ 
הירות רבה מאד. 

בשנותיה הראשונות של מ , לא ישבו בה י ה ו ד י ם רבים. 
ראשוני המתיישבים היהודים באו מיישובים אחרים שבפלו¬ 
רידה ובצפון אה״ב. תנאי-המקום הקשים מנעו את ההת¬ 
ארגנות הקהילתית עד 1912 (השנה שבה הוקצה לקהילה 
היהודית חלק בבית־העלמין העירוני). בשבות ה 20 נוסדה 
במ' לשכת-הסעד היהודית (כיום 166 ׳ 1 ז 56 ץ 11 ! 30 ? 1511 ז\\ 6 ()ז 
לשכת "שלום" של מסדר בני־ברית, שלחמה באנטישמיות 
(ב 1941 אירגנה את הלשכה האיזורית של "הליגה נגד 
השמצה״); ״הדסה״; ההסתדרות הציונית (שניהם ב 1926 ) 1 
״ארבייטער־רינג״ ועוד. ב 1928 התחיל להופיע שם הביטאון 
באנגלית: 1111311 ־ 101 ? 1511 ׳\ 61 (. בשבות ה 30 וה 40 הקימו 
אנשי-עסקים יהודים בתי־מלון מפוארים באיזור מיאמי-ביץ/ 
חלקם לא ויחדו על עסקיהם במקומות אחרים באה״ב, אך 
התחילו להתבסם במידה הולכת־וגוברת במ/ כך גדלה 
האוכלוסיה היהודית, שמנתה ב 1930 2,400 נפש, בתנופה 
הנמשכת עד היום: ב 1948 היו במ׳ 40,000 ! ב 1955 — 

75,000 ; ב 1964 — 100,000 ? וב 1967 — 130,000 יהודים. 
הודות לריבוי התיירות היהודית, חרג גם מעמד המוסדות 
הקהילתיים מן התחום המקומי הצר. האקלים החמים ואמי 
צעי-התחבורה הנוחים עשו את מ׳ למוקד־משיכה למנהיגים 
קהילתיים מכל רחבי אה״ב וקנדה ומרכז לכנסים ולוועידות 
של הארגונים הארציים והבינארציים ופעילותם. 


,/\ ׳ 210 > 6 * 0 / 0 (( 1111 ) 11 * 11 * €01 € 11 / 1511 [ €%{' 7 ,תגחתז^ש״! , 1 

€£10031 ^! 0£ .סס .־נ££מס 0 0£ . 00 ־ 1 ?) 

. 1956 ,( 130 ־ 116 . 8011111 116 ] 111 

א. אם. - פר. ש. 

מייאו*, —־ 61 ץ 46 \ 1 1 >־ 031 ! 6 ? — ( 1855 — 1930 ), 

היסטוריון העולם העתיק, גרמני. מ׳ למד היס¬ 
טוריה קלאסית ולשונות המזרח הקדמון בבון ובליפציג. זמן 
מה היה מורה במשפחה אנגלית בקושטה ומ 1884 הורה באו¬ 
ניברסיטת ליפציג, מ 1885 בברסלאו, מ 1889 בהאלה וב 1902 — 
1925 בברלין. ב 1927 ביקר בא״י. מצעירותו הגה מ׳ את הרעיון 
לכתוב היסטוריה של העולם העתיק בכללו, בניגוד לנוהג 
לתאר את העולם הקלאסי במנותק מהמזרח הקדמון. ב 1884 
יצא הכרך הראשון של ספרו 115 ! 1111 ״ 116 \/ 165 > 065011161116 
(״תולדות העולם העתיק״): הכרך החמישי והאחרון ( 1902 ) 
מגיע עד 362 לפסה״נ. חיבורו של מ׳ היה הראשון שבכתב 
מתוך הכרה יסודית של מקורות עמי המזרח הקדמון שהיו 
ידועים בזמנו והעולם הקלאסי כאחד. בספריו האחרים עסק 
מ׳ בתולדות מצרים, השומרים והשמים, החיתים וממלכת 
פונטום. חיבורו 0116011010816 1150116 סץ 68 \׳ ("כרונולוגיה 
מצרית״), 1 ־ 11 , 1904 — 1907 , היה תרומה חשובה לנושא זה. 
צ 115 [ 6 נן 1 ־ 00 ? 165 ) : 31 ק 01 ח 1 ז? 135 ) 1 ) 1111 5 ^40031x1116 ־ 036531 
(״מלוכת קיסר והפרינקיפאטום של סומפיוס״), 1918 , טען מ׳ 
שפו׳מפיוס׳ולא יוליוס קיסר— כפי שסבר מומזן(ע״ע),הוא 
שהניח את היסודות למשטר החדש ברומא—הפריבקיפאטום. 

בספריו 6 מ 1 ג $130 ־ 31 ג 30111 א 11166 1 ) 110 15636111:60 016 

(״הישראלים ושכניהם״), 1906 ׳ ו־!!( 365 > £01516111108 16 מ 
160111111115 > (״צמיחת היהדות״), 1896 ,הדגיש מ׳ את השפעת 
תולדות עמי המזרח התיכון על חולדות ישראל. ערך רב יש 
לדיונו בשבטי המדבר, כגון עמלק וישמעאל. בדרך כלל 
ייחם מ׳ אמינות למסורת המקראית, אבל בפולמוס על אמי¬ 
תות הצהרת־כורש סמך ידו רק על הגירסה הארמית (עזרא 
ו, ג—ד,) ולא על הגירסה העברית (עזרא א, ב—ד; וע״ע 
כורש). יחסו לבבואה היה חיובי׳ אך ביקר את מד, שכינה 
״עקרות״ היהדות התלמודית. ב 4013086 , 1 ) 10 ! 1108 זק 5 ־ 01 
5 ומ 111 ת 1516 ז 011 165 > ("ראשיתה של הנצרות והתחלותיה") 
1921 — 1923 , דן מ׳ בערכה ההיסטורי של הברית החדשה 
וטען שמקור הנצרות ביהדות. 

ב״יסודות האנתרופולוגיה", שהוא מבוא למהדורה השביה 
של ״תולדות העולם העתיק״ ( 1907 ) ניסח מ , את השקפותיו 
העיוניות על ההיסטוריה. לדעתו׳ אין חוקים להיסטוריה, 
שהינה תולדה של פעולת גומלין של רצון לופשי ומקרה 
עיוור. לכן כל כתיבת היסטוריה היא סובייקטיווית. עם זאת 
קיימת בהיסטוריה מחזוריות, והעת החדשה היא חזרה בשי¬ 
נויים על העת העתיקה. לגורם המדיני חשיבות העולה על 
חשיבותם של כל שאר הגורמים. 

<( 111 ״ 1 \€ 15011€ ־וס £1151 ) .£ .£זשנ £111 ז £11 

, 1111315 1 * 1 ) %1 .£ י־ 1101:00 ^ . 17 ; 1930 

. 1931 
שמ. א. ־ צ. י. 

מיאר, אדולף — ז 6 ץ 43 ג 401£ >\׳ — ( 1866 — 1950 ), פסי¬ 
כיאטר אמריקני. נולד להורים פרוטסטנטים בציריך 
והוסמך שם לרפואה ב 1890 . עבר הכשרה בנור(לוגיה ונוח'־ 
פאתולוגיה בצרפת, אנגליה ואוסטריה. היגר לאה״ב ב 1892 . 
לאחר עבודתו כפאתולוג וכמנהל בית חולים פסיכיאטרי החל 
ב 1910 לכהן כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת ג׳ובז הופ־ 


117 


פיאר, אדולף — פיאר, קונרד סרדיננד 


118 


קינז בבולטימור, שם עבד עד פרישתו בשנת 1941 . מ׳ וזבנים 
לפסיכיאטריה האמריקנית את הגישה הפלוראליסטית, 
שאותה בינה פ ס י כ ו ־ ב י ו ל ו ג י ה. גישה זו מתייחסת 
אל האדם כיחידה ביולוגית אחת. מ׳ חקר את אישיותו של 
האדם בשלמותה בדרך הביוגראפית והעריד את כשרונותיה 
ומגדעדתיה. באמצעות טיפול שכינה אותו בשם אנא¬ 
ליזה דיסטריבוטיווית ניסה להקטין את המגרעות 
ולחזק את הקווים החיוביים שבאישיות. מ׳ התייחס לתופעות 
פסיכיאטריות (ע״ע פסיכיאטריה) כאל נסיונות הסתגלות 
כושלים ולא כאל יחידות־מחלה ספציפיות. דעותיו הביאו 
לידי הניסיון הראשון של טיפול נפשי בשסעת (ע״ע). הוא 
היה בין מייסדי החברה האמריקנית לפסיכואנאליזה (למרות 
שבעצמו לא היה פסיכואנאליטיקן) ושל התנועה להיגיינה 
רוחנית. 

,./ 13 . 4 . 07 / 0 ^■ 4:111017 ^ 5 * 1 11$€ ' 10115 ד 11 ד €01 ,(. €11 ) 

777£71£071 ^ /ק 711 ? 171 ק 10 ?ע*ס 0714 . 1 \ , 1.1112 .'ד ; 1948 

- 320 ו ^^^ XX ^ ,ץז 11131 :>׳< 5 י 1 0£ 1131 ־ 0111 ] ח 103 ז 1€ זז\ו) 

. 1966 ,( 332 

מ י אר, ( וי קט 1 ו* — 64 ץ 6 !^ ¥16404 — ( 1848 , ברלין — 
1897 , הידלברג), כימאי גרמני, יהודי מומר; מאבות 
הכימיה האורגאנית החדישה. מ׳ היה תלמידם של בונזן(ע״ע) 
וביאר (ע״ע). ב 1871 נתמנה לפרופסור לכימיה אורגאנית 
בפוליטכניון של שטומגארט, ושנה אחת לאחר־מכן ירש 
את הקתדרה של ויסליצנוס (ע״ע) בפוליטכניון בציריך: 
ב 1885 'מ׳ נתמנה לפרופסור באוניברסיטה של גטינגן 
וב 1889 ירש את מקומו של בונזן בהיידלברג. 

מ' חקר את הרכב הקאמפור (ע״ע) והכלוראל-הידראט 
ומיבנה הבנזן (ע״ע). גילוי התרכובות הגיטרואליפאטיות 
על־ידיו בשנת 1872 סלל את הדרך לחקירת תרכובות הניט- 
רוזו. ב 1882 גילה את האוכסימים והראה את אפשרות־ 
קיומם בשתי צורות איזומריות (ע״ע איזומריה). בשנת 
1883 גילה את התיופן וחקר אותו, וכן חקר את השפעתם 
של גורמים סטריים י על אפיין ותכונותיהן של תרכובות 
אורגאניות, והוא שטבע את המונח "הפרעה סטךית". 

מ׳ מצא שיטה לקביעת צפיפות גאזים, ששימשה אותו 
בחקירתן של תרכובות אי-אורגאניות הנתונות בטמפרטו¬ 
רות גבוהות. 

מחיבוריו: 04645001100860 ( 1 40611660156116 ^? ("נסיו־ 

נות בפירוכימיה״), 1885 , שאותו כתב עם אחיו קארל; 
6 קק 1100860 ק 11110 10 ( 1 (,.קבוצת התיופן״), 1888 ; 0611 ( 61161 ? 
016 ־ 01161 048301501160 6164 (״ספר לימוד בכימיה אורגא¬ 
נית״), 1893/6 ; 2 1922/9 , שאותו כתב יחד עם פאול יעקובסון. 

ה 54/1£ ) 4£14 ;׳)מ'?״) £71 ^ 1¥4 14714 £71 {^£. 1 ,. 14 ,ז€ ז < 1€ \ .. 8 

./׳ 3 . 7 ז .ד 1 ; 1917 , $ץ£ד? 5€ ז 0 [? 0114 א־ . 14 5 ' €1 } 1 ו 71 ז 1£ /€ 

.( 1931 ,( 11 י ־ ££1 |ון £11 ו 01 ח 0$$€ ־ו 8 . 0 811011 . 0 ) 

כדאר, יוליום לותר — * 1 ג 11 )<^ 1 1111115 ( — 

( 1830 — 1895 ), כימאי גרמני. מ׳ למד רפואה 
באוניברסיטות של ציריך ווידצבורג, כימיה פיסיולוגית 
בהיידלברג ופיסיקה מאתמאטית בקניגסברג. לאחר ששימש 
כמרצה באוניברסיטות שונות, נתמנה לפרופסור לכימיה 
באוניברסיטה של טיבינגן ב 1876 . בתחילת דרכו עסק בחקר 
הכימיה של הדם. הוא ידוע בעיקר בתגליתו החשובה על 
מיונם של היסודות הכימיים לפי מחזוריות תכונותיהם — 
תגלית הדומה לזו של מנדלייב (ע״ע) ושנעשתה באופן 
עצמאי; מ׳ מצא שבעקומה המתארת את תלות הנפח 


האטומי במשקל האטומי (ע״ע אטום) קיימות נקודות־ 
מכסימום ומינימום, כשהיסודות האלקטרדחיוביים ביותר 
מופיעים בנקודות־המכסימום לפי סדר משקליהם האטומיים. 
בצורה זו הראה שקיימת מחזוריות בתכונות היסודות הכי¬ 
מיים. ושמקומו של כל יסוד בתוך המחזור נקבע בהתאם 
למשקל האטומי שלו. ספרו 1 ז 71160110 1610611 ) 10 ״ 016 
01160116 ״ 1 > (״התאוריות החדשות בכימיה״), 1864 , דן 
בקשר בין משקלים' אטומיים ותכונות היסודות. 

מייאר*, יוליום 1 *ו 3 לט פו!־ — ¥00 : 661 ( 1101 01103 ( 
ז 6 ץב 1 \ — ( 1814 , היילברון — 1878 , שם), פיסי¬ 
קאי ואיש רפואה גרמני, מנסח החוק הראשון של התרמו¬ 
דינמיקה (ע״ע). 

מ׳ למד רפואה בטיבינגן ( 10860 ( 101 ), מינכן ופאריס 
ולאחר ששימש כרופא באניות ( 1840 ) נתמנה לרופא בעיר- 
מולדתו. ב 1842 פרסם מ׳ את מחקרו על הכוחות בטבע 
הדומם והיה הראשון שתיאר את החום כצורה של אנרגיה, 
וב 1845 — על התנועה האורגאנית ותלותה בחילוף־החמ־ 
רים. במאמר אחרון זה פרסם את תגליתו העצמאית על 
עקרון שימור האנרגיה שהוא הבסיס לכל התופעות של 
חילוף־החמרים (— החוק הראשון של התרמודינאמיקה) 
וכלל את תהליך הבערה הביולוגית שבנשימה במסגרת 
עקרון שימור האנרגיה ( 1857 ). מ׳ זכה במדליית-קופלי של 
החברה המלכותית ב 1871 . העובדה כי תגליותיו לא זכו 
להכרה בימיו הביאה את מ׳ לדיכאון והוא אף ניסה לשלוח 
יד בנפשו ( 1851 ). בעקבות ניסיון זה אושפז בבי״ח לחולי- 
רוח. קובץ מאמריו פורסם לראשונה ב 1867 בכרך שנשא 
את השם 6 תד״׳ז\\ 6166 ) 11166113011 016 ("מכאניקת החום"), 
וע״ע ביולוגיה, עמ ׳ 339 ! אנרגיה, עמ׳ 670 . 

מ י אן", ^ 1 ^ 7 * 713 * 171 " — 66 ץ 6 (\ 6661103061 ? 0001361 
— ( 1825 , ציריך — 1898 , קילכברג [ליד ציריך]), 

מספר ומשורר שוויצי. מ׳ היה בן לימשפחת־אצילים מיו¬ 
חסת. אביו היה היסטוריון, שהנחיל לבנו את ההתעניינות 
במקצועו. מ׳ הצעיר היה מתבודד; ב 1852 , ושוב ב 1892 , שהה 
בבית־מרפא לחולי־נפש. — אמו איבדה את עצמה לדעת 
בטביעה, ב 1856 . 

יצירתו הספרותית של מ׳ מצטמצמת לשנים 1870 — 1891 . 
תחילה היסס בין כתיבה בשפה הגרמנית לצרפתית. ההכרעה 
נפלה ב 1870 , בעקבות מלחמת צרפת־גרמניה ( 1870/1 ), 
כאשר הזדהה מ׳ עם גרמניה ובחר בשפתה כאמצעי־ביטוי; 
אך השפעת השפה הצרפתית ותרבותה ניכרת היטב בכתי¬ 
בתו. שנה לאחר תאריך זה פירסם מ׳ את ספרו החשוב הרא¬ 
שון, 1386 164266 11064603 ("ימיו האחרונים של הוטן"), 
1871 — סיפור בחרוזים על לוחם הרפורמאציה, אולריך פון 
הוטו (ע״ע). עיקר פרסומו מתבסס על הנובלות שלו, אשר 
נושא הדת חוזר בהן לעתים קרובות. הן הופיעו בזו אחר 
זו! מהן 0101644 ^ 035 (״הקמע״), 1873 , על ליל־בארתולו- 
מאוס; ! 6034561 ( 8 ! 0 ן ( 1876 ). על רקע מלחמת 30 השנה, 
לחשובה שבהן נחשבת היצירה 11611186 066 ("הקדוש"), 
1880 — סיפור חייו של תומם בקט (ע״ע), הארכיבישוף 
של קנטרברי; מ׳ לא ניסה לפתור את חידתה של דמות 
רבת־תהפוכות זו והשאיר אותה במעטה של מיסתורין.ב 016 
41606115 ( 163 > 1106112616 (״חתונת הנזיר״), 1884 ׳ מספד 
העלילה הוא דאנטה; 656343 ? 163 ) 6450611008 ^ 016 ("הפי- 




119 


מיאר, ל,ונרד סרדיננד — מיארהוף, מכס 


120 


תוי של פסקארה"), 1887 , דן בקונפליקט בין נאמנות אישית 
ובין הגשמת רעיון! בנובלה האחרונה שלו׳ 813 ־ 801 408613 
( 1891 ), בחר מ׳ בגיבורה את קרובתה הטהורה של לוקרציה 
בורג׳ה. 

הנובלה ההיסטורית שימשה לנד מפלט מן ההווה והלמה 
גם את'אפייה האמנותי של יצירתו: מ׳ היה אמן שהקפיד 
ביותר על הצורה והמבנה! השלמות האמנותית שלו קשורה 
בהסתייגות — למטרת אובייקטיוויזאציה — מן ההתרחשות 
המיידית. בתוך המסגרת המהוקצעת ניכר המתח ששרר 
בנפשו של המחבר. מ׳, שהיה עצמו איש המוסר והמשמעת, 
פרוטסטאנטי נאמן ואינטרוברט ירא־חיים, העריץ את איש־ 
המעשה, את הלוחם השאפתני, את איש־הכיוח, היודע להת¬ 
עלם, בעת הצורך, מן הזולת, על־מנת להשיג את מטרתו. 
אמביוואלנטיות זו היא מקסמי בתיבתו העיקריים. 

מ׳ כתב גם באלאדות היסטוריות ושירים ליריים (־ 06 
1101116 >), 1882 . 

,• €1 ?$€#) 8141 $€112€€ § 1 ז €114 { 1 {ז 1 ' 71 ■ €7 ^ 1 ז 1 . 81 . 7 .ס נ ־ 61 ץ £6 \ . 8 
. 13 ; 1917 ,$. 84 . 7 .€ \״ €1 ^ 1$ ) 0 ,ת€ז־ 31 ^רחו 31 מ .£ ; 1903 
,./ 1 ) . 7 ; 1925 ,} € 71 ׳׳ 8 $€117 114 ) 1 , 4 ! , 7 .€ י 11 € ׳< 13 ׳^ 

\ . 7 , £051 ? .£ ;* 1925 ,€}{?£ $€117€ 174 ) 1 €77 ?}^] $€117 

* 7/1 ,! 1£ ו 136 . 3 * ; 1949 ,. 84 . 7 ז* 1 ז^ 1 . 13 ; 1948 2 

; 1957 ,. 84 . 7 .€ , ח 51€1 ח£ג 1401 .* 1 ; 1954 ,, 81 .£ /ס ץז 0€1 ? 

. 1962 ,. 84 . 7 ^ / 0 1€$ ? $10 7/7€ , 15 ה ¥11113 \ .( 1 .¥\ 

ג. אב. 

מיאךבר, ג׳קומו, ע״ע מאירבר, ג׳קומו. 
מיאר־גפךם, מרירי — 60 * 13 *? ]• 61 סס 3006 ! 130 *ז — 

( 1906 — 1972 ), פיסיקאית אמריקנית, ממוצא 
גרמני. בשנת 1930 סיימה מ״ג באוניברסיטת גטינגן את 
עבודתה בפיסיקה עיונית לקבלת התואר דוקטור, ובאותה שנה 
נישאה לפיסיקאי־כימאי י. א. מיאר. היא היגרה עם בעלה 
לאה״ב, ושם עבדה במעבדות־המחקר של אוניברסיטת ג׳ונז 
הופקינז. בשנים 1939 — 1945 הצטרפה מ׳ לקבוצת־המדענים 
הגדולה שעסקה בפיתוח הפצצה האטומית באוניברסיטת 
קולמביה רבקולג׳ ע״ש שרה לורנם, וחקרה את בעיית הפ¬ 
רדת האיזוטופים. בשנים 1945 — 1960 עברה מ׳ לאוניבר¬ 
סיטת שיקאגו, ומ 1960 היתר. פרופסור לפיסיקה עיונית 
באוניברסיטת קאליפורניה בסן־דייגו. 

עבודתה המדעית התרבזה בנושא פיסיקת־הגרעין, לאחר 
שעסקה שנים אחדות בכימיה פיסיקאלית, בהשפעת בעלה, 
ויחד עמו כתבה את הספר 16011311108 ^ 1 031 !ז 15 ) 3 ז 5 ("מבא־ 
ניקה סטאטיסטית"), 1940 . עבודתה החשובה־ביותר בפי- 
סיקת־הגרעין נסבה על מבנה הקליפות של הגרעין (ע״ע 
אטומי, גרעין) והסברת המספרים המאגיים — מספר הנוק- 
לאתים בגרעינים יציבים ( 82,50 , וכו׳). תוצאות מחקרה זה 
הושגו על ידיה באורח מקביל, בלתי־תלוי, עם תוצאותיו של 
יגזן (ע״ע) והן זיכוה בפרם־נובל לפיסיקה, 1963 , בו התחלקה 
עם ינזן ועם דגנר(ע״ע [כרך־מילואים]). ספרה המשותף עם 
ינזן, 0 ש 110111 ז> 5 511611 1101630 ) 0 * 711600 * 30 ) £160160 

(״יסודות התורה של מיבנה הקליפות בגרעין״), 1955 . 
משמש כספר־יסוד בפיסיקת־הגרעין. 

מיאר־גרפה, יוליוס — £6160-0036£6 \ 1111118 (— ( 1867 , 
רשיצה [באנאט] — 1935 , ווי [ץ 6 ׳\ ¥6 , שוויץ]), 
היסטוריון־אמנות וסופר בשפה הגרמנית. מ׳ התעניין, בראש 
וראשונה, בציוד האימפרסיוניסטי במחציתה השניה של המאה 

ע 

ה 19 . יצירתו הגדולה, ב 3 ברכים, 101116 ו 88£0501 ו 11 ו 1 > 101 ^ז £11 


0051 .>! 1601160 > 00 ! ■ 161 > ("תולדות התפתחותה של האמנות 
המודרנית"), יצאה לאור ב 1904 . מחקריו מוקדשים בחלקם 
הגדול לאמנים צרפתים: 41181181:6 !( 1910 ) 062311116 3111 ? 
06838 1830 >£ !( 1912 ) ) 306 !׳\ 1 > 30 ב 1 ס 1 >£ 1 ( 1911 ) 860010 
( 1920 )! כמו־כן פירסם חיבורים על ארנולד בקלין השודצי 
( 1905 ), האנס פון מארה ( 130665 * 1 ) הגרמני ( 1909/10 ), על 
ואן גוך ( 1910 ), ועוד. — מ׳ היה מחשובי ההיסטוריונים 
של האימפרסיוניסטים ומחוקרי-האמנות הראשונים שהכירו 
בחשיבותם. כתביו, שיצאו לאור כולם בגרמניה, תרמו למה¬ 
פכה בתמונת תולדות-האמנות האירופית בשלהי המאה ה 19 
בארץ זו וגם מחוצה לה. — מבין ספריו שמסוג אחר: 
01011160 160 > ״ 81 ^ 6 ( 0 ) 008 (״דוסטויבסקי המשורר״), 1926 . 

מיאךהוף׳ אוטו 9 ריץ - £ס! 601 ץ 6 * 1 0102 ? ס״ס - 
( 1884 , הנובר — 1951 , פילדלפיה), ביוכימאי ורופא 
יהודי־גרמני, מאבות הביוכימיה המודרנית. את תוארו 
ברפואה קיבל באוניברסיטה של היידלברג ב 1909 . בראשית 
דרכו המדעית עסק בפסיכולוגיה ופסיכיאטרית, אך בהשפעת 
א. ה. ורבורג (ע״ע) פנה למחקר בפיסיולוגיה ובימיה ביו¬ 
לוגית. ב 1918 נתמנה לפרופסור באוניברסיטה של קיל, 
ובכהונה זו שימש גם באוניברסיטות גרמניות אחרות. ב 1929 
נתמנה לראש המחלקה לפיסיולוגיה במכון למחקר רפואי 
בהיידלבדג. ב 1938 היה אנוס, מחמת יהדותו, לעזוב את 
גרמניה. הוא המשיך את עבודתו בפאריס, וכאשר פלשו 
הנאצים לצרפת ב 1940 , נמלט לאה״ב ושם כיהן כפרופסור 
באוניברסיטת סנסילווניה. 

מחקריו עלי הגליקוליזה (ע״ע) האאידובית ותפקידה 
בפעולת השרירים י זיכו אותו ב 1922 בפרם־נובל לרפואה 
ופיסיולוגיה (יחד עם א. ו. היל [ע״ע]). תחילה היה סבור כי 
תהליך זה, של פירוק הגליקוגן לחומצת־החלב, הוא מקור- 
האנרגיה הישיר לפעולת השריר וכי המטבוליזם האאירובי 
תפקידו רק לסלק את עודפי חומצת־החלב ולהחזיר לשריר 
את כושר־פעולתו. הוא הראה בי חלק מחומצת־החלב מוחזרת 
בשעת המטבוליזם האאירובי לגליקוגן, אולם השקפתו זו 
לא עמדה בפגי הביקורת של ניסויים נוספים, וגדולתו של 
מ׳ נתגלתה באשר לא עמד על דעתו והמשיך לחקור בבעיה. 
כתוצאה משורה ארוכה של מחקרים הצליח לברר את כל 
תהליכי־הביניים של פירוק הגליקוגן (וסוכרים אחרים) 
לחומצת-החלב. מסלול־הראקציות הזה מבונה בשם מסלול 
אמבךן־מ׳. תפקידו של מסלול זה הוא הפיכת האנרגיה המו¬ 
פקת מפירוק הגליקוגן לסינתזה של אדנוזירטריפוספט 
(ע״ע), שהוא מקור־האנרגיה הישיר לפעולת השריר. 
רבים מבחירי הביוכימאים של היום הינם תלמידיו של 

0 ׳. - 00 ^ 113611010603 ? 13£6 0£ 01300108 * 0 01161111031 . 

(״דינמיקה כימית של תופעות החיים), 1924 , מסכם את 
מחקריו המוקדמים. מחקריו המאוחרים־יותר מפוזרים בעתר 
נות המקצועית. 

1€  18 זט 61 ^ 10 ״\ 1 ת£ 016 
65161-11111015 ״? 501160 ("התפתחות הכהונה בישראל העתי¬ 

קה"), 1880 ) 00 ? 3611415011611 * 151 165 > 50014611108 ) £04 016 
11111115 ) 611 ) 1116 [ (״ התפתחות הנבואה בישראל״)׳ 1883 ! - 146 
1011465 ־ 61181005-1111461-1 ? 115011611 ) 11 [ 165 > 1110 ) 4110 ("מתודיקה 


של הוראת-הדת היהודית״), 1896 ) 113560 ? 31465460 016 
1184 ) 46 ? 11501160 ) 0 [ • 161 ) £0400014611108 ז 6 (> 10 ("השלבים 
העתיקים־ביותר בהתפתחות הדרשה היהודית״), 1901 . 

יצ. א. 

מיג׳י(מוצוהיטו) — ( 141.45011110 ) 1 ( 1461 — ( 1852 — 
1921 , קיסר מ 1867 ), קיסר יאפאן. מ׳ היה בנו של 
הקיסר קומי. כשהוכתר מ׳, שלטה למעשה שושלת השו׳גונים 
טוקוגוה (ע״ע) ושלטון הקיסר היה סמלי בלבד. ב 1868 
הוחזרו מלוא הסמכויות לקיסר, והוא נטל את הכינוי "מיג׳י", 
כלר, "המשטר הנאור". בימי מ׳ הפכה יאפאן מארץ 
פאודאלית השקועה במסורת העבר למדינה מודרנית ולאחת 
המעצמות החשובות. מ׳ עצמו היה הקיסר היאפאני הראשון 
שנראה לזרים ושנהג להופיע לפני עמו. על שמו של מ׳ 
קרויה תקופת המודרניזאציה ביאפאן (וע״ע יפן, ענד 136 
ואילך). 

מיגל(דום)- 161 ) 1418 ( 0001 )-( 1866-1802 ),מלך פורסוגאל 
ב 1828 — 1834 . מ׳ היה בנו הצעיר של ז׳ואן ¥1 
(ע״ע). יחד עם אביו גלה מ׳ לבדאזיל ב 1807 וחזר לפורטו־ 
גאל ב 1821 . אביו נשבע אמונים לחוקה הליבראלית של 
1820 , אך מ׳ העמיד עצמו בראש נאמני האבסולוטיזם, מרד 
באביו והשתלט על ארמון־המלוכה (אפריל, 1824 ) ; אולם 
המעצמות, ובריטניה בראשן, החזירו את ז׳ואן 71 \ למלוכה 
ונד הלך בגולה והתיישב בווינה. 

ב 1826 מת ז׳ואן ; בנו הבכור, פדרו, שהיה קיסר בראזיל, 
ויתר על המלוכה בפודטוגאל לטובת בתו בת ה 7 מר?־. דה 
גלוךיה בתנאי שתינשא לאחיו מ , ,* מ׳ אירש לו את בת 
אחיה נשבע אמונים לחוקה שהעניק אחיו לפורטוגאל, ונהיה 
לעוצר־הממלכדי( 1827 ),אולם ב 1828 נתכנס הקורטש (פאר- 
לאמנט) בליסבון והמליך את מ׳. הוא רדף את הליבראלים 
תומכי החוקה, אך הללו החזיקו באי טדסידה שבאיי האזורים. 

משהתפטר פדרו מכסא בראזיל ב 1831 , הקדיש את כל 
מרצו להחזרת בתו למלוכה בפורטוגאל. מלחמת האחים 
פדרו ומ׳ נסתיימה במאי 1834 בכניעתו של מ'! הוא הלך 
בגולה ומת בגרמניה. וע״ע פדרו 1 ; פורטוגל, היסטוריה. 

1.611611 6111 ! , 01 ^ 806111 חס• 1 1£ • 14011 ,] . 47 . 1 ז 001 , 446461160 .ה 
. 1908 , 116£1661111£ 1116 )! 11114 

מי'גו'[ 1 ! (צזיעת) — 41843106 ? ( 146101043013 ) — הפרעה 
התקפית המאופיינת בכאב-ראש חד-צדדי. ההתקף 
מלווה לדוב בבחילה, הקאה והפרעות־ראייה. היא מוכרת 
לרפואה זה זמן רב ותוארה על־ידי גלנוס (ע״ע). 

משערים כי סימני-המחלה מופיעים בגלל שינויים בקוטר 
העורק הקרוטי וכלי־דם אחדים. מנגנון היווצרות ההפרעה 
אינו ברור. 

התקף טיפוסי של מ׳ מתחיל בהפרעות-ראייה. לדוגמה, 
החולה שם לב כי הוא רואה בצורה מטושטשת בחלק קטן 
משדה-הראייה. נקודת הטשטוש זזה בד״כ עם הזמן ממקום 
למקום. 

עם חלוף הפרעות־הראייה מתחיל כאב־הראש הטיפוסי. 
בהתחלה האיזור המכאיב הוא קטן, אך אחר־כך גדל השטח 
הנגוע ותופס את מחצית הגולגולת, ורק לעתים נדירות 
מתפשט כאב־הראש למחצית השניה של הגולגולת. כאב- 
הראש הוא חזק מאד חגצמתו גדלה עוד יותר בעקבות מאמץ 
ואור. העורק הרקתי מהצד הנגוע מורחב מאד ומראה פעימות 
חזקות. 



זינמונד טיבאום (אוסר שוררוז, 
נית־רספרים ה 5 אומי והאוניברסיטאי) 



123 


מיגרנד! — מידבא 


124 


התקף קל מסתיים תוך כמד. שעות, אד במקרים קשים 
הוא יכול להימשך ימים אחדים. 

מ׳ שכיחה יותר בנשים מאשר בגברים. היא מתחילה 
לרוב בגיל-ההתבגרות, והתקפיה מופיעים, בתכיפות משתנה. 
שנים רבות ולפעמים כל החיים. אין הנד מקצרת את משך־ 
החיים. 

הואיל ועוד לא הובררה סיבת הס׳ מכוון הטיפול נגד 
המיחושים, בעיקר בגד כאב־הראש והבחילה. 

; 1948 , ¥0111 1 ) 1 ) 77 6 ז 16 ! 01 0114 16 ! 60406 4 ! , 01££ ^ .ס . £1 
.* 1964 ,ץ 010$ ״ 6141 !' 7 €11111601 ,ת 1 גז 8 , 11.8 .¥^ 

ר. רח. 

מיד, ג׳וךג׳ הו־בו־ט - 6 ^ ״שלז־מ ־ 8 ז 0£0 - 

( 1863 — 1931 ), פילוסוף ופסיכולוג אמריקני. אחד 
הנציגים של הפרגמטיזם האמריקני, מן האסכולה של ג׳ון 
דיואי (ע״ע). מ׳ שימש שנים רבות כראש המחלקה לפילו¬ 
סופיה באוניברסיטה של שיקגו. 

הפסיכולוגיה החברתית צמחה לדעת מ׳ על הקרקע של 
הביולוגיה ההתפתחותית. גידולה של החברה הוא תהליך 
אורגני, שמגמתו לחרוג מעבר להתקשרות של יחידות 
בעולם החי ולהגיע אל מערכות אשר משמעותן ידועה לתו¬ 
דעת המשתמשים בהן. הסביבה החברתית קודמת בהווייתה 
לפרט הפועל בתוכה, והיא מתנה במידה רבה את דרכי הת¬ 
נהגותו. הפרט קשור אל מקום צמיחתו החברתית ע״י הלשון 
בה הוא משתמש יום־יום. המושגים הכוללים והמופשטים 
ביותר נטולים כל משמעות אם אין רואים בהם כלי שנוצר 
בהווייה חברתית מסויימת כדי שישמש את צרכיה. 

תורת הזמן של מ׳ מעניינת ואפיינית במיוחד. ההווה 
הוא נוכחות מתמדת המשנה את גיבושיה ואת מגמותיה על 
פי ההשפעות החיצוניות שלגביה הן בחינת "העבר". עצמים 
קבועים אינם בנמצא, וכל המתרחש אינו אלא גיבוש התכ¬ 
ליתיות המתמדת והתמורה שחלה בה. החלל אינו ממשי; 
מה שממלא אותו אינו אלא פונקציה של זמניות. דעה זו 
לקוחה מהיד תורת היחסות, שלה ביקש מ׳ להעניק מעמד 
פילוסופי רחב כדי שיוכל באמצעותה לפרש את האחדות 
הפונקציונאלית, הקיימת לפי דעתו בין החברה מזה ובין 
הטבע מזה. 

בחייו לא פירסם מ׳ שום ספר, אבל לאחר מותו ההדירו 
תלמידיו את הרצאותיו והוציאו אותן בכמה ספרים: 1116 ' 
£מ 060 ז ? £116 0£ ץ 1 )ק 111050 )? ("פילוסופיה של הנוכחות"), 
1932 ) 0£ 1£ ז 01 נ} 3001 ) 5 £116 0111 ־ £1 י<) 50016 1 ) 311 3611 , 161 ־ 1 
10015£ ׳ 500131801131 3 ("רוח, עצמות וחברה מנקודת השקפתו 
של ביהייוויוריסטן חברתי״), 1934 ! ) 1100811 ז* 0£ 5 זת 10 ז 01 ׳\ 10 ! 1 
ץ!״)״ 06 ו()חש 6 ) 6 ״ 1 א 1110 1 ! 1 ("תנועות במחשבת המאה 
ה 19 ״), 1936 ; £110 0£ ׳< 11 ק 1111050 ? 16 דד ("הפילוסופיה 

של האקט״), 1938 . 

,!סס 14 ע 50610111141 1116 / ס . 77 . 0 , 00 ^ 1 . 0 . 0 

< ח 30 .תג: 1 גא . 14 ; 1954 ,! 561 506101 ^ 771 ,ש £11612 ? .£ .? ; 1945 
. 1956 ,. 4 ? . 77 . 7 > !ס 116$ ז 01 הץ 0 506101 16 !' 7 

א. גר. 

מיד, מרגרט — 6 *^ 0£ ז 143183 — (נר 1901 ), אנתת־ 
פולוגית ופסיכולוגית סוציאלית אמריקנית. מנהלת 
המדור לאתנולוגיה במוזיאון האמריקני לידיעת הטבע בניו־ 
יורק ופרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולמביה. עבו¬ 
דתה הראשונה היתד. פרי מחקר מקיף בסמואה ( 1925/6 ), 
איי האדמירליות ( 1928/9 ) וגינאה החדשה ( 1931/3 ). במח¬ 


קריה הרבתה לחקור גילויים חברותיים ונפשיים של ילדים 
ושל צעירים בתרבויות המכונות פרימיטיוויות. 

במחקרה על בני אראפש (ו! 65 ק 3 ז 1 / [גינאה החדשה, 
1931 ]) התייחסה מ׳ גם לאספקטים כלכליים וטכנולוגיים 
שבחיי החברה, אולם התעניינה בעיקר ביחסי-הגומלין בין 
האישיות לתרבות. מחקריה אלו מתבססים על הבחנה של 
דפוסים ושל תכונות־יסוד מהותיים לתרבות מסויימת, המעצ¬ 
בים את אישיותו של הפרט ואף את האופי הלאומי(מחקרה על 
תושבי האי באלי, 1936/9 ). מ׳ גם יישמה את דרך־ההסתכלות 
במכלולים תרבותיים, בטיפוסי אופי לאומי ובקונפיגורציות 
תרבותיות לניתוח חברות מודרניות — האמריקנית והרוסית 
בכללן. 

בתרבויות שחקרה בסמואה ובגינאה החדשה מצאה דק 
מעבר קצר ביותר מן הילדות לבגרות. כשחקרה את התבגרו¬ 
תם של ילדי סמואה, מצאה שאין זו מלווה משברים נפשיים 
שנחשבו כמאפיין עיקרי של תקופה זו בחברה המערבית. 
מכאן שטיבו של מעבר זה משקף את התרבות הסגולה 
המקום, ואין בו כל עיקר מסימני ההתסן 
״סער ולחץ״, שקבעו פסיכולוגים כג. 0 .: 
(ע״ע) וז. פרויד (ע״ע). בקשר לכך מםוו| 
הופעת הווסת היא שמאפיינת את ההת| 
הגערה, אלא יחס הציבור אל תופעה 
גזירה שווה לגבי תפיסת ההתבגרות בל 
התרבות התעשייתית המערבית. 

תפיסת־היסוד החדשה היא, איפוא, שפ 
של ההתבגרות, שכל אחד מהם משקף 
התמורות המתרחשות כיום בהתבגרות, 
הנוספת בעקבות התמורות בחיי החברה• 
616-614 ; ילדות, עמ ׳ 860 — 863 ), חוזי 
נכונותה של גישה, שיסודה בתצפיותיה ש( 

חיבוריה הרבים של מ׳ מקיפים גם 

חינוך ודרכי מחקר. 

מבקרי עבודתה מאשימים אותה בנסי׳ 
וטוענים שיצירותיה אינן מתחשבות בהתפתחות ההיסטורית 
במידה הראויה ומדגישות יתר על המידה את התהוות האופי 
והאישיות בתקופת הילדות. 

מחיבוריה: 03 ת 1 ט 0 ״יסא מ 1 קט : 8 מ 1 ׳*\ 0 ע 0 (עבר , : 
מילדות לבגרות בגוינאה החדשה, תשכ״ב), 1930 1 1 ) x 3x1 ^$ 
50016116.0 6 ',י 1 ) 11 ז) 1 ־ר־ 1 11X66 ז 111 003111011£ קך 1611 (עבד": מין 
ומזג בשלוש חברות פרימיסיוויות, 1970 ), 1935 ; 14310 3x101 ( 
001310 ? (עבר׳: גבר ואשה, 1964 ), 1949 ; $ס 01 ט ££1£ \ 1 10£ ׳\ 50 
ץ) 1 ז 0 ו 1 ) 11 \• ,; 10^3x01 ־ ("גישות סובייטיות בבעיות של 
סמכות״), 1951 ; ץ £1£ ו 101 > 1 0£ 5 וזז 0810 ז? 1 ) 15x301 3x1 
(״ישראל ובעיות של זהות״), 1958 ; 13005 ? 1 ) 311 10 קס 0 ? 
(עבר , : אדם ועולם, תשכ״ה), 1959 ! 1£105111001(0x31 ט 1£111 ! 00 
ת £10 ט 01 ׳\£ (״רציפויות בהשתלשלות תרבותית״), 1964 . 

. 1968 2 , 06 וז^$? 4401 /ס %., 41111 ? "? .מ 

ה. ר. 



מיךבא, עיר מואבית, שעדיין נקראת מ׳, כעת עיירה 
בירדן (. 01 ־ 1 )י כ 5000 תושבים, רובם נוצרים; 

שוכנת 9 ק״מ מדרש לחשבון (ע״ע), 785 מ׳ מעל פני-הים, 
במרכזו של מישור פורה. מ׳ נכבשה מידי סיחון האמורי ע״י 



125 


מידבא — מידלטון, תומס 


126 


בני ישראל ונמסרה לראובן (במד כא, ל! יהו׳ יג, טו-טז). 
לפני מ׳ ניצח דוד (לפי הגירסד. בדה״א יט, ז) את בעלי 
הברית הארמיים של עמון. מ׳ אבדה לישראל, כנראה, 
בזמן חלוקת המלוכה; עמרי כבש אותה שנית, אולם מישע 
החזירה שוב למואב. בתקופת החשמונאים נלחמו אנשי מ׳ 
ביונתן! הורקנום 1 כבש אותה! הורקנום 11 מסר אותה 
לנבטים. ב 106 לסה״נ נעשתה חלק מהפרובינקיה "ערביה". 
יהודים חיו שם בתקופת המשנה (מקו׳ ד, א׳). היא היתד. עיר 
נוצרית משגשגת בתקופה הביזאנטית; העיר התפשטה 
מסביב לתל הקדום! היו בה לא פחות מ 13 כנסיות, רובן 
רצופות בפסיפסים. המפורסמת שבהן היא הכנסיה הצפונית, 
שנמצא בה פסיפס המתווה מפה של ארץ־הקודש. 

מפת הפסיפס של מ׳ (ד לוח צבעוני בראש כרך 
ו׳).ב 1884 נתגלתה מפת פסיפס, כשנבנתה במ׳ כנסיה יוונית- 
אורתודוכסית, אולם אנשי המדע לא נתנו עליה את דעתם 
עד 1896 , כשחלק ממנה כבר היה הרוס. המפה נרשמה ע״י 
ה. גוטה ופ. פלמר ב 1902 : ב 1966 צולמה בצבעים,/נבדקה 
מחדש ע״י ה. דונר וה. קיפרס (ר׳ ביבל׳). המפה הוטבעה 
באגף של כנסיה מהמאה ד, 6 ' לסה״נ. מידותיה היו מלכתחילה 
22 מ׳ א 7 מ׳ והיא ייצגה את ארץ הקודש ושכנותיה במובן 
המקראי הרחב: מגבל (ביבלוס) בצפון לנוא־אמון (תיבי) 
שבמצרים בדרום. יקנה המידה אינו אחיד והוא גדול יותר 
לשטחים החשובים יותר (מרכז יהודה 00:1 ( 154 ! ירושלים 
1,650:1 ). בדרך כלל צויירה המפה בעקבות חאונומסטיקון 
של אוזביוס! היא נרשמה בעקבות מפת־דרכים רומית 
בתוספת איורים המסמלים את הערים השונות. הכתובות 
היווניות מביאות את השמות המקראיים וכן את השמות 
שהיו ידועים בזמן ציור המפה; ויש שהם מלווים הערה 
היסטורית או פסוק מתרגום השבעים. מקומות חשובים ונח¬ 
לות השבטים מסומנים באדום. בחלק המפה שנשאר מסומנת 
א״י משכם עד מצרים. 

ערד רב נודע לתכנית מפורטת של ירושלים שבה נראים 
שני רחובותיה הבנויים שדרות עמודים, מבנה שנקרא היום 
"מגדל דוד", כנסיית הקבר הקדוש, הר ציון, שער שכם ובו 
עמוד (שעל שמו נקרא השער "באב אל-עמוד" בערבית), 
מספר רב של כנסיות ומנזרים, מרחצאות ואולי גם הכותל 
המערבי. במפת מ׳ מצויים שמות רבים באיזור הנגב שאינם 
רשומים במקום אחר. במפה נראים מספר סימני־היפר גאו־ 
גראפיים וגם עצמים ממחישים, כגון אניות בים המלח, בעלי 
חיים במדבריות, ספינות־מעבורת החוצות את הירדן וכו׳. 
בכמה פרטים, כמו מיקומם של הר עיבל והר גריזים בקרבת 
יריחו, נשארה עדות ברורה להשפעתם של מקורות יהודיים 
(ד יהר, פרק ח׳)׳ אד נשאר גם סימן ל״טור־גריזים" שני 
במקומו הנכון— ליד שכם. וע״ע א״י, עמ׳ 1160 — 1161 ; 
ירושלים, עט׳ 291 . 

מ. אבי־יונה, מסח מ׳ — תרגום ופירוש (ארץ־ישראל, ב׳, 
129 — 156 ), חשי״ג ; ,./ 1 , . 11 . 860% ; 2 ( 1 ,ץ 006 ג( •\! 

,. 14 .׳ן 44916 \\ 41 > 405 { 16 ( 1 , 0111116 . 11 — ז€רת 31 ? .? ; 1905 
. £4 ; 1954 ,ק 2 > 14 416 ) 1405 . 14 16 ? " 7 , ¥00.36 . 1 \ ; 1906 

' 0715671416 ^( 14714 111071 )^ 414 ) 2659 016 , 5 ־ £1 קק 011 . 11 - ז 6 תח 00 
,( 1-33 , 00£111 ^נ י ז\?ח 2 ) . 14 011 < 1 16 ז 4 )\\ 41 > 140 5 ■מ/) 

,.!) 161 ) . 14 מן 16 ? 176 ) 1 - 05161 ?} 4 016 <^׳ 1 .ס ; 1967 
- £$05161 . 4 17111671 ? 17156 ^ 111 ) 1405 016 , 616 ^ 1 ; 1968 , 106-129 

, 1 ״ ; 1968 ,( 130-142 ,. 1 ) 161 ) . 14 171 16 * #76 

2,611 47111911561169 ) 2 ץ?? 41 )<} 5 191 . $1 27050{?0^7(4{>?116 465 2151149X5 

. 1968 ,( 143-158 ,. 1 ) 161 ) 

ס. א. י. 


מידוי, איי(ץ 2 ׳* 1 >ו.ז^), אטול (ע״ע) של שני איים זעירים, 

סנד ( 3 >״ 53 ) ואיסטרן ("ש 6 ז £25 ), המוקפים עשרות 
שוניות-אלמוגים, בצפון־מרכז האוקיאנוס השקט, כ 2,100 ק״מ 
מצפון־מערב לה 1 נ 1 לולו, בחלקו המערבי של רכס תת־ימי 
גדול, רכס הויי(ע״ע)! איי הוואיי יושבים על קצהו המזרחי. 
שטח האיים כ 5 קמ״ר. קוטר האטול כ 10 ק״מ. האיים צרים 
ומוארכים, פניהם מישוריים והנקודות הגבוהות ביותר בהם 
מגיעות לכ 10 מ׳ מעל פני הים. בגלל חשיבותם האיסטרטגית 
נוסדו בהם בסיסים של חילות האוויר והים האמריקניים, שדה 
תעופה, תחנה של הכבל הטלגרפי התת-ימי שבין אה״ב (סן 
פרנסיסקו) לבין מזרח אסיה (מאנילה, הוינג קו׳נג). כן פועלת 
במ׳ תחנה מטאורולוגית גדולה. אין באיים אוכלוסיית־קבע. 
יושבים בהם כ 420 איש, עובדי הבסיסים הצבאיים והשירו¬ 
תים הנ״ל. 

האיים נתגלו ע״י ספינת צי אמריקנית ( 1859 ). במלה״ע 11 
(ע״ע) התחולל באיים אחד הקרבות המכריעים בין כוחות 
אה״ב לחילות האוויר והים של יאפאן ( 5-3 ביוני 1942 ), 
כשנהדף ניסיון יאפאני לכבוש אותם. 

. 1960 ,. 14 41 > , 2 ( 1116 * 1 .ז 

0 י ]רו 1 */ (£ י 13 ר— ־ 31 ^ 13 )€ 1 \ 1311 ־ 81 — (בף 

1915 ), ביולוג. נולד בברזיל ואת השכלתו רכש 
באוכספורד. כיהן, החל מ 1947 , כפרופסור לזואולוגיה בבר- 
מינגם והחל מ 1951 כפרופסור לזואולוגיה ואנטומיה־משווה 
ביוניברסיטי קולג׳, לונדון, במלה״ע 11 התפרסם בזכות פיתוח 
שיטה לחיבור קצות עצבים שנחתכו. ב 1960 זכה יחד עם בדנט 
(ע״ע, כרך מילואים) בפרס נובל בתחום הרפואה והפיסיו- 
לוגיה על גילוי סבילות חיסונית נרכשת (-נורתהחו()€ז 111 !> 30 
010810311016131106 ״) (ע״ע חסץ). את הבסיס לתאוריה הניח 
פרנס ב 1949 , ויסודה בעובדה שהמערכת האימונולוגיה של 
האדם מגיבה ביצירת נוגדנים כנגד אנטיגנים שמקורם אינו 
בגוף האדם, בו בזמן שאינה מגיבה באופן'כזה נגד אנטיגנים 
שמקורם בגוף עצמו (ע״ע אימונולוגיה). ברנט סבר שהגוף 
מאבד את כשרו להגיב נגד אנטיגנים שהוא נחשף אליהם 
בתקופת התפתחותו העוברית. מ׳ אישר זאת בסדרת ניסויים 
בהם הראה התפתחות ש^ סבילות (חוסר דחיה) כלפי שתל־ 
עור אצל עכברים, שלתוכם' הוזרקו תאים מתורם־השתל בת¬ 
קופת חייהם העובריים. מ׳ נבחר לחברה המלכותית הבריטית 
ב 1949 , ו 10 שנים לאחר מכן זכה במדליון המלכותי. 

מ י דלטון ׳ תו&ס — מ 11610 ! 1 ! 11 ^ !ב״זסןדד — ( 1580 — 

1627 ), מחזאי אנגלי. מ׳ למד באוכספורד. חלק ניכר 
ממחזותיו נכתב בשיתוף־פעולח עם בן ג׳ונסון(ע״ע), תומם 
דקר(ע״ע), ג׳ון ובסטר(ע״ע) ואחרים. בראשונה פנה לתחום 
הקומדיה הסאטירית' ( 0 ״ס 3 > 01 1116 031011 10 אלס״ז׳ \ 
[״תכסיס לתפישת הזקן״], 1606 , פורסם ב 1608 ! 0113516 \ 
51116 ק 63 ! 01 ״! 3 > 131 \ [נערה תמה בצ׳יפסייד״], 1613 , פורסם 
16301 ) — מחזות ראליסטיים שנושאיהם לקוחים מרקע 
העיר לונדון. החל ב 1615 עבר מ׳ לחיבור טראגדיות! מהן: 
" 6 ״ז 0 ׳\ץ 300 ^ 66 " 16 ״ 0 ז\\ ("נשים, הישמרנה מפני נשים"), 
1621 , פורסם ב 1657 ! 8 ״ 8611 ״ 0113 7116 ("השוטה המדומה"! 
בשיתוף עם ויליאם רולי), 1622 , פורסם ב 1653 . במחזותיו 
אלה, שהם מן הגדולים בתקופתו, חשף מ׳ את השחיתות 
שהשתרשה, לדעתו, בכל שכבות החברה, ואת הרדיפה אחר 
העושר והשלטון לשמם. אע״פ שמ׳ מיקם את עלילותיו 



127 


מידלטון, תומם — מידנק 


128 


באיטליה או בספרד, אין ספק שהתכוון להתנוונות החברתית 
בכלל. במחזהו האחרון, 013655 ז 3 6 חז 03 \ ("משחק השח¬ 
מט"), 1624 , בחר בנושא פוליטי־סאסירי ותחת המסווה של 
תנועות כלי־השחמט הצביע בלעג על יחסי אנגליה וספרד 
באותה תקופה. הצגת המחזה נאסרה באנגליה. — מחזותיו 
של מ׳ מצטיינים במבנה המדוייק של העלילה, בחריפות 
הסיגנון ובדקות הפסיכולוגית של תיאור הנפשות. בניגוד 
לשיקספיר וליתר המחזאים של הדור הקודם, דלות יצירותיו 
ברגש רומאנטי: מ׳ התייחס לעולם אשר סביבו ללא אשליות 
וסנטימנטים. 

; 1928 , 101 :>:>ת £3 ז £0 :תו) . 7 , £1101 . 5 .ז 

1011 < 1 ) 131161 >[ 13 \), מחנה ריכוז והשמדה שהוקם ע״י 
הנאצים ליד כפר פולני בשם זה באיזור לובלין, בפו¬ 
לניה המרכזית. המחנה נוסד בסתיו 1941 , ושימש תחילה 
כמחנה של שבויי מלחמה סובייטיים. כינויו הרשמי "מחנה 
שבויים" (־ 61 § 61113 ת 6£31186 § 16£5 -!.£) נשמר גם לאחר מכן 
למטרות הסוואה! השבויים הועסקו בהקמת מבנים. לקראת 
סוף 1941 הגיעו לכר כ 50 אסירים "מיוחסים" ממחנות אחרים. 
הם היו גרמנים ופולנים, רובם פושעים פליליים, שעתידים 
היו להוות את הצוות בעל התפקידים בממנה. הם קיבלו את 
המספרים הראשונים של אסירי המחנה. רוב שבויי המלחמה 
מתו ברעב ובמחלות והאחרונים מהם נורו למוות ביוני 1942 . 
באותו הזמן כבר החלו להגיע למ׳ משלוחים גדולים של 
יהודים מסלובקיה, צ׳כיה, צרפת ויוון. המחנה הוסיף לגדול 
וחולק ל 5 יחידות נפרדות שנקראו ״שדות״ (■ 161 ) 61 ?). בכל 
שדה היו 22 צריפים לאסירים ו 2 צריפי-מנהל. בעונות שיא 



תרשים מהגה הדיכוי ווזהשסדה סידני:: 

1 . נירור שטח הסחנה; 2 . מחסו חסרי בנייה; 3 . בית הספקד; 4 . פלוגת 
המשטר; 5 . בית־מרחץ ותאי הנאזים; 6 . מחסנים ובתי סלוינהז 7 . סקום 
שימור ירקות; 8 . הקרמטוריום הישז ותאים; 9 . מקום התלייה; 
10 . מנדלי השומרים; 11 . תחנות ביקורת; 12 . הקרמטוריום ההדש; 
13 . תעלות להריגה המונית; 14 . מלונות כלבים; 15 . מבנה המחלקה 
מם׳ 2 ; 10 . משנז ס״ס — נשים. 

א. שדה אחת; ב, שדה שתים; נ. שרה שלוש; ד. שרה ארבע; 

ה. שדה חמש; ו, שדה שש 

נדחסו לכל "שדה" כ 10,000 אסירים. "השדות" הוקפו בגדר 
תיל מחושמלת ובמגדלי משמר. ממערב לשדות הוקמו בתי 
מלאכה ומחסנים, ומצפון — צריפים למגוריו של צווח הס״ס. 
בין שדה ״ 1 ״ ל״ 2 ״ הוקמו במאי 1942 שני תאי גז שמידותיהם 
10 x6x2 מ׳ להרעלת אנשים, ומתקנים לשריפת גופות ע״י 
מפעל הבינוי "קורי" מברלין. גופות נשרפו גם ביער הסמוך 
למ ׳ . 

מבחינה מינהלית ומבחינת סדריו היה מחנה־מ׳ דומה 
למחנות-רכוז (ע״ע) אחרים. 

במחנה התנהלה כרטסת ממוספרת. בכל כרטיס הופיעו 
נתונים על האסיר; לאחר פטירתו נמחק שמו, ואותו ברטים, 
לרבות אותו מספר, הועברו לאסיר אחר. כל אסיר חוייב 
לשאת את מספרו על לוחית פח תלויה על צווארו. 

כל חפציהם הפרטיים של האסירים שהגיעו למחנה נלקחו 
מהם ורוכזו במחסנים ענקיים (■ 161 זז 1 מ 3 .אל £££610:611 ). חפצים 
אלה נשלחו לאחד מכן לגרמניה. המגורים היו בצריפים 
מותאמים ל 250 איש כל אחד ובהם דרגשי עץ. למעשה הוכ¬ 
נסו כ 500 איש בצריף. 

הטיפוס והדיזנטריה עשו שמות באסירים, והטיפול הרפו¬ 
אי בביה״ח שבמקום היה על פי רוב למראית עין בלבד. 
למעשה היה נשלח חולה קשה ישר לתאי הגזים. 

טדר־היום במחנה היה מתחיל ב 4.30 בבוקר במפקד־בוקר 
( 1 ש<זת^). גם חולים במחלה קשה היו חייבים להתייצב, ואף 
גוויותיהם של אנשים אשר מתו בלילה צריך היה להציב 
במפקד. העבודה במחנה היתה מחושבת יותר כאמצעי השמ¬ 
דה מאשר להשגת תוצרת. יום יום נספו מספר אסירים תוך 
כרי עבודה מפרכת בסלילת כבישים, עבודות בניין וסחיבת 
ציוד מלחמתי. נרתמו לעבודה זו גברים ונשים גם יחד, היתה 
גם תעסוקה בבתי מלאכה ובמפעלים שייצרו תוצרת מלחמ¬ 
תית. שם היו התנאים נוחים מעם־יותר, לשם שמירה על כוח־ 
האדם. על יחידה אחרת, בשם "קבוצת היער" (- 1 זז ¥31111£0 \ 
610 ת 3 מו), הוטל התפקיד לשרוף גופות ביער סמוך. 

כמות המזץ הגיעה בקושי לרבע מהמינימום ההכרחי 
לחיי אדם, ותת־תזונה עשתה שמות באסירים. לפנות ערב 



129 


מידנק — מיה 


130 


התקיים שוב מפקד כללי, ובו היו האסירים חייבים להסיר 
ולחבוש את כובעיהם בקצב אחיד. בלילה היה המחנה סגור 
ומסוגר. אסור היד. לאיש להימצא בחוץ. 

אסירים רבים ניסו להתאבד על ידי ריצה אל הגדר הפד 
חושמלת, אולם הזקיפים מנעו מהם זאת מפני שהורדת 
הגוויות מהגדר היתד. כרוכה בהפסקת הזרם ובטרחה רבה. 

על כל עבירה וסטיה מההוראות חיו האסירים נענשים 
בשיטת־ענשים דרקונית, כמו במחנות נאציים אחרים, שכללה 
מלקות, תליית אדם בזדועות־ידיו, חנק ע״י השקעת הראש 
במים. עבירות חמורות יותר כגון הברחת מזון או נסיוך 
בריחה היו נענשות בתליה בפומבי בשעת מפקד לעיני כל 
האסירים. חיי אדם לא נחשבו במאומה והיו הפקר לכל בעל 
דרגה ושררה. 

מדי פעם נעשו מיונים ("סלקציות") בין אנשים המיוע¬ 
דים להישאר בחיים זמן־מה לבין אלה שגורלם היה השמדה 
מיידית. 

המטרה העיקרית של המחנה היתה חיסול אסיריו. תחילה 
חוסלו אנשים ביריד. ביער סמוך. הקרבנות נצטוו להתייצב 
ליד תעלות חפירה ארוכות ולהתפשט ואח״ב נורו במקום. 
לאחר הקמת מתקני הרעלה ־בגז וקרמטלריום בקיץ 1942 , 
נעשתה עיקר ההשמדה במתקנים אלה. הקרמטוריום היה 
מורכב משני תנורי ברזל, לכל אחד מהם ארובה גבוהה. 
ה ק רבנות נצטוו להיכנס ולהידחס לתאי הגז כשהם עירומים. 
לאחר הרעלתם הועברו הגוויות ע״י יחידת אסירים לשריפה 
בקרמטוריום אשר תפוקתו היומית היתה כ 100 גוויות. המש¬ 
רפות פעלו יומם ולילה. אם המשרפה לא הספיקה לטפל בכל 
הגוויות שנצטברו, הועברו הללו לקבורה ביערות הסמוכים. 

אסירים יהודים היו מובלים ברבבות ישר לתאי הגזים, 

בלי לעבור כל רישום ומיון. לאחר המתת הקרבנות היתד, 
יחידה מיוחדת מבין האסירים מטפלת בעקירת שיני הזהב 
מפיות הגודות. נמצאו אישורים ל 9 ארגזי זהב וכלי ערך 
שנשלחו מכד לרייך. 

באוקטובר 1943 הועסק המחנה בחפירת בורות ותעלות 
והוזרמו לתוכו אסירים יהודים ממחנות אחרים בסביבה. כן 
הגיעה תגבורת גדולה של כוחות ס״ם לקראת פעולת ההש¬ 
מדה שבוצעה ב 13.11.1943 . הפעולה כולה תוכננה כמבצע 
צבאי. כתות היורים היו מתחלפות מדי פעם! באותו יום, 
לאחר שננקטו אמצעי הסוואה, נורו בנד כ 18,000 יהודים 
בתוך התעלות, שהוכנו מראש. רק כמד, מאות מאסירי מ' 
הושארו בחיים והועברו ליחידה הנודעת לשמצה, זונדר¬ 
קומנדו 1005 , שמטרתה היתד. לפתוח קברים, לשרוף גוויות 
ולשחוק את העצמות במכונות־טחינה, כדי לטשטש אח 
עקבות הרצח ההמוני. בנד כבר הוחל בכך ב 4.11.43 . 

בנד נכלאו גם אסירים לא יהודים, בעיקר פולנים׳ שהיו 
נתונים גם הם למשטר אימים אכזרי אך לא היו מיועדים, 
כיהודים, להשמדה. פולנים רבים הומתו בנד, רבים שוחררו 
בתחילת 1944 לאחר שהתחייבו בכתב לבלי לגלות לאיש 
ממראה עיניהם שם. 

המחנה חוסל ביולי 1944 , עם התקרבותו של הצבא הסו¬ 
בייטי. 

לפי הדו״ח של הוועדה הפולנית לחקר פשעי הנאצים 
הושמדו במ׳ כססס, 200 יהודים וכ 100,000 פולנים. הגרמנים 
הנסוגים השמידו את מסמכי המחנה ותולדותיו שוחזרו עפ״י 
עדויות. זוועות מ׳ נידונו במשפט פושעי־המלחמה הראשון 


שהתנהל בפולניה עם שחרורה מהנאצים, בעוד מלה״ע ה 11 
בעיצומה. שלושה מניצוליו המעטים של מחנה מ׳ העידו על 
מחנה האימים במשפט אייכמן שנתקיים בירושלים ב 1961 . 

היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן, כרך עדויות, 

ב׳, תשג״א-תשכ״ג! מ. שטדיגלער, מאידאנעק, 1947 ! 

- 5 * 1 * €011271211722^11^ 0/ 1!2€ ?011511 $01'261 ?1X11 £201 (1*11(11'$ €01X1 

- 1 ) 0 2/1£ $? 1 >£ €511£81112£ €1*171^5 €01X1X111 ס 111 01 \ 51012 

; 1944 ,* 11111 *^ 1 111 1712£ ) 0 מ 0 */ 42 מ*מ 7 ^/*£ €*{! 111 1115 ) 111 

; 1966 , 3^51(3, 0011(€1211(111011 0(11x11 ־] . 1-2 וץז 0 .£ 

־ 4111 * .[ .מ ; 1966 , 11 ) 1121 ) 1 )^ 1 ) 1 ^ 1 1 ) 12 * 112 ) 465 ־ , 1 5151 ^ 0 ; 1311 .{ 

־*ג\. 8 \ד ; 1966 ,/!׳ £1 סמ 111 ) $11 1 י ץ€ת 

- 1941 ) £11 ^ 2111 ) 0 * 01 * 21 ) 0012€€1211 €*? 1 12 * 5 < €11 { , 5111 ^ 110 

, ££0 ת €2 <ז 41$10 < 111 ט 1 ץז$ח 1 11 ץ^ 1 נונ 8 ) ( 1944 

. 1966 י ( 58 
ג. ה. 

מידס (? 14180 , אשורית — מיטה), שמם של מלכי פריגיה 
(ע״ע) הקדומה. החשוב בהם מלך (עפ״י אוזביוס) 

ב 738 — 696 לפסה״נ וידוע מתעודות^ אשוריות.'היוונים 
חשבוהו למלך הבארבארי הראשון שהרים תרומות לדלפלי. 
מ׳ נשא אשד, יווניה, דמלדיקי, בתו של שליט קימי, שטבעה 
את המטבעות הראשונות של עירה. פלישות הקימרים (ע״ע) 
הרסו את ממלכת מ/ 

מ׳ מופיע גם בכמה אגדות יווניות, שאחת מהן, על שיחתו 
המיסתורית עם הסאטיר סילבוס, בגן פלאים שבמוקדו!/ זכתה 
לפירושים שונים מאריסטויועד אלינוס. לפי אגדות אחרות, 
פסק מ׳ בתחרות מוסיקאלית לרעת אפולו, ונענש בצמיחת 
אזני חמור. מ׳ אהד את דילניסלס, והלה העניק לו את היכולת 
להפוך כל מגע־ידו לזהב. אגדה אחרונה זו, המזכירה את 
סיפור טבעת־הזהב של גיגס (ע״ע), משקפת אולי אח עושר 
שליטי פריגיה ולוד ואת ראשית יציקת המטבע בעולם 
היווני. 

האגדות על מ׳ עובדו בידי אווידיוס (ע״ע) ב״מטאמלר־ 
פוזות" שלו, ומכאן השתקפו גם בספרות האירופית (כגון 
בקומדיה של ג׳לך לילי [ע״ע], ״מידם״, 1592 ), במוסיקה(כגון 
באופרה של גרטרי [ע״ע] . 4 ? 46 ^ 1 ["משפטו 

של מ׳״]), 1778 ' וכן בציור (אצל ב. פרוצי וב. פוסן [ע״ע]). 

,( 1526-1540 י .ג 1 ( 11 ג 13 , 30 , 2£ ,.* 3 , 11 ״•!£ ן.ז*\! 

, 1932 

מיה ( 3 ץ 3 !\), הכינוי לקבוצות אתניות, קרובות בלשונן, 
שישבו במשך כ 2,500 שנה בחבל-ארץ נרחב 
(כססס, 325 קמ״ר) של אמריקה התיכונה (ע״ע), ויצרו 
אחת התרבויות הגבוהות של אמריקה הפרה-קללומביאנית. 
קורותיהם ידועות לנו במקצת מברלניקות ספרדיות מן 
המאה ה 17 וממספר סופרים ילידים׳ ששמותיהם לא נודעו, 
אשר כתבו בלשונם באותיות לטיניות. ידיעות אלה מקיפות 
תקופה קצרה, מלפני בוא הספרדים. מרבית הכרתנו את 
תרבות ד,מ׳ חייבים אנו למחקר הארכאולוגי: ביתן לשחזר 
את קורות התרבות החמרית בלבד, ואילו ההיסטוריה של עם 
זה אינה ידועה. 

דברי ימי המ/ הארצות שנושבו ע״י קבוצות המ ׳ 
מתחלקות מבחינה גאלגראפית לשלושה חבלים ראשיים: 
( 1 ) הדרומי, הכולל את רמות גואטמלה, המחצית המערבית 
של אל-סלוואדור ורצועת החלף הצרה לרגלי ההרים! ( 2 ) 
המרכזי, המכוסה במרביתו יערות, שבו נמצא חבל טאבאסקל 
המכסיקני עד לקצה המערבי של הונדורס! שטח של גבעות 
ומישורים, שבו זורמים הנהרות הגדולים אוסומאסינטה, גרי־ 
הלוה, (ג-!!ג( 1 ז 0 ), מלטאגואה ( 40132113 ?) ופלגיהם! ( 3 ) 



131 


מיד; 


132 



איזח־י חפוצחם של כני־המיה 


החבל הצפוני, הכולל את מחציתו של חצי-האי יוקטן(ע״ע), 
הנעשה צחיח ככל שיורדים לקצה חצי האי. 

חלוקה משולשת זו של ארץ המ׳ תואמת תהליך היסטורי. 
בחלק הדרומי, המיושב כמה קבוצות מ׳ מהחשובות־ביותר, 
כגון שבט הקיצ׳ה ( 11£ :> 1 ״ 2 )), הופיעו בתקופה הפו־ה־קלאסית 
סממנים תרבותיים שהפכו אחרי־כן לטיפוסיים לתרבות הנד 
בחבלים המרכזי והצפוני, כגון המצבות המגולפות, הקשורות 
בדרך־כלל למזבחות. האיזור הדרומי היווה פרוזדור לנדידות 
מימי־קדם ועד לבוא הספרדים. בתקופה הפרה־קלאסית( 1000 
לססה״ב — 150 לסה״ג) הושפע האיזור מהאולמקים, תושבי 
חוף האוקיאנוס האטלאנטי; בתקופה הקלאסית ( 300 — 900 
לסה״ג) קיבל בזו־אחר־זו השפעות של טאוטיאואקן ממרכז 
מכסיקו וטוטונק מהחוף האטלאנטי; מאוחר־יותר, בתקופה 
הבתר־קלאסית ( 900 — 1540 לסה״נ), מורגשות ביותר הש¬ 
פעות הטולטקים, ולבסוף — ההשפעות המכסיקניות ממרכז- 
מכסיקו. 

לשיא פריחתה וגיבושה הגיעה תרבות המ ׳ בחבל המרכזי. 
יערות־העד, שמנעו פלישת נודדים ממרכז מכסיקו מחד 
ופוריות הקרקע מאידך גרמו, כנראה, לפריחה כלכלית. באיזור 
זה, המשופע מרכזי־פולחן. התפתחה האדריכלות ושאר ה.אמ־ 
נויות. כאן מקור הקירוי בשיטת הקשת המודרגת, המחקה את 
קירוי גגות-הדקלים של בקתה; כאן התפתחו שיטה לקביעת 
מהלך־הזמן, הנקראת ״ 011111 :> £ת 1,0 " (ר׳ להלן, ענד 135 ) 
וכתב־הירוגליפים — המשוכלל־ביותר בכל יפשת־אמריקה. 

תרבות הכד התגבשה, כנראה, החל מהתקופה הפרה- 
קלאסית, ובוודאי בתקופה הפר 1 טו־קלא 0 ית ( 150 — 306 


לסה״נ), התפתחה במשך התקופה הקלאסית המוקדמת( 300 — 
600 לםה״נ) ולשיא־פריחתה הגיעה בתקופה הקלאסית המאו¬ 
חרת ( 600 — 900 לסה״ג). קצה של תרבות ד.מ׳ בא לפתע. 
כל מרכזי-היישוב בחבל המרכזי, הארמונות והמקדשים הפכו 
מגורים לפשוטי-העם. העדות הארכאולוגית מצביעה על 
תקופה של מאבקים■ ועל הרס מכוון של מונומנטים ופסלים. 
כתוצאה מכן ניטשה החקלאות ויערות-העד החלו חודרים 
למרכזי-היישוב. 

החבל הצפוני התפתח בתקופה הקלאסית ( 300 — 900 
לםה״נ) במקביל לחבל המרכזי. הארדיכלות, הכתיבה, לוח- 
השנה ותפיסת הדת דומים. בראשית התקופה הבתר־קלאסית 
( 900 לסה״נ) החלו להגיע לצפון חצי־האי יוקטאן השפעות 
תרבות ממרכז מכסיקו ולערך בשנת 1000 לסה״נ נכבש האי- 
זור ע״י עם הטולטקים, שמרכזם היה בעיר טולה. במשך 250 
שנה שלטו הכובשים הטולטקים על ד>מ׳. 

ההשפעה הטולטקית משתקפת בעיר צ׳יצ׳ן־איצה(-ו 1£1 ( 10 !ס 
112.3 ), שבה גובש השלטון הטולטקי וקמה תרבות חדשה, 
שמעורבים בה יסודות משל שני העמים. המזיגה בולטת גם 
באדריכלות וגם בפולחן, וסמלים טולטקיים ושל בני המ׳ מו¬ 
פיעים יחד בכתלי המבנים (ור׳תנד, עט׳ 25/6 ) .המבנה המדיני- 
חברתי השתנה והפך לחברה שבה שלטה כת של אנשי־צבא. 


היכל הלוחמים בצ׳יצ׳דאיצה 

שקיעתה הראשונה של צ׳יצץ־איצה ניכרת כבר ב 1250 
לסה״ג ובעקבות ההשתלטות המדינית של מאיאפאן נחרב 
מרכז גדול זה ב 1400 לסה״נ. 

התושבים ולשונותיהם. ישוב הנד אינו מהווה 
קבוצה פיסית עצמאית בפסיפס עמי אמריקה התיכונה. קיימים 
הבדלים מסדימים בין הקבוצות שישבו ברמת צ׳יאפס 
( 35 ק 0113 ), שהיו ארוכי-גולגולת, לבין תושבי יוקטאן שהיו 
עגולי־גולגולת. לטיפוס האדם מיוקטאן אף נשרי, עיניים 
מלוכסנות ומה שנקרא "הכתם המונגולי" (כתם אפור 
או כחול מעל לשקע של העכוז אצל ילוד, הנעלם בין שנתו 
השלישית לשישית), המאשר את קשרם הרחוק עם עמי אסיה. 

כעשרים לשונות היו למשפחת בני המ ׳ ולכל אחת מהן 
כמה דיאלקטים. הלשון המדוברת בחבל הצפוני היתה לשון 
המ׳ המקורית; הלשונות העיקריות בחבל המרכז הם(ממערב 
למזרח): צ׳ונטאל, צ׳ול, לקאנדון, קקצ׳י, פוקונצ׳י, מופאן 
וצ׳ורטי. בחבל הדרומי (ממערב למזרח): צוציל, צלטאל, 
טוהולבל, מאם, איסיל, קיצ׳ה, אוספנטקו, צוטוהיל, קאקצ׳יקל, 
פוקומם. 

לשון ההואסטקים, שהיתה מדוברת בצפון מזרח מכסיקו, 
שייכת אף היא' למשפחת לשונות הנד, שמהן התפלגה לפני 
גיבושה של תרבות הנד. 

הארגון החברתי והמדיני. חברת הנד היתה 




133 


טיח 


134 


מורכבת ממעמדות מוגדרים היטב: אצילים, בעלי מלאכה, 
שנהנו מחופש מסויים, ועבדים. 

לאצולה השתייך מעמד השליטים, הכהנים, מפקדי־הצבא, 
הסוחרים ובעלי מטעי־הקקאו. מרבית האוכלוסיה, האיכרים 
ובעלי־המלאכה החפשיים־להלכה, היו חייבים במעשר וב- 
עבודת־כפיה: בניית המקדשים, חציבה ועיבוד האדמות של 
האצילים והכהנים. עבדים, שבויי־מלחמה, עבריינים, בעלי- 
חוב ויתומים היו חסרי־זכויות; מקרבם העלו קרבנות־אדם. 
ארץ המ ׳ היתה מחולקת למדינות עצמאיות. בכל מדינה מלך 
ה״האלאץ׳ ויניק״ ( 113130111111110 — "איש אמיתי"), שזכו¬ 
יותיו עברו בירושה ותפקידו היה מנהלי וביצועי. במחוזות 
שלט בדרך-כלל אחד מבני משפחת ה״האלאד־ויניק". ליד 
השליטים היו קיימות מועצות. המנהל התחלק בין פקידים 
מומחים, בעלי־דרגות. בזמן-מלחמה עבר השלטת לנאקום — 
מושל צבאי שנבחר לשלוש שנים. 

כלכלה. כלכלתם של בני המ ׳ הקדומים התבססה בעיקר 
על חקלאות. הגידול העיקרי היה התירס בתוספת צמחים 
כגת: שעועית הגינה, דלעת, עגבניות, בטטות, קקאו, החי- 
קאמה ( 05115 ז£נ 4111 1:111211$ ץ 3011 ק) והיוקה. מלבד צמחי התר¬ 
בות אספו התושבים פירות־בר רבים, ביניהם הפאפאיה, 
האווקאדו, הספודילה והלוקומה. נוסף על כך עסקו בציד 
ובדיג. הציד סיפק עורות לצרכי הלבוש, נוצות לעטרות־ 
הראש ועצמות להכנת כלי־עבודה וקישוטים. ביות חיות 
היה מוגבל לסוג מיוחד של כלבים (שאת בשרם היו אוכלים), 
לתרנגולי-הודו ולדבורים. הרבגוניות דיגאוגרפית של ארץ 
ד,מ׳ והשוני ר^אולוגי גרמו לתוצרת מגוונת ועודדו מסחר 
פורה בין האזורים השונים של ארץ המ׳ וכן עם עמים אחרים, 
במיוחד עם תושבי מרכז־מכסיקו. כמטבע שימש פרי-הקקאו 
וכן גם קונכיות ימיות אדומות וחרוזי אבן־ידה. היצוא 
מיוקמאן כלל בעיקרו מלח, דבש׳ דונג, צמר־גפן; מטאבסקו 
יוצאו קקאו ותוצרת בתי-המלאכה. רמות גואטמאלה ייצאו 
את נוצות-הקצאל המפורסמות, כלי־אובסידיאן וחפצים 
עשויים אבן־ידה! חבל־המרכז ייצא צור וכלי-חרס מרובי- 
גונים. 

אחד מענפי־המסחר החשובים־ביותר היה סחר העבדים. 
הסוחרים הלכו לרוב בדרכי־עפר אם־כי כמה מרכזים נקשרו 
על־ידי דרכים סלולות. נחלים ואגמים שימשו למעבורת 
סירות־הסוחר ואף התקיים שיט חופי לאורך חצי־האי 
יוקטאן 

מדע. מתמאטיקה. ניתן לשער שהידיעה הבסיסית 
בחישובי־הזמן ובאסטרונומיה עברה לבני המ' בירושה מהאו־ 
למקים או מעמים קמאים תושבי הר־אלבאן באואחקה 
( 03x303 ), מפני שגם במקום זה כמו בחופי מפרץ מכסיקו 
נתגלו תאריכים חרותים בשיטה דומה לזו שהשתמשו בה 
בני הם׳ כמה מאות שנים אח״כ. 

שיטת המספור מורכבת מנקודות המסמנות יחידות, קווים 
לסימון ״ 5 ״ וקונכיה מסוגננת וכעין צלב מלמטה לסימץ ה־ס. 
המספור התבסס על שיטה דו-עשרונית, כשערך המספרים 
נקבע על-פי מיקום הסימנים. הנקודה משנה את ערכה 
בשינד מיקומה בין הערכים 1 , 20 , 400 , 8,000 וכר. הקו, 
לעומת־זה, ערכו 100,5 , 00 ( 24 , 40,000 וכר — לסי מיקומו. 
שיטה פשוטה זו, המשתמשת בשלושה סימנים בלבד, מאפ¬ 
שרת ביצוע חישובים עד אין סוף. חישובי לוח־השנה חייבו 
שינד חלקי של השיטה, שכן במקום להכפיל כרגיל ב 20 , 


הכפילו בפעם השלישית ב 18 ( 360 = 1x20x18 ), על-מנת 
לקבל מספר הקרוב למספר ימי השנה. 

א ם ט ר ו נ ו מ י ה. בני הנד, אף כי לא היה ברשותם כל 
מכשיר מדוייק, הצליחו לחזות בדיוק מפליא את התנועות 
של השמש והירח ושל נוגה וייתכן שגם את תנועתם של 
כוכבי-לכת אחרים, כמאדים וצדק. נראה, שהספר ההירוגליפי 
הנמצא בספריית דרזדן(ה,.קודכס מדרזדן") מכיל כמה דפים 
הדנים בחישובי מחזור־התנועה של מאדים ונוגה. באותו 
קודכס נרשמו גם חישובים של ליקויי מאורות לתקופה של 
כ 35 שנה, מחזור החוזר על עצמו עד לאין סוף. 

כשאר המדעים רוכזה גם האסטרונומיה בידי הכהנים, 
ששימשו כעין אסטרולוגים. 

כתב. כתב-הירוגליפים, אם־כי לא משוכלל, מופיע כבר 
בתרבויות הקדומות לתרבות המ׳ (כגון תרבות האולמק, 
מונסה אלבן 1 ). סופרי המ ׳ פיתחו את כתב־ההירוגליפים 
ועשאוהו משוכלל. 

לפני יותר ממאה שנה, ניסה הבישוף דיאגו דה לאנדא 
( 13 >״ 3 ׳ 1 > ר׳ ביבל׳) לפענח את האלף־בית של בני המ ׳ , אך 
בינתיים נתברר של¬ 
מעשה אין כתב־ההי- 
רוגליפים אלפביתי 
כלל, והוא מורכב מ¬ 
כמה מאות סימנים. 
נעשו גם נסיונות פיע- 
נוח שהתבססו על 
הסברה כי כתב הנד 
הוא בעל אופי פונטי, 
התוצאות שהושגו'היו 
דלות מאד. 

נסיוגות הפיענוח, המתבססים על הנחה שפתב-הנד הוא 
אידאוגרפי, כלומר, שכל סימן מייצג מושג, גם הם לא הביאו 
תוצאות. היה זה הבישוף לאנדא שהציע לראות בהירוגליפים 
מסויימים סימנים המתאימים לימים ולחדשים של לוח השנה, 
ובעקבותיו הלכו כמה חוקרים. על־ידיהם נתבררה שיטת 
החישובים ופוענחו ההירוגליפים הקשורים בה: המספרים, 
סימני הימים. החדשים והשיטות הכרונולוגיות. כמו-כן הוכרו 
סימני השמש׳ הירח, המאדים וכוכבי־הלכת האחרים, הסי¬ 
מנים המיוחדים לליקוי מאורות ושמותיהם של חשובי האלים. 
המשך המחקר הוכיח שכתב המי היה גם אידאוגרפי וגם 
פונטי. 

'מחקר זה נמשך עד היום. האוניברסיטה הלאומית של 
מכסיקו הקימה מרכז למחקר הכתב ההירוגליפי. עתה יש 
נטיח לראות בכתובות המ׳ לא רק חישובים אסטרונומיים 
אלא גם רשימות היסטוריות. וכך, בשתי ערים גדולות, 



אגרט? מגו?וי בכתב־הירונ?יפי 0 (**?נקה) 


פיאדרס נגרם ( 035 * 6 א 35 ־ 1 ( 100 ?) ויאסצ׳ילאן ( ¥3x01111311 ), 
נמצאו כתובות המספרות את קורות-חייהם של כמה שליטים 
חשובים וכן על נצחונות צבאיים, שביית מפקדי-האויב וכר. 

ל ו ח ־ ה ש נ ה. אמנם ידעו עמי אמריקה התיכונה לחשב 
את לוח־השנה כמה מאות שנים לפגי הספירה, אך המ , הצלי¬ 
חו לבנות שיטה משוכללת לכך. לוח־השנה היה בנוי מכמה 
מחזורים סינכרוניים. אחד המחזורים — המחזור הפולחני, 
בן 260 יום — עודנו נמצא בשימוש בכמה קהילוח־ילידים 
במכסיקו ובגוטמלה. מחזור זה בנוי על צירוף של מספרים 
ושמות של ימי החודש: המסמרים מ 1 עד 13 מצורפים עם 



135 


מיה 


136 


שמות של 20 ימים. שמו ומספרו של יום מסוייים נזדמנו יחד 
שוב רק כעבור 260 יום. בלוח זה השתמשו לשם מתן שמות 
לילדים. 

השנה האזרחית של 365 יום התבססה על מחזור השמש. 
שנה זו מורכבת מ 18 חדשים של 20 יום ועוד 5 ימים שנח¬ 
שבו למסוכנים. אמנם ידעו האסטרונומים את משך הזמן 
המדדיק של שנת־השמש, כלומר 365 יש ועוד כ% יש, אך 
התיקון לא נעשה ע״י הוספת יום בכל 4 שנים, כנהוג בלוח 
הגרגוריאני, למשל. בעת חישוב הוסיפו, איפוא, את מספר 
השנים, החדשים והימים הדרושים לשם קביעת הזמן המדוייק 
מאז ראשית מניינם. בכל תאריך שנרשם מופיע גם היום 
המתאים לפי מחזור־הירח. האסטרונומים ידעו שחודש־הירח 
הוא בן 2 /* 29 יום בקירוב. על־כן היו אצלם חדשים של 29 
יש ושל 30 יום לסירוגין. שנת־הירח חולקה לשני סמסטרים. 

הנד פיתחו מניין המכונה "החשבון הארוך", בו השתמשו 
לפניהם האולמקים ותושבי אזור אואחקה. בסים המניין הוא 
יום (״״}); החשבון הארוך מורכב מכמה מחזורים: וינאל 
( 1111131 ) הוא חודש של 20 קין; טון ( 11111 ) היא שנה של 
18 וינאל = 360 קין; קטון ( 1031011 ) היא תקופה של 20 
מון = 7,200 קין; בטקון ( 1:14:1111 ^ 15 ) היא תקופה של 20 
קטון = 144,000 קין. קיימים מחזורי-זמן ארוכים יותר 
( 31311100 , 14104111111111 , 431361110 , 101:00 <}), בל אחד מורכב 
מ 20 מחזורים יותר מהסדר הקודם, כך שהאחרון בהם יגיע 
ל 23,040,000,000 יום, שהם — בקירוב — 63 מיליוני שנים. 

את ראשית חשבונם קבעו על־פי תאריך, כנראה בעל 
משמעות מיתולוגית — שגת 3,113 לפסה״ג. ניתן היה לצפות 
שלוח־השנה המדוייק של ד,מ׳ יאפשר סינכרוניזציה מדוייקת 
בין הלוח הנהוג אצלנו לבין כל תאריך הרשום אצל חמ ׳ . 
אך לא כן הדבר, שכן למעשה, בזמן הכיבוש הספרדי ועוד במה 
מאות שנים לפני־כן לא היה החשבון הארוך בשימוש. במקר 
מו באה שיטת חישוב־תאריכים מקוצרת, המכונה "החשבון 
הקצר״, שבו המחזור הוא של 13 קטון ( 260 טון — ג / 256 1 
שנים). עובדה זו מקשה על עריכת סינכרוניזציה עם לוח־ 
השנה הגרגוריאני, למשל, ועל קביעת תאריכים מדוייקים. 

דת. נראה שהיו שני מפלסים לדת בני המ׳: האחד — 


פרט ט 1 זזלוח בארסח שבפאונקה: רישום התאריד 10 ב״קטח" 


' 1 

י ךף עים ף- דף אחרון בהידפס דרזדז: מיסוי 

^ הא 1 ושווז ע״י טבול 

שמות־אלים, כגון: אי־ 

צמנה ( 11230103 ) — אל השמים; צ׳אק (: 01334 ) — אל 
הגשם; יום קאס (^ ¥001 ) — האל של היער וייתכן שגם 
של הצמחיה והתירם י קיניץ׳ אהאו ( 3630 £101011 ) או אה 
קינצ׳יל ( 411 141001111 ,) — אל השמש; אה פוץ׳ ( 111011 ! 46 ,)— 
אל המוות; קוקולקן ( £01401030 ) — אל הרוח של התקופה 
המאוחרת; סאמאן אק ( 614 30 מ £31 ) — אל כוכב־הצפון; אק 
צ׳ואה ( 0110311 £14 ) — הקקאו, אל הסוחרים! איסצ׳ל 
( 1 x 01161 ) — אלת האריגה, הרפואה, הירח, היולדות; איס־ 
טאב ( 1x136 ) — אלת המתאבדים. על־פי המיתולוגיה של 
בני הנד נבראה והושמדה האנושות כמה פעמים. בניסיון 

הראשון נברא האדם מחומר בלתי־משוכלל וחלש! האנושות 
השניה נבראה מעץ, אנשיה היו רעים וחסרי־דעת, ובגלל 
היותם חסרי לב ודם אבדו רובם בשטפון אדיר, ואילו שארית 
הפליטה נהפכה לקופים. 

לבסוף, באנושות השלישית נברא האדם מהתירם. בני 
אדם אלה הצליחו להיוותר בחיים ולעבוד את האלים כראוי 
להם. התירם היה איפוא לא רק החשוב בצמחיה, אלא גם 
עצם מבשרם של בני ד.מ;. 

בחזונם הקוסמולוגי דימו בני הנד את העולם כמישור 
מרובע, המונח על־גבי בריח בעלת גוף ענק. 

בכל אחת מארבעת קצות־התבל החזיק אל־באקאב (־ 83 
036 ) בקצה של שמים ולכל אל-באקאב צבע המיוחד לו, 
הצפוני — לבן, המזרחי — אדום, הדרומי — צהוב, והמע¬ 
רבי — שחור. מתחת לפני־הארץ קיימים תשעה עולמות 
הנשלטים על־ידי הבולונטיקו ( 801001:1140 ), תשעת אלי־ 
השאול, הקובעים את גורל המתים. מעל פני הארץ היו זה 
על גבי זה שלושה־עשר רקיעים, ובכל אחד מהם אל — 
אוסלאהונטיקו ( 0x1360011140 ). רבים מן האלים היו בעלי 
אופי דו-ערכי, רעים וטובים לפי הנדרש. 

יעודם של הכהנים היה לרצות את האלים ולפייסם. מכאן 
שליטתם העצומה על האוכלוסיה, על חיי הפרט ועל חיי 
החברה, בעיקר באמצעות הנבואה והגדת־העתידות. בצדק 






137 


מיה 


138 


כתב אחד הכרוניסטים: "הנהנים היו לאדונים ושלימים על 
כולם; להם זכות להעניש ולגמול; העם סר כולו למשמעתם". 
הכהונה היתה מאורגנת לדרגותיה, לפי תפקידים מיוחדים 
כגון כתיבה, פיענוח לוחות, תצפיות אסטרונומיות, ניהול 
הפולחן, חישובי זמן לפי מחזור החשבון הארוך, ניסוח נבו- 
אות, הקרבת קרבנות וכר. 

פולחן בני ד.מ׳ כלל תפילות־בציפור וטקסים, וכן הקרבת 
קרבנות של בעלי־חיים ושל בני־אדם, שהיו מומתים על-ידי 
חץ, ע״י כריתת הראש, או ע״י הוצאת הלב. 

תקופת-מה רווחה הדעה שמנהג הקרבת בני־אדם בא 
לבני המ׳ מן הכובש הטולטקי. עתה איו ספק שקרבנות-אדם 
הוקרבו עוד בתקופה הקלאסית, כפי שמוכיחים תבליטי- 
האבן וציורי־הקיר שנעשו מאות שנים לפני הכיבוש 
הטולטקי. 

אמנות. תרבות הס׳ קשורה מראשיתה בתהליכי צמי¬ 
חתן של תרבויות אמריקה התיכונה. כמו־כן משתקפות בה 
השפעות האולמקים, הטאוטיאואקנים׳ הטוטונקים, הטולטקים 
והמכסיקנים. אך עם זאת נבדלת תרבותם משאר התרבויות 
והיא מקורית במהותה. 

אמנות בני המ ׳ נחשבת על-ידי חוקרים רבים כאמנות 
זרה, ויש המאמינים שמקורה באסיה, אך לדעת אחרים—זוהי 
המצאת־שווא. פרט לאמנות דתית, קיימת היתה אצל בני מ׳ 
אמנות בעלת אופי מציאותי, המתארח אישים ומאורעות 
היסטוריים. 

א רד יכל ו ת. הפירמידות והמקדשים, שעיקר תפקידם 
היה פולחני, שימשו גם למגורים ולקבורה לשליטים ולכהנים. 
היו גם בניינים ששימשו לתצפיות אסטרונומיות, וכן בתי 
מרחץ, ובניינים למשחקי־כדור פולחניים. 

התושבים חיו בבקתות, בעלות גג משופע, עשויות צמחים 
או כפות־תמרים ואילו המקדשים והארמונות היו בנויים מאבן. 

בני הנד לא ידעו לבנות כיפות אמיתיות, אלא בנו כיפות 
בשיטת זיזים בולטים זה מעל זה עד התחברותם באמצע 
המבנה. בזה הם נבדלים משאר עמי אמריקה התיכונה, 
שלא הכירו שיסה זו. 

המקדשים נבנו בדרך־כלל כפירמידות, דוגמת ההרים 
שבהם שכנו אלי־הטבע. אם כי חלוקת השטח בפנים־המקדש 
שונה בכל איזור ובכל תקופה, שכיחים שער־עמודים שלפני 
אולם־הקודש ותאים למגורי הכד,נים. 

באחדות מהפירמידות לא נבנו מקדשים ובראשן נבנה 
משטח ריק ומסתבר ששימש לטכסים ואליו עלו במדרגות 
הקבועות בארבעת צידי הפירמידה. 

הארמונות׳ שהיו בני קומה אחת או שתים, נבנו במישור 
או על־גבי מסד לא־גבוה, וכללו כמה שורות חדרים בכל 
קומה. חדרי הארמון לא היו נוחים, מאחר שהזיזים הבולטים 
לבניית הכיפות מקטינים מאד את המשטח הנותר למגורים. 
החדרים הפנימיים היו חסרים פתח חיצוני. חצרות על שתי 
פלטפורמות מקבילות נועדו למשחקי הכדור. יש ובמרכזם 
של הקירות נקבעו טבעות-אבן למעבר הכדור, שהיה עשוי 
גומי. לקירות נצמדו ספסלים נמוכים ונטויים, ועליהם ישבו 
השחקנים הקיצוניים של כל קבוצה. 

בתי־המרחץ חולקו לחדר־כניסה וחדר-אדים, ולפעמים 
הותקן תנור לחימום האבנים, שעליהן נשפכו המים ליצירת 
האדים. בחדר זה נבנה מקום מוגבה למתרחצים. המים הוצאו 
החוצה דרך תעלות־ביוב. 


קברי המ׳ הם מסוגים שונים: קברים פשוטים, החפורים 
באדמה או במילוי הטראסות, ויש גם קברים בפירמידות, 
מקדשים, ארמונות או בחדרים רגילים. הקברים כוסו בלוחות 
שיש או עץ, או בכיפות שנבנו בשיטת הזיזים הבולטים. 
הנפטר והקרבנות המלווים אותו הונחו בקברים על הרצפה 
או בתוך גלוסקמה פשוטה בנויה לוחות־אבן. יש שהקבר 
כוסה בגל-אדמה או באבן, והגישה אליו היתה דרך פיר 
בבסיס הגל או במדרגות שירדו מראשו. 

הקבר המרשינדביוחר שנתגלה עד כה, הוא הקבר בפ- 
לניןה (:>ט 5 >ת 310 ?). חדר-הקבורה מכיל גלוסקמה גדולת- 
ממדים חצובה בתוך גוש-אבן אחד. הכתלים והגלוסקמה 
מעוטרים תבליטים, ומדרגות מונומנטליות מקשרות בין 
הקבר למקדש בתוך הפירמידה. תכשיטים יקרים נמצאו על 
גופו של הנקבר. 

מבנים מסויימים נבנו לשמש כמצפי כוכבים, כגון מגדל- 
הארמון בפלנקה ו״החילזוך בצ׳יצ׳דאיצה. 

האדריכלות של צפון־יוקטאן, בעיקר מצ׳יצץ־איצה, היא 
תוצאה של מיזוג השיטות הטכניות וההשקפות של בני המי 
עם אלה של הטולטקים. יסודותיה של הארדיכלות הטולט- 
קית, שמקורם ברמות מכסיקו ( 11113 ׳), הם האכסדראות, 
צורת בסיס המקדש, החצרות למקדש, ושילוב של עמודים 
וכיפות הזיזים לקירוי הבתים ועוד. 

פיסול וכיור. בני הנד השתמשו לגילוף ברוב הטכ¬ 
ניקות הידועות: חריתה, תבליט, כיור ועיצוב. לביצועם 
השתמשו בתמרים כגון עץ, אבן, סטוקו וחימר. הפיסול היה 
קשור קשר הדוק לאדריכלות ותבליטי אבן או סטוקו קישטו 
חלקי־בניינים שונים. 

בזמן הכיבוש הטולטקי בצפון־יוקטאן נוספו דגמים אפי- 
ניים לעם זה: נושאי־נסים, "אטלנטים" ו״צ׳אקמולס״׳״וכן 
מקטרים וכדי״קבורה אנתרופומורסיים. מסכות ופסלונים היו 
עשויים חימר. — אלים, כהנים נושאי מנחות, סמלים דתיים, 
סמלים אסטרונומיים או סמלי לוח־חשנה — אלה הנושאים 
השכיחיס-ביותר בעיטור הארכיטקטוני. מצדים גם תבליטים 
(במיוחד במצבות) בהם מתואר שליט בתנוחה המביעה 
סמכות, השובה חייל מצבא־האויב, מקבל שבויים או שופט 
אותם. לעתים הוא נראה ניצב על מספר אנשים, מתקיף 
דמות נופלת, מקבל מנחות או יושב על כסא-השליט לפני 
קבוצת ואסאלים ה¬ 
כורעים לפניו. דווקא 
בפיסול משתקפים 
הבדלי-הסגנון ממחוז 
למחוז ומתקופה ל¬ 
תקופה. בקופאן (-ס 0 
" 3 ק), למשל, שכיח 
התבליט של מצבות 
מרשימות שעליהן גו- 
לפו דמויות אנשים 
בסגנון "ברוקי" כמ¬ 
עט, כשלבושם ותכ¬ 
שיטיהם מבוצעים על 
פרטי-פרטיהם בדיוק 
רב. לעומת-זאת בפי 
לנקד, גולפו הדמויות 
כשהן עירומות כמעט 



ראש פסו סל וווזם או כה; שנמצא 
במקרש־הפתובחז נפאלנקה 




139 


מיה 


140 


ובקווים מעטים בלבד. אמנות מחוז אוסומאסינטה מתבטאת 
בסגנון דינאמי וראליסטי והיא נבדלת בזה מן הסגנון הקפוא 
של קופאן. הדמויות מייצגות בוודאי מושלים היסטוריים, 
שקורות־חייהם מסופרות בכתובות־ההירוגליפים המלולת 
תיאורי פולחן או מלחמה. 

בסוף המאה ה 10 או בראשית המאה ה 11 לסה״נ, עם בוא 
הטולטקים, משתנים נושאי־האמנות ומופיעים: נחש־הנוצות 
— האל הטולטקי קצאלקואטל ( 0110122106311 ), הנקרא 
קוקולקאן בלשון המי , ! הלוחם הטולטקי; הנשר! זעגואר 
הטורף לבות־אדם! "האטלאנטה", המחזיק בזרועותיו הפת- 
שות את שולחךהמזבח * האל השוכב, המכונה בטעות "צ׳אק- 
מול". דמויות אלה שכיחות באמנות צ׳יצ׳ן־איצה אך למעשה 
מקורם בעיר טולה, מולדת הכובשים הטולטקים, אלא ששם 
הם קיימים בביצוע פשוט הרבה־יותר. 

לציון מיוחד ראויים פסלוני חרס מהאינה ( 131113 ), 
מלאכת־מחשבת של אמני האי. באי קטן זה! מול החוף 
המערבי של חצי-האי יוקטאן, נתגלו מאות קברים ובהם 
פסלונים מכויירים בחימר או עשוים בתבנית וצבועים בצב¬ 
עים אחדים. רובם דמויות בני-אדם ובעלי־חיים ובהם שלי¬ 
טים, כהנים, לוחמים, שחקני־כדור, נשות־החברה, אורגים, 
נשים זקנות, גיבנים, גמדים וכיו״ב. כולם עוצבו בראליזם 
מובהק, ובמיוחד הראש ואיזור־המתניים. דמיון עשיר מתגלם 
בפרטי התלבושת ובתסרוקות, פסלי תאינה מרשימים בביצוע 
הדינאמי וביפיים וראוי להשוותם לפסלוני טנגרה (ע״ע) 
מיוון הקדומה. 

ציור. המקדשים היו זוהרים בשלל צבעים, כל התבלי¬ 
טים נצבעו, וכתלי בניינים רבים — פנימיים וחיצוניים — 
נשאו ציורי-קיד. 

אם כי פגעה קשה בציורי־הקיר רטיבות האיזור הטרופי, 
נשתמרו כמה ציורי-קיר מהתקופה הקלאסית המוקדמת(לפני 
600 לסה״נ) בוואחאקטון (״ 03x20111 ) ומהתקופה הקלאסית 
המאוחרת בפלנקה (מאות 7 — 8 לסה״נ). מהתקופה הבתר־ 
קלאסית בעלת התרבות המעורבת מ״טולטק נותרו ציורים 
בצ׳יצ׳ן־איצה (מאות 11 — 12 לםה״נ) ומהתקופה הבתר־ 
קלאסית, כשהיתה כבר בירידה, נותרו ציורים בטולום 
(מאות 13 — 15 לסה״נ). 

הצבעים הוכנו בעיקר ממקור צמחי, ומיעוטם ממקור 
מינראלי. הציירים השתמשו בכמה גוונים של אדש, שהיה 
הצבע השכיח, וכן בצהוב, כתש, חום, ירוק, כחיל, וכמובן — 
גם בלבן ובשחור. את יסודות הצבע היו מערבבים כנראה 
בשרף־עצים. הצביעה נעשתה במכחולים עשויים שערות 
בעלי-חיים. קווי המתאר של הדמויות צויירו בפחם צמחי 
וחוזקו במכחול עדין בצבע כהה ואילו המשטחים נתמלאו 
צבע בגוונים הרצויים. במצב טוב מיוחד נשתמרו ציורי 
הקיר בבונאמפאק ( 310 ק 1 ״ 112 ס£) במבנה קטן של שלושה 
חדרים, בו מכסות התמונות את כל הקירות הפנימיים ואת 
הכיפה. 

בחדר המרכזי צויירה מלחמה, המציגה בצורה ראליסטית 
ודינמית — קרב (ר׳ תמונה), עונש והקרבת שבויים. בחדר 
הראשון צוירו הכנות לטקס. נראים שליטים, כשמכינים 
אותם לטקס, וכן מנגנים ורקדנים בתהלוכה. בחדר השלישי 
נראים רקדנים סובבים על מדרגות של מרפסת. 

במקדש היגוארים בצ׳יצץ־איצה, המהווה חלק מחצר 
משחק-הכדור, צויירה תמונת-קרב, כנראה לציון כיבוש העיר 



פרט בציור הסיר בבונאמשאס: הסרב 


על־ידי הטולטקים. כאן הושגה תחושת תנועה והרגשת 
ראליות, אך ממדיה המצומצמים לא איפשרו פיתוח פרטי־ 
הפרטים של הדמויות כמו בבונאמפאק. 

לעומת הנושאים ההיסטוריים של התמונות האלה, מתו¬ 
ארים בציורי־הקיר מטולום מחזות בעלי אופי דתי, מעין 
דפים מספר-חוקים ומיוצגים בהם אלים ודגמים סמליים. 

קדרות. בני הם׳ יצרו שלל כלי־חרם, הן לשימוש 
יום־יומי הן לשימוש בטקסי-הפולחן, כמתנות לאלים, לציון 
הקמת מקדשים וכמנחות למתים. 

שיטות שונות שימשו לעיטור כלי-החרס לפני הצריפה 
או לאחריה: חריתה׳ כיור או טביעה (על*ידי הטבעת חותם 
או לחיצת חבלים, או אריג, על הטין בעודו רך). 

בתקופה הפרה־קלאסית ( 1000 לפסה״נ — 150 לםה״נ) 

רוב כלי-החרס הם חד־גוניים (צבעם אפור, אדש או שחור). 
בתקופה הפח׳טו־קלאסית ( 150 — 300 לסה״ג) מופיע העיטור 
הצבוע ) אחרי הכיבוש המולטקי מופיעים כלי-חרם מיוחדים, 
ולהם צבע כתום עדין ואסור כעין העופרת. כלים אלה אפיי- 
ניים לתקופה הבתר־קלאסית בשלב המ׳־טולטק ביוקטאן 
( 1000 — 1250 לסה״נ). בשלב השקיעה של התקופה הבתר- 
קלאסית ( 1250 — 1540 לסה״נ) היו כלי־החרם ירודים כשאר 
תופעות התרבות, אך בכל־זאת שומרים על מקוריות וכוח 
דימיון, במיוחד בכדים דמדי־האדם ובגלוסקמות ממאיאפאן 
ומן החוף הקריבי. 

צורפות. אבן הידה (ע״ע) היתד. לבני הנד, כמו לשאר 
עמי אמריקה התיכונה, האבן היקרה ביותר. מקורותיה בהרי 
גואטמלה וצ׳יאפאס ( 35 ק 0113 ). אמני ד.מ׳ הצליחו ליצור 
חפצי־חן יפים, אף־כי לא הכירו את השימוש במכשירי־מתכת 
לעיבוד האבן הקשה. ידועים פסלונים ותכשיטים, כגון: 
ענקים, צמידים, נזמים וטבעות. אמנים מבני הנד יצרו גם 
פסיפסים נפלאים בצורת דיסקוסים ומסכות, כמו אלה שנמ¬ 
צאו בגלוסקמה של מקדש הכתובות מפלנקה. 

עיבוד־מתכות. עיבוד־מתכות נודע באמריקה התי¬ 
כונה רק מאות שנים לאחר הופעתו באמריקה הדרומית(פרד 
אקוואדור־קולומביה), ייתכן במאה ה 12 לסה״נ. 

רוב־רובם של חפצי-המתכת נוצרו בקוסטה-ריקה ובפנמה 
והגיעו ליוקטאן בדרכי-המסחר. בין חפצים אלה: טבעות, 
מחרוזות, צמידים, פעמוניות, נזמים, וכן סנדלים, ספלים 
וחפצי־קישוט שונים. על דיסקיות מזהב דק מאד ריקעו 
הטולטקים תמונות מכיבוש צ׳יצץ־איצה. אם־כי נעשתה 
עבודת-הריקוע ביוקטאן עצמה׳ נתברר לפי בדיקות כימיות 



141 


מיי! — מיו, דרייס 


142 


שמקור הדיסקיות באמריקה הדרומית. חפצים אחרים שנמ¬ 
צאו בצ׳יצץ-איצח הם ממקור מיסטקי או אצטקי. 

צאצאי הנן׳. תרבות הם/ אחת המפוארות בין 
תרבויות אמריקה הקדומה, לא נעלמה לחלוטין, וזאת על־אף 
הכיבוש הספרדי, ועל-אף מאות השנים של שליטה קולוני¬ 
אלית והתהליך המהיר של הטמיעה התרבותית בימינו. 

צאצאי ד,מ׳ מהווים חלק מבני-התערובת של מכסיקו, 
גואטמלה, הונדורס הבריטית, הונדורס ואל-םלוואד 1 ר. כן 
מתקיימת תרבותם בקבוצות ילידים המנותקים משאר האוב- 
לוסיה. 

לשונותיהם מדוברות בפיהם של כ 2 מיליץ איש, ולרבים 
מהם זוהי שפתם היחידה. בבתיהם משמשים בתי-אבותיהם 
וסל־מזונותיהם אינו שונה כמעט — וכן לא שונו השיטות 
הנהוגות בחקלאותם, פרט לעובדה שגרזן-האבן הפך לגרזן- 
ברזל ולמקל־הזריעה נוסף חוד־ברזל. 

מנהגי־המשפחה והארגון החברתי-פוליטי משקפים חלקית 
את צורת-חייהם בשיא-התפתחותה של התקופה הקלאסית 
או בתקופה לאחר שקיעתה. צאצאי המ ׳ ממשיכים לעבוד את 
חשובי האלים הקדומים — השמש, הירח, הגשם, האדמה, 
התירה, כשהם מובלעים עתה בתוך פולחן הנוצרי. וכך ישו 
הוא אל-השמש, מריה הקדושה היא אלת־הירח והפולחן 
הקשור לזריעה ולאיסוף־היבול וכן הטקסים הקשורים לגשם 
מתקיימים ללא כל שינוי, לפי מסורת בת אלפי-שנים. 

; 1928 , 2122 * 711 * 1 ! * 2 * 0 * * 12 * 4 162 * 2 \*. 7 , 13 >;זב. 1 80 .ס 

י ח $0 קתזס 11 ז . 5 .£.( ;* 1956 ,. 14 21 * 420 * 7/1 ,ץ 10 ז 40 * . 0 . 5 
.? ; 1956 , 41221102 * 61 . 4 ! / 0 7211 224 * 811 * 7/1 

' 1962 ,*■ 11 / 11101 * 4 ! ■ 4 * 7/1 224 . 14 * 7/1 ; 1960 , 1 * 6111 . 4 ! 

.(בספר לכבוד 1 * 702.2 . 41. 81 ) 

א. ר. ל. 

^' 1 >, אנטוא[ — : 19161110 ס 10 ס 4 ח\> — ( 1866 — 1936 ), 
י בלשן צרפתי׳ סולל הדרך לאסכולה הבלשנית 
הצרפתית (ע״ע בלשנות, עמ ׳ 970 — 971 ), תלמידו ויורשו 
בכס ההוראה של דה סוסיר (ע״ע). מ׳ שימש מורה בעיקר 
ב 105 > £111 1130108 108 > 0 טן> 341 ז<£ £0010 וב 10 > 0011000 
31100 •!?. תחום ההוראה הראשי שלו היה הדקדוק ההשוואתי 
של הלשונות הה 1 דו־איר 1 פי 1 ת. עיקר מפעלו—בהשלטת דרכי- 
המחשבה של דה סוסיר בחקר ההשוואתי של הלשונות ההודד 
אירופיות ובביסוס מחקרן של אלה על העיון ההיסטורי 
המדוקדק בכל ענף וענף של משפחה זו ובלשונות העיקריות 
המייצגות כל אחד מענפי המשפחה. אין בלשן אחר שהקיף 
ברב־גוניות דומה את המחקר בלשונות ההודדאירופיות 
הבודדות. חיבוריו משתרעים על יריעה רחבה ביותר של 
לשונות, אשר על ההכרה הספציפית שלהן ביסס את השקפו¬ 
תיו הכלליות על הלשון, בייחוד מבחינתן ההיסטורית 
והחברתית. 

/ 0 * 0111211 ? , [. ] > 508001 . 5 , .יד : 111 ) ,, 4 ! . 1 . ,> 6 ץ־ 11 זת 0 ׳\ . 1 

* 1/1 . 4.14 , 011 )ז 10 זז 1 זז $0 . 4 > ; 1966 ,( 201-240 , 13 * 111 ) 142 
. 1966 ,( 241-249 ,. 1616 ) , 422 ! 1/12 224 ■ 50/10121 

מיה, ז׳ן־פתסואה, ע״ע מילה, ז׳ן־פתסואה. 

מיו, ג׳רץ — ^ 0 ץ 13 \ 01111 ! — ( 1641 — 1679 ), פיסיולוג 
ובימאי אנגלי. מ׳ הוסמך למשפטים ב 1660 אך 
החל לעסוק ברפואה ובכימיה. את נסיונותיו בכימיה ביצע 
באוכספורד בהשפעת פ 1 יל (ע״ע). ב 1668 פרסם מחקר על 
מנגנון־הנשימה ובו הסביר בצורה נכונה את תפקיד הנשימה 
כמספקת "אוויר" לדם. הוא טען גם שהלב הוא שריר 


המזרים את הדם בגוף ועל־ידי-כך מעביר את "האוויר" 
לכל חלקיו. בעבודה נוספת ב 1674 תאר מ׳ את הכימיה של 
הבערה (ע״ע). לדעתו מורכב האוויר משני מרכיבים שרק 
אחד מהם משתתף בבערה. מ׳ הראה כי מרכיב זה הימי 
לנשימה ולבערה גם יחד והצביע על הדמיון בין שני התת- 
ליפים, בדעותיו המקוריות הקדים את לוואזיה (ע״ע). יוצר 
החמצון, במאה שנה. חודש לפגי מותו י נבחר לחברה 
המלכותית. 

מי 1 , דרייס — 1 > 1911111311 $! 11 ז 3 ס — (נר 1892 באנס־ 
אךפרובנס), מלחין צרפתי, יהודי. 

את חוק לימודיו בכנר וכמלחין סיים מ׳ בקונסרווטוריון 
של פאריס. את השנים 1917 — 1919 בילה בברזיל כחבר הצי¬ 
רות הצרפתית(בראשה עמד פול קלודל). משנת 1940 שימש 
בהוראה במילז קולג׳ שבאוקלנד׳ קליפורניה, ובשנת 1948 
נתמנה מנהל מוסיקאלי של רדיו פאריס. 

תקופה מסויימת השתייך מ׳ לחבורת קומפחיטורים הי¬ 
דועה בכינויה >״ 5 1 x 5 (ד,שישה).-וע״ע מוסיקה, עמ ׳ 576/7 . 

יצירתו המוסיקאלית של מ׳ הוקדשה במידה שווה לקול 
ולכלי, כשמרבית הצורות, ההרכבים והאמצעים המוסיקליים 
משמשים אלה בצדם של אלה. 

עם יצירותיו הבמתיות נמנות: 0031-00 810815 £3 ("הכבשה 
התועה"), נובלה מוסיקאלית לפי פרנסים ז׳אם ( 130015 ? 
3010105 !; 1910 — 1915 ); הבאלט הפאנטומימי ! 80011 £0 
101014 ! 50 (״השור על הגג״), 1919 , לטכסט של ז׳ן קוקטו 
(! 0001031 ); 100080 ! 11 > 010311011 £3 ("בריאת העולם"), 
1923 ; ״ 810 11310 ׳ £0 (״הרכבת הכחולה״), 1924 ; וכן האד 
פרות: 1340101 ״ 3111/1-0 ? £0 (״המלח המסכן״), 1926 ;' 1 !£'£ 
0 ק 10 ט £' 8 101/001004 (״חטיפת אירופה״), 813x111111101111927 , 
1930 ; 0010108 80 קס 081154 , 1930 ; 10 > 04 80810 010 טס! £0 
8134100 (״שמחתם של רו׳בן ומריו׳ף), 1949 ; כן יש לציין 
את המוסיקה ל״אורסטיאה"' של איסכילוס בעיבודו של פול 
קלודל. לכתיבתה של יצירה זו משמשים את מ׳ סממנים 
מובהקים של "מיזיק קונקרט" (כגון שריקת הרוח, אנקת 
האומללים וכד׳; וע״ע מוסיקה, עמ׳ 576 ). בשנת 1936 
הצטרף אל מלחינים צרפתים אחרים בחיבור מוסיקה ליצי¬ 
רות רומן דולן (ע״ע): "דנטוך ו״ 14 ביולי". 

בין יצירותיו התזמרתיות: 5 סימפוניות לתזמורת קטנה 
( 1917 — 1922 ), סדטות סימפוניות וסרנדה לתזמורת וכן קת- 
צ׳רטות לפסנתר, ויולה, כינור, כליי-הקשה וצ׳לו. כן חיבר 
שורה של קטעים תכניתיים, מוסיקה לסרטים יוכר׳. 

בתחילת שנות הארבעים החל מ/ בהשפעת הינדמית 
(ע״ע) וקרל אוךף (ע״ע [כרך־מילואים]), לכתוב מוסיקה 
שימושית (מוסיקה שחוברה ונועדה לשימוש מוגדר) המנוו¬ 
נת אל הנוער והקהל הרחב. בן חיבר מחזור קטעים בשם 
"המוסיקה במשפחת ובבית הספר". 

מוצאו היהודי של מ׳ משתקף בעיקר ביצירותיו הקד 
ליות: ״מחזור פואמות יהודיות״ ( 1916 ); "המנונים לציץ 
ולירושלים״ ( 1925 ); "שירים לראש השנה"; "שירים עבריים 
עממיים" וכן מוסיקה לפרקי תהילים. באה״ב השתתף מ׳ 
באנתולוגיה "מוסיקה לבית כנסת, פרי עטם של מלחינים 
בני זמננו" בקטעי שירה לשבת וכן חיבר "עבודת קודש". 

בשנת 1954 ביקר מ׳ לראשונה בישראל על מנת להיות 
נוכח בביצוע הבכורה העולמי של האופרה ״דוד״( 1953 ) שלו. 



143 


מיו, דרייס — מיוחס, ייוסף בר״נ 


144 


שהוצגה בירושלים בחגיגת שלושת אלפי שנה לקיומזז. 
האופרה, שאותה ניתן לבצע גם בביצוע קונצרטאנטי, עשויה 
לתמליל של ארמן לינל ( 1.11061 .. 4 ), ומעלה את דמותו של 
דוד המדינאי, שר הצבא, המשורר והמוסיקאי, בהרכב רב¬ 
גוני לטנור, לתזמורת ולמקהלות מחולקות. 

כתיבתו הביוגראפית והפילוסופית מרוכזת בשני קבצים 
אוטוביי׳גראפיים: 010516:611 16 ! 130 :>£'£ ("המסך של 
מוסיקאי״), 1930 , ו 1:6 ^ 01051 530$ 0165 ^ 1 ("תווים ללא 
מוסיקה״), 1949 . נסיבות חייו ויצירותיו מוצאות את ביטויין 
גם בסדרת שמונה־עשרה שיחות עם קלוד רוסטן. 

יצירתו, עם היותה ענפה ורב-גונית, מאופיינת בסיגנון 
אחד: נאוקלסיציזם ראליסטי. הוא נמנע מכל נימה אישית 
רגשנית ומציג את המוסיקה בטהרתה הצלילית, כבבואת 
המציאות! אפילו כשמציאות זו טרגית, מוצגת היא ביצירתו 
של לאמצעים קומיים והומוריסטיים. 

ק. אברבנאל, יצירותיו היהודיות של ד. מ׳ (תצליל, ג׳), 
תשכ״ו 0011361,1 . 8 ; 1935 ,. 4 \ . 0 110 ¥10 0 * 1 , 4.085601118 ; . 0 
; 8001 1116 ,[. 611 ] ״ 6 ׳״£ .ם ״!) . 4 \ ,> 61 ״ £16 .£ ; 1947 ,. 1 \ . 0 
.' 1950 ,( 187-193 , 0$615 <ן 3 ת 00 ת 161 > 40 ל ]ס 

מ. זט. 

מיו, ויל:ם ג י/ מ 1 — 0 ץ 13 \ 130165 1111301 ^ ( 1861 — 

1939 ),ו?׳(־א ה 1 ךס — . 0130614 * 0131165£ — 
( 1865 — 1939 ) — שני אחים, כירורגים אמריקנים נודעים 
ומייסדי ביה״ח המפורסם 011010 0 י\ 13 \ ברוצ׳סטר, מינסוטה. 

המיוחד שבבי״ח זה הוא שהתחלתו נעוצה בפרקטיקה 
כירורגית פרטית של האב (דלים וורל [ 01311 ^ 1111301 ^]) 
ושני הבנים בסביבה כפרית של אה״ב. בתחילה היו הניתו¬ 
חים מבוצעים בבית פרטי ובתנאים פרימיטיוויים, והעבודה 
היתד. חלוצית-רפואית. אחרי אסון בעיירה, כשהובאו בלילה 
אחד 34 חולים אל הרופאים, גוייסו אחיות קתוליות לעזרה, 
ובי״ח ארעי הוקם ב 1887 . שנתיים אח״כ בנו שלושת הרופ¬ 
אים והאחיות הרחמניות בי״ח קטן, 31 ז 1 ק 40$ ! 3 ' 1317 \ 50 , 
אליו נהרו חולים רבים מכל הסביבה. כדי לאשפז אותם 
ולאכסן את קרוביהם נבנה בית מלון שהיה קשור על-ידי 
מעבר תת־קרקעי עם ביה״ח. חולים רבים באו גם לשם 
בדיקות ואוכסנו בבתי מלון. בית החולים הסך לאחד החדי¬ 
שים והמשוכללים באה״ב, ובשנת 1915 הפכו אותו האחים מ׳ 
למוסד הוראה וחינוך רפואי בשם £01100131:00 0 ץ 43 *, 
המסונף לאוניברסיטה של מינסוטה. הם תרמו למטרה זאת 
סך של 2 ץ\ מיליון דולר. במשך הזמן נוספו לביה״ח הכירורגי 
מחלקות לרוב מקצועות הרפואה ומעבדות רבות. יחד עם 
זאת התפתחה הפעילות המדעית והופיעו פירסומים חשובים. 
ביניהם כתב־עח המסכם את הישיבות המדעיות של הצוות. 
אחד העמיתים הבולטים של האחים היה ה. י. פלמר (.ן. £1 
100:0161 ?), חוקר בלוטת התרים. 

האחים מ׳ היו מחשובי הכירורגים הכלליים, ביהוד של 
איברי-הבטן. הם קנו להם שם נכבד בטכניקות שהמציאו, 
בפירסומים רבים, בהוראה ובאמנות התיכנון של בתי חולים. 
דואר אה״ב הוציא בול להנצחת זכרם. 

, 43861 ? .¥\ . 3 > ;* 1954 ״/ג 000101-1 7/10 , 653016 ^ 013 . 8 . 44 

. 1966 ,ץ 0$00 * 1 . 114 7/10 
יה. ל. 

מיוחס, משפחה יהודית ממוצא ספרדי. לאחר הגירוש 

: •ר 

נפוצו בניה בארצות המזרח. מהמשפחה הזאת יצאו 
דיינים ורבנים שישבו במאות ה 17 וה 18 על כסא ההוראה 


והרבנות בירושלים ובקושטה.מהם יש לציין: ( 1 ) אברהם 
בן שמואל מ׳ (נם׳ 1767 ), רב ומקובל, יליד ירושלים 
ומרבניה. למד בישיבת "בית יעקב" שבירושלים, אצל החכם 
הנודע ישראל מאיר מזרחי. היה חתנו של טוביה בן משה 
הכהן (ע״ע). למרות שנסתמא בהיותו כבן 30 , יצא שמו 
למרחוק כפוסק ות״ח מובהק. חיבוריו: "שדה הארץ", 
א׳-ב׳— דרושים על התורה (שאלוניקי, תקמ״ד—תקנ״ח), 
ח״ג — שו״ת (ליווינו, תקמ״ח); ספריו שלא נדפסו; "דגלו 
אהבה״, ביאורים לספר ״דרך עץ החיים״ של האר״י: "המאור 
הקטן", ביאורים לספר "עץ חיים" לר׳ חיים ויטל: "שיח 
השדה", ביאורים לספר "הכוונות" של האר״י, דש בו גם 
דרושים וליקוטים. ( 2 ) רפאל מ׳ ( 1695 [ 7 ], ירושלים — 
1771 , שם), ראש לרבני ירושלים ("ראשון לציון"), 
אחיו של ( 1 ). בראשית שנת 1722 נשלח על ידי ה״ראשון 
לציון" דאז, ר׳ אברהם יצחקי, לקושטה, לפעול למען סילו¬ 
קו של המושל יוסף פחה, שהציק ליהודי ירושלים. לזכר 
נסים שאירעו לו בדרכו חזרה לירושלים קבע הוא את 
יום ט״ז באדר כ״פורים של יוחסין". ביום זה נהגו הוא וכל 
יוצאי חלציו בדורות הבאים לקרוא את "מגילת יוחסין" 
המתארת את כל הנסים שאירעו לו במסעו. עמד בראש בית־ 
המדרש "בית יעקב" וכיהן כ״אב בית דיך בירושלים. בין 
חברי בית דינו היה גם ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי (ע״ע). 
בשנת 1757 נתמנה כ״דאשון לציון", לאחר פטירת ר׳ ישראל 
יעקב אלגזי (ע״ע). באחד מפסקיו קבע שהקראים רשאים 
לשלוח את בניהם לת״ת של הרבניים, אולם רווחה שמועה 
שלאחר מכן חזר בו. חיבוריו: "מנחת בכורים", פירוש על 
התלמוד (שאלוניקי, תקי״ב): "פדי האדמה", חידושים על 
הרמב״ם, שו״ת, ודרשות על התורה (שם, תקי״ב—תקכ״ג); 
״מזבח אדמה״ על שו״ע (שם, תקל״ז). ( 3 ) משה יוסף 
מרדכי מ׳ ( 1738 — 1805 ), בנו של ( 2 ). נתמנה ל״ראשון 
לציון" ב 1802 , עם פטירת חותנו. ד יום טוב אלגזי (ע״ע). 
חיבוריו: "שער המים", חידושים למסכת חולין ולהלכות 
טרפות ושו״ת (שאלוניקי, תקכ״ח): ״ברכות המים״ — על 
שו״ע (שם, תקמ״ט); ״מים שאל״ — שו״ת (שם, תקנ״ט), 
בו כלל גם את חיבור־נעוריו, "מים ראשונים"—על הרמב״ם. 
רבים מכתביו עודם בכ״י (מי״ם — ר״ת של שמו). 
י. מיוחס, מגלות משפחה בא״י (א. מ. לונץ [עורך], ירוש¬ 
לים. מאסף ספרותי לחקירת ארד,״ק, ט׳), תרע״א: א. ל. 
פרומקץ־א. ריבלין, תולדות חכמי ירושלים, ג׳. 91 - 85 , 
183 / 6 , תרפ׳־ם! מ. ד, גאון, יהודי המזרח בא״י, ב/ 395 - 
403 , תרצ״ח! א. יערי, שלוחי א״י (מפתח), תשי״א: הג״ל, 
מחקרי ספר, 140 - 138 , תשי״ח! מ. בניהו, ר' חיים יוסף דוד 
אזולאי (מפתח), תשי״ם: הנ״ל, עניינות חיד״א (ספר 
החיד״א. כ״ח-ל״א), תשי״ט. אב - 

מיוחס, יוסף בר״נ [= בן רחמים נתן] ( 1868 , ירושלים 
— 1942 , שם), עסקן העדה הספרדית בא״י, סופר, 
פולקלוריסט ומחנך. היה חתנו של י. מ. פינם (ע״ע). בילדותו 
גדל בכפר השלוח. למן 1884 עסק בהוראה במוסדות חינוכיים 
שונים בירושלים. ב 1888 היה ממייסדי הלשבה הירושלמית 
של בני ברית, וכן יסד לשכות נוספות בתורכיה, יון ובולגריה. 
מ׳ היה ממייסדי שכונת "שערי צדק" בירושלים, ומראשי 
חברת "חבת הארץ" שייסדה את מוצא (ע״ע). כן היה 
ממייסדי הספריה "גנזי יוסף ומדרש אברבנאל"(שממנה הת¬ 
פתח בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים). מ׳ 
היה נציגה של העדה הספרדית במוסדות העליונים של 
הישוב היהודי בארץ והתנועה הציונית. ובמלה״ע 1 היה 



145 


מיוחם, יוםן 6 בר״נ — מיורקד! 


146 


פעיל בוועד הסיוע האמריקני. השתתף באופן קבוע בעתונות 
העברית והלאדינו בנושאים תרבותיים, חינוכיים וספרותיים, 
והתמחה בפולקלור היהודי־ספרדי, המזרחי והערבי בא״י. 
כן עסק בתרגומים מלאדינו, ערבית ואנגלית, ופירסם ספרים 
על תולדות יהדות־המזרח ועל חיי הערבים. 

מיול, אריסטיד- 11101 * 1 — ( 1861 , באנייל* 

סיר־מר [מחח רוסיון] — 1944 , שם), פסל צרפתי. 

מ׳ נמשך תחילה אל הציור וב 1882 — 1886 למד אצל הצייר 
אלכסנדר קאבאנל ב 3318 -^ 631 !) — 
507,000 תוש׳ וספרינגפילד' ( 1 > 1 :> 80 ם 1 זק 5 ) — 120,000 
תוש׳. 

היסטוריה. נראה שהחוקרים הצרפתיים מארקט 
(ש״ש״^נ^ן) וז׳וליה (: 011101 !) היו הלבנים הראשונים 
שסיידו במ ׳ ( 1673 ). מ׳ היתד. חלק מהמושבה הצרפתית 
לואיזינה (ע״ע, עט׳ 262/3 ). ישוב־קבע ראשון, סנט ז׳נביב, 
הוקם במ׳ ב 1735 . לאחר שנמכרה לואיזיאנה לאה״ב'ב 1863 
קיבלה מ׳ מעמד של טריטוריה (ע״ע ארצות חברית של 
אמריקה, עמ ׳ 170/1 ). ב 1812 אירעו ההתנגשויות החמורות 
האחרונות עם האינדיאנים בבד, שקיבלו עידוד מהבריטים 
בקנדה. ב 1821 התקבלה מ׳ כמדינה באה״ב. בדיונים בדבר 
קבלתה התעוררה לראשונה מחלוקת בשאלת העבדות, שב¬ 
עקבותיה הוסכם על "פשרת־מ׳" (ר׳ שם, עמ׳ 169 ) של¬ 
פיה הותרה העבדות במ ׳ . מ׳ היתה מרכז חשוב לסחר פרוות 
שהובאו מהמערב הלא מיושב, ורבים מחלוצי ההתיישבות 
באורגון, בקאליפורניה ובטכסאס חיו בניה. 

המאבק בין מחייבי העבדות בבד לשולליה החריף, עם 
בואם של מהגרים גרמניים שנתרבו החל בשנות ה 30 של 
המאה ה 19 . בפרוץ מלחמת-האזרחים (ר׳ שם, עבד 176 — 
180 ) היו בבד כ 144,000 עבדים ו 29,000 בעלי עבדים מתוך 
אוכלוסיה שמנתה 1,182,000 . מ׳ היתה מפולגת והרוב ביקש 
פשרה. בית המחוקקים היסס להכריע אם לפרוש מאה״ב, 
וכשהמושל ג׳קסון, שנטה לדרום, סרב לשלוח צבא לעזרת 
הצפון, פלש צבא הצפון לבד והשתלט על בירתה ג׳פרסוד 
סיטי. בבירה הוקם ממשל נאמן לממשלה בוושינגטון, ואילו 
ג׳קסון גלה לדרום מ ׳ , והכריז על הצטרפותה לדרום. על 
אדמת מ׳ אירעו קרבות רבים והתקפות גריליה ומעשי שוד. 
109,000 בני מ׳ שירתו בצבא הצפון, ו 30,000 בצבא הדרום. 
לאחר המלחמה הוטלו על אוהדי הדרום הגבלות חמורות 
ואלה נתבטלו ב 1870 . מ 1872 היה השלטון בבד לרוב בידי 
המפלגה הדמוקראטית. 

. 0 .? - ; 1908 ,. 1 \ / 0 ׳ 100 ״# 4 , 1100011 ״ 1 

- 1 ס 0 .£ ; 1930 , 31 ?/^\־ / 0 ,־ 1 ^ 3 ות 5110£ 

* 14 .£ ; 1955 , 1816 § . 4 >! ,ז 1€ > 1 ח 5 .£ .£ — 11118 

.* 1955 / 0 4 / ,. ז { 1011 ־ ¥€1 ¥ 01 ו .?- 6 * ¥ 101€1 

יהודים. הישוב היהודי מונה 80,000 נפש. כ 98.1% 
חיים בסינט לואיס ( 57,000 ) ובשטח העירוני של קנזס סיטי 
( 22,000 ); כ 1,600 יהודים חיים ב 27 ערים קטנות יותר, מהן 
8 בעלות אירגון קהילתי. 

ליהודים הותר להתיישב בתחומי מ׳ עם רכישת לואי* 
זינה (ע״ע). המתיישב היהודי הראשון הידוע לנו היה יחז¬ 
קאל בלול, בעל רכוש ועבדים ובן למשפחה מסורתית אשר 
עזבה את בוהמיה. בשנים 1796 — 1850 היה כבר "מניין" 
בסינט לואיס, ואם כי היו בעיר פחות מ 100 יהודים נוסד 
ב 1840 בי ת־קברות; .קהילה נתארגנה שם ב 1841 . בעקבות 
הגירה מגרמניה ב 1848 — 1853 , גדלה האוכלוסיד. היהודית 
בסינט לואים ל 600 — 700 איש, והגירה זו הביאה לזרימת יהו¬ 
דים גם לסיגט ג׳וזף ולקבזס סיטי, ונוסדו בהן קהילות ב 1860 
וב 1870 . באמצע שנות ה 80 נוסדה קהילה בעיר-הבירה ג׳פר 
ם 1 ן סיטי וב 1905 בספדינגפילד ובג׳ופלין. ב 1960 אירגנו יהודי 
סידיליה את קהילתם. מאז 1950 נערכות תפילות קבועות 


בסניפי "מוסד־הלל" באוניברסיטת מ׳ בקולמביה, פורט 
_לנארד־ווד וכף ג׳יררדו. שני האירגונים הפופולריים הם "בני 
ברית" והליגה למלחמה בהשמצה. 

א. אם, - ד. מק. 

מתודי, נהר, ע״ע מיסיסיפי, נהר. 

מחל, אליהו חיים, הרב ( 1821 , הורודוק [פלך וילנה] — 
1912 , לודז), מגדולי הרבנים של יהדות פולניה הרו¬ 
סית. נודע בילדותו כ״עילוי״. ב 1829 נתקבל כתלמיד בישיבת 
ו ולו די ן (ע״ע), והוסמך לרבנות ב 1834 . ב 1840 נבחר 
לרבה של עיר-מולדתו ה ו ר ו ד ו ק. לאחר שנתיים התפטר 
והתמסר ללימוד־תורה בלבד. הוא שב לרבנות ב 1861 , כש¬ 
נבחר לרבה של דרוהיטשין. ב 1864 היה לרבה של 
פרודאגי; ב 1867 — לרבה של לומדה; ב 1873 — לרבה 
של לודד, ובה כיהן עד סוף ימיו ועל שמה נודע ברבים 
כ״רבה של לודד". מלבד גדולתו בחורה, הצטיין כאיש- 
הציבור, כשתדלן למען עניינים יהודיים בחוגי השלטונות 
הרוסיים, שהיה מכובד עליהם ביותר; וכן כבעל־צדקה 
וכעוסק בצרכי-ציבור בכלל. עמד על משמר המסורת המקו¬ 
בלת ולחם בתוקף כנגד כל נטיח לחידוש ולתיקון במסורת. 
באישיותו התמזגו תקיפות של מנהיג, העומד על דעתו ועל 
עמדתו — יחד עם טוב-לב ורחמים על הסובלים ומסירות 
בלתי-מוגבלת להקלת מצבם. בראשית ההתעוררות של תנועת 
חבת־ציון (ע״ע) חמך בה; אך בסוף היה למתנגד חריף־ 
ביותר לחיבת-ציון ואח״כ לציונות. 

ב״צ אייזענשטאדט, דור, רבניו וסופריו, ב , , 29-28 , תר״ם; 

מ. ליססון, מדר דר (ר׳ מסתח, בערכו), תרס״ט-תרצ״ח; מ. 
ברלין [בר־אילן], מוולודין עד ירושלים, א, קל״ח-קמ״ד, 
תרצ״ט; א. א. ברדדינסקי, ר׳ אליהו חיים מ׳ ז״ל, הרב 
מלודז׳, תשט״ז. 

מיזל, בדמץ ץאב — 5 * 10 ^ 01£ ^\ — ( 1816 , 

רות־ינוביץ' [בוהמיה] — 1867 , פשט), רב וס 1 פר. 

בנעוריו התנצר אביו, ואמו דאגה להרחיקו מסביבת האב 
ומהשפעתו. למד בברלין ובהמבורג והוכתר בתואר ד״ר 
באוניברסיטת ברסלאו; שם הושפע מן ההשכלה והרפורמה 
המתונה, וכתב '( 1841 ) את חיבורו (בגרמנית) על חייו 
ופעולתו של נ. ה. דיזל (ע״ע). בשנים 1843 — 1859 שימש 
כרב ומטיף בשטטין ברוח הרפורמה המתונה, והנהיג תיקו¬ 
נים בסדרי־התפילהבביהכ״ג שם (נדפסו [בגרמנית],שטטין, 
1847 ). מ 1859 כיהן כרב ראשי בקהילת פשט, אך פעולתו 
שם היתד, כרוכה בסערות ציבוריות. מ׳, שאף לא ידע הונג¬ 
רית, התנגד לשאיפות המתבוללים למדיאריזציה בקהילה, 
אך בגלל נטיותיו לתיקונים התנגדו לו גם החרדים בעיר 
ובמדינה, ובמיוחד הרב י. ד. שלזינגר, רבה של בזין, שחיבר 
כנגדו את "שו״ת הר־תבור" (פרסבורג, תרכ״א). גם לאן־ 
פולד לף (ע״ע) וחוגו ביקרוהו קשה, מתוך סיבות אישיות. 
סערה מיוחדת עורר תזכיר שחיבר מ׳ על מצב יהודי פשט, 
ושהוגש על־ידו ב 1863 לנציב השלטון האוסטרי במקום, 
ללא אישור ראשי-הקהילה. ב 1860/1 ייסד מ׳ וערך כ״ע 
גרמני בפשט, בשם "כרמל", שהוקדש לנושאים אקטואליים 
וביניהם ענייני הרפורמה, אך כדי למנוע מחלוקת, הפסיק 
את הופעתו. מ׳ פידסם דרשות ושירי-דת בגרמנית, ותירגם 
לגרמנית את "בן־המלר והנזיר" של אברהם אבן־חסדאי 
(ע״ע) ואת "אבן־בחן" לקלונימום בן קלונימום (ע״ע). 
דרשתו האחרונה — שבה קרא לפיוס ולשלום בקהילה, 



151 


מיזל, בנימין זאב — מיזלש, ר׳ דב כריש 


152 


ושלאחריה התמוטט ומת — הופיעה במקורה הגרמני עם 
תרגום עברי בשם ״בארות יצחק״ (פשט, 1867 ). 

- 2111 117111 -( 01 ( 1 ^ 1 ,. 1 \ . 4 .׳ 13 . 07 , 8 ת 11 ת 56 ץ £3 

סז 0 )< :£י/נ,־, 0 / 111 ?ק . 171 ז תח 3 וח 52 סז 0 .* 2 : 1891 

, 1933 ,( 55 ,,רל״ 6 ^£ ןיד 0 ״ן 1 ]) 

יה. מ. 

מתל, מךזיכי (מרכוס) בןעזמואל ( 1528 , פראג- 1601 , 
שם), פילאנתרופ וראש קהילת פראג. נזכר לראשונה 
בתעודות מסחריות ב 1569 . 

מ׳ תמך בכספו במלחמותיו של רודולף 1 ! (ע״ע) בתור¬ 
כים. ב 1593 ו 1598 קיבל כתבי זכרות מהמלך, לפיהן ניתנה 
לו הזכות להלוות כספים תמורת שטרי־חוב ונכסי דלא 
ניידי במקום עבוט, חאת בניגוד לחוק הבוהמי. בפי אנשי 
תקופתו היה מכונה "זן ומפרנס בני־דורו". ב 1568 הקים את 
ביהכ״נ ״הוכשול״ (ביהכ״נ הגבוה). ב 1592 בנה ביכ״נ 
והוא נקרא על שמו. בניין זה היה מפואר, ועל כך העניק לו 
המלך פטור ממס וזכות להחזיק בתוך ביהכ״נ את "דגל דוד" 
(העתק ממנו מ 1701 נמצא במוזיאון העירוני בפראג) וכן 
אסר את כניסתם של פקידי הרשות. לאחר מותו הוחרם 
ביהכ״ג ע״י האוצר הבוהמי! ב 1689 נשרף ושוקם ב 1691 . 
כיום ( 1971 ) הוא משכן לחלק של המוזיאון היהודי. לכד היתה 
גם הזכות לטבוע מטבעות מחצית השקל לפדיון הבן. מפעו¬ 
לותיו האחדות: בנה בי״ח, בימ״ד, מקווה ובית טהרה, 
הרחיב שטח בית-הקברות היהודי, ריצף רחובות הגט( 
היהודי ונידב סכומים גדולים לצרכי צדקה ליחידים ולקהי¬ 
לות (קראקא, פו־זן, ירושלים ועוד). כיוון שמ׳ מת ערירי 
ציווה את הונו לשני דודניו. אולם השלטון קבע שהצוואה 
נטולת־תוקף! כל רכושו(יותר מחצי-מיליון פלורינים) הוחרם 
והיורשים עונו קשות, כדי שיסגירו את חלקו המוסתר של 
הרכוש. גם הקהילה תבעה בעלות על חלק מהירושה והכריזה 
חרם על משפחת מ׳ המדולדלת. 

צ. גראטץ, דברי ימי ישראל, ד, 364-362 , תדב״ט; ,) 0 1 ז\\.ס 
04$ , £15011 .א ; 1888 ,( 172-181 ,ח י םן 20 ) $$** 870 7 * 0 
,%. 870 מין 7 * 11 ח 4 ״£ — ( 1878 , ברלין— 1934 , 
שם), סופר ומשורר סוציאליסטי גרמני, יהודי. 

מ 1904 ואילך הוציא 
שלושה כרכי-שירים • 

816 ״ז*ו ("מדבר"), 

מ ££1 ע^\'.(״הר-געש") 

0 £1x161 [)ת 10 ז 1 ז 6 ז 8 

("אדמה בוערת"). כן 
כתב כמה מחזות, בי¬ 
ניהם £116 616 ־ £1 

("נישואים חפשיים"), 
101111 ־ 1801131 138 ) 10 

(״יהודה — איש קר¬ 
יות"), ומחזה שדן 
במשפט סקו — ונצטי 
(ע״ע), שעורר תשו- 
מת-לב בזמנו. 

מצעירותו פעל ב¬ 
חוגים סוציאליסטיים־ 
אנארכיסטיים ותפי- 
סותיו התבלטו בכת¬ 
ביו וכן במסות קצרות שפירסם בשבועון הסאטירי - 11 קמ 1 ו 5 
115 בת €1551 / ובכתבדהעת ״קין״ — שהיה עורכו. לפני מלה״ע 1 
הצטרף ל״בריח הסוציאליסטית" של גוסטו לנדאואר (ע״ע), 


שליכדה אינטלקטואלים שמאליים לא־מארפסיסטיים. ב 1919 
השתתף יחד עם קורט איזנר (ע״ע) ולנדאואר — שניהם 
יהודים — בהקמת "רפובליקה מועצתית" קיצרת־ימים במדי¬ 
נת באוואריה. לאחר חיסול ה״רפובליקה" נתפס ונשפט 
לתקופת מאסר ארוכה. לאחר שחרורו ב 1924 , התמסר בעיקר 
לתעמולה אנארכיסטית מבחינותיה העיוניות. בשנים 1926 — 
1933 , עד עליית הנאצים בגרמניה, ערך את השבועון האנאר- 
כיסטי 61 ) £301 (״משואה״). — מ׳ לא גילה עניין בבעיות 
יהודיות. הוא עונה למוות בידי הנאצים. א 

מי{ם, להודה ליב ( 1798 , לבוב [ז] — 1831 , שם), מרא¬ 
שי המשכילים בגליציה (ע״ע, עמ׳ 885 ). מ׳ היה 
בן למשפחה מיוחסת ואמידה, וידידם של שלמה יהודה 
רפפורט(ע״ע), יצחק ארטר(ע״ע), מאיר הלוי לסריס(ע״ע) 
ואחרים. הוא לחם בחסידים והגיש קובלנה נגדם לרשות 
האוסטרית ( 1823 ). בשנים 1829 — 1830 ביקר בגרמניה. — 
מ׳ היה משפיל קיצוני טיפוסי, שנלחם בכל המסור והמקובל 
שלא נחשב בעיניו לעיקר היהדות. 

בנוסף לכמה מאמרים על ענייני-השכלה ועל הקראים, 
שנתפרסמו ב״הצפירה"(שהוצאה ע״י לטריס, תקפ״ד), "בכורי 
העתים״ ו״כרם חמד״, כתב ספר ״קנאת האמת״ (וינה, 1828 ), 
שבו לחם, בצורת שיחות בין הרמב״ם ואחד ממפרשיו, באמו¬ 
נה בשדים, בגלגול-נשמות, בקבלה מעשית, בזוהר וכן בחסי¬ 
דות ובמייסדה. מ׳ מאשים את הרבנים וה״צדיקים" בהחדרת 
אמונות תפלות ומנהגים פסולים לתורת־ישראל הצרופה. את 
ספרו חתם ב״לקוטי פרחים״ — קטעים מכתבי סעדיה גאון, 
יהודה הלוי, אבן עזרא ואחרים. המגנים אמונות-הבל. ספרו 
של מ׳ עורר חמתם של החסידים, וגם כמה מן המשכילים, 
וביניהם שי״ר ושד״ל, התרעמו עליו. מ׳ הוציא־לאור מחדש, 
עם הערות משלו, את ספרו של דוד קארו "תכונת הרבנים" 
(וינה׳ תקפ״ד), העוסק ברבנים "כאשר היו, כאשר המה עתה 
וכאשר ראויים להיות". 

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ב/ 
282-267 (עם ביבל׳ מפורטת), ־ 1952 ; י. צינברג, תולדות 
ספרות ישראל, ו/ 35-29 , 1960 ; ר. פאהלר, החסידות וההש¬ 
כלה (ספתח, בערכו), 1961 . י> א ק 

ממס, מתתיהו, ( 1885 , פשמישל— 1945 , גלייביץ), היס¬ 
טוריון, פילולוג יידי,'ואיש־ציבור יהודי. בן למשפחת 
חכמים וסוחרים מפורסמים. עסק במסחר, וכיו״ר התאחדות 
הסוחרים היהודים בעירו פעל כנגד גזרותיה הערנות של 
הממשלה הפולנית. את השכלתו היהודית והכללית רכש 
בעצמו. כבר ב 1904 החל לפרסם מחקרים בכ״ע שונים, 
עבריים ולועזיים, בהיסטוריה יהודית ובחקר היידית. בועידת 
צ׳רנוביץ (ע״ע יידית, עם׳ 804 ) ביטא את השאיפה לביסוס 
מדעי של חקר הלשון היידית, ולהכרחה כשפת העם היהודי. 
מ 1910 בילה שנים אחדות בספריות דנה וברלין; במחקריו 
הבאים ייחם חשיבות רבה להשפעת הדת על היווצרות הדיא¬ 
לקטים אצל היהודים. ספרו הגדול הוא 1180116 ) 1 ) 1 [ 6 !ס 
30116 ז 81 

15£5 ?^- ( 1883 , לבוב— 1953 , בוסטון), מתמטיקאי 

אוסטרי-גרמני׳ יהודי. מ׳ רכש את השכלתו בודנה ובבית 
הספר הטכני הגבוה שבברין( 81 - 111111 ). בשנות מלה״ע 1 היה 
טייס בצבא הגרמני. מ׳ נתמנה לפרופסור־חבר באוניברסי¬ 
טת שטרסבורג ב 1909 ועשר שנים לאחר מכן עבר לאוניבר¬ 
סיטת דרזדן. מ 1920 שימש כמנהל המכון למתמטיקה שימו¬ 
שית באוניברסיטת ברלין ועם עליית הנאצים לשלטון עבר 
לתורכיה, ושם נתמנה כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת 
איסטמבול. בשנת 1940 היגר מ׳ לאה״ב וב 1942 החל להורות 
מתמטיקה באוניברסיטת הרוורד בקימבריג/ מסצ׳וסמס. 

שטחי המחקר בהם ניכרות תרומותיו של מ׳ היו כדלקמן: 

1 ) מכאניקה וגאוסטריה, 2 ) תורת ההסתברות (ע״ע) וסטא- 
טיסטיקה, 3 ) הפילוסופיה של המדע, 4 ) תורת האנאליזה. 


בתורת ההסתברות חבר מ׳ לקולמוגורוב בהציעו שיטות 
אכסיומאטיות, שמטרתן היתה ביסוס לוגי של יסודות תורה 
זאת. כן ביסס מ , את תורת השכיחות בהסתברות (ע״ע, עמ ׳ 
916 ), שנוצרה ע״י הלוגיקן האנגלי ה. ון. בשנותיו האחרונות 
טבע מ׳ את המונח "פונקציות סטאטיססיות׳ ופיתח את שי- 
מושיהן. על תרומתו לפילוסופיה של המדע וגישתו הפוזיטי־ 
וויסטית-ע״ע הסתברות, עמ׳ 924 . מ׳ נודע גם באהבתו לשירה, 
ובמיוחד נמשך לשירתו של רילקה (ע״ע), והיה בעל האוסף 
השלם ביותר של יצירותיו. נד פירסם מאמרים וספרי מחקר 
רבים, והחשובים שבהם קובצו בשני כרכים:- 3 ? 1 > 16 :>:> 5£1 
1963/4 ,. 1 \ ססע . 8 )ס !!ז£ק. 

- $10111 1 /חח ^ 111 ו< 01 < 501 ? מן ) 407 ) 5 '. 1 \ חסי! .? 1 ,* 31116 * 0 . 11 
,( 657-662 ,ע 001 נ , 365605 *$ 143111011311031 0£ -. 1 > ■ 1111 \׳.) 1x1 
-)! 111/1 ^) 011 ^ 5 ) 11 11 ) 1/1 )ז[ 5 <[) 1 ויו<ן 5 )) 1 >ו 1¥ 0/0 , 318 ^ . 6 ; 1953 

,׳(* 706311111 ? 3118 105 * 15 * 3 * 5 111 5 * 0 י] 3 ? 06 * $0100 1 * 1 ) £777/01 

. 1955 ,( 25-45 

אר. כה. 

סי ,— ך) 3 ^|, מים חמצניים ( 1 ?*£00x1010 ז 08€ זן>ץ 1 ־ 1 ), על" 
תחמוצת המימן! נוסחתם הכימית 2 0 2 ??. 

מ״ח נתגלו לראשונה בשנת 1818 ע״י ל. ז׳. תנאר (- 11£ יך 
01 ־ 21 ״). המבנה המדוייק נקבע רק בתקופתנו בעזרתן של 
שיטות פיסיקאליות, בעיקר צילום בקרני-רנטגן. נמצא כי 
קשר ? 1 — 0 באחד ההידרוכסיליס אינו נמצא במישור אחד 
עם קשרי 0 — 0 — 1 ? הנותרים. 

ערכי הזדות הם: ״ 97 ו 0 ״ 94 בקירוב. 
מ״ח נקיים הם נוזל סמיך חסר־צבע! מש¬ 
קלם הסגולי בס״ס הוא 1.46 גרם/ 0 ם״ק; 
נקודת־קיפאון 0 ״ 1.7 -! הם מתפוצצים 
בחימום. 

מ״ח הם דיאמגנטיים (ע״ע מגנטיות, עם׳ 162 ) ובעלי קבוע 
דיאלקטרי גבוה ( 93.7 בס״ס) (ע״ע חשמל, עמ ׳ 177 ), ומכאן 
כושרם וכושר תמיסותיהם המימיות להמם מלחים רבים תוך 
פירוקם ליונים. הם מתערבים במים בכל היחסים. 

שיטות־הפקה: (א) הגבת חומצה גפריתנית עם על- 
תחמוצת הפריום: 

202 ?? + 83504 *־־ * 250 ?? + 8302 
(ב) השיטה המקובלת כיום היא הידרוליזה של מלחי- 
חומצות על-גפרתיות: 

2 0 2 ?? + 50 4 ?? 2£ <־־ 0 ־ ?? 2 + * £2520 

בשני התהליכים מקבלים מ״ח בתמיסה מימית הניתנת 
לריכוז ע״י נידוף המים בריק. 

התכונות הכימיות: יציבותם הכימית של מ״ח נמוכה 
מאד, בפרט בסביבה בסיסית או בנוכחות מתכות כבדות. 
תמיסתם המימית יציבה־יותר! חומציות, או חמרים אורגניים 
מסויימים, כגון אצטאניליד, מוסיפים ליציבות התמיסות. 
פירוקם אכסותרמי וחל לפי הנוסחה: 

^ 1/202 + 20 ?? *- 202 ?? 

ערך > 1 ־ 7298 ־?? צ/בפזה גזית הוא 10031/11101 23 . תמיסה 
מימית של מ״ח מהווה חומצה חלשה, עקב פירוקה ליונים: 
2 ־ 0 ?? + *??<־־ 02 ,?? 

ערך 7 ? הוא 10- 12 — ״- 10 , בהתאם לריכוז ולטמפרטורה. 

מ״ח מאופיינים בכושר-החימצון הגבוה שלהם, מאידך, 
יכולים הם להתחמצן ע״י מחמצנים חזקים מהם. פוטנציאל־ 
החימצון שלהם תלוי ב??ק של התמיסה. 
מ״ח כחומר מחמצן: 




157 


מי־דומצן — מיטלנד, פרדריל, דיילים 


158 


1 . 20 ־ 21 + ־ 0 ״ 4 א י - " 1 ־ 201 + ££02 + 2 •"^ 1 

מ״ח כחומר מהזר: 

2±0 2 + 4££0 + 2 * 1 ז 1 \ יי- 3££ + ג 2±££0 + 0 4 ת 1 \ 

תמיסות בריכוז מעל 60% מתפוצצות בנוכחות חפרים 
אורגאניים, וגם בתמיסות מהולות מהווים מ״ח חומר מאבל ל¬ 
תאים חיים. בגוף החי נוצרים אמנם מ״ח בכמויות קטנות עקב 
תהליכי המטבוליזם הטבעיים, אך הם מפורקים במהירות 
ע״י אנזימים מיוחדים לכך, קטלזות ופראוקסידזות. 

השימושים במ״ח נובעים מבושר־חימצונם הרב, הניתן 
עם־זאת לשליטה ולוויסות ע״י שינוי התנאים. יתרון נוסף 
הוא שתוצר-הלוואי של התהליך, מים, הוא חומר בלתי־מזיק 
בדרך־כלל. 

תמיסות מימיות של מ״ח משמשות כאמצעי־הלבנה בתע¬ 
שיית הנייר, הכותנה, הצמר וכד׳, כאמצעי־הלבנה לשער, 
כחומר־חיטוי ברפואה, כראגנט כימי נפוץ וכמרכיב בדלק 
של טילים מסויימים. 

,ו( 011 ׳מ>ב 1 ש ז \\ . 0 .א - 1 > 1 :ז 1 }ז:> 1 זג 5 .א . 0 - 50110 . 0 .ז&י 

. 1955 

ז. ת. 

מיט״ קוברד - 1 > 3 זת £0 — ( 1480/5 [ז!, וורמס — 

1550/1 [?] , אנטוורפן), פסל גרמני. מ , הושפע מסיג־ 

נונם של דירי(ע״ע) ולוקס קרנך(ע״ע). ב 1514 נתמנה פסל- 
החצר של עוצרת פלאנדריה', הנסיכה מארגארטה מאוסטריה, 
במכלן. יצירתו החשובה־ביותר, הנחשבת לאחת מיצירות- 
המופת של הפיסול הגרמני, הן מצבוח־הקבורה המפוארות, 
עשויות שיש ובהט, של מארגארטה, של בעלה ושל אמו 
( 1526 — 1532 ), בכנסיית מנזר ניקולאס הקדוש בברו (נ! 0 ז£, 
צרפת). סיגנון פיסולו מהווה מזיגה האדמונית של הסיגנון 
הגותי המאוחר בגרמניה ובבורגונדיה ויסודות השאובים מן 
הרנסאנס הקלאסי. — מרבית פסליו הם קטני-ממדים ומופ¬ 
גנת בהם טכניקה מזהירה בעיבוד חמרים שונים, וכן ניתן 
תיאור ראליסטי רענן של הדיוקן והגוף הערום ("אדם וחוה" 
[עץ], 1515 בקירוב, במוזיאון של גותה; "יהודית" (בהם], 
1530 בקירוב, במוזיאון הלאומי, מינכן). 

,־נ^ז^^ט(! . 1 ; 1927 1 ד 0 < 1 ./ 3 .) 1 ,ז? 011 ג 0€ ־ 1 ״ד . 0 

. 1934 . 0 

מי־טג־לפלר, מגנום ג 1 םטה — ״ 005 

י ש £6££16 - 38 * ( 1846 — 1927 ), מתמאטיקאי שוודי. 

מ׳ רכש את עיקר השכלתו באוניברסיטת אופסלה והיה 
מתלמידיו של ויארשמרס (ע״ע). ב 1877 נתמנה'לפרופסור 
למתמאטיקה באוניברסיטת הלסינקי ומ 1881 — באוניבר¬ 
סיטת סטוקהולם החדשה, בה אף שימש פעמים אחדות כרק¬ 
טור. ב 1882 ייסד מ׳ את כתב-העת המדעי במתמאטיקה 
03 מ 13 מ 6 ! 4311 ג 3 ^ 7 והיה עורכו הראשי במשך תקופה של 
למעלה מ 40 שנה. יוקרתו של מ׳ וצוות העורכים המעולה, 
שכלל בראשיתו מתמאטיקאים מארצות סקנדינאוויה, הביאו 
לכך שכתב־עת זה הפך לאחד מכתבי העת החשובים ביותר 
בפתמאטיקה כיום. עבודתו המדעית כללה תרומות חשובות 
באנליזה המתמאטית, ובין השאר, הוכיח מ׳ את משפט 
קושי (ע״ע). משפט אחר הדן בהצגה האנאליטית של פונק¬ 
ציה חד-ערכית נושא את שמו. לאחר מותו, נוסד המכון 
למתמאטיקה ע״ש מ׳ בדיוך 0 ה 1 לם ( 51101111 * 111 [ס) שליד 
סטוקהולם. מ׳ פירסם מאמרים מדעיים רבים שראו אור 
ב 1115 >וז:> ז 1€5 נ! 1 מס 0 של האקדמיה למדעים של פאריס, 


בקבצי מאמרים של האקדמיה של סטוקהולם וכ״כ בכתב- 
העת שאותו ייסד. 

מיטווןי׳ אויגן — 0011 ׳ 5111:155 ? ״ 86 >!£ — ( 1876 — 1942 ), 
מזרחן גרמני, יהודי. מ׳ נתמנה ב 1905 למרצה 
באוניברסיטת ברלין וב 1917 לפרופסור מן המניין בגרייפס־ 
ואלד שבפומרניה. הוא זכה בכבוד זה, שניתן רק לעתים 
רחוקות ליהודי בגרמניה הקיסרית, בזכות עזרתו למשרד- 
החוץ הגרמני במאמציו למשוך את תורכיה למלה״ע 1 
בצדה של גרמניה. ב 1919 נתמנה לפרופסור בברלין, ולאחר 
מכן נעשה למנהל של הסמינריון לשפות-המזרח — המדרשה 
להכשרת פקידים לשירות החוץ באסיה ובמזרח אירופה. 
ב 1935 הודח ממשרתו ע״י הנאצים וב 1939 היגר ללונדון, 
שם פעל נגד גרמניה הנאצית בעת מלה״ע 11 בתחום ההסב¬ 
רה. במשך שנים רבות היה מ׳ יו״ר האגודה לקידום מדע 
היהדות, וכן פעל הרבה בגופים ציבוריים אחרים של יהדות 
גרמניה, הן בגרמניה עצמה והן באנגליה — אחרי הגירתו. 
התחומים העיקריים בפעילותו המדעית הענפה היו ההיסטו¬ 
ריוגרפיה הערבית, הרפואה הערבית (יחד עם יוליוס הירש- 
ברג פירסם את כתביהם של כמה מגדולי האופיתלמולוגים 
הערבים), אמנות האסלאם, החבשית העתיקה והחדשה והא־ 
פיגרפיה הדרום־ערבית. כן פירסם מחקרים חשובים להבהרת 
היחס בין האסלאם ליהדות: הקבלות בהלכות-תפילה ביהדות 
ובאסלאם ( 1913 ) 1 תחולתם של יום־הולדתו ויום־פטירתו 
של מחמד בעצם אותו היום ( 12 רביע 1 ), כמו אצל משה 
רבנו( ז׳ אדר) ( 1926 ), וחיבר ערכים לאנציקלופדיה "אשכול", 
בהוצאת יעקב קלצקין. כן פירסם שיר לכבוד הגאון מצליח, 
מהגניזה הקהירית, בספר-היובל לר׳ דוד הופמן( 1914 ). 

. 1937 ,( 81 ך 4055 י) .£ ), 0 , 115 * 5011 ) 001 .¥\ 

מיטילני, ע״ע לסב 1 ם. 

מיטלנד, טו־ז־ריק דלים -־ £311 \ 1111301 10 ־ 161 >£־ £1 

1 >״ 13 — ( 1850 — 1906 ), משפטן והיסטוריון אנגלי. 

מ׳ למד באיטן ובטריניטי קולג' שבקימבריג׳, נתקבל ב 1876 
ללשכת הפרקליטים, ואף שהתמחותו היתה בעריכת שטרי־ 
מכר׳ החל עוסק בתולדות המשפט האנגלי. ב 1884 נתמנה 
למרצה בדאונינג קולג׳ שבקימבריג׳, וב 1888 — לפרופסור. 

מחקריו בחולדות המשפט התבססו במידה רבה על מסמ¬ 
כים משפטיים שהיו שמורים בגניזות הרשמים של בתי- 
המשפט באנגליה, שלפני מ׳ לא טרח איש לשחזר מהם, 
בדרך בדוקה, את דמות החברה, הכלכלה, עקרונות המוסר 
והנוהג ביה״ב. מ׳ פנה למקורות אלה בעצת ידידו, פ. וער 
גרדוב (ע״ע). מחקריו הביאוהו לכלל מסקנה, שתולדות 
החוק הן ההיסטוריה של רעיונות, שהמשפטן משקפם. הוא 
פירסם אספי־חוקים ומחקרים רבים מתוך החומר שמצא 
בגניזות. ספרו החשוב ביותר הוא ׳ £355 £0811511 0£ ץז 11510 ל 
1 31x1 ׳ 5 \£>£ 0£ 11110 ] 1116 0 ־ 6101 <£ ("תולדות החוק האנגלי 
לפני ארוורד !״), 1895 , שאותו חיבר עם פ. פולוק, אך 
עיקר העבודה נעשה בידי מ׳. בהקדמה הארוכה לספר זה 
ציין מ , , שהחוק האנגלו־סאכסוני היה כולו גרמני, שלא 
שרד דבר מהנוהג הקלטי הקודם, שאיו כל הוכחה שמוסדות 
רומיים נשתמרו אחרי הכיבוש האגגלו-סאכסוני, ושכל היסו¬ 
דות הרומיים במשפט האנגלי ניתן להסבירם כהשפעה מאו¬ 
תרת יותר מהכנסיה ומהכיבוש הגורמאני. 




159 


מיטלנר, פדדריק דילים — מיבושרליד, אילהרר 


160 


מספריו האחרים: ) 001 ג 6-1 ) 0 א 5 י 00 ) 8636 ("פנקם־הרשימות 
של ברקטו׳ן"), 1887 ! 1 ) 00 ץ 80 1 ) 311 0£ ס 8 ץ 13 ) 000165 ("ספר 
דומזדי ומעבר לו״), 1897 ! 11110 ) 30 י\\ 03 03000 1130 ־ 801 
1 ) £02130 0£ 01106011 ("המשפט הקאנוני הרומי והפנסיה של 
אנגליה״), 1898 . 

למ ׳ נודעה השפעה עמוקה על מהקר תולדות המשפט, 

הן בשימוש במסמכים שמורים ובפירסומם, והן בראיית 
תולדות המשפט כהשתקפות כל גילויי החיים. 

. 13 .•ך .¥ ; 1953 , 1850-1906 ,. 51 .־׳ 11 . 8 , 01101111 ** .א 
. 1957 ,(,!)?) ץח 3 [ 6 ( 1 

יה. כ. 

מיטנר, לתה —• 91011001 ] ש$!£ — ( 1878 , וינה — 1968 , 
קימבריג , ), פיסיקאית אוסטרית, יהודיה, אחת מחלו¬ 
צי מחקר הרדיואקטיווידת. מ׳ היתה אחת משמונת ילדיו של 
עורך־דין יהודי רגאי! התחילה 
את לימודיה באוניברסיטת וינה 
בשנת 1901 , והיתה בין תלמידיו 
של בולצמן (ע״ע). ב 1906 היתה 
אחת הנשים הראשונות באוס¬ 
טריה שקיבלו תואר ד״ר באוני¬ 
ברסיטת וינה. מ׳ עברה לברלין 
ב 1907 ועבדה תקופה קצרה 
במחיצתו של מפס פלנק (ע״ע), 
וב 1913 התקבלה במכון לכימיה 
על-שם הקיסר וילהלם, ושם התחילה במחקר בשטח הרדיו־ 
אקטיוויות, יחד עם אוטו הן (ע״ע). השגם החשוב־ביותר 
באותה תקופה היה גילוי היסוד פרוטאקטינירם ( 1918 ) 
ומספר חמרים רדיו-אקטיוויים אחרים. כן עסקה בתקופה 
זו במתן הסבר ממצה לקשר בין קרינת 8 וקרינת ץ של 
חמרים רדיואקטיוויים, הסבר הנחשב כהשגה המדעי הח¬ 
שוב ביותר. ב 1922 נתמנתה למרצה באוניברסיטת ברלין 
ובשנת 1926 לפרופסור. בעקבות עליית הנאצים לשלטון 
ב 1933 פוטרה מ׳ מאוניברסיטת ברלין, אולם המשיכה 
בעבודתה במכון לכימיה ע״ש הקיסר וילהלם עד 1938 
כאשר אוסטריה בכבשה ע״י הנאצים. בשנה זו נטשה את 
גרמניה ועברה לשוודיה. לאחר עזיבתה המשיכו האן 
ושטרסמן את הנסיונות בהפצצת גרעיני אורניום ע״י 
ניטרובים וזמן קצר מאוחר־יותר דיווחו על הופעת יסודות 
קלים יותר כתוצאה מהפצצה זו. מ׳, שקיבלה דיווח זה מיד, 
נתנה ביחד עם בן אחותה א. ר. פריש את ההסבר לתופעה זו 
והיא שטבעה את המונח ביקוע ( £185100 ) עבורה. עד ל 1960 
המשיכה בעבודתה המדעית בשוודיה כפרופסור לפיסיקה. 
בשנה זו פרשה לגימלאות ועברה לאנגליה, מ׳ נתקבלה 
כחברה באגודות מדעיות רבות וזכתה בפרסים רבים אשר 
גולת הכותרת שבהם היא קבלת פרם אבריקו פרמי בשנת 
1966 , ביחד עם האן ושטרסמאן, על עבודותיה — שהוליכו 
לגילוי תהליך הביקוע. 

מ׳ פירסמה מאמרים מדעיים רבים. מחיבוריה החשובים: 
6606 ) 0601 ) 4 166 ) 5110 ץ 11 ? 206 80110320 (״ תרומות לפיסיקה 
של גרעין האטום״), 1926 ! 001166606 ) 4 • 101 ) £6311 ט 4 •! 06 
(״מבנה גרעין האטום״), 1935 . 

. 1962 ,( 11 , 01£051 :):) 501011 ) 051 011 :, 51 ״ 1 , ¥051 .£ 

אל. דו. - אר. כה. 


מיטו־ה, בו־טולומה — 66 ) £11 8311:010010 — ( 1821 — 
1906 ), מדינאי, איש צבא וסופר ארגנטיני. בצעי¬ 
רותו היה מ׳ פעיל במפלגה "האוניטארית", שהתנגדה למבנה 
פדראלי של ארגנטינה. כמתנגד לרודנותו של רוסס (ע״ע) 
גלה מ׳ ממולדתו וחי 15 שנה באורוגוואי, בבוליוויה, בפרו 
ובצ׳ילה. הוא שירת בצבא אורוגוואי והשתתף בהגנת מוג־ 
טווידאו מול צבא רוסאס, פקד על חיל התותחנים של בו־ 
ליוויה והיה עורך העתון החשוב ביותר פצ׳ילה, -• 19101 £1 
00610 . ב 1852 השתתף בקרב מינטה קאסרום, שבו הובס 
רוסאס מידי אורקיזה (ע״ע). 

מ׳ התנגד לתכניתו הפדראליססית של אורקיזה, ובהנ¬ 
הגתו סירבה בואנוס־איירם להצטרף לפדראציה של "הברית 
הארגנטינית״ (ע״ע ארגנטינה, עמ ׳ 681 ). ב 1859 נוצח צבא 
מ׳ מידי כוחות אורקיזה, ובואנום־איירם הוחזרה לברית! מ׳ 
נהיה מושל בואנום־איירם, מרד ב 1861 בנשיא דרקי ( •!סט 
9111 ), ניצחו ותפס את השלטון. ב 1862 נבחר מ׳ כחוק לנשיא 
ארגנטינה. 

בשנות נשיאותו ( 1862 — 1868 ) נהייתה בואנוס־איירס 
לבירת ארגנטינה, ולמדינה ניתן אופי איניטרי ושמה שונה 
ל 4.1-8001:103 1103 < 1 טק £6 . מ׳ כונן את בית המשפט העליון, 
נלחם נגד השליטים המקומיים העצמאיים למחצה (- 111 ) €30 
105 ), הנהיג סדר במדינה המשוסעת ושקד על פיתוח החי¬ 
נוך, וכן יסד את האקדמיה להיסטוריה. מ׳ נתן דחיפה לפיתוח 
רשת מס״ב ולהתיישבות בפטגוניה ועודד הגירה מאירופה. 
בפרוץ המלחמה בפרגוי ב 1865 (ע״ע לופס) עמד בראש 
צבאות "הברית המשולשת" (ארגנטינה, בראזיל ואורו¬ 
גוואי). 

מ׳ עסק במחקר היסטורי ובלשני, פירסם ספרים על סן 
מרטין ( 1890 ) ועל בלגרנו (ע׳ ערכיהם), וכן מחקר על 
שפות האינדיאנים ( 1894 ). ב 1870 יסד את העיתון החשוב 

££30160 £3 . 

יה. או, 

מיטש, פאול אלדן - £411135611 419910 £301 — 

( 1869 , גרו׳סדזה — 1953 , הידלברג), כימאי גרמני. 

בין השנים 1904 — 1933 עבד, יחד עם ק. פ 1 ש (ע״ע), כאחד 
המנהלים המדעיים של ) 11 ־ול 3£2 { 506 0061 401110 156110 ( 836 , 
מגדולי המפעלים הכימיים בגרמניה (אח״כ £31-800 .€ . 1 ). 
מ׳ היה ממפתחי תורת הקטליזה (ע״ע). מ 1933 חקר את 
התופעות הקאטאלימיות בטבע, ובמיוחד בגוף החי — (ביו־ 
קאטאליזה). חקר גם שיטות קאטאליטיות טכניות, כגון 
הסינתזה של האמוניה (ע״ע). 

מספרי' 1 ־ 81010 01 • ¥0601:53611008 150110 ) 30 ) £3 ■ 0861 
06561161100 81561100 ("גרימה קאטאליטית במציאות הביו¬ 
לוגית"), 1935 ! ־ 0116 10 0660 ) 3053 ) £3 ■ 0 3056 ) 3 .£ 66 ( 01 
81010816 . 11 0116 (״ קאטאליזה וקאטאליזאטורים בכימיה 
ובביולוגיה״), 1936 ! 1110 קס 5 ס 1111 ? 206 01100116 . 1 ) ¥00 
(״מן הכימיה לפילוסופיה״), 1948 . 

מיט'שךליןי, אילהןד — 56110611611 ) £11 1 ) £111136 - 

( 1863-1794 ), פרופסור לכימיה באוניברסיטת ברלין, 

מגדולי הכימאים בדורו. בן לכומר גרמני כפרי. נכנס בהש¬ 
פעת דדו הבלשן בשנת 1811 לאוניברסיטת הידלברג ולמד 
שם היסטוריה ובלשנות של עמי המזרח. בשנת 1817 החל 
ללמוד רפואה ומדעי הטבע במכללת גטינגן ( 10860 )) €0 ), 



161 


מיטשרליך, אילהרד — מיכאל 


162 


אך תוך כדי לימודיו גילה ענייך גובר והולך בכימיה 
והתמסר לה. בשנת 1818 נסע לברלין מקום בו גילה ב 1819 
את תופעת האיזומורפיות של גבישים. הגילוי עורר עניך 
אצל ברצליוס (ע״ע) ותודות להשפעתו ניתן למ׳ מענק 
מאוניברסיטת ברלין שאיפשר לו להשתלם אצל ברצליום 
בסטוקהולם. 

בשובו לברלין בשנת 1821 מונה פרופסור־עוזר וב 1825 
מונה פרופסור מן המניין באוניברסיטת ברלין, תפקיד בו 
החזיק עד יום מותו. בצד הכימיה עסק הרבה בגאולוגיה 
והרצה גם במקצוע זה. מ׳ שימש כפרופסור לכימיה' ולפיסי־ 
קה באקדמיה הצבאית הברלינאית, ופירסם עבודות מחקר 
רבות וכן ספר לימוד שיטתי לכימיה. 

תרומתו העיקרית היא גילוי תופעת האיזומורפיה והדי- 
מורפיה של גבישים. בתופעת האיזומורפיות הבחין לרא¬ 
שונה כשדאה כי ארסנטים ופוספטים המקבילים מבחינת 
הרכבם, מתגבשים באופן דומה. כן גילה את קיומה של תכונה 
זו גם במלחים אחרים. מ׳ הראה שניתן לשלב מלחים כאלה 
ביחסים שונים בגביש מעורב אחד הדומה במבנהו לגביש 
של כל אחד מן המלחים. 

את תופעת הדימורפיה הדגים באמצעות הגפרית הרומ- 
בית והמונוקלינית. 

בצד עבודותיו אלה גילה וחקר את החומצה ההלנית 
ואת חומצות המנגן. הוא הפיק לראשונה ניטרובנזן ( 1833 ) 
וחקר את מוצרי־הפירוק של בנזואין ובנזאלדהיד'(ע״ע). 

בשדה הגאולוגיה חקר תופעות וולקניות וייצר לרא¬ 
שונה מיקה סינתטית ומינראלים אחרים. הוא תרם גם לשיכ־ 
לול שיטות האנליזה הכימית. 

' 40 814011 :ת!) ,. 14 . 0 ; 1864 . 14 .£ , £050 . 0 

. 1929 ,( 450-457 , 1 , 1 ז 0$5€ ז% 

ז. ת. 

מיכאיל (?יוד^רוביץ , רומגוב - -ס? .ס 

11108 >*! ( 1596 — 1645 ), צאר רוסיה, הראשון מבית 
רומנוב. אביו, פיודור, היה בן־דודו של הצאר פיודור 1 , 
וממתנגדיו המובהקים של בורים גודונוב (ע״ע). בורים 
אילצו להכנס למנזר, והוא נטל לעצמו את השם פילרט. 
דמיטרי 11 הכוזב (ע״ע) מינה את פילארט לאפטריארך 
מוסקווה. ב 1611 — 1619 היה פילארט בשבי הפולנים. 

בפברואר 1613 בחרה אסיפת המעמדות (זמסקי סובור) 

את מ' לצאר. מ׳ היה אז בן 17 , מוסתר עם אמו במנזר. עד 
לשובו של פילארט משביו היה השלטון למעשה בידי אם 
הצאר ורבי־האצילים. בשובו מהשבי הוכר פילארט כמעין 
שותף לשלטון, ועד למותו ב 1633 היה השליט למעשה. 

מאמצי השלטון הופנו לטיהור הארץ מקוזאקים ושודדים, 
בעקבות ״ימי הפורענות״ של תחילת המאה ה 17 , וכן לבי¬ 
צור מעמדו הכספי של הכתר. בהסכמים עם שודיה ( 1617 ) 
ופולניה ( 1634 ) ויתרו שליטי מדינות אלו על תביעותיהם 
לכתר רוסיה. מ׳ עודד את יישובה של סיביר, ואת הסחר 
עם אנגליה והולאנד, ובסיוע ההולאנדים החלה להתפתח 
החרושת בטולה. 

מיכאל, מלאך. מ׳ נזכר במקרא רק בספר דניאל, והוא 
מכונה שם "אחד השרים הראשנים" (דג , י, יג), 

או "השר הגדול" (שם יב׳ א). לפי התפיסה המובעת שם, 
ממונים שרים מיוחדים על עמים ומ , הוא השר של 


ישראל (דג׳ י, כא). הוא עומד כנגד שר מלכות פרס ועתיד 
להציל את עמו בעת צרה, שאחריה יבואו חיי עולם ל״ישני 
אדמת עפר" וזוהר ל״משכילים... ומצדיקי הרבים" (שם יב, 
א-ג). יש אומרים, שעניין השרים הממונים על העמים נרמז 
כבר בדברי ישעיהו על "צבא המרום במרום" כנגד "מלכי 
האדמה על האדמה" (כד, בא) ובן גם במונח "בני אל", 
שלפי השבעים ונוסח מגילות ים המלח בא במקום "בני 
ישראל" שבנוסח המסורה לדב׳ לב, ח; לאמור: "יצב גבלת 
עמים למספר בני אל". אולם, גם לפי דעה זו, נזכר'שר 
מיוחד של ישראל לראשונה בספר דניאל. 

בספר חנוך מהספרים החיצוניים (חנוך א׳, י/ י״א—כ״א! 

ב/ ט׳, י״ז—ב״ג) נחשב מ׳ לשר צבאות ה׳, המיועד לבער 
רשע מהארץ כשהעמים כולם יודו במלכות ה , ; והוא אחד 
מארבעת המלאכים העליונים שלפני האל (חנוך א׳, כ׳, א׳-ד). 
שמותיהם של ארבעת המלאכים, ומיכאל בראשם, עתידים 
להיכתב על מגיני הלוחמים במלחמת אחרית הימים. כך 
מתברר מכתוב קטוע במגילת מלחמת בני אור בבני חושך 
(דף ט, שר 15 — 16 ). בדברי עידוד שבאותה המגילה מתואר 
נצחון הטוב, בין השאר, במלים "להרים באלים משרת מיכאל 
וממשלת ישראל בכול בשר״ (דף יז, שר 7 — 8 ). מן ההקשר 
(שם שם, שר 6 ) אפשר לשער, שמ׳ זהה עם "שד האור"(שם 
דף יג, שר 10 ), שהוא המכונה "שר אורים" במגילת סרך 
היחד (דף ג, שר 20 ). בידו "ממשלת כול בני צדק" (שם)! 
כלומר: הוא הראש של אחד משני הגורלות המהווים גם את 
האנושות וגם את עולם הרוחות, לפי ההשקפה הדואליסטית 
החריפה של כת מדבר יהודה. אולם זיהויו של מ׳ עם "שר- 
אודים" איננו בגדר עיקר חשוב בתורתה של הכת. 

שמו של מ׳ נדרש, בדרך־כלל, כמרומז בפסוק "מי כמוך 
באלים". לפי האגדה, הוא אחד המלאכים שנגלה לאברהם 
והשתתף בהפיכת סדום, הוא שהביא עפר ממקום המקדש 
לבריאת אדם הראשון, הוא שהציל את יעקב בבטן אמו 
כשרצה השטן להרגו, הוא שהיכה את סנחריב, הוא יחד עם 
גבריאל הציתו את בית המקדש והוא שבכה על חורבנו 
וכיו״ב. מקומו של מ׳ בפרשנות סיפורי המקרא בולט ביותר 
במדרשים מאוחרים, כגון שמות רבה, מדרש אבכיר, מדרש 
כונן וכיו״ב, אף שתפקידיו רבים גם לפי המדרשים הקדומים. 

בספרות ההיכלות(ע״ע) והמרכבה של סוף תקופת־התלמוד 
ותקופת הגאונים תופס מ׳ מקום מרכזי בתחום המרכבה. 
הוא שר צד הדרום, הוא דמות האריה שבמרכבה וכיו״ב. 
אמנם השמות מתחלפים בספרות זו, אך בכל מקום מ׳ הוא 
אחד מארבעת השרים העליונים. דמותו כשדם של ישראל 
ומגינם בולטת בספרות פרשנות המרכבה בראשית ספרות 
הסוד באירופה, הן בחוגי חסידי אשכנז והן בחוגי המקובלים 
הקדומים, ונתייחסו לו, בעקבות מאמרים בספרות המדרש 
ובספרות ההיכלות והמרכבה, תפקידים מרכזיים בהבאת 
הגאולה ולעתיד לבוא. בתיאורים אלה הסתמכו בעיקר על 
מאמרי ספר זרובבל ויתר הספרות האפוקליפטית של סוף 
העת העתיקה וראשית ימי הביניים, בהם נועד למ׳ תפקיד 
המגלה והמבשר. ג. שלום שיער, שמלכתחילה היתה דמותו 
של מ׳ זהה עם מטטרון (ע״ע), ושחלק מתיאורי מ׳ הועברו 
אח״כ למטטרון. 

בספרות הקבלה נתייחד לנד תפקיד שר החסד שבמרכבה, 

שר הימין, המייצג את ספירת חסד העליונה. בכמה מקומות 
בזוהר מ׳ הוא סמל לספירת חסד עצמה (זוהר ח״א צ״ח, 



163 


מיכאל — מיכאל פר,וטופ 


164 


ע״ב—צ״ט ע״א, סתרי תורה, ח״ב קמ״ז, ע״א, ע״ב, ועוד 
חרבה). כל סמלי החסד (ימין, כסף, מים וכף) נתייחדו לתי¬ 
אורי המלאך מ׳. הוא מתואר תכופות ככהן גדול, והזוהר 
ומקובלים אחרים בעקבותיו (כגון ר׳ משה קו׳רדובירו) 
מתארים אותו כמקריב נשמותיהם של צדיקים לפני האל, 
הקרבה המביאה להכללת נשמותיהם בעולם האצילות, 
בתולדות הנצרות הקדומה מופיע מ׳ כמושיע וגואל צבא 
הכנסיה מידי הכופרים ז הוא השומר על סוד "הדבר" (;> 0 ך 6 \) 
שבאמצעותו ברא האל את השמים והארץ! מ׳ היה המלאך 
שדיבר אל משה בהר־סיני (מעשי השליחים ¥11 , 38 ). כבר 
בתקופה קדומה יוחד ה 29 בספטמבר כחג 1 של מ׳ וכנסיות 
רבות שהוקדשו לו ברחבי העולם נושאות את שמו. באמנות 
הנוצרית מצטייר מ׳ כגיבור לוחם המכריע בחרבו את הדרא- 
קלו הנורא, כמסופר באפוקליפסה (חזון יוחנן׳ 9—7 1X11 ). 

ר. מרגליות, מלאכי עליון, קח-קלה. ועט׳ פח-פט ב״דדשות 
בעניבי מלאכים" לר׳ משה קורדובאירו, הנדפס שם, תש"ה! 

י. תשבי, משנת הזוהר, א, תסג-תסט, תש״ס ז י. אבן־שמואל, 
מדרשי גאולה, עט׳ 73 ועוד, תשי״ד 2 ! י. ידין (מהדיר), 
מגילת מלחמת בני אור בבגי זזושך, 214/15 , 1955 ! 
, 5 ( 60 [ 116 ) / 0 67145 ^ £6 ״ 1 ; 1898 ,./׳ג 

, 1615771 ) 07105 614 / 15 / 1 [ ,וזו 16 סו 501 . 0 : 1946 ,(.׳\ . 5 ,^>ת 1 ) ¥11 
, 45 ־ 43 , 1071 ) 177041 ) 7 0117111 1 ) 071 0 / 1 (/ 0 ^/ 467 / 

. 1965 3 

שמ. א. - יע. לי. - צ. בר, - י, ד. 

מיכאל — ,גןזס^^ז — שמם של תשעה מקיסרי ביזנטיון. 

החשובים בהם: 1 ) מ׳ 11 , המגמגם (מת 829 ), קיסר 
820 — 829 ׳ מייסד השושלת האמורית. נולד באמוריום שבפרי־ 
גיה למשפחה עניה; הצטיין בצבא ומונה מפקד משמר- 
הארמון. מ׳ עלה לשלטון בהפיכת־חצר נגד לאו ¥. הוא 
השכין שלום דתי בקיסרות בהתייחסו בסבלנות למחייבי 
האיקונין מבלי לחדש את פולחנם(ע״ע איקונוקלזם). בעזרת 
הבולגרים דיכא מרד מסוכן של תומאס הסלאווי, שהשתלט 
על אנטוליה וצר על קושטה ( 821 — 823 ). 

2 ) מ׳ 111 , השיכור ( 839 [?] — 867 ), קיסר 842 — 867 , 

כבן שלוש ירש את אביו תאופילוס, ואמו תאדדורה שלטה 
בשמו. ביזמת דודו בארדאס גדש מ׳ ב 856 את אמו ואחיותיו 
למנזר. מ׳ היה שליט חלש ונתון לחיי־הוללות, ובארדאס 
שלט למעשה. פאטרונאס, אחיו של בארדאם, הביס את 
הערבים באסיה הקטנה ב 856 וב 863 . מ׳ ובארדאס תמכו 
באפטריארך פוטיוס (ע״ע) בניצור הסלאווים והכוזרים, 
הכניעו את הבולגרים למרותו ( 864 ), ועמדו מאחוריו במא¬ 
בקו לאי־תלותה של הכנסיה הביזנטית באפיפיורות. בסיליוס 
המוקדוני (ע״ע בסיליוס 1 ), איש-צבא הרפתקן שהפך לידיד 
אישי של מ׳, רצח את באדדאם ב 865 < מ , שיתפו בשלטון, 
ואז רצח בסיליוס גם אותו. 

3 ) מ׳ ¥11 , דוכס, קיסר 1071 — 1078 . במות אבי מ׳, 
הקיסר קונסטנטינוס x (ע״ע) ב 1067 , שלטה האם אודוקיה 
בשם שלושת בניה. היא נישאה לרומנוס 1¥ (ע״ע) דיוגנס 
שהיה לקיסר 1068 — 1071 . כשנפל רומנוס 1¥ בשבי הסל- 
ג׳וקים במלזגרד (מנציקרת) ב 1071 , הדיחו מ/ שלח את 
אמו למנזר ומשל בעצמו. כשחזר רומנום 1¥ משביו ציווה 
מ׳ להמיתו. מ׳ לא ניחן בתכונות שליט דכתלמידו של פסלוס 
(ע״ע) נטה לחיי עיון. הבולגרים מרדו, פשיטות הפצ׳נגים 
זרעו הרס במוקדון, ומשבר כלכלי פקד את הקיסרות. 
ב 1073 ביקש מ׳ עזרה מהאפיפיור גרגוריוס ¥11 (ע״ע). 
בתגובה העלה גרגוריום את הרעיון, שהיה אח״כ רעיון־יםוד 
במסעי-הצלב, בדבר משלוח צבא מהמערב לעזרת ביזנטיון. 


ב 1074 , כשמדדו החיילים השכירים הנורמנים בנד, קרא את 
הסלג׳וקים לעזרה. ב 1077 מרדו שני מפקדי-צבא, ניקפורום 
בריאניום בבלקן וניקפורוס בוטאניאטס (ע״ע ניקפורוס 111 ) 
באנטוליה. משהגיע האחרון לניקאה, התפטר מ׳ ופרש למנזר. 

4 ) מ׳ ¥111 פלאולוגום — ^ 1225) — 00X0161.070 [ז] — 
1282 ), קיסר 1258/9 — 1282 , מחדש הקיסרות הביזאנטית. בן 
למשפחה אצילה. שר־צבא בשירות קיסרי ניקיאה (ע״ע 
ביזנטיון, עמ ׳ 373 — 374 ) נגד תאודורוס 11 (ע״ע), קשר מ׳ 
קשר עם הסלג׳וקים ונאלץ לברוח לבירתם איקוניום, אך 
במות תאודורום 11 ב 1258 הצליח מ׳ ליטול לידיו את השל¬ 
טון בניקיאה. ב 1258/9 הוכרז לקיסר-שותף לקיסר־הילד 
יואנס 1¥ (ע״ע). בקרב פלגוניה• ב 1259 , הביס מ׳ את 
כוחות־הברית של גיום דה וילארדואן נסיך מוריאה, מנפרד 
(ע״ע) בנו של פרידריך 11 ומיכאל 11 שליט אפירום. וילאר־ 
דואן נאלץ למסור לו שטחים מנסיכותו. ונד חידש את 
האחיזה הביזאנטית בפלופונסוס ( 1262 ). 

מ׳ הפנה את עיקר'מאמציו לכיבושה־מחדש של קושטה 
מידי השליטים הלאטינים (ע״ע ביזנטיון, עמ׳ 372 — 373 ). 
לשם־כך כרת ב 1261 , בנימפאום, בדית עם ג׳נובה, אך לפני 
שהגיע ציה, הצליח לכבוש את העיר ( 1261 ). מ׳ הוכתר 
שנית, ולאחר־מכן הכתיר את אנדרוניקום בנו, ואילו את 
עיני יואנס 1¥ פקד לנקר, והפך לשליט יחיד. מ׳ דאג לאי- 
כלום קושטה וביצורה, ולחידוש הפאר שלה. 

אח״כ הפנה מ׳ את מאמציו נגד שרל מאנז׳ו (ע״ע), מלך 
סיציליה מ 1265 , שביקש לתקוף את ביזנטיון. מ׳ בלם את 
פעולות שרל בבלקנים בדרך דיפלומטית וצבאית. כדי 
למנוע משדל את תמיכת האפיפיורות, ניהל עמה מ׳ מו״מ 
שהביא בעקבותיו להכרזה רשמית על איחוד הכנסיות המזר¬ 
חית והמערבית בוועידת ליון ב 1274 . ההכרזה גרמה להת- 
מרמרמות רבה בביזנטיון והרבתה את אויבי מ , ! לאחר 
מותו בוטל האיחוד. 

מ׳ כרת בריתות עם המטרים שבדרום־רוסיה ועם המפד 
לוכים. הוא רצה למנוע את התבססותן־מחדש של ערי- 
המסחר ונציה וג׳נובה בקיסרות, אבל נאלץ לאשר הקמת 
שכונה של יוצאי ג׳נובה בקושטה ב 1267 , וב 1277 חו¬ 
דשה השכונה הוונציאנית. ב 1281 הוקמה נגדו ברית של 
שרל מאנז׳ו׳ ונציה, סרביה ובולגריה, אך מדד בסיציליה 
ב 1282 (המכונה "תפילת־הערב הסיציליאנית" [תג 510111 
1-5 ^>:>¥]) הסיר את האיום מעל ביזנטיון, במות מ׳ ירשו 
בנו אנדח׳ניקוס 11 (ע״ע). 

האוטוביוגרפיה של מ' פורסמה בידי 6 ז 0£01 ־ 01 . 13 
בכה״ע 1 ! 60 תב 2 ץ 8 , 1959/60 ,xxx—xx^x . 

- 77 ז£' 1 46 • 6111 ) 01170 ) 765 , 146 ^ 7016010 16/161 ,חצוזזקג^כ) . 0 

, ¥65/7675 526111071 7/16 , 1171311 :>!) 1111 . 5 ; 1926 , 171 ) 7:071 ^( 1 1176 ) 

145 ^ £0106010 116/1061 \ £771/76707 , 5 ס 1 קס^ 3 ח 003 .ן .( 1 ; 1958 
״ 1959 , 1258-1282 , 6/651 [ 1/16 0714 
ד. י. 

מיכאל סקוטוס — 5001115 110113€1 \ — (מת ב 1235 
בערך), מלומד, פילוסוף ואיצטגנין סקוטי. לזכותו 
יש לזקוף את תרגומם ללאטינית של כמה ספרי פילוסופיה 
ומדע ערבים שנודעת להם חשיבות רבה בתהליך התוודעות 
המערב הנוצרי לאריסטו ולמפרשיו המוסלמיים. מ׳ שהה 
במרכזי החכמה והלימוד בספרד ובאיטליה. מ 1228 עד מותו 
היה איצטגנין בחצרו של הקיסר פרידריך 11 בסאלרנו, שם 
עסק במחקר ובתרגום. מ׳ תירגם את "תולדות בעלי-החיים" 




165 


מיכאל סקזמוס — מיכה 


166 


וכתבים ביולוגיים אחרים של אריסטו ואת "על השמים" 
(ואפשר שגם את ״על הנפש״) מאת אריסטו — עם פירושו 
של אבן רשד (ע״ע). לפי בקשת פריה־יו 11 , תירגם מ׳ את 
כתבי אבן סינא (ע״ע) על בעלי חיים. למרות שידע את 
השפה העברית, אין שחר לסברה שמ׳ תירגם את "מורה 
נבוכים" של הרמב״ם ללאטיבית. 

חיבוריו המקוריים של מ׳ כוללים שני ספרי מבוא באיצ- 
טגנינות, שאחד מהם מכיל שאלות של פרידריך 11 ותשובות 
מ' עליהן, ספר בפיסיוגנומיה (ע״ע), היחיד מספריו שפורסם 
בדפוס ( 1477 ). וכנראה גם ספר באלכימיה. מ׳ לא מצא 
סתירה בין היותו איש כנסיה לבין עיסוקו באיצטגנינות, 
וסבר שעל אף שלטונו הכל־יכול של אלהים בעולם, משפי¬ 
עים גרמי השמים על גודל חאדם, במיוחד בשעת ההתעברות. 

,^ 101 ) 5 1 ) 1 ז 3 ) 0 ^ז 310 ו 4 } , 0811:6 זווידו ״ 1 

, 1965 ,. 5 31 ,. 18 : 1923 , 307-337 , 11 

מיכאליס, י 31 ן דוד— 1101136115 \ 1 > 1 י! 03 101131111 — 

( 1717 — 1791 ), מזרחן וחוקר־מקרא גרמני. מ׳ כיהן 
כפרופסור לשפות שמיות ולמקרא באוניברסיטה של גטיגגן 
משנת 1746 ועד מותו. הוא חיבר דקדוק עברי ( 1745 ) וספר 
על דיני הנישואין העבריים, 140815 £2€ ש 5 ^ £11 ( 1755 ). 
בהשראתו של ג. א. לסינג (ע״ע) תירגם לגרמנית את 
התנ״ד כולו, בתוספת פירושים ( 1769 — 1788 ), וכן כתב 
מבוא לתנ״ך ( 1787 ). חשוב במיוחד הוא חיבורו, ב 6 כרכים, 
] 6$86011 ו( 53180 ס 1 \ (״משפט התודה״), 1770 — 1775 ,מן המח¬ 
קרים המדעיים הראשונים בשטח זה. 

מאז 1771 ועד 1789 הוציא־לאור את .!ו 16 ( 0616x1131156 
8111110111614 6x6861156116 ("ספריה למזרחנות ולפרשנות- 
המקרא"). 

מיכאליס, לאונור - 4101136115 ^ 1x01106 - 1875) ■ 

ברלין— 1949 ,ניו-יורק),פיסיולוג וכימאי. מ , סיים 
את לימודיו ברפואה בברלין והשתלם באוניברסיטת פריבורג 
( 1168 ( 6611 ?). אחר-כך חזר לברלין ועבד שם בהדרכתו 
של ם• אדליד (ע״ע). מ 1902 עבד במרכזי-מדע שונים. 
ב 1926 התיישב באה״ב ועבד תחילה באוניברסיטת ג׳ונז 
חופקינז. מ׳ חקר בעיקר תגובות ביוכימיות וניסה להסבירן 
על בסיס הכימיה הפיסיקאליח. בין עבודותיו — מחקרים 
בדבר השפעת ריכוזי יוני-המימן על המהירות של תגובות 
שונות, תכונות חלבונים ומנגנון חימצון — חיזור ביולוגי. 
תרומתו הגדולה'למדע היא חקירת הקינטיקה של תגובות 
אנזימטיות. ב 1913 פיתח יחד עם מנטו ( 611 ז 611 !א) את 
משוואת מ׳-מנטן. משוואה זו מתארת את שינוי מהירות 
התגובה האנזימטית עם שינוי ריכוז החומר המגיב. בפיתוח 
המשוואה הניח מ׳, שבתגובה נוצר קומפלכס אנזים — חומר 
מגיב, דבר שהוכח באופן מעשי רק בשנים האחרונות. 
וע״ע פרמנטים. 

מיכאליס, 10 ^ 0 — 14161136115 11115 ק 50 — ( 1865 — 
1932 ), סופר דני. מ׳ למד לשונות רומאניות וגרמ¬ 
ניות וחולדות חאמנות. בשיריו, ובייחוד בקובץ 681 ? 615 ׳!ע 
(״חג החיים״), 1900 , הצליח, בדומה לתאופיל גוטיה (ע״ע), 
ליצור ציורים ופסלים במלים. לפירסוים בינלאומי זכה עם 
הופעת המחזה ס 1111 ׳{ 6 נ 51 ת 10 ;ונ 011 ז 861 ("חתונת מהפכה"), 
1906 , שהועלה על הבימה בכמה ארצות והוסרט שלוש 
פעמים ( 1913 , 1928 . 1937 ). הרומאן תז\ $0 6 !§ 1 ׳! 6 ! 061 


(״שנת־עולמים״), 1912 , כתוב פרוזה לירית ציורית ונו¬ 
שאו — נסיגתו של נאפוליון ממוסקווה. — מ׳ היה מתרגם- 
אמן! הוא תירגם לדנית את "פאוסט" של גתה ויצירות של 
פלובר ושל בודלר. 

יצירתו של מ׳, הן השירה והן הפרוזה, מבוססת על ידע 
ובקיאות. הוא שר את יפי האור והשמש, הצורה והצבע. מ׳ 
היה מייצגו של זרם ה״אמנות לשמה" בארצו. 

מיכאליס, ?]לק — 14161136115 £36111 — ( 1872 — 1950 ), 
סופרת דנית. ב 1895 נישאה לסופוס מיכאליס 
(ע״ע), אך נפרדה ממנו ב 1911 . הרומאן ז 16 > 4 / 1126 ־ £31 0611 
(״הגיל המסוכן״), 1910 , מנתח את משברי נפשה ובעיותיה 
של האשה בגיל ה 40 . ב 1924 — 1935 פירסמה את יצירת־ 
המופת שלה, 1 !>ת 0 08 0041 33 ק 763661 ("עץ־הדעת טוב 
ורע"), אוטוביוגראפיה בת חמישה רומאנים, שמהם מצטיי¬ 
נים במיוחד השניים הראשונים: הם משקפים את עולם- 
הפלאים של נערה קטנה, הרואה אותו מבעד חתיכת זכוכית 
צבעונית. נערה משמשת גיבורה לסידרת ספרי-הילדים 
המקסימה, 81111 , 1929 — 1938 (עברית: ״ביבי״, 1944 ! 
״המסע הגדול של ביבי״, 1944 ), בספרה 406 ( ("אמא"), 
1935 , ניתן תיאור נאמן של גברת זקנה, אמה של הסופרת.— 
ספריה ניתרגמו להרבה שפות; לעברית תורגם, נוסף לנ״ל: 
0 6 ח״ 860 ! 066 (״האי הירוק״; עברית 1945 ), 1937 . 

החל ב 1933 חסו בצל קורתה של מ׳ פליטים מגרמניה, 
ביניהם ברטולד ברכט. משהתחילו רדיפות היהודים בגרמ¬ 
ניה, השמיעה'מ׳ את מחאתה ושילמה על כך באבדן השוק 
הגרמני לספריה. 

מיכאלס (שם־ד,משפחה הנכון: ופסי), עלמה ( 1890 , 
דווינסק — 1948 ), שחקן'ובמאי יהודי בבריה״מ, 

ראש הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי בימי מלה״ע 11 (ע״ע 
מועצות, ברית ה־, יהודים). 

הצגת "המכשפה" של גולדפדן (ע״ע) עוררה בו בצעי¬ 
רותו זיקה לתיאטרון ומחשבה על קריירה במאית. לבקשת 
אביו עבר ב 1915 לאוניברסיטת פטרבורג כדי ללמוד משפ¬ 
טים. אולם כאן הצטרף ב 1919 לבית-הספר התיאטרוני היידי 
(בהנהלתו של אלכסנדר גרנו׳בסקי) — אשר שימש לאחר- 
מכן ( 1921 ) כיסוד לתיאטרון היידי הממלכתי במוסקווה. 
מ' היה לשחקנה הדגול של במה זו ועם פרישתו של גרנוב־ 
סקי (שנטש את בריה״מ באחד מסיורי התיאטרון בחו״ל) 
היה מ׳ לבמאי של התיאטרון הממלכתי (מ 1929 ). מ׳ נודע 
כאחד השחקנים היהודים הגדולים בעולם. מבקרים ואוהדי- 
תיאטרון כתבו על משחקו כמלך ליר ( 1938 ) כעל חוויה 
בלתי־נשכחת. הוא היה "טוביה" גדול, והצליח הצלחה רבה 
בתפקידים של מנחם מנדל ושל בנימין השלישי. מ׳ הוכתר 
בתואר ״שחקן־העם״ וב״אוודלניך. ב 1946 זכה ב״פרם־ 
סטליך על בימוי המחזה ״פריילעכס״ ( 1946 ), אולם כעבור 
שנתיים חוסל, יחד עם יתר העסקנים של התרבות היהודית. 
לזכרו נקראה כיכר בת״א. 

מיכה ״המרשתי״ — על שם מקום־מוצאו מרשה (או 
מורשת״גת) שבשפלת יהודה —, נביא בזמנו של 
ישעיהו, ניבא' "בימי יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה", קודם 
חורבן שומרון בשנת 720 לפסה״נ. ספרו הוא הששי בקובץ 
תרי־עשר (שלישי — עפ״י סדר תרגום־השבעים). נבואות 
מ׳ קצרות מעיקרן( 3 פסוקים) והארוכות שבהן— 8 פסוקים 



167 


מיכה — מיכילובפקי, ניקולי 


168 


בלבד. איו אפשרות לקבוע סדר זמנים לנבואות מ , . אלה 
ערוכות בד״כ לפי דמיון התוכן (פורענות או גחמה) או 
עפ״י אסוציאציה לשונית־צורנית רצופה (ג, יב — ד, א; 
ה, ח— ט) או מקבילה (ג, א— ג. ט; ד, ה— ה׳ א), אף 
שלפעמים שלובים דברי־תוכחה בבשורות־נחמה. באופן כללי 
ניתן לומר, כי הפרקים א—ג מכילים דברי תוכחה ופורענות, 
ד—ה: נחמה, ו—ז: תוכחה ונחמה. 

פרק א׳ של ספר מ׳ מנבא חורבן שומרון ומצוקת פלישה 
ליהודה. נבואות שונות שבפרקים ב—ג מתריעות על עושק 
וחמס מצד "ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל" המתעללים 
בעם, וסמוכה להן נבואה על הנביאים שעינם לממון, בניגוד 
למ׳ המלא רוח ה׳. חטיבת־תוכחה זו מסתיימת בנבואה על 
חורבן ירושלים. פרקי־הישועה (ד—ה) פותחים בנבואה 
לאחרית־הימים, ששלושת הפסוקים הראשונים שבה מצויים 
מילולית גם בם , ישעיהו (ב, ב—ג). צביונם האוניוורסאלי 
של הפסוקים הולם את נבואות ישעיהו, בעוד שנבואות מ׳ 
מוגבלות בדרך־כלל בתחום לאומי מוגדר, כפי שמעידים 
גם שני פסוקי הסיום (ד—ה) של נבואה זו המיוחדים למ׳. 
נבואות־הנחמה הבאות עוסקות בקיבוץ נידחים לציון, חידוש 
ממלכת־דוד בירושלים, נצחון על אשור והטוב הצפוי לשא¬ 
רית יהודה: חטיבת־התוכחה הבאה דומה בתכנה לראשונה, 
ופסוקי־הספר האחרונים (ז, ח—כ) מסיימים בבשורת סליחה 
וחסד, והתרפקות על זכרונות קדומים מימי־האבות. בנבואות 
מ׳ אין זכר מפורש למסעות מלכי־אשור לסוריה, א״י ופלשת, 
ולא למאורעות היסטו׳ריים אחרים שאירעו בימיו. הנבואות 
המונות שמות ערים בשפלת־יהודה והרומזות, כנראה, לפלי־ 
שות אויב (א, י—טז: ד, ט—יד), ואף זו המזכירה בפירוש 
את אשור ("ארץ נמרוד" [ה, ד—ה], תואר יחידאי במקרא, 
בזיקה לברא׳ י, ח—יא), הן כלליות-ביותר וטבועות בסימ¬ 
נים של הצלת־פלא. מ׳ אינו מתערב במדיניות של מלכי- 
יהודה, וייחודו — בתוכחתו הסוציאלית, וכמעט אין נביא 
דומה לו בחריפות-לשונו, שהיא ציורית בפשטותה וספוגה 
מרירות אירונית. אמנם אין מ׳ נרתע מהוכיח גם את העם 
כולו (ז, ב—ו), אך תוכחתו הסוציאלית־מוסרית מכוונת 
במיוחד נגד העשירים, הקצינים, גביאי-השקר וראשי-העם. 
אופי מיוחד זה הוכר היטב גם ע״י חז״ל, שקבעו כי "בא מ׳ 
והעמידן [את המצוות] על שלש״ (מכות כ״ד, ע״א) — 
כנגד שש של ישעיהו(שם). 

מ׳ בזכר ומצוטט — בפי "אנשים מזקני הארץ", שדיברו 
בפני המלך יהויקים — כמאה שגה לאחר נבואת מ׳. לדברי¬ 
הם, השפיעה נבואת מ׳ על חזקיהו עד כי — "ויחל את פני 
ה׳, וינחם ה׳ אל הרעה אשר דבר עליהם״ (ירמ׳ כו, יז— 
יט), אולם אין למעשה־תשובה זה זכר בספר נד. 

נבואות־הנחמה של מ׳ עוררו ספיקות בין החוקרים בדבר 
מידת-התאמתן לזמנו. נושא קיבוץ בידחי־ישראל לא היתה 
לו אחיזה במציאות ימי אחז וחזקיהו, אולם ייתכן שהדבר 
היה בעל משמעות לאחר חורבן שומרון. נחמתו מכוונת גם 
לבשן ולגלעד, ואפשר שנשתמר בהן רמז לשיבתם של 
פזורי-ישראל מאשור. בניגוד לישעיהו, אין גאולתה של 
"השארית" תלויה ביסודה בתשובה, במשפט או בצדקה (אך 
השר ב, ז), אלא בחסדי-ה׳, ושרשה נעוץ ברציפות ההיסטו¬ 
רית של השבועה האלוהית שניחנה לאבות. גאולה זו נושאת 
אופי לאומי מובהק ואינה שלובה בבשורת גאולה כלל־ 
אנושית. שוני נוסף בין ישעיהו למ ׳ הוא בכך שגד רואה 


את תקומת ישראל כמיוסדת על עצמה, על "קרן ברזל 
ופרסות נחושה״ ושמלכה — אף י שסימנו "בית לחם 
אפרתה״ — יהיה מלך חזק וכובש. 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ג׳, 289-265 (כולל 

ביבל׳). תש״ד : ; 1954 ,. 1 \( 0 ע 010£ '<{' 7 ^־ 7 ,ח£״£.ז ״ 1 

- 1471 ) 7671 £67 171 * 1 * 70 * 1 07167 % \ 0£11 141117 ^ 1 16 <£ י ת 11 ־ 61 ע 8€ 

- 0 * 61 *£ י 1 > 11 ־ 11 שקב£ . 5 ; 1959 ,. 1 \ 1161671 ^ 70 ? * £6 £1214712 

. 1961 ,(^ X .#ג / 0 ) 8001 1116 17% 101029 

שמ י א, 

מיכה או מיכיהו, איש הר אפרים. מסופר עליו בספר 
שופטים (יז—יח) שלקח מאמו "אלף ומאה כסף" 

והחזירם לה עקב אלתה; האם הקדישה את הכסף לה׳: 
מאתים כסף נחנה י^צורף לעשות פסל ומסכה, ואת השאר 
הקדישה כפי הנראה ל״ביח אלוהים" שבבית מ׳ בנה, שם 
הועמדו הפסל והמסכה, וכן איפוד ותרפים. תחילה שימש 
ככהן אחד מבני מ׳ ולאחר זמן נשכר "לאב ולכהן" נער לוי 
מבית לחם יהודה שבא להר אפרים. בני שבט דן, בעברם 
בהר אפרים לכבוש את ליש, לקחו אתם בכוח אח הנער הלוי 
עם הפסל, לאחר שקודם לכן נועצו בו מרגליהם, וביקשו 
את ברכתו בלכתם לתור להם נחלה. הפסל הוצב מעתה 
במקדש שבעיר דן והנער הלוי שהיה, כנראה, יהונתן בן 
גרשום בן משה (או "מנשה"), שירת שם ככהן, הוא ובניו 
אחריו ״עד יום גלות הארץ״ (ויש גורסים: "הארון"). 

סיפור קדום זה בא להורות כיצד הוקם המקדש בדן 
וכיצד נתייסד שם חבר הכהנים, אולי מצאצאי משה, שרא¬ 
שיתו ב״בית אלוהים" פרטי בהר אפרים. בדרך זו מבקש 
הספר להסביר את קדמותו של מקדש זה ששימש במקביל, 
ובסמוך, למשכן שילה. מחתימתו של הסיפור (יח, לא) 
משתמע שעבודת פסל מ' בדן לא האריכה ימים לאחר חורבן 
שילה (ע״ע). 

ב ח ז " ל. לדברי ר׳ נתן, היה בית מ׳ בגרב, שלשה מילין 
משילה (זהה אולי עם ח׳רבת עראבה, כ 4 ק״מ ממערב 
לשילה) — "והיה עשן המערכה ועשן פסל מ , מתערבין זה 
בזה. ביקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן הקב״ה: הניחו 
לו, שפיתו מצויה לעוברי דרכים״; מטעם זה, סבורה הגמרא, 
לא נמנה מ׳ במשנה (סנהדרין י׳, ב׳) בין אלה ש״אין להם 
חלק לעולם הבא" (סנה׳ ק״ג, ע״ב). חז״ל הבחינו בקד¬ 
מות הסיפור, ואף שהכירו בכך כי פולחן מ׳ נחשב לע״ז — 
עד שאמרו כי "כל שמות האמורים במ׳ חול" (שבועות ל״ה, 
ע״ב) — לא נמנעו מלומר כי יהונתן, הנער הלוי, היה בני 
של גרשום בן משה, אלא ש״מתוך שעשה מעשה מנשה 
תלאו הכתוב במנשה", והנדן "תלויה". לדעת מסורת זו 
טען יהונתן להגנתו: "כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם 
ישכיר אדם עצמו לע״ז ואל יצטרך לבריות". מסורת אחרת, 
כנראה, מזהה אותו עם "שבואל בן גרשם בן מנשה" שנת¬ 
מנה "נגיד על האוצרות" במקדש ע״י דוד, והשם שבואל 
מתפרש על דרך הדרש: "ששב לאל בכל לבד (ב״ב ק״ט, 
ע״ב — ק״י, ע״א). 

י. קויפמן, ספר שופטים (ר׳ מפתח, בערכו), 1964 : הנ״ל, 

עיונים בספר שופטים, 208-184 , 584-547 , תשכ״ו. 

מ. 

מיכדלובקזקי, ניקולי קו^טןטינוביץ׳ - .>! .מ 

— ( 1842 — 1904 ), פובליציסט 
וסוציולוג רוסי, מנהיג רוחני של תנועת ה״נר 1 ךניקים". בצעי¬ 
רותו היה מהנדס-מכרות. בשנות־השבעים של המאה שעב¬ 
רה הצטרף לנרודניקים, השתתף לראשונה בעיחונם ה 3 ח־ 




169 


מיכילוכסקי, ניקולי — ר׳ מיכל מזלוצ׳וב 


170 


תרתי "נרודנאיה ווליה", אולם עיקר פעולתו הפובליציסטית 
התרכזה בשני הירחונים הנודעים 10 ־ 801111 ־ 601 ^ 0 ־ 01 
1 ו>! 0 מח 33 (״כתבי המולדת״), ו 21x0x80 ־ £01 6 סא 00 ץ?[ 
("אוצרה של רוסיה"). כאחד המעטים ביו הסוציולוגים הרו¬ 
סיים שלט מ׳ גם במדעים המדוייקים, ודווקא מתוך־בך הטיל 
ספק באפשרות של קביעת אמיתות אובייקטיוויות מדוייקות 
בשטח מדעי־החברה, ודגל בשיטה סובייקטיווית בסוציו¬ 
לוגיה. מ׳ התנגד בתקיפות לכל תפיסה "אורגנית" ו״קולק- 
טיווית" של החברה האנושית, הן של הרברט ספנסר (ע״ע) 
והן של הסרכסיסטים (ע״ע מרכסיזם). ללא ליאות חזר והס¬ 
ביר, ש״המעמד" אינו אלא תצבורת של יחידים העשויים 
להתלכד לבל מיני צירופים, ואילו "ההכרה הקולקטיווית" 
היא מיזוג בלתי-אורגני (במובן המדעי) של הרבה הברות 
אישיות. את ההתפתחות לקראת חברה סוציאליסטית ראה 
בדרך של גיבוש טיפוס אנושי "המפותח באופן הרמוני", 
כך שיכול לבצע עבודות גופניות ואינטלקטואליות כאחד, 
ואילו כשרו המוסרי אינו נופל מיכלתו השכלית והטכנית. 
מ׳ חקר הרבה בתהליכי ההשפעות הבלתי־מודעות על המו¬ 
נים ובפרט בתפקידו של "האדם הגדול" בשטח זה. במשך 
עשרים שנה ויותר היה מ׳ בר־פלוגתא עיקרי למרכסיסטים 
הרוסיים. מ׳ השפיע במישרין, ועוד יותר בעקיפין, על 
אנשי העליה השניה (כגון א. ד. גורדון [ע״ע]) וסיפק חומר 
מחשבתי רב הן לראשוני התנועה הקיבוצית והן למייסדי 
מושבי-העובדים. — כתביו יצאו במהדורה רביעית, בשם 
1118 ז 6 ממ!יס 0 311116 ק 6 ס 0 1106 * 110 , 10 כרכים, בשנות 
1906 — 1914 ! בשנת 1957 יצא אוסף מאמריו ומסותיו על 
סופרים רוסיים ואחרים, בשם: - 11 ק 1£ ־ 10 וקץ^£ק 6 ^ 1 \, 

1<: 1X6 0X3X811 ס 77106 . 

>א 3003 '<ג 0030001 11 1 א 70803 * 606 ץ€ , 1108 ו/ק £6 . 11 

, 03008 ׳$? . 0 . 11 ; 1901 , 00 ג 1 >ססס 00 (|) 0611160x8601108 פ 
, 303008 >! .£ .£ ; 1908 , 00000 ? 0 330333 0011(1811110X01 

. 0 .י! ; 1912 , 0 ז- 1 \ ■> 1 . 11 מ 600 כ! 3 ספסק 100 0 א 0 ק 86 ס 
- 1110 / € 1 ,') 1111 <€ 1-111111 ' 7.111 

. 1913 , 1-2 ,? 10/1/11 

א. אח. 

מיכל, בתו הקטנה של המלך שאול (שמ״א יד, מט), 
ואשת-נעוריו של דוד. מ׳ שאהבה את דוד, נישאה 
לו רק לאחר שהרג מאתים פלשתים, משום ששאול — 
שרצה להפיל את דוד בחרב פלשתים — העמיד כתנאי-מוהר 
לנישואים אלה "מאה ערלות פלשתים". מ׳ ניתנה לדוד 
במקום מירב׳ אחותה הבכירה, שנועדה להורג גלית הפלשתי, 
אד ניתנה לאיש אחר (שמ״א יז, כה; יח, יז—כח). מ׳ שמרה 
נאמנות־אהבה לדוד ואיפשרה לו להימלט מיד שלוחי אביה 
שבאו להרגו (שם יט, יא—יז). משנתגלה המעשה נתנה 
שאול לפלטי בן ליש לאשה (שם כה, מד). לאחר שמלך' דוד 
בחברון, דרש את מ׳ אשתו מידי מלך ישראל, איש-בושת 
בן שאול, ואף היחנה בכך את הברית שאותה ביקש לכרות 
עמו אבנר בן נר (ע״ע), שר־צבאו של איש־בושת! ואכן 
הוחזרה בד לדוד (שנדב ג, יג—טז). לאחר-מכן הורעו היח¬ 
סים בין דוד ונד, והמקרא מספר כי היא בזה לו כשראתה 
אותו מפזז לפני ארון האלוהים בעת העברתו לירושלים. 
מסמיכות הפסוקים נראה כי לסכסוך זה היה קשר עם עקרו¬ 
תה של מ׳ (שמ״ב ו, טז—כג). בני מ , , הנזכרים בשמ״ב 
כא, ח, אינם אלא בני מירב, כפי שמוכח מן העניין שם 
וכן מן התרגומים; ואף חז״ל הבינו כך, אלא שלדבריהם 


גידלתם מ׳ ולכן נקראו על-שמח (תוספ׳ סוטה, י״א, ט״ו— 
י״ח; סנה׳ י״ט, ע״ב—כ״א, ע״א). 

מעשה מ׳ שימש מוטיוז לכמה מחזאים עבריים, ביניהם 
א. אשמן, "אהבת נעורים" (תל-אביב, תש״י), שכתב עוד 
קודם-לכן מחזה בשם "מ׳ בת שאול" (שם, תש״א); י. 
חורגין, ״מ׳ בת שאול״, 1932 , וא. ל. יגולניצר, "דוד ומ /" (ת״א, 
תשי״ב). שני המחזות הראשונים הוצגו בתיאטרון "הבימה". 

מיכל, חיים יוסף - 31 ו 01 ! 1 \ תת 12 ״ 01 מ — ( 1792 , המ¬ 
בורג — 1846 , שם), מלומד וביבליוגרף עברי, בן 
הדור הראשון לחכמת ישראל (ע״ע). מ׳ פעל כחוקר וגם 
עסק במסחר מסועף כל ימיו. אהבתו לספר העברי ולידיעת 
קורות חכמי ישראל באה על ביטויה בספרייתו הפרטית 
אשר צבר, ואשר הכילה כ 5,500 ספרים נדפסים, רבים מהם 
נדירי־מציאות, ו 860 כ״י. ספריה זו, ששימשה בחיי בעליה 
מוקד משיכה לכל חכמי ישראל שבמערב אירופה, זכתה 
לרישום מפורט לאחר מותו ע״י משה שטינשניךר (ע״ע: 
"אוצרות חיים", עם פתח דבר מאת צונץ, המבורג, תר״ח), 
הספריה, שהיתה מן המפורסמות שבין הספריות היהודיות 
הפרטיות באותו זמן, נרכשה ע״י המוזיאון הבריטי (הספרים 
הנדפסים) וספריית בודלי שבאוכספורד (כתבי-היד). על-יסוד 
ספרייתו זו הכין מ׳,'בשקידה עצומה ובמשך כל ימי חייו, 
את ספרו המקיף ״אור החיים״ — "לידיעת חכמי ישראל 
וספריהם". את החומר ליקט מתוך הספרות הרבנית הענפה 
שהיתר, מצויה ברשותו, וערך אותו בסדר אלפביתי; הספר 
מכיל למעלה מ 1,200 ערכים. בחייו סירב מ׳ לפרסמו בדפוס, 
משום שהיה סבור שטרם הגיע לשלמות הרצויה, ומשנפטר 
עבר החומר כולו— שהכיל דפים תלושים וחצאי גליונות, 
והערות מכל צדיהם — לידי יוט״ל צונץ(ע״ע), והלה השתמש 
בהם הרבה לצורך מחקריו. 45 שנה לאחר מותו של מ׳ החל 
אליעזר לב, רבה של אלטונה, בהשפעת בני המחבר, להתקין 
את הספר לדפוס ואמנם הגיע עד לעמוד 547 . לאחר שחלה 
המשיך א. ברלינר, והספר נדפס בפרנקפורט דמין (תרנ״א) 
וצולם ונדפס שנית בירושלים (תשכ״ה), בתוספת הערותיו 
של ש. ז. ח. הלברשטם (ע״ע), מתוך הטופס שהיה בידו. 
למרות ההתקדמות המרובה שחלה במשך מאת השנים שחלפו 
מאז חיבורו, עדיין נודעת לספר חשיבות ראשונה במעלה 
לתולדות הספרות הרבנית בימי הביניים. 

מ׳ עמד בקשרי מכתבים עם רבים מאישי חכמת ישראל, 
ובעיקר עם צונץ, ש. י. רפפורט (ע״ע) וש. ד. לוצטו(ע״ע). 
חליפת מכתבים בינו לבין צונץ נתפרסמה ע״י ברלינר: 

21102 1 ־> 01 (] 1,00 , 11 150!1011 11011X13110 /ו\.? $£1 ו 001 ׳* 106 ־ו 8 

(פרנקפורט, 1907 ). מעט מחליפת המכתבים עם שי״ר נתפר¬ 
סמו ב״השחר״ ב׳, 26 — 44 , תרל״א. מ׳ עצמו מיעט מאד 
לפרסם בעצמו, אך יש לציין את הערותיו הביוגרפיות החשו¬ 
בות ששוקעו בקונטרס "הפיוטים והפייטנים" של וולף 
הידנהיים שנדפס בראש הקרובות לחג השבועות (הנובר, 
תקצ״ט). 

ב. בן־מנחם [מהדיר], אור החיים, הקדמה, תשכ״ה 2 . 

י. ה. 

ר׳ (יחיאל) מיכל מןלוצ׳וב ( 1730 [ן], ברודי[גאלי- 
ציה] — 1792 [?], ימפול), מה״צדיקים" הנודעים 
שבתנועת החסידות. בבחרותו גר בעיירה מדז׳יבוז/ ושמע 
תורה מפי ר' ישראל בעש״ט (ע״ע). אחרי פטירת הבעש״ט 



171 


ר׳ מיכל מזלת׳וג — מיכלאנגלר בואונדוטי 


172 


עבר לגור במזייץ׳ ונעשה תלמידו של ר׳ דב־בר ("המגיד") 
ממזרי 7 (ע״ע). בימי הרדיפות נגד החסידים, שאורגנו ע״י 
ר׳ יחזקאל לנדא מפרג, סבל קשות. קרוב לזמן ההוא נתמנה 
ר״מ למגיד בעיירה זלוצ׳וב, ובסוף ימיו — למגיד בעיירה 
ימ&ול (ע״ע). ר״מ לא השאיר אחריו חיבורים משלו, אבל 
ליקוטים מדרשותיו מובאים בקובץ "לקוטי יקרים" של 
המגיד ממזריץ׳. 

רעיון יסודי בתפיסת־עולמו נמצא בדרשתו על תחלים, 
מזמור ק״ז. שם הוא מחלק את בני האדם לארבע כתות: 
א) ״עם הארץ" ; ב) רשעים ובעלי־עבירה, שלבסוף מתחר¬ 
טים ומהרהרים בתשובה; ג) בעלי־תשובה, שאינם יודעים 
כיצד לעשות תשובה; ד) אנשים גדולים בתורה הלומדים 
יום ולילה, אבל אינם יודעים בעבודת־הבורא כלל: לומדים 
תורה ב״גדלות" (=בגאווה) ולא "לשמה". 

ר״מ תבע, כי "כשאומר דברי־תורה, יהיה מחשבתו כאלו 
אינו מדבר בפני אדם אלא בפני הבורא יתברך". לימוד 
התורה צריך להיות גם מעין תפילה; וכיוונו צריך להיות — 
גילוי האור הגנוז שבתורה. 

מסופר, שלא נענה להפצרת הבעש״ט לקבל עליו רבנות. 
הבעש״ט אמר לר״מ, כי נתנו לו משמים נשמה קטנה, והוא 
העלה אותה למעלת נשמתו של ר׳ שמעון בר יוחאי. 

ש. דובנוב, תולדות החסידות (מפתח, בערכו), תר״ץ- 

תרצ״א; מ. בובר, אור הגנוז, תש״ז! ש. א. הורזדצקי, 

החסידות והחסידים (מפתח, בערכו), תשי״ג 4 . 

מיכלאנג׳לו בואוגרוטי - 011 תז 3 ״ 8110 €10 *״ב 1 ס! 1101 ג 

— ( 1475 , קאפרזה [טוסקאנד.] — 1564 . רומא), 

פסל, צייד, ארדיכל ומשורר איטלקי. אביו של מ׳, לודוביקו 
די לאונארדו די בואונארוטו סימוני, היה "הממונה" (-סס 
513 ^) המקומי בקאפתה. שבועות מספר לאחר הולדתו של 
מ׳ חזרה המשפחה לעיר מוצאה פירנצה והילד נמסר לטי¬ 
פולה של אומנת, במשפחה של סתתי אבן. ב 1481 מתה אמו, 
פראנצ׳סקה די נרי; יתמותו וימי ילדותו אצל האומנת 
שימשו כבר בתקופתו הסבר לטיפוסי הנשים הקשים וה־ 
גבריים שביצירותיו. הוא למד אצל "מורה לדקדוק", אך לא 
היה להוט אחד לימודיו. ידידו, הצייר פראנצ׳סקו גראנאצ׳י, 
שכנעו ללמוד רישום ולהתמסר לאמנות. ב 1488 'נכנם כד, 
למרות הסתייגותו הקודמת של אביו, כשוליה לסדנתו של 
הצייר דומניקו גיךלנדיו (ע״ע), לתקופה של שלוש שנים 
וכאן למדי את כל הטכניקות של הציור, כולל ציור-קיר. 



סינ?אננ׳ 15 : קרב המנסאזרים (בית־ 3 ואונאר 1 סי, פירנצה) 

ע ד 


לתקופת נעורים זו מייחסים את העתקיו ברישום (פאריס 
[לובר], מינכן, וינה), לפי ציורי-הקיר של ג׳וטו ומאזאצ׳ו, 
והעתק אנונימי בצבעי טמפרה, לפי פיתוח־נחושת של מאר־ 
טין שונגאואר ("יסורי אנטוניוס הקדוש"). ייתכן, שכבר בתום 
השנה הראשונה שבילה בסדנת גירלאנדאיו, או זמן־מה לאחר 
מכן, עבר מ׳ ל״בית־הספר לפיסול" שייסד לורנצו "המפואר" 
מדיצ׳י בגנו ושנוהל בידי הפסל ברטולדו די ג׳ובאני, תלמידו 
של דונאטלו. על לימודיו של מ׳ בבית־ספר זה ידוע אך 
מעט. לורנצו קירב את מ׳, שהתגורר בארמונו החל מ 1490 . 
שם ניתנה לו, כפי הנראה, ההזדמנות להכיר אח אנשי־ 
הרוח של התקופה שחברו סביב לורנצו, ואולי גם לקלוט, 
ולו רק באורח שטחי, כמה מרעיונותיהם; אולם אין להגזים 
בהשפעתה של הברות זו, שעל טיבה כמעט אין ידיעות. 
לתקופה זו מייחסים הביוגראפים הקדומים של מ׳(קונדיווי, 
ואזארי) העתקים וחיקויים של פסלים רומיים עתיקים, 
ולאחר־מכן — שני תבליטי-שיש: "המאדונה של המדרגות" 
(בית בואונארוטי, פירנצה), בו מסתמנת כבר, למרות הש¬ 
פעתו הניכרת של דונאטלו, דרכו של מ׳ כאמן עצמאי, 
ו״קרב הקגטאורים" (שם) 1 בו פיתח מ׳, באורח מקורי ונועז, 
קומפוזיציה סבוכה של גופים מפותלים ושלובים זה בזה 
שהשראתה שאובה מסארקופאגים רומיים ומתבליטי בר- 
טולדו. 

ב 1494 עזב מ׳ את פירנצה, שנשאה במשבר שלטונו של 
סיונרולה (ע״ע) ובאיום הפלישה של שרל ¥111 (ע״ע); 
הוא עבד לוונציה ולאחר מכן — לבולוניה, בה שהה בשנים 
1494/5 ויצר שלושה פסלים קטנים שצורפו למצבת־הקבורה 
של דומיניקוס הקדוש (בכנסיה על שמו). בנובמבר 1495 
חזר לפירנצה ופיסל כמה פסלים קטנים, שאבדו כולם 
(אחד מהם הוא ״הקופידון הישן״). באמצע שנת 1496 הגיע 
לרומא, על־פי הזמנתו של הקארדינאל ריאריו, שרכש את 
ה״קופידוך כממצא ארכאולוגי. בשביל פטרונו החדש 
ברומא, יאקופו גאלי, יצרי מ׳ את "הבאקכום השתוי", שהוא 
פסלו החשוב הראשון. הנושא האלילי והשפעת האמנות 
הרומית העתיקה אפייניים ליצירתו המוקדמת של מ/ אך 
הפיתוח עצמאי ביותר. יצירתו השניה ברומא שעשתה לו 
מוניטין, היא ה״פימה״ ( 1498/9 ; כנסיית פטרום הקדוש, 
רומא) — היחידה'הנושאת את חתימתו ואשיר גם הושלמה 
ולוטשה בכל פרטיה בטכניקה משוכללת להפליא. הקומפו¬ 
זיציה הפיראמידאלית של שתי הדמויות היא פתרון מושלם 
לבעיית נוסחת קומפוזיציה שהעסיקה אז בעיקר את ציירי 
איטליה. מ׳ חזר לפירנצה ב 1501 ושהה בה עד 1505 . בארבע 
שנים גדושות פעילות אלה פיסל על-פי הזמנת עסקני הקא- 
תדראלה וגילדת סוחרי הצמר את "דוד" ("הענק": גבהו 
4.38 מ׳; ר׳ ציור: כרך י״ב, עט׳ 58 ), שהוזמן ב 1501 , הושלם 
ב 1504 והוצב ב״ככר הסיניוריה״ ( 1504 ! כעת באקאדמיה 
של פירנצה). צורח גוש 'השיש (שניזוק כבר בידי פסל 
קודם) הגבילה אמנם את מ׳ במידה לא מעמה, אך היצירה 
נחשבת כתיאור הפיסולי האציל־בידחר של הדמות התנ״כית, 

ב 1501 בערך פיסל נד את ה״מאדונה וילדה" (נוטר דאם, 
בריז׳), הקרובה בסיגנונה ל״פיטה". באותה שנה הוזמן ע״י 
הקארדינאל פראנצ׳סקו פיקולומיני לפסל 15 פסלים קטנים 
של קדושים לעיטור מזבח־פיקולומיני בקאחדראלה של 
ס^נה. ארבעה פסלים בוצעו, כנראה, בידי עוזריו של נד, 
לפי תיכנונו; השאר לא בוצעו מעולם. ב 1503 הזמינו שוב 



173 


מיכלאנג׳לו בואונרוטי 


174 



סיכ^אנג׳לו: ה״פייטה" (כנסיית 8 םרוס הקדו׳ע, רוסא) 


עסקני הקאתדראלה וה״קונסולים" של גילדת סוחרי הצמר 
מפירנצה את פסלי 12 השליחים שנועדו לעיטור פנים הקא- 
תדדאלה; אולם רק פסל "מתתיהו" (אקאדמיה, ! פירנצה) 
הושלם, ואף הוא בחלקו בלבד. ב 1504 בערד צייר מ׳ את 
"המשפחה הקדושה" (" 1 ת 00 10 > 11 ס 1 ־־•* אופיצי, פירנצה), 
בשביל אנג׳לו דוני. זוהי יצירתו הציורית האותנטית הרא¬ 
שונה וציור־הפן היחיד שלו, שעל ייחוסו למ ׳ איו עוררים! 
זוהי יצירה בשלה ובוטחת, והטכניקה המזהירה שלה מוכיחה 
שט׳ למד היטב גם את מלאכת הציור בנעוריו. 

במחצית השניה של שנת 1504 התחיל מ׳ בהכנת הקאר־ 

טון לציור־קיר גדול באולם מועצת הרפובליקה של פירנצה, 
שהוזמן ע״י הגונפאלונירה פירו סודריני. הפרסקו צריך 
היה לתאר את הקרב ההיסטורי ליד קאשינה ( 1364 ) ולהיות 
מקביל ( 111 ־ 13 ״ק) לציור "קרב אנגיארי" של לאונח־ו דה 
דנצ׳י (ע״ע). משני הפרויקטים שרדו דק סקיצות והעתקים 
של הקארטונים (באוסף של לורד לסטד, נודפוק, הוקם 
הול €3111 ! 1-1011111301 ]). הקארטון של מ׳ מתאר קבוצת 
חיילים ערומים המופתעים ע״י האויב בעת רחצם בנהר. 
הוא זכה לפירסום עצום כבר בעת הכנתו, ואמנים רבים נהרו 
לראותו וללמוד על-פיו, התנוחות המורכבות של הגופים 
הערומים בתנועה, המהווים את הנושא הבלעדי של הקומ¬ 
פוזיציה, שימשו מוסת לדור שלם של אמנים במאה ה 16 
באיטליה ובאירופה כולה וכן גקודת־מוצא לפיתוח נוסח 
אפייני של הסיגנץ המאניריסטי. העבודה על "הקרב בקא- 
שינה" הופסקה ב 1505 , בגלל דרישתו התקיפה של האפיפיור 
החדש יוליוס 11 שם׳ יקים לו מצבת־קבורה מפוארת, אשר 
צריכה היתה לכלול, לפי התכנית המקורית, 40 פסלים גדולי- 
ממדים. העבודה למימוש פרויקט זה נתמשכה על־פני תקופה 
של 40 שנה. עד דצמבר 1565 פיקח מ׳ על חציבת גושי 
השיש בקארארה ועל העברתם לרומא והתחיל לעבדם 


בסדנתו. אולם אז חזר בו האפיפיור וניסה לצמצם את פעי¬ 
לותו ואת הוצאותיו. לבסוף סירב לדון בכלל בפרויקט ולא 
קיבל את מ׳ לראיון. מ׳ הנעלב עזב בחרי־אף את רומא וברח 
לטוסקאנה ( 1506 ), עד אשד, כעבור מספר חדשים, נתפייסו 
השניים, בבולוניה. מ׳ עמד בינתיים בלחץ בלתי־פוסק של 
הזמנות אהרות! שמנעו בעדו מלחזור אל "הטראגדיה של 
מצבת-הקבורה", כפי שהוא עצמו כינה עבודה זאת. בחחה 
עם יורשי יוליוס ( 1513 ) צומצם גודל המצבה ומספר דמו¬ 
יותיה נקבע ל 28 . בין דמויות אלה נכללו "משה" (העבודה 
בפסל זה התחילה ב 1513 — 1515 בקירוב) ושניים מן "העב¬ 
דים" ("הגווע" ו״המתמרד", בלובר). ארבעה "עבדים" אחרים 
(אקאדמיה, פירנצה) לא הושלמו והם מיוחסים ע״י החוקרים 
לתקופות שונות בין השנים 1519 ו 1536 . חוזה שלישי( 1516 ) 
ולאחריו חתה רביעי ( 1532 ) צימצמו את המצבה עוד יותר. 
בחחה החמישי והאחרת ( 1542 ) כלו כוחותיהם של היורשים 
ושל מ׳ כאחד: נקבעה מצבה צנועה מאד לעומת התיכנון 
המקורי, שהיתה חזרה אל המבנה המסרתי השעון על קיר 
הכנסיה. המבנה הארכיטקטוני על פסליו הוקם ב 1545 
בכנסיית פטרוס הקדוש באזיקים (ו 01 :>ת 1 /י ת! 0 זמ 5 ק . 5 ) 
ברומא. קומתו הראשונה כוללת במרכזה את פסל "משה" 
של מ׳ (ר׳ ציור: כרך ב/ לוח י״א, בין עמ׳ 776 ו 777 ) 
כשבאגפיה פסלי "חיי המעשה" (לאה) ו״חיי ההתבוננות" 
(רחל), שהושלמו ע״י תלמידים. גם הקומה השניה הושלמה 
ברובה ע״י תלמידיו של מ/ 

לאחר איחד הקרע בינו לבין יוליוס 11 , השלים מ , , 
ב 1507 , אנדרטת ברונזה גדולה של האפיפיור והיא הוצבה 
בשנה שלאחר מכן בחזית הכנסיה על-שם פטרוניוס הקדוש 
בבולוניה המורדת, שהוכנעה אחר קרבות מרים ( 1506 )! אך 
אנשי העיר השמידו עד מהרה את הפסל ( 1511 ). 

בראשית 1508 שב מ׳ לפירנצה ומיד אחרי-כן נסע 
לרומא. ברומא הזמינו יוליוס 11 לעטר אח תקרת הקאפלה 
הסיכסטינית בוואטיקן בציורי־פרסקו. החוזה (אשר י לא 
נשתמר) הוא ם 10.5.1508 . זמן קצר לאחר התחלת העבודה 
נואש מ׳ מעחריו וביצע בכוחות עצמו כמעט את כל מפעל 
הענק, הגדול ביותר בסוגו שבוצע אי־פעם בידי אמן יחיד. 
הקשיים הטכניים היו מרובים ומ' התאונן עליהם בכתביו 
ובמכתביו! ובכל זאת, הושלמה עבודת העיטור תוך זמן קצר 
להפליא. ב 1512 , כאשר הוסר הלוט מהפרסקוח, הם היכו 
בתדהמה את כל עולם האמנות באירופה. מכל רחבי איטליה, 
וגם מחוצה לה, נהרו אמנים לחזות ב״תקדה" ולהעתיק את 
פרטיה. מ׳, והוא בן 37 , נחשב מאז כגדול אמני איטליה, הגם 
שבעת ההיא פעלו עדיין רפאל, לאונארדו וסיציאנו. יצירה 
זו היא אשר הקנתה לו את התואר ״האלוהי״ ( 0 ן 11 ׳\ 11 ) 11 
10 ^ 11011€130 \.). לא התמונות והדמדות הבודדות בלבד, 
אלא גם הקומפוזיציה של התכנית העיטורית של התקרה, 
מהוות אחת מיצירות־המופת הגדולות שבכל הזמנים. 
הארכיטקטורה המדומה המצויירת של התקרה משמשת 
כסידרת מסגרות ל 9 אפיזודות מספד בראשית, המשלימות 
מבחינה איקונוגראפית את הסדרות המקבילות של פרשיות 
מן התנ״ד ומן הברית החדשה שכבר צדירו במאה ה 15 על 
קירות הקאפלה בזמנו של סיפסטוס ׳׳\ 1 ( 1481/3 ). המחזות 
התב״כיים מתוארים לסירוגין בחמש "תמונות" קטנות 
(יחסית) וב 4 גדולות. על מזבח הקומפוזיציה ה״סירוגית" 
הזאת הקריב מ׳ את הסדר הכרונולוגי של התמונות, אשר 






175 


מיפלאנג׳לו בואונרוטי 


176 



מיכלאנג׳לו: בריאת השט?ו והירח (ה?א 8 לה הסיבסטינית, רוטא) 


נושאיהן (מקיר המזבח אל הכניסה) הם: "יום הבריאה 
הראשון — הפרדת האור מן החושך׳ ("רוח אלוהים 
מרחפת"); "בריאת המאורות" (והצמחים ן); "הפרדת הרקי¬ 
עים" ; ״בריאת אדם״(ר׳ ציור: כרד א/ ענד 527/8 ); "בריאת 
חווה״ ? ״החטא הקדמון והגירוש עגן העדן״ (ך ציור: כרך 
א׳, ענד 529 — 530 ); ״קרבן נוח״; ״המבול״; "שכרון נוח". 
מ׳ צייר את התמונות בסדר הפוך לסדרן הכרונולוגי, כך 
שהדמויות הגדולות ביותר והקומפוזיציות המאוכלסות 
פחות — אך הנועזות יותר — הן באיזור הקרוב יותר 
למזבח. 

התמונות הקטנות מוקפות כל אחת שני זוגות "עירומים" 
עיסוריים התומכים מדליוני ברונזה מצויירים אפיזודות, שרק 
בחלקן ניתנו לפענוח (רובן שאובות, כנראה, מנביאים רא¬ 
שונים). באגפי התמונות הקטנות צייר מ׳ סידרה של 12 
נביאים (ציורים: ע״ע ישעיהו, ירמיהו) וסיבילות, המלווים 
״מלאכים״ קטנים (״פוטי״) וביניהם — ב 12 הקמרו¬ 
נות והצהרים ("לונטות") — אבותיו של ישו, מאברהם אבינו 

: ד ;■ 



נייכלאנג׳לו: הסיבילח חרלסית (ו!קא 56 ה הסיפסטיניח, רוטא) 


(שתי ה״לונטות" הראשונות נהרסו [ב 1535/6 ], כדי לפנות 
מקום ל״יום הדין״). — בארבעת הקמרונות של הפינות 
צויירו ארבעה נסי תשועה שאירעו לעם ישראל: "נחש 
הנחושת״, ״דוד וגלית״, ״תליית (למעשה — צליבת) המן". 
"יהודית והולופרנס". האיברים הארכיטקטוניים המדומים 
המקשרים את י מבנה הקומפוזיציה מעוטרים בזוגות של 
״פוטי״ מפוסלים, כביכול, ושל דמויות קורסות בגון ברונזה! 
ואילו מתחת לבסיסיהם של הנביאים והסיבילות ניצבים 
"פוטי" התומכים את שלמי הזיהוי שלהם. כל המערכת המור¬ 
כבת הזאת על מאות דמדותיה ועשרות תמונותיה, מתקשרת 
באורח כה אורגאני, רבגוני ומסודר כאחד, עד כי אין העין 



טיב 5 אננ' 5 ו: ה׳&חר, קטע ממצנח־דוקבורה ׳ 52 לורנצך דה טריצ׳י, 
רופס אורבינ 1 (קאפלת־טדיצ׳י, פירנצה) 


מבחינה במבט ראשון עד כמה מורכב מבנה, כמו במוסיקה 
הפוליפוניה של באך, ניתן לקרוא את הקשריו של מבנה זה 
באופנים שונים, וכל אחד מהם מדהים בעצימותו. 

נעשו נסיונוח רבים לגלות את מקור התכנית האיקונו־ 
גראפית של התקרה (תורות תאולוגיות ופילוסופיות — אבות 
הכנסיה, יועציו של יוליוס 11 , או שלו עצמו, הומאניססים 
ופילוסופים נאואפלטוניים, מ׳ עצמו, דאנטה), אך אף אחת 
מן התורות אינה מפרשת באופן משכנע ועקיב את כל פרטי 
התקרה. לכאורה נטל מ׳ על עצמו יזמה וחופש רב יותר ממה 
שחושבים מרבית החוקרים, ולעומת זאת, שאב יותר מעצם 
התרשמותו האישית מכתבי הקודש מאשר מדוגמות תאולו- 
גיות ופילוסופיות — שספק אם שלט בהן בכלל. 

אכן, תכנה האמיתי של היצירה נשאר מעל לכל עיקרון 
פילוסופי או דוגמה תאולוגית. היא חוגגת את נצחון השאיפה 
אל הנשגב, את תפארת דמות האדם כנברא בצלם אלוהים, 
ולכן — את אידאל "היופי האלוהי". 

ב 1513 חזר'מ׳ לעבוד על מצבת יוליום 11 (ר׳ לעיל) 
וב 1514 הוזמן לפסל בכנסיית סאנטה מאריה סופרה מינרווה 
ברומא - את דמות ישו הקם לתחיה. אחר מותו של יוליוס 11 






























177 


מיכלאנג׳לו בואונרומי 


178 


( 1513 ) הוזמן ע״י האפיפיור החדש לאו , x (מדיצ׳י) לבצע 
בפירנצה את בניין חזית הפנסיה של המשפחה: סאן 
לורנצו. מ׳ הקדיש זמן רב לכריית השיש ולהכנת המודלים 
(אחד מהם המיוחם לו [ 1517 ] נשתמר בבית בואונארוטי, 
פירנצה). ב 1518 נחתם חוזה הביצוע, אך ב 1520 ביטל האפי¬ 
פיור את כל התכנית ובמקומה הזמין את השלמת בניין 
"הלשכה החדשה" של כנסיית סאן לוו־נצו והפיכתה לקאפלת- 
קבורה לבני בית־מדיצ׳י. בתיכנון המקורי של המבנה 
הפנימי נכללו ארבע מצבות־קבורה: של לררנצו המפואר 
ואחיו ג׳וליאנו ושל לורנצו דוכס אורבינו וג׳וליאנו דיכם 
נמוד. אך'בפרויקט הסופי נכללו רק מצבות שני הדוכסים. 
מ׳ התחיל במלאכת התיכנון ב 1520 . המלאכה נמשכה עד 
1527 ולאחר מכן — מ 1530 בקירוב עד שנת 1534 , בה הופסקה, 
קרוב לשלב הגמר. "קאפלת־מדיצ׳י" היא פיתוח חדש ומקורי 
של רעיונותיו הארכיטקטוניים של ברונלסקי(ע״ע) ב״לשכה 
הישנה" של אותה כנסיה. היא משלבת דקוראציה פיסולית 
מפותחת בארכיטקטורה מקורית ונועזת. מצבותיהם של דוכסי 
מדיצ׳י משובצות בדקוראציה הארכיטקטונית של שני הקירות 
הצדדיים. הם מתוארים כדמויות אידאליוח של גיבורים- 
נסיכים קלאסיים המייצגים את "חיי ההתבוננות" ( 13 ״י 
3 ז 1211% ק 1 מ 16 ת^ — לורנצו; 1524 — 1531 בקירוב) ואת "חיי 
המעשה״ ( 3 ^ 30:1 3 ז 1 ׳\ — ג׳וליאנו! 1526 — 1533 בקירוב). 
הבעתו המסתורית של הדמויות הנשיות, המרץ הדרוך של 
הגברים והקומפוזיציה העשירה והמורכבת של כל אחד מן 
הפסלים כבר הפכו אותם בדורו של מ׳ ליצירות מופת, מוקד 
להתעניינותם של אמני הדור ומקור השראה לחיקויים ביצי¬ 
רותיהם של האמגים המאניריסטים האיטלקים של המאה 
ה 16 .— על קיר^הכניסה ניצב פסל המאדונה (שלא הושלם) 
ומשני צדיה — פסלי הקדושים, פטרוני בית-מדיצ׳י, קוסמאם 
ודאמינום, שבוצעו ע״י מונטורסולי, תלמידו של מ/ אף 
אחד מפסלי הקאפלה לא הושלם עד תומו, ואילו הצבתם 
והשלמת הסידור הפנימי בוצעו בעיקרן בידי ואזארי( 1556 ). 
ב 1527 גורשו בני־מדיצ׳י מפירנצה. מ׳ העמיד עצמו לרשות 
הרפובליקה הפלורנטינית המורדת ( 1529 ) והשתתף בתיכנון 
ביצוריה הדרומיים של העיר. הוא נבחר חבר "התשעה של 
המיליציה" ו״ממונה על הביצורים". בשלהי הקיץ של אותה 
שנה יצא לפרארה על־מנת ללמוד את ביצוריה, אד ברח 
לוונציה והוכרז "עריק מורד". הוא חזר לעירו ולתפקידו 
בהגנתה לאחר היסוסים קצרים בסוף אותה שנה. אולם 
פירנצה נכנעה ב 1530 . בני-מדיצ׳י, שחזרו לעיר, סלחו למ׳ 
והזמינוהו להשלים אח מלאכת בניית קאפלת-הקבורה של 
המשפחה ואת בניין הספריה במנזר סאן לורנצו, שהוזמן 
כבר ב 1523 ושבנייתו התחילה ב 1524 . בניין זה כולל שתי 
יחידות ארכיטקטוניות: אולם הכניסה וחדר הקריאה. גם 
בנייתה של הספריה הופסקה ב 1534 והיא הושלמה ע״י 
ואזארי ואמנטי (ע״ע). המדרגות של אולם הכניסה תוכננו 
רק ב 1559 ובנייתן הושלמה ע״י ואזארי ( 1571 ; ר׳ ציור 
בע , מדרגות). בניין זה, כיתר בנייניו של מ׳, מצטיין בחידו¬ 
שים נועזים. אין כמעט איבר ארכיטקטוני אחד הפועל כאן 
באורח שהיה מקובל עד כה; העמודות ( 113510:5 <£) הדקורא- 
טיוויות של אולם־הקריאה משמשות איברי־תמיכה ממשיים, 
ומבנה התקרה משתקף בעיטורי הרצפה. העיבוד הפלאסטי 
של האיברים הארכיטקטוניים של חדר־הכניסה והפיכת כל 
תיפקודיהם וסדריהם המקובלים מדהימים גם כיום. 



םיכ 5 אנג׳?ו: יזאפות־מריצ׳ , , פירנצה 


פסל ״הנצחון״ ( 1530/2 בקירוב; פאלאצו וקיו, פירנצה)^ 
בוצע, כנראה, למען מצבת קברו של יוליום: זהו פיתוח עקיב 
של הקומפוזיציה של גוף האדם בצירי מבנה בעלי כיוונים 
מנוגדים (מוטיוו ה 0510 ק 3 :תה 00 ). — באותה תקופה הכיר 
מ׳ ברומא את טומאזו קאוואלירי, עלם צעיר ונאה, שפד 
התאהב בו; הרישומים והשירים המוקדשים לו משמשים 
ביטוי לאהבה זו, אשר יש מפרשים אותה כהערצד, של הת¬ 
גלמות "היופי האפלטוני" השלם. ידידות זו נמשכה עד מותו 
של מ/ — לאחר ביקור בפירנצה, לרגל מוח אביו(סוף 1533 ), 
התיישב מ׳ ברומא סופית ( 1534 ), בטרם סיים את עבודותיו 
בשביל בית־מדיצ׳י בפירנצה. 

האפיפיור החדש, פאולוס 111 , מינה את מ׳ ב 1535 כ״אח- 
ראי לאדריכלות׳ לפיסול ולציור" של הוואטיקן וזיכהו במש¬ 
כורת שנתית. הוא הזמינו לצייר על קיר המזבח של הקאפלה 
הסיכסטינית את תיאור ״יום הדין האחרון״ (ד ציור: אחרית 
הימים, כרך ב/ עבר 441/2 ; לפי קונדיוד, הספיק עוד קלמנם 
¥11 להזמין יצירה זו). בביצוע הפרסקו הענק ( 13.30 מ׳ * 
17 כר) התחיל מ׳ — לאחר עבודות ההכנה והקרטון — באביב 
1536 והוא הושלם בשלהי 1541 . גם הוא עורר התפעלות שאין 
לה תקדים אלא ביצירותיו הקודמות של מ׳ עצמו. הן הנושא 
והן תכנו האמנותי מהווים ניגוד גמור ליצירתו הקודמת 
של מ' בקאפלה וציון־דרד חדש בהתפתחותו כאמן וכאדם. 
הנושא הקודר והאווירה הטראגית והרת־הגורל מאפיינים לא 
רק את התמורה ההיסטורית הגדולה שחלה עקב "שוד רומא" 
של 1527 , המשבר הדתי בעקבות הקרע הפרוטסטאנטי 
ותנועת הקונטרה־ךפורמציה, אלא גם את התפתחות היסודות 
הטראגיים באישיותו מלאת הניגודים של מ׳: את סערת 
נפשו ויצריו, את הפסימיות העמוקה שלו ואת אימתו מפני 
החטא הרובץ לפתחו. גם כאן, אמצעי הביטוי העיקרי הוא 
דמות האדם במערומיה, אך הקומפוזיציות הצלולות ואיד־אל 
היופי האפוליני של ציורי התקרה מפנים כאן אח מקומם 
לדראמה של גושי דמויות מתעוותות במאמצים עליונים 
ונסחפות בסערת תנועה מתערבלת. שימוש אינטנסיווי זה 
בדמות האדם המתוארת תכופות בהקצרים עזים' וקשירתה 
במסכת של גושי־תנועה—בישרו אתי אמנות-הבארוק, אך עם 
זה שימשו גם מקור־השראה למרבית המאניריסטים האיטל¬ 
קים. הדמויות הערומות והחירות האיקונוגראפית שנטל מ׳ 
לעצמו בכמה מפרטי הפרסקו עוררו, לאחר מכן, עם התגב¬ 
רות תנועת הקונטרה-רפורמציה, חלונות מוראליסטיות ותאו־ 
לוגיות שונות, 'והן אשר גרמו לכך, כי האפיפיור פאולום' 1¥ 


179 


מיכלאנג׳לו בואונרומי 


180 


הזמין את דניאלה דה וולטרה (ע״ע) לכסות במכחולו את 
״ערוות״ העירומים < ב 1564 ביצע צייר זה את ציור ה״מכ־ 
נסיים״ — כפי שכונה בלעג — לפקודתו של פיוס 1¥ . רק 
מחאותיהם של חברי האקאדמיה לאמנות של רומא הצילו 
את הפרסקו מכיסוי גמור ע״י שליחיו של קלמנם ¥111 . 

ב 1537 בערך נפגש ם׳ לראשונה עם ויטוריה קולונה. 
מארקיזה מפסקארה, אלמנה מיוחסת ומשוררת ידועה בעלת 
נטיות דתיות פיאטיסטלת, שהשפיעה עליו השפעה רבה! 
מ׳ הקדיש לה כמה מיצירותיו הפיוטיות והציוריות. 

ב 1538 התחילה מלאכת ההשלמה והראורגאניזאציה של 
כיכר הקאפיטול, בה נטל מ׳ חלק פעיל. השתתפותו בתיכנון 
נמשכה עד 1552 , אך הביצוע הושלם רק אחר מותו ולא 
תמיד בנאמנות לרעיונותיו. הכיכר, שכללה את "ארמון 
הסנאטו׳רים" ואת ״ארמון הקונסרוואטורים" (ר׳ ציור: כרך 
ב׳, לוח ג׳, בין עט׳ 760 ו 4761 הושלמה ע״י בניית ארמון 
שלישי (שהקמתו התחילה בשלהי המאה ה 16 ונסתיימה רק 
במאה ה 17 ). הארמונות, אשר חזיתות שלושתם תוכננו ע״י 
מ/ סוגרים חלל טרפזו׳אידי (אפקט "אנטי־פרספקטיווי" 
במבט מן העיר), שבתוכו משתרעת'כיכר אליפטית', הראשו¬ 
נה בסוגה! במרכזה של כיכר זאת הוצב, ב 1538 , פסלו 
העתיק של מארקוס אורליוס. מערכת ארכיטקטונית זו נח¬ 
שבת, בצדק, אחת הכיכרות היפות בעולם. מעקה מעוטר 
פסלים ומונומנטים רומיים ומדרגות נוחות ( 1544 — 1552 ) 
מקשרים את הכיכר עם המרכז העירוני שלמטה. גם הפרטים 
הארכיטקטוניים של הבניינים, כגון המדרגות הכפולות של 
ארמון הסנאטורים והעמודות ( 5 ז 113546 ק) הענקיות המקשרות 
את שתי הקומות של הארמונות שבאגפים, שימשו שוב מקור 
השראה לארדיכלי הדור הבא. 

ב 1542 הוזמן מ׳ ע״י פאולוס 111 לצייר על שני קירית 
הקאפלה שלו בוואטיקן, היא קאפלה פאולינה, פרסקות 
המתארים את ״המרת שאול [פאולום]" ( 11 > 116 ס 51 ז 6 ז\תס 0 
110 ) 52 • הושלם בשלהי קיץ 1545 ) ואת "צליבת פטרום" 
(הושלם ב 1550 בערך). נשתמר גם קטע מהקרטון המקורי 
(מוזיאון קאפודימונטה, נאפולי). יצירות אלה נופלות, בעצ¬ 
מתן ובריכוזן, למרות הקומפוזיציות הנועזות שלהן, מציורי 
הקאפלה הסיכסטינית ומתקרבות ברוחן ליצירות מחקיו 
של מ׳. 

בינתיים גברה פעילותו של מ׳ כארדיכל. לאחד מותו 
של אנטוניו דה סמלו (ע״ע), התחיל מ׳ פועל ב 1546 כאר* 
דיכל ראשי של כנסיית פטרום הקדוש, אחד המפעלים האר¬ 
כיטקטוניים הגדולים ביותר באירופה הנוצרית (ע״ע 
ברמנטה! וטיקן! וו״ ציור: כרך ה׳, עט׳ 725/6 ). מ׳ ביטל 
כמה מן התוספות של סאנגאלו, חזר לתכנית המרכזית של 
בראמאגטה, אך פיתח והעשיר אותה ביתר מאסיוויות וכוח. 
רק בכמה מן האגפים החיצוניים האחוריים של הכנסיה 
נשמר בשלמותו תיכנונו המקורי של מ׳. מעל למרכז הבניין 
תיכנן את הכיפה הענקית ( 1557 ! הושלמה ושונתה ע״י 
ג׳אקומו דלה פורטה), שהיתה למופת של שלמות ארכי¬ 
טקטונית 'והשפיעה על עיצוב מרבית הכיפות של כנסיות 
הבארוק הגדולות ברומא ואף מחוצה לה. 

יצירותיו ותכניותיו הארכיטקטוניות האחרות מתקופה זו 
הן: השלמת קומתו השלישית של ארמון פארנזה ועיצובו 
הסופי, על-פי הזמנתו של פאולום 111 ( 1546 — 1549 )! המד¬ 
רגות הכפולות בגומחת הבלודרה בוואטיקן ( 1552 )! תכניות 


קרקע (שלא בוצעו) למבנה מרכזי של כנסיית הפלורנטינים 
ברומא (! 1 ז!]ח 6 ז 10 ? 161 ! 1 מח 3 ׳) 010 . 5 ! 1559 )! תיכנון 
קאפלת-ספורצה בכנסיית סאנטה מאריה מאג׳ורה ( 1560 
בקירוב) 1 שעיצובה הפלאסטי מבשר נסיונות דומים של 
הבארוק; תיכנון שער פיוס 1¥ ( 13 ? 42 ־ 01 ?, 1560 ! הושלם 
1565 )! תיכנון פנים כנסיית סאנטה מאריה דלי אנג׳לי בתוך 
חורבות המרחצאות של דיוקלטיאנום ברומא ( 1561 בקיתב! 
המבנה טושטש ע״י תוספות'מאוחרות). 

עם יצירות הפיסול האחרונות של מ׳ נמנות: הקבוצה 
הפיסולית הגדולה. ה״פיטה״ ( 1550 — 1556 בקירוב! קאתד- 
ראלה, פירנצה), שנועדה במקורה להיות סצבת־קבורה לעצ¬ 
מו והכוללת. לפי המשוער, את דיוקן־עצמו בדמות ניקודמום. 
ה״פייטה דוגדאניני״ ( 26560 !ס 5£ 03546110 , מילנו) הוא 
נסיונו הנועז' האחרון בתיאור יוצא דופן של נושא זה, בו 
מתאחדות שתי הדמויות בריתמוס אחד של תנועות אנכיות. 
מ׳ עבד על יצירה זו עד יום מותו. 

ם׳ היה גם מגדולי הרשמים. אעפ״י שהשמיד חלק ניכר 
מרישומיו, שרדו כמה מאות, ואף שימשו מקור־השראה 
למחקיו. רבים מהם הועתקו כבר בחייו בכל הטכניקות 
האמנותיות. רישומיו כוללים העתקים מוקדמים מיצירות 
מופת בפירנצה, סקיצות לקומפוזיציות (רובן הושמדו) ול¬ 
פרטים ביצירותיו, סקיצות ופרויקטים ארכיטקטוניים, מן 
היפים בסוגם, וגם סידרה של רישומים המהווים יצירות 
עצמאיות, שנועדו לרוב לשמש מתנות לידידים. 

מ׳ היה גם משורר. הוא התחיל בכתיבת שירים בגיל 
צעיר מאד, אך השמיד את יצירותיו הראשונות ואלה ששרדו 
נכתבו, כפי הנראה, לא לפני 1504 . יצירתו השירית כוללת 
סונטים, מאךריגאלים, מספר מכתמים, שאנסונים ושירים 
אחרים, בחלקם בלתי־גמודים. שירתו נאמנה לרוח התקופה. 
בולטת בה הקירבה הרוחנית אל דאנטה ופטרארקה. מבין 
שירי-האהבה שלו רבים מופנים אל ידידו הצעיר טומאזו 
קאוואלירי. הסונטים והמאךריגאלים המוקדשים לוויטוריה 
קולונה' (ר׳ לעיל) הם מיצירותיו הפיוטיות היפות ביותר. 
בפונטים שכתב לעודזקנה גוברת הנטיה להרהורים קודרים, 
על מהות הדח והמוות. — יצירתו הפיוטית של מ׳ קובצה 
ופורסמה לראשונה ב 1623 ומאז זכתה למהדורות רבות 
ותורגמה ללשונות שונות (בתרגום עברי י״ל: "מיכאל- 
אנג׳לו בואונרוטה, שירים ורישומים", תרג׳ פ. נוה, תשכ״ד). 

מכתביו של מ׳ (. 4 ג 411 1641646 06 ) פורסמו לראשונה 
ב 1875 . 

מ׳ מת ברומא כשידידים מעטים — ביניהם קאוואליירי — 

ליד מיטתו. ב 11.3.1564 הועברה גווייתו בחשאי לפירנצה 
ולמחרת היום נקברה שם זמנית בכנסיית סאנטה קרוצ׳ה. 
טקס-הלווייה החגיגי, שאורגן ע״י חברי חאקדאמיה לאמנות, 
נתקיים ב 14.7.1564 בכנסיית סאן לורנצו והגווייה נקברה 
שוב בכנסיית סאנטה קרוצ׳ה. את נאום ההספד נשא בנדטו 
ורקי (ע״ע). 

מ׳ כבר היה נערץ בדורו כגאון במובנה הנעלה ביותר 
של המלה וכאמן שהגיע לנקודת השיא בהתפתחות האמנות 
האיטלקית מאז צ׳ימבואה (ע״ע). הוא מגלם באישיותו 
טיפוס חדש של גאון, השונה לחלוטין מזה של האמן־האומן 
של יה״ב ואף מאידאל האמן כ״אדס השלם" של הרנסאנס 
(אלברטי, לאונאח־ו, רפאל)! שכן הוא גאון שאמנותו'לידתה 
בהשראה עליונה, בזעף היצירה, בסערה הסוחפת עמה את 




181 


מיכלאנג׳לו פואונרוטי — מיכלם, ח־ברט 


182 


החחה בה. ביצירתו הציורית רהפלאסטית יצר ם׳ גזע-ענקים 
לא במובן הפיסי בלבד, אלא — ובעיקר — במובן הרוחני, 
שכן אין רגשותיהם ניתנים להימדד בקנה המידה של בני¬ 
תם ותה. רק דמדות התנ״ך, הטראגדיה היוונית, דאנטה 
ושיקספיר, מעוצבות בגדלות מונומנטאלית כזאת. הפאגאניזם 
הקלאסי והמסורת הנוצרית, הגם שהם כלולים ומשולבים 
ביצירתו, מאבדים למעשה גם את המשמעות שהוענקה 
לשילובם באמנות הרנסאנס. ההוד המונומנטאלי הגצמתה 
הדראמאתית של אמנותו מבדילים בינה לבין אידאל היופי 
ההארמוני של קודמיו. 

הגם שלא היו למ׳ תלמידים במובנה המלא של המלה, 
זכתה יצירתו למחקים רבים בקרב מעריציו מבין האמנים 
המאנייריסטים של המאה ה 16 ׳ אד מרביתם חיקו את צדדיה 
החיצוניים של אמנותו ולא חדרו לתכנה הרוחני. אמני הבא¬ 
רוק במאה ה 17 וכמה מהאמגים הרומאנטיים, כגון בליק, 
העמיקו יותר להבין את יצירתו, אך איש מהם לא הצליח 
להזדהות עם תכנה. 

העובדה שבאמנותו מופיעים כה מעט ביטויים הקשורים 
במוסכמות התרבותיות והאמנותיות של תקופתו, הפכה את 
מ׳ לאמן בעל משיכה אוניוורסאלית — משיכה שלא פסקה 
כמעט עד ימינו. לא פחות מיצירתו הציורית והפלאסטית — 
ואולי יותר מכד — השפיעה יצירתו הארכיטקטונית, אף 
על ארדיכלים שיצרו כמאתיים שנה אחר מותו. 
ביבליוגראפיות: 

- 1510 ס 61 ?ס 0£7 ו 8161 -. 51 ,, 015/6 ) 1 ) 11 ^ . 11 - תח 3 תזתנ 6 ) 5 .£ 
,/;׳ 21 חמן,; £01 ס 1 ? 5 נח/ . 1 \ , 61001300 ) 5 .£ ; 1927 , 1926 
, 110101-1 , 0 11 . 51 21 > 111/0 1-0 ,(. 66 ) 1x0111 ־ £31 .? ; 1930 
. 1968 , 1927-1965 70 ' 5 ? 81580£70 . 51 ,■ 01155151 . 2 ; 1962 

מקורות: 

, ¥3,0111 . 8 ; 1548 , 07111£110 11117470 ? 03 , 130113063 15 , 
10 ־ 0701/44 ' 71011 ... 00010 ( 1141 0 מ 010010 ,. 16 ; 1549 , 100010111 110 ( 1 
מ/? 20 > 110 ( 1 1,0 . 5271 * 7 ' . 0 ; 1564 , 811-07100 מיו . 8 . 54 421 
;* 1568 , 1550 , 111 ־ 1 , 070511011071 0 7041/071 ,( 11/07 ? 111 ( 0000110 
20/1070 1-0 , 651 ת 1113 \ . 0 ; 1553 ,. 8 , 51 21 > 1/0 ( 1 , 00061111 
- 50 . 71 . 51 60 5 ! 0714371 ?! 00770 / 1-0 ,. 16 ; 1875 ,. 8 . 51 21 > 

- 0747 5071177117471£ ,׳( 6 ,£ . 8 ; 1892 , 60 ( 81077 401 0 ( 607/107 
, 1961 8 , 1899 ,. 8 . 51 ( 07 8770/0 £074/6111/07 

כללי: 

ס. ברש, מ׳! עיונים בדרכי גילומה של הגותו חאסבותיח, 
תשכ״א ! . 14 ;״ 1922 1 , 1860 . 1-11 , 51.7 ( 20607 . 10101 ־ 01 . 14 
, 1902-13 , 1-111 , 8.071017707100 407 £7140 407 74716 . 51 . ^נ 1 ' 1 
עברית: *חיי) 1906 ,. 51 40 10 ( 1 20 , 8011306 . 8 ; 1912-20 
,״;״ן . 0 ; 1907 ,. 8 . 51 ,■<;>־!? . 8 !(מיכאל אבג׳לר׳, תש״ח 
;* 1925 , 1-11 ,. 8 . 51 / 0 21/0 760 , 0065 ו 0 ׳( 5 .( ;* 1909 ,. 51 

- 1943 ,¥- 1 ,. 51 ,׳( 70103 65 . 0 ;* 1925 ,. 51 ,/() 43010055/51 ^ . 14 
,(. 66 ) , 001650116166 ״ 1 ; 1959 ,. 51 , £10601 5/00 . 14 ; 1960 
. 63,1301 ( .¥ ;* 962 ( , 47061 / 00 / 7470 - , 174707 ? 54741 ,/£! 80171117 . 51 

,(עם ביבל') 1965 ,. 51 ,. 31 51 831011 . 4 \ ; 1964 ,. 51 

ציור: 

£. 5,61001300, 070 57x177777050 80?0110, 1-11, 1901-1905; 

1277/7/077020 077447210 11 , 1 )| 813£6 , 10$ -8 ( 0301 66 86618 .ס 
771 0011710 ? .? 00 40110 7061 ס 7 // 4 - ,. 51 ,. 16 ; 1944 , 1-11 ,. 51 41 
,. 51 / 0 80171717127 750 ,, 001656116166 .. 1 ; 1951 , 411100710 ( 1 
, 01 ?ס 06 0 ( 517117 150 /ס 0007011071 ( 1 750 , ¥1166 \ . 1 ; ־ 1948 
. 63,1301 ( . 7 ; 1964 ,. 51 41 11/1470 ? ס! 71/110 , 03,11 .£ ; 1958 
- 5311/101 . 8 ; 1964 , 8111070 , 51 , 1 ), 443 .£ ; 1964 , 8111070 . 51 

51111710 0110 ?? 00 20 , 1 ) 1130 ( 8380 . 2 . 0 - 0301653563 .£ 
- 0113 . 5 - 0301653563 .£ 1 (עם ביבל׳) 1965 , 1 / 01100710 , 1-11 ! 7 ! 

. 1966 , 070 ) 811 . 51 61 010 !? 71 ו 00 סז 0 ?ס' 2 , 5101060 

ארדיכלות: 

; 1962 ,. 51 41 0106110111470 ' 1 774110 , 81101 . 2 - 83,816,1 .£ 
. 1964 , 4705110110 - . 51 , 26,1 . 8 

פיסול : 

- 0016 .. 1 ; 1940 , 81147007/0 10 ( 2 ,. 8 . 51 , 8,1061531.110 .£ 

.* 1950 ,. 51 /ס 114707 ? 711 ס 5 750 ,, 50116166 


רישומים: 

1909-1911 , 1-111 , 510 £071 07147010507171 ! 6 10 ( 1 , ץ 6 ,£ . 8 
- 81071400106711471 ,׳(: 51 ) 8300 .£ ;( 1925 ,קס_ 803 .? ; / 15 . 601 ) 
- 81071470105717171 -. 51 , 8,106801300 .£ . 4 ׳ ; 1922 ,. 510 £071 
; 1959 ,. 51 401 20106717471£071 10 ( 2 ., 0115516 .£ ; 5 192 , £071 
.* 1966 , 7070171£7 ( 2 . 51 ,, 001650116166 .£ 

א. רו. 

מיכלביץ, ביניע (שמו האמיתי — יוסף איזביצקי), 
( 1876 , בךםט-ליטובםק — 1928 , ורשה), עסקן 
סוציאליסטי בפולניה. בנערותו הצטרף לתנועת ה״בונד" 
(ע״ע) הסוציאליסטית והאנטי-ציונית ונעשה אחד המנהיגים 
האהודים־ביותר של המפלגה. במלחמתו לזכויות העובדים 
היהודים הצטיין באומץ־לב נדיר. בתקופת השלטון הרוסי 
בפולניה נאסר פעמים רבות ואף הוגלה לסיביר. כעשר שנים 
בילה במאסר ופעמים אחדות ברח. בפולניה העצמאית של¬ 
אחר מלה״ע 1 התמסר בעיקר לפעולה חברותית־חינוכית, 
והיה יו״ר אירגון בתי־הספר היידיים־החילוניים (ציש״א), 
שבהם למדו כמה רבבות תלמידים. בפולמוסיו נגד הציונים 
הצטיין במידה מסויימת של מתינות. מכתביו: סאציאלא- 
גישע עטיודן און פאליטישע סקיצעו ("מסות סוציולוגיות 
ורשימות פוליטיות״), אחרי 1920 ! זכרונות פה א יודישען 
סאציאליטם (״זכרונות של סוציאליסט יהודי״), א׳—ג/ 2 1929 . 
טפר־זכרונותיו מהווה חומר חשוב לתולדות התנועות הסר 
ציאליסטיות היהודיות בפולניה ובמערב-רוסיה לפני מלה״ע 1 . 

מיכלוצו(מיכלוצי) די* בךטולו^או — 11011610220 \ 

1€0 ז 1 ( 133,101011 11 ) ( 610221 ]־ 14101 () — ( 1396 , פירנ¬ 
צה — 1472 , שם), פסל וארדיכל איטלקי. מ׳ היה תלמידו 
של לורנצו גיברטי (ע״ע). עד אמצע שנות ה 30 של המאה 
ה 15 פעל בעיקר כפסל, בשיתוף עם מורו, עם דוג טלו(ע״ע) 
ועם לוקה דלה רובדה (ע״ע) והשפעתם ניכרת , בעבודתו, 
היצירות שי תקופתו זו תרמו לגיבושו של הפיסול הרנסאג- 
סי המוקדם! בולטות ביניהן במיוחד מצבוח-קבר, כמצבת 
בראנקאצ׳י בכנסיית סאנט אנג׳לו א בילו בנאפולי וזו של 
אראגאצי בכנסיית מוגטפולצ׳אנו, בראשית שנות ה 40 הת¬ 
חילה פעילותו כארדיכי. ב 1446 ירש את מקומו של פיליפו 
ברונלסקי כארדיכלה הראשי של קאתדראלת פירנצה. הוא 
עבדי בשרות בית-מדיצ׳י: בעבורם ובמימונם תיכנין בפירנצה 
את בנייניהם המחודשים של המנזר וכנסיית סאן מארקו, 
חידש את בניין כנסיית אנונציאטה ותיכנן אח ארמון מדיצ׳י 
(ר׳ תמונה: כרך ה׳, עט׳ 723 ). הארמון עוצב כיחידה' מרר 
בעת, מותחמת ומסוגרת, בעלת חזית בת שלוש קומות וחצר 
פנימית. צורת עיצוב זו הפכה את המבנה לאב-טיפום הארמון 
הפלורנטיני של המאה ה 15 ובכך שימשה מרכיב חשוב 
בדמותה של העיר. 

, 07051/0110 . 51 , 60 , 15313 ( . 0 ; 1900 ,. 8 41 . 51 ,£: 011 '<׳\ .£ 

•| ; 1957 ,. 51 ס 87747101101061 , 306111 ) 44011 00,1 . 2 ; 1951 
. 1958 , 11470 ? 50141 8071011107100 11011077 , 116006537 ־ 6 ^ 80 

ט י 5 לס (קרי: מישלם), ר*ו 3 רט — 16118 (ס 11 \ ד €1 < 01 .מ — 
( 1876 , קלן— 1936 , רומא), סוציולוג גרמני-איטלקי. 

היה פרופסור בטורינו, בבאזל וברומא. בעקבותיו של סכם 
ובר (ע״ע), ניתח את המגמות ההיירארכיות והביורוקרא- 
טייות של מפלגות מדיניות בתקופה'המודרנית. מ׳ בא לידי 
מסקנה שבכל גוף מאורגן פועלים חוקים חברתיים, המובי¬ 
לים לצמצום הדמוקראטיה. למען הצלחתה זקוקה כל מפלגה 
מדינית לארגון ולמנגנון ומשומ-כך נחלשת במפלגות הסר 
ציאליסטיות התנופה המהפכנית, שבן "הארגון נהפך מאמצעי 



183 


מיכלם, רוגרט — מיל, ג׳ון סנזיוארט 


184 


לתכלית". גם במפלגות הלוחמות למען דמוקראטיה קיים 
״חוק־הברזל של האוליגארכיה״; הארגון, מעצם מהותו, 
מוליך אל היירארכיה. ההנהגה שואפת להתמיד בשלטון, 
והמון החברים מגלה יחם של דבקות ונאמנות אישית להנ¬ 
הגה. מי שכיהן כבר זמן ניכר בתפקידו נבחר מדי־פעם 
מחדש. גם תעמולת המפלגה (המשבחת את הנהגתה כלפי- 
חוץ, במגמה להשיג תמיכה מירבית בבחירות) פועלת בעיקר 
כלפי-פנים, ומשכנעת את חברי־המפלגה להוסיף ולתמוך 
במנהיגיהם הקיימים. רק כאשר ניתן לחברים להשמיע 
ביקורת, וכאשר אורבת למנהיגות סכנה בדמותה של הנהגה 
מתחרה — ניתן לרסן את מגמותיה האוטוקראטיות של 
ההנהגה הקיימת הוותיקה. 

מכתביו: 101 ) 111 $ח 6$6 ז 5 \ 31161 < 1 0165 8021010816 206 
16 :ז 3 ז 1016 ס 6 < 1 010661-060 ("על הסוציולוגיה של המפלגות 
בדמוקראטיה המו׳דרנית״), 1911 ! - 802131 ז 16 ! 16 ז 161 נ! 0 ז? 
01111050111116 (״בעיות הפילוסופיה החברתית״), 1914 ! 

811601110860 00111156116 315 3501501115 ? 11011 8021311501115 

1131160 ס! ("הסוציאליזם והפאשיזם כזרמים מדיניים 
באיטליה״), 1-11 , 1925 ! 105 ס 5 !ז 0 ״: 3 ? ז 6 ם ("הפאטריו־ 
טיזם״), 1929 . 

ש. נ. אייזנשסדם (עודך), סוציולוגיה פוליטית, תשב״ג 2 ) 

ש. קאנצלר, תולדות המחשבה המדינית, ב׳ (מפתח, בערבו), 
תשכ״ד * ט. קול (עורך), המשטרים הפוליטיים באירופה, ב/ 
תשב״ד. 

אב. ו. 

מיכלסון, אלבךט אבךהם- - 11 ^ 10311301 :ח 6 ג 11 ^ 

01161500 — ( 1852 ׳ סטרלנו [פוזנן] — 1931 , פסדינה 
[קליפורניה]), פיסיקאי אמריקני, יהודי. בהיותו בן שנתיים 
היגרה משפחתו לארצות־הברית. ב 1873 גמר את לימודיו 
באקדמיה של הצי ובשנים 1875 — 1879 שימש שם מורה לפי¬ 
סיקה וכימיה! אחרי־כן השתלם באוניברסיטות של ברלין 
( 1880 ) והיידלברג ( 1881 ) ובביה״ס הטכני הגבוה בפאריס 
( 1882 ). 

ב 1883 חזר לאה״ב ונתמנה פרופסור לפיסיקה, תחילה 
בקליוולנד, לאחר־מכן(מ 1889 ) בוסטר (מסצ׳וסטס), ולבסוף 
(החל מ 1892 ) באוניברסיטת־שיקגו, ובה'שימש כפרופסור 
ומנהל המחלקה לפיסיקה עד לפרישתו ב 1931 . 

מ׳ הקדיש למעלה מ 50 משנות־חייו למחקריו, ואלה הביאו 
לתוצאות מכריעות בהתפתחות הפיסיקה החדישה. כל עבו¬ 
דתו המדעית היתה קשורה בדרך זו או אחרת בקרני אור. 
את גאוניותו וכושר ההמצאה שלו הראה כבר בצעירותו 
כאשר שיפר את מכשיר פוקו(ע״ע אור, מהירות) ע״י שינוי 
מצב אחת המראות וב 1879 פירקם על סמך זאת נתונים על 
מהירות האור שהיו מדדיקים בהרבה מכל הנתונים שפורסמו 
עד אז. ב 1881 המציא את האינטרפרומטר הקרוי על שמו 
(ע״ע אינטרפרומטר) המבוסס על התאבכות (ע״ע) של קרני 
אור קוהרנטיות. מידת הדיוק בעזרת אינטרפרומטר־מ׳ היתד. 
כה גדולה — שהמטר התקני נקבע על-פי א 1 רך-גל של קו 
ספקטראלי מסויים' (ע״ע יחידות פיסיקליות! ספקטרוסקד 
פיה). מ׳ אף החמן ב 1892 למכון התקנים הבידלאיומי בסוור, 
צרפת, שם מדד את אורך המטר התקני ביחידות של אורך 
הגל של הקו האדום של הקדמיום. 

מ׳ פיתח גם את ספקטרומטר־הדרגות (ע״ע ספקטרו- 
מטר) שאיפשר כושר הפרדה רב במדידות ספקטרומטריות. 
מאמצים מרובים השקיע מ׳ במדידות מדוייקות של מהירות 


האור בריק. בניסוי (שהושלם רק לאחר מותו) בנה למסרה 
זו מכשיר שכלל צינור מרוקן באורך של מייל אחד (ע״ע 
אור, מהירות). בין היתר השתמש בשיטותיו האינטרפרו- 
מטריות ומדד לראשונה (ב 1920 ) קוטר של כוכב שבת,'וכן 
מדד את צפידותו של כדה״א. 

הניסוי ע״ש מ׳-מוךלי(ע״ע יחסות, תורת ה־) הוא המפורסם 
ביותר מניסוייו. בסים לניסוי זה שימשה התאוריה על האתר 
(ע״ע). מ׳ החליט לבדוק אם אמנם מהירות האור הנמדדת 
על פני כדה״א תלויה במהירותו היחסית של כדה״א כלפי 
"האתר". אילו היה הנסיון מראה קיום תלות כזאת היה ניתן 
לקבוע מהירות באופן מוחלט ולא רק באופן יחסי. מ׳ החל 
בניסוי זה ב 1881 וב 1887 חזר על הניסוי יחד עם מורלי. 
התוצאות היו שליליות: לא נתקבלה תלות של מהירות האור 
בתנועתו היחסית של כדה״א והוסק כי מהירות האור קבועה 
ביחס לכל מערכת ייחום אינרציאלית. כך נתאפשר פיתוח 
תורת־היתסות, שאחד מיסודותיה הוא, שאין לקבוע מהירות 
מוחלטת. 

מכתביו: 1656$ 11611 ? 306 65 ׳ג 3 ז \ו ] 1811 ? ("גלי-אור 
ושימושיהם״), 1889 ! 1 ! 8 1 ע 0£ ׳^ ¥61006 ("מהירותהאור"), 
1902 ! 001:165 10 8106165 (״מחקרים באופטיקה״), 1927 ! — 
נוסף על כ 80 מאמרים בעתונות המדעית. פרסומו הגדול של 
מ׳ בעולם כולו העניק לו חברות־כבוד ומדליוה־זהב שונות, 
בהן מדליות החברה המלכותית של לונדון ( 1899 ו 1907 ). 
בשנת 1907 היה מ׳ האמריקני הראשון שזכה בפרס נובל 
לפיסיקה. 

במלה״ע 1 שירת מ׳ כקצין בחיל הים. בין המצאותיו 
בשירות זה יש לציין את מודד המרחקים שהפך לציוד תקני 
בצי האמריקני. 

11001 ק 0 סו/) / 0 11111 ) 1400 1000041x^5 0 / 1/10 114101x15011 ^ 

1929 ,( 3 ,^^^ע 1. $06. .410., x ק 0 . 1 ן) 40101100 )ס 1 ( $00X1 

!(מכיל גם רשימה מלאה של המאמרים המדעיים של מ׳) 

8 . 14. 0x4 1/10 ${>004 0/ 1-:%/11, 1960. 

א. הל. 

מיל, ג׳ון סטיואן־ט - 191111 ! 81031 10110 - (לונדון, 
1806 — אוויניון, 1873 ), פילוסוף, כלכלן והוגה 
דעות בתחום מדע-המדינה! אנגלי. בנו בכורו של ג׳ימז מיל 
(ע״ע). מ׳ קיבל מאביו חי¬ 
נוך קפדני ומתוכנן היטב. 
בגיל שלוש התחיל ללמוד 
יוונית, ובן שמונה שנים למד 
לאטינית ומאחמטיקה, קרא 
את הומרוס ולימד את אחיו 
הצעירים ממנו. ב״אוטוביו־ 
גראפיה״ שלו, 1873 , כיום 
אחד הספרים הקלאסיים ב- 
תורת-החינוך, מובאת רשי¬ 
מת הספדים שהיה חייב "לב¬ 
לוע" ורשימת הספרים ש¬ 
קרא מרצונו. בגיל 15 נת¬ 
וודע להשקפת-העולם התועלתנית של בנתם (ע״ע), מורו 
וחברו של אביו. בגיל 17 החל לעבוד, כאביו לפניו, בחברת 
הודו המזרחית (ע״ע הדו המזרחית, חברת), בה שירת 35 
שנים עד שפרש לגימלאות כשנחפרקה. לעבודתו בחברה, 
שהיתה משופעת בעשיר. פוליטית, היתד. השפעה רבה 
על חייו. 



נ׳ 1 ז סטיוארם מי? 


185 


מיל, ג׳ ץ סטיוארמ 


186 


מ׳ העריך מאד את ידידותו עם הדיאט טילור () 16 זז 3 ^ 
ז 10 ץ 13 ), שנעשתה ( 1851 ), אחרי מות בעלה, אשתו. מידת 
השפעתה עליו שנויה במחלוקת. היא עוררה את התעניינותו 
במצב הנשים בחברה, ובהשפעתה כתב את הספר 1€ ( 1 ׳ 
ת 6 רת ¥0 \ 0£ 0 : 1100 ( 8116 ("השיעבוד של הנשים״), 1869 . 

כשפרש מ׳ לגימלאות התגורר ליד אוויניון שבצרפת. 

ב 1865 נבחר לפארלאמבט הבריטי ולקח חלק רב בעבודת 
בית־הנבחרים, אולם בבחירות של 1868 לא נבחר מחדש 
בעיקר בעקבות האשמה באתאיזם. מ׳ חזר לאוויניון, ושם 
נשאר עד מותו. 

ב 4 תחומי הגות של הפילוסופיה ומדע*המדינה השאיר 
מ׳ את רישומו: ( 1 ) התועלתנית ההומאניסטית, ( 2 ) שאלת 
המתודה במדעי־החברה, ( 3 ) תורתו על ממשל של נציגים, 
( 4 ) הליבראליזם וחירות-היחיד. 

התועלתנות ההומאניסטית. בספרו - 0111113 
0301501 ("התועלתנות" [עבר׳: תרצ״ג]), 1863 , השתדל מ׳ 
להקנות לת 1 עלתנות המכאניסטית של בנתם ושל אביו (של 
מ , ) בסים רחב, הומאניסטי. במשך כל חייו נקרע מ׳ בין העק¬ 
רונות של בנתם, שבהם האמין ובין הערכים האנושיים שנד¬ 
חקו הצידה ע״י יסוד התענוגות (ע״ע הדוניזם) שבבגממיזם 
המקובל. התנגשות זו הביאתהו לידי הכרח ש״עקרון האושר 
האישי הגדול ביותר" אינו יכול להיות משאת־הנפש האחרו¬ 
נה. כמו־כן הגיע מ׳ לידי הכרה ודאית שהשיטה החינוכית 
של אביו שביקשה לסלק כל רגש, קיפחה את פיתוח התהלי¬ 
כים הנפשיים הפנימיים שמקנים בדרך כלל הפיוט והשירה. 
התועלתנות הקודמת העריכה את האצילות של ההתנהגות 
ואת תורת המידות רק לאור האושר והתענוג האישי שהיא 
מביאה. היא לא יכלה להסביר את ההתנגשות בין הטוב 
הכללי ובין התועלת הפרטית ואת העובדה שלפעמים טובת 
הכלל יכולה לדרוש ויתור על התענוג מצד הפרט. בניגוד 
לקודמיו, סבר מ׳ שטיפוח האצילות של ההתנהגות חייבת 
להיות תכלית לאנשים הפרטיים, ולה הם צריכים להקריב 
את השאיפה לאושר פרטי. ברם, הוא לא הגיע לידי בהירות 
שלמה בשאלה זו. 

תו ר ח-ההיגיון. ספר־הלוגיקה של מ׳ 0£ מ!ש 51 ץ 8 
6 ׳\ 110:1 ( 1 מ 1 1 >ח 3 ש׳ 311000311% מ , 0 * 008 ("שיטה של לוגיקה, 
תבונית ואינדוקטיווית״), 1843 , היה יחד עם ספריהם של 
א. קונט, ג׳. הרש ל וו. היואל(ע״ע)—אחד הביטויים לתודעה 
העצמית של התפתחות מדעי־הטבע במאה ה 19 . בספר זה 
ניסח מ׳ את 4 דרכי האינדוקציה (לפרטי הניסוח ר׳: ש. ד>. 
ברגמן, מבוא לתורת ההגיון, עט׳ 419 — 424 , תשי״ד). 

תרומתו המיוחדת של מ׳ מתמצית ברצונו לבסס באופן 
עקיב את ההכרה על יסודות נ ם י ו נ י י ם בעזרת הפסיכו¬ 
לוגיה האסוציאטיווית. אנו עוברים אמנם את הנתון לנו 
בנסיוננו, אבל לעולם איננו זכאים בהחלט להניח קיום־עולם 
חיצוני מחוץ לנסיוגנו החושי. ההסקים שבעזרתם אנו מר¬ 
חיבים את נסיוננו מתבססים על ההנחה שמהלדהטבע הוא 
חד־צורני, כלומר, ההתקשרות של התופעות החושיוח 
תתבצע תמיד לפי אותו האופן שבו היא התבצעה עד כאן. 
העיקרון הזה של האוניפורמיות של הטבע היא ההנחה, שאו¬ 
תה אנו חייבים להניח, כדי שההכרה תהיה אפשרית. 

ברם, האמונה בתקפותו של העיקרון מניין? כאן עומד 
מ׳ בפני הבעייה שעורר ד. יום, אך הוא דוחה בהחלט את 
דרכי המחשבה שבעזרתם ביקש קאנט לתרץ אח ספקותיו 


של יום ומסתפק בקביעה שעיקרון זה הוא בעצמו נרכש 
על-ידי הנסיון. 

תורתו ה מ ד י נ י ח: שני הספרים המרכזיים למשנתו 
המדינית הם: ץזששלע 00 ("על החירות" [עברית: תש״ו]), 

1 1859 1£ ז£ו 00 ש€ ־ \ 00 €'\ 1311 מ 080 זק 6 >£ חס 011$ וז 3 ־ €1 [ 0011$1£ 
(״ממשל של נציגים״ [עברית: תש״ז! תשי״ח]), 1861 . 
החיבור הראשון הוא בחזקת מצע עקרוני והשני מהווה את 
יישומו המוסרי והארגוני. בעיית החירות, שהיא נקודת 
מוצא במשנתו המדינית, לא נפתרה, כפי שקיוו, אלא הוחר¬ 
פה מאז שנציגי האזרחים הפכו מטוענים ומוחים בפני השל¬ 
טון — לשותפיו. על המנהגים והמוסכמות שכבלו את 
הפרט מאז ומתמיד נוספו חוקים שבעצם היותם פרי הסכמתם 
של נציגי רוב האזרחים מגבירים את כוחם של מוסדות השל¬ 
טון והחברה ומחלישים את חירות היחיד, שכן כיצד יטען 
היחיד נגד מה שמוטל בשם הרוב ז על "עריצות הרוב" במובן 
זה אפשר לגבור רק אם נשתכנע לסמוך את ידינו על 
"עיקרון אחד פשוט" שיקבע בכל מקרה אם פולשים לתחום 
היחיד בדין. העיקרון הוא: כל אשר נוגע ליחיד בלבד אינו 
יוצא מתחום שיפוטו; ואילו כל אשר עלול לגרום נזק לזולת 
הוא בתחום שיפוטו של השלטון ומנגנוני הכפייה שלו, או 
בתחום הנידוי החברתי שתוצאותיו עלולות להיות חמורות 
יותר מאשר ענישה ע״י החוק. מ׳ ידע שלא קל להחיל את 
"העיקרון הפשוט" על כל מקרה ממשי. אולם הוא סבר שה¬ 
שיקולים הכרוכים בשאלת החלת העיקרון הם אשר יסייעו 
להבחין בין מה שמותר לבין מה שאסור לכפות על האדם. 
יש להימנע מלכפות עליו מה שנראה לנו כטוב בשבילו, 
להבדיל מן הזכות למנוע ממנו גרימת נזק לאדם אחר. מתוך 
ידיעה שלפעמים קשה להבדיל בין פעולה המשמשת את 
המטרה הראשונה או השניה, הוסיף מ/ שגם אם השלטון וה¬ 
חברה ייטיבו להסדיר בעיה הנוגעת לא ליחיד בלבד. מוטב 
להשאיר במידת האפשר את היזמה והביצוע בידי הפרטים. עם 
זאת יש בכך הסכמה עקרונית *שבעניינים אלה מותרת חקיקה 
והכפייה שכרוכה בה. מכאן שפוחתת גם החשיבות העקרו¬ 
נית של לימוד סניגוריה על תחרות חפשית וסחר ןופשי — 
דבר המשתקף גם במהדורות המאוחרות של הספר "עקרונות 
של כלכלה מדינית" (ד להלן). אכן, בספרו "על החירות" 
טען מ׳ לא דק נגד התערבות יתר אלא גם נגד חוסר הת¬ 
ערבות. כך התנגד למתן התרי-נישואין לזוגות בלי בדיקה 
אם יהא לאל ידם לקיים את עצמם ואת ילדיהם. לאיזון 
מתקבל על הדעת יותר בין דבקות בעיקרון והחלתו הגיע, 
למשל, בתביעת חינוך חובה בבת״ס ממלכתיים רק למי 
שירצה לשלוח לשם את ילדיו. 

באופן עקרוני הבליט מ׳ את הצורך להתנגד למגמה 
הטבעית של מדינה וחברה לחתור לאחידות, לקובפורמיזם, 
שתוצאתם בינוניות. ההכרה הכללית בצורך להתנגד לאחי¬ 
דות והצורך להניע את הרבים לסמוך את ידיהם על תפעול 
"העיקרון" נראו לו כתנאי לקיום משטר חפשי. הגנתו על 
חירות הביטוי של הגאונים והמוכשרים לא באה לשמה 
בלבד, ואינה מסתמכת רק על התועלת שהכלל יפיק מתרו¬ 
מותיהם. הגאונים ישמשו דוגמה לאי-השלמה עם המקובל 
בדת ובדעת הקהל, ויהוו מופת בפתיחות לחידושים ובנכו¬ 
נות לשקול בין אפשרויות שונות. התביעה לחופש הביטוי 
ולחופש פעולה בגבולות "העיקרון" מתלכדת עם הכוונה 
לשיתוף אזרחים בפעילויות ציבוריות ומדיניות. בממשל 



187 


מיל, ג׳ון סטידארט 


188 


חפשי, הוא הממשל הייצוגי, מובטחת חירות האזרחים דק 
במידה שיפקחו ברוח "העיקרון" על נציגיהם, אולם לאותה 
מטרה דרוש גם עימות בין המוכשרים שבשירות הממשל 
ואלה שמחוצה לו, בין אם הם חברי הפארלאמנט או לא. 
לרוב נשכח שט׳ מייחם חשיבות מכרעת לפונקציה החבר- 
תית־מדינית של חירות ואינדיווידואליזם. שלמותו המוסרית 
של "האדם כיצור מתקדם", כושר עמידתו ברשות עצמו 
ואשרו, אפילו הם מטרות בפני עצמם, אין להגשימם אלא 
בחברה, ורק אם משטרה הוא חפשי; ואיך לקיים משטר כזה 
בלי אנשים חפשיים. הדגשת זיקת גומלין זו היא יסוד מוסד 
בטיעוניו של מ׳. משום שמ ׳ ראה בתועלת החברתית קרי¬ 
טריון מכריע, אי־אפשר לייחס לו נטיה לטוטאליטאריות, 
ואפילו אם הניח שהפילוסופיה התועלתית תירש את מקום 
הנצרות וכתוצאה מכך יתמעטו חילוקי הדעות. מ׳ מעולם לא 
התכחש לביקורת שמתח על הרפורמאטורים השוללים אחרי 
נצחונם את החופש שתבעו לעצמם בעת מאבקם ולא חזר 
בו מן הטענה שכל דעה צריכה להיות חשופה לביקורת — 
למעט הדעה בזכות הביקורת. 

לדעת מ׳ נועדה משנת החירות ליישום בממשל ייצוגי 
של עמים מפותחים בלבד. אם הצדיק שלטון אוטוריטארי 
נאור בעבר, וקולוניאליזם מקדם בהווה, הרי גם גרם שעם 
אשר בשל לממשל עצמי רשאי לקיימו במסגרת לאומית 
משלו\אלא אם כן הוא מבקש לחיות כבעל זכויות שוות 
במסגרת רב־לאומית. הזכות להגדרה העצמית הקולקטיווית 
היתד. בעיניו פועל־יוצא של זכויות מדיניות אישיות! בהתאם 
לכד גרם, שזכות־ההנהגה של המוכשרים היא בלתי-מותנית 
בהסכמת הרוב כל עוד מדובר בעם מפגר. עם זאת אין ביקורת 
הרשות המוציאה לפועל בטלה במשטר ייצוגי. ציבור הבוח¬ 
רים מפקח על נציגיו ואלה על הממשלה, אך בשני המקרים 
אין המדובר בעשיה מצד המפקחים, אלא באישור או דחיה 
בלבד. עיבודו של חוק הוא, איפוא, עניין למומחים ואישורו 
בלבד הוא עניין הנציגים. משום שייחם חשיבות למומחיות 
המצויה בביורוקראטיה וגם היה ?ר לכך שהיא עלולה לסכן 
משטר ספשי, וכן משום שחשש מפני "תחיקה מעמדית", ש¬ 
היא תולדה של הקיטוב בין מחנה הפועלים ובין בעלי הקניין, 
דרש מ׳ להבטיח לאינטלקטואלים תפקיד של לשון־המאזניים 
במערכת התחיקה עצמה. מ׳ דרש את החלפת שיטת הבחי¬ 
רות האזוריות בשיטה היחסית לא רק כדי להבטיח ייצוג 
נאמן של כל האינטרסים, אלא גם למען אפשר את בחירתם 
של אנשים בלתי-חלויים ששמם הולד לפניהם. לנמנים עם 
קהל זה — בעיקר משכילים — מן הדין להעניק יותר מקול 
אחד והמיעוט הקטן שייבחר יוכל להטות אח כפות המאזניים 
נגד תחיקה מפלה רק אם יצטרפו אליו נציגים מקרב מפלגה 
אחת או משתי מפלגות היודעים להתעלות מעל לאינטרס 
מעמדי צר. 

מ׳ לא ראה ניגוד בין תודתו הליבראלית לבין התקרבותו 
לסוציאליזם, לחיוב פעילות האיגודים המקצועיים ולהיחלצו־ 
תו למאבק נגד שיכוני-העוני ובעד רפורמה חקלאית — 
תביעות אלה עדיין נשארות בתחום הסרת מכשולים מדרך 
התעלותו של הפרט מזה ושל התאגדות וולונטארית מזה. 
מאחר שגם בזו האחרונה כרוכה סכנת "עריצות הרוב" 
מתחייב שוב תפקידה החיובי של המדינה כבורר עליון, 
כנוקט פעולה ישירה למען האינטרס הכללי וכמעין מרכזיה 
בה מצטבר וממנה מתחלק פרי הנסיונות שנעשים בקטעי 
עשיה שונים ע״י גופים או פרטים. בפלוראליזם מונחה 


בצורה כזאת טמונה האפשרות ששני היסודות של קיום 
אנושי ראוי לשמו, סדר וקדמה, ירסנו זה את זו בלי לסכן 
זה את זו. 

הגותו של מ׳ בתחום הכלכלה מגשרת בין האסכולה 
הקלאסית של מלתוס וריקארדו לבין תורתו של א. 
מרשל (ע״ע). חיבורו העיקרי בתחום זה הוא: 0£ 165 ס 01 !! 1 ז? 
1103110115 (}()^ • 11611 * 1 01 80100 1111 ז \\ ,זגבתסתסס? 01111031 ? 
ץ 11 () 10£0 ״ 1 ? 800131 10 ("עקרונות הכלכלה המדינית, עם 
מספר מהשלכותיהם לפילוסופיה חברתית" [חלק א׳ תורגם 
לעברית, 1941 ]), א—ב, 1848 . ספר זה היה, למעשה, הסיכום 
הראשון של התאוריה הכלכלית אחרי "עושר העמים" של 
א. סמית ושימש כספר הלימוד המקובל בכלכלה כמעט 
במשך 50 שנה. הספר הציג את תורת הכלכלה הקלאסית 
בגירסה משוכללת: מ׳ איחד ופיתח אח תורותיהם של 
סמית וריקארדו וניסח! תוך התחשבות בתאוריות של מלתום 
וסיניור (ע׳ ערכיהם), 

ספרו החשוב האחר הוא: 1/050111011 80010 סס 5 ץ £553 
עתזסססס? 01111031 ? ס! 2110511005 > ("מאמרים על מספר 
בעיות בלתי־מיושבות בכלכלה מדינית״), 1844 . 

בתורת־הערך קיבל מ׳ את התפיסה הקלאסית, ולא■ האג 
צורך לשפרה. הוא הניח את היסודות למושג הגמישות (ע״ע 
מחירים, תורת ה-), ובחן את השפעת הגמישויות על הפדיון 
ועל הערד. גם בתחום הייצור נשאר מ׳ באמן לתפיסה הקלא¬ 
סית אך הרחיב את הדיון בסיבות יעילות הייצור והצמיחה 
הכלכלית. הדיון על המסחר הבינלאומי הוא המודרני והמקו¬ 
רי שבכל הגותו; בין השאר הציע בנושא זה פתרון לשאלת 
החלוקה הכלכלית של הרווח מן הסחר הבינלאומי בין שתי 
מדינות סוחרות ע״י שימוש במושג של גמישות הביקוש 
ליבוא וניסח את "משוואת הביקוש הבינלאומי". 

ואולם תרומתו של מ׳ לתחום התחלקות ההכנסות והר¬ 
פורמות הכלכליות־חברתיות היתה חשובה, גם בעיניו, מחי¬ 
דושיו בתאוריה. מ׳ סירב לקבל את ההשלכות הסוציאליות 
המתבקשות מתורת החלוקה הריקרדיאנית וקבע כי עקרונות 
החלוקה אינם נקבעים ע״י חוקים טבעיים כי אם ע״י מוסדות 
החברה ומוסכמותיה, ולכן אם המסגרות המוסדיות גורמות 
לאי-צדק בחלוקה, יש לשנות את המערכת המוסדית ואפילו 
על חשבון קדושת הרכוש הפרטי. מטעם זה שלל מ׳ את 
הבלעדיות של משטר הייצור הקאפיטאליסטי ועודד מסגרות 
ייצור קואופרטיוויות. אם־כי לא פגע בעקרון ההתחרות 
החפשית, הציע מ׳ להרחיב את תחומי-ההתערבות של 
שלטונות-המדינה במשק. 

מ׳ העלה את התאוריה של הכלכלה הקלאסית לשיאה 
ובציינו את הדרך 'להתפתחויות מאוחרות יותר גרם גם 
לשקיעתה. 

השפעתו הנרחבת והממושכת של מ׳ ברוב תחומי הגותו 
גדולה, בד״כ, יותר ממקוריותה ומעקביותה, ושורשה טמון 
בוודאי בבהירות ניסוחיו, בשיטתיותו ובהעדר הדוגמאתיות 
של מחשבתו ובכושרו להטמיע דעות מנוגדות ושונות לתוך 
גופי תורתו. 

כל כתביו החלו לצאת לאור ב 1963 בהוצאת אוניברסיטת 
טורונטו. ביבליוגראפיה מלאה של כתביו י״ל ב 1945 בערי¬ 
כת סס 1 מ 1 ז 1 ת 400 ^ . 4 ^ .[ — 1310115 ? • 11 •[ — סמ 11 א 430 ל .זי!, 
תרגומים לעברית: התועלתיות, תרצ״ג! עקרונות הכלכלה 
המדינית, 1941 ; על החירות, תש״ו! על המשטר של נציגים, 
תש״ז (ממשל של נציגים, תשי״ח 2 ). 



189 


מיל ׳ ג׳ון סטיוארט — מילדות 


190 


£. 1101 ) 1 ) 10 $, 7/10 7 / 1007 ? 0 / £0071017110 ¥ 0110 ? 171 £ 712115/1 
€ 10 ** 10(21 ¥ 011110(11 ¥. 00710711 ) 1 , 1952 ; 11 . ?. 050111112 , 7/10 

; 1953 ,./* ./ , 11100 ־ 81 .£ ; 1953 ,. 1 \ . 5 ./ / ס ? 1 /^ 0 * 7/1110 

.[ ; 1954 ,./ 3 . 5 ./ / 0 *}/£ 7/10 ,€*> 3 ? 0110 [ . 51 . 14 

. 5 ,. 1 ) 10 ,* 7 *? 101 ז 4 £0071071110 / 0 ? 107 * 1 ?¥ ,* 0101 קבמט 5011 

י ^\ . 1 ; 1956 ,* €71110 ?? £07 115 / 14 ז 8 £\ ,$ש 80 . 0 .[ ; 1954 
,^ 110 ^ 00 י 4 ג ; 1956 , 11 /^* 7/107 ¥70710/1 /) 071 £\ . 5 ./ ,־ 1 ש 11 ש 111 ל 
171 * 21 ) 171101100111 ,זס^־ו 0 ( 1 וחג!? .! ; 1963 , 711 * 211 ) £11107 27171 ) . 4 \ 1 
; 1965 ,* 21 > 10 1 ) 2 )£ 10 !/? 0 * 110 /¥ 1/10 1 ) 271 > £\ . 5 ./ ,* ¥011710 
. 1 ;־ 1968 י 7001 } £0170$ 171 ? 7/1007 £0071077110 , 81311£ .ז׳ל 
, 1969 ,? £ 16071 071 *? 0 * £5 ¥ 0147 , 110 ־ 1301 

ש. זי. ב. - מ. זל. - י. דג 

מיל, 0 ימז — 1111 \ 30165 [ — ( 1773 — 1836 ), אביו של 
ג׳ 1 ן סטיוארט מ׳(ע״ע), פילוסוף, היסטוריץ וכלכלן, 

מ׳ החל ללמוד תאו׳לוגיה ולימודיח־ת באוניברסיטת אדינבורו, 
אך עבר ללימודי ההיסטוריה והפילוסופיה והצטיין בהם. 
ב 1802 החל בקריירה עתונאית בלונדון, הוא תרם מאמרים 
רבים לעיתונים וכתבי־עת ולאנציקלופדיה בריטניקה בנוש¬ 
אים הנוגעים לפוליטיקה, חינוך, הופש־העתונות, משפט וכל¬ 
כלה. השקפותיו הליבראליות של מ׳ קנו להן מהלכים בקרב 
הציבוריות הבריטית. ספרו 113 ) 111 111811 •!£ 0£ ץז 01$10 7116 
(״תולדות דיורו הבריטית״), 3 כר׳, 1818 , משך מיד את תשומת 
הלב בניתוחו ההיסטורי־מדיני ובגישתו הכלכלית. למרות 
הביקורת שמתח על הממשל הבריטי בהודו, נתמנה למשרה 
בכירה ב״חברה להודו המזרחית", מינוי שהשפיע במרוצת 
הזמן על מדיניותם הכלכלית של ה״חברה" והממשל הבריטי. 
מ׳ נמנה עם חוג חסידיו של ד. ריקרדו ובספרו )ס £16016015 
? £600001 31 ) 0113 ? (״יסודות הכלכלה המדינית״), 1821 , 
פיתח והסביר הרבה מעקרונות תורת הערך שלו. 

במישור הפילוסופי פיתח מ׳ את גישתו הפסיכולוגיסטית 
של בנתם (ע״ע). בספרו 0£ 3 םשבת 0 מש £1 ? 1116 0£ 51$ ץ 131 ז\׳. 
4106 * 000130 1116 ("ניתוח התופעות של הרוח האנושית"), 
2 כר׳, 1829 , הבליט מ׳ את הא 10 ציאטיוויות כתהליך העיקרי 
של כל התופעות הנפשיות: על האסוציאציה (ע״ע) מתבססות 
ההשיבה והרציה, וגם מושג הסיבתיות מקורו באסוציאציה, 
שכן הוא נוצר תודות לעקיבה סדירה של דימויים. בתורת 
המידות התועלתנית שלו טען מ׳, בעקבות בנתם, שתכני 
הרוח נקבעים ע״י הסביבה וע״י אירועים חיצוניים, שאין 
לאדם שליטה עליהם. מכאן אמונתו בכוחם המכריע של 
תיקונים חברתיים להיטיב את טבע האדם. 

7/10 , 301 ? .״ 1 ; 1900 ,* 21112071071 ( 1 £712115/1 7/10 , 1100 ^ 510 .£ 
. 1953 , 111050$/107$ ',/¥ £712115/1 
ש. ה. ב. 

מילדות (אנג׳: ץ 1£61 ׳*£> 011 ), עזרה ליולדות ע״י נשים 
מיילדות. — על הצד המעשי והמדעי׳ מבחינה 
רפואית — ע״ע לדה. 

מקצוע המ ׳ עתיק-יומין וקיים אצל עמים פרימיטיוויים 
בכל חלקי העולם. בתנ״ך נזכרות מיילדות בקשר ללדתן של 
רחל (ברא׳ לה, יז), תמר (ברא׳ לח, כה) וילדי העברים 
במצרים (שמות א). במקרה האחרון עמדו כנראה המיילדות 
העבריות, פועה ושפרה, בראש המיילדות העבריות במצרים 
ריצגו אותן *בפני השלטונות. למיילדות המקצועיות היה 
מעמד מכובד לא רק אצל העברים הקדמונים והן נזכרות 
גם בספרויות של מצרים, יוון ורומי העתיקות. ליוונים היתד, 
אלה בשם איליתיה ( £1X618010 ) ממונה על הלדה; עפ״ר 
זוהתה עם הרה (ע״ע) ולפעמים גם עם ארטמיס (ע״ע). 
האלה הרומית המקבילה היתד, לוקינה ( £1161113 )׳ שזוהתה 
בד״כ עם יונו, ולעתים עם דיאנה. ברומי העתיקה היו המיי¬ 


לדות נקראות 83236 או 08816111636 (מן המלה "לעמוד מול"). 

אצל עמים רבים מעוררת הלידה, בגלל הפסד הדם 
הכרוך בד" חשש מטומאה. מכאן הנטיה להרחיק את היולדת 
מבית המגורים ולהושיבה בסוכה שנבנתה במיוחד עבורה 
(אוסטראליה, גיניאד■ החדשה), הנמצאת לפעמים מחוץ למח¬ 
נה או לכפר, או בסוכה המיועדת לנידות (אפריקה המזר¬ 
חית). מנהגים דומים דייו קיימים גם אצל עמי אירופה. אצל 
איכרים רוסיים, למשל, היה האסם מקום הלידה. אך יש גם 
שהיולדת נשארה בבית, בעוד שבעלה ושאר בני־המשפחה 
יוצאים ממנו—לתקופה הנעה בין ימים אחדים למספר חדשים 
(החוף המערבי של הודו, איים מלאנזיים). מעטים השבטים 
(פולינזיה) בהם מותר לאבי-הילד להיות נוכח בלידה, ואף 
לשמש כמיילד לאשתו. הכלל הוא כי לגברים ולילדים אסור 
להימצא בקרבת היולדת. העזרה הנחוצה ניתנת לה על-ידי 
אמה, אחותה או אחת מקרובותיה הנשואות. אך גם אצל 
עמים פרימיטיוויים רבים יש נשים בקיאות בם/ המגישות 
עזרתן בשכר. עיקר העזרה היא התמיכה ביולדת, כדי 
שתכרע או תשכב בתנוחה הרצויה, עיסוי בטנה וקבלת 
הוולד היוצא לחלל העולם, בישראל נהגה היולדת, בימי 
קדם, לכרוע על האבניים (שם׳ א, טז), כלומר על שתי 
אבנים או לבנים. למנהג זה יש רמזים גם בכתובות מצריות 
ואכדיות, והוא היה קיים עד לימינו בקרב הפלחים במצרים 
ובא״י. כדי להקל על הלידה או להחישה, משתמשים באמצ¬ 
עים מאגיים שונים. על כן נחשבות המיילדות בבקיאות 
במעשי כישוף, ולא רק אצל העמים הפרימיטיוויים! השם 
£601016 6 § 53 ("אשד, חכמה"), המקובל בצרפת, משקף עדיין 
את האמונה הקדדומדי הזאת. אחת מחובות המיילדת היא 
לכרות אחרי הלידה את חבל הטבור ולמסור אותו לאבי הילד 
או לדאוג בעצמה להצנעתו (קבורתו באדמה או השלכתו 
לאש או למים, לעתים יחד עם השיליה), הכל לפי המנהג 
המקומי. יסודם של מנהגים אלה באמונה הנפוצה שיש קשר 
הדוק בין הטיפול בחבל הטבור (וגם בשיליה) ובין הגורל 
הצפוי לרך הנולד, וע״ב יש למנוע את השימוש בו לצרכי 
כישוף עוין. בדרך כלל היה המקצוע כולו בידי נשים ואך במאה 
ד, 17 התחילו רופאים זכרים לסייע ליולדת במקומן! אבל 
סורנוס (ע״ע לדה, עמ' 194 ) כבר עשה זאת במאה הראשונה 
לסה״נ ובמו ידיו ביצע פעולות של מ׳ במקרים מסובכים, 
למשל את היפוך הוולד במצג לא תקין. 

אירגון ד,מ׳ ופיקוח עליה מצד השלטונות התחילו במאה 
ה 15 ובשנת 1452 הוציאה עירית רגנסבורג תקנות להסדר 
מלאכת המ' ( £466301016060611 68605601861 ?). עם זאת 
היד, המצב פרוע וב 1580 יצא בגרמניה חוק האוסר על רועי 
צאן לעסוק במ׳. במאה ה 17 פירסמו כמה נשים מיילדות 
ספרי הדרכה בתורת המ׳, ביניהן לואיז בורז׳וא ( £011156 
86018 ־ 80111 ) ויוסטינה זיגמונדין (ח 11 >ה 5168611111 01181:1116 . 
להשכלתן המקצועית של נשים מיילדות תרמו גם כמה 
ספרים, שנכתבו בלשונות העמים (ולא בלאטינית)! החשוב 
ביניהם היד, של רסלין ( 65110 ? .£׳ 1513 ): - 311 ) 501111 ז 06 
0560831160 ? 1-3060 ? 26160 ("גן-הוורדים של הנשים ה¬ 
מעוברות"), באנגליה התחילה הוראת המ׳ במאה ה 17 ואחד- 
כך הפלו מחלקות-היולדות בבתי־החולים הגדולים למרכזי 
השתלמות במקצוע זה. שם נתקבל חוק בפרלמנט המסדיר את 
ענייני ד.מ׳ רק בשנת 1902 ( 1 ^ 65 ) 11 ׳ £10111 \) והונהג התואר 
למיילדות מוסמכות (. 1 \. 5.0 : 1£6 ׳ £11115 ו 1 £1611 ! 0611 51316 ). 



191 


• מילדות — מילה 


192 


ה מ' ב י ש ר א ל. המיילדות מקבלות את הכשרתן בבתי* 
ספר מוכרים על־ידי משרד הבריאות של הממשלה. משך 
הלימודים הוא 9 חדשים לבעלות תעודות של אחיות מוסמ¬ 
כות, ו 14 חדשים לאחיות מעשיות. 

עיסוק במקצוע היילוד מוסדר בפקודת־המיילדות, חוקי 
א״י (דרייטון, כרך ב/ עט׳ 903 , 931 ). לפי חוק זה חייבת 
המיילדת להיות אזרחית ישראלית או בעלת רשות לישיבת 
קבע בישראל. ואולם רשאי המנהל הכללי של משרד הברי¬ 
אות להעניק תעודת היתר זמנית לתושבת ארעית, או עד 
להשלמת העניינים הפורמליים הקשורים במתן הרשיון. כל 
מי שאין בידה רשיון או תעודת היתר, כאמור, אסור לה 
לשמש כמיילדת או להציג את עצמה כמיילדת. 

לשר הבריאות הסמכות לבטל את הרשיון או להשעותו 
לתקופה מסוימת בשל עבירות על סעיפי הפקודה, כגון גי¬ 
לוי רשלנות חמורה במילוי התפקיד המקצועי, גילוי חוסר 
כשרות מקצועית או התנהגות בלתי-הולמת את המקצוע, 
וכן אם הורשעה המיילדת בדין על עבירה פלילית. 

1 ז 1%1 ז 1111 ) 10111 ) 11 1 )/ ה) 1 /סס 1 ) 1111 - 11 ז 111 /) 0 ,ז^ 111 ת £1 ז ,ו\ .? 

8 1 ?>?! 11 ) 0 , 1055 ? . 11 ; 1915 ,!)) 11 )ז 1 )ק 1 <<)״ 1 1 !) 11 ) 1111 )<( 0110% 

-תגז 0 . 1 ! ; 1927 , 222-242 , 1 ,)!)ה&יס^סע 1 ) 1111 - 11111 )א 111 

. 8 ; 1947 , ! 00/1 / 1/16 0111911% 1/10011 ) €1111 01111 811-1/1 ,) £¥15 

, 111 ). 8 ) 11 ) 1 ) 11 ) 1 ) 1/1 1 ) 011 ) 81111 ) 1/1 111 1 ( 8011111 01111 , 31 ) 3 ? 

. 1959 , 188 — 183 

מ. ו. - יה. ל. ־ א. ז. פ. 

מילה (אגג׳ 51011 ;:> 11 ו 11 :>ז; 0 ), הסרת הערלה׳ כולה או 
מקצתה, הוא העור המכסה את העטרה ( 5 מ 813 ) 
שבאיבר-המין של הזכר. 

מ׳ בעמי-ק ד ם. העדות הראשונה לקיומה של המ ׳ 
נמצאה במצרים, על תבליט מאמצע האלף ה 111 לפסה״ג, 
והיא מתייחסת לבני השכבות העליונות בלבד. הרודוטום 
(היסטוריה 11 , 4 ) מספר שד,מ׳ היתד, נפוצה בקרב המצרים, 
הסורים ועמי אסיה הקטנה. פסוקים אחדים במקרא (ירמ ׳ ט, 
הד—כה! יחד לא׳ יח: לב, יט—לב) מלמדים, אולי, שגם 
■יושבי עבר־הירדן המזרחי והצידונים מלו עצמם, ומדברי 
פילון מגבל (ע״ע) מסתפר שהם׳ נהגה גם אצל הכנענים. 
השירה הערבית הקדומה מורה שכך עשו גם שבטי־ערב 
בתקופה הקדם־איסלאמית. הרודוטוס ופילון האלכסנדרוני 
העלו טעמים רפואיים ומוסריים למעשה הנד, אולם נראה 
שזו נתפסה כאות לגברותו של האדם, או כסימן להצטרפותו 
לחברת-המבוגרים. 

מ , ביהדות. במקרא הם׳ היא המצוד, הראשונה שני¬ 
תנה לאברהם ולזרעו אחריו "לדרוזם" (ברא׳ יז, ט—יד). 
חובה למול כל זכר, וגם את העבד, ביום השמיני ללידתו, 
והעובר— דינו כרת(ע״ע). הנד מתפרשת כאות-ברית-עולם 
בין ה׳ לבין אברהם וזרעו, ולייחודו של זרע זה בין הגויים. 
רק נימולים יכולים היו להתחתן במשפחת אברהם (ברא׳ 
לד), ולהם בלבד הותר ליטול חלק בקרבן-הפסח (שה' יב, 
מג—מט). מעשה "חתן־הדמים" האמור אצל משה וציפורה 
מורה, אולי, שהנד נחשבה גם כמגינה ומסוככת מפני סכנה 
(שנד ד, כד—כו), מצות הכד נשנתה לישראל בסיני (ויק׳ 
יב, א—ג), אולם יוצאי־מצרים, שהיו נימולים, לא מלו את 
בניהם במדבר, והללו נימולו ע״י יהושע ערב כניסתם לכנען 
(יהר ה, ב—מ). לאחר מאורע זה אין הס׳ נזכרת בפירוש 
במקרא, להוציא לשונות שאולים (ירפד ד, ד, ועוד), המעי¬ 
דים על שגירוחה. 

הנד מתבצעת ע״י מוהל, ואך לעתים רחוקות ע״י רופא־ 


מנתח. המוהל כורת אח העור החיצון ומבקיע גם את הקרום 
(השיכבה הרירית הפנימית של הערלה), כדי לשחרר לגמרי 
את העטרה! הוא מגולל אוחו למסה, וחושף בכך את העט¬ 
רה. חלק זה של הפעולה קרוי "פריעה". לאחר־מכן מתבצעת 
ה״מציצה": מציצת דם־חפצע, כדי למעט לזמן קצר את 
זרימתו! ביסודו־של־דבר אין המציצה מגוף המצוה, ולא 
באה אלא למנוע סכנה (שבת קל״ג, ע״ב). עם התפתחות 
מדע-ההיגיינה, התחילו חוששים מפני העברת מחלות מידב¬ 
קות מפי המוהל לתינוק. על-כן, למשל, אסרה הקונסים* 
טוריה בפאריס ב 1843 אח המציצה. מאותו טעם עצמו צידדו 
כמה מגדולי-ישראל במאה ה 19 בשימוש, לצורך זה, בכלים 
מיוחדים, כגון ספוגית או צינור־הזכוכית — פרי־המצאתו 
של הרב מיכאל כהן מפולדה. — חז״ל דחו את מועד המ׳> 
ואף אסרוה לחלוטין, במקרים שעלולה היתד. לסכן את חיי 
התינוק. אגב דיוניהם בסוגיות אלו, הבחינו חז״ל בפרטים 
רבים במחלות התינוק הירוק והאדום (שבח קל״ד, ע״א) 
והדמם (ע״ע דם, עמ׳ 726 ). ביחס לדמם — מחלה נדירה- 
ביותר, שאף לא נרשמה בספרי-הרפואה היווניים — קבעו 
חז״ל. מתוך ידיעה נכונה של דרכי-התורשה במחלה זו, 
כי מי שמחו אחיו או בני אחוח־אמו מחמת מ׳ אין מלים 
אותו. 

תינוק שאין לו אב, או שאין אביו רוצה למול אותו, 
בית־הדין מל אותו ועכ״ם, אם לא נימול, חייב למול עצמו— 
כשיגדל. ״מ׳ בזמנה״ דוחה שבת (שבת קל״א, ע״ב — קל״ב, 
ע״א), אך לאחר היום השמיני אינה דוחה שבת. ד,מ׳ נעשית 
ביום (שם). נולד התינוק כשהוא מהול, מטיפים ממגו דם־ 
ברית (שם קל״ה, ע״א). המוהל והאב אומרים ברכות (שם 
קל״ז, ע״ב). 

אע״פ שהמ׳ היא "אות־פרית" מיוחד לעם־ישראל, אין 
היא מהווה אמת־מידה לקביעת יהדותו של הנולד; ליהודי 
ייחשב כל אדם שנולד לאם יהודיה, ואפילו לא נימול. אבל 
אין גיור בלא מ׳ (ע״ע גר, ענד 178 ). 

רוב טקסי־המ׳ התפתחו במרוצח־הדורות ובמיוחד בימי- 
הביניים. עד לתקופת־הגאונים נערכה ד,מ׳ בבית־היולדת — 
נוהג הנשמר עדיין בקרב קהילות מזרחיות שונות — אולם 
אח״כ הועתקה, בד״כ, לבית־הכנסת. לאחר שהובא התינוק 
למקום־הטקס, מכבדים את כל הנוכחים, או חלק מהם, בנשי¬ 
אתו, והאחרון, המקבלו לידיו, מניחו על ברכי ה״סנדק״ — 
אפשר מן המלה היוונית ; 0 * 06981 , שפירושה ״מליץ״ — 
היושב על ״כסא של אליהו״ (ע״ע אליהו, ענד 541 ). לאחר 
הנד, מטיפים לפי הילד טיפוח־יין, וקובעים את שמו. 
חילופי־מנהגים רבים בטקס־הס׳, ובכל הקשור בו, נתקיימו 
בכל הדורות. חילופים ראשונים הועלו על הכתב במאה 
ה 7/8 (ד החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א״י, י״ל ע״י מ. 
מרגליות, תרצ״ח), ומאז ועד היום נכתבו, ואח״כ נדפסו, 
ספרים רבים המוקדשים למנהגי הנד, ע״י מוהלים מומחים. 
הספר הראשון מסוג זה הוא, ככל הנראה, "כללי המילה" 
לר׳ יעקב ור׳ גרשום, שני מוהלים (אב ובנו), מן המאה ה 13 , 
באשכנז (יצא-לאור ע״י גלאסברג, בשם "זכרון ברית לרא¬ 
שונים", קראקא, תרנ״ב). המוהלים היו נוהגים לרשום 
בפנקסים מיוחדים אח שמות הנימולים ותאריכי־מילתם, 
וכיום משמשות רשימות אלו כמקורות היסטוריים רבי- 
חשיבות. 

חז״ל הפליגו בערכה של הנד, "שאלמלא היא לא ברא 



193 


מילה 


194 



ירית־אסאיל יפ 5 סכידמוהלים מפולניה או מנרטניה; נוסף ?אמרים, 
צויז שסו של בעל־הסכיז והתאריך ( 1734 ) 


הקב״ה את עולמו" (נדר׳ ל״א, ע״ב). מצות-מ׳ מקיימת את 
העולם, ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה (שם ל״ב, ע״א), 
וגאולת ישראל עתידה לבוא בזכותה (אגדת בראשית, י״ז). 
מי שביטל מצות־מ׳, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים, 
אין לו חלק "לעוה״ב (סנה׳ צ״ט, ע״א), ואילו המקיים 
מצות־מ׳ לבדה נכנם לגן־עדן (תנחומא צו, י״ד). המ ׳ מהווה 
אמצעי יחיד להגיע לשלמות(פסי״ר כ״ד, ד׳), ותנאי ליכולתו 
של אדם ללמוד תורה (תנחומא משפטים, ה׳). אפילו אברהם 
ומשה לא הגיעו לשלמות כל עוד לא קיימוה (נדר׳ ל״א, 
ע״ב). הם׳ הריהי כמתנה (ב״ר, מ״ט), שנמסרה לאברהם, 
והיא שהצילה את ישראל בימי־צרה (שמו״ר, י״ז). ישראל 
מסרו נפשם על קיומה, ולכן "נתקיימה בידם" (שבת ק״ל, 
ע״א), כשאין אפשרות למול, בשל גזירות־המלכות, "דיז הוא 
שנגזור על עצמנו שלא לישא אשד. ולהוליד בנים", אלא 
שאין גוזרים כך, משום שלא נוכל לעמוד בגזירה זו, ולפיכך 
"מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (ב״ב ס׳, ע״ב), 

למדות הערך הרב הנודע למצות־מ׳ בעיני חז״ל, היו, 
לדבריהם, תקופות בימי בית ראשון שבהן לא קיים העם, 
או חלק ממנו, מצוד. זו (ילק״ש בלק, תשס״ו; אגדת ברא¬ 
שית, ם׳). 

עם חדירתה של התרבות ההלניסטית לא״י, ובמיוחד 
במחצית הראשונה של המאה ה 2 לפסה״ג, החלו יהודים 
מולים מושכים בערלתם (חשמר׳א א׳, ט״ו), מתוך רצון 
לבטל את סימן־ההכר המיוחד להם, ולהקל על ההתבוללות, 
שהתבטאה במידה רבה בפיתוח הגוף בגימנסיונים. 

ב 167 נאסרה המ ׳ , ובענשים כבדים, ע״י אנמיוכום 1¥ 


אפיפנס (חשמו״א א׳, ס״ח! חשמו״ב ר, י׳), וקיומה על־אף 
האיסור היה אחד הגילויים הראשונים של מרד-החשמונאים 
(חשמו״א ב׳, מ״ו). הד לימים ההם נמצא בספר־היובלות, 
המכנה את היהודים שלא נימולו "בני־אבדון" (ט״ו, כ״ו). 
התפשטותה הטריטוריאלית של ממלכת־החשמונאים הביאה 
עמה מגמה של גיור המוני ומ׳ בכפיה של עמים נכבשים 
(ע״ע גר, עט׳ 174 ). גם ברחבי האימפריה הרומית היתד. 
תנועת־גיור ניכרת ורבו מקרי המ׳ (ע״ע גר, עט׳ 176 
ואילך), עד שנתפסה הנד ע״י היסטוריונים ומשוררים בני 
אותה תקופה (ססרבון, טקיטוס [ע״ע, עט׳ 889 ], מרטיאליס, 
יובנלים [ע״ע, עם׳ 288/9 ], ועוד) כסימן־הכר המיוחד לאו¬ 
מה היהודית. אדדיינום אסר את הם׳ על יהודים ולא־ 
יהודים כאחד והישווה אותה לסירוס ( 130 לפסה״נ לערך). 
איסור זה, שבא להלכה מטעמים הומאניים, אפשר שביקש 
גם להגביל את תופעת הגרות, ומכל-מקום היה, כנראה, 
אחד מגורמי מרד בר־כוכבא (חיי אדריינוס 14 , 2 ). הפיקוח 
על איסור ד.מ׳ והענשים על מקיימיה הוחמרו לאחר כשלון 
המרד, אולם העם לא השלים עם הגזירה ונעשו נסיונות 
לבטלה (ר״ה י״ט, ע״א* מעילה י״ז, ע״א). אנטונינוס פיוס 
חזר והתיר את ד.מ׳, ליהודים בלבד, אך אסר עליהם למול 
אנשים שאינם מישראל. על הקשר ההדוק שבין היהודים 
ובין מנהג־הט׳ במאה ה 4 לספה״נ מעיד גם הנאו־אפלטוני 
סלוסטיוס (על האלים והעולם, 9 , 5 ). 

במאה ה 19 עלתה מחדש שאלת המ׳, ע״י קיצוני תנועת־ 
הךפורמד. (ע״ע), שראו בה מנהג בארבארי ומיושן, העומד 
כמכשול עיקרי על דרך השתלבות היהודים בסביבתם. 
פולמוס זה היה מצומצם לשנותיה הראשונות של התנועה, 
וגם אז צידד הדוב בהמשך קיום ד.מ/ מבין אנשי המיעוט 
יש לציין בעיקר את ש. הולדהים (ע״ע) וי. פריךלנדר 
(ע״ע). היהדות הרפורמית מקיימת עד היום אח הם/ אף 
שחוגים מסויימים בקרבה ניסו לבטל מילת גרים (ע״ע גר, 
עט׳ 186 ). סערת-רוחות עורר בשעתו "מכתב גלוי לאינטלי¬ 
גנציה היהודית", מאת שלום אש (ע״ע), בפרום המאה 
הנוכחית, המגנה את ד.מ׳ כשריד של "פולחן הפלוס". 

מ׳ ב א ס ל א ם ובנצרות. ד.אמלאם מילא תפקיד 
חשוב בהפצת הנד "ח׳תאן") בעולם. אע״פ שמצות- 

מ׳ אינה נזכרת בקוראן׳ רואה בה החדית׳ (ע״ע) אח אחד 
ממנהגי ״הדת הטבעית״ (**□;:, פטרה"), ומילויה מוטל 
כחובה (, ואג׳ב) על המאמינים. את הנד מבצע 
הספר, ועיקרה: כריתת חלקה החיצון של הערלה. ד.מ׳ 
נערכת בין הגילים 7 — 13 , ופטורים ממנה מבוגרים המצ¬ 
טרפים לדת־האסלאם בגיל בו עלולה ד.מ׳ להיות מכאיבה 
מדי או מסוכנת. המוסלמים נוהגים גם למול את בנותיהם 
(ר׳ להלן). 

הנצרות פטרה כבר בראשית-דרכה את בני אומות- 
העולם שנצטרפו אליה מחובת הם׳, ודחתה את הניסיון 
לשוב אל מנהג היהודים (מעשי-השליחים, ¥צ, 29-1 ). 
פאולום התנגד למ׳ (איגרת לגלאטיים, ¥, 1 — 6 ) בטענו 
שהאמונה שבלב היא הקובעת ולא היות האדם מהול או 
לא (איגרת לרומאים, 11 — 1¥ ; איגרת א׳ לקורינתיים, 
¥11 , 19 ). יוצאות-דופן הן הכנסיה הקופטית והחבשית, 
שבהן נשתמרה הנד, אולי כמורשת מצרית קדומה. החבשים 
מקפידים על מ׳ ביום השמיני, בעוד הקופטים מלים בגיל 
6 — 8 שנים. 





195 


מילד! — מילהאוזן, יום־מוה ליפמן 


196 


מ׳ בעמים כיום. עמים רבים באפריקה מלים 
עצמם- וכן טאטארים, שבטים פולינזיים ומלאנזיים, רובם 
של ילידי אוסטרליה ושבטים אינדיאניים ברחבי אמריקה. 
נראה שקיום ד.מ׳ כחברות אלה הוא פרי של מסורת ארוכה 
שעל שורשיה קשה להתחקות. קיימים הבדלים רבים באו¬ 
פן ביצוע הנד. יש המסתפקים בעשיית חתד בערלה, אח¬ 
רים כורתים אך חלק קטן ממנה, ואחרים מוסיפים לכריתת 
הערלה גם פציעות באיבר עצמו. שונים המנהגים גם 
באשר לגיל הנימול, המוהל והטקסים הקשורים בנד. בקרב 
שבטים רבים מהווה המ׳ חלק מטקסי-המעבר לחברת- 
המבוגרים, וכחלק ממבחנים גופניים קשים להוכחת הבגרות. 
בקרב קבוצות אלו קשורה הנד, בין־היתר, בפולחן הפוריות, 
ומהמה גם החליף סימלי למנהג קדום של הקרבת ילדים. 

בעולם המערבי נפוצה ד.מ׳ מטעמים היגייניים ורפו¬ 
איים. הרחקת הערלה מונעת דלקות, המלוות התמגלות 
ואפילו נמק ( 0515 וח 1 ב!ק 3 ־! 3 ק , 0$1$ רמ 1 נ!ק), העלולות לגרום 
לעצירת השתן. מחקרים סטאטיסטיים הצביעו על נדירות 
סרטן צוואר-הרחם וסרטן איבר-המין הזכרי בקרב היהו¬ 
דים, כנראה הודות לגד. 

מילת נשים. הרחקת חלקים מסויימים באיבר-המין 
הנקבי החיצון (ב־וסמטז! 13513 , 15 ־ 111:01 :>), מקורה קדום, 
והיא מוזכרת כבר אצל סטראבון (המאה ה 1 לםה״נ). היא 
מקובלת בקרב עמים שונים המלים את הזכרים. מ׳ זו 
מתבצעת ע״י נשים בד״כ ללא טקס מיוחד. אין לה מועד 
קבוע, אך היא נעשית לפני גיל־ההתבגרות. 

י. לוי, מילת התינוק הירוק (נועם, י/ קס״ה־קע״ט), תשכ״ז! 

ד. ארליך, התלמוד על פורפורה של הילוד (הרפואה ע״ו, 

21 )׳ 1969 \ - 214 , 11£ * 1716131 ) 86$6 016 ־ 60 ( 1 ,ת 111£11 > 4401 . 8 

. 14 ; 1844 , 111471% ? 1611%(0$-30% 1)7 011 $6(167 86X1 מ/ $1 () 7706 

' 71 6 ?) 4 ) £11 ) ,() 14 $? 1 ?€$ ! 111010% } 1 .£ 1 ) 71 ) 1 16$ ) 16 ) 11 ) 116 ) 06$6 , 1055 ? 

1855; ?.0. ]^ ; 1900 ,. 0 /ס . 33177 ,סתנ^חסתו 
2 ; 1911 , 289 — 278 , 36312171 ) . 101711143 -. 71 ) 81 , 155 *״? .( . 
21111£17<161 3.6$ 1 ( 61$10 הס 6176 ס) 61 1101710171$ €6$ , 3 > 1 (] 0 ח< 0 [־׳ 
]1411$ (£05, XXX^^1), 1931; £. |61 86$611716131171% י ח $6 ו 

(4. 861{62676771070 , 35 ־ 1331 .£ ; 1933 , 6771 }[ 1071471/61 ^ 7 1761 1671 ח 
€1760710141011 , 1936; ?. 5 171 £ ( 7 ) 863011116131 316 767 ) 13 י ־ 61$61 ק 
3 . $143366 7 ) 870 י £ז€נ 1 חס 1 < . 14 ; 1944 ,( 1 ,גסוקס־יז - 

16771$ 116 .? ; 1951 171 166763 ) 86 0$ ץ 0111 !!). 81$6 )ס 
76 $ \ 71$7171(71011$ 36 847)616717 76$707116711, 1, 78—82, 1958 
( ס 76%1$1011011 16 ) 7 , 1 ) 00 ^ 801311 . 4 * .£ ז(עבר׳ תשכ״ט / 

130371071 003 411107217114$ 8114$ 0£0(71$1 €. (£3100105, 

X \ ר .€ 8171401 /ס ץ $117£67 16 ) 7 ,ת 3 ומ* 0 ח 5 .( ; 1959 י ( 1 ^^ז 
1962 71 ) 7 ) 80 0713 1143 ( 7017 26 ) 1 171 11110 ) 136712077 ,־ 61 ת 05 ^ן .? ; ב - 
711601 \8711171%$ (2\ . 1969 ,( 70 ,. 1 ) 146 . 1 ת 1 .ו 1 מ 

שם. א. — אל. בל. — יה. ל. — מב. ש. — מ. ו. 

מילה- ג׳ון אורט׳ ע״ע מילי, סר ג׳ון אוךט. 

3 ! י לה׳ 1 / ןי"'״טך' 103 א 1 ! — : 5111101 ?נסןמג־ו^-תגסן — 
11814 גדישי [ץ! 01 טז 0 ], על חוף נורמאנדיה — ) 

20 1875 , בארביזון), צייר צרפתי. מ׳ היה בן איכרים. בגיל 
—1834) עבר לשרבור הסמוכה לכפר מולדתו ולמד בה ציור 
1836 )! את לימודיו המשיך בפאריס ( 1837/8 ). שם התפרנס 
בעיקר מציורי פאסטל ושמן, כגון פאסטוראלות פאגאניות, 
.18 תמונות־עירום חושניות — נושאים אפייניים למאה ה 
השפעתו של דומיה (ע״ע) חוללה מפנה חד ביצירתו. הוא 
התחיל מצייר נושאים מהווי האיכרים, ובהם הודגשו במיוחד 
עמלם המפיד וסביבתם הכפרית. ב 1849 הצטרף מ׳ לקבוצת 
ציירי הנוף וההווי הכפרי, שפעלה בברביזון (ע״ע) ונעשה 
אחד מאמניה המובהקים. ראליזם מחוספס וכבד מציין רבים 
מציוריו (״האיש עם המעדר״, 1863 ! סאן פראנסיסקו)! 


אך הוא ידע להאציל על נושאיו אווירה חמימה ואינטימית 
ועל דמויותיו — הדרת-כבוד הגובלת במונומנטאליות. מ' 
חש אהדה עמוקה לאיכר ולאיש-העמל (״המלקטות״, 1857 , 
לובר! ״הכובסת״׳ 1861 בקירוב, שם) וידע לבטא את אה¬ 
דתו באורח עצור ומשכנע, פלא להיגרר לסנטימנטאליות, 
אם־כי זו ניכרת דווקא ביצירתו המפורסמת ביותר, 861115 ״^ 
(״תפילת-ערבית״, 1859 ! לובר). הוא קיבל מחבריו לאס¬ 
כולה את סולם־הצבעים העמום, אך פיתח באופן עצמאי 
סיננה הפשי של משיכות מכחול. סימונו השפיע על קורבה 
(ע״ע), על ציירי אסכולת-האג (ישראלס [ע״ע]) ועל רן 
גוך (ע״ע). מ׳ היה גם צייר־נוף פורה (״האביב״, 1873 * 
לובר) ותחריטן טוב. 

-)־ 031 ./ : 1881 ./ז..'־/ ./ 1/0 ס־״זמסס' ' 1 1 ) ) * 1 , 5005101 
-. 61010311 .£ ;״ 1910 ,!■ 110 * 1 0/111 13/0 ! 41 ( ,./ג .).ן , 11861 ״> 
- 1,310111 ״ 1 ; 1921 , 1-111 ,׳יי-י,יי, -:,י/ •שי/ ) 11 ! 0€0 ? ./•ג , 14012100 
., 1 . 8 ; 1928 ,, 64 , 05011 .? ; 1927 , 00 ^ 1 ( 0/1 ( 1 0 . 64 , 10110 
1962 ,(¥!€ , 2100 * 6438 811111081100 ) . 64 , 14016011 

א. רו. 

מילהאחן, יום־טוב ליפמן (נפ׳ אחרי 1420 ), רב, 
מקובל, פילוסוף ווכחן נודע. רוב ימיו ישב בפראג, 

אשר אליה בא ברבע האחרון של המאה ה 14 , ובה שימש 
כדיין וכראש־ישיבה. מ׳ הירבה לנדוד וידועות כמה מפעו¬ 
לותיו בקראקא (ב 1420 בקירוב), בלינדאו (באוואריה), 
בארפורט, בניישטאט הסמוכה לפראג (סמוך ל 1407 ), ועוד. 
כנראה היה מ׳ תלמידם של מאיר בו ברוך הלה (ע״ע), שר 
שלום מניישטאט, שמשה בן אליעזר והאחים אביגדור ומ¬ 
נחם קרא. בפעילותו העניפה עמד בחליפת־מכתבים עם 

דד 

גדולי רבני זמנו, ונבחר כאחד מ 5 הנציגים לוועד ארפורט 
(בין 1400 — 1410 ), שפרטיו אינם ידועים. מלבד בקיאותו 
הרבה בספרות ההלכה והפילוסופיה היהודית והכללית (ר׳ 
להלן), שלט מ׳ גם בשפה הלאטינית, וכל אלו הכשירוהו 
לתפקידו הנודע-ביותר — כמתווכח עם הנוצרים. לצורך זה 
קנה לעצמו מ׳ ידיעה גם באוואנגליונים ובכתבי אבות־הב- 
נסיה. ויכוחיו הראשונים נערכו באופן פרטי, ותוך יחסי- 
ידידות, בלינדאו, עם הבישוף המקומי. ידועים גם מקדים 
נוספים שבהם ענה מ׳ לשאלותיהם של פרטים, פה ושם. 
ב 1389 הושם מ , במאסר, עם שאר יהודי פראג, על־יסוד 
האשמתו של המומר פסח-פטר בדבר העלבת הנצרות (ע״ע 
אפולוגטיקה, עט׳ 134 ) . מ׳ עמד לוויכוח פומבי על נושא זה, 
אולם בסופו של דבר נהרגו 80 יהודים בשל האשמות אלו. 
למעלה מ 10 שנים לאחר ויכוח זה חיבר את "ספר־הנצחון" 
(מלשון ניצוח—ויכוח), שהוא הידוע מבין חיבוריו הרבים. 
בחלק הפולמוסי של הספר כלל מ׳ הרבה מן הספרות הפול- 
מוסית-היהודית, בעיקר מתוך ספר "נצחון ישן", אך באו בו 
גם דברים מקוריים משלו. מ׳ מתגלה כאן במלוא חריפותו 
ובהמצאותיו המפתיעות, ומשתקפת אצלו השיטה הפלפולית, 
ששלטה בבתי-המדרש של גרמניה דאז. פעמים מתובלות 
תשובותיו גם בהומור. בסוף הספר כלל את ויכוחו עם פסח 
המשומד. 

הספר נדפס לראשונה, בצורה משובשת, באלטדורף־ 
נירנברג, 1644 , ותיקונים להוצאה זו פירסם י. כ. וגנזיל 
(ע״ע). תרגום לאטיני של הספר נדפס באלטדורף, 1645 . 
אח״כ נדפס הספר לרוב בהוצאות יהודיות. רישומו של 
הספר על העולם הנוצרי היה עז ביותר, והוא עורר תגובות 
רבות מאד מצד מלומדים נוצרים ואנשי-כמורה. מספר 



197 


מילהאוזן, ידם־טוב ליפמן — מילוז 


198 


המתוופחים הנוצרים שקמו לספר במשך מאות שנים, הוא 
כה גדול, עד שנוהגים לכנות את ספריהם בשם הכולל 
3 חג 1 ו 1 גת 1 ( 1-1,11 זמ^. מביניהם יש להזכיר את יוהנס בופס־ 
טירף האב, י.כ.וגנזיל וי. א, איזנמנגר (ע׳ ערכיהם). משאר 
חיבוריו של מ , : "ספר האשכול", בקבלה (נדפס בספרו 
של י. קויפמן, ר׳ ביבל'); "ספר אלפא ביתא", על צורת 
האותיות העבריות ומשמעותן המיסטית (= חלקו השני של 
הספר ״ברוך שאמר״ לר׳ שמשון בן אלעזר [שקלוב, 1804 
ועוד]); "כוונות התפילה" ו״ספר הברית", על תוארי ה׳ 
ודרכיו (נדפסו ע״י א. קופפר, ר׳ ביבל׳); פירוש ל״שיר־ 
היחוד (נדפס בסוף סידור טיבינגן, 1560 ); כן כתב פיוטים 
אחדים. הוא עצמו מזכיר את פירושו לס׳ יצירה. 

מ׳ היה החכם היהודי הראשון באשכנז, שבקיאותו הקי¬ 
פה, מלבד ספרות־ההלכה, את הפילוסופיה היהודית של 
יה״ב, במובן הרחב, ואת ספרות הקבלה והסוד. מ׳ העמיק 
ביותר בכל אלה, ולדעתו אין סתירה מהותית בין גישות 
מנוגדות־לכאורה אלו. נסיונו למזג את תורות העיון והסוד 
לחטיבה אחת, תוך שילובן בידיעה מקיפה של תורה שבע״ם 
ולימודה האינטנסיווי, מהווה נסיון ראשון מסוגו באשכנז. 
מ׳ אף הטיף ברבים, בע״פ ובכתב, כנגד הסתגרות לומדי- 
התורה בתוך ד׳ אמות של הלכה בלבד, ובחיבוריו הירבה 
לצטט גם מתוך ספרות־החכמה היהודית בהקפה הרחב: רב 
סעדיה גאון, רבינו בחיי, ר׳ שלמה אבן גבירול, ר׳ אברהם 
אבן עזרא, פירושי הרמב״ן לתורה, מפרשי "מורה נבוכים", 
ועוד. כן ציטט את "חכמי יון", "חכמי המחקר", "חכמי 
הטבע" ובייחוד אריסטו, "חכמי התכונה" כפיתאגורס, תלמי 
ואחרים. מ׳ העמיד עיקרי-אמונה משלו, וכן עסק הרבה 
בביאור טעמי־המצוות ובפרשנות-המקרא. בכתביו לחם בהג¬ 
שמת הבורא, דן בשאלת הבחירה והידיעה ובשאלת "צדיק 
ורע לו״ — שאלות שנודעה להן חשיבות רבה גם בוויכוח 
היהודי-נוצרי. מלבד כל אלו, נתפרסם מ' כסמכות הלכתית 
בדורו, ותשובותיו בהלכה נזכרות הרבה. נתפרסמו ביותר 
תקנותיו ההלכתיות, שהתפשטו בכל גלילות הריינום! מהן 
נודעו לנו תקנותיו בעניין כתיבת ס״ת, כתיבת הגט ותקיעת- 
שופר. גם חכמים מן הדורות הבאים נהגו ע״פ תקנות אלו. 
בכל תחומי-פעולתו עמד מ׳ תחת השפעתם העזה של כתבי 
הרמב״ם, ואף תיקון ס״ת שלו ערוך על-פיו. 

י. קויפמן, ר׳ יוט״ל מ׳, א׳־נ׳, תרפ״ז; א. קוספר, ספר 

הברית וכתבים אחרים יר׳ יוס״ל מ׳ (סיני, נ״ו), תשכ״ה! 

ד. ש. לוינגר — א. קופפר, תיקון ס״ת לר׳ יוס״ל מ׳ (שם, 

ם׳), תשכ״ז. י. ת. 

מילוולוי ( 6£ ) 3111 ז\\ 111 \) , הגדולה בערי מדינת ויסקונסין 
(ע״ע), אה״ב. 717,000 תושבים, במ׳־רבה 1,420,000 
תושבים ( 1970 ). 

מ׳ שוכנת על חופה המערבי של ימת מישיגן (ע״ע), 
במקום שפכו של נהר מ׳ אל הימה, והיא מרכז מסחרי ות¬ 
עשייתי לאיזור המגדל דגנים ובקר. נמלה המשוכלל הוא 
תחנה חשובה בין המערב-התיכון של אה״ב לבין מזרחה. 
למעשה מהווה מ׳ חלק מרצועה עירונית רצופה, הנמשכת 
לאורך חופו הדרום־מערבי של אגס־מישיגן. שמוקדה הוא 
שיל!גו (ע״ע). מ׳ היא מרכז לשיווק תוצרתיחלב ואחד 
משוקי-התבואה החשובים של אה״ב. יש בה תעשיה כבדה 
וקלה: מפעלים לייצור פלדה, מכונות, ציוד תעשייתי, מכו¬ 
ניות וחלקיהן, מבשלות לייצור בירה׳ מפעלים לשימורי- 
בשר ועוד. 


בנד 2 אוניברסיטות עם 31,260 תלמידים ( 1970 ), ובת״ם 
גבוהים למסחר, הנדסאות ואמנות. מ׳ ידועה כמרכז למו״לות 
וכתבי-עת. 

מתיישבים אירופים נאחזו כאן בראשונה ב 1818 , סמוך 
לכפר של אינדיאנים. במחצית הראשונה של המאה ה 19 
היתה מ׳ מרכז חשוב למתיישבים מגרמניה, ואלה היו חלק 
גדול מתושביה ותרמו לפיתוחה כמרכז למסחר ותעשיה! 
מעמד של עיר הוענק לה ב 1846 . 

ישוב יהודי החל בנד קרוב לאמצע המאה ה 19 , 

ע״י מהגרים מגרמניה, שהתיישבו ברובע הגרמני של העיר. 
ב 9 צ 18 נתארגנד. קהילה מאוחדת, בגון הרפורמה המתונה, אך 
חלו בה קרעים רבים. ב 1900 היו במ׳ כ 8,000 יהודים, רובם 
יוצאי מזרח־אירופה, ואז החלו להתגבש כ״קהילה". נוסדו 
עדות אורתודוכסיות אחדות, שנתמזגו ב 1927 . משנתרבו 
ילידי־המקום, הלכה וגברה השפעת היהדות הקונסרוומיווית, 
ולאחר מלה״ע 11 דחתה מפניה כמעט לגמרי את האורתודוכ¬ 
סיה המאורגנת. 

היהודים עסקו במסחר קמעונאי, בתעשיית־ההלבשה וב¬ 
מקצועות חפשיים, אך לא בתעשיות העיקריות של מ׳. מש¬ 
נות ה 30 נתרבו בעלי מקצועות "הצווארון הלבן", בעיקר 
רופאי בית-החוליס היהודי ״הר-סיני״, שנוסד ב 1903 . 3 
המוסדות הקהילתיים הם: "קרן־הסעד היהודית" (נוסדה 
ב 1938 ) — המרכזת את התרומות ומקציבה אותן לצרכים 
מקומיים, ארציים וכלל-יהודיים; "המועצה היהודית של מ׳" 
— להגנה על זכויות היהודים ( 1938 ) ! ו״המועצה הציונית 
לשעת־חירום״ ( 1940 ) — המרכזת את הפעילות הציונית 
בעיר. ב 1967 נאמד מספר היהודים בנד ב 24,000 נפש. 

) 111 / 0 ץ 07 ד, 1-11 ) 711 ,- 1£1 ו 1 ז 03 ״ 1 — .( ״ 1 

111071 > 111 ק 0 ? 11/1111 )[ . 11 ! .[ . 11 ; 1963 ,■ 4 ! [ס ! 11 !)[ 

. 1967 

א. אם. - פר. ש. 

מי־אז ( 41111101156 ^! גרמ ׳ 1111113115611 ^), עיר-תעשיה 
בחלקו הדרומי של חבל אלזס (ע״ע), בצפון־מזרח 
צרפת! 116,400 תוש׳, עם פרבריה — כ 200,000 תוש׳ 
( 1968 ). מ׳ שוכנת בגובה של 240 מטר, בגדה המזרחית של 
הנהר איל (יובל הרינוס), ועל תעלת-הספנות רינום—רון, 
העוברת בעיבורה של העיר. מ , משמשת צומת למס״ב וכבי¬ 
שים. המחברים את צפון־מערב שוויץ ואת דרום־מזרח צדפת, 
דרך עמק־הרינוס, לצפון וצפון־מזרח צרפת, 

במ ׳ תעשיית טכסטיל ענפה, בעיקר עיבוד חומים ובדים 
של כותנה, וכן עיבוד צמר וייצור סיבים סינתטיים. תעשיית 
המתכת מופנית בעיקר לצרכי מפעלי-הטכסטיל. ד,תעשיה 
הכימית מבוססת על מכרות-האשלג שמצפון־מערב לעיר. 

היסטוריה. מ׳ נזכרת לראשונה ב 803 . ב 1273 נעשתה 
לעיר קיסרית (ע״ע גרמניה, ענד 427 ) ובמאה ה 14 היתה 
חברה ב״ברית עשר הערים" של אלזאם. ב 1515 הצטרפה 
מ׳ לקונפדראציה של שוויץ וב 1528 הונהגה בה הרפורמאי 
ציה. ב 1586 נעשתה לרפובליקה חפשית ומעמדה זה הוכר 
בשלום וסטפליה (ע״ע) ב 1648 . במאה ה 18 פותחה בה 
תעשייתיבדים צבעוניים. ב 1798 סופחה מ׳ לצרפת. ב 1871 — 
1918 וב 1940 — 1944 היתד, בשלטון גרמניה. העיר ניזקה 
במלה״ע 11 , אך שוקמה מאז. 

; 1951 ,) 11% 1 ז)'( 110 ! 011 . 71 ! ) 11 ! 17111111111011 1 ) 7 ,ז:) 4063 ? . 1 \ 

) 4 ) 77 ) £11 10 ו 1 ז 10 >ה)ק . 4 ! ) 11 ) 11 [ 11 11/1 1 ק) 11 70 ,:> 1 ־!ז 06 .א 

. 1965 , 0711 ) 711 ) 77 



199 


מילוז — מילטון, ג׳ון 


200 


יהודים בם׳ נזכרים לראשונה בשנת 1300 . ב 1311 
נזכר ביהכ״נ שלהם. הם עמדו תחת חסותו של הקיסר, אך 
זה לא הצילם מניסות ארמלדר (ע״ע: 1338 ) ולא מפרעות 
1347 , שנת המוות השחור. לודוויג, הקיסר הפאווארי, דרש 
מעיריית מ׳ פיצויים, שתמורתם העניק לה את רכוש הנהר¬ 
גים ומחק את חובות אזרחיה ליהודים. ב 1798 ׳ עם צירוף 
מ׳ לצרפת, קמה שם קהילה חדשה, שמנתה ב 1830 76 משפ¬ 
חות. ב 1832 נרכש בית-העלמין. ב 1842 נוסד בי״ם מקצועי 
יהודי, ובו השתלמו, עד לסגירתו אחרי מלה״ע 1 , יותר מ 600 
חניכים. ב 1849 נבנה ביכ״נ חדש, וב 1867 — מושב־זקנים, 
עם התקנת עוגב בביהכ״ג, ב 1892 , יסדו החרדים מקום- 
תפילה שלהם. ב 1914 הגיע מספר יהודי מ׳ ל 2,300 בערד. 
בין הרבנים ששימשו במ׳ בדורות האחרונים נמנה ר׳ יעקב 
קפלן, כעת — רבה הראשי של צרפת. יהודי מ׳ גורשו ע״י 
הנאצים לעבר צרפת הפנימית, ושם נתפסו ברובם הגדול 
ונהרגו עם אלפי יהודים אחרים. עם תום מלה״ע 11 חודשה 
הקהילה, והיא כוללת כעת כ 500 משפחות. חלק מיהודי מ׳ 
עלה ארצה. 

, £114$ ; 1898 ,.)% <ז 1 מ 14€ !! . 4 11 /^^ 116 ?£•׳״?/ , 16 ) 11 ) . 0 

. 1 > 1 )|) [;! 150 ]£ [ מ 7 ] 1 . 4 ? 0 ) ■ 4 ן 1 ך 011 

מ> 14401 ! . 4 .^־ 66,7 . 1101 >\; . 5 ; 1904 ,( 3 

. 1914 

א. יא. - של. ו. 

מילטון, ג״רן — "!!ס! — ( 1608 , לונדץ— 1674 , 

שם), משורר אנגלי. אביו, שמפני היותו לפרוטס־ 

טאנט, נשללה ממנו ירושתו, היה נוטאריון, בעל תרבות 
רחבה, ונתן לבנו חינוך קפדני, ברוח ליבראלית. בעודו ילד 
למד מ׳ לאטינית, יוונית, איטלקית, צרפתית ועברית, וכפי- 
הנראה, לימוד זה הכשירו לקרוא את כתבי־הקודש ואת 
הפירושים הרבניים בלשונם המקורית. ב 1632 , לאחר 
שסיים את לימודיו הפילוסופיים והתאולוגיים בקימבריג׳. 
התנגד לרצון אביו שיהיה כומר, והתמסר במשך 6 שנים 
להרחבת השכלתו הכללית׳ בייחוד בספרות, היסטוריה ופי¬ 
לוסופיה — העתיקות והחדשות. בתום תקופה זו ערך טיול 
ביבשת־אירופה׳ ובשובו לאנגליה ב 1639 עסק בהוראה. 
ב 1642 התחתן עם מדי פאואל? זו אמנם ברחה ממנו מבור 
זמן־מה, אך בסוף שבה אליו וילדה לו שלוש בנוח ובן — 
שמת בעודו תינוק. אחרי נצחוגם של הפוריטאנים במלחמת־ 
האזרחים, היה מ׳, ב 1649 , למזכירו המדיני של אוליור 
קרומול (ע״ע) ועסק בחיבור מכתבים ובהכנת חומר־הסברה 
בשפה הלאטינית. ב 1652 , שנת־מותה של אשתו, הוכה 
בעיוורון מוחלט. ב 1658 מתה אשתו השניה, שאותה נשא 
שנתיים לפני-כן. מהלומה נוספת ירדה עליו עם מפלתו של 
המשטר הקרומווליאני והחזרתה של המלוכה. אולם המשטר 
החדש לא פגע בו לרעה ו 14 שנות־חייו האחרונות של מ׳ 
עברו עליו בשקט יחסי. ב 1663 נשא את אשתו השלישית, 
ואתה חי חיים מאושרים. 

בהיותו בקימבריג׳ חיבר מ׳ את יצירותיו הראשונות — 
פר 1 לוזיות (מעין מסות), אלגיות ושירים אפיים — בלאטי- 
נית, שפת-האוניברסיטות, ו 6 סוגטים באיטלקית. שירו הג¬ 
דול הראשון באנגלית הוא 5 ' 151 מו 01 0£ 8 ״ 1 חז 10 \- 6 * מ 0 
ץ] 1 ז\ 311 א (״הבוקר שבו נולד ישו״), 1629 — פואמה, שנוש¬ 
אה המרכזי הוא הסדר האלוהי ההארמוני. ב 1631 חיבר שתי 
פואמות, האחת 0 ־ 11681 ^'£ (איטל׳: "העליז"), בשבח הע¬ 


ליצות. והשניה, 050 ־ $ 61 ״€? 11 (איטל׳: "השקוע במחש¬ 
בות") ׳ בשבח ההתבוננות. במחזה הקצר "מסכה" [ע״ע] בשם 
00111115 (מיוונית: ״הילולה״), 1632 , תיאר מ׳ את המאבק 
בין הטוב והרע, ואילו באלגיה הפאססוראלית 335 >! 0 ץ, 1 
(״ליסידס״), 1637 , ניסה להצדיק מעשי-אלוהים ולהשלים 
עם תבאי-הקיום, האבסורדיים לכאורה, בעולם הזה. 

ואמנם, עם התבגרותו, נתעמקה במ׳ ההכרה בייעודו כמ¬ 
שורר מן הטיפוס התנ״כי, שמתפקידו להאיר את דרך- 
הישועה לפני עמו ולפרש את מעשי־האלוהים בהיסטוריה. 
הוא האמין, שהאנגלים הם עם־סגולה, בדיוק כמו עם־ישראל 
בתקופה התנ״כית, ושעליהם מוטלת החובה להיות אור 
לגויים. בהשתייכו לזרם הפרוטססאנטי־מהפכני, עקב אחרי 
ההתפתחויות הפוליטיות שקדמו למלחמת-האזרחים ( 1642 — 
1649 ), תוך הזדהות עם הפוריטאנים שהתנגדו להגמונים 
משרתי-המלך. לדעתו׳ רק באנגליה התגלמה הרפורמציה 
בצורתה הנכונה. הוא נתן ביטוי להשקפותיו הפוליטיות 
והדתיות בשורה של כתבים, בפרוזה ובשירה, שליוו את 
המאורעות ההיסטוריים של זמנו. בחיבורו 106 ־ 00611 שות־ 
ססזסטס 0£ 6 ת 11 נ 1315011 1 >ת 3 ("תורת גט-הכריתות ופרש¬ 
נותה"), 1643 , מתח מ׳ ביקורת על חוקי־הכנסיה בדבר 
איסור־גירושין, בהסתמכו על הכתוב בם׳ דברים כד, א—ד. 
בקונטרס 63 בו( 38 ק 60 ז\ 1 ("דברים מן האריאופאגוס" [גבעה 
באתונה, שבה התכנסה המועצה האתונאית]), 1644 , הגן 
בתקיפות על חופש־העתונות. ב 1649 פירסם מסכת שז״חש־ד 
65 ) 3 ז 81$1 ב 4 \ 1 >״ 3 ל 8 ״ 1 .£ 0£ ("חזקת המלכים והפקידים 
הבכירים״), שבה הגן על הוצאתו־להורג של צ׳ארלז 1 , אם- 
כי, אישית, הסתייג ממנה במידת-מה. מ׳ המשיך לדרוש את 
חיזוקה של הךפובליקה, גם כשהיחה כבר צפויה החזרת 
המלוכה, וב 1660 פירסם את הקונטרס הפוליטי האחרון שלו 

- 1 זזס 0 66 ז£ 3 1 ( £5136115 סז ץ 3 ^ ץ £3$ 1 ) 30 ץ 1 ) 63 ? שב! , ! 

11 ) 631 ׳* 0 סמ 1 ("הדרך הנכונה והקלה להקמת קהיליה חפ- 
שית״), שבו הזהיר מפני חידוש המלוכה. ב 1823 ׳ כ 150 שנה 
אחרי מותו של מ׳, פורסמה מסכתו התאולוגיח -ש״ט 06 
1511303 ־ 011 103 ־ 0 ("על תורת הנצרות"), בה הוא כפר 
בעיקר האמונה באחדות השילוש. לפי דעתו — דעה אר- 
יאנית, למעשה [וע״ע אריוס] — א? ה״בך קיים מעולמי- 
עד ואין הוא שווה ל״אב". מ׳ כפר גם באמונה בהישארות- 
הנפש. כן דרש לא רק התר־גירושין בשביל הנוצרים, אלא 
גם התר לפוליגאמיה, כפי שנהגה אצל העברים הקדומים. 
מסכת זו מבליטה את דעותיו הבלתי־קונוונציונאליות של מ׳ 
בענייני דת ופוליטיקה ואת רוחו המהפכנית. 

נוסף על אלה. חיבר מ׳ קונטרסים ומסות על נושאים 
פוליטיים ודתיים, שהיו בזמנו שנויים במחלוקת ערה. עם 
כל זה היה יחסו של מ׳ לפוריטאניזם מעורב. מ׳ שאב מהמ¬ 
קורות הרוחניים של הרנמאנס והצטיין בהשקפה ליבראלית־ 
הומאנית וסובלנית, בניגוד לצרות־העין ולדוגמתיות של רוב 
המנהיגים הפוריטאניים. שלא כמו הפוריטאנים הטיפוסיים, 
התעניין באמנות׳ בתיאטרון ובמוסיקה, והירבה לנגן בעוגב. 

לאחר שמ׳ התאושש ממכת החזרת-המלוכה פתח בת¬ 
קופת חדשה של יצירה, שפירותיה העמידוהו כמשורר רא¬ 
ש? בדורו וכאחד מגדולי המשוררים האנגלים בכל הזמנים. 
חיבורו המרכזי הוא הפואמה האפית, ב 10 ספרים, 1156 ) 3 ־ 31 ? 
ז £0$ (״גן-עדן האבוד״)', 1667 ' — יצירה מאלפת, בנויה 
לתלפיות על יסודות הספרות העתיקה והמודרנית כאחת, 



201 


מיל מון, ג׳ון — מילטדם 


202 


והנשענת על ידע פילוסופי ותאולוגי מעמיק. היא מצטיינת, 
יחד עם זה, בפשטות לשונה וצחותה ועשויה משום־נך למ¬ 
שוך גם את הקורא הבלתי־מלומד. זהו אפום תנ״כי, המתאר 
את האדם הראשון ואת גירושו מגן-עדן. מ׳ הסתמך על אג¬ 
דות נוצריות, השאובות, בחלקן, ממקורות יהודייבדהלניס־ 
טייס, שנרקמו במשך דורות מסביב לסיפור התנ״כי, האגדות 
על מרד המלאכים, ובראשם "הילל בן שחר" (השטן), נגד 
האלוהים ובנו ישו, והפלתם מן השמיים לגיהנ 1 ם. אירועים 
אלה קדמו לבדיאת־האדם וגם מסבירים את קלקלתו, שכן 
אין הנחש מפתה את חוה, אלא השטן. חטאו של אדם יכופר 
ע״י ישו ובסוף־הימים עתיד המושיע לרדת לגיהנום כדי 
להעניש ולחסל את השטן. העלילה מתפשטת, איפוא, מעבר 
לתחום הארצי ומקיפה את כל העולמות מראשית-הבריאה 
ועד אחרית־הימים. מסגרת זו מעניקה ליצירתו של מ׳ עצמה 
רטורית והקף קוסמי. 

ב 1671 פירסם מ׳ פואמה אפית, ב 4 ספרים, 1156 ! 5 ש 3 ? 

("השיבה לגן־עדך), יחד עם הפואמה הדרא־ 

מתית 4. £1x164, 34. 00 / 0 £102/0015 ) 1/1 /סס /, 
1964; £1. £15611, ]((050/(01 ״/ 60 ,.!>! ; 1964 , 1/1100 ) 5 /הס 
׳, 9 ; 1966 2 ,. 34 , 1 ״ 3 ץ 1111 .׳,י\ 1 < .£ ; 1967 , 8/0 /)!דוו ) . £. 
?3/1664, 34., 1-11, 1968; ).7. $113 01 )/ 11 ) 0 ) 7/1 ;. 34 , 6/055 ״י 
(7(71102(, 1970; >!.?.?0101011, >4. 1970 , 1 ) 57 £021/5/1 /סס ; 

337105/00, /. 114.; ?0(1 05 ?01/1/(100 (£115(. 10413 ץ , XX1^, 

£10. 4), 1972. 

א. ה. סי. 

מילטוס (; 0 זץז.ג 11 \), עיר עתיקה בכריה (ע״ע), מהחשו¬ 
בות שבערי יוניה (ע״ע יונים, יוניה). העיר ישבה 
על כף; שני מפרצים בכף איפשרו הקמת שני נמלים מוגנים 
מצוינים. במקום היתה היאחזות כרתית-מינואית במאה ה 16 
לפסה״נ והיאחזות מיקנית במחצית השניה של האלף ה 1 , 
העיר היוונית הוקמה, לפי המסורת, בסוף האלף ה 1 בידי 
פליטים מאטיקה, שערכו טבח בתושבים הפריים ונטלו את 
נשיהם לעצמם, בתקופה הקלאסית היתה מ׳ עיר יונית, אך 
באוכלוסייתה השתמר יסוד כרי. במאה ה 8 לפסה״ג היתה 
מ׳ עיר־מסחר גדולה ועשירה, שקשריה התפשטו על שטחים 
נרחבים באגן הים־התיכון המזרחי, במאות ה 6 — 8 הקימו 
יוצאי מ׳ עשרות מושבות בחופי הים האגאי והים השחור, 
ואף תחנת-מסחר בנאוקראטים שבמצרים. מקדש־אפולון בדי־ 
דימה (ע״ע) שבקרבת מ , הוסיף על חשיבותה. בעיר התפתחו 
גם חיי־רוח ערים ; מ׳ היתה עריסת הפילוסופיה היוונית — 
תאלס, אנאכסימאנדרוס ואבאכסימנם היו בני מ׳(ע״ע יונית, 
אסכולה, עט׳ 527 ; יונית, לשון ותרבות: פילוסופיה, עט׳ 
595 ) וכן עריסת הלוגוגראפיה (ע״ע הקטיום ממילטום). 

במאה ה 7 לפסה״ג ניהלה מ׳ מאבק ממושך עם לוד 
(ע״ע); בתחילת המאה ה 6 השלימו ביניהן. באותה תקופה 
היתר. העיר בשלטונם של טירנים. ככל ערי יוניה הכירה 
מ׳ ב 546 בשלטון פרם. אך ב 499 עמדה בראש הערים הללו 
במרד בפרסים, בהנהגתם של היסטיאיוס (ע״ע) ואריסטא־ 
גורס (ע״ע מלחמות יוודפרם). לאחר דיכוי המרד החריבו 
הפרסים ב 494 את מ׳. חיא שוקמה לאחר נצחון היוונים 
(אחרי 479 ) והצטרפה לברית האטית־דלית (ע״ע יון, עט׳ 
442/3 ). מ׳ החדשה נבנתה לפי תכנית הקשורה בשמו של 
היפודמוס (ע״ע), ושוב היתד. לעיר גדולה ומפוארת. במאה 
ה 4 הוחזרה לשלטון פרם. אלכסנדר מוקדון כבש אותה לאחר 
מצור ב 334 . בתקופה ההלניסטית היתד. כפופה תחילד. לסלו־ 
קים (אנטיוכוס אפיפאנם הקים בה מקדש) ואח״ב למלכי 
פרגמון (ע״ע). מ 129 'נכללה בפרובינקיה הרומית אסיה. 
היא זכתה להטבות מטעם הקיסרים אוגוסטום וטריינום, אולם 
בתקופה העתיקה המאוחרת ירדה מגדולתה. נמליה הוזנחו 
ונתמלאו סחף, והעיר נידלדלה ונצטמקה. חומתה שהוקמה 
בפקודת יוסטיניאנום לא הקיפה אלא חלק קטן משטחה 



203 


מילטוס — סיליוטץ, דמימרי אלעסיכיץ׳ 


204 


הקורם. לאחר־מכן נוטשה העיר לגמרי והיתד! לתל־חרבות, 
שעליו קמה במאה ה 14 העיירה התורכית באלאט. 

מ 1899 ואילך בערכו באתר חפירות בידי ארכאולוגים 
גרמנים, שהצליחו לשחזר את דמותה של העיר ההלניסטית־ 
רומית. נחשפו חומות, מקדשים, סטווים, איצטדיון, תיאטרון, 
מחסני-סחורות ומיתקני־נמל והרבה כלים וחפצי־אמנות (ע״ע 
הלניזם, עט׳ 609,607 — 611 , ותמ׳ בעט׳ 598 , 610 ). 

-ץ £1X11($ 11X1■ 7411)1011( 11( 5. 4. (4 111! 1)1x1 < ־| 1£ ז 550111 ו 11 ; 1 ל . 6 
■ 4 ) 4111111 )^ 7.1 :. 54 , 31 £1 11 ח 1 ;^,, 1 ז \\ , 11 '!' ; 1902 , 1011 ) 111 

; 1968 - 1906 ,מ 1-1 , 11 )^ 4<15£10/)1<11%(11 1X114 0111(111x51X11 / 

) 01 ,' £1 |] 161 א . 3 > ; 1915 ,. 54 { 0 1 ( 141x101 ,״ 00111131 . 0 ..א 

. 1968 ,./ג .ס ( 1 ) 1111x11 
ד. אש. 

מילטיאלס — ?ף 165 ז.גו 4 \ — ( ס 550 —־׳ 489 לפסה״ג), 
מצביא ומדינאי אתונאי. מ׳ נולד למשפחת הפילאי- 
דים האצילה שהיתה בעלת נכסים בבראורון שבמזרח אטיקה. 
סמוך ל 524 לפסה״ב ירש את השלטון בכרסונסוס התראקי 
(חצי־האי גאליפולי), שבו הקים דודו, מ׳ "הזקן", היאחזות 
אתונאית לשליטה על המעבר לים השחור. מ׳ שלט על 
שטחים נרחבים. נשא לאשה את בתו של השליט התראקי 
אולורום. ב 513 השתתף במסע דרמש 1 לסקיתיה. אח״כ 
השתנה יחסו לפרס* סמוך ל 500 'העביר את למנוס מידי 
פרם לידי אתונה, ב 499 השתתף במרד היוני נגד הפרסים, 
ועם דיכוי המרד ברח מפני הפרסים לאתונה ( 493 ). יריביו 
האשימוהו בשלטון טיראני בתראקיה, אעפ״כ זכה בהשפעה 
רבה וב 490 היה אחד האסטרטגים (ע״ע יון, עמ׳ 468 ). הוא 
השיג את תמיכת הפולמרכוס, קאלימאכוס, ויתר האסטרטגים 
לצאת לקראת הפרסים שנחתו במאראתון. נצחונו בקרב זה 
הוציא לו שם גדול, בלם לשעה את הפרסים והעלה את קתה 
של אתונה (ע״ע יון, עט׳ 441 ). שנה את״כ יצא למסע כיבו¬ 
שים עם הצי האתונאי, אולם נכשל בנסיונו לכבוש את האי 
פארום ונפצע קשה! יריביו האשימוהו בבגידה והוטל עליו 
קנם גדול! מ׳ מת מפצעו, ואת הקנס שילם בנו קימון(ע״ע). 

מ׳ היה מדינאי מהדוד הישן, נציג מובהק של חיל־ההופ- 
ליטים הכפרי ונתון להשפעת האריסטוקראטיה. ממשיך- 
דרכו ויורשו הרוחני היה בנו קימון. מתנגדי המדיניות הימית 
והאימ?ריאלית נוסח תמיססוקלס ופריקלס האדירו את דמותו. 

;{ 11 ז "וסזג.,^; חז 1 1 ח 111111 ■)! 1 -ז 0 \£ 3£ * 1 ע) ./ג ¥1111 . 0 

- 1 ) 1 . 11 1 ) 511141(11 ( 111 ■ 0(1()11(/11( 4(! ¥4x1110 ./ז! . 13 

, 5, 1^x1 זז 0 ..ז* ,ץ־מ 0 ־:>נ> 3 ע\ .ז .זז ; 1937 , 4 ) 2 1 ) 1 ! 

. 1951 ,( 212-221 

ד. אש. 

??יל , ־, 0 ר 10 [ — 111318 ^ ״ £1X16 ״ 011 ( 511 - 

( 1829 — 1896 ), צייר אנגלי, ממייסדיה (ב 1848 ) 

של תנועת ה״קדם־ךפאליים״ (ע״ע); ב 1896 — נשיא הא- 
קאדמיה המלכותית לאמנויות, שבה היה חבר מ 1853 . 

מ׳ גילה עניין בציור בעודו ילד, ומגיל 11 למד בהצטיי¬ 
נות בביה״ס שליד האקאדמיה המלכותית לאמנויות. יצירו¬ 
תיו, כמרבית ציוריהם של חבריו ה״קדם־רפאליים", עמוסות 
בפרטים צבעוניים ובאסוציאציות "סיפוריות" וסימבוליות, 
ונימתן סנטימנטאלית במקצת. תמונתו "ישו הילד בבית־ 
הוריד (או: ״הנגריה״; 1850 ) היא דוגמה טיפוסית, ואולי 
הטובה ביותר, של סיגנונו זה. ב 1856 הוצגה בתערובת הא- 
קאדמיה תמונתו המפורסמת "הנערה העיוורת", שהנוף 
שברקעה מהווה שיא של טכניקת ציור־הנוף של מ׳. בשנות־ 
ה 60 הרחיב מ׳ במידה ניכרת את מבחר הנושאים ואמצעי- 
הביטוי! הוא החל לעסוק גם באיור ספרים, כגון אלה של 



נ. א. טילי: עלי ש?נת, 1866 
(נאלריות־האסנות העירוניות, סנעיססר) 


טדולופ, טניסון ואחרים. אולם מאוחר-יותר, בשנות־הסד, 
חלה ירידה באיכותן האמנותית של יצירותיו. הוא התרכז 
בציורי-נוף ודיוקנים, חלק ניכר מהם — של ילדים, שהצ¬ 
טיינו בברק טכני וזיכוהו בפופולאריות רבה, על-אף שט¬ 
חיות תוכנם. — ב 1885 הוענק למ , תואר-אצולה. 

,. 54 , 7 ./ 511 / 0 0. 14111315, 741( 14}( 0114 7(1x11 .{ 
. 1948 , 0(111( 70111x11 ״ 6 :> 38 ״ו>£ 
(״תחיה״), 1912 , אשר על שמו נקרא קובץ שיריה הראשון, 
שיצא לאור ב 1917 . עם פרסום 165 ;ז 1115 ' 1 ״ז 0 ז£ 1£5 ? ״! £6 
("כמה תאנים מבין קוצים"), ב 1920 , היתד, מ׳ לשופרו הלירי 
של הדור המתמרד. ב 1923 הוענק לה פרס־פוליצר על 7116 
ז 6 י\ 63 ^י< 1 ז 43 ? (״אורג-הנבל״) — קובץ םונ.טים, צורה שבה 
הגיעה מ , לטכניקה משוכללת. היא חיברה גם רשימות סאטי¬ 
ריות: 0131081163 8 ״ 6$$31 -ם 1$ ס (״דושיחים מביכים״), 1924 ! 
כמרכן כתבה מספר דראמות פיוטיות, רובן בנות מערבה 
אתת. ספרה 1166 >!£ ) 1610 > 11 \ 4 ^ 1 1116 ׳ (״רצחלידיצה״), 1942 , 
הופיע כתגובה לעריצות הפאשיסטית. חיבוריה מתקופת 
המלחמה הם בעלי אופי תעמולתי בעיקרם. בזמנה היתה 
משוררת פופולארית ביותר באה״ב. — הסונטים של מ׳ 
יצאו לאור ב 1941 ! מכתביה נתפרסמו ב 1952 ! כל שיריה — 
ב 1956 . 

, 1 זג 511£6 ; 1936 ,^ 27/18 > ./ג . 51 .£ .£ 

; 1951 ./ 1 . 51 .£ / 0 1611£0 ז 1 16 (* 7 

. 1957 ,) 0€ ? ,./ג ./$ .£ ,־ £1 ]£ג 511 .ז 

מיליוטץ, ךמיטך־ אל^סיביץ׳ -״ 1^11x10x11 

( 1816 — 1912 ), מצביא ומדינאי רוסי. מ׳ נולד במוס- 
קווה למשפחה מהאצולה הנמוכה, למד באקדמיה הצבאית, 
שירת שנים־מססר בקאווקאז, וב 1845 — 1856 היה פרופסור 
באותה אקדמיה צבאית. ב 1856 נתמנה למפקד-הצבא בקאוד 
קאז ונלחם בשאמל (ע״ע), מנהיג המרד בדגסתאן, והשלים 
את כיבושה של ארץ זו. 

ב 1860 נתמנה ם׳ לסגן שר־המלחמה וב 1861 — 1881 היה 
שר־המלחמה. בתפקידו זה הנהיג תיקונים יסודיים בצבא 
ואירגנו על בסיס חדש. לפני־כן גויסו בני השכבות ד,נמו־ 


205 


מיליזטין, דמיטרי אלכסיביץ׳ — מיליטריזם 


206 


כות בלבד, והשירות בו, ל 25 שנח, נחשב לעונש בעד פש¬ 
עים ! משמעת אכזרית וענשים כבדים היו נהוגים בצבא. ם׳ 
יזם חוק שירות־חובה של 6 שנים לכל, — ועוד 9 שנים 
במילואים, ביטל את הענשים הגופניים בצבא, הנהיג תכ- 
נית־אימונים, בכללה הוראת כתיבה וקריאה, והסד בכד את 
הצבא למוסד מחנה הוא שיפר את אירגון הצבא ואת הכשרת 
קציניו, ודאג לחידוש נשקו. — ב 1878 הוענק לו תואר דחן. 

אחיו, גיקולי ( 1818 — 1872 ), היה סגן עור־הפנים ב־ 
1859 — 1861 , ומילא תפקיד מרכזי בהכנת הצו לשיחרור 
הצמיתים, מול לחץ כבד מצד בעלי־אחוזות שמרנים, שביקשו 
לכרוך את שיחדור הצמיתים בתנאים מעיקים. ב 1863 נתמנה 
לשר לענייני פולניה, שבה פרצה אז מרידה נגד הרוסים. כדי 
להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי המורדים ביצע מ׳ רפורמה 
אגרארית, לטובת האיכרים — שרבים מאד מהם לא היו 
פולנים — על חשבה אדוניהם הפולניים, בצורה הרבה־יותר 
נדיבה מהרפורמה האגרארית ברוסיה גופא. וכן הנהיג רוסי־ 
פיקאציה של בתי־הספר והמיגהל בפולניה. 

,ץ 13 > 10 . 11151 ) !{■ 50 ^מן> 11 ,ת 1 ס 0 ו 1.11 . 0 ./ע 

. 1969 ,. 14 ו* 01 }וא , 1,1 ; 1969 ,(צ 1 צ 

א. הר. 

מי־ליוקוב, פול ניקוליביץ׳ - 1^x08 ^ .מ.ח- 

( 1859 — 1943 ), היסטוריה ומנהיג ליבראלי רוסי. 

מ׳ למד באוניברסיטת־מוסקווה ואח״כ הורה בה והתפרסם 
במהרה כהיסטוריון. הוא דגל ב״התמערבות" של תסיח, 
קרא לזרז את תהליך התקדמותה לקראת דמוקראטיה פאר־ 
לאמנטארית נוסח המערב דצא נגד האבסולוטיזם הצארי. 
בגלל תעמולה זו גורש מחסיה וב 1903 — 1904 הורה באה״ב. 

בעת המהפכה הראשונה בחסיד, ב 1905 חזר מ׳ למולדתו 
ועמד בראש אירגה כללי של הסתדרויות המקצועות החפ־ 
שיים, שדרש בחיחת כלליות, סודיות, ישירות ושוות. באוק¬ 
טובר 1905 הוקמה המפלגה הקונסטיטוציונאלית־דמוקרא- 
טית (הקד״טים), וכד היד. הרוח החיה בה. 

לפי החוק לא יכול היה מ׳ להיבחר לדומה (ע״ע) הרא¬ 
שונה והשניה ב 1905 וב 1906 , משום שנעדר קודם מרוסיה, 
אך היה ציר לדומה השלישית והרביעית ב 1907 — 1917 , 
ב 1915 יזם מ׳ את הקמת ה״גוש המתקדם" בחמה. הוא תמך 
בהשתתפות חסיה במלה״ע 1 , ותבע בהמשכה את סיפוח 
קושטה וסביבותיה, כדי להבטיח את שליטת רוסיה במצרי 
הבוספורוס והדארדאנלים. הוא קרא להקמת ממשלה שתייצג 
שכבות רחבות בעם לניהול המלחמה, ומתח ביקורת ב* 
״דומה״ על ניהולה הכושל. נאומו בנובמבר 1916 , שבו הח¬ 
שיד את ראשי־השלטון בבגידה ובקשחם עם האדב, עורר 
סבסאציה והביא לפיטורי ראש מועצת-השרים, ב. ו. שטיורמר. 

עם פרוץ המהפכה החסית (ע״ע) בפבחאר־מארס 1917 
הציע מ׳ להקים מונארכיה קונסטיטוציונית. מ׳ נתמנה לשר- 
החוץ בממשלה הזמנית של הנסיך לבוב, בממשלה טען שעל 
רוסיה להמשיך במלחמה עד הניצחון, תוך כיבוד החוזים 
עם בעלות־בריתה, ודרש לשלוח כוחות לכיבוש קושטה. מ׳ 
תמך גם בשאיפות הציונים לא״י. מדיניותו לא התיישבה 
עם יכולת הרוסים ורצונם להילחם, ועוררה התנגדות 
חחפה מצד הסובייט הפטרוגראח ובייחוד מצד הבולשווי- 
קים. השפעת קרנסקי (ע״ע) בממשלה התגברה, ומ׳ התפטר 
בעקבות הפגנות נגד מחניותו (ב 15.5.1917 ). לאחר מהפכת 
אוקטובר היה מ׳ זמן־מה יועץ מחני של ננרל ןניקין(ע״ע). 

עם נצחון הבולשודקים היגר מ׳ ללונדון, וב 1920 הת¬ 


יישב בפאחם. שם ניסה ללכד את הזרמים הליבראליים 
וה 10 ציאליסטיים-ךמוקראטיים של הרוסים הגולים למאבק 
משותף נגד השלטון הקומוניסטי בבחה״מ. 

מספריו החשובים: - 176 !מ 001 £ 06 ץק ממקס! 0 מ , 31 מ 
ממגומצ״מ* (״מתולדות האינטליגנציה הרוסית״), 11902 
1 < 1 קץז< 1 \.ץ 16 8 ס 00.16 ץק ממקס־דסמ 710 מ^קש 7 י 0 ("מסות 
על תולדות התרבות הרוסית״), 1930 4 — 1937 . ב 1955 פור¬ 
סמו זכרונותיהיבשני כר/ 311118 ממ 1 \ס 11 סס 0 . 

א. לי. 

מיליטךיזם, מונח המציין גישת הערצה למידות הצ¬ 
באיות ולמוסד הצבאי על סמליו ונוהגיו. גישה זו 
שיש בה אף משום סגידה למלחמה כמוסד טבעי בחיי 
החברה, יכולה להתבטא גם במתן מעמד נישא למימסד 
הצבאי ולאנשי הצבא, עד כדי הפקדת השלטון בידיהם. 
הביטוי מ׳ נפח במאה ה 19 לציון ביקורת החוגים הליברא¬ 
ליים — ואחריהם גם ביקורת החוגים הסוציאליסטיים — 
על האריסטוקראטיה תזקצונה המקצועית, על דרכי־מתשבתן 
ושאיפותיהן המחניות. ד,מ׳ לא עוצב כמסכת־הגותית, והיה 
יותר בחינת התיחסות והלכי־רוח מאשר איחאולוגיה. 

ביסוד הם׳ מונחת השקפה שהמלחמה היא גורם קבוע 
בחיים האנושיים ואין השלום אלא הפוגת־הכגה לקראתה. 
אין זה דק שיפוט עובדתי, אלא אף גישה נורמאטיודת. ד,מ׳ 
נוטה להעריך את המחנה במונחי עוצמה צבאית גרידא, 
וההתעצמות הצבאית נעשית מטרה לשמה. איום, כפיה, 
וצחצוח־חרבות נראים כאמצעים כשרים של מדיניות ומכאן 
גם נכונות יתרה לאלימות. ע״ם השקפה זו נודעים למלחמה 
תפקיחם חיוביים ברענון החברה ובהזרקת חיות וכוח- 
יצירה בה ז היא אף משמשת כאמצעי של ברירה־טבעית בין 
האומות, ומשום כך היא אמצעי ראשי לקידום האנושות. 
ההיסטוריה היא בית-משפט עליה שהצחק את החזק. בת¬ 
פיסה זו גלומה המגמה לדחות שיקולי מוסד וצדק ביחסים 
בין האומות ולהציגם כסנטימנטאליזם מעתת. במישור ה¬ 
אישי מתוארת המלחמה ע״י הס׳ כמבריאה את האזרח, 
מממשת את הטוב הגלום בו: גבריות, אומץ־לב, גבורה, 
מסירות והקרבה. היא משחררת את האדם מהאנוכיות, 
מהסתגרותו בקליפתו, ומביאה, תוך התרוממות רוח, להש¬ 
תלבותו בקיבוצו הלאומי. מפה הדגשת חשיבות הקולקטיוו 
והעדפת משמעת ופאטריוטיזם מול אינחווידואליזם ושאיפות 
הפרט. השרות בצבא הוא הצורה הנשגבה של שרות הכלל. 

נטיח לפאר את המלחמה מצויה אצל הוגי דעות רבים. 

הגל (ע״ע) טען בשעתו כי "כשם שמשב הרוח מציל את 
הים מדליחות שהיא תוצאה של שקט ממושך, כן שחיתות 
העמים תהיה תוצאה של שלום ממושך... מפעם לפעם 
חייבת הממשלה לנער את אזרחיה בפנימיותם ע״י מלחמות. 
עליה לפגוע ע״י כך באורח-חייהם שהוסדר, ובזכותם לאי- 
תלות, ולערבב עליהם את עולמם, שכן היחיחס המשתקעים 
בחיי-עצמם מנתקים את עצמם מן הכלל, שואפים להגיע 
להודיתם הסוביקטיווית הבלתי־פגיעה׳ ולבטחון אישיותם — 
ועל הממשלה'לתת להם לחוש מיהו אדונם האמיתי — 
המוות!״ מגמות דומות מצויות אצל סריצ׳קה (ע״ע) שאמר 
כי, ,.הפניה לנשק תשאר בתוקף עד אחרית-הימים, ובכך 
טמונה קדושת המלחמה", ואצל רנן (ע״ע), שהעמיד את 
המלחמה כאמצעי של התרעננות מהסתאבות. 

בהעדר הגדרה מדויקת למונח מ/ אפשר ליחס נטיות 



207 


מיליטריזם 


208 


מיליטאריסטיות לכמה מחסידי ה״ג׳ינגואיזם" (מו £015 ״ 1 [) 
בבריטניה, בסוף המאה ה 19 , לדוגלים ב״רוואנשיזם" (-׳)״ 
— נקמה) בצרפת באותה תקופה,' ובאימפריאליזם 
(ע״ע) בצורותיו הקיצוניות. נטיות-בד יוחסו בשעתם לנפר 
ליאון 111 , לבולנדה ופריסינה (:!*!"ץ:"?) בצרפת, לרלהלם 
11 ולברנהרדי בגרמניה, ת. רוזולס באה״ב, דילק וג׳ון פישר 
בבריטניה (ע׳ ערכיהם). ברם׳ אפשר גם לתלוק על קביעות 
אלה, ולעומת זה אפשר להוסיף לרשימה זו עוד כהגה 
וכהנה. במאה ה 20 היו היטלר ורבים מחוגו בגרמניה, דואה 
ומוסוליני באיטליה, הידקי טוג׳ו (ע׳ ערכיהם) וגיאיצ׳י 
טאנאקה ( 1863 — 1929 ) 'ביפן שוחרים מובהקים של המד. 
מ׳ ותוקפנות. יש נטיה לזהות מ׳ עם תוקפנות, וכ- 
היפוכו של הפציפיזם (ע״ע). ואמנם, הערצת המלחמה, 
האימון לקראתה, והצפיה לה, עלולים לעורר רצון להתנסות 
בה, עם זאת, אין זיהוי זה בהכרח תמיד בר־תוקף, וחברה 
מיליסאריסטית אינה בהכרח תוקפנית ושוחרת מלחמה. 
ספרטה (ע״ע) המיליטאריסטית היתה פחות תוקפנית מא¬ 
תונה הדמוקראטית, וביפן של תקופת טוקוגוה (ע״ע ! וע״ע 
יפן ענד 132 — 134 ) שררה רוח מיליסאריססית בלי שתהיה 
תוקפנית. פעמים ד,מ׳ עשוי ללבוש צורת נטיה לאורח־חיים 
צבאי, ולהצטעצעות בטכסים ובסמלים צבאיים, בלי שאלה 
יהיו כרוכים בשאיפה למלחמה הלכה־למעשה. התוקפנות 
שבמ׳ מסוג זה עלולה להיות בעלת צביון "פולחני" ולא 
מעשי. לכן קורה שהכד פורח יותר בעתות שלום מבמלחמה, 
ושהוא רווח בקרב אזרחים דווקא, כגת ר. קיפלינג וג. אנמי 
ציו (ע׳ ערכיהם). 

מ׳ וצבא. במדינה מיליטאריסטית עלולה להיות לק¬ 
צונה דעה מכריעה בקביעת המדיניות הכללית, ולא רק 
הצבאית, כגון בגרמניה לפני מלה״ע 1 וביפן בשנים 1931 — 
1945 , אך אין בכך בהכרח האדרת הקצונה וגידול השפעתה. 
הנד בגרמניה הנאצית הביא לדחיקת הקצונה המקצועית 
ממעמדה, ולשיעבודה למפלגה ולמנהיגיה. היטלר נקט 
דווקא במדיניות של דיכוי הגנראלים המקצועיים. אף שה¬ 
כוחות המזויינים עלולים מטבעם לפתח מגמות מיליטאריס- 
טיות, אין זה מחויב המציאות. מנהיגיהם עשויים להיות 
מעוניינים בהכנות למלחמה, ובשליטה על תקציבים יותר 
משיהיו מעוניינים במלחמה-עצמה, שתעמידם בנסיון. הכרת 
צמרת הצבא את המלחמה וסבלותיה עשרה להרתיעה ממל¬ 
חמה. היטלר הוא שדחף לפרוץ מלה״ע 11 , ולא הקצונה 
הגרמנית הבכירה. 

חינוך הצבא לערכים של אזרחות. משמעת, ודומיהם יכול 
להיעשות גם ללא הירתמות לפולחן הסמליות הצבאית. רוח- 
לחימה בצד היעדר מ׳ מציין אח צה״ל. 

מ׳ ויע י ל ו ת. אין לזהות בהכרח מ׳ עם יעילות צבאית, 
אע״ם שבמדינה מיליסאריסטית מוקצבים משאבים רבים 
לצבא וע״י כך ניתן לו לכלכל מעשיו כמעט ללא התחשבות 
במחיר. מחדלים של הצבא חסויים לעתים קרובות ע״י 
צנזורה. מדינה מיליטאריסטית עלולה גם להסתפק בגינונים 
חיצוניים של צבאיות, ויש שקצונתה הופכת לשמרנית 
ואינה ערה להתפתחויות טכנולוגיות. השתלטות הקצונה, 
במידה מועטת או רבה, על גוף מדיני, עלולה לפגוע במק- 
צוענותה ולגרום לפוליטיזציה, לפילוגים ולטיהורים, ולה¬ 
פיכת הנאמנות המדינית — במקום התמחות מקצועית — 
לקנהימידה שבו נמדדת התקדמות הקצין. 


מ , ע ל ר ק ע ה מ א ה הס 2 . במאה ה 19 רווחה ההשקפה, 
שהתפתחות הבורגנות במקום הפאודאליזם, והתרחבות התי¬ 
עוש ישכינו שלום בעולם. א. קונט (ע״ע) חזה, שריבוי 
המצרכים והנכסים יבטל את הנחיצות להלחם עליהם. בתמה 
לו שיער ה. ספנסר (ע״ע), שפיתוח התיעוש' והמסחר יאמץ 
שיתוף־פעולה בין־לאומי. תקוותיהם נתבדו והתברר שהחי- 
עוש פורח דווקא בעטיה של המלחמה, והוא שעשה אותה 
במאה ה 20 נוראה וטוטאלית. בעקבות שתי מלה״ע נתעורר 
חשש בפני התפשטות של מיליטאריזאציה כללית בכל 
המדינות. הסוציולוג לסול ( 11 ^ £358 ) קבע במלה״ע 11 את 
המונח "מדינת חיל־מצב" (ממ 5 8011 ״זג 0 ) ) לפיו יביא 
איום בטחוני ממושך לידי כך שמדינות תעמדנה את הגורם 
הצבאי בראש דאגותיהן׳ תשעבדנה לו את משאביהן ויש¬ 
תלטו ״מומחי-בטחוך. ואמנם מאז מלה״ע 11 . רתמו אה״ב 
ובריה״מ לצרכים בטחוניים את התעשיה, המדע והטכנר 
לוגיה, במידה שכמותה לא היה מעולם. הסוציולוג ו. מילז 
( 1811115 •¥\) הצביע על המקום החשוב של קצינים בקרב 
״עילית הכוח״(מ £11 ז^ס?) באה״ב, ועל קשריה ההדוקים 
של הקצונה, בפועל ובדימוס, עם קברניטי התעשיה. הנשיא 
איזנהואר (ע״ע), שהיה עצמו קצין ותיק, התריע בתום 
נשיאותו ( 1961 ) על סכנת השתלטות "התשלובת הצבאית- 
תעשיתית״ על אה״ב. ברם, אף אם אחרי מלה״ע 11 נתמנו 
גיבורים צבאיים רבים לתפקידים מרכזיים באה״ב, נבלמה 
מגמה זו. בעת מלחמת-קוריאה הכריע רצונו של הנשיא־ 
האזרח ה. טתמן (ע״ע) במאבק נגד הגנראל ד. מקארתר 
(ע״ע), ובמלחמת־ויטנם לא התבלט שום קצין עז^כדי כך 
שיהפך לגורם פוליטי באה״ב. בצרפת הביאה עליית דה-גול 
לשלטון ב 1958 דוקא לירידת קרנו של הצבא. במשטרים 
שעלו לשלטון הודות להצלחת מפלגה, כגון המשטרים 
הקומוניסטיים השונים, הצבא הוא במידה רבה מעין "סניף" 
למפלגה, וסר למרותה. 

המיליטאריזאציה שחלה במדינות שונות מאז מלה״ע 11 
הביאה לחדירת "מומחי בטחת" אינטלקטואליים לתחומים 
שהיו עד אז "שמורות" של הקצונה, וכך פקעה סמכותם 
הבלעדית של אנשי-הצבא בסוגיות הבטחון הלאומי. אזרחים 
אלה תרמו הרבה לפיתוח האסטראטגיה המוך־רנית ובידיהם 
הופקדו תפקידי־מפתח בטחוניים, בייחוד באה״ב. מצד שני 
הדגישה התפתחות הטכנולוגיה את ההכרח, שעל צמרת 
הצבא להצטיין לא רק בתכונות הצבאיות המסורתיות, אלא 
גם בכשתנות טכניים ומינהליים. כך התפתח תהליך "איז- 
רוח הצבא", צד־בצד עם "מיליטאריזאציה של האזרחים". 

הסתאבות ה מ׳. מעין־מ׳ פרימיטיווי שמצא את 
ביטדו בתפיסת השלטון בידי הצבא, התפתח בסוף המאה 
ה 19 ובמאה ה 20 בארצות נחשלות רבות, הן בדרוכדאמריקה 
והן באירופה (למשל בפולניה בשנות ה 20 של המאה ה 20 ). 
הפד מסוג זה לא דגל, בד״כ, בתפיסות מופשטות ביחס 
לחשיבות הצבאיות בחיי המדינה, אלא התבסס — ללא כל 
גינוני התחסדות — על שלמון בעלי הנשק שבמדינה. בדור 
האחרון נעשתה חפיסת השלטון בידי חבורות קצינים תופעה 
שכיחה לא רק בדרום־אמריקה אלא גם באפריקה (אחרי 
1960 ), במזה״ת (אחרי 1949 ) ובמזרח הרחוק. בשנים 1958 — 
1967 נמנו 71 מקרים של השתלמות הצבא ב 46 מ 123 המ¬ 
דינות שהיו קיימות אז בעולם. רוב המדינות שנפלו קרבן 
לכד מעין זה היו "חדשות"׳ בעלות חברה וכלכלה רופפות, 



209 


מיליטריזם — מיליקן, רוגרט אנדרוז 


210 


ומסגרות מדיניות לא מגובשות, וברובן נשא הנד אופי 
"שמאלני" ושוחר רפורמות מובהק. במדינות ותיקות־יותר 
נשא הנד אופי שמתי ונועד להגן על ה״סטאטוס־קוו" ה¬ 
הברתי הקיים. סימן־הפר של הנד הפרימיטיווי השורר כיום 
בעולם הערבי (סוריה, עיראק, סודאן, לוב) הוא, שאין 
להחליפו בדרכי שלום, שאין בו רצו* ואין לגיטימיות, ושב¬ 
ניגוד לבד "הקלאסי" ששרר בשעתו בגרמניה, ביפן ובאי¬ 
טליה, כמעט שאץ הוא מבוסם על הסכמה עממית, ושומה 
עליו להתקיים רק על חרבו. 

הם׳ ההדש. מאז מלה״ע 11 ובהשפעת הסבל שנגרם 
בעטייה תלה ירידה ניכרת בהערצת הבד בצורתו "הקלא¬ 
סית", בשל מפלותיהן המוחצות של המדינות הפאשיסטיות 
שדגלו בו, ובשל עליית מגמות על-לאומיות בעולם הנאור. 
נוכח זוועותיה החזויות של ההתנגשות הגרעינית שוב לא 
ניתן למצוא רומנטיות יתרה בפעולות מלחמה. 

ברם, מ' בצורה חדשה, ללא רוב דפוסיו החיצונים המ¬ 
קובלים ופולחנו, אפשר עדיין למצוא בתפיסותיו של מאו 
צה דונג (ע״ע), המזהה את המהפכה עם מלחמה, וזו 
האחרונה מקדמת את ההיסטוריה ותביא ישועה מדינית 
וחברתית לעולם. דעות דומות הביע גם צ׳ה גווארה (ע״ע 
קובה), קיימת האפשרות שחט' בדפוסיו החדשים — בתר 
ספת סממנים סוציאליים ו״אנטי-אימפריאליסטיים״ — ינד 
שיך להתקיים. 

וע״ע אימפריאליזם! גרמניה: היסטוריה, עט , 486 — 491 ? 

;פן: היסטוריה, עט׳ 132/3 , 147 * לאם׳ לאמיות* פרוסיה: 
היסטוריה * פשיזם. 

,?** 1 * 50 0714 1072 * 07£0711720 !( 4111207 ! . 8 

י 1-1¥ , \ 7 *ע 41 ה 20 /$%* ££71 .א 1$71$1 \$* 00 * 5 £11161% . 0 ; 1954 
. 8 ; 1956 ,** £11 7 * £0111 * 7/1 , 41113 * . 0 ; 1954-1968 

,(. 1 * 6 ) . 1 * 1 ; 1957 ,** 51/2 * 1/1 0724 ■ 1 * 11 * 501 * 7 /2 ,ת 10 ^ 1411111111 

.\ 7 ; 1962 ,$* £01211 /( 127 * 4111 [ / 0 711$ * 211 )£ £171% 171 ) 011 

-$* £701 * 7/2 , 112 ^ 300 [ . 4 * ; 1959 2 , 271$711 >* 4111 ז / 0 ץ 07 * 1$ // 34 

.£ . 8 ; 1960 , 211 ) 7 * £07 01 * £01111 2714 ) 21 ) 1 * 50 2 ) , 7 * 50141 $1012/21 

?( 4111207 •! * 1/2 / 0 * 01 .£ * 1/2 ,\* 0 ?/* 07$ /¥ 071 40.72 ! * 7/2 711161 % 

. 1962 ,$* 2 * £011 171 

יד;. זז. 

מילץ (לבית ליבסון), ערה {ךקזרוד - 

(מ 80 ג 1301 006 ) 14111111 1140 ))- 301 >— ( 1889 — 1968 ). 

סופרת, עיתונאית ומחברת-תסריטים, דרום־אפריקנית, יהד 
דיה. במרכז יצירתה עמדו בעיית הגזענות ובעיות חברתיות, 
אמנותיות, היסטוריות ופסיכולוגיות׳ שאותן הציגה במחשבה 
צלולה ובסיגגץ בהיר. בין הרומאנים שלה: ? 1 ) 03 116 ־ 1 
(״הנהר האפל״), 1919 * 00 ) 11114 כ>-(! 0 )$ 3 ־ 004 ("בניו 
החורגים של אלוהים״), 1924 , (עבר: תרצ״ג) * -״!סס 110 ־ 1 ׳ 
4 !סל 410 0£ 102 (״בואו של האל״)׳ 1928 . מ׳ חיברה גם 
מחקר היסטורי 03 ״£^ 11 ) 800 01 10 קס 0 ? ?ליד ("עמה של 
דרום־אפריקה״), 1956 (נוסחים קודמים: 1934,1926 ו 1951 ), 
שבו דנה, בין השאר, במקומם של היהודים בחברה הדרום- 
אפריקנית* ובן כתבה ביוגראפיות של ססיל רודז( 1410405 ), 
1933 , ושל הגנראל סמטס ( 111$ תז 5 ), 1936 . בעלי ערך מיוחד 
הם ספריה האוטוביוגראפיים: §!ז 0 ל ל 1 ל 18 זל ?לד ("ארוך 
הוא הלילה״), 1941 ו 5 ץ 3 ס ׳ל 14 0£ ? 14035111 שלד ("אמת- 
מידה של ימי״), 1955 . 

. 1955 ,./ג . 0 . 5 / 0 ■>;/ 7 , 143 מ׳ $05 ״ 1 .? .[ 

מיל:ס ולילןרוסה׳ חוקה מדיה- 131411135 ז 143 *־ס! 

ב 08 ז 1110 ל\ — ( 1897 ׳ סנטה קולומה דה סארנס — 

1970 ׳ ברצלונה), חוקר ספרדי של הספרות העברית, תולדות 


המדע בספרד ותולדות עם־ישראל, סופר ומתרגם. חניך אוני¬ 
ברסיטת ברצלונה ותלמידם של פראנסיסקו בארחאדאי-פונס 
וחוליאן ריברה. למן 1925 פרופסור ללימודים'עבריים באו¬ 
ניברסיטת מאדריד וט 1932 בברצלונה. השתתף בייסוד 

11£1035 ת 010 05 מ 183010 ) 05 ׳\ 10 ? 1 > ) 0 >) 0 נ} 811 0 [ $0 חנ 0 ("מוע¬ 

צה עליונה למחקר מדעי״) ועמד בראש 135 •!^ 0 ז 11 ) 1 ז 1118 
3110 ) 14011 למדעים עבריים ומדעי המזרח הקרוב — משנת 
1940 . עסק במיוחד בתולדות יהדות־ספרד, שירת-הקודש 
שבספרות העברית, מקרא ותולדות-המדעים (תירגם לספ¬ 
רדית מעברית וערבית). בכל השטחים שעסק בהם, פירסם 
מחקרים חשובים. מהם: 110115 [ 40 13105 ( 1101 8 ) 00001000 
31305 ) 03 (״מיסמכים עבריים של יהודי קאטאלוניה״, 1927 — 
אוסף שטרות עבריים שנהגו ביהדות זו במאות ד. 11 — 12 
ופירושם) ! 1 1105 ^ £15 14008 105 40 13 ) 0 ) 1115 '!> 5$31£ \׳ 
31 * 0104101 31111173 ) 03 13 3 1105 ן> 1 ) 0013 ) 3 מ 1 ("בחינה היס¬ 

טורית של רעיונות הפיסיקה והמאתמאטיקה בקאטאלוניה 
של ימי-הביניים״), 1931 . במחקר זה הוכיח, שכבר במאה 
ה 10 נודעו בקאטאלוניה תרגומים של ספרי־מדע ערביים. 
חשובים במיוחד: מחקריו על ר׳ אברהם אבן עזרא וד 
אברהם בר חייא; ספרו - 3100 ) 11013 343 ז§ 53 00513 (! 3 ^ 1 
13 סס 3 ק 08 (״שירת־הקודש העברית־ספרדית״), 1948 2 ,1940 * 
מחקריו על ר׳ יהודה הלוי ור׳ שלמה אבן גבירול. עשרות 
מחקרים פירסם בכה״ע המדעיים , 431118,1815 ^^- 1 ^ נ 34 ז 50£3 
410100 >) , 50100008 408 0 ) 01 ) 1415 ־ 4 . 0111 ) 111 .׳ 8.01 ועוד. מ׳ 

היה חבר בכמה אקאדמיות למדעים וזכה לפירסום ולאותות- 
הצטיינות. יש לראות את מ' כמייסד אסכולה בשטחי-המדע 
שהוא עוסק בהם. לרבים מתלמידיו יצאו מוניטין בעולם- 
המדע (ביניהם גם בניו). 

רעייתו היא פראנססקה ונדרל ( 0041011 ^ 3000803 !?), 
חוקרת תולדות יהדות־ספרד בימי-הביניים. 

7121410$ )1 7701x110$ 4*1 £70 /. 1)011 /. * 7 . 14. ]/., 1950 . 

ח. ב. 

מילי־ך׳ בן. ע״ע הוסיטים. 

מיליקן׳ רובו״ ט אבד רוז — £411111030 8 זמ 0 ) 4 ס\> )) 0 נ 1 ס 11 

— ( 1868 — 1953 ), פיסיקאי אמריקני. לאתר שהוענק 
לו התואר .ס .! 1 ? באוניברסיטת קולמביה ב 1895 , השתלם 
שנתיים באוניברסיטות ברלין וגטינגן ואח״כ שב לאה״ב. 
בשנים 1910 — 1921 שימש פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת 
שיקגו. מ 1921 ועד 1945 ניהל את המעבדה לפיסיקה ע״ש 
נורמן—בדיג׳ שליד המכון הטכנולוגי של קאליפורניה. 
ב 1917 נתמנה יו״ר המועצה הלאומית של אה״ב למחקר. 
בשנת 1923 הוענק לכר פרם־גובל לפיסיקה. 

עבודתו החשובה — והידועה מכולן — של מ׳ היא 
הקביעה המדויקת של מטען האלקטרץ, 0 . ב 1897 המציא 
צ'. ת. ר. וילסון (ע״ע) את תא־הערפל הקרוי על שמו, ונד 
נעזר (החל ב 1906 ) בתא זה, בעקבותיו של ג׳. ג , . תומסץ 
(ע״ע), למדידת 0 . בהפעילו שדה חשמלי בין שני קצות 
תא-הערפל, נוכח שמהירות-הנפילה של הטיפות היא פונק¬ 
ציה בלתי-רציפה, והסביר זאת בכמות המטען — מספר 
האלקטרונים או היונים החיוביים שנסתפחו אל הטיפות. 
בדרך זו הצליח לגלות את המטען הקטן־ביותר — מתוך 
מדידת מהירות־הנפילה בהפעלת השדה החשמלי ומהירות- 
הנפילה ללא פעולת שדה כזה — והגיע לערך של 
. 0.5.11 ״ 1 ־ס! א 4.807 = 0 



211 


מיליקן, דוברט אנדרוז — מילנו 


212 


עבודה נוספת בעלת חשיבות רבת, שביצע מ׳ בשנת 
1916 , קשורה בקביעה המדויקת, בדרך המדידה, של הקבוע 
של פלאנק — מתוך חקירת המשוואה הפוטו׳אלקטרית של 
אינשטיין (ע״ע פיטואלקטריות). מ׳ קיבל את הערך 

800 8 ־ 61 7 צ ' 10 * 6.57 = 11 

במכון הטכנולוגי של קאליפורניה עסק מ׳ בעיקר במדי¬ 
דות של הקרינה הקוסמית, עבודה שסוכמה בספרו 0050110 
$ץ £3 (״קרניים קוסמיות״), 1939 . מספריו: 1 ז 0 ז £1001 110 ־ 1 ־, 
1924 2 ! £01181011 1 ) 1 ) 2 100 ) $010 1 ) 1 1 ) £¥0111110 ("האבולוציה 
במדע ובדת"), 1927 ! ¥311105 16 ) 3 ) 11130:0 , 1010 ־ 1 ("זמן. 
חומר וערכים״), 1932 ! ץ 1 (ס 3 ) 8 ס 1 נ 01 ) 11 !/, 1950 . כן פירסם 
מאמרים רבים ב £0¥101¥ 51031 ץ 11 ?. 

וע״ע יחידות פיסיקליות, עמ ׳ 761/2 . 

אר. כה. 

מילן׳ אדווךד אךתר - 11100 < !ט 111 ־ 1 6 ) 3 * £61 - 

'( 1896 , הל — 1950 , דבלין), אסטרופיסיקאי אנגלי. 

מ׳ רכש את חינוכו בהימרם־קולג׳ שבהל ובטריניטי של 
קימבריג׳• בשנת 1920 קיבל לידיו תפקיד ניהולי במצפה 
של המחלקה לפיסיקה של השמש באוניברסימת־מנצ׳סטר 
וב 1924 נתמנה שם לפרופסור למאתמאטיקה שימושית. 
ב 1926 , בהיותו בן 30 בלבד, נבחר מ , לחבר החברה המל¬ 
כותית, ושנתיים לאחר-מכן נתמנה פרופסור באוניברסיטת- 
אוכספורד. 

עיקר פירסומו של מ׳ בא לו מעבודותיו החלוציות, שדנו 
בתורת האטמוספירות הכוכביות, במבנה של הכוכבים וה¬ 
עולם המתפשט. ב 1929 פירסם מ׳ מחקר על המבנה הפנימי 
של הכוכבים ומתח בו ביקורת על הנחתו של אדינגטון, 
שהגז המצוי בפנים־הכוכב מתנהג ע״ם חוקי הגזים האידא־ 
ליים. התורה שפיתח ס. צ׳נדרסקהר () 0130605010113 '.$) 
על הכוכבים מסוג הננסים הלבנים, בעלי הצפיפות הגבוהה, 
מתבססת על עבודותיו של מ׳ בשטח זה. 

מ׳ פיתח, בעקבות עבודותיו של א.פ. הבל (ע״ע), תורה 
הדנה ב״עולם המתפשט״ — כשהוא יוצא מענן־חלקיקים 
המתפשט לתוך ךיק במרחב שטוח. במהלך פיתוחו זה, 
פירסם מ׳ את תורתו בדבר "היחסות הקינמאטית", שעוררה 
ויכוחים וספקות. 

מחיבוריו החשובים: 5 ) 50 610 }ס 05 ומז 3 מץ 06 רם) 110 ־ 1 ־ 
(״התרמודינמיקה של כוכבים״), 1932 ! }) ¥3 \ 0 0 ) ¥7111 110 ־ 1 ־ 
5 ) $0 (״הכוכבים הננסים הלבנים״), 1932 ? 10 ) 100013 .£ 
ץז 1¥1 ) £013 (״יחסות קינמאטית"). 1948 . 

מילנ 1 ( 111300 <), עיר באיטליה הצפונית, הבירה הכל¬ 
כלית של המדינה והבירה המינהלית של לומברדיה 
(ע״ע) ? העיר השניה בגודלה באיטליה : 1,70x000 תושבים 
( 1970 ). 

מ׳ שוכנת בצסון־מערבו של מישור הפו, שהוא איזור 
חקלאי ותעשייתי עשיר. אקלימה יבשתי: הטמפראטורה 
הממוצעת בינואר — - 1 , וביולי — ״ 24 ; כמות המשקעים 
1,000 — 1,100 מ״מ בשנה? הערפל מכסה את העיר כ 40 
יום בשנה, בעונת־החורף. 

חשיבותה הראשונה במעלה של מ׳ נובעת ממיקומה 
הגאוגראפי במוקד התחבורה המרכזי של איטליה הצפונית. 
מאז ימי קדם היא צומת של דרכי המסחר הראשיות, החוצות 
את האלפים צפונה למרכז-אירופה ודרומה לג׳נובה, ושל 


דרכי-הרוחב המחברות את הים האדריאתי במזרח עם מערב־ 
אירופה. כבישים, אוטוסטראדות ומס״ב יוצאים ממ ׳ לכל 
עבר׳ והיא גם מוקד לתחבורה אווירית פנימית ובין־לאומיח, 
ובה 2 נמלי-תעופה. כל אלה משרתים תנועת-מסחר ענפה, 
המקנה לס/ יחד עם התעשיה. מעמד שליט בעולם־ד,כספים 
האיטלקי. מדי שנה מתקיים בה יריד מסחרי בין־לאומי 
מפורסם. בצד הבורסה, שהיא החשובה־ביותר באיטליה, ם׳ 
היא מושב הנהלות המפעלים הכלכליים — חברות יצוא 
ויבוא, תעשיה ובנקים — החשוביס-ביותר במדינה. כן נמצ¬ 
אים בם׳, ובערים הסמוכות לה, מפעלי-תעשיה ובתח״ר רבים. 
ענפי־התעשיה החשובים־ביותר במ׳ הם: טכסטיל לסוגיו, 
ובעיקר משי — שמ׳ היא מיצדגיו העיקריים ביבשת־אירופה; 
ייצור מכונות חקלאיות, מכשירי-חשמל, זיקוק-נפט, כימי¬ 
קלים. תרופות, רהיטים ותעשיית-מזון המעבדת את התוצרת 
החקלאית השופעת של לומבארדיה. ההתפתחות התעשייתית 
משכה לס , , החל במחצית השניה של המאה ה 19 , מספר 
רב של מהגרים, בעיקר מדרש המדינה. גלי הפיתוח העיק¬ 
ריים היו אחרי מלה״ע 1 ו 11 . 

מ׳ היא גם מרכז תרבותי וחינוכי. נמצאים בה בית- 
האופרה הנודע, "לה סקאלה", ותיאטראות אחדים. כן יש 
בה 3 אוניברסיטות, שבהן למדו ב 1970 כ 48 אלף סטודנטים, 
טכניון, שבו 7,840 סטודנטים, בת״ס גבוהים למסחר ולהנ־ 
דסאות, מרכז לחקר הגרעין, אקאדמיד, לאמנות, קונסרווא- 
ט 1 ריון למוסיקה ומוזיאונים לאמנות ולמדע. במ׳ י יושב 
ארכיבישוף. — מ׳ היא גם מרכז־תיירות גדול, בגלל קירבתה 
לאתרי-תיירות מפורסמים באלפים ובעמק־הפו. 

מבנה-העיר משקף את שלבי־התפתחותה: במרכז נמצאת 
העיר של יה״ב׳ שצורתה צלעון ונקודת־המוקד שלה כיכר 
הקאתדראלה, שממנה מתפרשת רשת-ד,רחובות בצורה ראדי־ 
אלית. רחובות טבעתיים המקיפים את העיר העתיקה נסללו 
לאורך חומות וקווי־ביצורים מתקופות שונות. עיקר הפעילות 
העירונית של מ׳ מתרכזת סביב כיכר הקאתדראלה, באיזור 
זה מצויים שרידים מן התקופה הרוסית ואילך; הרחובות 
צרים שתפתלים, אך עורקי-התחבורה הראשיים הורחבו. 
המבנים ההיסטוריים החשובים־ביותר הם: הקאתדראלה הגו¬ 
תית, מבצר ספורצה, ארמון בררה, הבאסיליקות של סאנטו 
אמברו׳ג׳ו ושל סאן לורנצו (ר׳ להלן, אמנות). 

פרברים מתוכננים למגורים ולחעשיה, המצטיינים ברחר 
בות רחבים ושדרות, החלו להקיף את העיר העתיקה במחצית 
השניה של המאה ה 19 . עיצובה הנוכחי של מ׳ נעשה 
בפעולת השיקום הרחבה שבוצעה אחרי מלה״ע 11 . במסגרת 
פעולה זו הוקם גם מרכז מינהלי גדוש גורדי-שחקים בקירבת 
תחנת־הרכבת המרכזית, מצפון־מזרח לעיר העתיקה. מת¬ 
קופה זו מתרכזת תנועת הבניה ברובה בשוליים הצפוניים 
של העיר, ורוב מפעלי התעשיה הגדולים הוקמו על עורקי- 
התחבורה היוצאים צפונה. 

. 1955 , 11 !ז 10 ת 81 6 ./). , £11110 .י? 

א. ב. 

אמנות. היו כמה תקופות, שבהן היתד, מ׳ מרכז 
ליצירה אמנותית אינטנסיווית. בתקופת הנצרות הקדומה 
נבנו בה מבנים דתיים ששימשו אב-טיפוס לבניה הנוצרית 
בלומבארדיה כולה, ביניהם כנסיית סאנטו* אמברוג׳ו ( 386 — 
389 ) ; כנסיית סאן לו׳ךנצו־ בחלקה הדרומי של העיר נוסדה 
לפני 538 . בשתי הכנסיות האלה ניכרים עד היום הגלגולים 



213 


מילנו 


214 


הרבים שעברו עליהן. כנסיית סאנטו אמברוג׳ו נבנתה מחדש 
בסיגנון רומאני במאות די 11 — 12 , וסאן לורנצו — בסיגנון 
הרנסאנס המאוחר — במאה ה 16 . ביה״ב היתד. מ׳ נקודת־ 
קישור בין מסורת היצירה שבארצות שמעבר לאלפים לזו 
שבאיטליה. האמנות הרומאנית והגותית שלה, הקרויה "לוט- 
בארדית", אוצרת אלמנטים של שתי המסורות הללו ונוטה 
לאורנאמנטיקה מסועפת. אפייניות לתקופה זו כנסיית סאנטו 
אמברוג׳ו הרומאנית וכנסיית סאנטו אוסטורג׳ו הגותית. 
הפעילות בשלהי יה״ב התרכזה בבניית הקאתדראלה — 
הדואומו. הקאתדראלה מהווה עד היום נקודת־המוקד במרכז־ 
העיר, שתכניתה היא רב־צלעון סדור (ר׳ לעיל). ראשית 
בנייתה ב 1386 , בחסותו ובמימונו של גץ גלאצו רסקונטי 
(ע״ע)! הבניה נמשכה בהתאם לתכניותיהם של ארכיטקטים 
רבים עד ראשית המאה ה 19 . הקאתדראלה היא אחת מגדר 
לות־הממדים של העולם הנוצרי. אפיה וצורתה הכלליים 
בסיגנון הגותי המאוחר הוכתבו ע״י ארכיטקטים צפוניים 
ואיטלקים במאות ה 14 — 15 . פריחה מיוחדת ידעה מ׳ בת¬ 
קופת הרנסאנס׳ מאמצע המאה ה 15 — תחת שלטונם של 
בני בית־ספורצה. בחצר ארמונם־מבצרם, השולט עד היום 
על מראה העיר, התקבצו אמנים והומאניסטים דגולים. 
כאן פעל הארכיטקט אנטוניו אורולינו המכונה פילארטה, 

י - 7 י — - 7 ן• ע 

שבנה את בית־החולים העירוני — אחד המיבנים הראשונים 
בסיגנון הרנסאנס. בשלהי המאה ה 15 ובתחילת המאה ה 16 
פעלו בס׳ לאונרדו דה וינצ׳י וברמנטה (ע״ע). פעילותו של 
לאונארדו במ׳ היתד. רב־צדדית. הוא עבד כארדיכל של 
ביצורים, הכין תכנית לחלק מן הקאתדראלה, וכצייר יצר 
כאן כמה מעבודותיו הבולטות ביותר: "הסעודה האחרונה"— 
ציור־קיר בכנסיה של סאנטה מאריה דלה גראציה, וגירסה 
אתת של "מאדונת־הסלעים". כן ניסה ידו בתיכנון פסלי 
רוכבים בשביל האצילים מבתי ספורצה וטריוולציו. ברא- 
מאנטה תיכנן את כנסיית סאן סאטירי וחלק של כנסיית 
סאנטה מאריה דלה גראציה, עבודות המעידות על גאוניותו 
בארכיטקט האמון על תורות-האמנות הרגסאנסיות. בצידם 
של אמנים אלה התפתחה אסכולת ציור מילאנית־רנסאנסית. 
הבולטים בין צייריה — פופה, דה פךדיס, לואיני, סולריו — 
שקדו, בהשפעת לאונארדו, ז על הצגת חלל בעזרת צל ואיר 
ואינטנסיוויות מיוחדת בהבעת הלכי-נפש. — מ׳ מצטיינת 
בבתי-נכות רבים ומעולים. מוזיאון הבררה (גזשז 8 ),שנוסד 
בתקופת הכיבוש הנאפוליוני, נימנה ביין המוזיאונים החשו¬ 
בים ביותר באיטליה. ייצוג מושלם כמעט ניתן בו לאסכולה 
הלומבארדית־רנסאנסית וגם לוונציאנית. בין היתר בולטות 

זי 

יצירותיהם של רפאלו "נישואי מאריה" ושל פירו דלה פרג־ 
זדסקה ״מאדונת־בררה״. במוזיאון פולדי־פצולי (- 0161 ? 
; 62201 ?) נמצא אוסף פרטי של אספן מן המאה ה 19 , ובו 
יצירות מעולות של האסכולה הלומבארדית והוונציאנית. — 
מ׳ היא גם כיום מרכז לפעילות אמנותית, ביחוד באדריכלות 
ובציור המודרניים. 

נ. כ. 

היסטוריה. שמה הרומי של מ , , מ״ן(;) 166101311 \, 

נגזר משמו הקלטי של היישוב שהקימו האינסוברים בת¬ 
חילת המאה ה 4 לפסה״נ. הרומאים כבשו את מ׳ ב 222 
לפסה״נ, נטשוה בעת המלחמה בחניבעל וחזרו וכבשוה 
ב 197/6 . ב 49 לפסה״ג זכתה מ׳ במעמד של מוניקיפיום 
ותושביה קיבלו אזרחות רומית, ובמאה ה 2 לסה״נ ניתן 



הקאתדרא 5 ה (הדואומו) במי 5 אנו 

לעיר מעמד של קולוניה. חשיבותה גדלה מאד במאה ה 3 , 
היא היתד. לבירת אמיליה־ליגוריה, הוקפה חומה, ועם איר־ 
גונה של הקיסרות בידי דיוקלטינוס (ע״ע) היתד. למושב 
קיסרי המערב עד תחילת המאה ה 5 . במ׳ פירסם קונסטאג־ 
טינום קיסר את הצו שנתן הפרה לדת הנוצרית ( 313 ). 

במאות ה 5 — 6 נכבשה מ' פעמים מספר בידי ההוגים, 
אותאקד, תאודוריך, וב 539 שסוה הגותים במלחמתם בבי־ 
זאנסים. הביזאנטים שיקמוה, אך שלטו בה זמן קצר בלבד, 
לפי שב 569 כבשוה הלאנגובארדים ומידיהם עברה ב 774 
לממלכת הפראנקים. 

כבר ההגמון אמברוסיוס (ע״ע) ביסס את מעמדה הדתי 
של מ/ ובימי הלאנגובארדים האריאנים (ע״ע אריוס, עמ׳ 
823 ) קנו הארכיהגמונים של מ׳ את תמיכת התושבים בזכות 
עמדתם התקיפה מול השלטונות להגנת האורתודוכסיה 
הקאתולית וזכויות העיר. בשלטונם החלש של יורשי לואי 
החסיד (ע״ע, עמ ׳ 241/2 ) נהיו הארכיהגמונים לשליטיה 
האמיתיים של מ׳, אך סמכותם החילונית הולידה חיכוכים 
ביניהם לבין התושבים. ביצורה של העיר בעקבות פשיטת 
ההונגארים בתחילת המאה ה 10 הבטיח את עצמאותה למעשה 
מול השליטים הפאודאליים בסביבתה ומשך אליה עוד מת¬ 
יישבים מהסביבה. גידול האוכלוסיה היה כרוך בהרחבת 
המסחר והתעשיה, כהתעשרות ובהחרפת הניגודים החבר¬ 
תיים. דבר זה השתקף במאבקה של תנועה עממית בורגנית 
(פאטארינים),בבריתד. עם שואפי התיקונים בכנסיה (ע״ע לאו 
גרגוריוס ¥11 ), נגד הכמורה הרמה האריסמוקראטית. 

בתחילת המאה ה 12 קמה במ׳ קומונה (ע״ע), עם מוס¬ 
דות שלטון קבועים, במקום שלטץ הארכיהגמונים. ייסוד 
הקומונה סילק חיכוכים רבים בעיר, ונעשה במידה רבה 
בתמיכת הארכיהגמונים עצמם, ממצדדי תנועת התיקונים 
בכנסיה. 

התפתחות הכלכלה בלומבארדיה גרמה לתחרות חריפה 
בין עריה. מ/ הגדולה והעשירה שבהן, הכניעה כמה משכ¬ 
נותיה, כגון לודי וקומו, ומספר ערים שחששו מפניה פנו 
לעזרת הקיסרפרידריך 1 (ע״ע).הלה כבש את מ׳ והרס אותה 
( 1162 ), ואת אזרחיה פיזר בערים אחרות. אולם כבר ב 1167 
התקבצו אזרחיה, ובחסות ברית ערי לומבארדיה קוממו את 
חורבות עירם. מ׳ מילאה תפקיד חשוב בברית ותרמה הרבה 
לניצחון על הקיסר בקרב לניאנו ( 1176 ). ב 1226 — 1250 
שוב עמדה מ׳ בראש ערי לומבארדיה שהתנגדו בהצלחה 
לפרידריך 11 (ע״ע). 



215 


מילגו — מילנר, אלפרד 


216 



סי 5 אנו ביוז־ב (מפת־תחריט 16400 ) 


מ׳ נהנתה משיגשוג כלכלי, חקלאי וחרושתי כאחד, אך 
פריחה זו הולידה מאבקים חברתיים, והללו החריפו בגלל 
שאיפתן של הגילדות לזכות בהשפעה מדינית, מאבקים אלה 
הזדהו, כמקובל אז באיטליה, בריב הגולפים והגיבלינים 
(ע״ע). ב 1277 גבר הארכיהגמון אוטונה ויסקונטי על יריביו 
הגולפים וכונן "סיניוחה" בם/ ובכך בא הקץ על הקומונה. 
עלי תולדותיה של מ׳ ב 200 השנים שלאחר-מכן — ע״ע 
ויסקונטי. 

כשנכרת בית־ויסקונטי ללא יורש זכר, ב 1447 , חידשו 
יושבי־העיר את משטר-הקומונה, אולם שאר שטחיה של 
דוכסות הוויסקונטי סירבו לקבל את מחת הבירה, וכבר 
ב 1450 הוחזר משטר הסיניוריה בהנהגת פראנצ׳סקו ספון־ 
צה. בשלטונם של בית ספורצה (ע״ע) היתה מ׳ לאחד 
המרכזים המפוארים של הרנסאנס. ב 1499 סיפח לואי ^^ X 
(ע״ע) את מ׳ ודוכסותה, אך ב 1512 חזר בית־ספורצה. כשנכרת 
ביתם ב 1535 עברה הדוכסות לידי קרל ץ (ע״ע), והוא 
הורישה לבנו פליפה 11 . עד למלחמת הירושה הספרדית 
שלטו הספרדים'במי׳, ובימיהם ירדה חשיבותה עקב תלותה 
בכלכלת ספרד השוקעת. ב 1706 כבשוה האוסטרים, במחצית 
הראשונה של המאה ה 18 סבלה מ׳ מדיכוים הקשה של 
שליטיה החדשים, אך במחציתה השניה התאוששה כלכלתה 
ונהנתה ממשטר האבסולוטיזם הנאור שהיה קיים אז 
באוסטריה. 

ב 1796 כבש בונאפארט את מ׳, וב 1805 הוכתר בה 
ל״מלך איטליה", ומ׳ היתה לבירת הממלכה ומושב המשנה 
למלך, איזץ בוארנה (ע״ע [ 3 ]). ב 1814 חזרה לשלטון 
אוסטריה כחלק ממלכת לומבארדו־ונטו. ההתנגדות לאוס- 
טרים במשמרו של מטרניך (ע״ע) גרמה להתקוממות ב 1848 
הקרויה ״חמישה הימים של מ׳״ (: 8101030 6 טן> 1 ז") והנח¬ 
שבת היום למאורע מפואר, אפוף אגדה, בתולדותיה (ע״ע 
איטליה, עמ׳ 739/40 ). האוסטרים חזרו לעיר, אך ב 1859 
נכנסו צבאות סארדיניה, בתמיכת הצרפתים, למ ׳ , והעיר 
היתה לחלק מממלכת איטליה, שקמה כעבור שנתיים. 
ב 40 השנים שלאחר־מכן גדלה אוכלוסייתה ביותר מפי 
שניים, עקב תיעושה המהיר, והגיעה ב 1901 לכחצי מילית. 
היא חזרה ונכפלה ב 1901 — 1931 . ב 1943 — 1945 היתד. מ , 
בירת הרפובליקה הפאשיסטית של מוסוליני. היא נפגעה 
מאד במלה״ע 11 , אך שוקמה והתרחבה אחריה. 


-מס? . 1 > 6 ) 41 2 > 1 ז $10 ; 1908 / 0 ?״ 5101 7/16 .£ 

; 1953-1962 ^( 1 ת 1£1€ ^ 11 ^ 1 > 1 ח 60€3 ־ 1 י 1 ' €ח 13x10 > 

. 1958 ,. 14 41 1 >וז 0 ) 5 י 0 נ 15 צ 0 ? 

ר. שם. 

הידיעות על יהודים במ׳ הן מסוף המאה ה 4 אז 
התרעם עליהם הבישוף אמברוסיוס מכד (ע״ע), ובאותו זמן, 
כנראה, עלה ביהכ״ג באש. נשתמרה גם כתובת מאותה 
תקופה המזכירה יהודים. בראשית המאה ה 6 אישר תאודוריך 
מלך הגותים במכתב את זכויות יהודי מ׳ והבטיח להם הגנה 
על חופש הפולחן. מאז ועד לראשית המאה ה 14 חסרות 
ידיעות מהימנות. ב 1387 ניתנו ליהודי מ׳ זכויות ע״י 
הדוכס גלאצו ויסקונטי, שאושרו ע״י יורשיו מבית ויסקונטי 
וספורצה. ב 1452 אושרה ליהודים זכות ישיבה בפד גם ע״י 
האפיפיור ניקולאום ¥. בין האפיפיור פיוס 11 והדוכס פ_רנ־ 
צ׳סקו ספורצה פרץ סיכסוך בשל המם המיוחד שגזר האפי¬ 
פיור על יהודי מ ׳ ( 1459 ). ב 1475 גורש ממ ׳ הנזיר מיקלה 
דה קארקאנו, שהטיף נגד היהודים בקשר לעלילת־הדם 
בטרנטו (ע״ע). משום שהשלטונות חששו מפני התנקשות 
ביהודים. בחצרו של הדוכס בם׳ שירתו במאה ה 15 רופאים 
יהודים. בימי שלטונו של לודוביקו מורו ( 1477 — 1500 ) 
הורע מאד מצבם, וב 1489 גורשו מכד ומשאר ערי הדוכסות, 
אך מיד לאחר־מכן הותר שובם לערי השדה (כגון קדמונה), 
ובמ׳ עצמה הותר להם להימצא במעבר רק 3 ימים. ב 1597 
גורשו שוב מכל הדוכסות. עם הכיבוש האוסטרי ב 1707 
שבו אליה. יסדו בה קהילה וישבו בשלווה. משצודפה מ׳ 
ב 1859 לממלכת פימונטה, שהיתה ב 1861 לממלכת איטליה, 
רבתה ההגירה למ ; מערי איטליה ומחוצה לה: ב 1857 היו 
בפד 500 נפש! ב 1900 — 2,000 , ביניהם מהגרים אשכנזים 
רבים, ולאחר מלה״ע 1 מנתה הקהילה כ 5,000 נפש. ב 1965 
היו בה 8,000 נפש. 

ב. רות, תולדות היהודים באיטליה, 1962 . • 1113110, 810 ״! .ו. 

. 1963 , 1111110 171 1 ) 7 <]) 11 §^ 710 

אס. מ. 

מילנין, מלנץ, ע״ע פיגמנטים. 

מילנר, אלפךד, ^ 1 [ - ־ 1111161 ,? 11 :)■] 1 ־ 411 , 1 ת 11 ס 150 ז\- 

( 1854 — 1925 ), מדינאי בחטי. ם׳ נולד בבון שבגר¬ 
מניה, לאב אנגלי ואם גרמניה, למד בגרמניה, ואח״כ באוכס־ 
פורח ב 1876 נהיה שם ״חבר״(^ £6110 ) בניו־קולג׳. ב 1881 — 
1885 עסק בעתונאות. מ׳ היה מועמד ליבראלי בבחירות 
לפארלאמנט ב 1885 , אך נוצח. ב 1887 מונה למזכירו של 
שר־האוצר גושן (ע״ע), ובהשפעתו של הלה נשלח ב 1889 
למצרים כממונה על ענייני־הכספים שלה. בספר (>ת 813 ת£ 
1 ק׳ £85 ״! (״אנגליה במצרים״), 1892 , ניתח מ׳ את בעיות 
היסוד של הממשל במצרים וקבע, שעניינם האמיתי של 
הבחטים הוא ללמד את המצרים למשול בעצמם. בשובו 
לאנגליה נהיה לממונה על הכנסות־המדינה. 

ב 1897 מינה שר-המושבות, ג׳וזף צ׳ימברלין (ע״ע), את 
מ׳ למושל מושבת-הכף ולנציב העליון בדרום־אפריקה. היח¬ 
סים בין בריטניה לבין טראנסוואל היו אותה שעה מתוחים 
ביותר (ע״ע אפחקה הדרומית, עמ ׳ 394 — 396 ). מ' נהג כלפי 
טראנסוואל בנוקשות ובתקיפות, שתרמו לפרוץ מלחמת- 
הבורים: הוא דרש מקחגר, נשיא טראנסוואל, לשתף את 
"הזרים" (התושבים הלא-בורים בטראנסוואל, שרובם היו 
בריטים) בשלטון; קרוגר דחה דרישה זאת (יוני 1899 ). 




217 


מילנר, אלפרד — מילד, דוד (צכי) הינריו 


218 


שבועות־מספר אח״כ הציעה טראנסוואל הצעה, שדמתה 
לדרישת מ/ תמורת הסתלקות בריטניה מתביעתה לריבונות 
על טראנסוואל, אבל מ׳ השפיע על צ׳ימברלין לדחות הצעה 
זו. בכך סולקה האפשרות האחרונה למנוע את מלחמת- 
הבורים ( 1899 — 1902 ). מ׳ היה, יחד עם קיצ׳נר (ע״ע), נציג 
בריטניה בשיחות שהביאו לסיום המלחמה. הוא עמד על כך, 
שבחוזה השלום לא ייקבע מועד למתן ממשל עצמי לטראנס- 
וואל ואוראנג׳, ולא יובטח לשפה ההולאנדית מעמד שווה 
לזה של האנגלית, לפי שרצה במתן אופי אנגלי לארץ. לעו־ 
מת־זאת נאלץ לוותר לבורים בעניו ההקפדה על האפליה 
נגד שאינם־לבנים. כמושלן הראשון של שתי המושבות 
החדשות, טראנסוואל ואוראנג׳־ריוור, שיקם במהירות מפ¬ 
תיעה את כלכלתן ואת מינהלן. ב 1905 התפטר מתפקידו. 

מדיניותו בדרום־אפריקה לפני המלחמה, במהלכה ולאח¬ 
ריה, עוררה ביקורת חריפה נגדו מצד הליבראלים, ומ ׳ עבר 
ל״יוניוגיסטים" (ע״ע ממלכה מאחדת, היסט׳). ב 1902 ניתן 
לו תואר דחן. בשובו לאנגליה י פרש מתפקידים ציבוריים. 
אך בלט בחיים המדיניים, בייחוד בעת המאבקים נגד הצעת־ 
התקציב ל 1909/10 , שהגיש לויד־ג׳ז׳רג׳ (ע״ע, עפד 391 ), 
ונגד ביטול זכות־הוטו של בית־הלורדים (ע״ע אסקוית* 
ממלכה מאחדת, היסט׳). אעפ״כ הסכים מ/ בפרוץ מלה״ע!, 
לקבל את תיק ייצור־המזון, וכשקמה ממשלת לויד־ג׳ורג׳ 
נהיה לחבר בקאבינש־המלחמה בן 5 החברים. היה לו תפקיד 
נכבד בניסוח הצהרת־בלפור. ב 1918 — 1921 היה כד שר- 
המושבות. בתפקידו זה הגיע להסכם עם אחמד סעד זגלול 
(ע״ע) למתן עצמאות למצרים בחסות בריטית (ע״ע מצרים, 
היסטוריה). 

אמונתו של מ׳ בייעודה של האימפריה הבריטית מצאה 
ביטוי בספריו 0 -* 1 < 1 תז? סין! 101 * 3 ! 21101 ^ 1 7110 ("האומה 
והאימפריה״), 1913 , 130111-1 1110 ) 0 $״ 21165110 > ("שאלות 
השעה״), 1923 . מ׳ תמך בכל נפשו בתכניות לחיזוק האימ¬ 
פריה ותבע חקיקת חוקה אימפריאלית. לאימפריה הבריטית 
היתה, לדעתו, משמעות מוסרית בעיקר. הממשל התקין ב 5 /> 
של המין האנושי היה תלוי ב 81-11:01111103 x ^? ("השלום 
הבריטי"). העמים הנשלטים חסרים את התכונות העושות 
את הבריטים לשליטים מוכשרים. חובת הבריטים לשלוט גם 
משום שיחסם לנשלטים הוגן מיחסו של כל עם אימפריא¬ 
ליסטי אחר. 

, 10 ז€לן 1131 .¥ ; 1952 , 111611 065016,661 ? 116 " 7 ,׳** 5113 * 0301 .£ 

1,06/1 . 4 , 100011 ^ 1 .£ .[ ; 1952 , 166 ק 1116 101 , 1,06/1 

. 1964 , 0111105 ? ! 16 6060615111 ? , 0011111 . 1 \ . 5 . ; 1958 ,. 7 ג 

ע. ס. 

מיילד, ה י בו* י ך* — • 5301101 1011 ־ 3301111 1 ת 13 )\ 3 — 

( 1779 , ברלין — 1829 , וינה), תאורטיקן של המ¬ 
דינה והחברה, גרמני־אוסטרי. מ׳ התקשר עם חוגי הרומאג־ 
סיקנים הגרמנים, עבר ב 1805 לקאתוליות, ובהרצאותיו 
וכתביו פיתח תורה מדינית רומאנטית-שמרנית. לפי תורה 
זו, המדינה היא אחדות אורגאנית, שטובתה עדיפה מרווחת 
הפרטים שבה, ואף מחירותם. מ׳ שלל את התפיסה הליב¬ 
ראלית האינדיווידואליסטית ודגל בחברה מאורגנת, המטילה 
על כל שכבה חברתית פונקציות כלכליות מוגדרות, ושבה 
כל פעילות כלכלית כפופה לערכי המוסר והדת. 

מכתביו: 81331511111151 - 301 10 מ 10 מ £10 10 ם ("יסודות 
תורת המדינה״), 1 ־ 11 , 1809 ; - 0 ! 1 ז 1011011 ! ■ 011101 ! 70151101 \ 


0010105 0105 ס״ס (״נסיון של תורת כסף חדשה״), 1816 , 

מ׳ היה התאורטיקן של משטרו של מטרניך (ע״ע, וע״ע 
כלכלה, עמ׳ 863 ). 

מילר׳ ארתר — ז 110 ; 3 ן ■״!!ך)־״/ — (נר 1915 , גיו־יודק), 
מחזאי אמריקני, יהודי. התחיל לכתוב בהיותו, 

בגיל מבוגר־יחסית, סטודנט באוניברסיטת מישיגן. מחזותיו 
העיקריים משקפים את הלכי הנפש של הדור הצעיר אחרי 
מלה״ע 11 ואת תפיסתו נגד הדור הישן, שנראה לו אשם 
בליקויים שבחברה. נושא זה בא לביטוי מזהיר במחזה 
$״ 50 11 \! (״כל בני״), 1947 .המחזה החשוב ביותר של 

מ׳, ״ 83105013 3 03 ! 00311 (״מותו של סוכן״), 1949 [עבר׳ 
תשי״א], מתקרב כמעט למימד של טראגדיה, אף־על־פי 
שגיבורו, וילי לומן, אינו אלא איש קטן הנדרס תחת גלגלי 
מכונת החברה האמריקנית האכזרית. מ׳ חושף בו את הזיוף 
שבערכים המקובלים בחברה האמריקנית ואת אשליותיה. 
במחזה 011011310 110 •! ("המצרף", עבר׳ "ציד המכשפות"), 
1953 , מעלה מ׳ בהעזה את התביעה לחופש המצפון — 
בעלילה המתרחשת, כביכול, באמריקה של סוף המאה ה 17 , 
והמשמשת, למעשה, מסווה לפעולת הוועדה של הסנאט 
האמריקני בראשותו של ג׳. מקרתי (ע״ע). ב 1961 חיבר מ׳ 
את המחזה 8010120 1110 1-0111 ) ״! ¥10 ("מראה מעל 
הגשר"), שנושאו לקוח מחיי מהגרים איטלקים עניים. 
ב 1964 כתב את המחזה 8311 1110 ז 0 :ז).\! ("לאחר הנפילה"), 
שבו הוא מנתח, ללא משוא־פנים וללא רחמים כלפי עצמו, 
את הסיבות שהכשילו את נישואיו לשחקנית מדילין מונרו. 
המחזה ץ! 101 /ו! 3 (״תקרית בווישי״), 1965 , מתאר 

את רדיפות היהודים בצרפת בלחץ הנאצים. ב 1968 זכה 
להצלחה מחזהו של מ׳ 00 ״? 8110 ("המחיר"), הממחיש 
בצורה סימבולית את יחסם של בנים למורשתם התרבותית 
של אבותיהם. 

מ׳ הצהיר, שהוא רואה כמשימתו בדראמה "להביא אל 
הבמה את השלמות, המודעות והסביכות של הרומאן". הוא 
שיווה לדראמה האמריקנית של שנות 40 — 60 מימד חדש 
בעומק האיפיון, ברצינות הנושאים, במאבק על חופש 
המחשבה והמצפון ובתחושת היסודות הטראגיים בחיים 
באמריקה של זמננו. 

ם׳ כתב גם רומאן 00115 ? (״מוקד״), 1945 , שדן באנטי¬ 
שמיות. 

מחזותיו של מ׳ תורגמו ללשונות רבות והוצגו בהצלחה 
בארצות רבות. 

- 61 /י\ . 8 . 5 .< 1 ; 1959 ,. 1 \ . 4 * 6601,0 £1 ,ץ 514 ) 11 ז;>ע . 8 
, 5 ל 10 \ ״ 1 ; 1964 ,. 161 . 4 , 140230 . 11 ; 1961 ,./ג . 4 , 13011 

. 1967 ,./ג . 4 

יו. מ. - א. ה. שי. 

מילר. דוד(צבי) הינריןד ( 1846 , בוצ׳אץ׳ [גאליציה! - 
1912 , וינה), מגדולי המזרחנים במאה ה 19 . למד 
בביהמ״ד לרבנים בברסלאו ובאוניברסיטות ברסלאו, וינה, 
לייפציג, שטראסבורג'וברלין, והיה מרצה, ואח״ב פרופסור, 
באוניברסיטת דגה. בשנות הסד וה 80 פירסם סידרה של 
מחקרים על גאוגראפים והיסטוריונים ערביים! כתובות של 
ערב הדרומית; דו״ח מפורט על סיוריו במזרח* מחקר 
משווה של השפות השמיות! קובץ מאמרים על סוג מיוחד 
של פתב-יתדות שנתגלה אז; ספר על תולדות הגאי-השריקה 
בערבית הדרומית* מחקרים על הכתובות בערב העתיקה, 



219 


מילר, דוד (צבי) הינריף — מילר, יואל 


220 


בח 3 ש ובתדמור, כן הו״ל אח ספרו הגדול של אל־המדאני 
על חצי-האי ערב ופירסם ספר על נוסחאות ספר אלדד הדני 
(ע״ע). ב 1893 , עם היווסד ביהמ״ד לרבנים בווינה, הורה שם 
מ׳ עברית וארמית, תנ״ך ופילוסופיה עברית של יה״ב. מכאן 
ואילך התמסר גם לחקר־המקרא, ותוצאות מחקריו בתחום 
זה נדפסו בספרי־השנה של ביהמ״ד הזה. חשובים במיוחד 
"מחקת יחזקאל", ו״הנביאים בצורתם המקורית", שבהם 
ניסה להעמיד את שרית הנבואה שבמקרא על שיטה של 
מחרוזות, בעלות סימנים מיוחדים. מחרוזות אלו ניסה לגלות 
גם ביתר ספת המקרא, בסרט בתהלים ובאיוב, ואף במקורות 
שמחוץ למקרא, בגון האוונגליונים הקדומים והקוראן. שיטתו 
מצאה בזמנו הד רב בספרות המדעית. במחקתו המקראיים 
מתגלה מ׳ כשמרן, והוא סוטה אך במעט מן הטכסט המ¬ 
קובל. 

מ׳ השתתף בעריכת כתב־העת הווינאי למדעי-המזרח 
86013046$ ־ 101 \ ;! 46 16 > 11 ב 1 .> 1 1110 • £111 1£1 ־ו 118€11 ש 2 ״ ¥160 ^, 
ובד כתב בעיקר על כתובות שמיות קדומות. ב 1897/8 עמד 
בראש משלחת האקאדמיה למדעים בווינה שיצאה לדרום־ 
ערב, ושם נתגלו שתת 3 ניבים ערביים בלתי־ידועים. תוצ¬ 
אות המסע נתפרסמו ע׳״י האקאדמיה בכמה כרכים, בשם 
"משלחת לדרום־ערב", ו 3 מהם כתב מ , . ב 1898 פירסם, יחד 
עם נ. שלוסר, את הגדת סאראייבו המפוארת (תמ׳: ת כרך 
י״ג, עמ׳ 339 ). 

שנים אחדות הקדיש מ׳ לחקר ספר־החוקים הקדום של 
חמורבי (ע״ע), שנתגלה בראשית המאה ה 20 , תירגם את 
תוכנו לעברית וכתב ספר יסודי עליו ועל יחסו לתורת משה 
( 1903 ). מאז נתגלו מקורות נוספים, ששינו את מסקנותיו 
בהרבה, אך דבתו שימשו יסוד לעבודותיהם של רבים אח¬ 
רים. בסוף ימיו חיבר ספר קטן על פירוש שמות הא״ב 
בפי אבות-הכנסיה הקדומים. לפני מותו קיבל מ׳ את תואר- 
האצילות ״ 0611301 תס׳ץ". 

. 01:5111 . 111 )[ .£ . 8 ־ 1111 )) . 7 ג.׳ 77.1 .< 7 ... 701 ( 410 ,חחגחזחש&סא . 0 

■ ! 0110713 א . 114 ! )!! 070 ,זסןןחותו׳^ג . 8 ; 1914 ,( 1 זז\צ ,. 1.11 . 11 

. 1930 , 46-1/5 , ז \ 1 ,.■ 1x1087 
נ. ה. ט. 

מילר׳ היבריך— 1011 ־ £36101 — ( 1900 — 1945 [ו]), 
ראיש הגסטפו(ע״ע) ומראשי המבצעים של השמדת 
יהודי אירופה. מ׳ היה טייס קרבי במלה״ע 1 , הצטרף כ 1919 
למשטרת באוואריה, ובעבודתו במדור הפוליטי שלה רכש 
ידע מקצועי והתמחה בטיפול בקומוניסטים. אעפ״י שהיה 
מקורב למפלגת־העם הבאווארית, השאירוהו הנאצים על כנו 
כשעלו לשלטון. בעזרתו הקימו הימלר והידריך (ע׳ ערכיהם) 
את מנגנון המשטרה החשאית בגרמניה כולה. ב 1939 מונה 
מ׳ באופן רשמי לראש הגסטאפו והועלה לדרגת גנראל 
בס״ם, ורק אז נעשה חבר במפלגה הנאצית. 

מ׳ הפך לאיש-הביצוע המרכזי של המשטרה החשאית 
הנאצית. הוא טיפל בכל אלה שהוגדרו כיריבי המשטר, והיה 
המפקח הראשי על הגבולות ומראשי הריגול-הנגדי. כש¬ 
הועברו היהודים ב 1939 לטיפול הגסטאפו, נעשה מ׳ המבצע 
הראשי של מדיניות ההגירה־מאונם ואח״כ פיקח על השלבים 
השונים של "הפתרון הסופי"! אדולף איכמן (ע״ע [כרך- 
מילואים]) היה כפוף לו במישרין. מ׳ עסק גם בביזת אוצ- 
רות-אמנות, בהשמדת ילדים מפגרים וחולי־רוח ובדיכוי 
תנועות-ההתנגדות בארצות הכבושות, וניהל אח מדיניות 
הרציחות, ההרעבה והביזה של הגסטאפו בכל שטחי-הכיבוש. 

ד 


בסוף המלחמה נעלם מ׳. לפי השערה אחת נהרג! לפי 
השערה אחרת עבר לצד הרוסים ופעל מאז בשירותם, 

- 011 ־ $5. 0/ £1 13011091, 1956; 5. 2X1 י ־ £€1 ת! £111 .מ . 0 

. 1969 , 516991 ^ 0-8 ^ 5 ) 0 /© %19191111£$ ? 8 316 ד י ח $0 

מילר׳ דיברי* — ״ 4111 ? ץ־ע״מ — (נר 1891 , ניו-יורק), 
סופר אמריקני, ממוצא גרמני. לאחר שעסק במק¬ 
צועות שונים, עבר ב 1930 לפאריס. שם שהה עד 1939 , 
ובתום סיור ממושך ביוון, חזר לאה״ב ב 1940 ! ב 1947 
השתקע בביג סור בקאליפורניה. 

בעת שהותו בפאריס פירסם מ׳ את יצירותיו הראשונות: 



הנר' טילר 


הרומאנים ״ 0300 0£ 10 קסז 1 ׳ (״מהפך הסרטן״), 1935 
(עבר׳: "חוגו של סרטן", תשכ״ד), תז 00 ״ק 03 0£ 1 £ ק 0 ז־ד 
(״מהפך הגדי״), 1939 , וקד 
בץ סיפורים 8 תתנן 5 ^ 131301 
(״האביב השחור״), 1936 , 
כולם בעלי תוכן אוטוביו־ 
גראפי, שעוררו סנסאציה 
באפים הפורנוגראפי' ונאסרו 
לפירסום באה״ב. בסיגנון 
נאטוראליסטי בלתי־מהוקצע, 
המתחלף לעתים בפרוזה רי¬ 
תמית לירית כמעט, ובאמ¬ 
צעות דימויים מפתיעים, סי- 
ראליסטיים לפעמים, מביע 
מ׳ את רגשותיו האנטי־חברתיים, את מרדו בכל המוסכמות, 
את רתיעתו מאורח החיים המתורבת והממוכן של ימינו, 
בייחוד באמריקה, ואת הערצתו לאדם הטבעי, הפרימיטיווי 
וההרפתקני. עניינו המיוחד ניתן לאלה החיים בשולי החב¬ 
רה, ל״נדכאים ולמושפלים״, ובתוכם — ליהודים, המסמלים 
בשבילו את הסבל והנדודים הנצחיים. אחרי שובו לאמריקה, 
פירסם מ׳ תיאור מסעו ברחבי אה״ב 10064 * 00041 ז 1 \/ 116 ־ 1 ־ 
418111:01306 ? (״חאם־בלהות באוויר־ממוזג״), 1945 , שהוא 
ביקורתי מאוד ברוחו, וטרילוגיה אוטוביוגראפית ׳ £055 ? 116 ־ 1 ׳ 
6 !£ 1 x 100 ג 1 ש 0 ("הצליבה עטורת־השושנים"), שחלקיה הם: 
56x05 (לאט׳:״מין״), 16x05,1945 ? (לאט׳: ״סיבוך״), 1952 
(בצרפתית), ו 16x05 ■'! (לאט׳: ״קשר״), 1960 ! הטרילוגיה 
היא ביטוי נוסף לניהיליזם המוסרי של מ׳, אולם ביצירותיו 
המאוחרות נשמעת גם נימה דחית מסוימת. — דעותיו על 
אמנות פורסמו בספר 0011386 304 זש\! ("אמנות ושערד 
ריה״), 1959 . 

פ.נוימרקט,האדם המודרני מחפש את האני(קשת 12 ,א׳), 1969 ! 

; 1953 ,. 14 . 77 , 6 ־ 001 !^ . 19 ; 1947 , 07710117 '! 1 ) . 4 [ , 1113 ^■ . 0 
,. 71 ! . 77 ,־ 1 ־ 00131 . 8 ; 1955 ,. 7 ג , 77 7177111 ? ׳( 37 , 165 ״? . 71 
- 1 :>!'** ..>! ; 1963 , 1 ) €7111 ) 11 ! 0714 . 171 . 77 , 51405 !'** . 0 : 1960 
471 . 0714 141714 ) 711 , 300 ־ 001 . 17 .'*\ ; 1963 ,. 14 . 77 ,ז 6 וח 

. 1967 ,. 14 . 77 /ס 
מ. 


מילר׳ יואל ( 1827 , אוסטרוב [מו׳ראוויה] — 1895 , ברלין), 
חוקר תקופת הגאונים (ע״ע). את ראשית העיכלתו 
קיבל בבית אביו הרב. המשיך את לימודיו בווינה וב 1851 
נקרא לחזור לעיר־מולדתו לכהן בה כרב, לאחר פטירת 
אביו! מ 1867 כיהן כרבה של לייפה בבוהמיה, וב 1874 — 
1882 הורה בבי״ס תיכון בווינה. ב 1884 נתמנה למרצה במכון 
לחכמת־ישראל בברלין. מ׳ הירבה לחקור ולפרסם מספרות 
הגאונים וקדמוני הראשונים. מהם: "חלוף מנהגים שבין בני 
בבל לבני ארץ־ישראל" (תרל״ח); "תשובות חכמי צרפת 


221 


מילר, יואל — מילר, נוימן 


222 


ולותיר״(תרמ״א)! "תשובות גאוני מזרח ומערב"(תרמ״ח); 
״תשובות רבינו קלונימוס מלוקא״ (תרנ״א)! "תלכות פסו¬ 
קות מן הגאונים"(תרנ״ג) ז "ספר הירושות לו" סעדיה גאון" 
(תרנ״ז). כן פירסם ״מפתה לתשובות הגאונים״ — סקר 
שו״ת הגאונים לפי מחבריהם ונושאיהם (תרנ״א), וההדיר 
במהדורה מדעית, עם תרגום לגרמנית ועם העדות חשובות, 
את "מסכת סופרים" (ע״ע). 

מ י 'לו*, יוהבס פון — ! 11116 מס׳! 011301165 ( — ( 1752 — 
1809 )'היסטוריון שוויצי. מ׳ היה פרופסור להיסטוריה 
בשפהאוזן ( 1774 — 1780 ), דיפלומאט בשירותו של הארכי¬ 
הגמון ממינץ ( 1786 — 1792 ) ובשירותה של אוסטריה ( 1793 — 
1798 ), היסטוריון־החצר בברלין, ובשגותיו האחרונות — 
שר-החינוך בממלכת וסטפאליה. חיבורו הגדול - 06 016 
$560$6113£1 ס 1£60 ) £1 מ 11266156116 ו׳ 5 \ $611 6166 $61116111:6 ("תול־ 
דות הקונפדראציה השוויצית״), 1786 — 1808 (המתאר את 
תולדות שוויץ עד 1489 ), הקנה לו שם של גדול ההיסטוריו¬ 
נים השוויציים. לספר מגמה לאומית מובהקת, והוא השפיע 
על השתקפות דמותה של שוויץ בעיני אירופים. על ספר 
זה הסתמך שילר במחזהו וילהלם טל (ע״ע). מ׳ היה חסיד 
תנועת־ההשפלה וביקש למזג את המורשה הרוחנית של 
רומא עם מקורות התרפות הגרמנים. מבחינה זו ראו בו 
הרדר, גתה ושילר, היסטוריון גרמני. 

-נ 1€1 מ£ .*ד ; 1952 ,* 1 ^ 0$ ^ 1108 ^ 81 ,. 1 \ .ס ./ ,£־ €1 נ 1 ח 11£11£ :> 5 .£ 
. 1960 י 2 ת* 1 ז 151671 ' 7 ^ 0 1 $ ) 2 ) 2 ) 1 * 14 .׳* ./ י ־ ££1 ׳ €1 ג 1 

מ י לר׳ י 1 ^ 02 - 401166 ^ 6166 ? 0113006$ ( - 

( 1801 , קויבלנץ — 1858 , ברלין), פיסיולוג ומורפו־ 

לוג גרמני. מ׳ היה בן למשפחת סנדלרים בעלת אמצעים, 
למד רפואה בבון, ובתום לימודיו שהה זמן־מה בברלין. 
ב 1830 נתמנה לפרופסור בבון; לאחר-מכן עבר לברלין ושם 
עסק במחקר ובהוראה עד מותו. יש הרואים בדרכו המדעית 
של מ׳ בבואה של התפתחות המדע הגרמני בכללו בתקופה 
ההיא. בתחילת דרכו פנה מ׳ אל ה״פילוסופיה של הטבע" 
(ע״ע טבע, פילוסופיה של די־, עם׳ 298/9 ), ולאחר-מכן עסק 
במדע נסיוני מדויק. עבודת הדוקטור של מ׳ "על היחסים 
בין מספרים ביחס לתנועת בעלי-החיים" חדורה אותה פי¬ 
לוסופיה מעורפלת. מחקריו הראשונים היו מוקדשים לניתוח 
סובייקטיווי של החושים. בהסתמכו, בין השאר, על תורת 
הצבעים התמוהה של גתה (ע״ע, ענד 751 ), ותוך ביקורת 
נמרצת על שיטת המחקר הניסויי הבלתי-פילוסופי של 
מז׳נדי (ע״ע), יצא מ׳ לחפש אחר "החיים האלוהיים בטבע". 
במחקריו המדעיים הגיע מ׳ לגיבוש "חוק האנרגיות העצ¬ 
ביות הספציפיות", הקובע שעצבי חוש מסוים מעוררים 
אותה תחושה — תחושת אור אצל חוש הראיה, תחושת- 
ריח אצל עצבי-הריח — בין שהגירוי המקורי היה ממהות 
האור או הריח, ובין שמקורו בפציעה, בלחץ, בחשמל או 
כיו״ב. לתגלית זאת היו בשעתה הדים חזקים, שכן העמידה 
את הפילוסופים על כך, שאין שחר לטענות כאילו תמונת 
העולם המצטיירת על־ידי חושינו מורכבת מגירויים שהם 
ממהות התופעות המתרחשות בטבע. העובדה, שכל הגירויים 
הבאים מן החח "מתורגמים" לפעילות עצבים ספציפיים 
מצביעה על שרירות תפיסתנו את העולם החיצון. 

מ׳ חקר גם את התחושות הסובייקטיוויות < מחקריו אלה 
נעשו בין התקופה, שפה עסק ב״פילוסופיה של הטבע", לבין 


תקופת־פעילותו המדעית המאוחרת, שבה עסק בנושאים 
רבים ומגוונים בתחום הפיסיולוגיה, האנטומיה, האמבריו* 
לוגיה ועוד. מפעל חייו של נד(פירסומים המשתרעים על-םני 
כ 15,000 ענד) מגוון להפליא ומציג אותו כאחד מגדולי 
הפיסיולוגים. במחקרים שונים תיאר את מערכת-העצבים 
מנקודת־ראות אנטומית ופיסיולוגיה, תוך הדגשת בעיית 
ההחזר. כן חקר את ההתפתחות העוברית של איברי-המין, 
את התפתחות הכליה ואת מבנה הבלוטות בבעלי-חיים גבו¬ 
הים. מ׳ היה אחד הראשונים שהשתמשו במיקרוסקופ ד,אכ- 
רומטי, שפותח בימיו, וזאת — כדי להבהיר את הרקע 
האנטומי של התופעות הפיסיולוגיות שחקר. 

בשנים 1833 — 1840 הוציא, בשני כרכים, את ה- 1 ) 130 ( 
160561160 ^ 1 16$ ! 51010816 ^ 11 ? 166 > ! 61161 ("ספר-לימוד בפיס־ 
יולוגיה של האדם"), שהיה רב-השפעה ביותר. המחבר 
מופיע כאן כוויטאליסט מובהק, הגורם "כוח-יוצר אורגאני" 
מיוחד המחולל את תהליכי־החיים, כדרך שההכרה מחוללת 
את המושגים. כוח־יוצר זה, לדעתו, קיים בעובר מראשית 
התפתחותו והוא המעצב את איבריו, כשהוא פועל בכפיפות 
לחוקיות קפדנית לפי טבעה של כל חיה וחיה. הוא אף מעניק 
לאורגאניזם ולחלקיו תכליתיות מובהקת. על־אף עמדתו 
זאת, הרי בעבודתו הניסויית דבק בגישה ביקורתית קפדנית, 
שהושפעה מהמכניסטים, ששאפו לגלות את המכניקה של 
תהליכים; לעומתם, שאף מ׳ לחשוף את חוקיות-הפעולה 
של אותו כוח-יוצר אורגאני. 

מ׳ היה מורה דגול ועתיר־השפעה, ורבים מאד מבין 
החוקרים החדשניים של הדור הבא היו תלמידיו, ביניהם 
וירכו, הלמהולץ, הנלה ודיבואה-רימון(ע , ערכיהם). 

; 1924 ,. 1 \ .( . ז \\ ; 1858 ./ ,, 16611011 ^ . 8 

־־ 7 /*/ 0 ^ $* 2 > 7 ??£# 4 * 4 * 0 34 , $ 11110 $ . 2 ) ???/ 12 ו ' £1 [[ 11 !\ , 4 ^ 

,( 18 , 4112111 . 41 , 11 ם 0€5 .£ ./ 

1927; 0. £011<*, 005 1*1x8 (2*5 810108*8 /. */., 1958. 

יע. יו. 

מילר, נוך$ - 15131166 10666130 < - (נף 1923 , לונג ברנץ׳ 

[ניו־ג׳רסי]), סופר אמריקני, יהודי. התחיל בפעי¬ 
לותו הספרותית בעת היותו סטודנט באוניברסיטת הארוורד. 
שירותו בצבא האמריקני בימי מלה״ע 11 סיפק לו חומר 
לרומאן 06361 1116 3061 1 > 3166 א 1116 ׳, 1948 (עברית בידי 
ח. גליקשטיין, ״הערומים והמתים״ 1950,11-1 ), שזכה לפיד־ 
סום רב. רומאן זה מתאר את החיים, רוויי החרדה והאימים, 
של חיילים אמריקנים בשליחות במזרח הרחוק ומציג את 
המלחמה כאות מובהק לירידתה המוסרית של החברה. 
בספרות המלחמה של זמננו רומאן זה הוא מן הבולטים, 
בשל עצמת תיאוריו הראליסטיים, על-אף הליקויים שבאיזון 
החומר ובטיב הסיגנון.ב 1951 פירסם מ׳ את הרומאן הפוליטי 
811066 ץ 36 ל 36 ? ("החוף הברברי"), שבו דמוי העולם לבית- 
סוהר גדול והחיים בו חסרי-תקווה וחסרי-פתרון, ללא הבחנה 
בין טוב ורע. הרומאן ; 361 ? 0666 1116 ("גן האיילים")" 
1955 , מנתח את חיי החברה ההוליוודית, שבה מזדקרת 
ביתר-שאת בדידותו היסודית של האדם. מפלט מבדידות זו 
רואה מ׳ בתענוגות שהגוף יכול לספקם, ומכאן החשיבות 
של חיי המין בהשקפת עולמו. אולם גם פתרון זה אינו אלא 
חלקי. ב 1957 פירסם מ' את הרומאן 16860 < ¥11166 \ 1116 
(״הכושי הלבן״), וב 1959 — קובץ סיפורים, מסות ושירים 
בשם $61£ ץ 4 ג £06 : 0601 ! 1$6 :זז 6 '.'£) 4 . ("פירסומת לעצמי"). ה¬ 
רומאן האחרון שלו! 06030 1116,401661630 ("החלום הא־ 



223 


מילר, גורמן — מילין, אלכסנדר אמין 


224 


מריקני״), 1965 , שמטרתו לחשוף את חולשותיה של חברה 
צרכנית שמאווייה חמדניים, חשף יותר את חולשת מחברו, 
הסומר יתר־על־המידה על אפקטים מלודראמתיים ותיאורים 
סנסאציוניים של ענייני מין. 

לאחרונה נרתם מ׳ לפעולה פוליטית ברוח מארכסיסטית 
אנטי־סטאליניסטית ואף הציג את מועמדותו לראשות העיר 
ניו־יורק. ספרו 1£ ( 1£ זי! 1116 )ס 165 ת! 0 \ 2 :*ת־ ("צבאות 
האופל״), 1968 , הנותן תיאור נאמן ונרגש של התנועה 
האנטי־מלחמתית האמריקנית ושל הצעדה לפנטאגו׳ן ב 1967 , 
זיכה את מ׳ בפרס פוליצר, כוחו הספרותי של מ׳ מתגלה 
במלואו ברפורטאדה זו, הכתובה בסיגנון מבריק, שמבטא 
בשנינות רבה את הקלות והחפשיות של רוחו של מ׳. 

311 ל 1 זז 2 ?) 111011 /)) 7.111/10111 ) 1/1 ,.¥ ,א , 2 ז£' 1 נ>ג 11 ) 0 < 1 .!ו 

,־ £0001111161 ) ./ 1 , .א , 1118 [[ 1 ז 1 ־ .ס ; 1959 ,(^ ז \ XX 
-וזזס 0 ) ׳ 01/03 ־ 7 . 1 \ .א ,*, 01.3 ־ 1 .( ; 1962 .( 110 . 90 ? , X^X 
..¥ .א ,חתבוח)ט 192 .£ .<£ ; 1967 ,( 4 .סא , 44 ץ־וגזחסוח 

. 1969 

אר. מ. 

מילר, סטבלי לויד, ע״ע חיים, עמ׳ 376/7 . 

מילר, פאול לזךמן — 1111160 ^ 16011131111 ? 3111 ? — 
( 1899 — 1965 ), כימאי שוויצי. את השכלתו האקא- 
דמית רכש בבאזל ועבד במעבדות ץ 0618 .ס.ן באותה עיר! 
אחת מהצלחותיו הראשונות היתד. בגילוי חמרים כימיים 
לעיבוד עורות. ב 1935 החל לעבוד בשטח של חמרים 
קוטלי־חרקים. במסגרת זו גילה בשנת 1939 את תכשיר 
הד.ד.ט. (ע״ע), ועל תגליתו זו זכה ב 1948 בפרס נויבל 
לרפואה ולפיסיולוגיה. 

מילר, פךיך־ךיןי (הצייר מילר) — 4111160 * 011 ״^״? 

( 1111160 * 13100 *) — ( 1749 , קרויצנאך — 1825 , 

רומא), משורר, מחזאי וצייר גרמני, מ׳ נתפרסם תחילה 
כצייר וחרט־נחושת. ב 1774 הגיע למנהיים, וב 1777 נתמנה 
שם לצייר־החצר. שנה לאחר־מכן נסע לרומא והשתקע בה. 
זמן קצר לאחר הגיעו לרומא עבר לדת הקאתולית! הוא 
הפסיק לצייר, והמשיך רק ביצירתו הספרותית. 

כמשורר וכמחזאי עבר מ' כמה שלבים. יצירותיו הראשו¬ 
נות עמדו בסימן ההשפעה של האידיליות של ם. גסנר 
(ע״ע). כן השתמש מ׳, כדוגמת קלופשטוק, בנושאים 
מכתבי־הקודש• אך לאחר־מכן פנה לסיגנון ו־אליסטי יותר, 
וכתב אידיליות בפרוזה על נושאים לקוחים מנוף מולדתו, 
כמו 3£5011110 ו 501 016 (״גז הצאן״), 1775 . הבאלאדות של 
מ׳ חדורות רומאנטיקה אבירית. מחזותיו נטולי צורה אמנו־ 
תית, וקרובים ברוחם לסימון "הסער והדחף" (ע״ע גרמנית, 
תרבות, עמ׳ 564 ). ב 6 ד 17 פירסם מ׳ ספר 3115 51111311011 
£6560 31151:5 ? ("סיטואציה מחיי פאוסט"); הספר הומחז 
בחלקו ב 1778 . מחזהו 6 ג 101 א, 1778 , הוא דראמה לירית 
כתובה בחרוז חפשי. במחזה 3 ע 6 ע 0 ח 06 1 ) 111 ! 0010 , שנכתב 
ב 1775 — 1781 ונתפרסם רק בשנת 1811 , ניכרת השפעת "גץ 
מברליכינגן" של גתה. 

מכתביו הנוספים: 5115 <ע 10 \ זץ: 531 1360 ׳ 11775 ־־ 6300111 
411011 * 1 ) 111 ! ה 10 >, 1775 ! 8311311611 , 1776 . 

¥0/60 ,, 056 .¥\ ; 1912 , 0$/111 ! 1/1/10£ <¥ . 11 , .¥ .) 1 <־. 0 \ .£ 

0/6 ,:!*)"•"׳!(!ס . 10 ; 1930 ,.¥ . 7 .־ 1 ; 1928 ,.¥ 

/ ¥0/1 1-6 ,ז 0€ ! 1£ ) 11 ס 5 . 1 ; ; 1930 , ./\ .¥ 1101 מ £6 מ 1 /־ 61 ־ 1 /> 0 ?/ 
. 1950 ,.¥ ■) $11011 ) 1 1112 ) 110 ) 011 ה) 0 11 ) 

ג. אב. 


^ י לל׳ פ!~ י ל י ל י ן^ טפס — 1160 ט 1 \ צ 43 * 101011 ) 16 ־!? — 

( 1823 , דסאו — 1900 , אוכספורד), בלשן כללי והו־ 
דו־אירופי, איגדולוג׳ מתלמידי בופ (ע״ע). מ 1850 — פרו¬ 
פסור באוכספורד, ומ 1868 — בקאתדרה הבריטית הראשונה 
לפילולוגיה השוואתית. מ׳ הירבה לפרסם, בעיקר: סידרה 
של מהדורות ביקורתיות ותרגומים של רוב כתבי־הקודש 
ההודיים £350 1116 0£ 800105 5300601 ס!('!' ("ספרי-הקודש 
של המזרח״), ב 55 כרכים, הו״ל מ 1875 ואילד (הדפסתם 
נסתיימה ב 1924 ); הרצאות בבלשנות כללית והשוואתית 
£311£113£€ 0£ 5016006 1116 011 £6010065 ("הרצאות על 

מדע־הלשון")׳ 11-1 , 1861 — 1864 ! קובץ מחקרים לביסוס 
השיטה ההשוואתית בלשון, בדת ובמיתולוגיה ת!ס £0 5 ( 01111 
כ 001151101 ׳*\ ח 13 ח 060 3 ("שבבים מבית־יוצר גרמני") 
1 -ז\ 1 , 1867 — 1875 . רבו סביבו טינות ומריבות: גרמנים 
ראו בו בוגד, בשל יציאתו לאנגליה, אנגלו׳־סאכסים ראו בו 
נטע זר, ונוכח בקיאותו בלשונות ובספרויות של המזרח 
(בתוכן גם עברית), כיוונו כלפיו חיצי פולמוס אישי, גם 
כאל נציג טיפוסי של יהודי גרמניה, אך אין ראיה למוצאו 
היהודי. כן קיימת שאלה של זכות-קדימה מדעית בכמה 
מתגליותיו, שהחשובות שבהן מפוזרות בהרצאותיו בתחום 
הבלשנות, בשעה שחוקרים אחרים הקדישו לאותם נושאים 
מאמרי־מחקר מיוחדים, ועל־כן מקובל כיום לקרוא את שמם 
על תגליות כאלה. מ׳ היה מנותק ממרכזי ההוראה והמו״לוח 
המדעית של גרמניה ולא הוציא מתחת ידו את הסיכומים 
האחרונים של המקצוע; אלה הוצאו בסוף תקופת־חייו ע״י 
אחרים, וכך כמעט שנשכח מקומו ומעמדו של מ׳ בתולדות 
המקצוע הבלשני בתקופתו המכרעת־ביותר (ע״ע בלשנות, 
עמ' 969 — 970 ! ויטני, עמ ׳ 108 ). 

/)הס ) 711 7/1 6 , ¥111160 .א .[ ; 1901 ,.¥ .¥ . 7 .\/ 

. 1902 , 1-11 ,.¥ .¥ . 7 / 0 11 ) 11 ). 1 

ח. ר. 

מילוץ׳ אל?סןךר אטין - 16 ) £1160 106 ) 16X311 .*! 

1 ) 411160311 * — ( 1859 , פאריס — 1943 , ורטאי) 

מדינאי צרפתי. מ׳ למד משפטים׳ והתפרסם כעו״ד, בהגינו 
ב 1883 על מאדגני־שביתה בעיר התעשיה דקאזויל. ב 1885 
נבחר כסוציאליסט לביה״נ, ונהיה, כעבור זמן־מה, למנהיג 
השמאל הסוציאליסטי. חוא ערך את כתבי-העת 61116 ? £3 
5001311516 1116 > 11 נ 111 נ! 86 ("הרפובליקה הסוציאליסטית הקט¬ 
נה"), ו 16 ז 160 ״ £3 ("פנס"). 

ב 1899 — 1902 היה מ׳ שר-המסחר בממשלת ולדק־רוסו 
(ע״ע) — הסוציאליסט הראשון שהשתתף בממשלה' כלשהי 
ברפובליקה השלישית, ועל כך גינוהו חבריו, וכשקמה המפ¬ 
לגה הסוציאליסטית המאוחדת, ב 1905 , לא היה חבר בה. הוא 
דאג לחקיקה סוציאלית, להנהגת גימלאות וביטוח, ובשר 
העבודות הציבוריות בממשלת בריאן (ע״ע), ב 1909 — 1910 . 
אירגן־מחדש את מערכת הרכבת. עם זאת דיכא בתקיפות 
שביתה של פועלי הרכבות בסתיו 1910 . ב 1912/3 היה שר־ 
המלחמה בממשלת פואנקרה (ע״ע), ובתחילת מלה״ע 1 
מילא תפקיד זה בממשלת ויויני (ע״ע). הביקורת שנמתחה 
על מ׳ עקב הפיגור באספקת נשק ותחמושת גרמה לנפילת 
הממשלה ב 1915 . 1919/201 היה מ׳ נציב עליץ באלזאם־ 
לורן וטיפל במרץ בבעיות מיזוגו של חבל-ארץ זה בצרפת. 

בראשית 1920 נהיה מ׳ לרה״ה ולשר־החוץ, ובתפקידו 
זה השתתף בוועידת סאן־רמו (ע״ע א״י, עבד 529 ). הוא 



225 


מילר, אלכסנדר אמין — מים 


226 


שלח לפולניה משלחת קצינים, ובראשם הגנראל ויגאן, 
לסייע בהדיפת הכוחות הסובייטיים שפלשו לשם. בסוף 
אותה שנה נבחר מ׳ לנשיא תחת דשאנל, אשר התפטר 
מחמת התמוטטות עצבים. 

מ׳ לא ראה את הנשיאות כייצוגית גרידא ובנישאת מעל 
לריב המפלגות, ולא הסתיר את רצונו לשנות את החוקה 
בעניין זה. כנשיא התערב מ׳ באופן פעיל בחיים הפוליטיים, 
בתמכו ב״גוש הלאומי" נגד השמאל. כשניצח "גוש־השמאל" 
בבחירות ב 1924 . סרב מנהיגו, הריו (ע״ע), להיות רה״מ 
עד שיתפטר מ׳. ובהעדר תמיכה בביה״נ נאלץ מ׳ להתפטר. 
הוא היה סנאסור עד לקץ הרפובליקה השלישית ( 1940 ). 

405 )' 011 ( 1-115 , $£0£ | 01 ס .\. : 1949 ,,/ 3 .) / , 511 :>£? .א 
. 1953 ,) 1/11 ו 1 ו<]) 8 115 ) 4 5115 ) 514 

א. ז. 

מים, התרכובת הכימית השכיחה והנפוצה ביותר על־פני 
כדור־הארץ. מ׳ מופיעים בטבע בשלושת מצבי- 
הצבירה: מוצק (קרח, ע״ע), נחל ואדים (ע״ע). הם מהווים 
מרכיב עיקרי בכל תא חי, ובלעדיהם לא ייתכנו חיים מן 
הטיפוס המוכר לנו. האדם נזקק למ׳ לא רק לקיומו׳ אלא 
גם לפעילותו בתחומים רפים ושונים — חקלאות, תעשיה, 
תחבורה וכיו״ב. 

הופעת הם׳ בטבע, עמי 225 > מקור הנד בכדור־הארץ, עם' 
227 ! פיסיקה, עם׳ 228 ! כימיה, עם׳ 229 ! ביולוגיה, עמ׳ 

230 ! הם׳ והאדם, עם׳ 231 ! עיבוד ד׳מ/ עמ ׳ 233 ! הולכת 
מ׳ ואספקתם, עם׳ 238 ! מנהל־המ׳, עם׳ 241 ! באמונות וב¬ 
פולקלור, עמ׳ 243 : ביהדות, עם׳ 245 . 

הופעת המ׳ בטבע. הכד מהווים 0.02% ממסת 
כדור־הארץ, ומצויים בעיקר על פניו ובסמוך להם. כ 74% 
מפני כדור־הארץ מכוסים בנד. ההידר 01 פירה (המונחת על־ 
פני הליתוספירה [ע״ע]) — עיקרה המ׳ שבאוקיאנוסים! 
במובנה הרחב נכללים בה גם מי־נהרות, מי־תהום, קרחונים, 
וכן אדי־המ׳ שבאטמוספירה. ההידרוספירה מכילה כ 1,363 
מיליון קמ״ק מ/ והרכבה מפורט בטבלה שלהלן. 


הרכב ההידרוספירה 


% מכלל 
כמות הס׳ 

% 

מיליוני קמ״ק 

מים מלוחים 
אוקיאנוסים וימים 
ימות סגורות 

סה״כ 

97.24 

0.01 

99.99 

0.01 

1,325.0 

0,1 

97.25 

100.00 

1,325.1 




מים מתוקים 

2.13 

77.3 

29.0 

קרח 

0.61 

22.2 

8.33 

מי־תהום 

0.009 

0.33 

0.125 

ימות 

0.005 

0.18 

0.067 

מ׳ בקרקע 

0.001 

0.03 

0.013 

מ׳ באטמוספירה 

— 

0.00(3) 

0.001 

נהרות 

2.75 

100 

_ 

סה״ב 


נוהגים להבחין בין מ׳ "מלוחים" לס׳ "מתוקים" על־פי 
אפשרויות-ניצולם לשתיה ולהשקאה! ההבחנה היא שרירו¬ 
תית במידה מסויימת (מ׳ המכילים פחות מ 1,000 מ״ג 
מלחים לליטר נחשבים בד״כ כמתוקים). השיעור היחסי 
של מ׳ מתוקים בהידרוספירה הוא פחות מ 3% . 

בשל תכונותיהם הפיסיקאליות והכימיות של הכד (ע׳ 


להלן) מצויים הם בתנועה מתמדת. בין צורות־ההופעה 
השונות של מ׳ בטבע קיימים קשרים ושלבי־מעבר רבים. 
התמורות הבולטות־ביותר החלות במ׳, בהקף עולמי, ידועות 
בשם המחזור ההידרולוגי (ע״ע הידרולוגיה, ענד 
101 ואילך). מחזור זה מקיף ומקשר את מי־האוקיאנוסים, 
הנד שבאטמוספירה, מי הנגר העילי שעל-פני היבשות 
ומי־התהום. 

באוקיאנוסים ובימים המחוברים אליהם מצויים 
97% מכלל כמות-המ׳ שבעולם. הם מכסים כ 360 מיליון 
קמ״ר, שהם 71% משטח פני כדה״א. עומקם — 3,800 מטר 
בממוצע (ע״ע אוקיאנוגרפיה [כרך ב׳ וכרך־מילואים]). מ׳ 
מלוחים מופיעים גם בימות סגורות שבאגני־ניקוז פנימיים 
החסרים מוצא לים (דוגמת ים־המלח). ימות כאלה מצויות 
באזורים צחיחים! רובן קטנות־יחסית מבחינת השטח 
וכמות־הנד שבהן. 

כאמור, מהווים ד׳מ׳ המתוקים פחות מ 3% מכלל כמות- 
הם׳ בעולם. כ 77% מהם הם קרח, המכסה שטח של כ 15 
מיליון קמ״ר (כ 10% מן השטח היבשתי של כדור־הארץ). 
הקרח מרוכז ברובו באזורי הקטבים, ומיעוטו מופיע כקר¬ 
חונים באזורים הרריים גבוהים ברחבי-העולם (ע״ע קרחון). 

מ י - ת ה ו ם מהווים כ 22% מכלל הם׳ המתוקים. מקורם 
העיקרי הוא מי-גשמים: אלה מחלחלים בחלקם בקרקע 
ובסלע עד הגיעם למפלס מי-התהום הראשי, הנשען על פני 
מי-הים, או עד לשיכבה בלתי־חדירה למי ומעליה הם 
נאגרים. נביעת מי־תהום אל פני־היבשה היא מעיין. 
קיימים מעיינות מסוגים שונים. מעיין־שיכבה הוא מעיין 
הנובע כאשד אופק מי־תהום נחשף מסיבה טופוגראפית. 
לעיתים נדחקים הנד אל פני־השטח לאורך קו־העתק או 
דיק (ע״ע) החוסמים את תנועת מי-התהום ע״י סלעים 
בלתי-חדירים. מעיין מסוג אחר נפח באזורים הבנויים 
סלעי־גיר מסיסים. הנד יוצרים בתת־הקרקע רשת מסועפת 
של מעברים, ותנועתם במעברים אלה מהירה־יחסית. נביעתם 
אל פני-השטח מהווה מעיין קרסטי (ע״ע קרסט). — נביעות 
מי־תהום מופיעות גם מתחת לפני-הים, באדן־היבשה. לעי¬ 
תים מצטברים מי-תהום בסלע בעת היווצרו או לאחר-מכן, 
ונכלאים בו בלא־תנועה לתקופות ארוכות. למאגרי־מ׳ מאו¬ 
בנים אלה נודעת חשיבות מרובה — בעיקר באזורים 
צחיחים! לאחרונה נתגלו מספר מאגרים מסוג זה. 

כמות מי הנגר העילי, שעיקרם הנהרות (ע״ע נהר) 
ודרמות המתנקזות אל האוקיאנוסים, קטנה מאוד ביחס לכ¬ 
מות הנד הכללית בטבע. אולם לנד אלה נודעת חשיבות 
רבה בעיצוב הנ 1 ף, וזאת באשר הם גורם מכריע בתהליכי 
הבליה המכאנית והכימית, לצורותיהם הרבות. 

גם כמות הנד ש באטמוספירה (ע״ע) זעומה 
מבחינה כמותית (כאלפית אחוז של ההידרוספירה), אך 
חשיבותה מכרעת מבחינה אקלימית (ע״ע משקעים). שיעוד 
הכד שבאטמוספירה שונה באזורי-העולם השונים ובעונות־ 
השנה השונות. בממוצע מהווים ד,מ׳ כ 0.25% ממשקלה 
הכולל של האטמוספירה, הכמות השנתית העולמית של 
מישקעים, ששיעורה 516,000 קמ״ק, מהווה 0.04% מכמות 
מי-האוקיאנוסים, כ 84% מכמות המישקעים הם תוצאת 
התאדות מי-האוקיאנוסים, וכ 16% — תוצאת התאדות מא¬ 
זורים יבשתיים. כ 81% מהמישקעים יורדים על-פני האוק- 
יאנוסים, ורק כ 19% יורדים על-פני היבשות. 




227 


מים 


228 


אילו שטחנו את כל המ ׳ שעל־פני כדה״א. היתד. מת¬ 
קבלת שיכבה אחידה של מ׳ בעובי 2,730 מטרים. ומזה רק 
כ 75 ממרים — מ׳ מתוקים. גם שיעור נמוך זה של מ׳ 
מתוקים — 2.75% מכלל ד.מ׳ — גבוה בהרבה מזה שב¬ 
מרבית הזמנים הגאולוגיים, מאחר שבמשך רוב הזמנים לא 
נמצאו קרחונים על־פני בדור-הארץ. תקופת הקרחון האח¬ 
רונה החלה לפני שני מיליוני שנה בקירוב, והקרחונים 
הקיימים כיום אינם אלא שריד מתקופה זו. לכמות הקרח 
נודעת השפעה ניכרת על גובה מיפלם מי-הים! הפשרת- 
קרח מעלה את המיפלם והצטברות-קרח מורידה אוחו. מאז 
שיאה של תקופת־הקרחון האחרונה, לפני כ 15,000 שנה, 
עלו פני-הים ב 130 מטרים. אילו הופשרו הקרחונים הנו¬ 
תרים היו פני־הים מתרוממים ב 80 מטרים נוספים. השפעת 
תוספת זו של מ׳ מתוקים על מי-האוקיאנוס איננה מהותית: 
המסת הקרחונים הנותרים היחה גורמת להפחתת מליחותם 
של מי-הים בשיעור של 0.08% בלבד. 

מתוך הכמות הכוללת של מ׳ בטבע מצויים רק 0.0014% 
במחזור האורגאני — ז״א בריקמות בע״ח וצמחים. 
אולם המחזור האורגאני מהווה 0.2% מן המ׳ המתוקים 
וכ 8% מן המ ׳ המתוקים הנוזלים שבטבע. 

המחזור הגאוכימי של הנד. בכמות־המ׳ שנמ- 

1 • 

צאה על־פני כדור־הארץ בזמנים גאולוגיים שונים חלו 
תמורות. התוספת העיקרית למי המחזור ההידרולוגי מקורה 
בסלעים שבפנים כדור־הארץ. בתהליכים מאגמחיים, וב¬ 
עיקר וולקאניים (ע״ע וולקניזם) עולים מ׳ אלה, המכונים 
מ׳ יובניליים (מאגמתיים), מן העומק ומצטרפים 
למחזור ההידרולוגי. הגאזים המשתחררים בהתפרצויות 
הרי־געש מכילים בין 50% ל 98% אדי־מ׳ (הר־הגעש 
פאריקוטין, שנתהווה במכסיקו בשנת 1943 , פלט בשיא- 
פעילותו 16,000 טון מ; ביממה!). הכמות השנתית של מ׳ 
יובניליים נאמדת ב 355 מיליון טון, שהם 0.355 קמ״ק. 

הפחת העיקרי במי המחזור ההידרולוגי נובע מתהליכי 
הבליה הכימית של סלעים. פחת זה נגרם לרוב ע״י יצירת 
החרסיות (ע״ע חרסית) והפצלים המהווים 80% מכל סלעי- 
המישקע! מינראלי-החרסית נוצרים בדרך הידרוליזה של 
סיליקמים (ע״ע), כגון פלדספאט, והם קושרים כ 5% מ׳ 
(בממוצע). הכמות הכוללת של סלעי-מישקע נאמדת ב ״ 10 
טון. סלעי-מישקע אלה הפחיתו, איפוא, מן המחזור ההידרו־ 
לוגי 6 ' 4x10 טון מ/ שהם 40 מיליון קמ״ק. גם אוואפו־ 
ריטים, כגון גבם (ע״ע), קושרים כמויות ניכרות של מ/ 
לדוגמה: כמות-הנד המצויה בשיכבות־הגבס מתקופת 
הטריאם במכתש־רמון היא כמיליארד טון. 

תהליכים גאולוגיים נוספים אינם משפיעים כמעט על 
המאזן הגאוכימי של הנד• כמות המ ׳ שבחומרים האורגאניים 
המאובנים (פחם, כבול וכיו״ב) ובשיכבה העליונה של 
הקרקע אינה עולה על 0.01% מן המ ׳ שבסלעי-המישקע 
האי־אורגאניים. 

מקור המ׳ בכדור־הארץ. בעת היווצרו הכיל 
כדה״א כמות גדולה של מימן. רובו של מימן זה נפלט 
לחלל, שכן מהירויותיהן של מולקולות־מימן (אפילו בטמ־ 
פראטורת-החדר) גבוהות ממהירות ההימלטות משדה־הכובד. 
בהווה נמנעת פליטת המימן תחפשי בשל תהליכי־חימצון 
הנגרמים ע״י החמצן החפשי שבאטמוספירה וע״י האוזון 
שבשיכבתה העליונה. 


בפרוטו-אטמוספירה המקורית של כדה״א, שהיתה מחו- 
סרת-חמצן, היה המצב שונה. בעת חימומו של כדה״א — 
תהליך שגרם לדיפרנציאציה הגאוכימית הראשונה (ע״ע 
גאוכימיה) — נפלטו המימן החפשי וגם מעט המ ׳ שהיו 
בנמצא. המ ׳ המצויים כיום בהידרוספירה של כדור־הארץ 
אינם, איפוא, שרידי חפרוטו-אטמוספירה המקורית! מ׳ 
אלה נצטברו במשך הזמנים הגאולוגיים. בהניחנו שהפעילות 
הוולקאנית הנוכחית דומה בהקפה לזו שבתקופות גאולוגיות 
קודמות — מסתבר. שכמות המ ׳ היובניליים שהצטברו על־ 
פני כדור-הארץ קרובה לכמות הכד המצויה בהידרוספירה 
בפועל. לפי השערה זו הגיעה כמות-המ׳ שעל־פני כדור- 
הארץ, כבר בראשית תקופת הקמבריון, לפני כ 550 מיליון 
שנה, ל 86% מן הכמות הנוכחית. 

י. ב. 

פיסיקה. מולקולת־הם׳ בנויה בתבנית משולש שווה־ 
שוקיים (אטום־החמצן בקדקדו ואטומי-המימן בבסיסו. מו¬ 
מנט הדיפול החשמלי (ע״ע חשמל, עפד 178 ! קטוב) של 
הכד גבוה במיוחד, בגלל המבנה המרחבי של המולקולה, 
ובגלל ההבדל הגדול באלקטרו־שליליות בין האטומים המר¬ 
כיבים אותה. אטום־החמצן במולקולת־מ׳ קשור לא רק אל 
אטומי-המימן שבה, אלא גם — במידה רופפת־יותר — 
אל אטומי־מימן במולקולות־מ׳ שכנות ("קשר מימני" [ע״ע 
כימיה, ענד 751 ]}. 

לנד תכונות פיסיקאליות מעניינות וחריגות, שאותן מנ¬ 
סים להסביר ע״י המיבנה המולקולארי, ובייחוד ע״י אופי 
הקשרים הבין־מולקולאריים של הנד• לגבי. קשרים אלה 
(התלויים בטמפראטורה ובלחץ) לא התגבשה עדיין תמונה 
ברורה. 

בהתיחם למשקלם המולקולארי הנמוך, גבוהות במיוחד 
טמפראטורות הקיפאון והרתיחה של הכד. כן גבוהים הטנד 
פראטורה והלחץ הקריטיים (ע״ע גז! צבירה, מצבי־). ביחס 
לרוב המוצקים והנוזלים גבוה גם החום הסגולי (ע״ע חם) 
של הם/ התפשטותם התרמית של הנד יוצאת־דופן: כאשר 
מקררים מ׳ (בלחץ אטמוספירי), עולה צפיפותם עד לערך 
מאכסימלי בטמפראטורה של כ 0 ס 4 , אולם עם המשך הקירור 
יורדת הצפיפות (כל , ׳ נפחם גןל)! גם בקפיאתם ממשיך 
נפחם לגדול (ע״ע קרח)! התופעה מכונה "אנומאליה". תלות 
מקדם ההתפשטות התרמית בלחץ — חריגה אף היא: בל¬ 
חצים גבוהים מתפשטים הנד יותר מאשר בלחץ אטמוספירי. 
בטמפראטורות נמוכות-יחסית (מתחת ל 20 0 0 , בערך), תלו¬ 
תה של צמיגות (ע״ע) הנד בלחץ — גם היא יוצאת־דופן: 
עם הגברת הלחץ, יורד ערכו של מקדם־הצמיגות. 

תכונות אחרות של הנד. המוליכות החשמלית (ע״ע 
חשמל, עם׳ 181 ) של מ , טהורים היא נמוכה. ואולם כאשר 
מומסים בנד בסיסים, מלחים או חומצות (אף בכמויות 
זעירות) — עולה מוליכותם החשמלית במידה ניכרת (ע״ע 
אלקטרוליזה). קבוע־הדיאלקטריות של מ , גבוה במיוחד 
(ע״ע חשמל, ענד 177 ). מבחינה אופטית — הנד שקופים 
במידה רבה, וכמעט חסרי־צבע (במיצבורים גדולים הם 
בעלי גוון כחלחל). המשמעות הפיסיקאלית של "שקיפות" 
הנד היא, שבליעת אור ע״י מ׳ היא מועטת. עוברה זו נכונה 
רק לגבי האור הנראה. לגבי "אור" בעל תדירויוח גבוהות- 
יותר (אולטרא־סגיל [ע״ע]) ונמוכות-יותר (אינפרא-אדם 
[ע״ע]) אין הנד "שקופים". 



229 


סיס 


230 


בשל שכיחות הס' 

ומקומם המיוחד בח¬ 
יינו — משמשים הם 
כבסים לקביעת יחי¬ 
דות פיסיקליות(ע״ע) 

מסויימות: יחידת ה¬ 
מסה, גראם, נקבעה 
(ע״ע מסה) כמסת 1 
סמ״ק מ׳ בטמפראטו- 
רת הצפיפות המיר־ 

בית ( 0 ס 4 ). סולם 
טמפראטורות־צלזיוס 
(ע״ע טמפרטורה) נק¬ 
בע על־פי טמפראטו־ 

רות הקיפאון (ס ס 0 ) 

והרתיחה (€״ 100 ) של מ׳ בלחץ בארומטרי נורמאלי (אס- 
מוספירה אחת)• יחידת כמות־החום, קאלוריה, נקבעה (ע״ע 
חם) ככמות־החום הנדרשת להעלאת הטמפראטורה של 
גראם מ׳ במעלת־צלזיום אחת (מ 14.5 0 0 ל 0 ס 15.5 ), 

כבר נאמר לעיל, שמושגינו בדבר המיבנה הבין-מולקו- 
לארי של מ׳ עדיין לא נתבררו כל צרכם. הקרח המוכר לנו 
(קרה 1 , לעומת צורות-קרח אחרות בלחצים גבוהים; ע״ע 
קרח) הוא בעל מיבנה גבישי טטראדרי (ר׳ ציור לעיל). 
מיבנה זה מתפרק, כנראה, בשלבים אחדים — עם המסת 
הקרח למ׳ ועם חימום הנד (מכאן השוני בתכונות הנד 
בתחומי-טמפראטורה שונים). 

חשיבות פיסיקאלית וטכנולוגית מיוחדת נודעת למים 
כבדים ( 0 * 0 ) : אלה הם מ׳ שבמולקולות שלהם מופיעים, 
במקום אטומי־המימן הרגילים ' 9 , שני אטומי איזוטופ-מימן 
כבד-יותר(ע״ע מימן). במ׳ טבעיים מצויות מולקולות של מ׳ 
כבדים בשיעור נמוך־מאוד ( 1:50,000,000 בערך! מצויות 
בהם, בכמות ניכרת יותר, גם מולקולות אחרות המכילות 
איזוטופים — למשל 1400 או ״' 0,0 ). מ' כבדים נבדלים 
בתכונותיהם הפיסיקאליות והכימיות מט׳ רגילים (צפיפותם 
גבוהה־יותר; התנהגותם התרמודינאמית שונה). ניתן לה¬ 
פיקם מט׳ טבעיים בדרך האלקטרוליזה (ע״ע). הם משמשים 
לצרכים מחקריים וטכנולוגיים שונים — למשל להאטת 
ניטרונים בכורים גרעיניים (ע״ע אטומית, אנרגיה [כרך- 
מילואים])• 

ר. הר. 

כימיה. מבחינת הרכבם הכימי הס׳ הם תחמוצת־מימן 
ונוסחתם 1-1,0 ! אולם מדידות מאשרות את המשקל המול־ 
קולארי המתאים לנוסחה זו רק לגבי אדים. מתברר כי בנוזל 
ובמוצק (קרח) מתקיימים צברים [אגרגאטים ״( 0 * 9 )] של 
מולקולות-נד לעשרות. הנד מתקבלים בתגובה ישירה בין 
מימן וחמצן (התגובה מתחילה רק בטמפראטורה של מאות 
מעלות, ואז החום הרב המשתחרר ממשיך את התגובה). 
כמו-כן מתקבלים הם׳ כאחד התוצרים בתגובות אורגאניות 
ואי-אורגאניות רבות. הכד יציבים למדי מבחינה תרמית 
(רק כ 2% מאדי־מ׳ בטמפראטורה של ס ־ 2,000 מתפרקים 
ליסודותיהם). לעומת־זאת מגלים הנד פעילות כימית ניכרת, 
בעיקר בטמפראטורות גבוהות (כנוזל וכאדים). 

התגובות הכימיות של מ׳ הן רבות ומגוונות. מתכות 
פעילות מאוד — כגון נתרן, אשלגן וכיו״ב — גורמות, 


בהתרכבן עם מ/ לדחיית מימן ולהתהוות פסים. גם מתכות 
אחרות, בעלות פוטנציאל חימצון־חיזור נמוך משל מימן, 
דוחות מימן מאדי מ׳ בטמפרטורות גבוהות. אלמתכות מסו- 
יימות מחוללות אף הן תגובה דומה, למשל, התגובה שבה 
מתקבל גאז־מים: * 00+9 0 * 0+9 . מתגובות בין מ׳ 

לביו תחמוצות מתכתיות ואלמתכתיות מתקפלים בסיסים 
(ע״ע) וחמצות(ע״ע). תגובה מסוג אחר, שבה משתתפים מ/ 
היא ההידרוליזה(ע״ע); בה גורמים המי לפירוקה של תרכובת, 
והם עצמם מתפרקים תוך־כדי-כך למימן ולהידרוכסיל 
(הידרוליזה מתבצעת בדרך־כלל כאשר החומר המתפרק 
יציב־פחות מהתרכובות הנוצרות, או כאשר אחד מתוצרי 
ההידרוליזה אינו מסים). 

המ׳ נוטים להתקשר אל תרכובות אחרות — וזאת באמ¬ 
צעות קשרים קואורדינאטיוויים (ע״ע כימיה, עם' 749 ) 
הנוצרים ע״י אלקטרוני־החמצן. תרכובות המכילות מ׳ ביחס 
מולקולארי קבוע נקראות "הידראטים". מלחים רבים מתגב¬ 
שים מתמיסה מימית בתור הידראטים (למשל, ההידראטים 
0 * 109 -,ס 5 * 2 א, או 0 * 01150 4 -59 ), וניתן להרחיק מהם 
את מי-הגבש תוך כדי חימום. 

במקרים רבים יש לכד השפעה קאטאליטית (ע״ע קט- 
ליזה), ותגובות כימיות רבות מותנות בנוכחות מ׳; למשל, 
תערובת פחמן חד־חמצני וחמצן מתפוצצת כאשר עובר בה 
ניצוץ חשמלי, ואולם תגובה זו נמנעת אם הגאזים יבשים 
לחלוטין. התגובה בין חמצן ומימן שטוהרו מאדי־מ׳ מתחילה 
רק בטמפראטורות גבוהות־מאוד, ואילו בתנאים רגילים מת¬ 
פוצצת התערובת כבד ב 0 ס 400 (בערך). 

בנד חל תהליך יינון: 9+09 *=> 0 * 9 . מתוך מדידת 
המוליכות החשמלית של מ׳ מתברר, שריכוז יוני המימן 

וההידרוכסיל בנד הוא ז ־ 10 . - = [־ 09 ] = [ + 9 ] (בממ־ 
ליטר 

פראטורת-החדר). הנד מהווים, איפוא, תרכובת ניטראלית 
לגבי הגדרת החומציות או הבסיסיות של תמיסות מימיות 
(ע״ע חמצות). 

למ׳ נודעת חשיבות רבה כממס (ע״ע ממסים). הם 
ממיסים תרכובות קוטביות באשר הם עצמם תרכובת קוט¬ 
בית. את מנגנון־ההמסה של תרכובת יונית (ע״ע כימיה, 
עמ׳ 745 — 746 ) בנד אפשר לתאר כך: משיכה אלקטרו- 
סטאטית בין היונים לבין מולקולות-הנד הקוטביות גורמת 
לכך, ששיכבת מולקולות-פד מתהווה מסביב לכל יון(הקטבים 
השליליים של מולקולות־הנד מופנים לעבר יון חיובי, ול־ 
היפך). בתהליך זה משתחררת אנרגיית-מיום ( 2121100 ־ 1 ן>ץי 1 ), 
המאפשרת את הרם הסריג של הגביש המומס (כאשר 
אנרגיית־הסריג קטנה או גדולה מאנרגיית־המיום — גורמת 
החממה לחימום התמיסה או לקירורה). ישנם גם חומרים 
אורגאניים (כגון כהלים נמוכים) הנמסים בנד. תמיסה כזאת 
מתהווה בשל היווצרות קשרים מימניים (ע״ע כימיה, ענד 
751 ) בין מולקולות הממס והמומס. 

רו. או. 

ביולוגיה. גוף חי מורכב ברובו מם׳. תכונות כימיות- 
פיסיקאליות מסויימות מכשירות את הס׳ לפונקציה החיונית 
שהם ממלאים בתהליכי־החיים• הם׳ הם, כאמור, ממם מעולה 
— נמסות בהם תרכובות אלקטרוליטיות וגם בלתי־אלקטרו- 
ליטיות — ורבים מהחומרים שבגופנו מופיעים בתמיסות 
מימיות. תמיסות כאלה, גם כשהן מרוכזות למדי — צמיגותן 



קשרי טיס; (תו טרוסקז נוצרים 
ביז אמום־החמצז במזלקולת־טים אחת 
לניז אטום־טיטו בט 1 לקולה שנגה. קצי 
טת הקשר הזה פחותה טעצטת הקשר 
הניסי הרגיל (.קו שחור),* שנוצר טט• 
שיכה אלקטרוטטאטית חוקה שבין ה¬ 
חמצן האלקטר 1 ־שלילי וביו פרוטוז־ 
הטיט; החיובי. סכנה נזה יש לקרח 




231 


מים 


232 


(ע״ע צמיגות) נמוכה-יחםית; כך מתאפשרת זרימת נוזלי־ 
הגוף — כגון דם ושתן — לאורך צינוריות דקות וארוכות. 
למ׳ מתח־פנים (ע״ע) גבוה, ובשל-כך הם תורמים ליציבותם 
של מיבנים תאיים. 

למ ׳ נודעת חשיבות רבה במשק-החום של גוף חי (ע״ע 
נוזלי הגוף באדם). בבעלי־חיים רבים נשמרת טמפראטורת־ 
גוף קבועה למדי. החום הסגולי של מ , גבוה במיוחד, ולפיכך 
פועלים המ ׳ כגורם הממתן את השפעתם של שינויים בטם־ 
פראטורת-הסביבה על טמפראטורת־הגוף (שינויי טמפרא־ 
טורה באיזור מסויים של האורגאניזם נמנעים ע״י העברת 
חום מאזורים אחרים). גם החום הכמוס (ע״ע צבירה, מצב־) 
הגבוה של התאדות הנד מאפשר עמידה בתנאים סביבתיים 
קשים בלי שטמפראטורת־הגוף תשתנה בהרבה, וזאת 
באמצעות מנגנוני־התאדות של מ׳ דרך העור (זיעה) ודרך 
מערכת־הנשימה. 

בגופם של רוב בעלי-החיים נשמר ריכוז־מ׳ קבוע למדי. 
קיימים מנגנונים פיסיולוגיים אחדים השומרים על קביעות 
הלחץ האוסמוטי (ע״ע אוסמוזה) של נוזלי־הגוף. בכליה 
(ע״ע) פועל המנגנון העיקרי מסוג זה: הכליה מסוגלת 
להפריש שתן בריכוזים שונים — בהתאם לדרגת־המיום של 
הגוף; פעולתה מווסתת ע״י מערכת־העצבים והורמונים 
אחדים. 

אחוז ד.מ׳ ברקמות שונות אינו קבוע. רקמות־שומן הן 
דלות־יחסית, בנד ( 5% — 10% )< בעצמות — אחוז ד.מ׳ גבוה־ 
יותר ( 15% — 45% ), ואילו ברקמות אחרות, כגון השרירים 
או המוח, תכולת הנד גבוהה במיוחד ( 70% י— 85% ). בדבר 
תפקידם של הנד בצמח — ע״ע בוטניקה, עט׳ 747 , וכן ע״ע 
צמח. 

ר. רח. 

ה מ׳ והאדם. האדם נזקק לנד לשם קיומו כיצור ביו¬ 
לוגי. בנד תלוי גם קיום הציוויליזציה האנושית. הנד מהווים 
אחד המרכיבים העיקריים בפיתוח חקלאות, הם מקור-אנר- 
גיה חשוב, ורב חלקם בתהליכים תעשייתיים וטכנולוגיים. 
במסגרותיו החברתיות השונות — הוזל במשק־הבית המש¬ 
פחתי וכלה במשק הלאומי — צורך האדם מ׳ לתכליות 
שהן מעבר לצרכיו הביולוגיים המובהקים. 

אע״ם שד.מ׳ משפיעים טובה וברכה על האדם — פרוכות 
בהם גם סכנות. חמורה במיוחד היא סכנת השטפונות. 

כמויות גדולות של מ׳ משמשות את האדם שימוש שאינו 
בגדר "צריכה": תעבורה על־פני ימים ונהרות איננה מכלה 
את הנד ואיננה משנה אותם מבחינה מהותית (אף כי תובלה 

— בייחוד תובלת דלק — עלולה לזהם את הנד ואת החופים. 
בשנים האחרונות גברה התודעה בדבר המשמעות האקו¬ 
לוגית של זיהומים כאלה). גם הפקת אנרגיה חשמלית 
ממפלי-נד (ע״ע חשמלי, כח־, עמ ׳ 205 ) והשימוש בנד 
למטרות נוי ונופש (בריכות, מזרקות, דיג וכיו״ב) אינם 
משנים את איכות הנד. 

הגדרת ה״צריכה" של מ׳ היא שרירותית במידה מסוימת 

— שכן במרבית תהליכי-השימוש אין הנד משתנים מבחינה 
כימית, ובמקרים רבים הם אף חוזרים ומופיעים מחדש 
במעגל־הצריכה. 

שיעור צריכת הנד לנפש תלוי במידה מכרעת ברמה 
הטכנולוגית ובמיבנה הכלכלי. יש איזורים נחשלים שבהם 
הצריכה היומית היא כ 40 — 50 ליטרים לנפש בלבד, ואילו 


באה״ב עלתה הצריכה היומית של מ׳, בשנות השישים 
המאוחדות, על 7,000 ליטרים לנפש. בישראל היתד. צריכת 
הנד בשנת 1970/1969 כ 1,400 ל׳ לנפש ביום. מתוך כמות 
זו נצרכו כ 80% בחקלאות, כ 15% במשק-הבית וכ 5% 
בתעשיה. הצריכה העולמית של מ׳ טרם נאמדה באופן 
מהימן; עם־זאת ידוע ששיעורה עולה בהתמדה, ולפי תח¬ 
זיות משנות-השישים תוכפל צריכת הנד בעולם במשך שני 
עשורים בקירוב. 

בטכנולוגיה מנוצלים הנד לתכליות רבות ומגוונות. 
מלבד השימוש בהם להפקת אנרגיה חשמלית (ד לעיל), 
משמשים ד.מ׳ כממס (ע״ע ממסים) בתעשיה הכימית (ד 
לעיל) וכתווך ל״הסעת״ חומרים (למשל — לסילוק פסולת). 
הנד משמשים לניקוי, להסעת חום (הן לצורך קירור והן 
לצורך חימום), ועוד. 

הדרישות לגבי איכות המ׳ הן יחסיות לתכליות- 
השימוש השונות. רק לצרכים מועטים — בתעשיות כימיות 
רגישות, כגון בתעשיות-התרופות, וכיו״ב — דרושים מ' 
מזוקקים. לגבי מי־שחיה דרושה דרגת-ניקיון גבוהה, אבל 
מותרת תכולת מלחים מסוימים (כגון מלח־בישול, נתרן דר 
פחמני וכיו״ב) בכמות מצומצמת. הדרישות לגבי נקיונם 
של מי-שתיה נובעות דין משיקולים חברואיים, והן מן 
התביעה להעדר טעם־לוואי וריחות-לוואי. מבחינות אלה 
פסולות תרכובות אורגאניות ואי־אורגאניות רבות כזיהומים 
במי-שתיה (אצות מסוימות וטפיליהן פולטים חומדים אור¬ 
גאניים האפייניים לזיהום מ׳). לגבי מ׳ המשמשים להשקאה 
— גם תרכובות אלקאליות (כגון מלח־בישול וסודר.) אינן 
רצויות: הן מצטברות בקרקע לאחר שהנד מתאדים, ושטי¬ 
פתן ע״י מי-משקעים היא תהליך איטי — בייחוד באקלים 
יבש, הדרישות לגבי איכות הנד בתעשיה ובטכנולוגיה 
הן שונות, ותלויות בייחודו של התהליך שבו משמשים הנד. 
בתהליכי־קירור, למשל, אין הנד צריכים להיות נקיים 
במיוחד, ובמקרים מסוימים, שבהם בעיית האיכול (קורוזיה) 
אינה חמורה, משמשים אפילו מי־ים לצורך קירור. 

הנד הטהורים ביותר המצויים בטבע הם אלה המת¬ 
גבשים באטמוספירה כפתיתי־שלג. מי־גשם סופחים אליהם 
גאזים, מלחים ומיני אבק אורגאני ואי־אורגאני מהאוויר, 
אבל אף הם נקיים־יחסית. מי-מעיינות מטוהרים בד״ב 
מזיהומים אורגאניים תוך זרימתם התת־קרקעית, אבל יש 
שהם מכילים מלחים אי־אורגאניים. גם מי נגר עילי באי- 
זורים הרריים הם בעלי איכות דומה. לעומת־זאת עלולים 
מי נהרות ואגמים באיזורים נמוכים ללקות בזיהומים אור¬ 
גאניים ואי־אורגאניים חמורים. 

חשש הזיהום לגבי מ׳ המסופקים לצרכנים חל לא רק על 
מקורות המ׳ אלא, בעיקר, על השלבים השונים שבמהלך 
הספקתם. אל גורמי־הזיהום הטבעיים מצטרפים זיהומים 
הנובעים ממי־שפכים ומתוצרי-לוואי תעשייתיים העלולים 
לפגוע באיכות הנד הן במקורותיהם והן בשלבי-האספקה 
השונים. בעיה זו הולכת ומחריפה בקנה-מידה עולמי עם 
התיעוש הגובר. 

בישראל מסופקים רוב הנד — לחקלאות, לתעשיה, לעיר 
ולמשק-הבית — באמצעות רשת-אספקה אחידה• רשת זו 
מבוססת בעיקרה על צינורות סגורים, וכתוצאה מכך הכד 
המסופקים לצרכנים הם באיכות גבוהה, וזאת לפי הקרי¬ 
טריונים המקובלים לגבי מי-שתיה. בדו״ח של אירגון- 



233 


מים 


234 


הבריאות הבידלאומי, משנת 1964 , תופסת ישראל את המקש 
הראשון מבחינה זו. 

ה ה י ג י נ ה של ד,מ׳. מי שתיה ורחצה מזוהמים עלולים 
להעביר מחלות מידבקות: חולירע, טיפוס, דיזנטריה׳ שי־ 
תוק־ילדים ועוד. משום־כך נודעת חשיבות מכרעת לבדיקת 
נקיון הנד. בדיקה זו מבוצעת ע״י קביעת מספר החידקים 
המצויים בכמות־מ׳ נתונה. מאחר שסוגים שונים של חידקים 
מצויים בם׳ באופן טבעי, יש צורך להבדיל בינם לבין אלה 
המצביעים על זיהום• גורמי הזיהום — מקורם, כמעט תמיד, 
בהפרשות המעי של האדם ובעה״ח ולכן נקבע נקיון ד,מ׳ 
לפי מספר חידקי־המעיים הנורמאליים (קבוצת הקולי). 
מספר זה אינו צריך לעלות על 20 בליטר מ׳ לאחר הטיהור 
(ר׳ להלן) — לצרכי שתיה. דרגת־ניקיון זו נדרשת גם ממי 
בריכות-שחיה (וע״ע בקטריולוגיה, עט׳ 326 ). 

ד. הר. - מ. 

תהליכי עיבוד של מ׳. כאשר איכות הנד המצויים 
איננה מספקת לגבי התכלית שלה הם מיועדים (ר׳ לעיל), 
מעבדים אותם בתהליכים שונים, כגון, שיקוע, הקרשה, 
סינון, חיטוי, ריכוך, איוור. במהלך טיהור־שפכים מופעלים 
אחדים מבין תהליכים אלה במשולב. התפלת מי־ים (בשי¬ 
טות שונות — ר׳ להלן) היא משימה מיוחדת של עיבוד נד. 

כאשר מ , , למשל מי־נהר, מכילים גופים זרים בלתי- 
רצויים שממדיהם ניכרים, כגת גזרי־עץ, עלים וכיו״ב, 
מרחיקים אותם בפעולה מכאנית של גריפה או כבירה. 

חומרים דקים־יותר — סחופת, חרסית וכיו״ב — ניתן 
לסלק מן הנד ע״י ש י ק ו ע: מניחים למ׳ לעמוד, או לזרום 
זרימה איטית, באגן המיועד לכך, פעולה זו משקיעה את 
חלקיקי החומר המוצק על קרקעית האגן. 

חומרים הנמצאים בנד בתמיסה קולואידית (ע״ע קולו־ 
אידים), ניתנים להרחקה ע״י הקדשה: הוספת מלחים שונים 
או העלאת הטמפראטורה גורמת להקרשת החלקיקים הקו־ 
לואידיים ולהשקעתם מן הנד. שיקוע והקרשה הם התהליכים 
החשובים־ביותר של טיהור מ׳. לאחר תהליכים אלה יש 
לעתים צורך בסינון, והוא מתבצע בדרך־הלל באמצעות 
מסנן־חול (שיכבת־חול בעובי חצי־מטר או מטר בערך), 
מסנן־פחם (שיכבה של אבקת־פחם) וכיו״ב. סינון עשוי 
לסלק מתוך הכד רחופת (ע״ע תרחיף), חלקיקים קולואידיים, 
ואף חידקים ובע״ח חד־תאיים אחרים! אין בכוחו של הסי¬ 
נון להפריד חומר מומס מן הנד. תהליך הסינון אינו מסתכם 
בעצירת החלקיקים הגדולים ממידת המירווחים שבמסנן! 
גופיפים מיקרוסקופיים נלכדים במסנן בתהליך שבו משמ¬ 
שים חלליו — למשל, החללים בין גרגרי־החול — כאגני־ 
שיקוע זעירים. כמו־כן יש למסנן השפעות־לוואי — אלק־ 
סרוליטיות, המסייעות להקרשה׳ ואחרות — על איכות 
הנד. 

נוהגים להבחין בין מסנני־חול איטיים לבין מסנני־חול 
מהירים. האיטיים בנויים מחול דק, וספיקתם נמוכה! הם מת¬ 
אימים לסינון מ׳ נקיים־יחסית ולסילוק חידקים. מ׳ עכורים 
סותמים מסננים אלה במהירות (ע״י הסרת שיכבת־החול 
העליונה ניתן להחזיר את המסנן לפעולה). לשם תיפעולם 
אין מסנני-החול האיטיים דורשים כוח־אדם מקצועי! 
לעומת־זאת כרוכה תחזוקתם בטורח מרובה, בשל ספיקתם 
הנמוכה. מסנני־חול מהירים בנויים חול גם וספיקתם גבוהה־ 


יותר. הם מציידים במיתקן המאפשר את ניקוים המהיר 
לעתים מזומנות. תכונות אלה מכשירות אותם לטיהור מ , 
דלוחים על־פני שמח מצומצם ובהוצאות נמוכות־יחסית. 

לשם טיהור ד.מ׳ מיצורים חיים — ובעיקר מחידקים 
מזיקים — קיימות שיטות חסוי (ע״ע) שונות. מקובלת- 
ביותר שיטת הכלורינאציה — הוספת כלור (ע״ע) למ׳ — 
בשל היותה זולה ונוחה להפעלה. שיטה זו נקוטה במיתקנים 
הציבוריים לאספקת מ׳ ברחבי־העולם. בד״ב מפעילים אותה 
במאגרים וברשת־האספקה, במשולב עם שיטות אחרות 
(הקדשה, סינון וכיו״ב). 

כלורינאציה מבוצעת ע״י הוספת גאז־הכלור או תרכובות 
מסוימות שלו (כגון 2 ( 0€1 ) €3 או 300 א). החומרים 
האורגאגיים והמינראלים שבט׳ עשויים לספוג כמות מסוימת 
של כלור ("צריכות־הכלור"); לשם חיטוי נאות יש להוסיף 
לגד כלור בשיעור העולה על כמות זו• לגבי מ׳ צלולים 
מספיק בד״כ שיעור יחסי של פחות מ * 1:10 ; לגבי מ׳ 
מזוהמים נדרשות כמויות גדולות־יותר. 

שיטות אחרות לחיטד מ׳ מבוססות על השימוש באור 
אולטרא־סגל (ע״ע), באוזון (ע״ע חמצן, ענד 594 ), ועוד. — 
על טיהור שפכים ר׳ להלן. 

מ׳ "קשים" הם מ׳ המכילים מלחי סידן ומגנזיום בכמו¬ 
יות ניכרות (מעל 0.015% ). מלחים אלה מפריעים לשימוש 
הביתי במ׳ (וכן לתהליכים תעשייתיים מסוימים); בין 
השאר, הם מפחיתים את יעילות הסבון, ע״י יצירת מלחים 
קשייתמס וגורמים להיווצרות אבנית בדוודים. 

מקובלות שתי שיטות־יסוד לריכוך מ׳: ( 1 ) עיבוד 
הנד בכימיקאלים כגון סיד ופחמת־הנתרן, בתוספת חומר 
הגורם להקרשה (ר׳ לעיל). כתוצאה מכך משוקעים סידן 
פחמתי ומגנזיום הידרוכסידי, וניתן לסלקם מן הכד ע״י 
סינון. ( 2 ) הזרמת הנד דרך מחליפי יונים (ע״ע, ענד 523 ); 
במקרה זה מוחלפים יוני הסיח וד,מגנזיום שבט׳ ביוני־נתרן 
המסופקים ע״י מחליף־היונים. את התווך הנקבובי יש לחדש 
מפעם לפעם ע״י שטיפה בתמיסת־מלח — כדי שיישמר 
מלאי יוני-הנתרן שבו. 

קיימים חהליכי־ריכוך שונים, המבוססים על השיטות 
הנזכרות (או צירופיהן). יש לבחור בתהליך המתאים להר¬ 
כב הפר "הקשים", למידת־הריכוך הנדרשת ולנתונים נוספים. 

א י וו ד עיקרו — העשרת הנד בחמצן וסילוק גאזים 
שונים ( 2 ס 13 2 $,0 ועוד) מתוכם; חימצון הברזל שבם׳ 
(לשם סילוקו בדרך של שיקוע או סינון) וכיו״ב. כן חשוב 
האיוור בטיהור שפכים (ר׳ להלן). 

איוור ניתן להתבצע בדרכים שונות — ע״י התזת הכד 
ברסיסים דקים, ע״י הזרמת אוויר דרך מ׳, ובשיטות דומות 
אחרות. 

טיהור שפכים. בארצות מפותחות, שבהן צריכת 
הכד גבוהה וכמות השפכים מרובה (ר׳ לעיל) — טיהירם 
הוא משימה רבת־חשיבות. "שפכים" הם פסולת ביתית 
ותעשייתית, מהולה במ ׳ , הנפלטת דרך מערכת-ביוב אל 
מוצא מ׳ — נהר, ימה, ים וכיו״ב (לעתים נכללים במושג 
זה גם מי־גשמים ניגרים ומנוקזים). תהליכי טיהור שפכים 
נועדו לבלום את זיהש הסביבה ואף לאפשר, במידה זו או 
אחרת, את ניצולם־מחדש של מי השפכים המטוהרים. דרגת־ 
הטיהור הנדרשת תלויה בגורמים אחדים: במידת-הזיהום 
של השפכים, במקום־השפך (לגבי ימה קטנה תהיינה הד- 



235 


מים 


236 


רישות חמורות בהרבה מאשר לגבי גהר רזזב שזרימתו 
איתנה), באופן-ניצולם של הנד שאליהם הוזרמו השפכים 
המטוהרים, וכיו״ב. מקובל לאפיין שפכים ע״י השיעור הי¬ 
חסי של פסולת מוצקה שהם מכילים (בעיקר כרחופת), וכן 
ע״י צריכות-החמצן הביוכימית (צח״ב). צח״ב הוא קצב 
צריכת החמצן בתהליכים שבהם מפורקים חומרים אור¬ 
גאניים שבמ׳ ע״י בע״ח, בעיקר חידקים (ע״ע, עמ׳ 339 — 
341 ). עוצמת תהליכים אלה — הגורמים לפחת בכמות 
החמצן המומס במ׳ — תלויה באיכות ובכמות של הזיהומים 
האורגאניים שבמ ׳ , וכן בטמפראסורה. 

טיהור־שפכים מתבצע בתהליך מורכב, שאת שלביו 
השונים נוהגים לצרף לשני מהלכים עיקריים — "עיבוד 
ראשוני" ו״עיבוד שניוני". בעיבוד הראשוני נכללים הש¬ 
לבים הבאים: (א) כבירה (ר׳ לעיל). עצמים גדולים־יחסית 
(שגודלם ס״מ אחדים לפחות) מופרדים מן השפכים באמ¬ 
צעות כברה. (ב) גרוסת (חול, חצץ וכיו״ב) מורחקת מיתרת 
השפכים בתהליך של זרימה מבוקרת — בערוצים המיועדים 
לכך׳ ובמהירויות מתאימות. (ג) לאחר הכבירה והרחקת 
הגרוסת, עדיין נותרה בשפכים רחופת(ע״ע תרחיף), בשיעור 
0,02% בערך. בשלב זה מוזרמים הם באיטיות דרך אגני- 
שיקוע (זמן השהיה באגנים — משעה עד שעות אחדות)! 
הרתופת משוקעת בחלקה ומצטברת במוצא-האגן כבצה 
(^^ו^). בדרך זו מופחתת הרחופת שבשפכים עד כדי 
מחצית (בערך), וגם צריכות־החמצן הביוכימית מופחתת 
בשיעור דומה. (ד) לעתים מופעל לגבי שפכים גם תהליך 
כימי של הקרשה (ע' לעיל) — כשלב האחרון בעיבוד 
הראשוני. תהליכי-הקרשה עשויים להפחית אח הרחופת עד 
כדי 10% — 20% משיעורה המקורי, ולגרום גם להפחתה 
נוספת של הצח״ב (ר׳ לעיל)! לעומת־זאת אין הם אפקטי- 
זויים לגבי פסולת אורגאנית המומסת בשפכים. 

העיבוד השניוני מגביר את תהליכי החימצון הביולוגי 
(חימצון תרכובות אורגאניות ע״י חידקים אווירניים וכיו״ב) 
בשפכים. עיבוד מסוג זה מפחית עוד יותר את הצח״ב, וכן 
את הפסולת המומסת והקולואידית שנותרה בשפכים. השי¬ 
טות העיקריות לעיבוד שנלני הן: שפעול בצה, סינון איטי 
במסנני־דלף או במסנגי-חול, וכן איוור באגני-חימצון. 

תכולתה הביולוגית של בוצה (תוצר של העיבוד הרא¬ 
שוני, ד לעיל) מאפשרת להפעיל אותה עצמה לצורך 
חימצון ביולוגי< וזאת אם מובטחת כמות חמצן המספקת 
לקיום התהליך. מביאים שפכים שעובדו עיבוד ראשוני במגע 
עם בוצה, ואת התערובת הזאת (שרבע, בערך, ממנה הוא 
בוצה) מאוורים היטב. האיוור מבוצע בדרכים שונות — 
ע״י עירבול מכאני בנוכחות אוויר, ע״י פיעסוע־אוויר דרך 
התערובת, וכיו״ב. בתהליך זה סופחת הבוצה המשופעלת 
שאריות של רחופת, ומחמצנת בדרך ביולוגית (ר׳ לעיל) 
את מרבית החומר האורגאני שנותר בשפכים המעוב¬ 
דים. 

מסנו־דלף הוא מצע-אבנים (שגודלן 0 ״מ אחדים) בעומק 
2 — 3 מסרים! עליו נוצקת מדי פעם בפעם שיכבה רדודה של 
שפכים. האבנים מתכסות במעטה דק של חידקים הפועלים 
כגורם מחמצן (מקור החמצן הוא האודר המומס בשפכים). 
השפכים המטוהרים דולפים באיטיות דרך רובד־האבנים. גם 
מסנני־חול מטיפוס מסוים (ר׳ לעיל, תהליכי־עיבוד) עשויים 
לפעול באורח דומה ולהפחית את הצח״ב במידה מכרעת, 


אלא שהפעלתם לצורך עיבוד־שפכים כדאית רק בהק ף 
מצומצם. 

באיזורים שבהם קרינת־השמש מרובה, כגון ישראל, 
מקובלת שיטת אגני־החימצון. בשכבות הפנימיות של אגנים 
אלה, שעומקם מטר אחד בקירוב, מתרחשת פעולת חימצון 
ביולוגי (ד לעיל). החמצן הנדרש לכך מסופק לא רק במי¬ 
שרין — ע״י האוויר הנמצא במגע עם השפכים, אלא גם 
ע״י אצות (ע״ע) ירוקיות המתפתחות בסמוך לפני-האגן. 
אצות אלה ניזונות מתוצרי החימצון של החומרים האורגא- 
ניים שבשפכים ומשחררות חמצן בתהליך הפוטוסינתזה 
(ע״ע). מיפעל טיהור השפכים של גוש־דן (בחולות ראשון- 
לציון) מבוסם על שיטת אגני־החימצון. 

התפלת מ י-י ם. בשל צריכת המ ׳ הגוברת (היא 
מוכפלת כל 20 שנה), הידלדלות המקורות הטבעיים וזיהום 
גובר־והולך, מוקדשים ברחבי-העולם מאמצים רבים לחקר 
ההתפלה של מי־ים, המהווים את עיקר ד.מ׳ המצויים על פני 
כדה״א. מציאת שיטה זולה ויעילה להתפלה עשויה להיות 
הפתרון המיוחל לבעיית המחסור במ ׳ . השיטה שפותחה לרא¬ 
שונה, והמקובלת-ביותר גם כיום, מבוססת על זקוק (ע״ע), 
אולם התהליך מצריך השקעת אנרגיה רבה, מאחר שנצילותו 
נמוכה. שיטה רב־שלבית של זיקוק־בהבזקה מעלה את 
נצילות הזיקוק. לפי שיטה זו עוברים מי-הים בדרכם אל 
דוד-החימום דרך מעבה (ר׳ להלן), וקולטים חלק מן החום 
הנפלט ע״י אדי-המ׳ כשהם מתעבים. לאחר שחוממו מי-הים 
בהדרגה עד לטמפראטורה הנדרשת (ב> ס 90 ), הם מוזרמים 
דרך תאים, שבהם לחץ־האוויר מופחת, כך שחלק מן הנד 
מתאדה בבת־אחת, הנד הנותרים מתקררים במקצת ועוברים 
לתא הסמוך, שבו הלחץ נמוך עוד יותר וגורם להבזקה 
נוספת של התאדות! האדים מתעבים במעבה — תוך כדי 
מסירת חום למי-הים הנכנסים — ויוצאים מן המיתקן כם׳ 
מזוקקים (מותפלים). 

יתרונה העיקרי של שיטת-הזיקוק הוא האפשרות לשלבה 
עם תחנת־כוח, שבה מופעלת טורבינת־קיטור (ע״ע טור¬ 
בינה)! לאחר שנוצל הקיטור לייצור אנרגיה מכאנית (ומכאן 
— אנרגיה חשמלית), הוא מוזרם למעבה! מיתקו־התפלה 
כזה מנצל את חום־הקיטור הנמסר למעבה והמתבזבז בנסיבות 
רגילות. מגרעותיה של שיטת-הזיקוק הן, בעיקר, התהוות 
אבנית בחלקיו השונים של המיתקן, וכן תופעות של איכול. 

באילת קיים מיתקן־התפלה המבוסס על שיטת-הזיקזק 
והמשולב בתחנת־כוח. מיתקן זה, שהוקם ב 1965 , מספק 
7,600 מ״ק מ׳ מותפלים ביממה. 

שיטה אחרת להתפלת מ׳ היא שיטת־ההקפאה, המבוססת 
על כך, שבקפיאת תמיסת־מלח (תמלחת) נוצרים תחילה 
גבישי-קרח חסרי־מלח, כשמסביבם נותרת תמיסה מרוכזת- 
יותר. התהליך המקובל הוא: מי-ים מקוררים מוחדרים אל תוך 




237 


מים 


238 


תא שבו שורר לחץ נמוך (מ״מ אחדים של כספית). בתנאים 
אלה מתאדה חלק מן ד,מ/ והתאדות זו צורכת חום וגורמת 
לקפיאת חלק מן המ ׳ הנותרים (ע״ע חם, עמ׳ 549 — 550 ). 
מסת הקרח המתהווה בתהליך זה גדולה, פי 7 בערך, ממסת 
הנד המתאדים. הקרח והאדים נקיים ממלח, אלא שגבישי- 
הקרח עטופים בתמלחת מרוכזת ומעורבים בה! בד״כ מוקצב 
חלק מן הנד המותפלים לשטיפת הקרח, והתמלחת הקרה 
הנותרת בעקבות שטיפה זו מנוצלת לקירור מי־הים הנכ¬ 
נסים. בסיומו של התהליך מובאים הקרח והאדים במגע זה 
עם זה; היתוך הקרח ועיבוי האדים חלים במשולב ומספקים 
את התוצר הסופי — מ׳ מותפלים. 

שיטת הממציא הישראלי א. זרחין מבוססת על תהליך־ 
הקפאה מעין זה. באילת נבנה מיתקן ניסויי, לאספקת 
כ 1,000 מ״ק מ׳ מותפלים ביממה, לפי שיטתו. 

קיימים גם תהליכי־הקפאה אחרים, שבהם נגרם קיפאון 
ד.מ׳ ע״י התאדות חומר אחר (פחמימה נמוכה, כגון בוטאן 
או פרופאן). תהליכים אלה מתבצעים בלחצים שבקירבת 
הלחץ האטמוספירי. 

שיטה המבוססת על עיקרון שונה לגמרי היא שיטת 
האלקטרו־דיאליזה: במהלך האלקטרוליזה (ע״ע) של תט־ 
לחת, כגון מי־ים, נודדים הקאטיונים של המלח (* 3 ^ 1 ) אל 
הקאתודה והאניונים (־ 01 ) אל האנידה. לפי שיטת ההתסלה 
ע״י אלקטדו־דיאליזה מושמות ממבראנות (= קרומים; ע״ע 
אוסמוזה; ממברנות ביולוגיות), החדירות לקאטיונים או 
לאניונים בלבד, לסירוגין, לאורכו של מיכל שבו מתבצעת 
אלקסרוליזה של מי־ים (ממבראנות כאלה מותקנות מחו¬ 
מרים מחליפי-יונים [ע״ע יונים, עט , 523 ]). הממבראנות 
החדירות לקאטיונים בלבד עוצרות את האניונים הנעים אל 
האנודה, ואילו הקאטיוגים נעצרים ע״י הממבראנות החדי¬ 
רות לאניונים בלבד• כתוצאה מכך, מתפלגים ה"תאים" שבין 
הממבראנות לתאים עתירי־מלח ודלי-מלח, לסירוגין. הנוז¬ 
לים שבשתי מערכות־תאים אלה מוזרמים אל ערוצים נפ¬ 
רדים, והם׳ דלי-המלח מופקים כתוצר של ההחפלה. האנרגיה 
המושקעת בתהליך האלקסררדיאליזה תלויה בכמות המלח 
המורחקת מן הנד (ולא כמו בתהליכי-הזיקוק — בכמות הנד 
המותפלים); לפיכך מתאימה שיטה זו בעיקר להתפלת מ׳ 
שתכולת מלחיהם אינה גבוהה־ביותר (עד 5,000 מ״ג/ל׳ 
בערד). 

ליד קיבוץ משאבי־שדה הופעל מיתקן להתפלת מי־תהום 
מלוחים בשיטה האלקטרו־דיאליזה. כאשר תושלם הקמת 
שלבו השני, בשנת 1973 , יהיה מיתקן זה הגדול והמשוכלל 
בסוגו בעולם: כושר-תפוקתו יהיה כ 5,000 מ״ק מ׳ מותפלים 
ביממה ומחיר מ״ק יהיה כ 70 אגורות, מחיר שאינו גבוה 
בהרבה ממחיר הנד המוזרמים לאיזור זה ע״י המוביל 
הארצי. 

מן־הראוי להזכיר עוד את שיטת "האיסמוזה במהופך" 
(ע״ע אוסמוזה): ע״י הפעלת לחץ מתאים על תמיסה — 
לחץ ששיעורו עולה במידה ניכרת על הלחץ האוסמוטי של 
אותה תמיסה — ניתן לאלץ כמויות מסוימות של ממס 
להידחק מן התמיסה דרך ממבראנה חדירה־למחצה. מאחר 
שמצויות ממבראנות שהן חדירות לנד ובלתי־חדירות למלח 
(ממבראנות כאלה מותקנות מפולימרים [ע״ע]), ניתן לסלק 
מ' נקיים מתוך תמלחת לפי עיקרון זה. — ליד יטבתה פועל 
מיתקן־דיתפלה, בהקף מצומצם, לפי שיטה זו. 


שיטות אלה אינן 
שיטות־ההתפלה הי¬ 
חידות, אך הן המקו־ 
בלות-ביותר כיום. שי¬ 
טות אחרות, המבוס¬ 
סות על עקרונות שו¬ 
נים נחקרות כיום. 
פ. ק. - ד. הר. 

ה ו ל כ ת נד ו א ס¬ 
פקתם. מפני חיוניו¬ 
תם של ד,מ׳ לאדם, 
ובשל העובדה שמש- 
אבי־הנד מצויים אמ - הטע סםפעל־חסיס אחאב במגידו: 

מנחרה חצובה בם 5 ע (האודר: 70 מטר, 

נם בשפע אך אינם הנובה : 3 מטרים) — הסאה ר, 9 ?פסה״ג 
נוחים לניצן!^ מיי ך י (בר׳פות הסכוז ??יטורי־הטזדח באוניבר¬ 

סיטת שיקאנס 

במרבית המקרים. אם 

בשל מיקומם ואם בשל אופיים ותכונותיהם, ניצבה האנו¬ 
שות מאז-ומתמיד בפני האתגר הראשון במעלה של אספ¬ 
קת מ׳ לאדם. למשימה זו מרכיבים אחדים: איכון מקו¬ 
רות מ׳ מתאימים, הכשרת הנד לשימוש האדם, הולכת 
המ׳ ממקורותיהם לאיזור־הצריכה, והתקנת רשת־אספקה 
לצרכנים. 


בתקופות קדומות, בטרם למד האדם להעביר מ׳ ממקום 
למקום, היה מקום-ישובו מוגבל בהכרח לסביבה המיידית 
של מקורות־מ׳ — נהרות, מעיינות, ימות וכיו״ב. תרבויות 
עתיקות שיגשגו בקירבת נהרות גדולים — נילוס׳ פרת 
וחידקל, אינדוס, הואנג-הו ועוד. באיזורים אלה אף נעשו 
הנסיונות הראשונים לפתח טכניקות של אספקת־נד. 

באלף השלישי לפסה״ב כבר ידעו עמי המזרח הקרוב 
לכרות בארות (ע״ע באר) לניצול מי־תהום. כך הורחבו 
במידה ניכרת אזורי-היישוב שלהם. האכדים והמצרים הש¬ 
תמשו במנוף לשאיבת מ׳. 

במקביל לכך התפתחה גם מגמה אחרת. באיזורים רבים 
של המזרח הקרוב נאלצו כני-אדם להתייצב בפני בעיית- 


טבע חמורה: שטפונות עונתיים, מחד גיסא, ותקופות יובש 
קיצוני, מאידך גיסא. כבד באלף השני לפסה״נ נבנו במצרים 
(למשל בימי רעמסם 11 [ע״ע[), במסופוטאמיה ובאיזורים 
אחרים של המזרח הקרוב מפעלי־מ׳ ציבוריים, שתכליתם 
היתה לנקז את מי־השטפונות העונתיים, לאגרם לתקופות 
השחונות, ולהשתמש בהם לצורך השקאה. מפעלים אלה 
כללו תעלות־ניקוז, מאגרי-בד ותעלות־השקאה: הניסיון ש¬ 
נרכש בשטח זה תרם לפיתוח השלב ההנדסי הבא— הולכת 


מ׳ באמצעות אמות-נד (אקוואדוקטים) למיניהן. 

הקמת ערים על ראשי־גבעות׳ שהוכתבה ע״י צורכי- 
ביטחון, חייבה בניית מערכות לאספקת־נד. השיטות המקו¬ 
בלות היו חפירת בארות ובורות לאגירת מי־גשמים, ובניית 
אמ 1 ת-נד לשם הולכת מי-מעיינות העירה. אמות אלה פעלו 
בכוח הגראוויטאציה בלבד, ומשום־כך צלחו רק להולכת מ' 
במורד. היו אלה תעלות פתוחות או סגורות; כאשר עבר 
תוואי אמת־המ׳ במקומות הרריים, על־פני שיפועים בלתי- 
נוחים, נבנתה אמת-הנד על גשר או כניקבה חצובה בהר. 


חציבת ניקבה היתה. כמובן, מיבצע הנדסי מסובך במיוחד. 
בין הנקבות העתיקות החשובות ידועה גיקבת-השילוח (ע״ע 
א״י, ענד 292 ), שנחצבה בימי חזקיהו("אשר עשה את הברכה 



239 


מים 


240 



קטע סמפעל-המיס הרומי של קיסריה (באורך ׳ 58 9 ק״מ); ע״ג הקש¬ 
תות בנויה תעלה, וכה 3 עינורות־חרס — כ״א בקוטר של 17 ס״מ 
(צילום : ו. בראוז) 

ואת התעלה ויבא את המים וזעירה" [מל״ב כ, ב]). ידועות 
נקבות קדומות־יותד — למשל ניקבה מרשימה שנבנתה 
במאה הי״ג לפסה״נ לשם הולכת מ׳ למצודת מיקני (ע״ע) 
הבצורה׳ וכן ניקבה שהוליכה מ׳ למגדו (ע״ע). מבין אמות- 
הנד העתיקות הבנויות על-פני הקרקע מרשימה במיוחד — 
בממדיה וכן בטכניקה של בנייתה — אמת־הנד שבנהסנחריב 
אל בירתו נינוה (ע״ע). מן־הראוי להזכיר עוד אמות־נד 
תת-קרקעיות מטיפוס מיוחד (קנאם; ר , מאמרו של 1££ ג 1 ^\ 
בביבל׳ שלהלן), שנבנו למן המאה השישית לפסה״ב באיזו- 
דים רבים של אסיה (ארמניה, פרס, אפגאניסטאן ועוד) 
וצפון־אפריקה. רבות מביניהן שוקמו, והן מופעלות גם כיום 
בקנה־מידה רחב (בייחוד באיראן). 

ביוון העתיקה נבנו אמות־מ׳ מטיפוסים שונים. אבל תרו¬ 
מתם המיוחדת של היוונים בשטח זה היתה המצאת הסיפון, 
שאיפשרה הולכת מ׳ בתנאי לחץ על־אטמוספירי. הרון 
(ע״ע) האלכסנדרוני הסביר את עקרון הסיפון, ועקרון זה 
יושם בבניית אמות שהוליכו מ׳ בתוואי קצר ונוח, בדרך 
של מעלות ומורדות על־פני הקרקע (אמת־הנד נסתיימה, 
כמובן, בנקודה נמוכה מזו שבה החלה). האמה של פרגאמון, 
שנבנתה כ 180 שנה לפסה״נ, היא דוגמה מובהקת לטכניקה 
זו. לחץ הנד בה הגיע עד כדי 20 אטמוספירות. 

למעלה מ 200 אמות-נד נבנו ע״י הרומאים ברחבי האימ¬ 
פריה שלהם• אמות־הנד הרומיות היו מפוארות מבחינה אר¬ 
כיטקטונית. בחצותן בקעה רחבה׳ שילבו אותן בוניהן בגש¬ 
רים בעלי מיבנה טיפוסי — טור-קשתות, ובמקרים רבים 2 
ואף 3 טורי-קשתות זה על-גבי זה, מיבנה הקשת היה ידוע 
מכבר, אבל הרומאים היטיבו מכל קודמיהם להשתמש בו 
(ע״ע ארדיכלות, עמ ׳ 712 ). לעומת־זאת לא נכללו באמות־ 
הנד הרומיות מאגרים לשימור עודפי-נד ולאגירחם לשם 
צריכה בעונת-היובש. אחת-עשרה אמות הוליכו מ׳ אל העיר 
רומא בלבד וזאת בנוסף למקורות-הנד האחרים שלה — 
נהר טיבר, וכן בארות ומעיינות מקומיים. רובן נטלו את 
מימיהן ממעיינות מרוחקים או מנהר אניו, והזרימו אותם 
אל רשת ענפה של מכלים ומכלי־מישנה; מאלה זרמו הנד 
אל בתי-המרחץ הציבוריים, אל המזרקות ואל חצרות-האצי- 
לים של רומא (שאר אזרחי-רומא נטלו את המ ׳ מן המזרקות 
ומלמלו אותם בכדים לבתיהם). ברשת־האספקה הרומית 
הותקנו במקרים רבים צינורוזז־עופרת. הספיקה הכוללת 
של אמות-הנד המוליכות לרומא נאמדה בכ 000 ׳ 200 מ״ק מ׳ 


ליום. ארבע מביניהן שוקמו ושולבו מחדש במערכת אספקת־ 
הנד לעיר. 

ביה״ב חלה נסיגה בשיטות ההולכה והאספקה של מ׳, 
ומערכות־אספקה רבות הוזנחו או נהרסו, למשל בעיראק. 

בימינו מקורות הנד העיליים (נהרות, ימות, נגר) 

הם המקורות העיקריים לאספקת מ׳ לאוכלוסיה עירונית, 
ואילו מי־תהום מנוצלים רק בהקף מצומצם לצרכי אוכלוסיה 
כפרית. 

מ׳ נמשכים מתוך נהר, ימה או מאגר, באמצעות ממשך 
( 1:11:3140 ), שבצורתו הפשוטה אינו אלא צינור השקוע בעו¬ 
מק הם׳ והמוליד החוצה. מימשכים משוכללים, לאספקת מ׳ 
בהקף נרחב, הם מובלים ( 0000111115 ) גדולים, המצויירים 
בכבדות, בתריסים ( 23105 ) ובמנגנוני-הפעלה. מימשכים 
מתוכננים בך שהם , יזרמו דרכם בכוח הגראוויטאציה! בד״כ 
(בכל המקרים שבדים מקור המ׳ אינו גבוה במידה מספקת) 
זורמים הנד מן המימשך אל תחנת-שאיבה המגביהה אותם 
לרמה, שממנה יוכלו לזרום בכוח הגראווימאציה ובלחץ 
המספיק לצרכי רשת־האספקה. 

חחנח-שאיבה .מצוידת בד״כ במשאבות אחדות 
(לפחות 2 ), באופן שאספקת-הנד איננה נפגעת כאשר אחת 
מהן יוצאת מכלל פעולה• צנרת ומערכת שסתומים מאפ¬ 
שרות לאתר כל קלקול ולתקנו תוך כדי פעולה תקינה של 
התחנה. בתחנות חדישות מופעלות משאבות צנסריפוגאליות 
אופקיות או מאונכות (ע״ע משאבה) המונעות בכוח חשמלי; 
מערכת בקרה אוטומאטית מאפשרת לסגל את הספק התחנה 
לתנודות בצריכת הנד. לצידן מקובלות עדיין משאבות 
המונעות באמצעות טורבינות-קיטור (ע״ע טורבינה), מנועי- 
דיזל (ע״ע מנוע) וכיו״ב. תחנת־השאיבה איננה מספקת את 
מלוא-הלחץ הנדרש בכל קטע של מערכת ההולכה והאס¬ 
פקה ; בנוסף עליה, מרכיבים, בנקודות שונות של קו־ההול־ 
כה ושל רשת-האספקה, משאבות-המרצה. 

המובל הראשי המוליך מ׳ מאיזור מקור-הנד אל 
איזור־האספקה עשוי להיות תעלה, מינהדד. או קו־צינורות. 
התעלה •היא העתיקה, הפשוטה והזולה מבין טיפוסי- 
מובלים אלה, היא משמשת במקומות שבהם ניתן לבנותה 
בשיפוע נוח לפי "קו-העומד" ( 6 נ 111 ־:> 1 >בז 8 311110 ז£>ץו 1 ), בלי 
להאריך את התוואי שלה במידה בלתי־סבירה. יש תעלות 
שדפנותיהן חשופות! כשאין תנאי־הקרקע נוחים לכך, מצ- 



*■ינזר־בטה 5 העכרוז טיס (קטע ממ 1 נ 5 ) — כקוטר ׳ 58 כ 8 מטר 



241 


מים 


242 


פים את דפנות התעלה בבטון או באספאלט. אם תוואי- 
התעלה חייב לחצות עמק או'נחל׳ מתקינים במקום זת מתעל 
(:> 1 מ £111 ) הנמתח מעל לערוץ, או צינור־לחץ (הידוע גם 
כ״סיפודבמהופך" < ע״ע סיפון) השקוע בקרקע שמתחת ל¬ 
ערוץ. 

מנהרה (ע״ע) משמשת בד״ב להולכת מ׳ דרך שר* 
שרת־הדים. יש מינהרות הכרויות בשיפוע קו־העומד ופו¬ 
עלות בכוח־הגראוויטאציה, דש מינהרות הפועלות בלחצים 
ניכרים. רצד מאוד שדפנותיהן של מינהרות (בייחוד מיב- 
הרות-לחץ) תהיינה מוגנות ע״י ציפוי מתאים — לשם 
עמידות בפני איכול הורם, לשם מניעת דליפת מ׳, וכך 
לשם הקטנת הפסדי־האנרגיה הנגרמים בשל חיכוך הם׳ 
בדפנות. 

מובל שנועד לספיקה בינונית מותקן לעתים קרובות 
כקו־צינורות תת־קרקעי. חומרים כגון ברזל יצוק׳ פלדה, 
בטון מזוין, אסבסט ולעתים עץ — משמשים לייצור צינורות 
אלה (החומר נבחר לפי שיקולים כלכליים וטכניים, בהתאם 
לנסיבות). גם קווי־צינורוח. כמינהרות, מופעלים לעתים 
בכוח־הגראודטאציה ולעתים בתנאי לחץ על־אטמוספירי. 

באיזור שבו מצויים צרכני-המ׳ מסתעפת מן המובל הרא¬ 
שי מערכת־האספקה. מערכת זו היא רשת ענפה של 
עורקים ראשיים המזינים עורקי-מישנה ; אלה עוברים בד״כ 
לאורכם של רחובות ומספקים מ׳ למשקי-הבית הבודדים, 
למאגרי־אספקה, למיתקני־כיבוי וכיו״ב. — המאגרים מיוע¬ 
דים להגביר את ספיקת הרשת בשעות של צריכת־שיא, 
ולפעול כמקור-אספקה במקרים של תקלה זמנית במובל 
הראשי או בקטע חיוני אחר של המערכת. 

רשת עורקי-המ' בנויה בד״כ כמעין סריג, באופן ש־ 
עורקי-המישנה ניזונים בשני קצותיהם מעורקים ראשיים. 
שסתומים מותקנים בנקודות-הצומת, וכך ניתן לבודד קטע- 
צינור שאירעה בו תקלה ולמנוע עי״כ הפרעות בפעולת 
חלקים אחרים של חרשת. מפלי־לחץ מסוימים במערכת, 
בשל חיכוך המ ׳ בצינורות, הם בלתי-נמנעים! אולם במע- 
רכת-אספקה תקינה מצטמצמים מפלים אלה למינימום ההכ¬ 
רחי. כמו־כן אי־אפשר למנוע ד.םסדי-נד מסוימים בשל 
דליפות והפרעות בפעולת מוני־הצרכנים. מערכת, שבה 
מספקים כ 10% מן ד,מ׳ בלא רישום במונים, נחשבת כמע¬ 
רכת שתחזוקתה מעולה. 

פ. ק. - מ. יע. 

מ נ ה ל - ה מ׳• בספרות הכלכלה הקלאסית נידון הפארא- 
דוכס, שלמרות חיוניותם של המ/ מחירם נמוך (ע״ע כל¬ 
כלה, עט׳ 874/5 , ושרטוט שם). בימינו מתברר, שחמ׳ 
הם מיצרך יקר שנמצא במחסור ושמחירו עולה בהתמדה 
עם העליה בביקוש. במוך המאה ה 20 יוכפל הביקוש למ ׳ 
כל 20 שנה, בעוד שההצע יישאר קבוע פחות-או-יותר. 

בשל חיוניות ד,מ/ העלות הגואה של הפקתם וההשקעות 
הרבות הנדרשות לאספקתם, נתון הטיפול במערכת־המ/ 
במרבית מדינות־העולם, בידי רשות ממלכתית. רשויות 
אלה עוסקות בנושאים הבאים: (א) מימון דיזום של הקמת 
מערכות לאספקת־מ/ (ב) קיצוב הנד הנמצאים במחסור. 
ו/או התאמת הביקוש לנד (המשתרע על-פני השנה כולה) 
להצע (שהוא בד״כ עונתי) ע״י אגירת מלאי של מ׳. (ג) 
הקצאת הנד בין הצרכנים השונים. — באה״ב משתמשים 


משקי-הבית בכ 6% מכמות הנד הנצרכת, ואילו התעשיה 
והחקלאות מתחלקות בחלקים שודם ביתרה. קצב־הגידול 
של ביקוש התעשיה למ׳ גדול בהרבה מזה של הצרכנים 
האחרים ובעיית ההקצאה עוד תחמיר ותלך. (ד) פיקוח 
מתמיד על איכות הנד (ר׳ לעיל). (ה) מניעת הזיהום, 
ההולך־וגובר, של מקורות־המ׳. זיהום זה מקורו בשפכים 
עירוניים, שפכי־תעשיה ודשנים חקלאיים המתנקזים אל 
מקורות-המ׳. המלחמה בזיהום מקורות-הנד נעשית ע״י 
עידוד מפעלי־תעשיה ורשויות מקומיות לטיהור שפכיהם, 
והטלת קנסות כבדים על מזהמי המ ׳ . המאבק על "איכות־ 
הסביבה", הרווח בארצות תעשייתיות בעשור האחרון, אינו 
מזניח נושא זה. (ו) שימור מקורות־הנד, ניצולם האופטי¬ 
מאלי ומניעת ניצול-יתר, איתור מקורות־נד חדשים ופיתוחם 
— ע״י קידוחים, טיהור שפכים, התפלה, כליאת נגר עילי. — 
לאחרונה עלה רעיון ניצול כמויות־הנד העצומות האגורות 
בקרח ובשלגי־העד שבראשי-ההרים ובקרחונים. מאגרים 
בלתי-מנוצלים אלה עשויים, אולי, לענות על המחסור הגובר 
בנד. (ז) קביעת מחירים לצרכנים השונים והענקת סובסי¬ 
דיות. הנד הנמכרים לחקלאות הם, ברוב המקומות, הזולים- 
ביותר; התעשיה משלמת בעדם יותר, ומשקי-הבית משלמים 
את המחיר הגבוה-ביותר. מחיר הנד משתנה גם בהתאם 
למרחק הצרכן ממקורות המים (מחיר הנד בירושלים גבוה 
ממחיר המ׳ בשפלה). (ח) במדינות אחדות נחון גם הפיקוח 
על עודף־הגד ותוצאותיו(שטפונות, סחף והרם־קרקע) בסמ¬ 
כותו של מנהל-הנד. במקומות אלה מתכנן מנהל-הנד את 
שימור הקרקע והתקנת רשתות־הניקוז, ומקים מערכות הת¬ 
ראה מפני שטפונות — לשם ריסונם וניצולם. עקב העירנות 
לבעיות הפד בעולם כולו, החלה ב 1965 פעילות בין־לאומית 
עניפה, במסגרת "העשור ההידרואגי הבין־לאומי", שבו 
משתתפות רוב מדינות־העולם. במסגרת זו מרוכזים המימצ־ 
אים בדבר עתודות הנד, אפשרויות הניצול והצריכה, ומו¬ 
צעות תכניות-פיתוח למדינות נזקקות. 
על מערכת-הנד ומנהל־הכד בישראל׳ ע״ע א״י, ענד 

.466—461 865 — 880 , וכרך-מילואים, ענד 

א. רביב, מ׳ כבדים (מדע, א ׳ , 3 ), תשט״זז ל. פיקארד, 
בעיית הם , באיזורים צחיחים (שם, ג׳, 3 — 4 ), תשי״ט; ק. ש. 
שפיגלד, התפלת ס׳ מלוחים (שם, ד׳, 1 ), תשי״ט! א. לרמן, 

מ׳, תכונותיהם הפיסיקאליות והכימיות (שם, י״ג, 6 ), 1969 ז 
א. הראל, מקורות חדשים של מ׳(שם, י״ד, 1 ), 1969 ! ם. יע־ 

1(1* 01121-1. 81111, קובוביץ, המ , בישראל, 11971 )ס 
(110 10161810 .£ ;ואילן 1952 ,. 45500 ; ץ 1 קק $11 ־ 61 ) 3 ע 4 .) 03 ־ - 
£6 1 !) 1/0$1 <\ 1%0 ' 7 !) 3 %ה 1 ו 11 )! 1 ! 1 ) 1 ס 0 ) 11 :> 1010£11 ?) 1 \ 1 >. £1560061 51111 ) 7/1 , £3020130 י//' ־־ 8 ־ (- 

11*1( 0x3 8108(111(! 0( 1?., 1969; 11. £. 44/11111, 7/1( @0x011 

׳; 000016 .ן .£ ; 1968 ,( 4 . 170 , 218 ,.־ 0161 ^ . 501 ) מס 11 )ס 
( 04 .), 8'01(1, £011/1 0x3 1300, 1969; 5. £. £ 1 7/1 , 1301160 ־ ( 
51111(1111( 0/ 8701(1■ (501, )1, 5.4, ! 70 . 5), 1969; 11. £. 



243 


מים 


244 


,( 3 ״סא , 223 ,.־ו 10 ז 1 \נ . 501 ) €^ן€ י*ז 77 , 1 ) 13 * 0111 ? 

,.ז 10 ת\נ . 501 ) ז 016 ^\ 0 ' 3 מ 0 ^״>?/א 5 י מנ 3£11 (־ 01 <] .ע . 6 ; 1970 
1714 ) ,(. 1 > 0 ) €130010 .- 1 .- 1 ; 1970 ,( 5 . 10 < 1 , 223 

. 1971 ,^ 00 ^ 0714 ^ מ 110 * ¥0111 

מ. 

באמונות ובפולקלור. חשיבותם של ד.מ׳ כמקור- 
ברבר. (מעיינות, נהרות. גשמי־ברכד.) וסכנתם ביסוד מאיים 
והרסני (גשמי־זעף, שטפונות, הים הסוער) הטביעו את 
חותמן העמוק על התודעה האנושית והביאו לפיתוח יחס 
דו־ערבי של חשש מזה והחשבה יתירה מזה! תכונות מת¬ 
כונות שונות יוחסו לנד בגלל סגולת-הטיהור שלהם. 

במיתולוגיה של עמים רבים מסמלים ד.מ׳ את התוהו־ 
ובוזזו הקדמון, ובריאת־העולם (ע״ע עולם, בריאת־) נתפסת 
כנצחונם של האלים או של אל מסוים עליהם. האפוס האכדי 
"אנמ אלש" (ע״ע בבל, ענד 545/6 , 551 ! דרקון, ענד 210 ) 
מתאר את בריאת־העולם כנצחונו של האל מרדוך על תאמת, 
אלת־התהום; גופתה של זו׳ המבותרת לשתים, נהפכה לס׳ 
עליונים ולכד תחתונים. ברבות הימים, כשהאלים רצו להח¬ 
ריב את העולם, הביאו את המבול. גם בעל (ע״ע, עמ ׳ 
255/6 ) של המיתולוגיה האוגריתית (ע״ע) נלחם במפלצות־ 
מ׳. הדים של תפיסה קדומה זו נשמעים, מתוך השקפה 
מונותאיסטית, גם בספר בראשית ובמקומות אחרים במקרא 
(ע״ע גלגמש, עם׳ 777 * דרקון, עמ ׳ 211 ; מבול). גם המצרים 
הקדומים (ע״ע מצרים, עם׳ 220 ) ועמים אחרים ידעו מסו¬ 
רות דומות. האינדיאנים היו מספרים על "הרוח הגדול", 
בורא-העולם, שנלחם עם הכד. גם מסורות על המבול רווחות 
אצלם. במיתולוגיה ההודית (ברג ודה) היו הנד היסוד 
הראשוני (ע״ע הדו, ענד 471 ), אלא שכאן הכד הם יסוד 
מיטיב שהוא מקור האלים והעולם. מן המיתולוגיה נתקבלו 
ד,מ׳ גם לפילוסופיה ההודית ביסח־-עולם. 

במיתולוגיה היוונית הראשוניות של יסוד־הם׳ אינה 
באה לידי הדגשה בולטת, אך לאחרונה הובעו סברות (ע״ע 
נהר, ור׳ להלן, ביבל׳) שמסורת ראשונית ברוח זו נדחקה, 
פרט לשרידים אחדים, מפני מסורות מאוחרות־יותר. את 
סיפור המבול ידעו ביוון (ע״ע דוקליון). גם הדימוי של 
קשר תת־קרקעי בין מקורות-המ׳ השונים (השר תה׳ כד, 
ב! קלו, ו) מופיע ביוון (נהרות, מעיינות, בארות עם 
האוקיאנוס [ע״ע, והשר איליאס, 21.196 ]). המסורת על 
ראשוניותו של יסוד-הנד שוב צפה ועלתה בפילוסופיה 
היוונית, ותלם (ע״ע) שיווה ליסוד זה חשיבות נרחבת- 
ביותר. אריסטו ראה את המ ׳ באחד מ 4 היסודות, ואת הלחות 
הוא חשב לאחת מ 4 האיכויות (ע״ע אסטרונומיה׳ ענד 
181/2 * אריסטוטלס, ענד 844 < ביולוגיה, עם׳ 320 ). 

כמעט כל העמים האמינו בקיומם של אלים ואלות הממו¬ 
נים על המ׳ ומיטיבים עם הבריות: וארונה ואינדרה בהודו, 
איא (ע״ע) באשור ובבבל, פוסידון, טריטון, הנימפות (ע' 
ערכיהם) והנאיאדות ביוון ומקביליהם אצל הרומאים. גם 
הגרמנים והסלאווים הקדומים עבדו לאלים ולרוחות ממונים 
על הנד. ישויות על־סבעיות השוכנות במעיינות ובנהרות 
לובשות לעתים דמות של חיות (נחש, תנין [ע׳ ערכיהם] 
וכד׳). מסורותיהם של עמים באפריקה, באינדונזיה, ביוון 
הקדומה, ועוד, מספרות על זיווגם של אלים ורוחות כאלה 
עם פנות-האדם, או על הקרבת בתולות לשם פיוסם (ע״ע 
אנדרומדה). סופר גם על אלות שהתקשרו אל גברים בשר־ 


ודם, כאלת-הנד הרומית אגריה (ע״ע), אהובתו ויועצתו 
של המלך נומה פומפיליוס, או תטיס שוכנת־הים, אם אכילוס 
(ע״ע). עקבות של אמונות כאלו נשתמרו גם אצל עמי־ 
אירופה בסיפורי-עם רבים (ור׳ להלן). 

אמונה נפוצה מייחסת למ׳ כוח לטהר את הגוף מטומאה 
ואת הנפש מחטא. מכאן השימוש בנד בטקסים שונים בכל 
הדתות (ע״ע טמאה וטהרה). הטבילה (ע״ע) קיבלה חשי¬ 
בות מיוחדת בכיתות יהודיות סמוך לסוף תקופת בית־שני 
(ע״ע איסיים, ענד 33/4 ). בנצרות מוחקת הטבילה את 
החטא הקדמון ומציינת את קבלת הנטבל לחיק הכנסיה 
(וע״ע מנדעים; סקרמנטים). טבילת־תינוקות למטרה ריטו¬ 
אלית ידועה גם מחוץ לנצרות; למשל, אצל האינדיאנים 
במכסיקו. בארצות נוצריות — גירוש רוחות והקדשתם של 
בני-אדם, בניינים או חפצים נעשים ע״י התזת מ׳ מקודשים. 
למנהג הנפוץ של רחיצת גופת־המת לפני הקבורה נודעת, 
בנראה, מלבד רעיון הטהרה, גם משמעות סמלית, משום 
שהנד הם סמל חידוש החיים. בשירה הבבלית על ירידתה 
של אשתר (ע״ע, ענד 452 * בבל, עמ׳ 552/3 ) מצווה ארש־ 
כגל, אלת־השאול׳ להזות "מי-חיים" על אשתר, בטרם תוכל 
לשוב לעולם העליון. מגע עם מ׳ נחשב ללידה מחדש. לכן 
נהגו עמים רבים (מצרים, בבלים, יוונים ועוד) לנסוו מ׳ 
למתים. 

לפעמים נדרשה הכשרה מיוחדת של ד.מ׳ לשימושים 
ריטואליים מסוימים (מי נדה [ע״ע], במד׳ יט; המים המ¬ 
קודשים — בכנסיה הנוצרית). יש גם שמימיהם של מע¬ 
יינות, נהרות, אגמים או בארות מסוימים נחשבים כמקודשים 
במיוחד (הירדן [ע״ע, וע״ע מנדעים] אצל הנוצרים, הגנגס 
[ע״ע] אצל ההינדואים. מעיין לורד [ע״ע] בצרפת, ועוד). 
מלבד ברכות רוחניות מביאים מ׳ כאלה, בד״ב, גם מרפא 
לגוף (ע״ע מעעות רפואיים). 

בנוסף על הכוח המטהר, מייחסים למ׳ גם את הכוח 
להבחין בין טהור וטמא. בין אשם וחף־מפשע. מכאן השימוש 
בנד בדיני־שמים, שהיה מקובל בבבל (ע״ע, עמ׳ 546 ), וגם 
באירופה ביה״ב, במיוחד במשפטי מכשפים ומכשפות. הה¬ 
נחה היתה׳ שהנד הטהורים דוחים את החטא. החשוד הוטל 
לגד כשהוא כפות, ואם לא שקע בהם, אשמתו הוכחה. צורה 
אחרת של דין־שמים ע״י מ׳ היתד, בדיקת הסוטה ע״י 
שתיית הנד המאררים (במד׳ ה, יא—לא * משנ׳ סוטה, פרקים 
א׳—ר [וע״ע בכור, ענד 697 ]). הנד שימשו גם בניחושים. 
מקדשי אורקולום (ע״ע) שכנו עפ״ר בקרבת מעיינות. הפי- 
תיה בדלפוי (ע״ע) היתד, שותה ממי מעיין־קאסוטיס בטרם 
תשמיע נבואתה. זה היה גם מנהגם של המנבאים באורא- 
קולום של קלארוס, באסיה הקטנה. ידועות גם שיטות ניחוש 
באמצעות מ׳ (הידרומאנטיה). רמז לכד יש בסיפור יוסף 
ואחיו(ברא׳ מד, ה). הבבלים היו מפרשים את תנועת פני-הנד 
לאחר שהטילו בהם חפץ כלשהו. ביה״ב נהגו במקומות 
שונים באירופה לכתוב את שמם של חשודים בגניבה על 
חלוקי-אבנים ולזרוק אותם לבלי מלא מ׳ * האיש ששמו לא 
נמחק, הוחזק כאשם (וע״ע אשות, עם׳ 385 ! לחם, ענד 607 ). 

ד,מ׳ שימשו גם בפעולות מאגיות להורדת גשם (ע״ע) וכן 
במעשי־כשפים והסרתם: מכשפים הופכים, ע״י התזת מ׳, 
בני-אדם לחיות או מחזירים את המכושף לדמותו הקודמת. 
זהו מוטיוו נפוץ בסיפורי אלף לילה ולילה ובסיפורי־עם 
אחרים. 



245 


מים — מימון, יהודה ליב הההן 


246 


הם׳ קשורים במושג הפוריות. בשומרית שימשה מלה 
אחת לכיבוי המ׳ והזרע. האינדיאנים ובני-עמים אחרים 
מספרים על נשים שהופרו ע״י טיפות־מ , . הדגים (ע״ע) 
משמשים במקומות רפים כסמל־הפוריות. אצל הטאטארים 
נהגו בשים עקרות לכרוע ליד מקווה־ם׳ ולהתפלל לילדים. — 
וע״ע גשר • טל. 

ר. סטאי, המים, תרצ״ו ! 107 ! 1 ! 0 !£;^ 8 0 ( 0 ,ת 3 תזז£ . 4 

1/110110011131 0 ^ 7 ,. 31 )ן ]ת 14£0 ת 3 ז? . 14 ; 1934 . £107 ^£ 74 

, 0111110 ( 71 ,׳( 11<70 0/ 743010/11 \1071, 1946; .4. 1x814 ח 0 י 11 > 71 

- 1401 .ס ; ־ 1951 , 00710111 10711071 ^ 1 ( 80 ■ 7/11 ' , 101 ] 401 ? . 41 ; 1947 

110 (קס 1 ס 111 ( 7 1107 £0 0/1 ( 71 74 1110 . 11 10711107 ( 74710X17 ,־ 50601 

1071103 ^( 80 ,(. 1 ) 0 ) ]• 11101 ־ 1.311 . 0 ; 1953 ,( 81 , 11105 ־ 1101 ) 

70011 10 > 111710 ( 7 70 ,) 01 ־ 121 ־ 13411 מ .( ; 1960 , 101070/070 10771 ) 14711 
. 1971 , £700/00 £10 ס 1 ס ב״ר ד! שם י״ג; קה״ר א׳). 
השמים נקראים כך משום "ששם מ׳", "אש ונד" (חג׳ י״ב, 
ע״א), ואילו ״הארץ ... עומדת על העמודים ... עמודים 
על הם׳ ... מ׳ על ההרים" (שם). מי־גשמים קרויים "מ׳ 
זכרים״, ומי-תהום — "מ׳ נקבות" (פדר״א, כ״ג), ב״ים 
הגדול" יש "מקום שאין מ׳ מהלכיך ושם "מ׳ בולעין מ׳" 
(ב״ר, י״ג; קה״ר, א׳). "אי־אפשר לעולם בלי מ׳" (ירו׳ 
הוד ג׳, ה׳), ו״מ׳ נקראו חיים" (אדר״נ, ל״ד)! "כל הנסים 
שעשה הקב״ה לישראל, לא עשאן אלא על הם׳" (דב״ר, ג׳). 
הנד מקלסים להקב״ה (שוח״ט, צ״ג), דברי תורה נמשלו 
למ׳ (ספרי עקב, מ״ח ; תעד ז/ ע״א; ועוד) ו״אין מ' אלא 
תורה״ (ב״ק י״ז, ע״א> ועוד) 1 ׳וכל משען מים׳ (ישע׳ ג, 


א) "אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמ׳" (חג׳ 
י״ד, ע״א). מנהגים רבים קשורים בם׳: "אחר כל שתייתן־, 
שתה נד" (ברכ׳ נד, ע״א)< "לא ישתה אדם מ׳ לא בלילי 
רביעיות ולא בלילי שבתות" (פס׳ קי״ב, ע״א). ממנהגי 
הצניעות ש״אין שותין מ׳ בפני רבים" (בכר מ״ד, ע״ב! 
ור׳ תום׳ שם, ד״ה אין). — על מנהג תשליך — ע״ע ראש- 
השנה. 

בהלכה. הנד תופסים מקום בהלכה, בכמה תחומים. 
ההיטהרות מן הטומאות השונות היא באמצעות מ׳. באפנים 
מסוימים (ע״ע טמאה וטהרה* יד, ענד 147 ! מקוה), אך הנד 
גם מכשירים לקבל טומאה. על נסוך המ׳ — ע״ע ; על הדחת 
הבשר במ׳, בקשר עם מליחתו — ע״ע דם, ענד 725 ; על 
ברכות בשתיית מ׳ — ע״ע תפלות וברכות; וע״ע גשם, 
עם׳ 708 — 711 . 

מ. ד. גרוס, אוצר האגדה, ב/ בערכו, תשי״ד; הם׳ במקורות 

היהדות (מחנים, צ״ם), תשכ״ה; ר. גרייבס ־־ ר. סטאי, מי¬ 

תוסים עבריים, ם׳ בראשית, תשכ״ז. 

צ. ק. - מ. 

מימוזה׳ ע״ע מימוסייים. 

ד ... 

מימון (מקודם: פי? 8 מן)׳ יהודה ליב הצהן ( 1875 , 
מארקולשטי,'[ב 0 ארביה] — 1962 , ירושלים), רב 
וסופר, מראשי הציונות הדתית• חניך ישיבות ליטא. מ 1900 
שימש כ״מגיד״ בעיר־מולדתו, וב 1905 — 1913 רב באונגני 
[בסארביה], הצטרף בנעוריו לחובבי־ציון ולתנועה הציונית. 
היה ממשתתפי אסיפת-היסוד של המזרחי (ע״ע),חבר בוועי¬ 
דה הראשונה בלידה, ובן בוועידה העולמית הראשונה בפרס־ 
בורג ( 1904 ). מ׳ ניהל תעמולה ציונית בערי דרום רוסיה, 
ואף נעצר על כך. ב 1913 עלה לא״י, התיישב בתל-אביב, 
ופעל לכינון רשת חינוך דתית־לאומית בארץ. במלה״ע 1 
גורש מן הארץ, עבר לאה״ב והיה פעיל ב״מזרחי" שם. עם 
שובו ב 1919 עמד בראש התנועה בא״י וערך אח עיחונה 
"התור", היה, יחד עם הרב א. י. קוק, ממייסדי הרבנות 
הראשית לא״י. מ׳ נבחר כציר תנועתו לקונגרסים הציוניים, 
ומשנת 1935 היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית, ומתומכי 
הקו הקיצוני במאבק עם הבריטים. אף כי נשאר נאמן למס¬ 
גרת היישוב המאורגן, הביע אהדה לאירגונים הפורשים, 
ובעת שפתחה ה״הגנה" בפעולת דיכוי נגד האצ״ל ("הסזון", 
1944/5 ), הביע התנגדות גלויה לכך. נד נאבק בהתמדה 
למען ענייני הציבור הדתי בא״י. ב 1936 יסד את "מוסד 
הרב קוק", הוצאת-ספרים המוקדשת לספרות התורנית 
ומדע-היהדות, ומ 1937 ועד פטירתו ערך את כה״ע "סיני". 
מ׳ הצטרף לד. בן־גוריץ במאבק להקמת מדינה עברית, ולו 
גם בחלקה של א״י, ובתחילת מלחמת-הקוממיות היה פעיל 
במו״מ בין הסוכנות לאצ״ל. הוא היה בין החותמים על 
מגילת־העצמאות, ועד 1951 שימש כשר-הדתות. הטיף לחי¬ 
דושו של מוסד הסנהדרין (ע״ע), כסמכות דתית-ממלכתית 
עליונה, אך נתקל בהתנגדות חוגים דתיים שונים. נלחם 
בחריפות כנגד חוגי אגדת־ישראל (ע״ע) והקרובים לה, 
בעיקר כנגד תפיסתם הרעיונית את פשר קיומה של מדינת- 
ישראל. 

מ׳ הניח אחריו ירושה ספרותית רבת-היקף, על 3 נוש¬ 
אים: תולדות גדולי ישראל, זכרונות וציונות־דתית. גת- 
פרסמו ביותר ספריו: ״שרי המאה״, א׳—ר, תש״ב—תש״ז; 
"דיוקנאות של מעלה", תש״ו; "אנשים של צורה", תש״ז; 



247 


מימון, יהודה ליב הכהן — מימון, שלמה 


248 


,,למען ציון לא אחשה״, א׳—ב׳, תשי״ד—תשט״ו; ,,הציונות 
הדתית והתפתחותה"׳ תרצ״ז; "חידוש הסבחדריך, תשי״א. 
יש לציין גם את ספרו "הנותן בים דרך", על דרכי לימוד 
הגמרא (ברדיטשוב, תרס״ג). מ׳ ההדיר חיבורי קדמונים 
והיה עורכם של קבצים, ספרי־יובל וספרי־זיכרון רבים. על 
שמו: ״יד הרב מימון״ — מוסד לפעולה תרבותית-דתית, 
ליד ״מוסד הרב קוק״ בירושלים; כפר מימון, בנגב הצפוני. 
— במותו השאיר אחריו את הספריה הפרטית הגדולה בעד 
לם בתחום היהדות, ובה למעלה מ 40,000 ספר. 

סנהה לד י. ל. הכהן ם׳ — בגבורות (קובץ). תשט״ז 

(בולל ביבל , ); ג. בת־יהודה, אלה תולדות ר׳ י. ל. הכהן 

מ׳, תשכ״ד. , _ 

י. ס. 

מןמון, שלמה [שמו האמיתי: שלמה בן יהושע] - 5310 
" 0 ״ 1311 \ ״סבת — ( 1753 , סוכוביבוג [ליטא] — 

1800 , נידרזיגרסדורף [שלזיה]), פילוסוף יהודי. בילדותו 
קיבל חינוך מסורתי בתלמוד, ובעודנו נער התפרסם כעילוי. 
בגיל 11 כבר הובא בב־ 
רית־נישואין וכבן 14 היה 
אב לבן. את משפחתו 
פירנם כמלמד במקומות 
שונים, הרחק מביתו. 
הושפע במיוחד מכתבי 
הרמב״ם ומתוך הערצה 
אליו נטל לעצמו את ה¬ 
כינוי "מימון". במרוצת 
הזמן הלכה והתחזקה בו 
שאיפה עזה להשכלה 
כללית, בייחוד פילוסו¬ 
פית, וב 1770 עזב את 
משפחתו ונסע לגרמניה. 
משהגיע אחרי תלאות רבות לשערי ברלין, נאסרה עליו 
הכניסה לעיר ע״י הגבאים היהודים. מ׳ נאלץ לנדוד ולחזר 
על הפתחים. בפוזן זכה בתשומת-לבו של הרב צבי הירש 
בן אברהם, וזה הציל אותו מחרפת־רעב והשיג לו משרה של 
מורה. כעבור שנתיים ניסה מ׳ שוב את מזלו בברלין והפעם 
הצליח ואף נתקבל לחוגו של משה מגדלסזון (ע״ע). אולם 
חוסר-פרנסה אילץ אותו לעזוב את העיר! עבד להאמבורג, 
משם לאמסטרדם, לאלטונה—ובה רכש לו, במשך שנתיים, 
בגימנסיה את היסודות של ההשכלה המערבית, הודות לעז¬ 
רתה של קבוצת נדיבים — ושוב חזר להאמבורג ומשם 
לברסלאו; לסוף נגאל ממצוקתו ע״י הרוזן אדולף קאלקרוית, 
ובביתו בילה את 10 שנות־חייו האחרונות. הוא נקבר' ככופר 
מחוץ לבית־הקברות היהודי שבגלוגאו. פרשת חייו של מ׳ 
מתוארת באוטוביוגראפיה המאלפת שלו, שי״ל ב 1792/3 
(עבר׳ תרנ״ט). 

נדודיו וסבלותיו לא מנעו את מ׳ מלהרחיב את השכלתו, 
להעמיק את עיוניו ולהתפרסם כפילוסוף שנון. חיבורו הח¬ 
שוב ביותר ה 1 א - 11110 ק 31 זת £16 ״ 57.6 ח 3 ־ 1 ' 1 ' 116 > ■ 61 ( 111 511011 ־ 61 ^ 
16 ב(קם 5 (״מסה על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית״), 1790 
(עבר׳ תש״א), שבו הציג את השגותיו על הפילוסופיה הט־ 
ראנסצנדנטאלית של ע. קנט (ע״ע), ושזכה לשבחים מפי 
קאנט עצמו. זכותו העיקרית של מ׳ בתולדות הפילוסופיה 
היא במיפנה שנתן לבעיית דידבר־כשהוא־לעצמו 
(ע״ע), בנסותו לפתור את הקשיים שעורר בשיטה הקאנ- 


טית. ע״י הנחת הדבר־כשהוא־לעצמו, "המפעיל" אותנו 
ו״הנותך לנו את דימויינו, הכנים קאנט גורם שאין להכרה 
שליטה עליו. מ׳ בשכלתנותו לא היה יכול להשלים עם גורם 
איראציונאלי זה, שבגללו נוצרת תהום בין שני היסודות של 
הכרתנו: הסובייקט והאובייקט. האובייקט אינו, לדעת מ׳, 
דבר־מה בדוי מחוץ להכרה, אלא דבר המשמש תמיד בתוך 
ההכרה כמושא לפונקציה שלה. מ׳ מודה, שאי־אפשר לוותר 
על קנה־מידה אובייקטיווי של האמת׳ אולם׳ לדעתו, יש 
לחפש אותו בתוך ההכרה עצמה ולא מחוצה לה. 
ההכרה חייבת להוכיח את הלגיטימיות שלה ע״י מבחנים 
פנימיים. אין אנו רשאים להשוות את היחס של ההכרה 
אל הדבר־כשהוא־לעצמו ליחסה של תמונה אל האוריגינאל 
שלה, שהרי במקרה זה נתונים לנו שניהם. האוריגינאל 
ותמונתו, ואנו יכולים להשוותם. אולם אין הדבר כך ביחסה 
של ההכרה אל הדבר־כשהוא־לעצמו. הנחת עולם מחוץ 
להכרתנו היא פרי אשליה של בוח-הדימיון. 

אולם לדבר־כשהוא־לעצמו נודעת בעיני מ׳ משמעות 
מגמתית. הדבר־כשהוא-לעצמו הוא המטרה האחרונה 
של תהליך ההכרה. אנחנו נאמר, שהכרנו את "הדבר־ 
כשהוא-לעצמו", כשהכרנו את התופעה בשלמותה, 
באופן שלא נשארה שום שארית שלתוכה לא חדר השכל. 
מבחינה זו מסתבר ההבדל בין התופעה לבין הדבר־כשהוא- 
לעצמו כהבדל בין הכרה לקויה, פראגמנטארית, ובין הדעת 
השלמה. הדעת מתקרבת יותר ויותר אל מטרתה, כשם 
שהמצולע הסדיר מתקרב יותר ויותר אל העיגול — כשאנו 
מרבים את מספר הצלעות. 

במקום לייחס את דימויינו לדבר־כשהוא־לעצמו, הנמצא 
מחוץ להכרה, בעולם נפרד, יש להתבסס על הגורמים ש ב - 
ת ו ך ההכרה: המושגים של השכל והחושניות שאליה הם 
מתייחסים. שני גורמים אלה משלימים זה את זה: החושניות 
אינה אלא שכל מוגבל, בלתי-שלם. הסופיות שלנו מתבטאת 
בזה שאין לנו היכולת להבין את החושניות מחוך מקורה 
השכלי. אבל לא היינו מגיעים אפילו למעט ההכרה שיש 
לנו, אלמלא היה שכלנו נחצב מתוך השכל האינס 1 פי. 

הנחה זו של השכל האינסופי נותנת בידנו רשות לתאר 
לעצמנו, כיצד אפשר היה לפתור אח בעיית ההכרה, 
לפחות מבחינה עקרונית. שכל אינסופי אינו מקבל דבר מן 
החוץ, והמושאים של חשיבתו, הואיל ואינם ניתנים לו אלא 
נוצרים מתוכו, מזדהים עם הצורות. ההבחנה בין תוכן הה¬ 
כרה וצורתה מתבטלת. במלים אחרות, זהו שכל היוצר מתוך 
עצמו את כל הסוגים האפשריים של יחסי־דברים, ואילו 
השכל שלנו הוא אותו השכל ממש, אבל בדרגה מוגבלת. 
"אידיאה נשגבה זד כדבריו של מ׳, עשויה לפתור, כשירחי- 
בוה, את הקושיות הגדולות. אנו חייבים לתאר לנו את 
המחשבה האלוהית בדומה למחשבה המאחמאטית: המושא 
בוצר יחד עם המחשבה. תפיסה זו של השכל האינסופי דומה 
לזו של קאנט עצמו; אולם, בעוד שקאנט רואה בשכל האינ¬ 

סופי רק הנחה "רגולאטיווית", בחינת "כאילו", מביע מ׳ את 

■>־ 

הנחת הקירבה של רוח־האדם עם השכל האינסופי כהיפד 
תזה מטאפיסית ממש. , 

מ׳ סטה מדרכו של ׳קאנט גם בהסבר אופן חשיבתו של 
השכל האינסופי, כלו׳ האופן שבו מתלכדים המושגים כדי 
ליצור עולם שכלתני. חלוקת־המשפטים הקאנטית לאנאלי* 
טיים וסינתטיים אינה פותרת, לדעתו, את הבעיה, שכן 



249 


מימין, שלמה — ר׳ מימון בן יוסף! 


250 


האנאליטיים הם םאוםול 1 גיים ואינם מעשירים את אוצר 
ידיעותינו׳ והסינתטיים, הקושרים נושא ונשוא זרים זה לזה, 
חסרים ערובה להכרחיותו של קשר זה. מ׳ העמיד סוג 
שלישי של משפטים, המבוססים על חוק ההיקבעות 
(:!;ס^אלוס 01 ( £651 ־!^ 2 !ג 5 ), שהם אנאליטיים וסינתטיים 
גם יחד. משפטים אלה, כגון "הצבע הוא כחול", קושרים סוג 
(צבע) עם אחד המינים שלו (כחול). המין יכול להתקיים 
רק בתוך הסוג וקשור אליו, ואילו הסוג הוא גם בעל מינים 
אחרים ואינו קשור במין מסוים דווקא. הזיקה של הנשוא 
לנושא היא אנאליטית, חד־משמעית, ואילו היחס של הנושא 
לנשוא הוא סינתטי ורב־משמעי. מ׳ קיווה שחוק־ההיקבעות 
יעמיד את בעיית השכלתנות של העולם באור חדש. אולם 
הוא עצמו היה זהיר מכדי להעז לבנות את הבניין הספקו- 
לאטיוד. הוא לא האמין שניתן להוכיח, כי העובדות הנתונות 
לנו הן חדירות וממוצות ע״י השכל, כלו׳ שהעולם הוא 
אמנם שכלתני. הפילוסופיה יכולה להראות רק שתפיסה 
אידיאליסטית היא אפשרית וכיצד אפשר היה לבנות 
עולם שכלתני; אך אין היא יכולה להוכיח את שכל- 
תנותו של העולם. אם אנו יוצאים מתוך ההנחות ונשארים 
בתוך גבולות ההיפותזה, הרי המגדל של המדע פורח באודר, 
ואין אנו מוצאים את הדרך אל העובדות המוחשיות. ואם 
אנחנו יוצאים מן העובדות המוחשיות אין לנו שום זכות 
לטעון, שהמוחשי ייכנע לעיקרים הכלליים שלנו ושאלה 
יוכלו להתגבר עליו. 

הפילוסופיה של מ׳ השפיעה השפעה חזקה על היווצרותה 
של הפילוסופיה של פיכטה ועי״כ — על הפילוסופיה 
הגרמנית האידיאליסטית. במשך המאה ה 19 היא נשכחה; 
אולם הודות למאמציו של ההיסטוריון של הפילוסופיה י. א. 
ארדמן (ת״ב 1 ז 11 ״£), חודשה ההתעניינות בה ובדור האחרון 
הופיעו ספרים יסודיים אחדים העוסקים בשיטתו של מ ׳ , 

בין חיבוריו הנוספים של מ׳: -ז 16 ז 6 ז\ץ £8 ^ 15 ו 1 ? 11050 זן? 
511011 ) (״מילון פילוסופי"), 1791 ; 165 ) 160 ־ 16£01 ג.£ 016 
6165 :ו 0 ז$״ 4 . (״הקאטגוריות של אריסטו"), 1794 ; 60511011 ע 
6115 ) 601 ( 1 165 ) 160016 )' 1 ־ 161 ) 0 ,) 11 § £0 0611601 61060 ("ניסיון 
[ליצור] לוגיקה או תורת־חשיבה חדשה״), 1794 ; 116 :> 1115 ז£ 
06151 016056111101160 1611 ) ■ 111561 1701:665110111101860 ("עיונים 
ביקורתיים ברוח האדם״), 1797 ; וחיבורו הפילוסופי העברי 
היחיד, "גבעת המורה", תקנ״א (מהדורה חדשה: תשכ״ו), 
שהוא ביאור חפשי לספר הראשון של "מורה נבוכים" 
לרמב״ם. האוטובלגראפיה שלו (ר׳ לעיל, עמ׳ 247 ) היא 
עד היום מקור חשוב להכרת היהדות המזרח־אירופית ורא¬ 
שית החסידות, 

יחסו של מ׳ אל היהדות והיהודים מקפל בתוכו 
את כל הטראגיות שבגורלו. "לולא עזב מ׳ את פולניה, היה, 
כנראה, נעשה למאור רבני והגאוניות שלו היתד, מעשירה 
את היהדות. ואילו היה נולד באותה הארץ שבה מת ושבה 
בילה חלק גדול של חייו, קרוב לוודאי שהיה נעשה להונה- 
הדעות הגדול־ביותר של המאה ה 18 ״ (סאלים דייכם). ע״י 
המעבר החד מפולניה אל מרכז ההשכלה האירופית, והתנ¬ 
אים המשפילים של מעבר זה נעשה מ׳ אדם שבור, ויחסו 
אל היהדות ואל החברה היהודית־גרמנית היה דו־ערכי. מ׳ 
מביא באוטוביוגראפיה שלו את משנתו של מנדלסזון, של¬ 
פיה המצוות הן כחוק-מדינה, וממשיך: "אני מסכים לדעתו 
שיהודי העובר אל הדת הנוצרית, אינו פוטר עצמו עי״כ 


מחוקי דתו. אבל יהודי, שאינו רוצה להיות חבר למדינה 
תא 1 קראטית זו, מה דינו, אם אינו מכיר עצמו אלא כחבר 
למדינה אזרחית... הנבונה למדי, שלא לדרוש ממנו הודאה 
כזאת [דתית], שאינה נוגעת להן איני סבור, שגם במקרה 
כזה יחליט מנדלסזון, שיהודי זה חייב לקיים את חוקי דת 
אבותיו...". כך ראה מ׳ את עצמו, אך עם זאת תיאר בהערצה 
רבה את היהדות הרבנית בכלל ואת משנת הרמב״ם בפרט. 
מעולם לא התכחש ליהדותו ולענייני עמו, ובהקדשת 
ספרו למלך פולניה, כתב: "אילו עלה בידי להחדיר בקרב 
העם הפולני האציל דעה טובה על עמי... ולהוכיח שאם 
היהודים לא היו לתועלת לארץ, הרי זה רק מפני שחסר להם 
כיוון תכליתי בשביל כוחותיהם, הייתי רואה עצמי מאושר". 

יהודי המאה ה 19 ראו במ׳ כופר. לקראת סוף המאה 
התחיל היחס להשתנות, וב 1887 התלונן פביום מיזם (ע״ע) 
שבעוד הפל משבחים את שפינוזה, ו״זה החוקר ש. מ/ הנאמן 
לעמו ומוקיר ומכבד את תורתו והמשתדל בגלוי להמליץ 
אך סוב על עמו, ולהשכילו ולהטיבו, ואשר חכמים מסור- 
סמים מזולתנו השתוממו על רוחב דעתו... הוא לא ייזכר 
ולא ייפקד במשכנות ישראל". 

נ. בדמנחם, בסוד ר , אברהם אבן־עזרא ("חמדת ישראל"." 

לזכרו של ת״ח מדיני, 134/5 ), תש״ו! נ. י. ג׳קובס, הספרות 

על ש. מ׳ 1 ביבליוגרפיה מועדת (קרית־ספר, מ״א), תשה״ו; 

ש. ה. ברגמן, הפילוסופיה של ש. מ', תשכ״ז 2 ; , 10126 ). 15 .? 

116 /^ 111050 !? 0 ? ,ז 0111 ־ 00€1 1 \ ; 1912 ,סג . 5 016 

5 '?\ . 5 י צו 13€01 .[ .א ; 1929 . 5 116 1016 הס 11 ה 566 ה 7-0 / 

1 011x01 ת 70 ? . 8 ; 1959 י 0 \ 1 , 8 מ 5 ) ץ 1 !? 50 ס! 11 /? 4 חס 

; 1964 . 5 / 0 ץ 1 !? 111050 !? 16 !ד :ה? 1460115 61141011176 ?$ 10 

. 1968 ,. $4 . 5 761 ! 016 1(011 $01x101 ,קק 13 \ 1 

ש. ה, ב. 

ר׳ מימון בן יוסף (נפטר בין 1165 ל 1170 ), אבי הרמב״ם■ 
רב ודיין מפורסם בספרד. מ׳ היה מתלמידי יוסף 
מגש (ע״ע) בלוסנה, והוא שמסר תורתו לרמב״ם בנו. 
שנים רבות היה דיין בקורדובה, עד שנאלץ לעזבה עקב 
גזירות השמד של המוחידון שכבשו את העיר, ב 1149 לערך. 
כ 10 שנים נדד עם משפחתו בערי ספרד, וב 1160 עברו לפאם 
שבמארוקו, שהיו בה אז תנאים נוחים יותר להחזיק ביהדות. 
מ , אסר על ההליכה אחר משיח השקר משה דרעי (ע״ע), 
שנתפרסם אז בפאם. ב 1165 עבר מ׳ דרך א״י, וכנראה נפטר 
שם. יש גם דעה, שירד עם בנו מצרימה ושם נפטר. 

מ׳ היה מגדולי דורו ובעל השפעה מרובה! הראשון 
ממשפחתו עתיקת-היחם שחיבר ספרים. בשנתו השניה בפאס 
כתב את ספרו "אגרת הנחמה" (נדפסה במקורה הערבי 
ב. 1.0.11 , ר׳ ביבל׳, ובתרגום עברי-מדעי ע״י ב. קלאר, 
ירושלים, תש״ה), שנועד להדריך ולנחם את אנוסי האיסלאם, 
במאמציהם לשמור את יהדותם. לדעתו — שאומצה גם ע״י 
הרמב״ם בנו, ונתקבלה בין יהודי ארצות האיסלאם — אין 
לראות באיסלאם עבודה זרה ממש, מאחר שאין בה הגשמת 
האל. מ׳ מדגיש את חשיבות עקרון האמונה בעליונות שלי¬ 
חותו של משה רבנו, שלו מוקדש רוב חיבורו. עיקר זה- 
שהועתק אח״כ ע״י הרמב״ם אל י״ג העיקרים שלו, מודגש 
על-ידו בייחוד, כדי לבטל את האמונה בשליחותו של מוחמד, 
ומתוך אותה מטרה הדגיש מ׳ שדניאל הוא חותם הנבואה. 
בניגוד לדעת חכמים אחרים, שהטילו יאוש בעם, קבע שיש 
שכר לקיום מצו 1 ת בסתר, והדגיש בייחוד את ערכה של 
תפילת י״ח אף בלשון הערבית. כן טען ששלטון הרשע לא 
יימשך זמן רב, כמובטח לנו עפ״י נביאינו. 



251 


מימון כן יוסף — מימוסיים 


252 


מ׳ כתב גם פירושים לתלמוד׳ מהם העתיק הרבה הרמב״ם, 

וכן ספר בדיני תפילה ומועד — שרק מובאות בחרדות ממנו 
נשתמרו (ר' תשב״ץ, ח״א, סי׳ ב׳), שאלות־ותשובות — 
שאחדות מהן נתפרסמו ע״י פריימן (ר׳ ביבל'), פירוש לתו¬ 
רה, חיבור בדיני טהרה׳ וכנראה גם ביאור אסטרונומי ערבי. 
כל ספריו, פרט לתשובות, נכתבו בערבית. 

א. ח. פריימן, תשובות ת ם , הדיין אבי הרמב״ם (תרביץ, 

ד), תרצ״ה: הנ״ל, שלשלת היחס של משפחת הרמב״ם 
(אלמה, א', 9 — 32 ), תרצ״ו! י, מ. טולידאגו, שריד 
ופליט, 7 — 8 , תש״ה< י. ל, הכהן סישמן, מבוא למהדורת 
"אגרת הנחמה", תש״ה! ח. ז, הירשברג, תולדות היהודים 
באפריקה הצפונית, א׳, 100 — 101 , 142 — 144 , 263 , תשכ״ה! 

11 ^) 01 [ 11 ) 8 . 37 / 0 0 011101011011 / 0 ■ 1 ) 11 * 1 ? 03 :> 13 ״ 113 ס״ז^< 9 ), משפחת צמחים חד- 
פסיגיים, שעמה נמנים 17 סוגים וכ 50 מינים, מן 
העולם הישן והחדש. ד>מ" הם עשבים החיים במים (מתוקים 
או מלוחים), לרוב בעלי קני־שורש או שלוחות, שקועים 
בתוך המים או צפים. יש שרק הפרחים עולים מעל פני שטח- 
המים. העלים שבמים מוארכים, דמויי סרגל או סרט׳ ואילו 
העלים שמעל למים רחבים, דמויי לב או כליה. התפרחת 
עטופה במתחל. לרוב הפרחים חד־מיניים, נכונים, בעלי עטיף 
כפול או חסרי עטיף. מספר האבקנים 3 — 15 , לרוב ערוכים 
בדודים אחדים! השחלה תחתית, בעלת מגורה אחת בנויה 
מ 2 — 15 עלים! הפרי — ענבה מדומה. 

מהסוגים החשובים*. הוליסנריה ( 31115001 - 12 ^) — 6 
מינים. המין הנפוץ־ביותר הוא הר הסלילנית ( 3115 ז 1 קצ./יי), 
הגדלה בד במקווי-מים, בחלקים החמים של העולם הישן 
והחדש, לרבות אמריקה הצפונית ואירופה הדרומית. זהו צמח 
רב־שנתי, דרביתי. גבעולו המקוצר נמצא בקרקע הבוצי 
ושולח כלפי מעלה ציצת עלים שטוחים, דמויי־סרט, באורך 
עד 40 — 50 0 ״מ. הצמח זוחל בבוץ בעזרת שלוחות, שבק¬ 
צותיהן מתפתחות שושגות־עלים חדשות, כדוגמת תות־ 
השדה. התפרחת הזכרית, הנושאת מספר רב של פרחים 
קטנים, עטופה במתחל דו־שפתני ויושבת בבסים־הצמח, בין 
העלים. כל פרח זכרי הוא בעל 3 עלי-עסיף, הסוגרים בצורת 
כיפה על שני האבקנים שבמרכז. הפרחים הנקביים בודדים; 
כל אחד מהם נישא בקצהו של עוקץ ארוך ומסולסל. העוקץ 
עשוי להתקצר או להתארך, להתכווץ או להתמתח, בהתאם 
לעומק המים שבו נמצא הצמח. לווליסנריה דרך האבקה 
מיוחדת (ע״ע האבקה, עם׳ 282/3 , ושם, ציור 3 ). הר היא 
צמח אקוואדיון מקובל. באקוואריונים בארץ מצויים רק 


צמחים נקביים. בשנות ה 30 של מאה זו ניתן היה למצוא 
את הר גם במקווי מים בשפלת־החוף ובאגם־החולה, אך 
כתוצאה מייבוש הביצות והריסת בתי גידולה, אין מוצאים 
אותה עוד. 

גם מימון -ה צפרדעים ( $115 ז 0 ומ 15 :ו 3 ן 001 ז 1 >ץ 1 ־ 1 
?□"בת) מהסוג מימון, הנפוץ באיזורים הממוזגים הצפוניים, 
נמנה עם הצמחים שנעלמו מן הארץ ב 20 השנים האחרונות, 
בעיקר כתוצאה מייבוש החולה. לצמח צורת שושנת־מים 
קטנה, בעלת עלים דמויי כליה הצפים על־פני שטח המים. 

מהסוג אלה־אה( £3 (> £10 [אנכרים]) ידועה האלודאה הקא- 
נאדית( 515 ״^ 3 ת 03 .£). זהו צמחאקוואריון מקובל, שמוצאו 
מאמריקה הצפונית. משם התפשט לארצות אירופה ואסיה 
והיה לאחד מצמחי-המים הנפוצים. פרחי האלודאה חד- 
מיניים ואנדרוגיניים. פרחי הזכר מכילים 9 אבקנים, בפרחי 
הנקבה — השחלה בעלת 3 צלקות! בפרחים האנדרוגיניים 
נמצאים, נוסף על השחלה, גם 6 אבקנים. בהאבקתה דומה 
האלודאה לווליסנדיה. בסוג אלודאה יש כ 12 מינים. במקר 
מוח-התפשסותה נתרבתה באופן וגטטיווי, עד שחסמה את 
דרכי-השיט של נהרות. 

בעוד שהמינים שהוזכרו חיים במים מתוקים, מצוי 
ימון- ה קשקשים ( 13 511011130x3 ״ 1 ק £1310 ), מהסוג 
ימ 1 ן, במים מלוחים, בעיקר בחצי-הכדור הדרומי. בארץ 
נמצא במפרץ־אילת. 

, 8101111 ^ה 1 ))/ 8100 /ס 1111011 ) €1311111 ? 771 ־ 8£00116 ,מ . 4 
:־ 1960 , 8101111 1111 ) 141111 01 11111111111 * 1 4 . . 0 ,א : 1956 , 1 

, 8101111 1111111111 ע : 411:111111 . /ס ץ 81 010% ) 7/1 < 6 נן , 1 ס 80111111 .ס . 0 

, 1967 

יע. ג. 

מימוס׳ ע״ע יונית, לש 1 ן ותרבות, עט׳ 557 ! פנטומימה! 
קומדיה דל ארטה. 

מימוסיים ( 530£3£ סתז 11 \), משפחת צמחים דו-פסיגיים. 

הפרימיטיווית מסדרת הקטניתיים (ע״ע). עמה 
נמנים כ 40 סוגים ו 1,500 מינים הנפוצים בארצות החמות. 
הכד הם צמחים מעוצים (עצים ושיחים זקופים ומטפסים) 
ועשבים, לרוב הם קוצניים, מנוצי עלים ובעלי עלי-לוואי. 
הפרחים קטנים, נכונים, ערוכים בקרקפות או בשיבולים. 
הגביע והכותרת בעלי 4 — 5 עלים. מספר האבקנים הוא או 
כמספר עלי-הכותרת, או כפול, או מרובה מזה. בד״כ האב¬ 
קנים הם הנותנים לפרח את צבעו, מאחר שהכותרת קטנה 
ואינה בולטת. גרגרי ההאבקה מאוחדים לגושים. ההאבקה 
נעשית ע״י חרקים או עופות. העלי בגוי מעלה-שחלה אחד! 
השחלה עילית! הפרי קטנית, לעתים מפרקת או פרי שאינו 
מתבקע, יבש או בשרי. המ" קרובים מאד למשפחת הפרפר¬ 
ניים (ע״ע), הדומים להם במבנה הפירות והעלים. 

כ % ממיני ד.מ״ נמנים עם 2 סוגים: השטה (ע״ע) והמי- 
מוסרי ( 053 מ! 11 \), שעל שמה נקראת המשפחה. בזו האחרונה 
נמנים כ 350 מינים, רובם מאמריקה הטרופית והסובטרופית. 
אחדים ממיניה מפורסמים בתגובתם לגירויים מכאניים 
(מגע, טמפראטורה, חמרים כימיים ועוד). תגובה זו ידועה 
בשם סיסמונסטיה (ץ 351 ת 0 ות 5£15 ). המקרה הידוע־ביותר הוא 
של ד.מ׳ הבישנית (ב^טק . 1 ״?) — בן־שיח מבראזיל — 
המקפלת את עלעליה ומטה את פטוטרות-העלים כלפי מטה 
בתגובה לגירויים מכאניים. כן מקפלת הכד את עליה בלילה, 
בדומה לתגובתה לגירד ע״י מכה מכאנית (על מנגנון 



253 


מימוסיים — מימן 


254 



סיסוסה ני׳עניוז <^ 0 ו[>ו 1 (ן ■א״וחו)*): העלעלים זפטוטרווז־וזעקים מקו¬ 
פלים כלפי מטה, כתנובה לגירוי יפל מנע 

הפעולה של תגובות אלו — ע״ע טרוםיזם, עט׳ 947 
[תיגמוטרופיזם]< צמחים, תנועות), צבע פרחיה סגול־ 
ורוד. היא נפוצה בכל העולם באזורים הטרופיים והסובטרו־ 
פייס כעשב רע. — מהסוג ינבוט ( 5 וק 050 ז?), שעמו 
נמנים 25 מינים, נפח מאד, בקרקעות כבדים ובמלחות — 
ברוב חלקי הארץ, י׳-השדה ( 3 ] 3 ;״ £ 3 .ק), עשב רע הפוגע 
קשה בחקלאות. זהו בן-שיח קוצני בעל עלים מנוצים 
ומערכת מעמיקה (כדי 15 מ׳) של קני-שורש הקשורים למי• 
תהום. צבע פרחיו חום־צהוב. דבורים מרבות לבקרו, כי 
הוא צמח־דבש חשוב. פירותיו נפוחים ואינם נפתחים? 
קליפתם הבשרנית-במקצת ראויה למאכל. בן־סוגו, י׳־ 
המסקיטו׳ ( 3 ־ז 11£10 ט( .ק), הוכנס בזמן האחרון לארץ לשם 
יעור. איזור תפוצתו הטבעית הוא אמריקה הסובטרופית, 
שם הוא נחשב כעשב רע לשדות המרעה• סוגים אחרים: 
א ל ביציה ( 411112213 ), הנפוצה בארצות הטרופיות של 
העולם הישן? ידועים ממנה מינים אחדים כעצי־נוי ועצי-יער. 
בארץ מגדלים את הא׳ נאת־הפרחים ( 13 ח 113 ק 10 . 4 ), שפר־ 
חיה גדולים באופן יחסי. רבים ממיני הסוג נזם־הקוף 
(״ 119x910111111 ?) ידועים בעצתם, הטובה לחרושת, מר¬ 
עיהם, הטובים למאכל, ובחומר הבורסי שבקליפתם. 
התרמילים של מינים אחדים של הסוג אי נגה ( 11183 ), 
הגדל באמריקה הטרופית, נאכלים! קליפת הזרעים מכילה 
חומר בורסי.— מהסוג אנטדה ( 13 ) 13 ״£), הכולל כ 20 מינים 
הנפוצים באפריקה ואמריקה הטרופית, יש להזכיר את הא׳ 
המטפסת ( 5 ״:> 1 >״ 03 *,£) — אחד המטפסים הטרופיים הגדו- 
לים־ביותר — שגבעוליה עשויים בצורת פלילים עבים ותר־ 
מיליה המתפרקים לעת הבשלה מגיעים בארכם ל 1 מ׳ ולפ¬ 
עמים עד 180 ם״מ. פרקי התרמילים צפים על פני המים 
בלי שזרעיהם יפסידו את כושר־נביטתם. בדיד זו מצליחים 
להגיע דרך הים מאמריקה הטרופית עד גרנלאנד. 
על אדננתרה — ע״ע. 
ביבל׳: ע״ע טרופיזם! קטניתיים. 

יע. ג. 

מי־מלכים (לאט׳ 813 ;״ 30113 ), תערובת של שלושה 
חלקים חומצה מלחית (ע״ע) מרוכזת וחלק אחד 
חומצה חנקנית (ע״ע) מרוכזת. שמה ניתן לה על ידי האלכי¬ 
מאים על כוחה להמם זהב ומתכות "אצילות" אחרות. 

התמוססותו של הזהב במ״מ נגרמת ע״י חמצונו לקאטיון 
התלת־ערכי +״ !! 4 ע״י החומצה החנקנית, שהיא חומר 
מחמצן נמרץ, והתאגדותו של הקאטיון הנ״ל עם יוני כלוריד, 
שמקורם בחומצת-המלח, לאגיון הקומפלכסי ־, 41101 . אניון 
זה יציבותו מרובה, והיווצרותו מורידה את ריכוזם של 


הקאטיונים ׳״״ 4 , ובכך גורמת להמשך חמצון הזהב. מש¬ 
וואת הראקציה היא: 

0 * 29 + ־ 90 + ־! 41101 <- ־ 401 + ׳ 49 + ־. 90 + 411 

לאחר גידוף תמיסת-זהב במ״מ, נותר המלח ניטרוזיל־ 4 ־ 
כלורו־אוראט , 9041101 . בנוכחות עודף של חומצת-מלח, 
מתגבשת החומצה ה 4 ־כלורו-אורית 4920 •, 941101 ׳ לאחר 
גידוף התמיסה. 

פלאטינה ופלדיום נמסים על נקלה במ״מ, אך שאר המת¬ 
כות מקבוצת הפלאטינה (אירידיום, אוסמיום, רודיום, רות- 
ניום) נמסות בקושי רב. 

מלם מאררים ע״עאשות, עמ׳ 401/2 ; מים, עמ׳ 244 ! 
סוטה. 

מימן ("ו 111 מ 08€ ־נ 1 )ץ 9 ), יסוד כימי אלמתכתי. הראשון 
במערכת המחזורית! סמלו הכימי 9 , מספרו האטומי 
1 ומשקלו האטומי 1.0081 . הוא יוצר שני סוגי תרכובות: 
קוןלנטיות ויוניות, ובהן הוא מופיע כ * 9 או כ ־ 9 . המ׳ הוא 
המודל האטומי והמולקולרי הפשוט־ביותר וניתן לפתור 
בשבילו את משוואות־המצב בשלמותן. למ׳ שני איזוטופים 
(ע״ע) נוספים: הדאוטריום 9 (מ׳ כבד) והטריטיום 7 
(ר׳ להלן). 

ד,מ׳ נתגלה בתחילת המאה ה 15 ע״י פרצלסוס (- 3 ז 3 ? 
98115 :)), אולם קוונדיש ( 11511 )״שז 031 . 9 ) גילה אותו שוב 
ב 1766 וחקר את תכונותיו. השם 1 מ 111 ת:> 111-08 ץ 9 ניתן לו ע״י 
לוואזיה (ע״ע) ב 1783 , ופירושו "יוצר־סים". 

מ׳ חפשי׳ בצורה מולקולרית 9 2 , מצוי באטמוספירה 
בכמויות קטנות מאד, פחות מחלק אחד למיליץ וחצי. בשכ¬ 
בות העליונות של האטמוספירה ריכוזו גדול יותר. הוא 
מופיע בגאזים הנפלטים מהרי-געש, מבארות-נפט וממכרות. 
מ׳ הוא מרכיב עיקרי ברוב הכוכבים (ע״ע). המעטפת החי¬ 
צונית של השמש מכילה כ 35% מ׳. והחלק הפנימי מכיל 
55% . מרבית הם׳ בטבע מצוי בתרפובות כגון מים, חמרים 
אורגניים, הידרידים ומינראלים שונים. שכיחותו בקליפת 
כדור־הארץ היא 0.95% . 

הפקת מ׳. 1 ) שיטה מעבדתית ותעשייתית כאחת 
היא האלקטרוליזה. מבצעים אותה בתמיסות 19 של 9309 
או £09 , בגלל הקורוזיוויות הנמוכה שלהן, או בתמיסות 
של מלחים וחומצות. מתח הפירוק הוא 1.67 וולט. 

2 ) מתכות הנמצאות לפני ד.מ׳ בשורה האלקטרוכימית 
מגיבות עם מים תוך שחרור מ׳: 

ז , 9 + 29309 •י- ס, 29 + 293 
מתכות האלקלי משחררות מ׳ במהירות תוך פליטת חום רב! 
מתכות אחרות מגיבות לאט יותר. במתכות האלקלי לא נוח 
להשתמש להפקת מ׳, אך אמלגמות של נתרן או אשלגן הן 
תמרים נוחים להפקת מ/ 

3 ) מתכות רבות משחררות מ׳ מחומצות: 

1 9 2 + 50 4 ח 2 92504 + ״ 2 

ךאקציות אלו מהירות, פרט למקרים שבהן החומצה מחמצנת 
ויוצרת כיסוי תחמוצתי, בלתי־מסיס, על המתכת. הפקת ד.מ׳ 
נעשית בד״כ במכשירי קיפ (ע״ע כימיה, עמ׳ 779 , ותמ ׳ 13 , 
שם, עמ׳ 780 ). 

4 ) מתכות הקבוצה ה 1 ׳ ה 11 וה 111 דוחות מ׳ מפסיסים 
חזקים: ז * 39 + ,: 293,410 <- 69309 + 241 



255 


מימן 


256 


5 ) קיימות גם תגובות לא יו׳נלת של מתכת עם מים. 
במקרה זה מגיבות המתכות בסמפראטורה של למעלה מ־ 
״ 550 עם אדי מים. למשל: 

נ 9 + 00 ? 4 ־ 0 ? • 4 9 2 0 . 1 
92 + 0 4 ב €? ■ 4 - 3700 + 920 . 11 
, 49 + ! 7030 4 - :)? 3 + 49 2 0 . 111 
הם׳ המתקבל בשיטה זו מזוהם ב 9,5 ובסס, שמקורם 
במתכות׳ אך ניתן לנקותו. 

6 } הפקה תעשייתית חשובה היא הזרמת פחמימנים עם 
אדי מים מעל קטליזטור. הראקציה היא כדלקמן: 

92 ( 1 + ח 3 ) ־ 4 1100 ^ 19 2 0 ו * 3 0119211,2 
כמו־כן אפשר לקבל מ׳ ע״י העברת פחמימנים דרך תחמוצות 
סידן או בריום בס״סססז— 0 ״ 1200 . 

7 ) תהליך הפקת הגז המימי מבוסס על העברת אדי־מים 
מעל פחם בנ>״ 1000 , 

14031 29.1 - 92 4 סס 4 - כ> + 9,0 
ראקציה זו היא אנדותרמית וצריך, במשך הראקציה, לשמור 
על חום הפחם. 

8 ) הידרוליזה של הידרידים נותנת מ׳. הידרידים של 
מתכות מהקבוצות ה 1 וה 11 עוברים הידרוליזה מהירה: 

! , 29 + 2 ( 09 ) 03 ־ 4 - 29,0 + 0392 
רוב ההידרידים של האלמתכות יציבים למים חוץ מן הסי־ 
לנים והבורנים. 

9 ) תגובת הצורן עם בסיסים נותנת מ׳: 

־ 2 ג 510 - 1 ז , 29 ^ 920 + ^ 209 + 51 

10 ) מתנול ואדי־מים נותנים מ׳: 

2 ס 0 + 392 4 - 920 + 09309 

11 ) מ׳ מתקבל בתהליכים של פיצוח פחמימנים. 

תכונות פיסיקליות: מ , הוא גז חסר צבע, טעם 

וריח. קל פי 14.5 מן האוויר. צפיפותו 0.08987 גראם/ליטר 
בס״ס ובלחץ של אטמוספירה אחת. הוא מתנזל ב ״ 252.78 ־־ 
וצפיפותו אז היא 0.07085 גר׳/סמ״ק. הם׳ קופא ב ״ 259,18 - 
והנקודה המשולשת שלו היא ״ 259.12 - הטמפראטורה הקרי¬ 
טית היא ״ 239.92 - והלחץ הקריטי 12.80 אטמוספירות. הצפי¬ 
פות של ד.מ׳ המוצק היא 0.0890 גר׳/סמ״ק ב£!״ 4.2 ו 0,0763 
ב 1£ ״ 13.3 . הנד מתנהג כגז אידיאלי רק עד לחץ של 150 מ״מ 
כספית. 2.148 סמ״ק מ׳ נמסים ב 100 גרם מים בתנאים 
סטנדרטיים. המסיסות של מ׳ בפחמימנים כמו הכסן, ציקלו- 
הבסן, בנזן ומטא־כסילן היא פונקציה לינארית של הלחץ. 
המסיסות של מ׳ באוקטן, טולואן, פחמן דו־גפרי ופחמן 
טטרה-כלורי בתחום־טמפראטורות של ס 50 - עד ״ 30 - היא 
בהתאם לתורת המסיסות של הילדברנד. מסיסות ד,מ׳ באמוניה 
היא יוצאת-דופן, בשל עליית המסיסות עם עליית הטמפרא- 
טורה. 

ם פ י ח ת מ׳: קיימים שלושה סוגי ספיחה שונים. ספיחה 
פיסיקלית או מולקולרית, ספיחה כימית או מופעלת והת־ 
מוססות. הספיחה הפיסיקלית מתקיימת על נחושת או ניקל 
בטמפ׳ שמתחת ל ״ 190 -; כמות הכד הנספח קטנה, ומהירות- 
הספיחד. גבוהה (חום־ספיחה של בערך 1 — 2 ק״ק/מול). 
ספיחה זו מתבצעת גם על תחמוצות מתכתיות, על פחם 
אקטיבי ועל סיליקה־גל. ספיחה כימית חלה על אותם הת¬ 
מרים, אך בתחום טמפראטורות אחר. ספיחה זו נעשית בתחום 
מ ״ 190 - ועד ״ 400 —״ 530 , על נחושת וניקל ספיחה כזאת 


מתרחשת בטמפראטורת אוויר נוזל׳ על תחמוצות בין ס 0 — 
״ 100 , על אלומינה וסיליקה־גל ב ״ 100 ועל פחם אקטיבי 
ב״ 400 —״ 530 . חום־הספיחה בכל המקרים האלה הוא בערך 
10 — 30 ק״ק/מול. שתי צורות הספיחה האלו חופפות בטמפ- 
ראטורות הביניים. מתכות כבדות מסוימות כמו ברזל, זהב, 
פלטינה ופלדיום מגלות תכונות־ספיחה יוצאות דופן. ספיחה 
זו דומה למסיסות: 1 סמ״ק פלדיום ממס 49.3 סמ״ק של 
מימן בתנאים סטנדרטיים. לפי השינוי בתכונותיה של המ¬ 
תכת הסופחת, כלומר: בהתנגדות חשמלית, תכונות מג¬ 
נטיות׳ צבע. רגישות פוטראלקטרית וכוח אלקטרומגנטי 
תרמי, הוסק שהמימן נספח בצורתו האטומית. חום ההמסה 
הוא 9 ק״ק/מול. < 

מ , א ו ר ת ו ופרא: בגלל הספינים הגרעיניים של 2 
הפרוטונים במולקולת הנד ייתכנו שני איזומרים: הראשץ 
בעל שני ספינים גרעיניים מקבילים, הקרוי מ׳־אורתו, והשני 
בעל שני ספינים אנטי־מקבילים, הקרוי מ׳-פרא. מ׳- 
פרא יכול להימצא ברמות רוטציה זוגיות, ובד אורתו — 
באי־זוגיות. בטמפראטורות נמוכות מאד יכול כל המ׳ לעבור 
למצב פרא ואילו בטמפראטורות גבוהות מאד היחס הוא 3 
אורתו ל 1 פרא. 

איזוטופים של מ': 

1 ) "מ׳ כבד" (דאוטריום ת״״זפז^ס), איזוטופ של ם׳ 
שגרעינו מכיל, נוסף לפרוטון, גם ניטרון אחד. סימנו הכימי 
ס או 71 ,; משקלו האטומי 2.0147 . מהווה כ 0.02 אחוז מן 
המ׳ שבטבע. בגלל ההפרש היחסי הגבוה במסות האטומיות 
של מ׳ ודאוטריום, נבדלים שני איזוטופים אלה, בתכונותיהם 
הפיסיקליות והכימיות, הרבה יותר מאשר איזוטופים 
שונים של יסודות אחרים, השיטה המקובלת להפרדת דאו־ 
טריום מנד מבוססת על העובדה שבאלקטרוליזה של מים 
משתחרר הכד הקל במהירות גדולה פי שישה מזו של 
השתחררות הנד הכבד. בעזרת שורת אלקטרוליזות מתעש¬ 
רים המים בדאומריום, וניחן להפיקו ממים אלו. 

2 ) ט ר י ט י ו ם ( 3 ת 11 ״ 711 ), איזוטופ רדיואקטיווי של מ׳; 
מסתו 3.017 , סימנו הכימי 7 וכן 3 9 !; מתפרק תוך פליטה 
חלשה של קרני 8 לאיזומום 3 של הליום. זמן מחצית החיים 
12.26 שנים. מצוי בטבע בכמויות זעירות, מיוצר סינתטית 
ע״י הפצצת ליתיום בניטרונים איטיים (ע״ע אטומית, פצצה 
[כרך־מילואים], ענד 117 ). משמש כ״מסמן דאדיואק- 
טיווי" במחקרים כימיים, ביוכימיים וביולוגיים. בפצצת ד.מ׳ 
"מותך׳ הטריטיום עם דאוטריום ומתקבל הליום תוך שיחדור 
חום רב. 

תכונות כימיות. בטמפראטורות רגילות אין ד.מ׳ 
פעיל אלא לאחר הפעלה. בטמפראטורות גבוהות הכד פעיל 
מאד. מולקולת המ׳ יציבה מבחינה תרמית, ורק בטמפראטו־ 
רות גבוהות עוברת דיסוציאציה: 

29 4 - £031 ! 103.8 + 9 2 . 

ב£!״ 2000 אחוז הדיסוציאציה הוא 0.122 , ב 1£ ״ 3000 הוא 
9.03 ׳ ב £!״ 4000 הוא 62.3 וב 1£ ״ 5000 הוא 94.2 . כשמעבירים מ׳ 
מולקולרי בין אלקטרודות של קשת חשמלית, הוא עובר דיסר 
ציאציה, כשיחד עם ד>מ׳ מזרימים חמצן, מקבלים להבה בעלת 
טמפראטורה גבוהה מאד, המאפשרת התכת מתכות כבדות 
והלחמתן. מ׳ אטומרי אפשר לקבל גם באמצעים חשמליים, 
למשל ע״י התפרקות מתח גבוה בכד בלחץ נמוך. מ׳ אטומרי 
הוא בעל זמן מחצית חיים של 0.3 שניה והוא מחזר חזק 



257 


מימן — מין, מהות המיניות 


258 


מאוד. דוא מסוגל לחזר תחמוצות מתכתיות, מלחים שונים 
ואף להגיב עם מתכות אלקלי בצורה אכסתרמית. מ׳ מולקו¬ 
לרי מגיב עם ההלוגנים: עם פלואור אפילו בחושך ב* 252 ~ 5 
עם כלור הוא מגיב בראקציית-שרשרת לאחר הפעלה ע״י 
אור; עם ברום הוא מגיב בתנאים יותר חריפים, ועם יוד — 
רק לאחר חימום. הראקציה של מ׳ עם חמצן (ע״ע גז רועם) 
מתרחשת׳ כנראה, כדלקמן: ■ 209 <- 0 2 + 9 2 

• 9 + 920 9 2 + • 09 

• 920+09 ^* 92 + 02 + • 9 
בטמפראטורה שלמטה מ ס 550 הראקציה היא איטית למדי. 
מעל לטמפראטורה זו עולה מהירות הראקציה עם עליית 
הלחץ, עד שהיא מגיעה לאיזור התפוצצות. איזור זה נמשך 
בתחום של לחץ מסוים, עד אשר בלחץ גבוה יותר הוא נע¬ 
לם. ההתפוצצות נגרמת כתוצאה מן הראקציות: 

• 0 + • 09 *־ 02 + • 9 
9 + ■ 90 <־, 9 + • 0 
בראקציות אלה מתערער המצב הסטציונרי של הרדיקלים 
הדוסשיים. בלחץ רגיל הרדיקלים עוברים טרמינציה על 
דפנות הכלי: עם עליית הלחץ אין הרדיקלים יכולים לעבור 
טרמינציה על דפנות הכלי וחלה התפוצצות; כשהלחץ גבוה 
מאד חלה הטרמינציה בין הרדיקלים עצמם. המ ׳ מתרכב עם 
כל האלמתכות חוץ מבור. עם חנקן הראקציה ללא קטליזטור 
איטית מאוד, אך עם קטליזטור היא מהווה שיטה לקבלת 
אמוניה (ע״ע). פחמן וצורן מגיבים בקושי עם מ׳. סס מגיב 
עם מ׳ ובהתאם לתנאים הקטליטיים ניתן לקבל: 

0 2 9 6 , 0 , 09 4 , 9090 , 09 3 09 
ועוד. המ׳ מגיב בנוכחות קטליזטור עם פחמימנים בלתי־ 
רוויים והופך אותם לרוויים, ד,מ׳ מגיב עם מתכות הקבוצות 
ה 1 וה 11 ונותן הידרידים יוניים. ועם מחכות אחרות הוא 
נותן הידרידים מתכתיים או תערובות מתכת־מ׳ בלבד. תגו¬ 
בת ד,מ׳ עם תחמוצת שוגה— לפי אופי התחמוצת. תחמוצות 
של המתכות הכבדות נחזרות למתכת׳ תחמוצות של מתכות 
פעילות יותר נחזרות להידרידים. ד,מ׳ מגיב גם עם כלורידים. 
מחזר אותם ומתקבל 901 , ועם סולפידים, ומתקבל 925 . 

פעילות פיסיולוגית. מ׳ נקי איננו מרעיל, אך 
בעלי-חיים מתים בו מחנק בגלל חוסר חמצן. מ׳ הנפלט 
מפעולת חומצות על מתכות יכול להיות ארסי כיוון שהוא 
מלווה בד״כ בארסין ובפוסטין. 

שימושים. המ' משמש להקשייח שמנים בתעשיית 
המזון, להעלאת מספר האוקטן בדלק, לייצור דלק סינתטי 
ושמני סיכה׳ לדה־סולפורציה של פחמימנים בתעשיה הפטרו־ 
כימית וליצירת אווירה מחזרת בעיבוד מתכות. כמויות גדו¬ 
לות מנוצלות לייצור אמוניה וחומצת-מלח. שימושים מש¬ 
ניים: בייצור נורות-חשמל ובעיבוד מתכות ע״י להבת כך 
עם חמצן ואצטילן. שימוש חשוב נעשה בס , כחומר דלק 
לטילים — יחד עם חמצן נחלי. 

.!ת 0££  6 ק 5 ). כפילות זו מביאה לחוסר חד־משמעיות 
בלשון הדיבור והכתיבה. בנסיון להתגבר על קושי זה הוצ¬ 
עה המלה זויג (מן השורש זוג) במשמעות צ 56 . בערך זה 
נשתמש במלה מין, פרט למקומות שבהם נתייחס לזכרים 
ונקבות כאל "זדגים" ( 56x65 ). 

מהות המיניות, עט׳ 258 ; המשמעות הביולוגית. עם׳ 259 ; 
ההתמיינות לזוויגים, עמ ׳ 260 ; מיגוון תופעות המיניות: 
רקומבינאציה בבקטריופאגיט, עמי 261 ; מיניות בחידקים, 

עם' 262 ; מיניות בפטריות, עמ׳ 263 ; מיניות בחוליתנים, 
לרבות האדם, עט׳ 264 ; התנהגות מינית של החוליתנינו, 

עמי 267 ; ייחום, עמי 269 ; הורמוני־מין, עט׳ 270 ; מין 
באדם: איברי־המין, עם׳ 272 : המישגל, עם׳ 273 ; השוני 
בין המינים, עט' 275 ! הפרעות בחיי־המין, עם׳ 276 ; מחלות 
מין. עם׳ 276 ; פסיכולוגיה וססיכוסאתולוגיה, עם׳ 277 < אונ¬ 
נות, עס׳ 280 ; פסיכולוגיה הבדלית, עמי 283 ; חינוך מיני, 

עט׳ 284 ; משפט. עמי 286 ! חברה ופולקלור, עט׳ 287 ; 
הלכה, עט׳ 291 . 

מהות המיניות. המיניות, על השלכותיה ברפואה 
ובפסיכולוגיה׳ היא חלק מתופעת הרביה בכלל. הרביה (- 6 •! 
ת 6110 ג 1 (> 0 זק) מציינת את המשכת־הקיום בכל דרך שהיא, בין 
מינית ובין אל-מינית. רביד, אל־מינית היא, למשל, ההתח¬ 
לקות ( £1551011 ) של החומר התורשתי והציטופלסמה בחידקים 
ובהרבה חד-תאיים. אולם בקבוצות אלו וכן בכל הקבוצות 
הסיסטמחיות האחרות קיימת גם רביד, הקשורה בפעילות 
מינית או מעין־מינית (ץ 113111 צ 356 ז 3 ק). עיקרם של התהלי¬ 
כים המיניים והסעין-מיניים הוא בהתערבבוח חומר תורשתי, 
שמקורו בתאים שונים, ובחלוקתו לתאי-בת בצירופים חד¬ 
שים׳ באופן שהצאצאים שונים מהוריהם במטענם התורשתי. 

המרכיבים החשובים בתהליך המיני הם: היווצרות מגע 
הדוק (סינפסיס) בין כרומוסומים (כר") הומולוגיים (ע״ע 
תא), המכילים רצפים דומים של נוקלאוטידים (ע״ע נוקל- 
איות. המצות), או בין חלקי כד׳; שבירת חלק מן הכר" 
ואיחדם מחדש תוך כדי חילופי קטעים (שיחלוף [־צ 6 
1131186 :>]), המביאים לצירופים גנטיים חדשים (רקומבי- 
נציה); הגשמת צירופים חדשים כתוצאה מהתפלגות בלתי- 
תלדה של הכר"; התאחדות של חומר תורשתי מתאים 
שונים(הפריה, קריוגמיה). לא כל היסודות האלה דרושים לשם 
השגת צירופים תורשתיים חדשים; למשל, התפלגות בלתי- 
תלדה של כר" תביא לרקומבינציה גנטית גם בהעדר שיחלוף. 

במחזור המיני ( 56x1131 0x16 ) של צמחים ובעלי-חיים, 
שבהם מאורגן החומר התורשתי תמיד ב 2 או יותר כר", 
גלומים היסודות הנ״ל במיוזה ובהפריה (ע״ע). המידה כרו¬ 
כה בשיחלוף, התפלגות בלתי־תלויה של כר", צמצום 
מספרם למחצית (הפחתה [תס 011 נז 1 > 6 ז]) והכללתם בתאי־ 
המין• ע״י התלכדות הגרעינים של 2 תאי־מין בהפריה, 
נוצר תא בעל אותו מספר כר" כמו לפני ההפחתה. מכאן 
שבמחזור־החיים המיני חל חילוף בין שלבים דיפלואידיים 
(בעלי מערכת כפולה של כר") לבין שלבים הפלואידיים 
(בעלי מערכת יחידה של בר״) (ציור 1 ). משך קיומם של 
שלבים אלת שונה מקבוצה סיסטמתית אחת לשניה (ע״ע 
הפריה׳ עם׳ 111 — 114 ). בין האוקריוטים (הכוללים את כל 
הקבוצות בעלות יותר מכר׳ אחד וגרעין־תא הנתון בממבך- 
נה) מתקיימות, בצד מחזיר־חילוף בין מיוזה והפריה, גם 
תופעות של מעין־מיניות, שנחקרו במיוחד בפטריות. 



259 


מין, המשמעות הכיולונית; ההתכויינות לזוויגים 


260 


בנגיפים(ע״ע נגיף), 

ובבע״ח פרוקריוטיים 
(ע״ע מיקרוביולוגיה) 

מושגת הרקומבינציד. 

הגנטית בכמה אופ¬ 
נים, הנכללים גם הם 
בין התהליכים המעין- 
מיניים. 

המשמעות ה¬ 
ביולוגית של ה¬ 
מיניות. תופעת המי¬ 
ניות היא אוניוורס־ 

לית; מכאן שהתפתחה 
בשלב אוולוציוני(ע״ע 
התפתחות) מוקדם 
מאוד. 

הרקומבינציה הגנטית מקנה לתהליך המיני את חשיבותו 
ההתפתחותית בשני אופנים: ( 1 ) פרטים מעולים מבחינת 
הרכבם התורשתי מושגים ע״י התכנסות מוטציות (ע״ע 
גנטיקה, עם׳ 77 ; תורשה) מועילות באותו הפרט. הרקומבי- 
נ ציה הגנטית מאפשרת התכנסות כזאת ביעילות גבוהה 
בהשוואה לרביד. האל־מינית. הרביה האל-מינית מבוססת 
על הכפלה, מדויקת בדרך-כלל. של החומר התורשתי וחלו¬ 
קתו השווה בין תאי-הבת. בדרך זו נוצרים שבטים (.!:)"ס!;!) 
של בע״ח חד-תאיים, או פרטים רב־תאיים, שכל תאיהם 
דומים בהרכבם התורשתי. שינוי תורשתי (מוטציה), המו¬ 
פיע במערכת כזאת, נשמר בכר" של צאצאי התא שבו 
הופיע לראשונה. שינוי מוטציוני שבי ייתוסף לקודם רק אם 
יתרחש בתא המכיל כבר את השינוי הראשון; ז״א, המו¬ 
טציות מצטרפות בסדר עוקב. לעומת-זאת, רביה מינית 
מאפשרת לשינויים תורשתיים, שנוצרו בנפרד, להתכנס 
בכר' אחד או בגמטה אחת (בזמן המיוזה), או שהם יכולים 
להתחבר בגרעין אחד (בזמן ההפריה); כל/ כאן נעשית 
הצטרפות המוטציות לא בזו אחר זו, אלא בעת-ובעונה אחת. 
התכנסות זו יעילה יותר מהצטרפות עוקבת של מוטציות, 
ביצירת שונות תורשתית. אולם צירופים מועילים עלולים 
גם להיפרד בדרך זו; לפיכך קיימים מנגנונים נוספים המונ¬ 
עים התפצלות של צירופי-גבים מועילים. ( 2 ) הרקומבינציה 
הגנטית מסייעת לאוכלוסיה להתאים את עצמה ביעילות 
לתנאי־הסביבה המשתנים. אוכלוסיות בעלות רביה מינית 
מורכבות מפרטים השונים במטענם התורשתי. מתוך שונות 
תורשתית זו נבררים הצירופים המתאימים־ ביותר לחיים 
בסביבה נתונה. הרביה המינית מייצרת גם צירופים מזיקים, 
ואלה מסולקים ע״י הבירור הטבעי. 

הרביד. המינית היא בעלת ערך הסתגלותי גבוה לאוכלו־ 

סיד. ולא לפרטים המרכיבים אותה. מהלך האוולוציה וקצבה 
תלויים במידה רבה בתוצאות הרביד. המינית. יעילותו של 
תהליך־ההסתגלות מותנית בגודל האוכלוסיה, אופי המוטציות 
ותדירותן וגודל היתרון הסלקטיווי שהן מעניקות. ההשפעה 
של אחדים מן התנאים האלה לא ברורה, או שנויה במח¬ 
לוקת (ר׳ להלן, ביבל׳). רביד. אל־מינית התפתחה בקבוצות 
סיסטמתיות שונות, ללא תלות ביניהן. התפתחות המינים 
( 00105 ק 5 ) החסרים רביה מינית לחלוטין איטית באופן יחסי 
(ר׳ לעיל). לעומת-זאת, עשוי המעבר מרביה מינית לאל- 


מינית להעניק יתרון מיידי באותם המקרים שבהם נוצרים 
טיפוסים פחות-מותאמים ע״י רקומבינציה, או כשיש תועלת 
בשימור של צירופים תורשתיים שמצטייבים באון־בלאיים 
(הטרוזה; ע״ע הכלאה, עם׳ 402 ). 

התאמה מיוחדת־במינה היא השילוב של דורות רביה 
מינית עם דורות של רביה אל-מינית, המצרף, במערכת 
אחת, את היתרונות של שני סוגי-הרביה האלה. מיני גלגי- 
ליות (ע״ע), סרטנים נמוכים וכנימות-עלים (ע״ע, ענד 907 ) 
מתרבים בדרך־כלל באופן אל-מיני; אולם עם הרעת תנאי- 
הסביבה (כגון התייבשות של שלולית) מופעלת הרביד. ה¬ 
מינית• מעניין להשוות את חילוף-הדורות הזה עם התפתחות 
הגוף ( 3 ת! 50 ) של היצורים הרב־תאיים, שאפשר לראות בה 
התרבות אל־מינית במשך דורות אחדים של תאים, המלווה 
ברביה מינית במסילת־הנבט ( 1105 גזזז־זא). 

ההתמיינות (דיפךגציאציד.) לזוויגים זכר ונק¬ 
בה׳ היא התפתחות מאוחרת. בנגיפים ובאורגניזמים חד- 
תאיים הפלואידיים, מעורבות ב״הפדיה" מולקולות, או חל- 
קי־מולקולות, של החומר התורשתי שאין להתייחם אליהן 
במושגים של תאי-מין. גם בקבוצות נמוכות מבין האוקר־ 
יוטים יש להעדיף לעתים קרובות מינוח ניטראלי של טיפו־ 
סי-הזוויג, כגון + ו- 

בבעלי־חיים דו־מיניים קיימים בד״כ הבדלים בהרכב ה¬ 
תורשתי של שני הזוויגים המהווים את המנגנון הכרומוסומלי 
לקביעת-המין. ראשיתו של מנגנון זה, כנראה, בהבדלים 
בגנים מועטים המביאים להתמיינות לזוויגים. התפתחות 
אמצעים לשמירת תאחיזה (ש^ס!"!!) הדוקה בין גנים אלה, 
שמספרם הלך־ועלה, הביאה בסופו־של־דבר להקצאת כר" 
שלמים להבטחת התמיינות מינית סדירה. בבע״ח בעלי כר" 
כאלה מבחינים בין כרומוסומי-המין לביו אוטוסומים (כל 
הכר" האחרים, שאינם קשורים בקביעת-המין). מנגנון זה 
מבטיח את: ( 1 ) יחס-הזוויגים ( 55x0110 ), שלפיו נוצרים 
זכרים ונקבות בשיעור שווה בקירוב; ( 2 ) הכוונת הזיגוטה 
(ביצית מופרית) למסלול זכרי או נקבי (עם סטיות נדירות 
למסלול בין־מיני); ( 3 ) התפתחות שונה של שני הזוויגים 
השייכים למין ( 501£5 ק 5 ) אחד, היכולה להביא, במקרים 
קיצוניים, לידי שוני חיצוני מופלג עד כדי כך, שאין אפש¬ 
רות לעמוד על השייכות הזאת בעזרת התבוננות בצורתם 
בלבד. 

מספר כרומוסומי-המין הוא בין 1 ל 24 (האחרון הוא 
מקרה קיצוני, שתואר בחיפושית ממשפחת השחרוריות 
[ 053 ־ 1 ( 11 ־ 01 5 ק 813 ] מישראל). המספר הראשוני והשכידדביו־ 
תר הוא 2 כרומוסומי־מין, הן בזכר והן בנקבה. בזוויג האחד 
2 כרומוסומי-המין שווים בצורתם ובקיבול הגנטי (סימנם — 
האות א) ובזוויג השני הם שונים בצורתם, וההומואגיה ביניהם 
חלקית או חסרה (סימנו של האחד, המצוי גם בזוויג הנגדי, 

וסימנו של השני, שאינו מיוצג בזוויג הנגדי, ץ). זוויג 
אחד הוא, איפוא, הומוגמטי (^ והשני הטרוגמטי (ץ^. 

הזוויג ההטרוגמטי יוצר (עפ״ר בכמות שווה) תאי־מין 
משני טיפוסים: האחד מכיל כר׳ x והשני — כר׳ ץ. הזוויג 
ההומוגמטי יוצר תאי־מין שכולם מטיפוס אחד — * בהי־ 
פגש תא־מין הנושא x עם תא־מין דומה, נוצר פרט הומו- 
גמטי ^ פרט הטרוגמטי ץ* נוצר מפגישת תא-מין הנושא 
ץ עם תא־מין הנושא * האופי ההסתברותי של תהליכי יצי¬ 
רת תאי-המין ופגישתם מבטיח יחס-זוויגים של 1:1 בקי- 



/^יויזז: הלוקח הפחחה 
0 0 חאי־סיו הפלואידיים 

/ \ 

הפדייה 



זיגוסר, דיפלואידיח 
פחסחהח לנע״ח 
דיפלואידי וחוור חלילר 


ציור 1 . סחזוד סיני, הסודבג סעלבים 
דיפלואידייס והפלואיריים. בסנסה סצויו 
רק זוג אחד על כרוטופוםים (אחד אפור 
והעני עחור 1 



261 


מין, מיגוון תופעות המיניות 


262 


רוב. הזכרים הם הטרוגמטיים (י<צ) ביונקים (לרבות האדם), 
בהרבה קבוצות של חרקים, כגון מישירי־הכנף (- 1110 ־ 01 
3 ש 0 >ק) וזבובניים (ע״ע) וכן בקבוצות אחרות. לעומת־זאת, 
הנקבות הן הטרוגמטיות (ץ*) בעופות, בזוחלים ובקבוצות 
אחרות של חרקים. כגון הפרפרניים (לגבי נקבות הטרוגי 
מטיות משתמשים גם בציון הכר" *. 2 ו 22 ). 

בקבוצות מעטות׳ שאין בהן כר 1 מ 1 ם 1 מי־מין מפותחים, 

לא התבסס טיפוס אחד של מנגנון קביעודהמין, ובמינים 
( 05 ! 00 ק 5 ) שונים, השייכים לאותה קבוצה, מצויים המצבים 
האלטרנטיוויים, כל׳ יש שהזכרים הם הטרוגכןטיים ויש 
שהנקבות הן הטרוגמטיות (דגים, דו־חיים). בצמחים העיל¬ 
איים התפתחו כרומוסומי־מין במקרים מעטים. 

הדרך שבה קובעים כרומום 1 מי-המין את ההתמייגות ה¬ 
מינית, ז״א, ההתפתחות ההורמונלית, ההיסטולוגית והאנטו־ 
מית האפיינית לכל אחד משני הזוויגים, אינה ידועה. כרו־ 
מוסומי־המין הם, כנראה, בעלי תפקיד שונה בקבוצות הסיס־ 
טמתיות השונות. בזבובי דרוזופילה (ע״ע) נקבע המין ע״י 
היחס בין מספר האוטוסומים למספר כרומוסומי ^ באדם 
אחראי כר׳ ץ להתפתחות בלוטת־המין (הגונדה) העוברית 
לאשך ובהעדרו — מתפתחת הגונדה לשחלה. ייתכן, שקבי¬ 
עה זו נעשית ע״י שינוי הקצב של חלוקת התאים בבלוטת- 
המין העוברית; החשת קצב זה גורמת להפיכתה לאשך. 
השערה זו נתמכת ע״י העובדה, שבעופות׳ שבהם הנקבה 
היא בעלת כר׳ ע, השחלה היא המתפתחת בקצב מואץ. 

קביעת־המין ההפלודיפלואידית מצויה, למשל. בדבור- 
ניים (ע״ע). במנגנון זה הפלואידיות מביאה לזכריות ודי- 
פלואידיות — לנקביות. 

נוסף לקביעת־המין התורשתית, קיימת לעתים קביעת- 
מין סביבתית, כגון מינים מסוימים של דו־חיים שמתפתחים 
לזכרים או לנקבות על־פי הטמפרטורה שבה הם גדלים. — 
וע״ע בונליה. 

.וזזו,) *■׳ 5 (ס 1115 ק 45 0131111 ! 5001 ,■! 810110 .ן .זל 

;׳' 1956 , 311131 ) 0/1 51x1 ,חח 13 ח)־ו 112 . 81 ; 1932 ,( 66 זגו 21 ז 

. 115 * 111 ■{ 5 1 ) 011111 ( 0 011111011 '!£ ■) 1/1 ' . 1 ־ 11,1 ^ 1 ־ 111 !^< 1 .( 1 . 0 

- י\\סז 0 .? .( ; 1965 ,ח 111111311 0 ! 1/111 ^ 5 י £1 סב 0 . 0 ;׳ 1958 

, 7111311011 ( £0 1 £1'011111011 111 511X11(11 3(1 <1 101X1131 .׳ 11 וזזו^ 1 , 81 

. 06 ; 1969 ,( 103 ,. 161.1 ) 11 ; 1965 ,( 99 ,ז.־ 11 ג־ו 0 ״א .״ 41 ) 1 

- 5^ 0/1x0/110 ,ו 01 ס׳״ 81111 . 17 : 1967 , 11 ) 51x1131 ,״״ 1 ) 9001 

*ס?. /ס ? 81010% 7 111 ,(. 01 ) ״( 41111.1 . 4 ; 1967 , 100115 
. 1967 ,(<£.\ז 50 0 :>״£| 50 : 11001.5 " 01 ;£נ 01 ׳ 1 ) 

רם. ם. - יע. ו. 

מיג וון תופעות המיניות (על תופעות הקשו¬ 
רות במיניות, שאינן נזכרות כאן — ר׳ הערכים הדנים 
בקבוצות הסיסטמתיות המתאימות). ר קומבינציה 
בבקטריה גי ם (ע״ע: כאן, בקיצור, פאגים) נמצאה 
לראשונה ב 1946 ע״י דלבריק 11010 ־ 00181 : נר 1906 ) דביילי 
(׳( 83110 ). חידקי 0011 101113 ־ £51101 (ע״ע חידקים, עמ׳ 344/5 ) 
הודבקו בעת־ובעונה אחת בשני מוטנטים שונים של הפאג 
האלים 72 . בין הפאגים שהתרבו בתוך החידקים נמצאו 
בעלי גנוטיפ כשל ההורים וכן פאגים רקומביננטיים, הנו¬ 
שאים את שתי תכונות ההורים או החסרים את שתיהן(ציור 
2 ). בניסויים מאוחרים־יותר הוברר שמנגנון הרקומבינציה 
מבוסם על שבירת כר" ואיחוים מחדש ושהפאג מכיל מידע 
ליצירת מערכות אנזימים האחראים לרקומבינציה. קשה 
להעריך את החשיבות ההתפתחותית של תהליך זה, מאחר 
שלא ידוע באיזו מידה מתרחשת בטבע התקפה בו־זמנית 
של חידק בפאגים המכילים מוטציות שונות. החיוניות של 


1 . ׳ 18 ׳ פאנים כני טיז אחד 

ונןלי גנוטיפ ׳פונה, נספחים 
וחידה. הרנ״א ׳ 58 האחד 
ססוט! בשחור, ו׳ 8 ל השני 
באפור 


2 . דנ״א של הפאנים לאחר 
חדירתו לחידה 


3 . דנ״א של הפאגים טתרבה 
ע״י הכפלה 


9 ־ 5 . חלה טטילקולות הרנ״א עובר 
שחלו!* הטניא ליצירת טול־ 
הולות רס!מ 1 יננטי 1 !ז; השח¬ 
לה* יוצא לפועל נמהום שפו 
הסו טרוסה 


0 . בחידה נוצרו פאנים מושל־ 
טים, וביניהם רקוטביננטיים 


ז. אוכלוסיית הפאנים שהש¬ 

תחררה טהחידק שהתבהע 

ציור 2 . תיאור סבטתי של רקומבינציה בפאנים 

מערכות הךק 1 מבינציה להכפלה של הדנ״א (ע״ע נוקל־ 
איות, חמצות) מצביעה על האפשרות שהתהליך המעין־מיני 
הזה אינו אלא תוצר־לוואי של מנגנון־ההכפלה של החומצה 
הנוקלאית של הפאג. 

מיניות בחידקים (ע״ע, עמ׳ 344 — 346 ). ידו¬ 
עים שלושה תהליכים מעין־מיניים: טרנספורמציה׳ ק 1 ניו־ 
גציד. וטרנסדוקציה. בשלושתם מועבר קטע ממולקולת 
הדנ״א המעגלית (כל׳ קטע מהכר׳) של חידק תורם׳ לתא 
של חידק מקבל. החידק המקבל הופך ע״י כך ל זיג ו טח 
חלקית (מרוזיגוטה), המכילה גנים אחדים, שהועברו מ־ 
החידק התורם, וכר׳ שלם של החידק המקבל. 

בטרנספורמציה קולטים חידקים קטעי דנ״א, שהשתחררו 
באקראי מחידקים אחרים. בקוניוגציה מועבר קטע כר׳ 
(לעתים — כולו) במנגנון מיוחד מחידק אחד לשני; במקרה 
זה ניתן לייחס לאחד החידקים זכריות ולשני נקביות. החידק 
הזכרי הוא בעל תוספת של קורים דמויי-צינור ( 111 ק), שב¬ 
עזרתם הוא נקשר לגוף החידק הנקבי ומעביר לו את החומר 
הגנטי. בטרנסדוקציה מעביר בקטריופאג חלק של דנ״א מחי- 
דק לחידק. העברה זו אפשרית כאשר הבקטריופאג הוא 
מתון ומתרבה בתוך החידק בהתאמה אתו (ליזוגניות [ע״ע 
לווף]). לעתים כאשר פאג כזה משתחרר מן החידק, הוא 
נו׳שא אתו קטע כר׳, ואותו הוא מעביר לחידק אחר המודבק 
על־ידיו. פאגים מסוימים מעבירים תמיד קטע מסוים של 
דנ״א, ואילו אחרים עשויים להעביר כל חלק שהוא מן הכר׳ 
החידקי. 

ערכם האוולוציוני של תהליכים מעין־מיניים אלה אינו 
ידוע בבירור. תדירות ההיווצרות של רקומביננטים ע״י 
שלושה תהליכים אלה בטבע אינה ידועה; במעבדה התדי¬ 
רות נמוכה אף בתנאים אופטימליים. ייתכן מאוד שמוטציות 
בלבד דיין להבטחת האוולוציה של החידקים׳ לאור העובדה 
שהם יצורים חד־תאיים הפלואידיים, המתרבים במהירות 



׳///? \\ 
ח־קזנזניננסיס 








263 


מין, מיגוון תופעות המיניות 


264 


רבה והמגיעים לאוכלוסיות ענקיות. אפשר להניח, שאילו 
היה לתהליכים המעין־מיניים תפקיד חשוב בהגברת השתות 
ע״י יצירת רקומביננטים, היתד. יעילותם עולה עם האוו־ 
לוציה של החידקים. היעילות הנמוכה של התהליכים המעין־ 
מיניים מעידה, אולי, על כך, שרקומביננטים מופיעים כ־ 
תוצרי־לוואי לתופעות ביולוגיות שמהותן הראשונית שונה. 

ע. אוסנהיים, רביה פינית בחיידקים (מדע ט״ז, 5 — 6 ), 

תש ל ״ב 1 1 ) 11 ) 13006, £0 $1X110111 .£ - ת 3 מז 001 זוו ״ 1 .£ 

01111 8011010 / 0 1 ) 11 ) 11 ) 1 ) ) 711 ,<*£\ 11.1 ; 1959 , 1 ) 101 ) £0 

־ - 0 . 4 ( - 6 תו 601 ״^ 1 ״^\ .' 5 \ .£ .ס ;־ 1968 ,!)!!!■(!ע 11 ) 7/1 

0163 ) 710110141 1 ) 011 1 ) 110111 £ 

מ. מר. 

מיניות בפטריות. התהליך המיני מוכר בארבע 
חמישיות, בערך, מכלל הפטריות. בפטריות אלו וכן 
במינים, שבהם התהליך המיני אינו מוכר, קיים מנגנון 
מעין־מיני, המאפשר גם הוא שילוב גנים בצירופים חדשים. 

השלבים העיקריים בתהליך המיני בפטריות הם: (א) 
היווצרות רציפות ציטופלסמתית (פלסמוגמיה) בין תאים 
של הפרטים המעורבים בתהליך, המביאה להימצאות שני 
גרעינים הפלואידיים בתא אחד; (ב) התמזגות הגרעינים 
ההפלואידיים לגרעין דיפלואידי (קריוגמיד.); (ג) חלוקת 
ההפחתה (מיוזה) של הגרעין הדיפלואידי. פער־הזמן בין 
הפלסמוגמיה לקריוגמיה מיוחד לפטריות. פרק־הזמן המפריד 
בין שני השלבים קצר, בדרך־כלל, בפטריות הנמוכות (פט־ 
ריות־האצה ופטריות־הנאד) ועשוי להיות בלתי־מוגבל בפט¬ 
ריות הגבוהות (פטריות-הכובע)• ההפרדה בין הפלסמוגמיה 
להתמזגות הגרעינים משתקפת במחזורי־החיים של הפט¬ 
ריות, ומאפשרת הבחנה בין שלושה מצבים ברורים מבחינת 
רמת־ההפלואידיות של התא: הפלואידי, דיקריוטי (מציאות 
שני גרעינים המתחלקים בחלוקה מתואמת בתא אחד) 
ודיפלואידי. מינים (^!ס*!.!) שונים של פטריות נבדלים 
במשך הזמן היחסי של השלבים האלה (ציור 3 ). יש שהשלב 
ההפלואידי מהווה את החלק העיקרי במחזור-החיים והשלב 
הדיפלואידי מוגבל-ביותר; הגרעין הדיפלואידי עובר חלו־ 
קת־הפחתה מייד לאחר התמזגות הגרעינים ההפלואידיים. 
לעומת־זאת, בפטריות אחרות החלק העיקרי במחזור-החיים 
הוא דיפלואידי. בין שתי צורות מחזור־חיים קיצוניות אלה 
נמצאות צורות נוספות של מחזור־חיים. 

ההבדלים בצורת הזוויגים (זכר ונקבה) נדירים מאוד 
בפטריות; המנגנון המבטיח הפריה הדדית מבוסם בעיקרו 
על הבדלים פיסיולוגיים ביניהם. אפילו באותם סוגים, שבהם 
נוצרים גופי־רביה שניתן להגדירם כזכריים או נקביים, אין 
התופעה קבועה ופרט מסוים יכול להתנהג כזכר או כנקבה. 

בפטריות מבחינים בשתי קבוצות עיקריות מבחינת 
התהליכים המיניים: (א) בעלות הפריה עצמית (הומותא־ 
ליות) ; (ב) בעלות הפריה זרה (הטרותאליות); בשתי 
הקבוצות מצויים סוגים שבהם קיימת הפרדה מורפולוגית 
לזכרים ונקבות, וסוגים שבהם ההפריה נעשית בין תפטירים 
והים בצורתם, אך שונים מבחינה פיסיולוגית. המנגנונים 
הפיסיולוגיים והביוכימיים הפועלים בתהליך המיני בפטריות 
אינם ברורים עדיין. אמנם זוהתה בכל הקבוצות פעילות 
הורמונאלית המעוררת יצירת גופי־רביה; עד כה אופיינו 
3 הורמונים בלבד. 

המחזור המעין־מיני נפרד לחלוטין מן המיני גם באותן 
הפטריות שבהן מצויים שניהם. המחזור המעין־מיני מתחיל 


ץ 

\ עי 7 

ס 

( 


ניקר מחוור 
^ החיים במצב 
ריפלואידי 




קיקר מחוור 
החיים במצב 
ריפדואיר• 


בהשגת המצב הדיפלו־ 

אידי בתפטיר הווגטטיווי 
ע״י התמזגות (שהיא נ¬ 
דירה) של גרעינים. מן 
הגרעין הדיפלואידי חוז¬ 
רים ומתקבלים גרעינים 
הפלואידיים ע״י אבדן 
הדרגתי של כר" בזמן 
החלוקות המיטוטיות. ב¬ 
מהלך ההפלואידיזציה ה¬ 
זאת נוצרים תאים רקום־ 

ביננטיים בין כתוצאה מן 
ההתפצלות הבלתי-תלויה של כר" ובין ע״י שיחלוף מיטוטי, 
או ע״י שניהם. שיחלוף מיטוטי יוצא-לפועל בתאי־פטריות 
דיפלואידיים גם ללא קשר עם ההפלואידיזציה. ההיווצרות 
של צירופים גנטיים חדשים בדרך המעין-מינית נחשבת 
לצורה פרימיטיווית של המנגנון המיני• לפי דעה אחרת, 
התפתחו המעין־מיניות והמיניות במקביל. 


סס 

\ ז 

מיוזה 

חלוקת 

ס ריח 0 ח ת ר■׳!^־־־־ 0 

\ */ 

\ עיקר מחזנר י 

ס החיי□ במצב ? 

/ הפלואירי ^ 

/ ודיקרחסי \ 


/!ול/׳וה מחזורי חיים בפטריות הנבדלים 
במשך הזמן היחס* של פלואידיות התאי□ 
ס־הפלואיד ס-דיפלואיד #0 -דיקריח 
^ ־ פלסמוגמיה 


0. 1958 , 1515 ( 01 ה 4 / 1€11€11€ ) 171 15 * €11 11 .<)¥ץ €4:0 )ח<*ק ; (], ]. 
^1€ מ .[ ;־ 1962 ,/( €010% ץ!\ '( 101 ) 111110411 .ץ ^X1^0^^1)> 0714 $€X^^^4 1\]€(/10- 

11151715 (71* 7011*1, 2, 473—511), 1967; 111., 711? 11010 
0 / 5€10$ ' 0€1 4 חס ( 1101 ) 111170411 1€ ! 1 ח 1 €110115 ! )? 5 ■ 11 ר €1 ק - 
111 €50 [ 0 1 ח x1101 ^!] 11 ) 11 )•, 1967; 1. 11. 5. 7111<;11 - רח 11 ו *. 
1)11), 7/111^01 (!€5131111 .[־ 011111 ) 1 .¥ ;* 1971 , €5 11 €ח x1 ־*׳ 
7. 130 1/1€ / 0 ח 0111110 ׳ 1 .£ 0114 €' 1 ) 11 ) 5011 ' 111 * 8 * 0 7/1€ ,€^תז 

111(0171(10111)11! 1 101 ־ 101 ; 13111 ) 1 ^ 11 ) 71 ' 1%/1€1 ? 7 111 7001015 ץ . 

1972. 


יג. ק. 

מיניות בחוליתנים, לרבות האדם. בלוטות־ 
המין הזכריות והנקביות מתפתחות מאותה רקמת-נבט 
עוברית (ע״ע אמבריולוגיה, עמ׳ 870 ). בהעדר מנגנון כרו- 
מוסומלי הקובע את המין׳ יכולה להתפתח מרקמה זו בלוטה 
דו-מינית (״], 010 ^ 0 ! ע״ע אשך; שחלה). בעגולי-הפה מת¬ 
פתחים ביצים ותאי-זרע בחלקים שונים של בלוטת־המין. 
מבין הדגים הכליל-גרמיים, האוקונוס מפתח בצעירותו גם 
אשכים וגם שחלות, וכשהוא מאריך ימים, הוא נוטה לנהוג 
כזכר מבחינה פונקציונאלית. לזכר של קרפדה יש, נוסף 
לאשכים, מעין בלוטת־שחלה. במיני צפרדע מצויה נטיה 
להחליף את המין עם התקדמות גילם, כמו בדגים (ע״ע 
אנדרוגיניות; דג, דגים, עמ׳ 912 ). 

ברוב החוליתנים קיים מנגנון כרומוסומלי, המביא להפ¬ 
רדת הזוויגים. לאחר שנקבע מינו של העובר, מכתיב הרכבו 
הכרומוסומלי־גנטי את כיוון ההתמיינות (דיפרנציאציה) 
של זוג בלוטות-המין העובריות• אע״פ שקביעת המין נע¬ 
שית ע״י צירוף כרומוסומי-המין בזמן־ההפריה, קיימת 
אפשרות — בהשפעת גורמים חיצוניים או פנימיים, 
ובניגוד לקביעה הגנטית — לשינויי־מין, שחלים בתקופת 
ההתמיינות של הבלוטה המינית. בעובר־חאדם אפשר להב¬ 
חין בתהליך זה החל מהשבוע השישי להתפתחותו. המשך 
ההתמיינות הנורמאלית בין המינים מותנית בהפרשה תקינה 
של הורמובי־המין ובהיעגות תקינה להשפעתם מצד רקמות 
שונות (ע״ע הפרשה פנימית). תאי-הביניים שבאשך, ובעק¬ 
בותיהם תאי־הקליפה של יתרת-הכליה (ע״ע) מפרישים 
הורמוני־זכרות (אנדרוגיניים) ואילו תאי־הזקיק שבשחלה 
ותאי יתרת־הכליה מפרישים הורמוני־נקביות (אסטרוגניים). 
ההבדלים הכימיים בין שני סוגי ההורמונים הם זעירים (ר׳ 



265 


מין, מייגוון תופעות חמיכיות 


266 


להלן)• בכל מין מוםרשוח גם כמויות 
קטנות של הורמוני המין השני, אולם 
להבדלי הכמויות ביניהם יש תוצאות 
אנטומיות, פיסיולוגיות ופסיכולוגיות 
מפליגות: בעובר-הזבר הופכות צינוריות 
הכליה (ע״ע, עמ׳ 839 — 840 ) העוברית, 
הנקראות ע״ש ק. ם. וולף (ע״ע) לצינר 
ריות־הזרע, והציבוריות ע״ש י. ם. מילר 
(ע״ע) מתנוונות; בעובד־הנקבה מתפת¬ 
חות הצינוריות ע״ש מילר לחצוצרות, 
לרחם ולחלק מן הנרתיק ( 3 ת 3£1 ׳ו), ואילו 
הצינוריות ע״ש וולף מתנוונות. 

בשלב עוברי מאוחר־יותר הופכות 
רקמות השקע האורו.?ניסלי העוברי ונבט 
איברי־המין החיצוניים לשלחוף־השתן, 
לשפבה, לאיבר ולכיס־האשכים — בזכר, 
ולשלחוף, לקליטורים ולשפתי־הפות — 
בנקבה. כל האיברים הללו קיימים עם 
הלידה, אך ממשיכים בחתפתחותם לא¬ 
חריה. 

המשל ההתמיינות המינית מותנה לא 
רק בהשפעת ההורמונים המיניים, אלא 
גם ביחסי־הגומלין ביניהם ובין הורמונים המופרשים מבלו־ תאי־הרקמות 47 במקום 46 כר", והכר׳ העודף הוא כד א. 

טות אחרות, ובעיקר מההיפופיזה (ע״ע) ומיתרת־הכליה• בתסמונת השניה מכילים תאי־החולה רק 45 כר״ ומהם 44 

כתוצאה מכל אלה נבדלים הזכר והנקבה גם בסימני־מין אוטוסומים (כמו אצל כל אדם נורמאלי) וכר׳ \ יחיד, ללא 

משניים מרובים, הניכרים במיוחד עם ההתבגרות המינית כר׳־מין שני (ציור 5 וטבלה). שינויים באלה במספר כרו־ 

(ע״ע בגרות, עמ׳ 613 — 614 : ור׳ להלן, הורמוני־מין). מוסומי־המין נגרמים לרוב ע״י תקלה בחלוקת־ההפחתה 

באדם שתים הזוויגים זה מזה גם בשכיחותם באוכלוסיה (מיוזה) אצל אחד ההורים, שכתוצאה ממנה נוצרים תאי־מין 

ובשכיחות היפגעותם במחלות: באשך נוצרים תאי־זרע הכד בעלי חסר, או עודף, בכרומוסומי־מין: 


*£״ ך % 

7 >=־י 

✓ * 

י* 

1 ; 8 <ו ־ 4 ?)״!!^ 

5 4 3 12 

5155 8 ד #71 *ז>< 1 

5 4 3 12 

ג: גג גו גג גו 1 ! תו 

12 ) 1 10 9 6 7 6 

* 6 113 66 £6 66 £1 * 3 

12 יי 10 9 9 7 6 

** 33 ג* 66 66 60 

18 ? 1 16 5 ! 14 13 

14 14 ג* יו 4 16 60 

18 17 16 15 14 13 

|! 2 4 * 41 1 ( 2 צ* 

*><44 ** 

19 20 21 22 x¥ 

אא 22 21 20 19 


ציור 4 נרומוסופים ש? האדם: מימין — נקבה: משמאל — זכר. ?מעלה — הכרומוסומיס 
כפי שצולמו נשלב האמצעי של חלוקת התא: למטה — תמונות הברומוסוסים מורו וסווגו 
לזונותיהם: 22 זוגות אוטוסומים חוג נר)מ 1 םומי־הסיז (התחתון טימיז בשני הציורים) — 

הנרלה פי 3000 


כילים כר' x ותאי־זרע המכילים כר׳ ׳ל במספר שווה. 
אעפ״כ, מסיבות שטרם הובררו, רב מספר הזכרים הנולדים 
ממספר הנקבות. היחס המספרי בין היילודים החיים משני 
המינים שונה באוכלוסיות שונות, ונע בין 101 ל 113 זכרים 
לבל 100 נקבות (בישראל — כ 106 זכרים ל 100 נקבות). 
יחם הזוויגים יורד בהדרגה עקב שיעורי־התמותה הגבוהים־ 
יותר של הזכרים בכל הגילים. שיוויון מספרי מושג בערך 
בגיל 50 ואילו באוכלוסיית־הזקנים שמעל לגיל 75 נשארים 
רק כ 85 גברים לכל 100 נשים. 

הבדלי־תחלואה בין המינים קיימים במחלות רבות, אך 
הם בולטים במיוחד במחלות תורשתיות־רצסיוויות, הנגרמות 
ע״י מוטציות בגנים הנמצאים בכר׳ x והאחראים לתכונות 
שאין להן כל קשר לקביעת המין. המחלות הקשות מסוג זה, 
כגון ניוון־שרירים, אגמגלובוליבמיה (חוסר, או מיעוט, של 
יצירת נוגדנים), המופיליה (ע״ע דם, עם׳ 719 ), מחלות־דם 
אחרות ומחלות שונות במערכת העצבים והחושים פוגעות 
כמעט רק בזכרים. מחלות אלה מועברות לחולים מאמותיהם 
הבריאות: האמהות נושאות אמנם את הגן המוטנטי בכד x 
אחד, אך יש להן גם כד x שני, ובו הגן המקביל הנורמלי. 

אחת לכ 800 לידות נולד תינוק, הנראה כזכר או כנקבה 
נורמליים, אלא שמאוחר־יותר, עפ״ר בגיל־חחתבגרות, מס¬ 
תבר שהוא לוקה באחת התסמונות ה״בין-מיניות" או בהפ¬ 
רעה אחרת במערכת־המין. ההפרעות השביחות-ביותר, 
המתבטאות, בין-היתר, בעקרות, הן התסמונת ע״ש קלינ- 
פלטר (כ 1:500 לידות של זכרים) והתסמונת ע״ש טרבר 
(ב 1:2,500 לידות של נקבות). בתסמונת הראשונה מכילים 


חלוקת ההפחתה (מיוזה) 


לקויה 

נורמאלית 


ץ* — ץץ 

ע 

x 

באשך של האב: 
תגדהזרע מכיל כרומוסום 

ץ x xx ןגץ x 

ץ* 

xx 

תוצאת ההפריה של 
ביצית נורמאלית (א) 

— xx 

X 

x 

בשחלת האם: 
הביצית מכילה נרומוסום 

\ xxx 

xx 

xx 

תוצאת ההפריה ע״י תא־זרע 
נורמאלי, המכיל x 

ץ xx ץ 

xץ 

ץ* 

תוצאת ההפריה ע״י 
חא־זרע נורמאלי, המכיל ץ 


לא נמצא יצור בעל כד ץ ללא כד 


*־י־יודז 

טיסנים אחייס 

סימני־סיז משניים ן 

בלועות דינדך 

כריס ים ומי 

המין 

(ד׳פנוסים) 

במבוגר 

התאונה 


קופד• נסיכה! 
ליקויים גופנייס 
אסינייס: 
לעתים פומי־ם 
נתאים 

נקביים 
שיימז בלתי 
טפותתיס 

עדידי שחלית 
מנוונות 

א 

:קבה 

ע״ש פיני 

_ 

עפ*ר קומה 

זכריים׳ אך עם 

אשכים קסניס 

3X7 

זקר 

ע״ש קלמפלסר 

_ 

גבוהה! 

שיע ד גשי! לעתים 

וקשים 

XXX¥ 

זכי 

ע-ץ. ז!?ווו 

- 

הפרעות נפשייח 

התפתחות שדיים 


xxxxע 

זכר 

׳ו— 1 x ז 1 )< 

־* 


נקביים-טיפוסיים 

אשכים (בחלל 
הבטן או בתעלת 
הספשעה) 


נקבי■ 

גי 1 <ו 4 וו 70 

ח 0 * 1 ג 2 וחוחזז•! 

+ 

עפ״ר פיגוד 
והפרעות נפשיות 

נקביים 

שחלות 


נקבה 

א ס>וי|(־ €1 

+ 

עס׳ר קופד. 
גבוהה* הפרעות 
נפשיות והתנהגות 
תוקפנית 

זכריים 

1 אשכים 


זכי 

עץ 

+ ! 


זכריים 

אשכים 

X¥ 

זכי 

נורמלי 

+ ! 


נקביים 

שחלות 

xx 

נקבר. 

נורמאלית 


ציור 0 . תסמונות אחרות ׳ 52 "פיו־מיניות" נאדם 







267 


מין, התנהגות מינית של החוליתנים 


268 


באדם ידועים גם מקרים רבים של עקרות ובין־מיניות, 
הכרוכים בחסר של קטע מכר׳ x ובשינויים מבניים אחרים 
של כח׳מוסומי-המין. כמו-כן יש שינויים בכרומום 1 מי־המין 
שאינם גורמים לעקרות, כגון, עודף של כר' x בנקבה ועודף 
של כר׳ ץ בזכר. חלק מהתסמונות האלה נובע מליקויים 
במנגנון חלוקת הכר" שאירעו לאחר ההפריה. 

יש שמספר כרומוסומי־המין וצורתם תקינים, ובכ״ז קיי¬ 
מת עקרות, ואף היפוך־לכאורה של המין, כאשר בלוטות- 
המין והרכב הכר" הם של מין אחד בעוד שאיברי־המין 
החיצוניים וסימני־המין המשניים דומים, או זהים, לאלה 
של המין השני (אנדרוגיניות מדומה — ססודו-הרמאפרודי־ 
טיות). אחדות מן התסמונות האלה הן תורשתיות. סיבתן 
עפ״ר בליקוי בהפרשת ההורמונים המיניים ע״י בלוטת־המין 
או בהפרשת-יתר של הורמון המין השני ע״י יתרת־הכליה. 
כ״כ ידועים מקרים נדירים של אנדרוגיניות אמיתית, כאשד 
שני סוגי בלוטות-המין ואיברי-המין החיצוניים מצויים 
באותו אדם. 

, 0 חו 01 . 5 ; 1960 / 0 *?}?!)!זדו? ,ח־ €1 ) 8 . 0 

.^\ .* 1 ; 1967 1 >ה 1 > 10 * €11101 5 0.1 ז? 1 > 11 > 17 > 1 ! 1 / ס ,ץ 6 ז־ 1 *>ז 

. 1971 , 141 

א. אד. 

על האנטומיה המשווה של איברי־הרביה בעולם 
החי — ע״ע רביה. 

התנהגות מינית של החוליתנים (למעט ה¬ 
אדם). ההתנהגות המינית היא מערכת יחסים ותנועות של 
זכרים ונקבות. המביאה׳ כשהיא פועלת כראוי, להפגשת 
בני-הזוג בעונה ובמקום המתאימים לרביה• כמו־כן מכוונת 
ההתנהגות המינית לבחירת בן־זוג בעל איכות גבוהה, ככל- 
האפשר, ולשיתוף־פעולה בין בני־הזוג בגידול מספר רב 
של צאצאים בעלי התאמה טובה לסביבת-חייהם. 

התנהגות מינית מושלמת מופיעה בד״כ בפרטים מבו¬ 
גרים ורק בעונח־הרביה, שהיא עפ״ר מתאימה לעונת-השנה 
הטובה־ביותר לגידול הצאצאים. באזורים בעלי אקלים נוח 
בכל חדשי השנה, כמו ביערות-העד או באיים הטרופיים, 
נמשכת עונת־הרביה, ואתה ההתנהגות המינית, במשך כל 
השנה. באזורים הממוזגים קשורה ההתנהגות המינית עפ״ר 
לאביב ולקיץ, שהן העונות הנוחות לרביה, באזורים שבהם 
קובע הגשם את אפשרות גידול-הצאצאים, כגון בחלקים 
גדולים של אוסטראליה ובסח־אגוח במזרח־אפריקה, מתחילה 
ההתנהגות המינית לרוב בעקבות הגשמים. אצל היונקים, 
שהם בעלי תקופת-היריון ארוכה, מכוונות ההמלטות לעונה 
הנוחה לגורים, וההתנהגות המינית הקשורה בהפריה חלה 
במועד המתאים לכך. 

השלבים השונים הכלולים בהתנהגות המינית, כמו הנ¬ 
דידה אל אזורי־הרביה, בניית הקן, ההעווגות, הדגירה וה¬ 
טיפול בצאצאים (ע״ע דג, דגים, עמ׳ 915 — 916 : דו־חיים, 
עמ' 116 ותמ' שם ובעם' 118 ; זוחלים, עמ ׳ 691 ; יונקים, 
עם׳ 638 ) מבוקרים ע״י שינויים כמותיים בהפרשת ההורמו¬ 
נים המיניים ושינויים בשיווי-המשקל שבין ההורמונים 
השונים. הפרשת ההורמונים בעונה המתאימה היא אוטונו¬ 
מית, או שהיא מכוונת ע״י תנאים חיצוניים, כמו תקופתיות 
ההארה, גשם, מצב הצומח וכידב. 

במינים שאינם יציבי-מקום — נפרדים אזורי-הרביה מ- 
אזורי-המתיה בעונות השנה האחרות, נדידות הציפורים 


והדגים, וכן זו של עדרי-היונקים, הן, ביסודדשל-דבר, תנו¬ 
עות ממקומות-הרביה ואליהם. פרטים המוכנים לרביה נפ¬ 
גשים בנופים האפייניים, המתאימים לרבייתם. וע״ע חי, 
חיה, בעל־חיים, עמ׳ 312 . 

מידת הקשר בין הזכר והנקבה שונה מאוד. במינים 
( 65 ״;> ק 5 ), שבהם מועם הטיפול בצאצאים ואין הזכר מסייע 
בטיפול, עשוי הקשר להצטמצם לתקופת-ההזדווגות (או 
ההפריה) (ע״ע זואוסוציולוגיה, עם׳ 673 ). במקרים אחרים, 
כמו, למשל, כאווזים ובעורבים, נקשרים בני-הזוג לכל 
חייהם. יצירת הקשר מלווה במשחקי-נלולות — מערכת 
התנהגותית, שהיא לפעמים מסובכת למדי. בראשית משחקי- 
הכלולות הזכר תוקפני (ע״ע יעלים, וחס׳ שם), ואילו הנק¬ 
בה כנועה ומפויסת, ורק במקרים מעמים שלטת הנקבה. 
המשחקים, הנמשכים לעתים תקופה ארוכה, מאפשרים לפרט 
לבחור את השותף המתאים לרביה, ומביאים את בני־הזוג 
להתאמה פיסיולוגית, שהיא הכרחית במינים רבים לשם 
טיפול בצאצאים. מסיבה זו חוזרים משחקי-הכלולות מדי 
שנה בשנה, לקראת עונת־הרביה, גם בבעלי-חיים הקשורים 
במשך כל חייהם. 

בחירת בן־זוג, בעל איכות גבוהה, חשובה להצלחת הר- 
ביה. זכרים נמשכים לנקבות מסוימות ולא לאחרות. ולהיפך. 
בתהליך הבירור הטבעי נצמדות תכונות המביאות למשיכה 
מינית אל אלה המביאות להתאמה סביבתית: קרניים גדו¬ 
לות ומסועפות באילים (תם׳: ע״ע חי, חיה, בעל-חיים, עמ ׳ 
307 ), או זנב ארוך בטוס (ע״ע, ותם׳ שם), המשמשים סימן 
לזכריות, מעידים גם על נושאיהם שהם חזקים מאחרים 
ויכולים (על-אף משאם הכבד) להתמודד עם בעיות יום- 
יומיות, כמו בריחה מטורפים או תיפוש-מזון. במינים רבים, 
למשל בשחפים, בוחרת הנקבה זכר גדול וחזק ממנה, אם־כי 
ישנם באוכלוסיה גם זכרים קטנים וחלשים. במינים המעטים, 
שבהם שלטת הנקבה על הזכר, בוחר הזכר נקבה גדולה 
ממנו. נראה, כי רצוי שהזוויג, שעליו מוטלת עיקר מעמסת 
ההגנה על הטריטוריה או על הצאצאים, לא ידוכא "בביתו" 
ע״י שותפו ויישאר לוחם האמון על גצחונות. 

הכתה על נכונות לרביה ופגישת בני־הזוג: לרוב מכריז 
הזכר שהוא מוכן לרביה ונמצא במקום המתאים והנקבה 
מצטרפת אליו, כדוגמת שירת הציפורים, קרקור הצפרדעים, 
שאגת האילים ונהימת הנמרים. ביונקים רבים, וכנראה גם 
בזוחלים ובדגים׳ מועבר מידע זה גם באמצעות חוש-הריח. 
מראה נקבת־הדג המלאה ביצים, מעוף־הכלולות או הרי¬ 
קודים של זכר־הציפור משמשים גם הם כהכרזה על קיומו 
של פרט המוכן לרביה. ההכרזות על הנכונות לרביה הן 
״שפה״ אפיינית למין ( 8 :״:>:*!$), המועברת בתורשה, או 
נלמדת בצעירותו של הפרט, בתהליך הטבעה ( 18 ז 11 ״ 1 ־ 1 ק 1 מ 1 
[ע״ע חי, חיה, בע״ח, עט׳ 308 ]). שפות אלו מסייעות למני¬ 
עת היווצרותם של בני־כלאיים בין־מיניים. 

במיני ציפורים, המקננות בצפיפות, משמשת ההתנהגות 
המינית של זוג אחד כגירוי לזוגות אחרים• השפעה הדדית 
כזו מביאה למידה רבה של בו-זמניות בהטלה. לעומתם, יש 
מינים אחדים, שבהם צפיפות-יתר גורמת לדיכוי ההתנהגות 
המינית והרביה. 

את האבחנה בין זכר ונקבה לומד חלק מבעלי־החיים 
מנסיונם עם ההורים והאחים, בתהליך ההטבעה. לימוד זה 
נעשה תוך זמן קצר בתקופת־הילדות, ואינו ניתן כמעט 



269 


מין, חתנהגות מינית של החוליתכים ; ייחום; הורמוני-מץ 


270 


לשינוי לאחר-מכן. אם גורמים, באופו ניסויי, בצעירים 
לשלילת הלימוד (ע״י הסתרת בני־המין בתקופה הקריטית), 
הרי בהתבגרם הם מחזרים אחרי פרטים בני אותו הזוויג (או 
אחרי עצמים דוממים), שאותם ראו סביבם בתקופה שבה 
היו מכירים בדרך־הטבע את הוריהם. הברווז הזכר, הלומד 
בשעות־חייו הראשונות להכיר את אמו, לומד על־ידי כך 
לזהות את זוגתו בעתיד. לעומת־זאת, הקוקיה, הגדלה בקיני 
ציפורים זרות, מקבלת את הפושר לזהות את בן־זוגה ב¬ 
תורשה. 

אחדים מהמרכיבים של ההתנהגות המינית, כמו ההכרזה 
על שטחי־הקינון, תנועות־חיזור או אפילו נסיונות-הזדווגות, 
מופיעים כבר בפרטים צעירים. כך, למשל, יש שאפרוחי־ 
תרנגולות עושים נסיונות־הזדווגות. יסודות מההתנהגות 
המינית יכולים להוות חלק מהמשחק היום־יומי של צעירי 
בעלי־חיים, או אפילו לשמש את המבוגר למטרות אחרות 
שלא בעונת-הרביה: בחורף מפייסות נקבות הנחליאלי, 
המחפשות מזון, זכרים המתקיפים אותן, בצורה דומה לזאת, 
שבה הן הודפות את תוקפנותם בטריטוריות־הרביה בזמן- 
החיזור. נקבות של קופים מזמינות את הזכר התוקפן. השליט 
בקבוצה, להזדווג (שלא לשם הפריה), כדי לשכך את 
תוקפנותו. הזמנה כזו לזכר השליט יכולה להעשות גם ע״י 
זכר נחות. 

המבנה החברתי בזמן־הרביה: יש מיגים, שבהם 
זכר ונקבה נקשרים לכל חייהם ומגדלים ביחד את צא¬ 
צאיהם! באחרים הקשר המונוגאמי מצטמצם למחזור־רביה 
אחד. יש שזכר אחד מתקשר עם כמה נקבות (פוליגיניה), 
או שנקבה אחת קשורה עם מספר זכרים ויחד הם מגדלים 
את צאצאיהם (פוליאנדריה). ידועות גם מערכות-זיווג מסד 
בכות-יותר: כמה זכרים ונקבות (לחב, בני אותה משפחה) 
משתפים פעולה ברביה ובגידול-הצאצאים (רביה קבוצתית), 
לעתים נראה הקשר המיני מקרי: נקבה מסוימת מזדווגת 
עם מספר זכרים ולהיפך. קיימת תלות מסוימת בין המבנה 
החברתי וחנאי-הסביבה. המונוגמיה נפוצה ביערות, ואילו 
הפוליגיניה נפוצה־יותר בנופים הפתוחים של הערבה, הס¬ 
וואנה והביצות. הרביה הקבוצתית מצויה באזורים טרופיים 
ובאוסטראליה, וכמעט אינה קיימת בצפת כדור־הארץ. קשר 
קצר, המתקיים רק בעונת-הייחום. אפשרי במינים שבהם 
לא דרושה לנקבה עזרתו של הזכר בגידול־הצאצאים. הוא 
שכיח יותר ביונקים, במיוחד באלה החיים כבודדים, מאשר 
בציפורים. 

על ההתנהגות המינית של ח ר ק י ם — ע״ע, עמ ׳ 99-95 : 
וע״ע זואוסוציולוגיה. 

אם. ז. 

ייחום. בין צורותיה השונות של הרביה קיימות 
שתי צורות מחזוריות: ( 1 ) מחזור אסטראלי, שבו מוכנה 
הנקבה להזדווגות רק בשלב מסוים, הנקרא ייחום! ( 2 ) מחזור 
מנסטרואלי, שבו מוכנה הנקבה להזדווגות במשך כל 
המחזור. מחזור אסטראלי מצוי בכל חחולייתנים, ומחזור 
מנסטרואלי — רק בקופים הגבוהים ובאדם. 

שני המחזורים מאופיינים בשינויים החלים בשחלה, ב¬ 
רחם ובנרתיק. על השינויים ועל הפיקוח ההורמונלי עליהם 
— ע״ע וסת. על השפעת גורמי־הסביבה (טמפרטורה, אורך- 
היום וכד׳) על עונות-הרביה — ע״ע רביה. 

במחזור האסטראלי ביונקים מספר שלבים: 1 ) פרו־ 


אסמרוס, שלב מקדים ל 2 . 2 ) אסטרוס, שבו חלה התפתחות 
נמרצת של זקיקים בשחלה, המייצרים כמות מוגברת של 
אסטרוגנים. הרחם גדל ומתנפח ע״י הצטברות נוזלים 
בתוכו! בנרתיק מתקרנים תאי-האפיתל ונושרים כקשקשים. 
בעה״ת מגלים פעילות גופנית מוגברת. 3 ) מטאסטרום — 
לאחר הביוץ מצויים גוף צהוב וזקיקים רבים לא־מפותחים 
בשחלה! חלל הרחם קטן. 4 ) דיאסטרוס — השלב הארוך- 
ביותר במחזור. הגוף הצהוב כבר מנוון, והרחם קטן ועני 
בצינורות־דם! רירית-הברתיק דקה. 

מחזור מנסטרואלי מצוי, כאמור, באדם ובפרימאטים ה¬ 
גבוהים (בבון), אך דימום מועט קיים גם אצל פרה וכלבה. 
המחזור הוא בן 28 יום. הביוץ נעשה באמצע המחזור בין שתי 
תקופות־וסת. בשני המחזורים — האסטראלי והמנסטרואלי, 
נושרת שכבה מרירית הרחם, אם הביצית לא נקלטה בו. 
אבל רק בבעלי מחזור מנסטרואלי מלווה נשירה זו בדימום 
— הוא הווסת, החל תוך הביוץ, או מיד לאחריו. ביונקים 
יש בעלי ביוץ מותנה בהזדווגות ובעלי ביוץ ספונטאני. 
לקבוצה הראשונה משתייכים החתול, הארנבת, האופוסוס 
ועוד מספר יונקים! אצלם הביוץ הוא סמוך לייחום. בקבוצה 
השניה — עכבר, חולדה, חזיר ופרימאטים. בשאר החוליי- 
תנים. כגון זוחלים, נוצרים לפעמים גופים צהובים זמניים, 
אך פעילותם לא הובררה. נראה, שקיומם אינו קשור להי¬ 
ריון, משום שמוצאים אותם בטיפוסים שאינם יולדים חיים. 
בעופות מתנוונים זקיקים רפים של השחלה באופן ספונ¬ 
טאני, בלי לשחרר את הביציות, והופכים לגופים בעלי 
מבנה ספוגי (ג 1 *שז 1 ב). 

במחזורי־הרביה האסטראליים מבחינים ביו בע״ח בעלי 
מחזור מונו־אסטראלי (בעלי עונה אחת לשנה), שעמהס 
נמנים רוב יונקי־הבר (לקרנף — מחזור כל שנתיים), לבין 
בע״ח בעלי מחזור פולי-אסטראלי! לכלב, לחתול ולמכר־ 
סמים רבים — 2 — 3 מחזורים לשנה, 

על התנהגותם של בע״ח בעונת־הייחום — ר׳ לעיל, 

עמ ׳ 267 — 269 . 

ה ו רמוני-מי ן. הופעתם, התפתחותם ופעילותם הת¬ 
קינה של מערכת איברי-המין וסימני-המין המשניים נתונים 
לפיקוח עצבי והורמוגלי מורכב. מרכז הפיקוח ההורמונלי 
הוא באונה הקדמית של ההיפופיזה (ע״ע), שהיא עצמה 
נתונה בפיקוח ההיפותאלאמוס (ע״ע מיח, עמ ׳ 946 , 954 ). 
ההיפותאלאמוס מעביד להיפופיזה "גורמי-שחרור" מיוחדים, 
ואלה גורמים להפרשת הורמונים ממנה, המכונים גונאדו־ 
טרופיגים ( 811+1.9 ? [שרטוטים ופירוש הסימנים — ע״ע 
וסת, עמ ׳ 446/7 ! הפרשה פנימית, עמ ׳ 119/20 ]). הורמונים 
מקבוצה זו מצויים גם בשיליית האשד,! הם מכונים פרולן, 
ופעילותם דומה ל 9 ?. הגונדוטרופינים זהים בשני המינים 
ומשפיעים על הבשלתן ופעילותן של הגונדות (שחלה, 
אשך). בין היתר הם מעוררים בגונדות אח הפרשתם של 
הורמונים, המכונים הורמוני-מין, בהיותם שונים בזכר ובנק¬ 
בה, ומביאים לידי התפתחותם של סימגי־המין המשניים 
(ראה להלן). 

מבחינת הרכבם הכימי, הגונדוטרופינים הם גליקופרוט־ 
אינים — חלבונים הקשורים לסוכר (חומצה סיאלית, דןקסו- 
זאמין ומנוזה [ע״ע סכרים])• הגוגדוטרופין ( 59 ?) מעורר 
בנקבה את גידולו של הזקיק ע״ש גרף ומכין אותו לפעולת 
הגונדוטרופין 19 , המביא להבשלתו הסופית. שני הטרופי־ 



271 


מין, הורמוני־מין; מין באדם 


272 



טין זכרי — טסטוםקרה 

נים הללו מעוררים את שחרורם של הורמובי־המין הנקביים, 
האסטרוגנים (ע״ע וסת, עם׳ 446 ! הריס׳ עמ ׳ 261 ). בזכר 
מזרז שלבים אחדים בספדמטוגנזים (יצירת תאי־זרע), 
גידול צינוריות־הזרע וגידול האשכים. ^ 1 מעורר הפרשת 
הורמוני־מין זכריים מהאשך. 

קיימים שלושה סוגי הורמוני־מין: 1 ) אנדרוגניים (מיוו׳ 
0 ףע 0 ׳ = זכר). 2 ) אסטרוגניים (מיור ? 010100 = מעורר־ 
תאוה. 3 ) גסטגניים (מלאנו 8051:31:10 = היריון). מבחינה 
כימית שייכים הורמוני־המין לסטרואידים (ע״ע). ההורמון 
הזכרי (האנדרוגני) העיקרי הוא הטסטוסטרון (ר׳ ציור 6 ). 
הוא נוצר בתא־הביניים שבאשך. סטרואידים אנדרוגניים 
נוצרים גם בקליפת יתרת־הכליה (ע״ע, עמ׳ 512/13 ). האש¬ 
כים יוצרים גם הורמונים נקביים (אסטרוגניים). 

השפעתם הפיסיולוגית של ההורמונים האנדולגניים: 
גידול איבר־המין הזכרי; גידול בלוטות־המין המשניות 
(שלחוף־הזרע והערמונית); הופעת סימני־מין משניים וה¬ 
התנהגות בעונח־הייחום. הורמונים אלה אף מעוררים את 
ייצור הפרוקטוזה, הנחוצה לקיום תאי־הזרע; זו נוצרת 
ומרוכזת ברובה בבלוטת שלחוף־הזרע (באדם, בקופים), 
או בערמונית ובבלוטת־ההקרשה (במכרסמים בלבד)! כן 
הם גורמים להופעת "פצעי־הבגרות" (ע״ע חזזית מצויה); 
במטאבוליזם יש להם השפעה אנבולית כללית, בזרזם את 
הסינתזה של חלבוני-הגוף ואת גידול כוח השרירים. 

הכמות של הטסטוסטרון ושל הורמוני־המין האחרים ב־ 
מחזור־הדם מווסתת ע״י היזון־חוזר, הודות לכך שהם מעכ¬ 
בים את הפרשת הגונדוטרופינים מההיפופיזה (ע״ע הפרשה 
פנימית; הריון). 

ההורמונים הנקביים (אסטח׳גניים), נוצרים בזקיקים 
שבשחלה והם גורמים לייחום ( €511-115 ). הם נוצרים 
גם בשיליה בתקופת ההיריון, באשכים ובתאי הקליפה של 
יתרת־הכליה. החשובים ביניהם הם: אסטראדיול (ר׳ ציור 
6 ), אסטרץ ואסטריול (ע״ע סטרואידים). האסטרוגן הפעיל־ 
ביותר מבחינה פיסיולוגית הוא האסטראדיול: מאית מיקרו־ 
גרם ממנו גורמת לייחום בחולדה מסורסת. האסטרון פעיל 
רק "/ 1 ממנו והאסטריול ס"!/ 1 . האחרון 
הוא האסטרוגן העיקרי המצוי בשתן 
נשים הרות ובשיליה (ע״ע הריון: .וסת). 

השפעתם הפיסיולוגית של האסטרו¬ 
גנים : התפתחות איברי־המין (פרט לגוני 
דות) והופעת סימני-מין משניים; גידול 
בלוטות החלב; חלוקת תאים בעור של 
נשים, של עופות ושל מספר יונקים 
(עכבר); עליה בריכוז הסידן בדם; הש¬ 
מנה בעופות. על השפעת ההורמונים ה* 
אסטרוגניים באשה — ע״ע וסת, עם׳ 
446/7 : על השפעתם בחיות — במחזור ה- 
אסטראלי והמנסטרואליי—ד לעיל, ייחום. 


ההורמון הגסמגני העיקרי הם הפרוגסטרון והמטא־ 
בוליט שלו פרגננדיול. הם נוצרים בתאי הגופיף הצהוב, 
הנוצר מהזקיק הבקוע. כן הם נוצרים בשיליה, המפרישה 
את ההורמונים בשלבים המאוחרים של ההריון (ע״ע). 
הפרוגסטרון הוא חומר־האם לבל הסטרואידים בגוף, ונמצא 
יחד עם הנגזרת שלו: 17 הידרוכסי-פרוגסטרון, בכל איבר 
המייצר הורמונים סטרואידיים. בשל חוסר־הספציפיות שלו, 
הוא ההורמון היחיד שאינו מסוגל לדכא את פעילות ההיפו־ 
פיזה. על פעולתו הפיסיולוגית — ע״ע הריץ, עט׳ 260 . כל 
פעולותיו של הפרוגסטרון בגוף של בע״ח ושל האדם יוצאות 
אל הפועל בתוספת קטנה של אסטרוגן (בתוספת גדולה — 
קיים עיכוב). הזרקת כמויות גדולות של פרוגסטרון לנקבה 
גוררת אחריה הבלטת סימני־זכרות חיצוניים, בשל הקירבה 
הכימית בינו לבין הטסטוסטרון (ר׳ לעיל). כמרכן ניכרת 
השפעתו על מערכח־העצבים המרכזית: הוא פועל על מרכז 
החום בהיפותאלאמוס וגורם להעלאת החום בגוף־האדם. 

על ההורמון הלאקטוטרופי ( 9 ת־ 1 ) — ע״ע חלב, עמ ׳ 
422/3 . 

ם. ג. זולמן, הורמונים, תשכ״ב! ז. אקשטין. פיסיולוגיה של 

היביה, 11969 . 7 ■ 1 ; 1950 €ה£ ,(. 60 ) 1.1,110 ־ 1 ׳< 

. 1968 ,/ 1 11 ^ 3110110 מ 30 ) ,(. €11 ) 8 ז€לת 05€ א .£ 

מ. ט. 

מין באדם: איברי-ה מ י ן. מערכת המין מור¬ 
כבת מן הגמדות היוצרות תאי־מין ומאיברים המביאים 
להתלכדותם בתהליך ההפריה (ע״ע). ההפריה והתפתחות- 
העובר נעשים בגוף־הנקבה, ואיבריה מותאמים לצורה זו 
של רביה. 

איברי־המין של הזכר (ציור 7 ) כוללים את האשכיים 
(ע״ע אשך), עילית־האשכים ( 15 מ 1 ׳< 1 > 1 נ> 1 ת€), צינורות־הזרע, 
שלחופיות־הזרע, הערמונית והאיבר (""סס). האשכים יו¬ 
צרים את ההורמונים (ע״ע הפרשה פנימית) הזכריים בהש¬ 
פעת הורמוני ההיפופיזה (ע״ע) ואת תאי־הזרע. צינוריות־ 
הזרע מתלכדות לצינורות־מספר המהווים את עילית־האשך, 
שמסתיים בצינור־הזרע ( €115 ז 0£€ !. 1 101115 >!>) החודר, עם 
חבל-הזרע ( 1£1-17131:1011$ ן 5 אב 111 > 10 ח 111 ), דרך תעלת־המפשעה 
לאגן־הירכיים׳ ומסתיים מאחורי שלחוף־השתן בצינור יורה- 
הזרע ( 3011131:01-1115 ;€ 11101:115 >)• באותו איזור נמצאות שתי 
שלחופיות־הזרע ( 50101113115 €5101113 ׳<), שאף הן נפתחות 
לצינורות יורי־הזרע. שני צינורות קצרים אלה חודרים 
לשפכה, הוא הצינור העובר לאורך האיבר ומשמש להטלת 
השתן ולפליטת הזרע. הערמונית ( 01051313 ) היא בלוטה, 


מוג יל השוע שחל* 


מוביל השתן שלחוף השתן 



עסרר, 

ערלה 


כיס האשכים 

ציור 7 . טערכת־הטיז של אי&ה וגכר סבוגרים. חתך סכסתי 




273 


מץ כאדם 


274 


בצורת ערמון, בממדים של 2x3x4 ס״מ, הנמצאת מתחת 
לשלחוף־השתן. דרך הערמונית עובר החלק ה ראש ת של 
השפכדי, ובאיזור זה נפתחים צינורות יורי־הזרע. שלחופיות־ 
הזרע והערמונית הם המקור העיקרי לנחל הזרע, הנוצר 
בעת הפליטה עצמה. מקור נוסף הן זוג הבלוסוח ע״ש קופר 
(■ 1 * 1 ^ 00 ) בבסים־האיבר. האיבר הוא איבר־המישגל של 
הזכר, ובעת הזיקפה הוא הופך לצינור נוקשה שבעזרתו 
מוחדר הזרע לגוף הנקבה. הוא מורכב מן השורש, הנמצא 
מתחת לקשת עצמות החיק (" 116 ק), הגוף המוארך, והע¬ 
טרה, שבקצה נמצא פתודהשפכה. אורך האיבר של המבוגר 
הוא 5 — 7 6 ״מ ברגיעה, ואילו בזיקפה, אורכו 12 — 18 ס״מ, 
וקוטרו כ 3 ס״מ. עיקר האיבר מורכב משלושה גופים מוא¬ 
רכים, המכילים כלי־דם רבים. בעת גירד מיני חודרת 
לגופים אלה כמות גדולה של דם, הגורמת לזיקפה. 

חאי־הזרע נוצרים בצינוריות-הזרע אשר באשכים. יצי¬ 
רתם מתחילה עם ההתבגרות המינית של הזכר, ונמשכת כל 
חייו. הפרשת הורמוני־האשך ותאי־הזרע מתמדת, ולא 
מחזורית. תאי־הזרע מועברים דרך מערכת־הצינורוח, ונאגרים 
בעיליח־האשך, ואולי גם בחלק המרוחק של צינור־הזרע. 
בעת הפליטה הם נדחפים לשפכה, יחד עם הנוזל הנוצר 
בשלחופיות־הזרע ובערמונית. נפח הזירמה 3 — 8 מ״ל ומספר 
תאי־הזרע בכל מ״ל 40 — 120 מיליון. מכאן שזירמה חד־ 
פעמית של גבר פורה מכילה חצי מיליארד תאים לערך. 

איברי־המין של הנקבה כוללים את הפות, הנרתיק, 
הרחם, החצוצרות והשחלות. 

הפות ( 3 ׳\ 111 צ) מורכב מן השפתיים ( 131513 ) הגדולות 
והקטנות (שבין הגדולות), הקליטוריס [הדגדגן ( 5 ״ 1110 :>)], 
הנמצא בחיבור הקדמי של השפתיים הקטנות, והוא הומולוגי 
לאיבר־הזכר. אורכו כ 15 מ״מ, ובעת־המישגל הוא גךל 
במקצת, ונעשה רגיש ביותר. בין השפתיים הקטנות נמצא 
מבוא-הנרתיק, ובאיזור זה — פתחי הבלוטות ע״ש בארטו־ 
לין, שהפרשתן מרטיבה את הפות. בעומק של כס״מ אחד 
במבוא־הנרתיק נמצא קרום־הבחולין(ח 6 רתץ 11 ), המהווה כעין 
טבעת מסביב לפתח־הנרתיק, והנקרע בעת המישגל הראשון. 
הנרתיק ( 3 !״ 3 8 ׳ 1 ) הוא צינור מוארך, שאורכו אצל המבוגרת 
(בעת־רגיעה) כ 2 נ 0 ״מ ורוחבו כ 3 . הנרתיק מחבר את הפות 
עם הרחם, ומשמש לקליטת האיבר בעת המישגל, ולעומקו 
נפלט הזרע. דרך הנרתיק יוצא דם־הווסת והוולד בעת 
הלידה. הרחם (ע״ע [ 11161-115 ]) הוא איבר שרירי חלול, 
וצורתו צורח־אגם. משתי פינותיו יוצאות החצוצרות, שני 
צינורות צרים ומפותלים, המשמשים למעבר תאי־הזרע אל 
הביצית ולהעברת הביצית המופרית אל חלל־הרחם. ההפריה 
(ע״ע; וע״ע הריון) נעשית בשליש המרוחק של החצוצרה. 
משני צדי־הרחם, מתחת לחצוצרות, נמצאות השחלות 
( 3 ״ 3 ׳ 05 [ע״ע שחלה]), שהן בלוטות-המין של הנקבה. 

בתוך השחלה נמצאות אלפי ביציות בלתי-בשלות, שהב־ 

שלתן וחריגתן הן חלק ממחזור הוסת (ע״ע, וציורים שם). 
לאחר ההפריה מועברת הביצה לכיוון חלל־הרחם על־ידי 
תנועות שרירי־החצוצרה והריסים המיקרוסקופיים המרפדים 
את חללה. 

ה מי ש ג ל. מבחינים בו ארבעה שלבים: שלב הגירוי 
או ההתעוררות, שלב הרמה ( 131:6311 ז 77 , 1115100 ^ 

מש. ל. 

מ חלות-מ ין (מ״מ) הן מחלות זיהומיות המועברות 
בעיקר ע״י מגע מיני. מ״מ מסוימות מוכרות מאות שנים, 
אך לא היה ברור הקשר ביבו לבין המגע המיני, בעיקר, 
בגלל אפשרות ההדבקה ללא מישגל. 

העגבת (ע״ע) היא מה״מ הידועה והמסוכנת-ביותד. זמן 
רב לא הבדילו בין העגבת וארבע מה״מ האחרות. אך המחקר 



277 


מין באדם, פסיכולוגיה ופסיכוסתולוגיח 


278 


בדרמטולוגיד, (ע״ע, עמ ׳ 192 ) קבע את מקומה המיוחד. 

הזיבה (ע״ע) ידועה אף היא מימי־קדם, אך זוהתה כמ״מ 
נפרדת רק במאה ה 19 . גורם הזיבה נתגלה ע״י ניסר (ע״ע) 
ב 1879 . ונקרא על שמו. הדבקה לא-מינית בזיבה נדירה- 
ביותר. לאחר ההצלחה בהדברת העגבת, הזיבה היא מה״מ 
הנפוצה־ביותר. 

גרעינומת לימפאתית מינית (־שת 6 ׳\ ג 1 ז) 10 טת 3 ' 081 י{קרתץע 
תוסס•!) נגרמת ע״י חידק זעיר (ע״ע ריקטסיות). הסימן 
הראשון למחלה הוא כיב קטן באיברי-המין. המחלה מת¬ 
פשטת במהירות לקשרי הלימפה (ע״ע) האזוריים שבמס־ 
שעות ונוצר בהן גוש מוגלתי פתוח. לעתים מתפשטת 
המחלה בכל הגוף ועלולה לגרום לדלקת בפרקים, בעור 
ובעיניים. סיבוך נוסף. העלול להופיע לאחר זמן רב, הוא 
התקשות דפנות החלחולת (וח 60111 •! ) ואיברי־המין, הגורמת 
להיצרות נוקשה ולסבל רב. 

גראנולומה ( 108010310 01-31111101113 ) נגרמת ע״י החידק 
1$ ) 81300101113 3 !מ 3 י\ 00 << 1 , ותפוצתה נמוכה׳ משום ש־ 
כושר־ההדבקה של החידק הוא קטן. התופעה הראשונה היא 
ביב בלתי־מכאיב באיברי־המין, הדומה לכיב־העגבת ולכן 
קשה האבחנה המבדלת בינה לבין העגבת. התפשטות המח¬ 
לה מקומית בלבד, אך ללא טיפול היא עלולה לגרום להרס 
ניכר של העור ושל הרקמות התת־עוריות. 

כיבון ( 1 ) 01300:01 ) הנקרא גם "כיב רך", להבדיל מן 
הכיב הקשה של העגבת, נפוץ בעיקר באזורים טרופיים 
ונגרם ע״י חידק קטן(!ץסזסס(! 11110$ ( 1300101 ־ 1 ). כ 4 שבועות 
לאחד ההדבקה, מופיעה בליטה קטנה על איבר־המין, המת־ 
רככת, נפתחת ומפרישה מוגלה. תיתכן הופעת כיבים נר 
ספים, הגדלת קשרי־הלימפה האזוריים וסימנים כלליים׳ כגון 
חום, חולשה וכדר. 

כל מה״מ ניתנות לריפוי מלא ושלם ע״י חומדים אנטי- 
ביוטיים, בתנאי שהטיפול הוא מהיר ויסודי. 

למ״מ השלכות רפואיות וחברתיות גם יחד. בתחילת 
המאה היו חולי־המין מנודים בחברה, ועד היש מלווה מ״מ 
ברגשות אשמה, הגורמות להימנעות מריפוי יעיל ומהיר 
ומזיהוי בן־הזוג, או בת־הזוג, החשוד בהדבקה. על-כן קשה 
האיתור של מקור המחלה והקטנת ממדי־התפשטותה. מצב 
זה והאפשרות להשיג תרופות לטיפול ״עצמאי״ — ללא 
השגחה רפואית, לשם הבטחת החלמה גמורה — גרמו לכך, 
שבתחילת שנות־השבעים היו כ. 10% מאוכלוסיית ארצות- 
המערב נגועים בזיבה, גם בישראל קיימת עליה בממדי 
התחלואה בזיבה. — הקונדום הוא אמצעי יעיל-יחסית למ¬ 
ניעת ההידבקות במ״מ. 

מש. ל.- מג. ר. 

פסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה. העניין ה¬ 
מדעי בפסיכולוגיה של המין הוא חדש־יחסית, וראשיתו 
עם תחילת המאה ה 20 . היצר המיני נחשב מימים־ימימה 
ככוח גופני כה בסיסי עד שלא הונח כלל, שלגורמים פסיכו¬ 
לוגיים וחברתיים יש השפעה משמעותית עליו. סוטי־מין 
נחשבו משום־כך כסובלים מפגם תורשתי, או כנגועים בניוון 
קשה, גופני או נפשי. עוד בראשית המאה ה 20 היו חוקרים, 
כגון ז. פרויד (ע״ע) ואיוואן בלוד ( 1872 — 1922 ), בודדים 
בטענתם, שסוטי־מין עשויים, פרט לסטייתם, להיות אנשים 
נורמאליים לכל דבר, ולעיתים אף מחוננים בכשרונות מעל 
לממוצע. 


התרומה העיקרית 
של פרויד והאסכולה 
הפסיכואנאליטית 
היתד. הניסיון להו¬ 
כיח, שאין להבין את 
ההתנהגות המינית ב¬ 
נפרד מהתנהגותו ה¬ 
כללית של האדם, 

אלא דק מתוך ידיעת 
כל הגורמים התורש¬ 
תיים, הרגשיים וה¬ 
סביבתיים, המשפי¬ 
עים על התפתחות 
האדם עד הגיעו לב¬ 
שלות מינית. בשלות 
זו תלויה, לפי הנחת¬ 
נו כיש, בהתפתחות 
התקינה ב 3 ממדי- 
התפתחות נפרדים, ר 
ביכולת לשלבם ב¬ 
התנהגות ובחורה ה¬ 
מינית: ( 1 ) היצר המיני! ( 2 ) הזהות המינית! ( 3 ) הכושר 
ליצירת קשר רגשי לזולת (היחס לאובייקט). 

( 1 ) היצר המיני. הנחתו החדשנית של פרויד, השנויה 
ביותר במחלוקת, היתד. קיומה של מיניות ילדותית, כל׳, 
שאין יצר-המין מתעורר לראשונה בגיל-ההתבגרות ומייד 
בצורתו הפשלה, אלא הוא קיים מתקופת-הינקות. הוא עובר 
גילגולי-התפתחות רבים ומפותלים עד להתייצבותו בצורתו 
הסופית, שבה הוא מניע את ההתנהגות המינית של המבוגר. 
משלב־התפתחות אחד למשנהו משתנה הן איזור-הגריות 
הראשי, והן האובייקט ואופן־הסיפוק. ע״פ הנחה זו, מצוי 
איזור־הגריות בשלב־הינקות הראשון באיזור הרירית של 
השפתיים והפה (השלב האוראלי), נודד לאחר־מכן לאיזור 
פי-הטבעת (השלב האנאלי) ומתייצב בשלב שלישי באיזור 
איברי־המין (השלב הגניטאלי). האובייקט, שהוא בתחילה 
גוף־הילד עצמו (שלב אוטוארוטי), נבחר בשלב מאוחר־ 
יותר מבין המבוגרים אנשי־סביבתו של הילד, המטפלים בו, 
בעיקר — מבני המין האחר. אך גם מבני אותו המין (שלב 
אדיפאלי). רק בגיל-ההתבגרות נבחר האובייקט מבין בני 
המין האחר, שווי־גיל בקירוב. אופני-הסיפוק הם מגוונים 
ומתחלקים לאופנים ראשיים ומשניים. אופני־הסיפוק הרא¬ 
שיים נובעים מגירוי אזורי-הגריות המאפיינים כל שלב, 
כל׳ רירית הפה (יניקה, מציצה), רירית פי-הטבעת (פעו¬ 
לת מעיים) ואיברי־המין. אופני-הסיפוק המשניים קשורים 
לגירוי העור בחלקי-גוף רגישים, חשיפת הגוף הערום, הס¬ 
תכלות באיברי-המין ובגוף המעורטל של הזולת, ופעמים אף 
לפעולות תוקפניות שונות, הגורמות כאב הן לעצמו והן לזולת. 

רק בשלב־ההתבגרות הופכת פעילות החדרת איבר-המין 
למטרת־הסיפוק העיקרית. עם־זאת, אין נעלמים אופני הסי¬ 
פוק הקדומים־יותר, אך חשיבותם היא משנית והם הופכים 
לאופני גירוי וסיפוק המקדימים׳ מעוררים ומכשירים לסיפוק 
הסופי. ביחסי-המין הופכים הנשיקה, ההתערטלות, והמגעים 
השונים לחלק ממה שקרוי "משחק-האהבה". 

היחס הערכי למשחק-האהבה שונה מתרבות לתרבות. 



הנאהבים. — ם 8 ס 5 י המהדש בקאנ׳וראהו, 
הודו (וזםאר ר 11 > 




279 


מין כאדם, פסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה 


280 


תרבויות ודתות שונות, שראו במין "רע הכרחי" הנתח 
להמשך קיום־החיים, סלדו מכל פעילות החורגת מעבר 
ליחסים המכוונים לתכלית הרכיה. כיום, לעומת-זה, הדעה 
השוררת היא שחיי־מין מגוונים הם בריאים־יותר ואף 
תורמים לקיום הקשר הרגשי בין בני־הזוג. לפי קיןסי (ר 
להלן, ביבל׳) יחסיץזמין במעמדות סוציאליים נמוכים ובין 
אנשים מחוסרי-השכלה באה״ב נוטים להיות קצרים ותכלי¬ 
תיים, כמעט ללא כל משחק־אהבה מכין; יחד־עם־זה תדירים 
אצלם יחסים שמחוץ־לנישואין ושכיחים חילופי בני־זוג. 
לעומת־זה, במעמדות סוציאליים גבוהים ואצל אנשים בעלי- 
השבלה רב הגיוון ביחסי-המין, מושם דגש במשחק-האהבה 
המקדים, ואילו חילופי בני־זוג נדירים־יותר. מימצאים אלה, 
וכל הידוע לנו מן הפסיכולוגיה של הנישואין, מחזקים את 
הדעה, שהיחסים בין בני־הזוג יציבים־יותד במידה שחיי- 
המין (במובן הרחב) עשירים-יותר. 

כוחה של התאוריה ההתפתחותית של פרויד בתרומתה 
להבנתנו את הסטיות ביצר־המין לא כתוצאות של תורשה 
או מחלה, אלא כהפרעות בדרך־ההתפתחות. מאחר שההת¬ 
פתחות התקינה תלויה, ■בנוסף על גורמי-ההבשלה הביולו¬ 
גיים, בשלל של השפעות פסיכולוגיות וסביביות, הרי 
יכולים אלה לגרום סטיות שונות ב״מוצר הסופי". 

( 2 ) הזהות המינית. ה״גבריות" וה״נשיות" הן תיפקודים 
פסיכוסוציאליים מורכבים, הדורשים, לשם מילוןם התקין, 
מבנה נפשי ותיפקוד חברתי מתאים, תיפקודים התלויים 
בהתפתחות של מה שקרוי "הזהות המינית החיובית". 
הכוונה היא לאותה נכונות פנימית ויכולת "לשחק" ולמלא 
את התפקיד המורכב ההולם את הדימוי שיש לתרבות המ¬ 
סוימת על מהותן של הגבריות או הנשיות. התפתחות הזהות 
המינית תלויה גם היא בחוויות הילדות, ובעיקר, בקשר 
הןגשי החיובי שבין הילד לבין ההורה בעל המין הזהה, 
המשמש באופן טבעי כדמות־הזדהות עיקרית. 

( 3 ) היחס לאובייקט. היכולת ליהנות מיחסי־המין ולה¬ 
פיק מהם את מלוא הסיפוק כרוך בכושר להשתחרר מכל 
מעצורים ועכבות מפני בן־הזוג. היכולת לפתח ולקיים קשר 
רגשי ברמה המצויה אצל מבוגר תלויה בהתפתחות של 
מימד הקרוי "היחס לאובייקט", כל׳, התפתחות היכולת 
ליצור קשרים רגשיים עם בני־אדם אחרים. יכולת זו עוברת 
בהתפתחותה אף היא גילגולים רבים, וכמו כל מימד־הת־ 
פתחות אחר׳ מועדת להפרעות ולסטיות, במידה שמכלול 
הגורמים התוך־נפשיים והסביבתיים אינם הולמים את 
צורכי-ההתפתחות. 

הפעילות המינית התקינה של מבוגר היא תוצאה של 
התפתחות תקינה בשלושת הממדים הנ״ל, ובהתאס-לכך ניתן 
להגדירה כיכולת להפיק מלוא הסיפוק מיחסי-מין עם בן־זוג 
מבוגר בן המין השני. ואולם ההפרעות והסטיות לסוגיהן 
נובעות מעכבה או מסטיה התפתחותית באחד, בשניים, או 
בכל שלושת ממדי־ההתפתחות הנ״ל, דבר המונע את שי¬ 
לובם ההארמוני בחוויה המינית. 

ניתן לחלק את ההפרעות המיניות ל 4 סוגים:( 1 ) חוסר־ 
יכולת לשלב באופן האדמוני את שלושת הגורמים הנ״ל! 
( 2 ) הפרעות בביצוע האקט המיני עצמו! ( 3 ) הפרעות 
המתבטאות בשינוי האובייקט המיני! ( 4 ) הפרעות המת¬ 
בטאות בחילוף המטרה המינית. ההפרעות משני הסוגים 
האחרונים הן "הסטיות המיניות". 


( 1 ) חוסר השילוב. לסוג זה משתייכת כל אותה הפעילות 
המינית, שהיא כשלעצמה תקינה, אך מתבצעת ללא קשר 
רגשי לבן־הזוג. לדוגמה: יש אנשים המשוללים כל כושר 
לפתח קשר רגשי חיובי לזולת, ובשבילם מהווים יחסי-המין 
רק קשר חולף הבא לשם פורקן. אחרים, לעומתם, מסוגלים 
לפתח קשר רגשי חיובי תוך תחושת זהותם המינית החיו¬ 
בית, אך נמנעים מכל קשר גופני, הנראה בעיניהם כמשהו 
ש״מטמא" את קשר-האהבה. כנגד זה, יש גם המסוגלים הן 
לקיים יחסי-מין תקינים והן לפתח קשר רגשי משמעותי, 
אך אינם מצליחים לשלב שני סוגי-קשר זה באותו בן-זוג, 
או בת-זוג. אלה הם, לדוגמה, אותם גברים, שלדידם קיימים, 
כאילו, שני טיפוסי־נשים— "קד 1 שה" ו״קדשה": הראשונה, 
שאין לטמאה ביחסים גופניים, והאשה ה״מינית", שאליה 
חשים אך תשוקה גופנית, בלא להעריכה כאדם שעמד ניתן 
לפתח יחם "רוחני" כלשהו. 

( 2 ) בעלי־הפרעות בביצוע האקט המיני. לסוג זה שייכים 
אלה הנמשכים למין השני במטרה לקיים אקט מיני תקין, 
אך אינם מצליחים לבצע אקט זה באופן תקין, או להגיע 
לפורקן המלא בדרך זאת. המדובר במקרי אימפוטנציה 
(ע״ע) ושפיכת־זרע מוקדמת אצל גברים, ובמקרי קרירות 
מינית, ביאה מכאיבה ועווית־הנרתיק — אצל נשים (ע״ע 
גיניקולוגיה, עם' 706 ). ההפרעות במקרים אלה אין מקורן 
לרוב בהתפתחות היצר המיני עצמו, אלא בזהות המינית, 
או ב״יחם לאובייקט", או בשניהם כאחד. 

( 3 ) חילוף האובייקט המיני. לסוג זה משתייכות כל 
אותן הפרעות, שבעטיין אין האדם חושק בבן־זוג מבוגר 
מהמין השני אלא בבן-מינו, בעל-חיים או אובייקט דומם 
כלשהו. נהוג לאבחן "סטיה מינית" רק באותם מקרים, שב¬ 
הם המשיכה לאובייקט השוגה מן המקובל והסיפוק המופק 
מן היחסים עמו מהווים מקור-סיפוק ראשי. במקרים שבהם 
קיימת משיכה לאובייקט שדנה מן המקובל בצד הפעילות 
המינית התקינה, כשהסיפוק המירבי מופק מיחסי־מ׳ תקינים 

- אין לדבר על "סטית" כאבחנה קלינית. 

סטיות קליניות: (א) הומוסכסואליות, משיכה מינית 
לאובייקט בעל־המין הזהה, גבר לגבר ואשה לאשה (= 
לסביות [ע״ע ספפו מלסבוס]). מבחינה מספרית, רוב הסו¬ 
טים לוקים בסטיה מינית זאת. בסוף שנות ה 60 נמצא שב¬ 
לונדון 5% מכלל הגברים היו הומוסכסואליים (בישראל 
אין מימצאים סטאטיסטיים בדוקים)! אחוז האנשים שהתנסו 
ביחסים הומוסכסואליים׳ לצד יכולת לקיים יחסי-מין תקי¬ 
נים, גדול בהרבה. לפי הדו״ח של קינסי, 4 ) מבין כל 
הגברים שנבדקו, ו 5 /! מבין הנשים, מסרו על ניסיון הומו־ 
סכסואלי בעבר. 

מבחינה פסיכולוגית יש להבדיל בין שני טיפוסים הומו- 
סכסואליים: סבילים ביחסי־מין ופעילים. הטיפוס הראשון 
הוא גבר המוסר עצמו באופן סביל לידי גבר הנראה בעיניו 
ה״גברי" ממנו, בעוד שהוא עצמו כאילו משחק את התפקיד 
הנשי. ההפרעה היא כאן בעיקרה בזהות המינית — הסוסה 
מזדהה עם התפקיד הנשי ולעיתים אף נוהג, מתראה ומת¬ 
לבש כאשה. הטיפוס השני הוא גבר הנמשך לגברים "נ¬ 
שיים" וביחסים אתם הוא משחק את התפקיד הגברי. כאן 
אין ההפרעה בזהות המינית, לאחר שהסוטה חש ופועל 
כגבר. ההפרעה היא או ביצר המיני, שנשאר מוקבע בשלב- 
התפתחות מוקדם־יותר, או בכושר לפתח יחס רגשי אל המין 




281 


מין כאדם, פסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה; אוננות 


השני. במקרים אחרונים אלה מעדיף הסוטה את המין הזהה 
כדי להימלט מקונפליקטים הכרוכים ביצירת קשר למין 
השני. קונפליקטים כאלה נובעים לרוב מיחס מופרע בגיל- 
הילדות אל ההורה בעל המין הנגדי. 

במקביל לכך, קיימים אותם שגי טיפוסי ההומוסכסוא¬ 
ליות אף אצל נשים, אלא שהקשר בין טיפוס-הפעילות לבין 
ההזדהות המינית הוא מהופך: הלסבית הסבילה היא לרוב 
בעלת הזהות המינית הנשית התקינה, ואילו הפעילה היא 
בעלת הזהות הלקויה. 

מאחר שבגבר הסביל ובאשה הפעילה ההומוסכסואליים 
ישנה הפרעה בזהות המינית, הרי סיכויי הטיפול הפסיכו־ 
תראפי בהם נמוכים יותר מבטיפוס השני; במקרים, שבהם 
הסטיה היא רק כעין מנגנון להימלט מן הקשיים הכרוכים 
ביחס למין השני, קיימים הסיכויים הטובים־ביותר לריפוי מלא. 

לגבי הטיפוס המאופיין ע״י ההפרעה בזהות המינית, יש 
חוקרים רבים הסבורים שקיימת הפרעה גנטית. דעה זו לא 
אושרה, אך מעולם גם לא נסתרה. אצל גברים הומוסכסוא־ 
ליים רבים מבנה-הגוף הוא בעל קווים נשיים, וכן אצל נשים 
לסביות — קווי־המבנה הם גבריים. אך, לעומת־זה, רבים 
הלוקים באותה סטיה, בלא שיהיה במבנה־גופם דבר המ¬ 
אפיין את המין השני. 

(ב) פדופיליה ( 111113 כן £0 >^<ע), משיכה לקיום יחסי-מין 
עם ילדים מתחת לגיל הבגרות המינית. המשיכה היא או 
ליחסים עם המין האחר או עם המין הזהה. ברוב המקרים 
מתלווה אימפוטנציה להפרעה זאת, והיחסים הם, משום־כך, 
בעיקר, פעילות אכסהיביציוניסטית או אוננות הדדית. הסי¬ 
בות לסטיה זו הן, לרוב, בחוסר כל יכולת לפתח יחס רגשי 
לאדם מבוגר שווה־גיל׳ ובזהות מינית לקויה. 

(ג) נקרופיליה (!; 1 !זו 1 ק״ז:>€"), סטיה נדירה-ביותר, המ¬ 
אופיינת ע״י משיכה לקיום יחסי־מין עם גופת-מת. 

(ד) זואופיליה ( 111113 ^ 200 ), משיכה לקיום יחסים עם 
חיות, סטיה שכיחה אצל איכרים בעמים פרימיטיוויים החיים 
בקירבה מתמדת עם בעלי־חיים, ובייחוד אצל הצעירים 
שבהם. קינסי טוען שעד 9% מבין הגברים החיים ועובדים 
בכפר התנסו ביחסים כאלה. 

( 4 ) חילוף המטרה המינית. לסוג זה משתייכות כל אותן 
הפרעות שבהן שונה המטרה המינית מן הנורמאלית; במ¬ 
קום המטרה שהיא קיום יחסים באמצעות מיפגש איברי- 
המין, מופק הסיפוק באמצעות פעילויות אחרות המתבצעות 
או עם בן־זוג בעל המין השני, או — מאותו המין, או כל 
אובייקט, שלא כמקובל. 

(א) סדו־מאזוכיזם (ומ 111$ ;> 10-01350 > 53 ) — כשהסיפוק 
המיני המירבי מופק מיחסי־מין המתלווים לפעילות מכאיבה. 
כשמופק הסיפוק תוך גרימת כאב לבן־הזוג, מדובר על 
סאדיזם, ואילו כשמופק הסיפוק תוך סבילת כאבים וייסורים 

— על מאזוכיזם. לאחר שלרוב קיימות שתי הסטיות זו בצד 
זו, מדובר על סאדו-מאזוכיזם. השמות לסטיות אלו נגזרו מן 
הספרות: הסאדיזם — ע״ש הסופר הצרפתי, המרקי דה סד 
(ע״ע), שסיפוריו גדושים תיאורי התאכזרות; והמאזוכיזם 

— ע״ש הסופר האוסטרי ל. זכר־מזוך (ע״ע), שהרבה לתאר 
בספריו חוויות שבהן מופקת הנאה באמצעות סבל וייסורים 
עצמיים. הדחפים הסאדיסטיים והמאזוכיסטיים אפייניים ל¬ 
אחד משלבי-ההתפתחות של הילד (השלב האנאלי), שבו 
הדחפים התוקפניים, שטרם נערכו למטרות חיוביות, מתחי- 


282 

לים להתבטא ביחסים ה־ 

בידאישיים. משום כך 
נהוג לראות בסטיה זאת 
תופעה של קיבעון או 
של נסיגה לשלב־התפת־ 

חות קדום זה, בשהריפר־ 

עה היא הן ביצר־המין 
והן בכושר לפתח יחם 
רגשי לאובייקט. 

(ב) פטישיזם (ע״ע) 

— כשהסיפוק המיני ה- 
מירבי מופק באמצעות 
חלק מסוים של גוף בן־ 

הזוג או באמצעות חפץ דומם כלשהו, השייך לאדם אחר או 
מסמל אותו: רגל, יד, שערות וסד, או פריט-לבוש השייך 
למין השני, וכן כל חפץ אחר. הסיפוק מופק לעיתים רק 
באמצעות הסתכלות או מגע בחפץ הנחשק, הקרוי "פטיש", 
ובמקרים אתרים — ע״י אוננות המתלווה להחזקת החפץ. 
החפץ הנחשק הוא לרוב בעל משמעות סמלית ומייצג דמות 
אדם אהוב, שמעצורים פנימיים לא מודעים מונעים את 
הכמיהה הישירה אליו. ההפרעה ממוקמת בעיקר במימד 
היחס לאובייקט, אך תוקפת לרוב את יתר שני הממדים. 

(ג) אכסהיביציוניזם (ע״ע) — כשהסיפוק מופק באמ¬ 
צעות התערטלות לפני הזולת והצגת איברי־המין או כל 

הגוף הערום. 

(ד) וואיריזם (חז £4 ׳\ 15 ז 2 ז)); הסיפוק מופק 
באמצעות לבישת בגדים השייכים למין השני. סטיה זאת 
מלווה לרוב (אך לא תמיד) בהומוסכסואליות. הפרעה זו 

היא בעיקרה בזהות המינית. 

8. 5 31/113 ק 1110 ץ ¥5 , £111118 - ) 13££ א .א ^x110111, 1886; 5. 

?(£1x1, 01(1 .1/1/13341113^(3 2. 50 5!1<11!/1!0/1( , 1905; 1. 
8101:11, 035 5(11131/(1>(3 1134(40 7.01 13 5(1301 8(551(11113- 
£(3 3. 3104(13(3 ¥)1111111, 1907; . ><(>11, 034 5(31<311(/>(3 

1{(5 1(1311(5, 1909; 5 / 0 ץ!! 1010 /)ץ ¥5 , £1115 .זז (x, 1933; 

0. £11140 1133 ) 8 1131 *)$ ,ח 1 ) 31 }\ .£ . 0 - •( 10 :> 1 זו 0 ? . 8 ./¥' - ץ - 
1011 ( 111 1 / 1 ( )-1113133 \{ 31 (, 1948; >4. (40 31 ) 0 " 334 ' 1 <<'. ,! 01 ־ - 
( 1 ( 1 - 331(31 13 1 '/!!(( ?( 131111 !/( 6' 0 ( 1 ( 11(5 , 1950; . ׳( 5£ ח 1 א . 3 ) -\־ 

- 8. ? 11131 ) 5 . 1 ־ 11113.1 ^ 0 . 33 .?- 431110 < .£ . 0 - ׳(סזשמנס 

8(/131'10111 13 1/1( 0113133 ¥(3131(, 1953; ?. 111£110130 י , 
5(11131 0(111311035 (1\01£1. £130(1 8001; 0£ ?5>€|113(1)1 ,׳ ), 

1959; />. 5(011, 53x1131 0(1-1311011, 1964; ?. 31 £1 ,עסא ., 

0131(31 01-5(4(11110114 03 111( ¥510 ) 131 ) 1/1 ( 0 515 ) 3 ) 10£ /)ץ - 

1(3(( ( 80 (. )0010. 14( 11. ?4)0110108:}■, 39), 1966; %<. ). 

03(1 334 55 ) 3 ) 5131 / 0 1 ( 51010£ ץ 1 /¥ ) 1/1 1310 311/1 ) 5 ) 8 , 31110 ק 
¥(3131(3(55 (/\ . 1972 ,( 26 ,'< 1 ) 113 |;)'(%? 3000131 > 0£ £5 ׳\ 11 ! 0 ז 

פ. נו. 

אוננות (חסמגאלזס^סזז), היא פעולה המיועדת לה¬ 
שגת סיפוק מיני עצמי. פעולה זו נעשית הן ביד והן תוך 
שימוש באביזרים שוגים. בתקופת־ההתכגרות מהווה האו¬ 
ננות (א׳) צורת מעבר והכנה לפעילות מינית שלמה ותקינה 
של המבוגר. לאחר ההתבגרות משמשת הא׳ כתהליף למגע 



ק. ברנקיש : הנשיקה; אבן — 1908 





283 


284 


מין כאדם, פסיכולוגיה הברלית של המינים; חינוך מיני 


מיני (מישגל) אמיתי, תאת כשאין אפשרות, מסיבה כל־ 
שהיא, לבצעו. הא׳ קיימת בשני המינים, אלא שדרכי- 
ביצועה שונות, מסיבות אנטו׳מיות־פיסיולוגיות. 

לא' כשלעצמה אין השפעה מזיקה על הבריאות. נזקיה 
האמיתיים והמדומים הם תוצאת חינוך מיני לקד, הגורם 
לרגשות בושה ואשמה. מכאן שא׳ היא פעולה נורמאלית 
ביסודה, והיא קיימת בכל התרבויות ואף אצל בע״ח. 

אולם יש להבדיל בין א׳ כנ״ל לבין א׳, שהיא תולדה 
של הפרעה נפשית, המונעת מן האדם את היכולת לקיים 
מגע מיני, גם כשקיימת אפשרות אובייקטיודת לכך. בצו¬ 
רתה זו מהודה הא׳ סטיה חמורה, והיא טעונה טיפול. הא׳ 
מלווה סטיות מיניות אחרות כגון הומוסכסואליות, סאדו־ 
מאזוכיזם, פטישיזם, וואייריזם ועוד (ר׳ לעיל). 

מקור השם העברי (ובמושאל גם בלועזית) — "מעשה 
אונן״ — הוא המסופר על אונן בן יהודה (ברא׳ לח, ט). 
אולם מבדיקת הכתוב עולה, שמתוארת בעילה מופסקת ולא 
א'. בשם הלאסיני 3110 ( 1 ־ 1 ב!:!גבות, מן השורש 1 ש 3 ב 1 זט 351 תז, 
משוקע, אולי, גם הפירוש: "זיהום עצמי". מכינויים אלה 
ואחרים ניתן ללמוד על היחס השלילי והמוטעה לא׳ בתר¬ 
בויות ובדתות שונות. 

מב. ר. 

פסיכולוגיה הבדלית של המינים. הדעה ה¬ 
רווחת מימי־קדם, שהאשה נחותה מן הגבר בגופה ובנפשה, 
הצדיקה את נחיתותה החברתית. אף הענקת זכויות פולי¬ 
טיות לאשר. וחינוך משותף של בנים ובנות לא ביטלו את 
האפליה החברתית של הנשים. בעקבות מצב זה נחקרו, 
כבר לפני כמה עשרות שנים, ההבדלים בין בני שני המינים 
בכמה תחומים: המישפל, צרכים ריגשיים, עמדות, בחירת 
מקצוע וכן התפקידים הקשורים במין ודרכי-למידתם. 

המחקרים העלו, שהנשים כקבוצה אינן נחותות מן הגב¬ 
רים ברמת-מישפלן! ההבדל נעוץ בסיבו של המישכל ובדר- 
כי-החשיבה. נתגלתה עליונות נשים בתחומי-המישפל הקרו¬ 
בים לכושר המילולי: בד״כ, מקדימות הבנות את הבנים 
בקניית הלשון והקריאה, תשים מדברות מהר־יותר וטוב־ 
יותר. גברים עולים על נשים בחשיבה מופשטת, בהבנת 
תופעות מכאניות׳ בחשיבה מאתמאטית ובתפיסת המרחב. 
כן נתגלו הבדלים בין בני המינים ביחסם לחיים, בהת¬ 
עניינות במין ובתיפקודי המין, הבדלים המסבירים את השוני 
באישיות. נשים נוחות יותר לקונפורמיות (תואמות) עם 
הסביבה, לסוגסטיוויות (מוישאות) ולהשלמה עם מצב־ 
התלות, ואילו גברים הם בעלי-חמה ועצמיים־יותר, גם נכר 
נים יותר להתמודדות עם החיים, למאמצים גופניים, להס¬ 
תכנות ולתוקפנות. הם מתעניינים יותר בתופעות אובייק- 
טיוויות, המתרחשות בטבע ובחברה, ואילו הנשים — ביחיד, 
בסובייקטיור וביחסים בין הבריות. הן רגשניות יותר, נוטות 
לחרדות ולחילופים של מצבי-רוח, וסובלות מקשיי-הסתגלות 
גם בשנות־ההתבגרות וגם בשנות-הבגרות. מכאן, שגברים 
קרובים־יותר מאשר נשים לתחומים כפוליטיקה, מינהל, 
פלפלה ואירגון, ואילו נשים — לתחומים כחינוך׳ ספרות 
ועזרה סוציאלית. מכל אלה מתחייב יחסם של בני שני המי¬ 
נים למקצועות־לימוד, לתחומי-מדע ולמקצועות־עבודה. 

הבדלים בין בני שני המינים מתגלים כבר בילדות, והם 
בולטים מאחרית־הילדות (קדם־ההתבגרות) ואילך (ע״ע 
ילדות, עם׳ 858 — 860 ). בגיל 11 — 15 בקירוב מקדימות 


? 5 


הסיסנים הסין־נייפ 
?זכר (יטי!) ו?נר!בה 
(ק 1 טא?>; מקורם כס• 
ם?ים אסטרו?ונייפ• 
טיתולוניים למארש 
ולוונוס 


הבנות בהתפתחותן הכללית את הבנים 
ב %— 3 /* שנה בממוצע! לאט לאט 
משתנה קצב־ההתפתחות, עד שבני 18 
בקירוב מקדימים את הבנות. ההבדלים 
ניכרים גם במשהקי־הילדים (ע״ע מש¬ 
חק): בנים מעדיפים משחקים הדורשים 
מנהיגות, התחרות המסתיימת בניצחון. זריזות גופנית והר¬ 
פתקנות, והם מבקשים הרפתקאות גם בספרי-קריאה, ברדיו 
ובטלוויזיה! ואילו בנות מעדיפות תנועה ריתמית ומשח¬ 
קים שקטים בקבוצות קטנות, שעיקרם המגע בין אדם לאדם 
(מכאן ההתעסקות בבובות) ולא ניצחון. 

לאחרונה שכיחות תמורות חריפות בתפקידים וב״מנסא- 
ליות" של בני שני המינים, המבטלות במידה לא-מעטה את 
הדיוקן המסורתי של האשה! תמורות אלו אף מעידות, 
שרבות מדרכי-התנהגותם של בני שגי המינים, שנחשבו 
בעבר ככשרים מלידה, נרכשות כתוצאות פעולתם של גור¬ 
מים חברתיים, בייחוד משמתחיל הילד ללמוד אח תפקידיו 
הנובעים ממינו. למשל, מימרות, כגון "לא יפה, שילדה 
תתנהג כך׳ או "אל תהיה פחת, אתה בחור", מלמדות את 
הילד מה מצפים ממנו, ועם מי הוא נדרש להזדהות — עם 
האב הגבר, או עם האם האשה. מכאן, שלמידת התפקידים, 
המוטלים (לפי דעת הסביבה) על אדם בהתאם למינו׳ היא 
גורם חשוב בעיצוב האישיות. נקודת־דימוצא לפסיכולוגיה 
ההבדלית הבין־מינית הם ההבדלים הגופניים בין המינים! 
אולם, בסופו של דבר, התרבות היא שקובעת גם סמלים 
חיצוניים (כיום, למשל׳ שיער אתך חקו — לבנים, ומכנסיים 
— לבנות), וגם חלוקת תפקידים חברתיים ומקצועיים. בכל 
אלה משתדלות נשים לנהוג יותר כגבתם, מאשר להיפך. 
עדות לכך: תנועת-הסופראז׳יססיות באנגליה, בתחילת ה¬ 
מאה ה 20 , מלחמת החלוצות וחברות-הקיבוצים (מפל־מקום, 
בשנים הראשונות לתנועתן) על שוויון גמור בעבודה וב¬ 
הגנה, וגם תנועת השיחרור (ג 1 ע) של האשד׳ כיום. שאיפה 
זו ניכרת גם בהשתתפות ילדות במשחקי-בנים, ולא להיפך. 

מכל אלה מסתבר, שאין קיימים שני טיפוסים מובדלים 
ומוגדתם — "גבת" ו״נשי"׳ אלא שני אלה הם שני קטבים 
של רצף אחד, ובכל יחיד גוברות יותר תכונות המאפיינות 
קוטב זה או זה. 


,ה? 2 ה 1¥0 0114 / 0 $/ 5 ? 11# ז\ 0/101101 ?ס ^ ,£ת 0 ז 51 .£ 

1 ג 10 ^ 0 .£ ., 1 — מגמו־וס׳ד ״ 1 ; 1943 

€11114 01 81 * 10711 \ ,!)^!!חזגס ,, 1 ) 0110€$ ־ 1 ש££ 1 ( 1 
, 1 * 01 11 ז??*? 4401 / 0 14 , 20 ( 01 ) 1 - ת 1€ ! 0 נ) .£ ;* 1954 

*? 4 * 41/111 1€ ( 1 מ; ^ 5 ? 50111 י תנ< 1 ב£ . 1 ; 1960 

. 1968 ,( 16 , €1113117 ?$? "מת\/ 1 ^בזל 1 ) * 1 ת??*? 4401 / 0 

ח. א, 

חינוך מיני (ח״מ) הוא תהליך ממושך של הסברה 
והדרכה, המיועד להעניק לצעיר ולצעירה ערכי מחשבה 
והתנהגות שיאפשרו להם התערות תקינה בחיי-מין, כשית¬ 
בגרו. מבדילים בין שני מושגים יסודיים: הסברה מינית, 
שתפקידה להסביר את הפעולה המינית (האנטומיה והפיסיו־ 
לוגיה של הרביה, מחלות־מין וכד), וח״ם, שמטרתו להקנות 
את דפוסי ההתנהגות המינית המקובלת על החברה, שהיחיד 
נמצא בה, ואף תואמת את צורכי היחיד בתוכה. 

הלך-רוחות פוריטאני, שדחה כל התיחסות פומבית לחיי- 
המין, גרם להתיחסות שלילית לחה״מ. גם התורה הפרוי¬ 
דיאנית, אשר גרסה, שהמישגל הוא פעולה אינסטינקטיווית, 
כמו ההזדווגות אצל חיות, מנעה הרחבת החה״מ, ומכאן 



285 


מין באדם, חינוך מיני; משפט 


286 


גם הרעיון שבני-זוג ילמדו לחיות חיי־מין מנסיונם הם. רק 
לאחר שהוכח, שבלי הקניית ידע בסיסי עשויים להתפתח 
סיבוכים הן במישור הפיולוגי־הרפואי והן במישור הנפשי, 
הובנה חשיבות החה״ם. הוכח שהמיניות של האדם איננה 
אינסטינקטיווית, אלא תשלובת ביולוגית, נפשית וחברתית. 
החה״מ התפתח במידה רבה בעשרות השנים האחרונות, 
והוא היה גם הגורם וגם התוצאה של פתיחות רבה־יותר 
לדיון ולטיפול בנושא חיי־המין של האדם. יסודות החה״מ 
הונחו בארצות הסקאנדינאוויות ובאנגליה. 

המטרה העיקרית של החה״מ היא להביא את הצעירים 
לכלל יכולת למזג את הדחפים הביולוגיים שלהם עם חיי־ 
משפחה שלווים ומלאי־סיפוק. החה״מ צריך להקנות ידע 
בנושא חיי־המשפחה כחלק מן ההשכלה הכללית, הנרכשת 
בשנות הלימודים בבתה״ם. ידע מספיק ימנע מן הצעיר נזק 
גופני או נפשי אפשרי, עקב פעילות מינית בתנאים ובצורה 
לא נכונים. מטרה נוספת של החה״מ היא לאפשר בחירת 
בן־זוג בצורה אחראית מבחינה אישית וחברתית, על- 
ידי רכישת קני-מידה נכונים ומבוגרים. בח״מ מודרני נמ¬ 
נעים מלתאר את חיי־המין, כאילו הם כרוכים בסכנה או 
בחטא, ומדגישים את הצדדים החיוביים של פעולה אנו¬ 
שית זו. 

החה״מ מתחיל בבית, ולאווירה השוררת בו נודעת 
חשיבות רבה. הרגשת הילד המתבגר, שהוריו אוהבים ומ¬ 
כבדים זה את זה ונהגים מהיותם הורים, תורמת הרבה להב¬ 
נתו את מטרת חיי־המשפחה. לעומת-זאת, את הקניית הידע 
המיוחד הקשור בחה״מ אי־אפשר להטיל על ההורים, כי הדור 
הנוכחי של מבוגרים אינו מסוגל עדיין לתאר בפני צאצאיו 
את הסוגיות המיניות האישיות, הגופניות והנפשיות, שעל 
הצעיר ללמוד. מכאן ששלבים מסוימים בחה״מ מוטלים על 
ביה״ס, ובארצות המפותחות נושא זה הוא חלק אינטגראלי 
מתוכנית־הלימודים. במדינת-ישראל אין ח״מ בכלל בתוכי 
נית-הלימודים הממלכתית, והוא ניתן בצורה בלתי-סדירה 
בחלק מבתה״ס על־ידי מורים, רופאים ואחיות. הראשונות 
בארץ למתן ח״מ היו תנועות־הנוער, שירשו דבר זה מקוד¬ 
מותיהן בגולה, בייחוד מתנועת "השומר הצעיר", 

תוכנו של החה״מ משתנה בהתאם לגיל, והוא מותאם 
לשלוש קבוצות־גיל: ( 1 ) פעוטות, עד הכניסה לביה״ס, — 
בתקופה זו החה״ס מוטל על כתפי ההורים, והוא מורכב 
מתשובות לשאלות, ששואל הילד באופן ספונטאני. על 
ההורים להיות מוכנים לענות על שאלות אלה ללא התח¬ 
מקות, בצורה פשוטה, המתאימה לגיל השואל, וללא העלמת 
האמת. עם־זאת יש גם להקפיד, שלא להעמיס מידע מיותר 
על ילד צעיר. ( 2 ) בני 10 — 14 (עד ההתבגרות המינית 
הגופנית) — מעוניינים באופן בולט בעובדות הביולוגיות 
הקשורות ברביה׳ ואותן יש להקנות להם בשיעורים בבתה״ס. 
מלבד זאת יש לחח תשובה על כל שאלה המתעוררת 
בשיחות עם התלמידים. ( 3 ) בני 14 — 18 . לקבוצת-גיל זו 
יש להסביר (לבד מהחלק הביולוגי שנלמד כבר) עובדות 
כגון: אוננות, מחלות־מין, מניעת־היריון, סטיות מיניות 
וההיבטים הנפשיים של הפעולה המינית. אע״פ שהאדם, 
להבדיל מן החיות, אינו יודע את טכניקת-ד,הזדווגות באופן 
אינסמינקטיווי, לא נהוג, ברוב הארצות, להסביר בפרוטרוט 
את פרטי המישגל עצמו, אלא מסתפקים בהנחיות כלליות. 
בקבוצת־גיל זו מנסים לסייע בעצה מתי להתחיל בחיי-מין, 


וכן בבחירת בן־זוג או בת-זוג ובהבנה מלאה של הצד 
הנפשי של חיי־המין של האדם. 

מ. לנצט, מאחורי עלה התאנה, 1971 ? ע. חיגר, חינוך מיני 

לנועל׳ 1971 ן ח 1 ה 10 ? 10 דו £1 ה 1 x ^$ חס ) 001 <}?>הח 14 

1 )ח 4 ,(.!מ) €1 וח 10 ־ 1 . 11 . 5 ; 1956 

. 1969 י ( 2 י 16 ,.תשמז\ג 111 ־ 101 < ) 1 > . 01111 .!*>?) חס 11 

מש. ל. 

משפט, החברות מנסות להסדיר את התנהגות היחיד 
בענייני-מין בדרך של חינוץ, דת, לחצים חברתיים, רפואה, 
וכאמצעי אחרון — באמצעות החוק. 

עונשים על עבירות־מין הם בד״כ מאסרים ממושכים, 
שכוונתם להרחיק את העברייו־בפועל מן החברה. 

החוקים העיקריים בענייני־מין מענישים על: ( 1 ) אונס, 
המוגדר כבעילה אגב תקיפת הקרבן ובגד רצונו.( 2 ) משבב־ 
זכר, שהוא ידיעת־בשרים בין גברים, המלווה חדירה בנקב 
מנקבי-הגוף (ו״ לעיל׳ עמ׳ 280/81 )! בקרא גם "מעשה־סדום" 
ךץו 1 ו 10 > $0 ", אולי בעקבות הסיפור המקראי על סדום, העיר 
המושחתת).( 3 ) יחסי־מין בין בני-אדם ובהמות (ראה לעיל, 
עם׳ 281 ) בכל צורה שהיא ("משכב־בהמה", ץז 8€511311 : 
השם הכולל באנגלית לשלושת פשעי־המין הנ״ל הוא 
ץ־!^ 80 8 ). המעשים הנזכרים מהווים עבירה לפי החוק 
הפלילי הנוהג בישראל, ממורשת החקיקה המאנדאמורית, 
שלא הוכנסו בה שינדים של ממש (ע״ע א״י, משפט). 

עבירות אחתת בענייני־מין המצויות בספרי־החוקים של 
מדינות שונות הם: נאוף (ע״ע), גילוי-עדיות, זנות (ע״ע) 
ופורנוגרפיה (ע״ע). עבירות אלו ניתן לחלק לשתי קבוצות: 
האחת קשורה בתקיפת הל!ר 3 ן (כבאוגס), ואילו בשניה — 
ייתכנו יחסים מרצון (כבמשכב־זכר שבהסכמה בין שגי 
מבוגרים), שהם עבירה׳ למדות הסכמת המעורבים. 

עבירות הקבוצה השניה הן הבעייתיות מבחינת החוק, 
משום שמדובר בעבירות המתבצעות לרוב בפרטיות, ואינן 
מגיעות לתשומת־לבו של הציבור. מאחר שבד״ב אין נדרשת 
משטרה להחיל את החוק, כשאין תלונה, הרי רק במספר 
זעום של מקרים (שבהם לעתים התלונה היא על בסיס של 
ניסיון לסחיטה בין משתתפי משכב־זכר), נדרש החוק 
להתערב. כדי להבטיח את אכיפתם של החוקים האוסרים 
משכב-זכר, בעילה שלא בהסכמה וזבות, עלולים המופקדים 
על ביצוע החוק להזדקק לפרובוקאציות, כהטמנת מלכודות 
או שימוש בפתיונות׳ שלא הכל מסכימים בדבר חוקיותם. 
בעייתיות זו בטיפול בעבירות־המין, וכן רקע תרבותי שונה 
והלכי־רוח חברתיים המשתנים בימינו במהירות, גרמו לכך, 
שבעוד שחוקים העוסקים, למשל, בגניבה, תקיפה ורצח 
זהים במידה רבה בחברות שונות בעולם, אין אחידות דומה 
לגבי חוקים הקשורים בענייני-מין. 

השוני רב במיוחד לגבי ניאוף. לדוגמה: אדם נשוי, 
המקיים יחסי־מין שלא עם בת-זוגו, מעשהו בד״כ בגדר 
עבירה באה״ב, אולם לא בישראל, באנגליה, או בארצות- 
סקאנדינאוויה. בצרפת, למשל, נענשת האשה הנשואה, המ¬ 
קיימת יחסי-מין עם זר, בעוד שהבעל צפד לעונש על 
מעשה דומה — רק בנסיבות מיוחדות. באה״ב זנות נענשת, 
אולם בכמה ממדינותיה המשטרה מעלימה עין ממנה. באנג¬ 
ליה ובישראל אין זו עבירה פלילית, אך אסור לשדל לזנות 
בפומבי. במרבית ההברות, קיום יחסי־מין עם ילדים (בגילים 
7 — 18 ) הוא עבירה, גם אם הילד משתתף במעשה מרצונו. 
בד״כ, אף אין עומדות לנאשם במעשים אלה טענות שטעה 



287 


מין באדם, משפט; חברה ופולקלור 


288 


ביתם לגיל ?!רבנו, או שהלה עשה זאת תמורה בצע־כסף. 
רב השוני גם בעונשים המוטלים על עבירות אלה < באנגליה 
בוטלה לאחרונה העבירה של משכב־זכר, כשהמעשה נעשה 
בין מבוגרים מעל גיל 21 , בהסכמה הדדית ובפרטיות. 

עבירות־מין, כאונס ומשכב־זכר — גם אם הוא געשה 
בהסכמת הצדדים׳ נחשבות בכמה ממדינות אה״ב כמחלה, 
ועבריינים נעצרים לשם טיפול בה, והם משתחררים רק 
לאחר שוועדה רפואית קבעה שניתן לשחררם. המעצר לשם 
ריפוי יכול לבוא לפני ההרשעה או לאחריה. הביקורת 
המשפטית על דרך זו — כמו על הרבה מהחוקים על 
עבירות-מין — היא, שאין אפשרות להסכים על קנה־מדה 
אחיד בנושא זה, ועלול לקרות, שייעצר אדם לתקופת־זמן 
ממושכת, על מעשה, שרבים יראו בו לכל־היותר הפרת 
מוסכמות בתחום ענייגי־המין. ביקורת זו נשמעה מכיוונים 
שונים בשנות ה 60 , כשהתחדש הדיון בחוקים העוסקים 
בפורנוגרפיה (ע״ע). 

- ־ 601 30 ת 11 ) 311 > . 4 ^ ; 1951 1 ) 111 ) X^X ,€^ס 0 .י״ 1 ק . 1 א 

,( 43 ,^ 31 ^ 1 11111031 ־ 01 01 .!/) 1. ^£1110(611' 3^X 0^11X5 ־ 1 

*/־א 11:30 11)^1(1110, 004^, 4x1 ־ 0101 ^ : 1952 

,ץ 7111 ז ¥0 €!{) 1$1 ז 0%01 ע^מ 0 //ס 1 ) 011 $?$ה€}{ 0 ^ 10 ^ 207: 5^x 

,? ¥010, 0x1(1 ^(0x0111 ,ץ 1 ו?? 141 ,)־ 1431 . 0 . 1 ־ 1 : 1955/7 , 1-11 

,) ¥00 י >^/ 1 >ה 0 01101 ?{? 8 ^ 0 ו 0 $^ , x 1 ^! מ £ ע $10 . 5 ; 1963 

. 1965 

א. מיז. 

חברה ופולקלור. המין, היצר המיני, הוא דחף 
מרכזי באדם, הן על־פי תורתו של פרויד, הרואה בליבידו 
(ע״ע) דחף בסיסי הממלא את כל ישותו של האדם, והן 
על־פי הערכות ממעיטות. לכן ייחסה החברה חשיבות רבה 
לשאלות ההכוונה והפיקוח על ההתנהגות המינית. התנהגות 
מינית חסרת־סייגים עלולה לחבל במבנה החברה ומוסדו¬ 
תיה, בעוד שהגבלות יתרות עלולות לצמצם את כושר ההת¬ 
בטאות המינית ולחבל במערכות הפסיכו־פיסיולוגיות, שלהן 
חלק רב בעיצוב אישיותו של האדם ואיזונה. 

הכללים הנורמאטיוויים של ההתנהגות המינית נלמדים 
בעזרת מערכת נסיונות וסמלים האפייניים לחברות השונות. 
לכל חברה וחברה מנהגים, מוסדות והתבטאויות, העוזרים 
בהגדרת ההבדלים הביולוגיים בין המינים וקובעים את תפ¬ 
קידי המינים במערכת החברתית. 

המיניות האנושית מבוקרת ע״י מערכת נורמאטיווית 
של בחירת בן־הזוג. הבחירה כפופה לחוקים חברתיים (ע״ע 
אכסוגמיה! אנדוגמיה; אשות, עט׳ 382/3 ׳ 387 [עריות]) ! 
אולם בכל חברה קיימות גם נורמות אחדות, כגון בחירה 
רק מתוך קבוצה גזעית (כושים, לבנים), דתית, אתנית, 
כלכלית ואף מקצועית. בהבדל מיחסי-המין אצל רוב 
בעלי-היים, נוטים בני-האדם לקשר רגשי וממושך עם בן- 
הזוג. אין קשר הדוק בין מיניות לרביה. למין יש ערך 
בפני עצמו, ובמידה שהוא אסתטי ואף סימלי, הוא מוצא 
את ביטויו באמנויות השונות. לענייני מין גם שימושים 
מסחריים, כגון בפרסומת מסחרית, או בקשר לזנות (ע״ע). 

ליחסים המיניים קודמים מחשבה ותיכנון. האדם מחליט 
אם לקיים יחסי־מין ומתי לקיימם. ההחלטה על קיום יחסי־ 
מין נובעת, לבד מהדתף הפיסיולוגי, משיקולים דתיים, 
מוסריים ואסתטיים, ומושפעת גם מן הדאגה לתוצאות. 
ההבדלים התרבותיים בין חברות ותת־חברות משפיעים 
מאוד על המיניות. צורות יחסים המקובלות בחברה מסוימת 
עשויות להיות פסולות לחלוטין בחברה אחרת. ההתנהגות 


המינית לסוגיה השונים: הומוסכסואליות, משחקי־מין, אמ־ 
צעי-משיכה שונים וכיו״ב, משתנה מחברה לחברה ואף בק¬ 
בוצות שונות באותה חברה. 

בכל חברה מצויים יחידים הנוהגים, מבחינה מינית, 
בצורה הנוגדת את הכללים המקובלים על חברה זו. חריגה 
זו תלויה במידה מסוימת בהבדלים ביולוגיים בעצמתו של 
הדחף המיני. מידת-הסטיה תלויה גם במה שהחברה מוכנה 
לקיים ולאשר. סטיה כזו מהנורמה החברתית, שמקורותיה, 
לעיתים, חברתיים ותרבותיים, עשויה ליצור נורמות חדשות 
המקובלות בתת־חברה מסוימת. 

מ. 

סוד הרביד, היה כבר מזמנים קדומים מנושאיה העיקריים 
של החשיבה הדתית והעשיה הפולחנית. האדם הקדמון היר- 
בה ליצור פסלוני נשים שאיברי־המין שלהן מודגשים וש- 
שימשו, כנראה, סגולה לפוריות. בצידם נתקיים בדתות רבות 
גם פולחן איבר־המין הגברי (הפאלוס). עולם־האלים מורכב 
אצל כל העמים מאלים ואלות המקיימים ביניהם יחסי-מין 
ומעמידים ולדות. בעבודת־האלילים, ובמיוחד בעבודת 
אלות האהבה והפוריות, נודעה חשיבות למשגל כפעולה 
פולחנית (זיווג־הקודש [הירוס גאמוס]), אורגיות פולחניות 
היו מנהג נפוץ בדתות רבות והזנות הפולחנית (קדשים 
וקדשות) היתה מוכרת בחברות שונות. במאבקן עם האלי¬ 
לות "המתירנית", ניסו הדתות המונותאיסטיות "לטהר" את 
הפולחן ואסרו על פריצות, אבל מנהגים רפים בעלי נימה 
מינית מובהקת נשתמרו בפולקלור של העמים וגם ביטויי 
הרגש הדתי הצרוף (בקבלה ובמיסטיקה הנוצרית והמוס¬ 
למית) אינם משוחררים ממליצות ומדימויים, ששורשיהם 
נעוצים בתחום חיי-המין. 

כל החברות מציינות את תקופת ההתבגרות המינית כ- 
ציון־דרך בחיי הצעיר. "טקסי-הקדשה" נהוגים ברוב החברות. 
הם בד״כ בעלי אופי דתי, וכרוכים עפ״ר בכריתת הערלה או 
בעשיית חתך כלשהו באיבר־המין. פעולה זו נחשבה כהכנה 
לתיי־המין של המבוגר (בערבית מציין השורש 
כפועל את פעולת-המילה, וכשם — את החתן; גם התורה 
[שמ׳ ד, כה], קוראת לנימול חתן־דמים). בחברות רבות 
עוברת גם הילדה המתבגרת ניתוח דומה, כריתת הקליטו¬ 
ריס או חלק משפיות הערוה. ביסוד המנהגים האלה מצויה, 
כנראה, האמונה, שהקרבת חלק מאיברי הפריה והרביה לכו¬ 
חות הממונים על הפוריות מבטיחה את חסדם למקריב. 
היהדות ניתקה את המילה מגיל הבגרות וקבעה לה מועד 
סמוך ללידה, ואף נתנה לכך פירוש אחר — של ברית בין 
העם לאלוהיו. 

ברוב החברות ה״פרימיטיוויות" נהנו ילדים מחופש רב 
במשחקיהם המיניים — עד לגיל הפגרות (ע״ע). אבל לאחר 
"טקסי־ההקדשה" פיקחה החברה על חיי-המין של בני־ 
הנוער. יש חברות המחמירות בהפרדה בין שני המינים, 
ובייחוד בשמירה על הבנות. בחברות אחדות מרחיקים לכת 
עד לפריפת שפיות הערוד. (ד 101 :ז 1113 < £11 ח 1 ), כדי למנוע אפ¬ 
שרות של משגל לפני הנישואים. רוב החברות נהגו לגנות 
או להעניש קיום יחסי-מין לפני הנישואים, ולחייב את 
הנער שעיבר נערה — לשאתה לאשה. הדתות המונות- 
איסטיות מסתייגות ממשחקי־מין (לרבות אוננות) ומקיום 
יחסי־מין לפני הנישואים. כדי למנוע קיום יחסי-מין לפני ה¬ 
נישואים, מעודדות חברות אחדות את הנישואים בגיל צעיר; 



289 


מין כארס, חברה ופולקלור 


290 


כך בחברות איסלאמיות, וגם ביהדות היה זה מנהג נפוץ. על עצמו סבל וספנות, ואף להקריב את חייו כדי 

חברות׳ שבהן הפלה נקבית בכסף או בשווה־כסף, מקסי־ למצוא חן בעיניה, אך לא העז לשאוף או לקוות למגע 

דזת על בתולי הבנות ומענישות בחומרה מקרי אונס או גופני אתה. עקבות תפיסה זו של האהבה לא נעלמו עוד 

פיתד. בחברות כאלה גורעת פגיעה בבתולי הבת משומה. מן החברה המערבית, מספרותה ומאמנותה (וע״ע אבי- 

היו חברות שראו בבתולים ערך פולחני, ובתוכן היו רות). 

קיימות קבוצות של נשים, שנדרו להישאר בתולות כל ימי־ צורה קיצונית לפרישה מחיי־מין היא הסרוס (ע״ע) 
חייהן ("בנות השמש" אצל האינקה, הוסטאלות ברומא). הפולחני, שהיה נהוג בדתות שונות. 
בנצרות לובשת הדאגה לבתולים צורה רוחנית עוד יותר. בכל חברה קיימים איסורים חמורים על יחסי־מין עם 
היא רואה בבתולים מצב של טוהר, וערך דתי בפני עצמו. שארי־בשר וקרובים מסוימים (גילמ־עריות €50 :>״ 1 ]), המג- 

הדוגמה הנוצרית קובעת, שישו נולד לאם בתולה שהתמידה פילים את מבחר הנשים המותרות לגבר (ע״ע אכסוגמיה; 

בבתוליה (ע״ע מרים, אם ישו). פאולום ראה בנישואים אנדוגמיה! אשות; נשואים). אם כי דרגת־השארות או 

מתור לחולשת בני־האדם. ובהימנעות מיחסים מיניים את הקירבה האסורות שונות מחברה לחברה, נראה כי ה־ 

המצב האידאלי. בפנסיה הנוצרית מגשימים הנזירים והנזי־ איסור על יחסי־מין בין הורים וילדים ובין אחים ואח¬ 

רות את האידאל הזה של בתולים לשם־שמים. יות הוא אוניוורסלי. רק שליטים שוחררו פה ושם מה־ 

קריעת קרום־הבתולים באמונה העממית הוא מעשה בעל איסור לשאת את אחיותיהם (מלכי מצרים, סיאם, האוואי, 

משמעות מאגית, ככל מעשה המציין מעבר למצב חדש האינקה). 

בחיים; ומכיוון שהמעשה קשור בשפיכת דם, טמונות בו מצד שני רואה החברה בעין יפה התקשרות־קבע בין 
ספנות מאגיות. על־פן רווחה בעבר בחברות שונות הדעה, גבר לאשה, כל׳ הקמת משפחה (ע״ע) לשם הולדת ילדים 

פי מוטב שמעשה זה ייעשה ע״י אדם בעל כוחות מיוחדים וגידולם במסורת החברה, כדי להבטיח את קיומה. 

(מלך או כוהן), או ע״י זר, שהסתכנותו לא היחה חשובה למען יציבות המשפחה מטילה כל חברה על האשה 
לחברה. מאמונות אלה צמח מנהג "זכות הלילה הראשון" הנשואה חובת נאמנות לבעלה. הניאוף נחשב לעבירה חמד 
( 15 ד> 0 ת 36 וח 1 זק * 1x1 ), שהעניק לשליט את הזכות לבלות את רה, המצדיק את גירוש האשד, ע״י בעלה. ובחברות רבות 

ליל־הפלולות עם ארוסות נתיניו. מנהג זה היה ידוע ביה״ב אף עונשים כבדים, עד לעונש מוות. להלכה, מוטלת חובת־ 

באירופה, אבל רמז קדום־יותר לקיומו מצוי בתלמוד (כת׳ הנאמנות גם על הגבר, אך למעשה, השלימו כל החברות, 

ג׳, ע״ב). חששות החתנים מליל־הכלולות באו לידי ביטוי אם בשתיקה ואם מתוך מחאה, עם התנהגות חפשית־יותר 

בפולקלור של עמים רבים. מצדו. 

גם לגבי הגבר מייחסות חברות רבות עדך מיוחד להת־ צורת היחסים בין המינים ניכרת גם בתחום הלבוש 
אפקות מינית, זמנית או מתמדת, היוצרת מצב של טוהר (ע״ע). — בחברות "פרימיטיוויות" מסוימות הנערות חס- 

וקדושה, כביכול, ומגבירה את הכוחות הרוחניים. התאפקות רות לבוש עד לנישואיהן, ורק האשד׳ הנשואה חייבת ללבוש 

זמנית נכפית על הגבר (לפחות במשפחה המונוגאמית), סינר לכיסוי ערוותה, כסימן שהיא אסורה לגברים אחרים. 

מכיוון שלאשה תקופות, שבהן היא נחשבת ל״טמאה" ולאסו־ הלבוש האירופי הבליט בתקופות שונות את סימני הנשיות 

רה למגע מיני(לעתים — אף לכל מגע): ימי־הווסת, תקופה והפוריות (שמלות־חשוקים שהבליטו את אגן־הירכיים, 

מסוימת לאחר הלידה׳ ובחברות אחדות — אף כל ימי ההג־ או מחוכים ומחשופים שהבליטו את השדיים). בניגוד 

קה, הנמשכת זמן רב (ע״ע וסת, לדה, נדה). אבל מלבד לכך, מעדיפה האשד, בזמן החדש לבוש ספורטיווי, ש¬ 

זאת ישנן תקופות של התאפקות מרצון: לפני פעולות פול־ גיזרתו גברית. כיום מתחרות הבחורות בבחורים ברי- 

חניות מסוימות, לפני היציאה למלחמה, לציד או לדיג. אצל שול הלבוש ובזילזול במוסכמות, או ביצירת אסתטיקה 
האצטקים היו כוהנים מסוימים חייבים להימנע מיחסי־מין. חדשה. 
שאמאנים ורופאים־ק וסמים אצל שבטי ה¬ 
אינדיאנים היו מקיימים תקופות ארוכות 
של התאפקות מינית. בכנסיה הקאתולית 
חייב הכומר, האוכל כל יום את לחם- 
הקודש, בפרישות מתמדת, ואילו בכנסיות 
המזרחיות, שבהן מותר לכומר לשאת 
אשה, חייבים הכמרים להימנע ממגע עם 
נשותיהן תקופה מסוימת לפני שהם עור¬ 
כים את סעודת־הקודש. גם היהדות ידעה 
תופעות כאלה: ההיטהרות לפני מתן־תורה 
(שמות יט, טו) ולפני אכילת לחם־הפנים 
(שמו״א כא, ה—ו). 

הרעיונות הנוצריים על ערכם של ה¬ 
בתולים וההבלגה בחיי-המין הולידו ביה״ב, 
בייחוד בחוגי האבירים, את מושג האהבה 
(ע״ע) הרומאנטית (האבירית). הגבר ראה 
באהובת־נפשו יצור נעלה והיה מוכן ליטול 





291 


מין כאדם, חברה ופולקלור; הלכה — מץ 


292 


לעומת הנטיה לבידול בלבוש׳ היו בכל הזמנים גברים 
שנשאו כלי-אשה, ונשים שלבשו בגדי־גברים. לעתים יש 
בזה ביטוי חיצוני לסטיה מינית׳ ולכן רוב החברות מסתיי¬ 
גות מכך! היהדות והנצרות אסרו זאת. החלפת הבגדים היה 
מנהג בפולחנים מסוימים (הבאקכאנאלים ביוון, הסאטורנא־ 
ליות ברומא); במנהגי חג־הפורים׳ בקארגאוואלים בארצות 
הנוצריות ובנשפי־המסכות יש הדים לתופעה זו. — הנצרות 
בנתה בניין־על של "מוסר־מיגי", שנכפה ע״י הכנסייה הנוצ¬ 
רית על עמים רבים, שאסים ומסורתם לא הלמו תמיד את 
כללי המוסר החדש. למוסר המין הנוצרי היה חלק מכריע 
בעיצוב התרבות המערבית ובעידון אורחוודהחיים, אבל 
יחד עם זה הצמיחה הבפיה צביעות חברתית. תרומתו המכ¬ 
רעת של מוסר־המין הנוצרי היתה הנהגת המונוגמיה בחל¬ 
קים גדולים של העולם. בכל התקופות היו יחידים וקבוצות, 
שהתמרדו נגד המוסר המיני הנוצרי, לעתים בסתר ולעתים 
בגלוי. המרד — שניזון הרבה מכתביו של פ ר ו י ד (ע״ע) 
בנושא המין — החל בספרות (ע״ע פורנוגרפיה), וגבר 
בימינו, לפחות במה שנקרא החברה המערבית׳ עם התער¬ 
ערות כוחה של הסמכות הדתית והחרפת הביקורת על מוס- 
כמות־החברה. מרד זה גרם לזילזול בכללי מוסר-המין המקו¬ 
בלים, יחסי-מין לפני הנישואים הפכו לדבר מובן-מאליו, 
ואין עמם טעם־חטא. אמצעי-המניעה החדשים עודדו תופעה 
זו, בהסירם גם את החשש מפני היריון בלתי-רצוי. השינויים 
בהתנהגות המינית של המבוגרים החלישו את סמכותם 
בעיני הדור הצעיר. הורים ומחנכים אינם יכולים, וחלקם 
גם אינם רוצים, לחנך את בניהם לפי כללי-מוסר שהם 
עצמם אינם מאמינים בהם ואינם מקיימים אותם, בדלית־ 
ברירה, משלימים בד״כ המבוגרים עם התנהגותם המתי¬ 
רנית של בני־הנוער, ומקודם, שבסופו של דבר ייווצר 
איזון חדש בין שאיפת הפרט לחופש לבין הצורך בסדר, 
שבלעדיו אין תקומה לחברה. 

א. מוראלו־דאנינו, תולדות יחסי המין של האדם (חרג׳ 

מצרפתית), 1964 ; מ. מיד, גבר ואשד, (תרג׳ מאנג , ), 1964 ; 

הנ״ל, מילדות לבגרות בגוינאה החדשה (תרג׳ מאנג , ), 

1969 ; הנ״ל, מין ומזג(תרג׳ מאנג׳) 1970 ; . 5 

^ 5 1 >ח 1 > ץ 010£ ק 0 ו 1 //ח 4 * 1964: 1). ?00x11 

■חס 011 ; 1967 ,( 1967 .ץ 0 ־\־ו 511 0€ ח 501€ 1110 ^ 00 ?) ךת 10 י}ס-{* 1 

." 1969 ,׳)!??/ד!•)*  
ובה 22,000 תוש׳ ( 1970 ). העיר הגדולה־ביותר, פורטלנד 
( 65,000 תוש׳), היא המרכז התעשייתי והנמל החשוב-ביותר 
במדינה. 

•*,* 5 , 811:11 ., 1 ; 1958 , 11 <ן 0 ?¥ £>מ 0 ,/ 8 , 1 >ז 01££0 .!ל 

. 1964 (ס 

היסטוריה. נסיוגות ההתיישבות הראשונים בבד, 
בתחילת המאה ה 17 , נכשלו. ב 1622 קיבלו ג 1 רג׳י 0 ומיסן 
זיכיון מממשלת אנגליה על השטח שבין נהרות המרימק 
והקנבק• ב 1629 נטל גורג׳ים את החלק המזרחי, שנקרא מאז 
״פרובינציית מ׳״ (קיצור של 1 ^ 13 ״!^ = יבשת! או ע״ש 
המחוז בצרפת), שלקו של מיסן נקרא "ניו-המפשיר". בש¬ 
נות ה 30 הוקמו במ׳ ישובי־קבע רבים. המושבה מסצ׳וסטס 
(ע״ע) טענה, שמרבית שטחי מ׳ נכללו בשטח הזיכיון שלה. 
ב 1677 קנתה מסצ׳וסטם ממשפחת גורג׳ים את זכויותיה וב* 
1691 קיבלה כתב־זיכיון חדש, שלפיו נכללה כל מ׳ בתחומה. 
במלחמות בין בריטניה לצרפת (ע״ע אה״ב של אמריקה, 
עבד 198 — 202 , 205 ) עודדו הצרפתים את האינדיאנים המ¬ 
קומיים להתנכל למתיישבים האנגלים, ו 3 פעמים כמעט 
התרוקנה מ׳ מפל מתיישביה. 


הניתוק הגאוגראפי, הבדלים במבנה המשק, שאיפות 
פוליטיות מנוגדות, חוסר ייצוג הולם בבית-הנבחרים וטענות 
על הזנחת הגנתה של מ׳ במלחמת 1812 (ע״ע אה״ב של 
אמריקה, עט׳ 168/9 ) — עוררו הלכי-רוח להינתקות ממס- 
צ׳וסטס. ב 1820 כוננה מ׳ כמדינה נפרדת ונתקבלה כמדינה־ 
הברה בברית. הגבול הצפוני-מערבי של מ׳ היה זמן רב סלע- 
מחלוקת בין אה״ב לבריטניה, ורק 18421 הושגה פשרה. 
מ' היתה המדינה הראשונה באה״ב שאסרה ייצור משקאות 
חריפים ( 1846 ). החוק בוטל ב 1934 . 

קהילה יהודית נתארגנה בפד רק בתחילת המאה ה 19 . 
האוכלוסיה היהודית, המונה למעלה מ 8,000 נפש ( 1968 ), 
מתרכזת בעיקר בערים פורטלנד — 3.400 ! לויסטון — 
1,400 ! בנגור — 1,300 . בפורטלנד ובבנגור בנייני־קהילה 
נאים, שבהם מתרכזים החיים הציבוריים. מספר יהודים הם 
בין נושאי משרות ציבוריות חשובות. 

י. צי. - אל. וי. 

מץ (״ 1 ^), גהר בגרמניה, החשוב מבין יובליו המזרחיים 

של הרעש (ע״ע); ארכו 524 ק״מ, ואגן ניקוזו 
משתרע על כ 27,000 קמ״ר. חלקו העליון של המ ׳ זורם 
בתחומי בוריה (ע״ע), שתחתון — במדינת הסן(ע״ע). שני 
מקורותיו הראשיים הם: מ׳ אדום (. 1 \ • 110161 ), היוצא מה- 
מדרונות המזרחיים של הרי יורה הפראנקוניים, וכד לבן 
(. 1 \ •ס**!^), שמוצאו מהרי פיכטל. שני אלו מתחברים 
בקירבת העיר קולמבך לנהר אחד, הבד, הזורם משם דרומה־ 
מערבה. ליד העיר במברג (ע״ע) בשפך לכד מדרש היובל 
החשוב רגניץ. מכאן פונה הם׳ מערבה שתפתל מאש במ¬ 
הלכו באיזור בעל מבנה מסובך של הרים ושקעים. בקירבת 
אשפנבורג (ע״ע) נכנם המ׳ לבקע הרינום שוצה אותו עד 
שנשפך אליו מול העיר מעץ (ע״ע). על גדות הקטע האחרון 
הזה יושבת העיר פרנקפורט (ע״ע), שהיא ובנותיה הן 
מאגדי־הערים וממרכזי התעשיה שתחבורה הראשיים של 
גרמניה. 

הנהר שימש מימי-קדם כנתיב־שיט חשוב ולגמתיו ערים 
רבות. ב 1961 הושלמה הכשרת חלקו התחתון למעבר 
ספיגות בנפח 1,500 סון, שוקמה שורה של תחנות-כש. 
מבאמברג, לאורך עמק הרגניץ, נחפרת תעלה, שתחבר את 
המ׳ אל הדנובה ותחליף את "תעלת לודוויג", המתאימה רק 
לספינות קטנות. עמק הנהר שוע בכרמיו וביינות המיוצרים 
בו. 

מץ, סר הנךי ג׳ימז סמגר - י״״■! ׳ 116110 

6 נ 1311 \ ז 16 ות 1 נ $1 —'( 1822 — 1888 ), משפטן אנגלי, 

מחלוצי חקר המשפט ההשוואתי וממגיחי היסש למחקר 
השוואתי במדעי-ההברה. בשנים 1847 — 1854 כיהן כפרו¬ 
פסור למשפט אזרחי בקימבריג׳. ב 1852 היה המרצה הראשון 
לחוק ר 1 מי ב; 1 ז 1 ו 00 0£ מ 1862 עד 1869 היה חבר 

במועצת המושל הכללי בהשו שכין את התכניות למערכת 
החוקים ההשית. בשובו לאנגלש, נתמנה ב 1869 לפרופסור 
הראשון במשפט היסטורי השוואתי באוניברסיטת אוכספורד. 
מ 1887 שימש פרופסור למשפט בין־לאומי בקימבריג/ 

מ׳ שילב מחקר אנתרופולוגישיסטורי השוואתי בחקר 
המשפט. בספרו ׳*״^ 1 (״המשפט העתיק״), 1861 , 

1930 , שהביא לו פירסום מיידי, ניסת׳ ברש האוולוציעיזם 
החברתי שרווח בזמנו, את ההבדל ביחסים החברתיים של 
חבתת קדומות לאלה של חברש מורכבות, "פרוגרסיוויש". 



295 


מין, סר הנרי ג׳ימז סמני — מינואית ומיקנית, תרבויות 


296 


הוא קבע שהראשונות מבוססות על קשרים של סטאטוס 
והאחרונות — על יחסים חוזיים. לניסוחים אלה היתד. חשי¬ 
בות מתודולוגית רבה, אך הביסוס העובדתי שלהם נמצא 
לוקה בחסר. במתודולוגיה זהה של הנגדת קטבים בחברות 
שונות, תקר את ההבדל בין דיני נזיקין לדיני עונשין. בהו¬ 
סיפו את מימד ההשוואה ההיסטורית לחקר תורת־המשפט, 
החיה את לימוד המשפט הרומי והאנגלי. 

לגד נודעה השפעה רבה על דרכי המחשבה של המשפט 
האנגלי, אך השפעתו חרגה מגבולות מדע־המשפט והגיעה 
לתחומים אחרים במדעי־החברה — ובמיוחד לאנתרופולוגיה 
חברותית (ע״ע, עמ׳ 697 ). 

מספריו - 10511111 0£ ץ: 111510 ץ £3:1 1116 מס £61:111:65 

11005 ("הרצאות על ההיסטוריה הקדומה של מוסדות"), 
1875 ; ¥651 \ 30:1 £351 111 11111116$ וזז וחס 0 ¥1118186 ("קהי¬ 
לות כפריות במזרח ובמערב״), 1871 ׳ ז 01556:13:100511907 
וחס:$ג 300101 ׳ £315 ׳ל £3:1 סס ("מסות על משפט ומנהג קדו¬ 
מים"), 1883 : 1 ת 6 מזם: 6 ׳ 001 : 13 ג 1 <} 0 ? (״ממשל עממי"), 1885 . 

.? ; 1892 ,. 51 . 11 : 51 ,££ג 1 ס 0:301 .£ . 4 < 

- 00011113:1 .£ . 4 ; 1904 ,. 1 \ . 11 : 51 )ס 1£ ״^־־ 76 6 ^ 7 
\\\ , 110 ^ 1  711071 ? 1 ( 1£€ זס $* 411 ?*! .*% 14 * £1 ,. 1 ) 1 ;* 1962 , 0/0 < 7 , €716 ^ 


. 11 ; 1962 ,* 1 *ז 0 }ס $** 414 ? * 711 ,* 31131 ־ 01 . 1 ; 1962 

- 068 .^״ 1 ) ..מ ; 1962 ,* 1 *^ 1€ ז 11$10 !*ז? 111 ) 

; 1964 ,$ז $$0 * 514£€ " 11 * 11 / 411$ * €44 */( 7 ^ * 711 , 11 ^ 011 ־ 1301 

. י 1 . 11 ; 1964 ,*£^ * 111* 8*0x2 מיו ****•! 0 .,£ 

. 11 , 1966 ,* 1 * €7 י ת 1310 ? . 4 ) ; 1965 ,*?*■ €1 111 * 04x0 
י $€^ז*יב 1 ) .( ; 1967 ,$*!/ 1 ז 1% * 14 ז* 0 ץ 4 { 4 ה 0 ח 04 ה 1 !\ , 5 מ 11££1 ) 

* 11 ז 10 ץ* 1£ , 0 ** 711 , 102105 ־ 131 ׳א . 8 ; 1968 , 004$ * 11 / / 0 011/11 ( 7 
. 1972 ,( 5 .סא , 141 ,.ז 00£ . 41 א) £1441* <3/ 141x0$ 

מ. 

מ י נ 1 7 * 71 פ' 11 ל!"ו — 165016 ? 13 > 511110 — (" 1430 — 1484 ), 
פסל איטלקי. פעל בעיקר בפירנצה וברומא. בפי¬ 
רנצה יצר את ר,פרוטומות של ג׳ובני ופירו די מדיצ׳י, 
1453 , את המצבות של הבישוף לאונארדו סאלוטאטי׳ 1481 
(בקאתדראלד, של פיזולה), של הרוזן הוגו, 1481 (בכנסיית 
באדיה), את ארון־הקודש בכנסיית סאגט אמברוג׳ו, 1481 , 
ואת דיוקנו של רינאלדו דלה לונה. בשנים 1455 — 1456 
פיסל בתבליט את דיוקנותיהם של אלפונסו מארגון ושל 
מצביאו א. מ. דה פאנצה, המצטיינים בראליזם מדויק. 
בשנים 1474 — 1481 פיסל ברומא, יחד עם ג׳ובני דאלמאטה, 
את המצבה של האפיפיור פאולוס 11 , את המאוסולאון של 
פראנצ׳סקו טורנאבואוני, את ארון־הקודש בכנסיית סאנטה 
מאריה אין טראסטורה, דצירות דקוראטיודות אחרות. סיג- 
נונו אפייני לקלאסיציזם הרך של הפיסול הפיורנטיני 
במחצית השניה של המאה ד, 15 . 

1 10050 /ק 41 / 810% / 0 ) 8115 ) 8011101 4 ,■ 61 ח 1 )ח 316 ז\ .א ./ע 

0/1105 ) 8 ,. 111 : 1938 ,( 77-80 , 1 ,ץ 0113x16x1 )ז !׳.) 105 ) 0 ^ 1 / 0 
. 1950 . 70-96 , 10 ) 1 ) 1 ) 8011 100 ) 001150 ). 8 ! 01101 ) 1 /ס 

!! 1 ['!!ט, !'!ן"('' 1 " י £״ / 1 ״ל*( - :) 141110 15 >ז 1€113 ן 1 £6 ז €0 ו 0 - 

( 1885 — 1950 ),'רופא אמריקני, חוקר מערכת הדם. 

הוסמך כדוקטור לרפואה באוניברסיטת הארווארד בשנת 
1912 , והחל בשנת 1928 שימש באוניברסיטה זו כפרופסור 
לרפואה. במסגרת מחקריו בתחום מערכת הדם נגע בבעיית 
חוסר דם והפרעות תזונתיות הקשורות בכך. בשנת 1926 
הציעו מ׳ ועמיתו מרפי (ע״ע) טיפול יעיל בחולי חוסר הדם 
הממאיר(ע״ע דם, עמ׳ 710 ). הגסיונות שהביאו לתגליתם היו 
המשך לעבודתו של ויפל (ע״ע), ועל־כן זכו כל השלושה 
במשותף בפרס נובל לשנת 1934 בתחום הרפואה והפיסיר 
לוגיה. בהמשך עבודתו הצליח, בשיתוף עם הכימאי אדווין 
י. כהן, להפיק תמציות כבד יעילות לטיפול בחוסר הדם 
הממאיר. 

מינונג׳ אלכסיויס — 5161110118 1853) — ^16x1115 , 
למברג [לבוב] — 1920 , גראץ), פילוסוף אוסטרי. 

מ 1878 מרצה באוניברסיטת דנה, ומ 1882 פרופסור בגראץ. 
מ׳, שהיה תלמידו של פ. ברנטנו (ע״ע), פיתח תורת-מושא 
( 16 ז 160 { 1512116151 ! 06 8 6 ) עצמאית, שמגמתה העיקרית היתה 
להכליל בחקר האונסולוגי גם מושאים שאין להם קיום 
( 86111 ) מחוץ למחשבה! לדעת מ׳ אף מושאים בלתי-אס- 
שדיים במציאות, כגץ ריבוע עג 1 ל, הם נושאים לגיטימיים 
לדיון מבחינת ״ככותם״ ( 8056111 ), כלר תכונותיהם ויחסיהם 
הטהורים הנתונים במחשבה. כן ייחד פד מקום מיוחד למש- 
פטי־דימיון ( 16116 ז; 1 ־ 13516 מ 113 ?), הדנים במה שהוא מכנה 
״הנחות״ ( 611 ת 13111 !מ^) — בדיות, חודוח-שבדימיון (במש¬ 
חק. באמנות). מ׳ שם את הדגש על מה שניחן, והתעלם 
מן השאלה איך ניתן המושא. הוא נלחם במגמה הפסיכו¬ 
לוגית בלוגיקה ובתורת-ד,ערכים! את זו האחרונה ניסה 
לעצב כתורה כללית, ללא זיקה לתחום מסוים כגון אתיקה, 



בזיו טסטאטיט שחור, ניסית ראשי 
שור ( 1500 נעיר לסשה״ס 


שני הטיסצאים — 0 ז הארטח ב־ 
קאס 1 זאקרו 

(הטוויאו! של איראיןליון) 



299 


מינונג, אלגסיוס — מינזגנר 


300 


פלבלה. לתורתו נודעה השפעה רבד. על הפילוסופיה ד״אנ־ 
גלו-אמחקנית, ובייחוד על ב. רסל (ע״ע). 

החשובים שבספריו: 0160 ! 0031 \ 1 ז 6 < 01 ("על הנחות"), 
1902 , ־ 11910 - 35 ח $13 ס 06£6 ז 36 : 516110118 316 
611 ן 3£ ו[ 150 ז 1$$6 ^\ ז 36 חז 6 ז 5 ץ 8 1 ו 1 נ 1:1160616 ("על מעמדה של 
תורת-המושא במערכת המדעים״), 1907 ; 6116 ת 1 רת 0653 
11110£60 > 311 ו 1 < 1 ^ (״קובץ מאמרים״), 11-1 , 1913/29 ; ז 6 נ 01 
611 זנ 561161011£:11 ז 311 ז \\' 1 ) 110 1 ו 6 ז 111 ז 168:11 \ ("על אפשרות ו* 
הסתבחת"), 1915 . 

£110115 11111 ** 4 1 ) 1 * 1 > * €0771 $16X6 /ס 1 ( 76601 */ 14 , 11 ^ 118 .£ . 8 

,#מסתוש}^ ; 1904 ,( 11 □< י . 8 .זל 1 
י 1 ,( [ 11 > 1 החו 501 , 11 ,^ 5 ־ 141 ] זז 3 ^\ת^ש 0 . 1 > 1€ ו 1 ק 11050 ו 1 ? ש 01 ) 

/ 0 * 7/16 ?640*0$/1*601 116*60X666 י יצ; 1 :)] 14 . 0 ; 1921 
- 1/71 ׳' ^ 14 214 .? ; 1922 ,(^ XXX .$ .א , 0 ( 11 )\) 

. 11 ; 1952 ,( 1££ ־נ( 1 :>ל 11 ( 1€1 > 0£ ~. 4 ^) ״ 133463 * 63 ^ 06 166671 /^ 7710 
- 98 , 1 , 1401/61116111 / 163 ^ 7663013630/0 7/16 ,^־ 01 ( 1 5 

3714 * 061661 /ס ץ 7/1606 *'. 14 .ץ 13 134 ¥ .א ./ ; 1960 , 101 

״ 1963 .* 1/31146 

ש. מ. ב. 

מינוס — 5 ©ע)!\ —, לפי המסורת היוונית העתיקה: מלך 
ומחוקק קדום של כרתים; בנם של זום (ע״ע) 

ואור 1 פה (ע״ע). משמו נגזר שם התרבות המיגואית (ע״ע 
מינואית ומיקנית, תרביות). בירתו היתר, קנוסוס(ע״ע).מ׳ 
היה המלך הראשון ששלט בים־התיכון וטיהר אותו משודדי 
ים. לאחר שאגדרוגאוס בנו בהרג בידי האתונאים, יצא 
למלחמה על אתונה, אך לא יכול לה; אולם האלים פקדו את 
אטיקה ברעידות אדמה כעונש על רצח אבדרוגאוס, וכדי 
להסיר את הקללה מעליהם נשמעו האתונאים לדברי האורא־ 
קולום מדלפוי (ע״ע), ומילאו אחרי דרישתו של מ׳ לשלוח 
לו לעתים מזומנות שבעה צעירים ושבע צעירות, והוא 
הכניסם אל הלאבירינת כטרף למינוטאור 1 ם. וע״ע ז־ידלוס. — 
אחרי מותו היה מ׳ שופט רוחות המתים בהדס (ע״ע), יחד 
עם ראדאמאנתיס אחיו ואיאקוס (אודיסיאה, 1 צ, 568 ). 

החוקרים חלוקים בהערכת הגרעין ההיסטורי שבאגדת 
כד. יש הרואים בה זכרונות קלושים שהיו ליוונים מתקופת 
גדולתה של כרתים המינואית, ובאגדת תסוס (ע״ע) ההורג 
את המינוסאורום—זכר לשיחחרה שלי אתונה מהשיעבוד 
המינואי. — בשמו של מ׳ קשורות נם אגדות אחרות לרוב, 
כסיפור־מסעו נגד סיציליה. יש סבורים שגם בו נשמר הד 
היסטורי. 

דמותו של מ׳ מופיעה לעתים בציורים על כדים ארכאיים 
וקלאסיים, המתארים את אגדת המינוטאורום. כשופט הרוחות 
הוא מתואר על כדים מעטים מדרום איטליה. 

מינור, אלעזר(ל זר ) סולומונוביץ׳-קס״^ן.ס.!/ 
— ז ( 1855 , דלנה — 1942 , מוסק ווה), רופא וחוקר 
מערכת־העצבים, בגו של ש. ז. מ׳ (ע״ע); אחד הראשונים 
בין יהודי רוסיה שקנה לו שם במקצוע זה. בשנת 1879 
סיים מ׳ את חוק לימודיו הרפואיים באוניברסיטה של מוס־ 
קווה וב 1882 קיבל תואר דוקטור על־יסוד עבודתו על חשי¬ 
בותו של ה מ 11 ט 13 ז $1 !!טקזס* שהוא אחד החלקים הפנימיים 
של המיח (ע״ע), שחשיבותו הקלינית הוכרה רק מאוחר- 
יותר. מ׳ השתלם במקצועו במערב־אירופה והיה תלמידו של 
רופא-העצבים המהולל שרקו ( 0131601 ) בפאריס. ב 1884 
מונה למרצה באוניברסיטה של מוסקווה, אך כשהוצע ב־ 
1909 לפרופסור שלא מן המניין, נדחתה ההצעה בגלל יה¬ 
דותו. בשנים 1910 — 1932 פעל כפרופסור במכון ללימודים 


גבוהים לנשים במוסקווה. משבת 1901 היה חבר המערכת 
של "כתב־העת לנורופאתולוגיה ופסיכיאטרית על*שם ס. 
קורסאקוב״, ום 1911 גם של כתב-העת הברלינאי -< 61 * ז £ 
010£16 זט 6 א ! 36 01556 ("השגי הנורולוגיה"). 

מ׳ פירסם כ 130 עבודות במקצועו, בעיקר על השפעות 
של העגבת, של האלכוהוליזם ושל פציעות במערכת־העצ־ 
בים. כן חיבר ספרים חשובים על הרעדהאסנציאלי התורשתי 
( 1929 ) ועל הטיפול במחלות-העצבים ( 1935 2 ). 

מינור׳ עלמה זלל!ץד ( 1826 , וילנה - 1900 , שם), 
רב וסופר. ם 1847 תלמיד ביהמ״ד הממשלתי לרבנים 
בעירו (ע״ע בתי מדרש לרבנים, עם׳ 993 — 994 ) ום 1855 
מודה שם. ב 1856 — 1859 היה יועץ לעניינים יהודיים למושל 
מחח וילנה. מ 1859 ועד 1869 היה רב "מטעם" במינסק ומאז 
ועד 1892 — במוסקוה (ע״ע, עם׳ 604/5 ), ממנה גורש וחזר 
לווילנה. מ׳ פעל רבות לאירגון קהילותיו, הצטיין כדרשן, 
והיה הראשון שדרש ברוסית. כל ימיו ךגל בהתקרבות לעם 
הרוסי ולתרבותו, התנגד לציונות ופירסם מאמרים ברוח זו 
בעתונות העברית והיהודית-רוסית. הוא הדריך את טול• 
סטוי(ע״ע, עם׳ 437 ) בלימודיו בעברית ובתנ״ך. חלק מדר¬ 
שותיו נקבץ ב מ־רסס^ק • 301 * 1 (״קול ששון״, 1862 ); ו־ 
מזי*? (,נאומים״, 1875 — 1889 ). מ׳ סירסם כמה חוברות 
ברוסית, מהן בעלות מגמה פולמוסית כ״רבי איפוליט לוטוס- 
טאנסקי...״ ( 1879 ) — נגד עלילותיו של לוטוסטנסקי 
(ע״ע). כן פירסם מאמרים אחדים בתו״י ברוסיה. על בנו 
א ל ע ז ר (לזר) — ע״ע. 

בנו השני- יוסף (א 01 יפ, 1861 , מינסק — 1932 , 
פאריס) היה מראשי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית. בה¬ 
יותו סטודנט במוסקווה הצטרף לאגודת "נארודנאיה ו 1 ליה", 
נאסר ב 1883 , ב 1887 הוגלה לסיביר, וב 1889 נידון שם 
לעבודת־פרך עולמית. ב 1896 גורש מרוסיה, וב 1900 חזר 
אליה׳ התיישב בווילנה וחזר לעבודה מהפכנית. ב 1909 נאסר 
שוב ושוחרר במהפכת 1917 . זמן קצר שימש כראש עיריית 
מוסקווה. ב 1919 עזב את רוסיה מחמת רדיפות השלטונות, 
התיישב בצרפת והיה יו״ר "האגודה לעזרת גולים ואסירים 
פוליטיים בחסיד"". 

א. פוזנר, תולדות הרב ש.ז. מ׳ ז״ל ("ספר השנה" (בעריכת 

נ. סוקולוב], ב׳), תרס״א; וו. טשערנאוו, יידישע טוער אץ 

דער פאו־סיי 0 . ר., 246 — 258 , 1948 . 

י. א. ק. 

מינוך 7 ןה, ע״ע 5 נוךלןה. 

מ י נ(נ 1 ר (גרם' ז 1006530£6 !ג או ז 0£6 ו 0065 נ!\ ["זמרי- 
אהבה"]) — כינוים של המשוררים הגרמנים במאות 
ה 12 והם. "מינה" היא אהבה בהתאם למסורת האבירית 
שהתפתחה בחצרות המלכים והאצילים. למרות פירושו המי¬ 
לולי של ה״מינזאנג" ("שירת־אהבה"), נכללים בו גם שיחם 
אחחם, כגון שירים דתיים וחרוזים פוליטיים ודידאקטיים. 
אידאל האהבה של המינזאנג — שירת תהילה לגבירה נעלה, 
בלתי מושגת, וקינה עיל אהבה שלא באה על סיפוקה — 
התפתח בחלקו בעקבות השירה הדתית הפונה אל מחם 
הקחשה ומאדירה אותה. 

הן מבחינה רעיונית והן מבחינת המבנה האמנותי לא 
היה המינזאנג ביסודו יצירה גרמנית מקורית. הוא הגיע 
לגרמניה בהשפעת שיח הטחבחרים (ע״ע) של צרפת 
ופרובאנס. תקופת הסחחה שלו נמשכה מסוף המאה ה 12 




301 


מינזננר — מיניאטורה 


302 


עד למחציה המאה 
ה 13 . לבד מן הדיש- 
פעה הנוצרית של 
הערצת מרים הקדר 
שה, ניכרות בו גם 
השפעותיהן של ה¬ 
שירה הערבית של 
יה״ב ושל השירה ה־ 
לאטינית. 

המינזאנג הוא תם- 

1 ' 

ליל ומנגינה. בצורתו 
האפיינית, שנתפתחה 
במרוצת השנים, היו 
לו 3 בתים. המשוררים 
היו מחברים הן את 

, . הסיגזנגר היינריר פראואנלוב (הסאה ה 14 ) 

המילים והן את סננן וער (איזו* מכ״י — בספריית האתי־ 

גינה, והם אף חיו ברסיסה בו!ייד?ברנ) 

מזמרים את יצירותיהם לפני הקהל, בהופעותיהם בחצרות 
המלכים והאצילים. הס", ברובם המכריע, היו בני האצולה 
הנמוכה, אולם היו ביניהם גם בעלי ייחוס רם יותר• ברבות 
הימים עברה השירה מן האצולה למעמד הבינוני. 

שירי המינזאנג הראשונים שנשתמרו הם אנונימיים. הזמר 
הראשון הידוע בשמו הוא הקירנפרגי (־ 1 ס 8 :סנ 01 ס: 1 >£ : 40 ) 
(בערך 1160 ). אולם שיריו אינם אפייניים לכר לא מבחינת 
הצורה ולא מבחינת התוכן: הם מורכבים משני בתים, ומספ¬ 
רים על אהבה הבאה על סיפוקה• תפקיד ייצוגי בין משוררי 
המינה נתייחד לדינמר פון הגנאו( 3800311 ) ¥001 : 010013 ?; 
קרוי גם 1:0 .ו! -! 16 > :!־.":ת!־? ["הזקן"]), הוא פעל תקופה 
ארוכה בחצר הורנאית, ושם לימד את ולתר פון דר 
פוגלוידה (ע״ע), שהיה, במרוצת הזמן, למתחרהו בשירה, 
ונחשב לגדול הנד. ולתר פון דר פוגלתידה התקדם מעבר 
לכללים הנוקשים שנקבעו ע״י קודמיו וסלל דרכים חדשות * 
הוא שפיתח את המכתם ( 11:1108 ס 11 ) 11 ס 11 :ק 5 ), שבו הוא פונה 
מנושא האהבה החצרנית למתרחש בזירה הפוליטית. נסיה 
זו לראליזם הלכה והתחזקה בהדרגה בכתבי הנד שבאו 
אחריו: וולפרם פון אשנבך (ע״ע); נידהרט פח רויאנטל 
( 011611011131 ס׳\ 1 ז 3 ! 1 ^״א), שבשיריו פונה האביר מגבירות 
החצר אל נערות הכפר, ומופיעים בהם נושאים פאסטורא- 
ליים ועממיים! גוטפריד פון ניפן( 1 ! 0 ) 01 א ¥011 1 ) 1:10 ) 00:1 ) ; 
וטנהויזר (ע״ע). לעומת משוררים אלה ורבים אחרים, 
ניסה אולריך פון ליכטנשטין (- 13011100 1 ! 0 י\ 111:1011 
0111 :*) לחזור שוב אל האידאל החצרני-אבירי, אך תהליך 
התמורה, שהיה קשור גם בהתפתחות חברתית, לא 
נעצר. המינזאנג של בני־האצולה הפך בהדרגה למיסטתנג 
( 101510:83118 !?) של המעמד הבינוני. — וע״ע מיסטרזינגר! 
מנסטרל. 

, 06764 [ . 14 618 . 12 . 4 ? 186 ( 146467416 88666 * 061 , 1 [: 54 )*נ £3 
111 > 067171 01 ס 41116 * 14 866 הס 8 ץ £8864 .? ; 1928 8 

.£ — . 1 ^ — ת ח 1013 ^ £30 ; 1943 , 716 ץ£ £01/6 

,%ה 611 * £71 8 ^ח 6844 חח 141 068 י (.£ית 9 ) 3115 ־ £1 .׳\ 

.£ ; 1949 , 2 ה 6881 הה 641 411 4x86010216 ,ז€ז 10 א . 1 ( ; 1944 

- 1461 1611, *170 {{?><1401478, 770141>%76 8, 14112X6- 14x4 ־ 11 ) €11 ע) 
. 41866 . 4 ^{ 71 ^ 1466681 , 11131111 ;> 11 ז 1 ־ 81 . 11 ; 1951 <£ה 1 ) 67£68 } 8 
4471 766 ,־ 401 { 13 ' .( . 11 ; 1952 , £6 701 28611116667 112 466 ) 77 
. 1968 , 1-11 , 1%67 ז 681 הה 141 66 ) }ס 

ג. אב* 


מינטו ( 0 :מ 41 \) משפחת-אצילים בריטית. החשובים בבניה: 

1 ) גילברט אליוט, רוזן מ , ( 1751 — 1814 ), היה ב 1776 — 

1784 חבר־פארלאמנס ליבראלי, התיידד עם אדמונד ברק 
(ע״ע) וסייע לו בהתקפותיו על וורן היסטינגז(ע״ע). ב 1806 
מונה למושל הודו, והכשיל את מאמצי נאפוליון לרכוש 
השפעה בפרס. מ׳ כבש את מוריציוס, את יאווה ואת איי 
מולוקה. ב 1809 כרת ברית עם רנג׳יס טינג, שליט הסיקהים, 
ועי״ב רכשה בריטניה ■השפעה בפאנג׳אב. 

866 /ס 688678 ^ 1 0114 6 [ £4 ,(£מ) . 1 א 01 [.£.£.£ | 00111116$$ 

. 1880 — 1874 , 1-11 ,. 14 /ס £071 188 

2 ) גילברט ג׳ 1 ן, רוזן מ׳ ( 1845 — 1914 ), מדינאי; נינו 
של ( 1 ). מ׳ השתתף במלחמה השניה באפגניסטן ( 1879 ), 
במלחמה במצרים ( 1882 ) ובהכנעת המרד בצפון־מערב 
קאנאדה ( 1885 ). ב 1898 — 1904 היה מ׳ מושלה הכללי של 
קאנאדה. הוא הצליח לצמצם את הניגודים בין המגמות 
האימפריאליסטיות של שר-המושבוח ג׳וזף צ׳ימברלין לבין 
מגמת ביצור עצמאות קאנאדה של ראש ממשלתה וילפריד 
לוריה (ע״ע). ב 1905 — 1910 היה מ' משנה למלך הודו. 
אע״ם שהיה יוניוניסט (שמרני), פעל בשיתוף הדוק עם 
השר הליבראלי לענייני הודו׳ ג׳ון מורלי (ע״ע). הרפורמות 
שנוסחו בחוקת מורלי-מינט 1 ( 1909 ; ע״ע הדו, ענד 538 ) 
באו ביזמת מ׳. 

, 1910 - 1905 :ץ) 1 ? 140 0114 . 111418,114 ,. 1 \ ) 0 [. 1 . 0 <] 0011111055 

1931 

מיני. ז׳ק פול — 418110 ? 3111 ? 08 נ 1 ן> 30 ! — ( 1800 — 
1875 ), מו״ל צרפתי, שהתמחה בהוצאה-לאור של 
ספרות תאולוגית נוצרית. בין 1824 — 1833 מל ככומר 
קאתולי בסביבות אורלאן ואח״כ עבר לפאריס, שם יסד 
בית־דפום, ובו הוציא אוספים שלמים של ספרות נוצרית, 
טכסטים ואנציקלופדיות. מפורסמות, בצדק, הן בייחוד שתי 
סדרות: 1113 :^ 1 010813 ־ 313 ? ("כתבי אבות-הכנטיה הלאטי- 
ניים״), ב 221 כרכים, 1844 — 1864 , הכוללים את הספרות 
הכנסייתית הלאטיניח מהתחלתה עד לתקופתו של האפיפיור 
אינוצנטיוס 111 (ע״ע); והסידרה השניה 0:3003 31:010813 ? 
(״כתבי אבות־הכנסיה היווניים״), ב 162 כרכים, 1857 — 1866 , 
מראשית הנצרות עד לשנת 1439 . אוסף זה כולל את הטכס¬ 
טים היווניים ובצידם תרגומם הלאסיני. אע״פ שבמידת־ 
האפשר הדפיס מ׳ הוצאות של קודמיו, ולמרות העובדה, 
שההוצאה היא רשלנית במקרים רבים, שני האוספים הללו 
הם עד היום כלי-עזר חשוב־ביותר להכרת הספרות הנוצרית 
הלאטינית והיוונית הקדומה. — ב 1868 פרצה דליקה בבית- 
הדפום של מ/ שהשמידה את כל אמהות-הדפוס. 

סטעס)!) 5 ־(׳>> 1 ז 0 '/ €1 ) 10181111 <'! ,. 14 ,ץ 51 ז״ז 15 > 

. 1915 ,; 1 ,. 011401 ־ 1 * 

מיניאטורה (לאט , 0111113111:3 , מ 3:0 נ 1 זנת 1 = לצבוע 
באדום), סוג של אמנות-הציור, ששמו התייחס 
תחילה לעיטורים בצבע אדום, שליוו ביה״ב את שמות הטס- 
רים, את האותיות הראשונות של פרקיהם ואת שולי עמו¬ 
דיהם. במתצת הזמן הורחבה תחולת המונח על כל העיטו¬ 
רים הציוריים של בה״י, גם בצבעים אחרים, ואף האיורים 
שבכה״י (ע״ע אילומינציה) בכללם. — בשם מ׳ נוהגים 
לכנות גם כל ציור זעיר-ממדים (מלאט , : 01101010$ ), וב¬ 
עיקר את דיוקני-המשכיח הזעירים, שיצירתם התחילה 
להתפשט באירופה במאות ה 16 — 18 . 




303 


מיניאטורה 


304 


א. ציורים נ 
לה״י המאוירים. 

הקדומים שבציורי כ״י 
שהגיעונו נמצאו על 
מגילות הפאפירוס של 
"ספרי־המתים" המצ¬ 
ריים מתקופת הממ¬ 
לכה החדשה; הם מה- 
ודם נוסח מוקטן של 
הציורים והתבליטים 
של התקופה. — על 
ציורי הספרים ביוון 
העתיקה ידוע לנו בעי¬ 
קר מהמקורות הספרו¬ 
תיים הרלמיים, ואילו 
ראשוני הספרים המאו¬ 
ירים הרומיים ש¬ 
השתמרו הם מתקופות 
שקיעת האימפריה המערבית והנצרות הקדומה. הכד האפיי- 
ניות שבהם הן אלה שבשני כ״י של ורגיליום (ואטיקן), הנד 
יוחסים בד״כ למאה ה 5 לסה״נ(תמ׳ג ר׳ כרך י״ב, עם׳ 367 ). 
מהמאה ה 6 ואילך בתי־היוצר העיקריים של כ״י הם לשכות- 
המעתיקים שבמינזרים (גתסזת"*!). מאז הפך הספר הלי¬ 
טורגי לחפץ מפואר שהדר המ ׳ והאילומינאציה האציל עליו 
יקר וקדושה מיוחדים. המסורת הקלאסית השתמרה בכ״י 
נוצריים מוקדמים, כגון החומש של אשברנם (- 511 \נ 
רתבנלתז״ל; המאה ה 7 [פאריס]) ועוד. היא חוזרת ומופיעה 
בכ״י מאוחרים יחסית, המיוחסים לביזאנטיון, למשל, "מגילת 
יהושע״ המפורסמת (ע״ע ביז_נטיון, עמ ׳ 405 , ותמ׳ שם, עמ׳ 
402 ). ואמנם, מרכז-הכובד של המסורת הקלאסית הועתק 
בינתיים לקושטא. סיגנון־החצר המוקדם מיוצג על עותק של 
3 :> 11 ) 6 ת 1 3 ת 316 ת 1 06 של דיוסקוריז־ס (ע״ע, ותם׳ שם). 
אפייניות לסיגנץ ה ב י ז א נ ט י המוקדם הן גם ד.מ" בק- 
בתת כ״י נוצריים הכתובים ומצוירים על קלף מוגוון 
בארגמן: ״,בראשית׳ של דנה״ (המאה ה 5 [י]; דנה), 
האוואנגליון מרוסאנו מהמאה ה 6 ועוד. דוגמה לצבעוניות 

זל /■ 

עשירה וחפשית יותר הן המ" שבאוואנגליון של ראבולה 
מסוף המאה ה 6 (פירנצה). 

¥ ד 

תוד־הזהב של הם׳ הביזאנטית בא במאות ה 9 — 10 , עם 
הפריחה האמנותית שלאחר משבר האיקונוקלזם (ע״ע). ד.מ" 
המזהירות שבספר דרשותיו של גרגוריוס מנזיאנז (ע״ע) 
וב״תנ״ך של לאו הפאטריקי״ (במיפנה המאות ה 9 — 10 
[ואטיקן]) הן דוגמות אפייניות לו. בתקופה זאת מתחיל 
להתפתח גם הסיגנון ההייראטי והסטאטי האפייני לאמנות 
הביזאנטית מהמאה ה 11 'ואילך. את הרקעים המגוונים תד 
פסים בהדרגה רקעי-הזהב (תמ׳ — ר׳ כרך ב׳, עבר 461 ). 
סיגנון זה החזיק מעמד תוך התפתחויות שתות עד סוף 
ימי ממלכת ביזאנטיון והשפיע על המ ׳ באירופה, ובייחוד 
באיטליה, עד המאה ה 14 . 

באירופה המרובינגית התפתח בינתיים במאות ה 7 — 8 
סיגנון אילומינאציה שהתבטא בעיקרו בעיטור הכתב ושוליו 
ובתירגומו לקישוטים דמדי-חיות מסוגננים ועזי-ג 1 ן — 
שהתפתחו ל 116161165 > של הסיגנון הרומאני. יצירה אפיינית 
היא ה 1 ז 1111 ־ 611131 ת 31 ז:> 53 (קובץ־תפילות) מגלונה (פאריס). 


במקביל התפתח במאות ה 7 — 8 בכה״י המאוירים של 
המינזרים הבנדיקטיניים באירלאנד ובאנגליה סיגנון אור־ 
נאמנטאלי עשיר המורכב ממערכת לינארית סבוכה להפליא, 
השואבת את השראתה ממורשת העיטור של השבטים המקו¬ 
מיים — הקלטים והסאכסים ("הסי גנח ההיברנו־סאנסתי"). 
גם לסיגנון זה היתד. ד.מ׳ האילוסטראטיווית זרה למעשה. 
יצירות אפייניות הן האוואנגליונים של לינדיספרן (- 115 >מ 13 
6 ״ז 3 )) (המוזיאון הבריטי)׳ דרו (׳>\ 0 !ז 011 ), קלז ( 6115 .£) 
(דבלין). סיגנץ זה התפשט גם במינזרים הבנדיקטיניים 
ביבשת־אירופה. 

הס׳ הקארולינגית (המאה ה 8 — 9 ). הם" שבכת- 
בי-הקודש, שנכתבו למען קארל הגדול וצאצאיו באכן וב¬ 
מרכזים אחרים של האימפריה. מהתת את עיקר היצירה 
הציורית שהגיעה אלינו מתקופה זאת. אפייניות תמונות, 
על מלוא הדף, של הקיסר או של האוואנגליסטים המתד 
ארים על רקע ארכיטקטוני צבעוני ומפואר,' או, לאחר-מכן, 
גם על רקע נוף מסוגנן. יצירות אפייניות הן האואגגליונים 
של גודסקאלק (או גוטשאלק [פאריס]), של עדה (ע״ש 
אחותו של קארל הגדול [טריר]) ו״התנ״ך של שארל הקרח" 
(רומא). בסיגנון דינאמי של משיכות-מכחול סוערות הצ¬ 
טיינה אסכולת רגם ( 1161015 ). ספר תהילים (איטרכט) הוא 
דוגמה אפיינית לה. 

ד.מ׳ בתקופת מלכי השושלת ה א ו ט ו נ י ת (הסאכסית) 
במרחב הגרמני (המאות ה 10 — 11 ) היא יורשתה החשובה 
של המ׳ הקארולינגית. אסכולות רבות במרכזי נזירים 
(ריכנאו׳ פולדה, אכטרנך, קלן, טריר, רגנסבורג וכר), יצרו 
למען השליטים ונגידי הכנסיה כ״י מאדרים, שעוטרו במ" 
רבות וגדולות המצטיינות בעוז גוניהן הטהורים ובהוד 
המונומנטאלי של הדמדות• 

באנגליה׳ שבה הוסיפה לפרוח אמנות הספר המאויר, 
הלכה והתגברה במאות ה 10 — 11 השפעת האסכולות 
היבשתיות; אסכולות וינצ׳סטר וקנטרברי הן החשובות 
ביותר. 

בספרד היתר. המאה ה 10 תור הזהב של הם/ שסיגנונה, 
הידוע בכינד ״מ ו ם ת ע ר ב י״ (כל׳ — מושפע מהערבים), 
הצטיין באיכותו הדקוראטיווית המובהקת. כ״י אפייניים הם 
ההעתקים השונים של ספר "האפוקליפסה* בפירושו של 
באטום (לרידה). 

ד.מ׳ הר ו מ א נ י ת הגיעה לשיא פריחתה ביבשת־אירופה 
ובאנגליה במאות ה 11 — 12 . כה״י האפייניים הם ספרי תנ״ך 
ומזמורי תהילים גדולי ממדים, אך ספרי תפילה ואוואנגל- 
יונים תדירים אף הם. אפייניים הם קוד-המיתאר הדינאמיים 
והמסוגננים, הרקעים בעלי האופי הארכיטקטוני ועיטורי- 
השוליים רבי-הדמויות. משקל רב יש לאות רבתי, המעוטרת 
בציורי מפלצות דמיוניות, במעשי שבכה גאומטריים וזואו־ 
מורפיים, ואפילו במ" פיגודאטיוויות. סיגנון זה מתגלגל 
בהדרגה בגותי המוקדם של המאה ה 13 , המשכלל ומעח את 
השגי קודמו. 

מנהיגתו של הסיגנץ הגותי (ע״ע גותיקה, עט׳ 536 , 
537 , 538 ותמ׳ שם) היא צרפת, אך גרמניה ואנגליה מת¬ 
חרות בה (תמונות — ר׳ כרכים: ז׳, עפ׳ 325/6 ; ט׳, 
עמ ׳ 315 ; ט״ו, עמ׳ 220 , 251 , 926 ; ט״ז, עם׳ 148 , 380 ). 
אפייניים למ׳ הצרפתית פיתוח הרקע הארכיטקטוני ועיטורו 
במרבדים דקוראטיוויים משובצים (תמ׳ — ר׳ כרכים: ג׳, 



האילן נחלוסו ׳על ננוכדנצר ;לפי רני־ 
אל ר, ז—טו) — מיניאטורה בסיגנו! 

״םוסתערבי״, בכ״י מהטאה ה 11 
(הקאחדראלה בסאו דה אורחל, םפרד 1 



305 


מיניאטורה 


306 


עבד 146 ; ז׳, עט' 282 ; י׳, עם׳ 655 ). באיטליה במאות 
ד. 11 — 13 ממשיכה למשול המסורת הביזאנטית, הגם שהיא 
מהולה בהשפעות מהצפון. 

הסיגנון הגותי המאוחר (מהמאה ה 14 ואילך) הביא 
לעלייתו של הנאטוראליזם, במיוחד בתיאורי ההווי החילוני 
שהופיעו גם בשולי הדסים של ספרי-הקודש וההיסטוריה 
(תכד — ר׳ כרכים: ג׳. עבד 152 ! זד, עם , 375/6 ; ט/ 
ענד 425 ; י״א, עם׳ 494 . 497/8 , 941 ! מ״ז, עם׳ 813 ; י״ז, 
עבד 241 ). "תהילים של לטרל" ( 11 נ״״ט 7 ) ושל המלכה מרי 
(המוזיאון הבריטי) הן דוגמות אפייניות באנגליה. בצרפת 
פעל אז אחד מגדולי אמני הנד, דן פיסל ( 006116 ?). בלוט־ 
בארדיה תדירים בשלהי המאה ספרי טבע ורפואה העשירים 
בתיאורי הוד, בעלי־חיים וצמחים (תנד — ר׳ כרכים: 
ב/ ענד 665 ! ח׳, עבד 324 ). בשלהי המאה ה 14 נפוצו מ" 
בספרי־תפילה לחילוניים (ה וזוט״ב״יסז? ו״ספר־השעות" 
[ע״ע לימבורג, ור׳ תנד שם]), ספרי־ההיססוריה, שירות- 
אהבה, מדריכי-ציד ועוד (תנד — ר׳ כרך ד/ עמ׳ 629 ). 
התפתחות זאת מגיעה לשיאה בצרפת, בבורגונדיה ובפלאנ- 
דריה בראשית המאה ה 15 , הציירים האלמונים של "ספרי־ 
השעות״ (תמ׳ — ר׳ כרך ד׳, עמ׳ 292 ), האמנים אנדרה 
בונוה (ט 6 ״־ 6 תטנג 86 ), דאקמאר דה אוץ ( 16136511111 >), הא¬ 
חים מלימבורג (ע״ע) ודן טורניה ( ז 16 חז 6 ,י 1 ; 7 ) — הם רק 
אחדים מן המפורסמים שפעלו אז. לאחר מותם של האפיגו- 
נים הפלאמיים, אלכסנדר בנינג וסימון מדמיון, ירדה הכד 
הפלאמית מגדולתה. בצרפת מהוות יצירתו של דן פוקח 

( 61 ט{>ט 0 ?), ולאחריה 15 זגן 6 זט 0 ת 1 \ 1 ' 1 ) זט 006 1111 0 ז׳\ו 7 76 

של ה״אמן של תה מאנדו" את שיאה האחרון של המ ׳ 
הצרפתית במאה ה 15 . במאה ה 16 היא יורדת מגדולתה 
אחרי מותו של דן בורדישון 0 זסנ 3161 >זטס 8 ), באיטליה 
משקפת ד>מ׳ במאה ה 15 את הסיגנון של ה ר נ ס א נ ס הק¬ 
לאסי גם באורנאמנטיקה של השוליים. עם הגדולים שבאמני 
ד,מ׳ בטוסקאגה נמנים פראנצ׳סקו ד׳אגטוניו דל קריקו 
( 0161100 1 ־ 36 > .?), פרא אנג׳ליקו, לורנצו מונקו, ליב־ 

רלה דה ורונה (תם׳ — ר׳ כרך ז״, עמ׳ 486 ), ג׳ירולמו 
דה קדמונה, פרוג׳ינו ופינטוריקיו. עלייתו של הספר המוד¬ 
פס במחצית השניה של המאה ה 15 דחקה לבסוף את רגלי 
כה״י המצויר. גם הנד האיטלקית שקעה במאה ה 16 כליל, 
אחרון מיוצריה הגדולים שם הוא ג׳וליו קלוביו ( 010130 , 
1498 — 1578 ). 

אין ידיעות על כ״י יהודיים מאוירים קודם למאה 
ה 10 . עיכוב התפתחותה של אמנות־האיור היהודית נבע 
בוודאי מהחשש שמא יש בכך עבירה על איסור מן התורה. 
גם כשחשש זה נחלש, הסתייגות כלשהי נשארה בעינה. 
ר׳ מאיר מתטנפורג (ע״ע) התנגד לעיטורם של סידורי- 
תפילה, שמא יסיחו האיורים את דעתו של הקורא. שלבי- 
ההתפתחות הראשונים היו מהוססים למדי וניכרת מגמה 
לריכוזם של האיורים בשולי־הדף (כ״י אשכנזיים), בקטעי- 
קריאה שמעלת קדושתם פחותה (כגון אלה שאינם מן המק¬ 
רא, או אלה שמספרי-המקרא האחרונים). נמנעו גם מגמות 
של התפתחות עצמית והאילומינציות וד,מ" בב״י יהודיים 
לא היו, בד״כ, אף בתקופת־הזוהר שלהן, אלא ואריאנטים 
של אמנות הסביבה הלא-יהודית. 

בכה״י המוקדמים (קטעים מספרי-התנ״ך, שמקורם, כנר¬ 
אה, במזרח) מן המאה ה 10 ניכרת השפעת האורנאמנטיקה 



רמזת, המסמלת את האהבה, מוסרת אך! ?ב־המלד <ידי התשיקה — 
מיניאטורה של "האטו של רנה סאנז׳ו" 

;הספריה הלאומית בווינה; 


המוסלמית (ד להלן), וסרט לתיאורים הסכמאטיים המסור¬ 
תיים של המשכן וכליו, שנשתמרו לעתים גם בכ״י אירופיים 
מאוחרים יותר, אין בהם מ" סיגוראטיוויות. הסיגנון של 
האילומינאציה היהודית באירופה התגבש במאה ה 13 והפגין 
השפעה מובהקת של האילומינאציה הנוצרית הרומאנית, 
ולאחר־מכן — הגותית. 

במרבית כה״י היהודיים עולה סיגנון ציורי צנוע יחסית, 
שאינו מגיע לדרגת ליטושם של האיורים הנוצריים. אפייני 
לספרי־התנ״ך המאוירים מהמאות ה 14 — 15 הוא השימוש 
התדיר במיקח׳גראפיה של סכסט־המסורה שבשולי הדף ב¬ 
תור יסוד רישומי-עיטורי המורכב מציורי דמויות דמיוניות 
ודגמים גאומטרייס. ניכרת גם השפעת האיק 1 נוגראפיה הגד 
צרית, אם כי לעתים אין היא אלא תוצאת שיתופם של 
אמנים נוצרים במלאכת־האיוד. דמות האדם מופיעה תדיר 
באיורי ספרי־הקודש, בעיקר בספרי־הכתובים (ובמיוחד — 
במגילת־אסתד; ע״ע אסתר, מגלת־, ותנד שם), במחז 1 רים 
(ע״ע, עמ ׳ 970/1 , ותנד שם) ובהגדות (ע״ע הגדה של פסח, 
ותמ׳ שם; ור׳ שם במיוחד עט׳ 347/8 — על חולדות ההג¬ 
דות המצוירות, שיש בהן עניין מיוחד, בשל האופי העממי 
של האיקונוגראפיה, תיאור מנהגי חג הפסח וכד). בקהילות 
אשכנז היו שהעדיפו לתאר פרצופי בע״ח במקום קלסתריהם 
של בני-אדם (ובייחוד כשהמדובר היה ביהודים), כמו, למ¬ 
של, ב״הגדת־הציפורים״ (ר׳ תמ׳ בכרך י״ג׳ עט׳ 343 ), 
ב״מחזור־ח׳רמס", או בתנ״ך שבספריית אמברוזיאנה במי- 
לאנו (כולם מהמאה ה 13 או ראשית המאה ה 14 ). בהגדות 
בסיגנון ספרדי, כגת "הגדת־סאראיבו" ו״הגדת־קויפמך 
(ע״ע הגדה, עמ ׳ 339 — 342 ; אדם׳ ע'מ׳ 527 ; אילומינציה, 









307 


מיניאטורה 


308 


עם׳ 829 ; מבול, עם׳ 93 ), הם" משתרעות על רוב שטחו של 
העמוד, ולא על שוליו, כבסיגנון האשכנזי. 

מרכז חשוב של כ״י יהודיים מאוירים, בייחוד במאה 
ה 15 , היתה איטליה. בין כדדי החילוניים מפורסם במיוחד 
תרגום "הקאנון" של אבן סינא (ע״ע, ותמ' שם). פד אפיי־ 
ני 1 ח הן אלו המעטרות את כ״י ״רוטשילד — 24 ״ (במוזיאון- 
ישראל [ר׳ תם׳ בכרך י״ג, עמ׳ 971/2 ]) שהן מעין ואריאנט 
עממי של סיגנון הרנסאנס. איור כה״י נמשך בקהילות 
מרכז-אירופה (במיוחד מחזורים ומגילות־אסתר) עד המאה 
ה 18 ונתגלגל בהדרגה בעיטורים מודפסים. 

איור כתובות היה נפח בקהילות רבות. כתובה אשכנזית 
מקרומירז׳ש (מודאוויה) משנת 1392 מעידה על קיום מנהג־ 
האיור'בקהילות אשכנזיות ביזדב. אך הכתובות הידועות־ 
ביותר, מהמאה ה 16 ואילך, הן מאיטליה, מקהילות הספרדים 
ומארצות המזרח-התיבון (ד תם׳ בערך אשות, עם׳ 397/8 ). 

מעסים מאמני-המ" היהודים ידועים בשמותיהם. מהא* 
מנים הספרדים ידועים: יוסף הצרפתי — מעטר "תנ״ך 
סמרה״ (ראשית המאה ה 14 ) •, יוסף אבן חיים (ע״ע, ותמ׳ 
שם) — מעטר ״תנ״ך־קיניקוט״ * האחים אבן גאון(ע״ע) — 
מעטרי תנ״ך ולוחות־שגה. האמן האשכנזי הידוע ביותר 
היה יואל בן שמעה — הנקרא גם פיבוש אשכנזי — שניהל, 
במאה ה 15 , בית־מלאכה של מעתיקים ומעטרים. יהודי פור¬ 
טוגלי, אברהם אבן חיים (ע״ע) כתב ספר על תורת־העימור. 
אמגים יהודים אף נתקבלו לגילדת-האילומינאטורים בפרו־ 
ג׳ה שבאיטליה, בראשית המאה ה 16 . — וע״ע אמנות, עם׳ 
589 ; דוד, ענד 74 ; יעקב, עם׳ 1007 ; יצחק, עמ׳ 174 ; 
ישעיהו, עמ׳ 484 ; מקרא, עם׳ 296 — 299 . תמונות — ר׳ 
בכרכים: א׳, תמונת השער, עמ׳ 164 , 286 , 585 , 985/90 ; 
ב׳, תמונת השער; ג׳, ענד 537/8 ; ט׳, תמונת השער; י׳, 
תמונת השער; י״א, ענד 499 ! י״ח, תמונת השער; י״ט, 
עט׳ 227 , 511 . 

הפדבאמגותהאיסלאם. למרות האיסור המסורתי 
של תיאור דמות אדם, שבעטיו עוטרו הקוראנים ב״ערבם־ 
קות" אורנאמנטאליות בלבד (ע״ע אסלמית, אמנות), פרחו 
בארצות שהאיסלאם השתלט עליהן אסכולות של איורי ספ¬ 
רים ונן" פיגוראטיוויים, שכללו תיאורי עלילה ואפילו דיוק¬ 
נאות (הם׳ — ד כרך י״א, ענד 940 ). החשובות והמקוריות 
הן אלח של עיראק (באגדאד, מוסול וכד), איראן, חור־ 
כיה וחודו — שאה התזורתה הנד האיסלאמית בזו ההיג־ 
מאית. הם" הראשונות של האסכולה העיראקית ששרדו 
הן מה&וזה ה 12 ; תקופת השיא שלה— במאה ה 13 , תחת 
שלטת בית עבאס. הנד׳ אינן ממוסגרות והן מעטרות בעיקר 
ספרי־חול: מחקרי טבע ורפואה מתורגמים, משלים וסי¬ 
פורים, כגון ״כלילה ודמנה" (ע״ע), שירי-עלילה — "המ¬ 
קאמות" של א״ל־חרירי (ע״ע). ציוריו של יחיה אל־ואסיטי 
(בערך 1237 ) הצטיינו ברעננות הרישום. בימי שושלת 
הח׳אנים המונגוליים ( 1256 — 1335 ) צוירו בבירתם תאבריז 
כ״י היסטוריים כגון החיבור "תולדות העולם" מאת ראשיד 
אל־דין (אדינבורו, לונדון), שד,מ" שעיטרוהו מהוות שילוב 
של הסיגנון הבאגדאדי עם ערכים סיגנוניים סיניים ומוני 
גוליים• בתאבריז צדדו גם הטכסטים הראשונים של ה- 
"שאהנאמה" המפורסם של פירמסי. תקופת השליטים בני 
תימור ( 1369 — 1501 ), פטרונים נלהבים של האמנות, היא 
תור הזהב של הבד הפרסית והתגבשותה של האסכולה הל¬ 


אומית■ המרכז הראשח היה בשיראז ( 1370 — 1416 ), ולאחד- 
מכן בהראת (תם׳: ר׳ כרך ד׳, עם׳ 985 ). היוצר הבולט 
ביותר של אסכולת דיראת הוא בהזאד (״ 1450 — ס 1520 ), 
שסימונו שימש מקור השראה לאמני איראן עד המאה ה 17 . 
בהזאד הוא גם מחלוצי הדיוקן בם׳ הפרסית. במחציתה הש¬ 
ניה של המאה ה 16 פעלה בבירה החדשה איספאהאן אסכולה 
מפותחת. ריזה עבאסי ( ס 1610 — ס 1640 ) הוא אחרת יוצרי 
הנד הגדולים של' איראן במאה ה 17 , 

בתורכיה פרחה בסאה ה 15 אסכולה מקומית, שעם 
היותה מושפעת בעיקר מאיראן, הצטיינה באופי משלה 
(חט׳ — ר'כרך י״ג, ענד 119 ). כמו-כן ניכרת, למשל, בסיג- 
נונו המקורי ועז-ההבעה של מחמט סייאח קאלם ("אלבום 
הכובש", המאה ה 15 , איסטאמבול) השפעה סינית מובהקת. 
האסכולה העותמאנית של הם׳ החזיקה מעמד עד שלהי 
המאה ה 18 . 

על אמנות דים׳ ב ה ד ו ע״ע, עמ ׳ 514/5 ׳ ור׳ תנד בכרך 
י״ג, בין הענד 504/5 [לוח צבעוני, תם׳ מימין], ועם׳ 514 . 

וע״ע מקרא, אמנות; ור׳ תנד בכרכים: א׳, עם׳ 149 ; 

ג׳, עמ׳ 776,741,739 ! ד, עם׳ 462,458 , 630 ; ח׳, עם׳ 119 ; 
ט׳, עם׳ 89 ; י״א׳ תמונת השער; י״ב, עם׳ 136 ; ט״ז, עם׳ 
715/6 ! י״ט, ענד 227 ותם׳ צבעונית בברך זה. 

- 11011371 ) 417113137 } 14 14 .ן .ס - .■׳וו 

11(11;( < 1371 ; 11 ; 7713713 ;( 711 ; 4(7 X^¥', X\'* 1 ( X^'^ ^ 4 ( 01 (;, 

1921 - 1926 ; 11 . 1431 111 \ 111 > ); 13 ) 71171 ( ) 117114117 ) 1 14 , 113 ־ " 

<31 X^'' ;<((1(. 1923; ?. < 7171 ) 11311 ) 1111/113137 13 , 3 ח 0 :)ת\-,יג ( 

<13 X' 33 x^1^ ^ ;11(1(. 1925; ]. £661-501;, 14 141313137( 

(,?23711171(, 192 6; £. 0. 6411131-, 1:71^11111 !11377117131(11 14;;., 

/70771 111( X(/^ 10 1/1( X^^^(/1 /; 71%11 .¥ ,. 14 ; 1926 ,. 1 ח)€ ו 

!11377117131(4 !4;;. 0} 1/1( X^3714 1 ( 1 ע X\'1/1 €(711371(7, 1928; 

£. 86311 , 1 - 1111017 ( 4 ( 13 ( 7 ( 171137 ( 33 ! 40 ) 1(71 4^(1 14 ! 41 - 

-;ןמ £16 , 8 ; 1961 , 1 ) 7 ) 431 } ) 1 /) 7111 )' 1 , 3£ ז£ . 6 ; 1946 ,) 7113137 
. 1962 , 31711171 £ ? 7473/7 , 11311563 

ב. מ׳ כמשכית וכפ 1 רטךם עצמאי. תור הזהב 
של סוג אמנות זה באירופה היה במאות ה 16 — 18 . מרבית 
הפד צוית על קלף־עור המודבק על קלפי-משחק; אך היו 
שצוירו על נייר, אמיל, שנהב, זכוכית ועוד. הצורה המקו- 
בלת ביותר היתה עיגול או אליפסה. חוליית המעבר בין 
הנד בכ״י מצדדים לבין ד.מ" במשכית הן הדיוקנאות 
המיניאטוריים של ז׳ן פוקד. (ר׳ לעיל, עט׳ 305 ) ופראל 
( €11631 ?) הצרפתים במאה ה 16 . בצרפת המשיכו במאה 
ה 16 בני משפחת קלואה (: 0101161 ) ואחרים במסורת זאת; 
בגרמניה: לוקס קרנך האב, בארתל ברוין ( 1 !ץ!מ 8 ) האב 
ואחרים. באנגליה צייר הולבין הבן מ" ששימשו מופת לני- 
קולס הילירד (ע״ע׳ ותנד שם), גדול אמני הם׳ בתקופה 
האליזבתאנית. הטוב שבתלמידי היליארד ומתחרהו הגדול 
היה איזק אולידה (ע״ע). הבולט שבין אמני המ׳ האנגלית 
באמצע המאה ה 17 , הטבועה בחותם השפעתו של א. ון דיק 
(ע״ע), הוא סמיואל קופר ( 1609 — 1672 ). השפעה חשובה 
על הטכניקה של הנד האיתפית היתד. הנוהג החדש לצייר 
על שנהב, שהכניסה רוזאלבה קאריירה (- 031-1:16 3 < 11 ב 0$ ? 
3 ז), ונציאנית שפעלה בצרפת. מיטב' הנד הצרפתיות צוירו 
במאה ד. 18 ובראשית המאה ה 19 ורובן צוירו על שנהב. 
הגדולים שבין אמני התקופה פעלו בטכניקה זאת: זץ־מרק 
נטיח (- 0 ם 3£ א), ז׳אק שארליה (• 0131-1161 ), גיקולה דה 
לארז׳יליר ( 81111616 ־ 031 ). זץ־אטין ליוטר (ע״ע), זץ-בטיםט 
איזבי (ע״ע) ועוד. אמן הט׳ הבולט באנגליה במאה ה 18 
הוא ריצ׳רד קוזך (ץ 3 ^\ 005 ). גם בגרמניה ואוסטריה היתה 



309 


מיניאטורה — מינים 


310 


אסכולה פעילה של ציירי מ", שרבים מהם התמחו בציורי 
אמאיל (באלתאזאר תר [) 0611116 ], יוזף ברכאיזן [ 11 ^- 81 
61560 ], הינריך פיגר [) 7086 ], דניאל תודוביצקי [ע״ע]}. 
השפעת האסכולות הנ״ל ניכרת גם בארצות כדאנמארק, 
רוסיה ושוודיה. המצלמה — מזה, והתמורה בטעם האמנות 
במחצית השניה של המאה ה 19 — מזה, הביאו בהדרגה 
לשקיעתה של אמנות הם׳ האירופית. 

, 7/16 } 114107^ 0/ ?0x1x011 1419410114x6$ ,ת 50 וחג 11 ! 1 /ע . 0 . 0 
, 1825 — 1750 , 014$01$6 ז[ 1-11,1904; 14.60110110(, 70 ]4194:4^94x6 
, 696/4 ^ 7x0941 מ/ 1# * 414991$99449110 ? 0:6 ,? 110 ) 50111 ״ 1 ; 1907 י ז\- 1 
- 94 * 111 * 0/1 [ {ה 14 { 0144 מ 6 * 14 * 11:0 ' 992 1 * 14 €1416 ,־ ££1 ־ 1 נ*? 1 ז 1 נ>״ 1 .£ ; 1911 
0:6 ,£נ 1 ו £ 0 ־וג 801 — 1 זמ 51 תג 1 ז 0 .£ ; 1911 , 1671 * 46 

. 0 ; 1928 ־ 1925 ,^ 1-1 , * 614:6 ?\ 6 * 911 947141 ^ 01 ו 19444994171 ) 811 
. 1952 , 64 * 10114 ה 44 \ 1<15, £71 £114/1 ?0*1X211 ס 11 ץ 60 

א. דו. 

מיניאפוליס ( 0115 נ 1£21 )ת 41 <) — הגדולה בערי מיניסוטה 
(ע״ע) < 434,400 תוש׳ ( 1970 ). מ׳ יושבת רובה 
ממערב למיסיסיפי (ע״ע) ומקצתה בגדתו המזרחית, בצמוד 
לסיבם־פול (ע״ע), שהיא "עיר־תאומה" למס שתיהן, יחד עם 
פרבריהן, מהוות איזור מטרופוליטני, שבו 1.8 מיליץ תוש/ 
בראשיתה קמה כאן העיר, במחציתה הראשונה של המאה 
ה 19 , בזכות מפלי סינט־אנתוני, שחסמו בעבר את השים 
צפונה במעלה הנהר ושימשו כמקור כוח להפעלת מנסרות 
עצים, מחנות קמח ותעשיות אחרות. כיום משמשת מ' כמרכז 
מסחרי ותעשייתי לאיזור חקלאי נרחב. היא מרכז לטחינת 
הקמח ושיווקו — מן החשובים שבאה״ב, ומצויות בה 
בורסת תבואה, הנמנית עם הגדולות בעולם, ומעבדות לחקר 
הדגנים, וכן בתח״ר לייצור מזונות ודשנים, מכונות, מוצרי־ 
מתכת, מכשירים מדויקים, ואף תעשיה אלקטרונית. 

מוסדות תרבות וחינוך בם׳: האוניברסיטה של מיניסוטה 
(נוסדה ב 1851 ), שבה למדו ב 1970 66,800 סטודנטים; 
תיאטרון! תזמורת סימפונית נודעת; מכון לאומנויות ובת״ם 
מקצועיים למסחר ולמוסיקה. העיר משופעת באגמים וב¬ 
פארקים, והידוע בהם הוא פארק מיניהאהא. 

יהודים התיישבו במ׳ סמוך לייסודה, אך רק ב 1878 
התארגנה שם קהילה (רפורמית), ״שערי־טוב״ (אח״כ — 
"היכל־ישראל"). המשפחות הראשונות היו ברובן ממוצא 
גרמני, ומשנות ה 80 התרבו היהודים ממזרח־אירופה, שבנו 
בתכ״ג רבים ונתארגנו בקהילות אורתודוכסיות. ליהודי מ׳ 
אירגונים ומוסדות־ציבוד רבים, ביניהם ת״ת שהוקם ב 1894 , 
בי״ס יומי, בי״ח ״הר־סיני״ ( 1961 ) ועוד. מ 1912 יו״ל בנד 
שבועון יהודי — 1 ) 1 זס^יו 157 ^ 6 ! ס 163 ) 016 ^ 776 . ב 1900 
מנו יהודי מ׳ כ 6,000 נפש, רובם סוחרים. בשנות ה 40 
נתכנתה מ׳ בירת האנטישמיות של אה״ב, אך מאז נשתנה 
המצב, וב 1961 אף נבחר היהודי ארתור נפתלין לראש העיר. 
עם זאת לא נמשכו יהודים אל ם׳, וב 1967 היה מספר היהודים 
20,500 בלבד. במ׳ כיהנו רבנים רבים ידועים, ביניהם שלמה 
מ. סילווד, ש. דיינארד, א. מונדה, א. גורדון, ד. אהרתסון ועוד. 
; 1940 ,{ €11 ס / 0 5107$ ? 1 (! ,,}\ , 01 ^ 1 )•!ק 5 ) 6 ) 1 )׳^ 

{ 01 ) 11 ) 5 711-11 £ 1 ( 7 ; 1010 )( 1 ( 1611 ( 11 £14/1 [ * 7/1 ,ז 11 ג 1 ? . 0 . 27 ' 
7011 (/ י 1 )גק 5 *>ז\ - חנייזון!.! .( .£ ; 1959 , 011 ) 7 ■/׳ 711 

. 1962 , 289 — 253 , 0111411 ק < 1 [ס 
א. דג. — ו. ג. 0 . 

מ י ביד 1 , (^!"!סואדו — 11510 ^ 11 1501$ ) 70 

4181161 < — ( 1796 — 1884 ), היסטוריון ופובליציסט 
צרפתי. מ׳ למד באפם־לה־שאפל יחד עם תיר (ע״ע), שעתיד 
היה להיות נשיא צרפת, וקיים יחסי רעות ממושכים עמו. 


הוא נטש את הקאתדרה להיסטוריה באויניון, התמסר לעי¬ 
תונאות ולפוליטיקה, יסד עם תיר את העיתון הליבראלי 
.לה נאסיונאל", עיתון שזכה בהשפעה ציבורית ותרם לה¬ 
כנת מהפכת יולי 1830 . אחרי המהפכה חזר מ׳ למחקר 
ההיסטורי והיה ממונה על ארכיוני משרד-החוץ הצרפתי, 
דבר שנתן לו גישה למקורות ולמיסמכים חשובים שלא ראו 
אור. הוא התעמק במיוחד בהיסטוריה הפוליטית של צרפת 
במאה ה 17 ׳ ובניתוח המקורות. הסקת המסקנות והסינתזות 
היה למופת ודוגמה לאסכולה ההיסטורית של המאה ה 19 . 
בין ספריו: 152156 ) 2 ־!£ 01111:1011 ^ 86 12 16 ) 6 ־ 71151011 (.תול¬ 
דות המהפכה הצרפתית״)׳ 1824 ; 4 6$ /\ € 1311 ז $וז 10 ז 2003 ^א 
701115 50115 38116 נן$£' 1 ) 511066551011 13 ("מר* מ בנוגע 
לירושת כתר־ספרד בימיו של לואי ׳׳\ 1 ^*), 11-1 , 1835 — 
1842 ! 1 ) 51113 16 ) 43 < 36 ££151011-6 ("תולדות מרי סטיו־ 
אלמ"), 1 ־ 11 , 1824 ! 15015 ) 3 ) 7 16 ) 6 ) 11/311 ) 13 16 ) 6 ) 7115101 
¥ 165 ) 073 61 1 (״תולדות היריבות שבין פראנסואה 1 
וקארל ¥״), 1875 . 

4., \146}16161, ?1699x9 \ י מ 0 חוו 5 .ן ; 1889 ,, 14 . 7 , €01 ? .£ 

. 1890 , 1191 * 140 

מינים (לאט׳ 61161 ) 736 , מיור = אסכולה 

פילוסופית, כת), סוטים מן האמונה הרווחת. 

במלה היוונית הנ״ל מציין׳ למשל, יוסף בן מתתיהו את 
שלוש כיתות היהודים — הפרושים, הצדוקים והאיסיים; 
כבר בסוף המאה ה 1 לסה״ג פינו הנוצרים בשם זה את 
אלה הסוטים מן האמונה הכללית. 

מינות ביהדות: התגודדות כיתתית־דחיח סוטה. 
מוצאו האטימולוגי של המונח העבת, שהוא מצוי לרוב 
בחז״ל, עדיין לא הוברר (בטכסטים המצויים בדפוס, שהם 
מצונזרים בעיקרם, כתוב בד״ב "צדוקי" או "כותי" במקום 
"מיך). המונח חל על דרגות כפירה ואמונה מטיפוסים 
מגוונים. בכמה מקומות בתלמוד ה״מיך הוא יהודי(חול , י״ג, 
ע״ב; תוסס׳ שבת י״ג, ה׳), ונקבע שיהודי המומר לתיאבון 
או העובד ע״ז הוא מין (הור׳ י״א, ע״א), אך במקומות 
אחרים השתמשו במונח גם ביחס לנכרים (פס׳ פ״ז, ע״ב), 
וע״ב כל ניסיון לזהות את הכד עם כת מסוימת אחת 
נועד לכישלון. לדעת כמה חוקרים מציין המונח׳ בדרך־כלל, 
נצרות פאולינית, אולם ברור שבבמה תקופות השתמשו 
במונח לציון כופרים ממש (וע״ע אפיקורוס, אתאיזם). הכד 
ששיבח את אלכסנדר הגדול לפני שמעון הצדיק היה, 
כנראה, שומרוני, או מאנשי פמלייתו של אלכסנדר, אך חט" 
אשר הורו שיש עולם אחד בלבד, ושהיתד. להם, כנראה, 
השפעה ניכרת במקדש (משב׳ ברה׳ ט׳, ה׳), הם בבירור 
צדוקים. לדעת ר׳ יוחנן לא הלכו ישראל בגלות עד שהיו 
ל 24 כיתות של מ" (ירו׳ סנה׳ י׳, ה׳), והאימרה משקפת 
את מצב ההתגודדות הכיתתית בימיו. לפעמים מציין המונח, 
באותו קטע עצמו, יותר מדעה כיתתית אחת. נזכרים שני 
מ", שהראשון מציג הוכחה מן המקרא להשקפה דואליסטית 
— וע״כ היה, כנראה, גנוסטיקן או נוצרי שהאמין ב״אב" 
ו״בך — ואילו השני נתכבד ע״י רבי בברכת-הזימון, וע״כ 
היה יהודי(חול׳פ״ז׳ע״א). מ" מופיעים במקורות גם כעושי־ 
נפלאות (ירר סנה׳ ז׳. י״ג), ואחד מהם הוא יעקב איש כסר 
סכניא (ע״ז י״ז, ע״א, שם כ״ז, ע״ב). במקומות אחדים 
ברור שהכוונה לגנוסטיקנים, ברוחו של מרקיון (ע״ע) 
(תנחומא — בובר, נשא). לעומת זאת ברור, שרב ששת, 



311 


מינים 


312 


שהיה סומא וביקש להעמידו בתפילה לכל פיוון שהוא, פרט 
למזרח, "משום דמורו בה מיני" (ב״ב כ״ה, ע״א), התכוון 
בוודאי לנוצרים, אף שחי בבבל. לפי דעה אחת ניתן להבחין 
בין שגי שימושים סמאנטיים נבדלים של המונח. לפי אותה 
דעה מציין המונח, עד לתחילת המאה ה 2 , כופרים יהודים, 
בעוד שבגליל, במאות ה 3 — 2 , מציין המונח כל התגודדות 
כיתתית, ואפילו בין נכרים. 

שמואל הקטן תיקן ברכה נגד הפד, ע״ס בקשת רבן 
גמליאל ביבנה (ברכ׳ כ״ח, ע״ב). והיא נכללה בתפילת 
העמידה. הברכה כוונה מעיקרה כנגד יהודים-גוצרים (הנז¬ 
כרים בפירוש בטכסט קדום אחד מן הגניזה), ודבר זה ציין 
בוודאי את ההינתקות בין היהדות ובין הנצתת. מן התו¬ 
צאות ההלכתיות לכך — ששחיטתו של המין אסורה (חול׳ 
י״ג, ע״א), וספרי סודם שנכתבו על־ידיו ייגנזו (גיט׳ מ״ה, 
ע״ב, ועוד). תקנות שתות נתקנו "מפני תרעומת הסיניך: 
אמירת "ברוד שם כבוד מלכותו" בקול (פס׳ ודו, ע״א), 
מחשש שהאמירה בלחש תאפשר להם לשלב נוסחים שלהם; 
ביטול אמירת עשרת הדברות בכל יום (ירר ברב׳ א׳, ח׳), 
מפני טענת הנד שאלו בלבד ניתנו למשה בסיני׳ ועוד. 
חששות מפגי היתפסות למינות משתקפים הרבה בחז״ל 
(השר מג׳ כ״ד, ע״ב) עד שאמרו: ״,ואחרי לבבכם׳ — 
זו מינות" (ברב׳ י״ב, ע״ב). כמה פעמים נזכרים ספרי מ", 
תוך אזהרה מפני העיון בהם (השר חג׳ ס״ו, ע״ב; סנה׳ ק׳, 
ע״ב), ונקבע ש״אין מצילין אותן מפני הדליקה" (שבת 
קט״ז, ע״א). על ויכוח-הנד — ע״ע אפולוגטיקה, ענד 123/4 ; 
וע״ע אלישע בן אבויה. 

א. א. אורבך, חדל, סרקי אמונות ודעות, מפתח, תש״יו 

(כולל ביבל׳ מפורטת), 

ד. ש. 

בנצרות, החל מראשיתה, היתה בעיית המינות חמו¬ 
רה מזו שביהדות, מאת משתי סיבות: 1 ) במרכזה של הנצ¬ 
רות עומדת האמונה, בייחוד האמונה במעשה הישועה של ישו 
(ע״ע), שבזכותה זוכה המאמין להיוושע והכופר סופו אשה 
של גיהינום; 2 ) החל מראשית הנצרות לבשה אמונה זו 
צורות מצורות שונות והלכו ונוצרו קבוצות נוצרים המת¬ 
נגדות זו לזו. תהליך זה לא תם גם בסוף המאה ה 2 , 
כשנתגבשה בכנסיה הנוצרית האמונה התגבשות ראשונה. 
קבוצות מ" נוצרים, שהיו קיימות קודם לכן, המשיכו 
להתקיים זמן רב למדי, וכתוצאה של התפתחותה המתמדת 
של התאולוגיה הנוצרית הלכו ונוצרו פלוגתות חדשות, 
שבשעתן לא היה ברור, מה תהיה האמונה המוסכמת של 
הכנסיה לגביהן, ולאחר שנפלה ההכרעה בקרב הכנסיה, היו 
תמיד כאלה שלא היו מוכנים לוותר על השקפתם הקודמת. 
לבד משתי הסיבות האלה, ששתיהן נעוצות, בין השאר, 
בחשיבות המרכזית שנודעת בנצרות לאמונה ולתאולוגיה, 
קיימות בנצרות סיבות חברתיות ופוליטיות להיווצרות 
קבוצות או כנסיות של אלה הנחשבים ע״י הכנסיה הקאתו־ 
לית כמ": ל״מינווד יכולה להיחשב אידיאולוגיה של בני 
שכבה חברתית מסוימת או אפילו של קבוצה לאומית. 

כבר במאה ה 2 לסה״נ היה ברור שהנצתח שואפת להיות 
דתן של אומות העולם ולאחד אותן באמונה באלוהותו של 
ישו, בן-האלהים. על-כן דחתה אז הפנסיה כמינות את 
האמונות והדעות של אותם יהודים נוצרים, יורשי תלמידיו 
של ישו, שלא היו מוכנים לקבל את הדוגמטיקה הכנסייתית 
(ע״ע דוגמה) על מהותו האלוהית של ישו, תפקידו 


המשיחי וכדר, ושחשבו, שעל היהודי, אפילו אם הוא מקבל 
את האמונה הנוצרית, לשמור את מצוות־התורה. מאז 
נחשבה למינות שמירת חוקי היהדות בידי נוצרי ממוצא 
יהודי. מצד שני נדחו במאה ה 2 ע״י הפנסיה סם" הקבוצות 
השונות של חסידי הגנוסיס (ע״ע), שרובם ככולם התנגדו 
התנגדות נמרצת, בין השאר, לירושה היהודית שבקרב 
הנצרות. פולמוס נגד הכד תפס מקום חשוב בהגותם של 
אבות הפנסיה; החשובים ביניהם שחיבת חיבורים נגד הנד 
הנוצרים היו היפוליטוס, אירניאוס, אפיפניוס, טרטולינוס 
ואוגוסטינום (ע׳ ערכיהם). חיבוריהם מהווים מקור חשוב 
לידיעותינו על הכד הנוצרים הקדומים. 

האמצעי היעיל נגד ד.מ" היה, החל מראשית הנצרות, 
החרם ( 3110 :> 1 וו 111 זובת 0 :>^, והחל מנצחון הנצרות במלכות 
תמי בימי קונסטנטינוס קיסר (ע״ע) התלווה לכך גם לחץ 
חברתי ואף תקנות מטעם המלכות הנוצרית. לכן במשך הזמן 
אבד זכרם של הנד הנוצרים הקדומים, והיחידים מביניהם 
ששרדו עד ימינו הם המאוחתם יחסית שבתקופה העתיקה: 
המונופיסיטים (ע״ע) והנסטוריאנים (ע״ע נסטוריוס). כנסיר 
תיהם קיימות עד היום: הנסטוריאנית, מפני שמצאה לה 
מקלט במלכות־פרם, והמונופיסיטיות, מפני שהן כנסיות 
של לא-יוונים במזרח, שהתנגדו למלכות ביזאנטיץ ואחר־כך 
שיתפו פעולה עם הכובשים המוסלמים. לעומת זאת, בגי 
הכנסיד. האורתודוכסית היוונית המזרחית והכנסיות שנוצרו 
על-ידיה — למשל הכנסיה הרוסית—, אינם נחשבים ע״י 
הכנסיה הקאתולית כס", אלא כמתפלגים ( 311€1 ומ 801118 ), 
משום שהם מזדהים בדוגמטיקה עם הקאתולים, אף שאינם 
סרים למתת האפיפיור. 

ביה״ב רבו בקרב הנצרות קבוצות מ" שונים. כאמצעי 
יעיל נגדם הוקמה האיגקדזיציה (ע״ע). גם באותם ימים 
המשיכה הפנסיה לדגול בהשקפה שאין מעניינה לבצע 

עונש חילוני, ועל-כן, אלה שנשפטו על חטא המינות ע״י 
האינקוויזיציה נמסת להעגשתס לידי המלכות. 

תנועות ד>מ" ביה״ב קמו, בחלקן הגדול, כמחאה נגד 
מוסד הפנסיה וכוחה החילוני, ורבות מהן דרשו לחזור 
מתורות הכנסיה אל האמת האבסולוטית של פתבי-הקודש. 
מן הקבוצות הללו, במידה שהיו קיימות לפני הרפורמאציה, 
שרדו עד היום הולדגסיס (ע״ע) ויורשי ההוסיטים (ע״ע). 

הכנסיות הפרוטסטאנטיות שקמו בעקבות הרפורמאציה 
נחשבו, כמובן, ע״י הפנסיה הקאתולית כמ" והן, מצידן. 
האשימו את הקאתולים במינות; אותה דעה היתה גם 

בכנסיות הללו כלפי קבוצות ואנשים הסוטים מתורותיהן, 
אולם במשך הזמן פסקו הרדיפות ונחלשו ההאשמות, בייחוד 
משהתפשט בעולם המודרני העיקרון של סובלנות דתית. 
כיום, אע״פ שלהלכה לא בוטל כליל מושג המינות בקרב 

הנצרות, מודגש להלכה ולמעשה בקרב הנוצרים רעיון 

האיקומניזם (ע״ע איקומניות, ועידות; נצרות), האחווה 
הבין־נוצרית, בעיקר אחרי הוועידה האיקומנית האחרונה. 
המונחים "מ"" ו״מינות" חסרים בהחלטות ועידה זו: במקו¬ 
מם בא המונח ("אלה שנבדלו"). 

, 11 )) 101 )) 1 ' 3/1 . 4 .!!ס))^ו 1 ))\) 5 .ס ); 11101 ) 8 .־ 110861 ( 06 0 ס׳\ . 1 
,) 1041 ^ 00 . 1 ) 01111 1 . 1 > ^ 111411 ) 11 ) £11 ) 1 <£ ; 1890 

,?) 1 ) 101 ) 01111 ? £011 0114 11111 ) 1 ) 0001 , 001 ־ 01 . 8 ; 1941 

011 ) 11 ) 01 1111 1 ) 1 ) 1 !)))[ . 14 ) 1 )^ 1 ^ 414 ^)^€)£ , 31161 ( 1 .׳ 55 ; 1959 

.' 1964 , 14111 ) 11 ) 011111 

ד. ס. 




313 


מיניסוטד! — מינכהאוזן, קרל פרידריף הירונימוס 


314 


מיניסוטה ( 11111105013 <), מדינה בצפודמרכז אה״ב. שט¬ 
חה 217,736 קמ״ר, ובה 3,805,000 תושבים ( 1970 ). 

נוסף על שטחה היבשתי שייכים לם׳ כ 5,500 קמ״ר משטח 
ימת־סופיוץר שבמזרחה. 

מ׳ היא ארץ של גבעות בצפון ומישורים בדרום, ומהווה, 
מבחינה סיסיוגראפית, חלק מן המגן הלורגטי הנמשך צפונה 
מעבר לגבולה עם קאנאדה. נופה עוצב ע״י הקרחון הענקי, 
שכיסה את השטח ברביעון, הותיר אחריו הרבה סחף 
קרחוני, החליק סלעים וגבעות ויצר ביצות דמות רבות. 
רוב שטחה של מ׳ מנוקז ע״י המיסיסיפי ויובליו, שהחשוב 
שבהם הוא נדיר מ׳. מבחינת הצומח הטבעי מהווה דרום־מ׳ 
ערבת־עשב. ביתר השטח מצויים יערות של עצי-מחט רע¬ 
דות של עצים נשירים רחבי עלים. האקלים יבשתי. החורף 
ארוך וקר, עם טמפראסורה ממוצעת ביאנואר: 12 0 - בצפון, 
ו- 8 - בדרום. הקיץ חמים, והטמפראטורה הממוצעת ביולי 
מגיעה ל ס 20 בצפת ו ״ 27 בדרום. כמות המשקעים השנתית 
היא 500 — 700 מ״מ. 

הכלכלה מתבססת על חקלאות ותעשיה. הענף החקלאי 
העיקרי הוא משק החלב, ובו כ 1.9 מיליון פרות חולבות 
( 1968 ). מ׳ נמצאת ב״רצועת-החלב" המקיפה את הערים 
שמסביב לימות הגדולות של צפודמרכז אה״ב, ומספקת 
לאוכלוסייתן תוצרת טריה של חלב ומוצריו; מ׳ היא הרא¬ 
שונה במדינות אה״ב בייצור חמאה, והשניה — בתפוקת 
גבינות. נפח גם מרעה הבקר (כ 4 מיליון ראש) לבשר, וכן 
מגדלים חיטה — במערב, תירם — בדרום־המזרח, ררקות. 
תעשייתה של מ׳ גם היא בעיקרה ייצור מזונות: מוצרי* 
חלב, בשר, קמח ושימורי ירקות. ענף משני הוא ייצור 
מכונות, 

במ׳ מרבצי־ברזל גדולים ועשירים, המצרים בעיקר 
ברכסי ורמיליון ומסאבי שבצפון-המדינה. ב 1968 נכרו בה 
כ 51 מיליון טון עפרות-ברזל המועברות דרך הערים דלות 
וסופיריר על-פני הימות הגדולות אל מרכזי תעשיית־הפלדה. 

כ% מכלל האוכלוסיה גרים בערים; כמחציתה — כ 1.8 
מיליון נפש ( 1970 ) — באגד-הערים של מיניאפוליס (ע״ע) 
— סינט-פול (ע״ע). עריה הגדולות של מ׳ הן: מיניאפוליס 
— 434,400 תושבים, סינט־פול — הבירה — 310,000 תושבים, 
דלות — 100,580 תושבים ובלומינגטון — 82,000 תושבים. 

היסטוריה. צרפתים שבאו מחבל סינט־לורנס התחתי 
במאה ה 17 היו האירופים הראשונים שהגיעו לשטחה של 
מ , היום. חלק משטח זה נמסר לבריטניה בתום מלחמת 7 
השנים ( 1763 ), ועם השתחררותן של 13 המושבות האמרי¬ 
קניות ( 1783 ), נמסר לידיהן ונכלל בטריטוריה הצפונית- 
מערבית; יתר שטחה של מ' נמכר לאה״ב ב 1803 , בעיסקת 
לואיזיאנה (ע״ע אה״ב של אמריקה, עם׳ 168 ). 

ב 1819/20 הוקם היישוב האמריקני הראשון במ׳ ׳ והגירה 
רבה לשם החלה בסוף שנות ה 30 של המאה ה 19 . ב 1858 
אורגנה מ׳ כמדינה־חברה בארצות-הברית. בעת מלחמת- 
האזרחים — שבה תמכה מ׳ בצפון —, התקוממו האינדיאנים 
בני שבט סיאו 0 עוס 81 ), ומרידתם דוכאה. מ' משכה אליה 
מהגרים רבים מאד מסקאנדינאורה. היא היתה הבסיס לת¬ 
נועות פוליטיות של חוואים, כגון של "העממיים" (-סקס? 
11515 ! ר׳ שם, ענד 187 ). 

יהודים ראשונים התיישבו בנד ב 1852 . עיסוקם העי¬ 
קרי היה סחר עם האינדיאנים. ב 1855 התארגנה בסיגט־פול 


(ע״ע) קהילה רפורמית "הר־ציוך, ב 1871 הוקם שם מיסדר 
״בני־ברית״, וב 1873 — קהילה אורתודוכסית "בני יעקב". 
בשנות ה 80 נוספו בם׳ קהילות חדשות. יהודים רבים הת¬ 
עשרו מעסקי חיווך וממפעלי תעשיה. ב 1907 היה מספר 
היהודים בגד 13,000 . — כיום מתרכזת האוכלוסיה היהודית 
בערים מיניאפוליס — 20,000 , וסינט־פול — 10,000 ; כל¬ 
כלתם על תעשיה, מסחר ומקצועות חפשיים. מספר היהודים 
במדינה כולה 33,500 ( 1968 ) — כ 1% מכלל האוכלוסיה. 

-ש 81 . 0 .ז ; 1959 ,.ז 000% , 1 ־ 01101 ־ 801 . 8 .ן 

. £4:00 )ס .זק 06 ; 1960 ,?■ 101 * 111 . 1 \ , 1111 ;()׳<א ״ 1 .י! - #311 
, 1967 ,. 1 ^ / 0 51010 1110 / 0 , 1 ח 10 חק 010 ,\ 00 

א. אם. - ש, לי. - מ. 

מעיר, — 1 >ז 8112 נ 4 < 0 ־ 1011 ? — ( 1612 , סרואה — 

1695 , פאריס), צייר צרפתי. מ 1636 פעל ברומא, 

ושם צייר תמונות בעלות תוכן דחי הדיוקנאות (ביניהם של 
האפיפיורים אורבאן ¥111 ואלכסנדר ¥11 ) ברוח האקאדמיזם 
האיטלקי. מ׳ ביקר גם בוונציה ( 1654/5 ). ב 1657 הוזמן 
לחזור לצרפת, לחצר-המלכות בפונטנבלו, ושם צייר את 
דיוקנו של לואי 1¥ צ, ומאז הפך לצייר הדיוקנאות המקובל 
על גבירות-החצר ושרי-המלך. מציוריו הדקוראטיוויים יש 
לציין את ציורי כיפת הכנסיה של ואל דה גראם ( 36 ¥21 
01300 ) בפאריס ( 1663 ) ובגאלריה הקטנה בוורסאי. עם 
מותו של לה ברן (ע״ע), שהיה 'ממתנגדיו החריפים, הצליח 
מ׳ לרשת את משרותיו כמנהל של האקאדמיה ושל בית- 
המלאכה המלכותי לייצור גובלנים, והוא כבר בערוב ימיו. 

מ׳ הוא הנציג המובהק של הסיגנון האלגאנטי, הקריר 
והמצוחצח ששלם בחצרו של לואי 1¥ ^ הוא היה מחלוצי 
הדיוקן האלגורי, המתאר את נושא הציור כדמות מן העולם 
הקלאסי; דיוקנאותיו הם עדות חיה ומאלפת על אישיר. 
ותרבותה של תקופת לואי 1¥ ^ אחיו נ י ק ו ל ה ( 125 מ> 1 א; 
1606 — 1668 ) ובנו של זה, פו ל ( 2111 ?; 1639 — 1691 ) היו 
אף הם ציירי דיוקנאות מוכשרים ובעלי שם בדורם. 

מינכהאוןן׳ ל!ךל פךיךריך הירונימוס - 1 ע£ 

ת 0111131150 ת 411 < 115 מ 1 ץ״ס £1101 111011 ) £110 — ( 1720 — 

1797 ), קצין גרמני, שהתפרסם בסיפורי אנקדוטות. מ׳ 
שירת כקצין בצבא הרוסי והשתתף במלחמות רוסיה ותור¬ 
כיה ב 1740 — 1741 . ב 1760 השתקע באחוזת אבותיו. המלח¬ 
מות שהשתתף בהן, מסעות הציד שלו ונסיעותיו שימשו לו 
רקע לסיפורי הגוזמאות והבדיות׳ שסיפר למכריו. ב 1781 
הופיעו, בכרך ה 8 של ה £11!• 11151180 1x111:0 תז 11 :! 1€ ח 1£ > ¥2 
(״מדריך לאנשים עליזים״), 17 סיפורים ומעשיות תחת 
הכותרת ״ 005011101110 50110 ״- 1-11-5 <. בכרך ה 9 של ה- ¥3 
ת 00111 תז 10 ), שי״ל ב 1783 , הופיע ת 80 ״£ .}< ץ 0 ^\ 2 10011 < 
("עוד שגי שקרי מ׳"). המחקר הוכיח, שמרבית הסיפורים 
הללו אינם יצירתו המקורית של ״בארון השקרים״; יש להם 
שרשים במסורות קדומות יותר. 

הגילגולים שנתגלגלו סיפורי מ׳ עד שנתפרסמו פירסום 
בין־לאומי, אינם מוזרים פחות מתוכנם. פירסומם הגדול 
הראשון בא באנגליה. ר. א. רספה ( 0 ק £25 011 ״£ 11 ק 1101 ג 111 ; 
1737 — 1794 ), ספרן, פרופסור לארכאולוגיה, מומחה למט¬ 
בעות עתיקות וחוקר מחצבים, תירגם ושיכלל מעט אח 
מבנה הסיפורים שהופיעו במו 16011 ז 101 > ¥3 וב 1785 הוציא 
17 מהם בלונדון, בשם - 421 < 1115 0£ 0 י\ 1 ] 2 זז 2 !< ׳ 1.5 < ״ 8310 
8.115512 ״ 1 ״ 02100318 1 >״ 3 113¥015 0110115 ״• ("סיפורי הבא- 



315 


מינכהאוזן, קרל פרידרין* הירונימוס — מינכן 


316 


רון מ׳ על מסעיו ומלחמתו המופלאים ברוסיה"). הספר 
שהופיע בעילום שם זכה להצלחה גדולה. כבר ב 1787 הו¬ 
פיעה המהדורה החמישית. סיפורי מ׳ חזרו (ב 1786 ) אל 
הקורא הגרמני בתרגומו החפשי של המשורר הגרמני ג. א. 
בירגר (ע״ע). כעבור שנתיים, ב 1788 , הוציא בירגר מהדורה 
מורחבת, והוסיף בה 13 סיפורים משלו. בינתיים יצאו גם 
מהדורות נוספות באנגליה, והידועה שבהן היא השביעית, 
1793 . המקורות לסיפורי הבדותות והגוזמאות שנתקשרו 
בדרך זו במשך השנים בשמו של מ׳ הם רבים ושוגים׳ עתי¬ 
קים והדשים. ביניהם: "סיפור שקרה באמת" של לוקינוס 
מסמוסטה (ע״ע)! זכרונות הבארו׳ן דה סוט ( 1011 ׳ 010 )! ספרו 
של ס. ג' פיפס ( 5 קנן 1 ! 1 ? .( .כ>) — 3 0£ 101111131 110 יד 
010 ? 111 ־ 101 < 181110 >ז ¥3 \ 70 ש 38 ץ 0 ז \ ("יומן של מסע לעבר 
הקוטב הצפוני״), 1773 , ועוד רבים אחרים. 

במשך השנים הפכו הסיפורים לנכס קלאסי של ספרות 
הילדים, בלשונות שונות, וגם בעברית. אף בימינו מוסיפים 
להופיע עיבודים חדשים, כגון אלה של אריך קסטנר ( 1011 ־ £1 
- 3511101 ?), 1951 , של ג׳. קרסוול ( 011 ^ 0313 .!), 1952 , ועוד. 
שמותיהם של כמה מן הציירים, שעיטרו הוצאות שונות 
של הסיפורים, אף הם מעידים על הפופולאריות שלהם: 
ט. רולנדסון (ת 1,80 >תב 1 ׳*\ 0 ? .!׳), 1809 , ג. קרוקשנק (.ס 
1£ מ 0-111115113 ), 1867 , ג. ד 1 ךה ( 001-0 . 0 ), 1862 , ר. סרל 
( 8031-10 .) 1 ), 1969 . נכתבו רומאנים ומחזות הרבה, המבו¬ 
ססים על דמותו של מ׳, הידוע שבהם הוא הרומאן של 
ק. ל, אימרמן (ע״ע) — ״מ׳״, 1838 . 

. 1921 <ח 2 > 7 \\ £ / 28 £{? 1 € ז £2 ,־ € 1 ת§ 3 ^ .- 1 

1517114 ד?<{€^ 1 — . 1 \ י נ 1€1 ״ 1 . 1 < ; 1931 , > 1£ > 41 ה*?? 0 ־מ^ו^י/ 
; 1967 י $411711611 י ו 8€1 ־ 1 ג 11 . 11 ; 1952 י £11 
. 1968 , 1041 $$סז 0 14 *< 1 ז* 4%11 דה 5 — . 14 , €118 י 1 ס 

א. גרצ. 

אמנות. מ' היא אחד ממרכזי־האמנות העשירים ביותר 
באירופה. למרות ההרס שנגרם עקב ההפצצות במלה״ע 11 
נותרו בה יצירות-פאר ארכיטקטוניות לא מעטות, ואלה 
מהן שנפגעו — שוחזרו ברובן הגדול. החל במאה ה 13 , 
היתה מ׳ המרכז הקאתולי החשוב־ביותר בדרום־גרמניה. 
עדות לכך היא הקאתדראלה הגותית הגדולה (- 311011 •!? 
11100110 ), שנבנתה בשלהי המאה ה 15 ודמותה האפיינית 
נישאת על־פני העיר. תקופת־הזוהר של הארדיכלות במ ׳ היא 
במאות ה 16 — 19 . ארמון ה 05101002 ? רחב־הידיים נעה 
ועוטר במאה ה 16 ולאחריה. כנסיית מיכאל הקדוש היא 
דוגמה מעולה של כנסיה ישועית משלהי המאה ה 16 (הוש¬ 
למה במאה ה 18 ). כנסיית התאטינים היא דוגמה אפיינית 
להשפעת הבארוק האיטלקי במאה ה 17 ,וארמון-הקיץ בנימי 
פנבורג ( 111:8 < 1 ת 110  1 ז 0 §.ג 1 ; ו 5 ! 11 ״ 1101551 ק 1 מ 81 , שהשפיעו הש¬ 
פעה מרובה במאבקם נגד מוסדות גרמניה הקיסרית. מ׳ 
היתד, מרכז המו״לות בגרמניה, וחיי התיאטרון והאופרה 
עמדו בה על רמה גבוהה. התסיסה האמנותית במ׳ פסקה 
עם עליית הנאצים לשלטון, והז 8 מב £1 • 101 ) 13311$ (בית- 
האמנות), שנבנה בתקופתם ( 1937 ), הוא דוגמה אפייניח 
ומדכאת של הארכיטקטורה הנאצית הרשמית. 

- %€ 51 € , 11£ ־ £131 ; 1907 , 11 ) 1 ) £ 147151$1 015 . 4 ? .£ 

?*111x1011, %.1?€^11 ?14.5, 1928; >1. £!€1), ?4., 416 

. 1971 , 14.151151 ־תוומ; .£־***?> 

א. רו. 

היסטוריה. מ׳ נוסדה ב 1158 , במקום שבו חצתה 
דרך חשובה את נהר איזאר, התפתח בה שוק, והוקמו בה 
מטבעה ובית־מכם. מ 1255 עד 1918 היתה מ׳ מושב שושלת 
ויטלסבך (ע״ע) הבאווארית. ב 1505 נחיתה לבירת דוכסות־ 
באוואריה, ב 1806 לבירת-הממלכה, וט 1918 — לבירת מדי* 
נת-באוואריה. רק עם הריסת הביצורים ההיקפיים סביבה. 
סמוך ל 1800 , יכלה העיר להתפשט מעבר לתחומיה ביה״ב. 
אחרי 1806 , משהתרחבה ממלכת־באוואריה עם צירוף חבל* 
פראנקוניה וחלקים גדולים של שוואביה, גדל שטח העיר 
פי־שניים ומספר תושביה פי-ארבעה. ב 1821 נהיתד, העיר 
למושב ארכיהגמונות, וב 1826 עברה למ׳ אוניברסיטת- 
לנדסהוט, 

במ׳ קמה אחרי מלה״ע 1 הממשלה המהפכנית בראשות 
ק. איזנר (ע״ע), וב 1919 הוקמה בה "רפובליקה סובייטית"; 
היא דוכאה עם כיבוש העיר בידי צבא הנגד־מהפכנים. 
בעיר זו התחיל היטלר את פעילותו הפוליטית בנאומיו 
ב״מרתף־הבירה״, וניסה ב 1923 לערוך ״פוטש״ — ניסיון• 
נפל לתפוס את השלטון. ב 1938 נערכה בה "ועידת־מ , ", 
בהשתתפות נ. צ׳מברלין, דלדיה, מוסוליני והיטלר (ע׳ 
ערכיהם) ונחתם בה "הסכם מ׳", שעל־פיו הסגירו בריטניה 
וצרפת להיטלר את צ׳כוסלובקיה (ע״ע) במסרם לו את 



סינכז: ס? 4 שאל — בית־פנםת, מיטיז — כית־האסגים; צילוס סרזו׳פית 
המאה הנוכחית (ארכיוז "יד וין!ם", ירו׳טלים) 


חבל-הסודטים. — מ' נפגעה מאוד במלה״ע 11 , אך שוקמה 
אח״כ. 

מ. 

יהודים. בידיעה מ 1229 נזכר לראשונה יהודי ממ׳. 
באמצע המאה ה 13 היה ליהודים רובע נפרד ובו ביכ״נ, 
מקווה ובית-חולים. ב 1285 נשרפו 180 יהודים בעקבות 
עלילת־דם. הקהילה קטנה, הוטלו עליה הגבלות שונות, 
והיא אבדה בפרעות ה״מוות השחור״ ( 1348/9 ). היהודים 
שחזרו אח״כ לעיר נפגעו משמיטת-ד־,חובות ב 1385 ו 1390 
(ע״ע גרמניה, עמ ׳ 498 ) ומעלילת חלול-הרןרבן (ע״ע) 
ב 1413 ; ב 1442 גורשו מכל בוריד, (ע״ע, עמ׳" 35 ) וביהכ״נ 
במ׳ הפך לכנסיה. ב 1725 לערך החלו להתיישב בעיר יהודים 
בודדים שניהלו עסקים עם שליטי באוואדיה. ב 1750 היה 
מספרם 20 . לקראת סוף המאה הותר להם לגור בעיר עם 
משפחותיהם, ואז הגיע מספרם ל 153 . בהם 27 בתי-אב, 
שנתקיימו על קשריהם עם הצבא והמטבעה. ב 1805 הותר 
להם להוריש אח זכות-המגורים במ/ לדור בכל חלקי-העיר, 
ולקיים בה פולחן דתי. ב 1814 היו בעיר 451 יהודים, וב 1816 
נוסדה קהילה וביתנה דשות לפתוח בית-קברות; בי״ס 
יהודי ראשה נפתח ב 1815 וביכ״ג נחנך ב 1827 . הקהילה 
המשיכה לגדול, מ 842 ב 1848 ל 8,739 ב 1900 , ועד לכ 11,000 
לפני מלה״ע 1 (כ 20% מיהודי באוואריה), בעקבות הגידה 
מהכפרים הסמוכים וממזרח-אירופה. היהודים נטלו חלק 
בולט בחיי החברה, התרבות והפוליטיקה של העיר — שבה 
נתכנסו נציגיהם מכל באוואריה, לשם מלחמה משותפת 
למען זכויותיהם האזרחיות — עד ל 1871 . אחרי מלה״ע 1 
פעלו בנד קורט איזנר (ע״ע) וגוסטו לנדאואר (ע״ע) 
בממשלה המהפכנית שהוקמה במ׳, ולאחר הדחתה — נרדפו 
היהודים. מ׳ היתד, ערש המפלגה הנאצית, ופעלו בה קבוצות 
גזעניות ולאומניות רבות. בתי-קברות ובתכ״ג חוללו בה 
לעתים קרובות. ורבים מיוצאי מזרח-אירופה גורשו ממנה. 
ב 1933 השתלטו הידריך (ע״ע) והימלר (ע״ע) על העיר, 
וב 10.3.1933 הוקם בקירבתה מחנה־הריפוז הנאצי הראשון, 



319 


מינכן — מינסטר, סבסטין 


320 



דכאו (ע״ע). אותה עת ישבו במ׳ כ 10,000 
יהודים, וקיימו חיי תרבות, חברה ודת 
מאורגנים, למרות המשטר של הפליה ודי¬ 
כוי אכזרי. עד 15 במאי 1938 עזבו את מ׳ 
כ 3,500 יהודים. ביולי 1938 נהרס ביכ״ב, 
וב״ליל־הבדולח" נשרפו שני בתכ״נ, המר¬ 
כז הקהילתי נפגע וכ 1,000 יהודים נעצרו 
בדאכאו. כ 4,500 יהודים נשלחו למחנות 
ריכוז והשמדה בתקופת המלחמה, ומהם 
שרדו כ 300 בלבד. ב 1945 נוסדה קהילה 
חדשה. כ 120,000 יהודים עברו בעיר עד 
1950 בדרכם לא״י — בנתיבי הבריחה 
והעליה. הקהילה מנתה 1,800 נפש ב 1952 
ו 3,522 ב 1970 ( 70% מיהודי באוואריה). 
מאז ועד היום סובלת קהילת מ׳ מוונדליזם 
אנטישמי, שהגיע לשיאו במארס 1970 , 
כשהוצת בית-הזקנים היהודי ו 7 מיושביו 
נספו. 

על כ״י של התלמוד מנד — ע״ע תלמוד. 

; 1958 ,. 4 \ 1 * 1 ח 16 > 14 { 071 ^\ ,(.^ש) חזוזח 1-3 . 1 ־ 1 
. 1 ^ 171 מ^״/ ■* 744 ,€^ת 13 ־ 1 .? 

. 1968 , 1945 141 * 4 ! 1933 %€71 ( 0 

ד. ו. 

מינסטר (ששן 5 ת 111 \), עיר במדינת רינום צפוני — וסט־ 
פאליה שברפובליקה הפדראלית הגרמנית ! לשעבר 
בירת הפרובינציה וסטפליה (ע״ע). 202,000 תוש׳ ( 1969 ). 
מ׳ שוכנת בטבורו של מישור מכוסה לס, החודר לתוך האיזור 
ההררי של מרכז־גרמניה, והוא מן האזורים הפוריים שבה. 
העיר שימשה מאז המאה ה 11 מרכז יחיד לאיזור זה וצומת- 
דרכים חשוב לאורך המסלול של סחר הצמר מאנגליה למז- 
רח-אירופה. היא שמרה על תפקיד זה גם עם התפתחות 
מסילות-הברזל וחוברה לרשת נתיבי־המים של צפון־גרמניה 
ע״י תעלת דורטמונד-אמס, המחברת את עמק הדור לנהר 
אמם. 

תיפקודיה העיקריים של מ׳ הם מסחר ומינהל; התעשיה 
התפתחה בה רק מעט, בעיקר — ייצור ציוד תעשייתי, מכר 
נות שונות ומוצרי־טכסטיל. לעומת־זה התפתחה העיר כמרכז 
להשכלה, ובה אוניברסיטה הנמנית עם הגדולות בגרמניה 
( 18,000 סטודנטים ב 1970 ), בי״ס גבוה לטכנולוגיה ובי״ס 
להנדסה ולאמנות. מ׳ נתפרסמה בבנייניה הגותיים, בעיקר 
הקאתדראלה (מהמאה ה 12 ), העיריה והשווקים המקוריים, 
ובארמודהבישוף הבנוי בסיגנון הבארוק. חלק גדול של מ׳ 
נהרס במלה״ע 11 ושוחזר אח״כ בסיגנון המקורי. 

עם ביטולה של הפרובינציה הפרוסית וסטפאליה והקמת 
מדינת רינום צפוני — וסטפאליה, שבירתה בדיסלדורף, 
איבדה מ׳ הרבה ממעמדה המינהלי. 

היסטוריה. ב 805 הקים קרל הגדול הגמונות במקום 
שנקרא אז(>- 06£01 ז 1101186 \, ועד מהרה צמח שם יישוב עי¬ 
רוני. ב 1086 קיבל את שמו הנוכחי — מינסטר. 

שיגשוגה של מ׳ בא לה בזכות מיקומה בצומת דרכי־ 
מסחר (ר' לעיל). במאה ה 13 הצטרפה מ׳ להנזה (ע״ע). 

בעת הרפורמאציה קיבלו רוב תושבי מ' את הדת הלות¬ 
רנית, וב 1532 השתלטו האנבפטיסטים (ע״ע) על מ/ רצו 
להפכה למרכז לשלטתם העתיד בעולם, והנהיגו בה משמר 
קומוניסטי וריבוי נשים, בהנהגת ין(ע״ע) מלידן, אך ב 1535 


טינסטר: חלקה העתי? יעל העיר 
(גר׳עות עיריית-סיגסטר) 

כבש הגמון מ׳ את העיר והוציא להורג את ראשי התנועה. 
בנד נחתם חלק מהחוזים, שסיימו את מלחמת 30 השנה 
( 1648 < ע״ע וסטפליה, שלום-! תמ': ר׳ כרך ג׳, ענד 157/8 ). 
ב 1803 הועבר השלטון בם׳ מידי ההגמון לאזרחי-העיר, 
וב 1815 נעשתה מ׳ לבירת וסטפליה, שסופחה לפרוסיה. 
האוניברסיטה של מ׳ נוסדה ב 1773 , נסגרה בזמן מלחמות 
נאפוליון, נפתחה כאקאדמיה ב 1818 , וקיבלה שוב מעמד של 
אוניברסיטה ב 1902 . הגמון מ׳ היה מתנגד חריף למשטר 
היטל ר, 

על יהודים במ ׳ — ע״ע וסטפליה, עמ ׳ 436 . 

מ 1 ,/ג 510111 , 1355111300 ? . 0 .ן 

ו 10 !ו{ 51 ?¥[ ,. 51 ,ז;>!ז 16501 ^ 1 .' 11 ; 1947 ,. 51 , £16561 .£ ; 1925 
. 1961 ■ 51 < ז 938 6 .¥\ ; 1954 ,) 1104 ) 11014 

י. קר. - ב. ד. ג. 

מינסטר׳ — •! 1111316 1 ז 3$113 נ 5£1 — ( 1489 , 

אינגלהים — 1552 , באזל), מזרחן וקוסמוגראף גר¬ 
מני. לאחר שהתחיל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטת הידלברג 
נכנם מ׳ למיסדר הפראנציסקנים ובמינזר רופאך ( 8.11££3011 ) 
למד בהדרכתו של התאולוג קוגראד פליקאן עברית ויוונית, 
מאתמאטיקה וקוסמוגראפיה. אח״כ השתלם במאתמאטיקה 
ובאסטרונומיה אצל יוהאן שטפלר בטיבינגן, ושם פירסם 
חיבורים רבים, בייחוד בלימודי עברית. בעקבות פגישה 
עם ליתד ב 1519 , עבר לצד הלותרנים. ב 1524 התחיל 
להורות עברית בהידלברג, ומ 1528 — בבאזל. 

מ׳ היה מגדולי החוקרים של הלשון העברית בזמנו. המ¬ 
פורסמים שבין כתביו בשטח זה:- 8130101311 1111110063 ) 1115 
6111-3630111080301 ^ מ 0361 ("ספר-לימוד של הדקדוק בל¬ 
שון העברית״), 1524 * ערוך 013111310001 101100311001 ( 1 
(״ערוך, מילון ארמי״), 1527 , מהדורה של "ביאור מילות 
ההגיון״ לרמב״ם, 1527 , שאותו ייחם בטעות לד שמעון(ר׳ 
ביבליוגראפיה); מהדורה עברית של הביבליה, עם תרגום 
לאטיני ופירושים, 1534 — 1537 . כן תירגם ללאטינית את 




321 


מינסטר, סכסמין — מינסק 


322 


כתבי רבו, אליהו בחור (ע״ע), שנודעה להם השפעה רבד, 
על חוקרי עברית בזמן ההוא. אולם המפורסם שבכולם הוא 
חיבורו ג 1 ו 1 ק 3 ז 08 דח 005 , 1544 , אחד האטלאסים 

הראשונים, בעל 6 ספרים, 471 חיתוכי-עץ ו־ 14 מפות כפולות. 
בעבודה זו שיתף מ' 120 אנשי־מדע. בספר הראשון מתוארים 
הימים ושלוש ממלכוח-הטבע, ומוצגות בעיות של גאוגראפיד, 
מאתמאסית ופיסית ברוח תורתו של תלמי (ע״ע). הספר 
השני ח באירופה המערבית ואיטליה, השלישי — הטוב 
והמקורי ביותר — בגרמניה, הרביעי — באירופה הצפונית 
והמזרחית, החמישי — באסיה, ומעם באמריקה, והשישי — 
באפריקה. החיבור זכה להצלחה רבה בקרב המשכילים, אע״פ 
שערכו המדעי אינו שווה בכל חלקיו, ותורגם לשפות רבות. 
מ׳ פירסם כ 140 מפות נוספות, וביניהן אלה שצורפו למהדו¬ 
רות כתביהם של גאיוס יוליום סולינום— סופר לאטיני מן 
המאה ה 3 לסה״ב, של פומפוניום מלה (ע״ע) ושל תלמי. 

- 804611 ,!׳*£*-/ ;. 1 \ . 5 , 11 :>* 2 ) 4430 .ז\ 

,.א. 5 41 " 1101106 $110 ד 0650 ' 12 *)$■<י> 5 ״ 1 י> 8 נ* 1 .? ; 1898 , 11$ * 11 
/ 0 ■ 4141/101 1/16 , 311116011 1  01 מ 4 ו 1 \), עיר בבריה״ט, בירת הרפובליקה 
הסובייטית של בילורוסיה (ע״ע) < 916,000 תוש׳ 

( 1970 ). יושבת על גדות הסוויסלוץ׳. יובלו של הדניפר 
(ע״ע) במרכז הרפובליקה ובצומת תחבורה חשוב. 

מ׳ התפתחה כמרכז מסחרי עם הנחת מס״ב (ד להלן) 
ממוסקווה לוורשה ומווילנה להומל, ולאחר מלה״ע 11 — 
כמרכז ל תעשיה כבדה וקלה, המפיקה כשליש מהתוצרת 
התעשייתית של בילורוסיה, וכוללת עיבוד מתכות, ייצור 
מכובות וכלי רכב, טראקטורים, מסבים, ציוד מכאני, מכ¬ 
שירי חשמל, ראדיו וטלוויזיה, מזונות, טכסטיל ועוד. 

מ׳ היא מרכז תרבותי חשוב. בה נמצאת האקאדמיה 
למדעים של בילורוסיה, אקאדמיד, לחקלאות ו 11 מוסדות 
נוספים להשכלה גבוהה. באוניברסיטה (נוסדה 1921 ) למדו 
ב 1970 כ 10,000 סטודנטים. כן פועלים בעיר 5 תיאטרונים 
ותזמורת פילהארמובית, ויש בה 7 מחיאונים. 

מ' נוסדה על סעיף של נתיב־מסחר נין־לאומי בין הים 
הבאלטי והים השחור. היא נזכרת לראשונה בתעודות מ 1067 
כמבסק (^״*ז 19 ). ב 1101 היתד, למושב נסיכי-מ׳. ברא¬ 
שית המאה ה 14 עברה לידי ליטא ואח״כ לפולניה. העיר 
היתה זירת מלחמות תכופות ונהרסה פעמים רבות. בחלוקה 
השביה של פולניה ( 1793 ) עברה לרוסיה והפכה למרכז 
מינהלי של מחוז. ב 1812 כבש אותה נאפוליון. היותה לצומת 
מס״ב ( 1871 ) נתן דחיפה עצומה לגידול העיד וב 1897 היו 
בה כ 91,000 תוש/ ערב מלה״ע 11 היו בה ב 00 ( 2404 תוש/ 
היא נכבשה ע״י גרמנים במלה״ע 1 , ע״י פולנים ב 20 — 1919 
ושוב ע״י גרמנים במלה״ע 11 . מ׳ נהרסה ברובה בעת שיח־ 
דורה מידי הצבא הנאצי. לאחר המלחמה נבנתה כעיר 
מודרנית, ומאז חלו עיקר גידולה והתפתחותה. 

ג. שם. 

יהודים. קהילת מ , היא מן החשובות במזרח־אירופה 
בעת החדשה. במאה ה 15 נמסרה חכירת המכס במ׳ ליהודים, 
ובראשית המאה 16 לאחים יזופוביך (ע״ע), ואח״כ ליהו¬ 
דים מבריסק. מול התנגדותם המתמדת של העירונים עמדה 


לקהילה תמיכת מלכי פולין. ב 1579 נתן להם סטפן בתורי 
(ע״ע) כתב-זכויות, ואחריו אישר זיגמונט 111 (ע״ע) את 
זכותם למסחר ומלאכה למעט עסקי קרקע ובתים. ב 1631 
הכיר ועד מדינת-ליטא (ע״ע ועדי-הארצות) במ ׳ כקהילה 
עצמאית. במרידות הקוזאקים ובמלחמת רוסיה—פולין׳ ב¬ 
אמצע המאה ה 17 , גורשו יהודי מ׳ כמה פעמים, ועם החזרת 
העיר לפולין ( 1658 ) חזרו אליה. ב 1671 פרעו בהם העי¬ 
רונים. ב 1679 אישר יו 111 (ע״ע) סוביסקי את זכויותיהם 
ומאז שיגשגה הקהילה. בידם היו המלאכה והמסחר, והם 
נטלו חלק רב בירידים הגדולים במיר ובקאפוליה, ב 1685 
נוסדה ישיבה בט׳. ב 1712 — 1743 שימש בם׳ כרב וראש- 
ישיבה ר׳ יחיאל הילפרין(ע״ע, ענד 194 ), וגם ר׳ אריה ליב 
בן אשר גינצבורג (ע״ע) קיים בה ישיבה. ב 1766 נמנו בנד 
1,322 יהודים. מראשית ימי השלטון הרוסי נשתמרו חלקים 
מפינקס מ׳, בתרגום לרוסית של י. ברפמן (ע״ע). החסידות 
לא התפשטה במ׳, אך גדולה היתד, השפעתם של תלמידי 
הגר״א שהקימו בה כמה ישיבות. בסוף המאה ד, 19 שימש 
ברבנות ירוחם פרלמן ("הגדול מם׳"), מגדולי רבני רוסיה. 
חוג המשכילים בנד היה קשור לווילנה, והקים בת״ם חדשים 
(ע״ע דוד לוריא [ 2 ]! י. ל. לונדה). בשנות ה 70 הפכה העיר 
מרכז למסחר התבואה והעצים בצפון־מערב רוסיה. ב 1897 
נמנו בס׳ 47,500 יהודים ( 52% מהאוכלוסיה). בסוף המאה 
נושלו היהודים מענפים שונים ורבים היגרו לאמריקה. 
ב 1914 נמנו בנד 00 ( 454 יהודים ( 42.5% מהאוכלוסיה). 

בשנים 1808 — 1837 פעלו בנד, בהפסקות, שני בתי־דפוס 
עבריים, ונדפסו בהם כמה עשרות ספרים. בראשית המאה 
ה 20 נוסד שם דפוס עברי חדש, אך נדפס בו חומר מועט 
ולצרכים מקומיים. 

מ' היתד" לצד וילנה, ערש תנועת הפועלים היהודית! 
תחילתה, בשנות ה 80 , ב״חוגים" להשכלה בקרב דלת־העם, 
ובסוף שנות ה 90 היו קרוב ל 00 ( 14 פועלים ב״בונד" (ע״ע). 
בפד נתארגנה המפלגה הסוציאל־רוולוציונית בידי ג. גר¬ 
שוני (ע״ע). ב 1901 — 1903 פעלה בנד "מפלגת הפועלים 
היהודים הבלתי-תלויה", שאורגנה ע״י השלטונות (ע״ע 
מניה שוחט). חיבת־ציון והציונות היוו את הכוח הציבורי 
החזק בנד! בסוף שנות ה 90 נתארגנה במ׳ תנועת "פועלי־ 
ציון", וב 1902 נתכנסה במ׳ הוועידה השניה של ציוני רוסיה. 
עם זאת שמרה קהילת מ׳ על צביונה המסורתי עד למהפכת 
1917 . במלה״ע 1 שהו בנד אלפי פליטים ובין השאר, גלתה 
לשם ישיבת ורלז־ז׳ין (ע״ע, ענד 838 ). ב 1917 נמנו בעיר 
67,000 יהודים. בעת השלטון הגרמני בעיר נתקיימו בחירות 
לקהילה ( 1918 ), ובהן השיגו הציונים רוב, ולאחריהם באו 
החרדים וה״בונדאים". עם החכססותד, הסופית של בריה״ם 
היתד, יד היבסקציה (ע״ע) בכל׳ בנסותה להקים בס׳ מרכז 
תרבות ליהודי רוסיה ע״ם רוחה. הישיבות נסגרו וביהכ״נ 
הגדול הפן ל״בית-תרבות". הוקמו בת״ם ביידית, ומכון 
פדגוגי יהודי נפתח באוניברסיטה של מ , . מוסדות אלה 
חוסלו באמצע שנות ד, 30 . ב 1926 נמנו בם' 53,686 יהודים 
( 40.7% ). ערב מלה״ע 11 נאמד מספרם בלמעלה מ 80,000 
נפש. 

עם הפלישה הנאצית הצליח רק מיעוט להימלט ל- 
בריה״ם. ב 20 ביולי 1941 רוכזו היהודים בגטו, ואליו הובאו 
יהודים רבים גם מרחוק. ב״אקציות" השונות — בין 7.11.41 
וסוף יולי 1942 — נהרגו רבבות יהודים, חמן קצר אח״כ 



323 


מינסק — מינץ 


324 


הוצאו שם להורג יהודים ממערב-אירופה. 8,000 היהודים ה¬ 
אחרונים נרצחו בסוף 1943 . בגטו־מ׳ נתקיימה מחתרת, 
שלחמה יחד עם םארטיזאנים רוסים. אין ידיעות על חיים 
יהודיים מאורגנים במ ׳ בתקופה שלאחר מלה״ע 11 . ב 1959 
נמנו במ׳ 38,842 יהודים ( 7.6% מהאוכלוסיה) ורק 14.7% 
מהם הצהירו על יידית כעל שפתם. 

ב״צ אייזנשטאדט, רבני מ' וחכמיה, תרג״ט* א.ח. שבד, 
תולדות הימים שעברו על תברא קדישא... ועל ביהמ״ד 
הגדול אשר בעיר ם/ א׳—ב׳, תרס״ד—תרע״א! י.א. לויטץ, 
לבקרת ,ספר הקהל* של ברםמן (ציון. ג׳), תרצ״וז! ה. 
אלעקסאנדראוו, די יידישע באפעלקערונג אץ מ׳ (צייט־ 
שריפט, 4 ), 1930 ז א. יערי, הדפום העברי בם׳ (קרית־ספר, 

ב׳), תש״ג/ד 1 ה. סמאליאר. פון מינסקער געטא, 1946 ! 

י. גרינשטיין, זכרונות (אין מינסקער געטא) (ספר סאב־ 
יאנץ), 1956 ! ספר הפרטיזנים היהודים, א , , 501 — 537 , 1958 . 

י. ס. 

מינסקי׳ שמו הספרותי של רילבקץ. גיקולי מכסימו־ 

— (! 811*611X111 ) #מ>ו 411110 ^— 

( 1855 , גלובוקויח [ליטא] — 1937 , פאריס), משורר רוסי. יהודי 
מומר. התמורות בהשקפותיו הביאוהו, בזו אחר זו, לידי 
הזדהות עם מאבקם של הסלאווים בדרש-אירשה על שיח־ 
דורם מעול התורכים, עם רעיון התחייה הלאומית היהודית, 
ועם התנועה המהפכנית הרוסית. אולם במרוצת־הזמן התרחק 
מן העניין היהודי ואף התנצר (בראשית שנות ה 90 ) ; ואחרי 
פרוץ מהפכת אוקטובר 1917 , הפן למתנגדת והיגר לצרפת. 

שיריו הראשונים של מ׳ נכתבו ברוח האידיאליזם, עם 
מוטיווים עממיים וסוציאליים. מורגשת בהם השפעתם הח¬ 
זקה של נקרסוב (ע״ע) ושל נדסון (ע״ע). אולם מאוחר־ 
יותר נתן' מ׳ בשיריו ביטוי לאכזבתו מרעיונות הקידמה 
הסוציאלית ומחמגמה לעממיות ולדבקותו באינדיווידואליזם 
קיצון, ואף במיסטיקה. מיפנה זה מורגש כבר בפואמה שלו 
1 מי 0 מ 1.16 * £6 (״לילות לבנים״), 1879 . בקובץ-םסות מקד! 
! 036x6 00860 x 1 (״לאור המצפון״), 1890 , מפתח מ׳ תפיסה 
פילוסופית, הקרוייה בפיו ״מיאוניזם״ (מיוד ׳\ 6 ח!! = אינו 
קיים), שהיא מעין מיזוג של רעיונות ניצשאניים עם 
המיסטיקה המזרחית.—על נ 1 שא יהודי חיבר מ׳ דראמה 
היסטורית ב 5 מערכות 113 מ 1 י< 1 *ץד • 003.43 ("המצור על 
טולצ׳יך), 1888 , שעלילתה מתרחשת בימי חמילניצקי(ע״ע). 

המבקרים רואים במ ׳ אחד המבשרים של הדקדנס (ע״ע) 
ברוסיה, ומצביעים על שכלתנותו היתרה ומלאכותיותו, 
מ׳ תירגם לרוסית מיצירותיהם של סופרים דגולים, ובי¬ 
ניהם הומרוס (ע״ע) ושלי (ע״ע). 

— 197 ,מ 1 ] 0041111611 11,16 ו 311 ק 006 , 17 8.11116x31100 

,(. 134 ) )? 70114 ) 141 מ,ד> ¥07 . , 510111111 . 14 ; 1925 , 309 

. 1953 

י צ, מא. 

מינץ ( 12 ז 31 !\), בירתה של מדינת רינוס־פפאלץ שברפו¬ 
בליקה הפדראלית הגרמנית; 169,000 תוש׳( 1969 ). 

מ' יושבת על הגדה המערבית של נהר רינוס (ע״ע) מול 
שיפכו של נהר מין(ע״ע), ולה נמל־נהר גדול. למרות היותה 
צומת-תחבורה חשוב של כבישים ומס״ב, הואטה התפתחותה 
בזמן החדש בשל התחרותה של פרנקפורט (ע״ע), הנמצאת 
במרחק 30 ק״מ דרומית־מערבית ממנה. 

מ׳ היא מרכזו של איזור־הכרמים הגדול־ביותר של גר¬ 
מניה ובה יקבים רבים. כן יש בה מבשלות־בירה, תעשיה 
כימית, מפעלים לייצור מלט, מכוניות, קרונות־רכבת, מוצרי- 
מתכת שונים, מצרכי-חלבשה, ועוד. היא גם מרכז חשוב 


לחינוך ומדע: באוניברסיטה ע״ש יוהן גוטגברג— 11,870 
סטודנטים ( 1970 ). ב 1949 הוקם בה מכץ מכס פלנק (ע״ע) 
לכימיה, מן הידועים בעולם* היא מושבם של האקאדמיה 
למדעים ולספרות של גרמניה המערבית. בין המוזיאונים 
הרבים — מוזיאון לדפוס ע״ש גוטנברג, שפעל בעיר שנים 
רבות (ר׳ להלן) * כן מצויים בעיר הוצאות־ססרים ומספר 
רב של בת״ם מקצועיים ובת״ם לאמנות. 

מ׳ משופעת במבנים עתיקים, שרובם נהרסו במלה״ע 11 
ושוחזרו לאחר-מבן. ביניהם חקאתדראלה ע״ש מארטין הק¬ 
דוש, בסיגנון רומאגי-גותי, השולטת על גוף העיר, וכנסיות 
מיה״ב ומהמאה ה 18 . 

היסטוריה. מ׳ היא מהעתיקות בערי גרמניה. ב 38 
לפסה״ג הקים בה אגריפא (ע״ע) מחנה צבאי וקראו מ 1 גונ- 
טיאקום (ת! 3131:11 ! 1910811 ), על-שם האל הקלטי מ(גו. סביב 
המחנה צמחה עיר, וזו נחיתה לבירת הפרובינציה גרמניה 
העילית (מפה — ע״ע גרמניה, ענד 416 ). לאחר שנטשו 
הרומאים את איזור הריגוס חרבה העיד. במאה ה 6 בנה 
ההגמון סידוניוס את העיר מחדש ועד-מהרה היתד. למרכז 
להפצת הנצרות בגרמניה. ב 751 עשאה בוגיפציוס (ע״ע) 
למושב ארכיהגמון, ומאוחר-יותר היה ארכיהגמון מ׳ אחד 
"הנסיכים הבוחרים" (ע״ע) בגרמניה. 

ב 1244 עבר השלטון במ׳ לאזרחים עצמם וב 1254 היתד. 
לעיר הראשית ב״ליגה של ערי־הריגוס". יוהן גוטנברג 
(ע״ע) הקים בה את בית-הדפוס הראשון בעולם ( 1445 ). 
בעקבות מלחמת-אזרחים שפרצה בעיר ( 1462 ) כבש אותה 
הארכיהגמון וחזר-וגטל לעצמו את השלטון. בזמן-המלחמה 
נמלטו מן העיר רבים מתושביה, וביניהם הראשונים שהפיצו 
את מלאכת-הדפוס. 

במלחמת 30 השנה עברה מ׳ מיד ליד׳ עד שב 1644 כב¬ 
שוה הצרפתים והחזיקו בה עד 1689 . ב 1792 שוב כבשו 
הצרפתים את העיר, בסיועו של מועדון יעקוביני גרמני 
שהזדהה עם עקרונות המהפכה, אך שנה לאחר-מכן כבשוה 
צבאות פרוסיה ואוסטריה. בשלום קמפו־פורמיו ( 1797 ) ני¬ 
תנה מ , לצרפת. לאחר מפלת נאפוליון 1 הועברה לדוכס הסן 
(ע״ע, ענד 888 ). בשתי מלחמות-העולם נכבשה מ׳ בידי 
צרפת, וב 1950 נהיתה מ׳ לבירת מדינת רינוס־פפאלץ. 

$?, 3 1$ ת 111 ז 10 ד 1 ז 7 6 , 1£ זות 1 ת 5111 . 4 ג 

. 13 ) 13 ) 51 016 , 0116 ־ $€111 . 11 ; 1915 ,. 13 

.מ ; 1920 , 1792 — 1462 

. 1961 ,. 13 ,־!€$$£ 

י. <ןר. — ב. ד. ג. 

קהילת מ , היא מן העתיקות־ביותר באשכנז, ומרכז 
תורני-תרבותי חשוב. הידיעה הראשונה על יהודים בנד 
(מגנצא בפיהם) היא מאמצע המאה ה 10 , כאשר שאל האר¬ 
כיבישוף פרידריך ( 937 — 954 ) את האפיפיור אם עדיף לנצר 
אותם בכוח או לגרשם. הקיסר הינריך 11 גירשם ב 1012 , אך 
הם חזרו כעבור זמן קצר. ב 1084 הואשמו היהודים בגרימת 
שריפה בם , , ורבים מהם עזבוה ויסדו את קהילת שפיאר 
(ע״ע). יהודי מ׳ עסקו במסחר וקיימו ישיבה, שנוסדה כנראה 
עוד במאה ה 10 — ע״י בגי משפחת קלונימום מלוקה. רבנו 
גרשם (ע״ע, ותמ׳ שם) מאור הגולה ותלמידיו, שחיו ופעלו 
בנד, ביססו את מקומה כמרכז רוחני ליהדות אשכנז. למרות 
פקודתו של היגדיו להגן על חיי היהודים בראשית מסע- 
הצלב ה 1 , התנפלו הצלבנים, בסיוע העירונים, על היהודים, 
ביש ג , , ג , בסיוון תתנ״ו, "ואז לבשו שריונים וחגרו כלי- 



325 


מינץ — מינץ 


326 


מלחמתם מגדולים רעד קטנים וד קלונימום בר׳ משולם הפר¬ 
נס בראש", לחמו על נפשם וניגפו. כ 1,000 איש מתו במעשה 
קידוש־השם הגדול. "נקריב עצמנו לפני ח׳, וכל מי שיש לו 
מאכלת יבדוק אותו שלא יהא פגום ויבוא דשחוט אותנו על 
קידוש יחיד חי־העולמים, ואחר-כך ישחוט את עצמו בגרונו 
או ידקור הסכין בבטנו" (ספר גזירות אשכנז, מהד׳ הברמן, 
עם׳ ל״ב). ר׳ קלונימום נמלט עם חבורה לרידסהים (- 5 ש 1 > 11 !ז 
ת 11 ש 11 > ושם נרצחו למחרת־היום. הינריך יעז התיר לאנוסים 
לחזור ליהדותם ב 1097 ; ב 1103 כלל לראשונה את היהודים 
ב״שלום הארץ", שעליו הכריז, והקהילה במ ׳ חזרה לאיתנה. 
במסע־הצלב ה 2 נמנע טבח הודות להתערבותו של ברנר 
מקלרוו (ע״ע). מחכמי מ׳ הנודעים בתקופה זו: ר׳ אליעזר 
בן נתן (ע״ע), ר׳ משלם בן קלונימוס (ע״ע), ר׳ יהודה בן 
קלוגימוס (ע״ע) וד ברוד בן שמואל (ע״ע [ 2 ]). כאשר 
הוחלט במ׳ על מסע־הצלב די 3 , ב 1188 , נמלט חלק מהיהודים 
לעיר־מבצר סמוכה• ב 1213 שיחרר אינ 1 צנטיוס 111 (ע״ע) 
את היוצאים למסע־הצלב ממחוז מ׳ מתשלום הריבית על 
חובותיהם ליהודים. ב 1259 הוטלה במ ׳ חובת אות־הקלון 
(ע״ע). ב 1281 נשרף ביהכ״נ והרב נרצח; ב 1283 נהרגו 10 
יהודים בעלילת־דם, ועלילה דומה ב 1286 גרמה לבריחתם 
מן העיר; בעקבות העלילה נאבקו הקיסר והארכיבישוף עם 
רשויות העיר בדבר ההגמוניה על היהודים, מאבק שנסתיים 
בנצחונה של העיר. בם׳ נערכו ועידות־רבנים ב 1150 , 1223 , 
1250 , ובדין נקבעו רבות מתקנות שר׳ם (ר״ת שפיאר, וורמם, 
מגנצא), שנתקבלו ע״י קהילות גרמניה. בימי ה״מוות השחור" 
( 1349 ), נערך טבח ביהודי מ׳; אלה לחמו בפורעים, וכ 6,000 
מתו על קידוש־השם בהציתם אח ביהכ״נ והרובע היהודי. 
ב 1357 היו שוב יהודים במ ׳ , ובית־הקברות הוחזר לידיהם, 
אך הקהילה, אף שהיתר. עשירה, לא שבה עוד לגדולתה. 
מתקופה זו ידוע ביותר ר׳ יעקב מולין (ע״ע), שהיה גדול 
חכמי אשכנז בדורו. המסים שהוטלו על היהודים הלכו 
וגברו; ב 1438 עזבו(או גורשו) את העיר; ביהכ״נ וביהק״ב 
הוחרמו והמצבות נוצלו לבניה; ב 1445 שבו לעיר, וגורשו 
סמנה ב 1462 וב 1483 , וביהכ״ג הפך לכנסיה. 

ב 1513 נקבעה וייזנאר הסמוכה למ׳ כמושב הרבנות של 
המחוז, כנראה משום מיעוט מספר היהודים בעיר. ב 1579 
גורשו יהודי מ׳, וב 1583 קמה קהילה חדשה, שתוגברה ע״י 
גולים מערים שכנות. ביכ״נ הוקם ב 1639 . מספר היהודים 
בעיר מ׳ הוגבל ל 20 ואח״כ ל 10 (ב 1671 ). מספר היהודים 
בכפרי הארכיבישופות היה רב־יותר, ואלה הקימו אירגון 
"בני המדינה". 

יהודי מ׳ זכו לשוויון־זכויות עם כיבוש העיר ע״י הצרפ¬ 
תים ב 1792 , ושערי הגטו ניתצו; יהודי מ׳ שיגרו שליחים 
לסנהדרין (ע״ע אמנציפציה, עמ׳ 80 — 85 ) של פאריס. לאחר 
קונגרס וינה ( 1815 ) סופחה העיר להסה-דארמשטאדט וה¬ 
שוויון בוטל. ב 1853 נבנה ביכ״נ גדול ובו כיהן ר , יוסף אוב, 
והוא שגרם בתיקוניו לפרישת האורתודוכסים — שמינו 
לרבם את ר׳ מרדכי (מרקוס) להמן. מספר היהודים גדל 
מ 1,620 ב 1828 ( 5.3% מהאוכלוסיה) ל 2,998 ב 1871 ( 5.6% ); 
ב 1900 היה מספרם 3,104 ( 3.7% ), וב 1933 — 2,730 ( 1.8% ). 
במ׳ היו מוסדות חינוכיים וסוציאליים רבים, ואלה שירתו 
גם 12 קהילות סמוכות שהיו כפופות למ׳. ב״ליל-הבדולח" 
(ע״ע גרמניה, עמ׳ 520 ) נשרף ביהכ״נ הראשי (שכלל גם 
מוזיאון וספריה), ועוד שני בתכ״ג• ב 17 במאי 1939 נותרו 



טינץ: נית־הכנסת ׳•פנשו־ף נ״לי?־ד,נדו 5 זז" 
(ארכיון "יד ושס", ירושלים) 


במ ׳ דק 1,453 יהודים, 70% מהם בני 40 ויותר. במרץ 
ובספטמבר 1942 נשלחו רוב היהודים לפולניה ולטרזינ־ 
שטאדט. שארית הקהילה חוסלה ב 10 בפברואר 1943 . לאחר 
המלחמה הוקמה קהילה חדשה, וזו מנתה 80 נפש ב 1948 , 
ו 122 — ב 1970 . 

א. מ, הברסו, גזרות אשכנז וצרפת, תש״י 1 , 11336 :>§ ..א 

, 3611 ( 161 ־ 031 .£ ; 1855 ,. 4 \! 214 1 ז 11146 . 4 . 4 ( 0656 46 ( 41077403136 ( 01 

016 766)44116)4674 14. $0X101671 ¥61")*<111111$$6 461 ]1*4. 067)26471- 

־ 144674 / 046 , 1 ) $01111 110111 . 0 ; 1901 ,. 4 ( . 14 2$ * ¥077 [ , 67 < 6$ <( 5 4671 

, 1438 - 1349 6074 ¥07774$ [ . 14 67 ץ 6 ?$ ,. 4 ( 11 * 4674 ( 06771617 

1904; 8. 06^1, 861170§6 2147 0636)4. 467 011631674 ]04. 07017- 

$161746 171 )4., 1926; 8. 136^1 61 31 . (6(1.), 11488674X8, 1927; ]. 

8.^1611626], 864170686 7:1*7 0636)4. 4. 1(44671 607) 1774 \¥. 

1 ז 611 ^ ; 1963 , 1440160 ( 11410741477167410 ; 1933 ,. 1 ( 17 ( 0 [ 

, 1941-43 06774617446 1674 ( 4136 * 1 ( 617467 4 ( 706 ( 7086 ,(. 1 ) 6 ) 

07% ^- 1 * 1461 . 17434 ^ 8066 760 ,(. 1 ) 6 ) ׳ £61 ׳ 2661 זנ 61 ׳ 10 . 4 < ; 1968 
. 1970 ,(.¥ .ג ,. 1 >ח 1 ) 410 ( 476 14714 ^ 16 ( 71104 ( 81 

ד. ו. — מ. 

מינץ׳ משפחה של גדולי־ת 1 רה נודעים באשכנז ובאיטליה 
במאות ה 15 — 16 . ( 1 ) יהודה מ׳( 1408 , מינץ[?] — 

1508 , פדובדי), מגדולי הפוסקים האשכנזים בשלהי יה״ב. 
מקובל להניח, שעזב את עיר־מולדתו ב 1462 , בשעת גירוש 
היהודים ממינץ, ואז נתיישב בפדובה, ובה פעל כרב וראש 
ישיבה — וזו נודעה לשם בגללו, רבו היה ר׳ אשר ענשכין, 
אף הוא מחכמי־אשכנז שגורשו לאיטליה. מ׳ עמד בקשרי 
שדת עם גדולי-ההלכה של 3 דורות, ביניהם ר׳ אליהו מזרחי, 
ד ישראל איסרלין (ע״ע), ד ישראל ברונא (ע״ע) ור׳ יוסף 
קולון, ונטל חלק מכריע בפתרון שאלות מרכזיות שנתעוררו 
בתקופת־חייו הארוכה, כתקנת ביטול המיאון (ע״ע אשות, 
עמ׳ 390/91 ), ועוד. בימיו חלו שתים מן ההגירות היהודיות 
החשובות ביה״ב: מאשכנז לאיטליה ומספרד־פורטוגל לממ¬ 
לכה העותמאנית. בשנתו האחרונה, בעת מלחמת הגרמנים 
בעיר פד 1 בה, נשמדו כל כתביו, ו 16 תשובות בלבד ניצלו 
ע״י נכדו, יוסף, ונדפסו ע״י ר׳ מאיר קצנלבוגן, בעל נכדתו, 
בשם "פסקים ושאלות", ויניציה שי״ג'(ואח״כ במהדורות 
נוספות). בתשובותיו ניכרת השפעה אשכנזית בולטת, אך, 
מאידך גיסא, התיר את מנהג ההתחפשות של זכר לנקבה 
בפורים, ובוודאי ניכרת כאן השפעת אורח-החיים האיטלקי. 
( 2 ) בנו, א ב ר ה ם מ׳ (נס׳ 1525 , פדובה) נודע אף הוא כרב 
בעל־סמכות. לאחר מות אביו תפס את מקומו ברבנות ובישי¬ 
בה. באותה שנה הגיש, מטעם הקהילה, מתנה לכובש הגרמני, 
וע״כ גירשוהו אח״כ השלטונות הוונציאניים. מ׳ שהה כשנה 
וחצי בפררה׳ בביתו של הפרנס עמנואל נורצי, ואף סייע בידו 
בסכסוכו עם שותסו־לעסקים א.ר. פינצי, שבו היו מעורבים 
רבים מרבני איטליה. בסערת אותה מחלוקת החרימו ד אברהם 
מ׳ ור׳ יעקב פולק (ע״ע) איש את רעהו׳ ומכתבים רבים 







327 


מינץ — מינר!ד!, פרידריד 


328 


הוחלפו בעניין זה. משם עבר לכהן כרב במנטובה. ידוע 
כי ב 1519 ביקר שוב בפח׳בה, ששם שימש חתנו ר׳ מאיר 
קצנלנבוגן כרב וראש-ישיבה׳ ושם נפטר ר , אברהם. במה 
מתשובותיו נדפסו בספר הפסקים של ר׳ ליווא מפררה, שהיה 
קרובו (ויניציה [רע״ט]) > "סדר גיטין וחליצה" שלו נדפס 
יחד עם קובץ־תשובות של אביו.( 3 ) משה מ'( 1420 לערך. 
מינץ [ז], — 1490 [ז]׳ פוזן [זן), פוסק אשכנזי חשוב בדורה 
בן־דודו של ( 1 ). מ׳ היה תלמידו של ר׳ יעקב ויל (ע״ע). 
בצעירותו ישב בוירצבורג, וממנה עבר למינץ, כנראה בעק¬ 
בות גירוש וירצבורג ב 1453 . בתקופה זו נטל חלק פעיל 
במלחמה נגד ״ועד בינגך (ע״ע בינגן, עמ׳ 476 ), שנתכוון 
לכונן מעין "רבנות ראשית" ליהדות אשכנז מרובת־הקהילות, 
ולבטל את עצמאותן ההלכתית. אחרי גירוש מינץ ( 1462 ) 
כיהן כרב בלאנדאו, אולם ( 1464 ), באמברג ( 1469 ), נירגברג 
( 1473 ) ופוזן ( 1474 ), ושם נפטר — לאחר שהשלים אתיכל 
ההכנות לעליה לא״י. מ׳ עמד בקשרי מכתבים עם גדולי 
דורו, ביניהם ר׳ ישראל איסרלין, ר' ישראל בתנא, ר׳ יהודה 
מינץ קרובו, הרבנים למשפחת טרום (ע״ע) ואחרים, ואלה 
סמכו על הכרעותיו כ״יחיד מומחה״. 120 תשובותיו נדפסו 
(קראקא, שע״ז, ועוד) והן מכילות חומר בעל חשיבות 
ראשונה במעלה לידיעת חייהן הפנימיים של הקהילות באש¬ 
כנז במאה ה 15 * לבד משו״ת מכיל הספר כמה סעיפים של 
"תקנות", מהן קדומות ומהן מזמנו שלו. 

י״ט אייזינשטאט, דעת קדושים, ג׳, 36-5 , 82/3 , חרנ״ח * י. 

פריימאנן, מבוא ל״לקט יושר״, זז״ב. תרס״ד < ש. טל, רבי מ. 

(מהר״ם)מ׳(םיני, מ׳), תשי״ז! י. ש. לנגה, ר׳ מאיר ספדואד, 

כעורך סדר גיטיך וחליצה של מהר״י מ׳ (ססר-זכרון לד. 

דיםבי״י)? תשכ״ם; ,ת 1£1 < 15 ^ 1 ת 1 יז .״ 1 

1 / י >ד 1 ג)א ; 1924 .(.־\ . 5 ,.^ת 1 ) ? 11 ) 1 ) 141 ? 1 ( 1 ה! 

ו 151 ^\ 6 ז תו 5111115 ) . 1 ה?€ ה\ ?■!?!?!?ס 1115€ ס 

,§ז 6 < 41 > £111 . 5 ; 1944 ,( 154 — 107 י £ז 10 ^ 800 3011 

, (.ע . 5 ,. 0 ת 1 ) . 1 ה?€ 1116 ה 1 2 > 1 ז 11453 / ה 1 / 

. 1962 
ש. אי. -י י. ת. 

מינץ, משה ( 1750 [ז], פודוליה [או גאליציה] — 1831 , 
אובן ישן [כעת בודפסט]), רב, תחילה בווישנא־ 

וויץ ובברודי, ומ 1789 עד מותו — באובן ישן, שבתקופתו 
הגיעה לשיא תפארתה. ב 1792 ייצג את הקהילה בהכתרת 
פרנץ 1 . ב 1793 נתמנה רב ראשי למחוז פסט, והוענקו לו 
זכויות מטעם השלטון לפסוק בכל המשפטים שבין יהודים, 
ולאו-דווקא בענייני-דת. זכות זו צומצמה ב 1796 . חיבורו 
העיקרי הוא "ספר מהר״ם מינץ", שדת (פראג, תקפ״ז). 
בהשתדלותו נבנה בקהילתו, ב 1822 , ביפ״ג מפואר, וזה הוכרז 
ב 1970 'ע״י ממשלודהונגריה כאתר היסטורי מוגן. דרשתו 
לחנוכת-הבית, "דביר הבית", נדפסה בווינה באותה שנה. 
בתקופת־כהונתו החלו השאיפות לתיקונים בדת בהונגריה. 
זמן קצר התייחס בסובלנות יחסית לתופעה, ואף התיידד עם 
אהרן חורין (ע״ע), וב 1803 הופיע ספרו של חורין, "עמק 
השוה"׳ בהסכמתו. אולם משעמד על פשר הענין התייצב 
בחריפות נגדו, וב 1805 ישב-ראש בביה״ד שנזף בחורין והכ¬ 
ריחו לבטל את עמדותיו. השלטונות ביטלו את פסק־דינו, 
אך החרדים עמדו לימינו. מ׳ נודע כצדיק ונהגו לעלות לקב¬ 
רו. ב 1949 פונו עצמותיו, בפקודת השלטונות, לחלקה שליד 
קברות הרוגי הנאצים, בנוכחות קהל אלפים. 

ש. ד. לאוויבגר, זכרון מהר״ם מ , (בתוך "דביר הבית" מהד 

ב'), תיצ״א ן , 71 * 51 *•) 0 81111 € 1 * 14 ** 167 ) 161 ) 1 * 2 1 , ,'!',!(*,'״-ח . 8 

. 1901 , 320 — 307 


מיבצר׳ תומס — • 201 זת 16 \ 11101038 — ( 1489 , שטולברג 
[הארץ] — הוצא-להורג ב 1525 , פראנקנהאוזן), 

תאולוג ומהפכן גרמני. מ׳ למד תאולוגיה בליפציג וב־ 
פראנקפורט; היה לפרוטסטאנט ולסוף — לאנאבאפטיסט. 
ב 1520 פעל כמטיף בעיר צוויקאו בסאכסוניה. הושפע מזר¬ 
מים נוצריים קיצוניים שמקורם, בין השאר, בתנועת ההוסי- 
טים (ע״ע) ובתנועות נוצריות סוטות של יה״ב. מ׳ הגיע 
למסקנה שאחרית־הימים ממשמשת ובאה וטען שרוח־הקודש 
שורה עליו ודבריו דברי־אלהים. לאחר שניסה לייסד עדת־ 
בחירים ראדיקלית, שדרשה שינויים מהפכניים בתחום 
הדת והחברה׳ גורש ממקום מושבו, וניסה את מזלו בבו¬ 
המיה, אך גורש גם משם, השקפותיו ופעילותו העמידוהו 
בניגוד חריף ללותר (ע״ע). ב 1523 התיישב מ׳ באלשטט, 
ושם היה הראשון שניהל את הפולחן שבכנסייתו בגרמנית. 
לאחר שנה גורש אף משם ביזמת לותר עצמו, שדחה אותו, 
בגלל גישתו המהפכנית והאפוקאליפטית אל כתבי־הקודש 
ובגלל התנגדותו לטבילת תינוקות. הוא הטיף למרד מזוין, 
הצטרף למרד־האיכרים שהתפשט אז בגרמניה כולה כמעט, 
והיה לראש של קבוצת־איכרים לוחמת. לאחר שזו נוצחה 
בקרב ע״י פראנקנהאוזן ( 1525 ), נשבה, חזר בו מדעותיו 
והוצא להורג. 

בתקופה החדשה נערץ מ׳ ביותר ע״י התנועות המהפכ¬ 
ניות, ובייחוד ע״י חסידי מארכס והקומוניסטים, וכן ע״י 
חסידי הסוציאליזם האוטופי. 

.£ ;״ 1955 , 1850 ,^*!■ 1 )/ה **!! 80 * 1 /!!! 11 *!! ־מג 2 , £08615 
*. 1 * 7.1 ,(. 645 ) £160 .? — ז 116 ״ 841 . 11 ; 1921 , 37 . 7 , 810611 
*!/) 1111 * 0 ;. 7.31 ,(. 64 ) 816111 .(. 0 ; 1931 , 1 **ו 1 **/ 4 ! 1 *ו 87 
1411£ ?)ח*$ *! 0 , 80000161 .£ ; 1937 .- 1 * 111 ) 1112 * 11 ,'׳;'. 3 . 11 71 * 51 */\ 
-(!■ 50/11 *!/) 701111 :./׳ 3 . 7 ,(. 64 )  31103 3 נ> 013 ס 7 3 מ 18311 <ן 0 <[> 6 ? מ 3 ג] 1 ; 0 <ן 113 ,ז 81 ק 88 ו 0 
- 66 8436611,2 .( ; 1955 2 , 30883 מ 1.880X3 זס 6 ק 0 ! 8 8608X33 
0 }! ** 711 * 71 11 . 14 ! 11 ) 7 0771 : 111 ) 11 0 !/*)/!* 711 * 11 11 * 11711410 !* 11 ז*! 011 ' 1 
,^* 41 ) 4711 * 8014 * 11 ** 141 * 1 ) ■ 1 * 0 ,. 7 ח 3 ז£ . 3 > ; 1955 , 6 ) 011 •! 6 ) 1 * 1 ** 

. 1956 4 

ד. 8 . 

מי$ה׳?דיךדיך- 16111601£6 \ 1 |:> 1 ־ 116611 ׳? ( 1862 — 

1954 ) , מגדולי הדייסטוריונים הגרמנים במאה ה 20 . 

מ׳ למר אצל דרויזן (ע״ע) והושפע מאוד מרנקה ומדילתי 
(ע׳ ערכיהם). ב 1901 החל ללמד באוניברסיטת שטראסבורג 
ואח״כ לימד באוניברסיטות פריבורג וברלין. ב 1948 נבחר 
לרקטור הראשון של האוניברסיטה החפשית בברלין־דאלם. 
ב 1893 — 1935 היה מ' עורך הרבעון החשוב 11£ :> 5 ת 0 ז 115 * 
1 / 1 ־ 111 :> 76115 . 

ספריו הראשונים של מ׳, כגון 6100 : 311€1 ] 2£1 035 
11118 נ 61 !]-נ 11611£ :> 6111:3 ?>(״דור ההתקוממות הגרמנית״), 1906 , 
עסקו במלחמת-השיחרור נגד נאפוליון ובאישים שדגלו 
בתיקונים בפרוסיה והגשימום באותה עת. מ׳ לא הסתפק 
בתיאור העובדות אלא הבהיר את הרעיונות הפועלים בהיס¬ 
טוריה ואת התפתחותם — תוך שילובם במציאות. בכך היה 
מ , למייסד האסכולה של "ההיסטוריה של רעיונות" 
( 6 ז 1 (::> 1 ו 16611£6561 > 1 ), וניתן לראות בו הוגה־דעות על ההיס¬ 
טוריה יותר מהיםט 1 ריון. 

כיוונו זה התבטא ב 3 ספרים מקיפים, המעידים גם על 
התפתחות בגישתו בהשפעת מאורעות־זמנו: "• 1111 ז 2€ זנ 1 נ £11.1 ^\ 
£13110113151331 11181 ("אזרחות-העולם ומדינה לאומית"), 
1908 * 11 >> 315 ז 5 :>ג 3 :! 5 : 161 > 166 >! *!ס ("רעיון טובת־המדינה"), 



329 


מינקה, סרידריך — מינרלוגיה 


330 


1924 ; 1801115 ־ 1-1181:01 165 > 110£ ו 5161 :) £11 016 ("צמיחת דיהיס־ 
טוריזם"), 1936 . ב״אזרחות־העולם" סקר את התפתחות רעיון 
המדינה הלאומית בגרמניה במאה ה 19 לעומת תודעת האזר¬ 
חות העולמית שחיתה בה לפני-כן. המדינה הלאומית שהקים 
ביסמארק נראתה בעיניו יצירה מדינית מושלמת, כמזיגה 
בין כוח לרוח, בין יחיד לציבור. גישתו האופטימית נתערערה 
במלה״ע 1 ; ב״רעיון טובתיהמדינה" הכיר בשניות הטבועה 
במדינה, כל׳, בין מדיניות־הכוח לבין תביעות המוסר! 
במאבקיהן פוגעות המדינות פעם בפעם בערכים שהם 
הצידוק לקיומן — ואין מנוס מכך, שכן "המדינה צריכה 
לחטוא". אך יש לצמצם זאת ככל־האפשר. ב״צמיחת ההים־ 
מוריזם" בדק מ' את התפתחות התודעה ההיסטורית, שלפיה 
אין להבין תופעה בהיסטוריה ע״פ חוקים קבועים ועומדים 
אלא על רקעה המיוחד. בספרו האחרון, 6 ^ 361118 } 6 !ם 
116 <} 35160 ! £3 (״שואת גרמניה״), 1946 , עמד על הנסיבות 
שגרמו להשתלטות הנאצים וקרא לעמו לחדש את מסורתו 
ההומאנית. במסותיו האחרונות הסתייג, בניגוד לדעותיו 
הקודמות, ממדינת־הכוח. 

מ׳ היה מההיסטוריונים המעטים בגרמניה שחייב את הר¬ 
פובליקה הוימארית ושלל מלכתחילה ובפומבי את הנאציות, 
ולפיכך אילצוהו הנאצים להתפטר מעריכת כתה״ע להיס¬ 
טוריה. אעפ״כ חייב את מדיניות הכיבושים בשתי מלה״ע, 
כל עוד ?!יחקה השעה לגרמניה, ובמכתביו שפורסמו ב 1962 
אינו מזכיר את שואת היהודים. — וע״ע היסטוריזם. 

' 12 / 1 ) 8217 21107112 . ± 252 / 11214 ) י ז?: 901 .¥\ 

. 1415107 " , 4 2 (/ £251%0 ; 1950 .? 2 }/ 27 /#־ .מ 71 £2 1471 ] 

; 1952 ,( 2 1611 ־ 1 נ 174 ) ^ 0 ) 7.21152?171/4' 2X4 \1'5 90. 02/7X4715 

.¥\ . 11 ; 1953 , £7152 . 4 171 ' 27 ^ 115/071 ? . 4 .£ , 061110 ״ 1 

14205 01111201 ? 7/12 , 01027 ? /?> 170714 1 ) 171 £ 1/1125 | 1111£ ־ 1 ש 51 

. 1958 ,.**.־* ( 0 

ם. ר. 

מינקובסקי ( 51 £ :1 ^ 0 ^״ 11 ^?), האחים אוס_קר וך!ךמן, 

אנשי-מדע גרמנים, יהודים מומרים. 

1 ) אוסקר מ' ( 1858 , אלקם 1 ם ליד קובנו — 1931 , 
מקלנבורג—שטרליץ), מגדולי הרופאים וחוקרי־הרפואה ב¬ 
גרמניה. מ׳ נוליד למשפחה יהודית בליטא׳ חונך בגרמניה 
והמיר דתו; כיהן כפרופסור לרפואה באוניברסיטות אחדות, 
ובסוף בבדסלאו. 

מ׳ הצזייח לכרוך יחד התעסקות ענפה ברפואה המעשית 
ועבודת-מחקר במעבדה ובניסויים. בגיל צעיר גילה את 
החומצה האוקסיבוטירית בשתן של חולי־סכרת קשים, אח״כ 
קבע את השינויים בחומצה הפחמית בדם, במקרים של 
תרדמה אצל חולי-סכרת, והנהיג את הטיפול באלקאלים 
במקרים של הרעלה חומצתית ( 10815 ) 30 ). מ׳ הצליח ליצור 
מכרת מלאכותית בכלבים — ע״י כריתת הלבלב בשלימותו. 
היתד, זאת אחת התגליות הביולוגיות החשובות, שאותה 
פידסם בשיתוף עם מרינג ( 1890 ), ושהביאה לגילוי האינ¬ 
סולין (ע״ע! וע״ע בנטינג). מ׳ תיאר את הצהבת ההמולי־ 
טית, וכן דן בעבודותיו על חילוף־חומדים, שיגרון, 'מחלת 
קורסקוב, התהוות האקרומגליה והקשר עם ההיפופיזה 
(ע״ע) ועוד. 

א. רשף, ההיסטוריה של הדיאבטס (דפים רפואיים, 18 ), 

תשי״ם. 

( 2 ) ה ר מ ן מ'( 1864 , אלקסוט ליד קובנו— 1909 , גטינגן), 
מאתמאטיקאי ופיסיקאי עיוני. מ׳ למד בקניגסברג ובברלין, 
ובין מוריו היו ובר, ק דוג ק ר, ואירשטראס, קירכהוף ואחרים. 


ב 1885 הוכתר בתואר דוקטור באוניברסיטת קגיגסברג, 
וכעבור זמן־מה נתמנה למרצה באוניברסיטת בון! ב 1894 
נתמנה לפרופסור באוניברסיטת קניגסברג! בשנים 1896 — 
1902 כיהן במכון הטכנולוגי בציריך! לאחר־מכן עבר לאו¬ 
ניברסיטת גטינגן, ובה עבד עד מותו. 

כשרונותיו של מ׳ נתגלו כבר בראשית תקופת לימודיו! 

הוא פתר אז בעיה חשובה בתורת־המספרים, וזכה על כך 
בפרס מטעם האקאדמיה הצרפתית. אחרי-כן פיתח תאוריה 
כללית על תבניות דיבועיות במקדמים שלמים. בהמשך 
מחקריו בתורת־המספרים פיתח שיטה גאומטרית לטיפול 
בבעיותיה, שבעזרתה ניתן להוכיח קיומם של פתרונות 
למשוואות דיופנטיות (ע״ע מספרים, תודת ה-). "גאומטריית 
המספרים" הו״ליכה אותו גם לעיסוק בגאומטריה לשמה. 
ב״גאומטריה של מ׳", שהיא הגאומטריה דיס־ממדית, שבה 
מוגדר המרחק, קיימת האכסיומה הקובעת שסכום שתי 
צלעות במשולש גדול מן הצלע השלישית ולעומת-זאת אין 
בה אכסיומות החפיפה. 

מ׳ עסק גם בפיסיקה עיונית — אולי בהשפעת ידידו ה. 
הרץ (ע״ע). מחקריו החשובים ביותר בפיסיקה בוצעו 
בשנות חייו האחרונות. כשם שהשגו העיקרי במאתמאטיקה 
היה הגאומטריזציה של תורת־המספרים, כן היתד. תרומתו 
העיקרית בפיסיקה — הקניית מובן גאומטרי לטרנספורמצ- 
יית לורנץ (ע״ע לורנץ! יחסות, תודת ה-). מ׳ צירף לשלד 
שת שיעורי-המרחב ( x 1 =x ,ץ= 3 =2, x 2 ^ שיעור רביעי 
( 0 != 4 ^ המייצג את הזמן. טרנספורמציית לורנץ פורשה 
על־ידיו כסיבוב מערכת־הצידים במרחב ארבעה-ממדי זה. 
מושגים אלה איפשרו למ׳ להסביר גם את השדה האלקטרו¬ 
מגנטי (ע״ע אלקטרומגנטיות) הסבר מעמיק יותר. 

בין ספריו: 23111611 ! 16 ) :) 060016111 ("גאומטריה של 
המספרים״), 1896 , מהד׳ חדשה 1953 ! ) 261 1 ) 101 £31101 
(״חלל חמן״), 1909 ! אחרי מותו הוציא ד. הילברט אוסף 
מאמריו ( 11110£60 ) 130 [ 11 ^ 065301016116 ), 11-1 , 1911 . 

יה. ל. — מ. י, 

מינתה — 3 ׳\ 11066 \ — אלה רומית קדומה. מוצא 
פולחנה, כנראה, מאטרוריה הדרומית (ע״ע אטרוס־ 

קים, עט׳ 579 ). היא קשורה עם יופיטר (ע״ע, עמ ; 696 ) 
ויונ((ע״ע, עמ׳ 516 ) בשילוש הקאפיטוליני. תפקידיה ותחום- 
השפעתה הושוו בזמן מוקדם מאד עם אלה של האלה אתני 
(ע״ע, עט׳ 484 ), והיא נעבדה כמוה כאלת החכמה והמלחמה. 
היא נחשבה גם לפאטרונית של בעלי־המלאכה וכן של 
הרופאים, המורים והמוסיקאים, ובמיוחד של המחצצרים. 
שמה וחגה אינם מופיעים בלוח הרומי העתיק, והיא אינה 
נמנית עם 103186165 31 ׳ כלו׳ האלים המקוריים, ולא היה 
לה כיהן( 130160 )) משלה. חגיה היו ה 1-13 ) 0111061113 ( 19 — 23 
במארס, 13 ו 19 ביוני)! סימנה — א 1 ח וזר זיתים. היה לה 
יחם מיוחד לסוסים: ב 19 במארס נהגו בחורים אצילים לצאת 
למחול-הגשק, כשהם רכובים על סוסים ( 760136 105115 ). 

מינרלוגיה (מלאט׳: 0110663 , מכרה), תורת המיגראלים 
(מג"), תכונותיהם, דרכי היווצרותם ושימושיהם. 
תכונות ה מ ב". מג׳ הוא חימר מבעי, מוצק או נוזל, 
הומוגני מבחינה כימית ופיסיקאלית ובעל הרכב כימי מוג¬ 
דר. על סמך ההומוגניות מבדילים בין מג" לבין צירופים של 
מג" שונים שהם סלעים, ואלה נחקרים ע״י הפטרו- 



331 


מינרלוגיה 


332 


ל ו ג י ה (ע״ע). רוב המג" הם גבישיים ומיעוטם אמורפיים. 

( I ) תכונות מורפולוגיות. מג" גבישיים המב¬ 
ליטים בצורתם החיצתית מישורי־גידול קריסטלוגראפיים 
נקראים אידיומורפיים, ואילו מחוסרי־צורה זו נקראים כסנו־ 
מור&יים. חוסר צורה גבישית יכול להיות ראשוני, כאשר 
המג , גדל בתנאים שלא איפשרו לו לפתח מישורים קריסט־ 
לוגראפיים, או משני, כתוצאה משפשוף וגלגול מכניים, 
קורוזיה כימית וכד׳. 

למג" גבישיים יש לעיתים מבנה של תאומים, שצורתם 
לרוב אפיינית למנ" השונים. מג" אמורפיים מופיעים לעי¬ 
תים בצורת תרכיזים, בעלי פני-שטח כליניים וכד׳. 

( II ) תכונות כימיות. מב" רבים, כגון פיריט, 
קורץ, הליט וכר, הרכבם הכימי קבוע! לעומתם קיימים 
מג" רבים בעלי הרכב כימי משתנה, תוך שמירה על מת¬ 
כונת כימית קבועה. תופעה זו מסתברת מן המבנה הפנימי 
של המג״: מג" שהם גבישים יונריים, בנדים סריגים, שמב¬ 
נם הגאוממרי נקבע בעיקר ע״י גודל היונים המרכיבים 
אותם! בסריג מסוג זה מוקף כל ?ומיון מספר מסוים של 
אניונים במרחקים קצרים שווים. מספר זה הנקרא המספר 
הקואורדינמיוד, תלוי בעיקר ביחסי הגודל בין שגי היונים. 
המספר הקואורדינטיווי של קטיונים שונים לגבי־ 0 2 , שהוא 
האניון הנפוץ־ביותר, ניתן בטבלה שלהלן. 


יון 

מספר 

קואורדיגטיוד 
לגבי ־ 2 ס 

+ 8 3 , - 4 ס 

3 

1 34 ^, י 31 4 , * 5 ?, * 2 ש 8 * 5 6 , + 8 3 

4 

רע, + 4 ת׳, * 1 8 2 ר, 34 ש?, 34 ז 0 , + י 1 ^ 

6 

+ 03 2 , + 3 א, + 2 ״ 1 \, ־ 2 ש?, ־ 3 /י 


+ 2 ז$, + 03 2 , + 3 א 

8 

/ 81 , 4 ־ 83 , 10 

8—12 

0/ 

_ 

10—12 


שני יונים שונים, בעלי אותו מספר קואורדינטיווי, 
ולכן בעלי גודל דומה, יבנו שני סריגים שונים, אך בעלי 
מתכונת גאומטרית דומה, מאחר שהתכונות הפיסיקאליות של 
גבישים נקבעות בעיקר ע״י מבנה הסריג, ולא ע״י מהות 
היונים הבונים אותו, יהיו שני המג" האלה בעלי תכונות 
פיסיקאליות, כולל קריסטלוגראפיות, דומות. שני מג" כאלה 
נקראים איזומורפיים! לדוגמה פורסטריט 1 82 510 4 \ ופאיאליט 
£ 2 810 4 ?. מג" איזומורפיים עשויים'ליצור גבישים מעורבים, 
דהינו סריג אחיד, שבו מתחלפים שני היונים באופן אקראי. 
כך קיימים גבישים מעורבים בעלי הרכב 510 4 2 (€?, 2 ^). 
נוסחה זאת מציינת, שבגביש זה סכום היונים + 2 ש?+* 12 2 * 
הוא כפליים ממספר היונים של ־ 4 ( 510 4 ), אך היחס המספרי 
* 2 ?: * # 2 !*ן אינו קבוע. סך כל הגבישים המעורבים בין שני 
מרכיבי־גבול נקרא שורה איזומורפית. אם הבדל הגודל בין 
שגי יונים אינו עולה על כ 15% , תהיה השורה האיזומורפית 
שלמה. כשההבדל גדול יותר, מתקבלת שורה איזומורפית 
מוגבלת. כך יכול היון + 1 8 2 *ן להחליף את היון * 03 2 בסריג 
הקלציט נ 0300 (מתקבל הקלציט המגנזי 3 ס 0 ( 1 8 \, 03 )) 
בשיעור עד כדי 16% ׳ אך לא למעלה מזה. שני יונים המסו¬ 
גלים להחליף זה את זה בסריג נתון נקראים יונים דיא־ 
דוכיים. 


אם קיים הבדל בערכיות בין שני היונים הדיאדוכיים, 
צריך לחול שינוי נוסף לשמירת איזון המטען. במבע ידועים 
שלושה תהליכים מסוג זה: (א) החלפות קשורות: החלפת 
יון אחד ביון אחר בעל ערכיות גבוהה יותר מלווה החלפת 
יון נוסף ביון בעל ערכיות נמוכה יותר. דוגמה לכך היא 
החלפה * 03 2 ״ 1 \, בין ד,םנ׳ אלביט 151 3 0 8 ^ 3 א 

לבין ד,מנ׳ אנאורתיס 8 ס 1 2 51 2 ^ 03 , היוצרת את השורה 
האיזומורפית של הפלגיוקלסים (ע״ע פלדספט). (ב) אחרי 
החלפת יון ביון אחר בעל ערכיות גבוהה יותר נשאר מספר 
מתאים של מקומות בסריג בלתי תפוס (סטרוקטורה של 
פגמים). דוגמה לכך הוא המג׳ פירהוטים 5 9 ״(* ג ש?, * 2 ש?), 
שבו מתחלפים שני יוני - 2 ש? בשני יוני + 3 ?, ויחד עם זה 
נשאר מקום אחד, מיועד לקטיון דו-ערכי, ריק. (ג) עם החל¬ 
פת יון ביון אחר בעל ערכיות גבוהה יותר נכנם יון בעל 
מטען נגדי לסריג ותופס בו מקום, שלא היה תפוס כלל במג׳ 
המקורי. מכניזם זה מכונה החלפה אינטרסטיציאלית, והיא 
מודגמת ע״י המג׳ איטרופלואוריט ך ג ¥ח, * 03 2 ) הנוצר 
מן המג׳ פלואוריט 2 ? 03 ע״י החלפה חלקית של +־ 03 ב + ¥ 3 , 
בתוספת מספר מקביל של יוני ־? למקומות אינטרסטי- 
ציאליים בסריג. 

שני מג" בעלי גאומטריה שווה של הסריג, שאינם יד 
צרים שורה איזומורפיח, למשל, בגלל הבדל גדול מדי בממדי 
הסריג, נקראים מג" איזו׳סטרוקטורליים או איזוטיפיים. דוג¬ 
מאות להם המג״ זירקו׳ו — 21-5104 וכסיגו׳טים — 04 ?¥. 

פ ו ל י מ 1 ר פ י ז ם היא הופעת חומר כימי מסוים בצו¬ 
רות מינראליות שונות, בהשפעת תנאי־סביבה שונים, למ¬ 
של׳ הופעת פחמן כיהלום וגראפיט וכן הצורות השונות 
שיש לתחמוצת־צורן ( 5102 )• 

מבחינים בין פולימורפיזם אננטיוטרופי, שב 1 המעבר 
בין שני המג" הוא הפיך, ופולימורפיזם מונוטרופי, שב 1 
אמנם אפשר להפוך צורה אחת לשניה, אך אי־אפשר להח¬ 
זיר את השניה לראשונה. 

בעל חשיבות מיוחדת היא הפולימורפיזם מהטיפוס: 
סדר—אי־סדר. הוא מופיע בשורות איזומורפיות, שבהן 
יכולה להיות ההחלפה של שני יונים דיאדוכיים מסודרת או 
אקראית מבחינה גאוממרית. החלפות מסודרות נוצרות 
בטמפראטורות נמוכות והחלפות בלתי מסודרות בטמפראטו־ 
רות גבוהות. 

פסודומורפיזם היא הופעת מג׳ מסוים בצורה ה־ 
חיצונית-גאומטריח של מג׳ אחר. הוא נוצר, כאשר המג׳ 
המקורי מוחלף, תוך התגבשות בדזמנית ובאותו המקום 
של המנ׳ השני (תהליך מססומתי), אם ע״י מעבר מצורה 
פולימורפית אחת לשניה, ואם ע״י שינוי בהרכבו הכימי 
כתגובה על שינוי בתנאי הסביבה. 

מג" אמורפיים. במג" הבלתי-מגובשים מבחינים: 

(א) מג" מ ט מ י ק ט י י ם, שהיו גבישיים במקורם. אך מב¬ 
נה סריגיהם נתערער והם הפכו לבלתי־מסודרים בהשפעת 
קרינה ראדיואקטיוויח, הנובעת לעיתים מיונים ראדיואק- 
טיוויים שנכנסו לסריג כמחליפים דיאדוכיים. (ב) מנ " שלא 
הספיקו להתגבש בגלל מהירות-יתר של התקררות תמיסות- 
האם! אלה הן זכוכיות, ודוגמה להן האובסידיאן (ע״ע), 
שהוא זכוכית וולקנית מקוררת במהירות. (ג) מג" ששקעו 
מתסיסות קולואידיות: דוגמה לכך הוא המג׳ אופל (ע״ע). 

( 111 ) תכונות פיסיקאליות. א. צפיפות: 




333 


מייכרלרגי־ה 


334 


צפיפות המר תלדה במשקל היונים ובמבנה הסריג הגבישי 
(ע״ע קריסטלוגרסיה) ומשתנה בתחום רחב (מ 0.917 לקרה 
עד 19.3 לזהב). מציאות מג" בעלי צפיפות שונה משפיעה 
על הסטיות המקומיות של שדה הגראוויטציה על פני כדור־ 
הארץ, ותופעה זו מנוצלת לחיפוש מחצבים. להבדלי הצפי¬ 
פות בין מנ" חשיבות גם בהנדסת מחצבים, למשל, להם- 
רדתם בעזרת נוזלים. 

ב. תכונות אופטיות: החזרת אור ושבירתו, ברק 
וצבע אפייניים מאוד לכל מג׳ ומג׳ ומאפשרים לרוב את הג¬ 
דרתם החד־משמעית והמהירה. למג״ דרגות שקיפות שונות: 
שקופים, מדמדמים — המעבירים אור בצורה דיפוזית — 
ואטומים. ברק המג׳ תלד בגורם השבירה האופטית ובמידת 
השקיפות. זוהי תכונה אבחנתית חשובה, הנקבעת תוך הש¬ 
וואה לברק של חומרים ידועים. בצבעי המג' מבחינים בין 
צבע עצמי, שהוא תכונה של יונים מיוחדים, הנקראים 
כרומופורים, שנותנים למנ , צבע אפייני וקבוע (ע״ע גביש < 
צבע). לבין צבעי-לוואי אלה בוצרים בחלקם מנוכחות 
במות זעירה של יונים זרים בגביש, ובניגוד לצבעים העצמיים, 
אין פיזורם במג׳ אחיד לרוב, וגונם מעורפל. צבעי־לוואי 
אחרים נגרמים ע״י כלאיים של חומרים זרים בתוך המג , . 
כך נגרם הצבע האדום של פלדספטים אשלגניים רבים ע״י 
נוכחות קשקשי ך,מטיט זעירים וכר. צבעים פסודוכרומטיים 
נגרמים ע״י תופעות פיסיקאליות מיוחדות, 'כגון משחק־ 
הצבעים של אופאלים משובחים, שהוא תוצאה של החזרת 
האור מסדקים קטנים פנימיים בתוך ד,םנ ׳ . קבוצה נוספת 
של צבעים הם צבעי־ההעלאה, המתפתחים על פני השטח 
של מ", בעיקר מתכתיים, כתוצאה מיצירת דוק על פני המר 
במגע עם האוויר. לעיתים מופיעים צבעים אלה בכל גוני 
הקשת. בשם שרטוט קוראים לצבע אבקודמג , . השובה 
לעיתים מצבע הנע , עצמו. 

מג" מסוימים מצטיינים בלומיגסצנציה (ע״ע), צבע 
הלומינסצנציה אפייני לעיתים למג׳'מסוים, ותכונה זו מנו¬ 
צלת לאבחנת מחצבים. 

ג. פצילות: ע״ע גביש, ענד 237 ? גרפיט! נציץ. 

ד. קשיות: תכונה זו תלויה במבנה הגביש, והיא 
גדלה עם הגידול בערכיות היונים ועם העלית בגורם הא¬ 
ריזה. היא נקבעת בנקל על־ידי השוואה עם קשיותם של 
מספר מנ" נבחרים. לרוב משתמשים בשורת־מב" הנקראת 
הסקאלה של מוז: 

סקאלת־הקשיות של מוז 


6 

אורתוקלאז 

1 

טאלק 

7 

קווארץ 

2 

גבס 

8 

טופז 

3 

קאלציט 

9 

קותגד 

4 

פלואוריט 

10 

יהלום 

5 

אפטיט 


סקאלה זו(שבה 1 היא הפחות קשה ו 10 היותר קשה) שרי¬ 
רותית, וההבדלים שבין הדרגות רחוקים מלהיות שתים 
בערכיהם המוחלטים. 


מג" מעטים, ובעיקר המגנטים (ע״ע ברזל), הם מגג־ 

"* •<י •ר 

טים טבעיים, ומהם היו בנויים המצפגים הראשונים של 
יד,"ב (ע״ע מגנטיות). ההבדלים בסוספטיביליות בין מג" 
שונים גורמים לשינדים בשדה המגנטי של כדור-הארץ, 
ועל עובדה זו מבוססת שיטה למציאת מחצבים. מדידת 


המיגנוט במג" מאפשרת חקר השינויים, שחלו בשדה 
המגנטי של כדור־הארץ במשך התקופות הגאולוגיות (פלאו־ 
מגנטיות? ע״ע מגנטיות של כדור־הארץ, עט׳ 178/9 ). על 
תכונות חשמליות של מג״ — ע״ע גביש. 

ה. מג" ליאוסיליים הם אלה הנרסבים בנקל, 
ואילו מג" ליאופוביים אינם נרטבים. מג׳ ליאופובי אפייני 
הוא היהלום, ותכונה זו מנוצלת להפרדת מר זה ממג" 
אחרים. 

מג" שבהרכבם משתתף יסוד ראדיואקטיווי נק¬ 
ראים מג" ראדיואקטיודים, שלושת היסודות הראדלאקטי- 
ודים הנפוצים־ביותר בטבע הם אוראניום, תוריום ו 40 ^. 
עם כניסתו של אחד מיונים אלה לתוך סריג־המר מתחילים 
להצטבר בו תוצרי התפרקותו. על יסוד מדידת כמותם של 
תוצרים אלה תוך ידיעת מהירות ההתפרקות, שהיא בלתי- 
תלויה בתכונות הסביבה, אפשר לקבוע את גילו של מר. 
רוב השיטוח של ק ב י ע ת גיל גאולוגי מוחלט מבוססות 
על עיקרון זה (וע״ע גאוכרונולוגיה). 

מיון. מספר ד,מנ״ הידועים כיום הוא כ 5,000 , והוא 
גדל בכמה עשרות מדי שגה. קיום שורות איזומורסיות מק¬ 
שה על הגדרת סוג המר. שני מג" משויכים לסוגים שונים, 
כאשר הם בעלי סריג או הרכב כימי שונים. במקרה של 
שותת איזומורפיות נחשבת השורה כולה לסוג מינרלי אחד, 
אך נותנים שמות נוספים לשני מרכיבי-הגבול ולפעמים גם 
לקטעים שרירותיים בתוך השורה האיז 1 מורםית. 


ר,מ״ הנפוצים־ביותר בקרום כדור־הארץ (ב %) 


59.5 

פלדספטים (ע״ע) 

12.0 

קווארץ (ע״ע) 


הורנבלגדד. (ע״ע אספיבולים) 

16.8 

ופירוכסן (ע״ע) 

3.8 

ביוטיס (ע״ע נעיץ) 

1.5 

מג" של טיטן(ע״ע) 

0.6 

אפטיט (ע״ע פוספטים) 

5.8 

כל היתר 

100.0 



מג״ מעסים בלבד בונים את רובו של קרום כדור-הארץ! 
מנ", שהם המרכיבים העיקריים של הסלעים (מג" יוצרי- 
סלעים), מספרם הוא כשבעים. קבוצה נוספת של מג" 
מופיעה בסלעים בנפיצות רבה, אך לרוב בכמויות קטנות 
בלבד (מג" נלווים), ואילו רוב ד,מנ" מצויים בסלעים מוע¬ 
טים בלבד, וגם בהם תמיד בשיעור קטן (מג" גוססים). 
קבוצה מיוחדת וחשובה הם המג", היוצרים לעיתים ריכוזים 
משלהם, הניתנים לניצול כלכלי! אלה נקראים בצרים 
(ע״ע בצר). 

שיטת המיון המקובלת היום היא חלוקתם של המג" לסי 
הרכבם הכימי, כלהלן: 

1 . יסודות: א. מתכות! ב. מטלואידים ואל־מתכות. 

2 . סולפידים, סלגידים, טלורידים, ארסנידים, אנטימו־ 
נידים, ביסמוטידים. 

3 הלוגנידים פשוטים, כפולים. א 1 כסי-הלוגנידים. 

4 . תחמוצות והידרוכסידים. 

5 . ניטרטים, _קרב(נטים, בורטים• 

6 . סולפטים, טלורסים, כרומטים, מוליבדאטים׳ וולפך־ 
מטים, 





335 


מינרלוגיה 


336 


7 . פוספטים׳ ארסנטים, ונדטים. 

8 . סיליקטים (ע״ע). 

9 . מג" אורגניים. 

בתוך בל אחת מקבוצות אלה ממיינים את המג" על־סמך 
מבנם. חלוקה זו תשובה במיוחד בקבוצת הסיליקטים, הכו¬ 
ללת יותר ממחצית המג". 

חלוקה חשובה של המג", בעיקר אלה היוצרים־סלעים, 

היא למג" לויקוקרטיים, שהם מחוסרי־צבע או בעלי צבעי- 
לוואי קלים בלבד. ולמנ" מלנוקדמיים בעלי צבע עצמי 
בולט, לרוב פהה. 

תהליכי יצירה. מג" נוצרים בשלושה תהליכים 
(ע״ע גאובימיה, עמ ׳ 82/3 ). 

1 . מג" מ א ג מ ת י י ם הם אלה, הנוצרים בהתקררותה 
של המאגמה (ע״ע פטח׳לוגיה). ביניהם מבחינים במג" 
הפלוטוגיים, המתגבשים בתוך הקדום, ובמנ" הוולק־ 
ניים, המתגבשים אחרי התפרצות הלבה אל פני השטח. 
הראשונים מתגבשים באיטיות ומשום פך גבישיהם גדולים 
(כמה מ״מ ויותר). ואילו המג" הוולקניים מתגבשים במהי¬ 
רות, וגבישיהם קטנים ולעיתים מיקרוסקופיים. בין המג" 
המאגמתיים מבחינים סולפידים מוקדמים, הנפרדים 
מן ההתכה הפאגמתית לפני התחלת תהליך ההתגבשות, 
משום שאינם מתערבים פה. כאשר הם בונים ריפוזים גדו¬ 
לים, הם בעלי השיבות פלפלית גדולה. בשלב העיקרי של 
התגבשות המאגמה נוצרים המג" האורתומאגמתיים, 
המרכיבים העיקריים של הסלעים המאגמתיים! רובם סילי־ 
ק אטים, מיעוטם תחמוצות, סולפידים, פוספאטים וכיו״ב. עם 
התקדמות תהליך ההתגבשות מתעשרת המאגמה בחומרים 
נדיפים, המורידים את צמיגותה; לכן נוצרים בשלב הפג- 
מטיטי(ע״ע פגמטיט) מג" גדולים, לפעמים באורך של מטר 
ויותר! לעיתים הם מכילים את קבוצת־ההידרופסיל ויסודות 
נדיפים, כגון 8 , 01 ,?, וכן יסודות כימיים נדירים, כגון 
83 ,ס , 8 ־ 1 ׳ ׳ 0 ,ס , €5 , 86 , 1% , 13 ׳. התעשרות נוספת 
של המאגמה בחומרים נדיפים יוצרת את הפאזה ה פג ו¬ 
פו ט ו ל י ט י ת, שבה נוצרים לעיתים מג״ של ,¥\ , 10 * , 01 
ת 3 . בשלב זה מודחקות מן המאגמה רוב התרכובות הסילי- 
קאטיות, והמאגמה עוברת לתמיסה מימית חמה, שממנה 
מתגבשים המג" ה הידר ו חרם ל יי ם. פאן נוצרים בין 
היתר סולפידים וארסנידים של מתכות כבדות׳ כגון ׳ 8 * 8 
ניס , 20 , 8 ?. מג" אלה אינם יציבים בתנאים השורדים 
על-פני האדמה, והופכים למג" מחומצנים, שבהם שולטים 
סולפאטים, ארסנטים, תחמוצות, הידרופסידים, כלורידים. 
הסיליקאטים ההידרותרמליים האפייניים הם הזאוליטים 
(ע״ע); עם ירידת הטמפראטורה של התמימות מתחילים 
להופיע סולפאטים וקרבונטים. 

2 . מינרלי־ שקיעה (סדימנטציה) הם תוצאה של 
בליית מג" קודמים, חמסתם, הובלתם ושקיעתם בתנאים 
חדשים. מג" מאגמתיים מעטים עמידים בפני פוחות הבליה 
הפיסיקלית והכימית, ואלה סובלים שחיקה וגלגול בלבד! 
החשובים שבהם הם זירקון (ע״ע), רוטיל, טורמלין (ע״ע), 
מגג טיט וגרנט (ע״ע). המג" המאגמתיים האחרים עוברים 
הידרוליזה, לעיתים תוך מיצוי יונים מסיסים; הם יוצרים 
את קבוצת ההידרוליזאטים, שהנפוצים בהם הם 
החרסיות (ע״ע חרסית), שהן מרכיבים חשובים של הקרקע. 
רוב חומרי הבליה עוברים לתמימות הבליה, אם ע״י המ־ 


סתם ואם ע״י מיצדם של המג" המקוריים. תמיסות אלה הן 

לרוב לנריות ולעיתים רחוקות יותר קולואידיות. מהן שוק¬ 

עים מינדלי-השקיעה, כאשר חומד זה או אחר בתמיסות- 

הבליה מגיע לדרגת הרוויה. ביניהם מבחינים באוכסי־ 

דאטים, תוצרי תהליכי-חמצון, שהחשובים בהם הם התח¬ 

מוצות וההידרופסידים של פתל ומנגן; רדוזאטים הגר 

- - ?י 

צרים בסביבה מחזרת. וביניהם הסולפידים הסדימנטארייס, 
נפט והמג" של הפחמים. מינרלי־שקיעה אחרים הם תוצאה 
משינדים בלחץ ־ ס 0 ושל ראקציות בין סוגי מים שונים 
וכד׳. לקבוצה זו של מג" שייכים קארבונטים, כגון קלציט, 
ארגוניט, דולומיט והפוספאטים הסדימנטאריים. קבוצה פיר 
חדת הם ד.מנ" הביוכימיים, השוקעים מתמימות- 
הבליה בעקבות תהליכים ביולוגיים. הם כוללים את הקארבו־ 
נטים והפוספאטים של שלדי בעלי־היים ועצמותיהם ואת 
האופלים של דיאט 1 מ 1 ת ורדיולריות (ע״ע אופל! אצות). 
מינרלי-שקיעה אמורפיים מתקבלים מתמיסות קולואידיות, 
אם בהשפעת אלקטרוליטים מרוכזים (מי־ים), אם ע״י הרי¬ 
סת קואאידים מגינים אורגניים ע״י חימצון וכד׳. הקבוצה 
האחרונה של מינרלי-השקיעה הם מינרלי־התאדות, הנוצרים 
בלאגונות ימיות, באגמים מדבריים, או על פני היבשה כתו¬ 
צאה מהתנדפות. הם שוקעים לפי סדר מסיסותם, קודם 
הקארבונטים (למשל, בצורת סטלקטיטים [ע״ע] או נאת), 
אחריהם הסולפאטים, בעיקר גבם ואנהידריט. ובסוף הכלר 
ריתם המסיסים ביותר, כגון אלה של 1 8 * ,)! , 3 א. באגמים 
יבשתיים בעלי הרכב כימי מיוחד שוקעים לעיתים מינרלי- 
התאדות מיוחדים, וביניהם בוראטים, טרונה וכד׳. 

3 . מג" מטמורפיים נוצתם ע״י ראקציות במצב 
מוצק ממג" קודמים, מאגמתיים או סדימנטאריים, כתוצאה 
משינויים בתנאי הסביבה. בהם מבחינים את המג" של מגע, 
שהם תוצאה של חימום סלעים במגע עם מאגמה חודרת. 
אחרים נוצרים במטמורפוזה אזותת, בעיקר בשטחים אורר 
גניים (ע״ע אוח׳גנזה). בהתאם לתנאי יצירתם מבחינים בין 
מג" אפימטמורפיים, הנוצרים בתנאי לחץ וטמפראטורה נמו¬ 
כים יחסית, ובין מזומטמורפיים וקטמטמורפיים, הינו מג" 
של לחץ, מאמץ וטמפראטורה גבוהים. החומר של המג" 
המטמורפיים נגזר לעיתים מן המג" המקוריים בלבד, אך 
לפעמים משתתפים ביצירתם גם תומתם, שמקורם בנוזלים 
או בגזים, שעברו דרך הסלעים (וע״ע בצר). 

מתקר המג" מתחיל בשדה, במגמה לקבוע את תנאי 
ההופעה של המג", מציאותם המשותפת של מג" שונים 
וקביעת היחסים ביניהם, וכן קביעת קשר בין המג" לתופעות 
הגאולוגיות של סביבתם. רוב שיטות-המחקר במ׳ הן מעב¬ 
דתיות, ומטרתן פירור התכונות הפיסיקאליות, הכימיות 
והגנטיות והסברתן. 

שיטות המחקר החשובות הן: מחקר קתסטאלוגראפי- 
גאומטת, המבוצע בעיקר בעזרת מדידות בגוניומטר (ע״ע). 
מטרתו קביעת המישורים הקריסטאלוגראפיים והיחסים הג־ 
אומטריים ביניהם, שהם אפייניים לכל מנ ׳ . לשם בירור 
המורפולוגיה החיצונית של מג׳ משמש גם המיקרוסקופ, 
היעיל במיוחד לגבי מג" זעירים, כגון אלה של החרסית. 
בדיקת התכונות האופטיות נעשית בעזרת מיקרוסקופ של 
פולאריזאציה, המאפשר לימוד תגובת המג" השונים על 
קרני-אור מקוטבות. רוב המג" מעבירים את קרני-האור, 
כשעובים אינו עולה על במה עשרות מיקרונים. מג" הנש- 



337 


מינרלוגיה 


338 


ארים אטומים גם בעובי זה נבדקים באור מוחזר (מיקרו- 
םקו 8 של בצרים). — המבנה הפנימי של הסריגים המינר¬ 
ליים נחקר בעזרת קרני־ x עיי פענוח ההתאבכות (ע״ע) 
של קרניים אלה עיי הסריג. 

שיטות המחקר הכימי של מני התקדמו הרבה בעשרים 
השנים האחרונות. נוסף לאנליזה כימית רגילה מפעילים 
יותר־ויותר שיטות פיסיקאליות, כגת ספקטרוגרפיה (ע״ע), 
שמאפשרת קביעת יסודות-הקורס, המופיעים במני בשיעו¬ 
רים קטנים, והפלואורוסקופיה של קרבי- x ׳ הבודקת את 
קרינת היונים במני בהשפעת קרני־^ שכלול חדיש של 
שיטה זו הוא האלקטרון־פרוב, שיטה המאפשרת לא רק 
את קביעת המרכיבים הכימיים של מג/ אלא גם את מיפויו 
הכימי, חינו קביעת פיזורו של יסוד מסוים על פני איזורים 
שונים בתוך הגביש. שיטה נוספת היא הפיכת חלק מהיסו¬ 
דות הבונים את המג׳ לראדיו־אקטיוויים ע״י הפצצה בניט- 
ח׳נים, וקביעת הרכבו הכימי של ד.מנ׳ ע״י מדידה כמותית 
של הקרינה הראדיואקטיווית. 

הסינתזה של מג" במעבדה מאפשרת יצירה של 
חומרים, המתאימים למג" הטבעיים, בתנאים פיסיקאליים 
וכימיים ידועים ומבוקרים (וע״ע גרפיט! יהלום, ענד 250 ז 
נציץ). מנסיוגות אלה ניתן להסיק על תנאי היצירה והיצי¬ 
בות של נע" בתנאי־טבע. התפתחות חדשה בתחום זה היא 
הסינתזה ההידרותרטלית, הנעשית בתנאי לחץ וטמפראטורה 
גבוהים, המתאימים לאלה השולטים בחלק התחתיז של 
הקרום ואף במעטפת של פגים כדור־הארץ. 

השימושים. המג" הם חומרי-הגלם היסודיים, הדרו¬ 
שים לחיי האדם ופעילותו (ע״ע בצר). המג׳ מים (ע״ע) 
הוא הכרחי לקיום החיים על כל צורותיהם. מג", בגון נפט, 
פחם וכיו״ב, הם חומרי-היסוד ליצירת אנרגיה. כל המתכות 
שבשימוש האדם הן נע" או תוצרותיהם. מג" אל-מתכתיים 
נמנים עם חומרי-הגלם העיקריים לתעשיות הכימיות השד 
נות, כגון תעשיית הדשנים, התעשיה הקראמית׳ תעשיית 
חומרי-בניה וכר. מג" בעלי צבעים נעימים, ברק גבוה 
וקשיות רבה משמשים למטרות קישוט וכאבני-חן (ע״ע 
אבנים טובות). 

הנע" הם מוצרי־טבע, שיצירתם נמשכת תקופות גאד 
לוגיות; לעומת זה קצב ניצולם לצורכי האדם גדל והולך, 
ואינו עומד ביחס כל שהוא למהירות חידושם. חלק ניכר 
של המרבצים הגדולים והעשירים כבר נוצל׳ ומן ההכרח 
לעבור לניצול מרבצים דלים יותר. אין ספק, שבקצב הגידול 
הנוכחי של צריכת המג" תתעוררנה בעיות חמורות לגבי 
רבים מהם עוד לפני סוף המאה הנוכחית. 

היסטוריה. כבר האדם הקדמון התעניין במג" וב־ 
שימושיהם. השימוש במב" אל־מתכתיים (צור, אובסידיאן, 
אבני־חן לצורכי קישוט, מג" להכנת צבעים) קדם לשימוש 
במתכות. 

היוונים היו הראשתים שחקרו את טיבם של המג" 
ודרכי היווצרותם. החיבור המינרלוגי הראשון הידוע לנו 
נכתב במחצית השניה של המאה ה 6 לפסה״ב על-ידי כסנו- 
פון מקול ופו ן ; הספר אבד, אך אוריגנס (ע״ע) מצטט פרקים 
ממנו. היוונים חקרו את המג" בשתי דרכים שונות לחלוטין, 
האחת פילוסופית והשניה מעשית. הדרך הראשונה מיוחסת 
לאריסטד (פרק הדן בנע" כלול בספרו מטאורולוגיקה, אך 
נתברר שפרק זה נכתב בתקופה מאוחרת יותר ע״י אבן- 


סינא [ע״ע]), ושלטה יותר מאלפיים שנה, לפי השקפה זו 
בוצרים הנע" ע״י צירופם של ארבעת היסודות בשיעורים 
שובים, תוך השפעת גורמים שמימיים. הקרניים המגיעות 
מהשמש והכוכבים חודרות לקרום כדור־הארץ ומשנות שם, 
בנסיבות מתאימות, את צירופי היסודות, וכך נוצרים אבנים, 
מנ" ומתכות. הגישה המעשית לחקר מב" מיוצגת על־ידי 
חיבוריהם של חוקרים יוונים אחדים. בין הראשונים לגישה 
זו היה תאופראסטוס. בספרו "על אבנים", אגתרכידם (ע״ע), 
באמצע'המאה ה 2 לפסה״ב, מתאר בספרו "לסז 8 ג 11 ק״€? 
1$ ז 13 מ את מציאות הזהב בעמק הנילוס ולאורך החופים 
הערביים של הים האדום. דיודורוס (ע״ע) מסיקיליה (בערך 
60 לפסה״נ) מתאר בפרטות את החלוקה הגאוגרפית של 
אבני-חן ומתכות. סדניוס דיוסקורידם (ע״ע) דן בערך המ¬ 
יוחם למנ" שונים כתרופות, דעה שחוקרי יה״ב קיבלוה 
ופיתחוה (ע״ע אלכימיה). 

תרומתם של הרומאים למחשבה המינרלוגית מתבטאת 
בעיקר בהרחבת הידע על סוגי ד,מנ", חלוקתם ושימושיהם, 
דטרוביוס (ע״ע) כתב, במאה הראשונה לפסה״ג, את האנ¬ 
ציקלופדיה הטכנית הראשונה לשימוש במב", בעיקר ל¬ 
צורכי הבניה. פליניוס, בספרו 3115 ז 10 במ 915101-13 , שהופיע 
בשנת 77 לסה״נ, סיכם את ידע תקופתו בחיבור זה, שהוא 
תערובת מוזרה של תיאורים מדויקים ודמית מרחיק-לכת. 

הידע המינרלוגי של יה״ב סוכם באנציקלופדיות רבות 
שהמשיכו את המסורת האלכסנדרונית ותיארו את התכונות 
המסתוריות, המאגיות והרפואיות של מתכות, אבנים ואבני-חן. 
בחיבור ספרים אלה היה ליהודים חלק ניכר (ע״ע אלכימיה, 
ענד 608 ). התרומה המקורית היחידה למדע הנד, ביה״ב, 
היא עבודתו של אבן סינא (ר׳ לעיל). 

הדעות שמהן נתפתחה ד,מ׳ המודרנית, נבעו משני מקו¬ 
רות׳ האחד התפתחות פעולות הכריה, בעיקר במרכז- 
אירופה, והשני הנוהג׳ שהתפתח בין אנשי האצולה, להקים 
אוספי מג". ראשון המינרלוגים המודרניים היה קונרד גסנר 
(ע״ע). ספרו רת 05511111 ) ותג!־! 6 ־ 1 06 , שיצא לאור בשנת 
1565 , הוא ספר־המנ" הראשון׳ המכיל ציורים מדויקים והמ¬ 
סדר את הנע" לא לפי הסדר האלפביתי, אלא לפי תכונו¬ 
תיהם ; ספר זה הוא, למעשה, מגדיר ד.מנ" הראשון. 

החוקר הראשון־ שהיה לו ניסיון אישי במכרות, היה 
גאורג אגריקולה (ע״ע), הנחשב כאבי הם׳. בספרו העיקרי 
וי! £05511111 3 זנ 311 מ שם ( 1546 ), השתמש בתכונות פיסיקא¬ 
ליות כבסים למיון המג", ובזה יצר את המערכה הטבעית 
הראשונה שלהם. הוא הבדיל בין מתכות, הנוצרות ממים 
חמים העולים ממעמקים, לבין אלה השוקעות ממים קרים, 
שמקורם בגשם, ובזה הקדים את ההשקפות המאגמתיות 
והסדימנטריות ב 350 שנה. התקדמות נוספת באה בעקבות 
התפתחות מדעים קרובים למ׳, הקריסטלוגרפיה (ע״ע) 
המורפולוגית מיסודו של האיאי(ע״ע), והמ ׳ הכימית מיסודו 
של כרצליוס (ע״ע). א. מיטשרליך (ע״ע) גילה בשנת 
1821 את האיזומורפיה (ע״ע), ויסד בכך את הכימיה הקרים- 
טלוגרפית, וזו פותחה ע״י ו. מ. גולדשמיט (ע״ע) לאחד 
הענפים החשובים של הנד המודרנית. המצאת מיקרוסקופ־ 
הפולריזציה בתחילת המאה ה 19 איפשדה זיהוי מהיר ומ¬ 
דויק של מג״. גילוי התאבכות של קרני- x ע״י לאואה 
(ע״ע) והפעלתה לשם חקר מבנה הנע" ע״י ו. ה. פרג ובנו 
ו. ל. ברג (ע״ע) פתחו תחומים חדשים במחקר הכד. התפת- 



339 


מינרלוגיה — מייפה 


340 


חות מחקר הסינתזה של מנ", אשר התחיל בסוף המאה 
שעברה בצרפת, הורחב ע״י ג. ל. באואן (ת 6 !* 80 ), שהניח 
את היסוד לנד הגנטית. — וע״ע גאולוגיה. 

י. בדתור, מינרלים יוצרי סלעים והוסעוזס בישראל, 1972 ! 

; 1949 ,) 1 ^ 7010 ) 4171 ! ) 41 171 ^ 17071 ( 11 ( £171 , 5 מ 6 ז־ 1 ס 0 ./י׳י . 0 
, 7 ^ 7010 ) 4171 ! /ס ^ 1 ס 0 <( 11 ) 7 4 , 1 >ץ<£ ..£ .'\\ - צח 3 ( 1 . 8 .£ 
,^ 417x7010 ( (ס ןןו 1 )״מ 0 , 8630 . 1 ־ 1 . 11 — י<ש 8110 .. 8 ;* 1957 
,ץ^ 7010 ) 1171 \ 1 / ס 1140711101 , 61111 ־ £1111 . 8 . 0 - 3 חר.< 1 .ס .] "* 1957 
- 171 ! 47 .ח 3 מ 551 ט 2 .ז- 1£ ״ 110 ;״ 1959 

- 43 < . 8 ; 1966 ,) 1701 ) 4171 ! ^ 07771171 (^) £0 ) 1 ( 1 70 17041101071 
. 1968 , 7010 ) 4171 * (ס ) 711 ) 771 ) £1 , \,, 80 , 0 .. 1 — 800 

י. ב. 

ממ׳ש ז׳ריש ( 001015 35 מ 11 \ — "המכרות הכלליים"), 
מדינה במרפז-מזרחה של בראזיל! שטחה 587.172 
קמ״ר; 11,735,000 תוש׳(אומדן 1969 ). מ״ז היא ברובה רמה 
מבותרת בגובה של 500 — 800 מ/ ומעליה מתנשאים מספר 
רכסים קריסטאליניים ששיאיהם מגיעים עד ל 2,800 מ , . 
העיקריים הם רכס מאנטיקירה בדרומשמזרח, ורכס איש־ 
פיניסו העובר במרכזה של המדינה, מצפון לדרום, ומפריד 
בין אגני הנהרות סאו סראנסיסקו ופאראנה לבין הנהרות 
המתנקזים מזרחה לאוקיאנוס האטלאנטי. האקלים טרופי 
וברוב השטח הכמות השנתית של הגשמים, היורדים בעיקר 
בחדשי נובמבר—מארם, מגיעה ל 1,000 — 1,500 מ״מ בממוצע 
(וע״ע ברזיל, עם׳ 585/6 , נתונים אקלימיים בבלו אורי- 
זונטה). במזרח מצויים שרידים של יער־גשמים טרופי, 
נשיר־למחצה, ויתר השטח מכוסה סאוואגת עצים ושיחים. 

כלכלתה של מ״ז מבוססת בעיקר על חקלאות. הענף 
החשוב־ביותר — גידול מיקנה, הכולל כרבע מכלל הבקר 
של בראזיל. השטחים המעובדים הולכים ותופסים את מקומו 
של היער הטבעי! מגדלים קטניות, תירם, דגנים, אות, 
סיתת, קפה, בננות, קגה־סוכר, הדרים, תה, כותנה וטבק. 
עושרה של מ״ז במחצבים רב, ומכרותיה, המספקים 
יותר ממחצית התפוקה הבראזילית, נתנו למדינה את שמה. 
ברזל בעל איכות גבוהה נכרה באיטבירה בדרום־המזרח• כן 
מפיקים מנגן, זהב, יהלומים, טונגסטן׳ בוכסיט, ניקל, קווארץ, 
אבני־חן ועוד. הפוטנציאל ההידרו־חשמלי הרב מנוצל רק 
בחלקו לצורכי הפקת־מחצבים ולצורכי תעשיה של מטאלי־ 
דגיה, טכסטיל ומזונות. 

מ״ז היא, במספר תושביה, המדינה השניה בבראזיל אחרי 
מדינת סאו פאולו. האוכלוסיה — המעורבת מלבנים, כושים, 
אינדיאנים ומסטיסים — רובה כפרית, והיא צפופה בדרש 
ובמזרח, בעוד שהצפון והמערב דלילי־אוכלוסין. עיר־הבירה 
(מ 1897 ) היא בלו אוריזונטה(ע״ע)׳ 1,247,000 תוש׳ ( 1969 )! 
מלבדה יש במ׳״ז עוד 5 עתם עם יותר מ 100,000 תוש/— 
תנד: ע״ע בתיל, ענד 602 — 604 . 

ר. בג. 

מיס, נהר, ע״ע מז. 

73 * 0 1 [ !*ל 1 * 1X1 )׳ - ־ 161 ) ¥311 1165 \ }} ¥1 \ 1 > 1-11 - 

110116 — ( 1886 ׳ אכן — 1969 , שיקאגו), ארדיכל גר¬ 
מני! מגדולי האדריכלים במחצית הראשונה של המאה ה 20 . 
מוד״ר סיים את לימודיו בבי״ם מקצועי ב 1901 , עבד כשרטט, 
ולאחר-מכן הועסק במשרדו של הארדיכל הגרמני פטר ברנס 
( 861116115 ), מחלוצי הארדיכלות המודרנית, שהשפיע" על 
יצירתו העצמאית הראשונה של מ׳ — בית-המגותם של 
משפחת קרילר ליד האג. ( 1912 ). עד 1937 פעל בגרמניה 


והירבה לתכנן פרוייקטים, שרק מעטים מהם הוצאו-לפועל! 
אולם אלה הקנו לו את חשיבותו ופירסומו. הידוע שבהם הוא 
של גורד־השחקים ( 1920/1 ), העשוי שלדת-פלדה ומצופה 
כולו זכוכית. בין הפרוייקטים שבוצעו — רובע ויסנהוף בש־ 
טוטגארס, 1927 , הביתן הגרמני בתערוכת בארצליונה, 1924 , 
ובית טוגנדהט בברנו( 1930 ). מ׳ עשה שימוש סטרוקטוראלי 
מובהק הן בהגדרת הצורות והחללים הפנימיים, והן בבחירה 
ראציונאלית של החומתם — פלדה, לבנה, אבן תכוכית, — 
בחירה המבשסת על פשטות ויעילות. ב 1930 ירש את מקומו 
של גרופיוס כמנהל הבאוהאוס (ע״ע גרופיום, עמ ׳ 286/7 ). 
ב 1937 היגר לאה״ב, מונה למנהל המחלקה לארדיכלות במ¬ 
כון לטכנולוגיה של אילינוי בשיקאגו והרבה לבנת בשיקאגו 
עצמה — שם יצר בשנות ה 50 מספר גורדי-שחקים, ובניו- 
יורק — שבה מראה בניין סיגרם ( 1958 ) את תפיסתו של מ׳ 
במלוא פשטותה וגדולתה. השפעתו הישירה על ארדיכלות 
זמננו גברה והלכה משנות ה 50 ואילך, ותרמה לעיצובו של 
"הסיגנון הבידלאומי" ( 16 ץז 5 10161-1131101131 ), המושתת על 
צורות נקיש ופשוטות החסרות במתכוון גץ אישי, שעושה 
שימוש רב בחומרים שבייצור המוני. 

. ס ״ 1 , 8111 . 1 ^ 1 ;* 1953 ./ג , 0110500 ^ . 0 . 11 ? 

,(. 1 מ) ; 1956 ,.?/ .ס ./ 3 י , 161 ת 561 ' €1 נ 1111 ? . 13 ; 1955 

,( 29 , 11111 ' 1 >ז 041 ( 311 * 1 > .?/ . 4 .ס 16 > €זע 0€11 ^ 1 

1 /^ 4 ; 1960 . 1 > .׳* ./ג י ־ו 1€ ^ 1 ( 1 ; 1958 

. 1963 ./>.׳* ,^ 8131 .? ; 1961 , 4 

יו. סי. 

מיסה (לאט , 1.11583 , אגג׳ 1388 \, צרפת , וגרמ ׳ 65$6 ^ן), 
הטקס הפולחני המרכזי בנצרות, חכולל תפילות 
ופעולות פולחניות, שבו מזדהה עדת־המאמינים עם ישו, 
ע״י טעימת לחם ויין, המסמלים (ובנוסח הקאתולי: מהווים) 
את בשרו שמו(= אוכאריסטיה, מיוד"!ד 10 יזמ^} 6 ,, הודיה! 
וע״ע אגפי). שמה של הנד נגזר מנוסחת הסיום של הטקס 
הקאתולי ) 65 011853 , 6 * 1 (= לכו, הרשות ללכת נתונה). 
המלה מ , במובן זה משיעה לראשונה אצל אמברוסיוס 
(ע״ע), אך יסש הטקס קדום יותר. 

הנד היא מיזוגם של טקסים בעלי מוצא.שונה. חלקה 
הראשון (מ , של הקטכומנים! ר׳ להלן) נובע מהליטורגיה 
(ע״ע) היהודית הנוהגת בשבת, ויש בו, בנוסף על תפילות, 
קריאות מהתנ״ך שברית החדשה. החלק השני (הנד של 
המאמינים), הבא מייד אחרי הראשון (אם אין דרשה), הוא 
העלאת זכרה של הסעודה האחרונה של ישג משמעותה 
הדתית של זו שונה בכנסיות השונות (על כך — ע״ע ישו, עמ׳ 
420 ! וע״ע טךנםםובםטנציצ י ה! סקרמנטים). כבר בראשית 
הנצרות נהגו הנוצרים בחבורותיהם לבצוע בצוותא לחם 
ולשתות יין סכום משותפת, לזכר סעשתו האחרונה של ישו 
ולמות חכפרה שלו. על נוהג זח תשפיעו גם טעשות של 
חבורות ששמת אחרות, בייחש אלו של האיסיים (ע״ע, 
ענד 33 ), אפשר שיש כאן גם חשפעה של המיסטריות (ע״ע 
ששר קורינתיים׳ 1 , 10 , 19 ואילך) היווניות שבהן הושגח 
הזדהות עם האלשש באמצעות מאכל ומשקה, וכשם שב- 
מיסטריות יכלו להשתתף רק "המוכנסים בסש", כך השתתפו 
בם׳ של המאמינים — הנטבלים בלבד. 

הכנסיה הקאתולית ביטלה ביה״ב את שתיית היין ע״י 
הנוכחים בנד, המשתתפים בסעשתשקודש עצמה, ואלה 
אוכלים רק את הלחם — המצה, ואילו את היין שותה 
הכומר המכהן בלבד. בכנסיות המזרחיות מוסיף להתקיים 



341 


מיסה 


342 


המנהג הקודם גם בשביל ההדיוטות, וכן בכל הכנסיות הפרו- 
טסטאנטיות. 

חלקי הם׳ הקאתולית: ( 1 ) מ 111 ־נ 010 מז £€1111 ;( €3 £41553 — 

המ ׳ של הקאסכומנים (כל׳■, הלומדים את עיקרי הנצרות, 
לפני טבילתם), המשמשת הכנה לנד גופא: ( 2 ) £44553 
ת 1 נ 111 ;> 1 > £4 — ד.מ׳ של המאמינים, שבה משתתפים רק אלה 
שנטבלו. המ׳ ( 1 ) מורכבת, בדרך-כלל, מן התפילות ומה¬ 
פעולות הפולחניות הבאות: תפילה ווידד (ז 160 ;£וז 0 0 ) 
ליד המדרגות המובילות למזבח: קריאת קטעי תהילים ליד 
המזבח ( 01411$ ־ 11141 ): פניה ביוונית אל ישו(״ €010180 ״זל£), 
החוזרת 9 פעמים: הימנון ( 000 1 0x00181$ ז! ב 1 ז 010 ): 
ברכה לעם ( 180001 ( 01 ׳! 0001111118 ) ? תפילות ( 00110043 ) 
בשם הנאספים? שיעור מהתנ״ך או מהברית החדשה 
( 1511113 (!£) 1 קטע מפרק תהילים ( 310 ״ £> 3 ז 0 ) והללויה 
( 4.11011113 ). חלקי הנד גופא ( 2 ) הם: הגשת יין ומים לגביע 
(ו״״״ס״&ס): הקדשה ( 0008001-3110 ), הבעת תודה או 
אזכרה? בציעת הלחם? השתתפות באכילת הלחם (- 11 ) 00 

. (1X1111110 

בין חלקי המ׳ יש שאינם משתנים ( 111111 * 111131 ) 01 
5530 ;״)), ויש שמשתנים בהתאם ליום או לחג שבחם היא 
נערכת ( 18830 !״ !"""סס•!?). מ׳ הנערכת ע׳״י שלושה 
כוהנים ומספר עחרים והמלווה בשידת מקהלה נקראת 
1$ ״ 1 ״ $0110 ("חגיגית") או 4343 ״ 03 ("מושרת"). מ׳ הנערכת 
ע״י בישוף נקראת £1£103118 ״סק? הנערכת ע״י האפיפיור 
נקראת 3115 ק 3 ק, והיא החגיגית ביותר ? הם׳ הרגילה נקראת 

3583 (£. 

הכמרים המשמשים בם׳ לובשים לבוש חגיגי מיוחד, 
שחלקיו הם: 10411$ מ! 3 — בד לבן על הכתפיים: 31113 — 
לבוש תחתון לבז ארוך: 1111111 !£ 0111 — חגורה ? 1111$ וק 1 ״ 13 " 
— סרט משי על הזרוע השמאלית? 84013 — גלימה: 
0381113 - כיסוי עליון. 

הכנסיה הקאתולית מחייבת את מאמיניה לבוא לנד 
בכל יום ראשון ובימי חג מסוימים. לשון הנד, בכנסיה 
הקאתולית, כמו של כל הפולחן הפומבי בה, היתד, הלשון 
הלאטינית! הכנסיות המזרחיות משתמשות בלשונות האר¬ 
צות של העדות השונות. הכנסיות הפרוטסטאנטיות עברו 
כולן ללשונות הנהוגות בסי המתפללים. אחרי הוועידה 
האקומנית האחרונה ( 1962/5 ), לא זו בלבד, שהוסר בכנסיה 
הקאתולית האיסור להשתמש בפולחן בלשון המקום, אלא 
הכנסיה אף מעודדת את אמירת הנד בכל לשון, דבר הגורם 
להיעלמות מהירח של חט׳ הלאטינית. גם התנועה לתחיית 
התודעה הליטורגית, שקמה במאה זו, קיבלה עידוד רב 
בשנים האחרונות בכנסיה הקאתולית, וכך נוצר חופש רב 
יותר בסדרי המ/ והנטיה לחידושים הולכת וגוברת. 

ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל, א' 286 — 291 , תשי״ז: 

; 1901/2 , 1-11 , 8 (( 1 ^ 8$ < 1 ' 81 )ק 8110 }( 1 ./> . 0818/1 018 ^ 2 ( 1401 . 8 . 1 

, 1115501 ? . 0 ; 1926 , 11 ( 18 ז 18778717 { 471/1 ! ./ 3 , 23131111 ) 1,10 . 11 

,( 152 - 129 , 1 * 31 ^ 1 * 105 ) 11 ) 613113 ^) 010718 71/1 ( 1 58711/1/41 

. 1963 

ד. פ. 

ה מ׳ במוסיקה. ביצועה של הנד משתנה בהתאם 
לדרגת חגיגיותו של המעמד: הנד סולמנים (ר׳ לעיל), 
מבוצעת כשרוב חלקיה מושרים בלחן הגרגוריאני החד־קולי 
או בהלחנה פוליפונית. עם תחילותיה של המוסיקה הרב־ 
קולית נתפס עדיין הלבוש הרב־קולי כחידוש יוצא דופן 



התורם לחגיגיות התפילה. על כן הולחנו עד למאה ה 12 
בעיקר קטעי תפילות לחגים הנוצריים המרכזיים (מתוך 
הפרופריום), שבוצעו ע״י סולנים. רק החל במאה ה 14 
הושם הדגש בהלחנת פרקי אורדינאריום, ומופיעות גם 
ההלחנות הראשונות של חמשת הפרקים כמחזור רצוף, 
הנקרא בד״כ בשם "מיסה" ("מיסת נוטר־דאם" של משו 
[ע״ע])׳ . 

במאה ה 15 התעוררה לראשונה תחושת הצורך להדק 
את הקשר בין פרקי האורדינאריום ולעצבם ליצירה מחזורית 
אחדוחית? כך נוצרה מיסת ה 11118 ״;£ 0301115 , שחמשת 
פרקיה מאוחדים ע״י מנגינה זהה, ממקור דתי או חילוני, 
המופיעה בקול הטנור. מ׳ זו רווחה בין 1450 — 1550 , לערך, 
ביצירותיהם של גיום דיפי (ע״ע), ין ון אוקגם (ו! 3 ׳\ ״ 13 
ות 0 ^ 0 ) 1 ס: 1430 — 1495 ), יעקב אוברכט (ע״ע), ז׳וסקן 
דה פרה (ע״ע), הינריך איזאק ( 153314 10£1 -נ 0111 ן£? 1450 — 
1517 ), ג , . פלססרינה (ע״ע), אורלנדו די לסו (ע״ע) ובני 
זמנם, תוך השתחררותה ההדרגתית של הרקמה המוסיקליות 
לידה היתד. קיימת במאה ה 16 גם מיסת הפארודיה, המת¬ 
בססת על יצירה רב-קולית נתונה, — הלהבות של פרקי 
הפרופריום נדירות יותר: בולט ה 115 ״ 41 ״ 0011543 3115 ־ 01101 
של איזאק (הודפס ב־ 1550/55 ). 

התמורות המוסיקליות, שחלו ב 1600 בערך, הביאו לידי 
עיצוב מוסיקלי חדש של הנד, המופיעה עתה בסי גנה קונצר- 
טאנטי ובשיתוף מקהלות אחדות, גוף כליי, סולנים וכלים 
מלווים (גבריאלי [ע״ע]: ג/ קריסימי [ע״ע] ? א. בנוולי 
[; 01 ׳\ 0 ״ 80 01-37,10 > 1605 — 1672 ]: מ׳ ל 52 קולות). ליז¬ 
ם" מפוארות אלו נכתבו גם מ" למקהלה ללא ליווי או לליווי 
עוגב בלבד. — ביצוע ד,מ׳, בהשמטות ובשינויים אחדים, 
אפשרי היה גם במסגרת הכנסיה הפרוטסטאנטית. במאות 
ה 17 — 18 נהוגה היתד, שם המ ׳ הקצרה ($;׳\ סי!נ 1 $$3 ; £4 ), 
המורכבת מקיתה ומגלוריה בלבד, 

סימני האופרה ניכרים בנד החל בתחילת המאה ה 18 : 
מתוך כ 19 הנד׳ של מוצארט, למשל, משופעות שלוש 
הגדולות באריות-קולוראטורה. לעומתו מדגיש הידן במ" 




343 


מיסד! — מיסוד 


344 


המאוחרות שלו׳ משנים 1796 — 1802 ׳ את רביעיית הסולנים 
הקולית. במאה ה 19 ניכרו נטיות מנוגדות בהלחנת המ ׳ : 
תפיסה סימפונית ודראמתית, החורגת מגבולות העולם 
הליטורגי (בטהובן: מ׳ סולמנים) < מוסיקה שימושית המ¬ 
שרתת את צורכי* התפילה (ובר! מ״ מוקדמות של שוברט! 
רוסיני)! השפעת אידאל ה 6113 קק 03 3 (ליסט: מ׳ לקולות 
גברים׳ מ׳ כוראלית; סזר פרנק). ברוקנר (ע״ע) משלב בם" 
המאוחרות שלו מבנה סימפוני בסיגנון היסטוריסטי. 

בם׳ של המאה ה 20 מתבטאות גישות נאו־קלאסיציסטיות 
מזה (סטראווינסקי: מ׳ ברוח מאשו) וגישות פולקלוריסטיות 
מזה (ינצ 7 ק: מ' גלאגוליטית, על סמך טכסטים סלאוויים 
עתיקים). 

בשנות ה 50 גברה הגטיה לשלב שירי תפילה במוסיקה 
עממית. התמלילים לקוחים ברובם מן המ , המסורתית, אולם 
בתרגום לשפת הארץ. הלחנים שימשו בחלקם כבר קודם לכן 
בכנסיות המקומיות, בחלקם הותאמו לתמלילים ובחלקם 
נכתבו ברוח עממית בידי מלחינים. העיבודים משלבים 
כלים עממיים וכלים מן התזמורת האמנותית. הנד העממיות 
איבדו בכך הרבה מאופיין המקורי, אולם זכו בקהל מאזינים 
רחב. מבין המ" ה״עממיות" הללו מוכרת ביותר "מ׳ לובה" 
( 111113 141553 ; 1962 , קונגו׳) ״מ׳ קריאויה ( 010113 . 4 * 1 ! 
1964 , ארגנטינה) ו״ם׳ פלמנקה" ( 130161103 ? . 14 < 1966 , 
אנדאלוסיה). 

, 011650116 ? . 4 - ; 1913 , 1 ? 11 > .? 

, 1 >ו 71 < 801107 ,חחנךח 3 מ 1 ן( . 1 . • 1 ;* 1937 ? 7/1 

. 1964 ״ 1-111 

יה. כה. 

מיסה׳ אאי־עזךל־אלםךד דה —-[\,- 5 ס 1 ־ 131 ס- 015 ס£ 

14115501 40 £003 — ( 1810 , פאריס — 1857 , שם), 

משורר, מחזאי וסופר צרפתי, חבר האקאדמיה הצרפתית 
מ 1852 . לאחר שנתקבל באהדה בחוג הרומאנסיקנים שהת¬ 
רכז סביב רקטור איגו׳ (ע״ע הוג 0 , זכה מ , לפירסום מיידי 
בקובץ שיריו הראשתים — 113110 '!> 01 3806 ק £5 ־ 4 0011165 
(״סיפורים ספרדיים ואיטלקיים״), 1829 , שנכתבו אמנם ברוח 
האסכולה הרומאנטית, אך ניכרת בהם נימה של פארודיה 
על הגזמותיה. הניתוק מן האסכולה הרומאנטית בלט ביתר- 
שאת בקובץ £3111:01111 מג! 4305 6013010 <]$ מס ("מחזה 
בכורסה״), 1833 , שכלל 3 פואמות דראמתיות: 0 קג 1 ס 0 03 
1-05 ^ 10 105 01 (״הגביע והשפתיים״), 105 : 1 ת 6 ׳\ 6 ז 1101 !> \ 
£11108 0111105 ( (״ על מה חולמות העלמות" [קומדיה]), ו־ 
1001:13 ־ 830 ?׳ שבחן מוצגת התביעה לאמנות צרופה, בלתי־ 
תלרה בנטיות פוליטיות או דתיות. נפתולי אהבתו הגדולה 
לז׳ורז׳ סנד (ע״ע), שאותה הכיר ב 1833 ונפרד ממנה כעבור 
שנתיים, חוללו בו מיפנה דראמתי והביאוהו לדחות את הקלי¬ 
לות המליצית שציינה את יצירותיו הקודמות. נושאה העיקרי 
של שירתו של מ׳ חיה, מאז, האהבה, סבלותיה ואכזבותיה, 
שבהם ראה את הצדקת קיומו. תמורה זו, ופרשת האהבה 
שקדמה לה, מתוארות, בצורת דו־שיח עם ה״מוזח" שלו ועם 
עצמו, בארבעת השירים הליריים 46 , 431 ( 40 40115 ? £08 
6 ־ 1 < 01 ז 00 ׳ 061,4 ^־ 4 , 6 תנ 11 מ 000 ם ("הלילות של מאי, דצמבר, 
אוגוסט, אוקטובר), שהופיעו בשנים 1835 — 1837 , ושנחשבו 
זמן־מה ליפים־ביותר בשירה הצרפתית. בשירים שפירסם 
לאתר־מכן ניכרת שוב קלילות ומליציות. 

תהילתו של מ׳ באה לו, בעיקר, בשל מחזותיו. אמנם 


הראשונים שבהם, 4131116 411 01111131106 £3 ("הקבלה של 
השטן״ [לא זכה בהצגה]), 1830 , — 001110006 ׳<: 41111 ? 13 
(״לילה ונציאני״ [הוצג פעם אחת]), 1830 , נכשלו, אולם 
מחזות רבים אחרים זיכוהו בהצלחה גדולה ואחדים מהם 
אף מוצגים עד היש הזה, כגון 0 ממ 13 ז 143 40 1065 זק 03 £65 
(״מאווייה של מאריאנה״), 1833 , 3510 !מ 3 ?, 1834 , -מ 06 סס 
1834,230010 —יצירת־המוסת שלו, שהוצגה לראשונה ב 1896 , 
עם שרה ברנד (ע״ע) בתפקיד ראשי, — והמערכוגים 16 ! מ 0 
־וג 01 דת 3 י 1 60 ׳\ 3 3$ <; 341116  £3111 11 ("דלת 
צריכה להיות פתוחה או סגורה״), 1845 . הקווים המאפיינים 
את מחזותיו: עיון מעמיק בנפש האדם, תיאור לירי של 
הדמויות ושל רגשותיהן, אווירה קלילה ואירוניה דקה. 

ב 1836 פירסם מ , דשאן אוטוביוגראפי ״ס 0£6581 <ס £3 
510010 40 301 ) 60 110 ־ 4 ("וידויו של בן־הדור"), וכן מספר 
סיפורים. כתיבתו של מ' היא מיזוג מוצלח של נושאים רו¬ 
מאנטיים עם חוש המידה וחחארמוניה המאפיין את הקלאסי• 
ציזם הצרפתי 

6$ ^ 1 , 3$ זז 4311 ל . 0 ; 1898 ,.)\ 16 > 76 * 1160 " 7 6 צ 1 ,- 1 

* 16 > £76$ !)*£ £6 . 4 .״ 1 ; ¥ 1902 ? 4 $* 1 * 477141 

16 * $9 111 * 1 ) 1.0171 ^ 6 ^ 1 , 025110£1 .? ; 1907 , 11 — 1 , 111$ ) 16 * 1 ** 1 * 116 * 10014 ) 
, 5 ־ 1111€1 ^\ ; 1938 ,.£{ 16 ) , 4 .[ ; 1933 16 ) 

$147 * 6 * 6 1 ' 41 )¥ ,־!שותוחזס? ,ן ; 1939 16 ) . 4 '£ 66 ( £711 ¥16 1 ). 1 

£6 £701716 114 ) ' 4.1410149 ,.!>! ; 1947 , 63176 !/* 1 * $0 * 6 16 ) . 4 

י ז 10 ־ 1-1£111 .£ ; 1948 ,./ג £6 . 4 , 11£111 ^ ; 1958 , 11$6 ז ¥6 

£6 . 4 . 11 ; 1953 ,.£\ £6 . 4 : $16016 £44 /מ 0 /מ£/ 1 

- 7671 ( 14 £6 £07716711 ! 6 ^ 1 י ן 1211 ׳ £1 *\ . 0 .[ ; 1955 . £7(4*71(41x47£6 
,.£{ ,ת 1 ש 11 ^ 11 דר ¥30 . 11 ? ; 1957 ,.£( £6 1 ז £6$11 16 1$ * £0 40010 ) 2 
. 1957 £6 . 4 , 111 ג 3 קט 80 .? ; 1957 3 

ש. ד, 

מיסור ( 801-6 ׳< 14 ), מדינה בדדוס-מערב הרפובליקה הפד¬ 
ראלית של הודו, על תוף הים הערבי. שטחה 
192,203 קמ״ר, ובה 283 מילית תושבים ( 1969 ). 

כ 80% משטחה של מ' נמצאים בחלקה הדרומי־מערבי 
של רמת־דקן. הרמה מתרוממת בהדרגה מצפת־מזרח ( 500 — 
600 מ׳) אל דרום־מערב ( 800 — 900 מ׳) ומסתיימת במערב 
בהרי גהאט המערביים, ובדרום — בשלוחות הרי־נילגירי. 
ברמה שטחים מישוריים רחבים, ומעליה מתנשאים טורי- 
גבעות וגושי-הרים שיא מבותרת ע״י עמקי נחלים ונהרות 
רבים, ההולכים־ומתעמקים במזרח. רכס הרי־גהאט המע¬ 
רביים מכוסה ביערות צפופים. שיאו — 1,923 מ/ ועליו 
עוברת פרשת-המים הראשית של הודו. ממנו יוצאים רבים 
מיובליהם העיקריים של שני הנהרות הגדולים של דרש־ 
הודו, ק 1 ברי ( 1 ז 0 ׳\ £3 ;ץז 0 ׳\ס 03 ) וקרישנה, הזורמים מזרחה 
לכל רוחב הךקאן. מערבו של תרכם מבותר מאד ע״י נחלים 
קצרים רבים המתנקזים לים הערבי, והוא מתנשא כחשה 
מעל לשפלת-החוף. שפלת־החוף, הכוללת קטע באורך של 
200 ק״מ מחוף מאלאבאר, בין גו׳אה (ע״ע) בצפת ומדינת 
קראלה בדרש, רחבה־ביותר (כ 50 ק״מ) בדרש, בקירבת 
מאנגאלור, וצרה בצפון( 5 — 7 ק״מ), לא 1 רך שפת־הים רצועה 
של חולות ולאגונות וממזרח לה איזור עשיר במי-תהש, 
מעובד באינטנסיוויות ומאוכלס בצפיפות רבה. 

כ 75% מן החושבים מתפרנסים מחקלאות. כ 65% 
משטח-המדינה מעובד, ו 10% ממנו הם שדות-שלתין. בשפ- 
לת-החוף ובעמקים מגדלים בעיקר אורז, ועל־סני הרמה — 
דוחן ומיני קטניות. כן מגדלים בוטנים, כותנה, טאבאק, קפה 
ותה (על מדרונות חרי גהאט), קנה־סוכר (בשפלת־החוף 



345 


מיסוד — מיסטיקה 


346 



ארסזז המהאראנ׳ה נעיר סיסור 
(ברשות "*ר־סראנס•/ ת״א) 


ובעמקים), ירקות וסירות. המקנה ברמה ובהרים נאמד ב- 
1966 ב 12.7 מיליון ראש בקר וכ 7.8 מיליון ראש צאן. מן 
היערות המכסים כ 15% משטח מ/ מסיקים במויות גדולות 
של עץ, בעיקר עץ־סנדל. בדרש מ׳ נפח גידול תולעי־משי, 
ומ׳ היא היצרן הראשי של משי בהודו. 

בסביבות העיר קולאר, במזרח מ׳. כורים כ 3,800 ק״ג זהב 
בשנה, ובקירבת בהאדראוואטי שבמרכז, עסרות־ברזל — 
3.5 מיליון טון ( 1967 ), ועסרות־מאנגאן — 275,000 טון בש¬ 
נה. התעשיה עוסקת בעיבוד התוצרת החקלאית, ייצור 
מזוגות, מוצרי-טכסטיל, מצרכי-הלבשה שונים, מוצרי־עץ, 
המרי־בניין שימיקלים. תעשיית ברזל וסלדה, מכתות, כלי־ 
עבודה ומוצרי־מתכת שונים התסתחה בבהאדראוואטי. ריכוז 
תעשייתי שני נמצא בבאנגאלור, שבה הוקם גם ממעל להר¬ 
כבת מטוסים. 

ה אוב לום י ה ברובה הגדול ממוצא דראווידי (תמי: 

ע״ע הדו, עמ ׳ 455 ). הנסוצה־ביותר בין השסות הדראווידיות 
(ר׳ שם, עמ ׳ 482 ואילך) היא הקאנאדה — שפתם של 
כ 60% מן האוכלוסין ולשונה הרשמית של המדינה. כן 
נסוצות השסות טלוגו, טאמילי, הינדי, מאהאראתי, טולו 
ומאלאיאלאם. כ 87% מכלל האוכלוסיה הם הינדו, ויתרם 
מוסלמים (בעיקר בצפון ובמערב), נוצרים (בעיקר בשפלת־ 
החוף), ג׳ינים, בודהיסטים וסיקים. 

רק כ 15% מאוכלוסי מ׳ יושבים בערים; הגדולות שבהן: 
בנגלור (ע״ע) הבירה — 1x127,330 תוש׳( 1969 ) ; מיסוד— 
לפגים בירת נסיכות־מ׳— 262,140 תוש׳ז הובלי — 217,280 
תוש , ! קולאר — 167,700 תוש׳; מאנגאלור — הנמל הראשי 
— 168,650 תוש׳. 

נסיכות מ׳ קמה ב 1610 והיתה במשך מאות שנים אחת 
הגדולות והחשובות בהודו. לשיא־עוצמתה הגיעה בראשית 
המאה ה 18 . ב 1831 באה בעול בריטניה. לאחד שהיתה הודו 
למדינה פז־ראלית עצמאית, הפכה נסיכות־מ׳ למדינה, שגבו¬ 
לותיה הנוכחיים נקבעו ב 1956 ; נכללו בה נסיכויות קטנות 
אחדות וכן מחתות של דיברי קאנאדה ממדינות שכנות. 

מס , 5/0/0 . 17 ׳. ,(. 15 ) 0 ) 131 ( 8 , 8 ., 1 - 1 ( 1110111 ־ 31 ^ 1 .ז 

/מ׳סס 7 , 830 5353 ( 9/3 . 5 ״ 1 .ע ; 1961 ,!)!■!!!ס!^ /ס ! 41111 
. 1971 ,./ 5 /ס ./£ס 00 ,) 8113 . 8 ..( ; 1964 , 5/0/0 /ס 

מ. בר. 

מיסטי ז קה (אנג׳ 1 ץ 1€151 ;) 8 ץרת, צרס' 116 ן> $11 ץמז, גרמ' ־ 8 ץ 1 ^ 
ז אל 1 ז), מונח המציין סוג של תופעות (הודות ותו¬ 
רות) דתיות׳ שקשה מאש להגדירו הגדרה מדויקת, שמת¬ 
ייחס — על-אף הבדלים רבים ששובים — למערכת תופעות 
המצויות בחב הדתות. בדרך־כלל מציין המונח "מ׳" חוויה 


פנימית ואינטנסיווית של המציאות הדתית העליונה (כגון 
האלשות), להבדיל מאדיקות ב״חיצוניות" של צורות הדת 
האובייקטיתיות (כגון המערכת הפולחנית, המערכת האיר- 
גונית-כנסייתית, המערכת הדוגמתית-מושגית). לשץ אחרת: 
ד.מ׳ כחודה אינה זהה לא עם חברות בעדה דתית מוגדרת, 
לא עם קבלת עול מצוות פולחניות מסוימות׳ ולא עם 
הסכמה אינטלקטואלית למערכת אמונש שעות מנוסחת. 
הצד החווייתי־פנימי-רגשי של ד,מ׳ גרם גם לכך, שזיהו 
אותה עם היסש האיראציונאלי בדת, ולכן עסקו במחקרה 
פסיכולוגים ואף פסיכיאטרים לא פחות מתאולוגים שוקרי 
דת. 

אולם כמה מן התכונות שצוינו בהגדרה דלעיל עשדות 
להביא לידי הפרזה עד כדי סילוף העובדות. אמנם יש 
בחודה האינדיווידואלית שאינטנסיווית מיסוד ההשתח¬ 
ררות מן הכפיפות של היחיד לסמכות דתית חיצונית, או, 
למצער, יצירת מתח מסוים בין שניהם, אך רוב המיסטיקנים 
הידועים ראו את עצמם כבנים נאמנים של הדתות שאלשן 
השתייכו — גם אם התיימרו לפרש אותן פירוש עמוק 
יותר, ואפילו אם התנגשו פירושיהם בפירושים של הסמכות 
הדתית הרשמית. רוב הדמויות בתולדות הדתות שרגילים 
לכנותם בשם "מיסטיקנים" ביקשו לחדור אל גרעין הרו¬ 
חניות הפנימית שבדתם — מתוך הזדהות עם דתם אך גם 
מתוך רלאטיוויזציה מסוימת של פרטיה הפולחניים שדוג- 
מתיים. מבחינה היסטורית יש לדבר, איפוא, על גילדים, 
זרמים ומגמות מיסטיים בדתות הספציפיות (יהדות, נצרות, 
איסלאם, הינדואיזם וכר), ואף בתנועות שאינן נחשבות 
לדתיות במובן המסורתי (כגון הרומאנטיקה). מ׳ בלשון 
יחש היא הפשטה אנאליטית, ולא שמה של תופעה היס¬ 
טורית מוגדרת. הדעה שאפייה האינדיודדואלי שחודיתי 
של ר״מ׳ מעמידה את המיסטיקן מעבר לחברה ומעבר למ¬ 
סורת התאולוגית־מושגית של דת מסוימת אף היא טעונה 
סיוג. בדרך-כלל המיסטיקן הוא תוצר של תרבות ומסורת, 
המעצבות את חווייתו הרוחנית אפילו כשהוא מתרחק מהן 
בהתפתחותו האישית. מקובל ששי, מיסטיקן נוצרי, צופי 
מוסלמי (ע״ע צופיות), נזיר בודהיסטי — כולם חיים בתוך 
מערכת ספציפית של סמלים שפוסי־חודה, ואף נזקקים 
לשם התבטאותם למערכת מושגים ומונחים השייכת למסורת 
תאולוגית או פילוסופית מוגדרת. בעש שמיסטיקן יהשי 
יביע את רחשי חודיתו במונחים השאולים ממסורת היהדות 
ומלשון הקבלה, ידבר מי שזכה בהארת ה״זן" (ע״ע) בלשון 
הפילוסופיה של המהינה (ע״ע; וע״ע בשהא ובודהיזם, 
עט׳ 702/3 ). עובדות אלה מבליטות את הקושי שבהגדרת 
ד,מ׳ ובבירור היחס בין "מהותה" לביטויה, אך קיים קושי 
נוסף ויסשי יותר. 

המונח "מ׳" יסשו במלה היוונית "לסגור", 

שממנה נגזר גם 9 ס 01 ן)זסט 1 ). פולחני-המיסתודין בעת הע¬ 
תיקה (ע״ע מיסטריות) דרשו מהבאים בסשם לסגור את 
פיהם. אסור היה לגלות ברבים מה שמיועד ליחידי סגולה 
בלבד. במובן זה המיסתורין הוא "אזוטרי": אפשר לבטא 
אותו במלים, אך אסור לגלותו, מטעמים שונים, להדיוטש. 
אצל קלסוס (ע״ע), המצוטט ע״י אוריגנס (ע״ע, ענד 262 ), 
מופיעה המלה במשמעות נוספת: סגירת החושים בפני כל 
ענייני העולם הזה (תחושות, תאוות, רציות), כדי שהנשמה 
תהיה פתוחה לענייני הרוח שעולם העליון. מכאן שתי 




347 


מיסטיקה 


348 


תכונות אפייניות מאד לרוב התופעות המיסטיות: (א) הנד 
קשורה בפרישות. רוב השיטות המיסטיות — אף אלה 
המסתייגות מדרכי סיגוף קיצוניות— דורשות פרישות והת¬ 
נתקות מהבלי העולם הזה כתנאי לשלמות הרוחנית. לא כל 
מוסר של פרישות מביא לידי מ/ אך רוב התורות המיסטיות 
רואות בפרישות פרוזדור הכרחי לטרקלין. שיטות מיסטיות 
השוללות פרישות אסקטית עושות זאת על יסוד תפיסות 
דיאלקטיות מיוחדות או מתוך תודעה ברורה שדרכן היא 
יוצאת דופן. (ב) הדרך המיסטית מובילה להתנסות חווייתית 
בתחום של מציאות שאינה ניתנת להגד ולביטוי. מסורות 
מיסטיות רבות נמנעות מלציין את תחום התגסותן כתחום 
של ״מציאות״ ומעדיפות לדבר על ״איף, ״אפם״, 111111 ! 
וכיו״ב (ע״ע קבלה: אין־סוף, אין), כדי להבליט את השוני 
האיכותי והמהותי של התחום המיסטי מכל מה שנקרא 
"מציאות" או "יש" בעולם נסיוננו הרגיל. הווה אומר שהנד 
אינה (או אינה אך ורק) "סודית" במובן של איסור גילוי 
סודותיה ברבים, אלא נקלעת בכף הקלע בין הרצון העז 
להתבטאות וחוסר היכולת לבטא את עצמה. מכאן ההדגשה 
בספרות המיסטית שכל דיבור והגד הוא משל בלבד, וד,נ¬ 
טיח לביטויים פאראדוכסאליים. 

תכונה נוספת של החוויה המיסטית היא אפייה האחדותי 
( 6 ״בו 1 תב 1 ). המיסטיקן חש שהוא, או — ביתר-דיוק — שורש־ 
הווייתו אחרי שהתפשט מכל מה שאינו מהותי, "מתאחד" 
עם מציאות (או ״על-מציאות״, או ״איך) נעלה — אלוהית 
או קוסמית — אחרת. חוויה זו של אחדות ( 51103 ץ 1 ז 1 10 ת 1 ו), 
עם ביטול ההפרדה בין סובייקט לאובייקט הכרוך בד" אינה 
ניתנת בנקל לביטוי דיסקורסיווי המיוסד כל-כולו על הש¬ 
ניות של סובייקט ואובייקט. חורית הייחוד מלווה לעתים 
קרובות גם אפקט רגשי חזק של אהבה. תכונה זו היא בין 
הגורמים העיקריים לסימבוליקה הארוטית הבולטת במסורות 
מיסטיות שונות, שכן אין כחוויה הארוטית העשויה לסמל 
בעיני בני־אדם את האכסטאזה של התעלות משניות לאח¬ 
דות מתוך דבקות שבאהבה. 

לא כל "חודה דחית" היא גם מיסטית, חיהוי פשטני 
של מ׳ עם תוויה דתית לא יקדם את הבנת הנד. כאמור, 
קשה למצוא הגדרה מדויקת למ/ כשם שקשה להגדיר "דת" 
(ע״ע) וחודה דתית. אולם בדרך כלל ניתן לומר שהחודה 
המיסטית מצטיינת באפייה ה״אחדותי" ובהתפרקות המס¬ 
גרות הראציתליות חזסטתקטורות הקאסגוריאליות הרגי¬ 
לות. אם הנד היא מגע הודיתי בין פנימיות הנשמה לסוד 
המציאות, הרי היא מתרחשת בתחום שבו הקאטגוריות של 
חלל וזמן, אינדיווידואליות וער אינן תופסות. 

אך בעוד שתחום החוויה המיסטית הוא תחום של העדר 
(או התבטלות) סטרוקטורות אובייקטיודות וראציונאליות, 
הרי ההתבטאות על אודות החודר, המיסטית אינה אפשרית 
אלא ע״י יצירה של סטרוקטורות אובייקטיודות או, למצער, 
השימוש בסטרוקטורות מושגיות ולשוניות קיימות (למשל 
בעזרת המסורות התאולוגיות והפילוסופיות). מכאן חילוקי 
הדעות הרבים בנוגע למהותה של הנד, שפן אף אותם 
מיסטיקנים הטוענים שאין להביע בטלים את החודר, המיס¬ 
טית ניסו למעשה להביע אותה (כי אחרת לא היינו יודעים 
עליהם כללו), כל אחד בלשונו ובשפת הסימבוליקה שלו. 
מ׳ אינה חודה (או עדדות על חודות) בלבד! היא גם 
מערכת — לעתים מסובכת ומפותחת מאוד — של תומת 


על אודות האלוהות, האדם, והמציאות בכלל, המבוססות על 
הפרות ו״האתת" וחודות מיסטיות. השאלה המתבקשת היא 
כיצד להעריך את היחס שבין החורה כשלעצמה לבין 
לבושה הלשוני כשהיא מופיעה בעדויות אוטוביוגראפיית 
וספמתיות ובתומת שיטתיות. האם משקפת עדות — ולו 
הנאמנה ביותר — את החוויה המיסטית, או שמא היא כבר 
"פירוש" והלבשתה בלבושים של קאטגותות וסימבוליקה ו 
פרובלמאטיקה זו בולטת במיוחד בתיאורי חוויית ה״אחדות". 
דתות מוניסמיות ופאנתאיסטיות אינן שמות מחסום אף 
לפני ניסוחים קיצוניים ביותר, בעוד שבדתות מונותאיסטיות 
״נבואיות״ (ע״ע דת, ענד 255/6 ), החדורות תודעת הפער 
המהותי בין הבורא הטראנסצנז־נטי לנבראים, קיימת רתיעה 
עמוקה מקביעת ייחוד גמור של האדם עם האלוהות. מיס¬ 
טיקנים שהשתמשו בלשון קיצונית זאת נחשדו ואף נרדפו 
בשל כפירה ומינות, בעוד שאחרים נקטו לשון מתונה יותר 
ודיברו על "דבקות" או על תחושת "קירבה" לאל, כדי 
להימנע מכל חשש של זהות סובסטאנציאלית גמורה. 

בתוך הזרמים וממגמות המיסטיים שבדתות השונות 
קיימת רב-גוניות עשירה, וחוקרי דת הבחינו הבחנות רבות 
בין סוגי נד שונים, כגת מ׳ המקיימת את האישיות האינדי¬ 
ווידואלית — לעומת נד המבטלת אותה במציאות האלוהית 
הפל־פוללת! מ , המקיימת את היקום — לעומת זאת ה״א- 
קוסמיסטית״, הגורסת בישול היש בישות האלוהית! מ׳ של 
האין־סוסיות — לעומת מ׳ של רצת אישי! מ׳ תבונתית- 
ספקולאטיווית — לעומת פד תלונטאריסטית, וכיד׳ב. מובן 
שפרטי המסורות הדתיות למיניהן משפיעות על גיבושי הנד 
הקונקרטיים. כך, למשל, עומדת במרכזן של חוויות מיסטיות 
רבות בנצרות לא האלוהות סתם אלא דמותו של ישו דווקא. 
בחוגים של נזירות מיסטיות התפתחה מגמה זו לדפוסים 
קבועים של אהבת הנשמה (ד,"כלה") ל״חתך האלוהי 
0 [ 1 :ז 5 ׳ג 011 נ 1 גז 8 ). בדרך כלל ניחן לומר שד.מ׳ הקיצונית שו¬ 
ללת את קיומו הנפרד של העולם ושל ה״אני" האישי, 
וחותרת להתבטלות האני באחדות האלוהית. מאידך־גיסא 
יש מ׳ של אהבת די' ודבקות בו, שיש תאים בה את הם׳ 
האמיתית והצרופה, ויש תאים בה דתיות אינטגסיווית ולא 
מ׳ ממש. עם המבטאים את הדעה הראשונה אפשר למנות 
את כתבי האופאנישאדות ההודיות (ע״ע הדו, ענד 471 ), 
את הודאנטא (ך שם, עם׳ 473 ) בנוסח שאנקארה, את 
ההינאיאנה הבודהיסטי (ע״ע טהתדה׳ עם׳ 339 ), את פלו־- 
טינוס (ע״ע), את דיוניסיוס איש-האךאופגום (ע״ע) בנצ¬ 
רות המזרחית, ואת אקהרם (ע״ע) בנצתת המערבית. נד זו 
יש בה יסודות המובילים לקויטיזם (ע״ע). הדעה השניה 
מקובלת על הבהאקטי(ע״ע הדו, ענד 475,474 ) בהינדואיזם 
(וימנוגה׳ טולסי דס {ע״ע]), ואישים כמו פילון מאלכסג־ 
דתה (ע״ע), כמה מהצופים המוסלמים, המיסטיקנים הנוצ- 
תם האורתודוכסים והמקובלים היהודים. 

הנד היתד, תמיד נושא להתעניינותם של פילוסופים ושל 
פסיכולוגים בגלל השאלה אם התוויות המיסטיות למיניהן 
מעידות על קיומי של תחום מציאות רוחנית ועל המהות 
והמבנה של הנפש האנושית. 

על הנד ביהדות — ע״ע קבלה. 

מ׳ בנצרות. השאלה אם נמצאים יסודות מיסטיים 
בבתת החדשה אם לאו — מוצאת את תשובתה בעיקר לפי 
ההגדרה שמגתתם אח המושג נד (ך לעיל). מגמות מיס־ 



349 מיסטיקה ■ 

פיות מובהקות התפתחו מהר, בעיקר בפנסיה המזרחית. 
©ביוון שבתולדות ההגות האירופית היתד. הפילוסופיה 
הנאו-אפלטונית (ע״ע נאו־אפלטוניות) הקרובה-ביותר למח¬ 
שבה המיסטית, לא ייסלא שגם התאולוגיה המיסטית מצאה 
את ביטויה בעיקר בלשון הנאדאפלטונית. תולדות הגד 
הנוצרית קיבלו את צביתן ד,נאו־אפלט 1 גי בעיקר ע״י הכת¬ 
בים של דיוניסלס איש-האראופגוס (ע״ע). בדרך כלל ניתן 
לומר שהבד הנוצרית מנסה לשמור על הטראנסצנדנציה 
הגמורה של הישות האלוהית, ועל-כן מסתייגת מפנתאיזם 
(ע״ע). כמרכן נתפסת הישות האלוהית כפרסונאלית (להב¬ 
דיל מהתפיסה הלא-פרסונאלית של האלוהות בשיטות מיס- 
טיזת רבות). ה״איחוד השלם" של הנשמה עם האלוהות 
מוסבר כאיחוד של האהבה ושל הרצון, ולא כאיחוד 
סובסטאגציאלי או כשקיעת ישותו של הנברא בישות 
הבורא. 

יש תאולוגים (בעיקר פרוטסטאנטים, כגון ר. ניבור 
[ע״ע] וא. פרוגר [ע״ע]) התאים את המגמות המיסטיות 
כסותרות את הבשורה הנוצרית וכקתבות לגנוסיס (ע״ע) 
או לגאו-אפלטוניות ולדתיות הפאגאנית יותר מאשר לדת 
המקראית. אולם במסורות של הפנסיה הקאתולית והכנסיות 
המזרחיות נודעת חשיבות מרכזית לגד הן להלכה(תאולוגיה) 
הן למעשה (דרכי חסידות ופרישות). 

בין השמות הידועים בתולדות הם׳ הנוצתת: קלמנס 
מאלכסנדריה (ע״ע), גרגותוס מניסה (ע״ע), אוגוסטיגוס 
(ע״ע), הוגו מסן רקטור (ע״ע), פרנציסקוס מאסיסי (ע״ע), 
בונונטורה (ע״ע), אקהרט (ע״ע), טאולר (ע״ע), ה. זרזה 
(ע״ע), קתרינה מסינה (ע״ע), קתרינה מג׳נובה, טרסה דה 
חסום (ע״ע), חואן דה לה קתס (ע״ע), יעקב במה (ע״ע), 
פ. פנלון (ע״ע), והגברת גיאיון (ע״ע גרה). 

על הגד באיסלאם — ע״ע צופיות. 

; 1911 ,.זג , 1899; £. ¥1540x11111 ,./ג 071 ( 11 ( 1 ( 0 , 80 מ! •א .זז 

,״ת 011 ג 2 , 0 . 11 ;* 1920 , 346 — 248 , 001 0*1x1 ,־ 110110 .? 

■ 41410 ^ * 701 ^ 11 *? , 815010111 .ס ; 1957 ,*( 70107 ? 004 4 *- 0 ס 5 ./ג 

— 1 ) 3 ' 155 ת\■. . 0 . 0 ; 1958 ,( 26 , 8111401 -ס 215 ז£) .ז 3 1104 71101 
. 1961 ,* 071 ( 411111177 ^ ,זג ,ז 10 > 031 .£ 

צ. ו. 

מיסטרה 506<;> 1911)0X060 ךד£ט 1 \), אחר ביזאנטי ביתן, 
7 ק״מ ממערב לספארטה, במרום הר־טיגסום. 

מבצר מ׳ נבנה ע״י׳הצלבני גיום דה רלארדואן (- ¥1116 
13x301110 )), ונמסר ב 1262 למיכאל ¥111 פלאולוגוס (ע״ע) 
קיסתביזאנטיון. נסיכים מבית פאלאולוגוס'המשיכו לשלוט 
בנד. במאה האחרונה לתקופה הביזאנטית היתה מ׳ מקום- 
מושב של ז־ספוטאט יווני ומרכז אמנותי ומדעי. נבנו בה 
כנסיות שעוטרו בתמשיחים מפורסמים בתולדות האמנות 
הביזאנטית, יצירות של 3 אסכולות של אמנים. עיקר ד.תמ- 
שיחים נשתמרו בכנסיות אפנטיקו, פנתאנאסה ופריבלפטוס! 
הם מדגימים את ה״תחיה" הביזאנטית מימי הפאלאולוגים 
(המאות 13 ו 14 ), תוך שילוב יסודות מסורתיים וחידושים 
בפרספקטיווה ובתנועתיות. חיי־החצר במ׳ פרחו גם במובן 
הרוחני; בין יושביה היה הוגה-הדעות האפלטוני גיאורגיום 
גמיסתוס פלתו. מ׳ נפלה בידי התורכים ב 1460 , והתקיימה 
כעיר עד לחורבנה במלחמת־השיחרור היוונית ב 1826 .שרידי 
התושבים עברו ב 1834 לספארטה. 

0. 8111101;, 07111771*7)11 6^00x17771 4( 6111170, 1910; 84. 

X^xx£1956 ,. 1 \ , 5 ף 4 ו^ 154 ז . 


מיסטריות 350 

מיסטךזינגר (גרמ׳ ז 1615461510£6 \), מחברי שירה לירית 
גרמנית ( 61546x5302 ^) במאות ה 14 — 16 , שהיו 
בעלי־מלאכה. שירת הם" התפתחה מן הצורות המאוחרות 
של שירת המינזנגר (ע״ע) ומשירת־המכתמים של המאה 
ה 13 . מתוך חברות-זמרה כנסייתיות נתארגגו בהתחלת המאה 
ה 14 — גילדות (ע״ע, עמ׳ 667/8 ) של מ". ביה״ם הראשון למ" 
נוסד במינץ, אח״כ נוסדו בת״ם כאלה גם באולם, אוגסבורג, 
פריבורג, קולמר, גירגברג ועוד, והם המשיכו להתקיים עד 
המאה ה 19 . התקנון העתיק־ביותר של הכד שנשתמר הוא 
מ 1513 (פריפורג), ואוסף־שירים שלהם העתיק־ביותר נמצא 
בקולמאר. ד.מ" התפשטו בכל גרמניה הדרומית. מייצגיהם 
העיקריים הם: מיכאל בהים ( 86113101 11611361 \), הנם פו׳ל־ין 
( 012 ? 1-1305 ), הנס רוזנפליט ( 805600164 1205 ־ 1 ), מוסקט* 
בליט ( 164 נ 111514341 \), והנס זכס (ע״ע). 

באמנות הנד שלטו חוקים קפדניים, שהיו רשומים 
ב״טאבולמורה". מבחן השירה התקיים או בכנסיה או בבית־ 
העיריה. על המשורר, שישב על "כיסא־השירה", היה לחפר 
טכסט חדש לבתים ולמנגינה נתונים. בזמן מאוחר־יותר היה 
עליו להלחין גם מנגינה. נושאי השירים היו בעלי אופי 
מוסרי או דתי, וגם לימודי; הסיגנון היה מליצי-מופרז. 

האופרה ״הם׳ מנירגפרג״ לד. וגנר (ע״ע, עמ׳ 783 ) 
מתארת את חייהם ופעולותיהם של הנד. 

וע״ע ויקרם ? גרמנית, תרבות, ענד 560 , 544 ; וולסרם, 

עמ ׳ 928 . 

; 1936 ,.זג מסג*־!/ . 4 015110 % () 11011011 ^£ * 01 ,: 801 ־ 6111 . 0 . 14 
. 1952 ,^( 7107 * 11 (* 4 ! *((* 011 * 4 ■ 1 * 0 , 142801 . 8 

מיסטו־יות (י וי 10 נ)ווד 0 ט 11 י אנג' 16$ ז $46 ץ 1 ת, צרם׳ 
546465 ץמ 1 ), במובנם המקורי — טקסים דתיים 
שתוכנם נשמר בסודם של המשתתפים בהם ( 60 x 01 !) , מיוד 
׳ £11 ״*] = לבלום את הפה, לעצום עין). טקסים כאלה 

התקיימו בזמן העתיק בעיקר ביוון, וגם בארצות המזרח 
הקרוב וברומא. מנקודת-הראות של תולדות־הדת המונח מ׳ 
חל איפוא על אירועים קונקרטיים. המשמעות של מסתורין, 
רז, נוספה עליו בתקופה ההלניסטית ונתגלגלה גם ללשונות 
אירופיות, ואף ללשון חז״ל. כמו־כן הוחל השם מ" על המח* 
זות הדתיים ( 5464165 ץ!ת ,$ץ 13 ק 16 :> 3 ־! 11 מ; וע״ע דרמה, עם׳ 
184 , ישו, עמ׳ 437 ), שבוצעו ביה״ב, לרוב ע״י הגילדות 
(ע״ע, עמ׳ 667 ). 

ידיעותינו על טיבן של הכד במובנן המקורי הן מצומ¬ 
צמות מטבע הדברים < מוצאן — על אחת כמה וכמה. לפי 
אחת ההשערות היה מוצאן קדם־הלני וחסידיהן שמרו אותן 
בסוד מחשש תגובת הסביבה החדשה. הועלתה גם ההשערה 
שיסוד ד.מ" היה טקס משפחתי שמשתתפיו נקבעו ע״י אבי־ 
המשפחה. 

המ" נבדלו מטקסי-דת אחרים דווקא בכך שלא היו פתו¬ 
חות אלא למי "שהוכנס בסודן". פעולת "ההכנסה-בסוד" 
נקראה ?'יסה"!!, לאט' 101413 (מכאן באגג׳: 0111346 !, 
1014134100 ). היה זה השלב הראשון של הטקס, הקשור בם" 
"הקטנות" שנתקיימו באגראי, פרבר של אתונה. אחריו בא 
השלב השני, ה-!'ח•^־, כל', השלב שהמשתתפים בו הגיעו 
לתכלית ד!מ׳, היא השלמות. 

סודות ד,מ׳ היו ידועים בדרך־כלל לתושבים שהתגוררו 
במקומות־הפולחן, אך אסור היה להם לספרם. סוד ד,מ׳ נקרא 
בפי היוונים ׳ 60 ( 01 x 01 , "שאין לבטא אותו", והיה בכך משום 



351 


מייסטריות — מ׳יסמרל, פרדריק 


352 


ביטוי ליראת-כבוד עמוקה. הסודות שהיו בבחינת סקס 
בלבד נקראו ע 0 זתי]י] 6 ״׳ 5 > = ״שאמירתם נאסרה״! ידועים 
יותר היו התכנים המיתיים (ע״ע מיתוס) של הם , . עוד יותר 
ידועים היו המעשים הטובים שנזקפו לזכותם של האלים 
שהיו קשורים במ ׳ , כגון הדגן והחקלאות, מתנת דמטר 
(ע״ע), בנד האלוסיניות. 

המ" האלוסיניות הן המפורסמות בכולן. על מ" אלו, 
שהתקיימו' 1,500 ואולי אף 2,000 שנה, יש לגו ידיעות 
מרובות־יחסית. הן נקראות בפשטות ";יוהזסט!!, בלא ציון 
נוסף, כגון "שתי האלות (דמטר ופרספונה), שלכבודן 
נחוגו. לעתים הן נקראו הם" "הגדולות", כדי להבדילן 
מהפד "הקטנות" שנחוגו באגראי (ר׳ לעיל). במ ׳ האלוסי־ 
ניות השתתפה כל אוכלוסייתה של אתונה, לרבות הנשים 
והעבדים. הילדים יוצגו ע״י נער, מאחת המשפחות הוותי¬ 
קות, שעבר איניציאציה בביתו. המיתוס, המספר על חטיפת 
בתה של דמטר בידי הדס (ע״ע) ועל חיפושי האם אחריה 
במשך זמן רב (ע״ע המנון, עמ׳ 773 ), היווה את המבוא 
לס' ובתור שכזה היה פומבי. על המשך המיתוס, שלפיו 
הרתה פרספונה וילדה לחוטפה, כאילו במותה — שהרי 
האדם היה אלוהי השאול — שמעו די "סזסט!! בלבד. אלה 
יצאו לדרכם מאתונה למקום הנד כאילו יוצאים לעולם הבא, 
ובאלוסים שותפו בחיזיון נשגב, ה £10 ד 1051 ל£ (= מה שניתן 
לצפות בו), שבו הועלתה דמותה של מלכת־השאול שהיתה 
לאם. הונח כמובן־מאליו שלמשתתפים בחיזיון מובטח 
במותם גורל טוב־יותר מאשר לאלה שלא התנסו בו. 

היכולת להזות הזיות נדרשה בוודאי מאלה שעברו 
איניציאציה באלוסים. צום של תשעה ימים, ולאחר־מכן 
משקה נוסך שיכרון קל, סייעו לקראת המעבר למישור 
האחר. דבר זה הושג במידה רבה־יותר ע״י שתיית היין במ " 
של הכבירים (ע״ע) במקדשיהם באי סאמותראקי ובתבאי 
שבבויאוטיה. דמיונן של מ" אלו לנד שבאלוסיס היה רב, 
אם כי הודגש אפים הזכרי של הכבירים. 

ע ־ 1 ־־ 

פולחן דיוניסוס (ע״ע), בעל האופי האקסטאטי, שהיה 
ביסודו פולחנן חסודי של הנשים, הועמד תחת פיקוחם של 
גברים, ונתקבל בין פולחנות המדינה. בשום מ" לא הושגה 
ההינתקות מהחיים הרגילים במידה כזאת כמו בם" של 
דיוניסום, שחדרו אף לאיטליה ולאימפריה הרומית כולה. 
יחד עם המ״ מהמזרח. — ור׳ תמ׳ בכרך י״ד, עמ׳ 634 . 

ד,מ" של האלים המזרחיים שהחלו רווחות באימפריה 
הרומית — כגון של איסים (ע״ע) ואוסירים (ע״ע אסיר 
[כרך־מילואים]) שהובאו ממצריים ההלניסטית, או של 
קיבלי (ע״ע) ושל אטים (ע״ע) מאסיה הקטנה ושל מיתרה 
(ע״ע) מפרס — לא תמיד נזקקו לאקסטאזה כדי לגבש 
את קהילות חסידיהם. מה שמ" אלו הציעו לא היה אלא 
העלאתו של החסיד למישור חדש, העלאה שהיתר, בה 
משום בחירה בו, משום התנסות מצדו להיות לאיש אחר. 
ההתנסות חיזקה, יותר מכל הבטחה ותקווה, את האמונה 
בהשגת המיוחדות המיוחלת ואת קיומה לעד. 

על השפעת הנד על הפולחן הנוצרי — ע״ע מיסה. 

5$ ) 11 ^ £171 726171 ) 56 171 65671 < 1 ) $1671671 ץ 14 6 ^ 31111 035 . 0 

־/' 1611671751 '/ 016 , £€112611816111 ; 1894 , 114717 ח?/ 06715 15 ) 4 { 4 ) 3 

56/1671 14^5167X6717611 £1071672, 1923; 0111110111, £65 £611£1- 

0715 01707713 $3£3121$771€ 16 43715 46$ ) 16711 ־ X71, 1924 ; £. 

132X001, / ]4x51671, 1924; 1(. ££1 3 .¥ 7 * 4 51671€71 ^ 4 { , 1 ׳{ 611 ־ - 

17671 (11 * 1 ; 1945 ,( 111 , 1003 ש 14 ־ 161 * ש!נ ., 


01071)}505, 416/161)^31 17713£6 0/ 17146517X4611(116 14/6, 1947; 

1*1., £1614515, 476/161){>31 17113£6 0/ \101/167 3714 0344£/1167 , 

1967; £161161115116 1/16 /ס . 14 16 ) 51 ( 01071 7/16 , 1115800 < .ק 

3714 £0771311 4£6, 1957; (3. \(£16 , 10113$ ץ X45X5 3714 1/16 
£16145X711371 1961. 

ק. ק. 

מיסטו־ל, גבו־יאלה [שמה הספרותי של לוסילה ג 1 ד 1 י 
אי אלקיגה] — ץ 10 ) 00 113 :>נ 13 ] 31 ־ 1 ;ו.? 41 \ 0361-1013 
3£3 ץ 103 .\ 2 ץ) — 1889 , ויקוניה — 1957 , ניו־יורק), משוררת 
ומחנכת צ׳ילנית; בעלת פרס-נובל לספרות לשנת 1945 . מ׳ 
פעלה שנים' רבות בשדה-החינוך בארץ־מולדתה ובשירותה 
הדיפלומטי. את דרכה בספרות התחילה ב 13 10 > 05 ד>מ 50 
11161-10 ״ (״סונטות המוות״), 1915 — שירים שבהם היא 
מבטאה את סבלה לאחר התאבדותו של חברה. לאחר־מכן 
פירסמה, בין השאר: ״ 06501306 (״שיממון״), 1922 (הו״ל 
לראשונה בגיר־יורק) — קובץ־שירים המכיל את השיר 
• 00101 ("סבל"), ובו ביטוי רגשותיה מגיע לשיא עצמתו; 
קובץ בפרוזה 5 שז€( 1 ומז 3 ־ 31 ק 13661111-35 ("פרקי־קריאה לג־ 
שים״), 1923 , שהוקדש להודאת השפה בבתי־ספר לנשים; 
!;זט״-ס־ד (״רכות״), 1924 — אוסף של שירי־ילדים, שאליו 
צורפו שירים חדשים ב 1945 ; 0$ ״ 1 ת 3 ־! 3 ס 1101-11135 ("מחו¬ 
לות לילדים״), 1926 ; 035 ת 613 65 < 111 א ("עננים לבנים"), 
1930 — שירים; 11130511-3 13 66 301611 ז 0 03 ("תפי¬ 
לת המורד."), 1930 — בפרוזה; 1313 ׳ (״חורבן״), 1938 — 
קובץ־שירים שבו מגלה מ׳ התעניינות רחבה־יותר באנושות 
כולה ובבעיותיה האכזריות של התקופה, בלא להתרחק מן 
הקו המנחה את כלל יצירתה — האהבה והאמונה• לאורך 
כל יצירתה של מ , היתד, האהבה נושאה העדיף, ובעיקר 
האהבה לילדים, למסכנים ולנחשלים׳ לטבע ולאל. חרוזיה, 
תכופות גבריים יותר מנשיים׳ מצטיינים ברכותם בצד עצמת 
הרגש. מיוחד־במינו הוא שימושה במלים המשוות לכלל־ 
שירתה את החום האפייני לה. הפרוזה שלה היא פשוטה, 
כנה, ואף שהיא מלאת-רגש, הריהי נופלת משירתה. שיריה 
זכו להצלחה רבה ותורגמו לאנגלית, לצרפתית, לאיטלקית, 
לגרמנית, לשוודית ולעברית ("שירים", תרג׳ ר. שני, 
תשכ״ו). 

, 236-279 , 1$ ) 0 ? 2 ו^ו-ו? 7 זו 4 /-ו/ 1 וה 8 ק 5 ) 3001 , 611 -^ 4 ) 3130 . 5 
- 111$ ) 0001/1 ?$) 10 $) 0 ? 10 ) 11 11010£1/1 ! 1 ) , 01115 ׳;]) .? ; 1929 
,./ 6.3 ) 4 1 > 1 ) 810£$0 , 1111113 ? ,א ; 1934 

. 1955 .. 0.14 ,״ 016 ) 8.11013 . 1 ? ; 1946 

ם. פ. 

מיסטרל, פרד ךילן — 31 ז 1151 \ ס!־! ■!(סס-! י! — ( 1830 , 
מאיאן [ 6 ת 131113 \] ליד ארל — 1914 , שם), סופר 
צרפתי ומחדש הספרות בדיאלקט הפרובאנסאלי. מ׳ למד 
משפטים, אך כבר בגיל צעיר התעוררה בו, בהשפעת מורו 
ז׳וזף רומאניי, התעניינות בשירה הפרובאנסאלית, והוא 
שם לו למטרה "להחיות בפרובאנס את תודעת הגזע, להחזיר 
לשפתה אה מעמדה ולהפיצה בדרכי שירה״. ב 1851 השתתף 
בקובץ 310 ? 01 /י! 01 ז? 16 (״הםרובאגםאל"), ושיריו עוררו ענ¬ 
יין. ב 1854 , יחד עם שישה משוררים אחרים, ייסד אסכולה 
ספרותית פרובאנסאלית בשם 1-1£6 < 6111 ? (אולי מלאט׳ 
£611661-15 = יונק, מוצץ), שפתחה בהוצאת לוח שנתי פרו- 
באנסאלי ס^חסי״יטס-!? 3 ת 3 ת״\ 1 . מכאן ואילך התמסר מ׳ 
לעבודת־מחקר קפדנית בתחום הלינגוויסטיקה והלכסיקו* 
גראפיה, שפריה, מילון אנציקלופדי פרובאנסאלי-צרפתי 





353 


מיספזרל, פרדריק — מיסיון 


354 


186 ש< £6111 סס^ זס^יד £00 ("אוצר הפליבריז׳"), התפרסם 
ב 1878 . ב 1859 הופיעה הפואמה הכפרית שלו 10 שז! 1 \ (צרפ ׳ 
61116 ז 11 \), שזכתה להערכה נלהבת מצד למרטין (ע״ע) 
ועובדה לאופרה בידי שרל גונו (ע״ע). עם פירסום האפו- 
פיאה הדמיונית 311 (>״ 310 נ) ("הג המולד") ב 1866 הפך מ׳ 
למנהיגה הבלעדי של הפליבריז׳, ולאחר שהופיע ב 1875 
קובץ שיריו ז £0 > 13010 1.1$ ("איי הזהב") פירסומו הלך וגבר. 
הוא המשיך לפרסם את יצירותיו בצירוף תרגום צרפתי, 
וביניהן: סזשסא, 1884 — סיפור קצר בחרוזים על נושא 
אגדי מיה״ב! 0 מ 3 ! 0 מ £61 1.3 (״המלכה ז׳אן״), 1890 — 
דראמה; 11056 סס!) סרחס״ס? 1.011 ("פואמה על הרון" 
[הבהר]), 1897 ו 1011 > 3 ׳\ 111 ו 0 1.15 (״אסיף הזיתים״), 1912 

— קובץ שיריו האחרון. ב 1897 ייסד מ׳ את המוזיאון של 
ארל, שנועד לשכן את אוצרות התרבות הפרובאנסאלית, 
ולו אף הקדיש את כספי פרס־נובל, שקיבל ב 1904 . 

ב 1906 הופיעה האוטוביוגראפיה של מ׳, £50611110 0 ! 101 ג 
£300016 16 ז 0 ת 161 \ ("מוצאי, זכרונות וסיפורים"), וב 1910 

— תרגום פרובאנסאלי של ספר "בראשית" 

מ׳ התנגד למגמות הספאראטיסטיות שקמו בקרב הפל , ־ 
בריז׳ אחרי מפלתו של נאפוליון 111 . שאיפתו היתה להחזיר 
לתרבות הפרובאנסאלית את עצמאותה הרוחנית, בלא 
מסגרת מדינית נפרדת. 

.£ ; 1918 , ח?\ 10 ס ,?]? 011 ? 0 ,? 1 ? 0 <] ,./ו..'׳/ , £3856116 .? 

108 / 0 . 14 .' 1 ,. 18 ; 1918 ,. 14 ? 4 1001108 ! 1 ?■ 111 ' 11 ק 1 ? 0% !!? 18 
10 1 ? . 8 1 ,ץ 0111 '\ 6 ל 1 .? ; 1937 ,. 14 .¥ / 0 < 06/1 י/ ? 1 ( 1 ,■!?/ 51141 
) 1 > 0010 ] ,./ג , 801101100 ,? ; 1941 ,? 111 ) 108 ? 118 ' 4 1108 <] 18 ? 4 ?ז 
• 313 " 1 . 8.15 ; 1954 , 1101 ?■ 11 (.> , 14 , 16155161 .. 1 ; 1945 ,?? 88 ?¥ 
־ 1105 > 51 / . 8 ; 1955 ,. 114 %? 1 ( 0 %> 1 ? 11%1 ?ז 81 ? 81 ו 81 ? 5 ?¥ , 110116 
.¥ זס! 01 !?£ , 16 ץ 6 ? . \. . 8 ; 1956 ,. 14 10 1 ז 1140110 ) 0 ? 1 ה 1 , 100 

. 1959 ,. 14 
מ. אז/ 

מיסיון (מלאט׳: 115510 ״ = שליחות), פעולה להפצת דת 
מסוימת בקרב בני דת אחרת. פעולה זו מצויה 
בדתות שובות! בנצרות ובאסלאם נחשבה בתקופות מסוימות 
לחובה דתית. 

ישו פנה בהטפותיו רק ליהודים, אולם נזכרות בשמו 
מימרות, כגון "לכו אל כל העמים להורותם ולעשותם לי לתל¬ 
מידים ולטבל אותם בשם האב והבן ורוח־הקודש"(מת׳ 19,28 ). 
הפצת הנצרות הקדומה קשורה ב 12 "השליחים" ובראשם פט¬ 
רום) ממרכזה בירושלים התפשטה ההטפה לנצרות בכל הקיס¬ 
רות הרומית. האמונה שהמשיח כבר בא, ושבמותו כיפר ישו 
על חטאי המאמינים׳ משכה רבים, בעיקר בשכבות הנמוכות 
של החברה. הסתלקותה של הנצרות מכל תביעה לקיום 
המצוות המעשיות של היהדות קירבה אליה את הנכרים 
שכבר קודם־לכן אהדו את תורת-ישראל! כך קצרה הנצרות 
את הישגי התעמולה של היהודים בחברה ההלניסטית. האי¬ 
שיות המרכזית בנד היה פאולוס, שהציג את הפנסיה כישות 
רוחנית אוניוורסלית, ובכך הכשיר אותה לפעולת-נד מעבר 
ליהדות. 

בימי הקיסר קונסטנטינוס (ע״ע) נהיתה הנצרות לדת 
הקיסרות, ומאז התפשטה גם מכוח תמיכתה של המדינה. 
אבות-הפנסיה, היארונימוס, אוגוסטינום ואמברוסיום (ע׳ 
ערכיהם) ואחרים י ניהלו פולמוס ער בעל אופי מיסיונרי 
עם לא-נוצרים (ע״ע אפולוגטיקה). פעולות מ/ מתן טובת־ 
הנאה לנוצרים וחקיקה אנטי-אלילית הביאו לנצחובה של 
הנצרות ברחבי האימפריה. 


בסוף תקופת הקיסרות פעל המ׳ הנוצרי גם בקרב עמים 
שמחוץ לתחומה. אולפילם (ע״ע) ניצר את הגוחיס (ע״ע) 
ותירגם לשפתם את כתבי הקודש. תרגום זה לשפה גרמנית 
סלל גם אח הדרך להתנצרות הלנגוברדים והבורגונדים (ע׳ 
ערכיהם) לנצרות האריאנית (ע״ע אריוס), יריבת הנצרות 
הקאתולית, דת־הקיסרות. מרומא יצאו מיסיונרים ובראשם 
פטריק "הקדוש" (ע״ע), לאירלאנד וניצתה. הנצרות באיר- 
לאנד התבססה לא על מידרג הכמורה (הגמונים, ארכיהג- 
מונים וכר), אלא על נזירים עצמאים. מאירלאגד יצאו מיס¬ 
יונרים רבים שניצרו את הסקוטים ופעלו במערב אירופה 
ומרכזה. 

המיסיונרים האירים התנגשו בכד הרומי-קאתולי, ששלי־ 

חיו, מטעם האפיפיור גרגוריוס 1 (ע״ע), ניצת את אנגליה, 
ושבו תמכה ממלכת הפרנקים (ע״ע) שהתנצרה בסוף המאה 
ה 5 תזמת המלך כלובים (ע״ע) והיתה הממלכה הטוטונית 
הראשונה שקיבלה את הקאתוליוח. בתמיכת הפראנקים 
פשטה הקאתוליות, והישגי המ ׳ האריאני והאירי נמחקו. 
בתקופת הקרולינגים התהדק הקשר בין השלטון הפראנקי 
לבין הכנסיה והמ ׳ . בוניפציוס (ע״ע) פעל בגרמניה בחסות 
קרל מרטל (ע״ע); קרל הגדול (ע״ע) הפיץ את הנצרות 
באש ובחרב בארצות שכבש וכפה את הנצרות, בין השאר, 
על הסאפסונים, וזאת מתוך שיקולים דתיים ומדיניים כאחד. 
במאה ה 9 יצאו מטעם הקארולינגים מיסיונרים אל הסלו- 
ונים, הקרואטים, הצ׳כים והמוראווים. פולניה, המארק, נור¬ 
ווגיה ושוודיה התנצרו החל במאה ה 10 . התנצרותם של 
עמי סקאנדינאוויה אירעה בהשפעת מיסיונרים מאנגליה. 
בשוותה ובהונגריה התבססה הנצרות בעקבות מלחמות 
ממושכות. ההתנצרות, בהשפעת המיסיונתם, היתה כרוכה 
בקבלת התרבות האירופית מורשת־רומא, על תועלתה המ¬ 
עשית והמדינית. תכוי עובדי-האלילים בכוח הזרוע, ביזמת 
ד.מ׳. סייעה לריכוז הכוח בידי השליט. הנד מילא תפקיד 
חשוב בתחום התרבות הודות לבת״ס, למנזרים ולכנסיות 
שנוסדו. 

הפטריארכים של המזרח יזמו פעולת־נד מעבר 
לגבולות הקיסרות. אחנסיוס (ע״ע) מאלכסנדריה שלח את 
פרומנטיוס לחבש (ע״ע), וגרגותוס "המאיר" (ע״ע) פעל 
בארמניה; מתנה זו היתה הראשונה שבה נהיתה הנצרות 
לדת'הרשמית. ממנה הופצה הנצרות בגרוזיה. הנסטותנים 
(ע״ע) ניהלו פעולות מ׳ בכל רחבי אסיה. 

קיסרות ביזנטיון וכנסייתה יזמו פעולות מ׳ בבלקאנים 
ובקרב העמים הסלאוויים. האחים מתודיום וקידילום (ע״ע) 
תירגמו את כתבי-הקודש והליטורגיה לסלאולנית, ונשלחו 
מסעם פוטיום (ע״ע), אפטריארך קושטה, לנצר את הבול- 
גארים, הצ׳כים והמוראווים. לקירילוס מיוחם הכתב הקרוי 
על שמו (קיתלי). ב 865 התנצר בורים 1 , מלך בולגריה, 
ופעל לניצור עמו. הרוסים קיבלו את הנצרות מביזנטיון, 
בימי ולתמיד (ע״ע) "הקדוש" (בסוף המאה ה 10 ). הנד 
מביזנטיון והמ ׳ מרומא התחרו והתנגשו זה בזה בכמה 
מקומות. בסרביה גבר הכד האורתודוכסי על הקאתולי, ואילו 
בבוהמיה ובמוראוויה היתה יד הקאתולים על העליונה. 

מן המאה ה 12 התפשטה הנצרות באיטיות תוך שימוש 
בכוח. בספרד התנהלה מלחמת הכיבוש-המחודש מית המוס¬ 
למים ("רקונקיסטה"), שבה השתתפו מיסדתם לוחמים 
של אבירים־נזיתם; בצפון־מזרח אירופה הכניע מיסדר 



355 


מיסיון 


356 


האבירים הטוטונים (ע״ע) את הפרוסים האליליים, והשוודים 
הכניעו את הסינים וביצרום. מ׳ בדרכי־שלום ניהלו הפו־נ- 
ציסקנים והדומיניקנים (?ר ערכיהם), שפעלו גם בארצות- 
האסלאם והגיעו למזרח־זזרחוק ולקדמת־אסיה, אך בשטחים 
מרוחקים אלה לא זכו בהצלחה בת־קיימא. למטרד. זו למדו 
שפות של הלא־נוצרים (ערבית, עברית ועוד), וניסו להוכיח 
בדרכי ההיגיון או על סמך המקרא והקראן את אמיתות 
הנצרות. ר. לולים (ע״ע) הניח בסוף המאה ה 13 ותחילת 
ה 14 את הבסיס התאולוגי לפעולת ד,מ׳ בדורות שאחריו. על 
ההטפה לנצרות בקרב היהודים — ר׳ להלן, עם׳ 360 . 

לתגליות הגאוגראפיות הגדולות במאה ה 15 — 16 היו גם 
מניעים מיסיונריים. ספרד ופורטוגל התחייבו בפני האפיפ¬ 
יור לשגר מיסיונרים למושבותיהן ולהקים בהן מוסדות דת 
וחינוך, חכו בתמורה בשליטה בלבדית במידרג הכנסיה. 
("פטרואדו"; ע״ע מכסיקו. היסטוריה). עי״כ איבדו האפיפ¬ 
יורים את השפעתם במושבות. 

בפעילות המיסיונרית מילאו תפקיד נכבד מיסדרי הנ¬ 
זירים ובמיוחד הישועים (ע״ע). משורות הישועים באו 
לסדר (ע״ע), שליח-הודו שהגיע גם ליאפאן, ומקימי מדינת 
מופת מיסיונרית בפרגוי (ר׳ להלן). כדי להגביר את 
שליטתו במ׳ הקים האפיפיור גרגוריום /ג x (ע״ע) את 
"הקונגרגאציה הקדושה להפצת האמונה״ (-ש־ €00£1 3 ־ 5301 
10 >!? 1013 ! 3£3 ק 0 ז? 16 ) 83110 ) ובקיצור — "הפרופאגאנ־ 
דה", שניסתה לעקוף את "הפאטרואדו" של ספרד ופורטוגל 
ע״י שיגור נציגים אפיפיוריים לאזורים שבהם לא היתה 
כנסיה מאורגנת. ה״פרופאגאנדה" ו״הפאטרואדו" הסתכסכו 
תכופות, והחיכוכים החריפו עם גידול השפעת צרפת ברומא. 
ד.מ׳ הצרפתי בצפון-אמריקה הצטיין בשימוש מועט בכוח — 
אך הישגיו אבדו בגלל אבדן מושבותיה של צרפת במאה 
ה 18 . 

הישגי ה פורט וגא לי ם במיסיונרים באפריקה 
היו דלים ולא הותירו עקבות בגלל מחסור בכוח־אדם, וכן 
בגלל ההתנגדות שעוררו המיסיונרים בקרב הכושים עקב 
השתתפותם בסחר העבדים. בחבש (ע״ע, עמ ׳ 107 ) זכו 
הישועים להצלחה זמנית בחצר המלוכה, אך הפנסיה המונו־ 
פיסיטית המקומית הביאה לידי גירוש המיסיונרים. בהודו 
פעלו הפורטוגלים ממרנזם בגואה (ע״ע), והצליחו בפעולתם 
בקרב הקאסטות הנמוכות בדרום הודו. הישועי רוברטו 
נובילי, שחי כבראהמין ונהג בסתגלנות כלפי מסורות דת 
הודיות, עורר מחלוקת בדבר "מנהגי מלבר". עם ירידת 
פורטוגל כמעצמה קפאה הנצרות בהודו על שמריה. 

במאה ה 16 זכו המיסיונרים בהצלחות מרשימות ביאפאן, 

אך עוררו חשדות שהם חיל־חלוץ של פלישת אירופים, 
ואח״כ גורשו( 1587 ) ! ב 1637 , בעקבות התקוממות של הנוצ¬ 
רים, נערך בהם טבח והם הושמדו (ע״ע יפן, ענד 133 ). 
בסין הותר ב 1600 לישועי מטאו ריצ׳י (ע״ע) לפעול בפקין 
לאחר שקנה לו שם כמלומד וכסופר סיני מסורתי; אורח 
חייו ונכונותו לסתגלגות ביחס לטקסים ולפולחן סיניים 
עוררו נגדו מיסיונרים דומיניקגים ופראנציסקנים (ע״ע 
ישועים, עמ ׳ 446 ). ב 1717 הוציא קיסר סין צו נגד הנוצרים, 
בהוודע לו דבר תלותם של הקאתולים כאפיפיור! ב 1742 
פסל האפיפיור את "הטקסים הסיניים והמאלאבריים", וה¬ 
נצרות בסין דעכה. 

הנד במושבות-ספרד באמריקה פעל באופן אינטנסיווי 


ומתואם יותר׳ ומספר רב של מיסיונרים הקימו מוסדות 
חינוך ודת, לאחר שדיכאו את התרבויות הקיימות. עם זאת 
היה יסוד הכפיה והאונס חזק מאוד בגיצורם של הילידים 
המשועבדים ביבשת־אמריקה. הפרנציסקני חואן דה סומא־ 
ראגה, הארכיהגמון הראשון של מכסיקו, ניצר את רוב 
תושבי ארצו. המיסיונרים זכו באמון האינדיאנים והגנו 
על זכויותיהם נגד השלטונות והמתיישבים הלבנים; לס 
קסם (ע״ע) היה ״שליח האינדיאנים״, ופדרו קלאוור — 
"שליח הכושים". הם הקימו כפרים מיוחדים להגנת האינ¬ 
דיאנים ("דדוקציות"), ובפאראגואי הקימו הישועים מדינה 
למופת, מאורגנת על פי עקרונות שיתופיים. זו חרבה כש¬ 
גורשו הישועים ( 1767 ) בפקודת המלך _קרלוס 111 (ע״ע). 
גם בפיליפינים הצליחו המיסיונרים, ורוב התושבים התנצרו. 
כשנהיו מדינות דרום־אמריקה לעצמאיות, היתד, הפנסיה ה¬ 
נוצרית מבוססת היטב׳ ורק שבטי-אינדיאנים בפגים היב¬ 
שת היו עובדי־אלילים. 

במאה ה 18 חלה נסיגה בפעולות ד,מ׳ הקאתולי עקב 
ירידתן של ספרד ופורטוגל, ופריחת "ההשכלה" האנטי- 
קלריקלית. בימי המהפכה הצרפתית ונאפוליון שותק הם׳ 
הקאתולי לחלוטין, אך בתקופה זו החלו בפעילות מיסיונרית 
ה פרוטסטאנטי ם, שעד כה נמנעו מפעילות זו או 
שפעולתם היתה מצומצמת מאוד. כבר ב 1701 ייסד תומס ברי 
(< 3 ז 8 ) באנגליה חברה להפצת הנצרות, אך הבסיס למ ׳ 
הפרוטסטאנטי המודרני הונח בתקופת מלחמות המהפכה 
ונאפוליון. בהשפעת ההתעוררות של המתודיסטים, הבפ¬ 
טיסטים וכיתות אחרות, נוסדו מסגרות י אירגוניות רבות 
להפצת הנצרות בנכר. במרכז-אירופה התחיל ד,מ׳ ביזמת 
מיסדי הפיאטיזם (ע״ע), שהצליחו לעניין את מלך דנמארק 
בפעילות מ׳ במושבותיו, והפיאטיסט צינצנדורף (ע״ע), 
אפוטרופוס "האחים המוראוויים". המ ׳ הפרוטסטאנטי קיבל 
תנופה אחרי מלחמות נאפוליון, כשנוסדה אגודה מיסיונרית 
בבאזל ( 1815 ) ואח״ב בערים אחרות בגרמניה. הגרמנים, 
ובראשם ג. וארנק (;אלסס״זג^ו . 0 ) ייסדו את מדע המ׳, 
"מיסיולוגיה". גם בהולאנד נוסדו אגודות מ׳ ופעלו באינ¬ 
דונזיה• אירגון המ׳ המודרני הראשון הוקם באה״ב ב 1810 , 
ובמהרה היה לכל דנומינציה דתית מ׳ משלה. מ" אלה פעלו 
הן באה״ב גופה, בניצור הכושים, והן מחוצה לה. במרוצת- 
הזמן תפסו הם" האמריקניים מקום דאשון-במעלה בין המ" 
הפרוטסטאנטיים בעולם. 

מספר אירגוני הם׳ הפרוטסטאנטיים גדל בהתמדה ועד 
מלה״ע 1 הגיע ליותר מ 200 , עם אלפי מיסיונרים בכל רחבי 
תבל. רשת בת״ם שהקימו, הקנו לילידים את ערכי תרבות- 
המערב ומתוכם צמחה עילית פוליטית מקומית. הנד סייע 
בהתמערבות מדינות רבות בעולם, וכן שימר שפות מקומיות 
ע״י תרגום כתבי־הקודש וספרים אחרים ללשונות הילידים. 
הנד היה קשור במאבק לביטול העבדות, אך סייע במישרין 
להתפשטות מעצמוודהמערב. כך, למשל, השתלטה צרפת 
על הידו־סין (ע״ע) באמתלה של הגנה על פעולות הם׳ 
הקאתולי. במרד האנטי־מערבי של הבופסרים בסין (ע״ע) 
נטבחו עשרות מיסיונרים ואלפי מתנצרים סינים. 

ב 1910 התכנסה באדינבורו ועידה בין־לאומית של מ" 

ע 

פרוטסטאנטיים, וממנה צמחה ב 1921 ה- 155 ^ 111101:0311011311 
0000011 ׳< 31 מ 10 . ב 1961 הצטרף אירגון זה ל״מועצת הכנ¬ 
סיות בעולם" ( 01105 ־ 01101 ) 0 011 ת 11 ס 0 101 זס¥\). 



357 


מיסיון 


358 


רוסיה. ביה״ב היתד, קייב מרכז לפעולת מ׳ בקרב 
הסלאווים. עם נפילתה בידי המונגולים ( 1240 ) פעלו נזירים 
בצפון רוסיה ובצפוךמזרחה לניצור התושבים. לאחר כיבוש 
קושטה בידי התורכים, ראו שליטי מוסקווה את בירתם 
כ״רומא שלישית" שעליה מוטלת חובת הם׳ ביחס לשכניה 
הלא-נוצרים. בהתפשטותה המתמדת מזדהה נוצר ברוסיה, 
שבה לא היתה הפרדה בין דת למדינה, קשר הדוק בין 
מדיניות הניצוד והרוסיפיקציד, של העמים והשבטים שנב־ 
בשו במרכז אסיה, במזרח הרחוק וסיביר. הנציגים הדיפלו- 
מטיים הראשונים בסין היו מיסיונרים רוסים, ומיסיונרים 
רוסים פעלו גם באלאסקה. בימי אלכסנדר 1 (ע״ע) חידשו 
הרוסים את פעולות המ׳ שלהם בקרב המיעוטים! להישגים 
ממשיים הגיעו בעיקר בקרב עובדי־אלילים. לאחר מהפכת 
1917 פסקו פעולות המ׳ של הכנסיה האורתודוכסית הרוסית. 

לאחר מפלת נאפוליון התאוששה הכנסיה הקא- 
תולית, שיקמה את ה״פרופאגאנדה", חידשה את אגודת 
הישועים ועודדה מיסדרים קיימים וחדשים. גרגוריום 1 /וצ 
( 1831/46 ) עודד פעולות מ׳, יצר עשרות דיוקסות, מינה 
195 הגמונים מיסיונרים ופעל לשחרור הנד הקאתולי מא־ 
פוטרופסות ספרד ופורטוגל. בארצות רבות הוקמו אגודות 
שמימנו פעילות מיסיונרית, פידסמו כתבי־עת והקימו מוס¬ 
דות לחינוך מיסיונרים. בימי לאו ^^^ 1903—1878) x ) הות¬ 
אמו מסרות ד,מ׳ לתנאים המודרניים. הם׳ הקאתולי המודרני 
הצטיין בהקמת מוסדות־חינוך מעולים ובהם למדו גם לא־ 
קאתולים רבים. בנדיקטוס /ו 1922—1914) x ) הדגיש את 
הצורך לטפח מידרג כנסיה מורכב מבני המקום, ופיוס ^ x 
( 1922 — 1939 ) הסמיך הגמון אפריקני ראשון ( 1939 ). פעו¬ 
לות הנד הקאתולי הורחבו והועמקו והכנסיות הלכו והת¬ 
בססו על כוחות מקומיים! עקב כך צומצמו במאה ה 20 
במידה ניכרת סמכויות "הפרופאגאנדה". הנד■ הקאתולי 
מתחרה בהצלחה במיסיונרים פרוטסטאנטים המפולגים 
ביניהם. 

אחרי מלה״ע 11 סבל הנד הנוצרי מאיסור פעולותיו בסין 
בארצות קומוניסטיות אחרות! כמה ארצות, כגון הודו. 
ציילון, מאלאוי ועוד, גילו חוסר סובלנות כלפי מיסיונרים 
מערביים מתוך גישתן האנטי־קולוניאליססית. נוכח הצלחות 
מ , האסלאם באפריקה ויצירתן של כנסיות של ילידים, הו¬ 
עבר הם׳ הנוצרי לידי אנשי כנסיה ילידי הארץ. שיתוף 
הפעולה בין כ 1,500 אירגונים מיסיונריים גבר, במידה רבה 
בהשפעת אה״ב, שממנה באים רוב עובדי ד,מ" והמימון 
הדרוש. 

,^ 091X151101111 /ס 1071 * 1 * 1 )< 11%$ 1916 / 0 . ¥1151 ,^ס־ןטס]^! . 5 

, 1 ) 0x1 "׳׳מ ? 1 ( 1 ! 17 1 ? 005$ ? 7711 , 5 <£קו 11111 ? .£ ; 1945 — 1937 , 1 ר\- 1 

־ €13 נ ; 1939 

, 1 , 5 91011 ? 0 € $ . 94 $? 1 ) ? 11 ? 15 )' 7111 ) 1 € 1011 * ¥11 ,(.!>€ ) \ 01 ־ 01 

- 1 * 0 $ 1?$5 0 / 0 x 1 ז ? * 791 . 33 .[ - ־ 1 ^ 310 > . 13 . 11 ; 1956 

,. 94 ; 1964 ,^ 94 091x1511011 י 11 מא . 5 ; 1960 , 94.5 * 4 ** 

. 196 6 , 94.5 0010X1101151X1 0114 091X1511011 

ה. וס. 

נד מוסלמי. באסלאם, שלא כבנצרות הקאתוליח, 

אין רשויות מרכזיות הפועלות להפצת הדת. הקווים המאפ¬ 
יינים את פעולות הנד של המוסלמים: א) לחץ של שליטים 
מוסלמים על נתיניהם הלא-מוסלמים! ב) פניית הנד אל 
עמים ואל מעמדות מושפלים בשם האחוה והשוויון של כל 
המוסלמים! ג) הפצת האסלאם ע״י סוחרים מוסלמים. 

התפשטות האסלאם במזה״ת, בצפון-אפריקה ובפרס 


בראשית ימי הח׳ליפים באה מחמת התמוטטות הכנסיות 
הנוצריות, שהיו מסוכסכות בינן לבין עצמן׳ ירידתה של דת 
זרתושסרה (ע״ע), המשיכה של הדת השלטת (כל׳, הרצון 
להימנות עם השליטים ולשמור על הרכוש ועל המעמד החב¬ 
רתי), וכן גם הודות לפעולה מיסיונרית מצד השליטים 
המוסלמים. עמר 11 (ע״ע) ציווה על מושלי הפרובינציות 
לדאוג לאיסלום הנתינים. הפטור מתשלום ה״ג׳זיה" (מס¬ 
ד,גולגולת) שניתן למוסלמים הביא להתאסלמות המונים 
בימי האומיים. בעלות העבאסים לשלטון ( 750 ) גברה מגמה 
זו. הח׳ליף אל־מאמון ( 813 — 833 ) ערך ויכוחי־דת והפיץ את 
האסלאם בדרכי-שלום! יורשיו גזרו גזירות על הלא-מוסל- 
מים, כגון נשיאת טלאי צהוב. נראה שהלחץ על בני-דתות 
אחרות להתאסלם היה גדול יותר משמספרים הסופרים 
המוסלמים. במחצית הראשונה של המאה ר, 9 ערכו צבאות 
העבאסיס מסעות במטרה להפיץ את האסלאם בכוח, כגון 
המסע ב 820 לטרנסאוכסניה והמסע ב 830 אל ארץ דילם 
(לחוף הים הכספי). 

בצפון-אםריקה הופץ האסלאם בכוח בידי אידרים 1 
( 788 — 793 ! ע״ע אדריסיים) ויורשיו, נסיכי פאם, ואח״ב 
בידי האל־מראבטון (ע״ע מראבטון, אל), שפתחו ב 1042 
ב״מלחמת־קודש". בסודאן המערבי ועל גדות הסנגאל והניגר 
הפיצו סוחרים מוסלמים את דתם. אל־מהלבי (בערך 985 ) 
מספר׳ ששליט העיר גאו שעל הניגר הוא מוסלם, ואל-בכרי, 
שכתב 80 שנה אחריו, מספר על שכונות מוסלמיות בערי- 
המסחר של מעדב־אפריקה. התפשטות האסלאס הסתייעה 
בשאיפת עמים משועבדים לפרוק את עול אדוניהם. כיבוש 
גאנה בידי האלמראבטון ב 1076 מסמן מפנה בהתפתחות זו: 
מאז שולט האסלאם באיזור הגדול שבין הסנגל ובין הניגר. 
הסונינקה, שליטי גאנה לשעבר, הוכרחו להתאסלם והפיצו 
אח האסלאם בין עמים אחרים. 50 שנה אחרי צמיחת 
האלמראבטון הביאו סוחרים מוסלמים את האסלאם אל גבול 
יערות העד שעל קדהמשווה. 

אסלום הסודאן־המרכזי היה איטי עוד יותר. האסלאם 
הופץ שם בידי סוחרים ומיסיונרים מבני כת האבאדיה כבר 
במאה ה 9 , אך במאה ה 13 התפשט בארצות שמסביב לאגם 
צ׳אד, כגון בארץ כאנם. מדינות ההאוסה התאסלמו במאה 
ד, 14 , ואפייני הדבר שבמדינות אלו נשאר האסלאם עד 
המאה ה 19 דת הסוחרים־העירונים. הצירוף של כפיה ודרכי- 
שלום להפצת האסלאם ציין גם את התאסלמות הסודאן 
המזרחי (מדינת סודאן של היום). פלישות צבאות מצרים 
מהצפון, חדירת שבטי ערבים ונישואי תערובת, הגדילו 
בהדרגה את מספר המוסלמים, אולם פעל גם מ׳ שיטתי של 
שליחים מחג׳אז (שנקראו "סקי"). שליחים אלה פעלו בכל 
הארצות הקרובות לסודאן, (בורקו, רארפור וב 1 רנו). מרא¬ 
שית המאה ה 19 נעשתה פעולת אסלום ענפה במרכז אפריקה 
שבסיסה היה בסודאן־המזרחי. גם בפעולה זו שולבו שימוש 
בכוח ומ׳ בדרכי-שלום: האסלאם התפשט עקב כיבושי הפו־ 
לאני מזה, ופעולת הם׳ של סוחרים מזה. גורם ראשון- 
במעלה היה כוח המשיכה של האסלאם לגבי גזעים מושפ¬ 
לים, עקב הדגשתו את אחוות המאמינים. מיסיונרים מוס¬ 
למים הפיצו את האסלאם בסודאן ובאפריקה־המרכזית 
בייחוד ע״י ייסוד בתי־ספר. בחבש היתד, התפשטות האס- 
לאם כרוכה עפ״ר במלחמות בין המדינות המוסלמיות שקמו 
בדרום לבין האמהארים הנוצרים, בעוד שבמזרחה של 



359 


מיסיון 


360 


מדינה זו נפוץ האסלאם ע״י התיישבות סוחרים ערבים. 
במלחמות אלו כפו המנצחים את האסלאם על המנתחים; 
כך עשו המוסלמים בתחילת המאה ה 14 , וכך — בהנהגתו 
של האמאם אחמד בן אבראהים אל־גאזי, שליט הראר — 
במחצית הראשונה של המאה ה 16 , החל במחצית הראשונה 
של המאה ה 17 גבר ד>מ׳ המוסלמי בקרב עובדי־האלילים 
בחבש, שראו את הנצרות כדת אדוניהם האמהארים השני- 
אים עליהם, ובמאה ה 19 החלה התפשטות של הגלה (ע״ע) 
בכל פלכי חבש, והם הפיצו את האסלאם. בדרום־חבש נמש¬ 
כה פעולת הכד של סוחרים מוסלמים בדרכי־שלום. 

אסלום העמים התורכים ארך מאות שנים. אסיה הקטנה, 
הקרויה היום תורכיה, אוסלמה במאה ה 13 בייחוד עקב פעו¬ 
לת מיסטיקנים מוסלמיים והתיישבות מוסלמים שבאו מאזו¬ 
רים אחרים. בוסניה התאסלמה ברובה כשעברו הבוגומילים 
(ע״ע) לאסלאם אתרי כיבוש הארץ בידי העותמאנים. 
ברוסיה האירופית והאסיאנית נמשכה התפשטות האסלאם, 
פעמים חרף השלטון הצארי ופעמים בסיועו. בצפון־מזרח 
רוסיה היתה קאזאן מרכז לכד מוסלמי, ושם חונכו מיסיונרים 
ונדפסו ספרים מוסלמיים. אחרי שהוכרז ב 1905 על חופש 
דת, גבר הכד המוסלמי בקרב העמים הסינים, ושנה שנה 
עברו לאסלאם אלפי ווטיאקים׳ צ׳רמיסים ועמים אחרים. 
הקירגיזים אוסלמו הודות לעזרת השלטון הצארי, שראה 
בהם מוסלמים מאז כיבוש ארצם ב 1731 . 

להודו חדר האסלאם בפלישות שהחלו בראשית המאה 
ה 8 , ושהיו מלוות הריסת מקדשים הינדואים וכפיית האסלאם 
בכוח, וכן הפיצוהו סוחרים ערבים ופרסים. בסוף המאה ה 8 
הופיעה בערי החוף של דרום הודו (חוף מלבר) אוכלוסיה 
מעורבת, צאצאי סוחרים ערבים. בתחילת המאה ה 11 ערך 
מחמוד מגזני (ע״ע) מסעות רבים להודו והפיץ שם את 
האסלם בכוח החרב. מקום מיוחד בנד המוסלמי תופסת התע¬ 
מולה של הסאממים, שהיו מעונינים מטעמים מדיניים 
וכלכליים להרחיב השפעתם בתת־היבשת ההודית ועשו 
נפשות לדתם בקרב סוחרים הודיים. כת אסמעילית הדוגלת 
בהשקפות הפאטמים נקראת עד היום בהודו בוהורה, שפירו¬ 
שו: סוחרים. באיזור זה פעלו גם מיסיונרים שמלאכתם 
בכך, כגון סיד נת׳ר שאה ( 1039-969 ), שעל שמו נקראה 
העיר נת׳רנגר, ובאבא פכ׳ד אל־־דין, האסלאם התפשט 
בייחוד בקרב המעמדות (הקסטוח) המושפלים, כגון הד¬ 
ייגים, עובדי האדמה וכיו״ב. בדקאן הפיצו את האסלאם 
סוחרים ובעקבותיהם מיסיונרים׳ כגון מאהאביר כ׳מדאיאת, 
(תחילת המאה ה 14 ) וסיד מחמד גיסודאראז (סוף המאה 
ה 14 ). המיסיונר המצליח ביותר בדקאן היה צאדק סרמסט 
חסיני, שבא ממדינה ב 1568 והתיישב בנסיק. בבנגאל, שהיא 
עתה מעה של האסלאם בתת־היבשת, הופץ האסלאם בלחץ 
מצד השליטים, כגון כפיית ההמרה על מפגרים בתשלום 
מסים, וכן הפיצוהו מיסיונרים מוצלחים, כגון ג׳לאל אל־דין 
תבריזי (מת 1244 ). 

באיי אינדונזיה ובמלקה הופץ האסלאס בעיקר בידי 
סוחרים ומיסיונרים שבאו מערב ומצפון-מערב הודו(מגוג׳־ 
אראת). המיסיונרים היו ברובם מיסטיקנים (צופים). על 
התפקיד הגדול של הסוחרים בתהליך האסלום מעידה העוב¬ 
דה, שהאסלאם התפשט בראשונה בצפון סומטרה, הנמצאת 
בדרך הראשית מדרום־הודו אל "איי התבליך במזרח. גם 
מלקה, שדורות רבים נפגשו בה סוחרים סיגים עם סוחרים 


ערבים־פרסים, נהיתה מעוז האסלאם (ע״ע מלזיה). משם 
נפוץ האסלאם ליאווה, בורנאו ואיי-המולוקים. במלקה נהיה 
האסלאם לדת השלטת באמצע המאה ה 15 ; צפון־בורנאו 
ודרום־הפיליפינים אוסלמו במחצית הראשונה של המאה 
ה 16 . יאווה נהיתה למוסלמית במחצית הראשונה של המאה 
ה 15 ואיי-המולוקים — במחציתה השניה. 

( 151011 ,. 13 ; 1949 , 81111011 1111 ( 11 111011 1 , 1 זז 3 ^£ת 11 וזוזז .ק 8 .ן 

/ 1/1/11 ( 11 1110171 (ס 11101 } 6 1 , . 1 ) 1 ; 1952 , £1/110/110 10 

, 1111 ־ 1111 * . 0 ; 1964 , 1110 ( 11 ) £01 ( 11 ( 111011 ,. 1 ) 1 ; 1962 

112 ) 11 }§) 0 ^ 14 1111 011 ן> 1 >> 7 10 5 ( 101 > 111011011 ( 1:11101 

1512 ( 0103 , X ) > 1959 ; 8 . 5011161 ■, 11011 11 ) } 16 />) 1101 ) 1 1236 )£) בהאמבורג מוסד פרוטס¬ 
טאנטי ראשון למ׳ בין יהודים, חה פעל כ 50 שנים לניצור 
יהודים. 

הזרם הפיאטיסטי בפדוטסטאנטיות העלה במאה ה 18 
תפיסה תאולוגית חדשה כלפי היהדות והעם היהודי. בפיא־ 
טיזם התעוררו ציפיות להופעתו השניה של ישו בקרוב, 
ולכינון מלכותו (המילניום). בהתנצרותם המהירה של הי¬ 
הודים ראו הפיאטיסמים תנאי להתגשמות תקוותיהם האם- 
כאטולוגיות. בניגוד למסורת המיסיונרית המקובלת׳ ביקשו 
לנצר את היהודים ע״י גילוי אהבה ואהדה ליהודי. ב 1728 
יסד פרופסור י. ה. קאלנבדג בהאלה שבגרמניה את "המוסד 
היהודי" (ו 00 :) 131 > 0 [ 10511101:010 ) הראשון שהכשיר מיסיו¬ 
נרים ליהודים והפיץ ספרות מ׳. 

במאה ה 19 קמו בכל הארצות הפרוטסטאנטיות מאות 
חברות מ׳ ליהודים. רבות מהן פסקו מלפעול במות מיסדיהן. 
המפורסמת בין חברות אלה היחה "חברת לונדון "לקידום 
הנצרות בקרב יהודים״ ( 00101:108 ■!? זס! ץ 8001£1 100 ) £011 
5 ׳*י 6 ( *נ 1 ז 301008 ׳{ 0116151131111 ) שעודנה פועלת בימינו. 
אחריה נוסדו החברה של ״ידידי ישראל״ בבאזל ( 1830 ), 
״המיסיון היהודי של הכנסיה הסקוטית״ ( 1841 ) ו״החברה 
הבריטית להפצת הברית החדשה בין היהודים״ ( 1842 ). 

כבר לפני הקמת אה״ב הטיפו מנהיגים פוריטניים באמ¬ 
ריקה לנצר את היהודים. אולם אירגוני מ׳ מיוחדים לניצור 
יהודים קמו רק במאה ה 19 , והראשונים בהם היו "חברת 
הנשים בבוסטון לקידום הנצרות בין יהודים״ ( 1816 ) ו״ה־ 
חברה האמריקנית לשיפור תנאי היהודים״ ( 1820 ). 

במחצית השניה של המאה ה 19 רבו הנסיונות לנצר את 
היהודים, בעיקר בעקבות פעילותו הנמרצת של פרנץ 
דליצש (ע״ע), שהקים ב 1886 בלייפציג את "המוסד היהודי" 

([ 1130001 ( 06116256 ] מ 06 :> 131 > 0 [ 105611:06010 ), חה נהיה למר¬ 
כז הכד הלותרני בין היהודים. דליצש פירסם ב 1877 תרגום 
עברי ל״ברית־החדשה". על אף פעילות מ׳ ענפה ואינטנסי- 
ודת זו, התנצרו יהודים מעטים בלבד. ב 1921 נוסד אירגון- 
על בין־לאומי של חברות מיסיונריות ליהודים ב 30 ארצות, 
וב 1930 הקימו את "הוועד הבין־לאומי לגישת הנצרות לי¬ 
הודים". ב 1961 הסתפח ועד זה ל״מועצת הכנסיות בעולם" 
( 0110001165 0£ 0000011 13 ז 0 ^\), שמושבה מ׳נווה, ושמה 
הוסב ל״ועד־ד,כנסיה והעם היהודי״ ( 1116 0£ 00010111166 
16 נן 60 ? 1 ( 15 ׳\\ 6 [ 16 !ז 1 ) 30 01100611 ). 

אחרי מלה״ע 11 והקמת מדינת־ישראל, התגבשה בפרו- 
טסטאגטיות מגמה לשנות את היחס ליהודים, ולערוך רוויזיה 
כגישה המיסיונרית המקובלת• רוב הכנסיות הפרוטסטאנ¬ 
טיות עודן רואות את הכד ליהודים כחובה דתית עקרונית, 
אולם גישתן השתנתה. הכנסיה הרפורמית ההולנדית היתה 

הראשונה שפיתחה תפיסה תאולוגית חדשה, על בסים של 

* 



מד<יוז גרמני מן המאה ה 10 . בכתובת סוסו ספק נכנות היהודי 
הנטבל ?נצרות 


"דו־שיח" עם היהדות. "מועצת הכנסיות בעולם" המליצה על 
כך, שהכנסיות יעסקו במ׳ ליהודים כחלק מעבודתן הרגילה 
ולא באמצעות סוכנות מיוחדת, רמנעו מכל כפיה בלתי¬ 

• ד 

הוגנת. כתוצאה מכך פירקו כל הכנסיות האמריקניות החברות 
באידגון זה את אירגוניהן המיוחדים למ , בין היהודים. אולם 
באירופה עדיין מקיימות כנסיות רבות מוסדות נפרדים למטרה 
זו. כיתות שמרניות רבות, פונדמנטליסטיות, אדוונטיסטיות, 
פנטקוסטליות, קהילות "אחים" ואירגונים של יהודים מומ¬ 
רים ( 0116151:1305 )״ £666 ]£) ועוד, ממשיכות במ׳ נמרץ 
ותוקפני בין יהודים. רבים מהם רואים בשיבת היהודים 
לארצם, בתקומת ישראל ובשחרור ירושלים, התגשמות 
נבואות המצביעות על אחרית הימים, והכרת היהודים בישו 
היא תנאי הכרחי לשובו במהרה עלי אדמות. 

לעומת־זאת התגבשה דעה חדשה, השוללת לחלוטין את 
ערכו התאולוגי של ד,מ׳. תפיסה זאת ביטאו כמה הוגי 
דעות, כגון ר. גיבור (ע״ע). תאולוגים אלד, מכירים בזכות 
קיומה העצמי של אמונת-ישראל כדרך לגאולה, ופוסלים 
לחלוטין כל צורה של נסית להמרת היהודים. 

בקרב הקאתולים הקימו שגי אחים משומדים, מ. א. ומ. 

ת. רטיסבון, מסדרים לפעולת מ׳ בקרב היהודים: "אחיות 
ציה״ ( 5100 16 > 03016 •?-!!סא) נוסד ב 1843 , ו״אבות ציון" 
( 5100 0£ 3111665 ?) ב 1852 . המסדרים פועלים בכמה ארצות 
וחלק מן המשתייכים אליהם הם ממוצא יהודי. 

אחרי מלה״ע 11 נחלשו פעולות הכד של הכנסיה בקרב 
יהודים! ובימי יוהנס ^^^ xx ופאולום חלה תמורה 
בעמדת הווטיקן כלפי היהודים. וזו התבטאה גם בצימצום 
פעולות מ׳ ובעידון האמצעים המיסיונריים. 

הכנסיות האורתודוכסיות גילו עניין מועט 
בניצור היהודים, ורק בראשית המאה ה 19 נעשו נסיונות 
בכיות זה. 

ב 1817 נוסדה ברוסיה, אגודת מ׳ שהבטיחה אדמה, 
שוויון וזכויות אוטונומיות ליהודים המתנצרים. ב 1833 
פורקה האגודה מחוסר מתנדבים. ב 1827 יצאה גזירת הקב- 
טוניסטים (ע״ע) למסירת ילדי ישראל לצבא, ולפעולת מ׳ 
בקרבם. עד לביטול הגזירה ( 1856 ) השתמדו אלפי צעירים. 

ח. מרחביה, התלמוד בראי הנצרות, תשל״א! . 65 ) 31-1 ? . 1 
; 1934 , )* 710%0£1 ון 5 ) 1/1 111111 !/) 0/1117 ) 1/1 / 0 €0 7/1 6 

) 41 11714 7 ) 1011 ) 4111 ^ 1171 111711111071 ) 4 * 11 ) 01 , 6 ־ 86055 

171 1111 ) 1 ) 1/1 10 1 . ! 1 171 ^ 0171111 , £15661 . 14 ; 1942 ,) 11 ) 0 ? 
, 1165 ) 8111 500131 1511 * 16 ) 27110171 07/701 0714 11 ) 7-1 ) 4771 19 071/1 
) 1 ( 1 0714 71/1 * 011 ) 7/1 ,(. 64 ) 1 11151 >ת 10 )י) 4 ז . 0 ; 1948 ,( X 
1111 ) 1 1/1 6 / 6 11 ) 01117 ) 11 ' 7 , 261 ץ 3 ז 0 . 8 ; 1954 , ) 11 ) 0 )? 1011/1 ) 1 
. ־ 1966 ,( 71 * 07111 1/1 !/!% ) 1/1 171 

יו. מל. - ה. ום. 

המ׳ בא"י. צמיחתה של "הבעיה המזרחית" ומסע 
נאפוליון למצרים ולא״י ב 1798/9 הפנו את שימת ליבן של 






363 


מיסיון — מיסיסיפי (מדינה) 


364 


מעצמות אירופה גם לא״י. פעולת מ׳ בארץ השתלבה באיג־ 
טרפים הפוליטיים שלהן. פעולה זו התאפשרה רק מימי 
שלטון מצרים בא״י( 1832 — 1840 ). — וע״ע א״י, ענד 501/3 , 
506 , 521 . 

ב 1841 הקימו האבגליקנים והלותרנים־הגרמגים הגמונות 
משותפת בירושלים. ההגמון הראשון היה מ. א. אלכסנדר 
(ע״ע, 659/60 ), יהודי מומר שפעל בעיקר להמרת יהודים. 
הכנסיה הפרוטסטאנטית הראשונה במזה״ת, "כנסיית המ¬ 
שיח" (*״! 0111 *׳**!"ס), קיימה פולחן בעברית ליהודים 
משומדים. הקונסולים הבריטיים, כגון ג׳ימז פין (תת 1 ?). 
אף הם ראו בעידוד ד.מ׳ בקרב היהודים תפקיד מרכזי של 
פעולתם בא״י. המ׳ מילא תפקיד חשוב במתן הכשרה מקצו¬ 
עית ליהודים ובהקמת מוסדות חינוך וצדקה להם — הן 
בידי הפד עצמו והן בידי היהודים, שנאלצו להאבק עם 
המ ׳ . מנהיגי היישוב היהודי הישן לחמו בכל תוקף בם׳ 
לזרמי ו. 

יורשו של אלכסנדר, השוויצי ם. גובט (ע״ע), הרחיב 
את פעולת ד,מ׳ גם ליישוב הערבי הנוצרי. האיחוד בין 
האנגליקנים ללותרנים התפרק ב 1886 . הגרמנים ריכזו 
את מאמציהם למשוך לכנסייתם ערבים, בעיקר מהכנסיות 
המזרחיות והאורתודוכסיות. בא״י העותמאנית, כבארצות 
מוסלמיות אחרות, אסורה היתד. פעולח־מ׳ בקרב ה¬ 
מוסלמים. 

ב 1852 נוסד הנד של הכנסיה הפרסביטריאנית הסקוטית; 

הם פתחו בי״ס לילדים יהודים בצפת, וב 1885 חנכו בי״ח 
בטבריה. למ׳ הסקוטי נוספו מוסדות סעד, חינוך ובריאות, 
בעיקר ביישובים בעלי אוכלוסיה יהודית. בסוף המאה ה 19 
ותחילת המאה ה 20 הגיעו לא״י שליחי כיתות אמריקניות 
פונדמנטליסטיות קטנות, לפעולות מ׳ בין יהודים וערבים. 
״הכנס הבאפטיסטי הדרומי״ (־ 1 ז:>׳\ 1 זנ>ג) ז 5 ״ק 83 ח־ 01111161 צ 
מס״) החל לפעול בין יהודי א״י ב 1921 ופיתח מוסדות־ם׳ 
רבים. 

הם׳ בישראל. רוב האירגונים הפרוטסטאנטיים שעס¬ 
קו בם׳ המשיכו לפעול גם לאחר הקמת מדינת-ישראל. 
בישראל פועלות כיום כ 30 פנסיות, כיתות ואירגונים (ובכלל 
זה קהילות של יהודים מומרים) המקיימים בתי־תפילה, 
מוסדות סעד וחינוך, חנויות לספרות דתית וכן אכסניות 
לצליינים. 18 הכנסיות החשובות יותר יסדו אירגון־על, 
"המועצה המאוחדת של הכנסיות הפרוטסטאנטיות ב¬ 
ישראל". 

אין בישראל כל איסור חוקי לפעולת מ׳ על כל צורותיו. 
אולם דעת־הקהל והעיתונות הישראלית מגיבות בשלילה על 
ד.מ׳ ופעולותיו, בעיקר כשהמדובר בציד־נפשות תוך ניצול 
מצוקה כלכלית. — בתשל״ב ( 1971/2 ) למדו׳ לפי אומדן, 
כ 500 ילדים יהודים במוסדות מ'. 

נוסדו אירגונים יהודיים שונים שמטרתם להגביל את 
השפעת הנד, ולהניא הורים מלשלוח את ילדיהם לבת״ם 
נוצריים. ,.קרן ילדינו", הגדול באירגונים אלה, הקים מוע¬ 
דוני ילדים ונוער. 

מאבק האירגונים האנטי-מיסיונריים וכן דאגת הממשלה 
לסיפוק צרכי הציבור בשטחי החינוך, הבריאות והסעד, 
הביאו לסגירת חלק מהמוסדות הפרוטסטאנטיים, בעיקר 
בת״ם ובתי-חולים. אך כיתות פרוטסטאנטיות גרמניות רכשו 


בתים ואדמות בישראל במטרה להקים בה מוסדות מ׳ 
חדשים. 

ם. גראייבסקי (עורך), מלחמת היהודים במ , , חרצ״ה; 

, 1801-1901 , 017555117 ? סו 1711777555 8711158 ,!**ודד .£ 
- 1882 , 017511717 ? 171 7110 - 7515 ! 1111551071 ,ח 0 זי\ג)$ . 0 .ז ; 1961 
710 ?$ 171 77577177 ? 1115551071 87 " 7 , 008 ׳\\ק 140 .ס ; 1963 , 1914 
-( 01 14 187 171 -( €87151107111 , 20161 > .? . 8 ; 1969 , 017511717 ? א 
; 1970 , 157071 171 €811778 187 ,סץ 6 זס)ג 0 .? ; 1969 , 10718 
, 0107551710 - 84155100 ? 7115787 ^ £11071 071155787 ,חח 3 תז 5£1 חג 1 ־ 1 . 8 
. 1971 , 21071 1177 ) 7115 ^ 273 ,(. 1 מ) >ז 60 ס< 1 . 8 ; 1971 

יו. מל. 

מיסיסיפי ( 1 סתנ 1185155 \), מדינה בדרוס-אה״ב, על חוף 
מפרץ-מכםיקו׳ באיזור שפך הנהר מ׳ (ע״ע) שעל 
שמו היא נקראת; 12,584 קמ״ר, 2,216,900 תוש׳ ( 1970 ). 

עיקרה של מ׳ מישור המתרומם במתינות רבה מחוף 
מפרץ-מכסיקו שבדרום — צפונה׳ ומנהר מ׳, המשמש גבולה 
המערבי — מזרחה. אגן היזו במערב, שהוא חלק מן המישור 
האלוביאלי השטוח והפורה של הנהר מ׳, מנוקז ע״י יובליו 
הרבים, שהגדול בהם הוא היזו. בצפון־מזרחה של מ , מצוי 
איזור של גבעות נמוכות (בגובה של 200 — 300 מ׳) שהן, 
מבחינת מבנן, שלוחה של מערכת הרי-האפאליצ׳ים. יותר 
ממחצית שטחה של מ׳ מכוסה ביער: בדרום — יערות־אורן, 
וביתר השטח — יערות מעורבים של עצי אורן, אלון, 
אגוזה ומגנוליה. האקלים ממוזג. גשמים יורדים בכל עונות־ 
השנה; הכמות השנתית הממוצעת של המישקעים על־פגי 
רובה של מ׳ היא 1,200 — 1,300 מ״מ. אולם בקצה הדרום היא 
מגיעה עד 1,700 מ״מ. 

המבנה החברתי והכלכלי של מ׳ משתנה. בעבר היא 
היתה מדינה של חוות־כותנה׳ המעובדות על־ידי עבדים 
ואריסים כושים. גם כיש חופם גידול-הכותנה — המרוכז 
רובו באגן היזו — כמחצית מכלל ערך מוצרי־החקלאות, וס׳ 
היא בין יצרניות־הפותנה הראשונות באה״ב. אולם מגדלים 
בם׳ פולי־סויה׳ אורז, תירם׳ דגנים. ירקות ופירות, ופוחח 
משק-הבקר (כ 2.5 מיליון ראש ב 1969 ), החלב והלול. החק¬ 
לאות ממוכנת ושטח החוות גדל ומספרן קטן: הגודל הממוצע 
של חווה הוא כ 65 הקטאר. כרבע מהחוות מעובדות ע״י 
אריסים. — משנות ה 30 הוחל בפיתוח תעשיה, שערך 
תפוקתה שתה לזה של החקלאות, ובה מועסקים כ 20% מכלל 
המועסקים בנד. תעשיית־העץ היא הענף העיקרי, וכן מעבדים 
תוצרת חקלאית ומייצרים דשנים. — למרות המאמצים להר¬ 
חבת הבסיס הכלכלי, מ׳ היא אחת המדינות העניות־ביותר 
באה״ב, וההכנסה לנפש היא הנמוכה ביותר באה״ב, 81 ( 24 
דולר לשנה ( 1968 ). 

א וכל וסי ה. המיכון בחקלאות גרם להגירה גדולה 
של כושים אל מחוץ למ ׳ , אולם ב 1960 הם היוו עדיין כ 42% 
מכלל-האוכלוסין בנד — השיעור הגבוה־ביותר במדינות 
אה״ב. המיכון וההתפתחות התעשייתית זירזו את תהליך 
העיור וחלקה של האובלוסיד. העירונית עלה מ 20% ב 1947 — 
ל 47% ב 1967 . עם זאת גרו ב 1960 כ 25% מתושבי מ׳ 
בחוות, לעומת 7.5% בכלל אה״ב. באיזור ג׳קסון־רבתי, 
בירת-המדיגה, ישבו ב 1966 252,000 חוש/ בעיר השניה 
בגודלה — מרידין — 5x100 תוש׳. 

. 91 " . 81 ;* 1966 , 5 ( 807171 010578 187 :. 84 , 811701 ./ י \ .( 
: €015711175 84/5 , 801110 . 8 . 0 — *•וס^סא . 97 .ז — ץ 00 ג> 3 
,(. 08 ) ־ 0801 ? .£ ; 1966 3 , 7715 ? 545 £7071071117 0718 807101 507717 
, 342-385 , 8015587051 ;£/ ,. 0 . 5.74 , 031875 173771 58711 

. 1966 



365 


מיסיסיפי (מדינה) — מיסיסיפי (נהר) 


366 


היסטוריה. צפון שסחה של מ׳ של היום נתגלה 
ב 1540 במסעו של א. דה סוסו (ע״ע) לנהר מ , . מסעות 
גילויים של ספרדים וצרפתים נמשכו במאות ה 16 — 17 , עד 
שב 1682 הגיע לנד ר. ר. לה סל (ע״ע) וסיפחה לצרפת, 
כחלק מ״לואיזיאנה" (ע״ע). ב 1699 הוקם יישוב אירופי 
ראשון בפ 1 ר מורסה( 35 ק:>תנ 131 ^ 01-1 ?, כיום — אושן ספרינגז 
[ 8 5 ת 1 זק 3 ת 3 *> 0 ]). ביזמת ג׳ון לו <ע״ע) הוחל ב 1717 
בפיתות מהיר של האיזור, אך התקפות חוזרות ונשנות של 
האינדיאנים בלמו פיתוח זה. 

בתום מלחמת 7 השנים נמסר האיזור לבריטניה ( 1763 ), 

אך כעבור 20 שנה נאלצה להעבירו ל 13 המדינות האמריק¬ 
ניות שזכו בהירותן ! למעשה השתלטו עליו הספרדים׳ ירק 
ב 1798 הועבר לאה״ב בעקבות הסכם עם ספרד. אה״ב 
אירגנה את השטח כטריטוריה של מ׳, אך פיתוחו סבל שוב 
בשל התקפות האינדיאנים, עד שניצחם א. ג׳קסון (ע״ע) 
והוא גם ניצח את הבריטים בגיו־אורלינז. שטחה של מ׳ 
הורחב, חולק לשנים והוקמו בו מדינות מ׳ ( 1817 ) ואלבמה 
( 1819 ). 

בעשרות השנים הראשונות אחרי הקמת המדינה התפת¬ 
חה ם׳ במהירות רבה עם התרחבות שטחי הכותנה, העבדים 
היו מרובים, וב 1840 עלו במספרם על הלבנים. מ׳ פרשה 
מאה״ב עם בחירת ליגקולן(ע״ע) לנשיא, הצטרפה לקוגפד- 
ראציה של הדרום במלחמת האזרחים ( 1861 ו 1865 ), והיתר. 
זירת קרבות. אחרי המלחמה הועמדה בשלטון צבאי, וב 1870 
נתקבלה שוב כחברה באה״ב. ב 1875 חזרו הדמוקראטים 
לשלטון במ ׳ , נקמו במשתפי-הפעולה עם שלטונות הכיבוש 
הצפוניים ומנעו עליה פוליטית וחברתית של הכושים• עד 
שנות ה 30 של המאה ה 20 היו הכושים רוב התושבים, אך 
מאז ירד שיעורם, עקב הגירתם צפונה, ומספר תושביה של 
מ׳ ירד ב 1% בשנים 1950 — 1970 . מ׳ היתה אחד ממעוזי 
ההתנגדות לשיויון זכויות לכושים עד שנות ה 60 , וסירוב 
שלטונות המדינה לקבל כושי לאוניברסיטת המדינה ב 1962 
גדם להתערבות הממשלה הפדראלית ובחסותה נתקבל 
הכושי! הדבר גרם למהומות מחידות צבא פדראלי נשלחו 
לדכאן. — מ׳ הצביעה ב 1948 וב 1968 בעד מועמדים דרו¬ 
מיים, תומכי אפליה גזעית, לנשיאות, וב 1964 — בעד 
הרפובליקניס! המפלגה הדמוקראטית אורגנה מחדש כמפ¬ 
לגה שרוב חבריה בושים. 

יהודים בודדים ישבו בנד במשך המאה ה 18 , ב 1817 
היו בה כ 100 יהודים, ובשנות ה 50 נוספו שם יהודים 
שהיגרו מגרמניה. פרנסתם היתה על רוכלות או חנוונות 
זעירה. הקהילה הראשונה בם/ "בני ישראל" התארגנה 
ב 1840 בנטצ׳ס ( 2 ^ 3 ^). בשנות ה 60 התיישבו יהודים 
ברוב ערי המדינה, מסדו קהילות בג׳קסון 1861 , מרידין 
1869 , ממיט ( 11 ״״מ 1 ו 8 ) 1870 , ועוד. רוב הקהילות, ביניהן 
גם כאלה שהיו תחילה אורתודוכסיות, הצטרפו במרוצת 
הזמן לאיגוד בתי־הכנסת הרפורמיים. במלחמת־האזרחים 
לחמו רבים מיהודי מ׳ לצד צבאות הקונפדרציה. בשלהי 
המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 התיישבו בנד מהגרים 
ממזרת אירופה, במיוחד בערי הדלתא. רבים מהם היו 
לסוחרים, בעלי מקצועות חפשיים ובעלי חוות. ב 1968 
מנתה האוכלוסיה היהודית בנד 4,015 ( 0.17% מכלל האוב- 
לוסיה) והיא התרכזה בעיקר בערים גרינוויל, ג׳קסון 
ומריקז• ק. או. — מ. 


מיסיסיפי ( 1 קק 11551551 \), הנהר הראשי במערכת־הניקוז 
של אמריקה הצפונית, החוצה את אה״ב מצפון 
לדרום. מקור שמו בשפת האינדיאנים, ששכנו לגדות מהלכו 
התחתון וכינוהו "הנהר הגדול" או "אבי המים". 

ארכו של המ׳, ממקורותיו בימת איטסקה (בגובה 445 נד 
מעל פני-הים) שבמיניסוטה עד לשפכו במפרץ־מכסיקו 
(ע״ע), 3,780 ק״מ! אך יחד עם הארוך ביובליו, הנהר מיזורי, 
ארכו 6,250 ק״מ, ורק הנילוס ארוך ממנו. עם יובליו ויובלי־ 
יובליו (הנד מסתעף ליובלים עד דרגה עשירית) משתרע 
אגן-ניקוזו על 3.2 מיליון קמ״ר והוא הרביעי בגדלו בעולם. 
אגן־הגיקוז כולל יותר מ % שטחה של אה״ב — רוב השפלה 
הפנימית שבין הרי־הסלעים במערב והאפאליצ׳יס במזרח, 
וכן חלק מדרום־קאנאדה. 

מערכת־הנהר עוצבה בצורתה הנוכחית מאז תום תקופת- 
הקרחון. עם נסיגת הקרחון, שכיסה שטח נרחב מחלקו העליון 
של אגף־הנהר בעבר, התהוו ימות גדולות בצפון, שהתנקזו 
תחילה ע״י ד.מ׳ לדרום ולאחר־מכן ע״י נהר ססקצ׳וון׳ הזורם 
צפונה, ונהר סיגט־לורנם, הזורם לצפון־מזרח. רק אחור־ 
הימות של מיניסוטה, המנוקז ע״י הנד העליץ, נותר מגליל־ 
היקוותו המקורי של הנהר. נהר-מיזורי, שזרם תחילה צפונה, 
נלכד ע״י הנד. אגנו התחתון של הס , עד סביבות קירו 
(מדינת אילינוי), שהיה בתקופה זו מפרץ־ים שהסתעף צפונה 
ממפרץ־מכסיקו, נתמלא בהדרגה בסחף של קרחונים ונהרות. 

לנד נשפכים כ 250 יובלים, ו 7 מהם הם בין 10 הנהרות 
בעלי הספיקה הגדולה־ביותר באה״ב. היובלים המערביים 
העיקריים הם: מ י ז ו ר י, היובל־הארוך־ביותר— 4,340 ק״מ, 
אך ספיקתו, 2,000 מ״ק בשניה, מהווה רק 19% מספיקת 
ה מ ׳ התחתון! ארקנסו (ע״ע [ 2 ]) ורד. מקורות המיזורי 
והארקנסו — במרומי הרי-הסלעים, וחלק ניכר ממימיהם בא 
מהפשרח השלגים בהרים באביב ובקיץ, הגורמת לעיתים 
להצפות ולשספונות הרסניים לאורך המיזורי התחתון והנד. 
בקיץ רדודים נהרות אלו. לזרמיהם נגר חזק ברדתם למישר 
רים הגדולים הצחיחים־למחצה. מימיהם מנוצלים בחלקם 
להשקאה. חלקם בספיקת הנד התחתון קטן, אך אנרגיית־ 
הזרימה שלהם גבוהה, וכמות הטעונת שהם נושאים במימיהם 
גדולה מאוד. היובלים המזרחיים העיקריים הם אילינוי(ע״ע) 
ואוהיו (ע״ע) עם יובלו הראשי טנסי (ע״ע). ספיקתו 
השנתית הממוצעת של האוהיו, 6,220 מ״ק בשניה, היא 
הגבוהה־ביותר בין יובלי הנד ומהווה כ 58% מספיקתו של 
הנד התחתון. מקורות נהר־אוהיו ויובליו העיליים — בהרי־ 
האפאליצ׳ים המשופעים במשקעים. הצפות ושטפונות נגרמים 
לעתים לאורך האוהיו והטנסי, במיוחד באביב עם הפשרת 

רד 

השלגים. מקורות האילינוי והיובלים העיליים האחרים 
נמצאים סמוך לימות הגדולות. 

בחלקו העליון מתפתל המ׳ באיזור משופע בימות וביצות, 
ולאורך מהלכו אשדות רבים ומפלים! הנודעים בהם הם 
מפלי סינט־אנתוני ליד מיניאפולים. בחלקו התיכץ נשפכים 
לנד יובליו הגדולים — המיזורי ליד סינט־לואיס, והאוהיו 
מדרום לקירו. מדרום למקום־חיבורו עם המיזורי עובר הם , 
התחתון בפשט־הצפה נרחב, שארכו כ 1,000 ק״מ ורחבו 
במקומות אחדים הוא יותר מ 80 ק״מ. רוחב האפיק כאן — 
110 — 150 כד. האיזור מכוסה במשקעים אלוביאליים — טין 
וחרסית, שהנהר השקיע בהצפותיו הרבות מספור במשך 
תקופה ארוכה, המישור האלוביאלי שטוח חרמו האיטי של 



367 


מיסיסיפי 


מיסן 


368 



ספיגת־גהר י׳טנה ז!? המיסיסיפי 


ד.מ׳ מתפתל בתוכו בסדרה של נפתולים (מאנדרים) גדולים, 
ומשנה את מהלכו לעיתים תדירות בהותירו נפתולים בטושים. 
הנהר עובר מרחק של 960 ק״מ בקו־אוויר באפיק מפותל 
שארכו 2,550 ק״מ. לשתי גדות הנהר סוללות טבעיות — 
מעין רכסים נמוכים, שהם החלקים הגבוהים והמנוקזים 
ביותר במישור האלוביאלי. עליהם ממוקמים רוב הערים, 
היישובים ודרכי־התחבורה שלגדות הבהר. השטחים המרו- 
חקים־יותר מן הנהר נמוכים ושמוחיפ-יותר וביצתיים. 

מדרום לניו־אורליבז מתפצל הנהר לארבע זרועות רא¬ 
שיות ביצרו דלתה מטיפוס "רגל־הציפור", הבולטת לתוך 
מפרץ־מכסיקו. הדלתה משתרעת על 36,000 קמ״ר ובנויה 
מחומר חרסיתי בעיקר. לצדי האפיקים סוללות־גדה, הגבוהות 
מעט מעל לסביבתן, וביניהם שטחים רוויי־מים עם תעלות 
שטוחות, ביצות, לאגונות ואגמים. חזית הדלתה מפורצת 
מאוד ע״י אונות רבות. כמות הטעונת הגדולה בשפך־הנהר, 
הנאמדת ב 4 מיליון טון בשנה, מביאה להתפשטות היבשה 
בדלתה בשיעור של 40 — 110 מ׳ בשנה, ולשקיעה איזוסטא־ 
טית בשיעור של מטר אחד ב 100 שנה. ספיקת הבהר בראש 
הדלתה — 3,000 — 65,000 מ״ק בשניה. — מפות גידול 
הדלתה במשך 50 שנה — ע״ע אלוביון, ענד 483/4 . 

מערכת־המ׳ שימשה כעורק-תחבודה ראשי באה״ב ממח¬ 
צית המאה ה 19 עד 1880 — כשהוחל בסלילת מס״ב. לגדותיו 
של המ , התפתחו מרכזי-מסחר ונמלי-נהר חשובים: מיני- 
אפולים, סינט־פול, סינט־לואיס, ממפיס (ע׳ ערכיהם) ואחרות. 
בשפך־המ׳ יושבת עיר-הנמל ניו־אורלינז (ע״ע). עם התפת¬ 
חות מסה״ב פחתה מאוד התחבורה על הנהר; אך מהרבע 
הראשון של המאה ה 20 שוב עלתה חשיבותו, עקב הכשרת 
נתיבי-המים לשיט ע״י העמקת האפיקים, בניית סכרים, 
תאי-שיט, עזרי־ניווט וכלי־שיט משוכללים־יותר (תמ': ר׳ 
כרך י״ב, עמ׳ 37 ). במערכת־המ׳ 45 נהרות הראויים לשיט 
באורך כללי של 26,500 ק״מ. תעלת־שיקאגו וגהר אילינוי 
מחברים את מערכת-השיט של המ׳ עם הימות הגדולות 
(ע״ע), ובאמצעותן — עם החוף המזרחי של אה״ב. כמות 
המטענים המושטים במערכת־שיט זו מגיעה ל 240 מיליון 
טון בשנה, ועיקרם חמרי-גלם המועברים צפונה אל רצועת־ 
החרושת של אה״ב, והתוצרת החקלאית של המישורים 
הגדולים. 

מאמצים רבים הוקדשו לפיקוח על הצפות ושטפונות 
ולמניעתם, לניצול המים להשקאה, לייצור כוח (תמ׳נ ע״ע 
אילינוי, עמ׳ 843/4 ) ולהקמת אתרי-נופש. נוסף על העמקת 
האפיקים, הגבהת הסוללות, בניית קירות־מגן ותעלות-הטיה 


לשטפונות, הוקמו סכרים רבים שהפכו קטעים מהנהרות 
לאגמים צרים וארוכים, המשמשים גם כמאגרי-מים. תכנית 
הפיתוח האיזורי הנודעת-ביותר שבוצעה במערכת-המ׳ היא 
זו של נהר טנסי (ע״ע). 

תמ ׳ : ר׳ גם כרך ב׳, עמ ׳ 655 ; ז/ עמ׳ 31/32 , 66-64 ; 
י״ב, עמ׳ 655 . 

,})חוז 170 . 0 ; 1944 , 1883 36 ? 1/1 וזס 6 ) 14 ,ת 31 י 1 עז ^ 1 ג 31 

. 1971 ,. ■ 7 . 1:1 

ק. או. 

מי 0 ן ( 11 :> 5  2 ז 0 ?), שהיא מן המפורסמות בעולם, מעמד של תעשיה 
ממלכתית. גם היום ייצור כלי חרסינה הוא התעשיה העיק¬ 
רית של העיר, אך תעשיות אחרות — של נייר, מוצרי יוטה, 
מכונות, מזונות — התפתחו בה ובסביבתה לאורך עמקי 
נהרות, יובלי האלבה. 

מ׳ נוסדה ב 929 על גבעה, במקומו של היישוב הסלאווי 
מיסני, וב 968 נהיתד. למושב ההגמון — הרוזן של מ׳, ואח״כ 
מקום המגורים של הבסיך־הבוחר של סאכסוניה. ב 1921 
הועתק מושב ההגמון לבאוצן. בגרעין העתיק של העיר 
קאתדראלות גותיות אחדות (מאות 13 — 14 ) והמצודה אל־ 
ברכטסבורג (מאה 15 ). 

יהודים ישבו ברוזגות מ׳ מראשית המאה ה 11 , ובעיר 
מ׳ היתה קהילה במאה ה 12 . ב 1265 הובטחו זכויות הקהילה, 
וזו שיגשגד. והקימה ישיבה ראשונה בסבסוניה. במאורעות 
המוות השחור ( 1349 ) נחרבה הקהילה. יהודי מ׳ גורשו 
ב 1411 (הפקודה בוטלה ב 1415 ) ושוב — ב 1430 . במאה 
ה 19 חזרו היהודים לעיר וב 1890 מנו 32 נפש! עד 1933 
עברו רובם לדרזדן. 



םסן־>ייד. ססלוני־חרסינה פפייסן; הסאה ה 18 
(הטחיאוז הקא 0 'ט 1 ליני ברופא) 





369 


סיססילד, ג׳ון אדוורד — מיצקיביץ׳, אדם 


370 


מיס פיל ד׳ ג׳ון אלווךד — 1 > 43561161 ן £ )ז 3 ^£ 101111 - 

י( 1878 — 1967 ),' סופר אנגלי. בגיל 14 ברח מן 
הבית ונעשה ימאי. מ׳ חזר לאנגליה ב 1897 , ובהשפעת 
קריאה בצ׳וסר (ע״ע) החליט להיות משורר, ב 1902 פירסם 
קובץ־שירים על חיי מלחים 15 ) 83113 66 :ו ¥3 \-ז 531 ("באלא־ 
דות על מים מלוחים"), הכולל את שיריו הנודעים־יותר 
כיום — 66 ) 61 ? $63 (״קדחת הים״) ואתרים — , אולם בזמנו 
הקובץ כולו לא עורר תשומת־לב מיוחדת. להצלחה גדולה 
זכה מ׳ לראשונה בפואמה הסיפורית 1 8 ז״ 135 זש׳\£ 1 6 רר 
(״החסד הנצחי״), 1911 . שמו נתפרסם ברבים עם הופעת 
511661 שץ 8 101116 7116 ("האלמנה ברחוב הצדדי"), 

1912 , ו • 0301161 (״דובר״), 1913 , אף אלו פואמות סיפוריות. 
כשרונו הסיפורי הגדול בולט ביצירתו 6 ?0x לז 1 >- 031 ׳ 8.65 
(״רינארד השועל״), 1919 . שירתו זו היא תיאור חי ונאמן 
של אנגליה הכפרית, עיסוקיה החברתיים ובילדיה, כגון ציד 
ומרוצים. תחושת הדינאמיות מצילה כאן את מ׳ ממשחק 
שטחי במילים שאליו היה נוטה בד״כ. בזכותה של יצירה זו 
קיבל מ׳, כפי שמניחים, את התואר 061131116316 ? ("משורר 
החצר״) ב 1930 . נוסף על שיריו, שהופיעו מקובצים ב 1923 , 
ושוב, במהדורה מורחבת, ב 1932 , כתב מ׳ יותר מתריסר 
מחזות (כולל תרגומים של רסין [ע״ע]), כ 12 כרכים של 
מסות ומאמרים, כמה ספרי-נוער, רומאנים על נושאים הרפת¬ 
קניים, ספרים על שתי מלחמות־העולם ושלוש אוטובלג- 
ראפיות: 4111 ? 101116 (״בטתנת־הקמח״), 011001,1941 "! 6 א 
(״חבר חדש״), 1944 , ו 06310 ס* 0008 50 ("ארוכים ימי־ 
הלימודים״), 1952 . 

. 0 . 0 ; 1922 , 1 ( 51114 011 ו 1 וז€ 0 ,. 14 ./ , 11310111011 . 11 

. 1932 ./ , 135 ! 1101 ״ד 

מיצ׳וךץ, איון ןלדימירוביץ׳--״ מ קץ^ 6.1 .מ- 

( 1855 , קוזלוב — 1935 , שם), מגדל צמחים רוסי 
ומייסדה של התורה הגנטית הסוביטית שנקראת על שמו — 
מיצ׳וריניזם. מ/ שהיה בנו של איכר ומשולל השכלה 
ביולוגית, החל לעסוק בנערותו בגידול צמתים והמשיך 
בכך כתחביב לאחד שעות עבודתו כפקיד רכבת. הוא 
הקים — ללא כל תמיכה ציבורית — חוות נסיונות, וניסה 
להשביח בה את עצי הפרי של רוסיה המרכזית. בניסוייו 
המרובים השתמש תחילה ברכב (ע״ע הרכבה) שהובא 
מחו״ל, עד שהגיע לעצמאות מלאה בתחום זה. ב 1918 עבר 
מ׳ לעבוד בקומיסאריאט העממי לחקלאות. כעבור שנה 
הולאמה חוותו, והיא הוסיפה לשמש כמוסד ממלכתי לקידום 
הגננות המעשית בבריה״מ. 

בשנות ה 30 ניסח מ׳ את פרי עבודתו על יסודות 
"המטריאליזם הדיאלקטי" 
ופיתח את תורתו הגנטית 
בדבר שינוי תכונות בללו־ 
גיות בהשפעת הסביבה. — 
על מגמותיה של תורת מ׳, 
ועל ההתנגדות לה מצד חוק¬ 
רי המערב, ע״ע: גנטיקה, 
ענד 73 ; דבדבן, ער׳' 813 , 
הרכבה, עם׳ 281 ! התפתחות, 
עמ׳ 723 ז ויסמן < ררילו׳ב 1 
וכן ע״ע ליסנקו! למרק, עם׳ 
926 . 


כאות הוקרה לס׳ הוסב שם עירו — קוזלוב — למיצ׳ו* 
רינסק, ובה מצויים כיום המכון לחקר גידולי פירות, המע¬ 
בדה המרכזית לגנטיקה הנושאת את שמו, ומוזיאון. 

ב 1949 י״ל במוסקווה מבתר מתוך כתביו באנגלית: 

$: 1 ז 0 ז \\ 1 ) 5616616 ,. 1 \ . 1 . 

ו. לבלוב, משנה סדרי בראשית, 1946 1 י. לורד, מסריאליזם 

דיאלקסי וביולוגיה(מולד, 7 ־ 205 ), תשב״ח , 168 ) 63x3 .מ .א 

: 1950 ,. 64 . 14.8 , 0 ) 0 ו 6 ף־ 830011 . 14 ; 1949 ,. 61 . 6 . 14 

■ 40 מ 1 111 * 011 :<ז)!ו 1 <*וז>ו 101 א 14 <*} ? 11 /<ן 11010 \ 16 > 1161 \ ( 1798 , זאוסיה [ליטא] — 1855 , קוש־ 

טא), גדול משוררי פולניה. אביו, מן האצולה דלת האמ¬ 
צעים, עסק בעריכת-דין, ונפטר ב 1812 , כשמשפחתו של מ׳ 
התגוררה כבר בנובוגתדק. מ׳ למד שם בבית־הספר של 
הדומיניקנים ולאחר-מכן, בשנים 1815 — 1819 , באוניברסיטה 
של וילנה. היה פעיל באגודות־נוער 11001313 ? ("ידידי 
המדע״) ו 1136613 ? (״ידידי המידות הטובות״), שמטרתן — 
לבד מהעמקת הדעת ותיקון המידות — היתה גם שיחרור 
לאומי. בסוף 1823 , בעקבות חקירותיה של הממשלה הרוסית 
בפעולותיהן של אגודות אלה, נאסר מ׳ ל 6 חדשים וכעבור 
שנה הוגלה לרוסיה, תחילה לפטרסבורג, ואח״כ לאודסה 
רמוסקווה. שם בא במגע עם חוגי המהפכנים הרוסים והתקרב 
לחוגי האינטליגנציה הרוסית, ובין ידידיו נמנה באותו זמן 
א• פושקין (ע״ע). במאי 1829 הצליח לעזוב את רוסיה ופנה 
לגרמניה, ונפגש בוימר עם גתה (ע״ע), בסוף 1829 התיישב 
ברומא. יחד עם מהגרים אתרים עבר לדרזדן ואח״כ לפאריס. 
ב 1834 נשא לאשה את צלינה — בתה' של הפסנתרנית 
הידועה וידידתו של גתה, מאריה שימאג 1 בםקה — והיא ילדה 
לו 6 ילדים. מצבו התמרי היה קשה והכבידה עליו מחלת- 
הרות שאשתו לקתה בה. בשנים 1839 — 1840 הרצה על הספ¬ 
רות הרומית, בלוזאן> בסוף 1840 — נקרא לפאריס, לתפוס 
את הקאתדרה לספרויות סלאוויות, שנפתחה אז ב 116 8 6 ס 0 
3066 !? 16 >. בהרצאותיו ניתנה זו הפעם הראשונה תמונה 
כוללת של התפתחות הספרויות במרחב הסלאווי. עבודה זו 
גזלה את מיטב זמנו וכוחו. דתיותו הכנה ונטייתו לתורת־ 
המסתורין נתחזקו לאחר פגישתו עם אנדז׳י טובינסקי(ע״ע) 
ב 1841 • בהשפעתו הפכו הרצאותיו של מ׳ למעין הטפה 
לתורתו המשיחית של טוביאנסקי, ובסוף מאי 1844 הוכרח 
ע״י שלטונות צרפת להפסיקן. ב 1848 יסד באיטליה לגי 1 ן 
פולני למלחמה באוסטריה, ששלטה אז גם על גאליציה 
הפולנית. ב 1849 ערך בפאריס יומון צרפתי 61811116 ?* £3 
165 ק 611 ק 165 > ("במת העמים"), שהוקדש "לעניין חירות 
העמים". לאחר פרוץ מלחמת קרים נסע ב 1855 לקושטא, 
כדי לארגן גדודים פולניים למלחמה ברוסיה: שם חלדי ומת 
באותה שנה. 

פעילותו הספרותית של מ׳ — להוציא את יצירות נעוריו 
— נמשכה כ 12 שגה. בקווים כלליים אפשר להבחין בה 
3 תקופות: הליטאית, הרוסית, והחשובה שבהן — זו של 
דרזךן ופאריס. יצירות נעוריו — מאמרים, ביקורות, שירים 
לעת-מצוא — נכתבו ברוח הראציונאליזם והפסודוקלאסי- 
ציזם הצרפתי. ב 1820 חיבר, בהשראת פ. שילר (ע״ע), את 
ה 10561 > 0110 10 > 043 (״ אודה לנעורים"), שסיגנונה עדיין 
קלאסיציסטי, אך עיקרה קריאה רומאנטית לוהטת להגשמת 



א. ו. טיזר!ריו 




371 


מיצל,יביץ׳ אדם 


372 


האידיאל של א 1 שר 
הבל ע״י אהדות, 

תקיפות והתמודדות 
עם האלימות. מותה 
של אמו האהובה 
( 1820 ) ונישואי אהו¬ 
בתו, מארילה ורש־ 

צ׳אק, לאחר ( 1821 ) 

גרמו להפנמת חודר 
תיו והכשירוהו לקבל 
את בשורת הרומאג־ 

טיזם שנתגלתה לו 
בשירה האנגלית וה¬ 
גרמנית. ב 1822 • פיר- 
סם כרך ראשון של 
שירים, 6 ? 062 ?, ש¬ 
הכיל, בין השאר, 14 באלאדות ורומאנסות, ושסימל את 
ראשית חדירתו של הזרם הרומאנטי לספרות הפולנית. 
בפעם הראשונה ניתן בד, מקום נרחב לדימיון, לרגשות 
עזים ולעממיות כנה. בשיר-המבוא הפרוגראמתי ־ 1100130 
:> 62005 ? 1 ("רומאנטיות") הכריז מ׳ שהוא מעדיף רגש 
ואמונה על השכל הקר והמנתח. ב 1823 הופיע כרך שני 
של "שירים", וביניהם הפואמה ההיסטורית 3 תץ 32 ז 0 , 
שבה נד מעלה על גס את הקרבתה העצמית של הנסיכה 
הליטאית גראז׳ינה למען מולדתה. למרות צורתה הקלא¬ 
סית, ניכרות בפואמה זו — בצד השפעתו של וולטר 
(ע״ע) — גם השפעותיהם של וולטר סקוט (ע״ע) ובירון 
(ע״ע), בייחוד בפניה לנושא מימי-הביניים ובאומרה 
המסתורית. כמו־כן כלל הברך את החלקים ב׳ וד׳ של 
המחזה הדמיוני ? 021351 ("אבות" [ליתר־דיוק; "זקנים"]! 
הכוונה לנשמות זעפטרים). בשם זה נקראה חגיגה, אלילית 
ביסודה, שאליה מוזמנות הנשמות לכירה ערוכה לכבודם. 
הרעיון המרכזי של "האבות הודלנאיים" (להבדיל מחלק ג׳ 
של ? 021351 , שהופיע לאחר-מכן בדרזדן ונקרא "אבות דרז* 
תאיים" [ר׳ להלן]) הוא, ששערי־שמים נפתחים לאדם, ירק 
אם חי חיים מלאים עלי אדמות. זוהי יצירת פאר של מ׳ 
בתקופתו הליטאית, 

בעת גלותו ברוסיה ערך מ׳ טיול מאודסה לקרים׳ שפריו 
היה הקובץ הנהדר ? 50061 * ("סונטות קרים": 

נדפסו, יחד עם סונטות ארוטיות, בשם ?: 50061 , 1826 ). 18 
סונטות אלה מצטיינות בעושר צבעים ותיאורים, המוחזק 
בגבולות המידה הנכונה להפליא, במיזוג מושלם של ציורי 
נוף אכזוטיים עם תיאור מצבי-רוח של געגועים למולדת, 
חרדה ושלווה, לסירוגין. בפטרסבורג׳ ב 1827 , פירסם את 
הפואמה ההיסטורית 051 ־ 311601 ^ [ 00x35 :>! ("קונראד ואלג- 
רוד"), על נער! ליטאי, שנשבה וגדל בקרב אבירי מיסדר- 
הצלב הגרמנים, אדבי מולדתו, עלה לדרגת ראש־המיסדר 
ואז הוליך את צבאותיו לאבדון. הפואמה 5 ?ז 3 ? ("פאריס"), 
1828 , שהיא "?וצידה", שנכתבה בהשראת השירה הערבית 
שאותה הכיר מ׳ בתרגומים, מעלה על בם את כוחו הבלתי- 
מוגבל של רצון האדם. מתואר בה פרש ערבי, הטם על סוסו 
במדבר ומתגבר על כל המכשולים שהטבע האכזרי מערים 
בדרכו. פואמה זו מצטיינת בעוצמת הביטוי הרגשי. 

בדרזדן שבגרמניה, ב 1832 , נוצרה יצירתו הגדולה ביותר 


? 021311 ("אבות"), חלק ג׳ (ר׳ לעיל). בשורה של סצנות, 
שהקשר ביניהן רופף, מתאר מ׳ את גורל גיבורו, קוגראד, 
ואת מצבו העגום של עמו. ב״אימפרוביזציה הגדולה", שהיא 
המונולוג המרכזי בכל המחזה ואחד השיאים של השירה 
הפולנית, דורש קונראד מבורא העולם שלטון על נשמות 
בני־אדם, בדי שיוכל להציל את עמו ולהביא לו אושר. 
ה״תוספת" (£? 55 !_ 1 ) כוללת, בעיקר, תיאורים פיוטיים־סא- 
מידיים של רוסיה. המחזה הגדול מיוחד הוא בצירוף של 
הדמיוני והראליסטי, החזון והמציאות, הסמלי והעובדתי. עם 
כל מקוריותוהרבה, הושפע, ללא ספק, משיקספיר ומ״פאוסט" 
של גתה. זוהי אחת מיצירות המופת של השירה הפולנית. 

בדרזדן נוצר גם הנוסח הראשון של 111 > 0 ז 3 ס 81 ? £51 
£015151680 3 ^ו $1 וזז?. 7 ז 1618 ק 1 £01515:1680 ("ספרי העם הפו¬ 
לני והצליינות הפולנית"), ונד ערך אותו סופית והדפיסו 
בפאריס ב 1832 . ספרים אלה, שהוקדשו ל״עם הפולני", צרי¬ 
כים היו לשמש למהגרים הפולנים כמעין "ביבליה". הובעו 
בהם תורות מוסריות ואמונה בעתידה המשיחי של פולניה, 
שאותה ראה מ׳ כ״ישו של העמים". "הספרים" תורגמו מיד 
לצרפתית, לאיטלקית ולשפות אחרות וזכו להצלחה בבל 
מקום שבו התקוממו אז נגד צביעות, אי-צדק ודיכוי. 

בפאריס חיבר מ' את גולת הכותרת של יצירתו, האפו- 
פאה הגדולה 135161152 ׳ 30 ? (״האדון טאדאוש"), 1834 , שבה 
נמלט המשורר בדמיונו ל״ארץ שנות-הילדות" ונתן תיאור 
נפלא של חיי האצולה הליטאית־פולנית ערב פלישתו של 
נאפוליון לרוסיה ( 1811 — 1812 ). תיאורי טיפוסים של בני־ 
אדם שנעלמו כבר, ושל מנהגי חיים שחלפו, נשתלבו בציורי 
טבע נהדרים, שכמותם יש אך מעטים בספרות העולמית. 
"פאן טאדאוש" הוא אחת האפופאות הגדולות האחרונות 
בספרות האירופית החדשה. היא כתובה באהבה רבה ובחוש• 
הומור. — לאחר יצירת-מופת זו כתב מ׳ אך מעט. 

מ" חידש את פניה של הספרות הפולנית, ריענן את 
לשונה הפיוטית, עודד את עמו בימי מצוקה והעמיד מצבת 
זיכרון לעברה של ארצו. הוא נשאר ה״חוזה״ ( 165202 ^) 
הגדול של עמו ומופת לשירתו לכל הדורות. השפעתו ניכרת 
גם בכמה ספרויות סלאוויות, ואף מעבר להן. בין הסופרים 
העברים שהושפעו ממנו: י. ל. פרץ הצעיר (בסיפורו "הנ¬ 
קמה" בולטת השפעתו של "קונראד ואלנרוד"), ח. נ. ביאליק 
(ב״מתי מדבר" מצויים הדים של "פאריס"), ועוד. 

יצירותיו של מ׳ ניתרגמו לרוב הלשונות של אירופה. 
בעברית הופיעו: "גראדינא"׳ "אודה אל הנעורים", "מבצר 
אורדון" וה״אימפרוביזציה הגדולה" (תירג׳ ש. סקולסקי, 
תש״י)! "קונרד ואלנרוד" (תירגם ש. סקולסקי, תש״ד, וש. 
הר־אבן, 1958 ) ! "ספרי עם פולוניס וגרי פולוניס" (תירגם 
מ.י.עזכריאל [ 50316111 \ 1 ], תרמ״ב)! "פאן טדיאוש" (תירגם 
י. ליכטנבום, תרפ״א, 1953 2 ). על תרגומי יצירות מ׳ לעברית 
ר' -( 1161 1 ־ £62615:1351361 • 1 \ , 0 ? 616 ־ 511 . 51 — ז £11££6 ,? 

515:1611 ( 3 ! ("מ׳ בתרגומים עבריים"), 1956 2 . 

ר. א. ברוידס, א. ס/ תר״ן! י. ורשביאק, מעל גדות הויסלה, 
מחזור א׳, 5 — 22 . תרפ״ט < מ. יאסטרון, א, מ׳ (עבר , מ. 
חלמיש), 1956 ! י. ליכטבבום, סופרי העמים, 28 — 37 , 1959 ! 
הנ״ל, משוררים עולמיים, 147 — 155 , 1966 < י, שה־לבן, ספ¬ 
רות כללית, א׳ 474 — 498 , חש״ך! ,. 1 \. . 4 , 1€2 זי״נ 1015 ^ ״ 1 

,^ 1-1 , 1404 4.11 4/01 >^ ,. 151 ; 1888 , 77 ' 07741 5074 71 1/11 10 
011 ? 441407101 ^ 1 * 1/1 ,. 14 . 4 , 03151061 , 54 . 1 ^ ; 1895 — 1890 
־ 0310 * 0 ־ 61 ,. 4 ז ,. 0011111 ־ 1701 . 11 .^ ; 1911 , 0144744 ? { 1 

7%0 ן 1 . 14 . 4 , 5151 ת 13 ״ק. 87 . 81 ; 1912 , 1-0 , 0 פז;> 780£16 א 
;* 1926 , 1-0 ,. 4.14 , 1 {:> 63 ת 3116 א .[ ; 1921-1922 , 0, 1-10 ) 77,01 > 



ארם סיצמיביץ׳ 







373 


מיצקןיביץ/ אדם — מיקובםקי, ולדימיר ולדימירוביץ׳ 


374 


,' 19-48 , 1 ,. 4 ג ,זש 1 ז 1 ש 101 .ן ; 1935 .?/ . 81 

1 ^ 5101 ?( 71 ? 7/1 . 4 ! . 4 , 1 ) 51 ״'; $2 ! 1-1 ? . 10 ; 1948 , 2 — 1 , 11 
,. 14 . 4 . ,(. 1 מ) 31 >נז£ . 11 ; 1950 ,)? 70 70115/1 ! 1 ) €31 ! 0 ? 111 ( 0 
. 4 ( 0 <ן) 1 ? 0 ? ? 7/1 .נ 1 ג 1131 ת 1 <\\ ; 1951 , 1 ) 1 ) 7010 (ס )? 70 

,?ז> 011 ??) 14 14 ז 7 0 \\ 1 ז 1 . 4 } .(/ ,(. €0 ) £631116161 .עו ; 1954 ,. 14 

. 1956 

מ׳ והיהודים. יש יסוד להניח, שאמו של מ׳ היתה 
בת למשפחה פראנקיסטית שהתנצרה, ואף אשתו היתה, 
אולי, ממוצא פראנקיסטי. בחזונו של הכומר פיוטר("אבות", 
חלין ג , ) נאמר על גואלה העתיד־לבוא של פולניה, שהוא 
יהיה ״בן אם זרה, דמו — דם גיבורים קדומים, ושמו — 
ארבע וארבעים". אין כמעט ספק, שהכוונה לשמו של מ׳, 
[א] דם = 44 (תוך השמטת הא', שאינה נקראת, ע״פ טעות), 
ולאמו — "אם זרה*. מ׳ הושפע כאן מן הקבלה בהשראתו 
של המיטסיקו הצרפתי סן־מארסן 10 > 0 -״ 1 ). 

פרם לכמה הערות בגנותם של היהודים, שלרוב לא נאמרו 
ברצינות, יחסו של מ׳ ליהודים וליהדות היה חיובי. ב״ספרי 
העם הפולני", שהושפעו, יותר סכל יצירה אחרת שלו, 
מטפרי-הקודש הנוצריים, עדיין יש ביטויי זילזול כלפי הי¬ 
הודים, ואף ב״פאן טאדאוש" הדמות האידאלית של היהודי, 
יענקל, היא זו של פאטריוט פולני נלהב. יחס זה נשתנה 
בהשפעתו של טוביאנסקי, שהכיר בשלושה עמים "נבחרים": 
היהודי, הצרפתי והפולני. בשיעורים על הספרויוח הטלא־ 
וויות העלה מ׳ לא פעם על נס את העם היהודי ואף הגן עליו 
מפני משמיצים, אך עדיין חלם על התנצרותו. ואולם בס׳ 
באב 1845 דרש באחד מבתי-הכנסת בפאריס דרשה נלהבת 
על סבלותיו של עם ישראל וגעגועיו לארצו. הוא אף נפגע 
מנטייתם של יהודי צרפת להתבוללות. ב 1848 , כשם׳ 
ניסח את "תקנות" הלגיון שאירגן באיטליה, כתב בין 
השאר: "לישראל אחינו הבכור, כבוד, אחווה, עזרה בדרך 
להשגיו הנצחיים והארציים. משפט שווה בכל״ ( 1 ) 51012 ״ 
5 § ,״^ 22 ). מ׳ מת בקושמא תוך מאמצים לארגן לגיון 
יהודי לשם מלחמה ברוסיה. עוזרו העיקרי היה ארמאן לוי 
(ץ^ 1 ?) 1311 !״^)׳ קצין־רפואה צרפתי, שהפך ליהודי לאומי 
(הוא שתירגם לצרפתית את "ספרי העם הפולני"). מ׳ 
רצה להבטיח למתנדבים היהודים שיווי־זכויות מלא ואפ¬ 
שרות לשמור את השבת ולקיים את שאר המצוות. ייתכן 
שיחד עם לד חלם מ׳ על תחייתו של עם ישראל בארצו 
ושיצירת הלגיון היתה צריכה לשמש צעד ראשון □כיוון זה. 

נ. מ. גלבר, א. מ׳ והיהודים (מולד, 28 ), תש״י! מ. פוסק, 

ם/ פראנק וכיבוש א״י (מולד, 87 ), חשס״ז;.ז\\ 
,־ 1 ש 1513€11 ) 30 ־ 61 ; 1890 ,< 4611 ץ. 7 40 24.0 44.0 ^£ח* 81051 

14 * 0 . 14 . 0 ; 1932 , $4.8 44.0 1 ^( 415 *ס 

,( 125 — 108 ,^) 0130 ? 01 1 ^ 0 ? . 1 ל[ .^) 11 *£ 11 ( 0 ^ 1 ( 1115 *£[ ? 1 ( 1 
. 1964 , 5 ?ע\ 14 ך 5 ?ז} 171 [[ 8 565 . 24 . 44 , 5 ק 11€ ^ . 5 ; 1951 

י. א. ל. 

מי ז קה׳ ע״ע בציץ. 

מלקוב, אפולון גיקוליויץ׳ - 03 ^ 1 \ .מ - 

י"( 1821 , מוסקווה — 1897 , פסרסבורג), משורר רוסי, 

מן החשובים שבקבוצת האימאז׳יסטים(ע״ע רוסית, ספרות). 
מ׳ למד משפטים, עבד תחילה כספרן, אח״כ כצנזור׳ 
ובסוף כיושב־ראש הוועדה לצנזורה. שיריו הראשונים, 
1 ג 61111 ק 00130 מ!! 0 (״שירים״), 1842 , דדו חיקויים של השי¬ 
רה הקלאסית העתיקה ומפעמת בהם הערצה לעולם העתיק. 
אחרי סיור בחו״ל׳ שבו התרשם מאד מאיטליה, תיאר את 
תודותיו ב־ 3 >אמ? מסזקס^ס (״רישומי ולמא״), 1847 . מ׳ 


התבטא בעיקר באמצעות תמונות, בהתאם להנחה, המקובלת 
על קבוצתו, שהשירה היא "חשיבה בתמונות". ביצירתו 
03 נ, 431116111 \ (״מאשנקה״), 1846 , נתן ביטד לביקורת חב¬ 
רתית מתונה, אך מיסודו היה שמרני והתנגד לכל חתירה 
תחת המשטר ולכל "ניהיליזם", כפי שמעידה הפואמה 
(״הנסיכה ***״), 1877 . במרוצת־הזמן פנה מ׳ 

יותר־דותר לנושאים היסטוריים ולאגדות. יצירתו העיקרית, 
הטראגדיה 3 קמ 4 \ 483 (״שני עולמות״), 1872 , נוסח סופי 
1881 , מתארת את הניגוד שבין רומא האלילית לבין הנוצרים 
הראשונים. על תולדות רומא-העתיקה מבוססות גם שתי 
פואמות דראמתיות שלו: מ 1 ק 16 * 0 מקז ("שלוש מיתות"), 
1852 , והמשכה, 51 מ^ 0 נ\^< 11 ק 6 ״נס ("מותו של לוקיוס"), 
1863 . בין שיריו יש גם המוקדשים לנושאים תנ״כיים ולמד 
סיווים מתולדות ישראל, כגון ממסשמ 10116 ס 614 ק £8 ("שי¬ 
רים יהודיים״)׳ 1838 , 1840 ; 143$67 (״יפת״), 1840 ! 
1:3 * 11 * 03 ץק 116 11611116 וץק 33 ? (״חורבן ירושלים״), 1864 ; 
ו ס 6 ק 3 < 1 >-< 1 * 3106 ז-מ 4311 ג (״מנה תקל ופרסין״), 1888 , 

בשירתו צעד מ׳ בשביל־ביניים בין פיוטיות וראליזם, 

ולא נתפס לרגשנות• נודעה לה השפעה מסויימת על 
הספרות העברית החדשה — שירו של טשרניחובסקי, 
"הימשך, הושפע, ללא־ספק, משירו של מ׳ באותו שם, 
שנכתב ב 1874 . 

מ׳ תירגם לרוסית מיצירותיהם של חינה, מיצקיביך 
ומשוררים סלאודים אחרים, וכמדכן שירי־עם סלאודים. 

, 35131x080x88, 41.13. ^4., 1898 2 . \1. £ 0 ^ 02 x 88 .ת . 4 ? 

. 14 . 8 ; 1900 , 4-3 ? . 13 80 ז 160 י<ן 180 560x06 ■ !;־ורסח 

. 1911 2 ,.€\ . 11 , 110x11080x38 

י. א. ק. 

פדקו^זקי, ןלךימיר ולדימירוביץ׳. 8.8 

86101114 — ( 1893 , בגדדי(היום: מאיאקובסקי), גרוזיה — 

1930 [התאבד], סוסקווה), משורר תמי, נציגה המובהק של 
השירה הסובייטית. ב 1906 ׳ לאחר מות אביו, עבר מ׳ עם 
משפחתו למוסקווה. מגיל צעיר מאד היה פעיל בתנועה 
המהפכנית ונאסר 3 פעמים. ב 1910 החל ללמוד בבי״ס לציור, 
פיסול וארדיכלות, אולם במהרה עמד על יעודו כמשורר. 
הצטרף לחוג הפוטוריסטים (ע״ע פוטוריזם) וחתם על הכרזה 
שלו ץ 0 ץ£! 3 ץ** 3611113 ־ 1 ־ 60 !! 061 111113 * 6 ^ 1101 ("סטירת* 
לחי לטעמה של החברה״), שפורסמה ב 1912 , ב 1913 פירסם 
מ׳ את שיריו הראשונים: 8 ("אני!") ומחזה קצר 
1003010118 מ 13 \ קמ*נמ 34 * 8 (״ולאדימיר מאיאקובסקי״)— 
שהוצג באותה שגה, עם מ׳ בתפקיד ראשי (של עצמו). 
ב 1915 פירסם את הפואמה הגדולה ^ 131 ע 31 3100 * 06 
("ענן במכנסיים"), שהיא יצירתו המעגיינת־ביותר בתקד 
פתו הקדם־מהפכנית, ועיקרה: "לזעזע את הבורגנים" בעמ¬ 
דתו האנרכית והצינית ובחירופים. בפואמות 6813 *£> 
1111110 * 0380110 !! (״החליל — חוט־השידרה״), 1916 , ד 

קמו* מ 8014113 (״מלחמה ושלש״), 1917 , וכן בשירים אח¬ 
רים מאותה תקופה, נתן מ׳ ביטוי עז לזוועות־המלחמה, 
מאפיינים תקשה זו ביצירתו לעג ובוז למוסר הזעיר־בורגני, 
לאמנות־השירה ה״קלאסית" ולמסורת בכלל, התנגדות למש¬ 
טר ונטיה למהפכנות בצד אינדיודדואליזם קיצתי. מבחינה 
טכנית בולטים בה הקודם המיוחדים לכל שירתו של מ": 
חרוזים בלתי־סדירים, דימויים מדהימים, דילוגים מפתיעים 
וקצב עצבני. 



376 


בזיקובסקי, ולדימיר ולדימירוגיץ — מיקוריזזז 


ב 1917 הצטרף מ׳ 

מיד לשורת המהפכנים. 

בין השבים 1918/20 וגם 
לאהר־מכן סיפק ציורים 
וחרוזים לאין־ספור לכר־ 

זות-תעמולה. אף שירתו 
היתה עפ״ר תעמולתית, 

בייחוד בשנים הראשו¬ 
נות של המהפכה. מחזהו 
<ן><|>ץ£ 

("מיסטריה קומית"), 

1918 —המחזה הסובייטי 
המקורי הראשון — הוא אפותאוזה גרוטסקית של המהפכה; 
כאלה היו גם השיר 111 ק 3 ״נ €31,10 \( ("צעידת-שמאל"), 
1919 , הפואמה ״ 150,000,000 ״, 1921 , ושידים רבים אחרים. ב־ 
1923 — 1925 ערך מ׳ את כה״ע הספרותי (ר״ת של 

0111 ק$ 8310 ש\^ = ״חזית השמאל״), וב 1927/28 — את 
המשכו, <ן> 0 .\/ 1103310 ("חלף החדש"). לאחר מותו של לנין 
הקדיש מ׳ לזכרו את הפואמה 

(״ולאדימיר איליץ׳ לנין״), 1925 . בעקבות המסעות שערך, 
בייחוד בשנים 1924/25 , באירופה המערבית, בקובה, במכסי¬ 
קו ובאה״ב, חיבר קובץ־שידים *נמק 113 (״פאריס״), 1925 , 
אוסף־רשימות 0 מז 31 ק 3 זס 106 ^ ("כך גיליתי 

את אמריקה״), 1926 — שבו הוא מביע התפעלות מן ההש- 
גים הטכניים של אה״ב ומגנה קשות את מצבה החברתי ואת 
הרדיפה אחרי הממון — וכן שירים נוספים. בשובו לבריה״ם 
חיבר את הפואמה ! 0 ע 01 ק X0 (״טובן״), 1927 , שבה הוא 
משבח את מהפכת־אוקטובר ואת המשטר הקומוניסטי. 

בתקופה האחרונה של חייו מ׳ הירבה לקרוא בפומבי את 
יצירותיו ולהרצות בכל רחבי רוסיה האירופית. נוכח המג¬ 
רעות שראה בארצו ובמפלגה השלטת בה, עשה מאמצים 
לטהר את האווירה באמצעות סאטירה. בין השאר נלחם גם 
באנטישמיות, כפי שמעיד שירו (״יהודון״), 1928 , 

שהוא, אמנם, היחיד העוסק בבעיה היהודית. המגמה הסא¬ 
טירית נתגבשה בייחוד במחזות שחיבר בשנות־חייו האחרו¬ 
נות: 00 *£ (״פישפש״), 1928 , ו £333 ("בית־מרחץ"), 
1930 . יחד עם זה השתדל להתקרב, עוד יותר מקודם, 
אל המפלגה הקומוניסטית. ואולם ביקרתו החברתית החרי¬ 
פה, בייחוד במחזה "בית-המרחץ", היא שהכשילה את 
מאמציו וגרמה לתגובות שליליות מאד מצד השלטונות 
שנפגעו. מאידך גיסא, ידידיו הקודמים לא הבינו את הת¬ 
קרבותו היתירה למפלגה השלטת והסתייגו ממנו אף הם. 
בידודו, ואהבה חםרת*תקווה, הניעוהו לשים קץ לחייו. 

מ׳ נחשב לגדול־המשוררים של הדור הראשון בספ¬ 
רות הסוביטיח, לבא־כוחה הבולט של שידת־התעמולה, 
של "הראליזם המגמתי". הוא יצר, למעשה, את הצורות 
ההולמות שירה בזו. שירתו רעשנית, בלתי־מעודנת, אך 
מקוריותה ולשונה היומיומית מצאו הד חזק בליבותיהם של 
רבים, שאישיותו הכנה והרגשנית נתחבבה עליהם. הוא 
השפיע על דור שלם של משוררים, בבריה״מ ומחוצה לה, 
בייחוד על אנשי־השמאל. השפעתו ניכרת ביצירותיהם של 
לואי ארגון(ע״ע) הצרפתי, פבלו נדודה(ע״ע) הצ׳ילאני, נזים 
חכמת התורכי, אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן הישראלים. 

יצירותיו ניתרגמו לשפות רבות. בעברית הופיעו: "כך 


גיליתי את אמריקה״, תירג׳ ע• קורנפלד, 1950 (יחד עם 
הרשימות האוטוביוגראפיות הקצרות "אני עצמי", תירג׳ 
א. שלונסקי); מבחר שירים, תירג' א. פן, 1950 ! קורט שירי 
מ׳, תירג׳ ש. חוחלובקין, 1955 ! מה זה טוב ומה זה רע, 
עיבוד חפשי של י. אלראי (בתוך "הקטון שונא סבור לפי 
פידורצ׳נקו), תש״ד! ענן במכנסיים, תירג׳ א. אהרני, 1960 . 

; 1934 .* 4-31 ^ 0 \ 13 ז 13 \ 8 ת* י(. 63 ק) 0668 * , 11 . 11 
£06/6 . 81 , 1110101 ' . 11 ; 1942 ,./ 3 1 ) 17111 ( 171 ) 81 06 , 17131111 ־ 111 ^ 1 .( 
-־ 18001601 3 .״ 31 ־ 11 >)< ,. 4 ! ,פ 110 ק 6 ד 1 . 0 . 8 ; ־ 1945 ,!; 111 ( 
! 0600331 , 0 ־ 14-01 160160 < 3 [ 180 ; 1950-1969 ,ח— 1 . 80 
, 0 ־ 4-01 ) 13307600186 0 , 10 < 8£ ק 6 מ 113 . 3 ; 1952 , 1611 ־ 073 
, 1013 ח 0 נן\ ו! 083 ץ 816031 ד. ,. 14 , 311133513 >! .* . 8 ; 1957 2 
, 8 ס> 301 מ 6 ^ 6 ק 8 סס >ל 8838351 ^ז 0 ח 0 ס 8 8 . 14 . 8 ; 1961 4 
,. 81 / 0 11 (; 1 ;^ 8 ; 718011 ( 1 ( 8 ; 711 ,־ 861 ־ 513111661 ., 1 .. 1 ; 1963 
- 81111 . 11 ( 7 ;;; 1 <( 1£ ו; 12 ; 1/7 ;$ 171 . 81 .'א ,)־ו 6 קק 1411 . 13 ; 1964 

1965 ,ה; 711 ; 1 ז 7 >ו 0% !> 

י. א. ק. 

מי־קדן׳אבסטס איננרביץ׳-״אסא!!^(נו׳ 1895 ) 
מנהיג קומוניסטי ארמני ומדינאי סובייטי. מ׳ נולד 
בעיירה גרוזינית, למד בסמינר לכמרים בטיפליס וב 1915 
הצטרף למפלגה הבולשוויקית. ב 1915 — 1917 היה ממנהיגי 
המפלגה בקאווקאז והשתתף במלחמת־האזרחים נגד הברי¬ 
טים, שכבשו את באקו, ונגד מדינות הקאווקאז. אחרי מלחמת- 
האזרחים היה מפעילי המפלגה הקומוניסטית הרוסית, נהיה 
ב 1923 חבר הועד-המרכזי שלה, ב 1926 מועמד לפוליט¬ 
בירו (הלשכה המדינית של המפלגה) וב 1935 חבר בו, 
ב 1926 נתמנה לשר-המסחר ומילא תפקיד זה עד 1955 . 
ב 1942 — 1945 היה, כאחראי על האספקה לצבא׳ חבר ב״ועד 
ההגנה״ המצומצם שניהל את המלחמה בגרמנים. ב 1946 
נהיה מ׳ לסגן־רה״מ. במאבק על השלטון אחרי מות סטאלין 
היה מ׳, ככל-הנראה, היחיד בצמרת שתמך בחרושצ׳וב 
(ע״ע), ואע״פ שתמך בסטאלין כל ימי-חייו היה מהבולטים 
בין תומכי הדה־סטאליניזאציה. עם ייצוב משטרו של חרוש־ 
צ׳וב ב 1957 נהיה מ׳ לסגן רה״מ ראשון ומילא שליחויות 
מדיניות ראשונות־במעלה, אך השלים עם מדיחי חרושצ׳וב. 
הוא התפטר מתפקידו מטעמי-בריאות. 

מ׳ התייחס באהדה לשאיפות הלאומיות של העמים, היה 
מיוזמי תנועת השיבה של ארמנים ברחבי תבל לארמניה, 
הסתייג מכל מעשה-איבה כלפי היהודים ותמך בשיפור 
היחסים עם ישראל. 

מיקולוב׳ ע״ע ניקו־לסבות. 

מיק 1 ךיזה — 11123 זזס 0 ץ 4 ן — (מיוד ?ח*״!! — 
פטריה, ״;!ל) — שורש), מונח באקולוגיה (ע״ע, 

עמ׳ 551 ) — בתחום הבוטניקה — לאסוציאציות רבות בין 
פטדיות-קרקע ושורשי צמחים עילאיים ממינים שונים, או 
פרותאלוסים של שרכים וטחבים (ע״ע טחבניים), אסוצי¬ 
אציות הנחשבות למועילות או סימביוטיות לשני המרכיבים. 
התועלת לצמח הפונדקאי מתבטאת באספקת חמרי מזון 
ומים מהסביבה, ולפטריות — בקבלת פחמימות, , ויטמינים 
וחמרי צמיחה מהצמח הפונדקאי. הם׳ חשובה בייעור שטחים 
חדשים, ובמקרים רבים הייעור נכשל בלעדיה. 

ד.מ׳ מופיעה כמעט בכל סוגי הקרקע מהאזורים הארק- 
טיים עד הטרופיים, ופטריות מפל המחלקות העיקריות יכר 
לות להשתתף באסוציאציות אלה. אינפקציות של פטריות 
הדומות מבחינה היסטולוגיה לט" נמצאו גם במאובנים של 
פסילופיטיים (ח־ון) וקורדאיטיים (.קרבון), 


375 



ן. ו. סאיאקובסקי 




צילומים צבעוניים מבעד למיקרוסקופ 

(בסוגריים — ההגדלה. בסוגריים מרובעים — מקור הצילום < כולם — מלבד — ( 3 ), ( 8 ) — מהאוניברסיטה העברית בירושלים) 

( 2 . 1 ) גבישים מבעד למיקרוסקופ־קיטוב. בהסתכלות רגילה הגבישים חסרי צבע. ( 1 ) .ט.?.? [ביה״ס לרפואה}! ( 2 ) 5 ת 2 (א 25 ) [פרום׳ 
י. שטיגברגר, המכון לפיסיקה]! ( 3 ) חתר היסטולוגי של לבלב עם ליפת קיסטית־תורשתיח ( א 100 ) [ד״ר ל. דולברג, בי״ח שערי־צדק, 
י־ם]!( 4 ) תרבית תאי אמניון נגועים בגורמי הגרענת (א 25 ). התרבית הוקרנה באור אולטרה־סגול והתמונה הצבעונית התקבלה ע״י 
אור פלואודסצנטי [פרופ׳ ה. נרנהוף (ז״ל), הסח׳ לוירולוגיה, ביה״ס לרפואה)!( 5 ) החך אורך של קדקד נ*ר של גן־נונית מצויה (א 14 ) 
[פרוט׳ א. פאהן. המדור לאנטומיה של הצמח]! ( 6 ) חתך רוחב של קליפת אורן ירושלים (א 42 ) [המדור לאנטומיה של הצומח]! 
( 7 ) חינך רוחב ביתרת־המוח של עכבר (א 75 ) [ד״ר מ. קסטל, ד״ר אברהם, המח׳ לזואולוגיה]! ( 8 ) סלע לרניטי, מבעד למיקרוסקופ 
קיטוב [גב׳ ש. גרוס, המכון הגאולוגי, י־ם]! החומר בצילומים 3 , 5 , 6 , 7 נצבע, לפני הצילום, כדי להבליט את המבוקש 











379 


מיקני, מיקנה — מיקרוכיזילוגיח 


380 


ואפשר שהיתה עליהן השפעה מיגואית. זמנן, נבראה, מהמאה 
ה 14 . ההשפעות המינואיות והמצריות, ואולי אף השפעת 
ארצות אחרות במזרח התיכון על סיגנון הממצאים בקברי 
הפיר, וכן עושרם של ממצאים אלה, נתנו מקום להשערות 
שונות, בהן: הבאת אמנים ואוצרות אמבות מינואיים לם' 
בפשיטות שערכו שליטי מ , בנצלם את חולשת כרתים; 
היאחזות נסיכים ואצילים של החיקסום (ע״ע) ביוון, אחרי 
שנהדפו ממצרים, שבה הורגלו למותרותיה — ומצאום 
ביבוא מכרתים או בשוד בה. 

ב 3 ד נמצאו לוחות בכתב קווי ב׳ (ע״ע כרתים, עמ׳ 
1071 ; כתב, עמ׳ 1097 ! וע״ע ונטריס). 

תמ ׳ : ר׳ גם כדך א׳, עמ ׳ 349 — 351 ! ב , , עמ׳ 106 . 

. 8 . 0 ; 1932 ,. 70111^5 3* 1X1 ־ס ? 0131711 - 8 .[ 

1 ז 0£0 ה 0£ ץ 1 \ 16 ( 1 0174 . 1 \ .. 141 ; 1957 ,./ 3 /מ<ד*מ 4 / , 10113$ ׳<}^ 
1 ז 10£0 ז€£ץ 1 \ /ס 56 ^ 1 16 (' 7 י 88111£5 נה$ . 8 ; 1966 ,€ 

. 1963 , 1 ז 11120110 ס 0 

א. חי. 

מיקנית׳ תךבות, ע״ע מינואית ומ;קןנית׳ תךביות. 

מיקנס׳ גיוס - 35 ת £ 3 666 \ 031115 — ( 70 [ז] לפסה״ב - 
8 לסה״ב), פרש רומי עשיר, הידוע בתמיכתו במ־ 

שורתם. מ׳ היה ממוצא אטרוסקי. הוא נמנה עם תומכיו 
של אוגוסטוס והשתתף לצידו בקרבות מוטינה ( 43 ), ופיליפי 
( 42 ). לא נשא משרה רשמית, אך מילא תפקידים חשובים 
בשליחותו של אוגוסטוס, ביניהם גם דיפלומאטיים. 

מ׳ חי חיי־בטלה בארמונו המפואר, על גבעת האסקדלי־ 

גום, שהיה מלא חפצי־אמנות ועטור גנים. פירסומו בתולדות- 
התרבות בא לו הודות לתמיכתו הנדיבה באמבים, סופתם 
ומשוררים, שבזכותה היה שמו — מיקנס — לשם נרדף 
לפטרון האמנים. עם אנשי-העט שהתקבצו סביבו נמנו גדולי 
המשורתם: ורגיליוס, הורטיום, פרופרטיוס (ע׳ ערכיהם). 

מ , עצמו כתב דבת־שירה, חיבור בפרוזה ("פרומתוס"), 
ודיאלוגים, שאחד מהם הוא חיקוי ל״משתה" של אפלטון. 
מ׳ לא ניחן בכשרון ספרותי, דצירתו, שנודעה בסיגנונה 
המחר, הובאה כדוגמה של לאטינית גרועה. 

; 1911 , 3£171£1111$ ז¥ 10115 ^ 1 . 0 01 
./ 3 , 0312611 ; 1947 1511€ ח 127 ז ,. 1X1 ,צ 1€ ת 011£ ז 

- 11115 .£ €1 ^ . 16, 1X1 ־ £161 .ן ; 1956 י ( X (^ת^סנ!?) 16 ( 1 1 ) 011 

. 1 \ 16 ) £0111071 , 10€ ו 3 ץס 8 .? ; 1958 ,(^ 1 , 1 ו 111 )*ו 6 :ו 41 035 ) 

. 14 .[ ; 1962 ,./׳ג , 6 ת 3110 ז\\ 7 . 8 ; 1959 ,( 6 ג > 811 . 5506 \ג . 81111 ) 

. 1967 ,. 1 \ , 6 ז 1 )ת\/ 

סייקסוז׳ קלמן — 311 םז 31 ^ 111£$2301 \—( 1847 , סקלא* 
בוניה — 1910 , בודאפשט), סופר הונגרי; אחת 
הדמויות הבולטות בתחום הרומאנים והסיפורים הקצרים 
בהונגרית. מ׳ למד משפטים ועבד כעתונאי ועורך. היה חבר 
הפארלאמנט ההונגת מ 1887 • ב 1881 פירסם קובץ של סיפו¬ 
רים קצתם 3£1311 ץ 31 ("הידידים הסלובאקים"), וב 1882 
י״ל הקובץ השני 01£ :> 316 ק 6 ( \ ("הפאלוצים הטובים"), שבו 
החיה את חוויותיו מימי-נעותו. ביצירות מאוחדות־יותר הוא 
תיאר את היתדה של המשטר הפאודאלי ואת חיסולה של 
האצולה, ומתח ביקורת חברתית חתפה, לעתים בהומור ול¬ 
עיתים בסאטירה. את חיציו כיוון במיוחד נגד עצמתו של 
המעמד הקלתקאלי, כגון ברומאן 113235538 £1116116$ ("ני¬ 
שואים משונים״), 1900 , ונגד רדיפת הממון — בצורת נדונ־ 
יות — ע״י האצולה שירדה מנכסיה, ברומאן £111 ץ 0521 ן< 
31 ע״ £3 \ !(]ס! €51-16 ("המקרה של הנער נוסטי עם מריה 


טות״), 1908 . לפעמים חיפש לו בעבר מפלט מפני המציאות, 
כמו ברומאן ההיסטות $<>ז 2 ׳\ £611616 ("העיר השחורה"), 
שפורסם ב 1910 , אחת מותו: לעתים נמלט לעולם האידיל¬ 
יות׳ למשל בספר 6 ( 0 י<תז 656 ! 616 ? ; 526111 ("המטריה של 
פטרום הקדוש״), 1895 . בכתביו התייחס ליהודים בליגלוג 
קל, אך לעתים קרובות שאב חומר מהתנ״ך ומה אגדה. 

-ןן£ 'ד 11 \ 1 ) 1 !)( 1 )< 11111 ז ./ו, ( 10 , 2.•.11 6 005101)0x650 >בא . 1 
. 5 ; 1941 ,.!* ./* ,נ £111 <ן 50116 ; 1910 ,( 166-195 , 6 ׳יץח 156 

,ץ 1 בז 1 א . 1 ; 1949 ,) 105 ( 01 ! 11 ? 1 ), 1 ( ס 5 ) .) 1 11 . ,■ 801161661 
- 13 > 0 ז 1 ) 1. 1952; 5. 64686305, 11/. !<. 14/55(^1/16x651 ? 

, 2501805 .( ; 1967 ,( 53 ^ 1 , 610 ץת 6 מ 2161 סא !!סווסז׳נסזסזסו 

- 16 ! 1 ! 2 . 77 . 1 \ 266 )( 61/0 <ן ( 1 . 01111 ) 05 (-. 1 -.< 11 )]{) 1 )! 1 ) 1 ) 2 < 

. 1970 ,( 166-206 , 6 זיץת 106 ׳\£ א 600 ) ) 1 ) 1 ) 5111 ) 5% 

א. שי. 

מיקרוביולוגיה (ץ 1010£ ל 0 ־ 114161 י מיור ?סגן*!!! = קטן, 
;. 810 = חיים), מדע העוסק בחקר המיקרואורג¬ 
ניזמים (מ״א) — בע״ח שאפשר לראותם בעזרת מיקרוס¬ 
קופים בלבד. מאחר שהגדרת המ״א תלויה בגודלם בלבד 
( 200-0.5 מיקרון), עוסקת הם׳ בקבוצות רבות ושונות 
של יצותם: חידקים, אצות, פטריות, אקטיגומיצטים. חת 
תאיים (פרוטוזואים), שמתם, תקטסיות ונגיפים (ע׳ ערכי¬ 
הם)׳ ולאחרונה גם בתאי בע״ח רב־תאיים בתרביות־רקמה. 

המ״א (להוציא נגיפים) מתחלקים לשתי קבוצות: א. 
בעלי גרעין אמיתי — אוקריוטיים (צסזס״ג^): ב. בעלי 
חומר גרעיני מפוזר — פרוקריוטיים ( 6$ ; 01 ״ 63 סז?). נוסף 
על ההבדל במבנה הגרעין, קיימים הבדלים רבים וחשובים 
בין שתי קבוצות אלה (ע״ע ציטולוגיה. תא). לקבוצה 
הראשונה שייכים החד-תאיים, הפטריות ורוב האצות, ולק¬ 
בוצה השניה — ההידקים והאצות הכחוליות־יתקיות (ת 
טבלה). 


ההבדלים העיקריים בין תאים 
אוקריוסיים ופרוקריוטיים 


פרוקאריוטי 

אוקאתוטי 


ממבראנת הגרעין 
חסרה, אין סיסוזד, 

גרעין מוגדר, מוקף 
ממבראנה; חלוקה 
מיטוטית 

גרעין 

מולקולה יחידה; קשורה 
למולקולה בסיסית קטנה 
(לעתים ספרמין) 

מאורגן בכרומוסומים; 
לרוב קשור לחלבון 
בסיסי (היסטונים) 

סידור .^אנ 1 

חסר 

מצוי 

סטרול 

בממבראנה 

מבוצעת על ממבראנות 
התא דהמסוסומים 

מתבצעת במיטוכונדריה 

נשימה 

מתבצעת על 
ממבראנות התא 

מתבצעת בכלורו־ 
פלאסטים 

פוטוסינתזה 

קטנים ( 5 70 ) 

גדולים ($ 80 ) 

ריבוסומים 

חסרה עפ״ר 

מצויה 

זרימה ציטו־ 
פלאסמאטיח 

הסרות עפ״ר 

מצויות 

ואקואולות 

עבה ובעל מבבהמסובד: 
פפטידוגליקן(מוראין) 

במידה שמצוי — סשום 
בהרכבו: צלולוזה (צמ¬ 
חים): כים ין (פטריות) 

דוסן התא 

במידה שקיימת— אינה 
שלמה: מועבר רק שבר 
מהחומר הגנטי: 
חסרה מיוזה 

תהליך שלם: 
מתקיימת מיוזה 

רביה מינית 





381 


מיקרוביולוגיה — מיקרונזיח 


382 


מחקרים חדישים מצביעים על קשר אבולוציוני בין 
האוקאריוטיים לפרוקאריוטיים. לראשונים 2 מיני ריבוסו־ 
מים: הרגילים ( 5 80 ) — המצויים בציטופלאסמה, וקטנים 
יותר ( 5 70 ) — המצויים באברונים התוך־תאיים (מיטו־ 
כונדריונים, כלורופלאסטים). האחרונים זהים בגודלם ובת- 
כונותיהם לאלה של החידקים. הובעה דעה שבשלבי־ההת- 
פתחות הראשונים של התא האוקאריוטי חדרו לתוכו חידקים 
שהפכו לטפילים תוד־תאיים קבועים, והם ממלאים בו את 
התפקידים של מיטוכוגדריונים ועוד. 

מאחר שמ״א הם גורם עיקרי למחלות בע״ח וצמחים, 
נודעת למ׳ חשיבות רבה ברפואה (ע״ע זהום) ובאימונולוגיה 
(ע״ע! וע״ע חסון) מצד אחד, ובחקלאות מצד שני. חשיבות 
ד.מ׳ לחקלאות אינה מצטמצמת בחקר־מחלות בלבד אלא 
נובעת מיחסי־הגומלין ההדוקים בין המ״א בקרקע לבין 
הצמחים בשמירת שיווי-המשקל הביולוגי־כימי (ע״ע חיד- 
קים, עם׳ 339 ). המ״א משמשים הרבה בתעשיית המזון 
(ע״ע! וע״ע חידקים! שמרים) ובתעשיד, הכימית והרפואית 
(ע״ע אנטיביוטיים, המרים [גם כרך־מילואים]; תסיסה). 

התפתחות הנד נבעה מהתפתחות הביולוגיה בכללה 
(ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 330 , 341 ) ובעיקר מהתפתחות הבק־ 
טריולוגיה (ע״ע). בתחילה היתה הנד מקצוע־עזר רפואי 
בלבד, ואילו העניין בתכונות הביולוגיות של המ״א היה 
מועט. אולם, חקר תכונותיהם הפיסיולוגיות והביוכימיות 
(בתחילת המאה ה 20 ) הראה, שלמרות ההבדלים העצומים 
בין אחד למשנהו וביניהם לבין יצורים עילאיים, קיימת 
אחידות בתהליכים היסודיים בכל צורות-החיים. האפשרויות 
לגדל מ״א במהירות, בתנאים מבוקרים ובמצעים פשוטים 
ואף סינתטיים, ולקבלם בכמויות ניכרות הגבירו את העניין 
בהם. הגיוון הרב של התהליכים הביוכימיים המתקיימים 
במ״א מאפשר גילוי תופעות־יסוד כלליות, מצד אחד, ומס¬ 
לולים ביוכימיים חדשים ומיוחדים, מצד שני. גורמים אלה 
הביאו לקידום עצום של כל שטחי הנד, וקבע אותה כמקצוע 
ביולוגי חשוב. המ״א למיניהם (ובעיקר חידק־המעיים 
[ 0011 1 ;[ 1011 ז 110 :> £5 ]) הפכו מודלים אהודים לבירור בעיות 
ביולוגיות יסודיות גם בתחומי הביוכימיה והגנטיקה (ע״ע 
חידקים, ענד 344 ). בשנות הששים של מאה זו הפכו המ״א 
ותוצריהם המאקרומולקולאריים (.^אם ,*א*, חלבונים- 
אנזימים) למודלים עיקריים בחקר הביולוגיה המולקולרית 
(ע״ע [כרך־מילואים]). 

עם זאת החל להתפתח ענף ביולוגי חדש, והוא חקר 
התנהגות תאי בע״ח וצמחים עילאיים ע״י ג י ד ו ל ם בתר¬ 
בית. התאים של רוב המאקרואורגניזמים אינם גדולים 
בהרבה מהמ״א השונים. להכרת תכונותיהם מחוץ לגוף יש 
להשתמש בשיטות מיקרוביולוגיות רגילות. וע״ע נגיף. 

שיטות מיקרוביולוגיות. לשם הכרה וחקר 
של מ״א יש צורך בשיטות יעילות לבידודם, זיהוים, גידולם, 
החזקתם בתרביות נקיות, טיפול אספטי בהם וכיר׳ב. כן יש 
צורך בתמיסות-מזון מעוקרות, כלי-זכוכית מעוקרים וציוד 
אחר מעוקר (ע״ע חסוי). מניעת הדבקה אקראית של תמי- 
סות-מזון מעוקתת, של כלים לגידול חידקים ושל תרביות 
נקיות — ע״י מ״א המצויים באוויר, מושגת בשיטות שונות, 
כגת סגירת מכלים ע״י צמר־גפן, עבודה זריזה ליד אש 
פתוחה, ועוד. 

רוב המ״א מתרבים בתוך מצעים מזוניים פשוטים ובעלי 


הרכב כימי ידוע. מגדלים אותם גם במצעים, שמכינים 
באופן מסחרי בצורה מיובשת, והם מורכבים מחומרים 
טבעיים, כגון תמציות-בשר או שמרים וחלבונים מהחי או 
הצומח, שעברו עיכול חלקי. לאחר המסת המצעים ועיקורם 
אפשר לגדל בהם מ״א ולחקור את תכונותיהם הפיסיולוגיות, 
הביוכימיות והאחרות. אולם, מ״א מסוימים, כגון ריקטסיות 
ונגיפים, אינם מתרבים במצעים כאלה. האחרונים מתרבים 
רק בתאי בע״ח הרגיש להם, או בתאים חיים ומתרבים (כגון 
ביצה מופרית של תרנגולת) ובתרבית־רקמה. נגיפים בקט- 
ריאליים (בקטריופגים [ע״ע]) מתרבים בתוך חידקים 
רגישים. 

תרבית נקיה היא אוכלוסיה של תאים שמקורם 
בהתרבותו של תא בודד. תרביות כאלה מתקבלות ע״י זריעת 
בידוד, המאפשרת בידודו של תא אחד על מצע-מזון מוצק 
(קרקע-מזון מוצק), שעליו מתרבים צאצאי אותו תא 
למושבה נראית לעין (הקוטר 0.1 — 1.0 ס״מ), המכילה 
אוכלוסיה בת מיליונים רבים. 

א. ל. אוליצקי — נ. גרוסוביץ, יסודות תורת החידקיס 
והחסינות, א^ב', 1964 — 1 1968 ,. 31 זי> ״״ 03 .ס . 6 
, 65 ^ 13 ? ; 1968 ,/( 17717711171010% 1714 > / 0 

.ס .' 1 ;* 1968 , 1/1711565 111617 1714 > 1 ) 8261671 / 0 067165165 771 

- ־ 8130161 .. 8 ; 1970 , 7007£47115771$ ס 11 \ / 0 ? 810108 ,^ 00 ־ 51 

, ¥ 0714 [ 11 > 1  00 ( 1 

$7656711 - £1/67 1 )} 1€167 > 8 , 00 § 1 ־ 1 ־ 131 ־ 1 - ^ 1 ־ 31 ? . 8 ;* 1970 

. 1971 ,( 762 ,סא , 51 , $61601151 ¥\ 6 א) £004 }ס 1711$ ) 8011141 

ב. גר. — מג. ר. 

מיקרתזיה (^ס״סזס^, מיוונית "האיים הקטנים"), 
חטיבת-איים במערב האוקיאנוס השקט, מצפון לאיי 
מלנזיה (ע״ע) וממערב לאיי פולינזיה (ע״ע). 

בנד כ 2,250 איים, רובם זעירים, וכמה אלפי שוניות. 
שטחם הכולל של האיים כ 2,590 קמ״ר, אך הם מתפרשים על- 
פני איזור ששטחו כ 8 מיליון קמ״ר; מספר תושביהם 
כ 230,000 ( 1969 ). האיים נחלקים ל 4 קבוצות: איי מ רי¬ 
אנה, ק רולי נ ה ו מ רש ל (ע׳ ערכיהם),שהם "שטח-נא- 
מנות של איי האוקיאנוס השקט" שבשלטון אה״ב, ואיי ג י ל¬ 
ברט׳ שמהווים — יחד עם איי אלים שבמלנזיה — מושבה 
בריטית (ע״ע גילברט ואלים, איי). הגדול' באיים, גואם 
(ע״ע, כ 550 קמ״ר) בדרום איי-מריאנה, הוא טריטוריה של 
אה״ב. מלבד קבוצות אלו, יש עוד כמה איים בודדים בשלטון 
אה״ב, והאי נאורו (ע״ע), בדרומה של מ׳, שקיבל עצמאות 
ב 1968 . 

האיים משתרעים בשתי קשתות גדולות: המזרחית — 
מדרום־מזרח מערבה (איי גילברט, מאדשאל וחלקם המזרחי 
של איי קארולינה), והמערבית — מדרום מערבה־צפונה 
(חלקם המערבי של איי-קארולינה ואיי־מאריאנה). רוב איי 
מ׳ הם איי-אלמוגים, רבים מהם אטולים (ע״ע אטול), המת¬ 
נשאים רק מטרים ספורים מעל פני הים. קשת־האיים המז¬ 
רחית יושבת על רכס תת־ימי גדול בשולי תהומות עמוקים, 
ובה איים בעלי אופי הררי — ממוצא געשי ושרשרת של 
הרי געש כבויים. חלק מאיים אלו מתנשאים בתלילות מרצו- 
עות-חוף מישוריות צרות לגובה 500 — 700 מ׳. הפסגה העל¬ 
יונה, באיי־מאריאנה — 935 מ׳. 

וע״ע אוקיאניה, ור׳ שם גם על האקלים, הצומח והחי. 

כ ל כ ל ת מ׳ מתבססת על חקלאות ודיג, בעיקר לצריכה 
עצמית. מגדלים דקלי־קוקוס, קנה־סופר, ומיני פירות וירקות 
טרופיים. בכמה מהאיים כורים פוספאט. באיים ויק (ע״ע), 



383 


מיקרונזידז — מיקרוסקופ 


384 


גואם וסיפן ( 30 ק! 52 ) מועסקים רבים מהתושבים בבסיסים 
צבאיים ובעבודות שונות של ממשלת אה״ב. סחורות היצוא 
של האיים הם: קופרה ( 60% ), פוספט ( 25% )׳ סיבי־קוקוס, 
סוכר, דגים מיובשים וגואנו (ע״ע). ערכו של היצוא הגיע 
ב 1967 ל 4.8 מיליון דולאר. 

האוכלוסיד, ממוצא גזעי מעורב — יוצאי אזורים 
שונים בדרום־מזרח אסיה ובמזרחה ובאוסטרליה. מבהינים 
אצל התושבים תכונות גופניות בולטות של נגרואידים בדר¬ 
גות שונות של תערובת בתכונות מונגולואידיות. רובם בעלי 
עור שהום כהה ושער שחור מקורזל. התושבים מדברים עש¬ 
רות לשונות וניבים, שבדורות האחרונים נתערבבו בהם מלים 
מלשונות אירופיות ומיפאנית. השפה הרשמית היא אנגלית. 
בתרבות־הבית ובשורה של מנהגים ואמונות קיים דימיון עם 
תושבי האיים המזרחיים של אינדונזיה. המבנה החברתי הוא 
שבסי, ומרותם של ראשי־השבטים וכן השפעתם של מכשפים 
ורופאי־אליל עדיין חזקה. אע״ם שהתושבים קיבלו עליהם 
את הנצרות, עדיין נפוצים אמונות ופולחנים פאגאניים. 

האירופי הראשון שהגיע לאיזור היה רב־החובל הספרדי 
מגלן (ע״ע), שבמסעו סביב העולם גילה את איי־מאריאנה 
( 1521 ). אלו וכן איי-קארולינה היו להלכה בידי ספרד מרא¬ 
שית המאה ה 17 ועד 1898 , ואז נמכרו לגרמניה, פרט לאי 
גואם — שעבר לידי אה״ב. על איי-מארשאל פרשו הגרמנים 
את מרותם ב 1885 ואילו הבריטים הכריזו על בעלותם על 
איי־גילברט ב 1892 . במלה״ע 1 עברו איי מאריאנה, קארו־ 
לינה ומארשאל (פרט לגואם) לידי יאפאן, וזו החזיקה בהם 
במסגרת ממונות מטעם חבר-הלאומים. בתקופה שבין שתי 
מלחמות-העולם יושבו באיים כמה רבבות יאפאנים, ועל 
התושבים נכפו תהליכי טמיעה ביאפאנים. מאז תום מלה״ע 
11 נמצאים איים אלו תחת שלטון נאמנות של אה״ב. איי־ 
גילברט נכבשו ע״י יאפאן בסוף 1941 וחזרו לידי בריטניה 
כעבור שנתיים. 

,־ 1161 ■^ .־, 6 ; 1966 ,*[#ס ? 7 ? 12 ז 013 נן), וכן מותקן "בו¬ 
חן" (ז^ץ 31 ״ 3 ) בין האובייקטיוו והאוקולאר. המקטב גורם 
לכך שהאור הפוגע בדגם יהיה מקוטב קורת. דגם שאינו 
איזוטדופי מבחינה אופטית משנה את קיטוב האור העובר 
דרכו. הבוחן "מתרגם" שינויים אלה לעוצמות אור שונות. 
במ׳־קיטוב מומחשות הסטיות מאיזוטרופיות באורח דרמתי 
כאשר האור הפוגע במקטב הוא אור לבן. במקרה זה מו¬ 
פיעה תמונת הדגם בצבעים׳ הנוצרים כתוצאת התאבכות 
(ע״ע) קרני האור המקוטבות לאחר עבדן את הדגם׳ והת¬ 
לויים במידת אי-האיזוטרופיות באיזורים השונים של 
הדגם. 

מ׳ אופטי מיוחד אחר הוא זה של ניגודי מופעים 
( 0 ק 05€0 ז 11€ ח 351 ז 11 ז 0 > 1135€ נן). בם , זה, המבוסס על מחקריו 
של ם. זרניקה (ע״ע [כרך־מילואים]), מובלטים פרטים 
שונים בדגם שקוף בשל הבדלים קלים במקדם השבירה 



ציור 2 ב. המראה החיצוני של מיקרוסקופ סורכב 








387 


מיקרוסקופ 


388 



א) 8 טי (ט׳&טא?) וםי?רזםק 01 
אלקטרוני (טימיז) — מבחינת 
הטיבנה וטהלר־הקרניים (בשיר־ 
טוט טודנשת ההקבלה ביניהם) 


באזוריו השונים של הדגם. 

הופעת ההתאבנות (ע״ע) 

גורמת לכד, שהבדלים אלה 
מופיעים כהבדלי "קונט- 
ו*סט". 

מ" אופטיים לסוגיהם 
מהווים כיום מכשירים חיו¬ 
ניים במדעי הטבע והרפואה 
וכן בתהליכי־ייצור שתים 
(בעיקר בתעשיה האלקטרו- 
נית). ואולם לנד האופטי 
מגבלות מסוימות, ואלה 
הביאו לידי המצאת מ׳ מטי¬ 
פוס חדש: הנד האלקטרוני. 

ה מ׳ האלקטרוני 
נוח לתיאור על־סמד ההקב¬ 
לה שבין תכונותיהם של 
חלקיקים (כגון אלקטרונים, 

פרוטונים וכד׳) לבין תכו¬ 
נות האור: חוקי האופטיקה 
(ע״ע) הגאומטרית דומים 
במובן מסוים לחוקי התנועה של חלקיק. כשם שכיוון הת¬ 
פשטות האור ו/או מהירותו ניתנים לשינוי ע״י החזרה 
וע״י שבירה בתווכים שונים, כך ניתן לשנות את כיוונו 
ומהירותו של חלקיק ע״י הפעלת כוחות מתאימים. אם 
מדובר בחלקיקים טעונים, כגון אלקטרונים, יהיו אלה כו¬ 
חות חשמליים ומגנטיים. יתירה מזו: מניסויי עקיפה 
והתאבכות של אלקטרונים, למשל, מתברר שגם לחלקיקים 
יש תכונות גליות. ההקבלה בין חלקיקים וגלים היא מענ¬ 
יינה של מכאניקת הקוגטים (ע״ע). תורה זו היתה איפוא 
חלק מן הרקע ההכרחי להתפתחות הכד האלקטרוני. 

ה. בוש הראה ב 1926 , ששדות חשמליים ומגנטיים בעלי 
סימטריה גלילית, עשויים לשמש, מבחינה עקרונית, כעין 
עדשות לאלומת אלקטרונים. ב 1932 פורסמו התיאורים 
הראשונים של מ" אלקטרוניים שנבנו בפועל. כושר ההפ¬ 
רדה של מ" אלקטרוניים ראשונים אלה היה נמוך אפילו 
מזה של מ" אופטיים. אולם הנד האלקטרוני התפתח בצעדים 
מהירים מאוד. בין אלה שתרמו רבות להתפתחות הנד 
האלקטרוני נמנים: א. בריכה׳ מ. קנול׳ א. רוסקה, ב. פון- 

בורים, ה. מאהל, ל. מרטון, י. היליד,, ואחרים. כיום 

;■ 

מיוצרים מ" אלקטרוניים ע״י חברות מסחריות רבות ברחבי 
העולם. 

מבנה ד,מ׳ האלקטרוני ודרך פעולתו: מקור האלקטרונים 
הוא חוט מתכת המחומם ע״י זרם חשמלי עד כדי להט, 
ופולט אלקטרונים כתוצאה מכך (ע״ע אלקטרוניקה ? דברים 
אלה אינם חלים על מ׳־פליטה — ר׳ להלן). האלקטרונים 
מואצים למהירויות גבוהות ע״י מתח חשמלי בין חוט-הלהט 
והאנודה, מתח המגיע כדי עשרות אלפי וולטים. באנודה 
מצוי נקב מעגלי שדרכו עוברים רוב האלקטרונים אל יתר 
חלקי הנד. המירווח בין חוט-הלהט והאגודה מכיל עוד 
אלקטרודה אחת לפחות ("סריג"), שבאמצעותה ניתן לווסת 
את זרם האלקטרונים. אלקטרודות־הסריג ומתחיהן מתוכ¬ 
ננים כך, שהאלקטרונים הנובעים מחוט הלהט כאלומה 
מתבדרת, מתקבצים בתחום צר מעבר לאנודה. 


לאחר עזבם את סביבת האנודה, נכנסים האלקטרונים 
במהירות גבוהה לאיזורים שבהם פועלים עליהם שדות מג¬ 
נטיים וחשמליים כדרך שעדשה אופטית פועלת על אלומת 
אור• משום כך נקראים ההתקנים המייצרים שדות אלה בשם 
"עדשות־אלקטרונים". מביניהם שכיחה במיוחד העדשה 
המגנטית, שהיא סליל גלילי שבו זורם זרם, מוקף במעטה- 
ברזל רך, המתוכנן באופן שהשדה המגנטי הנוצר ירוכז 
באיזור מצומצם• אם המירווח שבמעטה הוא בן ע ס״מ, ואם 
הקוטר הפנימי של המעטה קטן בהרבה מכך, מהווה הסליל 
עדשה, שמרחק המוקד שלה, £ ם״מ, נתון ע״י הנוסחה: 

0.18701 . 0.18701 1 1 

- 810 א-א — = — 

כאשר ¥ הוא המתח המאיץ (מולטים), ם — מספר הליפו־ 
פים בסליל׳ ו 1 — עוצמת הזרם (באמפרים). עדשה כזאת 
יוצרת מ״עצם" אלקטרוני "דמות" אלקטרונית, בדומה ליצי¬ 
רת דמות אופטית מעצם רגיל! כל/ כל האלקטרונים היוצ¬ 
אים מנקודה אחת של העצם נפגשים בנקודה אחת של 
הדמות (ע״ע אופטיקה ז עדשות). 

מ׳ אלקטרוני מכיל שלוש עדשות לפחות: קונדנסור, 
אובייקטיוו, ועדשה שלישית — עדשת־ההקרנה, המתפקדת 
בדומה לאוקולאר בנד אופטי. עדשת-ההקרנה גורמת ליצירת 
דמות ממשית על־גבי לוח זוהר או לוח-צילום * כד מופיעה 
"הדמות האלקטרונית" המוגדלת כדמות הנראית-לעין. במר¬ 
בית ד,מ" האלקטרוניים מצויה עדשה נוספת בין האובייק- 
טיוו ועדשת־ההקרנה ("עדשת-הביניים"), וזאת לשם הגדלה 
גבוהה יותר. יצוין, כי בחלק מן הכד האלקטרוניים המוק¬ 
דמים שימשו עדשות אלקטרוסטאטיות ולא מגנטיות, אולם 
עדשות אלה נחותות מבחינת כושר ההפרדה שניתן להשיג 
באמצעותן, ועל־כן אין משתמשים בהן כיש. 

במ ׳ אלקטרוני רגיל ניתן להגיע להגדלות של פי-מיליון 
(בערד) ולגבול הפרדה של כ 5 אנגסטרם. בעוד שבנד אופטי 
נקבע גבול ההפרדה ע״י תכונות גליות (כגת עקיפה), קוב- 



ציוד 4 . נניםי*׳ 88 עת בתוקפם בדירית-דם אדוטה (חאיזור הבהיר 
הוא נרעידהפדוריוז); הצילום פוצע בטיקר 1 סק 1 פ אלקטרוני (הוד 
טונה המקורית היתד, טוגדלת 6 י 16,100 ) 






389 


מיקרוסקוס 


390 


עות סטיות העדשה המגנטית את גבול-ד,הפרדה של מ׳ 
אלקטרוני. 

האלקטרונים בנד האלקטרוני עוברים את מלוא דרכם 
בריק, וזאת כדי למנוע התנגשויות ביניהם לבין מולקולות 
הגאז; התנגשויות כאלה היו גורמות לכך, שד,אלקטרונים 
לא יעבח במסלול הנועד להם, אלא יפוזרו לכל עבר. דרגת־ 
הריק הגבוהה מושגת ע״י מערכת־שאיבה מתאימה, המכילה 
בד״כ משאבה סיבובית ומשאבת־דיפוזיה. מערכת של פת¬ 
חים ובתים והתקן מיוחד להזזת הדגם בתוך הכד מאפשרים 
הפעלה של כל חלקי־ד,מערכתי(הדגם, העדשות, החיץ וכר) 
בריק. 

המערכת החשמלית של הפד האלקטרוני מספקת מתחים 
לאלקטרודות וזרמים לסלילי ד,"עדשות". הגדלת ד,מ׳ ניתנת 
לשינוי ע״י הכוונת מתחים וזרמים אלה לערכים מתאימים. 
המערכת החשמלית מתוכננת כך, שהמתחים והזרמים המ¬ 
סופקים לנד יהיו מיוצבים כנגד שינויים מקריים במתח 
הרשת החשמלית, בסמפראטורה וכד׳ (שינויים כאלה היו 
גורמים לאי־יציבותה של התמונה). 

השימוש בם׳ האלקטרוני: אלומת האלקטרונים עוברת 
בד״כ את הדגם (לא כן הוא במ׳-פליטה, ר׳ להלן), כשחלק 
מן האלקטרונים מפוזרים ע״י אטומי הדגם. כושר-הפיזור 
של האטומים גדל עם עליית המספר האטומי * אטומים כב¬ 
דים גורמים לפיזור במידה יתירה מאשר אטומים קלים. 
בשל הבדלי ההרכב הכימי בדגם, נוצרים איפוא הבדלים 
במידת הפיזור של האלקטרונים מאיזוריו השונים, וכך מת¬ 
גלים פרטיו לעין־הרואה (או לעין־ד,מצלמה). כדי שלא כל 
אלומת־האלקטרונים תפוזר, יש לדאוג לכך, שעובי הדגם 
הנבדק יהיה מועט מאד. בד״כ עד 1000 אנגסטרם. מצויים 
מכשירים מיוחדים ("מיקרוטומים") לחיתוך מדויק של 
שכבות דקות מעין אלה. בד״כ אין שכבה כזאת עשויה 
לשאת את כובד עצמה; לפיכך מניחים אותה על־גבי מצע 
מתאים (כגון קרום דק של קולודיון, שהוא עצמו מונח על 
רשת עדינה מאור של נחושת). 

כאשר הפד האלקטרוני משמש להתבוננות בגופיפים 
אורגאניים, כגון וירוסים, פרוטאינים וכד׳, אחד הקשיים 
הוא בכך, שהמצע והדגם מכילים בד״ב אטומים כבדים 
במספר מועט מדי ועל-כן ה״קונטראסם" נמוך מאוד. קיימות 
שימות אחדות להגדלת הקונטראסט: (א) ע״י טיפול כימי 
מתאים מוחלפות מולקולות מסוימות בדגם במולקולות 
המכילות אטומים כבדים; לשם כך משתמשים תכופות 
במלחים של אוסמיום וטונגסטן. (ב) אטומים כבדים מוח¬ 
דרים למצע שעליו מונח הדגם; אזי דמות הדגם היא "בהי¬ 
רה" על רקעו של מצע "כהה". (ג) לפני הבדיקה מאדים 
על הדגם (באמצעות חוט־להט — בריק), שיכבה מתכתית. 
דואגים לכך שפל אטומי המתכת יגיעו אל הדגם בזווית 
אחידה ומסוימת. מאחר שציפוי המתכת מפזר אלקטרונים 
במידה יתירה מאשר הדגם, מובלטים בדמות הנוצרת פרטים 
רבים של השטח (הם מופיעים כעין צלליות בצילום). צורת 
הצלליות תלויה בזווית שבה הגיעו אטומי המתכת אל פני 
הדגם. בעקבות טיפול זה תיראה דמותו של הדגם כעין 
תמונה המצולמת במשופע. 

לעיתים אי-אפשר, או לא־רצוי, להכין שיכבה דקה כדגם 
של הגוף הנבדק. במקרים כאלה, למשל בחקר גבישים, 
מתקינים העתק ("רפליקה") של הדגם: מכסים את פני 


הדגם בתמיסת קולודיון; לאחר שהממס התנדף, מתקבל 
קרום דק של קולודיון, שאותו ניתן לקלף מהדגם. העתק 
זד, הוא מעין "נגאטיוו" של צילום, שבו בליטות מופיעות 
כשקעים, ולהיפו; כאשר חוזרים ומעתיקים אותו, מתקבל 
העתק "חיובי" הדומה במיבנהו לדגם עצמו. את ההעתק 
הסופי הזה מכשירים להתבוננות בנד האלקטרוני ע״י ציפויו 
באט 1 מי-מתכת (ר׳ לעיל). 

במטאלורגיה ובחקר-גבישים משתמשים בנד אלקטרוני 
גם להשגת תמונות-עקיפה (ע״ע עקיפה) אלקטרוניות מ¬ 
שכבות דקות■ של החומר הנבדק. תמונות־עקיפה אלה, 
בדומה לתמונות-עקיפה של קרני־^ מספקות מידע על 
פרטי המיבנה המרחבי של הגבישים. 

לשם בדיקת דגמים עבים יותר — מסדר־גודל של 
10,000 אנגסטרם — נבנו מ" אלקטרוניים אחדים, שבהם 
המתה המאיץ הוא גבוה במיוחד (עד 1.5 מיליון וולט). 
במ " כאלה מסוגלים האלקטרונים, בשל מהירותם הגבוהה 
יותר׳ לחדור לעומק רב יותר בדגם. גם פושר ההפרדה של 
מ" אלקטרוניים במתח גבוה עולה על זה של מ" אלקטרו¬ 
ניים רגילים. יש לצפות לכך כי בשנות השבעים יושג במ " 
אלקטרוניים כושר-הפרדה מספיק, עד כדי הבחנה באטומים 
בודדים (*־־ 1,4 ). 

בדיקת השטח של פני מתכת ניתנת להתבצע גם באמ¬ 
צעות מ׳־פלי טח: זהו מ׳ אלקטרוני שבו המתכת הנבדקת 
מד,ווה את מקור האלקטרונים. בנד כזה גורם שדה חשמלי 
חזק לפליטת אלקטרונים מקאתודה עשויה מהחומר הנבדק, 
שצורתה צורת מחט חדה. בסופו של דבר מתקבלת גם כאן 
דמות מוגדלת על פני מסך זוהר או על לוח צילום. קיימים 
גם מ" חדישים מסוג זה, שבהם החלקיקים היוצרים את 
התמונה אינם אלקטרונים אלא יונים חיוביים של הליום; 
בם" כאלה ניתן להתבונן באטומים בודדים על שטח הפנים. 



ציור 5 . גבישי א 5 וםיגיום תופראסי: הצינים פוצע נסיקר 01 ק) 8 
אלקסרוני ס(קר; החטוגו! הסקוריח היחה סוגרות 9 י 5,000 (ברשות 

.!>;.! 5 :ח 1£ חנרז] 5 ח 1 פ 141£ ז 5 ת 1 ג 0 ) 


במ׳ האלקטרוני הסוקר (תסזז ש 610 £ך 11 חןז 503 
€ 05 ז:> 1 ומ) אלומת־אלקטרונים צרה, שקוטרה כ 50 4 ״ 
סוקרת את הדגם. קטע אחר קטע, בדומה לסקירה 
המתבצעת בשידור טלדזיה (ע״ע), אלקטרודה מיוחדת 
צוברת את האלקטרונים המוסטים מהאלומה הפוגעת וכן 





391 


מיקרוסקופ — מידבר, אמורה 


392 



ציור 6 . חתר־רוחנ כץער־ארם; הצילום פוצע בסיקרוסקופ 
רוגי סוקר; התנוונה הטקח־ית היתה סונרלת 6 י־ 5.000 (ברשות 
; 5010001 0£ )ת 0 ח) 00 תג:׳ 111 ^ 10 !) 01 ) 11 ( 11 ) 0013 * 5 ^ ת 103 ־ 01 ות 4 .) 


את האלקטרונים המשניים. המידע על מספר האלקטרונים 
שנצברו בבל שלב של הסקירה מועבר, באמצעים אלקטרו¬ 
ניים, אל מסך טלוויזיה, שעליו מתבצעת סקירה בסינכרו- 
ניזאציה עם סקירת הדגם. על פני אותו מסך מתקבלת 
תמונה, שבה עוצמות האור המשתנות מנקודה לנקודה משק¬ 
פות את מספרי האלקטרונים שנאספו מן האיזורים השונים 
של הדגם. ההגדלה וכושר ההפרדה בם׳ כזה נמוכים כיום. 
פי עשרה בערך, מאלה שבמ׳ אלקטרוני רגיל, אולם ד,מ׳ 
הסוקר מצטיין בהבלטה תלת־ממדית מרשימה של פרטי שטח 
הפנים של הדגם. יתרון זה הופכו לאחד המכשירים החשובים 
בחקר שטחי הפנים של דגמים שונים. 

, €0110715 $11 1 ) 171 > ע-ז 1€0 (ד 11£ ,. 1 \ ?>ז 77 .[ 

- 1070 )^ £1€017071 10 71 €110 * 7 17117071 ,־ 11261 ח 15011 ^\ , 5 ; 1947 
1€7113 זז<} 0€1/610 ה?€?) 0 !$ ,(. 1 ):>) 1 ^ 510 . 4 ג. 6 ; 1962 ג <(ק- €0 * 

1/1€ £171% 11 , 011 ־ 1 ־ 831 ; 1964 ,ץ^ 0£€0 ״ד> 11 \ €€17071 111 171 

500.7171171% #€£011111071 - 1%/1 )־ 1 1 / :*' 1965 

. 1971 ,( 4 . 0 ^ 1 , 224 ,.ז 1£ מ\/ .€$) הס £1€017 

יצ. ש. 

מיקרופון, ע״ע אץניה; אקוקטיקןה, עמ׳ 568/9 ; 
טלפון, עמ׳ 767 ; מגבר; רדיו. 

מיו* (קמ 1 ג), שותפות חקלאית; ע״ע אובשצ׳ינה; 
כפר, עט׳ 988 . 

מיר (ק"^), עיירהבבילורוסיה (בריה״מ).בשנים 1569 — 
1812 היתר. בבעלותם של הנסיכים הליטאים־&ולנים 
לבית רדזיןיל (ע״ע). בין שתי מלה״ע היתה בתחום פולניה. 

יהודים התיישבו בנד במאה ה 17 . לירידים הגדולים 
שנתקיימו במ׳ באו יהודים מכל ליטא ופולין. ב 1685 הורתה 
קטרינה ראדזיוויל, שכל המשפטים שבין יהודים יתבררו 
בפני בי״ד יהודי. בשנים 1697 , 1702 ו 1751 נתכנס במ׳ ועד 
מדינת ליטא (ע״ע ועדי-הארצות). ב 1765 נמנו בנד ובסבי¬ 
בתה 607 יהודים משלמי־מס, ב 1847 — 2,273 , ב 1897 י- 
3,319 (למעלה מ 61% מכלל האוכלוסיה), ב 1920 — כ 2,100 
( 55.4% ). בנובמבר 1941 הוציאו הנאצים להורג כ 1,500 
נפש, ו 850 הנותרים נכלאז בגטו. כ 200 צעירים הצטרפו 
לתנועה הפארטיזאנית, והשאר נרצחו באוגוסט 1942 . 


ב 1815 נוסדה בעיר ישיבה, שהיתה לאחת הישיבות 
החשובות מסוגה. במלה״ע 1 ובמלחמת־האזרחים שלאחריה 
סבלה מ׳ קשות, ותלמידי־הישיבה נתפזרו. בין שתי מלה״ע 
נתחדשה הישיבה והיא כללה בתקופה זו כ 500 בחודים מפר 
לניה, ליטא, אה״ב ומדינות אחרות. עם הכיבוש הסוביטי 
( 1939 ) יצאה הישיבה לווילנה ומשם הגיעו מרבית תלמידיה 
לשאנגהאי, לאה״ב ולישראל, וחידשו את "ישיבות מ , " בניר 
יורק ובירושלים. — וע״ע חנוך, עמ ׳ 689 . 

מ׳ היא עיר־הולדתו של נשיא-ישראל, זלמן שזר. 

נ. בלומנטל [עורך], ספר מ׳, 1962 . 

מירבו׳ אונוךה־גבךיאל־ויקטור רייקטי, רוזן - 

10 > סזבססס , 1101:1 ! 1110 : ¥10101 ' 161 ־ו 6 ג 6-0 ז 10 ו 90 
! 36031 ^— ( 1749 ׳ בניון— 1791 ,פאריס), מדינאי צרפתי, 
בן למשפחת אצילים צרפתית ממוצא איטלקי. אביו, רקטור 
דה מ׳, היה מקורב לפיסיוקרטים ולאנציקלופדיסטים (ע׳ 
ערכיהם), ונכלא בגלל פרסום חיבור שבו תקף את שיטת 
חכירת המיסים. 

כבר בבית אביו ספג מ׳ את רעיונות ההשכלה. הוא למד 
בפאריס שפות וספרות קלאסית. בגיל 18 התגייס לצבא, הגיע 
לדרגת קפיטן, פרש מהצבא והתיישב באחוזותיו. אורח חייו 
הבזבזני השקיעו בחובות גדולים כל ימי חייו, ובגללם נאסר 
לשנים מספר. מ/ שלא הצטיין בחיצוניותו, חירבה בפרשות־ 
אהבים, ובעטיין נאלץ מפעם לפעם לצאת מגבולות צרפת 
וחי זמן־מה בשוויץ, באמסטרדאם, בלונדון ובברלין. 

יצירתו הספרותית היתה רב-גונית. בעיקר כתב מסות על 
נושאים חברתיים ובהן ניכרת השפעתו של רוסו, וכן כתב 
מסה מבריקה על המוסיקה, תירגם לצרפתית יצירות של 
קלאסיקנים רומיים ואנשי הרנסאנס, וחיבר ספרי היסטוריה 
של פרוסיה ושל קורסיקה, 

בכתביו המדיניים העלה מ׳ אותן תביעות שבהגשמתן 
עתיד היה לעסוק באסיפה הלאומית: שיוויון בל בגי־האדם 
בפני החוק, ביטול האריסות, ביטול הזכויות היתדות של 
המעמדות העליונים, חירות דתית, חופש-ביטוי וביטול המ¬ 
כסים. מ׳ ביקר בחריפות את מוסד המלוכה, את האצולה ואת 
הכנסיה. את תקוותיו תלה ב״אצולת-השרד" ( 0 ^ 10 ו 701 יז 
066 ! 60 [ע״ע אצילים, עמ׳ 493 ]). בעת מאסרו כתב מסה, 
שהיתר התקפה עזה על צווי־מעצר מינהליים ( 010 05 ־ 10111 
0301101 ) ועל צורת ניהולם של בתי־הכלא בצרפת. 

בהיותו בברלין כתב את ־ 101550110,5111 ) 114011 50 5 ס 1 \ ■ 5111 
5 )!טן 105 ) 110 ^) 011 ^ 1110 ־ 01 ) 0 ־! 13 ("על משה מנדלסזון ועל 
הרפורמה המדינית של היהודים״). 1787 ובה שיבח את 
מנדלסזון (ע״ע) וקרא להעניק שיווי-זכויות ליהודים. 

ב 1787 , עם פרוץ המהפכה הצרפתית, חזר מ׳ מברלין 
לצרפת ונרתם לפעילות פוליטית. בכמה חוברות תקף את 
מדיניות־הכספים של נ^ר (ע״ע); כן יסד עיתון, שהטיף 
לכינוס "אסיפת־ד,מעמדות" בפיתרון יחיד למשבר הכספי. 

מ׳ תמך בתביעותיו של המעמד השלישי, ועל אף היותו 
אציל, נבחר מטעמו לאסיפת-המעמדות. באסיפה עצמה נודעה 
למ/ שהיד, נואם מהוגן, השפעה רבה. 

כשהופיע נציג המלך כדי לפזר את האסיפה, בעת שנערך 
בה הדיון בתביעה ש״אסיפת־ר,מעמדות" תיהפך ל״אסיפה 
הלאומית" ונציגי המעמדות יתכנסו לישיבה משותפת כבית 
אחד, ענד, מ׳ את התשובה המפורסמת: "לך אמור למלך, שאנו 
מבטאים את רצון העם ולא נעזוב את מקומותינו אלא אם 


393 


מידבר, אתורה — מידהולד, וסבולוד אמיליויץ׳ 


394 


יכריחובו בכידונים״( 23.6.1789 ). מ׳ השתתף בניסוח "הצהרת 
זכויות האדם והאזרח", אם כי הסתייג מהנוסח שנתקבל 
ושלפיו הועמדה ההצהרה בחסות "הישות העליונה" ונמנעה 
מלתת חופש דת ומצפון לכל, העניקה למאמינים לא קאתו־ 
לים זכות פולחן מוגבלת ומימנה פולחן קאתולי בלבד. 

מ׳ מילא תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות שלפיהן ניתנו 
לפרוטסטאנטים וליהודי בורדו ואודיניון זכויות אזרח מל¬ 
אות. בינואר 1791 נבחר מ , ליו״ר האסיפה הלאומית. הוא לא 
הסתפק בתפקידו, אלא רצה להיות שר ושאף למלא תפקיד של 
איש מפתח במהפכה, שיקשר בין המלך לאסיפה, — תפקיד 
שמילא באותו זמן לפיט (ע״ע), מפקד המשמר הלאומי. 

למרות השפעתו באסיפה, חשדו בו ופחדו ממנו, בגלל 
עבדו רב־השערוריות, שאפתנותו חסרת־המעצורים ותאוות־ 
הממון שהתפרסם בה. למרות התנגדותו של מ/ אישרה הא¬ 
סיפה הצעת־חוק שאסרה על המלך לבחור את שריו מבין 
חבריה — החלטה שמנעה התפתחות משטר־קאבינט בצרפת 
והשפיעה בצורה גורלית על התפתחות המהפכה. 

לחצם המעיק של חובותיו וקנאתו בלאפאיס הביאו את 
מ , להתקרב ללואי (ע״ע). ממהפכן בלתי־פשרני, שבז 
למלך והציע בסתר להדיחו, הפך מ׳ ליועץ־סתרים בשכר 
של המלך (יוני 1790 ). אין ספק, שלבד מקידום מטרותיו 
האישיות, ראה מ׳ במלוכה את הבלם היחיד מפני התדרדרות 
לאנארכיה שמאלית. הוא הודאג מהתגברות הלכי-רוח ראדי- 
קאליים בקרב האסיפה ומפיקוחה הגדל והולך על מדיניות 
המלך. מ׳ התקשר עם המנהיגים המתונים שהתלכדו במועדון 
המדיני ״אגודת 1789 ״, הזהיר את המלך מפני צעדים פזיזים 
כגון בריחה, שיתוף־פעולה עם "המהגרים" וקריאה למעצמות 
אירופיות להתערב בענייניה הפנימיים של צרפת. הוא יעץ 
למלך לנהל תעמולה משלו׳ ללבות חילוקי דעות בקרב הצי¬ 
רים ולדחוף אח האסיפה לצעדים קיצוניים שיעוררו את 
דעת הקהל נגדה. בגלל אפיו של מ׳ לא התייחס המלך לע¬ 
צות אלה באימון. השפעתו של מ׳ הלכה והתמעטה משהוחווד 
שהוא מקבל שכר מהמלך. הוא מת פתאום ב 2.4.1791 . אחרי 
מותו נסחפה המלוכה לנתיבים מסוכנים, שפד ניסה למנוע 
אותה מללכת בהם. — וע״ע (ר.) מהפכה הצרפתית, עם׳ 
351/2 ; אוטוגרף, עם׳ 762 . 

; 1893 , $4171 ?ה? 143 [ 1£ ז 1114 ?/ 5 ? 171 ?$ .ה ./^ , 11 ג 1 >מ £3 . 11 . 5 

,זו{;>£ץ< 11 \ 2 ; 1908 ,. 1 \ { 0 ?{ 13 ? 717 ,€־ 1 ז <£ 311011 * 1 . 0 . 5 

,ש 55 ב £01 .£ ; 1911 ,? 0171 ? 117 ? 1 ( ? 11$ ? 1 \־ . 3 ^ 1. **. 41. ?7 ^137x411 \ 
י 1 ת 13£3 ־ 1 . 3 ; 0 2 192 ,. 111 ,^ 1:110 ־ 831 .£ ; 1919 , . 14 

3 ז $511£ וש.מ . 1-1 ; 1928 , 203 — 202 , 178 — 176 י ///א/ 165 > 011017 ? 

?<* ?011!1({1*€ 1X4X1'? {1? (]*£¥. 11 '1115(. £ 0011 . €1 500 ., 16), 

. 1960 ,. 1 \ , 165 ז) 03$ 16 > 110 ( 1 ; 1928 
ע. ס. 

מיו־בו, אוקטו — 6311 ( 24111 6 ^ 06 — ( 1848 , טרוויר 
— 1917 , פאריס), סופר, מחזאי ומבקר תיאטרון 
צרפתי; חבר אקאדמיית גונקור מ 1896 . הרומאנים הנאסר 
ראליסטיים שלו משקפים את נטייתו של מ׳ לתאר בהדגשה 
מיוחדת את הצדדים השפלים והמאוסים של חיי־החברה. 
המפורסמים שבהם: *מי 1 תק״ 5 165 ) !״[-״ 13 1.6 ("גן העי¬ 
נויים"), 1899 ר 6 ־ 1 נ 11 ת 113 :> 16 ) סרת!־״ 16 6 ו 111 ' 13 31 תז 011 { 1,6 
(״יומנה של חדרנית״ 1 עובד לסרט]), 1900 . 

מ׳ התפרסם בעיקר כמחזאי. מחזותיו, שהם מאופקים ומ¬ 
אוזנים יותר מן הרומאנים שלו, הם קומיים־סאטיריים, 
ומבליטים את הפער שבין המוסר והאידאלים החברתיים 


1.0$ המוצהרים — מזה, ורדיפת-בצע — מזה. ביניהם 
168 ^.£131665; 1897 ,(5 ־ 261 ־ 61 <£ 31$ ׳\ג 2431 (״הרועים הרעים״ 
£6 ?6$ ־! 3££31 16$ זמם 5 (״עסקים הם עסקים״), 1903 ; תסץס 

.1908 ,( (״הבית״ 

סיגנונו של מ׳ נראה היום מיושן קמעה, בשל הלהט 

והדרמתיות היתרים שלו. 

£. ?11011, 0. 1903; 1 317€ ? 1/1 * 21 > ? 1/1 1 ^ 1 ,^ 1£3 >־ 1301 ״ 1 ־ , 

1911; ?. 0. 5017 .** . 0 ,תס*©* 1 * ; 1916 ,./ג 

0?140 ? 13£ .? 017 £7 1 ) 11 1£ ס ו!/ ? 3 ? 1017 * 11 -} ,ץ! 1311 ; 1924 ,? 7 ע - 
({11? 1900, 1951; 11. 1)01 0 ? , 4€$ >£־ x170x1$ $ 017 $ /•< ־£^ 0 /ז , 
1952. 

מירה, ז׳ואקץ — . 31 ) 12411 ־ 103611111 — ( 1767 — 1815 ), 
מצביא צרפתי. מ׳ היה בנו של פונדקאי׳ ובשרתו 
בצבא התוודע לנאפוליון בונאפארט והיה שלישו באיטליה 
( 1796/7 ). הוא התבלט כמפקד-פרשים, הועלה לדרגת גג־ 
ראל, והצטיין במסע בונאפארט למצרים ולא״י (ע״ע מצרים. 
עמ׳ 197/8 ; א״י, עמ ׳ 497/8 ). בעת השתלטותו של בונאסארט 
על צרפת במהפכת ברימר ( 1799 ) היח סיועו של מ׳ חיוני, 
ובונאפארט עשאו למפקד המשמר הקונסולארי והשיא לו 
את אחותו קארולין לאשה. מ׳ הצטיין בקרב-מרנגו (ע״ע) 
וכבש את רומא ( 1801 ) ! היה מושל פאריס ( 1804 ), ונתמנה 
(באותה שבה) למארשאל. מ׳ הרכיב את ביהמ״ש שדן 
למוות את דוכס אנגן (״ 2146 ״£). הוא נעשה לארכידוכם 
של ברג וקלווה ( 1806 ), והשתתף כמפקד־פרשים בקרבות 
אולם, אוסטרליץ (ע״ע), ינה ואילאו (ע״ע; וע״ע צרפת, 
היסטוריה חדשה; נפוליון 1 ). לאחר מירדף אפייני לו אילץ 
את בליכד (ע״ע) להיכנע ( 1806 ). אותה שנה כבש את 
וארשה, אך תקוותו למלוך בה לא נתגשמה, כמוה בתקוותו 
למלוך בספרד, שכה שלט ביד חזקה ( 1808 ). לבסוף ( 1808 ) 
מינהו נאפוליון למלך נאפולי. מ׳ קיבל תפקיד זה בהתלה¬ 
בות ; בממלכתו הכניס תיקונים רבים, ביטל אח הפאודאליזם, 
וכנראה, חשב לאחד את איטליה. הוא לא שש למלא אחר 
תכהיביו של הקיסר, ויחסיהם נתקררו. עם זאת השתתף 
במסע לרוסיה, הצטיין בבור 1 דינו(ע״ע), והיה. זמנית, מפקד 
עליון במקום נאפוליון שחזר לצרפת. ברם, מ' דאג לגורל 
ממלכתו, ואף ניהל מו״מ עם אויבי הקיסר. משנכשל, הש¬ 
תתף בצד נאפוליון בקרב ליפציג. הוא כרת ברית עם 
אוסטריה, אך משנתברר, שקונגך 0 -ףנה (ע״ע) לא נטה 
לקיים את ממלכתו בידו, הצטרף שוב לגאפוליון. אחרי 
מפלת נאפוליון בקדב־וטרלו, נחת מ׳ בחבל-קלבריה, בתק¬ 
ווה לנצל את רעיון איחוד איטליה לצרכיו. הבורבונים 
שבוהו והוציאוהו להורג. — מ׳ נמנה עם מפקדי-הפרשים 
הגדולים בהיסטוריה, אך כמדינאי לא הצליח. מכתביו פור¬ 
סמו ב 8 כרכים ( 1908 — 1914 ). 

. 4 * ; 1909-10 ,/י- 1 ,!) 1 <ן 0 א * זסז ,.**./ . 4.11 * 

, 107 1 ? ?■) 14., 001'(111 €7, 17107??1201 36 ¥70X7??, !7X117 ')תסקעס 

. 1959 ,$? 1 ? 110 ? 3 701 ,. 14 ,ז 6 ונ 1 ־ 021 .?.[ ; 1934 

ם. פ. 

$ךהולד, שבולוד אמיליויץ׳ -.£ . 8 

4 סק 3 !יגנ 1 
. 31 , 31111 ־ 81 .£ ; 1963 )ז 1%££1 ' 1 * 1 .ע 

. 1969 ,־>־׳/ 2 )^ 771 מס 
י. מגי 

מירר, חואן — 116 ^ 1 ״ 03 ! —(נר 1893 , ברצלונה), צייר 
ספרדי. מ׳ למד ציור בבת״ם בעיר-מולדתו, וב 1918 
הציג בה לראשונה את יצירותיו. ב 1919 נסע לפאריס, הצ¬ 
טרף לסיךאליסטים, ומ 1924 ואילך הציג בתערוכות שלהם. 
את שנות מלה״ע 11 עשה במאיורקה. ב 1944 החל לשתף פער 
לה עם אמן-הקראמיקה ארטיגאס, ויחדיו יצרו פסלים, כלים 



חוא! טיר): אמה חוי*)ר 5 א 1 ר הירח ( 1649 ) 
(נאיריה טיט, ו 1 נר 1 ו> 


וקירות, ביניהם הקיר לבניין אונסקו בפאריס. מאז המלחמה 
זכה להוקרה בין־לאומית: תערוכותיו הרטרוספקטיוויות 
התקיימו בערים רבות בעולם והוענקו לו פרם לגראפיקה של 
הביאנאלה בוונציה ( 1954 ) ופרס-קארנגי לציור ( 1967 ). 

מ׳ הוא אינדיווידואליסט מובהק שהאינסטינקט גובר 
אצלו על האינטלקט. משום־כך נעה התפתחותו מראשיתה 
במקביל לזרמים העיקריים של תקופתו: בתחילת דרכו, בש¬ 
נות מלה״ע 1 , הושפע מהפוביזם (ע״ע) ומהקוביזם (ע״ע) — 
מהראשון שאל את צבעיו הסוערים והכהים, ומהשני את 
השלד הרישומי, הנוקשה והפרימיטיוויסטי ("השושנה", 
1916 , ו״טבע דומם עם טותנת-קפה״, 1918 , שניהם בגאלריה 
מאכט, פאריס)* ב 1921/22 צייר דמויות, המעלות על הדעת 
את ציורי־הפרסקו הרומאניים של מולדתו קאטאלוניה. 
ב 1923 חל בציורו שינוי ראדיקלי: סולם־צבעיו התבהר, 
החלל הציורי אוכלם בגופים ובקודם — צורות ומיקצבים 
הקשורים בחלקם במציאות, ובחלקם מהווים מערכת של 
סמלים פיוטיים. ב״גופה של הברונטית שלי״ ( 1925 ) שולבו 
בצורות המופשטות-למתצה מילות־שירה * ב״הפנים ההו׳- 
לאנדי״ ( 1928 ) יצר נד פאראפראזה על "פנים" של פיטר דה 
הוד (ע״ע) * ב״דמויות וציפורים ביער״ ( 1937 ) מופיעות 
דמויות דמיוניות על רקע מופשט-לחלוטין * בנסיונות מסוג 
זה החל מ׳ כבר בשנות ה 20 . מאז המלחמה יוצר מ׳ מערכות 
של כתמים ושל קודם, שבהן הוא מגלם ערכי־חומר, במקביל 
לציירי ה״אינפורמל" של התקופה (ע״ע מפשטת, אמנות). 

. 1963 ,./ג , £38$31£110 .[ ; 1962 ,.}\ .[ ,מ 1 ק 011 . 1 

יו. סי. 

מירו 9 ךר, גבריאל — ש 0 זז £0 191116 03111:101 — 
1879 , אלייקאנטה — 1930 , מאדריד), סופר ספרדי. 

התחנך אצל הישועים ולמד משפטים. מגיל 21 התחיל לפרסם 
רומאנים* החשובים שבהם; ץ 0 ז 601 21111010 £1 ("הסב 
של המלך״), 1915 * 3 ; 12 ז 51 8 110 60 70 * 1 £1 ("הספר של 
סיגואנסה"), 1917 * 030101 530 2610 ? ס-* 051 נ 41 י 1 ("אבינו 
דניאל הקדוש״), 1922 * ס*סשק 10 0 ק 15 < 01 £1 ("ההגמון המ¬ 
צורע"), 1925 ; 50601 60 1611 * 3 ? 13 60 £1811735 ("דמדות 
מפרשת הייסורים של אדוננו״), 1930 . 

ברומאנים אלה תיאר מ׳ בפיוטיות רבה את הבורגנות 
הזעירה של מזרח־סםרד, מתוך תפיסה אישית, רחוקה מן 
המקובלת. בולט בהם כשרונו לבטא תחושה עמוקה של הנוף 
הים־תיכוני. סיגנונו הוא אימפרסיוניסטי, נימת יצירתו 

פסימית, מלאנכולית. 

*.־ 

מירון (ג׳רמק), הר בדרום־מרכז הגליל העלית, כ 8 ק״מ 
מצפון־מערב לצפת. פיסגתו הכיפתית מתנשאת 
לגובה של 1,208 מ׳, והוא הגבוה בהרי א״י המערבית. 
סביבו נמצאים עוד הרים רמים, שפסגותיהם של כמה מהם 
גבוהות מ 1,000 מ׳ (הרי־הארי, הר-הלל והר־אדיר) וכולם 
בנדים שכבות עבות של סלעי גיר ודולומיט מהקנומן. ההר 
מכוסה בחורש ים־תיכוני והוא מהתה שמורת-טבע. בתחתית 
סדרונו הדרומי-מזרחי נשתמרו חורבות ביכ״ג וקברים 
עתיקים (ד להלן). ב 1949 נוסד בסמוך להר המושב מ׳, ובו 
כ 300 נפש ( 1970 ). — תנד: ע״ע א״י, עם׳ 79 — 80 , ולוח, 
שם, בין העמ׳ 24 — 25 . 

"מי מרום" (יהר יא, ה׳ ז), שלידם חיכה יהושע את מלך 
חצור, זוהתה זמן רב עם מ׳, ולדעת אחרים — עם ןמת- 


397 


טירון — מירינק, גוסטו 


398 



טיוח: הי 5 ו 5 ת־חסידים נ 5 ״נ־בעו 0 ו• וםדורת־ 5 "ג־נעו 0 ר ססורח״ת 
ברחבה ׳ 656 ;' הגית שעל קניו ׳ 56 ר׳&ב״י 
( 5 ישכת־העית 1 נות הממשלתית) 


החולה. כיום מזהים את מי־מרום עם אל-חריבה, 12 ק״מ 
מצפוץ־מערב לחצור. 

מ׳ נזכרת׳ כנראה׳ ברשימות הערים הכנעניות שנכבשו 
בידי תחותמם 111 ורעמסס 11 , ומאוחר יותר ברשימת כיבושי 
תגלת-פלאסר 111 . אצל יוסף בן מתתיהו נזכרת "מרות" 
בין העיירות הגליליות שבוצרו על-ידיו ב 66 . בחז״ל נזכרת 
מ׳ כמקום מושבו של ר׳ שמעון בר יוחאי (פסדר״כ צ״ד; 
שמו״ר נ״ב, ג׳) וע״פ מסורת עתיקה מתו ונקברו שם הוא 
ובנו רבי אלעזר. מאמצע המאה ה 16 רווח המנהג לחגוג בם׳ 
את יום־פסירתו של דשב״י, בל״ג בעימר (ע״ע). במ׳ נת¬ 
יישבה משפחת הכוהנים ממשמרת יהדריב, כנראה׳ אחרי 
מלחמת בר־כוכבא׳ ובהקשר זה נזכרת מ , בפיוטי הקליד 
ובפיוטים קדומים אחרים. ליד מ , נמצאו שרידי ביכ״נ 
מהתקופה הרומית, ביהכ״ג הארוך ביותר ( 24 מ׳) שנמצא 
בגליל. חזיתו לדרום — לכיוון ירושלים, וקירו המערבי 
חצוב בסלע, שעליו נשען הבית. בח׳רבת־שמע שליד מ , 
נתגלו ( 1970 ) שרידי ישוב שנתקיים מתקופת־הברונזה 
הקדומה עד התקופה הערבית הקדומה. שם נחשפו גם שרידי 
ביכ״נ. 

א. יערי, חולדות ההילולא במירון (תרביץ, ל״א), תשכ״ב 1 
מ. בניהו. הנהגות מקובלי צפת במירון(ספונות. ו׳), תשכ״ב! 

ז. וילנאי. מצבות קודש בארץ־ישראל, שכ״ד-שמ״ג, תשכ״ג! 

ד. בר״ג, מ' (אנציקל , לחפירות ארכיאולוגיות בא״י. ב׳, 
323/4 , כולל ביבל׳), תשל״א. 

ר. בג, - מ. א. י. 

מירון (׳\נ 6 נ) 3 ו^ 1 ) מאל 1 תרי (המאה ה 5 לפסה״ג), פסל־ 
ארד יווני, הנודע בפסליה של ראשית התקופה 
הקלאסית (ע״ע יונית, לשון ותרבות, עמ׳ 581 ואילך). לפי 
דעה מקובלת פעל בשנים 480 — 440 לפסה״נ, בעיקר באתונה. 
מ׳ פיסל דמויות של אלים, גיבורים, אתלטים וגם חיות. 

״הפרה״ — יצירה שאבדה — מהוללת באפיגראמות רבות 

ל 

במעולה בעבודותיו. "זורק הדיסקוס" (;>ס.< 06 ס*ס 51 [תמ ׳ : 


ע״ע דיסקוס]), המוכר לנו מהעתקיו (השלם שבהם נמצא 
במוזיאון דלה טרמה ברומא), היווה חידוש נועז בפיסול: 
תיאור גוף'המתעקל בתנופה בתפנית חדה, תוך שמירת 
הארמוניה בקומפוזיציה׳ בזרימת התנועה ובאיזון בין ההר¬ 
פיה והמתח של האיברים. תיאור הגוף הנתפס בשיא 
דריכותו, כשהיד במלוא תנופתה, באותו חלקיק שניה של 
מנוחה בטרם תנועה, מכונה "הרגע המירוני". בצד החידוש 
בולטת הדבקות בעקרונות המסורת הארכאית — כגון ראיית 
הפסל כתבליט, במבט מלפנים. קבוצת ״מארסיאס ואתני״ — 
ששוחזרה לפי חלקי העתקים, ציורי כדים ומטבעות — 
מיוחדת בקומפוזיציה, בהבעה ובתנועה: הסאטיר מארסיאס 
נרתע לאחור, כשפניו משתאות למראה אתני המשליכה 
חליל.— משאר יצירותיו נשתמרו רק שמונה וזיהוין שנוי 
במחלוקת, בתוכן — הפסל המהולל של האתלט לאדאס• 
מוקד אמנותו של מ׳ הוא עיצוב גוף האדם בתנועה׳ תוך 
ידע אנאטומי ושימוש בשימת פרופורציות מחושבת, ולדעת 
פליניוס. "משוכללת משל פוליקליטום" (ע״ע). במקורות 
תוארו פסליו של מ׳ כראליסטיים ומלאי חיים. היו שביקרוהו 
על העדר יסוד רוחני באמנותו. 

מ. אבי־יונה, תולדות האמנות הקלאסית (מפתח: בערכו), 
תש״ל ; 141 — 36 ! ^ 016 ,! 011 ק<ןו, 1 ., 0 
. 1950 ,( 1 , 111 6 ; § ס 1 סג. 01 ז 41 . 11 

ב. כ. 

מיח׳ר׳ אנך , ־ — זש 8 ז 111 ׳< ץ 11 ז 90 — ( 1822 , פאריס - 
1861 , שם), סופד צרפתי. מ׳ היה בנו של שוער 
וחייט ממוצא גרמני, הוא גדל בעוני והכיר מקרוב את 
"חיי הבוהמה" שתיאר בספריו. מצבו החמרי השתפר במק¬ 
צת לאחר שנתקבל, במשכורת צנועה, לשירותו של הרוזן 
א. טולסטוי, נציג משרד־החינוך הרוסי בפאריס. 

מ׳ ניסה את ידו בציור ובספרות, תחילה ללא הצלחה. 

הוא הירבה לכתוב שירים — 3151£5 :)״ £3 01 105 >ג 8311 ("בא- 
לאדות ופאנטאסיות״)׳ 1854 ; ־ 01 ׳\ 1 ו)י 1 ) 1x8 11118 ("לילות 
חורף״), 1861 —, אולם התפרסם בעיקר ביצירות-פרוזה 
שלו, ובייחוד ברומאן סרמש! 801 13 10 > $001105 ("סצנות 
מהבוהסה״), 1851 . רומאן זה הומחז והוצג בהצלחה הכה 
להנצחה באופרה של פוצ׳יני (ע״ע) 80110010 1.3 . שלה 
שימש כמקור. בין יתר יצירותיו: הרומאנים 10 > $00008 
0 ת 38 קבת 03 (״סצנות מהכפר״), 1854 1 0311 '!> 8111/01108 1x8 
(״שותי־מים״), 1855 , ומחזות, 

יצירותיו של מ׳, שנחשב למבשר הראליזם, מזכירות 
למעשה, מבחינות לא מעטות, את החן הפיוטי ואת מעוף 
הדימיון של ל.־ש.-א. מיסה (ע״ע). 

; 1856 ,( 54 , 5 ח 1 גז 0 קןד 1 שז 0011 £65 ) .// י ןץ €011 *ז 41 \ 116 .£ 

; 1928 , £0/161116 1 ) 1 €$) • 211€1€1 > 1 ד 01 ז /ו־ג .// , £11611 ׳ 01 *ת 10 א . 0 
; 1938 י 80£61716 £6 1£ ' 1 1 ) 1 6 /) • 1 ) £11101 •\׳. 

110(1. £4/ ¥1-11X6 80/167716 //. ^1/., 1947. 

מןך י 1 ק׳!וסטו —;> 1 ת 1 ־ 1 זל 10 ! 1 ׳ 01181:31 — ( 1868 — 1932 ), 
סופר אוסטרי. — מ , היה בן שמחוץ־לנישואים 
של שד גרמני ושחקנית, למד במינכן, האמבורג ופראג, ושם 
היה בעל באנק בשנים 1889 — 1902 . ב 1903 היה לעורך 
העיתון ההומוריסטי ס 811 ט 0 8 .^ 11080 זסס בווינה, וכן הש¬ 
תתף בשבועון ״סימפליציסימוס״. ב 1927 המיר את רתו 
הפרוטסטאנטית והיה לבודהיסט. 

מ׳ כתב סיפורים ורומאנים — בעקבות א.ת.א. הופמן 
(ע״ע) וא. א. פו (ע״ע)—בעלי אופי רומאנטי-אוקולמי, 



399 


מירינק, גופטו — מישיגן 


400 


ובהם היתה גם ביקורת סאטירית על הראציונאליזם צר־ 
האופק של הבורגנות• בחזיונות נבואיים תיאר את ירידת 
אירופה לטימיון. כשרון מיוחד היה לו לחיקוי ולפרודיה 
סאטירית. 

מחיבוריו: ] 61 ס 1 נ! 1£3 מ ¥30115£121166 ץ ("אוסף של פסלוני- 

שעווה")/ 1908 5 ¥11 113611101:11 \ 11655665 ) 8 36111:5611611 65 ( 1 
(״קרן הפלא של הבורגני הגרמני״), 1913 ; 0016111 066 
(״הגולם״), 1915 — על חוויותיו בפראג; - 06 21-11116 035 
] 51611 (״הפנים הירוקים״), 1916 י ] 111621503611 ) 31 '¥ ("ליל 
ואלפורגיס״), 1917 ; £661$166 10£1661 |] 668 \ 1 מ 0 ע £11261 061 
(״המלאך מן החלץ המערבי״), 1927 . אחדים מהם הוסרטו. 

.י 31 מ .{ ; 1917 ,^״״?׳׳ 5 .// . 1 * 1 . 0 ,תמ 3 וחזש 1 ממ 211 

.*ז / 1140111 ,* 1 שנ 1 ת€ין 5 . 1 ־ 1 ; 1917 ,( 20 , 110 :>£ .* 11 38 ( 1 ) . 4 \ 

. 11 ^ז ¥6 \ ,. 4 * 1 . 0 י ;י 1 ת 3 ־ 1 ? .£ ; 1918 ,. 4 * 1 61 < 4 1 ז ¥0 \ 

. 1970 ,? £111141 ■*¥ 1 * 11 1616 * 8 י שנ 1 ש 5 ן 1 ־ 1 ? . 1 ־ 1 ; 1957 

מירבדה, פרנסי ס ק ו — 3 ^ 311 ־ 111 ^ — 

( 1750 [?] — 1816 ), לוחם לשיחרור ונזואלה ודרום- 
אמריקה. מ׳ נולד בקאראקאם, בצעירותו שירת בצבא ספרד 
והשתתף במלחמת־השיחרור האמריקנית. כשדחה וילים פיט 
(ע״ע), ר״מ בריטניה, את תכניתו לשיחרור אמריקה הלא- 
טינית ואיחודה בראשות "אינקה", פנה לצרפת, לחם בצבא 
המהפכה בפיקודו של דימוריה (ע״ע) ועלה לדרגת גנראל. 
לאחר עריקת דימוריה הואשם מ׳ בבגידה, נמלט לאנגליה 
וניסה לרכוש את תמיכתה לשיחרור דרום־אמריקה. ב 1806 
נחת מ׳ פעמיים בראש צבא קטן בחופי ונזואלה, פעמיים 
נהדף ולבסוף חזר ללונדון. נסיונותיו של מ׳ נתנו דחיפה 
גדולה לתנועת־השיחרור, וזו הביאה להכרזה על עצמאות 
ונזואלה (יולי 1811 ). מ׳ נקרא לשוב לארצו ומונה לדיק־ 
טאטור. הוא לא גילה כושר־אירגון או מנהיגות, וכאשר 
היכו הספרדים את צבאו בסוף 1812 , חתם על הסכם־כניעה. 
חבריו למהפכה, ובכללם בוליור (ע״ע), שראו בכניעתו 
בגידה, הסגירוהו לספרד והוא מת בכלא בקאדיס. 

.[ ; 1929 ,.{\ /ס 77/6 7716 ,״״ 201161-15 . 5 .¥\ 

-־ 1101 '! .£ .{ ; 1950 ,. 4 \ ? 44 .¥ ה 00 ? 4 12 ! 4 >? 3£ יוז ץ 111 }*זת 0 י 11 / 
. 1952 , 1 * 14 €111x6 ז 0 ^ . 14 . 1£ ז 1 ת 

מישאליש [מיכאליס] דה ועזקונסלוש׳ קרולינה 

[ויאזלמה] - [ 111161013 ^¥ 011116 ־ £ 31 ] 036011113 

¥35600661105 36 4161136115 ^ -( 1851 , ברלין- 1925 , פורטו), 

פילולוגית גרמנית־פורטוגאלית. התמחתה, בכוחות עצמה, 
בלשונות ובספרויות קלאסיות, רומאניות, סלאוויות ושמיות. 
ב 1876 נישאה לפילולוג הפורטוגאלי דואקים ושקונסלוש 
ועברה לגור בפורטוגאל. 

עבודותיה העיקריות של מ׳ הן:- 6001301 2116 ״ 5111316 
2 סג £1 ס 56116 ]־! ¥0 \ 561160 ("מחקרים בגזירת־המלים הרומא־ 
נית״), 1876 ; ¥70613601002 1160 :) 3015 נ) £15 ־ 201 113160 ] 5 
(״מחקרים במשמעות המלים בספרדית״), 1886 ! ¥6150611 

1021316663 36 310161610 ? 11166606030 .£ 360 66 ( 111 ("מסה 

על רומאן־האבירים פאלמרין מאנגליה״), 1883 ; 065011161116 
01360603026 31160 01066 ("קורותיה של רומאנסה עתיקה 
על סיד״), 1891 , ועבודות ביקורתיות על דיל ויסנטה (ע״ע), 
פ. סה דה מירנדה (ע״ע) ואחרים. 

מ׳ פירסמה גם מאמרים רבים על הלשונות הרומאניות 
בכלל, והפורטוגאלית והספרדית בפרט, ועל האספקטים 
השונים של הספרויות האיבריות ביה״ב, 

, 1927 . 71 . 14 ,^ 0 שי 11 ) 01 ג) "£-ש#ת £3 . 1 ? 


מישו, אנו־י — ]! 11011316 ׳! 1 136061 — (נר 1899 , נאמיר), 
סופר וצייר בלגי. בשירה ובפרוזה — בשפה הצרפ¬ 
תית, וכן בציור, ניסה מ׳ לחקור באורח מודע וצלול את 
העולם של הלא־מודע. בגיל 20 זנח את לימודיו ואת מולדתו 
והיה למלח; ערך מסעות לאמריקה הלאטינית ולאסיה, 
שסיפקו לו חומר לשני חיבורים: £603306 , 1929 , ו 1/0 
516 .^ 60 £3611366 (״פרא באסיה״), 1933 , שהתיאורים 
בהם מעורבים בהירהורים פילוסופיים ופיוטיים כאחד. 
מ׳ השתקע בפאריס בעת שהמהפכה הסיו־אליסמית היתד. 
בעיצומה, אך הוא שמר על ריחוק־מה ממנה. על המציאות 
המביאה ניכור וחרדה ניסה מ׳ להתגבר ע״י צלילה אל תוך 
האיזורים האפלים של חיינו הנפשיים (חלומות, הזיות), 
בהתמסרו להתנסויות של בליעת סמים, בייחוד מסקאלין, 
שאותן תיאר בדייקנות בכתב ובציור. העניין שבהכרת 
החיים הפנימיים נראה לו חשוב־יותר מן החיפושים אחרי 
אפקטים אסתטיים, ותוצאות חקירותיו, בייחוד בשיריו 
ובציוריו "המסקאליניים", אינן משוללות ערך מדעי. 

יצירותיו הספרותיות העיקריות: £05 6 ( 0111 ("מי שה¬ 
ייתי"), 1927 : 65 ] 1616 ] 60 ק 6$ !\ (״נכסי"), 1929 ; 6661310 0 ( 1 
10016 ? (״איש אחד ושמו פלים״ [כל , נוצה]), 1930 ; 
0363113206 036 ^ 2 60 326 ץ ¥0 ("מסע לגאראבאניה הג¬ 
דולה"), 1936 ; 603216 13 36 5 ץ 3 ק 1 \\ ("בארץ המאגיה"), 
1941 ; 65 ס! 06615 \£ (״גירוש הדיבוק״), 1943 ; 65 ז \ 660 ק£ 
(״מבחנים״), 1945 ; ?; 1 ק 165 3305 ¥16 £3 ("החיים שבק־ 
פלים"), 1949 ! 2 0 0££665 165 136 ) 031553066 0 00 ("ידיעה 

מתוך התהומות״), 1961 . — בזכות נסיונותיו להפיל את 
המחיצות שבין הדימיון למציאות, העזתו הלשונית והת- 
עמקותו בשרשי חייו של האדם׳ נודע לנד מקום חשוב 
בתרבות תקופתנו. 

. ¥4.14 ; 1959 ,. 4 \ י ת 110 :>€־ £1 . 11 ;־ 1957 ,. ¥4.14 י ש 1 ש£־ 1 ש 8 . 11 
. 1966 ,( 8 .סא ,שחזש £1 י 1 5 ־ 1 ש 03111 ) 

של. אל. 

מישיגן ( £16111230 ^), מדינה בצפון־מזרח אה״ב, באיזור 
הןמות הגדולות (ע״ע). שטחה כ 150,780 קמ״ר; 

8,875,000 תושבים ( 1970 ). מ׳ מורכבת משני חצאי- 
איים המוקפים ע״י 4 מדרמות הגדולות: חצי־חאי הצפוני, 
הקטן, שבין ןמות סופיריר (ע״ע) ומישיגן (ע״ע), וחצי־האי 
הדרומי, הגדול, שבין ןמות מישיגן, היורון (ע״ע) ואידי 
(ע״ע). שני חצאי־האיים מקושרים בגשר ענק (אורכו 2-246 
מ , ) העובר על מיצר־מקינק, המחבר את ןמות מ׳ והיורון. 
קו־החוף המפורץ בחצי-האי הצפוני, בצפון חצי-האי הדרומי 
ובמזרחו, מתמשך לאורך 4,293 ק״מ, והוא הארוך־ביותר 
במדינות אה״ב. 

מ , היא ארץ מישורים וגבעות, המהווים הלק מרצועת 
המישורים הפנימיים של המערב־התיכון של אה״ב. הנוף 
עוצב ע״י קרחון יבשתי שכיסה את השטח ברביעון׳ הותיר 
גבעות־סחף ויצר יותר מ 11,000 אגמים במרחבי מ/ וביצות 
רבות במזרח חצי-האי הצפוני. במערב הצי-האי הצפוני 
מצויים רכסי הרים המתנשאים לגובה של ב 600 מ , , ובהם 
מרבצי ברזל ונחושת, הנהרות רבים וקצרים; חלקם מנו¬ 
צלים ליצירת חשמל וחלקם משמשים נתיבי־תחבורה. יע¬ 
רות, חלקם נטועים׳ מכסים יותר ממחצית-שטחה של מ/ 
יש בהם שפע של חיות־פרווה וחיות־ציד, ביניהם: צבי, דוב 
שחור, גירית, חתוליהבר, חורפן, שועל ועוד. 



401 


מישיגן — מישיים 


402 


פלפלה. מ׳ היא אחת ממדינות־החעשיד, החשוכות של 
אה״ב והראשונה בייצור חלקי מכוניות והרכבתן. רוב 
מפעלי החרושת והתעשיה נמצאים בדרום־המדינה, והחשו¬ 
בים שבהם — מפעלי חברות־הענק ג׳נרל מוטורס (ע״ע), 
פורד וקריזלר — בדטרויט (ע״ע) ובפרבריה. מפעלים חשו¬ 
בים אחרים מייצרים תרופות" בימיקאלים ומזונות. התעשיה 
מנצלת את שדות הגז הטבעי והנפט המצויים במרכז־הבד 
דינה. במערב חצי־האי הצפוני כורים ברזל ( 13 מיליון טון 
ב 1968 ) — כ 5 ץ מתפוקת הברזל של אה״ב — ונחושת. 
כ 38% מפלל המתפרנסים מועסקים בתעשיה, החקלאות, 
שעיקרה משק־חלב ומטעי־פירות, אינה תופסת מקום חשוב 
בכלכלה והתיירות חשובה ממנה. מ׳ היא ממרכזי הנופש 
והקיט של המערב התיכון הודות ליפי נופה ולאפשרויות 
הציד והדיג. במרחביה גנים לאומיים, שמורות-טבע, מחנות- 
נופש ומתקני-ספורט המשרתים יותר מ 10 מיליון תיירים 
בשנה. 

האוכלוסיה יושבים בערים וביישובים עירו¬ 
ניים, רובם בדרום־המדינה. הערים הגדולות הן: דטרויט — 
3.8 מיליון תושבים, גרנד רפידז (ע״ע) — 462,000 תושבים, 
פלינס — 420,000 תושבים ולנסינג(בירת־המדינה) 300,000 
תושבים. מלבדן יש עוד 6 איזורים מטרופוליטניים שאוכ¬ 
לוסייתם גדולה מ 100.000 תושבים, כולם בחצי־האי הדרומי. 
העיר אן ארבר—כססס, 100 תוש/נודעת בזכות אוניברסיטת- 
מ׳ השוכנת בה (נוסדה 1817 ) < ב 1970 למדו שם כ 36,000 
תלמידים. 

?ע 1171111 ■*? 0171 ?{ . 4 ? ,־ 013261 . 5 — £6 01131 . 4 ? 

. 4 ! 16 > 6 זו? . 6 . 0 ; 1948 , €077177107144/0017/2 7101 )^ 171414 10 

110 /<$ס 7 § 0 ? 0 :. 14 , 5 ת £1 ! 1111 ־ 1 . 0 ; 1961 £0147 171 

, 1 /) €077177107240€01 1€ !) / 0 11 ז €10$771€ ! 067 7/1€ 171 £70147145 }! 800 

,. 4 [ /ס . 0€0£7 ס!{) 172 £1 04172 ^ ,(. 1 מ) 1:5 ־ 1131 . 0 ;* 1961 

. 1964 

ג׳ר. ק. 

היסטוריה. מגלים, מיסיונרים וסוחרי-פרוות צרפ¬ 
תים ביקרו במ׳ החל ב 1616 , וסיפחוה ל״צרפת החדשה", 
שמרכזה היה במונראל (ע״ע). יישובים הוקמו החל בשנות 
ה 60 של המאה ה 17 , וב 1701 נוסדה דטרויט. במלחמת 7 
השנים הועבר האיזור לבריטניה, אך האינדיאנים, שהעדיפו 
את צרפת, לחמו בעוז, בהנהגת פונטיאק׳ בבריטים. גם 
אה״ב, שקיבלה את האיזור ב 1796 עם חתימת הגבול בין 
אה״ב לקאנאדה, נתקלה בהתנגדות עזה מצד האינדיאנים. 
תחילה נכלל שטח מ׳ בטריטוריה הצפון־מערבית, שאורגנה 
ב 1800 , אך ב 1805 אורגן שמח מ׳ כטריטוריה נפרדת. במל¬ 
חמת 1812/3 כבשו הבריטים את מ׳ לזמן מה. — ב 1837 
נתקבלה מ׳ כמדינה־חברה באה״ב. במחצית הראשונה של 
המאה ה 19 התפתחה בה מאוד החקלאות, ואח״ר — המכרות 
ותעשיית-העץ. בסוף המאה ה 19 החל תיעושה המהיר, ועם 
התבססות תעשיית-המכונות בתחילת המאה ה 20 , עוירה מ׳ 
ברובה. 

היישוב היהודי במ׳ קם באן ארבר, סמוך ל 1840 , 
מידצאי־גרמניה. אולם כבר משגת 1761 , לאחר הכיבוש הב¬ 
ריטי. היו שם כמה סוחרי-פרוות יהודים. ב 1850 החלו החיים 
הקהילתיים בדטרויט. מעט היהודים שהתיישבו בערי־מ׳ 
השונות עסקו תחילה ברוכלות ובמלאכה, ואח״כ במסחר 
ובתעשיה, וכמה ניסו כוחם בחקלאות. ב 1891 הקימו 12 
יהודים, יוצאי־רוסיה, את "המושבה פלסטינה" בבד אקס 


334 ), אך למרות הסיוע שקיבלו מכמה קרנות, נכשל 
הניסיון, וב 1900 התפרקה המושבה. כיום עדיין מתקיימים 
יהודים מספר בנד על חקלאות. האוכלוסיה היהודית במ׳ 
נאמדה ב 1967 ב 98,000 נפש ( 1.12% מכלל האוכלוסיה); 
רובם בדטרויט ובסביבתה. ערים נוספות בבד שיש בהן 
יותר מ 1,006 יהודים הן: פלינט (כ 3,000 ), אן ארבר (כ- 
2,000 ) וגרנד רפידז (כ 1,300 ). ב 1959 נוסדה באן ארבר 
חברה היסטורית יהודית, הדואגת לאיסוף׳ שימור ופירסום 
של חומר תיעודי מקומי. באוניברסיטת־מ׳ שבאן ארבר 
לומדים כ 4,000 תלמידים יהודים. 

,( 29 . 5 [־ 1 ן 5 /?) . 1 * וזו ( €01011 ! 111111 ) 01 ? )!/'!' , 15011 ) 1 ^ 03 . 0 

1011/1 ) 1 . 81 ; 1955 ,!( 8101 £1 801/1 0 ו/ 7 , 14312 . 1 . 1 ; 1925 

.ואילך 1960 ,?■ו 0 )}וא 

אה. א. — סר. ש. 

מישיגן, ימת"" (?>^ 1 = "מים רבים" בשפת 

האינדיאנים׳ תושבי־האיזור לפנים), הימה השלי¬ 
שית בגודלה בין הימות הגדולות (ע״ע) של אמריקה הצפו¬ 
נית׳ והיחידה מביניהן הנמצאת כולה בתחומי אה״ב. שטחה 
57,900 קמ״ר, אורכה (מצפון לדרום) כ 550 ק״מ ורוחבה 
100 ק״מ בממוצע. עומק מימיה מגיע עד 282 מ׳ וגובה פני- 
הימה 177 מ׳ מעפ״ג הים. הימה מתנקזת מערבה דרך 
מיצר-מקינק לימת-היורון. קו־החוף של הימה הוא ישר 
בחלקה הדרומי ומפורץ בצפון, ושם נמצאות גם קבוצות 
אחדות של איים קטנים, שברובם אינם מיושבים. 

הימה שימשה כנתיב מים חשוב מאז נחקרו חופיה לרא¬ 
שונה ע״י אירופים במחצית השניה של המאה ה 17 . מאמצע 
דצמבר ועד אמצע אפריל קפואים מימי הימה. היא קשורה 
לגתיב־המים סינט לורנס, שדרכן מגיעות אליה ספינות 
מהאוקיאנוס האטלאנטי; באמצעות תעלות אל הנהרות שי־ 
קאנו ואילינוי היא מתחברת עם נתיבי המים של הנהר 
מיסיסיפי ויובליו. לחופיה שנים מהנמלים הפעילים ביותר 
ברמות הגדולות: נמל ש י ק ג ו (ע״ע) שבמדינת אילינוי — 
השני בחשיבותו בין נמלי הימות, שדרכו עובר מטען בנפח 
של כ 45 מיליון טון ( 1966 ), ונמל מילווקי (ע״ע) שבמדינת 
דטקונסין. 

. 1944 ,. 14 6 ^ €0 , 31££ ט() . 1 \ .}\ 


מישיים ( 3063€ תז 111 ), משפחה של צמתים דו-פסיגיים, 
הכוללים כ 15 סוגים וב 150 מינים, בעיקר מן האי- 
זורים הממוזגים והטרופיים. עצים או שיחים בעלי עלים 


מסורגים ופשוטים, 
ועלי־לוואי נשירים, 
המגינים על הניצ¬ 
נים. ד,מ" חד-ביתיים 
לרוב. הפרחים הם 
אנדרוגיניים או חד־ 
מיניים, ערוכים ב* 
ד״כ בקבוצות, אך 
יש שהפרחים העל- 
ייגיים הם בודדים. 
העטיף פשוט, גבי- 
עוני, בעל 3 — 9 ע¬ 
לים, פחות או יותר 
מאוחים. האבקנים 
עומדים מול עלי־ 



ם יש דרומי ( 3115 ז 31151 01115 ) — 
זננח נושא פירות 



403 


מישיים — מישע, מצכת 


404 


העטיף ומספרם כמספר עלי־העטיף. העלי גן שני עלי- 
שחלה. השחלה עלית, ובה כרגיל מגורה אחת וביצית אחת, 
ושני עמודי־עלי. ההאבקה נעשית ע״י הרוח. הפרי הוא 
כנפית, אגוזית או בית־גלעין. 

על משפחת הם" נמנים מיגים רבים של עצי־יער ידועים 
באיזורים הממוזגים. בארצות הים־התיכון גדל המיש הד¬ 
רומי ( 311511-3115 011:15 >, עץ נוי וייעור תרבותי קדום, 
המגיע לגובה של 20 מטר, נשיר. העלים, הערוכים בשתי 
שורות לאורך הענפים, דמויי-ביצה ומסתיימים בחוד ארוך. 
הפריחה חלה באביב והפרי — בית־גלעין טוב למאכל. המ ׳ 
מאריך ימים, ובארץ נמצאו עצים קדומים בקירבת יישובים 
עתיקים. סוג חשוב ממשפחת חמ ׳/ חוא האולמוס (ע״ע, 
ותם׳ שם). 

??ישלה, דיל — 10116161 ^} 165 ״! — ( 1798 — 1874 ), היס־ 
טוריץ, סופר והוגה־דעות צרפתי. מ׳ סיים ב 1819 
לימודי היסטוריה ופילוסופיה בסורבון, ב 1827 מונה לפרד 
פסור להיסטוריה עתיקה ב״אקול נורמאל סיפריר", ב 1830 — 
לראש מדור־ההיסטוריח בגנזך המדינה והחל עוסק גם 
ביה״ב והעת החדשה. זמן מה לימד בסורבון וב 1838 נמסרה 
לו הקתדרה להיסטוריה ב״קולז׳ דה פראנס״ — מוסד 
ההוראה והמחקר הנכבד ביותר בצרפת, והוא נבחר לחבר 
"האקאדמיה למדעי המוסר והמדינה". 

יבול יצירתו הספרותית וההיסטורית של מ׳ הוא גדול. 
החשובים בספריו הם: 1-01031116 9151011-0 ("תולדות רו¬ 
מא"), 1 — 11 , 1831 ; 03006 ? 16 > :״ 9151:01 ("תולדות צר¬ 
פת"), 1 — ¥11 ^ 1833 — 1867 ; 91510116 016 13 1(6x011111011 
3156 ? מ 3 ז£ (״תולדות המהפכה הצרפתית״), 1 — ¥11 , 1847 — 
1853 ; 516016 91510116 0111 x^x ("תולדות המאה ה 19 "). 
1 — 111 , 1872 — 1875 , וספרים רבים אחרים, ביניהם על 
חרקים, עופות, על חים, האהבה ועוד. חשוב במיוחד ספרו 
16 קג 61 ? ^ 1 (״העם״), 1846 , שהוא תמצית הגותו. בימי 
לואי־פיליפ 1 (ע״ע) התפרסם מ׳ בהשקפותיו הליבראליות 
והפך את הקתדראות שלו לבימה להפצת דעותיו. את מה¬ 
פכת 1848 קידם בברכה, אך במהרה נתאכזב ממנה. בעלות 
לואי־נאפוליון לנשיאות, הושעה מסשרת־ההוראה שלו וב־ 
1851 הודח, ב 1852 פוטר ממשרתו בגנזך, בשל סירובו 
להישבע אמונים לנאפוליון 111 . 

ערכו של מ׳ כהיסטוריון מצומצם למדי. עיקר כוחו של 
מ׳ הוא בסימונו הציורי והלוהט. כתיבת ההיסטוריה לא 
היתה לגביו מטרה, אלא אמצעי להוכחת תפיסותיו החבר¬ 
תיות, שניתן להעמידן על 2 רעיונות שהם אחד: ( 1 ) גדולתו 
של העם כיוצר ההיסטוריה. העם אצל מ׳ הוא טוב מיסודו, 
ולפיכך הצדיק כמה מעשי־זוועה, כגון הרציחות בבתי־הכלא 
בספטמבר 1792 . העם, ולא האצולה העטורה, וודאי שלא 
הכמורה שנואת-נפשו, הוא שבעמלו ובזיעת-אפיו יצר את 
דברי-ימי צרפת. בכך מצא מ' צידוק מהותי, היסטורי ומעשי 
לךמוקרטיה. — ( 2 ) גדולתו של עם־צרפת, שתרם יותר 
מכל עם אחר לעיצובה ולגיבושה של מורשת התרבות המע¬ 
רבית, שהיא הנושאת המובהקת של הרעיונות הליבראליים 
שבהם דגל מ/ גדולה זו בנויה על יעוד העם הצרפתי. 
בתחום התרבות אך גם בתחום הצבאי-מדיני. 

מ׳ היה אנטי-קאתולי, וביקש להוכיח שבתולדות־צרפת 
לא הקאתוליות, על תפיסתה הסמכותית, היא הכוח המכריע. 


עם זאת הכיר ם׳ בתרומת הנצרות (להבדיל מהכנסיה) 
לתרבות המערב ובערכם של זיקה וערכים שמקורם מעבר 
לעולם המוחש הניתן להיתפס באורח תבוני. שילוב זה של 
דמוקרטיה, יעודה של צרפת ואלמנטים מיסטיים הוא הקרוי 
"הדת של קולז׳ דה פראנס", שמי חוללה יחד עם אדגר קינה 
(ע״ע). 

, 0110500 [ .£ . 4 ^ ;* 1926 , 16111 $$ 5011 ) 6 , 6 זז 03 

016 ^ 1 0 ^ 1 ,^ 0 € ב 11 ב 1 ^\ .? ; 1955 , 16 * 111511071151 ? € 16 €1 ./ג 
46 16 ' 1 ) 061 ' 1 10115 ) $ 16 * $61 11 $ > €> 14 ' 1 1 * $1 65501 ; 10 / 6 ( 10 

. 1959 

ע. מ. 

מיש! ( 465606  0 141 ,• 31161 ( 116111 ; 1867 ,( 3-13 — 335 

,£א ,.׳ 35 -.?) . 37 , 11 :> 3 (! 5 *; 6 ׳ 5 \ [. 3 <•?] ; 1868 , 382 , 352 
. 1931 ,( 1095 — 1082 , 29 . 11 ( 11311 

מי^ע, מצבת", הוקמה בדיבון, סמוך לאחר שנת 
850 לפסה״ג, ע״י מ׳ מלך מואב (מל״ב ג, ד), לזכר 
נצחונותיו על ישראל אחרי מות אחאב (ע״ע). המצבה 
עשויה בזלת, גובהה כמטר ורוחבה כ 60 ס״מ, והיא כתובה 
בא״ב פניקי-עברי; נמצאה בדרך מקרה, ב 1868 , נשברה 
בידי הבדדם, ניצלה ע״י החוקר קלרמון־גאנו (ע״ע), ונמ¬ 
צאת עתה במוזיאון-לובר שבפאריס. 30 שורות נתפענחו 
במלואן ומיתר 4 השורות שרדו רק קטעים. לכתובת־מ׳ 
מקום עיקרי בין תעודות בית ראשון — גם מפאת סיגנונה 
הספרותי, הכעין־מקראי. לשת הכתובת נחשבה למואבית, 
אך יש סבורים כי אינה אלא עברית; כיוץ שאין מקורות 
אחרים — חוץ מרישומי־שמות — לידיעת הלשת המו¬ 
אבית, תלויה ההכרעה בחקר הכתובת עצמה. מלבד הא״ב 
דומה הכתיב לרוב לכתיב העברי הקדום, וכן גם וו-ההיפוך 
וכינוי־השייכות "אשר". המלים המשותפות לעברית מצויות 
גם בלשונות-כנען אחרות, דש מלים שאין להן (או למשמען 
המיוחד) כל מקבילה בעברית המקראית. בראש המצבה 
כתובת לכבוד האל כמוש; אחריה מציג מ׳ את עצמו: 
אנך. משע. בג. כמש [...] מלכ. מאב. הדיבני [=אנכי 
מישע בן כמוש מלך מואב הריבוני]. אח״כ הוא מספר על 
שיעבוד מואב ושיחרורה. מ׳ מפרט את כיבושיו, כנראה בסד¬ 
רם הכרונולוגי: בתחילה איזור מידבא, אח״כ ארץ עטרות 
מצפון־מערב לאמת ועד יכדהמלח; הוא הרג את הישראלים 
בעטרות והושיב שם מואבים. דרך־אגב הוא מודה שעטרות 
היתה שייכת תמיד לבני גד (השר במד׳ לב, לד־־לו; דב׳ 
ג, יב, טז; יהר יג, ח-יא, כד-כט). אח״כ לחם בעיר נבו 
(ע״ע) ״מבקע. השחרת. עד. הצהרם״ 3 = מבקע השחר 



405 


מישע, מצפת־—מישקולץ 


406 



סצבת מישע 


עד הצהרים], הרג 7,000 מתושביה, החריבד. וגרר את כלי 
ה׳ שבה ״לפני כמש״. אח״כ כבש את יהץ, הושיב בה 200 
איש ממואב וסיפהה לדיבון. מ׳ ביצע פעולות בניה וביצור 
נרחבות — וכנראה שהכוונה בעיקר לדיבון עיר־מלכותו — 
בנה מחדש את ערוער, בית במות, בצר, מידבא ועוד, 
והתקין דדך בארנון (ע״ע א״י, ענד 953 ). חלק מהעבודות 
נעשה בידי שבויים ישראלים ("באסרי. ישראל"). בשריד 
הסיום מדובר על מלהמה בחורונים שבדרום־מואב. הנצחד 
נות והמפלות של מואב מוסברים כ״רצונד של כמ 1 ש, 
בדומה להסברים שבכרוניקות השלובות בספר מלכים (ע״ע. 
עפד 770 ). מעניינת הכרזתו הנלהבת של מ׳: "וישראל. 
אבד. אבד. עלם". מצירוף הנתונים שבכתובת לדברי המקרא 
מסתבר שבד עלה למלוכה עוד בימי אהאב וןורד בישראל 
לאהר מותו, אולם בשים־לב לקשיי אחאב במלחמותיו בארם 
בסוף ימי מלכותו, ייתכן כי מ׳ החל להתמרד עוד בימיו, 
אלא שהצליח לגבור על ישראל רק בימי יהורם (ע״ע) 
בנו. וע״ע א״י, עמ׳ 286 . 

מ״מ משמשת מקור עיקרי לידיעתנו על כמוש, וע״ע 
מואב, עם׳ 378 . תמוה הדבר שיפתח (ע״ע) תאה את כמוש 
כאלהי עמון(שוס׳ יא, כד), ואפשר שעבדו לכמוש גם בעמון! 
אך אפשר שדברי יפחה יסודם בכך, שהאזורים, השנויים 
במחלוקת באותו סכסוד, נוגעים בעיקרם בתולדות מואב. 
עם־מואב נקרא "עם־כמוש" (במד׳ כא, כט! ירם׳ מח, מו). 
בימי שלמה היתה ביתשלים במה לכמוש (מל״א יא׳ ז, לג). 

ש. מורג. מ' (א״י, ח׳), תשי״ט! י. אחרוני, א״י בתקופת 
המקרא. 288/9 , תשכ״ג! י. ליור, מלחמותיו של מ׳ מלו 


מואב עם ישראל (היסטוריה צבאית של א״י בימי המקרא, 

221 — 240 ), תשכ״ד! ) 1/1 / 0 1 ה)ה 1 ק 10 )/ 1 ) 0 , 15 זז 143 . 5 .( 
- 1 ) 6£ ׳ד 1 .א .ם — 55 סז 0 ; 1939 , 11 ) 11 הסהה €0 

. 14 . 71 ; 1952 , 35-44 ,עו 1 <) 0 ^ס 011/1 ו 11 ) 1  1£ /) 1 >חן 5 ) 1 ( 1 , 5 ; 1960 , 1 ) 1011/111 \ ) 1/1 ' , 2x1 ח 0 י\ 

; 1961 ,( 29 ,. 1 ת 10 ז 0 .ו 01 ז. 6 .) 1 \וז 1 /)!ה 1%11 ה £10 ה) 1 /) 111 ו[ 3 תז 6 ) 352 ? ; 1960 
. 1970 ,( 8 .סא , ז \ 11) £161, XX ) )/־) 51. 25 (1x10111 ,.ן > 5011601 

יה. מ. 

מיתוס, מיתולוגיה, לפי אחת ההגדרות הרווחות, מ׳ 
הוא ניסיח קדם־מדעי לפרש תופעה מסוימת, ממ¬ 
שית או מדומה, שעוררה את עניינו של יוצר-המ/ ניסיון זה 
התגלם בד״כ בסיפורים על אלים, יחסיהם בינם לבין עצמם 
ועם בני־אדם! סיפורים אלה נקראים מיתולוגיה. תפיסת ד,מ׳ 
והמיתולוגיה נקבעה אצל עמי-התדבות ע״י המסורת היוונית• 
המלה נמסרה אצל היוונים בשתי צורות: כ 1600 < — מלת הגיב 
הקפריסאי, עתיקה מאוד, שמובנה "קול", "הגה"! ומאז ד,ומ־ 
רום כ ; 1060 < — צורה יוונית כללית, המורה על "מלה", 
"תוכן המלה". מלה זו עברה גילגול-משמעויות מיוחד ב¬ 
מינו. אצל הומרזס, במקומות חד-משמעיים (אודיסיאה, 11 , 
412 ! 17 , 744 ), היה תוכנה מצב עובדתי אמיתיז היא 
סימנה מלה בעלת סמכות גבוהה יותר, ושם־הפועל שנגזר 
ממנה ציין אמירת אמת. מצב זה השתנה מיסודו. היש ניתן 
למלה מ׳ ברוב השפות האירופיות מובן של סיפור-בדים או 
"פיקציה" (גם מובן זה הופיע כבר ביוון). גילגול המובן 
של הנד מ״סיפור־אמת" ל״סיפור־בדים" מוסבר ע״י הופעת 
הדרישה לאמת באותו הקשר תרבותי-היסטורי שבו השתלב 
כבר הם/ המי כתופעה, בכל מקש שבו הוא מצוי בתולדות 
האנושות, מאופיין ע״י טיעון לאמת ולכו ח-ה ש* 
פ ע ה. אולם הדרישה לביסוס האמת פוגעת בכוחו זה והיא 
אף עשויה, בסופו של דבר, להרסו לחלוטין. 

את הנד לא ניתן לשייך במלואו לא לתולדות השפה ולא 
לתולדות הספרות, אף שנודע לו מקום הן בשפה והן בסם־ 
רויות העתיקות) הוא שייך יותר לתולדות־התרבות, אולם 
כאן יש לעמוד על הבחנה מסוימת. קיימות גם אמרות 
פוליטיות׳ או אמרות לא־דתיות אחרות, המכוונות לגיוס 
תמיכה או להרתעה, שאף הן אינן תואמות את דרישות 
האמת, ובכל זאת, בהתיימדותן לאמת, השיגו כוח השפעה. 
מבחינה פורמאלית אלה הן, והיו, מ". גם פד כאלה חוזרים 
ומשיעיס בתולדות האנושות, וכבמ" אחרים בעלי-השפעה, 


כן יש לדון גם בהם כבתופעות הקשורות בתולדות האנושות 
או, מנקודת מבט אחרת, מקיפה לא־פחות, כבתופעות סוצ¬ 
יולוגיות ; אך יש להבדילם מן הפד של תולדות־הדת — כנד 
מקוריים פחות. ככל שחוקרים אותם בולטים חוסר-הספונ- 
טאניות ואי-האותנטיות שלהם לעומת הפד הדתיים, הנח¬ 
שבים מבחינה היסטורית טהורה כ״מ" אותנטיים". 

תכונה אפיינית נוספת של מ׳ מקורי היא תוכנו הדתי, 

כל׳ תוכן שנתקבל, במסגרת החברה או התרבות שאליה 
הוא משתייך, קבלה מוחלטת, בלי שתתעורר בעיית 
האמיתות. אין להעלות על הדעת מ׳ ללא בני-אדם שאימצוהו 
כדברם הם, שאלמלא כן פשוט אי-אפשר היה להסביר איך 
יכול היה להתקבל כאמיתי. ללא דרישה לביסוס אמיתו! 
יתר־על־כן. איד יכול היה להתקבל הוא עצמו כביסוס האח¬ 
רון• שכן ל״אמיתר׳ של הנד היו תוצאות רבות, שהמציאות 
החברתית של אותה תרבות או חברה היתד, צריכה להתאים 
את עצמה אליהן ע״י פולחן וסדרים מיוחדים. 

הנד, במסגרת הטבעית לו, פעל דווקא בשל היותו מ׳ 

של האדם. השורות שהאתנולוג ברוניסלב מלינובסקי (ע״ע) 
כתב על כך הן קלאסיות: "הנד בחברה הפרימיטיווית, כל׳ 
בצורתו המקורית החיה, אינו רק סיפור שמספרים אותו, 
אלא הוא ממשות שאותה חיים. הוא אינו מסוג הבדותות 
שאנו קוראים היום ברומאנים, כי אם מציאות חיה, המלווה 
באמונה, שהיא אמנם התרחשה בזמנים הקדומים ומשפיעה 
מאז על גורל בני־אדם. סיפורים אלה ממשיכים להתקיים 
לא בשל סקרנות בטלה, ולא כסיפורים בדדים. אך גם לא 
כאמיתיים. בשביל הילידים הם ביטוי של מציאות מקורית 
יותר, נעלה יותר וחשובה יותר, שהיא היא הקובעת את 
חייה ואת גורלה של האנושות, ושהכרתה מספקת לאנשים 
מניעים להתנהגות דתית ומוסרית — מזה, ודרכים להגש¬ 
מתם — מזה". 

שלינג (ע״ע), בספריו 010816 *^ 116 < ת 1 
ו 11101081€ ץ 1 \ ז 36 ) 1116 ? 1111050 ? ( 1856 — 1861 ), פירש את 
המיתולוגיה כמערכת סמלית של רעיונות, בעלת מסגרת 
אפריורית מיוחדת, שרק בתוכה הנד יכול לפעול• אולם אין 
טעם מספיק להניח שיסודו של הנד הוא תודעה קדומה 
מיוחדת, שונה משלנו• מאלינובסקי רימה אל דבר המוכר 
היטב את הנד המצוי בקרב הילידים של איי טרובריאנד: 
"הם׳ הזה הוא בשביל האנשים הפרימיטיוויים מה שהסיפור 
הביבלי על הבריאה, החטא הקדמון והגאולה ע״י קרבנו של 
ישו על הצלב, הוא בשביל נוצרי אדוק. כשם שההיסטוריה 
הנוצרית הקדושה חיה בפולחן ובמוסר הנוצריים, כך גם 
פועל המ׳ אצל הפרימיטיווים". אפשר היה, וכך גם קרה למ¬ 
עשה׳ שבני-אדם יחשבו דחיו ע״ם המ ׳ , בלא שיזדקקו לאופן 
מחשבה מיוחד או לתודעה השונה מזו שלנו. 

ועוד דבר מאפיין את הם׳: לא זו בלבד שהוא פעל 
כמכוון את החיים, אלא, כפי שניתן גם להשיח באופן 
היסטורי ואמפירי, הוא מילא תפקיד מבאר. רק כך אפשר 
להבין את המספר הרב של מ" אטיולוגיים או מבארים, 
המצויים בכל מקום שבו נתר מ׳, כיצירות משגיות של 
הס׳ המקורי. ההסברה הניתנת בם" אטיולוגיים כאלה לא 
היתד. יכולה להתקבל על הדעת, אלמלא היו נתונות הנחו¬ 
תיהם — מערכת-יחסים קדומה וישויות אלוהיות פועלות — 
במ׳ המקורי. על הנד המקורי, תופעה היסטורית תרבותית־ 
דתית שחדרה לכל החיים החברתיים שעלה ושלטה בהם, 



409 


מיתוס, מיתולוגיה 


410 


אפשר ללמוד במידה רבה מתוך הדברים שנמסרו עליו 
בעיבודים ספרותיים; ודבר זה היה נכון כבר לגבי היוונים, 
ועוד יותר לגבי הרומאים. 

יש להפריד בין הנד, בהגדרתו הלשונית הפנומנולוגית 
הטהורה כסי שהובאה לעיל, לבין האגדות והסאגות. 
הקרובים־ביותר לס' הם סיפורי-עלילות על שושלות־גיב 1 רים 
ועל קירבתם לאלים. אך גם העמים הפרימיטיוויים הפרידו 
בהכרה ברורה בין אגדות בדויות שנועדו לבידור׳ לבין הם׳ 
כסיפור שתוכנו אמת. האפשרות לעיבוד ספרותי נוסף ניתנה 
בנד עצמו, הם , , כשלא מדובר בדבר־מה שאינו ניתן להבעה. 
אינו מצטמצם במלה אחת, לפחות בתקופת פריחתו ואצל 
עמים בעלי יכולת מיוחדת לאמצו. המלה היוונית מיתולוגיה, 
המורכבת מצירוף ? 000 ^ ו-׳ו 61 ץ 6 .ג, ציינה במקורה פעילות 
רוחנית ואמנות־יצירה, שהיו קרובות ביותר לשירה, אך לא 
היו רחוקות גם מן המדע ומן הפילוסופיה. 

כדי להבין את טיעונו של הנד לאמת יש קודם כל לתת 
את הדעת על כך, שהנד הוא מ׳ של האדם. זז״אמת" שטען 
לה לא היתה אמת בפני עצמה, כדוגמת זו של המדע ושל 
הפילוסופיה, כי אם "אמת" ביחס לאדם, הקבילה ע״י האדם 
והניתנת להבעה בצורה הטובה ביותר ע״י המשורר. הס 10 נ־ 
טאניות המאפיינת את המ׳ האמיתי ואת השירה האמיתית 
ערבה לאמת כזו: "אמת", שעשויה לחול גם על טעות 
מדעית או פילוסופית, המיתולוגיה השפיעה מן האמת שלה 
גם על "סאגות מיתיות" בשירה הקו׳סמוגונית, במ " על 
היווצרות־העולם שהקדימו את הפילוסופיה והמדע בקביעת 
מקומו של האדם ביקום. 

הכד הוא אמרה אנתרופולוגית לא רק מנקודת מבט כל¬ 
לית, לפי יסודה ורקעה. יש לציין שהפירוש הניחן למיתו¬ 
לוגיה שהעמיד אותה על משמעות "עמוקה יותר", לא־ 
מיתולוגית, אינו תואם, מבחינה היסטורית, את תופעת הנד, 
את משמעותם המיתולוגית הראשיתית של סיפוריו, שאומצו 
ע״י הציבור המקורי באופן מילולי. גם הסיפורים הקוסמו- 
גוניים עוסקים באדם, אם־כי לא בצורה בולטת ובלעדית; 
גם הם מכילים בדרך בלתי־אמצעית אמרות אנתרופולוגיות, 
העונות על השאלה ״מהו האדם ?״ אולם מה שמציין את המ׳ 
הוא, שמבחינת הצורה אין הוא עונה לעולם על שאלות מוצ¬ 
גות, אלא מצביע על, ומתאר את, דברי־בראשית — במקרה 
וה ראשיתו של האדם. המ׳ על ראשית האדם מקורו בתקו¬ 
פת פריחתה של המיתולוגיה במזרח הקדום, אצל השומרים 
במסופוטאמיה• באלף ה 3 לפסה״נ. מאז לפחות, וייתכן שגם 
לפני־כן, קיימת לא רק תופעת הכד, אלא גם מיתולוגיה 
עשירה אצל עמים שונים; מיתולוגיה שאין להבין אח 
היווצרותה אצל כל העמים יוצרי הנד, אלא ע״ם ההנחה 
של השפעה הבאה אגב נדודים ומגע הדדי. עדויות לקיומה 
של "מיתולוגיה גדולה" מעין זו אפשר למצוא ראשית כל 
אצל השומרים (ע״ע), אצל הפינים — באפוס "קאלוואלה", 
ובשפע רב אצל ההודים (ע״ע הדו, ענד 469 — 478 ). 
התרבות האירופית חבה מושג זה ואת משליו למיתולוגיה 
של היוונים (ע״ע יונית, לשון ותרבות, ענד 539 — 550 ). 
וע״ע רומא, דת ומיתולוגיה; סלוים, מיתולוגיה; סקנדינויה, 
מיתולוגיה! קלטים, מיתולוגיה. 

בתשובות לשאלה, "מהו האדם", שניתנו ע״י "המיתו¬ 
לוגיה הגדולה" בנד׳ המקוריים שלה, מובלעת העובדה, 
שמיתולוגיה זו, אך לא היא לבדה׳ עומדת ביחס פשוט יותר 



דסייות סיתוכוניות: הקאטי — סתוארח כ״אלת ש?וע 1 הדרכים", 
אלודהפשפים, המופיעה בדיווח. 

ציור ש? וילים ב?יק — 5  .[ : 1960 ,£ 11 $ 712 ?- 1/1 ? 14 1 ) 271 1/1 ^ 4 ! ,(.!>€) ׳{ 3 ־ 1 ־ 4111 ^ 
- 3 ־ 511 £6¥1 . 0 ; 961 ! , 1/1010£1€ ^ 4 ! - 4 110 / 111 /) 11£5£€5 } 51/11 ' ¥01 

*^* 7 ►(- €11 ) 30068 [ . 4 \ : 1964-71 , 65 > 1/1010£141 ץ 4 ! ,►! 118 

,(.£$ז £1 ) 1 י<ח 6 *ו 0 ^ ; 1966 , 1 ( 1 ^ 4 ! 21 5 }! 00 * 1 10£151 סג! 11 ו 11 זש 1 זז 1 זז 3 ^ 1 . 71 ; 1954 2 , 26-30 , $) 7111111 ■) 711 ,ץשתז 011 
)^ 1 > 11 סז 2.0 ה 1 

, 1969 י (^^ 511311., 001\•. 0 £ 1x301100, XXX 

ש. ש. 

מיןנתים ( €1101x1313 ), מערכת בע״ח. החשובה־ביותר 
בעולם־החי. מצטיינת בעושר־הצורות וברבגוניות 
של מבנה-הגוף ושל מערכות-האיברים. גודל-גופם משתרע 
מגודל מיקרוסקופי (אפנדיקולריים [ 3003 ־\ז^ 1 ]) עד הגדו¬ 
לים במידתם בעולם־החי (פיל, לוויתן). במערכת-הכד מב¬ 
חינים 4 תת־מערכות: 1 ) מיתרני־הפה ( 3 ] 13 )־ 1 ס 011 סת 1 ס 51 
[ 313 ()־ 1 ס 1011 ת 1 :>€]; ע״ע בלנוגלוס); 2 ) מיתרני־הזהב (- 0 ־ €1 
01101x1313 ! ע״ע אצטלניים): 3 ) מיתרני-הראש (- 11310 <£€€ 
1313 ) 01100 ; ע״ע אזמלון); — 1 ), 2 ) ו 3 ) כלולים בשם מ" 
קמאים (ג!!; 4 ;(?!-001101x1 ) חליתנים (ע״ע). 

הנד הם בעלי-חיים דו־סימסריים, סגמנטליים, בעלי 
חלל־גוף משני ומחזור-דם סגור. הסימנים המייחדים את 


415 


מיתרנים — מך, ארנסם 


416 



ה׳צוואה בי! טי 3 נם טיתרני <םא<א 0 אנדרה 1 — ניטיז, ?מי 10 ם 
חסר־מיתר (חרק) — ב£טא 5 (ציור סנטתי) 


המ " ד!ם: ( 1 ) מיתר! ( 2 ) סדקי־זימים בלוע: ( 3 ) מערכת־ 
עצבים גבית (חלק מסימנים אלה מופיע בכמה מד,מ" רק 
כשהם בשלב של עוברים). ( 1 ) המיתר ( 115 ג 5 זס! 0 
[ 3 ^ 01:00110 ״]), המשמש כשלד פנימי, נמצא בין צינור־ 
העיכול לבין מערכת־העצבים. המיתר בנוי מרקמת תאים 
בעלי-חללים. הוא עטוף בקרומים, נתון בתוך נרתיק. באצ- 
טלניים המיתר קיים בזנב, ורק בדרגת הלרווה. באיזמלון 
ובצורות גבוהות־יותר המיתר נמשך עפ״ר לאורך כל הגוף. 
הוא קיים במשך כל החיים כשלד־תמיכה באיזמלון ובעגולי- 
הפה, ובקבוצות גבוהות־יותר — רק בעובר, בתחילת היווצ¬ 
רותו. החל מהדגים עד ליונקים המיתר מוקף או מוחלף 
בעמוד־השדרה (ע״ע). ירידים ממנו מצויים בין חוליות- 
השדרה (גם באדם). ( 2 ) מערכת סדקי־זימים נמצאת 
בצידי הלוע. המים החודרים ללוע מביאים עמם מזון וגם 
חמצן לנשימה. תפקיד זה נשמר בנד הנמוכים׳ כגון באלא־ 
נוגלוס, איזמלון, אצטלניים, ובמינים רבים של דגים׳ בעיקר 
צעירים. כל ד!מ" החיים במים. ממיתרני־הפה ועד לדו־חיים, 
נושמים בזימים. אצל האחרונים הזימים נעלמים לאחר 
תהליך הגלגול, והבוגרים נושמים אודר. בזוחלים, בעופות 
וביונקים קיימים סדקי-הזימים בתקופה העוברית המוקדמת, 
אך אינם פועלים ונסגרים מהר. באדם קיים גלגול של סדק- 
זים בצורת פתח־האוזן הקשור ללוע. ( 3 ) מערכת־העצ־ 
בים עשויה שפופרת חלולה מעל לגב־המיתר. סידור זה, 
של מערכת-עצבים גבית ולב גחוני, שונה מאשר בכל יתר 
המערכות, שבהם הלב הוא גבי ומערכת־העצבים גחונית. 
שפופרת־העצבים נוצרת כשקע של האקטודרמה. חלקה 



;[]]]]|] מיתר שפופרת עצבים (((%§ ש סדקי זימים 

סבנה נופם שי! סיתרגים שונים (ציור □כטתי) 


הקדמי מתרחב לכעין "שלפוחית מוחית" בלרווה של אצט־ 
לניים ובאיזמלון. בכל החולייתנים חלק זה מתעבה ועובר 
דיפרנציאציה והופך למוח. באצטלניים, אחרי הגלגול, הש¬ 
פופרת והשלפוחית הופכים לגוש גנגליונים. החל מעגולי- 
הפה ובצורות מפותחות־יותר מערכת־העצבים מוקפת ע״י 
קשתות-החוליות, והמוח נתון בתוך גולגולת. פרס למיתרני- 
הפה, לכל ד.מ״ זנב — חלק־גוף מאחורי פי־הטבעת שאיבנו 
מכיל קרביים, אלא שלד, שרירים, כלי־דם ועצבים. זנב 
אמיתי מצוי רק בבד. הוא משמש בעיקר כאיבר־תבועה, 
וכן הוא פועל כאיבר לייצוב ולאחיזה. 

סימן נוסף למ ״ הוא האנדוסטיל — והפיכתו לבלוטת- 
תרים. האנדוסטיל הוא תעלית רפודה ריסים מרפרפים גדו¬ 
לים ותאים מפרישי ליחה דביקה המסייעת להעברת המזון, 
בצד הגחון של הלוע. הוא מצוי באיזמלון ובאסצידיות, 
והופך בגלגול אצל חולייתנים — לבלוטת-התריס. 

אפייני למ" הוא הדואליזם בתיפקוד האיברים, שבלי-ספק 
הקל על התפתחותם: גופה המכילה את הקרביים וזנב לת- 
נועהו עצבי־גב סנסוריים ועצבי־גחון מוטוריים! שרירים 
חלקים ובלתי־רצוניים לפעולות הקרביים וכלי-הדם ושרירים 
מסורטטים ורצוניים לתנועה: מטמריות קיימת בגב ונעלמת 
בגחון! שלד חיצוני להגנה ושלד פנימי ליציבות. 

המוצא המשוער של מ" הוא מלארווה הדומה ללארווה 
של קווצי-עור (ע״ע), בעלת שתי שורות-ריסים לאורך. 
משורת־הריסים שליד הפה התפתח האנדוסטיל! ואילו 
שורת־הריסים שמעל לפה, ששימשה לתנועה, הפכה לתאים 
שריריים ושם התפתחו המיתר ומערכת-העצבים. הנחת 
גארסטאנג (ר׳ ביבל׳) היא, שהקבוצה היסודית של הם" 
הם האצטלניים, ומהלאדווה שלהם התפתחו — ע״י נאוטביה 
(ע״ע גלגול, עמ׳ 747 ) — מיתרני-הראש והחולייתנים. 

וע״ע זואולוגיה׳ עם׳ 665 , 669 — 670 . 

- 8001 11$ 1 ) 871 8 ) 0100 * 71 1/16 /ס 010%$ !/$ז 40 / ,£ת 3 :יצז 03 

.־ 1101 \ . 1 [ .£־ 31131 >) 1 > 181 >'( 10 /€ 1/16 / 0 1 $ 10 % 611 $ /? £%/) 071 171 %$ 

, 1 ^ 7,0010216 7/6 * 7 * 0 * 77 י 86 צ 3 ז 0 .? .? ; 1928 ,( 72 ,. 801 

, 11£ ג ¥01 . 7 .[ ; 1948 ,( 65 ^זס 0 סת? ,צ 1£ )׳ז 000 ת 01 ז 5 

6 ) 8 ז . 11 - 0 ; 1950 , 116$ )" 1  1 ) 110 11111860 > £10 ק 1 ח£ ! 16 ) 56 ץ 1 
55,0111501160 ? 2001 515011611 ("ניתוח של התחושות והיחס 
של הפיסי אל הפסיכי״), 1900 2 ( ת 101 ז 11 1 ) 10 ! 1061101015 !£ 
(״הכרה וטעות״), 1905 ! - 3 )[ 51 ץ 11 <} ! 16 > 160 ק 21 ת 1 !? 016 
011010815011 ץ 5 ו| 015 :) 600 ) 1 ז 6 1 ) 00 15011 זס 11151 ,) 1 !!ק 0 11501160 
! 61 ) 60151,101 (״ יסודות האופטיקה הפיסיקאלית מבחינה היס־ 
טורית ופסיכולוגית־הכרתית), 1921 ! רוב הספרים תורגמו 
לשפות אחרות. , 

על מ ס פ ר - מ', מושג פיסיקאלי הקשור בשמו, — ע״ע 
מטוס, עמ׳ 77 ! וע״ע הידרודינמיקה, עמ ׳ 87 . 

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההפרה (מפתח: בערכו), ת״ש! 

7.1,1 ,) 13001 ? . 1 \ ; 1907 , 14 ו/ק 10 ס 1 /ו/ 8 ז-/ג .£ , 13611 . 8 

!׳>ז־ 161 '\) * 41:1111,1 ) 11 £ 4/1471 * 011 ^/ 1 * 1 ) 1/1 ) ־ 1141 1/14,11 ,6 ' , 1 

-ט 8 . 13 ; 1910 ,( 34 ,. 802101 .ט . 111105 ? זט£ .ז 11 :) 55 ז 311 ן 

-)/<£ !./ 4 .£ 1 * 10 ! ^ 04111111 * 1144 * 11 4114 ! 11 וז 1£ . 26110 

, 1 , ח־ %4 <ז 1,4/111 * * 1114 { 1 4/14 * £0%1 ,!׳ 05561 .? ; 1911 , 14 * 11140 

- 8/1110 141 * 0 * 14 * 1 ( 1 < 8 1 * 044 * 841 ,; 301 !? . 11 ? ; 1913 2 , 9 .ק 3 .>) 

1 ) 111 > 1 * 141 * 1 ( 811 - . 43 .£ ,(. 011 ) 0011611 . 5 .? ; 1941 ,\ 11 ק 0 ו 

. 1970 ,■ 1/147 ) 0 * 8/1/10 

ש. ה. ב. 

מכבי, ע״ע יהודה המכבי! חשמונאי, בית-. 

״מכבי״, אירגון ספורט ציוני עולמי, שלו שני אגפים; 

"הסתדרות־מ׳ העולמית" ו״מ׳־ישראל". ראשיתו של 
האירגון העולמי בתנועוח-הספורט היהודיות שנוסדו ב 1894 
בקושטא, שבעקבותיהן התפתחו תנועות באלה גם בארצות 
אחרות• ב 1903 , בקונגרס הציוני בבאזל, נוסד "איגוד הת¬ 
עמלות יהודי", ומאז החל להתפשט הספורט היהודי ברחבי 
אירופה. מלה״ע 1 גרמה להתפוררות האיגוד, שכלל אז כ- 
20,000 חברים. בכינוס בקארלסבאד ( 1921 ) הוכרז על הקמת 



419 


420 


״מכפי״ — מכה 


"הסתדרות-ם׳ העולמית" ומרכזה היה 
שם. ב 1928 עברה ההנהלה לברלין. 

באותה עת התרחבו הפעילויות הספור־ 

סיומות באירופה, בדרום־אפריקה וב¬ 
אמריקה הצפונית. ערב מלה״ע 11 מנה 
האידגון כ 200,000 חברים. בנוסף על 
פעילויות הספירט עסק האירגון גם 
בעליה (״כפר המ׳" [נוסד 1936 ] ואחרים). ב 1929 הוכרז 
על ה״מכביה״ הראשונה — אולימפיאדת הספירט היהודי — 
שהתקיימה בת״א ב 1932 , והונח היסוד ל״מ׳ הצעיר העו¬ 
למי". ה״מכביה״ השניה נערכה ב 1935 בת״א. ב 1935 — 1939 
נערכו באירופה "מרביות" חורפיות. 

בארץ נוסדה אגודת־מ׳ הראשונה בת״א ב 1906 ; "מ׳־ 
ישראל" נוסד ב 1912 בוועידת נם־ציינה. הכינוס הראשון 
של האירגון נערך ב 1920 בירושלים, והשתתפו בו 11 אגו¬ 
דות מהארץ ומדמשק. ב 1920 — 1932 נערכו עוד 7 כינוסי־ 
ספורט ארציים של מ׳. החל מ 1930 נסעו משלחות מטעם 
מ׳-ישראל, בענפי־ספירט שונים, לתחרויות בידלאומיות. 
לאחר מלה״ע עבר מרכז מ׳ העולמי לישראל. 

אגודות המ ׳ ברחבי-הארץ מקיפות אלפי ספירטאים בעש¬ 
רות מועדונים ועוסקות בכל ענפי־הספורט הנהוגים בארץ. 
האירגון היה מסונף למפלגת הציונים הכלליים. ה״מכביה" 
הראשונה לאחר קש המדינה התקיימה 19501 . אחרי־כן 
נתקיימו ״מכביות״ בקביעות מדי 3 — 4 שנים. כינוסי ה״מכ- 
פיה" מקיפים את רוב ענפי-הספורט בעולם ופתוחים לכל 
ספורטאי יהודי מרחבי תבל. 

ליד "מ׳-ישראל" קיימת הסתדרות־נוער "מ' הצעיר" 
העוסקת, בנוסף על הספורט, גם בפעולות צופיות וחינוכיות. 

ד. רמון, מכבי(חמישים שנוח ד,״מכבי״ בעולם, 1894 — 1944 ), 

תש״ד! הנ״ל, המכבי בארצות הבלקן, תש״ה; אלבום ה״מ־ 

כבי״ יסרת״א, תרס״ו—תשט״ז, א׳: 1906 — 1925 , תשי״ז; 

מ. לרר, תולדות המכביוח. 1932 — 1957 , תשי״ז; - 05131 ? . 8 

. 36 5-385 , 5 1 ז 1 */״•>/ / 0 < 1 ו 3 >)ק 10 ^ 8/11 ,ז 0 ׳\ 811 , 8 51 .( 

. 1965 

מ. 

מכה ( — קרי: מכה), העיר הקדושה-ביותר למוס¬ 

למים, בירתה הדתית של ערב הסעודית ובירת 
מחוז חג׳אז (ע״ע). אומדן האשלוסיה 250,000 ( 1970 ). 

מ' שוכנת בפרצה היחידה שבחומת־ההרים, הנמשכת 
לאורך מערב חצי-האי ערב, שדרכה עובר נתיב התחבורה 
הנוח ביותר מחוף־ים־סוף (נמל ג׳דה [ע״ע]—במרחק 72 
ק״מ) אל פנים חצי-האי.מ׳ יושבת בעמק, בגובה 260 מ׳ מעל 
פני הים, והיא מוקפת מתלולים המתרוממים עד 600 מ׳ מעל 
לעיר. מדרש למ׳ מתרוממים הרי-עסיר לגובה של 3,000 מ׳; 
הרים גשומים ומיושבים אלו מהורם עורף כלכלי לעיר, 
ועליהם, במרחק 65 ק״מ, יושבת העיר טאיף, המשמשת 
לתושביה מעון קיץ. 

בטבור העיר העתיקה נמצא המסגד הגדול ( 180 כד א 
150 מ׳), שבמרכזו הכעבה (?*> , "הקוביה"), היא המ¬ 
קום הקדוש ביותר למוסלמים. אליה סוגה כל מוסלמי בעת 
תפילתו ולשם הוא עולה לרגל (ע״ע חג׳). הכעבה היא 
מנסרה מלבנית שאורכה 12 מ , , רוחבה 10 מ׳ וגובהה 15 מ/ 
היא בגויה נדבכי אבן אסורה על גבי תשתית שלש שגובהה 
25 ס״מ, ושפתה רחוקה 30 0 ״מ מקיר הכעבה מכל צד (תמר 
נות: כרך ד׳, עמ ׳ 956 — 958 ). בפינה המזרחית של הכעבה 


בנויה בתוך הנדבך, בגובה של 1.5 מ׳, האבן השחורה "אל- 
חג׳ר אל־אסוד", שהיא, לדעת מוסלמים רבים, החלק הקדוש 
ביותר בכעבה. כיום מורכבת "האבן השחורה" משלוש 
אבנים גדולות וכמה שברי אבן קטנים, מהודקים בחישוק 
אבן וחישוק כסף. אחד מטקסי החג׳ (ע״ע) הוא ה״טואף": 
שבע הקפות סביב הכעבה. השטח המרוצף סביב הכעבה, 
שעליו נערכות הקפות אלו, קרר "מטאף". המטאף מקיף 
אף את קברי הגר וישמעאל, והוא מוקף שורת עמודים, שע¬ 
ליה נשען, מצד צפון־מזרח (חזית-הבית), שער דמוי־קשת. 
בין שער זה לבין חזית הכעבה מצוי ביתן "מקאם איב־ 
רהים", שבו עמד, ע״פ המסורת, אברהם אבינו בבנותו את 
הכעבה. 

הכעבה מכוסה פרוכת רקומה, ממשי שחור (כסוה), הני¬ 
תנת שנה שנה, מטעם ממשלת מצרים, בעת העליה לרגל. 
בימי טקס החג׳ עטופה הכעבה כיסוי לבן, הנקרא "אחראם", 
כמו בגדי ההתקדשות הלבנים של עולי הרגל. 

סמוך לכעבה נמצא המעין הקדוש זמ[ם, המכונה גם 
מעין־ישמעאל, והמסורת מייחסת למימיו סגולות ריפוי. ע״ס 
המסורת המוסלמית, השקתה הגר ממי מעין זה את ישמעאל 
הנוטה למות. לפני צאתם את מ׳, רגילים עולי הרגל לטבול 
במי הזמזם את תכריכי הקבורה שלהם. 

הכעבה והמטאף סביבה נמצאים במרכזו של משטח רחב, 
מרוצף שיש ומוקף סטיו מרובע. זהו השטח המקודש 
(חראם; ור׳ תרשים). 

העיר העתיקה מקיפה את המסגד הגדול בסבך של מב¬ 
נים. בשוליה — משכנות עוני צפופים של בקתות חומר 
וצריפים. מרכז מימשל נבנה מימי התורכים על גבעה בדרום־ 
מזרח העיר. שכונות מודרניות התפתחו על המדרונות מס¬ 
ביב לעיר העתיקה ולאורך הדרך לג׳דה. הגישה אל העיר 
ואל תחומה במרחק של 20 — 50 ק״מ אסורה ללא מוסלמים. 

העיר מתפרנסת על עולי הרגל, שמספרם עשוי להגיע עד 
מיליון איש בשנה, מהם כ 3 /< ( 318,500 ב 1968 ) הבאים מחוץ 
לגבולות ערב הסעודית. להם היא מספקת מזון, משקאות, 
אביזרי דת ושירותים דתיים. מ׳ משמשת כמטרופולין דתי 
ותרבותי לחצי-האי כולו. יש בה שני מכונים גבוהים ללימודי 
האסלאם רוצא בה לאור חלק ניכר מהספרים, העיתונים 
וסירסומי המדינה. 



השסח הסקידש (א?־חראם> נטפה 








421 


מכה — מכונה 


422 


בעייתה העיקרית של העיר מאז קיומה היא אספקת 
מים. כבר בימי ראשית שלטון האסלאם הוטו הל מקורות 
המים עד למרחקים גדולים לצינורות המובילים אותם אל 
העיר, ולאחרונה נוצלו מקורות מים בהרי־עסיר לאספקה 
למ ׳ . 

מ׳ זכתה תמיד לעדיפות בפיתוח דרכי תחבורה, בשל 
ההכנסות מן העליה לרגל. שלפני גילף הנפט היו עיקר 
הכנסותיה של ממלכת ערב. הכבישים הראשונים שנסללו 
בערב הסעודית מחברים את מ׳ עם ג׳דה, בה מתרכזת הפעי¬ 
לות הכלכלית המודרנית, ועם טאיף. כמו כן נסללו כבישים 
לריאד ולמדינה. חלק גדול מעולי הרגל מגיע במטוסים, 
ושדה התעופה של מ׳ משרת גם קווים פנימיים קבועים. 

, 511311 . 1 ; 1938 ,) 1 ו 51 ) 1 חו ) 111 < 1 ,) 4 ו^)) 1 \ 122 , 31015 ) 1 .( 

0(51111011011 151(0(0, 1957; £0161 £510, :5(5(00 (/>( 81(5X11, 
24151(111 1/1( 8.0110511, 1963. 

י. קר.-מ. שו. 

היסטוריה. מ , נזכרת כ 3 ( 1300131 ^ אצל הגאוגראף 
פטולמאוס (ע״ע תלמי! המאה ה 2 לסה״ג). מקור השם הוא׳ 
כנראה, במלה מכראב = מקדש בערבית דרומית ובהבשית. 
נראה, איפוא, שהאבן השחורה והכעבה היו קיימות כבר 
מאות שנים לפני האסלאם. מכל מקום. במאה ה 6 היתד. מ׳ 
מרכז לעליה לרגל מסודרת מכל חצי־האי ערב, ופולחנה 
היה משותף לכל הפולחנים השבטיים האליליים של הערבים 
בתקופת "הבערות" (כל׳, לפני האסלאם). 

באותה מאה גדלה העיר משום שדרכי הסחר של המזרח 
הרחוק סטו, מחמת מלחמות פרס-ביזאנטיון, מנתיבן המ¬ 
סורתי למפרץ הפרסי ונתרכזו יותר ויותר בנתיב מפיץ עדן־ 
תימן־חג׳אז — נמלי מצרים וסוריה-א״י. מ׳, שהיתה כבר 
לפני-כן, בשל החג׳, מקש שוק שנתי לנוודים, הפכה לאחת 
המחנות המרכזיות בדרך סחר המותרות רב הרווחים של 
המזרח (תבלין׳ בשמים, חמרי צביעה), הכפיפה לה שבטי 
נוודים שהיו מלווי שיירות ובעלי בריתה הצבאיים, וריכזה 
עסקות כספים עצומות כמיסלקד. מרכזית לסוחרי התבלין. 

מוהמד פעל בם׳ ב 610 — 622 . הוא נאלץ לצאת ממ׳ 
(הג׳רה) מחמת התנגדותם של ראשי העיר, שחששו לעיר- 
עור מעמדם. עם מעברו למדינה הכריז על ירושלים כעל 
כיוון־התפילה (קבלה) של המוסלמים. בין מתוך החרפת 
יחסיו עם שליטי מ׳ ובין משום הרצון לקנות אמונם של 
שבטי־היהודים החזקים במדינה. צעד זה היה משום קריאת 
תגר על עליונותה הדתית־מדינית של מ׳ בחצי-האי ערב 
ואיום על העליה לרגל (והשוק שנוצר בעקבותיה), וכן 
מעין קביעת אורינטציה חוץ־ערבית לאסלאם. אולם עם 
התקררות יחסיו עם היהודים קבע את מ׳ לקבלה ( 624 ), 
בהצהירו על מגמתו לטהרה מפולחן האלילים. עם כיבושה 
בידי מוחמד ( 630 ) שיהור הכעבה הפכה מ׳ בפועל למקש 
הקדוש ביותר לאסלאם וליעדו העליון של החג׳. צידוק 
רעיוני לכד ניתן ע״י התפיסה המקשרת אליה את אברהם, 
מייסד דת הייחוד האמיתית, שהיהודים, כביכול, סילפוה 
ומוחמד החיה אותה, כבירה מדינית השאיר מוחמד את 
מדינה ובה ישב, וכמוהו עשו גם יורשיו, הח׳ליפים אבו-בכר, 
עומר ועות׳מאן. הח׳ליף עלי העביר את הבירה מחצי-האי 
לדרום־עיראק, לפי שמרכז־הכובד של עולם האסלאם הועתק 
בעקבות הכיבושים. מ׳ נפגעה, משום שעם כיבוש עיראק 
( 635 ) הזר סחר התבלין למפרץ הפרסי, ועובדה זו, נוסף 


על התרוקנות חצי־האי מתושביו, שיצאוהו כדי לכבוש את 
הסהר הפורה ולהתנחל בו, הנחיתה מהלומה קשה על כלכלת 
חג׳אז בכלל ש׳ בפרט. רק בעת החג׳ שבה מ׳ ושקקה חיים, 
פעילות ומסחר. 

אולם האנרכיה המתמדת בעת ההתפוררות של הח׳ליפות 
פגעה בחג׳ ובעיר עצמה. מ׳, שכבר עמדה במצור קשה בימי 
מרד אדזביר שבו הופגזה גם הכעבה ( 693 ), הותקפה ב 930 
בידי כת הקרמטים (ע״ע) שהתמרדו באיזור המפרץ הפרסי 
ולקחו אתם אח ״האבן השחורה״ לבחרין. רק ב 950 השיבוה 
למקומה. 

למן 960 לערך שלטו בס׳ שושלות של שריפים (צאצאי 
משפחת הנביא) שהיו עצמאיים־בפועל׳ אף שכפעם בפעם, 
כגון מימי צלאח א-דין ועד הכיבוש העות-מאני, היו כפופים 
גם למעשה למעצמות שכנות (בעיקר מצרים). האחרונה 
בשושלות אלו גורשה ״בינואר 1926 בידי אבן סעוד (ע״ע), 
ששלט עד אז על החלק הפנימי של חצי-האי ערב, ואחרי 
שכבש את מ׳, הכריז עצמו למלך תג׳אז(ע״ע ערב הסעודית). 

. 8 י | . 81 ; 1888/9 , 1-111 ( £(מ 0 ?£זנ £31 . 0 

* 77 ,־ 8111161 .£ ; 1922 , 1-11 , 0188 * 4 / 0 ?!/ 7 ,־<< 11 נו 1 ק 

. 1928 / 0 *? €111 7101$ 

ע. ם. 

מכונה (מיור: = מיתקן), מנגנון מורכב ממע¬ 

רכת חלקים יסודיים (מכונות פשוטות), שנועד 
לבצע עבודה תוך חיסכון בזמן או בכוח. במובן רחב-יותר, 
מ׳ היא מיתקן המבצע פעולה רצויה (שעון, למשל). בניית 
מ" היא מסימני־ההכר המובהקים המבדילים את האדם 
משאר החיות. שאיפתו של האדם להגביר את כוח-שריריו 
או להמירו באמצעות מ״ — ימיה כימי האנושות. ביטויה 
של שאיפה זו בטכנולוגיות של עשרות-השנים האחרונות 
הגביר את זיקת האדם למ׳ ׳ ובמידה גוברת והולכת, אף 
את תלותו בה — מאז הפכו המכוניות, המחשבים ומ"- 
הרפואה למיניהן נחלת-הכלל. "סימביוזה" זו בין אדם למ׳ 
משנה את אופן־חייו של האדם. 

התפתחות המ׳ קשורה קשר הדוק לתולדות הטכ¬ 
ניקה (ע״ע, עמ ׳ 699 ) ומהווה אחד ממרכיביה החשובים. 
השימוש בגלגל (ע״ע) — כאופן לכלי־רכב וכאבניים לקדר 
— ובמנוף התחיל כבר בתקופה הפרהיסטורית. התקדמות 
חשובה בהתפתחותן של מ״ חלה בין השנים 200 — 400 
לפסה״ג, והיא קשורה בשתי פעילויות אפייניות לתרבות 
היוונית: השיט והתיאטרון, שלשידותם פותחו מנופים וגל¬ 
גלות, וכן כלים לעיבוד עץ, שכמותם נמצאים בשימוש גם 
בימינו. באותה תקופה הומצא גם הבורג• ארכימדס (ע״ע) 
היה מראשי מפתחי הם" באותה תקופה. אחת מהמצאותיו 
החשובות היא "בורג-ארכימדס", המשמש להרמת מים 
(ציור 1 ). 

האסכולה האלכסנדרונית, שאליה השתייך גם הרון 
(ע״ע), פיתחה שיטות לייצור ברגים מעץ, מ" הידרוליות, 
מפוחים לליבון אש שהופעלו ע״י זרימת מים, משאבות־מים 
מסוגים שוגים, שעון־מים ועוד. במחקריו של הרון נזכרים 
בפעם הראשונה המושג "מ" פשוטות" ופרקי-מכונות (ע״ע) 
כגון גל-הארכובה וגל-הייקות. הרומאים שיכללו את ד׳מ" 
שירשו מהיווגים, ובתקופת קיסרותם חלה התפתחות, שאפ¬ 
שר לכנותה מהפכה מכאנית, הקשורה בין היתר בשימוש 
רחב בתנועה סיבובית, כגון בטחנות ובמשאבות. עם 



423 


מכונה 


424 




ציור 1 . טכונות פשוטות, שהיו בשימוש בתקופות קדומות. 

א. איזמל: מישור משופע — ציור ע״פ טיטצא מהתקופה הקרם• 
שושלתית במצרים. ב. מריצה: אופז ומניו* — היתר, בשימוש 
במכרות של רומא. נ. נלנל־מים (גלגל־ויטרוביום): בגנון* וגמל — 
טוזקופת האימפריה הרומית. ר. טאזניים: מנוף — טחפירות תל־ 
עמרנה (מצרים). ה. בורג־ארכיטרס : בורג — מישור משופע וגלגל — 
ומנוף!; ציור עייש תיאוריו. ו. מכבש: ברגים — משרידי גת רימית 


שקיעת התרבות היוונית־רומית חלה תקופת-נסיגה, שנמ¬ 
שכה עד המאה ה 12 . על ההתפתחויות, שממאה זאת ועד 
המהפכה התעשיינית, נמנים: הבאת גלגל־הטוויה (ע״ע מכס־ 
טיל, עם׳ 709 — 710 ) לאירופה, המצאת טחנת־הרוח באירופה 
(ע״ע טחנת־קמח, עמ׳ 566 ) וכן שיפורים במחרטת-העץ, 
גלגלי־השיגיים (רובם מעץ) ועוד. באותה תקופה חל גם 
שיכלול הדפוס (ע״ע, עבד 948 — 949 ) ע״י יוהן גוטנברג 
(ע״ע). יש הדואים בלאונרדו דה וינצ׳י (ע״ע, ענד 52 ) את 


מהנדס־המ" הראשון׳ בזכות המצאותיו בשטח זה. 

במשך המאות ה 16 — 18 חלה התקדמות הדרגתית בענפי- 
מ" שונים, במיוחד מ״-טכסטיל. תקופה חדשה בפיתוח מ" 
חלה לקראת סוף המאה ה 18 , עם שיכלולה של מכונת־ 
הקיטור ע״י וט (ע״ע), והתקדמות הטכנולוגיה של הברזל 


(ע״ע). התפתחות זאת, והתמורות החברתיות הקשורות בה, 
נקראת "המהפכה התעשינית" (ע״ע). על תמורה זו ועל 
אלה שבאו אחריה אמר ברטו־נד רסל: "ההשפעה החשובה- 
ביותר של ייצור סחורות ע״י מכונות 
על השקפת־העולם היא — גידול 
עצום בהרגשת הפות של בני־אדם". 

אף שבכל הדורות היו חוגים שהת¬ 
נגדו להרחבת השימוש בבד (למשל, 

הלודיטים [ע״ע]) — אם משום הח¬ 
שש שאלה יתפסו את מקומם, ואם 
משום החשש מפני השתלטות הנד — 

לא תיתכן נסיגה מן העולם ה״ממופך 
של ימינו. על השאלות החברתיות 
שעלו עם המיכון הגובר — ע״ע 
אוטומציה; לצור תעשיתי, עם׳ 169 ־, 

טכניקה, עמ׳ 704 . 



ציור 2 . רעינו לטבו־ 
נה תטידיה: המים 
יזרמו ללא הפסק, 
מאחר שמשקל חסים 
בבוסית עולה על 
משקלם בצינור (ה־ 
רעיוז עומר בסתירה 
לחוק הכלים השלו־ 
בים) 


מ" פשוטות, השם המקובל לאבני-הבניה של כל 
מ׳ — המנוף, האופן והמישור המשופע — ולצירופים פשו¬ 
טים שלהם, כגלגל-השיניים, הגלגלת או הבורג. 

מ" מורכבות, צירוף של מנגנונים, שכ״א מהם 
מורכב ממ " פשוטות. תפקיד המנגנונים להעביר כוח ממקות 
אל מקום השימוש בו, או לגרום להתווית תנועה רצויה. 
לגבי העברת הכוח, או האנרגיה, מתקיים עבור כל מ׳ התנאי 

כלומר, העבודה המופקת שתה או קטנה מהאנרגיה 
המושקעת למשל, בגלל החיכוך (חוק שימור־האנרגיהז 
ע״ע אנרגיה, ענד 670 < מכניקה). בטרם התברר חוק זה, 
באמצע המאה ה 19 ׳ נעשו נסיונות רבים ליצור מ׳ תמידית 
( 16 נ< 01 ת! "-!"":סקזסק). מ׳ תמידית מהסוג הראשון היתה 
צריכה להמשיך בתנועתה ללא צריכת אנרגיה חיצונית, 
תוך הפקת עבודה (ציור 2 ). מ׳ כזאת סותרת את חוק 
שימור־האנרגיה, וכבר במאה ה 16 גטו רוב המדענים לשלול 
את אפשרות־קיומה. מ׳ תמידית מהסוג השני היתד. צריכה 
להפוך חום לאנרגיה מכאנית ביעילות של 100% . פירסום 
החוק השני של התרמודינמיקה (ע״ע, וע״ע אנטרופיה), 
השולל אפשרות קיומה של מ׳ כזאת, סתם את הגולל גם 
על נסיונות אלה. 

המי בימינו ניתנות למיון לשני סוגים: 

( 1 ) מ" להמרת ("ייצור") אנרגיה. מנועים שונים (ע״ע 
מנוע! קיטור, מכתת־! טורבינה! טכניקה, ענד 697 ) ממי¬ 
רים אנרגיה כימית האצורה בדלק לאנרגיה מכאנית. נצילות 
המרת־האנרגיה היא נמוכה, כ 10% — 30% (ע״ע תרמודינ¬ 
מיקה). מ" הממירות אנרגיה מכאנית לחשמלית נקראות 
גנראטורים (ע״ע גנרטור חשמלי) או מחוללים. הגנראטור, 
המנוע החשמלי (מ׳ הממירה אנרגיה חשמלית לאנרגיה 
מכאנית) והשנאי (ע״ע) הם הם" היעילות־ביותר ונצילותם 
יכולה להתקרב ל 100% . 

( 2 ) מ" הקולטות אנרגיה ומבצעות פעולה רצויה. נזכיר 



ציור 2 א. הצעה למכונה תמידית שפורסמה ע״י אולריר ם 1 ז קראנאר 
( 1664 ) ; הסברים לפעולתה רשוטים נמנילה. — כתור הצינור נמצא 
בורנ-ארניטרס, המופעל ע״י נלנל־ויטרוכיוס, שאותו טסובבים 
הברורים הנופלים 













425 


מכונה — מכונות־כלים 


426 


רק כמה סוגי־משנה חשובים. א) מכונות־כלים (ע״ע). ב) 
מ" חקלאיות (ע״ע חקלאות: מכתות וכלים חקלאיים). 
ג) מ" לעיבוד חומר, למשל מ" טכסטיל (ע״ע וע״ע טויה 
ואריגה) ומי לייצור ניר (ע״ע). ד) מתקני הרמה (ע״ע) 
ותעבורה (ע״ע: וע״ע תעבורה ימית: תעופה: רכב: רכבת). 
ד.) מ" לעיבוד מידע ולהעברתו, כמ״־החישוב השונות (ע״ע 
חשוב, מכונת*), מכשירי התקשורת והדפום (ע״ע), מערכות 
פיקוח ובקרה, ועוד. 

מבנה המ׳. הנד המודרנית מורכבת ממערכות, שכל 
אחת מהן מהווה מ׳ בפני עצמה, המכילה מספר פרקים 
ומנגנונים. 

המערכות ופעולותיהן: 1 . מנוע, המספק את האנרגיה 
הדרושה להפעלת ד!מ/ 2 . מערכת לנטילת החומר והגשתו 
לנד, המורכבת ממיתקן־הרמה ומפס — או שולחן — נע, 
המביא את החומר למקום הדרוש■ 3 . מערכת להכנסת החומר 
וקביעתו בנד: 4 . מערכת־פיקוד, המפעילה ומווסתת, לפי 
תיכנון מסוים, את כל מערכות־הייצור. 5 . מערכת־ייצור 
עיקרית. 6 . מערכח־בקרה, הבודקת את המוצרים ומתקנת 
את פעולת־הפד לפי הצורך. 7 . מערכת להורדת המוצרים 
מד,מ׳ ולאריזתם. — וע״ע פרקי־מ". 

ס. ליליי (תרג׳ מאבג׳), אדם, מכונה והיסטוריה, תשי״ז: 

. 0 ; 1954 , € 7111071 $ 71 € ! 4 €€ 110711701 ! / 0 

; 1954-58 ,ז\- 1 ,י< 0/0£ מ^< 7 / 0 1 ־ 1 !/ ,(.!>£) ־ז€£ת 51 

י ח€ח 8 י 0 . 1965:11 , €7171% %171£ 1171 ? 11171 ' 14071-1401 

. 1969 ,$? 140111171 

פ. דו. 

מכונות־כלים ( 1001$ ׳ 10 ז 11 ( 130 \), מ" המעבדות בעי* 
בוד שבבי — מתכות (ע״ע מתכות, עבוד), עץ וחומרים 
פלאסטיים. חשיבות מה״כ נובעת מיכולתן לייצר סדרות 
גדולות של מוצרים (בעיקר פירקי־מ") זהים. 

תולדות מה״כ המודרניות ראשיתן במאה ה 16 . קדמו 
להן איזמל וסכין־האבן, שהוחלפו בתקופה מאוחרת־יותר 
בכלי־חיתוך ממתכת. אב־טיפוס של המחרסה (ר׳ להלן), 
למשל, תוכנן בידי לאוברדו דה וינצ׳י (ע״ע) והיה מונע 
ביד, הכוש נע בתנועת הלוך־ושוב ומערכת הכיוונון לא 
היתה נוחה להפעלה. האצת קצב־הייצור, שהחלה במאה 
ה 16 , הביאה לדרישה גוברת והולכת לבניית מ״־ייצור רבות, 
מהירות ומדויקות־יותר: ולפיכך הוחש פיתוח מה״ס צורתן 
הנוכחית של מה״כ התגבשה לקראת סוף המאה ה 18 , בת¬ 
קופת המהפכה התעשינית (ע״ע), עם פיתוח מקורות־הכוח 
המכאניים. המנוע החשמלי הקטן איפשר לצייד כל מ״כ 
במקור-כוח נפרד. בימינו הנטיה היא לבנות מ״כ רבות- 
שימושים, המסוגלות לבצע מספר סוגי־עיבוד או כמה 
שלבי־עיבוד עוקבים. שילוב המחשב האלקטרוני איפשר 
בניית מ״כ אוטומאטיות־לחלוטין, כגון ה 10 ; 31 ת £61 ; 3.1115 ^ 111 ^ 
(ע״ע יצור תעשןתי), ההופכות את חומר-הגלם למוצרים 
מוגמרים ללא התערבות יד־אדם (ר׳ ציוד 2 ). 

ממיינים את מה״כ למ" שבהן החיתוך מבוצע בתנועה 
סיבובית (וגם בהן שני תת־סוגים: מ" המעבדות שטחים 
סיבוביים ומ" המעבדות שטחים מישוריים) ומ" החותכות 
בתנועה קווית. 

מכונת־הכלים השימושית־ביותר היא ה מ ח ר ט ה (אנג׳ 
13111£ ), המשמשת לעיבוד חומרים לצורות סיבוביות שונות 
כגון גלילים, חרוטים וכדורים, לחיתוך תבריגים, להשחזה, 
לקידוח, לתיקון חלקי־מ" ולהעתקתם. צורת פעולתה דומה 



ציור 1 . 0 ח ר ם ה : 1 . סערנת־הראש, הנוללת את הכוש הראשי, נ 5 נלי־ 
שיניים וסתני־הפעלה ; 2 . הכוש הראשי: 3 . היצוע ; 4 . סח:י<ן־הםניו: 
5 . הנררה, הכוללת סנננוו לכיוונו? טצב הסכין; 6 . נקורת-סיפוב 
וטשעו לסוצר: 7 . רבב, הקובע את ט<ןום נהודת־הטשען 

לפעולת אבבי־הקדר: החלק המעובד מורכב על כוש (אנג׳ 
ש 1 ן> 10 ק 5 ) ומונע בתנועה סיבובית הנקראת תנועה ראשית, 
ואילו כלי-החיתוך מונע בתנועה קווית (צירית, מחוגית 
או משולבת) הנקראת הגש. המחרטות ממוינות בהתאם 
לקוטרו של החלק הגדול־ביותר שניתן לעבד בהן. יש 
מחרטות בעלות קוטר־עיבוד של 1000 מ״מ ויותר. 

הסוגים השכיחים של מחרטות הם: מחרטת־השולחן, 
המשמשת לעיבוד חלקים קטנים: מחרטת־הרגל, הגדולה 
ממחרטת-השולחן ומשמשת לרוב העבודות הנעשות במח¬ 
רטה: מחרטת־הצריה, שהיא אומומאטיח־למחצה ובעזרתה 
ניתן לבצע פעולות-עיבוד אחדות באמצעות מספר כלי־ 
חיתוך. לאחר קביעה חד-פעמית של המוצר וכלי-החיתוך 
ע״י מומחה, ניתנת מחרטת-הצריח להפעלה בידי פועלים 
בעלי הכשרה טכנית מעטה. 

המקדחה (אנג׳ £ת 1 ו! 30 נמ 8 ת 1111 ז 1 >) משמשת לעשיית 
חורים עגולים במתכת באמצעות כלי־חיחוך מסתובב הנקרא 
מקדח: מבחינים בין מקדח לולייני, המשמש לקדיחה 
במתכות קשות, ובין מקדח בעל חריצים ישרים, לקדיחה 
במתכות רכות, כגון נחושת. ישנם גם מקדחים מיוחדים: 
לקדיחה בבטון ועוד. החריצים במקדח משמשים להחדרת 
נוזל-קירור ולהוצאת השבבים. קיימות מקדחות בגדלים 
שונים, החל ממקדחת־היד הקמנה (תמ': ר׳ כרך י״ה, עמ׳ 
231 , ציור 8 ) ועד למקדחה הגדולה הניצבת על הריצפה 
ויכולה להיות בעלת מספר ראשים. המקדחות ממוינות לפי 
קוטר המקדח הגדול־ביותר שניתן להרכיב בהן. חורים עדי¬ 
נים ומדויקים במיוחד ניתן לקדוח באמצעות מקדחת-לייזר, 
שבה נעשית הקדיחה באמצעות קרן־אור מרוכזת ובעלת 
עצמה (ע״ע ליזר ומיזר, עמ׳ 752 ). קידוח צורות מורכבות 
נעשה לעתים ע״י ראש, בעל צורה מתאימה, המכה בתדירות 
גבוהה (כ 10,000 פעם בשניה) על המתכת וחודר לתוכה. 
אחרי הקדיחה יש בד״כ לבצע עוד מספר פעולות: קידוד — 
השלמת מידתו המדויקת של חור עגול: חריטה פנימית — 
הגדלת קוטר-החור; שיקוע — הגדלת קוטרו של הקצה 
החיצוני של החור, למשל בשביל ראש־בורג: תבריג פנימי, 
הנעשה באמצעות מברז. 

ה כ ר ם ו מ ת (אגג' 6 מ 111 :> 3 !ת 8 ת 1111 ת 1 ) מעבדת מיש־ 
טחים ישרים. פעולת-ההיתוך געשית על־ידי הגשת המוצר 
אל כלי-חיתוך מסתובב בעל מספר להבים. כלי־החיתוך 



427 


מכונות־־כלים — מכילתא 


428 



ציור 2 . ה סוזגות^טב׳*!!!^, טכונת־כלים אוטומאטית, המבצעת את כ 5 
פעו?וח העיבוד והפיקוח הדרושות 5 הפיכת חוםר־הנ 5 ם 5 סוצר מוגמר 


נקרא פרסום או גייצת. הפרסום הדוק על פוש־ד,פרסומת 
ומסתובב יחד אתו. עיבוד מישטח ישר במקביל לציר- 
הפירסום נקרא פירסום מישורי! פירסום־פנים — עיבוד 
מישטח ישר הניצב לציר־הפירסום! עיבוד מישסח ישר 
בזווית לציר הכירסום נקרא כירסום זורחי! כירסום 
צורתי — עיבוד מישסח לא־מישורי; פירסוס מורפב — 
כירסום בעזרת כמה פרסומים הדוקים־יחד על גל אחד! 
כירסום־חריצים — פעולה המתייחסת לעשיית חריצים 
במקדחים, מקדדים או מברזים. קיימים שני סוגי פרסומות: 
(א) בעלות שולחן קבוע לבסיס וראש מתכוונן! (ב) בעלות 
ראש קבוע ושולחן מתכוונן. הפרסומות מהסוג הראשון 
חזקות וקשוחות ומתאימות לייצור המוני, אם־פי כיוונונן 
אינו קל. יש שפרסומות מסוג זה מצוידות במספר כושי־ 
פירסום דעילותן גבוהה־מאוד. בפרסומות מהסוג השני 
מורכב השולחן על זיז המסוגל לנוע לאורך מסלולים על-פני 
גוף הפרסומת. לסוג זה שייכת הפרסומת האוניוורסאלית, 
שבה ניתן לסובב את השולחן במישור האופקי ולפרסם 
חריצים לולייניים, למשל במקדחים. קיימת גם פרסומת 
בעלת ראש אוניוורסאלי, הניתן להטיה בכל זרות. בפר¬ 
סומת האנכית ניתן לבצע פעולות־פירסום שונות כגון שט¬ 
חים ישרים, שטחים עגולים. מדרגות. חריצים וגלגלי-שיניים 
לולייניים. 

ה מ ק צ ע ה הרוחבית (אנג׳ ־ 1 ; 4 קג 1 ן$) משמשת בעי¬ 
קר לייצור מישטחים ישרים, בדומה לכרסומת. לעבודות 
פשוטות נוח רעיל יותר להשתמש במקצעה הרוחבית שהיא 
מ׳ פשוטה חולה יחסית, ולהביה פשוטים, זולים ונוחים 
להשחזה. המוצר קבוע על שולחן־עבודה הנתון לכיוונון. 
תנועת־החיתוך היא תנועת הלוך־ושוב, שאותה מבצע הנגח 
הנושא את הסכין. סיווג המקצעות נעשה לפי אורך החתך 
המירבי שהן מסוגלות לבצע. המקצעה ההידרולית שונה 
מהמכאנית בשיטת־ההנעה של הנגח. 

ה מ ק צ ע ה (אנג׳ ז;>״ 13 ת) משמשת להקצעת מישטחים 
ישרים הגדוליס-מדי להקצעה במקצעה הרוחבית ושלא נוח 
לעבדם בכרסומת. המוצר מהודק לשולחן הנע הלוך־ושוב, 
ואילו הספין קבוע בראש המקצעה. הסכין חותך רק בעת 
מהלך-החיתוך של השולחן, ואילו במהלך־החזרה אין הוא 
חותך. דיוק העיבוד רב, ועל-פן דורשת הפעלת המקצעה 


דרגת-מיומנות גבוהה. מעבדים בה מישטחים מישוריים בש¬ 
ביל מ" דפוס, קיטור טבססיל ועוד. 

המקצעות החדישות מצטיינות בשיכלולים טכניים חשו¬ 
בים, כגון הסעה מהירה של הראשים, ביוונון נפרד של 
מהירויות מהלך־החיתוך ומהלך־החזרה, מיתקן־הרמה מכאני 
לסכין בשעת המהלך חזרה כדי למנוע שחיקת הסכין וה¬ 
מוצר. 

מ״־כלים אחרות הן המשחזר. (ע״ע השחזה, עמ ׳ 500 ), 

מ׳ החתוך (ע״ע) ומ" לחצנות ומבלטנות. 

; 1954-58 ,זו- 1 , 101029 ( 0 / 1 ) 7 / 0 ((•( 1-11110 4 ,(.[; 0 ) ז 8111£6 . 0 

(( 7/13 101 /^ 1 , 70013 11 ( 1400111 ,ע 516 ת 1 ,ז .£ .זז - 11 בזז .ם .א 
. 1957 9 ) 7/1 ( 1-1011 14 ( 0 3 ( 4 

אש. ש. 

מכות (או: מלקות), מסכת בסדר נזיקין (ע״ע), במשנה 
( 3 פרקים), בתוספתא ( 4 או 5 פרקים), בתלמוד 
הירושלמי (לשני הפרקים הראשונים בלבד וכמה קטעים 
מן הסוף) ובבבלי. מקומה לאחר מסכת סנהדרין (ע״ע), 
ומתחילה היתר, המשך וסיום לה. בם׳— כבמסכת סנהדרין — 
משוקע חומר קדום מאוד. המסכת נקראת ע״ש עונש המל¬ 
קות, שבו עוסק הפרק האחרון שלה. פרק א׳ עוסק בהלכות 
עדים בכלל ועדים זוממים בפרט, ובדין עונש המוות! פרק 
ב׳ דן בעונש הגלות של הרוצח בשגגה. 

נלוו לה, בסופה (בייחוד בבבלי), דברי אגדה, והיא 
מסתיימת בסוגיית אגדה גדולה, העוסקת במניין המצוות 
(ע״ע מצוה, עט׳ 113 ). 

מ. פרידמן, תלמוד בבלי, מסכת 0 ', 1888 ! ש. וחדר, קסע 

ירושלמי מבין כתבי זזגניזד בבודאםשט(תדביץ, י״ז), תש״ו! 

ש. ליברמן, הלכות הירושלמי לרמב״ם ז״ל, עמ ׳ ס״ז-ח, 

תש״ח! י. ג. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, 417 — 421 , 

תשי״ז. 

מכילתא (ארמית: מידה = יוד ׳ץ 6 ׳״ £0 ), שמם של שני 
ז מדרשי־הלכה תנאיים לספר שמות. 

( 1 ) "מ׳ דרבי ישמעאל", נזכרת לראשונה אצל גאוני 
בבל, במאה ה 10 ׳ בכינויים: "מ׳ ואלה שמות" ו״מ׳ רא״י", 
ואצל רב נסים גאון לראשונה בשמה הנוכחי, כנראה ע״ש 
ראשיתה: "רבי ישמעאל אמר: משד, הראה את החדש 
לישראל". ד,מ׳ היא מדרש מבאר לספר שמות כסדרו, פסוק 
אחר פסוק, ופעמים הרבה — כל מלה בפסוק. תחילת המדרש 
בפרק יב, א, והוא נמשך ברציפות עד פרק כג, יט! אח״כ 
באות דרשות לפרקים לא, יב—יז, ולה, א—ג, רלר — חלקו 
ההלכתי של הספד, להוציא פרשת המשכן ולרבות החלק 
הסיפורי הכלול בחטיבה העיקרית יב, (א—כג, יט). הפסוקים 
הסיפוריים הם למעלה ממחצית פסוקי המי, וע״כ אין חלק 
האגדה במ׳ — שהיא מדרש-הלכה מעיקרו — נופל מההלכה. 
הנד נחלקת ל 9 מסכות: א. "פסחא" (יב, א—יג, טז)! ב. 
"ויהי בשלח פרעה" (יג, יז —יד, לא)! ג. "שירתא" (טו, 
א—כא)! ד. "חסע" (טו, כב—יז, ז)! ה. "עמלק" (יז, 
ח—יח, כז)! ו. "בחדש" (יט, א—כ, כו)! ז. "נזיקין* (כא, 
א—כב, כג)! ח. "כספא" (כב, כד—כג, י); ט. "שבתא" 
לא, יב—יז! לח׳ א—ג). כל מסכת נחלקה לפרשיות ( 82 
בכ״י) וכל פרשה נחלקה (בכ״י) להלכות (פסקאות). לחלוקה 
קדומה זו, לפי נושאים, אין כל קשר עם סדר קריאת התורה, 
אלא שהיא נשתבשה בהשפעת קריאת־התורה, וכך חולקו 
שתי מסכות לשתיים ("עמלק בשלח* ו״עמלק יתרו"! "שבתא 
כי-תשא* ו״שבתא מקהל"), ואילו "נזיקין" ו״כספא", צורפו 




429 


מכילתא — מכלן 


430 


יחד בשם "משפטים". מכך נשתבשה אף החלוקה לפרשיות, 
ואילו החלוקה להלכות בטלה כליל בדפוסים. כבכל מדרשי- 
ההלכה, אין בנד "פתיחות", למעט מעיו פתיחה אחת (עמלק, 
א׳). לשון הנד עברית צחה, ומצויות בה גם מלים יווניות 
ודומיות. בתלמודים ובמדרשי־האגדה מצויות ברייתות ע״ש 
ר׳ ישמעאל (ע״ע), או "תנא דבי ר״י" המופיעות בנד בסתם, 
ונזברים בה גם הרבה תנאים מתלמידיו. ע״כ מקובל על כמה 
חוקרים להניח שהמ׳ באמת מביודמדרשו. כשאר מדרשי- 
ההלכה׳ לא היתד. ידועה הנד לתלמודים, ומסתבר שלוקטה 
ונערכה בא״י לא לפני סוף המאה ה 4 לסה״ג. הנד נדפסה 
לראשונה בקושטא, רע״ה, אח״כ בוונציה, ש״ו, ומאז פעמים 
הרבה עם פירושים שונים. במאה ה 19 נדפסו כמה מהדורות, 
מלווות במבואות והערות, ע״י א״ה ודיס (דנה. תרכ״ו)! 
מ. איש-שלום (דנה, תר״ל)! מהדורה מדעית ע״י ח״ש 
הורוויץ, שהושלמה לאחר מותו ע״י י״א רבין (פםד״מ, 
תרצ״א). מהדורה מדעית, עם תרגום לאנגלית, נדפסה ע״י 
לויטרבך (פילאדלפיה, תרצ״ד/תרצ״ה). 

( 2 ) נד דרבי שמעון בן יוחאי, ביה״ב נקראה גם: "סיפרי 
דבי רב" ז "מכילתין דרבי עקיבא"! "מכילתא דסניא". שם 
זה, כמוהו כשם "מ' דרשב״י", יסודו בפתיחת המדרש: 
״רשב״י אומר: מפני מה נגלה הקב״ה... מתוך הסנה". גם 
זה מדרש מבאר, פרק פרק ופסוק פסוק. תחילתו בפרק ג, 
פסוק א, אבל, בגלל מצב-השתמרותו הלקוי, אין לדעת אם 
נמשך ברציפות והיכן נסתיים. המדרש כולל גם אגדה, ובמ־ 
קורו נחלק אף הוא לפרשיות ולהלכות, אלא שפרטי החלוקה 
אינם ברורים. לשונו עברית צחה, ומעורבות בו גם מלים 
יווניות ורומיות. מ׳ זו נחשבת ע״י חוקרים רבים כשייכת 
לבית-מדרשו של רבי עקיבא. יש שייחסוה באמת לרשב״י 
ויש שראו בחזקיה (ע״ע), או ברב את מחברה (או מסדרה), 
אך בהשערות אלו אין, כנראה, ממש. הנד קרובה באופיה 
ל״ספרי" דברים. היא מגלה סימני איחור, בעיקר בלשונה, 
והאגדה שבה שווה ברובה לזו שבמ׳ דר״י וכנראה הועברה 
משם. יש לקבוע את זמן עריכתה בא״י לא לפני ראשית 
המאה ה 5 . 

מ׳ דרשב״י מצוטטת הרבה, מתקופת הגאונים ואילך, והיתד. 
עדיין ידועה במאה ה 16 , אולם לא נדפסה, ומן המאה ה 17 
נחשבה לאבודה, במאה ה 19 נתגלה קטע קטן בכ״י, שהוכר 
ע״י מ. איש־שלום, שהחל באיסוף הציטאטים מיה״ב. אחריו 
גילה ישראל לד (ע״ע), שברייתות רבות ממנה משוקעות 
ב״מדרש הגדול", ומשהתחילו מתגלים גם שרידים נוספים 
מהגניזה, הוציא ד״צ הופמן (ע״ע) מהדורה של מ׳ דרשב״י 
מלווה מבוא והערות (פםד״מ, תרס״ה). הואיל וב״מדרש 
הגדול" לא צוינו המקורות ונעשו בהם שם עיבודים ושי¬ 
נויים, רחוקה היחד. המהדורה משלימות. במשך הזמן נתגלו 
שרידי גניזה נוספים וי״נ אפשטיין החל להכין מהדורה 
מדעית מבוססת על הגניזה בצירוף ליקוטים מ״מדרש הג¬ 
דול". לאחר מותו הושלמה בידי ע״צ מלמד (ירושלים, 
תשט״ו). גם עתה אין בידנו, ע״פ כ״י׳ אלא כמחצית מה¬ 
מדרש המקורי. 

מ. איש־שלום, מבוא למהדורת הס׳ דר״י, ע xxx—x .^, 
תר״ל: י״ט ל. צונץ — ח. אלבק, הדרשות בישראל, מפתח, 
תשט״י! י״נ אפשטיין — ע״צ מלמד, מבוא ל״מ׳ דרשבי׳י", 
י״ג־נ״ח, תשט״ו. י״ב אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, 
545 — 587 , 725 — 749 , תשי״ז! ח. אלבק, מבוא לתלמו¬ 
דים/ 79 — 143 / תשכ״ס \ 416 67 <)* 1 ) ¥ 07 ] מו£ . 1 


£ה 161114 ה £1 ״ 7.141 ,חח 3 ות 0 ס 1 ־ 1 .נ 1 ; 1889 ," 1011 * 511 1 < 1 <) 8.0 465 

067 ,£׳ו€כ! 2 ת 01 .^ 1 ; 1906 .€?) . 4 ! 71 716 6 <) 1716 ) 5 ) %€5 1 )% 1 * 11 ) 1 ׳ 1 ־ 4/4 0.11 517110115 .א 4111611 

, 112 ׳\ 0 ־ 101 ־ 1 . 5 ; 1911 . 70 . 1 211 

861170 §6 2117 £71(1071471% (411(( 1 6X11(71111( (117 5 (, 465 /?. 

' 1010 ) ? 41 67 י) 4 ) 11471%671 ) 71167514€ [\ י ^ 0€ נ 11 .^ . 011 ; 1919 , 1011 * 511 
. 1927 , 157 — 151 , 1 * 111 ) 147051 **}*{ס!*}) 

מ. ד. ה. 

מכיר, בנו-יחידו של מנשה ([ע״ע] ברא׳ נ׳ בג! במד׳ 
כו׳ כם—לה). מ׳ הוליד את גלעד (השו׳ גם יהר 
יז, ג! דה״א ב, כא! ז, יד) ובני גלעד הם אבות משפחות 
מנשה (השר דה״א ז, יד). שירת דב 1 רה מבחינה בין מ׳, 
הנמנה עם בני אפרים ובנימין שהשתתפו במלחמת סיסרא, 
לבין גלעד אשר "בעבר הירדן שכך, הנזכר עם שבט ראובן, 
ולא נטל חלק במלחמה. מנשה אינו נזכר בשירת דבורה, 
ומסתבר שמ׳ מייצג את כלל השבט, בהיותו בנו-יחידו. 
משירת דבורה משמע שבני מ׳ התיישבו בא״י המערבית, 
אך לסי המקרא (במד׳ לב, לט—מב! והשר יהר יז, א), 
כבשו בני מ׳ את הגלעד והבשן עוד בימי משה. סברה מקו¬ 
בלת היא שבתחילה ישבו בא״י המערבית, ואח״כ עברו 
חלק מהם (השר "חצי בני מכיר" [יהר יג, לא]) אל עבה״י 
המזרחי. מ׳ התנחל בגלעד הצפוני (שם) מן היבוק ועד 
הירמוך, ואילו יאיר (ע״ע) ונבח נאחזו בבשן (השר דב׳ 
ג, יד), ואין סתירה למה שנאמר בדה״א (ב, כב) שיאיר 
התיישב בארץ גלעד, משום שיאיר היה מצאצאי מ' (שם 
ב, כא), ולא אחיו. אשת מ׳ היא מעכה (דה״א ז, טז) ואף 
כאן רמז שבני מ׳ התיישבו מצפון לירמוך, ושם נתמזגו, 
כנראה, משפחות מ׳ עם האוכלוסיה הארמית המקומית (השר 
דה״א ז, יד). 

מכלן (תס!^!*, צרם׳ מלין [ 13111105 *]), עיר במחוז 
אנטוורפן׳ בצפון־בלגיה! 66,000 תושבים ( 1969 ). 

יושבת על גדות הנהר דילה, יובל הסחלךה, כ 25 ק״מ מצפון 
לבריסל ובמרחק דומה מדרום לאנטוורפן, על עורקי-התח- 
בורה הראשיים המחברים ערים אלו. 

מ' נמצאת במרכזו של איזור חקלאי המגדל דגנים, 
ירקות ומספוא, ובסביבתה משק-חלב מפותח. בעבר היתד. 
מפורסמת בייצור תחרים ואריגי צמר ופשתן, וכיום עוסקת 
תעשייתה המגוונת בייצור מוצרי ברזל ופלדה שונים, חלקי- 
מכוניות, מכשירי-חשמל, רהיטים, שטיחים, כימיקאלים, 
מוצרי-עור ועוד. בט׳ גם בתי-מלאכה גדולים של מסה״ב 
הבלגית, שהעיר היא אחד מצמתיה החשובים. 

חלקה העתיק של מ׳ מוקף שדרות רחבות׳ שניטעו על 
קו החומה שממנה נותר רק "שער-בריסל" מהמאה ה 13 , 
ומצויים שם ארמונות וכנסיות מסוף יה״ב ומתקופת הרנ¬ 
סאנס. בקאתדראלת רומבולד הקדוש (מהמאות 13 — 15 ) יש 
מגדל-פעמונים מרשים בגובה של כ 100 מ׳, והיא מעוטרת 
בציוריו של ואן־דיק׳ המתארים את חיי רומבולד והצליבה. 
כנסיות אחרות מעוטרות בציורים של רובנס. בין המבנים 
החילוניים — ארמון בסיגנון הרנסאנס המוקדם, שנבנה ע״י 
מרגרט מאוסטריה. 

היסטוריה. מ׳ ידועה מהמאה ה 6 ; חשיבותה גדלה 
במאה ה 11 , כשהיתה בשלטון הנםיך-ההגמון של לח׳ (ע״ע, 
עם׳ 743 ). ביה״ב נתפרסמה בחעשיית-הריקמה שבה. שארל 
"האמיץ", דוכס בודגונדיה, קבע בד. את מושב ביהמ״ש 
העליון של ארצו ( 1473 ). לשיא שיגשוגה הגיעה מ' במחצית 




431 


מכלן — מכ״ם 


432 


הראשונה של המאה ה 16 , כשהיתה בירת ארצות-השפלה, 
וב 1599 נהיתה למושב ארכיהגמון. אך במלחמות במאות 
ה 16 — 18 נפגעה קשות, וכן ניזוקה מאד במלה״ע 11 . 

ר. בג. — אה. א. 

מכ״ם (ר״ת: מוצא־כיוון־מרחק; אנג׳: : 113331 , ר״ת של 
#מ!#תג! 3 ת €01:10113 :! 3£ 3310 >! — גילוי וקביעת 
מרחקים באמצעות גלי־ראדיו). הם׳ הומצא ונבנה במשך 
שנות השלושים בארצות אחדות, באורח מקביל־כמעט. מא¬ 
מץ בריטי־אמריקאי מרוכז הביא בראשית מלה״ע 11 לידי 
פיתוח המ , , והוא תרם רבות להגנה האווירית על בריטניה 
ולצרכי־המלחמה בכלל. מלבד שימושיו הצבאיים (גילוי 
האויב ואיכונו באוויר ובים, ולאחרונה אף על־פבי הקרקע; 
כיוונון כלי-נשק — תותחים או טילים) משמש ד.מ׳ גם 
לתכליות אזרחיות שונות (כגון נווטות, מטאורולוגיה, טכנו־ 
לוגיית־חלל ומחקר גאופיסי [ע״ע טיל, נוטות]). איכון 
בשיטת־הנד עדיף על איכון בשיטות אופטיות: לנד טווח 
גדול־יותר, הוא ניתן להפעלה גם בלילה, ורגישותו לתנאי 
מזג־האוויר (ערפל וכיו״ב) פחותה. 

חלקי הנד העיקריים הם: משדר, אנטנה (לשידור ולק¬ 
ליטה), מקלט, משקף (ר׳ להלן). המשדר משדר "פעימות" 
של גלים אלקטרומגנטיים. האנטנה משלחת פעימות אלה 
באלומה מרוכזת לכיוון הרצוי* כן קולטת היא, בין פעימה 
לפעימה, "הדים" (אותות אלקטרומגנטיים) המוחזרים מכל 
עצם הניצב בדרכה של האלומה. המקלט מגביר הדים אלה 
ומזין בהם את המשקף שעל מסכו הם מיוצגים וניתנים 
למדידה. 

קיימים מכשירי־מ׳ הפועלים לפי העיקרון של שידור 
גלים רצופים (ולא פעימות). 

בתיכנון מ׳ יש לחתור להשגת טווח־פעולה, עוצמת- 
קליטה וכושר־הפרדה נאותים. טווח הנד, לגבי מטרות שעל־ 
פני הקרקע, גדול אך במעט ממרחק קו-האופק; לפיכך 
רצוי להציב את האנטנה של ד.מ' בנקודה גבוהה ככל- 
האפשר. עוצמת־הקליטה תלויה — בין־השאר — בסגולות 
האנטנה ובאורך הגל המשמש לשידור. לשם השגת עוצמה 
גבוהה נוח־יותר להשתמש בגלים ארוכים (הם רצויים גם 
לשם הפחתת הבליעה באטמוספירה). 

כושר ההפרדה הוא המרחק המיזערי בין שני עצמים 
שמהם מתקבלים עדיין הדים נפרדים (לשם השוואה — 
ע״ע מיקרוסקופ). כושר ההפרדה הזוויתי הוא טוב ככל' 
שהאלומה המשודרת צרה, ואילו רוחב האלומה נקבע ע״י 

הרכב המערכת 



ציור 1 . ספ״ם 5 ארטי?ריה 


גודל האנטנה ואורך-הגל. מאחר שאנטנה קטנה היא מדו- 
ייקת ונוחה־יותר — עדיפים, מבחינה זו, גלים קצרים. כושר 
ההפרדה הטווחי תובע שהפעימות תהיינה קצרות ומוגדרות 
באופן חד (לשם־כך חייבות הן להכיל מספר גדול של 
אורכי־גל). גם לזאת נדרשים איפוא גלים קצרים. 

אורכי־הגל המשמשים בנד מתקבלים איפוא כפשרה בין 
התביעות מבחינת העוצמה ומבחינת כושר-ההפרדה. מקו¬ 
בלים גלים שאורכם ממילימטר ועד מטרים ספורים — 
בהתאם לצרכים המיוחדים (למשל: לשם תצפיות אסטרו¬ 
נומיות דרושה עוצמה גבוהה, וניתן לוותר במקצת על 
איכות כושר ההפרדה! על-כן משתמשים במקרה זה בגלים 
ארוכים־יחסית). 

מירווח-הזמן שבין שידורי פעימות עוקבות מנוצל לק¬ 
ליטה. מירווח זה חייב איפוא להספיק למעבר הפעימה מן 
הנד אל המטרה ובחזרה. למשל, אם מעוניינים בטווח של 
150 ק״ם, יש להשאיר מירווח של אלפית־השניה, לפחות, 
בין הפעימות (מהירותם של גלים אלקטרומגגטיים היא 
כמהירות האור [ע״ע]). 

יעדיה של האנטנה (ע״ע) הם: לרכז את האלומה המשו¬ 
דרת בכיוון למטרה, לספק שטח גדול ל״איסוף" האותות 
המוחזרים (עוצמתם של אלה נמוכה מאד, למשל, פי 10 16 
או 10 18 , מעוצמת האותות המשודרים), ולציין את מיקומה 
ד,זוויתי של המטרה. 

מקובלים שני טיפוסים עיקריים של אנטנה: א) מחזיר־ 

אור (זסזס^ז) פאראבולי, שממזיקדו נשלחים הגלים ואליו 
הם מוחזרים. מדריך־גל מחבר את נקודת־המוקד אל המשדר 
ואל המקלט חליפות. בעת השידור פועלת אנטנה כזאת לפי 
עיקרון דומה לזה של !רקוד (ע״ע). ב) אנטנה המורכבת 
ממערכת מישורית של דו-קטבים המתנודדים בהפרשי-מופע 
מסויימים! כתוצאה מכך נשלחת אלומת-גלים בכיוון מועדף 
(ע״ע אנטנה; עקיפה). 

תופעת העקיפה, הניכרת בכל אנטנה, גורמת לכך שא־ 
לומת-הגלים היא בצורת אונה, ושבצידי האונה המרכזית 
מופיעות גם אונות משניות (ר׳ ציור 2 ) ; אלה עלולות לגרום 
להופעת עצמים מדומים על מסך ד.מ׳. 

במערכות פ׳ המשמשות לחיפוש ולניווט משתנה כיוון 
השידור ברציפות — באמצעות תנועת האנטנה (למשל, 
סיבוב). הזווית שבין כיווני פעימות עוקבות חייבת להיות 
קטנה מכושר־ההפרדה הזוויתי המבוקש! מהירות תנועתה 
של האנטנה מוגבלת איפוא על־ידי הטווח. במכשירי מ׳ 
לכיוונון כלי־נשק עוקבת האנטנה אחרי המטרה. 

המשקף, שעליו מוצג המידע הנקלט, עיקרו שפופרת 
קתודית (ע״ע) ומסך פלואוךסצגטי. אלומת אלקטרונים פו¬ 
געת במסך וגורמת להיווצרות נקודות-אור עליו. שני טיפוסי 
משקף הם בעלי חשיבות מיוחדת. במשקף מטיפוס "א" 
מופיעה נקודת-האור עם שידור הפעימה בקצהו השמאלי 
של המסך; בהעדר הד, נעה היא ימינה במהירות קבועה, 
ומכסה את רוחב המסך במשך הזמן הנדרש להד כדי לחזור 
ממרחק בשיעור הטווח המירבי. כך מופיע על המסך הפלו־ 
אוירסצנטי קו א 1 פקי. הופעת הד גורמת להסטה רגעית של 
נקודת־האור כלפי מעלה, וכך נוצר ציון המאפשר מדידה 
מדוייקת של טווח העצם (למעשה, קיימים תמיד הדים 
כלשהם, ולפיכך ניכרות הפרעות תמידיות בקו האופקי 
המצטייר על המסך). משקף מטיפוס זה איננו מאפשר קרי־ 


433 


מכ״ם — מכנאס 


434 



ציור 2 . טעח־ טיפוסי ׳ע? יו?וםוח י הג?ים יהטמודרים והנהלטים) 
כאנטנה ׳ 70 סב״ס. הגבוי טתאר את הת?ות ני! עוצטת־הא 1 ת 
5 בי! ניוונו 

את ביוון! משום־כך משתמשים בו בעיקר בצירוף עם 
אנטנות העוקבות אחר המטרד, (מחוג נוסף מציין את מצב 
האנטנה בעת החזרת ההד). משקף . 1 .?.? (ח 10 .) 51 ס? ״ 13 ? 
־ 103101 ( 4 ת 1 ) נועד, לעומת־זאת, לשימוש עם אנטנות מסתו¬ 
בבות. בעת שידור הפעימה מופיעה נקודת־האור במרכזו 
של מסך עגול, ונעה במהירות קבועה כלפי־חוץ — כך, 
שברגע המתאים לחזרת הד מקצה הטווח המירבי מגיעה 
הנקודה אל שפת המסך. תוך כדי תנועתה מן המרכז החוצה 
מבצעת נקודת-האור גם תנועה סיבובית המתואמת עם 
סיבוב האנטנה. בהעדר הד, מוארת הנקודה רק במקצת. 
הופעת הד גורמת להגברת עוצמתה של קרן־האלקטרונים, 
וכתוצאה מכך מתקבל כתם זוהר. כתם־אור זה נשאר על 
המסך למשך זמן המספיק לפחות כדי סיבוב שלם של 
האנטנה. מקום הכתם על המסך מציין את מרחקו וכיוונו 
של העצם שממנו הוחזר ההד (מרחקו ממרכז-המסך פרו¬ 
פורציוני לזמן שחלף משידור הפעימה ועד לחזרת ההד! 
כיוונו על המסך מתאים לכיוון האנטנה בעת קליטת ההד, 
ז״א לכיוון העצם). לפיכך דומה התמונה המתקבלת למפה, 
שבה מופיעים העצמים שמהם הוחזר הד (עצמים שמעבר 



ציור 3 . צורת טפרידאילת משיווי .!. 5 ז.?. המענ 5 הבהיר (שמחוני 
ניתז לשינוי) טשטש למדידות טווח: בסרמו האניה נושאת־המנ׳ים. 
הקו הבהיר טצייז אח ביוון חדטום־האניה. לימינו — נלי־שייט נוסף, 
ילשמאלו (בקירבת החוף) אי־האלמוגים (באדיבות היל־הים הישראלי) 


לקרדיאופק, או עצמים ה״מוסתרים" על־ידי עצם גדול וק¬ 
רוב — לא יופיעו). 

לשם מעקב אחר עצמים נעים (מטוסים, טילים וכיו״ב) 
פותח מ׳־דופלר. לפי אפקט דופלר (ע״ע) משתנה תדירותו 
של גל כשהוא מוחזר מעצם נע. המקלט במ׳־דופלר אינו 
מגיב כלל על הדים שתדירותם זהה עם תדירות השידור, 
אלא מעביר למשקף רק הדים בעלי תדירויות אחרות, כלו׳ 
רק הדים המוחזרים ממטרות נעות. 

ז 011 ת 0 !> 81 . 14 .£ ;* 1946 ,.?( / 0 צ 01/7/0 קמ? , 5011001 .. 8 

,(. 1 ) 6 ) וז 0 ׳ 44 ס 8 . 0 .£ ; 1947 .? 1 ,(. 1 ) 6 ) 

/ 0 *? 1 <ן 0 ה' , 8111302014 ; 1954 2 ,. 8 / 0 0 / 6004 < 7 4 , 

. 1969 ה 16111110 ? 1 ! 1 /^ 141 

יא. ש. 

מכנאס צרפ׳: €5 ״ 14 ט 4 ן), עיר בצפון־מערב מרו¬ 

קו, כ 55 ק״מ מדרום־מערב לפס. 205,000 תושבים 
( 1970 ). מ׳, בירת פרובינציית מ׳ ( 13,298 קמ״ר! 557,100 
תוש׳ [ 1960 ]), יושבת בגובה 500 מ׳, בעמק רחב שבשוליים 
הצפוניים של הרי האטלס התיכון, ובצומת כבישים ומס״ב. 
מ׳ היא מרכז מסחרי לאיזור חקלאי פורה, המשתרע בעיקר 
ממערב לה, ובו גדלים דגנים, זיתים, הדרים, ענבים וירקות, 
ולשטח הררי נרחב ממזרחה, שתושביו עוסקים בגידול־מקנה 
ומשווקים בהמות, עורות, צמר, שטיחים ואריגים מתוצרת- 
בית. במ׳ תעשיה זעירה מגוונת, העוסקת בעיבוד התוצרת 
החקלאית ובייצור מזונות, מצרכי-הלפשה ומוצרי עץ ומ¬ 
תכת, וכמה מפעלים מודרניים, המייצרים חומרי־בניין, 
שימורים ועוד. 

העיר העתיקה מוקפת חומה המצטיינת ביפי מגדליה 
ושעריה. מרבית בנייניה מן המאות ה 16 — 18 ! בתוכם אר־ 
מון־הסולטן וכמה מסגדים נאים מן המאה ה 17 , כשישב בה 
סולטאן מרוקו. 

העיר׳ שמנתה בראשית המאה ה 20 כ 40,000 נפש, הת¬ 
פתחה מאוד בעשרות-השנים האחרונות. בראשית שנות ה 50 
ישבו בה 15,000 אירופים (בעיקר צרפתים), אך רובם עזבו 
את מ׳ מאז ראשית שנות ה 60 . 

גרעינה העתיק של מ׳ הוא מצודה שבנו, במאה ה 11 , 
המראבטון (ע״ע) ליד כמה כפרים של בני שבט זנאטה. 
מסביב למצודה התפתחה העיר, ובמאה ה 17 נהייתה לבירת 
מרוקו ופוארה בבניינים רבים, שבזכותם פונתה "ורסאי של 
מרוקו". כבר בתחילת המאה ה 18 חדלה להיות בירה והחלה 
שוקעת, אך התפתחה שוב בקצב מהיר במאה ה 20 . 

הקהילה היהודית בנד נזכרת כבר אצל ר׳ אברהם 
אבן עזרא, בין הקהילות שסבלו מגזירות-השמד של המוחדון 
(ע״ע) ב 1138 — 1140 , ואין ספק כי תחילתה לפני הכיבוש 
הערבי! אך ידיעותינו עליה מועטות• בחצרו של איסמעאיל 
( 1672 — 1727 ), שקבע את מ׳ כבירח, שימשו היהודים דניאל 
טולדנו, (ע״ע), יוסף מאימאראן ואחרים בתפקידים בכירים 
וניהלו. בין היתר, את המו״מ בין מרוקו לבין ארצות שונות 
באירופה. כן נתפרסמו משפחות אבן עטר ובירדוגו, שהע¬ 
מידו ת״ח ורבנים מפורסמים. משה אבן־עטר חתם על הוזה- 
השלום עם אנגליה ( 1721 ). בדור האחרון התבלט הרב 
יוסף משאש, המשמש כיום רב-ראשי ספרדי בחיפה. בשנות 
ה 50 פעלו בעיר בת״ם מטעם כי״ח, "אוצר-התורה" וחסידי- 
ליובאוויץ׳, ובהם למדו 3,182 תלמידים. ב 1951 נפקדו במ ׳ 
12,445 יהודים וב 1960 — 10,894 ! כיום נמצאים שם כ 2,500 



435 


מכנאס — מכניקה 


436 



טכנאם: שער 3 ר דאי! בחוסת העיר העתיקה 

איש בלבד. מרבית אגודות הסעד והצדקה, שפעלו בעיר, וכן 
הסניפים של ויצ״ו ושל הקונגרס היהודי העולמי, נסגרו 
(וע״ע אפריקה [כרך־מילואים], עמ ׳ 361 — 362 ). 

י.מ. טולידאני, נר המערב (ר׳ מסתדו), תרע״א! נ. סלושץ, 
נפוצות ישראל באפריקה הצפונית, תש״ו! ח.ז. הירשברג, 
מארץ מבוא־תשמש, 131 — 136 . תשי״ז! הנ״ל. תולדות היהו¬ 
דים באפריקה הצפונית, א^-ב׳ (ר׳ מפתח), תשכ״׳הז א. 
שטאל, תולדות יהודי מרוקו, תשב״ז 2 . 

ר. בג. - מ. 

מכנו, נקטור איונוביץ׳- 13x110 ^ .מ.מ-( 1884 , 

גילאיפולי [אוקראינה] — 1935 , פאריס) מנהיג 
האנארכיסטים בדרום־רוסיה ואוקראינה במלחמת-האזרחים. 
מ׳ נולד למשפחת איברים ואחרי מהפכת 1905 הצטרף 
לאנארכיסטים! ב 1908 נידון על כך למאסר־עולם. בפרוץ 
המהפכה שוחרר מהבלא, חזר לכפרו ופתח במלחמת־גריליה 
נגד חיל-הכיבוש האוסטרי־גרמני. בתום הביבוש פנה למל¬ 
חמה נגד ה״לבנים", מתנגדי הבולשודקים. אע״ם ששיתף־ 
פעולה עם הצבא האדום, שמר תמיד על עצמאותו. 

ב 1919 השתלט מ׳ על מרבית דרוס-אוקראינה והקים 
לראשונה משטר אנארכיסטי עצמאי. לאחר חודשים מעטים 
כבש הצבא האדום איזורים אלה ומ׳ המובס נמלט לרומניה. 

כנופיותיו של מ' נודעו בשנאתן ליהודים, וערכו פוגרום 
בכל מקום שכבשו. מידת יזמתו והנהגתו של מ׳ בכך — 
שנויה במחלוקת, 

בשנותיו האחרונות חי בפאריס. זכרונותיו יצאו־לאור, 

ב 3 כרכים, ב 1929 — 1937 • 

.) 1118 ) ? #0 [ 011111 11€ ו 14 ז 8 ./\ . ז \. ,מגרתזסס? .ס 

, 400 — 399 , 00400018 ^ . 0 ; 1956 ,( ¥1 ,ע 3 נ>״ז 

. 1962 

מכניסה (מיוד ה״״צו"* — ״מכונה״) — המדע העוסק 
בכוחות ובתנועות הנגרמות על-ידיהם (גם מצב־ 

מנוחה נחשב כמקרה מיוחד של תנועה). נהוג לראות את 
הבר כמסתעפת לפרקים דלקמן: ם ט א ט י ק ה — הדנה בנד 
צבי-מנוחה ובגורמיהם, קינמאטיקה — שעניינה בת¬ 
נועות כשהן לעצמן (ולא בכוחות הגורמים להן), קיג־ 
ט י ק ה — המייחסת את התנועה לכוחות הפועלים. המושג 
דינאמיקה כולל את הקיגמאטיקה והקינטיקה. חלוקה 


זו נובעת ממסורת היסטורית, ולפי תפיסתנו כיש היא 
מלאכותית במידה מסוימת. 

תולדות המ׳. בספריו "פיסיקה" ו״על השמים" פיתח 
אריסטוטלס (ע״ע, עמ׳ 843 ) מערכת-מושגים על מ׳ וקוסמו- 
לוגיה — על-יסוד חוקי-ההיגיון והדעות שהיו מקובלות 
בעולמו. מדעותיו המוטעות על התנועה: גוף כלשהו ינוע רק 
כאשד ״גורם מניע״ נמצא במגע ישיר עמו < בהיפסק פעולת 
הגורם המניע, או בהינתק המגע בינו לבין הגוף, תחדל 
התנועה. גורמי-התנועה הם לעתים פנימיים (למשל — 
אצל בעלי-חיים), ולעתים חיצוניים (למשל — כאשר 
גוררים או דוחפים עצם דומם כלשהו). גופים הנעים "בכר 
חות עצמם" הם בהכרח מורכבים (יש בהם חלק מניע וחלק 
מונע)! גופים אחידים הם איפוא מחוסרי תנועה עצמית. 

"התנועה הטבעית" של ארבעת היסודות, שמהם מורכבת 
הארץ (אדמה, מים, אוויר, אש), היא לאורך קו ישר! 
תנועתם של גופים שמימיים העשויים מיסוד חמישי — 
היא, לעומת-זאת, מעגלית (התנועה במעגל, שאין לה 
ראשית ואחרית, היא תנועה מושלמת, נצחית ואינסופית). 

מהחשובים שבפילוסופים היוונים שעסקו בט׳ היה ארכי- 
מדם (ע״ע), שתגליותיו החשובות כוללות את חוקי המנוף 
וחוקים בהידרוסטאטיקה ("חוק ארכימדם"). 

הסמכות הבלתי־מעורערת של אריסטו ששלטה עד לאח¬ 
רית יה״ב, היוותה מכשול רציני להתפתחות המ ׳ . כך, 
לדוגמה, כאשר גילה גלילאי (ע״ע), שמסלול קלע שנורה 
אופקית הוא פאראבולי, התנגדו לכך רוב המדענים בזמנו, 
בהסתמכם על אריסטו, שעל־פי תיאור 1 ממשיך הקלע במס¬ 
לול אופקי ולאחר זמן־מה הוא נשל אנכית. גם "החוק 
הראשון של ניוטון" (ר׳ להלן), שנוסח למעשה לראשונה 
ע״י גלילאי, נדחה ע״י אותם מדענים, שוב מתוך הסתמכות 
על אריסטו. 

שליטה מוחלטת זו של תורת אריסטו החלה להתערער 
רק בתקופת הרנסנס ומכאן ואילך חלה התפתחות מהירה 
בתורת המ ׳ . הצעדים הראשונים נזקפים לזכותו של לאונרדו 
דה וינצ׳י (ע״ע). טרטליה (ע״ע), טען לראשונה שתנועת 
קלע מושפעת הן מהמהירות ההתחלתית של הקלע והן 
ממשקלו, ומשש־כך מסלול הקלע הוא עקש לכל אורכו 
ואינו מורכב מקטעים ישרים או מקטע ישר וקשת של 
מעגל• סימון סטווינום ( 1548 — 1620 ) בדק את זמן נפילתם 
של גופים בעלי משקל שתה, ומצא (לפני גלילאי) שזמן זדי 
שווה לכל הגופים (בסתירה להשקפת אריסטו). סטוויגוס 
דן גם בשיטה למציאת שקול של מספר כוחות הפועלים 
על אותה נקודה (מצולע-כוחות). 

כמייסד מדע־המ׳ אפשר לראות את גלילאו גלילאי. אין 
ספק שאליו התכוון ניוטון באמרו: "ראיתי קצת רחוק-יותר 
מאחרים כי עמדתי על שכם ענקים". בין הישגיו ניתן למנות 
אח גילוי חוקי המטטלת (ע״ע) ואת ההוכחה הנסיתית 
לעובדה, שעצמים בעלי משקל שונה עוברים בנפילתם 
גובה שווה בזמן שוש שגובה מתכונתי לריבוע זמן-נפילתם. 
בכך סתר את השקפת אריסטו, שבהשפעת כוח קבוע ינוע 
כל גוף במהירות קבועה. גלילאי הכיר בחשיבותו של מושג 
התאוצה במ ׳ , שבאמצעותו קיבל "חוקשנפילה-דיחפשית" 
את צורתו הפשוטה: לגוף נופל יש תאוצה קבועה (בהזנחת 
התנגדות האודר), השוש לכל הגשים. כן פיתח גלילאי את 
עקרון־ד,התמדה, ואת החוקים המתמאטיים של תנועת קליעים. 



437 


מכניקה 


438 


ניוטון (ע״ע), מאנשי־המדע הגדולים בבל הדורות, בנה 
את מערכת המשפטים המתמאטיים שביסוד תורת-הנד. בהס¬ 
תמך על מחקרים נסיוניים של אחרים, ובמיוחד על אלה 
של גלילאי, ניסח את שלושת החוקים הידועים כחוקי ניוטון. 
משום חשיבותם המכרעת של חוקים אלה כחוקי־היסוד של 
ד.מ׳׳ הם מובאים להלן כפי שנוסחו ע״י ניוטון ב״עקרונות": 

חוק ראשון (חוק-ההתמדה): "כל גוף יימצא במצב מנו¬ 
חה או בתנועה שוות־מהירות לאורך קו ישר, אלא אם כן 
יאלצו כוח חיצוני לשנות את מצבו". החוק הזה מגדיר 
גם את מושג ה״כוח" כגורם לשינוי מהירותו של גוף. 

חוק שני (חוק-הכוח): "כוח הפועל על גוף יגרום לתאו־ 

צת הגוף בכיוון הכוח. גודל התאוצה 3 נמצא ביחס ישר 
לגודל הכוח ? וביחס הפוך למסה ״! של הגוף: 



החוק השני של ניוטון עוסק באופן כמותי בשינויים 
החלים בתנועה כתוצאה מפעולת כוח. אפשר איפוא למדוד 
את הכוח באופן כמותי (ע״ע דינמומטר) ולהגדיר, בעזרת 
חוק הכוח, את יחידת-הכוח. לדוגמה: במערכת יחידות נד- 
ק״ג־שניה ("!ת! [ע״ע יחידות פיסיקליות]) מוגדרת 
יחידה של כוח — שלה ניתן השם ״ניוטון״ — ככוח המקנה 
למסה של 1 ק״ג תאוצה של 1 מ׳/שניה 2 (במערכת 5 ^ 0 
[ר׳ שם] יחידת־הכוח נקראת דין). 

חוק שלישי (חוק־התגובה): "לכל פעולה קיימת תגובה 
שווה בגודלה אך מנוגדת בכיוונה ? כל׳, הפעולות ההדדיות 
של שני גופים תמיד שולת וכיוונן מנוגד״. — וכך מסביר 
ניוטון את החוק השלישי: "...אם סוס מושך אבן הקשורה 
אליו בחבל, יימשך הסום בחזרה אל האבן באותה מידה, כי 
החבל המתוח, בנטייתו להרפות את המתח בו, ימשוך את 
הסום אל האבן באותה מידה כמו את האבן אל הסום, ויפריע 
להתקדמות הסום באותה מידה שהוא עוזר להתקדמות 
האבן." 

החוק השלישי של קפלר (ע״ע, וע״ע אסטרונומיה! כוב־ 
בי-לכת), שאליו הגיע קפלר באופן נסיוני על-סמך מספר 
גדול של תצפיות, קשר את זמן המחזור של כוכב־לכת כל¬ 
שהו עם מרחקו מהשמש. ב 1666 טבע ניוטון את מושג הכוח 
הצנטריפטלי עבור תנועה מעגלית (ר׳ להלן), ובעזרתו 
הראה שהחוק השלישי של קפלר נובע מקיום כוח משיכה 
בין השמש וכוכב־הלכת, המתכונתי לערך ההפוך של ריבוע 
המרחק בין שני הגופים השמימיים. ניוטון הגיע לחוק המ¬ 
שיכה הכללית ע״י הכללת כוח-משיכה זה לכל זוג גופים 
(ע״ע גרויטציה). 

הודות לגילוייהם ועבודותיהם של גלילאי וניוטון השיגה 
הס׳ דרגת־שלימות יחידה במינה בין המדעים. בגלל שלימות 
זו, יחד עם העובדה שחנד ניתנת לטיפול מתמאטי, נחשבה 
המ ׳ ליסוד המדעים. כה גדולה היתה הצלחתה, שהשפיעה 
אף על הפילוסופיה (ע״ע מדע, פילוסופיה של ה־( ממדים, 
אנליזת ה*), בדמות ה״מכאניזציה של הטבע״ — ניסיון 
להסביר כל התרחשות במונחים של ד,מ׳. 

ציוני-הדרך העיקריים בהתפתחות המ׳ מימי ניוטון ועד 
למאה ה 19 הם: ג.ו. ליבניץ (ע״ע) טבע ופיתח את מושג 
האנרגיה הקינטית (ר׳ להלן, וע״ע אנרגיה). יוהן( 1 ) ברנולי 
(ע״ע) ניסח את עקרון הדיזזות הקטנות (ר׳ להלן). 
דניאל ( 1 ) ברנולי קידם את תורת תנועת־הזורמים וניסח 



ציור 1 , פירוש סל וקסור ?רכיביו — 
כסערכת שארשזית 


לראשונה את חוק הש¬ 
תמרות האנרגיה ( 1748 ). 
פ. וריני 1 ן ( 1654 — 1722 ) 
קידם אח הסטאטיקה, ר 
במיוחד פיתח את השי¬ 
טה לחיבור כוחות. ם. ל. 
דה מופרטוי ( 1698 — 
1759 ) ניסח את עקרון 
הפעולה המינימאלית (ר׳ 
להלן). ל. אוילר (ע״ע), מדגולי המתמאטיקאים, חיבר 
ספרים רבים הדגים בכל השטחים של המתמאטיקה והפי¬ 
סיקה של זמנו. בספרו "מ׳ או מדע התנועה בטיפול אנליטי", 
הוא משתמש בשיטה אנאליטית, בניגוד לשיטה גאומטרית- 
סינתטית שבה השתמש ניוטון׳ ותיאורו קצר ובהיר יותר. 
ז׳. ד׳אלנבר (ע״ע אלנבר) ניסח, בחיבורו על הדינאמיקה, 
את העיקרון הנושא את שמו; הוא עסק גם בהשלכות 
פילוסופיות של הם׳. לגרנז׳ (ע״ע) ייסד בספרו "מ׳ אנא¬ 
ליטית" ענף זה של הנד. בהקדמה לספר הוא מדגיש 
שאינו משתמש אפילו בציור גאומטרי אחד, ומוסיף, שמט¬ 
רתו להפוך את הנד לענף של האנליזה (ע״ע, עט׳ 595 ) 
המתמאטית. עם לאגראנז׳ הגיעה המ׳ הקלאסית לשיאה 
ולשלימותה. ו. ר. המילטון (ע״ע) כתב את משוואות הת¬ 
נועה התלויות באנרגיה, הקרויות על שמו, בצורה שהיא 
שימושית גם בנד הקוואנטית (ר׳ להלן). 

התפתחות הנד שנבעה מתורת־חיחסות (ע״ע יחסות, 
תורתה־) ומתורת־הקונטים(ע״ע קונסים, תורת ה-): המ׳ 
הניוטוניח שלטה ללא-עוררין במשך יותר מ 200 שנה. ברא¬ 
שית המאה ה 20 התברר שהיא אינה מתאימה לתיאור תנועת 
מערכות קטנות מאוד (אטומיות), או תנועות במהירות 
גדולה, המתקרבת למהירות האור. בעיות אלו, שלא מצאו 
את פתרונן במסגרת ד>מ׳ הקלאסית, הביאו להתפתחות 
תורת-היחסות ומכאניקת-הקוואנטים. 

כיום נחשבת ד.מ׳ הקלאסית למקרה גבולי של הנד היח- 
סותית והקוואנטית, כאשר המהירויות במערכת קטנות מאה¬ 
יחסית למהירות־האור, והאנרגיות גדולות מאוד יחסית ל 11/1 
(* 1 = קבוע פלנק [ע״ע * וע״ע אטום: אלקטרון! קונסים, 
תורת ה-]; = זמן אפייני למערכת). הנד הקלאסית מתאימה 
לתיאור מערכות נפוצות בחיי יום־יום, ועליכן יש טעם 
בטיפול נפרד בה. 

הנד הקלאסית נותנת פתרונות לבעיות שבהן מספר 
הגופים במערכת קטן. במערכות שבהן מספר הגופים גדול 
(גאז או גביש, למשל), מטפלים בעזרת הנד ה ם ט אטים- 





.*ז 


ציור 2 . חיבור תרכיבים הסתאיסים סל הוקסורים 1 'ל,גל גזתן את 
רכיבי הוקטזר השקול ? 



439 


מכביר,ד! 


440 



נדוד גראפית (מיטיזו, נותז את הגוח השקו? ? 

טית (ע״ע תרמודינמיקה), ובה מקבלים, למשל, שהטמפר¬ 
טורה של המערכת מתפונתית לאנרגיה הקינטית הממוצעת 
של חלקיק, והלחץ שלה מתכונתי לאנרגיה הממוצעת ליחי־ 
דת־נפח. גם במ ׳ הסטאטיסטית יש גישה לפי תורת־היחסות 
וגישה לפי תורת-הקוואנטים, וגם שם התוצאות הקלאסיות 
מתקבלות כגבול של התוצאות המדויקות־יותר. 

הסטאטי ק ה דנה בנקודות חמריות, או בגופים, שע¬ 
ליהם פועלים כוחות, הנמצאים בשיווי-משקל. לסטאטיקה 
חשיבות מעשית גדולה בארדיכלות (ע״ע), בהנדסה אזרחית 
ובהנדסת מכונות (ע״ע הנדסה). 

חיבור כוחות ופירוקם. כוח הוא וקטור (ע״ע), 
הנתון לפי גודלו וכיוונו. במערכת קואורדינטות קרטזית 
(ע״ע גאומטדיה אנליטית, ענד 111 — 112 [צירים ושיעורים ז 
מערכת נורמלית]) ניתן לפרק את הכוח לרכיביו (ע״ע 
וקטור, ענד 468 ), הפועלים לאורך צירי המערכת (ציור 1 ). 

כאשר מספד כוחות !?, 2 ?,...,״? פועלים על אותה 
נקודה, אפשר למצוא את הרכיבים של הכוח השקול?, 
כל אחד כסכום הרכיבים המתאימים (ציור 2 ). כל׳ הכוח 
השקול הוא הסכום הווקטורי (ר׳ שם, עמ ׳ 467 ) של כל 
הכוחות הפועלים על אותה נקודה. סיכום זה ניתן לביצוע 
גם בדרך גראפית (ציור 3 ). 

מומנט 1/1 - של כוח, ביחס לנקודה, מוגדר כמכפלה 
וקטוריאלית (ר׳ שם) של הכוח ? במרחק 3 מנקודת 
פעולת־הכוח לנקודת הייחום (ציור 4 ). מומנט של כוח 
גורם לסיבוב מסביב לקו־הפעולה של המו׳מנט ("מומנט־ 

/(<:׳ 

סיבוב״), לפי חוק, המקביל לחוק־הכוח: ~ך = *. כש 3 היא 

התאוצה הזוויתית, 1 — מומנט־ההתמדה (ר׳ להלן). שני 
כוחות מקבילים, שגודלם שווה וכיוונם מנוגד ("צמד כו¬ 
חות"), יוצרים מומנט-סיבוב שגודלו שווה לגודל של אחד 
הכוחות כפול במרחק שבינו לכוח השני (ציור 5 ). ברוב 
הבעיות ההנדסיות פועלים הכוחות במישור. מומנט שגורם 
לסיבוב במגמת סיבוב מחוגי־השעון, מוגדר כ ש ל י ל י ומו¬ 
מנט המסובב נגד כיוון־השעון מוגדר כחיובי. 

מרכז-המסה (מרפז-הפובד) במערכת נקודות חונד 



£, מפעי? מ 1 מנט ע 5 הנקודה 0 : צייר 5 . צטד גיחות שקו< 5 ס 1 ־ 
מגמת הסומגם בציור— חייגית מגט, שמגמתו בצייר — •פלילית 


ריות׳ שלכל אחת מהן המסה (ע״ע)!וזז, מוגדר ע״י הנוסחה 

( 2 ) ,ז , 2111 = 

כאשר ,ות 2 = 1 \ היא המסה הכללית של המערכת, ,ז 
מקומותיהם של החלקיקים במערכת-צירים כלשהי, 11 — 
מקום מרכז־המסה באותה מערכת-צירים. בגוף ממשי הופך 
הסכום לאינטגרל (ע״ע חשבון אינפיניטסימלי, עמ' 125 ): 

( 3 ) 1 ת 1 >ז | = 111 \. 

מרכז-המסה של גוף, בעל צפיפות אחידה, זהה למרכז־הנפח 
שלו. 

מ ומג ט-התמדה של מסה נקודתית הוא מכפלת 
המסה בריבוע מרחקה מציר־הסיבוב. חישוב מומנט־ההתמדה 
של גוף ממשי נעשה ע״י אינטגרציה (סיכום) של מומנטי- 
ההתמדה של כל נקודותיו. כך, למשל, נקבל עבור טבעת 
הסובבת סביב צירה 18. 2 א= 1 ו 11 > 2 ז| = 1 , ועבור דיסקית ה¬ 
סובבת סביב צירה ןת!! 2 !/ = 1 , כאשר 1 *ן — 

מסת הגוף, 11 — מחוגו. לכל גוף מרחבי אפשר להתאים 
אליפסואיד (ע״ע), הנקרא "אליפסואיד-ההתמדה", שמרכזו 
זהה עם מרכז־המסה של הגוף. מומנט-ההתמדה של הגוף 
סביב ציר כלשהו דרך מדכז־המסה יהיה 1£ 2 \ = 1 , כאשר 
£ הוא אורך הקטע בכיוון הציר, ממרכז האליפסואיד ועד 
לשפתו. לגוף בעל ציר־סימטריה (ע״ע) מתאים אליפסואיד- 
סיבוב. 

תנאי שיווי-משקל. מערכת כוחות כלשהי, הפו¬ 
עלת על גוף צפיד, שקולה כנגד כוח יחיד ("כוח שקול") 



ציור טנור סכמתי. הטשק 5 1 'ל וכוח־ההרמה ג? יוצרים מומנטים; 
כוחם השקול מתאזן ע״י התנובה בגקודת־המשעו 11 

הפועל על מרכז-המסה, ונוסף על כך, צמד כוחות׳ או 
מומנט־סיבוב, בעל ציר בכיוון מוגדר, שגם הוא עובר דרך 
מרכז־המסה• שיווי-משקל מתקבל כאשר הכוח השקול ומו־ 
מנט־הסיבוב שווים כל אחד לאפם: 

( 4 ) 0 = 1 ^ 2 ; 0 = ? 2 . 

על־סמך חוקים אלה בנויים מכשירים שונים, כמנוף וכמאז- 
נים (ע״ע). 

המנוף מורכב ביסודו מזרוע (או מוט), שעליה 
פועלים 3 כוחות ב 3 נקודות שונות (ציור 6 ): משקלו של 
המשא, !•!, בנקודח־המטען < כוח-ההרמה, בנקודת-הל- 
חיצה, וכוח-התגובה — בנקודת־המשען• כוח-התגובה (ר׳ 
לעיל, חוקי ניוטון) שווה בעוצמתו והפוד בכיוונו לסכום 
2 הכוחות האחרים, וע״כ, הכ 1 ח השקול על המנוף מתאפס. 
כדי שהמנוף יימצא בשיווי־משקל, דרוש שגם המומנט 
הכללי יתאפס, וע״כ חייב להתקיים: 

( 5 ) 17 א 2 ? - = 17 * !?, 

ואם הכוחות מקבילים, יוצא מכאן -ק-•!? = 2 1 ?|. 

1 2 

כשמופעל על המנוף כוח-הדמה גדול מ •ק־• נוצר 



441 


מכניקה 


442 


מומנט שקול, המסובב את זרוע-המנוף, כך שהמשא מתרומם. 

לעיתים מסווגים את המנופים למספר סוגים, לפי מקומן 
היחסי של 3 נקודות־הפעולה של הכוחות, — וע״ע הרמה, 
מתקני־. 

ע״י שימוש במשוואה ( 3 ) אפשר לקבוע כוחות, מאמצים 
ומומנטים המתעוררים במיבנים שונים, כאשר התנאים ( 4 ) 
מספיקים לחישוב כל המאמצים והמומנטים במיבנה, הוא 
בקרא מסוים מבחינה סטאטית, וכשאינם מספיקים, הוא 
נקרא בלתי-מסוים מבחינה סטאטית. דבר זה קורה, כאשר 
החומר אינו קשיח לחלוטין (בניגוד להנחות הנד), ואז יש 
להשתמש בחוקים הנובעים מתורות הגמישות, הדפורמאציה, 
חזק־החמרים, הפיתול והרא 1 ל 1 גיה (ע״ע). וע״ע גג; גשר, 
עמ ׳ 717 — 721 ; כפה. 

ק י נ מ א ט י ק ה. המהירות הממוצעת של גוף, העובר 
את המרחק 4,8 (וקטור) בפרק-זמן £1 , מוגדרת כיחס: 


( 6 ) 


4$ — 

41 = ״ ״ • 


המהירות הרגעית ט של הגוף היא הנגזרת(ע״ע 
חשבון אינפיניטסימלי, עמ ׳ 120 — 123 ) של וקטוד־המקום 
לפי הזמן: 

( 7 ) £ ־ 


(11 


. 1 > - 


התאוצה 3 של הגוף היא הנגזרת של המהירות לפי 
הזמן (כל , , הנגזרת השניה של הדרך לפי הזמן): 


( 8 ) 


1 2 5 ) 117 ) <- 

? 4 ־ = *־ 


התנועה המואצת הפשוסה־ביותר היא תנועה בתאוצה קבו¬ 
עה (כל/ בהשפעת כוח קבוע) לאורך קו ישר (לדוגמה: 
גוף הנופל בהשפעת כוח-הכובד, בהזנחת חיכוך האוויר 
[נפילה חפשית], נע בתאוצה קבועד, 9 .81 מ '/ שנ ׳ 2 = 8 ). 
עבור תאוצה קבועה 3 מתקבלים הקשרים הבאים בין הדרך 
8 , המהירות ט והזמן 1 : 
( 9 ) 31 - 4 17 0 = ( 1 , 


( 10 ) 31 2 ^ + 17 0 1 = 8 , 

כאשר 7 0 ! היא המהירות ההתחלתית של הגוף (ציור 7 ). 

תנועה חשובה אחרת לאורך קו ישר היא התנועה ההר־ 
מונית הפשוטה, שהיא תנועתו של גוף בהשפעת כוח מחזיר: 
כוח מתכונתי להעתק (ההזזה מנקודת מרפז־דיתנועה) ובסימן 
הפוך. 

משוואת התנועה ההרמונית הפשוטה היא: 


( 11 ) 


״ 1 - = 




•מזי 


ופתרונה: |[ 1 0 - 1 ]) מ 81 4 = 

1 0 הוא הזמן שבו עובר הגוף דרך מרכז־התנודה 0 =צ. 
תנועה זאת קיימת בגלים (ע״ע). למשל. תנודות רבות 
ניתנות לתיאור מקורב ע״י תנועה הרמונית פשוטה, לדוג¬ 
מה: תנועת המטטלת (ע״ע). 

תנועה במישור. כשגוף נע בהשפעת כוחות אחדים, 
הפועלים במישור אחד, ינוע הגוף במסלול הנמצא באותו 
מישור. העקום, שלפיו ינוע הגוף, מחושב בעזרת עקרון 



?ינארי מערבה ההתחותי 0 <ז, טשטא?: הדח־ טורבבת מתרומת 
המהירות ההתח?תית (הישרו ותרוטת התאוצה 


הסופרפוזיציה: אם מערכת פיסיקלית נמצאת תחת השפעתם 
של גורמים בלתי־תלויים, שווה ההשפעה הכללית לסכום 
ההשפעות הבודדות. לדוגמה: תנועתו ש ל ט יל __ ע״ע 
בליסטיקה, עם , 891 . טיפול בתנועת גוף במרחב מתבסס על 
אותם העקרונות. 

תנועה מעגלית קצובה. חלקיק בעל מסה 
הנע במהירות היקפית קבועה ט לאורך מעגל בעל מחוג 
ז (ציור 8 ), משנה את כיוון־מהירותו ובכך — את וקטור־ 
המהירות. שינוי מהירות החלקיק בין שתי נקודות 4 , 8 
על מעגל־התנועה הוא״ 7 ! = ע 4 . הדרך, שאותה עבר 
החלקיק מנקודה 4 לנקודה 8 , שווה ל 1741 = 48 , כאשר 
הוא הזמן הנחוץ לדרך 48 . בגלל דמיון המשולשים 
408 ו 3 מ 8 (ציור 8 ), אפשר לכתוב: 


( 12 ) 

וגודל-התאוצה 

( 13 ) 


17411 4$ 417 

1 ז 17 

־ 3 (תאוצה צנטריפטאלית), הוא, איפוא: 
2 ט 417 ן ן 


,, 3 , התאוצה הצנטריפטאלית, מכוונת כלפי מרכז־המעגל. 
ערכו של הכוח הצנטריפטאלי הקשור לתאוצה זו ניחן 

(על־פי החוק השני של ניוטון) על־ידי -^=, 1113 =^ 1 , 

כוח זה דרוש כדי שהחלקיק ינוע במסלולו המעגלי. 

ה מ ה י ד ו ת ה ז ו ו י ת י ת היא נגזרת הזוית (ע״ע) לפי 
הזמן: 


(14) 


110 


111 


.(0 = 


3 ! הוא וקטור המכוון לאורך הציר, כך שמגמת הסיבוב 
סביבו חיובית. בהתאם לקשר בין הזווית לקשת, קיים 



ציור 8 . תנועה טענ?יח. המהירות בכו 
מקום משיעה ?טעג?, אד כיוונה משתנה ; 
נוצר הפרש־מהירויות ; 41 , הניצב ?מ¬ 
הירות ההקפית ומכוון א? מרבז־הטענל 




443 


מכני 5 !ה 


444 


קשר בין המהירות הזוויתית למהירות ההקפית: ז< 6 = < 1 , 
כאשר ־! הוא מחוג־המעגל. התאוצה הזוויתית ניתנת ע״י: 


(15) 


6 2 0 _ נ 1 )\> 
12 ־ 3 > ־־ ¥¥ 


על החוק השלישי של קפלר וחוק הגרוויטאציה — 
ע״ע אסטרונומיה! גן־ויטציה > כוכבי-לכת! ניוטון! קפלר. 

קינטי ק ה. ה לו נע ? של גוף בעל מסה ת! מוגדר 
כמכפלת המסה במהירות-הגוף ע: 


( 16 ) מ 01 = ?; 

כיוון וקטור־החנע הוא ככיוון וקטור-המהירות. בעזרת מושג 
התנע, מקבל החוק השני של ניוטון את הצורה: 


(17) 


(1? 

(11 


ז; 


כל/ קצב שינוי־התנע שווה לכוח הפועל על הגוף. מתוך 
משוואה ( 17 ) מתקבל: 

( 18 ) ? 5 = 11 >?. 

הביטוי! 3 >? נקרא תקיפת־הכוח (בעבר השתמשו גם בכינוי 
דחף)< 

עבור גוף בודד, זהה חוק זה לחוק הראשץ של ניוטון׳ 
אולם חשיבותו בכך, שהוא מתקיים גם עבור מערכת של 
גופים. לדוגמה: משוואות התנועה עבור מערכת שני גופים 
( 1 ו 2 ), שביניהם פועל כוח ללא כוח חיצוני נוסף, הן: 


21 ? — 12 > 1 2 ה• 

לפי החוק השלישי של ניוטון, לכוחות בין הגופים גודל 
שווה, אך כיוון מנוגד ( 21 ? - = 2 !?), ולכן, ע״י חיבור 
שתי המשוואות מתקבל: 

( 20 ) 0 = 1 2 ת + ! 3 ! 01 


! 3 012 

(משוואה זו מאפשרת את מדידת המסה של הגוף, מתוך 
ידיעת הערך של מסה תיקנית [ע״ע יחידות פיסיקליות, עמ' 
758 ]). המשוואה ( 20 ) מתקבלת גם ע״י שימוש בחוק הש¬ 
תמרות התנע: 

■*- •*- 1 > ,; 11 ) 1111 > 

< 21 ) 0 =( 2 ? + 1 ?) 51 ־ = א 5 ־ 012 + 5¥ ־ י" 1 

כל/ בהעדר כוח חיצוני נשאר סכום התנעים של הגופים 
(התנע הכללי של המערכת) קבוע. 

במערכת רב־חלקיקית שווה התנע של המערכת ל: 

( 22 ) ^ = (^! 201 ) ^ = ^,״ 21 = = ?; 

כל/ למכפלת המסה הכללית של המערכת במהירות, ¥, של 
מרכז־המסה. מכאן שהכוח החיצוני הכללי (סכום הכוחות 
החיצוניים) גורם לתאוצח מרכז־המסה, לפי החוק: 

_ 1 \ = = ?. אפשר איפוא לטפל בגוף ממשי 

11 ) 1 □ 

לפי חוקי ניוטון׳ כאילו כל מסתו מרוכזת במדכז־המסה. 


בתנועה סיבובית מוגדר התנע הזוויתי: 


( 23 ) 1 א ממ! = ז ^ ? =, 1 . 

במקביל לתנועה הקווית קיים חוק השתמרות התנע הזוויתי: 
בהעדר מומנט־סיבוב חיצוני, אין התנע הזוויתי יכול 
להשתנות, והוא נשאר קבוע. החוק השני של קפלר (חוק 
השטחים) הוא תוצאה של חוק השתמרות התנע הזוויתי, 
הואיל ולכוח־המשיכה בין השמש לכוכב־הלכת אין מומנט 
סביב השמש. 

עבודה, במובנה המכאני, היא האנרגיה (ע״ע) המוש¬ 
קעת ע״י הכוח להנעת גוף. שיעור־העבודה, 7 \, מוגדר 
כמכפלה הסקאלארית (ע״ע וקטור, עם׳ 467 ) של וקטור- 
הכוח, ?, בווקטור־ההעתקה של הגוף, 5 : 

( 24 ) ( 5 י ?) 8005 ?=ד.? = /)\. 


( 5 י ?) היא הזווית בין כיוון הכוח לבין כיוון ההעתקה. 
לדוגמה: העבודה הנעשית בהרמת גוף בעל מסה מ! לגובה 
! 1 היא ? 8 ״! (במערכת יחידות 5 > 1 מ 1 נמדדת העבודה ביחי¬ 
דות ג׳אול, ובמערכת * 8 :> — בארג! וע״ע יחידות פיסי¬ 
קליות). 

במערכת הנמצאת במצב שיווי-משקל, הכוח השקול 
הכללי מתאפס וע״ל יש לאנרגיה המכאנית ערך קיצוני 
(מינימום — כאשר שיווי-המשקל יציב! מכסימום — כאשר 
שיווי-המשקל בלתי-יציב). 

רכיבי הכוח (במערכת־קואורדינאטוח קארטזית) ניתנים, 
במערכות משמרות, להיכתב כנגזרות של פונקציה סקאלא- 
רית ( 2 ,ץ,^ 17 (הנקראת פוטנציאל-הכוח): 


(25) 


ס 5 > 

52 > 


[\ 8 _ [ 31 

:¥, ץ 8 ץ¥, * 8 




כל׳ הכוח הוא גראדיינט הפוטנציאל (ע״ע וקטור, עם׳ 469 ) 
711 — = ?. במקרה כזה העבודה המתבצעת ע״י הכוח היא 
הפרש הפוטנציאלים בין נקודות התחלת-התנועה וסופה: 

= 15 > • ? = 7 \. מערכת, שבה קיימים רק כוחות בעלי 
פוטנציאל, נקראת "מערכת משמרת", וקיים בה עקרון 
השתמרות האנרגיה המכאנית (ז״א, סכום האנרגיה הקינטית 
והאנרגיה הפוטנציאלית [של כבידה, חשמל וכד׳]), מש- 
וואות-ד־,תנועה של גוף בעל מסה מ! לובשות במקרה זה 
את הצורה: 


( 26 ) 

311 .. נ\ 8 [ 81 .. \ 2 ^ 

¥־ = 2 ״ ; ^־ = ז '״ ; ¥־ = ג ״ = ¥" 

(א מסמן נגזרת של הפונקציה ג לפי הזמן, — נגזרת 
שניה). — על האנרגיה ועל חוק שימור-האנדגיה — ע״ע 
אנרגיה. 

משוואות לאגראנז/ כדי לאפשר את פתרון מש- 
וואות־התנועה ( 26 ) במערכת קואורדינאטות כלשהי, פיתח 
לגרנז׳ (ע״ע) שיטה המעבירה את חוקי-התנועה של ניוטון 
לקואורדינאטות כלליות. תהיינה נתונות הקואורדינאטות 
11 > . 42 > י 3 ן>, הקשורות בקואורדינאטות הקרטזיות ע״י ה¬ 
פונקציות : 

( 13 > , 12 > י 11 ־>) * ~ * 


( 27 ) ( 13 > 321 > . 11 >) זג = ? 


( 93 י 2 !> ,,!>) 2 = 2 • 



445 


446 


מכניקה — מכם 


לכל גקודה בעלת קו׳אורדינאטות , 2 מתאימות שלוש 
קואורדינאטות כלליות 91 ■ 32 > י נ 9 . עם תנועתו של חלקיק 
במרחב משתנות גם הק(אורדינאטות הכלליות, ואת תנועתו 
אפשר לתאר ע״י שלוש פונקציות של זמן 0 ) 11 > , 0 ) 92 , 0 ) 13 >. 
שלושת רכיבי־המהירות \,ץ, 7 ניתנים לתיאור בעזרת: 

3x . 3\ ■ 8\ . 

13 >-^ + 42 >- + נ 9 -־ג־ = * 

593 392 391 


(28) 


<13 


ץ 3 

593 


<12 + 


_ץ 3 _ 

2 \) 3 


<11 + 


_ץ 3 

391 


= ׳נ 


37. ■ 37. . 37 . 

391 392 593 

ע״י השימוש במשוואות ( 26 )׳ ( 27 ), ( 28 ) וכן באנרגיה 
הקינטית 7 : 

( 29 ) 2 ע^ =־ ( 2 2 + 2 ץ - 4 2 >()-^ = ז 


מקבלות משוואות־התנועה במערבת־הקואורדינאטות הכלי 
לית את הצורה: 


(30) 


<1 /_3£\ _ ££ 81) 

<11 \ 39! / 391 39! 

£ / 37 1 _ _37_ 31) 

2 !> 3 י" 2 !> 5 / 39 2 \ 31 


( 81 ££ _ \ 1 ־ 3 / £ 

593 593 ^ 393 \ 31 


אלה הן משוואות־לאגדאנד, ששימושן רב בפתרון בעיות 
מורכבות במ ׳ . יתרונן של משוואות אלה הוא בעיקר בעוב¬ 
דה, שניתן לבטא את האנרגיה הקינטית 7 והפוטנציאל ; 1 
בקואורדינאטות כלליות ביתר־קלות מאשר את התאוצות 
והכוחות. 

הפונקציה , 1 של לאגראנז׳ מוגדרת ע״י( 1 ־ 1 = ( 9,9,1 ), 1 . 

11 , הפוטנציאל, אינו תלוי במהירויות, ולכן הופכות המש¬ 
וואות להיות: 


(31) 


31 _ = \ ע 3 / £ 
! 39 / ) ן> 3 \ 31 ' 


נגדיר תנע צמוד לקואורדינאטה 9 ע״י—- = ,ק, 

! 59 

ההמילטוניאן (ע״ש ו. ר. המילטון), 9 , מוגדר ע״י: 

^-! 9 ,ק 1 = 11 . ובאמצעותו מתקבלות משוואות-המילסון: 

1 


(32) 


3£ 

39! 


!ק; 


314 

!נן 5 


91 = 


( 14 חייב להיות כתוב באמצעות ז, 9 ,ק בלבד). כאשר 14 
אינו תלוי בזמן הוא זהה עם האנרגיה הכללית, 7 +( 1 = 14 . 
משוואות־המילטון משמשות בסים לחורת הקוואנטים. כמו¬ 
כן ניתן לבסס עליהן את כל הנד הקלאסית, כל׳ להתחיל 
מהן במקום ממשוואות־ניוטון. בסים אחר אפשרי לבד הק¬ 
לאסית הוא עקרון הפעולה המינימלית: הפעולה מוגדרת 
ע״י ! 39 ; ק 1 ץ= 5 ; ש הוא קטע עקום. במערכות משמרות• 

אנרגיה נובע ממשוואות-המילטון (שאותן אפשר לקבל גם 
מעיקרון זה), כי שינויי 5 יהיו במסלול ש כזה, ש 5 יהיה 


מינימאלי, לפחות לגבי עקומים הסוטים אך במעט ממסלול 
הפיתרון. 

כאשר עוברים ממערכת־צירים אחת לאחרת, נראות 
תופעות שונות בצורה חדשה, הדורשת הסבר שיתאים 
לנקודת־הראות החדשה. דוגמות: (א) כשצופה נייח מתבונן 
במערכת מסתובבת (כגון תנועת כוכבי־הלכת סביב השמש), 
עליו להסביר מדוע כוכב־הלכת אינו ממשיך, לפי חוק־ההת־ 
מדרי. בתנועה ישרה אלא מסלולו מתעקם. ההסבר הוא 
בכוח־משיכה (צנטריפטאלי), המסיט את כוכב-הלכת מת¬ 
נועתו הישרה. לעומתו, צופה הנע עם כוכב־הלכת צריך 
להסביר מדוע כוח-המשיכה אינו גורם לנפילת כוכב־הלכת 
אל השמש• ההסבר הוא בכוח־דחיה (צנטריפוגאלי), שהוא 
הצורה שבה מרגיש הצופה הנע את התמדת כוכב־הלכת. 
כוח צנטריפוגאלי זה זהה בעוצמתו והפוך בכיוונו לכוח 
דיצנטריפטאלי. (ב) כשצופה הצמוד למערכת מסתובבת 
(כדה״א, למשל) מתבונן בגוף נע (קלע או רוח, למשל), 
הרי, שבגלל תנועתו שלו, יידמה לו כי הגוף אינו נע בקו 
ישר. כדי להסביר זאת, מייחסים למערכת כוח נוסף, כוח־ 
קוריאוליס. שעוצמתו וכיוונו ניתנים ע״י המכפלה הווקט 1 ר- 
יאלית של שתי המהירויות: 

= 215x05 (33) 


כאשר 05 היא המהירות הזוויתית (ר׳ לעיל) של כדה״א, 
ע — המהירות היחסית של הגוף הנע בלפי כדה״א. 
צופה, הנמצא בחצי הצפוני של כדה״א, יבחין בכוח 
המסטה בל גוף ימינה מכיוון־תנועתו. (ג) בתנועה יחסית 
של שני גופים (בהתנגשויות בין אטומים, למשל, ובתנועת 
האלקטרון סביב גרעין האטום [ע״ע]) אפשר להס¬ 
תכל במערכת הצמודה למרכז־המסה שלהם, ואז כל גוף 
ינוע בהתאם לחוקים שצוטטו לעיל, או במערכת הצמודה 
לאחד הגופים (גרעין־האטום, למשל). במערכת השניה תתו¬ 
אר התנועה היחסית של הגוף השני, כאשר בחוקים השונים 
יש להחליף את מסת־הגוף בגודל: 


(34) 


1 2 מ,וזז 
2 מז + !וח 


כאשר ! 012,111 הן מסות הגופים. ^ נקראת "המסה המצומ¬ 
צמת" של הגוף. — וע״ע פיסיקה. 

י. גרינפלד— י. טרבס, מכניקה אנליטית, על־פי הרצאותיו 
של י. דקת, תש"י! ם,ו. סירס— ס.ו. זימבסקי, פיסיקה תי¬ 
כונית א׳: מכניקה, תשי״ד י 4 * 46 <><£.£ 

,; 301 ־ 1 ? . 1 ־! .א - ־ 161 ( 53 . 0 .[ ; 1883 ,% 11471 ^ £111 
/ס ץי 101 *ו 11 , 1 )<>ל 42 א .? . 3 ; 1947 

/ 0 . 11111$ ז 516 ; 1 ן 1 ( 1 .ן .£-;> 6 נ 1 ת 0 ? . 1 ; 1953 

. 1963 , 1-11 

ם. דו. 

מכס (אנג׳ 1311££ [מערב׳ — ] גרכד 

! 201 ), מם (ע״ע) המוטל כיום בעיקר על סחורות 
מיובאות, בגבולות המדינה הגובה. בעבר נהגו גם להטיל מ" 
על יצוא סחורות ועל סחורות במעבר. 

הנד מוטל באחת מכמה צורות: לפי הערך (- 310 ׳! 23 
ת!;"), כשגובים אחוז מסויים מערך הסחורה המיובאת! 
מ' ספציפי, כשגובים סכום מסויים ליחידת־כמות או ליחי- 
דת-משקל! מ׳ מ ע ו ר ב, למשל, כשגובים מ׳ ספציפי אם מחיר 
הסחורה המיובאת הוא מתחת למינימום מסויים, ומ ׳ לפי 
הערך אם המחיר מעליו. למ׳ הספציפי יתרון בכך שאינו 



447 


מגם 


448 


מושפע מתנודות במחירי הסחורות המיובאות, ולכן אין 
צורך להתאימו אליהם. חסרונו — אין הוא מתחשב בערך 
הסחורה ובטיבה, ובאפיו הוא רגרסיווי. נוהגים להבחין בין 
מ׳ א ו ט ו נ ו מ י (או כללי) — שנקבע באופן חד־צדדי ע" י 
המדינה ויכול להשתנות בהתאם להחלטותיה, ובין מ׳ ת ו ז י 
(או קונוונציונאלי) — שנקבע במו״מ בין המדינות המעו¬ 
רבות ואינו ניתן לשינוי אלא בהסכמתן. הוא חל על מדינות 
שהן צד לחוזים שבהם מצוי סעיף דין־אומה־מועדסת־ביותר 
(ע״ע חוזה מסחרי). קיים גם מ׳ מ ועד ף שהנו חריג מדין־ 
אומה־מועדפת־ביותר והוא נמוך מהמ ׳ הקונוונציונלי. מב¬ 
חינים בין הנחה שניתנת במו״מ בין מדינות בצורת הורדת- 
מ״, לבין הנחה בצורת ״קשירה״, שדינה — התחייבות לא 
לשנות את המ׳ הקיים. מ׳ קוניונקטוראלי הנו הורדה אוטו¬ 
נומית מעבר להתחייבות, בהתאם לשיקולים כלכליים 
פנימיים. נהוגים גם מ" המוטלים במקרים של הצפה (ע״ע 
ז־מפינג) או כשמחירי היבוא אינם ראליים (הוזלו באמצעות 
סובסידיה ע״י המדינה המייצאת). זכורות גם "מלחמות־מ׳", 
כאשר בתגובה על העלאת מ׳ במדינה אחת, הגיבה מדינה 
שניה בהעלאת־מ׳ נגדית. אפשר להטיל מ׳ אוניפורמי 
(אחיד)׳ על כל היבוא (כזה היה הם׳ בא״י המאנדאטורית) 
או מ׳ סלקטיווי — המקובל בעיקר בארצות המפותחות. 

השפעות ה מ׳. מניתוח גראפי, בתנאים של "שיווי־ 
משקל חלקי", המציג עקומות ביקוש והצע למוצר בארץ־ 
היבוא ובארץ־היצוא, בתנאי סחר חפשי ובתנאי מ׳, ניתן 
ללמוד על השפעות ד.מ׳ על המסחר הבין־לאומי(ע״ע סחר): 


£ 1 



(העקומות של ארץ־היצוא £ מוצגות בכיוון הפוך, מציר־ 
המחיר ?, לעקומות של ארץ־היבוא 1 ). במחיר ? קיים 
איזון בין הביקוש של ארץ־היבוא וההצע של ארץ־היצוא 
(כאשר מתעלמים מהוצאות־ההובלה). בתנאי סחר חפשי — 
תיוצר בז הכמות סס ותיובא הכמות 0£ , כאשר םה״כ 
הצריכה, משני המקורות, היא 0£ . אם יוטל מ׳ פרוהיביטיווי 
(הנועד לצמצם את הצריכה) ז בגובה ,??, כשהמחיר ב¬ 
עולם (?) גמיש־לחלוטין — לא יהיה כלל יבוא והתעשיה 
המקומית תרחיב ייצורה עד לשיווי-משקל פנימי; במחיר 
מאידך, אם הנד המוטל אינו פח׳היביטיווי, או אם חלקו 
נספג ע״י המדינה המייצאת, ימשיך היבוא להתקיים אבדכי 
בהקף מצומצם־יותר (ס? במקום 0£ ). 

כתוצאה מעליית מחיר-היבוא מ? ל 2 ק, כדאי ליצרנים 
להגדיל את ההצע של היצור המקומי ב? 0 . זהו גורם- 
ההגנה, המשמש בסים לחלק ניכר מהטיעונים למ׳־מגן. 
מאידך-גיסא׳ בגלל הטלת הם' ועליית מחירו של המוצר׳ 
צומצמה גם צריכתו; גורמ-הצריכה מתבטא בצימצום 
הביקוש מ£ במחיר ? לס במחיר 2 ?; כוונתה של הטלת־מ׳ 


כזו — צימצום הצריכה של מוצרי־מותרות או מוצרים לא 
רצויים (משקאות חריפים, למשל). גורם נוסף מתייחם 
להכנסות-ה ממשלה המתבטאות במרובעים 
ו£.> 1 [ 1 ; גורם זה יגדל כשההצע המקומי בלתי־גמיש וה¬ 
ביקוש ליבוא רב ובלתי-גמיש. 

כמקור להכנסות־המדינה שימש ד.מ׳ מאז־ומתמיד אחת 
הסיבות העיקריות להטלתו, בעיקר בשל נוחות השליטה על 
היבוא והקושי היחסי בקיום מערכות־מיסוי אלטרנאטיוויות, 
פנימיות. לכן הם׳ הוא סעיף מרכזי בהכגסוח־הממשלה של 
מדינות מתפתחות, שבהן המשק הפנימי עדיין בדרגת' 
התפתחות נמוכה־יחסית והיבוא מספק חלק גדול מסך המיצ- 
רכים. לדוגמה: בא״י, בתקופת-המאנדאט, שימש ד.מ׳ מקור- 
הכנסות עיקרי, וזאת אע״פ ששיעורו היה נמוך-יחסית 
( 11% ). הוא הוטל באופן בלחי-מפלה ולא שימש כמעט 
להגנה. 

הנד כגורם לחלוקה־מחדש של ההכנסות. התעשיה 
הקיימת, שייצרה כמות סס במחיר ? (ר׳ שרטוט), מקבלת 
עתה, עבור אותה כמות, מחיר גבוה-יותר — 2 ?, דהינו, 
הכנסות נוספות בגובה 00 א 2 ?ק. יתר-על-כן, מאחר שהכ¬ 
נסות המפעלים הנוספים ( 0£ ) שנכנסו למעגל-היצור נק¬ 
בעות לפי היצרן השולי, הרי גם הם נהנים מעודף־הכנסה. 
מאידך-גיסא, הצרכנים, ששילמו פחות בעד אותה כמות 
(מחיר ק), משלמים עתה יותר (מחיר 2 ?). כך מתחלקות 
ההכנסות מחדש במשק, כאשר גורמי־היצור של המוצרים 
המוגנים מקבלים יותר מבעבר, והצרכנים משלמים יותר 
מבעבר. זו אחת הסיבות לקיומן של קבוצות־לחץ חזקות 
המעוניינות בקיומם של המ " . 

גורם "תנאי־הסחר". כתוצאה מההצע הבלתי־גמיש 
בארץ-היצוא, חייבת המדינה המייצאת להוריד את. המחיר 
כדי להמשיך למכ 1 ר את הכמות שאין לה בשבילה אלטרנא־ 
טיווה (דוגמה תאורטית לכך: יצוא תפוזים מישראל לשוק 
האירופי המשותף המורחב) לפיכך, מרבית הנד נספג ע״י 
ארץ-היצוא ומדינת-היבוא קונה עתה, אמנם, קצת-פחות, 
אך במחיר חיצוני זול-יותר; דהינו, "תנאי-הסחר" שופרו 
בהרבה. גורם זה תלוי בגמישויות ההצע והביקוש בארץ- 
היצוא ובארץ-היבוא. ככל שתלותה של ארץ־היצוא בשוק 
של ארץ־היבוא גדולה-יותר, תיפול הטלת הכד על שכם 
ארץ־היצוא. לעובדה זו היו השלכות על טענות כדאיות 
הטלת־המ׳ מנקודת-ראות ךווחתה של המדינה הבודדת. המ׳ 
משפיע גם על מאזן־התשלומים (ע״ע סחר: סחר- 
חוץ). ככל שהיבוא קטן יותר, ההוצאה במטבע-חוץ קט¬ 
נה יותר; במקום לשלם למדינה השניה במטבע־חוץ את 
הסכום אזו\א?, ישולם הסכום ז!א 4 ?, שהנו קטן ממנו 
בהרבה. 

גורם־ה ה ת ח ר ו ת. הם׳ מעודד חוסר־יעילות; המפעל 
הוותיק, שקודם מכר סחורתו במחיר ?, יכול עתה לייצר 
בתנאי חוסר־יעילות (הוא מוכר במחיר ג?). מאידך-גיסא, 
אילו בוטל המ׳, היה המפעל חייב למצוא דרכים להוריד 
מחירו ל?, דבר שהיה מחייבו לייעל את ייצורו ככל-האפשר, 
כדי לעמוד בתחרות. 

גורם־ה ת ע 0 ו ק ה. הטלת-נד יכולה לצמצם את היבוא 
ולהטות את הצריכה לשוק הפנימי. תוצאה כזו על צריכה 
או השקעות בתוך המשק תגרור אחריה, במצב של אבטלה, 
גידול בהכנסות ובתעסוקה, באמצעות "המכפיל" (ע״ע כל־ 







449 


מכס 


450 


כלה, עמ ׳ 881 ). — למעברי, אינה קיימת הפרדה בין הגו¬ 
רמים השונים שנמנו לעיל (ואחרים שלא הוזכרו), ובד״כ 
משולבים מספר־גורמים בהטלת־מ׳ אחת: למשל, מ׳ המוטל 
על מכוניות משמש, באותה עת, (א) כמקור-הכגסה לממ¬ 
שלה ואמצעי לספיגת עודף־כספים מהציבור, (ב) לצימצום 
צריכת המכוניות, ובעקבות כך, (ג) לחיסכון במטבע־חוץ, 
(ד) ובהגנה על ייצור מקומי. 

ה ת א ו ר י ה של מ׳, שהיא חלק מהתאוריה של המסחר 
הבין־לאומי, עוסקת בהשפעת המ ׳ על הרווחה בעולם׳ על 
המשק בכללו, ועל משתנים כלכליים בודדים בו. התאוריה 
משתמשת בעיקר במו׳דל של "שיווי־משקל כללי" ובכלי- 
ניתוח מורכבים־יחסית (עקומות תמורה, עקומות אדישות- 
סחר, עקומות הצע־סחר ועוד). תאוריית-המ׳ מבחינה בין 
הגישה הפ 1 זיטיווית, המנסה לבדוק את ההשפעות של הטלת- 
ד,מ׳ ללא התיחסות ערכית, לבין הגישה הנורמאטיודת, 
המנסה לענות מתי, ואם בכלל, מוצדקת הטלת מ׳ מנקודת- 
ראות הרווחה בעולם, או מנקודת־הראות של מדינה או של 
מספד מדינות מסויימות. ענף מיוחד של תאוריית-המ׳ עוסק 
בנושא איחודי-המ׳ (ר׳ להלן). בנושא זה נעשה ניסיון 
למדוד ולצפות את השפעתה של היווצרות איחודי־מ' על 
הרחבת הסחר או הטייתו. — נושא חדיש בתאוריה של הם׳ 
הוא רעיץ ר,מ׳ האפקטיווי, שהועלה בקשר עם בעיות של 
כלכלת "העולם המתפתח". מקורו בקביעה. שמדינות מתפת¬ 
חות מופלות־לרעה ע״י מ׳ אפקטיווי הגבוה מד,מ׳ הנומינאלי, 
משום שקיימת "אסקאלאציה" בתעריפי-המ׳ של הארצות 
המייבאות, דהינו, ד.מ׳ על חמרי־הגלם בארצות המייבאות 
נמוך (לרוב אפם), לעומת הנד על המוצר המוגמר, ומכאן 
שד.מ׳ מוטל למעשה על העיבוד בארץ המייצאת וההגנה 
הניתנת לתעשיית-העיבוד בארץ המייצאת גבוהה מן הנד 
הנומינאלי. 

היסטוריה. המ ׳ ידוע מימים קדומים, ובד״כ שימש 
כמקור־הכנסות לשליטים שהעניקו (תמורת מתת) הגנה 
לסוחרים העוברים בתחומים שבשליטתם• ברבות השנים 
הפכה הגנה זו לתשלום מם מחייב ו״מקובל" (מכאן השם 
011510015 באנג׳). בתקופת יוון ורומא הוטלו מ" על הסחר 
הימי והקפם היה 2% — 5% מערך הסחורות. אפליית־מ", 
משיקולים פוליטיים, היתה נפוצה באותם ימים. יוצאת־דופן 
בתקופה הקדומה, בתחום המיסוי, היתה מצרים— בתקופה 
ההלניסטית, הם״ שם היו בשיעור של 50% מהערך והם 
הוטלו במסגרת תיכנון משקי כולל להגנת הייצור המקומי. 
כיה״ב, לאחר התפוררותן של המדינות הגדולות והיווצרותן 
של ערים, מדינות ונסיכויות קטנות, הפך ד.מ׳ למס פנימי, 
שהוטל בעיקר על זרים, בעת מעבר בגשרים, בדרכים, בג¬ 
מלים ובשווקים. נוסף להיותו מקור להכנסות, הוטל הם׳ 
בסוף יה״ב ובתחילת הזמן החדש גם בתגובה על אפליות-כד 
מצד מדינות זרות (באנגליה, 1490 ) וגם כדי למנוע הוצאת 
סחורות מהמדינה (מ׳ על היצוא). במאות ה 16 , ה 17 וה 18 
התווה המרקנטיליזם (ע״ע) מדיניות־מ׳ שובה: הצברי כסף 
וזהב מירביים ע״י עודף יצוא על היבוא, ופיתוחו של כוח- 
ייצור עצמי ; ולשם־כך הוטלו על היבוא מכסי־מ ג ן. 

ההתערבות המרקאנטיליסטית היתרה בפעילות המשקית׳ 
רעיונות הפיסלקרטים (ע״ע), השגותיו של אדם סמית 
(ע״ע) ועמיתיו על ההתחרות ההפשית, חלוקת-עבודה והת¬ 
מחות על־סמך יתרון־יחסי והתערבות ממשלתית מינימאלית 


— כל אלה הביאו באנגליה לגישה חדשה למ ׳ , שעיקרה 
נטישת מכסי־המגן. אולם רעיונות אלה זכו לביקורת באה״ב 
(ע״ע המילטון, אלכסנדר) ובאירופה (ע״ע ליסט, פרידריך); 
שם טענו שמוצדקים מכסי־מגן להגנה על ייצור מקומי לשם 
התבססות ופיתוח. ואכן רווחה מאוד — באה״ב, מאז יסודה, 
בגרמניה ובמדינות אירופיות נוספות — מדיניות־המ" הפר(־ 
טקציוניסטית. מהמחצית השניה של המאה ה 19 ועד ל- 
מלה״ע 1 קבעה מדיניות ד,מ" והסחר של האימפריה הברי¬ 
טית הנהגת שערי־מ׳ נמוכים־יחסית. היום מעריכים תקופה 
זו כתקופת-זוהר לסחר החפשי, בעיקר בגלל מעמד־הבכורה 
של בריטניה בסחר העולמי ומשום שהמ׳ היה אז האמצעי 
העיקרי — ובד״ב היחיד — להגבלת הסחר. במצב-דברים 
זה תואמים הנד את פעולת מנגנון־המחירים, ואינם נקבעים 
באופן שרירותי ע״י המנגנון הממשלתי. אולם יתרון זה הוא 
גם חסרונה של השיטה, משום שאין המ׳ מעניק הגנה מס¬ 
פיקה למדינה בתנאי מחסור חמור של מטבע־חוץ או הגנה 
מפני חוסר-תעסוקה וכיו״ב, לפי שקשה לקבוע לאיזה גובה 
יש להעלות את הנד כדי להפכו לפרוהיביטיווי ולגרום להד 
רדת הצריכה של מוצרים ספציפיים. זו גם הסיבה שבזמן 
מלה״ע 1 י 11 ובתקופות־המעבר שלאחריהן השתמשו בעולם 
באמצעי-הגבלה אחרים וחמורים־יותר. בשלהי מלה״ע ) 1 
ולאחריה התקיימו, ביזמת אה״ב, דיונים בין־לאומיים ש¬ 
נועדו להביא לליבראליזאציה של הסחר העולמי ע״י ביטול 
אמצעי־הגבלה אחדים, פרט לגד, וצימצום הנד הקיימים 
במידה מירבית. העקרונות שנידונו בוועידות השונות נת¬ 
גבשו במסגרת הסכם גאטט ( 0477 — ר״ת של 31 ־ 06001 
03010 ז 3001 7301££5 סס 1 < 60 מז 4£006 [ע״ע חוזה מסחרי]), 
שעליו חתומות כיום כ 80 מדינות. הוא מבוסם על העקרונות 
הבאים: 1 . דין־האומה־המועדפת־ביותר — לכל המדינות 
החברות. 2 . סיבובי מו״מ דו־צדדיים ורב-צדדיים להורדת 
מ״ (האחרון והמקיף שביניהם היה ״סיבוב־קנדי״). 3 . עקרון 
אי-ההפליה בסחר וטיפול שווה. 4 . איסור על שימוש בהג¬ 
בלות אחרות בנוסף על מ״(פרט למספר חריגים). 5 . חריגי- 
הפליה בם׳ במקרים מסויימים דוגמת איחודי־מ׳ ואזורי־סחר 
חפשיים, סחר־גבולות. או כאשר מושג ויתור מסויים ברוב 
של 2/3 . 

בעקבות הסכם זה והמאמץ לשקם אח אירופה במסגרת 

0££0 (ד״ת של £000100010 ת 63 נן 100 >£ £00 1231100 ת 00£3 

" 603010 ק 000 ), חלה בשנות ה 50 ליבראליזאציה ניכרת של 
הסחר העולמי. בעקבותיה באה מגמה להרחיב ולהעמיק את 
קשרי-הסחר באזורים מסויימים. במסגרת א י חודי ־מ׳ 
(הפיכת אזורי־מ׳ אחדים לאזוד־מ׳ יחיד, המבטל הטלים 
והגבלת־סהר לגבי מרבית הסחר בתוך האיחוד, וקביעת מ׳ 
אחיד באיחוד לגבי ארצות שמחוצה לו), לדוגמה: השוק 
האירופי המשותף, ואזורי־סחר חפשיים (שבהם 
מבטלות הארצות את ההטלים וההגבלות על מרבית הסחר 
בינן לבין עצמן, אולם אין להן מ׳ אחיד לגבי ארצות 
שמחוצה להן), לדוגמה:. 4 ־ 1 ״££ (ר״ת של 066 ? ת 63 ק 0 ז! £1 
45500130100 703010 ) באירופה ו £4£74 (ר״ת של £30101 
45500130100 7 03016 £066 40060103 ) בדרום־אמריקה. מגמה 
זו של הסדרים אזוריים מיוחדים, שהסכם גאט״ט מתירם, 
עלולה לערער את השגי הליבראליזאציה בסחר העולמי, 
על-ידי יצירת גושים גדולים של הסדרי-העדפה המתרחבים- 
והולכים. מצב זה קשה במיוחד למדינות המתפתחות (שלא 



451 


מכם — מכסול, ג׳יימז קלרק 


452 


כולן, אמנם, חברות בגאט״ט), הנדרשות לקגל בלאו־הכי 
את עקרון "הטיפול השווה", שהוא בלתי-צודק לגביהן 
בגלל אי־השוויון שביניהן לבין המדינות המפותחות, והנח־ 
בעות, בנוסף לכך, להסכים להפליה נגדם באיחודי-ם׳ וב־ 
אזורי־סהר חפשיים, ודווקא מצד המדינות המפותחות, ואכן, 
לאחר לחץ בידלאומי לשינוי הגישה — מיחס מסלה ליחס 
מועדף—הצליחו המדינות המתפתחות, במסגרת ס^ז׳סאע 

(ר״ת של £ 1 ) 3 ־ 1 י! ת ס ססמסז&מסש $ת 10 :ו 3 א !>£.)! ת 0 

1 ת€מוק 10 ש׳\ 00 ^ 30 ), לזכות בעדיפויות־מ׳ החל מאמצע 
1971 בשוק האירופי המשותף וביאפאן, בצורת מכסות־מ׳ 
בעיקר למוצרים מוגמרים. בניגוד למכסות כמותיות, מתירות 
מ כ סו ת ־מ׳ יבוא של מוצרים מסויימים לתוך טריטוריה 
של מ׳ בתקופת־זמן מוגדרת, במ ׳ נמוך, או ללא מ׳! יבוא 
מעבר לכמות ולתקופה המוגדרות מחייב מ׳ גבוה־יותר. 

על הם׳ במדינת־ישראל עד 1956 — ע״ע א״י, 

עמ׳ 798/9 . ההגנה המינהלית על הייצור המקומי שנהגה 
עד אז (שפירושה הקצבת מטבע־חוץ ורשיונות ע״י הרשויות 
לצרכים שנראו בעיניהם), הוחלפה בהגנת־מ" משולבת 
בהגנה מינהלית. הוטלו מכסי-מגן, כדי להגן על מוצרים 
שיוצרו בארץ והחליפו יבוא, והמשיך להתקיים פיקוח מיג־ 
הלי. בראשית 1962 הוכרז על המדיניות הכלכלית החדשה, 
שבין השאר, נועדה להחליף את ההגנה המינהלית בהגנה 
באמצעות מ". ע״פ עקרונות ה״חשיפה" של מדיניות זו, 
תיאלץ התעשיה המקומית להתחרות במוצרים שיבואם 
מותר ושד.מ׳ עליהם יקטן בהדרגה עד לשיעור הנוהג באותן 
הארצות, שמהן יובאו המוצרים. עד סוף 1966 נחשפו כ 86% 
מהמוצרים מהגנה מינהלית — אך הגנת הם" עליהם היתה 
עדיין בשיעורים גבוהים. מ 1968 הוקטנה הגנת-הם" ובת¬ 
חומים מסויימים חשוף כבר הייצור המקומי לחלוטין לתח¬ 
רות מוצרי-היבוא. כמו־כן התחייבה ישראל — במסגרת 
״סיבוב קנדי״ (ר׳ לעיל) בעיקר — "לקשור" מ" על יבוא 
בסד של למעלה מסאה מיליון דולר. 

במסגרת ההסכם עם השוק האירופי המשותף, שנחתם 
באמצע 1970 , תיהנה ישראל מהנחות במ״ של כ 50% 
(להוציא חריגים מסויימים) ביצוא לשוק, ותענית עדיפות על 
חלק מיבואה (לפי רשימות מוסכמות-מראש) מ 10% עד 
40% . הסכם זה יופעל בהדרגה. כמו־כן חתמה ישראל, במס¬ 
גרת המדינות המתפתחות — בגאט״ט, על הסכמי-העדפה 
בנד. בקשריה עם המדינות המפותחות נהנית ישראל גם 
מהעדפות־מ" הניתנות למדינות המתפתחות. 

מ, רום, ועידת הסחר של דאו״ם ובעית מתן העדיפויות 
לארצות המתפתחות ביצוא התעשיתי (מכון־היצוא היש¬ 
ראלי), 1965 : הנ״ל, איחוד מכס בארצות שלישיות ב־ 
גאט״ט (רבעון לכלכלה, 43 ), תשכ״ה ! -ז 11€ ז\ , 8 :> 3 ב<> 1 .. 4 

; 1948 ,)) 1 ) 011 ^ 11 ) €1 ז 771€ €0771 1 ) 111 > מ־ד>/מ/ 
-ז 00171171€ ,מס 2 זט 0 . 0 ; 1955 , 10115 ה{ 1 -${ 1 ז 10 * 011 

€ 1 ) 1 ) ■?ד 11 ) 1071 ) 1 ) 771 ) 111 ! ,־ 1461161 , 11 . 14 ; 1965 , €181 

) 1 ( 7 ,) 03 ; 1968 , €) 1 ז€^ 1 ' £1 £771 1 ) 171 > ?ז 7/1€0 

, 1£ (/ 063€/11€ 167 ) 1 )/> 1¥011 1711 11 £% ( 7 * 121 11 1/1€ ^ 7011 ) 2011 

; 1971 , / 0 ?■ 7/1€01 7116 ,.ת 46 זס 0 . 1 ^ ; 1970 

0/477 111 111 ) 771 ) 1 ) 7 ) 77 113 1 ) 111 ) ) 7/1 , £0111 . 1 א 

. 1971 ( 2 . 140 , 5 , ז *\ £3 346 ־ 71 14 חנ^\ )ס .() 

מי. ר. 

מוכסים ( 1 ח 3 :> 11 נ 1 ״ק). מו״ בשלטון רומא — חוכרי־ 
המסים, וכן קבלנים לעבודות ציבוריות ולאספקדי לצבא. 
בני המעמד הסנאטורי וכן אנשים שנולדו עבדים לא 


יכלו להיות מו": המו", שהתעשרו עושר רב מעסקיהם 
והגדילוהו ע״י השקעות בהלוואות בריבית ובעגייני-כספים 
אחרים, נהיו במרוצת־הזמן לקבוצה נכבדה בקרב מעמד 
הפרשים ( 5 ס 51111 >£). תחילה היו עסקיהם נתונים לפיקוחם 
של הקנסור והסנאט — וזה גרם לחיכוכים רבים: ג. גרקכוס 
(ע״ע) פתח בפני הפרשים אח בתי-המשפט שפיקחו על 
ניהול השלטון בפרובינקיות, שהמו" חכרו את גביית-המסים 
בהן ועשקו את התושבים: בכך ניתן למו" כוח פוליטי רב. 

המו" העסיקו מנגנון גדול לצורכי הגביה: בעסקיהם 
השתתפו גם סנאטורים, כשותפים לא־פעילים. צימצום פעו¬ 
לתם של המו" החל בימי קיסר, ובימי הקיסרות נגבו המסים 
ע״י מנגנון־הפקידות, אע״ם שהמו" המשיכו לגבות מסים 
מקומיים. 

בא״י פעלו המו" הראשונים, בתקופת פומפיוס, תוך 
שיתוף־פעולה ממשי מצד משפחות העלית המקומית, שפעלו 
כחוכרי־מסים. שלוחיהם בפועל היו ה״גבאים". בזמן הורדוס 
עשה קיסר את הנציבים לאחראים ישירות על גביית המסים 
במדינת יהודה (קדה״י, ט׳, ג׳), ובתקופת הפרינקיפאט היו 
נגבים המסים החקלאיים ומס־הגולגולת ישירות ע״י פקידים 
רומים (חוסם׳ דמאי א׳, ג׳) ורק מסי המכס והדרכים היו 
בגבים בידי המר׳. במאות ה 2 — 3 הוטל תפקיד המו" על 
"טובי העיר" (ב״ב קמ״ג, ע״א) ולעתים קרובות היו אלה 
נמלטים מעריהם. ר׳ יוחנן אף המליץ על עזיבת א״י במקרה 
כזה (ירד מו״ק ב׳, ג׳)• ככל שכבד עול-המסים כך הפכו 
המו" והגבאים שנואים־יותר (השר סנה׳ צ״ב, ע״ב); לעתים 
היו משתמשים בעינויים (השר במ״ר י״ז, ה׳: פילון, 
156 — 153 , 3 • 168 £0 ק 8 06 ), והיו נתונים בעצמם לסכנת- 
נפשות (השר שמו״ר מ״ב, ג׳). המר׳ והגבאים מושווים 
ל״גזלנים", פסולים לעדות (סנה׳ כ״ה, ע״ב) וכספם אינו 
נלקח לצדקה (משב׳ ב״ק י׳, א׳), וזאת משום שהיו גובים 
למעלה מן השיעור החוקי (״מר שאיו לו קצבה״ — ב״ק 
קי״ג, ע״א). המשנה (טהרות ז׳, ר) מדברת בפירוש על כך 
שהגבאי היהודי שולח ידו בכל אשר בבית, אלא א״כ היה 
מלווה בפקיד־מלכוח בכרי, שאימתו עליו. היו גבאים שפעלו 
בניגוד לרצונם, והדבר משתקף בקביעה שחבר (ע״ע) שנ¬ 
עשה גבאי — נדחה מחברותו, עד שהתקינו שאם חזר 
מגבאותו — חזר לנאמנותו(תוסס׳ דמאי ג׳, ד , ). הפרושים 
קינתרו את ישו על שהסב על שולחנם של מר/ וישו עצמו 
מדבר על מר ועל גוי כעל בני מדרגה אחת, אלא שהוא 
מצדיק את המר "הישר", ואף מייעץ לו שלא ליטול אלא 
במידת החוק (מת׳ 0£11 נ, 21 ). ידועים כמה מר׳ יהודים 
בשמותם, כיוחנן מקיסריה (מלה״י ה/ י״ד, ד׳), זכי — 
ליד יריחו (לוק׳ 6 ) והמר מכפר נחום (מת׳ £ס, 9 ). 
הגבאים היו מאוגדים בחבורות לשם חלוקת הרווחים — 
שהגיעו עד ל 25% מהפדיון — בהתאם להשקעתו של כל 
מר. אין ספק, שהדברים הרבים בגנות המו" משקפים גם 
סרבנות כללית לעול-המסים הכבד. וע״ע מסים וביבל׳ שם. 

ד. ש. 

מכסול,ג׳ימז ?ןלךק- 11 ^ 1£ {43x ז 1£ ב) — 

( 1831 , אדינבורו — 1879 , קיימבריג׳), מגדולי 
הפיסיקאים בעולם: מניח-היסודות לתורת השדה האלקטרו¬ 
מגנטי (ע״ע אלקטרומגנטיות: חשמל) ולתורה הקינטית של 
הגאזים (ע״ע גז; תרמודינמיקה). 



453 


מפסול, ג׳ימז קלרק — מכסיי־זרןן 


454 


מ׳ היה בן למשפחה סקוטית מיוחסת. כבר בילדותו גילה 
נטיות לחקור את תופעות־הטבע שמסביבו. בגיל 10 נתקבל 
כתלמיד באקאדמיה של אדינבורו, ועד-מהרה הוכרו כשרו¬ 
נותיו המזהירים. בגיל 14 כתב את מאמרו הראשץ, והוא 
הוקרא בפני החברה המלכותית של אדינבורו. בתקופה זו 
החל גם בכתיבת שירה, והמשיך בכך עד סוף ימיו. בשנים 
1847 — 1854 המשיך את לימודיו באוניברסיטת קיימבריג׳. 
לאחר הסמכתו המשיך לעבוד שם כחוקר. בתקופה זו קרא 
את מחקריו של מ. פרדי (ע״ע) בתורת־החשמל, וכנראה 
הושפע מהם ביותר. במאמרו 0£ 65 מע 5 , ׳ל 3 ! 30 ז 3 ? "ס 
*"ס? ("על קווי־הכוח של פראדי") תירגם את רעיונותיו 
של פראדי לשפה מחמאטית. באותה עת עסק גם במחקרים 
באופטיקה׳ וכן הקדיש ממרצו להוראה. 

ב 1856 — 1860 שימש מ , כפרופסור במרישל-קולג׳ ב- 
אברדין. מחקרו העיקרי שם הוקדש לטבעות של הכוכב 
שבתאי (ע״ע). מ׳ הוכיח, שהטבעות מורכבות מגופים רבים 
מאוד, שכל אחד מהם נע בפני־עצמו. מחקר זה הביאו, 
כנראה, לידי התעניינות בתורה הקינטית של הגאזים. לפי¬ 
תוח תורה זו תרם מ׳ תרומה רבת־חשיבות: הוא גילה את 
אופן־ההתפלגות של המהירויות של פרודות־גאז, והפונקציה 
של התפלגות זו נושאת את שמו. 

ב 1860 נתמנה לפרופסור לפיסיקה בקינגס־קולג׳ שב¬ 
לונדון, ושם סיכם את מחקריו על תורת־הצבעים. כן ביצע 
מחקר ניסויי על צמיגות האוויר בטמפרטורות שונות. 

גולת־הכותרת בהשגיו של מ׳ היא פיתוח תורת השדה 
האלקטרומגנטי. מאמריו מאותה תקופה 510311.11165 ^ 11 * 1 "ס 
01-06 ? ) 0 ("על קווי-כוח פיסיקאליים") ו 1031 תז 3 חץ 0 ^ 
16101 ? 0 !:ז 38116 תזס- 1 ז £160 1116 0£ 1116017 ("תורה דינאמית 
של השדה האלקטרומגנטי״) — הניחו את היסוד לתורה זו. 

ב 1865 חזר אל אחוזת־משפחתו בגלנלייר (סקוטלנד) 
ושם חיבר כמה מספריו. ב 1871 נתמנה נד למרצה בקאתדרה 
חדשה לפיסיקה ניסויית, שהוקמה באוניברסיטת-קיימבריג/ 
הוא הקים את מעבדת קוונדיש ( 011511 מ 6 /י 03 ), ועסק בעריכה 
ביקורתית של מאמרי הנרי קונדיש (ע״ע). בקיימבריג' 
שהה עד יוס־מותו. 

לסי רעיונותיו של מ', מועברים הכוחות החשמליים 
והמגנסיים באמצעות ״תווך״ בעל תכונות אלאסטיות — 
שאיננו חומר במובן הרגיל — האתר (ע״ע). במאה ה 20 
נגנז חגית האתר, בשל אי-התאמתו לעיקריה של תורת־ 
היחסות (ע״ע יחסות, תורת דד). תמורה זו לא גרעה מערך 
התיאור המתמאטי של השדה האלקטרומגנטי — תיאור 
המתמצה ב״משוואות מ׳" (ע״ע אלקטרומגנסיות). מתוך 
משוואות אלה הסיק מ׳, שהפרעות אלקטרומגנטיות מתקד¬ 
מות בגלי־רוחב, "גלים אלקטרומגנטיים". מ׳ חישב את 
מהירות הגלים הללו ומצא שהיא קרובה מאוד למהירות 
האור (ע״ע אור, מהירות). כך הגיע למסקנתו ההיסטורית, 
שהאור הוא גל אלקטרומגנטי. מבחינה ניסויית לא נתאשרה 
מסקנה זו בימי-חייו; רק ב 1887 הוכיח הרץ (ע״ע) את 
קיומם של גלים אלקטרומגנטיים אחרים — גלי רדיו 
(ע״ע). 

פיתוח התורה האלקטרומגנטית העמיד את מ׳ בשורה 
אחת עם גדולי הפיסיקה בכל הדורות. השלכותיה של תורה 
זו גרמו למהפכה בחשיבה הפיסיקאלית, והביאו אף לידי 
תמורות טכנולוגיות מכריעות. 


; 1882 /ס 1 ( 13 ? 1 <" 7 , £11 מת 03 - 6611 ^ 0301 ״ 1 

; 1896 מל&־ס/־ג 7 >מע . 1 \.€.ן ,; 0131661-001 . 1 ,א 

; 1931 ,( 1911 — 1831 ) . 01 ^ מנ״/ז״ 0 מ״מ׳מ׳ 00 3 
,-( 13 * .? . 0 ; 1955 ,( 192 ,.תז 4 . 501 ) ./*.;>./ ,ב 131 ח,׳\ 6 א .א . 1 
. 1964 1 1 ז(*ו 1 ) 1 < 2£ ו 1 *ז 0 י< €1 ) £1 1 > 1 ז 8 ./ 6.3 ./ 

י, או. 

מכסי־זרע ( 136 מ-ו 6 ק 810$ ת.£, מיוו' — קופסה, 

— זרע), הקבוצה הגדולה שבצמחי 
הזרעים וגם הצעירה ביותר בשלבי ההתפתחות של עולם 
הצמחים. שניה לה והרבה יותר קטנה ממנה ופרימיטיווית 
יותר היא בת-מערכת חשופי-הזרע (ע״ע). 

מה״ז נבדלים מחשוסי-הזרע גם באיברים הרפרודוקטי- 
ודים וגם באיברים הווגטטיוויים. סימנם המובהק הוא שהז¬ 
רע כלוא בשחלה, שלאחר ההפריה הופכת לפרי (על האיברים 
הרפרודוקטיווים ועל דרכי-ההפריה — ע״ע הפריה, עם* 
113 — 114 , וציור 7 שם). צורות חיים, שלא היו מצויות בק¬ 
בוצות הקדומות יותר של עולם־הצמחים, הופיעו לראשונה 
במה״ז: בין השאר, הצמחים החד-שנתיים שכבשו שטחים 
רבים על-פני כדור־הארץ וייצגו לעתים משפחות שלמות. 
כן מצטיינים מה״ז בצינורות להובלת מים העשויים סרבי* 
אות, שאינם מצדים כמעט בקבוצות הנמוכות יותר. 

עם מה״ז נמנים כ 250,000 מינים המחולקים לב 12,500 
סוגים וכ 330 משפחות. אלה הם הצמחים המטביעים את 
חותמם על הנוף הצמחי של כדור-הארץ. הם כוללים את 
צמחי־החרבות של המשק העולמי; מהם כמעט כל צמחי 
התעשיה, הרפואה והחקלאות, ומהם ניזונות חיות הבר 
וחיות התרבות. אע״ס שמה״ז נחקרו יותר מכל הקבוצות 
האחרות של עולם הצמחים, אין ידיעה חדאית על מוצאם 
ועל היחסים הפילוגנטיים בין הסדרות! ומכאן חילוקי הדעות 
שבין החוקרים על הסיסטמטיקה שלהם (ראה להלן). כנראה 
שמה״ז הופיעו בתקופת היורה, ובקריטיקון כבר היו 
מצויים מינים רבים הנמנים עם אותן המשפחות הקיימות 
כיום ואף חלק של הסוגים זהים עם אלה של ימינו. 

את מה״ז נוהגים לחלק למחלקת החד־פסיגיים (־ 191000 
01165 !> 16 ץ 001 ) ולמחלקת הדו־פסיגיים ( 65 תס 1 > 16 ץ 1 ס 10 ס). 
סימני החד־פסיגיים: לעובר פסיג יחיד; השורשים 
עשויים לרוב בדמות ציצה! העלים לרוב בעלי עורקים 
מקבילים וחסרי פסוטרות! צרורות צינורות סגורים (חסרים 
רקמת ?!מביום) ובתוך חתך הרוחב של הגבעול הם מפוזרים! 
הפרח בעל דודים שבהם שולט המספר שלושה. סימני הדו- 
פ ם י ג י י ם: לעובר כרגיל 2 פסיגים; שורשץ העובר מוסיף 
ברוב המקרים להתקיים ולהתפתח לשורש הראשי. עורקי 
העלים יוצרים לרוב כעין רשת. צרורות הצינורות פתוחים 
ובגבעול הם ערוכים בטבעת. הפרחים לרוב מחומשים. — 
עם אלה נמנים צמחים פחות אחידים במבנם ובצורתם! — 
מספר משפחותיהם עולה פי 4 — 5 על זה של החד־פסיגיים. 
הדו־פסיגיים מחולקים ל 4 קבוצות: 

( 1 ) רב־פריניים ( 1036 נ!זג 0 ץ 01 ?), שלהם אופ^ביים 
סימנים אלה: חלקי-הפרח של רוב הצמחים ערוכים בסדר 
לולייני (ספיראלי) ולא בדודים. לרוב, מספר האיברים של 
חלקי הפרח אינו קבוע. עלי השחלה מרובים בד״כ. כל אחד 
מהם יוצר עלי לעצמו ואינם מתחברים יחד לשחלה מורכבת. 
( 11 ) חד-עסיסיים ( 1636 >ץ 3111 ] 01100£ ^ 1 ) הם בעיקר 
עצים או שיחים. פרחיהם נראים פשוטים׳ בעלי עטיף אחד 
בלבד או חסרי עטיף כל עיקר! הפרחים הם לרוב חד-מיניים! 



455 


מכסי־זרע — מכסימילין 


456 



ציור סכמתי של א' 5 דוזמחםי; של מכוםי־ר,זרזג ע?־פי ו. ו. רוביני — 
לפי שיטת פסי. החץ הטקוושו : משפחות של חד־&סיניים; המטות 
בסוגרים: סדרות 

ההאבקה געשית על-פי-רוב ע״י הרוח. פשטות המבנה של 
הפרחים היא רק למראית-עין. למעשה הגיע הפרח לפשטות 
ע״י התפתחות מקפחת(רדוקציונית), ולפיכך נחשבת קבוצה 
זאת כשלב גבוה של התפתחות בין מה״ז. ( 111 ) מ פ ורדי־ 
ע ל י־ ה כ(תרח ( 1 3 £ נ £0 קץ 131 ס) מכילים את רובם של 
הצמחים הדו־פסיגיים. סימניהם: הפרחים בעלי עטיף כפול 
— גביע וכותרת! הכותרת מפורדת־עלים. 0 ג 1 ) מ א ו ח י ־ 
ע ל י ־ ה כ 1 ת ר ת ( 1313£ :>ק 01 ץ 8 ), שגם פרחיהם בעלי עטיף 
כפול, אך כותרתם מאותת עלים. 

חלוקה זו היא פשטנית, מורפולוגית ושימושית למדי. כל 
אחת מהקבוצות הנ״ל כוללת סדרות אחדות, אך הקירבה 
הפילוגבטית בין הסדרות רופפת ומעורפלת. בעניין זה 
חלוקות הדעות בין חוקרי האבולוציה, ומקובלות, בין השאר, 
שלוש שיטות־מיון: של אנגלר (ע״ע), של בסי (.ך! . 0 
׳< 8£5$£ ) ושל וטשטין (מ; 1£ צ ¥£11 \י. 11 ). 

שיטת המיון של אנגל ר היא בעיקרה מורפולוגית. 
אע״פ שהיא מודה באבולוציה רדוקציונית, היא מסתמכת 
בכל זאת בעיקר על המורפולוגיה של הפרח ומעמידה את 
הקבוצות הגדולות, וכן גם את המשפחות שמבנהו פשוט 
(ואף אלה שפשטותן משנית), בבסיס של אילן־היוחסין, 
ומתקדמת לקראת ראשו — עם היעשות המבנה מורכב יותר 
ויותר. לפיכך עומדים החד־עטיפיים בבסיס האילן, ומעליו 
שאר 3 הקבוצות לפי הסדר הנ״ל. אח החד־פסיגיים מעמיד 
אנגלר בתחילת הסיסטמה, לא מפני שמחלקה זו קדומה 
יותר, אלא מפני שהיא שווה בגילה ובדרגת־התפתחותה לדו־ 
פסיגיים, והשורש של שניהם אחד הוא. בסי, לעומתו, 
אינו מודה בקיומן של הקבוצות הנ״ל כקבוצות טבעיות־ 
פילוגנטיות. לדעתו, משמשת קבוצה ( 1 ) כקבוצת־יסוד של 
מה״ז ע״ם הפשטות הראשונית של פרחם; היא מסתעפת ל 3 
סעיפים: אחד מייצג את החד־פסיגיים ושני הנותרים — את 
הדו־פסיגיים. את הסדרות השונות של הדו־פסיגיים ממקם 
בסי בכל סעיף בהתאם לעקרונות האבולוציה, הינו: מפרח בעל 
עלי־שחלה מפורדים לפרח בעל עלי־שחלה מאוחים, משחלה 
עלית לתחתית, מפרח נכון־סימטרי לפרח בלתי־נכון׳ ועוד. 
כל אחד משלושת הסעיפים מסתיים בסידרה האבולוציונית 
הגבוהה ביותר — מבחינת השינויים שחלו באיברי הפרח 
בין בכיוון של פרוגרסיה עולה ובין בכיוון של פרוגרסיה 


רדוקציונית יורדת. שיטת וטשטיין תופסת במובן 
מסוים עמדת־ביניים בין שחי השיטוח הנזכרות. היא מע¬ 
מידה את ( 11 ) בבסיס הסיסטמה וגוזרת מהם גם את ( 1 ) וגם 
את שאר הדו־פסיגיים, ואילו את החד-פסיגיים היא גוזרת 
מ ( 1 ), בעיקבות שיטת בסי. 

וע״ע צמחים, סיסטמטיקה. 

מ. זהרי, עולם הצמחים, 97 — 153 , תשי״ג! .£ .ס 

7/10 ?/1?10^0710110 ?0x0710771? ©/ 7101007171^ ?1117111, ]915; 

;* 1959 , 1717111 ? ^ 71011707171 /ס 7077111101 ) 7/1 ,ת 50 ת 1 נ 1 :>ז 411 § .] 

101/707771 ^ 7171 ( 0 717101/7101 ? , 1 > 00 ,*וץ £1£ . 1 ־ 1 .ע- 5 ו׳\ג 0 . 1-1 .? 

־ ¥£4 ! .£ — • 611:11104 ^ . 11 — " 81£1 ח£ ; 1963 ,? 70x0710771 

. 101/707771071 ^ 0171 : 11 . 070111071 ( 1071200 (? 11017115 4x7 ?$ ,ת 311 ת 1 ־| 1£ ) 

. 1967 3 , 710011 1 ! 71011107171 / 0 ? 70X0710771 ,•ס&זס? ., 0.1 ;*' 1964 

מ. ז. 

מכסימום ״ 73x35 *[״ —יורי ?חז'ח 07 .< 0 ג; 6 ל> ? 1141110 ) 191 ; 

לאט׳ זס £55 )סס 0 1913x101115 [— התקיף באמונתו] 

— (״ 580 , קושטה — 662 , לאזיקה [קאווקאז]), תאולוג 
ומיסטיקן ביזאנטי. היה זמן־מה מזכירו של הקיסר הרקליוס 
(ע״ע), ומ 613 נזיר. אחרי 626 התגורר באפריקה הצפונית. 
בשל מלחמתו במתתזלטיסמוס — תורה שלפיה לישו, 
האדם־האל, יש רק רצון אחד, שאומצה ע״י השלטת (ע״ע 
מ 1 נ 1 וןליטים) — נאסר ב 653 וב 655 הוגלה לתראקיה. ב 662 
נקרא לקושטה, ולפי המסופר נכרתו לשונו ויד־ימינו: אח״כ 
הוגלה לקאווקאז ושם מת כעבור זמן קצר. 

מ׳ נחשב לגדול התאולוגים היוונים בדורו, והיה ממניחי־ 
היסוד של המיסטיקה הנוצרית הביזאנטית; באמצעותו של 
יוהנס סקוטוס אריוגנה (ע״ע) השפיע אף על המיסטיקה 
הנוצרית המערבית. בין חיבוריו הרבים: כתבי־פולמוס, כת¬ 
בים על סגפנות, מיסטיקה וליטורגיה. באחת מאגרותיו דן 
מ׳ על טבילתס-באונס של יהודים ומביע התנגדותו לכך. 
כתביו הוהדרו ע״י ז׳. פ. מיני (ע״ע) ב 3£03 ־ 1 ס 010813 ז 31 ק, 
כרכים 90 — 1860,91 . 

; 1906 ,. 7 )./׳ג . 11 ( 16$ > 010%1€ ז 1$ ז^€ 01€ י ־ ££1 ת 31161 ־ 1 ] $ . 1 ־ 1 
. 111 .^ 1 €^ 50 ן 1 זז 5 ס.^ ,־ 63531 ] 831 . 11 .]£ 

€{ 1 ' 1 5/4 > י (. 1 ן// ;*/ 0 /^/ 1 [ 1 זז 0€0$ ז 11€ \ 

. 1965 ,. 7 > / 0 

מכסימילץ ( 3x10111130 ^), שמם של 2 מקיסרי גרמניח. 

( 1 ) מ׳ 1 ( 1459 — 1519 ), קיסר מ 1493 . מ׳ היה בנו 
של פרידריך 111 (ע״ע)! נשא לאשה את מאריה, בתו־ 
יורשתו של שדל ״הנועז״ (ע״ע) מבורגונדיה ב 1477 . מ׳ 
לחם בלואי ^ x (ע״ע) שפלש לנכסי אשתו, הביס את 
הצרפתים, אך בעקבות מות אשתו ב 1482 נשמט מידיו 
השלטת על רוב נכסיה. הוא נאלץ ללחש מלחמות ממושכות 
כדי לחזור ולבסס את שלטונו בארצות השפלה, והשליט 
בהן את בתו מארגארטה ובנו פילים. 

ב 1490 נשא מ׳ לאשה, ע״י שליח, את אן מברטניה 
(ע״ע) אך לא יכול לבוא לעזרתה נגד שרל 111 ?\ (ע״ע), 
שאילץ אותה להינשא לו; במות מתיאש 1 ק(רוינוס (ע״ע) 
כבש מ׳ חזרה את אוסטריה, שטיארמארק וקרינתיה. מ׳ 
שקד על ביסוס שלטונו במחתות אלה, במיוחד בטירול 
(שןרש ב 1490 ). 

ב 1493 נשא לאשה את אחות לודתיקו ספורצה (ע״ע) 
ממילאנו, והצטרף לברית בין ספרד, מילאנו וונציה נגד 
הצרפתים שפלשו לאיטליה. הוא לא לקח חלק פעיל בקר¬ 
בות, משום שוועידת־הממלכה ( 5138 ו 8£101 ) בתרמס ( 1495 ) 



457 מכסימילץ(קיסרי־ גרמגיה) — 

סירבה להקציכ לו כספים. האופוזיציה דרשה רפורמות: 
הקמת בית־משפם עצמאי הגלית של הממלכה (- £61611$ 
6111 ״ 1€1-26 מ 11301 >, הכרזה על שלום־קבע פנימי ( ז ^ 1 *£ 
£6 > 16 ־ £306£1 ), הנהגת מס כללי וחלוקת הממלכה לחבלים. 
התיקונים שהונהגו לא האריכו ימים: השלום לא נשמה 
המס לא שולם, ומ ׳ הקים מוסד כפוף לו, בעל סמכויות 
משפטיות מקבילות ( 31 ז£ס £61011$11 ). ב 1500 נאלץ להס¬ 
כים להקמתה של מועצה עליונה לניהול הממלכה (- 610115 )£ 
681016111 ■!)! זו חדלה להתקיים ב 1504 . 

מ 1508 הסתבך בסידרת מלחמות מתישות, תחילה נגד 
.ונציה ואח״כ נגד צרפת, וסייע להנרי 11 ך\ להביס את 
הצרפתים ב 1513 . כעבור שנתיים יצא למלחמה בפתסואה 1 
(ע״ע), שכבש את מילאנו, אך נאלץ לסגת לאחר ששכיריו 
התמרדו. באחרית ימיו השתדל להבטיח את בחירת נכדו, 
קרל 7 \ (ע״ע) לקיסר גרמניה. הוא מת בדרכו לעיר מולדתו 
וינר־נוישטאט ובה נקבר. באינסברוק (ע״ע), שבה אהב 
לשבת, הקים מ , גלוסקמה מפוארת, עשויה שיש ועטורה 
אנדרטות־ברונזה (ר׳ שם). 

מ׳ היה בעל אישיות מושכת וכשרונות בולטים, שהיקנו 
לו מעריצים רבים. צייד אמיץ לב ולוחם ללא חת. זכה בתו¬ 
אר "אחרון האבירים"! הוא היה מצביא מוכשר וחימש את 
חייליו בנשק חם. מחסור תמידי בכספים היד, בעוכריו 
מבחינה צבאית. על האנרכיה בגרמניה לא התגבר! את 
מאמציו הקדיש לחיזוק שלטונו ושלטון שושלתו. השגיו 
הבולטים היו נישואי בנו פיליפ לחואנה "המטרפת" (ע״ע) 
יורשת כתר ספרד. ונישואי נכדיו עם ילדי ולאדיסלאב, מלך 
בוהמיה והונגאריה, מבית וגילו(ע״ע, עמ׳ 140 ). היה פטרון 
לאמנים והומאגיסטים, משכיל ויודע שפות. עסק גם בכתי¬ 
בה, וביצירותיו;> 1 ת 113 ז 760 ו* 61$$161101 ^ץ תיאר את עלילות־ 
גבורתו בסימון האפוס האבירי. שיקולים כספיים עיצבו את 
יחסו ליהודים: ב 1496 גירש את היהודים מקרינתיה ומי 
שטיארמארק׳ לאחר שאסיפת-המעמדות הבטיחה לפצותו על 
מסיהם, אך איפשר לגולים להתיישב בבורגנלאנד. הוא נטה 
לצד רויכלין בסיכסוכו עם פפרקורן. אך ציווה על הצדדים 
לחדול מפולמוס. 

ה 091 ד, 1016 ־) 1891 — 1881 , 1-11 ,./ . 51 1421:0 .ת 1 ז 1 גחו 1 ס . 11 

3.0 ?::ו 1 ו/ 111 ו 01 < 1:1 ו/ 80 016 .,?, 16 ) 81 .£ .ז ! (ק ופית 1967 

, 449 — 441 , 14113011 { 7 : 11 ) 1 : 71:101111 : 311111011-0 301 0 ', 101 : 71 [ 

■>£ה#ן 00 ,ו! 3 ת€ז( 1 :> 1 ' 1 . 11 ; 1959 ,. 1 . 51 ,ז:,ת 11 ?ו 01 . 11 ; 1901 

. 1959 ,. 41 

( 2 ) מ׳ ז! ( 1527 — 1576 , קיסר גרמניה מ 1564 ), בנו של 
פרדיננד 1 ובן־נכדו של ( 1 ). מ׳ חונך ברוח קאתולית אדוקה 
בחצר המלכות בספרד, וב 1548 נשא לאשר, את מאריה, בתו 
של קארל ¥, ובשנים 1548 1550 היה -משנה למלך ספרד. 
למתת חינוכו נטה מאוד לפרוטסטאנטיות, והיו שחששו 
שעשוי הוא לקבל את האמונה הלותרנית, כשיהיה קיסר. 
מ׳ אף כתב איגרת סודית וביקש תמיכה ממשית מן הנסיכים 
הפרוטסטאנטיים, אך לא נענה. בהיותו קיסר שמר כלפי חוץ 
אמונים לכנסיה הקאתולית׳ מתוך שיקולים פוליטיים ושו־ 
שלתיים; בסוף ימיו סירב לקבל את הסקראמנטים שלפני 
המוות. מ׳ ניסה להחזיר את האחדות בשאלות הדת ע״י מעין 
"קאתוליות-של-פשרה" והעניק לפרוטסטאנמים ויתורים 
רבים. 

ם׳ השתדל להפנות את משאבי הקיסרות כלפי חוץ, 

וב 1566 זכה בתמיכה חזקה מצד נסיכי הריך, ולמתנדבים 


מכסימילין(שליטי־באוואריה) 458 

רבים למלחמה בתורכיה; למרות עוצמת צבאו, לא פתח 
בהתקפה ולא יצא לעזרת המורדים ההונגארים בשלטון 
תורכיה, וכרת שלום באדריאנופול ( 1568 ). לאחר שנכרת 
בית ::גילו(ע״ע) ב 1572 , ניסה מ׳ להשתלט על כסא המלכות 
של פולניה, אולם האצילים שם סירבו לקבל את שלטונו. 
מ׳ היה אציל רוח, רודף שלום ונכון לפשרה! אישיותו ועמ¬ 
דתו הדתית היו בבחינת תעלומה להיסטוריונים. מיפי 
היהודים נהג בסובלנות ואף התיר להם להתיישב זמנית 
בווינה, ב 1571 . 

,(עם ביבל׳ מפורטת) זו!/ 0 *!?>ס 4 ז •י* , 11 . 41 , 8161 .זי 

. 1929 

ה. וס. 

מכסימיל£ ( 143x1061130 ), שמם של כמה משליטי 
באוואריה. החשובים שבהם: 

( 1 ) מ' 1 ( 1573 — 1651 ), דוכס באוואריה מ 1597 . מ׳ היה 
חניך הישועים. הוא עלה לשלטון תחת אביו וילהלם 7 \, 
שפרש למנזר. ב 1607 עמד בראש מסע־עונשין נגד העיר 
הפרוטסטאנטית דונאוורת ( 003115661111 ( 1 ), שעליה הוטל 
"חרם־הריך", כבשה וסיפחה והחזירה לקאתוליות. כנגד 
ה״ברית" הפרוטסטאנטית שהוקמה אז, העמיד עצמו בראש 
״ליגה״ קאתולית (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 437 ) וגעשה למנהיגה 
של הקונטרה-רפורמאציה בגרמניה. 

עם פרוץ מלחמת 30 השנים (ע״ע) הצטרף מ׳ למחנה 
הקיסר. הקיסר העניק לנד את פפאלץ התחתית ( 1623 ) ואת 
פפאלץ העלית ( 1628 ), ומ׳ החזירן לקאתוליות. כתוצאה 
מסיפוח זה נהיה מ׳ לנסיך־בוחר. בכינוס הנסיכים־הבוחרים 
בועבסבורג ( 1630 ) פעל מ׳ להדיח אח ולנשמיו (ע״ע), 
שעורר את חששם של הנסיכים. לאחר תבוסת טילי (ע״ע) 
ומותו בקרב ע״ג לך ( 1632 ) נגד השוודים, נאלץ מ׳ לברוח 
ממינכן, והשוודים כבשוה < רק ב 1634 , עם מפלת השוודים 
בנרדלינגן, שוחררה באוואריה. ב 1647 חתם מ׳ על שביתת- 
נשק עם הצרפתים. בשלום .ז־סטפליה (ע״ע) הוכר מעמדו 
כנסיך־בוחר ושלטונו בפפאלץ העלית. 

מ׳ היה שליט מוכשר ורב־צדדי. הוא הסדיר את ענייני 
הכספים של המדינה, שבר את כוחה של "אסיפת־המעמדות", 
הנהיג תיקונים במערכת־המשפט ופירסם קובץ־חוקים (- 20 ) 
66\ ^13x11011130611$ ), ותמך באמנויות, 

1/011 41.1 : 3111£ ' 21114 : 01 ,] 6611 ־ז ו 1 [ 4 . . 0 

01111% <} מג>י 7 ז : 01 ,חנ€נ 651 ות £1 זיונ 1 ס 8 .) 1 ; 1962 , 85 — 1618 

- 001 . 14 ; 1967 , 1639-1645 ,״•״׳ 335 הס ׳ן . 1 1 . . 11 ! !״״ 7 ״ 

,<ןסץ 80 ( 1/01 . 1 51.1 11 ן 07 [: ¥17127127 ' 210 51113101 ,ז 5 §ת 11 

. 1968 

( 2 ) מ׳ 11 עמנואל — £01301161 11 . 14 — ( 1662 — 1726 ! 
שלט מ 1679 ). מ׳ השתתף בהדיפת התורכים מווינה ובמל¬ 
חמה נגדם ב 1686/8 . במלחמות הירושה הספרדית לחם לצד 
לואי ז\^ X מלך צרפת, וב 1702/3 זכה לנצחונות, אך ב 1704 
נאלץ לברוח מארצו אחרי המפלה בבלנהים (ע״ע). ב 1706 
הובס, בראש צבא צרפתי, בידי הדוכס מרלבורו בקרב רמיי 
( £30111116$ ). בשלום־ראשטאט ( 1714 ) הוחזרו למ , תאריו 
ונחלותיו. 

1 . 14414/125 *? € 11011 . 2 ־ 1 * 11 11 *€^ 4 ) 8 44 ) 0 , 1011 ח ) 8 

. 1933 . 1-11 ,ע 1 \ 

( 3 ) מ׳ 1 יוזף ( 1756 — 1825 ), המלך הראשון של בא- 
וואריה. הוא עלה לשלטון כנסיך־בוחר ב 1799 . יועצו, המ¬ 
דינאי מונז׳לה ( 140018613$ ), היה לו לרה״מ, שר-האוצר 



459 


מכפימילין — מכסיקו, גאוגרפיה 


460 


ושר-הפנים. לאחר שלום־לינוויל בין צרפת לאוסטריה( 1801 ) 
ברת הסבם נפרד עם צרפת וויתר על בל השטחים שממערב 
לרינום. בעקבות פירוק השררות הקטנות בגרמניה ואירגון 
ה״ריך" מחדש בידי נאפוליון ב 1803 (ע״ע גרמניה, עם׳ 
444 ), זכתה בוריה בהגמו׳נויות, רוזנויות, מנזרים וערים, 
ושטחה ואוכלוסייתה גדלו פי־שניים. מ׳ תמך בנאפוליון 
במלחמותיו בפרוסיה ( 1806 ) ובאוסטריה ( 1805 ו 1809 ), 
סיפח מחוזות אוסטריים הסמוכים לגבולו וב 1806 נטל לעצמו 
תואר מלך. צבאו השתתף במסע נאפוליון לרוסיה, אך ערב 
קרב-ליפציג ( 1813 ) עבר לצד בעלות־הברית, ובתמורה הוב¬ 
טחה שלמות ממלכתו. באוואריה נאלצה לותר על השטחים 
שסיפחה מאוסטריה, אך זכתה בקונגרם־וינה בפפאלץ שמ¬ 
מערב לו־ינוס. ב 1818 העניק לארצו חוקה — הראשונה 
בגרמניה. 

, 0 **ץ 83 1 ( 1/0 01> {>(1x1 .ז* , 001-6 1€ תס 0 . 0 .£ 

1 . 4 < . 11 ; 1916 י )(/* 1 * 4.111 *' 4 ./ 3 ,זז 103 ד 1 ) £015 זגח . 8 
* 4 13 * 11110 ) , 0301636 3 ז 6 ״ 81 . 14 ; 1946 ,** 11 ) £01 30 * 11 * 11 } 

1 * 1 > 0 * 00*1*001**1*31)3 **< \11x1 ע 3 *<) 0 *( 1 * 160 * 0 *' 1 ** 101 13 

, 1961 , 1 , £0 * 14  10 ** 1 ] 101 

י. מ - ר. 

מכסימינוס, גיוס יוליום רתם - 5 ^ 11 ^ 1 . 0 

13x110111118 ״} — קיסר רומי ( 235 — 238 ), מכונה 
"תראקי" ע״ש מוצאו. מ׳ שירת בצבא, ועלה בדר¬ 

גות פיקוד וממשל השמורות לבני מעמד־הפרשים. ב 234/5 
היה מפקד בגבול הרינוס, ועמד בראש התנועה בצבא שה¬ 
ביאה לרצח הקיסר אלכסנדר (ע״ע) סורוס ולראשית האנר¬ 
כיה הצבאית. 

במרס 235 הוכרז מ׳ קיסר בידי הצבא שבמוגונטיאקום 
(מינץ). בימי שלטונו עסק בדיכוי מרידות הצבא בגרמניה 
ובמלחמות בסרמטים ובדקים לאורך הדנובה ( 236/7 ). מש¬ 
טרו תואר בצבעים אפלים בידי אחד מקרבנותיו, ההיס¬ 
טוריון הרודמוס (ע״ע): הפקעות־רכוש, שוד העשירים והע¬ 
רים, רדיפת מתנגדיו והוצאות-להורג. ידוע גם שבד רד" את 
הכמורה הנוצרית. מ׳ טיפוסי לתקופת האןרכיה הצבאית: 
במאבקו באצולה הנזנאטורית תמכו בו האיכרות והפרו- 
לטאריון. האופוזיציה הסנאטורית הביאה לבסוף למרד גלוי 
באפריקה, ובראשו גורדינוס (ע״ע)! משזה נהרג, העלה 
הסנאט זוג קיסרים־שותפים, פופעוס ובלבינוס. פד חש לאי¬ 
טליה ובעת המצור על אקויליה ( 1111613 ^ 7 ) נרצח יחד עם 
בנו. 

11 . 13 ' 1411 * 811131 , 1 'זז 6 ת 53 ־ 0€1 . 4 * .ס 

. 1964 ,?? 0 ? 7 11 . 13 י ב 11€22 ^מ ; 1940 

מכסיקו [מחיקו] ( 16x100 ״}), רפובליקה פדראלית בדרומה 
של אמריקה הצפונית ובצפונה של אמריקה התיכונה. 

שטחה 1,972,547 קמ״ר, ובה 48,4 מיליון חוש׳ ( 1970 ). מ׳ 
שוכנת לחופי מפרץ־מכסיקו (ע״ע ם׳, מפרץ־) והים הקא- 
ריבי במזרח, ולחופי האוקיאנוס השקט במערב. בצפון היא 
גובלת באה״ב, ובדרום בגואטמלה ובהונדורס הבריטית. למ ׳ 
שייכים כמה איים קטנים מול חופיה, באוקיאנוס השקט, 
ששטחם הכולל הוא 5,363 קמ״ד. 

גאויגראםיר פיסית, עם׳ 460 ! אקלים, עם׳ 1461 הצומח, 

עם' 462 ! החי. עס׳ 1463 האוכלוסיה, עם׳ 1464 כלכלה 
עם׳ 465 ! חוקה ומשטר, עמ ׳ 1467 משפט, עמ ׳ 468 ! כוחות 
מזוינים, עם׳ 469 ! חיגוך, עם' 469 ! ספרות—ע״ע ססרז־ית־ 
אמריקנית, ספרות! אמנות, עם׳ 470 ! היסטוריה, עס׳ 476 ; 

יהודים, עם׳ 491 . 

גאוגראפיה פיסית. ם׳ היא ארץ־מעבר מבחינת 
מיקומה ומבנה הפיסי. רוב שטחה נמצא ממערב ומצפון 
למיצר-היבשה טונטפק ( 0 סק 16 ״ 3 ג 11 }ס 1 ), המפריד ביו אמ¬ 
ריקה הצפונית לאמריקה התיכונה. בצפון־המערב סוגר חצי* 
האי.קליפורניה התחתית( 13 ״ז 0311£0 3 ( 83 ), ההררי והצחיח, 
על מפרץ־קליפורניה הצר והארוך. בדרום־המזרח נכלל בם׳ 
רובו של חצי-האי יוקטן (ע״ע). 

מ׳ היא ארץ הררית ועיקרה דמה מרכזית גדולה, המש¬ 
תרעת מגבול אה״ב דרומה — לאורך של יותר מ 1,100 ק״מ, 
ומתרוממת מצפון לדרום• ברמה קיימים אגנים רבים בגובה 
של 1,000 — 1.400 מ׳ בצפון, ו 2,000 — 2,600 בדרום. האגנים 
נפרדים זה מזה ע״י הרים טרשיים, העוברים בתכם מצפון- 
מערב לדרום־מזרח ומתנשאים לגבהים של 500 — 900 מ׳ 



461 


מכסיקו, גאוגרסיה 


462 


מעל פני האגנים. שלשלות־הרים גדולות עוברות לאורך 
שולי־הרמה. במערב משתרע מצפון לדרום מירד מאד¬ 
ר ה ( 116 > 13 *ן *ת 510 ) א ו פ ס י ך נ ט א ל, שגובה פסגותיו 
2,200 — 3,200 מ/ שטחים נרחבים ברכם מכוסים שכבות 
עבות של לבה, והוא מבותר ע״י גאיות צרים ועמוקים. 
עזוז התבליט רב, והפרש הגבהים בין הפסגות לעמקים 
הסמוכים להן עולה לעיתים על 1,500 מ/ הרים אלה מהווים 
מכשול קשה־ביותר לתעבורה, ורק כביש אחד ומס״ב 
חוצים אותם לרחבם. לאורך שוליה המזרחיים של הרמה 
עוברת סדרה של רכסי־קימוט מקבילים הבנויים סלעי- 
משקע — סירה מ אדרה א וריב ט א ל, שפסגותיהם 
מתנשאות לגובה 2,000 — 3,000 מ , . אלו בותרו ע״י הנהרות 
לסבך של רכסים צרים ועמוקים, המקשים ביותר על התע¬ 
בורה. איזור־מפגשם של הרכס המערבי והרכס המזרחי בד¬ 
רומה של הרמה הוא איזור געשי הררי גדול — סירה 
וולקאניקה טראנסוורסאל, המשתרע מכף קור־ 
ינטם במערב, עד מדרום לורקרום שלחוף מפרץ-מ׳ במזרח. 
בגוש זה אלפי קונוסים של גבעות געשיות וכמה הרי־געש 
גדולים שנוצרו ע״י הערמות של שפכי לבה ואפר געשי, 
חלקם פעילים. כאן גם הפסגות הגבוהות ביותר במ׳: סיט־ 
לאלק$טל (ע״ע אוריזבר.) — 5,747 מ׳ ופופוקאטפטל — 
5,452 מ׳. ההתפרצות הגעשית המאוחרת-ביותר ( 1943/4 ) 
היתה זו של הפאריקוטין (וע״ע וולקניזם, עמ ׳ 942 ), בדרום- 
מערב הגוש. האיזור פולו פעיל מבחינה טקטונית: מרובים 
בו רעשי-אדמה ונפוצים מעיינות חמים. 

מבחינה מבנית מפריד האיזור הגעשי שנוצר בשלישון 
העליון, בעיקר בפליוקן, בין קווי-המבבה שכיוונם צפודדרום 
באמריקה הצפונית, לבין קווי-המבנה של אמריקה התיכונה 
שכיוונם מזרח-מערב. 

במקביל לחוף הדרומי נמשך בכיוון מערב־מזרח, עד 
למיצר־טואנקפק, הסירה מאדרה דל סור המבותר, ומכאן 
דרומה מזרחה — הסירה מאדרד. הנמשך לתוך גוואטמלה. 
ממזרח למיצר־טואנטפק משתרעת רמת-צ׳יאפס ( 38 ק 3 ״ 0 ) 
המשתפלת מסירה מאדרה צפונה-מזרחה אל חצי-האי יו- 
קאטאן המישורי. 

בצםון-מערב מ׳, ממערב לדלתה של בהר קולורדו (ע״ע) 
נמשכים רכסי-חרים היוצרים את חצי-האי הצר והארוך בחד. 
קליפורניה. שרידי-רכסים נוספים יוצרים איים במפרץ- 
קליפורניה שהוא בקע טקטוני (מפה גאולוגית — ע״ע 
אמריקה הצפונית, עמ׳ 227 ; אמריקה התיכונה, עמ׳ 249 — 
250 ). 

מישורי־החוף של מ׳ צרים־יחסית במערב ורחבים־יותר 
לחוף מפרץ־מ׳ ובחצי-האי יוקאטאן. הבהרות המתפתלים 
בהם יוצרים ביצות, דלתאות ולעיתים לאגונות. משום האק¬ 
לים הצחיח והצחיח־למחצה ברוב איזורי הרמה, רוב הנהרות 
הם נהרות-אכזב, מתנקזים בחלקם לאגנים הפנימיים ויוצ¬ 
רים בצפון — ימות מלוחות ומלחות, ובדרום — ימות 
גדולות וביצות, הנחרות הגדולים הנשפכים למפרץ־מ׳ חם 
דיו גרנדה דל נ 1 רטה (ע״ע) שלארכו עובר חלק מהגבול עם 
אה״ב בצפון, ונהר אוסומאסינטה ביוקאטאן. הגדולים בנה¬ 
רות המתנקזים לאוקיאנוס השקט הם ריו גרנדה דה סנטיאגו 
ודיו דה לס ולסס ( 831535 ) — בדרום. 

אקלים. בהתאם למיקומה של מ׳ בין קווי-הרוחב הצ¬ 
פוני ׳ 30 * 14 —׳ 41 = 32 , האקלים הוא טרופי בדרום, ותת-טרו- 



מנסיקו: סירה סאדרה ד? סור — בדרום־הםדינה 
(באדיבות'חברת לופטהאמר,) 


פי בצפון׳ אולם כמות המשקעים והטמפרטורות נקבעות 
במידה רבה ע״י המבנה הטופוגראפי ההררי. 

גשמים יורדים בעיקר בקיץ ובאביב, פרם לצפון־מערבה 
של בחה קליפורניה׳ שבה, בדומה לקליפורניה, הגשם יורד 
בחורף. הדרום לח כל השנה, והוא וכן שיאי־ההרים הגבוהים 
הם איזורים גשומים המקבלים 1,000 מ״מ ויותר בשנה. 
כמות הגשמים פוחתת כלפי צפון ובשטחים הנמצאים בצל 
הגשם. מחציתה הצפונית של מ׳ היא צחיחה־למחצה או 
צחיחה. האיזורים היבשים־ביותר הם בצפון־המערב — 
מדבר־סונורה וחצי-האי בחה קליפורניה, שבהם מצויים 
שטחים נרחבים שאינם מקבלים יותר מ 25 מ״מ בממוצע 
בשנה (מפת המשקעים השנתיים — ע״ע אמריקה הצפונית, 
עמ׳ 228 ). 

הטמפרטורה מושפעת ישירות מהגובה, וקיים מעבר הד¬ 
רגתי מאקלים חם — בחלקים הנמוכים — לתנאי קיפאון 
תמידי וטונדרה במרומי ההרים הגבוהים. 

מבחינת הטמפרטורה מבחינים ב 4 איזורים: 1 ) טירה 
ק ל י נ ט ה (= ארץ חמה), האיזורים הנמוכים מ 800 מ׳ מעל 
פני הים, שבהם הטמפרטורה השנתית הממוצעת אינה פחו¬ 
תה מ 26 0 ; 2 ) טירה מ מפל א דה (=ארץ ממוזגת), 
האיזורים בגובה של 800 — 1,800 מ׳, שהם כ % משטח המ¬ 
דינה, ובהם הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא ס 20 — ־ 25 , 
והם הנוחים־ביותר לאדם; 3 ) ט.י ר ה פ ר י ה (= ארץ קרה), 
האיזורים שגובהם 1,800 — 3,000 מ׳ — כמחצית שטח המ¬ 
דינה, ובהם הטמפרטורה השנתית הממוצעת נמוכה מ 10 0 ; 
4 ) ט י ר ה ח ל א ד ה (= ארץ קפואה). פסגות־ההרים שמעל 
ל 4,000 מ׳, שבהם הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא ס 0 . 
קו־השלג נמצא בגובה של 4,500 מ׳. 

הוריקאנים הרסניים פוקדים את החוף המערבי של מפ־ 
רץ־מ׳ בחדשים יוני—נובמבר. ציקלונים טרופיים, שעצמתם 
נמוכה מזו של ההוריקאנים, שכיחים לאורך החוף הפאציפי. 

מ. ו, ב. 

הצומח. מ׳ היא ארץ בעלת מגוון אקלימי (ר׳ לעיל), 
המשתקף בצומח ובצמחיה. מבחינה פימוגאוגרפית מתחלקת 
הארץ לשתי ממלכות-צמחים. 

(א) החבל ההררי הנו חלק של האיזור הפאציפי הצפון- 
אמריקני, המשתייך לממלכה ההולארקטית. זהו מרחב של 
יער אורנים, או אלונים, או שניהם ביחד. היפר המחטני 
מגיע עד לגובה של 4,000 — 4,400 מ׳. עצמת היער גדולה 
















463 


מכסיקו, הצומח והחי; האוכלוסיה 


464 


בעיקר בגבהים של 2-000 — 3-000 מ׳. מלבד דמיו השולט, 
אורן מובטזומה (ש 2 וחגו 1€2 ח 0 תז 0115 •?), שכיחים פה, בין 
היתר, האשוח הקדוש ( 3 * 0 ו?* 611 ז ;):> 1 < 1 \;) והצוגנית המחודדת 
( 2 ז 2 ת 0 ז:> 11 מ! 82 ט 8611 ?). אל אלה מתלווים כאן גם 
אלונים נשירים, והנפוצים ביניהם הם האלון האריזוני וה¬ 
אלון המכסיקני. הגורה זאת היתד, מאז ומתמיד איזור־ 
ההתישבות העיקרי של מ׳, ועל-כן נפגעו קשה יערות אלה. 

במעבר לאיזור השחון של מ׳ מופיעות הישות של 
אלונים ירוקי־עד, שיחיים לרוב. בתנאים צחיחים מאלה 
שולטים אורנים וערערים ננסיים ואלה מהווים חישה של 
פיניון־ערער. 

(ב) שאר שטחה של מ׳ משתייך לממלכה הנאו-טרופית. 

יש מחלקים את השטח לשני חבלים: טרופי צחיח, הנמנה 
עם האיזור הסונורי־מכסיקני, וטרופי לח, שהוא חלק של 
האיזור הקאריבי. 

1 ) החבל הסונורי-מכסיקני כולל, מלבד רמת מ׳ ומדבר• 
סונורה, גם את קאליפורניה התחתונה. הוא נחשב כמדבר, 
אע״ס שהרמה האדירה של מ׳ עשירה במינים ובן בצודות 
מוזרות של צמחים. זהו מרכז חשוב של משפחת הצבריים 
ושל צמחים בשרניים אחרים (כגון אגאווה), ובייחוד ממש¬ 
פחת השושניים (כגון יוקה). בין נופי-הצומח האפיינים 
הוא הנוף של קאקטוסי־עמודים, אך המיוחד־ביותר הוא 
הנוף הקרוי 831105 ־ 01 (עוגבים): אלה הם שטחים מכוסים 
בצמחי קראום העוגב (* 11 ז 2 ת 1 ו"^ 6115 ־ 061 ), הצומח בקבו¬ 
צות צפופות של מאות גבעולים הדומים למקלות העוגב. 
במרחבים חרבים־יותר שולט הקריאוזוט ( 2 זמש 0 ־: 11 :> 05 :>א 

1611:313 ) 11:1 [ 1:62 ־ 1,21 ]) והאוקוטיליו ( 5 תש( 11 זש[ק 5 12 ־ 1 ש 111 ן) 011 ?}. 

קו אפייני אחר למדבר המכסיקני הוא של יער קוצני 
דליל על תשתית של דגניים, וסבך קוצני, הנשלט ע״י 
הננבוט ( 2 ז 11£10 ט; "קסצסז?); אלה מרוכזים במקומות לחים־ 
יותר, בשקעים או נחלי־אבזב, או מופיעים בשולי-המדבר 
או בין הצומח של שפת האוקיאנוסים והיער הטרופי. 

2 ) החבל הקאריבי של מ׳ מוגבל למדרגה הנמוכה, 
ומקיים בעיקר יער טרופי לח. בשפלה הפאציפית עני הצו¬ 
מח, ומיוצג בעיקר ע״י מנגרובים (ע״ע), ואילו בצד האט¬ 
לאנטי יוצר יער־הגשמים המשווגי ג׳ונגל צפוף המכיל כמה 
מאות מיני עצים- העשיר בליאנות (הרבה דקלים מטפסים) 
ואפיפיטיים (ביניהם ממשפחות הברומליים והסחלביים). 
האפייניים ביותר שבהם; המהגוני והצ׳יקו( 2 ז 0 ק 53 
ע׳ן־פרי, שממנו מפיקים גם שרף לגומי ועצה קשה לעיבוד- 
והרמון (ת!״־!^ 21 וד 111 וח 051 ־ו 8 >, שפריו, ענפיו ועליו הם 
בעלי ערך תזונתי לאדם ולבהמה. 

צמחייתה של מ׳ ידועה בשפע הגדול של סוגים ומינים, 
ביניהם — כ 50 מינים של דקלים וכ 300 מינים של סחלביים. 
גבוה מאוד גם מספר האנדמיים (כמה אלפים של מינים). 
מ׳ היא מולדת של הרבה עצי־פרי טרופיים ושל צמחי-נוי 
וצמחי־חממה רבים. וע״ע אמריקה-התיכונה, עמ׳ 250 — 253 . 

אי. ס. 

החי. מזמן ששתי האמריקות (הצפונית והדרומית) 
נתחברו, מיוצגים במ ׳ מינים מהצפון והדרום. מבחינה זואו־ 
גאוגראפית מ׳ שייכת לשני תחומים: נארקטי ונאוטרופי 
(ע״ע זואוגאוגרפיה, עמ׳ 655 ). הגבול בין שני תחומים 
אלה עובר בקו-הרוחב 23 0 • בפנים־הארץ מדדים הגבול בין 
סירה מדרה המזרחית לסירה מדרה המערבית עד לאיזור 


הגעשי. צפונה מקו זה הפאונה היא עפ״ר נארקטית, ודרומה 
נאוטרופית. על־כן נפגשים בכד האנטילוקאפרה הצפון־אכד 
ריקנית עם המזאמה הדרום־אמריקנית (סוגי איילים). בגלל 
ריבוי אזורי-אקלים, מרובים בנד מיני בע״ח, בעיקר צי¬ 
פורים׳ אך מעטים בה מינים אפייניים לה בלבד (וע״ע 
אמריקה הצפונית, החי, עם׳ 238 — 244 : אמריקה התיכונה, 
עכד 253 — 256 ). בע״ח המיוחדים למ ׳ הם בעיקר: מהדו- 
חיים — האכסולוטול (ע״ע), מהזוחלים — הלוךרמת-מ׳ 
(ע״ע לטאים, עם׳ 613 ), ומהיונקים — הערפד צ 11 ( 01 ת 651 ס, 
עטלף מוצץ־דם המזיק לגידול-סוסים, ופיל־הים 83 מ 011 ז 11 ו 1 
,! 1 ־ 3118115:11-051:1 , הגדול בטורפי-הים, השוכן במפרץ־קליפור־ 
ניה. מבעה״ח המבוייתים בם׳ יש לציין את הכלב הקטן- 
ביותר — 11111111113 * 0 (ע״ע כלב, עמ׳ 814 )! הכלב המבויית 
של האצטקים הוכחד. בדרומה של מ׳ מתפתחת על מיני צבר 
כנימה, שממנה מכינים את צבע־הכרמין (ע״ע כנימות, 
ענד 909 — 910 ). 

ה א וכל ופיה מגוונת מבחינה גזעית ואתנית. הגזע 
של האוכלוסיה המקורית הוא האמרינדים — אינדיאנים 
אמריקנים• אלו מהווים כ 30% מכלל תושבי-המדינה ומרו¬ 
כזים בעיקר בדרום: 60% הם מסמיסו (ע״ע), בני 
תערובת של אינדיאנים ואירופים עם דומיננטיות אינדיא¬ 
נית. 10% הנותרים הם ממוצא אירופי לא-מעורב, ומרוכזים 
בעיקר בצפון(וע״ע אמריקה, עם׳ 159 — 160 ). אפריקנים הובאו 
כעבדים בתקופה הקולוניאליסטית, ונטמעו ברובם במסטיסו. 

97% מהאוכלוסין הם קאתולים; 2% — פרוטסטנטים. 

כן יושבים בנד יהודים וקבוצות קטנות של בני דתות 
אחרות. השפה הרשמית היא ספרדית, ורווחות גם כמה 
שפות אינדיאניות, בעיקר בדרום. 

קצב גידול-האוכלוסיה, מהגבוהים בעולם, הוא בשיעור 
של כ 3.5% בשנה. בשנים 1920 — 1960 גדלה האוכלוסיה 
פי־ 3 , ובשנים 1960 — 1970 ב 43% . הגידול בא בעיקר מה¬ 
ריבוי הטבעי הגבוה: שיעור הילודה הוא 43.5 ל 1,000 
ושיעור התמותה 9.6 ל 1,000 . 

תפרוסת האובלוסיה אינה אחידה. בדרום הרמה ובאיזור 
הגעשי שמדרומה, שהם כ 7 7 משטח-המדינה, יושבים כ 60% 
מהאוכל וסין. 

תהליך נמרץ של עיור החל מ 1940 . אותה שנה ישבו 
בכפרים 65% מכלל התושבים, והיו בפד רק עיר אחת עם 
יותר ממיליון תושבים ושמונה ערים עם אוכלוסיה של יותר 
מססס, 100 נפש. ואילו ב 1965 היוותה האוכלוסיה הכפרית 
לא יותר מ 44% . 

ב 1970 נמנו שלוש ערים עם יותר ממיליון נפש ועוד 
28 ערים. שאוכלוסיותיהן גדולות מ 100.000 נפש. הגדולות 
שבהן נמצאות באיזור הגעשי ובדרום הרמה: מכסיקו העיר 
(ע״ע) — 2.9 מיליון תוש׳ ( 1970 ), גודלחרה (ע״ע) — 1.2 
מיליון תוש/ פואבלה — 401,600 תוש׳ ולאלו — 365,000 
תוש׳. בצפון, בסמוך לגבול עם אה״ב, נמצאת רצועה שניה 
של ערים גדולות; מונגזרי (ע״ע) — למעלה ממיליון תוש׳, 
סיודאד חוארם ( 62 ־ 31 נ 11 1 ) 0111:13 ) — 522,000 תוש׳, מפסי- 
קלי (ע״ע) 427,270 תוש/ טיחואנה ( 2 ם 3 נ 1 [ 1 ־ד) — 354,810 
תוש׳, וצ׳יואואה ( 01111111211113 ) — 257,300 תוש/ במרכז-- 
הרמה שוכנת טוראון — 243,230 תוש׳. ביוקאטאן נמצאת 
גזרידה — 212,000 תוש׳. טמפיקו (ע״ע) — 179,590 תוש׳ 
— שוכנת לחוף מפרץ מ׳. 



465 


מכסיקו, כלכלה 


466 


1. 00110(0 101115 ? /ס . 01511-117 .' 1 ^ 0 ) 0 ) 16 / 0 ) 01111171 , 3 ח 6 ז 
!11 3/. (?13 .י[ .( 01 ] 03 ד £1 מו\/ ת 1 ! 83 ס! . $01 1301 ? 306  01 -]:>/י x1101, ¥ (£(11 !{5 /ס 5 ) 2.071 071 ן /. 
(£0010] ו 7 ו\ו 564 ■ 11  (ס ) 11 ( 50 ? ,ל 0 ו 30 א /., 
1962; 13. 1'. 01100, 11/., £(!1940 , £17011111071 ס! ! 01111107 ׳ — 
1960, 1962; <3. '1'0 ; ־ 1962 ,. 4 \ ) 1 > 5711 )( 7 )% 141 ( 1511 ) 0 ) 0 , 0 ( 3 תז 
1966 , 5 1111110117 7 ; 07 ) 111511171 ! 5 / 0 1 ) 1 1111 :./ג , 813011 .( 1 .ם ; 

0. 8, $101 1 \ 6 ^* 7 , 15163 . ז \ ;* 1967 ,!./ 3 1/0711 . , 00 ,!ק (x5 ו 127 ^ו 
— \1 3 ,ע 0 תזס 8 . 61 . 81 ; 1967 , 14011071 ?/ / 0 ^ 1 ז 1:1 ב /., 

1967; 13. 0. 010 . 1970 ,) 11 ה! 1 ^ 5 ) 41 ה £0 י; ; 77 ) ,./ 5 , 100 ) £01 -) 101 ז 

מ. ו. ב. - מ. 

דפוסי כלכלתה של מ׳ מתקרבים לאלה של המדינות 
התעשייתיות• חלק התעשיה במשק גדל־והולך, וחלק החק¬ 
לאות יורד. קצב ההתפתחות הכלכלית של מ׳ הוא בין 
המהירים באמריקה הלאסיבית והתל״ג גדל בכ 7% לשנה 
ממוצע לשנים 1965 — 1970 ); ההכנסה הלאומית לנפש הי¬ ) 
.(1960 תד. ב 1970 645 דולאר ( 334 דולאר ב 
הפיתוח התעשייתי החל בשנים 1877 — 1910 , בעיקר ב¬ 
מימון זר: נבנו מס״ב וכבישים, פותחו המכרות ושדות הנפט 
והגאז, והונח היסוד לתעשיות ולחקלאות מודרנית. אך 
התפתחות כלכלית זו לא היתד■ מלווה בשינוי התנאים החב¬ 
רתיים. אי-השיוויוניות נמשכה וברבות השנים אף הועמקה 
( 20% מהמשפחות מקבלות סך 3.6% מההכנסה הלאומית, 
בעודש 5% מקבלות 29% [ 1969 ]).הרפורמה ה א ג ר א- 
ר י ת, שהחלה מכוח החוקה של 1917 ונמשכת עד ימינו, 
2.3 צימצמה את אי-השוויון בבעלות על הקרקע: אומדים שכ 
מיליון משפחות קיבלו כ 59 מיליון הקטאר; ל 524 כפרים 
67,000 הוחזרו אדמות שנלקחו מהם ע״י בעלי-האחוזות; וכ 
משפחות יושבו מחדש. בתגובה על ההשפעה הרבה 
שהיתר. להון הזר על כלכלת מ ׳ , טופח העקרון של 
בעלות מקומית של תעשיות־יסוד, שבמקרים מסויימים אף 

הולאמו. 


תרומת ענפי־המשק לתוצר הלאומי הגולמי (באחוזים) 


1969 

1960 

1950 

הענף 

11.8 

15.9 

23,0 

חקלאות, ייעוד ודיג 
חרושת, מכרות, מחצבים 

25.1 

21.9 

19.0 

ותעשיה פטרו־כימית 

7.1 

6.2 

4.0 

בניה ועבודות ציבוריות 

32.1 

31.1 

27.0 

מסחר 

19.3 

20.5 

22.0 

שירותים כלליים 

4.6 

4.4 

5.0 

אחרים (לרבות אנרגיה) 

100.0 

100.0 

100.0 

סך-הכל 


אע״פ שחלקה של ה ח ק ל א ו ת בתוצר ירד באופן תלול 
בשנים 1950 — 1970 , היא מספקת ( 1970 ) כמעט את כל 
צריכת-המזון של האוכלוסיה, מעסיקה כ 52% מכוח־העבודה 
ותורמת כ 57% לערך היצוא. חוקת 1917 הלאימה חלק גדול 
מהחוות הפאודאליות( 11301600135 ), חילקה את האדמות לאיכ¬ 
רים ולקהילות מקומיות, והכירה־מחדש בדרך ההתארגנות 
הקואופרטיווית בחוות ( 11305 ( 6 ), שבהן האיכרים מעבדים 
את אדמות־הקהילה, ורשאים להורישן, אך לא למכרן או 
להחכירן. יש בנד כ 18,000 305 > 1 ; 0 ( 1970 ), ומרביתן מעו¬ 
בדות ע״י איכרים בודדים. קיימת בם׳ חקלאות מסחרית 
מודרנית, שאימצה את הטכנולוגיה החדישה־ביותר, בצד 
חקלאות פרימיטיווית-ביותר. מקורה של קוטביות זו— במ¬ 
דיניות מכוונת של ריכוז כל המקורות באותם איזורים שבהם 
ניתן להשיג שיעור־תשואה גבוה-ביותר על ההשקעות, בעוד 


שהאיכרים באיזורים האחרים קיבלו אמנם אדמות לאחר 
המהפכה, אך לא זכו באמצעי-ייצור נוספים. מקורו של רוב 
המזון המשווק — בחקלאות-שלחין, הנמצאת בעיקר בצפון־ 
מערב מ׳. גידולי החקלאות המסחרית הם: כותנה, חיטה, 
ירקות (בעיקר עגבניות ומלונים ליצוא), אורז׳ קנה־סוכר 
ושומשום. באזורים הטרופיים הגידולים העיקריים הם: 
קפה, קנה־סוכר, בננות, קאקאו, אננס, פרי־הדר, וקופרה 
מדקלים: מגדלים גם תירס ושעועית. ב 1969 ייצרו: כ 2.2 
מיליון טון חיטה, כ 8 מיליון טון תירם׳ כ 2.4 מיליון טון 
סורגום וכ 0.4 מיליון טון כותנה ליצוא; ערך יצוא הכותנה 
היה באותה שנה כ 196 מיליון דולאר. 

למרעה טבעי ניתן לנצל כ 47% משטחה של מ׳. בצפון 
הצחיח מגדלים בקר ליצוא, בעיקר לאה״ב, ובאיזור הטרופי 
— לצריכה מקומית. ב 1970 היו בנד כ 25 מיליון ראש־בקר 
( 10 מיליון ב 1930 ). יצוא בקר ובשר-בקר תורם כ 8% לערך 
יצוא הסחורות. כ 2.9 מיליון פרות הגיבו ( 1970 ) כ 4.5 מיל¬ 
יארד ליטר חלב. יצור בשר-חזיר מיועד בעיקר לצריכה 
מקומית והוא התפתח בקצב מהיר. ב 1970 היו כ 10.4 מיליון 
חזירים ( 3.7 מיליון ב 1930 ). בענף־הלול היו ב 1970 כ 110 
מיליון תרנגולות ( 22 מיליון ב 1930 ), עם תפוקה של כ 6.5 
מיליארד ביצים לשנה. — ד י ג מסחרי החל להתפתח בש¬ 
נות ה 40 , לחוף האוקיאנוס השקט ובאיזור מפרץ־נד. יצוא 
הדגה מיועד בעיקר לאה״ב, וערכו עלה מכ 5 מיליון דולאר 
( 1940 ) ל 193 מיליון דולאר ( 1969 ). 

פעילות ממשלתית ברחבת בבניית מפעלי־מים, בקביעת 
מחירי-מינימום, במתן סובסידיות, בהדרכת חקלאים, באס¬ 
פקת אשראי נוח ובמימון המחקר החקלאי קידמו את החק¬ 
לאות בנד. עם זאת עדיין לא עלה בידי הממשלה לפתור 
את בעיית העוני ותת-התעסוקה של כ 20 מיליון מתושבי 
האיזורים החקלאיים. 

הייצור התעשייתי הוכפל בשנות ה 60 בעיקר 
בשל חיסכון והשקעה (פרטית וציבורית) בשיעור גבוה. 
בשנים 1960 — 1970 היתד. ההשקעה במשק כ 19% מהתוצר 
המקומי הגולמי, וכ 90% ממנה באו ממקורות־פנים. 

ב 1970 יוצרו כל מוצרי-הצריכה וכ 80% ממוצרי־ההש- 
קעה בכד. התפתחות חיובית זו מקורה בגורמים הבאים: 
הגנה מינהלית ופיסקאלית, מיסים ישירים נמוכים, קשרים 
הדוקים עם אה״ב לקבלת ידע טכנולוגי, וסיוע ממשלתי. 
בעשור האחרון גדל היצוא התעשייתי מכ 50 מיליון דולאר 
( 1960 ) לב 250 מיליון דולאר ( 1969 ), והוא כ 18.6% מערך 
היצוא; עם־זאת היצוא הוא עדיין רק כ 5% מערך התפוקה 
התעשייתית. ב 1967 הוחל בהקמת ״תעשיות־גבול״ — מפע¬ 
לים שהוקמו בגבול אה״ב ונהנים מזכויות של "נמל חפשי". 
מאז הוקמו כ 150 מפעלים באיזור־הגבול. 

ענף המכרות, שהיה במשך תקופה ארוכה הענף 
הכלכלי המרכזי בנד ופותח ע״י הון בידלאומי, לא התפתח 
כפי שהתפתחו שאר הענפים: הגידול השנתי הממוצע בש¬ 
נים 1965 — 1970 היה כ 2.5% . מזמן שהולאם חלק גדול מה¬ 
מכרות׳ היו ההשקעות הממשלתיות בהן זעומות. אך בשנות 
ה 60 השקיעה הממשלה סכומים גדולים במכרות נחושת 
ועפרות-ברזל. גם מכרות-הכסף שופרו ומ׳ היא היום שוב 
היצואן הראשון של כסף בעולם ( 22% מהתפוקה בעולם). 
יצוא תוצרי-מכרות ומחצבים הוא כ 15% מערך היצוא 
( 1969 ). 




467 


מכסיקו, פלפלה; חוקה ומשטר; משפט 


468 



תפוקה ענפי-התעשיה העיקריים 


1968/9 

1960 

היחידה 

הענף 

6.126 

3,089 

אלפי סונות 

מלם 

2,854 

1,224 

אלפי יחידות 

צמיגים 

3,285 

1,500 

אלפי טוגות 

פלדה 

2,336 

1.530 

אלפי טונות 

סוכר 




מכרות: 

1,245 

1,385 

טונות 

כסף 

174.2 

190.7 

אלפי טונות 

עופרת 

2,090 

1,074 

77 # 

פחם 

240 

262.4 

א, " 

אבן 

1,921 

521 

77 77 

בצרי־ברזל 

5,504 

9,138 

ק "ג 

זהב 

22.731 

10,813 

מיליוני ק״ש 

חשמל 


פיתוח התחבורה נעשה בראשיתו ע״י הון זד. כיום 
מולאמת התחבורה במלואה. 19701 היו בפ 1 ' כ 24,000 ק״מ 
מס״ב, 70,000 ק״מ כבישים (כ 00 ( 104 ק״מ ב 1940 ), כ 45 
נמלים וב 75 גמלי-תעופה. בנד כ 1.46 מיליון כלי־רכב( 1968 ; 
מכונית־נוסעים אחת ל 50 תוש׳). 

רב־גוניות האקלים, ריבוי האתרים הארכאולוגיים והזולות 
היחסית העלו את מ' על מפת התיירות הבין־לאומית. 
ב 1970 ביקרו בפד כ 2.4 מיליון תיירים ( 19601 כ 750,000 ). 
פעולות־פיתוח רבות נעשות בתחום זה ובעיקר פיתוח איזור־ 
החוף של האוקיאנוס השקט והצי־האי יוקאטאן. 

המסחר הבי ן־ ל אומי. ב 20 השנים האחרונות 
סבלה מ׳ מגרעון בחשבון השוטף של מאזן־התשלומים. 63% 
מערד היבוא (כ 2.01 מיליארד דולאר ב 1969 ) מקורם 
באה״ב ו 8% מגרמניה המערבית. 57% מכלל היצוא 
(כ 1.43 מיליארד דולאר ב 1969 ) נשלחים לאה״ב, ו 6% 
ליאפאן. מוצרי־היצוא העיקריים ( 1968 ) הם: כותנה ( 14% 
מערך היצוא), סוכר ( 7% ), קפה ( 5% ). 

במ׳ נוהג ביטוח־בריאות ממלכתי, ביטוח־זקנה וביטוח 
מפני תאונותיעבודה. 

המטבע: פסו ( 12.49 פסו = 1 דולאר של אה״ב). 

; 1929 , 1/017711071 ?^ מע/זן)% ? 7/1 ,תז 6311 ת€חחפ - ! .¥ 

.ס . 1 \ ; 1950 171 1071 1 * 011 /*? 11 517101 * 17187 . 5 

; 1966 , 1950 — 1890 ,/( 517 * 17181 1171$ * 1 . 1 ^ ? 7/1 ,ו €11 )$תיו 86 

? 7 *ו!^ 8 ה?ק 7/1? 18. 11? 1> 011*11071: 7? 8 ?7 01 £x ,ש 10 ! 1 ז \\ .[ 

,. 18 ,[)ג 131 ז)( 1 שס 0 . 0 ; 1967 , 1910 ?? 5717 ?%ה 10 /€ 50€101 17171 * 
? 01 י 1€11 ז 1 מנ־ 1 י 1 .[ ; 1968 ,/( 77111 ? 1 08 \ זס/ ? 2%1 ? 7/1 

. 1968 ,. 1 \ 171 771 ' 01 }? 77 ז* 487 

מי. בר. 

חוקה ומשטר. חוקודכד ז?יא מ 1917 , עס כמה תי¬ 
קונים, שגעשו בה מאז, ומבחינת תוכנה היא דומה לחוקת־ 


אה״ב. מ׳ היא רפובליקה פדראלית, שבראשה עומד נשיא, 
הנבחר לתקופח־כהונה אחת בלבד — של 6 שנים, הנשיא 
המשמש כראש־הממשלה, ממנה את חבריה, את התובע 
הכללי׳ את מושל האיזור הפדראלי (מ׳-העיר), את הנציגים 
הדיפלומטיים ואת הקצינים הגבוהים בצבא, וכן הוא משפיע 
על מינוי השופטים; הוא בעל זכות־חנינה. 

בקונגרס (בית־המחוקקים) 2 בתים: בבית-הנבחרים 178 
נציגים, שנבחרים בבחירות אזוריות ל 3 שנים, ולכל נציג 
נבחר גם מ״מ, למקרה של היעדרות או מוות. בסנאט שגי 
נציגים מכל אחת מ 29 המדינות ושניים מהמחוז הפדראלי, 
הנבחרים ל 6 שנים. לחברי הסנאט אין ממלאי-מקום■ — 
מושלי המדינות נבחרים בבחירות כלליות כל 6 שנים. 

בפד אסורה אפליה בגלל מוצא גזעי, ומשנות ה 20 אסור 
רישום מוצאם הגזעי של התושבים; לפיכך ידוע הרכבם 
הגזעי של התושבים — מסטיסים׳ לבנים 
ואינדיאנים — באומדן בלבד (לגבי ה¬ 
אינדיאנים נאמד שיעורם ע״ם מספרם 
של יודעי שפות אינדיאניות). למרוח 
איסור האפליה, קיים מיתאם גבוה בין 
שיוך גזעי לשיוך חברתי, השכלתי וכל¬ 
כלי. הלבנים עודם בראש הסולם מבחינה 
זו, האינדיאנים בתחתיתו, והמסטיסים באמצעו. 

למרות החוקה הליבראלית, המבטיחה חופש רב, אין 
במציאות במ׳ סיכויים שווים בבחירות למפלגוח-האופוזיציה 
כלספלגת השלטון; מפלגה אתת מחזיקה בשלטון כ 50 שנה, 
והיא זוכה בד״כ בבחירות ברוב של 90% ויותר. השחיתות 
בשלטון בדרגיו הגבוהים והנמוכים וכן במפלגת־השלטון 
רבה מאוד, פוגעת במימוש תכניות ויוצרת פער גדול בין 
המשטר כמנוסח בחוקה לבין המשטר כמציאות מדינית 
וחברתית. 

העיתונות במ׳ נהנית ממידה רבה של חופש, תפוצתה 
גדולה מאוד — התפוצה היחסית הגדולה־ביותר בארצות 
דוברות ספרדית — והיא מושפעת מהעיתונאות האמריקנית. 

משפט. החוק האזרחי של מ׳, שהוא בתוקף מ 1932 , 
מבוסם על שיטת הקודכסים הקוגטיגנטאליים לפי דוגמת 
הקודכם הנאפוליוני, אך ניכרת בו השפעת התחיקה הספ¬ 
רדית והארגנטינית וכן השפעת החוק האזרחי השוויצי 
בעניין חיובים (ע״ע). הוא כולל בתוכו את דיני המשפחה, 
הירושה, הקניין, ההוזים והנזיקין, ומאפיינת אותו המגמה 
להעדיף את האינטרסים החברתיים של הציבור על האע־ 




סטלזז 

של טנסיסו 


מפסימו: חחנורר. 






469 


מכסיקו, כוחות מזדיינים; חילץ־; אמנות 


470 


טרסים של הפרט, אשר זכויותיו מוגנות היסב בחוקה 
הפדראלית. דיני מסחר מוסדרים ע״י חוק מיוחד מ 1889 , 
המבוסס על חקיקתן של צרפת, איטליה- ספרד ופורטוגל. 
בחוק זה הוכנסו שינויים ע״י חקיקה ספציפית, בענייני 
חברות. בטחונותושעבודים. דיני ענשין (ע״ע) מוסדרים 
ע״י החוק הפלילי וחוק הפרוצדורה הפלילית, שניהם מ־ 
1932 . 

מערכת־ ה ש י פ ו ט מורכבת מבתי־משפט רגילים לשי¬ 
פוט אזרחי ופלילי וטריבונאלים מינהליים הדנים בענייני 
מיסים, סיכסוכי־עבודה ועניינים של שירות־המדינה. הער¬ 
כאה הראשונה במערכת-השיפוט הפז־ראלית הם בתי־המש־ 
פט המחוזיים ( 42 במספר)! הערכאה השניה — בתי־המשפס 
הניידים, והערכאה השלישית — בית־המשפט העליון, בן 
21 שופטים. עיקר פעולתם של בתי־המשפט הפדראליים 
הוא לבחון אם לא נפגעו הזכויות הקונסטיטוציוניות של 
הפרט, החברה או אחת המדינות של האיחוד. פסק-הדין 
הניתן בעניינים אלה נקרא 0 ז 3 ? וח 3 ס""!( ("פסק־דין 

של הגנה"), הדומה מבחינה מסוימת לצווים של הבאס 
קורפוס (ע״ע) ו״מאנדאמוס" בשיטת המשפט האנגלי (ע״ע 
ממלכה מאחדת, משפט). 

, 21 ^41X1(2X1 )״■״# ׳ס■! 0 ^ 1 , 10 ) 11 ) 01 ״ 1 .ן - 06111661106 .( 

/ס 1.111111 ? 1 ( 1 / 0 ,(. 68 ) 1666 ;>!!^ .[ ; 1914 

^0x1x0, 1938. 

מא. ה. — מ. 

כוחות מ ז ו י י נ י ם. זרועות-הביטחון במ׳ מנו ב 1970 
כ 69,000 איש, כולם מתנדבים. קיים שירות-חובה לבני 18 , 
החייבים להתאמן אחת לשבוע במשך 12 חודש. האימונים 
מתנהלים במסגרת 35 אזורים צבאיים. גיוס המילואים 
יעמיד, להלכה, צבא בן 43 דיוויזיות. שיטת־האימונים מונעת 
קיום עוצבות צבאיות גדולות בזמן־שלום. פותחה דשת 
יעילה של בת״ס צבאיים ובכללה בי״ם למטה. כדי להתגבר 
על בעיית הבערות מתקיימים בת״ס הן למתנדבים והן 
למגוייסים. 

כוחות־היבשה כוללים 54,000 איש: חטיבה ממונעת, 

2 חטיבות חי״ר, 18 גדודי־פרשים עצמאיים, 30 גדודי־חי״ר 
עצמאיים, 3 גדודי־תותחנים, יחידת צנחנים בת 1,800 איש, 
מלבד יחידות נ״מ והנדסה. הטאנקים — מדגם מ. 4 — מיו¬ 
שנים! יש גם שיריונלת בריטיות מיושנות. 

כוחות־האוויר מונים כ 6,000 איש, ומפעילים 160 מטוסים 
(מרביתם מטוסי-אימון שבחלקם משמשים גם לתקיפות- 
קרקע), ו 30 מסוקים. 

כוחות־הים כוללים אוויריה ציית קטנה בת 14 מטוסים. 
מצבת כוח־האדם: 7,600 איש, מלבד יחידת־נחתים בת 900 
איש. האניות פועלות הן בים הקאריבי והן באוקיאנוס 
השקט, ותפקידן העיקרי — שמירת החופים. היחידות הש¬ 
טות העיקריות הן: 8 פרגאטות ואניות־ליווי, 4 שולות־מוק- 
שים וכמה ספינות-נהר. 

על מערכת-הביטחון מפקחים מיניסטריון־הגנה לצבא 
היבשה ולחיל־האוויר, ומיניסטריון־צי — האחראי לחיל־הים 
וגם לצי-הסוחר, נמלים וכר. הציוד הצבאי רובו מתוצרת 
אה״ב, מקצתו מתוצרת אנגליה וצרפת. תקציב-הביטחון 
הגיע ב 1970 לכ 202 מיליץ דולר. "י א . 

חינוך. כבסיס לחינוך במ ׳ משמשים עקרונות החוקה 
המהפכנית מ 1917 . החוקה דרשה להנהיג חינוך חילוני, 


לאומי וסוציאליססי ולהשחית אותו על רעיונות הפדאגוגיה 
המודרנית. היא התירה לקיים בת״ס פרטיים, בתנאי שיוטל 
עליהם פיקוח מטעם המדינה! כיום לומדים כ 10% מן היל¬ 
דים בבת״ם פרטיים, רובם מוסדות קאתוליים. כדי לזרז הת¬ 
פתחות בתה״ס, הונהגה ב 1942 חלוקת תפקידים בין השלטון 
הפדראלי ובין המדינות והרשויות המקומיות (האחרונות 
ממונות על בתה״ם היסודיים). 

במערכת־החינוך גן־ילדים דו־שנתי, בי״ם יסודי שש־ 
שנתי (הלימוד בו חובה־חינם), בי״ס תיכון־חחתץ תלת- 
שנתי. שהוא השכלתי־כללי או מקצועי, ובי״ס תיכון דו- 
שנחי, שהוא רב־מסלולי: הכשרת מורים, ימאים, טכנאים, 
חקלאים, עובדים סוציאליים וכן ״מכינה אוניברסיטאית״ — 
לקראת לימודים בבי״ם גבוה. כ 34 אוניברסיטות פועלות 
במ ׳ (הגדולה שבהם בבירה [ב 1970 — 110,000 תלמידים]), 
ובהן לומדים ב% מיליון תלמידים. 

המדינה משקיעה בחינוך מאמצים אירגוניים וממון רב 
(ב 1969 כ 26% מן התקציב, שהם 3% מכלל ההכנסה הל¬ 
אומית). למרות בל אלה, עדיין המצב אינו מגיח את הדעת: 
הבורות׳ שהקיפה ב 1910 78% מכלל האוכלוסיה, ירדה 
הרבה, אבל עדיין נמנו ב 1964 38% בורים ( 49% בכפר, 
21% בעיר)! בשנות ה 60 ביקרו בביה״ם היסודי רק 61% 
מכלל גילאי חינוך־חובה, ובכפרים למדו ב 80% מבתה״ם 
רק 3 שנים; בבתה״ם התיכונים ביקרו באותו זמן רק 18% 
מגילאי התיכון. החינוך סובל מ״התפוצצות האוכלוסיה", 
מגישתה המסורתית ומאדישותה של האוכלוסיה הכפרית 
ומצימצום המשאבים הכספיים. 

ח. א. 



ספרות, ע״ע ספרדית-אמריקנית, ספרות. 

אמנות קדם־קולומביאנית. גילויה-מחדש של 
אמנות אמריקה העתיקה, הוא תהליך חדש־יחסית. במשך 
כארבע מאות שנה שחלפו מגילוי מ׳ ועד להתעוררות 
העניין בחקר תרבויותיה הקדומות, במחצית השניה של 
המאה ה 19 , ניזון העולם ממה שנמסר בכתבי היסטוריונים 
ספרדים, שתיארו — מנקודת־ראות נוצרית־מיסיונרית — 
את המסורות התרבותיות הקדומות. העולם המערבי, שמסר 
רותיו האסתטיות מקורן בעולם הקלאסי של יוון ושל רומא, 
התקשה לקבל את האמנות "הברברית" של אמריקה הקדומה. 

היסוד המאגי-דתי 
הוא המפתח להבנת 
האמנות של התרבו¬ 
יות הקדומות. מטרת 
יוצרי האמנות של 
אמריקה הקדומה הי- 
תה לבטא את הבלתי- 
ניתן לביאור ולהבנה 
באמצעות החושים, 
את הסמל של המהות 
הדתית. אמנותם היתה 
עזת ביטוי ודימיון, 
ולא ביקשה ליצור די¬ 
מוי נעים לעין (וע״ע 
אמנות, עמ ׳ 39 ! אמ¬ 
ריקה, עמ׳ 175 ). 

א. התקופה ה- 


אטניוז אולטקיח: הטתנושש, או הטת־ 
עמל — פסל-אנז, בנובוז של 83 ס״ט 
(הטחיאח הלאזמי לאנתר 1 פ 1 ל 1 גיה 
כמפסיקג) 


471 


מפסיקו, אמנות קדם־קולומביאנית 


472 



פיראסידה בטאומיוקז, הסוקרות ?א?־הנ׳שם ו?א?־הנח׳ע עוטה הנוצות. 
המקדש, ^היה ברא^ הפיראמידה, נחרב 


קדם־קלאסית ( 1500 לפסה״נ — 300 לסה״ג). 

על האמנות של השלב הארכאי — ע״ע אמריקה. 

עמ ׳ 173 . ע״ס בדיקות ארכאולוגיות חדישות נוטים היום 
להקדים את תחילתה של תקופה זו עד 1500 לפסה״נ. 

האמנות האולמקית (ע״ש העם הקדום 0101003 ! 
זהותם של יוצרי אמנות זו אינה ידועה). שהופיעה ברחבי 
מ׳ הקדומה החל מ 1200 לפסה״נ, אופיינה באחידות־הבעה 
וביכולת טכנית ניכרת. נושאי תרבוח־אולמק הגיעו. כבר 
בתקופות הקדומות־ביותר, לשליטה מלאה בפיסול באבן וב¬ 
חרם, ולעיבוד אבני-הן קשות, במיוחד אבן־הירקו( ע ״ ע נדה). 
אמנותם מצטיינת במונומנטליות חו באה לידי ביטוי אף 
בזעירות שבדמויות ובפסלונים. נושא מרכזי באיקונוגראפיה 
האולמקית היא דימוי היאגואר־אדם. הנושא מופיע בקשת 
רחבה של דמויות החל מיאגואר כצורתו ועד לדמויות־אדם 
שניכרים בהן תווים בודדים של חיה זו. מקורו של הדימוי 
בקשר המאגי עם אלוהות המטר והרעם. דימוי זה מתגלה 
כסמל מרכזי בכל התרבויות הקדומות של מ׳. 

באיזור מפרץ־מ׳ נמצאו המונומנטים המרשימים־ביותר 
של אמנות האולמקים, ומהם ראויים לציון מיוחד פסלי־בזלת 
המתארים ראשי־אדם ענקיים בעלי תווי-פנים נגרואידיים 
וחובשי־קסדות, הנישאים עד לגובה של שלושה מ/ פסלים 
אלה תוארו ע״י הפסל הבריטי דזנרי מור (ע״ע) כביטוי 
הנעלה־ביותר של רעיון וצורה. יסודות האמנות האולמקית, 
בצורות-התפתחות שונות, מופיעות בכל התרבויות המאו* 
חרות־יותר של מ׳ הקדומה. 

ב. התקופה הקלאסית ( 300 — 900 ) היא תקופת־ 
פריחה של מרכזים מדיניים ותרבותיים חדשים שנוצרו 
ברחבי אמריקה התיכונה. התקופה נמצאת בסימן תרבות- 


ט א ו ט יו ק ן ( 1001:111030311 ) בעמק־מ׳ ופריחת ערי המיה 
(ע״ע) בחצי-האי יוקטן (ע״ע) ובאזורי השפלות הטרופיות 
של דרום־מזרח אמריקה. 

אמנות טאוטיוקן מצטיינת בסימבוליזם מורכב הקשור 
בפנתיאון עשיר, ובמיוחד — באל-הגשם, מפלצות האדמה 
והמוות ודימויי אל־הנחש עוטה־הנוצות, קצאלקואטל ( 300 > 
1 ] 31063 :׳;: 1 ). אפיינית לתקופה — .קראמיקה מפוארת, בעלת 
עיטורים סמליים מורכבים בצבעים מעודנים. החשובה שב- 
התפתחויות האמנות של התקופה היא אולי האחדיכלות 
המונומנטלית של המרכזים הדתיים והטקסיים. ובמיוחד 
ביטויה העליון — העיר טאוטיו־קן עצמה. העיר השתרעה 
על שטח של כ 14 קמ״ר, ונבנו בה כמה פיראמידות, ביניהן 
שתי פיראמידות־ענק — לשמש ולירח, ומקדשים מרובים, 
ביניהם מקדש־קצאלקואטל. אחדים מהמבנים קושטו בציורי- 
פרסקו שנושאם העיקרי — תיאורי המלך־הכוהן. 

בדרום־מ׳ בולטת תרבות מונטה אלבן ( 1 ז 3 ר 111 / 001£ !^). 
השבט שהטביע את חותמו על התקופה הקלאסית היה שבט- 
הספוטקים ( 01003 ק 23 ). אמנותם מצטיינת בגילוף קראמי 
של כדים מעוטרים בעושר רב. ניכרות השפעות חזקות של 
תרבות טאוטיוקן. 

ג. התקופה ההיסטורית ( 900 — 1519 ). 

ה ט ו ל ט ק י ם ( 1011:003 ) . עליית האימפריה הטולטקית 
הביאה לשינוי חריף בארדיכלות ובאמנות של מ׳ העתיקה. 
על חורבות התרבויות התאוקראטיוח השלוות קמה תרבות 
חדשה ולעומת הסימון הנאטוראליסטי והשוטף של התקופה 
הקלאסית, ניכרת בכל — תפיסת־העולם הצבאית, שהיתה 
יסוד אירגונה והשקפת־עולמה של התרבות הטולטקית. 

האמנות הטולטקית מצטיינת בגאומטריזציה, בקשיחות 
סיגנון־העיסור, ובחיסכון באמצעי־הביטוי. בהשוואה לסיג- 
נון התקופה הקלאסית נראית האמנות הטולטקית שאפתנית 
ברצונה להרשים, אך קפואה וחסדת־דימיון. נראה שהאידאו- 
לוגיה והסיגנון האמנותי של התקופה היו פרי שילובן של 
התרבויות הקדומות של ה־שבטים הצ׳יצ׳ימקים (- 01110111 
01003 ) הלוחמים, עם השפעות חשובות שקיבלו מתרבות 
טאוטיוקן. 

האתרים הטולטקיים החשובים־ביותר הם: בירת־המכד 
לכה טולה ( 1013 ) במרכז־מ׳, וצ׳יצץ־איצה שהוקמה אחרי 
הגירת הטולטקים ליוקאטאן במאה ה 10 . זהות התרבות 
והסימון בין שתי הערים — בולטת (ע״ע מיה, עמ ׳ 131 , 
138 — 140 ), ביוקאטאן הרחוקה הגיע הסימון הטולטקי 
לשיא־התפתחותו, והמאות ה 13 — 11 ידועות כתקופת מיה־ 
טולטק ביוקאטאן. 

עליית התרבות ה מי ס ט ק י ת ( 011x1:003 ) היתד, אחד 
הגורמים המרכזיים לתחילת התקופה ה״היסטורית" של 
אמריקה התיכונה והיא התקיימה במקביל לתרבויות הטול־ 
טקית והאצטקית (ר׳ להלן). מרכזה של התרבות בשטח 
מדינת פואבלה של היום ובאיזור המיסטקי של וואחאקה 
(אואשקה [ע״ע ור׳ תמ׳ שם)). שורשי־התרבות נעוצים 
בהשפעות תרברות טאוטי_וקן, התרבות הספוטקית של מונטה־ 
אלבן, והשפעות־גומלין חשובות עם התרפות הטולטקית. 
לכל התרבויות האלה, למשל, משותף פולחן האל.קצאלקו- 
אטל. האתרים הבולטים של התקופה המיסטקית הם המרכז 
התרבותי החשוב צ׳ולולה ( 0101013 ) מדרום־מזרח למ ׳ ־ 
העיר, והתקופות המאוחרות של תרבות מ 1 נטה אלבן. 






גולגולת מצופה פסיפס של טורקיז; מעשה־ידיהם של אמגים מיססקים 
(המוזיאון הבריטי, לונדון) 

(לערד מכסיקו, אמנות) 





475 

אקאדמיה של סאן־קארלום, שהנהיגה רעיונות נאו-קלאסיים 
נוקשים. התנועה המהפכנית קיבלה סיגנון זה׳ שנראה לה 
אוניוורסאלי ומהפכני. אולם בין האמנים היו שלא קיבלו 
את מדות האקאדמיה ויצרו בעילום־שם יצירות רבות. בין 
יצירות אלה בולטת תמונתו של חומה מאריה מורלום אי 
פאוון, אחד מגיבורי מלהמת־העצמאות, בלבוש חגיגי, וסבי¬ 
בו סצנות היסטוריות ואלגוריות. 

הציור במ׳ העצמאית. הציור "העממי", שפרח 
בחלקים שוגים של מ׳ במאה ה 19 , ניתק את עצמו מכללי 
האקאדמיה. הוא זכה להצלחה רבה בשל הספונטאניות, החן 
והחפשיות שבו. רוב היצירות מסוג זה לא היו חתומות והן 
חלק מהאוסף הגדול של הציור האנונימי מן המאה ה 19 . 
הביקורת בת-ימינו גילתה את ערכם של ציורים אלה, 
שסיגגונם תואם את תפיסתה של האמנות המודרנית. 

הציור המודרני. חואקין קורדרו (סז^זנס 11111 ^ 03 [ ! 
1824 — 1884 ), שלמד באיטליה, החיה את ציורי־הקיר בכי¬ 
פות הקאפלות של הפנסיות סאן־פרנאנדו וסאנטה־טרסה 
וצייר גם דיוקנות מעולים. יצירתו החשובה־ביותר: "המס¬ 
חר, התעשיה והעבודה״ ( 1875 ) פתחה אפקים חדשים לפני 
ציור־הקיר במ ׳ . ר. לופס ( €2 קר 12 20000 ? * 1860 — 1914 ) 
צייר תמונות־נוף שדמו לאלה של סזאן, אך נבדלו מהן 
בנימתן המלאנכולית. רשמים הקדישו עצמם לליחוגרא- 
פיה וביניהם: פיצ׳טה ביוקאטאן, ובעקבותיו מאניליה ופו־ 
מאדה. במאה ה 20 עסקו אמנים בגראפיקה פופולארית. 
החשוב שבהם היה לאופולדו מנדם, ואליו הצטרפו פראג- 
סיסקו דיאם דה לאון, קארלוס אלווארדו לאנג ופדריקו 
קאנטו. 

פוסאדה ( 3 ^ 053 ? 6 נן 3113111 ט 0 056 ( < 1852 — 1913 ) נחשב 
לגדול חדטיה של מ׳. ביד־אמן העניק פוסאדה לתחריטיו 
עצמת-ביטוי, ושיקף בהם נאמנה ובעין ביקורתית את החיים 
הפוליטיים ואת חיי היום־יום במ ׳ . בחידושיו הקדים פוסאדה 
את התפיסה האמנותית של המאה ה 20 , והשפיע על ח. ק. 
אורוסקו(ע״ע, ותמ ׳ שם). ח. ולאסקו( ¥613500 13 ז 3 !^ 1056 : 
1840 — 1912 ) ידוע בציורי הנוף המכסיקני שלו, המצטיי¬ 
נים בראייתו המקורית, בשילוב־הגוונים העדין, בקומפו¬ 
זיציה ובמונומנטאליות. בתמונתו "מ׳", הנחשבת לחשובה 
שביצירותיו, תימצת אח ההיסטוריה של ארצו בהשתמשו 
בסמלי הנשר, הנחש, הקאקטוס והבתולה מגואדלופה, כבס־ 
מלים חילוניים. בציורו "אל סיטלאלטפטל" תיאר את העבר 



טבסיקו : סיגיסטריח התקשורת והעבודות הציבוריות. בניני-ציבור 
רבים מעוטרים באורח דופה (באדיבות שגרירוח־סנסיק: בת״א) 


476 

הקדם־ספרדי. את התקופה הקולוניאלית ואת בוא הקידמה 
לארצו, יחד עם מסילות־הברזל. 

בניגוד להשקפות האקאדמיה שהנחו את ולאסקו בתמו־ 
נות-הנוף שלו, תיאר חרארדו מוריליו ( 110 ת 111 \ 06031x10 > 
1875 — 1964 ) — שאימץ לו את השם ״ד״ר אטל"( 11 * . 00 ), 
את נופה ואפיה של מ׳ בצורה רבת-שגב ומודרנית. לאחר 
מסע באירופה, חזר אטל מלא רוח-מרד באקאדמיה ובחוקיה 
ועודד אח הציירים הצעירים שהיו לגדולי הציירים במ׳ : 
ח. ק. אורוסקו, דיגו ריורה, ד. סיקירום (ע׳ ער¬ 
כיהם), שזרע המרי כבר נבט בהם. 

תנועת ציורי-הקיר (המוראליסמו) היא התנועה 
החשובה-ביותר באמנות המכסיקנית בת-זמננו. תחילתה 
ב 1922 , עם שובם של דיגו ריוורה מצרפת ושל סיקירוס 
מאיטליה. אליהם הצטרפו אורוסקו, אמאדו דה לה קואוה, 
פרמין רוואלטאס, חאוויר גררו, פאבלו או־היגינז (- 1418 ־ 0 
2105 ) והצייר הצרפתי הצעיר ז׳ן שרלו. כל האמגים שהיו 
חברים ב״סינדיקאט הציירים והפסלים" פירסמו את ה״קול־ 
קורא" המפורסם שלהם, שנערך בידי סיקירום ושקרא לסו¬ 
ציאליזציה של האמנות, "להעמיד־לדין אח האיגדיווידד 
אליזם הבורגני, להוקיע את הציור במכחול", ליצור יצירות 
מונומנטאליות למען הציבור כולו ולהחליף באותה הזדמנות 
היסטורית את סדר־הדברים המנוון בסדר־חדש, שיכוון לצי¬ 
בור ושלא יחן עוד ביטוי לטעמו האישי של אדם אחד. 

אולם׳ רופינו טאמאיו ( 0 ץ 13 ו 31 ז 100 ) 11 ? : גר 1899 ), 
הנמנה עם ארבעת הגדולים של הציור המכסיקני, שבר את 
מסורת "האמנות כשליחות ולמען העם". ציוריו׳ עשירי- 
הצבע, הם אישיים־ביותר וחפשיים מכל תוכן סוציאלי. הוא 
השאיר במ׳ גם כמה ציורי־קיר חשובים. מפורסמים הם 
ציורי-הקיר שלו באה״ב, צרפת ופוארטו־ריקו. 

בכמה בניינים ציבוריים בנד יש ציורי-קיר, בד״כ על 
נושאים מהפכניים ובסיגנון המוראליסמו, שנעשו בידי ציי¬ 
רים בני הדור השני והשלישי של הציור המכסיקני. החשובים 
ביניהם הם של קאמארנה ( 030120603 ) ח. או׳גורמן (-׳ס 
! 0000131 ) וא. בוליור (ס 6 י! 11 ס 0 ), במוזיאון להיסטוריה שב¬ 
מצודה צ׳אפולטפק, ושל ר. אנגיאנו ( 02111300 *) ואחרים, 
במוזיאון לאנתרופולוגיה והיסטוריה. 

הציור המכסיקני בן־זמננו ניתק עצמו לחלוטין מפל 
כבלי-המסורח והוא מבטא את עצמו עתה בכל הסיגנונות. 

הפיסול לא זכה עד תקופה מאוחרת לתפוס מקום 
חשוב באמנות המכסיקנית. בסוף המאה ה 19 ובתחילת 
המאה ה 20 , כשנוסדה האקאדמיה, נלמד בה רישום, כדי 
להשתמש בו, בין־השאר, להעתקת יצירות־פיסול אירופיות, 
בעיקר איטלקיות. מאותה תקופה נשמרו עותקים נאים. בת¬ 
קופה שבה נוסדו בת״ם "תחת כיפת־השמיים" הופיעו פסלים 
צעירים שביטאו עצמם בפשטות אך בכישרון רב. מ. מאגא- 
ניה ( 138303 ^) יצר פסלים פשוטים מעץ, וגילופי-העץ של 
א. נגרטה ( 6 ז 6206 א) זכו להכרה. 

; 1922 , 1-11 ,. 4 ! €11 €5 *ז 4 25 ^ 1 ,[ 1110 ־ 101 ׳^ . 0 ] 11 * 

, 1 ) 1166 .\ 2 ; 1958 , 8110 1 € ' 1 €% ז 1 ס*?!/ , 162 ) 11 ^ 0 ־ 61 ? ,( 

. 11 — 3$ ( 110 .* 1 - 60 חח 0116 . 11 ; 1960 , 147011515 1 * 1 ^ 1 ^^! 4€x [ 
. 1970 , 1-111 , 4.5 ! 141151 :* 01€ , 1601 ? 

כ. ב. 

היסטוריה. תולדות מ׳ הקדם־קולומביאנית עוסקות 
בכל אמריקה התיכונה — מרכז מ׳ וצפונה, גואטמאלה, רוב 
הונדורס ואל־סלוואדור. 


מפסיקו, אמנות מודרנית 








477 


מכסיקו, היסטוריה 


478 


ברמת־מ׳ התיכונה נתגלה קבר ״האיש מטפספך (- 10 
ח 3 ק^!), מלפני כ 10,000 שנה, נראה שציידים נוודים, שני¬ 
זונו מחיות-הבר הגדולות של תקופת הפליסטוקן, חיו ליד 
האגם הענקי, שכיסה חלקים מהרמה התיכונה, ומהצמחיה 
העשירה שלחופיו. 

סמוך ל 5,600 לפסה״ב החלה בצפון־אמריקה תקופה שחו¬ 
בה וחמה שארכה עד ל 2500 לפסה״ב. חיות-הבר הגדולות 
נעלמו, והתושבים הקדומים עברו בהדרגה לאיסוף מזונות 
והחלו ניצני חקלאות. כבר בתחילת האלף ה 5 גידלו איכרי 
מ׳ הקדומה את 3 גידולי-היסוד שהם עיקר מזונם עד היום: 
תירס, דלעת ופול. התפתחו תעשיות־הבית הקדומות — 
קדרות ואריגה. 

התקופה הקדם־קלאסית ( 1500 — 300 לפסה״נ). 
בתחילת תקופה זו התגבשו ישובי־קבע כפריים ראשונים. 
מרכז היישוב היה בעמקים הרחבים של הרמה המרכזית, 
עמק־מ׳. בשרידי כפרים קדומים שנחפרו בטלאלטילקו(- 131 ז 
11100 ), אל-ארבולילו ( 01110 ג 1 ז.^), וסקטנקו ( 230310000 ) 
נמצאו מבני-מגורים מלבני-חומר לא־שרופות, שהקדומים 
שבהם הם מ 1500 לפסה״ג בערך. לא נתגלו מקדשים או 
מבנים אחרים העשויים להעיד על קיום מידרג דתי או 
חברתי. 

סמוך ל 1200 לפסה״נ הופיע יסוד חדש, שתרבותו מכונה 
אולמקית, שונה מתרבויות-האיכרים הקדומות. שרי¬ 
דיו, המעידים על תרבות מגובשת ומפותחת, נחשפו בכל 
רחבי מ/ תרבות־־אולמק היא התרבות הגדולה הראשונה 
של אמריקה התיכונה ויש רואים בה את אם כל התרבויות 
הקלאסיות אחריה. 

במקביל לבוא האולמקים למ ׳ צמחה תרבות־צ׳ווין(- 0113 
ח!*) בפרו, והדמיון בין שתי התרבויות הוא גם בפולחן, 
כגון פולחן היגואר. רוב הארכאולוגים סבורים שמוצא 
תרבות אולמק הוא בדרום מדינת וראקרום ומערב מדינת 
טבסקו שבאיזור מפרץ־מ׳. שם מצויים רוב המונומנטים 
הגדולים של תרבות-אולמק, וכן מרכזיהם הדתיים והמדיניים 
החשובים: לה־ונטה, סן־לוךנסו וטרס-ספוטם 0 :> 1 ״€׳\- 03 
0104 ק 23 0$ ז , 1 ' ! 10020 <^ 1 530 ); במקומות אלה צמחו לרא¬ 
שונה מרכזים עירוניים אדירים, עם תיכנון מרכזי, ומבני 
ציבור ודת בממדים מונומנטליים. 

בערי תרבות־אולמק, שתחילתן באמצע האלף ה 2 לם- 
0 ה״נ׳ נתגלו פירמידות ובראשן מקדשים, ככרות נרחבות, 
מגרשי משחק בכדור למטרות פולחן (ע״ע כדור. משחקי-, 
ותמ׳ שם), ומצבות-אבן מגולפות ועליהן כתובות-הירוגלי- 
פים ותאריכים. בעבר ייחסו דברים אלה לתרבויות עתיקות 
אחרות, כגון תרבות מיה (ע״ע), אך התברר שכתב-ההירו- 
גליפים, לוח־השנה והשימוש בספרות הללו הומצאו בידי 
נושאי תרבות-אולמק. 

ב 800 — 300 לפסה״נ התפשטה תרבות אולמק והגיעה עד 
לחוף האוקיאנוס השקט במערב, ומצפון עמק־מ׳ ועד לגוא- 
טמאלה והונדורס בדרום. נראה שתרבות-אולמק התפשטה 
עקב קשרי-מסחר בין ערי־החוף האולמקיות המפותחות לבין 
אזורי־מ׳ השונים, במיוחד בשל חיפוש אחר סחורות נדירות 
ומחצבים. נציגויות-מסחר אלה, שלעתים לווו בכוחות צב¬ 
איים, הפיצו את התרבות, הדת וסיגנון-האמנות של האולמק. 

התקופה הקלאסית (כ 300 — 900 לסה״ג). בסוף 
המאה ה נ לפסה״נ באה תרבות־אולמק לקיצה ומרכזיה 


החשובים נעזבו• בהדרגה נעלמו תרבויות-האיכרים הפשו־ 
טות-יחסית, והחלו להתגבש מרכזי מדינה ותרבות חדשים, 
ביניהם מאוטיוקן, צ׳ולולה, אל־טחין, מ 1 נטה־אלבן, וערי 
המאיה קופאן, פלנקה ובונמפק. 

המרכזים ייצגו תרבויות מקומיות, אך היו ביניהם קשרי 
דת ותרבות הדוקים. היקף הבניה, התיכנון המרכזי וסיגנון 
האמנות והפולחן מלמדים על התגבשות ערי-מדינה תאוק־ 
ראטיות, בהנהגת הכוהן־המלך. המרכז החשוב-ביותר במח¬ 
צית הראשונה של התקופה היא העיר טאוטיוקן, כ 40 ק״מ 
מצפון־מזרח למ׳-העיר. 

בסוף המאה ה 7 או במאה ה 8 , התחולל במרכז־מ׳ תהליך 
מהפכני, ובעקבותיו חרבו המרכזים העירוניים וניטשו. 
הסיבות לשואה גדולה זו אינן ברורות. 

התקופה ההיסטורית ( 900 — 1519 ). בתחילת ה¬ 
מאה ה 10 פלשו שבטים ברברים מצפון־מערב המדינה, 
והשתלטו על איזור הרמה המרכזית של מ׳. פלישה זו ארעה 
סמוך לירידתה של טאוטיוקן ואולי אף גרמה לחורבנה. 
בין הפולשים היו ה טול ט ק ים. תולדות הנסיכים הטול- 
טקים וכיבושיהם נכתבו בידי צאצאיהם בעת הכיבוש הס¬ 
פרדי, והם המקורות הכתובים הקדומיס-ביותר על תולדות 
האיזור. הנסיך הראשון הנזכר בכתובים אלה היא פיסקו- 
אטל שב 906 הנהיג את שבטי-הטולטקים למסעות ולמל¬ 
חמות, שבהם השתלטו על תחום־ההשפעה בעבר של טאו־ 
טיוקן, ובנו את בירתם טולן, כ 80 ק״מ מצפון למ׳־העיר, 
התפתחות תרבות הטולטקים הושפעה מאד מתרבות טאו־ 
טיוקן, וממנה קיבלו הטולסקים גם את מסורת פולחן הנחש 
עוטה־הנוצות — קצאלקיאטל, נוסף לאל־הלילה הקדום 
שלהם טסקאטליפוקה. 

בנו של מיסקואטל, הנסיך טופליסין־קצלקואטל הוא 
דמות הרואית במסורות הטולטקים, וימי־שלטוגו נחשבים 
לתור־הזהב שלהם• לנסיך זה מיוחסות התפתחויות חשובות 
בתחומי התרבות והטכנולוגיה, ביניהן השימוש במתכות 
והתפתחויות בהשקיה ובחקלאות. מסורות הטולטקים מספ¬ 
רות שב 975 ברח קצלקואטל מטולן והיגר, עם רבים מאצילי 
הטולטקים לצ׳יצ׳ן־איצה ( 1011-11:23 ( 0110 ) שבחצי-האי יוק¬ 
טן. אגדת יציאתו מטולן ופרשת מלחמתו של קצלקואטל 
״הטוב״ כנגד אויבו המושבע — טסקטליפוקה "הרע", היתד, 
לאפוס לאומי חשוב הנזכר במסורות ובאמנויות הקדומות 
של מ׳. 

שלטון הטולטקים בא לקיצו עם נפילת טולן ב 1150 בידי 
שבטי נוודים צ׳יצ׳ימקים דוברי נאהווא, שבאו מהצפון. 

נפילת טולן ושבירת כוחה הצבאי של ממלכת־הטולטקים 
יצרו ריק. שבטי-נוודים חדשים מילאוהו, ביניהם הא צ- 
ט ק י ם. לפי האגדה נדדו האצטקים זמן רב מאיזור-מוצאם 
שבצפון־מערב מ׳, עד הגיעם לעמק מ/ כשזקניהם ראו את 
הסימן המאגי שציין להם כי נדודיהם תמו. הם התיישבו על 
אי במרכז אגם־טסקוקו ( 0x0000 ־ 1 ׳), ובו נבנתה ב 1325 
בירתם טנוצ׳טיטלן (מ 11113 ו 001 ת 0 ז). 

בנדודיהם במאה ה 12 שהו האצקקים בתחום ממלכת- 
הטולטקים והושפעו ממנה. מהטולטקים למדו את השימוש 
במתכות, ידע במדעים, וטכניקות חקלאיות מתקדמות של 
השקיה בערוגות "הגנים הצפים", שהיו יסוד חשוב בכלכלת 
טנוצ׳טיטלן. במרכז הגות האצטקים עמד פולחן אל־השמש 
ףצילו׳פויצ׳טלי( 0011£11 ק 2110 ז 1 ! 91 ) המתואר בדמות לוחם צעיר 



479 


מכסיקו, היסטוריה 


480 



1 * 7 י ^— 

אצטקים טע?ים  1 ), ואח״כ נתגלו עוד מכרות, ובהם גם של זהב. בסוף 
התקופה הקולוניאלית הגיע מספרם ל 5,000 וספרד נהנתה 
מתפוקתם— במרוצת כל השלטון הקולוניאלי — בשמי של 
2% מיליארד דולר. המדינה החכירה את המכרות לאנשים 
ולחברות פרמיות וקיבלה 5 ץ מהתפוקה. הוטלו גם מסים 
על ייצור המתכות היקרות ומכירתן. הדאגה למכרות גרמה 
להזנחת ענפי-הכלכלה העיקריים: חקלאות וגידול-בקר. 
הענף החקלאי העיקרי בכד היה התירס, ששמיו השנתי 
התקרב לזה של ייצור המכרות, אך נועד כולו לתצרוכת 
פנימית. 

התפתחות הארץ סבלה מחמת התחבורה היבשתית וה¬ 
ימית הלקויה. המשלוח הימי לספרד נעשה בשיירות שהיו 
אמורות לצאת מדי שנה בשנה, אך למעשה נתעכב צאת 
השיירות שנים אחדות ובזמן זה נשחתו הסחורות שהצטברו 
במחסנים. 

במאה ה 18 הנהיגו המלכים הבורבמים גם במושבות את 
משטר האבסולוטיזם הנאור (ע״ע [כרך־מילואים]). הם שא¬ 
פו להחדיר יעילות, השכלה וקידמה, אך ריכזו את מלוא 
השלטון בידיהם, הגבירו את התערבותם בבל התחומים, 
והכבידו את עול המסים. 

התקדמות האנגלים מדרום־קרולינה וכניסת הצרפתים ל־ 
לואיזינה (ע״ע) עוררו את הספרדים להתפשט צפונה• ב־ 
1800 הגיע הגבול הצפוני של הישוב הספרדי עד לקו העובר 
מפלורידה דרך טכסס, עד לסן־פרנסיסקו שבקאליפורניה. 

כדי להתגונן בפני התקפות הבריטים הוקם צבא מקומי, 

וב 1808 שירתו בו 40,000 איש, ספרדים ילידי מ׳ ומסטיסום. 
צבא זה עתיד היה למלא תפקיד ביצירת הלאומיות המכסי¬ 
קנית ובעצמאות מ׳. 

בסוף המאה ה 18 חדרו לס׳ רעיונות "ההשכלה" האי¬ 
רופית, שהעמידה מול תורת הסמכות המוחלטת של המלך 
את תורת הזכויות הטבעיות ואח עליונות התבונה. לגבי מ׳ 
הביאה הדגשת זכויות-העם להערכה חדשה של העבר האינ¬ 
דיאני ושל מעשי-הכיבוש. 

בתחום הדתי והעממי התבטאה התחושה הלאומית בפול¬ 
חן "בתולת גוואדאלופה", הדיוקן שחום־העור של הבתולה 
הקדושה שהתגלה׳ כמסופר, לאיכר אינדיאני בסביבת מ , - 
העיר ב 1531 . הפולחן הפך לסמל מאווייהם של המוני 
האינדיאנים. השלטונות התנגדו זמן רב לתופעה זו, אך 
לא יכלו לעמוד כנגדה. ב 1754 הכיר האפיפיור בבתולת 
גוואדאלופה כפטרונית נואודה אספניה. נטיית הקדאולים 
לראות עצמם מכסיקנים גברה במחצית השניה של המאה 
ה 18 כתוצאה מהמהפכות האמריקנית והצרפתית. 

השתחררות מ׳. אשיות המשטר הקולוניאלי התער¬ 
ערו במשבר הגדול שפקד את אירופה בעקבות המהפכה 
הצרפתית. ספרד הוכנעה והפכה לגרורת צרפת הנאפול- 
יונית. ב 1808 נאסר פתאנדו חז\ מלך ספרד בידי הצרפתים 
והוכרח לוותר על המלוכה. תחתיו הומלך ז׳וזף בונאפארטה, 
אחיו של נאפוליון. בספרד פרצה התקוממות עממית נגד 
השלטון הזר, ו״מועצה״ ( 111113 [) בסוויליה ניהלה את 
המאבק עם הצרפתים בשם המלך המודח. 

המאורעות בספרד החמירו את הפילוג הפנימי במ ׳ . הגא- 
צ׳ופינם הזדהו עם ה״חונסה" בסוויליה, הקראולים טענו 
שעם נפילת מלכות־הבורבונים חזרה הריבונות לידי העם. 



483 


מכסיקו, היסטוריה 


484 


הגאצ׳ופינס התמרדו והורידו את המשנה-למלך מכהונתו. 
ה״חונשה״ בספרד הכירה בהפיכה. כבר ב 1809 דיכאה הת¬ 
קוממות קראולים; ואולם ועדים חשאיים נוסדו במרבית 
ערי מ׳. אחד מאלה פעל בסביבת גוואנאחואטו והיה מורכב 
מקציני-צבא קראולים בהנהגת מ. אידלגו(ע״ע). ב 16.9.1810 
כינס אידאלגו את עדתו בכנסייתו הכפרית בדולורס וקרא 
את העם למרד (״קריאת דולורס" — אש-נסןסס 6 ( 1 01-110 ). 
אינדיאנים ומסטיסוס נהרו אחריו. תוך ימים־מספר גאה 
צבאו להמון, והמלחמה הפכה למלחמת־גזעים. בנפול גווא- 
נאחואטו וגוואדאלאחארה בידי המורדים נטבחו כל הספ¬ 
רדים שבהן. אידאלגו נתל מספר נצחונות ופעם אף הגיע 
למבואות מ׳-העיר, אך ב 1811 נוצח צבא המהפכה, ואידאלגו 
ושנים מקציניו נירו. 

שרידי צבאו הוסיפו להילחם בדרום, תחילה בהנהגת 
הכומר המסטיסו חוסה מ 1 ךלום () קבעה שמ׳ תהיה קיסרות עצמאית. ראשי-צבא 
מאזורים שונים הודיעו על תמיכתם. המשנה־למלך נאלץ 
להכיר בעצמאות מ׳, וב 28.9.1821 נתמנה איטורבידה לנשיא 
מועצת־העוצרים של קיסרות־מ/ במהרה נתגלו הניגודים 
המדיניים שבמחנהו. בקונגרס שהתכנס ב 24.2.1822 היה רוב 
לרפובליקנים. אעפ״כ אילץ איטורבידה את הקונגרס, באיום 
צבאי, לאשר את בחירתו לקיסר, והוא נקרא אגוסטין 1 . 
הרפובליקנים קשרו קשר נגדו׳ וב 19.3.1823 התפטר איטור- 
בידה ום׳ היתר. לרפובליקה. הוקם מימשל זמני, כפוף 
במישרין לקונגרס. איטורבידה גורש וכשניסה לשוב למ׳ 
כדי לתפוס את השלטון, נאסר והוצא־לדיורג ( 13.7.1824 ). 

ראשית ימי הרפובליקה. בקונגרס שהתכנס ב¬ 
נובמבר 1823 אושרה חוקה פדראלית, נגד דעתם של השמ¬ 
רנים שדגלו בריכוזיות. באוקטובר 1824 הושבע גוואדלופה 
ויקטוריה לנשיאה הראשון של מ׳, הוא ביטל את העבדות 
ואת תארי-האצולה, ונקט באמצעים להגבלת רכוש הכנסיה. 
ממשלתו ירשה ארץ שנהרסה ב 15 שנות-מלחמה, ובריחת 
הגאצ׳ופינס לספרד גרמה ליציאת הון ושיתוק התעשיה 
והמסחר. כששוחררו החיילים בגמר המלחמה היו כ 300,000 
מובטלים. הכנסות המדינה ירדו, וכדי למנוע פשיטת-רגל 
קיבלה ממשלח מ׳ שתי הלוואות באנגליה בתנאים קשים — 
ראשית כניסה לחובות ותשלומי ריבית מצטברת, שהביאו 
לשיעבוד כלכלי. 

גואדאלופה ויקטוריה סיים במועדה את כהונתו ( 1828 ) 

— הנשיא היחיד שזכה לכך בתוהו־ובוהו שארך 50 שנה. 


ובהן שלטו 30 נשיאים ו 50 ממשלות, תוך מאבק בלתי־פורק 
בין הליבראלים האנטי-קלריקאלים, שדגלו בפדראליזם, 
לבין השמרנים, תומכי הכנסיה והריכוזיות. ב 1834 תפס 
סנטה אנה (ע״ע) את השלטון. ביטל את החוקים האנטי־ 
קלריקאליים שחקקו קודמיו הליבראלים ואת המשטר הפד¬ 
ראלי, פיזר את הקונגרס והנהיג משטר-רודנות. משטר זה 
ארך, בהפסקות קצרות, יותר מ 20 שנה, ובהן שלש למעשה 
סאנטה אנה, אף שלעתים שימשו אחרים בנשיאות. 

הנהגת המשטר הריכוזי החריפה את בעיית טכסס (ע״ע, 

עמ׳ 723/4 ). המתיישבים האמריקנים בטכסאס הכריזו ב- 
1836 על יסוד רפובליקה נפרדת. סאנטה אנה השמיד בא- 
לאמו יחידה של אנשי טכסאס, אך הובס בקרב סאן ג׳אסינטו 
(ס!""!; ״ 53 ), נשבה ושוחרר תמורת הבטחה להכיר בעצ¬ 
מאות טכסאס; אלא שבכד קמה ממשלה חדשה, וזו סירבה 
למלא את הבטחתו. בעיית טכסאס היתד. פתוחה כל עוד 
לא סופחה הארץ, מסיבות פנימיות, לאה״ב (ע״ע, עם' 173 ). 
ב 1845 ביקשה אה״ב להרחיב אח גבולה לקאליפורניה, ניס¬ 
חה, לשווא, לעורר שם התקוממות נוסח טכסאם, ומ ׳ דחתה 
הצעה למכור אח שטחי קאליפורניה וגיו-מכסיקו. אה״ב 
הכריזה מלחמה על מ׳, צבאה נע דרומה, וחיל־משלוח 
אמריקני נחת בוראקרוס והתקדם לעבר הבירה. סאנטה אנה, 
שנהיה שוב לנשיא, נוצח בקרבות מספר, וב 1848 נחתם 
חוזה גוואדאלופה אידאלגו׳ שבו ויתרה מ׳ על טכסאם, נ יו- 
מכסיקו, אריזונה וקאליפורניה, תמורת 15 מיליון דולר. 

התהפוכות המדיניות הפנימיות והמלחמות עם אה״ב, וכן 
סיכסוך עם צרפת שהביא ב 1838 להפגזת וראקרוס, עיכבו 
את התפתחות מ׳, והניהול הכושל של משק-המדינה הכביד 
לא־פחות. כבר ב 1825 הפך הגירעון התקציבי לשיגרה. 
כתוצאה מכך גדלו בהתמדה המילוות וחובות־חוץ׳ ו 95% 
מהכנסות המכס שועבדו לתשלום חובות. הסיבה העיקרית 
לגירעון התקציבי היתה נעוצה בהוצאות הצבאיות. וזאת 
גם בתקופות שבהן לא היה איום מבחוץ או מצב מהפכני 
בפנים. בדומה למימשל הקולוניאלי נמנעו ממשלות הרפוב¬ 
ליקה מלהקצות כספים להשקעוח־יסוד, כגון דרכי-תחבורה 
ומכרות. היעדר דרכים נאותות והסיכון בגלל ריבוי השו¬ 
דדים פגעו קשות בכלכלה. המחיר להובלת מכונות לטוויית 
כותנה מוראקרוס למ׳־העיר היה שווה למחיר המכונות 
באנגליה. רק במחצית השניה של המאה החלה רשת־הדרכים 
להתרחב. תפוקח המכרות, שירדה בראשית ימי הרפובליקה, 
עלתה שוב באמצע המאה בגלל ההשקעות הזרות. ב 1870 
היו מרבית המכרות בידי אנגלים, צרפתים ואמריקנים. 
ב 50 השנים הראשונות של הרפובליקה קפאה החקלאות 
על שמריה כבתקופה הקולוניאלית. המדיניות הפרוטק- 
ציוניסטית והקמת בנק לאשראי איפשרו צמיחת תעשיית- 
טכסטיל. 

גידול האוכלוסיה היה מועט, בגלל התמותה הגבוהה. 
המשכורות הראליות לא נשתנו והיו נמוכות־ביותר, פער 
החברה והתרבות נשאר בעינו. ב 1844 למדו פחות מ 5% 
מהילדים בגיל ביה״ס, ב 1857 — 12% . 

אחרי המלחמה עזב סאנטה אנה את מ׳. חזר ב 1853 ונת¬ 
מנה לנשיא — הפעם לכל ימי-חייו — והנהיג משטר של 
עריצות גלויה׳ מלווה בדיכוי מתנגדיו, ובביזבוז רב על חצרו. 
מכירת שטחים לאה״ב תמורת 10 מיליונים דולר (כיום — 
חלק מאריזונה ונידמכסיק() עוררה תנועח־התקוממות בקרב 



485 


מכסיקו, היסטוריה 


486 


קציני-הצבא והמשכילים הליבראלים, והוגה-הדעות שלד 
היה איגנסיו קומונפורט 10 ס£תס 1 מסב>). בין מנהיגיה היו 
מסטיסוס ואינדיאנים. ב 1855 נמלט סאנטה אנה לחדל, 
וב 1856 נהיה קוממפורט לנשיא. הפנסיה והשמרנים התנגדו 
לחוקים שחוקק שר-המשפטים, בניטו תוארם (ע״ע, עט׳ 
164 ), ולחוקת 1857 שקבעה שוויון לכל האזרחים, סובלנות 
דתיח, חינוך חילוני, חופש הדיבור, העיתונות וההתכנסות. 
בדצמבר 1857 ביטל קומונפורט את החוקה בניסיון למנוע 
התארגנות של מהפכת־נגד, אך ביאנואר 1858 פרץ מרד 
צבאי וקומונפורט הודח; הליבראלים לא הכירו בהפיכה 
והכריזו לנשיא חוקתי את חוארס. 3 שנים התחוללה מל־ 
חמת־אזרחים. ממשלת חוארם, ששלטה תחילה רק בורא־ 
קרום ובסביבותיה, השיגה ב 1859 את הכרת אה״ב ואת עז¬ 
רתה בנשק ובאספקה. באותה שנה חוקק חוארם עוד חוקי־ 
רפורמה, שהרחיבו את היקף הפקעתו של רכוש הכנסיה. 
ב 1860 ניצחו הליבראלים את צבא השמרנים, וביאנואר 
1861 נכנם חוארם למ׳־העיר. 

הארץ היתה חרבה וקופת־המדיגה ריקה לחלוטין. כדי 
להקל את המצוקה קיבל חוארם מילווה מבריטניה והכיר 
בתביעות על מילו 1 ת קודמים ממנה, ובכלל זה מילוות ש¬ 
הוענקו לממשלה השמרנית בזמן מלחמת־האזרחים. חובות 
מ׳ לבריטניה הסתכמו ב 70 מיליון דולר. גם צרפת וספרד 
הציגו תביעות כספיות. ביולי 1861 החליט הקונגרס של מ׳ 
לדחות את תשלום חובות־החוץ לשנתיים. בתגובה חתמו 
בריטניה, צרפת וספרד בלונדון על הסכם להתערבות צבאית 
משותפת. 

בהשפעת שמרנים מנד החליט נאפוליון 111 להקים בנד 
קיסרות. כדוגמת צרפת ובחסות צבא צרפתי. בחשאי הציע 
את הכתר למכסימילין (ע״ע), אחיו של קיסר אוסטריה. 

בהתאם להסכם־לונדון נחת בדצמבר 1861 צבא ספרד 
בוראקרוס. ביאנואר 1862 התרכזו שם כוחות צרפת וברי¬ 
טניה, משנתגלו כוונותיה המדיניות של צרפת הסתלקו 
בריטניה וספרד מההסכם ובאפריל 1862 החזירו את צבאו¬ 
תיהן. חיל־המשלוח הצרפתי תוגבר וביוני 1863 נכנם למ׳־ 
העיר. במארס 1864 הסכים מאכסימיליאן ליטול את כתר־ 
הקיסר שהציעה לו ממשלה שמרנית שהוקמה למטרה זו. 
צבא-השמרנים אורגן מחדש, אולם ממשלת חוארס לא 
נכנעה, והקימה את מושבה בפאסו דל נורטה, ליד גבול 
אה״ב. הצרפתים כבשו את הארץ ושלטו בכל המרכזים 
העירוניים; באזורים הכפריים נמשכה מלחמת-הגריליה. 

לשווא ביקש מאכסימיליאן למצוא פשרה: הוא הציע 
לליבראלים להצטרף לממשלת־קואליציה וסירב להחזיר 
לכנסיה את הרכוש שהוחרם בימי חוארס. בזה איכזב את 
תומכיו בלי לרכוש את אמון מתנגדיו. אחרי נצחון הצפון 
במלחמת-האזרחים באה״ב נתחדשה עזרת אה״ב לממשלת 
חוארם; בפברואר 1866 תבעה אה״ב מצרפת לפנות את מ׳, 
והמתיחות בגלל מלחמת פרוסיה־אוסטריה אילצה את נאפו- 
ליון להחזיר את צבאותיו. שלמון מאכסימיליאן התמוטט: 
ב 1867 נטש הקיסר את הבירה ונסוג לקרטארו. שרידי צבא־ 
השמרנים החזיקו מעמד במעוז אחרון זה 3 חדשים, עד 
שלכדוהו כוחות הליבראלים, שבו את מאכסימיליאן, והוא 
נידון למיתה והוצא־להורג. 

המשטר הרפובליקני והפדראלי הושב על כנו. הנשיא 
חוארס עמד שוב לפני משימת שיקום ההריסות, ואוצר־ 


המדינה היה ריק ועמום חובות-חוץ. כצעד ראשון פיטר ללא 
מענקים את רוב חייליו. הפעלת חוקי-הרפו׳רמה עוררה שוב 
את חמת הפנסיה. אי־שקט, הפקרות ורעב פקדו את מ׳, 
ופרצו מרידות. אעפ״כ עלה בידי ממשלת חוארס למנוע 
התמוטטות הכלכלה. נעשו גם צעדים לפיתוח התעשיה 
והתחבורה, נבנתה מסילת־הברזל בין וראקרום למ׳-העיר, 
ושופרה מערכת־החינוך. ב 1867 נבחר חוארס שגית לנשיא, 
אולם ב 1871 ניצבו נגדו יריבים מחוגי נאמניו וחבריו 
לנשק, ביניהם — פוירפיריו דיאס (ע״ע) ולרדו דח טחאדה, 
מי שהיה שר־החוץ. איש מהמועמדים לא זכה ברוב הדרוש, 
והקונגרס, שנקרא להכריע ביניהם, בחר בחוארם לנשיא 
ובלרדו לסגנו. חוארם מת פתאום ( 8.7.1872 ), ולרדו הוכרז 
לנשיא תחתיו. ב 1876 ביקש לרדו להיבחר לכהונה שניה! 
דיאם התמרד, לרדו הלך בגולה, ובבחירות חדשות זכה 
דיאם ברוב מכריע. 

נשיאות ד י א ם. תולדות הרפובליקה ב 50 שנותיה 
הראשונות משקפות את חוסר-יכלתו של השלטון המרכזי 
להפעיל את סמכותו ברחבי־הארץ ולהגן עליה מפני אויבים 
מחוץ. נשיאות חוארס ונצחונו על הצרפתים היו ראשית־ 
מפנה; דיאם השלים את המלאכה וכונן שלטון יציב שהחזיק 
מעמד יותר מ 40 שנה. לממשלתו צירף מתנגדים וקירב אליו 
חסידי-כנסיה ואנשים ששירתו את הקיסר מאכסימיליאן, 
חוקי-הרפורמה נשארו בעינם, אך למוסדות-הצדקה הקאתו־ 
ליים ולחברות-המניות הקשורות בהן הותר לרכ 1 ש אדמות. 
בעת־הצורך השתמש דיאס בכוח. ב 1879 הוצאו־להו׳רג הח¬ 
שודים בנסיון־מרידה. התקוממויות האינדיאנים הוכנעו ללא־ 
רחם. הסדר הציבורי קויים בעזרת חיל-שדה משטרתי, 
שחיסל באכזריות שודדים ופושעים ועשק גם איכרים שלוים. 
המשטרה החשאית והצנזורה על העיתונות החניקו באיבה 
כל התארגנות עוינת. לעתים נעזר המימשל בזיוף תוצאות־ 
הבחירות. דיאס שלט בעזרת מדינאים ואנשי־עסקים מוכ¬ 
שרים, שדגלו בתורת הפילוסוף הצרפתי ק 1 נט (ע״ע) ושהא- 
מינו ביכלתם לנהל את המדינה לפי חוקי הנדסה חברתית 
הגיוניים ונוקשים. מינהל "המדענים" (*ס:")"^"), זכה 
בהצלחות מרשימות. ב 1893 אוזן לראשונה תקציב־המדינה, 
ועד 1910 פרעה מ׳ את כל חובות־החוץ והיתה לבעלת 
אשראי בין־לאומי מוכר. היקף סחר־החוץ גדל םי־ 10 לעומת 
1870 . המצב הכספי המדיני התקין עודד השקעות־חוץ בקנה־ 
מידה גדול. כתוצאה מכך חל גידול מסחרר של רשת 
מסילות-הברזל, והנמלים שופצו והורחבו. שיפור התחבורה 
סייע להכפיל את ייצור התעשיה, קמו תעשיות פלדה, מלט 
ונייר, והתפתחה הפקת הנפט. המחצבים היוו * מהיצוא. 
יוקרת המשטר הורגשה גם בתחום הבין־לאומי. ב 1901 
נערכה בנד הוועידה הפאן־אמריקנית השניה, וב 1906/7 
השתתף דיאם בתיווך בסיכסוכים בין מדינות מרכז־אמריקה. 
בבירה הוקמו בנייני־פאר, הוכפל מספר בתה״ס העממיים 
וטופחו החינוך התיכון והגבוה, אע״פ שב 1910 היה שיעור 
האנאלפאביתים 80% . אנשי-רוח זכו לכבוד ולמשרות. 

אולם מהשיגשוג נהנו משקיעים זרים יותר מאשר בני־ 

מ׳. שכבה דקה של מכסיקנים הגיעה לתנאי-שפע ללא 
תקדים, אך השכר הראלי של הפועל נשאר זעום. יום־עבודתו 
ארך 12 ואף 15 שעות, ונפוצה מאד העסקת ילדים. הצבא 
ירה בפועלי מכרות וטכסטיל שובתים. המדיניות האגרארית 
היתה הרת-אסון: הפקעת קרקעות־הכנסיה בימי חוארם 



487 


488 


מכסיקו, הייסטדריה 


פתחה פתח ליצירת אחוזות פרטיות גדולות. לכך נוספה 
חלוקת האדמות המשותפות של הכפרים ( 1405 ( 6 ), שהחלה 
בימי חוארם ובוצעה בימי דיאם• ע״פ חוק מ 1883 נערן• 
סקר האדמות ללא בעלים. עריכתו נמסרה לחברות פרטיות, 
בחלקן זרות, ובתמורה היו אלו רשאיות לרכוש ! מהאדמות 
העזובות שגילו. בשיטה זו נושלו איכרים. תלונות בבתי- 
המשפט לא הועילו, כי החברות היטו את הדין. בחצי־האי 
יוקאטאן ובמדינת ס(נ(רה הגנו אינדיאנים בנשק על אדמו¬ 
תיהם, הצבא דיכאם והשבויים נמכרו לעבודת־פרך. ב 1910 
היו רוב הכפריים איכרים חסרי־אדמה, בחלקם רתוקים 
לעבודתם מפאת חובות. לעומת-זאת התרכז רכוש קרקעי 
עצום, כמחצית אדמת מ/ בידי בעלי אחוזות גדולות, ואח¬ 
דות מהן השתרעו על־פני אלפי קמ״ר. הסכנה היתד. בעובדה 
שבמ׳ הוגבר הניגוד החברתי והוחרף מחמת הניגוד הגזעי- 
תרבותי. המדינה נוהלה למעשה בידי צאצאי הקראולים, 
וההמונים המקופחים והנבערים היו אינדיאנים במוצאם. 
מחאתם ומשטמתם נהיו לכוח סוחף, שהפך את המרד נגד 
משטר דיאס למהפכה חברתית אדירה. 

המהפכה. ב 1908 התיר דיאס התארגנות מפלגות. 

נגד הנשיא הישיש התייצב פ. מדדו*(ע״ע), מצאצאי אנוסים 
יוצאי-פורטוגל. הוא הציע רפורמות מדיניות מתונות ומשך 
אליו במה ממקורבי דיאם. מסע-הבחירות של מאדר( עורר 
התלהבות עממית, ודיאס חש בסכנה וציווה לאסרו (יוני 
1910 ). בבחירות ביולי ניצח כרגיל דיאס, אולם מאדרו 
נמלט למכסאם וקרא למרד• תכניתו החדשה כללה חלוקת 
אדמות. התקוממויות-איכרים פרצו בצפון׳ בהנהגת אורוסקו 
ופאנצ׳ו וייה (ע״ע דליה), ובמדינת מ(רל( 0 שמדרום לבירה, 
בראשות אמיליאנו סאפאטה ( 313 ת 23 ). במאי 1911 התפטר 
דיאס ויצא את הארץ. מאדרו נהיה לנשיא, הנהיג חירויות 
דמוקראטיות, כיבד את חופש-העיתונות ועודד הקמת איר־ 
גוני־פועלים! אולם בתחום הרפורמה האגרארית פעל בהס¬ 
סנות וכך ריפה את ידי חסידיו, בעוד שבעלי־האדמות 
ואנשי־העסקים המקומיים והזרים חשבו את מדיניותו החב¬ 
רתית למסוכנת. בהשפעתם הפכה שגרירות אה״ב למרכז 
לחתרנות. ב 1912 פרצו מרידות בהנהגת אנשי דיאס. מאדר( 
מסר את פיקוד הצבא לגנרל אוארטה ( 11110:13 ) ר(דף- 
השררה. אוארטה התקשר בחשאי עם א(יבי-המשטר, עצר 
את מאדר(, הכריח( לחת(ם על כתב-התפטרות ואח״ב המיתו 
(פברואר 1913 ). אוארטה אילץ את הק(נגרס להכיר בו 
כנשיא זמני, אולם בצפון פרצו מרידות והארץ הידרדרה 
למלחמת-אזרחים. ו. _קךנםה (ע״ע), ראש חיל־מורדים במ¬ 
דינת קואוילה ( 0031:0113 ), הקים ממשלה זמנית, ופאנצ , ( 
וייה וא(ברג(ן (ע״ע), שפיקדו על גיסות־מורדים באיזור- 
הצפון, הכירו בממשלתו. בדרום ניהל סאפאטה, בראש 
מחנה־איכרים, את מלחמתו בשלטון אוארטה. נשיא אה״ב, 
ו. דלס(ן. שהזדעזע מרצח מאדר(, הטיל אמבארג( על 
אספקת־נשק לממשלת-אוארטה, ואה״ב נסחפה להתערבות 
פעילה בכד בגלל תקרית מקרית: ב 10.4.1914 נאסרו אנשי 
חיל-הים האמריקני ששוטטו בנמל טאמפיק(. בתגובה הפגיזו 
האמריקנים את וראקרום וכבשוה; אח״כ פינו את העיר. 
ב 13.7.1914 ברח אוארטה ממ׳ וקאראנסה נכנס לבירה 
ונהיה לנשיא. המהפכה ניצחה, אולם מנהיגיה השאפתנים 
והחשדנים איש ברעהו סירבו לפזר את צבאותיהם. במהרה 
פרצו ביניהם התנגשויות מזדינות עד שהתגבשו שני מח¬ 


נות : קאראנסה וא 1 ברג(ן מזה, וייה וסאפאטה מזה. התחוללה 
מלחמה אכזרית ומ׳-העיר עברה םעמים-מספר מיד ליד. 
ביאנואר 1915 הובס דיה מידי א(ברג(ן וגס צפונה. גם 
סאפאטה נמלט לבסיסו במדינת מ(ךלום. פעולות־גריליה 
נמשכו, אך מכאן־ואילך שלט קאראנסה במרבית מ׳. הוא 
פעל להחזרת האדמות שנלקחו בעבר מן הכפרים ולהפקעת 
האחוזות הגדולות, וזכה בתמיכה עממית. אולם דיה לא 
נכנע, ובמגמה לגרום לסיבוכים ולהקשות על קאראנסה, 
רצחו אנשיו אזרחים אמריקנים, ובאפריל 1916 פשט על 
ק(למבס שבמדינת ניו־מכסיק( באה״ב ושדדה. בתגובה שיגר 
וילסון חיל־משלוח בראשות הגנראל פרשינג מעבר לגבול 
מ׳ לפעולת-עונשים ולשבות את דיה. הפגיעה בריבונות מ׳ 
אילצה את קאראנסה לשלוח כוחות־צבא להדיפת הפולש. 
חיל-המשלוח האמריקני נשאר שנה בצפון מ׳ והוצא 
בפברואר 1917 . 

החוקה החדשה וסיום התקופה המהפכנית. 
בספטמבר 1916 כינס קאראנסה אסיפה מכוננת! החוקה 
החדשה שאושרה ב 5.2.1917 שללה את הבעלות הפרטית 
על המכרות ועל בארות־הנפט והעניקה לשלטונות זכות 
להפקיע כל רכוש קרקעי לטובת הציבור, דבר שהיה בסים 
משפטי לרפורמה אגרארית מקיפה• נחקקו גם חוקי־עבודה 
מתקדמים, שהקנו לפועל המכסיקני מעמד חוקתי נכבד, 
מעל למקובל בארצות מפותחות, בניגוד מוחלט למציאות 
החברתית של מ׳ באותה עת. החוקה הפרידה את הדת מן 
המדינה, ביטלה את מערכת החינוך הדתי, והטילה על אנשי- 
הכמורה הגבלות חמורות. סעיפי-החוקה העיקריים נתקבלו 
בתמיכת חסידי א(ברג(ן הראדיקאלים, ובהתנגדותם של 
אנשי קאראנסה, ולאחר אישורה התעלם קאראנסה מהוד־ 
אותיה׳ הכביד ידו על הפועלים, הגיע להסדרים עם החברות 
הזרות והאט את חלוקת האדמות. ב 1917 נתפס סאפאטה, 
גיב(ר איכרי הדרום, והוצא־לה(רג. ב 1920 שלח קאראנסה 
יחידות-צבא לדיכוי שביתת עובדי-רכבות; הדבר גרם למרד, 
קאראנסה נרצח בנסותו להימלט לחו״ל, וכעבור זמן־מה 
נבחר א(ברג(ן לנשיא. התקופה המהפכנית הגיעה לקיצה. 
מחיר המהפכה היה כבד: מספר חלליה נאמד ב 2 מיליונים, 
מכלל 15 מיליון התושבים. היצור החקלאי ירד כדי מחצית, 
התעשיה שותקה, רשת־התחבורה שובשה. 

ביסוס המהפכה ( 1920 — 1940 ). השגי מימשל 
אוברגון ( 1920 — 1924 ) היו חידוש חלוקת האדמות, הקמת 
בתי-ספר באיזורים כפריים, והסדרת היחסים עם חברות- 
הנפט האמריקניות: מ׳ הכירה בזכיונות החברות שהחלו 
בקידוחים לפני אישור החוקה המהפכנית, והסכימה לפצות 
אזרחי אה״ב על רכוש שהוחרם במהפכה. גם תשלומי 
חובות-החוץ חודשו, ואה״ב הכירה בממשלת א(ברג(ן 
( 1923 ). 

פ ל ו ט ר ק( .ק י ם (ע״ע), יורשו של א(ברג(ן ב 1924 — 
1928 , החיש את הגשמת הרפורמה האגרארית: 4000 כפרים, 
.ובהם כ 2 מיליונים נפש, קיבלו 80 מיליון דונם. הוקם 
בנק חקלאי למתן הלוואות לאיכרים, ולהדרכתם בשיטות 
הייצור והשיווק. אעפ״כ הוסיפה החקלאות במ ׳ לסב(ל 
מהתמוטטותה בעת המהפכה, ויבול 1930 היה גבוה אך 
במעט מיבולי סוף התקופה הק(ל(ניאלית. קאיס המשיך 
בטיפוח החינוך, הרחיב את תחיקת העבודה ושקד על 
עבודות ציבוריות (סלילת כבישים והקמת מפעלי־השקיה), 



489 


מכסיקו, היסטוריה 


490 


ב 1926 ציווה קאיס להפעיל את דדוראות האנטי־קלרי־ 
קליות שבחוקה ובכך התנגש בגלוי בפנסיה הקאתולית. 
האפיפיור פיוס ^ X מחה נגד "חוקי־הרשע", והפנסיה הקא־ 
תולית הפסיקה את שירותיה הדתיים לאוכלוסיה, לרבות 
קידוש נישואים וטקסי טבילה וקבורה• הממשלה הלאימה 
את הפנסיות ומסרה אותן לניהול של פקידים. במרכז מ׳ 
החלו לפעול קבוצות מורדים קאתולים ( 161:08 * 01 ) 
ובאפריל 1927 תקפה קבוצת־גריליה רפבת וטבחה מאות 
נוסעים. בתגובה באו פעולות־דיפוי עקובות מדם מצד 
השלטונות. 

אותה עת חלה תפנית חדה במדיניותו של קאיס. חלוקת 
האדמות נפסקה. הממשלה דיכאה שביתות, והחלו מגעים 
להסדר עם הפנסיה. קאיס הוסיף להיות השליט האמיתי בימי 
3 הנשיאים אחריו: חיל ( 011 , 1928/9 ). רוביו ( 1930/32 ), 
ורודריגם ( 1932/34 ). ב 1929 הגיע קאיס להסדר עם הווא־ 
טיקן וטקסי הפולחן הקאתולי חודשו. חוקים אנטי-קלרי- 
קליים הונהגו שנית לאחר התקוממות קאתולית במדינת 
וראקדום ( 1931 ). 

ב 1929 יסד קאים את "המפלגה המהפכנית הלאומית" 
(מאז 1946 — "המפלגה המהפבנית־מוסדית") במכשיר לשל¬ 
טון אנשי־שלומו. מפלגה זו, בעלת מנגנון אדיר ומסועף, 
נהייתה לפוח המדיני המכריע, ולמעשה היחיד, בנד, והפכה 
לגורם מייצב ומדריך. מועמדיה עלו לשלטון (מאז 1934 — 
כל 6 שנים) ללא התנגדות וזעזועים. עקרון הבחירה לנשי¬ 
אות למשך פדיונה אחת בלבד הוגשם בקפדנות. המרידות 
וההפיכות באו לקיצן. ב 1929 היו ההוצאות הצבאיות ו 
בלבד מתקציב המדינה, ב 1934 — ן, וב 1964 — 0.3% 
בלבד. 

הגנרל לםר 1 קרז־נס בעל השקפות שמאליות, נבחר 
ב 1934 לנשיא ביזמת קאיס, כתמרון להחזרת התמיכה 
העממית למשטר. אולם קארדנאם דבק בכנות בעקרונותיו׳ 
וגירש ממ׳ את קאים ומקורביו. הוקם אירגון חדש, "הסתד¬ 
רות העובדים המכסיקנים", בהנהגת ה 1 גה-הדעות הסוציא¬ 
ליסטי לומברדו טולדאנו. הממשלה תמכה בפועלים ב 0 יכ- 
סוכי-עבודה, ב 1936 הוחרמו בתי-החרושת שבהם פרצו 
שביתות, ונמסרו להנהלת קואופראטיווים של עובדים, ב- 
1937 הופקעו הרכבות שהיו בבעלות חברות זרות, וב 1938 
הלאים קארדנאס את תעשיית-הנפט ומסר אותה לחברה 
לאומית מפסיקנית. החברות הזרות ניסו לארגן חרם עולמי 
נגד שיווק הנפט המכסיקני, והיחסים בין ס׳ לבריטניה 
נותקו. הנצחון הובטח כשהוכיחו טכנאי מ׳ את כושרם 
בניהול המפעלים. הפקת הנפט, שירדה לפני ההלאמה בגלל 
התרוקנות הבארות וחוסר השקעות, גדלה אחריה. ב 1943 
החלה מ׳ לשלם פיצויים לחברות-הנפט האמריקניות, והש¬ 
לימה את מתן הפיצויים לאמריקנים ב 1949 ולפריטים — 
ב 1962 . 

קארדנאס חידש בהקף נרחב את חלוקת האדמות. האופי 
המהפכני של משטרו ניפר בתחום החינוך: תיקון בחוקה 
קבע שהחינוך חייב להיות סוציאליסטי. תקציב החינוך 
הוגדל ומספר המורים והתלמידים באזורים הכפריים הוכפל. 

ב 1936 נטש קארדנאס את הקו האנטי-קלריקלי, וההג¬ 
בלות על הכמורה רוככו. בתום פהונת קארדנאס נראתה מ/ 
לראשונה בתולדותיה, כאומה בעלת תודעה לאומית ומשטר 
מדיני יציב. 


מ מ ל ה ״ ע 11 . בנשיאות אדלה קמצ׳ו (ע״ע < 1940 — 
1946 ) ניכרה נטיה שמרנית: סעיף החוקה בדבר החינוך 
הסוציאליסטי שונה׳ והיחסים עם הפנסיה שופרו. המימשל 
פעל במרץ בתחום הפלפלה, והוסרו ההגבלות על השקעות 
זרות בתעשיה. מלה״ע 11 המריצה את ייצור החקלאות 
והתעשיה והעלתה בייחוד את מחירי דיסתכות והנפט, ומ ׳ 
החזירה חלק ניפר ממילוות־החוץ. אך בצד השיגשוג הפל־ 
פלי גבר הפער החברתי. התמרמרות הולידה חוגים שמא¬ 
לנים מזה ותנועת-איפרים אנטי-מהפכנית (סינארקיסטים) 
מזה. 

במדיניות-החוץ הצטרפה מ׳ לאה״ב והכריזה ב 1942 מל¬ 
חמה על מדינות־הציר, וטייסת חיל-האוויר המכסיקני פעלה 
בחזית המזרח הרחוק. 

מדיניות התיעוש ועידוד ההון, לאומי וזר, נמשכה בימי 
נשיאותם של מיגל אלמאן ( 1946 — 1952 ) ואדולפו רוים 
קורטינם ( 1952 — 1958 ). בנשיאות אלמאן הוקמה קריית־ 
האוניברסיטה בבירה. גידול הוצאות־הממשלה גדם לאע- 
פלאציה וירידת מחיר חמרי-הגלם פגעה בסאזן־התשלומים. 
כנגד־זה התייצב אפיו הפארלאמנטארי של המשטר. ה 0 ינ- 
ארקיסטים נטשו את האלימות והתארגנו ב״מפלגת הפעולה 
הקאתולית-לאומית", וזו היתה למפלגת האופוזיציה הראשית 
בקונגרס. 

הנשיא לופס מאתאוס ( 1958 — 1964 ) עמד מול גל שבי¬ 
תות ומהומות־סטודנטים• לחץ השמאלנים גבר לאחר נצחון 
קאסטדו בקובה. לופס מאתאוס חידש את חלוקת האדמות, 
הלאים את חברת-החשמל, עודד השקעות־חוץ ותיעוש, הג¬ 
דיל את תקציב החינוך ועורר מחדש את המחלוקת הרדומה 
עם הפנסיה הקאתולית בחייבו ללמד ע״ם ספרי-לימוד 
ממלכתיים בכל מוסדות-ההוראה. 

המשטר פעל בתוקף נגד השמאל הקיצון. כמה ממנהיגיו, 
ביניהם הצייר סיקירוס, נידונו למאסר. 

בנשיאות דיאם אורדאם ( 1964 — 1970 ) פרצה תסיסת 
השמאל והנוער במהומות־הסטודנטים ב 1968 ! בעת דיפויין 
בידי הצבא נהרגו עשרות אנשים. 

במדיניות-החוץ הבליט לופס מאתאוס את השותפות עם 
ארצות העולם השלישי והאהדה לניטראליזם. היחסים עם 
קובה לא נותקו, ומ׳ התנגדה לסנקציות על קובה מטעם 
אירגון מדינות אמריקה, למרות תמיכתה באה״ב במשבר 
הטילים ב 1962 . מדיניות עצמאית זו לא פגעה ביחסים עם 
אה״ב, וב 1963 הספימה אה״ב להפיר בתביעת מ׳ לשטח- 
אדמה בגבול טכסאס (רצועת צאמיסאל). ב 1967 , בעת 
כהונת הנשיא דיאס אורדאס, הועבר השמח לידי מ ׳ . ב 1968 
נערכו במ׳ משחקי האולימפיאדה. 

€%/* , 30 ,. 111 ; 1933 , 1071 * # 61/010 ׳{׳/ 36006 ,מז 05311 11€ ח גז . 8 
3761/6 י €־ 51 ג 2 3 (ג)־ 1 ' ; 1950 , 37604 1 ) 071 ) 00 ) 3 - 01 ] ?? 5171488 

461 . 60 1 * 011 <} 61611 ) £ 1/011 , 3 זזשו 5 .ן ; 1935 2 ,. 4 * 46 1 ) $1071 1 ־ 11 

{>1161/10 7716X11(1110, 1940; <3. ¥311131■(!, 471*6X5 0 / \1., 

1941; י\ .¥ ; 1944 ,. 14 46 0710 * 15 !/ 3761/6 , 0€10$ ת ¥3800 .ן /. 
¥00 £43£€0 016 ,. 16 19581 , 7711/6 0714 111 )}\ , 66 * 42 7/16 י 
1^611 4. 4216^611, 1959; ?€[€11959 ,./ 3 471616711 , 011 ^־ ; 

14. 8. ?31 14605 £05 י ז 1 וז 1 \/ . 5 ;* 1960 ,./ 3 / 0 /( 07 * 1415 4 ,^״ 1 ־ 

{/011*1605 46 3 $1%10 461 04 * 7711 1 ) 114 ) £1 )$ 10 11 ) ./׳ X1'7//, 
1960; ^1. 11$ / 3761/6 , 20£ ־ 9€1 3 ^ 511 .\ ; 1962 ,. 4 [ , 00€ .מ - 
*0710 46 10 761/011401011 1716X1(0170, 1 ־ 1 ) 3 ? .¥ .- 1 ; 1966 , 11 ־ 
1'/16 3 6 /׳ x10071 3011*1001 5*6771 , 1966; ?. 0. י ־ € 1 מתעז 

7/16 146 /?> 71017116 <(ס X1(00 14 0*1000115771, 1968; 0. 0. 

011 . 1968 ,ץ* 1 ' 1 ז 10461 \ 07 / ££16 711 * 5 1/16 , 1 ) 130 ז^ 5 וח 

י. ב." ר. 



491 


מפסיקו, יהודים — מכסיקו, מפרץ־ 


492 


יהודים. עם כיבושי קורקס ( 1521 ) הגיעו למ׳ מספר 
אנוסים (ע״ע). ב 1523 הותר לגור במ ׳ רק למי שאבי־סבו 
כבר היה קאתולי׳ והיהודים זייפו את מסמכיהם. האוטו־דה־ 
פה הראשון נעיד בפד ב 1528 לערך, והיה הראשון באמריקה 
(ע״ע, עכד 206 ). מעריכים שבאמצע המאה ה 16 היו בנד־ 
העיר יותר אנוסים מקאתולים. אחותו של מושל־מ׳ נישאה 
לאנוס ובנם׳ לואים אל־מוסו, היה המשורר המכסיקני הרא¬ 
שון• משנתבררה זיקתו ליהדות — נשרף. בשנים 1592 — 
1659 נערכו טקסי אוטו־דה-פה חמורים, ובגדול שבהם, ב־ 
1649 , הועלו על המוקד 66 יהודים. למרות־הכל המשיכו 
אנוסים להגיע, והודות להם התפתח המסחר. רבים כיהנו 
במשרות רשמיות חשובות. מרכזי האנוסים היו וראקרום, 
מ׳-העיר וגודלחרה. הם עמדו בקשר עם קהילות באירופה 
ובמזרח־הקרוב, ולעיתים הגיעו למ׳ ת״ח, שלימדו שם תורה. 
בכל התקופה הקולוניאלית היתד. הגירה יהודית לנד מאי¬ 
טליה, ארצות-השפלה ואירלנד. במאה ה 18 חלה ירידה 
בהגירה. במשך תקופה זו חויבו כ 1,500 יהודים בדין*האינ* 
קוויזיציה בעונשים שונים, מהם הומתו כ 200 . במאה ה 19 
התבוללו האנוסים. 

בתחילת המאה ה 20 נוסדו בנד קהילות ספרדיות. בשנות 
ה 20 הגיעו גם מהגרים ממזרח־אירופה, ואח״כ מגרמניה 
ואוסטריה. מלה״ע 11 הביאה להם פריחה כלכלית ומספרם 
כיום ( 1970 ) כ 35,000 (הסטאטיסטיקה הרשמית מונה, משום־ 
מה בצירוף הסינים, 44,000 ) 1 60% מהם אשכנזים. 88% מת¬ 
גוררים בבירה. רובם עוסקים במסחר. קיימת קבוצה של אינ- 
דיאנים־יהודים הטוענת שהיא מצאצאי האנוסים, וקיימות 
השערות שונות לגבי מוצאם. הם מרוכזים בונטה פרייטה 
13 ח ¥6 ), קוקולה ובמ׳־העיר, ולמרות רצונם, לא נוצרו 
קשרים בינם לבין הקהילה. מ׳ מקפידה על שמירת חופש- 
ההבעה וע״כ הפכה מרכז להפצת ספרות אנטישמית בעולם 
הדובר ספרדית * אעפ״כ אין האנטישמיות גורם בעל־משקל 
בם/ התנועה הציונית מלכדת סביבה את רוב יהודי מ׳. 
"הועד-המרכזי של יהודי־מ׳" נוסד ב 1940 ומורכב מנציגי 
כל הקהילות. "המרכז היהודי לספורט" במ׳־העיר, שבו כ- 
20,000 חבר, עוסק בפעילות תרבותית-יהודית מגוונת והוא 
מן המוסדות היהודיים המפוארים ביבשת-אמריקה. החינוך 
היהודי מפותח־ביותר, ומושקע בו מאמץ רב. קהילות האש¬ 
כנזים, הספרדים. יוצאי־אירופה ויוצאי המזרח התיכון מקיי¬ 
מים בת״ס אינטגראליים — הכוללים לימודים כלליים במת¬ 
כונת הרשמית וכן לימודים יהודיים — שהם, לפי החוק, 
מוסדות פרטיים בפיקוח המדינה. בכולם מלמדים עברית 
ומקנים תרבות יהודית. כ 70% מן הילדים בגיל בי״ם — 
האחוז הגבוה־ביותר בגולה — מבקרים במוסדות-חינוך 
יהודיים > ביניהם: 151 - 36111:3 10 ^ 1 ־ 0 (נוסד 1924 ! כ 1,300 
תלמיד), מגן־ילדים ועד סוף בי״ס תיכון > ביה״ם העברי 
״תרבות״ (כ 650 תלמיד); "יבנה", בעל אופי חרדי, ועוד 
בת״ם עדתיים שונים, ששפות-ההוראה בהם הן ספרדית, 
עברית ויידית. ברוב המוסדות קיימת גם "מכינה אוניברסי¬ 
טאית". בד״כ מופקדים הלימודים הכלליים בידי מודים לא• 
יהודים, ופעמים אף המנהל הכללי אינו יהודי. בכל בתה״ם 
האלה פועלים גם מורים מטעם המחלקה לחינוך של הסוכ¬ 
נות היהודית. בעיר-הבירה פועל גם בימ״ד על־תיכוני למו¬ 
רים והקהילה אף הקימה בי״ס תיכון(ע״ש אלברט אינשטיין) 
גם ללא-יהודים, והוא מהטובים במדינה. 


- העליה מם׳ לישראל היא מועטת. לאחר מלחמת ששת 

הימים חל גידול-מה בעליית נוער וסטודנטים. 
ט. מייזל, היהירים במ׳(גשר, י״ז), חשל״ב; , ¥3116 . 9 ,מ 
]*{£$04 ?1 ,*£()££ ׳< .)!? 111 10 ) 01111003 41 ) 1 * ££¥1 ) . 4 \ ח ^X111), 
1936; £. £1021 1 > 114% ' 04 ? 414 ) €1/14 ? 14/1 ? 014 ? , 41 ־ {; 

(141 $€/4<1<114{ 1(1 {??)'1041? ('010771(410 (£0¥110 41*111**(. 010 ־ 

21 ) 4 ח 0010 /?> 1$ * 01 [ 7/10 , 311 וחי 1 נ> 1 ^ 1 . 5 : 1939 ,( 14 , 10 ) ־ 01 !ן 
(10 נ׳\ £0 . $115.1 030 ותסרח^ 10 ח 3 י 1 יגנ 1 ־ \", X1^^1^), 1963; 111., 

/{ 0411(10 10 ^0(040/1(0$ 1/4 11\€ ^0X10(2/1 ^ 010141(21 

1964. 

ס. ב. ל. 

מכסיקו, מפךץ - , שלוחה גדולה של האוקיאנוס האט¬ 
לאנטי, החודרת לדרוס-מזרת אמריקה הצפונית." 

היא משתרעת על 1.544,000 קמ״ר וגובלת בחופי אה״ב 
בצפון־מזרח, בצפון ובצפון־מערב, במכסיקו במערב ובדרום 
ובקובה בדרום-מזרח. מ״מ מחובר לאוקיאנוס האטלאנטי 
במיצר-פלורידה בדרום־מזרחו, ולים הקאריבי במיצר־יוקא- 
טאן בדרום. רחבו ממערב למזרח 1,600 ק״מ, וארכו מצפון 
לדרום 1,200 ק״מ. 

אדן־היבשה נמשך לכל אורך החופים ורחבו המירבי 

— 217 ק״מ — הוא מול חופי יוקאטאן בדרום ופלורידה 
בצפוךמזרח. העומק הממוצע הוא 1,430 מ׳ והמירבי — 
4,376 מ׳ בתהום סיגזבי במרכז מ״מ. הטמפרטורה של פני- 
המים היא ״ 18 —״ 21 בפברואר ד 29 באוגוסט. תנודת הגיאות 
היומית נמוכה — 0.6 — 1.3 מ׳. סעיף של הזרם המשווני החם 
חודר דרך הים הקאריבי ומיצר־יוקאטאן, עובר לאורך חופי 
מ״מ, יוצא דרך מיצר־פלורידה ומתחבר עם הזרם האנטילי 
ביצרו את זרם הגולף (ע״ע). במ״מ שכיחות רוחות עזות 
והוריקאגים בסוף הקיץ ובראשית הסתיו. 

פרט לשטחים הרריים געשיים מדרום לוודאקדוס ומצ¬ 
פונה׳ משתרעים לחופי מ״מ מישורי־חוף נמוכים, שלרוב 
סמוכות אליהם לאגונות נרחבות וביצות, ולכן מעמים שם 
הנמלים הטובים. הנהרות העיקריים הנשפכים למ״מ, ביצרם 
דלתות גדולות, הם: מיסיסיפי (ע״ע) ריו גרנדה (ע״ע) 
ואוסומאסינטה. ערי-הנמל החשובות שלחופי מ״מ הן: הונה 
(ע״ע) בקובה, ורקרוס (ע״ע), וטמפיקו (ע״ע) במכסיקו, 
ניו-אורלינז, היוסטון, גלוסטון ומוביל (ע׳ ערכיהן) באה״ב. 

— מ״מ עשיר בדגה ובמשאבי־מינרלים. נפט, גאז טבעי 
וגפרית מופקים מבארות באדן־היבשה לאורך חופי טכסם 
ולואיזיאנה. לאחרונה נתגלו במרכז מ״מ, בעומק של 3,850 
מ׳, פחמימני־נפט, שהם העדות הראשונה לקיומו של נפט 
בקרקע-הים, מעבר לאדן־היבשה. 

. 1954 ( 0 01111 , 561-5106 11 מ 3 1.511 ? . 5 .!_] 

מ. ו. ב. 



טפרץ־טנסיקו 




493 


מבסיקו־העיר — מבסיקדי 


494 


מ 03 י קוי _ ל|ע י ר ( 011!£1211 46 >46x100 ), בירת מכסיקו* 
והפרך השני בגודלו, אחרי בואגו׳ס אירס׳ באמריקת 
הלאטיגית. 2,903-000 תוש׳ ( 1970 ); במ״ה־רבתי — הכוללת 
את האיזור הפדראלי מ׳, המשתרע על 1,499 קמ״ר, ועוד 
ארבע ערים — 8,541,000 תוש׳, שהם כ 18% מאוכלוסי־ 
המדינה. 

העיר שוכנת בדרום־מרפז מ , , באגן אנאואק הגדול ש¬ 
גובהו 2,240 מ׳ מעל פני־הים, והמוקף הרים, פרט לצפוגו. 
ממזרח נשקפות על מ״ה פסגות הרי־הגעש איסטאסיוטל 
( 5,326 מ׳) ופופוקאט^טל ( 5,450 מ׳), המכוסות שלג־עד. 
מימת־טסקוקו, שכיסתה בעבר את רובה של קרקעית־האגן, 
נותר אגם ממזרח לעיר, לאחר שמפעלי־ניקוז, שראשיתם 
בתקופת הכיבוש הספרדי, הורידו את מפלס־המים במידה 
ניכרת. הנמכת מפלס מי־התהום באגן הביאה לשקיעת קרקע 
בשיעור של עד 7 מ׳ במרכז-העיר, וגרמה להרס מבנים 
ולבעיות חמורות בהקמת בניינים רבי־קומות. במ״ה שכיחים 
רעשי־אדמה, מהם הרסניים. משום גובהה של העיר שורר 
בה אקלים נעים ונוח; הטמפרטורה הממוצעת ביאנואר — 
״ 12 ובמאי (החודש החם־ביותר) ״ 19 . אספקת המים לעיר 
באה ממעיינות ובארות באגן, ובאמצעות מובילי-מים מאגן 
הנהר לרמה שבמערב. 

למרות המיגבלות הפיסיות של מיקומה, מ״ה היא העיר 
הראשית לכל מכסיקו והמוקד הארצי לתקשורת ולפעילות 
הכלכלית, המדינית והתרבותית. ממ״ה יוצאים כבישים, 
מס״ב וקווי-תעופה לנמל ורקרוס (ע״ע) וליתר מרכזי המ¬ 
דינה, והאוטוסטראדה הפאן־אמריקנית עוברת דרכה. במ״ה 
יושבות רוב ההנהלות של החברות המסחריות והכלכליות 
של מכסיקו. 25,000 מפעלי-התעשיה שבמ״ה־רבתי מייצרים 
כמחצית מכלל תפוקת החרושת המכסיקנית. ענפי-התעשיה 



טפת טבסיקו־העיר : 1 . כיכר ע 5 וש־האוטנויות : 2 . תחנת־חרכבח : 

3 . וירודשוורים; 4 . הספריה ה 5 אוטית: 5 . הקתררא׳לה: 6 . הארטח 
ה?אוטי; 7 . נית העיריר,; 8 , כיכר םוהא?ו: ' 9 . חטוזיאח ח?אומי 
לאנתרופולוגיה ; 10 . טצודד,; 11 . הטרכז הרפואי הלאומי; 
12 . האוניברסיטה האיכרו־אטריסגית 



טכסיקו־העיר: שדרות־הרסורמה בטרכז״העיר (באדיבות ׳שגרירות־ 
טכסיקו נח״א) 

העיקריים עוסקים בייצור ברזל ופלדה, טכסטיל, כלי-רכב, 
כלי-חשמל, מכונות, מזונות ומוצרי־צריכה שונים. ההתפת¬ 
חות התעשייתית חלה בעיקרה מאמצע שנות ה 40 , ולוותה 
בגידול־אוכלוסין נמרץ. העיר מנתה בראשית המאה כחצי־ 
מיליון נפש׳ ב 1930 — כמיליון נפש ומאז גדלה פי-שלושה 
ויותר. 

במ״ה שבע אוניברסיטות; החשובה שבהן, האוניברסיטה 
הלאומית, נוסדה ב 1553 , ובה 110,000 סטודנטים ( 1970 ). 
בעיר 13 מוזיאונים, ובהם מוצגים חשובים בתחומי האנתרו¬ 
פולוגיה, ההיסטוריה, האמנות ומדעי-הטבע. אקלימה הנעים 
של מ״ה, יפי הנוף ושפע האתרים והמימצאים הארכאולו¬ 
גיים עשאוה מוקד לתיירות. 

העיר של המאה ה 16 נבנתה על מקומה של טנוצ׳טיטלאן 
האצטקית, בדגם של רחובות מצטלבים בזווית ישרה, והיא 
משופעת בכיכרות יפוח ומבנים מפוארים. מרכזה — כיכר־־ 
סוקאלו, שהיתה מוקד הפעילות העירונית עד המאה ה 20 , 
ומסביבה כמה מבנייניה המרשימים של העיר: הקאתד־ 
ראלה, הגדולה-ביותר בממדיה באמריקה הלאטיגית, הארמון 
הלאומי — מושב השליט בעבר והיום מושב הממשלה, 
ובית-העיריה, ממרכז זה התפשטה העיר לכל הכיוונים ובמ¬ 
יוחד למערב ולדרום־מערב. איזור-העסקים הראשי נמשך 
מכיכר־סוקאלו מערבה עד פסאו דה לה רפורמה. לאורך 
שדרה יפה זו מונומנטים רבים ומבנים רבי־קומות של 
משרדים, מלונות ובתי עסק מהודרים. שדרה זו נחצית ע״י 
שדרת־איגסורחנטם, שהיא רחוב מסחרי חדיש הנמשך 
מקריית־האוניברסיטה בדרום עד גודלופה אידלגו (ע״ע) 
שבצפון. אזורי-תעשיה ומשכגות־עוני נמצאים במזרח העיר 
ובצפונה. 

- £€£10 013 ח£־ £0 ו 001 ; 1954 ,ץ 1 ' €1 ס 1 £ 1 ) 1 ) 01 ,ךת 4 >ו 111 }\ . 0 

. 0 18 << 011£ < 1 1 *> ?* 01 ) 0 * $ 05 51111 , 4 , 1 ;וו 103 ז 1€ וו 1-311003 31 ח 

-' 1 ) 51 ?) 811 ׳ 0/3 . 4 \ £431% — 1 נ 1 ס^\נ{זב־ 01 . 14 ; 1966 ,. 4 \ 

. 1968 ,^מ'ו^מ 4 ן 0 ־ז 

ם. ו. ב. 

מפסילןלי ( 46x10:111 < [קרי: מחי_קלי]), בירת המדינה 
באחה קאליפורניד. שבמכסיקו, והעיר הגדולה־ 

ביותר בצפון־מכסיקו. 427,200 תוש'( 1970 ). מ׳ שוכנת סמוך 
לגבול עם אה״ב בשולי הדלתה של נהר-קולוךדו (ע״ע), 
בגובה פני-הים. אקלים האיזור צחיח קיצוני וכמות־הגשמים 
השנתית פחותה מ 100 מ״מ בממוצע. החום רב, ובקיץ הארוך 








495 


מכסיקלי — נ 1 כםילי*םרםה 


496 


עולה הטמפרטורה לעתים תכופות על ס 40 . מ/ שהוקמה 
בראשית המאה ה 20 (ג 1910 היו בה 410 תוש , ), התפתחה 
במהירות עצומה, בעיקר ב 20 השנים האחרונות; עוד ב 1950 
מנתה אוכלוסייתה רק כ 65,000 נפש, העיר משמשת מרכז 
לשיווק ולעיבוד התוצרת החקלאית של שטח חקלאי נרחב, 
שפותח בעקבות הקמת סכר על הקולוראדו. שדות־שלחין 
משתרעים על 2 מיליון דונאם ממזרח ומדרום־מזרח לעיר, 
ומגדלים בהם כותנה, חיטה וירקות־חורף המשווקים לאה״ב. 
בנד, שהיא מרכז גידול־הכותנה השני בחשיבותו במכסיקו, 
פועלות מנפטות־כותנה רבות. כן מצויות בעיר תעשיות 
רבות אחרות, והיא גם מרכז מינהל וצומת־תחבורה חשוב. 

מ^סנסיוס, מךקום אוךליוס ולדירס --״* . 1 * 

5 1542x6011115 גווז 216 /ו 1611115 — (״ 279 — 312 ), קיסר 
רומי ב 306 — 312 . מ׳ היה בנו של מכסימיאנוס — שותפו 
של דיוקלטעוס (ע״ע) ו״האוגוסטוס" של המערב, — וחתנו 
של גלריוס (ע״ע). כשהתפטר אביו ב 305 , יחד עם דיוק־ 
לטיאנוס, לא ירשו מ׳. במות קונסטנטיוס (ע״ע) ב 306 
מינה הצבא בבריטניה את בנו קונסטנטינוס (ע״ע) לקיסר, 
ושני ה״אוגוסטים׳/ גלריוס וסורוס, הכירו במינוי זה. ברומא 
העלה משמר הפרטוריאנים והמון־העם את מ' לשלטון 
( 28.10.306 ). תחילה הסתפק מ׳ בתואר "פרינקפס" והזמין 
את אביו, שסייע בידו, לשוב ולכהן כ״אוגוסטוס" של המ¬ 
ערב. מ , שמר על שלטונו ושלטון אביו תוך מלחמות בסורום 
ובגאלריוס, ואת סוורוס תפס והרג. אח״ל הסתכסו עם אביו׳ 
והלה נאלץ לצאת את איטליה. מ , נהיה ל״אוגוסטוס״ ( 308 ), 
אך עד־מהרה הועלה "אוגוסטוס" מתחרה, ליקיניוס (ע״ע); 
מרד נגד מ' פרץ באפריקה, וברומא עצמה פרצו מהומות- 
רעב. באביב 312 פלש קונסטאנטינוס לאיטליה, הביס את 
צבאות מ׳ בצפון והכריעו סופית בקרב המפורסם על גשר- 
מילדוס ברומא; מ , עצמו טבע בנהר ( 28.10.312 ). 

קונסטאנסינוס והמסורת הנוצרית הציגו את מ׳ כסירן 
ואוזורפטור. מ׳ ייצג את איטליה נגד קיסרים שהתייחסו 
אליה כאחת הפרובינציות המעלות מם. הוא פיאר את רומא 
בבנייני־פאר — הבאסיליקה ליד הפורום וקירקס מדרום 
לעיר. לזכר נצחונו על מ׳ הקים קונסטאנטינוס את הקשת 
המפורסמת שליד הקולוסאום. 

. 14 . 14 . 4 ){ 1 '} $ 01 % ** 01 \% #611 . 2 . 9 

,( 30 ; 43 , 1010 ) 1 ז 1 *ה $14 ה €0 

. 1946 , 1 10 €1 , $651011 ; 1939 

ד. אש. 

מכפילי־פךסה( 12€013 ־; 0 ״ז\ 7 ), בע״ח השייכים לסדרה 
הגדולה והרבגונית בפרסתנים (ע״ע), ורוב היונקים 
(ע״ע) הגדולים נמנים עמה. הם מכונים, יחד עם מפריטי־ 
הפרסה (ע״ע) — פרסתנים אמיתיים ( 3 ! 6 ׳ 5 1 ; 11 ; 11118111 ), 
אם־כי מוצאם שונה. משותף להם ולמפריטי־הפרסה: הת¬ 
ארכות עצמות־הגפיים וצמצום מספרן — מה שמאפשר להם 
ריצה מהירה— חושים מפותחים, ומזון צמחי. על מה״פ 
נימנים החזירים, הגמלים ומעלי־הגירה. 

מיוחד למרי״ם מבנה הרגל וכלי־העיכול. מספר האצבעות 
ברגליים הוא זוגי; שתי האצבעות ה 111 וה^!, המפותחות- 
ביותר, חובשות פרסות ושוות זו לזו. מה״פ הם היחידים 
בין כל הפרסתנים שציר־המשען של גופם עובר בין האצ¬ 
בעות האלה. הודות־לכך שטח המשען מצומצם אך איתן, 
וכך נותן אפשרות להרחבת הדריכה (בחולות ובביצות) 



הסערנת הפילוננטית (הסשוערתז של מכ&ילי־פרסה 


ולהיאחזות (בצוקי־סלעים). האצבע ה 1 חסרה לגמרי בכל 
מה״פ הקיימים, ופרט לחזירים׳ האצבעות ה 11 וה/י נעלמו 
או שנשארו מהן שרידים. — לעצם־הערקום צורת גלגלת 
גם מצדה התחתון. שני הפנים המפרקתיים של עצם־־הער־ 
קום מתאימים לעצס-הסירה ולעצם־הקוביה, שמשמשים מש¬ 
ען לאצבעות ה 111 וה^ז. מיפרק העדקום מאפשר תנועה 
חפשית לקרסול. מה״פ נבדלים ממפריטי־הפרסה במבנה 
הפרסה, שאינה מקיפה את הפרק האחרון של האצבעות 
מאחור; מצב זה מרחיב אח האחיזה של האצבעות. 

העלאת־גירה קיימת בכולם, פרט לחזירים. השיניים 
פחות-מפותחות מאשר במפריסי־הפרסה: החותכות והמל¬ 
תעות צרות, והטוחנות הן בעלות שתי שורות של גבשושיות 
או סהרונים (השססססתץ!! [ע״ע שנים] חסר). 

תכונות אפייניות נוספות למה״פ: 1 ) תוספות בעור — 
קפלים בצוואר (בקר), תלתלים בגרון (כבשים, עזים). 2 ) 
בלוטות בעור — בקדמת העין, בשרשכף בין הפרסות, ועוד; 
להפרשתן של בלוטות אלה יש ערך במציאת בן־הזוג ובחיי 
העדר• 3 ) הצטברות שומן מתחת לעור (חזירים), בדבשת 
הגמל ובאליית הכבשים. 4 ) איברי־הגנה — ניבים המשמשים 
איברי-הגנה בחזירים ובאילונים, קרניים כאיילים ובפריים. 

במה״ם מבחינים 3 תת־סדרות: ( 1 ) חזירים; הם הפרי־ 
מיטיוויים שבמה״פ — במבגה־הגוף, במזון ובמשכן. אינם 
מעלי-גירה; שיניהם מגובששות. הם בעלי 4 עצמות־פיסה, 
והדריכה באדמה רכה געשית ב 4 אצבעות. הם שוכני יערות 



גטים קדסיות כםכ 6 י 5 י־ 8 רסה 




497 


מכפילי־פרפה — מכרה וכריה 


498 


וביצות ומזונם עסיסי. ( 2 ) גמלים (ע״ע), מעלי-גירה אך 
חסרי קיבת-עלים ואינם מפריסי־פרסה. דורכים על 2 פרקי- 
אצבעות. והפרק האחרון מסתיים בציפורן במקום פרסה. 
הם שוכני מדבריות והרים. ( 3 ) מעלי־גירה אמיתיים (- 11011 .מ 
030113 ), מפריסי-פרסה וגם מעלי־גירה. שיניהם סהרוניות: 
דורכים על שתי אצבעות ועל הפרק האחרון בלבד. הם תת־ 
הסדרה הגדולה והצעירה בפרסתנים. תפוצתם מקו־המשוה 
עד לציר הצפוני ובכל האזורים׳ מהמדבר עד שלגי־הצפון 
(ע״ע גרה). 

ראשוני מה״פ, 316040013 ?, הכלולים בתת־סדרת החזי¬ 
רים, הופיעו באאוקן ונעלמו באוליגוקן. הם היו קטנים 
במידתם, רגליהם קצרות, ושריד של האצבע ה 1 וכן הי 
*ססססנןץ!{ בטוחנות היו קיימים, אך כבר היה אצלם מבנה 
הערקום של מה״פ. מעלי־הגרה, שהם העיקריים במה״ס, 
התפתחו בעיקר בפלאוקן והם מן הצעירים שביונקים. 

,מ 50 ת ם״ 8 . 3 > . 3 > ;^/ 1927 , 1-11 ,•)•(<> 01€ 

/ 0 08 // 0 ' 2 £ / ו |/*#/£ 0 1 ) 111 ) / 11 0 * 711 ? ) 7/1 

/ס )[ 14 ) 7/1 ,£ח ¥011 .ן ; 1945 , 11711710,1$ ) 4 [ 

,ץ 0 ור 1 ס£ . 5 ; 1957 , 017117101$ / 0 ))ס! ) 7/1 ,. 1 ) 1 ; 1952 

6 ) 701 '! ,(.!)£) .? .? ; 1966 3 ,^ 010 ) 071 ) 01 ? ) 701 ?)))?)¥ 

. 1967 ,$) 7 )^ 40171171 ! , 1 ז \\ ,)! 20010% ) 4 

מ. דו. 

מכרה וכר*!/ (: 0110108 , 01106 ). מ׳ — מערכת של 
חפירות או מינהרות ומעברים כרויים באדמה 
למטרת הפקת מינראלים, כגון מתכות, פחם, מלחים וכיו״ב. 
כריה (כ׳) — התהליך התעשייתי להפקת חומר הכולל 
מינראלים (מחצבים) ממקום־הימצאו בקרום כדור־הארץ; 
התוצרת המבוקשת היא מחצבים הנקיים במידת-האפשר 
מתוספות זרות, כל , , מרוכזים ככל־דיאפשר. 

ד,כ׳ מתחילה בפעולות הבאות: ח י פ ו ש — גילוי האי- 
זור שבו מצויים המירבצים המינראליים ואיתורם. סקר — 
המבוצע באתר שנקבע כתוצאה מן החיפוש. הסקר כולל 
חקר גאולוגי של השטח, בדיקת הסלעים, מיפוי גאולוגי 
וטופוגראפי, בדיקות תח-קרקעיות, קידוחים ונטילת מיד- 
גמים, בדיקה כימית, פיסיקאלית ומטאלורגית של המידגמים 
ומחקר כדאיות ההפקה. אם תוצאות הסקר חיוביות, נעשות 
ההכנות להפקה משקית של המחצב; פעולות־הכנה אלו, 
המוגדרות כפיתוח, כוללות: קביעת ממדי המירבצים 
והכמות המשוערת של המחצב, חפירת פירים, קומות ונקבות 
צולבות (ד- להלן). 

הסלעים המלווים או המכילים את המחצב נקראים "סל- 
עי-האם", והחומר המועיל המופק מהם נקרא מחצב או בצר 
(ע״ע). המחצב כולל את המתכת, או המינראל, המבוקש 
וכן פסולת חסרת ערך כלכלי. השכבות שמעל למחצב 
נקראות שכבות-כיסוי או שכבות טפלות. 

תהליך הב , היסודי כולל קידוח, פיצוץ הסלעים, העמסת 
המחצב והובלתו. ק י ד ו ח — חדירה לתוך חומר סלעי או 
אלוביאלי וקדיחת חורים בעלי קוטר קטן. לקידוח חשיבות 
גדולה בכל פעולות הכ ׳ — להכנת נקבים לחומר־נפץ לפיצוץ 
הסלע, לבדיקת המבנה, למיון המירבצים, לאיוורור, לביוב, 
להעברת מוליכי־חשמל ולסידור מיתקנים לכיבוי שריפות. 
כמקדחים משמשות חורפות (חודים) שונות כגון מקדח־ 
אדמה, מקדח-יהלומים (ע״ע יהלום, עם׳ 257 . ותנד שם) 
ומקדח סיבובי. באדמת-חול משתמשים לעיתים לקדיחה 
במקדחי־סילון; מקדח זדי עשוי ממוט־פלדה חלול, שדרכו 
ניתן להזרים סילון־מים בלחץ של עד 7,000 אטמ׳. בשיטת- 



ציור 1 . טכרו•,־נחושת בשיטת ד ,ברירו ווח׳ 18 ו 6 וו (צריית־טח־גות), 
נביוט, טונסאנה, אה״ב (ברשות חברת־החנבות יוניו!־ 8 אםיפיין) 


קידוח אחרת מפעילים על חורפת־המקדח ריטוטים בתדירות 
על־קולית. 

פיצוץ הסלעים בעשה ע״י חומרי־נפץ, המוכנסים לתוך 
חורים הנקדחים בתוך הסלעים. התפוצצותה של כמות קטנה 
של חומר־נפץ משחררת גזים בטמפרטורה גבוהה ( 0 ״ 4,500 ) 
ובלחץ גבוה ( 13,000 אטמ ׳ ). ההלם הנגרם מפעיל מאמצים 
גדולים על הסלע ומביא לריסוקו. לפיצוץ תופעות־לוואי 
שליליות: הדף, זעזועי הקרקע והמבנים, העפת רסיסים, 
שינויים במיפלם מי־התהום וכיו״ב, והחוק מחייב לנקוט 
באמצעי בטיחות והגנה מתאימים. 

שיטות־הב׳ העיקריות: 1 ) כ׳ חשופה, שבה מסירים 
תחילה את שכבות האדמה עד למחצב וצוברים אותן בסמוך, 
לאחר ניצול המחצב מחזירים את שכבות־דיאדמה שסולקו 
למקומן הקודם. כ׳ חשופה נהוגה בנד ברזל, נחושת, ליגניט, 
עופרת, אבץ וכר. היא מבוצעת בטכניקות שונות. כגון 
כריית מדרגות אופקיות מלמעלה למטה עד לקצה ד,מ׳ או 
עד לגבול הכדאיות. בכ׳ הידראולית משמש ארגז־עץ, הנתון 
בתוך החומר הסלעי או בתוך חצץ, כתעלה שדרכה עובר 
זרם־מים השוטף את המחצב הנדרש; המחצב משוקע בקר- 
קעית־הארגז ונאסף. כ׳ זו נקראת גם כ׳ אלוביאלית, והיא 
מקובלת בכריית משקעי־סחף או סדימנטים שמקורם ב־ 
ארוזיה. 

יתרונות הכ׳ החשופה: נוחות תנאי-חעבודה (אור יום 
ואוויר חפשי); נוחות הפיקוח על העבודה; שימוש בציוד 
מכאני כבד; תפוקה גבוהה. מחסרונותיה: הפרעות בעבודה 
בגין מזג-האוויר! הצורך לדאוג לשיחזורם ושיקומם של 
שטחי הקרקע לאחר שנוצלו; עומק הכד מוגבל; כמויות 
פסולת גדולות בשכבות העליונות. 

2 ) כ׳ ת ת ־ ק ר ק ע י ת היא כ׳ המופעלת מתחת לפני- 
האדמה. מספר מונחים הקשורים בשיטת־כ , זו: פיר — 
חפירה מאונכת, בעלת חתך מוגבל, בעומק רב־יחסית. הפיר 
משמש לגישה למ ׳ ולהפעלתו; אם הפיר חודר פנימה בזווית 
ביחס לאנך, קוראים לו שופע. נ י ק ב ה — מינהרה אופקית, 
הנחפרת במקביל לכיוון העורק הראשי או השכבה העיקרית 
של המחצב הנכרה. מעלה — חפירה הגחפרת מניקבה, 
במאונך או בזווית, מלמטה למעלה, אל תוך שכבת-המחצב. 




499 


מכרה וכריה 


500 



ציור צ. הטענת עפרות־נחושת עי! קרוניות נמכרה חשוח 
(חנרת-קנקוט, יוטה, אה״בו 

חפירה הנזזפרת מלמעלה כלפי מטה נקראת מורד. המעלה 
או המורד משמשים להעברת ציוד וחומרים ולאיוורור וכן 
כמגלשה למחצב ולפסולת. ניקבה צולבת — מינהרה 
אופקית הנחפרת בניצב לכיוון העורק. חלקה — איזור 
המכיל מחצב והמוגבל מלמעלה ומלמטה ע״י נקבות, ובק¬ 
צותיו ע״י מעלות או מורדות. מחפר — חפירה תת־ 
קרקעית הנחפרת לצורך הפקת מחצבים. 

הפעלת ד,מ׳ נעשית מן הפירים, דרך הנקבות. המישור 
האופקי של נקבות כאלה, הכולל את החלק המופעל של 
המ ׳ , נקרא קומה. הקומות נחפרות בדרך־כלל ברווחים של 
כ 30 מ׳ זו מתחת לזו, והן מסופררות במספרים סידוריים, 
מפני הקרקע ולמטה. בשל הבדלים בתכונות המחצב המופק 
במקומות שוגים במ ׳ , נוהגים להפעיל קומות אחדות בעת־ 
ובעונה אחת, כדי לקיים תפוקה מתמדת ויציבה של חומר 
בעל תכונות אחידות במידת־האפשר. 

בין שיטות־הכ׳ בבד תת־קרקעיים גדולים מקובלות 
שיטות החפירה, התמיכה והאיסוף הבאות: 

(א) בשיטת המחסרים הפתוחים־יורדים יוצרים מספר 
מדרגות- כל אחת בגובה של 3.5 — 6 מ׳! החורים נקדחים 
מראש־החלקה כלפי מטה והמחצב נכרה בקצה החלקה. 
מחסרים פתוחים־יורדים בהוגים כשהעורקים צרים, המחצב 
רך והקירות חזקים, ואין חשש שהמחצב יתפורר לאבק 
בכמויות העלולות לגרום להפסדים ניכרים. בשיסת המח־ 
פרים הפתוחים־עולים נעשה הקידוח מלמטה למעלה, ושברי 
המחצב הברוי נופלים למטה. שיסה זו נהוגה בעיקר כש־ 
העורקים תלולים והמחצב קשה. את החלל הנוצר כתוצאה 
מפעולת ד,כ׳ ממלאים, אם יש צורך בתמיכה׳ ע״י פסולת 
הנשארת בעת טחינת המחצבים והעשרתם, או ע״י הבאת 
עפר ואבנים ממחצבות אחרות. יש מ" שבהם המילוי מוזרם 
למחפרים בתערובת דלילה עם מים. שיטת מילוי במחצב 
היא כ׳ במחפר פתוח, עולה ושטוח, שנצבר בו, אחרי כל 
פיצוץ, מחצב כרוי בגובה הנדרש כדי לתמוך את הקירות 
ולשמש כרצפה לכודים העומדים על המחצב הנצבר וממשי¬ 
כים בעבודה. 

(ב) כ' בשיטת "מיטוט-חלקה" נהוגה בגושי־מחצב רחבים 
ועבים. בהפעלתה מתרסק המחצב של חלקה שלמה למן 
הקומה התחתונה ועד הקומה העליונה. בשיטת "חדר־ועמוד" 
יוצרים לסירוגין, ובמתכונת אחידה, חדר ואחריו עמוד מוצק 
של המחצב המשמש לתמיכת התקרה, ואחריהם עוד חדר 


ועוד עמוד, וכן הלאה. שיטה זו נהוגה בם׳ תמנע. לאחר סיום 
ד.כ׳ בחדר, כורים גם את העמודים. אם המחצב הוא פחות־ 
ערך, משאירים את העמודים האלה ואין כורים אותם. בשיטת 
"הקיר הארוך" נעשית הכ׳ לאורך חזית רצופה (שאורכה 
150 — 300 מ׳), ישרה או מדורגת. עם התקדמות ד,כ׳ מתמוטט 
הגג ומפורר את המחצב. 

בין שיטות ר>כ׳ הנדירות יש להזכיר את שיטת־המיצוף. 

הב׳ בשיטה זו נעשית בהמסה — ע״י הזרמת מים מתוקים 
או חומצה מהולה (חומצה גפריתית, למשל). שיטה זו מפעי¬ 
לים כאשר: קיימים סדקים בסלעי-המחצב. שלתוכם אפשר 
להחדיר את הנוזל: המחצב מ 0 יס> קיימת אפשרות לאסוף 
את התמיסות ולהזרימן בתעלות אל המתקנים. 

האיוורור בם״ תת־קרקעיים הוא חשוב־ביותר, ומטרתו— 
החלפת האוויר, שזוהם בגאזים מסוכנים 10 * 00,0 ,* 00 ), 
באוויר צח, והורדת הטמפראטורה בם", שהם עמוקים וחמים. 
יש להזרים למ׳ 2 — 3 מ״ק אוויר לדקה לכל עובד. 

כל שיטות־הכ׳ כרוכות במידה זו או אחרת של סכנה. 
מקור התאונות הקטלניות בם" הוא, בד״ב, התמוטטות, 
התפוצצות, או הצפה• כדי למנוע אסונות, נמצא ד,מ' בפיקוח 
מתמיד של צוות מדעי המסתייע במערך של מכשירי מדידה 
ובקרה, המודיעים במהירות על כל שינוי, כגון ריכוז גאז, 
עליית הלחץ או הזעזועים בשכבות, שינויי טמפראטורה, 
וכידב. כמדכן מופעלת בנד מערכת כללי־בטיחות המחייבים 
את כל העובדים: אסור להשאיר נר או מנורה דולקת שלא 
בנוכחות העובד: אסור לשאת כלי־עבודה על הגב במינהרה 
שהותקנו בה חוטי־חשמל — מחשש מכת־חשמל: כל כו׳רה 
מצוייד במשקפיים, בכובע־מגן, בנעליים בעלות קצוות 
קשים, במגיני־ברך ובכפפות עבות, ובמקום של אבק כבד 
— גם במסכת־גז. בם" תת־קרקעיים מצוייד הכ 1 רה בפנס. 

עיבוד מחצבים (ע״מ) — שם כולל לפעולות 
הנעשות במחצבים גולמיים (ע״ע בצר) על-מנת להפריד 
בין חומרים מינראליים בעלי ערך כלכלי לביו חומרים 
ספלים שבמחצב הגולמי, שהוא תערובת של גושים, גרגרים, 
עפר ואבקה השונים אלה מאלה, למשל בגודלם ובמשקלם 
הסגולי. דוב המחצבים נמצאים בתרבובות או בתערובות 
שונות וכדי לקבלם בצורה הראויה לשימוש, יש לפרקם 
ולשחרר את המחצבים המבוקשים באמצעות טיפול פיסי 
ו/או כימי. אחוז המתכת או המינראל הכלול במחצב קטן 
לפעמים מאוד. אחוז הנחושת בעפרה הנכרית בנד אה״ב 



ציור 3 . קידוח במכרה תת־קרקעי: מברר,-הנחושת בתמנע 
(הצלם : ו. בראו!) 




501 


סכרה זיכריה 


502 


הוא ביו 1.07 ל 2.15 (בס׳ תמנע 1.5% ); אחוז הברזל בעפרה 
כ 55 ; של האלומיניום כ 18 ושל הזהב כ 6.2 גראם לטונה 
של עפרות. תהליך ההפרדה והטיפול הכימי במחצבים דלי- 
מינראלים הוא יקר מאוד. מבחינה כלכלית רצוי איפוא 
להפריד את המחצב מהחומר הגולמי בשיטות פשוטות 
וזולות ככל-האפשר. 

שלבי עה״מ הם: גריפת החומר או כתישתו, טחינה. 
מיון לפי גודל, ריכוז או העשרה, גיבוב. 

מסרות הגריסה הן: הקטנת גושי־החומר לשם הקלה 
על התובלה, שיחרור המינראלים המבוקשים, ייצור חומר 
גרגירי לטיפול בשיטות־גראוויטאציה, ייצור חלקיקים מת¬ 
אימים להפרדה בשיטת־הציפד. ( £10131:1011 ) או בשיטה המאג- 
נטית, הכנת המחצב לפעולה כימית, וכיו״ב. בגריסה הראשו¬ 
נית מטפלים בגושים הגדולים ביותר המובאים מהמ ׳ , לאחר 
שכותשו והוקטנו שם לגודל מאכסימאלי מוסכם• גושים 
אלה הם בד״כ בקוטר העולה על 20 0 ״מ, ויש שהם מגיעים 
עד ל 1.5 מ׳. בגריסה השניית אין הגוש הגדול ביותר עולה 
על 15 ס״מ, וכבר הורחק ממנו חלק מהחומר הטפל. מה- 
גריסה השניית עובר החומר למכלי המחצב הדק. 

הטחינה היא השלב האחרון של הקטנת החומר. 
בד״כ נעשית ההקטנה מ 0.4 ל 0.075 מ״מ. טחנת־הגלגול. 
המאפשרת טחינת כמויות גדולות של מחצבים, היא הנפוצה 
מבין הטחנות. עיקרה — גליל אופקי, המלא כדי מחציתו 
בגופי־גריסה, כגון כדורי-פלדה. זינת המחצב נעשית מצד 
אחד של הגליל, והפקתו — מהצד השני, באופן רציף. עם 
סיבוב הגליל הולמים כדורי־הפלדד. המתעופפים בגרגרי 
המחצב ומרסקים אותם. במהיגה רטובה מזרימים מים בקצה 
הזינה של הגליל על-מבת לשטוף את החומר המתקדם דרך 
הטחנה. אם-כי מרבית המחצבים נטחנים בצורר, רטובה, יש 
מחצבים (כגת סלע אסבסט, סוגי צמנט, טלק, אבקות מתכת, 
מלחים), שתהליך הטחינה שלהם נעשה בצורה יבשה, משום 
שהרטיבות לא יפה להם. גרגרי המחצב ממוינים לפי גודלם, 
כדי:( 1 ) לעכב את הגרגרים הגדולים מדי ולמנוע מהם מלפגוע 
כמכונה; ( 2 ) למנוע מחלקיקים קטנים מלהגיע למכונת 
נריסד, המטפלת בגושים גדולים; ( 3 ) לספק גרגרים בגודל 
מוסכם, המתאים לתהליך ההעשרה. 

ה פ ר ד ה ו ר י כ ו ז (העשרה). הפרדת מוצרים שונים 
גורמת לריכוז כ״א מהם. במחצב הכולל גאלנד, ( 5 ל?) 
וקאלציט (,. €300 ), למשל, מתקבלים ע״י הריכוז שלאחר 
פעולות הגריסה והטחינה שלושה מוצרים: תרכיז הגאלנד.י 
חומר-ביניים המכיל גאלנה קשורה לקאלציט; קאלציט 
טפל. הפרדת המחצב מהטפל נעשית ע״י ניצול שוני הת¬ 
כונות הפיסיקאליות או הכימיות של החלקיקים. השוני יכול 
להיות בתכונות האופטיות (מראה), המאגנטיות, החשמליות, 
הכימיות, המשקל הסגולי, וכיו״ב. 

ההפרדה בין המחצב ובין הטפל געשית באחת השי¬ 
טות שלהלן, או בשילוב של שיטות שונות: בברירה בידיים; 
בניפוי; בגראוויטאציד, — בשיקוע בתוך נוזל (עפ״ר מים); 
בשיטת הציפה; באוויר; בשיטה מאגנטית; בשיטה כימית. 

ברירה בידיים היא השיטה העתיקה ביותר. היא מנצלת 
תכונה מיוחדת, פיסית או כימית, המבדילה בין המחצב 
לטפל. לגפדת העופרת, למשל, יש ברק כחול־כהד, המבדיל 
אותה מהחומר הטפל שמסביבה. ההפרדה באמצעות ניפוי 
מבוססת בעיקר על גודל החלקיק. היא געשית באמצעות 


נפה — מיתקן מחורר המשמש להפרדת מחצבים לפי גודל 
הגרגרים. הנפות התעשייתיות לע״מ, הפועלות באופן רציף, 
בנויות מאמצעי־הפרדה, כגון רשת, המהווה את תחתיתה 
של שוקת בעלת קצוות פתוחים; אמצעי לזינה רציפה של 
חומר לתוך הגפה; אמצעי להעברת החומר דרך הרשת, 
ופתחים להוצאת המוצרים המופרדים. כוח־הכובד הוא 
המניע את החומר לעבור בעד הרשת. 

בהפרדה בגראוויטאציה, הגורם המפריד הוא כוח- 
העילוי (ע״ע גוזל, עבד 925/6 ), הפועל באופן שונה על 
המחצב ועל הטפל. שיטה זו יעילה כשקיים הבדל ניכר 
בין המשקל הסגולי של המחצב לזד, של הטפל. תהליך זה 
עתיק, ודוגמה לכך היא מחבת-השטיפר, של כורה־הזהב 
הקדמון, שאינו אלא מיתקן לריכוז המינראלים הכבדים 
בתחתית המחבת בעוד שהטפל נשטף. סוג נפוץ של מיתקן 
להפרדה בגראוויטאציה מכיל בריכת שיקוע, שלקצד. האחד 
זורם בוץ המכיל את החלקיקים המוצקים של המחצב ומקצה 
האחר יוצאים מים נקיים; כאשר הזרם מואט, מאיטים את 
מהירותם גם החלקיקים המוצקים ושוקעים בהדרגה במקו¬ 
מות שוגים בבריכה, בהתאם למהירות השקיעה: תחילה 
החלקיקים בעלי מהירות-ד,שקיעה הגדולה ביותר ולבסוף 
החלקיקים בעלי מהירות־השקיעה הקטנה ביותר. 

בשיטת־הפרדה אחרת בגראוויטאציה׳ המכונה תהליך 
צף־שוקע, מנוצל עיקרון פשוט: אם לתוך אמבט של גוזל, 
כגון תמיסת-מלח, מכניסים תערובת של חלקיקים כבדים 
וקלים, ישקעו החלקיקים הכבדים, והקלים יצופו. את המשקל 
הסגולי של הנוזל, שלתוכו משקיעים את החומר שמבקשים 
להפריד, קובעים בין המשקלים הסגוליים של המחצב והמפל, 
יש שמפעילים על המחצב כוחות נוספים להחשת השקיעה, 
כגון כוח צנטריפוגאלי. הטכניקות המקובלות בתהליך צף- 
שוקע הן: הפרדה באמבט שקט או באמבט מעורר, הפרדה 
בכמה אמפטים בזה אחר זה, הפרדה באמבט אחד בעל 
צפיפויות שונות למעלה ולמטה, וכיר׳ב. 

העשרה בעזרת זרימה לאמינארית (ע״ע הידרודינמיקה. 

עט , 88 ) בשכבות לא-צמיגות מתקבלת כתוצאה מהבדלי 
מהירות הזרימה של התרחיף בתוך תעלה. מהירות זו פוחתת 
ככל שמתקרבים לדפנות התעלה. בשכבת המגע בין הזורם 
והדופן המהירות מינימאלית, בעוד שבאמצע התעלה היא 
מאכסימאלית. מפל מהירות־הזרימה מפעיל על החלקיקים 
כוח נוסף לכוח-ד,משיכה. כוח זד, סלקטיווי לגבי החלקיקים 
השוקעים מתוך התרחיף. 

שיטת-הציפה, או ציפת-קצף (״ £1013110 ו 0 סז£), מבוססת 
על תכונתן של בועות־אוויר להיספח למינראלים מסוימים 
בלבד. לתוך בליל של המחצב הטחון במים מזרימים אוויר, 
תוך כדי הרעדת הכלי בחוזקה. בועות האוויר מתפזרות 
היטב בבליל ומתרכזות, אחרי גמר ההרעדה, בצורת קצף 
על-פני הבליל, ואותו קל לאסוף. נהוג להוסיף לבליל ראגנ־ 
טים, המסייעים לספיחה. 

שיטת־הציפה היא השיטה הנפוצה, החדישה והיעילה- 
ביותר, להפרדת מחצבים ולהעשרתם. יעילות ההעשרה היא 
יותר מ 90% . באה״ב מעבדים בשימה זו יותר מ 200 מיליון 
טון עפרות-מתכת בשנה. 

ההפרדה המאגנטית היא שיטה יעילה להעשרת מינרא¬ 
לים פרומאגנטיים (ע״ע מגנט, עמ׳ 160 ), כברזל. היא נעשית 
בעזרת תוף המוביל את המחצב דרך שדה מאגנטי. ההל- 



503 


מכרה ופריה 


504 



ציור 4 . עיבוד טחצנים: הסררר. נשיפת הציפה ; הקצה הפכי? את 
הנחושה מועבר להמשר העיבוד (ברשות חברת־קנקום. ייפה, אה״ב) 

קיקים הבלתי־מאגנטיים נופלים מהתו׳ף, והזזלקיקים המאג- 
נטיים נצמדים לתוף עד לנקודה שבה נפסקת השפעת השדה 
המאגנטי, ושם הם משתחררים ונופלים• 

בהפקה הכימית מופרד המחצב ע״י המסה. התמיסה 
המכילה את המתכת מופרדת מהמוצקים ומועברת לטיפול 
נוסף. בתהליך הציאניד משמשים מלחי־ציאן להמסת זהב 
בקנה־מידה תעשייתי. להוזלת התהליך מקובל שלב של 
קליד" המביא לחיסכון ניכר בחומרי-ההמסה. בד״כ כולל 
התרכיז די *פרית לקליה עצמית בלי הוספת חום מהחוץ. 

לאחר כל תהליכי־העיבוד מתקבל המחצב המועשר בצו¬ 
רת אבקה דקיקה, ובמקרה הטוב — בצורת גרגרים. במצבם 
זה אין הם ניתנים לעיבוד מטאלורגי או לשימוש אחר, 
ומן־ההכרח להפכם לגופים גדולים וקשים יותר. תהליך זה 
הנקרא גיבוב נעשה ע״י מילוי תבניות באבקת המחצב 
וכבישתן במכבש. לפעמים מוסיפים חומר דביק כמקשר, 
כגון הזפת המקשרת בין הפחם והליגניט (ע״ע). 

בישראל כורים בעיקר נחושת (בתמנע — כ 30 ק״מ 
מצפון לאילת — בנד חשוף ובמ׳ תת־קרקעי) ופוספטים 
(ע״ע). 

ד, י ם ט ו ר י ה. ד,כ׳ הקדומה לא היתה אלא שמיפה של 
מירבצים גלויים (ע״ע אלוביון, עט׳ 485 ), לאחר שכוחות- 
הטבע ביצעו כבר את הפעולות המוקדמות של שבירת 
הסלעים, ריסוקם וריכוז הבצרים במקומות מסויימים. הש¬ 
טיפה וההפרדה נעשו בשיטת הגראוויטציה (ר׳ לעיל). 
כן עובדו מירבצים חשופים שנמצאו בסלעים שנתפוררו 
בהשפעות אטמוספריות. 

שיטות־כ׳ מתקדמות־יותר למד האדם מן הטבע. לא פעם 
היו האבנים, שהקיפו את מדורתו, מתבקעות לשברים קטנים 
בגלל החום. במצרים, לפני 7000 שנה לערך, וכן במכרות־ 
הנחושת של תמנע לפני כ 6000 שנה, בתקופה הכאלקו- 
ליתית, נהגו להדליק ערמות עצים מתחת לסלעים ולרסק, 
באבני־ריחיים, את שברי־הסלעים. 

סלעים רכים היו נכרים באיזמל ובפטיש — שהיוו כלי- 
עבודה לכ׳ במשך מאות-שנים רבות. ואבני־הצור שמהן 
יוצרו כלי-נשק וכלי־עבודה נמנות עם ראשוני המחצבים. 

כבר בתקופה הקדם־היסטורית הפיקו זהב מתוך מירבצים 
אלוביאליים. ידועים מ" של אבני־טורקיז בסיני מאמצע 
האלף ה 4 לפסה״ג, בהם הועבדו כ 3,000 פועלים. הכסף שעל 
אובליסק־השחם בשושן הוא מ 4500 לפסה״נ. 


ביוון העתיקה היו מ״-הכסף של לאוריון (ע״ע) לשם־ 
דבר. ד.כ׳ ברומא העתיקה יכולה להיחשב כהמשכה של ד.כ׳ 
ביוון. כישוריהם של הרומים בבניית מובילי־מים וגלגלי־מים 
איפשרו להם לספק כמויות גדולות של מים לשטיפת ד.עפ־ 
רות. בימי האימפריה הרומית היתה כריית-המחצבים מבר 
ססת על עבודת עבדים או פושעים נידונים. עם שקיעת 
האימפריה פסקה הכ ׳ ופרט לכד קטנים שעובדו במאות ה 9 
וה 10 לא היתד. כל פעילות מסוג זה. רק במאה ה 15 
פותחו, ע״י הגרמנים, הסכסים והבוהמים, מ" באירופה המר¬ 
כזית והדרומית, אך כיבושי התורכים מנעו התפתחותם. 
המגיפה השחורה גרמה למחסור בעובדים, ואלה העדיפו 
לעסוק בחקלאות מאשר בעבודה הקשה במ׳ ׳ ובעיבוד-המת- 
כות. נוסף לאלה נתגלו קשיים מכניים שהפריעו לשיקום 
הכ ׳ . מ" רבים באירופה המרכזית נוצלו, וכדי לפתח מ" 
חדשים — מן־ההכרח היה לרדת לשכבות עמוקות יותר. 
תהליך זה גרם להצפת המ" במי־תהום והצריך השקעות 
רציניות במכונות-שאיבה, הפיתרונות הטכניים פותחו בעיק- 
בות המהפכה התעשיניח (ע״ע). 

באמצע המאה ה 18 היו מפעלי־הכ׳ מרוכזים בעיקר באי¬ 
רופה המערבית, ובסוף אותה המאה וכן בתחילת המאה ה 19 
היתה פעילות־כ׳ רחבה בבריטניה, בשוודיה, בבוהמיה ובס¬ 
פרד. באמצע המאה ה 19 , לאחר גילוי הזהב בקאליפורניה, 
התחילה פעילות עצומה בהפקת העושר המינראלי של מערב 
אה״ב. שלבי התפתחות חשובים בהיסטוריה של ר.כ׳ היו: 
שימוש בכוח־המים להפעלת מיתקני־כ , , שימוש בחומרי- 
נפץ לריסוק סלעים, בהצתה חשמלית להפעלת חומרי־הנפץ, 
במסילות־בדזל להובלת המחצב, ובמאווררים צנטריפוגאליים 
לאיוורור המ ׳ . 

הב׳ המודרנית מאופיינת בשיפור מכונות-הכ , , בהגברת 
יעילותן, בהגדלת תפוקת המ״< בניצול יותר טוב של המח¬ 
צבים ובגילוי שטחי־כ׳ חדשים. 

הדרישה למתכות ולמינראלים מוכפלת בכל 20 שנה 
והמקורות הקיימים אינם מספיקים עוד: הנטיה היא איפוא 
לחפש מקורות חדשים ולנצל מירבצים דלים, שלא נוצלו 
בעבר, עד כדי ניצול מירבצי־נחושת בעלי תכולה של 0.4% 
בלבד. ניצול מירבצים אלה כרוך בהגדלת תשומות העבודה 
ומחייב הגברה מתאימה של פריון־העבודה. ד.מ" המופעלים 
בימינו עומדים בדרישה זו, והגדלת התפוקה הושגה בארצות 



ציור 5 . 

טב^ת־חיסר יוונית (םה 1 רינתזס, הטאה ה 6 לם 0 ה״נ), הסוזארת 
פריה תת-קרקעית; מנורת־י&ט! סאירה את הסכרה 





505 


מכרה וכריה — מכרסמים 


506 


כ׳ מפותחות׳ כגון אה״ב, בד בבד עם הקטנת מספר העובדים 

בהם. 

01£ י 1 -א ; 1941 2 ,. 7 \. / 0 7115 ) 771 ) £1 . 8 .א —). 

011111 תג 1 ז 0 ז 83 . #4 ;* 1941 , ) 004/7001 ' 71 )) £71/1111 . 67 , 1 ( 0 ־ , 

£!:0007711( 114171(701 £>'!>0511$, 1950 1100 ) 10170411 , £5 ?) 810 . 8 ;־ 

10 67., !-11, 1954; 5'. \ ? 1 , 1 ) 70171 1701 00 ו) 1 ו 1011 ק £1 , 11,11 נ - 
111, 1961/2; 0 . !4. 1 1104 ) 70111 /^ 1 ) 3 . 4 ו/)>ו< 171 /* 1 , 0 ו 1 :>ל 2 ! 1 זי (, 
1-11, 196 1 /2 011 ־ 5061 . 0 ; 0 י x11 1111111 ) 5 ) 0 10 72/71111 ) 3 7 ) 0 ,־ (, 
£1/105 11 . $0\ 67 / 0 110001/1 ) 01 , 14615011 .\ 7 ; 1962 , 1411117 \ 4 >ו ., 
1964; !.. 060 0 5714 > 5 ) 1001 /))/\ \) £0 , 1111 ׳ 0111 . 1 . 667 — 1 ־ (- 

11/10 0) 5 171X1117(5 171 £0(1(5, 1967. 

א. שד. - מ. 

מכרסמים (גמס^ס^), סדרת בע״ח, הגדולה־ביותר (כ־ 
3,000 מינים) במחלקת היונקים (ע״ע); בא״י 
מצויים כ 30 מיני־מ" בין כ 80 מיני-יונקים; חלוקת הנד׳ 
לתת־סדרות — ר׳ להלן׳ עמ׳ 508 . הנד הם יונקים שיליי- 
תיים׳ צמחוניים, ושיניהם מותאמות לכירסום (מכאן שמם). 
תפוצתם כמעט כל־עולמית (חוץ מאנטארקטיקה וכמה איים 
ארקסיים), והם חיים כמעט בכל בתי־הגידול היבשתיים. 

רוב הם״ הם בגודל קטן עד בינוני ( 20 — 100 ג׳)! הנד 
הקמן־ביותר הוא עכברון־הקמה ( 11£ ז 11 ח 1 וז 1 £׳(לת 0 זש 1 ^[)׳ 
שמשקלו 5 — 7 ג', והוא מבין היונקים הקטנים שבעולם. 
הגדול בין הנד הוא הקאפיבארה (-־<ק 03 113 ־ 110€1 :> 0 ־ 11 >׳ל 1 ־ 1 
3 ז 3 < 1 ), שמשקלו מגיע עד ל 50 ק״ג. 

למ" צורות־גוף ואורח-חיים רב־גוניים ביותר. הגוף מכו¬ 
נם׳ דומה בד״כ לעכבר, והוא בלתי־גמיש. הסימן העיקרי 
המשותף והמייחד את ד.מ" הוא מבנה־השיניים. בכל לסת 
זוג חותכות בעלות צורה ומבנה מיוחדים: הן עבות, צרות 
וארובות, קשחיות וגידולן מתמיד; חלקן הקדמי בלבד מצו¬ 
פה אמיל, המשתתק פחות מהדנטין ומביא ליצירת קצוות 
מחודדים בחזיהן, דמויי מפסלת, המשמשים ככלי־כירסום 
יעילים. הניבים חסרים, וקיים פיניון רחב בין החותכות 
לשיני־הלחי, שלתוכו מתכנסים קפלי עור־הלחיים לשם 
סגירת המעבר שבין איזור־הפירסום, הקדמי, לבין איזור־ 
הלעיסה, האחורי, של הפה. שיני־הלחי כוללות מלתעות 
וטוחנות (בסנאים ובדמויי־דרבן) או רק שיניים טוחנות 
(ברוב העכברים). שורת שיני־הלחי מהווה יחידה אחת 
רצופה בעלת מבנה ודגם אחידים. קיימת התאמה בין המזון 
להתפתחות שיני־הלחי: בפרימיטיוויים־יותר, אוכלי פירות 
וזרעים (סנאים), שיני-הלחי מגובששות, שורשן מחודד וצר; 
במפותחים־יותר, אוכלי זרעים, עלים, שורשים ועשבים, 
שיני־הלחי מלווחות ; באוכלי-עשבים מובהקים (נברניים, 
קאפיבארה ואחדים) י— שיני-הלחי מפותחות מאוד, עם 
קיפולי-אמיל מפותלים ועם שורש פתוח, שקוטרו כשל הכו¬ 
תרת, וגידולן מתמיד. המספר המירבי של השיניים אינו 
עולה על 22 שיניים קבועות• ןעוסחה ןזיא: 3 .. 0.2 ..ן. 

הצימצום הרב־ביותר קיים בשני מינים אוסטראליים, ממש־ 
פחת-העכבריים, שבהם יש רק 2 טוחנות בכל לסת, ובס״רי 
12 שיניים ( 5 ץוזז 0 ־ 11 >ץ 14 ), או טוחנת אחת בכל לסת׳ ובס״רי 
8 שיניים (^התסזשץ^!). לעיסתם של אוכלי עשב וזרעים 
מתבצעת ע״י תנועת הלסת התחתונה קדימה ואחורה, הודות 
לגמישותו של מיפרק-הלסת, שהגומץ בו מוארך, ואילו 
באוכלי פירות וזרעים מתנועעת הלסת אלכסונית ומעלה־ 
מטה. שרירי־הצדע ("!בזסקוז!^) אינם מפותחים ובד״כ קט¬ 
נים. שרירי-המלעס (זשז^ות) מפותחים וגדולים; התפת¬ 
חותם קשורה בשימוש בחותכות לכירסום. שרירים אלד. 


מחולקים ל 3 חלקים,׳ או יותר, היוצרים התאמות שונות 
בגולגולת ובלסתות, לשם מגעם וחיבורם בהתאם לתפקי¬ 
דיהם השונים. הגולגולת מאופיינת ע״י עצמות הקדם־לסת 
( £013x1113 ^) הגדולות, המפרידות לגמרי את עצמות־האף 
מעצם־הלסת. עצמות־האף וחללי־האף גדולים והנחיריים 
בד״כ סופיים. ד.מ" הם הולכי־כפות ונושאי טפרים. למרביתם 
הרגליים הקדמיות קצרות מהאחוריות והן משמשות גם 
לאחיזת מזון. 

הם" הראשוניים הם שוכני־עצים (סנאים) והמפותחים־ 
יותר חיים על הקרקע ומתחת לקרקע; אחדים מד.מ" הם 
שוכני־מים למחצה. לרוב הכד 4 אצבעות ברגליים הקדמיות 
ו 5 באחוריות. צורות־התנועה של שוכני־קרקע הן ריצה 
(עכבר, חולדה). קפיצה על 4 רגליים, או הליכה בקפיצה 
ונתירה על הרגליים האחוריות בלבד (ירבועים, עכברי־ 
קנגורו, פדטים). לכל אלה רגליים וזנב ארוכים מאוד. הזנב 
שונה בגודלו ובהתפתחותו. בשוכני־עצים הוא ארוך ושעיר 
בד״כ (סנאים ודרבני-עצים). לרוב המינים שוכני־הקרקע 
הרצים־קופצים — זנבות ארוכים מאוד ושעירים (גרביליים, 
ירבועיים), וברוב ד.מ" החת־קרקעיים הזנב קצר (נברניים) 
או מנוון לגמרי (חולד). הפרווה שונה מאוד בטיבה: באח¬ 
דים, כמו בשינשילות, היא עדינה ורכה; במינים תת־קר־ 
קעיים רבים היא קטיפנית (חולד); במ׳ ׳ אחרים היא קוצנית 

— בדרגות שונות של התפתחות, החל מהקוצן ועד לדרבנים, 
שלהם קוצים מטיפוסים שוגים; במין יחיד, החולד הערום 
( 113105 ק:> 0€ ז:> 11£1 ) הדרום־אפריקני, גופו של הבוגר ערום 
כמעט לגמרי. 

המוח והחושים: לנד המוח הפרימיטיווי מבין השיל־ 
ייתיים. חוש־השמיעה וחוש־הריח מפותחים אצלם מאוד. 
לכולם אוזן פנימית מפותחת, ואילו האפרכסות מצומצמות 
(נברניים), או חסרות — בהרבה מינים תת־קדקעיים (חולד), 
ומוגדלות מאוד — במינים קרקעיים של אזורים פתוחים 
ומדבריים, שאצלם אף בועות-השמע מוגדלות מאוד (גרבי- 
ליים, ירבועים ואחרים). בם" שוכני-עצים (סנאים) וקר- 
קעיים, במיוחד באלה החיים בשטחים פתוחים, העיניים 
מפותחות היטב (גרביליים, ירבועים), ואילו בתת־קרקעיים 

— העיניים קטנות (נברנים) או מנוונות לגמרי (חולד). 

מערכת-המין: לנקבה רחם דו-קרני ושיליה דיסקואי־ 

דית ובשירה. ההיריון קצר בד״כ, במרביתם הוא נמשך 20 — 
28 ימים; הוולדות ערומים ומספרם גדול. באחדים ההיריון 
ארוך־יותר ואז בד״כ הוולדות נולדים מפותחים ומספרם 
מצומצם, במו בקוצן, דרבן, קודח ובהרבה מינים דרום־ 
אמריקניים. מספד הפטמות שונה; מזוג יחיד באיזור־הבטן, 
כמו בקוויה, או בצדדים תחת בית־השחי, כמו בדרבן ובנוט־ 
ריה, ועד ל 6 זוגות פטמות — חלקן בחזה וחלקן באיזור־ 
הבטן, כמו בחולדות. לזכר, ברוב המינים, עצם־הפניס מפו¬ 
תחת היטב, אך לעתים היא קטנה מאוד. האשכים נמצאים 
בחלל־הבטן, אך בעונת ההזדווגות הם יוצרים בליטות באי- 
זור־המפשעה. הם" הם בעלי שיעור-רביה גבוה, כתוצאה 
של כמה גורמים: 1 ) התבגרות מינית מוקדמת; 2 ) היריון 
קצר; 3 ) מספר גדול של המלטות לשנה; 4 ) מספר גדול 
של ולדות בכל המלטה. רבים מד.מ" מתרבים בצורה המו¬ 
נית, אם בעונות מסוימות ואם במחזוריות רב־שנתית 
("שנות־עכברים"). 

הנד הם צמחוניים: המשוכללים שבהם הם אוכלי-עשב. 



507 


מכרסמים 


508 


רפים מרים אוכלי-זרעים והפרימיטיוויים 
— מזונם רב־גוני. הלשון קצרה ומצומ¬ 
צמת. קהה ואינה מסוגלת להשתרבב 
החוצה. הקיבה שונה, ממבנה דמוי שק 
פשוט, במו בסנאים, עד לקיבה מסובכת 
עם מדורים, כמו בנברנים. להרבה מ" 
כיסי־לחיים הנפתחים קרוב לזודת־הפה 
ומשמשים לאחסנת מזון תוך העברתו 
ממקום־איסופו אל שטח האכילה או ה¬ 
אחסנה. בכמה מינים, כמו באוגרים, כי¬ 
סים אלה פנימיים וגדולים; לעכברי- 
השק ( 36 [> 1 ץרת 0 ש$>) ועכברי־הקנגורו 
(סב^ץתזס־ס^) כיסי־לחיים מרופדים 
בפרווה, הנפתחים החוצה. 
ד.מ" חיים ביחידות, כמו האוגר, היד־ 

ב ןע וא וזר י ם , או בחבורות , במן סנאי- סכמה ׳־־ 5 אי<דהי 1 מ 0 יז ש? סנרססים <<פי י. ק. נריגירי) 

האדמה (סוסליק) ואחרים. לט״ רבים בלוטות-ריח מיוחדות, בעכברי־השק: נברניים; אוגריים: חולדיים; באתיארגיים 

הממלאות תפקיד בחיים החברתיים והמיניים. הבלוטות (חולד ערום) וקטנומיים (סוקו טוקו). בכר אחרים קיימת 

נמצאות במקומות שונים בגוף, כגון בסביבות פי־ התאמה לחיים על עצים: הסנאים, ומהם במיוחד הסנאים 

הטבעת (עכבר, נברן), בצידי-הגוף (אוגר) ובגחון (גרביל, הדואים; דרבני־אמריקה; ומהעכברים — נמנמן־העצים. עם 

מדיון). רבים מהמ" חיים באזורי־אקלים קיצוניים; אחדים החיים בסביבות של מים נמנים: הבונה (ע״ע), חולדת־ 

באזורים ארקטיים (מקבוצת הלמינגים), ורבים באזורים המים, נברן-המים, הבוטריה ורבים אחרים. 

מדבריים, בעלי טמפרטורות גבוהות קיצוניות, כמו הגרבי־ הכר מתחלקים ל 3 תח-םדרות: ( 1 ) סנאים (- 0 ־ 11 ) $01 
ליים והירבועיים. בטיפוסים צפוניים אחדים נפוצה תרדמת־ 3 * 1 ־ 101 ״), הקבוצה הפרימיטיווית. מספר שיניהם הוא הרב־ 

חורף, העשויה להימשך 7 — 8 חודשים בשנה, כמו במרמיטה ביותר בין ד,מ״; נוסחת-השיניים היא: ד״ז־#־־ 4 שרירי- 

(ע״ע), סוסליק ונמנמן-השבעה (ע״ע נמנמנים). בתנאי הלעיסה אינם מפותחים. תפוצתם בכל העולם, פרט לאוסט- 

טמפרטורה נמוכה, אך פחות-קיצונית׳ יש שתרדמת-החורף רליה ולחלק הדרומי של אמריקה הדרומית. המשפחות הח־ 

קצרה-יותר, או אפילו מופסקת, כמו בנמנמן־העצים. בתנאי- שובות בתת־סדרה זו הן: סנאיים; עכברי־שק; עכבר- 



יובש וטמפרטורה גבוהה באופן קיצוני קיימת באחדים מהמ״ קנגורו; בונה (ע״ע). ( 2 ) עכברים ( 3 *ך 01 וח״ץ 1 /!ז), הקבוצה 
תרדמת-קיץ. באחדים מהם קיימות גם תרדמת־חורף וגם הגדולה והמשוכללת־ביותר. שיני-הלחי כוללות בד״כ טוח- 

תרדמת-קיץ. בתנאים של יובש וחום, מ" מדבריים רבים נות בלבד, ונוסחת-השיניים היא אז תפוצתם 

אינם שותים מים כלל ויכולים להתקיים לגמרי על מזון יבש כל-עולמית. המשפחות החשובות מסדרה זו, הנמצאות 
(זרעים וכד׳). — וע״ע מדבר: החי. בארץ: אוגרים (ע״ע); נברנים (ע״ע); גרביליים (ע״ע 

מרבית הכד מותאמים לחיים ולתנועה על-פני הקרקע מדיונים); עכבריים; חלדיים; נמנמניים; ירבועיים (ע׳ ער- 
ומתחתה (ר׳ לעיל, עמ׳ 506 ). להרבה מינים יש התאמה כיהם).( 3 ) דמויי־דרבן( 13 !<ך 1 ״נזז״:> 1 -]) 5 ץ 9 ) הגדולים שבכד. 

מלאה לחיים תת-קרקעיים, ובאלה קיימת התפתחות רבה אפיינית להם מלתעה אחת בכל לסת, בנוסף לטוחגות; נום- 

של החותכות או של הטפרים לחפירה. אורח־חיים זה מיוצג חת־השיגיים וזיא: שרירי-הלעיסה מפותחים- 



תת־סדרות של מכרסמים. ( 11 סנאים: 1 . פרס ([ארנבת חופרת) ז£*ב 0 ( 11 ) עכברים; 2 . נברז־ווי&רה (גנרניים); 

3 . מרי 1 ז מצוי (גרפיויים) ; 4 . גמנמדהעצים (נמנמניים); ( 111 ) דמו״־ררכן: 5 . קוויה 13 ׳ 31 כ>) 

0 . מרה ( 103 ו 1 ס 3£ ) 3 ק 18 ) 00110110 ) 



509 


מכרסמים — מלאגרוס 


510 


ביותר. :פוצים באפריקה. אסיה ובעיקר באמריקה הדרומית. 
עמהם נמנות כ 20 משפחות; מהחשובות שבהן: דרבביים 
(ע״ע); דרבגי־אמריקה; קוויה; אגוטיים: שינשיליים; נוט- 
ריים. בישראל נפוץ מאוד הדרבן; הנוטריה הובאה לישראל 
מארגנטינה כחיית־פרווה. וכיום היא נפוצה ברוב מקווי- 
המים המתוקים. הקודר. (חזיר־ים) משמשת כחייודמעבדה. 

מוצאם של הנד אינו ברור די־צרכו. הקבוצה הקרובה 
היחידה לגד מבין שאר היונקים היא סדרת הארנבאים, 
המהווים יחד עם המ" קוהורטה נפרדת בין היונקים, ובעבר 
אף נחשבו כסדרה אחת (ע״ע יונקים׳ עמ׳ 640-639 , טבלה). 

אע״פ שהמ" הם הסדרה הגדולה בין היונקים, הרי 
המימצאים המאובנים שלהם מועטים. ראשית ד.מ" היתד. 
כנראה מהפליאוקן המאוחר. מתקופה זו נמצאו באמריקה 
הצפונית שרידים ממשפחת־בד שאליה שייך גם ר.מ׳ היותר- 
פרימיטיווי בן־זמננו — האפלודון, החי כיום במערב אה״ב. 
כסדרה עצמאית ומוגדרת ידועים הנד מראשית האא 1 קן. 
שרידים מאובנים מתת־סדרת דמויי־הדרבן נמצאו באמריקה 
הדרומית החל מהאוליגוקן. משפחת העכבריים ידועה החל 
מהפליאוקן. לא נודע על מציאות שרידים עתיקים של מ" 
מבני התקופות הנ״ל בא״י. 

רבים מהם" הם בעלי חשיבות כלכלית ורפואית רבה 
לאדם. העכברים והחולדות הם בני־לוויתו של האדם בכל 
מקום־ישובו. מ" רבים עלולים לגרום נזקים לגידולי־השדה, 
בפרט ב״שנות־עכברים". הם עשויים לשמש פונדקאים למ¬ 
חלות שונות או לטפילים נושאי-מחלות, כמו טיפום־הבהרות 
(ע״ע). דבר (ע״ע) וכד׳, או מעבירי מחלות שונות, כמו 
לפסוססירוזה (ע״ע בקר. ענד 365 )• בצד נזקים כלכליים 
ונזקי־בריאות עשויים הנד להביא גם תועלת לאדם, בשמשן 
כחיות־פרווה (שינשילה, ב 1 נה, אונדטרה ואחרים), מ" אח¬ 
דים משמשים באופן נרחב כתיות־מעבדה במחקרים ברפואה 
ובביולוגיה (במיוחד חולדות, עכברים, אוגרים וקוויות). 

בהיות הנד טרפם העיקרי של טורפים קטנים ממשפחות 
שונות (גחניים, סמוריים, כלביים וחתוליים קטנים) וכן של 
עופות דורסים ונחשים׳ חלקם נכבד בשרשרת-המזון בטבע 
(וע״ע אקולוגיה. עט , 540 — 541 ). 

4 * 06360110 מ וות 0 ק £8 מס 1 * 1 י 0 ־ 61 ס 8 11 ק 386 , 1168 ־ 01 .מ. 0 
*? 1111111 )? ? 711 ,ח 13 ח־ £11£1 . 11 .[ ; 1928 , 11 ־ 1 , 11 ו* 3 \נ 

. 0 . 0 ; 1940/41 , 1-11 , 711$ ? £04 171£ ט 71 / 0 1 )?? 71 ? 0 1 ) 471 

- 51 * 10 ' 7 ) 3 1714 > 1071 *#ט!! 1 ** 013 / 0 ? 7/1 ,ת 50 קרחנ$ 

{ס 17 ? 7/1 ,#מ!**? . 2 .[ ; 1945 ,* 141 ח $43771 / 0 111011071 
70 111071 ) 71 ) 443 ) ,(.!>€ ) 0111 . 8 . 0 : 1952 , 5 ? 31 ?< 1 ? 71 ? 
* 11 ) $43771771 711 ?€?£ י(•^ 6 ) ת 50 ־ו 16 >ת\/ . 5 ; 1964 ,) 71 ?{< 7 ה 0 " £711/11 

. 1967 , 14 ! 70 \ ? 111 / 0 
ז. צ.-ר. 

מכשץ־ץ, גם ״משקים״ — בקטעי הגניזה, מסכת בסדר 
טהרות (ע״ע), במשנה ( 6 פרקים) ובתוספתא ( 3 ). 

עניינה: צרכי הכשרת המאכלים לקבלת טומאה (ע״ע טמאה 
וטהרה׳ עמ ׳ 788 ). רובו של פרק ב׳ עוסק בהלכות אחרות 
שהולכים בהם אחר הרוב, ובתוספתא אין נזכר נ 1 שא זה 
אלא בקצרה (א׳, ח׳). מסורות עתיקות מצויות במשנת מ׳ 
ובתוספתא, משום אבא יוסי חוליקופרי איש טבעון (א׳, ג׳) 
וחילפתא בן קוניא(תוסס , ג', ג׳), שאינם ידועים. ענייני מ׳ 
נידונים גם במסכתות אחרות, בייחוד בקשר לדברים התלו¬ 
יים ברצון ובכוונת המעשה של הבעלים. 

מכתב, ע״ע אגרת; דאר; מ" כצורה ספרותית, ע״ע 
ספרות. 


מכתם או אכייגרמו! (מי 1 ר: 01 * 1x44 = כתובת), 

סוג ספרותי, בדרך-כלל שיר קצר ומלוטש, המס¬ 
תיים באמרה שנונה או סאטירית. הנד הקדומים־ביותר 
שהגיעו לידנו הם שתי כתובות יווניות שנשתמרו על־גבי 
כדים מן המאה ה 8 לפסה״נ. מן המאה ה 7 ואילך נמצאו 
ביוון כתובות בחרוזים, במשקל ההכסאמטר או הדיסטיכון 
האלגי, על־גבי מצבות, לוחות נדרים ( 010 ^ 0x ) וכדומה. 
תכנם: תיאור קצר ומאופק של דמות או מאורע. המשורר 
הידוע הראשון שחיבר מ" היה סימונידס. הנד נתחבב בספ¬ 
רות היוונית של התקופות ההלניסטית והרומית. בראשיתה 
של המאה ה 1 לפסה״נ ערך מלאגרום מגדרה קובץ מפורסם 
של מ״, שבו כלל כ 130 יצירות מפרי־עטו, רובם מ" ארו¬ 
טיים• בעקבותיו באו מאספים אחרים, שהוסיפו להופיע 
ביוון עד שלהי ימי-הביניים (ע״ע אנתולוגיה). מן ד׳מ" 
הרומיים שהיו בעלי אופי סאטירי לא נשאר הרבה. הם 
מיוצגים בעיקר ע״י יצירותיהם של קטולום (ע״ע) ומרטי- 
אלים (ע״ע). הנד של מארטיאליס הצטיינו לפעמים בעוק- 
צנותם הבלתי־מרוסנת ואף בגסותם. בין הנד שלו אחדים 
מכוונים נגד יהודים. מכתמיו השפיעו השפעה ניכרת, יחד 
עם ד.מ" היווניים, על התפתחות ד.מ׳ באירופה החל מהר¬ 
נסאנס. במשך כ 200 שנה כתבו כמעט כל המלומדים־המשו־ 
דרים של הרנסאנס באירופה מ" לאטיניים לפי דוגמת מאר־ 
טיאליס או הם" היווניים. אולם לקראת סוף התקופה החלו 
לכתוב מ" גם באיטלקית, בצרפתית ובאנגלית. המ ׳ המודרני, 
שהופיע למן סוף המאה ה 16 , החל להצטיין בד״כ ביתר 
שנינות, הומור ורגש פיוטי. לפירסום גדול זבה האנגלי ג׳ון 
אואן (״ 0 ^ 0 ״י 01 ן; 1563 , או 1564 — 1622 ). באנגלית נכ¬ 
תבו מ" רבים, שמהם יש לציין, למשל, את אלה של ר. הריק, 
א. פופ, ג׳. סויפט (ע׳ ערכיהם) ומ. פריר. בצרפת היה 
לאמן־הם׳ קלמן מרו, ובעקבותיו הלכו מלרב, בואלו, וולטר 
(ע׳ ערכיהם) ורבים אחרים. ברוח דומה — סאטירית-עוקצ- 
נית, לגלגנית ואירונית — נוצרו מ" רבים באיטליה, בספרד 
ובארצות אחרות. ד,מ׳ הגרמני, לעומת-זאת, הוא בעיקרו 
דידאקטי־רפלכסיווי ומוסרי-דתי. הראשון בגרמניה שהצטיין 
בכתיבת מ" היה מ. אופיץ (ע״ע), אך נתפרסם בייחוד 
פרידריך פון לוגאו (ע״ע). גם לסינג, הרדר, גתה, שילר 
ורבים אחרים ניסו את כוחם בכתיבת מ". במאות ה 19 וה 20 
נתמעטו כותבי הנד: באנגליה יש להזכיר את וולטר סוג׳ 
לנדור, שלי, ייטם, ה. בלוק, ר. קיפלינג, ועוד < ובגרמניה — 
את פרידריך ריקרט (ע״ע), אוגוסט פון פלטו (ע״ע) פריד- 
ריר פון בודנשטט ( 1819 — 1892 ), פאול היזח (ע״ע) ואחרים. 
מ", בעיקרם בעלי צביון דידאקטי-מוסרי ודתי או פילוסופי, 
היו מקובלים מאוד בספרויות המזרח הקרוב (ערבית, פר¬ 
סית) והרחוק (הודית, סינית, יאפאנית), השפעתם על הסם־ 
רויות האירופיות ניכרת החל מן המאה ה 19 . 

על ד,מ׳ בספרות העברית — ע״ע עברית, ספרות. 

) 1 ?? 07 ? 111 10771 / £737715 71 )£ 1 ?? 1 ? 5 ,(.!*>) • 1 

1 *? 8 * 14 9 ?ס ? 711 11 וא>ץע £3 . 0 .( ;* 1911 ,ץ 11010£ ז 471 

.€ £ 71 ) 1111 ? 1 ( 7 , 4 171 £01711€ ? 01 ,( £14 . 11 * 1 * ; 1924 , 1£7$7115 ק£ 

, £74711 :££ . 7 7 ? 06 ,ז^? 31 מ . 11 ; 1929 ,£ 171111 ) 1 ) 1 [ 11 4 ) .) 1 ,^ 1 ? 170 ) 8 

1950; 8. ?41X00, $4371131 471(1 111? $404??71 £(71 £7'3771, 1963. 

י. א. ק. 

מלאגרוס (^-^ג^ז), דמות במיתולוגיה היוונית, 
בנם של אוינום מלך קאלידון ושל אלחיה, בתו של 
תסטיוס מלך פלורון. שמו של מ , התפרסם בשל חלקו בהרי¬ 
גת חזיר-הבר, שהחריב את שדות קאלידון, כעונש האלה 



511 


מלאגרוס — סלאים 


512 


ארטמים על שאוינוס לא הקריב לה קורבן. בציד על חזיר־ 
הבר ובהריגתו לקחה חלק אטלנטי (ע״ע), שבה התאהב מ׳ 
ומסר לה את עורו של החזיר כפרם. דודיו של מ׳, אחי אמו, 
גנבו ממנה את העור ובכעסו הרג אותם מ׳. אלתיה קיללה 
אותו בשל כך והאריניות (ע״ע) הובילוהו שאולה. 

אגדת מ׳, בגירסות שונות, נידונה בספר ה 9 של ה״אילי־ 
אס" להומרוס, בשיריהם של סטםיכור 1 ם, סימונידס, פיג- 
דרוס ובקכילידס, ובטראגדיות של סופוקלם ואוריפידס (ע׳ 
ערכיהם). הציד הקאלידוני היה נושא שכיח באמנות המתארת 
החל במאה ה 6 לפסה״נ, ובייחוד בציורים על כדים. 

וע״ע הרקלס, עם׳ 428 ; ור׳ תמ׳ בכרך י״ט, עט׳ 706 . 

מלאגרוס מגדךה, ע״ע אנתולוגיה, עט׳ 690 ! גדר: 

דקפוליס, עמ ׳ 61 ; מכתם. 

מלאווי, ע״ע מלוי. 

מלאיות־פולץףות, לשונות, ע״ע אוסטרונדה׳ 
לשונות אוסטרונזיות. 

מלאים ( 5 ץ 1313 \), שם כולל לעממים ושבטים קרובים 

מבחינה אתנית, המהווים את מרבית התושבים* 

הילידים בחצי-האי מאלאיה ובאינדונזיה. 

הס" נמנים על המונגולואידים הדרומיים. משערים, שא¬ 
בותיהם. הפרומו־מ", היגרו מאיזור-יונאן שבדרום־סין לחצי- 
האי המאלאי בין 2500 — 1500 לפסה״ג. הם התיישבו לאורך 
החופים, בדחקם מפניהם את התושבים הנגרואידים והאום- 
טראלואידים לאזורים פנימיים, מיוערים ומבודדים. משם 
היגרו הפרוטו־מ" לאיי אינדונזיה, לפיליפינים, ואף למאדא־ 
גאסקאר שמול חופי־אפדיקה. מ" קדומים אלה עסקו׳ נוסף 
לציד ודיג, גם בחקלאות, והפיצו את ״תרבות הפדי״ — 
גידול ארז (ע״ע) בהשקיה, שהוא בסים החקלאות של האי- 
זור כולו. 

ה,מ" בני־זמננו הם בד״כ דקי־גיזרה ונמוכי־קומה. מיבנה 
הראש רחב, צבע־העור — חום בהיר, שער־הראש שחור, 
ארוך ודק, שער־הגוף דליל־ביותר. מבחינת הרכבם ומוצאם 
הם צאצאי הכד הקדומים שנתערבו בהם יסודות הודיים, 
תאיים, סיניים וערביים (וע״ע מלזיה, היסטוריה). יסודות 
אתניים אלה יצרו תשתית תרבותית הטר 1 גנית־ביותר. ה¬ 
הבחנה בין הקבוצות האתניות השונות היא תרבותית במהו¬ 
תה, וקשורה בדת, שפה, מינהגים וכד׳. המ" שהיו אנימיס- 
טים (ע״ע) במקורם, התאסלמו החל מהמאה ה 14 . כיום רוב 
ד,מ" מוסלמים, פרט לתושבי הפיליפינים (ע״ע), שהם נו־ 
צרים-קאתולים ברובם. תושבי האי בלי (ע״ע), המחזיקים 
בדת הינדו, ומעט שבטים אנימיסטים. שרידי האנימיזם, 
המצויים באיזור כולו, מתבטאים בחשש מפני רוחות רעות 
השוכנות בכל, וביחס של הערצה עמוקה לאתרים, איל¬ 
נות, בעלי־חיים ובני־אדם קדושים. מן ההינדואיזם קיבלו 
ד,מ" שורה של טקסים וכן את הריבוד החברתי הבנוי בעי¬ 
קרו על החליקה לפשוטי-העם ולראג׳ות — מעמד של ידד 
סנים, הכפר ( 8 ״ 0 ג 1 ת 31 ! 1 ) והקהילה הכפרית מהווים, כבעבר, 
יחידה חברתית חשובה. ההנהגה מסורה בידי ראש־הכפר 
שהוא גם מגן־האמונה והסדר החברתי ("ז!"■:" 131 ^;) המ¬ 
סורתי. האשה פעילה מאוד בחיי המסחר והכלכלה, ברוח 
המסורת והתרבות של דרום-מזרח אסיה. 


/( 106010% ) 466 . 0.113 {( 111010 % ) £1 16 ) 1 011 , 2.118 ׳\£ . £1 . 1 

/ 0 116 $ ) 60 ? 16 ) 7 ,־ 00161 . 0 .£ ; 1927 , 1110 * 0/ 1(16 ? 6 x 111 
- 115 ־ 1 € 13111/01 4 :$' 13 16 ! 7 , 11 *) 81 ת 1 ^ג ; 1945 , 1510 ( 4010 ? 

111 5111161106 506101 ,(. €11 ) 00£ ^ז 111 ^ .? . 0 ;* 1950 ,/( 106 
.) 1 .( - ׳{ 6 > 1 :> ו £1 . 0 . 0 — ־ £6831 .£ ; 1960 , 4510 1610 ) 1 * 501 

, 4510 1116051 * 501 14011110113 / 0 $?* 0601 €1111116 

. 1964 

דן ם. 

הלשוןהמלאיח (מ-ת) נמנית על משפחת הלשונות 
המלאיות־פולינזיות או אוסטרונזיות (ע״ע). היא משמשת 
כשסתם של 10 — 12 מיליון איש בחצי-האי מאלאיה ובאיים 
הקרובים לו. באינדונזיה (ע״ע, עמ ׳ 887/8 ) המית היא 
השפה הרשמית וכינויה באהאסה-אינדונזיה! מספר דובריה 
שם כ 77 מיליון. המ-ת נפוצה גם באיים רבים במזרח האוק¬ 
יאנוס ההודי, בעיקר באיים הקטנים ובאזורי־החוף של האיים 
הגדולים, ומספר דובריה שם מגיע לכמאה מיליון. ניב מלאי 
(שמכונה מלאיו פאסאר — "מ־ת של השוק") משמש אף 
כשפת־קשר בין־לאומית בפי סוחרים רמאים בתאילנד. הודו־ 
סין, סומאטרה, בורנאו, יאווה ועוד. 

השפעה הודית וערבית חזקה ניכרת במ-ת, בעיקר באו־ 
צר-המלים; השפעות אלו מורגשות ביותר ברבדים הגבוהים 
של ההתפתחות הלשונית (ספרות, דת). הכתובות המלאיות 
הראשונות (מאות 5 — 7 ) נכתבו בכתב שמוצאו מהודו. מן 
המאה ה 16 החל השימוש בכתב הערבי, וכתב זה עדיין רווח 
במלאיה ובסומאטרה. עם התגברות המיסיון הנוצרי והמסחר 
האירופי חדר גם הכתב הלאטיני והוא משמש כיום בשני 
אופני־כתיב: האחד — על בסיס ערכי המבטא ההולנדי 
(כך נכתבת באהאסה-אינדונזיה), והאחר — לפי אלה של 
האנגלית (הכתיב המשמש להלן הוא האנגלי). 

רוב המלים במ־ת בנויות משורש דו-הברתי. השורשים 
אינם מאופיינים מבחינה דקדוקית, כל׳, אין בהם הבחנה 
בין שם ובין פועל. למשל: - 1111 >״ — שעה, ליש 1 ן; 

— אני ישן; 1111 ) 311 ( 3 -! — המלך ישן: אולם 11 ^־ 111 ^ 11 — 
שנתי, ו 3 ( 3 ■! ז"!!" — שנת המלך. ריבוי משמעויות 
מעין זה מנוע רק במלים גזורות. גזירת מלים חדשות 
נעשית על־ידי הוספת קידומות, סיומות ותוכיות לשורש 
או ע״י הכפלתו. למשל: מהשורש : 111131 — ״לדאות״ — 
נגזרות המלים 1111311 — להסתכל ב־ (פועל־יוצא); 6111131 ״! 

— להביט: ״ 1111313 ;>:!! נראה ש-( 0 תמי)! ״ 6111131:3 !! = חסר־ 
ראיה; ״ 81111313 ״*} = חוש-ראיה, מראה. הקידומות, כגון 
ז 6 ! , 11 ) , 3 !! ,• 61 ) ת 11£ ס 0 £׳א- 161116£ א ; 1945 

. 1968 , % 0 % 6 < £06 €6 ,(. 611 ) 61 מח־ 31 }^ .\נ ; 1952 , 11101136 

מ. טא. 

הספרות המ״ת היא ספרותם של עמים ושבטים 
דוברי ניבים מאלאיים, באיי אינדונזיה ובחצי-האי המאלאי. 



513 


מלאים — מלאך 


514 


למאלאים ספרות רבגונית בעל־פה: שירים וסיפורי-עם, 
אגדות ומשלי־חיות, חידות ופתגמים, ועוד. הטכסטים הרא¬ 
שונים בכתב ששרדו הם מן המאה ה 5 . את מלאכודהכתב 
למדו המאלאים מן ההודים, והשפעתה של התרבות ההודית 
הטביעה את חותמה על התרבות המאלאית במשך יותר 
מאלף שנה. חשובה היתה במיוחד השפעתן של השירות 
האפיות הגדולות, ה״מאהאבהאראטה" ובפרט ה״ראמאיאנה", 
שאפיזודות רבות מהן ניתרגמו ועובדו בנוסחות שונות החל 
מן המאה ה 10 . ממקורות הודיים באו גם סיפורים ומשלי- 
חיות הרבה, ואף חיבורים דתיים ומיסטיים וספרי מוסר, 
ובן ספרים על משפט, בלשנות וכד. ה״דנג", תיאטרון- 
הצללים, ^לל אף הוא אפיזודות מן הספרות ההודית, בצד 
חומר שנשאל ממחזור־הסיפורים היאוואני המקורי על הנ¬ 
סיך פאנז׳י. במאה ה 15 וה 16 התאסלמו שבטים מאלאיים 
רבים, ועל מסותת ספרותיות הינדואיסטיות ניתוספו מסורות 
הודו המוסלמית, פרם וערב. שיגשגה ספרות תאולוגית, 
מיסטית ומשפטית איסלאמית, וכן נתרבו ספרי־מוסר בתה 
האיסלאם. לתפוצה רבה זכה הרומאן על אלכסנדר מוקדון 
(שהפך בו ללוחם למען האיסלאם). מעניין הוא "ספר אלף 
הקושיות", שגיבורו הוא רב יהודי, המקשה קושיות לנביא 
האיסלאם. בין הסופרים המקוריים בלט המשורר המיסטי 
חמזה פנסורי (סוף המאה ה 16 ). מקוריות נתגלתה גם בכרו¬ 
ניקות וברומאנים היסטוריים־אגדיים. המצויינת שבכח׳ני- 
קות המאלאיות היא "סדרה מליו"("אילן [היחס] המאלאי"; 
תחילת המאה ה 17 ). אחת היצירות המעולות של הסה״מ 
היא "וזכאית האנג טואה" ("עלילות האנג טואה"; עיקרה 
מן המאה ה 16 ), שנעה בין אגדה להיסטוריה. — מבשרה 
של הספרות המודרנית היה עבדאללה אבן עבד אל־קאדיר 
( 1796 — 1854 ), שכתב את האוטוביוגראפית שלו ואת ספרי־ 
מסעותיו ללא זיקה למיתולוגיה ולאגדות• במאה ה 19 וברא¬ 
שית הסב נכתבו הרבה ספרי־לימוד, התפתחה העיתונות 
ונוצרה הסיפורת החדשה — רובה תרגום. ניכרת בהם 
השפעתן של הספרות המצרית החדשה ושל ספרויות אירו¬ 
פיות, בייחוד האנגלית (בחצי-האי) וההולאנדית (באיי אינ¬ 
דונזיה). לא נעדרה גם השפעתן של הספרות הרוסית ושל 
האידאולוגיה הקומוניסטית, בפרט באינדונזיה. בספרות הח¬ 
דשה נאבקות המגמה לאירופיזציה והשאיפה לשמור על 
המסורת. 

,:^ 1115 ^" . 11 ; 1947 2 ,? 111411 * 9 * 111 * 1$ * 11101 ■ס 01 , 33.1 ^־< £300 . 0 

. 14 01 * $$1 ס €1 / 0 4 ,. 111 ; 1950 , 160 — 139 * 7/1 

. 1961 ,*■ 711001111 

י א. ק. 

מלאןי(אגג׳ 86 1 ״ 3 , צרם׳ ש^ת 3 , מיוד ;) 6X0 ^ = שליח), 
באמונה דתית — יצור רוחני העושה את רצון־ 

אלהים ומשמש לו שליח אל בני-האדם; במובן זה שייך הם׳ 
למערכת המושגים הדתיים של היהדות ושל הדתות המונו- 
תאיסטיות שצמחו או ינקו ממנה. חוץ מהדתות הללו יש 
מ" במובן דומה לזה רק בדתו של זרתושטרה (ע״ע). המונח 
מ׳ אינו חידוש בעברית. הוא נגזר משורש הקיים גם בשפות 
שמיות אחרות (אוגריתית, אתיופית, ערבית) והשם מ׳ 
עצמו, במובן של שליח-האל, מצוי כבר בשירת העלילה 
האוגריתית על בעל וענת! אלא ששם מדובר בשליח הנשלח 
ע״י אל אל אלים (האל ים שולח שני מ" אל אסיפת האלים, 
לבקש שיסגירו לו את בעל). 


אלי-הטבע של הדתות הפרימיטיוויות והפו¬ 
ל י ת א י ם ט י ו ת אינם זקוקים לשליחים ביחסיהם עם בני- 
האדם. הם מתגלים להם ישירות בחזיונות או באמצעות 
כוחות־הטבע. אמנם מיתולוגיות אחדות מכירות את המושג 
"שליח־האלים", אבל זהו תמיד כינוים של אלים־לכל-דבר, 
הממלאים את תפקיד השליח, מפני שהוא מתאים לתכונות 
אפייניות להם, ואין הכוונה ליצורים שנבראו במיוחד לשם־ 
כך. כאלה הם אל־האש גיביל במיתולוגיה האשורית-בבלית, 
אל-האש אגני במיתולוגיה ההינדואית, הרמס, הקאטי ואיריס 
במיתולוגיה היוונית. 

בדתות רבות קיימת האמונה ברוחות הכפופים לאלים 
השונים והעושים את רצונם. חלקם נוטים חסד לאדם או 
מגינים עליו, כגון ה 11111$ :>£ באמונת הרומאים או ה ׳\ 0 ״ 4 ס 8 
אצל היוונים, ״השדר׳ אצל הבבלים, וחלקם — מזיקים. 
נראה שאמונות כאלה היו נפוצות אצל כל העמים השמיים, 
לרבות אבות-אבותיו של עם־ישראל. השתרשה בישראל 
האמונה באל אחד, שנתפס כטראנסצנךנטי, הורגש הצורך 
לגשר על המרחק שנוצר בין האל שמעבר לכל גשמיות 
ובין העולם הגשמי. הרוחות הטובים הפכו לפמלייתו של 
הקב״ה, ואילו להסברת קיומם של הרוחות הרעים בעולם 
שנברא ע״י האל הטוב, נוצר המיתוס על הנד שסרחו 
וגורשו מן השמים (השד להלן, עמ' 518 ). התפתחות דומה 
התרחשה בעולם ההלניסטי, במאה ה 1 לסה״ג, בהשפעת 
זרמים מיסטיים ביהדות ובנצרות. הגאו־אפלטוניזם, הנאו־ 
פיתאגוריזם והכתות הגנוסטיות למיניהן, שהדגישו את הט- 
ראנסצנךנטיות של האל העליון, הקימו מערכת של יצורים 
רוחניים המושלים בעולם (הארכונטים). אך כאן, במיוחד 
בגנו׳סטיקה, לבשה תורת ד׳מ" (האנגלואגיה) צורה שונה מזו 
שבדתות המונותאיסטיות, בגלל היסוד הדואליסטי שבה. לפי 
אחת התורות הגנוסטיות, אחד משבעת ד,מ" שנבראו ע״י 
האל העלית ובראו את העולם הוא אלהי־ישראל. מגמתם 
של הארכונטים, ובראשם אלהי-ישראל (הדמיורגוס), אינה 
לגשר בין האל העליון והאדם, אלא להפריד ביניהם ולמנוע 
עי״כ את הגאולה. 

ר,מ" בתורתו של זרתושטרה. לצדו של האל 
העליון, אהורא מזדא, עומדים ששת ה״אמשא ספנטא" 
("בני-האלמוות המיטיבים"), מעין מלאכי־הפנים. אהורא 
מזדא נעזר בהם בבריאת העולם ובמלחמתו ברוח הרע 
אנגרא מיניו, וכל אחד מהם ממונה על אחד מיסודות־הטבע 
או מכוחותיו (המסורת המאוחרת הגדילה אח מספרם). מל¬ 
בדם קיים צבא שלם של מ", ה״פראוואשי". הם שומרים על 
הסדר בעולם, על מהלך הכוכבים ועל הצמח הקדוש "האו¬ 
מה", והם מקבלים לידם את נפשות-הצדיקים במותם, כדי 
להעבירן לגן־עדן. הם גם משמשים כ״מ" שומרים". על כל 
אדם שומר הפראוואשי שלו. הן האמשא ספנטא והן הפרא- 
וואשי זכו לפולחן. לדעתם של חוקרים שונים השפיעה 
תורת הם" הזרתושטרית על התפתחות האנגלולוגיה הי¬ 
הודית בתקופה שלאחר המקרא (ר׳ להלן), והשפעתה מור¬ 
גשת כבר באפוקריפים. 

ד,מ" בנצרות. הנצרות קיבלה את האמונה בנד מן 
היהדות. בברית החדשה נודע לכד תפקיד חשוב. הכד גב¬ 
ריאל בישר את לידתם של יוחנן המטביל ושל ישו. מ" אמרו 
שיר-תהילה כשנולד ישו! הם שירתו אותו לאחר שנתנסה 
ע״י השטן. מ׳ ירד מן השמים לחזק את רוחו, כשהוא התפלל 



515 


מלאך 


516 


בגת־שמנא. מ׳ גולל את האבן מפתח קברו וביזור את 
תחייתו מן המתים. האיגרת אל העברים מדגישה, כי ד.מ" 
הם יצורים ברואים וכפופים למרותו של ישו. הברית החדשה 
אינה רואה בעין יפה את פולחן הנד, ובמיוחד התנגד לו 
פאולום (איגרת אל הקולוסים 18,11 ). יש רמז לאמוגה במ ׳ ־ 
שומר הצמוד לכל אדם. בברית החדשה נזכרים גם מ" רעים, 
מלאכי־שטן. בשמם גזכרים, מבין מלאכי־הפנים, גבריאל 
ומיכאל, אבות־הכנסיה עסקו רבות בתורת-המ". בספר "על 
ההיירארכיה השמימית" (מן המאה ה 5 ), המיוחם לדיוניסיו׳ס 
איש־האריאופאגוס, מתוארת בפרוטרוט מערכת הנד, המור¬ 
כבת מ 3 היירארכיות, של 3 ״מקהלות״ כ״א: שרפים, כרו¬ 
בים, כסאות־כבוד (לאט׳ וחסזר!)}; שליטים( 100€5 זבח 1 תז 110 ), 
כוחות (;!־!!!"(ץ), אדירים; נשיאים, שדי-פד ( €11 :§ת 2 ו 01 ז 3 ). 
ונד. גם תאולוגים חשובים ביה״ב. כגון פטרום לומבארדום 
(במאה ה 12 ) ותומאם מאקווינו (במאה ה 13 ), הקדישו בכת¬ 
ביהם מקום נכבד לתורת־הנד. לדעת הכנסיח הנוצרית נב¬ 
ראו ר-מ" כיצורים מושלמים׳ אבל כיוון שניתנה להם הרשות 
לבחור בין טוב לרע, חטאו אחדים מהם וגורשו מן השמים; 
אלה הם ד.מ״ הרעים או השטניים (השר לעיל, עמ ׳ 514 
ולהלן, עמ' 518 ). מכל הכד היה מיכאל היחיד שזכה, לפחות 
מן המאה ה 6 , לחג מיוחד בכנסיה המערבית ( 29 בספטמבר). 
כנסיות רבות נבנו לכבודו במערב ובמזרח, ואגדות סופרו על 
התגלויותיו במקומות שונים, הנושאים עתח את שמו, כגון 
4101151 ^ .) 5 זח 10 \ בצרפת, 401101 ^ <ג' 1 ;> 3 ו 411:1 ^ . 51 באנגליה, 
ועוד• בכנסיות המזרחיות זכו גם הנד גבריאל ורפאל לפולחן 
נפוץ, ואילו בכנסיה הקאתולית נקבעו להם ימי-חג רק בזמן 
החדש. בכנסיות הפרוטסטאנטיות נדחתה האמונה בם" ל- 
קרן־זווית׳ או ניטשה כליל. 

מקום חשוב מאד שמור למ " במאגיה הנוצרית, המוסרת 
מאות שמות של מ". ידיעת שמו ותפקידו המדויק של 
כל מ׳ נחוצה כדי להפעיל את המ ׳ הנכון למטרה הרצויה 
בעזרת השבעות וקמיעות. שמות־הנד המצויים בטכסטים 
מאגיים ביוונית, בקופטית, באתיופית ועוד, גזורים בחלקם 
משורשים עבריים, והם ידועים גם מספרות־הקבלה; חלקם 
באו בירושה מן הספרות הגנוסטית. 

המ" באיסלאם. כנצרות כן גם האיסלאם קיבל את 
האמונה בכד מן היהדות. ד.מ׳ נקרא בקוראן - 0 ^ — 
מלאך — (בלי) אחרי ה-(!) וברבים הקוראן מזכיר 

גם את שמותיהם של שניים ממלאכי-השרת: גבריאל 
שגילה למוחמד את דבר־אלהים, ומיכאל 
(.ט 315 >). הכד שסרחו ונענשו הם הזוג הארות ומארות 
סודה ב׳, צ״ו). בסורה ל״ב, י״א מזכיר 
הקוראן את "מ׳-המוות" בלי לנקוב את שמו. במסורת נקרא 
מ׳ זה עזראיל (<<.) '<>), ונמסרו עליו סיפורים רבים, 
שלרובם יש מקבילות באגדה העברית. למ׳ ׳ שנזכרו בקוראן 
הוסיפה מסורת האיסלאם עוד מ" רבים, המהווים את "הקהל 
העליון" (וטל ביטוי המופיע כבר בקוראן). 

אחד מהם, אסיאפיל ('-ע' ^), נמנה עם מלאכי-השרת. 
הוא יתקע בשופר כדי לבשר את תחיית־המתים ואת יום־ 
הדין. אחת הסודות של הקוראן — סורה ל״ה הנקראת 
״סורת־המ״ ״, מתארת את הנד בפסוק הראשון בזה ה לש ץ: 
"השבח לאל, בורא השמיים והארץ שעשה את הנד, שליחיו, 
בעלי 2 זוגות כנפיים, 3 ו 4 זוגות". על גבריאל מסופר 
במסורת, שהיו לו 600 כנפיים כשהופיע למוחמד בליל 


עלייתו לשמיים. לפי הקוראן, הנד הם יצורים ברואים, כפו¬ 
פים לרצונו של אללה. הם משבחים ומקדשים את אללה 
בשמיים ויוצאים לעשות את שליחויותיו. הם שומרים על 
בני-האדם ומשמשים להם מליצי־יושר לפני אללה. אך עם 
כל השלמות שבהם עלולים הם גם לחטוא. כך למשל, אבלים 
השטן, שהיה בראשונה אחד הנד, אבל סירב לעשות כמצוות 
אללה ולסגוד לאדם הראשון ככל שאר המ", ועל כך גורש 
משורותיהם. בדומה לתאולוגים הנוצרים, הקדישו גם ד,ת־ 
אולוגים המוסלמים מקום רב לדיונים על טבעם של המ " . 
על תכונותיהם ועל היחסים ביניהם לבין אללה וביניהם 
לבין בני-האדם. 

בטכסטים מאגיים ערביים מוזכרים מ" רבים בשמותיהם, 
המסתיימים עפ״ר בהברה "איל", כגון קלקאיל. דרדאיל׳ 
שרקאיל וכר. בשמות אלה נעשה גם שימוש בקמיעות 
שהמוסלמים מרבים להשתמש בהם. 

, 1111111 >! 3 ) 1 > 11 ) 01111111 1111 11 ) 1111 ) 151 ) 0 ) 01 ,.' 01111 ( 11 ( 1 .!׳ז 

111111 0/1111111111 . 15115/1 )[ 111 ! 1 )^ 411 1111111 '■! , 11108 .. 1 ; 9 (}(' 1 
,.' 0 א ■ 1 ז 003 1 ). 15 ׳״ 0 () 1111111 0 ) 011 41111 ) 40/111111111 י, 

- 11 ח ■ 111 ) 1 ו? 5 ) 411$ 1 -^ 1 , 030101011 .[ ; 1925/26 — 1924/25 

,ת 50 ז 0 > 0 ? .£ ; 1952 ,) 115 ^£' 1 ) 4 1 ) 1 )! 1 ) 1 5 ) 11 ) 11 '!) 51011 ! 

־ 8031 ) 1 )£ 11 ! , 11 ( 11110 .( ;־ 1955 , 111 )^ £11 11 ) 11 011 ) 8111/1 0115 
. 1962 ,( 53-200 , 5 , 1130010111 ־ 011 0011 1100 ; 50 / • 01 ) .* 10 

מ. ו. 

המ׳ מתואר באמנות כבר בנצרות הקדומה, תחילה 
כעלם בלבוש לבן (בקאטאקומבה ע״ש סנטה פריסקילה 
בר(מא). מן המאה ה 4 ניכרת בתיאורו השפעתם של פסלי 
גיקי (ע״ע; וע״ע אשקלון, עמ׳ 435 [תבד]; הלניזם, עמ ׳ 
685 [תמ׳]) בעלת הכנפיים הגדולות; אבל להבדיל מהם, 
המ" תמיד לבושים, ועפ״ר בלבן. לעתים צורפו להם הילה, 
שרביט ומגילה. התיאורים העתיקים־ביותר של המ" המכו¬ 
נסים נמצאו בתבליטים באפריקה הצפונית (הנד מיכאל על 
דיפטיכון אלכסנדרוני). הדמויות עצמן הן גברים, צעירים 
או מבוגרים, לבושים טוניקה ופליום. בהשפעה ביזאנטית 
מתוארים הנד כפמליה של ישו ואמו, כשהם לבושים בפאר 
ונושאים כנפיים (פסיפס של סאנט אפולינארה אין־קלאסה 
בראונה). וע״ע אבות, עט׳ 119/120 ; ביזנטיון, ענד 406 , 
408 (תנד). מ" עם כלי־נגינה בידיהם ומקהלות־נד צוירו 
בכיפות כנסיות ביזאנטיות. הם" הטובים והרעים נבדלים 
לפעמים אלו מאלו ע״י צבעים (אדום לעומת כחול). בתיאו¬ 
רים מיה״ב לבושים הנד לבוש ארוך (תנד: ע״ע יואבס, 
חזון, עם׳ 278 ); מן המאה ה 13 הם לבושים לפעמים בתלבו- 
שת־כמרים (וו איק: "כבשת־האל"; הוגו ון דר גום [ע״ע, 
ור׳ שם תנד, ענד 451/2 ]; גררד דויד [ע״ע]; וע״ע איקונין, 
עט׳ 71 [תמ׳]). מ״־ילדים מתוארים באמנות קדם־גותית 
(ע״ע גותיקה, עמ׳ 536 [תפד]). בזמן הרנסאנס הופך ה״פו־ 
טו" (=הילד) לנד מכונף. גם בבארוק מופיעים ה״פוטי"- 
הנד כחלק מרשים של דקוראציות. בבארוק ובתקוקו מתו¬ 
אר לפעמים הנד באופן חושני, בחצי-לבוש. תיאורים שונים 
ומנוגדים ניתנים למ ״ אצל רמבראנט: מצד אחד הם' הוא 
״האיש״ של התנ״ך׳ ומצד שני — דמות זוהרת של העולם- 
חבא (תנד: ע״ע דניאל, עמ׳ 875 ) או שליח אלוהי(תמונות: 
ע״ע אבות, עט׳ 115/6 ; אברהם, עט׳ 289/90 ). בצורות 
מיוחדות תוארו השרפים והכרובים (ע״ע, עמ ׳ 
1024/5 ). 

תמונות נוספות של מ״—ר׳ כרכים: א׳,עט׳ 117/8,113/4 , 

287 . 526 , 576 ; ב׳, ענד 760/1 ; ד', עמ ׳ 48/9 , 315 ; מ/ 



517 


מלאך 


518 


עם׳ 408 ; ט/ עט׳ 861/2 ; י״ח, עמ׳ 650 ; י״ט עמ ׳ 66 ׳ 1006 ׳ 
1008 . 

; 1907 ,: 11151 ?£! ח 114 21142 * 1 מו 1%21 ז£ !* 1 ( 1 ,מ 6061618011 . 1 ־ 1 

014 17 \ 414 142111 '> > 0 ' 4 1 ^ 1 111115 > , 10116 | 1 ז\ .ץ 

־ £01 .\ £62116 ,( £11081 . 41 ס!) / #6 מ£ ,־ £130801 .ז ; 1941 , 512612 

,ח 5161 ־ 131110161 ־ 1 .* 1 ;* 1962 ,( 5 ,תז 10 ס 6 זל 1 ־ 11 ! 0 1 ) 110 6 >! 1 :ז 0 ^ 

. 1962 , £#£21 ' 40 }/ 51 >? 4 \ 1 

מ. 

ביהדות. מ׳ — נברא, ממוצע בדרגתו בין האדם לבין 
האל. המקרא מגיח בבירור מציאותם של מ", המשרתים 
לפני ה׳ ומשמשים בשליחיו בתפקידים מגוונים. פעמים 
הכוונה, אמנם, לשליחים אנושיים (ברא׳ לב׳ ד), פעמים 
לשימוש ספרותי מושאל (תה׳ קד׳ ד) ופעמים מוסב אף 
הביטוי השלם "מ׳־ה׳" על בני־אדם (תגי א, יג; מלא׳ ב, ז). 
מאידך גיסא׳ קרויים חט" לעתים "אלהים" (שמו״א לח, יג), 
"בני אלהים" (איוב א׳ ו׳ ועוד), "קדושים" (תה׳ פט, ת! 
איוב ה, א) ומצוי אף "איש" סתם (ברא' לב, כה, כט, לא; 
והשר הר יב. ה). — וע״ע כרובים. משום־כך יש מקראות 
שאין בהם הכרע למי הכוונה. פעמים מתחלפים ה׳ ומלאכו, 
כבמעשה הגר הפוגשת "מ׳־ה׳" (ברא׳ טז, ז), הנקרא אח״כ 
"ה׳" (שם יג; כא, יז ואילך), ובפרשת העקידה (שם כב, 
א, יא—יח). "מ׳-ה׳" נגלה למשה בסנה, אך בכל הפרשה 
המדבר הוא ה׳ בעצמו. גם השופט גדעון משוחח, חליפות, 
עם ה׳ ועם "מ׳־ה׳"׳ ו״מ׳-ה׳" הנגלה ליעקב בחלום אומר 
לו: "אנכי האל בית אל" (שם לא׳ יב—יג). ע״כ אפשר, 
לכאורה, שד,מ׳ נתפס במקרא כצורה של התגלות־ה/ ואין 
הוא עצם נפרד ממנו. 

הנביא מיכיהו מתאר את "ה׳ ישב על־כסאו וכל־צבא 
השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו״ (מל״א כב, יט; דה״ב 
ית, יח), והוא נועץ בהם. קבוצות־מ" מתוארות בפרק 
הקדשת ישעיהו (פרק ו), ושם הם קרויים "שרפים", והם 
בעלי־כנפיים. יש לציין כי במקומות אחרים מתאר הביטוי 
״צבא השמים״ את הגרמים השמימיים (דב׳ ד, יט; ירמ׳ ח, 
ב). קבוצות־מ" ("קדושים", "בני אלים") מהללות את ה׳ 
(תה׳ פט, ו—ח), ובאיוב מתייצבת כל קבוצת "בני האל־ 
הים", ובתוכה השטן, לפני ה׳ (א, ו), אלא שגם באיוב 
מציין אותו ביטוי עצמו גם את הגרמים השמימיים (לח, ז). 
קבוצת מ" נזכרת גם בחלום־יעקב (ברא׳ כח, יב). 

מ׳ יחיד, או מלווה ע״י מ׳ נוסף או שנים, המבצעים 
שליחותיה׳, נזכרים כמה וכמה פעמים במקרא. הם מתגלים 
בצורת אדם, כבמקרה שלשת ד,מ" שביקרו אצל אברהם. 
האחד מבשר את לידת יצחק והשנים האחרים ממשיכים 
לסדום להפוך את העיר ולהזהיר את לוט. לעומתם לא ברור 
מהו תפקידו של הפד בפרשת קריעת ים־סוף (שט׳ יד, 
יט־-־כ). סתום במיוחד הוא עניין המ ׳ הנשלח לפני בני־יש־ 
ראל במדבר לשמרם בדרך, שעליו נאמרה האזהרה: "השמר 
מפניו ושמע בקלו, אל-תמר בו, כי לא ישא לפשעכם, כי 
שמי בקרבו" (שבד כג, כ—כג). פעמים שהמ׳ מתגלה לבריה 
אחת ואינו נראה לאדם הסמוך לה, כמקרה בלעם ואתונו 
(במד׳ כב׳ כב—לה), וגם יהושע אינו מזהה "איש עמד 
לנגדו" כמ ׳ (יהד ה, יג—טו), מ׳־ה׳ שבשופטים (פרק ב) 
אפשר שהוא נביא׳ אך זה המתגלה לגדעון ופועל נפלאות 
לפניו הוא בוודאי מ' (שום׳ ו, יא—כד); ובוודאי זה המבשר 
את לידת שמשון, העולה בלהבת הזבח השמיטה (שם, יג). 
מ׳ וחרבו שלופה בידו (בדומה למעשה בלעם) הוא שלית 


המגיפה בימי דוד (שמדב כד, טז—יז; דה״א כא, טז—כז). 
מ׳ נזכר גם בפרשת אליהו (מל״א יט, ז) ומ׳-ה׳ הוא שהיכה 
את מחנה סנחריב הצר על ירושלים (מל״ב יט, לה). בתה- 
לים נזכרים מ" כמה פעמים, והם מגינים על הצדיקים (לד, 
ח; צא, יא) ומענישים את הרשעים (לה, ה). מלבד ספר 
תהלים נזכרים מעט מאד מ" בספרי הכתובים (השר משלי 
ל, ג! קהלת ה, ה), בעיקר בדברי רעי איוב (ד,ית; ה, א! טו, 
טו) ואליהוא (לג, כג). 

עובדה מעניינת היא, שלמרות ההזכרות המרובות בחל¬ 
קים ההיסטוריים של תורה ונביאים ראשונים, ממעטים נביאי־ 
הכתב הגדולים — מלבד יחזקאל וזכריה — להזכיר את 
המ׳ ׳ . הם נזכרים בפרשת הקדשת ישעיהו הנ״ל, בפסוק 
הסתום: "הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיוך 
(ישע׳ לג. ז) ובהתייחסותו של הושע לחלום יעקב. כן נזכר 
מ׳ בחלקו השני של ישעיהו (סג, ט). חגי (ע״ע) הנביא 
נקרא "מ׳ ה׳ במלאכות ה׳" (א, יג), ומלאכי (ע״ע), מלבד 
הסמליות שבעצם שמו, מכנה את הכהן "מ׳ ה׳ צבאות" (ב, 
ז). "הנני שילח מלאכי" (ג׳ א) אפשר שהוא מ׳ ואפשר 
שהוא אליהו (השו׳ שם, כג—כד). על ד.מ" בנבואת יחזקאל 

— ע״ע. עמ׳ 733/4 ; ובנבואת זכריה — ע״ע, עם׳ 886/7 . 
בשני ספרים אלו נועד לבד, המתוארים בפירוט רב, תפקיד 
מרכזי ומכריע בתהליך הנבואי. 

ספר דניאל מרכה מאד בדברים על המ", כינוייהם ומע¬ 
שיהם, אך בקרבתו המיוחדת לספרות האפו׳קאליפטית (וע״ע 
אפוקליפטיקה) מצויים בו חידושים בנושא, ביניהם שמות 
הנד גבריאל (ע״ע) ומיכאל (ע״ע). הפקדת מידה של חמה 
בידיהם (ד, יד), קביעת מ" כ״שרי-אומות", והעובדה שכל 
חזיונותיו של דניאל נמסרו, או פורשו, ע״י מ", שלא בזכריה 
שזכה גם לנבואה ישירה מאת ה׳. — מ" "נופלים" מתוארים, 
ככל הנראה, בסיפור "בני האלהים" שבחרו להם נשים מ״בנות 
האדם"(ברא׳ ו, א—ד), ובדומה הוא מעמדם של המ " השפו¬ 
טים שבתהלים (פרק סב), שניטלה מהם תכונת האלמוות 
(והשר לעיל, עמ ׳ 514/5 ).— וע״ע התגלות, עם , 613 — 615 . 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א׳—ד/ מפתחות, 

תרצ״ז—תשט״ז ן ,. 7 . 1,4 * £0£2111 001111.52111 1 ־ 51161 .ק 

,. 1 ) 0 ־ 1011 , 71£215 ^ / 0 <{ 0121101701 4 < , 031641800 . 0 ; 1934 

. 1967 
ב. י. ב. 

בספרות היהודית־הלניסטית יביה״ב. 
פילון זיהה את ד,מ" עם ה 65 עס^ 8011 , כל׳, "נשמות השטות 
באוויר״ ( 142 , 1 800111115 06 ; 6 , 11 , 115 נ 11 ]מ 01£2 £(!), 
בנות־אלמוות העושות את דרכן השמימה. אין אלה נפשות- 
המתים אלא נשמות ערטילאיות בשיא הזכות והשלמות, 
ש״מעולם לא חשקו בדברים ארציים", וע״כ לא ירדו מעולם 
לשכון בגופות. הנד "מוסרים את דברי האל ומצוותיו לבניו 
ומספרים לו על צרכיהם". וזהו הנמשל במ" העולים ויורדים 
שבחלום יעקב. ד,מ" הם מ״כוחותיו" של הבורא, והוא פונה 
לפעמים, בכבודו ובעצמו, אל האדם, ללא מתווכים. פילון 
הבדיל בין מ" מיטיבים ומענישים, העושים שניהם שליחות 
השם, אך את ה״מ״ הרעים״ — שהוא הודה בקיומם, וזיהה 
אותם. כנראה, עם ד,מ" ה״נפולים" שבספרות האפוקאליפטית 

— לא ראה כשליחי-ה׳, וע״כ סבר שלא ראוי כלל לכנותם 
מ". בפירושו לספר שמות (כג, כ—בא) ישנה תפיסה עיו- 
נית־יותר של הנד כ״יועצים" בתוך נפשו של האדם. פילון 
פירש מקראות המדברים על "כבוד ה׳" ועל כוחות אתרים 



519 


מלאך 


520 


הסובבים אותו׳ כמ״ המייצגים את הלוגוס (ע״ע! 06 
48 — 45 , 1 .^ 1 0 פק 5 ), ומכיוון שלדעתו גרמי־השמים הם 
נטולי רוח־חיים, לא יכול פילון לזהות את נפשות־הכוכבים 
עם המ". 

השפעות פילוניות וגנוסטיות נתערבבו יחד באמונתה של 
הכת היהודית המכונה "מגריה", שפעלה — כפי הנראה — 
במצרים במאות הראשונות לסה״ג. ע״פ עדותם של אל- 
קרקיסאני ואל-שהרסתאני יחסה כת זו את כל הביטויים 
המגשימים שבמקרא למ/ שלדעתם הוא שברא את העולם 
ונתגלה לנביאים. מ׳ זה הוא נוסח גנוסטי (ר׳ לעיל׳ עמ׳ 
514 ) מסולף של הלוגוס הפילוני; לדעה זו אין מקבילה 
בכתבי כת מדבר־יהודה ובכת האיסיים, אך היא מקבילה 
ומתעוררת אצל הקראי בנימין נהונדי (ע״ע)׳ במחצית הרא־ 
שונה של המאה ה 10 . במאה ה 12 הלך בדרך זו גם יהודה 
הדסי (ע״ע), בעיקר בעניין תפקידו של ד.מ׳ הזה בתהליך 
ההתגלות הנבואית, ולדעתו גם נבואת משה באמצעותו 
היתה. דעות אלו מדגישות כולן שאף הנד הגדול הזה, ששם 
ה׳ בקרבו, נברא הוא. 

רס״ג דחה את דעות הקראים כאילו ביטויי ההגשמה 
מכוונים לבד, ואת ההתגלויות הנבואיות פירש ע״י תורתו 
המיוחדת בדבר ״הכבוד (ע״ע עמ׳ 543/4 ) הנברא"— המ¬ 
זוהה אצלו עם השכינה — וה״דיבור הנברא". הכבוד הנברא 
הוא אור בהיר המלווה אח הדיבור הנברא ומסיר בכך מלב 
הנביא כל פקפוק בדבר אמיתות נבואתו. הכד עצמם הם 
נבראים "מאירים", אך דרגתם מתחת "לכבוד" והם נושאי 
הכסא אשר עליו מופיעה צורת הכבוד הנברא. עם זאת 
קובע רס״ג כי רק משה זכה להתגלות ישירה של הדיבור 
הנברא, ואילו אצל שאר הנביאים דיברה שכינה באמצעות 
"כבוד" או מ׳. לדעתו׳ ד.מ" הם בעלי־גוף, אף כי מחומר 
מעודן ו״דק״־יוחר (אש), וכך היתה גם דעתם של יצחק 
ישראלי (ע״ע) ושלמה אבן־גבירול — אף ששני האחרונים 
החזיקו גם בדעה כי המ " זהים עם "השכלים הנבדלים" 
(ר׳ להלן). ר׳ אברהם אבן עזרא ראה בדברי רס״ג כוונה 
להעמיד את האדם עליון על הנד/ ויצא כנגדה. לדעתו דרגת 
האדם הרבה למטה מן הכד, ידיעתו אינה שלמה כידיעתם, 
ורק במקרים נדירים זוכה נשמתו, לאחר המוות, לדרגת 
ד.מ". לדעתו, הנד נטולי־חומר, והם מייצגים עולם עליון 
שהוא כולו "כבוד". השקפה נאו־אפלטו׳נית זו על עולם הנד 
מתוארת על־ידיו, בצורה פיוטית, בספרו "חי בן מקיץ". 

בעקבות אבן־סינא נתקבלה בין הפילוסופים האריסטו־ 
טליים היהודים ביה״ב ההשקפה כי ד.מ" זהים עם "השכלים 
הנבדלים״ — הכוחות התבוניים המניעים את הגלגלים 
(מו״נ ח״ב, ד—ד), ובכך נסתרה כליל ההשקפה המסורתית 
בדבר היותם נבראים בעלי-גוף. מתוך־כך נתעוררה השאלה, 
כיצד ניתן לראותם ומה פשר תיאוריהם כבעלי־כנף, מעופ¬ 
פים וכד׳. לדעת הרמב״ם ביטויים אלה כולם נאמרו בהש¬ 
אלה, "במראה הנבואה" (שם ח״א, מ״ט); עם זאת ראה 
הרמב״ם את השם מ׳ כמשותף לתיאור כל הכוחות והדחפים 
הפועלים בטבע ובנפש-האדם׳ ולתיאור ארבעת היסודות 
ומערכת-הגלגלים. מכיוון שהדחפים האנושיים מתחלפים 
ומשתנים ללא הפוגה, הרי ש״בכל יום הקב״ה בורא כת של 
מ", אומרים לפניו שירה והולכים להם" (ב״ר ע״ח, א׳), 
בניגוד למדרשים אחרים המדברים על מ״ קבועים — 
המייצגים כוחות־טבע קבועים. זהו גם הפירוש למאמר חז״ל 


"אין מ׳ אחד עושה שתי שליחויות ולא שני מ" עושים 
שליחות אחת" (ב״ר נ/ ג׳), המתייחס לכוחות־הנפש המ¬ 
גוונים. בהתאם להשקפתו על הגרמים השמימיים, שהם בעלי 
דעה את ה׳ ועובדים אותו כפי מדרגתם, קבע הרמב״ם את 
דירוג הנד לפי דרגתם הם בידיעת בוראם, וזה סדרם 
!היורד): חיות, אופנים, אראלים, חשמלים, שרפים, מ", 
אלהים, בני-אלהים׳ כרובים׳ אישים (הל׳ יסודי התורה ב׳, 
ה׳—ח׳). 

רבי יהודה הלוי דחה כליל את תורת "השכלים הנבדלים" 

ואת תורת הנד התלויה בד■ (כוזרי ה׳, כ״א; אך השר שם 
ד׳, ג׳), ולאחריו עשה כך גם ר׳ חסדאי קרשקש (אור ה/ 
א׳, ב׳, ט״ו; ד׳, ג׳) ור׳ יצחק עראמה. הצעה שיטתית 
ומפורטת של הדעות השונות ניתנה ע״י ר׳ יצחק אברבנאל 
בפירושו לס׳ מלכים א׳, פרק ג׳. 

צ. בלופבוע, השכלים הנבדלים במשנתו שי הרמב״ם (תר¬ 
ביץ. 0 ') תשל״א ! , 221 — 218 , 1 , 1110 !? ,ח 01£50 ׳ 8 \ . 11 

1/10 / 0 $0111 5 1/10 / 0 ן״־£/ 6 ׳>־זי/ 10 ( " 7 ,. 1 * 1 ; 1947 , 423 — 366 
,ת 1 נ 1 זס 0 . 11 ; 1962 ( 16 , 5 ־ 161 ) 3 ? 5 * 031 011 זז 63 דח 011 ) 1 / 101 - 05 )$ 

1/171 110 110011 1-0 11 : , 151011110170 ׳! 10011 10 €1 11710 ס 10 י 41 > 

- 7 11 110110 ,ב 1 *[ 3 ז \ . 0 ; 1954 , 105 , 66/7 , 54 — 49 ,ו 207 !> 0 \ 
- 0 §'ס 4 \! 1/10 10070 ,;■ 147 , 0016 •א ; 1960 , 211 — 172 ,#ס/ס!/ 
; 1960 ,( XXX £ ,.ש 80 31 ) 1611 ־ 01 .־ 0£ (66 ■41x161 .תזסס!) ? 111 ( 1-1 
$0015 1011/1511 £0107 1/10 0714 £01/0710111071 1117017011 } 10 ( 1 ' ,. 1 ) 1 

. 1961 ,( 12 \ ,. 01 >* £!* .מזס״ן) 

ש. צ. א. 

באגדת חז״ל. התפיסות השונות והמגוונות בשאלת 
יחס האלהים לאדם בכלל ולישראל — עם־הבחירה — 
בפרט, בבעיית הצדק והרשע, בשאלת מקור הרע בעולם 
והבעיה האנתרופומורפית, השפיעו על תורת־המ" אצל 
חז״ל. מורגשת נטיח להתעלם מקיומם של מ", אף כשהם 
מפורשים בפסוק, כשמדובר בקירבתו של ה׳ לעמו (מכילתא 
דר״י, שירה, ג׳)׳ והתנאים מדגישים הרבה שגאולת ישראל 
היתד. ״לא ע״י מ׳ ולא ע״י שליח״ (שם, פסחא, ז׳ * ספרי׳ דב׳ 
מ״ב! הגדה של פסח! והשר לכך תרגום־השבעים לישע׳ סג, 
ט: "לא ציר ונד, פניו הושיעם"). אף שהדגישו הרבה את 
השתתפותם ההמונית במעמד הר־סיני (ספרי׳ במד׳ ק״ב), 
צימצמו את תפקידם למתן סיוע וחיזוק לישראל, ולא כמ¬ 
תווכים בעצם ההתגלות. רק האמוראים המאוחרים מדברים 
על השתתפותם החיובית, ובפועל, במעמד זה. כן שאפו 
חז״ל ליטול מן הט" כל סטאטוס עצמאי בדומה לדמיורגוס 
(ע״ע). על יסוד ספר דניאל הכירו התנאים בנד כשרי- 
אומות בשמים (מכילתא, שירה, פ״ב), והאמוראים אף נתנו 
גוון של עונש לעובדת מסירתם של ישראל ביד מ" שכאלה 
— שבימי משה היתה השגחתם והנהגתם בידי ה׳ בכבודו 
ובעצמו, ורק לאחר מות משה נמסרו בידי שר — אותו 
שראה יהושע (תנחומא משפטים, י״ז! שמו״ר ל״ב, ז׳). 
הדעה שישראל נבדלים משאר אומות בכך שהם לבדם לא 
ניתנו, מלכתחילה, ביד "שרים", הובעה כבר בתרגום־השב־ 
עים לדברים לב, ח, ואצל בן־סירא (יז, יז), האומר: "לכל 
גוי הקים שר, וחלק ה׳ בני ישראל הוא"; וכך סבר בעל 
ספר היובלות (טו, לב) ובעל מגילת מלחמת בני אור בבני 
חושך (מהד' י. ידיו, עם׳ 338 ); רק חטאם של ישראל גרם 
שיימסרו גם הם ביד "שר". 

תפיסה זו של תפקיד המ׳ פתחה פתח, וגם זימנה אפ¬ 
שרות של תשובה, לטענות מצדם של מינים (ע״ע). המ׳ 
שבשמות כג (ר׳ לעיל, ענד 517 ), הנושא בקרבו אח שם ה׳, 
רומז, לדעת מין אחד, לאמונה בשתי רשויות, ועל־כך השיבו 



521 


מלאך 


522 


רב אידית, שאין מ׳ זד׳ אלא שליח, שפל כוחו בא לו משם ה׳ 
שבקרבו (סנה׳ ל״ח, ע״ב; וע״ע מטטרון). חז״ל הטילו על 
ד,מ" תפקידים הרבה בפירושיהם למעשי־הגאולה ולפסוקי 
שיר־השירים, פדי להרחיק באמצעותם ביטויים מגשימים 
(מכילתא, בשלח, פ״ז). בדרך־כלל מתחלפים ד׳מ" אצל 
חז״ל, כבמקרא, עם ה׳ בעצמו, וכך הדבר גם בספרי-החש- 
מונאים; יהודה המקבי מזכיר בתפילתו את הפאת מחנה 
סבחריב בידי מ׳-ה׳ ומסיים תפילתו: "כן תיגוף את המחנה" 
(חשמ״א ז/ ל״ט — מ׳). הם" כולם אלמונים, ואף שידעו 
את הפסוקים בדניאל על מיכאל, שרם של ישראל, לא קבעו 
לו חז״ל כל תפקיד מיוחד במעשי העבר. הזכרתו מתחילה 
בספרים האפוקאליפטיים וחוזרת ומתעוררת במדרשים המ¬ 
אוחרים (אגדת בראשית, ל״ב, ובמדרש תנתומא [בובר], 
תצוה, אות ח׳, שהוא מאוחר ונזכר בו גם סמאל [ע״ע 1 ). 

עניין לעצמו הוא היחס בין בני ישראל והם״. קיטרוגם: 
"בני אדם עובדי ע״ז מהלכין ביבשה בתוך הים..." (מכילתא 
דר״י, בשלח, פ״ו) ועוד, נסתר ע״י העמדתם של ישראל 
בדרגת קירבה מיוחדת וחביבות יתירה על זו של ד׳מ": 
"ישראל, אתם חביבין לפגי יותר ממלאכי-השרת... ישראל 
מכובדין לפני יותר." אתם גדולים לפני... מקודשים לפני... 
משובחים יותר ממלאכי־השרת" (אדר״נ. נו״ב, מ״ד); זוהי 
דרשה של ר׳ מאיר, ודומה לה דרשתו האחרת: "מי גדול 
השומר או הנשמר, מן מה דכתיב ,כי מלאכיו יצוה*לך 
לשמרך' (תה׳ צא, יא) הוי הנשמר גדול מן המשמר" (ב״ר 
ע״ח, ב׳), דרשות אלו—ד מאיר אמרן בעקבות דרשת ר״ע 
רבו: ",לחם אבירים אכל איש' (תה׳ עדו,כה), לחם שמלאכי- 
השרת אוכלין אותו" (יומא ע״ה, ע״ב). בשעת מתן־תורה 
התנגדו לכך הם"׳ ומשה הוכיח להם כי רק בני-אדם מסו¬ 
גלים לקיים מצוות, וע״כ מדרגתם גבוהה משל ד׳מ״ — 
והורו לו הנד (שבת פ״ח—פ״ט), מתוך-כך תלויה מעלתו 
של אדם במידת-שמירתו על המצוות בפועל: "בזמן שה¬ 
תורה יוצאה מפיו [של הכהן] הרי הוא כמלאכי־השרת ואם 
לאו הרי הוא כחיה וכבהמה" (ספרי במד׳, קי״ט). גם ב־ 
"איגרת אל העברים" הובע הרעיון שהצדיקים גדולים מן 
ד!מ״, אלא שמשתמשים בו שם לגבי ה״בן" — ישו ( 1 , 
13/14 )! פולמוס גלד בנושא זה נמצא בירושלמי (שבת י׳, 
ס׳). קירבתם היתרה של ישראל מתבטאת גם בכך, שהם 
"אומרים שירה בכל שעה" ומלאכי-השרת פעם ביום (או 
בשבוע׳ או בחודש), "ואין אומרים שירה למעלה עד ש¬ 
יאמרו ישראל שירה למטה" (חול׳ צ״א, ע״ב). מחלוקת 
עקרונית היתה גם בשאלה מי חשוב ממי, האדם או הנד, 
ובעוד שהשבעים מתרגמים את הפסוק "ותחסרהו מעט 
מאלהים״ (תה׳ ח, ו) — מעט ממ", הרי כתוב זה מתפרש 
כפשוטו, בידי תנאים ואמוראים, להוכחת עליונות האדם 
(ב״רי״ז, ד׳< נדד ל״ח, ע״ב; והשו׳ סנה׳ ל״ח, ע״ב— על 
שרים ת הנד). 

העמדת מ' בתפקידים שונים לשם סילוק ביטויים מג¬ 
שימים מתמעט והולך עם התפתחות הפולמוס היהודי־נוצרי, 
הואיל וגם הנוצרים נקטו דרך זו של סילוק הגשמה, אלא 
שבמקום מ" דיברו על ישו משיחם. ע״כ חזרו האמוראים 
המאוחרים לדרוש את פסוקי שיר־השירים ואת ההתגלות 
בהר־סיני כמתייחסים לקב״ה עצמו, ואף השתתפותו של 
הקב״ה בצער עמו הופכת אישית ממש: "רב יצחק בר שמואל 
אמר בשם רב ג׳ משמרות הד הלילה, ועל כל משמר ומשמר 


יושב הקב״ה ושואג כארי..." (ברכ׳ ג׳, ע״א). רב קטינא, 
שזבה בעצמו לגילוי מ׳, אומר: "בשעה שהקב״ה זוכר את 
בניו... מוריד שתי דמעות לים הגדול" (מנח׳ מ״א, ע״א). 
אמוראים אלה, ואחרים שזכו לראות מ" ולדבר עמם, אינם 
חוששים מפני אנתר 1 פומ 1 רפיזם בפסוקים המתארים את 
היחס בין ה׳ לישראל עמו. שונה המצב כשהדברים נוגעים 
ליחידים, ולא לעם כולו, ששם אין דוחקים את ד,מ" ממקומם, 
אין ממעטים מערכם וקובעים להם מקום גם כשאינם נזכרים 
במקרא• על הפסוק "ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו" (שם׳ ד׳, 
כד), אמר ר׳ יוסי: "ביקש מ׳ להרגו"(מכילתא דר״י, עמלק 
[יתרו], א׳), וכבר קדמו ר׳ יהושע המדבר על הצלת משה 
בידי מ׳ מיד פרעה (שם). התנא ר׳ אלעזר בר׳ שמעון בן 
יוחאי קבע את הכלל: "לא מצעו שדיבר הקב״ה עם אשה, 
אלא שרה בלבד", והמקרים הסותרים לכלל הזה מתפרשים 
לו ע״י מ׳ (ירד סוטה ז׳, א׳). 

עניין לעצמו הם הם" "המלווים" את האדם ומכוונים את 
דרכיו, לטוב או לרע, כמו ה ^>״ן 60,1 אצל היוונים (ע״ע 
דמונולוגיה, עמ׳ 756 ). מלאכי-השרת מלודם את הצדיקים 
בדרכם, וע״כ רצד לארח להם לחברה, ואילו אח הרשעים 
מלווים "מלאכי-שטך (תוספ׳ ע״ז א׳, י״ז—י״ח). "מלאכי- 
שטן" הוא ביטוי חד-פעמי כאן, וברור שהם חלק מסגל 
"מלאכי־חבלה" (שבת פ״ח, ע״א! ירו׳ תעני ב׳, א׳), אלא 
שהם מהווים שם חוג פנימי ומצומצם לעצמם, כפי שהם 
מצויים הרבה בספרים האפוקאליפטיים. גם לעולם־ההלכה 
חדר הרעיון, ונקבעה ברכת־פרידה מן הנד המלווים, בשעה 
שהאדם נכנס לעשות צרכיו: "התכבדו מכובדים..." (ברכ׳ 
ס׳, ע״ב! ירד שם ט׳, ב׳). אמוראים אתרים לא הבחינו 
בעניין זה בין צדיקים לרשעים, שלכולם מתלווים "שני מל- 
אכי-שרת" (מג׳ ט״ז, ע״א). לדעת ר׳ יוחנן "אין עומדין 
לפני הקב״ה אלא מלאכי־שלום ומלאכי-רחמים, אבל מלאכי- 
הזעם רתוקים ממנו" (תנחומא [בובר], תזריע, י״א), והד¬ 
ברים נובעים מן הרצון להרחיק כל "רע" ממחיצת הקב״ה, 
ועד־כדי-כך שר״א בן ד יוסי הגלילי אומר: ״אפילו 999 פד 
מלמדין עליו חובה ומ ׳ אחד מלמד עליו זכות הקב״ה מכ¬ 
ריעו לכף זכות..." (ירו׳ קיד׳ א׳, ט׳), מציאותם של הנד, 
ובתוכם מקטרגים ומלאכי־חבלה, השטן ומלאך־המוות, היה 
בה כדי להמציא אפיטרופסים לרע בעולם, ולגדור בעד 
אמונה דואליסטית, בכך שתמיד הושם גבול לעצמאותם. 
פיתוחו של רעיון הנד המלווים הוא בדעה שקיום מצווה 
מעמיד לאדם "פרקליט טוב" (אבות ד׳> י״א); "עשה אדם 
מצוה אתת מוסרים לו מ׳ אחד... עשה כל המצוות מוסרים 
לו מ" הרבה... שמשמרין אותו מפני המזיקין" (תגתומא 
משפטים, י״ט), שהעולם מלא אותם. 

תפקיד נוסף לגד, שהם ה״פמליא של מעלה״ — שימוש 
לשון שאין לו אח ורע בספרות ההלניסטית והנוצרית — 
ויושבים ב״בית־דידשל-מעלה". אמנם הקב״ד׳ "ח יחידי" 
(אבות ד׳, ה׳), אבל משפטו צודק ולא שרירותי, והוא 
מקיים נהלים משפטיים מעולים (סנה׳ ל״ח, ע״ב). רשב״י 
לא נמנע מלשתף את ביה״ד של מעלה בעשיית האדם (ב״ר 
י״ב, א׳), והגיעו הדברים לידי כך, שלדעת ר׳ יהודה בן פזי 
"אף הקב״ה אינו ח יחידי... [אלא] חותם יחידי" (ירד סנה׳ 
שם). בפמליא של מעלה, כבבתי־דין של מטה. ישנם לפע¬ 
מים חילוקי-דעות והרבה מאמרים נאמרו בעניין זה, וביחס 
שבין דיוני בי״ד של מעלה והכרעות בחי-הדין של מטה. — 



523 


מלאך — מלאך, חיים 


524 


המנהג של אמירת תפילות ובקשות המופנות למ׳ נזכר במ¬ 
קורות לגנאי (ירר ברב׳ ט׳, י״ב), ואצ״ל פולחן מ": 
"השוחט... לשם מיכאל... הרי זה בשר זבחי־מתים" (תו 0 פ׳ 
חול׳ ב׳, י״ח). 

על תיאורים עממיים של המ״> שקרקע־גידולם אינה 
המחשבה הרפלכסיווית אלא הדימיון — ע״ע סמאל; שטן. 

א. א. אורבך, חז״ל, סרקי אמונות ודעות, סרק ח/ תשכ״ט 1 

-הז 10 /ס 1 \ 4 ה 0 1011 ) 0/111$ , $11 01 ) 0 [ ה! 1$ ^ה!/ ה ) ¥011 .£ 

€1 , 1610 ^ 14171101 ^ .א ; 1926 ,? 11 ) 01 יס$ 10 ה 10 >€ 1 מ 

- 560 .£ . 1 ; 1927 ,(ז\^ 10** 1'40 8 0<10 (*£!. £XXX > $>הזהז 1%0 

- 301 > .! ; 1948 , $010/1 ! /ס ה $10 ז)?\ ) 7/1 ,חת 4 וח^ 11 

/ 0 $ה 0 )}\ 0$ ה 01111 %61 ה 4 / ה 0 /ס $ה 0 )/\ ץי 1 01 א 4 י ,ת 11 ) 

. 1968 ,( ץ ז 1 טן>ו 111 111 £611£10115 ) "■ 1 ? 1£ ז $4€$$€ 0 

מ. 

ספתח הסוד של חסידות אשכנז (ע״ע) עשירה 
בחומר אנגלדללגי יותר מכל תחום אחר בספרות העברית 
של יה״ב. אנשיה קיבלו מן התקופה הקדומה אוצר של 
תיאורים אנגלולוגיים בספרות ההיכלות (ע״ע) והמרכבה 
(ע״ע), העתיקוהו׳ פירשוהו ופיתחוהו בהרחבה רבה. עניינם 
בתיאור ד!מ", מניינם, תפקידיהם ומעמדם, היה בעיניהם חלק 
מידיעת המציאות האלהית, ואיפשר להם, לדעתם, להפעיל 
מאגיה לניצול הם" לצרכי האדם• כן קשור הדבר באמונתם 
כי ההשגחה (ע״ע) מתבצעת באמצעות מ" המלווים את 
האדם ומבצעים לגביו את גזירות האל. עולם המ ׳/ נחלק 
אצלם לשנים: (א) ה״ממונים". שהם מ" נחותי-דרגה, שתפ¬ 
קידם ביצוע הגזירות והם "פרטיים" לכל אדם. יצור או אומה. 
מלאכו הפרטי של האדם מכונה לעתים גם "צלם" או "מזל", 
שהוא דמות רוחנית־עליונה, מלאכית, של האדם, המשקפת 
את גורלו. גם מלאכי-חבלה כלולים במסגרת זו. (ב) גבוהים 
מהם הם ד.מ" העליונים, שרשימות שמותיהם, בעקבות ספ¬ 
רות ההיכלות והמרכבה, מצויות אצלם לרוב, שהם חלק 
מעולם המרכבה המקיף את כסא הכבוד, והם משרתים 
ומזמרים לפני האל• בראשם מטטרון (ע״ע), שלו 70 שמות, 
ונטו לראות בו דמות קרובה לאלהות. דמות במעמד דומה 
היא ה״כרוב [ע״ע, עמ׳ 1025/6 ) המיוחד", שחלק מחסידי 
אשכנז ראו בו את הדמות היושבת על כסא הכבוד. 

י. קאמעלראר, סודי רזיא, תרצ״ו! י. דן, תורת הסוד של 

חסידי אשכנז, 215 — 229 , תשכ״ח. 

י. ד. 

הקבלה מבחינה בין כמה קטגוריות של מ", ומדברת 
על מלאכי־שרת ומלאכי־חבלה, מלאכי-דחמים ומלאכי־דין, 
מ" זכרים ום" בעלי אופי נקבי (זוהר ח״א. קי״ט, ע״ב; 
ח״ב, ד׳, ע״ב). המ " שמקורם באור העליון נוצרו ביום 
ראשון והם בני אלמוות. האחרים, שמרדו בבוראם ונאכלו 
ע״י אש, נבראו ביום שני (שם ח״א, י״ז, ע״ב ; מ״ו, ע״א). 
המ ״ עשויים מאש ומים, ולפי מקור אחר — מארבעת 
יסודות שמימיים: רחמים, כוח, יופי ושלטון, המקבילים 
לארבעת היסודות הארציים. המ " הם כוחות רוחניים בעלי 
חומד "דק" ואוורירי. בשעה שהם עושים שליחותם הם מת¬ 
גלים בצורת אדם או רוח (שם ח״א, ל״ד, ע״א! פ״א, ע״א ז 
ק״א, ע״א; "פרדס רימונים" כ״ד, י״א). כוחם בהאצלת 
האור האלוהי המתגלה בהם, וע״כ הם מתוארים כאלמנטים 
של "כיסא הכבוד". הקבלה הרחיבה את מוטיוו שירת־המ" 
שבאגדה. הכד חיים בשבעת ה״היכלות", והיכל אחד מיוחד 
לס" מיוחדים המקוננים על חורבן המקדש. המ׳ שמיאל 
נושא את תפילת ישראל מבתהכ״נ למקדש, ואז יורדים 


צבאות מלאכי־השרת למטה ושבים למקומם ליד כיסא-הב- 
בוד לומר את שירתם (פרקי היכלות). ד,מ" המשרתים 
את ה׳ עצמו נקראים "בחורים" והמשרתים את "השכינה" 
נקראים "בתולות" ("ילקוט חדש", ס״ג׳ צ״ג). ליד כיסא- 
הכבוד ערוכים המ " ב 4 קבוצות׳ שבראשם "ממונים". לפני 
כיסא-הכבוד עומדת קבוצת אוריאל, מאחריה קבוצת רפאל, 
לימינה מיכאל ולשמאלה גבריאל (היכלות). הפגישה הרא¬ 
שונה בין המ" לאדם נערכה בשעת מסירת "ספר השמים" 
לאדם, בפקודת ה׳, ע״י ד,מ" רזיאל, הדרניאל ורפאל (זוהר 
ח״א, נ״ה׳ ע״ב). ד.מ" יודעים עתידות, המוכרזות בשמים 
ע״י "מבשר". כל יום יורדים מ", בלבוש אור, לעולם התח¬ 
תון. לשרת את גוף־האדם ואת רוחו(שם ח״ב, י׳, ע״א! י״א, 
ע״א—ע״ב! צ״ד׳ ע״א; קי״ח, ע״ב). מוטיוו ד.מ" "המלווים" 
(ר׳ לעיל, עט׳ 522 ) הורחב בקבלה אף אל העולם־הבא! 
נשמת הצדיק מתקבלת ע״י מלאכי־שרת, והרשע — ע״י 
מלאכי־חבלה (זוהר חדש לרות, ווארשא, תרס״ב, פ״ט, ע״א). 
לשירותם של כוחות הטומאה מ״סמרא דשמאלא" עומדים 
מלאכי־חבלה, במקביל למלאכי-השרח של "סטרא דימינא" 
הקדוש. ע״ם מצוות ה׳ מביאים מלאכי-השרת על האדם 
טוב או רע, אד מלאכי-החבלה מביאים עמם רק רע, ע״פ 
טבעם. גם מלאכי־החבלה דרים בשבעה היכלות וכפופים 
ל״ממונים". הם שטים באוויר, מתערבבים בין בני-האדם 
כדי לפתותם ולספר על חטאיהם לממונים עליהם, שיציגו 
את הדברים לפני ה׳. הצבא הגדול של מלאכי־חבלה מהווה 
את משפחת ה״סטרא אחרא״ — ה״קליפה". 

-רחג 14 : 1897 ,) 1 ^ 1010 )^ ¥0/1 )/> €ו 1101 ה 101 סע 51:11 . 1 ^ 

. 1962 , 1 )%ה¥ . 1 ) ^ $1 >)!\ ) 01 י ןן 101 <י־] 10 זו 

מ. 

מלאןי. חיים ( 1650 — 1660 , קאליש— 1716/7 , פולניה), 
מקובל ומנהיג שבתאי. תחילת הופעתו במקורות 
הספרותיים כת״ח, מקובל ודרשן נודע. נמשך לשבתאות 
ונתקרב להשל צ 1 רף בווילנה. ב 1690 שהה מעט באיטליה 
במחיצתם של אברהם ר 1 ויגו ובנימין(ע״ע) בן אליעזר הכהן 
ויטלי, מראשי השבתאים שם, למד עמם בכתבי האר״י ונתן 
העזתי, וקיבל מהם מסורות בענין שבתי צבי. ב 1692/4 עסק 
בהפצת השבתאות בפולניה בחוגי ח״ח, ובין תלמידיו אז היה 
ר׳ מרדכי זיסקינד רוטנבורג, רבה של לובלין! מראשי מתנ¬ 
גדיו אז היה ר׳ צבי אשכנזי (ע״ע). בגלל החרם נגדו יצא 
לתורכיה, שהה כ 3 שניםבאדריאנופול במחיצתו של שמואל 
פרימו וקיבל ממנו מסורות מחוג תלמידיו של שבתי צבי. 
מאוחר יותר עמד לצידו בוויכוחיו עם קרדוזו. שהה גם 
בברוסה (ע״ע בורסה, עמ׳ 82/3 ) ובעקבות "חזון" חזר 
לפולניה, כדי להצטרף אל השבתאי יהודה (ה)ח 0 יד (ע״ע). 
ב 1696 היה בז׳ולקווה ומשם הודיע לשבתאים שבאיטליה 
על פרישתו מהם, לאחר שמצא אח האמונה השבתאית המ¬ 
קורית בתורכיה. נראה שב 1697 היה שוב בתורכיה ושם 
נפגש עם אברהם קרדוזו. לא ברור מתי נתוודע לברוכיה 
רוסו, מנהיגו הצעיר של האגף הראדיקאלי של תנועת הדו־ 
נמה (ע״ע) בסלוניקי. — כמה מדבריו של ברוכיה מיוחסים 
למ׳ (בכ״י). בפולניה היה ממייסדי תנועת ה״חסידים״ — 
והמקובל העיקרי שבה — ששאפו לעלות לא״י לקראת בואו 
הצפוי של המשיח (מ׳ קבע את מועד "שיבתו" של המשיח, 
שבתאי צבי, לשנת 1706 ). בתקופה זו, כנראה, אימץ לו את 
השם מ/ שכוונתו אינה ברורה. בקשר לפעילותו זו עשה 



525 


מלאך, חיים — מלאכי 


526 


זמן־מה בגרמניה ובמוראוויה, וב 1698 השתתף בניקו׳לסבורג 
בכינוס של מנהיגים שבתאים מבני חבורה זו. בווינה הביע 
נכונות להתווכח עם כל מקובל בר־סמכא על אמונתו השבי 
תאית, ואברהם בדודא, רבה של פראג, שלח לוויכוח זה — 
שארד כשבועיים — את תלמידיו משה חסיד ויונה לגדסופר 
(ע״ע). מ׳ עלה לא״י עם החבורה, ולאחר מותו של יהודה חסיד 
ב 1700 נבחר, ע״י קבוצה אחת מבני החבורה, למנהיג. בעק¬ 
בות פיצולים בחבורה גורש מ׳ מא״י (השנה אינה ידועה), 
ואפשר שיצא לקושטא ושוב לסלוניקי. מאז היה מ׳ נציג 
האגף האנטינומיסטי של השבתאות, אף כי בפומבי התכחש 
לשבחאותו. ב 1710 יצא נגדו "חוזר" מטעם רבני קושטא. 
הוא שב לפולניה וייסד בפודוליה כת רדיקאלית שממנה 
נבעה התנועה הפראנקיססית. עם זאת שימש גם כ״שליח 
א״י" לכמה קבוצות אשכנזיות בא״י, וכך גם נזכר שמו בר¬ 
שימות העיר טיקטין משנת 1708 . מ׳ נאלץ לעזוב את פולניה, 
וב 1715 היד, באמסטרדם, שגם אותה נאלץ לעזוב, לאחר 
שנתקבל שם מכתב מאברהם ברודא הנ״ל הדורש אח גירושו. 
הוא חזר לפולניה ב 1716/7 וסמוך לכך נפטר. מכתביו לא 
שרד דבר. 

ד. כהנא, חולדות המקבלים, השבתאים והחסידים, ב׳. 175 — 

180 , תרע״ג 1 ג. שלום, ברוכיה ראש השבתאים בסאלוגיקי 
(ציון ר), תש״א: הנ״ל, אגרת מאת ר׳ תיים מ' (ציון, י״א), 
תש״ו; מ. בניהו, ה,,החברה קדושה" של רבי יהודה חסיד 
ספונות, ג׳—ד׳, קל״ו—קל״ת), חשי״ט/ך; ,וזו:> 01 ז)$ ,ס 

? 1 )€ , 1 \ ־.'׳ 1 , ¥ 010 % 71 € €11 1 € 121 ? € 1 ע 1011 \ ^ 1 

£־! 1 ט 1 <י 11 ־ 1 . 1 ) .¥€>!) ...€< 41 ת 011111011 €€€ 

. 1953 ,( 143 
ג. ש. 

מלאןד־המות, באגדה — ראש למלאכי־החבלה והממונה 
על נטילת נשמתם של בני-האדם; רק יחידים, 
מאבות־האומה, לא נמסרו בידו ומתו בנשיקה (ב״ב י״ז, 
ע״א). מה״מ פועל במסגרת קבועה וממלא שליחויות קבו¬ 
עות, אך עם־ואת הוא עצמאי בפעולותיו — ובבחירתו — 
במידה רבה (חג׳ ד/ ע״ב — ה׳, ע״א), ומעשים חמנים 
מסויימים מקרבים את סכנתו (ברכ׳ נ״א, ע״ב; ב״ק 
ס/ ע״ב). האמונה במה״מ, יותר מן האמונה הכללית 
במזיקים למיניהם ובמלאכי־חבלה, היה בה כדי להעמיד 
אפיטרופסים לרע בעולם, ברוח אמונות דואליסטיות, וע״כ 
הגבילו חז״ל את כוח־פעולתו בכמה וכמה מגבלות מהותיות: 
עם־ישראל הופקע כליל מתחום־סמכותו — "בשעה שעמדו 
ישראל על הר סיני... קרא הקב״ה למה״ם ואמר לו אע״פ 
שעשיתי אותך קוזמי׳קכטור על כל בריותי אין לך עסק 
באומה זו" (ויק״ר י״ח, ג , ); רק לאתר מעשה-העגל שבו 
ונמסרו בידו (שמו״ר ל״ב, א׳); גם העיסוק בתורה מבטל 
כליל את יכולתו של מד,"מ לפעול במילוי תפקידו (שבת ל׳, 
ע״ב; מכות י׳, ע״א; ע״ז ה׳, ע״א). לדעת ר׳ יהודה בן פזי 
אין לו רשות אף לעבור במים בשבת, כדרך שאסור הדבר 
לישראל (יומא ע״ז, ע״ב). עיר אחת יש, ולוז שמה. שמה״מ 
"אין לו רשות לעבור בה׳ אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן 
קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתים"(סוטה מ״ו, ע״ב). 
כיתר המלאכים, נגלה גם מה״מ לבני־אדם ומנהל עמם 
דברים (ברכ׳ נ״א, ע״א< חג׳ ד , , ע״ב: ועוד הרבה) על 
פרטי תפקידו ואופן־פעולתו ויועץ להם כיצד להיזהר מפניו. 
אלה שהוא מקורב אליהם ביותר אף זוכים מידיו למיתה יפה 
וקלה (כת׳ ע״ז, ע״ב), ו״אמרו עליו ...שכולו מלא עינים! 
בשעת פטירתו של חולה עומד מעל ראשותיו וחרב שלופה 


בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו 
מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו" (ע״ז כ/ ע״ב). אין 
מפלט מפניו בשעה שהוא בשליחותו (ב״מ ל״ו, ע״ב), ופע¬ 
מים שדווקא מקום הנראה כמפלט שם הוא מקום-שליחותו 
(סוכה נ׳׳ג, ע״א). מה״מ זהה עם השטן ועם יצר־הרע (ב״ב 
ט״ז, ע״א). — וע״ע יצר-(ה)טוב ויצר-(ה)רע; סמאל; שטן. 
א .א. אורבך, חדל, 140 — 160 , תשכ״ט. י. ת , 

מלאכה ותעשיה זעירה, ע״ע תעשיה ומלאכה. 

:דד :־:- ז :* 1 ־:-♦ז .•דד 

מלאכי׳ הנביא האחרון (ע״ע מקרא, עמ׳ 287 : נבואה, 
עם׳ 807 ) והספר האחרון בתרי־עשד. לפי הכתובת 
שבראש הספר, כך שם הנביא, אך השבעים גורסים 
"ביד מלאכו", וחז״ל (מג׳ ט״ו. ע״א) מזהים אותו עם עזרא, 
מרדכי ואישים אחרים, ורואים בשם מ׳ כינוי של יקר לציון 
קירבה (והשר מלא׳ ג, א: חגי א, יג). מתוכן הספר מסתבר, 
שם׳ חי בזמן שלטונה של פרם, כשביהודה משל פתה מטעמה 
(א, ח), ולאחר שנשלם בניין בית-המקדש. לפי תוכחותיו 
בענייו קורבנות, מעשרות ונישואי נכריות, ניחן לקבוע את 
נבואתו סמוך לימי עזרא ונחמיה, בזמנם או אף לאחריהם, 
שהרי תקנותיהם לא נתגשמו לחלוטין בימיהם (נחמיה יג, 
יד—לא). 

כנביאי שיבת-ציון האתרים, חגי וזכריה, מייחס גם מ׳ 
משמעות רבה לענייני פולחן: מצוות כהונה ועבודת המקדש. 
הוא רואה בביזוי הפולחן ובחילול חיי המשפחה סיבה לצרות 
שפקדו את העם גם לאחר בניין המקדש: פורענויות טבע 
ולחץ מצד תקיפים עושי רשע. נבואתו מצטמצמת ליהודה 
בלבד, ואף הנבואה לאדום (א, ג—ו) נאמרה בהקשר זה. 
הגאולה העתידה — עניינה רווחה כלכלית ליהודה ותחיה 
רוחנית הכרוכה במשפט צדק ובעבודת אלוהים תקינה, ואין 
בה כל זכר לשיבה לתפארת מלכות בית־דויד ולבשורה האו־ 
ניוורסאלית של נבואות אחרית־הימים (ע״ע). מסתבר, 
שהיא משקפת את תקוות דור המעשה של תקופת עזרא 
ונחמיה. 

מוטיוו עיקרי בספר הוא אהבת ה' לישראל לעומת שנאתו 
לאדום, שראשיתה בפרשת יעקב ועשו וסופה בחורבן ארץ- 
אדום. לא ידוע על חורבן כזה בימי מ׳, והכוונה, כנראה, 
לשפל הממושך שפקד את אדום החל מזמן תורכן יהודה: 
השנאה לשעיר מקורה בסכסוכה הממושך עם ישראל בימי 
בית ראשון ובניגוד שביניהן — שהחריף בזמן־החורבן. 

מ׳ מאשים את העם וכוהניו שהם מקריבים בעלי מומים 
ומקילים במעשר ובתרומה, ודורש מהם להביא את כל המ¬ 
עשר לבית-האוצר. במיוחד הוא מתרעם על הכוהנים והלוויים, 
שהתרשלו גם בתפקידם כמורי תורה והלכה (ב׳ ד—ח). גם 
בחלק הנחמה תופסים בני-לוי מקום בראש, שהם יזוקקו 
כזהב וככסף "והיו לה׳ מגישי מנחה בצדקה" (ג, א—ה). 
כבם׳ דברים יש גם אצל מ׳ כמעט זיהוי בין הכוהנים ללוויים, 
עד כדי טשטוש התחומים ביניהם. הדברים: "כי ממזרח 
שמש ועד מבואו גדול שמי בגולם ובכל מקום מקטר מגש 
לשמי" (א, יא) מכוונים, כנראה, לתקווה שעבודת אלוהים 
מונותאיסטית תתפשט בממלכה הפרסית. 

אין מ׳ מתעלם גם מענייני משפט, מוסר וחברה. התנערות 
יהודה והופעת האלוהים שלעתיד-לבוא תהיה כרוכה בביאת 
"מלאך־הברית" שיבשר טיהור, משפט-צדק וביעור הרשע 
(ג, א—ז). יום־המשפט יהיה יום גמול לצדיקים ויום דין, 



527 


מלאכי — מלגי״ם, מאיר ליבוש 


528 


באש לוהטת, לרשעים. בשורת התחיה והגאולה מסתיימת 
באזהרה לזכור את תורת־משה ובהבטחה להופעת אליהו 
הנביא "לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא" (ג, כג), שישיב 
לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כדי להציל את 
הארץ מפורענות. הזכרת תורת משה, והאזהרה על שמירת 
חוקיה, תואמות למפעליהם של עזרא ונחמיה, והופעת אליהו 
מקכילה להופעת "מלאך־הברית" בנבואה זו. לראשונה נזכר 
כאן אליהו כשליח, העתיד לחזור לישראל בתפקיד נבואי של 
תיקון הדור והצלתו מחמת הדיו• בו־סירא (מח, י) מעלה 
ברמז את דברי מ׳ כשהוא מזכיר את אליהו העתיד להשיב 
לב אבות על בנים. הפיסקה המסיימת על תורת משה 
ואליהו נבדלת בסיגגונה הרטורי הציוויי-חגיגי מהסיגנון 
התיאורי־עממי של מ/ המסומן בדיאלוג בין הנביא לשומעיו 
— או בין אלוהים לעם — בצורת שאלות ותשובות, רש 
לראותה, מצד משמעותה הנבואית, כחתימה נאותה לקובץ 
ספרי הנביאים. 

י. קרפמן, תולדות האמונה הישראלית, ר, 377-366 , תשס״ז! 

מ. זר־כבוד, הספרים חגי, זכריה, מ/ תשי״ז! -ו״ 8 מ ¥0 . 5 , 
,}?<(%}/ , 361111 > . 3 : ; 1932 — 1926 ,. 37 077 ,ן־סחו-סתז 

.? 6 . 8 485 — €70701€771 [ ,מז 151€ ז;>£ז 0 )\ .( ; 1948 ,, 37 , 071€ ו/ 20€ 

. 1956/7 ,( 8 — 27 . 771:013 ) 

שמ.א. 

ר׳ מלאכי בן יעקב הכהן (נס׳ 1785 — 1790 לערך), 

י *מחכמי איטליה הבולטים במאה ה 18 , תלמידם של 
ר׳ אברהם רודריגז ושל ר׳ יוסף ארגם (ע״ע), שאת מקומו 
ברבנות ליוורנו מילא אחר מותו ב 1730 , ואת ספרו "דברי 
יוסף" ערך לדפוס. מ׳ התקין סדר־תפילות בשם "שבחי 
תודה" (ליולרנל, תק״ד) לתענית המקומית של כ״ב בשבט. 
עיקר פרסומו בא לו בשל ספרו ״יד מלאכי״ (שם, תקכ״ז! 
מהד' ב , : ברלין׳ תרי״ז), הדן בכללי התלמוד והפוסקים, 
והוא מן המצוינים בתחום זה. מלבד בקיאות עצומה, מצויים 
בספר גם ניצני "ביקורת התלמוד", במיוחד בערך "תלמוד"׳ 
העומד על כללים רבים—שנתנסחו במחקר החדיש. חידושיו 
ותשובותיו פזורים גם בספריהם של חכמי דורו. מ׳ נודע גם 
כפייטן ומשורר: הוא חיבר "ספר שירי זמרה", שחלק ממנו 
נדפס (ר׳ ביבל׳). שידל לרגל בניית ביהכ״נ בליולרנו בתק״ב 
נדפס בספר "קלל עגב" לרא״ב פיפירנו (ליולרנל, תר״ן). 

א. גרינהוט (מהדיר), תשובת יד מלאכי(המאסף, ה׳), תר״ס; 

ש. ברנשטיין, שירים וקינות חדשים לר״מ הכהן מליוו׳רנו 
(מזרח ומערב, ר), תרפ״ם. 

מלבות, ג׳ון צ׳ךצ׳יל,ע״עמךלברו,ג׳ץ ?׳ך־צ׳יל. 

מלבי״ם, מאיר ליניויעז [= מאיר ליבוש בן יחיאל 
מיכל (וייסר)] ( 1809 , ולללטשיסק [וללין] — 1879 , 

קיוב), רב, דרשן ופרשן־מקרא. נתייתם בילדותו, וכבן 15 
יצא לוורשה ומשם ללנצ׳יצה (ע״ע), נשא לאשה את בתו 
של רב העיר, והיה סמוך על שולחנו. ב 1839 נתקבל לרב 
בורשן שבמחוז פוזן, וב 1846 עבר לכהן בקהילת קמפן: 
ב 1858 נתקבל לרב ראשי בבוקרסט. עמדתו הקיצונית נגד 
תנועת הרפורמה סיכסכה בינו לבין הפרנסים, שגרמו למ¬ 
אסרו! שיהרורו הושג בהתערבותו של משה מלנטיפיורי, 
והותנה בכך שלא יחזור לרומניה. המלבי״ם פנה, בעזרת 
כרמיה (ע״ע) וחברת כל ישראל חברים (ע״ע), לנסיך הרד 
מני, לבטל גזירה זו, תוך הדגשת הפאטריוטיות שלו, אך 
נכשל ועזב את רומניה ב 1864 . בשנים הבאות נדד וכיהן, 


לסירוגין, כרב בלנצ׳יצה, חרסון ומוהילב, ובהן נרדף ע״י 
מתבוללים, משכילים וחסידים גם יחד. מ׳ הוזמן למינץ, 
ובדרכו לשם התעכב בקניגסברג כ 4 שבים. ב 1879 יצא 
לכהן בקרמנצ׳וג [מחוז פולטאווה], ובדרכו נפטר. 

את עיקר פירסומו רכש ע״י פירושו למקרא, שנתחבב על 
חוגים רחבים. בתר״ה נדפס פיתשו למגילת־אסתר, בתר״ט — 
לס׳ ישעיהו, ובתר״ך התחיל להתפרסם בבוקרסט פירושו 
על התורה בשם "התורה והמצוה". פירושו על שיר־השירים, 
"שירי הנפש", יצא בראשונה בקניגסברג ואח״ב בבוקרסט, 
תר״ך. יתר פירושיו הופיעו בין השנים תרכ״ז—תרל״ו. הרקע 
למפעלו היתר. שאיפתו לחזק את האורתודוכסיה בשלושה 
תחומים, שבהם הגיעה הרפורמה להשגים ניכרים: הדרשה, 
שיכלול השפה העברית וביאור המקרא בדרך הפשט. מגמתו 
היתד.: ״... להוכיח כי... הדרוש הוא לבדו הוא הפשט הפשוט 
המיוסד כפי חוקי הלשון האמיתיים והברורים"(וע״ע מקלנ- 
בורג, יעקב צבי). האירוע המיידי, שהביאו לכלל מעשה, 
היתה אסיפת הרפורמיים בבראונשוויג, 1844 . — פירושו 
מבוסס על ההנחה כי אין בשפה העברית, שהיא לשון־קודש, 
"מלים נרדפות", וכי בכל מקום יש לתת הבחנות ברורות 
ביניהן. שאלה זו העסיקה הרבה את משבילי הדור, ביניהם 
שד״ל ויש״ר, שהקדישו לה שנות מחקר רבות. לדעתו הש¬ 
תמשו חז״ל ב״כללים גדולים דסודות קבועים בדרכי הדקדוק 
ויסודי הלשון וההגיץ", ואותם סידר, כפי דעתו, בקונטרס 
מיוחד, "אילת השחר", בהקדמת פירושו לויקרא. כלליו עו¬ 
סקים בתורת-הצודות, בתחביר, בתורת־הסיגנון ובשאלות 
סמנטיות. בסוף פירושו לדניאל האריך בחישוב הקץ, שצריך 
היה לחול לפי חשבתו בין השנים 1913 — 1928 , ו״שאז כבר 
יהיה המקדש על מכתו״. מיתר חיבוריו: ״ארצות החיים״ — 
חידושים וביאורים לשו״ע או״ח (ברסלאו, תקצ״ז! ח״ב: 
ורשה, תרכ״א); חידושים לש״ם, נלקטו ויצאו לאור בעריכת 
ש. דריליך ("ילקוט שלמה", ניו-יורק, תרצ״ח! ירושלים, 
תשכ״ו 2 )! קונטרס "עלים לתרופה", על פרק ד׳ מהל׳ דעות 
להרמב״ם (בארדיוב, תרפ״ה׳ מהד׳ חדשה: ירושלים, תש- 
כ״א)! תשע הדרשות: "ארצות השלום" (תקצ״ט), המתייח- 
דות בכך שהן מיוסדות רק על פסוקי המקרא ואינן מזכיח׳ת 
מאמרי חז״ל! ״ארץ חמדה״, דרשות (ורשה, 1881 ) ! "יאיר 
אור״, על 662 מלים נרדפות (שם, תרנ״ב) ז "יסודי חכמת 
ההגיון״ (שם, תר״ס)! "משל ומליצה", "שיר חזיון" על 
מידת החנופה (נדפס לראשונה ע״י יחיאל בריל, פאריס, 
תרכ״ז). כן פירסם אוטוביוגרפיה "שנת יובל", בכמה המש¬ 
כים, ב״הלבנץ", ב' (תרכ״ה). 

י. מארק, גדולים פון אונזער צייט, 147 — 152 , תרפ״ז! הנ״ל, 
במחיצתם של גדולי הדור, 129 — 133 , תשי״ח! א. גינצלער, 
[מכתב להגנת המ׳ 1 (אוצר החיים, ר, 35/6 ), תר״ץ 1 א. א. 
הארטשטיין, זכרונות מאוהל (שם), תר״ץ! ח. ה. טשארנוט־ 
שסקי. לתולדות ר׳ מ״ל בן יחיאל (שם, י׳), תרצ״ד; ש. ד. 
פאזנער, אשד הנהר, 127 — 142 , תרצ״ב! י. מזא״ה, זברונות, 

א/ נ״ה! ג/ ק״ח—קכ״ה, תרצ״ו! ד. דרוק, די מפרשים 
פון דער תורה, ג/ 164 — 180 , תש״א! מ. ד. חקלאי, ר׳ מ. ל. 

מ׳(תלפיות, ר), תש"ט! א. ם. שישא, לתולדות המ׳(שם, ו׳), 
תשי״ג! מ. צ. קדרי, פרקי תחביר וסימנטיקה עבריים מלפני 
מאה שנה (לשוננו, כ״ז/ח), תשכ״ד! ד. ם. רוזן, פרק מפרשת 
מ׳ בבוקרשט (בתוך: "הגות עברית באירופה-), תשכ״ם! 

י. י. כהן, הספרות התורנית ברומניה עד סוף המאה הי״ם 
(ק-ס, מ״ד׳ 152/3 ), תשכ״ט! ,״-״״■־£;״<* •״פ״ , 151 ־ 14 .( 
; 1925 ,( 12 , 1111 ־ 111 ( 501 ־ 1 ) 37 01817711 . 810£7 €171 8 € 1170 £ 2 X 7 

1511 ־ 55 ־ 1 0 £ . 1 [) 801177107110 111 ! 8717111711 ' 7 € 0  1 ״ 011 נ! 161 \), בירת מדינת ויקטוריה (ע״ע) 
והעיר השניה בגדלה באוסטראליה. במ׳-רבתי, 
המשתרעת על שטח של' כ 940 קמ״ר, 2.5 מיליון תוש׳ 
( 1969 ), שהם כ 65% מאוכלוסיית ויקטוריה וב 20% מאוכ¬ 
לוסיית אוסטראליה. 

מ׳ יושבת על שפך נהר ירה ( 3 ז־! ¥3 ), בצפונו של מפרץ 
פורט-פיליפ, שבו המעגן הטבעי המוגן היחיד בחוף הדרו־ 
מי־מזרחי של אוסטראליה. ממ ׳ יוצאים נתיבי־תחבורה נו¬ 
חים, דרך הגבעות שמצפון לעיר, אל האיזור החקלאי הגדול 
והעשיר של אגן הנהר מרי (ע״ע). הודות למיקומה, מ׳ היא 
ממרכזי המסחר הראשיים באוסטראליה ומוקד ענייני הכ¬ 
ספים שלה. במ׳ מספר רב־יותר של באנקים ומוסדות פי¬ 
נאנסיים מבכל יתר ערי אוסטראליה. הנמל הוא השני 
בחשיבותו אחרי סידני. מזחיו, רציפיו ומיתקניו השונים 
משתרעים לאורך כ 20 ק״מ, על גדות הירה התחתון ולחופי 
המפרץ. היצוא דרך הנמל הגיע ב 1967 ל 7.6 מיליון טון, 
והיבוא ל 3.1 מיליון טון. 

מצפון־מזרח לנמל, על הגדה הצפונית של הירה, נמצא 
איזור המסחר והעסקים. באיזור זה הרחובות הרחבים מצ¬ 
טלבים בזוויות ישרות, ובהם בניינים רבי־קומות ומבנים 
מפוארים מתקופת השיגשוג במחצית השניה של המאה 
ה 19 ; ביניהם בית-הפארלאמנט, שהיה מושב הממשלה הפ¬ 
דראלית בשנים 1901 — 1927 . יתר חלקי העיד ופרבריה 
מפוזרים על שטח נרחב בין גנים ופארקים, משני עברי 
הירה׳ על חוף המפרץ ועל הגבעות בצפון. 

בנד תעשיה ענפה, המייצרת 85% מתפוקת החרושת של 
ויקטוריה, ו 28% מזו של אוסטראליה כולה ( 1968 ). יותר 



ם 5 בר 1 : סרפז־העיר תתר־ירו!. ברקע — טפרץ פ 1 רט־פי?יפ 
(ברשות מחלקודהאינפורסאןויה של אוסטרליה) 


מ 10,000 מפעלי תעשיה ובתי-מלאכה מייצרים מוצרי ברזל 
ופלדה, מכונות שונות׳ ביניהן חקלאיות, מכוניות, מטוסים, 
מכשירי־חשמל, מוצרים של צמר, כותנה ועור, נייר, כימי־ 
קאלים, מזונות ובגדים. 

מ׳ היא גם מרכז תרבותי־חינוכי חשוב. יש בה 3 אוני־ 
ברסיטות שבהן למדו ב 1970 26,500 תלמידים, מכון לטכנו¬ 
לוגיה, בי״ם לאמנות׳ קונסרוואטוריון אוניברסיטאי למו¬ 
סיקה, תיאטראות ותזמורת סימפונית• אוכלוסיית העיר, 
שגדלה מאוד עם ההגירה אליה אחרי מלה״ע 11 ( 1,226,400 
נפש ב 1947 ), מגוונת ביותר מבחינת מוצאה. בולטים בה 
הבריטים, אך יש בה גם איטלקים, יוונים, יהודים ואחרים. 

. 1956 , ץ 11 ') 1 ! /ס ץ 1 /ק 1 )- 0£1 ! 8 ,./ג , 11 ]נ 1 (תי. 0 ז \ . 151 7 \\ 

ר. בנ. 

היסטוריה. מ׳ נוסדה ב 1835 , וב 1837 נקרא המקום 
על שם המדינאי הבריטי ו. ל. מלברן (ע״ע). מ׳ היתה 
עיר־נמל לתוצרת חקלאית, בעיקר צמר, בניו סאות וילז. 
ב 1851 נהיתה ויקטוריה (ע״ע) לחבל נפרד ומ׳ היתד. 
בירתה. אותה שנה גילו זהב ממערב למ ׳ , ומ׳ הפכה לנמל 
יצוא זהב. עם דילדול מכרות־הזהב התפתחו בעיר התעשיה 
והמסחר. בתחילת שנות ה 80 של המאה ד. 19 היו במ׳ 
500,000 תושבים, ועד ראשית המאה ה 20 היתר. הגדולה 
בערי אוסטראליה. אח״כ פיגרה אחרי סידני. אחרי מלה״ע 11 
שוב התפתחה במהירות. ב 1956 נערכה במ׳ אולימפיאדה. 

יהודים היו בין ראשוני המתיישבים במ׳. קהילה, ובה 
57 יהודים׳ נוסדה ב 1841 , וביכ״נ הוקם ב 1847 . בשנות ה 50 
("הבהלה לזהב") הגיעו למ ׳ מהגרים רבים, ובקהילה היו 
62% מכלל יהודי מדינת-ויקטוריה. מביניהם נתפרסמו ג׳ץ 
מ 1 נש (ע״ע) ואיזק א. איזקם (ע״ע). היסוד הבולט הם 
יהודי מזרח־אירופה; קיימות בם׳ כמה קהילות אורתודוכ¬ 
סיות. ב 1883 — 1919 כיהן כראש־הקהילה ג. אברמם, וב- 
1922 — 1937 — ישראל ברודי. ב 1935 נוסדה במ׳ הקהילה 
הליבראלית הראשונה באוסטראליה. במ׳ 6 בת״ס יומיים 
(כ 2,200 תלמידים), בי״ם תיכון ויסודי, 5 ג 1 ק 500 :! 101111 ^ 1 
86 ^ 0011 (נפתח 1949 ) ובו כ 1,400 תלמידים. קיימת גם 
ישיבה של חב״ד. במ׳ תנועה ציונית חזקה, והיא הקהילה 
הגדולה באוסטראליה כיום. ב 1968 חיו בה כ 35,000 יהודים. 

מלברן׳ דלים לם׳ מזן — 1 ) 20 1111301 ^ 

1€ ז־ 0111 ג 1 ' 1 ס 1 \ 0£ :ז 1111 ס 7150 \ — ( 1779 , לונדון — 1848 , 

ברוקט), מדינאי אנגלי. מ׳ למד באיטן ובקימבריג׳, וב 1804 


531 


מלברן, וילים לם — מלגה 


532 


הוסמך למשפטים בגלזגו. ב 1805 נבחר לביה״נ מסעם הווי- 
גים. תמיכתו בשיווי־זכויות לקאתולים (ע״ע ג׳ורג׳ ^ 1 ) 
עלתה לו במושבו ( 1812 ). ב. 1816 נבחר שוב לביה״נ, תמך 
בקנינג (ע״ע) והלה מינהו לסגן־המושל באירלאגד ( 1827 ). 
שם נקט בקו פייסני כלפי האירים. לאחר נפילת קנינג 
התפטר מ׳. במות אביו ( 1828 ) נכנם לבית־הלורדים. 

מ׳ הצטרף לממשלתו של גרי (ע״ע) כשר־הפנים. הוא 
נהג ביד תקיפה נגד האיגודים המקצועיים והגלה אחדים 
מחבריהם. ב 1834 מינהו דלים /ו 1 (ע״ע) לר״מ. חילוקי 
דעות אישיים ביניהם הביאו להתפטרותו. אך מ׳ שלט בביה״נ 
ברוב גדול וחזר לראשות־הממשלה באפריל 1835 . משעלתה 
דקטוריה (ע״ע) למלוכה, ב 1837 , נהיה מ׳ למזכירה הפרטי 
דדידות אמיצה נקשרה ביניהם. 

כר״מ העביר מ׳ בביה״ג את הלפורמה של המועצות 
העירוניות באנגליה ( 1835 ) ואת חוק ביטול המעשר באיר¬ 
לנד (ע״ע, עמ׳ 227 ) אולם, פרט לענייני דת, היה מ׳ מתון 
בהשקפותיו וראה את הלפורמות רק כהכרח. ב 1841 ניצחו 
הטורים בבחירות הכלליות ום׳ התפטר. שנה לאחר־מכן 
פרש, מחמת מחלה, מן החיים הפוליטיים. 

בממשלתו היה מ׳ יותר יו״ר מאשר מנהיג. האפיל עליו 
שד־החוץ המבריק פמרסטון. על שמו של מ׳ נקראת העיר 
מל 3 רן באוסטרליה. זיכרונותיו י״ל ב 1878 . 

. 1954 ,./ 3 /־־׳^ ,. 13 ; 1939 ,./ג 71£ > 01 צ '<< 7 , 0x11 .ס 4 זג^ 1 

דג. ג. 

מלבך?ש, דקולה — 1310111300110 ^ 100135 א — ( 1638 , 
פאריס — 1715 , שם), פילוסוף צרפתי! נחשב 
ל$טאםיםיקן הגדול ביותר של צרפת אחרי דקארט. בגיל 
22 הצטרף למיסדר האורטודעים (ע״ע). רוחו של מ׳ עוצבה 
ע״י אודרת מיסדרו והוא היה למסביר החשוב ביותר של 
תורתו. התעסקותו בפילוסופיה התחילה רק 4 שנים אחרי 
כניסתו למיסדד, תחת ההשפעה העצומה של קריאת אחד 
הספרים של לקארט. 

מ׳ הסיק מתורתו של דקארט את המסקנה שאין השפעה 
הדדית בין הנפש והגוף, מסקנה הנוגדת את דעתו של 
דקרט (ע״ע, עכד 74 ). פעולתם ההדדית של הנפש והגוף 
היא רק מדומה. כשאני רוצה, למשל, להרים את זרועי והזרוע 
מתרוממת׳ אין זאת פעולה של רצוני אלא פעולתו של 
אלוהים, ורצוני אינו אלא ההזדמנות ( 000351011 ) לפעו¬ 
לתו של אלוהים. אלוהים הוא הסיבה הפועלת היחידה. הני¬ 
תוק בין הנפש לבין הגוף מבטל, לדעת מ׳, את הטענה שאנו 
תופסים בתפיסותינו את הגופים החיצונים. מ׳ דחה את 
ההנחה שהנפש עצמה יוצרת את המושכלים בתוך עצמה. 
אין אנו תופסים את הדברים הממשיים עצמם, גם לא את 
גופנו אנו, אלא רק את המושכלים המייצגים אותם בתוך 
האלוהות. אלה הם המושאים של תפיסותינו. אולם כשטענו 
מתנגדיו, שבכך הוא מכניס את כל הפרטיות והמקריות של 
הדברים לתוך האלוהים, שינה מ׳ את הניסוח ולימד שנמ¬ 
צאת בתוך האלוהים התפשטות מושכלת ( 1110 ) 0100 
10 נ 1 } 1010111 8 )! זהו המושכל האחד והיחיד, הבא אצל מ׳ כעת, 
במקום המושכלים הרבים של הגופים היחידים. המושכל 
האחד של ההתפשטות מכיל בתוכו — בלי שזה יפריע 
לאין־סופיותו — את כל הצורות המושכלות, ודרך מושכלים 
פרטיים אלה יכול הוא לייצג את כל הדברים המוחשיים. 
הצורות הפרטיות כלולות בהתפשטות האידסופית האחת 


בכוח. המעבר מן הכוח אל הפועל, דהיינו, הראיה של צורה 
פרטית זו או זו, למשל של השמש, נעשית בעזרת החו¬ 
שים, ובייחוד בעזרת הצבעים. צורת השמש מתבלטת 
בתוך ההתפשטות בעזרת תחושת האור, שאותה מעורר 
אלוהים בנפשו של האדם. תחושת האור היא מודיפי- 
קאציה של נפש האדם, אך הצורה של העיגול היא בתוך 
ההתפשטות המושכלח האחת שבאלוהים. 

כשם שכל המושכלים נמצאים בתוך אלוהים, כך נמצאות 
גם כל האמיתות באותה תבונה אלוהית אחת כוללת, שמ¬ 
אירה מבפנים את כל בני האדם. ע״י התבונה המשותפת 
הזאת אנו נמצאים בחברה רוחנית עם כל בני האדם ועם 
אלוהים עצמו. אנו בטוחים שאין רוח בעולם שאינה רואה 
אותה אמת שרואים גם אנחנו. האמת של האדם היא אמת 
גם בשביל המלאכים ובשביל אלוהים עצמו. האמיתות אינן 
שרירותיות ותלויות ברצונו של אלוהים, כפי שסבר דקארט, 
אלא בנויות על טבעו של אלוהים. זכותו וסגולתו של האדם 
הן בזה, שהוא "לוקח חלק" בתבונה האחת האלוהית הזאת, 
ולכן צדקו אלה שהגדירו את האדם כ״בעל-חיים הלוקח 
חלק בתבונה". 

יחסו של אלוהם אל הגופים שונה מיחסו אל הרוחות. 
אשר לגופים אפשר רק לומד, שאלוהים מכיל בתוכו את 
מושכליהם׳ אך לא את הגופים עצמם. אשר לרוחות, צריך 
לומד, שאלוהים מכיל בתוכו את הרוחות עצמם והוא מקומם, 
כשם שהחלל הוא מקומם של הגופים (ר׳ לעיל), אך החלל 
הוא מחוץ לאלוהים.. על־ידי הבחנה זו ניסה מ/ למרות 
קירבתו לשפינוזה, למתוח קו בין תורתו ובין תורתו של 
שפינתה "הכופר". 

ספרו העיקרי של מ׳ הוא 01110 ־ 5 13 66 £ו 01 ז 6 ו 01 שז 13 06 
(״על חקירת האמת״), 1674/5 . הספר תופיע בחייו ב 6 מהדו¬ 
רות שונות ומ ׳ הוסיף כל פעם 5 )ת 0 מז 01556 ז £0131 
("הבהרות"). בין יתר ספריו יש להזכיר: 5 סס 5311 ז£׳<תס 0 

0111611001105 61 1105 {> 51 ץ 11 ק 01013 ("שיחות מטאפיסיות וג(צ" 
ריות״), 677 ! ; 300 ־ £1 13 10 ! 01 :) 031111 13 110 0 ) 31 !י!" 

(״מסכת על הטבע ועל החסד״), 1680 ! - 0 ־ 0111 111311005 ) 10 ^ 
1100005 (״הגיונות נוצריים״), 1683 ! 310 ־ 0101 010 103110 
(״מסכת על המוסר״), 1684 ; -ץ 1 !ק 013 ת 1 50113 £011011005 
ת 011 8 10 ! 13 ! 50 ! 0 00 ^ 5 ("שיחות על המטאפיסיקה והדת"), 
1688 ! 01011 10 ! 3010111 * 1 10 ) 113110 ("מסכת על אהבת 
אלוהים״), 1697 . כל כתביו י״ל ב 4 כרכים, 1871 . 

ש. ה. ברגמן. בעלי תורת ההזדמנות (מאסף [אגודת הסום־ 

דים])׳ תשל״ז 1 704/94442 ,. 1 ) 1 ; 1925 ,./ 3 ,ז 1€ ש 1 ז 5 . 0 

- 0 /\ 70 ,־ 301111101 ) .א ; 1930 , 10444 *! . 3 17/440 

0/102 10 ^ 0/1010 ^ 9 ? 01 0 * £104431 , 01111 ־ 01101 ; 1934 

. 1960 — 1955 , 1-111 ,./* ,. 1 ) 1 ; 1939 

ש* ה, ב. 

מלגה ( 1313£3 ^), עיר־נמל באנדלוסיה (ע״ע), דרום־ספרד, 
על חוף הים התיכון! 322,000 תושבים ( 1970 ) ־ 

בירת מחוז־מ׳ ( 7,726 קמ״ר! 804,000 חוש׳). מ׳ נמצאת על 
חופו של מפרץ פתוח, בפתחו המערבי של עמק הנהר 
גוואדאלורסה, על גדות שפכו של הנהר הקטן גוואד- 
אלמדינה. סחף הנהרות יצר רצועת חוף מישורית, שממערב 
וממזרח לה מגיעים מדרונות־ההרים עד לשפת-הים. עמק 
הגוודאלורסה, שהוא איזור חקלאי פורה, מהווה פרוזדור- 



533 


מלגה — מלגסית, רפובליקה 


534 



טלנד.: טראוז וועיר םנבעת־הסצח־זז (כרשות ס׳&רר־התיירווז בספרד) 


מעבר תשוב לתחבורה של ססה״ב ושל כבישים צפונה, 
לשאר חלקי ספרד. בגלל יתרונות־מיקום אלה, גמל מ׳ הוא 
הגדול והחשוב ביותר בדרום־ספרה והעיר ידועה כמרכז 
ליצוא יין ("יין־מ , ") ופירות ים־תיכוניים שונים, וכן 
עפרוודברזל הנכרות בהרים שמצפון־מזרח לעיר. במ׳ בית- 
זיקוק גדול לנפט ומאגרי־נפט, וממנה יוצא צינור־נפט 
למדריד, המשרת איזור רחב בדרום־ספרד ובמרכזה. בעש¬ 
רות השנים האחרונות הפכה מ׳ למרכז תעשיה ותיירות. 
התעשיה עוסקת בעיבוד התוצרת החקלאית של הסביבה, 
ייצור מזונות, מוצרי כותנה, צמר, עור׳ כימיקלים, מוצת- 
מתכת, כלי־עבודה ומכשירי־הקלאות, כלי־בית, מכונות, ציוד 
לספינות, חמרי־בניין, ועוד. 

בחלקה העתיק של העיר מצרים בניינים בעיקר מהמאות 
ה 17 — 18 , אך מתבלטת הקאתדראלה שנבנתה במאה ה 16 
במקומו של המסגד המוסלמי. על־פני העיר נשקפת מצודה 
מהמאה ה 13 (שוקמה פעמים אחדות), הבנויה על צוק 
חיבראלפארו. כמה מפרברי העיר התפשטו במעלה-המדרו- 
נות שמצפונה וממערבה. 

היסטוריה. הכנענים יסדו את מ׳ (מלאכת, ככתוב 
על מטבעותיה בעברית־כנענית) כנראה בסוף המאה ה 12 
לפסה״ג. יתד עם שאר הערים הכנעניות באה מ׳ בחסות 
קרת-חדשת. ב 205 כבשוה הרומאים והיא באה בחסותם 
כ״בעלת־בתת" ( 3 ז 3 :וס 1 >ס £0 3$ זנ׳״ 0 ), אך אפיה הכנעני 
נשמר. אספסינוס העניק לה "זכרות לאטיניות" ומעמד של 
מוניקיפיום, והיא נקראה מוניקיפיום פלאורום מלקה 
( 131303 \). בסאה ה 5 כבשוה הורזיגותים, מ 711 המוס¬ 
למים. בשלטון המוסלמים הגיעה לשיא-פריחתה, ועם הת¬ 
פוררות ודליפות קורדובה קמה ממלכת מ׳ ( 1015 ), שהיתד, 
כפופה לגרנדה (ע״ע). ב 1487 כבשוה הנוצרים והיא נחיתה 
למושב הגמון. המוסלמים (מוריסקוס) גורשו מם׳ ב 1570 , 
אחרי דיכוי התקוממותם. ב 1937 כבשוה כוחות הלאומנים 
במלחמת־האזרחים, וערכו טבח במתנגדיהם. 

ידיעות ראשונות על יהודים בנד הן מהתקופה 
המוסלמית. ב 1013 השתקעו בה ר׳ שמואל הנגיד (ע״ע) 
רהודים אחרים שנמלטו מקורדובה מחרב הברןירים. 
ב 1021/2 נולד בה ר׳ שלמה אבן גבירול (ע״ע). כ 1487 היו 
בה כ 100 משפחות יהודיות שנלקחו שבי בידי פרנאגדו 
ואיזבל. כבר ב 1490 יצאה גזירת גירוש על יהודי מ׳ ו 66 
מהם עזבוה אז. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית (מפתח), תשי״ם*, 

א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, ב׳, 63 — 64 , 

1966 . 

מ. בר. - מ. 


מלגסית נמלגשית], ךפוןלי?ןה (- 1313 \ 3 ^ 1 [ג 01 קס.מ 
ץ #35 [צרם׳ 116 :> 131£3 *ן]), מדינת-איים באוקיאנוס 
ההודי, מול חופה הדרומי-מזרחי של אפריקה: 589,800 
קמ״ר, 7,250,000 תוש׳ (אומדן 1969 ). עיקרה של הרה״ס 
האי מדגסקר (•ו 13835€3 > 13 \) וכמה איים קטנים בקירבתו. 

מאדאגסקאר הוא האי הרביעי בגדלו בעולם. ארכו מצ¬ 
פת לדתם 1,600 ק״מ ורחבו 450 — 570 ק״מ. מיצר מוזמביק 
מפריד בין האי לבת יבשת-אפתקה. 

מבחינה גאולוגית מהותם מרכזו של האי ומזרחו חלק 
מהמאסיוו האפתקני הפרקאמבת (ע״ע גונדונה). איזור זה 
בנוי מסלעים גבישיים (גראניט וגנים), עם מחדרים געשיים 
היוצרים גיוון רב בפני השמח. במערב מכוסה המאסיוו במ¬ 
עטה עבה של סלעי-משקע פאלאו־מסוזואיים, בעיקר סלעי- 
גיר, ולאורך החוף המערבי שכבות סלעים צעיתם־יותר. 
בראשית המסוזואיקון נותק האי מיבשת-אפריקה. 

מבחינה טופוגראפית עמוד־השדרה של האי הוא "הרמה 
המרכזית", רמה גבוהה ומבותרת ביותר, בעלת אופי הרת, 
העוברת לכל אורך האי. שיאיה הם צאראטאנאנה, 2,886 מ׳, 
והר אנדרינגיטרה, 2,666 מ׳, בצפת• במזרח מסתיימת הרמה 
במתלולי-העתקים, שגבהם מאות מטתם, היורדים אל מי- 
שור-חוף צר. רמות גירניות נרחבות משתפלות במערב במ¬ 
תינות אל מישור־חוף רחב, שחלקו מכוסה חולות. קו- 
החוף המזרחי ישר בתבו וחסר מעגנים טבעיים. לארכו 
שוניות־אלמוגים ולאגונות, המחובתת בחלקן בתעלת-השיט 
הפנימית פא;גאלאן. קווי-התוף בצפת ובמערב מפורצים 
בחלקם ומולם איים קטנים ושוניות־אלמוגים. 

הנחתת רבים ועשיתם במים. אלה התרדים מזדהה 
ודרומה קצתם, ואלה הזורמים מערבה אתכים הרבה-יותר, 
שכן פרשת-המים הראשית קרובה לתוף המזרחי. רובם של 
הנחתת מתנקזים מערבה והם משופעים באשדות ומפלי- 
מים. רק נהרות מעטים ראויים לשיט. רוב שטח-האי מכוסה 
קרקעות לאטוסוליות. 

משום מיקומו של האי בין _קווי התחב הדתמי ״ 12 —״ 25 , 
האקלים הוא טרופי בכללו, אך קיימים הבדלים ניכתם, 
בעיקר במשטר הגשמים וכמותם, בין חלקיו השונים של האי. 
תב הגשמים— עד 2,500 מ״מ בשנה באיזור החוף המזרחי 
והצפוני — יורדים בעוגת המונסון הצפוני-מערבי, בחודשים 
דצמבר—אפתל. אין עוגת-יובש במזרח ובצפון, והיא קצרה 
באיזור הרמה המרכזית, וארופה־יותר במזרח ובדתם־המזרח 
— שם מצוי אחור צחיח־למחצה ובו שטחים המקבלים פחות 
מ 400 מ״מ גשם, בממוצע, בשנה. בחודשים דצמבר—מארם 
פוקדות את החוף המזרחי סעתודציקלון הרסניות, החוצות 
לעתים את האי לתחבו. 

ו. א. ה. 

הצומח. צמחיית 3 לגש (מ׳) מצטיינת בעושר בלתי- 
רגיל של סוגים ומינים, והאי נחשב כמרכז התהוותם של 
כמה סוגים וחלקי-סוגים. צמחיה זו מדאה קירבה לאסיה 
הטתפית, וההנחה על קיום גשר יבשתי בעידן הקרטיקון — 
יבשת למותה — מאפתקה להודו, צילון ומאלאיה, שואבת 
אח הוכחותיה מקשת צמחיית-מ׳ לאזותם אלה. 

מבחינה פיטוגאוגרפית משייכים את מ׳ כולה לממלכת 
הצמחיה הפאלאוטולפית, ורואים בה איזור עצמאי, בזכותם 
של למעלה מ 200 סוגים וב 85% מחוך 5-500 המינים שלה, 
שהם אנךמיים. כן מצויות כאן צורות מיוחדות של צמחים, 


535 


מלגסית, רפובליקה 


536 


שאין דומות להן, כגון רמלה מדגסקרית (ע״ע מוזייס, ותם׳ 
שם) > או מין מיוחד של הסמ מודיעה, שגזעו הנפוח, בד* 
מות בקבוק, מגיע בקוטרו ל 9 מ׳! או פגדגוס האו׳בליסק 
( 01561150115 3033005 ?), עם עלים באורך 3 — 4 מ' על גזע 
שגובהו 18 מ/ 

הצומח בם׳ ערוד ברובו בחגורות לאורכו של האי — 
במקביל לקודי־חגובה. החלק המזרחי, עד לרכסי ההרים 
המרכזיים, הנו חבל של יער־גשמים משווני, שעציו ירוקי- 
עד׳ גבוהים ודקי־גזע, יער זה נהרס קשה, ומגיע כעת בשטחו 
רק לכ 7% של שטח־האי, ואין הוא קיים אלא בגבהים בינד 
ניים ורמים. יערות המנגרובים (ע״ע), מרוכזים ברובם 
במפרצים של החוף המערבי והצפוני ואינם יוצרם קו רצוף. 

בכל חלקה המערבי של ם׳, למן המורדות המערביים של 
הרמה המרכזית ועד לחוף־הים, הקלי&קס הוא יער יובשני 
של עצים או שיחים קשי־עלים. אנדמים רבים, כגון הטפיה 
( 1 ־ 61 ( 303 1x5 ק 03 ), ועצים מתוך משפחת 011136030636 
שולטים ביער זה. קיימת פה המגמה לקוצניות, השרת עלים 
ובשרניות בתנאי יובש וקרקע מחמירם. עם השמדת היע¬ 
רות (בעיקר ע״י שרפות) מופיעים שני טיפוסים של צומח 
משני: ״יער דליל״ (" 513 * 13 36 15015 "), של עצי הטפיה 
הפזורם בתוך ערבת דגניים, ו״&בוקה" (" 103 ס׳\ 1 53 , ), המור¬ 
כבת בעיקר משיחים שגדלו קודם לכן כתת-יער. תצורות 
משניות אחרות הן הסאוואנה, המשתרעת על-פני שטחים 
נרחבים, ו״ערבה מדומה" של מיני מלענן, הקרויה כך בגלל 
הימצאותה בחבל המזרחי של האי, שהוא בעל משקעים 
מרובים. 

טיפוס-צומח אפייני ביותר למ׳ היא חישת שיחים 
▼ 

( 5061115 ) המופיעה בחלקו הדרומי והדרומי-מערבי של האי. 
בגלל הצחיחות שולטות בה צורות קטנות-עלים או חסרות- 
עלים, שיחים קוצניים וצמחים עבי-גזע, בשרניים וסבוכים 
לרוב. 

הרי-מ׳ מרוכזים בחלקו המזרחי של האי, וחגורות־הצומח 
במדרגות־ההרים העולות משתנות בהתאם לשיעור־השחי־ 
נות ההולך ועולה שבחתך מצפון-מזרח לדדום־מערב של 
האי. יער־הגשמים מורתו ההררית ס^נה את מקומו, בגובה 
של 2,000 מ׳, ליער יובשני קשה עלים! זה שוב נסוג בסס- 
גות־ההרים, ושם מופיעה חישת שיחים קטני-עלים, דמויי 
אבדשים! מסיימת את החיגור כלפי מעלה בתת־סלעים יוב¬ 
שנית של צמחים בשרניים מהסוגים אלוי ( 106 \!), ניצנית, 
חלבלוב וכיוצא־בהם! בתה (ע״ע) זו חחרת גם בגובה פני- 
הים במדרונות טרשיים. 

אי. 0 . 

החי. מבחינה זואו^אוגרפית פד היא אי יבשתי (ע״ע 
אי נכרך־מילואים]). הפרדתה מיבשת־אפריקה ובידודה 
הביאו להיווצרותם של מינים המיוחדים לה בלבד, והיא 
איזור מיוחד בממלכה הפאלאוטרופית — האיזור המאלא- 
גאשי (ע״ע זואוגאוגרפיה, עם׳ 653 , 655 — 656 , ור׳ מסה 
שם). מינים אלה הם מהפרימיטיוויים לקבוצותיהם. 

היונקים, פרט לעטלפים, כולם אנדמיים. אין יונקים 
גדולים בנד. הלמוריים (ע״ע), הם האפייניים למ ׳ ומהווים 
קרוב למחצית מספרם של היונקים (וע״ע אנתרופולוגיה 
פיסית, עט׳ 716 ). הרוב הגדול של בני סדרת הקיפופים וכל 
הגדולים שבהם (ביניהם האי-אי, המהווה משפחה מיוחדת) 
נמצאים רק בם׳. כן אפייני לנד הטנרק (ע״ע אוכלי-חרקים. 


עם׳ 837 , ור׳ תמ׳ שם). מבין העטלפים ( 26 מינים),מיןאחד, 
306113 033 <* 20 ץ 3 ן, מהתה משפחה לעצמו! בסתח-השמע 
שלו נמצא שסתום, המסוגל להיסגר — מקרה יחיד בין 
היונקים. המכרסמים מעטים — כ 7 סוגים, השייכים למשפחת 
האוגרים. הטורפים שייכים בעיקרם למשפחת זעחניים 
(ע״ע)! הידוע־ביותר הוא הסוסה, טורף פרימיטיווי, המהווה 
חוליה מקשרת בין החתולים לגחניים. הפרטת! היחיד בם׳ 
הוא חזיר־הנהרות המדאגאסקארי, הקרוב למין האפריקני 
(ע״ע חזירים, עמ׳י 237 ). יש בם׳ כ 300 מיני עופות! מהם 
120 מיגים הידועים רק משם. ממשפחת הקוקיתיים נמצא 
שם הסוג 0003 ( 13 מינים)! התפשטות מיניו דומה לזו של 
הלמוריים. מבין ציפורי־השיר מצויות כמה משפחות סריסי־ 
טיוויות, שמיניהן זןנלמיים למ ׳ והם שוכני-יערות, כגץ, 
משפחת ה 51111336 * 11116 ? ( 4 מינים); ה ¥3081336 ( 12 מי¬ 
נים)! המזונטיים ( 1365060311336 ), הדומים לרליתיים. מיני- 
ציפורים אחרים המצויים שם:־ ה £00110111515 , הקרוב לאי- 
בים! מה§םיוניים — הפגיניה (: 0116313 ! 41101133 <), שהיא זן 
מקומי של המין באפריקה! מהתוכיים — ה 5 ! 5 קס 630 ס 0 
שחור ובעל זנב וכנפים אפורות. 

אפייני לם' הוא התנין— 01333835036160515 06000311115 , 
שאורכו מגיע ל 6 פ׳ והוא קתב למין האפריקני תנין-היאור. 
מצבי היבשה והמים המחוקים מצויים, בעיקר במערבו של 
האי, 8 מינים, ומצבי־הים — 4 מיגים. לפנים חיו באי צבים 
ענקיים (כמו 86303131661 1651030 ), באורך של מטר אחד. 
הזיקיות מרובות ( 35 מיגים) — כמחציתה של המשפחה! 
ביניהן מינים בעלי-קרניים ובני הסוג 031133 טג 11 ס׳ £5 , שהם 
הזעירים שבזוחלים. מבץ השממיתיים ( 40 מינים) — שממית 
רחבת־הזנב ( £610115131115 1760013105 ), השוכנת בעצים! 
הודות לקרומי-גופה היא מסוגלת לקפוץ• אפייניים לס' הם 
שני סוגים, 11$ ־ 51111 * 0 ** ו 01131360300 , השייכים למשפחת 
האיגואניים הנפוצים באפריקה! הם מטפסים ושוכגי-קרקע. 
נחשים ארסיים אין באי. מצויים מיני חנקים מהסוג - 000 
51610106 , שתפוצתו העיקרית באמריקה. רוב דו־החיים הם 
מסידרת חסדי-הזגב. ידוע מין אחד של צפרדע ( 303 ? 
01350366016051$ ), שמצויה גם ביבשת אפריקה. בין המינים 
האנלסיים — מיני קרפדת־העצים. דגי מים מתוקים מועטים 
הם בנד. משפחת הקרפיונים, הנפוצה בכל העולם, נעדרת 
משם! נמצאים שם מינים ממשפחות הנאדתיים והאמנוניים. 
בחופי מ׳ נתגלה ( 1938 ) הדג למינןריה, שהיה נחשב לס- 
אובן. וע״ע אפריקה, החי, עט׳ 303 — 305 . 

הפאונה של מ׳ היתד, בעבר עשירה-יותר ומגוונת-יותר 
ופרטיה היו גדולים יותר. בקרטיקון נמצאו שרידים של 
דינוסאורים (ע״ע). מבין העופות המאובנים מפורסמים מיני 
האפיאורניס ( 15 ס 06 ץ 5 * 6 ^), הקרובים ליען, אשר נפח־ביציו 
של אחד ממיניו, 013x10105 היה 8 ל/ וגובהו של מין 
אחר, 108605 היה 3 מ׳. 

מ. 0 . 

אוכלוסיית הרה״ם מגוונת ביותר ומקורה בגלי הגי¬ 
רות גדולות ומוקדמות מדרום־פזרח אסיה, וקטנות ופאוח- 
רות-יותר מיבשת־אפריקה ואדצות-ערב. הקבוצות האתניות 
הגדולות ובעלות הייחוד התרבותי המובהק-ביותר הם שבטי 
מרינה (הובה) ובצילאו (יחד כ 2.7 מיליון נפש), ממוצא 
מונגולואידי-אינדונזי, היושבים ברמה המרכזית (וע״ע אפ¬ 
ריקה, עם׳ 321 ). מסביב לרמה ולאורך החופים נמצאים שב־ 



537 


מלגסית, רפובליקה 


538 


מים רבים ממוצא אתני מעורב! 
הגדולים שבהם — ה^צימיסא- 
ראקה (כ 1.1 מיליון נפש), הצי* 
מיך,טי ( 500,000 )׳ סאקאלאווה 
( 420,000 ). הזרים, היושבים ב¬ 
רובם בערים, מהווים פחות מ־ 
2% בכלל האוכלוסיה, אך רבה 
חשיבותם כגורם בלבלי. חלקם 
של האירופים, בעיקר צרפתים 
(כ 33x100 ), נמצא בירידה מאז 
מתן העצמאות, בעוד שמספר 
ההודים( 17,000 ) והסינים( 9,200 ) 
עולה, למרות ההגבלות על הגי¬ 
רתם לרה״מ. אלה יושבים ב- 
ערי־החוף ועוסקים במסחר. לפי 
הערכה׳ 57% מכלל התושבים 
מחזיקים באמונות אנימיסטיות, 
38% הם נוצרים ( 20% קאתולים) ו 4% מוסלמים. השפות 
הרשמיות הן מאלאגאסי וצרפתית. 

למתת הנהירה לערים, יושבים בהן רק 15% מכלל 
האוכלוסין. העתם הגדולות הן: ?זננו־יו (ע״ע) הבירה, 
362,000 תוש׳ ( 1969 ) ! סמטב׳ עיר־הנמל הראשית במזרח, 
55,000 תוש׳י מאג׳ונגה, עיר־נמל בחוף הצפוני-מערבי, 
50,000 תוש/ 

חינוך. ברה״מ נהוג חינוך־חובה לגילאי 14-6 . 
ב 1968/9 למת בבת״ס יסודיים 815,000 תלמידים, בבת״ם 
על־יסודיים ומקצועיים — 75,300 תלמידים, באוניברסיטה 
שבעגנריו(נוסדה 1961 ) — 4,000 תלמידים. 

חוקה ומשטר. חוקת הררי״ם נתקבלה ב 1959 ותוקנה 
ב 1960 וב 1962 . המשטר נשיאותי, והנשיא הוא ראש הרשות 
המבצעת. הוא נבחר בבחיתת כלליות לתקופת־כהונה בת 7 
שנים. הנשיא ממנה סגן־נשיא, וכן ממשלה, והוא עומד 
בראשה. הוא מוסמך לפטר את האסיפה הלאומית. 

הרשות המחוקקת מורכבת מסנט בן 54 חבתם, שחלק 
מהם נבחתם ע״י המחתות והרשויות המקומיות, וחלקם מת¬ 
מנים ע״י הממשלה, ומאסיפה לאומית, בת 107 חבתם, הנב¬ 
חרת בבחירות כלליות לתקופת-כהונה של 5 שנים. 

מ׳ מחולקת לשישה מחתות, ועל כל אחד ממתה ראש־ 
מחוז ומועצה כללית. 

כוחות מזויינים. בשל מיקומה של הרפובליקה 
על אי, בלא שכנים ואויבים, היא יוצאת־דופן בעולם בכך, 
שכוחותיה המזויינים, 4,500 איש, בצירוף הז׳אנדאדמריה 
בת כ 4,000 איש, מהותם רק קצת יותר מ 0.1 אחוז מאוכלו¬ 
סייתה. תקציב-הביסחון ( 1969 ) — כ 13.5 מיליון דולאר. 
הציוד הצבאי ואימון הכוחות — צרפתיים, בכוחות-הקרקע 
( 4,000 איש) 2 גדות חי״ר, בצירוף צנחנים ויחידת־סיור. 
לכוח-האוויר — מטוסי תובלה וקישור. לצי 4 אניות קטנות 
ופלוגת־נחתים. 

כלכלתה של הרה״ם היא טיפוסית לארצות מתפת¬ 
חות! היא מבוססת על החקלאות, שמעסיקה כ 84% מה¬ 
מועסקים במשק ותורמת כ 90% לערך היצוא, ההכנסה 
הלאומית לנפש היתד, ב 1969 כ 100 דולאר. הגידולים 
העיקריים ( 1970 ): אורז (על 49% מהקרקעות המעובדות! 
1.8 מיליון טון)! קפה ( 50,000 סח), שהוא גידול-היצוא 


העיקרי! #!ף (וניל) — מ׳ מספקת כ 70% מהתפוקה בעו¬ 
לם! קנה-סוכר ( 130,000 ט , )! סיזל ( 25,000 ס׳-■ 1969 )! 
בננות ( 180,000 ם׳)! אגוזי-אדמה ( 45,000 ט , ) ופלפל שחור 
( 2,200 טח). בשנות ה 60 הוחל (בהדרכת ישראלים) בגידול 
כותנה ופרי-הדר. — משק בע״ח ברה״מ כולל ( 1970 ) 
כ 9.8 מיליח ראשי בקר, 530,000 חזיתם, 615,000 כבשים 
וכ 780,000 עזים. שיווק הבשר אינו מאורגן והיצוא של 
בקר חי ובשר — נחשל. 

המחצבים העיקתם הנחצבים ברה״מ — לא בכמויות 
מסחתות — הם גראפיט, נציץ, אוראניום, תותום ולאחרונה 
גם בצרי כתם. החלו גם בחיפושי נפט. מרבית האנרגיה 
החשמלית המיוצרת ברה״מ מקורה במפעלים הידת־חשמ- 
ליים ( 110 מיליון קו״ש, מתוך תפוקה כללית של 150 מיליח 
קו״ש [ 1969 ]). לרה״מ פוטנציאל רב לפיתוח מפעלים הידרו־ 
חשמליים, אך עד היום נוצל רק חלק זעום ממנו. 

ד.תעשי ה ברה״מ צועדת את צעדיה הראשונים. בסוף 
שנות ה 60 הוקמו ברה״מ בתי-זיקוק לנפט, מפעלים לייצור 
נייר. גפרותם וחמרי-בניין, ותשלובת טכסטיל. — התח¬ 
בורה היבשתית ברה״מ מצומצמת — כ 8,400 ק״מ דרכים 
(רק 2,100 ק״מ מהם כבישים מכוסי-אספאלם) ושתי מס״ב 
באורך של 876 ק״ם. חלקים רבים של האי מנותקים מהמר¬ 
כז בעונות־הגשמים. הנמל העיקת של הרד,"מ הוא טמטב 
שבמזרח, הקשור במס״ב עם הבירה. תגו־סוארס, בצפח 
האי, הוא נמל טבעי, מהטובים בעולם, ומשמש כיש כבסיס 
עיקת לצי הצרפתי באוקיאנוס ההודי. תחבורה אוויתת היא 
אמצעי־התחבורה המקובל באי. קיימת מערכת מסודרת 
לכל רחבי האי. ליד טאנאנאריוו הוקם שדה-תעשה 
בידלאומי. 

לרה״מ גירעח מתמיד במאזן המסחרי שלה. היבוא הס¬ 
תכם ב 1969 בב 179 מיליח דולאר, והיצוא—בכ 112 מיליון 
דולאר. מוצרי-היצוא העיקריים הם קפה ( 28% מערד 
היצוא), שנף ( 10% ), אוח ( 8% ), וסוכר־קנה ( 6% ). 

קשת-המסחר העיקחש של הרה״ם בתחש היבוא הם 
עם צרפת ( 52% מערך היבוא), אה״ב ( 9% ) ומערב-גרמניה 
( 6% )! בתחום היצוא — עם צרפת ( 36% ), אה״ב ( 23% ) 
וראיניון ( 12% ). 




נת טאראגאטחאו■ 






539 


מלגסית, רפובליקה 


540 


המטבע: פראנק פאלאגאסי; 277.7 פר״מ= 1 דולאר של 

אה״ב. 

ד. אבני, מדגסקר — דוגמה למודרניזציה ילידית 

1 של חברה מסורתית במאה הי״ט (קשת, י״ג), תשל״א 

£. ?1*30$015 14 , 317 ^ 0 ; 1937 ,? 5€0 ס 1£ > 1 ) 40 \ ^ ** 11 * 10 ? י 

?01*71* 15 ) 1% >?* 40 \ * 1 ) * 11 ת 0 ה 0 *£'* 1 י £וחזב 4 ה 0€ . 11 ; 1950 ,.ומ - 
1960; 11. !£. £ 1 \ * 111 ס* ■ 01 * 01 ^ 10 * 0 4 \ 1 1 * 01 ז? י 1 חש . 

, 1962; 14.15031 קוזו 10 רד ;* 1965 ,* 0 * 05 ^ 0610 ^ , 4 ־ - 

$08351130 . 0 ; 1965 ,* 11 ?/* 1 ק*£ . 4 ( ? 11 ' 7 , 401££ \נ .ג — ח , 

\10(10^05<:01', 6114(1? % 60 %*. ?1 £?0901*., 1967; 0. £301001- 

£. £3 ה 150110 ה 0 ^ז 0 * 1 , 4355101 < . 14 ; 1968 ,* 14040£45€0 , 31¥0 ח 

£01111<10 ? 1 > :* *■ 161 * 411 ( 11 [ ,**ו? 0 -ח 21121£ ח 4 ס ,** 1 ן 

#6€011 , 11110 * 0 £ .£— €1 ו 0 ג 01111131 .£ .£ ; 1970 { . 14 . 1 1*11011 0 10 4*]17111100 4?5 *??€£ (1? 06^61011011 (1(1115 !?5 

, 030401103 ) ,(־ו 1343#3503 ^ 1£5 ק 1 מ£*£) 5 * 01 * 1 קסז 1 5 \ 01 { 6$ ז 

. 1971 ,( 26 
ר. א. ה. - א. ה־ס - מ. 

הלשונות המאלאגאסיות, המדוברות בסי כ 6 מיליון 
תושבי הרד,"מ נחשבות ע״י רוב החוקרים כלשון אחת, ולה 
דיאלקטים אחדים, שהמסותח שבהם — המכונה קרינה — 
השתלט על השאר וקיבל מעמד של שפה רשמית ב 1820 . 

המאלאגאסית משתייכת לתת־המשפחה האינדונזית של 
משפחת הלשונות האוסטרונזיות (ע״ע אוסטרונזיה), אך יש 
לה מספר תכונות המבדילות אותה מקרוביה ומייחדות לה 
מקום נפרד בתוך משפחתה, כגון הפיכת עיצורים בסופי-מלים 
(אל ל 8 ! * ל 4 , ק לל), קיומה של תווית־ידוע ועוד. באוצר- 
המלים של המאלאגאסית ניכרת השפעה של שפות אפריק¬ 
ניות (שסות־באנטו [ע״ע אפריקה, עמ׳ 315/6 ], סוהילית 
[ע״ע]), של ההינדית (ע״ע הדו! עמ ׳ 482 ), הערבית, 
האנגלית והצרפתית. 

הלשון הרשמית נכתבת באותיות לאטיניות, אולם מספר 
שבטים בדרום־מזרח האי שומרים עדיין על הכתב הערבי 
שרכשו לפני הכתב הלאטיני. 

אפייה הרך והמוסיקלי הקנה לשפה המאלאגאסית את 
הכינוי "האיטלקית של האוקיאנוס ההודי". 

ת? 6 ס 0 . 14 — )? 46111 < ; 1949 ,.!מ ) 4 ו<ןה 1 * 1 * 1 , 11115 * 06 ״ 1 

,(. 08 ) 0 תו)זג 1 \ ;* 1952 ,?*הסחז ,ן/> 1 * 1 ,(. 015 ) 

. 1968 ,? 1£ >£< 7 ו* 1 * 1 

ספרות. רובה של הספרות המאלאגאסית (הםה״מ) עד 
ראשיתה של המאה ה 19 היתד. םםרות-שבעל-פה. לעתים 
קרובות הפיצו אותה זמרים־מספרים נודדים ( 0113130 *), 
שנהגו לשלב סיפורים עם שירה וריקוד. שירים ליריים 
שונים, תפילות, שירי־מקהלות ושירים דידאקטיים בצורת 
ויכוח פיוטי (האין־טני [ץמ 16 ־ 11 נ 3 ! 1 ]) היו נפוצים מאוד. 
מקובלים היו גם נאומים מוסריים (קאבארי [ץז 3 < 31 אל]), 
שהשמיע המלך, ראש־המשפחה וכד׳, משלים־פתגמים (א(־ 
האבולאנה [ 013113 ל 0113 ])י משלי-חיות, אגדות וסיפורים 
על אישים וגיבורים. אצל רובם של השבטים המאלאגאסיים 
ספרות זו היא עד היום היחידה. העם המאלאגאסי הושפע 
מתרבויות שונות: ההודית, הערבית-פרסית וייתכן אף הי¬ 
הודית (בנוסי-בוראהה היתה קיימת, כנראה, במאה ה 17 
מושבה יהודית, שמתאר, היה, אולי, מעדן). עד ראשית 
המאה ה 19 נשתמרו רק כתבי־יד מועטים, שהעתיקים שבהם 
הם מן המאה ה 17 . הם כתובים בדיאלקט מאלאגאסי וב¬ 
אותיות ערביות. תכנם: תפילות, השבעות מאגיות, מסורות 
היסטוריות־אגדיות וקויסמוגו׳ניות. מראשית המאה ה 19 הת¬ 
חילה לחדור למאדאגאסקר השפעה אירופית: נוסד בי״ס 
ראשון, הוכנס השימוש בא״ב לאטיני והודפסו ספרים רא¬ 
שונים. כל אלה באו בעיקר כתוצאה מפעולתם של מטיפים 


נוצרים. תרגש התנ״ך למאלאגאסית, שנחשב ליצירת־מופת 
בלשון הקלאסית, השפיע השפעה עצומה על הסה״מ החדשה. 
בייחוד קרוב היה לרוחם של המאלאגאסים "שיר-השירים" 
במליצותיו ובציוריותו. שניה בחשיבותה, לאחר השפעת 
התנ״ך שברית החדשה, היא השפעתם של הסימבוליסטים 
הצרפתים, בפרט רנבו (ע״ע) ובודלר (ע״ע). כמעט כל 
יתריה של הסה״מ החדשה הם בני השבט הזיבה. רבים, 
בייחוד בסוף המאה ה 19 וראשית ה 20 , כתבו רק צרפתית 
או צרפתית ומאלאגאסית כאחד. בין המשוררים הדרלשו* 
ניים הצטיין ז׳אן־ז׳וזף ראבאריולו ( €10 ׳\ 1 זב 6 נ 831 .! .ן; 
1901 — 1937 ). בשיריו מורגש פיצול טראגי בין אהבת עמו 
ומסורותיו הלאומיות ובין השפעתה המכרעת של שירת 
צרפת. לאחר השתלטותם של הצרפתים על האי ( 1896 ), 
קמד., כתגובה, תנועה לאומית, שהביאה בכנפיה התעניינות 
גוברת והולכת בעברו של העם המאלאגאסי ובספרות־שבעל- 
פה של השבטים השונים. אמנם ההשפעה האירופית, ובפרט 
הצרפתית, על הםה״מ החדשה ניכרת מאוד! ואולם לאט- 
לאט מתמזגות ההשפעות הזרות עם המורשת הספרותית 
המקורית של העם המאלאגאסי. תהליך זה הוחש עם השגת 
העצמאות והעלאתה של הלשון המאלאגאסית ללשון רשמית 
יחידה של המדינה. 

ש. ענביו (מתרגם), זזאי הגדול ז משירי מדגסקר (מבחר 

תרגומים בצירוף פקססים צרפתיים), תשכ״ה! ׳ 0._>4. 1x1 

165 .> .) 115 ־ 1 ) .,מ , 2 ]}ח 2 וזז 3 תז 2151 *ז 0 ) 3140 * 1 .\/-ח 1 ז 

.א ; 1955 ,( 1460 — 1446 , 1 ,[ 311 ?ת? 011 . 11 . 63 ] 6$ ז 1 זז 3 ז 6 ז 1.11 

. 61 — 306160 ? .] ; 1956 ,.!מ * 1 , 1*3021x0 

-גז?) 1.1 010 ) 46 ־ממע £1 *#וזוימ 016 ,) 311616 ? - 3111 * 13 

,( 1326 — 1317 ,[ 1 *! 0 ו 5 ת*£ ■ 6 וו .: 58 ) 1 ־ 6 ] ) 1 )^ ־ 1 ) 1 > 01 ) 11 ) 

. 1964 

מ. סא. - י. א. ק. 

היסטוריה. אין עדויות כתובות על מוצא המאלא- 
גאסים חמן בואם לאיים המאלאגאסיים. שפתם היא ממש¬ 
פחת הלשונות המאלאיות־פולינזיות, ותרבותם מאלאית- 
אינדונזית. אבות המאלאגאסים היגרו מאינדונזיה — כנראה 
מבורנאו — סמוך לתחילת םה״נ הפליגו בסירותיהם לאורך 
חופי הודו וערב והתיישבו בחופי מזרח-אפריקה (קניה של 
היום). בלחץ הבאנטו נטשו את מקומם והתיישבו במאדא- 
גאסקאר — אולי בטוף האלף הראשון לטה״ג. עד אז היו 
האיים ריקים מאדם. 

במאות הראשונות של האלף השני יסדו ספנים ערבים 
ומוסלמים ערי-מסחר בחופי מאדאגאסקאר. מימצאים ארכ¬ 
אולוגיים מוכיחים שווהמאר (• 160131 ) ¥0 ) היתה נמל משגשג 
במאה ח 13 . 

השם "מאדאגאסקאר" נזכר אצל מרקו פולו. אך נראה 
שהתכוון לאיזור מוגדישו בסומאליה. הפורטוגאלים, האירו¬ 
פים הראשונים שהגיעו לאי, קראו לתושבים "מאלאגאסים", 
כנראה על שם חבל־ארץ בדרש האי. נסיונם להתבסס באי 
ונסי ת ההולאנדים, האנגלים, ובייחוד הצרפתים אחריהם, 
לא הצליחו נוכח התנגדותם העזה של התושבים. רק בסוף 
המאה ה 18 הרשו ראשי שבט בצימיסאראקה לסוחרים אירו¬ 
פים להתיישב במספר נמלים בחוף המזרחי. 

בתחילת המאה ה 18 הצליח מלך של שבט הסאקאלאוזה 
להשתלט על רוב מערבו של האי. בסוף אותה מאה התאחד 
שבט המרינה (הובר,), ובמאה ה 19 השתלט שבט זה על 
כל האי! בחלקים המתחקים של צפון האי ודרומו היה של¬ 
טונו רשף. 



541 


מלנסית, רפובליקה — מלו, פרנסישקו מנואל דוז 


542 


המלך רד־מה 1 ( 1810 — 1828 ) פבש את רוב האי׳ הזמין 
מומחים אירופים ומיסיונרים׳ החליף את הכתב המאלאגאסי 
מאותיות ערביות ללאטיניות, הבנים את הדפום לארצו ויסד 
בת״ס רבים. אלמנתו ראנאוואלונה 1 ( 3 ח 310 ע 3 ת 3 *; 1828 — 
1861 ) חשדה באיתפים ורדפה את המאלאגאסים הנוצרים. 
דן לאבורד 0 > 1 >־וסנ 1 * 1 ), אחד האירופים המעטים שנשארו 
באי ונודעה לו השפעה על המלבה, הקים תעשיות רבות 
באי. בנה, רדמה 11 ( 1861 — 1863 ), ניסה להנהיג תיקונים, 
ובכלל זה ביטל את עונש-המיתה, ופתח את ארצו לאירופים. 
הוא נרצח בידי השמרנים. פעילות המיסיונרים — ישועים, 
אנגליקנים, קדקרים ואורנים — נמשכה, והמלפה ראנא־ 
וואלונה 11 ( 1868 — 1883 ) וראש ממשלתה ובעלה רינילאיא־ 
ריחיני (ץת 0 ׳\״ 3 נ 113 תו £3 ), שהיה השליט למעשה, נטבלו 
לנצרות הפרוטסטאנטית. רינילאיאריווני חיה גם בעלה של 
המלפח האחרונה של ממלכת המרינה, ראנאוואלונה 111 
( 1883 — 1896 ). הוא ניסה להנהיג תיקונים, ובכלל זה בוטלה 
העבדות. כן ניסה לשמור, בעזרת בריטניה, על עצמאות 
ארצו מפני השתלטות צרפת, אך ב 1890 הספימה בריטניה לד- 
פיר בחסות צרפת על האי, תמורת הפרה בחסותה על זנזיבר. 
ב 1894 נחת צבא צרפתי באי וב 1895 השלים את כיבושו 
ונד היתד, לארץ־חסות. מרידה ב 1896 דוכאה בידי הגנראל 
ד. ס. גליני (ע״ע), המלוכה בוטלה׳ המלכה הוגלתה לאל- 
ג׳יריה, והאי מאדאגאסקאר נהיה למושבה של צרפת. 

גליני משל שם ב 1896 — 1905 ביד חזקה ובמרץ, ופעל 
לפיתוח כלכלת האי — בסלילת מסילות־ברזל—ובדאגה 
לחקלאות, וכן להרחבת החינוך. השאיפה לעצמאות התבטאה 
במרידה ב 1904 ובתנועת־מחתרת, שנחשפה במלה״ע 1 . 

במלה״ע 11 נשאר האי בידי צרפת הורשאית. ב 1942 
כבשו אותו כוחות בריטיים, כדי למנוע את כיבושו בידי 
היאפאניס, וב 1943 מסרוהו לכוחות צרפת החפשית שבהנ¬ 
הגת דה־גול. אחרי מלה״ע 11 גברה התנועה הלאומית באי, 
מנהיגי הלאומנים, רוואהאנגי ( 87 ת 3 ו 031 זי 113 ) וויזטוי (־ 3 * 1 
13 * 5 ) נבחרו לאספה הלאומית של צרפת כנציגי האי. כש¬ 
התברר, שאין בדעת צרפת להעניק אוטונומיה לאי. פרצה 
שם מרידה (מארם 1947 ). גרמה לכך גם הרעה במצב הכל¬ 
כלי. המרידה דוכאה באכזריות, ובעקבותיה החלה צרפת 
להשקיע כסף רב-יותר בפיתוח תשתית לכלכלה ורשת־ 
חינוך, וכן במתן שלטון עצמי למאלאגאסים — במסגרת של 
רשויות מקומיות. 

ב 1958 נהיתה הרה״מ לרפובליקה אוטונומית במסגרת 
חבר-העמים הצרפתי ( 1£315€ ו 3 ת? 3111£ ת 11 ומ 1 !ו 0 כ>), וביוני 
1960 נחיתה לעצמאית לגמרי, אך נשארה בחבר. ליכודה 
הלאומי של הרד,"מ מגובש הרבה יותר מברוב מדינות 
אפריקה. בהנהגתו של ם. ציראנאנה ( 3 ת 3113 ז 31 ז׳), הנשיא 
מאז 1959 , נשמר משטר דמוקראטי, רב־מפלגתי, ברה״ם. 
ציראנאנה היה ממנהיגי הגוש המתון של מדינות אפריקה. 
מהומות, שפרצו ב 1972 , העלו לשלטון את הצבא, אף שצי- 
ראנאנה שמר על תואת כנשיא. הוא קיים קשרי-ידידות 
עם ישראל וביקר בה, ול. אשכול וג. מאיר ביקרו ברה״מי 
ישראל סייעה לרה״מ בפיתוח הכלכלה ובאירגון חברתי. 

- 6 נ 1 ג 8 .[ ; 1953 , 1/1/1/111 11 ) 3100/1-11 )!(' 7 , 06-0001:6 ־ 0 . 8 
; 1958 , 1 ) 11 ) 0 ^ 010 ומ 1 ) 6 מז<,/ 7 !מ 0 // 793 , 3 ז 3 [ו 31 וח 

- 83131011 .£ ; 1960 ,■ 01 ) 4040801 !ן / 4 ) 3/111011 , 5 קח; 3 ו 6561 ט . 11 
, 1966 ,■ 01 ) 14040801 ) 11 )' 31111011 , 13 * 803 

א.ה-ט 


מלד״יו, א"י - ( 1$ זת 1513 6 ׳\ 11 > 1431 ), מדינת־איים קטנה 
באוקיאנוס ההודי (ע״ע הדי, האוקינום ה-, וד׳ 

מפה שם, ענד 607/8 ). 298 קמ״ר! 110,770 תוש׳ ( 1969 ), 
איי-ם׳ כוללים שרשרת של 13 אטולים (ע״ע אטול) וכ 00 ^ 2 
איים זעירים ושוניות-אלמוגים, היושבים על חמו של רכס 
תת-ימי (רכס לאקאדיוו), ומשתרעת בכיוון צםון-דרום, 
לאורך כ 700 ק״מ. האיים קטנים ושטוחים: הגדולים שבהם 
שטחם מגיע ל 5 — 6 קמ״ר, והנקודות הגבוהות-ביותר מגי¬ 
עות ל 10 מ׳ מעל־פני האוקיאנוס. האקלים משווני, חם ולח! 
גשמים — כ 4,000 מ״מ בשנה — יורדים בשפע בכל חודשי 
השנה. רובם הגדול של האיים מכוסים צמחיה טבעית 
עשירה, בעיקר של דקל־הקוקוס. כ 200 מהאיים מאוכלסים ז 
בגדולים שבהם נהוגה עבודת־אדמה. מגדלים בעיקר דוחן, 
מיני-קטניות׳ ירקות, סירות טרופיים ותבלינים. דגים מהווים 
חלק חשוב בתזונת התושבים, אך שלל הדיג (כ 25,000 טון 
בשנה) מותיר עודפים ניכרים, שאותם מייבשים ומייצאים 
לדרחם־הודו ולצילון. כן מייצאים קוקוס וסיבי־קוקוס. 

רוב התושבים הם צאצאי מהגרים שהגיעו לאיים מדרום- 
הודו ומצילון, ומיעוטם ערבים — צאצאי סוחרים וספנים 
שהאיים שימשו להם תחנה בדרכם להודו ולמאלאיה. היסוד 
הערבי חזק-ביותר באיים שבחלקה המרכזי של השרשרת. 
תושבי האיים מוסלמים סונים. שפתם היא ניב סינהאלי, 
המכיל הרבה מלים ערביות. 

החשובים שבאיים הם מאלה ( 14316 ), שמספר תושביו 
12,900 ( 1969 ) והוא משמש בירת איי-נד; גאן (מ 03 ) — 
8,235 תוש , , ובו שדה־תעופה, שהוקם ע״י הבריטים ומשמש 
בסים לחיל-התעופה שלהם וכן תחנת-מעבר למטוסים אזר¬ 
חיים. התחבורה בין האיים ובינם לבין צילון והודו מתנהלת 
באמצעות ספינות קטנות. 

היסטוריה. האסלאם חדר לאיי־מ׳ במ ׳ ה 12 . ב 1518 
הגיעו הפורטוגלים לאיי-מ׳ והחזיקו בכמה מהם כ 10 שנים. 
במאה ה 17 היו איי־מ׳ לסירוגין תחת מרותה של הולאנד, 
ששלטה אז בצילון. מ 1887 עד 1965 שלטו הבריטים. ב 1965 
זכו איי־מ׳ בעצמאות במסגרת חבר-העמים, וב 1968 נהיו 
לרפובליקה. לבריטניה בסיסים צבאיים שם. 

. 1910 ,. 1 , 51 . ) 711 , 8611 . 0 . 11 
מ. בר. - מ. 

מלה, 215 ? 13 ^ 01 — 1613 ^ $ג 11 מ 0 קמז 0 ? — (המאה ה 1 
לםה״נ), גאוגראף דומי, יליד ספרד הדרומית. הוא 
חיבר, כנראה בזמנו של הקיסר קלודיום, סיכום גאוגראפי 
13 ו 1 ק 3 ז 8 סזסו 01 ?ס ("על תיאור הארץ"), בשלושה כרכים. 
הוא תיאר עפ״ר את האזורים שלחופי הימים, ואילו על 
פנים־היבשה סיפר רק דרך-אגב, בחיבור ניתנו רשימות של 
שמות-המקומות, אך חסרים פרטים על המרחקים שביניהם. 
לעומת-זד, יש תיאורים — בסיגנון.לטורי — של הטבע וה¬ 
אקלים ושל המנהגים. העולם המתואר בו הוא בערך זה 
שהפיר סטרבון (ע״ע). תיאור קצר של א״י ניתן בספר 1 . 

. 1952 ,( 2 י ^ XX ,£?/ ״״י-?) . 14 . 3 ,ז 8 6 ״״ו 0 . 8 

מלו, פתסיעקו מנואל דה - * 1 > [ 11£ ת 3 ^ ס*!"""? 

י ( 146110 ) 14610 — '( 1611 , ליסבון — 1667 , שם). 

סופר פורסוגאלי. בן למשפחת־אצילים, התגייס לצבא הספ¬ 
רדי והשתתף במלחמת פלאנדריה ומרד קאטאלוניה. אולם 
ב 1640 עבר מ׳ לשירותו של חכם בראגאנסה (ע״ע 



543 


מלו, פרנפישקו מנואל דה — מלוי 


544 


ז׳ואן /י 1 ), שמרד בספרד. הספרדים עצרוהו והוא ישב 
ב 1644 — 1653 בכלא ספרדי, וב 1653 — 1659 היה בגלות 
בבראזיצ ב 1663 — 1665 מילא שליחויות דיפלומאטיות מטעם 
מלך פורטוגאל. 

מ׳ כתב בעיקר בספרדית, וגם בפורטוגאלית, חיבורים 
היסטוריים, מסות דתיות ומוסריות, מחזות ושירים. ביניהם: 

10 ) 8110113 ץ " 313010 ק 50 , 105 ת:> 1 תז 1 '\ 0 דת 105 10 ) 11510113 ־ 1 

031311163 ("תולדות ההתקוממויות, הפרישה והמלחמה של 
קאטאלוניה"), 1645 — אחד הספרים החשובים באותה עת ז 
03530105 40 £163 10 > 13 ־ 031 ("מכתב־מדריך לאנשים נשו¬ 
אים"), 1651 ! 1013105 ״ 06135 (״כתבים מוסריים״), 1664 < 
10111035 ״ 06135 (״כתבים בחרוזים״) 3 כרכים, 1665 — 
קובץ שירים ליריים! 112 >ו 61 !ק 3 13180 >!? ("האציל המת¬ 
למד"), 1665 — מחזה. סיגנונו של מ׳ תמציתי וחי. הוא ידע 
לבנות סצנות מרשימות ולהעלות דמויות משכנעות. 

מ׳ כתב גם ספר כללי על הקבלה: 013 ״ 5010 13 > 1313010 * 1 
036313 , שפורסם לאחר מותו, 1724 . 

. 1 * * .*!.?.ס ,. 18 ; 1922 ,.*ו ' 1 > וז 00 , 1651380 ? .£ 

- 1x1 0x1 <$שחזס 1 ס 0 .[ ; 1942 ,( 37 €£ג £11 ו 1 ^ 1 סז^ס^) 

. 1969 ,. 14 ."־/ 1 ז 00 ? 4 €ז 5411 10 €1 116 ^ 11 

מלוךרמה, ע״ע ספרות; ך_רמה; טחך;ה; 
תאטרון. 

מאה, ע״ע בנק; ממון; עךבות; !־בית. עעגוךים. 

בהלכה. הלוואה לעני היא מצוות-עשה מן התורה 
(שמות כב, כד: מכילתא שם), ומעלתה למעלה מצדקה 
(שבת ס״ג׳ ע״א! חו״מ צ״ג, א׳), לפי שאין העני בוש 
בדבר (רש״י, שם). "מ׳ להוצאה ניתנה" (קיד׳ מ״ז, ע״א), 
וע״כ נשוא המ׳ — כסף או סירות מדודים ושקולים (ב״מ 
ע״ה, ע״א) — הוא קניינו של האוד, ואינו חייב להיות 
מושב בעין, אלא שהלווה נעשה לבעל־חוב. תיתכן גם 
זקיפת חובות אחרים בנד, כגון שהמוכר, או המשכיר, מסכים 
להפוד את התשלום המגיע לו לחיוב נד! קיימים סדרי- 
קדימה ועדיפויות בסדרי הגוביינא של החובות למיניהם, 
כשהנכסים אינם מספיקים לכולם (ב״מ ע״ז, ע״ב). הם׳ 
אפשרי בשטר או בע״ם! אם הלווהו בפני עדים בקניין 
סודר, הרי זה כמ׳ בשטר, כי "סתם קניין לכתיבה עומד" 
(ב״ב מ׳, ע״א), ואם הלווהו בפני עדים בלבד הרי זה מ׳ 
בע״ם: כתב ידו של הלווה בלבד, בלא עדים, הרי זה מ׳ 
בע״ם (ב״ב קע״ו, ע״א). מ׳ בשטר גובה מנכסים משועבדים 
(ע״ע שעבודים), שהיו ללווה בשעת הנד ונמכרו על־ידיו 
לאחר התאריך שעל השטר, ונד בע״ם גובה מנכסים 
בני־חורין בלבד (ב״ב, שם) "משום פסידא דלקוחות"! 
בם׳ בשטר מכריע השיקול "שלא תנעול דלת בפני לווין", 
וההנחה כי שטר יש לו קול, ויזהרו הלקוחות. עם זאת גובה 
גם מ׳ בע״פ מן היורשים (ב״ב, שם). אסור להלוות בלא 
עדים, שמא ישכח ויכפור ונמצא המלווה עובר משום 
"לפני עור לא תתן מכשול", אלא א״כ הלווהו על משכון. 
המלווה את חבירו בעדים, אין צריך לןרעו בעדים ונאמן 
הלווה בשבועת־היסת, אלא א״כ הותנה במפורש שיפרענו 
בעדים (שבר מ״א, ע״ב). סתם מ׳ — בע״ם ובשטר — 
אינו ניתן לתביעה לפני 30 יום (מכות ג׳, ע״ב). בכל 
מקרה אין המלווה יכול לתבוע חובו קודם זמן הפירעון, 
אך הלווה יכול לפרוע את חובו — כולו, או מקצתו, גם 


בתוך זמן הפירעון, — שקביעת הזמן היא לתקנתו בלבד 
(ב״מ ע״ז, ע״ב). 

אסור ל 8 לווה לנגוש את הלווה אם הוא יודע שאין לו 
לשלם (שמות כב, כד! ב״מ ע״ה, ע״ב). אם נמצאו נכסים 
ללווה, בי״ד יורדין לנכסיו ו״מסדריף לו מזון ל 30 יום 
וכסות הראויה לו ל 12 חודש וכד׳, ומן השאר משלמין את 
החוב (ב״מ קי״ג—קי״ד). "פריעת בע״ח מצווה", וכופין 
עליה (כתר פ״ו, ע״א), והלווה שיש לו ואינו משלם נקרא 
רשע (ע״ם תה׳ לז, כא! והשר אבות ב׳, ט׳). הנד משמט 
בשמיטה, והתורה הזהירה שלא ימנע אדם מלהלוות בגלל 
זה (דב׳ טו, ט—י), ובדבר זה התקין הלל את הפרוזבול 
(ע״ע). בזמן הזה שמיטת כספים מדברי סופרים (חו״מ ס״ז, 
א׳). המלווה והלווה מוזהרים מלקיחת רבית — ועל כך 
ע״ע רבית. על שיעבוד הגוף, לצורותיו, בנד, ע״ע שעבודים, 
וביבל׳ שם. 

ש. ו. 

מלוי ( 1 * 613131 , לפנים ניאסלנד [ 1 >״ 35313 ץא]), מדינה 
בדרום־מזרח אפריקה — רפובליקה במסגרת חבר- 
העמים הבריטי: 118,484 קמ״ר, מהם כ 5 /: — 23,720 קמ״ר 
— שטחי ןמ 1 ת (ובעיקר חלקה של מ׳ ב^מת־מ׳: ע״ע מלוי, 
ןמת-). 4.6 מילית תוש׳ ( 1971 ). 

למ ׳ צורה ארוכה ( 870 ק״מ) וצרה (רוחבה המירבי 160 
ק״מ), לאורך חופה המערבי של ימת־מ׳ ומדרום לה. גובלת 
בזאמביה במערב׳ בטאנגאנץקה— בצפת ובצפודמזרח, וב־ 
מוזאמביק — בדרום־מזרח ובדרום. ימת-נד והרצועות המי- 
שוריות הצרות ( 3 — 5 ק״מ) שלחופיה במזרח-המדינה, וכן 
עמק הנהר שירה — שדרכו מתנקזת הימה דרומה, אל נהר 
זמבזי (ע״ע) — מהווים את חלקו הדרומי של הבקע הסורי- 
אפריקני. משני צידי הבקע, שרוחבו כאן 20 — 80 ק״מ, 
מצויות רמות המסתיימות במתלולים גדולים המתנשאים 
600 — 1,200 מ׳ מעל פני ימת-נד, התופסת בתחומי מ׳ כמעט 
את כל שטח הבקע. הרצועות המישוריות שלחופי הימה וכן 
עמק הנהר שירה, שבו נעשה הבקע צר-יותר, מאוכלסים בצ¬ 
פיפות ובהם מרוכזים רוב תושבי-המדינה. הרמה שממערב 
לבקע, הבנויה רובה מסלעים קריסטאליניים, היא חלק מה¬ 
רמה הגדולה של מרכז־אפריקה ודרומה. גובהה 1,200 — 1,800 
מ׳, ומעליה מתנשאים כמה גושי־הרים המגיעים בצפת־מ׳ 
לגובה של 2,280 מ׳. הרמה מבותרת ע״י נהרות רבים היור¬ 
דים ממנה, בגיאיות צרים ועמוקים, לעבר ימת־מ׳ ונותנים 
לה אופי הררי. 



סאלאוי: דיינים ביטח צ׳ילוווז (נדמות מנדירות טאלאוי בירומליס) 



545 


מלוי 


546 


דומה לה באפייה רפת-שירה בדרום־מזרח מ , , שהיא 
חלק מהרמה שממזרה לבקע. גובהה כ 1,000 מ׳ ומדרומה 
מתנשא הר פולנג׳ה (מלנג׳ה) לגובה של 3,030 מ , . על 
מדרונות הר זה ועל רמת־שירה מצויים מטעים רבים בבע¬ 
לות איתפית. כאן יושבת גם הבירה זומבה. במזרח של 
רמת-שירה — אגן סגור, שאת דרומו תופסת ימת־צ׳ילווה 

( 3 * 0111 ). 

האקלים חם ולח במשך כל השנה מסביב לימת-נד 
ובעמק-שיךה, וממוזג דבש־יותר ברפות. בפות הגשמים, 
היורדים בעיקר בחודשי נובמבר—מארם, מגיעה ברובה 
הגדול של המדינה ל 1,000 — 1,200 מ״מ בשנה. השטחים 
היבשים־ביותד מקבלים 700 — 800 פ״מ בשנה, והחלקים 
הגבחזים־ביותד — 2x100 מ״מ ויותר. הזזמ$רטורה הממוצעת 
של החודש החם־ביותר (אוקטובר) היא בבקע (גובה 470 
ם׳), ״ 27 , ועל־סגי הרמה (גובה 1,200 מ׳), ״ 123 זו של החד 
דש הקר-ביותר (יולי) — ״ 21 בבקע, ד 18 ברמה. 

הצומת ברוב השטח הוא זה של סאוואנת עצים ושי¬ 
חים. באזורים הגבוהים — יערות המכסים 11% משטח מ׳ 
(וע״ע אפריקה, עפר 301/2 ). החי — ע״ע אפריקה, עמ׳ 
303 — 310 . 

רוב א ו כ ל ו ם י מ׳ הם כושים בגי שבמים שונים ממש¬ 
פחת עמי-באנטו (וע״ע אפריקה, ענו 319/20 ). 5 משפחות- 
השבטים הגדולות הן: יאו( ¥30 ), ניאנג׳ה ( 3 [ 311 ץא) ונגורו 
( 11 ז 1%11 ) — בדדום־המדינה ובמרכזה׳ טומבוקד, (־• 11111 * 1 * 
1111113 ) ונגוני ( 1 ת £0 א) — בצפון, אך קיימות עוד 14 מש- 
פחות-שבטים קטנות. הזרים מתים כ 18,000 ; מהם 7x1000 
אירוסים (בעיקר ממוצא בריטי), וב 11x100 אסיאנים (הו¬ 
דים). ברחבי המדינה מדוברות כתריסר שפות וניבים מקד 
מיים. השפה הרשמית היא אנגלית. כ 40% מהתושבים הם 
נוצרים (רובם פרוטסטאנטים ומיעוטם קאתולים), כ 50% — 
עובדי-אלילים, וכ 10% מוסלמים (אלה מרוכזים בעיקר 
בדרום). 

רוב האוכלוסיה היא כפרית, ורק כ 6% יושבים בערים. 
הגדולה שבערי פר היא בלנטיר ( 6 ז 7 :ו 81311 ), 110x100 תוש¬ 
בים, שבה מתרכזת עיקרי הפעילות המסחרית ובד, צומת- 
התחבורה העיקרי בנד; אופי עירוני יש רק לשתי ערים 
נוספות: זומבה ( 3 נ 1 ת! 20 ) — הבירה — 20x100 תוש׳, ולי־ 
לונגוה (:>* 8 ם 010 ), 19x100 תוש׳, שבה נבנית הבירה 
העתידה. 

רק כ 10% מכלל האוכלוסיה יודעים קתא וכתוב. מע- 
רכודהחינוך מקיפה ( 1967 ) כ 300x100 תלמידים בבת״ם 
יסודיים, 6,540 תלמידים בבת״ם על־יסודיים, 9x100 תלמידים 
בבת״ס מקצועיים, ו 4.230 תלמידים בבתי-מדרש למורים. 
ב 1965 נפתחה אוניברסיטה, שמושבה בלימבה, וב 1969 
למדו בה 980 סטודנטים. עם־זאת לומדים פאות סטודנטים 
במדינות אחתת, בעיקר בבריטניה ובאה״ב. 

חוקה ומשפט. פר היא, ע״פ חוקת 1966 , רפובליקה 
נשיאותית. הנשיא נבחר ל 5 שנים, והוא עומד בראש הרשות 
המבצעת ! השרים אחראים בפניו, והקף־סמכויותיו חורג 
מהנהוג במשטר דמוקראטי. המשטר בנד הוא תד-מםלגתי. 
בבית־הנבחרים 55 חברים: 50 נבחרים בידי האפריקנים, 
ו 5 בידי האירופים. כולם חייבים להשתייך למפלגת־הקונגרם 
של מ׳. בית-הנבחרים נבחר ל 5 שנים* לנשיא הסמכות 
להפסיק את ישיבותיו או לפזרו. 



ב 1969 הוחלפו דיני־הראיות של המשפט הבריטי, שהיו 
נהוגים לםני-כן, בדיני-ראיות אפריקניים, ובתהמ״ש נתכנו 
"מסורתיים". 

בכוחותיה בי ט חון שי$ מ' גדוד חי״ר עצמאי, עם כל 
השירותים (לפעלה ם 1x100 איש). 

כלכלתה של ם׳ מבוססת על החקלאות, שמעסיקה 
כ 81% מכלל המועסקים, והיא עיקר מקורו של התל״ג 
( 51% [ 1968 ]) ושל היצוא המסחרי של מ׳. ההכנסה הלאד 
מית לנפש היתה ( 1969 ) כ 56 דולאר, שיעור גמוך־ביותר, 
אף בהשוואה למדינות השכנות לנד. 

החקלאות. השטח המעובד ( 1970 ) — כ 2.6 מיליון 
הקטאר (כ 25% מכלל הקרקעות בנד), וב 5% מכלל הקר¬ 
קעות מוקצים למרעה. הגידולים העיקריים ( 1970 ) : טבק 
( 19x100 טון), תה ( 17,100 טון), כותנה ( 9x100 טון) ואגוזי- 
אדמה ( 141x100 טון). כן מגדלים שורשים (באטאטה, יאם 
ומאניהוט), תירם (כ 60% מכלל השטח המעובד [ 900x100 
טון]) אורז, בננות, קפה ואגוזי-טונג (להפקת שמדטונג, 
המשמש לתעשיית-צבעים [ 3,000 טוו]). 

ה תעש יה בנד מוגבלת בהקפה והיא בראשית הת¬ 
פתחותה. היא תרמה לתל״ג כ 12% ( 1968 ) ומייצרת בעיקר 




ד 54 


מלוי — מלויל, הרמץ 


548 


מוצרי-צריכה מתכלים, שימורי־ירקות וטכסטיל. — ייצור 
האנרגיה בם׳ הסתכם ב 1969 בכ 116 מיליון קו״ש! מהם 
108 מיליון קו״ש ממקורות הידרו-השמליים. 

תחבורה. במ , רק כ 1,500 ק״מ דרכים סלולות. עורק- 
התחבורה הראשי רמ׳ היא מס״ב היוצאת מחופה הדרומי 
של ימת־מ׳, עוברת לכל אורכו של עמק־שירה, מתחברת 
עם מס״ב של מוזאמביק, ומגיעה לנמל בירה ('ע״ע), שדרכו 
עובר רוב סחר-החוץ של מ׳. אורכן של מסה״ב במ ׳ — 
כ 680 ק״מ. — היצוא (כ 59 מילית דולאר [ 1970 ]) כולל 
בעיקר: טבק ( 21% מערד היצוא), תה ( 20% ) ואגתי־אדמה 
( 9% ). כן מייצאת ם׳ תירם וכותנה. היבוא ( 85 מילית 
דולאר [ 1970 ]) כולל מוצרי־צריכה, מכונות וציוד־תובלה, 
דלק ומזת. קשרי־המסחר העיקריים בתחום היצוא והיבוא 
הם עם בריטניה ( 51% מערך היצוא ז 30% מערך היבוא), 
רון־זיה ( 5% < 18% ) ואה״ב ( 5% ז 5% ). חלק מהגירעון 
במאזן־התשלומים מכוסה ע״י העברות של תושבי-מ׳ העוב¬ 
דים ברודזיה, באפריקה הדרומית ובזאמביה, בעיקר במכרות 
ובמחצבות. 

המטבע: קוואצ׳ה = 1.2 דולאר של אה״ב. 

,. 14 /ס /( 514 / 1/0 £ 00 / 10/1110 ,:! 11111 י 01 ־ ח 1 51 ומז £0000 

- 1 >/ 000% 4 > ,. 14 , 1011 ןןח 1 תזתז £1 .ז . 0 . 0 .! ; 1964 

, 7/0/11150 /?> /׳.;׳,׳״ 1 ,. 51 , 1 >גשא . 11 ,־ 1 ; 1965 , 1 ( 511411 21 > 10 ו/<ן 

, 1967 

מ. בר.-מ. 

היסטוריה. סוחרים ערבים עסקו מאות שנים בסחר 
שנהב ועבדים בשטח מ׳. סחר-השנהב היה מהגורמים שה¬ 
ביאו להקמת מספר מדינות קטנות, מבוססות על חקלאות, 
בקרב דוברי ניאנג׳ה. במאה ה 17 באו מדינות אלו בשלטון 
מלד מ׳. שלטונו התבסס על המונופולין על סחר־השנהב. 
במקורות פורטוגאליים מאותה מאה מציין השם מ׳( 1 *\ 1313 ^ 
או 1 ״\ 3 ז 3 ^ן) את השטח שבדרום־מערבה של ימוז־מ׳. במאה 
ה 18 נטלו בני היאו שממזרח הימה את עיקר סחר־החוץ, 
ובסוף המאה ה 18 התפוררה ממלכת־מ׳ למספר מדינות 
יריבות. 

במאה ה 19 התפתח סחר־עבדים, בעיקר בידי היאו בד¬ 
רום, והערבים והסוהילי בצפון. באמצע המאה ה 19 חדרו 
אל האיזור — ה?גוני, שקיבלו את האירגון החברתי ושיטות- 
המלחמה של הזולו (ע״ע), פשטו על האוכלוסיה המקומית, 
והקימו מספר מדינות ממערב לימה. 

הפשיטות המרובות הביאו להרס רב. לידנגסטון (ע״ע) 
שביקר באיזור ב 1858 — 1863 , עודד פעילות מיסיונרית, חו 
שאפה לשים קץ לסחר-העבדים. בשל בקשת המיסיונרים 
והחשש מהתפשטותן של פורטוגל וגרמניה התערבה ברי¬ 
טניה ( 1889 — 1904 ), וניאסאלנד, היא מ/ באה בשלטונה 
כשטח-חסות. מבחינה כלכלית היתה קשורה ברודזיה. 
מתיישבים אירופים הקימו בה חוות, ולשם־כך הופקעו 
קרקעות הילידים. הדבר גרם להתמרמרות רבה. רבים מבני 
ניאסאלנד, העניה במחצבים ובעלת תושבים רבים, ביקשו 
עבודה ברודזיה ובאפריקה הדרומית. המיסיונרים פיתחו 
את החינוך, וחניכיהם ביטאו את מחאת האפריקנים במרידה 
ב 1915 . 

ב 1953 צורפה ניאסאלנד, חרף מחאות האפריקנים, לפך 
ראציה המרכז־אפדיקנית׳ בשלטון המיעוט הלבן ברודזיה. 
המאבק לפרישה מהפדראציה גבר ב 1958 , בהנהגת ה. ק. 
בנדה (ע״ע [כרד-מילואים]). במארס 1959 פרצו מהומות! 


בעקבותיהן פורקה הפדראציה ( 1963 ) וב 8.7.1964 הוענקה 
עצמאות למ׳. בגדה היה לנשיא מ ׳ . הוא הפיר בצורך לקיים 
יחסי-שכנות עם מוזאמביק, שהיא המוצא לים לארצו, ועם 
אפריקה הדרומית ורודזיה, שבהן עובדים רבים מבני-עמו. 
מדיניות זו עוררה התנגדות מצד חלק מההנהגה, פרצה 
מרידה נגד בנדה (פברואר 1965 ) ואחרי דיכויה גלו רבים 
ממנהיגי האופוזיציה. מ׳ נחיתה לרפובליקה בעלת משטר 
חד-מפלגתי ( 1966 ). ב 1967 הכירה' באפריקה הדרומית — 
דבר שעורר עליה תרעומת מצד מדינות אפריקה — וב־ 
1970 — 1971 ביקרו בנדה ורה״מ של אפריקה הדרומית זה 
בארצו של זה. — מ׳ מקיימת קשרים לבביים עם ישראל 
וקיבלה ממנה סיוע. 

0/111 א 0/14 1:0141/141 ><(א /ס 5 ^ 1/1/11/1 ^ 80 ?^" 7 , 143003 .ן .(/ 

7/10 ,£ז 6 נ ! 801 , 1 . 11 ; 1956 . 1859-95 , £11040510 !// £0/10 

, 14£ |? . 0 ,[ ; 1965 ,ס 10 /) 4 00/11/01 1/1 0110/1011501 א /ס £150 
. 1968 , .(/ 1510 א £40/10/014 0/14 1001 ) £011 ס 

בהל. 

מלוי, ימת־ ( 6 ^ 1 1 ^ 1313 !!), הדרומית בימות הבקע 
המזרח־אפריקגי. שטחה — 28,000 קמ״ר, וגובה 
מפלס מימיה — כ 470 מ׳ מעל פני־הים — נתון לתנודות 
עונתיות, שנתיות ותקופתיות. 4/5 משטח הימה נמצאים 
בתחומי מלוי (ע״ע), שעל־שמה היא נקראת, והשאר — 
בתחומי מוזמביק (ע״ע). הימה צרה — 25 — 80 ק״מ וארו¬ 
כה — 580 ק״מ. עמקה המידבי — 785 מ׳ — מצד בחלקה 
הצפתי. מימיה מתוקים ומקורם בנהרות קצרים רבים המנק- 
זים את ההרים והרמות המקיפים אותר- אלו מתנשאים 
בתלילות מעל חופיה לגובה של 2,000 מ׳ דותר — בצפון. 
מישור־חוף יש רק בדרום, ומשום־פך מצומצם־יחסית היי¬ 
שוב לגדות־ועמה ועיקרו — בדרום־מערבה. נהר שירה 
מוציא את מי-הימה דרומה לזמבזי (ע״ע). סערות חזקות 
שכיחות בעיקר בחדשים מאי־אוגוסט, תפוקת הדיג המשמש 
לצריכה עצמית מגיעה ל 7,000 טון בשנה. 

הימה היתה ידועה לפורטוגאלים מאז 1616 , אך תוארה 
לראשונה ע״י לידנגסטון (ע״ע), שהגיע לחופיה הדרומיים 
ב 1859 עם ג׳ 1 ן קרק. 

מלרל׳ הרמץ — 101¥1110 \ ת 13 ז 1 ז 96 — ( 1819 , גיו־יורק 
— 1891 , שם), סופר אמריקני. בנעוריו לא מצא לו 
מקום ועסק בעבודות שתות. בגיל 20 ירד בספינה אל הים, 
ושם נתגלה לו עולם חדש שפידנם לאחרימכן את יצירותיו. 
זמן־מה ישב בתוך שבט של אוכלי־אדם, ה״טיפיס" באיי 
מארקזאס! משם גמלם אל טאהיטי, ואח״כ הפליג אל הונו־ 
לולו'והתגייס לצי אה״ב ב 1843 . ב 1844 השתחרר מן השי-. 
רות ופנה לספרות. ב 1849 ביקר באירופה וב 1856 — בא״י. 
ב 1863 התיישב בניו-יורק ועבד כפקיד בבית־מכם. את זמנו 
הפנד הקדיש לקריאה. 

בשני ספריו הראשונים, 00 קץ 1 , 1846 (עבר , 1962 ), ד 
ססו״ס, 1847 , שלל מ׳ את הציודליזאציה האירופית- 
נוצרית, הפוגמת לדעתו בטבע־האדם. מ׳ לא גרם שיצר-לב־ 
האדם חף ותמים מנעוריו: בעוד שהפרא של המאה ה 18 
הוא "פרא אציל", הפרא של מ׳ הוא "פרא-אדם", אך הוא 
ראה יחרץ במצב הטבעי, שבו האדם הוא בן־חורין, בעוד 
שבמצב החברתי הוא נתון באזיקי התרבות המלאכותית 
ומוסכמותיה. שלילה זו של הציוויליזאציה מבוטאת בחרי¬ 
פות רבה-יותר בספריו 11 ־ 16111 ) 110 , 1849 , ו:) 30110 ן 



549 


מלויל, הרמן — מלוכה, מונרכיה 


550 


(״מקטורן לבן״), 1850 — סיפוריהם של שגי מלחים אמרי¬ 
קנים על המעבר מעולם התום(שסתסססת״ו) אל עולם העוול. 
ב 3 ספרים אחרים׳ שהביקורת רגילה לכנותם ״הטרילוגיה״: 
11 >ז 13 \, 1849 , *> 1 ם ץנ 101 \, 1851 (עבר׳ תשי״ב), 6 ־ 1 ־ 161 ?, 
1852 , שוללים גיבוריו של מ׳ את הנסיונות השונים לתלות 
באדם את מקור הרע, כגת הדוגמה של "החטא הקדמון" 
או "הנפילה". הם תוקפים את המוסר הנוצרי של הצייתנות 
והביטול העצמי, ומגשימים מוסר העומד על המרי ועל 
בטחון האדם בעצמו. "הטרילוגיה" חורגת מהתחום של 
סיפור-מסע ראליסטי אל המיתוס והאלגוריה, והדמויות 
המיתולוגיות החח רות בה הן השטן — מזה, וקרבנותיו — 
אדם הראשון, אחאב, איוב, ישו, פאוסט — מזה. חטאיו 
וייסוריו של האדם, ואף כוחות הטבע, מעידים שלא השטן 
מת, אלא האלוהים, והאדם מופקר לגיהנום עלי אדמות 
(או למעיו של לווייתן כל-יבול), ואין לו מפלט אלא במרי 
ובמוות. 

בפרק חייו הקרר, משום־מה, "השתיקה הארוכה", כתב 
מ׳ רומאן היסטורי • 01161 ? 361 * 18 , 1855 ? קובץ־סיפורים 
13168 ׳ 13223 ? (״סיפורי הפיאצה״), 1856 ! סאטירה 16 רר 
16 > 3 ז 16 \{> 138 א 1118 : 130 * 1 66 מ 16 > £1 מס 0 (״איש האימון : הת¬ 
חפשותו"), 11857 3 קובצי־שירים ( 1866 , 1888 , 1891 ) ן 
ואפוס 61 ־ 0131 — על העליה־לרגל לארץ־הקודש, 1876 . הצד 
השווה שביצירות המאוחתת האלה הוא בתפנית מן העיסוק 
בגיבורים מרדניים-הרואיים נוסח פרומתוס, אל גיבורים 
אנטי-הרואיים, קרבנות סבילים, נוסח ישו. מ׳ מעמיד את 
ישו הצלוב כקרבן הבא לכפר על רשעות האל, קרבן שאולי 
הוא מכסה על עוונו של האב האכזר, אך אינו מבטל בשום 
פנים את אכזריותו ואינו הופך אותה לחסד ולרחמים ול¬ 
אהבה. ביצירתו*האחרונה, ץ 8111 (יצאה לאור רק 
לאחר מותו, ב 1924 [עבר׳ תש״י)), מעמיד מ׳ את גיבורו 
בילי כמין ישו הצלוב, אב-טיפוס לאדם התם והמאמין, 
שעצם אמונתו העיוורת והנואלת עושה אותו לקרבן השטן. 

מ׳ מצייר את האדם כיתום קוסמי, ניצת חבוני-מוסרי 
בחשכת האיתנים העיוורים של טבע אדיש לחלוטין לשאלת 
הטוב והרע. הוא רואה את תפקיד האמן כניסיון להסיר 
מעל פני הטבע את המסווה הכחב שמשוות לו האמונה 
והאמנות, ולחשוף את האמת שהטבע הוא עיוור ואכזרי. 
משמפר אלוהי-הטבע או אלוהי־הצלב את הציווי המוחלט 
"לא תרצח", הרי זכותו וחובתו של האמן להעמיד את האל 
עצמו לדין. ומכלל כל ה״לאוויך של מ׳, כנגד הרע ־בחברה, 
בטבע ובאל, משתמע ה״הן": זכותו וחובתו של הניצת 
היתום להוכיח שאנוש מאלוה יצדק. 

; 1921 ,*** 5 ? 14 4 ה 0 1 * 11 * 401 ( : . 4 ! .מ ..מ 

; 1943 ,)*( 42 * 10 ( 7 0145 * 2 * 1 *# 4 / 5 ( 

; 1951 ,.? 02 * 8 ע :. 14 ./* י !>־ו 3 ^ 0 ^ * 1 ; 1950 ,. 14 .// 

,. 4 \ .// (ס *( 12 ?׳ 1110 * 4191 * 000 ס : 1/02 . 4 ( * 1 ( 7 .! 

; 1952 , 004 %(** 0 */ 4 ! ,ח $0 ק 1 מ 0 נ 1 ' 1 11 ; 1951 

,!)* 6311 .( ; 1956 ,* 44 *(¥! * 11 * 0114 11 ** #0 * 1 (' 7 ז ז 11110 \ .? 

* 1 ( 1 (ס *\ ¥0 \ * 1 ( 7 , 111 ^ 3111 * 81 0 € נד 81 .מ ; 1956 , 1 * 11910 ( 15 
15 * 41 * 5 * 41 4/1 ( ,: 31 * 01 ? .מ . 2 ; 1963 ,? 0102 * 11 ? 4 ( 14/1 : 0045 
. 1965 ," 4111 * 401 ( * 114 ט , 4 0 / 

צ. ם. 

מלוכה, מזינרכ?"! (יור — שלטון־יחיד), 

משטר שעקרונית יחיד עומד בראשו לכל ימי-חייו, 

והוא טוען ללגיטימיות (ע״ע) — ובכך נבדל מהטירניה 
והדיקטטורה (ע׳ ערכיהם). למונארך, גם כשלמעשה סס־ 


כויות־השלטון שלו קטנות, מעמד טקסי מיוחד, המודגש 
בתוארי-כבוד: מלך, קיסר, נסיך, ועוד. 

יש שאישים שהצליחו לעלות לשלטון מכריזים על 
עצמם, בגלל הלגיטימיות המיוחסת לכר, למונארכים, כדי 
לזכות ביוקרה רבה-יותר ולשפר את סיכוייהם להנציח את 
שלטונם ולהורישו לצאצאיהם. כהונת המונארך היא, עקרו¬ 
נית, לכל ימי־חייו, ללא צורך בבחירה או אישור מחדש. 
לרוב מסודרת העברת הכהונה בירושה במשפחת המונארך 
("שושלת") לפי כללים קבועים, אולם יש שמונארכים 
נבחרים לכהונתם (בפולניה המלוכנית ובקיסרות הרומית 
הקדושה, ובמקרים מיוחדים — ברוסיה, בבריטניה, ביוון, 
באלגיה, בבולגאריה, בשוודיה ובנורווגיה). גם במקרים ש¬ 
בהם המונארך נבחר, נהוג היה, בד״ב, לבחור לתפקיד זה 
בבנו של המוגארך הקודם או בבן-משפחתו, כך שהירושה 
והבחירה נהגו שתיהן כאחת. מ" הפכו לעתים לתורשתיות 
עקב בחירה קבועה של בני אותה משפחה, כגון בצרפת, 
שבסוף המאה ה 12 נפסק בה נוהג הבחירה. 

לעומת המתכונת הרגילה של הם׳ מצויים משטרים יוצאי־ 
דופן; 1 ) משטר שבו מכהנים שני מונארכים בעת־ובעונה־ 
אחת, כגון, במקרים מסוייימים, במצרים העתיקה ובקיסרות 
הרומית. בעצם, אין זו מונארכיה אלא די-ארכיה. 2 ) 
משטר שבו ראש המימסד הדתי מכהן גם כראש-המדינה 
במעמד של מונארך, כגון האפיפיור בעת שיש לו שלטון 
מדיני! ההגמונים־הנסיכים ב״נסיכויות רוחניות"? ראש 
המיסדר הטוטוני (ע״ע); הח׳ליף במאות הראשונות לאס- 
לאם; המהדי (ע״ע) בסודאן, דיסנוסי בלוב והדאלאי־למה 
בטיבט (ע״ע) ועוד. 3 ) מ׳ שאין בה מז׳נארך למעשה (ד,ונ־ 
גאריה בין שתי מלה״ע, ספרד מ 1939 , משטרי־עוצרים כתו- 
פעות-ביניים). 4 ) מ׳ שכהונת המוגארך היא בידי מונארך 
של מדינה אחרת, ואין רישומו ניכר בחיי החברה אלא 
בהזדמנויות נדירות (חטיבות משניות של "אוניות" אישיות 
שהיו ראליות בעבר; אוסטראליה, קאנאדה, ושאר מדינות- 
"הכו" של חבר-העמים בהתה). 

לפי מידת סמכויות־השלטון של המונארך נוהגים להבחין 
ב 3 צורות של מ׳: 1 ) מ׳ אבסולוטית, שבה מרוכזות 
סמכויות־השלטון כולו בידי המונארך, ורואים אותו כסמכות 
עליונה שאין מוסדות מדיניים אחרים מגבילים אותו, והוא 
חייב במצתת הדת ובשמירת המסורת בלבד< ואם המדינה 
היא ״ריבונית״, המונארך הוא הריבון. 2 ) מ׳ חוקתית 
או מוגבלת, שבה מגבילה את המונארך החובה לשתף* 
פעולה עם מוסדות מדיניים ומשפטיים אחרים; הגבלות אלו 
— פעמים שהן מנוסחות בחוקות, חוקי-יסוד, וכיו״ב. 3 ) 
מ׳ פארלאמנטאריח. שפה עברו סמכויות-השלטון 
למעשה לידי פארלאמנט, ממשלה האחראית לפניו, ומוסדות 
אחרים. במשטרים מסוג זה החוקה והחוקים, ולא רצון המו־ 
נארך, הם נורמות עיקריות. וכהוגת המונארך הופכת 
לייצוגית־סמלית. 

ברוב התקופות היתד. הצורה המקובלת של ד.מ׳ אבסו¬ 
לוטית (ע״ע אבסולוטיזם) או מוגבלת. אנגליה במאה ה 17 
ורוב הם" באירופה במאה ה 19 עברו למתכונת חוקתית 
ואח״כ פארלאמנטארית. מ׳ אבסולוטית קיימת בימעו במס¬ 
פר מדינות (אתיופיה, נפאל, ערב הסעודית, כווית), שבהן 
אין משמעות רבה להגבלות על סמכויות המונארך. 

עד לעת החדשה היו רוב המדינות בעולם מ״. עד 1910 



551 


מלוכה, מונרכיה 


552 


חיו כל מדינות אירופה, פרט לשוויץ וצרפת, מ". בעקבות 
שתי מלה״ע בטלו הם" במדינות רבות, ורוב המדינות 
החדשות שקמו מאז כוננו כרפובליקות. מספר המדינות 
שכהן קיים משטר מ׳, בצורה זו או זו, הוא כיום ( 1972 ) 
כ 30 , ובכלל זה המקרים השוליים, 

וע״ע אצילים ן אריסטוקרטיה! חקה; מדינה! רפובליקה. 

על מעמד המלך ההלניסטי — ע״עיהלניזם, עם׳ 577 — 579 . 

ב. א. 

תפקיד המלך — ראשיתו, כנראה, בהתפשטות מנהיגותו 
המסורתית של ראש משפחה או שבט למסגרת מדינית 
רתבה־יותר, בין מנהיגות של זקך־המשפחה ובין מנהיגות 
תורשתית, העוברת גם לצעירים לימים. למ׳ כמעט תמיד 
אופי סאקראלי; פעמים שמיוחסת למלך -מנה" (ע״ע) ול¬ 
פיכך לא רק פעלו, מרצו וגבורתו מביאים ברכה, אלא אף 
קשריו עם הכוחות העליונים, שמרצונם יורד גשם והאדמה 
מניבה את פריה! למלכים נהיים במקרים רבים עושי- 
נפלאות, והמלדהקוסם (תאומאטורג) ידוע מחברות רבות. 
פגעים שפוקדים את הארץ גורמים לנתיניו שידיחו את 
המלך שחסד-האל סר מעליו, או יהרגוהו. בכמה חברות 
קדמוניות היתד, הפד לפרק־זמן קצוב, ובחברות פרימיטיוויות 
— יש שבסיומו הוצא המלך להורג בטקס פולחני. תכופות 
מיוחס למלך מוצא אלוהי (במצרים העתיקה. ביוון, ברומא, 
ביאפאן), או שהמלך עצמו נחשב למעין אל. במקביל 
נפוצים תוארי-מלוכה לאלוהות. לרוב נחשב המלך למי 
שנבחר לתפקידו מטעם האלוהות. ומכאן התואר הנפוץ 
"מלך בחסדי אלוה*. פעמים שהמלך, בתוקף כהונתו, עומד 
בראש המימסד הדתי (הח׳ליף באסלאם, מלכי אנגליה בכ¬ 
נסיה האנגליקנית). כניסתו לתפקידו מלווה טקס פולחני 
(משיחה, הכתרה וכר). המיועד להעביר אליו את חסד האל 
(כריזמה). 

המעמד הטקסי המיוחד של המלך מתבטא לא רק בתארי- 
כבוד, אלא גם בנימוסים מיוחדים לרוב, וכן בחפצים מיוחדים 
(כתר׳ שרביט, כסא-המלך וכד׳). ממעמד טקסי מיוחד זה 
נהנים גם בני-משפחתו. שמות של תפקידי-שירות־ אישיים 
למלך הפכו לתארי-כבוד רמים (שר-דימשקים; צ׳מברליו; 
סנשאל). במקום שמצויה אצולה, המלך הוא ראש-מעמד זה. 
הציות למלך והמסירות המלאה בשירותו הם לא רק חובות 
שאדם ממלא. מתוך כפיה והכרח, למי שתקיף ממנו, אלא 
נתפסים כעדות למילד חובת כבוד ונאמנות. 

לרוב חלים על המלך חוקים מיוחדים, שאינם חלים על 
סתם־אדם. בכמה מקרים לא חלו על מלכות איסורי־עריות, 
כגון במצרים העתיקה, שבה נשאו מלכים את אחותם — 
אולי כדי לשמור,על טהדת ״דם־המלכות״ של היורשים * 
וכן מסופר על כנבוזי (ע״ע) מלך פרס ועל הקיסר קאלי- 
גולה שנשאו אחיות לאשה (והשר דברי תמר לאמנון אחיה: 
,ועתה דבר-נא אל-המלך כי לא ימנעני ממך" [שמו״ב יג, 
יג]). בכמה מקרים נהוג היה שמלך חדש יורש את נשי 
קודמו(השר דברי נתן לדוד, שמו״ב יב, ח). על מלכים לא 
חלו גם הערכות מקובלות בדבר מעמדה הנחות של האשדי, 
ובחברות רבות. שמעמד האשד. היה נחות בהן, לא נמצאו 
עוררין להמלכת מלכות (שלומציון! אליזבת 1 באנגליה! 
יקטרינה הגדולה ברוסיה). 

אגדות ויצירות אמנות וספרות על מלכים וגורלם תופסות 
מקום מרכזי-ביותר בכל התרבויות המפותחות, וכן משמשת 


דמות המ׳ במשחקי ילדים ובוגרים (שחמט), בחגיגות עמ¬ 
מיות׳ קארנאוואלים וכד׳. המטען הרגשי הכרוך בנושא 
תואר-מלך גדול מאוד, והברות רבות, שביטלו את ד,מ׳, 
מוסיפות מבחינה תרבותית־רגשית להיות "מלוכניות". 

אה. א. 

£30021% . 3 ^ ;* 1911 , 1 , 1 (^ 800 ה* 4 ! 00 7716 . 1 

; 1936 ,/־וס/ 7 ו 6 מ 0# ס 14 ) 0 ,.!>! ; 1927 ,ק 11 ( %3 111 .£ 

; 1952 , 51001 וו 6 וו־ו 6 ^ 0 מו מוין 016 ,ח 61 ו$מ 6 ? 1409 

. 1 ־ 1 . 8 ; 1952 ,׳{־עוו/וו 0 1 ( 201 ) 1 ( 1 מו ^ 1 ()-זס 1 ) 0 )\ , 16 ־ 60 ? . 011 
- 01x3 ־ 11 . 3 ^ ; 1958 ג <) 11 ( 1%5 ז%£ 4 ה 0 14-01 ) £1 , 1 ()$(^ ,(.!)€) 6 ) 13004 
- 1 ) 1011171 () ! £01 !^ 1 , 610011 . 1 * 1 ; 1959 , 1 ז)הז) 0 {!} $100 01€ , 160 ) 
. 1962 ,ץ 1 ( 0 ?ס 1 ז 40 ( י מס 15 ס 10 א . 13 ;* 1961 , 

במקרא מלך הוא כל מושל. משליטי הממלכות הגדו¬ 
לות ועד שליטי ממלכות-ערים (ברא׳ יד! יהר יב, ז—כד) 
וראשי־שבטים ("מלכי מדןך, במד׳ לא, ח ועוד). תסיסת 
ד,מ׳ היתה שונה בתרבויות השונות של המזרח הקדום, אך 
יש הרבה מהמשותף בתסיסה הכללית ובזיקה המיוחדת אל 
האל! המלך נחשב כאל, כבנו, כבא־כוחו, כעבדו או בבחירו. 
שלטונו המוחלט הוא התגלמות רצון האל וחסדו לבני-אדם. 
במצרים ובמסופוטמיה נחשבה ד,מ׳ לאלוהית וליסוד מרכזי 
בבריאה האלוהית, ובכנען חשבוה, לכל-הפחות, לקדומה 
ביסודה. בישראל נחשבה המ ׳ להתפתחות מאוחרת בתולדות- 
העם, ותחילת כינונה קשור בצורך להגן מלחץ הפלשתים 
וממלכות־עבה״י. יתר-על-כן, המשטר השבטי-עדתי לאחר 
ההתנחלות היה מנוגד ללא-ספק לשלטת מלך, והתחלותיה 
של ד.מ׳ בישראל היו בחזקת מתן מעמד של מושל בעל 
זכויות העוברות בירושה, לשופט-מושיע, כמעשי גדעת 
(ע״ע) ואבימלך (ע״ע). שאול עצמו הומלך — שנית — 
בדרך מעין זו (שמ״א יא). בסיפורים אלה עוד הובעה בפי¬ 
רוש ההשקפה שם׳ פוגעת בתפיסה של מלכות ה׳ בעמו 
(שום׳ ח׳ כב—כג! שמ״א ח, ז! ועוד). אך התנגדות זו 
השאירה עקבות מעטים בלבד בישראל (ר׳ להלן). המ׳ ) 
שנתגבשה בישראל בהשפעת הסביבה. סיגלה לעצמה גינו¬ 
נים ומוסדות נכריים, ובעיקר מדוגמת המ׳ בכנען. ל״משפט- 
-המלך" (שמ״א ח) הקבלות רבות לכנען ואוגרית, וכרוך 
בו ויתור על כמה חירויות אישיות, שיתת צבאי למלך 
ועבודת־מס. שאול החל בגינוני-מלכות והיה לו סגל־פקידות 
נאמן־אישית, אך רק דוד ושלמה הקימו מנגנון ממלכתי של 
ממש, עם זאת לא היתה מלכות־שאול, ובמידה רבה גם הם׳ 
בישראל לאחר-מכן, מיוסדת על זכויות-הורשה של שליט 
אבסולוטי בלבד, אלא על בריח־המ׳ (ר׳ להלן). 

גינוני־המלבות נתבטאו במובהק בטקסי-ההמלכה, כפי 
שפורטו אצל שלמה (מל״א א, לג—מה) וי ואש (מל״ב יא, 
י—כ). עיקרם: משיחת המלך בידי הכהן במקום קדוש 
(וע״ע משיח, עם׳ 612 ) והישיבה על הכם בבית־המלך. תחי¬ 
לתו של הטקס היתה במקדש, ניתנו למלך הנזר — כתר- 
המלכות (והשר שמ״ב א, י! תה׳ פט, מ! קלב׳ יח) — 
וה״עדות" (מל״ב יא, יב), אולי כתב משפט-המלך (השר 
שמ״א י, כה). אח״כ באה המשיחה׳ שהיא בגדר מעשה 
סקראלי. בתעודה חתית המתארת המלכה מדומה, נמנו המ¬ 
עשים הבאים: משיחה בשמן־המלכות, מתן שם־מלכות, 
לבוש-מלכות וההכתרה. באשור שם המלך לפני האל, בעת 
ההמלכה, שמן למשחה, ובמצרים נמשחו מלכים-ואםאלים. 
גם משל יותם (ע״ע). המיוסד על נוהגי כנען, פותח: "הלוך 
הלכו העצים למשוח עליהם מלך" (שוס' ט, ח). לאחר המ¬ 
שיחה באה הקריאה "יחי המלך" (שמ״א י׳ כד! מל״א א, 



553 


מלוכה, מונרכיה 


554 


לס! ועוד), ואח״כ הוליכו את המלך בחגיגיות לבית־המלך 
ושם ישב על הכם (מל״ב יא, יט ועוד). "כשבתו על 
כסאו" (מל״א טז, יא) משמעו התפלכות. בישראל נתחלפו 
שושלות מרובות, עקב מרידות׳ ואילו ביהודה התקיימה המ ׳ 
כסדרה בבית דוד (ע״ע), וגם אחרי מדידה הומלך היורש 
(השר מל״ב יא, ד—יב! יב, כא—כבן ועוד). גם במצרים, 
בבל ואשור, ממלכת-החתים, אוגרית, צור, מלכויות־ארם 
שבסוריה ואף בערב הדרומית, היתד■ המ׳ מיוסדת על 
ההורשה, למתת מרידות וחילופי־שושלות, אבל עם זאת יש 
במסופוטמיה, בכנען ובמלכויות הארמיות מלכים המתפארים 
שהגיעו לשלטון בכוח-עצמם < לא בזכות־אבות אלא ברצון־ 
האל. תפיסה דומה תוהה בממלכת־ישראל, ובאה לידי ביטוי 
בחילופי־השושלות שם. עיקתן זה נתקפל גם לגבי מלכים 
מאומות־העולם (חזהאל — מל״ב ח, טו! כורש — ישע׳ מה, 
א). 

ההורשה היתד. מאב לבנו, ובהעדר בנים (או בהתערבותו 
של כובש זר) מלך האת או הדוד. בנות לא ירשו מ/ ועתליה 
תפסה את השלטת בזתע. בד״כ מלך הבכור, אך למלך היתד. 
הזכות לקבוע אחרת. שלמה מלך ע״ם דוד, ואביה (ע״ע) 
הועד ע״פ רחבעם, על-פני אחיו הגדולים (דה״ב יא, כב). 
גם באשור במאה ה 7 לפסה״ג נתמנו אסרחדון ואשורבניפל 
ליורשים בחיי אביהם אף שלא היו בכותת. במצרים, בשבא 
ובמען (שבדרום־ערב) נהגו, בתקופות מסוייפות, להבטיח 
את רציפות הט׳ ע״י שיתוף היורש בממשל ובמעמד בחיי 
קודמו, באשור ואצל הכשדים והחתים נתנו מעמד וארמון 
מיוחד ליורש-העצר. במקרא נזפת רק מקתם בודדים כאלה 
(דה״ב יא, כב! פל״ב טו, ה), ושלמה נמשח בחיי אביו כדי 
להבטיח את מלכותו. 

אף שאין המ ׳ נתפסת במקרא כחסד אלוהי וכיסוד קבוע 
במשטר־החיים, בכ*ז אין היא חילונית) המשיחה היא אקט 
$קראלי, והמלך הוא בחיר ה׳ ומשיחו והנוגע בו לא יינקה 
(שמ״א י׳ אי כו, ט ז ועוד). ההשקפה שגורל העם קשור 
בגודל המלך נשתכללה לקראת סוף תקופת־המקרא, ונתי 
במאה באיכה (ד, כ) "רוח אפינו משיח ה׳." אשר אמרנו 
בצלו נחיה בגדם". מתכונותיו הראשיות של המלך, לפי 
המקרא, הוא משפט־צדק (שמ״ב ח, טו־) מל״א ג, ט ן ועוד 
הרבה). השקפה זו משותפת לכל תרבויות המזרח הקדום, 
ועל כך — ועל היחס הנאות למלך מצד נתיניו — ע״ע 
משלי, עמ ׳ 635 . למרות־זאת אין המלך בישראל מקור 
המשפט. החוק והמשפט אינם נחשבים כאדיקטים של המלך, 
ומקורם תורת ה׳ ביד משה. בחוקת המלך (דב׳ ח) אין זכר 
לזכותו לחוקק חוקים, והוא מצווה לשמור את חוקות ה׳ 
ומשפטיו. 

בכל המזרח הקדום נחשבו הנד לכוהני האלים, ובמצרים 
היה כל כוהן משמש משמו של פרעה. בצידון ידועה גם 
שושלת מלכים־כוהנים. המקרא מספר על פלך־ירושלים 
שהיה כוהן לאל עליון (ברא׳ יד, יח! והשר תה׳ קי, ד). 
למלך בישראל, כמשיח ה׳ ובחירו, היו זכרות סקראליות 
במקדש ובפולחן: דוד ושלמה העלו קרבבות, ודוד חגר 
אפוד־בד (שמ״ב ו, יד—יח> מל״א ט, כה; ועוד), והם גם 
בירכו את העם באוהל (שמ״ב ו, יה) ובמקדש (מל״א ח, 
כב ואילך! והשר במ׳ ו, נב—כז). בכ״ז לא נחשב המלך 
בישראל לכה״ג. — וע״ע כהן, כהנה, עמ׳ 592 . הזיקה בין 
ד.מ׳ והאל נתפסת בכמה מקראות כיחס של אב ובן (שמ״ב 


ז, יד; תה׳ ב, ז! פט, כז—כת! ועוד), אולם אין ללמוד מכאן 
על האלהת המלך, מה גם שמחוץ למצרים לא היתר, האלהה 
כזו רווחת במזרח הקדום. אצל החתים געשה המלך לדמותי 
אל רק לאחר מותו. בתקופה מסויימת צירפו המלכים במסו¬ 
פוטמיה כינרי־אלוהות לשמם, וגם אז לא כמנהג־של-קבע, 
המקראות המעטים הנ״ל הם סיגנון־חצר מפליג, וכדוגמתם 
יש גם בכתבי אוגרית. תפיסת המלך כבשר-ודם נתבטאה 
בביתר בחוקתיהמלך (דב׳ יז׳ יד ואילו); המ׳ חייב להיות 
מישראל, הוא מוזהר לבל ירבה לו נשים (מעשה אפייני למלכי 
יהודה וישראל), כסף וזהב וסוסים, והוא מצווה לכתוב לו 
את "משנה התורה הזאת על ספר מלפני הנהנים" ולקחא 
בו. אין כאן דבר על זכויותיו — כבמשפט-המ׳ שבשמ״א —, 
אלא על צימצום הזכרות המקובלות של "מלך ככל הגוים" 
(פסוק יד), "לבלתי תם־לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה 
ימין ושמאול" (פסוק כ), יש ניגוד בין חוקת־המלו הזאת 
לבין משפט־המלך בשמ״א (ר׳ לעיל), וגם התפיסה שתה, 
שפן חוקת-המלך אינה תאה כל פגם ברצון להנהיג מ׳, 
ואילו שמואל תאה בדבר מעין מרידה במלכוודה׳. שמואל 
כתב את משפט־המ׳ בספר "דנח לפני ה׳" (שנדא י, כה), 
ואפשר ששם נרשמו הסייגים לזכרות־המלך. 

מסתבר שלמשפט-המלך יש קשר לברית שקבעה את 
מעמד המלך בעם, שעליה אנו יודעים מסיפור המלכת דוד, 
שקדמה לה בתת בק זקני ישראל ובין המלך לפני ה׳ 
(שמ״ב ד" ג). בהמלכת יואש נאמר שהבתת נכרתה "בין 
ה׳ ובין המלך ובין העם להיות לעם לה׳" (מל״ב יא, יז). 
אק בתת זו בגדר בחירה של המלך או הגבלת שלסתו, 
ואפיה דתי מעיקת ומתמצה בחובתו של המלך לשמור 
חוקות זד ובאחתותו כלפיו, כתנאי להמשכיות מלכותו(תה׳ 
קלב, יא—יב). "בתת־עולם" שנכרתה לדוד ולביתו, הבאה 
לית ביטוי גם בדבת דוד האחרתים (שמ״ב בג, ה) ובמז¬ 
מור פט בתהלים (פסוק ד), מיוסדת ללא-ספק על חזון נתן 
(שנדב ז, ד—יז) ואינה מיוחדת ליהודה ולבית-דוד; המ׳ 
בישראל היא דינאסטית מיסודה, וכך היה היעוד גם לירב- 
עם: "והיה אם תשמע את כל אשר אצוך... ובניתי לך בית 
נאמן" (מל״א יא, לח), אלא שמסיבות־הזמן הביאו ליתדת 
בית־שאול ולחילופי-השושלות במלכות־ישראל. עקרון זה 
נתקיים למעשה רק במלכות-יהודה, ואף המלך המעותד 
לאחתת־הימים הוא נצר מבית־דוד (דע״ע משיח, עמ׳ 613 ; 
אחתת-הימים), 

על ההשתלשלות ההיסטורית של הפד ביהודה וישראל — 
ע״ע א״י, עם׳ 269 — 304 ; חשמונאי, בית; הורדום. על היח¬ 
סים בין הפד והנבואה בישראל, ע״ע נבואה, עמ ׳ 801 ! וע״ע 
תחלים, מזמורי-הפד. 

י. קויסמן, תולדות האמונה הישראלית, ב׳(א׳), 178 ואייך, 

214 ואילך, תש״ז 2 ! י. ליוור, חולדות בית דויד, ססחח: 
בערכו, תשי״ט! ש. ייבין, מחקרים בתולדות ישראל וארצו, 
מסתח: בערכו, חש״ךן ר. הלד, דמות הס׳ בישראל (תר¬ 
ביץ, ל׳), חשכ״א! מ. בובר, דרכו של מקרא, 164 — 269 , 
תשכ״ד! ש. אברמסקי, מלכיצדק סלך שלם (בתוך: "עז 
לדוד״), תשכ״ד; מ. צבת, סיפור המקרא על ייסוד הס׳(תר¬ 
ביץ, ל״ו תשכ״ז ) ) 11 ! 71 ! ) #141 ^ 171 ( 011 / 0 141 ) 141 , 1 ) 1 ) 01 .ן .נ> 

) 1 ( 1 37171 1 ) 11 ( 1 ^ #171 ,זז 0 } 14 ס 2 ז? .מ ; 1948 , £351 711 ) 1 ) 7171 

00411, 1948; *. *11, 0411 #07.1^74477) 1'71 4(71 #(1(11(71 1170(1 
14. 114441 ( 4 ^) 1£1 ^) 7 1 ))ק 441 '. 1 ,זח ! #13 ) 4 ; 1951 ,( 1 ,זע x 
4( 141 70)144411 11741(111(, 1954; >4. 6(11 1 ) 0017 114771 ^ #0711 ,ז 6 נ , 
1956*; 140115, 00(1, #0711$, 4*01/) {771 (77 (! ״ 005401 ;ת 

111 . £1 . 5 ; 1957 ,( 229 — 188 ,ז* מ 1 ט 2 1100 ) 8111 0 ז 01 ודו x4(0 
(01.) 171)411 , #111444 447141 #171^1/11(7, 1958; ג\ 3 ע 0 ( 1 .א \, 

1(1 1/11(1714110711 41( {'471(1(711 7(110771(711,1, 145-193, 1958 



555 


מלוכה, מונרכיה 


556 


עברית: חיי יום יום בישראל בימי הסקרא, א/ 104 — 438 

ה* #6 ו 101 ה*ו , וס 011 ■ת/> ו* 10 < 01 ■?? ע><£ ,ז 1 >זג 11 חז 8£ .א ;( 1969 
.(כולל ביבל , ) 1961 ,״ 47 71 ! ) %1 ס 01 ) 1 >ו 1 ]( 11 ז %6 

י. ליו. 

הנד■ היא צורת־השלטוץ היחידה שהיחד. ידועה ל ח ז" ל 
כקיימת בהיסטוריה — הן אצל אומות־העולם והן אצל 
ישראל. גם התקופות ההיסטוריות הקדומות, של השבטים 
ושל השופטים, נתפסו בעיני חז״ל כך, ואף משה רבנו 
"מלך" היה (ויק״ר ל״א, ד׳). משום־כך יש לראות את 
דבריהם בסוגיה זו כמבטאים את תורת-המדינה (ע״ע מדי¬ 
נה, עט׳ 292/3 ) שלהם. בהמשך לתסיסה המקראית ראו גם 
חז״ל בכל־יכולתו של המלך מעין האצלה מסמכותה של 
מלכותיה׳ ומטעם שליחותה: השקפה זו נתמצתה בפתגם 
"מלכותא דרקיעא מעין מלכותא דארעא" (ברכ׳ נ״ח, ע״א), 
המדמה אפילו את גיגוני-הטקס בחצר־של-מעלה ובחצר- 
של־מטה. יש לשער גם שהשקפה זו היא שהונחה ביסוד 
ההלכה הטוטאלית: "דינא דמלכותא דינא" (ע״ע מדינה, 
שם). בימים שישראל עושים רצונו של מקום יש מלך 
לישראל, ואם סרחה האומה נותנים אותה תחת מלכים זרים, 
ומ״מ — ״הרואה מלכי ישראל, אומר: ברוך שחלק מכבודו 
ליראיו: מלכי האומות, אומר: ברוך שנתן מכבודו לבר¬ 
יותיו" (ברכ׳ שם). הניסיון הרב וה^רספקטיווה ההיסטורית 
שנרכשו במאות שנות המ ׳ המקראית הביאו להכרה, שב- 
סופו־של-דבר, רוב המלכים, מישראל ומיהודה, "עשו הרע 
בעיני ה׳", חטאו והחטיאו את הרבים בעבירות החמורות- 
ביותר׳ והדבר עורר אצל חז״ל רעיונות חדשים בדבר תפ¬ 
קידיו של המלך מישראל ומעמדו, כלפי העם וכלפי בוראו. 
אפשר שהתגובה המסכמת והקיצונית-ביותר לניסיון זה הם 
דברי שמואל: ״מסני־מה לא נמשכה מלכות בית־שאול — 
מפני שלא היה בו שש דופי" (יומא כ״ב, ע״ב). 

הבעיות העיוניות העיקריות שבהן נתלבטו חז״ל הן: 

א) מידת עצמאותו של המלך ביחס ל״כתר-פהונה" ובעיקר 
ל״כתר־תורה״ — עם התפתחותה של תורה שבעל-פה לאחר 
שיבת־ציון והתנופה הרבה שניתן ללימוד התורה ולידיעתה: 

ב) מעמדם ההלכתי של מלכים שלא מביודדוד או ממוצא 
זר (וע״ע אגריסם: דוד: הורז־וס: חשמונאי, פית־): ג) 
שאלת קנה־המידה לביקורת המלך — בהעדר מוסד הנבואה 
(ע״ע). במסגרת שלוש בעיות אלו נפרשה קשת רחבה של 
דעות, שהשלכותיהן — ולאו־דווקא הפחות-חשובות — נגעו 
גם בשאלת מהותו של המלך המשיח (ע״ע). 

מחלוקת מרכזית ישנה בשאלה אם המלכת מלך — ע״ס 
דברים יז — היא "מצוה מן התורה", או תלויה ברצון העם׳ 
והתורה אינה רואה זאת בעין יפה (ספרי דב׳ קנ״ו—ז; 
תוסס׳ סנה׳ ד׳, ה , : בבלי שם כ׳, ע״ב; ור׳ רמב״ם, דיל׳ 
מלכים, א׳, א׳—ב׳). נקבע כי אין מעמידים מלך "בתחילה" 
(ראשון לשושלת) אלא ע״ס נביא וע״ס בי״ד הגדול: מקרב 
אחיך— ולא "איש נכרי" ואפילו לא גר, אלא מהמשפחות 
המיוחסות (ע״ע יוחסין). נקבע גם: ״מלך — ולא מלכה" 
(ספרי דב׳ קנ״ז: סוטה מ״א, ע״א—ע״ב! קיר׳ ע״ו, ע״ב: 
ב״ק ס״ח׳ ע״א: ועוד). מלכים מבית-דוד נמשחו בשמו־ 
המשחה שבו נמשחו כלי-המקדש, ועל־גבי מעיין ("כדי 
שתימשך מלכותם״), ומלכי-ישראל — בשמן־אפרסמון. מלך 
בן מלך אינו טעון משיחה אלא אם־כן היתד. מהלוקת בהכ־ 
תרה (הור׳ י״א, ע״ב! כר׳ ה׳, ע״ב! ירר שקל׳ ר, א , ). רק 


למלכי בית־דוד הותרה הישיבה בעזרה (יומא כ״ה, ע״א, 
ועוד). "אין מושחין כהנים מלכים", משום ששבט-לוי מיועד 
לעבודת־הקודש בלבד ומשום שאין מלך אלא משבט-יהודה 
(ברא׳ מט, י) — והמכוון הוא, כנראה, במיוחד לבית־דוד 
(ירר שם). דעה זו מביעה ביקורת כוללת על מלכי-ישראל 
ומלכי בית-חשמונאי (ר׳ רמב״ן לברא׳, שם). ואמנם ישנן 
בירושלמי (הור׳ ג', ח׳) גם דעות אחרות, שעל־פיהן "כל 
ישראל ראויין למלכות", ו״מלדישראל ומלך־יהודה שניהם 
שווים"! רק לאחר מלכות בית־יהוא, משחדלה המלכה בידי 
נביאים ו״בליסטיא (בגזלנות) היו נוטלין אותה", ירד ערך 
מלכותם. אין הנד עוברת בירושה אלא א״כ הבן "ממלא 
מקום אביר׳ ביראה לפחות (אם לא בחכמה). 

חייבים לנהוג כבז׳ד במלך, "שתהא אימתו עליך". אין 
רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו ואין משתמשים 
באחד מכליו, ובמותו הם נשרפים. אין משתמשים בעבדיו 
ושפחותיו ואין נושאים אלמנתו. אסור לראותו מסתפר ורד 
חץ, ואינו עושה דברים המורידים ערכו בעיני הבריות! 
אינו חולץ ואינו מייבם, ואם "מת לו מת, אינו יוצא מפתח 
פלטרין שלו". מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול (משנ׳ 
סנה׳ ב׳, ב׳—ה , : בבלי וירד שם, ומקבילות). בפרהסיה 
חייב ד.מ׳ "לנהוג נשיאותו ברמה", אך בצינעה עליו לכבד 
ת״ח (עי׳ כתובות ק״ג, ע״ב! רמב״ם הל׳ מלכים, ב׳, ה׳—ו׳). 
הציווי ״לא ירבה לו סוסים״ — נתפרש עד ״כדי מרכבתו״: 
ו״לא ירבה לו נשים״ — עד 18 , אך "אפילו אחת ומסירה 
את לבו, הרי זו אסורה עליו״: כסף וזהב — "כדי אססניא 
שלו". המלך חייב בשני ססרי־תורה, האחד מונח בבית־גנזיו 
והשני עמו תמיד. הופעתו של המלך צריכה להיות באה: 
״מלך ב;םיו תחזינה עיניך״ (ישע׳ לג, יז) — וע״כ "מלך 
מסתפר בכל יום". 

"המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו", 
ודין זה תחילתו בימי ינאי (ע״ע) וב״מעשה שהיה"׳ אעפ״ב 
רשאי, ומחוייב, המלך לחוקק חוקים לצורך השעה, לתקנת 
הממלכה ואזרחיה, כפי ראות-עיניו, ולהטיל עונשים על 
עוברי־ חוקיו כעל "מורדים במלכות", וכן על עבריינים המ¬ 
סכנים את שלש-הציבור לפי ראות־עיניו, הן עוגשי-ממון 
והן עונשי גוף ונפשות: אין הוא כסוף בזה לכללי-הדין 
הרגילים אלא ל״דין־המלך" בלבד. שלעניין דיני-נסשות 
נשתמר זכרו רק במידת־מה במקורות התלמודיים (עי , 
תוסם׳ סנה׳ ט׳, י׳: משב׳ שם, ז׳, ג׳! ירר שם ר, ג׳! ז׳, א׳! 
מג׳ י״ד, ע״א—ע״ב! סנה׳ מ״ח, ע״ב—מ״ט, ע״א: נ״ב, ע״ב 
ועוד). אין תוקף לגזירת המלך, אם עניינה ביטול מצוד, מן 
התורה (סנה׳ מ״ט, ע״א: ויק״ר ל״ג! ועוד). למלך זכויות- 
יתר לעניין תסיסת רכוש פרטי לצרכי-המלך: "מלך פורץ 
לעשות לו דרך ואין ממחים בידו" (ספרי, שופטים, קס״א, 
ומקבילות). בסרטי-הזכויות נחלקו הדעות, וכן נחלקו חכ¬ 
מים ב״משפט המלך" שבשמ״א, המדבר בשלטון הנד על 
גופם ורכושם של בני־מדינתו, אם "מלך מותר בו", או 
שהוא רק כדי "לאיים עליהן" (סנה' כ', ע״ב). יש מן הפוס¬ 
קים שראו ב״משסט המלך" את הבסיס המשפטי לכלל של 
"דינא דמלכותא דינא", אך ישנה דעה שתוקף הכלל בכך 
שהארץ שייכת למלך, ולפי זה אין תוקף לכלל בא״י, גם 
כששולט בה מלך־ישראל, שהרי לכל ישראל יש חלק בארץ 
(הרשב״א והר״ן בנדר׳ כ״ח, ע״א ועוד). 

על מקומו של המלך בהלכות-מלחמה — ע״ע מלחמה, 



557 


מלוכה, מונדכידז — מלון 


558 


עכד 644 ; על תפקידו במצות ״הקהל״ — ע״ע סכות! על 
המלך שלעתיד-לבוא — ע״ע משיח. 

י. א. הרצוג, דין הנולד בישראל (מצפה), תשי״ג! א. א. 

קפלן, דברי־תלמוד, א', ק״ע ואילך, תשי״ח! ש. י. זוין, 

לאור ההלכה, תשי״ז 2 ; 40 £מ*/ז>^י;/ט/*£  נמו 00x11^13x111 

£<ז 4 ו 331 { 431 / [ 13 ■. 111/11 3 031 00X11^13X11 ,חחגו־ח 

. 1916 ,( 0 נ , 1.0 (() 

צ. ק, - מ. 

מלון ( 1 * 901 ), מוסד שבו מספקים לינה, מזון ושירותים 
לציבור הרחב, תמורת תשלום. 

הם , הוא יורשו של ה ם ו נ ד ק ( [ם׳] ■מיור ו\ £10 * 50 ׳״ 1£ ז; 
אנג׳ ""ו), ששורשיו נעוצים בהכנסת-אורחים (ע״ע) ובנהגי 
האירוח (לאס׳: 65 ק 1105 , אושפיז־אורח [המקור לשמו 
הלועזי של המ׳ן). על הפונדקאות במזרח הקדום — ע״ע 
הכנסת-אורחים. ברומא היה מיקומם של הם" ליד ריכוזי- 
אוכלוסיה של בני המעמד העליון וליד מקומות הבידור 
שלהם. השלטונות פיקחו על הפונדקאים ונאסר עליהם לה¬ 
לין אורח אם לא היה מצויד באישור נסיעה מטעמם! וכן 
בדרשו ע״י השלטונות לקיים שמירה על הפ", בעיקר בלילה, 
ולרשום את שמו, מקום מגוריו ולאומיותו של כל אורח. 
לאנשי המשטר ופקידיו היו זכויות יתד בלינה ובשירותי 
הם׳. 

במזרח הרחוק הוקמו ע״י השליטים בתי מרגוע ואחלמה, 
כעין פ", לבני המעמדות העליונים, ולשם סיפוק שירותים 
לשליחי הדואר שגעו בדרכים. 

לאחר נפילת האימפריה הרומית הצטמצמה התנועה 
בדרכים ובעקבותיה נפגעה הפונדקאות. ביה״ב המוקדמים 
היתה ההארחה מתפקידי המיבזרים והכנסיות! בעקבות 
התגברות העליה־לרגל הוקצו במינזרים שעל דרכי העולים- 
לרגל מבנים מיוחדים להלנת אורחים. בביזאנטיון היו ם" 
ציבוריים לשירותם של הסוחרים ורצי־הדואר; פ" אלה 
נוהלו ע״י ממונה מטעם השלטונות, שהיה אחראי לפעילותו 
התקינה של הם׳. בארצות־האיסלאם היו פ" ציבוריים 
("; ז 56 ״ 3 ז 03131 ) לשיירות ולעוברי אורח. היו אלה מבנים, 
מחוץ לחומות העיר, שהותאמו לשיכונם של הנוסעים ובעלי- 
החיים. בארצות-האיסלאם היו הקדשים (וקפים) למטרות 
אלה, כד למשל בחברון. במאה ה 12 קידמה התפתחות 
המסחר את ענף הפונדקאות במידה רבה. חוק צרפתי מ 1412 
חייב רישום שמו וכתובתו של כל אורח — תחילתו של 
הרישום הנוהג היום בכל המ". הפונדקאות ה״מסחרית" 
פרחה במאה ה 14 באנגליה. בם" היה בד״כ חדר אחד ובו 
מיטות מספד. כל אורח קנה את מזונו מחוץ לם/ במאה 
ה 16 היו בערים הגדולות ם״ שאיכסגו עד 100 איש. עם 
ריבוי התנועה בדרכים עלו דרישות השירות בם", והפונדקאי 
החל במסחר במזון, ומאוחר־יותר אף הקים חדר־אכילה צמוד 
לפ׳> הוקטנו החדרים וצומצמו מספר הדיירים בהם. במד¬ 
ריך לנוסעים מ 1589 מבחינים בין פ" המיועדים לאנשי 
עסקים בנסיעותיהם ובין ם" המיועדים לנופשים. 

עד למאה ה 19 לא היו שינויים חשובים בצורת השירות 
הפונדקאי. אולם עם התפתחות מסה״ב באה״ב, שוגה המצב 
לחלוטין. ברכבות הגיעו עשרות ומאות נוסעים, שדרשו 
לינה ושירותים טובים יותר מאלה שהיו בם". ב 1829 הוקם 
בבוסטון הם׳ הראשון (־ 90115 !״ 716010 ), שציין את 
תחילת המלונאות המוךרנית. היו בו חדרים בודדים וכפולים, 



ובהם כיורים וכן מנעול לכל דלת. ד,מ" גדלו בהדרגה ונת¬ 
רבו בהם השירותים שעמדו לרשות האורחים. ב 1908 כבר 
נבנו באה״ב מ״ ובהם חדרים ליחידים, ובתוך החדרים — 
אמבט, מראה ואביזרי חשמל. בשנות ה 20 של המאה הנר 
כחית הוחל" בהקמת מ״-ענק, בני מאות ואלפי חדרים בכ״א! 
הגדול במי שהוקם מאז היה 90161 5 ״ 6 ׳! 546 (היום 311 ־ 0001 
״ 91140 ) בשיקאגו, ובו 3,000 חדרים. 

המלונאות היא היום תעשיה המשרתת בעיקר את התיי¬ 
רות — הפנימית והחיצונית — והיא מתרחבת במקביל 
להתפתחות אמצעי התחבורה והתקשורת. נוהגים לחלק את 
ד״מ״ לסוגים, ע״פ יעודם: מ׳ מסחרי או מ׳-מעבד! מ׳־נופש! 
מ׳־דירות! מוטל, "מוטור־הוטל" ואכסניות־נוער. 

ד!מ׳ המסחרי מיועד בראש וראשונה לאירוח בודדים 
הנוסעים לרגל עסקים, והוא יורשו הישיר של הס׳ הקדום, 
שהתפתח עם התרחבות המסחר. מיקומו של המ׳ המסחרי 
הוא בד״כ ליד מרכזים מסחריים או תעשייתיים והוא מספק 
לאורחיו, מלבד שירותי־מ׳ רגילים. גם חדרי ישיבות, משר¬ 
דים, אמצעי תקשורת (טלפון, ולעתים גם טלקס) ושירותי 
תחבורה נוחים. מ׳־המעבר דומה בתכונותיו למ׳ המסחרי. 
הוא מיועד לקליטת נוסעים שממתינים לתחבורתם, או 
שנמצאים בנסיעת מעבר, ומיקומו ליד צומת או מרכז 
תחבורה. במ׳־המעבר תנועת האורחים היא גדולה ביותר, 
ובכל חדר עשויים להתחלף האורחים פעמים מספר ביממה. 
בניגוד לס׳ מסחרי או מ׳־מעבר, נמצא מ׳-הנופש באיזור 
המתאים לבילוי חופשה, הן מבחינת הנוף והן מבחינת 



האיים הנדוי במיון .זולר)רו*־א 00 וריה״, ניי-י 1 רפ — 
מן המפיארים בטיונות־העויס 


559 


מלון 


560 


האקלים. נד-נופש התפתחו גם ליד מעיינות־מרסא (הם 
םכונים 3 ק 5 , ע״ש עיחמרפא בבלגיה). במ׳־נופש מושם 
הדגש על חדרים מרווחים ואולמות רחבים, אביזרי ספורט 
ובילד מסוגים שוגים, מגרשי ספורט ובריכות שחיה. הם׳ 
מספק לאורחיו גם בידור ואירועים חברתיים. מ״־נופש הם 
בד״כ עונתיים: לחורף ולקיץ. מיעוטם פועל במשך כל 
השנה. מבחינה זו הוא מזכיר את שינד מקום המגורים של 
בעלי־היכולת, עם השתנות מזג־האוויר, שהיה נוהג כבר 
בימים קדומים. 

באחרונה התפתח סוג מיוחד של מ", המשלב תכונות 
של ם׳ מסחרי עם מ׳־נופש ()! £650 1 ב 01 ־ €1 בתבתס 0 ) — מ" 
ענקיים כ״הילטוך ו״שרתון" שייכים לסוג זה. מ" אלה 
מוקמים בעיר גדולה, אך באיזור שקט ומתאים מבחינת 
הנוף (על שפח ים או על פסגת הר וכד׳). באמצעות שירו¬ 
תים אישיים ושלל אמצעי בידור תופש — מגרשי ספורט, 
בריכות שדדה, מועדוני לילד" מחד גיסא׳ ותדרי ישיבות 
ושירותי קשר משובחים 24 שעות ליממה, מאידך גיסא, 
עונה מ׳ כזה על דרישות כל סוגי האורחים. 

מ׳-הדירות מיועד לשהיה תמידית או ממושכת, בעוד 
שם׳ רגיל מופעל על בסים יומי ומאכסן אורחים לתקופות 
קצרות יחסית. רוב הדירות בכר מסוג זה נמצאות בבעלות 
פרטית. בהעדרו מוסר בד״כ בעל הדירה את דירתו לרשות 
הט׳ לשם השכרה. מ׳-הדירות התפתח באה״ב, שם רווח 
הנוהג להתגורר דרך קבע במי׳. הם׳ מגיש את כל שירותי 
הס׳ המקובלים. 

מוטל, מוטור-הוטל. — עם התפתחות התחבורה המוטו¬ 
רית צצו מ", במיוחד באה״ב, שסיפקו שירותים לעוברי־ 
אורח, והם צאצאיו הישירים של ד,פ׳. הם נתרבו וגדלו, 
והם היום בעלי 80 — 100 חדרים בממוצע. באה״ב היו ב 1965 
28,100 מ״ ( 29,000 ב 1939 ) וכ 61,550 מושלים ( 14,000 
ב 1939 ). הם׳ בנוי בד״כ לגובה, בעוד שהמוטל בנוי על פני 
שטה נרחב, אך בשנות הסד נבנו מ" ("סאן־סראנסיסקו 
הילסוך׳ לדוגמה) שבהם החלק הפנימי של הבניין נבנה 
כחניון לכלי־רכב, וסביבו בנויים חדרי-המ׳, והאורח פגיע 
במכוניתו עד לקומה שבה נמצא חדרו ומחנה אותה ממש 
ליד דלתו. 

אכסניות-נוער הן מעין־נד. אלה הם מבנים המותאמים 
לאיכסונם של צעירים הנמצאים בנסיעות, בד״כ לתקופה 
קצרד" ללילה אחד או, לכל היותר, למספר ימים. אכסניות- 
הנוער מנוהלות ע״י "אם־בית" ומספקות שירותי לינה ומזון 
במחיר נמוך, או, לעיתים, רק אמצעי-בישול. לראשונה הוקמו 
אכסניות־נוער ב 1910 בגרמניה. כיום מאורגנות מרבית 
אכסניות־הנוער בעולם המערבי(לרבות ישראל) באירגון-גג 
בין־לאומי ? ¥11 ! (ר״ת של 618 ) 111105 ) ¥011 101131 ) 113 ־ 01 ) 111 
1:121100 >)?), בישראל מאורגנות אכסניות־הנוער ב״אגודת 
אכסניות־הנוער״ (אנ״א), ובה 29 אכסניות ( 5,177 מיסות 
ב 1971 ). 

ד,מ׳ מספק לאורחיו שירותים מסוגים שונים — החל 
באספקת דיור ומודה וכלה בשירותים אישיים (מכבסה, 
מספרה וכד׳) ובידור. ככל שמתרבים שיחתי הם׳ לאורחיו, 
ובמיוחד שיחתי המנוחה והבילוי, נוטים לארגן את השימוש 
בהם בכעין מועדתים חברתיים, שפתוחים גם לחברים שאינם 
דיירי־הם׳. הנד מופעל ע״י עובדים מקצועיים, המשתייכים 
לאחד מ 4 אגפים: מזון ומשקאות, חדרים! הנדסה! חשבו¬ 


נות וכספים. בשל תקופות־שפל, חאפייניות לענף, ולשם 
ניצול האולמות והשיחתים, נתרחב השימוש בשיחתי-הכד 
ע״י לקוחות שאינם דיירים, וד.מ" מקיימים בתוכם כנסים 
ואירועים חברתיים, משפחתיים וציבוריים. 

שרשרת בתי־ם׳. — הפעלת מספר כד ע״י גוף אחד 
בארץ אחת או בארצות שונות — מקובלת זה יותר מ 50 
שגה ובעיקר מסוף מלה״ע 11 . כיום מפורסמות שרשרות 
"הילטוך, "שרתון" ואחרות, לחלק מהם סניפים בארץ. 
יתרונות השיטה: חכוז הקניות והפרסומת, העסקת מומתים, 
השקעות הדן יעילות יותר ורכישת לקוחות קבועים הנזקקים 
לשירותי-פד בערים שונות ובארצות שונות, 
את הכד נוהגים לדרג בהתאם לרמת השירותים שהם מס¬ 
פקים. מ׳ בעל 5 כוכבים הוא בעל דרגת השיחתים הגבוהה 
ביותר (ומחיריו הם, במובן, גם היקרים ביותר) ום׳ שהוא 
בעל פחות כוכבים הוא בעל רמת-שיחתים נמוכה־יותר. 

מ" באיי. א״י ך,קדומה נתברכה בשני גורמים חשו¬ 
בים לפיתוח הנד: מציאותם של מקומות קדושים והיותה 
ארץ של מעבר ונתיבי מסחר בין־לאומיים. לשימושם של 
העולים־לרגל למקומות הקדושים הוקמו אכסניות ובתי־ 
איחח לצליינים בצידי הדרך וליד המקומות הקדושים. ם" 
קמו לצידי הדרכים ובעחם לשיחת שייתת־הסוחרים שנעו 
בדרכי הארץ ושנזקקו למזון וללינה. בנגב עסקו בכך הנב¬ 
טים (ע״ע)׳ שהקימו תחנות דרכים לאורך נתיבי השייחת 
בצפון־ערב, בדרום עבר־הירדן ובנגב. עדות לבך אנו מוצ¬ 
אים בממשית (כורנוב), עבדת, ניצנה וחלוצה. בתקופת 
מסעי-הצלב הוקמו מיסדחם נוצחים שטיפלו בצליינים 
חולים, במצווה דתית וכשירות-עזר צבאי. הבולט בין המיס- 
דחם האלה היה מיסדר היוהניטים (ע״ע! נקראו גם הוס- 
פיטאלרים), וע״ע בית-חולים, עמ ׳ 595/7 . למן אמצע המאה 
ה 19 בלטו בתחום המלונאות לצליינים אכסניית ה -ס־מסא 
131106 ? 16 > 031116 ( 1890 לערך), מצפון־מערב לעיר העתי־ 
קה של יחשלים, וה־ב־׳יס^ן 0353 הפראנציסקאני (נוסד 
ב 1850 , הבניין, הקיים ביחשלים, הוקם ב 1910 ). 


התפתחות ענף המלונאות בישראל 
מ 1961 עד 1970 


י הכנסות 
המיובאות 
(במיליוני 
דויחם) 1 

תפוסה 

שנתית 

ממוצעת 

(ב%) 

מספר 

ה&ועסקיס 

מספר 

החדרים 

מספר 

המלונות 

השנה 

14.4 

52.3 

2 9,500 

5,868 

179 

1961 

85.8 

508 

154)00 

19,500 | 

294 

1969/70 


1 . בולי הפרת איגרות־חוב 2 . ב 1964 


בתקופת שלטון התורכים הוקמו במקומות רבים בארץ 
פונדקי-דרכים ("ח׳אך [ע״ע]) לשיחת הנוסעים בדרכים. 

ב 1880 , בתקופת העליה הראשונה, הקימו בני משפחת- 
קמיניץ, שיסדו את מלונם הראשון בירושלים העתיקה, 
ב 1842 , רשת של בתי-מ׳ בארץ. מ׳ בולט בתקופת העליה 
השניה היה מ׳ "חיים בחך* ביפו, ששימש אורחים ועולים. 
בתקופת המנדאט הוקמה שורת ם" ברחוב הירקון בתל- 
אביב, מ׳ ״המלך דוד״ המפורסם בירושלים (תמ , — ע״ע 
א״י, עמ׳ 930 ) ום" מסחחים בחיפה• מאז קום המחנה 
הוקמו ברחבי המחנה מ" מכל אחד מארבעת הסוגים הנ״ל. 
המלונאות בישראל היא ענף המשנה החשוב ביותר של 




561 


מלון — מלון ומליאות 


562 


התיירות, בעיקר בשל הכנסותיה במטבע חוץ, ועגף היצוא 
הראשון מבחינת שיעור הערך המוסף. 

ההכרה הממשלתית בחשיבותו של ענף המלונאות מת¬ 
בטאת בהקמת משרד־התיירות, שמתקציבו באות השקעות 
רבות במלונאות והטבות שונות, כגון: הקלות במיסים, 
בחישוב פחת, במענקים, באשראי ובתמריצי יצוא. תפוסת 
ד,מ" מגיעה לשיאה בחודשי הקיץ! כדי להגדיל את תפוסת 
הם" בתקופת-החורף מעודדת הממשלה תיירות־חורף (פני¬ 
מית וחיצונית) לאזורים החמים: אילת, שארם־א-שיח/ ים- 
המלח, וכן לאזורי-הסקי על החרמון. 

על הכנסת-אורחים ביהדות — ע״ע הכנסת־אורחים. 

; 1923 ,* £002 004 * 1 ** 01 / 0 *״״/ 746 . 0 

,£ת 0 ׳ 1 . 3 ) ; 1924 , 1 *^. 4 ) 4111 ו 1 \ * 112 / 0 1001 * 2 ( 1 ,. 111 
, 1611 ^ 1 ./׳\ . 3 > ; 1937 , 1 * £ 0 ^ 111/1 10771 004 £ 00(1 £ 10 x 1 
,. 31 61 611 זזזג 14 . 5 .'^י ; 1958 , 01 * 727 *^ 4000 ! . 11 10 * 1404 

¥101111, £1110x10011, 8011, 1962 ; 0 . ^ 101 , 1101*11, 1401 * 11 , 
£*110x10011, 1971 . 

אל. ס. - יו. נו. 

מלון (ס 01 בת 010111111$ ), קישוא מתוק, צמח־מקשה תר¬ 
בותי, שייך לסוג ממשפחת הדלועיים (ע״ע). את 
הפר מכנים גם אבטיח (ע״ע) צהוב. ד,מ׳ הוא צמח משתרע, 
או מטפס־מסתעף. אורך הענפים 2 — 3 מטר. העלים שעירים 
ומחוספסים ושפתם משוננת; גודלם׳ וצורתם שונה מזן לזן. 
פרחי-זכר יושבים בקבוצות בחיקי-העלים; הפרחים האג- 
דרוגיניים מועטים, יושבים על ענפי־משנה קצרים. הפרי 
בשרני לרוב, כדורי או מוארד׳ שעיר׳ אך לתב מתקרח; 
מרכז הפרי חלול. גודלו, צבעו, נענה קליפתו, צבע־ציפתו, 
טעמו וניחוחו — הכל לפי הזנים. הזךעים קטנים ומלאים. 
פרי הנד מכיל 3% — 2 סוכר! ויטמינים: \ וס. ערכו הת¬ 
זונתי עולה על זה של המלפפון (ע״ע). הזנים מתחלקים 
למספר בני־מין לפי צורת הפרי, קליפתו וציפתו. 

ד,מ׳ מצליח במיוחד באקלים יבש וחם. את הם׳ מגדלים 
ע״י זריעה במקום, אולם לשם קבלת ביכורים ניתן לשתול 
אותו עם עציצי-עפר, או לזרוע אותו תחת כיסוי (פלאסטי 
או אחר). בהתאם לאיזור, עונת-הזריעה היא מפברוארי— 
פארם עד ליולי. מגדלים אותו בעל או שלחין. ההשקיה 
מרבה אמנם את היבול׳ אך פוגמת בטיב הפרי. הצמח רגיש 
למחלות־עלים, במיוחד לקימחון, כשותית וחלפת• בן הוא 
עשוי להיפגע ע״י מזיקים: חיפושית-העלה האדומה וחתרי- 
סרית (פרת השתים־עשרה), זבוב־המינהרות ואחרים. 

הנתונים הסטאטיסטיים על תפוצת הנד בעולם דלים 
מאוד. מרבים לגדלו באסיה התיכונית הרוסית, בטראנסקאו- 
קאזיה, בפרס ובאפגאגיסטאן, בהודו ובסין, באיזור הים־התי- 
כץ, באירופה הדרומית והמערבית (במיוחד בספרד), באה״ב 
(כדי 50x100 ך־״קטאר) ועוד. שטחי־הגידול בישראל הגיעו 
בשנת 1963/69 ל 23,900 דונם, מזה כ 37% בידי המיעוטים. 

איזור מוצא הנד הוא רחב מאוד: אסיה הדדד מ יי ת והד- 
רומית-מערבית, וכן האזורים הטרופיים והסזבטדופיים של 
אפריקה המזרחית, המרכזית והדרומית. צותת־בר הרבה 
היו שותפות ביצירת הנד התרבותי. שימושו היה נהוג עוד 
מקדמת־דנא, אם־כי, כנראה, לא במידה רחבה. הוא נזכו 
בכתבי דיוסקורידם בשם ״סש*!; ואצל פליניוס ואחרים — 
בשם סק^ס^תז. יש הסבורים שהאבטיח קמהראי הוא הנד 
(תרגום־השבעים לבמד׳ יא, ה). המלפפון הנזכר פעמים- 
מספר במשנה: "הקישות והמלפפון אינם כלאים זה בזה" 


(כלא׳ א , ב׳) אינו אלא המלו?פו הרומי, שתפוצתו בא״י 

הקדומה היתה׳ כנראה, מוגבלת־למדי. 

י. בארי — ב. בסולר, גידול ירקות, ב' תש״ך; י. פליקם, 

עולם הצומח המקראי, 60 , 164 , 2 1968 ! ,ת^ת 1111 ס.״) 1 :״ 8 .; 

.* 1950 , 574 - 557 

ש. ה. 

מלון (ץ 110110113 1 ) , 16X10011 ) ומלונאות ([מ-ת]; (- 16x1 
ץ 11 < 31 ־ 00£1 ), אוצר־מלים של שפד" ערוך בסדר מסרם, 
ומלאכת-חיבורו. יש מ" לקבוצות-מושגים, שבהם מחולק 
אוצר-המלים לקבוצות מלים הקרובות כמשמעותן או הנכ¬ 
ללות בהגדרה חלקית משותפת: ציון גודל, צבע, קירבת־ 
משפחה וכד׳, והערכים מסודרים בהם לפי סדר הגיוני מסוים 
או לפי א״ב של מלות-המפתח. בפד׳ אחרים מסודרות המלים 
לפי עיקרץ מכני: א״ב של האות הראשונה או האחרונה, 
אורך השורש, וכד, בלא התחשבותבקשרי־המשמעויות ביני¬ 
הן. יש טיפוסים מעורבים: מ׳ אלפביתי הכולל מלים מנוגדות 
או נרדפות, מ׳ לפי קבוצות-מושגים הכולל מפתח אלפביתי, 
ועוד. יש פד הרושמים את מלאי-המלים, ללא הסברים, 
בליורית מראי-מקום להופעת המלה, כתיבה הנכץ, שכיחות 
המלה בשימוש וכיר׳ב. בנד חד-לשוני מוסבתת המלים 
ע״י הגדרות, הדגמות, מלים קרובות־משמעות וכד. בנד 
דו-ל ש וני ניתנים מיגוון תרגומים כדי לסייע בהבנת 
לשון המקור, וגם כדי לספק את התרגומים הנכונים וה- 
קולעים למי שיודע את לשון המקור — ואז הוא משמש 
כעין תחליף לגד לפי קבוצות-מושגים. למשל: בנד עברי- 
אנגלי, בערך ״עבודה״ יובאו תירגומים כגץ 1011 ,*וס?! 
ונרדפיהם, אך תינתן גם הקבוצה ת $111 ז 0 ׳*\ וביו״ב; יודע 
אנגלית יוכל לפרש, בעזרת מ׳ זה, אה המלה "עבודה" 
בכל קונקכסט עברי, ואילו יודע עברית יוכל לבחור לו 
מכאן את התרגום האנגלי ההולם את סותתו ואף יוכל 
לבתר את הגוץ הרצף, יש גם מ" רב-לשוניים, למשל 
— למונחים טכניים. 

למעשה, אין מ׳ שלם לשפה חיה, כי זו מתרחבת תוך 
הכנתו. נד־ובסטר(ד להלן) הגדול לאנגלית־אמריקנית נותן 
רק 3/ 5 ממה שנאסף ע״י המערכת. רוב ד,מ" מגבילים 
עצמם לפי הקהל החזוי. יש מ" למקצועות, לסוגי-לשץ (כגץ 
עגה [סלנג]), לתקופות מסוימות ואף לספרים יחידים• בעיות 
מיוחדות יש בצד לתקופות קדומות, שהסבריו בצורה המוךר- 
נית של הלשץ מעמידים אותו בין נד חד־לשובי ודו־לשתי. 
נד היסטורי מוסר את אוצר־המלים של תקופות היסטו¬ 
ריות אחדות, או את זמן־התהוותן וגלגוליהן של מלים הקיי¬ 
מות בשלב החי של הלשץ. מ׳ אטימולוגי מציג להש¬ 
וואה מלים מלשונות קתבות, משחזר צורת-מלים או מש¬ 
מעותן לשפת־מוצא משותפת ומעיר על מוצאן של מלים 
שאולות. פד למלים זתת הם פד אטימולוגיים העוסקים רק 
באספקט האחרון, תוך הסברת משמעות המלים. יש להבחין 
בין מ׳ הכולל אטימולוגיות (כנץ הם׳ של אבן־שושן בעי¬ 
בודו המחודש) או הנעזר בהן (כגון מ׳ מקראי), לבין מ׳ 
שפל עניינו באטימולוגיה ואינו אלא מתקר-מלים ע״ם א״ב. 

הולדות הנד. הפד׳ הראשונים היו לקבוצות- 
מושגים. המצרים חיבת מ" ללא הסברים (שכיגדם אונו־ 
מאסטיקון) ובהם שאפו להציג עולם ומלואו במיון שיטתי, 
במגמה לסייע ללבלרים בשיבוו מלים ובכתיבן. הנדה הבב¬ 
לית והאשורית הענפה נועדה, כנראה, ללימוד סימגי־המלים 
(להבדיל מסימבי־הבתת, שהיוו כתב פונטי). מכיוון שהסי- 



563 


מלון ומליאות 


564 


מנים ייצגו מלים שומריות. נתלוו לרשימות קבוצות-המוש־ 
גים טורים ובהם צליל המלה השומרית ו/או תרגומה לאכ¬ 
דית. חיתים, חורים, עילמים ובני־אוגרית, שהושפעו מן 
הבבלים, הוסיפו טור תירגום ללשונם ובך יצרו מ" דו* 
לשוניים. גם בסין היו הסד, מאז המאה ה 2 לפסה״ג, מדריכים 
לקריאה ולמשמעות סימני-המלים. במשך הזמן עברו הסינים 
מסידור לפי קבוצות-משמעות לסידור מכני לפי מספר ה¬ 
קווים שבסימנים. הפר הראשון בפרסית בינונית (פהלוי) 
כלל רק מלים שנכתבו בכתיב אידאוגראפי ארמי. ההודים, 
באלף ה 1 לססה״נ, רשמו את המשמעויות של מלים קשות 
מתוך הודות(ע״ע הדו, עבר 470 ), וזאת ע״ם קבוצות־מושגים. 
המ־ת ההודית הגיעה לסידור אלפביתי רק בזמן החדש. 

מלים קשות בשירה הלאומית היו המניע למ-ת גם אצל 
היוונים. התחלות הפרת לצורכי־־הוראה נעשו כבר בתקו¬ 
פה הקלאסית (מהמאה ה 5 ואילד), אך עיקר פריחתה חלה 
בתקופה ההלניסטית. הכד הראשונים היו "גלוסארים", שה¬ 
כילו "גלוסות"(ע״ע). המר הראשון הידוע לנו, "מלים של 
עמים שונים", נתחבר באלכסנדריה ע״י המשורר־החוקר 
קלימכוס (ע״ע) בתחילת המאה ה 3 . המ־ת האלכסנדתנית 
הגיעה לשיאה בחיבוריו של אריסטופנם (ע״ע) מביזנ- 
טיון. ב 50 לפסה״נ הרכיב פאמפילום באלכסנדריה, מעבו¬ 
דות קודמיו, מ׳-ענק ללשון השירה. מפנה גדול בא עם הת¬ 
פשטות הניב הספרותי של אתונה. (אטיציזם). המ" הראשר 
נים למלים אטיות מוסמכות ומשמעויותיהן המאושרות נת¬ 
חברו ע״י איליום דיוניסיוס ( 31115 ץמ 10 ס 611115 \ 0 וע״י פאר 
סאגיאס ( 135 ת 183 \ 3 ? [אולי סורי]) בתחילת המאה ה 2 
לסה״ג ; מילוניהם הכילו בעיקר את המלים השכיחות, ואז 
הונהג בהם גם החידוש של סדר אלפביתי. בנד היווניים- 
רומיים המעשיים של אז בא החומר פעמיים: פעם בסדר 
א״ב ופעם לפי קבוצות־מושגים. בתקופה הביזאנטית נמת 
הם" האלפביתיים הכוללים הגדולים של הסיכיוס (ע״ע, 
מאה 5 ), פוטיום ( 11011 x 15 ?; מאה 9 ) והס׳ המכונה "סואי- 
דאס״ ( 5x11x138 ; מאה 10 ), ליוונית הקלאסית הכתובה. 

מן המ-ת ה לא מיני ת הקלאסית ידוע לנו בעיקר הט׳ 

של ותום פלאקום ( 1x15 ?1300x18 ״€¥), עבד משוחרר, אולי 
יווני, בימי אוגוסטום. מעיבוד מאוחר שלו (שרק הוא נש¬ 
מר) מתברר, שהתרכז באטימולוגיות (ברובן דמיוניות, לסי 
מנהג התקופה), ברמיזות למנהגים קדומים, ובמלים שיצאו 
משימוש. אם הסידור לפי א״ב שבאותו עיבוד הוא משל 
פלאקוס עצמו, אפשר שהוא אבי השיטה האלסביתית. הם" 
הלאטיניים הממשיים הגדולים נכתבו בתקופה הבתר־קלא- 
סית: הנד של פלאקידוס ( 130101118 ?; מאה 6 ) ו״ספר הגלר 
סות״ בספרד (מאה 8 ), כשהרומית הכתובה כבר נלמדה 
במאמץ. איסידותם מס ודליה ( 570 — 636 ) חיבר נד מקיף, 
המכונה "אטימולוגי", לסי קבוצות־מושגים, ובמאה ה 9 הר 
פיע גם מ׳ יווני "אטימולוגי" גתל. 

המ-ת הערבית צמחה מצורכם של משורתם ופקי¬ 
דים לשלוט באוצר־המלים העשיר של הניב השית הקלאסי. 
בתקופה שלפני האיסלאם היה מופקד על כך מךקלם השי- 
תם המקצועי, ה״ראד". כזה היה מחבר הנד הערבי הראשון 
ח׳ליל (ע״ע) אבן אחמד אל-פראהידי (המאה ה 8 ). הנד 
נקרא "כתאב-אל-עין" בגלל סיתת לפי מקום חיתוך האר 
תיות מן הגתן — עי״ן — ועד לשפתיים (בתמה לסדר 
הא״ב ההודי). אם היתה כאן השפעה הודית, היחד. זו, 


לכל-היותר. מרשימות הומונימים, שדית הנד ההותים היו 
מסודתם לפי קבוצות-מושגים. הנד מסודר לסי שורשים 
בסדר אנאגראמאטי, חינו תוך תכוז כל השורשים בעלי 
אותן אותיות. בסדר כלשהו (למשל: קעד, קדע, עקד, עדק, 
דעק׳ דקע) בערך אחד. שורשים בני 2 או 4 אותיות מופי¬ 
עים בפרקים נפרדים. אסמעאיל אל־ג׳אוהת מח׳וראסאן(מת 
בערך 1007 ) הנהיג את הסדר ששלט בנד הערביים עד 
לתקופה החדשה: אות אחתנה, אות ראשונה. אות(יות) 
אמצעי(ו)ת; סידור מסובך זה נוח לחתנים. חיבות "אל- 
צחאח" (המוסמך) הפך במהרה לנד הנורמאטיוד המוכר. 
בן־זמנו ובן־ארצו אחמד אל־הדד (מת 1010 ) חיבר נד אלפ¬ 
ביתי ממש, אולי כחיקר לר׳ סעדיה גאון (ת להלן), אך לא 
היו לו ממשיכים. רק מעטים מביו הנד הערביים רשמו חומר 
שנתחדש בזמנם, בעיקר מונחים טכניים. להיטותם לגלות 
חומר לשוני מן הערבית הקדומה הביאתם לרשום מלים 
שמקורן בטעות־הבנה. יש לציין את "לסאן אל-ערב", מאת 
התוניסאי מוחמד אבן מנט׳ור ( 1232 — 1311 ) בהיקף של 
9.000 עמודי-סוליו צפופים, ואת "אל-קאמום אל-מוחיט" 
(האוקיאנוס המקיף; מכאן השם ,קאמום׳ לנד), מאת הפרסי 
מוחמד אל-סיתזאבאדי ( 1326 — 1414 ), שהודות לסיתר ול־ 
דרך-הסבר מחוכמים, הצליח להכיל יותר מלים בנפח קטן 
בהרבה. התימני תושב פצתם, אל מורתצ׳א אל-זבית 
( 1732 — 1791 ), חשף את מקותת הקאמום, בפיתשו "תאג׳ 
אל-עתס". 

שיטות הנדת הערבית חדת גם לנד האירופיים 
לערבית. הראש?, של ההולאנדי גוליום ( 10011x18 ליידן, 
1653 ), הוא בעיקת הקאמום עם תירגום לאטיני משלו 
שהוכן ע״ס תירגום תורכי. הנד הגתל של פתימאג (-ץ 16 ? 
3 8 ז; 1830 — 1837 ), הנהנה עד היום ממוניטין, בעיקר בין 
לא-ערביסטים, הוא למעשה עיבוד של גוליוס, תוך שיפור 
הלאטינית. האנגלי א. ו. לין (ע״ע) תירגם את "תאג׳ אל- 
עתם" בתבו, ומילוגו נחשב עדיין אחד הטובים ביותר. 
בביתת יצארלאור במאה ה 19 מ׳ ערבי-צרפתי של בלו 
( 86101 ) ומ ׳ ערבי-אגגלי של האווא ( 3 ׳\ 113 ), שהם תירגומיס 
סלקטיוויים מ״לסאן אל-ערנד. הנד המודרניים לערבית ה¬ 
קלאסית הם בעיקרם פת הוספת חומר, שנאסף באקראי 
ע״י מלומדים: המ' שלדוזי(ע״ע); נד־ענק בעתכת שפיטאלר 
(■! 5011310 ), המנצל את אוספי-המלים של כמה מגדולי המז־ 
חזנות הגרמנית (האות כ״ף בלבד תופסת בו 590 עמודי־ 
פוליו׳ והדפסתה ארכה מ 1957 עד 1970 ) ; נד־בלשר (- 813 
6 ־ 01161 ) ; פאתם, 1967 ואילך! מ׳ ערבי-תסי מאת כ. ק. 
באראנ 1 ב (מוסקודה, 1957 ) ; מ׳ ערבי-עבת מאת נוישטדט־ 
אילון ושוסר־שנער (יתשלים, תש״ז)! והם׳ לערבית הכתו¬ 
בה של ימינו מאת האנס והר (ז ¥611 \! גרמנית 1952 ; אנ¬ 
גלית 1961 ). 

יש מ" חלקיים רבים ומעשיים לניבים של הערבית המדו¬ 
ברת. מפעל מדעי נרחב הוא הנד לערבית הסותת מאת 
בארתלמי ('<מ! 11£16 זז 83 ; פאריס, 1935 — 1954 ) והתוססות 
מאת דניזו( 060126311 ; פאתם, 1960 ). יש להניח, שהפיגור 
בתשום אוצר-המלים של הניבים המדוברים גרם לאבדן 
חומר רב להפרת הערבית והשמית בכלל. 

ד.מ׳ הנרחב-ביותר בעולם לפי קבוצות-מושגים, "אל- 
פוח׳צץ״ ( 17 כרכי-פוליו), נתחבר ע״י המלומד העיוור עלי 
אבן־סידא (ספרד; מת 1066 ). 



565 


מלון ומלונאות 


566 


הנדת בלשונות אירופה המדוברות הצטמצמה 
ביה״ב לרשימות תירגומי־מלים למכסטים לאסיניים או עב¬ 
ריים (גלוסות) ותופסים בה מקום חשוב הלעזים של רש״י 
ופרשנים יהודים אחרים. כמקור תיעודי קדום. לעתים הור¬ 
כבו רשימות כאלה לספרים. כזה היה הם׳ הצרפתי־הרומי 
הגדול ( 20-000 מלים), מן הראשונים בשפה חיה, של רונר 
אסטין (ע״ע< 1539 )- שהכיל "מלים צרפתיות והדרכים לה¬ 
ביע את משמעותן ברומית'. הנד הלאטיני-איטלקי של קאל- 
פינו ( 100 ק 0316 ! 1502 ) הפך- ע״י הרחבות, לנד רב־לשוני 
( 11 לשונות! 1590 ), מילונו היה לשנדדבר והכינוי "קאלפיך 
למד, כמו ופסטר, לארוס ורוג׳ט (ר׳ להלן) בימינו, רווח 
במשך זמן רב. מילונו של קאלפינו עובד ע״י פורצ׳ליני 
( 01x611:01 ?) , בחיבורו ״הם׳ של הלאטינית כולה' ( 1011115 ׳ 
1771 >£3(101(3(1$ £6x1600 ). וזה תורגם לאנגלית ע״י בילי 
(׳{ 83116 < 1828 ). על מילונו של אסטין התבסס מחבר ד.מ׳ 
הלאטיני־גרמני, וילהלם פרוינד ( 1 ) 6110 ־ 1 ? .־׳גי < 1834 — 
1845 )< תרגומו האנגלי של מ׳ זה, שהוכן בידי אנדרוז 
($׳* 11-6 ) 0 ^ .£< 1852 ), שימש יסוד לבד הלאטיני, ה¬ 

חשוב עד ימינו, של לואים ושורט () 51101 ; 15 ^ £6 < 1879 ). 
ד.מ׳ הגדול ביותר ללאמינית, המוסר ידיעה מקיפה על כל 
מלה בספרות הרומית הוא 1036 ) 83 14081136 11$ ז 116$311 ' 1 * 
(״אוצר הלשון הרומית״) שי״ל, החל ב 1900 , ע״י 5 אוני* 
ברסיטות בגרמניה וטרם הושלם. ד,מ׳ הסמכותי ללאטינית 
של יה״ב הוא של די קא?ז' ( 03086 00 ) שי״ל תחילה 
ב 3 כרכים ( 1648 ) והורחב ל 10 ( 1883/7 ). מפעל זה מצא 
את המשכו בעבודות־מ־ת הנעשות בארצות שונות (גרמניה, 
צרפת, אנגליה, פולין ועוד) לגבי ניבים "לאומיים" של 
לאסינית ביה״ב• בימינו מתפרסם מ׳ רב-לשוני של לאטי- 
נית של יה״ב ע״י נירמיאר (ת 6 ץ 6 ת!ז 16 א .? .!< ליידן, 1954 
ואילך). 

גם המית היוונית המודרנית מקורה בחמת מש¬ 
פחת אסטין: אנרי, בנו של ר 1 בר, פירסם מ׳ יווני ב 5 כרכים 
( 1572/3 ). מכאן מקורו של המ ׳ היווני־גרמני החשוב של 
פאסו ("\ 3$$0 ?; 1819 — 1824 ). שעליו מבוסם המ׳ היווני- 
אנגלי של לידל וסקוט ()) 500 ; 1611 ) 1 ) £1 < 1843 ), שראה אור 
במהדורות רבות(המהדורה התשיעית [מ 1925 ] היא, למעשה, 
ספר חדש). הופיעו גם מ" רבים, שעוסקים בתחומים 
מיוחדים של התרבות הקלאסית, כגון סופר מסוים, אטימד 
לוגיה, וכיו״ב. 

במ-ת של שפות חיות חל מפנה עם החלטת ה׳ 603 .^ 

ג*!!״ס 16113 ) 1611113 ! בפירנצה, ב 1591 , להוציא מ׳ שירשום 
רק את המלים "הטובות" שבשפה האיטלקית (ע״ע אקדמיה, 
עם׳ 517 ). האקאדמיה הצרפתית פירסמה את הם׳ הסמכותי 
לשפה הצרפתית (אמסטרדאם, 1694 ), והאקדמיה הספרדית 
מ׳ ללשון הספרדית ( 1726 — 1739 ). מ" אלה יצרו את התד¬ 
מית — השלטת עדיין — של הנד כסמכות נודמאטיווית, 
שלפיה מלה שאינה בם׳ אינה ראויה לבוא בקהל. בעוד 
שבמ" אלה נתבססו ההכרעות, להלכה, על החלטות קולקטי- 
ווי 1 ת, המ׳ הגרמני של אדלמג, האנגלי של ג׳ונסון והצרפתי 
של ליטךה (ע׳ ערכיהם) הם מפעלי־יחיד, שסמכותם נובעת 
מעצם גודלם ומיוקרת מחבריהם. הנד של לרום (ע״ע), 
ששמו נקרא על שורה של מ" ואנציקלופדיות שי״ל מאז 
בצרפת, הוא גם מ׳ וגם אנציקלופדיה. 

ההיסטוריזם (ע״ע) של המאה ה 19 דרש מ' הים ט ר 


דיים רבי־הקף. ההוצאה של הנד הגרמני מיסודם של 
האחים גרים (ע״ע) נמשכה מ 1854 עד 1960 . מ׳ היסטורי 
חשוב-ביותר הוא של גודפרואה (ץ 0 ־ 16£1 > 00 ) לצרפתית 
עתיקה ולכל הניבים הצרפתיים. שי״ל ב 10 כרכים ( 1880 — 
1902 ). "הנד האנגלי החדש לפי עקרונות היסטוריים" (׳*!*ז 
165 ק 01 ס 1 ז? 1-1031 סז £11$ סס 100317 ) 016 £0811511 ) מסעם 
אוניברסיטת-אוכספורד, בעריכתם של ם 5 ארי (׳{ 1111-1-3 *) 
ואחרים, מסמיך פירושי־מלים על הבאות מהקפרות < הבנתו 
ארכה 79 שנה והדפסתו נמשכה מ 1884 עד 1933 . הוצאת- 
אוכספורד הגתה את הרעיון, שעל־יסוד מ׳ מושלם כזה 
אפשר יהיה לבסס סידרת מ" בגדלים שונים ולצרכים שונים. 
באנגלית, בשל עברה המורכב, תפוצתה וגיוונה, הורגש 
צורך מיוחד בנד היסטוריים ודיאלקטולוגיים, כגון: מ" 
לאנגלית־אמריקנית כזה של נח ובסטד (ע״ע! 1828 [בעקבות 
מילונו באו מ״ רבים, מסוגים שונים, הנקראים ע״ש ובסטר] )< 
מילונם של קריגי והלברט 91111361-0 ; 01-31816 < 1938 — 
1944 ) < 100317 ) 016 ) 013166 £0811511 של רייט (ז 1211 ז 7 \\ 1 
6 כרכים, 1898 — 1905 ) וה״נד לאנגלית בינונית״ ( 116 ) 1 ) 41 * 
ץ־! 01611003 £0811511 ) של קוראת וקוהן ( £0110 ; 11 ) 3 ־ £111 < 
1952 ואילך). יש גם מ" לשפה הסקוטית ושפות אחרות 
שרווחו בממלכה המאוחדת ובאירלאנד. מ" היסטוריים גדו¬ 
לים נמצאים בהכנה ברוב לשונות התרבות. 

המ־ת תרמה תרומה נכבדה לפיתוחן ולעיצובן של ה¬ 
שפות במזרח־אירופה, שצמחו בעיקרן מהניב העממי 
והגיעו לשימוש ספתתי נרחב רק בתקופה החדשה. הם׳ 
הפולני היסודי הוא של קרינסקי, קארלוביך ונידדווייצקי 
( 61 [ 12 ) 1,16 \ 12 > 16 ז* , 162 ׳(\ 10 ־ £31 , 11$161 ׳{־ £1 ), שי״ל ב 8 כרכים, 
1900 — 1927 . מ׳ פולני חדש מטעם האקאדמיה למדעים יוצא, 
מאז 1958 , בעריכת דוח׳שבסקי, סקורופקה (, 1 ) 51 ׳* 00105261 
163 ק 5£060 ) ואחרים. מ׳ השפה ההונגרית של צוצור ופוגא־ 
ראשי ( 083051 ? ,-! 020020 ) י״ל ב 6 כרכים, 1862 — 1874 . 
בשל התפתחותה היתרה של השפה מאז תקופת "חידוש- 
הלשון״ (ע״ע הונגריה, ענד 842 ) היה צורך בם׳ היסטורי 
שיסקור את עברה של השפה עד ראשית החידוש (המחב¬ 
רים: סארוואש ושמעוני [ 1 ץת 0 גז 1 ! 5 , 52300$ ] < 1889 — 
1893 ). הם׳ הגדול של השפה הרומנית מטעם האקאדמיה 
למדעים פורסם מאז 1907 ואילך. 

בבריה״מ הורגש צורך מיוחד בפיתוח הנדת בשל 
ריבוןם של הלאומים בתוכה ובשל המדיניות המכוונת לקי¬ 
דומן של שפות המיעוטים. פותחו שיטות-כחב ללשונות 
שלא נכתבו קודם־לכן, והוכנו עביה מ". הפרובלמאטיקה 
של מ־ת רב-לשונית הולידה מדע חדש, הלקסיקולוגיה. 
הנד לשפה הרוסית הם תכופות ממשיכי מפעלים שהוחל 
בהם בתקופה הצארית, כגון הנד של א. א. שאחמאטוב 
( 1930-1891 ) וה״נד הפרשני של השפה הרוסית החיה" 
( 0 ־ 01 * 00 ץק 0 *מ^ש 8 0 ־ 11801 *< 8 ק 88 מ\ע> &^<^ X0.\x08 
8 * 8381 ), שמהדורתו הראשונה הוכנה ב 1863 — 1866 , והו¬ 
צאתו החדשה, מ 1935 ואילך, עדיין נמשכת. "נד השפה 
הרוסית הספרותית בת־זמננו" (־סממסעסקפסס 8 ק. 083 *ב) 
0 8381x8 ת 0 מקץ 87 ק 6 -דמ* 0 ־ 01 > 00 ץק 0 ־ 1 ) י״ל מטעם 
האקאדמיה למדעים ( 1950/4 ). 

הם׳ הממשי הראשון של הלשון ה י י ד י ת הוא "פאל- 
שטענדיגעם ענגליש-יידישעס ווערטערבוך" מאח אלכסנדר 
הרכבי (ע״ע), שי״ל בנידיורק, 1893 , והחלק היידי-אנגלי, 



567 


מלון ומלונאות 


568 


1898 . ב 1961 — 1971 יצאו שלושת הכרכים הראשונים (עד 
ערך "אפבוי") של "גרזיסער ווערמערבוך פון דער יידישער 
שפראך", בעריכת י״א יאפע ד. מארק! מפעל רב־ממדים 
זה נמשך עתד, בירושלים. 

מן השפות היהודיות האחרות פורסמו כמה רשימות- 
מלים חלקיות ל ל א ד י נ ו. במכון בן־צבי שבירושלים מכי¬ 
נים מ׳ מקיף ללאדינו שבעבר. אין מ" לארמית־יהודית מדר 
ברת, לערבית־יהודית לסוגיה, לטאטית וכיר׳ב. 

המ׳ לקבוצות־מושגים נולד מחדש עם פירסום 
״האוצר של מלים וצירופי-מלים" ( 211511 ״£ 0£ 1£ ו-ו 65311 ו 1 יד 
35€$ ז 11 ? 1 >״ 3 15 >ז 0 ^\), 1952 , המבוסס על 1,000 קאטגוריות 
הגיתיות, ברובן בזוגות של דבר והיפוכו, מסודרות לפי 
עקתנות פילוסופיים. מ׳ זה צמח ממפעלו של מלומד יחיד, 
הרופא פיטר מארק ח׳ג׳ט, ש״אוצרד׳ פורסם ב 1852 . מ׳ זה 
זכה מאז למהדורות רבות, ולאחרונה, בשנות ה 60 , שוב 
עובד והורחב במהדורות בריטיות ואמריקניות. בעקבותיו 
נתחבת מ" דומים למספר שפות אירופיות. יש שהחליפו 
את השלד ההגיוני של רוג׳ט באחר, ויש המחפשים את עק¬ 
רונות הסידור בשפה עצמה, ומתקרבים ל״שדות־המשמעות" 
( 15 > 1 :> £1 סבזמגגס*!) של הסמאנטיקה המוךרנית. 

למ-ת הדו-לשונית המעשית של שפות חיות יש גם תוצ¬ 
אות מדעיות חשובות. 4,0000 השפות החיות בעולם, "נפ¬ 
תחו" רבות לראשונה ע״י מ" של מיסיונרים או אדמיני- 
סטךסותם. ההכרה שמלים רבות אינן מיתרגמות ע״י מלה 
אחת, ושציתפי־מלים אינם תמיד מיתרגמים ע״י תירגום 
מלותיהם הביאה ליתר עיון בתחום ציתפי־המלים. ריבוי 
המשמעויות של מלה אחת מחייבת זהיתת רבד" והמילו- 
נאים נעשו מודעים לחשיבות סידור המשמעויות של המלה, 
וע״ע מפתח! $מנטיקה ז קונקורדנציה. 

הכד ה ע ב ר י ה ר א ש ו ן הידוע לגו הוא ״האגרון״ ( 902 
לסה״ג) לר׳ סעדיה גאון(מהד׳ ג. אלוני, ירושלים, תשכ״ט), 
שממנו שרדו כ 20% . סדרו סדר א״ב של אותיות השורש, 
ניתן בו תרגום ערבי, ללא מקורות או דיונים, והוא נועד 
למבקשים לכתוב עברית. יש שרידים גם מחלק שני, המסו¬ 
דר לפי א״ב של אות אחרונה, ראשונה ואמצעית, כנוהג 
הערבי. בשימוש כפול זה הקדים רס״ג בשני דורות את 
הפילולוגים הערבים (ר׳ לעיל). אפשר שהיו לפניו רשימות 
מלים קשות מן המקרא עם תרגומים לארמית או ליוונית. 
בתרגומיו למקרא סטה רס״ג לעתים מדעתו ב״אגרון". שני 
מפעליו אלה של רס״ג שימשו מקור חשוב לשני מ" עבריים- 
ערביים: הקראי דוד אלפסי (ע״ע; מאה 9 — 10 ) כתב מ׳ 
רב-ממדים וקיצרו בעצמו(הקיצור פורסם ע״י סקוס [״ 5.1 
51105$ ], 1936 — 1945 ) 1 והסד המפורסם של יונה אבן־ג׳נאח 
(ע״ע). עם אלה ניצחה במ־ת העברית שיטת הא״ב לסי 
האות הראשונה. שני הס" מוסיפים להסבריהם הבאות מן 
המקרא, דיונים והסברים אלטרנטיוויים. קיימים שרידים 
רבים מפד עברייס-ערביים אחרים. 

בצרפת הצפונית נתחבת ספרי-פתרוגות רבים לתר¬ 
גום מלים מקראיות נבחחת לצרפתית עתיקה. שרדו 6 ספ¬ 
רים שלמים (בכ״י! אחד מכיל גם תרגומים לגרמנית) ו 10 
קטעים מהמאה הי״ג. אלה יתפרסמו ע״י האקדמיה הישרא¬ 
לית למדעים, יחד עם שני מ" מקראיים, המסודרים לסי 
א״ב של השרשים, עם מ״מ. מהמאה הי״ד ואילך נותרו בכ״י 
כ נע ססת-פתתנות בגרמנית. 


ד,מ׳ החד־לשוני הראשון הוא "המחברת" של מנחם 
(ע״ע) אבן סתק (מאה 10 ). הסבריו קצתם, ולמלים רבות 
יש רק מראי-מקום. ״מחברת הערוך״ ( 1160 ) מאת שלמה 
אבן פרחון הספרדי, תושב סלרנו, היא עיבוד מקוצר של 
מ׳ אבן־ג׳נאח עם תוספות מחיבותם אחתם, אף "ספר ה־ 
שרשים" של ר׳ דוד קמתי (ע״ע! המאה ה 12/3 ) רובו ככולו 
אסופה מעבודות קודמיו, במיוחד אבן־ג׳נאח, אך, בשלמותו 
ובשיטתו המעולה, דחק את רגלם ובא במקומם. מ׳ זה היה 
מהספתם ־ העבתים הראשונים שנדפסו. יוסף אבן כספי 
(ע״ע כמסי! המאה ה 14 ), חיבר מ׳ בשם "שרשות כסף". 
בערך באותה עת כתב ר׳ יוסף בן דוד היווני את "מנורת 
המאור". ב 1480 לערך חיבר סעדיה אבן־דנאן (ע״ע) בגרנ¬ 
דה מ׳ עבת־ערבי. כל אלה נשאת בכ״י. ד,מ׳ הראשון 
שנכתב לדפוס הוא, כנראה, "מקרי דרדקי", המיוחם לר׳ 
יחיאל (נאפולי, רמ״ח). זהו קיצור הם׳ של רד״ק עם תרגום 
המלים לערבית ולאיטלקית והוא כולל לעזים בצרפתית. 

בדומה לספת־ד,דקדוק, טיפלו גם ד,מ" בלשון־המקרא 
בלבד, ע״פ הגישה הכללית ביה״ב שלפיה אדם לומד את 
לשון־הכתיבה מטכסמים קלאסיים, גם אם רחוקים הם 
מלשון־זמנו. אולם הצרכים המעשיים הביאו לחיבור מ" 
לתלמוד ולמדרשים. ראשון היה ה״עתך" לנתן בן יחיאל 
(ע״ע) מרומא (מאה 11 ). ר׳ תנחום ירושלמי (ע״ע! 
מאה 13 ) כתב מ׳ עברי־ערבי למשנה ולרמב״ם. אליהו בחור 
(ע״ע, עבד 554 ) חיבר ם׳ ״תשבי״ (איזנא, ש״א) — 
מ׳ סלקטיווי לספרות חז״ל, למלים מקראיות ולמונחים 
מיה״ב. כן חיבר ״מתורגמן״ (איזנא, ש״א) — מ׳ לארמית 
של התרגומים. אעפ״כ, מבחינה טכנית נחותה הבדת לספרות 
הארמית־עברית בהרבה ממית המקרא. המסורת של מ" 
משותפים לארמית ולעברית של חז״ל נמשכת, ואין מ׳ 
מיוחד ללשון־חז״לו גם הכללתה במ" החדשים לעברית 
אינה מספקת. 

אליהו בחור היה מורם האישי של כמה מחוקרי הלשון 
העברית הלא-יהודים הראשונים, ובגללו קיבלו עליהם את 
סמכותו של הרד״ק. כבר רויכלין (ע״ע) כלל מ׳ בספח 
1$ :> 31 ־ 1 נ 1 :> 11$11 ת 6 ווז 11 >נ 1 ־ 1 06 ( 1506 ). בוכסטורף (ע״ע) האב, 
בפד למקרא, ( 1607 ) הלך לחלוטין בעקבות הרר״ק, ובם׳ 
התלמוד ( 1639 ) — בעקבות מקורותיו של אליהו בחור. רק 
פרסטר (■ $1:01 - 61 ס£), שותפו של לותר, הכריז בשער "ד,מ׳ ה¬ 
עברי החדש״(באזל, 1557 ), שהסבריו נובעים "לא מפרשנות 
הרבנים, ולא מחקייגותם הטפשית של מלומדיגו אנו, אלא 
מתוך אוצרות כתבי-הקודש עצמם". שיטתו מבוססת על 
אטימולוגיה, ובסרט על הנחת "שורשים אחים". רוב הם" 
של המאות ה 17 — 18 חוזרים על דברי קודמיהם ונבדלים רק 
בהצגת הדברים. ניצול ממשי של כל הידע שנצטבר 
מהתפתחות הבלשנות השמית המשווה והכרת המזה״ת 
מציין את ה״תזאורום״ ( 1829 — 1858 ) של גזניום (ע״ע). 
מ׳ זה, כקודמיו, נכתב תמית, אולם כבר ב 1810 — 1812 
סירסם ״מ׳-יד״ עבח״גרמני, בשני כרכים, וב 1815 "מ׳-יד 
חדש״, שזכה, עד 1915 , ל 16 מהדורות, שבחלקו נערכו 
ועודכנו ביסודיות ע״י חוקרים ידועים! החשובות שבהן הן 
מהדורת בוהל ( 811111 ) הגרמנית, והמהדורה האנגלית של 
בראון, דרייוור ובריגם (. 8.0.8 ). המציין את מ׳-גזניום הוא 
הביסוס האטימולוגי' והגישה ההיסטורית. זו גם דרכו של 
השוייצי קהלר (- 0611161 .£ ? ליידן׳ 1953 ! תוספת: 1958 — 



569 


מלון ומלונאות 


570 


גרמנית ואנגלית). באומגארטנר (■ 1110 ־ 831101831 ), במהדורה 
חדשה של מ׳-קהלר, המהווה למעשה מ׳ הדש (חוברת 1 : 
אותיות א'—ט/ ליידן 1967 ? גרמנית בלבד* בהשתתפות 
י. קוטשר), מייחס עדיין משקל רב לאטימולוגיה, אך מת¬ 
חשב יותר במסורת היהודית ובמה שניתן ללמוד מן ההקשר. 
בישראל מתפרסם ״אוצר לשון המקרא״ — מ׳ וקונקורדנציה 
(ע״ע מקרא, עם׳ 348 ), המנצל גם את המחקר הענף 
בעברית. 

האטימולוגיה חדרה גם לפדת־התלמוד, במיוחד בנוגע 
למלים שאולות. יעקב לד (ע״ע) חיבר מ׳ עברי-גרמני, 
ב 4 כרבים ( 1876 — 1889 ), בצירוף העדות חשובות מאת 
המזרחן הגרמני פליישר (ע״ע). במילונו העברי־אנגלי 
( 1886 — 1903 ) נוטה יסטרוב (ע״ע) לאטימולוגיה עברית גם 
במלים שאחתם תאים אותן כשאולות. "ערוך השלם" לאל¬ 
כסנדר קוהוט (ע״ע? 10 כרכים, תרל״ח—תרנ״ב) התחיל 
במהדורה מדעית של "העתך" (ר׳ לעיל) על השלמותיו, אך 
נעשה למ׳ עצמאי, המדגיש את השפעת הלשון הפרסית? 
חשוב הוא ספר "תוססות הערוך השלם" בעריכת ש. קרדס, 
ובשיתוף חוקתם מפורסמים, ביניהם המזרחן תב גייגר 
(תרצ״ז)! מ׳ קטן של ג. דלמן ( 1897 — 1901 ) מדייק בחומר 
היווני. בכל אלה אין הפרדה בין החומר העבת והארמי. 

מ׳ לתקופה אחת הוא "אוצר המונחים הפילוסופיים" 
מאת י. קלצקין(תרס״ח-תרצ״ד), העוסק בעיקר בלשון התר¬ 
גומים מן הערבית. "היכל רש״י", מאת י. אבינת (ת״א, ת״ש 
ואילך) אינו מ׳ שלם של לשונו, אך יש בו מ׳ של חידושי 
רש״י (כרך א׳) ומ ׳ של ציתפי-לשון ופתגמים (כרך ד׳). 

המייחד את המ-ת של התקופה החדשה הוא הצורך להת¬ 
מודד עם אתגת הכתיבה והתבור בעבתת. הם׳ הראשון 
העושה זאת הוא אולי "שמות הדבתם" לאליהו בחור 
(איזנא, ש״ב). מן ההשכלה ההולנדית־םפרדית צמח המ ׳ 
"קהלת יעקב" האנגלי־ססרדי־עברי, מאת יעקב רודתגיז 
מורירא, המסודר לפי תחומי־מושגים של המאה ה 18 ושואב 
"מתורה שבכתב ותורה שבעל-פה"(לונדתש׳ תקל״ג). אנשי 
ההשכלה הגרמנית והמזרח־אירופית כתבו על טהרת לשון־ 
המקרא ? ע״כ מכיל "אוצר השרשים" העבת־גרמני והגרמני- 
עבת של י״ל בן־זאב (ע״ע ? תקם״ז/ח) רק מלים מקראיות, 
אך בצורה המותאמת לכותבי־עבתת משכילית. גם י. שטינ¬ 
ברג, הבלשן בעל הסמכות העליונה בזמנו, עשה כך בם׳ 
הרוסי־עבת (דלנה, 1878 ) והעבת־רוסי (שם, 1880/1 ), 
ובסרט במילונו הגדול "משפם האותם" (שם, תרנ״ז), ובו 
הסברים בעבתת, רוסית וגרמנית, מ׳ הזוכה למהדותת 
חדשות עד היום. שילוב לשון־חז״ל בכתיבתו של מנדלי 
מו״ס מאז 1885 , וקבלת הסינתזה הזאת ע״י הסופתם 
והעיתונאים, פעלו להרחבת המ ׳ העבת. ביותר השפיע 
התבור העבת המתגבש. בתרס״ב הופיע בווילנה מ׳-כיס 
עבת-יית-רוסי מאת אליעזר בן יהודה (ע״ע), המכיל "כל 
המלים שבתנ״ך׳ המלים מתלמוד ומדרשים... והמלים 
המחודשות והמלים הזרות המצויות בספתת העבתת", תוך 
ציון מלות-חז״ל ע״י כוכבית, ומלים מאוחרות־יותר — 
ע״י עיגול. כבר בתרס״א הופיע מ׳־כים דומה מאת י. גד־ 
זובסקי (ע״ע גור). הקדים את שניהם בהרכבו הלשוני 
"האוצר" של ש. י. טין (ע״ע), אלא שנדפס בשלמותו רק 
בתרס״ד—ע״ג. בן־יהודה הגיע להסכם עם הוצאת לאב- 
גנשייט (זג) 1161 :> 26115 מ^ 1 ) בברלין על הוצאת "מ׳ הלשון 


העבתת הישנה והחדשה" שיאסוף את אוצר הלשון העבתת 
מן המקורות בשלמותו? כרך א׳ יצא ב 1908 . מ׳ זה מסביר 
את המלים בקיצור נמרץ בעברית, אנגלית, צרפתית וגת 
מנית, וסומך בעיקר על מובאות מתכות מן המקרא ומספ¬ 
רות חז״ל ויה״ב. יש בו, לראשונה, תשום של החומר מת¬ 
קופת הפיוטים ואילך. בן תשם הוא חידושים מהספרות 
החדשה ומהדיבור בא״י, כולל חידושיו של אב״י עצמו. 
לעומת-זאת, אינו מצטט מהספתת החדשה למלים ישנות. 
בכרכים הראשונים נוספו לערכים מסוימים גם רשימות 
של קבוצות־מושגים. בשוליים ניתננת אטימולוגיות וכן 
סיכום דעות הפרשנים היהודים. אב״י הצליח להוציא 5 
כרכים ולסיים כמעט את הששי? השביעי יצא מתוך חומר 
שהספיק להכין (עד ערך "נסך" [תרס״ה]). כר׳ ח׳—ט׳ 
(תרפ״ח—תרפ״ט) נערכו ע״י מ. צ. סגל (ע״ע) וכד י׳—ט״ז 
(תש״ג — 1959 ) ע״י נ• ה. טור־סיני (ע״ע). הם שמרו 
על תכנית המחבר, ולא כינסו את המלים שנתחדשו מאז 
מותו. האיסוף מן המקורות הוא סלקטיווי! אב״י נמנע 
מלרשום מלים שחשבן לארמיות או יווניות, אף שהן באות 
במקורות בהקשר עבת. ב 1929 י״ל המ׳ האנגלי-עברי מאת 
י. אבן־שמואל (קויפמן), שבו נאסף חומר עשיר נוסף 
מן המקורות, והוכשר לתרגום מושגים מודרניים. גם המ׳ 
העבת של מ״צ סגל (תרצ״ח) תרם לגיבוש משמעותו של 
מלים עבתות רבות. י. גור הצליח, במהדורה השניה של 
מילתו( 1947 ). לרשום חומר רב מן המקורות שלא בא אצל 
קודמיו. בתש״ח—תשי״ב סירסם אבן־שושן ״מ׳ חדש״ (ב 5 
כרכים וכרך־מילואים), בעל אופי עממי, עם הערות דקדו¬ 
קיות והרבה צירופי-לשון, ובו נרשמו לראשתה מרבית 
המלים המחודשות מאז תחיית הלשון, בין במינוח טכני ובין 
בספרות ובשירה. עיבודו החדש (תשכ״ו—תש״ל, ב 7 כת 
כים), עוקב אחר גידול אוצתהמלים ומוסיף הערות 
אטימולוגיות קצרות. מ׳ השואף לשלמות ברישום החומר, 
הן מהמקורות (כגון הפיוט), הן מהעברית הכתובה שבימינו, 
הוא "אוצר הלשון העבתת" מאת י. כנעני(תש״ך—תשל״ב; 
12 כרכים — עד ערך "עזקה"). "מ׳ עבת שלם" של 
ר. אלקלעי ( 3 כרכים, 1969 — 1971 ) מביא ציטטות רק 
למלים מהמקרא ומלשון חז״ל, ומצטיין בחיסכון בסידור 
החומר ובמסירת המשמעות. "מ׳ הלשון העבתת החדשה", 
המתוכנן ע״י מ. גושדגו׳טשטיין, שואף לתאר רק את אתר 
הלשון העבתת המשמשת בדורותינו. מאז 1954 קיים ב- 
אקאדמיה ללש ץ לעבתת (ע״ע ועד־הלשון) פרוייקט, בהנ¬ 
הלתו של ז. בן־חיים, להתאת מ׳ אקאדמי של הלשון העב- 
תת, כדוגמת מ" של אומות אחרות? מעין 115 ז €5311 ?!ז 
היסטות שלם לעבתת הבתתמקראית׳ שירשום את כל 
המלים ששימשו אי-פעם, וגם יתעד את שימושן בהבאות, 
ברווחים של 30 שבה. התשום הראשוני של חלק ביכר 
מהחומר נעשה במחשב אלקטרוני. 

בגלל שכיחותם הרבה של קיצותם ור״ת במקורות 
עבריים ובעיקר בספרות הרבנית, נתחברו מ" מיוחדים 
לפיענוחם. החשובים שבהם הם: "הבוטתקון הסמנים וה־ 
כנוים" למ. היילסתן (תר״ץ), ו״אוצר ראשי תלות" מאת 
ש. אשכנזי וד. ירדן (תשב״ה). 

מ" לסלנג וללשון־הדיבור בישראל כתבו רפאל ספן 
( 1965 ), ודן בדאמוץ ובתיבה בדיהודה (תשל״ב). ללשון 
הטכניקה והמדע יש לציין את מילוני האקאדמיה ללשון 



571 


מלון ומלונאות — מלויי, סר תומס 


572 


למקצועות רבים, שמיעוטם חידושי־לשון ורובם חומר מן 
המקורות ואישור נוהג מקצועי קיים. 

ביה״ב לא נתחבת בעברית מ" לפי קבוצות־מושגים. 
אלא רק רשימות מלים נרדפות. ניסיון ראשון, למקרא, 
נעשה ע״י שסר: ברלנבורג, 1720 ), ובזמן החדש 
הופיע אוסף מוגבל מאת ויינהיימר! טיבינגן, 
1918 ). לעברית החדשה יש ה״אוצרות" של שרפשטיין 
( 1939 , תשכ״ד 5 ), של סטוצ׳קוב (תשכ״ח), ושל ח. רבין וצ. 
רדי(תש״ל ואילך). ו.ר. הרפר (ע״ע) הכין רשימת־שכיחות 
לא 1 צר־המלים המקראי(שיקאגו, 1882 ), שהיא חלקית ובלתי־ 
נוחה, אך תרמה הרבה לחקר סיגנון התנ״ך. "אוצר מלות- 
היסוד' מאת א. תגר (תרצ״ה) היא רשימת־שכיחות, המ¬ 
בוססת על 200,000 מלים שוטפות, שליש מהן מן המקורות. 
על רשימה זו נתבססה רשימת "אלף המלים", המשמשת 
בהנחלת־הלשון מאז שנות ה 50 . ממניין מיליון מלים שוט¬ 
פות, מאת ר. בלגור׳ פורסמה עד תשל״ב רק רשימת־הש- 
כיחות של ספתת־הילדיס, בשם "רשימת מלות יס 1 ד לבית- 
הספר" (תשכ״ח). מ׳ רטרוורסי (הרושם את המלים לפי 
א״ב המתחיל מסוף המלה, לשימושם של מפענחי כתובות 
וכ״י) פורסם ע״י הגרמני ק. ג. קוהן ( 11110 .£) — למקרא 
ולכתובות תקופות-המקרא ( 1958 ). 

ז. ברחיים, דרד חדשה בפ־ת (דברי הקונגרס העולמי 
הרביעי למדעי היהדות, ב׳), תשכ״ט! מ. גושרגוסשסין, 
מבוא לט־ת של העברית החדשה, תשכ״ט < האקדמיה ללשון 
העברית, מונחים עבריים למקצועותיהם, תש״ל 1 נ. אלוני, 
השיטה האנאגרמטית של הס־ת העברית בספר יצירה (ממי- 
רין, א'), חשל״ב ן -^ 8131111, 4(7 1^x1 .? .£ 

1 ) 11 )! 11 <ו] 8117110£70 ,/ס 1 > 61 מ 11 ס 05 סז 5 . 81 ; 1817 , 1-11 ,) 70/7/11 ^ 
- 1 <) 70 ק 5 ) 11 ) 117011 ) 11 117 ( 7 * 701 ) 141 ... ) 41 ■ 1 ) 1111 11 ) 14 < 41 ! 7 * €1 
/ 0 ?■ 11101 11 ?■!*■ 7 ) 1 * 1 , 1 > ^ 111/50116 . 81 ; 7 2 193 , 1859 ,) 04 *^ 

- 03 .( ; 1926 . 71 ) 1 /ק* 7 ? 0 ) 1 ))€ 4 ( 1 * 710711 * 771171 * 01 ■*) 17 ) 11 
. 51 ; 50 19 , 7710 ) 171011 1$ '{* 7 § 1110 .) 1 * 1 0 1711707111771671 , 53/05 
, 1 * 00 13510 ־ 1 .\/ ,[ ; 195 3 ,) 1 ^ 010 ) 1 *) 1 71 ) ) 1/104 ) 1 ? 011 . 81310/0 
10 ( 1 . 107 * €0017101 ,ץ׳.י 1-0 .א ; 1960 ){ 71 ק* 7 ? 0 ) 71 ■* 1 ) 171 * 47 

)( 071$11 ' 11 !) 34 ) 1 71 ) 1 ) 11 * ' 1 ) 100 ) 1 ) 11 *) 71 * 7 } ) 11 /ק 711 ^ 0 ) 71 ) 1 

;(ביקורת עליו, מאת מ. בנית ןק״ם, ל*א], תשכ״ב) 1960 ,)) 141 ! 

. 11 ;* 1961 ,? 170 * 01701 ) 00 1471 )'!סס ) €11 , 811#110/1111 . 8 
; 1963 ,( 1 , 01151105 ) 1.111 ת! 15 )ח 0 ־]יד 00110111 ) ׳{? 010 ) 01011, €7x1 ־ 1 
,) 1 ו/ק 0%70 \ 1 *)€ ) 11 ) 111 * 7 * ) 41 14714 ( 017 '- 01 ' 7 ) 110 ) 1 1 * 0 , 5 ) 8801 . 5 
71 * 17.1071 ( 1 , 1500010 . 0 ; 1970 ,) 1 ^ 10 ס) 1 *)€ *€ ,ץ 110 ; 1965 

. 1972 , 407710111 41 ) 71 ) 1 41 

ח. רב. 

מלונית, חמצה, תומצה אורגנית דו-בםיסית< נוסחתה 
2 ( 0069 ) 09 2 ! גבישיה קטבים, מסיסים במים. 

משקל מולקולארי: 104.07 > נקודת-התבה: ״ 134 ! בחימום 
מעל טמפרטורה זו מתקבלת תת-תחמוצת הפחמן (ע״ע 
דילס). לפנים הכינו אותה מחומצה מלית (חומצת-תפוחים). 
כיום מיוצרת ע״י הידרוליזד. של חומצה ציאנו אצטית. הת¬ 
גובות הכימיות העיקריות מתבססות על: 1 ) אסטרי פיקציה 
(ע״ע אפטר) של הקבוצות החומציות — מונו־אסטרים או 
די-אסטרים: 2 ) החלפת אטומי מימז בקבוצה דימתילית 
על-ידי קבוצות כוהליות. 

האססר של ח״מ עם פוהל אתילי (האסטר תמלוגי) מגיב 
עם שיתנה להיווצרות חומצה ברביטורית די־אתילית (ע״ע 
ברביטור). 

לחה״מ החפשית אץ אמנם חשיבות טכנית, אך תולדיה 
הרבים הם חומדי־יסזד או חומרי-ביניים להכנת מוצרים כי¬ 
מיים חשובים־ביותר, וביניהם: חומצות אורגניות! חומצות 
אמיניות! תרופות־שיבה, כגת לומינאל׳ אויפאו, פנטובר־ 
ביטאל ועוד! מטמינים , 8 2 ,8 ,! 8 ותרכובות אחרות. 


בשנים האחרונות התרחב השימוש בח״ם במידה ניכרת, 
ותולדיה משמשים לייצור חומרים רבים כגת: דאודורנטים 
(די-נ׳-הפסיל-מלונאט), חומרי-הדבדד. (פומיגבמים — אסטרים 
די-כלורו-מלונים), חומרי־צילום (איזו-מלובאטים), פולימ¬ 
רים (מלונאט די-אתילי), מוצרי־גומי (ח״מ), תוספת לטבק 
(פלונאטים אלקיליים), מסננים לקרינה אולטרה־סגולית 
(ח״מ, ניטריל החה״מ) ולהשקעת אוראניום (ח״מ), חומרי' 
בידוד נגד מים (תרכובות טיטניום וח״מ), ועוד. 

בחילוף־החומרים ממלאת החה״מ בצורתה המופעלת(מלר 
ניל — קואנזים \) תפקיד חשוב בביוסינתזה של השומנים. 

עז. ש. 

מל 1 ס 100 ?ף 84 ), היום מילו, המערבי באיי הקיקלאדים. 

למן התקופה המינואיח נודע האי בזכוכית הלבה 
המצויה בו בשפע. בסוף האלף ה 2 לפםה״נ התיישבו בו 
דודים (ע״ע) סלאקוניה. מ׳ ניסתה להיות ניטראלית במל- 
המת־הפלופונסוס, אולם ב 426 התקיף אותה ניקיאס 
האתונאי, וב 416 צרו עליה האתונאים. תוקידידס (ע״ע) 
הנציח מאורע זה בדו-שיח מדומה בין מצביאי האתונאים 
לבין ראשי מ׳ הנצורה, בדבר זבות החזק למשול ע״פ 
"חוק-הטבע". הר נכבשה, גבריה נהרגו, והנשים והטף נמכרו 
לעבדות. המאורע גרם זעזוע מוסרי עמוק באתונה עצמה, 
תיתכן שהניע את אוריפידם (ע״ע) לכתיבת "נשי טרויה", 
וידו במוראות המלחמה. 

ב 1820 נתגלה בפר פסל אפרודיטי ("ובום ממילו"), מן 
המאה ה 2 לפסה״ג (היש בלובר נתם׳: ע״ע ונוס!). 

יהודים ישבו בכר בזמן העתיק, ומסופר שנתנו כסף 
רב להרפתקן שהתיימר להיות אלכסנדר בן הורדש שרים. 

; 1931 ,(.ג 1 ג 1311 ־ 1 . 29 ,. 4 ז ,מת 5011913 2 ^ 25019 

,ת 36111 ת€ן 1:1 \ 2 ) 4114 01010$146 14611411 ,£נ 1 דו\ 2 . 14 

. 1968 

מל 1 צ 1 דה פוךלי — 80/11 33 > 102,20 ^ 1 — ( 1438 , 

פורלי — 1494 , שם), צייר איטלקי. ב 460 נ— 1475 
פעל ברומא, ואח״ב באורבינו. ציור הקיר, שצייר ברומא, 
"עלייתו של ישו עם שליחיו ומלאכיו השמימה" (בכנסיית 
011 ז 0$ ק^ ! 5301 ברומא! שרידים — בארמץ הקודרינאל), 
הוא אחד הנסיוגות המוקדמים בתיאור דמויות במבט מל¬ 
מטה, בהקצר פרספקטיווי חריף. ברומא צייר גם את יצי¬ 
רותיו: "מלאכים מנגנים" (שרידים בפינאקוטקה ובספריה 
של הוואטיקאן), ו״סיבסטוס 1¥ פותח את ספריית חווא- 
טיקאך — דוגמה יפח של ציור בפדספקםיווה ארכיסקטוגית, 
שהוא קרוב ברוחו לאפבותו של פירו דלה פרנצ׳סקה, 
שממנו הושפע פד, כנראה — ולציור האומברי. אפייגיים 
ליצירה זו הם גם הדיוקנאות של סיפסטוס ומקורביו, שהם 
מונומנסאליים ורבי חן כאחד. בעיד הולדתו צייר מ׳ סרס- 
קות בכיפת פנסיית 813830 530 ( 1493/4 ) 1 אלה נהרסו 
במלה״ע 11 . 

11. 811803/011 81, ("מות ארתור"). 

המדפים האנגלי הראשון, קכםטון ( 03x1011 ), ערך והוציא 
לאור את היצירה ב 1485 . קרוב לוודאי שמ׳ החל בחיבורו 
הנודע במעצרו דש לשער שאף סיימו שם ב 1470 , רובן של 
אגדות ארתור שאובות משירי גבורה ואהבה צרפתיים! 
בחיבורו מציין מ׳ תכופות ש״הספר הצרפתי" הוא הוא 
ששימש לו מקור, עם זאת עיבד גם שירים אנגליים על 
ארתור ואביריו, ולא רק שקיצר ושינה את המקור, אלא 
גם שילב בו קטעים משלו. היצירה הומוגנית בסיגנון וברגש 
על-אף החומר הרב־גוני שבמקורות. בחיבורו התעלם מ׳ 
ממלחמת-השושנים האקטואלית ועסק במלחמות האגדיות 
של אבירי ארתור. אהדתו נתונה לאידאולוגיה של האבירות 
שעיקריה צדק, כבוד, טוהר לב ואהבה רומאנטית. כל אלה 
עולים מתוך מעשי הגבורה של יחידים חדורי רוח הרפת¬ 
קנות. מ׳ היה הסופר הראשון שעשה את הפרוזה האנגלית 
לכלי־שרת רגיש של הסיפור. הדיאלוג הטבעי שלו וסיגנונו 
הפשוט, הבהיר והגמיש היוו יסוד חשוב בהתפתחות הספרות 
שלאחריו. השפעתו היתה רבה וסופרים רבים שאבו השראה 
מיצירתו. 

״ 1 . 0 ; 1906 , 1-11 ')■ 5 (<*!.), £6 1X01 ץ 11 א .£ 

ר״/־ 7 ,(.(*>) תס׳וגס!^ .£ ; 1925 ,.״[ .*־ 7 <ו 5 
,(. 66 ) ״־״״ 86 .\ .| ; 1947 , 1-111 . 76 ■ 511 / 0 

- 011£1 י (. 1 *ש) 1 ^צב 131 בת 11 ״ 1 .מ ־ 1963 ,. 4 ^ 011 

. 1964 

ש. רח. 

מלזיה ( 513 ץ 1313 *ן), פדראציה בדרוס-מזרח אסיה, הכר 
ללת את מלי ה ( 3 ץ 313 ^ 1 ), סאב ח ( 311 ( 531 ) ר 
סרוק 310 ^ $31-3 ! ע״ע). שטחה 332,630 קמ״ר ומספר 
תושביה 10.7 מיליון ( 1970 ). 


מדינות הפדראציה מלזיה 


אוכלוסיה 

שטוו 

מדינר 

19693 

בקמ״ר 

1.352,500 

18,985 

ג׳והור 

963,900 

9,479 

קדה 

703,500 

14,892 

קלאנסן 

428,100 

1.658 

מאלאקד, 

530,800 

6,642 

נגדי סמבילאן 

445,500 

35,931 

פאהאנג 

778,700 

1,030 

פינאנג 

1,701,900 

20,668 

פיראק 

121,900 

803 

פרלים 

1,477,500 

8,201 

סלנגור 

394.700 

13,021 

טדנגאגו 

8,899,000 

131,310 

ס״ה סאלזיה המערבית 

633,000 

76,115 

סאנה 

950,000 

125,205 

סאראוואק 

1,583,000 

201.320 

ס״ה מאלזיה המזרחית 

10,482,000 

332,630 

ס״ה מאלזיה נולה 


מבחינה ג א(גראפית מורהבת מ׳ משתי חטיבות: 

( 1 ) מ׳ המערבית — חצי־האי מאלאיה, ובו 11 מדינות! ( 2 ) 
מ׳ המזרחית — חלקו הצפוני והצפוני־מערבי של האי 
בורנאו (ע״ע), ובו המדינות סאבח בצפון וסאראוואק בצי 
פון־המערב. מאלאיה תופסת את רוב שטחו של חצי-האי 
המאלאי שבדרום־מערב חצי־האי הדדסין (ע״ע), אשר אליו 
הוא מחובר בפיצר־היבשה קרה. צפונו של חצי־האי נמצא 
בתחומי תאילנד, וסמוך לקצהו הדתמי — האי סינגפור 
(ע״ע). מיצר-מלקה (ע״ע) מפריד בין מאלאיה לאי הגדול 


סומטרה (ע״ע) בדרום־מערב, וממזרח למאלאיה משתרע 
ים־סין הדרומי, המפריד בין שני חלקי־הפדראציה. רוחבו, 
במקום הצר־ביותר בין שני חלקי־הפדראציה, בדרום, 640 
ק״מ. מיעוט נמלים טובים ותחות המונסון הצפון־מזרחי 
מהווים מכשול חמור לספנות בחופיה של מ׳ המזרחית, ול¬ 
קשר בין שני חלקי-הפדראציה. — גבולותיה היבשתיים של 
מ׳ דים: עם תאילנד בצפון־מאלאיה, עם אינדונזיה (הפרו¬ 
בינציה קאלימאנטאן) בדרום־סאבח ובדרום־סאראוואק, ועם 
סולטאנות ברוני (ע״ע) בחופה הצפוני של סאראוואק. 

מבחינה ג או ל וגי ת שייכים חצי-האי המאלאי והאי 
בורנאו למאסיד של דרום־מזרח אסיה, המוצף בחלקו, והמ¬ 
הווה את אדן־היבשה של איי-סונדה (אינדונזיה). רכסי־ 
הרים שנוצרו ע״י הקמטה משתרעים בכיוון צפון־דרום. 
תנועת־הקימוט העיקרית ב מאל א יה חלה במסוזואיקון. 
ובפסגות־ההרים, המתנשאות לגובה 1,200 — 2,100 מ׳, נח¬ 
שפים סלעי־יסוד (בעיקר גראניט). מורדות ההרים בנויים 
סלעי־גיר, הנתונים להמסה ק רם מי ת, קווארציט וצפחות. 
הקרקעות לטריטיות בד״כ ודלות. סחיפה חזקה וממושכת 
ביתרה את הרכסים, ורציפותם מופסקת ע״י עמקים וגבעות 
מבותרות. הרכס הארוך (כ 380 ק״מ) והרצוף־ביותר — 
״הרכס הראשי״ — נמשך במערב חצי-האי, ושיאו הר־קורבו 
( 2,182 מ׳), הנמוך אך מעט מהגבוה בהרי־מאלאיה — טהן 
( 2,190 מ׳) שבמזרח. רכס זה מהתה פרשת־מים ראשית בץ 
הנהרות המתנקזים מערבה, למיצר מלאקה, לבין אלד, שמת¬ 
נקזים מזרחה׳ ליס-סין הדרומי. דרומו של חצי-האי מישורי 
ברובו וכן גם רצועות־החוף שלכל אורך מערבו ומזרחו. 
מישור-החוף המערבי הוא רצוף ורחב, מכוסה קרקע אלד 
ביאלית עמוקה וסוריה, ועשיר בכבול ובמדבצי-בדיל! לאד 
רך חוף זה כמה נמלים טובים. רציפותו של מישור־החוף 
המזרחי, המכוסה חולות בחלקו, מופסקת ע״י כפים סלעיים 
נמוכים. הנהרות קצרים, מהידי-זדימה בהרים ומתפתלים 
במישורים והם יוצרים אזורים נרחבים של ביצות• — תנו- 
עת-הקימוטהעיקרית במ׳ המזרחית התרחשהבשלישון. 
רכסי הרים מיוערים ומבותרים תופסים חלקים ניכרים, 
בעיקר בסאבח שבצפון, הרכסים משתרעים תבם בכיוון 
צפוךדרום, ושיאם— הר קינאבאלו, 4,100 מ/ בצםון־סאבח. 
בסאבח מגיע חלק מרכסי־ההרים לים ביוצרם כפים הסוגרים 
על מפרצים. בסאראתאק מפריד איזור של גבעות בין ההרים 
לבין מישור־החוף השטוח והביצתי. 

האקלים חם ולח, והוא נקבע ע״י מיקומה של ם׳ בין 
קוד הרוחב הצפתי ״ 1 — - 7 בקירוב. הטמפרטורה השנתית 
הממוצעת היא ״ 26.5 במאלאיה! במ׳ המזרחית היא נעה בין 
״ 31 במישור-החוף ו״ 22 בהרים הגבוהים. שיעור התנודה 
העונתית קטן בכל האזורים. גשמים יורדים כל השנה׳ אך 
עיקרם בעונת המונסון הצפוני-מזרחי (בחודשים נובמבר— 
מארס) ובמאלאיה גם בעונת המונסון הדרומי־מערבי(בחד 
דשים יוני—ספטמבר). כמות הגשמים בממוצע שנתי במא- 
לאיה — 3,000 מ״מ בחוף המזרחי ובהרים, ו 2,000 מ״מ — 
בחוף המערבי! בם׳ המזרחית יורדים 3,000 — 5,000 מ״מ 
בממוצע שנתי, כ 80% משמחה של מ׳ מכוסה יערות וג׳וג- 
גלים: בהדים יער משווני צפוף ירוק־עד, ולאורך החופים — 
יערות־מנגרובה. 

הצומח בנד — ע״ע אסיה, ענד 875/6 ! החי — ד׳ 
שם, עט׳ 882/4 . 



















575 


מלזיה 


576 


ה א ו כ ל ו ס י ה. אם כי מ׳ המזרחית מהווה כ 63% משט¬ 
חה של הפדראציה, יושבים בה רק 16% מאוכלוסיית הפד¬ 
ראציה. גם מבחינה אתנ 1 לוגית קיים שוני רב בין שבי 
חלקי הפדראציה. המלאים (ע״ע), שתבם חקלאים מוסלמים, 
כ 45% מכלל תושבי-נד, מהווים בנד המזרחית 10% , לעומת 
כ 50% בנד המערבית! מקורם בהגירה מוקדמת שעברה 
מסין הצפונית לאיי אינדונזיה דרך נד, ובהגירה מאוחרת־ 
יותר מאינדונזיה לנד. שבטי ילידים מאלאים פאגאניים, 
שמספרם זעום בנד המערבית, מהווים במחצית מאוכלוסיית 
מ׳ המזרחית. הקבוצות העיקריות הן מקים (ע״ע) ימיים 
(איבאן) ומקים יבשתיים בסאראוואק, דוסון ובאהאו (בא- 
ג׳או) בסאבח. חלקם עוסקים בחקלאות למחיה (בעיקר 
חקלאות נוודת) וחלקם במג, ציד ואיסוף מוצמ-יער. פא- 
גאנים אחמם הם שבטי סמאנג (נגרואידים) וסנוי (אום- 
טראלואידים) החיים ביעתת (ע״ע אסיה, עמ ׳ 889 — 890 ). 
הודים (הינמם) ופאקיסטאנים (מוסלמים) מהווים 11% מ¬ 
אוכלוסיית מ׳ המערבית, ונעדמם בבד המזרחית. הסינים 
(בודהאים) שהם כ 36% בנד המערבית, מהווים רק 29% 
בנד המזרחית! אלה יושבים רובם בעמם ושולטים בחיי 
הכלכלה והמסחר. כן יש כ 20,000 אירופים, בעיקר במטים 
היושבים רובם בעמם הגדולות במ׳ המערבית. 

הערים הגדולות הן: קולה לומפור (ע״ע), בירת מא־ 
לאיה ונד, — 490,000 תוש׳, ג׳ורג׳טאון (ע״ע) — 249,000 
תוש/ איפו — 241,000 תוש׳ (כל אלה — במאלאיה)! קו- 
צ׳ינג, בירת סאראוואק — 70,000 תוש׳! קוטה קינאבאלו 
(לשעבר ג׳סלטון), בירת סאבח — 49,000 תוש׳. 

חי נ ו ד• בם׳ המערבית 50% מכלל האוכלוסין יודעים 
קרוא וכתוב, לעומת 25% בנד המזרחית. ב 1968 למדו ב־ 
בת״ם יסודיים 238,000 תלמימם בנד המזרחית ו 1,297,700 
בנד המערבית! בבת״ם על-יסומים ומקצועיים — 1,580 
תלמידים בפד המזרחית ו 471,400 במ׳ המערבית. במוסמת 
לחינוך גבוה לממ אותה שנה 290 תלמימם בנד המזרחית 
ו 15,690 תלמידים בנד המערבית. מוסדות אלו כוללים בתי- 
מדרש למורים ומכללות לטכנולוגיה ולחקלאות. המוסד הג¬ 
דול והחשוב־ביותר הוא אוניברסיטת מאלאיה בקואלה לופד 
פור ( 5,560 תלמידים). רשת-החינוך נפרדת, לפי שפת- 
ההוראה, למאלאית, אנגלית, סינית וטאמילית. השפה הרש¬ 
מית בנד היא מלאית (ע״ע מלאים, לשון). 

ג/סט.־ ר. הו-ר. ב 1 . 

חוקה ומשטר. בפדראציה של מ׳ 13 מדינות (ר 
טבלה לעיל, ענד 573 ) — 11 ממנות מאלאיה, סאראוואק 
וסבאח — בעלות מימשל אוטונומי. בראש הפדראציה עומד 
מלך, הנבחר ל 5 שנים בימ מועצת-השליטים, שבוחרת 
באחד מחבריה לתפקיד זה, ובחבר אחר לסגנו. המלך ממנה 
את ראש-הממשלה, את המפקד העליון של הצבא, ואת 
שופטי בית־המשפט העליון, 

מועצת-השליטים מורכבת מהסולטאנים השושלתיים וה¬ 
מושלים הממונים של המדינות. המלך חייב להתייעץ במו- 
עצת-השליטים במינד שופטים ותובע כללי, ובכל תיקון של 
החוקה. 

הפארלאמבט הפדראלי מורכב מסנאם ובית-הנבחרים. 
הסנאט נבחר ל 6 שנים. 26 מחבריו מתמנים בימ בתי- 
הנבחרים של הממנות ( 2 מכל מדינה) ו 35 ממונים בימ 
ראש־הממנה. בית־הנבחרים, שבפניו אחראית הממשלה, נב¬ 


חר ל 5 שנים ומורכב מ 144 חברים, 104 מהם מ 11 ממנות 
מאלאיה, 16 מסבאח ו 14 מסאראוואק. נציגי סבאח וסארא- 
וואק נבחמם בידי הפארלאמנטים שלהם. 

בית־המשפט הפדראלי ח בסיכסוכים בין המדינות או 
בין הפלראציה לבין הממנות, ובסמכותו גם לפרש את 
החוקה. פועלים שני בתי-משפט עליונים לעירעורים. וכן 
בתי־משפט־שלום לדינים אזרחיים. 

בצבא של פד כ 48,000 איש, כולם מתנדבים, וכוחות 
מילואים, אף הם מתנדבים. כוחות-הקרקע של מ׳ (כ 40,000 
איש) מונים 6 חטיבות תי״ר, 3 גדודי-סיור עם שריוניות 
בריטיות, וכן תותחנים, יחידות נ״מ ועוד. לכוחות-האוויר 
(כ 4,500 איש) 10 מפציצי-קרב, 20 מטוסי אימון ותקיפה 
קלים, 30 מסוקים, וכן מטוסים לתובלה, לקישור וכיו״ב. 
כוחות־הים (כ 3,250 איש) מפעילים 2 פריגאטות נ״צ חדי¬ 
שות, ספינות־משמר, 6 שולות-מוקשים קטנות, ונחתות 
קלות. — למשטרה של מ׳ (כ 1000 איש) אופי חצי-צבאי. 
בפד חונים כוחות בריטיים (יחימת־גורקה). אוסטראליים 
וניו-זילנמים מצומצמים. לנד הסכמי-הגנה עם סינגאפור 
ועם בריטניה. תקציב־הביטחון ל 1970 הגיע ל 260 מיליון 
מלר. 

מ. 

אפייני לכלכלתה של מ׳ בסים משקי רחב — יחסית 
לארצות מתפתחות אחרות, וצמיחה כלכלית, שהדחף והמי¬ 
מון לה נובעים בעיקר ממקורות־פנים. ההכנסה הלאומית 
לנפש היתד• ב 1968 כ 326 מלאר. 

כוח־העבודה הסתכם ב 1970 בב 3.3 מיליון עובדים (ה¬ 
אבטלה — כ 7% ), שמהם עסקו בחקלאות כ 55% , בתעשיה 
ובמכרות 11% , במסתר 10% , בשירותים 18% , בבניה 4% , 
בתחבורה, תקשורת ושירותים ציבוריים 5% . 

החקלאות תורמת כ 25% לתל״ג ( 1969 ), אע״פ שרק 
כ 20% משטחה של מ׳ משמשים לחקלאות (במאלאיה מעו¬ 
בדים רק ב 2% — 3% מכלל הקרקעות). הגידולים העיק¬ 
ריים ( 1970 ) הם: גומי, כמחצית מהייצור החקלאי ( 1.28 
מיליון ט׳), אורז ( 1.49 מיליון ט׳), דקלי-שמן ( 426,000 ט׳), 
אגחי-קוקום ( 190,000 ט׳ [ 1968 ]), תה ( 3,400 ט׳) ופירות. 
ניצול היער בפד (בעיקר במאלאיה) הוא בעל חשיבות כל¬ 
כלית רבד״ בעיקר לייצוא. היערות הטרופיים מגסים כ 73% 
משטח המדינה. מישק־בעה״ת בפד כלל ( 1970 ) 321,000 
ראשי-בקר, כמיליון חזירים וכ 28 מיליון תרנגולות. 

ה ת ע ש י ה בם׳ צועדת את צעדיה הראשונים ומאופיינת 
ע״י מפעלים קטנים של פחות מ 5 עובדים (ב 79% ממפעלי- 
התעשיה), עם־זאת תורמת התעשיה לתוצר כ 11% , בעיקר 
בשל תעשיות הגומי והבדיל, שלא כבארצות מתפתחות אח¬ 
רות, תעשיות המזון והטכסטיל אינן ענפי-המפתח של 
התעשיה. עיבוד־גומי הוא עדיין הענף החשוב־ביותר והוא 
מיועד בעיקר לייצוא, אף שחשיבותו היחסית מתמעטת. 
ענפי-התעשיה האתרים מוסבים בעיקר לשוק המקומי. בענף- 
הבניה תלה התפתחות רבה בשנות ה 60 , בעיקר בשל 
השקעות הסקטור חציבורי. 

מחצבים ואנרגיה. המחצבים העיקריים בכד הם 
בדיל ( 73,325 ט׳.[ 1969 ]), בצרי-ברזל ( 29 מיליון ט׳) ובוק- 
סיט ( 1.1 מיליון לד). אנרגיית־חשמל, המיוצרת ברובה במפ¬ 
עלים הידרו־חשמליים, 3,242 מיליון קו״ש — ב 1969 . 

תחבורה ותקשורת. ב 1969 היו בנד 18-500 ק״מ 



577 


מלזיה 


578 



- 1 ב 1 ל 1 י 1 ־לאומי ונזל ח״ופו! $ נוי< 5 ף 11111 ס&ס 811 ( 1 • ג!ו 1 ■ 

סס •נ ^ וקי # 1 רזל •קדו* ץ וקי סמן 


טלו יה: כלנלה 


כבישים׳ מרביתם מכוסי אספאלט ורובם 
בס׳ המערבית. באותת שנד. תיו במ ׳ 
247,000 כלי־רכב (רבב־נוסעים אחד ל 50 
תושבים). אוח־ מסילות־הברזל הוא כ־ 
2,300 ק״מ וחשיבותן יורדת בהתמדה הן 
בהובלת מטענים והן בהובלת נוסעים. 
הנמלים העיקריים הם פ 1 רט סוטנם (נמלה 
של קולה-לומפור) וג׳ורג׳טאון. בסארא־ 
וואק הנמלים העיקריים הם סיבו וקו־ 
צ׳ינג, ובסאבח — ק 1 טה-קינאבאלו ו 0 נ־ 
דאקאן. שדות־תעופה בין־לאומיים יש 
בקואלה-לומפור ובקוסה־קינאבאלו. 

ם ח ד* ח ו ץ. לנד עודףמתמיד בחש¬ 
בון הסחורות וגירעון גדול ממנו בחשבון 
ההון. יצוא־הסחורות הסתכם ב 1969 בנד 
1.711 מיליון דולאר ועיקרו — גומי 
( 40% מערך היצוא), בדיל ( 18% ), עצים 
( 15% ) ושמני־מאכל ( 3% ). יבוא־הסחד 
חת הסתכם בכ 1.24 מיליון דולאר, ועיקרו — מכונות, 
דלק, כימיקאלים ומוצח־צחכה. קשרי־המסחר העיקחים 
הם עם סינגאפור׳ בחסניה, יאפאן, אה״ב. סין העממית 
ומדינות השוק המשותף. 

מסוף שנות ה 60 נוהג בנד ביטוח־זקנה, ביטוח־בריאות 
כולל וביטוח מפני תאונות־עבודה. 

המטבע: דולאר מאלזי = 0.327 דולאר של אה״ב. 

ד, גב. 

, 1 ת 6 ךו 1 ק £10 ז\ 6 ( 1 ^ 30 00000 ־ 86000311 * £01 8208 02110021 ־ 10161 

. 1 >€? . 4 א ; 1955 , 0 ? 14010 [ 0 ** 01 * 177 ) 001/010 0 * £€0710171 7/10 

;ואילך 1961 , 800 % * 700 01 * 0 *[[ 0 ,. 14 ,. 10 ־ £01 10 0£ 

; 1963 , 5 > ? 40 ) 14 [ס ? 1 * £€07101 014 ) 110 ) 00 ? , 014 ). 1 , 110-866 001 

5 ? 700 ) 5 ^ 02110021 8308, 80(70*? 071 ?1*0 £001*0*1X10 ־ 10161 786 

-ןן 0110 ןן 30 ^\ ; ג 1964 ,*)? 1 ) 4 ) 14 , 01111168 . 84 .[ ; 1963 ,. 4 ! [ס 

- 5031111 . 7 .£ ; 1965 ,. 14 , 0611 ־ 111 ? .ז\ ; 964 ! . 14 ,(.^ 6 ) 11 ^ 

,(. 1 > 6 ) . 7.7 .*. 0 ; 1968 ,. 14 , 1160 * . 8 ; 1967 . 14 , 865110 .[ 

- 000 ( 1 0177 *[ ) 01 * 041 *? 04 * 14 ) 00 !* 1711 ) 14 07 ( %01 * 140 ס 25 ) . 14 

. 1970 , 105 * 111 * €01 10071$ 

היסטוריה. החטיבה העיקחת במ׳ היא מאלאיה 
(מל׳). על תולדות סאראתאק וסאבח ע״ע סרוק; ב 1 רנא 1 . 

התושבים הקדומים במל׳ היו נגחטים (ע״ע גזע, ע׳ 
573 ), ושחדיהם חיים באזוח הג׳ונגל ההרריים. מהגחם 
מיונאן שבסין תדח לשטח מל׳ באלף ה 3 וה 2 לפסדי״נ. 
מהאלף ה 1 לפסה״נ היו ממלכות שונות שקמו במל׳ נתונות 
להשפעת הודו. למ' חדח ההינדואיות והבודהאיות׳ כתבים 
שנהגו בהודו, מלים רבות מסאנסקו־ט ואפופים הודיים. ממ¬ 
לכות מל׳ הכיח במאות רי 9 — 14 בשלטון העליון של אימ¬ 
פריות סחויג׳יה ( 3 ץ 3 (״ 11 ־ 51 ) ואח״כ מג׳פהים ( 11 ב 31 ת 3 ( 13 \), 
שהקיפו את אינדונזיה של היום. 

במאה ה 14 החלו סוחחם ומיסיוגחם מוסלמים להפיץ 
את האסלאם במל׳. הדת החדשה כבשה תהילה את ממלכת 
מאלאקה, שנוסדה אז ושהיתד. תחילה מדינת־עיר־גמל. מא- 
לאקה התפתחה במהיחת הודות למסחר שפרח בין סין לאיי 
אינדונזיה, הודו והים התיכון. למאלאקה היה מימשל יעיל, 
מושתת על החוק המוסלמי וההינדואי. התפתחו בה הספרות 
והאמנויות׳ והתפשטו מיסדרים צופיים. בתחילת המאה ה 15 
השתחררה מאלאקה מחבונות תאילנד, שבה הכירה ברא¬ 
שיתה, והשפעתה סביבה גדלה• נסיכויות שכנות התאסלמו 
גם הן והיו למחנות ואסאליות למאלאקה. 


ב 1509 הגיע למאלאקה צי אירופי ראשון של פורטוגלים, 

וב 1511 כבשוה הפורטוגלים בפיקוד אפונסו ד׳אלבוקרק 
(ע״ע). הסולטאן ברח לג׳והור שבדרום והקים בה סולטגות 
לעצמו• מון־ זמן קצר התאוששה מאלאקה מתוצאות המל¬ 
חמה ושבה להיות מרכז מסחח חשוב, אף ששוחים ומל¬ 
חמות עם סולטאנויות אחדות במל׳ ובסומאטרה לא פסקו 
כל המאה ה 16 . 

בראשית המאה ה 17 הגיעו למצח מאלאקה נוסעים 
וסוחחם אנגלים והולנחם, ויחסם לאסלאם לא היה עוין 
כשל הפורטוגלים. בהדרגה עברה ליחהם העליונות הימית 
באוקיאנוס ההודי. ב 1641 כבשו ההולגחם את מאלאקה. 
מרכז שלטונם היה בבטויה (כיום ג׳קרטה) ולפיכך תדלה 
מאלאקה מהיות מרכז למסחר האירופי באיזור. 

ב 1786 רכשה "חברת הודו המזרחית" האנגלית את האי 
פינאנג מאת סולטאן קדה. ב 1818 הרשה סולטאן ג׳והור לס. 
רפלז ( 5 ש £3££1 ), שליח "החברה", להקים תחנת־מסחר בסינ¬ 
גפור (ע״ע) תמורת מענק שנתי והגנת בחטניה על ארצו. 
ב 1824 מסרו ההולאנחם לבחטים את מאלאקה תמורת 
זכויות בחטניה בסומאטרה. ב 1826 אוחדו פינאנג, מאלאקה 
וסינגפור, למושבה אחת — ״מושבות־המצחם״ ( 3115 ־ 511 
13 ם 6 דתש 1 זזש 5 ) ובירתה בסינגפור. עיר זו התפתחה מהר כנמל 
חפשי, הודות למצבה הגאוגראפי הנוח. אחח חיסול "חברת 
הודו המזרחית" נעשו מושבות-המצחם למושבת־כתר 
( 1867 ). 

כחית תעלת־סואץ והמצאת ספינת-הקיטור הגחלו את 
סחר מושבות־הסצחם. כלכלת סולטאנויות מל׳ התפתחה מהר 

ד• 

הודות למטעי-הגומי, שהתפשטו במפנה המאה ה 19 , וכן 
הודות לניצול מכרות-הבחל והתפתחות סינגפור כנמל מס־ 
חח ומרכז-תחבורה גדול. המוני פועלים סינים והודים הוב¬ 
או לעבוד במטעי־הגומי ובמכרות, והגירה זו גרמה בעיות 
קשות• חבוי המהגחם׳ שכבר בתחילת המאה היו כ 40% — 
45% מכלל אוכלוסי מל׳ וסינגפור, הוליד פחד מפני הש¬ 
תלטותם, ונסיונות להגן על המאלאים — דבר שהיה בעייתה 
המרכזית של מל׳. 

התערבות בחטניה בפנים מל׳ החלה ב 1874 , ותוך שנים- 
מספר נתמנו "יועצים" בחטים בסולטאגויות פיראק, סלאג־ 


















579 


מלזיה — מלזרב, כר&יץ גיוס דח 


580 


גור, גגרי־סמבילאן ופהאגג. בד״כ נקבע בהסכמים, שעצותיו 
של היועץ הבריטי חייבו בכל, פרט לענייני דת ומינהג. 
רוכזה גביית המיסים, מונו שופטים ובוטלה העבדות, להלכה 
קיימו הסולטאנים את עצמאותם, אך למעשה העניקו לברי¬ 
טניה פיקוח על כל ענייניהם. ב 1895 אוחדו הסולטאגויות 
שבחסות בריטניה לפךראציה, ומושל מושבות-המצרים היה 
גם נציב בריטניה בפדראציה. מאותה עת פסקו מלחמות־ 
האזרחים במל/ והוחשו הרפורמות במינהל, בכספים 
ובכלכלה. בפיקוח הבריטים הוסדרה גביית המיסים, הונהג 
תקציב שנתי, הוקמו "מועצות-מדינה" שעסקו בחקיקה, 
אורגן כוח־משטדה והוחל בסלילת דרכים ומסילות־ברזל. 
ב 1909 מסרה תאילנד לבריטניה את החסות על סולטאנויות 
קדה, פדלים׳ קלאגטאן וטרנגאנו, וב 1914 נהייתה גם ג׳והור 
לסולסאנות-חסות. בעקבות־בך מונו גם בסולטאנויות אלה 
יועצים בריטים והחלה בהן עבודת רפורמה במיגהל, אך הן 
לא היו חלק מה^דראציה של הסולטאגויות. 

ב 1909 הוקמה "מועצה פדראלית" ל 4 הסולטאנויות דד 
?ז־ראליות בראשות הנציב העליון והמזכיר הכללי. 4 הסול- 
טאנים ו 4 יועציהם הפריטים נמנו עם חברי המועצה הפד¬ 
ראלית. היא ריכזה בידיה את ענייני התקציב, התחיקה, 
התחבורה, החקלאות, החינוך, הייעור, העבודות הציפוריות 
והבריאות. בשנות ה 20 הונהג ביזור במינהל, וחלק מת¬ 
חומים אלה הוחזר. לסמכות הסולטאנויות, אך שליטת ברי¬ 
טניה לא פחתה. הסולטאנויות שמוחץ לפךראציה היו עצ־ 
מאיות־יותר, אך העתיקו את חוקי הפדראציה אל מושבות- 
המגרים. גם הן העסיקו בריטים בכל ענפי-המינהל וכלכלתן 
התפתחה. 

יום אחרי כניסת יאפאן למלה״ע 11 נחתו כוחות יאפא- 
ניים בחופי מל , . כעבור 7 שבועות פינו שרידי צבא-בריטניה 
את חצי־האי ונסוגו לסינגפור. ב 15.2.1942 נכנעה סינגפור. 
היאפאנים שלטו במל׳ עד תום המלחמה. בשלטונם סבלו 
בייחוד הסינים! המאלאים וההודים זכו ביחס טוב-למדי. 
מל׳ היתד. גם בסים לצבא הודי לאומי שהקימו היאפאנים 
למלחמה בבריטים. לוחמי-גריליה אנטי-יאפאנים, רובם סי- 
נים-ק 1 מוניםמים׳ התבססו בג׳וגגלים. עם כניעת יאפאן חזרו 
הבריטים למל/ אך כוחות-הגריליה השתלטו על כמה אזורים 
ובמארס 1948 פרצה מרידה מזויינת. דיכויה היה ממושך 
ונסתיים רק ב 1960 . יחידות קטנות של המורדים קיימות עד 
היום בצפון־מ/ 

אחר מלה״ע 11 הציעה בריטניה להקים את "איחוד־ 
מאלאיה״ (מ 10 ״ז 1 ת 3 ץ 4313 ן), שיכלול את 9 הסולטאנויות, 
בראשות מושל פריטי׳ ולמסור לו את כל סמכויות הסול- 
טאנים. ההתנגדות במל/ שבינתיים התפתחה בה תנועה 
לאומית שתבעה עצמאות, היתד. כללית, ונוסדה מפלגת "ה- 
אירגון הלאומי המאלאי המאוחד״ (- 10 ) 3 א •< 14313 1 ) 170116 
! 0 א 1 \ס] 068301231100 031 ). במקום תכנית "האיחוד" 
נקבע בחוקת 1948 משטר פדראלי, והוחזרו לסולטאנים 
סמכויותיהם וכוחותיהם. במקום המושל הבריטי נתמנה נציב 
עליון, אחראי לענייני הגנה ויחסי-חוץ. אחד מתפקידיו היה 
להבטיח את מעמדם המועדף של המאלאים בגופי השלטון 
והביטחון. גם פינאנג ומאלאקד. נכללו בפדראציה. 

בבחירות ביולי 1955 זכה "מערך" של "אומנו". "האגודה 
הסינית המאלאית" ו״הקוגגרס ההודי" ומגהיג־המערך, טונקו 
(נסיך) עבד אלרחמן, הרכיב ממשלה. ב 31.8.1957 געשו 


סולטאנויות מל , ׳ יחד עם פינאגג ומאלאקה, למדינה עצמאית 
במסגרת חבר-העמים. רה״מ היה מונקו עבד אלרחמן, ול- 
ראש-המדינה נבחר אחד הסולטאנים. בהתאם לחוקה, בו¬ 
חרים הסולטאגים באחד מהם למלך ל 5 שנים בלבד. 
1946 סינגפור. שרוב תושביה ( 75% ) סינים, הוכרזה ב 
למושבת-כתר נפרדת. היא לא צורפה למל׳ כדי למנוע הי¬ 
ווצרות רוב סיגי במדינה. ב 1961 הציע טונקו עבד אלרחמן 
להקים פדראציה׳ שתכלול את מל׳ ואת סינגפור, וכדי 
למנוע רוב סיגי — לצרף אליה גם את סרוק (ע״ע)׳ סאבח 
(בורנאו [ע״ע] הצפונית) וברוני (ע״ע [כרךמילואים]). 
ב 16.9.1963 קמה פדראציית מ , של מדינות אלו, פרט לב־ 
רוני, שהחליטה שלא להצטרף אליה. 
הקמת הפדראציה עוררה התנגדות מצד אינדונזיה והסי- 
,1966 ליפינים. אינדונזיה ניהלה פעולות-איבה נגד מ׳ עד 
אחרי הדחת סוקרנו (ע״ע). תמיכת בריטניה סייעה לפד־ 
ראציה להחזיק מעמד. חילוקי-דעות חמורים פרצו, סמוך 
להקמת הפדראציה, בין סינגפור לבין הממשלה המרכזית. 
הסיכסוך נבע משאיפת המאלאים לשמור על עדיפותם מול 
ההודים והסינים, בעוד שסינגפור דרשה שוויון לכל, ודגלה 
בלאומיות מלאית רב-גזעית. פעולתו הדינאמית של לי קואן 
יו, ראש הממשלה הסוציאליסטי של סינגפור, עוררה את 
חששותיו של עבד אלרחמן השמרני■ במארס 1965 ביטלה 
הממשלה המרכזית את הבחירות המקומיות, בפחדה מניצחון 
מפלגתו של לי. ב 7.8.1965 הסכימה הממשלה הפדראלית 
שסינגפור תפרוש מהפדראציה ותהיה למדינה עצמאית. 
האיבה בין הסינים למאלאים לא פגה עם פרישת סינגפור, 
והיא פרצה כפעם בפעם במהומות ושפיכות-דמים. 

8. 0. ,, 13 ; 1944 , 1786-1941 , 0 ? 14010 . 8 12171 רז 8 ,) 03 )$חדוו 
1111 111 /) . 14 ,. 18 ; 1950 ,?■ 111:101 1701 * €11111 ס , :? 101/1 \ ) 8 י! ■ 

1 01■?, 1962 18 ; 1948 ,. 14 סו ) 1 ) 01171 ז>^ 7 , 6611 ) 11 ? .ע ; י ., 

71'1( 01111 ( 1 ( 1/1 140/1(1/1 14., 1960'; 1 80 0 ,. 14 , 81115 < 4 , ״ ■ 
1111(01 8. 8 .( 0001711 ( 4 {!{ 7101101 , 1958; 19. 00 - ׳}ז 11 נ) 15 זו . ?. 
801)0115, \ 1 ., 1958; 0. 19. ?31 71110 / 1 ) 71 ) 1771 87111111 , 1115011 ) 1 ־ 

0/1 71111 )) 1 ) 171771 ,חג¥)ס 0 .ם . 0 ; 1960 , 1867-1877 ,. 14 הו - 
1117? 14., 1961; 19. 111 סין ? 14/17017 ו/)!/ 710-01 ן 40 , 08 ! 1 ־וגז ( 
14010? 1807111, 1780—1824, 1962; ' 18 ., 8170/ הו 1 ) 801111 ! 4 ץ 
18( \10! 0 17101,171% ) 811 ,סגץ? .[ . 19 ; 1963 , 1 ) 78071 ?ס / 
140/4(70 14., 1963; ]. 18. 01111101(, 14., 1964'; 6 ־ 1 ־ 1 . 0 .א - 
80001118, 4 14111077? 0 { !404(70 14., 1964; 13.. 817( 871- 
11111 !€0/71771110111 %ה 011 )[) 0 , 500 <] 711001 . 8 ; 1965 ,. 14 ה 
1/11117^(0(?: 1/1( €(51001 0/ 14. 004 91(10001, 1966 

(9 ־ 80 .ן !(עבר , : שלטון ומרדנות! לקחי פ , ווייטנאם, תשכ״ז . 

>51100. 8/1( 14 ? 141:107 4 ,ץ 03 ת 00 א • 1 ; 1967 , 1/0100 הס? 10 ס 
. 1967 , 1406-1959 . 14 )ס 

מ. ע. 

01 מלזךב, ?רטיין גיוס לה- 16 ) 011111311016 " 6 ״ 6 ז 

6$ ( 4316511611 ? — ( 1721 — 1794 ), משפטן ומדינאי 
צרפתי. ב 1750 נהיה תחת אביו לנשיא בימ״ש ראשי למיסוי! 
אח״כ היה צנזור ראשי. הליבראליות שלו סייעה להפצת 
ההשפלה (ע״ע) והוא הגן על האנציקלוןדיסטים מרדיפות. 
ב 1771 מחה לפני המלך על המיסים החדשים שהטיל מופו 
(ע״ע), ועל פעולותיו נגד "אצולת-הגלימה" (שבד השתייך 
אליה), ובייחוד נגד הפארלאמנט, וכעונש הורחק מהחצר 
(1775/6) היה שר-הםנים x\ ומפארים. במלכות לואי ך 
ושר־המדינה ( 1787/8 ), הנהיג רפורמות בבחי־הסוהר וטיפל 
במתן זכויות אזרחיות לפדוטסטאנטים. בראשית המהפכה 
x\ הצרפתית דגל במלוכה חוקתית, וכשהועמד לואי ^ ז 
לדין, היה אחד משלושת פרקליטיו. בעת המרור הוצא 

להורג בגיליוטינה. 



581 


מלזרב, כרטיין גיוס דה — מלדז־בשול 


582 


ב 1788 הקדיש מ׳ מזמנו לבעיית היהודים, וביקש לפתרה 
ברוח ההשכלה ע״י "תיקון מידותיהם" וביטול זכויותיהם 
לאוטונומיה. לשם־כך קיים קשרים עם סניגוריהם ונפגש 
עם נציגיהם. ב 1791 יזם מ' זימון ועדה של יהודים, שתמליץ 
על דרכים לשיפור מצב אחיהם, אך דבר לא יצא מכד. 
ז. שייקובסקי, משלחותיהם של יהודי בורדו אל ועדת ם' 
( 1788 ) ואל האסיפה הלאומית ( 1799 ) (ציון, י״ח). תשי״ג! 

א. הרצברג, ההשכלה הצרפתית והיהודים(ר׳ מפתח), ת ש ל" א: 

, £5 חז^ 5011 * 1 > 61 141910111 .? 

. 1961 

מלח, מלחים, תרכובות כימיות הנוצרות כאשר אחד, 
או אחדים, מאטומי המימן של חומצה (ע״ע חמצות) 

מותמר גקטיון אחד או יותר של בסיס (ע״ע). מ" הם תר¬ 
כובות פולאריות והקשר הכימי המאגד אותם הוא הקשר 
האלקטרו-ואלנטי (ע״ע כימיה, עם׳ 745 ). מאחר שהגדרת 
ד>מ" תלויה בהגדרת החומצות והבסיסים, קיימת הגדרה 
מורחבת־יותר של המושג מ׳(ר׳ להלן). בד״כ מתפרקים מ" 
בתמיסה מימית ליונים (ע״ע) המרכיבים אותם, ולכן מולי¬ 
כות תמיסותיהם חשמל. כן קיימת הולכה חשמלית בפד 
מותכים. 

מיון ה מ". ניתן לסווג מ" בשתי שיטות• שיטה אחת 
מחלקת אותם לם" ניטראליים־סתמיים, מ" חומציים ומ" 
בסיסיים, לפי מספר יוני המימן של החומצה או מספר יוני 
ההידרוכסיל של הבסיס שנותרו. לדוגמה: 
מ״ סתמיים: 301 א, 3 ס 0 * 3 א, 04 ? 3 3 א; 
מ" חומציים: 3 ס 0 א 3 א, 04 ? 3112 א׳ 04 ? 11 * 3 או 
מ״ בסיסיים: 01 ( 011 )?*£. 

ההבדל בין הקבוצות השונות בחלוקה זו נובע מההבדל 
בצורת־קבלתם של תוצרי־היוניזאציה׳שלהם, במ" פשוטים 
מתפרק ד,מ׳ לשני יונים בלבד, בפד כפולים מתקבלים לפ¬ 
חות 3 יונים, ואילו בנד הקומפלקסיים — מתפרק המ׳ באופן 
שאחד היונים שלו הוא יון קומפלקסי(ע״ע כימיה, עם׳ 749 ) 
השומר על מבנהו. 

קבלת מ ״. מ״ מתקבלים בדרכים הבאות: 

1 ) תגובה בין יס 1 ז־ות: * 2001 <—* 120+01 

2 ) המסת מתכת בחומצה: * 211504+11 י- 50 4 *א+ 20 * 

3 ) תגובה בין חומר חומצי לבין חומר בסיסי: 

א. חומצה ובסיס: 0 * 301+11 א<- 3011 א+ 1101 * 

ב. אנהידריד-החומצה ובסיס: 

0 * 11 + 50 4 * 3 א<— 3011 א 2 + 50 3 ! 

ג. אנהידריד-הבסיס וחומצה: 

0 * 0350 4 +11 <— 504 * 1030+11 

ד. אנהידריד-החומצה ואנהידריד-הבסיס: 

0 4 ז 830 <־־ 830 + 010 3 ז 

4 ) תגובה בין מ׳ של חומצה נדיפה עם חומצה פחות־נדיפה: 

21101 + 504 * 3 א<- 50 4 *א + 301 א 12 

5 ) תגובה בין כר מסים עם בסיס לקבלת מ׳ פחות-מסים: 


3011 א 2 + (וד,מ׳ שוקע) * 0300 <—*(אס) 03 +* 00 * 3 א < 

6 ) תגובה בין מ׳ מסים עם חומצה לקבלת מ׳ פחות-מסיס: 
21101 + (והם , שוקע) 8350 4 <- 804 * 83012+11 ! 

7 ) תגובה בין שני כד הגורמת להיווצרות שני כד חדשים 
והמבוססת על הבדלי מסיסות: 
* 0 א£+ 301 א<- £01 +, 0 א 3 א. 

מדוגמה ( 1 ) ומדוגמה ( 3 ד) ברור שאין הגדרת מ , 
מצטמצמת לתרכובות המתקבלות מדחיית יוני מימן או 
הידרוכסיל בלבד! ואמנם, לסי ההגדרה המורחבת של חומ¬ 
צות ובסיסים — מ׳ הוא כל חומר המתקבל מהתחברותם של 
חומצה ובסיס, לפי הגדרתם המורחבת (דוגמות: ע״ע 
חמצות, עם׳ 590 ! כימיה, עבר 750 ). 

מסיסות מ" תלויה בטמפרטורה ובמכפלת המסיסות של 
היונים המרכיבים אותם (ע״ע תמסות). למ" חשיבות רבה 
בתזונת בע״ח, משש שהיונים המרכיבים אותם הם בין 
הגורמים המכריעים בקביעת הלחץ האוסמוטי התקין בגוף 
ובפעילותם התקינה של רקמות (ע״ע נוזלי־הגוף באדם). 

עז. ש. — מג. ר. 

מלח־בישול, השם המקובל לכלוריד־הנתרן 301 א. שמות 
מקובלים נוספים: כר־שולחן, מ׳-ים ום׳ רגיל. מ״ב הוא 
חומר גבישי! גבישיו קובייתיים, שקופים כשהם גדולים, וב¬ 
עלי צבע לבן כשהם בצורת אבקה. נקודת-התכה ס״ 801 , 
מתחיל להתאדות בטמפרטורה קצת יותר־גבוהה ורותח 
ב 0 ס 1413 . מסיסותו במים אינה משתנה הרבה עם הטמפר¬ 
טורה. 100 מ״ל מים ממיסים בס״ס 35.7 גר׳ מ״ב וב 0 ״ 100 — 
39.12 גר׳ מ״ב. תהליך התמוססותו אנדויתרמי! 36 גר׳ מ״ב 
המומסים ב 100 גר׳ מים (ב ס 0 ) מורידים את הטמפרטורה 
לס׳־ס!- ותערובת של 33 גר׳ מ״ב ו 100 גר׳ קרח כתוש 
מגיעה לטמפרטורה של 0 ״ 21.3 -, עובדה המנוצלת להכנת 
תערובות־קור. הורדה זו של גקודת-הקיפאון מנוצלת גם 
לפינוי כבישים ומסילות־ברזל ע״י פיזור מ״ב להמסה שלג 
וקרח. מ״ב לשימוש יום־יומי ותעשייתי מכיל, בנוסף לכלו- 
ריד-הגתרן, גם מלחים אחרים שנלווים אליו תוך כדי הפקתו, 
בעיקר כלורידי סידן ומגנזיש וגפרותיהם, הגורמים להיגרו- 
סקופיוח (ספיחת מש מהאוויר). משש-כך גוהגש להוסיף 
למ״שולחן כ 1% סיליקאט-הסידן או קרבונט-המגנזיום, ה¬ 
מונעים את הידבקות גרגירי-הפד. 

מ״ב נמצא בצורה נקיה בטבע כמיגראל־האליט. אולם 
תב מה״ב בעולם נמצא בימים ובאגמים מלוחים. מ״ב מוצק 
נוצר בעיקר ע״י התבדפותם של מי האוקיאנש, במפרצים 
בעלי קשר רופף עם הים הפתוח (תנאים לגונריים), או 
באגמים בקרבת חוף־הים, שאליהם מגיעים מי-האוקיאנש 
בעקבות גאות או סערות (כגון אלה שלאורך חוף הים האדום 
של אריתריאד,), או ע״י חלחול תת-קרקעי (כגון באגם־ 
המלח של לרנקה בקפריסין). מירבצים גדולים מסוג זה 
ידועים מן ה_קמבריון של המפרץ הפרסי, מן הפרמיון של 
גרמניה הצפונית ומן הטריאם של איזור מפרץ־מבסיקו. 
השקעתו של מ״ב ממי-הים מתחילה כשהמים מגיעים בדית- 
נדפותם לנפח של 9.5% מנפחם המקורי. בשלב זה משקלם 
הסגולי של מי-הים הוא 1.21 . 

מ״ב הוא חומר פלאסטי, המסוגל לזרש בהשפעת לחצים 
וטמפרטורות. מרבצי מ״ב, הנמצאים בעומק, עולים לעיתים 
כלפי מעלה בהשפעת לחץ הסלעים שמעליהם וחוצים אח 
שכבות־הכיסוי. כך נוצרות כיפות־המ/ המהוות לעיתים מלכו־ 



583 


מלח־כשול 


584 



נבישי ם 5 ח בהר־םד 1 ם 


דות למאגרי־נפט. באיראן ידועים אף קרחוני־מ/ שזרמו על 
פני השטח. תמיסות מ״ב מלוות לעתים קרובות ?!רבצי-נפט 
ונוצרות בעיקר באגמים מדבריים חסרי־מוצא. הידועים באג¬ 
מים אלה הם ים־המלח ואגם-המלח הגדול במדינת יומה, אה״ב. 

מ״ב מופיע בישראל בעיקר באיזור סדום! חלקו מומם 
במי ים-המלח, המכילים 12 ביליון טון כלוריד-הנתרן. כמר 
יות הרבה יותר־גדולזת נמצאות מתחת לאגן הדרומי של 
ים־המלח בצורת שכבות־סלע, המגיעות לעובי של למעלה 
מ 3,000 מ׳. שכבות אלה הושקעו בזרוע צרה של הים התי¬ 
כון בפליוקן המאוחר ובסליסטוקן הקדום. חלק קטן מם׳ 
זה נלחץ בןליסטוקן המאוחר אל פני השטח ויצר את קיר- 
ד,מ׳ של הר־סדום. 

הפקה. בימים קדומים הופק מ״ב רק ע״י אידוי מי-ים, 
השיטה הזולה והנפוצה־ביותר עד ימינו. כיום מפיקים אותו 
ב 2 שיטות: ( 1 ) כריה תת־קרקעית. או תחת כיפת־השמים, 
של מ״ב מוצק. הבדיה התת־קרקעית געשית באולמות גדו¬ 
לים, שאינם זקוקים לתמוכות, משום שזרימת ד.מ׳ סותמת 
את הסדקים וגורמת לאטימות הקידוח. מכרות-מ׳ תת- 
קרקעיים הם איפוא יבשים לרוב, והם מנוצלים לעתים, 
אחרי גמר עבודת-הכריה, כמחסנים חח־קרקעיים, בעיקר 
לאגירת נפט ומוצריו. במכרות־ם׳ כאלה בוצעו גם פיצוצים 
אטומיים נסיוניים באה״ב. ( 2 ) ייבוש מי-ים או תמיסות־מ' 
טבעיות ומלאכותיות אחרות. תמיסות־מ׳ מלאכותיות נוצרות 
ע״י הזרמת מים לתה־ קידוחים המגיעים עד לשכבה של 
מידבצי מ׳ יבש. אידוי המים געשה בעזרת השמש, בארצות 
חמות — כגון בישראל, ואילו בארצות שאינן ברוכות־שמש 
מאדים את המים ע״י חימום מלאכותי ולעתים ע״י שילוב 



םכרה־סלח: הטרדת וזננישים לטי נ!ד 5 ם 


של חימום וואקום. הרחקת מ" אחדים מתבצעת ע״י תוספת 
חומרים המשקיעים אותם, וכן ע״י גיבושים חוזרים של 
תםיםת-המ׳. לאחר שהושגה דרגת-הניקיון הדרושה, טוחנים 
את מה״ב לגודל הרצוי (מ׳ גס, מ׳-שולחן וכד׳) ומוסיפים 
לו תוספות רצויות. 


80 * 2 50 4 <א +, 850 88 


+ 8,30, 


, 00 .* . 001 •"<— ־ 0 * 
ד €1 + א 8 
. נ 800 פא 


איקסרוליזה / 8 * מ״ 3 
מותר 

תחליב 1 ייעוד ס ודת זע , /!) 


שימושים. שימושו העתיק והידוע ביותר של מ״ב 
הוא כתוספת למזון (ר׳ להלן). מ״ב מספק לגוף שני יונים, 
נתרן וכלור, החשובים־ביותר לפעילותו התקינה (ע״ע: 
דם, עמ׳ 701 ; מלחית, חמצה* נוזלי-הגוף באדם). הש¬ 
תנות ריכוזו של יון־הגתרן בין תוך־התא החי לבין סבי¬ 
בתו משפיעה על פעילותו (ע״ע עצבים). רוב מה״ב מנוצל 
בתעשיה, כחומר-מוצא לתרכובות המכילות כלור וגתרן 
(ע׳ ערכיהם, ור׳ להלן). שימושים אחרים: בתעשיות מזון 
(ע״ע, עם׳ 902 ) ובתעשיות של סבון, עורות, זכוכית וצבעים. 
תמיסת מ״ב משמשת כמעביר־חום במערכות־קירור. במצרים 
העתיקה השתמשו במ״ב בתהליך החניטה. 



הטהת 0 ?ח ע״י יגיש טייים (דרום־סטרס 


חלוקה אפיינית של השימוש במלח-בישול 


41.0% 

יצור כלור 

18.4% 

יצור נתר־מאכל וסודה 

13.0% 

פינוי דרכים 

6.3% 

יצור כימיקלים 

1.3% 

תעשיית נייר וצביעה 

2.0% 

תעשיה כבדה 

2.8% 

מלח־שולחן 

3.7% 

תעשיות מזק ושימורים 

4.3% 

מזון לנע״ח 

7 . 2 % 

שונות 


תפוקת פדב בעולם ( 1970 ) היא 134 מיליון טון(וע״ע 
בצר [כרך-מילואים], טבלה). 

הוספת מ״ב למזון התחייבה כאשר עבר האדם מחיי ציד 
ונוודות לתרבות חקלאית. האדם הקדמון נהג לאכול בשר 
חי או צלוי בחלקו. בשר זה הכיל את כל המלחים הדרושים 
ולא נדרשה תוספת מ״ב, מצב הקיים עד היום באזורים 
מסויימים במרכז-אפדיקה. לעומת־זאת, דגנים ומזונות צמ¬ 
חיים אחרים מכילים — יחסית — יותר אשלגן מנתח (ע״ע 
אפר), ולכן תזונה המבוססת עליהם מעונה תוספת מ״ב; כן 
נדרשת תוספת זו כאשר ניזונים מבשר מבושל או צלוי 
היטב. מכאן מובן מדוע קשור השימוש במ׳> בכל התרבויות, 
בהתחלת עבודת־האדמה. ״ " 









585 


מלדו״בשול — מלחית, חמצה 


586 


המ׳ בתרבות, בדת ובפולקלור. גילויי הנד 
וניצולו לצורכי הכנת המזון ושימורו היו *יעד חשוב בהת¬ 
פתחות הציוויליזציה. גילד זה נעשה בתקופה קדומה-יחסית 
(כנראה, בעת המעבר מחיי רועים נוודים לחקלאות), אך 
עמים פרימיטיוויים אחדים, כגון הילידים באוסטרליה, לא 
הגיעו אליו. הבדוים בחצרמוות אינם נזקקים למ׳ אף בימינו. 
חשיבות הנד. תכונותיו הכעין־רפואיות, וכן טעמו המיוחד, 
הועידו לו מקום נכבד בדתות, במנהגים ובאמונות. 

הרומאים נהגו לפזר 53153 013 ת! (גרעיבי-כוסמת מעור¬ 
בים בנד) על הבהמות שעמדו להקריבן! גרעינים דומים 
הוקרבו לאלילי-הבית ( 05 ־ £31 ). המ׳ שימש בטקסי-היטהרות 
ואף לכישוף־אהבה. לשיא-חשיבותו הגיע הם׳ בדת הקדומה 
של אמריקה התיכונה: שם עבדו לאלת-נד מיוחדת, ויסטו- 
סיאואטל ( £1111x100111031:1 [ע״ע זהב, עם׳ 619 ]). בלאום 
ובסיאם נוהגות נשים אחרי לידה לרחוץ במ ׳ ומים, לפי שחט׳ 
ישבו כדי להסיר כישוף. בארצות גרמניות מניחים מ׳ לצידם 
של תינוקות, כדי להגן עליהם מפני מזיקים (השר יחז׳ טז, 
ד). במרוקו מניחים מ' בגדיש-החיטים כהגנה מפני "זנון" 
(שדים ורוחות) ומפזרים אותו על הריחיים קודם לטחינה. 

בשל חשיבותו היתרה של חמ׳ נטו להחיל עליו איסורי 
"סבו" (ע״ע). אבלים בהודו ובמקומות אחרים אינם טועמים 
מ׳. כוהנים ורופאים נמנעו מאכילתו במצרים הקדומה, בא¬ 
מריקה התיכונה והדרומית. האינדיאנים בני שבט יוצ׳י 
בקאליסורניה היו מצווים על התאפקות והתנזרות מג׳ בעת 
חגיגות־הביפורים שלהם. האינו (ע״ע) אינם משתמשים בנד 
להכנת הסעודה ב״חג-הדוב". 

סעודה בצוותא וההנאה המשותפת מהם/ כאחד המר¬ 
כיבים העיקריים של הסעודה, נחשבו במקומות רבים לעיר- 
בון של ידידות ונאמנות (ר׳ עז׳ ד, יד! והשר "ברית-מ׳" 
במקרא). כתובת בבלית מספרת על "אלה שטעמו את ד.מ׳ 
של שבט בני-יכין", והכוונה לבעלי-בריתו של השבט. הער¬ 
בים מכריזים באזני ידידיהם: "יש מ' בינינו" ואילו הפרסים 
מכנים אנשים לא-נאמנים "חסרי נאמנות למ ׳ ". הגשת מ׳ 
ולחם לאורחים במקומות רבים (גם בשערי-ירושלים) היא 
סימן לקבלת-פנים ידידותית! מ׳ ולחם במובן זה נזכרו כבי 
ע״י בבריוס (ע״ע) היתני. ביתן הקלאסית "מ׳ ושולחן" או 
"מ׳ וברית" היו כינויים לידידות ושימשו אף בשבועות. 
הגרמנים הקדומים נהגו להטביל אצבעם במ ׳ בעת שבועה. 
בציורו של לאונרדו דה וינצ׳י (ע״ע) "הסעודה האחרונה" 
מזוהה יהודה איש-קריות ע״ם הממלחה ההפוכה שלפניו. — 
וע״ע לחם, ענד 607 . 

חשיבותו של הם׳ בכלכלה באה לביטוי ב״מענק-ד״מ , ״ — 
תוטמ 5313 — שניתן לחיילים ברומא! בתקופת-הקיסרות 
ניתנה במקומו משכורת, אך הכינוי נשאר בעינו(מכאן השם 
הנפוץ למשכורת בשפות אירופיות, כגיו $31317 באנגלית). 
אחת הדרכים העתיקות והחשובות באיטליה הייתה 713 \ 
53131-13 , שבח הובל הנד. ד>מ׳ היה גם מקור-הכנסה חשוב 
לשליטים: זכור מ 0 -המ׳ שהטיל תלמי פילאדלפום (מאה 3 
לפסה״נ) ושנגבה גם בא״י, או ה״גבל" (ע״ע) בצרפת. 

בשל טעמו המיוחד, שימש הנד מקור לכינויים ולמיס־ 
רות: $315115 בתמית היה כינת לאדם פיקח ("ממולח"). 
במתי (/י, 13 ) נקראים הנוהים אחרי ישו "מ׳-הארץ" ומכאן 
כינוים של בני-עליה באנגלית: 11 * £31 1:116 0£ 5311 . האמירה 
הרווחת בלאמינית: $311$ סת 3 ־ #1 !מבוס ("עם גרגיר מ׳") 


באה בלאטינית הקלאסית (אצל פליניום הקשיש) כפשוטה 
ולא במובנה הנוכחי ("בקורטוב הסתייגות", "שלא ברצינות 
גמורה"). 

■ 1 ( 1 ( 5 : 111 :: , 0:11111:1111 1 ה 50 , 51111 005 .ת 16166 .י: 80 .[ , 1 * 1 

! 1875 , 1 ( 1 ( 1111 ( 541111:111 ( 111 1£ ! 10410 > 81 111111 1)0111( 01x1 

! 1919 101111/11 ( 111 ■ 136110, 041 $012, 1)1)1 4(011X1 ,ז\ 

. 1961 ,( ¥11111:101 11 ה 01 ה £10 הו 1 ( 5:011 0 , 5011 ,פ 111 ן>ת*א .ן 

ש. שב. 

הנד נזכר לראשונה במקרא אצל אשת לוט (ע״ע), 
שהיתה ל״נציב-מלח" כאשר הביטה לאחוריה לאחר מהפכת 
סדום וערי כיכר-ים-הנד. למ׳ סמלים אחדים: מקום זרוע מ׳ 
("מלחה"— ירמ׳ יז, ו, ועוד) הריהו שומם ומקולל (דוד כט, 
כב! שום׳ ס, מה! יחז׳ מז, יא! איוב לס, ו! ועוד), אך 
לעומת-זאת ריפא אלישע את מי יריחו הרעים ע״י מ׳(מל״ב 
ב, יט—כב). כוחו המשמר של הכד מתבטא גם במונח 
המקראי "ברית־מ׳" המציין ברית העומדת לעולם (בס׳ יח, 
יט! דהי״ב יג, די), וכסמל לברית כזו בין ישראל לאלוהיו 
יש להבין גם את מצות-התורה: "על כל ין רבנו תקריב מ" 
(ויק׳ ב, יג! והשר יחד מג, כד). הם׳ נמנה בין המיצרכים 
שציווה כורש, ואחריו ארתחשסתא, לתת בשביל עבודת- 
המקדש (עזרא ו, ט! ז, כב), וגם אנטיוכוס עשה כן (קדה״י 
י״ב, 140 ). מלבד מ׳-ה?ןרבנות השתמשו ב״נד סדומית" בין 
סממני-הקטורת (כר׳ ר, ע״א). מ׳ זה שימש גם ככד שולחני 
רגיל, ומשום שנחשב כמסוכן לעינים, התקינו חז״ל נטילת- 
ידים לאחר הסעודה ("מים אחרונים"! חול׳ ק״ה, ע״ב). 
מנהג הוא לטבול את פרוסת "המוציא" בם׳ (שו״ע או״ח, 
קס״ז, ה׳), ובליל־פסח טובלים גם את הכרפס והביצה 
במי-נד. עיקר מקומו של הנד בהלכה כיום הוא בהכשרת 
הבשר: פיזור מ׳ על הבשר והשהייתו כך זמן מסתים לפני 
הבישול נוטלת מן הבשר איסור דם (ע״ע, ענד 725 ) שבו. 
המליחה נמנית במשנה (שבת ד, ב׳) בין ל״ט "אבות־מלא- 
כות" האסורות בשבת, ועל פרטיה נחלקו אמוראים בתלמוד 
שם (ע״ה, ע״ב). "פת בט׳" הוא הכינוי הרגיל לסעודה דלה 
ומינימלית (אבות ר.ד׳! ברב׳ ב׳, ע״ב). הנד אינו מזין את 
הגוף, והוא "מין קללה" (ירר עיר׳ ג/ א׳), "רובו קשה", אך 
"מעוטו יפה"(ברכ׳ ל״ד, ע״א), ואף מבטיח את בריאות-הגוף 
(שם מ׳, ע״א! ור׳ ב״ק צ״ב, ע״ב), ו״אי אפשר לעולם 
לחיות בלי מ׳"(ירד הוו", ג׳). חז״ל הבחינו, להלכות שונות, 
בין מ׳ סדומי, הבא מים־הם/ לבין מ׳ גושי הנחצב מסלעים 
(ביצה ל״ט, ע״א! ור׳ "ערוך השלם", ע׳ אסתרוקנית). 

. 0 0£ '<־ 6611101 ? ם 1 5016165 1511 ׳״ 0 |) 5012 005 ,¥! 06 ^ 1 . 1 

. 1935 ,("!*־א 

מ. 

מלח י ת, חמצן! ( 1 > 01 .^ 10 ־ 0011101 ־ 011 ׳<]£), היא תמיסתו 
המימית של הגאז מימן־כלורי (מ״כ), 901 . ח״מ 
נקיה היא חסרת־צבע, ואילו לח״מ מכנית, הקרויה גם 
חומצה מוריאטית ( 0101 .^ 131:10 ־ 1111 * 1 ) צבע צהוב, הנגרם ע״י 
עקבות בתל. ח״מ מצויה במיצי-הקיבה, וחשיבותה לעיכול 
רבה. עודף ח״ם בקיבה עלול לגרום לכיב. 

הגאז מ״כ נתגלה ע״י באזיליוס ואלנטיניום במאה ה 15 . 

את הרכבו הכימי בירר דיף (ע״ע) בשנת 1810 . — משקלו 
המולקולארי — 36.46 , הוא חסר-צבע, רעיל ובעל ריח חתף. 
צפיפותו 1.639 ג׳/ל׳ (בלחץ אטמוספירי, ס׳יס)! רותח ב־ 
0 * 84.9 -, וקופא בב> ־ 114.8 -. הטמפרטורה הקריטית של 
הגאז היא 0 * 51.3 והלחץ הקריטי הוא 90 אטמוספירות. מ״כ 



587 


מלחיוו, חמצה — מלחמה, הגדרות 


588 


מסים מאוד במים ( 477 נפחים גאז בנפח אחד של מים 
בנ> ס 20 ). תמיסותיו המרוכזות מעשנות. הוא יתר עם מים 
תערובת אזאוטאפית (בעלת נקודת־רתיחה קבועה), הרד 
תחת בס ס 110 בלחץ אטמוספירי ומכילה 20.221% מ״כ. 
תכונה זו חשובה להכנת תמיסות בעלות ריכוזים רצויים 
של ח״מ. ח״מ מרוכזת היא בעלת ריכוז של 38% מ״כ (או 
א 12 ), ומשקלה הסגולי 1.19 . 

ח״מ היא חומצה חזקה ועוברת דיסוציאציה כמעט מל¬ 
אה: ־ 01 + * 11 3 0 <- 0 * 11 + 1101 . מלחיה הם הכלורידים, 
בעלי האביון ־ 01 . רוב הכלורידים מסיסים במים (פרט 
לכלורידי כסף, כספית חד־ערכית ונחושת חד־ערכית). ח״מ 
מתקבלת בשלוש דרכים עיקריות: 

א. כתוצר־לוואי בכלואנציה של פחמימנים אליפאטיים 
ואאמאטיים. ראקציה טיפוסית היא הכנת כלואבנזן: 

1101 + 01 ־ 11 * 0 <־ , 01 + . מ . 0 י 

כלוא<ןנןן כלור ןנזן 

בתהליכים אלה נדרש ציוד מיוחד בשל החום הרב המש¬ 
תחרר. 

ב. מ״כ מופק במעבדה ובתעשיה ע״י פעולת חומצה 
גפרתית על מלח־בשול (ע״ע). לתהליך זה שני שלבים: 

3950 4 א + 1101 — 112504 + 301 א ( 1 
50 4 * 3 א + 1101 +־ ,. 31150 א + 301 א ( 2 
התהליך הראשון, שבו נוצרים ח״מ ונתרן דו־גפרתי, מתרחש 
בטמפרטורות נמוכות־יחסית. השלב השני, שבו נוצרים מ״כ 
ונתרן {פרתי, חל בטמפרטורות מעל ל 0 ״ 500 . לשם ייצור 
תעשייתי מערבים מלח-בישול עם חומצה גפרתית מרוכזת 
בכבשן! התערובת מחוממת לס״ 830 — 800 • נפלט מ״כ׳ 
והוא עובר קיתר וערבוב במים. הניצולת בשיטת-הפקה זו 
היא 98% . ראקציה זו נוצלה גם בתהליך לבלן(ע״ע) להסקת 
סודה, שבו נוצרת ח״מ כתוצר-לוואי. 

ג. מימן וכלור אינם מגיבים בחושך. חשיפת התערובת 
לאור, או הימומה לס״ 250 , מביאים לךאקציה אכםוו)רמית: 

030 .>! 22 + 1101 <- 012 2 /< + 1/2112 
הראקציר, מזורזת ע״י לחות, ומבוצעת במבער עמיד לקורו־ 
זיה. לרוב מכניסים עודף קטן של מימן לתעתבת הךאקציה. 
תהליך דומה להאקציה הישירה הוא שריפת כלור ב$תאן: 

*סס + 41101 <- (אוויר) *ס + 0114 + * 201 

השיטה העיקרית להפקת ח״מ היא כלורינציה של פח¬ 
מימנים (שיטה א׳). בשנים 1963 — 1965 הפיקו בשיטה זו 
78% מהחה״ט בעולם. בשיטת מלת־הבישול — הומצה גם- 
דתית (שיטה ב׳) הופקו 11% , וכמות דומה הופקה ע״י 
תגובת מימן וכלור (שיטה ג׳). 

תפוקת ח״מ נמוכה בהרבה מזו של חומצה גפרתית 
וחומצה חנקתית. הכמות הגדולה-ביותר של ח״מ מופקת 
באה״ב. בשנת 1950 הופקו בה 618,000 טון ח״מ, וב 1969 — 
1,848,000 טון (החישוב לפי 100% ת״מ). בשנים 8 — 1963 
היה שיעור-הגידול בתפוקת ח״מ 10.5% לשנה. שאר המדי¬ 
נות העיקריות המייצרות ח״מ הן: גרמניה המערבית 
( 247,000 טון ב 1960 ), יאפאן ( 134,000 טון), צרפת ( 97,000 
טון), גרמניה המזרחית ( 84,000 טון), איטליה ( 70,000 טון). 
בריטניה ( 50,000 טון), קאנאדה ( 22x100 טון)׳ ארצות דרום- 
אמריקה ( 12,000 טון). 

שימושים. יתרונות הח״מ על־פני החומצות הספרתית 
והחנקתית הם — נדיפות, העדר כושר־חימצון, חומציות 


גבוהה ליחידת-משקל וקלות סתירה. חסרונותיה העיקריים 
— מחירה וכושרה לתקוף במהירות את רוב המתכות. 

כמות החומצה הגדולה-ביותר (כ 30% מכלל החה״מ 
המופקת) נצרכת בקידוחי גפט. החה״ם משפרת את תפוקת 
הבארות ע״י הגברת החדירות של שכבות־הסלע. החה״מ ממי¬ 
סה חלקים מאבן־הגיר הזדולומיס, שבהן. לרוב, מצד הנפט. 
החומצה עלולה לפגוע גם בציוד המתכתי, ולפיכך מש¬ 
תמשים בחומרי-מגן (אינהיביטורים) המונעים 98 — 99% 
מהנזק האפשרי. שימושיה האחרים של החה״ם — בתעשיה 
הכימית: ייצור־כלורידים, סתירת־בסיסים ושימוש כראגנט- 
מעבדה ( 23% )! בייצור מתכות: שיסור וריכוז עפרות, בעי¬ 
קר של בדיל ושנטל ( 13% )! בתעשית־מזון, כולל ייצור 
מונוסודיום־גלוטאמט והידרוליזאט-עמילן ( 13% ). לאחרונה 
ג.ךלות כמויות החה״ם המשמשות לניקד פני־השטח של 
פלדה. 

מ״כ משמש לייצור אתיל־כלוריד וףניל־כלוריד (חומר- 
מוצא חשוב בתעשיית הפלאסטיקה), לכארינציה של גומי, 
וכן בראקציות אורגאניות של איזומריזציה, פולימריזציה 
ואלקילאציה. הוא מופק בכמויות של 250,000 טון לשנה. 

גי. אג. 

מלחמה, הרד היא "סכסוך מזדן בין יחידות מדיניות", 
לדעת ההוגה ר. ארון (ר׳ ביבל׳), או "...סכסוך בין 
קבוצות מדיניות, בייחוד מדינות ריבוניות, שבו נוטלים חלק 
כוחות מזוינים בעלי גודל ניכר למשך זמן ניכר", לפי ק. 
רייט 10 * 8 ״^ . 0 [ר׳ ביבל׳]). 

הגדרות, עם' 588 ! סוגי הנד, עט׳ 589 ! הם׳ הגרעינית, 

עט׳ 591 ! מדיניות ונד, עט׳ 593 ! שורשי הנד, עט' 594 ! 

מ׳ טכנולוגיה ומדע, עט׳ 599 ! מלחמת־יבשה, עט׳ 601 ! 

מלחמת־ים, עט׳ 612 ! מלחטת־אוויר, עט׳ 620 ! התגוננות 

אזרחית (הג״א). עט׳ 627 ! מ' כימית וביולוגית, עט׳ 630 ! 

דיני ט׳, עט׳ 634 ! כלכלה, עט׳ 640 ! מ׳ ביהדות, עם״ 641 . 

מהגדרות אלה עולה: ( 1 ) המ ׳ היא סכסוך הנבדל מסכ¬ 
סוכים אחרים (כלכליים, אידיאולוגיים, תעמולתיים׳ מדיניים 
ועוד) בהיותה כרוכה באלימות. בהעדר אאמות, נקראים 
הסכסוכים מ׳ קרה, ואילו הם , היא חמה וכרוכה בקטל 
ובהרס. — השימוש במושג מ׳ אוח גם בצורה ^טאפורית: 
מלחמת־תרבות, מלחמת־דורות, מלחמת־לשונות, מ' נגד 
עוני, וכד׳; ( 2 ) הסכסוך הוא בעל הקף ומשך ניכאם, 
להוציא תגתת־גבול! ( 3 ) הסכסוך הוא בין גופים הטוע¬ 
נים שהם ישויות ריבוניות. מכאן שהתמודדות בין מורדים 
לשלטון אינה מ׳, כל עוד לא קיבלו המורדים מעמד מאני. 
במקביל קיימת ההבחנה בין מ׳ בין מדינות לכד פנימית, או 
מלחמת־אזרחים, 

ההגדרות המסורתיות בעקבות ה. גאטיום (ע״ע) ביקשו 
לקיים הבחנה משפטית בין מ׳ לשלום, שעיקרה: קיום מצב 
של שלום, שבו היחסים בעיקרם אינם אלימים, ומצב של מ׳, 
שצביונו מוכתב ע״י אלימות, אפילו אין זו רצופה. אצל 
הובס (ע״ע), בדומה לגאטיוס, "המ ׳ אין כל עיקרה קלב 
או לחימה! עיקרה — פרק-זמן שבו נודע במידה סספקת 
רצונם של בני־אדם לאב אבם ע״י קלב". מצב־המ׳ מתחיל 
בפעולה משפטית (אולטימאטום או הכרזת־מ׳) ונגמר בהס־ 
כם־שלום. שביתת־נשק היא הפוגה בפעולות־האיבה, בהס¬ 
כמת הצדדים (ור׳ להלן, אני־פד). 

ההגדרה המשפטית הנ״ל מתירה לכנות פעולות-אלימות 
נרחבות, שבמכוון לא החלו בהכרזת־מ׳ פורמאלית, בשם 



589 


מלחמה, סוגי הם׳ 


590 


"אינציךנט" או פעולת משטרתית (כך נקראו, למשל׳ סער 
לות יאפאן במאנצ׳וריה, ומהלכי איטליה באתיופיה), כדי 
לחמוק מהתערבות מוסדות בידלאומיים. היום נהוג להתחיל 
מ׳ ללא הכרזה פורמאלית, אלא בעצם הפעילות האלימה. 
יש לכך משמעות חיונית בפד גרעינית, שלפי ההנחה עלולה 
להתחיל בעצם הנחתת טילים. זאת ועוד, מ׳ שהחלה בהכרזה 
הרי פרצה, אך מ׳ עשויה גם להתפתח, 
בתהליך הידרדרות, כמלחמת־רטנאם. 
עובדות אלה פוגעות בשימושיותה של 
ההגדרה המשפטית. 

החלוקה המשפטנית בין שלום לס׳ 
היא חלוקה מבתרת (דיכוטומית), אך 
דומה שההבחנה בין שלום למ׳ עולה 
מתוך רצף המתמשך מקוטבו האחד — 
יחסי שלום, ידידות ושיתוף בין מדינות 
("שלום־אמת"), דרך "שלום שלילי" 
(מתיחות ללא אלימות), לאלימות ספו־ 
ראדית׳ ועד לאלימות רצופה, היא הכד 
— בקוטב המנוגד. 

שלילת ה מ׳. מההגדרה המשפטית 
של הנד משתמע, שנודע לה מעמד מוכר 
בחוק, ומכאן גם משתמעת הכרה בסטא¬ 
טוס של הלוחמים וקביעת כללים לגבי 
היחס בינם לבין עצמם ולגבי מדינות ניטראליות. בתקופה 
החדשה נעשו מאמצים לקבוע כללים לנד ולניהולה, כדי להג¬ 
ביל את אימתה, ולשם־כך נתכנסו ועידות בין־לאומיות שונות 
(ר׳ להלן, דיוני מ׳ 1 וע״ע פרוק נשק). במאה ה 20 התפתחה 
המגמה לסלק את הנד מהיחסים הבין־לאומיים: באמנת חבר־ 
הלאפים (ע״ע), ובהסכם קלוג־בריאן (ע״ע בריאן) מ 1928 , 
ואח״ב במגילת האמות המאחדות (ע״ע). ע״פ מגילת־האו״ם, 
מורשות המדינות להילחם רק להגנה עצמית, פרטית או 
קולקטיווית, ולפי הרשאה מטעם האו״ם. בכך נשתנה מעמד 
הצדדים הלוחמים, שמבחינה חוקית הפך אחד מהם לתוקפן 
והשני למתגונן. מעמד הניטראליות בסכסוכים בידלאומיים 
בטל לגמרי, כיום מוענקת ההכרה בחוקיותה של פעולה 
מלחמתית רק לעומד בפני תוקפנות, אך בהגדרה מהי תו¬ 
קפנות טמון סלע־מתלוקת חמור. חיוב פעולה מלחמתית של 
צד אחד כצעד חוקי, לאור תוכנה ומטרחה, חוזר בהיסטוריה 
בצורות שתות ובכינויים שונים: "מלחמת-מצןה", "מ' צר 
דקת", "מ׳ מהפכנית" ו״מ׳ לשחרור לאומי". 

סוגי הנד. בעבר היתד. הנד אחידה, מבחינת כליה, 

•• ■וי 

ובד״כ גם מבחינת עוצמתה, אפילו נתפצלה לפעולות בי¬ 
בשה, בים ובאוויר. לאחרונה נתגוונו הנד׳ בהתאם לנשק 
המופעל ולמידת-האינטנסיוויות בשימושו. קראו לכך: הפו־ 
לימורפיזם של הנד, או הספקטרום של המאבק המזוין. מצו¬ 
יות כיש שלוש אפשרויות עיקריות (המנויות בסדר יורד 
מבחינת עוצמתה של האלימות): (א) מ׳ גרעינית! (ב) מ׳ 
קונוונציתאלית (מקובלת)! (ג) מלחמת־$ריליה. בכל אחד 
מהסוגים האלה קיים רצף פנימי של אפשרויות. תיתכן מ׳ 
גרעינית רבתי או ספאסמית, שבה מפעילים בבת־אחת 
כ״בעווית" את מאגרי-הנשק! מ׳ אסטראקגית מוגבלת, שבה 
יופעלו כמויות מוגבלות של נשק כהקדמה למשא־ומתן, או 
כמענה גמיש! מ׳ שבה יופעל נשק גרעיני טאקטי לשם 
תיגבור פעולות-נד קונרונציונאליות. כך תיתכן מ' קונווג־ 


ציוגאלית, המובחנת על־פי משתתפיה, למשל, כמ׳ עולמית, 
או כמ ׳ מוגבלת־יותר. ואילו מלתמת^ריליד. מובחנת על-פי 
עוצמתה — שנעה מחטיפות, מהומות ופעולות־קרור עד 
למ׳ זעירה רצופה. 

הסלמה והגבלה. ההסלמה היא תהליך־המעבר מר- 
מת-אלימות נמוכה לגבוהה, והיפוכה — ההגבלה. הסלמה 
חלה: ( 1 ) בסוגי-הנשק, אם עוברים, למ¬ 
של, מנשק קונוונציונאלי לנשק גרעיני! 

( 2 ) בזירת-הקרבות, או במטרות הפגיעה. 

בלוחמה הגרעינית ניתן לגוון פגיעות 
— מסימליות, בשטחים דלי-ישוב, עד 
לפגיעות במאגרי־הנשק של היריב, במס¬ 
גרת אסטרטגיה "נגד כוח". כן אפשריות 
פגיעות במרכזי ישוב וכלכלה — אסטר¬ 
טגיה ״נגד נכס״ או ״נגד עיר״! ( 3 ) 

באינקנסיוויות של השימוש בנשק! 

( 4 ) במספר האומות המשתתפות! ( 5 ) 

במספר הלוחמים. 

לפי קלאוזויץ (ע״ע) יש בנד נסיה 
ל״עליה לקיצוניות". מגמה זו מקורה 
בחישוב, שהצד הנרתע מנקיטת אמצעים 
חריפים עלול להפסיד׳ אם יריבו ינקוט 
בהם. עם זאת הדגיש קלאוזוויץ, שלמעשה 
תמיד הגבילו גורמים חיצוניים (נסיבות היסטוריות, חבר¬ 
תיות, כלכליות ומדיניות) את הנד ומיתנו אותה, הנד 
לא הביאו עפ״ר להשמדת היריב, והצורך להמשיך ולחיות 
עמו לאחר־מכן הטיל הגבלות על הלחימה. רק כשהניגוד 
בין הצדדים היה מוחלט, הפכה הנד למאבק עד תרמה. 

הגבלה של מ׳ תיתכן רק אם היא הדדית ומקובלת על 
שני הצדדים• הדדיות זו מושגת ע״י מיקוח "אילם", כפי 
שקרה במלחמת קוךאה (ע״ע), שבה כאילו הוסכם, שהאמ¬ 
ריקנים לא יפגעו במטתת מצפון לנהר יאלו והסינים לא 
יפגעו במטרות בים. אי-השימוש בגאזים במלה״ע 11 נבע 
משיכנוע הצדדים, ששימוש בגאזים יהיה לבסוף לרועץ 
לכולם. 

לעיתים נקראת מ׳ בין מדינות קטנות — מוגבלת, או, 
קטנה, אע״פ שמבחינת מאמציהם של הלוחמים אינה כזאת. 
עם פיתוחו של הנשק הגרעיני, ייתכן שכל מ׳ שאין בה 
שימוש בנשק זה תיקרא בעתיד — מוגבלת. 

המ׳ הטוטאלית. ההסלמה היא תהליך של הרחבת 
מ׳ כתוצאה מהחלטות יזומות ומחושבות. תהליך אחר, היס¬ 
טורי. הביא לתופעת הנד הכוללת. בעוד שבתחילת העת הח¬ 
דשה התנהלה הנד עפ״ר בין מקצוענים שכירים, גויסו, 
לראשונה במהפכה הצרפתית (ע״ע), כל משאבי האומה 
בכוח־אדם, ואח״כ גם בכלכלה! הנד נעשתה טוטאלית. 
ביטויה הוא כפול: (א) גיוס לאומי כולל, הטיפוסי לגד 
הלאומיות המוךרניות, להבדיל ממ״-המלכים — הנד הדי* 
נאסטיות! (ב) גיוס המערך הכלכלי, שנתאפשר עם התפת¬ 
חות התיעוש והמדע ושיכלול אמצעי התחבורה והתקשורת. 
ההתגייסות העממית והטכנולוגיה הגדילו את יכולתן של 
המדינות המפותחות לעמוד בסרבנות ובהרס. התקוות, שנת¬ 
עוררו בעקבות מסעותיו של נאפוליון, להשיג הכרעה ע״י 
קרבות מעטים, נתבדו. הנד בתקופה המודרנית הפכה להת¬ 
מודדות ארוכה ולהתשה ממושכת. עובדה זו מצאה ביטוי 



ג. גרום: "הקריאה האחרונה", 



591 


מלחמה, המ ׳ הגרעינית 


592 


ראשון במלחמת־האזחזים באה,"ב, וקיבלה משנה-תוקף ב־ 
מלה״ע 1 ו 11 . המגמה להשיג ניצחון מהיר ע״י מיכון גייסות, 
ניידות ושיריון, אע״פ שזכתה לכמה הצלחות במלה״ע 11 , לא 
שינתה את אופיה של ד,מ/ גם ההנחה שע״י הפצצות־אוויר 
אפשר יהא להגיע להכרעה, לא התממשה. במ׳ הטוטאלית 
מושגת ההכרעה כתוצאה מהתמודדות־שחיקה ממושכת בין 
הפוטנציאל המלחמתי של הצדדים. אם קודם־לכן היה נכנע 
הצד שאפסה תקוותו לזכות בנד, הרי נד׳ בין חברות מתו- 
עשות עלולות להימשך עד להתמוטטותו של צד אחד, כגון 
גרמניה ב 1945 . 

הם׳ הגרעינית. הרסנותה ואימתה של הנד המודר¬ 
נית הגיעו לשיאן עם פיתוח הנשק הגרעיני. עוצמתן 
האסטראטגית של בריה״מ ואה״ב בתחילת התקופה הגר¬ 
עינית הירשתה לשתיהן, להלכה, לזכות בהכרעה ע״י מת־ 
קפת־פתע. בראשית שנות ה 50 היו אמצעי-השיגור (מטוסים, 
ואח״ב טילים) בלתי־מוגנים, ואפשר היה, ולו רק תאורטית, 
להשמידם. אחר השמדתם יכול היה המתקיף להכתיב תנאיו 
למוחק ף. בצורה זו בטל כושר-ההרתעה של הנשק הגרעיני. 
בשל התפתחות זו החלו מבחינים בין כושר ל״מכה רא¬ 
שונה", הוא הכוח לפתוח בנד גרעינית, לבין כושר ל״מכה 
שניה", הוא כוח־התגמול הגרעיני לאחר ספיגת מכה רא¬ 
שונה ע״י היריב. כדי לשמור על "כושר למכה שניה" יש 
להבטיח את אי־פגיעוחו של הנשק הגרעיני — ע״י הסתרתו, 
ניידותו, הקשייתו(כל/ הקמת מתקני-שיגור מבוצרים באד¬ 
מה), הגדלת מספר יחידותיו וגיוונן. אך יעילותם של כל 
האמצעים האלה מותנית באי-פיתוחם של אמצעי-נגד טכנו¬ 
לוגיים (כגון, לווייני-הריגול, שהמעיטו את יכולת ההסתרה). 

בניגוד לכלי-נשק שבעבר, מיוצר הנשק הגרעיני לשם 
הרתעה, ובתקווה שלא יהא צורך להפעילו. תורת-הנד בעבר 1 
הדגישה את השימוש בכוח, עתה היא מדגישה את אי- 
השימוש בו והפקת תועלת מקיומו בלבד, בעלי הנשק הגר¬ 
עיני נמנעו עד עתה מלהעמיד זה את זה בניסיון של 
הפעלתו. כך נולד "מאזן־האימה", שהוא מצב של הרתעה 
הדדית, התמה למאזן־הכוחות ההיסטורי. כוחו של מאזן 
האימה בא לו ממה שקרוי יציבות אסטראטגית, שפירושה, 
כי כל אחד משני הצדדים חזק דיו כת לחח׳ם את כוח 
יריבו, אך חלש מלהרוס את כושרו ל״מכה שניה". 

באה״ב נתקבלה ההבחנה בין שבי יעתם של הנשק 
הגרעיני׳ במקרה שתיכשל ההרתעה: ( 1 ) הגבלת הנזק — 
היכולת לפגוע בנשקו של היריב בעודו מוצב בבסיסו או 
בהיותו בדרכו למטרה > ( 2 ) הבטחת נזק ליריב — היכולת 
לחולל הרם רב בצד שפתח במ ׳ . קיימות מערכות-נשק 
שיכולות למלא שגי יעדים שונים אלה כאחד. 

היציבות האסטלקגית הגרעינית איננה מוחלטת, ולאח¬ 
רונה צצה האפשרות, שיציבות זו תתערער עי״כ, שצד זה 
או אחר ישיג עדיפות טכנולוגית, ע״י הגברת תוק הטילים, 
או ע״י יכולת להפעיל בראש־טיל אחד מספר ראשי-בפץ 
גרעיניים, שיפגעו במטרות נפרדות. כן עשויה היציבות להת¬ 
ערער, אם יפותח מערך יעיל נגד טילים. החשש מעירעור 
היציבות, וההוצאות הגדולות הכרוכות בפיתוחים אלה, 
הביעו את בריה״מ ואה״ב לנהל מו״מ להגבלת טילי-התקפה 
וטילי־הגנה (״ 5/11/1 , ר״ת של 8130111311011 מ!־נ^ 
״ 1811 ׳ ["שיחות להגבלת נשק אסטרטגי")). שלבם הראשון 
נסתיים בפגישת-הפיסגה במז׳סקווה, במאי 1972 , שבה הוס¬ 


כם בדבר הגבלות כמותיות על טילי־התקפה וטילים נגד 
טילים, אך הושארו פתוחות האפשרויות לשיפורים איכותיים 
של הנשק. 

ה מ׳ מ א ז 1945 . משנפתח העידן הגרעיני רווחו חששות, 
שנשק גרעיני יפותח ע״י מדינות רבות יחסית (ולאו דווקא 
ע״י המעצמות הגדולות בלבד), ושאם לא יימצאו ך.סדרים 
מתאימים, תפרוץ מ׳ גרעינית, במתכוון או בשוגג. ברבות 
השנים שככו החששות, ונשתררה תפיסה, שט׳ גרעינית היא 
כמעט בלתי־אפשרית, בשל ההרתעה מן החורבן הכללי 
והאיום הכרוך בה. אולם כל עוד נשק גרעיני בנמצא, תיתכן 
מ׳ גרעינית. 

בחברות המודרניות רווח גם החשש שמ ׳ בין גושים 
וקואליציות, אפילו בנשק קונוונציונאלי, עשויה ליהפך שוב, 
בדומה למלה״ע 1 ו 11 , להתגוששות ארוכה, הרסנית וקט¬ 
לנית. החומרה בהתמודדות בין המעצמות מוכתבת גם ע״י 
מטרותיה. בעבר, במ " על גבולות ואיזורי-ביניים, קל היה 
יותר להתפשר; אולם מ׳ בין מזרח למערב שעניינה הכרעה 
בצדקתן של אידיאולוגיות, ומטרתה — שינוי משטר, עלולה 
להביא להעדר נכונות־לפשרה בשני הצדדים, ולנכונות 
לשלם בסבל ובהרס רב. המעצמות נרתעות מכל מ׳ ביניהן, 
אפילו קונוונציונאלית׳ מחשש שמא ייבצר מהן למנוע 
הסלמה למ׳ גרעינית, וכן שמא תהסוד להתמודדות יגעה 
כמ״-העולם האחרונות. על־כן מבכרות הן שמלחמותיהן 
תנוהלנה בידי מדינות קטנות, כשהגדולות מסייעות להן אך 
נזהרות מלהיסחף לבד בעצמן. 

ואכן, אירופה המערבית, שבעבר היחה מועדת כשדה- 
קטל, הפכה מאז 1945 לאיזור־שלום שמדינוחיו אינן מעלות 
כלל אפשרות של מ" ביניהן. ואילו באסיה ובאפריקה, אמנם 
נתחוללו מ" בין מדינות קטנות, אך כולן היו קצרות־יחסית, 
או הופסקו ע״י התערבות מבחוץ. בין דוב המדינות החד¬ 
שות, שקמו אחרי מלה״ע 11 , קיימות עילות למחלוקת, אך 
הן נעדרות עוצמה שתגרום לס" נרחבות וארוכות. 

בעבר היתד, הט׳ בין מדינות גורם עיקרי, שבאמצעותו 
הוכנסו שינויים במערכת המדינית הבין־לאומית ונוצרה 
התאמה בין יחסי-הכוחות הממשיים לסדר הבין־לאומי הפור¬ 
מאלי. אם תתמיד המגמה להתמעטות המ" מסוג זה, תמלאנה 
במקומן מ" פנימיות תפקיד מסוג זה, והן עשויות לקבל 
צביון של מלחמת־אזרחים בידלאומית, שפן הן מייצגות 
כוחות בין־לאומיים. 

המ׳כנושא-מחקר. למרות שכיתות ד,מ׳ וחשיבותה, 

לא היתה נושא עצמאי למחקר. אמנם, היסטוריונים ניתחו 
ותיארו כד, אולם מגמתם היתה לתאר מ׳ מסויימת כמאורע 
ייחודי־כמעט, ללא ניסיון להסיק מסקנות כוללות. גם האס¬ 
טרטגיה לא זכתה למחקר ומספר הוןאודטיקנים והמעונינים 
בד, מבחינה "מקצועית" היה קטן־יחסית בכל מדינה. בתמ¬ 
רונים צבאיים הועמדו למבחן בעיות ברמה הטאקטית והאו־ 
פראטיווית, ולא המכלול המדיני-צבאי של ניהול ד,מ/ 
בתקופות שבהן הוכרעה ד,מ׳ ע״י קרב אחד, זיהו את 
הטאקטיקה, אמנות הניצחון בקרב, עם האסטרטגיה, אמנות 
הניצחת במ/ בתולדות המחשבה האסטרטגית בולט קרל 
פון קלאוזוויץ, שבספרו "על ד,מ׳" (ר׳ ביפל׳) הציע תפיסה 
כוללת של טיב ד,מ׳ והשלכותיה. 

בעבר נשתנתה הטכנולוגיה הצבאית רק באיטיות והביאה 
עמה תמורות וחידושים מעטים בשיטת-הלחימה. השפעת 



593 


מלחמה, מדיניות ונז׳ 


594 


כלי־הנשק החדישים, הטאנק והמטוס, העסיקו הוגי־דעות 
בתקופה שקדמה למלה״ע 11 (דואה, לידל הרט ופולר [ע׳ 
ערכיהם]). מחקר רחב, תוך זיקה למדעים שונים, היה 
מחקת של ק. רייט (ר׳ ביבל'). בעקבות מלה״ע 11 וסיוט 
ד,מ׳ הגרעינית, נחקרה תופעת הנד ע״י חוקרים שונים 

בהשתמשם במתודות מתתום־התמחותם, ובמיוחד מתחומי 

יי 

מדעי-ההתנהגות. מעתה זכו מסקנות והכללות לביסום סטא- 

טיסטי ולניתוח מפורט, אלא שלכלל תורה תאורטית של 

יי 

ד,מ׳ לא הגיעו. מתקר כולל, מעמיק ומקיף־ביותר, הוא של 
ר. ארון: "שלום ומלחמה בין העמים" (ר׳ ביבל׳). כן חקר 
בשטח זה ה. קיסינן׳ר (ד ביבל׳). 

תקד־המ׳ נובע במידה רבה מהרצון למנוע אותה. במקביל 
נתפתח גם חקר־השלום, שלפעמים אינו אלא תקר הנד 
במגמה פאציפיסטית. 

מדיניות ומ׳. עיקר תורתו של קלאוזודץ היה, שהנד 
"היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים". מובנה 
והצדקתה של הנד הוא בשמשה מטרה מדינית. הוא לא 
התכוון לתת לגיטימיזאציה לגד, אך ראה אותה כעובדת- 
מציאות, שעליה לא עירער. כשהם נאחזים בקלאוןוויץ, 
תיארו גם לנין(ע״ע) ומאו צה דו?ג(ע״ע) את ר,מ׳ כמכשיר 
מדיני. מאו הסביר, ש״המ׳ היא הצורה העליונה של יישוב 
סתירות" והיא בחזקת מדיניות, ואפילו פעולת־הלוחמה 
עצמה היא פעולה מדינית: "משמגיעה המדיניות לשלב- 
התפתחות מסוים, שמעבר לו אין בכוחה להוסיף להתפתח 
באמצעים רגילים, אזי מתחוללת מ/ כדי לטאטא את אבני- 
הנגף מדרך המדיניות". 

ההכוונה של ד!מ׳ ע״י המדיניות נמשכת גם משנפתחו 
פעולות צבאיות• לפי ר. ארון, אין הדיפלומאטיה ב״חופשה" 
בזמן־מ׳, ואין האסטרטגיה בחופשה ממן־שלום. בכך נד¬ 
חית העמדה המיליטאריסטית שייצג מולטקה (ע״ע), 
"הקשיש", כי המדינאי צריך להיאלם מרגע הגיוס, ויקבל 
שוב את בכורתו כשהמצביא יודיע למלך, אחרי הבסת 
האויב, שהוא מצידו מילא את חובתו. רק בם׳ לחיים ולמוות 
מכריע השיקול הצבאי בלבד, שכן עצם הקיום תלוי אז 
בהכרעה הצבאית! בכל שאר המקרים, השיקול המדיני הוא 
השליט גם לגבי התוכנית הצבאית, שכן המטרה בנד היא 
ליצור תנאים מעבר למאבק׳ ולזכות בשלום טוב, ולא לנצח 
בלבד. 

היחס בין המדיניות לנד הוא, איפוא, דו־כיווני; המדי¬ 
ניות מכתיבה אמנם את מטרות הנד, אך אלו חייבות להביא 
בחשבון־ גם שיקולים צבאיים, ובעיקר, את האפשרויות 
הצבאיות ואת "המתיר"; כדברי קלאחוויץ: "הנד צריכה 
להתאים למטרות של המדיניות, והמדיניות צריכה להתאים 
לאמצעי-הנד הנתונים". המטרות והאמצעים מהווים כוליות 
אתת, שהיא הכוליות המדינית* ככל שהמטרה חשובה-יותר, 
כן יהיו הצדדים נכונים להשקיע מאמצים גדולים־יותר 
בהשגתה, ולהיפך. 

מכיוון שהמדיניות חייבת לכלול שיקולים צבאיים, 
עולה השאלה מהו משקלה של חוות־הדעת המקצועית של 
אנשי-הצבא, לא רק בזמן־מ׳ אלא גם בעת־שלום. שאלה זו 
לא התעוררה בעבר, כשהמנהיג המדיני היה גם המצביא 
(פרידריד "הגדול", או נאפוליון), אך כיש היא נודעת כ¬ 
בעיית הפיקוח האזרחי במדינה ז־מוקראטית. שאלת היחס 
בין צרכי-הביטחון לבין מטרות ערכיות, כגון תירות־הפרט 


ואופיו הדמוקראטי של המשטר, וכן היחס בין ההקצבות 
לביטחון להקצבות לצרכים חברתיים, סעד, חינוך וכדומה, 
וגם שאלות מקצועיות־יותר, כמבנה הכוחות הצבאיים וגמי- 
שותם — הן מהבעיות שעליהן צריך הפיקוח האזרחי לתת 
את דעתו. 

בממשל הדמוקראטי מובטחת, אמנם, שליטת הדרג האד 
רתי בצבאי, מבחינה תחוקתית ומיגהלית, אולם פיתרון זה 
עלול להיות פורמלי בלבד. רבות מבעיות-הביטתון דורשות 
מומחיות, אפילו לשם הבנתן, או לשם הבנת הפתרונות המו¬ 
צעים, ולא-כל-שכן — לשם עיבוד פתרונות. מומחיותם ה¬ 
מקצועית של אנשי־צבא, נסיונם ומעמדם עלולים לתת בידם 
השפעה מכרעת. באה״ב סייעה התחרות בין החילות להגביר 
את השפעתו של הדרג האזרחי על המדיניות הבטחתית. 
אולם במקרה זה קמה הסכנה שהגורם המדיני ייהפך לבורר 
בין הדרכים הצבאיות המוגשות לו להכרעה, וייפגם תפקידו 
בייזום מדיניות משלו. 

כדי לתגבר את כוחו של הדרג האזרחי מול המפקדים 
הצבאיים, שולבו במערכות־הביטחון באה״ב אקאדמאים, 
"מומחי-ביטחון אזרחיים", כעחרים לשר־ההגנה. אלה יזמו 
שיטות מדעיות לשם ברירה בין אלטרנאטיבות, שניתן היה 
למצוא להן ביטוי כמותי (חקר-ביצועים וניתוח־מערכות). 
מגמת־איזרוח זו לא בלטה בארצות אחרות. הביקורת העיק¬ 
רית, שהוטחה כנגד אקאדמאים אלה, נסבה על ניתוקם מן 
האחריות לביצוע, שעלול לגרום לעיוות בראייתם. אך חידו¬ 
שיהם נלמדו ואומצו ע״י הגורמים הצבאיים, ובכך שוב 
עלתה השפעתם של אלה, והחלה ירידת ההשפעה האזרחית, 
מה גם שהתרומה האזרחית העיקרית היתה בשטח האסטרא- 
?זגיה הגרעינית, בעוד שהאתגר שבפניו הועמדה אה״ב היה 
דוקא לגבי המ ׳ המעשית המתחוללת בוייטנאם. אולם המור¬ 
שת של האקאדמאים במידוע החלטות צבאיות נעשתה 
נחלתם של כוחות מזוינים רבים. 

המידוע של קבלת החלטות צבאיות כוון לצימצש ההיש¬ 
ענות על הערכה ואינטואיציה בעיצוב המדיניות הבטתונית. 
אולם, בסופו־של־דבר, נשארו ההכרעות הבטתוגיות הגור¬ 
ליות מבוססות על כשרון האדם להעריך את הנסיבות: את 
כוחו של היריב, את כוונותיו והאיום הנשקף מהן, שן 
הערכה נכונה של הכוח העצמי. הערכה עצמית היא, כביכול, 
קלה, שכן הנתונים הבסיסיים מצויים, אך ראייתם עלולה 
להתעוות בגלל גורמי הסובייקטיודוש הערכת-האויב קשה 
היא, שכן המידע השוטף עליו הוא בהכרח חלקי, דש לשקול 
גם את מגמותיו בעתיד. הפתרונות לבעיות בטתוניות אינם 
ודאיים לעולם, כיוון שהיריב יעשה מיטב מאמציו לסכלם. 
על־כן נשארת תמיד המדיניות הבטחוגית עניין לקונפליק¬ 
טים וזירה של סיכול הדדי. מיבתנם של הפתרונות הוא חד- 
פעמי — בנד, ולעולם אין לדעת בבירור אם הפתרונות 
מוטעים — עד למ׳ עצמה. הנטיה האנושית הרגילה, בנסי¬ 
בות אלה של אי-ודאות, היא צבירת כוחות וציוד בכמויות 
גדולות מן הכמדות הנראות סבירות בחישוב פשטני, כאמ־ 
צעי-זהירות בפני הבלתי-נצפה. חסרונה של מדיניות כזו 
הוא בכך, שהיא יקרה וכרוכה בפיזור המאמצים. תמיד נש¬ 
ארת השאלה, אם המדיניות הבטחונית חייבת לקדם את 
האיום המסוכן או את האיום המסתבר, שאינם בהכרח זהים. 

שורשי ה מ/ ההתעניינות בחקר-הנד אחר מלה״ע 1 , 
במגמה לסלקה מיתסי-האומות, עודרה את הבעיה בדבר סי- 



595 


מלחמה, שורשי המ ׳ 


596 


בות־הט׳ והגורמים שעשוד, חזון מ? נפרץ בהיסטוריה. 
הכוונה היתה לנתח לא מ׳ מסוימת׳ אלא את הסיבות הכר 
ללות לקיומה כמוסד. 

ניתן למיין את הסיבות לנר בשלוש קאטגוריות, שמיי¬ 
חסות את הנר: (א) לאדם, לטבעו ולחווייתו"; (ב) לאירגון 
החברתי והמדיני; (ג) למערכת הבין־לאומית. 

(א) הנר בסבועה בטבע־האדם. בקבוצה זו יש מינות 
של תפיסות, ביניהן תפיסות המייחסות את הנר לתוקפנות 
הקיימת באדם כמורשת מעולס-החי. תוקפנות זו, כפי 
שהוסברה, למשל, ע״י ק. לורנץ, קיימת כןצר, ואינה תגוב־ 
תית, והיא ממלאת תפקיד בהתפתחות המינים. האדם, בניגוד 
לחיות חזקות שאינן הורגות בד״כ את בנות־מינן, מוכן 
להרוג בני־מינו, ולא נתפתחה בו עפבה כנגד מעשים כאלה. 

קיימים גם הספרים פסיכולוגיים. פרויד (ע״ע) העמיד 
את התוקפנות על יצר בסיסי באדם, ובעקבות מלה״ע 1 קבע, 
שקיים "אינסטינקט-המוות" (;!סזגת^ז׳) המתגלה בתוקפ¬ 
נות כלפי הזולת. יש שראו בתוקפנות תגובה לתיסכול; היא 
מצטברת כתוצאה מקשייו של האדם בהשגת מבוקשו. 
אחרים רואים בתוקפנות תוצאה של לימוד מן המאבק 
בחיים; בני-אדם לומדים, שהתוקפנות משרתת אותם, והם 
מפעילים אותה בלא שתהפוך ליצר. גישות אחתת גורסות, 
שחם׳ נובעת מפגם בראציונאליות של בני־האדם, שאילולא 
כך, היו משתפים פעולה ביניהם; אילו היו חושבים כראוי, 
היו מכירים שד.מ׳ אינה כדאית. מתאוריות אלה מתבקשת 
המסקנה׳ שהשכנת השלום תחייב שינוי בפסיכולוגיה של 
האדם. ולגבי שינוי טבע-האדם — נחלקו ההוגים, ל&סימים- 
טים, כפרויד, שלא ראו אפשרות כזו, ולאופסימיסטים כו. 
ג׳ימז וו. מקדוגל (ע׳ ערכיהם), שראו תקווה להטות את 
התוקפנות לאפיקים רצויים ולמצוא תחליפים למ". 

בין הביקורות שהועלו נגד התפיסות שייחסו את הם׳ 
לטבע־האדם: גם השלש נטוע בטבע־האדם, ורק נסיבות 
וגורמים חיצוניים הם הקובעים את כיוון־החפתחותו של 
טבע זה — לגר או לשלש. הפסיכולוגים טענו שאין ראיות 
אמפיריות לקיום יצר־התוקפנות, או אינסטינקט-המוות. הצר 
רך להילחם איננו כצורך במזח או בשינה. אילו היתד. הנד 
כורח פסיכולוגי׳ היו הכול עורגים אליה. גם השוואת דחפי- 
היחיד ותיסכולי עמים שלמים לא נתקבלה. ילדותן של 
אומות הנחשבות תוקפניות (יאפאן, גרמניה), לא היתה 
מתוסכלת יותר מאשר ילדותן של אומות שוחרותישלום 
(כגת שורץ או שוודיה). 

ניתן לטעון׳ שהפגם העיקרי שבייחום הס׳ לסבע-האדם 
הוא בכך, שגישה זו היא אפוליטית, שכן מ" נובעות 
תמיד מהתנגשות בין מטרות מדיניות, שאינן עולות בקנה 
אחד׳ ולא בהכרח מרגשות• מ" החלו, עכ״פ בתקופות האח¬ 
רונות׳ כתוצאה מהחלטות מדיניות, ולא בשל אמוציות. הם׳ 
יכולה, אמנם, למלא צרכים פסיכולוגיים׳ אך א? אלה סיב¬ 
תה. נראה גם כן, שפיתוח הנטיות הראציונאליות שבבני- 
האדם לא היה דווקא מונע מ", שכן היה יכול להביא גם 
לשימוש מתוחכם יותר בכלי־לחימה. 

(ב) אירגת חברתי ומדיני כסיבה למ ׳ . מ" מנוהלות ע״י 
מדינות, על־כן יש לחפש את סיבותיהן לא בפרט אלא בצר 
רות־איגוד חברתיות. אך יש חברות, שמוסד הנד אינו מצוי 
בהן, ובכך השגה על התפיסות המייחסות את הבד לטבע- 
האדם. האנתרופולוגית מ. מיד (ע״ע) גורסת, שהבד היא 


המצאה, ולא צורך ביולוגי. אולם מסתבר׳ שחבתת שאינן 
יודעות כד הן מהעומדות בשחר התפתחותן האנושית. 

הזיקה של גרמניה למלה״ע 1 ו 11 הביאה לסברה שיש 
עמים תוקפנים. גישה זו מסתמכת על קיום "אופי לאומי", 
אך אין הוא גורם קבוע, והוא מושפע מנסיבות היסטור¬ 
יות, חברתיות, כלכליות וכד׳. ניתוחים סטאטיסטיים של 
מידת־התכיפות בהשתתפותן של אומות בנד׳ אינם תומכים 
בהבחנה בין עמים תוקפנים לעמים רודפי־שלום. יש טוענים 
שעמים נוטים למי בגלל לחץ דמוגראפי, ואכן קיימות דוג¬ 
מות לכך. אולם אוכלוסיית אירופה גדלה במאה ה 19 יותר 
מבמאות אחרות, ודווקא מאה זו באירופה היתה שלווה־ 
יחסית. גם המיליטריזם (ע״ע) נחשד כגורם למ׳, אך אין 
ראיות חותכות לכך. מיליטאריזם מתבטא בד״כ בהצטעצעות 
צבאית, בהערצה ורומאנסיזאציה של הם׳, אך לא בהכרח 
בנד ממש. ספארטה המיליטאריסטית היתד. תוקפנית פחות 
מאתונה הךמוקראטית. 

התנועות הלאומיות במאות ה 18 — 19 גרסו, שאינטרסים 
דינאסטיים, או שיעבוד לאומי׳ ולא ניגודים בין העמים 
עצמם הם שדחפו בעבר לבד. תסיסה זו הניחה, שהאנושות 
ערוכה מראש בחטיבות לאומיות האדמוניות, אך ההיסטוריה 
נוגדת תפיסה זו• עליית התנועות הלאומיות הביאה לסיכסו- 
כים טריטוריאליים, דווקא משום שהגבולות האתניים לא 
תמיד היו ברורים, והמדוכאים של אתמול הפכו למן־כאים 
של היש. כך הפסיק מילוי דרישה לשיחרור, או לאיחוד 
לאומי, צורה אחת של אלימות, וגרם לאחרות. צ׳רצ׳יל טען 
שהבד׳ הלאומיות היו נוראות יותר מנד׳־המלכים. 

לפי א. קונט (ע״ע) נגרמו מ" בגלל המאבק על מצרכים, 
ואילו עם התיעוש יבוא שפע והנד תתבטלנה, ואתן שרידי 
המעמדות הפאודאליים שוהרי-האלימות. ה. $0 נקר (ע״ע) 
ראה במסחר הבין־לאומי גורם לשיתוף־פעולה ולתלות הד¬ 
דית בין האומות, שידחק את הנד. למעשה נתגלו תפיסות 
אלה באופטימיות, וד,תיעוש׳ במקש לבטל את הנד׳ העמיד 
לרשותה אמצעים חדשים. כך סרחה תעשיית הנד׳ ובעליה 
היו מעוניינים בהמשך הייצור המלחמתי. עם זאת, ייתכן 
ש תחזיתו של קונט תתאמת לגבי חברות תעשייתיות, הנר 
טות עתה פחות לכיבושים, שכן העושר שוב אינו תלוי 
בשטחים, אלא בפיתוח טכנולוגי. 

הוגי־דעות לי^ראליים כבךיט וקובדן(ע׳ ערכיהם) סברו׳ 
שכשם שבתוך המדינה קיימים מנגנץ לוויסות עצמי שלו־ 
קח־עבודה טבעית, כך יתקיימו גם בחברה הבין־לאומית 
ויסות ספונטאני וחלוקת־עבודה בין האומות, וכך ישתפרו 
היחסים בין המדינות ויגדל שיתוף-הםעולה. לדעת אחרים, 
פרצו מ" מחוסר זהות־אינטרסים בין המושלים התוקפנים 
לאזרחים שוחרי-שלש, והדמוקראטיה תגרום לכך׳ שהאינ- 
טךם העממי בשלש ינצח. אולם הסתבר, שהאמונה בפאצי- 
פיזם של העמים היתד. מוטעית, ומוראות הנד רבו עם 
עליית עממיותה; מ" רבות התנהלו על רקע התלהבות 
ההמונים. 

הסוציאליסטים ראו כשיעבוד המעמדי סיבה לנד. הם 
טענו, שלהשכנת שלום נדרש לא רק תיעוש, המביא לשפע, 
אלא גם שינוי משטר. ההתחרות בין המדינות הקאפיטליס- 
טיות, המבטאת אינטרס של "המעמד השליט", היא שהביאה 
לנד; ביטול המעמדות במדינה יבטל גם את מלחמת-הלאר 
מים. משיתבטל הצורך בממשלות של המעמד הקאפיטאליס- 



597 


מלחמה, שורשי הבו׳ 


598 


טי השליט, תתבטלנה גם המדינות ושוב לא תיתכן מ׳ 
ביניהן. תפיסה זו, כתפיסה הליבראלית, היתה מבוססת על 
ההנחה, כי ייתכנו שינויים כלל-עולמיים ובדזמניים בתכו¬ 
נות ובהלכי-הרוח של האנושות. הרוויזיוניזם הסוציאליסטי 

ד 

של א. ברנשטין (ע״ע) לא חזה את ביטול המדינות׳ אך 
הניח שהן תשתסרנה בהדרגה ותהיינה לשוזזרות-שלום 
ומעתפות-פעולה. 

הגישה שד.מ" נובעות מאינטרס מעמדי, שהפועלים 
חפשים ממנו, הועמדה בניסיון קשה בפרוץ מלה״ע 1 , כש¬ 
החליט האינטרנציונל (ע״ע) הראשון על שביתה כללית 
של פועלים למניעת המ׳< למעשה נתגייסו הפועלים לתמיכה 
בממשלותיהם, והנאמנות הלאומית גברה על הסולידאריות 
המעמדית. גם המתיחות שקמה בשנות ה 60 של המאה הזאת 
בין סין לבריה״מ העידה, שקיימת אפשרות של מ׳ בין מדי¬ 
נות סוציאליסטיות. 

האימפריאליזם (ע״ע) — המדיניות של התפשטות מעבר- 
לים, שךווחה בעיקר באירופה של המאה ה 19 — הוסבר ע״י 
הובסו! (ע״ע) כנובע מעודפי מצרכים והון להשקעה ומ¬ 
הצורך בשווקים. לא אחת הואשם האימפריאליזם כדוחף 
לנד; לנין הדגיש, שהאימפריאליזם מביא למאבק על מוש¬ 
בות בין המעצמות הקאפיטאליסטיות ולנד על חלוקת העולם. 
לדבריו, ע״י התפשטותו, מנסה הקאפיטאליזם להתחמק 
מסתירותיו, שהיו חייבות להסתיים במהפכה. הפועלים באר¬ 
צות הקאפיסאליסטיות היו שותפים בניצול המושבות, ועל- 
כן תמכו בממשלותיהם. כך הסביר לנין את התנהגות הפוע¬ 
לים בראשית מלה״ע 1 . 

תורתו של לנין זכתה להשפעה גדולה ותרמה להתקו- 
ממותן של המושבות נגד השיעבוד הקולוניאלי. אך ההתח¬ 
רות על המושבות קדמה לקאפיטאליזם הפינאנסי, שלנין 
כינהו שלב של האימפריאליזם. צרפת׳ שלא היה בה קאפי- 
טאליזם דינאמי ועודפי אוכלוסיה או סחורות, נלחמה כדי 
לזכות במושבות, ואילו גרמניה, שהיו לה עודפים כאלה, 
איחרה מאוד להתעניין בהן. רוסיה הקימה אימפריה ונלחמה 
למענה, כשהקאפיסאליזם היה בה במצב פרימיטיווי. עובדה 
היא, שהמאבקים על המושבות קדמו עפ״ר לשלב של הקא' 
פיטאליזם המפותח. יתר־על־כן, רוב המאבקים האימפרי¬ 
אליסטיים של המאה ה 19 נפתרו, ואילו קונפליקטים לאו¬ 
מיים, ולא כלכליים, בבאלקאן הם שגרמו במידה רבה 
למלה״ע 1 . מכאן, שתחרות בין המדינות הקאפיסאליסטיות 
היתד. קיימת בוודאי׳ אך לא היא שדחפה למ״-העולם. 
מלה״ע 1 הביאה אמנם לחלוקת מושבות׳ אך לא זו היחה 
סיבתה. 

תחזיתו של לנין על עידן של ם" בין המדינות האימפרי¬ 
אליסטיות לא נתאמתה. להיפך, מדינות אלה נתאגדו אחרי 
מלה״ע 1 ז בקואליציה צבאית, היא נאט״ו(ע״ע). תורתו של 
לנין הותאמה איפוא לנסיבות החדשות ע״י "השמאל החדש", 
המסביר עתה שאת מקש "הפלורו-אימפריאליזם" ירש 
ה״מונו-אימפריאליזם", הנשלט ע״י אה״ב. המדינות האימ¬ 
פריאליסטיות שוב לא תוספנה להרוס זו את זו במ" ביניהן. 
על־כן יצטרך הפרולסאריון לתפוס את השלטון בדרך של נד 
מהפכנית פנימית, תוך התמודדות עם הצבאות, שבהעדר 
מלחמה חיצונית, הפך ייעודם להגנה על המדינה בפנים. 

(ג) הנד כנעוצה במערכת הבין־לאומית. בגלל ריבוי 
מדינות ריבוניות כמרכזי-החלטה עצמאיים, נוצרים בהכרח 


ניגודי-מגמות, שבחלקם מגיעים לביטוי במ ׳ , משסבור אחד 
הצדדים שיוכל להשיג אח מבוקשו בכוח. ע״ם טענה זו, מ" 
פורצות, איפוא, לא בשל תוקפנות היחיד׳ או בשל מבנה 
שלטוני מסוים, אלא מחמת כושוץ של מדינות לנהוג בשרי¬ 
רות כשהן קנאיות לעצמאותן, לענייניהן המיוחדים, ול¬ 
יכולתן להחליט לעצמן. אפילו תהיינה כל המדינות בעלות 
מבנה שלטוני אחיד, לפשל סוציאליסטי, עשויות הן להילחם 
זו בזו. כד פורצות, משום שאין סמכות מרכזית בין־לאומית 
שתמנע אותן. כיוון שאין כל ערובה שהמדינה לא תותקף, 
הריהי פתחמשת, מקיימת כוח צבאי, ומעונינת להתחיל 
בהתמודדות בתנאים של עוצמה. כל מדינה נראית לשכנתה 
כיריבה פוטנציאלית, וכולן חסרות-ביטחון. כך נוצרה המע¬ 
רכת העולמית הקיימת, שאינה מספקת אף מדינר" אבל 
נסבלת ע״י כולן. דווקא משום שאין המערכת מספקת את 
המדינות, קיימת האפשרות שאחת מהן תנסה להסירה; כדי 
לסכל אפשרות זו, נזקקות האחרות לעוצמה, וזו מגדילה את 
סכנת הנד. 

אפילו מגיחים, שחישוב רציונאלי היה מורה למדינות, 
שעליהן להעדיף שלש על מ׳, הרי, כל-עוד אין ביטחון 
שכולן תנהגנה בצורה ראציונאלית, סכנת המ׳ תישאר 
קיימת• דווקא שיקול ראציונאלי יורה, שפירוק-נשק הוא 
סיכון שאין מדינות יכולות ליטול אותו. אמנם, אין להרחיק 
ולראות את המערכת הבין־לאומיח כהרת-אלימות בלבד. 
אך זוהי מערכת שקיימים בה, צד-בצד׳ התנגשות ושיתוף- 
פעולה, ציות למשפט בין־לאומי והתנהגות אנשית-שרירו- 
תיח, כשעל כולה מרחפת סכנת הנד. 

ההשקפה, שהנד מצויה בטבעה של המערכת הבין- 
לאומית, הוצגה כבר ע״י ד. ד. רוסו (ע״ע), ובתקופה הא¬ 
חרונה היא מודגשת ע״י הוגי-דעות כרימון ארון, ססנלי הוס- 
סן ואחרים. ובייחוד היא מועלית כנגד תפיסות פאציפיס- 
טיות, המזלזלות בקשיים המונחים בדרך לביטול ד,מ׳. ארון 
ואתרים הצביעו על הסתירה בסדר־העולם הקיים, שמצד 
אחד הוא אוסר מ" ע״י אמנות בין־לאומיות, ומצד שני 
הוא מתיר למדינות להחזיק צבא. והרי כבר בכך מונחת 
ההכרה, שאיסור זה אינו מוחלט, שמדינות עלולות להזדקק 
לצבאן, ושהכד היא אפשרית. 

מההשקפה המייחסת את קיש הנד לטבעה של המערכת 
הבין־לאומית מתחייב, שהשלש יובטח אם תבוטלנה המדי¬ 
נות ותוקם מדינה עולמית, שבידה יהיה המונופולין על 
כלי־נשק. אך כבר קנט (ע״ע) חשש, שמדינה עולמית תהפוך 
לעריצה. בשל הקשיים במימושה של מדינה עולמית. היו 
שסברו. שגם בלעדיה ניתן לשפר את המערכת הבידלאומית, 
ע״י ציות-מרצץ לסמכות מרכזית כלשהי, ע״י חינוך להז¬ 
דהות בין־לאומית, ע״י מיתון יחסים בידלאומיים בידי 
דיפלומאטית נבונה, ע״י הכרה בכך, שכולם נדחפים ע״י 
אינטרס לאומי, ובעיקר, ע״י הימנעות מהסגת-גבול יתרה, 
בגישות אלה דוגלת כיש האסכולה הראליסטית, שמגטאה 
העיקרי הוא הנם מורגנטאו. 

ד׳וגי-דעות רבים הדגישו גורם אחד כסיבה עיקרית לגד, 

ויש שהסבריהם היו מוגבלים לתקופה מסוימת, שבה בלט 
גורם מסרם אחד. כך חלה תורתם (כגון זו של לנין) רק על 
שלב היסטורי מסוים וחסרה יישש כולל. יש מקש להנחה, 
שזוועותיה של מלה״ע 11 והחרדה מפני אפשרות של נד 
גרעינית׳ גרמו, למשל, לריבוי הסברים פסיכולוגיים לנד 



599 


מלחמה, טכנולוגיה ומדע 


600 


ולתוקפנות; לעומת תפיסות אחרות, שראו את המ׳ כאינם- 
טרומנטאלית ומכוונת לדשגת תכליות, שהן כאילו מושכות 
אותה, הרי בהסבריהם של הפסיכולוגים הם׳ כאילו נדחפת 
מאחור, ע״י דחפים פסיכולוגיים של תוקפנות, שד.מ׳ באה 
לתת להם ביטד, והיא תכלית לעצמה. אלה היו הסברים 
חד־מפדיים. אך דומה, שאת המ ׳ , כתופעה מורכבת, אין 
להעמיד על סיבה אחת, והסבריה הם, איפוא, רב־מטדיים. 
שורשי ד.מ' וגורמיה מרובים, ואף איו לסדרם בסולם של 
עדיפות מבחינת משקלם. 

ההסברים של שלוש הקבוצות שפורטו לעיל משלימים 
זה את זה: טבע הסרט, נסיות במדינה — אנוכיות, חמדנות, 
שתלטנות, תוקפנות — כל אלה דוחפים לבד, והמערכת 
ד״בין־לאומית המושתתת על ריבוי מדינות היא הרקע המאפ¬ 
שר אותה. הקשר בין אלה הוא דו־כיווני, שכן מבנה המע¬ 
רכת הביו־לאומית משפיע, כאילו בהיזון־חוזר, על התכונות 
של הפרט ושל המדינה. אך דומה, שהעבר האלים של 
האנושות אינו ראיה שם׳ תהא גזירה נצחית, אבל יש בו 
אזהרה מפני אשליות. 

מ׳- טכנולוגיה ומדע. 

פיתוח אמצעי-לחימה חדשים כבר השפיע בעבר על 
אורחות לחימה ועל אירגון צבאות וגם הביא לשינויים 
חברתיים. פיתוח התותח, למשל, גרם לחיסול הפאודליזם 
(ע״ע) ולביסוס שלטון מרכזי. אך בעבר היה קצב השינוי 
הטכנולוגי איטי. שיכלול אמצעי-הלחימה בוצע בד״כ ע״י 
בעלי־מלאכד. וממציאים, כתוצאה מאינטואיציה ומניסויים, 
ואילו היסוד המדעי של המצאות רבות נתברר רק כעבור 
זמן. פעולת אבק-השריפה, למשל, היתה ידועה מאות שנים 
לפני שהובן רקעה הכימי. שליטים לא ששו לממן פיתוח 
אמצעי־לחימה, ואיטיותם של השינויים גרמה לשמרנות 
בצבאות, שלא העריכו את המשמעות המיבצעית של נשק 
הדש. דוגמה בולטת היא התעלמותם של הצבאות מהשפ¬ 
עת המקלע במלה״ע 1 . 

הטכנולוגיה השפיעה על אירגון הצבאות בכך, שהשי¬ 
מוש בנשק חם, שהיה יקר, הקטין בתחילתו את מספר הלו¬ 
חמים ודחף להקמת צבא־שכירים מקצועני. רק בסוף המאה 
ה 18 פותח בצרפת כושר־ייצור המוני של כלי-יריה, שבלעדיו 
לא היה טעם בגיוס הפוני. גיוס מאורגן של המדע, בנוסף 
לטכנולוגיה, לצורכי ד.מ׳ הוא בעיקר גילוי המאה ה 20 , 
במאה זו החלה תאוצה בחידושים טכנולוגיים צבאיים, שנת- 
גלמו במלה״ע 1 בצוללת, במטוס ובטאנק. תאוצה זו עוד 
הוחשה במלה״ע 11 , משהופעלו המכ״ם, הבקרה האלקטרונית, 
והלחימה המשוכללת נגד צוללות. התפתחות זו הגיעה 
לשיאה בנשק הגרעיני. אם בעבר הסתגלו הצבאות לשינוי 
הטכנולוגי׳ הרי כיום אין ברירה בידם אלא לתכנן וליזום 
אותו. כיש בידי המחקר לפתה נשק מתוחכם, שהמעצמות 
היו מבכרות, אולי, שלא יופעל, אך כולן נדחפות ליצרו 
בשל החשש שיריבות תקדמנה אותן. הדברים אמורים, 
לדוגמה, בשילוב, בתוך ראש טיל אחד, של כמה ראשי־ 
נפץ גרעיניים, המכוונים למטרות שונות, או בפיתוח אמצ¬ 
עים נגד טילים בין־יבשתיים־. 

הטכנולוגיה שינתה לאחרונה את היחס בין אנשי־הצבא 
למדענים ובין המדענים למ ׳ . המדענים הפכו חלק מן המימי 
סד הצבאי, ובמשרדי-הבטחון הם המתכננים את המאמץ ה¬ 
טכנולוגי. הצבאות מקיימים מעבדות ותומכים במחקר השי¬ 


מושי, ואפילו במחקר הבסיסי, בציפית לתוצאות, שעדיין 
אי-אפשר לחזותן מראש. 

הצמידות בין מדע ללחימה. וההכרח לשלוט במערכות- 
נשק חדישות, מחייבת אנשי־צבא לגלות כישורים אינטלק¬ 
טואליים שונים מאלה שנזקקו להם בעבר, וקרובים לאלה 
שבמערך האזרחי ובתעשיה. אנשי־הצבא "מתאזרחים", וה- 
קלגס נעשי׳ טכנולוג. דבר זה נתן אותותיו גם במעמד החבר¬ 
תי של אנשי־הצבא ובדימוים העצמי והציבורי. 

התחרות הצבאית בין האומות הפכה לתחרות טכנולוגית 
ולמירוץ־חימוש איכותי, לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר 
למירוץ־חימוש כפותי. ההחלטות העיקריות לגבי מדיניות 
הכוננות־למ׳ סובבות כבר בימי־שלש על הבעיה — אילו 
אמצעי-לחימה יש לפתח ולרכוש. בעיה זו מחמירה בגלל 
השהות, הנמדדת בשנים, בין ההחלטה לפתח מערכת־נשק, 
לבין הכנסתה לשימוש. החלטה מוטעית תתן תוצאותיה 
רק כעבור מספר־שנים, כשהאפשרויות לשינוי כיווני־פיתוח 
תהיינה כבר מועטות. פיתוח נשק מתוחכם בעשה מעבר 
ליכולתן של מרבית אומות־העולם. תהליכי השיכלול הטכנו¬ 
לוגי גרמו לכך, שאפילו ייצור אמצעי־לחימה מקובלים — 
שאינם מתוחכמים או גרעיניים — אינו כיש בהישג־ידן אלא 
של מדינות מעטות בלבד. הטכנולוגיה משפיעה על הריבוד 
בין המדינות, כשבראשן עומדות המעצמות המפיקות נשק 
גרעיני. 

הטכנולוגיה החדישה מאפשרת צורות-לוחמה חדשות; 

הנד הגרעינית (ר׳ לעיל, עמ׳ 591 ), ד,מ׳ הכימית וד,ביולוגית 
(ר׳ להלן, עפר 630 ), והלוחמה האלקטרונית, שתכליתה 
לשבש את פעולת המערכות האלקטרוניות של היריב. הטכ¬ 
נולוגיה בכללותה החלה משפיעה על ניהול צבאות, ואפילו 
על ניהול קרבות. ע״י שימוש במחשבים. המודיעין נשען 
במידה רבה על צילומים מלוויינים והאזנה במכשירים 
מתוחכמים. 

לעיתים נדמה, שפיתוח אמצעי-הלחימה כאילו מיצה את 
עצמו, ושהנשק החדיש יביא— בשל קטלניותו—לקץ ד.מ". 
בדמיונם של הבריות מצטייר הנשק הגרעיני כנשק מוחלט. 
אולם אין להניח, שתהליך המצאת אמצעי-ההשמדה הגיע 
לסופו. ייתכן שצדק ב. לסל (ע״ע) בציינו, שהמין האנושי 
התקיים עד כה רק משום שלא היו לו האמצעים לאיבוד- 
עצמי-לדעת קיבוצי. אפשר שלא רחוק היש ואמצעים אלה 
יינתנו לו, ורק ההרתעה ההדדית תעמוד בין האנושות לבין 
הכליה. אולי יומצאו בעתיד אמצעי-השמדה איומים אף 
מפצצות־ד,גרעין. כבר כיש מדובר על האפשרות של לוחמה 
אלמונית — גרימת נזק, שמקורו נעלם ואין לדעת איזו 
מדינה יזמה אותו; כן אפשרית מ׳ סמויה או מוסווית — 
גרימת נזק, בלא שהניזוק יחוש בו בתחילתו, או חבלה 
לטווח ארוך, שאיננה בולטת בעליל בשלב הראשון. אפשרו¬ 
יות אלה עדייו מהלכות אימים על האנושות, ומשפיעות על 
אורחותיהן של החברה והמדינה, הספרות, הפילוסופיה והדת. 

י. הרכבי, מלחמה גרעינית ושלום גרעיני, 1964 ; ב. ום. 

בדודי, מרובה הקשת עד פצצת המימן, 1966 ; א. ביוקאן, 

המלחמה בחברה המודרנית, 1967 ; י. הרכבי - א. רובינשטין, 

על הגרילה, 1971 ! 1832 ־״ 1/0 ,־״״־*״גס מסי . 0 

^ 0 ,^ 10 \ז 0018 .מ ; 1899 , 71 ־ 1 ? 02 , 810011 . 1 

, ) 0111 * > 0 71 !> 1 ( 0 ) 1 ) 7011 } ?? 4 1771 ) 727 * 1 ^ 1 ?€£ 

; 1920 /ס /*/?/!•*מדל/ ^* 7 , 008 ? . 8 ; 1910-36 

. 0 .? ;* 1942 ," 411 / /?> 1 ) 171 ) €0171171 116 ' 7 .) 0011110 . 3 ) 

!( 07 ) 4111 \ 1 ^ ,. 14 ; 1945 ,!( 01 ) 1117 1 ) 771 ) 771 ^ 1771 ) 7771 , 111101 ? 

**/' 7 ,. 14 ; 1954-56 , 1-111 77 ז 1#€51£ 1€ ( 1 !ס !(' 1-117101 



601 


מלחמה, מלחמודיגשה 


602 


€0x181*0! 0( ]¥*21, 1789-1960, ]961; מ) 11 ־ 03012 .מ !.), 
70111011! !!!0 ! 70 , 111 <־> 6011111 . 5 ) ; 1950 , 01 ' 11 11110 >€ !ס x10101, 
1951; 0 0/11  00 , 5x011x1101 

0 / 0008!) 01X1X1101! 0X18 81X1X1, 0X18 1x1100016). 1961 ; 

0. 11. 5 0 ( 1 ,ז 6£ ׳<ח x01x0000 0x18 £>0)0000, 1961; 51. 0. 50- 
11010 81111 ( '( 511 ׳י x01) 5x10X0!!), 1962; 15¥ . 0 - ת 50 חז 3 ־ו 8 ״ . 

00011315 (605.), ]¥01 511*810! )10X11 ?1)08010!!), 3001010!!), 

.1x1!810?010£), 1964; 8. 81. 1. 110 * 00011 ? 780 , 1 ־ 8131 1 [:> 1 > 1 >נ x1 
111 \¥1*1)010, 1964; (). 7¥ 11281, 8 51148) 8 ;* 1965 , 7101 [ (ס . 
80071 0 ,־ x1 180 17101 0 ? ( 81111101 (ס x001 1x1 180 811101001 8!!0, 
1966; 811 .,) 1110 ש 5011 .ז x1! 0x18 1x1)11*0x100, 1966; .5. 01110115- 
] 713011 , £0 0x1001)1! 80 10 81*0x10, 1967; 0. 0. ! 111 ט ־ ז י — 

8. 0. 5 0 ( 78001 ,זש 6 עח x 18 ?0103108, 0x1 )80 0 01*101 0) 
]¥01, 1969; , 140!¥31970 .סססס? 8 * 01 ¥01 \ 1 * 1 ! 810 * 511 , 8 ז ; 

£. £11111 10 <£ 8 ,:[ 3 ״ X10X101) 0 ) 840801/1 ]¥01, 1971. 

.! יה. ו 

מלחמת־יבשה. תולדוח ד.מ׳ חן חלק אינטגראלי 
של תולדות האנושות. במהלכן נשתנה אופיים ואירגונם של 
הצבאות ועמם גם אופי המ ׳ עצמה, כתולדה של גורמים 
חברתיים וכלכליים ושל התפתחות כלי־הנשק. 
ה ע ת ה ע תיקה. הופעת הצבא הראשון הקבילה, כנר¬ 
אה, לייסוד הערים בארם־נהריים ובמצרים. הצבא העתיק־ 
ביותר, שעל אודותיו קיימת עדות בציורים ובכתובות, היה 
הצבא השוודי (באלף ה 4 לפסה״ג). בציורים נראים חיילים 
חמושים בחנית קצרה, חובשים קובעי־נחושת ולובשים גלי- 
4 מות־מגן. כמו־כן השתמשו כבר אז במרבבות־מ׳ בנות 
גלגלים, שנגררו ע״י חמודים. הצבא האכדי השתמש אולי 
כבר באותה תקופה בנשק מופעל־מרחוק: קשתות וחניתות־ 
הטלה. מחוקי חמורבי (ע״ע! האלף ה 2 לפסה״ג) למדים, 
שבבבל היה קיים צבא סדיר. במאה ה 18 בערך לפסה״ג 
הכניסו עמים שחדרו למרחב, כגון החורים(ע״עחרי) והחתים 
(ע״ע), מימד חדש בלוחמה, בהביאם עמם מרכבות־מ׳ קלות, 
בנות שני גלגלים׳ נגררות ע״י סוסים; במשך תקופה ממו¬ 
שכת היה זה הנשק המכריע. יש סברה, שלחיתים היתד. גם 
תעשיית־חימוש בבעלות ממלכתית. עכ״ם הצליח, כנראה, 
המלך ??[תלש לרכז ב 1285 לססה״נ, בקרב-קדש נגד רעמסס 
11 (ע״ע; וע״ע חתים), כ 3,500 מרכבות. בצבא־מצרים של 
אותה עת היו הלוחמים מחולקים, כנראה, לשני מעמדות, 
ע״פ הגיל ואורך־השירות. החיילים ישבו במעין מושבות 
צבאיות, וכל חייל קיבל, תמורת שירותו׳ חלקת-קרקע. 
היאחזויות אלו נמצאו במיוחד במצרים התחתונה, שבה היו 
צפויות פלישות שכניה האסיינים של מצרים. עיקר כוחו 
של צבא מצרים היה בחי״ר, ובמיוחד בקשתים. תיה״ר, 
שהיה חמוש גם ברמחים, חרבות, מקלעות ועוד, נסתייע 
במרכבות, שבתוכן היו שני לוחמים: רכב וקשת. אפשר 
שהמצרים למדו את השימוש בסוסים והפעלת פרשים מש¬ 
כניהם האסיינים. לבוש-המגן המצרי כלל מגינים, וכן מש¬ 
ערים שהמצרים הכירו כלי־מצור (ע״ע ?!בצרים ובצורים) 
כגון ה״איל" וסולם־ההסתערות. צבא-אשור משמש דוגמה 
לאותם הצבאות שלחמו כאלף שנה ומעלה על השליטה 
בארצות בין הים התיכון לנהר אינדוס. בצד חניתות, קשתות, 
חרבות ופגיונות, חומש גם באלות עם ריקועי-מתכת. לבוש־ 
המגן כלל גם מגיני־נצרים קלועים. חי״ר זה נתמך ע״י 
מרכבות, ועל ה!כב הוטל לגונן במגינו על הקשת; הופעלו 
גם פרשים. דומה, כי בתחילה ישבו התככים על הסוסים 



ם 5 חסה בסזרח־הקדום; מרפנת־יזרג אשזרית סועברח ע 5 ־גני סירה; 
הסוםים ׳ 6 וו!ים אחריה (טעיטורי ארם 1 נ! א׳ 0 !רנצר 78 11 בנטרוד — 
המאה ה 8 וססה״נ) 


ללא אוכפים, והריפוד וכן האוכף בעל משענות בולטות, 
התפתחו מאוחר־יותר. יש סברה כי חלק מהקשתים והרמחים 
השתמשו בסוסים רק לתובלה, ובקרב עצמו פעלו כרגלים. 
הפרשים תקפו בלהקות לא־מסודרות, ולא היה בידם להת¬ 
מודד עם חי״ד ממושמע, אך הם הטילו את אימתם על 
גייסות מובסים ובלתי-מאורגנים. משערים כי לחיה״ר הא¬ 
שורי כבד היתה תרגולת מסוימת: הקשתים הוצבו — או 
בדרג הקדמי, שבו הגן על כל קשת חייל נוסף, בעל מגן 
קלוע בגודל־אדם, או בדרג האחות, וכת לאפשר להם 
ליתת, התכופפו, או כרעו ברך, שני הדרגים הקדמיים, שהיו 
חמושים בחניתות. בתחום ההנדסה הצבאית השתמשו הא־ 
שותם במכונות־מצוד ניידות וחסרו ?נהרות מתחת לבי- 
צות־האויב. האימפריה הפרסית לא חידשה כמעט דבר 
בתחום הלוחמה. דתוש 1 (ע״ע) הציב בכל מחוזותיו תיל- 
מצב, שסר ישיתת למרותו. לשם מניעת התקוממויות מקר 
מיות! כן הוקמו ערים מבוצרות. היה גם משמר־הראש של 
המלך, שמנה 10,000 רגלים מובחתם, הם "בני-האלמוות". 
המשמר כלל גם 1 x 100 פרשים, ומרפבות־מ׳, שלציתהן 
חוברו מגלים, כת לקצץ באויב• למבצעים גדולים היה 
צורך בגיוס יחיתת מקומיות, וכך נוצר צבא רב-לאומי; 
היתד. לו, כנראה, חלוקת-מישנה עשרונית. את גרעין חיה״ר 
היוו חיילים ממוצא פרסי, אך גם אלה לא עמדו בפני חיה״ר 
של היוונים. מרכבות־המ׳ הפרסיות, וכמותו גם ה§ךשים, 
לא הצליחו מול הפאלאנכם היווני(ר׳ להלן) המגובש. בקרב 
?בהון (ע״ע) לא הצליחו 10,000 פרשים פרסיים לפרוץ את 
שותת האתונאים המלוכדות. בתוצאה מכך, החליפו שליטי 
פרס את גיסותיהם בשכירים יוונים, אך ללא הצלחה. בצבא 
הפרסי לא נעשו כמעט כל שינויים באירגונו ובאורח־לחי- 
מתו, מראשיתו ועד להבסתו בידי אלכסנדר (ע״ע) מוקדון. 

ביוון הוקמו צבאות מאורגנים של הערים־המת־ 
נות, שאוישו באזרחים. באתונה שירת כל אזרח, מגיל 18 
עד 60 , פרט לבעלי משרות ציבוריות מסוימות, ובתקופה 
קדומה־יותר, גם פרט לבני המעמד העני־ביותר. צעירי 
אתונה חויבו לשרת בשנתיים הראשונות לגיוסם, בשמירת 
הגבול. אספת-העם החליטה על מספר הגבתם שיש לגייס; 
גיוס כללי היה נדיר וחל רק בשעת-חירום. האזרח היה חייב 
לחמש את עצמו, ולכן שירתו העשירים כפרשים, ובני מע- 
מד־הביניים — כחי״ר כבד (הופליטים [;>£*וו.גז 61 ]). 
העניים שירתו כרגלים קלים או כחותרים באניות־המ׳. הוצ¬ 
אות אמצעי-הלחימה (ביצותם וכד׳), שלא סופקו ע״י הפרט, 
כוסו ע״י עשיתם מופלגים או מתוך רווחי העסקים שבב¬ 
עלות המדינה. עד תקופת פריקלס(ע״ע) לא שולמה לחיילים 
משכורת, אך מאז הונהג תשלום במזומן בעבור שירות ממו¬ 
שך. המבנה הטאקטי העיקרי, שהופעל ע״י צבאות יוון, 




603 


מלחמה, מלדזמת־ינשה 


604 


היה "הפאלאנכם" 170 >ג״ק>) של חיה״ר הכבד. בתחילה 
היווה את הכוח הלוחם כולו, אך בהדרגה צודסו אליו גם 
חי״ר קל ופרשים. בד״כ מוזכרים 8 דרגים כעומק מקובל 
של הפאלאנכס, אך היו עד 12 , ואפילו עד 25 , דרגים• חימושו 
העיקרי של ההופליט היד. רימח־דחיפה. באורך כ 3 מטר, 
וחרב־פיפיות, בת 60 0 ״מ. הוא לבש שיריוו ובשא מגן סגלגל, 
כוחו העיקרי של הפאלאנכס היה בהתקפה, שכן היה מבוסס 
על לחץ הגוש האנושי בתנועתו. התקדמותו בוצעה במעין 
ריצה קלה שדרסה את העומדים מולה. בהתקפה איזנו ד,הופ- 
ליטים את רמחיהם, כיסו את מלוא רוחב-החזית במגיגיהם, 
ונעו לעבר הפאלאנכס העוין. אם לא נתמוטט הלה בהתנג¬ 
שות, החל קרב־חרבות פנים־אל־פנים. באותה העת תקפו 
פרשים וגייסות קלים את הגייסות המקבילים של היריב, 
או תימרנו באגפיו ובעורפו, במגמה לגרום לאנדרלמוסיה. 
אחרי הקרב היה תפקידם לרדוף את האויב; לפני קרב 
עסקו בסיור ובפשיטה. המבנה הפשוט של הפאלאנכס, שפעל 
תמיד במכונס, לא הצריך יחידוודמישנה טאקטיות, או מ 8 ק־ 
די־מישנה. בלחץ המ" בפרסים נאלצו לגייס גם את המעמד 
העני, ונוצרו הגייסות הקלים, שהיו חמושים בחנית קצרה 
או בחנית־הןלה ואולי גם במגן עגול. במרוצת־הזמן תוגברו 
גייסות קלים אלה בגיסות בעלות־הברית של אתונה ואפילו 
בשכירי־חרב. חיל־פרשים הוקם באתונה רק משהגיעה לעו¬ 
שר. חבל אטיקד, (ע״ע) ההררי לא הקל על לוחמת־פרשים, 
מה גם שטרם ידעו לפתל סוסים. החבלים השכנים, כגון 
ססליה (ע״ע) ובויאוטיה (ע״ע), שבהם גידלו סוסים, היו 
מתאימים יותר לפרשים, והגייסות היוונים הרכובים הרא¬ 
שונים באו משם. באתונה נהגו להציב את הפרשים, בדומה 
לגייסות הקלים, באגפי הפאלאנכס. מאוחר-יותר קיימה 
אתונה גם יחידת קשתים רכובים שכירים. 

צבא־ספרטה (ע״ע) דמה לצבא-אתונה, אך הושם בו 
דגש מיוחד על חינוך צבאי לנוער ועל קשיחות גופנית. 
ההופליטים של ספארטה הביאו לשירות־הצבא גם הלוטים 
(ע״ע) — כמשרתים, ולהם נועד בקרב תפקיד של מתגרים. 
בקרב־פלאשיאה ( 479 לפסה״נ) נילוו אל 5,000 ההופליטים 
35,000 בלוטים. לחימת הספארטנים הוכיחה כי הפאלאגכם 
יעיל גם בהגנה. 

בעקבות ד.מ׳ הפלופונסית (ע״ע פלופונסית, מ׳) הוכנסו 
שינויים בטאקטיקה היוונית. אפמינונךס (ע״ע), מצביא 30 י, 
נאלץ להתייצב בקרב לוקטרה (ע״ע) מול פאלאגכס ספאר־ 
טני עדיף תקיפה בנוסח "מקובל" היתר. מסתיימת בתבוסה, 
ומשום־כך תיגבר אגף אחד של הפאלאנכס שלו. כך השיג 
עדיפות מקומית והבקיע את מערך האויב. תמרון זה נודע 
כ״מערך מלוכסן" והוא הופעל בהצלחה, ע״י מצביאים נוד¬ 
עים, עד לעת החדשה. היוונים פיתחו מספר סוגים של 
מכונות־מ׳, והחשובות שבהן נועדו להטלת אבנים, חיצים 
וחמרי־בערה למרחקים. בעת מצור על עיר, הקיפוה סוללות' 
עפר וחפרו מנהרות מתחת לחומות, כדי למוטטו. 

פיליפוס (ע״ע) מלך־מוקדון הקים צבא סדיר בן 30,000 
רגלים ו 3,000 פרשים. במרכזו של צבא זה עמד פאלאנכם 
מורכב רגלים כבדים, נושאי חימוש משוכלל: תחת המגן 
היווני הקטן בא מגן גדול ומוארך, במקום הרומח הבינוני 
באה ה״סאריסה״ ( 1 > 0 ״* 6 ס) המזקדוגית באורך של 7 — 8 מ׳, 
ולכן בלטו החוצה הרמחים של 6 הדרגים בחזית. התקדמות 
גוף כזה דרשה אימון רב ותירגול מתמיד. אלכסנדר מוקדון 


הנהיג פאלאנכם בעומק של 16 דרגים עם 1,024 חייל בחזית, 
שהיווה גוש מלוכד בן 16,384 לוחמים. יחידת־המישנה הבסי¬ 
סית בפאלאנכם היתר, ה״סינטאגמה״ ( 1 > 1711 *ז׳\ 0 ז>), בת 16 
טורים עורפיים, בס״ה 256 חייל. בשעת מסע צעד הצבא 
בסינטאגמות ומהן נפרם לפאלאנכס. כדי להשיג כות-מתץ 
מיוחד אורגן הפאלאנכס לעיתים בעומק של 32 דרגים עם 
512 חיילים בחזית. המיגבלה העיקרית של הפאלאנכס היתה 
חוסר־גמישות. הדבר בלט משגפגש צבא-יוון בצבאות בעלי 
מבנה גמיש-יותר, למשל צבא־רומא, או כאשר נתפרס בש¬ 
טח מבותר. בצבאו של אלכסנדר הופיע לראשונה חיל- 
פרשים כבד, שגם פרשיו וגם סוסיו היו משוריינים. כן הפעיל 
פרשים שלחמו או ברוכבים או כרגלים, דוגמת ה״דראגונים" 
של העת החדשה. 

צבא קרת חדשת (קרתג 0 < קצר־הימים, הורכב מזןרב־רב 
של שכירים, שאורגנו בפאלאגכס דומה לפאלאנכס חיתני, 
והופעלו בו גם םילי-מ', לשם עירעור מערך האויב. 

צבא רומא פיתה את טאקטיקה חיה״ר המושלמת- 
ביותר בתקופה שקדמה לשימוש בנשק חם. עד תום המאה 
ה 2 לפסה״ג היה ברומא רק צבא־אזרחים מגויס בשעת־ 
הצורך. הטאקטיקה הרומית היתד, דומה ביותר ליוונית 
ותאמר, את מישורי חבל לטיום (ע״ע). עם התפשטות הרו¬ 
מים לאזורי-ההרים של איטליה המרכזית חל גם שינוי 
בטאקטיקה, שהפך את ה״לגיוך ( 10 * 10 ) הרומי לשם־דבר. 
עם גיוסם הוצבו האזרחים הצעירים והעניים־ביותר כ״ולי- 
קם״ ( 01110$ *) ; הבאים אחריהם, מבחינת הגיל והרכוש, 
כ״האסטאטי" ו״פרינקיפס" ( 0$ נ! 01 ת 1 זס , 1 ז 3 ז 1135 )! והמבו¬ 
גרים והעשירים־ביותר שירתו כ״טריאריי" ( 1113111 ). הלגיון 
מנה 1,200 וליקס, 1,200 האסטאטי, 1,200 פרינקיפם, 600 
טריאריי ועוד 300 פרשים! בס״ה— 4,500 חייל. ההאסטאטי, 
הפריגקיפם והטריאריי היו מחולקים ל 10 "מאניפולים" 
( 1111 נ! 1 ת 13 מ) כ״א, ולכל "מאניפול" צורף מספר שווה של 
וליטס. הללו שימשו כחי״ר קל ונערכו יחד עם הפרשים 
באגפי-הלגיון. ההאסטאטי הוצבו בקו הראשון, הפרינקיפס 
בקו השני, ושניהם מזוינים ברמחים, ואילו הטריאריי יצרו 
קו שלישי — כעתודה. הללו היו חמושים ב״פילום״( 1111111 (!), 
כידון-הטלה קצר וכבד־ביותר. כאשר הכנים מדיום(ע״ע) את 
שיפוריו לצבא, בוטל השוני בחימוש, וכל הלגיון צוייד באד 
רח אחיד ב״פילום", שנעשה לנשק הרומי הלאומי! גם שאר 
ההבדלים בין הקודם בוטלו. מ 30 המאניפולים של הלגיון 
הוקמו עתה 10 ״קוהורטות״ וכוח-האדם בקוהורטה ( 0011015 ) 
נקבע ל 600 . ברם, השינד החשוב-ביותר בצבא היה הרכבו 
השונה מימי מאריום ואילך. ד,מ" הבלתי-פוסקות, ובמיוחד 
ד,מ׳ הפונית השניה, הסבו לרומים אבידות כה כבדות, שהחל 
משנת 107 לפסה״ג הפך גים־ד,אזרחים לצבא שכיר, שהורכב 
מהפרולטאריון חסר-הקרקע ומחיילים, שזה עתה קיבלו 
אזרחות רומית. היו אלה, איפוא, חיילים מקצועיים, ששירתו 
תקופות ארוכות וניתן היה להקנות להם אימון צבאי מעולה. 
חימוש החייל הרוסי כלל, נוסף לבגד־המגן המשוריין שלו 
( 101103 ), מגן קמור של 75 — 120 ס״מ, חרב קצרה, שנועדה 
בעיקר להדיפה ולא להגפה, וה״פילום", שחלקו התחתון 
מעץ, באורך כ 140 0 ״מ, ובקצהו העליון חוד־ברזל של 
כ 45 ם״מ! משקלו היה כ 5 ק״ג. כשהוטל ממרחק 10 — 15 
צעדים, חדר הפילום למגן ולשריון־החזה של היריב, ועפ״ר 
הטילו ארצה. חיל-הפרשים היה חמוש בחרב ארוכה ובחנית. 



605 


מלחמה, מלחמרדיגשה 


606 


המאניפולים הוצבו ברווחים מדורגים כאילו על לוח־אשקו- 
קה. את התוהים אפשר היה לסגור במהירות ע״י תזוזות 
לצדדים או קדימה, או לאחור. על-כן הצטיינה הפריסה 
הטאקטית של הלגיץ בגמישותה. היא הקנתה ללגיון עליר 
נות על הפאלאנפס הנוקשה׳ ואיפשרה תימרון על קרקע מבר 
תרת. בעוד שהסאלאנכם נכנם לקן־ב במלוכד ללא עתודה, 
ניתן היה להפעיל את הלגיון דרגים־דרגים, והמצביא הרומי, 
בניגוד ליווני, קיים את שליטתו בגייסות בכל מהלך הקרב. 
הפאלאנכם, משלא השיג הכרעה, לא יכול היה לחדש את 
ההסתערות, או לסגת במסודר, ואילו המצביא הרומי יכול 
היה להפסיק (או לחדש) את התקפתו, ולנהל נסיגה מבוקרת. 
קךב קינו׳סקסאלי (ש 11313 קש 050 תץ 197,0 לפסה״ג), בין רומא 
למוקדון הבליט את עליונותו של הלגיון הרומי על הפאל- 
אנכם היוובי-מוקדוני. נגד התקפת פרשים התייצב הלגיון 
בריבוע שבמרכזו נמצאו דרגי־המינהלה שלו. נוסף לנשק(, 
נשא החייל התמי גם ציוד אישי, ומטענו במסע היה כ 20 — 
30 ק״ג• במסעות־אימונים הגיע הלגיון למרחק ממוצע של 
כ 30 ק״מ ליום. ציוד-המחנאות של הלגיון נישא ע״י כ 500 
סוסים ופרדות. עם התרחבות האימפריה הרומית, הוקמה 
מערכת ביצורי־גבול (ע״ע לימס) והוצבו לגיונות להגנת 
הספר. נסללה גם רשת מסועפת של דרכים אסטרטגיות בכל 
הקיסרות. משחלה "בארבאריזאציה" של צבא-הקיסרות, 
לאחר ששולבו בו יסודות בלתי־רו׳מיים, גרם הדבר לנטישת 
החימוש הסטאנדארטי "הלאומי", ושובש האימון האחיד. 
הקיסרות הרומית־המזרחית התקיימה תקופה ממושכת קיום 
נפרד. בימיה הוכנסו לשימוש האוכף והפירזול, והונהג גידול 
סוסים כבדים. כתוצאה ירדה בס׳ חשיבותם של הךגלים, 
והושם דגש על פרשים כבדים, ששימשו להדיפת פלישות 
הבארבארים. 

י מי-הביני י ם. על־אף המסופר בכרוניקות, היה 
מספר הקרבות הגדולים ביה״ב מועט, ואף בהם לא השתתפו 
בד״כ אלא כמה מאות אבירים, למשל, בקךב בודן (- 6011 
*>״ 1 ׳\), בשנת 1214 . חידושי הלחימה היבשתית ביה״ב היו: 
א) התקפות מרוכזות של גופי פרשים כבדים! ב) הגנת 
הלוחם הרוכב (ובמידה מועטת־יותר, גם הגנת סוס() ע״י 
שירית כבד, שכיסה את כל הגוף מהקדקוד ועד כפות- 
הרגליים! ג) פיתוח קשתות יעילות, ושימוש נרחב בקשתים 
(לקראת סוף יה״ב)! ד) ייעול טכניקות מצור וביצורים, 
בהשפעת המזרח הצלבני (ע״ע מסעי-הצלב). 

גרעין צבאות יה״ב היה האביר הפאודאלי, ז״א הפרש 
המשוריין. הלחימה המקובלת היתד. דו־קרב של פרשים, או 
התפרצות אבירים לתוך חיה״ר של האויב. אם לחמו במכונס, 
נהגו האבירים לתקוף בשורה ארוכה אחת, בעוד נושאי- 
כליהם נערכים במעין קו שני. התקפה מרוכזת כזאת היתד, 
כדאית רק נגד אבירי־האויב. מחמת משקלו של האביר 
המשוריין, שגם סוסו כוסה בשיריון בהמשך יה״ב, לא יכלו 
הסוסים לדהור מרחק רב. ,משנתקלו צבאות כאלה בפרשים 
קלים של האויב, בעלי-ניידות וחמושים בקשתות, כגון 
הסלג׳וקים (ע״ע) במסעי־חצלב במזרח, התקשו לכפות 
עליהם מגע. אך משנוצר מגע, הובלט לחץ האביר המשוריין׳ 
החמוש בחנית, ובלחימה־ במשך 200 שגה במזרח נסתבר, 
שהצלבנים המשוריינים אמנם יכלו להם לסלג׳וקים. באזורים 
ההרריים נאלצו האבירים לנטוש את סוסיהם ולחמו במעין 
"פאלאנכס" מאולתר. חיה״ר ביה״ב הורכב מאריסים פאו- 



םטזפה נשלהי יה״ב: פרשים תוהפים פקרר־דיתגוננות ׳ 8 ? חי?־רנ?ים 

דאליים ומאיכרים חמושים בעיקר ברמחים, אף־כי לא נעדר 
גם מקומו של הקשת־הרגלי. אולם חיה״ר היה בעל רמה 
צבאית ירודה! אנשיו לא היוו איום על הפרשים, שהפיצום 
בדהרה. היו אלה דווקא שני צבאות לא-אירוםיים שהטביעו 
את חותמם על אמנות־המ׳ של יה״ב באירופה: במאה ה 7 — 
צבאות-האיסלאם, ובמאה ה 13 — המונגולים. הראשונים היו 
ברובם פרשים, מונהגים היטב, אך לא הביאו לפיתוח טאק¬ 
טיקה חדשה. צבא-המונגולים היה אף הוא רכוב, מאומן 
היטב וממושמע. בעיקר הצטיין בארגונו. מפקדיו עלו עפ״ר 
בזכות כשרונם. לחימת המונגולים היתה מבוססת על ניידות, 
מהירות והלם. הם הצטיינו בתיקשורת משוכללת בקרב — 
איתות בדגלים צבעוניים. מפקדים גבוהים הצליחו לתאם 
תנועת-גייסות ממרחק של מאות ק״מ• 

בפרק-הזמן שבין פלישת המונגולים ל״מלחמת שלושים 
השנה" (ע״ע) הלכו והתנוונו הצבאות הפאודליים והמלכו¬ 
תיים. לקראת סוף יה״ב גדל שוב ערכו של חיה״ר, בשל 
התהוות הערים, שהקימו תי״ר משלהם. והמיליציות האזר¬ 
חיות העירוניות עמדו לא אתת נגד צבאות-האבירים. תלו 
שינויים גם בחימוש תיה״ר: ביבשת-אירופה הוכנסה לשי- 
מוש ה״ארבאליסטה״( 311.311813 ), קשת מוחזקת אופקית מד¬ 
רכת באמצעים מכאניים! באנגליה השתמשו בקשת "הארובה". 
שהוחזקה במאמך, נדרכה ביד, ירתה תיצים בדייקנות 
למרחק של 100 מ׳ ויותר, והבקיעה שיריון־חזה של אביר. 
יתרון הקשתים על האבירים נתבלט ב״מלחמת מאה השנים" 
(ע״ע),ובמיוחד בקרבות קרסי( 1346 ! ע״ע), פואטיה ( 1356 ) 
ואז׳נקור ( 1415 ). כשחזר חיה״ר השוויצי למבנה דומה 
לפאלאנכם היווני, הטיל אימתו על האבירים, שלא עלה 
בידם להבקיע את גוש-חרגלים המלוכד. שליטים רבים 
החלו לשכור את השוויצים כלוחמים. השימוש באבק- 
שריפה תרם לדחיקת האבירים, ששיריוגם היקר לא עמד 
להם ומידותיהם נהרסו. בתחילה היה הנשק התם מסורבל- 
ביותר ואף יקר. אך בשלהי המאה ה 14 כבר היו לרוב 
הצבאות האירופיים תותחים וקני-רובה, אע״ס שעד למחצית 
המאה ה 15 לא בוטלו שאר כלי-הנשק, לרבות קשתות. 
התמוטטות המשטר הפאודלי הביאה להקמת צבאות שכירים 
חמושים ומאומנים היטב, המאורגנים במעין גילדות (ע״ע) 
מקצועיות. 



607 


מלחמה, מלחמת־יגשה 


608 



מלחמה נםאה ה־ 1 : לזרב־חרבוח ני! חיי?ים 
(רוביהם לו;ליהם> 

מתחילת המאה ה 16 שיפרו הצרפתים את ניידות קני¬ 
ה תותח, כדי שיוכלו להילוות אל הגייסות בשדה, והספרדים 
החלו מצרפים אל חיה״ר גם חיילים חמושים בקני־רובה, הם 
״המוסקטרים״ (מ: 61 ס 5 > 5 ס 0 בס , 1011566105 )! הפרשים צוידו 
באקדחים. אמנם, הן המוסברים והן הפרשים נאלצו לסגת 
לאחר כל ירי בודד, כדי לטעון את כליהם מחדש, אך 
חימושם היה בבחינת מהפכה. הביקוש לשכירים גדל, ונוצר 
מעמד חדש של "קבלני־מ׳" שהשכירו יחידות לכל שהירבה 
לשלם. כך הופיעו הקונדוטןרי (ע״ע) באיטליה, והשכירים 
מסוג ה״לנךסקנכט" בגרמניה. יחידות אלה חסת זיקה לאד 
מית׳ וברצותן בשכר ובשלל בלבד, נמנעו משפיכת דם, 
ודגלו בם" ממושכות ללא אבידות. חריג היה צבא־המתנדבים 
הבלתי־מקצועי של ארצות־השפלה. מקימו׳ מוריץ (ע״ע) 
מנסאו, יזם סוג־צבא חדש, שפעל לפי תקנון שירות־שדה 
מודרני ראשון, אומן אימון אחיד, ואף צעד בצעד קצוב. 
שליש הרגלים צוידו במוסקט משוכלל, והרמחים נועדו 
לקרב פנים־אל־פנים. 

העת החדשה. "מלחמת שלושים-ד.שנה", שהיתה 
נקודת־מפנה במ ׳ היבשתית, קשורה בשמו של גוסטו 11 
(ע״ע) אדולף, ובצבאו השוודי. יזרגימנטים הרגליים שלו 
הורכבו עד כדי שני-שלישים ממוסקטרים ומשליש רמחים, 
והיו גם רגימנטים שכולם מוסקטרים. פיתוח מוסקט קל- 
יחסית איפשר ויתור על המשענת לקנה, שהיתה דרושה 
עד אז. הרובאים השוודים צוידו בתחמושת, שכללה, בתוך 
תרמיל נייר, את אבק-השריפה הדרוש לירי יחד עם הכדור, 
המצאה שהחישה את הטעינה. המלך דתר על עומק המערך 
של חיה״ר והנהיג "טאקטיקה לשארית (קווית)". המוסקט¬ 
רים נפרסו בשלושה דרגים: האחד ירה עפ״ר במצב כריעה, 
ושני האחרים — בעמידה. בתבנית גמישה זו גברו השוודים 
על גושי הרגלים של יריביהם, שנפרסו עדיין בעומק של 
עד 30 דרגים, והיוו עתה גם מטרה מרוכזת לארטילריה, 
גם חיל־הפרשים הופעל בגמישות: הפרשים המשוריינים 
הוצאו מהשירות, והקלים נפרסו גם הם בשלושה דרגים. 
הם התקדמו בשעטה קלה כדי להגיע לקרב־מגע בעזרת 
הטוף. פותחו תותחים קלים, שירו שישה כדורים, בזמן 
שמוסקטר ירה שנים. שני תותחים קלים צורפו לכל.ךגיטנט 
חי״ר. בכך בוצעה לראשונה הפרדה בין ארטילריית־שדה 
לארטילריה כבדה-יותר. גדל גם שיתוף-הםעולה בין החילות; 
פרשים, רגלים וארטילריה פעלו אמנם עדיין כ״א לעצמו, 
אך עתה הוטל על התותחים לרכך את מערך היריב, על 
הפרשים — לערער את עמידתו, ועל חיה״ר — להסתער 
כדי לחסלו. גוסטו אדולף הקים גם גיס־חפרים, שחפר חפי- 
רות־מגן לרגלים ועמדות לתותחים. הוקם גם מעין־מטה לפי 
המושגים של היום. 


צבא־צרפת המשיך, בימי לואי לשכלל את 

פעולת ה״מטה". תלה גם התקדמות בהנדסה הצבאית, 
ובמיוחד פותחה שיטה של כיבוש מבצרים, המקובלת כ״גי־ 
שה בקו מקביל". טמציאה היה ולבו (ע״ע), ומאז היוותה 
ההנדסה הצבאית חלק בלתי־נפרד של הלוחמה המודרנית 
(ע״ע מבצרים ובצורים, ענד 124 ). חידוש נוסף היה הכידון, 
שהוצמד לרובה וביטל את הרמחים; כן נתבטל לבוש־המגן 
של הרגלים. הצרפתים המציאו גם את בריח־החלמיש של 
הרובה, שקיצר את טעינת הרובה ואף צימצם את הפרעות 
מזג־האוויר על הירי. שיפור בתרגולת הירי והנהגת שרביט־ 
טעינה מברזל (לראשונה — בפרוסיה) הגדילו את עוצמת- 
האש של חיה״ר ועשו. מאז ואילך, התקפת פרשים בנשק קר 
נגד רגלים ערוכים לקרב — לדבר חסר־תקווה כמעט. כמס¬ 
קנה מכך, צוידו הרוכבים ברובה קצר (קאראבין; -גז 3 -> 
106 ( 1 ) . טאקטיקה מבוססת על עוצמת־האש ירשה את 
טאקטיקת־ההלם. 

צבא פרוסיה, בהנהגתו של פרידריך 11 (ע״ע) 
"הגדול", הביא לשיאו את השימוש באש וב״טאקטיקה הליך 
ארית". חיה״ר שלו נפרס בשלושה דרגים, וחייליו אומנו 
לירות 5 כדורים בדקה. הם התקדמו בפריסה רחבה, בצעד 
קצוב ותוך המטרת אש כבדה מקרוב; לבסוף הוכרע הקרב 
בעזרת הכידון. פרידריך גם חילק את חיל־הפרשים לשלושה 
סוגים: פרשים קלים (״הוסארים״; 1105531:5 ), לסיור ול- 
אבטחה; חי״ר רכוב ("דראגונים"; 5 סס 3 8 0 ז 0 ), שנע על 
סוסים, אך לחם בד״כ ברגל; ופרשים כבדים משוריינים 
("קיראסירים"! <־:נ 35516 ז״ 01 ). הודגשה אמנות-הרכיבה והור¬ 
גלה דהירה בשורות מכונסות. תותחי-השדה היו עתה קלים 
ביים כדי לגררם בילים. מבנה הצבא בשעת הקרב והתר- 
גולת היו כה קשוחים, שלא היה מקום ליזמת מפקדי־המשנה. 
בנוסף לטאקטיקה הקווית, שלפיה נפרסו הגייסות בחזית 
רחבה, פיתח פרידריך תרגולת של שינוי־חזית בשעת- 
הצורך. הוא גם החיה את "המערך המלוכסן" של אפאמינוג־ 
דאס, בהגבירו אגף אחד של המערך. אוהלים הוקמו בלילה, 
וציוד הובל בעגלות; על המחנה הגנו ביצורי־שדה, האספקה 
נתבססה על שירות-תובלה ומאפיות־שדה צמודים. סידורי- 
מינהל אלה סירבלו מאוד את תנועת-הצבא. אעפ״כ שימש 
הצבא הפרוסי, מבחינה טאקטית ואירגונית, דוגמה לכל 
שאר הצבאות עד למלחמת-השיחרור האמריקנית, ועד למ" 
המהפכה הצרפתית. אלה החזירו את המאבקים שוב לתחום 
הלחימה העממית, וסיימו את תקופת הצבאות השכירים, 
שהיו יקרים וקטנים. במהפכה האמריקנית (ע״ע אה״ב, 
היסטוריה) התפתחה לוחמה שהתבססה על אש מדויקת 
של איש־הספר, שהונחתה ע״י שרשרת־קלעים מפוזרת — 
לתוך הגוש הצפוף של האויב׳ וגרמה אבידות כבדות. בכך 
נוטשה כל הטאקטיקה המקובלת עד אז. צבא צרפת המה¬ 
פכנית נתדלדל בשל עזיבת הקצינים אויבי-המהפכה, עד 
כדי אי-יכולת לעמוד כנגד הקואליציה האויבת. לא היה 
מנוס מגיוס המוני, וקרנו (ע״ע) סיפק חיילים במס¬ 
פרים ללא תקדים באותה תקופה, אך חסרי-אימון. עם אלה 
לא היתד. כל אפשרות להפעיל טאקטיקה לינארית, שדר¬ 
שה תרגולת קפדנית. טאקטיקה חדשה פותחה ע״י מצביאי 
המהפכה ושוכללה ע״י נאפוליון. העיקרון ש״המ׳ מק¬ 
יימת את עצמה" הביא לוויתור על ציוד מסורבל ומחסני- 
אספקה, וחייב שאיבת אספקה מהזירה שבה פעל הצבא. כך 



609 


מלחמה, מלחמת־ינשה 


610 


גברו ניידות הגייסות ואי־תלותם בעורף. נאפוליון הנהיג 
את העוצבות הבסיסיות הרב־חיליות, הדיוויזיות והקורפו- 
סיס, שאיגדו בתוכן, באורח אורגאני, חי״ר, פרשים וארטי¬ 
לריה, ואלה הקנו להן כושר־לחימה עצמאי. מערך־הלחימד. 
היסודי היתד. השדירה ( 001110111 ), שכוונה לעבר נקודת- 
תורפה במערך־האויב. תחת קווי-חי״ר ישרים ורצופים, 
שנפרסו בדייקנות במישור, והפרשים באגפיהם, באו שדי¬ 
רות של דיוויזיות או קורפוסים, שנתכנסו בהסתר והמתינו 
להפעלתן. כל סוגי-קרקע התאימו עתה ללחימה. בין הגייסות 
נשארו רווחים, בהתאם לפני הקרקע, ולא היה צורך לסגור 
רווחים בעזרת חי״ר גלוי לעיני האדב. רק חלק קטן מה- 
גייסות השתתף בשלבי-הלחימה הראשונים; היו עתודות 
שהיו מסוגלות לנוע בשעת-הצורך לכל מקום בשדה-הקרב. 
המצביא שאף לאגף את היריב ולהתייצב עם כוח חזק על 
קווי-התחבורה שלו. בתחום הטאקטי שאפו להבקיע את מר¬ 
כזו של מערך־האויב, כשכבר נשאר ללא עתודות. בעוד 
שבטאקטיקה הקווית לא היה כל מקום לעתודה, שהיחד. 
מפחיתה את מספר היורים־בפועל, הרי הפך נאפוליון את 
העתודה למכשיר החשוב־ביותר בידי המצביא השואף לניצ¬ 
חון. שינויים מיבצעיים וטאקטיים אלה הרחיבו מאוד את 
שדה־הקרב. הם דרשו פחות תרגולת מהשיטה הקווית, אך 
תבעו מהירות מוגברת, מאמץ־יתר ואינטליגנציה דבה-יותר 
בכל דרגי-הצבא. בתחום החימוש לא היו כמעט שינויים, 
כי ד.מ" הפלתדפוסקות לא הותירו זמן לשיכלולים ולהמצ־ 
אות• מאידך גיסא, השתכלל כמעט בכל הצבאות אירגון 
המטה. 

המהפכה התעשיינית של המאה ה 19 קידמה את אמנות־ 
המ׳. הנשק נשתפר וניתוספו אמצעי־לחימה, בעיקר בתחום 
התקשורת (מס״ב׳ ?!לגיא 1 *' שלפון, אופניים, וכיו״ב). קמו 
חילות ןןכניים להפעלת מכשירי-הלחימה החדשים, והיה 
צורך לצרף למטות קצינים מקצועיים. מלחמת-האזרחים 
האמריקנית (ע״ע אה״ב, עמ , 176 — 180 ) היתד. הדוגמה 
הראשונה ללוחמה בעידן־התעשיה. שדה-הקרב היה בה 
עצום, שלתקשורת בעזרת מסה״ב והטלגראף נועדה חשיבות 
מכרעת. בתוך הם׳ פותחו המוקש היבשתי, רימון-היד ותר- 
מיל-המתכת לתחמושת של הרובים נטעני־הבריח; תרמיל 
זה איפשר טעינה חוזרת ממחסנית. הצבאות היו בהיקף 
מספרי בלתי-מוכר עד אז. תוך כדי מאבק שופרה טאקטיקת 
חיה״ר ע״י שיטח ההתקדמות בזינוקים־לסירוגין, כאשר חלק 
מהיחידה מנחית אש, והשאר — קופץ קדימה, בחיפויו, 
וחוזר חלילה. הרובים המשופרים, שנטענו מאחור, איפשרו 
ירי ממצב־שכיבה. עוצמת־האש הגדולה הביאה להתחפרות, 
והונהגו מיכשולים להגנת החפירות. לפרשים נודע תפקיד 
נכבד, אך בעוד ש״הצפוך השתמש בסוסים בעיקר להעברת 
גייסות, והרוכבים לחמו בעיקר כרגלים, העדיפו פרשי "הד¬ 
רום" להלחם כרובבים. ד. 9 טות הלכו והשתכללו, ותפקידי 
קציניהם הוגדרו ביתר דייקנות. הוקדשה תשומת־לב רבה 
לטיפול רפואי. הנדסת-השדה התפתחה, בעיקר בתחום הגי¬ 
שור, אך במיוחד אופיינה מלחמת־האזרחים האמריקנית ע״י 
שימוש ללא־ תקדים במס״ב להעברת גייסות וחומרי־ 
מלחמה. 

באירופה עדיין שימש הצבא הפרוסי למופת, אע״פ שלא 
שם לב לחידושים שנתחדשו בלוחמה באה״ב. ב 1866 גברו 
הפרוסים במהירות על האוסטרים, הודות לעבודת־מטה עדי- 



טנחטה "טורתיח" רא׳טונח : הקרב ליר פרררי<זם 1 רנ ( 1863 ), 
נטיחםוז־ר,אורחים באה־ב 


פה׳ ניהוג גמיש, ובעיקר — בזכות רובה חדיש, הנטען 
מאחור (מדגם 50 ץ 0 ז 0 ), שאיפשר ירי במצב-שכיבה. האוס¬ 
טרים׳ חמושים ברובה הנטען דרך הלוע, נאלצו לפעול 
בקומה זקופה ובקצב־אש איטי. לעומת-זאת, במלחמת גר¬ 
מניה—צרפת היה לצרפתים רובה (מדגם ז 0 ק 013$50 ) בעל 
טווח ודיוק עדיפים, שבגללו סבלו הפרוסים אבידוח כבדות, 
ונאלצו לסגל לעצמם את השיטה, שכבר הוכיחה עצמה 
באה״ב, של התקדמות בדילוגים של אש ותנועה לסירוגין. 
עם זאת הובסה צרפת, בשל נחיתות מספרית והנהגה צב¬ 
אית כושלת, ובשל שימוש יעיל־יותר בארמייוריה מצד 
הפרוסים. למרות כשלונות בולטים של הפרשים במלחמת 
1870/71 , נוכח עוצמת-האש של החייל הרגיל, לא נתערערה 
האמונה בסיל זה. עם גידול מספר המגוייסים כללו עתה 
צבאותיהן של רוב המדינות כמה "ארמיות", מורכבות 
מ״קורפוסים" בני כמה דיוויזיות. מלחמת-האזרחים באה״ב, 
מלחמת־הבורים (ע״ע אפריקה הדרומית, בריח-, עט׳ 396 — 
398 ), ומלחמת י?ן—רוסיה (ע״ע מסיה, היסטוריה) הצביעו 
כולן על עוצמת־האש כגורם מכריע בנד המודרנית, ועל 
הצורך בחפירות כדי לעמוד בפניה. כ״כ הבליטו מ" אלה 
מגמה להארכת המאבקים הבין־לאומיים. בכל זאת תיכננו 
כל המטות את תכניותיהם לקראת מ" קצרות. ואכן. מהלכי- 
הפתיחה של הגרמנים במלה״ע ז (ע״ע) אישרו כאילו הנחה 
זאת. אך התקדמותם הראשונה המהירה נבלמה לאחר-מכן 
ע״י עוצמת האש הארטילרית ובלי-הנשק האוטומאטיים, 
ושני הצדדים נאלצו להתחפר. מלה״ע 1 שקעה בבוץ, במל- 
חמת־חפירות סטאטית, במשך 4 שנים עקובות-מדם. בם׳ זו 
לא בא חיל-הפרשים כלל לביטוי (פרט לכמה הזדמנויות, 
למשל בא״י) ונתגלה כחסר־ערד נוכח אש-המקלעים וה¬ 
מכשולים. הארטילריה אולצה לפתח שיטות מותאמות לתנ¬ 
אים החדשים, כגון ירי עקיף מתוך עמדות מוסתרות, ירי 
מחושב ע״פ מדידות, נתונים באליסטיים ונתונים 9 ?ןא 1 מ* 
לוגיים וכד. סוגי-תחמושת חדשים פותחו, אולם בל אמצעי- 
הלחימה החדשים לא הביאו את הניצחון. הנד הגיעה לקיצה 
כשהביא, מצד אחד, ההסגר הימי הבריטי על "מעצמות- 
המרכז" להתמוטטות בעלות-בריתה של גרמניה ולאפיסת- 
כוחות בגרמניה עצמה, וכשהורגשה, מצד שני, בגרמניה 
העדיפות המוחצת של אויביה, כתוצאה מהצטרפות המשא¬ 
בים של אה״ב למאמץ־הם׳ נגדה. אעפ״ב, ניתן למצוא 


611 


מלחמה, מלחמודיבשח; מלחמודים 


612 


במלה״ע 1 ניצנים לרעיונות חדשים בלוחמה. הוגי-דעות 
צבאיים התחקו אחר תופעת מלחמת-החפירות העקרה כדי 
להסיק מסקנות. האנגלים פולר (ע״ע) ולידל־סרט (ע״ע) 
פיתחו תורת לוחמה ממוכנת ומשוריינת, מהירה, בסיוע 
אווירי התקפי. בעקבות דעתם, שלפיה לא תדרוש המ ׳ 
הממוכנת צבא־המונים, כמקובל מאז המהפכה הצרפתית, 
אלא צבא קטן ומקצועי, פיתח גם הגנראל הגרמני 16 ן זקט 
(ע״ע) לאוריה של צבא־העתיד, שיהא קטן ובעל רמה 
מקצועית גבוהה. תפיסות אלו לא נתאמתו עד כה. 

בין שתי מלה״ע נתחוללו כמה מ" מקומיות. מלחמת- 
האזרחים בספרד (ע״ע), שימשה כמעבדה נסיוניח לצבאות 
גרמניה, איטליה ובריה״מ, שהתערבו במלחמת־האזרחים, 
ובדקו את תכליתיותו של שילוב השיריון וכוחת-האוויר. 
במלה״ע 11 (ע״ע) הגיעו הצבאות לעוצמה מססרית ללא- 
תקדים. הופעל דרג פיקודי מעל לארמיה — "קבוצת־ 
ארמיות״ — שהונהג כבר בשלהי מלה״ע 1 , כדי לתאם את 
ההגנה בחזית רחבה, ועתה הפך הכרח גם במתקפה. המבנה 
היסודי של הדיוויזיה לא נשתנה, אך נקודת־הכובד עברה 
מדיודזיות־חי״ר לדיוויזיות משוריינות או ממוכנות. הודק 
השיתוף בין השיריון החודר לעומק האויב לבין המטוסים 
המסייעים לו, ההצנחה מהאוויר איפשרה הסתערות אנכית 
בעורף האויב, גם בעוצבות גדולות. הצבאות הועמדו בפני 
המשימה להתחבר, בעזרת הבקעת-שיריון מחירה ככל-האם- 
שר, עם הצנחנים שפעלו כשהם מנותקים מאחורי קווי־האויב. 
לאחר השתלטות הגרמנים על מרבית אירופה, והיאסאנים — 
על חלק ניכר של איי האוקיאנוס השקט ויבשת דרום־מזרח 
אסיה, לא היתה לבעלות־הברית "המערביות" דרך זולת הסת¬ 
ערות מן הים לשם כיבוש־מחדש של השטחים שאבדו. בכך 
ביתנה תנופה אדירה לפיתוח הלוחמה האמפיבית, שחייבה 
תיאום הדוק של זרועות הכוחות המזוינים ביבשה, בים וב¬ 
אוויר. מאז הפך שיתוף־הפעולח הבין־זרועי לאחת הבעיות 
העיקריות של המ׳ המודרנית. 

הטלת הפצצות האטומיות על ערי יאפאן, שסיימה את 
הם׳. הביאה את הלוחמת היבשתית לפרשת-דרכים. מאז 
מלה״ע 11 ממוקדת המחשבה הצבאית בנשק הגרעיני (ר׳ 
לעיל, עמ׳ 591 ), בייחוד לאחר שפותחו ראשי־ח׳ן גרעיניים 
לשימוש טאקטי. במשך זמן־מה סברו, שהקיץ הקץ על " המ׳ 
הקובוונציונאלית״, המקובלת. אך כל המ״ מאז תום מלה״ע 11 
התנהלו ללא הזדקקות לנשק גרעיני, ומשום־כך הגיעו 
במרוצת־הזמן למסקנה, שגם בעתיד יהא צורך בצבאות 
בעלי מבנה מקובל. כתוצאה מכך, הגיעו הצבאות כיום 
( 1972 ) לאיזון בין דרישות ד.מ׳ הגרעינית לאלו של ד,מ׳ 
״המקובלת״. במלה״ע 11 קיבל מאבק הפארטיזאנים (ע״ע 
^ריליה) היקף שלא הכירוהו לפני-כן, אפילו לא במאבק 
העם הספרדי נגד נאסוליון. משום־כך נעשתה מלחמת־הגרי־ 
ליה חלק אינטגראלי של המאבקים המזוינים מאז מלה״ע 11 . 
פותחה תורה מיוחדת, זו של "הם׳ החתרנית־מהפכנית", 
שנוסחה בעיקר ע״י 9 א 1 ־$ה־דונג (ע״ע) וצ׳ה גווארה (ע״ע 
קובה). בתחש הכוחות המוצנחים, החליף המסוק, בעל כושר 
ההמראה והנחיתה האנכיים, את הצנחת החיילים והציוד 
ממטוסים. בוןטנם (ע״ע [כדך־מילואים]) הכניסה אה״ב 
לשימוש דיוויזיית "פדשי־אוויר". המובלת באמצעות מסו¬ 
קים, והקנה גמישות ומהירות מירבית בהפעלת גייסות בכל 
תנאי-שטח. — וע״ע אסטרטגיה ; נשק. כלי-. 


מאמרים לבים ב״סעדכות״, 19480 ואילך, ובקודמיו, בשמות 
שונים — מלפני קום מדינת ישראל; צ. רענז(עורך), צבא 
ום׳ בישראל ובעמים, 1955 < י. ידיו, תורת הם׳ בארצות 
0. המקרא, תשכ״ג! ^מ 6 ׳וו )( 1 ) 101055 ( 9111 , 2 )! 50¥ ע 013 מסי 
13 ; 1837 — 1832 ,•*וו״־ 61 ״ 87 <ד 0 / 4114 > %) 901 ■ 661 ״ . 

061151 ] 1101 ־ 03111015 .£ 4 )) 11 ) 1 ( 1 ) 5 ) 0 , 13311112 . 0 (( 

94 7 11 \ - 1 ,) 111 ) 1 ( 9 ) 1 ) 0 < 1 ) 91 ) 115 < 01 <) ( 40 17101 ¥0/1 נמו 51 ( 41 ! £591 ) 1 ז , 
1900—1936: 7. £0011, 0(5 7(10(1(1(5 4( 10 £<40■((, 1903; 

0 . 001211 , 4 {{{>(00(9), )954 0 ) 1 ) 0 )ס 01 ) 0 ) 1 ) 0 ,. 14 ;״ ((, 
1960 ; ], 131111011, 005 9£(1(£50/(5(0 {0 ) 11 ) 2 )) 4 1 ) 004 '}} 1 ס , 
1939; 0. ^11 8 111 0 . 7 .| ; 1942 , 410 > ) 11 ( 51144 4 י . 
7111161, 4(9/1 } 4 )) 1011 ס x111((, 1943*; 14., 940(9)10( \70} ס ((, 
1943; 14., 4 9411110() 99)510() 01 191( 17(5100 {9/0(14, 
1-111, 1954—1956 ; 14., 7 9)( 7004140, 0( 170, 1789— 
1961, 1961 ; 1-0. 1311116, 79)( 9411110() 51011, 1949 ; ,5.13. 

10 ) 0 ,מס!^ .א ;* 1950 , 7004 מס 170 01 40 )( 79 , 6 מ 1 ט 8 

־ 07 ׳ 13 , 63:1011055 . 7 ; 1956 ,() 01 ( 5 414 ) 0)( 0 9X14 ק!£) )■ 0 ) £14 
) 0 ) 1 ) 4 ( 79101000 00 ,י 3111 א . 33 ;* 1960 , 5 ) 4% )( 19 ( 014£9 )( 79 

.* 1961 , 170 

יד- ו. 

מ ל ח ם ת ־ י ם (לוחמה ימית), ברמה האסטרטגית, תכ¬ 
ליתה להשיג "שליטה בים". תנאי לניהול מלחמת-ים (מ״י) 
היא מציאותה של עוצמה ימית (ז^ס? 3 ^). המונח 
"עוצמה ימית" נתפרסם ע״י א. ת. מהן (ע״ע) בשלהי 
המאה ה 19 , ומרכיביה, לרבות השינויים שחדבו ע״י מל¬ 
חמות המאה ה 20 , הם: 1 ) צי מלחמה בעל כושר-לחימה 
תלת־ממדי (לחימת שטח, ים-אוויר ותת-מימית); 2 ) צי 
סוחר ודיג; 3 ) נתונים גאוגרפיים וגאופוליטיים מתאימים, 
כולל בסיסים ומושבות פעבר־לים! 4 ) משאבים תעשייתיים 
(כולל סחר בידלאומי) וטכנולוגיים; 5 ) כוח־אדם מתאים; 
6 ) אופי לאומי נאות. מ״י ברמה אסטרטגית מוצאת את 
ביטויה המוחשי בכושרה של מדינה: 1 ) להגן על חופיה 
ומבואותיהם! 2 ) לאבטח נתיבי-שיט לציה הצבאי וה¬ 
אזרחי ; 3 ) להשמיד את ציי האויב, כדי לחשוף את חופיו 
ונתיביו הימיים לפגיעות. עם הצבתם של טילים ארוכי-טווח 
על אניות־מלחמה, נתרחבו השלכותיה של מה״י והשפעתה 
חודרת עמוק לפנים המדינות והיבשות. 

בתנאי-הכלכלה של היש אין מדינה שאינה תלויה בים 
תלות כלשהי, באשר לדלק. חומרי-גלם או מזון, והחשיבות 
המיוחסת לשליטה בים תלויה במידת־תלותה של המדינה 
בים. השליטה בים, בניגוד לשליטה ביבשה, אינה חייבת 
להיות רצופה, בשל אפיה הנייד של העוצמה הימית המאם- 

ע ▼ 

שר השגת שליטה זמנית מספקת במרחב נתון. עובדה זו 
חשובה לגבי כוחות ימיים קטנים, שביכולתם להשיג עדיפות 
ציית ע״י ריכוז במרחב ובזמן מסויים. 

הרקע ההיסטורי. היישום האסטרטגי של העוצמה 
הימית לא נשתנה מאז החל האדם להיאבק על השימוש 
בש, ואילו טאקטיקת מה״י נמצאת בתהליך־שינוי מתמיד, 
הכרוך בהתפתחות הטכנולוגיה. את תולדות מה״י ניתן לחלק 
לשלוש תקופות: תקופת המששים, המיפרשים והמכונות. 

תקופתי ה משוטים נמשכה משחר ההיסטוריה עד 
למאה ה 16 . הקרב הימי הראשון התחולל, כנראה, במאה ה 12 
לפסה״נ בין המצרים ל״גויי-הים". הפניקים היו הראשונים 
שפיתחו ספיגות מיוחדות למלחמה. אחריהם עברה השליטה 
בים, ובד״כ גם ביבשה, לאותן מדינות יס-תיכוניות — למשל 



613 


מלחמה, מלחמתיים 


614 


אתונה — שהשכילו לפתח צי יעיל. הרומים הפעילו לרא¬ 
שונה שייטות קבועות. אניית־המלחמה הקלאסית היתד. 
מונעת ע״י משוטים עם מיפרש-עזר. ממנה התפתחו ביה״ב 
הגאלרות ( 8 ץ 116 ג 0 ) והגאליסות ( 5468 ג 1£ ג 0 ). האניות היו 
בנויות־עץ ובנות כ 150 — 200 טון בימי־קדם, והגיעו לה־ 
1,000 טון ביה״ב. מהירותן היתד. 3 — 5 קשה וב 10 קשר — 
לפרקי־זמן קצרים. הפעלת המשוסים חייבה כוח־אדם רב, 
בד״כ עבדים. בלחימה עסקו חיילים שחימושם התפתח 
מנשק־מגע לנשק מופעל-מרחוק. הוא כלל קשתות-חיצים, 
מטילי־אבנים וגש־ 
תות ($ת 0 ו 1 ק! 5 ) ל¬ 
הפעלת "האש היוו¬ 
נית" בשלב-ההת- 
קרבות, וכן הופעל 
איל-ניגוח לקעקוע 
דפנות מתחת למים 
ול״גילוח" משוטים, 
או מוט להפלת תר¬ 
נים ומיפרשים. ב¬ 
סוף בא קךב פנים- 
אל-פגים בקרדומות, 
חרבות וכיו״ב. ב¬ 
שלהי יה״ב הוצבו 
בגאלרות גם תות¬ 
חים, בד״כ בחר¬ 
טום. קרב המשוטים 
האחרון היה קרב 
לפנטו (ע״ע)• 

תקופת המיפ־ 
רשיות נמשכה 
פחות מ 300 שנה. 
מהמאה ה 16 ואילך גדלו האניות, שהיו דו-או תלת־סיפוניות 
ובנויות־עץ, עד 3,000 טון, אך מהירותן נשארה מוגבלת. 
השינויים המהותיים שציינו תקופה זו — שבה עברה ה¬ 
עליונות הימית מהים התיכון למדינות מערב-אירופה — היו 
כושר־שיוט בלתי-מוגבל והצבת תותחים. טווח השיוט 
הבלתי־מוגבל איפשר את "עידו האימפריאליזם", ובכך הפכה 
המלחמה על השליטה בים לגלובאלית. ראשית השימוש 
בתותחים חל במאה ה 14 , אולם רק בקרב נגד "האר 9 דה" 
(ע״ע) הוכחה עליונותם, שנמשכה עד להופעת הטיל (ע״ע). 
התותחים הוצבו במקום המשוטים, אולם למתת השינוי 
בחימוש, לא נשתנתה טקטיקת-הלחימה, וההשתלטות הפי¬ 
סית על אניית־האויב היתד. עדיין מטרת הקרב. קרב־המים- 
רשיות הגדול האחתן היה בטרפלגר (ע״ע). 

תקופת המכונות. במאה ה 19 דחקה המכונה את 
המיפרשיות. מבשר התקופה החדשה, שבה החל גם השימוש 
בבתל לבניית אניות, היה פולטו! (ע״ע) שבנה ב 1814 את 
אניית-המלחמה מונעת-הקיטור הראשונה. מאז בטלה התלות 
ברוח, אולם התלות בדלק הגבירה את זיקת האניות לבסי¬ 
סים, ודלק ובסיסים הפכו לגורמים במאבק על השלימה בים. 
המשך הפיתוח הטכנולוגי — שהתבטא במיגוון סוגי־אניות, 
צוללות ומטוסים — הפך את מה״י לתלת-ממדית. אמצעי- 
לחימה חדישים, ובעיקר אלקטרוניים, הגדילו את טווחי הגי¬ 
לוי והלחימה אל מעבר-לתחום האופק. האלחוט, שאיפשר 



עוצסו! יסית ב 0 ?ר״ע 11 : נ 1 ח־ £0 
ובו נר&אית־מטוס 


קיום תקשורת כמעט בכל טווח ותנאי-אטמוספירה, הגביר 
את השליטה על הצי וסייע בניווט ובהנחיית טילים. ה־ 
״מכ״ם״ (ע״ע) פותח כאמצעי-גילוי לטווח של כ 60 מיל 
על-פני השטח, ועד כ 120 מיל ויותר באוויר, והוא משמש 
גם לניווט, בקרת-אש והגחיית-טילים. ה״ממ״ט" (מערכת 
מחשבים טאקטית), שהוכנס לשימוש בשנות ה 60 , נועד 
לאסוף, לעבד ולהעריך נתתים טאקטיים משתנים כדי 
לסייע למפקד בבחירת אמצעי-תגובה מהירים. יישום הפי¬ 
תוח הטכנולוגי מצא את ביטויו בסוגי לוחמת־ים נוספים, 

מעבר ל״לוחמת ה¬ 
שטח" המקופלת. 

לוחמת-שטח 
מהווה מסגרת להפ¬ 
עלת תותחים, טי¬ 
לים וטורפדות׳ כו¬ 
לם סוגי-חימוש ה¬ 
מופעלים נגד כלי- 
שיט על-מימיים ונ¬ 
גד מטתח־חוף. הפ¬ 
עלתם בעבר וכיום 
נעשית באמצעות 
כלי-השיט שלהלן: 

1 ) "אגיות־מערבה" 

( 5 ק 1116$111 ג 8 ); אלה 
היוו בעבר את עיקר 
הציים, אך הוצאו מן 
השירות אחרי גמר 
מלה״ע 11 , בשל 
פגיעותו לצוללות 
ומטוסים. משקלן — 

עד 45,000 טון! 

מהירותן — עד 31 קשר ( 57 קמ״ש); חימושן כלל תות¬ 
חים של 406 מ״מ, ושדיונן עד 457 מ״מ. במקומן באו 
נושאות-המטוסים (ר׳ להלן). 2 ) "סיירות" ( 5 ז*!״״ 0 ), 
בנות 5,000 — 00 ( 154 טון 1 שריונן עד 152 מ״מ ( 6 אינד), 
ומהירותו 30 — 36 קשר! הן מיועדות לסיור, פשיטה על 
נתיבי-סחר, הגנת שיירות, הפגזות־חוף והגנה על כוחות- 
משימה של נושאות־מטוסים. חימושן, בד״כ: תותחים של 
127 — 152 מ״מ< טילים נגד מטוסים וטילי ים־ים, ולעתים 
חימוש תת־מימי ומסוקים. 3 ) "משחתות" ( 5 ז 6 ץ 0 ז 81 < 1 )) 
אלה הן אניות רב־תכליתיות שפותחו בסוף המאה ה 19 . 
מהירותן 30 — 40 קשר, והן בנות 1.200 — 3,000 טון, אך 
יש גדולות-יותר; הן חסרות-שריוץ. חימושן: תותחי־שטח 
עד 127 מ״מ, 4 — 10 טורפדות (ע״ע), חימוש נגד צוללות, 
כגון פצצות-עומק וטורפדות מבוייתים וטילים נגד מטוסים. 
לרבות מהן גם מסוק על משטח-המראה קטן. המשחתות מיד 
עדות ל״מיסוך" אניות "עיקריות" וליווי שיירות, ולמעשה 
מופעלות במרבית סוגי המה״י. 4 ) במלה״ע 11 פותחו, לצורך 
ליווי שיירות, ״הקורווטות״ בנות כ 1,000 טון, ואחריהן 
אחיותיהן הגדולות. ה״פריגטות". שמות אלה שרדו מתקופת 
המיפרשים: 610 ־ 001 (מלאט׳) היתה ספינה קטנה, 
(מאיט׳) — ספינה מהירה. לאלה האחרונות, חימוש נ״מ ונ״צ 
ניכר, והן כיום בנות 1,500 — 00 ( 84 טון, מהירותן עד 30 קשר, 
ולהן תותחים, טילים וחימוש נגד צוללות (נ״צ). הקטנות 


יסה אמריקני באוקיאנוס השקט, 
ם ואניות־טזגרכה 





615 


מלחמד!, מלחמוז־ים 


616 


שביניהן ממלאות תפקידי משחתות בלחימה נ״צ, והגדולות 
שבחן ירשו את הסיירות המגינות על כוחות־המשימה! לכמה 
מהן הנעה גרעינית. 5 ) "ספינות-טורפדו" (ס^זסיד ז 10:0 א 
60315 ) פותחו נגד אניות "כבדות", אך מוגבלות ללחימה 
חופית; חימושן העיקרי טורקדות. הן בנות 40 — 360 טון; 
מהירותן כ 40 קשר דוהר. בסוג זה נכללות גם "ספינות־ 
תותחים״ ( 60315 ח 011 ) , ו״ספינות-טילים", 

שימושי־המכ״ם בתחום הגילוי, בקרת-האש והחימוש 
המתביית־עצמית, וכן הגדלת טווח־החימוש, בעידו הגרעיני, 
שחייב פיתוח אמצעים נגד "לוחמת אב״כ" (אטומית, ביו¬ 
לוגית, כימית) בכלי־שיט, הפחיתו מחשיבותן של אניות־ 
השטח, לעומת היחידות בעלות כושר־לחימה תת־מימי ד 
מסוסים. 

לוחמת־צ ו ל ל ו ת. במלחמת־העצמאות האמריקנית ניסה 
דוד בושנל ( 61151111£11 ), לראשונה, לנצל את המימד התת- 
מימי כמסתור בפעולה נגד הצי הבריטי. אחריו בנה פולטון 
(ע״ע) צוללת בשירה לפעולה, אך זו נדחתה כ״נשק בלתי- 
מוסרי״. בשנים 1900 — 1945 הפכה הצוללת אמצעי לעירעור 
"השליטה בים" של ציים עדיפים, ע״י פגיעה בחולייתן 
החלשה — צי־הסוחר. משנות ה 50 נחלקות הצוללות לשני 
סוגים: בעלות הנעה רגילה (מנועי דיזל וחשמל) ובעלות 
הנעה גרעינית. 

צוללות רגילות הן בנות 350 עד 2,760 טון, מונעות- 
חשמל בשיוט תת־מימי, ומונעות־דיזל בשיוט על־מימי וב־ 
,שינור״. מערכת־ה״שינור״, שהונהגה אחרי מלה״ע 11 , 
מאפשרת אספקת אודר לדיזלים באמצעות תורן־יניקה המו¬ 
רם אל מחוץ למים ("שנורקל", 1££1 ז 0 מ$), והיא מאפשרת 
טעינת מצברים ואיוורור במצב שקוע. מהירותן העל-מימית 
של אניות אלה נעה מ 10 עד 20 קשר והתת־מימית מ 8 עד 
18 קשר ויותר. חימושן העיקרי כולל 4 — 10 טז׳רקדות (רגי¬ 
לים, אקוסטיים וכיו״ב) עם אפשרות לטעינה נוספת. יש 
שהן מצויירות במוקשים. אמצעי־הגילוי, המשמשים גם 
לניווט, כוללים: §ריםקופ, מכ״ם (ע״ע) וסונאר — מכשיר 
גילוי וטיווח תת־מימי אקוסטי-אלקטרוני. יש גם מ^לה 
שידורי־סונאר שטווחו גדול פי 3 מטווח הסונאר עצמו 
מיגבלות הגילד התת־מימי ע״י כוחות נ״צ מאפשרות לצד 
ללת שקועה להתחמק או לנצל את עקרון־ההפתעה בהתקפה. 
אולם, משך שהותה התת-מימית מוגבל בשל ההכרח לעלות 
מפעם לפעם לעומק פריסקופי כדי למלא מצברים, לאוורר 
ולקיים קשר אלחוטי עם בסיסה. בשיוט על-מימי הצוללת 
נחותה מאניות-שטח, אך השימוש ב״שנורקל" מוסיף לכד 
שרה להסתתר. משימות הצוללת הן: פגיעה בשיט המסחרי; 
תקיפת אניות־מלחמה; פעולות־מודיעין; לחימה בצוללות; 
מיקוש; הובלת סוכנים ופושטים, ועוד. תכונות המימד 
התת־מימי מגבילות בד״כ הפעלה טאקטית של צוללת אחת 
בלבד. תיאום טאקטי בין צוללות מושג ע״י הקצאה־מראש 
של גיזתת־פעולה, או באמצעות שימת "להקות-זאבים" 
(״ 301 ? ) 701 *\), שהופעלה ע״י הגרמנים במלה״ע 11 , כל׳ 
ייתט שיירה ע״י צוללותימספר, אם-כי התקיפה עצמה 
מבוצעת ע״י כל יחידה לחוד. 

צוללות גרעיניות הופעלו מאז שנות ה 50 . שילוב השי¬ 
מוש בהנעה גרעינית ובחימוש גרעיני עם אפשרות המיסתור 
בים, הביא להפיכת הצוללות לכוח־מחץ אסטרטגי עיקרי. 
גודלן נע בין 2,500 ל 8,500 טון; מהירותן העל־מימית כ 20 


קשר והתת־מימית 30 קשר ומעלה. חימושן כולל 2 — 16 
טילים באליסטיים גרעיניים ארוכי-טווח, ובד״כ גם ט 1 ר 0 דןת. 
הן מצויירות במערכות ניווט וקשר תת־מימיות, המאפשרות 
ניצול הכושר לשהות תת־מימית ארוכה, שמקנה ההנעה 
הגרעינית. טווח־שיוטן — עד 200,000 מיל. קיימות גם 
צוללות גרעיניות חמושות בטורפדות מתבייתים ללחימה 
כצוללות אחרות. 

לוחמה נגד צוללות. "לוחמת־המכשירים" נגד יריב 
בלתי־נראה הגיעה להשגים לאחר שהוכנסו לשימוש מכשי¬ 
רים לגילד צוללות (גל״ץ — סונאר), ובעקבות הפעלת מטד 
סים במלה״ע 11 . הפעילות נגד צוללות כוללת התגוננות 
ולחימה. בתחום ההתגוננות נכללות: הימנעות ממעבר באי- 
זור ״סכנת־צוללות״; הפלגה במהירויות גבוהות ובנתיבים 
משתנים למניעת היערכות הצוללות לתקיפה; התחמקות 
מטו׳רפדות ויצירת "מטרות אקוסטיות" מדומות. תחום־ 
הלחימה כולל שלושה שלבים: חיפוש, גילוי ותקיפה, 
ולרוב עוסק בו "כוח־משימה נגד־צוללות" ( 111£1 .) 1 ־ 11€1 ו 1 ג** 
קטסזש), המורבב ממספר כלי־שיט, וביניהם לעתים אף 
נ 1 שאת־מטוסים נ״צ, הנעזרים במטוסים ובמסוקים. החיפוש 
מתבצע ע״י סריקת האיזוד החשוד באמצעות הגל״ץ, המזין 
את מערכת הנשק בנתונים בדבר כיוונה, טווחה, עומקה, 
מהירותה ונתיבה של הצוללת; התקיפה געשית ע״י 2 — 3 
כלי־שיט ומטוסים. בתחש הלחימה נכללת גם הגנת מבד 
אות־נמלים, ע״י מערכות גל״ץ והידרופונים (מכשירי־האז- 
נה), וכבלים מאגןטיים לקליטת הפרעות הנגרמות ע״י גוף 
הצוללת. כן משתמשים ברשתות לחסימת מורקדות, במיקוש 
ובסיורי אניות, מטוסים ומסוקים. הלחימה הנ״צ הביאה לפי¬ 
תוח סוגים שונים של כלי-שיט, למן ספינות בנות 200 טון 
ופחות עד ל״פריגאטות" המצוירות במסוקים. מהירותם 
של כלי־השיט הנ״צ מגיעה ל 30 קשר, אולם בעת הפעלת 
הגל״ץ מוגבלת המהירות ל 18 קשר, בשל רעש המרחפים. 
ישנו גל״ץ קבוע בתחתית בלי־השיט, ובצידו — גל״ץ "טד 
בל", הנגרר בעזרת כבל, בעומקים ניכרים, וטווחו גדול 
בהרבה. החימוש הנ״צ כולל ראקטות, טורפדות מתבייתים, 
טילים נ 1 שאי-ט 1 ר§דות מתבייתים ופצצות־עומק, מהן — 
גרעיניות. למטוס הנ״צ האפייני — שבסיסו ביבשה או על 
כלי-שיט — כושר לשהות ממושכת באדיר; חימושו — 
פצצות-עומק וטורפדות. מסוקים רבים— שלצוללת השקועה 
קשה לגלותם — מצויירים בגל״ץ״טובל", המשתלשל למים. 
תפקיד המטוסים והמסוקים הוא לגלות צוללות ולכוון אליהן 
כלי־שיט. עם זאת, חימושם ומהירותם הגדולה מאפשרים 
להם עצמם להרתיע צוללות ואף להשמידן. 

שיטת המלחמה הנ״צ, שפותחה במלה״ע 11 , בעיקר 
בשטח ליווי-שיירות, הוכיחה עצמה נגד הצוללות ה״מקוב- 
לות" אך לא ברור אם תצליח גם נגד צוללות גרעיניות. 

לוחמת אוויר-ים. כושרו של המטוס בתחום הגילוי 
והתקיפה פותח והפך לגורם מכריע במלה״ע 11 . חדירת 
המימד האודרי לכל סוגי מה״י מתבטאת בשני מישורים: 
התגוננות נגד ממוסים ולחימה. ההתגוננות כוללת הצבת 
חימוש נ״מ בכלי-שיט על חשבון חימוש־התקפה; ריתוק 
כלי-שיט לתפקידי הגנה; נטיה להקטנת ממדיהן של אניות 
חדשות והוצאה-מהשירות של אניות גדולות; צימצום חופש 
תנועתן של אניות־המלחמה ופיזית; חיזוק מערכת ההגנה 
הנ״מ בבסיסים, והקצאת מטוסים להגנה. בתחום הלחימה 



617 

הוטלו על המטוסים שבשירות-הצי משימות של סיור, הת¬ 
קפה והובלה. בתהום הסיורים נכללות משימות של גילוי, 
זיהוי, יירוט, התראה, תצפית־אש, מימסר-קשר, הכוונת מטר 
סיס וצילום. בתחום ההתקפה נכללות משימות של הפצצה, 
ריקוט, ירי תותחים וטילים, הטלת טור§דות׳ פצצות-עומק 
ומוקשים ולוחמת אוויר-אוויר. בתחום התובלה נכללות 
העברת כוח־אדם וציוד, הצלת־נפגעים וכיו״ב. ניצול הגורם 
האווירי — הינו מטוסים ומסוקים, שבסיסיהם בשדות- 
תעופה ועל נושאות־מטוסים — במה״י מחייב שיתוף־פעולה 
ים־אוויר, ברמה האירגונית מתבטא השיתוף בקיום זרוע 
אווירית של הצי ו/או מערכת-סיוע בידחילית. ברמה המיב- 
צעית השיתוף מתבטא בסיוע צמוד לכוחות-הים או בפעילות 
אווירית עצמאית. 

לוחמת אוויר־ים דורשת התמחות רבה׳ וכלי-הטים חיי¬ 
בים להיות מותאמים לתנאי-הזירה ולמשימות הימיות השד 
נות. כלי-השיט האפייגיים הם נושאות-המטוסים ונושאות- 
המסוקים, ולבד מהן מצויות גם אניות-שטח רבות המצוידות 
במשטחי המראה ומסוקים. נושאת-המטוסים הוכיחה עצמה 
כמכריעה במלה״ע 11 והפכה לאניה הראשית בצי. גודלה 
בין כ 20,000 טון ל 80.000 טון מותר; מהירותה 23 — 36 
קשר, והיא בעלת כושר־התקפה גמיש, המתגלם ב 25 עד 
90 מטוסים ומסוקים המותאמים לכל סוגי-לוחמה, כולל 
הטלת פצצות אטומיות. אך נושאת-המטוסים הפכה למטרה 
מועדפת לפגיעה בגלל חימושה ההגנתי הדל־יחסית ומיגי 
בלות בתימרון הנובעות מההכרח לפנות לכיוון החח בעת 
המראות. היא חייבת להיות ממוסכת כנגד תקיפות־שטח 
וצוללות ע״י סיירות ומשחתות-טילים, ועליה להיעזר במטר 
סיה להגנתה העצמית• הפעלתה כדאית רק במרחבי-ים מחוץ 
לטווח-התקיפה של מטוסים. נושאת-המסוקים פותחה בשנות 
ה 60 , ומיועדת בעיקר ללחימה אמפיבית ונ״צ. היא בת 
15,000 — 30x100 טון! מהיחתה 30 — 33 קשר, והיא מובילה 
מ 15 עד 40 מסוקים ועד 1,800 איש. 

חרף משקלה של הלוחמת האוירית־ימית, אין היא מסר 
גלת לזכות ב״שליטה בים", בעיקר בשל אי־יכולתו של 
המטוס לשהות באוויר תקופות אחכות והזדקקותו לתדלוק 
תכוף. לכן היא גורם משלים בלבד לסוגי מה״י האחרים. 

לוחמה אלקטרונית. הפעלת מערכות אלקטרוניות 
בכל תחומי' מה״י הביאה לפיתוח אמצעי-נגד אלקטרו¬ 
ניים בכלי-שיט ובמטוסים. למכשירים אלקטרוניים מיגבלה 
בטחוניח׳ שכן תוכנן של תשדותת־רדיו ניתן להבטיח — 
בגבולות מסויימים — ע״י שימוש בצופן וע״י "עירבול"׳ אך 
עצם שידור האורגיה "מסגיר" את המשדר. "דממת מכשי־ 
חם" מהווה רק פתרון מיבצעי מוגבל. אמצעי-הגגד מתחל¬ 
קים לפאסיודים ואקטיוויים. האמצעים הפאסיוויים משמשים 
ל״האזנה". מגלי-שידוחרדיו מספקים נתוני כיוון וזיהוי 
בנוסף לקליטת התשדותת עצמן. מגלי־שידוח־מכ״ם, שטוו- 
חם ניכר, מספקים נתוני-כיוון ומזהים את אופי המכ״ם. 
חיתוך כיוונים משני מגלים מספק איתור. אמצעים אלה, 
שבעצמם אינם משדחם אנרגיה, משמשים למודיעין הימי 
הטאקטי ו/או האסטרטגי. בתחום הפאסיווי נכללים גם 
אמצעי-העלמה להקטנת הד המכ״ם המוחזר. האמצעים 
האקטיוויים מיועדים להטעיה, היינו ליצירת מטרות-מכ״ם 
מדומות, לפיתוי, היינו לשיכנוע מכ״ם האויב, שהמטרה 
עליה הוא "נעול", היא אמיתית, ולחסימה, היינו להפרעה 


618 

ע״י שידור אנרגיה נגחת בתחרות האויב. לאמצעים אלו 
חשיבות מיוחדת בכל הקשור לשיבוש מערכות 3 קרת-אש 
וטילים גושאי-מכ״ם. 

השימוש באמצעי-הנגד הביא לפיתוח אמצעי-נגד-נגד, 
המאפשחם פעולת מערכות אלקטרוניות גם בתנאי שיבוש. 
ציוד של לוחמה אלקטרונית הסך לגורם חיוני, שחשיבותו 
אינה נופלת מן החימוש עצמו. ציים גדולים מפעילים 
"אניות־האזנה" המצוידות בציוד של לוחמה אלקטרונית 
כחלק ממערך־ההתראה האסטרטגי. 

לוחמת-מיקוש כוללת מיקוש הגנתי והתקפי, והוכחה 
כיעילה בתחום השמדת כלי-שיט וכן בהשפעתה הפסיכו¬ 
לוגית. המיקוש ההגנתי, בחב באמצעות שדות-מוקשים, 
מונע מאויב גישה לחופי־נחיתה, מבואות-נמלים ומעברי־ 
מים. המיקוש ההתקפי נועד למנוע מאויב שימוש בנתיביו 
ונמליו שלו. מסיבות טכניות מוגבל המיקוש למים שעומקם 
אינו עולה על 600 רגל (כ 200 מ׳). הפעילות נגד מיקוש 
כוללת: מניעת המיקוש בדרכים אלימות, הימנעות ממעבר 
באיזור ממוקש, מעבר מבוקר בשדה-מוקשים, ביטול הש¬ 
פעות מאגגטיות בכלי-שיט, ושליה, בד״כ ע״י שולות־ 
מוקשים. שיטות השליה: השמדת המוקש ע״י כלי־שיס ה- 
גורחם ביניהם "מספבים" לחיתוך כבל־העגינה של המוקש. 
מוקשים מאגןטיים מושמדים ע״י יצירת שדה מאגנטי באמ¬ 
צעות בבל־חשמל נגרר. מוקשים אקוסטיים מושמדים ע״י 
"משמיעי-רעשים", המשתלשלים למים. שולות-מוקשים 
עשויות עץ ומשקלן מ 30 עד 1,000 טון. יש גם שליה ע״י 
מסוקים. הטלת המוקשים מבוצעת ע״י מקשות בנות 500 — 
6,000 טון, המיועדות בעיקר למיקוש הגנתי. גם סיירות 
ומשחתות מהירות עוסקות במלאכה זו, אך מיקוש התקפי 
מבוצע בחב ע״י מטוסים וצוללות. 

לוחמה אמפיבית. השתלטות על חוף עוין בדרך־הים 
אינה בגדר חידוש, אך רק במלה״ע 11 , לאחר פיתוח אמצעי- 
נחיתה מיוחחם, תפשה הלוחמה האמפיבית — באוקיאנוס 
השקט, בסיציליה ובנורמאנדיה — את מקומה הראוי. פעולה 
אמפיבית מחייבת שיתוף־פעולה תלת־זרועי והתגברות על 
בעיות לוגיסטיות והידרדטופוגראפיות ונחשבת לפעולה 
מורכבת המבוצעת רק בדלי ת-בדי רה. מבצע אמפיבי כולל 
את השלבים הבאים: תיכנון, הכנות, העמסה, השטה, נחיתה, 
ביסוס ״ראש־הוף״, ביצוע המשימה היבשתית ופינוי — 
בהתאם לצורך. שלב הנחיתה עד לביסוס "ראש־חוף", הוא 
שלב קריטי המחייב שליטה ימית ואווירית למניעת התקפות- 
נגד. השגת השליטה, הכרוכה באבטחת ההשטה, שליית מוק¬ 
שים׳ סיוע באש ים־חוף וסיוע אווירי, הופכת את הלוחמה 
האמפיבית למסגרת המאגדת את מרבית סוגי מה״י. הלוחמה 
האמפיבית הביאה לפיתוח מיגוון אמצעים, מכלי-שיט מיו־ 
חדים ועד לציוד לאטימת כלי הלחימה היבשתית. בין כלי- 
השיט האפייניים לנחיתות: אניות-פיקוד, נושאות-מסוקים, 
ןחתות־טאנקים קטנות וגדולות, שמשקלן מ 90 עד 5,000 
טוו, נחתות רכב ממונע, בנות 30 עד 50 טון ונחתות חי״ר 
ורכב קטנות, שמשקלן כ 10 טץ, המופעלות מאניות־מבדוק 
המשמשות להובלתן. ישנן אניות-תובלה מיוחדות להס¬ 
תערות אמפיבית, ואניות בית-חולים לטיפול בנפגעים. אמ¬ 
צעי הלחימה כוללים טאנקים וכלי-רכב זחליים בעלי כושר- 
שיוט עצמי. סוג־לוחמה מורכב זה חייב הקמת יחידות 
מיוחדות, כגון הנחתים. ללחימה זו יש לשייך גם את הפעי־ 


מלחמה, מלחמת־ים 



619 


מלחמה, מלחמת־ים 


620 


לות לאורך נהרות, שעסקו בה ברוסיה במלה״ע 11 , ואבטחת 
התחבורה בנהרות — ברטנאם כיום — שמתבצעות ע״י 
סירות־תותח, סנפיריות וךחפות. 

לוחמה זעירה (לו״ז) כוללת פעילות־חבלה תת־מימית 
בכלי-שיט עוגנים ופשימות-חבלה בחופים, המבוצעות ע״י 
לוחמים נבחרים — ״אנשי־צפח־ע״ — הפועלים במסגרת 
מצומצמת, בד״כ בזוגות. שלבי־הפעולה כוללים: השמה 
לקירבת היעד, חדירה, חבלה ונסיגה. ההשטה מבוצעת באמ¬ 
צעות אניות מהירות וצוללות. קיימת גם הצנחה ממטוסים 
ומסוקים. "ההתגנבות" ליעד מבוצעת באמצעי-הלחימה המ¬ 
יוחדים ללו״ז: שחיה או צלילת-מבשירים, היעזרות 
באמצעי-הנעה תת-מימיים כגון צוללות־ננס, טורפדות 
מאויישים, סירות קטנות עם מנוע-עזד או בלעדיו. החבלה 
מבוצעת ע״י הצמדת "מוקשי־עלוקה" או הנחת מטענים 
מתחת לכלי־השיט. אופי הלוה״ז מחייב פעולת־לילה, הס¬ 
תייעות בהפתעה, ומודיעין מפורט ומעודכן. אמצעי לו״ז 
זולים ביחס לכושר־ההשמדה הטמון בהם. יחס זה עוד גדל 
בשל ההכרח המוטל על האויב להשקיע משאבים במאמצי- 
הגנה, ביניהם: מכשירי גל״ץ לגילוי צוללים, רשתות־חסימה, 
הטלת פצצות-עומק, העתקה תקופתית של כלי-שיט ממקום- 
עגינתם, הפעלת תאורה תת־מימית וזרקורים, סיורי סיתת, 
בדיקת תחתיתו של אניות ע״י צוללים־הגנתיים ועוד. 

הגנת בסיסים וחופים. המעבר להנעה גרעינית ושיכלול 
שיטות התספוקת והתחזוקה בלב-ים מפחיתים את זיקת הצי 
לבסיסים, אולם חשיבותם העקרונית של אלה כמקור לעוצ¬ 
מה, המועברת באמצעות "אניות-שירותים", לא נשתנתה, 
והגנת בסיסים ומבואותיהם הפכה לחלק בלתי-נפרד במה״י. 
הגנה זו מאחדת את אמצעי לחימת-השטח, נ״צ, נגד לו״ז, 
ונ״מ — במסגרת פיקודית מרכזית המשתלבת במערכת 
״הגנת-חופים״, שמרכיביה הם: תחנות-מכ״ם, מוצבי־תצפית, 
סוללות תותחים וטילים, שדות־מוקשיס, מכשולים תת* 
מימיים לאורך החופים, ופעולות סיור ותקיפה ע״י מטוסים. 

אבטחת-שיט. צי-הסוחר מהווה חוליה פגיעה־ביותר ב¬ 
עוצמה הימית, ולכן שימש מאז כיעד-תקיפה. השוד הימי, 
שנמשך עד סוף המאה ה 19 , לא היה קשור תמיד במאבק 
על השליטה בים, אולם עצם קיומו תרם לפיתוח לוחמת־הים. 
במקרים רבים היו שודדי-הים מעצביהם של ציי-המלחמה. 
במלה״ע 11 דחקו צוללות ומטוסים את אניות-השטח כאמ־ 
צעי-הלחימה העיקרי בשיט המסחרי. אך הופעלו גם 
"סיירות־עזר", היינו אניות־סוחר חמושות ומוסוזת. הגנת 
השיט מתבססת כיום על חימוש אניות-הסוחר, שינוי־נתיבים 
ושיט בשיירה מוגנת. שימת השיירות דימאזבטחות ע״י 
כוח־ליווי נגד צוללות, מטוסים ואניות-שטח הוכחה כיעילה 
למרות מיגבלותיה הרבות, בהן אבדן הזמן הכרוך בריכוז 
אניות, הארכת נתיבים, מהירות נמוכה ועומס בנמלי־הפ־ 
ריקה, ההופכים ליעדי הפצצות. 

"הסגר ימי". מצור על מבואות-נמלים, המותר לפי החוק 
הבידלאומי, מגביל את הספנות הניטראלית ומהווה פתח 
להרחבת סיכסוכים. הטלת-הסגר היא "זכות" דו־צדדית, 
אולם, למעשה, היתרון הוא בידי הצד שבידו השליטה בים. 
האיום האווירי והתת-מימי מונעים עתה הטלת "הסגר 
צמוד" ע״י כוחות-שטח, ומחייבים הפעלת צוללות למשימה 
זו. 

העידן הגרעיני השפיע הרבה, החל משנת 1945 , על 


מה״י, מבחינת הנעתן, מהירותן ומדוחן של האניות (גיש* 
אות-מטוסים, פריגטות, צוללות), חימושן (טילים, טורןדזת, 
פצצות-מטוסים, פצצות־עומק) ואופן־הפעלתן (פיזור קיצוני 
בפעולה < הנטיה הגוברת לשימוש באניות בעלות כושר- 
צלילה). מיד לאחר מלה״ע 11 נשתררה הדעה כי קיומם של 
הציים נתבטל ע״י הפצצה הגרעינית. אך לאחרונה נסתבר 
כי הצוללות הגרעיניות המהירות הניידות, בעלות החימוש 
הטילי הגרעיני, החבויות במרחבי-ים ובמעמקיהם, עלולות 
להיות בידי המעצמות נשק-התגובה הנותר היחיד במלחמה 
הגרעינית. 

עם ישראל והים. דעה מקובלת היא שהיהודים לא 
היו עם יורדי־ים! אך חשיבותה של רצועת־החוף("זבולן לחוף 
ןמים ישכן״ [ברא׳ מט, יג]) לא נעלמה מעיניהם. במקרא, 
במיוחד בתהלים, מצויות התיחסויות הרבה לים׳ להמון־גליו, 
למשברי-ים, וכיו״ב. בימי-המלוכה הגיע גבולה של יהודה 
עד הים האדום. בתקופת־החשמונאים נתחזקה האחיזה בחוף 
הים התיכון. יוסף בן־מתתיהו מציין שביפו "בנו [היהודים] 
ספינות שודדים... לעשות שוד וחמס בדרך הים אשר בין 
סוריה... ובין ארץ מצדים, עד אשר לא יכלה עוד אניה 
להפליג בים הזה" (מלה״י ט׳, ב). גם בים-כינרת פעל כוח 
ימי עברי. הרומאים פיארו את נצחונם במלחמת-החורבן 
במטבע " 3115 ׳ 3% מ ג&ט!" ("יהודה הימית"). 

את ראשיתו של הכוח הימי היהודי המתחדש יש לראות 
במחלקת ״הכ״ג״, שהפליגה ( 18.5.1941 ) לפשיטה בסוריה 
ועקבותיה אבדו. ב 1943 הונח היסוד ל״פלי״ם" (פלוגת־ים) 
שהיוותה בסיס להקמת חיל-הים במלחמת הקוממיות. במהלך 
המלחמה הותאמו ללחימה אניות־מעפילים לשעבר, ולאחר 
תקופת-התלבטות נקבע לבסוף מערך ימי, הכולל צוללות, 
ספינות-טילים, נחתות, ספיגות־משמר ויחידות־קו׳מנדז!מיות. 
כיום ( 1972 ) מופקד חיל-הים על הגנת חופי המדינה ונתיבי 
סחרה בזירות הים־התיכון והאדום. 

מערכוח-ים (כתב־עת - הוצאת משרד־הבטחון), תשי״ב 
ואילך] ספר הסלמ״ח, א׳ (ר׳ משחה: סלוגה יסית ועוד), 
תשי״ג; צ. הרמן, עסיס, ימים, אניות, 1962 > א. מל, סבצעי 
חיל־הים במלחמת הקוממיות, תשכ״ה! א. ב. גבעוני(עורך), 
ידען הנשק בעולם, 1969 ! ,(שנתון) * ואילך 1898 
(ס 1107$ ו// 4 . , 1 * £06150 ״ 1 .א 41 . 8 . 8 ; 1890 ,ץ 07 )וו(( וזסקס 
0001 ( 5 }ס 5 ( 0 ) 11 ) 1 < 07 ( 1 וו 1 ו? ,ז־] 0 י\־*_ 1 ,[ ., 1 ; 1942 , 001107 ' 7 ( 5701-0 
0 ) 5 ,(. 015 ) 2 ז 1 חז!א .ע 1 \ . 0 - •ממס? . 8 .£ ; 1947 ,) 07 ( 07 
,)%(/ 07 ) 1 ) 0 ( 1 ) 1 ( 1 ווו 7 )< 1 ו 0 ק 0 )$ , 01 * 801 .£ . 5 ; 1960 , 7 ) 010 ? 
; 1962 ,)) 111 ( 5 7 ) 11111 07 ( ) 80711 )<(' 7 ,■ 1610 * 31 * 5 . 1 ; 1961 
■־ 4 * 7 ,־ 1 ** £0015 .£ .£ ; 1968 , 1 , 0 ) 5 07 07 ?\ , 1 }*ז 0 ׳ 5 \ 6 )ני 80 .ע ,[ 

( 0 7 ץ 00 ) 1 ( 1 מ, 07 : \\ -( 0-0 ) 51 : 11 ( 5/11 ; 111111 (!!!? ( 0 ץ 07 ) 5 

. 1969 , 5011 1 ) 011 007 

י. ב.־צ. 

מ ל חמת-א וו י ר (מ״א). המטוס (ע״ע) ככלי-לחימה 
הופיע לראשונה במלה״ע 1 (ע״ע), ובה מילא תפקידים 
חשובים, אך לא מכריעים. במלה״ע 11 (ע״ע) עסקו חילות־ 
האוויר במשימות, שלא נפלו מאלה של החילות הוותיקים- 
יותר, ולעתים אף עלו עליהם בחשיבותם. כיום מעסיקה 
מה״א לא רק מטוסים על נשקם המגית — תותחים, פצצות 
וטילים — אלא גם מערכות הגנה והתרעה אוויריות מסוע¬ 
פות של מטוסים, מכ״ם (ע״ע) וטילים (ע״ע טיל). 

עצמה אווירית. שלושה אישים נחשבים לאבותיה 
של ד.מ׳ באוויר: ( 1 ) לורד יו טרנצ׳רד ( 1 >ז 0113 מ־-נזו 
1956-1873 ), שהצליח במלה״ע 1 להקים בבריטניה השמרנית 
את חיל-האויר המלכותי (.?.\*. 8 ) ועשאו שווה-זכויות לז- 



621 


מלחמה, מלחטת־אוויר 


622 


רועות היבשה והים ( 1918 ). כוח-המפציצים דיגדול שהקים 
לא הספיק, אםנם, להיכנס לפעולה, אך הצליח להוכיח 
למעשה (בשמי אנגליה בתזית־המערב ובא"י) את חשיבותה 
של העצמה האודרית.( 2 ) נריגאדיר־ג׳גראל דלים ("בילי") 

ד ׳ ' עז • ע ׳ ' 

מיע׳ל! 1879 — 1936 ), מפקד גיסות־האוויר, שפ¬ 
עלו במסגרת צבא-המשלוח האמריקני בצרפת ב 1917 ־ 1918 . 
הלה תקף, אחרי מלה״ע 1 , את שמרנותם של הצבא והצי ב־ 
אה״ב, שזילזלו בהשפעת העצמה האווירית. סוסו שהועמד 
לדין צבאי בשל מרי במפקדיו׳ ונאלץ להתפטר( 1926 ). הוא 
חיבר ספרים אחדים בזכות חשיבותם של כוחות־אוויר׳ וקבע 
ש״כו׳ח אודרי הוא כל דבר המסוגל לטוס״. ( 3 ) האיטלקי 
ג׳ולל דואה (ע״ע), הידוע־ביותר בין שוחרי העצמה האוד־ 
רית, שאף הוא נתקל בהתנגדות ונסתבך במשפט צבאי! 
את דעותיו סיכם בספר רב־השפעה ,השליטה באמיר" 
( 1921 ). 

דואה הגיע למסקנה, שעל הקרקע יש להסתפק בהגנה 
בלבד, ואת בל הכוחות המצויים יש לרכז להתקפות באודר. 
כל משאבי־המדיגה חייבים להיות מוקדשים להקמת כוח־ 
אמיר בלתי-תלד בכוחות היבשה והים. כוח־אודר זה חייב 
לתקוף את האדב במקום, שבו הוא פגיע־ביותר, כל׳ בשדות- 
התעופה ובמחקני-הקבע הקרקעיים, והוא חייב לבצע את 
התקיפה מיד בפיח הנד. כן טען, שכוח־אודר, שיגלה העזה 
ותוקפנות, יזכה בעליונות אודרית, ובהשפעתה יוכרע המ¬ 
אבק גם על הקרקע. הוא אף סבר, שרוח-הלחימה של האדב 
תיפגע, אם תותקף גם האוכלוסיה. מסקנותיו של דואה 
הועמדו על 4 תנאים מוקדמים: ( 1 ) קיום חזיתות-יבשה 
סטאטיות, מוחזקות ע״י כוחות מצומצמים; ( 2 ) קיום כושר 
לגרימת נזק מכריע ע״י הטלת פצצות מן האודר וערעור 
פוןזנציאל-הלחימה של האדב! ( 3 ) אי-היעילות של ההגנה 
האווירית! ( 4 ) פגיעות ברוחו וברצון־עמידתו של העורף 
האזרחי. — תוצאות מה״א במלה״ע 11 הוכיחו שמסקנותיו 
של דואה היו פשסניוח־מדי, לפחות לגבי מאבקים בין 
מעצמות גדולות: תזיתות־היבשה לא היו בד.כ 1 ח נייחות! 
ההפצצות גרמו פחות נזק מהמשוער! ההגנה האודרית 
היתה יעילה! רוח-האזרחים וכלכלת המדינות המותקפות 
לא עורערו. נסתבר איפוא שלעצמה אמירית נדרש יותר 
מכוודמפציצים חזק. 

אך אע״ם שתסיסותיו של דואה לא הוכיחו את עצמן 
במלואן, הרי דעותיו ביחס לחיוניותה של עליונות אודרית 
מצאו אישור בסכסוכים המקומיים שפרצו בדור האחרון: 
מלחמות קוראה, ויטנאם, הודו והמזה״ת. ואף הוכח, שכו¬ 
חות חי״ר ושיריון יכולים לנוע ביתר קלות בעזרת סיוע 
מהאוויר, הפוגע באדב. התועלת בהנחתת מכה אווירית 
ניצחת על האדב בבסיסיו הודגמה היטב במלחמת ששת־ 
הימים (ע״ע). פיתוחה של הפצצה הגרעינית, מ 1945 ואילך, 
הגדיל לאין־שיעור את ממדי ההרס, שניתן לגרום לבסיסי- 
היריב, אפילו ע״י תקיפה אתת בלבד! השימוש בטילים 
ארוכי-טווח, שנתרבו ביותר במחסגי-הגשק של חילות- 
האודר הגדולים, צימצם מאוד את כושרה של ההגנה האווי¬ 
רית. על־כן עשדות תפיסותיו המקוריות של דואה בדבר 
החשיבות שבניטרול בסיסי־האדב, להיות שוב רלוואנטיות 
בנד עתידה. 

מרכיביה של מה״א הם: כוח־תקיפה טאקטי! כוח־תקיפה 
אססראקגי 1 מערכת-הגנה אודרית! אוויריה ציית — לשלי¬ 


טה במרחב־הים! מיגוון כלי-טיס — לתפקידים מיוחדים 
(סיור, תובלה מיבצעית ולוגיסטית וכיו״ב). כל אלה מבוס¬ 
סים על כושר תעשייתי, והפעלתם תלויה במציאותו של 
כוח-אדם מקצועי, ברמה מעולה, בדרגים הלוחמים ובעורף. 
הפעלתה של העצמה האווירית במ׳ הוסיפה מימד נוסף 
לפעילות הצדדים היריבים, והגדילה את מספר היעדים 
שניתן לתקפם ושהיו חסויים בעבר. השימוש במטוסים 
איפשר לפגוע — הן ביעדים טאקטיים, כל׳ באלה המוחזקים 
ע״י כוחות-האדב, והן ביעדים אסטרא^גיים — אלה המ¬ 
גלמים את הפוטנציאל המלחמתי שלו. היעדים האסטרא- 
טגיים מצויים, בד״כ, הרתק מעבר לאזורי-הלחימה של 
כוחות היבשה או הים! גם אזורי-הביניים בין שגי סוגי־ 
היעדים האלה חשופים לפגיעות מהאוויר. 

גם משקלו של גורם־הזמן בלחימה נשתנה מאז ראשית 
השימוש בכלי-טיס. הפעלתם אינה מחייבת הכנות ארונות, 
כאלה הדרושות לחילות היבשה והים, והזמן הדרוש למטוס 
כדי להגיע למקום כלשהו בזירת-הלחימה — קטן לאין-ערוך 
מהזמן הדרוש להזזת כלי-נשק יבשתיים דמיים. 

השימוש בכוח-אוויר מחייב הצמדת המטוסים (להוציא 
אלה המסוגלים להמריא אנכית), למתקני-קבע משלהם — 
שדות־תעופה (או סימוני נושאות־מטוסים), שבהם מךכזים 
את המטוסים, מתחזקים ומשרתים אותם ומכינים אותם 
למשימותיהם, ושם ההגנה עליהם יעילה. בסיס-תעופה כולל 
מסלולי המראה ונחיתה, ?!שטחי עגינה או מסתור למטוסים, 
מתקני אחזקה (מוסכים ובתי-מלאכד.) ותדלוק, ומרכזי קשר 
ופיקוח. בסיס-תעופה, מאורגן ומוגן היטב ומופעל בתכלי¬ 
תיות, הוא מרכיב שאי-אפשר בלעדיו בהפעלת עצמה אוד־ 
רית. פיקוד ושליטה לקויים עשויים להכשיל את כוח-המחץ 
האווירי המצד בשדה. 

אפייני למהותה של העצמה האודרית הוא היחס בין 
הדרג הלוחם, כל׳ הטייסים וצוותי-האודר, לבין הדרג 
העורפי והמסייע — אנשי התחזוקה והמינהלה. יחם זה 
הגיע לאחרונה לכדי 95:5 , כל׳, 5 טייסים (או מטוסים) 
נזקקים לשירותיהם של 95 אנשי צוותות ןןכניים ומינהליים 
כדי להגיע לכוננות מירבית. 

התגלמות העצמה האודרית מצויה בלותם המפעיל את 
המטוס. מכמה בחינות, הטייס הבודד, המתמודד עם טייס־ 
האדב, הוא בבחינת יורשו של האביר האמיץ של יה״ב, 
והקךב האווירי — יורשו של דו-קרב האבירים. בצד 
אומץ־לב, חייב הטייס לגלות גם כושר טכנולוגי מתקדם, 
כדי להשתלם על המערכות המסובכות והיקרות, המקנות 
למטוס את כושר-הלחימה. אך, מעל לכל, על הטייס להגיע 
לרמת-ביצועים כמעט דרטואוזית, שפיתוחה מחייב אימון 
בלתי-פוסק, ותכונות־אופי וכושר גופני מעולים. 

המטוסים וחימושם. בפרוץ מלה״ען היה המטוס 
כלי-סיור לאיתור תנועות-צבא על הקרקע וכלי־תצפית 
בשירות הארטילריה. משנוכחו הצדדים בחשיבותו, ניסו 
לסלק את כלי-הטיס של האדב משדה־המערכה. יעילותם 
של התותחים והמקלעים נגד מטוסים היתד. מוגבלת, ומשום־ 
כך פותח מטוס מהיר וחמוש, שנועד לסלק את המטוס המ¬ 
סייר! אז נולד מטוס-היירוס. באותה עת נוכחו בכושרו של 
המטוס לשאת פצצות, והופיע המפציץ. ככל ששופרו מנועי- 
המטוסים, כך עלה משקלן של הפצצות שנשא המפציץ, 
וגדלה מהירותם של מטוסי-היירוט. 



623 


מלחמה, מלחמרדאוויר 


624 


במרוצת השנים נסתבר, שמטוסים עשויים לשמש מש¬ 
טחים יעילים לסוגי־נשק מגוונים. כיום כולל חימוש המ¬ 
טוסים, מלבד תותחים מהירי-ירי, — פצצות חנ״מ באלים- 
טיות, פצצות נפל״ם, טילי אוויר-אוויר מתבייתים, טילי 
אוויר-קרקע מודחים בדרכים שונות (ע״י טלוויזיה, קרני 
ליזר [ע״ע] ומכ״ם), וטילים משוגרים מרחוק. מלבד אלה, 
פותחו אמצעים מיוחדים, כגת אלה ששימשו לפריצת סכרים 
במלה״ע 11 . במיבצעים מעל לים משתמשים בטורפדות וב־ 
מוקשים למיניהם. תותחים וטילי אוויר-אוויר מופעלים בק- 
רבות־אוויר׳ ומטוסי־היירוט תוכננו איפוא כך, שיוכלו לשא¬ 
תם בכמות רבה, להובילם במהירות־שיא ולשגרם בדיוק 
מירבי. הפצצות למיניהן, הרגילות והגרעיניות, וכן טילי 
אוויר-קרקע, חייבו תיכנון מפציצים קלים וכבדים, שיתאימו 
במיוחד לסוגי־חימוש אלה. 

המטוס הרב־חכליתי. התפיסה שאמצעי־הלחימה 
העיקרי של חילות־האוויר הוא כוח-אש, הביאה, במקביל 
להתפתחות כלי-הנשק, לייצורו של מטוס קרב־הפצצה המ¬ 
סוגל לטוס בגובה רב ובגובה נמוך במידת־יעילות שווה, 
נושא עמו פצצות במספר ובמשקל מתאימים, ומסוגל ללחום 
במטוסים אחרים. רעית זה של מטוס רב־תכליתי החל 
מתגבש כבר במלה״ע 11 : בבריטניה ייצרו את "דה הווילנד 
מוסקיטו" ובמרוצת*הזמן הותאמו בצרפת מטוסי "דסו מיס¬ 
טר" ו״דסו מיראז׳" לדרישות הרב-תכליתיות. במטוסי "מק־ 
דוגל—דגלם פנטום" האמריקנים (שהם חוט-השדרה של 
חיל־האוויר הישראלי) הגיעה גישה זו לשיאה: במטוס זה 
יש צירוף מירבי של התכונות הנדרשות, ובאיזון אידאלי. 
אך מטוסי קרב־הפצצה דו-מנועיים הם גדולים, מורכבים 
מאוד ויקרים, ועל-כן רוב המטוסים המשמשים כיום במה״א 
הם עדיין חד־תכליתיים ולא דב־תכליתיים: מטוסי־קדב 
או יירוט מהירים לטווחים קצרים, או מפציצי-תקיפה קלים 
לטווחים בינוניים, או מפציצים כבדים לטווחים ארוכים — 
בגובה רב. 

מטוסי־קרב-יירוט. תכונותיו של מטוס זה: ןגטיס 
אותו טייס אחד (לעתים צוות של שביים) ז הוא חמוש ב¬ 
טילי אוויר-אוויר ו/או תותחים, בקוטר הקטן־ביותר המאפ¬ 
שר השמדת כלי-טיס עדין. עליו להיות מהיר־ביותר, ובעל 
כושר נסיקה ותמרון מעולים־ביותר בזירה שבה הוא נלחם. 
במלה״ע 1 היו מטוסי "פוקר" (ר׳ להלן) הגרמניים ומטוסי 
"סופדת קמל" בעלי הביצועים המושלמים־ביותר. לעתים 

• דזי 

נאלצו לוותר על ביצועי־שיא, משום שהייצור ההמוני הות¬ 
אם לכושר הממוצע של הטייסים הרבים שםשך-אימונם 
היה קצר. תחילה חומשו המטוסים במקלע אחד או בשנים, 
אח״כ ב 4 , 6 — 8 ואפילו 12 ; במלה״ע 11 החליפו תותחים 
את המקלעים. במלה״ע 1 , כשקרבות-האודר היו התכתשדות 
כלליות של מטוסים רבים׳ איטייס-יחסית, הותקנו המקלעים 
על כנים מסתובבים בגב המטוסים והופעלו ע״י מקלענים. 
אח״כ הותקנו מקלעים קבועים, היורים קדימה בלבד, בגוף 
המטוסים, והופעלו ע״י הטייס עצמו. מקלעים קבועים אלה 
גרמו לקשיים, עד שהומצא מיתקן-מפסק, תה איפשר ירי 
דרך להבי-המדחפים. הממציא היה חלוץ־הטיס ההולנדי 
אבתוני פוקר (• 0111161 ?! 1890 — 1939 ), שפעל בשירות הגר¬ 
מנים• המטוסים הצבאיים הראשונים היו בעלי 2 — 3 כנפיים. 
משגדלה מהירותם, בין שתי מלה״ע, נבנו מסוסים בכנף 
אחת, עבה דיה כדי להכיל מקלעים או תותחים. מסוסי- 


הקךב של מלה״ע 1 הגיעו למהירות של כ 175 קמ״ש ולרום 
של 5,000 מ׳ ! במלה״ע 11 הגיעו ה״פוקה-וולף 190 ״ הגרמני 
ודו״הוקר שמ§ 0 ט״ הבריטי למהירות של יותר מ 700 קמ״ש 
ולרום של 12,000 ם׳. 

עידן-הסילון׳ שנפתח בשלהי מלדי״ע 11 , גרם למהפכה 
בחילות-האודר, במיוחד במטוסי הקרב והיירוט. שמהירותם 
עלתה לכדי 950 קמ״ש דותר. סייג-הרום עלה לב 14,000 מ׳, 
וגבר מאוד שיעור הנסיקה. "גלוסקר מטאור" הבריטי (זה 
שהיה אח״כ מטום־הסילון הראשון של צה״ל) היה המטוס 
הראשון של בנות־הברית ללא מדחף, אך הקדימו בשירות 
מיבצעי "מסרשמידט 262 ״, שהופעל ע״י הגרמנים מסוף 
1944 . דגמיו המאוחרים הגיעו למהירות של 980 קמ״ש. 
חימושו כלל 4 תותחים בני 30 מ״מ, ואח״כ — 24 טילי 
אודר-אודר. הגרמנים פיתחו גם מטוס־קרב מונע ע״י 
רקטות, ״מסרשמידט 163 ״, שמהירותו הגיעה ליותר מ־ 
1,000 קמ״ש. למזלם של הבריטים ושל האמריקנים, לא 
הספיקו מטוסי-יירוט אלה להשפיע על תוצאות הפד 
באודר. 

מטוסי־הקרב של המעצמות נבנים לפי נוסחה אחידה: 
מטוס חד־מושבי וחד־מנועי, אולם נבנו גם מטוסים לצרכים 
מיוחדים, כגון ליירוט לילי, או לשירות בכל מזג־אוויר, או 
לטווח ארוך מאוד, ובהם הותקנו 2 מנועים ומכשיריהם 
(מכ״ם ומערכות ניווט והפצצה משוכללות) חייבו צוות של 
שני אנשים דוחר. מסוג זה נודעו במלה״ע 11 (בצד ה״מוס- 
קיטו") גם ה״בריסטול נופיי טר" הבריטי, וה״לוקהיד פ. 
38 לייטנינג" של אה״ב. 

אחרי סיום מלה״ע 11 "נשבר" לראשונה "מחסום הקול" 
(ע״ע מטוס) ע״י מטוסי־ניסוי אמריקניים ובריטיים. כעבור 
זמן היו מטוסי־היירוט החדישים לעל-קוליים! כנפיים משו¬ 
כות לאחור, או כנפי;ללחה, היו סימני-ההיכר של מטוסים 
אלה. בשנות ד, 60 הגיעו מטוסי-היירוט למהירות מאך 2 
(כפליים ממהירות־הקול), ביניהם סידרת ה״דסו מיראז , " 
הצרפתית המפורסמת. כיום ( 1972 ) המטוסים המובהקים 
למה״א הם מטוסי-יירוט, שמהירדתם עד מאך 2.5 , כגון 
ה״מק-דונל־ךגלם ם. 15 ״ האמריקני, וכן ה״מיג. 23 ״ הרוסי, 
העובר את המהירות של מאך 3 . 

מפציצים. משימות־ההפצצה הראשונות במלה״ע 1 
הוטלו על המלינים (ע״ע צפלין). איטיותם, סירבולם ודלי¬ 
קות הגאז שהכשירם להתרומם לא ענו על צורכי מה״א. 
לקראת סוף מלה״ע 1 נבנו שני סוגי מפציצים: קלים וכב¬ 
דים. הכבדים, בני 2 — 4 מנועים, תוכננו לתקיפות-לילה והיו 
גדולים ואיטיים. הם התאימו לתנאי לחימה, שבה היו אם- 
צעי־הגילד מוגבלים וסיפדי היירוט קטנים. הם טענו פצצות 
במשקל ניכר. המפציצים הקלים נועדו לפעול ביום וקרוב 
לקווי-האויב. ההבחנה בין סוגי-המפציצים פלסה יותר ג־ 
מלה״ע 11 . מטוסי "זןורו לנקס^ר" הבריטיים הכבדים נשאו 
כ 8 טון פצצות, במהירות של כ 475 קמ״ש, ואילו ה״מוסקי- 
סו״ הרב־חכליתי (שממנו נבנו כ 6,700 יחידות) נשא. 
כמפציץ קל׳ רק כ 2 טון פצצות, במהירות של כ 700 קמ״ש. 
סוג מיוחד של מפציצים קלים במלה״־ע 11 היו מפציצי- 
הצלילה, שהפעילו הגרמנים באירופה, והאמריקנים והיא- 
פאנים — באוקיאנוס השקט. מטוסים אלה היו אבותיהם 
של המפציצים הקלים ושל מסציצי-התקיפה הנוכחיים, דוג¬ 
מת ה״מק־דונל־דגלס סקיהוק", האמריקני, שמטען־פצצותיו 




ע* 0 ה אווירית בסלה״ע 11 (פציליסי חיל־האוויר האטריקג , ). 

טיטיז: מבצרים מעופפים ( 817 ) מפציצים את גרמנית ( 1946 ); טשסאל: תוצאות של חפצצוז נית־חר 1 ׳ 6 ח לסטוסים בנרסניה ( 1943 ) 


עולה על זה של ה״בואינק ב. 17 " ("המבצר המעופף") 
מימי מלה״ע 11 , ומהירותו קתבה ל 1,100 קמ״ש. 

התפיסה הבריטית בדבר הפעלת מפציצים כבדים בחיפוי 
הלילה לא עמדה במבחן־המציאות של מלה״ע 11 , והיה 
הכרח להשתמש בהם גם בשעות־היום. חימושם במקלעים 
הוגבר (עד יותר מתריסר ב״בואינג ב. 29 "), על חשבון 
הפצצות, והצתת הגיע ל 10 ויותר, אך גם אמצעי־הגגה 
אלה לא הועילו בשמי־גרמגיה מ 1943 ואילך, והיה הכרח 
ללוות את המפציצים הכבדים במטוסי־קרב ארוכי־סתח. 
בעידן־הסילון פותחו באה״ב ובבריה״מ מפציצים כבדים 
מגביהי־טום, בעלי 4 ו 8 מנועים (כגון ה״ב 1 אינג 52.3 ״), 
אולם מהירותם היא תת־קולית, והם מסוגלים לפעול רק אם 
אין ליריב ממוסי-יירוט או טילים. 

יש להניח כי טילים על-קוליים למיניהם, בין־יבשתיים 
ולטווחים בינוניים, יבואו בהדרגה במקום המפציצים הכב¬ 
דים המאוישים. הפעלתם תהיה באחריותן של מפקדות חיל־ 
האתיר (כך המצב באה״ב) או בתיאום אתן. בעשור האחרון 
פותחו באה״ב גם מטוסי־סילון בלתי־מאוישים לצורכי הפצ¬ 
צה וביון (כגון ה״רייאן פיירברד״)! הם מונחים מרחוק 
ונוחתים באמצעות מצנחים. 

כלי־טןם ומטוסים למשימות מיוחדות. 
לצרכיה המגוונים של מה״א פותחו כלי־טים רבים למשימות, 
שאין מטוסי-יירוט ומפציצים יכולים למלאן. במלה״ע 11 
פעלו ספינות-אוויר, יורשות הצפלינים, והצטיינו בפעולות 
סתר ותקיפה מעל לים. אחרי 1914 בנו מטוסים בעלי־מצד 
פיס, שנחתו והמריאו מעל לים — לצורכי סיור ום׳ בצד 
ללות, ומהם התפתחו מטוסים אמפיביים. במלה״ע 11 , בשעה 
שמספר נושאות-המטוסים הגיע לעשרות רבות, והתנהלה 
מ״א בכל הזירות הימיות, התרבו מאוד מטוסי־הצי, שעסקו 
בהפצצה, טירפוד, מיקוש, יירוט וליווי. אלה היו בד״כ 
דגמים שפותחו ממטוסי-היבשה והיו מסוגלים להמריא ולנ¬ 
חות ממשטחים קטנים. בשנות ה 60 פותחו מטוסים בעלי 
כושר־המראה אנכי, שיוכלו לפעול ללא צורך בשדות־תעופה 
קבועים, ונתרבה מספר המטוסים (לתובלה, תצפית, קשר 
וכיו״ב) הנזקקים למסלולים קצרים בלבד (דוגמת "מטוס- 
הערבה״ הישראלי). אחרי מלה״ע 11 רבו המסוקים (ע״ע 
ךיליקופטר) לצרכי קשר, הנחתה, פינוי ותצפית. במלחמת- 
ויטנאם פותחו מסוקים משוריינים, לתקיפה בתותחים 
מהירי-ירי ובטילים. מה״א נזקקה לאמצעי-תובלה (לגייסות, 


לציוד ולאספקה) גדולי־גפח, שחייבו הקמת ציי-תובלה 
אדירים. נבנו מכליות־טסות גדולות, כדי לתדלק באוויר 
מטוסים במשימות ארוכות־טווח. לצורכי־מודיעין פותחו 
מטוסי סיור, תצפית וצילום, מהם בעלי כושר־דאיה, סייג־ 
תם עצום ומהירות יוצאת־דוסן (עד מאך 3,5 ). מטוסי* 
מכ״ם משמשים לאיתור מטוסים וטילים עוינים. בצד כל 
אלה משרתים מטוסים המותאמים לשלבי-האימונים הדרו¬ 
שים לחילות־האוויר. 

מערכת ההגנה האווירית. גילוי והשמדה של 
מטוסים וטילים עוינים, לשם מניעה או סיכול של התקפות- 
אתיר, הם מן התפקידים של חילות־האוויר, והם מבוצעים 
ע״י מערכת ההגנה האתירית הצבאית. בצידה פועלת 
מערכת הגנה אתירית סבילה (ר׳ להלן, הג״א) — המופעלת 
ע״י כוחות־היבשה או ע״י השלטון האזרחי, או במשולב, 
ואף בתיאום עם חילות־האתיר. ההגנה האווירית הפעילה 
עוסקת בגילוי, בזיהוי, בהתרעה, ביירוט ובהשמדה. מערכת־ 
הגנה זו מפעילה רשתות־מכ״ם, ולפעמים אף רשת-צופים, 
רשתות־קשר, מטוסי־יירוט ובסיסיהם, תותחי נ״מ׳ טילי 
קרקע־אתיר, מחסומי כדורים פורחים וכיו״ב, ופועלת בשי¬ 
תוף ובתיאום עם כוחות היבשה והים. 

הצורך בהגנה אווירית פעילה ויעילה התעורר כבר 
במלה״ע 1 . אז הוקמה בבריטניה רשת־צופים, חו דיווחה על 
הימצאותם של מטוסים, ופעלה בשיתוף עם מטוסי־יירוט; 
השגיה היו נאים, בתקופה שבין שתי מלה״ע לא הושקעו 
מאמצים רבים בהגנה האווירית הפעילה, אם־כי שוכללו תר 
תחים ומכשירי־גילוי אקוסטיים. באמצע שנות ה 30 פוחח 
בבריטניה המכ״ם (ע״ע), שאיפשר גילוי עצמים טסים 
הרחק מעבר לטווח הראיה והשמיעה של צופי-האתיר. מאז 
מסוגל מפעיל המכ״ם לכוון■ מטוסי-יירוט לקראת מטוסים 
עוינים, כדי להשמידם בטרם יגיעו למטרותיהם. בפרח 
מלה״ע 11 היתה רק בבריטניה, למודת־הניסיון של 18 ־ 1914 , 
מערכת הגנה אווירית פעילה ויעילה. זו כללה 20 תחנות 
מכ״ם, שבאמצעותם איתרו הבריטים מרחוק את מטוסי 
ה״לופטוואפה", וקבעו אילו יעדים עמדו לתקוף. התראה זו 
הספיקה למטוסי־היירוט של חיל-האוויר הבריטי כדי לסכל 
את כוונות הגרמנים ולנצח ב״קו־ב על בריטניה" הגורלי 
(יולי—ספטמבר ' 1940 ), שבו הפילו 1,733 מטוסים גרמנים, 
במחיר 915 אבדות משלהם. להצלחת הבריטים בהדיפת הת- 
קפות־האוויר הגרמניות במלחמה תרמו מכשירי־זע״ט (זיהוי 




627 


מלחמה, חתגוננות אזרחית 


628 


עמית פורף — .?.? 1.1 ), שבאמצעותם הבחינו על מסף ה־ 
מב״ם ,בין אויב לאוהב". עד-מהרה הקימה גם גרמניה 
מערבת הגנה אווירית דומה לבריסיח. ב 1942 נאלצו בנ 1 ת־ 
הברית להשתמש באמצעים אלקטרוניים כדי לחסום ולהט¬ 
עות את המכ״ם הגרמני. מערכת-ההגנה הגרמנית כללה 
רצועות ואזורי-הגנד. ארטילריים, ריכוזים של עד 1,500 
תותחים סביב מסתת חשובות׳ מסרות-דמה (לרבות שריטות 

ע ץ ׳ 

מלאכותיות ותוואי־קרקע שנעשו במיוחד לשם הטעיה) 
בנוסף על מטוסי-יירוט מצוידים במכ״ם. כדי להתגבר על 
אמצעי-הגנה אלה נאלצו בנות־הברית ללוות את כוחות- 
המשימה האוויריים במטוסי־קרב ארוכי-טווח, ומסציציהן 
הונחו ע״י נתבים, שטסו בראש וסימנו מטרות. ההתקפה 
הראשונה, מבין רבות, שבה השתתפו 1-000 מטוסים, היתד, על 
קלן, במאי 1942 • התקסת־האוויר על דךזזץ, בסבתא ר 1945 , 
גרמה, לפי אומדן, לכ 100,000 החגים, והיתה הקטלגית-ביותר 
בהיסטוריה. באד,"ב לא החשיבו את ההגנה האווירית! 
שואת פרל הדבור אירעה משום שלא הושם לב להתראת 
המכ״ם, שמטוסים לא־מזוהים מתקרבים לאיי-האוואי. אולם 
אח״כ בנו האמריקנים 95 מערכות-מכ״ם, שפעלו במרחב 
האוקיאנוס-השקט ובאלאסקה. אלה הגנו על המרחב האתית 
שמעל ליבשת. יאפאן, םאידן־-גיסא, היתד, חשופה לגמת 
להתקפות-אתיר, ומהלומות של מטוסי אה״ב בטוקיו, הירו¬ 
שימה ונאגאסאקי הכתחו את יאפאן להיכנע. 

אחת סיום מלה״ע 11 פורקו תב מערכות ההגנה האווי- 
תת בעולם, והוקמו מחדש עם תחילת ,המלחמה הקרה" 
ופיתוח הנשק הגרעיני והטילים. מאז נסתבר למעצמות ה¬ 
גדולות, שאיו מנוס מקיום מערכות מורכבות ונרחבות להג¬ 
נה אתיתת, המבוססת על רצועות המצויירות במתקני-מכ״ם 
להתראה. רצועה אחת מתמשכת לאורן* גבולות בתה״ם; 
רצועה אחרת, שנבנתה ע״י נאט״ו(ע״ע). חוצה את יבשת־ 
איתפה! שתי רצועות מגינות על יבשת צסון־אםתקה, 
משנן, כנראה׳ גם אחרות. המערכות היקתת והמסועפות־ 
ביותר הן של אה״ב ובתה״ם. הן פועלות במסגרת סיקודים 
להגנה אווירית וכוללות טילי קרקע-אוויר לרוב, תותחים 
ומטוסי יירוט והתראה. לאחתנים הותקן מכ״ם, ה,משקיף 
הצידה" וסוקר את המתרחש הרחק בשטח העוין. 

מה״א במלה״ע 11 הוכיחה, שד,עצמה האווירית היא מר¬ 
כיב שאי-אפשר בלעדיו בם׳ המוךרנית. על-כן הפכו חילות־ 
האוויר לזרוע-הלחימה השניה בגודלה — ואף היקרה ביותר 
— בין הזתעות הלוחמות של מדינות-העולם. 

וע״ע מלה״ע 1 , הם׳ באוויר! מלה״ע 11 , הם׳ באוויר. 

צה״ל, ח. א״ בסאון חיל־האויר לישראל, תש״ח ואילך, 

ב. ליי — ם. ברסלס, המפציצים המריאו עס שחר (חרג׳ 
מאנב , ^ תשי״ד! לורד (א. ו.] מדר, עצמת־אויר במלחמה 
(תדג׳ מאנג׳}, חשט״ו! ג. גיבסת, חוף האויב מבגד (תרג׳ 
סאנג׳)- תשס״ז! פ. הדד — י. עופר, חיל האדר, 1971 ! 

19091 ואילך ,(שגתון) 1 ) 417770 !׳ 14/0714 1/17 411 1 ' 7 ! 07 ן 

?41(1;|]61|, 1?171%74 07(77117: ?)17 0711710(77717111 0714 

?0X11/4111171 5141 014 ) : 0/1077111 )£ — 01077 ? , 41 54047771 /ס 

107)1, 1925; 0. 1 7 * 1 ;* 1927 , 0710 ' 11 ) 4 000117110 11 ,ז* 01111 ג , 

1)17 07701071 1417 £0777, 1946; 1<|., 7/17 500171 1417 70777, 
1961*; 1_ ״!״!£ . 14 .£ ; 1957 , 71 ( 00 417 ,ש״ץ*ק . 8 .ס * 
(611.), 7417 1771(1071 106 ^ 0010 .זי 1 .)א ; 1959 . 01077 ? 1417 )ס , 

€071(1171 111 5(1077: 0 ?0)17771 0( 1? 07 171 0 147111 07771771110/1, 

1962; 11 .£ ; 1970 , 1 ( 5107 0777 ? 1417 1170711 7/17 ,ח 150 (:>ג| .א . 

$1 . 1971 , 1970 — 1914 , 1 ) 1 ) 8 17017 0/111 071171 " 7 177 ו/ 1 ן 1 ? , 5 ו־ח 

ע. ו. 

הגנה (התגוננות) אזרחית (הג״א)— כלל האמצעים 
הנקוטים לשם התגוננות מפני התקפה מצד מדינה עוינת 


על האוכלוסיה האזרחית או מיתקניה ולשם צמצום התר 
צאות של התקפה כזו. ההתקפה עשויה להתבצע ע״י נשק 
״מקובל״ (פצצות — חנ״מ או תבערה, פגזים, חומרי-חבלה. 
וכד׳), או ע״י נשק "בלתי־מקובל" (גרעיני, ביולוגי, כימי, 
וכד). הייעוד העיקרי של הג״א — הצלת נפשות, ומכאן 
הדאגה להבטחת מחסה לאזרחים ולהגשת עזרה לנפגעים, 

התפתחות הג״א עד 1945 . במלה״ע 1 (ע״ע) הפעילה 
גרמניה ספינות-אוויר (ע״ע צןלין) ומטוסים נגד אנגליה 
ונהרגו שם כ 1,000 איש, ואף נגרם נזק רב. בפאריס נהרגו ע״י 
התקפות־אוויר והפגזות ארוכות־טווח כ 300 איש. גם ארצות- 
ההסכמה ביצעו התקפות־אוויר על גרמניה. לנוכח התקפות 
אלה על העורף האזרחי, החלו שני הצדדים באירגון הג״א. 
בהשפעת דעותיו של דואה (ע״ע), ומתוך חרדה מפני הת- 
קפוח-גאזים אפשריות על האוכלוסיה, ננקטו בין הנד 
צעדים, אמנם מצומצמים, להגנת האוכלוסיד, בעורף: תיכנון 
מקלטים מאולתרים, כגון מרתפים ומיתקני רפבת-תחתית! 
תירגול האסלה, אימון אזרחים בכיבוי-דליקות, חילוץ ועזרה 
ראשונה. מלה״ע 11 (ע״ע) הפכה התקפות-אוויר על העודף 
האזרחי לגורם צבאי מכריע׳ ואירגוני הג״א גדלו מאוד 
ויועלו. עם־זאת נפגעו באנגליה בהתקפות-אוויר בין 1940 
לבין 1945 — כ 147,000 איש, בגרמניה — לפחות 1.1 מילית• 
וביאפאן — לפחות 1.2 מיליון. 

משימות הג״א אחרי מלה״ע 11 . התפתחות כלי-ההרם 
ההמוניים מ 1945 , השיפורים ביעילותם, בטווחיהם ובמחי- 
רותם, מחד גיסא, וגידול צפיפוח־האוכלוסיה בשטחים עירו¬ 
ניים, מאידך גיסא, מעמידות כיום בפני מסגרות הג״א 
במיוחד את המשימות שלהלן: (א) פתרון הבעיה של זמן 
האתרער, מפני התקפה, ההולך וקטן. (ב) פחית הבעיות של 
ההתקפות הגרעיניות הכרוכות בסכנות: ( 1 ) של הנשורת 
הראדיו-אקטיווית, העשויה להתפשט לטווח מאות ק״מ! 
( 2 ) של מכת־החום מפיצוץ, העשויה לםג 1 ע במרחק של 
עשרות ק״מ! ( 3 ) של התמוססות מבנים והרם שירותים 
(חשמל, מים, גאז וכד), בעקבות הפיצוץ! (ג) פתרון בעיות 
המ׳ הכימית והביולוגיה (ד להלן), המחייבת, בין השאר: 
( 1 ) בניית מקלטים אטומים לגאז ובעלי סינון־אוויר! ( 2 ) 
חלוקה המונית של מסכות-גאז. 

מערכת-האתרעה. למערכת זו חשיבות חיונית, שכן היא 
מאפשרת לאזרחים לחפש מחסה בעוד מועד, ובכך ממעיטה 
אח מספר הנפגעים. היא מבוססת על רשת מתקני־מכ״ם, 
שתפקידה לגלות התקרבות נושאי-נשק עוינים (מטוסים, 
טילים). מימצאיה מועברים למפקדות הג״א, המזהירות את 
האוכלוסיה באמצעי-האזעקה המקובלים, כגון צופרים, המש¬ 
מיעים צפירות עולות מורדות, בד״כ, במשך דקה אחת 
(צפירה ממושכת מסמנת ארגעה). םימן-אזעקה ניתן בד״כ 
גם באמצעות הראדיו, משש שבידי הציבור נמצאים מקלטי- 
טראנזיסטור, שאינם תלויים ברשת-החשמל הפגיעה. 

דרכי-הסעולה של הג״א: (א) בתקוסת־שלום! (ב) בת- 
קוסחדמלחמה. הקמת מנמון הג״א בעת-שלום דורשת 
תיכנון יסודי וארוך והוצאות עצומות. ומחייבת פעולות 
רב־גוניות: הקמת מערכת־אתרעה יעילה! תיאום ושיתוף 
עם גורמים בטחוניים, וכן עם המינהל בדרג הכלל־ארצי 
והמקומי! אימון האוכלוסיה בדרכי-התגוננות, בתיכנון וב¬ 
הקמת מקלטים! אירגון יחידות-פקחים ואימונו בפעולות 
כיבוי, חילוץ ועזרה ראשונה! תיכנון פינוי אוכלוסיה! איר־ 



629 


מלחמה, התגוננות אזרחית; מ׳ כימית וביולוגית 


630 


גון ואימון מתאים של בת״ס. מפעלים למיניהם, מוסדות- 
ציבור וכר! הכנת אירגוני־עזר ומתנדבים! רכישת ציוד 
ואחסבתו! הקמת מחסני־חירום וכיו״ב. הפרדת אזורי-מגורים 
מאזורי־תעשיה (בייחוד מאלה המאחסנים חומרים דליקים 
או רעילים) צריכה להתבצע בעתות־שלום, אד ברוב המ¬ 
דינות נשארה בגדר שאיפה בלבד. 

בעת־מלחמה, או בסכנת-התקפה, מופעל משטר 
הג״א כלהלן: הכרזה על מצב־הכן; גיוס כוחוח־הג״א, שי¬ 
רותים ואירגוני-עזר להפעלה מיידית! חיוב האוכלוסיה בה¬ 
כנת מחסים מאולתרים (בכניסות לבתים׳ במרתפים, בשו¬ 
חות) ואמצעים ביתיים לכיבוי, לחילוץ, להאפלה ולמניעת 
נזקי־הדף! החרמת מקומות מתאימים למקלטים ציבוריים 
נוספים והקמתם; כפיית האפלה מוחלטת! הדרכה שוטפת 
של האוכלוסיה בדרישות הג״א ע״י חומר מודפס ובאמצעות 
כלי-ה תקשורת ההמוניים, וכיו״ב. 

הג״א בארצות שונות. באה״ב מאורגנות פעו- 
לות־הג״א ברובן בהתנדבות במסגרת המדינות. התיאום 
ביניהן בדרג הלאומי מתבצע ע״י מנהל הג״א, הכפוף למש־ 
רד-ההגנה, והמתאם גם את סוכנויות הממשל המרכזי, 
שתפעלנה בשעת-חירום. בבריטניה מתואמות פעולות-הג״א 
בעיקר ע״י משדד־הפנים. פעולות אלה כוללות גם אחזקת 
שירותים חיוניים, מתקני-תעבורה ומערכות־תקשורת. ד,תיכ־ 
נון להפעלת המתנדבים בשעת-חירום מקיף כ 75% מחאוב־ 
לוסיה שאינה חייבת בשירות צבאי. גם בצרפת אחראי 
משרד־הפנים, בתיאום הדוק עם הצבא, להג״א. בראש המ¬ 
ערכת עומד פקח בדרגה המקבילה לגנראל בכיר. בשוויץ 
מאורגנת הג״א הכלל-ארצית ע״י רשות הכפופה למשרד- 
המשפטים׳ וזו מפקחת על הרשויות של הקאנטונים. בגר- 
מניה־המערבית אחראי שר-הפנים להג״א באמצעות משרד 
מיוחד, שמשרדים מקבילים לו הוקמו בכל מדינות הרפוב¬ 
ליקה. תפקידי מערכת־הג״א כוללים שירותי־אזעקה, סיוע 
טכני, אבטחת אספקה סדירה, הגנה על בריאות האוכלוסיה 
וכד , . קיימת אקאדמיה ללימוד בעיות הג״א. בבריה״ם מאור¬ 
גנת הגנת האוכלוסיה במסגרת צבאית, המשולבת בכל דרגי 
המינהל האזרחי. מועצה, בראשות קצין בדרגת מארשאל, 
מתאמת את הפעולות ברמה כלל-ארצית. גופים המטפלים 
בהג״א מצויים בכל דרגי-המינהל, מרפובליקה ועד לעיירה. 
לרשות הג״א עומדות גם יחידות צבאיות חמושות בנשק 
קל, ויש שלרשותן מסוקים ומטוסים, לבדיקת ראדיו־אקטי- 
וויות, ולתיאום פעולות פינוי והצלה בהיקף נרחב. 

בישראל. הגנת האוכלוסיה בארץ מאורגנת במסגרת 
צבאית ע״י "מפקדת ראש הג״א", בפיקוד תת-אלוף, המקביל 
לקצין-חיל ראשי בצה״ל. שירות הג״א פועל ככל חיל 
בהתאם להוראות הפיקוד העליון, ועם־זאת אחראי, באמ¬ 
צעות המטכ״ל, כלפי שר-הביטחון לביצוע "חוק הג״א". 
בהג״א משרתים, מלבד הסגל הקבוע, אנשי-מילואים, מת¬ 
נדבים ונדרשים. 

חוק הג״א, מ 1951 , מטיל על שירות ההתגוננות האזרחית 
אירגון וניהול פעולות ההגנה על האוכלוסיה במדינה ומס¬ 
מיך אותו לתאם את פעילות משרדי-הממשלה והרשויות 
המקומיות; לאמן את המשרתים בהג״א, לציידם ולארגנם 
ביחידות; להדריך את האוכלוסיה האזרחית בדרכי הג״א 
ולציירם כדרוש; לשמור על קיש האפלה! להדריך אירגוני- 
עזרה ולהפעילם בשעת־חירום; להקים מערכת אזעקה ואר- 


געה ולהפעילה. המדינה מחולקת לאזורי-אתרעה שונים, 
שצופריהם מופעלים במרוכז ע״י מוקד מיוחד. לערים הגדו¬ 
לות צופרים עצמאיים, שאינם תלויים ברשת-החשמל להפ¬ 
עלתם. החוק מסדיר את בנייתם של מקלטים במקומות צי- 
בוריים, במבנים חדשים, ובמקרים של תוספות למבנים 
קיימים. לצורך האזורים, שבהם לא הוקמו בעבר מקלטים 
במספר מספיק, מוקצבים מדי־פעם סכומים, לפי עדיפויות 
שונות. החוק מחייב את בעלי-הבתים להחזיק את מקלטיהם 
במצב תקין. תקציב הג״א ממומן ע״י משרד-הפנים ומשרד- 
הביטחון. מועצוח-הג״א הוקמו ליד מפקדת הג״א וליד כל 
פיקוד ומחוז של הג״א, והן מורכבות מנציגים של משרדי- 
הממשלה, הרשויות המקומיות ואירגוני-העזר. הן מתכנסות 
לעתים מזומנות לדיון בעניינים משותפים ובתקציבים. הר¬ 
שויות המקומיות אחראיות לכל צורכי ההתגוננות האזרחית 
בתחומיהן, בכל הקשור בבניית מקלטים ומחסים ציבוריים, 
העמדת מקרקעין לרשות הג״א, רכישת ציוד והחסנתו, 
והקצאת עובדים בשעת חירום. אירגוני-העזד העומדים 
לרשות הג״א הם שירותי הכיבוי, מד״א, בת׳ח ואירגובי־סעד 
של נשים. כן מסייעים להג״א משטרת ישראל והגדנ״ע. 

מפקדת ראש הג״א, אגרת לאזרח: התגוננות אזרחית, 

תשכ״ז! א. דקל, הכבאות בימי שלום וכימי חרום, תשי״ח; 

משרד החינוד והתרבות, הג״א במוסדות חינוך (חוזר המנהל 

הכללי), תשנ״ד 1 1966 011/11 ,(. 0:1 ) עוזוזע£ . 11 

ז. ז. 

מ , כימית וביולוגית. מ׳ כימית (מ״כ) מוגדרת 
כשימוש בחומרי־רעל, כולל חומרים מדמיעים׳ לצורכי־מ/ 
מ׳ ביולוגית (מ״ב) היא הפצת מיקרו-אודגניזמים גורמי- 
מחלות או הפצת טוכסינים. ההבדל בין אמצעי-לחימה כי¬ 
מיים וביולוגיים הוא בכושרם של האחתנים להתרבות 
מעצמם. 

אמצעי-לחימה כימיים ("גזי-מ׳"). הואיל ואין 
יודעים בבירור את מנגנון־פעולתם של תב האמצעים 
האלה, נעשה מיונם לפי חלקי-הגוף הנתקפים באופן בולט: 
(א) גורמי נזקים כלליים. — השפעת חומרים כגון כלור, 
פוסגן, כלורופיקרין וטריפלואוריד-הכלור אינה ספציפית 
לאיבר מסויים או למערכת ביולוגית מסויימת. (ב) חומרים 
מגרים. — בקבוצה זו כלולות תרכובות המכילות כלור 
או ברום במקום ס לקבוצה קארבוכסילית, קארבונילית או 
ניטרילית וכן כמה נגזרות של די&נילארסין, ואתיל־דיכלו- 
רוארסין(*"ס). בזמן האחרון פותחו חומדים נוספים, פעילים 
מאוד, השייכים לקבוצה זו. (ג) חומרים הפוגעים בתהליך 
החימצון הביולוגי.—אנ)*! או הידרידים של זרחן וארם ן 
נדיפים יותר־מדי מכדי שתהיה להם חשיבות מלחמתית; 
ייתכן שחומצה הידרוציאגית מוצקת (מקוררת) עשויה 
לשמש כחומר אופראטיווי. לקבוצה זו שייך פחמן חד-חמצני, 
שגם הוא גז נדיף, אבל יכול לשמש אמצעי-לחימה בצורת 
קרבוניל הניקל או הברזל, המתפרקים במגע עם הפחם 
הפעיל שבמסכות-הגז ומשחררים כמויות גדולות של גז 
שאינו מסתפח על הפחם. (ד) חומרים הפוגעים בעור. — 
פעילותם הראשונית היא גירוי העור ויצירת אבעבועות, 
אולם פעולתם הרסנית הרבה־יותר מכך. אופן הפעולה הביו¬ 
כימיה ידוע לגבי גז-החרדל, החרדל החנקני והלואיזיט. שני 
החומרים הראשונים הינם גורמי אלקילאציה ומסוגלים 
ליצור גשרים תוך־מולקולאריים בחומצות-הגרעין ולשבש 
בכך את הצופן הגנטי. הלואיזיט פ 1 על על קבוצת סולם- 



631 


מלחמה, מ׳ כימית וביולוגית 


632 


הידריליות ( 1 ־ 81 —) ומתחבר אתן ע״י יצירת קשר 15 /- 3 . 
אנזימים המכילים קבוצת 311 — מופרעים ע״י חומר־לזזימה 
זה. על בסיס הנחה זו הצליחו האנגלים לפתח חומר נגדי 
ללואיזיט, שכונה אנטי־לואיזיט בריטי (. 1 .^ 8 ), והוא 
מרקפטן (ע״ע) המתקשר, באופן מועדף, עם הארסן. 

(ה) חומרים הפוגעים בפעילות העצבים. — מניחים שב¬ 
מלחמות הבאות (במידה שישתמשו במ״ב ובמ״ב) ינצלו 
בעיקר חומרים אלה, הנקראים גם "גזי-עצבים". חומרים אלה 
פותחו תוך מחקר בקוטלי־חרקים חדשים, שרובם ככולם 
אסטרים של חומצה זרחנית, או חומרים קרובים להם. כל 
קוטלי־חרקים אלה (מסוג הפאראתיון) הינם למעשה גזי 
עצבים. "גזי-העצבים" שייכים לחומרים הרעילים־ביותר 
שאנו מפירים. זו קבוצה גדולה של חומרים רעילים בעלי 
תכונות פיסיקליות מתאימות למ״כ, כגון בעלי נקודות־ 
רתיחה שונות, נדיפות שונה וכד׳! כולם מכילים קבוצת- 
אטומים הפועלת כיון שלילי (פלואוריד, ציאניד, מרקפ- 
טיד). מבנה רעלים אלה מצביע על מנגנון־פעולתם. האנזים 
הנתקף הוא כולין־אסטראזה (ע״ע אצטיל-כולין). מניחים 
שפעילות האנזים מתבצעת בשני אתרים: אתר אניוני, הקד 
שר את המטען החיובי של האצטיל־כולין, ואתר אסטראטי, 
הקושר ומפרק את הקבוצה האסטרית. 

הרעלים הזרחניים — הן קוטלי־החרקים והן גזי־העצ־ 

בים — מתקשרים עם האתר האסטראטי באנזים וכך מונעים 
את קשירת האצטיל־כולין ופירוקו: האצטיל־כולין מצטבר, 
וכך מתחילה ההפרעה שסופה מוות. לאחרונה סונתזו גם 
רעלים יעילים־ביותר המכילים מטען חיובי (קטיון) ומעכ¬ 
בים את פעילות האנזים ע״י חסימת שני האתרים הנ״ל גם 
יחד. הקומפלקס הנוצר בין הרעל והאנזים עשוי להתייצב 
בצורה בלתי־הפיכה, ולכן קשה לתקן לאחר זמן־מה את 
הנזק הנגרם במקרים מסויימים. 

הגנה נגד גזי-עצבים. — להגנה ע״י מסכות־גז יש ערך 
מוגבל בלבד׳ כי הן אינן מפריעות למעבד אודרוסולים. 
יתר-על-כן, "גזי-העצבים" פועלים גם דרך העור, ולכן יש 
צורך בביגוד מיוחד שאינו חדיר לחומרים אלה. מסיבה זו 
יש חשיבות רבה להגנה הכימית (ריפוי או טיפול מונע). 
אטרופין, המוזרק מייד לאחר ההרעלה, מונע התפתחות 
הסימפטומים האפייניים, אבל אינו מחזיר את האנזים כולין־ 
אסטמה למצבו התקין. כתוצאה מזה, אין בטיפול באטרו־ 
פין אלא רווח בזמן — לשם החלמה עצמית או לשם טיפול 
ספציפי. טיפול כזה מתאפשר ע״י חומרים הדוחים את השייר 
הזרחני מהאנזים (לדוגמה: ^?, שהוכנס לשימוש). ראק־ 
ציה זו אינה אפשרית, אם האנזים המורעל עובר תהליך־ 
"הזדקנות". הרעלה ע״י סומאן מלווה, כנראה, הזדקנות 
מהירה מאוד, ולכן אין עדיין חומר המגן נגד רעל זרחני זה. 
במקביל, יש הכרח להרוס את הרעל בשטח, על הביגוד 
ועל העור — אם הרעל חדר דרך הבגדים. השיטה הטובה- 
ביותר היא טיפול בהיפוכלוריט הנתרן או הסידן, או ספיגה 
על חומר מספח• 

גורם שני בהגנה נגד גזי־עצבים הוא גילוי הגזים כש- 
ריכוזם באוויר קטן עדיין ומאפשר שימוש מהיר במסכות־גז 
ובביגוד־מגן. למטרה זו פותחו מכשירים אוטומאטיים המבו¬ 
ססים על גילוי של זרחן אורגני, או על עיכוב תכשירי 
כולין־אסטראזה הספוגים בנייר.. 

(ו) חומרים פסיכדאקטיוויים. — חומרים השייכים 


לקבוצה זו נכנסו לשימוש רפואי כחמרי־הרגעה. בשימוש 
מלחמתי מטרתם לערער את שיווי־המשקל הנפשי ע״י יצי¬ 
רת האלוצינאציות, נטיה לאי־ציות להוראות, טישטוש- 
חושים ופחד (ע״ע הלוצינוגנים). דוגמאות: החומר הידוע 
בכינוי .ם. 8 ״ 1 , או חומר סינתטי, המכונה 82 . 

אמצעי־לחימה ביולוגיים (מ״ב). הידע הגלוי 
בשטח זה מועט ביותר. יתר־על־כן, מאחר שהוא כלול במקו¬ 
רות תעמולתיים (נגד או בעד מ״ב), קשה להתייחס אליו 
כאל מקור אובייקטיווי ומהימן. 

האפשרויות הידועות לשימוש במ״ב הן: (א) פיזור חי- 
דקים גורמי-מחלה. — גידול כמויות גדולות של חידקים 
אפשרי כיום. בעיית השמירה על אלימותם נפתרה ע״י יבוש 
בוואקום ובהקפאה (ליופיליזאציה) והחזקת האבקה בטמ¬ 
פרטורה נמוכה. במידה שהחידק יוצר נבגים (ע״ע חידקים, 
ענד 333 ), כגון חידק הגחלת (ע״ע), נוח־ביותר להשתמש 
בהם. חידקים שהוזכרו כאמצעי־לחימה פוטנציאליים הם 
גורמי חלירע. דבר וטולרמיה (ע 7 ערכיהם). מחלה אחרונה 
זו מצטיינת בכך, שבה מספר קטן של חידקים ( 20 — 30 ) 
גורם למחלה. 

(ב) פיזור נגיפים. — בניגוד לגידול חידקים, דורש גידול 
נגיפים תאים חיים, ועובדה זו מקשה על הכנת כמויות גדו¬ 
לות. בדרך־כלל קטנה יציבותם של נגיפים לתנאי־הסביבה 
מזו של חידקים. מצד שני. קשה לטפל במחלות נגיפיות. 
נגיף אפשרי לצורכי מ״ב הוא נגיף הקדחת הצהובה, שאפשר 
להעבירו ע״י יתושים. מחלה אחרת, הניתנת להעברה ע״י 
חרקים (קרציות) היא קדדות־ס, הנגרמת ע״י ריקטסיות. 

(ג) פיזור ס 1 כםינים. — הט 1 כסינים הם רעלים המופר¬ 
שים ע״י חידקים ואין הם שונים מרעלים כימיים אלא 
במוצאם, בגודל המולקולה שלהם (הם חלבונים) וברעילותם 
הגבוהה. החשוב ביניהם הוא טוכסין הבוטוליזם (ע״ע), 
שמנה בת 0.12 מיקרוגראם ממנו מספיקה כדי להמית אדם. 

הערכה יסודית של סיכויי השימוש במ״ב צריכה להתבסם 
על כך, שחומרים אלה רגישים לאור אולטרא־סגול, לחמצן, 
ולפעמים גם לרטיבות, וכן על כך, שקיימת אפשרות לפתח 
שיטות חיסון וריפוי, אם יודעים את טבע גורם־המחלה. מצד 
שני, חוקרים כיום פיתוח זנים "מלאכותיים" של גורמי- 
מחלות, העמידים בפני חיסון ובפני חומרים אנמי־ביוטיים. 
גם אפשרות-הפיזור של גורמים אלה ע״י חרקים מוגבלת; 
חומרים קוסלי-חרקים עשויים למנוע אפשרות זו. גם במקרה 
זה מנסים למצוא חרקים העמידים נגד חומרי-הרעל. 

כבר במלה״ע 11 פיתחו שני הצדדים אמצעים שנועדו 
לפגוע בייצור החקלאי של האויב. יש להניח שפותחו 
שיטות ספציפיות להריסת כל גידול חקלאי חשוב, כגון 
חיטה, אורז וכותנה, אע״פ שלא פורסמו תוצאות מחקרים 
אלה. לעומת־זאת, ידוע על חומרים המזיקים באופן כללי 
לגידול הצמחים או גורמים לנשירת העלים. בחומרים כאלה 
השתמשו במלחמת-ויטנאם. 

אמצעי־פיזור. — אחת הבעיות העיקריות במ״ב 
ובם״כ היא פיזור החומרים הרעילים בצורה היעילה־ביותר. 
בהערכת אמצעי-הפיזור שוקלים את האפשרות להגיע לרי¬ 
כוז ממית של חומר־הרעל באוויר. ההגדרה המקובלת של 
ריכוז זה היא 0 ( ־,סס (מסנזבזזתשסתסס 1 צו 1 זש 1 ) — כמות 
מיליגראמים של חומר בליטר אוויר, ההורגים 50% מן האנ¬ 
שים הנמצאים בשטח. כדי להשיג ריכוזים מספיקים, מש- 



633 


מלחמה, מ׳ כימית וביולוגית; דיני• מלחמה 


634 


תמשים בפיזור נוזל נדיף או אווירוסולים (טיפות־נוזל קטנ¬ 
טנות מפוזרות באוויר} החודרים לריאות, במו אדי החומרים 
הרעילים. חומרים מוצקים מפזרים בד״כ בצורת אבקה. 

בשימוש באווירוסולים נודעת חשיבות רבה לגודלם של 
החלקיקים: ככל שהם גדולים־יותר, כן מסוגלים הם להישאר 
כתרחיף באוויר זמן רב־יותר. מבחינה מיבצעית ממינים את 
אמצעי־הפיזור לפי משך־הזמן שהם פעילים בשטח המותקף. 
משך־זמן זה תלוי בלחץ האדים׳ בכושר־הסיפוח של האדמה 
וביציבותו הכימית והוגרמית של הרעל. 

אמצעי מ״ב ובעיקר אמצעי מ״כ כונו "הנשק הגרעיני 
של המדינות העניות והבלתי-מפותחות". נשק זה קטלני, 
אך אינו מזהם את השטח הנתקף זמן כה רב כמו נשק גר¬ 
עיני וגם אינו הורס מבנים. ייצור כמויות גדולות של אמצ¬ 
עים אלה פשוט־יחסית מבחינה טכנית: ביח״ר היוצר קוטלי- 
חרקים מסוגל לייצר גזי־עצבים, ומיתקן המיועד לייצור תר¬ 
כיבים או נסיובים מסוגל לייצר תכשירי חידקים, נגיפים או 
טוכסינים. כן ידועות שיטות־הייצור לכל שלביהן. 

שיטות־ההגנה נגד מ״ב ומ״כ, בעיקר כשהמדובר 
בהתקפת האוכלוסיה האזרחית׳ אינן מפותחות כיום די צור¬ 
כן; גילוי מספר קטן של מיקרואורגניזמים באטמוספירה 
קשה ביותר, ועוד יותר קשה זהוים. קיימת האפשרות 
שפותחו זנים שאינם מגיבים על אמצעי־נגד מקובלים• עוב¬ 
דה היא, שכל המעצמות מחזיקות במחסניהן אמצעי-לחימה 
כימיים וביולוגיים בכמויות העלולות לגרום לשואה (וו* 
לעיל, הגנה נגד גזי־עצבים). 

היסטוריה. מ״ב ומ״כ נודעו כבר בימים קדומים, 
ולעתים היתד. להם השפעה ניכרת על הלחימה. זיהום בארות 
ע״י פגרים והטלת גופות רקובות לתוך אתרים נצורים היו 
מעין מ״ב, שמוראותיה הוגבלו •רק ע״י חוסר מידע ביחס 
לאפשרויותיה. מ״כ, בצורה פרימיטיווית, היתד. נפוצה במז¬ 
רח העתיק ואח״כ בעולם הקלאסי, וכללה שימוש בעשן 
(לסינוור גופי-צבא) ובריחות מטרידים (למשל במלחמה 
הפלופונסית). רב במיוחד היה השימוש באש, בצורת חצים 
בוערים וסלים מלאים חומר דליק. "האש היוונית", המצאת 
היווני קאליניקום במאה ה 7 , שימשה בעיקר לתקיפת אניות, 
וזרעה בהלה לפי שלא ניתן לכבותה. היתה זו תערובת של 
ניטראט האשלגן, גפרית, אספאלט ונפט. ייתכן שגם לסינים 
היה אמצעי־לחימה כימי דומה. השימוש בעשן ובאש לצור־ 
כי-ד.מ׳ נמשך במשך כל יה״ב, לרבות מסעי-הצלב, ועד 
לעת החדשה. 

המאה ה 20 הקנתה בסים מדעי ותעשייתי לשימוש במ״כ 
ובמ״ב. זו האחרונה אמנם לא נוסתה למעשה, כנראה בשל 
הקשיים בשימושה, שכן היתה עלולה לפגוע גם בצד התוקף. 
לעומתה זכתה המה״כ לשימוש נרחב ע״י שני הצדדים 
במלה״ע 1 (ע״ע). הגרמנים פתחו במלחמודגזים באפריל 
1915 , בחזית איפר, ואח״ב השתמשו בה הצרפתים בורדו. 
לבסוף נתפשטה בכל חזית־-המערב. לראשונה הותז הגז 
ממכלים, אח״כ הופץ ע״י פגזים, ולבסוף תוכננו גם פצצות 
אוויריות מלאות-גז• הגזים שהופעלו היו: כלור, פוסגן, 
דיפוסגן ואתיל בח׳מראצטאט. מספר נפגעי הגזים היה גדול, 
אך התמותה קטנה, ועיקר חשיבותה של לחימה זו היה 
בזריעת פאניקה ובהכבדת תנועתם של הלוחמים שנזקקו 
למסכות. משקל נכבד בלחימה היה גם ללהביורים, מטילי 
סילונות-אש. 


למרות הנידוי הבין־לאומי על המה״ב והמה״כ היו כמה 
מקרים של שימוש בגזים בין שתי מלה״ע: במלחמת איטל- 
יה־חבש ובמלחמת היאפאנים בסין. במלה״ע 11 (ע״ע) לא 
היו לחימה ביולוגית או שימוש בגזים מלחמתיים. ברם, ידוע 
היה שפותחו גזי-עצבים לשימוש נגד האדם, ואמצעים ביו¬ 
לוגיים וכימיים להשמדת יבולים ומשק־החי, ושני הצדדים 
התכוננו בהתאם לכך. חידוש חשוב בלחימה הכימית היה 
הנאפאלם (תז 31 קגא), חומר דליק, שהוטל בד״כ במכלים 
ע״י מטוסים. הגאפאלם הורכב מתמיסת מלח אלומיניום של 
חומצה שומנית בנפט, ובה פולימר כגון פולי־סטירן או גומי 
טבעי — להעלאת צמיגותה. פצצות דליקות עשויות זרחן 
מילאו תפקיד חשוב-ביותר בהפצצות האוויריות המרובות. 
כן היה שימוש דב בעשן(כגון להסוואה צליחת נהר הרינוס 
התחתון ב 1945 ). להכנת העשן השתמשו בעיקר בחומרים 
היגרוסקופיים מאוד, כגון גפרית תלת־חמצנית (, 80 ), בלו- 
ריד הטיטאגיום והסיליקון, או כלוריד האבץ, שנוצר ע״י 
שריפת תערובת של אבץ ושל אתן הכסאכלורי (* 0201 ). 

בדור שלאחר מלה,״ע 11 לא נודע על שימוש בגזים, אלא, 
אולי, ע״י המצרים בתימן בשנות ה 60 . לעומת־זאת השתמשו 
באמצעי־מ׳ כימיים אחרים, כגון קוטלי-צמחיה, שהופעלו, 
כנראה, במלחמת-קוראה, ובוודאי בג׳ונגלים של ויטנאם. כן 
נוסו גזים מגרים חדשים בלתי-קטלנייס, שהופעלו בויטנאם. 
— ור׳ לעיל, הג״א. 

מתנהל משא-ומתן בין־לאומי לאיסור השימוש במ״כ 
ומ״ב. ב 1969 הגישה אנגליה לוועידת פירוק-הנשק בז׳נווה 
נוסח-הסכם האוסר את השימוש בנשק ביולוגי. באותה שנה 
הגישה גם רוסיה לעצרת־האו״ם נוסח האוסר את השימוש 
באמצעי מ״כ ומ״ב. אולם בינתיים ממשיכים, כפי הנראה, 
לפתח נשק זה בכל העולם (ור׳ להלן׳ דיני מ׳). 

איסור השימוש באמצעי מ״ב ומ״כ נוסח ב 1925 בהסכם- 
ז׳נווה. לפיו אין להשתמש "בגזים מחניקים, רעילים ואחרים 
ובשיטות-לחימה בקטריולוגיות". אע״פ שכמעט כל האומות 
חתמו על הסכם זה (מלבד אה״ב ויאפאן), המשיכו לחקור 
ולפתה את אמצעי המה״כ, ובמלה״ע 11 היו בידי הצדדים 
הלוחמים חומרים חדשים רעילים־מאוד, בעיקר גזי-עצבים, 
שהשפעתם קשה-ביותר, ואולי זו הסיבה שלא הפעילו אותם. 
רעילותו של גז־עצבים מודרני גדולה פי 180 , בערך, מזו 
של הגזים שהיו מקובלים במלה״ע 1 . — בשנים האחרונות 
פותחו אמצעי מ״כ חדשים, חומרים פסיכו־פארמאקולוגיים 
המשפיעים על תהליכים שכליים ונפשיים. פעילותם של 
חומרים אלה היא זמנית, אינם קטלנים (אלא במנות גדולות- 
מאוד) ואינם פוגעים ברכוש — בניגוד לאמצעי־הנשק הק 1 נ- 
וונציונאליים והגרעיניים. 

א. הראל, לוחמה ביולוגית (מדע י״ג. 5 ), 1969 ־ הנ״ל. 
לוחמה כיסית (שם י״ד. 2 ), 1969 ־ , 1 ת 10 ז 53 .זג 

* 077711 , 4 ? ; 1933 , 

, 1177177 ) 877 זס 87077 ,׳{' 111 כ 1 ש £09 - 111 * ; 1937 ,־ 37 ׳׳# 171 1$ ))€ 

.׳ 11.1 ; 1964 $'ע 01 זז 807710 , 1 >! 11 [ £0111$€ . 11 .{ ; 1949 

.א ;* 1964 , 1$ ) €100 17%11017 ) 17 > 8 ..מ 

7 ^ 07771137 ,#וחס)! ; 1968 , ¥708011$ [ 5117711 7117 , 116 ־ 0131 

* 0171711 • — . 1¥ . 8 . 0 ,(. 1 ) 6 ) . 5 ; 1968 8 , 07 ס) 5 ^ 1 תס>[ 

. 1968 , 07€ { ¥07 \ 1701 ^ 81010 004 11 )€ 

א. ד. ב. 

דיני מלחמה (ד״מ) עוסקים בדרך ניהולה של מ׳, 
פתיחתה וסיומה, בהגנה על קרבנותיה, בתוצאות הנובעות 
מהם׳ וביחסים שבין מדינות לוחמות לבין מדינות אחרות. 



635 


מלחמה, דיני ס׳ 


636 


ד״מ הם חלק מהמשפט הבין־לאמי הפמבי (ע״ע) ומוצ¬ 
אים ביטוי בתחומי המשפט הפנימי של המדינות. הם מחיי¬ 
בים את המדינות, את כוחותיה! המזוינים ובני־אדם אחרים. 
החובה לנהוג בהתאם לדה״ם אינה תלויה בצדקת עמדתם 
של הצדדים לםיכםוך, ומגמתם של דה״מ — לקבוע כללים 
לצימצום פגעיה של המלחמה ע״י פשרה בין צורכי-הם׳, 
מחד־גיסא, לבין דרישות האנושות וטובת הצדדים שאינם 
נוטלים חלק במ ׳ , מאידך־גיסא. 

ד״מ נוצרו באמצעות המנהג (ע״ע) הבין־לאומי והאמ¬ 
נות הבין־לאומיות (ע״ע אמנה בינלאמית) שנכרתו ע״י 
המדינות. הצהרת-פאריס מ 1856 , שעליה הוסכם בעקבות 
מלחמת־קרים, כוללת מספר מצומצם של הוראות בתחום 
דה״מ בים והיא פשרה בין צורכי הצדדים הלוחמים ודרי¬ 
שות הסחר של המדינות הניטראליות, בין היתר, ע״י איסור 
לחימה בים שלא ע״י אניות־מ׳, וכן ע״י הגנה על סחורות 
האויב, שאינן קונטראבאנדה, בחסותו של דגל ניטראלי, 
ועל סחורות ניטראליות, שאינן קונטראבאנדה, בחסותו של 
דגל אדב. ביזמת מייסדי הצלב האדם (ע״ע), שעל הקמתו, 
כאירגון מתנדב, הוחלט בעקבות קרב־סולפרינו ( 1859 ), 
נתקבלה בז׳נווה ( 1864 ), האמנה בדבר הטבת מצבם של 
הפצועים והחולים מקרב הכוחות המזוינים ביבשה. בין 
היתר, נקבע באמנה, שאמבולאנסים ובתי־חולים צבאיים 
נחשבים כניטראליים ועל-כן מוגנים בכל הנסיבות. כמו־כן 
נקבע, שיש לטפל בפצועים וחולים מקרב הכוחות המזוינים 
בלא לשים לב למוצאם והשתייכותם, ושפצועים שנשבו 
ושלא יוכלו לחזור לשירות צבאי, יש להחזיר לארצם. צעד 
נוסף בהתפתחות דה״מ נעשה בהצהרת פטרסבורג ( 1868 ), 
שבה נאסר השימוש בקליעים נפיצים, או בקליעים המכילים 
חומר מתלקח, שמשקלם פחות מ 400 גראם. הנחות־המבוא 
לאמנה הנזכרת נותנות ביטוי לעקרונות-יסוד בד״ם, בקבעו׳ 
בין השאר, ששימוש בנשק, שמגדיל ללא צורך את סבלם 
של האנשים שהוצאו מפעולה, או שגורם בהכרח למיתתם, 
חורג מהמטרה הלגיטימית של הנד ועל־כן הינו אסור. ועידה 
בין־לאומית, שכונסה בהאג ב 1899 , קיבלה 6 אמנות והצ¬ 
הרות בתחום דה״מ. ב 1906 נערכה מחדש אמנת־ז׳נווה 
מ 1864 , ובשנת 1907 נתקבלו בהאג 14 נוסחים של הסכמים 
בתחום דה״מ. אחרי מלה״ע 1 נוסחו מספר הסכמים ביף 
לאומיים, וביניהם פרוטוקול-ז׳נווה מ 1925 (ר׳ להלן). 
ב 1929 נוסחה מחדש האמנה בדבר הטבת מצבם של הפצו¬ 
עים והחולים מקרב הכוחות המזוינים ביבשה וכן אמנה 
בדבר הטיפול בשבויי-נד. בעקבות זוועות מלה״ע 11 נחתמו 
בז׳נווה ( 1949 ), ארבע אמנות להגנת קרבנות-הנד: ( 1 ) 
להטבת מצבם של פצועים וחולים מבין אנשי הכוחות המ¬ 
זוינים בשדה-הקרב * ( 2 ) להטבת מצבם של פצועים, חולים 
ונטרפי־אניות מבין אנשי הכוחות המזוינים ז ( 3 ) בדבר 
הטיפול בשבויי-נד; ( 4 ) בדבר הגנת אזרחים בימי־מ׳. 
המשותף לכולן הוא, שיש לנהוג בהומאניות באנשים שהם 
מחת למסגרת פעולות־האיבה. ב 1954 נתקבלה בהאג אמנה 
בדבר הגנתם של נכסי-תרבות בעת סיכסוד מזוין. הפעילות 
הבין־לאומית והדיפלומאטית בתחום ד״מ נמשכת, ונראה כי 
היסוד להמשך התפתחותם יהיה — הדגשת חשיבותם של 
זכיות־האדם (ע״ע). 

הקפן של הכד׳ ופיתוחם של כלי-הנשק החדישים עוררו, 
בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 , נסיונות ראשונים 


בתחום המשפט הבין־לאומי, להגביל את זכותן של המדינות 
לצאת לכר. בוועידת-האג מ 1899 , ובעקבותיה — בוועידת 
האג מ 1907 , נתקבלו אמנות בדבר יישוב סיכסוכים בין- 
לאומיים בדרכי־שלום, שמטרתן למנוע, ככל-האפשר, שימוש 
בכוח ע״י המדינות ביחסיהם ההדדיים, וכן נועדו לקבוע 
כלים ונהלים שבאמצעותם ניתן ליישב את הסיכסוכים 
בדרכי-שלום. האמנה השניה ם 1907 הגבילה את השימוש 
בכוח ע״י הצדדים לשם גביית חובות חוזיים, ואילו האמנה 
השלישית, מ 1907 , קובעת, שאין להתחיל במעשי-איבה ללא 
אזהרה מוקדמת ומפורשת, בין בצורה של הכרזת־ם׳ מנו¬ 
מקת ובין בדרך של אולטימאטום בליוגית הכרזת־מ׳ מותנית. 
ספר־הברית של חבר־הלאמים (ע״ע), שנתקבל ב 1919 , לא 
הוציא אל מחת לחוק את הנד כמכשיר לביצוע מדיניות; 
אך מדובר בו על איסור השימוש בכוח ע״י המדינות, בטרם 
יובא הסיכסוך, שפרץ ביניהן, למועצת־החבר, או לבוררות, 
או בפני מוסד שיפוטי, ובטרם חלוף שלושה חודשים מיום 
ההמלצה של מועצת-החבר, הכרעת הבוררות או פסק-הדין 
של המוסד השיפוטי. הנסיוגות שגעשו לאחר חתימת ספר־ 
הברית התרכזו בקביעת העיקרון, שלפיו מ׳ תוקפנית היא 
בלתי-חוקית, וביטוי לכך ניתן בהסכם־פארים מ 1928 (היא 
האמנה לוויתור על הנד, הידועה גם בשם אמנת קלוג־בריאן 
[ע״ע בריאן, אריסטיד]). בהסכם זה הצהירו הצדדים, שהם 
מגנים את ההיזקקות למ׳ כפתרון לסיכסוכים ביו־לאומיים 
ומוותרים על הנד כמכשיר של מדיניות לאומית ביחסיהם 
ההדדיים. הסכם־פארים לא חסם את הדרך להיזקק לם׳ 
כאמצעי להגנה עצמית, וכן לפעולה קיבוצית כנגד מדינה 
תוקפנית, כנגד מדינה שאינה צד להסכם וכנגד מדינה 
המפירה את הוראותיו.. 

בעקבות מלה״ע 11 והצורך להעמיד לדין את פושעי-הם׳, 
נתקבלה בשנת 1945 אמנת-לונדון בדבר הקמת בית-דין 
צבאי בין־לאומי. באמנה זו כלולים "פשעים נגד השלום" 
בסמכות שיפוטו של בית־הדין הזה, והוא שקבע בפסק־דינו, 
שניתן בנירנברג (ע״ע) בשנת 1946 , שייזום מ׳ תוקפנית 
הוא הפשע הבין־לאומי העליון. בדצמבר 1946 נתקבלה 
במליאת עצרת-האו״ס החלטה המאשרת את עקרונות המש¬ 
פט הבין־לאומי, כפי שנקבעו בחוקת ביח-הדין הצבאי 
הבין־לאומי ובפסק־דינו. במגילת האמות המאחדות (ע״ע) 
קיים איסור לא רק על מ , ושימוש בכוח, אלא גם על 
איום בשימוש בכוח• סעיף 2 ( 4 ) למגילה קובע, ש״כל חברי 
האירגון יימנעו ביחסיהם הבין־לאומיים מאיום בכוח־הזרוע 
או משימוש בו, אם כנגד שלימותה הטריטוריאלית או עצ¬ 
מאותה המדינית של איזו מדינה, ואם בכל דרך אחרת, 
שאינה מתיישבת עם מטרת האומות המאוחדות". עם־זאת 
מכירה מגילת־האו״ם׳ בסעיף 51 , "בזכותו הטבעית של 
חבר או״ם להגנה עצמית, אם בכוחות־עצמו ואם בכוחות 
משותפים, מפני התקפה מזוינת שתבוא עליו, כל-עוד לא 
נקטה מועצת־הביטחון את האמצעים הנחוצים לקיום השלום 
והביטחון הבין־לאומיים״. סעיף 42 במגילת-האו״ם נותן סמ¬ 
כות למועצת-הביטחון לנקוט בפעולה צבאית הדרושה "לקיום 
השלום והביטחון הבידלאומיים ולהחזרתם על מכונם". 

הכללים העיקריים, שחלים על ניהול הנד ביבשה, 
מפורטים בתקנות הנספחות לאמנת-האג הרביעית, ם 1907 , 
ומהווים גיבוש המשפט הבידלאומי המינהגי והם מחייבים 
לא רק את הצדדים לאמנה זו, אלא את כל המדינות. 



637 


מלחמה, דיני מ׳ 


638 


סעיף 22 של תקנות אלו קובע, שזכותם של הלוחמים 
לנקוט באמצעים לפגוע באויב אינה בלתי־מוגבלת. עיקרון זה 
מתייחם להגבלות על הלוחמים בבחירת כלי־נשקם, על שי¬ 
טות הלוחמה באויב ועל בחירת המטרות הלגיטימיות להתקפה. 

בד״מ מבחינים בין הכוחות הרשאים לבצע פעולות־מ׳ 
לבין אוכלוסיה שאיננה רשאית לעשות כן. הנמנה עם 
הכוחות הרשאים לבצע פעולות־מ׳ נחשב כלוחם מוכר, 
והוא זכאי למעמד של שבוי־מ׳. פעולת־מ׳ ע״י לוחם בלתי- 
מוכר איננה מוכרת ע״י דה״מ. הלוחמים המוכרים של 
מדינות הם: ( 1 ) אנשי הכוחות המזוינים! ( 2 ) אנשי כוחות 
מאורגנים אחרים, המשתייכים לצד בסיכסוך והמקיימים 
את התנאים הבאים: (א) מפקד עליהם אדם, האחראי לפ¬ 
קודיו, (ב) יש להם סמל קבוע בולם, שניתן להבחין בו 
מרחוק, (ג) הם נושאים נשק בגלוי, (ד) הם מנהלים את 
פעולותיהם בהתאם לדה״מ! ( 3 ) אוכלוסי שטח בלתי־כבוש, 
שבהתקרב האויב נטלו נשק בידם כדי להתנגד לצבאות 
הפולשים, ולא היה סיפק בידם להתגבש ביחידות מזוינות 
סדירות, בתנאי שהם נושאים נשק בגלוי ומכבדים את חוקי- 
המ ׳ ומנהגיה. הכלל היסודי, במסגרת ההגבלות החלות על 
שיטות־הלוחמה, אוסר על פגיעה באויב המניח את נשקו 
ונכנע ללא-תנאי. כמו־כן אין לפגוע באויב בכחש. ולפיכך 
אסור לעשות שימוש בלתי־נאות בדגל הפסקת-האש, בדגל 
הלאומי, במדיו ובסמליו של האויב ובסמלי-האבחנה של 
הצלב האדום, אולם מותרים מעשים המכוונים להערים על 
האויב. קיים אמנם קושי לקבוע קו מבדיל בין מעשי־כחש 
שהם אסורים, לבין תחבולות מותרות, אך מקובל לראות 
מעשים הפוגעים באמונו של הצד השני — כאסורים, ואילו 
מעשים הפוגעים בעירנותו — כמותרים. לפיכך, הצהרה 
כתבת, שהושגה שביתת־נשק, או העמדת פני נכנע, אסורים! 
אך הבאת האויב לידי מחשבה שהכוח, שנגדו הוא לוחם, 
חוסל, וכן פעולות־הסחה, בניית מיתקנים מדומים והטעיית 
האויב ע״י שידורים כוזבים, מותרים. הפעלתם של מרגלים 
וניצול בגידתם של חיילי־האויב ואזרחיו אינם אסורים, 
אולם משנתפסו הללו, צפויים הם לעמוד לדין ולהיענש 
על מעשיהם בהתאם לחוקי המדינה׳ שבשטחה פעלו. חיילים, 
הנושאים את מדיהם בגלוי, אינם נחשבים למרגלים, כשהם 
חודרים לאיזוד הפעילות המלחמתית של האויב, ומשנתפסו 
— יש להתייחם אליהם כאל שבויי־מ׳. 

העיקרון הכללי החל על השימוש בכלי־נשק נקבע 
במבוא להצהרת־פטרסבורג מ 1868 , ולפיו שימוש בנשק 
המגדיל ללא צורך סבלם של אנשים שאינם מסוגלים ללחום, 
או שמביא בהכרח למיתתם, אסור• עקרון זה נוסח מחדש 
בתקנות הנספחות לאמנת־האג הרביעית מ 1907 , שבה נקבע 
כי אסור להפעיל כלי־נשק, קליעים, או חומרים שמטבעם 
להסב סבל בלתי-נחוץ. 

הצהרות־האג מ 1899 כללו הוראות בדבר איסור שימוש 
בקליעים המכילים גאזים מרעילים או מחניקים וכן בקליעים 
המתפשטים בנקל בגוף־האדם (כדורי "דומדום"). בתקנות 
הנספחות לאמנת-האג הרביעית מ 1907 נאסר השימוש ברע־ 
לים וכלי־נשק רעילים. פרוטוקול ז׳נווה מ 1925 אוסר על 
השימוש בנד בגאזים מחניקים ומרעילים וכן באמצעים 
בקטריולוגיים (ר׳ לעיל, מ , כימית וביולוגית). 

ההתקדמות היחידה בעניין בלימת החימוש הגרעיני 
הושגה באוגוסט 1963 עם חתימת הסכם־מוסקווה על איסור 


ניסויים גרעיניים (פרט לניסויים תת־קרקעיים), שאליו 
הצטרפו כל חברות־האו״ם, פרט לצרפת ואלבניה (גם סין 
לא הצטרפה). 

מעשי־איבה יכולים להיות מכוונים רק כנגד מטרות 
צבאיות, והאוכלוסיה האזרחית צריכה להיות מוגנת בכל 
הנסיבות. עיקרון זה נקבע ב 1970 ע״י העצרת הכללית של 
האו״ם! ההחלטה קובעת, שבמהלכן של פעולות צבאיות 
ייעשה מאמץ מירבי להדחיק את האוכלוסיה האזרחית 
מפגעי־הנד, וזו לא תהווה מטרה לפעולות צבאיות. כן נקבע 
בהחלטה ז 1 , שמיתקנים הנמצאים בשימושה הבלעדי של 
האוכלוסיה האזרחית לא יהיו מטרה לפעולות צבאיות. 
עקרונות אלה לא נקבעו עד כה בצורה מחייבת בשום 
מסמך בין־לאומי מחייב מבחינה משפטית. 

ההוראות העיקריות המתייחסות לשטחיםמוחזקים 
ע״י צבאה של מדינה אחרת מצויות בתקנות הנספחות 
לאמנת־האג הרביעית, מ 1907 , ובאמנת ז׳נווה בדבר הגנת 
אזרחים בימי־פד, מ 1949 . ההחזקה אינה מהווה סיפוח, ועל- 
כן הריבונות בשטח המוחזק אינה עוברת למחזיק מכוח 
תפישתו בלבד של השטח. בהיות המדינה המחזיקה השליט 
היחיד בשטח, הטיל עליה המשפט הבין־לאומי חובות והג¬ 
בלות, אם גם הפקיד בידה זכויות וסמכויות. עיקר חובתה 
של המדינה המחזיקה הוא קיום הסדר והביטחון הציבורי 
בשטח המוחזק והחזרת החיים למסלולם התקין, עד־במה 
שהדבר ניתן תוך כיבוד החוקים הנוהגים בשטח. בידי 
המדינה המחזיקה בשטח נתונה סמכות לשנות את המשפט 
הקיים בנסיבות שבהן ההוראות הנהוגות אינן יכולות להת¬ 
קיים, עקב כינון השלטון החדש בשטח. כן נתונה למדינה 
המחזיקה סמכות לשנות את המשפט הקיים ולהוסיף עליו 
בחקיקה מקורית גם מתוך שיקולים הכרוכים בסדר הצי¬ 
בורי, ביטחונה של המדינה המחזיקה, ביטחון השטח המוחזק 
וקיום המימשל התקין. היא רשאית להחליט על הקמת בתי- 
משפט בשטח המוחזק, שבפניהם יובאו לדיו מפירי התחיקה 
שפורסמה בשטח ע״י המדינה המחזיקה. הסמכות להחזיק 
במעצר ללא־משפט תושבים של השטח המוחזק, החשודים 
מבחינה ביטחונית, מסורה גם היא למדינה המחזיקה. כן 
היא רשאית לגבות מיסים בשטח המוחזק, אולם עליה להיות 
צמודה במידת האפשר לכללים שהיו נוהגים שם לפני כני¬ 
סתה. כן מוטלת עליה החובה להשתמש במיסים אלה לצורכי 
ניהול השטח המוחזק. בידי המדינה המחזיקה סמכויות 
מסוימות ביחס לרכוש הפרט בשטח המוחוק. הפעלתן של 
סמכויות אלה מהווה חריג לעקרון שלפיו אין לפגוע ברכוש- 
הפרט בשטח המוחזק, והיא מותנית בקיומם של תנאים 
מסוימים ובעיקר בקיומו של צורך צבאי. נכסי־דלא־ניידי, 
שהם רכוש המדינה ששלטה בשטח המוחזק לפני כניסת 
המדינה המחזיקה, עוברים להנהלתה של המדינה המחזיקה. 
מדינה זו היא כעין נאמנה על רכוש זה, וזכאית להשתמש 
ברכוש וליהנות מפירותיו. כן מוטלת אחריות על המדינה 
המחזיקה להבטיח את אספקת המזון והרפואות לאוכלוסיה. 
אסור לה להחרים צורכי־מזון ורפואות המצויים בשטח, 
אלא אם הובאו־בחשבון תחילה צורכי האוכלוסיה האזרחית. 
כמו־כן מוטלת חובה על המדינה המחזיקה לשמור על אוצ¬ 
רות התרבות והאמנות בשמח המוחזק. 

חלק גדול מדה״מ המתייחסים לפעולות מלחמתיות ה¬ 
מתבצעות בים נמצא עדיין בתחום המשפט הבין־לאומי 



639 


מלחמה, דיני מ׳; כלכלה 


640 


המינהגי. ההבחנה בין לוחמים חוקיים ללוחמים בלתי־חו- 
קיים קיימת אף בדה״מ בים. העיקרון הקיים קובע שהפעלת 
זכויות-לוחם בים מותרת רק לאניות־מלחמה ולמטוסים 
צבאיים, ואילו אניות־סוחר רשאיות להפעיל נשק רק לצור¬ 
כי הגנה עצמית. אמנת־האג השביעית מ 1907 , בדבר שינוי 
מעמדן של אניות־סוחר לאניות־מ׳, קבעה תנאים לכך 
והטילה על אניה מסוג זה מספר חובות, ובעקבותיהן נקבעו 
מיבחנים להגדרת אניות־מ׳ באמנת דנווה בדבר הים הפתוח 
מ 1958 . באמנה זו הוגדרה "אנית־מ׳": "אניד, השייכת 
לחילות־הצי של מדינה, הנושאת עליה את הסימנים החיצו¬ 
ניים המיוחדים לאנית־נד ואת אזרחותה, נתונה לפיקודו של 
קצין שנתמנה כהלכה ע״י ממשלתה ושמו רשום ברשימות- 
הצי, והיא מאויישת בצוות הכפוף לתקנות המשמעת של הצי". 

דה״מ בים מסדירים את השימוש בכלי־נשק ימיים מוב¬ 
הקים. באמנת־האג השמינית מ 1907 נקבעו כללים ביחס 
להנחתם של מוקשי־מגע אוטומאטיים תת־ימיים ונאסר על 
הנחת מוקשי־מגע אוטומאטיים מעוגנים, שאינם מכילים 
מנגנון, אשר הופך אותם לבלתי-מזיקים בתום שעה לאחר 
הפסקת הפיקוח עליהם ע״י מניחיהם, או עם הינתקם ממקום- 
עגינתם. 

בהתאם לדה״ם בים רשאיות אניות-מלחמה של צד לוחם 
לתפוס אגיות־סוחר של אויב ולגררן לנמל-הבית לצורך 
שיפוט בפגי בית־דין למלקוח ימי (ע״ע) שמסמכותו להכריז 
עליהן כעל מלקוח ימי. אניות־מ׳ של צד לוחם רשאיות 
לעכב אניות־סוחר ניטראליות, לדרוש מהן להזדהות, לעלות 
על סיפונן ולחפש בהן. לאחר שנתברר אופןן העוין, ניתן 
לתפוש את האניות, לגדרן לנמל־הבית ולהביאן בפגי בית- 
דין שמסמכותו להכריז עליהן כעל מלקוח ימי. אולם יש 
מיגבלות על תפישת דברי־דואר הנמצאים באגית-האויב, על 
תפישת ספינות דיג ושיט־חופים, ספינות בשירות מדעי, 
וכאלה המיועדות למטרות־צדקה או משרתות כבתי־חולים. 

בהתאם לדה״מ הנוהגים בים, רשאי צד לוחם להטיל 
הסגר ימי (ע״ע). דה״מ בים קובעים גם כללים ביחס לקוני 
טראבאנדה, ואוסרים העברת סחורות בעלות ערך אסטרטגי 
לאויב באניות ניטראליות. רואים כסחורות־קונטראבאנדה 
נשק, תחמושת וכן סחורה אחרת המשמשת במישרין את 
צורכי־המלחמה. דה״מ אוסרים על אניות ניטראליות לתת 
שירותים בלתי-ניטראליים לצד לוחם ? אניה ניטראלית המ¬ 
ספקת שירותים בלתי־ניטראליים ניתנת לגרירה ולהבאה 
בפני בית־דין למלקוח ימי. 

העקרונות הכלליים של ד״מ, שחלים על המלחמה ביבשה, 
חלים גם על המלחמה באומר. אין כיום כל מסמך בידלאומי 
המסדיר בצורה כוללת את דה״מ באוויר. 

מ. מושקט, שיתוף פעולה בינלאומי ומוסדות בינלאומיים, 
1961 ; הב״ל, משסט נירנברג, 1961 ; €*/' 7 , 0131111 מסע .ס 
0992008 €010 ,. 16 ; 1957 7/0#% דמ 1 ץ 1 ז £0€1 /?> 1 ז 1110 >$* 00€1 
- €71 < €0111 €9055 1 <€% 11€ ־ 7 ,׳!סקבזס . 0 .\ 0.1.7 ; 1970 , 1X181011$ 
1949 / 0 €9111011$ / €0111 0 ' 0€11€1 7/2€ ,, 16 ; 1958 , 110911 
; 1965 ,( 1 1110 * ¥011 ,״ 5 * 00111 110$ £0011011 * 4 1110 0111 ־ £1 : 301 ז 1 \£) 
; 1959 €004 / 0 / €011 1011€971 \ 1€ !ד י מבת$מ 00 ־ 01 

. ¥01 ) ע 1 *^ 1 101101101 ז 1911€1 ,:וו 01 גק 311 ^ 1 . £1 - 1101111 חסקנן 0 .- 1 
׳ת 20 ז 3 ^\נ $01 . 0 : 1963 ,(׳( 3111 * 01111 ^ 1 6 מ 3 ־וג¥\ ,ל! 1110 ק 015 : 11 

109201 * €7910 ? 191 1 ) 11€ קק* 4 05 ' 1 * €0 €91101101101 1111 ,* £01 ־ו 0 < 1 

11106 * 1 0£ ־׳*\ 3 ^ 1 7110 : 11 . ¥01 ) 91111111015 '! 09111 €01015 

1 ) 19171€ / 171 11911011 // ז 0 / €€9 ק €5 .€ ; 1968 ,( £1101 מס 0 

17111106 7110 0£ 31 * 001101 ץ־ו 013 ־ו $00 1110 0£ 5 ז־וסע 0 ^) 11€15 ן 71 ס 0 

. 1969-1970 ,( 73110115 < 

צ. דד. ־ צ. אס. 


מבחינת ההשפעה הכלכלית על המשק, נוהגים להב¬ 
חין בין שלושה סוגי מ׳: (א) מ׳ כוללת — דוגמת מלה״ע 1 , 
11 — שבה מרוכזים כל המשאבים למאמץ המלחמתי, 
לתקופה ארוכה. שתי מלה״ע אופינו גם בכך, שעיקר המאמץ 
המשקי נעשה בעת הנד. (ב) מ׳ קצרה — מודל למ׳ כזו 
היא מ׳ גרעינית טוטאלית, שבה ינסה כל אחד מהצדדים 
להביא על הצר שכנגד נזק מירבי ולהגיע לידי הכרעה תוך 
זמן קצר. עיקר ההכנות למ ׳ נעשות לפניה תוך הכנת 
מלאי גדול של ציוד וחימוש, וההכרעה היא תוצאה של 
הכנות אלו (גם מבצע־סיני ומלחמת ששת-הימים היו כד 
מסוג זה). (ג) מ׳ מוגבלת, המאופינת ע״י מאמץ צבאי 
וכלכלי ממושך, שבה אין הצדדים המעורבים עושים מאמץ 
להשיג הכרעה סופית תוך זמן קצר (מלחמת־וייטנאם, 
למשל). — ל״מלחמת ההתשה" שלאחר מלחמת ששת־הימים 
ניתן להתייחם כאל מ׳ מסוג זה. 

בשני הסוגים האחרונים (ב׳, ג , ) אין להפריד בין כלכלת־ 

מ׳ וכלכלת־ביטחון, ובהם עיקר המאמץ הכלכלי נעשה בטרם 
מ/ ואילו בנד כוללת (א) — הבעיה הכלכלית מתמצית 
ביכולת להפנות את גורמי-הייצור מייצור אזרחי לייצור 
צבאי, תוך זמן קצר, בהיקף גדול ככל האפשר, בעוד שחלק 
גדול מבוח־העבודה מגויס (דוגמה להיקף השינוי הנדרש: 
באה״ב גדלו ההוצאות לביטחון מ 2.4% מהתל״ג — ב 1938 
ל 41.6% — ב 1944 ). שינוי יסודי כזה מחייב, כמובן, צימצום 
הצריכה הפרטית והשקעות המיגזר הפרטי. גם בשני סוגי- 
ד.מ״ האחרים גדלות ההוצאות לבטהון (עד כדי 10% 
מהתל״ג, באה״ב בשנות ה 60 ; בישראל — לאחר מלחמת 
ששת-הימים עלו הוצאות־הביטחון על 25% מהתל״ג). הוצ¬ 
אות גבוהות כאלה, במשך תקופות ממושכות, משפיעות על 
היחס בין המיגזר הציבורי והמיגזר הפרטי, על מערכת־ 
המיסד, על ההרכב הענפי של הייצור ועל הגודל והכיוון 
של המחקר והפיתוח המדעיים. למימון מלה״ע 1 הוצאו 
כ 337 מיליארד דולאר ( 85 אלף דולאר בכל דקה), כ 70% 
מסכום זה הוצאו לרכישת נשק, תחמושת ומזון. סכומים 
אלה אינם כוללים את ההפסד שנגרם כתוצאה מגיוס מר¬ 
בית כוה־העבודה, תשלומי-ריבית על חובות וקיצבות לנכים 
ולשאירים, ואף לא את ההוצאות לשיקום הכלכלה. למימון 
מלה״ע 11 הוצאו כ 1,154 מיליארד דולאר בהוצאה ישירה, 
וערך הנכסים שנהרסו הגיע לכדי 239 מיליארד דולאר. 
אה״ב לבדה הוציאה לצורכי-המ׳ פי עשרה מהסכומים שהו¬ 
ציאה למימון כל ד.מ" הקודמות שהשתתפה בהן. החוב ה¬ 
לאומי של המדינות שהשתתפו בנד גדל מכ 43 מיליארד 
דולאר ב 1940 לכדי 270 מיליארד דולאר ב 1946 . לאחר הנד 
הוסיפו המדינות לשלם סכומים גדולים לכיסוי הנזקים ש¬ 
נגרמו. 

כדי להצליח בהעברה מהירה דעילה של מוצרים וגורמי- 
ייצור לשימוש המאמץ הבטחוני, על המדינה לדאוג, שתת¬ 
קיים ניידות גדולה של עובדים והון (גורמי-הייצור). ככל 
שניידות העובדים וביזוריות הידע גדוליס-יותר, קל-יותר 
להעביר גורמי־ייצור לייצור המלחמתי, וכן קל־יותר להפנות 
— לאחר הנד — את רוב גורמי-הייצוד לשימוש המיגזר 
הפרטי. 

מימון ההוצאות לביטחון נעשה בדרכים הבאות. (א) הג- 
דלת-המיסוי, שתוצאותיה — צימצום הכנסות הפרטים, 
צריכתם והשקעותיהם. (ב) מלולת מהציבור, המפנים 



641 


מלחמה, בלבלה; מ׳ במקרא 


642 


ההוצאה לביטחץ — כחלק מהתל״ג ומההוצאה הציבורית — וההוצאה לנפש (ב 1950 וב 1970 ) 


ההוצאה הציבורית 
לביטחון — לנפש 
(בדולארים) 

% ההוצאה לביטחון 
מתוך סה״ב ההוצאה 
הציבורית 

% ההוצאה לביטחון 
מתוך התל״ג 

המדינה 

1970 

1950 



1970 

1950 


366.00 

86.67 





אה״ב 

93,70 

14.28 





אוסטרליה 

8.20 

0.61 






82.50 

77.40 

13.25 

20.80 

8.50 

• . . 

בריה״ם 

106.10 

41.44 

12.85 

1.87 

5.10 

1.57 

בריטניה 

80.00 

0.22 

8.10 

3.10 

3.50 

1.63 

גרמניה המערבית 

19.80 

2.53 

11.90 

5.00 

2.40 

1.00 

דרום־אפריקה 

2.80 

0.97 

22.00 

29.50 

3.50 

4.26 

הודו 

58.70 

16.50 

49.50 

23.10 

18.00 

, , , 

ירדן 

281.10 

92.50 

34.10 

27.00 

25.10 

1.42 

ישראל 

202.00 

46.50 

15.10 

21.00 

13.30 

1 י * 

מצרים 

116.70 

7.73 

50.04 

42.20 

14.40 

* > . 

סוריה 

78.20 

4.06 

25.50 

24.70 

10.00 

, , , 

עיראק 

87.30 

32.60 

17.20 

25.60 

4.40 

1.47 

צרפת 

137.70 

27.70 

13.60 

9.50 

4.00 

2.68 

שוודיה 


את החיםכון הפרטי לידי הממשלה! בעקיפין, מצטמצמת 
בדרך זו הצריכה הפרטית. (ג) מימון אינפלאציוני — ע״י 
מלוות מהבאנק המרכזי. (ד) סיוע ומלוות־הוץ, המותנים 
בנכונותן של ארצות־חוץ להגיש סיוע כזה. (ה) פיקוח 
כמותי וקיצוב, המתבטאים בהוצאת צווים להפניית ה¬ 
ייצור לצורכי־ביטחון, איסור, או צימצום, של ייצור מוצרים 
לא־היוניים, קביעת שכר, תנאי־עבודה ומחירים, וגיוס חלק 

מהציבור למאמץ הבטחוני. 

בחירת ההרכב המתאים של מכשירי המדיניות השונים 
נעשית בכל מדינה בהתאם לתנאיה הכלכליים, החברתיים 
והפוליטיים, ובהתאם לבעיה הבטחונית העומדת בפניה, 
מתוך התחשבות בשיקולים הבאים: (א) יעילות בהפניית 
המקורות בזמן המתאים ובכמות הנדרשת. (ב) צדק חבר¬ 
תי — חשוב שחלוקת הנטל הבטחוני הכבד תיראה צודקת 
והוגנת בעיני הציבור. (ג) יעילות כלכלית — גידול במיסים 
והפניה מהירה של הייצור מפריעים לניהול יעיל של הייצור 
במשק. (ד) יציבות כלכלית לזמן ארוך — בחירת כלי-מדי- 
ניות, שיאפשרו חזרה נוחה ומהירה יותר לתנאי־שלום, תוך 
ניצול הידע והטכנולוגיה שפותחו בעת ההכנות לכו. 
גידול ההוצאות המופנות לביטחון בתנאי־שלום הביא 
להתקדמות בפיתוח כלי חשיבה וניתוח כלכליים, המשמשים 
גם בענפים אחרים של המימשל הציבורי, ובמיוחד שיטת 
ניתוח-מערכות, שפותחה בעיקר באה*ב, כאמצעי לעריכת 
מחקרי אופטימיזאציה בבניית מעדכות־חימוש ושיטות תכ¬ 

נון ותיקצוב חדישות. 

54. 1-1010 10 70 ״ 1 ./י\ ; 1940 ,! 70 \ 116 ) •זס/ ץ 

01 ^ 710011111 £150111 ,־[? 2 ) 501 . 14 ״ 1 - '( 11 ) £01111 .£ . 1 , - זח 11 ־ 

4/0 [ / 0 !:! €0710011 .£ 7/10 ,,; 1 ־ 1 ־ 1431 .£ . 5 ; 1942 , 1701 701511 ־״>/ - 
!>(111:011011 (51111 1111101(011, 1951; .4. 1 צ X1111110$ - ]. 14. 8111(0(5 
(0(15.), 7(0(1111^1 10 7(1(01 70110)1, 1955; — 1411011 .[ .ס 
־ 01 )/ 10 ) 5 ? 11 ( 1 111 )־ 05 )/ 0 (£ / 0 5 ־ 0000117 ־)£ ) 7/1 . 4 < •א 
7111141 11 ) 01 1 ( 1 ) 0 ) 1/111 ) 7 ,(. 1 ) 0 ) 8115011 ־ £01 . 54 .{ ; 1960 ,)׳!/) ( 
0(0001(01(1, 1964; £. 5. 0113(10 (0(1,), .4001)151! /014/1/1 י - 
(01)1 0(€(5(0 מיו 1 ) 1110 ,(. 1 ) 0 ) ת 03 א 10 \ .א .א ; 1964 , 5 ה 

0(1(11!( £(0(101111(0, 1967. 

• אי. בר 

מ״־ישראל עד לחורבן חבית משתקפות במקרא בסי־ 

פור המעשים ובאיפיונן השובה של הנד ע״פ תפיסה אידיאית. 
כרגיל במקרא. מ״ הכיבוש וההתנחלות בכנען — ה׳ הוא המצ¬ 
ווה עליהן, הוא המושיע לישראל, ועצם ניהולן הוא קיום 


רצונו. כך אצל משה (במד׳ לא, ב! דב׳ ב, לא! ג, ב) ובעיקר 
אצל יהושע, וכך עדיין בימי שאול ביחס למלחמת עמלק(ע״ע! 
שמ״א טו! והשר שם׳ יז, טז: "מ׳ לה׳ בעמלק מדר דר"). 
גם במ״-השופטים שעיקרן הדיפת האויבים, הנהגת המ' היא 
בידי מנהיגים כאריסמאטיים וה׳ הוא היוצא לפני העם 
(שום׳ ד, טו! ועוד הרבה), צבא-ישראל הוא "עם־ה׳" 
ואויביו — "אויביך ה׳"(שום׳ ה, יא, לא). גם בזיקה לימי- 
המדבר מתואר ה׳ כ״איש מלחמה ה׳ שמו" (שנד טו, ג), 
הלוחם בממש למען עמו (״ה׳ ילחם לכם ואתם תחרשוך — 
שמ׳ יד, יד), ונראה שזה מקור הכינויים ״ה׳ צבאות״ — 
הנזכר עשרות פעמים במקרא — ו״ה׳ אלהי־צבאות" (ר׳ 
עמום ד׳ יג! ה, כז ועוד; והשר "ספר מלחמית ה׳" [במד' כא, 
יד]). ארון־הברית (ע״ע) היה להתגלמותו הסמלית בשעת 
המערכה (שמו״א ד, ד! והשר שמו״ב יא, יא), ובעיני הפ¬ 
לשתים נחשב הארון להופעה אלוהית בממש: "בא אלהים 
אל המחנה" (שמו״א ד, ז). וכבר ביחס למסעות הארון 
במדבר נאמד בהקשר אליו: "קומה ה׳ ויפצו איביך וינסו 
משנאיך מפניך״(במד י, לה! והשר תה׳ סח, ב). יש נביאים 
שהתערבו בפועל במ ׳ , כמו אצל בית־אחאב (מל״א כ; כב! 
מל״ב ו! ז). המלכים או השרים היוצאים לקרב שואלים 
לעתים דבר ה׳ מפי נביא (מל״ב יד, כה). מערכות-הנד 
עצמן בספרי שמואל ומלכים, חוץ מהערות האידיאיות, 
מתוארות במאורעות צבאיים ראליים, ופעמים גם מוסברים 
במניעים מדיניים וכלכליים (למשל שמר׳ב ח! י—יב! 
מל״א טו, טז—בג! כ! מל״ב יב, ית—כ). מיוחד הוא ספר 
דח״י, המעמיד את פעולת ח׳ הישירה כגורם יחיד ומכריע 
לתוצאות הנד, ובהרבה מקרים אינה נזקקת כלל לפעולות 
צבאיות, למרות הכ 1 ח הצבאי, שהמלכים מטפחים, ודי לה 
בדברי ההתעוררות והעידוד מצד הכוהנים והנביאים (דהי״ב 
יב, ב—יב! יג׳ ד—כ! כ; כה, טז—כד! ועוד). 

הנביאים ראו את הכד כפורענות מידי שמים וכביטוי 
לזעמו של ה׳ על ישראל או על עמים אחרים! לתב הם 
מייעצים לישראל לא להסתבך בנד׳ שבין המעצמות ולא 
לסמוך על בריתות צבאיות עם מצרים או אשור, אף העמידה 
בם׳ בפני המעצמות הגדולות לא היתה רצויה בעיניהם, 
ופעמים גזרו על כניעה ועל הצטנעות וסבלנות. אך יחסם 
האמיתי למעצמות שהצטיינו במעשי מ׳ ניכר בדבריהם על 





643 


מלחמה, מ׳ במקרא וגדברי־חז״ל 


644 


שפטים וכיליון שיגזור ה׳ לעתיד-לבוא על העמים הנקבצים 
להילחם בישראל׳ ושם יופיע ה׳ במלוא כוחו (ישע׳ יד׳ 
כד—כה? יחד לח—לט! יואל ד׳ ט—יא ז זכ׳ יב! יד). כליה 
זו תביא פדות לכל העמים מזעם מסה־הרשע של החזקים. 
חזון זה קשור וכרוך בנבואת השלום הגדולה לאחרית-הימים 
(ע״ע), שלפיה לא תהיה עוד מ׳ ויושמדו כל כלי־המ׳ (דבר 
זה מובלט ביותר בתרי׳ מו). נראה כי זעקת־החמס הנועזת 
ביותר כלפי אלוהים, במקרא ובעולם העתיק בכלל, כנגד 
מ״־שיעבוד, נשמעה מפי חבקוק (ע׳י׳ע), עם עליית דיכשדים, 
ודווקא לאחר הרווחה נוכח מפלת אשור: "ופרשיו מרחוק 
יבאו יעסו כנשר חש לאכול קלה לחמם יבוא מגמת פניהם 
קדימה ויאסף כחול שבי והוא במלכים יתקלס ורזנים משחק 
לו הוא לכל מבצר ישחק ויצבר עפר וילכדה... טהור עינים 
מראות דע... למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק 
ממנו... והוא כן!ות לא ישבע ויאסף אליו כל הגרם ויקבץ 
אליו כל העמים" (חב׳ א, ח—ב, די). 

בתורה מפורטים מקצת דינים, שיש לנהוג על פיהם 
בזמן־מ׳. ביחס לעמים אחדים ציותה התורה מלחמת־השמד 
טוטאלית ("החרם תחרימם"), עד לכלל "לא תחיה כל 
נשמה״, בהם 7 עממים שחיו בכנען (דב׳ ם׳ טז—יח), עמלק 
(שמ׳ יז, יד—טז), ובמידה חלקית — מדין (במד׳ כה, טז— 
יח, ועוד); לעומתיזאת נאסר להילחם במואב (דב׳ ב, ט). 
לפני הכרזת־מ׳ על עמים שלא מעמי־כנען הקרובים חייבים 
להציע "שלום", כל׳, כניעה, ואז אסור לפגוע באותה עיר 
אלא לתיתה למס. אם אין ההצעה מתקבלת, מצוה, עם 
כיבוש העיר, להרוג בה כל זכר, ולקחת שבי את יתר האדם, 
החי והרכוש (דב׳ כ, י—טו). בשעת־מ׳ אסור להשחית עצי־ 
פרי (דב׳ כ, יט—כ) ונקבעו כללים להתנהגות עם שבויות 
(ע״ע שבי) ולחלוקת השלל. אנשי-הצבא נצטוו על שמירת 
הסהרה (ע״ע טמאה וטהרה) ונקיון־הגוף במחנה (דב׳ בג, 
י—טו). 4 סוגי פיטור מהשתתפות במ׳ ניתנו בתורה במצבים 
מיוחדים (דב׳ כ; ור׳ להלן׳ דברי הז״ל), ונראה שאלה 
היו מכוונים בעיקר למלחמת כיבוש־הארץ, אולי גם בגלל 
הצורך לקיים יישוב הארץ במשפחות המתנחלוח, ולאפשר 
להן חיי־קבע כלשהם, לפני היציאה למ ׳ . אין כל זכר לכך 
שפיטורים אלו נתגשמו למעשה (פרט למעשה־גדעון, שכוון 
ליראים ורכי־לבב בלבד). דיני־מ׳ אחרים, כגון התרועה 
בחצוצרות (במד' י, ט) או מעמד הכוהן המעודד את העם 
לפני ד.מ׳ (דב׳ כ, ב—ד), מתוארים בפרוטרוט במגילת 
מלחמת בני־אור ובני־חושך ונזכרים גם בהלכה (ר׳ להלן). 

שה. א. 

דברי ח ז " ל בנושא חט׳ נשענים על מסורות הלכתיות 
והיסטוריות כאחת, ולאו־דווקא מעבר דחוק. בחלק ניכר 
מתקופת בית שני היה בישראל צבא ונתקיימו מלחמות: 
בימי שלטון התלמיים (ע״ע טוביה, בית־)! פד החש¬ 
מונאים (ע״ע)! בימי השלטון הרומי (ע״ע הורקנום: אנטי־ 
פטרום! הורדוס! אגריפס הראשון והשני)! מלחמת החורבן 
ולאחר החורבן (ע״ע א״י, עט׳ 381 ואילך)! ימי טרינום 
(ע״ע) ומרד בר־כוכבא (ע״ע), 

ההלכה מבדילה בין "מלחמת רשות", "מלחמת מצוה" 
ו״מלחמת חובה" )משנ׳ סוטה ח׳, ז'), ודומה ש״רשות" 
ו״מצוה" מתכוונים לדבר אחד (תו 0 פ׳ שם ז׳, כ״ד! ירו׳ 
שם ח׳, י׳, ובבלי מ״ד, ע״ב [דברי ר׳ יוחנן]), אע״ם 
שאמוראי בבל פירשו אחרת (שם). זו היא, כנראה, מלחמת־ 


כיבוש סתם, שלא כ״מלחמת־חובה", שהיא מלחמת-מגן וכמ" 
שציוותה עליהן התורה בפירוש: כיבוש כנען ומחיית עמלק. 
לדעת התנאים, כמה דיני־מ׳ (פרשת הפיטורים [דב׳ כ, 
ה—ח]! הקריאה לשלום [שם כ, י—טו]! איסור השחתת עץ* 
מאכל [שם ב׳, יט—כ]! דין יסת־תואר [שם כא, י—יד]) 
נאמרו רק במ׳ של רשות. כן קבעו חז״ל ש״אין מוציאין 
למלחמת־הרשוח אלא ע״פ בי״ד של 71 ״ (משנ׳ סנה׳ א׳, ה׳! 
ב׳, ד׳), ואף לעניין שבת הבחינו בדבר (ר׳ להלן). לפי 
פשוטם של המקראות (דב׳ כ, א—ט) מעודד הכוהן את 
הלוחמים עם גיוסם, והשוטרים מכריזים על 4 סוגי פיטור: 
"בנה בית חדש ולא חנכו". נטע כרם ולא חללו... ארש 
אשה ולא לקחה." הירא ורך הלבב". לאחר־מכן פוקדים 
שרי־צבאות בראש העם. אולם כבר חז״ל הסיקו ש״אין 
מקרא אמור על סדר" (ידו׳ סוטה ח׳, א׳), שהרי תחילה 
נאמרה פרשת פיטורים בספר ואח״כ, "במערכי מלחמה", 
הוקמו שרי־צבאות ונאמרו דברי-העידוד ללוחמים! כך 
נהגו בתקופת-המקרא (דהי״ב לב. ו) ובימי בית שגי 
(חשמ״א ג׳, נ״ה — ד׳, י״א! והשר חשמ״ב ח׳, כ״א—כ״ג). 
3 הפיטורים הראשונים, שנמנו במקרא פעמים אחדות (דב׳ 
כח, ל! י רמ׳ ו, יב), נבעו מטעמים שהזמן גרמם! נוסף 
עליהם בתורה, במקום אחר: "כי יקה איש אשה חדשה לא 
יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה 
אחת ושמח את אשתו אשר לקה" (דב׳ כד, ה), אולם לדעת 
חז״ל פיטור זה הוא חובה, שכן הליכתם של אלה לקרב, 
כשדעתם נתונה לעניין אחר, תגרום מורך־לב לאחרים 
(תוסס׳ סוטה ז׳, כ״ב! ועוד! והשר פילון, .!•!;/י 06 , 23 
ואילך! יוסף, קדה״י ד׳, ח׳ מ״א! והשר דברי אפלטון 
[המדינה, ג׳, כ״ב] שלא יהא לאנשי־צבא שום קניין פרטי). 
הפטורים שנמנו בדב׳ כ׳ נשלחים, לדעת חז״ל, לשירותי 
עורף בלתי קרביים של אספקה ותחזוקה, אך הנושא אשה, 
שנזכר בדב׳ כד׳ ה, משוחרר לגמרי (משנ׳ סוטה ח׳, ב! 
ספרי דב׳, רע״א). מי שחנך ביתו ושחילל כרמו פטור גם 
הוא במשך שנה אחת (משנ׳ סוטה ח׳, ד׳! והשר קדה״י, 
שם). לפי ההלכה נוהגים הפיטורים רק במלחמת־הרשות 
(משנ׳ סוטה ח׳, ז׳), אולם יהודה המקבי נהג כך במלחמתו 
(חשמ״א ג׳, נ״ו! אך השר חשמ״ב ח׳, י״ג), כנראה, לפנים 
משורת-הדין. נשים לא נטלו, בדרך־כלל, חלק במ׳, אע״פ 
שהן חייבות במלחמת־חובה (סוטה ח׳, ז׳). מובן שגם בעלי* 
מומין נפטרו(ספרי דב׳ ק״צ, קצ״ז! והשר מלחמת בני־אור, 
1 ד\׳ 4 — 6 ). 

הכהן שהלך עם הלוחמים נקרא "משוח-מלחמה" (משנ׳ 
סוטה ח׳, א׳! ועוד). לפי ההלכה, וכך הוא גם במלחמת 
בני-אור, נאמרו דברי־העידוד בפיו, אך פעמים נאמרו דברי* 
עידוד, במקרא ובימי בית שני, בפי שר־הצבא או המלך, 
ולפרקים גם בתוך מהלך הקרב כמה פעמים בפי אנשים 
שונים. היו גם מתפללים ומסתייעים בתפילתם בראיות 
היסטוריות לעזרת ה׳ לעמו במערכה. כך נהגו בתקופת־ 
המקרא (דב׳ ז, כ—כא! שם לא, ג—ו! תה׳ פג, י—ב! השר 
ישע׳ י, כו) ובימי בית שני (יהודית ט , , ז׳—ח׳! חשמ״א ג׳, 
נ״ח—ס׳! ד׳, ל׳—ל״ג! חשמ״ב ח׳, י״ב—כ״ג! י״ב, ט״ו, 
ט״ו, ז׳—כ״ד! השר גם חשמ״ג ב׳, א׳ ואילך! ר, א׳ ואילך! 
יוסף, מלה״י ה׳, ט׳, ד׳) וכך נקבע בחז״ל (משג , סוטה ח׳, 
א׳) ובכת מדבר־יהודה (מלחמת בני-אור, 1 — י 1 בונ, 15 ! 

׳׳\^ 7 ואילך! ועוד). התורה מצווה לתקוע בחצוצרות 



645 


מלחמה, מ׳ בדברי חז״ל — מלחמות יון־פרם 


646 


(בסד׳ י, ט), ובך נהגו (שם לא, ו! דהי״ב יג, יב—יד! 
השמ״א א׳ ג , , נ״ד! ועוד הרבה). הרבה פעמים נהגו להכריז 
על תענית ערב הקרב. בימי בית ראשון הקריבו ?!רבנות. 
לאחר הניצחון התפללו הודיה והלל. 

במקרא לא נאמר כלום בעניין מ׳ בשבת, ויש להניח 
שנלחמו גם בשבת. בראשית ימי בית שני החמירו ביותר 
בהלכות שבת, והעדיפו ליהרג מלהילחם בשבת. כך היה 
בימי תלמי הראשון ואנטיוכוס אפיפנס (קדה״י י״ב, א' — נגד 
אפיון, א/ כ״ב! חשמ״א ב , , כ״ט—ל״ז, חשמ״ב ה׳, כ״ד־— 
כ״ו: וי, י״א, חומרות כאלו נשתמרו בס׳ היובלים (ג׳, י״ב— 
י״ג) הכיתתי. מתתיהו החשמונאי ואנשיו החליטו להתגונן 
אם יותקפו בשבת (חשמ״א ב/ ל״ט^־מ׳) וכך נהגו החשמו¬ 
נאים (חשמ״א ט/ מ״ג—בדה; חשמ״ב ט״ו, א׳—ה׳) כש־ 
הברירה היתח בין מיתה למ/ אבל אם ניצחו בערג־שבת 
הפסיקו את הרדיפה אחרי האויב המובס (חשמ״ב ח , , כ״ה— 
כ״ח) וגם בשעת־מצור ביקשו הסכם להפסקת המ׳ אפילו 
בחול־המועד (קדודי י״ג, ח/ ב׳). לא התירו להחזיר בשבת 
את כלי־זינם, והניחום בבית הסמוך לחומה, עד שאירע להם 
אסון והתירו אף זאת (תו 0 פ׳ עיר׳ ג׳ [ד׳], ר). בשעת מצור- 
פומפייס, כשנתחכמו הרומאים ולא התקיפו בשבת אלא רק 
שפכו סוללות, לא התנגדו להם היהודים (קדה״י י״ד, ד׳, 
ב'—ג׳; סטרבון, 2 ! ^ ז \ X ב 1110 ק 3 ז 0€02 ; דיו קסיוס, 
16 י ז^ז\ 91$!. XXX ; פלוטרכ 1 ס, 111 ^\ ,€ת 10 !ו 51 ז€קנ 51 00 ) 
וע״כ נפלה ירושלים. רק מאוחר־יותר התירו אף מלחמת- 
התקפה, אם הוחל בה 3 ימים קודם השבת (ספרי דב׳ כ״ג 
[דברי שמאי (ע״ע)]), ואח״ב אפילו בלא סייג זה (מדרש 
תנאים לדב׳ כ, יט; והשר ירד שבת א/ ח׳ — שהמדובר 
במלחמת־חובה). במלחמת־החורבן נלחמו היהודים גם בשבת 
ובחג (מלה״י ב , , י״ט, ב , ). בתקופות מאוחרות־יותר, הן 
בהשפעת הפולמוס עם הקראים הראשונים, שאסרו כל מ׳ 
בשבת, הן בגלויות מרוחקות, חלו לעתים נסיגות־מה מן 
ההתר הברור להילחם בשבת. 

4 דברים פטרה ההלכה במחנה: "מביאין עצים מכל 
מקום ופטורים מרחיצת ידיים ומדמאי ומלערב" (משג׳ עיר׳ 
י/א , ); ר׳ יהודה בן בתירה מוסיף: ,.שורי ן בכל מקום, ומקום 
שנהרגין שם נקבריך (תוספ , שם ב , [ג , ], ר), כל , : הקלה 
במצוות דרבנן׳ שקשה לעמוד בהן בתנאי־מחנה, והפקעת 
קניין אזרחי לצרכים חיוניים. בדרך־כלל חייבים גם במ ׳ 
בשמירת מצוות קפדנית (נגד אפיון ב , , ל״ב). אין להקל 
שלא לצורך באיסורי־שבת, ויש להיזהר מטומאה (ע״ע 
טמאה וטהרה) ולהקפיד על הניקיון(חוספ׳ מג׳ ג׳ [ד׳[, כ״ה; 
מלחמת בני אור, 11 /י, 5 — 7 ). ובייחוד הזהירו על הימנעות 
מלשון הרע (ע״ע) ועל המשמעת — "מעמידין זקיפין 
לפניהם, ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהן, וכל 
המבקש לחזור — הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת 
ניסה נפילה״ (משג׳ סוטה ח׳, ר! חשמ״א ה , , מ״ב; ז/ י״ט, 
כ״ג—כ״ד; מלה״י ב/ כ״א, ה , , י׳; ר, ב , , ר; חיי יוסף ל/ 
ס״ד, והשר מידות א , , ב , ). הלכות מ׳ שבמקרא ובספרות 
חז״ל סוכמו ע״י הרמב״ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם, ש¬ 
שימשו, בין השאר, אחד היסודות, שממנו שאב המשפט 
הבין־לאומי המודרני (וע״ע הוג 1 גר 1 טיוס; מצור; שלל). 

על השקפותיהם של חז״ל על הנר — ע״ע שלום. 

א. גולאק, פרק בדיני מ׳ לפי תורת ישראל (סיני, ז׳), ת״ש; 

א. הורביץ, תוזוקת הצבא העברי לאור ההלכה (שם, כ״ב), 


תש״ח< י״ז כהנא, שירות הצבא בספרות התשובות (שם, 

כג). תש״ח: ש. פדרבוש, משפט המלוכה בישראל, תשי״ב; 

י. בער, היסודות ההיסטוריים של ההלכה (ציון, י״ז), תשי״ב! 

א, י. ולדנברג, הלכות מדינה, ב׳, תשי״ג! ש״י זוין, לאור 
ההלכה, ט׳-פ״ד, תשי״ז 2 ; י. ידיו, מלחמת בני אור בבני 
חושך, תשי״ו! ש. גורן, לחימה בשבת לאור המקורות (ספר 
יובל ל״סיני״), תשי״ח > מ״צ נריה, מלחמות שבת, תשייט, 

סיד הר, לבעיית הלכות מ' בשבת בימי בית שני ובתקופת 
המשנה והתלמוד (תרביץ, ל׳), תשכ״א! -< 01 €!) 1 ' ,מי״&ן.( 

¥71/0 ¥1711 ) 1/1 ת 1 7 711101 ) 1 ) 7( 0 / 1(1? 50/71701/1 07x1111 ה 0 ס 7 ) 5 
, 7101 ) 1017 , 110 ( ¥1 ס! £ה 11 > 07 )) 0 £70 01 ) ¥077 ) 1/1 01 1 ) 11171 ( 7 )¥ 
1 ! 15 ע\ש(> 111:77 ) 10 ¥01/17111 )(/ 1 07111 , 17770711771 ' 0 ) 14 ) 1/1 

) 11 ) 7010711015 ) 007 .ז? ; 1914 ,("'<י 1 .',י! ■ : 1 ״ץ 

- 313511113 ?) 17 ) 2 71 ) 1 ) 7111 ! 7 ) 0711 !>) 111 ) 71 7 ) 1 > 10 1771 ) 0:770 

- 7 ))!¥ 7 )/ 1141.11 ; 711711 ,ת 1 ? 1 א . 5 ; 1921 , ( 11 'ו\ ,| 1 :> 11 <|־| 311 ( 

- 10111 ^ 3 . 1 )־>] 11 נ 1 ז 65£1111 [) 11 ) 7 711117/171111/1771 7 ) 1 > ה! ( 077177 

££011,(71], X), 1923. 

ט. ד. ה. 

(ה) מלחמה הפלופו^סית, ע״ע פלופונסית, 
המלחמה, ה־. 

- • : ד *ז - 

מלחמות המהפכה הצךפתית ונפוליון, ע״ע 

צרפת, היסטוריה: המהפכה ונפוליון; וע״ע פרוסיה; 

רוסיה. 

(ה) מלחמות הפוניות, ע״ע רומא. 

• : ד ז 

מלחמ 1 ת יון-פךס, סדרת מלחמות שהתנהלו, לסירוגין, 
במחצית הראשונה של המאה ה 5 לפסה״ג בין 
ממלכת פרס לבין מדינות יוון. המקור העיקרי למי״ם הוא 
הרידוטוס (ע״ע). המחזאי איסכילוס (ע״ע), שמחזהו "הפר¬ 
סים" עוסק במי״פ, השתתף בהן. 

מי״פ היו תוצאה של השתלטות פרס על ערי היוונים 
שבחופי אסיה הקטנה בעקבות כיבוש ממלכת לוד ( 546 
לפסה״נ) והרחבת שלטון פרס על תראקיה ועל כמה מאיי 
הים האגאי בסוף המאה ה 6 . עול הפרסים לא העיק, וחלק 
ניכר מצי פרם במזרח הים התיכון היה מורכב מאגיות 
היוונים• אך נראה, שהיתה מתיחות מתמדת, בשל תמיכת 
הפרסים בטירנים (ע״ע) שבערים שבשלטונם והתנגדות 
האריסטוקראטיה המקומית לטיראנים אלה, והחשש בערי- 
יוון גופא מהתפשטות שלטון פרם ושיבת טיראנים מודחים 
(כגון היפיאם [ע״ע], הטיראן שהודח מאתונה), וכן בשל 
ההפרעה לקשרי-הסחר של היוונים עם הים השחור עקב 
התפשטות פרס לעבר מצרי ההלספונטוס(דארדאנלים). ברקע 
היה הניגוד העמוק שבין מזרח למערב׳ על הבדלי התרבות 
ותפיסת־המדיגה שלהם. הרודיטוס ראה במי״פ מעין המשך 
למאבק ממושך ביו אסיה לאירופה. 

המרד היוני ( 499 — 493 ). השלב הראשון במי״ס 
היה מרד היונים (ע״ע, עם , 526 ). המניעים הישיריס למרד 
היו, לדברי הרודוטוס, אישיים: אריסטאגודאס טיראן מילטוס 
הציע לאדוניו הפרסים לכבוש את האי נכסוס (ע״ע) שב¬ 
מרכז האיים הקיקלאדיים. ההתקפה על נאכסוס נכשלה, 
ופחדו של אריססאגוראס מפגי נקמת הפרסים הניעו לוותר 
על הטיראניה; הוא נבחר לאסטרקג והחל לארגן מרד 
היונים נגד פרס ( 499 לפסה״נ). בקשתו לעזרה ממדינות 
יוון גופא לא נענתה מצד ספארטה, שלא היתה מעצמה ימית 
ואפקיה המדיניים לא חרגו אל הנעשה מחוץ לפלופונסוס, 
אך הוא קיבל קצת סיוע מהערים אתונה וארטריה. עזרה 
מועטה זו גרמה לפרוץ מרד כללי של ערי יוניה. המורדים 
כבשו את סרדס, בירת ליד ומושב הפחה הפרסי, ושרפוה 
( 498 ). גם ערי היוונים בחוף הוזלספונטוס חזבוספורוס וערי- 



647 


מלדומות יוךפרם 


648 


הם בקפריסין השתתפו במרד. וב 497 הביסו המורדים שייטת 
סניקית בשירות פרם ליד חופי קפריסין. הפרסים הצליחו 
להתגבר על המרד במידה רבה בשל העדר הנהגה צבאית 
אחידה בשורות המורדים. היוונים נחלו מפלה ימית ניצחת 
ליד האי לאדה ( 494 ). מילטוס נכבשה והושמה והמקדש 
בדידימה (ע״ע) נשרף. המרד דוכא סופית ב 493 . רפים מבני 
יוניה היגרו לתראקיה ולסיקיליה, ורבים מהם הוגלו בידי 
הפרסים לארם־נהריים. מתיישבים פרסים התנחלו באדמת 
מילסוס. הפרסים שוב לא בטחו בטידאנים׳ וסייעו להקמת 
משטרים דמוקראסיים. 

המסעות בימי ך ר: ו ש ( 492 — 490 ). הפרסים 
הסיקו מהמרד, שלא ישרור שקט בים האגאי כל עוד לא 
ישלטו על יוון גופא, לפי שהיא "העורף" של ערי היוונים 
באסיה הקטנה. ליוונים על אדמת-יוון היה המרד אות, 
שהתקפת פרס עלולה לבוא במהרה. 

ב 492 פלש צבא פרסי גדול לתראקיה, בראשות מאר* 
דוניום אחיינו של דריוש וחתנו׳ ברם הצי, שבו היתד, תלויה 
אספקת צבא־היבשה, נהרס בסערה ליד הר אתוס׳ והצבא 
נאלץ לסגת׳ לפי שבהיעדר דרכים מתוקנות הובאה אספקתו 
דרך הים. 

ב 490 שוב פלשו גיסותיו של דריוש ליוון, והובסו בידי 
האתונאים ואנשי פלאטיאה בקרב מרתון (ע״ע). לנצחון 
היוונים היתה השפעה רפה על רוחם ונכונותם להגן על 
חירותם. התוצאה המיידית של הקרב היתה נסיגת הפרסים 
לאסיה הקטנה. 

מסע כס ר כסס ( 480/79 ). השלב המכריע במי״ם בא 
ב 480 לפסה״נ, כשפלש כסרכסם ז(ע״ע אחשורוש) לאירופה׳ 
דרך ההלספונטוס. צבאו היה רב מאוד (הדעות חלוקות 
ביחס לגדלו). את אספקתו קיבל מצי מסייע אדיר שפעל בים 
האגאי. נוכח הסכנה הגדולה קמה ביוון קואליציה יעילה, 
בראשות ספארטה, ובהשתתפות אתונה ועוד כ 30 ערים. היו 
ערים ומדינות, כגון תבי ותסאליה, שנטו לצד הפרסים, וכן 
נטה לצידם האוראקולום בדלפוי (ע״ע). היוונים מינו בן- 
ספארטה למפקד ראשי. נטל המלחמה בים נפל בעיקר על 
שכם אתונה, שבה הקים תמיסטוקלס צי גדול ויעיל בכסף 
מהמכרות שנתגלו בלאוריון (ע״ע). בגלל כוח־אדם מועט 
נטשו היוונים את תכניתם לבלום אח התקדמות הפרסים 
בעמק טמפה, בגבול מאקדוניה וחסאליה, והתבצרו יותר 
דרומה, במעבר תדמופילי שבצד מפרץ מאלים, ביו יוה 
הצפונית ליוון התיכונה. צי היוונים התרכז בארטמיסיץ, 
הכף הצפוני של אובויה (ע״ע) ובלם 3 ימים את צי הפרסים. 
כסרכסס החליט איפוא לפרח את.קווי היוונים בתרמופילי. 
לאוניד־ס (ע״ע) מלד ספארטה ואנשיו לחמו שם עד שנספו 
כולם, בלא שיכלו לעצור את הפרסים שהופיעו בערפם. 
היוונים לא יכלו לבלום את צבא פרם, שנוכחותו של 
כסרכסס דירפנה אותו, ונאלצו לנטוש את כל אטיקה. אתונה 
נעזבה מתושביה, נכבשה ונשרפה בידי הפרסים. צי היוונים, 
שהיה להלכה בפיקודו של אוריביאךס, הספארטני, ולמעשה 
בראשותו של תמיסטוקלס, האתונאי, נסוג למצר סלמיס 
הצר (ממערב לאתונה). הפרסים התרכזו במפרץ־פאלרון 
(ליד אחונה) וחציים האויבים עגנו כחודש זה מול זה. 
כסרכסס הודאג מהתקרבות הסתיו. שלא יהיה נוח לפעולות 
ימיות, וכשהודיע לו חמיסטוקלס במרמה שצי היוונים עומד 
לברוח דרד המוצא המערבי של מפרץ־אלוסיס, הורה לפלג 


המצרי של ציו לחסום מוצא זה. לפלגים היוני והפניקי הורה 
לפרוץ למיצר־סאלאמיס ולהשמיד את היוונים הלכודים. 
בקרב סלמיס (ע״ע) גברו היוונים, עם כ 350 — 380 אניות 
(מהן 200 אתונאיות), תבן "טרירמות" (כנראה, בעלות 
שלוש שורות משוטים) גדולות, על צי הפרסים, שכלל, 
כנראה, בראשית המסע כ 750 אניות, איבד מספר ניכר מהן 
בסערות בארטמיסיץ, ועלה במספרו על היוונים אך במעט 
בקרב־סאלאמים. המפלה בסאלאמים לא השמידה כליל את 
כוח הפרסים בים, אך רוחם נשברה, אניותיהם נסוגו, וכסר- 
כסס חזר לאסיה; אתונה נבנתה מחרש, וכעבור זמן קצר 
הפכה למעצמה חציית האדירה־ביותר בים האגאי. 

כסרכסס השאיר בצפון־יוון את מפקדו מארדוניום עם 
גיס ניכר, והלה ניסה ב 479 כמיטב יכלתו לחרחר מדנים 
בין היוונים, שהיו מסוכסכים ביניהם (ע״ע יון, עמ׳ 442 ). 
אולם הוא לא הצליח להפריד בין ספארטה לאתונה, ולבסוף 
הובס ונהרג בקרב פלאטיאה, שהוכרע בהסתערות ה״פא־ 
לאנכם" הספארטני המוחץ בראשותו של פאוסאניאס. 
בזאת חוסל כוח הפרסים ביבשת-יוץ, ושרידיהם נמלטו 
לאסיה הקטנה. שם הובסו שוב בקרב ימי, ליד כף מיקאלה 
(מול האי סאמוס) בידי צי היוונים בפיקוד לאוטיכידס מלך 
ספארטה. 

ב 30 השנים האחרונות של מי״פ לא היתה יוון גופא 
שדה־הקרב, והתוקפים היו היוונים. ספארטה. בעלת כוח- 
האדם המועט, סירבה לפעול זמן ממושך מחוץ לתחומי 
יבשת־יוון, ואתונה, בעלת הצי האדיר. התייצבה בראש 
היוונים שלחמו בפרס. ביזמתה קמה הברית האטית־זלית 
(ע״ע יון, עמ׳ 442/3 ). וכוחה של הברית היה גדול בים. 
ב 466 שוב ניצחו היוונים, בהנהגת קימץ (ע״ע), את הפר¬ 
סים בקדב-אורימדץ (בחוף פמפיליה). ב 459 — 454 סייעו 
היוונים למצרים במרידתם בפרסים, אך לבסוף ניצחו הפר¬ 
סים וגידשום ממצרים. 

אחרי מות קימץ, שדגל במדיניות תוקפנית נגד פרס, 
העדיף פריקלס (ע״ע) לעשות שלום, וב 449 נחתם "שלום־ 
קאליאס", שלפיו הפסיקו היוונים את התערבותם במצרים 
ובקפריסין, ופרם הכירה למעשה בעצמאות היוונים ביוון 
ובאסיה הקטנה, והבטיחה לא לשלוח את הצי שלה לים האגאי, 

בכך נסתיימו מי״פ, ונסיון הפרסים לפלוש ליבשת אי¬ 
רופה ולשעבדה. זכר המאבק על קיומם הלאומי נשאר חרוט 
בתודעת היוונים כולם. ברמה הצבאית הוכיחו מי״ם את 
עליונותם של הגייסות היווניים האתלטיים, הניידים ובעלי 
המניעים הפאטריוטיים המפותחים. מול המוני השכירים או 
המגוייסים־בעל-כרחם, נעדרי הרוח הלאומית. עצם גדלם של 
גיסות־הפרסים וסירבולם דייו בעוכריהם, משנדרשו לפעול 
ללא מערכת-אספקה מתאימה, במרחק אלפי ק״מ מבסיסיהם. 

בעקבות מי״פ עלתה אתונה, הקימה את הברית "האטית- 
דלית", וזכתה בהגמוניה בים האגאי. הךמוקרטיה האתונאית 
•הגיעה בימי פריקלס לשיא גדולתה. קם כוח מתחרה לס־ 
פארטה. שהחזיקה לפני־כן בכתר מנהיגות־יוון, ומבחינה זו 
ניתן לומר שמי״פ יצרו את הרקע למאבק בין ספארטה 
לאתונה. 

3 ) 4 € 314* 1'/113(017£ 1X1111 (8.7£ £* 1*1071111X1 י £־!ז 5€ .? 

01 * 07 £!{? ,ץ 1 >ח 11 ־ 01 . 3 . 0 ; 1888 , 01113 * 800 3 * 4 £1 

016 , 2100 . 0 ; 1901 , 3 * 110071 * 76111 ? 113 0114 ¥07 [ 673100 ? 

4 ה 0 11011 ) 070 ^ 1 י 21£ מש^:> 1 ^ . 0 ; 1914 , 113 * 50101 5*1110*111 1x1 

[ 1113107 4 / ,ז 1 ס€) 0$ ^\ .? - 05 ^ 816 . 0 ; 1934 , 501001/3 



649 


מלחמות יון־פרם — מלחמת הירשה הספרדית 


650 


,)))))€ / 0 /!״/ס!!!!-! (/ , 81117 . 8 .ן ; 1942 < 1 ? 5 / 0 

־ 1100 ?) 1011 ( 01 ז 40 ץ ! 0/11 1 > 11 <> 1-04 ) 14 ,;>וו 1 חז 00 ;* 1952 

; 1962 ,*%))■ 01 1/11 004 , 0 ־ 801 . 8 ..א ; 1952 ,( 1 '׳\ ,*וח 

. 1963 /ס 1 ז 10 > 4 /!ח 1 י .]]־ 1 חאו 11 .ם 

0 . 0 . 

מלחמת הירשה האי 9 קךית, התנהלה ב 1740 —• 1748 , 
בעיקר באירופה, וקרויה ע״ש העילה הישרה לפ¬ 
ריצתה : רצונן של במה מדינות להיבנות מקשיי "הקיסרות 
הרומית הקדושה״ במות הקיסר _קרל ¥1 (ע״ע) ללא יורש 
זכר. בהתאם ל״סנקציה הפראגמטית" (ע״ע אוסטריה־הונ־ 
גדיה׳ עט׳ 986 ) ירשתו בתו מריה-תרזיה (ע״ע). להמלכתה 
התנגדו קארל־אלברט, הנסיד־הבוחר של בוריה (ע״ע), פלי- 
פה ¥׳ מלך ספרד, ואוגוסט 111 (ע״ע), מלך סכסוניה. את 
המלחמה פתח פרידריך 11 (ע״ע) מלך פרוסיה, שהחליט 
לנצל את חולשת מריה-תרזיה מול אויביה פדי לכבוש ממנה 
את שלזיה. תכניתו הצליחה אחרי שניהל בשלזיה ובבוהמיה 
שני מסעות מוצלחים: "המלחמה השלזית הראשונה" 
( 1740 — 1742 ) שבה ניצח בקרבות מולביץ וכוטוזיץ; ו־ 
״המלחמה השלזית השניה״ ( 1744 — 1745 ), שבה ניצח בקר¬ 
בות הוהנפרידברג וזיר. נצחונותיו פירסמוהו כמצביא, ו¬ 
משקל פרוסיה בין המדינות החשובות גדל. 

מדינות אחרות באירופה הסתבכו במלחמה: צרפת, ספ¬ 
רד, נאפולי, בוואריה וסאכסוניה לחמו לצד פרוסיה; ברי¬ 
טניה. הנובר, הולנד, הסן, סרדיניה ורוסיה לחמו לצד 
אוסטריה. השתתפות מעצמות בעלות מושבות — אנגליה, 
הולנד׳ ספרד וצרפת — גרמה להתפשטות פעולות־האיבה 
גם בים ומעבר לים, והן התנהלו(ולבסוף ללא קשר לגורמי- 
המלחמה המקוריים) בתעלת לאמאנש, בחופי מערב־אירופה, 
בים־התיכון, בחופי אמריקה, בהודו ובאוקיאנום השקט. 

המלחמה התנהלה בעצלתיים, בתמרונים מורכבים וללא 
שפיכות־דמים מרובה, וממצביאיה התפרסמו רק סרידריך 11 
ומורים דה סכם (ע״ע). קרבות ראויים לציון, נוסף לאלה 
שבהם ניצח מלך פרוסיה, הם קרבח־טינגן ( 1743 ), שבו 
פיקד אישית וניצח ג׳ורג׳ 11 מלך אנגליה, וקרב פונטנוא 
(ץסס^״ס?; 1745 ), שבו הביס דה סאכס את האנגלים, 
ההולנדים והאוסטרים. 

המלחמה נסתיימה ב 1748 בשלום אכן (- 0113 ' 13 -^.^ 
110 :*!), ובו נמסרה שלזיה לפרוסיה. אוסטריה השיגה הס¬ 
כמה כללית לקיום הוראות ה״סנקציה", אך התמרמרה על 
נצחון פרוסיה ובכך הונח יסוד ל״מלחמת שבע השנים" 

(ע״ע). 

ניתן לראות במהיה״א פרק במאבק בין ה״קיסרות" וגרד 
רותיה מזה לבין צרפת וגרורותיה מזה על הגמוניה ביבשת- 
אירופה, שהשתלב במאבק בין בריטניה לצרפת על ההג¬ 
מוניה בימים ועל שלטון קולוניאלי. 

0 . 0 . 

מלחמת הלו־שה הספרדית, מלחמה אירופית ב 1701 - 
1713/4 , שבה נבלם נסיון לואי ז \^ x להשיג הג¬ 
מוניה באירופה. רקע המלחמה היה חולשת ספרד, והגורם 
הישיר לה — התנגדות הקיסר לאופולד 1 (ע״ע) לצוואת 
קרלוס 11 (ע״ע), אחרון ההאבסבורגים הספרדים, שציווה 
את כל נחלאותיו לפיליפ (ע״ע פליפה ¥), נכד לואי 
בהסכימו למלא את הצוואה התכחש לואי לחתה שחתם 
חצי־שנה לפני מות קרלוס עם אנגליה והולנד בדבר חלד 
קת נחלות ספרד. ■אנגליה והולנד לא רצו להילחם להבטחת 


החוזה׳ אך לואי דחפם לכך בשגרו יועצים צרפתים לנכדו 
וצבא צרפתי לארצות-השפלה הספרדיות (בלגיה דהיום), 
בהבטיחו לצרפת זכויות־סחר במושבות־ספרד, שנמנעו מסו¬ 
חרי שאר המדינות, ובהכירו בג׳ימז, הטוען לכתר אנגליה, 
כמלך מדינה זו במות אביו ג׳ימז 11 (ע״ע). בספטמבר 1701 
קמה "הברית הגדולה" של אנגליה, הולנד ואוסטריה, ואליה 
הצטרפו אח״כ כמעט כל מדינות גרמניה, פורטוגל וסוויה 
(שתי האחרונות היו בתחילת המלחמה בברית עם צרפת). 
בצרפת וספרד תמכו באוואריה, קלן ומנטובה. זירות המל¬ 
חמה העיקריות היו ארצות־השפלה, גרמניה, איטליה וספרד. 

המלחמה נפתחה בפלישת צבא הקיסר, בפיקוד הנסיך 
איגץ (ע״ע), לאיטליה ( 1701/2 ). הוא ניצח את קאטינה 
בקארפי ואת וילרוא בקיארה אך קרב־לוצרה נגד ואנדום 
נסתיים ללא הכרעה ( 1702 ) ובעקבותיו נעשה מצבו של 
איג׳ן דחוק. כשעברה סוויה מצד צרפת לצד בנות־הברית 
( 1703 ), כבש אותה ואנדום ( 1704 ); איג׳ן חש לעזרתה 
( 1705 ) וב 1706 ניצח, בעזרת הפרוסים, את מרסן ודוכס 
אורלאן בקרב־טורינו! מילאנו נפלה בידי האוסטרים ובני 
סוויה׳ וב 1707 בכבשה נאפולי, ובכך נסתיימה המלחמה 
באיטליה. 

בחזית-הצפון רצו ההולאנדים להסתפק במיגננה, בגלל 
עדיפות הצרפתים, והתנגדו לונכנית מרלברו (ע״ע) לפלוש 
לצרפת כבר ב 1702 . אותה שנה הדף מרלברו את הצרפתים 
מהשטח שבין הרינום לקז׳ ולודדג מבאדן, ממפקדי צבא- 
הקיסר, חצה את הרינוס וכבש את לנדאו. אך כיבוש אולם 
( 1 ח 01 ) בידי הבאווארים אילצו לסגת; הצרפתים בהנהגת 
ק. ל. א. וילד (ע״ע) דלקו אחריו והיכוהו בפרידלינגן. ב 1703 
כבש מךלברו אח לימבורג ואת בון, אך ההולאנדים מנעוהו 
מתקוף את אגטורפן. כשם שזהירותם היתרה של ההולאנדים 
הפריעה למרלברו, כן מנעו הבאווארים מדלר להשיג הכ¬ 
רעה׳ ואחרי נצחונו על האוסטרים בהכשטט (: 11 ) 116011513 ; 
ספטמבר 1703 ) לא איפשרו לו לעלות על וינה. אך ב 1704 
חודש האיום על הבירה, ומרלברו הצליח להוליך־שולל את 
ההולאנדים והצרפתים כאחד, צעד דרומה במקביל לחזית 
עם הצרפתים, כבש בתחילת יולי את דונאוורת (- 000311 
61-1:11 ׳*), וב 13.8 ניצח׳ יחד עם איגץ׳ את הצרפתים והבא- 
ווארים בקרב־בלנהים (ע״ע). הצרפתים נאלצו לסגת אל 
ממערב לרינום והאיום על וינה הוסר. 

אותה שנה נחת הארכידופס האוסטרי קרל (אח״כ קרל 
ד\ [ע״ע]). מועמד בנות-הברית לכתר־ספרד, בליסבון 
והכריז עצמו למלך קרלוס 111 . בכך החלה המערכה בחצי- 
האי האיברי, וזו ארכה עד 1711 . במידה רבה היתד, זו 
מלחמה בין קטלוניה (ע״ע), שתמכה בקארל׳ לבין קס¬ 
טיליה, שתמכה בקליפה /ו. בנות-הברית כבשו את מדריד 
( 1706 ) והחזיקו בה זמן־מה, אך בסופו־של־דבר ניצח קלי¬ 
פה, שנעזר גם בצרפתים, ומכיבושי בבות-הברית לא נותרו 
אלא גיברלטר, שהאנגלים בפיקוד האדמירל רוק כבשוה 
ב 1704 , ואיי הבלארים, שגם אותם כבשו הבריטים. דיכוי 
.קטלוניה הושלם ב 1714 . ב 23.5.1706 ניצח מרלבת את 
הצרפתים בראמיי ( 113111111165 ), כבש כמעט את כל ארצות־ 
השפלה הספרדיות, ובכלל זה את אנטורפן, בריסל, גנט 
ואוסטנדה, והדבר השפיע גם על המצב בזירת איטליה (ר׳ 
לעיל). לואי ז ׳\^ x העלה הצעת־שלום, שכללה רתוד על 
ספרד ומושבותיה והשארת מילאנו, נפולי וסיציליה בלבד 



651 


652 


מלחמת הירשח הספרדית — מלחמת העולם הראשונה, חיחסים הכידלאומיים 


בידי נפדו׳ אד אנגליה והקיסרות דחו את הצעתו. קשיי 
הקיסרות׳ בגלל פלישת קרל ^^ x (ע״ע) מלך שוודיה ל־ 
סאכסוגיה ומפלות הארכידוכס קארל בספרד, לא שינו את 
עמדת בנותשברית. ב 1708 שוב היפו מרלברו ואיגץ את 
הצרפתים באודנארךה (^■!גתש^עס), וחדשים־מספר אח״ב 
פבשו את ליל. בייאושו הציע לואי /ח x לוותר על כל 
ירושת ספרד, אך בנותשברית דרשו ממנו, שאם יסרב נכדו 
פליסה להסתלק מכתר־ספרד, ידיחוהו הצרפתים בכוחותיהם 
הם. לואי דחה הצעה משפילה זו, והמלחמה נתחדשה. ב־ 
17.9.1709 ניצחו מרלברו ואיגץ את וילאר במלפלקה (- 131 * 1 
;! 116 ^ 13 ק), אך אבידות בנות־הברית היו גמלות משל הצרפ¬ 
תים. בנות-הברית פלשו לצרפת וכבשו את מונס. לואי 
הציע לשאת בהוצאות הכספיות של בנותשברית שתלחמנה 
נגד נכדו, אך בנות־הבדית דרשו בכל תוקף שלואי עצמו 
יגרש את פליפה. צרפת ניצלה הודות לנצחון דופס ואנדום 
על הבריטים בבריאואגה ( 8111111623 ) ועל האוסטרים בוילה 
ויסיוסה ( 1710 ). אותה שנה נפלה ממשלת הוויגים בברי¬ 
טניה, והטורים, אויבי מרלברו ורודפי-השלום, עלו לשלטון < 
ב 1711 מת הקיסר יוסף 1 והארכידופס קארל היה לקיסר! 
תמיכה בתביעתו לכתר־ספרד משמעה היה חידוש קיסרותו 
של _קרל /י (ע״ע), ובנות-הברית׳ סרט לקיסרות, התנגדו 
לכך. מרלברו הבקיע אמנם את קו-ההגנה שהקים וילאר 
בצרפת׳ אד בסוף 1711 הדיחוהו הטורים, והוחל במר׳מ 
לשלש. הוא אושר בסדרת-חוזים — באוטרכט, ראשטאט 
ומדריד ( 1713/4 ). 

ע״פ הסדרי-השלש הופר פליפה ז\ כמלך ספרד ומוש¬ 
בותיה מעבר־לים, אך הסתלק מתביעותיו לכתר צרפת! 
ארצות־השפלה נמסרו לאוסטריה, ולהולנד הותר להחזיק 
חיל־מצב במספר רב של ערים בהן — להגנתה; באיטליה 
נמסרו מילאנו, נאפולי וסארדיניה לקיסר, וסיציליה לסאוויה, 
וגיברלטר ומנורקה נמסרו לבריטניה. צרפת מסרה לברי¬ 
טניה אח ניו־פאונדלנד, נובה סקושה ומפרץ־הדסון, הס¬ 
תלקה מתמיכתה בתביעת בית־סטיוארט לכתר בריטניה, ול¬ 
בריטניה ניתנה ״אסינטו״ — זכוח־מסחר מוגבלת עם מוש־ 
בות־ספרד. 

,ץז 141110 06 <ן 4 ו ) 80100 $06 / 0 00 6 ס!!!} 16 •/ 7/1 , 1311311 ׳? .יד . 4 , 

10141! X18 ,מס״זזס&־ד . 4 . . 4 < ; 1918 , 201-231 , 1660-1783 

1 ) 10 * 5140001 1118 ) 1 >< 80 ) 

■ 11 <}$ 180 / 0 ) 6 180 111 ) 0 014%8 ) 180 ) 846 , 4101101800 ? .ס 

(1118 $114X01110(1, 1955; 0. 000101)8, 7 '80 00(1411101 0/ (80 

014108; 801(118 0/116106 44(141 (80 011(08 441116(100 !11111(1% 

, 1112111 ) 5 . 0 . 0 ; 1958 , $1100011106 66116 <}$ 80 ) (ס ) 8/6 80 ) 

110 .! ; 1965 ,.$ .$ 60 ) /ס . 8 \ 60 ) 6644 1 ) 81116 16611 ) 846 

001411 , 544111 , 8 .ן ; 1967 , 11 101 ) €6 10 > $11001106 06 , 811120 

X18, 1968. 

.0 

מלחמת־העולם הראשונה, מלחמה בהיקף עולמי, 
שניטשה ב 1914 — 1918 ׳ בין מעצמות "המרכז" 

(גרמניה, אוסטריה-הונגאריה, בולגאריד. ותורפידי) לבין 24 
מדינות ברחבי העולם (מדינות ״ההסכמה״ [ 1161116 !£]), 
ובראשן בריטניה, צרפת, רוסית ואה״ב. בני-הדור פינוה 
"המלחמה הגדולה", בשל המדינות חרבות שהשתתפו בה, 
המאמץ ללא תקדים בגיוס כל המשאבים בנפש וברכוש, 
והאבדות העצומות. מלה״ע 1 מסמלת את המפנה המשמעותי 
מן המאה ה 19 למאה ה 20 , והשאירה משקע טראומתי בבני־ 
הדור. 


היחסים הבידלאומיים, עם׳ 652 ; היחסים הסנינדסדיגתיים, 

עם׳ 653 ! המהלכים המדיניים ערב המלחמה, עם׳ 654 ; 

היציאה למלחמה, עם׳ 655 ; חזית המערב, עמ , 657 ! חזית 

המזרח, עס׳ 659 ! חזיתות תורכיה, עמ׳ 662 ; חדת מצרים 

וא״י, עם׳ 663 ! המלחמה באוויר, עס׳ 665 ; המלחמה בים, 

עם׳ 666 ! מסרות המלחמה, עם' 668 ! מאמצי השלום, עמ׳ 

669 ; קץ המלחמה, עם׳ 671 ! היהודים במלה״ע 1 , עם׳ 674 . 

ב 28.6.1914 נרצח בסאראיבו הארכידוכס סראנץ־פרדי- 
נאבד׳ יורש־העצר של אוססריה-הונגאריה, בידי סטודנט 
בו׳סני, חבר אירגון־הטר 1 ר הסרבי "תיד השחורה" (ע״ע 
יוגוסלוש, 308 ). הרצח היה העילה למאורעות שגרמו למל¬ 
חמה• אך הסיבה למלחמה נעוצה בהתפתחויות של עשרות- 
השנים שלפני־כן, ובצורת הטיפול בבעיות הבידלאומיות 
ביולי 1914 . 

היחסים הבין־לאומיים. התחרות בין האימפ¬ 
ריות׳ מערכת הבריתות ואיזון הבוהות, מירח החימוש והת¬ 
פתחות כלי-הנשק ואמצעי-התקשורת, הדיפלומאטיה החשאית, 
השאיפות הלאומיות, הבעיות הכלכליות והמתיחות החברתית 
משמשות רקע והסבר להסתבכות המדינות במלה״ע 1 . 

( 1 ) התחרות בין האימפריות. טענה מקובלת 
מאוד מיחסת את פרוץ המלחמה לתחרות הקולוניאלית בין 
האימפריות הגדולות (בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, אי¬ 
טליה, יאפאן ואה״ב). משנסתיימה חלוקת העולם ביניהן, 
ראו עצמן מעצמות מסוימות מקופחות בחלוקה זו. כדוגמת 
מעלים את המאבק בין גרמניה לבריסניה. הדוגמה מס¬ 
בירה את אווירת החשדנות שאיבה, אד אינה סיבה ישירה 
למלחמה: דוקא ב 1914 , עם השגת דיספמים בעניין מסה״ב 
ברלין—באגדאד וחלוקת מושבות פורטוגאל, חלה הרפש 
במתיחות שעל רקע קולוניאלי בין מעצמות אלו! וכנגד זה 
שררה מתיחות ניכרת בין אימפריות בעלות-ברית, בגון בין 
בריטניה לרוסש (דרישת בריטניה לזכיונות־נפט בפרס). 

( 2 ) המאבק על איזון־הבוחות. מדיניות איזון־ 
הכוחות באירופה היתד. מסורתית, ולאחר השינוי הגדול 
באירופה עם איחוד גרמנש ב 1871 , נעשו מאמצים לאיזון- 
כשות מחודש. ביסמרק (ע״ע) החל במאמץ ש כדי לשמור 
את השגי גרמנש, ומאמץ זה הוליד ברית של גרמניה, 
אוסטרי!■,־הונגריה ואיטליה. ברית זו נראתה למעצמות־אידר 
פה כאיום, ונוצרה ״ההסכמה המשולשת״ (ברית רוסיה— 
צרפת [ 1894 ], "ההסכמה הלבבית" בין אנגליה לצרפת 
[ 1904 ], ולבסוף הסכם אנגלש—רוסש [ 1907 ]). אולם הב¬ 
ריתות לא חייבו אוטומטית למלחמה, שוגמת איטלש, באר 
גוסס 1914 , מעידה, ששיקוליששעה דחו למעשה התחיי¬ 
בויות חוזיות. הכריתות יצרו אווירת-חשדנות, נכונות למל¬ 
חמה ואלסרנטיבות אופרטיוויות למקרה מלחמה, אך לא 
חוללו אותר. במישרין. 

( 3 ) מירוץ-החימוש. תסיסת גרמנש את שיווי• 
המשקל באירופה והתחרות האימפריאלית התבטאה בתחום 
הצבאי בהחלטותיה לחזק את צבאה ולהקים צי-מלחמה 
גדול. חוק־הצי הגרמני מ 1898 הוליד תחרות חריפה בין 
גרמניה לבריטניה, שחששה מעירעוד עליונותה בים, אך 
בריטניה חתרה למעשה להסכם עם גרמניה בענין הצי, 
ומאמציה הגיעו לשיא ב 1912 , בשיחות שרשמלהמה הולדין 
(ע״ע, עם׳ 709 ) בגרמניה. גם אה״כ לא היתד. מדיניותה של 
בריטניה מכוונת למאבק עם גרמניה, כמוכח מדיוני ממשלת- 
בריטנש על סף המלחמה ממש• בגרמנש הש מאבק ימי 



653 


מלחמרדדעולם הראשונה, היהסים הסניס־מדינתיים, המהלכים המדיניים 


654 


עם בריטניה משאת־בפשם של חלק מהמדינאים בלבד, 
ובראשם שר-הימיה טירפיץ (ע״ע), אך לתחרות זו היה הד 
רב בדעת־הקהל בשחי המדינות׳ והיא תרמה להלד־רוח של 
איבה, חשדנות ונכונות להתמודדות. 

תחרות לא־פחות אינטנסיווית היתה בפיתוח חילות־ 
היבשה. ב 1913 נחקקו חוקים ותוכננו תכניות להגדלת צב¬ 
אותיהן של גרמניה, צרפת ורוסיה. לתכניות רוסיה נתלוו 
דברי־איום, וימים ספורים לפני הרצח בסאראיבו זועזע 
המימשל הגרמני קשות ממאמרים מלחמתיים בעיתוני רר 
סיד,. ראשי־הצבא והמדינאים בגרמניה ובאוסטריה־הונגריד. 
סברו, שאם אין מנוס ממלחמה — מוטב שתפיח בהקדם, 
ולא במועד שייעדו יריבותיה. 

( 4 ) הדיפלומטיה החשאית. טענה אחרת נוגעת 
להסכמים ולבריתות החשאיים בין המעצמות, שלא פורסמו 
ולא היו נתונים לביקורת הפארלאמנטים, אפילו בבריטניה 
הדמוקראטית• גם לשרי־ממשלות לא היד. מידע על הסכמים 
שנחתמו, והם עמדו, בימים שלפני פיח המלחמה, מול 
מעשים מוגמרים. יתרה מזו: בעת־המלחמה לא ידעו המוני 
הלוחמים את מטרותיה האמיתיות, המוסכמות בבריתות 
חשאיות, והאמינו, שהם נלחמים להגנת המולדת; אך, 
למעשה, לחמו להשגת המטרות שפורטו בחוזים החשאיים. 

גם ביחס לטענה זו, שהיתה נפוצה בזמן־המלחמה, 

יש לומד, שהחוזים הסודיים לא חייבו את המדינות להילחם, 
וכן שדיפלומאטיה גלויה, מלווה טיפול נאות בדעת- 
הקהל, עלולה לגרור עמים למלחמה לא פחות מדיפלומאטיה 
חשאית. כמוכח הן מהניסיון המאוחר, שלאחר מלה״ע 1 , והן 
מהעובדה׳ שבשיקולי המדינאים ערב־המלחמה היה מקום 
רב לדעת־הקהל. 

( 5 ) הסיכסוכימביןמדיגותקטנות. מדינות- 
הבאלקאן גרמו למשברים בין־לאומיים רבים, שנבעו מסיב־ 
סוכים בינן לבין עצמן, בעיקר בגלל מאמצי המעצמות 
הגדולות (רוסיה, אוסטריה־הונגריה, גרמניה ואיטליה) להכ¬ 
ניס מדינות אלו לתחום השפעתן. המשברים בבאלקאן תכפו 
והחמירו מ 1908 . סיפוח בוסניה והרצגובינה (ע״ע) לאוסט־ 
ריה-הונגריה גרם כמעט מלחמה עם רוסיה, והמעצמות 
כמעט שנגררו להשתתף במלחמות הבלקן (ע״ע; 1912/3 ), 
אך פעילות הדיפלומאטים מנעה זאת. 

היחסים ה פני ם־ מדינתי ים. ( 1 ) הלאומיות. 
איחוד גרמניה ושיחרור איטליה ואיחודה היו התר 
צאות המובהקות של התעוררות הלאומיות במאה ה 19 . אך 
לאומים אחרים באירופה שחיו במסגרות מדיניות זרות טענו 
לזכותם ליצור מדינות משלהם או להיספח למדינה שבה 
יושבים שאר בני-עמם: הפולנים, שנמצאו בשלטונן של 
3 מדינות (רוסיה, גרמניה ואוסטריה־הונגריה); הצ׳כים. 
הסלובקים, הסרבים והקרואטים במדינת אוסטריה־הונגריה; 
הליטאים, הלטים, האוקראינים והפינים שבשלטון רוסיה, 
והאירים שבשלטון בריטניה. מנהיגי עמים אלה פעלו, אם 
בדרן ?רלמנטרית, ביצירת מפלגה לאומית, ואם בדרך לא- 
חוקית, בהקמת אגודות־סתר וארגוני־מחתרת. הלהט הלאומי 
היה רב גם בקרב לאומים שזכו במדינות משלהם וטיפחו 
דרישות לספח עוד שטחים למדינתם, כגון יוון, בולגריה, 
סרביה ואיטליה, או שפיתחו האוריה להצדקת השתלטותם 
על שטחים שלא היו מיושבים בבני־עמם, כשם שעשו כל 
המעצמות הגדולות. שיקול חשוב במדיניות־החוץ היה 


יוקרה לאומית. לד נגרמו סיכסוכים רבים עקב שאיפות 
לאומיות נוגדות. גורם זה נחשב למניע חשוב למלה״ע, 
כמוכח מהתנהגות אוסטריה-הוגגריה ביולי 1914 ׳ שחשה, 
שאם לא תפעל במרץ, תכריע אותה בעיית הרב־לאומיות 
שלה, וכן מהתנהגותן של סרביה, רוסיה, גרמניה וצרפת, 
ששיקולי יוקרה לאומית תפסו מקום חשוב בקבלת החלטות 
שהביאו לכניסתן למלחמה. 

( 2 ) המתיחות החברתית. ברוב ארצות אירופה 
ובאה״ב היתה המתיחות בין קבוצות שונות בחברה יסוד 
למאבק מדיני פנימי. מעמד־הפועלים גדל והעלה דרישות 
חדשות: שיוויון חברתי ולא שיוויון מדיני בלבד, ביטחון 
סוציאלי, ולעתים — אף מהפכה ושינוי סדרי החברה 
מיסודם. "כוחות־הסדר", המשמרים, עמדו מול "כוחות- 
התנועה", שביקשו לשנות את הסדר הקיים. גידול "כוחות־ 
התנועה" השתקף בגידול נציגותן של מפלגות־הפועלים ב- 
פארלאמנטים של גרמניה, צרפת, אוסטריה, רוסיה ובמידת- 
מה בריטניה. חוקרים רבים גילו נטיה מצד השליטים להטות 
את הלחץ המהפכני והדרישה לרפורמות ע״י סחיפת העם 
לסיכסוך בין־לאומי. 

עוד טענה מקובלת, שמתקרה לא מוצה, היא שחוגי- 
כלכלה מסוימים היו מעוניינים במלחמה: משקיעים ותעשיי¬ 
נים, שביקשו לרכוש שווקים חדשים ומקורות לחמרי־גלם, 
יצרני־נשק, וכן באנקאים שסברו, כי מלחמה שסופה ניצחץ 
היא רווחית; אך לעומתם היו חוגי-כלכלה רבים שציפו 
לאותם השגים ללא מלחמה. אזהרת נ. אנג׳ל (ע״ע), בספרו 
״האשליה הגדולה״ ( 1908 ), שבמלחמה העתידה לבוא תפ¬ 
סדנה כל המדינות, לא זכתה להבנה ולאחן קשבת. 

אין לידום את פרוץ מלה״ע 1 לגורם אחד ויחיד מאלה 
שנמנו לעיל, אלא לשילובם של כמה מהם, שהיוו רקע 
למלחמה, אם־כי לא סיבה ישירה לה. 

המהלכים המדיניים ערב מלה״ע• רצח פראנץ- 
פרדיננד העלה באוסטריה-הונגריה חשש, שחמת הרצח הי¬ 
תד, בחוגי ממשלח־סרביה. רוב הממשלות באירופה היו 
שותפות לחשד זה׳ אולם ממשלת אוסטריה-הונגריה לא 
גיבשה תכנית-פעולה נגד סרביה עד שביקשה את עצת גר¬ 
מניה, בעלת־בריתה. ב 5.7.14 נפגשו נציגי אוסטריה־הונגריה 
עם הקיסר וילהלם 11 (ע״ע), ואח״כ עם הקנצלר בתמן־ 
ה 1 לוג (ע״ע), והושגה תמיכת גרמניה בכל צעד שתעשה 
אוסטריה-ה,ונגדיר,. משרד־החוץ הגרמני היה מעוניין לנצל 
את הרצח כדי לפגוע ב״הסכמה", אם ע״י חיסולה של סרביה, 
ואם ע״י השפלה דיפלומאטית של רוסיה, או ע״י יצירת 
קרע בין רוסיה לצרפת, או ביו שתיהן לאנגליה, אפילו תוך 
הסתכנות במלחמה. פעולתה של אוסטרי!־,-הונגריה נגד 
סרביה נועדה להיות שלב ראשון לכך. שר־החוץ האוסטרי 
חיכנן מתן אולטימאטום לסרביה, שיציג תנאים שאין לק¬ 
בלם, ודחייתו תאפשר לאוסטריה-הוגגריה ליישב את החש¬ 
בון עם סרביה, מוקד הלאומיות הסלאווית הדרומית, שסי¬ 
בנה את קיום הקיסרות ההבסבורגית רבת־הלאומיס. רק 
ב 14/7 הסכימה לתכנית ממשלת אוססריה־הונגריה, ובמ¬ 
יוחד טיסה (ע״ע) ר״מ הונגריה. להשגת מטרותיה, האיצה 
גרמניה באוסטריה-הונגריה לשלוח את האולטימאמום, 
ומשרז״החוץ הגרמני טרח להסיח את דעת קברניטי המ¬ 
דינות האחרות מן התכנית שנרקמה נגד סרביה, ולאפשר 
איתור הסיכסוך לאיזור הבאלקאן או מזרח-אירופה. 



655 


מלחמח־העולם הראשונה, המהלכים המדיניים, היציאה למלחמה 


656 



רק ב 23/7 , כ 4 שבועות אחרי הרצח, כשהדי הזעזוע 
שככו לחלוטין, נשלח האולטימאטום לסרביה, תנאיו היו 
חמורים־ביותר: ועדת־חקירה של אוסטריה־הונגריה הגיעה 
למסקנה, שהרצח אמנם תוכנן בסרביה, וממשלתה חייבת 
לאסור תעמולה נגד אוסטריה, לפזר אגודות אנטי-אוסטריות 
ולשתף פקידים אוסטריים בדיכוי התנועה האנטי-אוסטרית 
בסרביה. מועד האולטימטום היה 48 שעות. התגובה בעולם 
העידה שמשרד־החוץ הגרמני הצליח להסיח את דעת המ¬ 
דינאים מהעומד להתרחש. ביומיים שלאח״כ לא היתה 
מדיניות מתואמת ומתוכננת של ארצות־ההסכמה. נשיא 
צרפת, פואנקרה (ע״ע), בביקות ברוסיה ערב הגשת האול־ 
טימאטום, הבטיח לרוסים תמיכה לכל צעד שיעשו, וצרפת 
חזרה על הבטחתה ב 24/7 , יום אחרי הגשת האוליטימטום. 
רבים ממדינאי רוסיה, ובראשם הדוכס הגדול ניקולי ניקול־ 
יוי׳ך (ע״ע), ביקשו לנצל את המצב להתבססות בבאלקאן. 
אף־על־םי־כן השפיע משרד־החוץ הרוסי על סרביה להשיב 
ככל־האפשר בחיוב לאולטימטום. ואמנם היתה תשובת 
סרביה לאולטימטום חיובית כמעט־לגמרי, ורק התביעה 
לשתף פקידים אוסטרים בדיכוי התנועה האנטי־אוסטרית 
לוותה בהסתייגות: סרביה הודיעה שתסכים לכך במידה 
שהדבר עולה בקנה אחד עם עקרונות החוק הבידלאומי. 
אוסטריה־הונגריה הסבירה את תשובת סרביה כדחיית 
האולטימטום. נציגי גרמניה ואוסטריה-הונגריה בארצות 
רבות הבהירו בהתנהגותם שהפעולה תוכננה מראש; מדינאי 
ארצות אלו נערכו בחפזה רבה להכין תגובה, אך הסיכוי 
לאתר את הסיכסוך הלך וקטן. ב 25/7 החליטה מועצת־המל־ 
כות ברוסיה לתמוך בסרביה. ב 26/7 הציע שר-החוץ הב¬ 
ריטי, א. גרי (ע״ע), לערוך ועידודשגרירים בלונדון, אך 
לא זכה בהיענות של ממש אף מאחת מהמעצמות. 

יציאתן של המדינות למלחמה. ב 28/7 הכרי¬ 
זה אוסטריה-הונגריה, כמתוכנן, מלחמה על סרביה. מכאן 
ואילך קטן משקל המדינאים בקפלת ההחלטות המכריעות, 
וגדל חלקם של אנשי-הצבא. שר-החוץ הרוסי, ס• סז 1 נוב, 
הסכים לגיוס חלקי ליד הגבול של אוסטריה־הונגריה. צרפת 
הודיעה׳ שתמלא את התחייבותה כלפי רוסיה. למחרת, ב־ 
29/7 , הודיעה גרמניה שתיאלץ להגיב בגיוס על הגיוס 
פרוסיה! ב 30/7 הגיבה רוסיה, למרות התנגדותו של ר״מ 
צרפת, אך בעידודו של רמטכ״ל צרפת, בגיוס מלא׳ כל׳, גם 
בגבול גרמניה. למחרת, ב 31/7 , החלה גם אוסטריה-הונגריה 


בגיוס כללי, ובגרמניה הכריז הקאנצלר, בלחץ ראש-הצבא, 
על ״מצב של סכנת־מלחמה״, ושלח אולטימאטום של 12 
שעות לרוסיה "לבטל את כל צעדיה המלחמתיים". רוסיה 
לא השיבה לתביעה, וב 1/8 הכריזה גרמניה מלחמה עליה, 
חרף מאמציו של גרי לקיים ועידת־שגרירים, ונסיונותיהם 
של צא ר-רוסיה וקיסר-גרמניה ומדינאים משני הצדדים 
למנוע מלחמה. מדינאי־גרמניה עדיין קיוו למנוע הרחבת 
המלחמה, ורצו שצרפת ובריטניה תהיינה ניטראליות. ב 1/8 
הוכרז אמנם גיוס כללי בצרפת, אך כל-עוד לא היו בטוחים 
בתמיכת בריטניה, לא החליטו מדינאיה להלחם. רמטכ״ל 
גרמניה, ה. פון מולטקה (ע״ע, [ 2 ]), הוא שקבע את המהלך 
הבא: התכנית הצבאית, שלפיה פעל, ושהוכנה ב 1905 בידי 
הרמטכ״ל שליפן(ע״ע), הושתתה על לחימה בשתי חזיתות: 
גיוס מהיר ומלחמה בת 6 שבועות במערב עד לכניעת צרפת, 
תוך בלימה במזרח, ומערכה במזרח — לאחד הניצחון 
בצרפת. משהסתמנה אפשרות של מלחמה בחזית אחת בלבד, 
טען מולטקה, שאינו ערוך לפך, ושאין "תכנית־הסעה" של 
החיילים למזרח בלבד. לפיכך שלחה גרמניה ב 2/8 אולטי- 
מאטום של 18 שעות לצרפת להבהיר את כוונותיה! צדפת 
השיבה, שתפעל בהתאם לאינטרסים שלה, ובתגובה לכך, 
הכריזה גרמניה למחרת מלחמה על צרפת. ע״ם תכנית- 
שליפן צריך היה צבא־גרמניה לפלוש, דרך לוכסמפורג 
ובלגיה, לצרפת. גרמניה דרשה מבלגיה להתיר מעבר צב¬ 
אותיה בתחומה׳ בהבטיחה להוציאם בתום המלחמה: בלגיה 
סירבה, וגרמניה פלשה לתוכה. 

עד לאותה עת לא נקבעה סופית עמדת בריטניה. שר־ 
החוץ של בריטניה נזהר מהבטיח לבעלות־בריתה תמיכה 
בלתי-מסויגת. בכך עודד את המדינאים הגרמנים להאמין, 
שבריטניה תהיה ניטראלית. רק לאחר שנודע על הפרת 
הניטראליות של בלגיה, שבריטניה ערבה לה, שלח גרי 
אולטימאטום לגרמניה ודרש לכבד את ניטראליות בלגיה! 
הגרמנים לא נענו, ובריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה 
( 4.8.1914 ). 

בימים שלאחר האולטימאטום לסרביה עברה האחריות 
מהמדינאים למצביאים, ותכניות צבאיות הכתיבו את המ¬ 

דיניות. המדינאים 
לא היו יכולים ומו¬ 
כנים ליטול על עצ¬ 
מם אח הסמכות 
להפסיק גיוס והז- 
זת־כוחוח, שתיכננו 
המצביאים. 

עודהכרזות-מל- 
חמה באו אחרי 4/8 : 

ב 6/8 הכריזה אוס- 
טריה־הונגריה מל¬ 
חמה על רוסיה, 

וסרביה הכריזה מל¬ 
חמה על גרמניה! 

ב 11/8 וב 12/8 הכ¬ 
ריזו צרפת וברי¬ 
טניה מלחמה על 
אוסטריה-הונגריה! 

ב 5/8 הכריזה מונט־ 



!זווג מומ■ וגוסז 4011 

€א 1 * 78£ £¥* 3 €00 

* 0 *^ 0 , 00 *£_ 1 . 


ברזת-גיום בריטית ועליה די 1 קנו של 
ל 1 רר קיצ׳נר; "בריטניה זקוקה לך; הד 
טרה לצנא ארצך" (ברשות מיליאח• 
המלחמה האיפריאלי) 




657 


מלחמת־העולם הראשונה, חזית המערב 


658 


נגרו מלחמה על אוסטריה-הונגריה! ב 7/8 הכריזה פורטוגאל 
על סולידאריות עם בריטניה, ישלחה צבא להלחם במושבות 
גרמניה באפריקה. ב 23/8 הכריזה יאפאן מלחמה על גרמניה, 
כדי לתפוס את מושבותיה במזרח הרחוק! ב 3/8 הודיעה 
תורכיה על "ניטראליות מזוינת", שפירושה סגירת המצרים 
בפני הרוסים ובעלי־בריתם, ולאחר התקפת תותחים של 
אניות גרמניה ותורכיה על נמלי רוסיה בים השחור 
( 29/10 ), הכריזו רוסיה, צרפת ואנגליה מלחמה על תורכיה 
( 2-5/11 ). 

ב 1915 הצטרפו עוד ארצות למלחמה, והחשובה ביניהן 
היתד. איטליה. ב 26/4/15 חתמה על הסכם־לונדון, שהבטיח 
לה את גבול מעבר־הברנר, את איסטריה, חלק מדאלמאטיה 
וחלק מאסיה הקטנה. ב 25/5 הכריזה איטליה מלחמה על 
אוסטריה-הונגריה וב 28/8/16 — על גרמניה. ב 6/9/15 כר¬ 
תה בולגאריה ברית עם גרמניה וב 14/10 הצטרפה לצידה 
למלחמה, תמורת הבטחה לקבל שטחים במקדוניה, שהיו 
בידי סרביה. ב 27/8/16 הצטרפה רומניה למלחמה נגד 
אוסטריה-הונגריה וגרמניה, וב 27/6/17 יוון. רומניה, שב¬ 
ניגוד להתחייבויות קודמות כלפי גרמניה הודיעה ב 3/8/14 
על ניטראליות, זנחה ניטראליות זו רק לאחר שביוני 1916 
חדרו הרוסים עמוק לשטח אוסטריה־הונגריה, רומניה חששה 
פן תחמיץ הזדמנות לספח שטחים בבאנאט, בטראנסילוואניה 
ובבוקובינה. יוון יצאה רשמית למלחמה אחרי שבעלות- 
הברית צרו שנה על חופיה ואחרי התפטרותו של המלך 
קונסטנטינוס, שרצה להיות ניטראלי. את המלחמה הכריזה 
ממשלה חדשה, בראשות וניזלוס (ע״ע). יציאתה של יוץ 
למלחמה באה כחדשיים אחרי מפנה חשוב במלחמה — יציאת 
אה״ב למלחמה לצד בעלות־הברית (ראה להלן, עמ ׳ 670 ). 

שוודיה, נורווגיה׳ דנמרק, שוויץ, ספרד והולנד היו ני¬ 
טראליות, כפי שהתחייבו בראשית אוגוסט 1914 . 

מהלך־המלהמה. חזית־המערב היתד, החשובה 
שבזירות־היבשה, ובה ריכזו המדינות הלוחמות העיקריות 
את מירב משאביהן, בתקווה להכריע את המאבק כולו. 
״תכנית־שליפך של הגרמנים היתה — לנצח תחילה במערב 
ע״י תג ועת־ איגוף גדולה שתפרוץ דרך צפון־צרפת, ותנוע 
מערבה ואח״כ דרומה, במגמה לכתר, ע״י לפיתה מהעורף, 
את פאריס ואת הכוחות המגינים על גבולות-צרפת במזרח. 
"תכנית 11 /ו) 0 ׳ של הצרפתים תיכננה התקפה לעבר אלזס־ 
לורן, אך לא מומשה. 

מתקפת הגרמנים נפתחה ב 2/8/1914 , בפריצה דרך לוב־ 
סמבורג ובלגיה לצפון־צרפת. בלגיה נכבשה כמעט כולה 
והצרפתים, בפיקודו של ר. ז׳ופר (ע״ע), והבריטים, בפיקודו 
של ג׳. פרנץ׳, נהדפו. אולם חזית־הסתערותם של הגרמנים 
הצטמקה, מחמת השינויים שהכניס הרמטכ״ל מולטקה ב- 
"תכנית-שליפן" המקורית, ומחמת הצורך לשלוח כוחות 
למזרח להגנה מפני המתקפה הרוסית. התוצאה ■הייתה גור¬ 
לית, משום שהגרמנים חצו את נהר מרן מ מ ז ר ח לפאריס. 
במקום לחצות את נהר סן ממערבה, והבירה לא נותקה. 
בעזרת גליני (ע״ע), ריכז ז׳ופר את עתודותיו. ובקרב ע״נ 
מרן (ע״ע) נבלמו הגרמנים ואח״ב נהדפו. החזית נתייצבה, 
ובכך נכשל האיגוף הגדול, שנועד למוטט את צרפת. אח״כ 
החל "המרוץ אל חוף תעלת־לאמאנש", ובסופו התגבשה 
החזית במערך נוקשה, שנתמשך, בקשת גדולה, מחוף־הים 
דרומה, ונסב מזרחה אל ודדן, ומשם דרומה עד לגבול 



סלחםת־חפירות: חיילים בריטיים יוצאים ?התקפה — צרםת 0 נ 19 
(בר׳פות מתיאח־הסלחםה האיספריאלי) 

שוויץ. מאוקטובר 1914 ועד סוף המלחמה לא חלו שינויים 
מהותיים בחזית-המערב. מיליונים קיפחו את חייהם בניסיון 
לשבור את הקיפאון, שנוצר בגלל יתרון ההגנה על ההתקפה 
הודות לעצמת האש של המקלע ששולבה בחפירות ובגדרות- 
חיל. 

ב 1915 ריכזו הגרמנים את מאמציהם בחזית המזרחית, 

כדי למוטט את רוסיה, והיזמה במערב היתד, בידי "ההס¬ 
כמה"׳ אך הנסיונות לשבור את החזית (בחבל שמפן [ע״ע], 
ליד איפר [ע״ע] ובאיזור ארטוא (ע״ע פלנדריה]) נכשלו. 
האבידות הכבדות שהוסבו לבריטים גרמו למינוי היג (ע״ע) 
במקום פרנץ׳, ובמקום הצבא המקצועי הבריטי הקטן שנש¬ 
חק, בא צבא-המתנדבים שיזם קיצ׳ני (ע״ע). באפריל הש¬ 
תמשו הגרמנים לראשונה בגאז מרעיל לשם התגוננות, אך 
לא ידעו לנצל את הפתעת אויביהם, 

ב 1916 תיכננו הצרפתים התקפה גדולה ע״נ סום (ע״ע), 

אך הגרמנים הקדימום. פלקנהין, שמונה בסוף 1914 לרמט- 
כ״ל תחת מולטקה, פתח, בפברואר 1916 , בקרב ורדו (ע״ע), 
במגמה להקיז את דם הצרפתים, בידעו שיגנו בחירוף נפש 
על מבצר-ורדן, אבן־פינה במערכתם. "מטחנת־הבשר" פעלה 
עד דצמבר, וכשהוברר שתיכנונו של פלקנהין היה מוטעה, 
הוחלף, והינדנבורג ולחינדורף (ע׳ ערכיהם) מונו תחתיו, 
הראשון למצביא והשני לראש־מטה. בשל העסקת הצרפ¬ 
תים בורדן, נפלה מעמסת הקרב ע״נ סום בעיקר על הברי¬ 
טים, שסבלו אבדות עצומות — עד 60,000 איש ביום אחד. 
בקרב זה הופעלו לראשונה מספר טאנקים לניסיון. בראשית 
אותה שנה הונהג באנגליה גיוס-חובה, כדי לקיים צבא גדול. 
אותה שעה לחמו בחזית גם קאנאדים, אוסטרלים, ניו־זילג־ 
דים והודים. בסוף 1916 הוחלף בצרפת ז׳ופר העייף בניוול 
( 110 ^ 1 ^ 1 ), גיבור ודדן. 

ב 1917 ניסו שוב הגרמנים, כב 1915 , להבים את רוסיה 
המעורערת, ובמערב הסתפקו בהגנה, בהיסוגם כ 30 ק״מ 
ל״קו-הינדנבורג" הבלתי-חדיר, שהבינוהו מראש. באפריל 
פתח ניוול במתקפה גדולה בחבל שאמפאן, אך הגרמנים היו 
מוכנים לקראתה, וזו שקעה עד מהרה בדם. ניוול פוטר, 
ופטן (ע״ע), שבא במקומו, החליט לחכות לבוא גיסות 
האמריקנים לאירופה, בעקבות הצטרפותה של אה״ב ל״ד,ס¬ 
כמה"• אך בינתיים פרצו מרידות מסוכנות בצבא-צרפת, 
שרוח-ו׳,לחימה בו נשברה בשל אבידותיו הכבדות וחסרות- 
התכלית. ביולי—נובמבר ניהלו הבריטים לבדם, כדי להקל 
על הצרפתים, פעולות נרחבות בפלאנדריה, שהגיעו לשיאן 
במאבק על פאסכגדל 0 > 1 ט 3 [>ת:> 11 :) 5 . אבדן כ 00 ( 4004 


659 


מלחסת־העולם הראשונה, חזית המזרח 


660 



טאנקיס בריטיים נבליקור (צרפת) ועליהם מיתקנים לסיוע בטעבר 
״קו־הינרנבורג״, 1918 (ברשות טחיאודהטלחמה האיטפריאלי) 


איש במערכה גרם לדמוראליזציה גם בין הבריטים. ליד 
קאמברי התנהל בנובמבר אחד הקרבות החשובים־ביותר 
במלחמה, משהבקיעו כ 300 טאנקים של הבריטים את כל 
שלושת קווי-הגרמנים, אך הם לא ידעו עדיין לנצל את 
הצלחתם. זה היה קרביההבקעה הראשון בהיסטוריה שהופ¬ 
על בו שיריון. 

בתחילת 1918 ריחפה על פיקוד הגרמנים אימת האמרי¬ 
קנים, שהגיעו לחזית-המערב בראשות פרשינג (ע״ע). כדי 
לקדם את פני הגייסות האמריקנים הרעננים היוצאים נגד 
אנשיו התשושים, ובמאמץ אחרון להשיג הכרעה בחזית- 
המערב, פתח לודנדורף בסידרת הסתערויות, ואלו נמשכו מ- 
21/3 עד 19/7 . הוא שאף לתקוע טריז בין הצרפתים לברי¬ 
טים, להדוף את האחרונים לים ולכבוש את פאריס. למרות 
השגים מרשימים, שהושגו ללא טאנקים אלא בשיטות 
טאקמיות חדשות (הסתננות יחידות־מתץ לעומק מרחב- 
האויב, טיפול דרגי-ההסתערות השני והשלישי במעוזים 
שאוגפו), נכשלו התקפות הגרמנים. 

באפריל 1918 , בעיצומה של הסתערות הגרמנים, מונה 
פוש (ע״ע) למפקד עליון של כל צבאות־"ההסכמה" במערב. 
ביולי 1918 פתח במתקפת-נגד כללית, והגרמנים נדחקו 
אחורנית בשיטתיות לאורך כל החזית. מנהר מז, ליד ורדו, 
ועד לפלאנדריה. בקרב־אמין (צ״ 16 נזו^) פרצו 450 טאנקים 
ויותר של הבריטים דרך מערך הגרמנים. לודנדורף, שהשגי 
כל מתקפותיו אבדו, דרש ב 29/9 שממשלתו תבקש שביתת- 
נשק. ב 27/10 התפטר לודנדורף, בעקבות הלחץ הבלתי- 
פוסק של גיסות-״ההסכמה", אי-השקט בגרמניה הרעבה, 
והתמוטטותן של "מעצמות־המרכז" האחרות. מרד מלחי-הצי 
ותופעות דומות בצבא שבעורף (אך לא בחזית) גרמו לקיסר 
להתפטר ולברוח להולנד, והמשטר החדש שקם בגרמניה 
(ע״ע, עמ ׳ 463/4 ) נאלץ לחתום על שביתת־נשק בקומפיין 
(סת^וקתוסס). ב 11/11/18 בשעה 11 בבוקר נדמו התו¬ 
תחים. 

חזית־המזרח. ב 1914 היתד. מטרתם של הגרמנים 
במזרח הגנתית? מטרת הרוסים היתה תוקפנית, וזאת גם 
בשל הצורך להקל את הלחץ מעל הצרפתים במערב. גם 
אוסטריה־הונגריה שאפה לנצחונות, כדי להחליש את הש¬ 
פעתה של רוסיה על המיעוטים הסלאוויים שבשלטון וינה. 
הרוסים פלשו לפרוסיה המזרחית, אך נהדפו בעקבות קרב 
טננברג (ע״ע) הקטלני, שפירסם את שמם של הינדנבורג 


ולח־נדורף. כעבור ימים־מספר שוב הובסו הרוסים בידי 
מקנזן (ע״ע) באיזור האגמים המאזוריים וחולשות צבאם 
נגלו. נצחונותיהם של הרוסים בגאליציה, שהביאום להדי 
הקארפאסים ואילצו את הגרמנים לפתוח בהתקפות-הסחה 
בדרום־מערב פולניה, לא איזנו את הפגיעה שהוסבה ליוק- 
רתם. בנובמבר מונה הינדנבורג למפקד כללי של הגרמנים 
והאוסטרים בחזיודהמזרח. ב 6/12/14 כבשו הגרמנים את 

לודד. 

ב 1915 ריכזו הגרמנים והאוסטרים את מאמציהם במזרח. 
מבצר פשמישל (ע״ע) נפל אמנם בידי הרוסים אחרי מצור 
של 194 יום, אך בצפון נוצחו הרוסים בקרב השני שליד 
האגמים המאזוריים. במתקפה כללית, שנפתחה בהבקעה 
חזית־הרוסים בג 1 דליצה-סארנוב, ונמשכה ללא הפסק ממאי 
עד ספטמבר׳ כבשו גיסות-״המרכז" את כל פולניה וגאליציה 
וחלק מליטא ומבילורוסיה. אירגונם של הרוסים, אימונם, 
אספקתם, תעבורתם ועבודת־המטה שלהם היו לקויים. כנגדם 
הוכיחו הגרמנים, שבעבודת־מטה יעילה ובתיאום בין עוצ¬ 
בות גדולות ניתן לנהל במזרח — שלא כבחזית־המערב 
הדחוסה — מלחמת־תימרון גם בתנאי הלחימה המודרנית. 
יחידותיהם התפרסו להתקפה בלילות, והרבו להפתיע ולהם- 
גיז בתותחים הפגזות קצרות וכבדות. הרמטכ״ל הרוסי ניקו- 
לאי ביקולאיוויץ׳ הודח בספטמבר, ובמקומו בא הצאר, והמ¬ 
פקד העליון בפועל היד. הגנבל מ. אלכסיב (ע״ע). 

ב 1916 נערכה התקפה גדולה של ברוסילוב (ע״ע) בחזית 
דרום־מערב. ההתקפה נועדה גם להקל את הלחץ מעל הצרפ¬ 
תים בורדו ומעל האיטלקים ע״נ איזונצו (ר׳ להלן). היא 
נמשכה מיוני עד ספטמבר, והיחד. המאמץ הגדול האחרון, 



החזית הגרמנית־אוסטרית־תורכית 
בפרוץ !והפכת נובמבר 1917 
* ׳ * * גבולות שטח הגיבוש הזר ברוסיה 1 
<י במרס * 191 י 


לי 

וך 0 500 250 0 


0 שטח כיבוש גרמני 
11111 שטח כיבוש תורכי 
£3 שטח כיבוש בריטי 


0 ?חסת־העו?ם הראשונה: הזירה הסורחיח, 1917 — 1918 






661 


מלחמת־העולם הראשונה, חזית איפוליה; חזיתות תורכיה 


662 


ואולי היעיל־ביותר, של הרוסים במלחמה, אך ההתקפה 
דעכה, בהעדר כוח לקיים את תנופתה, ומקובלת ההנחה 
שהאבדות בה תרמו לפרוז המהפכה ברוסיה. צבא־אוססדיה 
לא התאושש עוד מהמכות שספג, ואת הרוסים בלמו גיסות־ 
גרמניה שהוחשו מודדן—דבר שתרם לכשלון הסתערותם של 
הגרמנים בוורדן ולהדחתו של פלקנהין, יוזם ההסתערות. הצ¬ 
לחות מתקפת־ברוסילוב בראשיתה הניעו את רומניה להצטרף 
למלחמה לצד "ההסכמה", אך בהמשכה נהרס צבא בתסילוב 
מבפנים, בתחילת 1917 , ע״י ״פקודה 1 ״ של הסוביט בקטרוג־ 
ראד, שעירער את סמכות הקצונה (ע״ע [ה] מהפכה הרוסית, 
עט׳ 365 ). בקיץ 1917 פתח ברוסילוב במתקפה נוספת, אך 
כוחותיו התפוררו, והתקפת-נגד של הגרמנים חיסלה למעשה 
את הצבא הרוסי המאורגן. דרישות המיעוטים הלאומיים ב¬ 
ארצות הבאלסיות ובאוקראינה מוטטו את העורף. הגרמנים 
תקפו דרך לאמוויה ואסטוניה וכבשו את ריגה, וממשלת-קרנ- 
סקי נמלטה מפטרוגראד החשופה למוסקווה. הדבר גרם למה- 
פכת-אוקטובר (ר׳ שם, עט׳ עמ׳ 367 ). הבולשוויקים חתמו 
על שביתת-נשק ( 15/12/17 ) ובמארס 1918 — על שלום 
ברסט־ליטובסק (ע״ע). את הצלחות הגרמנים בסתיו של 
1917 הביאה "טאקטיקה איטית" (ע״ש הגנרל אוסקר פוך 
איטייה [- 13111361 ]), שהתבססה על הסתערות כוחות־מחץ 
רגליים, שלצורך הפתעה רוכזו בגזרות־ההתקפה רק ברגע 
האחרון. לזינוק קדמו מכות אש ארטילרית עזות אך קצרות, 
והוגחתו פגזי גאז ועשן על מתחמים מבוצרים. אח״כ הסתננו 
קבוצות־מחץ לעומק הטאקטי של הארב, איגפו את מעוזיו 
ודרגי-ההסתערות השני והשלישי חיסלום. שיטה זו הצליחה 
אח״כ גם בקאפורטו (ר׳ להלן), ובמארס 1918 — בחזית- 
המערב (ר׳ לעיל). 

ח ז י ת ־ א י ט ל י ה. לצבא-איטליה, בפיקודו של לואיג׳י 
קאדורנה, לא היו ארטילריה, תחמושת ואמצעי־תחבורה 
במידה הדרושה ואף לא מניעים אמיתיים להשתתף בטבח 
הכללי. בהעדר סיכויים להבקיע דרך האלפים צפונה, שאפו 
האיטלקים להתקדם לטריסט והלאה, ולהשתלט על החוף 
המזרחי של הים האדריאטי. מיוני 1915 ועד ספטמבר 1917 
ניהלו 11 קרבות על נהר איזונצו(ע״ע), בצפון־מזרח איטליה, 
והשגם היחיד, במחיר כבד, היה כיבוש גוריציה (ע״ע) 
(אוגוסט 1916 ). ב 24/10/17 פרצו כוחות אוסטרים וגרמנים, 
מועטים במספרם מיריביהם, דרך קווי-האיטלקים בקפורטו, 
מוטטו את מערך האיטלקים, ואלה בסוגו, באבידות כבדות- 
מאוד, כ 100 — 140 ק״מ לנהר פיאווה( 6 ^ 1 ?). בעקבות שואת- 
קאפודטו הקימו מעצמות-״ההסכמה" מועצת־מלחמה עליונה, 
לתיאום ביניהן ולייעול המאמץ, ו 11 דיוויזיות צרפתיות 
ובריטיות עזרו לייצב את המערך באיטליה. א. דיאץ נתמנה 
למפקד עליון. ב 24/10/18 פתחו האיטלקים ובעלות־הברית 
בהתקפה גדולה על האוסטרים, ואלה התמוטטו ככל שאר 
כוחות "המרכז". זה היה "נצחין ויטודיו ונטו". עיקר חשי¬ 
בותה של איטליה במלחמה היתה בריתוק כוחות אוסטרים 
וגרמנים, ובסיוע לשיט חפשי יחסית בים־התיכון. 

חזית־הבאלקאן. זירת-הבאלקאןהיתה חשובה למ¬ 
עצמות "המרכז", משום ששם עברו דרכי־התחבורה לתורכיה. 
בראשית המלחמה הדפו האוסטרים את הסרבים, אך עד סוף 
1914 שיחררו אלה, בפקודו של ראדומיר פוטניק׳ את כל 
שטחיהם. נוכח כשלון הבריטים בךרדבלים (ע״ע, עמ ׳ 90 ), 
הצטרפה, בספטמבר 1915 , בולגאריה ל״מעצמות-המרכז", 


וגורלה של קרביה נחרץ. באוקסובר-נובמבר נכבשה סרביה 
בהתקפת הגרמנים מצפון והבולגארים מהמזרח. שרידי כו¬ 
חות הסרבים ברחו לקורפו, צוידו שם מחדש ונשלחו לראש־ 
הגשר שהקימו הצרפתים והבריטים בסאלוניקי שביוון, שע¬ 
דיין היתד. ניטראלית. נחיתת כוחות־״ההסכמה" בסאלוניקי 
(אוקטובר 1915 ) איחדה מלהציל את הסרבים, אך סייעה 
למאמץ "ההסכמה" לתמוך בוניזלוס, שרצה להשתתף במל¬ 
חמה ולהדיח את המלך קונסקנטינוס 1 , אוהד גרמניה. ב 1916 
נפלה רומניה בפני הגרמנים וכוחות-״הדיסכמה" שבסאלוניקי 
לא הצליחו לעזור לה. ביולי 1918 פתחו כל כוחות-״ההסכמה" 
בחזית־יוון, בפיקודו של ל. פראנשה ד׳אספרי (; 31101161 ־ 1 ? 
ץ 61-6 נן*£י 1 >) במתקפה. חזית-הבולגארים הובקעה, והם חתמו 
על שביתת־נשק ( 29/9/18 ). 

חזיתות־תורכיה. מגמות התורכים היו הגנתיות 
ביסודן. מעצמות־״ההסכמה" התכוונו לבתר את תורכיה, 
ורצו להקים קשר ישיר עם רוסיה דרך הדארדאנלים. 

(א) חזית־הדארדאנלים (מרם 1915 — ינואר 
1916 ). זלזול בכוחה הצבאי של תורכיה והרצון לסייע לרו¬ 
סיה הנאבקת הביאו׳ במידה רבה בהשפעתו של צ׳רצ׳יל 
(ע״ע), לניסיון לפרח דרך הךרדנלים (ע״ע! וע״ע גליפולי). 
כשלון המבצע, באבדות קשות, גרם להצטרפותה של בול- 
גאריה ל״מדכז", ותרם לניתוקה המוחלט-כמעט של רוסיה 
מבעלות־בדיתה במערב. בין מפקדי התורכים בזירה זו הת¬ 
פרסמו לדמן פון זנז־רם ומצטפא כמאל (ע׳ ערכיהם). 

(ב) מזרח־אנאטוליה וקאווקאז. בסוף 1914 
פתחו התורכים בחזית־רוסיה באחת המתקפות היזומות המ¬ 
עטות שלהם במלחמה, אך ניגפו מידי הדוסים והחורף 
בקרב סאריקאמיש. באביב 1915 יצאו הרוסים לעזרת האר¬ 
מנים, שהתורכים טבחו בהם באיזור ימת־ואן, אך איבדו 
הישגיהם באותה שנה, הדוכס הגדול ניקולאי, שהועבר לח־ 
זית-קאווקאז, תיכנן מתקפה גדולה לראשית 1916 , ופקודו 
המוכשר ניקולאי יודניץ׳ כבש מהתורכים את מבצר-אדזרום 
האדיר ואת עיר־החוף החשובה טראבזון. התקפות־הנגד של 
התורכים נכשלו, והם ספגו עוד מהלומות במזרח-אנאטוליה. 
ב 1916 פעל כוח רוסי גם בצפון־מערב פרם (הניטראלית), 
כדי לסייע לבריטים, שהיו נתונים בצרה במסופוטאמיה 
השכנה, אך לשוא, 

המהפכה ברוסיה במארס 1917 שמה קץ לפעולות בחזית 
תורכיה. אך כשנתברר, בראשית 1918 , שרוסיה שוקעת 
בתוהו־ובוהו, החל מירוץ לתפוס את קאווקאז ואת הנפט 
של באקו. כוח בריטי יצא מבאגדאד׳ בינואר 1918 , חצה 
את פרס, ובאוגוסט הגיע לבאקו, כדי למנוע את נפילת 
מעיינות הנפט במקום בידי הגרמנים, שכבר הגיעו מהים 
השחור לטיפליס. התורכים פתחו בפברואר בהתקדמות, 
החזירו לעצמם את כל כיבושי הרוסים, ולבסוף השתלמו 
על האיזור הנרחב שמדרום לקו באטום (על הים השחור) — 
באקו (על הים הכספי), וגירשו את האנגלים. 

(ג) בחזית מסופוטמיה (עיראק) המרוחקת היתה 
היזמה מראשית המלחמה בידי בריטניה, שהנחיתה כבר 
לפני פרוץ פעולות-האיבה גייסות הודיים באיזור שאס-אל- 
ערב, להגנת שדות־הנפט במערב-פרס. בראשית 1915 החל 
הגנרל צ׳ארלז טאונזנד ( 10^1151161x1 ) להתקדם במעלה- 
החידקל לעבר באגדאד, נשען על תחבורת-נהר ומסתייע 
בספינות־תותחים של הצי. קווי-האספקה שלו נתארכו, ובנו- 



663 


מלחמת־העולם הראשונה, חזית מצרים וא״י 


664 



סלחסודהעולם הרא׳עונה: זירות היט־התיכח ותזרביה 


במבר נעצר בקרב־קטסיפון (בשערי באגדאד). הוא נסוג 
לכות ושם כיתרוהו התורכים ע״פ תכנון של פון דר גולץ 
(ע״ע גולץ). שלושה נסיונות לחילוצו של טאונזנד נכשלו, 
והוא נכנע עם כל צבאו( 29/4/1916 ). כבר בסוף 1915 איבטהו 
הבריטים במסופוטמיה את אגפם המדברי המערבי בהסכם 
עם אבן סעוד (ע״ע). הגנרל סר סקנלי מוד ( 1£1€ ו 43 ז) חידש 
את ההתקפה על באגדאד בכוחות הודיים ניכרים, כבש את 
העיר ( 11/3/17 ), ואח״כ את רמאדי. לאחר מותו במגפה, 
נשתררה הפוגה, והתורכים לא יכלו לנצלה מחמת חולשה. 
בסוף אוקטובר 1918 החלה התקפת הבריטים לעבר שדות־ 
הנפט במוצול (ע״ע). שביתת־הנשק ב 30/10 מנעה את 
כיבושם, אך הבארות נתפשו בידי הבריטים באמצע נובמ¬ 
בר, כדי למנוע נפילתן בידי הצרפתים, שיכלו להגיע 
מכיוון סוריה. 

(ד) חזית מצרים ו א ״ י. בפרוץ מלה״ע 1 היתה 
מגמת הכוחות הבריטיים במצרים הגנתית בעיקרה: אבטחת 
תעלת־סואץ. גם כוונות התורכים היו הגנתיות ביסודן, אע״פ 
שהמפקד בסוריה, ג׳מאל (ע״ע) פאשא, השתעשע בתקווה 
לתקוף את מצרים ולהמרידה. עוזרו והמפקד־למעשה היה 
קרס פון קרסנשטיין. בסוף ינואר 1915 יצאו התורכים, בש¬ 
לושה ראשים, דרך סיני, לתקוף את התעלה, והמאמץ העי¬ 
קרי נערך בציר איסמעיליה. הכוח העיקרי נתגלה, והתקפתו, 
בין!מת-תמסח לאגם המר הגדול, נכשלה ( 2/2/1915 ), כדי 
להגן על תנועת-האניות, הועתק קו־ההגגה הבריטי מהתעלה 
לתוך סיני. פ 1 ן קךסנשטיין המשיך בפשיטותיו עד אוגוסט 
1916 , ולבסוף נאלץ לנטוש את סיני אחרי קרב־רומאני. 
הבריטים, שכוחותיהם גדלו משהוחזר צבא-המשלוח מגאלי- 
פולי, עמדו ב 1915/17 בפני התקפות המנוסים (ע״ע) 


בגבול לוב ודיכאו מרד בסודאן. הסנוסים פעלו בהש¬ 
ראת התורכים, שרצו בחזית שניה במצרים המערבית. 
המרד בגבול לוב דעך לאחר שנשבה מנהיגו, ג׳עפר אל 
עסכארי. 

במרס 1916 נתמנה סר ארצ׳יבאלד מרי (ץ 3 ז-ו 111 \) למ¬ 
פקד עליון במצרים. הוא החליט לקדם את כוחותיו לאורך 
החוף בצפון־סיני ולסכל עוד התקפות של התורכים. הוחל 
בבניית מס״ב ברוחב סטאנדארטי לעבר רומאני ואל־עריש. 
המסילה הונחה במהירות רבה, וכושר־הובלתה עלה בהרבה 
על מסה״ב הצרה שסיפקה את צורכי החזית התורכית. 
הונח גם צינור־מים מהנילוס לחזית, ומארי יכול היה להזיז 
כוחות (בריטים, אוסטרלים, נירזילנדים, הודים, ויחידות- 
שירותים מצריות) לעבר א״י. 

ב 5/6/16 מרד שריף־מכה, חוסין (ע״ע האשם, בית־), 
בתורכים, והשתלט במהרה על מרכזיהם בחג׳אז, פרט למ¬ 
דינה. כוחותיו, שלא היו ביסודם אלא אספסוף בדווי, הופעלו 
בהצלחה בידי ת. א. לולנס (ע״ע), שהשכיל להשתמש בהם 
בפעולות־גריליה. בהשפעת זהב הבריטים פשט המרד צפונה 
לעבה״י ולכיוון סוריה. לוחמה זעירה ריתקה את התורכים 
לבסיסם בעיר מדינה ולמסה״ב החג׳אזית. באמצע 1917 
כבשו כוחות השריף את עקבה, ומהלכי הערבים תואמו 
עם הגועות הבריטים שעלו על א״י. בפיקוד ג׳עפר אל 
עסכארי, שעבר לשירותו של חוסין, הוקם גם כוח ערבי 
סדיר, מורכב משבויים מצבא-תורכיה. לקראת סוף המלחמה 
מוקם מרכז הערבים בקצר־אל־אזרק (ממזרח לעמאן) וצורפו 
אליהם שריוניות של בריטים, מקלענים הודים ותותחנים 
אלג׳ירים. אך הערבים לא לחמו לחימה סדירה, וחילות־ 
מצב תורכיים החזיקו בעיר מדינה ובתימן עד סוף המלחמה. 

ב 21/12/16 נכבשה אל-עריש בידי כוחותיו של מארי, 
שעלו ממצרים, וב 9/1/17 נכבש, בקרב קשה, מוצב מגרוג- 
תיו שבפיתחת־דפיח. בכך החלו הבריטים את כיבוש א״י 
והגיעו לשערי עזה. ב 26/3/17 תקפו הבריטים את העיר 
ופרשיהם כמעט כיתרוה. אך לעת־ערב נצטוו לסגת, והק¬ 
רב נסתיים בכישלון ובאבידות גדולות, לתמהונם הגדול 
של המגינים המיואשים. פקודת-הנסיגה ניתנה בשל אי- 
הבנות בין היחידות של המפקד, גנרל דז׳בל ( 006611 ). הוא 
נצטווה לתקוף שנית, וכך עשה ב 17-19/4/17 . התורכים, בפי¬ 
קודו של פון קו־סנשטיין, היו מוכנים כראוי, וגם התקפה 
זו נכשלה באבידות כבדות. כמה טאנקים, שהובהלו מאי¬ 
רופה, לא שינו את התוצאה. מארי סולק, וב 28/6/17 נתמנה 
במקומו אלנבי (ע״ע), מפקד־פרשים, שהובא מצרפת. 

ב 31/10/17 , פתח אלנבי בקרב־עזה השלישי, ובפיקודו 
82,000 חיילים, 17,000 פרשים ו 475 תותחים, מול כ 40,000 
חיילים, ורק 1,500 פרשים וכ 300 תותחים של התורכים. 
הקרב החל בהסתערות על באר־שבע, וכיבושה הביא לפינוי 
עזה ( 7/11 ) ! הקרב גדם לנסיגה מבוהלת של התורכים 
צפונה, ונסתיים בלכידת יפו( 16/11 ), נחל־שורק — לאטרון 
וירושלים ( 9/12/1917 ). נסיון התורכים בראשותו של פלקג־ 
הין, שהיה זמן קצר מפקד בא״י, לכבוש חזרה את עיר־ 
הקודש, נכשל. 

במרס—אפריל 1918 ניסה אלנבי פעמיים, לשווא, לחצות 
את הירדן ולהבקיע לעמאן ולסאלט. הוא נאלץ להעביר 
כוחות מאומנים רבים לחזית בצרפת, שבה נערכה מתקפתו 
האחרונה של לודנדורף. יחידות המתנדבים היהודים (ע״ע 



665 


מלחמת־העדלם הראשונה, חזית א״י; המלחמה באוויר 


666 


גדודים עבריים) השתלבו בצבא-אלנבי בא״י. קו-החזית 
נתמשך מצפון לירקון דרך הרי־אפרים, עד לבקעת-הירדן. 

בשחר 19/9/18 החלה, בגזרת השרון, המתקפה האחרונה 
של אלנבי, שתואמה עם פעילות נרחבת של הערבים 
בעבה״י, וכללה פעילות אווירית מוגברת (התקפות על 
צומתי־רכבות, כגון מסעודיה [לידשומרון], עפולה ואדךעי). 
לאלנבי היו 57,000 חיילים, כ 12,000 פרשים, ו 540 תותחים, 
ומולו היו ללימאן פון זאנדרם 32,000 איש מחיה״ר התורכי, 
כ 2,000 פרשים וב 400 תותחים, וכן כ 4x100 חיילים גרמנים. 
למתקפה קדמו פעולות הסחה והטעיה רבות, וכתוצאתן 
ריכזו התורכים בגזרת-ההסתערות בשרון כ 8,000 חיילים 
ו 130 תותחים בלבד! כנגדם הפעיל אלנבי 35,000 איש 
חי״ר, כ 9,000 פרשים, ו 383 תותחים. 

בערב 19/9 נשברה לגמרי חזית־התורכים בשרון, 
וצבא־אלנבי פתח במירדף, מן הארוכים והמוצלחים בהיס¬ 
טוריה. פרשיו פרצו דדך מעבר־מגידו, כבשו את עפולה, 
ג׳נין, נצרת (מושב משהו של פון זאנדרס), בית־שאן 
וחיפה! גיסות־התורכים בהר־אפרים, בפיקודו של כמאל 
פחה, אוגפו והופצצו ללא־רחם בואדי־פארעה, בדרך שכם— 
גשר-למייה. צמח נכבשה לאחר קרב־דמים, וכן טבריה 
וגשר בנות-יעקב. בעבה״י נסוגו התורכים בבהלה צפונה, 
ועמאן הנטושה נכבשה בידי כוחות שהעפילו מיריחו. ב 28/9 
נכבש הצומת החיוני באדרעי, וב 1/10 נפלה דמשק בפני 
כוחות שהגיעו מקוניטרה ומהדרום. המירדף אחרי התורכים, 
שכל מסגח׳תיהם הצבאיות התפרקו, נמשך ללא־הפוגה. 
ב 16.10 נכבשה חמץ, וב 26.10 חלב, וכן נכבשו כל ערי- 
התוף, ובהן בירות וטריפולי. 75,000 תורכים נשבו; מספר 
ההרוגים לא נודע! לאנגלים היו כ 5,600 אבידות, לאחר 
כיבוש סוריה נחתו בה הצרפתים, כדי לזכות בשטחים שכ¬ 
בשו הבריטים. ב 30/10/18 חתמה תורכיה על שביתת־ 
נשק, והאימפריה העותמאנית באה לקצה. תיכנון יעיל, ריכוז 
כוחות עדיפים במקום הנכון וביצוע תכליתי היו גם בזירות 
אחרות במלחמה! אך המסע בן 6 שבועות בא״י נבדל 
מאחרים בנצלו את ההצלחה עד תום, ללא התחשבות במרחק 
ובזמן. 

המלחמה במושבות. יאפאן הצטרפה למלה״ע כדי 
לזכות בשטחים של גרמניה! ואמנם כבשה, כמעט בלא 
אבידות, את צ׳ינגטאו (ע״ע) את איי מריאנה, איי־ 
מארשאל, פאלאו והקארולינים. אוסטרליה כבשה את איי־ 
ביסמארק וצפון־מזרח גינאה החדשה, וניו־זילנד — את 
סאמואה המערבית. 

באפריקה נכנעה טוגו מייד, אך קמרון נכבשה רק לאחר 
התקפה מתואמת של הבריטים והצרפתים. בדרום־מערב 
אפריקה ניהלו הגרמנים מאבק עקשני עם הדרום־אפריקנים 
בראשות בותה (ע״ע), ורק בקיץ 1915 נכנעו. הגדיל לעשות 
לטו־פורבק (ע״ע) במזרח־אפריקה, ועם כ 300 גרמנים 
וכ 5,000 ילידים ניהל מאבק עיקש עם הגנרל סמטס (ע״ע) 
והמפקדים שבאו אחריו, שהעמידו נגדו כ 120,000 איש ומהם 
נהרגו ונפצעו כ 20,000 איש. משנדחק מהמושבה הגרמנית, 
המשיך במסעיו בשטח של פורטוגאל, ורק ב 23.11.18 , שבו¬ 
עיים אחרי שביתת-הנשק, נכנע ברודזיה הצפונית (זאמביה 
של היש). 

המלחמה באוויר. בתחילת המלחמה עמדו לרשות 
המעצמות הלוחמות 3 סוגי כלי־טים: (א) באלונים (ע״ע 



פר׳עים אוסטרליים חוצים את הירדן על נ׳סר־סירות בקרבת אל ט נרם ה 
(ליד יריחו), 1918 


כדורים פורחים), ללא מנועים! (ב) צפלינים (ע״ע צפלין), 
מונעים במנועי־בנזין! (ג) מטוסים. הבאלונים המעוגנים 
שימשו לתצפית ולטיווח, או נגררו באניות ששמרו על 
שיירות. כ 80 הצפלינים, שבנו הגרמנים, נשאו פצצות במספר 
ניכר ותקפו בעיקר את אנגליה (עד 1916 ), ואימתם על 
האוכלוסיה היתד, רבה, אך בגלל רגישותם לסערות ופגי¬ 
עותם למטוסים ולתותחים, חדלו להפעילם ביבשה, והם 
הופעלו אח״כ בים בלבד, בשירותם של שני הצדדים. 

הנשק החשוב-ביותר, שפותח במלחמה זו, היה, בצד 
הטאנק, המטוס. ב 1914 לא היו המטוסים אמינים, והצבאות 
לא ידעו להעריך את השימוש בהם. תחילה שימשו מטו¬ 
סים לסיור ולתצפית; אח״ב צוידו במקלעים בדי שיעזרו 
בהדיפת האויב. מאז נודעו ״התכתשויות כלבים״ ( 008 
5 :>ת 18 ?) אוויריות בין מטוסי שני הצדדים. מסביב למפקדים 
מצליחים התפתחו "קרקסים"! אבירי־האוויר הבודדים היו 
לחלק מטייסות מאורגנות, והחלה טיסה במבנים. העליונות 
האווירית עברה מצד לצד, משייצר כל אחד מהם מטוסים 
טובים־יותר. בצד מטוסי־סיור ומטוסי־קרב, הופיעו מטוסי- 
תקיפה ומפציצים, ומספר מנועיהם וכן משקל מטענם הנפיץ 
גדלו בהדרגה. רבו מטוסי־ים שחומשו בטו׳רפדות, ולקראת 
סוף המלחמה נבנתה בבריטניה נושאת-המטוסים הראשונה. 
בסוף המלחמה נאמד מספר מטוסי הגרמנים ב 3,300 ! 
ל״הסכמה״ היו לפחות 8,000 . — התקפות-אוויר כבדות 
נערכו על ריכוזי-תעשיה וצמתים בעורף! במיוחד סבלה 
לונדון. עיקר הפעילות היתה בחזיתות ובעורפיהן. 

המלחמה בים. המאבק בים התנהל בעיקר בין צי- 
בריטניה לצי־גרמניה! הציים האחרים היו בעלי חשיבות 
פחותה. 

צי-בריטניה הטיל הסגר על מעצמות־המרכז ואיבטח 
הובלת גייסות ואספקת חומרי-גלם ומזון לבריטניה. תפקיד 




667 


מלחמת־העולם הראשונה, המלחמה גייס; ממרות המלחמה 


668 


אחרון זה חתפתח ב 1917 למאבק לחיים ולמוות עם צוללות- 
גרמניה שהטילו הסגר-נגד על בריטניה (ע״ע הסגר ימי). 
עדיפותם של הבריטים היחד. גדולה, אן רבות מאניותיהם 
היו ישנות. מגמותיהם של הגרמנים היו הגנתיות: שמירת 
חופים׳ שליטה בים הבאלטי והטרדת התחבורה של ,ההם־ 
במה". גם לוחמת הצוללות הגרמנית היתה הגנתית בתחילה, 
והפכה לתוקפנית רק משנתגלה סיכוי להשיג באמצעותה 
הכרעה במלחמה כולה. 

מראשית המלחמה חיסלו הבריטים בשיטתיות כוחות־צי 
של הגרמנים ביסים: שייטת האדמירל שפי (*>ק 5 ), טובעה 
בקרב־פוקלנד ( 8.12.14 )< סיירת ששרדה בקרב זה טובעה 
במים ניטראליים < אחרת טובעה במהבואה, בנהר רופיג׳י ש- 
במזרח-אפריקה׳ והסיירת "אמה" חוסלה באוקיאנוס ההודי< 
אחרת טבעה בהתפוצצות מיסתוריח במימי דרום־אמריקה. 
סיירת־המערכה "גבן" והסיירת "ברסלאו" נמלטו לדאר־ 
דאנלים, ומכירתן לתורכיה השפיעה על החלטתה להצטרף 
למלחמה. הגרמנים הסוו סיירות־עזר משלהם כאניות של 
"ההסכמה", והצליחו לגרום נזקים. בים הצפוני התנהלו, 
בעיקר בראשית המלחמה, כמה התכתשויות של כוחות־צי 
קלים. הגרמנים תקפו כמה ערים בחוף הסזרהי של אנגליה 
בשיטת סגע־וברח (נובמבר־דצמבר 1914 ). ב 22.9.14 טיבעה 
הצוללת 09 שלוש סיירות כבדות של הבריטים, ו 1,400 
איש טבעו. ב 24.1.15 התנהל קרב ראשון בין כוחות כבדים, 
קרב ״דוגר בנק״ 82010 ־ 00880 ), ובו איבדו הגרמנים 
סיירת כבדה ונסוגו. הניסיון להבקיע דרך הדארדאנלים, 
שנעשה בראשית 1915 , הסב לבריטים ולצרפתים אבידות 
ניכרות. ב 1.6.16 — 31.5 ניטש קרב יוטלנד (ע״ע) בין עיקר 
כוהות הבריטים בפיקודו של ג׳ליקו(ע״ע) לכוחות הגרמנים 
בפיקודו של סין שר. הקרב נסתיים בתיקו■ אד מאז הס¬ 
תגרו כוחות-הגרמנים בד״כ בנמליהם, וגם הבריטים לא 
נקטו יזמות. יחידות קלות משני הצדדים המשיכו לפעול 
בליווי שיירות (הגרמנים — בים הבאלטי), בסיוע לכוחות- 
היבשה, בשמירת הופים ובמיקוש. שדות־המוקשים העיק¬ 
ריים היו בים הבאלטי, במפרץ הגרמני של הים הצפוני, 
במצר דיבר (שנחסם כולו), בחופי־פלאנדריה ולאורך חוף 
מזרח־אנגליה. כ 70,000 מוקשים נזרעו לקראת סוף המל¬ 
חמה ברצועה רצופה מסקוטלנד לנורווגיה, כדי למנוע את 
מעבר הגרמנים. צוללות הבריטים פעלו במימי תורכיה, 
אוסטריה והים הבאלטי. 

משהלכו ונגוזו הסיכויים להכרעה ביבשה, ומשהחל 
ההסגר הימי נותן אותותיו, החליטה גרמניה (ב 4.2.15 ) 
להפעיל את צוללותיד" שטירפדו עד אז אניות־מלחמה, גם 
נגד אניות-סוחר במבואות בריטניה. עד סוף 1915 טורפדו 
כ 260 אניות-סוחר בתפוסה של כמיליון טון. לוחמה זו 
וטירפוד אניית־הנוסעים הבריטית הגדולה "לוזיטאניה" 
(שבה טבעו כ 1,100 נוסעים, מהם 102 אמריקנים), עוררו 
רוגז באה״ב, וגרמניה ריסנה לזמן־מה את התקפות הצוללות. 
כדי להגן על אניות־הסוחר שלה, חימשה אותן בריטניה 
בתותחים, והפעילה אלפי אניות-משמר. בראשית 1917 
הגיע הפיקוד העליון הגרמני למסקנה, שמלחמת־צוללות 
בלתי־מוגבלת תרעיב את אוכלוסיית בריטניה ותעשייתה 
ותאלץ את מעצמות "ההסכמה" לבקש שלום, לפני שאה״ב 
תוכל לחוש לעזרתן. ב 1.2.17 הוכרז על מלחמת־צוללות 
בלתי־מוגבלת׳ והדבר גרם להצטרפות אה״ב למלחמה 


( 64.17 ). אבירות "ההסכמה" בים הגיעו כמעט לממדי 
שואה, ורק הנהגת שיטת־״השיירות" שיפרה בהדרגה את 
המצב. ב 1917 אבדו אניות־סוחר בתפוסה של כ 7.4 מיליוני 
טון. ב 1918 התגברו על סכנת הצוללות הודות לתגבורות 
האמריקנים ולבניית מאות אניות-סוחר "סטאנדארטיות" 
באה״ב. מ 343 צוללות גרמניות אבדו 178 . השליטה בנתיבי- 
השיט חזרה לידי "ההסכמה", ושיירות עצומות ומוגנות 
המשיכו להעביר ממשאביה של אה״ב באדם ובציוד לאי¬ 
רופה כמעט ללא אבידות, וגרמו לתבוסת מעצמות־ 
"המרכז" המורעבות. הזירה הימית היתד, המכרעת במלחמה, 
משום שאבדן השליטה בים היה ממוטט את בריטניה ואת 
כל המערך נגד גרמניה. 

המדיניות במלחמה. הפעילות המדינית של ה¬ 
לוחמים במהלך המלחמה התרכזה במאמצים לרכוש עוד 
בעלי*ברית< בעיצוב מטרות המלחמה! בבסיונות להגיע 
לשלום נ 1 ח ככל האפשר, ולהבטיח את היציבות מבית. 

עיצוב מטרות־המלחמה. בתחילת המלחמה 
ידעה אוסטריה-הונגריה לבדה את מטרתה במלחמה: חיסול 
איומה של סרביה על קיום הממלכה רבת־הלאומים. בכל 
ארץ קבעו מדינאים ומצביאים מטרות אחרות, והן הוצגו 
כהגנה עצמית. מטרת־מלחמה לטווח קצר היתה דווקא 
במדיניות-הסנים: ריסון "כוחות התנועה" (ר׳ לעיל, עמ׳ 
654 ), ע״י רתימתם למאמץ־המלחמה. במעצמות שביבשת- 
אירופה הושג שלוס-בית בין הימין לשמאל, ובאנגליה 
סילקה המלחמה לשעה את המתיחות בענין אירלנד (ע״ע, 
עם׳ 228 ). המטרה הכללית שהועמדה בכל אתר היתה 
ניצחון צבאי מוחץ ומהיד. אך משחלפה שגת 1914 והמל¬ 
חמה נתארכה, נאלצו המדינאים להציב יעדים שיצדיקו 
את מאמץ־המלחמה העצום. מכאן־ואילך בלט הפער בין 
המטרות שנקבעו בדיפלומאטיה למטרות שהוצהרו בפומבי. 
אפיינית למד״לך־המלחמה התחשבות גדלה והולכת בדעת- 
הקהל בקביעת מטרות־המלחמה. 

עד 1917 היו מטרות המלחמה של שני הצדדים 
קיצוניות במידה שווה. 

מעצמות-״המרכז": בתחילת המלחמה ביקשה 
אוסטריה-הונגריה לחסל את כוחה של סרביה בבאלקאן, 
אך — לפי דרישת הונגריה — בלי לספחה לממלכה ה־ 
האבסבורגית. כעבור שנתיים היחה אוסטריה-הונגריה נכונה, 
עקב תכניותיה של גרמניה, לוותר על שטחיה בפולניה, 
ודרשה להתרחב על חשבון סרביה, מונטנגרו ורומניה. על 
מטרותיה של גרמניה מלמד תזכיר הקאנצלר בתסן־הולווג 
מ 9.9.14 : מובעת בו השאיפה למנוע הישנותה של סכנת־ 
התקפה על גרמניה מצד מדינות-״ההסכמה". גרמניה רצתה 
בשלום, שיבטיח את קיומה כמעצמה. ערובה לכך ראתה 
גרמניה בסיפוח שטחים במערב (לייז׳ שבבלגיה, וכן לוב־ 
סמבורג ושטחי־גבול מצרפת) ובמזרח (איזורי-גבול בפו¬ 
לניה, קורלנד וליטא), והקמת מדינות שכנות תלויות 
בגרמניה (פולניה ואוקראינה) והפיכת בלגיה לתלויה בה. 
סביב גרמניה ואוסטריה־הונגריד, צריך היה לקום "מרכז- 
אירופה" שיהווה יחידה כלכלית לפחות• הגרמנים ביקשו 
לעודד מהפכה לאומית וחברתית ברוסיה, כדי לפגוע בה, 
ומהפכה מוסלמית ממארוקו ועד הודו, כדי לפגוע בבריטניה 
ובצרפת. גרמניה רצתה בשלום נפרד במזרח, כדי שלא 
תצטרך ללחום בשתי חזיתות, אך הכרזת גרמניה ואוסטריה 



669 


מלחמת־העולם הראשונה, מטרות חמלחמח; מאמצי חשלום 


670 


על הקמח ממלכה פולנית עצמאית ( 5.11.16 )׳ למעשה תלויה 
בהן, שמה קץ לסיכוי לשלום נפרד עם רוסיה הצארית. 

מטרתן של מדינות "ההסכמה" היתד, השגת שלום 
שיבטיחן מפני התקפה בעתיד מצד מעצמות־המרכז. לשם־ 
כך רצו הפריטים להשמיד את צי*גרמגיד, וליטול את מד 
שבותיה: הצרפתים— להחזיר את אלזאם ולורן, והרוסים — 
לחסל את קיסרות ההאבסבורגים ואת המיליטאריזם בגר¬ 
מניה. ב 5.9.14 הסכימו ביניהן 3 המעצמות שלא לכרות 
שלש נפרד ולבוא לידי הסכמה־מראש על תנאי־שלום 
(״הסכם לונדון״). במרס ואפריל 1915 הסכימו בריטניה 
וצרפת בחשאי לדרישתה של רוסיה לספה את קושטא 
ומצרי הבוספורוס והדארדאנלים. תמורת זאת הוסכם, שברי¬ 
טניה תקבל את האיזור המרכזי, הניטראלי, של פרם, ותוכל 
לספח את מצרים. אז הצטרפה גם איטליה ל״הסכם־לונדון". 
יאפאן הצטרפה להסכם זה ב 19.10.15 וב 3.7.16 חתמה על 
הסכם עם רוסיה בדבר הכרה בתחומי השפעתה בסין. תמו¬ 
רת הכרה בתחומי-ההשפעה של רוסיה במונגוליה. ב 16.5.16 
נחתם הסכם סיקס־סיקו לחלוקת שסחי־תורכיה באסיה בין 
צרפת לבריטניה: סוריה הגדולה (כל׳ עם לבנון), קיליקיה 
ומוצול הובטחו לצרפת, ומסופוטאמיה, עבה״י וצפון־א״י — 
לבריטניה; בעקבות הסכם זה הובטחו לרוסים ארמניה 
וכורדיסטאן. הסכם בין צרפת לרוסיה, ב 14.2.17 , קבע 
שצרפת תקבל את אלזאס, לורן והסאר, ותבטיח עצמה ע״י 
הקמת מדינת־חיץ ניטראלית בגדה השמאלית של הרינוס 
(בגרמניה). לרוסים ניתנה יד חפשית בקביעת גבולם 
במערב. 

מאמצי-ה שלו ם. במקביל לפעילות הדיפלומאטית 
להשגת הסכמים אלה, התנהלה פעילות במטרה לשים קץ 
למלחמה. הסוציאליסטים, בועידות צימרוואלד וקינתאל 
(ע״ע אינטרנציונל, עם׳ 945 : בולשויזס, עם׳ 841/2 ) 
דרשו שהשמאל במדינות הלוחמות יפסיק את שיתוף־ 
הפעולה עם השלטון, ושיושג שלום ללא סיפוחים. גם נשיא 
אה״ב, ו. דלסון (ע״ע), עשה מראשית-המלחמה מאמצים 
ליישב את הסיכסוך ע״י תיווך של עתרו, קולונל האוז. 
קולונל האוז פעל עד 1916 , ביקר בברלין, לונדון ופאריס, 
ופעילותו הוכיחה, שאין צד מהצדדים מוכן לוותר על מטרו¬ 
תיו והשגיו במידה שתספק את הצד שכנגד, אותה מסקנה 
ניתן להסיק מהדיון על שלש נפרד בין רוסיה לגרמניה. 
בסוף 1916 שוב נעשו מאמצים משמעותיש לסיום המלחמה. 
ב 12.12.16 העביר פתמן־הולווג, דרך אה״ב, הצעה לסיום 
המלחמה, הצעת בתמן־הולווג נבעה מחששו שלא יושג 
ניצחון, וע״כ ייאלץ להסכים למלחמת־צוללות בלתי-מוגבלת, 
שתגרש להצטרפות אה״ב למלחמה בגרמניה. הצעת-השלש, 
שנוסחה מתוך עמדת-כוח (אחרי כיבוש רומניה וכשלון 
מתקפות-״ההסבמזד במערב), נדחתה אע״ם שלא פירטה 
את תנאי-השלש. ב 30.12.16 השיבו מדינות־״ההסכמה" 
תשובה רשמית ודרשו להחזיר את השטחים שכבשה גרמניה 
ושידוע היה שעליהם אין היא מוכנה לוותר. דלסון ניסה 
שוב לשים קץ למלחמה ופנה לצדדים היריבים בבקשה 
לנסח את מטרות-המלחמה שלהם. הוא השהה את פנייתו 
עד ל 18.12.16 , אחרי "הצעת-השלש" של בתמן־הולווג. 
כעבור שבוע הסכימה גרמניה להשתתף בוועידה, אך עד 
ל 29.1.17 לא פרטה מטרותיה. תשובת "ההסכמה" ניחנה 
ב 10.1.17 , וכללה דרישה להחזיר את אלזאס־לורן לצרפת, 


לפנות א ת פלגיה, סרביה ומונטנגרו, ולתת זכות הגדרה 
עצמית לעמים שבשלטונן של תורכיה ושל קיסרות-ההאבס- 
בורגים. אשר לפולניה, הוצע שתיהנה מאשונומיה בשלטון 
רוסיה. וילסון ביקש מלונדון ומברלין לפתוח בשיחות 
חשאיות, ובסנאט הצהיר ( 22.1.17 ), שהשלש חייב להיות 
"ללא ניצחון". אד דלסון לא יכול היה להשיג את שביקש, 
משום שכבר ב 8.1.17 הוחלט בגרמניה לפתוח במלחמת־ 
צוללות בלתי-מוגבלת. — עוד ניסית להשיג שלום עשה 
האפיפיור, בהציעו, ב 1.8.17 , לצדדש שלש, שיכלול פירוק- 
החימוש, בוררות בין המדינות, חירות בימים ואי־תשלש 
פיצויי־מלחמה: אולם הצעה זו באה לאחר שגם אה״ב 
נספחה ללוחמות. 

הצטרפות אה״ב למלחמה. באה״ב היו אמנם 
מדינאים, כגון ת. ולזו־לט (ע״ע), שהטיפו להצטרפות למע¬ 
צמות "ההסכמה" במלחמתן בגרמניה: נטיות אלו היו 
חזקות דווקא בקרב הרפובליקנים, ודבר זה הוא שגרם 
למפלתם בבחירות ב 1916 ולגצחונו של ו. וילסון, בסיסמת 
המנעות ממלחמה. אולם ב 31.1.17 הודיעה גרמניה על פתיחת 
מלחסת-צוללות בלתי-מוגבלת. בתגובה לכך, ניתקה אה״ב 
את יחסיה עם גרמניה ( 3.2.17 ), ובעקבותיה הלכו רוב מדי¬ 
נות אמריקה הלאטינית וסין. צוללות גרמניה טיבעו אניות 
של אה״ב. ב 1.3.17 פורסם תשנו של "מברק צימרמף, שר- 
החת של גרמניה. לציר ארצו במכסיקו, ובו תכנית לארגן 
התקפה של מכסיקו ויאפאן על אה״ב, במקרה שזו תצא 
למלחמה נגד גרמניה, כל הדברים הללו, יחד עם לחץ 
משקיעים אמריקנים, שהשקיעו הונם בעיקר במדינות- 
״ההסכמה״ — פעלו לבסוף, וב 6.4.17 הכריזה אה״ב מלחמה 
על גרמניה. המלחמה על אוסטריה-הונגריה הוכרזה רק 
ב 7.12.17 . 

1917 . השפעת ההתפתחויות הפנימיות במדי¬ 
נות הלוחמות על מסרותיהמלחמה. שינויים מכריעים בהנ¬ 
הגת המדינות הלוחמות חלו רק מסוף 1916 . באוסטריה- 
הונגריה מת הקיסר פראנץ־יוזף ותחתיו עלה הקיסר קארל 1 . 
הוא מינה את א. צ׳רנין לשר-החוץ, ושניהם שאפו להשיג 
שלש במהירות, לפני שתתפרק הקיסרות. בבריטניה נפלה 
ממשלת אסקרת (ע״ע), וכוגנה ממשלת לויד־ג׳ורג׳ ([ע״ע] 
5.12.16 ): זו הבטיחה הנהגה תקיפה-יותר במלחמה לקראת 
הניצחון. המהפכה שהתחוללה במארס 1917 ברוסיה סילקה את 
הצאר, וקמה ממשלה חדשה, בראשות של הנסיך לבוב 
(ע״ע), ומיליוקוב (ע״ע) היה לשר־החוץ. רוסיה שקלה 
מחדש את מטרותיה: ב 30.3 הבטיחה רוסיה עצמאות לפו¬ 
לניה, וב 9.4 הודיעה שמטרתה אינה כיבוש אלא הבטחת 
שלום־קבע על בסים ההגדרה העצמית של הלאומש. היא בי¬ 
קשה גם מבעלות בריתה להבהיר את םטרות-ד,מלחמה שלהן, 
שן נאלצו, בתשובותיהן הרשמיות, לפרטן ברוח חדשה זו 
של וילסון ושל המהפכה הרוסית. עוד מניע לשינוי בהג¬ 
דרת מטרות-המלחמה היה התעוררות "כוחות־התנועה", 
במדינות "ההסכמה" ו״המרכז" גם יחד, ואלה לחצו על 
הממשלות לנסח מחדש לפחות את המטרות. בעקבות המה¬ 
פכה ברוסיה, עלה כוחם של הסוציאליסטים והס ביקשו 
לערוך בסטוקהולם ועידת סוציאליסטים משני המחנות (יוני 
1917 ). נציגים מגרמניה ומאוסטריה הורשו לצאת לסטוק- 
הולם, אך לא נציגים מאנגליה וצרפת, מחשש לפגיעה כרוח- 
הלחימה; לגבי צרפת היה ממש בחשש זה, כי באפריל פרצו 



671 


מלחמת־העולם הראשונה, קץ המלחמה 


672 


מרידות בצבא, ודוכאו בחוזק־יד בידי הרמטכ״ל החדש 
פטן. בגרמניה נתגלה כוחם של "כוחות-החנועה" ב״הצהרת־ 
השלום״ של הריכסטאג ב 19.7.17 , שדרשה שלום ללא סי¬ 
פוחים (ע״ע גרמניה, עט׳ 462 ). מכיוון שהפיקוד הצבאי 
אחז למעשה בשלטון, לא היה בהצהרה אלא עדות על 
הלך־הרוחות, שהשתקף גם בריבוי השביתות. באוסטריה־ 
הונגריה גרמו הרעב, המצב הצבאי ולחץ השמאל והתנועות 
הלאומיות לניסיון להשיג שלום נפרד. דיונים חשאיים עם 
"ההסכמה" נערכו באמצעות הנסיך הבלגי סיקסטוס דה 
בורבון בפברואר־יוני 1917 . הקיסר קארל היה מוכן להסכים 
להחזרת אלזאם־לורן, בלגיה וסרביה, ולמסירת קושטא לרו¬ 
סיה, אך הדיונים נכשלו עקב דרישותיה של איטליה. 

שינר מכריע חל בסוף 1917 , עם פרוץ המהפכה הבול- 
שוויקית ברוסיה ( 7.11.17 ). לנין דרש שלום ללא סיפוחים, 
מו״מ גלוי וקץ הדיפלומאטיה החשאית וכן שביתת־נשק 
מיידית בכל החזיתות. דווקא אז היו סיכויי ההיענות לכך 
קטנים, עם הקמתה של מועצת המלחמה העליונה של 
"ההסכמה" וכינון ממשלה תקיפה בצרפת, בראשותו של 
קלמנסו ( 16.11 ). אולם משנודעו קריאתו של לנין, ורוסיה 
החלה לפרסם את החמים החשאיים, השפיע הדבר על 
"כוחות-התנועה" במדינות הלוחמות, ווילסון דרש מבעלות- 
בריתו להגדיר שוב את מטרות-המלחמה (דצמבר 1917 ). 
מטרות־המלחמה, שעליהן הכריזו צרפת, ובמיוחד בריטניה 
( 5,1.18 ), כללו את רוב המטרות שנכללו ב״נאש 14 הנקו¬ 
דות" של וילסון (ע״ע, עמ׳ 175/6 ). 

קץ־המלחמה. בעלוח־הברית לא נענו לקריאת הבול־ 
שוויקים, ולכן חתמה ממשלת לנין על שביתת־נשק עם 
גרמניה ( 15.12.17 ). אותה שעה היתה רוסיה בתהליו״החפר- 
קות: בין 20.11.17 ל 12.1.18 הכריזו פינלנד, אוקראינה׳ אס¬ 
טוניה, בסרביה ולטוויה על עצמאותן. אשר לפולניה — ר׳ 
לעיל, עמ ׳ 668/9 ; וע״ע פולניה, היסטוריה, רוסיה ניהלה 
שיחות-שלום עם מעצמות־המרכז. ב״נאום 14 הנקודות" בי¬ 
קש וילסון גם למנוע חתימת שלום נפרד בין רוסיה ל״מרכז" 
ולגרום לפרוץ מהפכה דמוקרטית בגרמניה, שתביא לסיום 
המלחמה ברוח "הצהרת-השלום" של הריכסטאג. שתי 
המטרות לא הושגו, וב 3.3.18 חתמו רוסיה וגרמניה על 
חוזה-שלום בברסט-ליטובסק (ע״ע, עמ ׳ 904/6 ), ב 7.5.18 
נחתם שלום־בוקרסט בין רומניה למעצמות-״המרכז". הס¬ 
דרים אלה איפשרו לגרמניה לפתוח את המתקפה הגדולה 
במערב — ניסיון צבאי אחרון להשיג שלום של ניצחון 
(ר׳ לעיל, עם׳ 659 ). כשלון ההתקפה היה כשלון גרמניה 
במלחמה. ב 8.8 , כאשר נפרץ קדהגרמנים ליד הסום, נתפס 
לודנדורף לבהלה והודה שאין סיכוי לניצחון. המפקדה 
העליונה בגרמניה החליטה רק ב 29.9 לבקש שביתת-נשק, 
כשמצב בעלות־בריתה של גרמניה היה נואש, ובולגריה 
ביקשה הסכם שביתת־נשק וחדלה מהילחם. לדרישת לוז־נ־ 
דורף הוקמה ממשלה חדשה, פארלאמנטארית, בראשותו 
של מאכם פון באדן. ב 4.10 ביקשה גרמניה שביתת-נשק, 
לא ממועצת-המלחמה העליונה של בעלות-הברית, אלא מ־ 
וילסון, על בסיס 14 הנקודות שלו. הפניה לאה״ב והקמת 
הממשלה הדמוקראטית היו צעדים מחושבים להשיג 
שביתת-נשק שתתן לגרמניה מרווח־זמן להתאוששות, אם 
לא יושג הסכם מתקבל על הדעת. התכסיס הצליח, ולמרוח 
התנגדותן של בעלות־הבדית ושל הרפובליקנים מבית, נענה 


וילסון להצעת גרמניה לסיים את המלחמה ללא כניעה 
מוחלטת של גרמניה. בעלות-הברית הסכימו לכך, מחשש 
לתסיסה חריפה מצד "כוחות-התנועה" בארצם. תנאי וילסון 
ב 3.10 היו: שביתת-נשק תמורת נסיגת גרמניה מכל כיבו¬ 
שיה והסכמה ל 14 הנקודות. ב 12.10 הסכימה גרמניה לכך, 
אך בשל טיבוע אניית־גוסעים ב 16.10 , תבע וילסון באותו 
יש להפסיק לאלתר את מלחמת-הצוללות ולהעביר את 
המו״מ על שביתת-הנשק למפקדים הצבאיים, וגרמניה 
הסכימה לכך ( 20.10 ). מדינאי אנגליה וצרפת ביקשו ניצחון 
מכריע על גרמניה, ולא הסכימו לכל ״ 14 הנקודות", אך 
החשש מפולשוויזציה של גרמניה הניע את לויד ג׳ורג׳, 
לפחות, להסתלק מרעיון הכניעה ללא־תנאי. המועצה העל¬ 
יונה של המלחמה המשיכה לתכנן דרישות מגרמניה, כגון 
פיצויים על הנזק לאזרחים. בינתיים נחלשה עמדת גרמניה 
עם התמוטטות בעלות-בריתה: ב 10.4 דרשו נציגי העמים 
"המדוכאים" באוסטריה־הונגריה בוועידה ברומא זכות להג¬ 
דרה עצמית. הקיסר קארל ניסה להציל את ממלכתו בפניה 
לוילסון לערוך ועידת-שלום ( 15.9 ) ובהכרזה על הפיכת 
החלק הלא־הוגגרי של ממלכתו למדינה פדראלית ( 10.10 ). 
ב 4.10 הצטרפה אוסטריה־הונגריה לגרמניה בבקשה מאה״ב 
לשביתת־נשק, אך וילסון הודיע, שעמי אוסטריה־הונגדיה 
יקבעו את גורלם. בווינה פרצה מהפכה והוכרזה אסיפה 
לאומית אוסטרית-גרמנית ( 21.10 ) ; ב 28.10 הוכרז על הקמת 
צ׳כוסלובאקיה, למחרת ניתקו עצמם הסלאווים הדרומיים 
מהמונארכיה ההאבסבורגית, וב 1.11 הוקמה ממשלה נפרדת 
בהונגריה. יומיים אח״כ נחתמה שביתת־הנשק עם בעלות־ 
הברית. כבר ב 30.10 חתמה תורכיה על שביתת־נשק. בגר¬ 
מניה. שמצבה הוחמר מפאת מרידות מבית, הוקמה ב 9.11 
רפובליקה, וכך מולאו כל התנאים שדרש וילסון, ושביתת- 
הנשק נחתמה ב 11.11 . 

בעקבות המלחמה התפוררו קיסרויות גרמניה, רוסיה, 
אוסטריה-הונגריה ותורכיה, הותוותה מפה חדשה. שתאמה 
יותר את מפח־הלאומים, עם הקמתן של 9 מדינות חדשות 


כוח־אדם מגויס במלה״ע 1 , ואבידותיו (באלפים) 


ס״ה 

שבויים 

םצועים 

הרוגים 

ס״ה 


אבידות 

ונעדרים 

מגויסים 


9,150 

2,500 

4,950 

1,700 

12,000 

רוסיה 

6,161 

537 

4,266 

1,358 

8,410 * 

צרסח 

3.190 

192 

2,090 

908 

־ 8,905 

הקיסרות הבריטית 

2,197 

600 

947 

650 

5.615 

איטליה 

365 

5 

234 

126 

4,355 

אד,"ב 

1 

— 

0.82 

0.3 

800 

יאפאן 

536 

80 

120 

336 

750 

רומניה 

331 

153 

133 

45 

707 

סרביה 

96 

35 

47 

14 

267 

בלגיה 

27 

1 

21 

5 

230 

יוון 

33 

12 

14 

7 

100 

פורטוגאל 

20 

7 

10 

3 

50 

מונטנגרו 






ס״ה של 

22.107 

4.122 

12,833 

5,152 

42,189 

ארצות־ד,הסכמה 
והנלוות אליהן 

7.143 

1,153 

4,216 

1,774 

11,000* 

גרמניה 

7,020 

2,200 

3,620 

1,200 

7,800 

אוססריה־הונגריה 

975 

250 

400 

325 

2.850 

תורכיה 

267 

27 

152 

88 

1,200 

בולגריה 






0 ה״כ של 

15,405 

3,630 

8,388 

3.387 

22,850 

ארצות־המרכז 

37,512 

7,752 

21,221 

8,539 

65,039 

ם״ד, כללי 

* הולל גייסות קולוניאליים. 



673 


מלחמת־העולם הראשונה, יהודים 


674 


באירופה (ע״ע, עט׳ 166 — 170 , ושם מפות־איתפח לפני 
המלחמה ולאחריה). ב 1919/20 נחתמו הוזי־השלום עם המ¬ 
דינות המנוצחות במלחמה: חוזה ורסאי— עם גרמניה(ע״ע, 
עם׳ 466 ); חחי־ סאן־ז׳רמן — עם אוסטריה (ע״ע, עם׳ 966 ); 
חוזה טתאנו׳ן — עם הונגריה (ע״ע, עם׳ 860 ), חוזה ניי 
(ץ 11 ! 60 א) — עם בולגריה (ע״ע, עט׳ 795 ), וחוזה סוור — 
עם תורכיה. 19231 נחתם בלוזאן חוזה־שלום אחר עם 
תורכיה, שהיה נוח לה יותר משלום־סוור. 

הזעזוע שגרמה המלחמה והרצון הכללי למנוע עוד 
מלחמה היו הבסיס הפסיכולוגי להקמת חבר־הלאמים (ע״ע). 
אירגץ זה הושתת על "סם תר,בתת של חבר-ד,לאומים" ש¬ 
נכלל בחוזי-השלש הנ״ל. 

הוצאות המלחמה הישירות של מדינות־ד,"הסכמה" 
הסתכמו בכ 124 מיליארד דולאר (כ 40 מיליארד של ברי¬ 
טניה והקיסרות; צרפת, רוסיה ואה״ב — 23 — 24 מיליארד 
כ״א, ואיטליה— 12 מיליארד), ואילו של ארצות-ה״מרכז״ — 
בכ 61 מיליארד (גרמניה — 38 מיליארד, אוסטריה־הונגריה 
— 21 , תורכיה — 1.5 ) ; ס״ה: כ 185 מיליארד. בסכום דומה 
מוערכות ההוצאות הבלתי-ישירות. 

אבירות של אניות־סוחר במלה״ע 1 
(באלפי טון) 


395 

אה״ב 

7,757 

הקיסרות הבריטית 

1,177 

נו׳רווגיה 

846 

איטליה 

889 

צרפת 

241 

דנמרק 

201 

שוודיה 

346 

יויז 

183 

רוסיה 

203 

הולנד 

168 

ספרד 

120 

יאפאן 


ס״ר, מעצמות־ההסכמה 

12,526 

ומדינות ניטראליות 

187 

גרמניה 

15 

אוסטריד,־הונגריה 

61 

תורכיה 

263 

ס״ה ארצות־המרבז 


ת. א. לורנס, מרד במדבר, א׳—ב׳, תרצ״א! א. ם. ויול, מסעי 
המלחמה בא״י, 1951 ; א. רומל, היל־הרגלים תוקף, תשי״ד> 
ם. צ. דינור (עודד), ססר חולדות ההגנה, כרך א׳, חלק ב/ 
425 — 564 , תשי״ז! ב. טונמן, אוגוסט 1914 , תשכ״ה! הנ״ל. 
מזימות במלחמה: מברק צימרמן, תשכ״ו 1 א. מורהד, גלי־ 
פולי, תשכ״ו; א. הורן, מהיר התהילה — ורדן 1916 , 
תשכ״ז ? ג׳. קארי, הטנקים עולים, תשכ״ח ן 1€1 ת 71 ׳> 77 
, 0 ז 10 ) ״ ־ 0 ב 1.1 .£ ; 1914/21 ,•מ׳״ ),/ 1 / 0 

. 1 < - ; 00 ( 1 ־ 001 . 5 .[ ; 1919 , 7162567171716714112611 ) 1 1861716 
. 0 ; 1920/31 — 1 , 10715 * 670 ? 0 190601 , 011 ^^ 1 < 

071 80568 ¥07 \ * 0760 86 * /ס !( 1415107 , 3115 ? . 0 - חח 111 \ 
1 ) 0,11 1 ? £29 : 15 ז 0 \'* 0 ז 6 ? 0 : 5 * 00614771611 401 >ו 0$ 

01 * 8 786 %* 113 ־ 01 ^ 1 . 6.13 ; 1928/30 , 1-111 , 1716 * 80165 
567617 0147 ? 81617101765 , 04:11 ? .? ; 1930 , 1918 — 1914 , ¥07 [ 
. 13 . 11 ; 1931 , 1-11 , 1918 — 1914 86 46776 * 2 10 16 ) ;) 017 ) 1117 ' 1 0 
, 5 ־ 1 * 3401 ( 01 .? .? ; 1934 , 417 86 * 17% ' ¥07 \ 151 786 י מ 3 ת־ 41£1 ו 
-ז* 11 *.? ; 1939 , 1918 — ¥07,1914 \ 86 * 8681718 ¥07 ( 786 
; 1942/43 , 111 ־ 1 , 1914 861 0146770 86110 1 ' 071%171 76 י 1 ח 11 

, ¥0718 [ 6771 * ¥65 [ 86 * / 0 165 ** 80 06615166 786 ,־ 71 > 1111 ? . 0 .?? 

, 1805 '{ 111 611165 ){ 1 * 71 ) 1 : 871 \? $08116$611 ' 067 ,־ 6.11101 , 0 ; 1956 , 111 
: 4711102688071 ,. 141 ; 1959 , ¥07 [ * 0760 786 , 3115 ? . 0 ; 1956 
19616 86 * / 0 07121715 786 ; 1964 , 1918 

; 1961 ,* 771068 * ¥61 \ 867 71068 071$ ,־ 1 * 15£1 ? .? ; 1959 ,ץ 17106 
; 1962 , 1 ( 07 ) 1415 11716 * 071014 { . 1 .¥\. 1¥ , 111 ^ 63141 .¥י. 13 
, ¥07 [ * 0760 786 ,* 311 ־ 1 ־ £1 ?״ .[ ; 1963 ,.¥[.¥{ * 15 786 ,׳ 101 ־< 3 ?' 
8160711712 786 , 16 זז 03 '* 6 :>£׳ 1 נ 11 \ 2 . 6 ; 1965 , 1918 ■ — 1914 
, 7162 ) 1 * ¥ 61 \ 6 * £75 067 , 1 > £1 ״| 2 ־ 14£1 . 14 ; 1965 ,. 1¥ .¥[ * 15 86 * / 0 


/ 0 76206165 0718 07121715 786 ,£ת 1 ת 1£1 ? .? .ם ; 1968 

,. 1¥8 .¥\ / 0 061 ? 1 ת 1 786 ,(.!*>) , 11114 ? . 8 ; 1968 , 7 .¥[.¥[ 

. 1970 , 41105 ,¥[.¥[ * 15 ,)־ 1 * 0111 , 1 * ; 1969 

מ. צי. ~ מ. םע. ־־ 6 . ם. 

כאזרחי המדינות הלוחמות נטלו יהודים חלק במאמץ 
הם׳ ובסבלה, ומספר המגויסים היהודים (%—!/* מיליון) 
ושיעור הנופלים (כ 10% מחם) שיקף בד״כ את אחוזם 
בכלל-האוכלוסיה. 

בתחילת המלחמה הבטיח הצאר ליהודים ברוסיה שוויון- 
זכויות, וגל של התלהבות והתנדבות סחף את יהודי המדינה. 
רבבות שירתו בצבא כחוגרים, ובודדים — כקצינים. אולם 
כבר בשלב מוקדם נחשדו היהודים באהדה לגרמניה, ובעורף 
התנהל מסע אנטישמי ביזמת השלטונות. הצבא הרוסי גירש 
באכזריות את היהודים מחבלי־המערב לפנים־המדינה "מט- 
עמי־ביטחון״ (ע״ע ניקולי ניקוליויץ'), ובאביב-קיץ 1915 
נתבטל "תחום־המושב" ברוסיה, שיותר מ 2 / ג מילית פליטים 
יהודים יצאו ממנו. התקדמות הצבא הרוסי בגאליציה ה¬ 
אוסטרית לוותה בפוגתמים של הקוזאקים, ונסיגתו — 
בגירוש קהילות ולקיחת בני־ערובה. גם במתקפה של ברו־ 
סילוב (ע״ע) בקיץ 1916 גורשו יהודים, ובגאליציה האוסט¬ 
רית ברחו רבבות מפני הרוסים. 

רק עם םר 1 ץ המהפכה הראשונה ברוסיה, במארס 1917 , 
חלה תמורה במעמדם המשפטי של היהודים והוענק להם 
שווית־זכויות (ע״ע מועצות, ברית די־, עם׳ 775 ). באוקר¬ 
אינה (ע״ע, ענד 187 ), שהיתה מראשית 1918 זירת־מערכה 
רבת־צדדים (לאומנים אוקראינים, פולנים, בולשוויקים, 
לבנים ואנשי מכנו [ע״ע]), אירעו מאות פוגרומים, ובהם 
נרצחו כ 100,000 יהודים. בפוגרומים בלטו הקוזאקים, ש¬ 
שירתו בכל הצבאות (ע״ע פטליורה). 

בשטחי־רוסיה שנכבשו בידי הגרמנים (ובכלל זה, — 
פולניה) קיבלו היהודים את הכובשים כמושיעים, ופליטים 
יכלו לחזור לבתיהם. לודנדורף (ע״ע) אף פירסם מינשר 
ליהודים כרי לזכות בתמיכתם, וערב לזכויותיהם ולרכושם. 
אולם במהלך־המלחמה התרוששה יהדות־פולניה לחלוטין. 

רגשות לאומיים וכסנופוביים עזים בכל האומות הת¬ 
עוררו במלחמה, ובלחץ המאורעות (במיוחד במזרח-אירופה) 
צפח ועלתה "שאלה יהודית" בארצות שונות. באנגליה 
(בעלת ברית של תסיח) — קיוו יהודים למפלת תסיח 
בגלל משטר-הדיכוי של הצאר, והדבר גרם ליחס של איבה 
ליהודים ונמתחה ביקורת קשה על המהגרים היהודים 
באיסטאנד (ע״ע לונדון, עט׳ 484 ) שמיאנו להתגייס לצבא 
הרוסי. כך היד, הדבר אף באה״ב (ע״ע, ענד 240/1 ) הניט¬ 
ראלית. הן באנגליה והן באה״ב נאלצו קבוצוח-יהודים 
ממוצא גרמני לפרסם "מכתבי־נאמנות" ( 5 ^ 1x ץז 1 בץ 0 ע) 
למדינתם. 

כ 100,000 יהודים שירתו בצבא הגרמני; 12,000 נהרגו. 
בפרוץ המלחמה כמעט שלא היו קצינים יהודים בצבא- 
גרמניה, אך בגלל אבידות־המלחמה הועלו רבים לדרגות- 
קצונה זוטרות. האנטישמיות, שכאילו נעלמה עם פרוץ 
המלחמה (ע״ע גרמניה, עט׳ 513/4 ), התמה ראש ככל שזו 
נתמשכה; גבת שמועות שיהודים משתמטים מן השירות 
ומעורבים בעסקי־ספסרות. לבסוף נערך ב 1917 "מיפקד 
יהודים" ( 12 ] 2311111 ת:> 1 >; 1 [), ובו ניסה המטה הגרמני להשיח 
את אמיתות השקפותיו האנטישמיות. עם סיום המלחמה 
היתד, האנטישמיות חזקה ומושרשדת מתמיד׳ וקיבלה תנופת 




675 


מלחמת־העולם הראשונה, יהודיים — מלחמת-העולם השניה, חרר,ע 


676 



יחידה סהגדיר העברי 5 יר אל־עריש, 1918 
(שירות־הצי?וםים ׳ 58 הסוכנות היהודית) 

בגלל חלקם של היהודים בפעילות המהפכנית שלאחר ה¬ 
מלחמה. התפשטה האגדה, שלודנדורף עשה להפצתה, כאילו 
גרמניה הובסה בגלל ״סכין בגב״ ( 0101181055 <£), שתקעו 
היהודים. 

בצבא אוסטריה־הונגריה היו יהודים רבים בדרגות־ 
קצונה. מאות יהודים הצטרפו ללגיון הפולני שהקים י. פיל־ 
סודסקי (ע״ע), בחסות אוסטריה. בין המתנדבים ללגיון זה 
היו מתבוללים רבים. 

במהלך המלחמה ובעקבותיה נוסדו אירגוני־סעד חד¬ 
שים, והם פעלו בהיקף נרחב ללא תקדים. לאירגונים אלה 
נודעה חשיבות רבה גם כגורם מלכד בין גורמים יהודים 
שונים. החשוב בין אירגונים אלה הוא הג׳וינט (ע״ע), 
שהקימו יהודי אה״ב. בפטרוגרד (ע״ע לנינגרד) נוסד "ועד 
יהודי לעזרה" (סקס^) חד. פעל גם אחרי המלחמה. 
אגודת-עזרה (ע״ע [" 1 :>״׳\ 1£5 נ**]) של יהודי גרמניה סייעה 
ליהודים בשטחים שנכבשו בידי גרמניה! אירגוני-העזרה 
של יהודי-אוסטריה, ובראשם "אליאנץ" (ע״ע), סייעו לפ¬ 
ליטים היהודים מגאליציה, שנמלטו מפני הרוסים, בעיקר 
לווינה, ועוררו שם בעיות חברתיות (שהאגטישמים ניפחון). 

בעקבות התמורות הפוליטיות והגאוגרפיות המהפכניות 
שנתחוללו במרכז־אירופה ובמזרחה לאחר המלחמה, נמצאו 
היהודים בסביבה עויינת ואלימה, ללא שלטח מרכזי יעיל. 
בפולניה, סלובקיה, הונגריה ורומניה פרצו פוגרומים, וכנג¬ 
דם התארגנו יחידות של הגנה עצמית (ע״ע, עמ ׳ 419 — 420 ), 
מורכבות מחיילים משוחררים. נוסדו, בד״כ ביזמת הציונים, 
"ועדים לאומיים" להבטחת זכויותיהם במדינות החדשות 
ולייצוגם בוועידת-השלום. בתום מלה״ע 1 נתכונן, הודות 
למאמצי היהודים בוועידת־השלש (ע״ע ועד המשלחות 
היהודיות), משטר־הגנה בין־לאומי על מיעוטים (ע״ע מעוט, 
עמ׳ 33 ), במסגרת חבר-הלאמים (ע״ע, עמ ׳ 70 ). 

על גורל היהודים בא״י — ע״ע, עפד 515 ואילך, 524 
ואילך! וע״ע גדודים עבריים. — גירוש היהודים מירושלים 
עם התקדמות צבא־בריטניה ולאחר חשיפת רשת גילי(ע״ע) 
נמנע, בהתערבות גרמניה ואוסטריה־הונגריה, בלחץ יהודי 
ארצות אלו, ובמטרה למנוע איבת יהודי אה״ב (ע״ע כהן, 
אוסקר). לקראת סוף המלחמה ציפה היישוב בארץ והציונים 
בחר׳ל בקוצר־רוח למפלת האימפריה העותמאנית. 

במהלך מלה״ע 1 היתד. הציונות לחנועת־המונים ולכוח 
פוליטי בעל-משקל. בפרוץ המלחמה נמצאו מוסדותיה הפו¬ 
ליטיים של ההסתדרות הציונית בגרמניה, ומוסדותיה הכל¬ 
כליים — באנגליה. ראשי התנועה הציונית השתדלו בכל 
מקש להשפיע על ממשלותיהם למען מטרות הציונות. 


התנועה הקימה משרדי-תיאש בארצות ניטרליות (דנמרק, 
אה״ב,ד.ולאנד). על הוויכוח הפנימי במחנה הציוני במלה״ע 1 
— ע״ע ציונות. בעקבות הצהרת בלפור (ע״ע), שהיתה 
אף היא מהלך מדיני הכרוך במאמץ־המלחמה, והמנדט 
הבריטי על א״י, הועברו המוסדות ללונדון. הקמת הגדודים 
העבריים שיקפה את המיפנה המדיני שהתחולל במלחמה, 
ותרמה לכינונו של כוח צבאי יהודי לוחם ומאורגן. 

מ. בלבן, יהודי סוליז ומלחמת־העולם (התקופה, ט״ו, 754 — 
768 ), תרפ״ב! בשנות מלה״ע הראשונה (העבר, י״ג), 
תשכ״ו! שנת המהפכה 1917 והיהודים (שם, ט״ו), תשכ״ח 1 
! 1948 , 170 — 141 ,ץ 1 )[ 541 וזו 11 )/ 00 70 ,■ 30 זו ¥150110 ו . 14 

£. 20:111111, 01( 0(141x11( ?011(11( 141141 111( ]1441(11 11(1 (1.0(11 

11114111 ) 1441 [ 1 ) 1 /))) 14 ) 0 ,(. 1 ) 0 ) 4055£ ן .£ ; 1969 ,%) 1 ). 1114 ) 

. 1971 , 1923 — 1916 , 1/011411011 )? 141141 1 ן)ו 1 .% 111 

ה. וס. 

מלחמת״העולם ה#דה, מלחמה בהקף עולמי, שניטשה 
ב 1939 — 1945 בין מדינות "הציר", ובראשן גרמניה, 

יפן ואיטליה, לבין ״בעלות הברית״ ([בעה״ב!, שם 1942 
נקראו רשמית "האומות המאוחדות"), ובראשן בריטניה, 
בריה״מ ואה״ב. 

הרקע למלזדע 11 והפעילות הדיפלומטית לפניה, עם׳ 676 ! 
פרוץ מלה״ע 11 והתפשטותה, עני' 679 ! השלב הראשון של 
המלחמה (ספטמבר 1939 — יוני 1940 ), עם' 679 ! "הקרב 
על בריטניה״, ער' 683 ! המהלכים המדיניים ערב פלישת 
גרמניה לרוסיה, עם , 684 ! המלחמה ברוסיה ובחזית המז¬ 
רחית׳ עמ׳ 684 ! הצטרפות אה״ב ויפן למלחמה, עמ׳ 686 ו 
ועידות קזבלנקה וטהרן, עם׳ 688 ! חפלישה לאירופה, עט׳ 
688 ! זירת הים התיכון ואפריקה, עמ ׳ 689 . המלחמה בסי¬ 
ציליה ובאיטליה, עם׳ 695 ! סיום המלחמה באירופה, עם׳ 
696 ! חלקו של היישוב במאבק, עם׳ 697 ! ועידות יאלטה 
ופוטסדם, עמי 697 ! המלחמה באוקיאנוס השקט ובדרום- 
מזרח אסיה, עם׳ 1699 המלחמה באוויר, עם׳ 702 ! המלחמה 
בים, עמ ׳ 704 ! סיכום, עם׳ 706 ! יהודים, עמ׳ 707 ! לוח 
אירועים, עט׳ 707 ! ביבליוגרפיה, ענד 709 . 

המניע העיקרי למ׳ היד, שאיפות ההתפשטות של 3 
מעצמות "הציר". גרמניה ביקשה ל״ערער על פסק-הדין 
של פלה״ע 1 ״ ולהיות שוב המעצמה הגדולה ביבשת אי¬ 
רופה, ובמיוחד — לזכות בהגמוניה במרכז אירופה ובמזרחה 
ולהבטיח שם לעצמה ״מרחב מחיה״ ( 1 ת 11 ג־ 51 תסנ 1 ס״ 1 )! 
איטליה חתרה להגמוניה בים־התיכון ("הים שלנו" 
[ 05111101 ״ ^ 54 !]) ויפן — להגמוניה במזרח הרתוק 
ו״למרחב שיגשוג משותף" שם בחסותה. מלחמות שפרצו 
בענדן של שאיסות־התפשטות אלו, השתלבו במלחמה במזרח 
הרחוק, שתחילתה ב 1937 במסע היפנים לכיבוש סין, והמ¬ 
שכה בהתקפת היפנים על אה״ב ובריטניה בסוף 1941 . המל¬ 
חמה באירופה והמלחמה במזרח הרחוק ובאוקיאנוס השקט 
יצרו חזיתות נפרדות אמנם, אולם בעלות קשרים והשפעות־ 
גומלין במרות• 

כרקע כללי למ ׳ יש שרואים התפתחויות בתחש תכלכלה• 
המשבר העולמי שהחל ב 1929 עם התמוטטות הבורסה 
בניריורק(ע״ע אה״ב, עם׳ 198/9 ) פגע בכל העולם, ועודד 
בכמה מדינות נטיות פרוקקציוניסטיות, אוטרקיות ונכונות 
לסתור את בעיית האבטלה, לפחות חלקית, ע״י הגברת 
ד,הזדיינות (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 473 ! יפן, עט׳ 147 ). האבטלה 
הממושכת ורבת ההקף חיזקה זרמים פוליטיים קיצוניים 
וזירזה עליית משטדי־רודנות (ע״ע טוטליטריות), שנתנו 
צידוק רעיוני לשימוש בכוח למטרות התפשטות. 

הרקע המדיני לבד באירופה נעוץ בהסדרים שלאחר 
מלח״ע 1 , ובמיוחד שלש ורמי עם גרמניה המנוצחת. ההם- 
דמם האלה לא הביאו יציבות לאיתפה, במיוחד לא במרכזה 



677 


מלחמת־העזילם השניה, הרקע 


678 


ובמזרחה, בל/ במדינות שקמו בשטחי קיסרות ההאבס־ 
בורגים לשעבר ובשטחים שהשתייכו לרוסיה ולגרמניה. 
כלכלת המדינות החדשות נפגעה עקב קריעתן מהיחידות 
המדיניות הכלכליות הגדולות, שאליהן השתייכו לפני המל¬ 
חמה. מבחינה מדינית סבלו מדינות אלו מסיכסוכים ומ- 
בעיית מיעוטים לאומיים, לפי שההסדרים המדיניים סיפקו 
את הדרישות הלאומיות של עמים רבים, אך פגעו בתביעות 
לאומיות של אחרים, או שאיכזבו עמים שקית להיות 
שותפים בזכויות מלאות במדינות החדשות (הקרואטים 
ביוגוסלוויה, הסלובקים בצ׳כוסלובקיה). אי-היציבות הת¬ 
בטאה גם בכשלון המשטר הפארלמנסארי במדינות מזרח־ 
אירופה ודרום־מזרחה (פרם לצ׳כוסלובקיה), בהקמת מש¬ 
טרים רודניים בהן ובדיכוי המיעוטים. מסוכנת ביותר היתד, 
העובדה׳ שאחרי מלה״ע 1 היו הנפגעים — גרמנים. שמאחו¬ 
ריהם עמדה מדינה רבת עצמה ואוכלוסין. 

בראש המערערים על ההסדרים שלאחר מלה״ע 1 , הן 
מטעמים לאומיים והן מטעמי יוקרה, עמדה גרמניה הנאצית, 
שבשלטון היטלר חזרה והיתה למעצמה עולמית ראשונה 
במעלה. מטרת הנאצים להכליל ב״רייך" את כל מי שנחשב 
לגרמני (:>נ 1 :> 5 :וג 1 ;> 1 )$אל 0 1 ז\) פירושה היה סיפוח אוסטריה, 
שיסוע צ׳כוסלובקיה, קריעת שטחים מפולניה ופגיעה בצורה 
זו או אחרת במדינות הבאלטיות, וכתוצאה מכך — הקמת 
מדינה אדירה שעצם קיומה היה מערער את האיזון המדיני 
באירופה. 

צרפת, שדרשה — למען בטחונה — לכפ 1 ת על גרמניה 
תנאי-שלש קשים, הסתלקה מדרישותיה תמורת ערבות צב¬ 
אית מצד בריטניה ואה״ב. אולם בריטניה חזרה למדיניותה 
המסורתית, שמירת איזודהכוחות באירופה, ולא תמכה 
בצרפת! אה״ב דגלה ב״בדלנות״ (ע״ע אה״ב, עמ׳ 195 ) 
והסתלקה מענייני אירופה. שתי משעגותיה של מדיניות־ 
הביטחון של צרפת, שבגללן הסכימו הצרפתים לתנאי 
שלום־ורסי, הכזיבו. 

בנסיבות אלו היו התקוות לשלום תלויות ביעילותם של 
הסכמים לפרוק־נשק (ע״ע) ושל אירגון חבר־הלאמים 
(ע״ע). שני הדברים הכזיבו. כשלונו של חבר־הלאומים 
נחשף, משלא היה אירגון זה מסוגל לעצור בעד יפן מלכבוש 
את מנצ׳וריה (ע״ע, עמ ׳ 1055 ) ולא בעד איטליה מלכבוש 
את חבש (ע״ע, עמ׳ 110 ). מכאן ואילך גבר קצב מעשי- 
התוקפנות, והסדרי־השלש שלאחר מלה״ע 1 התפוררו במ¬ 
הירות. 

כבר ב 1935 ביטל היטלר את ההגבלות הצבאיות של 
חוזה ורסי והחל חימוש מזורז של גרמניה (ע״ע, עם׳ 466 ) 
וב 7.3.1936 שלח כוחות־צבא לחבל־הרינום? בכך ביטל 
את תנאי שלום־ורסי וחוזה לוקרנו (ע״ע). במארס 1938 
סיפח את אוסטריה. 

מעשי־תוקפנות של גרמניה, איטליה ויפן (שפתחה ב- 
1937 במסע־כיבוש בסין) נתאפשרו עקב מדיניוח־הפייס- 
נות של בריטניה ובדלנותה של אה״ב. הפייסנות גבעה 
מרצון למנוע בכל מחיר הישנותה של מלחמה, ומהאמונה 
שהדרך להימנע ממלחמה היא — להימנע מהכנות צבאיות. 
העדר הכוננות הצבאית יצר הצדקה אובייקטיווית לפייסנות. 
הפייסנות נבעה גם מהערכה, שמטרותיהן של המדינות 
החוקפניוות הן מוגבלות, ובמידה רבה לגיטימיות ומוצדקות 
ע״פ עקרון ההגדרה הלאומית והשיוויון בין העמים. מתנגדי 



היט?ר טקרם אח פני צ׳ם 1 ר?י! (שוישי ט&טא?), 15.9.1838 
(ברשות פחיא 1 ךהט 5 ח 0 ה הקיסרי, 111:11 ) 


הפייסנות, כגון ו. צ׳רצ׳יל, טענו, שמטרות המדינות התו¬ 
קפניות, ובייחוד גרמניה, אינן מוגבלות, ושהפייסנות מעודדת 
את תאבון התוקפן, הרואה שאין סכנה בתוקפנותו, ובעיקר: 
אין היא משיגה את מטרתה למנוע מלחמה, אלא להיפך, 
מבטיחה את פריצתה. שהרי בשלב מסוים אין מנוס מהתנ¬ 
גדות לתוקפן, מטעמי ביטחון לאומי! התוקפן, שהורגל לכך, 
שדרישותיו נתקלות תחילה בסירוב ואח״כ בוויתור׳ לא 
ידע היכן הוא קדהגבול האחרון, שאם יעבור אותו, תפרוץ 
מלחמה, וכך יידרדר למלחמה. צרפת הלכה גם היא בקו של 
פייסנות, בשל תלותה בבריטניה וחולשתה הפנימית (ע״ע 
צרפת, היסטוריה). הפייסנות הגיעה לשיאה בוועידת־מינכן 
(ספטמבר 1938 ), שבה הסגירו בריטניה וצרפת את צ׳כו־ 
סלובקיה לידי היטלר, וגרמניה, פולניה והונגריה קרעו 
ממנה שטחים וסיפחום אליהן. כשלון הפייסנות הוכח ברור 
חודשים־מספר אח״כ, כשסיפח היטלר את בוהמיה ומורא- 
וויה, שם קץ לצ׳כ וסלובקיה והתכחש בכך להבטחותיו 
בוועידת-מינכן (מארם 1939 ). בעקבות מעשה זד- סיפחה 
גרמניה גם את ממל ( 23.3.39 ) ואיטליה כבשה את אלבניה 
( 7.4,39 ). 

מעשים אלה שמו קץ לקו הפייסני בבריטניה, וראש 
ממשלתה, נ. צ׳מןרלין (ע״ע), שבשמו נקשרה הפייסנות, 
שינה כליל את מדיניותו: התקציב הצבאי הוגדל׳ הונהג 
גיוס־חובה, והובטחה תמיכת בריטניה וצרפת לרומניה, יוון, 
תורכיה ופולניה. כשהעלה היטלר תביעות לדנציג (ע״ע 
גדנסק) תמכו בריטניה וצרפת בפולניה. הן עשו, בחצי־לב, 
מאמץ להתגבר על היסוסיהן כלפי בריה״ם, שהרצון לבודדה 
ב״מחסש סאניטארי" (:>ז! 113 ז 1 ג 5 מס 1 >זס 0 ) מגע את שיתופה 
בוועידת־מינכן והקל את גידול השפעתה של גרמניה ב־ 
מזרח־אירופה ודרום־מזרחה. אך המו״מ בין בריטניה לבין 
בריה״מ, במטרה לגבש חזית מלשדת נגד גרמניה, לא הביא 
לידי תוצאות כלשהן, וב 23.8.39 חתמה בריה״מ על חוזה 
דווקא עם גרמניה (ע״ע אירופה עט׳ 173/4 , ותמ׳ שם). 
לחחד, זה, שכונה רשמית "הסכם לאי-התקפה", נוסף נספח 
סודי לחלוקת פולניה והמדינות הבאלטיות בין החותמות. 

היטלר הועיד את ההתקפה על פולניה ל 26.8 , אך חזר בו 
ברגע האחרון נשח תקיפות בריטניה, שכרתה ב 24.8 ברית 
עם פולניה, והודעת איטליה, שעדיין איננה מוכנה למלחמה. 
היטלר ניסה לפתוח במו״מ עם בריטניה במטרה לבודד את 
פולניה! ב 28.8 הציעה בריטניה מו״מ ישיר בין פולניה 
לגרמניה בשאלת הגבולות והמיעוטים, אך היטלר דרש שב־ 


679 


מלהמת-העולם השניה, הרקע והפעילות הדיפלומטית לפניה; השלב הראשון: 1939/40 


680 


30.8 ישלחו הפולנים לברלין שליח מיוחד עם ממכרות 
מלאות לחתום במקום על הסכם. פולניה ראתה בדרישה זאת 
אולטימאטום, ודחתה אותה. ב 31.8 הציע מוסוליני לכנס 
ועידה של המעצמות לפתרון הסיכמוך, אך היטלר התעלם 
מההצעה. כדי להטיל את האחריות למלחמה על פולניה, 
ציווה לביים התקפה בתחומי גרמניה בידי אמירים שהולבשו 
במדי צבא פולניה. 

ב 1.9.39 פלשו הגרמנים לפולניה, ובכך החלה מלה״ע 11 . 

ב 3.9 הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה ובעקבו¬ 
תיהן הלכו מדינות חבר העמים הבריטי: קנדה, אוסטרליה, 
ניו-זילנד ודרום־אפריקה < אירלנד נשארה ניטראלית. 

המלחמה הקיפה עוד ארצות עם פלישת הגרמנים ל¬ 
דנמרק ונורווגיה ( 9.4.1940 ) ולהולנד׳ בלגיה ולוכממבורג 
( 10.5.40 ). כשנצחון גרמניה נראה ודאי הצטרפה אליה 
איטליה, כדי ליטול חלק כפירות הנצחון ( 10.6.1940 ). ב־ 
28.10.40 פלשו האיטלקים ליוון ומחפוה למעגל הלוחמים, 
וב 6.4.41 פלשו מעצמות "הציר" ליוגוסלוויה, ואליהן הצ¬ 
טרפו הונגריה ובולגריה. 

ב 22.6.41 הפכה המלחמה לכל־אירופית עם התקפת 
גרמניה ובעלות בריתה על בריה״מ. עם בעלות־בריתה נמנו 
הונגריה, רומניה ופינלנד. המדינות היחידות באירופה ש¬ 
נשארו ניטראליות היו שוודיה, שוויץ, אירלנד, מפרד ופור¬ 
טוגל. 

המלחמה נהיתה לכל-עולמית עם התקפת היפנים על 
האמריקנים והבריטים במזרח הרחוק ובאוקיאנוס השקט, 
שהחלה בהתקפת הבסיס הגדול של אה״ב בפרל-הרבר 
(• 01 נ 1 ז 9 3 1 ז 63 ?! 7.12.41 ). כעבור ימים־מספר הכריזו גר¬ 
מניה ואיטליה מלחמה על אה״ב, ובכך השתלבה המלחמה 
באירופה עם המלחמה במזרח הרחוק. 

השלב הראשון של המלחמה (ספטמבר 1939 — 

יוני 1940 ) : תכניות הגרמנים. בפרוץ המלחמה היתה 
רמת החימוש של הגרמנים גבוהה־יחסית, והיתה להם 
עדיפות על הבריטים והצרפתים בכמה סוגי-נשק (מטר 
סים, טנקים). אולם פוטנציאל החימוש של גרמניה לא 
הועמק במידה מספקת מאז עלות היטלר לשלטת. בניגוד 
להכרזה המפורסמת של גרינג (ע״ע) "קדימה ל תותחים על 
פני חמאה" נמנע היטלר, מטעמי שמירה על רוח־לחימה 
ויציבות המשטר׳ מלצמצם את ייצור מוצדי-הצריכה. גם 
בשנות המלחמה הראשונות לא הונהג משטר צנע של ממש 
בגרמניה. האסטראטגיה של היטלר, שנועדה להבטיח תות¬ 
חים וחמאה כאחד, היתה קשורה בתפיסת "מלחמת־הבזק" 
( 8 ש 1 ז:> 811121 >, אותה טכניקת ההבקעה המהירה באמצעות 
שיריון נתמך במטוסים, שפותחה בצבא הגרמני ומייצגה 
הבולט היה הגנראל הינץ גוךריאן (מג״^ס)• היטלר, 
כמוהו כצמרת המקצועית של הצבא הגרמני, הסיקו מנסיח 
מלה״ע 1 , שאין גרמניה יכולה לצאת מנצחת ממלחמה 
ממושכת, ולכן התכוון להשיג את מטרותיו בסידרת מת- 
קפות-בזק מוגבלות, שתופנינה כל פעם נגד ארב אחד 
בלבד, כדי להימנע מלחימה ביותר מחזית אחת, ולסכל 
אפשרות של הקמת קואליציה נגד גרמניה דוגמת זו שהיתה 
במלה״ע 1 . תפיסה זו הניעה אותו לכרות את הברית עם 
בריה״מ ערב המלחמה. 

המסע לפולניה. בפלישתו לפולניה ( 1.9.39 ) ניסה 
ה״ורמאבט״ 110 ס 3 מ 1 ז 11 ^; הכוחות המזרנים של גרמניה) 


לראשונה את שיטת "מלחמת־הבזק". צבא-פולניה, כמיליון 
איש, חסר ציוד חדיש, גיוסו לא הושלם׳ ומטוסיו הושמדו 
בבסיסיהם. כעבור ימים מספר כותר עיקרו והושמד ב- 
תנועת-מלקחיים של כ 1.5 מיליון גרמנים, שהסתייעו בכ־ 
1,200 מטוסים; המלקחיים לפתו מצפון ומדרום את כל 
פולניה ממערב לווארשה. עיקר הצבא הפולני שלחם באיזור 
זה נכנע ב 19.9 . שרידי צבא פולניה הושמדו לאחר שכותרו 
באיזור ברסט־ליטובסק. שנכבשה כבר ב 17.9 . באותו יום 
פלשו כוחות בריה״מ לפולניה ממזרח, לפי הסכם עם גר¬ 
מניה, וכל התנגדות צבאית מאורגנת פסקה. מסע-הבזק 
הושלם. פלישת בריה״מ, ללא הכמת מלחמה, נעשתה 
בטענה שמדינת-פולניה חדלה להתקיים, להסכמים עמה אין 
עוד תוקף חוקי, והיה צורך להגן על האוקראינים והפילר 
רוסים בפולניה. ערבות בריטניה לפולניה חלה לגבי התקפה 
מצד גרמניה בלבד. מסיבה זו וכדי שלא לדחוף את סטאלין 
לזרועות היטלר, התעלמו מעצמות־ ה מערב מפ¬ 
ל יש ת בריה"מ. ב 27.9 נפלה וארשה, ופולניה חדלה 
להתקיים. בריה״מ וגרמניה תחמו את קו־הגבול החדש 
ביניהן לאורך הנהרות פיסה ( 1583 ?), נארוו (־"סז 3 \ 0 ובוג. 
השטח המיושב פולנים נמסר לגרמניה, והשטחים במזרח, 
המיושבים אוקראינים ופילורוסים, לבריה״מ. שטחים מסר 
ימים בפולניה שנועדו לפי ההסכם בין גרמניה לבריה״מ 
להימסר לבריה״מ, נמסרו לגרמניה, ובתמורה הוסכם שליטא 
תהיה בתחום־השפעתה של בריה״מ. 

עם סיום המערכה בפולניה, הציע היטלר שלום לברי¬ 
טניה וצרפת על בסים הכרה במצב החדש במזרח־אירופזע 
לפני שקיבל תשובה — סיפח ל״רייך״ ( 6.10 ) חלק ניכר 
מהשטח שכבש בפולניה. ב 12.10 קיבל תשובה שלילית 
מבריטניה, ובדביום הכריע נגד קיום גוף ממלכתי כלשהו 
בפולניה וציווה לכונן €111 מ €1 ם £1 ז 115 ס 318 ־ 61 ת 0€ בשטחים 
של פולניה, שלא סופחו לגרמניה, ואלה קיבלו מעמד של 
מעין מושבה נשלטת. בעקבות מפלת פולניה התארגנו בת¬ 
חומה גופי מחתרת שונים, ובראשם "צבא המולדת"("ארמיה 
קראיווה״), שעליו פיקד גנראל פור־קומורובסקי; פעילותו 
הגיעה לשיא בעת מרד המחתרת הפולנית (להבדיל מה- 
יהודית) בווארשה ב 1944 . 

ליהודים באירופה החלה ב 1939 תקופה של רדיפות, 
הגליות וכליאה בגטאות, ולבסוף — השמדה שיטתית. על 
אדמת פולניה הוקמו מחנות ההשמדה הגדולים. וע״ע מחנוח 
רכוז והשמדה; שואה; פולניה, יהודים. 

לאחר חיסול פולניה השתררה במערב "המלחמה המ¬ 
דומה" (ז 2 /י\ ץ 6 ח 0 ו 1 ?) וכוחות גרמניה ובעה״ב היו 
מחוסרים אלה מול אלה ללא מעש; הגרמנים ב״קרזיגסריד" 
ובעה״ב ב״קו־מז׳ינו" (ע״ע! וע״ע מבצרים ובצורים, עמ ׳ 
125 ). באוויר התנהלו פעולות מצומצמות, ובים הפעילו 
הגרמנים אח צוללותיהם, הטילו לראשונה מוקשים מאג- 
נטיים ושיגרו פושטות לאוקיאנוסים. בעה״ב ניסו להדק את 
ההסגר הימי על גרמניה. 

בספטמבר—אוקטובר 1939 כפתה בריה״ט על המדינות 
הבאלטיות חוזים, שלפיהם הוצבו כוחותיה בשטחיהן. נסיונה 
לכפות גם על פינלנד "חתה־ידידוח" גרם למלחמה. היא 
ארכה מ 30.11.39 עד 12.3.40 ונסתיימה בנצחון בריה״ט. ניצ¬ 
חון זה הושג בקושי רב (ע״ע פינלנד), והגרמנים הסיקו מכך 
מסקנות מוטעות לגבי יכולתה של בדיה״מ לעמוד במלחמה. 



681 


מלחמת־העולם השניה, השלב הראשון: 1939/40 


682 


כשקפא הים הבאלטי בחורף 1939/40 , העבירו הגרמנים 
בצר־ברזל משוודיה, דרך נתיק (ע״ע), לאורך מי־החופים 
של נורווגיה הניטראלית. במי־נותוגיה העבירו הגרמנים 
גם שבדים בריטיים ניצולי ספינות שטובעו. הגרמנים חששו 
מנחיתת בריטים בנותוגיה, והחליטו על "פלישה מונעת" 
לתחומיה. זאת ועוד: תפיסת הנמלים הרבים של נורווגיה 
בידי הגרמנים עשויה היתד. למוטט את ההסגר הימי 
שקיימו הבריטים בים הצפוני. הנותוגים הניטראליים סירבו 
לתאם את הגנתם עם בעה״ב. 

המסעות בדנמרק ובנורווגיה. ב 9.4.40 פתחו ה¬ 
גרמנים בהתקפה משולבת בים, ביבשה ובאוויר על דנמרק 
ונותוגיה. דנמרק׳ החוליה המקשרת בין גרמניה לנורווגיה, 
נכבשה בקלות, אך הנחיתה בנורווגיה, אף שבוצעה בדק¬ 
דקנות, נתקלה בהתנגדות. בקרב־נארודק ( 13.4 ) טיבעו 
הבריטים, שחשו לעזרת הנורווגים, שייטת קלה של גרמנים. 
הגרמנים השתלטו על דרום־נורווגיה (וגם שם נגרמו אבדות 
כבדות לציים), הצליחו להעביר כוחות אוויר ניכרים לב¬ 
סיסים שנכבשו, ובכך הכריעו את המאבק לטובתם. כוחות 
הבריטים והצרפתים, שהונחתו מ 16.4 במרכז־נורווגיה, היו 
ללא חיפד אווירי, והתקפות ה״שטוקה" (מפציצי־צלילה) 
הקטלניות אילצום לפנות עד 3.5 את מאחזיהם באיזור 
טרונהם. רק בצפון־נורווגיה דחקו כוחות בעה״ב את הגר¬ 
מנים לעבר גבול שוודיה, אך גם משם נאלצו בעה״ב לצאת 
( 8.6 ) כדי לתגבר את כוחותיהם בצרפת נוכח מתקפת 
הגרמנים שם. צבא נורווגיה נכנע. כיבוש נורווגיה הוסיף 
לגרמניה בסיסי צי ואודד, שהיו בעלי חשיבות בהמשך 
המלחמה; לעומת־זה הצטרף כל צי־הסוחר הנורווגי הגדול 
לשירות בעה״ב. הוקון (ע״ע) ¥11 מלך נורווגיה וממשלתו 
עברו ללונדון, שבה השתכנה גם הממשלה הגולה של 
צ׳כוסלובקיה׳ ובהמשך המלחמה מצאו בה מקלט ממשלות 
גולות אחרות. 

המסעות בבלגיה,ה ולנד וצרפת. הצלחות ה¬ 
גרמנים וכשלון בעה״ב בנורווגיה גרמו לתסיסה פוליטית 
בבריטניה. צ׳מברלין נאלץ להתפטר, וב 10.5.40 קמה ממ¬ 
שלת ליכוד לאומי בראשותו של ו. צ׳רצ׳יל, והוא הנהיג את 
ארצו עד לנצחון. ביום הקמת ממשלת הליכוד הלאומי 
בבריטניה, פלשו הגרמנים להולנד, בלגיה ולוכסמבורג. כבר 
בסתיו 1939 החליט היטלר לפתוח בפעולות נרחבות במערב. 
ברם, קשיי מזג־האוויר, שינדים בתיכנון וכיבוש נורווגיה, 
דחו את ביצוע המתקפה עד לאביב. בלגיה והולנד, שקיוו 
לא להסתבך במלחמה, נמנעו מלתאם את הגנתן עם בריטניה 
וצרפת, ושתי אלו לא הסיקו מסקנות משיטות-הלחימה 
הגרמניות החדשות שהודגמו בפולניה; הפולנים הובסו — 
כך סברו — בגלל ליקויים בצבאם ובציודם. גיסות הצרפ¬ 
תים והבריטים המשיכו לחנות בשלווה בקוויהם ובביצו־ 
ריהם. להלכה׳ היו כוחות בעה״ב שקולים בעוצמתם לאלה של 
הגרמנים ועדיפים במספרם, אך מפקדיהם חשבו במונחים 
צבאיים מתקופת מלה״ע 1 . בטנקים ראו רק עזר לחי״ר׳ את 
השימוש במפציצי-הצלילה לא הכירו, וחשיבות הצנחנים 
נעלמה מעיניהם. 

בשחר 10.5 פתחו הגרמנים במתקפה, בכוח של 136 
דיוויזיות, כ 2,400 סנקים וב 3,200 מטוסים. על הולנד הס¬ 
תערו כוחות מוצנחים שהונחתו באזורי רוטרדאם והאג, 
ועד־מהרה התחברו אתם כוחות-קרקע, שצלחו את הנהרות 



רינוס ומז, וביתרו את המדינה לשניים. התקפת־אוויר 
קטלנית על מרכז עיר־הנמל רוטרדאם, והעדר סיכוי לסיוע 
צבאי של ממש מבעה״ב גרמו שכעבור 5 ימים נכנע כל 
צבא־הולנד ( 9 דיוויזיות, כ 400,000 איש). 

ב 10.5 נפתחה גם התקפת הגרמנים על בלגיה. צנחנים 
וגייסות בדאונים נחתו על מבצר אבן־אמל ( £111561 -״€ 5311 ץ€¥\)< 
בן ה 73 ׳ אך ללא הועיל. ב 20.5 הגיעו הגרמנים לאבויל 




683 


מלחמת־העולם השניה, ״הקרב על בריטניה״: 1940 ; חזית רוסיה: 1941 


684 


(ע״ע), בשפכו של הסום אל תעלת־לאמאנש, בעברם כ 400 
ק״מ ב 11 יום, הם המשיכו צפונה, לאורך החוף, והד כיתת 
את כל כוחות הבלגים, הבריטים והצרפתים בפלאנדריה. 
אלה ניסו, לשווא, לפתץ דתמה, וב 28.5 גכנעו כוחות־ 
הבלגים. הבריטים ושרידי הצרפתים נדחקו למובלעת דנקרק 
(ע״ע ומפה שם). צי אניות זעיתת וסירות פינה אותם 
לאנגליה — כ 340,000 חיילים, % מהם בריטים. מיבצע 
ללא־תקדים זה התנהל בחיפוי חיל-האוויר הבריטי. הנשק 
הכבד נשאר בדנקרק. ב 5.6 , משאך גורשו הבריטים מ־ 
יבשת־אירופה, פתחו הגרמנים במתקפה על שתדי צבא- 
צרפת. 

ב 10.6 הבתזה איטליה מלחמה על צרפת ובריטניה, 
משום שנצחון גרמניה בראה ודאי והאיטלקים רצו להתחלק 
בשלל. התקפות האיטלקים בגבולה הדרומי־מזרחי של צרפת 
נבלמו בתכליתיות, אך בצפון התפוררה החזית ותוך שבר 
עיים תפסו הגרמנים את כל צפון־מערב צרפת והגיעו גם 
למרכז הארץ. השיריון של גודריאן חתר דתמה־מזרחה 
והגיע לגבול שורץ. כך אוגף ממערב קרמאז׳ינו וכל מגיניו. 
כבר ב 1x6 עברה ממשלת-צרפת מפאריס לטור וב 14.6 , 
יום כיבוש פאתם, עברה לבודדו. ב 1 x 6 הגיע צ׳רצ׳יל 
לטור, כדי להשפיע על ממשלת־צרסח להמשיך במערכה 
אפילו מצפון־אפריקה. הוא סירב לשחרר את צרסת מהת־ 
הייברותיה החחיות כלפי בריטניה, והציע שצרפת ובתטניה 
תהיינה למדינה אחת. שליחותו נכשלה. ב 16.6 התפטר רה״מ 
פול .רינו (^נ 31 ת׳ל£.מ) והמרשל הישיש ?סן (ע״ע), גיבור 
ודדן במלה״ע 1 , נהיה לרה״מי למחרת ( 17.6 ) ביקשה 
ממשלתו שביתת־נשק• זו נחתמה ב 22.6 . צרפת איבדה 
במערכה 325,000 איש, ו 1.5 מיליון מחייליה נשבו. הבריטים 
איבדו 00 ( 684 איש על ציודם, והגרמנים — 156,000 איש. 

מאז פרישת צרפת מהמאבק ישבה ממשלת פטן בוישי 
(ע״ע). כ% מצרפת היו לשטח כיבוש, ובידי רשי נשארו: 
מרכז צרפת ודרומה (חוף הים התיכון) ללא מוצא לאוקיא¬ 
נוס האטלאנטי, והשטחים שמעבר-לים. באנגליה הקים ש. 
דה־גול (ע״ע גול, שרל דה) את תנועה צרפת החפשית 

( 6 ! 0112 !- 1131 6131:1011 <) 1 < 1 16 > 3115213 ־ 11 6 ; 11 מז 00 ) וקרא להמשיך 

במאבק מהמושבות, אך כמעט כולן נשאת נאמנות לממ־ 
שלת־פטן; היטלר מנע ממוסוליני לספח שטחים של צרפת, 
פרט לשטח קטן באלפים וג׳יבוטי שבים-םוף, כדי שלא 
לדחוף את מושבות־צרפת וציה להמשיך במלחמה. ב 3.7 
תקפו הבריטים את צי צרפת באוראן, ומיד אח״כ ניתקה 
צרפת את יחסיה עם בריטניה ( 5.7 ). ביוני—יולי 1941 
נלחמו הצרפתים נגד הבריטים בסוריה ובלבנון (ר׳ להלן, 
עמ ׳ 692 ). 

שנה בדיוק (מכניעת צרפת עד לכניסת בריה״מ למלחמה 
[ 22.6.40 — 2x6.41 ]) עמדה בריטניה לבדה במערכה נגד 
גרמניה ואיטליה. בהנהגתו הנחושה של צ׳רצ׳יל גויסו כל 
משאבי המדינה והקיסתת למאבק. דוזוולט, נשיא אה״ב 
הניטראלית, נחלץ לעזרת בריטניה הנצורה, ומיולי 1940 
הגיעו אליה משלוחי נשק מאה״ב. אחת כניעת צרפת קיווה 
היטלר שבריטניה תבקש לעשות שלש! משנכזב, החליט 
להכריחה לעשות שלום ופתח בהתקפות־אוויר עזות על 
דרום־מזרח אנגליה ומרכזה. לונדון (ע״ע, עם' 480 ) היתה 
אחת המטתת העיקריות של ה״בליץ״. כ 00 ( 304 איש נהרגו 
בהפצצות אלה בלונדון בלבד, ובה נחרבו או ניזקו איזורים 


נרחבים ומבנים היסטותים רבים (ד להלן, המלחמה בא¬ 
וויר). "הקרב על בתטניה" נמשך מראשית יולי עד אמצע 
ספטמבר 1940 , ונפסק בשל אבדותיה העצומות של הלופט- 
וואפה ( 3116 * 131111 ! חיל־האוויר הגרמני). זו היתד. "שעתה 
הנאה-ביותר" של בתטניה, כדבתו של צ׳רצ׳יל. בהעדר 
שליטה באוויר, נאלץ היטלר לגנוז את תכניותיו לפלוש 
לבריטניה. וע״ע ממלכה מאחדת, היסטותה, עמ ׳ 910 . 

ההתפתחויות המדיניות במזרח אירופה ודחפה. 
בעת שגרמניה היתה טרודה במערב, ביססה בתה״ם את 
מעמדה בגבולותיה המערביים, וסיפחה את שלוש המדינות 
הבאלטיות ואת בסרביה וצפון-בוקובינה (יוגי 1940 ). הת¬ 
ערבות דיפלומאטית של גרמניה מגעה סיפוח כל בוקוביגה 
לבחה״מ. בולגחה והונגריה ניצלו את קשיי רומניה ותבעו 
שטחים ממנה. היטלר כפה על רומניה למסור את טרנסיל- 
ווניה להונגריה ואת דחס-דובחג׳ה לבולגריה, ועם זה ערב 
לרומניה המקוטעת ושלח אליה חיילים גרמנים. הופעת 
צבא-גרמניה ברומניה הכעיסה את מוסוליגי, שראה את 
איזוד הדאנובה כתחום השפעה של איטליה ; בכדי לאזן את 
כוחו עם כוח הגרמנים בבאלקן פלש ליוון. התערבות גר¬ 
מניה בחמניה גרמה למפנה ביחסיה עם בריה״מ. הדבר 
השתקף גם בפינלנד, שיחסיה עם בריה״ם שוב הוחמח 
(קיץ 1940 ). הפעם תמכה גרמניה בפינים, הבטיחה להם 
סיוע צבאי, ובתמורה קיבלה זכות-מעבר לחייליה שבצפון- 
נורווגיה. ההסכם עורר חששות כבדים בבחה״מ, ובכדי 
להפיגם ניסתה גרמניה לשלב את הרוסים במערכה נגד 
בחטניה. מולוטוב (ע״ע) הוזמו לברלין וגרמניה הציעה לו 
בעת ביקורו שם ( 12/1x11.40 ), שבחה״מ תצטרף לאמנה 
המשולשת שנחתמה בספטמבר בין גרמניה ואיטליה לבין 
יפן, ובתמורה — תוכל בחה״ם להתפשט על חשבון ברי- 
מניה בכיוון לאוקיאנוס ההודי. לעומת זאת דרש מולוטוב 
מגרמניה להכיר בפינלנד, בולגריה, תורכיה והאזוחם שב¬ 
כיוון למפרץ הפרסי כתחש-השפעה של בריה״מ. כבר ביולי 
1940 , אחרי נצחונו בצרפת וסיפוח חלקים מרומניה ל- 
בריה״מ, הורה הימלר להתכונן למערכה נגד בריה״מ, אולם 
אז נתן זכות-קדימה להכנעת בחטניה. שבועות־מספר אחרי 
כשלון המו״מ עם מולוטוב בברלין, נואש היטלר מהשגת 
הסכם עם בריה״מ והגיע להחלטתו הגורלית ( 18.1x40 ) 
לתקוף את בריה״מ באביב 1941 , עוד לפני שינסה להכניע 
את בחטניה. צירוף של מניעים פוליטיים, צבאיים ורגשיים 
הבשילו החלטה זאת: היטלר חשש שבריה״מ תנצל אח 
כשלונו בקרב על בריטניה ותתפשט בשטחים גוססים באי־ 
חסה; הוא ביקש להבים את בריה״מ כדי לשלול מבריטניה 
את הסיכוי למצוא בעל־ברית באיחסה; הוא זלזל בכוחה 
הצבאי של בריה״ט! שנאתו העזה לקומוניזם גברה על 
שיקולים פוליטיים-אסטרטגיים. 

באפריל—מאי נכבשו בידי "הציר" יוגוסלוויה ויוון (ר׳ 
להלן, עמ ׳ 692/3 ). המסע בבאלקנים גרם לדחיית הפלישה 
לבריה״מ בשבועות־מספר. 

לקראת הפלישה לבחה״ט ציווה היטלר להתחיל ב״פת- 
רון הסופי" של בעיית היהודים והשמדתם החלה מייד אחרי 
הפלישה. וע״ע שואה. 

חזית רוסיה. ב x6.41 פלשו 3 מילית חיילים 
של גרמניה וגרורותיה (איטליה, רומניה, הונגריה, סלובקיה 
ופינלנד) לבריה״ס, בחזית שאורכה כ 3,000 ק״מ. הגרמנים 



685 


מלחמת-העולס השניה, חזית המזרח באירופה: 1941 — 1944 


686 



חזית־המזרח בא י רוסו! 

הניחו שצבא בתה״ם יתפרק עד מדירה. צבא בתה״ט, כ 2 
מילית מגוייסים (לבד מעתודות עצומות), לא ציפה להת¬ 
קפה, ציודו נפל בטיב ובכמות מהציוד הגרמני, תנועותיו 
היו מסורבלות, פיקודו חסר־נסית, ותורות־המלחמה, שלפיהן 
פעל — מיושנות. בחודשי הלחימה הראשונים נגד הגרמנים׳ 
בפיקודו של פת בראוכיץ׳ סבל צבא־ 

בריה״מ אבידות כבדות-ביותר, ועמד בהן רק בגלל משאביו 
העצומים בכוח-אדם• ברם, כמו במלחמה בנאפוליון ב 1812 , 
קנו הרוסים, בפיקודם של בודיוני (ע״ע) בדתם, סימושנקו 
במרכז, תרושילוב (ע״ע) בצפת, זמן תמורת שטח, בצפותם 
לעזרה מבחוץ, ובתקווה שעוצמת הגרמנים תשתחק במרחבי 
ארצם. אסטראטגיה זו הצליחה לבסוף, אך במחיר כבד: 
לבד ממיליוני חיילים ואזרחים איבדה בתה״מ את הארצות 
הבאלטיות, בילורוסיה ואוקראינה ומשאבים טבעיים ותע¬ 
שייתיים חיוניים. בין הקרבנוח היו מיליוני יהודים בשטחי 
הכיבוש הנאצי. בסוף 1941 עמדו הגרמנים, בצפת (בפיקוד 
פת לב) — בשעת לנינגראד, במרכז (בפיקוד פת 3 (ק) — 
בטווח־ראיה ממוסקווה, ובדתם (בפיקוד תנדשטם) — 
בחצי־האי קתם וברוסטוב. אד הגרמנים לא השיגו הכרעה, 
ובחורף 1941/42 , שהקדים לבוא והיה קר במיוחד, שותקו 
פעולותיהם. הזמן שאבד במסע-הבלקאנים, באביב 1941 , היה 
בעוכתהם. התסים התעודדו בשל כניסת אה״ב למלחמה (ר׳ 
להלן) וגברה תקתתם לסיוע מהמערב. בעורף הצבא הגרמני 
החלו פועלים פארטיזנים רוסים שמספרם הלד ורב. הגרמנים 
נאלצו להפריש כוחות ניכתם להגנת קוד-התחבורה האדר 
כים והפגיעים שלהם ומעולם לא הצליחו לחסל כוחות בלתי־ 
סדיתם אלה. בשל בלימת ההתקדמות הגרמנית נטל היטלר 
( 19.12.41 ) עצמו את הפיקוד על הצבאות במזרח• 


ב 1942 הספיק כוח־הגרמנים השחוק למתקפה כללית 
בחזית הדתמית בלבד. זו נפתחה ביולי׳ בשני כיתנים: 
בדתם־מזרח, בזירת הקאווקז, שם הגיעו הגרמנים לאיזור 
גרתני ולנמל נובורוסיסק ונבלמו! במזרח, שם התקדמו 
מזרחה, במגמה להשתלט על נהר תלגה, עורק-התנועה 
החיוני של בתה״ם• אך המפנה במלחמה בא בקרב ם 5 ־ 
לינגרד (ע״ע), שהחל ב 19.11.42 . שם נחלו הגרמנים 
תבוסה מוחצת מידי התטים בפיקוד ז׳וקוב (ע״ע). גידול 
מתמיד של תעשיית־הנשק, ששוקמה ממזרח לאודל, הרחק 
מהחזית, גיוס מוגבר והאספקה שזרמה מאה״ב (דרך מות 
מאנסק ודרך פרס׳ בהקף של כ 100,000 טת לחודש). 
אוששו את הרוסים. בשלהי 1942 גברו התקפותיהם וב 1943 
הדפו הרוסים את הגרמנים ובעלי בתתם בעיקר במרכז 
ובדתם, וחזרו לקרהדניפר. בראשית 1944 הוסר המצור בן 
30 החדשים מעל לנינגרד, והתאוששות הרוסים הושלמה. 
מ 1943 שוב לא נעצרה התקדמותם מערבה. 6,300 מטוסים, 
שסיפקה אה״ב. תרמו להבטחת עליונות הרוסים באוויר. 
הפצצת גרמניה, והמשאבים המתבים שהיתה צריכה להפנות 
למקומות אחרים, צימצמו את גיסות השיריון־ הגרמניים 
במזרח וכך נשמט הבסיס לתפיסות־הלחימה של ה״ורמאכט" 
שחייבו שיתוף־פעולה התק ונרחב בין טנקים למטוסים. 
ככל שנמשכה המלחמה, הלכה וגברה פעילות הפארטיזנים, 
ביניהם גם פארטיזנים יהודים, בעורף האויב. 

על המרד בגטו וארשה ב 1943 — ע״ע גטו, עם׳ 
618 — 620 < על המתתת בגטאות אחרים — ע״ע שואה. 

ב 1944 התקדמו הרוסים ללא הפסק: בחזית פינלנד, 
באסטוניה׳ בגבולות פולניה ולעבר תמניה. הם נסתייעו 
בעובדה שהגרמנים נאלצו לרכז כוחות במערב עם פתיחת 
"החזית השניה", כדי לקדם את פלישת בעה״ב ולבלום את 
הלחץ באיטליה (ר׳ להלן), עד סוף 1944 נכנעה פינלנד 
( 19.9.44 ), נכבשו תב שטחי הארצות הבאלטיות, ושטחי 
פולניה עד לוויסלה, תמניה נכנעה ( 24.8.44 ). בולגתה 
נכבשה ( 9.9.44 ) ועברה לצד בריה״מ והתסים חדרו להוג- 
גתה וליוגוסלוויה. בהתקדמותם שיחרת התסיס כמה מפח- 
נוודההשמדה הגרמנים, אך באלה נותרו בחיים רק שתדים 
מעטים מיהודי אירופה. בראשית 1945 המשיכו הגרמנים 
להתגונן ביאוש. אד נדחקו; תוך זמן קצר, מווארשה עד 
האודר — במבואות־ברלין, ופתסיה המזרחית נותקה ונכ¬ 
בשה. בדרש — נכבשו תב שטחי צ׳כוטלובקיה ואוסטתה, 
והגרמנים נסוגו מיוגשלוויה בלחץ הפארטיזנים של סיטו 
(ע״ע) והתסים. 



חזית־הטירח; חיילים ריסים בייטים את התסדטית וזנרטגים מבר 
טיסקווה (׳*להי 1941 > 









687 


מלחמת־העודם השניה, הצטרפות אה״ב וי#ן: 1941 ; ועידות קזגלנקה וטהרן: 1943 


688 



כדרר לברלין: הרוסים צו?חים נהר (׳ 58 הי 4 * 19 ) 


הצטרפות אורב ויפן למלחמה. בפרוץ הס׳ 
אהדה אה״ב את בעה״ב ורוזוולט סבר שבלימת תוקפנותו 
של גרמניה ושל יפן חיונית גם לאינטרסים של אה״ב ולבט־ 
חובה. אך באה״ב שררו הלכי־רוח בדלניים חזקים, מורשת 
מלה״ע 1 (ע״ע אה״ב, עמ׳ 195 ). השאיפה להמנע מהסתב־ 
כויות בחו״ל גרמה ב 1935/7 לפירסום סידרת חוקי ניטרא¬ 
ליות, שבהם נאסרה מכירת נשק לצד לוחם או הסעתו 
בספינות אה״ב. בהשפעת רוזוולט החלה אה״ב להעמיד את 
משאביה לרשות הלוחמים ב״ציר", וב 3.11.39 אושר חוק 
״שלם וקח״ (ץזז 03 035113011 ), שהתיר קניית נשק מאה״ב 
בתנאי שיוסע באניות הצד הלוחם — דבר שאיפשר לשול¬ 
טים בים (בריטניה וצרפת) לקנותו. בעיצומו של הקרב על 
בריטניה מסרה אה״ב לבריטים 50 משחתות תמורת בסיסים 
במושבות בריטניה באמריקה ( 2.9.40 ), ושבועיים אח״כ 
הונהג רישום לגיום־חובה. אחרי בחירתו לנשיאות בשלישית 
יזם רוזוולט את חוק ״החפר והשאל" 1x0(11x350 ) שיפה 
את כוח הנשיא לתת ציוד צבאי ושרותים לכל מדינה׳ שלדע¬ 
תו הגנתה חיונית לבטחון אה״ב. החוק אושר ב 11.3.41 , 
ואה״ב הפכה למחסן נשק לבריטניה. 

בינתיים גברה המתיחות בין אה״ב ליפן. מ 1937 ניהלה 
יפן מסע כיבוש בסין, אך התנגדות הסינים נמשכה, במידה 
רבה הודות לציוד שקיבלה מבריטניה ואה״ב. אחרי כניעת 
צרפת השתלטו היפנים על הודו־סין ( 22.9.40 ). אה״ב הגיבה 
באמברג 1 (ע״ע) על יצוא חמרים אסטרטגיים ליפן, וברי¬ 
טניה חזרה ופתחה את "דרך בורמה" (ע״ע בורמה, עם׳ 
57/8 ), שנסגרה לפני כן בלחץ היפנים• כל מסע הכיבוש של 
יפן בסין עלול היה להסתיים בכשלון אם לא יוסר האמברגו, 
אך אה״ב המשיכה בלחצה, דרשה מיפן לפנות את סין, וב- 
26.7.41 הקפיאה את האשראי של היפנים; בעקבותיה הלכה 
בריטניה. בצמרת השלטון ביפן גברו השואפים להנחית על 
אה״ב םכת־םתע משתקת, שבעקבותיה .יאלצו האמריקנים 
להסכים שלא להתערב עוד בענייני המזרח הרחוק. כבר 
ב 27.9.40 חתמו היפנים על "הברית המשולשת" (ר׳ לעיל, 
עכד 684 )׳ וב 13.4.41 הבטיחו את עורפם בחותמם על חוזה 
אי־התקפה עם בריה״מ. עורף זה נראה להם בטוח לחלוטין 
בסתיו 1941 ׳ כשהגרמנים הגיעו למבואות מוסקווה. בעיצומו 
של מו״מ שניהל שליח מיוחד של יפן בוושינגטון הנחיתו 
היפנים ב 7.12.41 את מהלומתם האדירה על בסים האמרי¬ 
קנים בפרל־הרבר שבהוואי (ר להלן, עט׳ 700 ). אה״ב 
הכריזה מלחמה על יפן, וכעבור ימים מספר הכריזו מעצמות 
"הציר" האחתת מלחמה על אה״ב. 

התאום בין בעלות־הברית. מיד עם פלישת 
הגרמנים לבריה״מ נחתם הסכם לסיוע הדדי בין בריטניה 
לרוסים ( 13,7.41 ). שיתוף הפעולה התבטא תחילה בכיבוש 
פרס בידי שתיהן ( 25/29.841 ), שנועד לסלק את השפעת 


גרמניה ולהבטיח דרל-אספקה מהמפרץ הפרסי לבריה״ט• עד 
סוף 1941 הושג תאום בין בריטניה לבריה״מ גם בתחומים 
אחרים: בריטניה הכריזה מלחמה על פינלנד, הונגריה ורד 
מניה, שותפות־גרמניה במלחמתה בבריה״מ, ובריה״ם חתמה 
על חדה עם ממשלת־פולניה הגולה בלונדון, אף שלא התחיי¬ 
בה ביחס לגבולות פולניה בעתיד. היא שחררה את השבדים 
הפולנים שהיו בידה, כדי שישתתפו במערכה נגד "הציר" 
ביחידות של צבא־פולניה. חלק גדול מיחידות אלו, בפיקודו 
של הגנרל אנדרם, הועבר דרך פרם למזה״ת והשתתף בקר¬ 
בות בזירת הים התיכון• ביניהם נמצאו גם יהודים רבים. 

אחרי הצטרפות אה״ב למלחמה תואמו הפעולות הצב¬ 
איות והמדיניות בין בעה״ב בוועידות קזבלנקה (ראשית 
1943 ), טהרן (סוף 1943 ) דאלמה (תחילת 1945 ! ור׳ להלן). 
בראשונה השתתפו צ׳רצ׳יל ורדוולט, ובאחרות — "שלושת 
הגדולים" (צ׳רצ׳יל, סטאלין ורוזוולט) ושרי-החוץ שלהם. 
אה״ב החליטה לתת זכות־קדימה להשגת נצחון על "הציר" 
באירופה, ורק אח״כ—על יפן, בריה״מ לחצה לפתיחת "חזית 
שניה", להקלת הלחץ מעליה. מכיוון שההכנות לפלישה 
ליבשת אירופה לא הושלמו, החליטו אה״ב ובריטניה׳ ביולי 
1942 , לכבוש את צפון־אפריקה. באוגוסט ביקר צ׳רצ׳יל 
במוסקווה והודיע על ההחלמה לסטאלין, וזה קיבל אותה במד 
רת־רוח. בוועידת קזבלנקה החליטו צ׳רצ׳יל ורוזוולט לתבוע 
"כניעה ללא תנאי" של מעצמות "הציר". תביעה זו׳ שנמ¬ 
תחה עליה ביקורת — במענה שהיא חישלה את התנגדות 
״הציר״ — באה במטרה למנוע הישנות המשגה של 1918 , 
שאיפשר ללאומנים בגרמניה לטפח את האגדה כאילו צבא- 
גרמניה לא הובס, אלא פותה לכניעה ב 14 הנקודות של 
דלסון (ע״ע). תביעה זו נועדה גם לסלק את חששם של 
הרוסים, שמא יחתמו מעצמות־המערב על שלום נפרד. מצ¬ 
דיקי החלטה זו טענו, שלבריטניה ולאה״ב לא היו מטרות 
משותפות לאלו של הרוסים, פרט להכנעת גרמניה, וע״כ 
לא יכלו לנסח מטרות-מלחמה אחרות או לסיים במשותף את 
המלחמה במו״מ עם גרמניה. 

בוועידת קזבלנקה סוכם, שפלישה לצרפת לא תיתכן לפני 
מאי 1944 , ובינתיים יפלשו צבאות־המערב לאיטליה. בוועי¬ 
דה הראשונה של שלושת הגדולים בטהרן הציע צ׳רצ׳יל, 
שהמערב יתרכז בלחימה במזרח הים התיכון דפלוש לבאל- 
קן. כוונת צ׳רצ׳יל היתד. למנת התפשטות השפעתה של 
בריה״מ בבאלקן אחרי המלחמה. סטאלין התנגד לפלישה 
לבאלקן בטענה שהיא תפגע בסיכדי הנחיתה בצרפת. רוז- 
וולט נטה לעמדת סטאלין, בתקווה שבכך יבטיח שיתוף־ 
פעולה עם בריה״מ גם אחרי המלחמה. ומצא חיזוק לדעתו 
בהבטחת סטאלין להצטרף למלחמה ביפן אחרי הניצחון 
באירופה. עמדת רחוולט הכריעה ש״החזית השניה" העיק¬ 
רית באירופה תהיה בצרפת. 

הפלישה לאירופה והפעולות במערב-אי- 
רוסה. ב 6.6.44 נפתחה "החזית השניה" במערב, עם נחיתת 
צבאות המערב בנורמאנדי, בפיקודו של איזנהאור (ע״ע). 
פלישה זו היתד, הגדולה בהיסטוריה ולקראתה הוכנו בברי¬ 
טניה 47 דיוויזיות של הבריטים, האמריקנים, הקנדים והפו¬ 
לנים, יחד כ 800,000 איש. אלה הונחתו ואובמחו בצי בן 
54x100 נחתות ואניות־מלחמה בחיפד של יותר מ 10,000 מטר 
סיס. הפעולה בנודמאנדי הסתייעה בפלישה משנית לדרום- 
צרפת מזירת הים התיכון שהחלה ב 15.844 (ר׳ להלן). 


689 


מלחמת־העולם השניה, הפלישה לאירופה: 1944/5 ; זירת הים חתיפון ואפריקה: 1940 


690 


בעה״ב נעזרו באנשי המחתרת הצרפתית (״ 1111 ) 3 ^"( גם 
״* 11 מ 1 ט) 1 ״ — "התנגדות"). 

למפקד הגרמני בזירת הפלישה, פדן דונדשטט, היו 42 
דיוויזיות, מהן 6 משוריינות. הגרמנים היו מחופרים היטב 
בביצורי "החומה האטלנטית", אך הפיקוד הגרמני סבר 
שבעה״ב ינחתו באיזור קאלה ( 031315 ), ושם ריכזו את תב 
כוחותיהם. גייסות מועטים־יחסית הוצבו בפיקודו של רומל 
בחוף נורמאנדי, שבה נערכה הפלישה — ולכך היתה הש¬ 
פעה מכרעת. 

ב 6.6.44 , בשעות הבוקר, נחתו כוחות בעה״ב בצרפת, בחוף 
נורמאנדי, בין שפך נהר סן לבין חצי־האי קוטנטן (־ 001€11 
ת 11 ). התנגדות הגרמנים המופתעים היתה רפה יחסית בשל¬ 
בי הפלישה הראשונים. שבוע אחרי הנחיתה בנורמאנדי 
נמצאו כ 350,000 לוחמים בראשי-הגשר שנתפסו הודות לש¬ 
ליטה המוחלטת של בעה״ב באוויר. ביולי—אוגוסט פרצו, 
בחיפוי צמוד מהאוויר, הבריטים — מזרחה, והאמריקנים — 
דרומה ואח״כ מזרחה. ב 25.8.44 נפלה פאריס בידי בעה״ב 
שהעמידו בראש גיסותיהן את טור "הצרפתים החופשים" 
בפיקוד הגנראל לקלר ( 0 ^ 01 ^ 1 ). אח״כ שוחררה בלגיה, 
אך נכשל מבצע מוצנח ליד ארנהם. בניסיון להבקיע לדרום- 
הולנד (שממנה שוגרו "פצצות מעופפות" וטילים לאנגליה 
(ר׳ להלן, המלחמה באודר]). בעה״ב נערכו לכל אורך 
גבולה המערבי של גרמניה גופה (זה של 1939 ). ב 15/16,12.44 
נכשלה התקסת־נגד גדולה, האחרונה של הגרמנים. בגבעות 
הארדנים, בפיקוד פון רונדשטט. מפברואר 1945 ואילך תפסו 
בעה״ב באמצעות 85 דיוויזיות (כ 4 מיליון חיילים) — ברי¬ 
טים בצפון, אמריקנים במרכז, וצרפתים ואמריקנים בדרום 
— את כל איזור הרינוס, וב 7.3 צלחו את הנהר בגשר- 
רמאגן (בגיזרת הרינום המרכזי), שהגרמנים בוששו לפוצץ. 
להשלמת כיבושיהם ולהכנעת הגרמנים הגבירו בעה״ב את 
הפצצת גרמניה; במארס 1945 בלבד הוטלו עליה 245,000 
פצצות. 

זירת הים התיכון ואפריקה. מספטמבר 1939 
עד מאי 1940 היתה לבריטניה וצרפת עדיפות כה מכרעת 
בזירה זו, עד שאיטליה העדיפה להישאר ניטראלית. פרישת 
צרפת מהמאבק ביוני 1940 שינתה את המצב. כוחות־בריטניה 
(כ 83,000 איש וכ 375 מטוסים במזה״ת ובמזרח-אפריקה) נש¬ 
ארו מבודדים; הים־התיכון היה למעשה סגור בפניהם. 



לקראת ה 8 ?י׳ 8 ה ?אירופה : נגר? אי!נחאיר מבקר צנחנים אמריקנים 
לפני הסריאם לאירופה ( 0.6.1944 ) 



צ־רציי?, דה־גול וחברי סטשלחו ליד שער־הניצחה בתארים — 
נונטבר 1944 (ברשות משרר־המלחסה של צרפת) 


לאיטלקים בלוב, בפיקוד גרציני (ע״ע), היו כ 200 x 100 איש 
וכ 315 מטוסים. במזרח־אפריקה (חבש, אריתריאה וסומאליה) 
היה לדוכס אאוסטה האיטלקי כ 280,000 איש (כ% מהם 
ילידים) וכ 325 מטוסים. צי האיטלקים בים-התיכון היה גדול 
בהרבה מצי הבריטים. 

ב 10.6.40 הכריז מוסוליני מלחמה על בעה״ב (ר׳ לעיל, 

עמ׳ 683 ), אך התקפתו על גבולה הדרומי־מזרחי של צרפת 
נכשלה. אחרי כניעת צרפת ניסו הבריטים למשוך צרפ¬ 
תים לצידם, ללא הצלחה יתרה. ב 3.7.40 חיסלה שייטת 
בריטית בנמל-אוראן, כמעט לגמרי, כוח צרפתי, שמיאן 
לשתף פעולה. במזרח אפריקה גילו האיטלקים יזמה וכבשו 
את ג׳יבוטי הצרפתית, סומאליה הבריטית ושטח בסודאן. 
ב 13.9.40 החל גרציאני את הלחימה בצפון־אפריקה בהתקפה 
מלוב מזרחה, התקדם כ 125 ק״מ לתוך מצרים, ושם נעצר. 
בצפון יצאו האיטלקים במלחמה נגד יוון ( 28.10.40 ), נחלו 
כשלונות מחפירים ונהדפו לפנים־אלבאניה. הבריטים שלחו 
מטוסים ליוון, והדבר נראה להיטלר כאיום על בארות-הנפט 
ברומניה, שמהם קיבלה גרמניה דלק, ולכן החליט להתערב 
בבאלקנים. התקפת־אוויר של הבריטים על טאראנטו 
( 11.11.40 ) פגעה קשה בצי האיטלקים. 

ב 8.12.40 תקפו הבריטים בפיקוד ויול (ע״ע), עם 31,000 
איש, במדבר המערבי של מצרים, ותוך שבועיים גירשו את 
האיטלקים ממצרים, התקדמו כ 800 ק״מ מערבה, כבשו את 
כל קירנאיקה (ובכלל זה טובחק ובנגאזי) ותפסו כ 130,000 
שבדים ושלל עצום. הגרמנים שלחו כוחות־אוויר ניכרים 
לדרוס-איטליה ולצפון-אפריקה לסייע לאיטלקים בלחימה הי¬ 
בשתית, ובעיקר לשתק את מלטה (ע״ע), "נושאת-המטוסים 
היבשתית" של הבריטים בים התיכון, שאיימה על התחבורה 
מאיטליה לחזית בצפון־אפריקה והגנה על שייתת הבריטים 
מגיברלטר למזה״ת. הגרמנים שיגרו גם את "קורפוס-אפרי- 
קה" (דיודזיה ממוכנת ודיודזיית-שיריון) לצפון-אפריקה 
(טריפוליטאניה) בפיקוד רומל(ע״ע). נצחון הבריטים בצפון 
אפריקה שיכנע את היוונים (שחרדו מהופעת הגרמנים ברד 
מניה ובולגריה) לבקש גם משלוח כוחות-קרקע בריטיים. 





691 


מלחמת־חןןולם השניה, זירת הים התיכון: 1941 


692 



זירת הסזרח התיכוז 


הבריטים נענו, מתור שיקולים מדיניים? שיגור כ 60,000 
איש לייון אילץ את רול, נגד רצונו׳ לפצל את כוחותיו 
המועטים, והפתקפה בלוב נעצרה. 

במחצית הראשונה של 1941 היו כוחות הבריטים בים 
התיכון ובמזרח־אפריקה עסוקים בעת־ובעתה־אחת במספר 
זירות. בינואר 1941 ׳ בעודם משלימים את כיבוש קירנאיקה, 
תקפו את האיטלקים בחבש, מסודאן בצפון ומקניה בדתם׳ 
וסומאליה הותקפה מהים. ב 6.4 נכבשה אדיס־אבבה וב 20.5 
נכנעו תב האיטלקים בחבש• בכך הוסר האיום ממזרח־ 
אפריקה דס-סוף טוהר. אולם בצפון תקף בינתיים תמל, ב- 
24.3 , את כוחות־הבריטים הדלילים בקיתאיקה והדפם אל 
גבול לוב־מצתם, ושם נעצרו הבתסים והתבצת. מבצר־ 
סובתק נשאר כמאחז בריטי בעורף, והיה נצור 8 חודשים, 
והאספקה לבריטים הגיעה דת הים. 

בקרב הערבים היתד. אהדה רבה לאיטלקים ולגרמנים. 
מצרים היתה ניטראלית, אע״ס שקרבות התחוללו על אד¬ 
מתה׳ ושרת בה צפיה לנצחון "הציר" שיגאלה מתלותה 
בבתמים. רמטכ״ל צבא מצתם קיים קשתם עם ה״ציר"! 
נוכח אהדת המלד פארוק ל״ציר" הקיפו הבתטים את את 
מתו וכפו עליו למנות את מצטפא נחאם (ע״ע) הפרו־ 
בתטי לת״מ ( 4.2.42 ; ע״ע מצתם, עמ ׳ 202 ). ב 2.5.41 הת¬ 
חוללה בעראק הפיכה אנטי-בתטיח בראשות ראשד עלי. 
הגרמנים תמכו בו תראה שעמדו לשלוח אליו סיוע צבאי, 
דת סותה שבשלטון דשי, במסת להתבסס בשחת הנפט 


של מוצול. הבתטים הביאו כוחות מהודו וכוחות אחרים, 
ואלה תקפו את עראק מצד מדבר סוריה, כבשו את בגדאד, 
ותומכי הבתטים (משפחת המלוכה תות אל-סעיד) חזת 
לשלטון בעראק. ב 8,6,41 פתחו הבריטים מצד א״י בהתקפה 
על סודיה ולבנה שבשלטון דשי וכעבור יותר מחודש נכנעו 
הצרפתים וחתמו בעכו׳ על שביתת נשק. כך הוקם קשר ישיר 
עם תורכיה, וסכנת כיבוש כדת בית הגרמנים, שגדלה אחת 
כובשם את כרתים (ת להלן, עם׳ 693 ), הותקה מהמזה״ת. 
באוגוסט 1941 תפסו הבתטים את דתם־פרס, בתיאום עם ה¬ 
רוסים שתפסו את צפתה, והשאח רזא פדילד (ע״ע) סולק. 
בכך הובטח נתיב אספקה חיתי מהמפרץ הפרסי לבריה״מ.— 
עם כיבוש פרם נמלטו ממנה כמה מנהיגים עדבים פרדגרנד 
נים, ובהם המופתי הירושלמי, אמין אל חסיני (ע״ע). הם 
מצאו מקלט בגרמניה, שיתפו פעולה עם הנאצים במטרה 
לגייס לשרותה מוסלמים (בעיקר בוסנים) וערבים, וקרוב 
לוודאי ששיתפו פעולה גם בהשמדת היהודים. 

חזית הבא לק ן. המהלכים הצבאיים האלה, שהבטיחו 
את שלטון הבתטים במזה״ת, נראו אז שוליים להתרחשדות 
בבאלקן. הגרמנים הודאגו מהצבת כוחות בתטיים ביתן (ת 
לעיל), ונרגזו מההפיכה ביוגוסלודה, שעלולה היתה למנוע 
את התבססותם בה (ע״ע יוגוסלויה, עפו 311 ). ב 6.4.41 פלשו 
כוחות גרמניים חזקים מאוד ליוגוסלודה וליתן. בפעולה נגד 
יוגוסלודה השתתפו גם התגריה ובולגריה, תגד יתן — 
בולגריה. היוגוסלודם אף לא הספיקו לגייס את כוחותיהם. 













693 


מלחמת-העולס השניה, זירת צסוראפריקה: 1941 — 1943 


694 


גירתם, בלגראד, נהרסה בהחקפת־אוויר קטלנית, והסאנקים 
של הגרמנים רמסו את גוחותיהם וביתרו את הארץ. היוגום־ 
לווים נכנעו ב 17.4 , אך ה״צ׳טניקים" של ד. מיבאילוביץ , , 
והפארטיזנים של טיסו (ע״ע) המשיכו בלחימה, ריתקו 
כוחות גדולים של ה״ציר״, ובראשית 1945 שיחררו את אר¬ 
צם, בסיוע.הרוסים, חיל-המשלש הבריטי ממצרים, כ 60,000 
איש בפיקוד מיסלנד-וילסון, הגיע ליוון באיחור, ולא הספיק 
להתבסס בצפון-יוון. התקפת־שיריון של הגרמנים דרומה־ 
מערבה, דרך פירצת מונאסטיר, יצרה חיץ בינו לבין עיקר 
צבא-יוץ באלבניה• צבא־יוון, שתחבורתו נותקה, נכנע ב 22.4 . 
והבריטים נדחקו דרומה לאורך חוף הים האגיאי׳ עד לתוך 
חצי-האי פלופונסוס; בסוף אפריל הוצאו משם, בעיקר לכר¬ 
תים. אבידותיהם היו כ 12,000 , בעיקר בשבויים (לעומת כ- 
5,500 אבידות לגרמנים), ורוב ציודם אבד. הבריטים החליטו 
להחזיק מעמד בכרתים, אך ב 20.5 התקיפום צנחנים גרמנים, 
שהובאו בכ 500 מטוסי-תובלה ו 72 דאונים, כבשו בלחימה 
מרה את האי והשיגו שליטה באוויר. תחת מטר־פצצות הו¬ 
צאו הבריטים מחופי דרום־כרתים למצרים. הגרמנים, ששוב 
לא חזרו על מבצע מוצנח מעין זה, איבדו כ 6,000 איש. 
כוחות הקהיליה הבריטית איבדו 17,500 איש׳ רובם שבויים 
(ביניהם יהודים רבים מבין אלפי מתנדבי היישוב בא״י) 
ושרידי ציודם אבדו. באמצע יוני נכשלו הבריטים גם בהת¬ 
קפה במדבר המערבי, בהעדר זמן להתארגנות. במקש ויוול, 
שעמד במשימות רבות ללא תקדים, וללא משאבש מספיקים, 
והגן על המזה״ת, מונה אוכינלק 1101111110:10 ^). 

ה״מטוטלת" בצפון־אפריקה. ב 1941 הגיעו 
למצרים תגבורות בחימוש שאנשים במקש האבידות הרבות 
של צבאות הקהיליה הבריטית. ב 18.11 תקפו הבריטים, שיח¬ 
ררו את טוברוק הנצורה והגיעו לבנגאזי ( 24.12 ), אך אבי- 
דותיהם היו כבדות. כעבור חודש נעה "המטוטלת" בצפון- 
אפריקה לאחור; רו?ל פתח בהתקפה שדף את הכשות הברי¬ 
טיים מזרחה, ל״קואל ע׳זאלה—ביר־חכים. כל אותו זמן החזי¬ 
קה מלטה מעמד, אך כשותיד. לא הספיקו כדי למנוע תגבו¬ 
רות לח׳מל. ב 27.5 תקף רומל שוב, ובאמצעות השיריון שהיה 
טוב ומאומן משל יריביו, שבר את חזית-הבריטים שדפם 
כ 500 ק״מ, עד לאל־עלמיין, כ 100 ק״מ ממערב לאלכסנדריה. 
מכאן איים על מצרים, על תעלת-סואץ ועל המזה״ת כולו. 
כיבוש המזה״ת בידי הגרמנים היה מסכן את עורף הרוסים 
ויוצר אפשרות שהגרמנים יבקיעו אפילו להודו, ושם יתחברו 
עם היפנים שתקפו בשעריה המזרחיים. נוכח הסכנה החמורה 
של כיבוש א״י בידי הגרמנים הכין אירגון "ההגבה" (ע״ע, 
עמ׳ 405 ), בשיתוף עם הבריטים, תכנית לריכוז היישוב העב¬ 
רי באיזור חיפה ולהגנה עליו, אך הגרמנים הגיעו לקצה- 
יכולתם ורומל נעצר בחזית הקצרה שבין הים התיכץ לשקע 
קשרה, בשל התנגדותם העזה של הבריטים, ובשל אבדותיו 
הרבות וקווי-האספקה הארוכים שלו. נסיוגו להבקיע מזרחה 
נכשל בקרב עלם חלפה (ספטמבר 1942 ). 

בינתיים השלף אוכינלק בגנראל ה• אלכסנדר, ובראש 
הארמיד, השמינית במצרים הועמד מונטגומרי (ע״ע). כש 
הבריטים גדל, הודות לעזרת האמריקנים, ששלחו ארטילריה, 
שיריון ומטוסים, וגיסות-הבריטים אומנו כהלכה. ב 23.10.42 
נפתח קרב עלאמין (ע״ע), שבו הובקע המערך הגרמני־ 
איטלקי. כקרב סטאלינגרד, היה גם קרב עלאמין מפנה 
במלחמה. כתוצאה משבירת מערכם בקרב זה נהדפו הגרמנים 



ננר 5 רוסי — מטקד "<ן 1 ר 6 )ם־אםר'יוה" — בראמ המתקסה הגרמנית 
בקירנאיהה (מארס 1941 ) 


מערבה, לאורך חוף אפריקה הצפונית. ב 13.11.42 נכבשה 
טוברוק, ב 20.11 — בנגאזי, וב 23.1.43 — טריפולי. ב 20,3 
עמדה הארמיה ה 8 מול קו־מאלת בדרום תוניסיה. 

בינתיים נחתו כוחות בעה״ב בפיקוד איזנהאור בצפון- 
אפריקה בקזבלנקה, אוראן ואלג׳יר ( 8.11.42 ). הנחיתה היתה 
מבצע ימי מסובך, בהשתתפות כ 850 אניות, שהפליגו מברי¬ 
טניה שאה״ב. בעה״ב הגיעו להסכם עם הנציג הצרפתי 
ששלט בצםון-אפריקה מטעם ףשי, האדמירל דדלז (ע״ע), 
שצרפתים פסקו להילחם. הנשתים התבססו שתקדמו מזר¬ 
חה. בתגובה לפלישת בעה״ב לצפון-אפריקח תפסו הגרמנים 
את כל צרפת הבלתי-כבושה, שצרפתים טיבעו את הצי שלהם 
( 27.11 ) בסולון, כדי למנוע את נפילתו לידי הגרמנים. במי- 
רוץ לתפיסת תוניסיה, שאליה נסוגו שרידי הגרמנים שאי- 
טלקים מלוב, ניצחו הגרמנים, ששלחו לשם, בדרך־האוויר, 
תגבורות ניכרות. בחורף שקטה החזית, אך ב 27.3.43 פרץ 
מונסגומרי את קו-מארת המבוצר, שתקדם צפונה. הבריטים 
שאמריקנים פתחו ב 1,5 במתקפה מזרחה, וב 13.5 נלכדו 
בחצי-האי של כף־בון כל הכשות האיטלקים שגרמנים בצ- 
פוז־אפריקה ונכנעו• תמל השזר מאפריקה כבר לפגי־כן. 
אבידות ה״ציר״ באפריקה מ 1940 נאמדו בססס, 950 איש, 
2,500 טאנקים, 6,200 תותחים, כ 8,000 מסוסים׳ ואניש בת¬ 
פוסה של כ 2.4 נדלית טון. 



חייי׳מה ?איר 61 ה: אמריקנים נוחתים בח) 1 < ררום־צרטת, אוגוסט 1944 
(ברמות צבא אה״ב) 



695 מלחמה־העולם השניה, המלחמה בסיציליה ובאיטליה : 5 *^- 1943 ; סיזע 1 ח באירופה 5 1945 696 



זזפלי׳פה לאיר 1 פה (צילום שהורבב סצירומי״אחיר נפרדים) : נם? 
סאולוזר — רציפים צפים מוגנים ע״י שוברי־נלים שנבנו סאניות 
טבועות (ברשווז סוויאודהמלחסה הקיסרי, לונרון) 


ב 9.7.43 נחתו בסיציליה כ 140,000 בריטים (בפיקוד 
מוגטגומרי), ואמריקנים (בפיקוד פ טון [ע״ע]). חלק מהכוח 
הפולש הוצנח, ורובו הוסע בכ 3,000 ספינות, בעיקר מצפון־ 
אפריקה. מולן נערכו 75,000 גרמנים וב 275,000 איטלקים! 
אלה האחרונים היו חסרי דוח־לחימה. ב 18.8 נסתיים כיבוש 
סיציליה חרף התנגדות גרמנית עיקשת. בעקבות פלישת 
בעה״ב לסיציליה, הודח מוסוליני ( 25.7 ), ובדוליו (ע״ע) 
נתמנה לרה״מ. ב 3.9 חתם באדוליו על שביתת־נשק (שנכנסה 
לתוקפה רק ב 8.9 ). באותו יום נחתו הבריטים (הארמיה 
ה 8 ), בטארנטו, ופנו צפונה, לאורך החוף המזרחי של 
הצי־האי האיטלקי. ב 9.9 נחתו האמריקנים (הארמיה ה 5 ) 
במפרץ־סאלרנו. הגרמנים הגיבו במהירות, שיגרו יחידות־ 
צבא מעולות לאיטליה, כבשו את כולה פרט לקצה הדרומי, 
שבו שלטו בעה״ב, והמלך ויטוריו אמנואלה וממשלתו מצאו 
אצלן מקלט מפני הגרמנים. הגרמנים שיחררו את מוסוליני, 
שהיה נחון במעצר׳ והוא הקים בחסותם ממשלת־בובות רפו¬ 
בליקנית. 

ההתקדמות הדורסנית של בעה״ב במעלה "המגף" האי¬ 
טלקי נמשכה 16 חודש. נאפולי נכבשה ב 1.10 , אך הגרמנים, 
בפיקוד קסלרינג, הקימו קו־הגנה ("קו־גוסטאוו"). לרוחב 
חצי־האי, מנהר־סאנגרו עד לנהר לירי־גאריליאנו, ובו הח¬ 
זיקו כל החורף. כדי לאגף את הגרמנים, ובמיוחד את מעוזם 
— מונטה קסינו (ע״ע), נחתו האמריקנים באנציו, מדרום- 
מערב לרומא ( 22.1.44 ), אך לא הצליחו לפרוץ מראש־הגשר 
שהקימו. רק באמצע מאי החלו הגרמנים לסגת בפני ההס¬ 
תערות המחודשת של בעה״ב, וב 4.6.44 נכבשה רומא. יומיים 
אח״כ פלשו בעה״ב לנורמאנדי, ואיטליה הפכה לזירה מע 
נית. למרות העברת כוחות רבים לצרפת, הצליחו בעה״ב 
באיטליה להבקיע צפונה, עד אוקטובר׳ ובחורף התייצבה 
החזית, בערך בקו רימיני — מצפון לפיזה. 

ב 15.8.44 נחתו בדרום-צרםת, במבצע ימי-אווירי משולב, 
כוחות אמריקניים וצרפתיים. ביום אחד הונחתו 86,000 איש 
ו 12,000 כלי־רכב. הגרמנים היו חסרי-אונים נגדם. טילון 
ומארסי נכבשו, ואח״ב ליון( 3.9 ), ובאמצע ספטמבר הצטרפו 
כוחות אלה, שעלו צפונה דרך עמק-הרון, לעיקר גיסותיו של 
איזנהאור, ופנו מזרחה, דרך פירצת-בלפור 1-0 ס 1£ :> 8 ) לעבר 
גרמניה. אבידות הגרמנים היו 80,000 ׳ אבידות בעה״ב — 
7,200 איש. 

כניעת איטליה חיזקה את כוחות הפארטיזנים ביוגום- 
לוויה, ביוון ובאלבניה. בכל שלוש הארצות היו כוחות ה- 
פארטיזנים העיקריים מאורגנים בידי הקומוניסטים, אולם 
ב 18.5.44 הסכימו בריה״מ ובריטניה, שיוגוסלוויה ויוון יהיו 
בתחום הלחימה של הבריטים, ורומניה ובולגריה — בתחום- 


הלחימה של הרוסים. רומניה נכנעה, כאמור, באוגוסט, 
ובולגריה — בתחילת ספטמבר. בראשית אוקטובר נחתו ה¬ 
בריטים ביוון, וב 14.10 שוחררה אתונה. בדצמבר 1944 — 
יאנואר 1945 התחוללה ביוון מלחמת-אזרחים אכזרית בין 
הפארטיזנים הקומוניסטים לבין ממשלת-המלך, שהבריטים 
תמכו בה (ע״ע יון, עמ , 488 ). בסוף 1944 נהדפו הגרמנים 
מכל מרחב הים התיכון מלבד צפוךאיטליה. 

ב 9.4.45 תקפה הארמיה ה 8 הבריטית, ובתוכה "החטיבה 
היהודית הלוחמת" (ע״ע), בחזית נהר־סניו לעבר שפלת- 
הפו. הצטרפו אליה האמריקנים ממערב׳ וכעבור 3 שבועות 
התמוטטו כל כוחות הגרמנים (וכוחות הרפובליקנים של 
מוסוליני). ג׳נובה, טורינו ומילאנו נכבשו, וב 29,4 חתמו 
הגרמנים על הסכם־כניעה. ב 2.5 הניחו כמיליון גרמנים בצ- 
פון־איטליה את נשקם. בך נסתיים המסע, שהחל בגבול מצ- 
רים-לוב ביוני 1940 . 

סיום המלחמה באירופה. באפריל 1945 נשברה 
גרמניה הנאצית. תעשייתה שותקה, למטוסיה לא היה דלק 
וגיסותיה במזרח ובמערב נלחמו גב אל גב׳ בלי יכולת 
לתמרן. כל מזרח־גרמניה נכבש ע״י הרוסים. ההתקפה הרו¬ 
סית האחרונה במלה״ע 11 ( 16.4 ) הונחתה מראש-גשר על 
נהר־אודר. ותוך ימים מספר כותרה ברלין. אמריקנים ורוסים 
נפגשו על נהר־אלבה ( 25.4 ). אחרוני מחנות־המוות בגרמניה 
נתפשו ושוחררו. לגרמנים במזרח, שם חדלה להתקיים כל 
חזית רצופה, היתד. מטרה אחת בלבד — להימלט מהרוסים 
וליפול בשבי במערב. גם בדרום־מזרח, בהונגריה, בצ׳כוסלו- 
בקיה, באוסטריה וביוגוסלוויה חדלו הגרמנים להתקיים ככוח 
לוחם. באיטליה (ד להלן) נחתמה שביתת־נשק והגרמנים 









697 


מלחמת־העולם השניה, חלקו של היישוב כמאבק; ועידות יאלמד! וסוטסדם: 1945 


698 


נכנעו( 29.4 ). במערב נכנעו הגרמנים המכותרים בחבל־הרור 
( 18.4 ), ובעה׳׳ב התקדמו בשלושה ראשים: הבריטים בצפון־ 
מערב לעבר הים הבאלטי. האמריקנים במרכז לעבר מאב־ 
סוגיה וצ׳כוסלובקיה, והאמריקנים והצרםתים תדרו לבא- 
ווריד. ולעבר אוסטריה. ב 28.4 הוצא מוסוליני להורג ע״י 
פארטיזנים בצםון־איטליה. ב 30.4 התאבד היטלר במוצב-הפי- 
קוד המבוצר שלו, במרכדברלין, זמן קצר בטרם הבקיעו 
אליו הרוסים. ממשלת יורשו דניץ (ע״ע) נכנעה ברנם 
( 15 מ 1161 ) שבצרפת ב 7.5.45 , ובברלין ב 9.5.45 . ב 8.5.45 נס¬ 
תיימה מלה״ע 11 באירופה. 

חלקושלהיישובבמאבק. כבר בסוף 1939 הת¬ 
גייסו מתנדבים יהודים מא״י לצבא-בריטניה כ״חפרים- 
עוזרים״ (;!ז^מסו? 11x111317 ^). במהלך המלחמה גויסו בני- 
היישוב גם לחילות בריטיים אחרים (שירותים, רפואה, הנ¬ 
דסה, ים, אוויר ועוד), ורבים נפלו בשבי־הגרמנים במסע 
ביתן ב 1941 . הם השתתפו בפעולות בחבש, בסוריה, בעראק 
ובהגנת מצרים, וכן — במסגרת יחידות עבריות — במסעות 
בצפון-אםריקה ובאיטליה, החטיבה היהודית הלוחמת הש¬ 
תתפה במסע הסופי בצפון־איטליה■ מספר המתנדבים מבני 
היישוב שהתגייסו במלה״ע 11 הגיע כמעט לשלוש רבבות. 
בסוף המלחמה עסקו מגויסי היישוב, ששהו באירופה, בהצ¬ 
לת שרידי השואה. 

ועידות יאלטה ופוטסדם. ב 4/11.2.45 נערכה 
ביאלטה שבקרים ועידת "שלושת הגדולים". נוסף לבעיות 
של תיאום צבאי כללי, נידונו ביאלטה בעיות מדיניות והס¬ 
דרים שלאחר המלחמה. 

הוסכם שם על חלוקת גרמניה בין 3 המעצמות הגדולות 
ומתן איזור כיבוש לצרפתים בתוך האיזור האמריקני! הוחלט 
לכונן מועצת־פיקוח משותפת, שמושבה יהיה בברלין, שאף 
היא תהיה מחולקת לאזורי-כיבוש. בעיית פולניה גרמה במ- 
הלך־המלחמה לסכסוכים רבים בין בריטניה ואה״ב לבין 
בריה״מ, בשתי שאלות שנגעו בה: ( 1 ) גבולות פולניה! 
( 2 ) שאלת הגוף שיוכר בממשלתה החוקית. בשאלת הגבולות 
הוסכם, ש״קדקרזוך (ע״ש המדינאי הבריטי קרזון [ע״ע)) 
יהיה, בשינויים קלים, גבול פולניה במזרח! היא תפוצה על 
קריעת בילורוסיה, גליציה וסביבות־וילנה ממנה — בשט¬ 
חים שייקרעו מגרמניה ויסופחו אליה! גבולה במערב יהיה 
לאורך האודר והניסה. התיחום הסופי נדחה לוועידת-השלום. 

חמור-יותר היה הסכסוך בשאלת הגוף שיוכר כממשלת- 
פולניה, שבהכרעתו חלדה היתד. צורת המשטר בפולניה 
חיקתה של מדינה זו לבריה״מ או למערב. ב 1943 ניתקה 
בריה״מ את קשריה עם ממשלת־פולניה בלונדון, הקימה ועד 
פרו-קומוניסטי של פולנים, וזה קבע את מושבו בלובלין, 
ובדצמבר 1944 הכריז על עצמו כעל הממשלה הזמנית בפו¬ 
לניה. החלטתה הנחושה של בריה״מ להבטיח שלטון "ממש¬ 
לה ידידותית" בפולניה נגלתה בצורה בתרה וקשוחה באד 
גוסט—ספטמבר 44 , כשהגיעו צבאות בתה״מ לפרברי ואר¬ 
שה והפסיקו את התקדמותם, עד שדיכאו הגרמנים מרד של 
פולנים תומכי הממשלה הגולה בלונדון, בהנהגת בור־קומו- 
רובסקי. ורק עם השלמת הדיכד — כבשו התסים אח ואר¬ 
שה, והוועד הלובליני עבר אליה. 

חרף העובדה שהמלחמה פרצה כדי להבטיח את עצמאות 
פולניה וחוסר־רצונן של מעצמוודהמערב להסגירה לידי 
בריה״ם, הסכימו רחוולט וצ׳רצ׳יל לפשרה נוחה לתסים: 



סטא 5 יז, טריסז וצ׳רדיל בוועידת־ 8 *ט 0 דאם, יי?י 1945 
(בר׳&וח מחיא 1 :־הם 5 חטה דקיסרי, ל 1 גרזן) 

נקבע של״ועד הלובליני" יצורפו אישים דמוקרטים מפולניה 
ומהמהגרים בחו״ל, והוטל על הממשלה הזמנית לערוך 
בהקדם בחיתת דופשיות (וע״ע פולניה, היסטוריה). את 
המשך שיתוף־הפעולה ביניהן ביקשו 3 המעצמות להבטיח 
באמצעות אירגון האמות המאחדות (ע״ע), שיירש את הקו¬ 
אליציה המלחמתית. ביאלטה הוחלט על סדרי־ההצבעה במו¬ 
עצת הביטחץ, ועל מתן מעמד של חברה קבועה במועצה 
גם לצרפת. 

מעצמות-המערב התייחסו בוותרנות לבתה״מ, לפי שזו 
נהנתה מעמדת-כוח, בשל המצב הצבאי באיתפה ובשל 
רצונן של אה״ב ובריטניה להניעה להשתתף במלחמה נגד 
יפן. אולם זמן קצר אחרי ועידת-יאלטה שוב הוחמרו היחסים 
בין בריה״מ למערב, משנתגלו שאיפות בריה״ס להשליט 
את עושי־רצונה ברומניה (ע״ע, היסטוריה) והתנגדותה 
לצרף לממשלה הזמנית בפולניה את מיקוליצ׳יק ומנהיגים 
פולנים אחרים, שלא הסכימו לגבולות-פולניה במזרח, כפי 
שתוחמו ביאלטה. אי־האמון בין המערב לבריה״מ התבטא 
בנסיונו של צ׳רצ׳יל להניע את איזנהאור להריץ את כד 
חותיו לתחומי-מבצעים שיועדו לצבא האדום ולהתקדם 
לברלין, לפראג ולמערב־צ׳כוסלובקיה. איזנהאור התנגד 
לדבר, וטרומן (ע״ע) חשש שהתקדמות האמריקנים מעבר 
לקווים המוסכמים תפוצץ את הברית עם בריה״מ ותסבך 
אח אה״ב באירופה, במקום לרכז את המאמצים נגד יפן. 
מסיבה זו לא הפעילו האמריקנים כוח נגד היוגי׳סלווים, 
בעלי-בריתה של בריה״מ, שחדרו לאיזור טריסטה (ע״ע, 
עמ׳ 997 ), בניגוד להסכם בעניין זה שנחתם בפברואר. 
הגרמנים גם הם ניסו לתקוע טריז בין אויביהם, והימלר 
(ע״ע) עשה גישושים, באמצעות הרוזן השוודי ברנדוט 







699 


מלחמת־העולם השניה, המלחמה באוקיאנוס השלןט ובדרום־מזרח אסיה: 1941/2 


700 



וירת הסזרח הרחוק והאוקיאנוס ה׳*קם 

(ע״ע), לעשות שלום עם מעצמות-המערב ולהמשיך במל¬ 
חמה במזרח. צ׳רצ׳יל וטרומן דחו את ההצעה. 

הוועידה האחרונה של שלושת הגדולים׳ שבה השתתפו 
סטאלין, טתמן וצ׳רצ׳יל, ואח״ס בעקבות הבחירות בברי¬ 
טניה, אטלי (ע״ע), נערכה ב 17.7.45 — 2.8.45 בפוטסדם. 
המערב הסכים למסור את שטחי־גרמניה ממזרח לאודר־ניסה 
למינהל של פולניה, אך לא לסיפוחם — עד לוועידת שלום; 
כן הסכים "עקרמית" לסיפוח איזור-קניגסברג לבריה״מ. 
גם בשאלת מתן פיצויי-מלחמה לבריה״מ הושג הסכם־פשרה, 
שלפיו תפוצה בריה״מ משטחים של גרמניה ואוסטריה 
הכבושים בידה, וכן משל בולגריה, הונגריה, רומניה ר 
פינלנד. נידחו תביעות בריה״מ לגבי ארדאהאן וקארס שב¬ 
תורכיה, דרישתה לקבל את הנאמנות על מושבות־איטליה, 
לפעול להפלת משטרו שלפראנקו. וכן דרישתה לדון בבעיית 
סוריה ולבנון (ע״ע, עט׳ 166 ), שגרמה לסכסוך בין בריטניה 
לצרפת. בוועידת־פוטסדם נערכו גם דיונים צבאיים, לקראת 
השתתפותה של בריה״מ במלחמה ביפן. 

המלחמה באוקיאנוס השקט ובדרום־מזרח 
אסיה. 

יפן הצטרפה למלחמה ב 7.12.41 . פעולותיה התנהלו 
במקביל, אך לא בתיאום, עם פעולות בעלות־בריתה באי¬ 
רופה — גרמניה ואיטליה. אח״כ, זמן רב, נאלצו בריטניה 
והקהיליד. לתת זכות־קדימה לזירת־אירופה, ויפן נהנתה מכך, 
שבריה״מ, שנאבקה על נפשה עם גרמניה, היתה ניטראלית 
עד לימיה האחתנים של המלחמה במזרח. 

האסטראטגיה של היפנים חזתה מלחמה בשלושה של¬ 
בים : ( 1 ) הריסת כוחה הימי והאווירי של אה״ב באוקיאנוס 
השקט ובמזרח-אסיה, הבסת כוחות בריטניה והולנד באסיה 
וכיבוש שטחיהן; ( 2 ) תפיסת שטחים נרחבים ככל האפשר 
לשם ניצול משאביהם לצורכי יפן, העניה בחומרי־גלם, 
ולשם הקמת מעוץ־-הגגה מרוחק ככל האפשר מארץ־האם! 
( 3 ) הדיפת מיתקפוח־נגד של אה״ב ובעלות־בריתה. בפרוץ 
המלחמה היו ליפן כ 2,4 מילית מגויסים (מלבד עתודות), 
כ 7,500 מטוסים, והצי השלישי בגודלו בעולם. חימוש כו¬ 
חותיה, אימונם ורוחם היו מעולים, והם פעלו ב״קווים 


פנימיים", בעוד שיריביהם פעלו מב- 
סיסים מבודדים בפריפריה של מערך 
היפנים. אה״ב, בריטניה והולנד היו 
טרודות בזירות אחרות, וחלק מכוחותיהן 
היו מקומיים׳ ואימוגם וחח-לחימתם — 

ירודים. במזרח הרחוק היו לבעה״ב 
בס״ה כ 350,000 איש, כ 90 אניות־מלחמז; 

וכ 1,000 מטוסים, כמעט כולם מיושנים. 

התקפת-הפתע של היפנים מן האוויר 
על פרל-הרבר הוציאה מכלל פעולה את 
רוב הצי האמריקני הראשי באוקיאנוס 
השקט, ודחקה את בעה״ב בזירה כולה 
למגננה לחודשים רבים. בנצלם את הש- 
גיהם, התקיפו היפנים בו-זמנית בכל 
רחבי הזירה העצומה. ב 10.12.41 נחתו 
בצסח-הפיליפינים לאחר התקפות־אוויר 
קטלניות. המגינים, בפיקוד מקארתר 
(ע״ע), נותקו מאה״ב, בשל שיתוק הצי 
האמריקני, נהדפו לתצי-האי באטאן(ליד 
מאנילה), וממנו לאי הזעיר המבוצר קו׳רג׳ידז־ר. כניעת האי 
( 6.5.42 ) ציינה את כניעת כל הכוחות האמריקנים בפיליפי¬ 
נים• בסיסי אה״ב באיים גואם ודק נכנעו כבר בדצמבר 1941 . 
ב 8,12.41 פלשו היפנים מבסיסיהם בהודדסין הצרפתית וב¬ 
תאילנד גם לחצי-האי מאלאיה שבשלטת בריטניה. בחופה 
המזרחי של מאלאיה הוטבעו, בהעדר חיפוי מהאוויר, שתי 
אניות-מערכה בריטיות שהיו האניות הכבדות האחרונות 
בשירות בעה״ב בזירה. היפנים, בפיקוד יאמאשיטה, התקדמו 
לאורך חצי-האי, וב 15.2.42 כבשו את מבצר־סינגפור, אבן- 
הפינה של הגנת דרום־מזרח אסיה, ושבו את כל מגיניו הב¬ 
ריטים. כבר ב 25.11.41 נפלה הונג־קונג, לאחר הגנה נואשת. 
באמצע דצמבר החלו היפנים נוחתים גם באיי הודרהמזרחית 
(אינדונזיה), ועד 9.3.42 הושלם כיבוש כל איי הולנד(בורנאו, 
יווה, סומאטרה וסלבס), על משאביהם העצומים באוצרות- 
טבע. נסיונות בעה״ב להקים, בפיקוד ויול, מערך־הגנה 
ביבשה ובאודר התמוטטו. כוחות־הצי של הולנד, אה״ב 
ובריטניה חוסלו בקרבות ים-יווה ומיצר סונדה ( 1.3.42 — 
27.2 ). תפיסת מאלאיה איפשרה לכבוש את בורמה, והדבר 
הושלם עד מאי 1942 . בכך נותק "כביש-בורמה", מקור- 
האספקה היחיד של סין מהמערב, והיפנים עמדו בשערי הודו. 
כיבוש אינדונזיה איפשר ליפנים לכבוש גם את בריטניה- 
החדשה וכל חוף גינאה החדשה הצפונית. משם התעתדו 
היפנים לכבוש את איי־שלמה, במגמה לנתק לבסוף את 
הקשר בין אוסטרליה. דרך פיג׳י, לאד,"ב. בצפון הרחוק 
נכבשו כמה מהאיים האלאוטיים (ע״ע). בסוף אביב 1942 
הגיעו היפנים לשיא התפשטותם. 

בראשית 1942 החל גיוס משאביה העצומים של אה״ב 
נותן אותותיו, וכוחותיה עבת להתקפות-נגד גוברות והול¬ 
כות בעוצמתן ומגוונות מבחינת יעדיהן. אדמיראל צ׳סטר 
נימיץ (מומ״א) עמד בראש הכוחות במרכז האוקיאנוס 
השקט, שעיקרם כוחות ים ואוויר, בסיוע נחתים; מקארתר 
עמד בראש הכוחות בדרום ובדרום־מערב האוקיאנוס השקט, 
שעיקרם כוחות־יבשה, בסיוע ימי ואווירי חזקים (בצירוף 
גייסות מאוסטרליה ונידזילנד). הגנת הודו והאוקיאנוס 
ההודי היתה בידי הבריטים, ודים נעזת במשאבים אמריקניים 


701 מלחמרדהעולס השניה: האוקיאנוס השקט ודוזם־מזרח אסיה, 45 — 1942 ; המלחמה כאוויר 702 


ניכרים בחימוש, בחילות־יבשה ובכוחות-אומר, בייחוד ב־ 
תזית־בורמה וגבול־סין. 

ב 7/8.5.1942 נבלמו היפנים ב״קרב ים־האלמוגים", שהיה 
המאבק הימי הראשון בהיסטוריה שהתנהל כולו באמצעות 
מטוסים, ללא היתקלות בין אניות־שטח. ב 4/6.6.42 התנהל 
במרכז האוקיאנוס השקט "קרב־מידווי" (ץ 3 ׳* 1 > 11 \), כשניסו 
היפנים לכבוש את בסים האמריקנים באי מידווי. קרב זה 
נחשב לאחת מנקודות־המפנה במלה״ע 11 : היפנים איבדו 
בו 4 מנושאות־המטוסים הגדולות־ביותר שלהם, וממכה זו 
לא התאוששו. באוגוסט 1942 נחתו כוהות־חי״ר של מק־ 
ארתר, בסיוע ימי־אווירי חזק, בגואדלקנל (אחד מאיי־ 
שלמה). לאחר קרבות קשים־ביותר, ביבשה, בים ובאוויר, 
החלה משם התקדמות האמריקנים לעבר גינאה החדשה. 
משהתבססו האמריקנים באי זה, התקדמו מערבה לאורך 
חופיו הצפוניים. התקדמות איטית ושיטתית זו, אגב השארת 
בסיסים יפניים רבים ומבודדים בעורפה, נסתיימה בשיבת 
מקארתר לפיליפינים, כשנחתו ( 20.10.44 ) כוחות־אה״ב באי 
ליטי ( 6 )׳<^ 1 ) שבפיליפינים. הנחיתה הצליחה, למרות נם־ 
יונות מסוכנים ונואשים של צי היפנים להלום בעורף 
הנוחתים; בקרב במפרץ ליטי ובספיחיו נגרמו אבידות 
חמורות מאוד לצי־היפגים ( 25.10.44 ). 

במרכז האוקיאנוס השקט שררה, מקיץ 1942 עד נובמבר 
1943 , ארגעה יחסית, פרט להתקפות מקומיות וכיבוש מחדש 
של כמה מהאיים האלאוטיים. בנובמבר 1943 תקף צי אה״ב, 
בסיוע כוחות־נחיתה חזקים, הישר דרך מרכז האוקיאנוס 
השקט — מערבה. במיתקפה זו נכבשו בהסתערות, ולעתים 
במחיר כבד מאוד ומול התנגדות עזה של היפנים, איי־גיל־ 
ברט ( 11.43 ), איי־מרשאל המערביים ( 2.44 ), ואיי־מריאנה 
( 6/7.44 ), וביניהם גואם. בקךב בים־הפיליפינים( 19/20.6.44 ) 
הושמדה שארית נושא ורדה מטוסים של היפנים, והשליטה 
בים עברה סופית לידי אה״ב — דבר גורלי ליפנים, שכל 
מערכם המסועף נשען על תחבורה בים. 

בפברואר—מארס 1945 נכבש האי הזעיר איוו־ג׳ימה; 
בקרב עליו נהרגו 6,800 אמריקנים ו 21,000 יפנים. אי זה 
נמצא בטווח מטוסי־קרב מטוקיו, וכיבושו איפשד להפציץ 
את יפן בעוצמה חסרת־תקדים. בהתקפת טוקיו בפצצות־ 
תבערה ממטוסי 8.29 אמריקניים נהרגו 83,000 נפש. 

באפריל—יוני 1945 נכבש האי אוקינאווה ע״י אה״ב, 

מול יותר מ 1,200 התקפות־התאבדות של טייסים יפנים, 
שהתנפצו על צי־הנחיתה. כיבוש האי הקנה לאה״ב בסים 
לפלישה לאיי יפן גופה, מבצע שתוכנן לנובמבר 1945 . 
בהתקפה על יפן נועדו להשתתף גם כוחות בריטיים ששוב 
לא היו דרושים באירופה אחרי כניעת גרמניה, ונשלחו 
לאוקיאנוס השקט במספרים גדלים והולכים. 

ב 6.8.45 הוטלה פצצה אטומית על הירושימה, ונהרגו בה 
71,000 נפש. ב 8.8 הכריזה בריה״מ מלחמה על יפן. ב 9.8 
הוטלה פצצה אטומית על נאגאסאקי. מיד אח״כ נכנעה יפן. 

השימוש המבצעי הראשון בהיסטוריה בנשק אטומי 
הטיל אימה גדולה על כל מי שידע את פרטי התוצאות 
וקבע מערכת־יחסים חדשה בין העמים (על הלקחים המ¬ 
דיניים — ע״ע אטומית, פצצה׳ עמ׳ 538 [גם כרך-מילואים, 
ענד 118 — 121 ] ! מלחמה). הוויכוח על נחיצות השימוש 
בכלי־נשק מחריד זה על יפן, שדמה הוקז וכוחה לא שרד, 
נמשך גם היום ועוד לא הוכרע. 



אסרישנים נוחתים באיורנ׳יסה (פברואר 1945 ) 


בבורמה, שב 1943 פעל בה וינגיט (ע״ע), ניסו היפנים 
לשווא לתקוף את הודו ( 1944 ). משנכשלו, החלו לסגת מפני 
הבריטים, בפיקוד מאונסבטן (ע״ע), שפעלו בסיוע אה״ב. 
בראשית 1945 שוחררה בורמה כולה. כבר לפני-פן החלו 
מפציצים אמריקנים לתקוף את יפן מבסיסים בסין. במג־ 
צ׳וריה התמוטטו היפנים בפני התקפות בריה״מ. 

ב 14.8.1945 נכנעה יפן ללא־תנאי. הסכם־הכניעה נחתם 
במםרץ-טוקיו על סיפון אנית-המערכה האמריקנית "מיזורי" 
(תם׳ — ע״ע יפן, עמ׳ 152 ). כל גיסות היפנים במאלאיה, 
באינדונזיה, בהונג־קונג, ברחבי סין, במאנצ׳וריה ובאיי 
האוקיאנוס השקט הניחו נשקם. מתוך כ 6.1 מיליון מגויסים 
יפנים, נהרגו, לפי אומדן, כ 1.2 מיליון וכן נהרגו בהפצצות 
1.113 מיליון אזרחים. — וע״ע י פ ן, עמ׳ 148 — 150 . 

ם. ם. - אה, א. 

המלחמה באוויר. במלה״ע 1 נחשבו כוחוודהאוויר 
לזרועות מסייעות בלבד לצבאות ולציים, אך בפרוץ מלה״ע 11 
הגיעו חילות-האוויר של רוב המעצמות למעמד רב־משקל, 
אע״ם שביחס לדרכי־הפעלתם נחלקו הדעות. ב 1939 
היתה, כנראה, עליונות מספרית לבריה״מ, אך חיל־האוויר 
(חה״א) הגרמני, שמספר מטוסי הקו הראשון שלו נאמד ב־ 
3,500 , נחשב לחזק בעולם. לבריטניה היו כ 1,750 מטוסים 
מבצעיים, שאיכותם גבוהה! לצרפת ולאיטליה — קצת 
פחות. לאה״ב היו ב 1941 , לפי אומדן׳ כ 2,500 מטוסים, וליפן 
כ 2.750 . 

במהלך פעולות־האיבה נתגבש מיגוץ רב של תפקידים 
שהוטלו על כוחות־האוויר, וביניהם: ( 1 ) השגת שליטה 
באומר, מעל לחזית ולעודף, ע״י מטוסי־קרב. משהוגדל 
טווחם, שימשו מטוסי־הקרב גם לכיבוש המרחב מעל לעורף 
האמב! ( 2 ) סיוע טאקטי לכוחות-הקרקע! ( 3 ) הפצצות 



חס?חםה בסורה חרחוש: חייגים אסרישנים חוצים ;הר בדרום כורסה 
(סארס 1944 ) 




703 


מלחמודהעולם השניה, המלחמה באוויר 


704 


אסטראטגיות * ( 4 ) משימות של סיור, תובלה והצנחה; ( 5 ) 
סיוע תוקפני והגנתי לכוחות ימיים, סיוע לנחיתות, לאבטחת 
שיירות וללחימה בצוללות ובמיקוש. סוגי המטוסים שביצעו 
משימות אלה, נשתנו עד־בלי־הכר במהלך־המלחמה, כתוצ¬ 
אה מלקחים שנרכשו ומשיפור תהליכי־הייצור. קצב ייצור 
המטוסים הואץ מאוד׳ מספר המנועים גדל מ 1 — 2 ל 2 — 4 , 
וכן גדלו עוצמת המנועים והספקם בכ״ם, כושר נסיקתם 
ותמרונם וטווח טיסתם, ומהירותם עלתה כמעט כפליים. 
החימוש נתעצם מ 2 מקלעים ל 8 , והורכבו גם תותחים. מטען 
הפצצות עלה מ 1.5 — 2 טונות לב 10 . משקל הפצצות עצמן 
עלה ל 2 טונות ויותר, ועוצמתן הגיעה לשיא בפצצה האטו¬ 
מית. כלי הניווט, הקשר וההכוונה נהיו מתוחכמים, ונסח 
השימוש במכ״ם. לקראת סוף המלחמה הפעילו הגרמנים 
מטוסי־סילון. מבחינת מספר החיילים לא נפלו כוחות- 
האוויר מכוחות-הים. אך במרוצת־השנים התברר שמידת־ 
הצלחתם של כוחות־האוויר אינה תלויה בגורם האנושי 
בלבד, אלא — במידה מכרעת — בכושר-הייצור של המ¬ 
דינות, וטיבו. מספר המטוסים שהשתתפו בפעולות למיניהן, 
עלה מעשרות למאות, והגיע ליותר מ 1 x 100 במבצע אחד. 
המסגרות האירגוניות התרחבו מטייסות וכנפות — לפי־ 
קודים ולארמיות אוויריות שלמות. 

מקום כוחות-האוויר במסגרת הזרועות הלוחמות היה 
שונה בכל מדינה, והותאם לדוקטרינות האסטראטגיות ש¬ 
שלטו בה. בבריטניה היה חה״א המלכותי (.?.^נ) עצמאי, 
וכן היו עצמאיות האוויריות באיטליה ובצרפת. ה״לופט־ 
וואפה" בגרמניה, אף שהיה חיל נפרד, פעל בקשר הדוק 
עם הצבא. בבריה״מ היה חה״א זרוע של הצבא. לאה״ב לא 
היה, להלכה, ח״א עצמאי, אך במהלך המלחמה נהיו מטוסי־ 
הצבא, למעשה, לכוח נפרד. לצי ולצבא־הצי ("מארינס") 
היו כוחות-אוויר חזקים מאוד משלהם. ביפן לא היה ח״א 
נפרד, והתחרות בין מטוסי-הצבא למטוסי-הצי היתה רבה. 

בתחילת מלה״ע 11 באירופה בלטו ההצלחות המסחררות 
שהשיגו הגרמנים ע״י שילוב כוחות הקרקע והאוויר במס¬ 
גרת "מלחמת־הבזק", בפולניה, נורווגיה, הולנד, בלגיה 
וצרפת, וב 1941 גם בבאלקנים, אך משניסה חה״א הגרמני, 
בקיץ 1940 , להשתלט על שמי־אנגליה, ולשבור את התנג¬ 
דותה בהפצצות אסטראקגיות — נכשל. הוברר שכליו 
(מטוסי־תקיפה ומפציצים בינוניים) יעילים רק בשילוב עם 
כוחות קרקע, ואין בכוחם לשבור אח רוחה של אוכלוסיה 
מלוכדת ואיתנה. חה״א של הגרמנים חזר לשתף עצמו 
בפעולות הצבא ברוסיה ובמזה״ת, עד שנאלץ להתרכז ב¬ 
הגנת גרמניה גופה. חה״א המלכותי, שמלכתחילה היו לו 
מטוסי-קרב רבים-יחסית, מלבד מפציצים, התרכז ב 1940 
בהגנת בסיסיה בעזרת מכשירי־המכ״ם, שהופעלו לראשונה 
בשמי־בריטניה• רק אח״כ פיתח אסטראטגיה של הפצצות- 
לילה באירופה, בעיקר בגרמניה, שהקפם הלך וגדל. ב 1943 
הצטרפו להפצצת גרמניה המוני מפציצים אמריקנים, שפעלו 
לאור היום ובחיפוי מטוסי-קרב ארוכי־טווח, וגרמניה קרסה 
תחת 2.7 מיליון טץ פצצות. תעשייתה נהרסה, ובכלל זה 
גם תעשיית-ד,מטוסים, מקורות־הדלק נחרבו והתחבורה שו¬ 
תקה. גם בלחימה בים, בעיקר נגד הצוללות, מילאו מטוסי 
הבריטים תפקיד מכריע. הם השתלטו, לאחר מאבק קטלני 
בעזרת ציוד מאה״ב, גם על שמי הים התיכון ומזרח- 
אפריקה. חיל־האוויר הצרפתי נכנע ב 1940 , לפני שהגיע 


להישג כלשהו, וחה״א האיטלקי נשחק כולו עד 1943 . חה״א 
של בריה״מ, שקיבל אלפי מטוסים מאה״ב. התרכז כולו 
בסיוע לכוחות־הקרקע, ופעל למעשה בארטילריה מעופפת, 
ללא יומרות אסטראטגיות. לעומת־זאת היו עיקר הישגיהם 
של כוחות־האוויר של יפן, בעיקר אלה שבפיקוד הצי, מעל 
לים, כגון בפרל הדבר, בחוף מאלאיה, בהיתקלויות הימיות 
הרבות ובסיוע לנחיתות ברחבי האוקיאנוס השקט. בגלל 
מבצעי היפנים התנהל המאבק באוקיאנוס השקט, לראשונה 
בתולדות הלחימה הימית, עפ״ר לא באמצעות תותחים, אלא 
ע״י מטוסי-תקיפה ימיים חמושים בפצצות ובטורפדות. אך 
העוצמה האווירית של היפנים נתדלדלה בהדרגה, מחמת 
מיגבלות־ייצור ודרישות הזירה העצומה. סופה היה בחת- 
קפות־התאבדות, מרשימות אך חסרות-תכלית, של טייסי 
"קאמיקאזה", שהטילו את עצמם, עם כליהם המלאים חומר- 
נפץ, על אניות אמריקניות. הטלת הפצצות האטומיות על 
יפן נתאפשרה לאחר שאבדה ליפנים השליטה בשמי ארצם. 

תעשיית אה״ב סיפקה אלפי מטוסים לבעלות־בריחה, 
והפכה את כוח האוויר האמריקני לגורם מכריע בכל הזירות. 
מטוסיה חלפו בשמי אירופה הכבושה בהתקפות הלוך־ושוב 
דו־כיווניות, מצסון־אפריקה — דרך איטליה — לבריטניה, 
ומבריטניה לבריה״ם, וחזרה. בעזרתם התנהלו הפעולות 
בצפון־אפריקה וברחבי הים התיכון. הם חיפו על הפלישה 
לנורמאנדי ותרמו לסילוק הסכנה מצוללות הגרמנים. מטוסי 
האמריקנים קיימו את הקשר מהודו לסין המנותקת. מפציצי 
צבא-אה״ב, שפעלו מבסיסים בסין — באיי-מריאנה — 
ואח״כ מאוקיגאווה, בריכוזים של עד 500 מטוסים, שרפו 
ביפן ערים פנויות מעץ ונייר, וגרמו הרס יותר משגרמו 
הפצצות האטומיות. מטוסי־הצי הפכו לזרוע המבצעת של 
כוחות-המשימה הימיים, והיו אמצעי-הנצחון בקרב מידור 
הגורלי (יוני 1942 ). בחיפוים התנהל כיבוש מרבית האיים 
ברחבי האוקיאנוס השקט. הם כבשו את השליטה באורר 
מעל צי היפנים והשמידוהו, ובכך פירקו את מערך־ההגנה 
היפני כולו. 

במלה״ע 11 הפכה העוצמה האוררית לגורם שווה-ערך 
בחשיבותו לעוצמה היבשתית והימית, וכלי-הלחימה ביבשה 
ובים שוב לא יכלו לפעול ללא שיתוף עם חילוודהאורר. 
המטוסים הפכו מכלי־עזר לנושאי־נשק עיקריים, שהגדילו 
במאות ק״מ את טווח פריטי החימוש המקובלים — המק¬ 
לעים, הפגזים (שהפכו לפצצות) והטורפד 1 ת. רק בחודשי- 
המלחמה האחרונים הופיעו כלים יעילים־יותר מהמטוסים 
עצמם. אלה היו כלי-הסרור הגרמניים החדישים, "הפצצות 
המעופפות״ מסוג " 1 .¥'־ — מטוסי־סילון קטנים בלתי- 
מארשים, שמהם שיגרו הגרמנים כ 18,000 יחידות, ו" 2 . ז \י* 
— טילים באליסטיים על-קוליים לטווח בינוני, שמהם נורו 
כ 3,000 . כדוגמת המטוסים במלה״ע 1 , הופעלו כלים אלה 
במאוחר, ולא נודעה להם השפעה מכרעת, אך פגיעותיהם 
היו קשות. 

המלחמה בים. לחימת חציים במלה״ע 11 התנהלה 
כמעט בכל הרמים והאוקיאנוסים. כמעט כל זירות-היבשה 
קיפלו את אספקתן, חימושן וחייליהן, ממקורות שהיו עפ״ר 
במרחק אלפי מילים, לכן היתה לשליטה בים חשיבות רבה 
מבכל מלחמה קודמת, ובמאבק על שליטה זו השתתפו כל 
ציי המלחמה והמסחר החשובים. 

לחימת-הציים התרכזה בעדם אלה: ( 1 ) באוקיאנוס 


705 


מלחמה-העולם השניה, המלחמה כים; סיפום 


706 


האטלנטי הצפוני, שלרוחבו עבר נתיב־השיט מאה״ב 
לבריטניה, ושהיה עורק־החיים של המעצמות שלחמו בגר¬ 
מניה. יותר מ 2 /* 5 שנים התנהלה בו מלחמת־הצוללות הקט¬ 
לנית של הגרמנים, שנועדה לחנוק את בריטניה. ניתוק 
נתיב יפי זה היה מכניע את בריטניה תוך שבועות-מספר. 
בו הועברו, ב 1944 בלבד, 1.8 מיליון חיילים אמריקנים 
לאירופה. דרך ים־הקרח התנהלו, במחיר כבד, השיירות 
מבריטניה ומאה״ב, שהובילו תחמושת ואספקה למורמאנסק, 
אחד מנמליה הפתוחים המעטים של בריה״מ. נתיב זה היה 
חשוף בעיקר להתקפות מטוסים של הגרמנים מנורווגיה, 
אך פעלו בו גם פושטות, אניות-שטח שערכו התקפות פגע- 
וברח. באוקיאנוס האטלנטי הדרומי עברו, דרך דרום־ 
אפריקה, השיירות למזה״ת (ובכלל זה לפרס ולבריה״מ) 
ולהודו. שם פעלו צוללות הגרמנים וכן פושטות (ביניהן 
אניות־סוחר חמושות ומוסרות כאניות של בעה״ב), שהתנכלו 
במיוחד למכליות־נפט בדרכן לבריטניה. צוללות הגרמנים 
פעלו גם במערב האוקיאנוס האטלנטי, בחופי אה״ב, בים 
הקאריבי (שבו הועבר הנפט מוונזואלה), ובפתח תעלת־ 
פנמה (המוצא לאוקיאנוס השקט). 

( 2 ) ב 4 הימים התוחמים את אירופה. בשנים מהם — 

הים הבאלטי (שדרכו הועבר בצר־הברזל משוודיה לגרמניה) 
והים השחור — שלטו הגרמנים ללא עוררין, ושיתקו לגמרי 
את צי בריה״מ. במרכזו של הים הצפוני, הרדוד והצר, היה 
מעין שטח־הפקר בין הלוחמים, נתון תמיד לפיקוח מהאוויר. 
פעולות ימיות מעטות התנהלו בו, פרט לאלו שבעת פלישת 
הגרמנים לנורווגיה (באביב 1940 ), אך חופיו המזרחיים 
שימשו לשיט הגרמנים, להובלת עפרות־ברזל מנארוויק, 
ולפריצות לאוקיאנוס הפתוח. לאורך שפתו המערבית התנהל 
שיט-החופיס החיוני של בריטניה, שקישר בין ערי-הנמל 
הגדולות שלה, ובהן לונדון• בים הצפוני אירעו בעיקר 
היתקלויות בין כוחות קלים, למשל בפתח תעלת-לאמאנש, 
וכן פעולות מיקוש נרחבות. רובה של הפעילות הציית 
במימי אירופה התרכז בים התיכון, בו היה צי האיטלקים 
מבודד (צי הצרפתים נוטרל בבסיסיו; ראה לעיל, עמ ׳ 694 ). 
במרכז הים התיכון רבצה מלטה, "נושאת-המטוסים היבש¬ 
תית" של הבריטים. בקירבתה הצטלבו צירי־השיט החיוניים 
של הכוחות היריבים: נתיב הגרמנים והאיטלקים (צפון- 
דרש) מאיטליה לצםון-אםריקה, ונתיב הבריטים (מערב- 
מזרח) מגיברלטר למצרים ולמזה״ת. באיזור זה, במרכז הים 
התיכון׳ נערך מאבק ימי-אווירי עיקש במיוחד. 3 שנים 
הופעלו בים התיכון ובשלוחותיו(הים האגיאי והים הטירני), 
אניות-מלחמה מכל הסוגים ונוהלו פעולות מגוונות, מ־ 
קרבות־שטח בין יחידות כבדות (מאטאפאן, 27.3.1941 ) ועד 
תקיפות מנושאות־מטוסים (טאראנטו, 13.11.1940 ), הפגזת 
חופים, לוחמת צוללות, לוחמת שיירות, נחיתות (בים ה- 
אגיאי) ופעולות משולבות למיניהן (ביוון, צפון־אפריקה, 
סיציליה, דרום־צרפת ועוד), ואף לוחמה זעירה (באלכסנ¬ 
דריה, כרתים ועוד). 

( 3 ) באוקיאנוס השקט ובאוקיאנוס ההודי. במערבה 
של זירה עצומה זו פעלו הבריטים, בעיקר בלחימה במפרץ- 
בנגאל ובהגנתה של הודו, ולצידם שרידי צי ההולנדים. 
בצפון האוקיאנוס השקט, במרכזו ובדרום־מערבו פעל צי 
אה״ב, שהתאושש משואת פרל־הרבר ונעזר הרבה בשבירת 
הצופן של צי־היפנים. כוחות־המשימה ושייטות־הנחיתה שלו 



״פצצה מעוספת" נרסנית ססוג " 1 .ע" סע? סרבדלונדח, 1944 
(בר׳סווז םוויאח־רם?חםה הקיסרי, ?תר 1 ז) 

כללו אלפי יחידות. ב 45 — 1940 נבנו למענו כ 1,600 אניות 
(בתפוסה של 4.7 מיליוני טון), מלבד 4,000 נחתות ו 3,700 
אניות־עזר. לידו עזרו אניות אוסטרליה וניו־זילנד. 

את הלחימה הימית במלה״ע 11 איפיינו כמה התפתחויות 
טכניות ומבצעיות: ירדה חשיבותו של התותח הכבד, נשק- 
ההכרעה במאבקים קודמים, ובמקומו באו המטוס ופצצותיו. 
קרבות בין אניות־שטח נוהלו עפ״ר באמצעות כלי-טיס, 
ומעבר לטווח-ראיה. נושאות-המטוסים ירשו את מקש 
אניות־המערכה כגרעין הצי. כל הצדדים היריבים ניהלו 
לחימה על התעבורה הימית, אך במיוחד פיתחוה הגרמנים, 
שהנהיגו בצוללותיהם חידושים, כגון, מנועים מהירים ד 
"שנורקל", צינור שסיפק אורר למנועים ולצוות ואיפשר 
מסעות ארוכים מתחת למים. לוחמה זו הגיעה להיקף שלא 
שוער מראש מבחינת קטלנותה והמשאבים שהופנו להכ¬ 
רעתה. בס״ה הוטבעו במלה״ע 11 5,150 אניות-סוחר של 
בעה״ב, בתפוסה של כ 22 מיליון טון. 785 צוללות של 
הגרמנים הושמדו, לבד מצוללות יפן ואיטליה, אך לא היה 
במאמץ גרמני זה כדי להכריע, כי מספנות אה״ב בלבד בנו 
במלחמה אניות בתפוסה של כ 35 מיליון טון. הלחימה המ¬ 
שולבת, ימית-אווירית-יבשתית, כפי שהודגמה בנחיתות 
ברחבי הים התיכון, בצפון־מערב אירשה וברחבי האוקיאנוס 
השקט. חייבה הפעלת כלי-שיט ודרכי לחימה חדשים 
לגמרי. נבנו בהמונים סוגים חדשים של אניות־לחימה ב- 
אה״ב, בבריטניה ובקנדה: נושאות־מטוסים קטנות לליווי 
שיירות; אניות נגד־צוללות, קטנות ("קורווטות"), וגדולות 
(״פריגאטות״); סירות ואניות־נחיתה למיניהן, ואניות-עזר 
ממינים אחרים, שהיקנו לכוחות-משימה גדולים ניידות מיר־ 
בית, ללא צורך בבסיסים. בתחום החימוש רבו תותחים נגד- 
מטוסים מהירי־ירי, הועלו טילים לטווחים טאקטיים, המו¬ 
קשים נתגוונו, ופותחו טורפדות מתבייתים. חידושי האלקט¬ 
רוניקה גרמו מהפכה במלחמה הימית. מכשירי המפ״ם ו- 
המגל״ץ (מגלה צוללות, "סונאר") היקנו לציי בריטניה 
ואה״ב יתרונות מכריעים. 

השליטה בים, שהבטיחה אספקת כוח־אדם וציוד, ובעיקר 
— דלק, לגיסות הקרקע והאוויר, הבטיחה את נצחץ בעה״ב 
במלה״ע 11 . 

פ. 6 . 

סיכום. מלה״ע 11 היתד, המלחמה היקרה־ביותר בהיסטו¬ 
ריה—בכסף, ומהיקרות־ביותר—בנפש. ניהול הלחימה ונזקיה 
הסתכמו, כמשוער, בכ 1,600 מיליארד דולאר. ב 1940 — 1945 



707 


מלחמוז-העולם השניה, סיכום; לוח אירועים 


708 


הוציאה אה״ב לבדה (הוצאות ישירות לבטחון) כ 304 מי¬ 
ליארד דולאר. קרוב לוודאי שאה״ב ובריה״מ ובעלות־בריתן 
גייסו בס״ה כ 50 מילית איש ומעלה, מהם נהרגו בקרב, 
לפי אומדן, כ 11.4 מילית איש (בהם כ 7.5 מילית רוסים). 
גרמניה ובעלות-בדיתה גייסו, כמשוער, כ 23 מילית איש, 
ומתוכם נהרגו בקרב כ 5.3 מילית איש (מהם כ 3.5 מילית 
גרמנים). מספר הנעדרים בקרב ושבויי־המלחמה שנעלמו 
אינו ידוע. גם מספר האזרחים שנהרגו, מתו או נעדרו, 
כתוצאה מפעולות־האיבה וספיחיהן (פינויים, גירושים ד 
כיו״ב) אינו ידוע׳ האומדן נע בין 10 ל 20 מיליון ויותר — 
בסין, ביפן, בבריה״מ ובמרכז־אירופה. 

בעקבות מלחמת־העולם 11 נתערער מאזן־הפוחות בעו¬ 
לם: אירופה ירדה מגדולתה לעשרות שנים, ואת החלל 
שנוצר באירופה ובמזרח הרחוק מילאו אה״ב ובריה״ס: 
אירופה המזרחית היתד, לאיזור הנתון להשפעת בריה״ם, 
והמערבית — לאיזור הנחת להשפעת אה״ב. קו־הגבול בין 
שני חלקי אירופה חצה את גרמניה. במזרח הרחוק נפלו 
מנצ׳וריה וצפת-קוריאה בתחום השפעתה של ברידו״ם, ויא- 
פאן ודרום־קוריאה בתחום השפעתה של אה״ב• הקיטוב בין 
שני הכוחות האדירים בעולם הוליד "מלחמה קרה" ביניהם, 
תו הופשרה רק בשנות הסס, עם התעצמותה של סין והת- 
אוששותן של מדינות אירופה ויאפאן. — ור׳ כרד־מילואים, 
עם׳ 173 — 179 , ועם׳ 937 — 950 . 

יהודים. במשך מלה״ע 11 הוצא לפועל, בפקודתו של 
אדולף היטלר (ע״ע) ובהשפעת האנטישמיות (ע״ע), "הפת¬ 
רון הסופי לשאלת היהודים", שהסתיים בשואה (ע״ע): 
השמדת כ 6 מיליון יהודים ע״י הנאצים (ע״ע נציונאל סו¬ 
ציאליזם) ועחריהם (ע״ע פשיזם). היהודים בארצות הכבר 
שות ע״י הגרמנים (ע״ע: מועצות, ברית ה-, עט׳ 782 , 
ליטא, עמ׳ 771 , הונגריה, עמ׳ 869 , הולנד, עמ׳ 756 , פולניה, 
רומניה התר ארצות אירופה) רוכזו בגטאות (ע״ע גטו) 
ונשלחו למחנות רכת (ע״ע) והשמדה (ע״ע אושוינצ׳ים, 
מידנק, טרבלינקה). לאחר סיום המלחמה סייעו אירגונים 
בין־לאומיים (ע״ע אונר״א, איר״ו ועוד) ויהודיים (ע״ע 
ג׳וינט) לפליטי המלחמה. וע״ע א״י, עמ' 556 — 560 . 

אירועים מדיניים וצבאיים במל ד."ע וו 



תאייד 


1939 

הנרמניס פלשו לפולניה 

1.9 

בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה 

3.9 

בריה״מ פלשה לפולניה 

17.9 

וארשה נפלה בידי הגרמנים 

27.9 

פולניה נחחלקח בין בריה״ט לגרמניה 

28.9 

פרצה מלחמת בריה״מ—פינלנד 

30.11 

(נסתיימה 12.3.40 ) 



1940 

הגרמנים פלשו לדנמרק ונורווגיה 

9.4 

בריטים וצרפתים נחתו בנורווגיה 

16.4 

התחלת פינוי כוחות בעה״ב מנורווגיה 
(נסתיים: 8.6 ) 

3.5 

פלישת הגרמנים להולנד, בלגיה ולוכסמבורג 
צ׳מברלין התפטר 
צ׳רצ׳יל נהיה לרה״ס בבריטניה 
איטליה הכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת 

10.5 

צבא הולנד נכנע לגרמנים 

14.5 

הגרמנים הגיעו לחוף התעלה האנגלית 
ביתור מערך בעה״ב 

20.5 

מלד הבלגים וצבאו נכנעו 

28.5 

הושלם פינוי תקרק 

4.6 


14.6 

15—28.6 


22.6 

3.7 

27—29.8 


10.7—6.9 

13.9 

16.9 

22.9 

27.9 

11.10 

18.10 

20—23.11 

8.12 


1941 

15.1 

3.3 

11.3 

25.3 

27.3 

6.4 


13.4 

30.4 

2.5 

20.5 

8.6 

22.6 

25.7 

14.8 

25—29.8 

8.9 

19.9 

17.10 

18.11 
20.11 

6.12 

7.12 

8.12 

10 — 11.12 

11.12 


1942 

21.1 

4.2 


15.2 

9.3 

7—8.5 

20.5 

27.5 

30.5 
4—6.6 

28.6 

30.6 

9.7 


7.8 


23.10 

8.11 

11.11 

19.11 

27.11 


פאריס נפלה בידי הגרמנים 
בריה־מ סיפחה את ליטא, לטויה, אסטוניה, בסרביה 
וצפון־בוק ובינה 
צרפת נכנעה 

הבריטים התקיפו את הצי הצרפתי באוראן 
סרנסילווניה נמסרה להונגרים, ודרוס־דוברוג׳ה — 
לבולגרים 

"הקרב על בריטניה" 
צבא איטליה פלש למצרים 

אושר חוק לגיוס חובה באח־ב 
חוצבו כוחות יפן בהודו־סין 
נחתמה "הברית המשולשת" בין גרמניה, איטליה 
ויפן ("הציר") 

הוצבו כוחות גרמניה ברומניה 
האיטלקים פלשו ליוון 
הונגריה ורומניה הצטרפו ל״ציר" 

התקפה ראשונה של הבריטים על האיטלקים 
בהזית מצרים 


מתקפות הבריטים במזרח־אפדיקה 

כוחות גרמניה הוצבו בבולגריה 
חוק "החכר והשאל" אושר באה׳ב 
יוגומלוויח הצטרפה ל״ציר' 
הפיכה ביוגוסלוויה נגד תומכי "הציר• 
הגרמנים, האיטלקים, ההונגרים והמלגריס פלשו 
ליוגוסלוויה 

הגרמנים והבולגרים פלשו ליוון 
כיבוש אדיס־אבבד, בידי הבריטים 
נחתם חוזה לאי־התקפה בין בריה״ם ליפן 
הגרמנים השלימו את כיבוש יוון 
הפיכת ראשיד־עלי בעראק 
הגרמגים צנהו בכרתים 
הבריטים פלשו לסוריה וללבנון 
הגרמנים פלשו לבריה״מ 
נכסי יפן הוקפאו באה־ב 
פורסמה "המגילה האמלאנטיוד׳ בעת פגישת 
צ׳רצ׳יל—רוזוולם 
הבריטים והרומים פלשו לפרס 
הגרמנים הגיעו לשערי לגניגרד 
קייב נכבשה בידי הגרמנים 
גנראל טוג׳ו נהיה לרה׳־מ ביפן 
הבריטים תקפו בלוב 
הגרמנים ברוסיה הגיעו לאיזור רוסטוב 
הגרמנים הגיעו לשערי מוסקווה: החלה התקפת־ 
נגד רוסית ראשונה 

התקפת־אוויר יפנית על צי אה״ב בפרל־הרבר 
היפנים נחתו בחצי האי המאלאי 

אה״ב ובריטניה הכריזו מלחמה על יפן 
היפנים נחתו בפיליפינים ופלשו לבורמה 
גרמניה ואיטליה הכריזו מלחמה על אה״ב 


אבדות צי־הסוחד של בעה״ב הגיעו לשיא: הוט¬ 
בעו 1,664 אניות בתפוסה של 7.8 מיליון טון 
מתקפה גרמנית בצפון־אפריקה לכיוון מצרים 

מצטפא נחאם התמנה לרה״מ במצרים בלחץ הברי¬ 
טים 

סינגפור נכנעה ליפנים 

היפנים השלימו את כיבוש אינדונזיה ההולנדית 
היפנים נבלמו בידי צי אה״ב ב״קרב ים־האלמוגים" 
היפנים השלימו את כיבוש בורמה 
נתרדשה מתקפת הגרמנים לתוך מצרים 
התקפת־אוויד ( 1,000 מפציצים) על קלן שבגרמניה 
צי אה״ב הביס את היפנים ב״קרב מידווי" 
מתקפה גרמנית כלליה בדרום־מזרח החזית ברוסיה 
הבריטים במצרים נהדפו עד לאל־עלמיין 
המתקפה הגרמנית ברוסיה התפצלה לכיוון ססלינ־ 
גרד ולכיוון קאווקאז 

מתקפת־נגד מתוכננת ראשונה של אה״ב: הנחיתות 
באיי־שלמה 

מתקפת־נגד בריטית באל־עלמיין< החלה ההתקד¬ 
מות מערבה 

בהיתות בעה״ב בקזבלנקה, אוראן ואלז׳יר 
צרפת הווישאית נכבשה בידי הגרמנים 
החלה התקפת־הנגד הרוסית בסטלינגרד 
צי־צרפת בטולון טיבע עצמו כדי למבוע תפיסתו 
בידי הגרמנים 



710 


709 


מלחמת־העזלם השניה — מלחמת מאה־השנים 


1943 

24.1 — 14 ועידת קזבלנקה; הוחלס לדרזש כניעה ללא תנאי 
של מעצמות "הציר' 

23.1 טריפולי נכבשה בידי הבריטים 

27.1 החלו התקפות האוויר האמריקניות על גרמניה 

2.2 הרוסים השמידו את אחרוני הגרמנים המכותרים 

בסטלינגרד 

החלו מתקפות־נגד רוסיות באוקראינה ובחזית ה¬ 
מרכז 

8.2 החלה פעילות כוחות וינגייט בבורמה 

27.4 בריה*מ ניתקה את יחסיה עם הממשלה הגולה טל 

פולניה 

13.5 האיטלקים והגרמנים נכנעו בצסוך־אפריקה 

9.7 בעה״ב נחתו בסיציליה 

25.7 מוסוליני הודח 

3.9 איטליה נכנעה לבעה׳ב 

9.9 הבריטים נחתו בטרנטו, והאמריקנים — בסאלרנו 

1.10 נאפולי נכבשה בידי האמריקנים 

21.11 כיבוש איי גילברט> התקדמות האמריקנים במרכז 

האוקיאנוס־השקט 
1.12 — 28.11 ועידת טהראן 


1944 

6.2 

21.3 

15.4 

4.6 

6.6 
13.6 


19—20.6 

20.7 

23/4.8 

9.7—10.8 

25.8 

8.9 

9.9 

14.10 

20.10 

23—26.10 

16.12 

1945 

17.1 
4—11.2 
13—14.2 

9.2—16.3 

25.2 

7.3 

1.4 


7.4 

9.4 

16.4 

25.4 

28.4 

29.4 

30.4 

2.5 

7.5 

16.7 
17.7—1.8 

6-8 

8.8 

9.8 

14.8 

2.9 


במשך השנה הגיעו אבדות הצוללות הגרמניות 
לשיאן: הוטבעו 242 צוללות 
החלה מתקפה דוסית באוקראינה 
הגרמנים השתלמו על הונגריה 
מתקפה רוסית בפולניה 
רומא נכבשה בידי האמריקנים 
פלישת בעה״ב לאירופה (בחוף נורמנדי) 
הגרמנים החלו לשגר ״פצצות מעופפות' ( 1 .״) 
לעבר בריטניה 

צי אה״ב ניצח ב״קדב ים הפיליפינים' נגד היפנים 

בוצעה התנקשות בחיי היטלר והחלה מרידח־הנפל 
של הגנרלים בגרמניה 

רומניה נכנעה לבריה־מ לאחר שבוצעה בה הפיכה 

איי־מאריאנח וגואם נכבשו בידי האמריקנים 
פאריס נכבשה 

בולגריה נכנעה 

החל שיגור טילי 9.2 גרמנים לעבר בריטניה 

פינלנד נכנעה 

אתוגה נכבשה בידי הבריטים 
היוגוסלודם, בסיוע הרוסים, שיחררו את בלגרד 
האמריקנים חזרו לפיליפינים 
צי אח׳ב ניצח ב״קרב מפרץ ליטי" שבפיליפינים 
מתקפה גרמנית אחרונה על בעה״ב בגבעות האר־ 
דנים 


וארשה נכבשה בידי הרוסים 

ועידת יאלטה 

התקפת האוויר הקטלנית ביותר בהיסטוריה: על 
דרזדן שבגרמניה (יותר מססס, 120 הרוגים) 
האמריקנים כבשו אח איוו־ג׳ימה 
התקפת־אוויר גדולה ראשונה של האמריקנים על 
טוקיו 

האמריקנים צלחו את הרינוס בגשר רמאגן 
האמריקנים נחתו באוקינאווה (הכיבוש הושלם ב־ 
21 . 6 ) 

הרוסים כבשו את וינה 

ההתקפות האחרונות של בעה״ב בצפודאיטליה 
המתקפה הרוסית על ברלין 
אמריקנים ורוסים נפגשו על נהר אלבה 

מומוליני הוצא להורג 

הגרמנים נכנעו בחזית איטליה (בתוקף מ 2.5 ) 
היסלר התאבד. דניץ נתמנה יורשו 
הרוסים השלימו את כיבוש ברלין 
כניעת גרמניה 

פצצה אטומית ראשונה נוסתה באה״ב 
ועידת פוססדס 

פצצה אטומית הוטלה על הירושימה 
בריה״מ הכריזה מלחמה על יפן 
פצצה אטומית הוטלה על נגסקי 

יפן נכנעה 

נחתם מסמך הכניעה ונסתיימה מלה״ט ח 


ד. ד. איזנהאור, מסע שחדור אירופה (תרג׳ מאנג׳), 1953 ! 
ו. ם. צ׳רצ׳יל, מלה״ע השניה (תרג , מאנג׳}, א׳ —ר, תשט״ז— 
תשי״ז! [ר.) דה־בלו, דרך ביט, סיפור המלחמה בים התיכון, 
1939 — 1945 (תרג׳ מצרם׳>, תשי״ט < [ב. ל.] מונטגומרי, 
זכרונות פילדמרשל מונטגומרי(תרג׳ מאנג׳), תשי״ט! ו. ל. 


שיידר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי (תרג׳ מאנג׳), 

א׳—ב׳. חשכ״ב; פ. ינג, מלה״ע 1939 — 1945 (תרג׳ מאנג׳), 
תשכ״ט: ר. סרה, מלה״ע השניה, 1939 — 1945 (חרג׳ 0 צרפ׳). 
1969 ! /ס %31 ! 3 ק 0331 ) 77 ,ץ 6 ׳\) 50 06102 ) 80 6£16 ) 3 )) 5 . 11.5 
.(. 6118 ) ) 16 ) 80 . 14 - [)) 3 ׳ 155 ) 9900 ״! .£ ; 1946 ,■#׳מ ) 1 ( 701 ) 7 ) 

, 3 .■ 561 , 1939 — 1919 , 701130 ח 1% ) 703 81-11117 /ס 311 ) 333 ) 00 
,- 170 170314 50034 ) 7/1 ,״ 11 ״? . 0 .? .! ; 1949-1961 ,^ 1 
.*.ן ; 1950 , 3 / 13 4403 , 831 ק) ¥65 \ . 5 ; 1949 , 1939-15 

1377171031 ר 111 ( 3 1 ) 513313 . 11.5 7/12 , 1 * 00 .. 4 .? — ץ 1$61 
; 1952 ,( 3333 ( 7 01 /( 51311 3 :■ 711110 ,) 8011001 . 4 , ; 1951 , 1733 
־)) 03 ״ 1 .א ; 1952 ,•#?ז ) 111 13 £311 ) 5131111 ) 1 ( 7 ,) 1 ) 441 . 0 
))*(►׳י 14 -־ו 0 ז 0 ז' 1 . 13 ; 1953 ,) 1 ( 111 ) 00 /( 111133 ( 5 1 ) 5031 ,)) 110 
,ץ 16 ) 8061 . 0 ; 1953 , 1941-1944 ,)( 731 ) 7351 !■■ 711110 ,(. 68 ) 

■ 3 ) ) 00/1 , 33 )! 043%3 ( 5 , 3113 ) 7 , 1313 ( 5 , 1334 : 1 ) 1/01133 ) 713 
31 ( 70 ) 1 ( 7 , 5 ) 83111160 . 0 . 81 . 68-14 ) 810113 .ם ; 1954 ,)!) 31 
, 610 ) 54308 חס , ! .£ ; 1953-1954 , 1-111 , 1939-45 ,) 7033 3113 
) 71 ) 71 ) 00 .ר 01 ) 15101 שקנן 1 ' 1 ' ת 10 . 14 ; 1955 ,);)) 51 ) 310301 ) 7 
,%) 31 ) 501 3 ) 0 , 81186 . 1 ;* 1956 ,;%) 11131 )/ 7 3 ) 11 ) 313 1 ) 11 
1 !וז 3%31 7733 ) 7/1 ,(. 31 61 ) ץ 6 ) 1 א , 5 ;* 1956 , 1939-1945 
,) 1 ) 3 ) 7001 , 1111 ( 0130 , 615 ? . 14 ; 1957-69 , 7 , 1-11 ,חסקס] 

5(311)1, 1957; ?. 8. 8601)1, 713(03) 3( 5(3, 1939-1945, 
1958; £. €. 86113 .|}ו 1 ;ונ> 08 א׳<ז 1 .זה 6 ז x3* 0(160x36111(21*1 
30833 0086x6x01 00116 . 8 ; 1959 . 1945 ־ 1941 , 033 מ 0 0 ־ (. 

7/1( 831(1( 0 / 831(3131, 1962; 1 1 ( 831111 , 6 ) 3 ״ 061 ס ז 44 .״ 
703(1%)! 7011()/ 13 !)>( 50. 17. 3608 ( . 5 . 13 ; 1962 ,.?ז - 
860 - 13. 190111026(. 0(3 3. 11 8 ; 1962 , 1-111 ,.*.׳ . £. 
540(1800, 7/1( 1'!30-0((331 806113030 . 8 . 5 ; 1963 ,'#'׳זז , 

7 5433 ה 70 , 13355 . 3 > ; 1964 , 1-11 , 11 . 17 . 17 1 ) 1 ( 3 . 11.5 66 ־ ,■ 
()1(3 711 7(331 7433703, 233 0(1(71(7(( 11(3 11(3(1(7-3)3,(■ 
311(33111(7(3 8(21(7143%(3 , 1938-1941, 1965; (. 5111'6(8(610 
(661.), 50317 £ 311 / 1113 13 17. 1 7. 11, 1966; 4.. 0(11611(03011, 
0(3 2. !?.*.. 531(%1}37330$ 3311 7011111(, 1967; 150 .׳ . ?. 
)361(800, 77( 83111( /03 1131), 1967; 1 71311 ) 8 , 00165 ) 8 ״ 

13 0 1 ) 701111 ) 77 , 0 ) 14011 . 54 . 0 ; 1968 , 3 ) 34 ) 5333 1 ' 33 <ן / 
1733, 1968; 0. 8316500, 77( 1733 3/117 13733, 1969*; 

14. 5. 17 . 17 / 0 1 ) 43011 ) 0031 334 1 ) 0331 ,(. 1 ) 6 ) 6 מ 1 '\ 1 ס . 

11, 1969; 5. 5)166(, £3133033%(3 , 1969; 4,. ]. ?. ■135110(, 
77( 031%131 0 / 17( 50. 8'. 17., 1969*; 8. 43. 1.1(1(1611- 
443((, 7111103) 0 / 17( 50. 17. 17., 1970; 44. ?<41102, 831■ 
(313 334 17( 50. 17. 17., 1970; £. 54. 8086(1500 (611.), 
77( 03 . 1971 ,. 17 . 17 . 50 ) 7 ) / 0 31 !%ו 
אה. א. — ם. ם. 

מלחמת־ה^ושנים, ע״ע ממלכה מאחדת״היסטוריה, 

־ ־ ־ • ־ : ) ז ׳ •• : • 

.879 עט׳ 

מלחמת מאה~ה#ךם, בינוי למאבק בין צרפת לאנגליה 
ב 1337 — 1453 , שבו לחמו שחי המדינות זו בזו 
בהפסקות־מספד של שביתות־נשק ושלום. בשלבים מסוימים 
של המאבק היו גם מדינות אחרות מעורבות בו: סקוטלאנד, 
מדינות חצי-האי האיברי׳ ובמידה פחותה אף הקיסרות הרו* 
מית הקדושה; כן מילאו בו תפקיד נכבד בורגונדיה ופלג- 
דריה (להלכה חלק מצרפת). המלחמה ניטשה בעיקר על 
אדמת צרפת; סקוטלאנד וחצי־האי האיברי היו, זמן מסוים, 

זירות צדדיות שלה. 

שתי תקופות־הלחימה העיקריות של היריבים הראשיים 

.1453—1414 היו 13372 — 1360 וב 
הסיבה העיקרית למלחמה היתה הכפיפות הפורמאלית 
של נחלאות אנגליה בצרפת לפתר הצרפתי: דופסות אקוי־ 
טגיה (ע״ע) היתה בידי מלכי אנגליה, והמינהל בצרפת 
השתמש בסמכויות הריבון והסוזרן של מלך צרפת על 
הדוכסות כדי להתערב בהתמדה בענייניה, להקשות על 
פעולת המינהל האנגלי ולצמצם את תחומי שלטונו. מדיניות 
זו נתקלה בהתנגדות מלכי אנגליה, שהיו ריבונים וסוזרנים 
בממלכתם, וביקשו להשתחרר מהכפיפות למלך צרפת ולב¬ 
לום את חדירת המינהל של מלכות-צרפת לדוכסוח. בעיות 
סהר ומדיניות בפלנדריה (ע״ע), שהיתה קשורה מבחינה 
מדינית בצרפת ומבחינת הסחר באנגליה׳ ובעיות סחר־היין 
עם בורדו, היו אף הן גורמים לחיכוכים בין אנגליה לצרפת. 



711 


מלחמת מאה-השנים 


712 


8 ילי 1 111 

מזין זרם ח 1270 — 1285 


ש*רל פילים 1¥ 

יייז י׳למח 1285 — 1314 

ודליס 1 '•< 
1328 — 1350 


איזבלה^ לחד \ וילין ׳\ שאיל /\| 

אדי״־ד 11 1316-1114 1316 — 1322 1322 — 1328 

סלד מגליד 

זודוו 1 ד ש 
פלך מגליה 
327 ( 1377 

אי< 1 ־היוחסי 1 של בתי קאפד, וואלואה ומ 5 כי־אננ 5 יה 

ב 1328 מת שארל 1¥ , אחרון מלכי צרפת משושלת בית- 
קאפה (""טשקסס [ע״ע קפה]), ודודנו פיליפ ¥1 מבית 
ולואה (ע״ע) עלה תחתיו. מלך אנגליה, אדוורד 111 (ע״ע), 
טען לכתר, כבן־אחותו של שארל (אף שבצרפת נהג "החוק 
הסאלי", שלפיו אין אשה יורשת ומורישה). 

אדוורד 111 עשה הכנות צבאיות ודיפלומאטיות למלחמה, 
הבטיח את תמיכה הקיסרות הרומית הקדושה, ובאסרו יצוא 
צמר לפלאנדריה גרם להתמרדות הערים, בהנהגת י, ץ 
ארטפלדה (ע״ע), ברוזנם, הנאמן למלך צרפת. ערי פלאג- 
דדיה היו ניטראליות במלחמה, ואח״כ — הצטרפו לצד 
האנגלים. אצילים צרפתים גולים מצאו מקלט בחצר אדוורד. 
כנגדו הגביר םילי 0 ¥1 את התמיכה בדיויד 11 (ע״ע) מלך 
סקוטלאנד, שהיתה במצב של מלחמה מתמדת באנגליה. את 
הצי, שנועד למסע־צלב, העביר פיליפ לנורמנדי. 

בתחילת המלחמה ( 1338 — 1340 ) ניטו האנגלים לנצל 
את מערכת־הבריתות שהקימו בארצות־השפלה ובגרמניה 
המערבית להקים צבא גדול כדי לפלוש לצרפת מצפון 
ולהשיג הכרעה מהירה, אולם היענות שליטי גרמניה היתר. 
מאכזבת, והצרפתים התחמקו מקרב-הכרעה. השמדת צי- 
צרפת בקרב־סלויס ([ 5 ^ 310 ] יוגי 1340 ), הסירה איום של 
פלישה לאנגליה וחשפה בפני האנגלים את חופי צרפת. 
העדר השגים־של־ממש לאנגלים, קשייהם בסקוטלנד ובאק- 
ויטניה, וחובותיהם הכספיים החמורים שגרמו למשבר פו¬ 
ליטי, הניעו את אדוורד 111 לחתום על הסכם שביחת־נשק 
(ספטמבר 1340 ). 

ב 1345 חודשו פעולות-האיבה׳ והאנגלים בחרו באסטר¬ 
טגיה חדשה. של פשיטות עמוקות לשטחי־צרפת למטרות 
הרס ושוד בידי כוחות שהופעלו בצורה מתואמת. בסיסים 
לפשיטות אלו היו אקויטניה, ברטניה ובורמנדי. ברטניה 
היתה לבסיס לאנגלים בעקבות התערבותם במלחמת הירושה 
של דוכסות זו, שבה תמכו בז׳אן דה־מונפור, מול שארל 
מבלוא (״ 810 ), מועמדו של מלך צרפת; בנורמנדי תמכו 
בהם האצילים בהנהגת ז׳ופתא ד׳ארקור ( 1 ־ו 011 נ>ז 3 ^יג>), 
ואח״כ שיתפו פעולה עם שארל (קרלוס) מנורה. 

ביולי 1346 נחת אדוורד 111 בנורמנדי בראש חיל- 
משלוח קטן, כבש את קאן ("ש 03 ), פשט לעבר פאריס 
ואח״כ פגה צפונה להתחבר עם הפלמים. פיליפ ¥1 הדביקו 
בראש צבא גדול פי שלושה וכפה עליו קרב בקרסי(ץ 0 ״>ס). 
האנגלים התארגנו למערך־הגנה, והקשתים הוולשים בקש- 
תותיהם הארוכות ניפצו את התקפות צבא האבירים הצרפ¬ 
תים עוטי־השריון. 4,000 לוחמים, בהם מפרחי אצולתה של 
צרפת, נפלו בקרב. פיליפ ¥1 עצמו הצליח להימלט. אדוורד 
111 צר על קלה (ע״ע) וכבש אותה. בעת המצור על קלה 
פלשו הסקוטים, בהנהגת מלכם דידד 11 , לאנגליה. הם נוצחו 


יוזז.?יי" 

פיליו 


סלד גאודארה 
1349 — 1387 


בבוילז קרוס ( 01-055 11165 ^ 1 ) ודיויד נשבה. גם בברסניה 
האיר המזל פנים לאנגלים, ושארל מבלוא נוצח ונשבה. 
אולם קשיים כספיים שוב הניעו את אדוורד להסכים לש- 
ביתת־נשק (ספטמבר 1347 ). קשיים אלה, וכן "המגפה 
השחורה״, שפקדה את אירופה (ע״ע דבר, עט׳ 872 ), גרמו 
לחידוש שביתת־הנשק עוד פעמיים. 

ב 1355 נתחדשה המלחמה. כוח אנגלי בפיקוד הגרי 
דוכם־לנקסטר שיתף־פעולה עם שארל מנאווארה בנורמנדי 
ובברטניה, וכוח אנגלי שני, בפיקודו של יורש-העצר אד- 
וורד, "הנסיך השחור", יצא לפשיטות מאקוויטאניה. בקרב 
פואטיה (ע״ע [ספטמבר 1356 ]) הוכיחו שוב הקשתים והרג¬ 
לים של האנגלים, שנסתייעו בפרשים, את עליונותם על 
אבירי צרפת. מפלת הצרפתים היתה שלמה והמלך עצמו, 
ז׳ן 11 (ע״ע), נפל בשבי והובא לאנגליה. 

בחבלים שנשארו, להלכה, בשלטון העוצר׳ הדופן שארל, 
נשתרר תוהו-ובוהו (ע״ע צרפת, היסטוריה; דקרי; א. 
מרסל). כוחות-פשיטה אנגלים ונאווארים הגיעו עד למבר 
אות פאריס. ב 1359/60 ביקשו האנגלים לכבוש אח רנס 
(״מ״*), להכתיר בה את אדוורד 111 למלך צרפת וכך 
לסיים את המלחמה. רנס לא נכבשה, ואנגליה הסכימה 
לשלום־ברטיני (ץמ 8 ״ 81 £ ו מאי 1360 ): הופרה ריבונותו 
המלאה של אדוורד 111 באקוויטאגיה, ששטחה הורחב, וב- 
פואטו; צרפת שילמה כסף רב, כופר המלך ז׳ן, ואדוורד 
הסתלק מתביעתו לכתר־צרפת והחזיר את המבצרים שהח¬ 
זיק בהם. 

9 שנים שדר, להלכה, שלום, אך למעשה לחמו אנגלים 
וצרפתים אלה באלה, בעיקר "קומפגיוה" של שכירים ללא 
תעסוקה. מפקד הצרפתים ב. די גקלן (ע״ע) ניצח את שארל 
מנאווארה והלה נאלץ לוותר על מעוזיו שבאיזור הסן 
( 1365 ). לעומת זה נסתיים המאבק בברסניה בגצחונו הסופי 
של ז׳אן דה מונפור• אדוורד "הנסיך השחור" עבר עם צבאו 
לקאסטיליה, ונלחם לצידו של פדרו (ע״ע) "האכזר" במא¬ 
בקו עם אחיו־החורג אנריקה 1 (ע״ע [כרך־מילואים]) שבו 
תמך צבא שכירים צרפתים בפיקודו של די גקלן. התערבות 
אנגליה וצרפת במאבק הפנימי בקאסטיליה גבעה מהחשש 
שמא יצטרף צי קאסטיליה למחנה היריב. הנסיך השחור 
ניצח בקרב נחרה ( 1:3 שנ 3 !<; 1367 ) את די גקלן, אך ב 1369 
נוצח פדרו ונהרג ואנריקה מלך תחתיו. 

שרל ¥ (ע״ע) מלך צרפת ניצל את שנות־השלום לאירגון 
הצבא מחדש, הקמת יחידות קשתים, בניית צי, חיזוק הבי¬ 
צורים ופיתוח התותחנות. הוא גם פרח בריתות עם האפיפ¬ 
יור, רוזנות פלאנדריה, קאסמיליה ופורטוגל. כשגדל כוחו 
ניצל פניה של אצילים גאסקונים, ובראשם בני ארמניק 
(ע״ע), להצהיר על ריבונותו על אקויטאניה, והדבר גרם 
להתחדשות המלחמה. 

במות שארל ¥ ( 1380 ) לא נותרו לאנגלים בצרפת אלא 
רצועת-חוף צרה מביון ( 6 תת 0 ׳< 83 ) לבודדו וכן הערים קלה, 
שרבור וברסט. כל השטחים האחרים נכבשו בידי הצרפתים, 
בעיקר בזכות שיטתו של די גקלן: הימנעות מקרבות- 
הכרעה, כיבוש שטחים תוך הישענות על אהדת התושבים, 
"אדמה חתכה" של שטחים שנעזבו מפני האנגלים ופעילות 
ימית נמרצת בתעלת-לאמאנש ובמפרץ־ביסקאיה. חשובה- 
ביותר היתה השליטה בים שהשיגו ציי צרפת וקאסטיליה, 
בייחוד אחרי טיבוע צי אנגלי בלה־רושל בית הקאסטיליא־ 



713 מלחמת מאדדהשנים 

נים ( 1372 ). האספקה לכוחות אנגליה ביבשת שובשה, ואנ¬ 
גליה עצמה נחשפה לפשיטות ציי אויביה. 

ב 1377 החלה המלחמה לדעוך, וב 1380 — 1415 שררה 
בד״כ שביתת־נשק, והפעילות הצבאית הצטמצמה להתנג¬ 
שויות מקומיות בין מוצבי־גבול ולשוד ימי בתעלת-לא- 
מאנש. 

במלכות שארל ך\ ( 1380 — 1422 ), שמאז 1392 היה 
חולה-נפש, שוב התערער שלטון־הכתר בצרפת ופקדה את 
הארץ מלחמת-אזרחים ממושכת בין תומכי הבורגונדים 
ליריביהם הארמאניאקים (ע״ע צרפת, היסטוריה). באנגליה 
ביקשו האצילים והאבירים לחדש את הפשיטות־לעומק, 
ששללן העשירם. ריצ׳רד 11 (ע״ע) נשא את בת מלך־צרפת 
לאשר, וחתר לשלום! אך הנרי (ע״ע) חידש את הת¬ 
ביעה לכתד-צרפת, והצרפתים תמכו בארביו הסקוטים וכן 
בוולשים המורדים. הנרי ■׳\ (ע״ע) חידש את המלחמה 
הפעילה בצרפת, וב 1415 נחת בנורמאנדי. הוא כבש את 
ארפלר (■ 1 ג £10 ז 3 מ) ופנה לפיקארדי. הצרפתים ניתקו את 
דרד־נסיגתו וכפו עליו קרב-הכרעה באןנקור ( 21000111-1 ^ ! 
25.10.1415 ). שוב נחלו אבירי־צרפת מפלה מוחצת, בתקפם, 
רגלים בבוץ הטובעני, מערך־הגנה אנגלי על גבעה, מוגן 
בקשתים רבים. בעקבות נצחונו הכיר הקיסר זיגיסמונד 
(ע״ע) בתביעות הנרי 7 \ לכתר-צרפת. ב 1417 החל הנדי 
בכיבוש שיטתי של נורמנדי, כבש את רואן ( 1419 ), פלש 
לוקסן (ת 1 ^\) ואיים על פאריס. בבירה שלט זץ ללא־חת 
(ע״ע) דוכס בורגונדיה. רציחתו ( 10.9.1419 ) גרמה ליורשו, 
פילים ״הטוב״, להתקרב להנרי, ובמאי 1420 נחתם שלום־ 
טרוא ( 68 ^ 700 ) : הנרי נשא לאשה את קתרין, בת שארל 
1 /י, ונהיה לעוצר־צרפת ויורש-העצר תחת הדופן שארל 
(ע״ע שרל 1 ך\). למעשה היתה צרפת מחולקת בעקבות 
חתה-השלום ל 3 חלקים: הנרי ¥ שלט בשטחים שכבש 
עד להסכם ובשטחי נחלאות־הפתר הקדומות סביב פאריס 
שנמסרו לו בתוקף מעמדו כעוצר; פילים "הטוב" נהיה 
לעצמאי בבורגונדיה ובעוד שטחים, והדופן שארל, שישב 
בבורד ( 6001865 ), שלט ברוב מרכז צרפת ודרומה. 

הנרי ¥, ואחרי מותו ב 1422 — אחיו, דוכס בדפורד, 
העוצר בשם הנרי ¥1 (ע״ע), כבשו בשיטתיות ונאחזו 
בשטחים של הדופן, ועד 1429 הצליח בדפורד לבסס את 
שלטון האנגלים בנורמנדי ולהשתלט על אנדו ומן. הדופן 
הסתפק בהגנה רופפת ובלוחמת־גריליה כושלת. 

מפנה במלחמה חל עם הופעתה של דן ד׳ארק (ע״ע), 
שהסירה את המצור מעל אורלאן (מאי 1429 ) וחדשיים 
אח״כ הכתירה את הדופן למלך בקתדרלה של רנם. פעלה 
של זץ ד׳ארק ומותה עודדו את רוח הצרפתים והחלו לתת 
אופי לאומי למאבקם עם האנגלים. התפשטות האנגלים 
דרומה נבלמה וצבא-צרפת פתח בחדירות עמוקות לשטחי 
האנגלים. המפנה המכריע ביחסי-הכוחות חל בעקבות חתי¬ 
מת חוזה־אראס ( 35 ש^ 7 ; ספטמבר 1435 ) שהביא להתפייסות 
בין הבורגונדים לבין שארל 1 דע ולהכרה בריבונותו בתחומי 
שלטת הבורגונדים. חדשים־מספר אח״כ סולקו האנגלים 
מפאריס ומהאיל־דה־פראנם. ב 1444 הוסכם על שביתת־נשק! 
האנגלים עדיין החזיקו בשטחים ניכרים בנורמנדי, במן. 
בסביבות בורדו וביון ובאיזור קלה. ב 1448 חודשה המלחמה. 
זץ דינואה (ע״ע) כבש ב 1449 — 1451 את נורמנדי ואקווי־ 
טאניה. תושבי בורדו מרדו בצרפתים וקיבלו בברכה את 


מלחמת שבע־השנים 714 

צבא-אנגליה בפיקודו של ג׳ת טולבוס 00 ( 311 ־ 1 ), אך בקרב- 
קאסמיון ( €381111011 ) ניצח שארל 11 ׳\ את טולבוט, בורדו 
נכנעה ואקוויטאניה סופחה לצרפת לצמיתות ( 1453 ); בידי 
האנגלים נשארה.קלה לבדה, ובה החזיקו עד 1558 . 

ממ״ה היתה מלווה הרם של כמה מהאזורים הכפריים 
בצרפת והיעדר־ביטחת כללי, שהתבטא בחרדה מתמדת, 
התפרצויות-מרי, הרם ושוד. המלחמה עירערה את המבנה 
המסורתי של החברה, ובעיקר התערער מעמדה של האצולה 
הפאוראלית. המפלות גרמו לה שתאבד מסמכותה ויוקרתה, 
וגיוס שכירים ושינויים בשיטות-הלוחמה, במקום הגיוס 
הפאודאלי, גרמו ששוב לא היתה מקור העצמה הצבאית. 
האצולה גם התרוששה ממשברי המאה ה 14 והצורך לשלם 
כופר־נפש בעד השבויים. האיכרים סבלו מהיעדר ביטחון 
לנפש ולרכוש, אך מעמדם המשפטי השתפר והם הצליחו 
להשתחרר מצמיתותם עקב התערערות המסגרת החברתית- 
משפטית ומצוקת האצולה. במהלך ממ״ה התפתח בצרפת 
שלטון תקיף של הכתר, למרות תקופות-שפל בשל אי-ןשרם 
האישי של כמה מהמלכים. הכתר התחזק בגלל חולשת הא¬ 
צולה, וכשלת נסיונם של העירונים לעצב מסגרות־שלטון 
אחרות. 

באנגליה הצטמצמה השפעתה של ממ״ה בעיקר לתחום 
הפוליטי, עם התבססות מעמדו של הפארלאמנט בגלל תלות 
הכתר בהקצבות כספים ממנו להמשך המלחמה. הלוחמים 
חסרי-התעסוקה לאחר תום המלחמה תרמו לפרוץ "מלחמות־ 
הוורדים". בשתי המדינות גרמה ממ״ה להתפתחות תודעה 
של ייחוד לאומי. 

,( 13001 .£ .£ ; 1945 , 0711 7711 , 47 £3 0x7777 ,ץסזזס? .£ 

, 11 ז 0 י 11 ; \ .[ ; 1947 , 870/107 / 0 111/011071 1 1/17 0714 '׳ 1 ץ 17 ז 17 ! 

/ 07701 7/17 ,סתזטמ . £1 ; 1954 , 11711 77111 47 0117777 111 

,() 01111111 .? . 3 ) ; 1956 , ¥07 ! £111701171 71 8/17 ,. 111 ; 1955 , 7 !)¥\ 

371 7 צי 111071( <11 8111111071: 1)17 011X171 0 / 1/17 !4x714774 }-! 

) 0 4£7 ) 717 " 1 ,■ 161 ^ £0 .א ; 1956 ,( 31 ,מ 1 ט 1 ט €0 י}$) 1£ 07 
. 1967 , 01011 ¥ 1714 ! 171 ד 171111£1 ) 1 ? 

אמ. ל. 

מלןזמת רו 0 ;ה־־!:פן, ע״ע רוסיה, היסטוריה. 

מלחמת $בע - ה$ךם, מלחמה שניטשה ב 1756 — 1763 , 
בהשתתפות כל מעצמות אירופה. זירת־הקרבות 
העיקרית היתד, באירופה המרכזית, חירות־משנה היו באמ¬ 
ריקה הצפונית והמרכזית, באפריקה, בהודו, ובמזרח הרחוק. 
וכן התנהלה פעילות ימית נרחבת. 

מש״ה גבעה מרצון צרפת, רוסיה, סאכסוניה ושוודיה 
לבלום את פרוסיה, ומשאיפת אוסטריה להחזיר לעצמה אח 
שלזיה׳ שפרידריך 11 כבש אותה במלחמת הירשה האוסטרית 
(ע״ע). נוכח סכנת פרוסיה חל מפנה מפתיע במדיניות 
המסרתית באירופה, עם התקרבותן של צרפת ואוסטריה 
("המהפכה הדיפלומטית"; ע״ע שואזל). בריטניה, יריבת 
צרפת בהודו ובאמריקה הצפונית, תמכה בפרוסיה וסיפקה 
לה כסף וחיילים. 

פרידריך 11 , שהשתכנע כי אויביו עומדים להתקיפו, פלש 
באוגוסט 1756 לסאכסוניה, כבש את זךזךן הבירה, הכניע 
את צבאה, וחלקו צורף לכוחותיו. בקרב-לובוסיץ ( 1.10.1756 ), 
הדפו הפרוסים צבא אוסטרי שחש לעזרת סאכסוניה, וזו 
נשארה בידי פרידריך כבסיס לפעולותיו. 

ב 1757 איימו על פרוסיה כוחות אוסטריים בדרום׳ שוו¬ 
דיים בצפון, רוסיים במזרח, וצרפתיים במערב, אך בנוח- 



715 


מלחמת שבע־השנים 


716 


הברית לא היו מו¬ 
כנות למלחמה׳ וכנ¬ 
גדו תיכנו פרידריך 
במדוקדק את השי¬ 
מוש בססס, 200 חייליו 
המאומנים היטב ואת 
ניצול עדיפותו, עקב 
היכולת לנוע בקודם 
פנימיים. צבא פרוסי- 
אנגלי-האנוברי נועד 
לחם 1 ם את דדך הצרפ¬ 
תים במערב, ופרי- 
דריך עצמו פלש ל- 
בוהמיה. בקרב-פראג 

( 6.5.57 ) ניצל פירצה 
במערכם של האוסמרים׳ חדר לתוכו ושברו לשניים (*תם־ 
רוז־פראג"). אך המארשאל דאון (ע״ע) ניצחו בקולין 

( 18.6.57 ) והציל את פראג. שני מחנות־צבא צרפתיים, ובהם 
כ 125,000 איש ביחד, חדרו לגרמניה המרכזית, וכוחות 
פרוסיה והאנובר המאוחדים הובסו קשות בהאסטנבק 

( 26.7.57 ) . 16,000 שוודים נחתו בפומראניה, ו 100,000 רוסים 
פלשו לפרוסיה המזרחית וניצחו שם גיס־מגן. 1004100 אוס¬ 
טרים בפיקוד דאון והארכידובס _קרל (ע״ע) מלותארינגיה 
נעו צפונה דרך בוהמיה. התקפות קונצנטריות אלו הכריחו 
את פרידריך לנוע במהירות רבה (כ 270 ק״מ ב 12 יום) 
מאיזור אחד למשנהו כדי לבלום את יריביו, לאיים עליהם 
ולהכותם. מסעי־הבזק שלו (אוגוסט—נובמבר 1757 ) הגיעו 
לשיאם ב 2 מקרבותיו המהוללים ביותר. ב 5.11.57 נתקל 
בצבא אוסטרי־צרפתי מאוחד של 64,000 איש ו 109 תותחים 
ליד רוסבאך שממערב ללייפציג. לפדוסים היו רק 22.000 
איש ו 72 תותחים. 434x10 צרפתים ואוסטרים יצאו לתקוף 
את אגפו השמאלי, אך ע״י הטעיה ריכז סרידריך מולם את 
המערך הפרוסי כולו, קידמם באש רצחנית ואחר פתח 
בהסתערות מדורגת ( 1161011 :>״> ת 6 ). מפלת בנות-הברית הוש¬ 
למה משד-ותקף אגפם הימני בידי יחידות-פרשים בפיקוד 
זיידליץ (; 12 ש>׳<:> 5 ), מטובי מפקדי הפרשים של פרוסיה. 
בנות־הברית איבדו כ 8,000 איש, וכל צבאן התפרק. הפרו¬ 
סים איבדו כ 500 איש. 

אך בינתיים ניגפו כוחות פרוסיה בשלזיה בידי האוס¬ 
טרים הפולשים וברסלאו נפלה. פדידריך יצא למסע בהול 
לשלזיה. ב 6.12.57 נחסמה דרכו ליד לויתן ( 0 ^ 11 ^ 1 ) שמ¬ 
מערב לברסלאו בידי כ 80,000 אוסטרים בפיקוד קארל. 
פרידריך, עם 434100 חייל בלבד, שלח קצת מפרשיו להת- 
קפת־הסחה נגד ימין האוסטרים, את עיקר כוחותיו ערך 
ב״מערך מלוכסן" (ע״ע לוקטרה), ואת אגפו הימני הם- 
תוגבר הנחית בעצמה קטלנית על שמאל האוסטרים. במוקד 
המאבק היה מספר הפרוסים גדול פי־ 4 ממספר האוסטרים. 
משנטה אגף־האוסטרים השמאלי אחורנית מעצמת הפכה 
תדחק לעבר המרכז, הושלמה הבסחו בהסתערות פרשים 
פתטיים. צבא האוסטרים התמוטט! הם איבדו כ 264100 איש 
ו 116 תותחים. הפרוסים איבדו כ 6,200 איש וברסלאו חזרה 
לידיהם. קרב לויתן נחשב לאחד מנצחונותיו המזהירים של 
פרידריך. 

בתחילת 1758 תימרן פרידתך בתושיה בין האוסטתם 


במוראוויה לבין הרוסים, ששבו ופלשו מהמזרח. בקרב צורב- 
דורף 0 ־ 101 > 201-11 ! 25.8.1758 ) שוב ניסה להפעיל את "המע¬ 
רך המלוכסן" נגד התסים, אך למתת אבידות קשות לא 
השיג הכרעה. הוא חזר לסאכסתיה, ובבטחון עצמי מופת 
תקף ( 14.10.58 ) ליד הוכקירך 10 :>ז״ 111 :>ס 11 ), עם 374100 
איש, את צבא דאון בן 90,000 איש. דאון כיתר את הפ¬ 
רוסים׳ ורק הודות לפרשים בפיקודו של ציטן ( 216160 ), 
שפרצו את טבעת האוסטתם, ניצל פתדריך, באבדו 9,500 
איש ו 101 תותחים. גם אבידות האוסטתם היו גדולות, 
ופרידתך הוסיף להחזיק בשלזיה ובסאכסוניה. 

ב 1759 ניצת צבא פתסי-האנובת-בתטי בפיקוד הדוכס 
פרדינאנד מבראונשווייג את הצרפתים במינדן ( 1.8.59 ). אך 
התסים והאוסטתם פלשו כבר לפני־כן לפרוסיה, ומשנת- 
אחדו, בפיקוד המארשאל לאודון (ע״ע), הנחילו לפתדתך 
אחת מתבוסותיו המוחצות־ביותר, בקונרסדורף שממזרח ל¬ 
ברלין ( 12.8.1759 ). לאוסטתם ולרוסים היו כ 904100 חייל, 
ופתדתך ניסה לאגפם איגוף כפול עם 50,000 אנשיו. גיסו- 
תיו תעו ביער ובביצות, התקפותיו התנהלו במקוטע, והוא 
איבד 20,000 איש ו 178 תותחים. פרידתך עמד להתפטר, אך 
התאושש בהיוודע לו שאויביו סובלים מחוסר-אספקד. ומד- 
עדר תח תוקפנית < הוא חזר למאבק למתת כניעת 124100 
מאנשיו במאכסן שבסאכסוניה (נובמבר 1759 ). 

ב 1760 שוב הסתעת בנות-הבתת מכל עבר על פתסיה, 

עם כססס, 325 איש מול כססס, 150 . במערב נאבק דוכם בראונ־ 
שווייג עם הצרפתים ללא הכרעה. במזרח תימת פתדתך, 
במסעות ארוכים, מהיתם ומייגעים, בין סאכסוגיה לשלזיה 
בקרב־ליגניץ ( 15.8.60 ) ניצל פתדתך מכיתור האוסטתם 
והרוםים, בריסיבו אבידות רבות. אח״כ המשיך בתמרוניו, 
עד שנודע לו שאויביו כבשו את ברלין! משהתקרב — 
נסוגו, התרכזו ליד טורגאו שעל האלבה, ושם ניצחום 
הפתסים ( 3.11.60 ), אך אבידותיהם היו רבות משל המ¬ 
נוצחים. תשישות הדדית גרמה להפסקת הלחימה. 

ב 1761 המשיך דוכס בראונשוייג במסעיו במערב, אך 
לבסוף הדפוהו הצרפתים. פתדריך המשיך במסעותיו במזרח, 
אך בשל נחיתות כוחותיו לא הצליח למנוע איחוד כוחות ה- 
תסים והאוסטתם והוא נותק מבירתו. ביאושו התבצר במית־ 
חם מוגן בהרי הסודטים בצפותו להתקפה. זו בוששה לבוא 
מחמת חילוקי־דעזת בין דאון לרוסים. בינתיים עלה בברי- 
טניה ג׳ורג׳ 111 (ע״ע) למלוכה, והוא החל להחזיר את חייליו 
ועמד להפסיק מתן סיוע כספי לפרוסים. 

פרידריך ניצל כשמתה אויבתו הצארית .יליזוטה (ע״ע) 
ויורשה, פיוטר 111 (ע״ע), עשה מיד שלום עם פרוסיה 
( 15.5.62 ). כעבור שבוע עשו גם השוודים שלום. מאזן 
המעצמות הלוחמות נשתנה לפתע׳ והפרוסים ניצחו בכמה 
קרבות. כל הצדדים הותשו והאוסטרים והצרפתים היו תשו¬ 
שים יותר מפרידריך. בנובמבר 1761 נחתמה שביתת-נשק, 
ובעקבותיה — שלום־הוברטוסבודג ( 16.2.1763 ), על בסים 
"הסטאטום־קוו". שלזיה, מהעילות העיקריות למלחמה, נש¬ 
ארה בידי פרידריך. 

נצחון פרוסיה, בת 2.5 מיליוני התושבים, במלחמה נגד 
כל אירופה כמעט, הפך אותה למעצמה ראשונה־במעלה. 
הצלחותיה נזקפות לזכותו של פרידריך "הגדול"(ע״ע). הקוא¬ 
ליציה נגדו, שעלתה על פרוסיה לאין שיעור במשאבי כוזד 
אדם וכלכלה, נכשלה בעיקר מהעדר תאום צבאי בין חברותיה. 



מלחמת שבע השנים: סרב־ל 1 ית!, 
מוח 1757 





717 


מלחמת שכע־השנים — מלחמת שלושיפ-השנה 


718 


מש״ה היתה גם מלחמה קולוניאלית גדולה, וכמקביל 
למאבק באירופה ניהלה בריסניה מאבק ברחבי העולם נגד 
צרפת ומ 1761 גם נגד ספרד. הקרב הימי ליד לאגוס (בחוף 
פורטוגל, 18.10.1759 ) שפ 1 סיכל א. בדסקיון( 611 ^ 80502 .£) 
תבנית של הצרפתים לפלוש לאנגליה, ונצחונו המכריע של 
א. הוק (:״ 1 ^ £13 .£) במפרץ קיברון (מס- £1 נ 1 !״ 0 , במערב־ 
צרפת, 20.11.1759 ), ביססו את עליונות צי בריטניה ברחבי 
האוקיאנוס. מאבק עיקש התנהל בהודו בין הבריטים לצרפ¬ 
תים, בעיקר ב 1757 — 1759 ׳ ונסתיים בנצחון הבריטים. ב־ 
1758 נכבשו שטחי צרפת בסנגאל. בקנדה כבשה בריטניה 
במבצעים משולבים את קוויבק ומונטריאול ( 1759/60 ). בים 
הקאריפי נכפשו האוואנה (בקופה) וכל איי צרפת הודות 
לפעילות האדמירל ג. רודני (ץ: 1116 > £0 .ס, 1718 — 1792 ). 
אותה שנה כבש כוח אמפיבי בריטי גם את מאנילה 
(בפיליפינים). בשלום־פאריס ( 10,2,1763 ), ויחרה צרפת 
כמעט על כל שטחיה באמריקה הצפונית ועל כל הש¬ 
פעתה בהודו. בריטניה היתה היחידה שלא ניזקה במלחמה 
והנהנית היחידה ממנה, ובסיומה היתד, לה אימפריה 
גדולה. 

, 4 )])) %51 1 /) 51£ ו/ 6 (ה) 6 ) 51 5 )/ 4 •״ 0 , 1£6 ח 8.3 ת 0 ',י . 11 

071 <) 11 ■/)! 044 ? 11 )$ (ס )) 11401 ( 1/1 ) 7/1 ,ח 13113 \ .ז . 6 ; 1871 
) 1 > )■ 01401 £31 , 1 ] 0 ז 8 ^ 11 > 1 > 3 ז ^י .א ; 1890 , 1783 — 1660 ,ץ 715405 ) 
ח))!(!! 167 ,ץ 635 יז 0 . 8 .£ ; 1908 — 1899 י '׳\ 1 1 ,■ 710 5 <)) 5 
- 3111 ק 5 ״ 1 . 0 ; 1915 4 , 11 — 1 , 8/05141 ) 4/1 01 5 ) 80111 )/ו 111 )) 0 
, 560-566 ,■ 054 ( 8/445 ,) 11 ^ 1 ז/י\ .//' .[ - תי) 5 ז€) 1 ־ 11 א .מ _ #ח 01 
, 391-414 , £55 41 ) 4/1 1 /^ 7/15044 81144 , 55 ס- 1 :ותס 0 ז ״ 1 ; 925 ! 
551 ) 54 )/ 8 )!/ 4 (ס 5 ) 80441 )< 1511 )) 0 ) 7/1 ,■ 11€1 ט? . 0 .? .( ; 1946 
^ 1105105 ) 1 ( 1 4 , 0 ; 1955 , 192-215 , 11 , 8/05141 

. 1967 , 5 ) 80441 ( 0 
0 . 0 . 

מלחמת ?!לושים־השנה, בינוי למלחמה כלל־אירופית 
י ב 1618 — 1648 , שהתנהלה בעיקר על אדמת גרמניה. 

משד,"ש לא היתד, התמודדות רצופה, אלא סידרת־מלחמות, 
והפרידו ביניהן תקופות רגיעה ואפיסת־כוחות. יש רואים 
את התחלת המלחמה במאבק על השליטה בייליר (ע״ע 
קלורי וייליד) ב 1609 — 1614 , ואת סופה — בתש מלחמת 
ספרד—צרפת ( 1648 — 1659 ), ולפיהם ארכה 50 שגה. המ¬ 
ניעים לפרוץ המלחמה ב 1618 היו בעיקר דתיים, וקשורים 
במאבק בין הקאתולים לפרוטסטאנטים, אך מ 1635 היה 
למלחמה אופי של התחרות בין צרפת לבית הבסבורג(ע״ע). 
באשר לבחינות המדיניות של משד,״ש — ע״ע גרמניה, 
עמ ׳ 437/9 ! צרפת, היסטוריה. 

במלחמה השתתפו הקיסרות הגרמנית על מדינותיה 
השונות, שחלקן לחמו בצד הקאתולי וחלקו בצד הפרו־ 
טסטאנטי, ספרד, צרפת, דאנמארק ושוודיה. זירות צדדיות 
התפתחו זמנית גם בהונגאריה, בשוויץ ובצפון־איטליה, בע¬ 
קיפין היו מעורבות גם ארצות-השפלה ואנגליה. במלחמה 
השתתפו טובי המצביאים של המדינות השונות, ביניהם 
בנר, ולנשטין, טורסטנסון, טילי, טירן, מונטקוקולי וקוגדה 
(ע׳ ערכיהם). 

1 ) המלחמה בבוהמיה. משה״ש החלה במרד ב־ 

בול,מיה" נגד הקיסר מתיאס (ע״ע) הקאתולי, ובהמלכת 
פרידריך \ (ע״ע) הנסיך־הבוחר הפרוטססאנטי של הפא־ 
לאטינאס. במלחמה שפרצה השתתפו גם הגיסות ההונגא־ 
ריים של גאבור ?תלן (ע״ע), והיא נסתיימה במהרה עם 
גצחון הכוחות הקאתוליים של טילי ומכסימילין 1 (ע״ע) 
מבאוואריה על הכוחות ד,פרוטסטאנטיים של כריסטיאן מאני 


האלט ב״קרב ההר הלבן״ ( 8.11.1620 ), ממערב לפראג. 
פרידריד ברח מבוהמיה, והקאתולים נקמו ביריביהם. 

2 ) המלחמה בפאלאטינאט ( 1621 — 1624 ). לאחר 
הניצחון בבוהמיה החליט הקיסר פרדיננד 11 (ע״ע), 
לשלול מפרידריך \ גם את זכויותיו כנסיד־בוחר ואת 
ארצו, ובכך עברה המלחמה למערב־גרמניה. כבד ב 1620 
פלשו לפאלאטינאט הספרדים, בפיקודו של אמברוסיו ספי־ 
נולה ( 1569 — 1630 ). צבא הקאתולים, בפיקודו של טילי, 
בבש ב 1621 — 1623 את כל הפאלאטינאט, אחרי שניצח את 
צבא הפרוטסטאנטים בפיקודו של הרוזן אי פח מנספלד 
( 1580 — 1626 ), שנהנה מתמיכה כספית של הולאנד, ברי¬ 
טניה ודאנמארק. אחרי הכנעת הפאלאטינאט התקדם טילי 
צפונה והגיע לווסספאליה. 

3 ) התערבות דאנמארק ( 1624 — 1629 ). הופעת 
גיסות הקאתולים בווסטפאליה והפחד מפני התפשטותם, 
הניעו את מלד דאנמארק, פריסטין 7 \ 1 (ע״ע), להתערב 
במלחמה ועי״ז היו גם גרמניה הצפונית והמרכזית לזירת־ 
מלחמה. אך ב 25.4.1626 ניצח ואלנשטין את מאגספלד ב־ 
"גשר ז־סאו" ע״נ אלבה, רדף אחריו דרך שלזיה עד לד,ונ־ 
גאריה, ושם הצליח מאנספלד להצטרף אל בתלן. בריסטיאן 
נוצח בידי טילי בלוטר ליד בארנברג ( 27.8.1626 ) בקירבת 
בראונשוויג. במסע לאורך חוף הים הבאלטי כבשו טילי ווא- 
לנשטין כל שעל, מיוטלאנד בצפח, דרך שלזוויג, הולשטיין 
ומקלנבורג, ועד לפומראניה. ואלנשטין פיתח שיסה של 
"אדמה חרוכה", והורה לחייליו לחיות על ביזת הארץ, ובכך 
שלל מאויביו אפשרות לאספקה והניע איכרים מיואשים, 
אפילו פרוטסטאנטים, להצטרף לגדודיו. רק עיר-הנמל 
שטראלזונד, שקיבלה אספקה מהים, עמדה בפני הקאתולים 
במצור ארוך ( 1628 ). ב 1629 פרש מלך דאנמארק מהמלחמה. 

4 ) התערבות שוודיה ( 1630 — 1635 ). ביולי 1630 
נחת בגרמניה גוסטו 11 (ע״ע) אדולף מלך שוודיה עם 
00 ( 134 חיילים כדי לבוא לעזרת הפח׳טסטאגטים. יותר 
משנתיים היה גוסטאוו אדולף הדמות המרכזית במאבק׳ הן 
בשל תכונותיו האישיות׳ והן מפני שהביא אתו צבא לאומי 
מגובש, קל־תנועה ובעל אירגון שימוש מקוריים, שעלה 
בהרבה על צבאות יריביו הקאתולים, השכירים פבדישתנו־ 
עד" שמבנם היה לפי הדוגמה הספרדית. שליטי בראנדנבורג 
וסאכסוניה הפרוטסטאנסים פחדו מפניו שצרו דרכו, לכן 
לא הצליח להציל את העיר מגדבורג (ע״ע) מעוז הפרוטס־ 
טאנטים! זו נכבשה ( 1631 ) בידי טילי ונשרפה. גוסטאוו־ 
אדולף קיבל תגבורות, וב 17.9.1631 התנגש עם טילי בברי־ 
סנפלד שליד ליפציג. לפרוטסטאנטים היו כ 47,000 איש 
(מהם 00 ( 174 סאכסונים). לקיסריים כ 40,000 איש בלבד. 
ההתנגשות החלה בדו־קרב ארטילרי. הקיסריים הניסו את 
האגף השמאלי של השוודים שסאפסונים. גוסטאוו אדולף 
איבד נ/ 1 מכוחותיו, דבר שהיה בולם בל מפקד אחר. אך 
המלך גילה תושיה, הקים מיד אגף שמאלי חדש מיחידות 
המרכז, שחזיתם שונתה, והזעיק מילואים. משנתייצב שוב 
האגף השמאלי, הסתער גוסטאוו אדולף בראש ארבע חטי¬ 
בות על תותחי האויב׳ תפסם שפנם לעבר בעליהם, ואחר־ 
כך תקף את הקיסריים מאגפם השמאלי ומערפם שכריעם. 
צבא הקיסר נפוץ לכל עבר לאחר שאיבד 13,000 איש, 
ואת בל כלישרכב שאספקה. קרב בריטנפלד נחשב לאחד 
הגורליים במשה״ש, במנעו את הפיכת גרמניה כולה לקא־ 



719 


מלחמת שלושיס־השנה 


720 



שודדים שניהלו על ע׳ז נסלחמת ש^וישים־ה׳שנה — םם<ררו 1 הוזחריםים 
של ז׳אה האלו, ..סצוקות הסלהסה", 1633 (וזספריה הלאוסיוז, פאריס) 

תולית׳ והיה אחד הקרבות המודרניים הראשונים שהוכרעו 
בכוח־אש ותמרודיחידות גמיש. 

גוסטאוו אדולף פנה לדרום־מערב גרמניה, כבש את 
הפאלאטינאט ואת וירצבורג, פראנקפורט ומינץ. ב 3 חו¬ 
דשים השתלט על כל איזור הבינום המרכזי, וחסם את 
עורק־התחבורה החיוני של הספרדים בין צפון־איטליה 
לארצות־השפלה. בעלי־בריתו הסאכסונים פלשו לבוהמיה 
וכבשו את פראג. בראשית 1632 עברה המלחמה גם לגרמניה 
הדרומית * גוסטאוו אדולף פנה לעבר באוואריה, ניצח בקרב 
ע״ג לך את טילי והרגו, וכבש את מינכן ואת נירנברג. 
ואלנשטין בא בעקבותיו, ושני המחנות חנו זה פול זה, עד 
שיזמו השוודים התקפה — ונכשלו. הקיסריים פנו צפונה, 
התרכזו באיזור ליפציג, ומלך שוודיה נע צפונה, כדי להציל 
את הסאכסונים מידי ואלנשטין. 

ב 16.11.1632 התנגשו הפרוטסטאנטים והקיסריים בליצן 
( 1.1112011 , מדרום־מערב לליפציג), ביזמת גוסטאוו אדולף 
ששמע שיריבו פיצל את כוחותיו• הקיסריים איבדו כ 3,000 — 
4,000 איש, והשוודים כ 1,500 איש בלבד, אך ביניהם היה 
גוסמאוו אדולף עצמו. את הבסת ואלנשטין השלים ברנהרד 
(ע״ע) מסכסוניה-וימר. 

תוצאות קרב-ליצן הגבירו את התוהו־ובוהו באירופה. 
ואלנשטין אמנם שוב הקים צבא, וב 1633 ניצח בקרב שטי- 
נאו שבשלזיה את הרוזן תורן, אך ב 1634 נרצח בןזמת 
הקיסר, לפרומסטאנטים אבד מנהיגם העיקרי. את מקומו 
ניסה למלא ברנהארד מווימאר, ברם הוא הובס בקרב נרד־ 
לינגן ( 1634 ) בידי הרוזן מאתיאם גאלאם ( 1587 — 1647 ). 
קרב זה חיסל את שארית הצבא השוודי הלאומי של גוסטאוו 
אדולף. כשחוקם מחדש, הורכב גם הוא משכירי־חרב. בני 
עמים רבים, וכמו לקיסריים, לא היו לו מניעים דתיים או 
אידאולוגיים, ואנשיו בזזו, שרפו, אנסו ורצחו. הם הלכו 
אחרי מפקדיהם כל עוד הבטיחו שלל, ומשנכשל המפקד — 
עברו לצד השני. בעקבות קרב־נרדלינגן עשתה סאכסוניה 
שלום עם הקיסר ( 1635 ), ולחוזה הצטרפו רוב השליטים 
הפרוטסטאנטיים. השוודים, בראשות הקאנצלר אוכסנשרנה 
(ע״ע), נשארו מבודדים בגרמניה, וקץ המלחמה נראה קרב. 

5 ) התערבות צרפת ( 1635 — 1648 ) .החשמן רישליה 
(ע״ע) ראה בעין רעה את השתלטות פרדינאגד 11 על 
גרמניה, ובכדי להחליש את הקיסרות, התקשר עם השוודים 
ותמך בהם תמיכה כספית. את בדנהארד מווימאד מינו הצר¬ 
פתים למצביא בשירותם. כך האריכה צרפת את משה״ש ב 13 
שנה. ב 1636 חיסל באנר, גנראל־הפרשים הוותיק של גוסטאוו 
אדולף, צבא קיסרי בוויטשמוק בבראנתבורג, ונקם את 
חרפת נרדלינגן. ב 1638 ניצח ברנהארד מווימאר את הצבא 
הקיסרי ב 3 קרבות, ולבסוף כבש את מבצר-בריזאך (- 2161 


$3011 ) בבאדן, שחלש על דרכי־התחבורה הקיסריים. ב 1639 
זכה הרוזן אוטאוויו פיקולומיני ( 1599 — 1656 ) באחד ה־ 
השגים המעטים לקיסרים בקרב-תיונוויל ( 1116 ׳\ 011 ״ד 1 ) 
בלותאריגגיה. אותה שנה ניצח באגר את הסאכסונים ליד 
כמניץ ( 0116010112 ). באנר מת ב 1641 , ואת מקומו ירש 
טורסטגסו׳ן. הוא היכה את הקיסריים שוק־על־ירך בקרב 
בריטנפלד השני ( 1642 ). 

בינתיים אירגן רישליה מחדש את צבא צדפת, במידה 
רבה לסי הדוגמה השוודית. צבא זה כבר מילא תפקיד בזירה 
צדדית של משה״ש, במלחמת־הירושה של מאנטובה( 1629 — 
1631 ) שבה ניסו הקיסר והספרדים, לשווא, למנוע את 
מסירת השלטון לידי הענף הצרפתי של משפחת גונזגה 
(ע״ע). ב 1643 ניצחו הצרפתים בראשות ק(נדה את הס¬ 
פרדים ברוקרוא ( 200101 ) שבפיקארדיה ושברו את כוחה 
הצבאי של ספרד, ובעקיפין — של בית־האבסבורג כולו. 
אותה שנה החלו הצרפתים בפעולות נרחבות בדרום־גר- 
מניה, וב 1644 כבשו קונדה וטירן כמעט את כל הערים 
החשובות בדרום־מערב גרמניה. ב 1643 — 1645 ניטשה מל¬ 
חמה בין שוודיה לדאנמארק, וטורסטנסון המנצח חדר 
לתוך חצי־האי יוטלנד. טורסטנסון וקניגסמרק הביסו את 
הקיסריים בייטרבוג (#סלזסז״ן) מדרום לברלין, ואח״כ 
עלה טורסטנסון על בוהמיה וניצח ב 1645 את הקי¬ 
סריים ביאנקוב (׳ 1301101 ), כבש את מוראוויה וניסה. בהת¬ 
אמה עם ג. רקוצ׳י (ע״ע) מנהיג ההונגארים׳ לאיים על 
וינה הבירה. מגפה פרצה בצבאו, מחלתו גברה עליו, והוא 
חזר לשוודיה בהורישו את תפקידו לרוזן ק. ג. ורנגל (ע״ע). 
בינתיים פעל טיח בלא הצלחה בפראנקוניה, אך ב 1645 
ניצח את הקיסריים בקרב-נרדלינגן השני. ב 1646 נטש 
וראנגל את בוהמיה, התאחד עם קניגסמארק שפעל בווסט- 
פאליה, ועם טירן, שפעל בהסן, וכולם יחדיו פלשו לבא- 
וואריה וכפו על הנסיך־הבוחר, מאכסימיליאן, שביתת-נשק 
( 1647 ). כמעט כל הצדדים היו סחוטים, ומשה״ש הלכה 
ודעכה, בעת שמו״מ לשלום התנהל במינסשר ובאוסנאבריק. 
ברם מאכסימיליאן הסר את שביתת-הנשק, ושוב פלשו 
הצרפתים לנחלאותיו וגרמו חורבן רב. בצוזמארסהאוזן 
שבשוואביה הביסו הצרפתים והשוודים בפיקוד טירן את 
הצבא הקיסדי־הבאווארי האחרון בגרמניה ( 17.5.1648 ), וב¬ 
אוגוסט אותה שנה ניצח קונדה את הספרדים בלאנם ( 5 ת 6 ע) 
שבפלאנדריה. שלום וסטפליה נחתם בעת שהשוודים, ברא¬ 
שות קניגסמארק, נערכו לכבוש את פראג — המקום שבו 
פרצה משה״ש לראשונה. מלחמת םםרד־צרםת, שהיתה 
״שלוחת״ משה״ש, נמשכה עד 1659 . 

אין פרטים מהימנים ביחס לשיעור האבדות בנפש ובר¬ 
כוש במשך משה״ש, אך ניתן לומר שהיתה אחת המלחמות 
הקטלניות ביותר בהיסטוריה. מבחינת ארכה, הקפה ואב¬ 
רותיה היתה המלחמה המודרנית הראשונה. אך נראה שיש 
הגזמה רבה באומדן האבדות בגרמניה, שלפי גירסה אחת 
הגיעו ל 7.5 מיליון איש, אזרחים וחיילים — יותר מ 4 * 
אוכלוסייתה. את הנזק החמרי ואבדן המשאבים הרוחניים 
אין לאמוד. מבחינת השטח והיוקרה יצאו שוודיה וצרפת 
נשכחת: צרפת קיבלה את מץ, טול, ורדו ואלזאס! שוודיה 
— את פומראניה וברמן, והוכרה עצמאות הולאנד ושוויץ! 
הקיסרות הגרמנית ירדה פלאים, מעמדו של הקיסר כשליט 
עליון בגרמניה נתערער ללא-תקנה והשליטים הטריטוח 




721 


מלחמת שלושים־השנה — מלחמת ששת־הימים, הרקע; תקופת הכוננות 


722 


יאליים נהיו עצמאייס-למעשה; הדת הקאתולית איבדה סו¬ 
פית את בלבדיותה, וניתן מעמד שווה לקאתולים ולפרו* 
טססנסים. המפה הדתית של גרמניה נקבעה למעשה ב* 
משה״ש, 

וע״ע וסטפליה, שלום * אירופה, ענד 154/6 . ושם — מפה. 

; 1908 .$ 

. 0 ; 1938 ?? ¥€0 ' ץ 1 ז 11 ? 7 7116 . 0 

ך \ ¥61 144 > 111 * 11 ז 6 ( 1 , 2 תבז? 

. 8 ; 1963 , 15 * 4 €1%1£ זז 16 > *? 0140 1/1 . 0 ; 1943 2 

. 1966 ,? 4 ^ 1 7 ז ¥€4 ץ 1 ז %1 { 7 ) 1 ( 7 < ^־ £1 ו 8:61111 

ס. 6 . 

מלחמת ##!ת־ודמים, כינויה של מלחמה, שהתנהלה 
בימים 5.6.1967 — 10.6.1967 , בין ישראל לבין מצ¬ 
רים, ירדן, סוריה ועיראק, ונסתיימה בתבוסה מלאה של 
הכוחות הערביים. 

הרקע. מאז ועידת־הפיסגה הערבית הראשונה, בינואר 
1964 , חלה הידרדרות ביחסי ישראל—ערב. שלוש היו ההח¬ 
לטות העיקריות של הוועידה: (א) הטיית מקורות-הירדן, 
כדי לסכל את מפעל מוביל-המים הארצי של ישראל > (ב) 
הקמת מיפקדה ערבית משותפת, שתפקח על התעצמות 
צבאות-ערב ותפעילם להגנת מפעל־ההטיה הערבי? (ג) 
הקמת "אירגוןששיחרור הפלשתינאי". 

בינואר 1965 החל אירגון "אל־פתח", בתמיכת ממשלת- 
סוריה, בביצוע פעולות טרור וחבלה בגד ישראל. סוריה 
הרבתה להתנכל לעיבוד אדמות ישראליות לאורך הגבול, 
והפגיזה יישובים. צה״ל הגיב על התנפלויות הסורים, על 
פעילות המחבלים משטח סוריה, ירדן ולבנון, ועל הטיית 
מקורות־הירדן — בפעולות של אזהרה, מנע, שיבוש וגמול. 
אלה הגיעו לשיאן בהתקפות חיל-האוויר הישראלי על עבד 
דות־ההטיה בסוריה ב 14.7.1966 , בפשיטה על הכפר א־ 
סמוע (אשתמוע) בהר-חברון שבשלטון ירדן, ב 13.11.1966 , 
ובהפלת 6 מטוסי-קרב סוריים, ב 7.4.1967 . מעל רמת-הגולן. 

ב 4 בנובמבר 1966 חתמה מצרים על הסכם־הגנה הדדי 
עם סוריה, וב 14 במאי 1967 החלה לממש הסכם זה. 
באמתלה, שצה״ל ריכז כוחות רבים לכיבושה של סוריה, 
אמתלה שנשענה על מקורות-ביון סוביטיים ועל אזהרות 
של מנהיגים ישראליים, החל הצבא המצרי לבצע מהלכים, 
שהביאו למשה״י. דיוויזיית-חיה״ר ה 2 של מצרים, המתוג- 
ברת בחטיבה משוריינת, שהיתה מצויה בסיני, החלה בהי־ 
ערכות־חירום. כן הוזרמו לסיני כוחות נוספים, שעיקרם 
דיוויזיות חיה״ר ה 3 וה 6 . 

תקופת הכוננות. הידיעות בדבר תנועת הצבא 
המצרי הביאו לכוננות בעוצבות-השיריון הסדירות של 
צה״ל. ב 16 במאי 1967 נתפרסמה דרישת מצרים לפינוי 
חלקי של פוח־החירום של האדם, שהוצב בסיני וברצועת- 
עזה לאחר מערכת־סיני (ע״ע א״י [כרך־מילואים], ענד 
536 — 539 ), ב 1956 . על רקע זה אישר רה״מ ושר-הביטחון, 
לוי אשכול, גיוס חלקי של מילואים, לשם פריסת מערד־ 
בלימה בדרש. ב 17 במאי השיב לפניה המצרית או תאנט, 
המזכיר הכללי של האדם, ש״בקשה לנסיגה זמנית, או 
חלקית, של כוח-החירש, תיחשב כשקולה כנגד דרישה לפי¬ 
נוי מלא מעזה ומסיני״• ב 18 במאי דרשו המצרים את 
פינויו המלא של כוח-האו״ם מקווי שביתת-הנשק ומשרם- 
א-שיח׳. מזכיר־האדם קיבל את הדרישה, ובשעות אחה״צ 
של 19 במאי הודיע מפקד כוח-החירום, הגנרל ההודי 


א. דיקיה. על סיש פעילותו המבצעית של הכוח שבפיקודו. 
התפתחות זו הביאה לגיוס חלקי של מערך־המילואים ביש¬ 
ראל■ ב 20 במאי הצניחו המצרים גדוד־צנחנים באיזור 
שרם־א־שיח/ וסגירת מצרי*תיךן היתה מעתה צפויה תוך 
ימים ספורים, או אף תוך שעות ספורות. מהלך כזה עשוי 
היה להיחשב בהכרח "קאזוס בלי" (סיבה למלחמה) מבחינת 
ישראל! כבר ב 1.3.1957 הכריזה שרת-החוץ דאז, גולדה 
מאיר, באדם, שחסימת המצרים משמעותה מלחמה (וע״ע 
מצר־ים), 

בממשלת ישראל התגבשה הדעה שיש לחפש פתרה 
מדיני, דוגמת הפתרון שנמצא בתחילת 1960 לאחר שהמצ¬ 
רים ריכזו בסתר כשות ניכרים בסיני, בתגובה לפעולת- 
תגמול של ישראל נגד סוריה; הפגת המתיחות הושגה אז 
ע״י הרחקת כוחותיהם של שני הצדדים מקדהגבול. התקווה 
לפתרון מדיני נשענה, בין־היתר, על העובדה, שמזכיר- 
האו״ם הודיע, על דעת אה״ב, כי בדעתו להיפגש עם נשיא- 
מצרים, עבד א-נאצר, בקאהיר. 

אולם המצרים המשיכו להזרים כשות לסיגי, וב 21 במאי 
הכריזו על גיוס־מילואים פללי. כן גייסו המצרים את הכשות 
הפלשתינאיים ברצועת-עזה ופרסו אותם במוצבי-הגבול. 
המתיחות לאורך גבול-הרצועה גברה! היו פתיחש-באש, 
שריפת־שדות, מיקוש שפגזות. ב 22 במאי, בעת ביקור 
בבסיס חיל־האוויר המצרי בביר-גפגפה, הקדים עבד א- 
נאצר את ביקורו המתוכנן של או תאנט ביצירת עובדה 
מכרעת: הכרזה על סגירת מצרי-תירן בפני שיט ישראלי. 
על האפשרות שישראל תגיב על כך במלחמה העיר, בנימת- 
התגרות, "אהלן שהלן" ("בבקשה"). 

יש לאחר סגירת מצרי־תירן הגיעה משלחת סורית ל- 
קאהיר׳ ושם נקבע, שהצבא הסורי ייערך למתקפה במתואם 
עם הצבא המצרי(ד להלן), הצבא הירדני, אע״פ שלא קיים 
עדיין שיתוף־פעולה עם המצרים, נכנס אף הוא בשלב זה 
להיערכות־חירום. 

נשח התפתחויות אלה הוחלט בישראל להרחיב את גיוס 
הכשות? הגיוס נשל בהצלחה. אפיינית להלך־הרוחות במ¬ 
דינה היתה תנועת התנדבות עממית של גברים ונשים: 
אגשי־מילואים. שלא נקראו לשירות, התייצבו ביחידותיהם ? 
קשישים, נשים ונוער נרתמו לפעולות ההגנה האזרחית? 
ניכרו דאגה למשפחש-המגויסים וטיפול ביחידות שחנו בג¬ 
בולות ובריכוזי-צבא אחרים. ישראל נענתה לבקשת נשיא- 
אה״ב, ל. ב. ג׳ונסון, להימנע למשך 48 שעות מתגובה 
צבאית על סגירת המצרים, ושרשחוץ, א. אבן, יצא בליל 
23 — 24 במאי לשיחות מדיניות בבירות־המערב. ב 24 במאי 
נפגש עם נשיא־צרפת, דה־גול, ועש באותו יש גם עם 
ראש ממשלת-בריטניה, ה. דלסון. נשיא-צרפת פסק כי אל 
לה לישראל "לירות את היריה הראשונה" ב?זענו, שמלחמה 
במזה״ת עשוש לגרש אחריה מלחמת-עולם, הציע כינוס 
של 4 "המעצמות הגדולות", שתפעלנה ליישוב כל הבעיות 
שפין ישראל לערבים, לרבות בעיית הפליטים. ראש ממשלח 
בריטניה הבטיח, שארצו תשתף־פעולה עם אה״ב, וגם 
תתמוך בפעולה של המעצמות הימיות למען חופש שיט 
במצרי-תידן. 

בששותיו באה״ב, ב 25 — 26 במאי, דן שרשתוץ לא רק 
בבעיית המצרים, אלא גם בסכנה שבעצם ריכוז הכשות 
המצריים בסיני, שהשרפה עם כניסתה של הדיוויזיה ה 4 



723 


מלחמת ששת־הימים, תקופת הכוננות 


724 


לסיני. ב 24 במאי. חשובה במיוחד היתד. עמדתו של הנשיא 
ג׳ונסץ, שהצהיר כבד ב 23 במאי על התנגדות ארצו 
לחסימת הגישה למפרץ־אילת. אך הנשיא, שדחה את פגי¬ 
שתו עם אבן לליל 26 — 27 במאי׳ לאחר שובו של או תאנט 
משליחותו בקאהיר, לא יכול להצביע על פתרון מעשי מיידי 
למשבר, באמצעות האו״ם, המעצמות הימיות. או אה״ב. 

בתום 48 שעות-ההמתנה, שביקש נשיא־אה״ב, היה צה״ל 
נכון לפעולה, והממשלה ציפתה לסיום שליחותו של שר־ 
החח• כתוצאה משיחותיו, פנתה ממשלת־אה״ב לבחה״מ, 
ואף למצרים, והזהירה מפני האפשרות שצבאו של עבד 
א-נאצר יתקוף את ישראל. בליל 26 — 27 במאי דרש שגריר 
בריה״ם בישראל, צ׳ובאחין, להעיר את רה״מ ושר הביטחון, 
לוי אשכול. במלונו בת״א, ומסר לו איגרת דחופה מראש- 
ממשלת בריה״מ, א* קוסיגין, ובה נדרשה ישראל לאחת 
בכל האמצעים כדי שלא ייווצר סיכסוד צבאי הרה־סבנות 
במזה״ת. אשכול הציע לנסוע למוסקווה, שמשם באו 
אזהרות־הביון בדבר ריכוזי כוחות ישראליים בגבול הסורי. 
כן הציע לשלוח משלחת אל הגבול הסורי, כדי להיווכח 
שאין כל ריכוזים צבאיים בשטח. השגריר הרוסי לא הגיב. 

לאחר דיווחיו של אבן בישיבת הממשלה, בליל 27 — 28 
במאי, נתר איזון־קולות בין מצדדי פעולת צה״ל לבין שו¬ 
לליה, והוחלט לחזור ולדון בדבר ביש 28 במאי. באותו 
לילה הושלם גיוס המילואים בישראל. בבוקר 28 במאי 
נתקבלה פניה נוספת של נשיא אה״ב להמתין כשבועיים כדי 
לתת שהות נוספת למציאת מתא מדיני. ברוב-דיעות מכריע 
החליטה ממשלת-ישראל להיענות גם לפניה מחודשת זו. 

כדי להרפות את המתח ששרר במדינה ולהקל על 
המשק, שחלק ניכר מעובדיו נקרא לשיחת, הוחלט לשחרר 
חלק מהמערך המגויס, לעומת־זאת המשיכו המצרים להעביר 
כוחות לתוך סיני. בנוסף להיערכות המאיימת בצירים הצ¬ 
פוניים והמרכזיים, החלו המצרים לרכז כוחות גם בצירים 
הדחמיים: הדיוויזיה ה 2 , שחנתה באיזור אם־קטף—אל־ 
קוצימה תוגברה בחטיבה נוספת< הדיוויזיה ה 6 , המתוגברת 
בחטיבה משוריינת, שבתחילה חכזה בסביבות ביר אל- 
חסנה, החלה יורדת לציר קלעת א-נח׳ל—תמד—כונתילה. 
במקביל נע כוח־משימה, שנקרא ע״ש מפקדו. הגנראל שא- 
זאלי, מגיזרת פיתחת־רפיח לגיזרת ודי קוריה (יובל דח־מי- 
מזרחי של ודי אל-עריש), כשאת מקשו בציר הצפוני תר 
פסת הדיוויזיה ה 7 . כן החלו המצרים להקים, מערבית 
מגיזרת כוח־שאזאלי, מעיד של כוח־משימה נוסף, כוח־ 
יאקוט (ע״ש מפקדו), שהתבסס באיזור ג׳בל ודרים—אל- 
מטלה (צפונית־מזרחית מקלעת א׳־נח׳ל, על הדרך לאל־ 
קוצימה), וזאת — כדי ליצור קרהגנה נוסף, במשולב עם 
הדיוויזיה ה 3 , שגיזרת-אחריותה הורחבה לאיזור שהשתרע 
מג׳בל ליבני אל ג׳בל אל-מתמתני ועד לביר אל־חסנה. 

הכוונות המדיניות של עבד א-נאצר באותה שעה מצאו 
את ביסרן בפני האסיפה הלאומית המצרית ב 29 במאי. 
בסוף דבריו אמר: "אם היינו מסוגלים להחזיר את התנאים 
לאלה שהיו לפני 1956 (סגירת מצרי־תירן), אלוהיס יעזור 
לנו גם להחזיר את המצב לזה שהיה לפני 1948 (הקמת 
מדינת ישראל)"• אותה שעה טענו בארם נציגי־מצריס, 
שישראל התכחשה להחלטות קודמות של אירגץ זה, ובין 
השאר, כבשה את איזור־אילת — "הגשר היבשתי בין 
מצחם לירדן״ — לאחר הפסקת-האש של ינואר 1949 . 


בינתיים חלו התפתחויות חשובות במישור הבין־ערבי, 
שיצרו מערך מדיני־צבאי מאיים עוד יותר סביב ישראל. 
עבד א-נאצר נענה לפניית המלך חוסיין, וחתם בקאהיר, 
ב 30 במאי, על הסכם־הגנה הדח בין מצחם לירדן. בעקבר 
תיו בא הסכם דומה עם עיראק, ב 4 ביוני 1967 . לפי ההסכם 
עם חוסיין, הוטל הפיקוד על כל הכוחות בירדן, 1 >ינו על 
צבא-ירדן ועל כוח־המשלוח העיראקי שנע לירדן, על ראש- 
מטה "המיפקדה הערבית המשותפת", הגנראל המצח עבד 
אל־מונעים ריאד. זה הקים את מוצב-הפיקוד שלו בירדן 
ב 1 ביוני, וב 3 בו הגיעו לירדן שני גדוח־קומאנדו מצריים. 

כמעט כל מה שנתרחש בשטח המחני והצבאי סביב 
ישראל בסוף מאי ובראשית יוני 1967 היה ידוע לתושבי־ 
המחנה, מגויסים ואזרחים כאחד, שהאזינו לשידוחם מקר 
מיים וזחם. מקלטי-טראנזיסטור היו בכל יד, וייתכן שמ¬ 
עולם לא היתה מתיחות בידלאומית ש״כוסתה" ביסודיות 
כזו ע״י אמצעי־התקשורת האלחוטיים. שידורי-החדשות 
התכופים של "קול-ישראל" ודבח-פרשנותו תדמו תחמה 
חשובה לחישול רצון-הציבור לעמידה בפני האתגחם! 
מאידך, שיקפו השידוחם, כמוהם בעיתונות, את היסשיה 
של הממשלה. 

ב 31 במאי, יש לאחר חתימת הסכם עבד א-נאצר— 
חוסיין, נתמנה אלוף חיים בר-לב, שנקרא מחו״ל, לסגן־ 
רמטכ״ל. אלוף עזר וייצמן המשיך לכהן כראש אג״ם, 
ואלוף רחבעם זאבי היה עחח. פתפ׳ יגאל יחן, הרמטכ״ל 
לשעבר, נתמנה יועץ מיוחד לענייני-ביטחון ליד רה״מ, לוי 
אשכול. קודם לכן נקרא השר יגאל אלץ משליחותו ב־ 
בחה״מ. ב 1 ביוני 1967 , בסיום מאבק 6 נים-מפלגתי ובין־ 
מפלגתי מר, וכתוצאה מלחץ ציבוח גובר והולך, הוקמה 
״ממשלת הליכוד הלאומי״ > לממשלה צורפו כ״שחם בלי 
תיק", מנחם בגין, מטעם חיחת, רשף ספיר, מטעם הליב¬ 
ראלים ! משה חין — נתמנה לשחהביטחץ. 

בימים שקדמו להקמת "ממשלת הליכוד הלאומי", היו 
דעות השחם חלוקות באשר לסיכויים למצוא מוצא מהמש¬ 
בר בדרכי-שלום. ציחפם של בגין, חין וספיר הגביר את 
השפעתם של אותם חבח-הממשלה, שסברו כי אין לצפות 
לפתחן מחני, שי חובה על ישראל להשיג הכרעה צבאית 
בכוחות עצמה. לכך רמז דיין במסיבח־עיתונאים ב 3 ביעי, 
באמח, שלא היה חצה שבחורים אמחקנים או אנגלים 
ימותו כאן״. כבר 10 ימים לפני-כן, בשעה שעחין לא מילא 
כל תפקיד מוגדר, שלל חין תכנית להתקפת־נגד מוגבלת 
של צה״ל, ותמך בתכנית רחבה שתוכננה במקביל (ח להלן). 
ביום 2 ביוני אישר חין את תכניות צה״ל לבצע בזירה 
המצרית פעולות נרחבות יותר מאלו שגובשו מיד לאחר 
כניסת החוויזיה המשוחינת ה 4 לסיני. 

עם אישור התכניות, קבע שחהביטחץ תחש שאין 
ל?בח בשעת ההתקרבות לתעלת־סואץ, ממש כבימי מערכת 
סיני ב 1956 , בשל החשש, שבהגיע כוחות צה״ל עד לתעלה, 
עשויה ישראל להסתבך עם המעצמות שעניין להן בשיט 
בתעלה. עם זאת עמד חין על ההכרח בהשמדה מהירה של 
כוחות הצבא המצח, כח להשתלט כמתוכנן על שרם- 
א-שיח׳, ולפתוח את המצרים מחדש. 

ד 

ביש א/ 4 ביוני, לפנה״צ, בישיבת-הממשלה, הציע דיין 
להסמיך את רה״מ, שר-הביטחון והרמטכ״ל להפעיל את 
צה״ל בהקדם, וההצעה נתקבלה בחב־דעות מכחע. 



725 


מלחמת ששת־הימים, תכניות הצבאות; מהלך חמלחמח 


726 


יחסי הכוחות במזה״ת ערב המלחמה 


מטוסים 

מיבצעיים 

טאנקים 

כוח־אדם 

המדינה 

350 

800 

264.000 

ישראל 

450 

(1,400) 

1,200 

(270,000) 

250.000 

מצרים 

40 

(300) 

200 

(55,000) 

50,000 

ירדן 

120 

(550) 

400 

(654*0) 

50,000 

סוריה 

200 

(630) 

400 

(75,000) 

70,000 

עיראק 

ס״ה במדינות הערביות המעורבות במלחמה: 

810 

(2,880) 

2,200 

(465,000) 

420,000 



מתוך : 1967 #*א&ז /״>£ 1971 , עם׳ 205 

(בסוגריים: אומדן לפי פרסומי דובר צר,"ל סמוך לנסר המלחמה) 

מ. 


ההשתלשלות הצבאית. 

תכניות צבאותיערב לקראת משה״י היו מתו¬ 

אמות, בין באמצעותה של המפקדה הערבית המשותפת ובין 

במגע ישיר בין מצרים לסוריה, ירדן ועיראק. לפי תכניותיה 

של מפקדה זו היה על חילות־האוויר לפעול במתואם להשגת 

העדיפות באוויר(ראה להלן). חילות-הים של מצרים וסוריה 

נתכוונו לפגוע בצי הצבאי והאזרחי ואף להפגיז מטרות־חוף 

בישראל. התכניות להפעלת כוחות-היבשה, שהיו ערוכים הן 
*־ י 

להגנה והן להתקפה, היו שונות מזירה לזירה. התכנית 
המצרית חתרה לנתק את הנגב הדרומי ולכבוש את 
אילת — דבר שהיה משלים את חסימת מצרי־תירן מי 
22.5.1967 . התכנית הסורית ביקשה לכבוש את "אצבע־ 
הגליל" ולהשמיד את מפעל המוביל הארצי, ע״י מאמץ 
עיקרי בגיזרת משמר־הירדן, מאמץ משני בגיזרת שפך 
הירדן לכינרת, ומאמץ־הסחה בגיזרת דן. התכנית היר¬ 
דנית נועדה לכתר את ירושלים העברית ולכבוש חלקים 
ממנה* לשתק שדות־תעופה ישראליים, ע״י ארטילריה ופ¬ 
שיטות ? לבתר את המדינה, ע״י התקדמות לעבר חוף-הים 
באיזור השרון — דבר שהיה מותנה בהצטרפות חיל־משלוח 
עיראקי. בהגיע הגנרל המצרי ריאד לירדן תוכננה תכנית 
נוספת: סיוע לזירה המצרית, ע״י הפעלת כוח מהר חברון 
לכיוון באר־שבע. 

תכניותיה של ישראל. תכניתה הבסיסית של 
ישראל היתד, ביסודה הגנתית: הגנה על שלמות מדינת־ 
ישראל, בלימת צבאוח־ערב התוקפים, ומעבר למתקפת-נגד. 
תכנית זו נשענה על תכניות אופרטיוויות׳ שנתגבשו בימי 
כהונתו של יצחק רביו כראש אג״ם וכרמטכ״ל, ושונתה 
בהתאם לתנאים שנשתנו. 

התכנית לזירה המצרית• התכנית המקורית 

הותאמה למצב שנוצר עם תחילת ריכוז הצבא המצרי בסיני. 

תחילה נפרסו בדרום כוחות סדירים וגויסו כוחות-מילואים 

מצומצמים בלבד, כדי למנוע סכנת התדרדרות. אך עם פינוי 

כוח-האו״ם, ולנוכח סכנת סגירת המצרים, הגיע צה״ל, ש¬ 

▼ 

גייס בינתיים חלק נוסף ממילואיו, לסריסת־כוח כמעט מלאה 
בדרום. בשל הבדלי-הערכה באשר לעצמת האויב ולנסיבות 
המדיניות, תוכננו במטכ״ל, בתקופה שבין פינוי כוח-האו״ם 
לסגירת המצרים, שתי תכניות להתקפת-נגד: רחבה ומצומ¬ 
צמת. שתיהן יצאו מההנחה שחיל-האוויר המצרי יושמד 
בהפתעה, והשוני ביניהן היה בתחום הפעלת כוחות-היבשה. 
התכנית הרחבה חזתה כיבוש קידמת־סיגי, אגב הימנעות 


מתקיפה חזיתית של מערכי אום־קטף—אבו־עגילה < ואילו 
המצומצמת — כוונה לכיבוש רצועת־עזה בלבד. לאחר שבו¬ 
צעה חסימת המצרים ע״י עבד א-נאצר, הוצגה לרה״פ ושר־ 
הביטחון לוי אשכול תכנית להתקדמות בציר הצפוני׳ עד 
לתעלת־סואץ ממש, מתוך שיקול, שהשמדת חיל-האוויר 
המצרי ואיום בחסימת התעלה ישמשו קלף-מיקוח לפתיחת 
המצרים. בכך הוסרה מעל הפרק התכנית המצומצמת. לאחר 
שהופיעה הדיוויזיה ה 4 המשוריינת המצרית בסיני באיזוד 
ואדי אל־מליז(ר׳ לעיל, עם׳ 722/3 ), נשאת שני אזורי־הבקעה 
כדאיים: הציר הצפוני והציר המרכזי. אל מול הצירים הדרו- 
מיים נשלחח חטיבת־שריון, שבסיוע כוחות נוספים, נועדה 
למנוע קטיעת הנגב וכיבוש אילת. היא אף עוררה את חשש 
המצרים מפני איגוף בצירים הדרומיים, כפי שבוצע במבצע 
"קדש". ואמנם, הם דיללו את כוחותיהם בקטע הצפוני של 
החזית, בהפנותם כוחות דרוםה. ואף עמדו בפני דילמה 
באשר להפעלת ריכוז־השריון העיקרי שלהם — הדיוויזיה 
ה 4 . דבר זה הקל על ההבקעה בציד המרכזי ובציר הצפוני. 
בהתחשב בחיוניותה של העליונות האווירית, הוחלט לתת 
עדיפות למכה הפותחת של חיל-האוויר על־פני התקפה של 
כוחות־היבשה וחיל-הים. אולם בתכנית הסופית, שאושרה 
ע״י שר־הביטחון, משה דיין, ב 2.6.67 , נקבע — מתוך 
שיקולים הקשורים ב״שעון־החול הפוליטי״ — תוח מזערי 
בין המכה הפותחת של חיל-האוויר לבין תחילת ההבקעה 
של כוחרת-היבשה בזירה המצרית. השלב שלאחר ההבקעה 
בזירה המצרית לא תוכנן במפורט, ונקבע רק, בפקודה 
שנוסחה ע״י רמ״ח-מבצעים, יצחק חופי, שבשלב-ההבקעה 
על הכוחות להתייצב על קו — לא מזרחה מקו-אל־ 
עריש—ג׳בל־ליבני, אגב קיום כוננות לתנועה לעבר תעלת־ 
סואץ ולשרם א־שידד. 

תכניות לזירות-המשנה: ירדן וסוריה. 

עד לחתימת הסכם נאצר—חוסיין ( 30.5.67 ) הוערך בצה״ל, 
כי הזירה הירדנית— ייתכן שתישאר שקטה, בעוד סוריה 
תפעיל את צבאה, אם תתפתח לחימה בזירה המצרית. אושר, 
איפוא, רעיונו של אלוף פיקוד-הצפון, דוד אלעזר, לבצע 
התקפה מוגבלת בצפון, כדי לחייב את הסורים — אם יפגמו 
יישובים — להפנות את מאמציהם לבלימת ההתקפה. אולם 
לאחר חתימת הסכם נאצר—חוסיין, שבעקבותיו הגיע צבא 
עיראקי לירדן, קבע המטכ״ל, שהזירה הירדנית עדיפה. 
על־כן תוכננה גם תכנית התקפת-נגד, לשם כיבוש חלק 
מיהודה ושומרון, תוך הקפדה על כך, שתכנית זו לא תבוצע 
על חשבון הזירה המצרית. 

מהלך המלחמה. בשעה 07.45 בבוקר 5 ביתי החלה 
המלחמה. צה״ל עבר למתקפה בזירה המצרית, וכוחותיו, 
שדריכותם הלכה וגברה בתקופת־ההמתנה, פרצו קדימה 
בקצב שעלה על המשוער, קצב שלא נודע תחילה בשל 
העירפול בהודעות משדות־הקרב, כבר 3 שעות לאחר הפ¬ 
עלת חיל-האוויר נגד שדות-התעופה בסיני ובמצרים דייה 
בתר, שהושגה הכרעה במערכה האווירית. עבד א־נאצר 
ניתק את יחסיו עם אה״ב וציווה לחסש את תעלת-סואץ, 
בטענו שמטוסי אה״ב ובריטניה השתתפו בהשמדת כוחותיו 
האוויריים. הוא קיווה שיוכל לגרור את בריה״מ להשתתף 
במלחמה, אך זו לא נענתה לו, מחשש עימות עם אה״ב. 
שבירת רצה־הלחימה של המצרים בשלב מוקדם, עם הגיע 
כוחות השריה למבואות אל-עריש, בשעות אחה״צ של 5 




727 


מלחמת ששת־הימים, המלחמה כאוויר 


728 


כבסיסי מפציצים, אשר איימו על האו- 
כלוסיה האזרחית בישראל. ביום־המלחמה 
הראשון הושמדו קרוב ל 300 מטוסים 
מצריים, ביניהם כ 60 מפציצים, כ 200 
מטוסי־קרב וב 30 מטוסי תובלה ומסו¬ 
קים. 

בצהרי 5 ביוני החלו חילות־האוויר 
של ירדן, סוריה ועיראק לתקוף מטרות 
אזרחיות וצבאיות בישראל. בתגובה, 

תקף חיל-האוויר הישראלי 5 שדות־תעו־ 

פה בסוריה, 2 בירדן, ואת שדה־התעופה 
העיראקי 3 ־^, בגבול עיראק—ירדן. כמ¬ 
עט כל מטוסי ירדן, כ 30 , הושמדו. ב¬ 
מותה הושמדו כ 60 מטוסים, ולעיראקים 
אבדו 10 מטוסים. כן הופל מטוס לבנוני, 

שחדר לתחום ישראל. לאחר הוצאת 
שדות־התעופה מכלל שימוש, התנהלו- 
מ 6 ביוני ואילך, קרבות־אוויר עם מטר 
סים בודדים, שניסו לתקוף מטרות ביש¬ 
ראל ובשדות־הקרב. מרביתם של מטו¬ 
סים אלה הופלו. בסה״כ הגיע מספר 
מטוסי-האויב שהושמדו לכ 450 . 

כבר בבוקר של 5 ביוני יכול היה 
חיל-האוויר הישראלי לסייע לכוחות- 
היבשה, והרחיב פעילות זד — כפל ש¬ 
השיג עדיפות באוויר. הוא תקף כוחות 
שתון וארטילריה מצריים בגיזרות־ההב־ 

קעה. וביצע פעולות-אמנעה לאורך צירי- 
ביוני, והעובדה שהסורים התמהמהו, בעוד הירדנים פעלו׳ תנועה. כן תקף ארטילריה ירדנית, שהפגיזה את ישראל. 
הביאו להפניית כוחות צה״ל מזירות מצתם וסותה לזירה בימים השני והשלישי ללחימה ( 6 — 7 ביוני) הוסיף חיל 
הירדנית! הלחימה בזירה זו נסתיימה בצהת 8 ביוני. האוויר לפעול בסיני, אך יותר מותר מטוסים הופנו לתקיפת 

בליל 7 — 8 ביוני הסכימה בריה״מ להחלטת מועצת־ האויב בזירות הירדנית והסורית, ובה הושם דגש על 

הביטחון להפסיק את האש׳ בלי שעמדה על נסיגת ישראל השמדת הארטילריה, שהטרידה את יישובינו. 

לגבולות 4 ביוני. מצרים, סוריה ועיראק לא נענו להחלטה עם סיום הקרבות בחזית־ירדן, ב 8.6.67 ׳ הופנה מאמצו 
והוסיפו להילחם, עם הכרעת צבאות־מצרים עם שחר 9 העיקרי של חיל־האוויר אל הגולן, ושם עסק ב״כתישה" 

ביוני, נפתחה מתקפת־נגד גם בזירה הסורית. הצבא הסורי שיטתית של הצבא הסורי. ואכן, כמו בסיני, בשומהז וב־ 

הוכרע תוך יחמיים, וב 10 ביוני, בשעה 18.30 נכנסה הפסקת- יהודה, מצאו הכוחות, שהבקיעו לרמת-הגולן ב 9 ביוני, את 

האש לתוקפה, בכך נסתיימה מלחמת ששת־הימים. צירי-התנועה שלהם זרועים טאנקים, תותחים וכלי־רכב 

המלחמה באוויר. למן פתיחת הקרבות, ב 5 ביוני, המסים ושרופים. 
נכנם חיל־האוויר, בפיקודו של האלוף מרדכי הוד, לפעולה. בשני ימי-הלחימה האחחגים פעל חיל־האוויר הן בעומק 
מולו עמדו כוחות־האוויר של מצרים, סוריה וירדן, שיחד השטח הסומ והן במתן סיוע קרוב לכוחות צה״ל שתקפו 

עם שתי הטייסות שהפעילה עיראק, מנו כ 800 מטוסים, מהם ברמת־הגולן. בין היתר, ערך התקפות מתכזות על מוצבים 



התמפות היל־וזאוויד וםע! 5 ות חיו־הים 


כ 500 מפציצים ומטוסי־קרב׳ והיתר — מטוסי־תובלה ומ¬ 
סוקים. כוונות האויב היו לפגוע בראש וראשונה בשדות־ 
תעופה ישראליים, במערכת ההגנה הנ״מ ובמתקני הבקרה 
והגילוי. תכניות דומות, שנתגבשו עוד בשעה שראש אג״ם, 

ד , 

האלוף עזר וייצמן, שימש כמפקד־החיל, היו גם בידי חיל- 
האודר הישראלי. את המהלומה הראשונה הנחית חיל־ 
האודר על שדות־התעופה של מצמם: הוא השמיד מטוסים 
שחנו על הקרקע. בתקפו בעת ובעוגה אחת 11 שדות-תעופה, 
בסיני, באיזור תעלת-סואץ, בדלתה, בסביבת קאהיר ובעמק- 
הנילוס. בגיחות חוזרות הותקפו שוב מרבית שדות־התעופה 
האלה׳ כדי להבטיח אח הוצאתם מכלל שימוש, כן הותקפו 
5 שדות־תעופה גוססים, בתוכם לוכסור ואל־מיניא ששימשו 




729 


מלחמת ששת-הימים, המלחמה בים; המלחמה ביגשה: הזירה המצרית 


730 


סוריים בדרש רט תשגול ן, לפני שכשותשיבשה עלו עליהם, 
ב 10 ביתי. 

בכל ימי־הלחימה ביצע חיל־האוויר משימות תובלה. 
מטוסיו הצניחו לחיל־השריון בסיני דלק, מים ותחמושת. 
מסוקיו הנחיתו כשש בסיני וכן בדרש רמתשגולן. המסר 
קים אף סייעו לחילוץ טייסים שהשלו. כן עסק חילשאוויר 
בפינד כ 1000 פצועים לבתי־חוליס בעורף. 

המלחמה בים. עליונותו של חיל־האוויר הישראלי 
השפיעה גם על הזירה הימית. אולם את העובדה שחילות' 
הים המצרי שסורי לא תקפו מטרות בישראל. יש לזקוף 
בעיקר לזכש חילשים הישראלי, בפיקוד אלוף שלמה אראל. 
משימותיו של חיל־הים היו? א) אבטחת חשי ישראל ונ¬ 
מליך?, ב) אבטחת נתיבי־השיט של צי-הסשר הישראלי! 
ג) התקפה על בסיסי-הצי של האויב! ד) השתתפות בכיבוש 
שרם־א־שיזד. 

פשיטות על נמלי-ד,א וי ב. בליל 5 — 6 ביוני 
הנחיתה צוללת אנשי־צפרדע בקירבת נמל-אלכסנדריה. הם 
לא מצאו שם אניות־מלחמד, והחליטו לפגוע ביעדים אחרים. 
לאחר ביצוע משימתם, לא הצלשו לחבש עם הצוללת 
ונשבו. בשחר ה 6 יוני גילתה הצוללת משחתת אויבת 
דרתה לעברה טורפדות, ואף שנפגעה קלש ע״י פצצות־ 
עומק, הצליחה לחזש לישראל. כש־משימה אחר, שכלל, 
בין היתר, משחתת וספינות-טורפדו, פעל בליל 5 — 6 ביוני 
באיזור פורט־סעיד. שתי ספינות מצריות יצאו לקראתו. 
בקרב, שהתפתח במבואות־הנמל, נפגעו הספינות המצריות, 
שמצרים הודו שאחת מהן הוטבעה. 

אבטחת החוףוהנמלים. למתת העדיפות הימית 
הרבה של המצרים, לא השיגו אלה כל הישג. מספר צוללות 
מצריות שוגרו לחופי ישראל, אך נתגלו ב 7 — 8 ביוני, מול 
חשי עתלית, נהריה ואשדש. הן הותקפו ע״י כשות חיל-הים 
ונאלצו לסגת. 

כיבוש מרחב שרם א-שיח/ כשות חיל-הים 
מאילת, בפיקוד אברהם בוצר, נטלו חלק בכיבוש שרם- 
א-שיח׳ (ראה להלן). הם הצליחו לתפוש שתי ספינות־ 
דייג מצריש חמושות באיזור המצרים, כשבתוכן אנשי־ 
קומאנדו מצריים. נחתות חיל־הים העבירו לאיזש שרם 
א־שיח׳ טאנקים! אלה השתתפו בטיהור חוף מפרץ־סואץ 
בשלבים האחתנים של המערכה. בסיומה הגיעו לאילת, 
מאחתחאה, אניות משעלות ע״י אנשי־מילואים של חיל- 
הים, שד,וטסו למסאוש עש בתקופת הכוננות. משימתם 
היתה להפגין את פתיחתם־מחדש של מצרי־תירן. 

התקפת אנית־הביון "ליברטי". ב 8 ביוני 
הותקפה בפעולה משותפת של ספינות חיל־הים ומטוסי חיל- 
האוויר, אניית צי־אה״ב "ליברטי". היחה זו אניית ביון 
שאזנה, שנכנסה לאיזששקרבות ושטה, בלא להזדהש, 
באיזור אל-עריש, בטווח של 15 מיל מהחוף, היא הותקפה, 
מחש חשש שמא זו אניית הצי המצרי, וסבלה 34 הרוגים 
ו 75 פצועים. היתד, זו טעות מצערת, שישראל התנצלה 
עליה ואף שילמה פיצויים נאותים. 

המלחמה ביבשה. בזירה המצרית נערכו, בפ¬ 
רוץ הלחימה, בוחות־האדב הבאים: ברצועת-עזה — די- 
וויזיה פלשתינאית! בציר הצפוני, בגיזרת רפיח—אל-עריש 
— הדיוויזיה ה 7 ! בציר המרכזי — שתי דיוויזיש: הדי¬ 
וויזיה ה 2 — בגזרת אום-_קטף—אבדעגילה—אל-קוציימה, 


שדיוויזיה ה 3 , ועמה שתי חטיבות־שריון, — בגיזרת ג׳בל- 
ליבני—ביר-אל-חסנה! בגיזרת ביר-גפגפה—ואדי אל מליז — 
הדיוויזיה ה 4 המשוריינת! בגיזרת ואדי קוריה — כש- 
משימה מישד מורכב מכשות שריון, קומאנדו וצנחנים, 
בפיקש הגנרל שאזאלי: בגיזרת ג׳בלשרים—אל-מטלה — 
כש בן 2 חטיבות חי״ר, בפיקוד גנרל יאקש! בציר הדרומי, 
בגיזרת כונתילה—ת׳מד—קלעת א־נח׳ל — הדיוויזיה ה 6 , 
ועמה חטיבת־שריון! בגיזרת־המצרים—חטיבה מצריתמוג¬ 
ברת. כשות אלה מנו, בין היתר, כ 900 טאנקים. 

למול הכשות המצריים הנ״ל העמיד צה״ל את הכשות 
הבאים: (א) אוגדה בפיקש מפקד גיסות־השריון, אלוף 
ישראל טל (כראש־מטהו שימש הרצל שפיר)! (ב) אוגדה 
בפיקש אלוף (מיל׳) אברהם יפה (כסגנו שימש אברהם 
אדן)! (ג) אוגדה בפיקוד ראש מד,"ד אלוף אריאל שרון 
(כראש־מטהו שימש חיים דים)! (ד) חטיבתשי״ר (מתוג¬ 
ברת בצנחנים ושרית) בפיקש יהשה! (ה) חטיבת־שריון 
בפיקש אלברט! (ו) כש־חי״ר בפיקש אביב בחילי וכש 
ימי בפיקש אברהם בוצר — באילת. לכשות, שעמדו תחת 
פיקשו של אלוף פיקוד־הדרום ישעשו גביש (כראש־מטהו 
שימש אחה שחר), הצטרפו בהמשך הקרבות כשות מר 
טסים: "כוח דוידי", שפעל בשארם א־שיח׳, א־טור ואבו־ 
!נימה, ו״כש משה", שכבש את ראם־א־סשר. 

המלחמה בזירה המצחת התנהלה בשלושה שלבים עיק־ 
חים: (א) שלב-ההבקעה, שבוצע בציר הצפוני ע״י אוגדת 
טל, ובציר המרכזי ע״י אוגדת שתן, תוך החדרת חטיבת- 
שרית מאוגדת יפה בין שני הצירים הללו. בשלב ש רותק 
האויב בציר הדרומי ע״י חטיבודהשרית של אלברט, ונכ¬ 
בש חבה של רצועת-עזה ע״י הכוחות שתחת פיקוח* של 
יהודה: (ב) תפיסת ה״מעברים" בעומק סיני שסימת דרכי- 
הנסיגה של האויב! (ג) החפת האויב המובס לתעלת-סואץ 
ששלמת טיהור חש מפרץ־סואץ. 

בין השלבים (ב) ו(ג) בוצע כיבוש המצרים תחת פיקוח■ 
הישיר של המטכ״ל, שיוחל בהשתלטות על חופי מפרץ-םואץ. 
פעולות אלה בוצעו ללא קרב, לאחר נסיגה מצחת כללית 
בליל 6 — 7 ביוני. 

אוגדחו של אלש טל כללה שתי חטיבות-שחת, כש־סיור 
אוגדתי מאולתר שטיבת-צנחנים מונעת בזחל״מיס, ועמה 
גדוד־טאנקים. משימתה היתה להבקיע בציר הצפוני, בקטע 
חאן-יונים—אל־עריש, שבו החזיקו כ 5 חטיבות חי״ר מ 100 
טאנקים בסיוע ארטילרי רב. תכניתו של טל נבנתה כך, 
שכשותיו יגיחו מחוץ לטוש הארטילריה, אשר תועסק ע״י 
מטוסי "פוגה". ההתקדמות נועדה להתבצע, במידת־האפשר, 
בצירים חפשים ממוקשים. בתדחך לכשות השגש, שעלשם 
לבצע את המשימה בכל מחיר. 

כמתוכנן, פרצה חטיבת־השיחון של שמואליק, דרך חאן- 
יונים, אל הכביש לאל־עחש. משחלפה על-םני רפיח שגיעה 
לצומת שממערב לעיר, נתקלה יחידת-הסיור שלה במערך- 
אויב חזק־בישר. מערך זה הובקע בהתקפה חטיבתית, ומיד 
נמשכה התנועה לעבר שיח׳-זוויד, מושב מיפקדת החוויזיה 
ה 7 המצחת. זו חוסלה, ועיקר החטיבה הוסיף להתקדם 
במהירות לעבר מערך אל-ג׳ירדי. כש־טאנקים שלה הצליח 
לפרוץ את המערך שגיע במהירות בלתי־צפויה למבואות 
אל־עחש. אך השטח שמאחוחו נתפש מחדש ע״י המצחם. 
לקראת החשיכה פרץ כש-טאנקים נוסף מחטיבת שמואליק 



731 


מלחמת ששת־הימיס, הזירה המצרית 


732 


דחה בלילה הקודם את החלטת מועצודהביטחון בנידון, 

משום שלא תבעה את נסיגת הכוחות הישראליים לקווי 4 
ביוני. 

המאמץ העיקרי של אוגדת טל — חטיבותיהם של 
שמואליק ומנחם — הופנה לעבר ג׳בל-ליבני׳ בעקבות הכוח 
של ישנה, מאוגדת יפה. על־פי הוראותיו של אלוף־הפיקוד, 

המשיכו כוחותיו של אלוף טל, בתיאום עם אלוף יפה, 

בהתקדמות מערבה — לעבר ביר־גפגפה. חטיבתו של 
שמואליק, שנעה בראש עד ג׳בל־חותמיה, ניהלה בדרכה, 

החל מבוקר 7 ביוני, קרבות נגד שריון האויב. לקראת 
ערב 7 ביוני השתתפה זו כ,.פטיש" בקרב-תמרון, שבו 
מטוסים סצריים סנטים * 012 ה״קיטו" טור י שרא 5 י שימשה חטיבתו של מנחם כ״סדך. בקרב זה נחסמו כוחות־ 

<<ענוו־ח*יח 1 נוח הס&שלתית) אויב נסוגים, ע״י חטיבת־השריון של מנתם, שהגיעה ביב- 

את מערך אל־ג׳ירדי וחבר עם הכוח הראשון. המערך סוהר תיים לאיזור ביר-גפגפה. והוכו ע״י כוח מורכב מאנשי 

סופית ע״י כוח חרמ״ש, במשך ליל 5 — 6 ביוני ולמחרתו. שמואליק ואורי, שהגיח באגף. בעוד שמואליק מחזיר את 

במקביל לשמואליק, נע מדרום כוח גרנית, כוח־הסיור הכוחות שבפיקודו לאיזור חותמיה, תקפו המצרים במפתיע 

האוגדתי של סל — ובעקבותיו חטיבת־הצנחנים של רפול. ומטווח קצר את גדוד־הטאנקים הקדמי של מנחם, שנערך 

זו כבשה, ביחד עם גדוד־הטאנקים של אורי, את חלקו לחנייודלילה כ 15 ק״מ מערבה לביר־גפגפה. מצבו של גדוד 

הדרומי של מערך פיתחדדרפיח, שהיה דדחטיבתי, מתוגבר זה, שהטאנקים שלו היו נחותים מהטאגקים המצריים, היה 

בטאנקים, ביניהם מדגם "סטאלין". הקרב היה קשה, וסל קשה, אך במהרה חוסלו רבים מהטאנקים של האויב, וזה 

החיש לעזרת דפול טאנקים וחרמ״ש, מחטיבות שמואליק נאלץ לסגת. 

ומנחם. אך אלה הוחזרו, משהסתבר שרפול הכריע את האויב בבוקר של 8 ביוני שימשה שוב חטיבתו של שמואליק 
בכוחות עצמו. חטיבת־השריון של מנחם, שאליה הצטרף ככוח המוביל לעבר התעלה. המצרים הפעילו נגדה כוח 
כוח גרנית, נעה בינתיים, בחול עמוק, לעבר אגפו הדרומי בגודל של חטיבת־שריון, וזה גילה עקשנות מרובה. גם 
של מערך אל־ג׳ירדי. משבוטלה התקפתה עליו, המשיכה כאן נקט שמואליק בטכניקת ה״צליפה", ואם כי התקד־ 
בדרכה מערבה׳ ועם בוקר 6 ביוני הגיעה 
אל מדרום לאל־עריש• שדה-התעופה של 
אל-עריש נכבש באותו ומן ע״י כוחותיו 
של שמואליק, ואלה פנו עתה לעבר מית¬ 
תם ביר-א-לחפן, שחטיבת־השריון של 
ישכה (מאוגדת יפה) כבר נמצאה מדתם 
לו. בפקודת סל, עברה עתה חטיבת שמר 
אליק משיטת ה״פריצה" לשיטת ה״צלי- 
פה", כדי לחסוך אבידות. "צלפי" שמואליק 
השמידו מרחוק את כל העמדות שבחלקו 
הקדמי של מיתחם ביר-א-לחפן, בטרם 
עברו הטאנקים לאיגוף היעד בחולות מ¬ 
מזרח ולהסתערות עליו מצפון. כוח 
חרמ״ש, מחטיבת מנחם, שנע בעקבותיהם, 
השלים את טיהורו. כבר בצהרי 6 ביוני 
חברו כוחות טל עם כוחותיו״של יפה. 

בערב 6 ביוני התפצלה אוגדתו של טל 
לשניים. כוח גרנית נע לאורך החוף, לעבר 
התעלה. ב 8 ביוני הצטרפו אליו הצנחנים 
של רפול, שנתפנו מסיהור רצועת-עזה. 
ככל שקרבו אנשי גרנית והצנועים לתע¬ 
לה, כן רבתה התנגדות האויב. שרידי חיל- 
האודר המצת פעלו נגדם, במשולב עם 
טאנקים, צנחנים ואנשי־קומאנדו. אך תנר 
פת ההתקדמות לתעלה לא נעצרה, וכבר 
עם רדת החשיכה של 8 ביוני שלטו כוחות־ 
ישראל בקנטרה המזרחית. עובדה זו הבי¬ 
אה להסכמת מצרים לקבל עליה, בליל 
8 — 9 ביוני, הפסקת-אש, לאחר שנאצר 




זירת חצי״האי סיני 



733 


מלחמת ששת-הימים, הזירדו חמצרית 


734 


מות חטיבתו היתה איטית׳ חיסל כל טאנק שעמד בדרכה. 
עם חיסולו של שריץ-האויב נפתחה הדרך לתעלה בציר 
לאיסמעיליה. אחרי חצות הגיעו כוחות־הסיור של שמו־ 
אליק לתעלה, ובבוקר של 9 ביוני חברו שתי זרועו- 
תיד. של אוגדת טל — הצנחנים שירדו מקנמרה לגשר- 
פירדאן מזה, ואנשי שמואליק מזה — באיזור צומת-איס- 
מעיליה. 

אוגדת שרון ביצעה את ההבקעה בציר המרכזי. המערך 
שהובקע — מערך אום־קטף—אגו־עגילה, היה מערך חטיבתי 
מוגבר׳ שכלל כ 80 טאנקים ו 6 גדודי-ארטילדיה. כדי להת¬ 
גבר עליהם, החליט אלוף שרון לבצע את ההבקעה כלהלן: 
מוצבי-החוץ ייכבשו ביום על-ידי חטיבת־השריון של 
מרדכי! הארטילריה של האוגדה תקודם מיד לאחר־מכן, 
כדי שתוכל להעסיק באש את מיתחם־האויב העיקרי! גדוד- 
טאנקים מחטיבת מרדכי, שינוע מצפון למיתהם זה, יתקוף 
אותו מעורפו! כוח־סיור אוגדתי׳ שינוע מדרום לו׳ יבודד 
אותו מן המיתתם החטיבתי באל־קוצימה, שירותק ע״י כוח 
חי״ר של אורי! תטיבת-חי״ר אחרת, מורכבת מאנשי־מילו- 
אים ואנשי־נת״ל. בפיקודו של קותי׳ תנוע באוטובוסים 
קדימה ככל שתוכל, ואח״כ תתקדם ברגל בחולות ותתקוף 
את חפירות המיתחם העיקרי מאגפו הצפוני. כוח־צנחנים 
מונחת במסוקים, בפיקודו של דני, יפשוט על הארטילריה 
המצרית, בתחילתה של ההתקפה העיקרית, שנועדה להתחיל 
כשעה לפני חצות ליל 5 — 6 ביוני. 

הקרב נערך כמתוכנן, למעט שינויים קטנים. מוצבי- 
החוץ "קופלו"! כוח־הסיור האוגדתי איבטח את האגף 
הדרומי! גדוד-הטאנקים, שפעל באגף הצפוני, נהדף בתקפו 
מוצב-אויב גדודי, אך חזר ותקף והצליח! הארטילריה קודמה 
והתפרסה: כוח־החי״ר של קותי הגיע למועד ובמדויק עד 
למול חפירות האויב, פרץ לתוכן וטיהרן! הצנחנים הונחתו 
מצפון למערך, ואף שפשטו רק על חלק מסוללות־האויב, 
הרי בשל ההלם שב 1 הוכה האויב, נפסקה כמעט כל אש- 
הארטילריה שלו. עתה תקף גדוד-הטאנקים בעורף המיתחם 
העיקרי, את אבדעגילה, כשהוא מאובטח, לצד צפון־מערב, 
ע״י כוח־משנה מהטיבת־השריון של ישכה. במקביל לאלה, 
התקדם ממזרח כוח־השריון של מרדכי, חצה שדה-מו- 
קשים, שנפרץ ע״י כוח־הנדסה, וטיהר את עומק המיתחם 
משריון האויב, במתואם עם גדוד הטאנקים שפעל מן 
העורף. 

כבר לפני שנסתיים לגמרי טיהור מיתחם האויב, נתן 
האלוף שרון לכוחותיו הוראה לרדת מן הציר המרכזי 
לאגפים, כדי ל?נות דרך למעבד חטיבת־השריון של אלחנן 
(מאוגדת יפה) לעבר ג׳בל-ליבני. לאחר התארגנות במשך 
יום 6 ביוני, כבשו כוחוודהחי״ר של אורי וכוחות־השריון 
של מרדכי, לקראת צהרי 7 ביוני, את מעיד אל־קוצימה. 
הדבר בוצע כמעט ללא קרב, משום שבליל 6 — 7 ביוני נסוג 
האויב ממנה. היות שהכוח המוצנח של דני שוחרר למשימות 
אחרות בצפון, וכוח החי״ר של קותי הופנה לגיזרת אל* 
עריש, כדי לחסל את התנגדות האויב שנותר בה, המשיכה 
אוגדת שרץ בהרכב מצומצם לעבר קלעת־א-נח׳ל. היה עליה 
להילחם בכוחות העל־חטיבתיים שבפיקוד הגנרלים שאזאלי 
ויאקוט, וכן לחסום את הנסיגה של הדיוויזיה ה 6 המצרית. 
משהגיעה האוגדה, בליל 7 — 8 ביוני׳ למערך של יאקוט, 
נתקלה בשדה־מוקשים. היא פרצה אוחו בשחר 8 ביוני 



התבוסה המצרית בסיני: שיריח ורככ מצריים הרוסים וגסושים 
בטעבר*המיח 5 ה (לשפודהעיחונות הססש?תית) 


והופתעה למצוא במיתתם אל־מטלה "עוצבת־רפאים", ערוכה 
למלחמה על כל נשקה, אך ללא אנשים. 

שונים היו הדברים באיזור קלעת־א־נח׳ל! שם חיסלה 
אוגדת שרון, שעיקרה בשלב זה היתה חטיבת־השריון של 
מרדכי, חטיבת־חי״ר מצרית מתוגברת בגדוד-טאנקים, 
ששימשה כמאסף של הדיוויזיה ה 6 המצרית. אותה חטיבה, 
שנסוגה מת׳מד מערבה, כשכות־שריון, בפיקודו של מו׳טקה, 
שהוכפף לאלוף שרון, מזנב אתריה מכיוון כונתילה, מצאה 
עצמה לפתע מול מארב שהוצב לה. עם חיסול חטיבת־ 
האויב המוגברת בצהרי 8 ביוני, סיימה אוגדת שרון את 
עיקר פעולתה במלחמה, למעט התקדמות כוח-הסיור האוג¬ 
דתי מקלעת־א-נח׳ל לכיוון מעבר־המיתלה. 

אוגדת יפה הפעילה בפרוץ הקרבות תטיבת־שריץ אתת 
בלבד, בפיקוד ישכה. חטיבה זו הגיעה, בערב 5 ביוני, 
לצומת ביר־א־לחפן, לאחר שנעה בדרך ואדי-חארידין 
הקשה, ונאבקה בשטח יותר מאשר באויב. היה זה מהלך 
מחושב, שגרם לניתוקה של הדיוויזיה ה 7 מן המערך המצרי 
העיקרי, בגיזרת ג׳בל-ליבני—ביר אל־חסנה. המצרים קידמו 
אמנם חטיבה משוריינת וכן כוח-חי״ר לכיוון אל־עריש, אך 
הכוח של ישכה הצליח לחסל אח עיקר התגבורות הללו 
בקרב שריון־בשריון בלילה. למחרת, ב 6 ביוני, התקדמה 
חטיבת ישפה דרומה, אל ג׳בל־ליבני, ונאחזה שם, 
תוך כדי קרב עם חטיבת-שריון של האויב. גם הטאנקים של 
כוח-השריון השני של יפה, זה שעבר דרך אוגדת שרון 
והיה בפיקודו של אלחנן, התקדמו לעבר אותו מקום. הם 
השמידו גדוד־טאנקים של האויב, אך נתקלו ב״פקק", במבד 
אות המזרחיים של ג׳בל-ליבני. משחוסל ה״פקק", בשחר של 
7 ביוני, חבר כוח מחטיבת ישכח לחטיבתו של אלחנן. ההת¬ 
קדמות של כוחות יפה דרומה, בעוד כוחות טל נעים מערבה, 
נמשכה בשני צירים במקביל. הכוח של ישכח נע לביר-אל- 
חסנה, בציר הכביש, ואילו כוח־השריון של אלחנן נע לשם 
דרך מיתחם אל־אברקין, שהיה נטוש רובו ככולו. הוא תפש 
את מקומם של כוחות ישפה בביר אל-חסנה, בשעה שאלה 
הוסיפו לנוע לעבר ביר א־ת׳מדה ומעבר־המיתלה, תוך 
לחימה מתמדת עם האויב הנסוג. במסגרת לחימה זו בלט 
קרב-החסימה, שניהל אחד מגדודי־הטאנקים של ישפה 
בפתח המזרח של מעבר־המיתלה. גדוד זה הגיע לשם ב 7 
ביוני, עם ערב, כשלרשותו כעשרה טאנקים בלבד, שחלקם 
נגרר ע״י חבריהם בשל תוסר-דלק. כוח מזערי זה עמד, 


735 


מלחמת ששת-חימים, הזירה המצרית; הזירה הירדנית 


736 


במשך כל ליל 7 — 8 ביוני, מול כוחות־אויב(כולל טאנקים), 
שעלו עליו עשרת מונים, וגרם להם אבירות רבות. משהגיע 
כוזז-החסימה לקצה־יכולתו, הוחלף ע״י חטיבה אחרת מאוג¬ 
דת יפה. בעוד רק אחד מגדודיו של ישכה מתקדם לעבר 
התעלה בציר מעבר־ג׳ידי, המשיכה החטיבה האחרת בתנועה 
דרך מעבר־המיתלה לעבר התעלה, עם עיקר כוחה, בפיקודו 
של ג׳קי. יתרת החטיבה הופנתה ע״י האלוף יפה בציר 
ראם אל־ג׳ונדי — לחבור עם כוח משה, שכבש את ראס- 
א־סודר. 

בזירה המצרית פעלו, כאמור, פרט לשלוש האוגדות, 
מספר כוחות עצמאיים — חלקם תחת פיקודו של 
אלוף ישעיהו גביש וחלקם תחת פיקוד ישיר של המטכ״ל. 

חטיבת החי״ר בפיקודו של יהודה, שתוגברה בגדוד־ 
טאנקים ובגדוד־צנחנים, היחה ערוכה, בפרוץ הקרבות, מול 
רצועת־עזה. משנתקבלה הפקודה לכבוש את הרצועה, כדי 
להפסיק את הירי על היישובים, היה צורך לכנס תחילה את 
הכוחות ולארגנם למיתקפה; כך נוצר פער־זמנים בין פריצת 
כוחותיו של האלוף טל לדרום־הרצועה לבין חדירתם של 
כוחות יהודה אליה. הכוח העיקרי שלו — גדוד צנחנים 
וגדוד טאנקים — חצה את הרצועה מדרום לצפון נוכח 
לחימה עקשנית של הפלשתינאים. הצנחנים הצליחו לכבוש 
את גבעת עלי מונטאר שבמבואות־עזה, כשהם מסתייעים 
בהתקפה של גדוד־חי״ר מחטיבת יהודה על מיתחם אל־קובה. 
אך גדוד־הטאנקים נעצר, עם רדת החשיכה ביום 5 ביוני, דרו¬ 



מה לעזה. בעזרת גדוז״טאנקים נוסף וכוחות רפול, שנתפנו 
מכיבוש פיתחת־רפיח, נכבשה עזה בצהרי 6 ביוני. צנחני 
רפול סייעו גם בכיבושה של חאן־יונים, ב 7 יוני, בטרם נעו 
מערבה לעזרת כוח גרנית (ר׳ לעיל, עמ׳ 731 ). 

חטיבת־השריון של אלברט והכוח של שלמה מנעו את 
הגשמת תכניתם של המצרים לנתק את אילת, וריתקו בימים 
5 — 6 ביוני את הכוח המשוריין המיוחד של שאזאלי בואדי 
קוריה, ואת כוחות הדיוויזיה ה 6 בגיזרת כונתילה. ב 7 
ביוני הופנה עיקרה של חטיבת אלברט צפונה, ואילו 
הכוחות הנשארים, בפיקוד מויטקה, המשיכו לפעול נגד 
הדיוויזיה ה 6 וזינבו אחריה (ר׳ לעיל, עמ׳ 734 ), 

הכוח בפיקוד ברזילי, שתוגבר מן הצפון, הגן על העיר 
אילת נגד הירדנים שישבו בעקבה, ונגד הכוחות המצריים 
בראם אל־נקב, ואת זו תקף וכבש ב 6 ביוני. 

כוח דוידי, שהיה מורכב מכוחות־משנה אחדים, רובם 
צנחנים, קיבל הודאה לכבוש את המצרים בעודם תפושים 
ע״י חטיבת־אויב. לצורך זה תוכנן מיבצע משולב: כוח ימי 
מאילת, בפיקוד אברהם בוצר, ינוע דרומה להבטחת גיזרת- 
הפעולה, ואילו כוח דוידי יוטם אליה במטוסים ובמסוקים. 
בהגיע טרפדות חיל־הים, בפיקודו של אברהם בוצר, לשארם 
א־ שיח/ בצהרי 7 ביוני, נתבדר שהמצרים נטשו את המצ¬ 
רים. אנשי חיל־הים נאחזו בחוף שארם א־שיח/ ואילו דוידי 
הנחית את כל אנשיו, במקום להצניחם. אח״כ נעו הכוחות 
משארם א־שיה׳ לא־טור ולאבו־זנימה. צפונה יותר כבשו 
הצנחנים מכוח משה, שנחתו במסוקים, את ראס־א־סודר 
בשחר 9 ביוני. משחברו אליהם כוחותיו של האלוף יפה, 
בציר ראם אל-ג׳ונדי ולאורך מפרץ־סואץ, נסגר מעגל- 
הלחימה בזירה המצרית — שנמשך למעשה ארבעה ימים. 

המערכה בזירה הירדנית. בזירה הירדנית מנה 
כוח־האויב, שהוצב ממערב לירדן, 7 חטיבות חי״ר: אחת— 
ב״מוצבי-הברך״, מול בית־שאן! שניה, מוגברת בגדוז״טאג־ 
קים — בגיזרת ג׳נין! שלישית — בגיזרת טול־כרם—שכם ז 
רביעית — בגיזרת לאטרון—רמאללה * חמישית — באיזור 
ירושלים; שישית, מוגברת בגדוד־טאנקים — באיזוד הד־ 
חברון! שביעית, חטיבת־עתודה — ב״מעלה־האדומים". 
בגדה המזרחית היו 2 חטיבות־חי״ר נוספות, אחת בצפון 
ושניה בדרום, וכן חטיבת משמר מלכותי. לאלה נוספו שני 
גדודי-קומאנדו מצריים, שהגיעו לפני פרוץ הקרבות, חטיבה 
של חיל־המשלוח העיראקי, שהגיעה ממש עם פרוץ הקרבות 
וחטיבה סעודית, שהגיעה לירדן לאחר פרוץ הקרבות. 

הכוח העיקרי של הירדנים, שתי חטיבות־שריון מצוידות 
בטאנקים חדישים מסוג "פטוך, היו ערוכות בבקעת-הירדן, 
האחת באיזור גשר-ךמיא, והאחרת באיזור יריחו. בתוספת 
שני גדודי-טאנקים עצמאיים׳ שתיגברו את כוחות־החי״ר 
ממערב לנהר, פלל הכוח הירדני קרוב ל 300 טאנקים. 

מול כל אלה העמיד צה״ל כ 5 חטיבות־חי״ר, 2 חטיבות- 
שריון ועוד גדוד־טאנקים עצמאי. בעת הלחימה הצטרפו 
חטיבת־שריון וחטיבת־חי״ר, שיועדו תחילה לצפון, וכן 
חטיבת־צנחנים — שיועדה תחילה לדרום. 

המערכה במערב־הירדן, שבה היו שותפים פיקוד-מרכז 
ופיקוד־צפון, החלה בפעולות "בלימה וספיגה", כדי לתת 
חופש־תימדון לכוחות צה״ל בדרום. גם לאחר שצבא־ירדן, 
בהשראתו של הגנרל המצרי ריאד, הטריד יישובים לאורך 
הגבול, הציעה ישראל לירדן להפסיק את האש, לבל יאונה 


חזית ירושלים 




737 


מלחמת ששת־הימים, פעולות סיקוד־המרכז 


738 



פיכו׳ט ירו׳עליס העתיקה : צנחנים בעת הפריצה לשער־הארי 1 ת 
(צילם א. ע 1 פר> 


לה כל רע׳ אך ירדן לא בענתה לקריאה. 
מטוסיה הפציצו מטרות בישראל, במשולב 
עם מטוסים עיראקיים, ובצהרי 5 ביוני הש¬ 
תלט הצבא הירדני על "ארמון־הנציב", 
בדרום ירושלים, בעוד מטה־האו״ם יושב 
במקום. לא נותר, איפוא, לישראל אלא 
לפתוח בהתקפת־נגד, וזו התפתחה בשלד 
שה שלבים: (א) עליית צה״ל לגב־ההר 1 

(ב) השתלטות על עיקרו של גב־ההר; 

(ג) ירידה לבקעת־הידדן והשתלטות על 
יתרת גב־ההר. המערכה נסתיימה, תוך 3 
ימים, בכיבוש הגדה המערבית כולה. 

הפעולות של פיקוד-המרכז. על 
הכוחות שפעלו בגיזרת פיקוד־המרכז פקד 
אלוף־הפיקוד עוזי גרקיס (כראש מטהו 
שימש בתך בד־לב). בעקבות כיבוש 
"ארמון־הנציב" ע״י הירדנים, נתן אלוף־ 
הפיקוד פקודה לגדוד מחטיבת־ירושלים שבפיקודו של 
אליעזר אמיתי, לבצע התקפת־נגד בשעות־הידם. תוך זמן 
קצר כבש הגדוד, שתוגבד בטאנקים וביחידת־סיור, את 
"ארמון־הנציב" ונע לעבד צור בהר. זו נכבשה לקראת 
ערב, ובכך נותקה ירושלים המזרחית מהר־חבחץ. במקביל 
הוחלט לנתק את העיר הערבית אף מצד צפת, כדי להסיר 
את האיום מעל הר־הצופים המנותק, ולמנוע איום על "פדו־ 
זדור־ירושלים". הפעולה בוצעה ע״י חטיבת-שריון בפיקוד 
אורי בן־ארי, שעלתה מהשפלה לתוך ה״פרוזדור" ונכנסה 
לפעולה, תוך תנועה, בערב 5 ביוני. 

בהכירו את השטח, שבו לחם כבר במלחמת־העצמאות, 

פתח בן־ארי בהתקפה בארבעה צירים: ( 1 ) מוצבי הדאדאח 
( 2 ) שיח׳ עבד אל־עזיז< ( 3 ) בית איכסא < ( 4 ) בית-כיכא. 
על אף השטח ההררי, מכשוליו ומוקשיו, השתלטה החטיבה, 
עד בוקר 6 ביוני, על רכס בידו—נבי־סמויל, הגיעה לציד גב־ 
ההר וניתקה את ירושלים מדאמאללה באיזור תל אל־פול. 
היא אף הדפה תגבורת ירדנית, שכללה טאנקים מהחטיבה 
ה 60 שחשה מכיוון בקעת־הירדן. אח״כ נע חלק מכוח בן- 
ארי דרומה, לכיבוש "גבעת־המבתר" ו״הגבעה הצרפתית". 
כיבושים אלה איפשרו התחברות עם הר-הצופים. 

לצורך התחברות עם הר־הצופים הוחשה לירושלים גם 
חטיבת־צנחנים, בפיקוד מרדכי גור, שיועדה תחילה לפעול 
בזירה המצרית. אלוף פיקוד־המרכז הטיל על גור להבקיע, 
בחצות 5 — 6 ביוני, את מערכי האויב בצפץ־ירושלים, ולהיות 
נכון לכיבוש העיר העתיקה. ההכנות לכך נתמשכו עד קרוב 
לעלות השחר, אך על דעת המפקדים הוחלט לפתוח בהתקפה 
בו בלילה, כדי לנצל את שעות-החשיכה הספורות שנותרו 
לשלב הקשה של ההבקעה. זו בוצעה בשני צירים: גדוד 
אחד, בסיוע סאנקים, עלה על "ביה״ם לשוטרים" ועל 
"גבעודהתחמושת", ואילו השני הבקיע בגיזרת שכונת נחלת 
שמעון, בדרכו אל "המושבה האמריקנית" ואל שכונת ואדי 
ג׳וז. גדוד שלישי נע, דרך פירצת הגדוד השני, לעבר מוזי- 
און־רוקפלר, ואגב לחימתו ב״דרך־שכם", תוגבר בטאנקים. 
חיילי חטיבת־הצנחנים גילו, בלחימתם בשטח הבנוי וב- 
"גבעת־התחמושת", גבורה רבה, חרף אבדותיהם הכבדות. 
גבורה רבה גילו גם אנשי חטיבת-ירושלים, שכבשו ב 6 
ביוני אחה״צ את שכונת אבו-תור, דרומה לעיר העתיקה. 


בעקבות הוראות שר־הביטחון, משה דיין, שהגיע בצהרי 
6 ביוני עם אלוף פיקוז״המרכז להר-הצופים — לכתר את 
העיר העתיקה ממזרח, לאלץ את האויב לסגת, ולהכשיר 
את נפילתה ללא קדבות־דמים ובלי לפגוע במקומות קדר 
שים — הטיל אלוף פיקוד־המרכז על חטיבת־הצנחנים לכ¬ 
בוש את רכס אוגוסטה־ויקטוריה. בליל 6 — 7 ביוני פתחה 
החטיבה בהתקפה על הרכס, אך זו נשתבשה! חלק מן 
הטאנקים ויחידת־סיור, שהצטרפה אליהם, תעו בדרך, ירדו 
לגשר גת־שמנים וסבלו אבירות מאש האויב שעל חומת 
העיר העתיקה. הגיעה גם ידיעה (שהיתה מוטעית) שתגבורת 
טאנקים של האויב מצויה בדרכה מיריחו לירושלים. הוחלט 
איפוא להפסיק את ההתקפה. בבוקר 7 ביוני הורה סגן 
הרממכ״ל, אלוף חיים בר־לב, לאלוף פיקלד־המרכז לחדש 
את ההתקפה, והוא עצמו יצא לירושלים. — לאחר כיבוש 
אוגוסטה-ויקטוריה, הכפר א-טור וצומת אל־עזריה, פרצה 
חטיבת־הצנחנים, דרך "שער-האריות", לעיר העתיקה וב¬ 
שעה 10.00 דיווח מפקדה מרדכי גור: "הר-הבית בידי". 
במקביל, טיהר גדוד מהחטיבה הירושלמית את השטח 
הערבי בהר־ציון וחדד לעיר העתיקה דרך "שער־האשפות". 
כך תם הקרב ההיסטורי הקשה על שיחדור ירושלים. אל 
הלוחמים שגעו אל הכותל המערבי נלווה הרב הראשי 
לצה״ל, אלוף שלמה גורן. בהגיעו אליו, נשא תפילה, ש¬ 
שודרה באמצעות "קול ישראל" ונשמעה ע״י כל אזרחי 



בשעת ־פיחרור הכותל הםערבי: האלוה הרב גור! בתפילת "יזכור" 
לחללים ו״בסחנה") 






739 


מלחמת ששת־חימים, פעולות פיקוד הצפון 


740 


המדינה ועיי החיילים בכל החזיתות וגרמה להתרגשות 
רבה. 

לשיחרורה של ירושלים תרמה גם תטיבתשי״ר, בפיקוד 
מושיק, שתוגברה ביחידת־סיור פיקודית, בטאנקים ובגדש־ 
צנחנים. חטיבה זו קודמה בציר לטרון־בית-חורון — צומת 
ביתוניא׳ לאחר שגברה במהירות, בשחר 6 ביוני, על מערך 
לטרון. בשעות הערב של אותו יש נוצר קשר בינה לבין 
כשות בן־ארי, במבואותיה הדרומיים של רמאללה. הטאנקים 
של בךארי פרצו לעיר זו, בערוב 6 ביוני, וכבשוה. השליטה 
בה נמסרה, למחרת, לחטיבת מושיק, כדי לאפשר לחטיבת 
בן־ארי להמשיך בהתקדמות לעבר שכם — בצפון, ולעבר 
ירשו — במזרח. 

השותיו של מושיק, אשר נפצע והעביר את הפיקוד 
ליוש, טיהרו בהמשך הפעולה את מורדות גביההר לעבר 
מערב עד לתחום־אחריותה של חטיבת־החי״ר של זאב. חלק 
מחטיבה זו כבש את קלקיליה בשעות־אחה״צ של 6 ביוני, 
ופתח בהתקדמות מזרחה, לעבר גב־ההר. חלקה האתר 
של החטיבה עלה להר ב 7 ביוני, בציר המוביל מטול- 
פרם, שנכבשה לקראת צהרי אותו יום. תנועת כוחותיו 
של זאב, שתואמה ע״י המטכ״ל, סייעה לפיקוד־הצסון 
בפעולתו. 

הפעולות של פיקוד־הצפון באיזור השומרון. 
העליה לגב־ההר מצפון וההשתלטות על השטח שמשכם 
צפונה בוצעה ע״י כשות פיקוד־הצפון, בפיקוד אלוף דש 
אלעזר. אלוף פיקוד־הצפון הפעיל לצורך זה את אוגדתו 
של אלוף אלעד פלד (כראש־מטהו שימש משה פלד). פתחה 
בלחימה חטיבת־השריון של משה, שהחלה נעה בערב 5 
ביוני בשני צירים: ( 1 ) מי־עמי—ןע 3 ד; ( 2 ) גבעת-עוז— 
בורקין, במטרה למנוע הפגזה ירדנית של שדות*תעופה 



בעמק-יזדעאל. מהלכים אלה התפתחו לכיתור ג׳נין מדרום 
— ולפריצה לתוכה בבוקר 6 ביוני. משנסתנד שהחטיבה 
המשוריינת ה 40 הירדנית עלתה מאיזור גשר־דמיא לגיזרת 
עמקשותן, פינתה חטיבת־השריון של משה, שפרצה ראשונה 
לג׳נין, את מקומה לחטיבת־החי״ר של אהרון. חטיבה זו 
השלימה את כיבוש ג׳נין. בשעה שחטיבת משה התארגנה 
לקרב נגד השריון הירדני. הטאנקים הישנים של משה, מדגם 
"שירמן", הדפו את הטאגקים של האויב העדיפים, מסוג 
"פטוך, וגרמו להם אבידות כבדות. הדבר בוצע בסיוע 
מטוסי חיל־האוויר. גם לחטיבת משה בגרמו אבשות, במישד 
בצומת קבטיה. 

בצהרי 6 ביוני, הצטרפה לקרב נגד השריון הירדני 
חטיבת־שריון נוספת. בפיקשו של אורי, שהופנתה מן הזירה 
הסורית. באגפה את ג׳נין ממזרח, איימה חטיבת אות 
על עורפה של החטיבה ה 40 הירדנית וסייעה בחריצת 
גורלה. 

השמדת החטיבה ה 40 , כיבוש ירושלים וג׳נין, שעליה 
לגב־ההר בצירים ממערב. סיימו את השלב המכריע 
במערכה בזירתיירדן. גנרל ריאד, המפקד המצרי בזירה 
הירדנית, הבין שהקרב הוכרע למעשה והציע למלך חוסיין 
לסגת לגדה המזרחית של הנהר, אך המלך קיוש שמועצת- 
הביטחון תפסיק את הקרבות במועד שיאפשר לו לשמור 
על שכם, יריחו שברון ולא מיהר לאשר את הנסיגה. בנסי¬ 
בות אלה החל השלב הבא במערכה: ההשתלטות על גב- 
ההר. זו בוצעה ב 7 ביוני, ע״י תנועה מצפון ומדרש לעבר 
שכם וע״י תנועה מירושלים דרומה. 

התנועה של כוחות פיקוד-הצפון לשכם היתה תנועת- 
מלקחיים. גדוד מחטיבח-השריון של משה נע אל שכם ממ¬ 
ערב עד לקירבת סבסטיה כשהוא רשף אחר גדוד־טאנקים 
ירדני מהחטיבה ה 40 ; ואילו חטיבתו המוקטנת של אורי, עם 
יתרת חטיבת משה בעקבותיה, נעה ממזרח. הכש של אורי 
פתח בהתקדמות כבר בליל 6 — 7 ביוני, השמיד בדרכו טאנ- 
קים של האויב, שהופתעו מעצם התקפת-הלילה, כבש את 
טובם עם שחר, והמשיך לעבר שכם. 

חש חטיבתו של אורי, שחדר למבואות המזרחיים של 
שכם, נחשב ע״י התושבים לתגבורת עיראקית, שציפו 
לבואה. משהבחינו שלפניהם כוח ישראלי, פתחו בצליפה. 
בלחימה הקשה לביעור הצלפים שותף גם כוח־חי״ר של 
"גולני", שהופנה אף הוא מהצפון. בלחימה בשכם התבלט 
במיוחד כש־משנה קטן של אות, שכלל כמה טאנקים מסוג 
.;ס!.*. הוא נתקל בגדש ירדני של טאנקים מסוג "פטוך 
בפאתיה המערביות של העיר שביסו בסיוע חילשאוויר. 
מכיוון שגדוד-הטאנקים הירדני הזה נועד לסגת, דרך שכם, 
לצפון בקעת־הירדן, הקלה השמדתו את המלאכה על כש־ 
חי״ר מחטיבתו של יהודה, שהופעל ב 7 ביוני נגד "מוצבי- 
הברך" בבקעתשירדן. פעולת הכש, שהחלה כהתקפת- 
ריתוק, הפכה עד מהרה לפעולת טיהור של מוצבים שניטשו 
ע״י האויב. 

ההשתלטות על הרשברון ע״י חטיבת ירושלים, שהחלה 
ב 7 ביוני בצהרים, לא נתקלה אף היא בקשיים. לאחר 
כיבוש מנזר משאליאם, נערך מעין "טיול" למקומות הקדו¬ 
שים — קבר־דחל ומערת המכפלה׳ שכן חטיבת החי״ד 
הירדנית וגדש השריון העצמאי, שישבו בהרשברון, נמלטו 
ללא-קרב. בערב 7 ביוני ששרר גוש-עציון. למחרת נכבשו 


וירח יהו׳דה ישוטרח 




741 


מלחמת ששת־הימים, הזירה הסורית 


742 



חברון, א־סמוע וא-זהריה, וכוחות־החטיבה חברו עם יחידה 
מפיקוד־הדרום׳ שהוכפפה לפיקוד־המרכז בתקופת הכוננות. 

עוד בטרם נסתיים כיבוש גב־ההר, ב 7 ביוני, החלה 
הירידה לבקעת־הירדן. זו בוצעה בצפון — ע״י חטיבת- 
השריון של משה, שנעה בציר הג׳יפטליק—גשרת־מיא, 
ובדרום — ע״י חטיבת בן־ארי, שכבשה את יריחו, עם ערב 
7 ביוני. בצהרי יום־המחרת פוצצו גשרי־הירדן, ובכך 
הושלם כיבוש יהודה ושומרון בשלושה ימי־לחימה. שתי 
החטיבות המשוריינות הופנו עתה צפונה׳ כדי ליטול חלק 
בלחימה בזירה הסורית. 

המערכה ב ז י ר ה ה ס ו ר י ח. בזירה הסורית מנה האויב 
4 חטיבות חי״ר בקו הקדמי, ואילו בקו השני, משני אגפיה 
של קוניסרה, נמצאו שתי חטיבות־חי״ר נוספות. כן קידמו 
הסורים לחזית 3 חטיבות־שריון. אחת מהן הדרימה, עם 
פרוץ־המלחמה, לכיוון גבול־ירדן, בעוד הנותרות חנו על 
ציר דמשק—קוניטרה—גשר-בנות-יעקב. בסה״כ נמצאו בקו 
הסורי כ 250 טאנקים. 

מול כל אלה ריכז צה״ל, בעת שנלחם בזירות המצ¬ 
רית והירדנית, כוח קטן בהרבה מהכוח הסורי, אך לקראת 
פתיחת המיתקפה על רמת־הגולן הועברו צפונה כוחות נוס¬ 
פים, שחלקם הגיעו לשם לאחר פרוץ־הקרבות.־ 3 חטיבות- 
שריון ו 2 חטיבות-צנחנים. 

בלחימה בזירה הסורית, שעליה פיקד אלוף פיקוד־הצפון, 

דוד אלעזר (כראש־מטהו שימש דן לנר), היו שני שלבים: 
(א) שלב המיגגנה והכוגנות למיתקפה, (ב) שלב העליה 


לרמח־הגולן וכיבושה. בשלב השני נערכו קרבות-של-ממש 
רק במהלכי ההבקעה. שלב-ההתכתשות המתוכנן הפך לר¬ 
דיפה, שכן האויב, שחשש לדמשק, החל בנסיגה מייד לאחר 
הצלחת ההבקעה של צה״ל. הסורים אף הכריזו, בבוקר 10 
ביוני, שקוניסרה נכבשה, עוד לפני שאירע הדבר למעשה. 
בריה״ם ומועצת־הביטחון שלצורכם פורסמה הודעה כוזבת 
זו, לא הצליחו לנצלה כדי להפסיק את הקרבות, אלא לאחר 
שייצב צה״ל קו שהבטיח את סילוק האיום הסורי על 
יישובי*הםםר בצפון. 

המיגננה ו ה כוננות למיתקפה. הסורים, שהת- 
גרויותיהם היו מניע ראשוני למלחמה כולה, לא הזדרזו 
להילחם. ה 6 פתחו בהפצצות ובהפגזות רק אחרי הירדנים, 
וביצעו את רוב פעולותיהם, לרבות נסיונות לכיבוש שטח 
ישראלי בגזרת דן ואשמורה, רק ב 6 ביוני. בימים הבאים, 
עד ל 9 ביוני, הסתפקו בהפגזות בלבד. הללו לא גרמו כמעט 
לאבידות בנפש, אך הביאו נזקים והיוו מיטרד רציני. משי¬ 
קולים צבאיים ומדיניים גם יחד נדחתה התקפת צה״ל על 
הרמה הסורית עד בוקר 9 ביוני. ב 6 ביוני היה פיקוד־הצפון 
נתון בעיצומם של קרבות בגיזרת צפון־השומרץ. ב 7 ביוני 
הוחזרו אמנם כוחות גולני מזירת-ירדן לזירת־הצפון, וכן 
הופנו לשם מסיני חטיבת־השריץ המוקטנת של אלברט 
וחטיבת־הצנחנים של דני, אך תנאי מזג־אוויר לא נוחים 
לפעילות חיל־האוויר מנעו את פתיחת המיתקפה, שבשל 
מיעוט כוחות, נועדה להיות מוגבלת בהיקפה. ב 8 ביוני הלם 
חיל-האוויר קשות ברמה הסורית, כהכנה לביצוע מיתקפה 
על רמת־הגולן, אך החלטת מועצת־הביטחון על הפסקת- 
האש, שנתקבלה בליל 7 — 8 ביוני, החשש ממעורבות סוב¬ 
ייטית, והשאיפה לפתוח במיתקפה רק כשתסתיים הלחימה 
בזירה המצרית, הביאו לדחיה ע״י הדרג המדיני. דחיה זו 
איפשרה הזרמת כוחות נוספים צפונה: חטיבות־השריון 
שהופעלו בצפון־שומרון, מיפקדת אוגדת אלעד פלד, חטיבת 
השריון של אורי בן־ארי, וגם חטיבת־הצנחנים של גור, 
שעלתה מירושלים ב 9 ביוני בבוקר. 

עוד בטרם הגיעו כל הכוחות הללו לזירה הצפונית, הורה 
שר הביטחון, משה דיין, ישירות לאלוף־הפיקוד, לפתוח 
בסיתקפה לכיבוש רמת־הגולן. יישובי־הצפון, ששיגרו מש¬ 
לחת לרה״מ לוי אשכול, בהיוודע על דחיית המיתקפה ב 8 
ביוני, נשמו עתה לרווחה. 

כיבוש רמת־ ה גול ן. הבקעת רמח־הגולן וההשתל¬ 
טות עליה בוצעו אגב סירוץ נגד מחוגי "שעון־החול" 
המדיני. הראשונים לתקיפה היו אנשי חטיבת עמנואל, שתוג- 
ברו בכוחות מחטיבת-גולני ומחטיבת-הצנחנים של דני. הם 



טנצע סיטם: צנחנים םווגים לעליה לססיסים (צילם נ. נז־נח) 





743 


מלחמת ששת־הימים, הזירה הסדרית; סיכום 


744 



פינו׳ע רסת־הנו?!: כוחות י׳&ראייים עוברים את נ׳פר "ננ 1 ת־יעקב" 
(לשכתיהעיתונות חממשלתית) 


בבשו את עורפיה׳ ז־רבשיה, תל־הלל ודרדרה, בעוד גדוד־ 
נח״ל. שהוכפף לחטיבת יהודה, הסיח את דעתם של הסורים, 
ע״י תנועה לעבר חרבת-א-תופיק. המאמץ העיקרי בוצע ע״י 
חטיבת־השריון של אלברט וחטיבת־החי״ר "גולני", בפיקודו 
של יונה. הכוח של אלברט פרץ לעבר זעורה וקלע, ואילו 
חטיבת־גולני כבשה את מערכי תל־עזזיאת ותל־פאח׳ר. בתל־ 
פאח׳ר התנהל קרב קשה־ביותר ורב־אבידות, ובו גילו מפקדי־ 
המשנה של הגדוד התוקף דביקות עליונה במטרה. כך אירע 
גם בגדוד־הטאנקים שכבש את קלע. בגדוד זה הוחלפו 
המג״דים 3 פעמים, בשל היפגעות, והוצאו מכלל פעולה 
כמעט כל הטאנקים, אך המשימה הושלמה עד ת 1 ם. 

כיבוש עורפיה פתח דרך לשריון של אורי, שכוח מתוכו 
עלה וכבש את רוויה, בערב 9 ביוני. באותה עת, נוכח האפ¬ 
שרות של הפסקת־אש עם שחר 10 ביוני, לא היה אלוף אלעזד 
בטוח שתהיה לו שהות לכבוש את עומק הרמה. על־כן 
החליט, על דעת הרמטכ״ל, לכבוש, בליל 9 — 10 ביוני, לפחות 
את רמת־בניאס ואת איזור ג׳לבינה וחרבת א-תופיק. חטיבת 
השריון של משה כבשה, יחד עם אנשי "גולני", את איזור־ 
בניאס לקראת בוקר 10 ביוני. באותו זמן כבשו הצנחנים 
שהוכפפו לעמנואל, את ג׳לבינה, אך יתרת חטיבת־הצנחנים 
של דני נתקעה בפקק־תנועה בדרכה לא-תופיק, והתקפתה 
עליה בליל 9 ^- 10 ביוני נתבטלה. 

בלילה ההוא התמוטט מערך־האויב בגולן! כוחותיו 
פתחו בנסיגה, שהפכה תוך זמן־מה לבריחה מבוהלת. עובדה 
זו הקלה על פיקוד־צפון, שקיבל שהות נוספת ללחימה, 



כיבוש רסת־הנזל!: טאחו סורי תחת אש י׳&ראלית ("כטחנה") 


באישור הדרג המדיני. שלושה יעדים עיק¬ 
ריים ניצבו עתה בפני הפיקוד: מסעדה, 

שאליה פנה הכוח המשוריין של משה! 

קוגימרה, שאליה חשו חטיבתו של אלברט 
מכיוון קלע וזו של אורי מכיוון דוויה! 

ובוטמיה׳ שאליה נעו, בפיקוד אלוף אלעד 
פלד, חטיבת־השריון של בן־ארי, דרך 
דרבשיה, וחטיבת־הצנחנים של דני, בציר 
פיק-אל-על. אחד הגדודים מחטיבת הצנח¬ 
נים של דני, ש תוגבר בטאנקים, טיפס מ- 
הכינרת לאיזור א־תופיק, ואילו שאר כר 
חותיו, שתוגברו בחלק מחטיבתו של גור. 

הוטסו לדרום־הרמה במסוקים. 

במקביל להתקדמות לעבר בוטמיה ב¬ 
יבשה ובאוויר, פעלו כוחותיהם של עמנואל ויהודה, הראשון 
מצפון והשני מדרום, בטיהור מורדות-הרמה מגשר בנות־ 
יעקב לשפך הירדן לכינרת׳ ובהשתלטות על חוף־הכינרת 
המזרחי. גדוד מחטיבת דני אף ירד לעבר אל־חמה, וכוחות 
מחטיבת־גולני עלו לכתף־החרמון. המערכה ברמה הסורית 
תמה עם כניסת הפסקת-האש בזירה זו לתוקפה, בערב יום 
10 ביוני. באותה שעה נסתיימה גם משה״י בכללותה. 

סיכום המלחמה. במלחמת ששת־הימים הביסה יש¬ 
ראל כוחות ערביים עדיפים, שהתעצמו אמנם, במשך השנים 



זירת סוריה: צנחנים סידהים אח הבפר פיה (צילם ב, בדנו!) 


מאז 1948 , אך ביסודם לא נשתנו. כתוצאה, הפכה ישראל 
לגורם בעל משקל צבאי ומדיני בין־לאומי! גבולות הפסקת- 
האש נעשו נוחים להגנה! הוחדר לתודעת הערבים כוחו 
המרתיע של צה״ל. 

הסיבות לתבוסתהערבים. הערבים ניסו, לאחר 
סיום המאבק, להמעיט מערך הצלחתו של צה״ל, אם גם הודו 
ביתרונו בתחום המדעי והטכני. הם טענו שהמלחמה היא 
רק קרב אחד אבוד במאבק ארוך. עם זאת מנו הערבים גם 
את טעויותיהם: תעמולת-יתר, שהדגישה את הרצון להש¬ 
מדת ישראל והזיקה לעמדה הערבית בדעת הקהל העולמית! 
אי-נטילת יזמה, מתור אמונה בהבטחת המעצמות הגדולות, 
שהן תמנענה מלחמה! העדכת-מצב מוטעית באשר ליחסי- 
הכוחות! הכנה בלתי-מספקת של צבאות־ערב; חוסר פיקוד 
ערבי מאוחד. 

האבירות והפגיעה במוראל. הביטוי החיצוני 
לתבוסת הערבים במשה״י נמצא באבידותיהם, בנפש ובכלי- 




745 


מלחמת ששת־הימים, סיכום 


746 



נשיא־ד,מדינר. ואלופי עה״ל. עומרים מיטין ל׳&סאל : סא״ל רפאל אסרת, אלוף < 58 טה נורן, 
אל״מ יעקב חפץ, אלוף אריאל שרון, אלוף שלמה אראל, אלווי מתתיהו פלר, רב־אלווי 
יצחק רביז, אלוף רחנעם זאבי. נשיא־המרינה זלמן שור, אלוף שמואל איל, אלוף עור 
וייצסז, אלוף דור אלעור, אלוף ישראל טל, אלוף ישעיהו נביש, אלוף אלעד פלד, אלוף 
חיים הרצוג, אל״ם אריה ר!. יושבים מימין לשמאל : אלוף עוזי נרקיס, אלוף מדרכי הוד, 
אלוף משה נורו, אלוף אהרון יריב, אלוף אברהם יפה, אלוף חיים פר־לב, אלוף יעקב 
פרלוב. אלוף עמוס חורב 


לחימה. אולם תוצאה חשובה מזו היתה 
הפגיעה במוראל ובמנהיגות הערבית. 
שכן, אם במבצע ״קדש״ ב 1956 תלה 
עבד־אל־נאצר את קולר כשלונותיו של 
צבא-מצרים בפעילות הצבא הבריטי וה¬ 
צרפתי ובאי־השחתפותן של סוריה, ירדן 
ועיראק בלחימה, הרי אתר משה״י לא 
היה מקום לטענה זו. 

צ ב א ־ מ צ ר י ם נפגע יותר מכל 
צבא-אויב אחר. כ % מאנשיו שהשתתפו 
בלחימה — נהרגו, נפצעו או נלקחו 
בשבי (לדברי נאצר נהרגו רק כ 1,500 
קצינים ור 10,000 חיילים מצתים). אבי¬ 
רות המצתם בציוד־לחימה היו גדולות 
מאוד: חיל־האוויר המצרי הושמד רוב( 
ככולו (כ 350 מטוסים)! מתוך כלל ה־ 
סאנקים שהיו בסיני הושמדו, או נפלו 
שלמים בית צה״ל, כ 700 ; כן נפלו בית 
צה״ל אלפי כלי-רכב ומאות קני־ארטי- 
לתה — נוסף על אלה שהושמדו. 

שאר הצבאות. המכות שהונחתו על צבאות ירדן 
וסוריה היו אמנם קטנות מאלה שירדו על מצתם, אך היו 
חזקות למת. הסותם דיווחו על 20 קצינים ו 150 חיילים 
שנהרגו, ועל קרוב ל־ 2,000 פצועים. ישראל העריכה את 
מספר ההרוגים הסותם בה 500 . רה״מ של ירדן הודיע, 
שצבאו איבד למעלה מ 6 x 100 איש בהרוגים ונעדרים, נוסף 
לב 750 פצועים. ישראל מסרה על כ 1,000 נפגעים ירדנים, 
פצועים והרוגים גם יחד. גם חיל־המשלוח העיראקי בירדן 
נפגע, כתוצאה מפעילות תיל־האודר של צה״ל. 

אבידות ישראל. המלחמה עלתה לישראל במחיר 
759 הרוגים וב 3x100 פצועים. רק 15 שבויים ישראליים נפלו 
בידי האויב, והאבירות בציוד־להימה עיקרי היו קטנות־ 
ביותר: כ 40 מטוסים וב 100 טאנקים. מבחינה כלכלית היתה 
המלחמה יקרה לישראל, ועלתה, לפי המשוער, כ 750 מיל¬ 
יון דולר. 

הגורמים הצבאיים לנצחון ישראל. 

במלחמת ששת־הימים קצר צה״ל את פת המחשבה, 
העמל והמשאבים, שהושקעו בו במשך כל שנותיו, ובמיוחד 
מאז "מיבצע־קדש". הדגש הושם על בניית כוחות, שיוכלו 
להרתיע ובמקרה מלחמה — להגן על המדינה ולהעתיק את 
הלחימה, מהר ככל האפשר׳ לתוך תחומי־האויב, כדי להכ־ 
תעו. מבאן ההרחבה של חיל־האוויר, גיסות־השתון וחיל־ 
הצנחנים ן הגברת הייצור, הפיתוח והרכש של כלי־נשקן 
שיפור מערכת־הגיום של כותות-המילואים וצימצום הסער 
האיכותי בינם לבין הכוחות הסדירים! אימונם המוגבר של 
איגודי-כוזזות על-חטיבתיים; אירגונו־מחדש של המערך 
הלוגיסטי; שיכלול המעקב אחרי התעצמות האויב, היער־ 
כוחו ומהלכיו, במיוחד בעקבות ההידרדרות במצב הבטחוני, 
שחלה מאז ועידת־הפיטגח הערבית הראשונה בינואר 1964 
ועד למלחמה. 

לחיל־האוויר הישראלי נודעה השפעה מכרעת על מהלכי 
המלחמה. הישגו העיקת היה בכך שהצליח, במשכי־זמן 
מזעריים, להשמיד אח עיקר תילות-האוויר של האויב על 
הקרקע, ולסייע לכוחות־הקרקע למן היום הראשון לקרבות. 


הדבר הושג הודות לאיכות טייסיו וצוותי־הקרקע שלו, 
שמיצו מהציוד שבידם הרבה יותר מאשר עשו זאת טייסי 
האויב וצוותיו. 

חיל-הים, אם גם לא פגע פגיעה של ממש בציי-האויב, 

מנע מכלי־שיט עוינים לפגוע, או להנחית כוחות, בחופי 
ישראל. 

חיל־השריון היה הגורם הדומיננטי בקרבות־הקרקע. 
הפעלתו המרוכזת וקצב־תנופתו ניפצו את מערכי האויב. 
על נחיתותו בכמות ובטיב הטאנקים חיפתה עליונותו בכות־ 
האדם. טיבם של הצוותים ושל המפקדים, שנעו חשופים 
בצריח, הוא שהכריע יותר מכל. 

חיל-הרגלים לסוגיו חדל אמנם לחיות ,׳מלכת־הקרב", 

אך המשיך להיות גורם לא מבוטל בקרבות התבקעה וה¬ 
טיהור. 

חיל־התותחנים, חיל-ההנדסה, חיל־הקשר וכל חילות־ 
האפסניה למיניהם, שבאחריותו של האלוף מתתיהו פלד, 
כמוהם כיחידות של אגף כוח־אדם במטכ״ל, בראשותו של 
האלוף שמואל איל, לא רק סייעו לכוחות המסתערים ושירתו 
אותם, אלא כאילו הפכו להיות חלק מהם. חיל־הרפואה 
הצטיין במהירות הטיפול בפצועים ובטיבו המעולה. אומץ־ 
ליבם של הרופאים והחובשים הקרביים בפעולה תחת אש 
ודבקותם לתפקידו זכו להערכה כללית. 

לחיל־המודיעין, בפיקודו של אלוף אהרון יריב, היתה 
השפעה מכרעת על הניצחון. דיוק פגיעותיו של חיל־האוויר, 
ומכלול ההחלטות, שנתקבלו בכל הרמות אגב ניהול המל¬ 
חמה, היו מבוססות על המידע המעולה של תיל־המודיעין. 

התיכבון הבסיסי, המבנה הגמיש של צח״ל ויכולתו 
להעתיק כו׳חות במהירות מגיזרה לגיזרה, כושרו של הפיקוד 
הבכיר — איפשרו לפתח את ההישגים הראשונים לכלל 
ניצחון מלא. אולם מעל לכל, הביאו את הניצחון בשדות- 
הקרב הלוחמים — הסדירים ואנשי־המילואים כאחד — 
בזכות תחושת ההדדיות בינם לבין העורף ורות לחימתם. 

על המאורעות שלאחר משה״י ועל מלחמת-ההתשה — 
ע״ע א״י (בכרכי־המילואים). 


747 


מלחמת שעות־הימים, לוח האירועים 
לוח האירועים במלחמת ששת־הימים 


748 


חזית סוריה 

שעה 

חזית ירדן 

שעה 

חזית מצרים 

שעה 

יום 





תחילת המלחמה. שדות״חעופה 
בסיגי ובמצרים מותקפים ע״י 
היל־האוויר 

0745 

5 ביוני 





מתחילה התקפת צה״ל ביבשה: 
כוחות אוגדת טל פורצים לעבר 

0815 




כוחות ירדן פותחים באש 

0945 

דרום־הרצועה ומערכי פיתחת־ 
רפיח 





בירושלים 


כוח מאוגדת טל פורץ דרו 

1000 


מטוסים סוריים תוקפים 

1200 

מטוסים ירדנים ועיראקים 

1200 

ת׳אדיונים 



מטרות בישראל 


תוקפים מטרות בישראל 





תקיפת שדות־תעופה 

1300 

תפיסת "ארמוו־הנציב" 

1300 




בסוריה ע״י חיל־האוויר 


ע״י הירדנים 







תקיפת טדות־חעופה בירדן 
ע״י חיל־האוויר 

1300 






תקיפת שדה־התעופה 3 ־ 1-1 
בעיראק ע״י חיל־האוויר 

1520 






גמר ביבוט ארמודהנציב ע״י 
חטיבת ירושלים 

1530 






חציית גבול ירדן 
בצסידהשומרון ובפרוזדור 
ירושלים ע״י כוחות שריון 
ישראליים 

1700 








חוד אוגדת טל במבואות 
אל־עריש 

1730 






גמר כיבוש מערד פיתחת־רפיח 
הדרומי, ע״י אוגדת טל 

1830 


הפגזת ראש־פיגה 
ע״י הסורים 

1840 

גמר כיבוש צור־בהר 
ומוצב .הפעמון" 

1915 

התמקמות חטיבה מאוגדת יפה 
בצומת ביר א־לחפן 

1830 




הפגזת תל־אביב ע״י תותחים 
ירדניים ארוכי־סווח 

1930 






כיבוש מוצבי הר־הראדאר 
ושיח׳ עבד אל־עזיז 

1930 








תקיפת גמלי פורט־סעיד 
ואלכסנדריה ע״י חיל־הים 

2200 




כיבוש משטרת־לטרון 

0300 



6 ביוני 

הפגזת יישובים ע״י 
ארטילריה סורית 

מהבוקר 

התמקמות חטיבת שריון על 
גב־ההר וחסימת ציר 
ירושלים—רמאללה 

0330 





תחילת כיבוש ג׳גין 

0530 




תקיפת אשמורה 

0600 



גמר כיבוש מערד אום־קטף— 

0600 


ע״י הסורים 


גמר כיבוש "גבעת־התחס 1 שת" 

0615 

אבו־עגילה ע״י אוגדת שרון 





חטיבת־הצנחנים מתבססת 
במוזיאון־רוקפלר 

0800 






כוח־שריון יטדאלי בתלפית 

1100 






כיבוש "גבעת־הסבתר" 

1145 








גמר כיבוש ביר א־לחפן 
ע״י אוגדת טל 

1200 






כיבוש עזה 

1300 




גמר הקרב בעמק־דותן 

1700 

כיבוש ראס־אל־נקב 

1600 


תקיפת תל־דן ומשק ח 

1730 

גמר כיבוש קלקיליה 

1720 




ע״י הסורים 


גמר כיבוש שכונת אבו־תור 

1800 






בירושלים 


כיבוש צומת ג׳בל ליבני 
ע״י אוגדת יפה 

1830 




גמר כיבוש רמאללה 

1930 










749 


מלחמת שעת־דוימימ, לוח האירועיס 


750 


הפגזת יישובים עיי 
ארטילריה סורית 

מהבוקר 

צהיל בהר־הבית וליד 
הכותל המערבי 

1000 

כיבוש ביר אל־חסנה 

0900 

7 ביוני 



כיבוש טול־כרם 

1100 

כיבוש אל״קוצימה 

1100 




כניסת כוחות צה״ל לשכם 

1115 








תפישת שרם־א־שיח׳ 
ע״י חיל־הים 

1215 






אוגדת טל מגיעה לביר גפגסה 

1430 




שחרור גוש־עציון 

1800 

חסימת מעבר־מיתלה ע״י כוח 
מאוגדת יפה 

1730 




כיבוש יריחו 

1900 








מועצת־הביטחון קוראת 
להפסקת־האש; 

נאצר מסרב לקבל אח ההחלטה 

1940 


המשך הפגזת יישובים 
עיי ארטילריה סורית 

מהבוקר 



התקפת־נגד מצרית 
ממערב לניריגפגפה 

0300 

8 ביוני 

כתישת המערך הסורי 
עיי חיל־ד,אוויר 

מהבוקר 



כיבוש כונתילה 

0600 




כיבוש חברון 

0630 

תחילת ההתקדמות 
בסעבר־סיתלה וג׳ידי 

1200 






לעבר תעלת־סואץ 





גמר פיצוץ גשרי־הירדן 

1300 

גמר קרב־המארב 
בקלעת א־נח׳ל 

1600 






גמר הכרעת שריון האויב ע״י 
אוגדת טל בציר איסמעיליה 

1600 






כיבוש קנטרה 

1800 






הסכמת מצרים להפסק ת־האש 

2130 


הוראת שר־הביטחון 
לתקוף את הרמה הסורית 

0700 





9 ביוני 

כיבוש תל־עזזיאת 

1700 






כיבוש תל־פאח׳ר 

1820 






גמר כיבוש סערך־קלע 

1820 






גמר כיבוש רודה 

2000 






הודעת רדיו־דטשק על 
נפילת קוניטרה 

0830 





10 ביוני 

כיבוש קוביטרה למעשה 

1430 






כיבוש צומת בוטמיה 
עיי כוח מוטס 

1730 






כיבוש מסעדה 

1815 






הפסקח־־אש! גמר 
מלחמת ששת הימים 

1830 


_ 





א. איילון, מהלכי המלחמה (מערכות, קם״ה/קם״ו), תשכ״ז < 
הנ״ל, תולדות צה״ל, תש״ח—חשכ״ז (שבתון הממשלה 
תשכיט), תשריט! י. אשכול (עורך), מלחמת ששת הימים, 
תשכ״ז 1 א■ גולן, ששת ימי תהילה, 11967 ד. דיין, מחרסון 
עד סואץ, 11967 ד. דובובן, ששה ימים ביוני (תרג׳ מאנג׳), 
1967 * י. הראל, אל מול גולן, 1967 < א. לנדאו, ירושלים 
לנצח, תשכיז! ר. וו. צ׳רצ׳יל, מלחמת ששת הימים 
(תרג׳ מאנג׳), 1967 ; ש. שגב, סדין אדום, תשכ״ז! 
הנ״ל, מלחמה ושלום במזרח התיכון, תשכ״ז! ע. שורר, דרך 
המיתלה, 1967 ! י. אלון, השלב האחרון במלחמת השחרור 
(אות, זד, 3 — 4 ), תשכ״ח ; ס. בר־און(עורד), ששה ימים — 
צבא ההגנה לישראל, תשכיח; מ. בר־זהר, החדש הארוך 
ביותר, תשכיח; מ. א. גלבוע, שש שנים — ששה ימים, 
תשכיח; י. דיין, סיבי, יוני 1967 , יומן אישי, תשכיח; 
ש. טבת, חשוסיט בצריח, תשכיח; הגיל, משה דיין, 1971 ; 
ז , . וס. לאקוטיר-א.רולו-ז׳.־ם. הלד, ישראל וארצות ערב 
— המערכה השלישית (תרג׳ מצרם׳), 1968 ; מפקדת פקוד 
דרום, פקוד דרום, מלחמת 4 הימים, 5 ביוני — 9 ביוני 


1967 , תשכיח; ש, נקדיסון, לקראת שעת האפס, 1968 ; 
מ. נתן, המלחמה על ירושלים, תשכיח; ד. קמחי — ד. בבלי, 
סופת האש, 1968 ; שיח לוחמים, תשכיח; י. המאירי, משני 
עברי הרמה, תשיל; ב. ספר!, העימות הערבי־הישראלי, 
1948 — 1967 (תרג׳ מאנג , ), תשיל; ש. פרם, קלע דוד, תשיל; 
י. ארד (עורך), 1,000 הימים, תשל״ב; י. הראל (עורך), 
שער האריות, 1972 ! ,^ 03011561■, 11706)!0767)701x60/1776 .ס 
־" 6 ׳ 65 ו 5 .¥\ ; 1967 , 4 -, 0 * 5 )(/ 5771 , 1511311 * 14 ״ 1 . 3 ; 1967 

,{ 41£7 ק 011771 500, 210711 1967; ?. ¥01108, 1171x11 
1/10 /ס 1 ) 00 ? : 101 ) 017 ? 0714 ? 1 17111 > 117x1 ,ז 6 נ} 013 . 11 ־ 1 ־ ; 1967 
004 ? 1/70 ,זסשסןזג.! .¥\ ; 1968 , 07 !? 470/7-1170017 1174 ( 1 

470/7-1170611 1/17 ( 0 17777137/1 ( 4 7714 > 07111711 1/10 , 07 ׳? ס) 
1/1 161 ) 011 ? 0714 1 ( 37 ) 4111 ! , 5110101161 ? ; 1968 ,) 0071/116 

־. 1074071 { 0 17711610 ? , 1,3061 .? - 106 * ¥3 ; 1969 , 117061 

6563106 ^ 56110311 .א 66 ז ; 1969 , 117061 11/1 ( 77 !*׳א 1 ( 4 ! 
, 66074 ? ) £31 474416 ! ,(. 611 ) ץ 1 ו 615 י 1 ו 110 1 י 1 ׳י\, 61 ז , 00161 

. 1971 , 1967 , 111 

אג אי. 








751 


מלחת — מלמה, גאוגדפיה 


752 


מלחת ( 0 ־ 611 ^ 531 ), שם כולל ל : חנק 1 ת (ניטראטים! ע״ע 
חנקנית, חמצה) של מתכות אלקאללת. השם מ׳ 

מתייחס בעיקר לאשלגן חנקתי (מ׳־הודו), אולם חשיבות 
רבה יש גם לנתרן חנקתי (מ׳־צ׳ילה) ולסידן חנקתי (מ׳- 
נורווגיה). שימושן החשוב ביותר של ד,מ" הוא בדשנים 
(ע״ע, עם׳ 226 ). 

1 ) אשלגן חנקתי (א״ח) — 0 3 ^ — מתגבש בגבישים 
פריסמתיים חסרי־צבע! ניתך ב ״ 334 , ומתחיל להתפרק תוך 
שחרור חמצן ב״ 400 • מסיסותו במים גדולה והיא עולה עליה 
חדה עם הטמפרטורה: ב 100 מ״ל מים ב ס 0 נמסים 
13.3 ג׳, וב ס 100 — 247 ג׳. א״ח נמצא בטבע בתערובת עם 
חנקות אחרות׳ בעיקר בהודו (מכאן שמו הרווח: מ׳-הודו), 
פרם, ערב הסעודית וספרד. א״ח הוא אחד הכימיקאלים 
הראשונים שהיו בשימושו של האדם והשתמשו בו לייצור 
אבק-שריפה וחומצה חנקניח ולצורכי־הלבנה. ביד,"ב הופק 
ע״י עירבוב הפרשות בע״ח בסיד כבד ואפר־צמחים. כיש 
משתמשים בא״ח לצרכים רבים: שימור בשר, ייצור זכוכית, 
הכנת זיקוקין׳ אבק־שריפה וחומרי-נפץ, ועוד. א״ח כדשן 
מחליף היום את הנתרן החנקתי (ר׳ להלן), מאחר שכמדות 
גדולות של נתח מזיקות לצמחים ולמבנה הקרקע ואילו יון 
האשלגן דרוש לצמח. ברפואה משמש א״ח כחומר מחטא 
מקומי. 

מאחר שהמ׳ שהופקה בכריה הכילה חגקות אחרות, פות¬ 
חו תהליכי-ייצור זולים להכנת מ׳ נקיה. עד לפני זמן לא רב 
(תחילת שנות ה 60 ) יוצרה הנד ע״י תגובה בין נתח חנקתי 
ואשלגן כלורי: 

0 3 א£+ 1 ב> 8 א <- 01 ^+ 3 סאגא 

הראקציה קודמה ע״י ניצול הבדלי מסיסות של החומרים 
השונים בטמפרטוחת שונות. בשנים האחרונות פותחו תה¬ 
ליכים שהחילו את מחיר האה״ח. בישראל פותח תהליך 
יעיל לייצורו המבוסם על התגובה: 

ג 0 א£+ 1 ב>א <- 0 3 אא + 01 .> 1 
החומצה המלחית מורחקת ע״י מיצוי בכהלים אליפאטיים 
נמוכים וכך מוזז שיווי-המשקל ימינה ליצירת מ'. בתהליך 
זה מתקבלת מ׳ באיכות גבוהה. מאחר שהתהליך מתבצע 
בלחץ רגיל (אטמוספרי), אין צורך בכלים מיוחדים והמית־ 
קנים בנדים ברובם מחומר פלאסטי (שכינדו ¥0 ?). יש¬ 
ראל מייצרת כיש כמחצית התצרוכת העולמית — 100,000 
טוו בשנה. 

2 ) נתרן חנקתי — 0 3 א 3 א — מתגבש בגבישים קוביי־ 
תיים חסח־צבע, היגרוסקופיים (סופגים מים מהאודר): ניתך 
ב״ 308 ומתפרק ב״ 380 • נמס היטב במים תוך בליעת חש 
( 75 ג׳, המומסים ב 100 ג׳ מים ב״ס׳ מורידים את הטמפר¬ 
טורה ל״ 5.3 -), תכונה המנוצלת לקירור. שימושיו דומים 
לאלה של האשלגן החנקתי, אולם בשל ההיגרוסקופיות אין 
הוא מתאים לייצור חומרי-נפץ. משתמשים בו להכנת נתרן 
חנקיתי (ע״ע נתרן). 

מג. ר. 

מלטה ( 13113 \), מדינת־איים במרכז הים־התיכון, במרחק 
כ 80 ק״מ מדחם לסיציליה וכ 300 ק״מ ממזרח 
לתוניסיה. שטחה 316 קמ״ר ומספר תושביה 321,000 ( 1970 ). 

האיים המשתרעים מצפון־מערב לדרום־מזרח, לאורך 
כ 50 ק״מ׳ יושבים על רכס תת־ימי שחיבר בסוף השלישון 
ובפליםט 1 קן את יבשות אפריקה ואירופה. הגדול באיים הוא 


מ׳ ( 246 קמ״ר, 294,000 תוש׳), מצפון־מערב לו האי ג 1 צו 
(גודיש: 67 קמ״ר׳ 00 ( 264 תוש׳) ובמיצר שביניהם נמצא 
האי הקטן קומינו (קימונה: 2.6 קמ״ר). סמוכים להם כמה 
שוניות בלתי-מיושבות. רוב שטח האיים תפוס ע״י רמות 
שמעליהן מתנשאות גבעות בודדות, ששיאן בדרום־מערבו 
של האי מ׳ ( 246 מ , ). הרמות בנויות שכבות עבות של 
סלעי־גיר ומסתיימות בסתלולי־העתקים הנופלים אל הים. 
קווי־החוף משופעים ככפים לבנבנים, והם מפורצים בצפונו 
של האי מ׳ ובמזרחה תופעות קארסטיות(ע״עקרסט) נפוצות 
באיים הדלים באוצרות-מים. אין בהם אף נחל איתן, ומרבית 
אספקת-המים באה מבארות הניזונות רובן ממפלס מי־תהום, 
הגבוה׳ בערבית חלקי־האיים, רק במקצת מפני־הים. 

האקלים ים־חיכוני. החורף קריר — הטמפרטורה 
הממוצעת בינואר היא ״ 12 , וגשום — כ 700 מ״מ בשנה. 
הטמפרטורה של החודש החם־ביותר, יולי, ״ 25 . רוחות-מדבר 
חמות ונושאות־אבק, הבאות מדרום (מדבר־סחרה) פוקדות 
את מ׳ מספר־פעמים בשנה. 

הצומח בנד שייך לחבל הים-תיכונ י (ע״ע אירשה, 

ענד 108 ). החי, שאינו עשיר ואינו מגוון, שייך אף 
הוא לחבל הים־תיכוני. מבין היונקים מצויים שם מינים 
אחדים של חדפים ועטלפים. העופות הם מעטים: איי-מ׳ 
משמשים דרך־מעבר לעופות נודדים בין אירופה ואפריקה. 
מאחר שהאיים קטנים וצמחייתם דלה, מעטים שם אף 
החרקים. 

ה א ו כ ל ו ם י ה כמעט כולה מלטאית — עם המתייחס 
לפניקים ומורכב מיסודות אתניים רבים של העמים השונים 
שפלשו לאיים במרוצת־הדורות והחזיקו בהם. כן יושבים 
באיים כמה אלפי זרים, בעיקר בריטים ואיטלקים. רוב התו¬ 
שבים קתולים ומיעוטם פרוטסטנטים. צפיפות־האוכלוסין, כ- 
1,000 נפש לקמ״ר, היא הגבוהה ביותר לגבי מדינה אירופית. 
כמחצית התושבים גרים בערים. בוואלטה ( ¥31£113 ), 
הבירה והנמל הראשי, 16,000 תוש/ היא יושבת לחופו של 
מפרץ עמוק במזרח האי מ׳, שהוא המעגן הטבעי הטוב היחיד 
באיים. סמוכות לה ערים שביחד יושבים בהן כ 70,000 
נפש. הגדולות הן: סלימה ( 22,000 תוש׳) ובירקירקארה 
( 18,000 תוש׳). אוכלוסיית האיים מנתה כ 100,000 נפש 
בראשית המאה ה 19 , וכ 200,000 — בראשית המאה הנש- 
חית. מאחר שאין באיים כדי כלכלת אוכלוסיה גדולה ומאז 
ראשית המאה קיימת אבטלה רבה, גברו ממדי ההגירה מנד 
לאחר מלה״ע 1 . המהגרים, כמה אלפים מדי שנה, פונים 
לבריטניה, אה״ב׳ אוסטרליה, תוניסיה, איטליה ומדינות 
ים־תיכוניות אחרות. 

רשת החינוך הקיפה ב 1968 44,570 תלמידים בבת״ם 
יסודיים, וכ 9,000 בבת״ם תיכוניים. באוניברסיטה בוואלטה 
(נוסדה 1592 ) למדו כ 1,000 סטודנטים. 

כלכלה. תושבי מ׳ מתפרנסים מתעשיד. ( 20% מכוח 
העבודה), מסחר ( 19% ), שירותים (פרטיים וציבוריים 
[, 28% ]) ומחקלאות, דיג ומקנה ( 10% ). מאז מלה״ע 11 
הוקמו בם׳ מפעלים רבים לייצור טכסטיל, מוצרי-עור, 
פלאסטיק, עץ, כימיקאלים, מוצרי־מתכת שונים, חמרי-בנין, 
מזונות ועוד. מגמת התיעוש גוברת נוכח צמצומו של הבסיס 
הצבאי הבריטי (צי וחיל־אוויר), שבמשך כמאה שגה היה 
גורם מרכזי בכלכלת ם׳, והעסיק בשיאו כ 20% מכוח- 
העבודה. המספנות הגדולות של הצי הפכו למספנות אזר* 



753 


מלמה, כלכלה; לשון 


754 



איי טא?טח 


חיות העוסקות בעיקר בתיקון ספינות. אך 
חשיבותן ירדה מאז סג׳ירת תעלת-סואץ. 
נעשים גם מאמצים לפיתוח התיירות: ב* 
1969 ביקרו באיים כ 0 מ 1864 תיירים. 

כמחצית שטח-האיים מעובד, ויתרי 
משמש ברובו למרעה. הגידולים העיק¬ 
ריים: דגנים ומספוא (כ 50% משטח הקר¬ 
קעות הראויות לעיבוד), ירקות ופירות 
ים־תיכוניים — אינם מספקים את הצרי¬ 
כה המקומית. מפותח גם דיג־החופים 
( 1,200 טון, 1968 ). 

היצוא מורכב ברובו ממוצרי־טכס־ 
טיל, פרחים, ירקות וזרעים. קשרי־המסחר 
העיקריים הם עם בריטניה ( 34% מערן 
היצוא, 43% מערד היבוא, 1969 ) ואיטליה 
( 11% ; 16% ). לס׳ גירעון מתמיד במאזן- 
התשלומים. ערך היצוא היה ב 1970 — 16 
מיליון לי״ש, והיבוא באותה שנה — 67 
מיליה לי״ש. הגירעת בחשבה השוטף מו¬ 
מן בחלקו ע״י ?תן שירוחי־נמל ומהכנסות 
מהבסיסים הבריטיים ויתרו ע״י מענקים והעברות חד- 
צדדיות. דימטבע: לירה מלטאית = 1 לי״ש = 2.5 דולאר 
של אה״ב. 

לנד פארלאמנט בן בית אחד, שהממשלה אחראית בפניו, 

ובו 50 ציר, הנבחרים אחת ל 5 שנים בבחירות כלליות 
יחסיות. זכות-הבחירה לכל האזרחים מגיל 18 ומעלה. לכנ¬ 
סיה הקאתולית השפעה מדינית חזקה בם/ מ׳ חברה בחבר- 
העמים הבריטי. סמכות השלטה העליונה נתונה, להלכה, 
בידי הכתר הבריטי, המיוצג ע״י "מושל כללי, שתפקידיו 
סמליים בלבד• 

; 1955 , 1$ ) 111 ) 1 * 1 01 ץ 10% ס 06 ^* 7 1-1 .ז/?.!! 

< 011 €$ [-מש׳*ו 80 . 11 ; 1959 י 5 ב 31 ׳\£ . 0 .{ 

. 1961 זס[ 

מ. בר - מ. 

הלשון המלטית (מ-ת), היא — מבחינת יסודות 
הפונטיקה, תורת הצורות והתחביר — ניב ערבי השייך 
לקבוצה הצפת־אסריקנית. במשך זמן רב ראו במ-ת שריד 
מחלשה הסונית (ע״ע אסלאם, עט׳ 965 , ור׳ ביבל׳ להלן) 
מתקופת שלטה קרתגו׳ (מאה 3-6 לפסה״נ), אך היום נוטים 
לייחס את התההתה לתקופת הכיבוש הערבי ( 870 — 1091 
לסה״נ? הגירוש הסופי של המוסלמים היה ב 1224 ? ור׳ 
להלן, היסטוריה). 

הנדת נכתבת באותיות לאטיניות. לשה התרבות והדת 
במ׳ היתה, עד לפני זמן לא־רב, האיטלקית. המ-ת נהיתה 
לשפה רשמית, במקום האיטלקית, ובצד האנגלית, רק ב- 
1934 . משחי שפות אלו ומהסיצילית הקדומה קלטה המ-ת 
מילים שאולות רבות. המ-ת מדוברת בפי כ 00 ( 3204 תוש׳ 
וניביה משתנים ממקום למקום? "הולטיוד׳ היא הניב החשוב 
ביותר. המ-ת היא כיום שפת הספרות, התיאטרה והעיתונות 
ונלמדת במוסדות החינוך על כל דרגותיהם. 

תור ת-ההגה, הפונמות העיצוריות הן (לפי הכתב 
הפונטי? צורת־הכתיב המקובלת, אם היא שונה, בסוגריים): 
פורצים — ת, ל, 1 ׳ ג>, 14 ׳ %,<•(*>( מקביל לערבית 3 
ולקו״ף בעברית) ? אפיים — מ! (!ס), ן 11 (מ!), ת (״). 


ן! (״)? צדי — 1 ? שוטף (גב־שני) — ז ? מחוככים — 
£ ת , ¥ ל, * 1 ( 2 ), 32 ( 2 ), 15 ( 6 )׳ 3 ג>, ($)? חוככים — 
£, 2 ( 2 )׳ 5 (א). 3 (^>(ל 8 ? מקביל לערבית 1 

ובמידת-מה לעי׳ץ בעברית),מ (ח׳ גרונית, ערב׳ ^). 

חצאי-תנועות: ץ (ן). הפונמות התנועתיות: 3 , 6 , 

1 , ס, ס קצרות או ארוכות ( 6 ,ס ארוכות באות רק במילים 
שאולות). 

שורה של פונמות ערביות אבדו במ־ת, כגת: x (ח 7 חכית, 
.£), במלה (־^ 3 )), מ-ת [> 3 ת 3 ל — לחנוק ? ^ 

(עי״ן, במלה 30111 9 (^); מ־ת 61 ך 30 ל# (מ-ת ל 8 
מקביל גם ל ^) — עשה. 

תור ת-ה צ ורות היא, בעיקרה׳ דומה לזו שבשפות 
השמיות. השורשים בנויים עפ״ר מ 3 אותיות, ושינויי 
המשמעות הדרושים מושגים ע״י שינוי התנועות או הוספת 
תחיליות וסיומות. למשל מהשורש * £51 (ערב׳ " 5 -^) 
גמרו * £501 או * 511 £ — שבר, 3 * 151 £ — חתיכת-לחם, 
* 1 11£$0 מ — שבור, * £155161 — (ה) שובר, 1£51£ } — 
שבירה, * £561 ״! (תחילית צפון־אפריקגית אפיינית) — 
אני שובר, 111 * £511 — שברתם, שברת אותו! מ £0£ 
(ע^) — ״ 3061 * 1 — איש, , 0161 * 1 — אנשים (ריבוי 
״שבור״), 3 ? 1 ״ 1 ט 0 *ן — גברות. 

נטיית השמות והפעלים היא, בעיקרה, כמו בשפות 
השמיות, כגת: 3 ללט! — דוחה, "זסללסז — רוחם. הריבוי 
״השבור״, וצורות שמיות אחרות, באים גם במילים שאולות: 
3 מח 1 ק (איט 7 3 ח 60 ק — נוצה, עט), ריבוי 10611 (]! 1113 ל 
(אנג׳ 16 ? 61 ל — דוד), ריבוי 1611 ;*£ < 3 זק 0 ל 5 (איט׳ 6 ז 1 זק 560 

— לגלות) — 3 ״נ 6 זת 0 ל 5 — גילינו. 

או צ ר־ ה מיל י ם. המילים הבסיסיות המתארות את 
האדם וסביבתו חן ממוצא ערבי, כגת: ל 31 !> ( 11 ^) — 

לב׳ ללסת! (.-£) — מוח, 3 ׳%ל 3 ('-^*) — אחים ואחיות, 
3 ׳*\ל 3 ־ 1 1 > 116 ט (< 0 -־״<_*) — דודנים, ז 013 ל 3 ( 1 ־'*־ס — 
אדום, 3 ( 110 > —עולם, ל 1 ז —רוח (= 1 ) ¥10 \), 

לסז (עי.^) — רוח (= 5001 ), 1 > 1 ג> 3 ל (־^־ג 4 ) — ברזל, 
13 ) 1 ) £1 (**-*) — כ 0 ף (— 5111,61 ), 2160161 (־ר^־ 13 ) - 



755 


מלמה, ספרות; פרהיסמוריה וארכאולוגיה 


756 


סוס,: 111 <* (־^ס) — דג! כך גם שמות־המספר הפשוטים: 
(> 10 * 16 ׳\\ (,.!־*ג■) — אחד, ״(?:**ז 13 > — פעמים. 

מילות התרבות והדת, ואלו המתארות יחסים מפותחים 
יותר, הן ברובן שאולות, כגון: • 31121 (איט׳ :״ 211:3 ) — 
מזבח, ט:ןק 01 ( 1 (איט׳ 0 ״<; 111 ע) — דוכן, 11 ( 21 (סיצילית 

2111 ) — דוד, 1 ) 11 ר[ 06 (איט' 016 ע 01 ) — בכד, 23 ת 16 > 3 ז 8 

(איט׳ 016116023 ) — ארון־פלים,! 810811 (איט׳ 8108010 ) — 
יחיד, 0 (<ןק 10 > (איט׳ 10 קנן 10 >) — בפול. 

התחביר הוא ביסודו ערבי. או סראדי סימנים של 
התפרקות מתקדמת בהשפעת השפות האירופיות, בעיקר 
איטלקית ואנגלית. 

?!£ 03 , $40110 €0000(0, 01510 100(511^0x100 1 ]11010^1(0 ■ 

11 ,ח 1 > 1 >ץ 53 .? .? ; 1904 ,. 05 0 ! 40%% ו%ה 11 1 ) 0 )(()( 010% ( 10 !) 

-.סך 0121000510 ,גז 6 י 1 זג 8 . 0 ; 1929 , 5010 ) 5 1-11500 11 $40111 
$41x54 ס 05 . 14 , 0111113 ( 141 .[ ; 1939-40 , 1-157 , 050110-11011000 
) 11 ־ 1 ,. 111 ; 1958 ,( 3 , 81011105 8021110 04 231 ־ 10111 ) ) 40% (%ה €0 
.( 1 ; 966 ! ,. $4 [ 1 ) ¥01451 11 ) 0 )' 7 ,. 111 ; 1959 ,. $4 (ס ) 515001145 
* 11 5 * £ 0111 ) . $4 414 ) 11 < ,;( 1105,010 ץ ) 01 ) 11 ( 5 0011 * 11 , 1x1 
. 1970 ,(*( 31 ־ 31 )* * 11 ( 11 ) 56011 ■*( 1 ( 1115111 ^ 1111 

ג/אק. 

ספרות. שיעבודה הממושך של מ׳ למעצמות זרות 
גרם לפיגור בהתפתחותה של ספרות בלשון המאלטית. 
ראשיתה של ספרות זו במאה ה 17 , ויצירתה הראשונה 
הידועה לנו — שיר לכבודו של אחד מראשי "המיסדר 
המאלטי״, שנכתב בידי ג׳ו פרנצ׳סקו בונאמיקו (־ 130 ? 010 
800301100 6680 * 1639 — 1680 ). במאה ה 18 הופיעו היצירות 
הראשונות בפרוזה: אוסף־דרשות, שחיבר, החל ב 1739 , 
הכומר איניאציו סוריו מיססוד ( 1 )גז 811£8 ס 1 ז 0 ׳\ 3 צ 1803210 ). 
וכמרכז שירים דתיים וחילוניים, ועוד. בראשית המאה 
ה 18 הופיעו תרגומים ראשונים מן הברית החדשה. במאה 
ה 19 הצטיינו בייחוד ההיסטוריון והמשורר ג׳ן־אנטון וסלו 
( ¥3853110 10100 /- 020 ! 1817 — 1868 ), מחבר השיר ההיס¬ 
טורי 01£60 11 ״ (״הספינה התורכית״), 1861 , והמ¬ 

ספר והמשורר ג׳וזה מוסקט אצופרדי (-,/■}/ 031 * 10 ^ 0020 
11 >ת 2 ק 20 ! 1853 — 1927 ), נשיאה הראשון של "אגודת־הסו־ 
סרים של מ׳". החשוב שבסופרי האי הוא כרמלו פסאילה 
( 83113 ? ס! 1871 — 1961 ), הידוע בשמו הספרותי דון כרם 
( 01 ־ £21 ס״ס). הוא זכה לפירסום תחילה כמשורר בשפה 
האיטלקית, ואח״כ היה לגדול הסופרים בלשון המאל־ 
טית, חיבר את ההימנון הלאומי של מ/ 813111 ״ 100 , וכן 
שיר הגותי על תפקידה של השירה, בשם הלאטיני ססא 
■ 0101-131 001018 ("לא כולי אמות"), ועוד. במיוחד יש לציין 
את שירתו הפילוסופית 11000 ,* 131-11100 ט 160 [׳? ("האני 
ומעבד לו״), 1938 . חשיבות רבה לגבי הספרות המאלטית 
נודעת לתרגום התנ״ך מן המקור העברי בידי פ. פ. סידון 
(חס 01 ץ 53 301 ? • 0101 ?). לפופולאריות זכו הרומאנים והסי¬ 
פורים של ג׳וזה גלאה ( 03163 0020 ! נר 1901 ) ואחדים• — 
לדור הצעיר של סופרי מ׳ אפייני חיפוש השראה לא בספ¬ 
רות האיטלקית, כפי שהיה נהוג עד לפני זמן לא־רב — 
כשהלשון האיטלקית היתד. לשון הכנסיה והתרבות של 
האי — אלא בספרויות האנגלית והצפון־אמריקבית. 

ח. שיקלונה, הספרות המאלטית (אנציקל׳ לספרות כללית 
[עורך י. ת, שיפלי]), 449 — 454 , 1963 < .׳<־ו־ו* 6 ־ו 4 ( .[ 

}ס 1 ) 0 ? :( 050 ) 1 0140 ,. 16 ; 1960 , 1 ( 401/101011 ) 5 ) $1011 51 
* 1 ( 1 ) 501115 ) 111 ) 11 ) 515 )/ 0101 ) 01 , 03 ( 1111 (> 71 . 1 ; 1961 , $101/0 
, 169 — 163 ,([ 1 * 6 * 1051 -? •׳י • 58 ־ 41 ו 1 ז!*׳ 3 \ ז* 6 ת*־ו 1 >זג־ 1 *>ו£ 

. 1964 

י. א. ק. 



סאלסה : שרירי סהדש חאג׳אר הים סהסאה ה 15 5 םסה״נ 
(מראה מז האוויר) 


•רהיט טוריה וארכאולוגיה• בשל בידודה הי¬ 
חסי של מ׳ מארצות הים־התיכון האחרות, מועטים היו 
קשרי-הגומלין ביניהן ומועטים הם החפצים שעשויים לש¬ 
מש בסים לכרונולוגיה מוחלטת ולקשר בין התרבויות. גם 
קביעת הכרונולוגיה היחסית מסובכת, ולמעשה נתגלה כל 
אחד משלבי התרבות הפרהיסטורית של מ׳ באתר נפרד 
ואף פונה בשמו. 

מערך התרבויות הסרהיסטוריות של מ, המקובל כיום, 
הוא זה: ה נא ולי ת (באלף ה 5 — 4 לפסה״ב), ובו שני 
שלבים: ע׳רידלם ( 031301 ■ 01131 ) וסקורבה ( 3 נ 1 ־ 401 ( 5 ). — 
תקופת־ ה נ חוש ת (מהאלף ה 3 עד לראשית האלף ה 2 
לפסה״נ), ובה חמישה שלבים: זבוג' ( 08 ( 2681 ), מג׳אר 
(־ 1 ־ 81831 ), ג׳גנטיה ( 3 ( 083011 ), סאפליני ( 1 מ $3£116 ) ותר־ 
שין ( 136x160 ). חמשת השלבים מגלים התפתחות תרבותית 
רצופה, והארכיטקטורה המגאליתית (ע״ע מגליתים), היא 
הגילוי החשוב ביותר שלה. עיקרה — מקדשים בנויים 
אבנים ענקיות בבניה יבשה! חזיתם קעורה, ובהם 3 — 7 
חדרים המחולקים בצורה המזכירה את עלי-התלתן. במקרים 
רבים מעוטרות האבנים בתבליטים שטוחים, והמוטיווים הם 
גאומטריים או שאולים מעולם־החי. במקדשים נתגלו כלי- 
פולחן מרובים. לתקופה זו מיוחם גם בית-קברות תת־קרקעי 
מפואר. חצוב כולו בסלע ובעל 3 קומות, בהאל סאפליני. 
כל התקופה לא היתה הנחושת ידועה באי׳ ומבחינה זו 
שם התקופה מטעה. השלב האחרון מייצג את שיא התרבות 
ובסופו נהרסה בשואה. — תקופת הברונזה הקדומה 
(מאות 18 — 15 לפסה״ג), בת שלב אחד: בית-הקברות 
בתרשין. מסימניה הבולטים: ידע המתכת, בניית דולמנים 
(ע״ע), שריפת מתים וקבורה בגלוסקמות. — תקופת הב¬ 
רונזה התיכונה (מאות 14 — 13 לפסה״ג), בת שלב 
אחד: בורג׳ א-נאדור (• 101 > 3 א- 10 £! 80 ). אז הופיעו לרא¬ 
שונה בתולדות האי ישובים מבוצרים, ונקשרו קשרים חזקים, 
אם־כי עקיפים, עם תרבויות כרתים ומיקני. — תקופת 
הברונזה המאוחרת (מאות 12 — 9 לפסה״נ), בת 
שגי שלבים, שאובחנו שניהם באתר בח׳ריה ( 3 ( 1 ־ 8381 ). 
בתקופה זו נפתה קרמיקה מפוארת, נמשך קיומם של הישו¬ 
בים המבוצרים, ונותק הקשר עם העולם האגיאי. 

מי הם בוני המבנים המפוארים, היכן שאבו את השראתם, 

ומה עשו בם׳ הרחוקה מנתיבי-המסחר החשובים, והעניה 
כחמרי-גלם ובשדות־דיגז — התשובות לשאלות אלה עדי? 
לא ניתנו. 


א. ג. - ח. 



757 


מלמה, היסטוריה; יהודים — מלטר, צכי הנדי 


758 


היסטוריה. כנענים בני צור הגיעו לס' במאה ו; 9 
לפסה״נ! במאה ה 6 לפסה״נ השתלטה עליה קרת-חדשת. 
יישובה גדל במהירות וכלל יוונים רבים. הרומאים השתלטו 
על מ׳ בתחילת המלחמה ד,פונית השניה ( 218 לפסה״נ), 
והיא קיבלה מעמד של בת־ברית ( 1411 ^ £00 
ושיגשגה בשלטון רומא. ב 60 נטרפה ספינתו של פאולוס 
מטרסוס במפרץ הקרוי על שמו, והוא שניצר את תושבי 
האי. בעת חלוקת הקיסרות ב 395 נמסרה מ׳ לביזאנטיון. 
הונדלים (ע״ע) והגותים (ע״ע) כבשוה במאה ה 5 , וב 533 
שוב כבשוה הביזאנטים ושלטו בה עד כיבושה בידי הערבים 
ב 870 . 

ב 1091 נכבשה מ׳ בידי רוג׳רו הנורמני, שליט סיציליה 
(ע״ע). בשלטון הנורמנים שופר מצבה הכלכלי של מ׳ 
והורחב השלטון המקומי. הערבים גורשו ממ׳ בפקודת 
סרידריך 11 (ע״ע) הוהנשטאופן. 

ב 1266 עברה מ׳, עם סיציליה, לידי שארל 1 מאנז׳ו, 

וב 1282 כבש אותה פדרו 111 מאראגון. בסוף המאה ה 14 
היתד. מ׳ אדמת־כתר של מלכי־אראגון, ובעת מצוקה כספית 
מישכנוה ( 1425 ). פרצה מרידה ( 1427 ), ובעקבותיה שוב 
צורפה לאדמות־המלך. קרלוס 1 (ע״ע קרל 7 \) מסר ב 1530 
את מ׳ למסדר היוהניטים (ע״ע), לפי שהתורכים כבשו 
מהם את רודוס נחלתם. היוהניטים, שבמרוצת־הזמו דבק 
בהם הכינוי ״אבירי־מ׳״, ביצרו את חופי מ' וב 1565 הדפו. 
בהנהגת זץ לה ולט, את התקפת התורכים עליהם. לכבודו 
של לה ולט נקראת הבירה ולטה. שלטון היוהניטים התרופף 
במרוצת־הזמן. בני מ׳ עסקו בשוד־ים של ספינות התורכים, 
ומרובים היו בה שבויים תורכיים שנכבשו לעבדים. ב 1722 
דוכא מרד־עבדים, וב 1775 — מרד בהנהגת כומר, שנקרא 
"מרד הכמרים". 

נפוליון השתלט על מ׳ ביוני 1798 . הסלטאים התקוממו, 
הקימו ממשלה זמנית ואסיפת־נבחרים, וזו ביקשה את נלסון 
(ע״ע) לקבל את השלטת על האי• בחוזר,-אמין ( 1802 ) 
התחיבה בריטניה להחזיר את מ׳ ליוהניטים, אך בני־מ׳ 
ביקשו את בריטניה להמשיך ולשלוט על מ/ והפרת סעיף 
זה היתה מהסיבות לחידוש המלחמה בין בריטניה לצרפת 
( 1803 ). ב 1813 הוענקה לתושבי מ׳ אזרחות בריטית; חוזה־ 
פאריס ( 1814 ) אישר את שלטת בריטניה בבד. 

ב 1835 הוחל בהקמת ממשל עצמי בם/ וזה הורחב 
כל המאה ה 19 . במלה״ע 1 מילאה מ׳ תפקיד חשוב במלחמה 
הימית. אחר המלחמה בוטל הסעמד הרשמי של האיטלקית, 
שהיה עילת מחלוקת עזה כבר במאה ה 19 . במלה״ע 11 
סבלה מ׳ מהפצצות כבדות׳ עמדה במצור קשה, וקיבלה, 
לאות־הערבה, את "צלב־ג׳ורג׳" מאת מלך בריטניה. אחר 
המלחמה הוחזר הממשל העצמי למ׳, ובריטניה סייעה 
בשיקום האי. 

חוקת 1947 העניקה למ׳ ממשל עצמי מלא, פרט לענייני 
חח והגנה. משאל־עם ב 1956 דחה הצעה למיזוג מ׳ בהמלכה 
המאוחדת. ב 1964 היתד. מ׳ למדינה עצמאית חברה בחבר- 
העמים. ב 1971 נהיה הנהיג מפלגת־העבודה׳ ד• מינטוף, 
לרה״מ. הוא הצליח להשיג מבריטניה הגדלה של הקצבתה 
לס׳ תמורת השימוש בבסיסים באי, ונעזר בהאבקו בסיוע 
מלוב. עד 1971 היה הטה ימי של נאט״ו במי. 

; 1950 ,.זג , 6 ) 1930; 11. 1x11 ,.זג 77 / 11510717 ? ,) 11 זז 1 ז 231 .י! 

87110111 , 5011111 . 11 ; 1952 ,./ 3 47 ) 11151017 ,] 10:110 ) 00 .[ 



ואלמה בירת סאלטה (ברעות מה׳ התיירות, סאלטה) 


175 07 <} _/ג 47 ח 0 ו 111  0771 '. 1 , 03163 .[ ; 1953 , 1-11 ,./ 3 מ"; 

7/17 , 11 ) 110 ) 3 ) 8 .£ ; 1959 ,.זו, , £1.305 .ם .[ ; 1959 , 015 ) £700 
. 1967 ,.ז 3 / 0 /{■ 5101 7/17 ,) 810116 . 8 ; 1961 , 7 ^ 517 ! 0770 

י. כר. 

ידיעות על יהודים בם׳ ישנן מ 1240 . ב 1288 חי בה 
אברהם אבולעסיה (ע״ע). מ 1397 ניהלה את הקהילה מועצה 
שהורכבה ממספר שתה של עשירים ועניים. לפני הגירוש 
היו במ׳ כ 500 יהודים ומצבם הכלכלי היה טוב. ב 1492 , 
תחת שלטון ממלכת סיציליה, גורשו, יחד עם יהודי סיציליה, 
ומהם היגרו לאיטליה ולצפון־אפריקה. מ 1530 שימשה מ׳ 
מרכז־איסוף ליהודים שנשבו ע״י שודדי־ים, וסבלו שם 
מאוד; מהם הקימו קהילה עם ביכ״ג וביח-קברות. קהילות 
איטליה עשו הרבה לפדיונם, ובוונציה נוסדה חבדת "פדיון- 
שבויים״, במחצית השניה של המאה ה 17 , שהיה לה נציג 
קבוע באי. מראשי העסקנים בקהילת מ׳ היה ר׳ שמואל 
אבוהב (ע״ע). לאחר פתיחת תעלת־סואץ גדלה הקהילה 
והגיעה ל 120 נפש. במיפקד 1969 נמנו בה 50 יהודים. מ׳ 
מקיימת יחסי־ידידות עם ישראל, ודה״מ שלה. ד. מינטוף, 
ניסה בשעתו לתווך בין בן־גוריץ לעבד א־נאצר. 

ש. אסף, לתולדות היהודים באי מ׳ (ציון [מאסף], ב׳), 
תרס״ 1 > ב. ראטה 1 =רליז] , לתולדות השבויים היהודים במ׳ 
(שם, ג׳), תרפ״ט; ם. בניהו, אגרות ר׳ שמואל אבוהב 
לחכמי א״י שנישבו במ' ובמסינה (ספר זכרון לשלמה ס. 
מאיר), השט״ז : .]:> 3053 ) 1 ) ,.זג ( 0 7105 [ 7/17 , 6 ) 80 . 0 

. 1931 ,( 1 ^ 66 ]611,156 1111(0(. 500. 01 £0^130(1, X ) )ס 

מלטר, צבי הברי ( 1864 , בונזה [גליציה] — 1925 , 
פילדלפיה), רב וחוקר. מ׳ קיבל חינוך תורני בבית- 
אביו; ב 1880 יצא לליק (ז 1 סץ׳ 1 ) ואח״ב עבד לברלין, ושם 
היה לתלמידו של מ. שטיינשניידר, שהיפנה אוחו לחקר 
ספרות יה״ב(מ׳ תירגם לעברית את ספרו המקיף על "ספרות 
ישראל״, תרנ״ז). ב 1894 קיבל תואר ד״ר מאוניברסיטת הי- 
דלברג על עבודתו: 1 ) 131x11 ־ 1 ו 1 ג 1 \! 118 ו 111 ) 11311 ( 1 .\ז 

032.2311 ־ 31 , הדנה בהשפעתו של גזאלי (ע״ע) על הפילו¬ 
סופיה היהודית. ב 1898 הוכתר לרב ע״י "בית־המדרש 
למדעי-היהדוח", ושנה אחת היד, ספרן הקהילה היחודיח 
בברלין. ב 1900 יצא לאח״ב, הורד, בחיברו יונית קולג׳(ע״ע 
בתי מדרש לרבנים, עם׳ 995/6 ) — פילוסופיה יהודית, 
מקרא וספרות רבנית, והיה רבה של קהילה "שארית יש¬ 
ראל" בסינסינטי. בגלל חילוקי-דעות על דרך הרפורמה עם 
קאופמן קוהלר, נשיא ביהמ״ד, פרש מ׳ ב 1907 רצא לניד 
יורק, ושם חירבד, לכתוב בשביל האנציקלופדיה "אוצר 
ישראל" של י. איזנשטין (ע״ע). עם פתיחת מכללת דרופסי 



759 מלטר, צבי הנרי 

(ע״ע) קיבל מ' את הקתדרה לתלמוד שם, וכיהן בה עד 
לפטירתו. 

פירסומו העיקרי בא בזכות ספרו היסודי, 03011 114 ) $33 
 1116 ) 111311 ^ 8.6 ), סודאן הצרפתית לשעבר, 
רפובליקה במערב אפריקה; שטחה 1,239,710 
קמ״ר, ובה 4,929,000 תוש׳ (אימת 1969 ). 

מ , משתרעת בשולי המאסיווים הפרקמבריים של חוף 
גינאה במערב, ושל הסחרה בצפון ובמזרח, שביניהם מערכת 
שקעים הנמשכים מסגגל עד ימת־צ׳אד. באחד משקעים אלה, 
בדרומה של מ׳, עובר הנהר ניג׳ר (ע״ע). מבחינה פיסיו־ 
גראפית תופסים את רוב שטחה של מ , מישורים של סלעים 
קריסטאליניים, מכוסים חצץ — בצפון, ורמות של אבני־חול 
פאלאוזואיות, מכוסות אדמה לטריטית רדודה — בדרום. 
הרמות, וכן רכסים אחדים של הרי אבן־חול, מסתיימים 
במתלולים זקופים הנמשכים לאורך עשרות ומאות ק״מ. 
הידוע בהם הוא מתלול באנדיאגארה, העובר ממזרח 
ל״דלתא הפנימית" (ר׳ להלן) דרומה לתוך מערב וולטה- 
העילית. בצפון־מזרחה של מ׳ נכלל בתחומיה החלק הדרומי 
של גוש הרי־אדראר, ששיאיו מגיעים לגובה של יותר 
מ 1,000 מ׳. גוש קריסטאליני שבור ומשונן זה, הוא שלוחה 
של המאסיוו ההררי הגדול אחגאר, המתנשא בלב מדבר- 
סחרה. 

הנהר נ י ג׳ ר זורם בדרומה של מ׳ בקשת שארכה 
כ 1,700 ק״מ. באיזור שבין סגו (!!סש^ , ׳ לטומבוקטו׳ הט־ 


— מלי, נאוגרסיה 760 

כונה "הדלתא הפנימית", מתפלג הניג׳ר למספר זרועות, 
שביניהן ומסביבן ביצות. דרומית למופטי נשפך לניג׳ר 
היובל הגדול באני ( 8201 ). הפינה המערבית של מ׳ מנוקזת 
ע״י נהר סנגל (ע״ע) ויובליו. 

במ׳< המשתרעת בין ״ 10 ל ״ 25 רוחב צפוני, 3 אזורי- 
אקלים: ( 1 ) בתחום מדבר־סתרה הצחיח נכללת כמחצית- 
שטחה של מ׳, מהצפון עד רוחב ״ 20 בקירוב. כמות הגשמים 
השנתית, הנתונה לתנודות קיצוניות, היא בממוצע 20 — 50 
מ״מ ומגיעה בהרי-אדראר עד 100 מ״מ. באיזור זה מצוי 
רק צומח מדברי דליל. ( 2 ) באיזור הסלול שמדרום לסחרה 
גדלה כמות המשקעים בהדרגה, אך רק מסביבות קדהרוחב 
״ 15 במערב־מ , ו ״ 13 במזרחה היא מגיעה ל 500 מ״מ בשנה, 
הגשמים יורדים בחדשי יוני־ספטמבר. רוב הסהל מכוסה 
בצומח ערבתי תת־מדברי של שיחים ועצים, ובדרום — 
סאוואנת-עשב. משום הטמפרטורות הגבוהות במרבית חדשי 
השנה — אפשרי קיומה של חקלאות־בעל רק ב( 3 ) האיזור 
הסודאני, בחלקה הדרומי־מערבי של מ׳, המקבל עד 1,200 
מ״מ בשנה, שבו מתחלפת סאוואנת־העשב בסאוואנת-עצים. 
הצומח בם׳ שייך בחלקו לאיזור הסחרוסינדי של אפריקה 
(ע״ע׳ עמ׳ 294/5 ), ובחלקו — לאיזור הסודאנו־דקאני (ר׳ 
שם, ענד 296 ). החי שייך לחלק של שטח־הערבה באיזור 
האתיופי (ע״ע אפריקה, עמ׳ 302 — 310 ). 

ה א ו כ ל ו ס י ה, המורכבת ברובה מכושים סודאנים בני 
עממים שונים, מגוונת מאד מבחינה אתנית. קבוצות־השבטים 
העיקריות הן: מאנדיגו (כולל שבטי באמבארה, מאלינקה, 
דיאולה; 1.8 מיליון נפש), פולאני (פולבה [ע״ען, 650,000 ), 
םנום 1 ( 600,000 ), סונינקה ( 400,000 ) — בצפון; בשולי 
מדבר־סחרה יושבים שבטי טוארג (ע״ע; 250x100 ) ושבטים 
דוברי ערבית ( 70,000 ). כמה אלפי אירוסים, רובם צרפתים, 
יושבים בערים. כמחצית התושבים דוברים לשונות סודא־ 
ניות, השייכות לקבוצת שפות המנדה (באמבארה. מאליגקה, 
מרקה, סונינקה). השפה הרשמית היא צרפתית. כ 75% 
מהאוכלוסיה הם מוסלמים, 20% אנימיס־ 

טים ו 5% נוצרים. 4 /י■ מהאוכל וסיד. 

יושבים בדרום־הסערב ולאורך הניג׳ר. 

רק 8% יושבים בערים, השוכנות ברובן 
על גדות הניג׳ר. הגדולות הן: במקו, 

הבירה — 182,000 תוש׳ ( 1968 ) ; מופטי 
— 32,400 תוקד; סגו — 28,100 תוש׳, 

המרכז המינהלי של מפעלי הפיתוח של 
״הדלתא הפנימת״; קז — 28,500 תוש/ 

על גדות הנהר סנגל במערב. בעיר ה¬ 
היסטורית טומבוקטו (ע״ע) — 15,000 
תוש׳. 

כ 90% מכלל האוכלוסיה אינם יודעים 
קרוא וכתוב. רשת־החינוך הקיפה ב 1967 
כ 15% מהילדים בגיל ביה״ס. ב 1967 
למדו 175,540 תלמידים בבת״ם יסודיים, 

2,740 — בבת״ס על־יסודיים, ו 3,030 
בבח״ס טכניים. 

כלכלה. 90% מהאוכלוסיה מתקיי¬ 
מים על חקלאות או גידול בקר וצאן, 

שהוא אחד הענפים החשובים ביותר. 

מספר בעלי-החיים נאמד ב 1968 ב 10 



טאלי: חקלאות 






761 


מלי, כלכלה; היסטוריה 


762 


מיליון ראשי־צאן, 5 
מיליון ראשי־בקר, כחצי 
מיליון חמורים וכ 250,000 
גמלים. רוב הבקר והצאן 
נמצא בבעלות שבטים 
נוודים (פולאני ואחרים) 

מצפון לניג׳ר? כ 3 ץ מש¬ 
טח המדינה משמש למר¬ 
עה קבוע. בקר מיוצא 
בעיקר לגאנה וחוף־השב- 
הב — לשחיטה. 

רק כ 7% משטחה של 
מ׳ — בעיקר בדרום- 
המדינה — מנוצלים ל- 
צרכי־חקלאות; רוב הגי¬ 
דולים הם לצריכה עצמית: דוחן, תירם, אורז׳ בטאטות, 
מניוק, ולאחרונה גם קנה־סוכר ופירות. גידולי־היצוא העיק¬ 
ריים הם כותנה ובוטנים. באיזור "הדלתא הפנימית" נעשות 
פעולות פיתוח חקלאי חשובות. עוד בד 194 הושלם סכר 
סאנסאנדינג בקרבת מגו, המווסת את מי-הנהר בעזרת תע¬ 
לות ומשמש להשקיית כ 500,000 דונאם. תפוקת-הדיג בנה¬ 
רות מגיעה לכססס, 100 מון בשנה, וחלקו מיוצא. 

התחבורה מתנהלת ברובה על הנהרות. קו־מס״ב יוצא 
מקוליקורו דרך במקו וקז לדקר (ע״ע) שבסנגל. מרשת- 
דרכים, באורך כולל של 13,000 ק״מ. % אינם עבירים בער 
נת־הגשמים ורק 600 ק״מ מכוסים אספאלט. 

מ , דלה במחצבים. כריית זהב ומתכות אחרות, ששימשו 
בעבר כיסוד למלאכות מסורתיות, כמעט פסקה. 3,500 טון 
מלח מפיקים במכרות תאודני ( 1601 ) 3011 ־ 1 ׳) שבצפון. התע- 
שיה, הנמצאת בראשית התפתחותה, עוסקת בעיבוד התוצרת 
החקלאית וכוללת בתח״ר לייצור גפרורים, סיגריות, סוכר, 
שמן, סבון ומנפטות־כותנה. הלק מתושבי-המדינה מוצא 
פרנסתו במדינות שכנות. 

לצבא־מ׳ 3 גדודי־חי״ר׳ בס״ה 3,500 איש! וכן כמה 
מטוסי־קרב ומטוסי-הובלה. למ׳ הסכם־הגנה עם אה״ב. 

י• קר. 

ה י ס ט ו ר י ח. מ׳ קררה ע״ש ממלכה אפריקנית קדומה. 
שבמאה ה 13 היתד, בעלת ההגמוניה במערב־אפריקה. רא¬ 
שיתה של מ׳ היתד, בנסיכות של המלינקה על הניג׳ר העליון 
(בגבול גינאה — מ׳ של היום). סונדיאטה, שליט נסיכות זו, 
ליכד את המלינקה והשתלט על עמים שכנים. בימיו ובימי 
יורשיו התפשטה מ׳ צפונה עד לגבול הסחרד, ומערבה עד 
לשפך הגמביה. מ׳ הגיעה לשיאה בימי המלך מנסא מוסא, 
שהתפרסם בביקורו המפואר בקאהיד ב 1324 בדרכו למכה, 
ופירסם את מ׳ בעולם המוסלמי ובאירופה. היא הופרה כממ¬ 
לכה מוסלמית, אף שהאסלאם התפשט רק בקרב המעמד 
השליט והסוחרים. עיקר עושרה בא משליטתה בסחר-הזחב 
ממערב־אפריקה לצפונה. סוחרים מצפון־אפריקה, ששלטו 
בסחר-המדבר, ישבו בעריה החשובות וסחרו עם סוחרים 
אפריקנים, מוסלמים גם הם, שהעבירו את הזהב מהמכרות 
למרכזי-הסחר בפתח דרכי-המדבר. במאה ה 14 היו למ׳ קש¬ 
רים דיפלומטיים עם מרוקו. עילית-חצבא היו הפרשים, 
שהסתייעו ביחידוודחי״ר. מושלי-המחוזות היו בני משפחת- 


המלוכה או עבדי-המלך הנאמנים עליו. עבדים מילאו תם־ 
קידי־מפתח גם בחצר-המלך ובצבא. 

סכסוכים בקרב שושלת־ר,מלוכה החלישו את מ׳ וברא¬ 
שית המאה ד, 15 החלה ירידתה. מחוזות בצפון פרקו את 
עול מ׳, אך נכבשו במהרה בידי ממלכת סונגאי. במאה ה 16 
היתד, מ׳ נתונה ללחצה הגובר של סונגאי. שלטון מ׳ הצ¬ 
טמצם לאיזור הניג׳ר העליון, אף שריבונות מלכיה הוכרה גם 
על הגמביה במערב, ושם היתד, התפשטות מ׳ מלווה בהגירה 
ובהתישבות המלינקה. במאה ה 17 התפוררה מ׳ כליל למספר 
נסיכויות של המלינקה. 

ממלכת־סונגאי, יורשת־מ׳, נכבשה ב 1591 בידי מרוקו. 
המרוקנים לא הצליחו לקיים שלטון יעיל! השתררה אנר¬ 
כיה, והמסחר שקע. גם ממלכות־הבאמבארה, שקמו במאה 
ה 18 , לא חידשו את האירגון המדיני של הממלכות הקדומות 
ושלימיהן נשענו על כוחם הצבאי בלבד. בממלכות-הבאפד 
בארה גברו היסודות המסורתייס-האליליים. 

בראשית המאה ד, 19 חלה התעוררות אסלאמית, שנת־ 
בטאה בתנועות־ג׳יהאד (מלחמות-קודש) להשלטת האסלאם. 
שיח׳ו אחמדו, פולאגי מאיזור מאסינה שבמרכז־מ׳, הקים 
בדרך זו מדינה אסלאמית, בשכנות לממלכות־הבאמבארה, 
שכוחן נחלש. ב 1862 חוסלה מדינתו יחד עם ממלכות- 
הבאמבארה בידי אל־חאג׳ עמר, שהנהיג את מלחמת־הקודש 
בשם מיסדר־התג׳אניה. יורשי אל־חאג׳ עמר שלטו באימ¬ 
פריה התג׳אנית עד לכיבושה בידי צרפת ב 1891 . 

סודאן הצרפתית נוהלה כאחת הטריטוריות של 
מערב־אפריקה הצרפתית, והיתד, מהעניות שבהן. אחרי 
מלה״ע 11 התעוררה בה תנועה לאומית. ב 1946 הוקמה 
בה אסיפה טריטוריאלית, ב 1957 — ממשלה נבחרת, 
וב 1958 נהיתה למדינה אוטונומית במסגרת חבר-העמים 
הצרפתי. 

השם מ׳ נועד תחילה לפדרציה של סנגל וסודאן 
הצרפתית. הפדרציה, שקמה ב 1.1.1959 , התפרקה ב 1960 ■ 22.9 
ביזמת סנגל. מודיבו קיטה, שהיה לנשיא מ׳, נקט במדיניות 
רדיקלית מבית ומחוץ. הוא צימצם את הקשרים עם צרפת 
ועם השכנות הפדו-צרפתיות והיה בעל־ברית לנקרומה, סקו 
טורה ועבד א־נאצר (ע׳ ערכיהם). 

מ׳ העניה נפגעה קשה מבידודח, שבא משיקולים אידאו־ 
לוגיים. להדגשת עצמאותה פרשה מ׳ ב 1%2 מאיחוד־המטבע 
של מערב-אפדיקה׳ המשותף למדינות הדוברות צרפתית 



מאלי: הטסנד הנרול במו 6 טי; נבנה 1935 , מטיט <>ו> 5 ום: םר?ישסיר) 



0 א 5 י : אשה משבט מאלינקה 
(צילום : טרל' שסיר) 




763 


סליי — מלינוכסקי, ברוניסלב קספר 


764 


והנתמך בידי צרפת, הוציאה מטבע משלה׳ אך ערכו פחת 
במהירות רבה. עקב הידרדרות כלכלתה חזרה מ׳ לבקש 
סיוע מצרפת, ובפברואר 1967 נחתם הסכם לשובה של מ׳ 
אל איחוד־המטבע. כמשקל נגדי לפניה זו לימין, הגביר 
מודיבו קימה את המהפכנות נוסח "המשמרות האדומים", 
ובתגובה הדיחוהו קציני־הצבא ( 1968 ). ממשלת ההפיכה 
הצבאית, בראשות הסגן מוסא תךאורה, מתונה וךאליסטית 
יותר. 

112 ז 1 סח 0 ;) 2 ' 1 12 ) : 0 ה 3 |ק □ 11 2 יז 1512 מ 41 ג , 111 ; ט 1 > 0 ען> 111111 ין 1 מ 

.)^ 8117110 ,־ש $$6 גז 0 .? ; 1962 , 5 ) 1 ון> 07111 ה 0 )) 5 ) 4 0071/1 , 2 [ 3 ־ 1 טז 
5 ) 0117 ) 1 ) 01 225 מ 2 >< 2 ?זו. 2 015 ) 7 ,חומ 1 \׳ . 5 ; 1964 ,. 1 \ 417 .׳< 80 . 0 .יל 
, 0 ) 4/71 * 51 )'\\ (ס / 1 ) 7/1510 , 0049420 . 81 — 1 ץג(.^ 442 , .'■ 1 .( 

. 1972 ,. 114 0714 010710 111 ) 1 ) 1 ) 4 , 1x912100 .א ; 1971 

בוו. ל. 

מליה, ע״ע מלזיה; מלאים. 

-ז ־ ־.־ גז 7 - ז־ * 

מליח׳ ע״ע טרי־טות, עמ׳ 1014 . 

ז י ־־ : י 

מליטופול (.ותסתסזמר, 1912 } , עיר בבריה״מ, בדרום־מערבו 
של מחוז זפורח׳יה שברפובליקה הסובייטית האו¬ 
קראינית, 137,000 תוש׳ ( 1970 ). מ׳ יושבת על גדות הנהר 
מולוצ׳ניה, במרחק 40 ק״מ מחוף ים אזוב, במרכזו של איזור 
חקלאי ועל עורק-התחבורה הראשי (מס״ב וכביש), המחבר 
את חצי־האי קרים עם מוסקווה. העיר משמשת כמרכז לתע־ 
שיה כבדה המייצרת מנועים, מדחסים ומכונות אחרות. כן 
יש בה מפעלים לעיבוד התוצרת החקלאית ולייצור טכסטיל 
והלבשה. 

מ', שנקראה עד 1841 נובו-אלכסנדרובקה, התפתחה 
במהירות מסוף המאה ה 18 , משהתיישבו בה קוזאקים ובני 
כתות דתיות נרדפות. ב 1943 התחוללו בסביבתה קרבות 
עזים. 

יהודים התיישבו במ ׳ במחצית השניה של המאה ה 19 . 

ב 1897 נמנו בה 6,536 יהודים( 42% מכלל התושבים) וכ 450 
קראים. רובם התפרנסו ממסחר בתבואה• ש. טשרניחובסקי 
(ע״ע, עט׳ 99 ) נולד בכפר מיכאילובקה שליד מ׳ ובבית־ 
הסוהר שבט׳ כתב את ״הכף השבורה״ ( 1907 ). ב 1905 היה 
ניסיון לפרוע ביהודי מ׳, אך ההגנה העצמית (ע״ע, עם׳ 
419 ) היהודית המאורגנת הניסה את הפורעים. ב 1926 היו 
בנד כ 8,600 יהודים (כ 34% ). ב 1942 הושמדו כל היהודים 
שלא ברחו. על המצב כיום אין ידיעות. 

י. היילטרין (עורך), סטר הגבורה, ג׳ 112 — 114 , תש״י. 

מליליה ( 14611114 ), עיר־נמל ומובלעת ספרדית בחופה 
הצפוני־מזרחי של מארוקו, כ 220 ק״מ ממזרח למי־ 

צר גיבראלטאר. שטחה 12.3 קמ״ר, ומספר תושביה 65,000 
( 1970 , (לבד מחיל־המצב]). רובם ספרדים (נוצרים). כ 8,000 
מארוקנים (מוסלמים), ו 1,000 יהודים. 

העיר יושבת על חופו המזרחי של חצי־אי קטן׳ וחלקה 
העתיק בנוי על צוק המזדקר לתוך הים ומהווה מעוז טבעי. 
הנמל משרת תנועת-מסחר של איזור מצומצם בצפון־מזרח 
מארוקו, המייצא עפרות־ברזל ותוצרת חקלאית, והוא בסיס 
לכמה עשרות ספינות-דיג. בנד מפעלים לייצור שימורי־ 
דגים, מזונות, מצרכי-הלבשה ומוצרי־עור שונים. נוכחות 
חיל-מצב ספרדי מהווה גורם חשוב בכלכלת העיר. 

היסטוריה. יש מזהים את ם׳ עם העיר רוסדיד 


(- 0534411 ?) שהכנענים יסדוה. את השם מ׳ נתנו למקום 
המוסלמים, ובשלטונם פרחה העיר. ב 1497 כבשוה הספרדים 
(ע״ע מרוק(. ענד 399 ). שבטי הריף תקפוה וצרו עליה 
פעמים רבות, וב 1893 — 1894 התחוללה ה״מלחמה על ם׳", 
שהצריכה משלוח צבא בן 25,000 איש להגנתה. ב 1909 הש¬ 
תלטה ספרד על שטח הררי מדרום למ ׳ , ובו מכרות־ברזל 
עשירים. בעת מרידת עבד אל־כרים (ע״ע) איימו המורדים 
על מ/ ב 1936 , עם פרח מלחמת האזרחים בספרד, היתה מ׳ 
אחד המקומות הראשונים שנפלו בידי המורדים. ב 1939 
נהיתה, מבחינה מינהלית, לחלק מהפרובינציה מאלאגה. 
ב 1955 הוענק לה מעמד של גמל חפשי. 

. 1964 , 0 ) 4/74 ) 4 5 ) 10717101 ) £5 705 ) 11110 ) 7 705 , 21155121 ? .א 

מליבו??זקי, ברו?י 9 לב _קספר - - 15.35 011151349 ־ 81 

£43110099514 31 • ספרו 10 ) 301 ? 0 ־ 65161 ^ 10 ( 1 £י> ("הארגו־ 

נאוטים של האוקיאנוס השקט המערבי״}, 1922 ,דן בחילופי- 
מתנות טקסיים ובמסעי־סירות במרובריאנד בהקשר של 
מניעים כלכליים, ידע טכני ואירגון הייצור. בספרו 0111116 
ץ 500161 539386 ! 11 0051010 3001 ("פשע ומנהג בחברה 
פראית״}, 1926 , הדגיש את חשיבותה של ההדדיות בסאנק¬ 
ציה למילוי־החובות. הספר $393865 0 £ 6 ) 01 1)16 56x031 ׳ 
£4013116513 11 ז 0516 /י\-ן 1£ זסא ס! ("היי-המין של אנשי־פרא 
בצפון־מזרחה של מלאנזיה״)׳ 1929 , הוא הרצאה על כניסתו 
של היחיד לחיי־בגרות, נישואין ומשפחה. בחיבור 00131 
£43810 ־ 111611 304 11605 ־ 031 ("גינות־אלמוגים והמאגיה 
שלהן״), 1935 . ניתן חקר מפורט של זכויות-הקניין וטכ¬ 
ניקות של הייצור בטרובריאנד, תוך קביעת מקומה של 
המאגיה באמונת התושבים. במסה 304 5016006 , £43810 
6118100 ? (״מאגיה, מדע ודת״), 1925 , דחה מ׳ את התאו- 
ריות הרואות במאגיה "מדע מזוייף", וטען שהשבטים הפרי- 
מיטיוויים מפרשים את המקיף אותם בצורה ראציוגאלית 
ופונים למאגיה כשאין ידיעתם הטכנית מספקת. בחיבורו 
0011006 )ס ץז 160 !ד 10 ) 5016011 \ ("תאוריה מדעית של 
התרבות״), שנתפרסם אחת מותו, 1944 , מצטרפים לרא¬ 
שונה רעיונותיו השונים של מ , לתורת-חברה שכינה אותה 
בשם פונקציונאליזם. תורתו התבטאה ב 3 עיקתם: בדחיית 
ההשקפה שמנהגי-הילידים אינם אלא שרידים של שלבים 
משועתם קודמים של חברתם! בהדגשת הדעה שהמוסדות 



765 


מלינוכסרך, ברוניסלב ק ספד — מלך 


766 


של בל חברה קשורים הדדית, ותמורה באחד — מן־ההכרח 
שתשפיע על השאר, ובכו היד. משום אזהרה לרשויות הקו- 
לוניאליות מפני ביטול נהגים שלא היו לרצונן * מסופקת- 
יותר היא דעתו של מ׳, שבמובן טלאולוגי לכל מוסד יש תפ¬ 
קיד, ישיר או עקיף, בסיפוק הצרכים הביולוגיים הבסיסיים. 

עבודתו של מ׳ היה בה משום תרומה רבת־ערך לקידום 
האנתרופולוגיה, ודור שלם של חוקרים הושפע ממנה. מכל־ 
מקום, האנתרופולוגים של ימינו בד״פ אינם גורסים כמוהו 

— הסקה מהירה של מסקנות מן הפרט אל הכלל, אלא שמים 
יתר דגש על עיבוד זהיר של שלבי־ביניים תוף השוואות 
בין־תרנותיות מפורטות. 

וע״ע מיתוס. 

/ 0 £1/8114011011 ה 4 : 6 ? 114 €141 1 ) 1 ז 8 ,(. £11 ) ו 1 ד 11 ז .ג 

. 8 .1957 / 0 *־,ס׳א 

ל. ס. מ. 

מליסוס - ? 10 >ס 84#.1 — (המאה ה 5 לפסה״ג), פילוסוף 
יווני, מהאי סאמוס. היה מדינאי מכובד במולדתו 
ובקרב ימי שעליו פיקד הכניע את האתונאים. תורתו הפי¬ 
לוסופית ידועה רק מ 10 הקטעים של חיבורו ?( 6060 ?) 11601 
? 0 !ע 6 0 סז 601 * ך ("על הטבע או על היש"), שנשתמרו 
בכתביו של סימפליקלס מקיליקיה (ע״ע), ומדברי־ביקורת 
שמתח עליה אריסטו. מקורות אלה מלמדים, שמ ׳ היה בקיא 
בתורתו של פרמנידס (ע״ע) ובד״ב הלך בעקבותיה, בקבלו 
את ההגהה שהיש הוא אחד, בלחי-מתחלק, בלתי־נע ונצחי, 
כלר אין־סופי בזמן ז אולם בנקודה אחת חשובה סטה ממנה: 
הוא ייחם ליש גם אין־סופיות בחלל, בעוד שפארמנידס טען 
שהוא סופי. תיקון זה בא לפתור את הקושי המובלע בתורת 
פארמגידס, ששלל את הריק, ואילו אם היש הוא סופי, 
כל׳ מוגבל, הוא יכול להיות מוגבל רק ע״י הלא-יש, הריק. 
מ׳ הגיח עוד, שהיש הוא לא-גופני, שכן אילו היה בעל 
תכונות גופניות היו בו חלקים, ואז לא היה אחד. כן טען, 
שאם במקום היש האחד היו ישים רבים, הם היו צריכים 
להיות בעלי אותו טבע כמו היש האחד. טענה זו, שלא 
ככוונת מ/ שימשה יסוד לחורה האטומיסטית(ע״ע לוקיפוס). 

!) 111/110 ) €001 8 ,!ז)! 1 ? 0 ו 1/110 ? ) 500-011 -))? ) 7/1 , 1 זבח 6006 ? .א 
)!!ס-סס!)■/? ) 171 ,ת 6 ע £2 .£ . 141610-1 . 5 . 0 ; 1946 , 11 ) 01 10 
- 1 ו- 01-10%1 '\ . 1 > ) 1 /<)<זן%/)ז? ) 01 , 01015 . 14 ; 1957 ,!• 0  0 ת 3 ז? 01311 

— ( 1882 , ונציה), מלחין, חוקר ומורה. מ' למד בווינה, 
ונציה ונולוניה׳ והורה בפארמה ובפדובה. ב 1939 נתמנה 
למנהל ה״ליצ׳או מרצ׳לו" בוונציה והיה מחשובי המד 
רים בשטח ההלחנה. יצירותיו הראשונות חוברו בסיגנון 
הרומאנטיקה המאוחרת (ע״ע מוסיקה, עמ׳ 573 ). בהשפעת 
מחקריו במוסיקה של המאות ה 17 וה 18 יצר סיגנץ, שב( 
הרצף המלודי קשור, בתוכנו, במוסיקה של תקופת הרנסאנס, 
ובצורתו, בזמרה הגרגוריאנית (ע״ע). המלודיות באות בזו 
אחר זו, ואילו התפתחותן מעטה. יצירותיו החשובות-ביותר 
נכתבו לבמה, ואף בהן אין התפתחות דרמתית. מ׳ מעוניין 
יותר בחודה המוסיקאלית הטהורה ובאווירה. בין האופרות 
שהלחין(לרוב לתמליל פרי-עטו): ש 1 ) 1 ש£ז 0 ע("אורפאים"), 
1918/22 ! סתזס״סח 0 ש 11 זס 1 ׳ (״סיבוב לילי״), 1930 ! -ק 03 1 
031101 011 1€01 ז (״הקאפריזות של קאל("), 1941 ! שזשתשע 
3 ז;> 1 ״ 810 ״ק (״ונום השבויה״), 1958 . כן חיבר יצירות קא- 


מריות, תזמורתיות וקוליות רבות! בהן סימפוניות ואורא- 
טוריות. עבודתו החשובה בשטח חקר־המוסיקה היא בערי¬ 
כתן המדעית של יצירות מונטורדי, ויולדי (ע׳ ערכיהם) 
ואחרים. מ' פירסם ספרים רבים בתורת-ההלחנה. 

( 2 ) די ק רדו מ׳ — . 1 \ 10 ) 1110036 — ( 1914 , מילאנו), 
מלחיו ומבקר! בן־אחיו של ( 1 ). יצירותיו, פרט ליצירות- 
נעורים, כתובות כולן בשיטת 12 הטונים (ע״ע מוסיקה, 
עם׳ 575 ! א. שנברג). פירסם מחקרים בתולדות-המוסיקה. 

2 חי( 82556 ) . 84 .£ . 7 ) ; 1942 ,. 84 .£ . 0 ,ו 611 קוזז 10 תס 8 . 4,4 

, 2:10/10 ) 11 ) 1 ! 1110 ) 171011 ,. 84 , 1.866002 . 84 ; 1942 ,( 15 , 840510816 
. 1957 ,. 84 .£ , 8364061 . 01 ; 1957 

א. חג. 

9 לןי, ע״ע מלוכה. 

כולך, אלוהי בני-עמון (מל״א יא, ז = מלבם: מל״א יא, 
ה/ לג! מל״ב כג, יג! ואולי גם שמ״ב יב, ל)! 

אחת הצורות של המלה השמית מלך, ששימשה תואר 
להרבה אלים בארצות־הקדם, ואפשר בהחלט כי העמונים, 
במואבים, עבדו לכמוש (שום׳ יא, כד! וע״ע מישע, מצבת), 
אלא שכינוהו מ׳. התורה מזהירה מפגי העברת בנים באש 
למ ׳ , שהיא ע״ז הנחשבת כטימוא־המקדש וכחילול-השם 
ועונשה סקילה (ויק׳ יח, כא! כ, ב—ו), אך אין ראיה 
לקשר בין עניין זה לבין אלוהי־עמון, מסופר על התופת 
שהיה בגי בני (או: בן) הנם (ע״ע גיהנם) בימי מלכי- 
יהודה, ששם היו מעבירים בנים ובנות באש למ׳ (מל״ב כג, 
י! י רמ׳ לב, לה), דש להניח שגם הכתובים המדברים על 
העברת ילדים (או שריפתם) באש, בלא לפרט, מכוונים 
לפולחן המ׳ (דב׳ יב, לא! יה, י! ירמ ׳ ז, לא! יט, ה 
["לשרף את בניהם באש עילות לבעל"! ואולי גם יחד טז, 
בא! כג, לז)• על שני מלכים, אחז ומנשד., נאמר במפורש 
שהעבירו בניהם באש (מל״ב טז, ג! דה״ב כח, ג! מל״ב 
כא, ו! דה״ב לג׳ ו). אחד ממעשיו הראשונים של יאשיהו 
היה טימוא התופת "לבלתי להעביר איש אח בנו ואת בתו 
באש למ׳" (מל״ב כג, י). קשה להכריע אם מדובר בהקרבת 
ילדים ממש או רק בהעברה באש סמלית׳ אך במזרח הקדום 
היו נדירים קדבנות-ילדים. השערה נפוצה היא, כי "מ׳" 
הוא סוג קרבן, ע״פ מונחי-הפולחן "מלך אמר", "מלך אדם", 
ו״מלך בשר" בכתובות כנעניות ובכתובות לאטיניות מצפון- 
אפריקה, אך פירוש המונחים אינו ברור גם לגבי כתובות 
אלו. מסתבר שהכוונה לפולחנים שמיים־מערביים (מל״ב 
יז, לא), וייתכן שהיתה נטיה לעבוד בדרך זו לאלוהי־יש- 
ראל, כפי שעולה מן האזהרה "לא תעשה כן לה׳ אלהיך" 
(דב׳ יב, לא). 

תז״ל הבינו את ההעברה לנד כהעברה סמלית, שהרי 
בכל דבריהם הארוכים בעניין זה לא נזכר איסור "לא 
תרצח". היו דעות בין התנאים שהסד אינו ע״ז כלל, אלא 
מנהג מסויים שהיה נפוץ בין הנכרים, מסוג מעשי־הכשפים, 
ונראה שבצורה זו נתקיים המנהג עוד בימיהם. הם מדברים 
על "כמרים" מיוחדים העושים כך! ישנן דעות בהלכה, 
שהמעביר באש שלא באמצעות כמרים אלה, אין הוא בכלל 
האיסור (משנ׳ סנה׳ ד, ז׳ ובבלי דרר שם). 

י. קויפפן, תולדות האמונה הישראלית, ב (א). 267/8 , תש״ב! 

ד.צ. הופמן, ספר ויקרא, ב/ כ״ב—כ״ג, מ״ח—נ״א, תשי״ד! 

1/111 ! !/)!/) 11/111 ) 1/71 { £7/1 )/! 7 )}ק 0 011 ;// 840 , 11 ) £155101 .ס 

; 1935 ,/() 14010 1 )/ 001 1 ) 11 ) 1 ) £11 101 ! 1011 ! 1 /) 1 /) 1 ! 11 ז 11 ) 1 ? 

.* 1936 , 211-225 , 93-102 , 1 ) 00/1 מזא 6 ^מ־ 8/0 , £0606 , 84 

שט. א. 



767 


מלכו, שלמה - מלבים 


768 


מלכי - ' עזלמה ( 1500/1 , ליסבון — 1532 , מנטובה), מחולל 
תנועה משיחית ומקדש השם, בן אנוסים! לפני 
התגיירותו היה שמו דירגו פירס ( 11-05 ? 1020 ט). ב 1520/1 
נתמנה למזכיר מועצת מלך־פורטוגל, מנואל 1 . ב 1525 , 
כשהופיע בפורטוגל דוד הראובני(ע״ע), הושפע מ׳ עמוקות 
ממנו, עד כי מל את עצמו בידיו ושב ליהדותו. שמע המעשה 
זיעזע את חצר המלך ומ׳ נמלט לתורכיה ואפשר שעבר גם 
בא״י. בבית-מדרשו של ר׳ יוסף טיטצק (ע״ע) שבסאלוניקי 
נפגש עם ר' יוסף קארו ומקובלים אחרים ( 1526/7 ). בעק¬ 
בות משיסת רומא ב 1527 בידי קרל ז\ יצא מ׳ לאיטליה, 
ובאנקונה החל דורש, בפני יהודים ונוצרים, על תקומת 
ישראל ותמוטת הנצרות, ואף חישב את הקץ ל 1540 . לבסוף 
נאלץ להבטיח "שלא אדרוש לגויים נגד דתם", יצא לאור- 
בינו ומשם לרומא. בפתח העיר נשא תפילה משיחית, וחודש 
אחד ישב בין המצורעים והחולים על גשר-הטיבר ליד 
ארמון-האפיפיור. למרות ההלשנות, העניק לו האפיפיור 
קלמנם ¥11 כתב־חירות ( 1530 ), ומעמדו נתבסס אף יותר 
משנתגשמו נבואותיו על השיטפון ברומא והרעש בפורטוגל. 
עם־זאת נכשלו נסיעותיו להתקרב אל הקהילה היהודית 
שם, שפחדה מפני תוצאות פעולותיו, ובעקבות הלשנות 
בלתי־פוסקות עבר לונציה. שם צידד עם אליהו חלפון 
המקובל בעיכוחו עם יעקב מנטינו (ע״ע), רופא האפיפיור, 
ומנטינו —שראה בנד סכנה ליהדות — פנה לאפיפיור ולשג¬ 
ריר פורטוגל ברומא שיביאוהו למשפט הכנסיה על ששב 
ליהדותו. כתב־החירות היה בעזרו, אך לבסוף נענה האפיפ¬ 
יור ודינו יצא לשריפה. בעזרת האפיפיור עצמו נמלט מ׳, 
ולפי עדות ר׳ יוסף איש-רוסהים (ע״ע) יצא יחד עם הראו- 
בני לרגנסבורג, אל קרל ¥, ששהה אז שם. הם באו כשבידם 
דגל ועליו רקומות אותיות מכב״י, ולדברי ר , יוסף אמר ם׳ 
לקיסר שבדעתו לקרוא את כל היהודים להילחם בתורכים, 
אך ר׳ יוסף הכהן (ע״ע) טוען שם , בא לשכנע את הקיסר 
באמיתת היהדות. הקיסר העבירם למנטובה, ומ׳ נשפט ו¬ 
נשרף על המוקד. גרמני בן־הזמן מספר כי "משית היהודים" 
נשרף במצות קרל ¥ מחשש שיגרום למרידה יהודית. המ¬ 
עשה השפיע עמוקות בזמנו, ורבים האמינו שלא שלטה 
האש בגופו. — ספר דרשותיו נדפס בשאלוניקי, רפ״ט, 
ובשם "ספר המפואר" בקראקא, ש״ל, ועוד. חזיונותיו נדפסו 
בספר "חית קנה" (אמשטרדם׳ ת״כ). 

דמותו המשיחית של מ׳ יוצאת־דופן ביותר. כל חייו 
לחם בגלוי בדתו הקודמת, ששרפה אנשים מסוכנים הרבה- 
פחות ממנו. התווכח עם הגמונים באומץ־לב מופלא, נפגש 
עם האפיפיור ואף שבה את לבו. ע״ם תפיסת-עולמו הכרחי 
מאבק גלוי בין הנצרות ליהדות, שבסופו תנצח היהדות, 
ורומא תהיה "לשממה וארצה לזפת בוערת". תיאורו את 
עצמו ברומא תואם את התיאור האגדי של המשיח: "והלכתי 
נבזה וחדל־אישים, כאיש-מכאובות וידוע-חולי.., ועברתי 
כרחובות העיר עד הגשר אשר על נהר טיבר, קרוב למבצר 
האפיפיור, ששם הדלים והחולים, וישבתי בתוכם כנגוע 
מוכה אלוהים שלושים יום...". השאיפה המתמדת לחזרה־ 
בתשובה על היותו נוצרי, והרגשתו כי עברו זה פוסל אותו 
ממילוי שליחותו, הם הכוח המניע לכל פעולתו, עד לש־ 
ריפתו. מ׳ עצמו ראה באפשרות של קידוש-השם את פסגת 
התשובה השלימה, ולפני שריפתו אמר: "על אשר התהלכתי 
בדת ההיא [בנצרות] לבי מר וזעף. ועתה כטוב בעיניכם 


תעשו ונפשי תשוב אל בית אביה בנעוריה כי טוב אז 
מעתה". תפיסה זו השפיעה עמוקות על ר׳ יוסף קארו(ע״ע) 
והד לכך הם דברי המגיד (ע״ע, עמ׳ 139 ) אליו (משנת 
ש״ג): "ואזכך להשרף בא״י בפרהסיה ברבים, לקדש שמי 
בפרהסיה, ותעלה עולה על מזבחי... ולמען תזכה לקדש 
שמי ברבים, כאשר שלמה בחירי זכה. ונקרא מ׳ שנמשח 
משיחות הרבה ממעל ועלה לרצון על מזבחי". ההזכרות 
האחרות של "שלמה בחירי" בספר אפשר שהן מכוונות 
לר׳ שלמה אלקבץ (ע״ע). — דמותו של מ׳ שימשה יסוד 
ליצירות ספרותיות שונות! ביביהן: שנ! 3 ק 1 ![) ) 111 [ €? 
(״היהודי של האפיפיור״) לא. פלג ( 1925 )! 51 ז! 1 ? ,!חסל״סא 
ת-^ט[ -! 10 ) (״ראובני שר היהודים״) לס. בר 1 ד ( 1925 ! עבר׳ 
תרפ״ט)! שלמה מולבו, 3 כרכים, לא. א. קבק (תרפ״ח/ט). 
וע״ע אז׳טוגרף, עמ ׳ 763 . 

א. ז. אשכולי(עורך), סיפור דוד הראובני, כ״ז—ס״ד. ק״מ — 
קס״ג, ת״ש! הנ״ל, התנועות המשיחיות בישראל, פרק ד, 
תשס״ז ! ג. שלום, שבתי צבי. 465/6 , תשי״ז ! א. ש. רימלט, 

דוד הראובבי — ש. מ/ 113 — 158 , 1961 ! ש, ח. קוק, על 
שרידי המלבושים של ר , ש. מ׳(עיונים ומחקרים, ב׳, 177/8 ) 
תשכ״ג! , 38-39 ,. 7 ו. .'צ. 7 >מ>, 7 >וי 001 ,גסס/י .( 

׳<■>׳( ■ 111 ^ 1 ,סי/ס.)} 71 ק^ 0 / , 2 .] .א : 1933 , 48-66 

. 1962 ,(.\ .ג ,. 111 ־ 11 ) 1 >ח 3 ! 

י. שו. 

מלכיטים ( 16101111€$ ^ן, מסורית: מלכןא — מלכותי), 
כינוי לנוצרים מקומיים בסוריה, לבנון, א״י ומצרים, 
הממשיכים את המסורת של הכנסיה הנוצרית מימי האימ¬ 
פריה הרומית וביזאנטיון. מבחינת אמונתם הם נוצרים אור- 
תודוכסים, הסתייגו מן המונופיסיטים (ע״ע) ודוגלים בהגדרת 
האמונה לפי שנוסחה בהחלטות הוועידה הכללית של כלקדון 
( 451 ). למרות הכיבוש הערבי, הם נשארו נאמנים לאפט- 
ריארך של קושטא. 

הם" שמרו בתפילתם ובמסורתם יסודות עתיקים. לשון- 
פולחנם היתד. בתחילה יוונית, הוחלפה בסורית ובמאה ה 14 
בערבית. המ" היושבים בארצות שמחוץ למזרח התיכון 
מתפללים בשפת ארצותיהם. מאז המאה ה 17 חלה התקרבות 
בין הכד לבין הכנסיה הקאתולית וחלק מהם מודים בסמוכתו 
של האפיפיור. יש המחילים את הכינוי מ" גם על נוצרים 
אוניאטים (ע״ע) אחרים בארצות המזרח התיכון, כגון 
המרונים (ע״ע). 

מספר הם״ שאינם מודים כאפיפיור הוא כ 600,000 (מהם 
כססס, 150 ביבשת-אמריקה)! בראשם האפטריארך של אנ- 
טיוכיה, שמושבו בדמשק. ד.מ" הסרים למרותו של האפיפיור 
(״היוונים הקאתולים״) — מספרם כססס, 400 (מהם כססס, 160 
בארצות אירופה ואמריקה). בני עדה זו בישראל (בעיקר 
בגליל) מונים למעלה מ 20,000 נפש ומספר קהילותיהם 26 . 
בראשם עומד הבישוף של עכו, שמושבו בחיפה. הם מח¬ 
זיקים בית־דין דתי (בנצרת) ומוסדות חינוך וצדקה. מידת- 
השתלבותם בחיי המדינה היא ניכרת. 

, 7061 1-111 $* €011 0011 

€007:11 ( 004 ,(. 15 >ש) : 830111 . 13 - ־מ 1 שחז 111 ־ 01 .\׳. ; 1912-30 
ץך 1 ' 151100 ז 01 , 00161 .ק . 5 ; 1951-4 , 1-111 4071 ^ 0101 1 ז 0 < 1 
. 1969 , 5601 ?ז? 1 ) 00 €051 — 1 ) €011 ״>!// מ/ 

ד. ס. 

מלכים, ספר, האחרון לספרי נביאים־ראשונים. החלוקה 
למ׳ א' וב/ המפסיקה את סיפורי בית אתאב ואליהו, 

לא נזכרה בתלמוד! ראשיתה בתרגום ה 70 , הכורך את מ׳ 
ב 4 ספרי ה ^ 8001X610 : שמואל ומ ׳ ! אך ברור כי אין זיקה 



769 


מלכים 


770 


ספרותית בין ספרי שמואל ונד, כמוכח מן ההבדל בתוכנם, 
במגמתם ובלשונם, מן המקורות השונים שלהם ומסיגנונו 
המיוחד של ספר מ׳. בתרגום ה 70 יש נוסחאות שונות, 
שינויים בסדר־הפרקים (כ—כא, למשל) והוספות (למשל, 
מל״א ב, לה׳ מו ואילך; שם יב, כד), עדות ללבטים הפר¬ 
שניים של הקדמונים. — נוסח אותנטי היא התוספת למל״א 
ח. יב—יג, שלפיה דברי שלמה הקצרים בעת חגוכת-הבית 
מובאים מ״ספר השיר" (כנראה "ספר הישר"). 

פרקים א—ב הם מעין הקדמה, המספרת על מות דוד 
והמלכת שלמה. הסיפור נבדל מדרך התיאור הענייני והם־ 
גובש שבשמואל, באופיו הדרמתי, בלשונו השוטפת — 
המאפיינת את רוב ספר מ׳, בקטעים הרטוריים שבו (א, יז— 
כא, כד—בז; ב, כג—כד, לא—לג), בהקדמה לצוואת דוד, 
(ב, ב—ד) הדומה בסיגנונה ובתוכנה לספר דברים, ובנוסח 
הסיכום למלכות דוד (ב, י—יב), הסגולי לספר מ ׳ . עיקרו 
של הספר נחלק ל 3 : תולדות מלכות שלמה (ג—יא); מל¬ 
כויות יהודה וישראל עד גלות שומרון (יב — מל״ב יח) 
ומלכות יהודה עד חורבן ירושלים (מל״ב יח—כה). בסיום 
חלק א׳ נזכר "ספר דברי שלמה" שעליו היו כתובים "יתר 
דברי שלמה וכל אשר עשה וחכמתו" החלק פולו אינו 
ביוגרפי רצוף כסיפור מלכות דוד שבספר שמואל, ומועטה 
בו העלילה (פרקים ג; י, א—יא; יא). החלק התיאורי עוסק 
בנציבויות שלמה, תפארת חצרו, מסחרו עם ארצות־חוץ, 
מעשי הבניה — בעיקר בניית המקדש, מם־העובד, וענייני 
ימאות. החלק העלילתי מבליט בעיקר אח חכמת שלמה, 
שהיא היסוד המגמתי-הדומינאנטי בפרשה, המשולב גם 
בחלקים הנראים כאותנטיים־ביותר של הרשומות הממלכתיות 
(ה, ט—יד, כא׳ כו; י, כג—כה). פרק ח עוסק בהבאת ארון־ 
הברית למקדש (א—יא), דברי-הפתיחד, של המלך לתפילתו 
(יב—יג), הברכה והתפילה (יד—סא) וחנוכת המקדש (סב— 
סו). קיימת מחלוקת בדבר קדמותה של התפילה (כב—נג), 
שכלולים בה יסודות אידיאיים מן הנבואה הקלאסית ומספר 
דברים: בחידת ישראל, ירושלים ובית־דוד, יחידותו של 
המקדש, דבר הגמול והתשובה, והשבי והגלות כאיום מוחשי 
ובמציאות. תולדות הממלכות נשענות, כנראה, על כרוניקות 
אבודות, כספרי דברי-הימים למלכי ישראל ויהודה (הנזכרים 
תכופות), סיפורי נביאים מיהודה (מל״א יג; מל״ב כג, טז— 
יח ועוד) וישראל (מל״א טז, א—ד), "סיפורי חכמה" (סכ¬ 
לותו של רחבעם [מל״א יב, א—טו]), ורשומות המקדש — 
על עליית שישק על ירושלים (מל״א יד, כה—כח), בדקי 
הבית (מל״ב, יב, ז—יז; כב, א—כג, ל) ותמורות בפולחן 
(מל״ב טז, י—יח). סוג לעצמו הם סיפורי אליהו ואלישע 
(ע״ע), שעניינם המלחמה בעבודת הבעל ונביאיו, קריאת 
תגר על בית־אחאב, ונטילת יזמה במרד יהוא (וע״ע נבואה, 
עמ׳ 801/2 ). סיפור נבואי מובהק נסב על עליית סנחריב 
לירושלים (מל״ב יח, יז—יט, לז) שבמרכזו עומד ישעיהו 
הנביא המבטיח הצלה נסית לעיר, והוא נבדל במפורש מה¬ 
ידיעה הכרונולוגית על מסע זד, המדברת על כניעה (שם 
יח, יג—יז). לסיפור שני חלקים: נבואי-מדיני, שראשו נאום 
רבשקה וסופו נסיגה מחמת שמועה, ונבואי-פלאי (יט, ט— 
לז), שמרכזו נבואת ישעיהו וסופו הצלת־סתע; קשה לדעת 
אם הכוונה לשני סוגי מאורעות או לשתי מסורות. גם 
פרשיות אחרות במלכות חזקיהו, כמחלתו ומלאכות מרדך, 
עיקר תכנן ומגמתן הוא הבאת נבואת ישעיהו. 


תולדות המלכים קשורות במקרא במיוחד עם מלחמות, 
תיקוני־פולחן, פעולות־בגיה ועלילות־קושרים. המעשים מו¬ 
ערכים ע״פ קנה־מידה אחד התואם את השקפתו ד״היסטור־ 
יוסופית של המחבר: "עשיית הרע", או "הישר", "בעיני 
ה״׳. מלכי ישראל מושווים לירבעם בן נבט, ומלכי יהודה — 
לדוד: אצל האחרונים הסרת הבמות שמחוץ לי חש לים 
היא קנה־מידד, מכריע לקביעת חשיבותם במהלך חיי-העם. 
לפי ספר מ׳ עשו כל מלכי ישראל, במידות שונות, "הרע 
בעיני ה׳" (והשר הערכה פחות מגנה דווקא לגבי המלך 
האחרון בישראל — מל״ב יז, ב). והוא הדין לגבי כל מלבי 
יהודה — חוץ מיאשיהו (ואפשר גם חזקיהו) — "לא היה 
לבבם שלם" לחלוטין, וע״כ לא הסירו את הבמות; ומכאן 
הגזירה על חורבן שומרון וירושלים. גישה זו מתבטאת 
במלואה בסקירה ההיסטוריוסופית שבמל״ב יז, ז—כג, בדב¬ 
רי הנביאים על חטאות מנשה (מל״ב כא, י—טז) ובדברי 
הסיכום למלבות יאשיהו (מל״ב כג, בה—כח; והשר שם 
כב, טז—יז). מ׳ מסתיים בגלות יהויכין ובחורבן ירושלים, 
המתוארים בלשון עניינית, מפורטת וכרוניקאלית, ללא 
הדגשה אידיאית, — בניגוד לסיפור גלות שומרה ולעצם 
סיגנונו הדידאקטי של הספר. מעשה גדליהו ודבר עלייתו 
של יהויכין דרך גינוני מלכות (מל״ב כה, כה—ל), החותמים 
את הספר, באים לרמוז על ההתחדשות העתידה של מלכות 
דוד. — בס׳ מ׳ מתמקדת בעיית הכרונולוגיה המקראית, 
שטרם באה על פתרונה השלם, ועל כך ע״ע ספירה. 

רעיונות המחבר ושיטתו ניכרים בדברי הסיכום והביאור 
(מל״א יא, א—יג; מל״ב יז, ז—כג, לד—מא: כא, ב—טז: 
כג,כד.—כז), בהסברים המשולבים בסיפור המאורעות (מל״א 
ג, ד; יד, טז! טו, ד—ה! מל״ב י, לא! יג, כג; יד, כו—כז), 
ובהערכת המלכים. הספר מסיים בשנת-מלכותו של אהל 
מריאדך ( 562/61 לפסה״נ), ולפי שאין בו זכר לשיבת־ציון, 
חי המחבר לפני הכרזת כורש. יש לשער ע״כ שהמחבר ראה 
לספר את קורות עמו כדי ליישב את התרחשויות השואה 
לאור ההשגחה האלוהית בהיסטוריה. עיקר קיום העם מת¬ 
מצה אצלו בבחירת ירושלים ובייחודם של מקדש־שלמה 
ומלכות־דוד, והחורבן בא מכוח הצבר רב של חטאים, מימי 
שלמה והלאה, שעשו את גזירת החורבן להחלטית, אפילו 
היו המלכים האחרונים טובים מאבותיהם. אלא שבכך לא 
הופקע מחזקתו העיקר של מלכות־דוד העתידה להתחדש. 
אשמת הפילוג תופסת מקום חשוב אך לא מכריע, וע״כ 
מעלה המחבר בפירוט — ובהמיית־לב — את תולדותיה של 
ישראל לצד יהודה, כממלכה־אחות׳ שגם בה מתגשמת, דרך 
ההשגחה, הבחירה האלוהית. משום־כך כלל בספת את 
סיפורי הנביאים הישראליים (מל״א יז—מל״ב י), שאין בהם 
זכר למקדש, לירושלים ולבית-דוד, ואינם מגנים את עגלי 
ירבעם. קדמותם (לא יאוחר מראשית בית-יהוא) ניכרת 
בנבואות — מהר־חורב — על מרד חזאל ומהפכת יהוא 
(מל״א יט; מל״ב ח, ז—סו; אך השר הוש׳ א, ד; עט׳ א, 
ג—ו), ובהעדר כל רמז לחורבן שומרת. עניין השכר והעונש 
נתפס בפרספקטיווד. היסטורית ולא כתהליך תכוף של 
מאורעות צמודים, וע״ב מובאים ללא כל פירושים עצמיים 
מות יאשיהו, המלך הטוב, צרעת עוזיהו, והשגי ירבעם בן 
יואש, המלך הרע. פליאה היא שחוץ ממסע סנחריב אין 
בס׳ מסיפורי הנביאים ביהודה, ואף ירמיהו, חבקוק או 
צפניה אינם נזכרים. 



771 


מלפים — מלמוד, דרנרד 


772 


ספר מ׳ מיוחד בהיסטוריוגרפיה הישראלית בעריכה 
אחידה ומגובשת, על אף הרכבו הרב-מקורי ; גם סיפורי־ 
המעשים משתלבים בו למכלול רצוף של סיבות ותוצאות, 
ולא רק התפיסה האידיאית המרכזית. שיטתו היסטורית־ 
פראגמאמית, שחותמה גזירה אלוהית המתגלית תוך תהליך 
היסטורי ארוך של חטא־ועונש; לשיטה זו אין דומה בספ¬ 
רות המזרח הקדום — להוציא גילויים רעיוניים לא־רצופים 
בכרוניקה הנאו־בבלית. 
וע״ע דברי הימים. 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית ב׳, 223 ־ 236 , 355 ־ 368 , 
תש״ב; ח. תדמור, בעיות בכרונולוגיה המקראית, תשט״ו 1 
י. ליווד, תולדות בית דויד, 5 — 17 , תשי״ט 1 ,ז^ת״השס . 1 

171 £10/1111 1 ) 1171 81111111 [ ,. 111 ; 1899 ,)£ 716711 7 ) 4 7 ) 8 ) 811 ) 1 ( 1 
) 1/1 071 1 ) £101 ,ץ 111£ ט 8 .? . 0 ; 1921 , 771 ) 176 ! 716711£16 4771 
. 8 ■ 1 ; 1903 , 1 ^ £1/1 /ס 1 ) 8001 ) 1/1 /ס 11(87(10 £7x1 
; 1951 , 1 !ן 71 ו)/ / ס 1 ) 8001 7/1 6 ,( 1 ) 0611013 . 8 . 13 . 01 ) ׳(■סמזסזן 
1 ) 1 ) 87 )}£ ) 1/1 [ 0 71 ) £1117718 710111 ) 111 ( 14 ) 7/1 , 10 * 1111 .א "? 
, 1 ) 8 ) 0711£1811 ) 1 1 ) 4 71 ) 11 ) 08 ) 1 ( 7 , £15500 ! ; 1951 , 81171111 

. 1963 , 11 . 8 1 1£1/1£1 .׳<גת 0 .( ף 1956 
שמ. א. 

מלכי~צךק,״מלך שלם", "כהן לאל עליון". התורה מס¬ 
פרת כי לאתר ששב אברהם מהכות את המלכים, 

הוציא מ׳ לקראתו לחם ויין, בירכו "לאל עליון קנה שמים 
וארץ" ובירך אל זה על שהנחיל לו ניצחון. אברהם נתן לס׳ 
"מעשר מכל" (ברא׳ יד, יח—כ). הכוונה ב״שלם" כנראה 
לירושלים (השו׳ תה׳ עו, ג), ומ׳ הוא מלך־כוהן כנעני, 
טיפוסי למזרח הקדום. שמו מקביל׳ עד כדי זהות, ל״אדני־ 
צדק מלך ירושלם" (יהר י, א), ואולי לפנינו תואר מלכותי 
שהיה קשור תמיד בירושלים. אין כל ספק שהאל הנזכר 
בפי מ׳ הוא אל האבות, שנתקבל על דעת מ/ לאחר שקוד¬ 
מיו עבדו מן־הסתם לאלי כנען. בתהלים (קי, ד — "אתה 
כהן לעולם על דברתי מ׳״) משווים למלך־ישראל — 
וכנראה לדוד — זכות-כהונה ע״פ מורשה מימי מ׳, ואולי 
נרמז כאן כי האבטיפוס של מלך־ירושלים לא היה כמלכי- 
כנען האחרים; ומכאן ייתכן הסבר ליחסי־השכנות הטובים 
שבין ארונה היבוסי לבין דוד (שמ״ב כד, ית—כה). 

על רקע הפסוק בתהלים, המשווה לכהונתו של מ׳ תוקף 
מעין־נצחי, תלו הנוצרים הראשונים זיהויים משיחיים 
בדמותו, וחז״ל לחמו במגמה זו ע״פ מסורותיהם. לדעתם, 
מ׳ זהה עם שם (ב״ר נ״ו, י׳; נדר׳ ל״ב, ע״ב), ולכתחילה 
"ביקש הקב״ה להוציא כהונה משם, שנאמר ,והוא כהן 
לאל עליון׳, כיוון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, 
הוציאה מאברהם" (נדר׳ שם); ואף שרק לאברהם ניתנה 
הכהונה — וכפי שציירה האגדה את תפקידו בשעת הקרבת 
יצחק בנו — מ״מ ניטלה ממ ׳ , שלא נמצא ראוי לה. חז״ל 
הפליגו בשבתו, שנולד מהול (ב״ר מ״ג, ר), והוא אחד מי׳ 
זקנים שעל-ידיהם כתב דוד ספר תהלים (ב״ב י״ד, ע״ב). 

י. קויסמן, תולדות האמונה הישראלית. א׳ (א׳). 151 ואילך, 

א׳(ג׳), 736 , תרצ״ז—ח! ב. מזר, ירושלים לפני מלכות דוד 
(ספר ירושלים, א/ 104 ואילך), תשט״ז; י. ידין, מגילות ים 
המלח והאיגרת אל העברים (מחקרים במגילות הגנוזות, 
191 — 208 ), תשכ״א! ש, אברמסקי, ס׳ מלך שלם ("עז לדוד" 

[בן גוריון]), תשכ״ד (ושם ביבל׳)! . 17 , .ע 

7.1181 ) €0711701 ) 78 , 1 ) 51 י)\ 0 < 1 :> £111 < ז .! .ן ; 1921 ,( 70 , 40157 ^) 
, 1957 ,( 111 ־'\\.\. ,*ססזז) . 14 1 ס ) 17 ^ 87 

שמ. א. 

מלמה ( 24311116 ), עיר־נמל בדרום־מערב שוודיה, לחוף 
ארסונד ( 1 ) 07051111 ) — המיצר המפריד בין שוו¬ 
דיה לדנמרק; העיר השלישית בגודלה בשוודיה והתשובה 
שבדרומה. 258,300 תוש׳ ( 1970 ). 


למ׳ נמל עמוק־מים, שנבנה ב 1922 , וממנו קשר־מעבורת 
תדיר עם נמל קופנהאגן שמעברו השני של הארסונד. הנמל 
משרת איזור רחב בדרום־שוודיה. דרכו מיובאים פחם, נפט, 
מתכות, כימיקאלים ומזונות. בהיותה חוליית-הקשר העיק¬ 
רית בתחבורה היבשתית בין שוודיה לאירופה המערבית 
והמרכזית משמשת מ׳ צומת מס״ב וכבישים ראשי. מיקומה 
מקנה לח גם יתרונות בולטים כמרכז מסחרי ראשי לדרום- 
שוודיה. בעיר קייימת תעשיה מגוונת, העוסקת בעיקר ב¬ 
בניית ספינות ותיקונן, ייצור מכונות שונות, קטרים, קרר־ 
נות, מיוצרי טכסטיל ועור, מזונות ועוד. בחלק העתיק של 
העיר מצויים בניינים עתיקים מרובים, וביניהם: בית־העי- 
ריה ומצודה מן המאה ה 16 , כנסיה מראשית המאה ה 14 , 
ארמון המושל מן המאה ה 18 . 

מ׳ נזכרת לראשונה במאה ה 12 . בסוף יה״ב היתה מרכז 
חשוב לספנות ולדיג. מראשית המאה ה 16 ועד 1658 , עת 
שיצאה מידי דנמרק וסופתה לשוודיה, היתה מרכז חשוב 
לפעילות מדינית ומסחרית. לאחר-מכן באה עליה תקופת־ 
שפל. מ 1775 , בעקבות בניית נמלה, התאוששה והתפתתה 
כמרכז של תחבורה, מסחר ותעשיה. מאז מלה״ע 1 גדלה 
אוכלוסייתה פי-שלושה. — במ , יושבים כ 1,700 יהודים, 
ולהם ביכ״נ ומרכז חברתי. 

, 1-11 , 8114 8 ) 0 074 1 ^ 1147171 ^/ 1 71 ) ■ 81 ,(. 011 ) 11 גתז 1£ ז! 3 ז , 0 
. 1955 ,. 14 £ 877118 1 ) 4 מ 5 >׳// 011/71187 ־ 15 ״ 11 ה\ . 11 ; 1913 

ר. גג. 

725 * 713 *, 12 * 733 * — 1 ) 29131311111 1 ) 801031 — (נר 1914 , 
גידיורק), סופר אמריקני, יהודי. מ 1939 עוסק ב¬ 
הוראה. הרומאן הראשון שלו, 31 ־״ 1 ז 3 א 110 ־ 1 ־ ("הטבעי"), 
1952 , על עלייתו וירידתו של שחקן ביספול, היה השג 
מבריק שבו באה לידי ביטוי המזיגה — האפיינית לנד — 
של פרטים ראליסטיים, שפה מותאמת לנסיבות, סימבוליזם 
ודימיון המבוטאים בחפשיות. אולם את קולו האמיתי מצא 
מ׳ ברומאן השני שלו, 110 ־ 1 ׳ ("העוזר"; עבר׳: 

תשכ״ג), 1957 , ובקובץ סיפוריו הקצרים 831102 243810 7110 
(״חבית הקסמים״). 1958 . הוא השתמש בהם בדיאלקט 
האנגלי-אמריקני כשהוא מתובל ביידית בווידטואוזיות 
מפליאה, והצליח להעתיק לדפוסי־חיים אמריקניים את 
העניין העז במוסר, את האירוניה, הקומית והפאתטית 
באתת, ואת המצבים המסורתיים של התרבות היהודית 
המזרח־אירופית. ב 1961 פירסם את הרומאן 8.11:0 ^\ 0 א ^ 
("חיים חדשים"; עבר׳: תשכ״ג), המתאר חייו של יהודי, 
אלכוהוליסט לשעבר, המלמד אנגלית בקולג׳ חקלאי קטן 
בצפון־מערב אה״ב. מ׳ כותב בחיבה מיוחדת על ה״שלימזל" 
האידיאליסטי, על האלמונים, הגלמודים והסובלים; למשל — 
בסיפור הקצר הראשון שבקובץ ! 115 ? 11015 ) 1 ("האידיוטים 
— ראשונים״), 1963 , בסיפור 80111800 ח 13 ז״ 00 1110 ־ ("ה¬ 
פליט מגרמניה"), ועוד. נושא תוזר־ונשנה אצלו הוא היחס 
בין היהודים לגויים׳ כמו, למשל, ב״העוזר" (ר' לעיל) וב¬ 
סיפורים 10 ז 1 ׳\ 00 11801 001011 110 ־ 1 סי\ 3 ? ץ 24 15 813014 

("שתור הוא הצבע האהוב עלי במיוחד"), שעם דמויותיהם 
נמנים איטלקים וכושים. 

כל הנושאים המעסיקים את מ׳ נתמזגו והתרחבו בהקפם 
ובמשמעותם ב! 0 ^? ס!{־! ("המתקן"; עבר׳: "יום-הדיך, 
תשכ״ח), 1966 , שהוא, אולי, הטוב בין הרומאנים שלו, 
וזיכה אותו בפרם־פוליצר (הוסרם ב 1968 ). רומאן זה מבוסם 



773 


מלמוד, דרנרד — מלנזיה 


774 


על עלילת־הדם שקורבנה היה מנדל בילים בקייב, ב 1913 . 
גיבור הרומאן, יעקב בוק, נתון במצב הדורש אומץ לא רגיל. 
מ׳ מתאר בעוצמה רבה את השלבים המביאים את בוק, אדם 
פשוט, להבנה מלאה של אחריותו ולהישול רצונו לעמוד 
בכבוד במבחן האכזרי. הרומן האחרון של מ׳, 15 ״ 3 ת<ו 7110 
(״הדיירים״}, 1972 , — מספר על ידידות שזורה שנאה 
ואלימות בין יהודי וכושי. 

4701100 00/1111 [ 01 . 14 .א ; 1966 ,. 4 * 1 . 8 ז 11 ג 1 חו 101 ?! . 5 

-ה €0 -ו/ 01 ו 1 ה 0 < 11 ' 7 ,■ 01 ) 11 *^ 5 . 5 ; 1966 ,( 42 ,•<ז 3 זתשמ 1 מ 1 ס 0 ) 

, 2 ת 1111 ז 1 .. 1 ;״ 1967 , 448-450 , 1 ז 0110 )! 1 ק £0 ■{ 5100 ) 5/100 ׳{ 1110 
. 1967 , 809-811 , 1100 ) 101000 / 0 0/0 ■>: 00 ק £0 7/10 

ש. י. כ. 

מלן ( 161110 * 1 ), עיר־חרושת בדפארטמאן סן־א־מרן שב־ 
צפון־צרפת. 42 ק״מ דרומית־מזרחית לפאריס. 

36x100 תוש , ( 1971 ). 

הידיעות הראשונות על יהודים במ׳ הן מהמאה ה 12 . 
בתחילת המאה ה 13 היו בה ביכ״ג ורחוב יהודים. חכמים 
מט׳ השתתפו באסיפת־הרבנים הנודעה שאורגנה ע״י שמו¬ 
אל בן־מאיר (ע״ע) ורבנו יעקב תם (ע״ע) אחיו. משלם 
בן־נתן, בן־ריבו של רבנו תם, גר בה מ 1150 . יהודה בן־דוד 
מט׳ השתתף בוויכוח ב 1240 עם ניקולאס דונין. אחר גירוש- 
צרפת ( 1306 ) נתבטלה הקהילה. ערב מלה״ע 11 היתה בה 
קהילה קטנה. בעקבות הגירת יהודים מצפון־אפריקה מגיע 
מספרם כיום ( 1969 ) ל 550 לערך. 

מלן, ד־ביאל ?ך?סואה — 1413130 01$ ן 30 ־ו? 030101 — 
( 1874 י— 1959 ) מדינאי דרום־אפריקני. מ׳ למד 
תאולוגיה בהולאנד ובשובו לאפריקה הדרומית היה כומר 
בכנסיה הרפורמית ההולאנדית. ב 1915 החל לעסוק בפעילות 
פוליטית והצטרף למפלגתו הלאומנית של הרצוג (ע״ע). 
ב 1918 נבחר מטעמה לפאדלאמנט וב 1924 — 1933 היה שר 
הפנים, הבריאות והחינוך בממשלותיו השונות של הרצוג. 
משהתפטר הרצוג מראשות-הממשלה לאחר שאפריקה הד¬ 
רומית הצטרפה למלה״ע 11 ־ יסדו הוא ום׳ את המפלגה 
הלאומנית "המטוהרת", שרצתה בשלום, ובניתוק-היחסים עם 
בריטניה, ודגלה בתאוריות גזעניות ואנטישמיות. 

ב 1948 נבחר מ׳ לר״מ ברוב־זעום. מ׳ נקט במדיניות 
אפארטהיד (הפרדה) נוקשה, הקים אזורי־מגורים נפרדים 
לכושים וללבנים וביטל את שארית הייצוג שהיתה ללא־ 
לבנים בפארלאמנט. צעד אחרץ זה, שהיה מנוגד לחוקה, 
גרם לקרע בין הממשלה לבין בית-המשפט העליון באפריקה 
הדרומית (ע״ע, עמ ׳ 406 ). 

ב 1949 סיפח מ׳ רשמית את אפריקה הדרומית-מערבית 
(ע״ע) לאפריקה הדרומית וב 1951 העניק זכות־בחירה ללב¬ 
נים שם. ב 1954 פרש מ׳ מפעילות פוליטית. 

מאז עלו לשלטון, לא המשיכו מ׳ והמפלגה הלאומנית בקו 
האנטישמי הקודם. הוא ביקר באופן פרטי בישראל ב 1953 . 

מלנדס ולז־ס, חואן - 105 ) 1731 4101001162 ? 71130 — 

( 1754 — 1817 ), משורר ספרדי. מ״ו למד באוניבר¬ 
סיטת סאלאמאנקה, ובה גם כיהן כפרופסור מ 1778 עד 1789 . 
בשנה זו זנח את העיר ואת משרתו ומילא תפקידים פקי¬ 
דותיים שונים בסאראגוסה, ואליאדוליד ומאדריד. ב 1798 
הסתבך מבחינה פוליטית בשל תמיכתו בז׳וזף בונאפארטה 
ונאלץ להגר לצרפת, ושם מת במונפליה, נשכח וחסר-כל. 

מ״ חיבר שירים ליריים, 35 ) 005 ?, שהופיעו לראשונה 
ב 1785 ׳ ופורסמו שוב, בתוספת שירים חדשים, 3 כרכים, 


ב 1797 וב 1820 (אחרי מותו, ע״י תלמידו), שירים אלה, 
שניכרת בהם השפעת אנקראון (ע״ע), מתארים בסיגנון 
רוקוקו את התענוגות של חיי-הכפר ומצטיינים בעדינותם 
ובאלגאנטיות הטבעית שלהם, ב 1781 , בהשפעת ידידו ג. מ, 
חובל_ינוס (ע״ע) החל מ״ו לכתוב גם שירים אידאולוגיים 
בזכות ההומאניטאריות והקידמה: 135 10 > 3 ״ 8 10 13 3 13 ) 0 
0105 ^ (״אודה לתהילת האמנויות"), 1311 >> 0 ׳\ 13 3 13 ) 0 
(״אודה לאמת״), 1 > £0 ז!׳> 13 10 > 000500105 05 ע ("הנחמה 
שבמידות־הטובות"), ועוד. הוא נחשב למשורר הלירי ריח- 
שוב-ביותר בספרד במאה ה 18 . 

,תס&עבת^ס . 0 ; 1942 ... 0 . 1 \ ./ , 1 £01x1 ס 0 .£ 

. 1962 , 4 ק*ה** 4011 )€ ./ * 00 

מ לנדה ( 19101300513 — מיוונית "איי-השחורים"), חטי- 
בת־איים בדרום־מערב האוקיאנוס השקט, מצפון 
ומצפון־מזרח לאוסטרליה, אחד משלושת אזורי־האיים של 
אוקיאניה (ע״ע). שטחם כ 940,000 קמ״ר (מזה כ 800,000 
קמ״ר — גינאה החדשה והאיים שלחופיה), ובהם כ 4.2 
מיליון תוש׳ (אומדן 1969 ! מהם כ 3 מיליץ בגינאה החדשה 
ובאיים הסמוכים לה). 

באיי־מ׳ המשתרעים בקשתות שכיוונן צפון־מערב — 
דרום־מזרח, מקובל לכלול את האיים וקבוצות-האיים הב¬ 
אים : גינאה החדשה (ע״ע) — שלעתים אינה נכללת בנד — 
והאיים הקטנים שבקרבת חופיה. איי ביסמרק (ע״ע), איי 
שלמה ([ 80100100 ] ע״ע), איי סנטה קרח, איי ההברידים 
החדשים (ע״ע), איי לואיוטה, האי קלדוניה החדשה (ע״ע) 
ואיי פיג׳י (ע״ע). 

נוהגים לכנות את איי-נד — האיים היבשתיים, משום 
שיש בהם מבנים גאולוגיים ומורפולוגיים הדומים לאלה 
שבשטחי היבשת האוסטראלית הסמוכה, שמהם נותקו, כנר¬ 
אה, ע״י תהליכים טקמוניים, בעוד שאיי אוקיאניה האחרים 
כמעט כולם הם ממוצא געשי וקוראלי. מבנים אלו מורכבים 
משכבות עבות של סלעי-משקע, בעיקר מהשלישון אך גם 
מתקופות קודמות (בגינאה החדשה חשופות שכבות פאלאו- 
זואיות)! קימוט והרמה מאוחרים־יחסית, שיצרו בהם רכסי־ 
הרים, לוו בהתפרצויות געשיות והשתפכויות-לבה נרחבות. 
מבנים אלה מהווים תשתית לכמה מהאזורים ההרריים של 
הגדולים שבאיים — גינאה החדשה, איי ביסמארק, ההברי- 
דים החדשים וקלדוניה החדשה. מיסלע געשי צעיו— חלקו 
הניכר רצנטי — בונה רבים מהאיים הבינוניים והקטנים 
(איי פיג׳י למשל) ושמחים בשולי רכסי-ההרים באיים הג¬ 
דולים. יסוד שלישי במבנה האיים הוא שוניות-קוראלים 
ורצועות-חוף מישוריות אלוביאליות, המצויות לאורך ח 1 פי־ 
האיים. רבים מהאיים הזעירים הם אמולים (ע״ע). 

האקלים, הצומח והחי — ע״ע אוקיאניה׳ ענד 
141 — 143 . 

האוב לום יה. רוב התושבים הם מלאנזים, שמו¬ 
צאם הגזעי מעורב. הטיפוס הנגרואידי שליט בתכונותיהם 
הגופניות׳ ובכך הם שונים מתושבי פולינזיה, מצד אחד, 
ומתושבי אוסטרליה ודרום־מזרח אינדונזיה, מצד שני. צבע־ 
הע 1 ר כהה מאוד — חום כהה או שחור (מכאן שמם ושם 
האיים), השיער מקורזל, האף פחוס והשפתיים עבות (אם כי 
במידה פחותה מזו שאצל האפריקנים). תכונות אלו חזקות־ 
יותר אצל תושבי האזורים ההרריים המיוערים שבפנים 
האיים הגדולים, ואלה גם פרימיטיוויים הרבה־יותר מתושבי 




775 


מלנזיה — מלנפתון, פילים 


776 



ט 5 אנזיוז: י?ידים עופי עדיים ננינאה החדשה 
(ברשוח סח׳ האינפורמציה, אוסטרליה) 

אזורי־החו׳פים והאיים הקטנים. בשבטים רבים ניתן להבחין 
גם בתכונות א 01 טראלואיךיות רמונגולואידיו׳ה. 

לגיוון הרב בתכונות הגופניות נוספת קשת התרבויות 
והלשונות, שהיא עשירה ומגוונת ביותר. רוב התושבים, 
בעיקר ברצועת־החוף, דוברים לשונות מלאגזיות (ר׳ להלן). 
בפנים איי־שלמה וגינאה החדשה יש דוברי לשונות פפואה 
(ע״ע). באיים הגדולים רוב התושבים נוהים עדיין אחר 
דתות פאגאניות פרימיטיודות, אם כי הנצרות הולכת ומת¬ 
פשטת שם! ברוב האיים הקטנים קיבלו התושבים את 
הנצרות. בין עובדי־האלילים מקובל פולחן מתים, דוחות 
וכוחות־הטבע, וכן נסח הכישוף. השלטון האירופי הדביר 
את המינהג של איסוף וכיווץ גולגולות של בני שבטים אוי¬ 
בים תרים. 

האירגון החברתי והפוליטי בחלק מן האיים מבוסם על 
שבטים קטנים, השונים זה מזה בשפה, דת ומינהגים. השבט, 
המהווה שם יחידה אנדוגמית (ע״ע אנדוגמיה), מורכב מ־ 
קלאנים (בתי־אב) פאטריליניאליים בד״ב. הקלאן מהווה 
יחידה אכסוגמית (ע״ע אכסוגמיה). הפוליגמיה שכיחה, ומ¬ 
עמד האשה נחות גם בקלאנים המאטריליניאליים. חיי התר¬ 
בות והטקס נשלטים ע״י אגודות-סתר של גברים, ובית־ 
הגברים, הנמצא במרכז־הפפר, מהווה מוקד חברתי חשוב. 
המלאנזים מתקיימים על חקלאות (ע״ע, עמ ׳ 911 ) טרופית, 
דיג וציד. בחיי־הכלכלה מצוי עדיין משק-חליפין. 

פרט למלאנזים, יושבים באיים כ 70,000 אירופים, 
250,000 הודים (כמעט כולם באיי פיג׳י) ו 20,000 סינים. 
ההודים — חלקם בני דת־הינדו וחלקם מוסלמים, ואילו 
הסינים ברובם הגדול בודהאים. הערים המעטות נוסדו 
ע״י האירופים כמרכזי מינהל, מסחר ומיסיון. החשובות הן: 
סובה — בירת פיג׳י — 61,000 תוש׳ (אומדן 1970 )! פורט 
מורסבי כגינאה החדשה האוסטרלית — 56,200 תוש׳; 


נומאה בקלדוניה החדשה — 42,000 תוש/ פרט לפיג׳י, 
שהיתה למדינה עצמאית ב 1970 , כל האיים כפופים למדינות 
זרות: מערב גינאה החדשה (איריאן המערבית) — לאינדו¬ 
נזיה! מזרח גינאה החדשה, איי־ביסמארק וחלק מאיי- 
שלמה — לאוסטרליה! איי סנטה קרוז ורוב איי־שלמה — 
לבריטניה, ההברידים החדשים — לבריטניה וצרפת (ק 1 נ- 
דומיניון), האי קלדוניה החדשה ואיי לואיוטה — לצרפת. 

תמ' — ר׳ כרך ב , , עמ׳ 141 — 151/2,148/9,144 ! כרך ח׳, 

עם׳ 489 — 490 ! כרך י׳, עט׳ 698,695 : כרך־מילואים, עם׳ 842 . 

, 1-11 , ץ)■/ 1 ) 50 1100 ) 1110 ) 51 / 0 וך 1411101 ) 7/1 ,יי ־ 1 . 8 . 4 ! ./ 4 י 

,) 1 ) 7301 ) 1/1 / 0 !( 17 ק 0 -ו!ןס)€ ,(. 60 ) מבמססז? .¥\ . 0 ; 1914 
. 7.14 ; 1953 ,. 51 1/1 1 (^ 7010 ) 0 ) 401/7 ! 101 ) 50 , 111 ^ £11 .׳!. ; 1951 

- 14711/11-0110 ■ 11 ) 1/1 10 1 ) 5111111 : 11001 ) 1011 ) 51 ) 7 5 ,חסז^ת!■! 0x1 
11 ) 50111/110 , 1 )תב 1 ז:>י 11 ז 1 ט 0 . 8 .א : 1957 ,) 101 ) 1-011 0011 ?#ס! 
;* 1961 , 11100/11 ) 711/111 ) 7/1 , 01111:1 3 ] ; 19604 ,) 1 ) 70/0 

, 1100/11 ! ) 111 ) 70 ) 1/1 )ס 41101 ! )• 1 ו 1 קד 1 ) 1 )/ 1 3 , ,׳\( 01 חח 41 { .£ , 7 

. 1971 ,. 54 ,)זצ 11 . 1 ס 6 ־ 001 ז 8 . 0 . £1 ; 1966 

ם. בר. - דן ם. 

מלנזיות, ?*שובות, תת־משפחה במשפחת הלשונות 
המלאיות־פולינזיות או אוסטרונזיות(ע״ע), הכוללת 
עשרות אחדות של שפות ומאות ניבים. 

הלה״מ מדוברות בפי כמיליון תושבים, המשתייכים 
לטיפוסים אתניים שונים, באיים שמצפון־מזרה לאוסטרליה. 
הגבול הצפוני של תחום הלה״ט — איי-מרשל (ע״ע מרשל, 
איי-), במזרח — איי-פיג׳י, בדרום — קלדוניה החדשה 
(ע״ע) ובמערב — גינאה החדשה (ע״ע, עט׳ 694 ) המזרחית; 
בתחום זה נכללים איי־שלמה (ע״ע שלמה, איי־), איי־בנקם, 
ההברידים החדשים (ע״ע) ועוד (וע״ע אוקיאניה, עט׳ 150 ). 

השפות העיקריות, המונות את מירב הדוברים, הן: 
באנוני ( 1 ת 0 מ 3 < 1 > המדוברת בפי כ 134x10 איש באי בוגינויל 
(;> 111 ׳!״ 831 ג 801 ) שבאיי־שלמה. שפה נפוצה נוספת באיי־ 
שלמה היא ארארה (סזמסזג) שמספר דובריה כ 000 ׳ 15 . 
הגדולה בשפות קאלדוניה החדשה היא אנדיו (,ג 1 ס 1 ^מ 3 
0 י 1 )״ 3 ), המשמשת כשפת-אם לב 4,000 ילידים. שאר השפות 
מונות מספר דוברים קטן־יותר בהרבה, וכמה מהן משמשות 
בפיהם של עשרות בודדות בלבד על אי קטן ונידח. 

הלה״מ ידועות במספר תופעות דקדוקיות יהודיות׳ כגון, 
ריבוי צורות-הקניין לפי דרגות־השיוך. כך, לדוגמה, דובר 
באחת הלה״מ, אם ברצונו לומר "הקפה שלי", יכול להש¬ 
תמש ב 3 צורות־קניין: (א) הקפה שגידלתי אותו; (ב) 
הקפה שקניתי אותו! (ג) הקפה ששתיתי אותו. תופעה 
בולטת נוספת היא קיומן של צורות נפרדות (מלבד יחיד 
ורבים) לשמות־עצם שמספרם 2 , 3 ו 4 . 

, 1-11 , 2606/4672 ) 5 26101265456/2672 * 1 046 , 12 ת €1€ ( 031 . 1 > .ץ 0 . 1 ־ 1 

1850-1873; 13. 0x1110^1011, 7/46 1461012654072 10072- 

7/26 / 0 ? 51144 11426 ס 6 ס<) 174 ס 0 4 . 13 .$ ; 1885 

- 10012 י 11 )ז 113 ת 0 נ^ 1 . 1 \ ; 1926 , 65 ^ 0 * 4 ^ 10012 1714 > 151 61012654072 
.\ 4 ; 1946 , 4610176516 /- 5160 * 44 ' 1 ) 4 440160165 61 0£65 * %4 
; 1952 , 7220046 * 44 65 * 4 ^ 012 ^ 1 1461 ,(.$!)€) 11£0 סס , 1 ^ — 1 ^ 111 
. 1968 ,€£ס%הס 10 06 ,(. 1 ) 0 ) ) 10£ )' 31 )\ .. 4 

מ. סא. 

מלנכוליה, ע״ע זיכאון; מזג; מחזוךיות על 
מצבי־רוח; מחלות־רוח. 

מלנכתון, פיליפ — 011111011 ס 4613 \ קק 111 ד 1 ? — 
( 1497 , בו־קו [באדן] — 1560 , ויטנברג), תאולוג 
של הרפורמאציה, הומאניסט ומחנך גרמני. מ׳ היה קרוב- 
משפחה של רויבלין (ע״ע), שהשגיח על חינוכו, תחילה 
בססורצהיס ואחר־בך באוניברסיטות הידלברג וטיביגגן. 





777 


מלנכתון, פילי 9 — מלסיגי מרצ׳לו 


778 


הוא הצטיין בלימוד עפות קלאסיות ובהתאם למנהג דורו 
תירגם את שמו הגרמני המקורי שווארצארד (אדמה שחו¬ 
רה), ליוונית — מ/ בהיותו בן 21 נתמנה כפרופסור ליוונית 
באוניברסיטת ויטנברג׳ ושם פגש את לותר (ע״ע), שהיה 
אף הוא פרופסור באותה אוניברסיטה. באותה שנה פירסם 
מ׳ ספד־דקדוק יווני, חכה לפירסום רב עקב הרצאתו 
בדבר הצורך בשיפור שיטות־הלימוד באוניברסיטה ( 06 
1115 ) 8111 1136 ס 1016$66 ) 3 115 ) 001x1860 ) והעמקת לימודם של 
מקורות ראשוניים. מ׳ נעשה תומך בלהב בדעותיו הרפור¬ 
מיות של לותר וסייע בידו בוויכוחו עם התאולוג הקאתולי 
אק (ע״ע) בליפציג. על חלקו בוויכוח ועל חוברות־הפולמום 
נגד אק הותקף מ׳ בידי הקאתולים. ב 1521 חיבר מ׳ את 
הטיעון התאולוגי השיטתי הראשון של הרפורמאציה, הספר 
1101 ־ 11601081631 ) 11111 ־ 61 ־ 1 06$ ג 1 ומ 1 ז 001 סס!, שזכה ליותר 
מ 60 מהדורות כבר בחייו של מ/ בעקבות פירסום ספרו 
זה הוכר מ׳ כנושא־דבדה הראשי של הרפורמאציה אחרי 
לותר• הוא בטל חלק בכל הוויכוחים החשובים עם הכנסיה 
הקאתולית, שליתר לא יכול היה להופיע בהם בגלל החרם 
שהוטל עליו. מ׳ פיקח על השלטת הרפורמאציה בסאכסוניה 
ופירסם ספר־הנחיות כיצד להשליט את הרפורמאציה במ¬ 
דינה. דגש מיוחד שם מ׳ על הקמת בתי־ספר יסודיים פרוטס¬ 
טאנטיים, שיפור שיטת־הלימוד בהם והקמת אוביברסימות 
חדשות. הוא חיבר גם ספרי־לימוד וחינך בעצמו מורים 
רבים באוניברסיטת ויסנברג. על פעלו זה זכה לתואר "מחנך* 
גרמניה" ( 311136 מ 1 ז 06 זס)ק 3606 !?). 

לאחר כינוס האימפריה בשפיאר ( 1529 ), שבו בוצר 
הקרע הסופי בין הקאתולים לפרוטססאנטים (ע״ע גרמניה, 
עם׳ 435 ), ניסח מ׳ את עיקרי האמונה הלותרנית ב 17 
סעיפים הידועים כ״הצהרת אוגסבורג" (ע״ע לותרניזם). 
ב 1530 , לפי בקשת הקיסר קרל 7 , ניהל מ׳ דיונים עם 
אנשי-דת קאתולים במטרה לאחות את הקרע. אולם אע״פ 
שגילה פשרנות רבה, לא הגיעו בדיון לידי הסכם. לבד 
מקשריו עם הקאהולים, ניהל מ׳ חליפת-מכתבים ענפה עם 
מנהיגים רפורמיסטיים אחרים, ביניהם צוינגלי (ע״ע) 
וקלוין (ע״ע). לאחר מ 1 ת לותר, ב 1546 , נעשה מ׳ למנהיגה 
של התנועה הפרוטסטאנטית בגרמניה, אולם הוא לא התאים 
לתפקידו החדש. רבים מהפרוטסטאנסים חלקו על דעותיו, 
שבראו להם מתונות, והאשימו אוחו שהוא קלוויניסט בסתר. 

ב 1547 הובסה הברית השמאלקלדית הפרוטסטאנטית 
(ע״ע גרמניה, עמ׳ 436 ), והקיסר כפה בכוח-הזרוע הסדר- 
ביניים ( 101 ־ 10161 ) שנועד להשכין שלום־דת בגרמניה עד 
לכינוס מועצה מטעם האפיפיור, שתחליט בבעיית הרפורמה. 
מ׳ הסכים להסדר ועל־־כך הותקפו הוא ותומכיו, שנקראו 
על שמו פיליפיסטים, ע״י הפרוטסטאבטים שהתנגדו לו. גם 
לאחר סיום הסדר־הביניים וחתימת שלום־הדת של אוגס- 
בורג ב 1555 , לא פסקה המחלוקת שמרדה את שנות־וזייו 
האחרונות של מ/ 

יחסו של מ׳ ליהודים היה אוהד ומבין. כבר בצעירותו 
תמך ברויכלין, שמנע את שריפתם של ספרים עבריים. 
בכיבוס האימפריה ב 1539 בשפיאר הוקיע מ׳ את עלילת־ 
הדם שבעטיה גורשו יהודי ברנדנבורג, והוכיח את השקר 
שביסודה. 

מ' היה אדם נוח לבריות, אציל ורודף־שלוס, בניגוד 
ללותר, איש־המדון שכינה את מ׳ ״ההולך־בלאט״ (- 1x186 


־ 61 ) 6 •!)). אם כי חייו של מ׳ היו מלאי פעילות׳ הרי האידיאל 
שלו היה חיים פרטיים שקטים, מוקדשים למדע. כמה מאות 
שנים לאחר מותו כינוהו לותרנים ופיאטיסטים כאחד (ע״ע 
לותרניזם, עמ׳ 591 ) "הארכיהגמון של כל המשכילים". 

כתביו של מ׳ נכללו ב 11111 ־ 13101 ת־ 6£01 ז 115 !ןז 00 שי״ל 
ב 18 כרכים, 1834 — 1860 , בידי ק.ג. ברטשנידר וה.א. 
בינדזיל. מ 1910 עד 1926 הופיעו 5 כרכים נוספים של כתביו 
בשם 1461300111001303 ס 60 ת 161 ק<ן $11 , בעריכת או. קלמן. 

41 77141410 "] 11:07 1011145 ,"* 07 401 ^ . 8/1 04 , 105 ־| 3 ז 03016 ■ 1 
011 . 71 } . 8/1 ,־ 101 > 1 ־)})־וב 1 ־ 1 ; 1566 ,[.זג .!/ 1 ז 110 ע ] 010714 

כולל ביבל׳ מפורטת ואינדבס של) 047771071104 107 ^ ¥70444 

1 ! 870141107 1/14 ,.זג . 8/1 , 0 ז 113 ס 1 !ן.זגג. 1 , ; 1 * 188 .(כל יצירותיו 
- 174 ,. 4 } . 8/1 .) £111026 . 0 ; 1898 , 1 ( 04770071 / 0 870444/1107 
- 01014 4141 ^ 11171 ^ £0110141 014 ,■ 3 ( 8601 . 1 ־ 1 ; 902 ! ,/ 74711 / 7114 } 

447 1/071 £4/174 14 \ ,• £1501161 .£ ; 1902 ,. 4 } 1741 41 ^ 71 ^ 7401174 } 
; 1918 , 1 } 71 ^ 40/74 ו/ 174 ^ 1 4.1 } , 805011 . 14 ; 1904 ,^ 4/171171 ) 841 
־ 4411116 .? ; 1931 , 1071116171 / . 11 0101417471 ,. 84 , £086113011 . 14 
,) 111305061601 .£ . 0 ; 1946 ,?ץ 11 (/ 07 74114/1 ,./ג , 6130111 

. 1958 . 0777147 ) £4 11141 (} 1/14 ,. 4 ג 

ג ד. ג. 

מל?קוב, גאותי מנ^סימילינוביץ׳--"^^. 1 ל 1 .ת 
פס* — (נו׳ 1902 , אורנבורג), מדינאי סובייטי. מ׳ 

נולד למשפחת משכילים. ב 1919 התגייס לצבא האדום והצ¬ 
טרף למפלגה הקומוניסטית. לאחר תום מלחמת־האזרחים 
( 1921 ) הזד מ׳ ללימודיו והוסמך למהנדם־חשמל( 1925 ). בזמן 
לימודיו הקדיש את רוב מרצו לפעילות קומוניסטית, ומיד 
עם סיומם קיבל תפקיד בכיר במפלגה. מ׳ גמבה עם תומכיו 
של סטאלין במאבק על השלטון, ובסיועו עלה במנגנון־ 
המפלגה. ב 1930 היה חבר ועד־המפלגה במוסקווה, ב 1939 
חבר הוועד המרכזי של המפלגה וב 1941 חבר במזכירות־ 
המפלגה ומועמד־לחבר בפוליטביורו (הלשכה המדינית). 
לאחר הפלישה הגרמנית לבריה״מ (יוני 1941 ), צורף לקא־ 
בינט־המלחמה המצומצם והיה אחראי לתעשיה האווירית. 
ב 1946 נהיה לחבר מלא בפוליטביורו וסגן ר״מ. מ׳ נטל 
חלק בחיסול הצמרת הקומוניסטית של לניגגראד, שבוצע 
בפקודת סמאליז ( 1949 ). בקונגרס ה 19 של המפלגה הקומו¬ 
ניסטית ( 1952 ) הופיע מ׳ כאיש השני־במעלה בבריה״מ 
לאחר סטאלין, ועם מות סמאלין ( 1953 ) ירש מ׳ את מש¬ 
רותיו — מזכיר כללי של המפלגה ורה״מ. כעבור שבועיים 
בלבד נאלץ לוותר לחרושצ׳וב (ע״ע) על משרת המזכיר, 
אך נשאר רה״מ. בתקופה כהונתו כרה״מ הדגיש מ׳ את 
חשיבות הייצור לצריכה כלא־פחותה מזו של התעשיה 
הכבדה וחתר לשיפור היחסים עם המערב! בתקופה זו 
בוטלה ההאשמה בריגול וברצח מנהיגים סובייטיים בלפי 
קבוצת הרופאים (יהודים ברובם). באוגוסט 1953 חודשו 
היחסים הדיפלומאטיים בין ישראל לבריה״מ, שנותקו בפב¬ 
רואר אותה שנה. ב 1955 הודח מ׳ מראשות הממשלה ונהיה 
לסגן רה״מ ושר לענייני תחנות־הכוח. ב 1957 הצליח מ/ 
יחד עם מולוטוב (ע״ע) וכגנוביץ׳ (ע״ע), להבטיח בוועד 
המרכזי של המפלגה רוב נגד חרושצ׳וב. בתמיכת הצבא 
סיכל חרושצ׳וב את הביסיון ומ׳ הודח ממשרותיו וב 1964 
אף הוצא מן המפלגה. מאז איננו מופיע עוד בזירה המדינית. 
ע״ע מועצות, ברית ה-, עמ ׳ 760/1 . 

י. ב. - 3 

מל 0 י ג י , 0 ( 1 *צ׳לו — 18111 ק 131 \ 1628) — £*131x6110 , 

קח־ואלקורה [ליד בולוניה] — 1694 , רומא), 

רופא איטלקי, אבי האנאטומיה המיקרוסקופית. מ׳ למד 




779 


מלסיגי, מרצ׳לוי — מלפפוני-ים 


780 


רפואה בבולוניה והוסמך בשנת 1653 . ב 1656 נתמנה לפרד 
פסור בסיזה, ושם התיידד עם ג׳. א. גורלי(ע״ע). כ 1662 — 
1666 שימש כפרופסור במסינה. ב 1666 חזר לבולוניה, לת¬ 
קופה של 25 שנים״ ומ 1691 היה רופאו של האפיפיור אינו- 
צנטיוס ^^ x (ע״ע) ברומא. משם שלח מ׳ את סיכום מימצאיו 
המדעיים לחברה המלכותית בלונדון, ולאחד מותו פירסמה 
החברה (ב 1696 ) את תולדות-חייו וסיכום מחקריו. 

מחקריו של מ׳ הלו ניסיון ראשון להתחקות אחר המבנה 
המדויק של רקמות צמחים, חרקים ובע״ח אחדים. את פרטי 
הרקמות שראה במיקרוסקופ תיאר בדייקנות רבה, תוך 
ניסיון להסגיר את פעילותן בהתאם למבנן (ע״ע ביולוגיה, 
עמ׳ 329/30 ). 

על שמו של מ׳ קרויים תאים ווולקי־רקמות שתוארו 
לראשונה על־ידיו: גוסיסי־מ׳ בכליה (ע״ע, עמ ׳ 841 , 852 ) 

— הם פקעיות גימי־הדם המנקזות את השתן מחבליה! 
גופיפי־מ׳ בטחול (ע״ע, עמ ׳ 562 ) — הם צברים של לימפו־ 
ציטים מתפתחים במוך הלבן. על שמו קרויות גם צינוריות 
של מערכות-ההפרשה בחרקים (ע״ע, עפר 89 ־ 90 ) ותאים 
מיוחדים במעטפת זרעי־קטניות. 

מ׳ תיאר את המבנה האנאסומי של תולעת־המשי ועקב 
אחרי גילגולה! כן תיאר את צינורות־ההובלה של צמחים 
ואת מבנה שלפוחיות־הריאה, והוא הבחין בקיום החומר 
האפוד במיה (ע״ע). מהדורה שלמה של כל פירסומיו, שבהם 
תוארו תגליותיו המדעיות, י״ל בוונציה ב 1743 . החשובים 
בהם: הסידדה 30310011036 100€5 ! 3 ׳\ ־ 50 ־! 03 .זע 

רב. 

מלפפון ($! 1 ׳ $31:11 11011011$ ב)), קישוא-הגינה, צמח־ידק 
תרבותי ממשפחת הדלועיים(ע״ע), שייך לסוג קישוא. 

ד,מ׳ הוא צמח חד־שגתי. עשבוני, משתרע או מטפס. הגבעול 
ארוך, שעיר ורך. לעלים פטוטדות אדובות־יחסית, שפתם 
משוננת. צורתם, גודלם וצבעם שונה בהתאם לזן ולתנאי- 
הגידול. הצמח חד־ביתי, והפרח חד-מיני! בתנאי-גידול רגי¬ 
לים מרובים פרחי-הזכר מפרחי-הנקבה. פרחי-זכר גדלים 
בקבוצות של 3 — 5 על עוקצים קצרים, ואילו פרחי־גקבה 
גדלים כיחידים על עוקץ ארוך־יחסית. הפרי בשרני וצורתו 
שונה: מואדך־גלילי, ישר או עקום, קצר או ארוך. הקליפה 
חלקה, שעירה, זיפנית, בעלת בליטות גסות או עדינות — 
הכל בהתאם לזן. הזרעים קטנים. פחוסים, אליפטיים ומואר¬ 
כים. מערכת־הש ורשים שטחית בד״כ. 

את הם״ זורעים בשלוש עונות: באביב (אמצע פברואר), 
בקיץ (מאי—יוני) ובסתיו(יולי—אוגוסט). לקבלת ביכורים 

— זורעים אותם תחת כיסוי פלאסטי, או בבתי-צמיחה. 
הגדילה מהירה והסירות הראשונים מופיעים כבר כעבור 
6 — 8 שבועות לאחר הזריעה. הגיבה נמשכת חודש־חודשיים. 
המחלות הפוגעות בם׳ הם בעיקר הקימחון והכשותית! 
המזיקים: חיפושיות — האדומה והתריסרית (פרת השתים־ 
עשרה) וחיפושית העלה — וכגימת הדלועיים. 

הם׳ נאכל חי או כבוש! ערכו המזין אינו רב: הוא 
מכיל 96% מים, 0.7% חלבון ו 2.4% פחמימות. תכולת 
הויטאמינים זעומה מאוד. 

הסטאטיסטיקה על גידול מ" בעולם לוקה בחסר: הוא 


נסח באירופה, במיוחד במזרחה (ב 1968 גודלו בפולניה מ" 
על שטח של 250,000 דונאם), באה״ב (על 810,000 דונאם) 
וביאסאן (על 330.000 ) < כן הוא מצוי בכל ארצות המזרח- 
התיכון(בישראל [ 1968/69 ] — על שטח של 25x100 דונאם, 
מזה — כ 4x100 בידי המיעוטים. וע״ע א״י, עט׳ 847/8 ). 

המ׳ התרבותי התפתח מצורת-הבר, שמוצאה, כנראה, 
מהמין £11 > 71 וו 1 >:ו 113 . 0 מהודו המזרחית והמגיבה פירות 
קטנים ומרירים. לפי דעתו של ווילוב (ע״ע) קיימות שתי 
ארצות-מוצא נוספות — סין ואנאסוליה. 

השימוש בם״ היה ידוע עוד בימי-קדם: במצרים — 
לפני כ 4,000 שנים. בהודו היה מצד גידולם, לפי חז־קנדול, 
כבר לפגי 3,000 שנים, דיתכן שכבר קודם־לכן. כן הוא נזכר 
הרבה בכתבי הקדמונים ביוון וברומא, גם בא״י היה הם׳ 
מקובל מקדמת-דנא. במקרא נזכר לראשונה — כקישוא: 
"את הקשאים ואת האבטחים" (במד׳ יא, ה). לגבי המשגה, 
ההנחה המקובלת כיום היא שהקישות הוא ד>מ׳ של ימינו 
(ר׳ תרד ב׳, ר! וע״ע מלון). גם שמו האכדי של הם׳, 
מרמז על כך. במשנה מצויים תיאורים רבים של 
הצמח, דרכי־גידולו, השימוש והמסחד בו. 

ע״ע ירקות. 

י. פליקם, עוים הצומח המקראי, תשי״ז! י. בארי — 

ב. כפולר, גירוי ירקות, ב׳, תש׳׳ך < - 7/10 ,׳\ 10 ו״;זו . 1 .א 

.[ ; 1935 , 1 ,%< 11 /> 8100 81001 /ס 80101 1001 ) 010 

- 517 ,! 001111110/10110 £010101011 1/01 111111/10011 // , 00 ^ 111111 ( 1 

." 1950 , 557 

ש. ה. 

מלפפו 1 י־ים ( 163 > 01 ת 101011111 *), מחלקת בע״ח במ¬ 
ערכת קווצי-העור (ע״ע), הנפוצים בכל ה?מים, 

באזורים שונים ובעומקים שונים. על מה״י נמנים כ 1,100 
מינים; מהם כ 150 החיים בעוסק מתחת ל 3,000 מ׳; 
אחד המינים הוצא מעומק של 10,000 ם׳ (־ס״ץ!*? 
! 11011 ־ 10 0011115 ־ 111 וע״ע זואוגאוגרסיה [כרך־מילואים], 
עם׳ 922 — 923 , ור׳ שם, ציור 4 ). ארכם של מינים 
גדולים מגיע עד 5 מ׳ וקוטרם ל 5 ס״מ (כגון ג 1 ק 3 ״ץ 8 
3 ) 301113 ״! באוקיאנוס ההודי), ואילו מינים קטנים — 
ממדיהם 5 מ״מ (כגת ז 0 < 1 ו 1 ז 018115 מ 101 )ג 31 ! £1 מהלגולגד). 
רוב מה״י נבדלים מיתר קווצי־העור בסימטריה הדו-צדדית 
החיצונית, המעלימח את הסימטרית הראדיאלית המקורית. 
צורת־גופם מזכירה בד״כ צורת־מלפפון! גופם מוארך וציר- 
ארכו עובר מן הפה אל פי־הטבעת! פתח־הסה עטור זר־ 
מששנים, פשוטים או מנוצים ( 10 — 30 ). בד״כ עורם עבה, 
ולרובם צבע-עור חד־גוני! הצבעים הבולטים הם גוני שחור 
וחום. לרוב שוכבים מה״י על קרקעית הים או תקועים 
בתוכה, כשקצה־גופם האחורי בולט החוצה. הם זוחלים 
באיטיות על צידו האחד של הגוף. יש ביניהם גם מינים 
פלאגיים. 

השלד של מה״י מצומצם, והוא עשוי לוחיות גיריות 
זעירות המפוזרות בתוך רקמת־החיבור בעור. מערכת-המים 
דומה במבנה לזו של שאר קווצי־העור. 3 הסעיפים של 
המערכת עוברים לצד-הגחון של הגוף ו 2 — לצד הגב. 
דגלי-המים שעל הגחון מפותחות־יוחד מאלה שעל הגב, 
והן מצויירות בכפתורי-הדבקה, וע״כ לא ניתן להבחין מב¬ 
חוץ בסימטריה הראדיאליח. אך יש גם מינים רבים שבהם 
רגלי־המים מפת רות בשווה על-פני כל הגוף. לוחית־הכברה 
טבועה עפ״ר בתוך חלל־הגוף. למה״י מערכת־שרירים מסו- 



מלספוני־ים — מלצר, איסר זלמן 


782 


781 

תהה, הבנויה משרירים 
טבעתיים וה 5 רצועות 
חזקות של שרירי־אורך, 
המצויות לצידם של חמ¬ 
שת הסעיפים של מער־ 
כת־המים. הם נעים בעז¬ 
רת רגלי־המים או בעז¬ 
רת תנועות שרירי־הגוף. 

מערכת־העיהול: מה¬ 
פה יוצא צינור־ושט קצר 
המוקף בטבעת של לו¬ 
חיות גיריות גדולות ( 10 
במספר); ממנו עובר ה¬ 
צינור לחלק שרירי הק¬ 
רוי קיבה, ומשם — למ¬ 
עי ארוך; בסופו נפתח 
ביב קצר ורחב המסתיים בפי-הטבעת. רוב מה״י הם 
בולעי־חול, בדומה לשלשולים! הם בולעים כמויות גדולות 
של חול ומעכלים את החומד הא 1 רגני שבו. זר־המששנים 
סביב הפה מסייע לאיסוף המזון. המששנים, שהם גלגול 
של רגלי-מים, קשורים למערכח־המים דרך הצינור הטבעתי 
הנמצא סביב הושט, הם מצויידים בדיסקיות־הדבקה בקצ- 
וית. במגע עם מים נדבקים חומרי רקב או פלנקטון במשש־ 
נים ומועברים משם לפה. מערכת הדם מפותחת, ובמיוחד — 
בצינורות המלווים את המעי. איברי-הנשימה הם ריאות- 
מים, הקרויות ״עץ־הנשימה״; אלה הם שני שקים גדולים 
ומסועפים, המונחים משני צידי המעי. קצותיהם נפתחים 
בפתח משותף לתוך הביב; שאיבת המים פנימה והוצאתם 
החוצה נעשית בעזרת שרירי הביב. ריאות-המים משמשות 
בתפקיד כפול: לנשימה ולהפרשה. על מערכת-העצבים — 
ע״ע קווצי-עור. ברוב מה״י המינים נפרדים. קיימת בלוטת- 
מין אחת, הנפתחת בקצה הקדמי של הגוף; ההפריה היא 
חיצונית. ההתפתחות היא דרך לארווה טיפוסית הקרויה 
12 ז 101113 :״ 1 \,. יש מינים מעטים שמדגירים את הצעירים. 

רוב מה״י הם בעלי-חיים ליליים. הם מצטיינים בכושר- 
רגנרציה גבוה. בתנאים לא־נוחים׳ או כאשר הם מותקפים, 
מסוגלים מה״י לפלוט דרך פי-הטבעת חלקים שונים של 
הקרביים ולנתק אותם מגופם. יש שנוצר סדק בצד הגוף 
ודרכו נעשית פליטת הקרביים. לאחר־מכן מחדשים מה״י 
את כל איבריהם החסרים. במספר מינים, כגון 11010111111:12 
2 ־ 211 , השכיחה בחוף הים־תיכוני של א״י, מצוי מנגגון־הגנה 
מיוחד — איברי קירה (ז 6 ״יס 0 ), קבוצת צינוריות דקות 
הצמודה לעץ־הנשימה. בשעת־התקפה הן נפלטות החוצה 
דרך פי-הסבעת, ובמים הן מתארכות ומפרישות חומר דביק, 
הנדבק לאויב, במספר מקרים נמצא שחומר זה הכיל רעל 
( 111 ־ 11010111111 ) . 

בע״ח שונים חיים בשותפות עם מה״י או על גופם; 
שותפות זו יכולה להתבטא בטפילות. דוגמה מפורסמת לכך 
היא השותפות בין הדג דייר נקוד-הזנב, החי בתוך עץ- 
הנשימה של מה״י. — וע״ע דג, דגים, עם׳ 916 . 

בארצות האוקיאנוס ההודי והשקט, ששם נמצא הריכוז 
הגדול-ביותר של מה״י, משמשים הם כמזון הקרוי טו־פנג 
(ע״ע), 

את מה״י מחלקים ל 5 סדרות. הסימן המבדיל בין הסד¬ 


רות השונות הוא, בעיקר, צורת המששניס שמסביב לפה. 

בא״י — ידועים כיום יותר מ 30 מינים של מ״י בים- 0 וף, 
ביניהם מהסוג 1501113 > 113 ס 8 , שקוטרם כ 10 0 ״מ והם משמ¬ 
שים לפעמים מחסה לפרסים רבים של הדג דייר. באילת 
מצויים עוד מהסוג 13 נו 1  תססס 111 > 506 ) 7601101 ("הטכניקה של הפיכה"), 
1931 1 £0 800110011116 1x0106 (״האיש הזה לנין״), 1932 
— נוסח צרפתי של ספרו 1930 ,1016111*6022 <111x010 
שנאסרו לפירסום באיטליה ובגרמניה. עם שובו לאיטליה 
הוגלה מ׳ לליפארי. במלה״ע 11 שירת מטעם המחתרת 
האיטלקית כקצין־קשר עם צבאות־הברית. בתום המלחמה 
הצטרף למפלגה הקומוניסטית האיטלקית. 

מי׳ זכה לפירסום עולמי בשני רומאנים על המלחמה: 
מ 1 וק £3 (״אבוד״), 1,1944 020 ? £2 (״העור״), צרפ׳ 1948 , 
איטל׳ 6116 ? £2 , 1949 , שבהם הציג לראווה את המאוס 
והמכוער, באופן ציני וברוטאלי■ בסיגנונו בולטת נטיה 
לפאראדוכסאליות, לרטוריקה, להצטעצעות ולראוותנות 
אינטלקטואלית. כתיבתו משופעת בסיגנונות שונים ובלתי- 
מגובשת. 

בין שאד ספריו: 3 ק 0 -!ס£ ס! 02806 3 * 61 ^ 11 ("הוולגה 
מקורה באירופה״), 1943 ; 7080301 14210016111 ("בני טוס־ 
קאנה המקוללים״), 11956 0103 ס! 6 £08513 ס! ,ס! ("אני, 
ברוסיה ובסין״), 1958 ׳ ושני מחזות, כתובים בצרפתית 
(פורסמו יחד ב 1950 ) : 00051 ? 01162 16 > 0616 סס ("אצל 
פרוסט״), ו 131 ;ת £3 035 ("הקאפיטאל"). ?ן׳ חיבר גם תס¬ 
ריט לסרט ססלגסזק 01-1510 11 ("ישו האסור"), וביים 
אותו ב 1950 . 

. 1957 ..זו, ,"!*!!**ע .? 

יצ. ג. 

מלצ׳ט, ע״ע מ 1 נד. 

מלצר, איסר זלמן ( 1870 , מיר — 1954 , ירושלים), 
רב וראש־ישיבה. ראשית חינוכו קיבל בבית- 
אביו. התבלט בכשרונותיו, ובהיותו כבן 10 לקחו קרובו, ר׳ 
יום־טוב ליפמן הילפרין, בעל ם׳ "מלבושי יום־סוב", לביתו. 
בן 13 נתקבל לישיבת וולודין, שם למד אצל ר׳ נפתלי 
ברלין (ע״ע) ואצל ר׳ חיים סולוביצ׳יק (ע״ע) — וממנו 
הושפע בדרך הלימוד. ב 1891 עבר לישיבת ראדין ללמוד 
אצל ר׳ ישראל מאיר הכהן (ע״ע) בעל ה״חפץ חיים", 
והושפע ממידותיו. עם היווסדה של אגודת־הסתר הציונית 
בוולודין (ע״ע, עמ׳ 838 ) היה מפעיליה הראשונים. ב 1897 



ם?םםוךהאבן — 101 ז 13 ק 13 ז 3 מזט 0110 





783 


מלצר, איפר זלמן — מלקרת 


784 


יסד ר' נפתלי צבי פינקל (ע״ע) ישיבה בסלוצק ומינה 
את מ׳ לראשה, ושם נתפרסם שמו. ב 1903 , עם עלייתו 
של ר׳ י. ד. וילובסקי (הרידב״ז), רבה של סלוצק, לא״י, 
נבחר מ׳ לכה! במקומו. בפרוץ המהפכה הקומוניסטית 
ב 1917 גלתה ישיבת סלוצק, אך מ׳ נשאר בעיר, והושם 
לזמן־מה במאסר. ב 1923 נמלט מרוסיה, השתתף בכנס־ 
היסוד של אגדת־ישראל (ע״ע), ונבחר ל״מועצת גדולי־ 
התורה״ שלה. ב 1925 עלה לא״י וכיהן כראש ישיבת 
"עץ־חיים" הוותיקה, בירושלים, והוא שהנהיג בה את 
דרכי־הלימוד של ישיבות־ליטא ולימוד מוסר (ע״ע מוסר, 
תנועת ה*). ב 1938 החל לפרסם את ספרו הגדול "אבן־ 
האזל" (חלקים א׳ ח׳, תרצ״ח—תשט״ו) על הרמב״ם. כן 
הו״ל חידושי הרמב״ן לש״ם, במסגרת מהדורה חדשה — 
בתוספת הערות ותיקוני־נוסח. היה פעיל בייסוד "ועד- 
הישיבות", והשתדל הרבה למען החינוך העצמאי של 
אגודת־ישראל. 

י. ז. דבורץ, הגאון ר׳ מ״ט אפשטין, תש״ד! ד. כץ, 
תנועת המוסר, ג׳ (ר׳ ספתח), תשט״ז! ספר יהדות ליטא, 

א׳—ג׳ (ד מפתחות) תש״ד—תשכ״ז! ש. י. זוין, אישים 
ושיטות, 337 — 360 , תשכ״ז 3 . 

מ. ד,כ. 

מלקה (אקליפטיקה, מיוונית ןזא 1 ז 1 ל 61 .ג^, קו-הליקויים), 
המישור העובר דרך מסלול כדור־הארץ מסביב 
לשמש, וכן המעגל שבו חותך מישור זה את כדור־השמיים 
המדומה. מקור השם בעובדה שליקויי חמה ולבנה מתרח¬ 
שים רק כאשר הירח נמצא סמוך למישור המ׳. וע״ע ארץ, 
עמ׳ 1047 — 1050 , ותמונות שם! ירח, עם׳ 359 ; כוכבי־ 
לכת, עמ ׳ 639 — 641 , וטבלה שם; כוכבים, עמ ׳ 652 ; 
לקויים, עט׳ 1026 ! וכן הערכים הדנים בכוכבי־הלכת 
השונים. 

מלקה, ע״ע מקדה. 

מלקה, מצר־ ( 03 :> 4313 ז 0£ 517311 ), מיצר־ים בדרום- 
מזרח אסיה, המחבר את האוקיאנוס השקט (ים־ 

סין הדרומי) עם האוקיאנוס ההודי (ים אנדאמאן). המיצר 
מפריד בין חצי-האי מלאיה והאי סומטרה (ע״ע). ארכו 
800 ק״מ ורחבו 50 — 300 ק״מ. מימיו רדודים ובמר- 
בית־שטחו של המיצר עומקם אינו עולה על 50 מ׳. מאז 
ומתמיד שימש כנתיב־שיט חשוב לסתר ולהגירה. ערי־ 
הנמל החשובות שלארכו הן: ג׳ורג׳טאון (ע״ע), פורט 
סוטנאם — נמלה של קואלה לומפור (ע״ע), ובקצהו הד¬ 
רומי — סינגפור (ע״ע). העיר מ , , בירת מדינת מ׳ שב־ 
מלאיה (פדרציית מלזיה), הנמצאת על חוף חלקו הצר־ 
ביותר של המיצר, היתד, בעבר נמל בין־לאומי ומרכז־ 
מסחר חשוב. 

מלק 1 ח ימי (אנג׳ ט 2 ״ק), שלל שנלכד בפעולה מלחמ¬ 
תית ע״י כוח ימי של מעצמה לוחמת. במלחמה בים 
(ע״ע מלחמה, דיני־) מותר ללכוד לא רק את כלי־הלחימה 
של האויב, כגון אניות־קרב וציודן, ורכוש ציבורי אחר 
שלו, אלא גם את רכושו של פרט, שהוא "אויב" במובן 
דיני הסחר עם האויב. יוצאים מכלל זה אניות להולכת 
פצועים וכלי־שיט העוסקים אך ורק בדיג או בספנות בת¬ 
חומי מי־החופים, כל עוד אינם משתתפים בפעולות מלחמ¬ 
תיות. 

במלחמה הימית תובעים הצדדים זכות ללכוד גם רכוש 


של גוף ניטראלי (ע״ע ניטרליות), שיכול להיות לתועלת 
לאויב. הבעיה העיקרית של דיני מ״י היא ליישב את ניגודי- 
האינטרסים בין המעצמות הלוחמות, הרוצות למנוע אספקה 
מיריביהן ולשבש מסחרם החיצון, לבין מדינות ניטראליות, 
הרוצות בהמשך הסחר עם הצדדים הלוחמים. עקרונות לפ¬ 
תרון בעיה זו הונחו באמנה בין־לאומית שנקשרה בפאריס 
ב 1856 . לפיהם — אסור ללכוד רכוש של גוף ניטראלי 
המובל בספינת־אויב, ואסור ללכוד רכוש של אויב המובל 
בספינה ניטראלית. אין הסדר זה חל על " 1 >מ 3 < 31 -״ 11 מ>" 
(סחורה מוברחת), טובין שמטבעם מיועדים ללחימה, כגון 
נשק ותחמושת ("קונטראבאנד" מוחלט) או טובין אחרים 
שעשויים לחזק את הכושר המלחמתי של האויב, כגון מזון 
("קונטראבאנד" מותנה). מותר ללכוד "קונטראבאנד" המ¬ 
יועד להגיע במישרין או בעקיפין אל האויב. ללא התחשבות 
בדגל האניה המובילה או בבעלות הסחורה, ואם הוא נמצא 
בכלי־שיט ניטראלי מותר ללכוד גם את כלי־השיט עצמו, 
אם המוביל ידע את אפיה האסור של הסחורה ותעודתד, או 
אם מרבית המטען הוא "קונטראבאנד". 

הזכות ללכוד מורחבת במקרה שהוטל הסגר (ע״ע) על 
חוף של מעצמה אויבת. כל כלי-שיט, המנסה לפרוץ את 
ההסגר, ומיטעגו, מותרים ללכידה, בתנאי שהד,סגר הוא 
ממשי, מופעל הלכה־למעשה ע״י כוח שביכולתו למנוע 
בדרך־כלל כניסה לאיזור־ההסגר ויציאה ממנו. 

מעשה מ״י טעון אישור חוקיותו ע״י בית־משפט מוסמך 
של המעצמה הלוכדת (בארץ — בית־המשפט המחוזי 
בחיפה, בסמכותו כבית־משפט לימאות). נסיונות להקים 
בית-משפט בין־לאומי לענייני מ״י לא הצליחו עד כה. באין 
אישור׳ יש לשחרר את הנלכד. 

בימי מלה״ע 11 הוחלו דיני מ״י גם על מטוסים ומיט־ 
ענים שהובלו בהם. 

;* 1949 /ס 0 . 10 ^ 1 1116 071 6 ) 7 ) 760 ' 1 4 י 0$ נ 1 וח 010 נ> .[ . 0 

.״ 1 ; מ 1967 , 560 1116 / 0 / 4 ) 8 * 1 107101 ) 171167710 6 * 71 ,.ג> 1 
. 1952 7 , 11 ,/ 00 * 1 01 הס 1 ) 67710 ) 171 ,ז 11 :> 3 קז 3111€ * 1 . 14 — וזז 11€1 


אב. ש. 

מלקות, ע״ע ענ?דן, דיני־. 

מלקרת (=מלך קרת), האל הראשי של העיר צור, 
י אל העולם העליון, ולדעתו של אולבריט (ר׳ ביבל׳), 

גם אל העולם התחתון. החל במאה ה 10 לפסה״נ חדר פולחן 
מ׳ הצורי גם לארצות השכנות: לממלכת ארם־דמשק, 
לשומרון (בימי אהאב ואיזבל) ולירושלים (בימי יהורם 
ועתליה). בשני המקומות האחרונים הוא מכונה, לפי המקרא, 
בעל, והכוונה לבעל־מ׳. בעקבות ייסוד המושבות הפני¬ 
קיות מעבר־לים הפך מ׳ לאל הראשי גם במושבות אלו, 



ס 5 ל,רת ע״נ מטבע מצור (התפוסה הפרסית) 
(צי 5 ום; ז. רדוב!) 


בעיקר בקרת־חדשת 
(ע״ע), שממנה נש¬ 
לחה מנחה למקדש־ 
ד,אם בצור שנה בש¬ 
נה. בני-צור שהתייש¬ 
בו באיבריה (ע״ע, 
עט׳ 606 ) הביאו את 
פולחן אלם לשם וכי¬ 
נו את מיצר גיברל¬ 
טר (ע״ע, עמ ׳ 633 ) 
"עמודי־מ׳" ("עמודי- 


785 


מלקרת — מלרו, אגדרה 


786 


הראקלס" בפי היוונים, שזיהו את מ׳ עם הראקלס). בניגוד 
לאלים אחרים, טרם נתגלה שם צורי מורכב מם/ רק בתקו¬ 
פה הרומית מופיעים שמות מורכבים כאלה בקרת־חדשת. 

במטבעות הראשונות של צור מתואר מ׳ כשהוא רוכב על 
גלי־הים ז מאוחר־יותר הוטבעו הפרוטומי של האל מצד אחד 
והנשר (התלמי) מצידה השני של הדי-דראכמה הצורית. 
מטבע זו שימשה, החל בימי החשמונאים ועד חורבן־ בית- 
המקדש, כתשלום מחצית-השקל לבית־המקדש שבירושלים, 

, 1 , 10 ^ 11010 )^ 16 ! 60 !/ס^סס/סס^! ,(. 641 ) ^!ל 5 עבזז .׳וו .זז 
, 81115500 111 ) 11 ת 165 \. .ם .א 1 (כילל ביבל') 1960 , 297/8 
, 111 ־ 81 } ז!ן 7 14 !) 1 ) 60 ) 111 ) 10 ) 111 > 1011 ) 1110111 01 0 הו 8 ו-ו 0 

! 006 סו/) 01111 06 ג 01 
006 101 ) £101 , 8410611 . 0 . 8 ; 1968 ,.א 211 . 1 ) 100 ) €0 / 0 
.תשכ״ט, (א״י, ט׳) ,ר>< 7 

מלר, סןמן ג׳וזף — • 411110 < 11 ג} 056 | תברח • 90 — 
( 1896 , ניו-יורק — 1967 , אינדיאנאפולים), ביולוג 
וגבטיקאי אמריקני, בן לאב קאתולי ולאם יהודיה, מ׳ למד 
באוניברסיטת־קולאמביה, בהדרכתם של א. ב. וילטון ות. ה. 
מורגן (ע׳ ערכיהם}. מ 1910 היה חבר פעיל בקבוצת־המחקר 
של מורגן, ב 1920 נתמנה לפרופסור לגנטיקה וזואולוגיה 
באוניברסיטת-טכסאם. ב 1933 עבר לברלין, ובזמן עליית 
הנאצים לשלטון הושם במעצר. עם שיחרורו, עוד באותה 
שנה, עבר לבריה״מ, ששם קיווה לתרום לקיתם האנושות 
באמצעות מדע האוגניקה (ע״ע). הוא הועסק במכון הגנטי 
של האקאדמיה למדעים, תחילה בלנינגדאד ואח״כ במוס- 
קווה. בשל התנגדותו לדעותיו של ליסנקו(ע״ע), עזב ב 1936 
את בריה״ם, שהה בספרד כמתנדב במלחמת־האזרחים, ומשם 
עבר לבריטניה, דאח״כלאה״ב. מ׳ שימש כפרופסור באוניבד- 
סיטת-אינדיאנה עד 1964 . יותר מכל חוקר אחר, סייע ם׳ 
להעמיד את הגן במוקד המחשבה הביולוגית. מרבית מחקריו 
הוקדשו לזבוב־התסיסה דרוזופילה (ע״ע), הוא הכין מפות 
תאחיזה של הגנים בכח׳מוסומים של הזבוב וקבע את גורמי- 
המין שלו( 1916 )* בן חקר את פעולתם של גורמים לתאליים 
( 1611131 ) מאוזנים ומשמעותם לגבי ההתפתחות ( 1918 )• 
קבע את השכיחות הממוצעת של המוטאציות ( 1920 ). תג¬ 
ליתו של מ , , שאיפשרה להגביר את שיעור המוטאציות 
על-ידי הקרנה בקרגי־\ ( 1927 ), העניקה לו מכשיר חשוב 
להרחבת מחקריו. וזיכתה אותו בפרס-נובל לפיסיולוגיה 
ולרפואה ב 1946 . מ׳ הירבה להגות בבעיות כלליות של 
תורת־ההתפתחות, ובמיוחד באלה הקשורות באדם. 

מפירסומיו: ץ] 11 > 6 ז 96 1604161130 < 0£ וח$ותב 11 :) 16 \ 116 ־ 1 ־ 
("המכניזם של החורשה לפי מנדל"), עם ח. ה. מורגן ואחרים, 
1915 ׳ 1923 2 < 56065 > 0 ס £341131300 116 £££601 0£ X ־ 1 ־ 
0010501065 ־ 0111 3041 (״השפעת קרני- x על גנים וכרומו־ 
סומים"), 1927 ן . ¥1614 5 ' 8184 < 14 < 814 3 , 918116 4116 0£ 0114 
£11601-6 4116 0£ ("יציאה מהחשיכה, מבט של ביולוג אל 
העתיד״)׳ 1935 , שבו תיאר את דעותיו על האוגניקה; 
130 < 3041 464116106 < , 06064105 ("הגנטיקה, הרפואה וה¬ 
אדם"), עם מחברים אחרים, 1947 . רשימה של עבודותיו עד 
1962 ניתנת במבחר של מחקריו: ; 064105 6 0 10 56041165 
1962 , . 4 <.(. 9 0£ 30645 ? 561604641 116 ־ 1 . — וע״ע גנטיקה, 
עם , 77 . 

יע. לו. 

מלךב, פרנסואה ךה — 1311164116 < 416 4306015 ? — 

( 1555 , קאן [ 0360 ] — 1628 , פאריס), משורר 
צרפתי, חצרנם של הדוכס אברי מאנגולם, ושל אגרי 1¥ , 


מרי דה מדיצ׳י (ע״ע) ולואי זז 1 ^ שירת־נעוריו כתובה 
בסיגנון הבארוק׳ אך לאחר 1600 , עם התפתחות הטעם 
הספרותי בצרפת, הופיע מ׳ כחלוץ האידאל הקלאסי• מ׳ 
כתב סונטות, אודות ושירים. לרוב בעלי תוכן לאומי, המוקד¬ 
שים למלכי צרפת ולבני־אצולתה. המגרעות הבולטות בשירת 
מ׳ הן החנופה וצמצום־הדימיון, עם זאת, שירתו היא, ללא ספק 
מושלמת מבחינה אמנותית ואיו לשלול ממנה את גדולתה. 

אם כי לא חיבר כל ספר עיוני, הפך מ׳ לראש־אסכולה 
וקיים סלון ספרותי בביתו. בפגישותיו עם תלמידיו (המשו¬ 
ררים 1 קן [ £3030 ]. מנאר [ 03441 ץ 13 <] ואחרים), וכן 
ברשימותיו והערותיו הביקורתיות על שירת המאה ה 16 , 
גיבש מ׳ דוקטרינה קלאסיציסטית מקורית־למדי׳ אך צרה 
וחטרת-מעוף: מ׳ אוסר בשירה שימוש במלים זרות, דיאלק־ 
טיות, למדניות או טכניות, ומכיר רק בלשון "הכללית", 
המדוברת בפאריס; הוא מתנגד לשימוש המופרז במיתולוגיה 
ובניבים פיוטיים ודורש—במקום גודש דימיון, סמליות, 
רגשות אישיים — היגיון׳ בהירות, בחירת נושאים כלליים 
נשגבים וגישה רטורית יותר מאשר לירית; כן הוא דוחה 
כל סטית פיוטית מחוקי התחביר וההריזה. השפעתו היתה 
גדולה על מרבית הדקדקנים והתאורטיקנים הקלאסיציסטיים 
בצרפת (ווז׳לה [ע״ע], שפלן [ 01131161310 ], ז. ל. דה בלזק 
[ע״ע], בואלו [ע״ע]). 

) 0 ./ג ,״ 30111130 ) .א ; 1891 ,. 16 60 6 דו ■ 1 ) 000 £0 , 01 ת 11 ז 8 .? 

, 668116 ^ 1 . 8 ; 937 ! ,. 16 , 061105 60 .( ; 1904 ,! 0111-00 ! ! 0 ! 

-חזסז? . 8 ; 1951 , 11 , 1630 6 1560 60 0110 ) 00 ) 1 10 ! 6 ס£ ! 10 

,. 141 ; 1954 , 10611000 ) 1 ) 60110 ) 0 ) 0 0 * 1 {! 11 ז 006 ) , 11113806 

. 1954 ,. 16 60 1/10 £3 
א. לו. 

מלרו, אנדרה — ^ 431431 < 04146 \/ — (גר 1901 ), 
סופר ומדינאי צרפתי. מתוך משיכה למזרח הרחוק. 

השתלם בבית־הספר הגבוה ללשונות־המזרח, ואח״ב יצא 
בראש משלחת ארכאולוגית לאיזור קאמבודיה ולאוס. מ 1925 
השתתף מ׳ בתנועת 
השיחרור הלאומית 
הסינית, כנראה כ־ 
מישנה למזכיר הכל¬ 
לי של הקואומינ־ 
טאגג, ובמהפכה הסי¬ 
נית של 1927 מילא 
תפקיד של ממונה 
מחוזי על ענייני-הם- 

ברה. ב 1937 לקח הלק אנדרה םא?רו 

פעיל במלחמת-האזר־ (ברשות ממרד התרבית הצרפתי) 

חים הספרדית; אירגן את המחלקה לחיל-האוויר הרפובלי¬ 
קני ליד החטיבה הבין־לאומית, ושימש בה גם כטייס. בשנות 
מלה״ע ח מילא תפקיד חשוב בתנועת־המרי הצרפתית כא- 
לוף־מישנה ״בדדה״ ( 864864 ), נלקה בשבי הנאצים, ואף 
היה בסכנת דיוצאה-להורג. אחרי שיחרורה של צרפת נתמנה 
לשר-ד,הסברה בממשלת דה גול והיה המזכיר הכללי של 
המפלגה הגוליסטית. ב 1958 , עם שובו של דה גול לשלטון, 
היה לשר לענייני תרבות (עד 1968 ). 

מ׳ הוא מן הדמויות הבולטות והמייצגות בחיים האע- 
טלקטואליימ-פוליטיים של מחצית המאה ה 20 . המיוחד שבו 
— שילוב חיי המעש והיצירה. בשתי דרכים אלה המחיש 
מ׳ את השקפת־עולמו, רוויית יסודות ניצשאניים, שהת¬ 
גבשה על רקע התנגדותו להדוניזם הבורגני, ושלפיה אדם 









787 


מלרו ז אנדרה — מלריה 


788 


יכול להתעלות על מיגבלותיו ולדיעניק משמעות לחייו ע״י 
עימות עם המוות. כל בני־האדם הולכים לקראת המוות ואין 
לכך תקנה. בזה מתבטאת הטראגיות של מהות האדם, 
הסתירה היסודית שבקיומו. המוות הוא חלק של החיים, 
ואולם צורתו חותמת את הגורל: בהתנסות פעילה במ¬ 
אורע טוטאלי זה מתוך בחירה חפשית, ניתן להביא 
לידי תודעה מלאה את משמעותם של החיים. 

המאורעות המרכזיים ביצירותיו של מ׳ הם, איפוא, 
המהפכה והמלחמה׳ שבהן נלחם האדם על כבודו, ושבהן 
השתתף מ׳ עצמו. מהמהפכה הסינית ניזונו הרומאנים שלו 
15 ״ 3 ז 116 !>״ 00 1x5 (״הכובשים״), 1928 , 316 ע 0 ז ¥016 £3 
(״הנתיב המלכותי״), 1930 , ו 1111103106 "סו״גיתסס £3 
(״דרך אנוש״), 1933 , שקיבל את פרס גונקור! מלחמת- 
האזרחים בספרד משמשת נושא לרומאן • 011 נ! £5 י£ ("התק¬ 
ווה"), 1937 ! תנועת־ההתנגדות הצרפתית במלה״ע 11 
היא מקור־ההשראה לרומאן ׳ן•!״( 1 ת 6 :ז 1 ^/' 1 46 5 ־! 6 ץ 0 א 1x5 
(״עצי־אגוז של אלטנבורג״), 1943 . סיגנונם של רומאנים 
אלה הוא כשל רפורטאדה, ואולם מפעמת בהם תחושה 
מטאפיסית של ההיסטוריה. הגיבורים הם אותם האינטלק¬ 
טואלים שמאחדים, לפי הגדרת מ', כושר־פעולה עם תרבות 
ובהירות-המחשבה, דמויות אלה חסרות חמימות אנושית, 
כאילו חסרות גוף. אפילו הנשים אינן אלא לוחמות חסרות* 
מין, וילדים אינם מופיעים כלל. זהו עולם של שברון־לב, 
של בדידות, שבו הגיבורים מכבדים אמנם זה את זה, אך אין 
ביניהם הידברות-של-אמת. הם קשורים ע״י שותפות-הפעולה, 
ותו לא. בעולם זה אין אפילו ברירה פוליטית של ממש: 
הברירה המוסרית היא ביסודה מטאפיסית, ולא פוליטית. לא¬ 
דם אין חופש אחר, אלא לראות שהוא חסר אותו. — על-אף 
המינוח הקומוניסטי, יצירתו של מ׳ היא א-רבולוציונית, ה¬ 
מהפכה משמשת למ ׳ כמיתוס, כמאגר־גבורה, ולא כאמונה. 

ב 1947 התחיל מ׳ לפרסם את יצירתו ההגותית הגדולה 
ב 3 כרכים: 311-6 ״ 3£1 ת 1 ! £619111566 ("המוזיאון הדמיוני"), 
06,1947 ^ 311151 ״ 0163110 £3 (״היצירההאמנותית״), 1948 , 
31150111 ־ 1 616 316 ״״ 1 0 \ £3 (״המטבע של המוחלט״), 1950 , 
שאוחדו ב 1951 בשם 66 ״ 5116 ״ 1 ) ^ ¥0 £65 ("קולות הד¬ 
ממה"). זהו חיבור מבריק, יצירת־אמנות בפני עצמה, שבה 
מפתח מ׳ תאוריה, שלפיה האמן מציל אותנו ממקריות, 
מקטעיות הזמן, מוסיף לנו ממדים נצחיים ומעמידנו בפני 
הווה נצחי. האמנות היא הרפתקה נועזת של הרוח האנושית, 
ביטוי נוסף, המושלם־ביותר, לעימות האדם עם המוות. 

ב 1967 הופיע הכרך הראשון של ספרו האוטוביוגראפי 
65 ז 01 ת 41 מ 1 ־ 11 ״\ 1 (״אנטי־זכרונות), וב־ 1971 65 ״ 011£ £65 
31131 " 0 ״ג> (״עצי-אלון נגדעים״) — שיחות עם דה גול. 

ק. וידה-י. וייסשמיין, המועקה של סיחת־סרק ברומנים 
של מ׳ (קשת, ל״א). 1966 1 ,. 4 ; ; 1945 ,. 4 ! . 4 ! , 1 ־ 100 ? .ס 
* 41 1401 ) 1 * 01 . 14 . 4 , 3116130 ^ . 0 ; 1953 .)( 11 ^ 1-111 * 11 701 ) . 14 
, 111 — 1 ,) 11,3/11 § 13 ח! 1 ז! ))!*ו 4 \ ס׳/ , 0616111116 -,) ; 1946 , 105 ) 71 
,תגמז 1 זב 14 . 14 . 0 ; 1957 ,. 1 \ . 14 , 0 , ו££ס 1561 ס 8 ש 4 .? ; 1956 
/ 0 )!) 14 ( €0111 7/111 ,. 14 . 4 , 131 ( 116116 ) 8111 . 3 > ; 1960 ,. 14 . 4 - 
; 1963 ,. 4 ! 40 ) 17711411101111111 ,מ 13 ח £10££ .( ; 1960 , 04 ) 01 
, 11661 ^ 1 ? .״ 45 ; 1963 , 1 * 1713111 * 141 ) 710£1 ,. 14 . 1 . , 161 ) 816 ,ם . 0 
,(אשתו לשעבר) ג 311 ז 11 ;!א . 0 ; 1964 ,ס??}! 111 ) 1 ?<> 1 ) 7.11 )!! 7 
,ץ 16 זז 143 .\ ; 1967 ,. 14 , 9/11161115011 .ם ; 1966 ,! 111 > ! 140 

, 161 ) 1111113 . 1 ; 1968 ,( 1-1131(7- (£00011(1161, XXX /!ץ!\ ) 1/1 . 1 \ 
׳ 00 ? ; 1968 ,./ 4 , . 4 < ) 4 ) 1/1 * 1 ) 10 40115 !)) 14 5 ) 4 )? 1101111111 ) 01 
,(.) 1.1401 ־ 76 , 04111311 ) 513 65¥ א) 1011 ) 1 )¥ ) 7/1 -. 14.14 :) 11 } 

. 1968 

נ. קל. 


מלך:ה ( 4313113 <, מאינד 13 ־ 31 ' 31 ״! — אוויר רע): 

קדחת-הביצות. מ׳ היא אחת המחלות הנפוצות 
ביותר ונחשבת עדיין כאחת מבעיות־חבריאות הקשות 
לפיתרון. ב 1943 הוערכו מספר מקרי הם' בעולם ב 300 
מיליון בשנה, ומהם מתו כ 3 מיליון. בתחילת שנות ה 70 
מספר מקרי ד,מ׳ הוא ב 100 מיליון, ומהם מחים כמיליון נפש. 
הט׳ היא אחת הסיבות העיקריות לנחשלות האוכלוסיה באי- 
זורים הטרופיים (ד להלן, תפוצת הנד). 

מ׳ נגרמת ע״י פרוטוזואה (ע״ע חד־תאיים) מן הסוג 
פלאסמודיום, התוקף אנשים, קופים, מכרסמים, יונקים אח¬ 
רים, ציפורים וזוחלים, וחמועבר ע״י יתושים. מ׳ באדם 
נגרמת ע״י ארבעה מינים של פלאסמודיום (פ׳): פ׳ ויוואקם 

0 { 3 ׳\ 1 ׳ 4 ״ 135111041111 ?), ם׳ מל^ה ( 136 ־ 13131 ״ .£), ם׳ פאל־ 

ציפארום ("!"•! 3 ס £3161 .?) ום׳ אובאלה ( 01,316 .?) ; האח¬ 
רון נדיר ואין לו חשיבות אפידמיולוגיה. כל אחד מן 
הטפילים גורם למחלת מיוחדת, השונד. מהאחרות בתום־ 
עותיח הקליניות והפאתולוגיות. 

התפתחות הטפיל מורכבת משני מחזורים: האחד 
ביתוש (המחזור המיני או ספורוגניח), והשני בבעל־חוליות 
(המחזור האל-מיני או סכיזוגניח)! מחזור זה גורם למחלת 
הנד. אם הצורות הפעילות (ספורוזואיטים) מהרקות (ע״י 
עקיצת יתוש), הן חודרות לרקמות ומתפתחות במשך כמה 
דורות (השלבים שמחוץ לכדוריות האדומות). הם נמצאים 
בתאי המערכה הךטיקולואגדותל!לית בנד של צפורים, וב¬ 
תאי הפרנכימה של הכבד בנד של האדם, הקופים והמכר- 
סמים, לאחר־מכן יוצאים הטפילים מן הרקמה אל הדם 
ההיקפי וחודרים לכדוריות האדומות. הצורות הצעירות הן 
קטנות מאוד ודמויות-טבעת. הן גדלות לצורות גדולות- 
יותר העשויות למלא את כל חלל הכדורית. הטפילים מת¬ 
חלקים (סכיזונט) למספר תאי-בת (מרוזואיטים), שמספרם 
שונה בזנים השונים ( 16 — 24 בויוואקס, ו 8 במלריה). 
זמן ההתפתחות, מן הכניסה לכדורית האדומה עד לחלוקה, 
שונה גם הוא בזנים שונים ( 48 שעות בויוואקס, 72 שעות 
בס׳). הכדורית האדומה נהרסת בזמן החלוקה, והמרוזו- 
איטים המשתחררים נכנסים לתוך כדוריות אדומות חדשות 
והמחזור מתחיל מחדש. פיגמגט המ ׳ , הנוצר מפירוק ההמו¬ 
גלובין (ע״ע), וחומרים אחרים שהם, אולי, רעלים, חודרים 
לתוך מחזור הדם, כאשר הכדוריות האדומות נהרסות, וגור¬ 
מים התקפת-תום. רוב הטפילים מתחלקים בבת אתת וגורמים 
בכך למחזוריות הניכרת בהתקפות. לאחר כ 10 ימים מו¬ 
פיעות צורות מיניות (שאינן מתחלקות [גמטוציטים]), של 
טפילים במתזור-הדם. צורתם שונה במינים השונים של הם׳: 
דמויות בננה, או חרמש-בפאלאציפארום, עגולות-בויוואקם 
ובנד. יש גם הבדלים בין הגמטוציט הזכרי (מיקרו׳גמטוצים) 
לגמטוצים הנקבי (מקרוגמטו׳ציט). רק צורות דמויות־טבעת 
וגמטויציטים נמצאים במחזור הדם התקפי. בנד מפאלציפא- 
רום, החלוקה מתבצעת בכלי-הדם של האיברים הפנימיים. 

המחזור המיני מתחיל כאשר גמטוציטים בשלים 
נבלעים עם הדם ע״י היתוש. הצורות הבלתי-מיניות הנב¬ 
לעות מתות. תמיקרוגמטוציטים יוצרים 5 — 8 סיבים ארוכים 
ודקים, הגמטות, הנעות בצורה פעילה (אקספלגלציה). הן 
נפרדות מגוף המיקרוגמטוציט ואחת מהן מפרה את הגפד 
טוציט הנקבי. הצורה הנוצרת, האואוקינט או תזיגוטה, היא 
מוארכת ונעה באיטיות. הן עוברות את דפנות הקיבה, ומת ־, 



789 


מלריה 


790 


יישבות מתחת לממברנה החיצונית שלה והופכות עגולות. 
שלב זה בקרא אואוציסט. הוא מגיע לגודל של 50 — 60 מיק* 
רון, והגרעין שלו מתחלק למספר רב של גרעינים, ולבסוף 
נוצרות צורות דקות — הספורוזואיטים. כשהם מפותחים 
לגמרי, מתפוצצים האואוציסטים, שספורוזואימים משתח¬ 
ררים להמולימפה (נוזל־הדם) של היתוש. לאחר־מכן חודרים 
הספורוזואיטים לבלוטות-הח׳ק ומוזרקים לבעל־החוליות עם 
העקיצה הבאה. ההתפתחות ביתוש נמשכת כשבועיים לגבי 
דוואקס ופאלציפארום, חמן רב־יותר — 23 — 28 יש — במ ׳ . 
אורך ההתפתחות תלוי בטמפרטורה. אין התפתחות של טפי¬ 
לים מתחת ל ״ 15 ומעל ל ״ 30 . 

העברה. כל מיני היתושים, המעבירים מ׳ של האדם, 
הקשים והמכרסמים, שייכים לסוג אנו$ל 0 (ע״ע יתושים 
ותפר שם). מ׳ בציפורים מועברת ע״י תת־משפחת ה_יתוי 
שיים ( 0111011135 ) . רוב סוגי האנופלס שנבדקו מסוגלים 
להעביר מ׳, אך רק מספר קטן־יחסית של הסוגים הם בעלי 
חשיבות אפידמיולוגיה. דבר זה תלוי בעיקר בהרגלים הביו¬ 
לוגיים שלהם, כל׳ העדפת דם־אדם או דס-בע״ח, התפתחות 
בקרבת יישובים, כניסה לבתים, בקיצור — במגעם עם 
האדם. — בין הסוגים החשובים ביותר נמנים אנופלם גמביה 
( 130 ב 1 ו״ £3 •\!) ואנופלס פונסמוס ( 5 נגז 65 ״ £11 .^), האחראים 
למ׳ האנזלמית ביותר באפריקה הטרופית. 

המחלה באדם. זמן הדגירה (אינקובאציה), כל׳, 
הזמן העובר מן ההדבקה עד התקפת החש הראשונה, נמשך 
כרגיל 8 — 14 יש בויוואקס ופאלציפארש, אך זמן רב-יותר 
בכר. המחלה מתבטאת בעיקר בהתקפות מחזוריות של חום, 
אנמיה- ותשישות כללית; הטחול (ע״ע) גדל, ולעתים גם 
הכבד; קיימת התרפות של מקח׳פגים ולימפוציטים. ההת¬ 
קפה נמשכת כרגיל שעוודמספר שוללת שלושה שלבים: 
שלב ללא חום מלווה צמרמורת, שלב מלווה חום גבוה, 
ושלב של ירידת-חום שזעה. ההתקפות מופיעות כל 48 
שעות בויוואקס (קדחת שלישוגית), בצורה פחות-סדירה — 
בפאלציפארש, שבו חסרה לפעמים מחזוריות מוגדרת, של 
72 שעות — בם׳ (קדחת רביעונית). מחזוריות ההתקפות 
במ׳ הנגרמת ע״י פ׳ דוואקס ום׳ מ׳ היא תוצאה של ההת¬ 
פתחות המחזורית של דשות הטפילים, מ׳ של פאלציפארום 
היא הצורה התמורה־ביותר של המחלה, משש שהטפילים 
עלולים להתרכז בנימי הדם במוח ולגרום אבדו הכרה ודמ¬ 
דומים, או בשיליה — ולגרום להפלות. היא גורמת לעתים 
קרובות למוות — אם אין מטפלים בה בזמן, ורוב מקרי 
המוות מם׳ נגרמים ע״י פאלציפארש• קדחת שלישונית 
וקדחת רביעונית הופכות כרוניות וגורמות לחזרתה של 
המתלה(ברביעתית—לאחר הרבה שנים), אך מקרי־מוות בהן 
הרבה יותד־נדירים, הופעת התקפות חחרות ללא הידבקות 
חדשה נדירה בפאלציפארש, אך רגילה בשני הסוגים האח¬ 
רים. תשעה זו נגרמת ע״י התקיימותן בגוף של הצורות 
הנמצאות מחוץ לכדוריות האדומות. טפילים אלה עלולים 
לחזור למחזור-חדם ההיקפי ולהתחיל במחזור חדש. 

קדחתשחור־השתן. מחלה זו נחשבה בעבר כמח¬ 
לה שונה, אך הוברר שהיא הסיבוך הרציני־ביותר של מ׳. 
סיבתה אינה מובנת כל צורכה עד היש, אך ייתכן שהיא 
אוטו-אימוניח (ע״ע חסון, עמ׳ 745 ). היא מתחילה כרגיל 
בהתקפה פתאומית של צמרמורת וצפידת הגוף. אנמיה 
מתפתחת במהירות, ספירת הדם נופלת לרמה נמוכה ביותר, 


מלווה הימצאות המוגלובין בשתן, שהשן־ אדום־כהה עד 
שחור; בן מתפתחים סימני-הרעלה חמורים. מחלה זו מו¬ 
פיעה כרגיל לאחר הדבקה בפאלציפארום, ולעתים רחוקות 
— לאחר מ׳ מסוגים אחרים. השעתה נמצאת ביחס ישר 
למספר מקרי הם׳ באיזור, שיא מצדה במיוחד באפריקה 
המערבית, שבה הפאלציפארום מצד-ביותר. שיעש המוות 
מגיע ל 50% , ולא ידוע טיפול ספציפי במחלה זו. 

ר י פ ו י ב ע ז ר ת מ׳. י. וגנר־יאשג (ע״ע) הנהיג טיפול 
בחולי עגבת של מערכת-העצבים ע״י הדבקה בם׳. טיפול זה 
איבד את חשיבותו עם הנהגת הפניצילין לשם טיפול בזיבה, 
אולם הוא פיתח שדה-מתקר חדש ונרחב בפתולוגיה ואימר 
נולוגיה של המ ׳ . 

תפוצה והתפשטות. מ' מצרה בכל העולם עד 
״ 50 —״ 60 בצפון ו ״ 30 —״ 35 בדרש. היא חמורה בעיקר 
באיזוריס הטרופיים ובכמה איזורים סובטרופיים. בעבר 
היתה תמורה גם באירופה, אולם מציאותה באירשה פחתה 
במאה הנוכחית, עקב חיסול גורמישמ׳ ברוב האמורים, ע״י 
פיתש חקלאי דיבוש ביצות (למשל, הביצות הפונטיניות 
ליד רומא). חלק גדול מהאוקיאנוס השקט נקי ממ ׳ . 

ם׳ דוואקס הוא המין הנפוץ־ביותר באיזורים הממוזגים. 

ם׳ פאלציפארום מרוכז יותר באמורים הטרופיים שטוב- 
טרופיים, מאחר שלהתפתחותו הוא זקוק לטמפרטשה גבו- 
הה-יותר. מין זה רווח במערב-אפריקה. לם׳ מ' תפוצה נר־ 
חבת־יותר, אך בעיקר הוא מצד באיזור הים־התיכון, יחד 
עם דוואקס ופאלציפארש. תפוצת המ׳ שתפשטותה תלויות 
בגשמים רבים, בנוסף לנוכחותם של האנופלס ושל נושאי 
טפילים: אקלים, מישקעים, תגאי־דיור, מצב החקלאות, 
תנאים כלכליים וכד׳. 

קיימים אמורים אנךמיים־ביותר בעיקר באפריקה הטרו¬ 
פית, דרש־אסיה, הים התיכון, צפונה של אמריקה הדרומית 
ומרכזה. באמורים אלה נדבקת למעשה כל האשלוסיה ביל¬ 
דותה, ואחוז גבוה של האוכלוסיה המבוגרת חולה בצורה 
כרונית בם׳, ללא סימפטומים חריפים• 

המ׳ היא אנדמית, אך קיימות גם התפרצדות סגפחיות. 
אפשר להבדיל ביניהן לבין עליה עונתית במקרי המ ׳ . 
מגפות נגרמות ע״י שינויים בתנאים החיצוניים: שטפונות, 
גשמים כבדים ורעב; גם בצורת יכולה ליצור תנאים מתאי¬ 
מים להתפתחות סוגים מסוימים של אנופלס, למשל, אנופלם 
קוליציפאצים ( 155 ;> 1101£3 ג 01 צילון, 1934 ). מגפה יכולה 
להגרם גם ע״י הכנסת גושא-טפילים יעיל לשטח חדש, שיש 
בו אוכלוסיה רגישה, למשל, אנופלס גאמביה — לבראזיל 
ב 1930 ולמצרים ב 1943 . במגפות כאלה שיעור־התמותה הוא 
גבש. 

חסון (ע״ע). הידבקות במ׳ מעניקה חיסון תלש וקצר- 
ימים, ותיתכן הידבקות חחרת כעבור זמן־מה. באדם נמשך 
חיסון זה רק כל זמן שהטפילים עדיין נמצאים בגוף (חיסון 
על-תנאי). אין חסינות מצטלבת בין סוגים שונים של מ׳, 
ואדם עלול להידבק ע״י 2 או 3 סוגים של פ , באותו זמן. 
כך אין חסינות מצטלבת בין זנים אתרים מאותו סוג של פ' 
מאיזורים שונים. 

ההחלמה מן הם׳ תלדה במאקרופאגים של הטחול, הכבד 
ומוח-העצמות, המחסלים את הטפילים ואת הכדוריות האדו¬ 
מות הנגועות; מספרם גלל בצורה ניכרת במשך המחלה. 

טפילי הם׳ משחררים אנטיגנים (ע״ע) לתוך הדם וגד 



791 


מלריה — מלרמוז, סטסן 


792 


עוררים היווצרות נוגדנים. אנטיגנים אלה ונוגדניהם נחקרים 
עתה, כדי למצוא נוגדן מחסן. 

אבחנת ד.מ׳ נעשית ע״י בדיקת מישטחי־דם וזיהוי הט¬ 
פילים׳ וכן ע״י זיהוי הנוגדנים בשיטות ?זרולוגיות. 

טיפול וטיפול מונע. הטיפול במ׳ תלוי בסוג הטפיל. 

מ׳ הנגרמת ע״י פ׳ ויוואקם ופ ׳ מלריה מתרפאת מעצמה 
ללא טיפול, ואילו מ׳ הנגרמת ע״י פ' פאלציפארום היא 
מסוכנת (ר׳ לעיל). למרבה המזל, פאליציפארום ניתן לריפוי 
בקלות רבה-ביותר, משום שהצורות שמחוץ לכדוריות 
האדומות אינן מתקיימות זמן רב, והן חודרות למחזור הדם 
ההיקפי רק פעם אחת, ואילו השלבים שמחת לכדוריות 
האדומות של ויוואקם ומלריה עמידות־מאוד לתרופות והן 
חודרות שוב ושוב לדם וגורמות לחזרת המחלה. 

הטיפול בכינין (ע״ע) היה ידוע הרבה לפני שהכירו את 
גורמי המחלה. בתרופות משתמשים לריפוי ד.מ׳ או לשם 
מניעת הדבקה בה. מבחינים בין טיפול מדכא לטיפול מרפא. 
הראשון מחסל את הסימנים הקליניים, אך אינו הורג את כל 
הטפילים, ובעיקר לא את השלבים שמחוץ לכדוריות האדו¬ 
מות והגמטוציטים, והמחלה עלולה להופיע שוב לאחר גמר 
הטיפול. סוג זה של טיפול (כגון בכינין) עדיף בתנאים 
מסוימים, כגון במבצעים צבאיים. 

לאחר שאיזורים נרחבים בדרום־מזרח אסיה, שבהם 
ייצרו כיגין, נכבשו בידי היאפאנים במלה״ע 11 , היה 
צורך דחוף בתרופות אחרות. אחת התרופות הראשונות 
שפותחו, פלסמוכין — נגזרת 8 ־אמינו־כינולינית (ע״ע כי- 
נולין), היא בעלת השפעה ניכרת על הגמטוציטים והשלבים 
שמתח לכדוריות האדומות, אולם היא רעילה. היא פעילה 
בעיקר נגד הגמטוציטים של פאליציפארום. אטברין (ע״ע) 
הוא בעיקר תרופה מונעת ומדכאת, ויש לו השפעה מוגבלת 
בלבד נגד גמטוציטים. כלורוכין ואמודיאכין (קמוקן) 
הקרוב לו, הם נגזרות 4 -אמינו־כינ 1 ליניות. הם יעילים נגד 
הצורות שבדם, כולל גממוציטים והם פחות רעילים מפלאס־ 
מוכין! אך בזמן האחרון התפתחו זני-טפילים עמידים לכלו- 
רוכין. הוכנסו לשימוש נגזרות 8 -אמינרכינוליניות אחרות, 
למשל פרימאכין, המרפא מ׳ הנגרמת ע״י ויוואקם, והוא 
פחות־רעיל מפלאסמוכין. פירימתאמין הוא תרופה חדישה 
היעילה מאוד לטיפול מונע (טבלית אחת לשבוע), אם 
משתמשים בו בעוד מועד. הוא מונע את התפתחות השלבים 
מחוץ לכדוריות האדומות והגמטוציטים ) הוא גם משמש 
כתרופה מדכאת, והוא בלתי־רעיל יחסית. תרופות אחרות 
הן: פרוגואניל׳ סולפונאמידים ועוד. לכל התרופות האלה 
קיימות מיגבלות, ולא נמצאה עדייו תרופה יעילה לכל סוגי 
הנד. 

על המלחמה בנד — ע״ע יתושים, ענד 508 . בנוסף 
לאמצעים המנויים שם נוקטים היום גם בעיקור של 
זכדי־יתושים באמצעות חומדים כימיים. הפצת מספד רב 
של זכרים עקרים מורידה במידה ניכרת את התרבות הי¬ 
תושים באיזור. שיטות אלה הן עדיין בשלבי-התפתחות 
ראשונים׳ אף הן חשובות, משום שאינן מצריכות שימוש 
בחומרי-הדברה ומונעים את הצטברותם בטבע. 

בעבר כוונו שיטות-ההדברה להקטנת מספר היתושים 
בלבד, אך כיום הממרה חיא חיסול מוחלט של היתושים 
באיזור הנגוע. פעולות כאלה, שאורגנו ע״י אירגון-הבריאות 
העולמי (. ¥7.0.0 ), שיחרת בשנים האחרונות שטחים 


נרחבים מם׳. פעולה ראשונה מסוג זה בוצעה לאחר פלישת 
אנופלם גאמביה לברזיל ב 1930 , והצילה, ככל־הנראה, את 
היבשת מאסון גדול. 

מ' בישראל. מ׳ שנגרמה ע״י 3 הסוגים החשובים 
היתה נפוצה בעבר בישראל > ידועים גם מקרים של קדחת 
שחור־השתן. היא היתה חמורה באיזור־החוף, בעמק ובחולה, 
שלשם הועברה ע״י אנופלס/סכרובי ( 1 ׳\ 0 ־ 1 שו 01 ב 5 ,.^) ואנו־ 
פלס סרגנטי להרים הועברה המ׳ ע״י אנופלם 

סופרפיקטוס (צנג^קזשקס* .^). תופעה מיוחדת לישראל 
היתר, הנד העירונית שהועברה ע״י אנופלס קלאוויגר 
ת:> 8 וע 13 :>). באירופה דוגר מין זה במים פתוחים, ושם הוא 
בעל חשיבות מועטת בהפצת דים/ ואילו בישראל ובארצות 
השכנות הוא דגר בבארות ובורות־מים או ליד בתים, וגרם 
למקרי מ׳ מרובים בכפתם ובערים — בגליל ובירושלים. 
פעולה אפקטיווית נגד היתושים חיסלה, למעשה, את הם׳ 
בישראל בשנים האחרונות. מקרים מועטים בלבד נרשמו 
באיזורי־גבול, ואלה נגרמו, כנראה, ע״י מעבר יתושים 
נגועים מארצות שבנות. מאז מלחמת ששת הימים, ישנה 
עליה מסויימת במספר מקרי הנד בסיני. 

היסטוריה. ד,מ׳ ידועה עוד מימי-קדם. היפוקרטס 
(ע״ע) הבדיל כבר בין הסוגים הקליניים השונים של המח¬ 
לה, הבחין בהתנפחות הטחול, והיה ברור לו הקשר בין 
הופעת המחלה למציאותן של ביצות או לשתיית מים מהן. 
הנד הובאה, כנראה, לאמריקה אחרי גילויה ע״י קולומבוס, 
אך ייתכן, שהמחלה היתה קיימת שם כבר קודם־לכן. 

טפיל ד,מ׳ נתגלה ב 1880 ע״י לולן (ע״ע) באלג׳יריה. 
ב 1886 גילה גולג׳י (ע״ע), שהתקפות-החום של חולה־הנד 
חלות בעת-ובעונה אחת עם התחלקות הטפילים. אך מחזור- 
ההתפתחות השלם במאכסן בעל־החוליות תואר מאוחר 
הרבה-יותר (ע״י ג׳ימז וטיט ב 1937 , סף וקולסטון ב 1944 ) 
— לגבי טפיל־העופות — ם׳ גלינצאום (ומג 13061 ז 83111 .?). 
ההתפתחות המלאה באדם תוארה ע״י גראהם ושורט ב 1948 . 
מנסון ( 1894 ) חשד, שהיתושים הם המעבירים את המ׳, אך 
חשב שהמחלה נגרמת ע״י שתיית מים שבהם טבעו היתו¬ 
שים הנגועים. ע״ס הצעתו התחיל רום לחקור את העברת 
הנד בהודו, ב 1895 , והבחין בשלבי־התפתחותו של הטפיל 
באנופלם ב 1897 . ב 1898 הוכיח שהנד של העופות מתפתחת 
ביתושים, הבחין בספורוזואיטים בבלוטות-הרוק, והדגים את 
העברת המחלה לציפורים בריאות ע״י עקיצת יתוש. הע¬ 
ברת המ׳ לאדם ע״י אנופלם הוכחה סופית ב 1898 , ע״י גרסי 
(ע״ע), באסטלאנלי וביניאמי באיטליה. 

צ. סליטרניק, ד,מ׳ והדברתה בישראל, 1969 ! ,■■־ 181 ו 4 נ. 1.1 
; 1930 י ? 1 ז 511 ? 01 ? 71 : . 6 ! }ס €0711101 0714 ׳< 0£ /?>/מ 7 ^/<£ ? 7/1 
, 5 ,,״ 1 -י 5$£11 טא .? ; 1937 ,€^ 0 ז 714 מ/ . 16 .- 1 

. 8 ; 1946 011010 4 1641 )? 11 ? 0 ? 7 , 11 ש¥<חג 1 ^ .ם . 11 — 

- 0 ח 0/1€7 ,. 31 €1 00741 . 0 ; 1949 ,ץ£ס 1 סד* 4010 \ ,(.!*>) 4 ץ #0 
,. 16 /?> :' 160,11 , 11 ^ 1155 ^ .? ; 1955 / 0 ^ 70 ? 1/1 

: 71 ?£ 1 ) 71 ?) 1 * 70:0 81004 ,;)) 11151 . 1 ^ - 130 תז£) 1 ;> 211 ; 1955 

1 ) 30 )ס מ 5£35 !כ 1 1 ) 8100 1005 ): 1010 ) :? 11111 17041 -, 0714 

. 1968 ,( 122 — 80 , 1 , 0101315 ^ 

א. ת. 

מלך־מה, 0 ^?[ — 1116 ־ 31131 ^ — ( 1842 , 

פאריס — 1898 ׳ ולדן), משורר צרפתי. מ׳ היה בן 
למשפחת פקידים. אחרי שהות קצרה באנגליה ( 1862 ) הודה 
אנגלית בבת״ס תיכוניים בעדי־השדה, ומ 1871 — 

בפאריס. ביצירתו הספרותית התחיל ב 1864 כשניגש לחיבור 



793 


מלרמה, פטפן — מלת 


794 


הדראמה 10 > 113 )נ״ 90 , שהסצנה האחת שלה נתפרסמה לרא־ 
שונה ב 1869 בקובץ של 013111 <} 001116111 31-113580 ? 1.0 ("ה־ 
פתם [ע״ע] בן־זמננו"). הדראמה לא הושלמה מעולם, 
אולם קטע זה תפס מקום חשוב בהיסטוריה של הסימבוליזם 
(ע״ע). ב 1876 פירסם מ׳ את הפואמה מב 1 י 3 1111011 ' 0£ :וגן\ 1 י. 1 
£311110 ("שעות אחרי-הצחרים של פאון"), שהועברה לשפת־ 
המוסיקה בידי קלוד דביסי (ע״ע). אחרי 1885 נעשו "ימי- 
שלישי" ( 118 ״ 13 ״£) בביתו למוקד החיים האינטלקטואליים 
בצרפת ומ׳ היה למנהיגו של דור הסופרים הצעירים: פול 
ולדי (ע״ע), אנדרה דיד (ע״ע), פול קלודל (ע״ע) היו בין 
חניכיו. ב 1887 פירסם מ׳ את הקובץ .^[. 3 10 ) 005105 ? 5 :/ 1 , 
הכולל שירים שחיברם מאז 1862 , רבים מהם כתובים 
בסיגנון "הרמטי" ("מסוגר"), כל/ לא ניתן להבנה בקריאה 
"חיצונית". ב 1897 הופיע קובץ יצירותיו בפרוזה 
#311005 ("הזיות"), ובו פואמות בפרוזה והירהורים על 
ביקורת הספרות, על ביקורת המוסיקה (ביניהם מסה על 
ר. וגנר, שמ׳ היה מחסידיו הנלהבים) ועל בעיות האסת¬ 
טיקה. — יצירתו האחרונה, הפואמה 105 ) 10 ) ק 1 !ס 0 "ס 
1 ): 113531 10 0111-3 < 31 ית 1318 * 31 [ ("משחק קוביות [הגורל] 
לעולם לא יבטל את המקריות"), שהופיעה חדשים ספורים 
לפני מותו (בכה״ע 0118 ק 10 מ 005 , 1897 < בצורת ספר הו״ל 
בשנת 1914 ), קיבלה משמעות של צוואה בענייני שירה. 
זו היתד. אולי התחלה של הספר הגדול שעליו חלם המ¬ 
שורר. על־כל-פנים, הסידור הטיפוגראפי (שטחים לבנים 
רחבים), והיעלמות ד,מיבנה עצמו של השיר או של המשפט 
משווים לפואמד, זו אופי של תמונה או של תכליל מוסיקאלי. 

מ׳ הוא אמן השירה הטהורה! לשירה, בעיניו, אותו ערך 
מוחלט שנודע לפנים לאמונה הדתית לפני "מותו של הא¬ 
לוהים" בנפשו של המערב הנוצרי, דבר שעליו עמד מ׳ 
זמן רב לפני ניצשה. כבר ב 1867 כתב מ׳: "אין מאומה לבד 
מן היופי, ולו רק ביטוי מושלם אחד — השירה". בניגוד 
לתפיסה הנאטוראליסטית בספרות של השליש האחרון של 
המאה ה 19 , חלם מ׳ על "הכרת משהו לא־נתפם ועלום". 
על־מנת להגשים חלום נעדר ממשות זה במלים. ולרמוז 
על ההעדר, על אי־ממשותו של העולם הנתון, ועל התמו¬ 
טטותו המתמדת של היש בחלל ובזמן שאיבדו את ערכם 
בעולם המודרני חאתיאיסטי, חייב המשורר לשנות את 
דיס טרוק טורות המסורתיות של השפה ושל התפיסה המקו¬ 
בלת של הדברים. התחביר המסורתי, הדימויים הטבעיים 
והמילים הרגילות מקבלים במאמץ זה צורות טבועות־מחדש 
ומאולצות. נסיונות אלה הם נןטאפיסיים באותה מידה שהם 
לינגוויסטיים. מ׳ כפה על עצמו להעמיק את הפער בין 
התודעה לבין הממשות החיצונית שאותה דחה, לשאת את 
הקרע עד אידסוף, בקוותו, כמו רמבו, למצוא את ישועתו 
או את סופו בקיצתיות הרע שבקיום בעולם הזה הבלתי־ 
נסבל. ניסיון מעין זה מאפשר לגד, כסי שהוא מדגיש, "להת¬ 
קדם במעמקי התחושה של האפלה המוחלטת". 

בשירה המודרנית שמוצאה ממ׳ שולטת לעתים קרובות 
עצבות, שמשמעותה היא היעדר גמור של הידברות אנו¬ 
שית. אי-הבחירות שבה האשימו את מ׳ היתד. מתוכננת, 
שכן בשבילו ״כל דבר מקודש, כדי שיישאר כזה — מתעטף 
במיסתוריך. היא אף היחה תוצאה בלתי־נמנעת משאיפתו 
התמידית של מ׳: לא לנקוב בשמו של דבר, כפי שדרשו 
זאת כללי השירה של אסכולת הפארנאס, "אלא לרמוז עליו, 



( סספו מאלארמה ; ציור של א. סאנה (סוויאוז לזבד, פאריס 

זהו החלום". שאיפה עליונה זו של הסימבוליזם היתה, בש¬ 
ביל מ/ נושא למאמצים של כל חייו. 
הביקורת המודרנית התעניינה במיוחד ביצירתו של 
משורר גדול זה. היא תמימת־דעים שיש לקבל ריבוי־המש- 
מעויות בשירתו של מ/ בהניחה, "שפל נקודות־הראות הן 
פוריות במידה שווה, והעיקר הוא, איפוא, להרבות בהן". 

£. 1 ־ 601 ת 10 \ . 14 ; 1940 . 5 46 064406 ? 6 ^ 4 ד 06 '. 1 , 400101 ־ , 

\?7€ 46 %4.5 <^ 0 '^ . 4 ? , 43111011 < . 011 ; 1941 י ^xx, 1941; 16 ., 
171^04%5€(1071 06 ג 11 :) 41 ? . 0 ; 1950 46 10 ס , 

${6550£6 ?06441(6 41( 5 )>771 £701157776, 1-111, 1947; 16., 14; 
1953; }. 50110*0*, ?76551071 111(6X01X6 4071$ 1'0601/7£ 46 

1947; ?. 303051*0, !4., £>06516 6( £>06(1(}14€, 1949; 0. 

£10465 , £011101 . 0 ; 1950 ,./ל£ 46 " 0771£7600% ' 7 " 5 * 1 , 1£5 ז\ 3 ס 
, 6 * 310113 .£ - .[ ; 1952 , 9 .ק 3 ב! 0 , 11 , 471 ) £11071 $? 16171 16 זס 5 

^1177166X5 17710^17101X6 46 ?4., 1961. 

ק. ו. 

מלת (] 11110  9311 ). 

פירסומו העולמי בא לו בשל ספרו ש* מס ? £553 
־ם 11 0 ־ £111111 1110 110015 \׳• 11 35 ס 1113110 ק 0 ? 01 10 ק!:>י 1-11 ? 
? 500101 01 001001 ׳ 05 זק ("מסה על עקרון האוכלוסיה והש¬ 
פעתו על שיפור החברה בעתיד״), 1798 , המסה נכתבה 
בתגובה לדעותיהם האופטימיות של ו, גודמן(ע״ע) ואחרים 
וכן בתגובה ל״חוק-העניים" מ 1796 , שלפיו השלימה המדינה 
את הכנסתם של תושבים שאין בידם כדי קיום מינימאלי. 
השקפתו הפסימית של מ׳, כסי שבאה לידי ביטוי בספת, 
שוללת את האפשרות לשפר את מצבם של ההמונים! וזאת 
בעיקר — משום שמתקיים "חוק", שאותו ניסח בספר זה, 
על היחס בין גידול האוכלוסיה ואמצעי-המחיה (התפוקה 
החקלאית), ולפי החוק הזה הריבוי הטבעי נוטה לגדול 
בקצב של טור גאומטדי — אם אין בולמים אותו — בעוד 
שגידול התפוקה החקלאית עולה, במקרה הטוב, בקצב של 
טור אריתמטי (ע״ע טורים). מ׳ הבחין, כמובן, במעצורים 
המונעים את גידול האוכלוסיה. אם חיצוניים: מלחמות, רעב 
ומגפות, ואם ״בלמים מונעים״: הפלות ותיכנון הילודה. 

לא היה בדעות אלה חידוש מהפכני, אולם על רקע 
זמנן — בשנים 1780 — 1800 היתד. "התפוצצות אוכלוסיה" 
באנגליה — ובגלל ניסוחן הבהיר ורב־העצמה, עשו רושם 
רב. במהדורת 1803 הכניס מ׳ בספרו מספר תיקונים: 
א) הסתפק בקביעה כללית, שהאוכלוסיה גדלה בקצב 
מהיר-יותר מאשר תפוקת־המזץ, וויתר על נוסח מתמטי 
מתייק! ב) איזון טבעי בין הריבוי הטבעי לבין מיעוט 
המזה יכול לבוא לא רק באמצעים חיצוניים וע״י "בלמים" 
שנזכרו בספרו הראשה, אלא גם באמצעות הגבלת גיל־ 
הנישואין והתאפקות ממגע מיני. אך נד עצמו לא החשיב 
השגות אלה, משום שהאמין, שהייצר המיני חזק מכל יצריו 
האחרים של האדם. 

בהמשך מחקריו ניסח מ׳ את "חוק התפוקה הפוחתת" 
(ע״ע כלכלה, עם׳ 869 ) בחקלאות. ע״ם חוק זה ציפה, שעם 
ריבוי האוכלוסיה ייאלצו להזדקק לקרקעות גרועות־יותר, 
ועקב-כך יעלה מחיר המזונות ותגדל אפשרותם של בעלי- 


האחוזות "לסחוט" ,רנטה חקלאית נוספת. על-כן, הסיק מ ׳ , 
תחריף ״מלחמת-הקיום״ דחריפו הניגודים הסוציאליים — 
רעיון שמצא את ביטויו אצל קרל מרכס (ע״ע) במונח 
"מלחמת מעמדות". 

בסוף המאה ה 19 גלוי היה לעין־כל שהגהותיו ומסקנותיו 
של מ׳ הופרכו ע״י שיעור הצמיחה הכלכלית, עליית רמת- 
החיים וירידת שיעור־הילודה בארצות-המערב. במאות ה 19 
וה 20 נתגלו (באמריקה, אוסטרליה, סיביר ועוד) קרקעות 
פוריות-יותר מאלה של אירופה. "חוק התפוקה הפוחתת" 
נתגלה כמוגבל לזנים החקלאיים הידועים ולטכניקות שהיו 
קיימות אז, וחשיבותו מיזערית בתקופה שבה נוספו מאות 
זנים המשמשים לתזונה בחברה המערבית, ואילו המדע 
והטכנולוגיה שינו את דרכי הייצור החקלאי מיסודן — 
בעיקר בדישון הקרקעות ובעיבודו• נוסף על כך, התפתחה 
תעשיה מודרנית. שהוסיפה כמויות ניכרות של מזון — 
תוך ניצול יעיל־יותר של התוצרת החקלאית ופיתוח אמצעי- 
תזונה אחרים. יחד־עם־זה איפשרו האמצעים המודרניים 
למניעת היריון — הפרדה ביו סיפוק היצר המיני לבין 
ריבוי הילודה, בין מבקריו החריפים של מ , היו מרכס, 
אנגלם וממשיכיהם, שטענו שתוק-האוכלוסיה ספציפי לכל 
מדינה ולכל תקופה, ואין לו משמעות כל-עולמית. כמדכן 
טען אנגלם שהידע האנושי גדל בטור גאומטרי והוא מבטל 
את "חוק התפוקה החקלאית הפוחתת". אעפ״כ מזכירים 
עדיין את "חוקי מ׳" בארצות בעלות אוכלוסיה רבה וטכנו¬ 
לוגיה ירודה. הדים מלתוסיאניים נשמעים בימינו הן בדיו¬ 
נים על "התפוצצות האוכלוסיה" במחצית השניה של המאה 
הנוכחית, בעקבות השגי הרפואה, והן בדיונים על אקולוגיה. 
כלומד, השחתת המשאבים הטבעיים עקב ניצולם וסילופם 
ע״י ייצור וצריכה גואים. 

ואולם, אע״פ שמרבית הנחותיו של מ׳ הופרכו, היתה 
תרומתו למדעי-החברה רפה ביותר! טענותיו עודדו עיון 
מחודש בבעיות־היסוד של הכלכלה והחברה עד לפיתוחו 
של מדע-האוכלוסיה, הדמוגרפיה (ע״ע! ור׳ שם, עמ׳ 75 ). 

בין שאר ספריו של מ׳: 6 זנ 311 א ש 111 101:0 ?■ 11111 > 1 ! 1 
זחס? 01 1-021-055 ? 1 >מ 3 ("חקירת טבעה והתפתחותה של 
הרנטה״) 1815 ! ? £000010 01111031 ? 01 105 ^ 1-1001 ? ("עק¬ 
רונות הכלכלה המדינית״), ¥3100:1820 01 035111-0 ^ז 1110 ׳ 
(״מדידת הערך״) 1823 ! ־ £00 01111031 ? ס! 00110111005 
?!״סס (״הגדרות בכלכלה מדינית״), 1827 . 

,ו{£נ££ד 01 . 1924 3 ; 0. X י זגח 80 .[ 

. 0 ; 1926 /ס ) 4% 16 ( 1 01 1 ז 10 * 0$1410 ? 

.'ע .ז 77 111091 ) 41 * 09 ? , 317 ^ 01 

/^ ,דו 512$$3 .[ ; 1953 ,. 14 10 00 ^ 114 * 90 ) 191 ,(.!>£) 01355 

. 1957 , \ $11101101 ס$ ס! 

א. לי. 

ממבךנות ביולוגיות, קרומים של התא החי הבנויים 
בעיקר מחלבון ושומן. למ״ב שני תפקידים עיקריים, 
השלובים זה בזה: ( 1 ) הפרדת התא מסביבתו החיצונית 
ומהתאים השכנים, ותיחום מבנים תוך־תאיים בעלי פעילות 
מיוחדת! ( 2 ) תהליכים מטאפוליים רבים בתא מורכבים 
משלבים עוקבים המחייבים אירגון מבחינת הזמן והמקש! 
המה״ב מהוות את המבנה המאפשר אירגון זה. 

בתאים פרוקאריוטיים (ע״ע מיקרוביולוגיה) ממלאת הכד 
הציטופלאסמתית שני תפקידים אלה. בתאים אוקאריוטיים, 
המסובכים במבנם הרבה-יותר׳ נמצאים, בנוסף לנד הצי־ 
טופלאסמתית, מבנים ממברניים רבים: (א).רטיקולום אנדו־ 



797 


ממברנות ביולוגיות 


798 


פלאסמתי! (ב) ממברגודהגרעין! (ג) מערכת-גולג׳י; (ד) 
נד של אברונים: מיטוכונדריונים, כלורופלאסטים. 

המ׳ הציטופלאסמתית — תפקידה העיקרי לש¬ 
מש מחסום בורר בין תוך־התא לסביבתו, ועי״כ לשמור על 
הסביבה הכימית הקבועה בתא. מערכות להעברת חמרי־מזון 
ויונים מרוכזות, לפיכך, בקרום זה• מעבר סלקטיווי של יוני 
נהרן ואשלגן דרך ממברנת-התא גורם להפרש־פוטנציאלים 
משני עברי הנד. שינוי הפרש־פוטנציאלים זה גורם לעידור 
בתאים מסוגים שונים, בעיקר תאי-שריר ותאי־עצב. — 
לשלוחות חאי־העצבים, האקסונים, מבנה־כד מיוחד, וזאת 
בגלל הצורך בהתנגדות חשמלית גבוהה לשם בידוד. שלו¬ 
חות אלה מלופפות היטב במספר שכבות קרום ציטופלאם־ 
מתי של התאים ע״ש שוואן עטיפה קרומית 

זו מכונה מיאלין, ומכילה כמות גבוהה-ביותר של שומן 
(ל 80% , לעומת 30 — 40% במרבית המה״ב ]ע״ע עצבים]). 
ד.מ׳ הציטופלאסמתית מאפשרת את הקשר בין התאים ברק¬ 
מות בע״ת. מעבר חומרים מתא לתא מתקיים במקומות 
שבהם מגיעות ד,מ" לידי מגע הדוק. הם׳ הציטופלאסמתית 
משתתפת גם בתהליכי־בליעה של חומרים מבחוץ (פאגו־ 
ציטוזיס ופינוציטוזיס (ע״ע תזונה; תא]). 

ךטיקולום אנדופלאסמתי. מערכת־מ" מסועפת 
בציטופלאסמד, של התא יתרת מספר רב של אבוביות (- 111 
5 ש 111 נ 1 ). בחלקה נושאת מערכת זו מספר רב של ריבוסומים 
(רטיקולום אנדופלאסתמי מגורגר) שעל-גבם נעשית הסינתי- 
זה של חלבוני התא(ע״ע פרוטאינים). חלק אחר של הנד חסר 
ריבוסומים (רטיקולום אנדופלאסמתי חלק), ובו מתבצעות 
ראקציות ביוסינתיטיות רבות, להוציא סינתיזה של חלבון. 

ממברנת-ה גרעין דומה במבנה הכימי לקרומי 
הרטיקולום האנדופלאסמתי ונחשבת כהומואגית להם. מ׳ 
זו מכילה מספר רב של הורים בעלי קוטר של כ 0.05 מיקרון, 
המאפשרים את מעבר החמצות הנוקליאיות (ע״ע), המכ¬ 
תיבות את יצירת החלבון, מתוך הגרעין אל מרכזי יצירת 
החלבונים שעל הריבוסומים. — מערכת-גולג׳י בנויה 
כצבר של אבוביות מוארכות, המשתתפות, כנראה, בהפרשת 
חומרים מהתא החוצה. — מ" של א ב רוני ם מצפות את 
האברוניםהתוך־תאיים. במיטוכונדריונים (ע״עתא) 
מבחינים בשני מיני מ". הנד החיצונית, הדומה במבנה 
למ׳ של הרטיקולום האנדופלאסמתי החלק, והנד הפנימית, 
היוצרת ע״י התקפלותה פנימה את המחיצות (שגזל״ש) הפ¬ 
נימיות. חלק גדול מהחלבונים שבמתיצות הנד הפנימית הם 
אנזימים הממלאים תפקיד חשוב במערכת החמצון הביולוגי 
(ע״ע). הכלורופלאסטים המצויים בתאי-צמחים בנו¬ 
יים גם הם משני קרומים: חיצוני ופנימי, אלא שהפנימי 
מתקפל פנימה באזורים מסויימים, הקרויים גרנות, לדפדפים 
(למלות) מקבילים. בגרנות מתרחשת, כנראה, הפוטוסינתיזה 
(ע״ע). 

מ , של תאי-חידקים• תאי־חידקים מכילים, מלבד 
הדופן, מ׳ פלאסמתית שבהתקפלותה פנימה יוצרת אברונים 
קרומיים דמויי-בצל, המכונים מסוסומים, הממלאים, כנראה, 
תפקיד בחלוקת תא-החידק. מבחינה פיזיולוגית ממלאת הנד 
הפלאסמתית של החידק גם את תפקידי הנד הציטופלאם- 
מתית של התא הגבוה וגם את תפקידי הנד הפנימית של 
המיטוכונדריה בכך שהיא מכילה, בנוסף למערכות ההעברה 
האקטיווית, גם מערכות חימצון ביולוגי. 


הפרדה כי¬ 
מית של מרבית 
המה״ב מראה שה¬ 
חומר היבש מורכב 
מכ% חלבון ו 1/2 
שומן. אולם לכל פ׳ 

חלבון ושומנים ה¬ 
מיוחדים לה. רוב 
שומני הנד הם שו¬ 
מנים קוטביים: פוס־ 

פוליפידים וגליקו- 
ליפידים (ע״ע לי- 
פידים). מ" של 
תאים עילאיים מכי¬ 
לות גם כולסטרול, שהוא שומן ניטראלי ונעדר ממ״־חידקים. 
מבין החלבונים שבנד יש לציין את הגליקופרוטאינים (ע״ע 
פרוטאינים), שחשיבותם בקביעת הספציפיות האנטיגגית 
של פני-התאים. 

מבנה המ". המהירות הגבוהה שבה חודרים חומרים 
המסיסים בשומן דרך המ' וכן תכונותיה החשמליות של הס׳ 
היו בין השיקולים שהביאו להנחה, שהם׳ בנויה משיכבה 
דו־מולקולרית של שומן המצופה משני צידיה בחלבון. מבנה 
זה הוצע לראשונה ע״י דניאלי וז־בסון ב 1935 (ציור 1 א ׳ ). 
חקירותיו של רוברמסון, בסוף שנות ה 50 , תמכו במודל־מ׳ 
זה. רוברטסון צילם מ" במיקרוסקופ אלקטרוני, בעזרת קי¬ 
בוע בחומצה אוסמית, ומצא כי מ" שונות דומות בעוביין 
( 70,4 — 100.4 ) ובמיבנן התלת-שיכבתי (ציור 2 ). השכבות 
החיצוניות שקשרו את אטומי האוסמיום הן, לדעתו, שכבות- 
החלבון והן קשורות קשר אלקטרוסטאטי (ע״ע כימיה, עמ׳ 
751 ) לקבוצות הקוטביות של השומנים הנמצאים בפנים, 
והנראות בהירות, משום שאינן קושרות אטומי-אוסמיום 
והן חדירות לקרני־אלקטרונים. רוברטסון טבע את המונח 
"נד תקנית" (ש 1 ז 3 זי]מ €1 מ ז 1 מ!ז) לציון האחידות במבנה ה- 
מה״ב. בתחילת שנות ה 60 הוצע מודל אחר למבנה הנד. 
מודל זה, שהוצע בעיקר ע״י גדין ובנסון, מתאר את הנד 
כבנויה מתת־יחידות. תת-היחידה בנויה מחלבונים — כש- 
מולקולות-השומן נעוצות לתוך השקעים המתאימים במול¬ 
קולות החלבון. הקשרים בין החלבונים לשומנים הם בעיקרם 
קשרים הידרופוביים ולא קשרים אלקטרוסטאטיים (ציור 
1 ב׳). פיתוח שיטות-מחקר פיסיקאליות חדשות וההצלחה 
בבניית מודלים מלאכותיים של מ" הביאו בסוף שנות הסס 



ציור 2 . חתו דרד טטברנות (הנדלה פי 00 ם, 87 בטיעדושעום אלעטווני) 


:•־ 9 . 0000 ־ 9.9 


ייחלש וזיווווו!*- 


ססססססס 


ל 1 ו 1 וו פולח ריח 
*י *זסו 



ציור 1 . המודלים ׳שהוצעו למבנה הממברנות 


1 . . .< ז , < 




799 


ממברנות ביולוגיות — ממד, ממדים 


800 


ותחילת שנות ה 70 לחזרה למודל דומה לזד. של דניאלי 
ודבסון, אולם ברור כיום כי חלק מחלבוני-הקרום נמצא 
בתוכו ולא על־פניו (ציור 1 ג ׳ ). וע״ע אוסמוזה! דיאליזה. 

- 140571 }ס 1071 ) 1400 ? 0514 1150 ) $15140 ,(.ג©) 6 ז 160 (ז־ו 0 א .מ ,נ 1 

— 105 ת 066£6 ז 5 .עו ; 1968 ,( 24 ״ 81111 . 516,1 511 ט 1 ז 8 ) !) 111 >■>. 
אולם מספר הקבועים הטבעיים, בעלי יחידות שונות, שנת¬ 
גלו עד לשנות ה 60 המאוחרות, אינו מספיק כדי להוות בסיס 
למערכת כללית של מ" טבעיים• בתורת־היחסות הכללית 
שלו, ויותר מכך בקוסמולוגיה שלו׳ הציע אינשטיין מספר 
קבועים קוסמיים. נעשו נסיונות, בייחוד ע״י סר א. ם. אדינג־ 
טון(ע״ע), לאחד את מערכות הקבועים, הקוסמיים עם הטב¬ 
עיים׳ לתורה יסודית אחת, אך ללא הצלחה ניכרת. 

אנליזת-המ" היא שיטה אפריורית, המהווה קיצור-דרך 
בלבד• על־סמך ידיעה כללית של הפיסיקה, מנחשים ניחוש 
בעלמא ומסיקים ממנו מסקנות. למסקנות אלה אין תוקף 
סמכותי, דש ל^דקן ע״י ניסוי. אה״מ מאפשרת לבחון את 
ההנחות המטאפיסיות שבהן משתמש המדען. היא מבוססת 
על העיקרון, שחוקי־הטבע אינם תלדים באמת־המידה של 
האדם העוסק בהם. 

לדוגמה של שימוש באה״מ ניקח את משוואות הקו הישר: 

0 = ץ — 13 + 38 ׳ 

כאשר המשתנים הם גדלים פיסיקאליים הניתנים למדידה. 
מן העיקרון דלעיל נובע כי המ" של שלושת הגדלים במש¬ 
וואה זהים, שהרי לולא כך היה שינוי אחד מקני־המידה 
משנה את התוצאה. למשל, אם שני המשתנים ^ הם אור¬ 
כים, אזי גם הקבוע 6 הוא אורך והמקדם 3 הוא מספר טהור. 
אם המשוואה דלעיל היא משוואת אינשטיין לאפקט הפוטו־ 
אלקטרי, אזי המשתנה האחד (ץ) הוא אנרגיה והשני (^ 
תדירות, ועל־כן הקבוע < 1 הוא בעל מ׳־אנרגיה והמקדם 3 
חייב להיות בעל מ׳-מכפלה של אנרגיה וזמן, כל׳ פעולה 
(והוא קבוע־פלאנק 11 ). אין זה חשוב כיצד נמדדת האנרגיה, 
אלא שהאנרגיה נמדדת גם לגבי המשתנה וגם לגבי הקבוע 
באותה דרך׳ וכאשר משנים את קגי־המידה יש לשנות 
באופן מתאים גם את המ_קדם. 

האופן שבו יש לשנות גודל — בין אם הוא משתנה, 
מקדם או קבוע, — כאשר משנים את קנה־המידה, מתבטא 
בנוסחה הקובעת את מ׳-הגודל. כאשר הגודל ג, הנמדד לפי 
קנה-מידה 3 [נסמן זאת: ( 4 :*)]" ניתן לבימוי לפי קנה- 
מידה אחר ' 3 ומקבל את הערך ׳*, [כל׳ (׳ 3 :׳\)], אזי 


פירוש הדבר, שהיחס בין הערכים המספריים x ו׳צ הוא 
ערכו המספרי של ׳ 3 לפי קנה-המידה 3 . לדוגמה, אם 2 • הוא 
אורך (נאמר 3 מטרים), 3 יחידה הנקראת סנטימטר ו-׳ 3 יחי¬ 
דה הנקראת מטר, אזי המנה היא שלוש־מאוח חלקי שלוש׳ 
ז״א 100 , שהוא מספר הסנטימטרים במטר אחד. ד,מ׳ של 



801 


ממד, ממדים — ממון 


802 


משתנה x מסומן 1x1 . סוג המ ׳ נכתב באות רישית המתאימה 
לראש-התיבה של שם-המ׳ באנגלית (ע״ע יחידות פיסי¬ 
קליות). על-פן, כאשר המשתנה הוא אורך (אוס = [\]),יש 
להכפיל את ערכו המספרי פי-מאה כאשר עוברים ממטרים 
לסנטימטרים. אך כאשר מ׳ המשתנה הוא ! 1 = 1x1 (למשל 
שטח), יש להכפיל את המשתנה לא במאה אלא בעשרת 
אלפים. 

המצב פשוט גם בקינמאטיקה, לגבי המהירות והתאוצה 
3 נקבל: "־זע־[*] 1 1 ־זע־[*]. 

כך, המהיתת 60 קמ״ש היא 60100 ם״מ לשניה, 

דהינו כ 1667 ס״מ לשניה, והתאוצה המביאה ממהירות 0 
למהירות 60 קמ״ש תוך דקה — היא התאוצה המביאה 
למהירות 1667 ס״מ לשניה תוך 60 שניות או כ 28 ס״מ 
לשניה 2 . 

בחוקים אחרים עלולים להגיע לתוצאות הנראות יותר- 
מסובכות. למשל, בחוק-הפובד של ניוטץ: 

2 ז 7 

•[?] = [?] 

בקנה-מידה מסמים יכול ערפו המספרי של הקבוע 7 
להיות 1 , אולם אל לנו להשמיטו כי אנו זקוקים לו להת¬ 
אמת ד>מ". בלי הקבוע ׳ן נוכל לעבוד רק עם יחסי כוחות, 
לפי שהם חסרי־מ׳ (כפי שעשה זאת ניוטון). 

השימוש החשוב-ביותר באה״מ הוא בבניית מודלים, 
למשל, כאשר מתרגמים, ע״י שינוי קני-המידה, מסקנות 
ממרידה על מודל מוקטן למסקנות בדבר מכונה בגודל 
הרצוי. רגישות המדידות הדרושות במכונה קובעת את 
רגישות המדידות הדרושות במודל. 

שימושים באה״מ לפתרה משוואות נפוצים בייחוד 
בהידרודיגמיקה (ע״ע). גודל חשוב בהידרודינאמיקה הוא 
הצמיגות ן׳, המוגדרת כיחס בין לחץ למפל-מהירות (היחס 
בין הפרש המהירויות למרחק): 

1 ־ 7 *} 1 ־ 1 = : 2 7 - 2 ־״ 1 * 1 = [ך] 

נקה צינור גלילי בעל מחוג ! ובאורך 1 , ונחל זורם בו 
בלחץ!ת ו 2 ק בשני בסיסיו. בתנאים הומוגניים מפל-הלחץ 
הוא: 2 ?- !? =ק 

2 ־ 7 * 2 1 ־״ 1 = [?] 

הזרימה /ו היא כמות-הנוזל הזורמת ביחידת-זמן, 

1X1 

מהנחות פלליות של המכאניקה ניתן להסיק ש ¥ תלה רק 
י במחוג־הצינור, בצמיגות ובמפל-הלחץ: 

'ןן״ז*? 0 =¥ 

0 קבוע חסר־מ/ כל׳ מספד טהור. ממדי אגפי המשוואה הם: 

'( 1 _ 17 ג 1 . 1 )״.! *( 2 — 47 \נ 2 — _ 1 ) = נ ־ 7 3 7 , 

או: 

~ 2 ־יך ־ + = 1 ־ 1 0 7 \ ג . 1 . 

עקתן אה״מ דורש שהמשוואה תישאר אמיתית גם אם 


נשגה את יחידות הזמן, המסה או האורן־ בנפרד. על-כן 
ממדי-הזמן מימין ומשמאל שווים, וכן הלאה. 
מכאן שחייב להתקיים: 

1 — ־= 0 ; 4 = 5 ; 1 = 3 

ועל־כן: 

— 

ד 

משהאה זו ידועה כמשוואת-פואזי ( 0154111116 ? . 0 . 7 ) ; 0 
ניתן לחישוב, ומתקבל 



; ג 1951 ,( 50101115 ■ ■ו 5 ו/ק 111050 /? , 171 ) 1 !ח £1 ,קק 1111 :! 5 .? 

. 1958 , 515 ? 01 (< 4 51011111 ( 011x0 ,ץ 116 תט 11 .£ . 11 

י.אג. 

ממון (אגג׳ 8 ת 1311€1 ! £1 ), אספקת פוח-קניה (פספים או 
אשראי) לגופים הפלפליים הפועלים במשק. מקובל 
לדון במקורות המ׳ ע״פ מיגזרי המשק: הציבורי, הפרטי, 
הפין־לאומי, והעסקי. 

למ׳ הציבורי חלק נכבד במערכת הפלפלית, בעיקר 
בשל עליית חלקו של המימשל בפעילות המשקית. המימשל 
פועל לאספקת שירותים (חינוך, סעד, בריאות, תחבורה, 
ביטחון וכר) ועוזר למפעלים עסקיים ע״י מתן אשראי ומע¬ 
נקים. תחומי פעולותיו והקפם נתחמים ע״י התקציב (ע״ע), 
והוא מממן אותן ע״י מסים (ע״ע), הדפסת כסף (ע״ע 
פלפלה, עמ׳ 880/82 ! כסף, עמ׳ 958/60 ), לקיחת מילוות 
מהציבור (ע״ע חוב לאמי) וממוסדות פינאנסיים. תפקידו 
חשוב במיוחד בארצות מעוטות-פיתוח ובעזרתו נבנית התש¬ 
תית הפלפלית והחברתית שתאפשר צמיחה כלכלית מהירה, 

הם׳ הפרטי קובע את דרך פעולתם הפלפלית של 
הפרטים והמשפחות במשק. מקורות המ׳ של הפרטים במשק 
הם הכנסות מעבודה (משכורת, שכר-עבודה) ומהון (רבית 
[ע״ע] ודיווידנד, ר׳ להלן), מילוות מפרטים ומבנקים 
(ע״ע בנק! כסף) והעברות חד־צדדיות מהרשויות ומ¬ 
פרטים. 

ד.מ׳ הבין־לאומי הוא בעל חשיבות רבה בעיקר 
במשקים מתפתחים. מקורותיו הם מוסדות בידלאומיים 
(כקח-המטבע הבי״ל, הבנק העולמי לבינוי ולפיתוח 
{ 0 ) 181 ]; ע״ע כסף, עמ ׳ 961/63 ); מילווח (מפרסים, ממדי¬ 
נות וממוסדות בי״ל); מענקים (בעיקר ממדינות); והעברות 
מפרטים. חלק ניפר מהמ׳ הציבורי בישראל, למשל, מקורו 
במענקים, במילוות ובהעברות מפרטים. 

מ' עסקי. החברה (ע״ע) מממנת את פעולותיה ע״י 
התהיבויות למקורות מ׳ שונים, שמתחלקות להון עצמי 
ולהון זר. ההון העצמי מורכב מאמצעים שהושקעו ע״י 
בעלי התבדה ומאמצעים שנצטברו לזכותם כתוצאה מפעי¬ 
לות החברה. אמצעים אלה כוללים מניות, פךמיה על מניות, 
קרנות ויתרת רווחים שלא חולקו. 

מניה (מג׳) היא נייר-ערך המונפק ע״י חברה בעירבון 
מוגבל והמקנה לבעליה זכות לשליטה בחברה, להשתתפות 
ברווחיה חבויות בעת פירוקה. הבעלות בחברה מתחלקת 
בין בעלי־המנ" בהתאם למספר המג" שבידיהם והזכויות 
שהן מקנות; בעל-המנ׳ מסתכן באבדן השקעתו או חלק 
ממנה אך לא יותר מזאת (מכאן המונח ״עירבון מוגבל״ — 
שפיתשו הגבלת אחריותו של בעל-המ׳). במקרה של פירוק 



803 


ממון 


804 


החברה הוא זכאי, בהתאם לסוג הנד שבבעלותו, לחלקו 
ביתרת הנכסים לאחר החזרת ההתחיבויות לבעלי ההון הזר. 
אם נכסי החברה שבפירוק אינם מאפשרים כיסוי התחיבו־ 
יותיה, אין בעל־המג" חיב לפרוע את חובותיה, אך אין הוא 
יכול לדרוש פדיון המג" שבידו. למג׳ אין מוער־פירעון 
ובעליה יכול לממש את השקעתו רק ע״י מכירתה לאחר. 
להוציא חריגים, אסור לחברה לרכוש את מניותיה שהונפקו. 

מבחינים בין הון-מנ" רשום ( 0 ה״כ המג" שנרשמו אצל 
רשמ-החברות ושאותו רשאית החברה להנפיק), מונפק 
( 0 ה״כ המג", מתוך הון־המנ" הרשום, שהוצאו למכירה או 
הוקצו למשקיעים), ונפרע (םה״כ המג" שהונפקו ותמו¬ 
רתן נתקבלה). 

י מונים 3 סוגים עיקריים של מג" בהתאם למידת השליטה 
בחברה והשתתפות ברווחים שהן מקנות לבעליהן: מנ " - 
יסוד, מג" רגילות ומנ״-בכ 1 רה. 

מ״־יסוד מוקצות ליזמי החברה ומקימיה והן נועדו 
לשמור על השליטה בחברה בידי קבוצה קטנה זאת של 
בעלים. לכן מקנות מג״-היסוד זכויות-שליטה ניכרות לכל 
מג/ בעוד שהשתתפותן ברווחים זהה, בד״כ, למג" רגילות. 
השליטה עצמה מוקנית בעיקר ע״י הזכות לפגות דירקטו¬ 
רים (חברי מועצת-המנהלים) ו/או מנהל כללי. מג" רגי¬ 
לות מוקצות למשקיעים ומקנות לבעליהן זכות-הצבעה 
באסיפה הכללית של בעלי-המנ", ובאמצעותה שליטה בחב¬ 
רה, זכות להשתתף ברווחיה וזכויות בפירוקה, החברה אינה 
חייבת לחלק כל דיווידנד לבעלי הם" הרגילות, אך מש- 
הוכרז על חלוקת דיווידנד, הופך בעל-המנ" לנושה של 
החברה לגבי סכום הדיווידנד. הרווחים הבלתי-מחולקים 
מושקעים בחברה ומגדילים את ערך המג" וסיכויי הרווח 
בעתיד. קיימים כמה סוגי מג" רגילות, הנבדלות בכוח־ 
הצבעתן ובחלקן ברווחים, בהתאם לתקנות החברה. לדוגמה, 
קבוצת-מג" אחת יכולה להיות משוללת ס׳ח־הצבעה וק¬ 
בוצה אחרת זכאית לאחוז מוגבל של הרווחים המחולקים. המג" 
הרגילות יכולות להיות מג" על-שם, ומג" למוכ״ז. שני סוגי 
ד.מ" ניתנים למכירה או להעברה לכל אדם בכל עת. מנ"- 
בכורה מקנות לבעליהן זכות־בכורה לחלוקת רווחים בשי¬ 
עור קבוע, על-פני בעלי המג" הרגילות. לדוגמה, מנ״־בכורה 
בנות 10% זכאיות לדיווידנד של 10% על ערכן הנקוב 
כשהחברה מחלקת רווחים. החברה אינה רשאית לחלק דיווי־ 
דנד לבעלי-המנ" הרגילות בטרם מולאה ההתחיבות לבעלי 
מנ״־הבכורה. אולם החברה רשאית לחלק לבעלי המנ ׳ ׳ 
הרגילות דיווידגד גבוה-יותר מלבעלי מנ״־־הבכורה. בעת 
פירוק יש למנ״-בכורה עדיפות על־פני מ" רגילות בחלוקת 
יתרת הנכסים. מכאן שלבעלי-מנ׳־בכורה יש ביטחון גדול- 
יותר לקבלת רווחים וסיכון גמוך־יותר מלבעלי מג" רגילות, 
אולם אין להם סיכוי לרווחים גדולים, ובד״כ, גם אין להם 
זכות לשליטה בחברה. קיימות גם מנ״-במ׳רה צוברות, ה¬ 
זכאיות לרווח מצטבר בשיעור קבוע בטרם חולקו רווחים 
למג" רגילות. לדוגמה׳ אם לא חולקו רווחים בשנה אחת, 
יהיו בעלי מנ״-בכו׳רה בנות 10% זכאים בשנה השניה לדי- 
ווידנד בשיעור 20% על ערכן הנקוב בטרם יחולקו רווחים 
לבעלי מניות רגילות. סוג נוסף של מנ״־בכורה משתתפות — 
זכאיות, בנוסף לדיווידנד בשיעור קבוע, לחלק מהרווחים 
המיועדים לחלוקה, אם המג" הרגילות מקבלות דיווידנד 
בשיעור גבוה יותר. 


כשמג" מכל סוג שהוא נמכרות למשקיעים במחיר העולה 
על ערכן הנקוב, מתקבל עודף, המכונה פרמיה על מנ״ ׳ 
שהוא חלק מההון העצמי, ומצויין במאזן החברה כסעיף 
נפרד בצד ההתחיבויות. גם יתרת-הרווחים שלא חולקה 
לבעלי־המנ" היא חלק מההון העצמי וניתנת לחלוקה כדי- 
ודדנד בשנים שבהן הרווחים השוטפים אינם מספיקים 
למטרה זאת, או שהיא מיועדת לקרנות שונות הנכללות 
בהון העצמי. 

ההון הזר המשמש למ׳ החברה מתחלק להתחיבויות 
לזמן ארוך והתחיבויות לזמן קצר, המכונות התחיבויות 
שוטפות. התחיבויות לזמן אתך כוללות אגרות־חוב (ע״ע) 
ומילוות ממקורות שונים. מילוות לזמן ארוך נבדלים במקר 
רותיהם, במשך־ההלוואה, בבטחוגות הניתנים כנגדה (ע״ע 
שעבודים) ובשיעור הרבית (ע״ע). המקורות העיקריים למ׳ 
מסוג זה הם הבנקים להשקעות, מוסדות פינאנסיים אחרים, 
בעלי־המנ" והממשלה. שיעור הריבית מותנה במקור המ ׳ , 
בטיב הבטחונות, ובמצב האשראי במשק. גורם חשוב נוסף 
(אפייני לישראל) הוא שיטת ההצמדה של המילווה: לדולר 
של אה״ב (או מטבע-חוץ אחר) או למדד המחירים לצדכן. 
במילוות צמודים חייבת החברה לעמוד לא רק בפרעון הרי¬ 
בית אלא גם בהפרשי-הצמדה הנובעים משינויים בשערי- 
המטבע או מעליית מדד־המחירים. 

ההחחיבויות השוטפות כוללות בעיקר אשראי בנקאי 
ואשראי מסחרי. אשראי בנקאי מוענק בעיקר ע״י בנקים 
מסחריים, כנגד בטחונות או בלעדיהם, ואשראי מסחרי 
מוענק ע״י ספקים המוכרים את סחורתם ושירותיהם לחברה 
בהקפה. אשראי מסחרי אינו כרוך, בד״כ, במתן בטחונות 
ואף לא בתשלומי ריבית, אולם הספקים נוהגים להעניק 
הנחה בעד תשלום במזומן עם קבלת הסחורה, ולכן דחיית 
התשלום כרוכה במחיר אלטרנאטיווי. סוגים אחרים של דית־ 
חיבויות שוטפות כוללים תשלומים-מראש של לקוחות בעד 
סחורות או שירותים שהוזמנו בחברה, תשלומים נידחים 
שזמנם עבר, והלוואות מפרטים. 

בעוד שאשראי לזמן ארוך מיועד להשקעה בנכסים 
קבועים, האשראי לזמן קצר מאפשר את הפעילות השוטפת 
של החברה ומיועד להשקעה בנכסים שוטפים: מלאי, מזומן 
ואשראי ללקוחות. 

הרכב המקורות של החברה מושפע ממידת ההתפתחות 
והעצמאות של שוקי הריץ והכספים. קיומו של שוק מפותח 
לניירות־ערך מקל על הנפקת מנ /׳ ואיגרות־חוב. שוק-הון 
הנתון לפיקוח ממשלתי מקטין את חופש־ההחלטה של החב¬ 
רה ומחייב אותה לגייס מקורות בהתאם לכללים הנקבעים 
ע״י הרשות המפקחת. לכן גבוה חלקו היחסי של ההון העצ¬ 
מי במדינות בעלות שוק-הו׳ן מפותח ועצמאי, ואילו במדינות 
בעלות שוק-הון מוגבל— גדול חלקם של מילוות ממשלתיים 
או מילוות ממוסדות בנקאיים ופינאנסיים, שמדיניות- 
האשראי שלהם מכוונת ע״י הממשלה. 

על אף המיגבלות החיצוניות ניתן לחברה שיקול־דעת 
נרחב בקביעת מבנה ההון שלה, דהיינו הרכב מקורות המ/ 
השיקולים המנחים את החברה בקביעת מדיניות־מ׳ הם: 
שליטה, סיכון, ריווחיות ונזילות. גורם השליטה משפיע על 
ההחלטה בדבר הנפקת מג", לפי שהגדלת מספר ד.מנ" 
בעלות זכות־הצבעה ומכירתן למשקיעים חדשים מקטין את 
כוח-השליטה של בעלי־המג" הקיימים. אולם כשההון העצמי 



805 


ממון — ממזר 


806 


מהווה רק חלק קטן מהמקורות גלל הסיכון שבמקרה של 
פירוק יפסידו בעלי־המנ" את כל השקעתם. מאחר שבעלי• 
ר.מנ" מסתכנים יותר מהנושים, הן בפירוק והן כשיש לחברה 
הפסדים, יש להבטיח להם רווחיות גבוהה יותר, ומכאן 
שמחיר ההון העצמי גבוה ממחיר ההון הזר. 
מחיר הזזת של החברה נקבע לפי הנוסחה: 


10 — מחיר ההון של החברה: 1 — מחיר ההון העצמי! 
!— מחיר ההון הזר* 5 — כמות ההון העצמי* ם — כמות 
ההון הזר* 5+0 — 0 ד,״כ מקורות ההון), לדוגמה: אם 
מחיר ההון הזר 6% והוא מהווה 60% מכלל מקורות ד,מ/ 
ומחיר ההון העצמי 15% , הרי שמחיר ההון הכולל הוא: 

.6x0.6+15x0.4=9.6% 

בהתאם לתאוריות חדשות בתורת ר,מ׳, השנויות עדיין 
במחלוקת, מחיר ההון של חברה אינו משתנה כתוצאה 
משינוי במבנה ההון שלה. וזאת משום שהגדלת ההון הזר, 
במחירו הנמוך, תביא להגדלת הדרישה לרווח של בעלי 
ההון העצמי עקב הגדלת הסיכון; ולהיפל. 

אחת הדרכים לבטא את הקשר בין הסיכון שנוטלים 
בעלי־הפג" וסיכוייהם לרווח היא המנוף הפינאנסי. שהוא 
היחס בין ההון הזר וההון העצמי בחברה. כש!חם זה גדול. 
גדולים הסיכון וסיכויייהרווח של בעלי-המנ", ולהיפך. ניקח, 
לדוגמה, חברה בעלת מנוף פינאנסי גבוה. בשנה של רווחים 
גבוהים יותר, לאחר תשלומי ריבית על ההון הזר, סכום 
ניכר שניתן לחלוקה בין מספר קטן־יחסית של בעלי־מנ". 
אך בשנה של רווחים ממוצעים או נמוכים לא יותר דבר 
לחלוקה בין בעלי-המנ" עקב המשקל הרב של הון זר, המ¬ 
חייב תשלומי ריבית וקח בסכומים גדולים. שיקול נוסף 
שיש להביאו בחשבון הוא גורם המם. תשלומי ריבית נח¬ 
שבים כהוצאה לצרכי חישוב המם, אך לא כן תשלומי 
דיווידנדים. שיטת־מיסוי זאת מגדילה עוד יותר את הפער 
בין מחיר ההון הזר ומחיר ההון העצמי. 

מועדי הפירעון של מקותת ד,מ׳ משפיעים על מצב־ 
הנזילות של החברה. בעוד שהון עצמי אינו עומד לפירעון, 
הרי שהתסיבויות שוטפות חייבות להיפרע תוך שגה. מכאן 
שלא רצוי לגייס אשראי לזמן קצר לשם מ׳ השקעות בנ¬ 
כסים קבועים. גובה ההתחיבויות השוטפות מותנה באפ¬ 
שרויות החברה לפרו׳ע את התשלומים מתוך ההכנסות ה¬ 
שוטפות שלה. באופן דומה יש לקבוע את מועדי-הפירעון 
של ההתחיבויות לזמן ארוך כך, שלא יחולו כולם באותה 
תקופה. שיקולים אלה מקנים לבעיית ר,מ׳ את אפיה ה¬ 
דינאמי. 

גם למדיניות חלוקת־דיווידנדים השפעה ניכרת על מבנה 
ההון של החברה. מחד גיסא משאירה חלוקת דיווידנדים 
בשיעור נמוך את מרבית הרווחים בחברה ומגדילה את 
המקורות העצמיים שלה* מאידך גיסא. דיווידנד בשיעור 
נמוך עלול לדחות השקעות במנ״-החברה (שפן המשקיעים 
מעוניינים ברווח על השקעתם), ולהקשות על החברה בהנ¬ 
פקת מג" במועד מאוחר־יותר. 

י. אינגבר - ד. צירו׳זניצקי, יסודות במימון עסקים, תשב״ז • 

; 1963 , 7 ( 7 ) 771 )^ 142/12 7/1( 7/1(07)1 01 ¥11131x101 ,ח 0 תז 5010 .£ 

-ידמע ^ ¥1712717171 21 ( 11177 ) 0 . 0 . 8 — } 1 ש 6106 ס 8 . 

- 81411 , 1111x0510 \/'(ז . 0 — •וש 011 ז\, . 13 . 8 ; 1965 , 1 ( 1107 

— 00600 . 8 •| ; 1966 , 01 ) 771 )^ ¥2712 ^ 14 (( 07 ) 7/1 ,) 1 ( ¥171117 111 ( 7 


תבע . 0 . 1 ; 1966 , 7 )^ 2712 5. 6(. 8066105, 711( ¥17)27)71x1 

.? ; 1968 ,(( ¥0117 4 ( 27 1 ( 77 ( 777 ^ 2712 ^! 21 ( 7 ( 21 ( ¥17 , 1 1X00 ־ 1 

.) 6 .£ ; 1969 ,) 7 ( ¥17127 7121 )^ 142712 ,יחב 186 ז 8 . 8 .£ - תסז&עו 
. 1971 ,( 70271 (} 7 ) 4 7711 ) 111 ( 5 2 , 77 ( 27 ( 7 (¥ 21 ( 7 )^ 2 ( 1427 , 1000 

יא. א, 

ממוךבי 5 ר, ע״ע פנקסי־לןהל. 

ממזר, פסול-משפחה* נזכר במקרא פעמיים: נאסר עליו, 
ולצאצאיו, לבוא בקהל ה , (דב׳ כג, ג), ובנבואת- 
זכריה על מפלת ערי־פלשתים נאמר "דשב מ׳ באשדוד" 
(ט, ו). גיזרת השם ומובנו אינם ברוחם, ולא בחרה מידת- 
הזהות בהוראת השם בשני הכתובים. אף־כי היסוד "זר" 
הולם את שניהם. לפי ההקשר בם׳ דבחם אפשר שהכוונה 
אינה לציון אתני או לנישואי-תערובת אלא לבן הנולד 
ממגעים אסוחם (לפי השבעים, בלב׳: "בן־זונה"), וגם 
הסמיכות לעמוני ולמואב , (שם), שנולדו לבנות לוט מאבי¬ 
הן׳ רומזת לפיחש זה. אפשר שגם נבואת-זכחה יש לפרשה 
במובן מושאל על שליט זר, ואפשר שיש קירבה בין מ׳ 
שבזכריה למנזר (״מנזחך״ * נחום ג, יז), שבהקבלה ל״טפ- 
סר" (שם), מכוון, כנראה, לתואר של פקיד אשוח גבוה. 
הקושי בהבנת המלה מ׳ ועניינה, בולט מאוד עוד בנסיונו 
של גייגר, שלדעתו מכוון היה האיסור המקורי לחיתון עם 
נכח, וממזר = מעם זר (והשר תרגום־השבעים לזכחה). 

שס. א, 

ע״פ ההלכה ם׳ הוא ולד של "הבא על אחת מכל 
העריות שבתורה״ (קיד׳ ג׳, י״ב * יב׳ ד׳, י״ג; הל׳ מ׳ הם 
בשו״ע אה״ע, סי׳ ד׳), דהיינו חייבי כרת (ע״ע) או מיתות- 
בי״ד שקידושין אינם תופסים ביניהם (וע״ע אשות, עם׳ 
382/3 ). בניגוד לשיטות משפטיות אחרות, אין בעובדה 
של היות הוח־הילד לא-נשואים זה לזו בעת לידתו כדי 
ליצור ממזרות! ולד כזד, איננו ״בלתי־חוקי״ ( 163513111 
061111 :״ 1116811:11113 ), חכויותיו ומעמדו אינם פגומים, משום 
שהוחו, אילו רצו בכך, היו יכולים ומותחם להינשא. היה 
אחד ההוחם נכרי, אין הילד — בגלל זה לבד — מ׳. צאצאי 
ם' (או ממזרת) הנם מ", "ואיסיח איסוחעולם, אחד זכחם 
ואחד נקיבות" (משנ׳ יב׳ ח׳. ג׳) והכלל הוא שבקידושין 
אסוחם הוולד הולך אחר הצד הפגום שביניהם (קיד׳ ס״ו, 
ע״ב), אך ולד לאב מ׳ ואם נכחה יהא נכח ולא מ׳ — ע״ם 
הכלל שבנישואי-תערובת הולל הוולד אחר האם — וע״כ, 
אם יתגייר יהא גר כשר. נישואין בין מ׳ ושאינו־ם׳ הינם 
אסורים, ואף שהנישואין תופסים, כופים לגיחשין. נישואי 
מ׳ עם ממזרת מותחם, וכן מותר לס , לשאת גיורת ושפחה 
משוחררת (יב׳ ע״ט, ע״ב! קיד׳ ס״ז, ע״א), אלא שבניהם 
מ״ — פרט לבן־שפחתו שאם שיחרר אותו אינו מ׳. פרט 
לחיתון, אץ משתנה דבר במעמדו האישי של הנר: הוא 
יורש כרגיל (יב׳ כ״ב, ע״ב), פוטר אח אשת־אביו מיבום 
וחליצה (ע״ע), וראוי אף ליטול שררת־מלך, שהוא בבחינת 
״מקרב אחיך״ (יב׳ מ״ה, ע״ב; וע״ע מלוכה. עט׳ 555 ) * 
ונקבע שם׳ ת״ח קודם לכה״ג עם־ד׳ארץ (הוד׳ י״ג, ע״א). 

מקח ספק-נר הם ה״אסופי" וו־,"שתוקי". הראשון הוא 
הנאסף מן השוק ואין יודעים מי הוריו (משנ׳ קיד׳ ד, ב'). 
אם הוא נמצא קלוב למקום בו גחם יהודים ונכחם, הגו 
כספק-נכרי, ואם הוא במקומם של יהודים, הרי הוא ספק־מ׳ 
(קיד׳ ע״ד, ע״א), וע״כ אינו נושא לא מ׳ ולא ישראל. אולם, 
אם יש סימנים שהוא הושלך מחמת חוסחברירה ומתון־ 
דאגה — ולו מינימלית — לשלומו,.הריהו בחזקת כשרות 




807 


ממזר 


808 


(קיד׳ ע״ג׳ ע״ב). השתוקי הוא בן לאם יהודיה פנדה, 
שאינה מגלה, או שאינה יודעת, את זהות האב (קיד׳ שם). 
אם רוב המצויים שם הם יהודים פשרים, אין מקום לערער 
את חזקת־הכשרות של הוולד. בבל מקרה נאמנה האם לומר 
שנבעלה ליהודי כשר או לנכרי, ובכך היא מכשירה אותו 
(שם, ע״ד, מ״א). 

גם שאלת הקראים (ע״ע) קשורה, מבחינת ההלכה, בדין 
ספק־מ/ שהרי קידושיהם תופסים לפי הדין (בכמף או 
בביאה), אך גירושיהם אינם לפי מטבע חז״ל והאשה ממ¬ 
שיכה להיות אשת־איש, ואם נישאת לאחר — בניה ממנו 
מ". מאחר שאין לדעת מי מבני־הקראים בכל הדורות נולד 
באו׳פן זה, הרי כל אחד ספק־מ׳. מאידך, ידוע שבתקופות 
שונות היו קשרי־חיתון בין קראים ורבניים, על־יסוד נימו¬ 
קים הלכתיים שונים, במיוחד מהטעם שגם קידושיהם אינם 
קידושין, מאחר שעדי-הקידושין פסולים לפי ההלכה (שו״ת 
הרדב״ז, ח״א, סי׳ ע״ג! ח״ב, סי׳ תשצ״ו). על־יסוד דעה זו, 
ולרגל נימוקים נוספים ונסיבות מיוחדות שבאותו מקרה 
קונקרטי, הותרו בבית־דין רבני בישראל, בשנת 1966 , נישו¬ 
איה של יהודיה צעירה שאינה קראית, לקראי שנכנסה 
ממנו להיריון. 

ב. שר. 

ביפי בית שני ד,יתד, שאלת הממזרות בכללה— למעט 
מ׳ מופר וידוע — חלק מהבעיה המקיפה-יותר של מעמדן של 
המשפחות ו״טהרתן" לאחר העליה מבבל בימי עזרא (וע״ע 
יוחסין, עמ׳ 360 — 363 ). בתקופת־ה ת נ א י ם נתגבשו כבר 
כמה כללים חשובים שנועדו להקל מחומרת הספיקות, בהם: 
"משפחה שנטמעה נטמעה" ו״מ׳ אינו חי" (יב׳ ע״ח, ע״ב). 
כלל אחרון זה נתבסס יותר בתקופת האמוראים, ואף 
סוייג על ידיהם, שט׳ ״שאינו ידוע״ אינו חי, אבל מ׳ ודאי — 
חי(שם < ירו׳ קיד׳ ג׳. י״ב). מתוך־פך שללו את עצם האפש¬ 
רות שאדם מישראל ייכשל לתומו בנישואי מ׳, ויגרום בכך 
לצאצאיו שיצאו מ״קהל ה׳". מגמה דומה, אף כי בתוכן 
שונה, מסתמנת ממאמרו של האמורא ר׳ יודא בר פזי: 
"אפילו מ׳ בסוף העולם וממזרת בסוף העולם, הקב״ה מביאן 
ומזווגן זה בזה" (ירו׳ שם). יש להניח שזה גם טעמה 
היסודי של ההלכה שבפי רבא: "מ׳ ודאי הוא דלא יבא, הא 
מ׳ ספק יביא בקהל" (קיר , ע״ג, ע״א; והשתוקי פסול רק 
משום גזירה "שמא ישא אחותו מאביו"). התנאים עדיין 
נחלקו בספק־מ׳ (קיד׳ ד׳, ג׳ < והשר יב׳ ל״ז, ע״ב — דעת 
ד אליעזר כן יעקב). 

בשאלת זהותו של הנד נחלקו התנאים. לדעת רבי עקיבא 
"כל שאר-בשר שהוא בלא יבא", וע״כ כל נישואים האסורים 
בלאו יתרים ם׳! לדעת ר׳ סימאי "מן הפל עושה ר״ע מ", 
חוץ מאלמנה לכה״ג״, ולדעת ר׳ ישבב — תלמיד־חבר של 
ר״ע — פלולים בהגדרתו של ר״ע אף חייבי-עשה, וע״כ 
אמר: "בואו ונצןח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל 
שאין לו ביאה בישראל הולד מ׳״. לדעת ו״ שמעון התימני: 
"כל שחייבים עליו כרת בידי שמים" עושה נד, ולדעת ר׳ 
יהושע: "כל שחייבים עליו מיתת בי״ד" (משג׳ יב׳ ד׳, י״ג, 
ובבלי מ״ט, ע״א; כת׳ כ״ט, ע״ב). ניכר שלדעת ר יהושע 
אין הממזרות תלויה באי־תפיסת הקידושין. בנידה הפל 
מודים שאין ולדה מ׳. מן התקופה הקדם־תנאית ניתן להוכיח 
כבירור כי אשת-איש שזינתה, פנה מן הנואף נחשב וודאי 
מ׳, וכך הם דבריו המפורשים של הלל הזקן (ב״מ ק״ד, 


ע״א), אולם באיסורי־ערוה משפחתיים נאמר בפירוש, ש־ 
"בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים.- 
אע״פ [כן] ... לא נמנעו ב״ש מלישא נשים מב״ה ולא ב״ה 
מב״ש" (משנ׳ יב׳ א , ׳ ד׳), אף שעניין מ׳ באמצע. 

העול הנתון על הנד הפרטי, הידוע בודאות כמ׳, היה 
קשה, ובפירוש נאמר: "מעות לא יוכל לתקון' (קהלת א, 
סו), זה הבא על הערוד, והוליד ממנה מ׳" (משנ׳ חג׳ א׳, 
ז׳), ואף שמותר הדבר ע״ם דין — "מ׳ לא ישא ממזרת, כדי 
שיתכלו מ" מן העולם" (ירר יב׳ וד׳ ד׳). אמנם היו תנאים 
שהרחיבו את תחום היתר־נישואיו של הנד, כגון ר' יוסי, 
שלדעתו מ׳ נושא ממזרת, נושא גיורת וספק מ׳ מותר. 

שאלת היחס העקרוני אל הנד מתבטאת גם בתחום 
האגדה: "מ" ונתינים טהורים לעתיד־לבוא, דברי ר׳ יוסי, 
ר׳ מאיר אומר אין טהורים״ (קיד׳ ע״ב, ע״ב = ויק״ר ל״ב, 
ושם יש להשלים: "א״ר הונא אם אין הלכה כר׳ יוסי עלובין 
הן הבריות"). ומעניינים דברי המדרש (ויק״ר, סוף ם׳ ל״ב): 
",ושבתי אני ואראה את כל העשוקים׳ (קהלת ד, א) דניאל 
חייטא פתר קרייה בנד׳."" אבותם של אלו עוברי עבירות 
ואילן עלוביא מה איכפת להון... ,ואין להם מנחם׳ אלא ,מיד 
עשקיהם פח׳, מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם 
מכחד, של תורה ומרחקתן... אמר הקב״ה עלי לנחמן לפי 
שבעוה״ז יש בהם פסולת, אבל לעתיד־לבוא" וכר. 

י. ת. 

השאיפה למצוא פתרון למקרים של ממזרות העסיקה 
אח הפוסקים במשך כל הדורות, ועובדה היא שאע״פ שנד 
"איסור עולם", אין בישראל "קהל מ". בדותת האחרונים 
החריפה הבעיה עד מאוד בגלל המספר ההולך וגדל של 
גירושין אזרחיים, שלפי ההלכה אינם תופסים — למרות 
שהנישואין האזרחיים תוססים, עפ״ר, לפי ההלכה — וע״כ 
הילדים מנישואין שניים הם מ". מכבידה על הבעיה העובדה 
כי הזרם הרפורמי, שהוא זרם דתי גדול באה״ב, מביר בגירו¬ 
שין אזרחיים, וכי יהודים רבים מאוד באה״ב אינם מש¬ 
תייכים אף אל הזרם הרפורמי, וטקסיהם אזרחיים ממילא. 
גורם אחר קשור במצב בברית־המועצות, שבה אין כמעט 
אפשרות של גט לפי ההלכה; שתי תפוצות אלה כוללות את 
רוב יהודי העולם. מקרים מיוחדים קשורים בשואה, כתוצאה 
מן העובדה שהרבנות בכל העולם הקלה ביותר בקבלת 
עדויות על מות הבעל, ועם הופעתו נעשו הילדים מן 
הנישואים השניים לס". בתימן היה נהוג לקדש קטנה, ואף 
בלא להודיע לה, ואחרי עלייתה ארצה נתגלו קידושיה 
הראשתים במאוחר, והילדים היו למ". גורם מכביד מטיפוס 
אחר היא השיטה המודרנית של רישש־אוכלוסין מפורט, 
המקשה על העלמת הממזרות, ויצירת מצב של "משפחה 
שנטמעה נטמעה" (ע״ע יוחסיו). צורה חריפה במיוחד יש 
לבעיה במדינת־ישראל בשל היותה מרכז לקיבוץ כל 
הגלויות האלה, ובשל היות דיני האישות בה מוסדרים 
בהתאם להלכה, ע״פ חוק המדינה. בשל כך הפך הנושא 
לסלע-מחלוקת עיקרי בין דתיים לשאינם־דתיים במישור 
הציבורי והפוליטי כאחד. רוב הפוסקים, ובפרט בא״י, פעלו 
ברוח הכלל של ״כיח דהיתרא עדיף״, בןמכם על 3 אפשרר 
יות הלכתיות: למצוא פסול בקידושין הראשונים (למשל 
ע״י קביעה שהעדים לא היו כשרים), להטיל ספק בוודאות 
שאמנם נולד הילד מאיש זר (על סמך מענת האשה שהיא 
המשיכה לקיים יחסים עם בעלה הראשון , , למשל! ר׳ "הד־ 



809 


ממזר — ממלוגים 


810 


רום", ל״ד, תשל״ב) והפעלה התקנה הקדמונית, שעל פיה 
״כל המקדש — על דעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן 
לקידושין מיניה" (ניט׳ ל״ג, ע״א) במקרים קשים במיוחד 
(ר׳ מדירש״ם [ר׳ שלום מרדכי שוואדרץ], ח״א, ט׳ ? הוא 
הציע זאת "להלכה ולא למעשה", אך עיין בשו״ת "היכל 
יצחק״ לרב י. א. הלוי הרצוג 1 ע״ע], אה״ע, י״ט, תרצ״ג! 
הרב ע. יוסף, "סיני", מ״ח, תשכ״א; הרב ש״ז אויערבך, 
"מוריה" ט—י, תש״ל). ב 3 הדרכים האלה אין המעמד 
האישי של הילדים מהזיווג הראשון נפגע כלל. 

ל, י. ר. 

ב״צ שרשבסקי, דיני משפחה, 345 — 351 , 1967 2 • מ. אלון, 
חקיקה דתית בחוקי מדינת ישראל ובשפיטה של בחי המש¬ 
פט ובתי הדין הרבניים, 178 — 181 . תשכ״ח! ל. י. רבינוביץ, 
״משפחה שנטמעה — נטמעה״ (האומה. 31 ), תשל״א. 

מ! 3 י , $ל 5 ר — !במת!^ — (נר 1920 , תוניס), 

סופר וסוציולוג צרפתי, יהודי. למד באוניברסיטאות 
אלג׳יר ופאריס. במלה״ע 11 הצטרף לכוחות צרפת החפשית 
ונכלא במחנה־מעצר גרמני. לאחר המלחמה השתתף בניהול 
מוסדות־מחקר בתוניס ובפאריס; מ 1959 מלמד בפאריס במ¬ 
כון האוניברסיטאי 16$ ) £01 9211165 165 ; 016 :>£. היה ציר 
בקונגרס הציוני הכ״ח בירושלים, (בינואר 1972 ). 

מ׳ התעניין בהשפעות החברתיות של הקולוניזאציה 
ומצא דמיון בין גורלם של עמי-המושבות לבין גורל היהו¬ 
דים. הוא צידד בשיחרורן של ארצות צפון־אפריקה משלטון 
צדפת, אך הבין שהשיחרור יביא ליציאתם של היהודים 
משם. ברומאנים שלה האוטוביוגראפיים בעיקרם, עסק בגו¬ 
רל היהודים בצסון־אפריקה, בבידודס מסביבתם, במיפגשם 
עם תרבות צרפת ואכזבתס ממנה. בכתביו העיוניים הוא 
תיאר את היהודי כדמות חסרת ממשות, המיטלטלת, בלא 
תוחלת, בין התבוללות לבין שמירה על שרידי ייחודו. לב¬ 
עיית היהודים אין פיתרון, לדעתו, אלא בישראל. מ' איננו 
רואה סתירה בין אהדתו לשאיפות הערבים והיותו ציוני! 
השלש יבוא, לפי השקפתו, כשהאומות הערביות יטשו את 
חלומות הפאן־ערביוח ויפנו לטפל בבעיותיהן החברתיות. 

הרומאנים שלו: 561 16 > 5121116 3 ״ 1 (עבד "נציב המלח"׳ 
תש״ך), 11953 (״הגר״), 1955 ! 12 011 , 100 קז 0 נ>$ 6 ״ 1 

6 ז 31 תנ 28 מז 1 1 ז 65510 } 0011 ("העקרב, או הוידוי הדמיוני"), 
1969 , שבו מתוארים חייו של סופר יהודי צפון־אפריקני ב- 5 
גירסאות, מפי 5 דמויות. מ׳ פירסם אנתולוגיה של ספרות 
צפון־אפריקנית, מסות ומאמרים על בעיית היהודים (כגון, 
£!״[ ״! 1 ־ 1 > זובז״ס? [״דיוקנו של יהודי״] 11-1 , 1964/6 ), 
על בעיות חברתיות ופוליטיות ובתחום הפסיכולוגיה. כתביו 
תורגמו לשפות רבות, ביניהן גם ערבית. 

ש. די־נור, דיוקנו של היהודי ומשמעת הרותו (בתפוצות־ 
הגולה, 40 — 41 ), תשכ״ז ו - 010 ) ! 41 0111311 ?״ , 821116 .? .! 

5 ^ 1 ) . 14 ■ 4 " 001071111 ! 111 11011 ) 0 ?" ) 1 > !' 11111 ," 7111010141 

, £113661 ; 1957 ,( 138 — 137 , 65 ת £1 ( 01 מ! 5 קז 611 ז 

. 1968 , 111 ו־ 1 י>־ 1 ן[ןו, 3 דת סגומסא 

ד. ב. 

ממלוכים ( 5 * 51 < = עבדים שאינם כושים), 

פינוי לגדודי עבדים, בעיקר תורכים וצ׳רקסים, 
שהשתלטו ב 1250 על מצרים ושלטו בה ובארצות 
הסמוכות עד 1517 . השתלטותם של הכד הביאה לכלל 
סיום התפתחות, שתחילתה כבר בימי הח׳ליף העבאסי אל־ 
מעתצם ( 833 — 842 ), כשהוחל בהקמת יחידת-צבא של 


עבדים תורכים משום שהח׳ליפים לא בטחו בגדודי הערבים 
והפרסים. החל במחצית השניה של המאה ה 9 זכו גדודי 
העבדים, או העבדים לשעבר, בעמדה תקיפה בממלכת 
הח׳ליפים, ואח״כ בממלכות הבויהיים והסלג׳וקים (ע׳ ער¬ 
כיהם). האיובים יורשי צלאח אל־דין (ע״ע) הרבו לקנות 
מ״, במיוחד הסולטאן אל-מלו אל־צאלח איוב ( 1249-1240 ), 
והוא שיכנס בקסרקטינים על גדות הנילוס (ערב׳: אל¬ 
בה ר) שעל-שמם נקראו אל־בחריה. ומן מה אחרי מות 
סולטאן זה הדיחו ד.מ" את יורשיו וכוננו את שלטונם גם 
להלכה. 

המ " כוננו משטר מיוחד במינו, דמוי-פאודאלי, שעבדים 
לשעבר היו בו השכבה השלטת. רק מי שנקנה בגופו והובא 
בתורת עבד יכול היה לעלות לדרגות הגבוהות של הקצונה, 
בעוד שבני מ" בחשבו לנחותי-דרגה והתערבו בהמון של 
ילידי-האדץ. כת צבאית זו מילאה את שורותיה בקניות 
מתמידות של עבדים בדרום־רוסיה של היום, בקאווקאז 
ובאזורים אחרים, ואנשיה התפרנסו מהאחוזות, שהקיפו 
את מרבית האדמה החקלאית. היו אמנם גדודי-צבא מורכ¬ 
בים מבני שכבות אחרות, כגון בני המ ׳/ שנולדו להם במזרח 
הקרוב וגדודי-עזר של שבטי בדווים, אך הללו נחלשו 
במרוצת-הזמן הן מבחינת מעמדם והן מבחינת גודל ההכ¬ 
נסות שהוקצו להם. בראשית שלטון המ" עדיין היו אחוז(ת 
עוברות בירושה, מן־הסתם בהשפעת הפאודאליות הצלבנית, 
אך נוהג זה חוסל במהרה, והאחוזות הועברו תכופות ממפקד 
(אמיר) למפקד, מדי העברתם של אלה ממחוז למחוז. 

"שרי-המאה" ("האמידים של המאה"), כל׳ הקצינים 
הגבוהים, בחרו מקרבם את הסולטאן, לכל ימי־חייו, אך 
משרתו לא עברה בירושה. סולטאנים ניסו אמנם להבטיח 
את הירושה לבניהם, אך אלה הודחו לרוב. אעפ״כ הצליחו 
בני משפחת קלאון להחזיק ברציפות בשלטון ב 1309 — 1381 . 
שלטון ד.מ" היה, איפוא, מריטוקראטיה אמיתית, כל׳, זכות־ 
אבות לא עמדה לו לאדם, והדרך לשלטון היתד. פתוחה 
לעילית צבאית אמיתית מקרב צעירים חסונים שנמכרו 
לעבדות, ועלו בכוח כשרונם ותקיפותם בלבד. 

צבא-פרשים מעולה זה שלט במצרים, א״י וסוריה, וזמן 
רב גם באזורים נרחבים בארם־נהרים ובאסיה הקטנה, 
והטיל מרותו על חג׳אז, סודאן ובארקה, ובמאה ה 15 אף 
על קפריסין. הסולטאן קטז זכה בהשג צבאי כביר בנצחו 
את המונגולים בקרב עין ג׳אלות (עין־חרוד) ב 1260 וגירשם 
מסוריה. יורשו בינרם (ע״ע; 1260 — 1277 ) הניח את היסוד 
לגדולת השושלת הראשונה של הנד, שמלכה עד 1382 
ושנקראה "הבחרית". משום שבתחילה היו רוב הקצינים 
חניכיהם של קסרקטיני אל־בחריה. ביברם היה מארגן גדול 
של המלכות ושר־צבא מעולה. הוא פתח במלחמה עד חרמה 
נגד נסיכויות הצלבנים בא״י ובסוריה שעדיין החזיקו מעמד, 
וכבש הרבה ערים ומיבצרים. הוא עשה צעד מדיני מחוכם 
ביותר בהושיבו אחד מצאצאי בית-עבאס, שברח למצרים 
אחרי כיבוש באגדאד בידי המונגולים, על כסא-הח׳ליפות 
בקהיר. מאז ישבו בבירת־מצרים ח׳ליפים שלא היה להם 
שום תפקיד שלטוני, אך אצלו מכבודם על הנד ונתנו תארים 
ומינויים לשליטים מוסלמים בארצות אחרות, וכך נחשבה 
מצרים בימי הם" למרכז העולם המוסלמי. אל־מלך אל-מנצור 
קלאון ( 1279 — 1290 ) היה אף הוא מצביא מוכשר ורב-מרץ, 
וכבש ב 1289 את העיר טריפולי מידי הצלבנים. בנו ויורשו, 



811 


ממלוכים 


812 



"אנו הטבילה של ?ואי הקרוע", הערת נחושת טסלובית טזגופה והב 
ובסה, טהסאה ה 14 . הובאה לזורפת טהטורוו ; שימשה להטבלתם של 
תינוקות ניודהטלוכה (מוזיאון ?ונר, שארים) 


אל־מלך אל־אשרף ח׳ליל ( 1290 — 1293 ) כבש את עכ 1 ועם 
קץ לממלכת־הצלבנים ( 1291 ). אחיו שמלך תחתיו, אל־מלך 
אל נאצר מחמד, שלט, בשתי הפסקות, מ 1293 עד מותו 
ב 1341 . הוא לחם במוגגולים, שגיסו שוב לכבוש את סוריה, 
והדסם סוסית, בנצחו אותם בקרב במרג׳ אל-צפאר ( 1303 ). 
ימי-שלטונם של המ" הראשונים היו תקוסת-הזוהר של הם". 
סולטאגים מוכשרים ותקיפים הצליחו למנוע בעד המונגולים 
מפלוש למצרים, 2 — 3 דורות היה שלום בארץ והשלטת בה 
היה חזק, ולפיכך נהנתה מצרים משיגשוג כלכלי ניכר. האוכ־ 
לוסיה גדלה, האוכל היה זול ומחזור־המטבע גדול. גם בשל¬ 
טון צאצאיו של אל-מלך אל־נאצר מחמד, שמלכו עד 1381 , 
לא נשתנה המצב בהרבה, 7 !ל-אף השמות שעשתה "המגפה 
השחורה״ ב 1348/9 . ב 1375 הצליחו הס" לכבוש את ממלכת 
ארמניה הקטנה (בקיליקיה) ולספחה למלכותם. 

היו 47 סולטאנים מ", שכמחציתם שלטו זמן קצר בלבד, 

כדי שנה־שנתיים. 24 הראשונים היו,,בחריים", רובם תור¬ 
כים ומוגגולים מדרום־רוסיה, ו 23 האחרונים, מ 1382 ואילך, 
"בורג׳ים" (ע״ש מצודת קהיר, בורג׳, שבה היה קסרקטינם), 
כמעט כולם צ׳רקסים. אף הם העמידו סולטאנים תקיפים 
ומוכשרים, אולם המריבות בשכבה השלטת עירערו את 
היציבות היחסית בימי "הבחריים" וגדודי־הצבא החלו מת¬ 
פרעים ונוהגים מנהג פרטוריאנים. בימי ה״בורג׳י" השני, 
אל־סלך אל-נאצר פרג׳, פלש תימור לנך (ע״ע) לסוריה 
וכבש את דמשק ( 1400 ), אך פינה אותה וד.מ" חזרו והש¬ 
תלטו עליה. אל־מלך אל־אשרף ברסבאי ( 1422 — 1438 ), 
העריץ והאכזר, כבש ב 1426 את קפריסין. נסיון המ " לכבוש 
את רודוס ( 1444 ) נכשל. גדול הסולטאנים הם״ במאה ה 15 
היה אל-מלך אל-אשרף קאיתבאי ( 1468 — 1495 ). הוא שם 
קץ לנסיכות התורכמגית התקיפה של שושלת ד׳ו־אל-קדר 
בדממה של אסיה הקטנה ולחם בהצלחה בעותמאנים. 
אולם מלחמותיו דילדלו את אוצר־הממלכה ואת משאביה 
המשקיים. נראה שהעותמאגים ניהלו גם תעמולה יעילה 
בקרב תושבי סוריה! מאידך, דבק צבא-המ" בשיטות- 
לחימה מיושנות ומאס בנשק החם, שלדעתם, לא היה לכבו¬ 
דם של פרשים אצילים, ולפיכך לא התקשה הסולטאן סלים 1 
לגבור על הכד בפלשו ב 1516 לסוריה. הוא גיצחם במרג׳ 
דאבק (ליד חלב) ואח״ב, ב 1517 , ליד קהיר. 

כאמור, נפל שלטון ד,מ" גם מפאת התרוששות. מדיניות 
המ" הביאה בהדרגה לשיתוק ענפי־משק חשובים, להקטנת 
מחזור־המטבע, לאצירה (הסתרה) של כסף וזהב בכמויות 
גדולות ולהפחתת נסח המסחר. האחוזות לא עברו בירושה 


מאב לבן ואף לא נשארו בידי האביר כל ימיו, ולפיכך לא 
היה למ" עניין בשיפור שיטות־העיבוד. אף האיכרים שנמקו 
תחת נטל המסים הכבדים מנש 1 א לא היו מעוניינים בכך, 
מה גם שהביקוש ירד עקב התמעטות האוכלוסין. הממשלה 
נהגה להטיל על הסוחרים לקנות מוצרים במחירים גבוהים 
ממחירי־השוק ("טךח") וכיוון שבין מוצרים אלה היו חמרי־ 
גלם של תעשיות, כגון שמן־זית שממנו עשו םב 1 ן, נהרסו 
תעשיות אלה. תעשיית־הסוכר, ששיגשגה בימי־הזוהר של 
הם" "הבחרים", נהרסה מחמת התחרות מצד בתי־החרושת 
שבידי הסולטאן והאמירים. המונופולין גרמו לתוצאות 
דומות. תעשיית הבדים נתחסלה הן בשל מדיניות הממשלה 
והן משום שלא פותחו שיטות־ייצור חדשות. כך נהיו 
ארצות-המזרח בסוף ימי־הביניים לשוק למוצרי־התעשיה 
של ארצות מערב אירופה ודרומה. התערבות השלטונות, 
בייחוד הנסיונות ליצור מונופולין, גרמו הפסקות במסחר 
התבלין׳ שהיה אחד ממקורות-הכנסה החשובים הן במצרים 
והן בסוריה. מדיניות זו המריצה את האירופים לחפש דרך 
אחרת להודו, וגילויה דילדל מקור-הכנסה חשוב של מלכות 
המ". המשק נפגע בשל שיטת־מימון שהיתה כרוכה בהטלת 
תשלום כסף־ענושיס: במקום מסים השיגה הממשלה בעת- 
הצורך סכומי-כסף גדולים ע״י הטלת קנסות (מצאדרה) על 
בעלי־הון, ומאחר שאיש לא היה בטוח ברכושו, הטמינו 
הבריות מטבעות ואבני-חן בכמויות עצומות ובכך הוציאום 
מהמחזור. 

אעפ״כ נשארה מצרים כל ימי ד.מ" מרכז התרבות הער¬ 
בית. הסולטאנים ד,מ", שהיו מעוניינים להראות לכל את 
מסירותם לדת, וכן האמידים שלהם׳ יסדו בכל עיר מדרסות 
(ע״ע) ללימוד המשפט המוסלמי, וחניכיהן היוו שכבה של 
משפטנים שטיפחו גם את שאר ענפי הספרות הערבית. 
אפשר לומר שבשלטון ד,מ" הגיע האיסלאם האורתודוכסי 
(סוני) לגיבושו הסופי, ושהם שעיצבו את הדמות הרוחנית 



הטטנד והקבר של הסולטו הסטלוכי קאיתבאי. קאהיר; נבנה 1472/4 
(ברעות אנודו! יד ל. ם. האיר, ירועלים) 


813 


ממלובים — (ה)ממלכה המאוחדת, השם 


814 


של המזרח התיכון עד ימינו. הבניינים היפים שהקימו הם" 
בערים הראשיות׳ כגון "קברי הנד׳ והמדרסה של אל־פלזי 
אל נאצר חסן ( 1347 — 1351 , 1354 — 1361 ) ושל קאיתבאי 
בקאהיר, מנציחים בצורה נאה שושלת זו, מהמפוארות 
בתולדות העולם המוסלמי (ור׳ תנד בע׳ אסלאמית, אמנות, 
ענד 29 * ירושלים, עם׳ 269 ). 

גם בשלטון התורכים נמשך גיוס הכד, והם הוסיפו 
לשלוט בפועל ולקיים בידיהם טובות־הנאה כלכליות כבעבר, 
אף שנתחייבו בתשלום מסים לתורכים. במאה ה 18 חזרו 
ה״ככים" הם" והיו לשליטיה האמיתיים של מצרים, והפחות 
היו כלי־שרת בידיהם. עלי בד, מנהיג הנד׳ ב 1763 — 1773 , 
ניסה לחדש את הסולטאנות העצמאית של הנד׳, פלש לח־ 
ג׳אז, תימן וסוריה, אך נרצח בידי חתנו המורד. נצחון 
בונאפארטה על הם״ בקרב ליד הפיראמידות ( 1798 ) עירער 
את מעמדם, אך הם החזיקו מעמד עוד שנים־מספר עד 
שמחמד עלי (ע״ע) חיסלם בטבח ב 1811 . 

וע״ע מצרים, היסטוריה; א״י, עם׳ 480 — 486 , 494 . 

ס. אסף, הערבים תחת הצלבנים, הס" והתורכים (חולדות 
הערבים בא״י, ב׳), תש״א! א. שסראום (אשווור), תולדות 
היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הם״, א׳—ג׳, תש״ד— 
תש״ל; ד. איילון הס״ והעוצמה הימית, תשכ״ד > ,־ 1 !״^ ."ו 

- 7 ) 1.311 . 5 ; 1896 / ס ־ 07 )\ 71112 ז 2 >^ ) 711 

; 1901 ) 117 מו *?? £8 {ס 4 / ,^ 001 ? 

- 71 ) 01 ״ 1 ) 1 ; 1951 ,}!* 101 ) 2711 ) 4 { ) 181/08 ) £5 ^ 1 ,נ 101 בץ\ 2 .מ 
. 1956 , 10711 >£ 11171 ^ 114 ) 2771 >}$ ) 111 171 077715 ) £17 27141 > ' 7 ) 1 )/ £014 

א. אש. 

ממלי, גופרדו — 301611 * 8 10 > 6 -! 00££ —( 1827 , ג׳נובה— 
1849 , רומא), משורר איטלקי. בגבור התסיסה 
המהפכנית בג׳נובה ( 1847 ) הלהיב מ׳ את בני־ד,נעורים 
בדקלמו לפניהם שתי אודות מפורסמות 80013 .ו/( "לרומא") 
ו 1161-2 >ת 83 316111 ■!£ £1 ("לאחים באנדירה"), שהיו להים- 
נוניהם של מהפכני איטליה כולה. ב 1848 הצטרף לגדודי- 
המתנדבים להילחם נגד האוסטרים. לאחר תבוסת צבאות־ 
פימונטה הצטרף לגדודים הבלתי-סדירים של גריבלדי 
(ע״ע) ובד׳גנת רומא נפצע ומת. 

יצירתו הלירית של מ׳ משלימה את פעילותו כלוחם 
למען עצמאות מולדתו. בהימנוניו ניכרים להם משיחי, 
שנבע מאמונה עמוקה בחירותו של האדם, והשפעת התנ״ך. 
ההימנון 113113 ׳£> 316111 !? ("אחים, בני איטליה") שהוא 
היום הימנונה הלאומי של ארץ זו, ביטא בצורה נאמנה 
את רגשות בני-זמנו. 

. 0 ; 1927 , 71111 >* ו %1 € . 1/110 1.1 ,./ג .ש ,(. 68 ) 013 מ%> 30 ) 
- 1111 ״} 3 ז 3 זב־ 1 ש> 1 < 1 ") " 48 " / 76 > 10 !> $0 11 . 84 .ס , 350603 ^ 

. 1953 ,( 32-58 ,"£>ם 3 > 

מ 0 ל י ב 1 ( 00 ל י 3 ק), 0311 ־ 16111 >£) 8460111118 £13115 

1106 ) — ( ס 1430 — 1494 ), צייר פלאמי. ממוצא גרמני. 

מ׳ למד, כנראה, בבריסל אצל רוחיר _ון דר דזץ (ע״ע) 
ומסיגנונו הושפע עד סוף ימיו. ב 1464 עבר לברחה (בדיד), 
השתקע בה, ועד מהרה נעשה שם לצייר המקובל ביותר. 
פטרוניו נמנו עם חוגי הבורגנות העשירה של העיר, 
מ׳ היה לציור הפלאמי במאה ה 15 מה שהיה בן־דורו 
גירלנךיו (ע״ע) לציוד הפלרנטיני. סיגגונו הוא שיגרתי- 
פרוזאי, שלו, מאופק וצלול; הטכניקה ללא־פגם. את המב¬ 
חר המוגבל של קומפוזיציות ודמויות ירש מקודמיו וו דר 
וידן ודיריק באוטם (ע״ע): לרוב לוחות־מזבח שבמר¬ 
כזם מופיעה המאדונה עם קדושים, ודיפטיבונים, שבהם 
מתוארת המאדונה על לוח אחד ופטרו! על הלוח השני. 


ניכרות בהם גם השפעתם המרככת של אמני קלן (וע״ע 
לוכנר, סטפן). 

מ׳ היה צייר פורה! לעיתים נעזר גם בתלמידיו. מיצי¬ 
רותיו הידועות: טריפטיכונים: ״יום הדיך ( 1466 — 1473 , 
דאנציג), "נישואיה המיסטיים של קאתרינה הקדושה" 
( 1479 , בריז׳), "חכמי-המזרח משתחווים לישו התינוק" 
( 1479 , בריר), ״כריסטופומס הקדוש״ ( 1484 , בריז׳), "הצ¬ 
ליבה" ( 1491 , ליבק); לוחות בודדים: "בת־שבע רוחצת" 
( 1484 . שטוטגארט), ״שבע שמחותיה של מרים״ ( 1480 , 
מינכן) ו״הפאסיוך׳([ז], טורינו), המצטיינים בחן מיניא¬ 
טורי; דיפטיכונים: מאדונה ודיוקן מארטן .ץ ניונדיובה 
( 1487 , בריר), חומאזו פורטינארי ואשתו (ניו-יורק) וילם 
מורל ואשתו ( 1484 , בריסל). ידוע במיוחד הרליקוואריום 
של אורסולה הקדושה ( 1489 , בריז/ מוזיאון ממלינג). תמ ׳ : 
ע״ע ברברה. 

.'-■(, 131111 .׳ץ . 0 ז.״ 3 . 8 ,./ 3 ,חס׳ו . 14 
,״ 0111150 ( . 0 ; 1949 ,. 84 ,ז 3£ >״צ 1681 זזז .( . 84 ; 1942 ,. 81 
077170 ') !>־מ 46 בת 0 116 ״ 1 

1 ) 6130 ־ 11 1116111 ־ 01 ( 5 ! 1 ) 311 113111 ־ 81 ;) 01-63 ) או בריטניה 
( 11:3111 ־ 81 ), מדינת איים, מול הופה הצפוני-מערבי של יבשת* 
אירופה. שטחה 244.014 קמ״ר, ובה 55 מיליון תוש׳ ( 1971 ). 

השם, עמ׳ 814 ; גאולוגיזז, ?מ , 815 ; גאוגראפיה פיסית, עמ ׳ 

816 ! האקלים, ענד 819 ; הצ 1 מח, עם׳ 821 ; החי, עם׳ 822 < 
האוכלוסיה, ער׳ 822 ; חינוך, עט , 825 ; דתות, עם׳ 829 > 
משטר, עם' 830 > משפט• עם׳ 834 ! כוחות מזויינים, עם׳ 

840 ; כלכלה. עם׳ 842 ,־ לשון, ע״ע אנגלית, לשון 1 ספרות, 

ע״ע אנגלית. ספרות (כדך מילואים)! פילוסופיה. עם׳ 852 ! 
עיתונות, עט' 853 ; אמנות, עם׳ 853 ; מוסיקה, עם , 862 ; 
תיאטרון, עם׳ 864 ! קולנוע, עם' 866 ; היסטוריה, עם' 867 ; 
יהודים, עם׳ 916 . 

השם. הממלכה המאוחדת (המה״ט; - 10118 1 ) 11011:6 
1001 >) הוא כינויה של ממלכת בריטניה (ב׳) מאז 1707 , 
כשאוחדו ממלכות אנגליה וסקוטלאנד ונקראו "המה״מ של 
ב׳ הגדולה״, ב 1801 , עם איחודה של אירלאגד למה״מ, שונה 
השם ל״מה״מ של ב' הגדולה ואירלאנד״; ב 1927 , אחרי 
הקמתה של אירלאנד החסשית, שונה השם ל״מדי״מ של 
ב׳ הגדולה וצפוךאירלאנד". 

השם ב׳ נזכר לראשונה אצל הנוסע היווני פיתאס 
ממסיליה (המאה ה 4 לפסה״ג), בצורה 11 >>וו<״ 0 זז£י* 1 ז 
: הקלטים כינו את קודמיהם 01 ׳\ £110 ק 1 ז כל׳, אנ¬ 
שים מצויירים (מכאן, בלאט׳: 1611 ?) ; 001 ( 84 = איים. 
מ ו 0 סןז׳% 01 א 1 ע 0 זז 6 שמ נגזרה בלאט׳ הצורה 113111113 ־ 81 . השם 
אלבין! ( 181011 \ 1 ) נזכר אף הוא במקורות יווניים ולאסיניים, 
ובכמה מהם נאמר שזה שם הארץ בפי תושביה• הרומאים 
פירשו שם זה ( 318115 = לבן) כמתייחס לצוקי-דובר הלב¬ 
נים. השם אלבלן לא נשתמר אלא לשימושים נדירים. את 
הצורה ״בריטניה הגדולה״ חידש ג׳ימז 1 . מלן* סקוטלנד, 
שעלה ב 1603 גם על כסא אנגליה. השם "אנגליה" נגזר 
מהאנגלים, שיחד עם הסאכסונים כבשו במאה ה 5 את הארץ 
הקרויה על שמם. הואיל והיא החלק העיקרי במד,״מ — 
קרויה לפעמים הארץ כולה אנגליה (א׳). כל השמות, 
המה״ם, ב׳ וא/ משמשים לחלופין בערך זה. 

עיקרה של המה״ם והגדולים באיים הכריטיים הם 



815 


(דז)ממלכה המאוחדת, גאולוגיה; גאוגרפיה פיסית 


816 


בריטאניה הגדולה ואירלנד (ע״ע), שחלקה 
הצפוני נבלל במה״ט. יתר האיים הבריטיים, כ 5,000 
במספר, קטנים ברובם. בין שני האיים העיקריים משתרע 
הים האירי המתחבר בצפון ובדרום לאוקיאנוס האטלאנטי. 
בין בריטאניה הגדולה ויבשת־אירופה מפרידים מיצר 
לאמאנש ומיצר דובר (ע״ע, עט׳ 37 ), ובמזרח — הים הצפוני. 
אורכו של האי מצפון לדרום 966 ק״מ, ורוחבו המירבי 
בדרומו 483 ק״מ. מבחינה גאוגראפית־היסטורית נחלק האי 
ל 3 ארצות: אנגליה, התופסת את רוב שטחו, ויל ז 
(ע״ע) — במערב, וסקוטלנד (ע״ע) — בצפון. 


אוכלוסיה( 1971 ) 

שטה 

— 

53,821,400 

229,893 

בריסאניה הגדולה 

אנגליה 

וילז 

סקוטלנד 

צסודאירלנד 

המסלכה המאוחדת כולה 

45,870,100 

2,723.600 

5-227,700 

130,360 

20,761 

78,772 

1,525,200 

14,121 

55,346,600 

244,014 


האיים וקבוצות־האיים החשובים הנוספים הנכללים 
במה״מ הם: ויט (ע״ע) ליד חופה הדרומי של אנגליה ; איי- 
סילי (ץ 11 ! 50 0£ 151€5 ) בקרבת הקצה הדרומי־מערבי; האי 
אנגלסי(ע״ע) סמול לחופה הצפוני־מערבי של וילז! קבוצת־ 
האיים הגדולה־ביותר, הזזברידים (ע״ע), המשתרעת לאורך 
חוסה המערבי והצפון־מערבי של סקוטלנד; איי אורקני 
(ע״ע) הסמוכים לקצה הצפוני של סקוטלנד; מצפון־מזרח 
להם נמצאים איי קזטלנד (ע״ע). — האי מן (ע״ע) בים 
האירי ואיי התעלה (ע״ע) אינם נכללים במה״מ, והם, 
להלכה, שטחי־חסות של הכתר הבריטי. 

האיים הבריטיים נמצאים בתחום אדן־היבשה של מערב־ 
אירופה ומוקפים ימים רדודים (עומקם עד כ 100 מ׳) עשי¬ 
רים בשדות־דיג. רוב החופים מפורצים מאד ע״י חדירות 
וזרועות ים ושפכי נהרות (אסטוארים) גדולים. אין מקום 
בבריטאניה הגדולה — שקו־חופה ארוך כ 7,500 ק״מ — 
המרוחק יותר מ 120 ק״מ מהים. קו־ההוף של צסון־אירלנד 
ארוך כ 350 ק״מ. תנועת מועדי־הים בולטת מסביב לחופים 
הבריטיים. במיצר־לאמאנש יש 2 — 3 גאויות ביממה (מסות 
של זמני גיאות ושפל וטווחיהם במיצר־לאמאנש — ע״ע 
גאות ושפל, עט׳ 181 ). טווח הגיאות והשפל הוא מירבי 
במפרץ־בריסטול (ר׳ שם, עמ ׳ 186 ). תנועות־הגאות, המרחי¬ 
קות תדירות את משקעי־הסחף של הנהרות, יצרו מעגנים 
טבעיים רבים לאורך חופי־האיים. אה. א - ר. ב 1 . 

ג א ו ל ו ג י ה. רב־גוניותה של בריטאגיה מבחינת המבנה 
והמסלע וריבוי אוצרותיה המינראליים, בייחוד של פחם, 
גרמו לכך שאנגליה נעשתה אחד ממרכזי־ההתפתחות של 
המדע הגאולוגי. חלק גדול מהמושגים והמונחים של מקצוע 
זה מוצאם מאנגליה, וכן נולדו באנגליה יטודות הסטרא־ 
טיגראסיה. 

הטור הגאולוגי מיוצג בבריטאניה בכל התצורות העיק¬ 
ריות מזמנים שונים, סרט למיוקן. הסלעים העתיקים 
מהקדס-קאמבריון והפאלאוזואיקון — סלעי-תהום, סלעי־ 
משקע וסלעים מטאמורפיים — נחשפים בעיקר מצפון 
וממערב לקו המחבר את שפך נהר טיז ($:>:> 1 ־) בצפון־מזרח 
אנגליה עם שפך נהר אכס ( 2x6 ) בדרום־מערבה. באיזור 
זה המבנה הגאולוגי מורכב-ביותר, ובו רוב המחצבים, פרט 
לעפרות־ברזל. ממזרח ומדרום לקו טיז-אכס חשוף מסלע 


סדימגטארי צעיר־יותר—מהמסוזואיקון והשלישון, המכוסה 
בחלקו סחף קרחונים ונהרות. 

הסלעים הקדומים־ביותר, מן הקדם־קאמבריון, חשופים 
בעיקר בצפון־סקוטלגד, באיי־ההברידים׳ בצפון אירלנד וב¬ 
מערבה. רובם מטאמורפיים, עם מחדרים גראניטיים, וניכרים 
בהם רישומי מהפכות אורוגנלת קשות, בייחוד של הקימוט 
הארמוריקני שכיוונו — מצפון לדרום — ניכר בציר הרי־ 
פניו(ס״גת״שק). 

טלעי־משקע מהפאלאוזואיקון התחתון — אבן־חול יבש¬ 
תית וגיר המכיל טרילוביטים — חשופים בעיקר בוילז 
ובסקוטלנד המרכזית והדרומית. הקימוט הקאלדוני (סילור־ 
ח־ון), יצר סדרה של קמרונות העוברים מצפון־מזרח לדרום- 
מערב. תהליכי עיתוק ושבירה יצרו את הבקע של סקוטלנד 
המרכזית, הנמשך מתחת ללבה השלישונית של צפץ־אירלנד. 
תנועת הקימוט לוותה במטאמורסוזה חזקה של סלעים, 
ובעקבותיה הפכה רובה של בריטאניה, פרט לדרום־מזרחה, 
ליבשה; בתקופה זו הורבדו שכבות "אבן־החול האדמה 
הקדומה" (ע״ע), המפורסמת בשרידי דגים פרימיטיוויים 
ושרידי צמחי־יבשה קדומים־ביותר שנמצאו בה. עם ראשית 
הקארבון שוב הציף הים את רובו של השטח האנגלי ועל 
קרקעיתו נרבדו תחילה שבבות־גיר; אח״כ נסוג הים והאי- 
זור הפך לשטח של לאגונות וביצות: זהו זמן־התהוותם של 
רבדי פ ח ם - ה א ב ן של אנגליה. בעקבות התנועות הטק- 
טוניות ההרציניות — הרמה, בעיקר בציר הרי פנין, הטיה 
והעתקה — חזרה הסדימנטאציה היבשתית ובמשך הפרמיון 
והטריאם נרבדה בהפסקות "אבן־החול האדומה החדשה", 

במסוזואיקון חלו הצפות-ים ונסיגות לםיתגין.הים היו־ 
ראסי התפשט ב״אגן האנגלי־פאריסי" בצרפת ובאירופה 
המרכזית׳ ונעלם רק עם ראשית הנאוגן. שכבות־היורה 
באנגליה מורכבות בעיקר גיר והואר (המשמשים יסוד 
לתעשיית מלט-פורטלנד), והן מכילות עסרות-ברזל. מש¬ 
קעי הקרטיקון העליון הם עפ״ר גיר וקרטון. 

בשלישון הצטמצם "האגן האנגלי-פאריסי" ונוצרו שני 
מפרצים: זה של לונדון, וזה של המפשיר, שנצטברו בהם 
משקעים. השפעת הקימוט האלפיגי מצטמצמת לדרום־מזרח 
אנגליה, שם הוטו השכבות ממערב למזרח ונוצרה טופו־ 
גראפיה של רבדות (שחזיתותיהן פונות למערב). תהליכי- 
שבירה חלו ביתד האזורים וזרמי־לבה השתפכו בצפון־ 
אירלנד ובצפון־מערב סקוטלנד. 

בפליסטוקן חדרו גם לבריטאניה הקרחונים הגדולים של 
סקאנדינאוויה והתפשטו דרומה עד לעמק־התמזה. אלו 
סחפו והקציעו אח ההרים והשקיעו בשפלות ובעמקים 
חרסית קרחונית. חול וחצץ. שינויים בגובה מפלס פני-הים 
הביאו לגיוון רב בקו־החוף. וע״ע אירופה, גאולוגיה, עמ ׳ 
101 — 107 . 

מ. א. — ג׳. ו. ה. 

גאוגראפיה פיסית. המבנה הגאולוגי המורכב, 
והשונות הרבה במידת עמידותם של סוגי המסלע הרבים 
בתהליכי הבליה והסהיפה השונים, גרמו לכך שבריטאניה 
מצטיינת ברב־גוניות גופה. בהשפעת גורמים אלו התהוו 
אזורים הרריים ואזורי שפלה. 

האזורים, הגבוהים מ 300 מ' מעל-פני הים, המשתרעים 
מצפון וממערב לקו המחבר את שפך נהר טיז בצפון־מזרח 
אנגליה עם שפר נהר אכס בדרום־מערבד" הם בעלי אופי 




817 


(ה)ממלכה המאוחדת, גאוגרפיה פיסית 


818 


הררי. בתחום זה נכללות ארבע חטיבות עיקריות, הנפרדות 
זו מזו ע״י חדירוודים עמוקות ורצועות שפלה: הרי 
ס ק ו ט ל נ ד, הרי פ נ י ן שבצפון־מערב אנגליה, הרי ו י ל ז, 
והציהאיהדרומי־מערבישל אנגליה. אזורים הר¬ 
ריים אלו בנויים מסלע עתיק ומאופיינים במישורי־סחיפה 
(פנפלין) מובהקים וגבוהים. התהליכים הטקטוניים האינטג־ 
סיורים — קימוט, העתקה והרמה, מתבטאים במבנה הגאו־ 
לוגי. אולם רבה חשיבותם של תהליכי-הסחיפה, ובמיוחד 
של פעילות הקרחונים בעיצוב פני השטח — טורי גבעות 
גבוהות, הרים ושטחי שפלות ומישורים שביניהם ומסביבם, 
בעיקר לאורך חופי הים. מעטה הקרקע, שאינה פוריה ברוב 
אזורי ההר של בריטניה, הוא בדרך־כלל דק. 

ברמה ההררית והמבותרת של סקוטלנד מתנשא, 
בצפון־מערב הרי־גרמפין, הר בו גווים בגובה של 1,343 
מ׳ — הגבוה בהרי־בריטניה. בדרום־מזרח סקוטלנד מהווים 
הרי צ׳וויוט שטח־ספר בין סקוטלנד לאנגליה וחוליה מקשרת 
בין הרי דרום־סקוטלנד להרי-פנין (וע״ע סקוטלנד). 

רכס הרי-פנין, הנמשך דרומה לאורך כ 220 ק״ם עד 
מרכזה של אנגליה, הוא חוט־השדרה של אנגליה הצפונית. 
בצפון מהווים ההרים גוש מורם, שבור וגבוה — שיאו. הר 
קרום פל׳ 893 מ׳ — המוגבל במערב במתלולי־העתקים. 
בדרום משתפלים ההרים במתינות אל גבעות המידלנד. 
באגפי הפנאין נמצאים אגני פחם גדולים: במזרח — נורתט־ 
ברלנד־דרם ויורקשיר־נוטינגם־דרבי! במערב — לנקשיר 
וסטפורדשיר. על רבים מהנהרות היורדים מהרי פנאין 
הוקמו מאגרים לאספקת מים לשרשרת ערי־התעשיה^ של¬ 
מרגלות הרים אלו. מצפון־מערב להרי פנאין מתנשא הגוש 
הכיפתי של הרי קמברלנד ( 1 ) 1311 ־ 01101801 ) במעין חצי־אי 
שבצפונו לשון הים סולד ובדרומו מפרץ מורקם. הפסגה 
העליונה בהרים אלו׳ סקאפל פייק 979 מ׳. הרי קמברלנד 
מתחברים בדרום־מזרחם לפנאין. גוש זה נודע בניקוזו 
החישורי, ומשום הימות הקרחוניות הרבות שבו הוא מכונה 
"מחוז הימות" ומשמש כאיזור נופש. 

ברוב שטחה של וי ל ז משתרעים הרי קמבריה (- 0301 
13 ־ 81 ), שבצפון הם בעלי תבליט עז, ושיאם — הי-סנודן, 
1,085 מ/ ואילו במרכז מצוי נוף הררי מתון, הדרום מבותר 
מאד ע״י עמקי נהרות (וע״ע וילז). הרי דוון (ע״ע) וקורני 
ואל שבחצי האי ה ד ר ו מ י ־ מ ע ר ב י של אנגליה בנויים 
רכסי קימוט עתיקים וסחופים. את שיאיו של איזור הררי זה 
יוצרים מחדרי גראניט המתנשאים לגובה 620 מ׳ בדרטמור 
שבדרום.' גבעות של אבן־חול עמידה מתנשאות לגובה 520 
מ׳ באכסמור שבצפון. החופים מפורצים, מסולעים ומשופעים 
בצוקים היורדים לים בתלילות, ובהם אתרי־נופש רבים. 

איזור השפלות של בריטניה, שגובהן בד״כ עד 300 
מ/ נמצא בעיקר ממזרח ומדרום לקו טיז־אכס וכולל 
חלק ניכר משטחה של אנגליה. ארץ השפלות בנדה מסלע 
צעיר—אבן־גיר, אבן־חול וחרסיות, התבליט מתון ועיקרו 
מישורים גליים עם רכסי גבעות נמוכות ועמקים רחבים. 
הקרקעות פוריות, החקלאות מפותחת והיישוב צפוף. 

השפלות חובקות את הרי פנאין במזרח, במערב ובדרום. 
למרגלות הפנאין במערב משתרע מישור לנקשיר־צ׳שר, 
המכוסה בחלקו חולות וחצצים, וחופו מפורץ ע״י שפכי 
הנהרות מורקם, דיבל, מרזי ודי. למרגלות הפנאין, במזרח, 
משתרע מישור יורק, ועמקו הנרחב של נהר טרנט הנשפך 



טירת־הארנארוח, רילז 

(ברשות שגרירות בריטניה בישרא?) 


לים הצפוני באסטואר של המבר (ע״ע). מדרום להרי פנאין 
במידלנד ( 1 >מ 113 > 1 ^ן = פנים הארץ) — הורסטים מורמים 
וגושי-הרים נמוכים. מרבצי-פחם עשירים הסמוכים לפני ה¬ 
שטח הם גורם עיקרי בהפיכת האיזור למרכז התעשייתי של 
בריטניה הגדולה. האיזור שמסביב לברמינגם, שבו תעשיה 
מטאלודגית עניפה, מכונה ״הארץ השחורה״ (^ 81301 
7 ־ 11 : 1 ־ 00111 ). 

מדרום למידלנד משתרעת "ארץ המתלולים" ( 1 > 1311 קז 503 ) 
הבנויה רבדוח אבן־גיר וקרטון. אלו נמשכות מדרום־מערב 
לצפון־מזרח וחזיתותיהן פונות למערב או לצפון׳ וביניהן 
עמקי נהרות. מבנה זה נמשך עד האגנים הסינקלינליים 
של לונדון במזרח והמפשיר בדרום. ממזרח לארץ המתלו־ 
לים משתרע המישור של אנגליה המזרחית, המכוסה 
בחלקו בחרסית* פני המישור שטוחים ולעתים גליים. 
מצפון לגבעות גוג־מגוג — המשכן הצפוני מזרחי של 
גבעות צ׳ילטרן הסוגרות על אגן לונדון מצפון — משתרע 
מישור ה״פנם״ (ביצות ־= $״ 0 ? 110 ־ 1 ׳) השטוח והנמוך עד 



פם 1 טיפוסי בדו 1 ז — דרום־טערב אננויה 

(ברשות שגרירות בריטניה בישרא 5 ) 






819 


(ה)ממלכה המאוחדת, האקלים 


820 



מפרץ ווש (ו 351 ^\). במישור המכוסה בחלקו בכבול נמצא 
המקום הנמוך ביותר באל — 4.5 מ׳ מתחת לפני־הים. 

מדרום לאגן לונדון וממזרח לאגן המפשיר נמשכת 
ממערב למזרח האנטיקלינה השבורה של הוילד (סודד 
1 > 1 מ>^) היוצרת את חצי־האי קנט. איזור שחלקו מישורי־ 
גלי וחלקו גבעי. בשוליו הצפוניים גבעות דאונז הצפוניות, 
ובדרומו — גבעות דאונז הדרומיות. במרכזו מתנשאות 
גבעות וילד המגיעות לגובה 216 מ׳. רכסי גבעות אלו 
מגיעים לחוף ומסתיימים בכפים תלולים שהנודעים בהם הם 
צוקי דובר (ע״ע) הלבנים. מצפון־מערב לאגן המפשיר 
משתרע מישור־סמרסט הנרחב, שגבעות מנדים ( 325 מ , ) 
סוגרות עליו מצפון. — וע״ע אירלנד, אירלנד הצפונית. 

נהרותיה של המה״ם מרובים, אך רובם הגדול קצרים 
ובעלי אגני־ניקוז קטנים. הארוכים שבהם הם סוורן — 350 
ק״מ, תמז — 340 ק״מ — באנגליה, טי — 181 ק״מ — 
בסקוטלנד, שאנון — 390 ק״מ — באירלנד (הארוך בנהרות 
האיים הבריטיים). שפכי הגחלים שבנהרות הם אסטוארים 
המשמשים נמלים טבעיים טובים. 

האקלים ממוזג ולח. הוא תולדה של מיקומה הגאו־ 
גראפי של בריטניה, בין קור הרוחב הצפוני ״ 50 — ס 60 , 


ובצפון מזרחו של האוקיאנוס האטלאנטי, וכן מהיותה 
ארץ־איים. החורף מתון, הקיץ קריר וגשמים יורדים בבל 
חדשי השנה. 

מזג־האורר הבריטי מאופיין בחוסר־יציבות ובערפל 
שכיח בחדשי־החורף, שהוא כבד וממושך־יותר באזורים 
התעשייתיים משום הפיח והאבק המצויים באוויר. ערסל 
זה מכונה בשם ״סמו׳ג״ (=§ £0 + "ערפיח"). 

בקיץ נרשמות הטמפרטורות הגבוהות־ביותר בדרום־ 
המזרח, ובחורף גורם זרם הגולף (ע״ע) לכך, שהטמפרטו־ 
רות גבוהות-יותד במערב מבמזרח. עונח־הגידול (טמפר¬ 
טורה ממוצעת מעל ״ 5 ) הנמשכת ברוב האזורים 7 — 8 
חדשים, קצרה-יותר באזורים הגבוהים ( 5 — 6 חדשים) 
ובצפון (בסקוטלנד — 4 חדשים ופחות), וארופה־יותר ( 9 — 
12 חדשים) לאורך החוף המערבי והדרום־מערבי. 

במות המשקעים מושפעת ממידת־התשיפה לזרמי־אוויר 
מצד האוקיאנוס האטלאנטי ומתנאים טופוגראפיים. היא 
גבוהה-ביותר — עד 5,000 מ״מ בשנה — בחלקים הנישאים 
של ההרים במערב סקוטלנד ווילז, ופוחתת כלפי דרום־ 
מזרח — עד 500 מ״מ בממוצע שנתי. עיקר הגשמים — 
בחדשי־החורף במערב, ובחדשי־הקיץ במזרח ובדרום. שלגים 


נתונים על האקלים בבריטניה 


ממוצע שנתי 
של שעות־ 
שמש ביום 

ימים של 
שלג 

ממוצע־משקעים 
שנתי(מ״מ) 

משד עונת־ 
הגידול(ימים) 

סמסרסורה ממוצעת(* 0 ) 

גובה מעל 
פני־הים(מ׳) 

מקום 

יולי 

עואר 




234 

15 


44 

דנדי (מזרזז־סק.) 




243 

15 


9 

גלזגו(מערב־סק.) 





16 



דדם (צסון־מזרח אג.) 



1.466 

262 

16 


76 

קזיק (מערב־אנ.) 

4.1 


832 


16 

6 

4 

לנדינו(צפון־ו.) 

3.6 

26 

770 


16 

4 

167 

ברמינגם (מרכדאג.) 

4.1 

14 

551 


17 

4 

13 

קימנריג׳(מזרח־אג.) 

4.3 

6 



16 

5 

68 

קרדיף (דדום־ו.) 

4.6 

5 



17 


51 

פלימת (דדום־מערב אג.) 

3.5 

. . 



14 


17 

מין הד (צםון־אי.) 

3.5 

•• 



15 


62 

ארמה (צפון־אי.) 


אי. — אירלנד, אנ. — אנגליה, ו. — וילז, סק. — סקוטלנד,.. — אין נתונים. 






























821 


1 ה)ממלכה המאוחדת, הצומח והחי 


822 


יורדים מדי שנה, בעיקר בצפון, ובהרי־סקו׳טלנד ד״ם מכסים 
את הקרקע במשך 100 יום בשנה. 

11902 ,) 11 ) 5 811111/1 ) 111 17111 ) :ז 11 ) 11 ■< 8 < ' £1 |)ת 1 > 301 !\ .ן . 1 ־ ; 

11954 , 1 ) 111 1111/1 ) 8 ) 711 ,ז 863¥6 11 . 8 — ק תו 3 ) 8 .( 1 ״ *; 

). 8 . 1411611611 ( 641 .), €((01 8 ) 1 /( 1111 , 0 ( 0 £( 0 ? 11/(01 £ 110 ) 11 , 
1962; 0. - 81616 .? .ט ;* 1963 , 1 ) 111 1111/1 ) 8 ) 7/1 , 01117 .א 

8 ( 64 ) 5 ' 11161 נ 4 41 ת 3 ת 3 תו 616 ב 81 .£ . 1 ) - '* 863 . 4 * — 6 ז< 4 תז .), 
7/1( >411(11 0/ 8(1101/1 0/114 99 .[ : 1963 , 10/114 ) 11 (/)) 1/1 ) 0 א , 
99315011 - ]. 8. 8155005 (6415.), 7/1( 8(1/11/1 114(1, 1 ץ$ ס - 

1(010111 0(0%(01>/1)), 1964; 14. 14. 1.3106, 7/1( 44/1^111/1 
€41010/(, 1964*; }.\. 816615 (611.), 711(414 511/41(1 1/1 חיו ( 
8(1/11/1 41/(1, 1964; 41101 < ) 1 ) 74 ) €001 , 18651 ( 1 5 'ז 16 > 863 זו 1 ז 
8 . 7 - 904161500 ־. . 0 . 3 > .( ; 1965 , 1 ) 414 8/1111/1 ) 1/1 /ס . 
0*1611, 7/1( 51(11(111(( 0 / 1 / 1 ( 8(1141/1 414(1, 1968; 8(11010, 
. 1971 ,( 911111131 ,) ן / 440/141/00 104 ) 0/11 הס 

ג׳. ו. ה. 

הצומח. המדדמ, לרבות אירלאנד הסמוכה, תחומה 
במחוז האטלאנטי של האיזור הפיטוגאוגראפי האיר 1 םיבירי 
(ע״ע אירופה, הצומח). הצמחיה המקורית עניה יחסית 
ונאמדת ב 1,750 מינים, הנמנים עם 400 סוגים ו 90 משפחות 
(עם צמחים זרים שהתאזרחו מגיעה היא לכ 4,000 מינים). 
חרף השתייכותה של המה״ם לאיזור פיטוגאוגראפי אחד 
והאחידות היחסית של האקלים, מיוצגים בצומח של המה״מ 
מחוזות שונים מתוך המרחב האירוסיבירי ואף איזורים פיטו־ 
גאוגראפיים אחדים. במערבן של אירלאנד וסקוטלאנד 
נפגשת קבוצת צמחים אמריקניים עם צמחים ים־תיכוניים 
ירוקי־עד, ועם צמחים ארקטו־אלפיניים. הרס רב נגרם 
לצומח הטבעי עקב הכיבושים הרבים וצורות ניצול השטח 
המיוחדות לכל כובש׳ וכן עקב טיפוח המרעה; היערות 
הראשוניים לא נותרו אלא ב 6% — 5 משטחה של בריטניה. 
בשרידי היער המעטים מסתמנים 2 טיפוסי צומח. הטיפוס 
של יער האורן המצוי, המעורב בשדר שעיר, מופיע ברמות 
סקוטלאנד הצפונית והמרכזית, כשצפונית לו, או גבוה 
יותר — חגורה של שדר שיחי (בדומה לסהאנדינאוויה), 
תצורת יער זו היא מעבר בין יער משיר־עלים של המחוז 
התיכון־אירופי לבין יער מחטני של המחוז הצפוני. אשר 
לכתמי היער הפזורים פה ושם ביתר חלקי המה״מ, אלה 
נמנים עם תצורת יער תיכון־אירופי של אילנות רחבי־ 
(3061 עלים ונשירים. שולטים כאן לסירוגין אלון הקיץ ( 00$ ־ 
1161 ()) ובקרקעות דלי־ x05 0601 -!) ואלון החורף ( 363 ז 61 ק 
עומק אשור היערות ( 3 ש 311 ע 511 3805 ?). לצד מערב וצפון 
.(?!3x11105 6x661510!) מופיעה גם המילה הקיפחת 
המחוז האטלאנטי מיוצג במה״ם ע״י בתות־אברשים 
המשתרעות מספרד עד נורווגיה ומותנות בקרקע חומצי 
ובלחות אוויר גבוהה. בתות אלו נחשבות במה״מ לצומח 
משני שכבש את מקומו של היער הכרות ושאינו אלא אחד 
השלבים של הטור המוליך אל קלימאקם היער! במורדות 
הנשקפים לים, שבהם יער אינו יכול להתפתח, וכן מעל 
800 לתחום העליון של היער (הנע כאן בין הגובה של 
ל 1,200 מ ׳ ). מהווה פורמאציה זו צומח ראשוני. הצמח 
,(03110113 ¥01831 השולט בבתות אלו הוא הקאלונה ( 15 ־ 
שעל שמה נקראת גם כל התצורה (באנג׳ 1163111 ), ועליה 
נלווים, לסירוגין, בני־שיח אחרים ממשפחת האברשיים. 
בבתי־גידול הרריים, ביהוד בסקוטלאנד, תופסת האוב־ 
מנית ( ¥3061111001 ) את מקומה של הקאלונה כצמח שליט. 
במקומות גבוהים־יותר משתרעים אפרי דגניים, כגון אלד, של 
הנארדוס ( 1366105 ?). פסגות ההרים מכוסות צומח של טח־ 

בים והזויות. 


בתנאי ניקוז גרועים נעשה הקרקע טובעני ובמקום 
בתות־אברשים — מופיעה דשאה של מיני כבולית, ואף 
אלה מלווים צמחים אברשיים. כרי־הדשא הנרחבים של 
בני־שיח, עשבים ודגניים, התופסים למעלה ממחצית שטחה 
של המה״מ, אינם נחשבים לצומח ראשוני. הם משמשים — 
כמו בתות־האברשים — למרעה, שהוא הענף החקלאי ה־ 
מפותח־ביותר במה״ם (ר׳ להלן, חקלאות). 

, 10110/1 )£)/ 4 ) 1 ) 7/1 0/14 1110041 1111/1 ) 8 ) 7/1 ,ע 516 מ 73 . 5.0 , 

; 1952 , 10/141 ) 4 11 )/>וה) 1002 {< 4 ) 1 ( 4 ,(. א 5 ־ו 14 ) 1.11411 ,׳. 9 ; 1939 

. 1964 , 011004 ) 5 / 0 101 / 00 )£) ע ) 7/1 ,(. 611 ) 8116060 . 14 .{ 

אי. 0 . 

החי במה״מ משתייך ברובו לזרי של יבשח-אירופה. 
בתקופת הפליסטוקן, בשקרחונים כיסו את הארץ, היה קיים 
גשר יבשתי שחיבר את האיים הבריטיים עם יבשה־אירופה; 
מינים רבים נדדו ועברו מאירופה לשם דרך גשר זה. כך 
קיימת כיום חדירת־מינים מועטה מאמריקה דרך גרנלנד 
ואיסלנד. מיעוט נדידת־המינים מאירופה בתקופודהקרחובים 
הביאה לכך, שהפאונד, של הארץ דלה בהשוואה לזו של 
יבשת־אירופה. דלות זו בולטת בעיקר ביונקים הגדולים 
ובמיני חולייתנים בעלי דם קר (זוחלים ודו־חיים). צפיפות 
האוכלוסיה וצרכי־ד,חקלאות גרמו להכחדתם של יונקים 
גדולים (זאב, חזיר־בר, בונה) ועופות גדולים (חסידה)! 
גורמים אלד, אף הביאו לדלדולם של מספר יונקים (טורפים 
גדולים) והרבה עופות טורפים. מהפרסתנים קיימים במה״מ 
2 מינים: האייל האדמוני ואייל־הכרמל. משערים שהמזמור 
( 613013 03:113 ), הוכנס ע״י הרומאים! הסיקה ( ¥05 ש 06 
תסקק!"), שהתפשטה במחתות אחדים באנגליה ומזיקה לחק¬ 
לאות, נמלטה מהפארקים שבהם גידלו אותה. מספר היונקים 
החיים ביום במח״מ הוא כ 50 מינים ביבשה, וכ 30 מינים בים 
(לודתנים וטורפי־ים). בידודה הממושך של הארץ גרם 
להיווצרותם של מינים מקומיים כגון השבוי הםק 1 טי(- 80 * 13 
56011605 05 נן). העוף האנז־מי היחיד באנגליה. כן נשתמרה 
פאונה רב־גונית בשטחי־היערות, באיזור־הביצות ובבתי־ 
גידול מיוחדים. תופעה זו קיימת גם לאורך החוף האטלנטי 
הארוך, העשיר באיים קטנים, והסאונד, שם היא בעלת אופי 
מיוחד, בייחוד בעופות-ים. החי במה״מ מתעשר ע״י נדידתם 
של עופות שדוגרים שם בקיץ או שחורפים שם, אך מספרם 
הולך ויורד בשל צפיפות היישוב. החובר, הגדולה לאחר 
שנעלמה, הובאה שוב מפורטוגאל, לשם ריבוי מחודש. 
כן חזרו אל ד,מד,״מ. לאחר העדרות של כ 200 שבה, עיטי־ 
הסלעים. האקלים החורפי הנו׳ח־יחסית מאפשר לטיפוסים 
רבים של הים־החיכון ושל חצי האי האיברי להתקיים בחוף 
המערבי של הארץ. ברמות שבצפון הארץ ובמערבה מצויים 
מינים המשותפים לסקאנדינאוויה ולהרים של אירופה. 

מ. דו. 

אוכלוסיה. אוכלוסיית המה״מ הגיעה ב 1971 ל 55.3 
מיליון נפש בקירוב, לעומת 52.7 מיליון במפקד 1961 . קצב 
גידול-חאוכלוסיה הואץ לאחרונה ועלה בשנים האחרונות 
על זה שחיה בתקופה ממושכת בעבר. גורם עיקרי לתאוצח 
זו הוא עודף ההגירה למה״מ על ההגירה ממנה, כל/ מאזן־ 
הגירה חיובי, לעומת מאזן שלילי שהיה קיים, כמעט ללא 
הפוגה, ב 150 השנים האחרונות; גם חריבר הטבעי היה 
לאחרונה גבוודיחסית. 

יש עניין מיוחד בדברי־ימיה של אוכלוסיית אנגליה. 
מפני שבמדינה זו נולדה הדמוגרפיה (ע״ע) כמדע ונוצרה 



823 


(ה)ממלכה המאוחדת, האוכלוסיה 


824 


אוכלוסיית הממלכה המאוחדת (במיליונים) 


צפון־אירלנד 

סקוטלנד 

אנגליה ווילז 

המה״מ 

כולה 

שנר 

— 

— 

1.5 

— 

1086 

— 

— 

3.7 

— 

1349 

— 

— 

3.2 

— 

1545 

— 

— 

4.4 

— 

1575 

— 

1.3 

6.3 

— 

1750 

— 

1.6 

8.9 

10.5 

1801 

1.4 

2.9 

17.9 

22.3 

1851 

1.2 

4.5 

32.6 

38.2 

1901 

1.3 

4.9 

37.9 

44.0 

1921 

1.2 

4.8 

40.0 

46.0 

1931 

1.4 

5.1 

43.7 

50.2 

1951 

1.4 

5.2 

46.1 

52.7 

1961 

1.5 

5.2 

48.6 

55.3 

1971 


תורת-האוכלוסין הראשונה והחשובה ביותר ע״י מלתוס 
(ע״ע), שחיבר את "עקרונותיו" תחת הרושם של ההאצה 
בקצב־גידולה של אוכלוסיית אנגליה. ואולם באותה תקופה 
החלה תנועת ההגירה מהאיים הבריטיים לארצות שמעבר- 
לים. שבלמה את גידול האוכלוסיה, על־אף הריבוי הטבעי 
הניכר. ריבוי טבעי זה לא פחת אלא לאחר כ 50 שנה — 
ע״י ירידת הילודה. 


תנועת חאוכלוסיה בממלכה המאוחדת 


מהגרים (באלפים) 

ריבוי טבעי 

תמותה 

ילודה 

התקופה* 

אל המה״ס 

מוהסה״ס 

שיעורים ל 1,000 

— 

1.495 

9.9 

22.6 

32.5 

1840—49 

— 

1.921 

11.9 

22.2 

34.1 

1850—59 

— 

1.465 

12.6 

22.6 

35.2 

1860—69 

275 

1.653 

14.0 

21.6 

35.6 

1870—79 

112 

2.568 

13.7 

19.2 

32.9 

1880—89 

721 

1.783 

12.7 

17.3 

30.0 

1890—99 

543 

2.613 

11.8 

15.8 

27.6 

1900—09 

754 

2.084 

9.8 

14.4 

24.2 

1910—14 

427 

399 

4.3 

15.1 

19.4 

1915—19 

637 

1.470 

9.1 

12.5 

21.6 

1920—24 

689 

1.363 

5.1 

12.5 

17.6 

1925—29 

996 

901 

3.4 

12.2 

15.6 

1930—34 

*130 

2 95 

3.1 

12.2 

15.3 

1935—39 

— 

— 

2.6 

13.3 

15.9 

1940—44 

3 240 

'590 

6.7 

11.6 

18.3 

1945—49 

395 

785 

4.1 

11.7 

15.8 

1950—54 

361 

646 

4.6 

11.7 

16.3 

1955—59 

) ־־ 

93 

6.0 

11.5 

17.5 

1960 

388 < 

— 

5.9 

12.0 

17.9 

1961 

1 

— 

6.4 

11.9 

18.3 

1962 

— 

138 

4.7 

11.9 

16.6 

1969 

— 

— 

4.5 

11.7 

16.2 

1970 


1 ) עד 1922 — כולל כל האי אירלנד! הגדרות ההגירה משתנות 
מתקופה לתקופה! 2 ) בשנים 1936 — 1938 < 3 ) בשנים 1946 — 1949 . 

הירידה שחלה בילודה נמשכה ברציפות מן הרבע 
האחרון של המאה ה 19 עד שנות ה 30 של המאה ה 20 . 
הירידה הופסקה זמנית אחרי 1918 . כשחלה עליה במספר 
הנישואין והלידות, שנדחו בימי מלה״ע 1 כתוצאה מהיעדרם 
של הגברים מבתיהם. מיד לאחר מלה״ע 11 שוב עלתה הילו¬ 
דה, ונדמה היה, שהסיבות לכך היו דומות. אולם, לאמיתו 
של דבר, כל התהליך של ירידת הילודה נפסק, ובשנים 
האחרונות מסתמנת אף עליה קלה: כיום גבוה שיעור- 
הילודה בבריטניה יותר מבכל מערב אירופה וצפונה, פרט 
להולנד. 

ירידת התמותה התחילה בוודאי לפני ירידת הילודה 
(אלא שחסרים נתונים מדויקים על כך), והיא נמשכת 
ללא הפוגה. אולם אין שיעור־התמותה הגולמי משקף את 


הירידה הזאת בשל הזדקנות האוכלוסיה, שהיא מצידה 
תוצאה של ירידת הילודה; קנה־מידה אמיתי להתקדמות 
בירידת התמותה הוא תוחלת-החיים, שעלתה מ 58 שנה 
לגבר ו 63 לאשה ב 1930 — ל 68.5 לגבר ו 74.6 שגה לאשה 
ב 1967 . 

אין במה״מ ססאטיסטיקה של הגירות בין־לאומיות 
ואת תנועות־ההגירה אפשר לאמוד רק מתוך נתונים על 
היוצאים מהארץ והנכנסים אליה. מסתבר, שבשנים 1815 — 
1914 עזבו את בריטניה(לרבות אירלאנד) כ 20 מיליון מבניה, 
ובאותו זמן קלטה פחות מ 3 מיליון מהגרים, רובם "חוזרים". 
הגירה עצומה זו מבריטניה היא שאיפשרה לה להקים אומות 
חדשות בשטחים שהיו נתונים לשלטונה — אה״ב, קאגאדה, 
אוסטראליה וניו-זילגד —, ובכך שונה הקולוניאליזם הבריטי 
מזה של רוב המדינות האירופיות. תנועת־ההגירה נמשכת 
בקצב מועט עד היום, אבל מספר המהגרים לבריטניה גדל, 
לא רק בגלל ריבוי החוזרים, אלא כתוצאה מכניסתם של 
ילידי המושבות וארצות חבר-העמים ([ר׳ להלן, עמ׳ 914 ] 
בעיקר מאיי הודו המערבית) בממדים גדלים־והולכים. מס¬ 
פרם נאמד כיום ( 1972 ) ב 4 * 1 מיליון נפש. בשנים האחרונות 
קולטת המה״מ גם מספר ניכר של מהגרים מארצות אחרות 
באירופה. 

גידול אוכלוסייתה של בריטניה, ששטחה לא־רב, חייב 
את האוכלוסיה להתרנז בערים. התיעוש במאה ה 19 יצר 
את התנאים הכלכליים ההכרחיים לעיור זה, ובסוף אותה 
מאה ישבו % מאוכלוסי אנגליה ביישובים עירוניים. ב 1961 
הגיע שיעור האוכלוסיה העירונית ל 80% באנגליה והלז, 
וצפיפות-האוכלוסין כיום ( 1971 ) היא 324 נפש לקמ״ר — 
שיעורים שהם מהגבוהים בעולם. בתפרוסת האוכלוסיה 
ומידת-צפיפותה קיים הבדל קיצוני בין שטחים עירוניים 
באיזורים תעשייתיים לבין איזורים הרריים בצפון המדינה 
ומערבה. בלונדון־רבתי הצפיפות הממוצעת היא 4,826 לקמ״ר 
( 1969 ) בעוד שבאיזור סתרלנד ( 1 >ס 13 ז 1110 ס 8 ) שבסקוט¬ 
לנד היא רק 2 נפשות לקמ״ר. באיזורים הכפריים של אנגליה 
- הצפיפות היא בד״כ כ 120 נפש לקמ״ר ואילו בוילז וב¬ 
סקוטלנד 20 — 30 נפש לקמ״ר. בסקוטלנד יושבים בערים — 
70.4% מהאוכלוסין. תהליכי העיור והפרבור הביאו לכך 
שמאז 1921 רוכזו כ 40% מאוכלוסי בריטניה ב 7 אגדי- 
ערים (ב 1971 — 32% ), שכולם — פרט לאגד־הערים של 
גלזגו — באנגליה. אגדי-ערים אלו תופסים רק כ 4% משטחה 
של בריטניה. 


אוכלוסיית אגדי-הערים בני 500,000 נפש ויותר 
(באלפים) 


תושבים 

( 1971 ) 

העיר 

הראשית 

תושבים 

אגד־העדים 

1971 

1961 



7.379 

7,997 

לונדון־רבתי 

1,013 

?רמיבגם 

2,369 

2.378 

מערב מידלנדז 

607 

ליוורפול 

1,262 

1,384 

סרזיסיד 





דרום־מזרח 

541 

מבצ׳סטר 

2,387 

2,428 

לנקשיר 

294 

ברדפורד 

1,726 

1,700 

מערב יורקשיר 

495 

לית 




222 

ניוקסל 

804 

855 

טינסיד 

898 

גלזגו 

1,731 

1,802 

קלידסיד 


בהתאם לתיכנון, ולאחר הקמת ערים חדשות לקליטת 
עודפי־אוכלוסין מהערים הגדולות, קטן לאחרונה מספר 
התושבים בכמה אגדי־עדים. 






825 


(ה)ממלכה המאוחדת, החייניד 


826 


כמדינה שהיתה ראשונה בתחום תהליכי תיעוש ועיור 
מודרניים, ונתנסתה בתוצאות השליליות של התםתחות 
עירונית מהירה ובלתי-מתוכננת, היתה בריטניה מן הרא* 
שונות לתיכנון עירוני חדיש, המלווה ביצירת כלים משפ¬ 
טיים מתאימים להכוונת הפיתוח העירוני. מאז חוק תיכנת־ 
ערים הראשון ( 1909 ) חלה התפתחות מתמדת בשסח זה 
שהתבטאה בשורה של חוקים לתיכנון עיר וכפר ( 1932 , 
1947 , 1968 ועוד). כדי לפתור את בעיית עודף־האוכלוסין 
בערים הגדולות, הוקמו לאחר מלה״ע 11 ערים חדשות, עם 
קבלת החוק ( 1946 ) המסדיר את צורת המימון של הקמתן, 
ע״ח הממשלה המרכזית, ואת תפקידי "רשות־הפיתוח" האח¬ 
ראית לתיכנון העיר, פיתוחה וניהולה בשנים הראשונות 
לקיומה. מאז החלת החוק הוקמו 28 ערים חדשות, מהן 12 
בסביבת לונדון, וערים נוספות נמצאות בשלבי תיכנת וה¬ 
קמה. הערים הראשונות שהוקמו נבנו בהתאם לעקרונות 
"ערי-גנים" שרווחו אז בתחום התיכנון — בניגוד לערי- 
התעשיה הצפופות והבלתי־בריאות. אולם צפיפות הבינוי 
הנמוכה־יחסית ושטחי־הירק הרבים, שאיפינו אותן, צומצמו 
במידה רבה בערים שהוקמו מאוחר־יותר, בשל הצורר בגי¬ 
בוש עירוני שהתבטא בצורות שונות (וע״ע עיר, עיור). 
חוקים מיוחדים כוללים גם שימור ופיקוח על אתרים היס¬ 
טוריים, גנים לאומיים, שטחי נוף טבעי מוגן ושמורות־טבע. 

7001 ) 74/71 /״״״״(/ ,ש 0 נז) 0 11 :>וז 15 ז 513 31 זזח 0 , 14.10860111 1 מז 1 ח'£ 
8081801/071 10 /' 7 , 406631:11 } . 111 .£ !ואילך 1854 , 101 ) 11 ) 0 ) 5 /ס 
, 1071 ) 808180 808/0001 / 87/1/1/1 , 11 ^ £05 . 0 .ן ; 1947 , 0171 ) 871 / 0 
-! 51011 071011 ) 8111 87111111 / 0 ) 74/111700 , 1011£11 ו 14 .א . 8 ; 1948 
- 81071 ץ 7 ) 171 ! €0 . 0718 100/71 , 6 )זס^ 8 ת 11 ! 1 ו 0 . 8 .( ; 1962 , 1171 
— 036010 .ן .£ ; 1964 , 180101 0718 %10718 ה 8 171 71171% 
,! 7011 ) 010 ^ 880 10 147111007 1/10 : 1010711 8/010 1/10 ס 601 ז ¥61 \ 
0718 101071 / 0 100 ) 8700 0718 ! 871710/810 .£ ;״ 1969 

1 01071 8/010 1/10 ,^ 8011311 .? ;' 1969 , 8107171171% 1 ( 7 ) 171 ) 0 ש 
, 0111 ) 871 171 ) 001/0108771071 187/7071 , 51000 ■ 4 . .ק ; 1970 , 1 ( 07 ) 5 

. 1970 . 1 
ה. מי. - א. בר. 

חינוך: 1 . תולדות החינוך במה״מ. 

עד לתקופת הרפורמאציה היו קיימים במה״מ כ 400 בת״ם 
בדרגה תיכונה ( 5011001$ ז 13 ח 1 ת 3 ז 8 ), שנועדו לפרחי-כהונה. 
הלימוד העיקרי בהם היה זה של הלשון הרומית ודקדוקה. 

ראשוני ״בתי-הספר הציבוריים״( $060015 116110 !!) נוסדו 
במאה ה 14 והי 15 בווינצ׳ססר ובאיטן. נתמזגו בהם שתי שי* 
טות־חינוך: של בת״ם כנסייתיים מן הסוג הנ״ל ושל החינוך 
שניתן לילדי אצילים, בבתי האצילים. כיב דם "ציבורי" בא 
להם משום שהיו פתוחים לפני מחוסרי־אמצעים. מוסדות 
אלה רכשו שם טוב ומשכו אליהם גם בני־טובים מכל רחבי 
המדינה. עד היום רואים בת״ם מסוג זה את עיצוב האופי 
כמטרתם הראשית. האמצעים לכך הם: חיי-פנימיד. עם מידה 
רבה של שלטון עצמי, משחקים מאורגנים בגויים על רוח- 
צוות, וכל זה באווירה דתית נוצרית. 

ביה״ב נוסדו שתי האוניברסיטות הוותיקות באופספורד 
( 1168 ) ובקימבריג׳ ( 1209 ), והקולג׳ים ( 0011020$ ) שבהן 
הם שקבעו את אפיין המיוחד, החיים-בצוותא של מורים 
ותלמידים בבניינים המפוארים מן העבר תורמים לחינוך 
האדם הצעיר לא-פחות מן הלימודים עצמם. 

משהורגש במאה ה 19 הצורך להעניק חינוך להמונים, 
עלתה חשיבותו של החינוך היסודי. ראשוני המתקנים היו 
נונקונפורמיסטים, שהציעו שיטת-חינוך זולה, ובה נעזר 
המורה בתלמידים בני 12 ומעלה, שכונו "מוניטורים" (ע״ע 


לנקסטר, ג׳וזף). כל אחד מהם הקנה לקבוצת־ילדים את מה 
שלמד זה-עתה מפי מורו. בדרך זו לימד מורה אחד 100 
ילדים ויותר. ב 1833 הקציבה הממשלה בפעם הראשונה 
20,000 לי״ש לצרכי־חיגוך, ובהדרגה גברה פעולתה בתחום 
זה. חוק-החינוך הראשון, שאושר ב 1870 , עדיין לא קבע 
לימוד־חובה ארצי, אבל הורה .להקים ועדי־חינוך מקומיים, 
שהוסמכו לפתוח בת״ס חדשים, להטיל ארנונות־חינוך ול¬ 
חייב ילדים מגיל 5 עד 13 לבקר בבת״ס. ב 1902 נקבע לימוד־ 
חובה לגילאי 5 — 14 ! האחריות המקומית לחינוך הוטלה על 
עיריות ועל מועצות גליליות, והממשלה השתתפה בהוצאות 
הרשות המקומית לחינוך. מכאן־ואילך הוטלה האחריות 
לחינוך על הרשות המקומית ועל חברות־צדקה (לרבות קהי¬ 
לות יהודיות) — מצב הקיים גם כיום. הבעלים (הכנסייתיים) 
דואגים להקמת בניין בי״ס ולהחזקתו, הרשות המקומית 
מכסה את כל שאר ההוצאות ומשלמת את משכורות המורים! 
עם זאת יש לבעלים השפעה עיקרית על מינוי המורים. בכל 
בתה״ם ניתן חינוך דתי. יום-הלימודים מתחיל בתפילה באו¬ 
לם הגדול, ובה משתתפים כל המורים והתלמידים, פרט 
לילדים שהוריהם מתנגדים לכך. 

ההוצאה הציבורית לחינוך הסתכמה ב 1970 ב 2.6 מיל¬ 
יארד לי״ש. סכום זה התחלק בין בת״ס יסודיים וגני־ילדים 
( 24% ), בת״ם תיכוניים ( 28% ), אוניברסיטאות ( 10% ), 
חינוך מתקדם אחר ( 10% ) והכשרת מורים ( 4% ) ! יתרת 
הסכום הוצאה על מינהל, ארוחות בביה״ס, מענקים ומילגות, 
בת״ם מיוחדים והובלת תלמידים. 

2 . המבנה הנוכחי של מערכת בתה״ס. 
החינוך באנגליה ובווילז מושתת כיום על חוק-החינוך 
משנת 1944 , ועל כמה תיקונים בו, שנחקקו בשנים 1946 — 
1968 . קביעתו העיקרית היא הארכת לימוד-החובה עד גיל 15 
(הממשלה הצהירה ב 1964 על הארכת לימוד-החובה עד גיל 
16 , החל ב 1972/73 ). תקופת לימוד״־התובה מחולקת ל 3 
שלבים (שני הראשונים מהווים את ביה״ם היסודי): (א) 
ביה״ם לילדים קטנים ( $06001 : 301 ) 10 ), מגיל 5 עד 7 י (ב) 
ביה״ם הראשוני( $06001 ץזגרח״ת), מגיל 7 עד 11 . — כמח¬ 
צית מ 23,000 בתה״ם היסודיים מיועדים לבני 5 — 11 ביחד, 
כרבע מהם לבני 5 — 7 בלבד, וכרבע לבני 7 — 11 ! רובם מוס¬ 
דות קואדוקאציוניים! (ג) בי״ס תיכון׳ מגיל 11 ומעלה. 
בתה״ם התיכונים הם משלושה סוגים: בת״ם תיכונים עיו¬ 
ניים ( $06001$ ז 3 וחוח 3 ז 2 )! בת״ס תיכונים טכניים ( 00601031 ! 
$06001$ ), שהם מוסדות קדם־מקצועיים ! ובת״ם תיכונים 
מודרניים ( $06001$ $£0006317 0106010 ). ב 15 השנים האח¬ 
רונות מתפתח סוג חדש של בי״ס תיכון, בת״ם מקיפים 
( $06001$ 6 ז \ £6£0$1 זק 1 ת 00 ) בעלי מגמה עיונית ומודרנית. 
בסוף 1969 היו באנגליה 5,500 בת״ם תיכונים, רובם בת״ס 
תיכונים מודרניים! כרבע מהם בת״ם תיכונים עיוניים וטכ¬ 
ניים, השאר בת״ם מקיפים! השאיפה היא — להרחיב סוג 
אחרת זה. — בכל אלה למדו ב 1969 כ 3.8 מילית תלמידים. 

רוב בתה״ם התיכונים מוחזקים ע״י רשויות מקומיות 
בעזרת הממשלה, והחינוך בהם ניתן חינם. לצדם קיימת 
חטיבה גדולה של בת״ס עיוניים "לא-מוחזקים" או "עצמ¬ 
איים" (בשנת 1968/9 — 3,600 מוסדות ! 1.4 מילית תלמי¬ 
דים). בכללם "בתה״ס הציבוריים" מן הסוג המסורתי הדור¬ 
שים שכר-לימוד גבוה (עד 500 לי״ש בשנה, ולפעמים גם 
יותר). לומדים בהם בעיקר בני-אמידים, אולם רוב המום- 



827 


<ה)ממלכה המאוחדת, החינדך 


828 



הטרגז ?אסנויית נא 11 ינר 0 יטת־סאםנס — 1969 

(כרשות ?!גרירות בריטניה ני׳&רא?) 


דות מקצים גם מספר סטיפנדיות למעוטי-יכולת. לגגי מינוי 
למשרד. אחראית במדינה או במסחר, העובדה שהמועמד הוא 
בוגר איטן או דנצ׳סטר חשובה עדייו לפעמים יותר מהשגיו 
בבחינות חיצוניות. לפיכך נכונים הורים רבים מבני המעמד 
הבינוני לשאת בעול כספי גדול כדי לתת לבניהם מה שנח¬ 
שב בחוגים אלה לחינוך הטוב־ביותר. לאחרונה נדרשים 
בתה״ס "הלא־מ וחזקים" להירשם במיניסטו־יון לחינוך. אם 
מצבם מניח את דעת השלטונות, הם זכאים להכרה רשמית 
ולתמיכה כספית. ב 1969 הוכרו בדרך זו כמחצית בתה״ס 
מסוג זה. 

3 . חינוך גבוה. במאה ה 20 נתרחבה במה״ם במידה 
רבה מערכת בתה״ס הגבוהים. ב 1972 היו 33 אוניברסיטאות 
באנגליה, 1 בוילז, 8 בסקוטלנד, 2 בצפון־אירלנד. חוץ מאו־ 
ניברסיטות אלו ניתן חינוך גבוה בקולג׳ים מקומיים לחינוך 
מבוגרים, בקולג׳ים טכניים ובאוניברסיטות "פתוחות", וכן 
בקולג׳ים להכשרת מורים. הכניסה למוסדות לחינוך גבוה 
מותנית בתעודת גמר בי״ס תיכון ( 0£ 11£1631€ ז 0 06116:31 
11103:100 >£). הברירה החמורה בקבלת תלמידים מגבילה את 
אחוז הממשיכים בבי״ם גבוה ל 8% בערך מכל שנתון 
(באה״ב 30% ). 

בינתיים בשלה ההכרה, שיש להרחיב את מתן האפשרו¬ 
יות לחינוך הגבוה כדי לספק את צרכי-המשק המתרבים. 
ועדה ממשלתית בראשותו של לורד רובינז (.!״ 111 ( 801 ) 
המליצה ( 1963 ), בין השאר, לקלוט עד 1980 כ 18% מכל 
שנתון. 

ב 1970 היו במה״מ 1,759,400 סטודנטים, מהם 310,200 
( 53,000 ב 1935 ) סטודנטים מלאים דתרם חלקיים (כולל 
לומדים בלימודי-ערב). באותה שנה היו 44 אוניברסיטות 
(מלבד "האוניברסיטה הפתוחה"— ר׳ להלן). החינוך הגבוה 
במה״מ ממומן ברובו(כ 80% ) ע״י הממשלה והרשויות המקו¬ 
מיות. הענקות הממשלה לאוניברסיטות מתבצעות באמצעות 
"מועצת-המענקים האוניברסיטאית" ( 5 ןת 3 ז 0 ץ 511 ־ 1 ש׳\ 1 מ 0 
ששזאוסמזסס), גוף שמונה ע״י השר לצורך יעוץ על אופן 
חלוקת הכספים בין האוניברסיטות וכחוליית־קישור ביניהן 
לבין הממשלה. בדרך זו מימנה הממשלה ( 1970/1 ) כ 70% 
( 225 מיליון לי״ש) מההוצאות השוטפות של האוניברסיטות 
וכ 90% מהשקעותיהן ( 63 מיליון לי״ש). למעלה ם 90% 
מהסטודנטים מקבלים סיוע כלכלי מקרנות פרטיות וציבו¬ 
ריות, ובכך נתאפשרה כניסתם של מעוטי-יכולת למעגל 
הלימודים הגבוהים, 

בהמשך להמלצות ועדת-ולבינז, הקימה הממשלה "אוני¬ 
ברסיטה פתוחה", כדי לספק חינוך גבוה חלקי וקורסים אח¬ 
רים לחסרי הכישורים להיכנס לאוניברסיטות. תנאי-הכניסה 


אליה אינם כוללים השכלה פורמלית קודמת, אך לצורך 
קבלת תואר דרישות הלימודים תואמות את אלה של האוני¬ 
ברסיטות הרגילות. האוניברסיטה הפתוחה משלבת הש¬ 
כלה בכתב עם אמצעי-התקשורת ההמוניים (רדיו, טלוויזיה) 
ומרכזים לאמצעי-המחשה. האוניברסיטה ממומנת ע״י שכ״ל 
וע״י מענקים ממשרד־החינוך. 25,000 התלמידים הראשונים, 
שנבחרו מבין 40,000 מועמדים, החלו את לימודיהם ב 1971 . 

4 . חינוך לעצמאות. למערכת-החינוך במה״מ 
אפיינית מידה רחבה של חירות המוענקת למורים ולתלמי¬ 
דים כאחד. מקום נכבד שמור לבתה״ס "העצמאיים" ו״הציבו- 
ריים" הנתונים לפיקוח ממשלתי מצומצם למדי, וחופש 
רחב ניתן לכל בי״ם לקבוע את תכניתו ואת סדריו שלו. 

אין באנגליה תכנית־לימודים ארצית ועיקר האחריות 
לתכנית מוטלת על ביה״ם, בייחוד על המוסדות התיכונים 
לסוגיהם. כתוצאה מכך התחזק מעמדו של המורה ואע״פ 
שמשכורות המורים אינן גבוהות, אין מחסור במועמדים 
(גברים) למקצוע ההוראה. גם לתלמידים ניתנת מידה רבה 
של עצמאות וטיפול אינדיווידואלי! למשל, חלק גדול מסדרי 
ביה״ם׳ כגון משמעת, מסור לשלטון העצמי של התלמידים. 

י. בג. 

5 . השאיפה לשיפורים. ב 1967 הוצעו בדדח 
של ועדה מלכותית 0 :סק 86 1611 ) 1 * 10 ?) שינויים במדיניות- 
החינוך של הממשלה: לממן בהקף מרובה הקמת בנייני 
בתה״ם! לדאוג לחינוכם של ילדים הגרים בשטחים מקופחים 
מבחינה חברתית ותרבותית! להקים מיד אלפי גני-ילדים, 
וקודם כל בשטחים המקופחים! לשפר את שכד-המורים 
בבתה״ס "הקשים במיוחד". 

נמשכת במרץ פעולת האקאדמיזאציה של הכשרת מורים 
בבת״ם יסודיים — בקולג׳ים להכשרת מורים, הצמודים 
לאוניברסיטות. ב 1968 הוענק בפעם הראשונה התואר "בוגר- 
חינוך״ (. 1 )£ . 8 ) לקבוצת מסיימי מוסדות אלה. דו״ח על 
חינוך מורים של ועדת ג׳ימז ( 1971 ) ממליץ על השתלמות- 
קבע בשכר של כל מורה, בהיקף של 12 שבועות — אחת 
לשבע שנים. 

דפוסי החינוך המשלים מושפעים מן העובדה, שהתלמי¬ 
דים שוהים בביה״ס גם אחה״צ. לפיכך נתונה דאגתו של 
"השירות לנוער" בעיקר לצעירים שמעל לגיל חינוך־חובה. 
שידות זה פועל בתחום האגף לחינוך-המשך שבמסגרת 
המיניסטריון לחינוך, הממונה גם על השכלת מבוגרים. הטי¬ 
פול הישיר מוטל על רשויות־החינוך המקומיות, ואילו המי¬ 
ניסטריון עוסק בעקרונות-הפעלה ובהכשרת מדריכים. השפ¬ 
עותיהם השליליות של חברת-השפע ושל אמצעי תקשורת- 
ההמוניים עוררו דאגה רבה למצב הנוער. לפיכך גברה מאוד 
הדאגה לפעולות במסגרת המועדונים, וכן לפעולות הראדיו 
והטלוויזיה בתחום הבידור וההשכלה. ועדה לבדיקת עניין 
חינוך-מבוגרים באנגליה ובדל ז בודקת את צרכיו של תחום־ 
חינוך זה ועומדת להציע תכנית ל 20 השנים הבאות. 

6 . השפעת החינוך האנגלי מורגשת עד היום 
במושבות-לשעבר של בריטניה, בייחוד בהודו ובאפריקה 
הטרופית. האנגלית לא פסקה לשמש שם כלשון-לימוד, לרוב 
כלשון ראשונה! אירגון החינוך מחקה את האירגון הבריטי! 
רבה השפעת ״המועצה הבריטית״ (־! £0 1111011 ( 0 81111511 
011101:165 ־ 0:1101 ?!"*י 8.013110115 ! נוסדה ב 1934 לשם 
הפצת התרבות האנגלית בעולם) בתחומי חינוך ותרבות! 


829 


(רסממלכה המאוחדת, הדתות; המשמר 


830 


לא פסקה נהירת תלמידים משם לאוניברסיטות ולבת״ם 
,ציבוריים" באנגליה. 

7 . חי ני ד יהודי, ר׳ להלן: יהודים. 

ח. א. 

דרך*הםעלתם של המוסדות למחקר ולפיתוח של 
המה״ם בידי הממשלה היתה לדוגמה למדינות התעשייתיות. 

המשרד לחינוך ולמדע אחראי למדיניות המחקר המדעי 
ולקידומו. קשריו עם האוניברסיטות מתבצעים באמצעות 
"מועצת-המענקים האוניברסיטאית" (ר׳ לעיל) והוא מפעיל 
חמש מועצות־מחקר: למדע, לרפואה, לחקלאות, למחקר 
סביבתי ולמחקר במדעי-החברה. חוק המדע והטכנולוגיה 
מ 1965 מאפשר הקמת מועצות נוספות בשעת-הצורך. בכל 
מיניסטריון ממשלתי קיימת מחלקה מיוחדת למחקר ולפיתוח 
בתחומים הנוגעים ישירות למיניסטריון! פעילותן של מח¬ 
לקות אלו מתואמת ע״י המשרד למדע. במסגרת המאמצים 
לקביעת מדיניות־מדע ממשלתית, מקבל השר לחינוך ולמדע 
ייעוץ מ״המועצה למדיניות־מדע" ( 111£10 ו 5€16 ש £0 11 םמ 11 ס 0 
.* 0 . 8.1 — ^ 011 >£). 

ס״ה ההוצאות למחקר מדעי היה ב 1968/9 כ 1,016 
מיליון לי״ש — כ 2.7% מהתל״ג. הממשלה ביצעה כ 25% 
מתכניות־המחקר, האוניברסיטות כ 8% , והשאר נעשה ע״י 
מועצות ציבוריות ומפעלים פרטיים. 

צ. אדר, הריפורמה בחינוך האנגלי (מגמות. ג׳), תשי״ב! 

ח. אורמיאן, הכשרת מורים במערב אירופה [אנגליה וסקוט¬ 
לנד] (החינוך, ל״ב, 159 — 178 ), תש״ד! ס. קלרק, חופש 
בחברה המחנכת, 1964 ! חינוך במדינות: ממלבה מאחדת 
(אנציקל׳ חינוכית, י״ג, 1182 — 1189 ), תשכ״ז! ,״״•! 0 . 0 

;* 1961 , 161111011 ( €001 !' 87110171 , £4110011071 1710711000116 ! 017 .') 
117111 71111/111071 201110/1011 ■ $0/11111 0718111060 10 '<£ ,( 1511 ( 1 . 11 
88110771 / £41100110710 7/10 ,^ 115 ) 0 ? .מ .? ; 1962 , £01110/17111 
/ 11 01711011110 ^ 821 ,גוז״^ 1 .[ ; 1964 , 170101 0714 £718111714 1/1 
! 5011001 , 8001018 ,חסזנא . 0 ; 1964 , 0 ( 170480 8 0 ) / < ! 14/1811 
7/10 ,£ז 1 בז: 58 ג 11 \ .^ 5 .' 1 ; 1965 , £71810714 171 ' £7087011 0714 
. 1968 , 07807112011071 סס ! 0 80/1001 

דתות. כנסיית-המדינה באנגליה( 101*11x11 >ש 11811 נ 1 ב £$1 ), 
היא ״הכנסיה של אנגליה״ ( 11 חצ 1 *ת£ 0 £ 01 * 11 x 11 ! ע״ע 
אנגליקניות), המלך הוא ראש הכנסיה של אנגליה, והוא 
ממנה. בעצת רה״מ, את ארכיהגמוגיה, הגמוניה ודיאקוניה, 
וכל כמריה נשבעים אמונים לכתר. 26 מראשי־הכנסיה 
יושבים בבית־הלורדים, בהם שני הארכיהגמונים והגמוני 
לונדון, דרם ( 001-113111 ) ווינצ׳סטר. ארכיהגמון קנטרברי 
מושח את המלך. 

איו כיום הגבלות מטעמי־דת על מילוי תפקיד או משרה 
כלשהי, פרט לכך שנושא־הכתר והלורד־צ׳נסלר חייבים 
להיות פח׳טסטאנטים. ההגבלות על שאינם אנגליקנים. שהיו 
קיימות באוניברסיטות, בוטלו באוכספורד ב 1854 , בקיט־ 
בריג׳ ב 1856 ובדרם ב 1871 . 

באירלאנד בוטל מעמדה של הכנסיה של אירלאנד 
האנגליקנית כדת־המדינה ב 1869 ! בוילז בוטל מעמד זה 
של כנסיית וילד ב 1920 . לגבי סקוטלנד נקבע ב, חוק-האיחוד" 
בינה לבין אנגליה ב 1707 , שכנסיית-המדינה בה תישאר 
הכנסיה של סקוטלנד (ע״ע פרסביטריגיות). 

ההגבלות על כיתות פרוטסטאנטיות אחרות (ע״ע דיסג־ 
טרים) בטלו בעקבות ״המהפכה המהוללת״ של 1688 , 
ההגבלות על הקאתולים בטלו ב 1829 . הכנסיה הקאתולית 
באנגליה ווילז, שחדלה להתקיים במאה ה 17 , אורגנה מחדש 
ב 1850 , ובסקוטלנד ב 1878 . באירלאנד התקיימה הפנסיה 
הקאתולית ברציפות. 


במאה ה 20 גדל מספר המוסלמים במה״ט. בעיקר מקרב 
המהגרים מפקיסטן. וכן מצויים בה בודהאים ובני הפנסיות 
הנוצריות האורתודוכסיות והמזרחיות. על היהודים — ר , 
להלן, עט׳ 916 ואילך. 

מאז סוף המאה ה 19 ירדה בהתמדה השפעת הדת על 
תושבי רימרי״ם, תחילה — השפעת הפנסיה האנגליקנית, 
ואח״כ השפעת הכנסיות האחרות. בשנות ה 60 של המאה 
ה 20 נטפלו קצת יותר ממחצית היילודים בפנסיה של 
אנגליה. השיעור הממוצע של משתתפים בתפילה הוא 
10% — 15 בלבד מכלל התושבים. ב 1962 נערכו ל 47.4% 
מכלל הנישאים באנגליה ובוילז טקסים אנגליקניים, ל 12.3% 
— טקסים קאתוליים, ול 10.2% — טקסים נוצריים אחרים. 
ל 30% נערכו טקסים במשרדי-רישום אזרחיים. 


הדתות בממלכה המאוחדת 


אומת הקשורים 
בה ( 1968 ) 

הדת 

27.435,000 

הבנסיה של אנגליה 

400,000 

הכנסיה של וילז 

1,364,000 

הכנסיה של סקוטלנד 

448.000 

הכנסיה של אירלנד 

98,000 

הננסיה האפיסקופאלית של סקוטלנד 

110.000 

הפנסיה הפרסביטריאנית של אנגליה 

187,000 

הפנסיה הפרסביסריאנית של וילז 

400,000 

הפנסיה הפרסביטריאנית של אירלנד 

2,100X100 

הפנסיה המתודיסטית 

565,000 

איחוד הבפטיסטים 

500X100 

פנסיות פרוטסטנטיות אחרות 

4,300,000 

קאתולים: אנגליה ווילז 

820,000 

סקוטלנד 

630,000 

צפוךאירלנד 

250X100 

מוסלמים 

450,000 

יהודים 


14 ( 0 1407716071 111 : £71810714 ( 0 01117011 7/10 , 1 > 51 נ£ץ 43 ג . 0 

. 1963 2 , 811110011 111 ' 

אה. א. 


המשטר. לבריטניה איו חוקה כתובה, וסדרי-הממשלה 
בה תלויים בנוהג ובמוספם, המשתנים תמיד. חוקים חרותים 
הדגים בסמכויות שלטוניות, תכופות הם נטולי כל ממשות 
מציאותית. לפיכך יש להבחין לגבי בריטניה בין המבנה 
של המשטר־להלכה לבין מבנהו למעשה. 

להלכה בריטניה היא מלוכה, שהמונארך הוא הריבון 
בה. בסמכותו כל פעולות הממשלה. בתוקף הפררוגאטיווה 
(ש׳\מ 1 ^ 0 זשז<ן), עד־כמה שסמכויות אלו לא צומצמו בידי 
הפארלאמנט בפעולות או בחוקים מפורשים 
1 ת 16 מ 113 ז 3 ק 0£ ). החקיקה, התקציבים והמסים הוצאו מתחום 
הפררוגאטיווה ונמסרו להחלטה משותפת של המלך והפאר- 
לאמנט ( 1 ״שמז 113 ז 3 ? "! — ״המלך בפארלאמנט״): 

בית־ד,נבחרים ממלא כאן תפקיד עיקרי, בית-הלורדים — 
תפקיד משני, והמלך רשאי שלא לתת את הסכמתו לחוק. 
הפררוגאטיווה כוללת מינוי נושאי תפקידים מבצעים ומש¬ 
פטיים, מינוי לורדים, פיזור פית-הנבחרים, ענייני השלטון 
במושבות (אם לא נקבעו ע״י חוקי־הפארלאמנט), החלטה על 
פעולות צבאיות, קריאה למלחמה, עשיית־שלום, כריתת 
בריתות ואמנות בין־לאומיות וקביעת מדיניות-החוץ בכללה. 
ביישום סמכויות הפררוגאטיווה ובביצוע החוקים מסתייע 




831 


(!־.)ממלגה המאוחדת, המשטר 


832 


המלך במנגנון נרחב, ובראשו המועצה החשאית (או הפר¬ 
טית: 0011001 ׳ל*"?) — המתמנית לפי בחירת המלך 
מקרב חברי הפארלאמנט או מחוצה לו ובייחוד בקבוצה 
קטנה־יותר של "שרים" ( 8 ־ 141018101 ), "מזכירי-מדינה" 
( $1310 £ם 108 ־ 6131 ־ 5001 ), או פקידים הנושאים תארים שונים 
(ץ 311 ז 1 מ!^ 0£ 1 >־!ס 0 : 81 ־ 11 ? = שר־הצי! "נשיא מועצת- 
המסחר״ — שר־המסחר. ■ 1161 {> 0 ! £%01 1110 0£ ־ 01130661101 = 
שר־הכספים; 01130661101 = שר־המשסטים, ראש 

השופטים במדינה ויו״ר בית־הלורדים ! 31 ־ 00061 ץ 0 תזס 11 .\! 
= יועץ משפטי לממשלה וחבר 3 ה), שהמלך ממנם או טפט־ 
רם כרצונו. אחד מאלה הוא ראש־הממשלה או ה״מיניסטר 
הראשון״(־ 18101 ת 11 \: סרח;־!?) — משרה הקיימת למעשה מאז 
המאה ה 18 (נהוג לראות בוולפול [ע״ע] אח ראשון הנושאים 
בה), אך להלכה הוכרה רק ב 1905 , וגושפנקה חוקית מלאה 
ניתנה לה רק ב 1937 . המלך הוא גם "מקור המשפט" והוא 
ממנה שופטים, הנשארים בתפקידם "כל זמן שהם מתנהגים 
בצורה הולמת", ואין המלך רשאי להעבירם ממשרתם אלא 
בהמלצת שגי בתי־הפארלאמנט. אירגון רשת בתי־המשפט 
הוא בתחום החקיקה, והפסיקה מבוססת על חוקי-הפאר- 
לאמנט, על המשפט המקובל ועקרונוח-היושר (ר׳ להלן: 
משפט) וכן על תקנות, צווים והוראות של המלך, של השרים 
ושל השלטונות המרכזיים והמקומיים. בית־הלורדים הוא 
גם ערכאה עליונה לעירעורים, פרט לעירעורים על פסקים 
של בתי־דין של הכנסיה האנגליקנית ועל עירעורים מהמו¬ 
שבות, שבהם מחליט המלך לפי המלצת "הוועדה המשפטית 
של המועצה החשאית". לסקוטלנד יש שלטון עצמי מוגבל, 
ולאיי־התעלה ולאירלנד הצפונית — מוסדות נבחרים מש¬ 
להם, אף שהם מיוצגים גם בבית־הנבחרים בלונדון. 

למעשה יש להשלים תיאור זה של מבנה־המשטר 
לאור מוסכמות חוקתיות ( 00011001:1008 0008111:11110031 ) 
שאמנם לא קיבלו תוקף חוקי מנוסח, אך הן מחייבות יותר 
מהתיאור להלכה. המלך נטול כל סמכות ממשית, פרט להש¬ 
פעה אישית, התלויה, כמובן, באישיותו. בפעם האחרונה 
סירב מונארך לאשר חוק של פארלאמנט בשנת 1707 . הוא 
חותם אוטומאטית על הצעות־החוק בנוסח הצרפתי הנורמאגי 
העתיק ( 6011 * 10 ץס? 16 — כך רצונו של המלך), ותפקידיו 
הם חברתיים, ייצוגיים וסמליים בעיקרם. אמנם, עד ימינו 
הצליחו מלכי אנגליה להשפיע לעתים על קבלת החלטות 
מדיניות! אדוורד ן!^ מילא תפקיד פעיל ביצירת "ההסכמה 
הלבבית״ (ע׳ להלן, היסטוריה, עמ׳ 903 ), ג׳ורג׳ ן 7 \ השפיע 
במתן עצה על הרכב ממשלת-הליבור אחרי מלה״ע 11 ׳ ונאמר 
שאף אליזבת 11 השפיעה על מהלך מלחמת־סואץ. המלך 
רשאי לבחור בראש־ממשלה אם נתפנתה משרה זו עקב 
התפטרות או מיתה; אולם סמכות זו אף היא קיימת להלכה 
בלבד, לפי שלמן המאה ה 18 השתרש המנהג, שהפך בדיעבד 
לדין, שאין ממנים ראש־ממשלה אלא אם הובטחה לו תמיכת 
הרוב בבית־הנבחרים. פירושו של דבר הוא. שהמלך חייב 
לבחור בראש־ממשלה מקרב מפלגת־הרוב, ואף מבחינה 
אישית אין לו אפשרויות־בחירה, לפי שכל מפלגה בוחרת 
לה במנהיג גם בהיותה באופוזיציה, והוא המועמד לראש־ 
ממשלה לכשתזכה ברוב. 

עד למאה ה 20 היה ראש־הממשלה נבחר תכופות גם 
מקרב חברי בית־הלורדים. משירדה חשיבותו של בית זה 
גברה ההרגשה שראש-הממשלה צריך להיות חבר בבית־ 


הנבחרים, שלפניו עתיד הוא לתת אח הדין על מדיניותה של 
הממשלה ועל פעולותיה. הנוהג לבחור בחבר הבית התחתון 
בלבד השתרש אחרי מלה״ע 1 , כשלראש־הממשלה השמרני 
נבחר לא הלורד קרזן(ע״ע) אלא בולדוין(ע״ע) שנפל ממנו 
בנסיונו המדיני. ב 1963 נתאפשר גם לחבר בית־הלורדים 
להיות לראש־ממשלה, אחרי שהוחק חוק המאפשר לאיש 
האצולה הרמה התורשתית (ז^ק) לוותר על מעמד־האצולה 
שלו ולהיבחר לבית־הנבחרים. חוק זה היה מכוון להכשיר 
חבר־פארלאמנט, שירש תואר־אצולה, לשמור על מושבו 
בפארלאמנט, אך מיד ניצלו הרוזן הסקוטי היום, שוויתר 
על תארו והיה לסר אלכסנדר דאגלם־היום, כדי שיוכל להיות 

ע ; 

לראש־ממשלה כחבר בית-הנבחרים. 

ראש-הממשלה הוא המרכיב אותה, והוא רשאי להכניס 
בהרכבה שינויים כרצונו. הוא מתאם בין התחומים השונים 
של המדיניות, כגון ענייני החוץ, הפנים והכלכלה. עד למאה 
ה 20 נחשב ראש־הממשלה ל״ראשון בין שווים", אולם 
למן מלה״ע 1 ואילך גברה הנטיה להרחיב את סמכויותיו, 
עד שנעשה כמעט שליט-בכיפה — כל עוד נהנה הוא מאמונו 
של הרוב בבית-הנבחרים. נטיח זו בלטה במיוחד בימי 
מלחמות-העולם כשלויד ג׳ורג׳ וצ׳רצ׳יל החזיקו במשרה זו, 
אך פעלה גם בימי-שלום. כוחו הממשי של ראש־הממשלה 
אינו משתקף במעמדו הטקסי: אחרי המלך בא הארכיהגמון 
של קנטרברי, ואחריו — הלורד צ׳נסלר, ורק אחריו בא 
ראש-הממשלה. 

מספר חברי-הממשלה הוא גדול מאד (ב 1970 — 53 
חברים). ועל כן התבלטו כבר בשלב מוקדם כמה בעלי 
תפקידים קובעים יותר מאחרים, והללו נהגו להתכנס יחדיו 
כדי לקבוע את קווי המדיניות. גוף פנימי זה בממשלה קרוי 
קאבינט, וחברים בו השרים החשובים. כיוון שגם גוף זה 
תפח במרוצח-הזמן (כיום — 23 חברים) החל אותו תהליך 
גם בקרבו, ובשתי מלה״ע הוכרה קבוצה קטנה של 5 שרים 
כ״קאבינט-המלחמה" הקובע. בימי-שלום לא התגבשה מס¬ 
גרת פורמאלית לקבוצה המצומצמת הקובעת. כל סמכויות- 
השלטון, הנמצאות להלכה בידי המלך, מופעלות למעשה 
רק על־פי המלצות הממשלה והשרים הבודדים, בייחוד על¬ 
פי המלצותיו של ראש־הממשלה (פרט, כמובן, למינוי ראש־ 
ממשלה חדש). בית־הנבחרים יכול לתבוע את השרים למש¬ 
פט לפני בית-הלורדים (נוהל המכונה 101110361101001 ), אך 
למעשה מתבטאת אחריותה של הממשלה ושל כל חבר לפני 
בית-הנבחרים באחריות פארלאמגמארית. הביע בית־הנבח- 
רים אי־אמון בממשלה, נזף בה או הצביע בניגוד לדעתה 
בעניין חשוב, חייבת הממשלה להתפטר, אלא אם ביקשה 
מהמלך וקיבלה את הסכמתו לפזר את בית-הנבחרים קודם 
זמנו כדי לבדוק את דעת הבוחרים בבחירות חדשות. הת¬ 
פטרות ראש־הממשלה מכל סיבה שהיא דינה כהתפטרות 
הממשלה כולה. 

הפארלאמנט מורכב משני בתים: "בית עליון" או 
בית-הלורדים, שבו יושבים אנשי האצולה הרמה ורבי ד.כ- 
נסיה האנגליקנית, ו״בית תחתון", או בית-הנבחרים. יש 
הרואים את גרעינו של הפארלאמנט ב״ויטאך ( 1130 * 1 ) 
האנגלו-סאכסוגי, ומכל-מקום מתחילות תולדותיו במאה 
ה 13 , כשהתכנסו אנשי האצולה הגבוהה והכמורה, ונציגי 
האבירים במחוזות ובורגני העיירות ( 1265 ). במאבק שבין 
הכתר לפארלאמנט במאה ה 17 זכה הפארלאמנס, ובית- 



833 


(ה)ממלכה המאוחדת, המשטר; המשפט . 


834 



הסלפה א 5 ״א 3 ת 11 נוקואת אח נאום־הפתר ( 1964 ). מס)רת עתיקת■ 
יוםיז וו' פותחת את ישיבות הפארלאמנט מוה־עתוז נבחר 

(סוכנות בר־דוד) 


הנבחרים התבלט ככוח המרכזי בו. המ¬ 
אבק בין שני הבתים נסתיים למעשה ב־ 
1911 , כשלא נשאר בידי הבית העליון אלא 
וטו משהה בלבד (ר׳ להלן, היסטוריה, 
עמ׳ 902 ). הרפורמות האלקטוראליות ב¬ 
מאה ה 19 נסתיימו ב 1928 במתן זכות- 
בחירה כללית ושווה לכל נתיני הכתר, 
גברים ונשים (וכן לאזרחי אירלנד היוש¬ 
בים בבריטניה) מגיל 21 . שיטת־הבחירות 
היא אזורית־רובית, והזוכה במספר הקר 
לות הגדול ביותר, גם אם אין זד. רוב 
מוחלט, נבחר. זכות ההצבעה הכפולה ויי¬ 
צוג האוניברסיטות בוטלו ב 1948 (עד אז 
היו לאוניברסיטות 12 נציגים בבית-הנב- 
חדים). חלוקת המדינה ל 630 מחתות־ 
בחירה מאפשרת למפלגה שזכתה ברוב- 
קולות קטן־יחסית, ליהנות מרוב ניכר 
בבית-הנבחרים, ולמעשה יכולה מפלגה 
שקיבלה מיעוט של הקולות לזכות ברוב 
בבית-הנבחרים. זכות־הבחירה הפאסיווית זהה לאקטיווית, 
להוציא את חברי בית-הלורדים, אנשי הכמורה האנגליקנית, 
הפרסביטריאנית והקאתולית, פקידי-מדינה, פושעים וקב¬ 
לנים שיש להם טובת-הנאה מאוצר המדינה. בחידות נערכות 
כל 5 שנים לפחות, אך לרוב נערכות בחירות תוך פרקי-זמן 
קצרים־יותר. הפארלאמנטאריזם הבריטי הצמיח במאה ה 17 
את המפלגות המדיניות, ומכאן־ואילו היתד, התפתחותו מוש¬ 
פעת מקיומן (ע״ע מפלגה, עם׳ 75 ; דמוקרטיה, עמ׳ 771 ). 
עצמאותם של הצירים רבה, חרף המשמעת המפלגתית 
החזקה והסיעתיות המאורגנת (מנהיגי־סיעות מוכרים 
כנושאי־משרה וכנוטלי־שכר מקופת-המדינה, מעל למש¬ 
כורתו של חבר־פארלאמנט רגיל; מנהיג האופוזיציה הרא¬ 
שית מכונה רשמית "ראש האופוזיציה של הוד־מלכותה"). 

השלטון המקומי מאורגן בעיקרו במחתות ( €01101165 ) 
ובערים ( 08115 סזס< 1 ). היחידה היסודית וההיסטורית של 
השלטון העצמי, "הקהילה" ( 1511 ־! 3 ק), איבדה את כל סמכו¬ 
יותיה בערים, ואף בכפרים לא נתקיימו בידה אלא מיעוטן 
בלבד. יש ערים הנכללות בתוך מחוז, ואילו אחרות מהוות 
מחת בפני-עצמן( 01:00811 %// 0 ,־ 1471 ־ 031 .£ ,מ 

$^ 171 ^ 70 € 6 € ? , 711 / 116 £ 6 $ ? ,; 7014 116 ) 7071 } 74 1 $ 6 ) 7760 4 ,׳{ 3 ^ 1 

י £5 ת 1 תחשן . 1 ; 1957 , 111 ־ 1 ,) 07110771671 ? /ס $0%6 ( 1 1 ) 011 

- 7^1? €071 $1110X10 ,־ €11 .£ .£ .ס ; 1959 3 , 00067717716711 ) 00/11716 
.? .ן ;* 1960 , 1485 $77166 87-170771 16711 ) 40 * /ס ^ 07 ) 1415 7101 
7/16 , ¥01111£ ; 1962 ,) €0111716 !/ 87111$ 7116 , 1301011105011 ^ 

. 1962 ,) €71 47110711 ? %/ 1$ ) 871 

נ. ב. 

משפט. המשפט האנגלי הנהוג כיום מורכב מ 3 חלקים 
נפרדים ונבדלים זה מזה: המשפט המקובל (״! €001010013 ), 
דיני-היושר ( 50117 > 6 ), ודברי־חקיקה (״ 5131016-131 ). 

העמים שהתיישבו באנגליה לפני הכיבוש הנודמאני 
( 1066 ) הביאו עמם את מנהגיהם השונים, והוסיפו לנהוג 
על פיהם במקומות־מושבם. השלטון הנורמאני הכריז שיש 
לקיים את חוקי הארץ הכבושה ולשמור עליהם, ואף השאיר 
את השיפוט בידי בתי-המשפט הקהילתיים הקיימים. אך 
למעשה חולל הכיבוש שני שינויים יסודיים במערכת- 
המשפט — אחד מיידי והשני הדרגתי. הראשון היה, שכל 
מקרקעי-הארץ קמו לקניין למלך בתוקף זכות-הכיבוש, ואף- 
על-פי שהוא לא נישל את כל הבעלים הקודמים מאדמתם, 
נהפכה הבעלות של אלה לחזקה (ע״ע) בלבד, מכוח זכות 
מיוחדת שהוענקה למחזיק מחדש ע״י המלך, ובאותם הת¬ 
נאים שהוא קבע. כתוצאה משיטה זו עלה עניין הקרקעות 
שבמדינה, על כל הכרוך בו, ונעשה ראש דאגתו של השל- 
טח, ובהסדר-הקרקעות הארצי, שנערך בפקודת דלים הכובש 
(ע״ע) ב 1086 , נרשמו נכסי־המקרקעין ב ) 6001 ץ 13 ) 0165 סס 
הנודע. זו אף הסיבה לכך, שסיכסוכי־מקרקעין לא הוסיפו 
להתברר בבתי-המשפט המקומיים, שהיו מפחדים על־פני 
כל הארץ, אלא לפני מועצת־המלך ( 815 ;״ 001-13 ), משום 
שהמלך, כבעל-הקרקע, נטל לידיו את השיפוט בכל הנוגע 
לענייני-מקרקעין. תפקידם של חברי-המועצה שעסקו והת¬ 
מחו בענייני השיפוט, עלה לאין־ערוך על זה של בתי- 




835 


(ה)ממלכה המאוחדת, המשפט 


836 


המשפט שהיו קיימים קודם־לכן, ובהיותם נציגי המלך היה 
בכוחם גם להטיל את מרותם על המתדיינים הסרבנים. 
במרוצת־הזמן החלו בתי־המשפט החדשים של המלך לדון 
גם בסיכסוכים שבין אדם לחברו, שלא היה לשלטון כל 
עניין בהם לכתחילה. דברי־דין אלה נקראים מסמזמזס 0 
1635 ?, להבדיל מעניינים הנוגעים לרשות, הנקראים 103$ ? 
מ׳^ס-ס * 11 0£ . מטבע הדברים, שבבית־המשפט המרכזי 
החדש היה נוהג רק משפט אחד, "כולל" ואחיד (מסדממזסס) 
לכל הארץ, כל׳ כאן נוצר, ע״י מעשי השופטים וההלכות 
שנקבעו בפסקיהם, מה שנקרא "משפט מקבל" (ר׳ לעיל 
וע״ע). 

1 . לפי תוכנו ומהותו אין המשפט המקובל חוק 
שנעשה ע״י מחוקק ונכתב בספר־חוקים, אלא דין שנפסק 
בסיכסוך אחד ונהפך לאסמכתה, כל׳ להלכה מחייבת, על- 
סמך העיקרון הידוע כ״שיטת התקדימים״ ( 100151$ > €י 3£21 ). 
לפי עיקרון זה, כבולות ידיו של כל בית-משפט בהלכה 
שנקבעה קודם־לכן על־ידיו, או ע״י בית־משפט גבוה ממנו, 
בעניין דומה, ואין הוא רשאי לסטות ממנה או לשנותה. שינד 
הלכה או ביטולה הוא עניין למחוקק בלבד (ע״ע משפט). 

שריד היסטורי של סמכות־שיפוטו של המלך היא "מוע¬ 
צתו הפרטית של המלך״ ( 00110011 ץ׳?-!?), המכהנת כבית־ 
משפט עליון לעירעודים למושבות־הכתד (שבהן שולט עדיין 
המלך בתוקף הפררוגטיווה [ד׳ לעיל, עמ ׳ 830 ]), ולאלה 
מן הדומיניונים חברי הקהיליה הבריטית, שלא ניתקו את 
זיקתם השיפוטית למועצת-המלך גם לאחר שהגיעו למעמד 
של עצמאות מלאה. בתקופת-המאנדאט שמעה מועצת־המלך 
אף עירעורים שהוגשו על פסקי-הדין של בית המשפט ה¬ 
עלית לארץ־ישראל. 

המשפט בבית־המשפס של המלך היה מתחיל בהוצאת 
צו ( 1 ״^), שבו נקרא הנתבע להתייצב לפני בית־המשפט 
המלכותי. ואף־על־פי שהצורה והנוסח שונו מאז, מוזמן 
הנתבע למשפט עד היום בצו שעליו מתנוסס שם המולך. 
הצו היה "נמכר" לתובע בתשלום אגרה, והשיפוט המלכותי 
נהפך בדרך זו למקור של הכנסה. 

אך חסרון גדול אחד היה לשיטת הצווים ( 11 ! 0 ז$ץ$ 

הם הוכנו רק בנוסחאות מסויימות ובדפוסים קבועים, ומשלא 
התאימה עילת תביעה מסויימת לנוסח של צו שנמצא בגנזי 
בית-המשפט, הועתק צו, בלא כל שינוי, מבין צווים, שלא 
היתה להם כל שייכות לנסיבות המקרה המסויים, חאת כדי 
להושיט עזרה ז 11113 ל! 11101 (ססרמסז 1 * 111 ("במקום שבו הת¬ 
רופה שם הזכות״). בתחילת המאה ה 13 כבר היה קיים בידי 
פקידי בתי-המשפט אוסף ניכר של צווים: ב 1285 הוחק חוק 
שמילא את ידי בתי־המשפט להוציא צווים במקרים שהיו 
מתאימים אך במעט לנוסחה המקובלת ( 0250 0005101111 10 ). 
לחוק זה היתד■ השפעה רבה על התפתחות המשפט המקובל, 
באשר הרחבת הסעד שבית-המשפט היה מוסמך מעתה לתת 
לאדם שפנה אליו "במקרים הדומים" יצרה למעשה זכויות 
חדשות ושינתה את דמות המשפט (ע״ע פסקי־דין). 

קביעת העובדות השנויות במחלוקת בבית־המשפט המל¬ 
כותי לא היתד. בידי השופט אלא בידי חבר משבעים (ע״ע). 

2 . הקפאת המשפט לרגל חתימת אוסף־הצווים, והקשיים 
שהיו כרוכים בכינוס המושבעים ואיטיות מלאכתם, גרמו 
לפיתוחם שלדיני־היושר (ע״ע ישר, דיני-). גם אחרי 
שחדל המלך עצמו מלשבח במשפט, נשאר מושרש בלב 


העם הרעיון שהמלך הוא "מעיין־הצדק", ומשום־כך מותר 
לו לעשות חסד ולטפל אישית בתביעתו של כל אדם הפונה 
אליו. בקשות או תחינות למלך באו לידי ה צ׳ נס ל ר, 
שהיה ראש לשכת-הפקידיס שבחצר. הצ׳נסלר היה נושא 
משרה גבוהה בכנסיה, והיה משום־כך האדם המתאים־ביותר 
לעסוק בעניינים שבהם נדרש המלך לפעול מטעמי מוסר 
ורחמים. במאה ה 16 עסק כבר הצ׳נסלר בב 1,500 תביעות 
לשנה, בממוצע. הוא לא כינס חבר־מושבעים, אלא היה 
עוסק בעצמו בגילוי האמת ע״י חקירת הנתבע בשבועה. 
ככל שנתגלו ליקויים במשפט המקובל ובעבודתם של בתי- 
המשפט הרגילים, וככל שבני-אדם ראו עצמם מקופחים 
מהיעדר סעד שם, רבו הפניות אל הצ׳נסלר בבקשות־סעד. 
במרוצת־הזמן נתגבשו אף במלאכתו של הצ׳נסלר כללים, 
שלפיהם היה דן וקובע אם ייעתר בתורת "חסד" לפונים 
אליו, או ישיב פניהם ריקם. כללים אלה הם עקרונוח-היושר, 
הבאים אף הם בגדר המשפט ה״בללי", באשר תקפם אינו 
מוגבל לחלק מן הארץ, אך נבדלים מן המשפט המקובל 
ה״כללי" בכך, שלא צמחו בבתי־המשפט הרגילים. 

תורת החוזה (ע״ע) ידועה היטב ומוכרת מן המשפט 
הרומי. וברקטון (ע״ע), שהיה מצוי אצל משפט זה, הרגיש 
בחסרון שמשפט ארצו טרם קלט את הרעיון שהפרת חוזה 
עשויה לשמש עילה לתביעה, אפילו לא הופר שלום־המלך 
ע״י ההפרה. כאן בא החוק ב 1285 לעזרתו של התובע! 
הדרך לבית-המשפט נסללה לו לתובע כזה משנתגלו קוד- 
דימיון בין תביעתו לתביעה אחרת. נפח, למשל, שבמהלך 
העבודה שקיבל על עצמו לעשותה פצע סוס, או רופא שטיפל 
בחולה שלא כהלכה וגרם לו נזק, — התנהגותם של אלה 
נדמתה להסגת־גבול (ע״ע), ו״צו של הסגת־גבול" ( 0£ 
11-650388 ) היה ניתן לתובע בבית־המשפט של המלך גם 
קודם־לכן. כן לא היתה תביעה בשל אפם־מעשה (- 000£03 
110£ ג$) [ע״ע נזיקין, דיני־]). אך לסוף, במאה ה 16 , גברה 
ההכרה שאפס-מעשהו של אדם עשוי להזיק לחברו לא 
פחות ממעשה מזיק, על ש״קיבל עליו" 810 קוס 38511 ) ולא 
קיים, וצו הנקרא 35811010511 0 £ 1 ״>* פתח את הדרך לבי¬ 
צועה של הבטחה. בכך הונח היסוד לדיני־החוזים. אולם 
מחשש שמא נפרצה פירצה גדולה-מדי, התחילו בתי־המשפט 
מסייגים מיד את ההלכה החדשה: תביעה שלא היתד■ 
מבוססת על מסמך בחותם הנתבע, לא היה בית־המשפט 
נזקק לה, אלא אם־כן היה בידי התובע להוכיח, שניתן 
לו לנתבע דבד-מה במחיר הבטחתו. וזאת תורת התמורה: 
אם היתה "התקשרות פשוטה", שלא במסמך בחותם, היו 
בתי־המשפט דורשים הוכחה על תמורה ( 00051110031100 ), 
שניתנה לנתבע. בהיעדר תמורה לא היה החוזה בר- 
ביצוע. היום נהפכה תורת־התמודה ל פורמאליות מטרידה: 
אדם יכול להתחייב לעשות מעשה, או להימנע מעשות 
מעשה, תמורת תשלום של לירה אחת בלבד, ובית־המשפט 
לא יחקור אם היתד, התמרדה שקולה כנגד התחייבותו ואם 
לאו. לכן קמו ברבות הימים מתנגדים חריפים לתורה זו, 
אך עקרונותיה עודם מחייבים באנגליה, ובמקרה אחד 
(בסעיף 26 לפקודת השטרות [ע״ע]) נתקבלו במפורש גם 
בארץ ככלל מחייב: שטר-חוב שאין תמורה כנגדו אין 
חייבים לפרעו. 

תביעת חוב (ע״ע), שבמקורה לא היתה, כאמור, 
אלא תביעה להחזרת חפץ, נשתנתה דמותה, והיתה 



837 


(!־,)ממלכה המאוחדת, המשפט 


838 


לתביעה לתשלום טכום־כסף: משטען הבתבע במשפט, 
שאמנם חייב הוא להחזיר לתובע את רכושו, אך החפץ 
אבד לו או הושמד, מותר היה לו לתובע לדרוש פיצוי בכסף, 
וביח־המשפט היה נותן לד את מבוקשו. בסופו־של־דבר 
נזקק התובע לתביעה רק לשם גביית סכום־כסף שבו יוכל 
לקנות לו חפץ אחר תחת זה שנגזל ממנו. 

ענף אחד של המשפט, שנתפתח אף הוא בצ׳נסרי(- 011311 
?"ס) הוא משפט הנאמנות (ע״ע). 

נסיונו של הצ׳נסלר ליטול לידיו גם חלק מן השיפוט 
הפלילי לא נשא פרי לאורך־ימים. ב 1487 נחקק חוק שהעניק 
לו, בשבתו יחד עם שנים משופטי בתי־המשפט המלכותיים 
ושני חברי-מועצה אחרים, סמכויות מסוימות בשטח המשפט 
הפלילי (ע״ע). בית־המשפט שהוקם בדרך זו ידוע בתואר 
•״ 011311111 ־ 8131 , על־שם האולם שבו ישב, שהיה מסומן 
בכוכבים. כדדך שעשה הצ׳נסלר במשפטים שבין אדם לחברו, 
התחיל גם הסמאר־צ׳מבר לייעל את עבודת המשפט ע״י 
סדרי-דין (ע״ע), שהיו דומים לאלה שהנהיג הצ׳נסלר: 
מושבעים לא ישבו בבית־המשפט החדש, והנאשם נחקר 
בשבועה. אולם בתוקף הפךר 1 גאטיווה של המלך היד. הסטאר- 
צ׳מבר משתמש גם בענויים (ע״ע) נוהג שלא היה קיים 
בבתי-המשפט הרגילים. מטעם זה ידוע הסטאר־צ׳מבר 
לשמצה, ובהתפתחות המאורעות במאה ה 17 גברה דעת־ 
הקהל נגדו, וב 1641 בוטל לחלוטין. 

ב 1672 נתמנה בפעם האחרונה לתפקיד של צ׳נסלר אדם 
שלא היה משפטן לפי מקצועו. מאז אין ממנים למשרה זו 
אלא משפטן דגול. 

על־אף האמור לעיל נשאר חלק ניכר משטח המשפט 
מחוץ לתחומיהם של בתי־המשפט והצ׳גסלר גם יחד. בראש 
אלה יש לציין את דיני הירשה (ע״ע). במשפט הפאר־ 
דאלי מושתתת זכותו של אדם במקרקעים על יסוד אישי, 
משום שהשירותים המגיעים מן המחזיק תמורתה היו לעתים 
בעלי אופי אישי מובהק, כגון החובה של שירות צבאי. מכאן 
שזכות כזאת, מעצם טיבה, לא היתה ניתנת להעברה באופן 
חפשי, ואף צוואה לא היתד. תופסת בה. חוק־הצוואות הרא¬ 
שון לגבי מקרקעים נחקק ב 1540 . לא כן דינם של מיטלטלים. 
באלה תבעה הכנסיה לעצמה את סמכות השיפוט בכל הנוגע 
להעברתם בירושה, והמלך לא התנגד לכך, לפי שרק במקר¬ 
קעין היה לו עניין ישיר. ה״מגנה פרטה" (ע״ע) מאשרת 
שדבר חלוקת המיטלטלים שהשאיר אדם במותו, עניין הוא 
לפנסיה. בתי־דין של הפנסיה (ע״ע קנוני, משפט) התקיימו 
איפוא בד-בבד עם בתי־המשפט החילוניים, והקף שיפוטם 
היה לעתים רחב־ביותר. 

השיפוט בענייני עזבונות ונישואין־וגירושין נשאר בידי 
בתי-הדין של הכנסיה עד 1857 . עד היום ניכרת משום־פך 
השפעתו של משפט-הפנסיה בדיני ירושה וגרושין (ע״ע). 

דיני המסחר בימי־הפיניים לא היו אף הם בשי¬ 
פוטם של בתי־המשפט הרגילים. אנגליה לא היתד. ארץ 
של סוחרים, ורוב סחרה היה מרוכז בידי זדים, שנפגשו 
מפקידה לפקידה בירידים ובעדי־השווקים, ושם ביצעו את 
עסקיהם. סיכסוכים שנתגלעו ביניהם היו מתבררים לפני 
בתי־דין אוטונומיים ( 118 ז 0113 ״£\ : 0011111 ), שהוקמו ע״י 
אגודותיהם השונות, ואלה היו מיישבים אותם לפי נוהג 
הסוחרים. הדין היה נחתם במהירות רבה ז לעתים גם קודם 
שנסתיים היריד. 


ענייני ימאות (ע״ע ימי, משפט) היו מתבררים לפני 
בית־המשפט לימאות (ץ 111:3111 ז 31 \! 0£ : 1 ־ 00111 ), שישב 
בסמוך למקום בית־דין הפנסיה ולפעמים היו אותם פרקלי¬ 
טים עוסקים בשניהם. בפרק־זמן ידוע היה לבית־המשפט 
לימאות גם שיפוט פלילי! גם בענייני-מסחר — חוץ 
מעסקי־ספנות ממש — היה בית־דין זה עוסק, כשהנוגע 
בדבר היה תושב-חוץ. מנהגי הסוחרים שבאו מחוץ־לארץ 
היו זרים למושבעים שבבית-המשפט הרגיל, והדיון לפני 
שופטים־מומחים היה מקובל-יותר על הסוחרים שהיה להם 
דין־ודברים. כך נעשה גם בית-משפט זה מתחרה מסוכן 
לאנשי המשפט המקבל (ע״ע), ואלה נלחמו בו, ואף הצליחו 
במלחמתם! אחד משופטי בתי־המשפט הרגילים נתמנה 
במיוחד לשם כך. 

העברת ענייני המסחר והימאות לבתי־המשפט הרגילים 
לא השביע את רצונו של ציבור המתדיינים. הנוהג שהיה 
מקובל בין הסוחרים היה טעון בבתי־משפט אלה הוכחה 
מדוקדקת בכל מקרה ומקרה לחוד, והשופטים לא התמצאו 
בו על נקלה. לפיכך עלה באנגליה בזמן ההוא, במאה ה 17 
בערך, מוסד הבוררות, כאמצעי ליישוב סיכסוכים מסחריים 
מחוץ לכותלי בית-המשפט. פני הדבר שונו במאה ה 18 
משנתמנה ו. מ. מנספילד (ע״ע) לזקן השופטים. הוא קבע 
מערכת כללים משפטיים לענייני־מסחר, ששאב מנוהג הסו¬ 
חרים, וע״ם העיקרון של "שיטודז?תקדימים" (ע״ע משפט, 
עמ ׳ 662 ) העביר את משפמ-הסוחרים למשפט המקובל. 

המשפט המנהלי (ע״ע), הנוהג בארצות יבשת- 
אירופה, במקורו ההיסטורי לא היה לפני בתי־המשפט הר¬ 
גילים, בכל הנוגע למעשי הממשל, אלא לפני טריבונלים 
מיוחדים, ואלה לא דנו אותם לפי כללי-המשפט הרגילים. 
באנגליה, לעומת-זה, לא הכיר המשפט המקובל בזכות־יתר 
כזאת, אע״פ שגם בה היה לשלטון מעמד מיוחד בבתי- 
המשפט. אולם במרוצת-הזמן, משהוברר שהמשפט המינהלי 
בבתי-המשפט המיוחדים שהוקמו בארצות-היבשת נעשה 
למגן לאזרח מפני פגיעתה הרעה של הרשות, החלה גוברת 
גם בקרב המשפטנים האנגלים הדעה שהעדר משפט מינהלי 
בארצם חסרון הוא ולא יתרון. 

3 .דברי-החקיקה במשפט האנגלי הם משני סוגים: 
חוקי הפארלאמנט, שהם בבחינת חקיקה עילאית, וחקיקת- 
משנה, המורכבת מצוויהם ומפקודותיהם של מוסדות-חקיקה 
פחותי־דרגח שהוסמכו במיוחד לצורך־כך ע״י הפאדלאמנט, 
כגון חוקי-עזר עירוניים, ותקנות שהותקנו ע״י משרדי- 
הממשלה השונים. הפארלאמנט יש בכוחו לבטל או לשנות 
כל דין של המשפט המקובל ושל דיני-היושר, ואילו מחוקקי־ 
משנה מוגבלים במסגרת ההסמכה שנקבעה להם ע״י הפאר־ 
לאמנט. 

גם במידה שהמשפט האנגלי קבוע כיום בדברי־חקיקה, 
פעמים אין חקיקה זו אלא קודיפיקאציה של כללי המשפט 
המקובל — התורה שבע״פ — שהיו נוהגים קודם־לכן. בת¬ 
חילת המאה ה 19 בוצעו תיקונים יסודיים בעניין זכות 
הבחירה לפארלאמנט, במשפט הפלילי ובסדדי-הדין. ב 1873 
נחקק חוק-השיפוט הידוע בשם 0£ 1 ־ 00111 16 ז £1 זנן 511 11£ ־ד 
01 \) 6 ־ 11031111 ) 111 , שלפיו מוזגו בתי־המשפט הקיימים והושם 
קץ לתחרות ולהתנגשויות שביניהם, וב 1925 , ע״י חוק נוסף, 
ה 10£ / ( $0110121:1011 ת 00 ) 0 ־ 11021:111 ) 11 [ 0£ : 1 ־ 00111 1 £ ז £ 1 זנןנ 81 , 
נקבע מיזוג נוסף של בתי-המשפט. הוקם בית-משפט "עליון" 



839 


(ה)ממלכח המאוחדת, המשפט; כוחות מזוינים 


840 


אחד, המורכב משני חלקים: בית-המשפם הגבוה ובית- 
המשפט לעירעורים. לבית-המשפט הגבוה, הדרגה הראשונה 

— שלוש מחלקות, שכל אחת מהן מייצגת מערכת אחת של 

בתי־המשפט הקודמים; אך יש להדגיש שהחלוקה ביניהן 
קיימת מטעמי נוחות בלבד, ושפודדהשיפוט של כל אחת מהן 
אינו מוגבל, אלא משתרע על־פני הארץ כולה ועל שטח 
המשפט בשלימותו. עירעור על פסקי־הדין של הדרגה הרא¬ 
שונה בעניינים אזרחיים בא לפני בית־המשפט לעירעורים, 
המורכב מ״שומר המגילות״ ( £0115 1€ !ז 0£ ז:> 4351 ן) ומ 12 
שופטים נוספים. ברשות מיוחדת ניתן פסק־דינו של זה 
לעירעור נוסף לפני בית־הלורדים. היושב-ראש בבית- 
הלורדים הוא הלורד צ׳נסלר, ועמו מכהנים 10 לורדים, 
שמתמנים לתפקיד של לורדים־של־משפט (תאדם המלא 
״ץז 3 מ 1 ( 0 ז 0 [ 03 קס^ 0£ £01-015 ״). שאר חברי בית-הלור- 

דים אינם מוסמכים ליטול חלק במלאכת־המשפט. המינוי 
אינו עובר בירושה. במידה שדיני־היושר עומדים בסתירה 
למשפט המקובל. יש לפסוק על פיהם, מכוח החוק הנ״ל, בכל 
אחת מ 3 המחלקות של בית־המשפט הגבוה. שופטי ה 5 ׳ 011€€0 
15100 ׳ 11 נ 8000111 יושבים לדין אף במשפטים פליליים, ופסק־ 
דינם ניתן לעירעור לפני בית־המשפט לעירעורים פליליים, 
שהוקם ב 1907 . בית-משפט זה מורכב מזקן־השופטים ומ- 
שופטי ה ת 0 ! 1$ ׳\ 01 800011 $' 2110011 ), בעירעור דנים 3 שופ¬ 
טים. בהתר מיוחד מטעם היועץ המשפטי רשאים בעלי-הדין 

— הנאשם והתובע הציבורי גם יחד — לערער על פסק־דינו 
של בית־המשפט לעירעורים פליליים לפני בית־הלורדים. — 
נוסף על בתי־משפט אלה ("הגבוהים"), קיימים גם בתי־ 
משפט בעלי כוח־שיפוט מוגבל ("הנמוכים"), כגון בתי- 
משפט מחחיים ( €00115 ץ 1 חג 01 כ>) ובתי־משפט־שלום (־ 3 *\ 

0011118 $י€:ז 3 ז £1$1 ). 

דיני המשפט המסחרי קובצו במאה ה 19 בכמה 
חוקי־פארלאמנט חשובים: תחילה באו דיני־השטרות ( 1882 ), 
לאחר-מפן דיני-השותפויות ( 1890 ) ודיני־החברות (שנוסחו 
מחדש לאחרונה ב 1948 ). — ה! 0 .\ 7 30001 $ ) 0 £ 5310 נחקק 
ב 1893 , אך רוב דיני־החוזים ודיני העוולות האזרחיות 
( 01-1$ !) עודם נידונים לפי המשפט המקובל. בתחום של 
התנגשות החוקים עדיין שולטים עקרונות המשפט המקובל 
(ע״ע משפט בין־לאמי פרטי). אין במשפט האנגלי ק 1 דכם 
אזרחי או פלילי, אך חלק ניכר מן המשפט הפלילי נידון 
אף הוא לפי חוקים שנחקקו ע״י הפארלאמנט. רפורמה יסו¬ 
דית בדיני הקניין, של נכסי־מקרקעין בייחוד, בדיני־יתשה 
ובדיני נאמנות (ע״ע) בוצעה ב 1925 . ב 1937 נקבעו כמה 
הלכות חשובות בדיני־גירושין, ובשנת 1943 חקק הפאר- 
לאמנט חוק שנועד להסדיר את הבעיה של סיכול חחים, 
חוקים חשובים אחרים נחקקו בשנים 1947 — 1949 לשם הל¬ 
אמת חלק של התעשיה; אך חלק מן המפעלים המולאמים 
הוחזרו לאחר-זמן לבעלות פרטית. 

ביטוחים סוציאליים, תחיקה סוציאלית החלה 
במה״מ בתחילת המאה ה 17 (״חוק-העניים״ — 1601 ) ובת¬ 
חום זה היתד, המה״מ מן הראשונות בעולם. מערכת התחיקה 
הסוציאלית המודרנית החלה למעשה ב 1908 , כאשר נחקק חוק 
לתמיכה סוציאלית ופנסיה ממשלתית לזקנים. ב 1926 הורחב 
החוק וכלל את כל הזקנים, האלמנות והיתומים. מערכת- 
הבריאות הציבורית הממלכתית החלה ב 1912 ובאותה שנה 
הוחל להעניק מענקי-סעד למובטלים. החל מ 1920 הקיף חוק 


הביטוח מפני אבטלה את מרבית המועסקים במה״מ. עד 
למלה״ע 11 היתה המה״מ המדינה המתקדמת־ביותר בתחום 
התחיקה הסוציאלית, אך לאחר המלחמה חלה נסיגה, יחסית 
לארצות-המערב האחרות. כיום נוהגים במה״מ כל סוגי הבי¬ 
טוחים הסוציאליים (לרבות ביטוח-בריאות ממלכתי), והם 
ממומנים בחלקם בכספי הפרטים (ע״י ניכויי-חובה מההכ¬ 
נסה) ובחלקם בכספי הממשלה והרשויות המקומיות. 

,/ £411 81/5/1 * £1 / 0 ץ? 71/510 7/16 , 4 מ 13 ) 431 \ .? - ^ 01100 ? 

, 0£¥1 ־ 1 ,/ £811 £712115/1 / 0 ? £115107 4 נ £11 ־ 01 ׳*\ 18 > £101 ; 1923 2 

,/ £011 / 0 5 ) €0157 21/5/1 * £1 ,ץ־ 1 ב 1 נ 1 ת £43 . 0 . 1 ־ 1 ; 1966 — 1936 
ץנ 1 .׳\€ז) £8141 £118115/1 /ס 5 ) £16111611 נ £ז 13 > 0€1 , 1 \ ;* 1953 

, 5011 ^ 30 [ . 1 \ .מ ; 1953 8 , (ץ־ 111 נ 1 ח £43 . 0 . 14 - 111 ־ 01 ׳* 15 > 101 ל .¥\ 

. 11 ;* 1953 , £11816114 מיו ־> £ 6 £ £ 712113/1 7/16 , 058 ־ 01 . 0 — 4011££0 > 13 נ 
. 14 . 0 ; 1955 8 ,/ 7011 $ 115/1 £11 0 ) 7041161 / 011 ) 111 , €5 דח 13 . 5 .? 
, 155 ת 6 ן ,£ ;* 1960 ,' £811 21 / 5 / 1 * £1 / 0 \ 800 £1751 4 , 5 ק 11 ] 111 ? 

.* 1967 ,/ £811 £ 1121 / 5/1 { 0 )/ 800 7/16 

יי. זו. 

בכוחות המזוייגים שירתו ב 1971/2 כ 613,000 

איש ואשד,, לרבות מילואים( 1947 : 1.25 מיליון). באותה שנה 

הסתכם תקציב-הביטחון ב 2.55 מיליארד ליש״ט (כ 6.11 

מיליארד דולאד), ב 5% מהתוצר הלאומי (כ 107 דולאר 

הוצאות־ביטחוך לנפש). אין גיוס-חובה במה״ס. מתוך כ 10 

מיליון איש בגילים 18 — 45 , כ 3.8% הם בשירות-צבאי פעיל. 

חלק ביפר מכוחות המר,"מ עומד לרשות נאס״ו (ע״ע) 

ומשולב במערבו; יש בכך ביטוי לשינוי העקרוני שחל 

בתפיסות הצבאיות של המה״מ לאחר התפרקות הקיסרות 

ולאחר מלה״ע 11 ועליית כוחן הצבאי של מעצמות־העל. 

עתה רואה עצמה המד,"מ מעורבת מבחינה צבאית הרבה 

פחות מבעבר, והיא פונה במידה רבה בכיוון אירופה, 

בזנחה אחריות לאזורים שמעבר-לימים. גם המיגבלות הכל¬ 

כליות החמורות, שנבעו בחלקן מקיום מדינת־סעד, תרמו 

לירידת כוחה הצבאי. המה״ם, שעוד בראשית המאה שלטה 

בימים ובחלקים מחמש יבשות, כוחה הצבאי כיום אינו 

עולה על זה של מדינות בינוניות אחרות. ב 1964/67 חלו 

שינויים אירגוניים מפליגים בכוחות המזויינים, והם אוחדו 

בפיקוחו של מזכיר־מדינה להגנה, שתחתיו שני מיניסטרים- 

להגנה. בראש הזרועות הלוחמות הועמדו תת־מזכירי־מדינה, 

והאדמיראליות — סמל העצמה הבריטית בימי זוהרה — 
־ 1 

בוטלה. תפקידי התשתית ד,לוגיסטית חולקו בין שלוש הזרד 
עות הלוחמות, כדי למנוע כפילויות. כך אחראי חיל-האוויר 
לאספקת הדלק לכל הזרועות, הצי — לאספקת המזון, 
והצבא — לכל פריטי הלבוש. 

כ ו ח ו ת - ה י ב ש ה במה״מ מונים כ 185,000 איש ואשד" 
לרבות 14,000 מגוייסים מעבר־לים, ביניהם חיילי גורקה 
המגוייסים ע״ם הסכם עם נפאל. בס״ד, יש כ 70 גדודים 
(שריון, חי״ר, צנחנים וגורקה) המאורגנים ב 2 חטיבות- 
שריון, 12 חטיבות חי״ר ממונעות, חטיבת צנחנים וחטיבת 
גורקה, וכן 28 גדודי־תותחנים ו 14 גדודי־הנדסה. 

החלוקה האירגונית היא ל 3 פיקודים ו 2 "מטות" מרח• 
ביים-מינד,ליים. כן קיים פיקוד "הכוח הנייד", העומד לרשות 
נאט״ו, והוא כולל דיוויזיה מוטסת. "צבא-הריינוס הבריטי", 
המוצב בגרמניה, כולל 55,000 איש ( 1971/2 ), במסגרת של 5 
חטיבות-שריון, 1 חטיבת־חי״ר ו 2 חטיבות-תותחנים, המ¬ 
הוות יחד 3 דיוויזיות. כוחות אחרים מוצבים בברלין; גיב־ 



841 


(ה)ממלכה המאוחדת, כוחות מזוינים ; פלפלה 


842 


ךלסר; מלטה! קפריסין! סינגאפור; ברמי* הונקונג; כוח 
סמלי חונה בים הקאריבי. 

השריון הבריטי כולל טאנקים "צ׳יפטיך ( 52 טון, תותח 
120 מ״מ) ו״סנטוריח"! שריוניות ״פרט״ ( 4 4.5.4 x טון, עד 
93 קמ״ש), ו״סאלאדיך ( 6x6 , כ 11 טון}; נגמ״שים "סא־ 
ראסך ( 6 12—6 ,6 x איש) ופ.ו. 432 (זחלי, 12 איש) — 
כולם תוצרת בריטית. הארטילריה היא בחלקה מתוצרת 
אה״ב: תותחים מתנייעים— 203 מ״מ, 175 מ״מ ו 155 מ״מ; 
התותח המתנייע "אבוט", 105 מ״מ, הוא מתוצרת בריטית. 
יש גם 3 גדודי טילים קרקע־קרקע, "אונסט ג׳וך, תוצרת 
אה״ב. בחיל־המילואים המתנדב כ 167,000 איש. קיים חיל־ 
נשים קטן. 

פוחות־האוויר מונים 111,000 איש, המפעילים פ־ 
600 מטוסים קרביים מדגמים שונים, חלקם בני 15 — 20 שנה. 
הדגמים העיקריים: מפציצי־סילון תת־קוליים "ואלקן" ו״ויק־ 
טור״ (האחרונים משמשים בעיקר כמכליות טסות); מטוסי־ 
ירוט ״פאנטום״(הוזמנו כ 160 מאה״ב); 100 מטוסי "לייטנינג" 
(ליירוט ולצילום, מהירות עד 2.2 מאך); ומטוסי־תקיפה "באק- 
ניר" (ז 00 ת 003 נ 81 ) ו״האנמר"(" 1 ״נו 11 ) מיושנים. בקרוב יופ¬ 
עלו מטוסי "ג׳אגואד"(ז 3£113 ן, 1.7 מאך), פיתוח בריטי־צר־ 
פתי משותף, ומטוסי "הריאר"( ״״זג 0.93,8 מאך), לתקיפה 
ולסיור, בעלי פושר-המראה אנכי. בשירות מצויים עוד 
הרבה מטוסי־תקיפה מיושנים מאוד מדגם ״קנברה״ (.״ 03 
3 זז;>ו 1 ; 0.83 מאך). מופעלים דגמים רבים של מסוקים, מטוסי- 
סיור ימיים ומטוסי־תובלה. יש 4 פיקודים עיקריים: תקיפה 
— להגנת המרחב האווירי של המה״מ, לפעילות אסטרטגית 
ולמשימות סיור ותקיפה מעל לים > סיוע אווירי — לסיוע 
קרקעי מקרוב. ובעיקר לתובלה; אמון; אחזקה. הפיקודים 
שמעבר לים: גרמניה ( 8,600 איש, כ 150 מטוסים, המסוגלים 
להטיל פצצות גרעיניות; כפוף לנאט״ו); המזרח הקרוב 
(קפריסיו/מלטה, כ 75 מטוסים, המסוגלים להטיל פצצות 
גרעיניות); המזרח הרחוק(סינגפור־צ׳אנגי/הונג־קונג). קיים 
פוח יבשתי מצומצם, מצוייד בטילי קרקע־אוויר, להגנת 
שדות־תעופה. המילואים: כ 33,000 איש. 

פ ו ח ו ת ־ ה י ם של המה״מ הצטמצמו לכדי 85,000 איש, 
המפעילים 120 אניות לוחמות. בין אלה: 2 נושאות־מטוסים 
( 23,000 — 43,000 טון) מתיישנות, שתוצאנה מהשירות בש¬ 
נות ה 70 ; 2 "נושאות־קומנדו" (מצויידות ב 16 מסוקים, 
23x100 טח כ״א); 3 סיירות־מסוקים ( 9,600 טון. רק אחת 
בשירות); 8 משחתות מדגם "קאונטי" (ץ 1 ״״ס 0 ), בנות 
5,200 טון, חדישות ומהירות ( 2 בבניה); 7 משחתות ישנות; 
וכ 70 פרגטות לתפקידים כלליים. כמעט כל האניות שעל פני 
השטח מצויירות בטילי ים־אודר קצרי-סווח ( 9 — 37 ק״מ) — 
״סיקט״ ( 503031 ), ״סיסלאג״ ( 50351013 ) ו״סידארט" (־ 503 
8311 ). בחיל-הים משרתות 4 צוללות גרעיניות ( 7,500 טח), 
חמושות כ״א ב 16 טילי "פולאריס" ארופי־טווח, תוצרת 
אה״ב; 4 צוללות גרעיניות (כ 3,500 טח) — ללחימה נגד 
צוללות ( 4 צוללות גרעיניות נוספות נמצאות בבניה או 
בתיכגון); 27 צוללות בעלות התנעה של דיזל־חשמל. בצד 
אניות־עזר רבות יש גם 2 ״אניות־הסתערוח״ ( 11,000 טח 
כ״א), חמושות בטילים ומצויידות במסוקים ובנחתות, המו¬ 
בילות 700 איש. 

הזרוע האווירית של הצי המלכותי, תפעיל, עד לחיסול 
נושאות-המסוסים, 96 מסוסים, ביניהם "פאנטום" (יירוט) 



תסרוני תי?־הצי םע 5 סיפח נר&אודתטסושים פירלס 

(כרשות שגרירות בריטניה' נ י׳&ראל) 


ו״באקניר" (תקיפה). לרשותה מסוקים רבים — לנחיתה 
ולפעילות נגד צוללות. צבא־הצי (:>׳<״£ 110115 ), ומספנות "אפר קלייד" (זשסקס 

6 [£ץ 01 ), 

מספר המועסקים בתעשיה גדל מ 6.8 מיליון ערב מלה״ע 
11 לשיא של 9.1 מיליון ב 1961 . לאחר-מכן ירד בהדרגה 
והגיע ל 8.6 מיליון ב 1969 . התופעה הבולטת בתעשיה 
בשנות ה 50 וה 60 היתה ירידת חלקן של תעשיות הטכסטיל 
וההלבשה — התעשיות המסרתיות של המאה ה 19 — 
ועליית חשיבותן של תעשיות ההנדסה, האלקטרוניקה וכלי־ 
התחבורה. 

השקעות זרות בתעשיה הינן גדולות יחסית, ומרוכזות 
בעיקר בענפים הרווחיים: מכוניות, כימיקאלים ואלקטרוניקה. 


מדדי הייצור התעשייתי 

( 1963 = 100 ) 


1968 

1958 

1948 

הענף 

114.9 

87.0 

69.5 

מזון. משקאות וטבק 

139.8 

72.0 

42.6 

תעשיות־כימיקאלים 

110.5 

88.7 

73.0 

תעשיות־מתכת 

122.3 

84.0 

55.3 

תעשיות־הנדסה 

113.0 

88.9 

85.1 

טבסטיל, עור והלבשה 

123.8 

79.7 

54.1 

תעשיות אחרות 

121.2 

83.3 

60.3 

התעשיה כולה 


מחצבים ואנרגיה. במדי״מ משתמשים בפחם 
יותר מ 700 שנדי, וכורים אותו בצורה תעשייתית מאז המאה 
ה 17 . עד מלה״ע 1 היה עיקר הסחר העולמי בפחם — יצוא 
הפחם מהמה״מ. אולם מאז ירדה חשיבותו, בעיקר בשל 
עליית חשיבות הנפט. מתוך 165 מיליון טוו פחם שנכרו 
ב 1969 , יועדו רק כ 3 מיליון טון ליצוא. מכרות-הפחם הול- 
אמו, יחד עם חברות החשמל והגאז, ב 1948 , והם מנוהלים 
מאז ע״י ״מועצת-הפחם הלאומית״, המעסיקה כ 400,000 
עובדים. שדות־הפחם משתרעים על פני כל האי, והעיקריים 
שבהם נמצאים באיזורי גלאזגו־אדינבורו! דרס (ו 1130 ־״\ס)ו 
ויטהיוץ (מ 0 ׳ 111161131 ^\) י ספרינגפילדז! לידז-נוטינגם! בר- 
מינגם ; ניופורט-קארדיף ודובר. 

גילוי מאגרי גאז טבעי מתחת למימי הים־הצפוני עוררו 
תקוות מרובות לצמצום תלותה של המה״מ בנפט מיובא, 
לפחות עד לתקופה שבה תהיה אספקת הכוח מאנרגיה גרעי¬ 
נית מפותחת די-הצורך. רוב ייצור החשמל במה״ם מבוסם 



המטלכה המאוחדת: מחצבים עיקריים וטקורות־אנרגיה 


עדיין על פחם! כ 45% מכלל תפוקת הפחם מוקדשים למטרה 
זו! כ 10% מצריכתה בחשמל מייבאת המד,״מ מיבשת־ 
אירופה. 

מכרות המה״מ מספקים חלק ניכר מבמות עפרות-ד, ב ר - 
ז ל הנצרכת ע״י תעשייתה, וכן כמויות קטנות-יחסית של 
בדיל, חרסית מעולה, מלח וחמרי־בניה שונים. במכרות 
ובמחצבות, שהם בד״כ בבעלות פרטית, להוציא מכרות־פחם, 
מועסקים כ 90,000 איש. 

תחבורה ותקשורת. המה״מ היא בין המדינות 
המתקדמות־ביותר בפיתוח אמצעי תחבורה ותקשורת. אולם, 


תפוקת ה תעשי ה והמכרות 


1969 

1952/3 

1938 

היחידה 

המוצר 

153 

230 

230.6 

מיליוני טונות 

פחם 

3.443 

4,500 

3,615 

אלפי טונות 

עפרות־ברזל 

1,006 

712 

426 

// // 

מוכר 

189.3 

376.2 

476.3 


חוטי־כותנה* 

242.9 

242.6 

212.4 

־׳■/ " 

חוטי־צמר* 

29,057 

8,843 

— 

אלפים 

צמיגים 

710 

315 

— 

אלפי טונות 

דשנים חנקניים 

17,419 

11,898 

7,840 


מלט 

1,902 

1,147 

— 

אלפים 

מקלטי־טלוויזיה 

1,040 

1,317 

1,026 

אלפי טונות 
מעמס 

כלי־שים* 

2,183 

834 

445 

אלפים 

פלי־רכג 

238.256 

79,105 

25,708 

מיליוני קו״ש 

אנרגיית־חשמל 


* כולל חוטים מעורבים! * כולל מכליות-נפט 


למרות היותה חלוצה בתחום זה במאה ה 19 , היא מפגרת 
בישומם לעומת מדינות מערב אירופה ואה״ב. 

רוב הובלת המשאות מתנהלת בכבישים, בעיקר בשל 
המרחקים הקצרים־יחסית! חלק הובלת המשאות בכבישים 
גדל בהתמדה בשנים האחרונות, גם בשל הירידה ביעילות 
הרכבות. אורך הכבישים שבבעלות ציבורית הגיע בסוף 








849 


(ה)םמלכה המאוחדת, כלכלה 


850 


1969 לב 318,000 ק״מ > מהם 785 ק״מ בלבד כבישים מהירים 
רבי־מסלולים, כ 9,000 ק״מ כבישים ״ראשיים״, ו 23,000 
ק״מ כבישים ״עיקריים״. ב 1970 היו במה״מ 13,6 מיליון 
כלי־רכב (מהם 11.8 מיליון רכב־נוסעים ו 1.8 מיליון כלי- 
רכב מסחריים; מכונית־נוסעים ל 5 תושבים, בדומה לצרפת 
ולמערב־גרמניה). 

מערכת־הרכבות במה״ם, שהיתה בבעלות פרטית 
מפוצלת מאז הקמתה, הולאמה אחרי מלה״ע 11 ואורגנה 
במסגרת "רכבות-בריטניה", שלצרכי-ניהול חולקה למינהלים 
אזוריים. ההלאמה לא פתרה את בעיותיה הפיננסיות והמיג- 
הליות של מערכת־הרכבות, וגם לא עשו זאת סגירת קווים 
מפסידים וחיסול תחנות מעומות־תנועד. החל מ 1963 . בסוף 
1968 היה אורך מסה״ב שבשימוש — 20x100 ק״מ, לעומת 
27,343 ק״מ ב 1963 ; באותה תקופה צומצם מספר התחנות 
מ 6,382 ל 3,235 ׳ הוצאו מהשירות כל 7,050 קטרי־הקיטור, 
ומספר קרונות המשא והנוסעים הוקטן בכדי מחציתו. — 
במה״מ יש שימוש נרחב בתחבורת־נהרות, בעיקר בחלקו 
הדרומי של האי. בשנות ה 60 היו שם כ 3,860 ק״מ דרכי- 
מים פנימיות. 

במה״מ כ 250 נ מ ל י ם פעילים לנוסעים ומשאות, אולם 
עיקר התנועה הבידלאומית היא בשלושה נמלים: לונדון, 
ליורפול וסאותהמפטן (ע׳ ערכיהם}. צי־הסוחר הבריטי מנה 
ב 1970 כ 3,000 ספינות בנפח כולל של כ 26 מיליון טון; 
מתוכן — כ 12 מיליון טון מכליות, והוא השני בגודלו 
בעולם (אחרי הצי המסחרי של יאפאן). 

במה״ם ל 190 שדות-תעופה אזרחיים, המשרתים 
חברות לתעופה פנימית וחברות בין־לאומיות. נמלי־האוויר 
הבין־לאומיים העיקריים נמצאים בלונדץ, לידז, ברמינגם, 
סאותאנד און סי ( 563 סס 1 ) 5001660 ) וגלאזגו. לימה״מ 2 



חמטלכח המאוחדת: תדוגירח 



רחפת ( 36 ז 0 ז£׳יס 11 ), המשמשת לחציית התעלה ( 200 נזסעים). 
אטצעי־תחבורה יטי־יבשתי וה פותח בסה״ט 

(ברשות שגרירות בריטניה בישראל) 


חברות־תעופה לאומיות ( 80/10 ,\! 8£ ) וכ 20 חברות 
פרטיות לטיסות בתול המדינה ולמערב־אירופה. 

מערכות הדואר והטלקומוניקאציה הן מונופולין של 
המדינה, בניהול משרד-הדואר. הלה הפך להיות, ב 1 באוק¬ 
טובר 1969 , חברה ציבורית באותו שם, שנטלה את כל 
תפקידי המיניסטריון, פרס לניהול בנק־הדואר. כל שירותי 
הרדיו וחלק ניכר משידורי הטלוויזיה מנוהלים בידי ה 880 

ע •; 

(מסחגזסקזסס 111£ :> 5 ג:> 30 סז 8 8111156 ), חברה ציבורית המ¬ 
קבלת הכנסותיה מדמי רשיונות רדיו וטלוויזיה. "רשות 
הטלוויזיה העצמאית״! 117 (-ג!,/ 1011 !! 1 ע 616 ?:זמ 16 ) 1 ! 6 ק 16 > 1 ! 1 
%! 160 ), אף היא חברה ציבורית, מעניקה זכיונות לחברות 
פרטיות, התלויות בהכנסות מפרסומת, לקיים שידורי-טלווי- 
זיה מקבילים על בסים אזורי. 

ההכוונה והפיקוח הציבוריים וטיב השירותים המוגשים 
בשירותי השידור והטלוויזיה הבריטיים היו לשם־דבר ולמו¬ 
פת לשירותים מתקדמים בתחום רגיש זה. 

מאזן־התשלומים. התפתחויות מאזן־התשלומים 
הבריטי בשנים האחרונות משקפות את השפעות מדיניות־ 
הייצוב הן בחשבון השוטף והן בחשבון ההון. בין השנים 
1968 ו 1969 הראה מאזן-התשלומים שיפור של כ 4.5 מילי¬ 
ארד דולר, מגירעון של 3.6 מיליארד דולר — לעודף של 
0.9 מיליארד דולר. 1970 הסתיימה בעודף קטן־יותר, של 0.2 
מיליארד דולר, כתוצאה מהתפתחויות פנימיות בעיקרן. 
בעקבות חידוש האימון בלי״ש, וכתוצאה משינויי שערי- 
החליפין בגרמניה ובצרפת, ותודות למדיניות המגבילה שבה 
נקטה הממשלה׳ צומצם יצוא־ההון לזמן קצר ב 1969 לכמעט- 
אפס, לעומת 2 מיליארד דולר ב 1968 . 

חלקו של סח ר-ה חוץ בכלכלת המה״מ הוא גבוה 
יחסית לזה של המדינות הגדולות ביבשת־אידופה. 

התפלגות היבוא והיצוא הבריטיים לפי קבוצות מוצרים 
עיקריים מראה את הפיזור הרב-יותר של היבוא — תוצאה 
טבעית ממצבה הגאוגרפי של בריטניה ומאופי התפתחות 
כלכלתה — לעומת ריכוזיות יחסית של היצוא. 

קשרי־המסחר העיקריים של המה״מ בתחום־היבוא 
( 1969 ) : אד,״ב ( 14% מערך היבוא); קנדה ( 6% ) ; השוק 
האירופי המשותף ( 19% [מזה: מערב-גרמניה 6% , הולנד 
6% ]); מדינות גוש-השטרלינג ( 29% ); איזור הסחר החפשי 
( 15% ) < ובתחום- היצוא: השוק האירופי המשותף ( 21% 








851 


(ה)מםלכה המאוחדת, כלכלה; פילוסופיה 


852 


היבוא והיצוא — 1968 


יצוא 

יבוא 

ס״ה (מיליוני דולאר של אה״ב) 

15,346.2 

18,958.4 

באחוזים 


2.68 

21.66 

מזח ובעלי־חיים 

3.55 

2.44 

סשקאות וטבק 

5.11 

15.83 

חמרי־גלם (פרט לדלק) 

2.60 

11.46 

דלק 

0.11 

0.86 

שמנים (מהצומח ומזזחי) 

9.37 

5.25 

כימיקאלים 

40.48 

154*5 

מכונות וציודיתובלה 

36.10 

27.45 

מוצרים אחרים 

100.0 

100.0 

סד־הכל 


מערך היצוא [מזה מערב־גרמניה 6% ]) * אה״ב ( 12% )* 
?!נדה ( 5% ); מריבות גוש־השסרליגג ( 28% )* איזור הסחר 
החפשי ( 15% ). 

* ב 1954 יועדו כ 48% מהיצוא של המה״מ למדינות גוש־ 
השטרלינג וכ 44% מהיבוא אליה באו ממדינות אלה. קשר 
מסחרי משמעותי זה קטן בהדרגה מאז, במקביל לירידת 
השפעתה המדינית של המד,"׳מ בארצות האימפריה לשעבר. 

זי 

המה״ם והשוק המשותף. באוגוסט 1961 ביקשה 
המד,"מ לפתוח במו״מ עם הקהיליה הכלכלית האירופית 
בדבר הצטרפותה כחברה. מרס זה נקטע בינואר 1963 , בשל 
התנגדות צרפת. לאחר שורת מגעים, חודש המדם ביוני 
1970 , והגיע לסיומו ביוני 1971 , עם חתימת הספם — הטעון 
אישור בתי-הבבחרים של המה״ם ומדינות השוק. ובן של 
מועצת-השוק — בדבר הצטרפות המד,"מ לשוק בתחילת 
1973 . ההסכמים הפורמאליים בדבר הצטרפות המה״מ לשוק, 
יחד עם אירלאנד ודאנמארק, נחתמו בבריסל ביאנואר 
1972 . 

בין התנאים העיקריים להצטרפותה לשוק המשותף, 
שלהם הספימה המה״מ, מצויים חיסולה ההדרגתי של הלי״ש 
כמטבע־רזרווה פין־לאומי והשימוש ביתרות הלי״ש בלונדון 
כנכס-רזרווה. כן הסכימה המה״מ להשתתף בתקציב השוק 
בכדי 25% — 20 ממנו, ולהנהיג הסדרים ארעיים לגבי 
יבואה ממדינות חבר־העמים, בעיקר מניו־זילנד. תוצאה 
נוספת של הצטרפות המה״ם לשוק המשותף ושל הצטרפות 
אירלנד ודנמרק הצפויה לאחר־מפן, תהיה פיתק "איזור 
הסחר החפשי האירופי״, שהוקם ב 1960 ביזמת המה״ט, 
כמשקל־נגד לשוק המשותף (ור׳ להלן, גוש השטרלינג). 

מתוך 4.8 מילית תיירים שביקרו במה״מ ב 1969 
באו 2.1 מילית מאירופה המערבית(רובם ממדינות ה״שוק")׳ 
1.2 מילית ממדינות גוש־השטרלינג, ו 1.5 מילית משאר 
מדינות־העולם. 

ה״סיטיי׳ של לונדת (ע״ע, עמ ׳ 476 ) היא המרכז העולמי 
החשוב־ביותר לסחר בשורה ארוכה של מוצרים, בעיקר 
מתכות ומזת. היא שוק־הביטות החשוב בעולם, שוק־הזהב 
העיקרי, וכן השוק העיקרי לספנות, תחבורה אווירית והח¬ 
כרת פלי־תחבורה. הבורסה לניירות־ערך של לונדת היא 
מהגדולות בעולם. — וע״ע לויד׳ס* לויד׳ס מלונדת• 

כספים ובנקאות. היחידההמונטאריתהיאהלירה* 

ז זו 

שטרלינג (לי״ש, £). זו היתד׳ מחולקת, עד פברואר 1971 , 
ל 20 שילינג, כל אחד בן 12 פגי. מאז הונהגה חלוקה עשרו¬ 
נית של הלי״ש, ל 100 ״פני חדש״, שכל אחד שתה ל 2.4 
פני ישן. השילינג הוחלף במטבע של 5 פני חדש, הפלורין 
ב 10 פני חדש, ושטר־הכסף של חצי־לי״ש הוחלף במטבע 
של 50 פני חדש. — 1 לי״ש = 2.547 דולארים של אה״ב. 

7 


שינויים בכוח* ה קניה של הלי״ש 
(שוויה של 1 לי״ש בשילינגים של 1900 ) 


שילינגים 

שנה 

שילינגים 

שנה 

6.0 

1946 

20.0 

1900 

3.1 

1956 

6.9 

1920 

2.1 

1967 

10.3 

1931 

2,7 

1969 

10.0 

1938 


מערכת־ ה בנקאות. ה״בבק אוף איגגלנד" (ע״ע 
בנק, עמ׳ 200 — 202 ) ממלא את התפקידים הרגילים של 
בנק מרכזי, פועל כסוכן הממשלה בפעולותיה בשוק הפתוח 
ובניהול החוב הלאומי, ומפעיל, מאז 1939 , את הפיקוח על 
מטבע־חוץ. הפיקוח על הבנקים מנוהל עדיין, במידה רבה, 
על בסים הבנה והסכמים ג׳נטלמניים, יותר מאשר ע״ס 
הוראות ותקנות, והבנקים במה״מ נהנים ממידה, שהיא, 
כנראה, הגדולה בעולם, של פיקוח עצמי. אין בפה״מ תחיקה 
בנקאית. 

המה״מ שימשה מרכז פינאנסי ובנקאי למדינות גוש־ 
השטרלינג. הגוש הונהג פורמאלית בעת מלה״ע 11 , 

זו 

משחייב המצב מיגבלות על השימוש בלי״ש. ניסיון להנהיג 
המרה חפשית של הלי״ש ב 1947 נכשל, והדבר הושג רק 
בשנים 1958 — 1961 . המדינות חברות־הגוש שמת את יתרות 
מטבע־הזזוץ שברשותן במה״ם והיו תלויות בלי״ש תלות 
מלאה — הן בשער־חליפין והן בכיסוי למטבעותיהן. כמדכן 
כמעט שלא היו הגבלות סחר במטבע־חוץ בין ארצות הגוש. 
אך למרות תלות זו הקטינו מדינות־הגוש בהתמדה את 
הרזרוות שהן מחזיקות בלונדון, הן יחסית לסך הרזרוות 
בעולם והן, מאז 1968 , במונחים מוחלטים* כמו־פן ניתקו 
בהדרגה את מטבעותיהן מכיסוי מלא של הלי״ש ועברו 
לכיסוי זהב ומטבעות אחרים. 

גוש־השטרלינג חוסל ביתי 1972 , משהונהגה — בגלל 
עירעור מאזן־התשלומים במה״מ — ניידות לשער־החליפין 
של הלי״ש ובוטלו ההקלות שניתנו במסגרתו למדינות־ 
החברות. כך הוקדם פירוק דיגוש, שהיה צפוי בלא־הכי עקב 
כניסתה של המה״מ לשוק המשותף (ר׳ לעיל). 

-ס £0 11 * 87111 £116 ,(. 1$ >ש) •א .? - .א .ס 

£6071077116 11 ** 8711 , £16141 511011 ; 1952 , 1950 — 1945 ,ץ 74 ז 710 
- 00171 . 11 י ש 1 ) 163 \ ,£ ./ ; 1958 , 07 ^ 1 116 * 517166 ? 80116 

116 ' 7 ,^סז־וגא . 11 ; 1962 ,/ 407%6 \ €077177/071 0714 601/11 * 4 * 771071 
510447 0014*6* 01 11x7 ,־ 101 ) £31 -א ; 1963 ,? £60710747 11 * 1 ) 871 
י במ!ז 8 .$ ; 1966 . 11 1116 מיו 47/11 * 070 116 ה £60110 /ס £0/6 

, 111500 :)£ 111 ־ 1 .^\ ."ז* ; 1967 , 871/0771 171 71% * 8107171 071 1 * 446 ^) 171 
- 800 ; 1968 , 871/0171 171 1 ( 80110 £0071077110 1 ) 071 * £1071077110 
0714 71 * 871/0 ; 1969 . 11 ־. 0800 116 / ?{] *? 544716 71077110 

,/ 771671 ** 6 ** 4 £6074077116 071 ,* 4711/16 * €0711771 £1470$6071 1116 

. 1970 

ד. מ. 

ל ש ו ן, ע״ע אנגלית, לש מ. 
ספרות, ע״ע אנגלית, ספרות (כרד־מילואים). 
הפילוסופיה האנגלית, כפילוסוסיד, האירופית־המע־ 
רבית, צמחה מן ההגות הקאחולית של יה״ב. במאה ה 18 
הגיעה פילוסופיה זו, שהושפעה במידה רבה מן ההגות 
של יבשת־אירופה, לשיא פריחתה והשפעתה. 

זדם־ההגות העיקרי, המייחד את הפילוסופיה האנגלית, 

הוא חאמפיריזם (ע״ע), המעוגן בחיי־המעשה ובניסיון — 
האישי והמדעי — שלא נתרחקו מבעיות־האדם ועסקו תדיר 
בהכרתו ובתועלתו (ע״ע תועלתנוח). ביסודה היתד. הגות 





853 


(ו־סממלכה המאוחדת, פילוסופיה; אמנות 


854 


זו מצדנית לחשיבה העיונית הטהורד ולמטאפיסיקה שרווחו 

זו ▼ 

ביבשת. 

ההגות האמפיריסטית, כפי שנוסחה בב', השפיעה על 
זרמי-הגות חשובים ועיונים מרכזיים במדעי־הטבע, כגון 
הפילוסופיה של ההתפתחות (ע״ע, וע״ע דרוין) — במחצית 
השניה של המאה ה 19 . אלה חוללו מהפכה במחקר הביו¬ 
לוגי, ונגזרו מהם גם משנות חברתיות ותרבותיות חשובות. 

עם גדולי ההוגים האנגלים בעת החדשה נמנים (ע׳ 
ערכיהם): ם. ביקון, ג׳. בנתם, ג/ ברקלי, ת. הובז׳ ת. ה. 
הכסלי, ו. המילטון, פ. הצ׳ס 1 ן, א. נ. דטהד, ד. יום, ג׳. לוק, 
ג/ א. מור, ג׳. ם. מיל, ג׳. מיל, א. סמית׳ ה. ספנסר, ה. ג , . 
פיטון, ד. ג׳. קולינגווד, ת. ריד, ב. רסל, א. א. קי. שפטסברי. 
— וע״ע פילוסופיה. 

תפקידם של הוגים יהודים בפילוסופיה האנגלית עד 
ראשית המאה ה 20 לא היה רב, והוא נעשה ניכר בדור 
האחרון, בעקבות מפעלם של ישעיהו ברלין ( 1831311 ז $1 
11 ! 8€1-1 ) [נר 1909 ]), שעמד על הקשר בין הפילוסופיה 
וההכרה ההיסטורית — והוגים מקורבי "החוג הווינאי", 
כפרידריד ויסמן (תת 3 ומ ¥318 \ [ 1896 — 1959 ]), לודדג 
ויטגנשטין (ע״ע) וסר קרל רימונד פופר (ע״ע! שבי 
האחרונים ממוצא יהודי), 

וע״ע אידיאליזם׳ עס׳ 639/41 ! אסתטיקה, עט׳ 91/2 * 
דאיזם, עמ׳ 772/3 ! דמוקרטיה, עמ' 776/8 ! הגליניזם, עט׳ 
393 ! השכלה, עמ ׳ 505/10 ! 522/9 ! מדות, עמ , 219 , 223/5 ! 
נומיגליזם וראליזם! פוזיטידזם ונאופוזיטידזם! רציונליזם. 

התפתחות העיתונות באנגליה, בייחוד מאז המאה 
ה 18 , היא מרכזית לתולדות העיתונות בכלל, בעיקר — 
מבחינת התבצרותו של חופש העתונות(ע״ע). בסוף המאה 
ה 19 התפתחה במה״מ העיתונות הזולה, רודפת הסנסאציוח. 
התפתחות זו קשורה בפעולתם של נורתקליף (ע״ע), רותר־ 
מיר וביורברוק (ע״ע [כרד־מילואים]). 

מספר העיתונים הכל־ארציים קטן מאוד — 11 יומונים 
ו 7 שבועונים, וכל שאר 86 העיתונים הם מקומיים. העתיק 
והנכבד שבכולם הוא "הטיימז" ס&במת׳), המופיע מאז 
1785 ! הגדולים בתפוצתם הם ז 0 זז 11 \ ! 03115 , המופיע מאז 
1903 ותפוצתו מגיעה לכ 5 מיליוני עותקים ביום, ו ? 0311 
5$ שזק^ע, המופיע מאז 1896 ותפוצתו היומית כ 2 /* 3 מיליוני 
עותקים. היומונים הכל־ארציים מופיעים כולם בלונדון. 
תפוצת העיתונים במה״מ היא מהגדולות בעולם, הן בשל 
שיעור גבוה של צריכה לנפש, והן בשל המספר הקטן־יחסית 
של עיתונים. 

אין צנזורה על העיתונות במה״מ, וכן נעלמה העיתונות 
הארצית הקשורה במפלגות. מ. 

אמנות. בראשית יה״ב נוצרו אמנם במינזדי אירלנד 
ציורי־ספרים, שבהשפעתם קמו גם אסכולות־איור אנגלו־ 
סאכסיות באי לינדיספארן ובודנצ׳סמר (וע״ע אילומינציה! 
מיניאטורה)! אולם תולדותיה של האמנות במה״מ מתחילות 
למעשה עם כיבושה של אנגליה בידי דלים הכובש ( 1066 ). 

אדריכלות, למן המאה ה 11 הוקמו כנסיות-פאר 
בסיגנון נודמאני־רומאני. הקאחדראלה של דנצ׳ס- 

טד, שבבנייתה הוחל ב 1079 , מרשימה בצורתה הפשוטה 

;■ - 

והנוקשה! פנים הקאחדראלה של דרם (התחלת הבניה: 
1093 ) ראוי לציון בשל קמרונות־התיקרה, שכאן שימושם 
הראשון. הקאתדראלה של ?;נטרברי ( 1174 ) היא המבנה 



טירת פיצ׳פורר, ׳סרופשיר ! 1500/70 לעיר! 


הראשון בסיגנון הגותי (האנגלי) המוקדם, בעל האופי 
הלאומי הבולט, שהגיע לביטויו המלא ב״ספינוח־המשנה׳י 
( 15 ק 5€ ת 3 ! 1 ), הבנויות לאורך ציר מצטלב, של הקאתדראלות 
של לינקן ( 1 ) 1 ס: 130£ ), ולז ( 0118 ^) וסולזברי (ץז 11 < $311$1 ). 
זו האחרונה הוקמה ב 1220 ׳ והחידוש הנועז שבה—"קמרוני־ 
כוכבים״! מגדלה המרכזי, שהוא מגדל הכנסיה הגבוה־ביותר 
באנגליה ( 123 מ׳), לא נבנה אלא במאה ה 14 . הגותי ק ה 
בפריחתה ( 1250 — 1350 ) היא תקופת-הפאר של האדריכלות 
האנגלית (״הסיגנון המקושט״ — ש 1 ץ:$ €€1 : 31 ז 0 :>ש 0 ). אפיי- 
ניים לה קמרונים דמויי-מניפה, כגת אלה שבוסטמינסטר- 
אבי ( 1245 — 1300 ), ביורק ( 1290 , לערך) ובגלוסטר ( 1337 ). 
וסטמינסטר־הול, שהיה האולם היותר גדול שתקרת-עץ היתה 

ד 

חופפת עליו (כ 20 מ׳ רוחבו! ללא תימוכי־ביגיים), היה 
מעשה־פלא של אמנות הנגרות (האנגלים, כעם של ימאים 
ובוני־ספינות, היו מאז־ומחמיד נגרים מאומנים במיוחד), 
אולם הוא נשרף ב 1834 . במאה ה 15 מתבלטת הגותיקה 
האנגלית המאוחרת, המאופיינת ע״י "הסימון הניצב" (־•!טק 
ז 13 ט:> 11 > €11 < 1 ), בתיקרות-עץ מפוארות של הקאפלה ע״ש הנרי 
11 /\ (וסטמינסטר-אבי) ובגילדהול (בניין־העיריה). בסיגנץ 
זה הוקמו כנסיות רבות כגון הקאפלה של איטן־קולג׳( 1441 ), 
הקאפלה של קינגז-קולג׳ בקימבריג׳( 1446 ), והקאפלה ע״ש 
ג׳ורג , הקדוש שבארמון־דנזור ( 1481 ). אלה הם מבנים 
פשוטים בחוץ, אך עשירים בעיטורים פנימיים. מבני-המגורים 
איבדו מאפיים המיבצרי ונהיו נוחים־יותר. 

הפסלים והתבליטים שהוצבו בקאחדראלות לא נשתמרו 
וכן נהרסו רובם של ציורי-הקיר, אולם אלה שבוסטמינסטר־ 
אבי והציורים באיטן־קולג׳ — שנוצרו בידי דלים ב 7 !ר בש¬ 
נים 1479 — 1488 , ונתגלו-מחדש רק ב 1923 — מעידים על 
קיומה של אמנות לאומית. בין ציורי-זכוכית נודע כמעשה־ 
פלא של מלאכת־יד — החלון המזרחי של הקאתדראלה של 
יורק, שגובהו מעל ל 20 מ׳ והוא מורכב מ 117 לוחיות 
צבעונין. 

הארדיכלות האנגלית ביה״ב היתה טבועה בחותם של 
מקוריות לאומית, אולם למן המאה ה 16 ואילך חלה נסיגה 
מבחינה זו: יצירות בעלות אופי מקורי בולט לא ניכרו 
עוד במשך זמן רב והשפעות מהאמנויות האיטלקית, הגר¬ 
מנית וההולאנדית החלו למשול בכיפה. אך עם זאת יש 
לראות את אמנותה כיוצרת, משום שהשכילה להתאים אח 
המובא מן החוץ לרוחה המיוחדת, ושיוותה לו חותם אנגלי 
טיפוסי. בתקופת שלטונה של המלכה אליזבת הוקמו ארמד 
נות ואחוזות מרווחות בסיגנון הו־נסאנס האיטלקי! בזמן- 
שלטונו של יורשה, ג׳ימז 1 , הסתמנה תמורה בכיוון הבארוק. 
בסימון היעקוביני (ע״ש ג׳ימז), המכונה ,,הרנסאנס 
האנגלי", בלט השימוש הרב בעמודים ואומנות. איניגו 
ג׳ונז (ע״ע), הארדיכל האנגלי החשוב הראשון, בנה את 



855 


(ה)ממלכה המאוחדת, ארדיכלות; פיסול וגילוין? 


856 


"אולם הסעודות" שבויסהול ואת "בית־המלכה" (היום המו¬ 
זיאון הימי הלאומי) בגריניץ׳. כריסטופר רן (וז 6 ח¥\ו ע״ע) 
בבה ב 1675 — 1716 את הקתדראלה מיבם פול בלונדץ — 
אחת הכנסיות הגדולות בעולם — בסיגגון קלאסי שהשפעות 
ממיכלאנג׳לו ופו־נסואה מנסר (ע׳ ערכיהם) ניכרו בו. אחרי 
השריפה הגדולה בלונדון( 1666 ) הוטלה על רן׳ בעל התפוקה 
העצומה אך הישגים משתנים, בנייתן של 53 פנסיות. החשובה 
שבכבסיות אלו היא כנסיית סטיון הקדוש ( £11 י 1 ת 816 . 81 
: 3161-0015 ^), שאופיינה בשאילת מוטיווים מהארדיכלות ההו־ 
לאנדית, וגם השפעות קלאסיות מורגשות בה: אך לא בעדר 
ממנה גם תו המקוריות היוצרת והיא מותאמת יפה לצרכיה 
של הקהילה הפרוטסטאנטית. בתי-המגורים העירוניים קיבלו 
צורה סטאנדארטית ותוויי הרחובות והכיכרות עוצבו בצורה 
אחידה. המבנים הציבוריים המונומנטאליים, שהוקמו עד 
למחצית הראשונה של המאה ה 19 , הושפעו מן הדוגמה 
היוונית הקלאסית (הבנק של אנגליה [ 1788 ], המוזיאון 
הבריטי [ 1824 ]), מן הםיגגון הנאוגותי האנגלי הטיפוסי 
(בניין הפארלאמנט, שבבנייתו הוחל ב 1836 ), ומן הרנסאנס 
האיטלקי ( 01110 מ״ £6£0 , 1837 ). באזורים הכפריים נתפ¬ 
תחה אמנות של תיכבון־גנים — תחביבם האפייני של האנ¬ 
גלים," בוצרה ארדיכלות־אחוזות טיפוסית (-׳* 50-31 
1111 ד 1 7 ! 11 ל, 1747 , בסיגנון גותי), והוקמו גם מבנים אורייב־ 
סאליים רומאנטיים שנועדו למשחקים ולבילוי (הפאגודה 
בקיו-גארדנז). 

בריטאניה היתה בין הארצות הראשונות שאימצו, לק¬ 
ראת סוף המאה ה 19 , את המגמות המחדשות של הארדי- 
כלות, לפי הדוגמה האמריקנית. השימוש בחומרי-בניה 
חדשים איפשר את התפתחותם של רעיונות-בניה מחדשים. 
המבנה הראשץ בזכוכית וברזל—ארמון־הקריסטאל שתוכנן 
בידי סר ג׳וזף פפסטון (״ 3x10 ?) — הוקם לרגל התערוכה 
העולמית ב 1851 . זכוכית, ברזל ובטון היו לחומרי הבניה 
המודרנית. את מקומם של הארמונות הגדולים, כאתגר ארדי־ 
כלי" תפסו עכשיו מבנים תעשייתיים, אך רוב בנייני-המגורים 
גבנו, במשך זמן ניכר, בסיגנון הישן, וגם סיגבון האחוזות 
היציב האריך ימים ("הבית האדום", שתוכנן בשביל וילים 
מורים [ע״ע] בידי פיליפ וב. ב 1859 ! ה €5 ־ו 35111 ? בנורת 
לפנם שתוכננו בידי צ, ס. א. וויזי). 

במלה״ע 11 נגרם בלונדון ובערים אחרות הרס רב, 
נפגעו בנייני־ציבור ואלפים רבים של בתי־מגורים נהרסו. 
שנות הבניה מחדש חפפו את תקופת שלטונה של מפלגת 
העבודה, ודגש מיוחד הושם על בניית רובעי־מגורים חדשים 
ונרחבים לתושבים ממעמד העובדים: בתקופה זו הוקמו 
הערים החדשות מסביב ללונדון, ואלה נבנו לפי העקרונות 
היותר־חדישים של תכנון־ערים. ראויים לציון מפעלי הבניה 
שבוצעו ברוהמפטון (סגסקומגלסס.?) בידי ג/ ל. מארטין, 
ר. ה. מתיו וה. בנט ושיכוני פימליקו ( 1011100 ?) שהוקמו 
בידי מ. פאואל״וה, מלן־ה ( 1950 ). מאמץ ארדיכלי רב 
הושקע בשיקום מרפז־קזבנמרי, שנהרס במלחמה. 

וע״ע לונדון, עמ' 467/73 ותנד שם! ור׳ לעיל, אוכלוסיה, 

ענד 824/5 . 

האדריכלות נלמדת במה״מ ב 32 בת״ס גבוהים מוכרים! 

5 בת״ס נוספים מכינים לבחינות חיצוניות מטעם "המכון 
המלכותי של ארדיכלים אנגלים״ ( 0 £ 1051111110 1 גץ 0 .מ 
5 ) 00 ) 0111 ז\! 1511 ) 81-1 ). במסגרת ^ 18 ? מאוגדים 23,000 


ארדיכלים ו 6,000 סטודנטים ובחזקתו נמצאת אחת הספריות 
המקצועיות הגדולות והחשובות בעולם. 

, 4 הו> %1 ה£ ה! *■ווו 1£# וו< 0 -ו 4 / / 0 ץ 7 5:07 , ז < 0 ז) 1 > 00 . 1 ) ./ע 

הו ״״ 770 ״׳׳* 370 * 7 ,^זס׳ו . 8.8 .? ; 1931 — 1928 , 1-11 

, 1 >ה $10 ה£ / 0 ■> 7 וו 01 ) 111 /) 47 / ) 1 ( 7 ,!]■׳*,)!ס ; 1937 , 3 >ה %10 ה£ 

/>*מ׳ 50 7 / 16 ,(. 6115 ) ת 50 ז 1 וז!וז 1 בו 5 .[ — . 31 .( ; 1938 

/ס :הו 1 :ה 0 ה 4 ,■ 0 ח$׳\ש? .א ;' 1947 ,ה 0 >:ו 87 / 0 : 1 ) 811114171 

ה 40 ה £0 :: 70 , 11011$£ < 101 1 . 13 ;' 1963 ) 1117 :) 11 ו(: 7 4 - ה 0 ז>ק 70 ה£ 
. 1971 , 4 ה 0 ה 0 ו 0111 ה £7 ( 7 / 0 ׳(■"!׳מ< 6 4 -— 

פיסול וגילוף. הנורמאנים לא נהגו לקשט את 
כנסיותיהם בפסלים, אלא בכותרות־עמודים מגולפות בהידור 
רב בסיגנון הקוריבתי! כאלה נעשו מןנטרברי, לינ?ןן, דארם 
ובמיבצר-לונדון, אך בשאר המקומות בבריטאניה נמשכה 
המסורת האנגלו־סאבסית של גילוף תבליטים שטוחים. בקא־ 
תדראלות של רדינג ווססמינסטר נשאו כותרות-העמודים 
תיאורים של ישו ואמו. כן תוארו דמויות מחיי-התקופה, כגון 
אבירים וליצנים, וגם יצורים דמיוניים, כגת סירנות וגריפו־ 
נים, שצורותיהם נשאלו משטיחי-קיר מזרחיים. פותחו קישו¬ 
טים גאומטריים וקישוטי-עלים. מיטב הפיסול של המאה 
ה 12 נמצא בקריפטות של הקאתדראלות בקןנטרברי ובצ׳י- 
צ׳סטר, ושם הופיעה אמנות חדשה של גילוף דמויות שפניהן 
מלאות-הבעה ולבושן עשיר־קפלים. 

ע״ס הדוגמה הצרפתית כוסו עתה כל חזיתות הכנסיות 
בדמויות-ענק, לעיתים קרובות בקבוצות, שתיארו מעמדות 
ביבליים או דימויי־גיהינום, נושא שהיה חביב על האמנים 
האנגלו־סאכסים. נושאים אחרים היו האפוקאליפסה, היושר 
והחטא׳ בעלי־חיים מתנגחים ועיטורים גאוממריים. 

על סף המאה ה 13 באה מהפכת הסיגנון הגותי, 
שאמנם לא הגיע באנגליה לאותה חשיבות שהיתה לו ב¬ 
צרפת. הסיגבת הגותי האנגלי הגיע לשיאו בפסלים שבחזית 
הקאתדדאלה של ולז — 174 דמויות ו 134 קבוצות תיאוריות 
— שניכרת בהן קירבה לפסלים של רמס ואמין. היו קיימים 
בתי-אולפן של פסלים שהכינו ראשים ודמויות בשביל הקא־ 
תדראלות של לינקן, וסממינסטר, סולזברי ואכסטר. אך 
למרות המגע ההדוק עם היבשת שמרו הפסלים האנגלים 
על כמה סימני־הכר מקומיים, כפי שנתגבשו גם בציור כה״י: 
הדמויות שיצרו היו גבוהות ודקות־יותר, קיפולי בגדיהן היו 
נעדרי שלווה ובמחוותיהן ניכר ריגוש. הופיעה גם נטיח 
להפשטה קווית ולמדגמים ריתמיים. 

לשיאו הגיע הפיסול של יה״ב בוסטמינסטר, אולם רוב 
הפסלים נהרסו. כן אבדו כל פסלי הקדושים המגולפים מעץ 
בני אותה תקופה (והשר לעיל, ארדיכלות). רק פסלי המצ¬ 
בות נשתמרו ברובם! כאן מתגלה ראליזם חדש, ודמויות 
המתים מתוארות כמו שרויות בתרדמה. הלך ורב מספר הק¬ 
ברים בכנסיות ואלו דמו למאוזולאונים. במאה ה 15 נתרבו 
תבליטים ומצבות עשויים בהט. מפורסמת-מאוד היא מצבתו 
של הנרי !!/ו בוסממינסטר אבי, מעשה ידיו של פיטרו 
טוריג׳אנו ( 001-181300 * 1 ) . 

בעוד הסיגנון הגותי המאוחר המשיך להתקיים ברחבי- 
המדינה גם במאה ה 16 , קרא הנרי ¥111 ללתדץ פסלים 
זרים, ואלה הביאו את אמנות -ה רנסאנס לארמון נוב- 
סץ׳ ( 11 :> 11 *ת 0 א) ולארמונות אחרים. במאה ה 17 ראויים 
לציון פסליו של ההולאנדי גרינלינג גיבונז ( 110115 ( 011 ! 
1648 — 1721 ) שעבר לאנגליה ב 1667 ! מידיו נשתמרו, בין 
השאר׳ פסל ברונזה של ג׳ימז 11 וגילופי-עץ בכמה כנסיות 
בלונדון. פסל אנגלי נכבד באותה תקופה היה פראנסיס ברד 

ע 



857 


(ה)ממלכה המאוחדת, פיסול וגילוף; ציור 


858 


( 81011 ! 1667 — 1731 ). הפסלים ג׳ון בושנל ( 81151111011 ! 
- 1630 — 1701 ) ואדח׳רד פירם ( 10000 ?; 1630 — 1695 ) הוש¬ 
פעו מברניני. 

במאה ה 18 יצר ל. פ. רוביאק ( 8011811130 ! 1702 — 1762 ) 
מספר רב של דיו׳קנות ודמויות, בסיגנון המאחד עידון צרפתי 
עם ראליזם אנגלי. ג׳וזף נול^נז ( 0118 ! 1 ס 11 סא; 1737 — 1823 ) 
היה גם הוא פסל־דיוקנות ראליסטי נודע, אך בדרך־כלל 
גברה עתה הנטיה לאידאליזציה לפי רוח הקלאסיציזם. לת¬ 
נועה זו שייכים תומם בנקם ( 83015$ ) 1735 — 1805 ) וג׳ון 
ביקון ( 83000 ) 1740 — 1799 ). ג׳-רן פלכסמן ( 13x01311 ?! 
1755 — 1826 ) עיצב פסלים ותבליטים בנאמנות רבה לרוח 
הקלאסית. 

במאה ה 19 ניכרה ירידה רבה בפיסול. כיש זוכרים רק 
פסל אחד מאותה תקופה, אלפרד סטיונז ( 008 ׳ $10 ! 1818 — 
1875 ), תלמידו של תורולדסן. התחיה של הפיסול האנגלי. 
שבאה בעקבותיה של ירידה כזאת, היא מפליאה. מן הגד 
רמים לכך היו פעולתו של יעקב אפשטין(ע״ע, גם כרך המי¬ 
לואים), שהתיישב בלונדון ב 1905 . ועלייתו של הפסל הנערץ 
הנרי מור (ע״ע). נטייתו להפשטה מוגבלת (תמ׳: כרך ד/ 
מול העט׳ 49/50 ), וכן דוגמתם של כמה אמנים אירופיים, 
השפיעו על אסכולה של פסלים צעירים־יותר, כגון רג בטלר 
( 801100 ! נר 1913 ), לין צ׳דוויק ( 1015 ״ 11 > 3 ג 1 ס) נר 1914 ) 
וברברה הפוורת (ע״ע), הממזגים ניסויים טכניים בחומרים 
חדשים ורומאנטיציזם חדש. 

ציור. הסיגנון הרומאני. בעיקבות הכיבוש 
הנורמאני הובאו לאנגליה מסורות הציור שרווחו בצרפת, 
ואלו נתערבו במסורת המקומית ויצרו מיזוג ברוח הסימון 
הרומאני. החשוב והאפייני שבכ״י מתקופה זו — ה״ביבליה 
מווינצ׳סטר" (סוף המאה ה 12 , כנראה, יצירתם של שישה 
אמנים) — היה למופת במשך דורות באנגליה ובארצות 
אירופה. בסימון זה — שהיה גם סיגנונם של ציורי-הקיר, 
בייחוד בקנטרברי — ניכרת המורשת האנגלית שמסימניה 
הם הרגשנות הטבועה בדמויות והקישוטיות בתיאור הלבוש. 

ה ס י ג נ ו ן הגותי. מאז המאה ה 13 התחילו המעטרים 
לחתום את שמותיהם בכה״י! הטובים בין אמנים אלה היו 
דלים דה בדילז ( 8031105 10 )),םתיו פרים, וולטר מקולצ׳סטר 
וויליםי מוסטמינסטר. בעיר זו פרחה,'בימי שלטונו של הנרי 
111 , אסכולת-חצר של ציירים. מיצירותיהם שרדו בוסט־ 
מינסטר, דנזור (הקאפלה ע״ש ג׳ורג , הקדוש) ווינצ׳סטר 
ציורי־קיר, שבהם הפנים וקפלי־הבגדים מעובדים בהטל־ 
צללים פלאסטי. גם בתמונות-זכוכית ובעיטורי־ספרים רווח 
אותו סימון, המייצג את תחילתו של הסימון הגותי באנגליה. 

במחצית הראשונה של המאה ה 14 נתבלטה יותר המסורת 
המקומית, שעם גילוייה נמנו אז נאטוראליזם מסויים ונטיה 
להומור. כתבי־היד עוטרו בדמויות גרוטסקיות, פרחים וצי¬ 
פורים נאטוראליסטיים, ואפילו תיאורים מחיי יום־יום שולבו 
בהם. מרכזי האמנות הזאת, הנקראת "סימון אנגליה-המז- 
דחית", היו בנוריץ/ פיטרבורו ויורק! דוגמותיה הנאות־ביותר 
הן ספרי־ה תהילים מסינט-אומר ( 83101-01000 ) ומלטרל 
( 1.011:0011 [שניהם במוזיאון הבריטי]). מציורי-הקיר של 
אותה תקופה נשתמר אך מעט. כעבור עשורים אחדים נדחה 
סיגנון לאומי זה מפני ״הסיגנון־הבידלאומי״ — כל׳ סימון 
ברוח הגותי, כפי שטופח באחידות מרובה בחצר-האפיפיור 
שבאוויניון, בצפון־איטליה, בצרפת, בבוהמיה׳ בגרמניה וב־ 


ארצות-השפלה. נוסף 
על עיטורי־ספרים נע¬ 
שו בסימון זה שתי 
התמונות הקדומות־ 

ביותר על-גבי לוחות 
שנשתמרו באנגליה: 

ה״דיפטיכון מודלטון" 

(״ 1377 ! הגאלריה ה¬ 
לאומית, לונדון), אחת 
היצירות המושכות ד 
המלבבות-ביותר של 
אותה תקופה ן ו״רי- 
צ׳רד 11 על כס המ¬ 
לוכה" (״ 1390 ! וסט- 

זו 

מינסטר־אבי). האמ־ 

■ז/• 

נות של ציור דיוקנות 
היתה חידוש שהתוצאות ממנו לתולדות האמנות הבריטית 
היו חשובות ביותר. 

הרנסאנס. עוד בתחילת המאה ה 15 הופיעו חידושים 
בציור, תחילה בעיטורים שבכ״י. באמצע המאה נתקבל דרך 
צרפת האורח החדש של ציור גופים ותיאור המרחב. עם 
שיבתו של אדוורד 1¥ מארצות-השפלה ( 1471 ) הובא לאנ¬ 
גליה סימון הרנסאנס הצפוני! בין היצירות החשובות בסימון 
זה — חלונות-הזכוכית הצבעוניים, שהוזמנו בתחילת המאה 
ה 16 ע״י הנרי 11 /ו בשביל הקאפלה של "קינגז קולג׳", 
קימבריג׳ (והשד לעיל, ארדיכלות). 

אחרי ניתוקה של בריטאניה מן הכנסיה הרומית ( 1531 ), 
גורמי הדת שוב לא האצילו תמיכתם והשראתם. הציידים 
פנו מעתה בעיקר לציור דיוקנות. בואו ללונז־ון של אחד 
מגדולי ציירי-הדיוקנות של אירופה, הנס הולבין(ע״ע) הבן 
( 1532 ), היווה דחף נוסף בכיוון זה. עיקר־השפעתו באנגליה 
היתד! בשני תחומים: באמנות המיניאטורה (ע״ע), ובאמנות 
הזעירה — צורפות זהב, קישוט כלי־נשק וכריכות-ספרים. 
החשוב בציירי־המיניאטורות האנגלים, ניקולס הילירד 
(ע״ע), שחי בדור אחרי הולבין, תיאר ביצירותיו את 
המלכה אליזבת ובני דורה; תמונות זעירות ומקסימות אלה 
הן ממבחר האמנות האנגלית. ב 1568 התיישב באנגליה 
צייר־המיניאטורות הצרפתי איזק אוליור (ע״ע אולידה) 1 
בתמונותיו מלאות ההבעה המעודנת כבר ניכר אחד מהשגי 
הרנסאנס — תיאור הפנים בעזרת אור־וצל. רב־אמן אחר 
של הדיוקן הזעיר היה סמיואל קופד (־זסקססג); 1609 — 1672 ). 
מסורת זו הגיעה לשיא נוסף במאה ה 18 , ובייחוד בידי ג׳ון 
סמרט 501300 ! 1741 — 1811 ). 

אחרי הולבין תרמו הרבה אמנים זרים להמשך קיומה 
של האמנות באנגליה, ביניהם אנטונים מור ( 400 !ן ו 1512 — 
1576 ), בן ארצות־השפלה! האנס אבורת ( 00111 ״£) הפלמי 
שבא לאנגליה בערך ב 1545 ופעל שם עד מותו ב 11574 
מארקוס גרארטס הבן ( 01100030015 ! 1561 — 1635 ) ופאול 
1 ז זומר ( 500100 ! ״ 1567 — 1621 ). 

בארוק ורוקוקו. במאה ה 17 נוצרו באנגליה אספי- 
אמנות חשובים• אחד האספנים היה תומם האוארד, רוזן 
ארנדל (ע״ע), שאסף יצירות־מופת מתקופת הרנסאנס 
האיטלקי! בין קובעי הטעם של הדור היה ג׳ורג׳ וילירז 
( 111005 !¥), רוזן בקינגם. המלך צ׳ארלז 1 , מגדולי האספנים 



אטנווד״פופ״ בריטיח. <ן. בארקר: "סח¬ 
ור, ?סאנריט״; כרונזה טצופה כרום — 
1969 (נ 5 ריה האנובר, 15 נדו!) 


859 


(ה)ממלכה המאוחדת, ציור 


860 



ו. חונרח! : רטויות ו?ןאר'?ןאט 1 רות ן 1743 ) 

שבכל התקופות, הביא לארצו, בין השאר, יצירות של רפאלו 
וטיציאנו ואף של בן־דורו ו־מבראגט! כמו־כן קירב לחצרו 
את דובנס וון דיק ועזר לטיפוח אמנות-הבאדוק באנגליה. 
בין האמנים שפעלו בחסותו של המלך היו טרבורך (ע״ע)׳ 
הובטהורסט (ע״ע), אוראציו ג׳נטילסקי־לומי (ע״ע! וע״ע 
מניריזם) וד. מיטנס ( 5 ״:>^ ; ס 1590 — 1648 ). השפעת 
סימונו של ון דיק ניכרת אצל תלמידיו, שהחשוב בהם היה 
ההולאנדי סר פיטר לילי (ע״ע). בין הציירים המקומיים 
הצטיין, לצידו של קוסר (ר׳ לעיל), גם וילים דובסון 
( 1610 — 1646 ). בתקופה זו נעשו גם התחלות של ציור נוף 
לשמו ותמונות־ספורט. 

מסורת הבארוק המאוחר שרתה על יצירותיהם של הגר¬ 
מני גודפרי נלר(ע״ע) והאיטלקים סבאסטיאגו ריצ׳י ( 181001 
1660 — 1734 ) ואנטוניו ודיו(ס 1 ״ 0 ׳\ז ״ 1639 — 1707 ), שציירו 
לראשונה תמונות־קיר ענקיות בארמונות אנגליה. ג׳ימז תור־ 
נחיל ( 1101-1111111 ־ 1 ־ ! 1675 — 1734 ) צייר את התמונות בכיפת 
הכנסיה סינט פול בלונדון ( 1716/19 ) ותמונות מתולדות- 
זמנו! ב 1724 יסד בביתו אקאדמיה משלו, שהמשיכה לפעול 
גם אחרי מותו, עד שנוסדה האקאדמיה המלכותית. גם בציור 
הנוף התחילו מתבלטים בהדרגה אמנים מבני בריטאניה. 
המעולה ביניהם היה סמיואל 0 קוט*( 1702 — 1772 ), שהיטיב 
לתאר את הלחות הלונדונית הטיפוסית. 

שיגשוגו של הציור האנגלי במאה ה 18 תחילתו עם 
דלים הוגרת (ע״ע). הוא הצטיין בשני תחומים — בציור 
דיוקנות, ששיווה להם צורה חיה וראליסטית-יותר, והדגיש 
בעיקר את ביטד האישיות! וב"תמונות של מוסר־השכל", 
שבהן נתן תיאור סאטירי של מנהגי־הדור. נטיה להטפת־ 
מוסר כדוגמתו נעשתה מכשיר פוליטי חשוב בידיהם של 
שני הקאריקאטוריסטים הגדולים שבמחצית השניה של ה¬ 
מאה ה 18 , תומם רולנדסון (ר׳ להלן) וג׳ימז גילרי (ע , 
ערכיהם). 

עם עלייתו של המעמד הבינוני בתקופה זו טופח סוג- 
ציור אפייני: תיאורם של בני־אדם תוף כדי פעולותיהם 
היומיומיות ( 1000 ? ת 10 :> $3 - 01 (ימ 00 ), פרנסים הימן (ע״ע) 


תיאר, ראשון באנגליה, סצנות מחיי יום־יום וארתר דודם 

ע ... 

( 15 ׳מ( 1 ; 1711 — 1787 ) צייר גם דיוקנות קטנים וגם קבוצות 
של דמויות וברקען חורשה ונוף. סוג אחרון זה הגיע לשיאו 
ביצירתו של יוהן זוםני (ץתתב) 20 ! 1733 — 1810 ), יליד 
גרמניה, שתיאר בצורה לא-חגיגית אף את המשפחה המל¬ 
כותית! הוא המציא גם סוג חדש של דיוקן חברתי — 
תמונות מתוך הצגות-התיאטרון. כן נתפתחה המגמה הספ¬ 
רותית בציוד: ג׳וזף הימור (סזסה! 11 ^ 111 ; 1692 — 1780 ) 
צייר אילוסטראציות ל״פאמלה" של ריצ׳ארדסון. 

עם ג׳ורג׳ 111 קם לאמנות האנגלית פטרון חשוב! בש־ 
נות-מלכותו נוסדו ,,חברת־האמנים" ( 11515 ־ 1 ^ )ס ץ $00101 
[ 1760 ]), ובעקבותיה האקאדמיה המלכותית לאמנויות( 1 גץ 80 
0£ ?!ה&בס!/ [ 1768 ])! אז ניתנה בפעם הראשונה 
לאמנים אנגלים האפשרות לערוך תערוכות. המנהל הראשון 
של האקאדמיה היה סר ג׳. רנולדז (ע״ע), שפעל במרץ 
רב להטבת מצבם של האמנים. הוא הוריש את השיכלולים 
הטכניים שלמד מקודמיו, למשל — תיאור דמויות בתאורות 
שונות. ג׳ון פלכסמן (ר׳ לעיל, פיסול) תרם, ע״י רישומיו 
להומרוס, להתפשטות הנאוקלאסיציזם ברחבי אירופה. יוהן 
הינריך פיסלי ודלים בליק (ע״ע) תססו מקום מיוחד מחוץ 
למגמות־הרווחות, והם יצרו — איש לפי דרכו — אמנות 
רומאנטית אפוסת-מסתורין. — עם טובי האמנים הבריטים 
באותה תקופה נמנה הדיוקנאי הסקוטי הנרי ריבח, 

השפעות קלאסיות הורגשו גם בציורי הנוף של ריצ׳רד 
דלסון (ע״ע). תמונות־נוף טבעיות־ממש לא היו ידועות 
עד תומם גינזבורו (ע״ע), שנתפרסם בדורו בשל דיוקנותיו 
העדינים! אולם חידושו הגדול-ביותר היה האופן האימפך- 
סיוניסטי שבו נהג במכחול ובצבע. באותו זמן קמה אסכולה 
חדשה של ציור-אקווארלים, שעם אמניה נמנו פול סנדבי 
(ע*חג 5 ! 1725 — 1809 ), רולנדסון(ר׳ לעיל), שיצר בתחום 
זה את מיטב תמונותיו, וג/ר. קזנם ( 5 ״ 20 ס 0 ! 1752 — 1797 ). 
להשגים הגדולים ביותר בציור אקווארלים הגיעו ג , . ם. 
קוטמן (ת 3 וזו 1 נ 0 ! 1782 — 1842 ), ותומס גרטין (ע״ע). לשם 
טיפוחו של ציור-הנוף נוסדה ב 1803 "אגודת־נוריץ׳" ע״י 
ג׳ון קרום ( 0 תז 00 ! 1768 — 1821 ). 

ה מ א ו ת ה 19 — 0 2 . תיאורים של אודר, אור וחליפות 
מזג־האוויר הועלו גם בתמונות-השמן מתחילת המאה ה 19 . 
ג׳ון קונסטבל (ע״ע) דייק בהסתכלות במבע! תמונות-השמן 
ורישומי העננים והנוף שלו שימשו מקור־השראה לאמנים 
הצרפתים. תפקיד נכבד בהתפתחות הציור האימפרסיוניסטי 
היה גם לו. מ. טרנר (ע״ע ור׳ תמ ׳ בצבע בפתח כרך י״ט), 
שעלה על כל קודמיו בטכניקה המשוכללת ובתפיסה דמיונית 
של הטבע! יצירתו בישרה מגמות שהתפתחו במאוחר-יותר. 

כתוצאה ממרדם של ציירים צעירים נגד השמרנות וה- 
שיגרה של האקאדמיה קמה באמצע המאה ה 19 ה״אחווה 
הקדם־דסאלית״ ( 3 >סס 11 ז 0 ! 11 סז 8 0 :ז 113011 ק 0-83 ת? 110 ־ 1 ). מתוך 
הערצה לאסכולה האיטלקית ה״פרימימיווית" של תחילת 
הדנסאנס טיפחו ציירי אסכולה זו ראליזם מדוקדק! אך יחד 
עם זה תמונותיהם לא היו נעדרות סנטימנטאליות וגישה של 
הטפת מוסר. ד. ג. רוסטי (ע״ע) שיעבד את כשרונו הגדול 
לאילוסטדאציוח דקדקניות! וכן גם א. ק. בוץ־ג׳ונז (ע״ע). 
תמונותיו של ג׳. א. סילי(ע״ע) המפורסם לקו בסנטימנטא¬ 
ליות. ו. ה. הנט(ע״ע) הרחיק־לכת יותר בשאיפתו להעתיק 
לאמנות את המציאות על כל פרטיה! הוא אף ביקר בארץ־ 



861 


(ה)ממלכה המאוחדת, ציור; מוסיקה 


862 


ישראל כדי שיוכל לדייק במידת־האסשר בתיאורים של 
סיפורי־הביבליה. מעניינים־יותר היו כמה אמבים מקורבים 
לתנועה: ם. ם. בראון, ששאב נושאים מתחום העבודה וה־ 
תעשיה! וילים מורים, שתרם הרבה להתפתחותן של אמ¬ 
נות ההדפסה' מלאכת־המחשבת והדקוראציה! וג׳. פ. וטס. 
א. ו. בירדסלי צייר את רישומיו הנועזים בסיגנון קישוטי 
(ע׳ ערכיהם של כל אלה). 

האיש ששיחרר את האמנות האנגלית מן הנטיה לאנק־ 
דוטה ולאלגוריה היה האמריקני ג׳. א. מ. ויסלר (ע״ע), 
שלמד בצרפת ומשם עבר לאנגליה ב 1859 ; הוא קירב 
לאנגלים את האמנות היאפאגית ואת האימפרסיוניזם הצ¬ 
רפתי. ב 1886 נוסד "מועדון האמנות האנגלית החדשה" 
(ל״וס ^ 811511 ״£ ׳** 1 ) ע״י ציירים שעסקו בציור בטבע, 
ולא באולפן. הסיגנון האימפרסיוניסטי השפיע גם על צייר- 
הנופים ם. ו. סטיר (- 51001 ) ועל ו• ר. סיקרט ()■ $101001 ! 
שניהם 1860 — 1942 ), שתיאר את חיי הבורגנות שברובעי- 
החווילות ותמונות מתוך הצגות־התיאמרון. בהשפעת סיקרט 
נוסדה ב 1911 ״קבוצת קמדן טאוך (״״ 701 " 010 ״! 03 
קט 0 ז 0 ), שחבריה שאפו לשלב, בעקבות נוגן יון־גוד (ע׳ 
ערכיהם), צבע דקוראטיווי ותיאור ראליסטי. עם המעולים 
בציירי-הדיוקן המודרניים נמנה אוגטטום א. ג׳ון (״ 1011 ! 
1878 — 1961 ). 

בינתיים חדרו לאנגליה גם השפעותיהן של האסכולות 
הצרפתיות החדשות. הקוביזם והפוטוריזם השתקפו בתנועת 
הוורטיסיזם ( 1 ז 10181 )זס 7 ), שנוסדה ב 1915 ע״י פ. ו. לואיס 
(ע״ע), ומטרתה היתה "לבנות שפה חזותית מופשטת כמו 
זו של המוסיקה"! אסכולה זו ראתה בתיאור מכונות חלק 
אינטגראלי של האמנות. הסיראליזם מצא חסידים בשנות 
ה 30 , והנציג העיקרי של האמנות המופשטת היה בן ניק 1 לם 1 ן 
(״ 110110150 >!! נר 1894 ). ב 1937 חלה שיבה לראליזם נאד 
אימפרסיוניסטי, ביזמתם של אמנים צעירים־יותר, כגון דלים 
קולדסטרים ( 1 ז 031 ז) 15 ) 1 סכ) ! נר 1908 ) ודקטור פסמור (־ 35 ? 
סזס"!! נר 1908 ), שיסדו ב 1937 את "בי״ס יוסטון רוד" 
( 5011001 1 > 03 ? ״ 130510 ) ! אולם מאז פנה ססמור לאמנות 
מופשטת. 

במלה״ע 11 הועסקו הטובים באמני בריטאניה כאמני- 
מלחמה רשמיים. התבלטו ציירים נאו־רומאנטיים כגון פול 
נש ( 13511  
, 11111111% ) 8 517417701 11111 ]) £71 ,ן)) 3 )) 15 )'ד . 17 .£ - 11118 ) 8010 .ז 
717177 57111211777 11071117117111111 ( 1 ( 8712111 , 10 .' 3 !)<£ .\׳ .א ; 1927 

1)17 8771(1117(11377, 19271 0. 11. 07111118 15.!•.'1 871117)1 8111711- 

171%, 1933; 1171210-50 . 1011 ) 10 )££ . 0 •יד X071 7171 ( 900 . 71.0 ס , 
1938; \ . 0. 1. 011(18(10, £7 72117)1 1117111711111 £771)7701477^, 
1938; ?. 53x1 111741 1/17 0714 7171 11/1 ) 871 ,) 0170 ) 1 ) 710 > •א ־ - 
1777117171171, 1948; 1*. 11. £6(1(1(101(, 8017 50X071 0714 111(177% 
7171, 1949; 7)17 0x1074 )11(107'; :ואילך 1949 , , 17171 ( 8712111 /ס 
80180 . 8 . 5 .־ 1 ; 1952 , 871-1100 , 7171 £712111/1 , £100 .יד .ם , 
£712111/1 471, 1100 - 1216 , 1953; ). £!471 £712111/1 , 308 ׳ , 
1807 - 1461 , 1949; 84. \711 471 £712111/1 ,) 711113 . 0 ~ < 0 חחו , 
1625 - 1714 , 1957; ?. <70(0131(1, £712111/1 07071/1712! 67 > /<׳ 

101/1 0714 111/1 £0 7111171X1, 19 52; 74. £101(0((, 8017111712 171 
87110171: 7/10 1414410 4271, 1954; £. 51030, 571421077 111 

81711177 4 , 1 ״ 3 ׳ 8 ! 1 ) 700 \ .[ ; 1955 . 4271 1114417 7/17 : 87110171 
171 8017111712 ,) 0 ק 1 ? . 0 ; 1962 , 8017111712 871111/1 / 0 ץ 1111107 
. 1965 , 1500-1880 , £71210714 
ע. י.-ה. 

מוסיקה. מעט ידוע על החיים המוסיקאלייס באנגליה 
לפני המאה ה 13 . המידע הקיים מתייחם לשירתם ולנגיגתם 
של התושבים הקלטים, לזמרה הגרגותניח (ע״ע) — שה¬ 
גיעה לאנגליה במאה ה 7 , וכן לכנס מוסיקאים שנערך 
ב 1040 . במאה ה 13 ניכרת השפעת הטרובדורים (ע״ע) 
הצרפתים בתחום השיר החילוני, שהושר בצרפתית! ואילו 
מספר השירים בשפה האנגלית היה, כנראה, מועט. 
הידוע מאלה האחרונים, הקאנון ״״; ״סר״טס! 5 ! ז 0 וח 511 " 
("ד,קיץ הגיע"), נרשם לראשונה במינזר אנגלי במאה זו. 
גם במאה ה 14 ניכרות השפעות מהיבשת, בייחוד מצרפת 
ומאיטליה. הקרול ( 03101 ), שכיום הוא לרוב שיר דתי לחג- 
המולד, הופיע אז כשיר־ריקוד. 

בשדה המוסיקה הרב-קולית והכנסייתית היתד, המוטטה 
(ע״ע) החשובה והמקובלת־ביותר עד לאמצע המאה ה 14 , 
מוטטות רבות נכתבו ל 4 קולות ובצוללות לא-מקובלת, בין 
השינויים המקצביים והמלודיים שעברו המוטטות: הכתיבה 
בתנועה מקבילה ובמקצב אחד ( 1 ״ 7111 ז 0 ״! 110 ) בכל הקולות, 
כשהמירווחים בין אלה הם טרצות וסכסטות, לעומת הקוויג- 
טות והקווארטות שנחשבו באירופה לאינטרוואלים מושל- 
מים־יותר. שיטת-נחיבד, זו נקראת ״)״ 10503 > 8:11811 ״£״. החל 
מסוף המאה ה 13 עברה המוסיקה המקהלתית מן המינזרים 
לקאתדראלות, לבית התפילה של החצר המלכותית ( 0731 ? 
01 ק 013 ) וגם למוסדות חילוניים, ושם היה קרקע צמיחתן 
של מקהלות, שנועד להן תפקיד מרכזי בחיי המוסיקה 
באנגליה עד היום. 

במאה ה 15 זכתה המוסיקה האנגלית בהערכה רבה בכל 
אירופה. ה )״ 010503 £11511 ״£ התפתח ל " 10 ))ט 0 נ 1 ־ 0 ע £31 (בס 
מדומה) — טכניקה מיוחדת של אילתור, לרוב לשלושה 
קולות. גם בתקופה זו הושם דגש רב בצוללות, ומספר 
הקולות עלה ל 4 , 5 , ואפילו 6 . שני המלחינים החשובים של 
התקופה היו ליוינל פאואר (• 01701 ? ! מת 1445 ) וג׳ון דנסטבל 
(ע״ע). הפירוש המוסיקאלי שנתנו לתמלילים היה אישי 
יותר מאשר אצל מלחיני האסכולה הבורגונדית, ובהימנעותם 
מן הדיסונאנסים החריפים של ״האמנות החדשה״( 073 ״ 5 ז 3 ) 
היה, בייחוד אצל דנסטבל, משום חידוש ותרומה חשובה 
למוסיקה האירופית. פאואר איחד לראשונה את חלקי המיסה 
המחזורית ( 355 ״! 070110 ), ע״י ניצול לחן אחד בקול הטנור 
כבסיס לכל החלקים. 

עם מותו של דאנסטבל ( 1453 ) הואטה התפתחות המו¬ 
סיקה באנגליה׳ גברה השמרנות והתפשט הסיגנון המעוטר. 
רישומם של המאורעות המדיניים ניכר במצב זה. ההשגים 



863 


(ה)ממלכה המאוחדת, מוסיקה; תיאטרון 


864 


היחסיים של התקופד. מסתכמים ביצירותיו של ג׳? טורנר 
(-״נ״^ביד; 1495 — 1545 ), שבהן מתמזגת המכניקה החדשה 
של הקאנון — חיקוי הקולות והאוסטינאטו וכד׳ — עם הקו 
הנמלץ של הסיגנון המעוטר. 

למן ניתוק היחסים בין הנרי 11 ר\ ובין הכנסיה הקא־ 
תולית ( 1534 ) ועד לעלייתה של אליזאבת לכס־המלוכד. 
( 1558 ) שררה אנדרלמוסיה בתחום המוסיקה הכנסייתית! 
אך בתקופת אליזאבת החל תור-הזהב של המוסיקה האנ¬ 
גלית, לא רק בשדה המוסיקה הכנסייתית. יצירותיהם הכנ¬ 
סייתיות של דלים ברד (ע״ע), תומם טלים ( 131115 ׳! 1505 — 
1585 ) וכריסטופר טי ( 6 ׳\ד! 1497 — 1572 ), מעידות על 
הקשר עם העבר ועל אמנות קונטראפונקטית גדולה. תומם 
מורלי 1630 ־ 401  63 .\^ בגלזגו. מבחינת עידוד 
ההשכלה המוסיקאלית העממית חשובה פעולתו של "איגוד 
בתי־הספר הכפריים למוסיקה״ ( 86110015 1411516 31 ־ 8.111 
1011 ) 4.580013 ,). למעלה מ 170,000 בני־נוער וסטודנטים עומ¬ 
דים מדי שבה בבחינות הסיום של בתי־הספר למוסיקה על 
כל דרגותיהם וה 60% מהם מתמחים בנגינה על פסנתר. 

ברחבי אנגליה מספר רב של ספריות מוסיקאליות, מוס¬ 
דות לעידוד כשרונות והפצת ידע מוסיקאלי. ראויים עוד 
לציון ״הוועדים למוסיקה בערי השדה״ ( 411516 < ץ)מג 1 ס 0 
668 ) 0001010 ) המאוגדים ב״כנס המתמיד של מוסיקת חוב¬ 
בים" ( 411816 ? ־ 61.11 ) 4103 , ־ £01 66 ח 6 ז 000£6 11118 ) 30 ) 5 ). וע״ע 
לונדון, עם׳ 474/5 ! ור׳ להלן, אופרה ובאלט. 

!( 8115107 4 / , 1 ?) ¥311 \ .£ ; 1942 , £718101x1 מיו ) 141111 , 810111 .£ 
-( 7101 ) 11 ) 111 171 ) 141151 . 0 ,־ 1952 3 , 10714 ^ £71 ( 17 ) 141151 / 0 

0711071 ^ 00771 1 ) 65 (61!.), 7/1( 0x107 !ס 8011 . 4 , . 8 ; 1954 ,))( 107 
,ז\ 1-1 ,) 141111 01 1 ( 07 ) 1111 10 1141111(, 1955'; 7/1( 11(11! 0x1074 
, 87110171 7111 ) 111 ) 14 מין ) 141151 , 15011 ) 1431 ״ 1 .? ; 1968 — 1957 
. 1967 ,) 141151 87111511 / 0 1 ( 1411107 !/ ,;^ ¥0110 . 4 < .? ; 1958 

מ. כ. 

התיאטרון האנגלי היה, במאות השנים האחרונות, 
מסדנות־העיצוב החשובות ביותר של התיאמר? המערבי, 



865 


(ה)ממלכה המאוחדת, תיאטרון; אופרה ובאלט; קולנוע 


866 


ותולדותיו הן חלק בלתי-נפרד מתולדות התיאטרון העולמי 
(ע״ע תאטרון, וע״ע לונדון, עמ ׳ 474 ). יש באנגליה כ 140 
תיאטראות מקצועיים, כמחציתם תיאטרוני רפרטואר, הנהנים 
מתמיכת ״המועצה לאמנויות" ( 1 ״חנ 1 ס 0 ! ב 1970/71 
הסתכמה תמיכה זו בכ 2 מיליוני לי״ש. התיאטראות האנ¬ 
גליים ידועים בהצגות־שיקספיר מעולות, אך הם משמשים 
נמה גם למחזאים חדשנים כגון ג׳ון אוזבוה (ע״ע [כרד־ 
מילואים]). מהבמאים הידועים סיר טירון גאתרי ( 0 ת 1111 !ס 
[ביים גם בישראל]), ואילו מהשחקנים ראויים לציון מיוחד: 
סר ג׳ון גילגוד ( 1 > 101811 ס), סר אלק גינם ( 011100058 ) ועוד. 

בלונדון, שהיא מרכז הפעילות התיאטרונית, מציגים 
למעלה מ 30 תיאטראות. הידועים שבתיאטרוני־לונדון הם 
0 ז 1031 ת׳ 31 ״ 0 ״ 3 א, שהוקם ב 1953 , בניהולו של לורד 
לורנס אוליויה (ע״ע), במקום ¥10 1 > 1 נ> המפורסם, ו 31 ץ 0 .מ 
ץ 30 ק 00111 0 י 031 ( 51131£0$1 . הראשון מציג מחזות קלאסיים 
ומודרניים מפל הארצות, והשני מעלה מחזות של שיקספיר 
בעירו, סטראטפורד שעל נהר איזון, ויצירות של המהזאות 
הבין־לאומית בלונדון. 

יש באנגליה אלפי תיאטרוני־חובבים, ומספר המציגים 
בהם הוא כחצי־מיליון. אלה מקפלים תמיכה מהרשויות 
המקומיות ומגופים ציבוריים אחרים. ברוב האוניברסיטות 
פועלות להקות־חובבים ואלה מקיימות מדי שנה, למן 1959 , 
את ה 0 ז 11031 ' 1 ץ) 051 ש 17 ס! 1 !ס 1731 ) £05 10031 ) 0003 ) 10 . 

גם התיאטראות לנוער מספרם הולד ורב. להקת ¥10 ¥01108 
נוסדה ב 1970 , בחסותו של ״התיאטרון הלאומי״, ויש כ 10 
תיאטראות נוספים המציגים בקביעות בפני הנוער. גם שאר 
התיאטראות עורכים הצגות לנוער. 

המשחק נלמד בבת״ס לאמנות־המשחק. ארבעה מהחשד 
בים שבהם — מושבם בלונדון, ביניהם ) 0 ץ 1 מ 10 ) 03 .^ 1 בץ £0 

003013110 . לציון מיוחד ראוי עוד 5011001 ¥10 0111 
בבריסטול. מוסדות-חינוך אחדים משמשים לתיאטרון ול¬ 
מוסיקה (ר׳ לעיל, מוסיקה). קורסים לדראמה מתקיימים 
במספר זזילד ורב של אוניברסיטות. 

אופרה ובאלט. ב 1101150 03 שק 0 80731 שבקובנט- 
גארדן בלונדון פועלות להקות קבועות לאופרה (כ 200 
זמרים ותזמורת) ולפאלט. 831101 80731 רכש לו, במסעותיו 
בחו״ל, שם בידלאומי! הוא מציג גם בעדי־השדה. בית- 
אופרה ידוע הוא ת״ססס 03 שק 0 811511 ״£, המציג אופרות 
קאמריות משל בנג׳־מין בריטן (ר׳ לעיל, עם׳ 864 ) ואחרים. 
בתי-אופרה אחרים פועלים בערי-השדה. בגלינדבודן (- 0170 
ש״־ו״סלש[)) שבסאסכם מתקיימות פדי קיץ הצגות-אופרה 
ע״י צוות-זמרים בין-לאומי. 

אופרטות מוצגות על בימת ץ״ 3 ת 1 מ 00 ¥0115 \ $'ש 10 ג) 53 
ובלהקת הבאלט המסונף לתיאטרון זה מופיעה הדמות הידועה- 
ביותר של הבאלט האנגלי, דים מארגוט סונטייו(סץסז״ס?). 
להקות-פאלט ידועות נוספות הן: 831101 1731 ) £65 ח 010 ״ £0 
והלהקה הוותיקה שבכולן — 83018011 831101 . 

זימרה נלמדת בבתי־אולסנא למוסיקה (ר׳ לעיל). הש¬ 
תלמות אופראיח ניתנת עוד ב זס? 0 ־ 11 ״ 00 603 ק 0 ״ £00110 
ז״ 10 ״נן 010 ע 00 11 ת 3 8 ״ 1 ח 31 ז״ 1 ' 01 ש 0 ״ 0173 .\ 1 (מרכז־אופרה 
לונדוני לאימון ופיתוח מתקדמים). בתי־הספר החשובים 
לבאלט הם 8011001 ) 83110 83018011 , 8011001 831101 31 ץ 80 
ו 0300108 0£ 16107 ) 403 - 31 ץ 80 . 

וע״ע אופרה! בלט. 


? 7/1 ,ז 0 (ץג 1 . 51 .[ ; 1964 ,? 7 ) 0 ?^ 7 11%1/1 ז 8 ? 7/1 , 0111116$ 

01011011/17? 0 / 1/1? 7 ^?017?, 1966 ; ?) 1 . 93110011 
( 6 ^.), 7/1? 0x107/1 00171 ?0 .* 1967 ,? 817 ? 7/1 ? 1/1 10 #ס 1 ה 

ס. 


קולנוע. א׳ היתה בין הארצות הראשונות שאימצו 
את אמנוח־הראינוע (ע״ע קולנוע וראינוע). התערוכה הרא¬ 
שונה של ראינוע נערכה שם ב 1896 , ותוך 10 שנים תפסה 



סתור הסרס ״חייו הפרסיים של רנרי 7111 " ( 1933 ), בכיפיני של 
צ׳אר 5 ז 15 טז (ברשות המוזיאון ?אמנות מ)ררנית, ארכיורהסרסים, 
ניו־יורק) 


א׳ מקום ראשי בייצור־סרטים. "אסכולת־בריטוך הידועה, 
שעם חבריה נפנו שני צלמים נלהבים —יג. א. סמית וג , . 
וילימסון, החשיבה צילומי הבעת-פנים והנהיגה חילופים 
מהירים של "צילום מקרוב" (ק״- 56 ס 01 ) ו״צילום מלא", 
חידוש לא־רגיל בזמנו. וילימסון, בייחוד — בזכות סרטו 
״התקפה על תחנה בסין״ ( 1900/1 ) — היה מאבות אמנות־ 
הסרט ומקובעי-דרכה. 

לאחד מלה״ע 1 פנו מיטב הכוחות הקולנועיים של א׳, 
כמו של שאר ארצות-אירופה, להוליווד שבאה״ב, וכתד 
צאה מזה חלה נסיגה בייצור־סרטים בא׳ עצמה. שינוי 
לטובה בא בראשית שנות ה 30 , עם הופעתו של הבימאי- 
המפיק היהודי-הונגארי אלכסנדר קורדה ( 13 ) 00 .>! . 4 
[ 1893 — 1956 ]). מסרטיו הידועים: "חייו הפרטיים של הנרי 
¥111 ״, עם צ׳ארלז לוטן (״ 0 ) £30811 [ 1933 ], ר׳ תמ ׳ ). ק 1 ר־ 
דה הפיח רוח־חיים בסרט האנגלי ושיווה לו אופי ו־אליסטי- 
תיאטראלי. אופי זה של הקולנוע האנגלי — שהיה בו מן 
המשותף עם הקולנוע האירופי בכללו, אך לא עם האמריקני 
— נגרם גם בשל החיבה היתרה שנודעה להסרטתם של 
מחזות־בימה ו״שאילתם" של שחקני־בימה, כגון לזלי האד 
ארד (!)■ 07731 *£ .£ [ 1893 — 1943 ]< נפל כטייס במלה״ע 11 ) 1 
הוא זכור כפרום׳ היגינז מצוין ב״פיגמאליון״ ( 1938 ) של 
ג׳. ב. שו, בבימויו של אנתני אסקוית (ו 1 ) 111 !) 45 . 4 ). בהצ¬ 
לחה לא-פחותה מילא תפקיד זה שחקו אנגלי נודע אחר, 
רקם האריסון (״ 1301150 ! . 8 ), במחזמר "גברתי הנאתה", 
הן על קרשי-הבימה חזן בגירסתו המוסרטת (אה״ב, 1964 ). 

במקביל (למן 1929 ) נתרחב ייצורם של סרטים דוקד 
מגטאריים, בעידודה של הממשלה, ואנגליה נחיתה למרכז- 
ייצור מן החשובים בשטח זה. הסרט הדוקומנטארי הנודע, 
״איש מארן״ של רוברט פלאהרטי ( 131100:7 ? .. 8 [ 1934 ]), 
תיאר בצורה פיוטית מפתיעה את חייהם הפשוטים של תוש¬ 
בי אי קטן ושומם באירלאנד. 



867 


(ה)ממלכה המאוחדת, קולנוע; היסטוריה 


868 


האופי הדוקומנטארי שלם גם ברוב הסרטים שהוכנו 
בתקופת מלה״ע 11 . לאחר המלחמה הוחל בהפקה בתנופה 
מחודשת. דיויד לין("גש! ,ם) העלה את "הפגישה הקצרה" 
( 1945 ) ועסק גם בהסרטה ראליסטית של הרומאנים של 
דיקנז: ״תקוות גדולות״ ( 1946 ) 1 "אוליוור טוויסט״ ( 1947 ). 
גירסה קולנועית נוספת של הרומאן של דיקנז ניתנה במח¬ 
זמר ״אוליוור״ של סד ?!רול ריד ( 6601 ? . 0 , 1968 ), בכי¬ 
כובו של רון מודי (ץ 1 >ס 10 \ .) 1 ). זכור עוד מקודם סרט- 
המתח של ריד ״האדם השלישי״ ( 1948 ). עם ג׳וזף קוטן 
( 160 ) 00 .;) ואורסון ולז ( 61165 ^ .ס). האופי התיאטראלי 
של הסרט האנגלי בלט שוב בסרטים השיקספיריים של 
איש־התיאטרון הנודע סר לורנם אוליויה, שהעלה, בבימויו 
ובכיכובה אח ״הנרי \״ ( 1945 ) ואת ״המלט״ ( 1948 ). בתי 
קופה זו הבשיל, בחסות מייסד "ממלכת־ההפקה", ארתר 
ראנק׳ ההומור הקולנועי האנגלי המיוחד, ונוצרו סרטים, כגת 
״האצילות מחייבת״ ( 1949 ) של רוברט הימר (זשמזב!-!.) 1 ), 
בכיכובו של שחקן התיאטרון והקולנוע אלק גינים. 

בסוף שנות ה 50 התמרדו הצעירים נגד הבינוניות המש¬ 
תלטת ויצרו ״קולנוע חפשי״ ( 0106013 66 ז? [ 1956 ]), ש¬ 
היה פתוח לזרמי־ההתחדשות של הקולנוע האירופי. שימת- 
הלב הופנתה אל היחיד, והועלו המשמעויות של פרטי המצי¬ 
אות היומיומית. מסרטים אלד, זכורים "תום ג׳ונז" של ט 1 ני 
ריצ׳ארדסון, המבוסס על הרומאן של הנרי פילדינג, ו״מור־ 
גן״ ( 1965 ) של קארל ריים ( 86152 ..?), עם דיוויד וורנר 
(־וש״ ז 3 ז\\.ם) בתפקיד הראשי. 

״המכון הבריטי לסרטים" ( 6 ) 11 ) 1 ) 105 1 מ 11 ? 111511 ־ 81 ). 
שנוסד ב 1933 , בסיוע הממשלה, מעודד את ייצור הסרטים 
והצגתם. ברשות המכון נמצא ארכית־סרטים לאומי !(־בא 
ש**"* 11111 ? 110031 ), שבו שמורים כ 20,000 סרטים 
ו־ 700,000 תצלומים, המדגימים את תולדות הקולנוע ברחבי־ 
העולם. מכון זה מקיים גם את "התיאטרח הלאומי לסרטים" 
( 6 ־ 6311  1 * ¥0 \ ** 811 , 1811 ! 1 ת 0 *ז ! ; 1963 , 10 * 0 * 01 
. 1969 , 0 * 01 * 01 10 > 1 * 0 75 

0 . 

היסטוריה. אדם ישב בב׳ כבר בזמנים קדומים. 
הקדומות בתרבותו — תרבות-קלקטון ( 00130 ) €130 ), תר־ 
בות-אשל ( 16111130 ( 0 .^) ותרבות״מוסטר ( 61130 ) 1005 ^). ב־ 
סוונזקם שבקנט נמצאו חלקי גולגולת של אדם הדומים 
לטיפוס "האדם הנבה" ( 5 ת 16 <ן $3 סמוס!!) והקדומים מאלה 
של האדם הנאנדרחאלי. 

7 

בתקופת-הקרחונים היה קשר יבשתי בין ב׳ ליבשת- 
אירופה. האדם, שהופיע בתקופת הקרחה האחיה במערב־ 
אירופה, הגיע גם לב׳, ושרידים חמריים של תרבותו — 


תרבות פאלאוליתית מאוחדת — נמצאו במספר אתרים. 
התרבויות המסוליתיות בצפה־אירופה ובמערבה היו התר¬ 
בויות האחרונות של ב׳ בעת שזו היתד, חלק מיבשת- 
איתפה. לאחר־מכן נותק קשר־היבשה וב׳ הפכה לאי. 

עם נסיגת הקרחונים חל שינוי באקלים והיישוב המסו־ 
ליתי התפשט גם לאיזורי הצפה והמזרח ולסקוטלאנד. בת¬ 
קופה הנאוליתית השתנה אורח-החיים והתבסס על חקלאות 
וגידול־מקנה. שינוי חשוב זה, שתחילתו במזרח הקרוב, הגיע 
לב׳ רק כעבור זמן ניכר, והתפשט תחילה בדרום־אנגליה, 

התרבויות הנאוליתיות של ב' מוצאן מן היבשת או 
שהושפעו במידה רבה מהתרבויות הנאוליחיות של אירופה. 
תרבות דנדמיל היל ( 111 !! 11 ;רת 1 >ת 71 *\) תחילתה בדרש- 
אנגליה ומשם התפשטה בהדרגה צפתה. היישובים היו קט¬ 
נים׳ הקבורה קיבוצית, מתחת לתלים מלאכותיים גדולים 
ומוארכים כדי 100 מטר ( 5 * 0 זש 3 י! 1008 ). יש להניח שאלה 
הם קברי השליטים ומשפחותיהם. 

פלישת עם המכונה בפי הארכאולוגים 0110 ? 8631160 
(על-שם כלי-חרם האפייני להם) סימנה את חחילת תקופת־ 
הברונזה. הם עסקו בעיקר בגידול-בקר והתחילו בניצול 
עפרות־הבדיל שבקורגוול והנחושת שבב׳ ובאידלאנד. ניצול 
חמרי־גלם אלה לווה בקשרים מסחריים עם היבשת. הקבורה 
בתקופה זו היתה בתלים מלאכותיים עגולים ( 00001 ־ 1 
5 * 3110  60811 ,* 1 ) ששילם הפוגע בו! לפי 
שיטה זו היה ערך הגסיתים גדול פי 6 מערכם של הנתינים 
החופשיים הרגילים. 

הגסיתים (תנים) — היו ה א צ ו ל ה של האנגלו־סאכסו־ 
נים. תמורת קרקע, רנטות חכויות אחרות נתחייבו בשירו¬ 
תים למלך. דבר זה מאפיין משטר פאודלי פרימיטיווי, נעדר 
תופעות פאודליות טיפוסיות, כגון הפאודום (ההפקד), הא־ 
ביר־הפרש והטירה. כמדכן מצויים היו איכרים חופשיים, 
ושיטת-ה״מנור" לא היתד. הדומינאנטית. 

במרוצת המאבק הממושך על ההגמוניה בקרב הממלכות, 

זכה אגברט (ע״ע) מלך ומכס, בתואר ״שליט ב׳״ ( 51-61 
נ;!*)!;׳*). "שליט ב׳" היה מעין ראש הקונפדראציה הרופפת 
של העמים האנגלו-סאכמונים בדרום־א/ 

בהרי-וילז ובצפון־מערב א׳, שבהם ישבו הקלטים, התחז¬ 
קה הנצחת החל בראשית חמאה ה 5 , בשל פעולת מיסיונרים 
שבאו מגאליה ובעיקר מאירלאנד: החשוב בהם היה קולומ- 
בה (ע״ע! 521 — 597 ). אולם הכנסיה הקלטית, המנותקת 
מיבשת-אירופה, התפתחה בצורה המיוחדת לה. את ראשית 
התנצרותה של א׳ נהוג לראות בבואה של קבוצת־גזירים 
קטנה לקנט, בראשות אוגוסטינום, ששלח האפיפיור גרגו־ 
ריוס 1 ( 597 ). ב 50 השנים שלאחר־מכן התנצרו מלכי קנט, 
אסכס׳ וסכם, איסט־אנגליה ונורתמבריה, וחלק מנתיניהם. 
ההתנצרות נתעכבה מחמת התחתת מצד הכנסיה הקלטית, 
שהחלה בפעולה מיסיונחת נגדית; רק ב 663 , לאחר ויכוח 
ממושך בסינור של ויטבי (ץ ¥5115 \) שבנורחמבריה, הוכ¬ 
רעה הכף לטובת הכנסיה הרומית. זמן קצר לאחר-מכן מונה 
הנזיר היווני תאודורוס מטארסו׳ס לארכיהגמון של קנטרברי 
( 668 ); הלה אירגן מחדש את הכנסיה, יסד עוד הגמונויות 
וכפה את מרותו על כל הכנסיה בא/ התנצרות א׳ איפשרה 
את חידוש קשרי-התרבות עם יבשת־אירופה, ובעקבות זאת 
חלה עליה תרבותית ניכרת. מלומדים כבדה ואלקואין (ע׳ 
ערכיהם), והאסכולה הגדולה של יורק מסמנים את חשיבותה 



הוזפ׳פטחס האגנלו־סאכם 1 נים והיוטים כבריטניה 


של ב׳ בתקופה זו. א׳ הפכה אף למרכז של מיסיון. ונזירים 
אנגלו־סאכסונים, כגת בוגיפציוס (ע״ע), הפיצו את הנצרות 
בפריזיה, בגרמניה ובסקאנדינאוויה. מרכזי-התרבות היו 
המגזרים וכן הערים שהתחדשו, בייחוד בממלכת־נורתמ- 
בדיה. ממלכה זו היתה החזקה ביותר כמעט עד סוף המאה 
ה 7 , כשעברה ההגמוניה למרשה שבחבל התיכון. לשיא־ 
חוסנה הגיעה מדשה בימי אופה ( 757 — 796 ), שהשתלט על 
קנט, ססכס, אסכם ואיסט-אנגליה, ונטל לעצמו את התואר 
״מלך כל ארץ : מולדת האנגלים״ ( 11 ז 11 ז 810 ת\! 011115 ! סט* 
311-136 (!) . בימיו נעשו עבודות ציבוריות מעבר להיקפה של 
ממלכה זו או אחרת, כגון הקמת ״חק אופה״( 01106 5 ' 0££3 ) 
להגנה מפני הקלטים שבמערב. במותו עברה ההגמוניה 
לוסבם, בהנהגת מלכה אגברט (ע״ע; מלך 802 — 839 ), 
שכבש את מרשה ואת קורנוול הקלטית," דתר הממלכות 
הכירו במרותו. 

כבר בסוף ימי אופה פשטו על חופי-הצפון ויקינגים 
(ע״ע) מסקאנדינאוויה, שנקראו בא׳ "דנים". הללו התיישבו 
במזרח-הארץ׳ בשטח שנקרא אח״כ דיגלו 0 * 03116131 (ר׳ 
המפה]), כל׳, התחום שבו נהגו חוקי-הדנים. הכיבוש הדני 
הביא לחורבן התרבות של נורתמבריה, וב 878 דומה היה 
שגם וסכם עומדת ליפול בידיהם. אותה שגה גבד מלך וסכס, 
אלפרד (ע״ע! מלך 871 — 899 ) על הדגים בקרב אדינגטון, 
כפה על מלכם את הנצרות ונתן לארצו הפוגה לכמה שנים. 
בזמן זה אירגן מחדש את הצבא וביצר את הארץ. מצודות 
מעין אלו שהקים אלפרד( 5111-11,511085 ), היו, כמשוער, היסוד 
לעיר האנגלית ( 50001185 ). אלפדד שקד להפיץ תורה בקרב 
בני־עמו, פתח בי״ם לבני-אצילים, תירגם בעצמו ובעזרת 
אחרים ספח מופת מלאטינית לאנגלית, אסף ואיחד את 
חוקי האנגלו-סאכסוגים בספר חוקים אחיד, ובימיו החל אסר 
(ע״ע) בכתיבת ״הכרוניקה האנגלו־סאכסוגית״ (־ 810 ״^ 
€500011016 ״ 53x0 ) שכתיבתה הסתיימה ב 1154 . 

כשהתחדשה המלחמה, בלם אלפרד את הדנים מצפון- 
מזרח לשפך התמזה, ובגו אדוורד ״הזקן״ (ע״ע; 899 — 924 ) 





873 (ה)ממלפה המאוחדת, היסטוריה: תקופת האנגלו-פאכפונים, שושלת הגורמאנים (עד 1145 ) 874 



התיי׳&בות חוויקיננים באיי-בריםניח ובדיניו 


ונכדו אתלסטן(ע״ע; 924 — 939 ) השלימו את כיבוש הדינלו. 
בני אתליסטן, אדמונד (ע״ע! 939 — 946 ) ואדרד( 946 — 955 ), 
נאלצו ללחום'בפשיטות מחודשות של הודקינגים, שבסיסן 
היה באירלאנד, עד שהוכר אדגר ( 959 — 975 ) למלך כל א׳. 
הוא התיר לדנים לחיות לסי'חוקיהם, בהכירו שהתיישבותם 
היא התנחלות של קבע; הדנים החלו להתמזג באנגלים, אך 
ייחודם נשמר זמן רב. 

השלום בימי אדגר איפשר לכנסיה להתאושש מהמכות 
שהוכתה בעת המלחמות בדנים, וקמה תנועתיהתחדשות 
שמקורה בתנועת קליני (ע״ע) שבאירופה! בא׳ קשורה 
תנועה זו בשמו של מסטן (ע״ע). גם המסחר חזר והת¬ 
פתח. 

במות אדגר פקדו את א׳ מהומות פנימיות, ובימי אתלרד 
(ע״ע! 978 — 1016 ) נתחדשו פלישות הוויקינגים בשיטתיות 
גדולה מבעבר. סון מלן* דגמארק ( 986 — 1014 ) פשט על א׳ 
ב 1003 , וב 1013 החל בכיבושה השיטתי. הוא גבר על האנ¬ 
גלים, אד מת בשעת נצחונו, ורק בנו, קנוט הגדול (ע״ע! 
1016 — 1035 ), הוכר למלך על כל א/ בימיו היתד. א׳ חלק 
מאימפריה אדירה שהקים קנוט, ושכללה את ארצות סקאנדי־ 
נאוויה. במות קנוט התפוררה קיסרותו, החלה תקופה של 
אי-יציבות בא , , והיא נסתיימה ב 1042 , בעלותו של אדוורד 


״המאמיר (ע״ע! 1042 — 1066 ), בנו של אחלרד, למלוכה. 
אדוורד חונך בנורמנדי מולדת־אמו, וההשפעה'הנורמאנית־ 
הצרפתית בימיו היתה חזקה. כשמת ללא בנים בחרה המד 
עצה למלך אח הרולד (ע״ע! 1066 ) בנו של הרוזן גודווין, 
מנהיג הסיעה האנטי-נורמאנית. הרולד מלך 9 חדשים בלבד. 
בסוף ספטמבר היכה בסטמפורד ברידג׳ את צבא הגורווגים, 
שפלשו לצפון־מזרח הארץ. שלושה ימים לאחר נצחונו פלשו 
לא׳ הנורמאגים בהנהגת דוכסם דלים (ע״ע דלים 1 ). דלים 
טען, שכתר א׳ הובטח לו מידי אדוורד "המאמיך, וכי גם 
הרולד, שנפל בשביו, שוחרר רק אחרי שהבטיח לסייע 
לדלים להשיג את המלוכה. ב 14.10,1066 ניטש הקרב המכריע 
בהיסטיגגז * הרולד נוצח ונהרג, ותוך חדשים־מספר נכבשה 
א׳ בידי הנורמאנים. 

מהכיבוש הנורמאניעדעלייתהטיודורים 
( 1066 — 1485 ). שושלת הנורמאנים ( 1066 — 1154 ). 
הכיבוש הנורמאני פתח פרק חדש בדברי־ימי א/ מכאן 
ואילך היתד. הארץ קשורה עם הארצות השכנות ביבשת־ 
אירופה, ובייחוד עם צרפת. מזיגה של הלשה הצרפתית 
(שהיתר, מדוברת בפי הכובשים ובני מעמד-הסוחרים בערים) 
עם האנגלדסאכסונית של התושבים המקומיים יצרה לימים 
את הלשון האנגלית (ע״ע אנגלו־נודמנית). דלים "הכובש" 
( 1066 — 1087 ) הפיח רוח חדשה באירגון המדינה והחברה 
של הארץ. דלים קיוה לבסס את שלטונו על שותפות בין 
הנורמאנים לבין האנגלים, אך תקוותו נכזבה בשל מרידות 
האנגלים (עד 1075 ). כמעט כל האנגלים נושלו ממעמד 
התנים ואחוזותיהם הועברו לנורמאנים, לפרטונים ולפלמים 
שבשירות דלים. 

הפאודליזם הנורמאני ירש את מקום הפאודליזם האגגלד 
סאבסוני הפרימיטיוד. האחוזות הוענקו תמורת מכסה קבועה 
של שירות צבאי, וכדי לספק את המכסה שנקבעה נאלצו 
הבעלים הפאודליים של האחוזות הגדולות, ביניהם ההגמונים 
ואבות-המגזר החשובים, לנהוג באורח דומה ולחלק את 
קרקעותיהם שלהם. בעלי האחוזות הגדולות, שקיבלו את 
קרקעותיהם במישרין מידי המלך (£ש 111 >-מ 1 -* 1 מ 3 מ 1€ ) היוו 
את האצולה הרמה. השינד החשוב במבנה החברה התבטא 
בשעבוד האיכר האנגלדסאפסוני, אף החפשי, כצמית 
( 1110111 ^). 

המלך ציווה לחבר את :! 8001 ץ 105£13 ! 001 ובו נרשמו 
הקרקעות וההכנסות של הבעלים הפאודליים. ספר זה היה 
בסים לאירגון המינהל וליישוב תביעות לרכוש ולנכסים, 
שמקורן בכיבוש. בא׳ נהגה צורה של פאודליזם שחותם 
נורמאני ריכוזי טבוע בה. לעומת־זאת נשמרוהמוסדות הסאב־ 
סוניים של המינהל המקומי — המחוז (:""ו*, ומאז גם 



״מס״ח־באיח״ ( 70 ם׳ אויר, 0.5 ם׳ רוחב), המתאר ברסמח את ביבו׳* אנייה ז״י וייים; במסע — תיאור חיי יום־יום במחנה *באו 

ע? וייים 














875 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: הפלאטאג׳נמים ( 1154 — 1399 ) 


876 


ץזמ 11 ס 0 ) ויחידת-המשבה שלו, ה"מאה" ( 1 *>־ 11 >מג 111 ), וכן 
פקיד־המדזח ומכאן 1££ ־ז 6 ו 1 צ או 116 זח 1€0 ׳\), 

שקישר בין ד״מינהל המקומי ובין השלטץ המרכזי. המימשל 
בא׳ הוא במידה מרובה תולדה של מזיגה זו. 

הכנסיה אורגנה מחדש במתכונת שביבשת־אירופה. בהד¬ 
רגה הוצאו האנגלים מעמדות־המפתח: הלומבארדי לנפרנק 
(ע״ע), שנתמנה לארכיהגמון קנטרברי, הנהיג בכנסיה תיקר 
נים, וחיזק, יחד עם מלכו, את אי־חלותה כאפיפיור. מפעלי- 
בניה של טירות ושל כנסיות ומגזרים, בהיקף גדול ובסיגנון 
חדש, התחילו משנים את פני־הארץ. 

בנו של וילים הכובש, וילים 11 (ע״ע! 1087 — 1100 ), 
חיזק את עמדת המלך בצפון־א׳ ובגבול וילז, אחיו ד,נרי 1 
(ע״ע! 1100 — 1135 ) נשען במידת-מה על האנגלו־סאכסונים, 
ונשא לאשה נסיכה סקוטית מבית־המלוכה הסאכסוני הישן. 
הוא מת ללא יורש זכר, ופרץ מאבק ממושך על כסא־ד,מלוכה 
בין בתו מאטילדה, אשתו של ז׳ופרוא מאנז׳ו (ץ€־!££ס 0€ 
£ ם ), הנקרא בפי ההיסטוריונים המאוחרים פלאג־ 

טאג׳נט, לבין סטיוון (ח 110 ס 816 ), בן־בתו של וילים הכובש. 
סטיוון ניצח ( 1135 — 1154 ), אולם הוסכם שבמותו יירש 
אותו בנה של מאטילדה, הנרי 11 (ע״ע; 1154 — 1189 ). 

הפלאנטאג׳נטים ( 1154 — 1399 ). הנרי 11 שלט על 
שטחים נרחבים ביבשת-אירופה, שקיבל מאביו, ז׳ופרוא, 
ומאשתו אלאונור מאקויטניה (ע״ע) ושהקיפו יותר ממחצית 
שטחה של צדפת: נורמאנדי, אנז׳ו, טורן (סחנמסס!'), מן 
(שמ 431 ג), פואטו ואקויטניה. קשר הדוק זה עם צרפת סיבך 
את בית־המלכות במלחמות תמיד עם בית קפה (ע״ע) שמלך 
בצרפת. בימי הנרי 11 החל כיבוש אירלנד ( 1169 ). 

הנרי היה שליט תקיף ופעיל % הוא החזיר את הסדר על 
כנו לאחר האנארכיה שבימי סטיות, שיפר את כל מדורי 
המינהל וביקש לקיים אח עליונות שלטונו אפילו כלפי 
הכמורה. דבר זה גרם לסיכסוך עם תומם בקט (ע״ע), ארכי־ 
הגמץ קנטרברי! לאחר שנרצח הלה ב 1176 , נאלץ המלך 
לפייס את האפיפיורות ולהשלים עם זכויות יותרות של 
הכנסיה, שתחילה ביקש לבטלן. מימי מלכותו נשתמרו רשי¬ 
מות המינהל (בייחוד של האוצר), בשלמות שאין דוגמתה 
בכל ארץ אחרת. הנרי 11 פיתח מערכת של בתי-משפט 
מלכותיים (ר׳ לעיל, משפט) והתושבים הסכינו בהדרגה 
לראות את משפט-הצדק המלכותי חודר לכל מקום, על 
חשבון סמכויות של שיפוט מקומי פאודלי. בימיו נקבעה גם 
דמות המינהל המקומי, הוא נשען על שירות בהתנדבות 
של אגשי־המקום, בעיקר ממעמד האבירים 0 !ז 1811 מ£). 
הללו היו מפקחים על הסדרים במחוזם, השגיחו על הדרכים 
ועל הגשרים, וכשביקש המלך מידע. קיבל אותו מבני־המקום, 
שחזקה עליהם שידעו את מצב-הדברים. ההסתמכות על 
בני־המקום נהגה גם בשיפוט הפלילי והצמיחה את מוסדות־ 
המשפט האנגליים (בימ״ש של מושבעים [ץ•"!;]). דרך זו 
של מינהל תוארה כ״ממשל־עצמי במאמר־המלך" (- 561£ 
41 ת 3 מזרת 00 1116 : 31 !תסומתז^ס^). השלטון המרכזי 

לא התערב בעניינים מקומיים אלא ליישוב סיכסוכים, שה¬ 
שלטון המקומי לא ידע להכריע בהם! בדרך זו נפוץ בא׳ 
המשפט האחיד־המקובל (׳\ו 13 מסדתרתס:) = החוק הכללי! 
ור׳ לעיל: משפט). 

ריצ׳רד לב-הארי (ע״ע! 1189 — 1199 ), בנו של הנרי, 
שהה רוב ימי-מלכותו מחוץ לא׳: ב 1190 — 1192 השתתף 



נחלהז הנרי 11 


במסע־הצלב השלישי! ב 1192 — 1194 היה בשבי באוסטריה, 
ואח״כ להם בצרפת, כיוון שנזקק תמיד לכסף, נאלץ למכור 
כתבי־זכויות רבים לערים, שחשיבותן גדלה והלכה. בהיעדרו 
מא׳ שקדו שריו, ובייחוד דלים לונגצ׳מפ, הגמון אילי(ץ £1 ), 
והיוברט וולטר (ע״ע) ארכיהגמון קנטרברי, לשמור על 
מנגנון מינהלי יעיל. במות ריצ׳ארד ניטש מאבק עז בין 
אחיו ויורשו ג׳ון (ע״ע! 1199 — 1216 ) לבין הבארונים, שניסו 
לשמור על זכויותיהם הפאודליות נוכח תביעותיו התכופות 
של המלך למיסים נוספים ונוכח השפעתם הגוברת של הפקי¬ 
דים הגבוהים. ג׳ון הסתכסך עם האפיפיור אינוצנטיוס 111 
(ע״ע), הלה הטיל חרם על א׳ ( 1206 ), וג׳ון נאלץ להכנע 
לאפיפיור ולהכיר בו כבשליט עליון של א׳ ואירלאנד. הדבר 
פגע ביוקרת המלך, וב 1215 אילצו הבארוגים את ג׳ון להע¬ 
ניק להם את "מגילת־החירויות הגדולה" (ע״ע מגנה פר¬ 
טה)! מגילה זו נועדה לערוב לזכויות האצולה הרמה, אך 
הפירוש שניתן לה בזמן מאוחר-יותר הפך אותה למגילת- 
יסוד של חירויות העם. 

רוב אחוזות-המלוכה בצפץ־צרפת, ובייחוד נורמנדי ואנז׳ו, 
נשמטו מידי ג׳ון, שגילה אזלת־יד במלחמתו בפיליפ 11 
מלך צרפת, הוא ובעלי בריתו, הקיסר אוטו ורוזן פלאגדריה, 
נוצחו בקרב בווו ( 8 ^ 11 ^ 8011 ) בידי פילים 11 ( 1214 ), ובידי 
ג׳ון נשארו פואסו, גין(:>מת 10 ג 01 ) וגאסקוניה. בימי הגרי 111 
(ר׳ להלן) נכבשה פואטו בידי לואי ¥111 . ושלטון האנגלים 
צומצם למעשה לחלקים של גין וגאסקוניה. מלכי-צרפת לא 
השכילו לגרש אח האנגלים כליל, והתוצאות היו חמורות 
לשתי המדינות. אבדן נורמאנדי היה מיפנה לגבי האצולה 
האנגלו־נורמאנית, שנאלצה לבחור בין א׳ לבין צרפת, 
והיתד, מאז לאצולה אנגלית מובהקת, 

יירש־כסאו של ג׳ון היה בנו הקטין, ד,נרי 111 (ע״ע! 
1216 — 1272 ). ד,נרי היה אדם חלש: בזבזנותו, הזכויוח- 
היותרות שהעניק ביד רחבה לשארי-בשרו ולמקורביו מחדל, 
המסעות הצבאיים שערך בצרפת, ובמיוחד הסתבכותו במדי- 











877 


(ה)מםלבח המאוחדת, היסטוריה: הפלאנמאג׳נמים (עד 1399 ); בית לנקסמר (עד 1461 ) 


878 


ביות האפיפור בסיציליה — הביאו להעלאה של המיסים 
ולירידת יוקרתו. הבארובים גם רצו שהמלך ירחיק מעליו 
את מקורביו ואת בני חו״ל מקיף עצמו שרים שידאגו 
בראש וראשונה לענייני האצולה. מנהיג מתנגדי־המלך היה 
גיסו, סימון דה מונפור (ע״ע). האצילים, שגתכנסו באוכס־ 
פורז־ ( 1258 ), הכריחו את הנרי להסכים למעין מועצה של 
אצילים שתפקח על פעולות המלך. ב 1264 פרצה מלחמה 
בין חסידי־המלך למתנגדיו! מובפור ביצה בקרב־לואיס 
(* 6 ^ 1 ), שבה את המלך וכינס את המועצה הגדולה של 
המלך. בצדיהבארונים נמצאו נציגי האצולה הנמוכה (ע״ע 
אצילים. עט׳ 494/6 ) ולראשונה — נציגי הערים! בכך הונח 
היסוד לבית התחתון([ 1$ ו 0 מ 1 מז 00 ] 05 ת 0 תזחזנ 0 ) 0 101150 ־ 1 ) 
שלעתיד־לבוא. אמנם מ 1 נם 1 ר נפל ב 1265 בקרב איוושם 
(״ 051131 <£) אך בנו ויורשו של הנרי 111 , אדווח־ 1 (ע״ע! 
1272 — 1307 ), רכש את תמיכת בעלי האחוזות הקטנות 
והערים כמשקל־נגד לאצולה הרמה ולכנסיה. בדרך זו ניצלה 
א׳ מהיעדר שלטון מרכזי תקיף עקב עצמת האצולה העצמ¬ 
אי ת־למ חצה. 

בימי אדוורד 1 נתקבל העיקרון, שיש להשיג את הסכמת 
הנבחרים להטלת מיסים. דבר זה ביסס את מעמד המועצה 
הגדולה (״ 0000111111 ), שנקראה גם פארלאמנט. כמעט בכל 
שנה נתכנסו לימים אחדים לישיבותיה, לפי הזמנת המלך, 
הבארונים והכמורה הרמה, האבירים כנציגי המחתות, נציגי 
הערים והעיירות ונציגי הכמורה הנמוכה, הנציגים נהגו 
להגיש תלונות ובקשות בזמן מושב־הפארלאמנט ולפעמים 
נחקקו חוקים חדשים כתוצאה מכך, אולם מרבית החוקים 
בפארלאמנט עדיין נחקקו ביזמת המלך. אך נקבע הכלל 
שחוקים מסוימים ( 813111105 ) אי־אפשר להם להתקבל אלא 
בפארלאמנט. — בישיבותיהם הנפרדות של הנבחרים באותם 
ימים ניתן לראות את הגרעין של בית־הנבחרים, אך הפרדת 
בית־הלורדים מהמועצה חלה רק במאה ה 14 . 

אדוורד 1 זכה בכינוי "יוסטינינוס האנגלי" (ע״ש הקיסר 
יוסטבינוס, ע״ע), בשל פעולתו לביצור שלטון הפארלאמנט 
והחוק: הוא צימצם את זכויות בהמ״ש הפאודאליים ודיכנ־ 
סייתיים, שקד על שיפור ארגון בתי־המשפט, והשיטה האנ¬ 
גלית המסרתית של חוק ומשפט התחילה מתגבשת בדפוסים 
שלא השתנו בהרבה עד המאה ה 19 . — נסיונו של אדוו׳רד 
לכבוש את סקוטלנד (ע״ע) לא הצליח אלא לשעה, אך וילז 
נכבשה ב 1284 לאחר מלחמה עזה! מ 1301 ואילך נתכנה 
יורש-העצר בתואר "נסיך רלז". 

אדוורד 11 (ע״ע! 1307 — 1327 ) היה נתון להשפעת אהו־ 

ביו, הצרפתי גאוסטון ואח״כ משפחת ד־ספנסר. הוא הרגיז 
את הבארונים והסתכסך עמהם, וזנח את הטיפול במינהל 
ובשלטון. הסקוטים המתקוממים, בהנהגת רוברט ברום, 
הנחילו מפלה כבדה לאנגלים בקרב בנוקברן( 1314 ) וסקוט¬ 
לנד השתחררה משלטון א/ אשת המלך, איזאבל, שאדוורד 
זנחה, התקשרה עם הבארונים, הדיחה את אדוורד מהמלוכה 
והוא נרצח אח״כ. ההדחה, הראשונה בתולדות א׳, פגעה 
ביוקרת המלוכה וביציבותה. המורדים המליכו תחתיו את 
בנו הקטין אדוורד 111 (ע״ע! 1327 — 1377 ) והכירו בעצמאות 
סקוטלנד ( 1328 ). משבגר, תבע אדוורד את כיסא־צרפת 
(בזכות אמו איזאבל) ופתח ב״מלחמת מאה השנים״ (ע״ע. 
1337 — 1453 ). בא׳ היו אז פחות מ 4 מיליוני תושבים, לעומת 
צרפת שבה היו מ 10 עד 12 מיליץ. הודות לעליונות הקש¬ 


תים הרגלים על הפרשים הצרפתים ניצחו האנגלים בקרבות 
קרסי ( 1346 ) ופואטיה ( 1356 ), ובחוזה השלום שנחתם 
ב 1360 בברטיני (ץ״ 0112 ש 8 ) הוכר שלטון א׳ באקויטניה 
ופואטו. אולם אחרי 1360 הצליחו הצרפתים להדוף את 
האנגלים, וב 1377 ויתרה א׳ על שטחיה בדרום־מערב צרפת 
והחזיקה רק בערי-הנמל קאלה, בורד 1 ובי 1 ן. 

הוצאות־המלחמות הגבירו את תלות המלך בנתיניו. חברי 
הפארלאמנט ניצלו את הדבר לחיזוק כוחם: חיתנו תנאים 
כל־אימת שנתבקשו לאשר מיסים יוצאים מגדר־הרגיל, וה¬ 
גישו לאישורו של המלך כתבי־בקשה, שהשתוו בהדרגה 
בחשיבותם לצווי-המלכות, באותה עת נפרד "הבית התחתון" 
של הפארלאמגט מבית הלורדים ("הבית העליון"). שלא 
באסיפות המקבילות של אותה עת ביבשת־אירופה, נחלק 
הפארלאמנט האנגלי לא לשלושה כנסי־מעמדות, של כמורה, 
אצולה ובורגנות, אלא לשנים. בראשון ישבו רבי האצולה 
והכנסיה, בשני — אבירים ובורגנים גם יחד. סידור זה 
נבע מהמבנה המיוחד של החברה והחוקה בא/ והשפיע 
מאוד על התפתחותה של חוקת הארץ. 

״המוות השחור״ ב 1348 (ע״ע דבר, עמ׳ 872 ) קטל 
כמחצית האוכלוסיה, ונוצר מחסור חמור בכוח־אדם. המגיפה 
החישה, כנראה, את התמורות שחוללו מהפכה בחקלאות א׳: 
התפוררות האחוזה הפאודאלית, שיחדור הצמיתים וצמיחת 
שכבה של איכרים חפשים. המגיפה גרמה לעליית המחירים 
ושכר־העבודה! ב 1351 נחקק חוק, שניסה לבלום את העליה 
בשכר, אולם לא השיג את מטרתו. המגיפה חזרה ופקדה את 
א׳ כמה פעמים במאה ה 14 , אך מספר החללים לא הגיע 
לממדים של שנת 1348 . — ב 1381 , בימי נכדו דורשו של 
אדווח־ 111 , ריצ׳רד 11 (ע״ע! 1377 — 1399 ) פרצה, בהנהגת 
ווט טילר (ע״ע), מרידה של איכרים ועירונים, שביקשו 
לשפר את מעמדם המשפטי בעקבות שיפור מצבם הכלכלי, 
אך היא דוכאה. בנערותו היה ריצ׳רד נתון למרות המועצה 
ודודיו אחי־אביו. כשגדל ניסה להשתחרר ממרות זו ולכונן 
מונארכיה אבסולוטית, וע״י כך להחזיר לידיו את סמכויות 
המלך, שנשמטו בהדרגה מימי אדוורד 1 . ב 1399 מרד בו 
בן־דודו, הנרי דוכס לנקסטר. בעזרת הפארלאמנט הדיח את 
ריצ׳רד, הומלך תחתיו ואח״כ המית 1 . 

בית לבקסטר ( 1399 — 1461 ). הנרי 1¥ (ע״ע! 
1399 — 1413 ) היה 'זקוק לעזרת הכמורה הרמה ורדף את 
הלולרדיס, חסידי דקליף (ע״ע), שדרשו תיקונים יסודיים 
בכנסיה. הוא הומלך בידי הפארלאמנט, דבר שחיזק, זמנית, 
מאוד את כוחו של מוסד זה, והמלך נאלץ להסכים לפיקוחו 
על הוצאותיו. בנו הנרי ¥ (ע״ע; 1413 — 1422 ) חידש את 
"מלחמת מאה השנים", ולאחר נצחונו הגדול באזבקור 
( 1415 ) השתלט על רוב שטחה של צרפת. הוא מת ב 1422 , 
ובנו, הגרי ¥1 (ע״ע! 1422 — 1461 ) היה בן 9 חדשים בלבד 
במלכו והשלטון היה בידי דודיו, דוכס גלוסטר ודוכס בד- 
פו״רד (ע׳ ערכיהם). המלחמה הבלתי־פוסקת בצרפת הלכה 
מדחי אל דחי, עד שבסופה ( 1453 ) נשארה לאנגלים בצרפת 
העיר קאלה ( 031315 ) בלבד. המפלות בצרפת, המאבק בקרב 
בבי־האצולה על השלטון בתוך המועצה בקטינותו הממושכת 
של המלך, רפיונו האישי וחוסר־כשרו — כל אלה רופפו את 
המינהל, ותקופות ארוכות שררה בארץ אנארכיה. 

חשובי הבארונים חידשו מעין פאודליזם, מבוסס על 
התקשרויות ובאמנות אישית ולא על הענקת פאודה. הבארו- 



879 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: בית לנקסגור (עד 1461 ); העת החדשה 


880 


ווד 1 נד 

תכ^יויק 

רינ׳ארז־ 


ריצ׳ארד 
דמם יודק 


ריצ׳ארד 11 ) אחורז 1¥ 

1443 — 1466 1461 — 1463 


אחורז \ ריץ׳ארד 
סיח־ק 


אדוררר))) 
1327 — 1377 


ג־ה מסיר הנוי 1¥ 

1399 — 1413 


ג׳זן ססוסרסש רינרי ¥ 

1413 — 1422 


הנרי ¥1 
1461-1422 


סד גר ס אדסגד 

גמור ן סיודדר(ע״ע) 


אל יזבח—■— 1 ■ 


הנוי ! ¥1 
1463 — 1509 


הגרי ¥111 
1509 — 1547 


אדמיו 

-חגסיו חשהוד" 


ריע׳ארד 11 
1377 — 1399 


?וזז יוזזסין של 3 תי ?גקסטר ויידה 


נים הקימו צבאות פרטיים, גייסו גם את ותיקי־המלחמות 
בצרפת, הלבישום מדים 0 לז 6 ׳\; 1 ) והשתמשו בהם לכפות אה 
רצונם בממשל ובבתי־המשפט. הסיכסוכים במועצת-המלך 
הולידו שתי סיעות — התומכים במלך (לנקסטריאנים. ע״ש 
בית המלוכה). והתומכים בריצ׳רד דוכס יורק, מצאצאי 
אדוורד 111 (יורקיסטים). מ 1454 ואילך פרצו התנגשויות־ 
דמים בין הסיעות (״מלחמות השושנים״ ( 0£ 5 ״^ 1116 ־ 
1116 110x68 ])׳ ולפעמים הגיעו לממדים של קרבות־ממש. 
ב 1460 תבע ריצ׳ארד את כסא־המלכות כיורש חוקי של 
אדוורד 111 (ר׳ לוח היוחסין). ריצ׳רד נהרג׳ אך בנו אדוורד 
1¥ (ע״ע! 1461 — 1483 ) הצליח להתבסם בלונדון ולזכות 
בהכרה כמלך. מרידה ב 1470 החזירה את הנרי ¥1 למלוכה, 
אך כעבור חדשים מספר דוכאה המרידה ושלטון בית־ 
לג?! 0 טר בא אל קיצו. 

*בית יורק ( 1461 — 1485 ). אדוורד 1¥ ואחיוריצ׳רד 111 
(ע״ע; 1483 — 1485 ) השכילו לחזק את המלוכה, שירדה- 
פלאים בימי בית־לנ?ןםטר. המועצה הפכה לגוף מינהלי חזק, 
שהצליח לבסס את סמכויות בתי־המשפט ולחסל את הפאו¬ 
דליזם המחודש. הושגה התקדמות ניכרת בגביית המיסים׳ 
והממלכה הועמדה על בסיס כספי מוצק. הפארלאמנט לא 
התאושש מהאנרכיה והיה כפוף לכתר. — במות אדוורד 1¥ 
סילק ריצ׳רד מדרכו את שני בניו הצעירים של אחיו׳ וכלאם 
במצודת-לוגדון! גופותיהם נמצאו כעבור 100 שנים׳ והמ¬ 
סורת ייחסה את רציחתם לריצ׳רד 111 . יריבי ריצ׳רד מצאו 
מנהיג חדש בהנרי טיודור רוזן ריצ׳מונד, קרוב-רחוק לבית 
לנקסטר. ריצ׳רד נהרג בקרב בוזוורת ( 111 ש 0 זיז 805 , 1485 ), 
והנרי טיודור עלה למלוכה כהנרי 1/11 . 

א. מ. י. 

העת החדשה. מקובל היה לראות את קרב־בוזוורת 
כמאורע המציין את קץ יה״ב בא/ כמה היסטוריונים מאחרים 
מפנה זה ל 1536 (ראה להלן, עמ׳ 881 ). מרידות ונסיונות 
להפיל את השלטון נעשו גם אחרי קרב־בוזוורת, אולם לא 
הצליחו, "מלחמות-השושנים" הקיזו אח דמה של האצולה 
הרמה׳ וחלקה הגדול חוסל בתהפוכות אלו. קמה אצולה 
חדשה מכוח הכתר, שלא יכלה להיות יריב בעל־משקל לכתר 
כקודמתה. הארץ עיפה ממלחמה, ובתקופה זו שבין ירידת 
כוחה המדיני של האצולה לבין עליית כוחה של הבורגנות 
הגיע כוחו של הכתר לשיאו. 

בית טי ודו ר ( 1485 — 1603 ). שלושת השליטים הח¬ 


שובים מבית זה, הגרי ¥11 , הנרי ¥111 ואליזבת 1 , משלו 
כמלכים כמעט־אבסולוטיים׳ אך ללא הישענות על צבא-קבע 
או על ביורוקראטיה; הממשל המקומי בהתנדבות הוסיף 
להתקיים ואף להתעצם, והפארלאמנט האנגלי לא חש כוחו, 
כדרך שתש כוחם של המוסדות המקבילים בספרד ובצרפת 
עם כינונה של המלוכה האבסולוטית. בשלטונם של הנרי 
¥111 ואליזבת 1 הודרך הפארלאמנט והוכשר לקראת תפקידי 
ההנהגה במדינה שנטל אח״כ גוף זה לעצמו. 

בהנהגת הטיודורים התגברה א׳ על שרידי הפאודאליות 
והניחה את היסודות לכוחה הימי ולקיסרות הבריטית מעבר 
לאוקיאנוסים. א׳ נגמלה מחלומות השתלטות ביבשת ונתנה 
יותר-ויותר את דעתה על איי בריטניה. 

הנרי ¥11 ( 1485 — 1509 ; ע״ע) כינס את הפארלאמנט 
לעתים רחוקות, ודיכא החקוממויות-מספר נגדו. הוא צימצם 
את הוצאות-המדינה ובעשור הראשון למלכותו שם מיסים 
כבדים, דבר שעורר מורת-רוח כללית ואף התקוממויות 
מקומיות. עם החזרת אחוזות נרחבות לכתר, אחחות שנמסרו 
לתקיפים שונים בעת "מלחמות־השושגים", הוקל עול המיסים 
והכתר לא נזקק כמעט להקצבות הפארלאמנט. הוא סייע 
ל״סוחרים ההרפתקנים" :זחג*>-! 6 ^ן), סוחרים 

אנגלים שחיפשו, מתחילת המאה ה 15 , שווקים בחופי הים 
הצפוני, הים הבאלטי והים התיכון, בהקטינו זכויות יותרות 
של הסוחרים הזרים, האיטלקים, הגרמנים ואנשי ארצות- 
השפלה. ב 1497 שלח את ג׳וו קבוט (ע״ע) למסע-תגליות 
מעבר לאוקיאנוס האטלאנטי. 

במדיניות־החוץ חתר הנרי ¥11 למנוע הסתבכות במל¬ 
חמה, והתחתן עם בתי-המלוכה בספרד, בצרפת ובסקוטלאנד. 
הוא הפעיל מחדש, בצורה אפקטיווית, את שלטון א׳ באיר¬ 
לנד (ע״ע, עמ׳ 223 ). 

בתחום התרבות חלה בימי הנרי ¥11 התעוררות, המכונה 
"הלמדנות החדשה" ( 31-01118 ^ 1 ׳* 6 א). הרדיפות על תומכי 
ויקליף (ע״ע, עמ׳ 300 ) שיתקו את הפעילות בתחום התר¬ 
בות. "הלמדנות החדשה" היתד, מושפעת מהרנסאנס האי¬ 
טלקי, אך ללא היסוד האלילי שבו. התעוררות תרבותית זו 
והתפשטות החינוך להדיוטות והדפום הגבירו את רוח הבי¬ 
קורתיות כלפי הכנסיה, אעפ״י שהלולארדיות שוב לא היתה 
נפוצה בקרב האמידים, והזרמים הפרוטסטאנטיים זכו בהש- 

זו 

פעה מצומצמת בלבד בערי־הנמל ובאוניברסיטות. לעומת־ 
זאת, חמדו רבים את אדמות־הכנסיה ומעטים כיבדו את 
אנשיה. רבי-הכגסיה הגיעו ברובם לעמדותיהם בזכות הכתר, 
שבשירותו עבדו, ולא הרבו לבקר בהגמונויות שלהם; 
הכמורה הנמוכה היתה נבערה מדעת, והנזירים מזולזלים. 
ערב הרפורמה בדת שרר בא׳ הלך-רוח אגטי-קלריקאלי ללא 
אידאולוגיה דתית עמוקה. מכאן השקט שליווה *את השינויים 
התכופים בדת במאה ה 16 , שבאו בפקודה מגבוה. 

הךפורמאציה. המאורע החשוב ביותר באותה 
תקופה היה הרפורמאציה. הכנסיה בא׳ חדלה להכיר בעליו¬ 
נות האפיפיור, היחד, לכנסיה לאומית, שהמלך הוא ראשה, 
ובהדרגה התפתחה בה האנגליקניות (ע״ע). הרפורמאציה 
קשורה בבנו של ד,נרי ¥11 . ד,נרי ¥111 ( 1509 — 1547 ! ע״ע), 
מחשובי השליטים בתולדות-א׳. משכיל, תקיף בדעתו, ללא 
היסוסים שבמצפון, אך חביב מאוד על הבריות, כונן הנרי 
שלטון אישי, ותולדות ארצו משקפות במידה מרובה את 
עמדותיו ושאיפותיו, בתחילת פעולתו של לותד תמך הנרי 



881 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: הרפורמאציה 


882 


באפיפיור, אך ניתק את הקשר עמו משעה שהאפיפיור, 
בהשפעת הקיסר קארל ¥, סירב לבטל את נישואיו עם 
קתרין, נסיבה ספרדית ורודת הקיסר. 

"חוק-העליונות" (״ץ 130 מש- 1 תנ 51 0£ 1 ^״) מ 1534 קבע, 
שהמלך הוא ראש הפנסיה האנגלית. המינזרים נסגרו, 
תחילה הקטנים ( 1536 ), ולאחר־מכן הגדולים ( 1539 ), באמ¬ 
תלה שנתגלו בהם אי־סדרים ושערוריות גדולות. הרכוש 
המוחרם — י 1/5 מקרקעות־הארץ — נשמר בחלקו בידי 
המלך, ובחלקו נמכר בתנאים נוחים, וכך נוצר מעמד חדש 
של בעלי-אחוזות, שתמכו ברפורמה של הפנסיה. מעמד זה 
של "הג׳נטרי" [ץ- 11 ! 00 ]), עתיד היה למלא תפקיד מכריע 
בחברה האנגלית. 

הפנסיה האנגלית ניתקה את קשריה ותלותה ברומא, אך 
לא היו בימי הנרי תיקונים בעיקרי-האמונה. "ששת העי¬ 
קרים" ( 1539 ) שנקבעו בפארלאמנט הגדירו את המינות 
במונחים מסורתיים לחלוטין. נשתמרה גם משרת ההגמונים, 
ועד היום נקראת הפנסיה האנגלית הרשמית הפנסיה ה״אפי- 
סקופאלית". 

בימי הנרי ¥111 קם איחוד מלא בין אנגליה לבין וילז 
(ע״ע, עמ ׳ 143 ). לעומת-זאת לא השפיל הגרי לקרב את 
סקוטלאנד לארצו, נלחם בה פעמיים והביסה ( 1513 , 1542 ) 
ודחפה לזרועות צרפת. צי א׳ התפתח ביזמת הנרי, הורחבה 
מספנת ווליץ ( 1011 ^ ¥001 ^), ונוסדה מספנה שניה בדטפורד 

•ז 

( 1 >־ £01 :>ק 0 ס). 

הרפורמאציה נתגלתה במלוא־משמעותה בימי בנו הקטין 
של הנרי ¥111 , אדוורד ¥1 ( 1547 — 1553 ! ע״ע). האחראי 
לתיקונים הדתיים היה דודו העוצר, אדוורד סימור (-? 86 
• 0111 תז) דוכס סמרסם, שמשל כ״לורד פרוטקטור" ( 1 .>ז 0 < 1 
-!ס^בת?). ב 1552 בא במקומו הדוכס נורתמברלנד. בת¬ 
קופה קצרה זו היתה אנגליה המרפז הער-ביותר של הרפור¬ 
מאציה באירופה. אולם במות אדוורד ¥1 ב 1553 ירשתו 
אחותדהחורגת מרי 1 ( 1553 — 1558 ! ע״ע), בת הנרי* ¥111 
מאשתו הראשונה קתרין. ב 1554 נישאה מרי לדודנה, פליפה 
11 מספרד, והארץ כמעט נשתעבדה למדיניות ספרד. בעטיה 
של ספרד נסתבכה במלחמה בצרפת ואיבדה את נמל קאלה, 
השריד האחרון שנותר לה בצרפת. בימי מרי בוטלה הרפור¬ 
מאציה, הארץ חזרה לכפיפותה לרומא, חסידי-הרפורמאציה 
הפרוטסטאנטים נרדפו, ורבים, ביניהם הגמונים, הועלו על 
המוקד. הפרוטסטאנטים קראו למרי ״אשת דמים״ (ץ 1 ) £100 
יךנ 13 \), וב 1554 פרצה מרידה, בהנהגתו של תומם ויאט, 
בנו של המשורר ויאט (ע״ע), במטרה להדיח את מרי'ול¬ 
המליך תחתיה את אחותה אליזבת. אך המרידה דופאה. 
הראקציה הקאתולית באה אל קיצה במות מרי בלא בנים. 
את פסא־המלוכה ירשה אחותה אליזבת 1 ( 1558 — 1603 ! 
ע״ע). פעולתה הראשונה של אליזבת היתה להסדיר את 
בעיית הדת, באמצעות "חוק-האחדות" (ץ 11 תזז 1£0 ת 0 € 1 0 £ \; 
1559 ), שקבע את מבנה הפנסיה האנגליקנית (ע״ע אנגלי- 
קניות, עמ ׳ 316 ), וחפיר בה כדת־המדינה. הסדר זה נבע 
ביסודו משיקולים מדיניים, במטרה לשמור על השלום בא , 
ולמנוע מלחמה על רקע דתי. הקאתולים לא נרדפו קשה, 
והם יכלו, תמורת תשלום קנסות, להימנע מלהשתתף בתפי¬ 
לות האנגליקניות. 

אליזבת ויועצה פרלי (ע״ע) לא הצליחו לעמוד מנגד, 
נוכח הסיכסוכים באירופה באותם ימים, ולבסוף אנוסים היו 


לבחור בצד הפרוטסטאנטי. ם 1570 תמכה א׳ במורדים באר- 
צות־השפלה (ע״ע, עט׳ 275 ), וב 1587 נאלצה המלכה להסכים 
להמתתה של מרי סטיוארט (ע״ע). התערבותה בארצות- 
השפלה סיבכה את א׳ במלחמה לא-רשמית נגד ספרד, שני- 
הלוה, במידה רבה, יורדי־הים הוקינז, דריק, דלי(ע׳ ערכיהם) 
ואחרים. לפעולותיהם היה תכופות אופי של שוז״ים. ספרד 
ביקשה לכבוש את א׳ ושלחה למטרה זו צי גדול — "האר- 
מדה" (ע״ע). תבוסת ה״ארמדה" הגדולה ב 1588 עוררה גל 
אדיר של התלהבות לאומית, שהתרכזה סביב אישיותה 
הערנית, הנמרצת והמקובלת של המלכה. — מדיניותה של 
אליזבת כלפי סקוטלאנד הביאה להתקרבות בין שתי הממ¬ 
לכות, שנהיו שתיהן לפרוטסטאנטיות. כנגד זה תרמה כסיית 
ההסדר הדתי האנגליקני על אירלאנד ומדיניותה באי זה 
לגיבוש התנגדות לאנגלים (ע״ע אירלנד, עט׳ 224/5 ). 

ימי-מלכותה של אליזבת היו תקופה של שגשוג פלפלי. 
זרימת הכסף והזהב מאמריקה גרמה לעליית־המחירים בי- 
בשת־אירופה, אולם בא/ שלא היתד. קשורה בספרד ובפור¬ 
טוגל — הנהנות העיקריות מהגילויים מעבר־לים — עלו 
המחירים באיטיות יחסית, ולפיכך יכלה למכור את מוצרי- 
תעשייתה, ובייחוד תעשיית־האריגים, בתנאי-תחרות נוחים 
מבעבר. גידול הייצור המריץ אח הביקוש אחר שווקים 
רחוקים. בעוד שהתגליות של הספרדים והפורטוגלים מעבר־ 
לימים הזרימו עושר, אך לא עודדו את גידול הייצור, היתד, 
א׳, שהתחרתה בספרד ובפורטוגל, נאלצת להציע תמורה — 
והיא עמדה בכך. לפיכך היתד, התפשטותה של א׳ מעבר-לים 
מושתתת על יסוד איחן־יוחר ועל אינטרס הדדי. 

דריק היה האנגלי הראשון שהקיף ב 1577 — 1580 את 
העולם, פרובישר 0 ־> 511 מ 1 ס- 1 ?) גילה ארצות בצפון־אמריקה, 
דלי והוקינז לחמו בספרדים במושבותיהם באמריקה הדרו¬ 
מית והמרכזית, וב 1584 יסד רלי את המושבה האנגלית 
הראשונה באמריקה — ורג׳יניה (ע״ע). סוחרים אנגלים 
התאגדו לחברות-מסחר, וקיבלו זביונות למסחר עם ארצות 
או תחומים מוגדרים, כגון רוסיה, המזרח התיכון, אפריקה 
והודו. ב 1600 נוסדה המפורסמת שבחברות אלו, "החברה 
להודו המזרחית" (ע״ע הדו המזרחית, חברת), וזו יסדה 
במאה ה 17 את ההאחזויות הראשונות של אנגלים בסוראט 
( 1609 ),במאדראס( 1639 ),בבומבי( 1665 ) ובכלכתה ( 1690 ). 
הרווחים של חברות אלו היו עצומים ובידיהן הצטבר הון 
עתק. 

המימשל המקומי השתכלל והגיע לדרגה, שמעבר לה 
לא הוסיף להתפתח עד המאה ד, 19 . עדיין היד, זה מימשל- 
עצמי כפוף לפקודת-המלך. הטיוז־ורים כונו עריצים, אולם 
יותר משיש בכינוי זה משום תיאור המצב המדיני, יש בו 
תיאור אפים, אופי של נגידים ומצווים, ותיאור יעילותו 
של מרצם המרכז. הטיודורים לא יכלו לכפות על העם גזירות 
שיהיו למורת-רוחו. לא היה להם צבא-קבע ראוי לשמו ולא 
כוחות-משטרה, והפקידות היתד, מצומצמת. השופטים פעלו 
כמחיצת־מגן בין בית־המלכות ובין העם. במובן־מה היתה זו 
שיטה לא יעילה. מיסים לא נגבו במידה הדרושה, ולא היה 
שימוש אחיד בחוקים, אולם הפסדו של בית-המלכות במזו¬ 
מנים ובאחידות יצא בשכרו מבחינת השקט החברתי. ימי- 
מלכותה של אליזבת היו גם תקופת פריחה גדולה לספרות 
(ע״ע אנגלית, ספרות, עכד 256/7 [כרך־מילואים]). 

אולם משפר סמוי שרר במלכות אליזבת. הסדר ענייני- 



883 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: הרפורמאציה; בית פמיואוט ( 1603 — 1714 ) 


884 


הדת היה ברוך במתיחות ניכרת. עד הניצחון על הספרדים 
ב 1588 שרר פחד, שא׳ תוחזר בכוח לכנסיה הקאתולית < 
לאחר־מכן נתעוררה בעיה אחרת לרגל גידול מספרם של 
הפרוטסטאנטים, הקרויים "פוריטנים" (ע״ע), שדעתם לא 
היחה נוחה מפולחנה של הכנסיה של אליזבת והשלטתה. 
הללו נרדפו, נקנסו ונחכשו בכלא, אך התנגדותם הוסיפה 
להיות גורם מאיים, והתבלט מספרם הרב של הפוריטאנים 
בקרב חברי בית־הנבחרים שמתחו ביקורת על מדיניות 
הממשלה. 

שרר גם אי־שקט חברתי. מסחר הצמר והאריגים הביא 
רווחים גדולים, וכדאי היה להפוך שדות־תבואה למרעה־ 
כבשים, ואיכרים רבים נושלו מאדמתם. הבריות היו אומרים: 
"הכבשים טורפים בני-אדם". הבעיה החמירה בשל המוב¬ 
טלים המרובים בכפרים ובערים. למרות גידולה המהיר של 
התעשיה, עדייו שלטו בה התקנות המיושנות של אגודות־ 
האומנים, ומשום־כך לא יכלה לקלוט פועלים לפי צרכיה. 
״חוק־העניים״ (^ 1 !סס?) ב 1597 חייב את השלטה המ¬ 
קומי למצוא עבודה ומגורים לקבצנים שהיו מוכנים לעבוד? 
ולאנשים שלא היו כשירים לעבודה הוקמו בתי־מחסה 
( 011$65 ו 3101$-1 ) מכספי־מיסים. 

עם מפלת הארמאדה חלפה הרגשת-החירום שליכדה את 
האומה בתמיכתה במלכה. באורח חוקי אפשר היה להשמיע 
ביקורת בפארלאמנט בלבד, ואף שם לא היתה אפשרות לדון 
בנושאים מסויימים — כגה מדיניות־חוץ, דת, נישואי המלכה 
— אלא בשעה שבית־המלכות ביקש לשמוע הערות עליהם. 
אולם נכונותם של חברי־הפארלאמנט להסתכן בקנסות וב¬ 
מאסר ולדון בנושאים אסורים העידה על הסכנה הצפויה 
מבית־הנבחרים. 

בית סטיוארט ( 1603 — 1714 ). 

1 ) ג׳ימז 1 וצ׳רלז 1 . 

במות אליזבת נכרתו צאצאיו החוקיים של הנרי ¥111 , 
והכתר האנגלי הוסב לג׳ימז ¥1 מלך סקוטלנד, בנה 
הפרוטסטאנטי של מרי סטיוארט וצאצאו של הנרי ¥11 
(ראה לוח היוחסין). הוא עלה למלוכה בא' כג׳ימז 1 ( 1603 — 
1625 ; ע״ע), ובכך אוחדו סקוטלאנד וא׳ באיחוד אישי 
(אשר להיסטוריה הקודמת של ממלכת־הצפון, ע״ע סקוטלנד). 
ג׳ימז 1 , שליט משכיל אך נוקדן, הוא שטבע את המונח 
״בריטניה הגדולה״ ( 81113111 631 ־ 01 ) לציון הממלכה המאו¬ 
חדת, שהשלטון בשני חלקיה אוחד סופית ב 1707 . שלא 
כקודמיו, לא ניחן ג׳ימז באישיות חזקה, שלטון בית־טיודור 
נשען במידה מרובה מאוד על הפופולאריות האישית של 
המלכים. ג׳ימז, ויותר ממנו בנו צ׳ארלז 1 , לא הצטיינו 
בסגולות שחיבבו אותם על נתיניהם. מושגיהם על קדושת 
המלוכה, אף שלא נבדלו בעיקרם משל בית־טיודור, היו 
קפדניים ודוקטרינאריים יותר. ג׳ימז הכיר את הפארלאמנס 
הסקוטי, נטול הסמכות והאחריות, ולא הכיר את המסורת 
והסמכות של הפארלאמנט האנגלי, שכבר בסוף־ימיה של 
אליזבת שאף ליטול חלק גדול-יותר בשלטון. בהדרגה נתגלע 
פירוד בין חצר-המלכות ובין העם. חיכוכים נתגלעו גם 
בשטח המשפט, בין המלך, שרצה להרחיב את השיפוט של 
בתי־המשפט המיוחדים בעלי הפררוגאטיווה המלכותית לבין 
המשפטנים, שתמכו בבתי-המשפט שנהגו לפי "המשפט ה¬ 
מקובל" (׳* 03 001001011 ). מאבק זה הוליד ספרות משפטית 
פולמוסית ענפה (ר׳ לעיל, משפט, עם׳ 834/5 ). 


ג׳ימז 1 השתדל לפשר בין הניגודים הדתיים, הן בארצו 
והן בחו״ל: הוא השיא את בנו צ׳ארלז לנסיכה הצרפתית 
הקאתולית אנריט מארי ואת בתו אליזבת לנסיך הפרוטס- 
טאנטי פרידריך מהפאלאטינאט(ע״ע גרמניה, עם׳ 437 ).הוא 
לא הצליח במאמציו: התנגדות הקתולים התבטאה ב״קשר 
אבק-השריפה״ ( 101 ? !^סקמסס) בנובמבר 1605 , כשניסו 
קנאים קאתולים לפוצץ את בנין הפארלאמנט, בשעה שה¬ 
מלך נמצא בו. מצד אחר התנגדו למלך הפודיטאנים בבית־ 
הנבחרים, שחסידיהם היו מרובים בחוגי-הסוחרים בלונדון. 
בשל העדר חופש דתי החלה הגירה לאמריקה, וזו הקיפה 
בשנות ה 20 וה 30 של המאה ה 17 כמה רבבות אנשים. 
ב 1620 היגרה קבוצת־הפוריטאנים הראשונה לאמריקה באניה 
"מיפלאור" (ז 6 ״י £10 ׳ל £3 \) והניחה את היסוד למושבה מס־ 
צ׳וסטם (ע״ע אמריקה, עמ׳ 19/2 ). 13 שנים לפגי־כן יושבה 
ורג׳יניה באופן סופי, ב 1612 יושבו איי ברמודה, ב 1623 — 
1625 — כמה מאיי האנטילים, ביניהם בארבידוז. 

במלכות צ׳רלז 1 ( 1625 — 1649 ; ע״ע) החריפו הניגר 
דים הדתיים והמדיניים. כקודמיו, העניק המלך למקורביו 
מונופולין למסחר במוצרים מסויימים, ובכך עורר עליו את 
כעס הסוחרים. צ׳ארלז רצה לשלוט כמלך אבסולוטי, דוגמת 
גיסו, מלך צרפת. בתחילת שלטונו (עד 1628 ) היה נתון 
להשפעתו של בקינגם (ע״ע), ששאף לידידות עם ספרד ועם 
האפיפיור, דבר שהיה מנוגד לרצונו של רוב הציבור. אך 
צ׳ארלז ובאקינגם הסתכסכו הן עם ספרד והן עם צרפת 
ולחמו, ללא הצלחה, בשתי מדינות אלו, שהיו יריבות. 
מלחמות אלו הזקיקו את המלך לכספים, אך הפארלאמנט 
שהתכנס בראשית מלכותו אישר מכסים לשנה אחת בלבד 
(טונג׳ ופאונדג , { 1386 ) 111 * 0 ? 1 >ת 3 1X01111386 — מכסי יבוא 
ויצוא). כשיצאה אותה שנה, המשיך המלך לגבות מכסים 
אלה, ואף הטיל מלווה־חובה ללא אישור הפארלאמנט. ההת¬ 
מרמרות על כך הוחמרה עקב מאסרים שרירותיים של אלה 
שסירבו לשלם, השכנת חיילים בבתי־אזרחים והטלת משטר 
צבאי. 

ב 1628 נאלץ צ׳ארלז לכנס פארלאמנט חדש, ושם נתקב¬ 
לה ״עצומת־הזכויות״ 818110 0£ 100 * 611 ?> והמלך אולץ 
לאשר אותה. "העצומה" קבעה שזכות-המיסוי שמורה לפאר־ 
לאמנט, ואסרה השכבת חיילים בבתי־אזרחים, הטלת משטר 
צבאי ומאסרים שרירותיים. ב 1629 פיזר המלך את הפאר- 
לאמנט, אחרי שזה הכריז בישיבתו האחרונה שכל המנסה 
לדיגדיל אח השפעת הקאתוליות או הארמיניות (ע״ע ארמי* 
ניוס, יעקב) או לגבות ולשלם את מכסי הטונג׳ והפאונדג/ 
ייחשב לאויב-המדינה. ב 1629 — 1640 שלט צ׳ארלז ?■לא 
פארלאמנט. עוזריו הראשיים היו תומס תמורת, רוזן סטר־ 
פורר (ע״ע) והארכיהגמון וילים לוד (ע״ע). הראש? נשלח 
לאירלאנד והקים שם שלטת יעיל, אך מדכא (ע״ע אירלאנד, 
עמ׳ 225 ), והשני פעל לאיחוד הפולחן האנגליקני, החדיר 
עקרונות ארמיניים לכנסיה, רדף את הפוריטאנים והעמיד 
את מתנגדיו למשפט בפני ביהמ״ש של "לשכת־הכוכבים" 
( 0113011161 ! 5:3 ; ר׳ לעיל, משפט, ענד 837 ). 

ב 1637 ניסה לוד להנהיג את האנגליקניות גם בסקוטלאנד 
הפרסביטריאנית. פרץ מרד, והמורדים פלשו לצפון־א׳ תת¬ 
קבלי שם באהדה; צבא-המלך הוכה ב״מלחמת־ההגמוך — 
כינוי-גנאי, על־שום שהאנגלים ראו בה מלחמה פרטית 
של ליד ( 1639 — 1640 ). 



885 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: בית פטיוארט ( 1603 — 1714 ) 


886 



אננליח ביפי טלחסת־וזאורחיס ה׳־וניה 


"הפארלאמנט הקצר"(על-שום שפוזר תוך שלושה שבו¬ 
עות, ב 5.5.1640 ) סירב להטיל מיסיס, כבקשת ד,סלו׳ עד 
שייעתר הכתר לתלונותיו. בינתיים כבשו הסקוטים את דדם 
ואת נורתמברלנד. המלך נאלץ לשלם להם כסף־ענושיס עד 
להסדר הסופי, וכדי לגבות את הכספים הדרושים לא היה 
מנוס מכינוס הפארלאמנט. בנובמבר 1640 כונס פארלאמנט 
שהמשיך במושבו, בצורה זו או אחרת, עד 1653 , ושוב 
ב 1659 , ולפיכך נקרא "הפרלאמנט הארוך". 

צ׳ארלז 1 נאלץ להסכים לדרישות שונות של הפארלא- 
מנט, ביניהן לחוק שלפיו יתכנס פארלאמנט לפחות אחת 
ל 3 שנים, אפילו שלא ביזמת המלך! איסור פיזורו של 
הפארלאמנט שלא בהסכמתו; איסור גביית המכסים שלא 
בהסכמת הפארלאמנט, וביטול ביהמ״ש של "לשכת-הכו- 
כבים". לוד נאסר וסטרפורד הוצא־להורג, לא במשפט אלא 
בצו-הפארלאמנט 0£ ס^), צו, שהמלך הוכרח 

לאשרו מפחד ההמון הלונדוני. אולם המלך לא נכנע לדרי¬ 
שות הפארלאמנט שתבע לעצמו זכות להתערב בענייני 
הפנסיה, למנות שרים ופקידים ולפקח על הצבא. דרישה 
אחרונה זו היתר. קשורה במרידה שפרצה באירלאנד בסוף 
1641 , לפי שמנהיגי הפארלאמנט, ובראשם ג׳ון פים (תזץ?), 
פחדו שהמלך יפעיל נגדם את הצבא שיגויים לדיכוי המור¬ 
דים, דרישה זו של פיס, שהיתר. הסגת־גבול של הכתר 
בנקודה מכרעת, עוררה פילוג בפאדלאמנט; כשסיכם הפאר- 
לאמנט את דרישותיו ב״קובלנה הגדולה" (-מסמז^! 1 > 311 ז 0 
€:> 311 ־ח$) אושר הדבר ברוב״קולות זעום מאוד. הלך הרוחות 
נגד פים גבר, אך המלך לא המתין עד שתבשיל התפתחות זו 
את פריה אלא דחה את "הקובלנה" תימה לאסור בבנין- 
הפארלאמנט 5 מראשי־מתנגדיו תוך התעלמות מחסינותם. 


הללו ניצלו, גיבשו את מנהיגותם והחלו להתארגן כשלטון 
לכל דבר ואף להקים צבא. צ׳ארלז 1 נטש אח לונדון העוינת 
לו ועבר ליורק. פרצה מלחמת־אזרחים. 

2 ) מלחמת האזרחים והרפובליקה ( 1642 — 
1660 ). 

האנגליקנים היו מפולגים ולחמו בשני המחנות; הפורי• 
טאנים תמכו בפארלאמנט, והקאתולים במלך. בני אותם 
מעמדות נתפלגו ולחמו בשני המחנות. במלוכנים (- 31 ׳\ 03 
5 ־ 10 ) תמכה האצולה בצפון־א׳ ובמערבה, ואילו תומכי ה־ 
פארלאמנט (״עגולי־הדאש״ — — על-שום 

שגזזו את שערם, שלא כאצילים, שעטו פיאות נכריות) היו 
הסוחרים בערי-הנמל, בייחוד בלונדון — מעוזם הגדול של 
"עגולי-הראש" וכן האצילים, והאיכרים העצמאיים במזרח 
ובדרום־מזרח. באופן כללי ניתן לומר, שהמלך שאב אח כוחו 
מהאזורים ששינויי החברה והכלכלה של 100 השנים שלפני¬ 
כן השפיעו עליהם במעט, והפארלאמנט נשען על האזורים 
שהושפעו ביותר משינויים אלה. 

תמיכת הסוחרים בערים העניקה לפארלאמנט יתרון 
כספי, שאיפשר להם להחזיק צבא כהלכה. האצולה הנמוכה 
(הסקוירים [! 0 ש 1 נון> 5 ]) העמידה לרשות מחנה הפארלאמנס 
מנהיגים מדיניים וצבאיים, ביניהם אוליור קרומול (ע״ע). 

נהוג לחלק את מלחמת־האזרחים לשלושה פרקים: מלח* 
מת־האזרחים הראשונה, ב 1642 — 1647 , שנסתיימה בשביית 
המלך; מלחמת-האזרחים השניה, כתוצאה מהתקשרות המלך 
עם הסקוטים, שהחלה בסוף 1647 וגסתימה בהמתת 
צ׳ארלז 1 ; ומלחמת-האזרחים השלישית, כתוצאה מהתקוט- 
מות הסקוטים למען צ׳ארלז 11 , ב 1650 — 1651 . 

במלחמת־האזרחים הראשונה היתד. תחילה ידו של המלך 
על העליונה, ובמרוצת שנת 1643 כבש כמעט את כל הצפון 
והמערב, פרט למספר ערי־חוף שהחזיקו מעמד בסיוע הצי, 
שעבר לצד הפארלאמנט. המפקד העליון הראשון של צבא 
הפארלאמנט, רחן אסכם (ע״ע אסכם, רוזני, [ 3 ]) לא הצליח 
לגבש צבא חזק, ובייחוד לא חיל־פרשים שיכול היה לעמוד 
מול פרשיו המצויינים של הנסיך רופרס, בן־אחותו של 
המלך. החשש מנצחון המלוכגיס דחף את הפארלאמנט לב¬ 
רית עם הסקוטים, שהצטרפו למערכה תמורת כסף והבטחות 
להתאים, במידה רבה, את מבנה הכנסיה בא׳ למבנה הפרס- 
ביטריאני. הצטרפות הסקוטים סילקה את האיום מעל תומכי- 
הפארלאמנט, אך למרות נצחונם של "עגולי-הראש" במארס- 
טן מור (שסס^י 51011 ש 3 !\) היו הכוחות בסוף 1644 שקולים. 
לפיכך החליט הפארלאמנט להקים את "הצבא החדש" (*סא 
1 ^> 40 ?), וחברי-הפארלאמנט שוב לא נתמנו לתפקידי 
פיקוד בו כדי למנוע קנאה ויריבות. צעד זה חרם לגיבוש 
הצבא ככוח עצמאי. גרעין "הצבא החדש" היה חיל-הפרשים 
המעולה שהקים קרוסוול. ביוני 1645 ניגפו המלוכנים בקרב 
נזבי(ץ 35€8 א) ומכאן-ואילך החלה התמוטטותם. במאי 1646 
נמלט המלך אל מחנה הסקוטים. הללו הסגירוהו בינואר 
1647 לפארלאמנט תמורת 400,000 לירות והוא הוחזק במעצר. 

מלחמת האזרחים השניה התעוררה בעקבות סיכסוכים 
בין הצבא לבין הסקוטים והפארלאמנט, שרוב חבריו היו 
פרסביטריאנים, בעוד שבצבא התגברו "הבלתי־תלוייס" 
($זת 16 >מ:>גן 6 *>ת 1 ). אלה התנגדו לכל אירגון כנסייתי מטעם 
המדינה ודגלו בהתארגנות בעדות דחיות ( 115 ס £8311 ש 8 ״ס 0 ). 
קרומוול הציע חופש המצפון הדתי, אך הפארלאמנט התנגד 










887 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: ביית פטיוארט(ער 1714 ) 


888 


לכך, וביקש לפזר את הצבא ולשלוח מתנדבים ממנו לדיכוי 
המרידה באירלאנד. המלך ניצל סיכסוכים אלה בהבטיחו 
הבטחות סותרות לסקוטים, לפארלאמנט ולצבא. בסוף 1647 
הסכימו הסקוטים לתמיד במלך תמורת הבטחתו להשליט 
את הפו־סביטריאניות בא׳ ובסקוטלאנד גם יחד. שוב היה 
לצ׳ארלז צבא, ומלחמת־האזרחיים התחדשה. אולם עתה 
נתברר, שבעוד שבזירה הפוליטית יכול היה להתנהל מאבק 
רב-צדדי, בהשתתפות המלך, הסקוטים, הפארלאמנט והצבא, 
הרי משעה שהגיעו הדברים לכלל הכרעה־של־כוח, היה 
הצבא חזק מכולם יחד. קרומרול היפה את הסקוטים בקרב־ 
פו־סטן (אוגוסט 1648 ), ובתחילת דצמבר תפס את המלך, 
שהיה מוחזק בידי מצדדי הפארלאמנס. ימים־מספר אח״ב 
נכנם אחד מקציניו בראש קבוצת חיילים חמושים לפארלא־ 
מנט וגירש משם 96 צירים פרסביטריאנים. 60 הצירים הנו¬ 
תרים, שנתפנו "הפארלאמנט המקוטע"(; 11 ז£מ 1131 ז 2 ? תתז!ג 8 ), 
החליטו להעמיד את המלך למשפט. הוא נידון למיתה 
באשמת מלחמה נגד הפארלאמנט והוצא-להורג ב 30.1.1649 . 
א' הוכרזה לרפובליקה ( 11 :ו 1 ג 6 ״\מ 0 מזמז 00 ), וגית-הלורדים 
בוטל. סקוסלאנד ואירלאנד התנגדו להסדר החדש ותמכו 
בבנו של צ׳ארלז 1 , צ׳ארלז 11 שלעתיד. 

מלחמת-האזרחים השלישית ( 1649 — 1651 ) התנהלה בעי¬ 
קר בסקוטלאנד ובאירלאנד, הצטיינה בקרבות עזים, בהש¬ 
מדת המוני אירים ובדיכוי איום של אירלנד (ע״ע, עמ׳ 
225/6 ), והביאה לסיפוחה של סקוטלאנד לא׳ כל ימי 
הרפובליקה. 

ברפובליקה שלט "הפארלאמנט המקוטע" ומועצת־המ־ 
דינה שלו, שבראשה עמד קרומוול. הוא דיכא את התנועות 
הדמוקראטיות והמשווניות שקמו כתוצאה מסערות מלחמת- 
האזרחים, כגון הלולרס (ע״ע). הצנזורה שהפעיל השלטון. 
המיסים הכבדים והפקעת אדמותיהם של המלוכנים היו חו¬ 
קיים פחות משלטונו של צ׳ארלז 1 ללא פארלאמנט, והפורי- 
טאניות החסודה והקודרת שהושלטה בארץ, ובכלל זה האי¬ 
סור על בילויים ועינוגים עממיים, השניאו את השלטון על 
שאינם פוריטאנים, ואלה החלו מתגעגעים ל״א׳ העליזה". 
הלךיהרוח הפוריטאני. שזיהה קלות־ראש עם פריעת־מוסר, 
הטביע את חותמו על א׳ לדורות רבים, למרות הראקציה 
ההוללת שבאה אחרי הרפובליקה. "הפארלאמנט המקוטע" 
הסתאב, אן סירב להתפזר ולאפשר בחירת גוף ייצוגי יותר. 
גם הצבא, משענתו היחידה של השלטון, קצה נפשו בפאר- 
לאמנט זה, ובאפריל 1653 פיזרוהו חיילי קרומוול. אחרי 
נסיון-נפל להרכיב פארלאמנט בידי מועצת־הצבא נתמנה 
קרומוול בסוף 1653 לראש-המדינה בתואר "לורד פרוטק- 
ט 1 ר״. חוקה חדשה (זח 0 מ 11 זז€־< 00 ) 0 1 ת 1€ ז 1 טז 51 מ 1 ) — 
החוקה הכתובה היחידה בתולדות־א׳ — קבעה בין־השאר 
מתן חופש דתי לכל הפיתות הנוצריות פרט לקאתולים 
ולאנגליקנים על קרומוול והיהודים — ד להלן, יהודים, ענד 
918/19 ). החוקה התקינה שהחקיקה תהיה בידי פארלאמגט 
נבחר בבחירות חפשיות ומורכב מבית-נבחרים בלבד. אולם 
ברור היה שבבחירות חפשיות ייבחר פארלאמנט שלא יתמוך 
בשלטון המיעוט הפוריטאני ושישנה את המשטר. נסיונות 
קרומוול למצוא פיתרון לבעיה זו לא הצליחו, ובסופו של¬ 
דבר שלט כרודן הנשען על הצבא, ולפיכך הושנא ,,שלטון־ 
האלופים״ ( 315 ז:> 11 :>ס- 01 [ 12 \! ע״ש 11 האלופים, שנתמנו 
לשליטי המחתות המינהלים שהארץ חולקה להם). 



"ו!ח 1 תם הגדו 5 ״ ׳! 51 אנגויה, 1651 , ׳*ע 5 יו תיאור ו,פאר 5 אםנט ביעיבה 
▼ 


קרומוול דאג לפיתוח המסחר, חתם על הסכמי־סחר עם 
פורטוגל, דנמארק ושוודיה, והפארלאמנט חקק ב 1651 את 
"חוק-הספנות" ("^ 18311011 ^) . חוק זה התיר יבוא 
לבריטניה באניות אנגליות בלבד, ויצוא ממנה באניות 
אנגליות או באניות ארץ־היעד. דבר זה פגע בספנות הולאנד 
ובסחרה, פרצה מלחמה בין הולאנד לבריטניה ( 1652 — 1654 ) 
ובה ניצח האדמיראל האנגלי רוברט בליק (ע״ע) את צי 
הולאנד החזק. קרומוול רצה לעמוד בראש קואליציה פרוטס¬ 
טאנטית נגד ההאבסבורגים, אך הדבר לא עלה בידו. ב 1655 
כבשו האנגלים את ג׳אמיקה מידי הספרדים, וב 1658 היפו, 
בברית עם הצרפתים, את צבא ספרד ליד דנ?ןרק. עיר זו 
נמסרה לשלטון א׳. 

בספטמבר 1658 מת קרומוול׳ ובגו, דיצ׳ארד קרומוול, 
ירשו כלורד פרוטקטור. הוא היה איש חלש, לא הצליח 
להתגבר על מנהיגי-הצבא׳ ובמאי 1659 נאלץ להתפטר, 
ו״הפארלאמנט המקוטע" חזר והתכנס. למעשה עבר 
השלטון למפקדי־הצבא, ובראשם צ׳אדלז פליטווד וג׳ון לס־ 
ברט (ע״ע). הם פיזרו את "הפארלאמנט המקוטע"! אולם 
קרע נתגלע בשורות הצבא עצמו, כשג׳ורג׳ מונק, מפקד 
הצבא בסקוטלאנד, ביקש להחזיר את השלטת האזרחי ולכנס 
פארלאמנט נבחר בבחירות חפשיות. הוא השתלט על לונדת, 
כינס פארלאמנט חדש, ופתח במו״מ להחזרת צ׳ארלז 11 
למלוכה, לפי שנפש העם קצה בתהפוכות השלטת והחזרת 
המלוכה נראתה מוצא יחיד להסדר. במאי 1660 נכנס 
צ׳ארלז 11 ללונדת בהמת חוגג. 

3 ) הסטיוארטים האחרונים ( 1660 — 1714 ). 

המשטר הקודם הושב על פנו כפי שהיה ב 1642 , כל׳, 
בהתאם לתיקוני "הפארלאמגס הארוך" לפני מלחמת-האזר- 
חים, שצ׳ארלז 1 אישרם. צ׳ארלז 11 ( 1660 — 1685 ! ע״ע) לא 
שאף לעשות נקמה באויביו, ואף שהפארלאמנט הראשת 
שלו היה מלוכני מהמלך, הוצאו־להודג רק כתריסר מ״הודגי 
המלך". מספר רב יותר של רפובליקנים הלכו בגולה. צ׳ארלז 
הוחזר למלוכה ללא תנאי, ומבחינת עצמאותו הכספית שפר 
גורלו מגורל המלכים לפניו, לפי שהפארלאמנט קצב לו הכ¬ 
נסה שנתית קבועה! אולם לא נשכחו הכוח הגנוז בעם 
והמעשים הקיצונים שהוא מסוגל לעשותם בשעת ריתחה. 





889 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: בית סטיוארט (עד 1714 ) 


890 


כל־אימת שפרץ סיכסוך־ — המלך הוא שוויתר, בך הספים 
צ׳ארלז 11 ב 1673 , למרות אהדתו לקאתולים, ל״חוק־המבחך 
51 ־ 7 ) שהרחיק קאתולים ממשרות בממשלה ובצבא. 

ב 1679 הסכים המלך לחוק "הבאס קורפוס" (ע״ע) שהגן 
על האזרח ממאסר שרירותי׳ ובניגוד לאביו לא חלק צ׳ארלז 
מעודו על זכות הפארלאמנט לפקח על המיסים. 

הרסטוראציה השיבה על פנה גם את הפנסיה האנגלי¬ 
קנית' הפיתות הפרוטסטאנטיות שאינן אנגליקניות נרדפו 
בתוקף סידרת חוקים שנחקקו ב 1661 — 1665 ("חוקי קלרג־ 
דון"), ואנשיהן נאלצו להכיר בעקרונות האנגליקניות או 
לפרוש ממשרות־הפמורה. נאסר על הפוריטאנים לשבת בע¬ 
רים, ולפיכך קטנה אחיזתם בקרב המשכילים וחלוצי־הפלפלה, 
אך הם היפו שרשים עמוקים בקרב העם. הפוריטאנים 
השניאו עצמם על המשפילים ועל הסוחרים אנשי "הסיטי", 
חלוצי הכלכלה, בשל החומרה שבה נהגו בהתערבם בחיי־ 
הפרט בימי הרפובליקה. 

בעיקר היתה הרסטוראציה שיבת האצולה על כנה. נצחון 
אנשי־הפארלאמנט במלחמת־האזרחים הושג במידה רבה 
בזכות תמיכת רבים מהאצילים, אך הרפובליקה נטלה מה־ 
צולה את מעמדה הפוליטי ופגעה בה מבחינה כלכלית. מאז 
ועד לימי ויקטוריה היתה האצולה, ובייחוד האצולה הכפרית 
הנמוכה, הכוח המדיני המכריע באנגליה. הללו למדו לקח, 
שוב לא הסתכסכו עם הכמורה, וברית הסקויר והכומר 
הפכה למציאות-קבע בחברה האנגלית. האצילים שנתנו ידם 
לפארלאמנט בתקופת מלחמת-האזרחים היו מקימיה של 
מפלגת־הויגים ( ץ 1 ז 3 <ן 8 ״!^), ואלה שתמכו בצ׳ארלז ] 
היו מקימיה של מפלגת־הטורים (ץ 1 ז 3 ? ץזסיד). 

הסורים והוויגים היו המפלגות המדיניות בנות-הקבע 
הראשונות באירופה הנוצרית שלא היו מושתתות על תפי¬ 
סות דתיות, אולם חילוקי־דעות בשאלות דתיות תרמו 
לגיבושן. הסורים באו רובם מקרב בעלי־האחוזות ובני 
הכמורה האנגליקנית, ודגלו בדעה שהמלך יונק את סמכותו 
מזכות־אלוה, ולפיכך צריך המלך להיות הכוח המכריע 
במדינה. לעומתם דרשו הוויגים, שהסמכות העליונה במ¬ 
דינה תהיה בידי הפארלאמנט, ושפל הפרוטסטאנטים, לרבות 
הכיתות הלא־אנגליקניות, ייהנו מזכויות שוות לאלו של 
האנגליקנים. הוויגים נהנו מתמיכת הסוחרים והתעשיינים, 
אך מנהיגיהם היו אצילים. 

הבעיה הדתית היחה ציר למחלוקת מדינית וחברתית. 
שרר פחד שמא ישתמש לואי ז \^ x מלך צרפת בהשפעתו על 
בית-המלכות כדי להשלים שוב את הקאתוליות באנגליה. 
הפחד מהקאתולים הגיע לממדי היסטריה לאומית בעקבות 
סיפוריו הפאנטאסטיים של טיטס אוטז ( 5 ־ 031 711:115 ) על 
"קשר אפיפיורי" נרחב לרצוח את המלך ולהמליך תחתיו 
את אחיו ג׳ימז, שעבר לקאחוליות, כדי להעביר את הארץ 
כולה לדת זו. מנהיגי הוויגים, ובראשם הרוזן שפטסברי, 
ביקשו להיפנות מהיסטריה זו — אע״פ שבעת חקירה שנע¬ 
רכה, עשה אוטז עצמו לחוכא-ואיסלולא — השליטו אווירת־ 
טרור בארץ ( 1678/9 ), וביקשו לפסול את ג׳ימז לירושת 
הכתר. סוסו של דבר שההיסטריה דעכה והראקציה נגד 
הוויגים גרמה להמתת כמה ממנהיגיהם, לבריחתם של אחרים 
לחו״ל ולשלטון המלך ללא פארלאמנט ב 3 השנים האחרונות 
למלכותו. 

במדיניות־החוץ הידק צ׳ארלז 11 מאוד את קשריו עם 


לואי מצרפת שהעניק לו תמיכה קבועה, וא׳ היתד, זמן-מה 

מעין גרורה של צרפת. המלחמה בהולאנד התחדשה בסיוע 

צרפת ( 1665 — 1667 ו 1672 — 1674 ). המלחמה הראשונה הת¬ 

נהלה בעת שאסונות רבים פקדו את א׳ — הדבר של 1665 

* * 

והשרפה הגדולה של לונדון ב 1666 — ופגעו בכושרה 
הצבאי, וכך זכו ההולאנדים בניצחון מזהיר בהשמידם אח 
הצי האנגלי במעלה המדד (ץ 3 ^ 1 ! 46 א). אעפ״כ הכיר חוזה- 
השלום בשלטון א׳ בניו־אמסטרדאם׳ שנכבשה ב 1664 ושמה 
הוסב לניו־יורק. כך נוצר שמח רצוף בשלטון א׳ בצפון- 
אמריקה, מניו־אינגלנד עד ורג׳יניה. באותה עת נוסדה סד¬ 
רום לורג׳יניה המושבה ?!רוליינה (אח״כ — ?!רוליינה הצ¬ 
פונית והדרומית) ע״ש המלך צ׳ארלז, וב 1681 נמסר לדלים 
פן (ע״ע) השטח שעליו נוסדה פנסילווניה. באפריקה כבשו 
האנגלים את גאמביה ( 1664 ) והחלו להתבסס בחוף־הזהב, 
היא גאנה של היום ( 1672 ), ובשני מקומות אלה עסקו 
האנגלים בסחר העבדים. סוחרים החלו ליפא תה סיני מהודו 
לא׳. הסוחרים התעשרו וגדל משקלם במדינה. 

במלכות צ׳ארלז 11 באה ראקציה לצדקנות הפוריטאנית, 
שהקיפה את לונדון ובמיוחד את האצולה וזזצר־המלוכה. 
התיאטרונים, שנסגרו בימי הרפובליקה, נפתחו מחדש והת- 
גדרו במחזות שהצטיינו בשנינות, ציניות וניבול־פה, ורוח 
של הוללות מופגנת פשתה בחברה הגבוהה, אף שלא העמי¬ 
קה חדור לשכבות רחבות-יותר בעם. 

המלך פרש חסותו על "החברה המלכותית" (ע״ע) שטי¬ 
פחה מחקר מדעי. בין ראשוני חבריה היו ניוטון, בויל, 
דרידן, פיפס דלוק (ע׳ ערכיהם). 

במות צ׳ארלז 11 ב 1685 ירשו אחיו הקאתולי, ג׳ימז 11 
(ע״ע). ב 3 שנות-מלכותו הצליח להרחיק ממנו גם את 
הטורים שתמכו בו. הוא ניסה לשלוט באופן אבסולוטי ול¬ 
הבטיח שוויון־זכויות לקאתולים, ואולי אף להוליד את עמו 
למחנה האפיפיור. בזה עורר התנגדות חריפה, גם בחוגי 
הטורים. כשנולד, ביולי 1688 , יורש־עצר מאשתו השניה, 
הקאתולית, פחדה אנגליה מהגצחת הקאתוליות, ויריבי- 
המלך קראו לעזרה את הנסיך ויל ם מאורגיה, מושל 
הולאנד הפרוטסמאנטי ובעלה של מדי, בתו הפרוטסטאנ¬ 
טית של ג׳ימז מנישואיו הראשונים. ב 5 בנובמבר נחת וילם 
עם צבאו ההולאנדי-גרמני (כ 15,000 איש) בחוף־אנגליה 
ולא נתקל בהתנגדות כלשהי. ג׳ימז 11 פרח לצרפת, ווילם 
(שנקרא באנגליה דלים) ורעייתו מרי הוכחו בפברואר 
1689 למלכי אנגליה. מהפכה זו ארעה ללא שפך־דם, ולכן 
מכנים אותה ״המהפכה המהוללה״ (ח 111110 סי%־£ 0101-10115 ). 
המלך אישר את ״הכחת-הזכויות״(* 818111 )ס 1 ז 0 מ 3 ז 13 ־ 06 ), 
שניסח הפארלאמנט: לא יטיל המלך מיסים בלי אישור 
הפארלאמנט ולא יקים צבא-קבע (המכשיר האדיר לרודנותו 
של קרומוול)! בתי־המשפט לא יהיו תלויים בממשלה! 
קאתולי פסול למלוכה. הניגוד בין המלוכה לבין באי־כוח 
העם פינה מקומו לשיתוף בניהול-המדינה. הכרזת-הזכויות 
הושלמה במאי 1689 ב״חוק-הסובלנות״ 1311011 ־ 701 ). 
שהירשה ל״דיסנמרים", כל׳, לפרוטסטאנטים לא־אנגליקנים, 
אך לא לקאתולים, לערוך פולחן דתי לפי דרכם. 

ג׳ימז 11 נחת באירלאנד במטרה לכבוש מבסיס זה את 
אנגליה, בעזרת לואי , \^ x < דלים סיכל ניסיון זה בנצחונו 
על הנהר בדן (ע״ע אירלנד, עמ׳ 226 ). דלים הקים חזית 
נגד ההגמוניה של צרפת באירופה, ובה התלכדו אנגליה, 



891 


(ה)ממלבה המאוחדת, היסטוריה: המאה ה 18 


892 


הולאנד, 0 םרד, קיסר גרמניה וכמה נסיכים אחרים, למלחמה 
בצרפת ( 1689 — 1697 ), וזו נסתיימה בלי הכרעה, בשלום 
ריסויק 10 ( 1 *מןו 8 ). ב 1701 אירגן דלים את הברית הגדולה 
של א/ הולאנד, קיסר גרמניה ובראנדנבורג-פרוסיה למל¬ 
חמה על הירושה הספרדית ( 1701 — 1714 ; ע״ע מלחמת 
חידשה הספרדית). 

' עקב המגע ההדוק עם הולאנד, והצורך בהעברת כספים 
וציוד לצרכי המלחמה, הונהגו גם בא׳ מוסדות כספיים 
שכבר התפתחו באמסטרדאם ובמקומות אחרים: נוסדו 
ה״באנק של אנגליה״ ( 1694 ; ע״ע בנק, עם׳ 200 ) וחברות- 
מניות, ונתארגנה "הבורסה המלכותית" (:>או 1±131 \£ 31 ץ 8,0 ). 

דלים 111 מת ב 1702 , ותחתיו מלכה גיסתו א ו ( 1702 — 
1714 , ע״ע), בתו הפרוטסטאנטית השניה של ג׳ימז 11 . לאן 
לא היתה השפעה רבה על המדיניות, אך ימי־מלכותה נעטרו 
בתהילה מרובה הודות לנצחונות במלחמת הירושה הספרדית 
שנחל מרלברו* (ע״ע)• בשלוס-אוטרכט ( 1713 ) קיבלה ברי¬ 
טניה מספרד את גיבראלטאר ואת האי מינורקה, ומ¬ 
צרפת את אקאדיה, כל/ השטחים מדרום לנהר סינט 
לורנם, שכונו מעתה נ 1 בה־ 0 ק 1 שה ( 51:0113 2 ׳\ 0 א = טקוט־ 
לאנד החדשה) וניו-ברנסודק 10 :> 1 ״מתטז 8 •*"א). האי ניו¬ 
פאונדלנד (ע״ע), שפריטים וצרפתים רבו עליו שנים רבות. 
עבר סופית לידי ב/ בדרך זו הורחבו שטחי ב׳ בצפון־ 
אמריקה בכיוון צפון־מזרח. צרפת דתרה גם על זכויותיה 
במפרץ הדסון (ע״ע), ומאז נהנו הבריטים לבדם מהמסחר 
בפרוות על רווחיו הגדולים. נוסף על כך השיגה ב׳ בשלום־ 
אוטרכט את ה״אסינטו" ( 10 ״^ = הסכם) עם ספרד׳ שנתן 
לבריטים את הזכות להביא בל שנה 4,800 עבדים כושים 
וכמות מסויימת של סחורות למושבות הספרדיות באמריקה. 
כך עבר חלק ניכר של מסחר זה לידי סוחרים בריטים. 

במלכות אן אוחדו א׳ וסקוטלנד סופית( 1707 ), והסקוטים 
שלחו מעתה את ציריהם לפארלאמנט, ושתי המדינות נת¬ 
מזגו ל״מה״מ של בריטניה הגדולה״ (ו 1 ! 0 ^ח £1 
ת 131 ״ 8 31 * 01 0£ ). בדרך זו נוצרה מסגרת כלכלית אחידה 
ללא גבולות-מכס, בניגוד לצרפת, לגרמניה ולאיטליה, על 
מכסיהן הפנימיים המרובים. סייג אחד נקבע בין שתי האר¬ 
צות : לא יחול שינוי בעליונותה של הכנסיה האפיסקופאלית 
(האנגליקנית) בא׳ ושל הכנסיה הפו־סביטריאנית בסקום- 
לאנד. 

השיגשוג הכלכלי, שבא בעקבות ההישגים המדיניים וה¬ 
מסחריים, גרם לעליה מפליאה ברמת־המחיה של המעמדות 
העליונים ולהתפתחות חיי־חברה מעודנים ומפוארים. 

דלים 111 חשש תמיד מךסטוראציה קאתולית, לפי שח¬ 
סידי הסטיוארטים היו מרובים. כדי למנוע זאת נחקק חוק 
( 1116111 * 111 * 5 0£ 01 ^, 1701 ), שלפיו תעבור המלוכה, אחרי 
מות אן, לסופיה ( 1630 — 1714 ), אלמנתו של הנסיך-הבוחר 
מהאנובר ונכדתו הפרוטסטאנטית של ג׳ימז 1 ולצאצאיה 
הפרוטססאנסיים. בהתאם לכך הומלך ב 1714 בנה של 
סופיה, ג׳ורג׳ 1 , ועד 1837 היו ב׳ חזאנובר מאוחדות באיחוד 
אישי של שליט אחד. 

חסידי הסטיוארטים, היעקוביטיס ( 5 * 11 < 01 :; 3 ן, מן השם 
ג׳ימז = 5 טלס 30 ן), ניסו ב 1715 להמליך את ג׳ימז "הטוען־ 
לבתר הזקן״ (ז* 1 זמ* 1 **ק 1 > 01 :״ת׳), בנו של ג׳ימז 11 , והש¬ 
תלטו לזמן קצר על סקוטלאנד, אך התמרדותם דוכאה. 

למלכים הראשונים מבית-האנובר לא היתה קירבה לא׳, 


למנהגיה ולמוסדותיה, והם היו תלויים לחלוטין בפארלאמנט 
הבריטי ובמשפחות המיוחסות שהשפיעו בו השפעה מכרעת. 
לפיכך הסתמכו ג׳ורג׳ 1 ( 1714 — 1727 ) וג׳ורג׳ 11 ( 1727 — 
1760 ) על שריהם, ואף הרשו להם לנהל את הישיבוח השיג- 
רתיות של מועצת-המלך ( 1 ״חט 00 ץ*"?), שנקראה מאז 
״קאביגט״ 031511100 ). השרים דאו צורך להצדיק ולהסביר 
את מעשיהם לפני הפארלאמנט, שהיה מתכנס עתה מדי שנה 
בשנה. השליט־בפועל לא היה עוד המלך. אלא השר שהיה 
היו״ר בישיבות הקאבינס והביא את החלטותיו בפני הפאר- 
לאמנט! לאחר זמן נקרא היו״ר "השר הראשוך (ס"!"? 
• 1 * 1 צ 1 ח 11 \ — רה״מ) — תואר, שעורר התנגדות נמרצת ודק 
ב 1905 הוכר רשמית. לרה״ם הראשון נחשב בדרך־כלל 
ר ו ב ר ט ו 1 ל פ ו ל (ע״ע), הוא עלה לשלטון כתוצאה משע- 
רוריית "חברת הים הדרומי", שנוסדה למסחר עם מושבות- 
ספרד באמריקה. הספסרות במניות-החברה, שבה השתתפו 
רבי-המדינה ובהם המלך, פילגשיו ושריו, גרמה לעליית 
מחירי המניות פי 8 תוך חדשים־מסםר, אך בסופו-של-דבר 
ירד המחיר לערכן הממשי(ספטמבר 1721 ). הדבר גרם להת¬ 
מוטטות משק-המניות כולו. ״בועת הים הדרומי״ ( 1 ( 5001 
* 1 ג 81 ט 8 3 *$) פגעה במדינאים רבים. וולפול היה בין המ 0 פ־ 
סרים במניות, אך לא מילא תפקיד ממשלתי כלשהו בעת 
השערוריה, ולפיכך נתמנה ב 1721 לשר-האוצר ורכש לעצמו 
מעמד של רה״מ. וללפול אירגן כגוף מלוכד את מפלגת הווי- 
גיס — התומכים בכל מאודם בירושת-הכתר הפרוטסטאנטית 
ובבית-האנובר; והטורים נעשו מתוך־כך אופוזיציה פארלא- 
מנטארית מלוכדת. יתר־על־כן: וולפול קבע תקדים להתפט¬ 
רות׳ כשהצביע הרוב בבית-הנבחרים נגדו ( 1742 ). שלטונו 
ביסס את שיטת-המימשל הפארלאמנטארית ואת האחריות 
הקיבוצית של הקאבינט בפני הפארלמנט. 

וולפול ויורשיו שיחדו צירים ובוחרים, דבר שהיה אפשרי 
בשל תנאים מיוחדים של זכות-הבחירה; הצירים באו ברובם 
מקרב האצולה הנמוכה או שהיו בנים־שאינם־יורשים של 
בעלי-האחוזות הגדולים, שהם עצמם ישבו בבית-הלורדיס. 
בעלי־אחוזות אלה היו במקרים רבים גם בעלי מקומות- 
בחירה שנידלדלו ולא נותרו בהם אלא בוחרים מועטים 
בלבד ( 80100811$ 11 * 8011 ), אלא שהיתה להם מיה״ב הזכות 
לבחור ציר לבית-הנבחרים. תושבי המקום היו לעתים תלויים 
לחלוטין בבעל-האחוזה. היו כמה לורדים שלרשותם עמדו 
כ 40 ישובים כאלה, כל/ הם מינו למעשה 40 צירים לבית־ 
הנבחרים. 

האצולה האנגלית לא היתה פת סגורה דוגמת זו שבי- 
בשת־אירופה. מעמד-הסוחריס היה נכבד, והאמידים שביני¬ 
הם רכשו קרקעות, היו לאצילים וקנו להם מחוזות-בחירה 
מעין אלה. החקלאים העצמאיים, הסוחרים ובעלי־המלאכה, 
דאו עצמם אזרחים חפשים היכולים לחוות את דעתם בציבור 
ובעתונות. רעיונות ההשפלה, ובכללם הסובלנות הדתית, 
התפשטו מאוד בא׳ בתחילת המאה ה 18 . 

שאיפתו העיקרית של וולפול היתה לסייע לשיגשוגה 
המפליא של פלפלת ב/ לפיכך חתר לקיים את השלום, 
ונמנע מלהתערב במלחמה על הירושה הפולנית ( 1733 — 
1738 ). אך דוד צעיר של מדינאים, ובראשם דלים פיס 
דרשו תמיכה נמרצת־יותר במסחר א׳ עם אמריקה הספרדית. 
ב 1739 פרצה מלחמה נגד ספרד, שדרשה לכבד את הסכם- 
ה״אסינטו" (ר׳ לעיל), שסוחרי־ב׳ הפידוהו בסחרם עם אם- 



893 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: השאה דו 18 


894 


ריקה גם מחוץ למסגרת שנקבעה בהסכם. המלחמה פרצה 
באמתלה של מה־בכד, וכונתה "המלחמה למען אזנו של 
ג׳נקינז". היא נתמזגה ב 1740 במלחמת הירשה האוסטרית 
(ע״ע), וב׳ נלחמה לצד אוסטריה נגד צרפת ופרוסיה. זירת- 
המלחמה היתר. גם באמריקה ובהודו, שבהן איימה צרפת על 
מושבות־ב׳. צרפת היתה במאה ה 18 אוייבתה העיקרית של 
ב/ כסם רד במאה ה 16 וכהולגד במאה ה 17 . 

חסידי הסטיוארטים ניצלו הסתבכויות אלה, וב 1745 
פרצה התקוממות יעקוביטית, בהנהגת צ׳ארלז אדו 1 רד 
"הטוען־לכתר הצעיר׳/ בנו של "הטוען־לכתר הזקך. הוא 
חדר מסקוטלאנד לא/ נהדף והוכה מפה מכרעת ליד קלודן 
( 1 זש 1 > 110 !ס ליד אינורנס, אפריל 1746 ). קרב זה, האחרת 
שניטש על אדמת־ב/ הבטיח סופית את שלמת בית־האנובד, 
והתמזגות סקוטלאנד וא׳ התקדמה במהירות. 

מאבקה של ב׳ בצרפת נמשך במלחמת שבע השנים 
(ע״ע) בהנהגת דלים פיט. כדי להחליש את צרפת גם באי¬ 
רופה, תמכה ב' בפרידריך 11 מלך פרוסיה נגד הקואליציה 
של אוסטריה — רוסיה — צרפת, אולם זירות-המלחמה העי¬ 
קריות של הבריטים היו באמריקה ובהודו. באמריקה (ע״ע, 
עט׳ 199 — 202 ) כבשו הבריטים את קאנאדה ואת לואיזיאנה 
המזרחית. בהודו חיסל קליו (ע״ע) את השפעת הצרפתים 
(ע״ע הרו, עט׳ 529 ). כיבושים אלה הוכרו בשלום־פאריס 
( 1763 ). בהנהגת פיט נעשתה ב׳ למעצמה הימית והקולונ- 
יאלית החזקה־ביותר. 

ג׳ודג׳ 111 ( 1760 — 1820 ! ע״ע) רצה למשול בעצמו, וסבר 
כי על השרים למלא אחר הוראותיו. לכן התפטר פיט ב 1761 , 
והמלך מינה את ידידו לורד ביוט (ע״ע) לרה״ט. אחרי 
התפטרות ביוט ב 1763 היו יועציו העיקריים של המלך ג׳ורג׳ 
נרנדל (ע״ע) וצ׳ארלז טאונזנד, ואח״כ לורד נורת (ע״ע). 

בהתאם לתפיסה המרקנטיליסטית (ע״ע מרקנטיליזם), 
רצתה ב׳ למנוע ממושבוחיה תיעוש ומסחר עם ארצות אח¬ 
רות. מדיניות זו, וכן רצון ב׳ להטיל מם על מושבותיה ללא 
קפלת אישור מנציגות נבחרת שלהן, היו מהסיבות להת¬ 
מרדות 13 המושבות בצפון־אמריקה! הן הכריזו על עצמאותן 
( 4.7.1776 ) חכו, לאחר מלחמה ממושכת ( 1776 — 1783 ) 
בסיוען של צרפת וספרד, בעצמאות (ע״ע אה״ב, עט׳ 158 — 
165 ). עקשנותו של ג׳ורג׳ 111 , שדחה הצעות של מדינאים 
רבים להתפשרות עם המתמרדים, גרמה לאבדן המושבות. 
מלבד זה היה על ב׳ למסור לספרד את פלורידה ואת האי 
מינורקה, ולצרפת — את האי סאנטה לושה (לוסיה) שבהודו 
המערבית, ושטחים שליד הנהר סנגאל באפריקה המערבית, 
שב , קיבלה מצרפת ב 1763 . אולם קאנאדה וגיבראלטאר 
נשארו בידי ב/ 

מפלה זו השפיעה על המערך המדיני בב/ בצמצמה את 
השפעת המלך ובהגדילה שוב את השפעת הפארלאמנט. 
ב 1783 — 1801 ו 1804 — 1806 היה ויל י ם פיט הצעיר 
(ע״ע) רה״מ. הוא הסדיר, באמצעות מלוות ומיסים חדשים, 
את ענייני־הכספים, שנתערערו עקב המלחמה באמריקה. 

המהפכה בצרפת זכתה לאהדה ניכרת בב/ אולם הטרור 
והמתת לואי ^ ז \ X עוררו התמרמרות עמוקה. גילדי־איבה 
הדדיים והשאיפה המסורתית של ב׳ למנוע את סיפוח בלגיה 
לצרפת גרמו לפרוץ מלחמה ממושכת נגד צרפת ( 1792 — 
1815 ), ההתנגדות בב׳ למהפכה ולתוצאותיה היתד. כמעט 
כללית. 


פיט הצטרף ל״קואליציה הראשונה" של אוסטריה ופרו¬ 
סיה נגד צרפת, והמשיך במאבק גם כשפרשו מהמערכה 
פרוסיה (ב 1795 ) ואוסטריה (ב 1797 ). כשצרפת הכניעה את 
הולאנד ( 1795 ), כבש צי ב׳ את מושבות הולאנד בדרום- 
אפריקה, את צילון ואת מושבות הולאנד במאלאקה ובגואינה 
שבדרום־אמריקה. בעת מסע בונאפארטה למזרח-הקרוב, ב- 
1798/9 , תמך פיט בתורכיה, ונצחון צי ב׳ על צי צרפת ליד 
אבוקיר ( 1.8.1798 ) סייע לסיכול מסעו של המצביא הגדול. 

ב 1799 יזם פיט את "הקואליציה השניה" נגד צרפת 
בהשתתפות אוסטריה ורוסיה, ותמך בהן תמיכה כספית. 
צי ב׳ כבש את האי מאלטה, אולם נאפוליון ניצח את 
אוסטריה ורוסיה ומשום־כך נאלצה לחתום על חחה-שלום 
באמין(מארם 1802 ), ולפיו החזירה להולאנד את מושבותיה 
פרט לצילון. 

בזמן המלחמה ( 1800 ) איחד פיט את הפארלאמנם של 
אירלנד (ע״ע, עמ׳ 227 ) עם הפארלאמנט הבריטי. הוא 
התפטר כשדחה המלך את הצעתו להעניק לקאתולים שוויון־ 
זכדות. 

בניגוד לחוזה אמין לא פינתה ב׳ את מאלטה, דבר שהיה 
מהסיבות לחידוש המלחמה (אביב 1803 ). מכאן־ואילך לחמו 
האנגלים בקיסר-צרפת עד למפלתו הסופית. ב 1804 חזר פיט 
להיות רה״מ, והצליח (ב 1805 ) לאחד את אוסטריה ורוסיה 
עם ב׳ ב״קואליציה השלישית". נאפוליץ ניצח את יריביו 
ביבשה (ע״ע אוסטריה־הונגריה, עמ׳ 988 ). אך נ ל ם ו ן 
(ע״ע) השמיד ב 21.10.1805 את צי צרפת ליד טרם ל גר 
(ע״ע) והבטיח בכך את ב׳ מפני פלישת הצרפתים. מאז 
שלטה ב׳ בימים, ללא מתחרה רציני, כל המאה ה 19 . 

ב 1806 החריפה ב׳ את מאבקה נגד מסחר צרפת והטילה 
הסגר על החוף המזרחי של האוקיאנוס האטלאנטי, משפך 
האלבה עד ברסט. נאפוליון הגיב בצו "ה ס ג ר־ ה יבש ה" 
(!גזמשתת״נס $! 81001 ), שאסר על סוחרי צרפת וגרורותיה 
לסחור עם ב׳. צי ב׳ תקף ב־ 1807 את דנמרק (ע״ע, עט׳ 
902 ) הניימראליח, הרס את קופבהאגן ושבה את צי הדנים 
במטרה למנוע את נפילתו בידי נאפוליון. אה״ב, שאהדה 
את צרפת וראתה בעין רעה את הגבלות המסחר הימי שב׳ 
הטילה עליה, הכריזה ב 1812 מלחמה על ב׳, וזו נמשכה 
שנתיים (ע״ע אה״ב, עמ׳ 168/9 ). 

ב 1808 החלה ב׳ מסייעת לספרדים נגד הצרפתים. לאחר 
קרבות ממושכים גירש ולינגטון (ע״ע) את הצרפתים 
מספרד ( 1813 ) וניצח, יחד עם הפרוסים, את נאפוליון ליד 
וטרלו (ע״ע ז 18.6.1815 ). 

באי־כוח ב׳ בקונגרס-ויבה (ע״ע וינה, קונגרס־), ולינגטון 
וקסלרי ( £3811 - 10 ז 3 5 כ)), השיגו את כל מבוקשה: הוחזר 
איזון־הכוחות באירופה! הולאנד נהיתה שוב עצמאית! ב׳ 
החזיקה במאלטה, בארץ־הכף, בצילון, באי מוריציוס ובאיי 
סישל וקיבלה את החסות על האיים היוניים (ע״ע). 

בסוף המאה ה 18 ובתחילת המאה ה 19 הרחיבו וורן הים- 
טינגז והגנראלים ואלי (ע״ע) וקורנווליס את שטחי ב׳ 
בהודו, אחרי שפיט חיזק ב 1784 את השפעת ממשלת־ב׳ 
על ענייני ארץ זו, בצמצמו את סמכויות "חברת הודו־המז־ 
דחית". ב 1788 התחילה התיישבות הבריטים באוסטרליה 
(ע״ע). כתוצאה מכיבושים אלה היה מעמד ב׳ איתן משהיה 
לפני אבדן המושבות בצפון־אמריקה! מעתה היתה השלטת 
במסחר העולמי כמעט ללא מתחרה. 



895 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: חמאה ה 19 


896 


המהפכה התעשיינית. 

נצחונה הסופי של ב׳ על נאפוליון, ובייחוד מענקי-הכסף 

שיכלה לתת לבעלי־בריתה, היו בחלקם פרי עלייתה החמריח, 
* ▼ 

שבאה כתוצאה מה״מהפכה התעשיניח" (ע״ע). 

נקודת־המ׳בד הכלכלית עברה מהשטחים החקלאיים בד- 
רום־מזרח לצפון־מערב, אזורי הברזל והפחם, באזורים אלה 
עלו ברמינגם, שפילד ובנותיהן, והיו למרכזי תעשיית־המ- 

זו 7 זו 

תכת: מחוז לנקשיר עם העיר מנצ׳סטר, נהיו למרכז תע- 
שיית־הכותנה. עד סוף המאה ה 18 היו לפחות מחצית תושבי 
א׳ מועסקים בחקלאות ובגידול-מקנה, ב 1810 כבר עסקו 
רוב התושבים בתעשיה ובמסחר• אוכלוסיית ב , גדלה פי־ 
שנים ב 1760 — 1820 והגיעה ל 14 מיליון נפש (ראה לעיל, 
אוכלוסיה, עמ׳ 823 ). 

התפתחות כלכלת ב׳ לא הופרעה מחמת המלחמה בנא- 
פוליון. בניית־מכונות נשמרה זמן רב כסוד בריטי, ויותר 
מ 50 שנה צעדה כלכלת ב׳ בראש כלכלת העולם. 

הנהגת שיטות חקלאיות משופרות, בעיקר באחוזות 
הגדולות. הביאה לגירוש אלפי חוכרים קטנים מאדמותיהם. 
אלה היגרו למושבות שמעבר־לים או עברו לערים והיו 
לפועלים בבתי־החרושת. כמוהם עשו גם בעלי־מלאכה קט¬ 
נים, שפרנסתם נתקפחה לפי שלא יכלו להתחרות במוצרים 
הזולים של בתי-החרושת. 

השינויים בכלכלה הולידו בעיה חברתית קשה, הן בכפר 
והן בעדי־התעשיה. נראה שלמרות שעות־העבודה המרובות, 
השכר הנמוך ותנאי-המגורים הקשים בערי-התעשיה, לא 
חלה הרעה בתנאי־חייו של אדם שעבד מהכפר לעיר! אולם 
הוא נעקר ממסגרת ודיו המסורתיים לסביבה חדשה, נטולת 
מסורת. ולאנומימיות חברתית. וכן לא היד, לפועלים כל 
ביטוח ולא היו כל חוקים להגנת הפועל, בהתאם למשנתו 
של א. סם י ת (ע״ע), ששללה התערבות המדינה ביחסים 
בין מעביד לפועל. לכן נכשלו מאמציהם של אנשים כגון 
דלים קובט ( 1763 — 1835 ) והנרי הנט ( 1773 — 1835 ) להיטיב 
את מצב הפועלים, ונסיונות הפועלים לארגן מחאות, כגון 
במנצ׳סטר באוגוסט 1819 ׳ דוכאו בהתמרדויות. בסתיו אותה 
שנה חקק הפארלאמנט 6 חוקי-דיכוי (״ 0 .^ * 31 ). שצימצמו 
את הזכות לקיים אספות, את חופש־העיתונות ואת פעולת 
בתי-הדין של מושבעים. בתגובה התקשרו ראדיקאלים קנ¬ 
אים, שבראשם עמד ארתר תיסלווד ( 1774 — 1820 ), ורצו 
להטיל פצצה בחברי-הממשלה ("הקשר של רחוב ?|טו", 
1820 ). הקשר נתגלה והקושרים הוצארלהורג. דיכוי זה של 
כל ניסיון לתקן את מצב ההמונים ואדישות הממשלות וה־ 
פארלאמנט לבעיותיהם נבעו גם מהעמדה השלילית של 
החברה האנגלית כלפי המהפכה בצרפת, ומהאמונה שרק 
הפעלת יד חזקה נגד כל דורשי תיקונים תמנע תופעות 
דומות בב/ 

מצב הפועלים תוקן במקצת, כאשר קיבלו ב 1824/25 
את זכות ההתאגדות לשמירת זכויותיהם. בזה הונח היסוד 
להקמת אגודות מקצועיות, שלימים נודעה להן חשיבות 
גדולה. 

המהפכה התעשיינית השפיעה גם בתחום הדת, בייחוד 
בתורתו של ג׳ון וסלי (ע״ע), מייסד המתודיזם, שאחת 
ממטרותיו היתה להיטיב את מצב השכבות הנחותות בחב¬ 
רה. תורתו נפוצה בשכבות אלה, ומכאן גם נבע הקרע 
החברתי, שנתגלע בזמן המהפכה התעשיינית, בין האמידים, 



נערים נוודים קרונית־ 6 חם במעסקי סכרה־טחם (חחיורו הסאה ה 19 > 


חברי ה״כנסיה״ 01111x10 ), ובין העניים, חברי "בית-התפי- 
לה" ( 61 ק 3 ו 0 ). שאיפות דתיות ומוסריות גרמו גם לתנועה 
נגד העבדות, בהנהגתו של ו. וילברפו׳רס (ע״ע), והישגה 
הראשון היה איסור מסחר-ד,עבדים בב׳ ובמושבותיה ( 1807 ). 

ב 1811 לקה ג׳ורג׳ 111 במחלת־רוח, ולעוצר נתמנה 
בנו, שאח״כ עלה למלוכה כגורג׳ 7 \ 1 (ע״ע), ממתנגדי 
התיקונים. השלטון היה בידי הטורים, ומנהיגיהם, הרחן 
ליורפול ( 1812 — 1827 ; ע״ע) וולינגטון ( 1828 — 1830 ) היו 
ראשי־הממשלה• בעקבות מאבקו של ד, או׳קונל(ע״ע), ביטל 
הפארלאמנט ב 1829 את "חוק־המבחן" (ראה לעיל, עט , 
889 ) וניתן שוויח״זכויות לקאתולים ולדיסנטרים (שוויון- 
זכויות ליהודים ניתן רק ב 1858 ). וילים (ע״ע) מינה 
בסוף 1830 את הלורד צ׳רלז גרי (ע״ע) הליבראלי לרה״מ. 
אחרי מאבק פארלאמנטארי מד הבטיח גרי ב 1832 את אישור 
חוק הרפורמה הפארלאמנטאריח שביטל את זכות־הבחירה 
של אזורי-הבחירה המדולדלים ונתן מושבים בפארלאמנט 
לערי-התעשיה החדשות. בכפרים ניתנה זכות־בחירה גם 
לחוכרים בעלי הכנסה מסויימת, ובערים — לבעלי-בתים, 
שהכנסתם מבתיהם הגיעה למצער ל 10 לי״ש בשנה. 

גם אחרי הרפורמה היתה זכות-בחירה יק מכלל 
הגברים המבוגרים, אך מאז צריך היה לשתף בהנהלת- 
המדינה את באי־כוחם של מעמדות־הביניים. אח השמות 
המסרתיים, טורים ודגים. ירשו לאט־לאט הכינויים שמר¬ 
נים וליבראלים (ד. 6 '\ 1 ז 3 ׳\ז 6 ד. 11 ס 318,0 ^ 131 ). הראשו¬ 
נים המשיכו לייצג את בעלי-האחוזות ואת הכמורה האנגלי¬ 
קנית, והאחרונים ייצגו, בדרך־כלל, את חוגי המסחר והוד 
עשיה, את מעמדות־הביניים ואת הדיסגטדים. 

מדיניות־החוץ של ב׳ דגלה גם היא בדרכים ליבראליות: 
בניגוד לרצח מטרניך (ע״ע) ו״הברית הקדושה" (ע״ע), 
תמך ג׳ורג׳ הןנינג ( 1118 ממ! 0 >, שר-החוץ ב 1822 — 1827 , 
ביוון במלחמתה לשיחרור מעול תורכיה והכיר ב 1824 בעצ¬ 
מאות מושבות ספרד בדרוס־אמריקה. 

שר־המסחר דלים הסקיסון (ע״ע) הקל את ההגבלות 
שהטיל חוק-הספנות, יזם חחי-מסחר עם צרפת, פרוסיה, 
דנמרק ושוודיה, הפחית את מכסי-היבוא והחיל בדרך זו 
את מחירי-המ צרכים. 

הפארלאמנט במבנהו המחודש התחיל מיד בתיקונים 
מרחיקי־לכת, בהקף ללא תקדים. ב 1832 אושר חוק להקמת 
בתי-ספר לעניים < ב 1833 בוטלה העבדות במושבות. אותה 
שנה אסרו חוקי בתי-ההרושת ץשסד־^ו) עבודת ילדים 
בני 8 ומטה וצימצמו את עבודת בני 9 — 13 ל 9 שעות ביום, 
ולבני 14 — 17 — ל 12 שעות; ב 1834 תוקן "חוק-העניים" 
המיושן (ראה לעיל, עמ ׳ 883 ). ב 1835 נתקבל "חוק מינהל־ 
הערים", ששם קץ לאוליגארכיות העירוניות; תחתיהן באו 
מועצות־הערים, שחבריהן נבחרו מטעם כל משלמי-המיסים. 
מתפקידן היה לדאוג למינהל מסודר, כגת ניקיון, ביוב, 
תאורה וכד׳. ב 1837 — 1841 הוקלו, הודות לפעולתם של 



897 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: המאה ח 19 


898 


בנתם (ע״ע) וחבריו, ענשיהם של עברינים. כך בוטל עונש־ 
המיתה לפשעים כגץ גניבה, והוא נשאר בתקפו רק לפשעים 
החמורים־ביותר, וגם לפושעים חמורים ניתנה הזכות להיעזר 
בסניגור. — כבר ב 1829 אירגן רו׳ברט פיל (ע״ע) את 
משטרת לונדון, ואורב אורגנה משטרה גם במקומות אחרים. 

ב 1837 עלתה למלוכה ויקטוריה (ע״ע). במלכותה הארו¬ 
כה ( 1837 — 1901 ) הגיעו תוקפה של ב׳ ועושרה היחסי 
לשיאם. ויקטוריה לא ירשה את המלוכה בהאנובר, שבה 
לא היו נשים יורשות, ובכך ניתק הקשר בין כתר־ב׳ 
להאנובר. 

בתחילת שלטונה עמדה במרכז המאבק המדיני שאלת 
״חוק־התבואה״ (׳*״* 1 תז 00 ). חוק זה מ 1815 אסר יבוא- 
תבואה, כל־עוד לא הגיע מחיר החיטים בב׳ לגובה מסויים. 
תכליתו של החוק היתד, להבטיח מחירים טובים לבעלי 
המשקים החקלאיים, בייחוד לבעלי האחוזות, ולהגן עליהם 
מיבוא מתחרה. חוקים אלה גרמו מצוקה, כי בעיתות־בצורת 
היה מחיר הלחם עולה, עד שלא היה בהישג־ידו של הצרכן 
העני. יתר־על־כן, זרם התבואה מהחוץ, שהיה מציף את 
הארץ משעה שמחיר החיטים הגיע לנקודת־השיא שקבע 
החוק, גרר ירידת־פתאום במחירים, חו נתנה אותותיה לדעה 
בשוק־הכספים כולו. ההגבלות על מכירה חפשית של תבואה 
לבריטניה פגעו ביכלתן של מדינות אחרות לקנות בכמויות 
גדולות מוצרים מב׳. הדבר גרם לקרע בין התעשיה ובין 
החקלאות. התעשיינים היו מעוניינים בלחם זול, שיאפשר 
מתן שכר מועט לפועליהם. מבחינה מדינית התנגשו השמ¬ 
רנים, שייצגו את האינטרסים החקלאיים, עם הליבראלים, 
אנשי המסחר והתעשיה. ב 1838 נוסדה במנצ׳סטר ליגה נגד 
חוקי־התבואה, וזו הביאה את השאלה לפני העם באסיפות- 
המונים, שבהן השתתפו נואמים מזהירים, כגון קובדן ובריס 
(ע״ע), ובהפצת אלפי קונטרסים. שאלה זו הסבה את שימת- 
לב הציבור אל הפארלאמנס יותר מפל שאלה בעבר. תוך 
מאבק זה פרץ משבר גלוי במפלגה השמרנית, כשביטל 
מנהיגה, רוברט פיל, את חוקי־התבואד! ב 1846 לאחר סידרה 
ארוכה של יבולים גרועים. 

ביטול המכס על התבואה היה עוד צעד בדרך למסחר 
החפשי. ב 1860 בוטלו לחלוטין המכסים על מוצרי־תעשיה 
ומכאן ואילך גבתה המדינה מכסים רק ממוצרים שאינם 
חיוניים, כגון קפה, תה, טבק ומשקאות אלכוהוליים. חוק- 
הספנות מ 1651 (ראה לעיל, ענד 888 ) בוסל כבר ב 1849 . 
חופש־המסחר החיל את המחירים ולא הזיק לתעשיית ב׳, 
שהתפתחה בעשרות-השנים האלה יותר מתעשיות כל האר¬ 
צות האחרות. 

שיגשוג ה תעשיה והמסחר נסתייע בשיפור התחבורה: 

ב 1812 נכנסה לשימוש בב׳ אניית-הקיטור הראשונה. ב־ 
1825 — 1830 נסללו מסילות־׳אברזל הראשונות ורשתו התרח¬ 
בה במהרה. 

חרף התקדמות הכלכלה היה מצב הפועלים גרוע מאוד, 
בייחוד בימי-משבד. תנועת הצ׳רטיזם (ע״ע) ב 1835 — 
1848 ניסתה ללכד את הפועלים באירגון מדיני, ודרשה 
בין-השאר זכות־בחירה לכולם. התנועה נכשלה, הפועלים 
פנו לאיגודים מקצועיים, וחשיבותם של אלה גדלה למן 
1845 בערך, והודות למאבקם, שופרו בהדרגה תנאי-חייהם 
של הפועלים. לכן לא נפגעה ב׳ ב 1848 בגל המהפכני 
שזיעזע אותה שנה את אירופה. 


הדמות המרכזית במדיניות-החוץ של ב׳ מ 1830 עד 1865 
היה לורד פמרססון (ע״ע). הוא הקפיד על שמירח יוקרתה 
של ב׳ בכל העולם, ולפיכך עזר ליהודי דויד פסיפיקו(ע״ע), 
שהיה נתין בריסי, בתביעותיו מממשלת-יוון ( 1847/50 ). 
פאמרסטוו תמך בשאיפות הליבראלים באירופה, וגולים, כגון 
מאציני האיטלקי, קושוט ההונגארי וקארל מרכס, מצאו 
מקלט בב/ 

לפני-כן, ב 1831 , יזמה ב׳ ועידה בלונדון כדי למנוע 
מלחמה באירופה עקב מרידת הבלגים בהולאנדים, ובה 
הוחלט על עצמאות בלגיה ונייסרליותה. במזה״ת תמכה ב׳ 
ב 1840 בתורכיה נגד מחמד עלי (ע״ע) ונגד צרפת. תמיכת 
ב׳ בתורכיה הביאה למלחמתה ברוסיה, לצידן של צרפת 
וסרדיניה. 

הקיסרות המשיכה להתפשט באסיה. ב 1819 נרכשה סינ¬ 
גפור(ע״ע) וב 1824 — מאלאקה; ב 1826 החל כיבוש בורמה 
(ע״ע, עם׳ 70 ). ב 1839 השתלטה בריטניה על עדן (ע״ע). 
שהיתה לתחנה בדרך להודו. בהודו גופא הרחיב לורד דלהוזי 
(ע״ע) ב 1849 — 1857 את שטח השלטון הבריטי. אך ב 1857 
פרצה בהודו התמרדות. זו דוכאה ב 1858 אחרי קרבות קשים 
(ע״ע הדו, עמ׳ 524 ). אותה שנה בוטלה "חברת הודו־המזר־ 
חית״ והמינהל כולו עבר לכתר הבריטי, — ב״מלחמת־ 
האופיום״ ( 1840 — 1842 ) אילצה ב׳ את סין לפתוח כמה 
מנמליה למסחר עם אירופה, כל׳ בעיקר למסחר עם ב/ 
זכויות אלה הורחבו ב 1860 אתרי סכסוך ממושך ( 1856 — 
1860 ), שבו החליט פאמרסטון להפעיל כוח, למרות התנג¬ 
דות הליבראלים בפארלאמבט. פאמרסטון יזם ב 1857 את 
פיזור בית־הנבחרים, והבוחרים אישרו ברוב מכריע את 
מדיניותו. 

מלחמת־האזדחים באה״ב( 1861 — 1865 ! ע״ע, עמ׳ 180-176 ) 
גרמה בב׳ למשבר בתעשיית הכותנה, מפני שאספקת חומר- 
הגלם שלה נפסקה מחמת ההסגר שהטיל הצפון על מדינות- 
הדרום. רוב העם הבריטי אהד את הדרום, וניצחון הצפון 
ב 1865 עורר בב׳ פחד, שהמנצחים ינסו לספח את קאנאדה 
לאה״ב. זאת היתד, אחת הסיבות לכך, שהמושבות הקאנא־ 
דיות אוחדו ב 1867 לדומיניון, שקיבל עצמאות-למעשה 
במסגרת הקיסרות. מגמה להתפתחות זאת היתד, כבר משנות 
ה 30 של המאה ה 19 , בהשפעתם של לורד דדם (ע״ע) וא. ג. 
ויקפילד (ע״ע), והביאה לידי מתן מינהל עצמי למושבות 
המאוכלסות בלבנים! ב 1840 ניתנה למושבות בקאנאדה 
(אונטריו, קדבק, ניו־ברגסףק ונובה־סקושה) הזכות לבחור 
פארלאמנטים!' זכות זו הוענקה ב 1842 למושבות באוסס־ 
ראליה, ב 1852 לניו־זילנד, ב 1853 למושבות-הכף שבדרום־ 
אפריקה וב 1855 לניו־פאונדלנד. 

אחדי מות פאמרסטון ( 1865 ) עיצבו שני יריבים את 
מדיניות ב': .די ש ר אל י (ע״ע) השמרני וגל ג ם ט וו 
(ע״ע) הליבראלי. דישראלי היה האישיות הבולטת בממ¬ 
שלת הלורד דרבי (ע״ע), ובהשפעתו הרחיבה הממשלה את 
זכות-הבחירה. זכו בה רוב פועלי־הערים, ומספר הבוחרים 
גדל פי־שנים. 

אך רוב הבוחרים החדשים הצביעו ב 1868 בעד ג לדם־ 

ט ו ן, והוא עמד ב 1868 — 1874 בראש ה״מיניסטריון הגדול" 
שלו והנהיג רפורמות חשובות: ב 1869/70 תיקן את מצב 
החוכרים באירלנד (ע״ע, עמ׳ 227 ), וב 1870 נחקק חוק חינוך־ 
חובה (ע״ע חנוך, עמ׳ 645 ). ב 1872 הונהגו בחירות חש־ 



899 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: חמאה ה 19 


900 


איות. ברישומם של נצחונות גרמניה במלחמת 1870/71 
אורגן צבא-ב׳ מחדש בידי א. קארדוול, ובוטל הנוהג של 
קניית דרגות-קצונה. גלדסטון לא התמיד בעמידה על המש¬ 
מר בענייני-החוץ. הוא אמנם הזהיר ב 1870 את גרמניה 
ואת צרפת, לבל תפגענה □ניטראליות בלגיה, אך לא מנע 
בעד רוסיה מבנות צי־מלחמה בים השחור, בניגוד לשלום 
שנחתם בתום מלחמת-קרים. 

דישראלי ניצח בבחירות בפברואר 1874 , היה לרה״ם 
( 1874 — 1880 ) והתחיל במדיניות נמרצת של "אימפריאליזם" 
(ע״ע). ב 1850 — 1870 סברו חוגים רחבים בב׳, בייחוד חסידי 
המסחר החפשי, שאיו ערך למושבות, וששמירתן כרוכה 
בהוצאות מיותרות. דעה זו נשתנתה בערך ב 1870 , במידה 
רבה בהשפעת צ׳. ו. דילק (ע״ע). ב 1875 קנה דישראלי, 
בתיווכו של בית־רוטשילד, מהח׳דיו של מצרים 44% ממניות 
חברת תעלת־סואץ, והבטיח בכך לב׳ אח הפיקוח על התעלה 
החדשה. בעצתו נטלה המלכה ויקטוריה לעצמה ב 1876 את 
התואר ״קיסרית הודו״. ב 1877 סופחה טראנסוואל 
לאימפריה הבריטית (ע״ע אפריקה הדרומית, עם׳ 394 ). 
ב 1878 הצליח דישראלי בקונגרס ברלין (ע״ע) לבלום את 
השפעת רוסיה בבאלקאנים. בתמורה על תמיכה בתורכים 
בקונגרס קיבלה ב׳ את המינהל ב ק ס ר י ם י ן, דבר שהגדיל 
מאוד את כוחה במזרח הים־התיכון. כדי לשמור על בטחץ 
הודו מפני התקדמות רוסיה לעברה, נלחמה ב׳ ב 1878/80 
נגד אפגניסטן (ע״ע, עמ ׳ 113 ). באותן שנים סופחה בלו־ 
צ׳יסטן (ע״ע) להודו הבריטית. 

דישראלי, שהיה מנהיג השמרנים משנות ה 50 , שינה 
את דמות מפלגתו ויצר את "הדמוקראטיה של הטורים": 
המפלגה החלה לפנות להמוני העם ולהטיף להם את עקרת 
הנאמנות למלוכה ולכנסיה האנגליקנית. היא דגלה בדאגה 
לצורכי ההמונים, ומדיניות־הפנים של דישראלי צוינה בחקי¬ 
קה סוציאלית, שהיתה לגביו כרוכה בתפיסת "האימפריא¬ 
ליזם", ושעתידה היתד. להתפתח למענה השמרנים על אתגר 
הסוציאליזם מזה ועל סיסמת :״ 31 ) ז $56 ! 3 ע הליבראלית מזה 
(ע״ע ליברליזם, עט׳ 702 ). הוא העניק זכויות מלאות לאי¬ 
גודים המקצועיים והשווה את מעמדם המשפטי לזה של 
המעבידים, צימצם את שעות-העבודה והגדיל את המנוחה 
השבועית. 

גלדסטון תקף את מדיניות־החוץ של דישראלי בבאלקא־ 

נים, בדרום־אפריקה ובאפגאניסטן, והתנגד בייחוד לתמיכה 
בתורכיה רודפת-הנוצרים. בבחירות באפריל 1880 ניצחו 
הליבראלים, ושוב נהיה גלדסטון לרה״מ ( 1880 — 1885 ). 
במדיניות הפנים המשיך גלדסטון בתיקון מצב החוכרים 
באירלנד, ונתן את זכות-הבחירה גם לפועלים בכפר ( 1884 ). 
רוב הגברים המבוגרים נהיו לבעלי זכות בחירה, אך 
גלדסטון נכשל במדיניות-החוץ. הוא הכיר בעצמאות הבורים 
בטרנסוואל והסכים ב 1882 , נגד רצונו, לכיבוש מצרים 
(ע״ע, ענד 200 ) וסודן. אולם כבר ב 1885 איבדה ב׳ את 
סודן, בידי המהדי, שמרד וכבש את ח׳רטום, ומגינה, הגנרל 
צ׳רלז גורדון(ע״ע), נפל בקרב. מאורע זה זיעזע את עמדת 
גלדסטון והוא התפטר ביוני 1885 . 

במקום גלדסטון בא לורד סולזברי (ע״ע), מנהיג השמ¬ 
רנים אחרי דישראלי. בפארלאמנט הבריטי היתה השפעה 
ניכרת לצירים האירים בהנהגת צ׳אדלז פתל ( 611 !״ 3 ?). 
הצירים האירים רצו ב״הום רול״ ( 1116 ) 1 10016 * — שלטון 


בית) לאירלאנד׳ ולהשגת מטרתם תמכו לסירוגין בליברא־ 
לים ובשמרנים; בהצביעם עם השמרנים הופל גלדסטון. 
אך הוא זכה בבחירות בדצמבר 1885 , נתמנה בשלישית 
לדה״מ ומיד הציע להעניק "הום רול" לאירלאנד. הדבר 
פילג את המפלגה הליבראלית, וסיעה בהנהגת ג׳ 1 זף צ׳מ־ 
ברלין(ע״ע) ולורד הארטינגדון(אח״כ דוכס דוו׳נשיר, ע״ע) 
שהתנגדו ל״הום רול", היתה למפלגה חדשה, "היוניוניסטים 
הליבראלים" (שומרי האיחוד, מ 10 ת/ 1 ). בבחירות ביולי 
1886 זכו השמרנים והיוניוניסטים בניצחון מכריע ושוב 
נהיה סולזברי לרה״ם ( 1886 — 1892 ). הוא המשיך במדיניות 
של דישראלי וסיגל אותה לתנאי-הזמן. החל ב 1870 איבדה ב׳ 
בהדרגה את עליונותה התעשיינית, מחמת ההתחרות מצד 
מדינות באירופה ואה״ב. מדינות אלו הטילו מכסי־מגן על 
היבוא ופגעו בכך ביצוא ב׳. ארצות אלה לא נזקקו עוד 
להון מב׳ לפיתוח כלכלתן. לפיכך חיפשה ב׳ שווקים חדשים 
לתעשייתה, ועוד אפשרויות להשקעות הונה. ב׳ השתלטה 
על % משטחה של אפריקה (ע״ע, עמ׳ 345 — 360 ) עם 40% 
של אוכלוסיתה. ססיל רודז (ע״ע), חלם על מסילת־ברזל 
שתקשר את כף־התקוה-הטובה עם קאהיר, דרך שטח רצוף 
בשלטון ב׳. כבר ב 1841 החלו בריטים להשתלט על צפץ 
בורנאו (ע״ע), וב 1873 — 1909 פרשה ב׳ את חסותה על 
נסיכויות־הילידים בחצי-האי מאלאיה. ב 1885 הושלם כיבוש 
בורמה (ע״ע) וב 1898 חכרה ב׳ מסין את ויהיו* (ע״ע). 
באוקיאנוס השקט סופחו ב 1876 איי־פיג׳י, ב 1884 — חלק 
מגינאה החדשה (ע״ע) וב 1886 — 1900 יותר מ 100 איים 
אחרים. ב 1900 הקיפה הקיסרות רבע משטחו של כדור־ 
הארץ ושל אוכלוסייתו: 35 מיליון קמ״ר, עם יותר מ 400 
מילית תושבים. 

היריבות בין ב׳ לבין רוסיה ביחס לתורכיה, וכן בפרס, 
באפגאניסטאן ובמזרח הרחוק, ובין ב׳ לבין צרפת במצרים, 
גרמו לכך, שסולזברי היה קרוב-יותר לברית־השלוש 
(גרמניה־אוסטריד,-איטליה) מאשר לברית צרפת־רוסיה. אך 
הוא דחה את הצעת ביסמארק לכרות ברית עם גרמניה 
(ינואר 1889 ) וב׳ נשארה ב״בדידותה המזהירה" ( 1 >[ 1 >ת 16 <* 5 
150131:1011 ). ב 1887 יזם סולזברי חחים לשמירת השלום 
בבאלקאנים וביס-התיכון בין ב׳ לבין אוסטריה־הונגאריה 
ואיטליה, ובכך חיזק את עמדת ארצו במצרים מול צרפת. 
היחסים הטובים עם גרמניה התבטאו גם במסירת הלגולנד 
(ע״ע) לגרמניה תמורת שטחים באפריקה המזרחית. 

מפאת המתיחות שנוצרה עקב הקמתם של שני המחנות 
באירופה ועקב ההתחרות הקולוניאלית, הגדילה ב׳ את צי- 
המלחמה שלה, והכריזה ב 1889 , שחצי שלה חייב תמיד להיות 
לפחות שקול לציין של שתי המעצמות הימיות הגדולות- 
ביותר אחריה, כלומר, לציי צרפת ורוסיה גם יחד. להגדלת 
הצי התנגד גלדסטון, שבבחירות בקיץ 1892 זכה ברוב קטן, 
וגעשה ברביעית לרה״מ. בית-הנבחרים קיבל את הצעתו 
להעניק "הום רול" לאירלאנד, אך בית-הלורדים התנגד 
לחוק כמעט פה אחד ( 1893 ). גלדסטון התפטר, ובבחירות 
ביוני 1895 ניצחו השמרנים והיוניוניסטים. שוב נהיה 
סולזברי לרה״מ ( 1895 — 1902 ) וצ׳מברליז — לשר המו¬ 
שבות. 

כיבוש סודן ( 1896 — 1899 ) בידי קיצ׳נר (ע״ע) יצר עוד 
סיכםוך עם צרפת, שרצתה להרהיב את שטחיה באפריקה 
עד עמק-הנילום. מדשן ( 1 > 1130 :>ז 13 \) הצרפתי כבש ב 1898 



901 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: המאות ה 19 — 20 


902 


את פא ש ודה ( 13 ) 25110 ?) שליד הנילוס. קיצ׳נר אילצו 
לצאת משם. ב 1899 קבע חחד־לונדון את תחומי־ההשפעה 
של שתי המעצמות (ע״ע אפריקה, עם׳ 355/56 ). 

מלחמה־הבורים ( 1899 — 1902 ! ע״ע אפריקה הדרומית, 

עם׳ 396 — 399 ) הביאה לידי סיפוח שתי רפובליקות־ 
הבורים לאפריקה הדרומית הבריטית. במלחמה זו השתתפו 
לראשונה מתנדבים משטחי הקיסרות המיושבים לבנים 
במאבקה של ארץ־האם. ב 1901 אוחדו מושבות־אוסטראליה 
במסגרת של דומיניון, וב 1901 ניתן מעמד זה גם לניו־ 
זילנד. 

במקביל למדיניות האימפריאליסטית מחוץ חלה בב׳ 
התקדמות מתמדת בכיוון לדמוקראטיזאציה ולדאגה לשה־ 
בות־העניים. ב 1888 הוקמו מועצות מחוזיות (ץ 1 מ 0011 
001100115 ) נבחרות. בכך ניתנה לתושבי־הכפרים אותה 
שליטה על המינהל המקומי, שהערים נהנו ממנה מ 1835 . 

הפועלים התחילו להתארגן ככוח כלכלי ומדיני. ברא¬ 
שונה התאחדו הפועלים רק באיגודים מקצועיים ובאגודות־ 
צרכנים מקומיות. ב 1851 החלו האיגודים המקומיים להת¬ 
ארגן באיגודים ארציים, ומנהיגיהם של אלה נשאו-ונתגו עם 
המעבידים. 

ב 1844 ייסדו 28 פועלים ברוצ׳דיל ( 1316 ) 11001-1 ) אגודת- 
צרכנים, כדי להילחם בניצולם בידי החנוונים. אחרים הלכו 
בדרכם, וב 1863 התארגנו האגודות המקומיות לאגודות 
ארציות וייסדו חברה לקניה סיטונית המספקת עד היום 
ל 3 /! מצרכני ב׳ את מצרכיהם העיקריים. תחילה התארגנו 
באיגודים ובחברות־הצרכנים רק פועלים מקצועיים, שקיבלו 
משכורת טובה-יחסית ויכלו לשלם דמי־חבר קבועים. ב 1889 
פנו הסוציאליסטים לפועלים שאינם מקצועיים ואירגנו 
בהצלחה את שביתת פועלי־הנמל בלונדון. 

רוב הפועלים צידדו בליבראלים, והפועלים המעטים 
שנבחרו החל ב 1874 לפארלאמנט הצטרפו אליהם. רק 
בשנות ה 80 קמה תנועה סוציאליסטית, ששאפה לשינוי 
יסודי של הסדר החברתי ברוח תורתו של מארכם. מנהי¬ 
גיהם היו ה. מ. הינדמן (ע״ע), המשורר וילים מורים (ע״ע) 
וג׳ון ברנז. הם נסתייעו במחקרים המדעיים על נושאים 
סוציאליסטיים, שנערכו מטעם אגודת הפבינים (ע״ע), 
שנוסדה ב 1883 . 

ב 1893 יסד ג׳. קיר ד,רדי (ע״ע), בהשתתפות הפאבינים, 

את "מפלגת־הפועלים הלא־תלדה" (לא תלדה בליבראלים), 
וזו, יחד עם האיגודים המקצועיים והפאבינים, הקימו ב 1900 
את "מפלגת-העבודה" (ץ 1 ז 2 ? ז 011 < 1 ^ 1 ), שעתידה היתה 
לרשת את מקום הליבראלים במערך המדיני בב/ 

יורשו של סולזברי היה בן־אחותו ארתור בל פור 
( 1902 — 1905 ! ע״ע), ובממשלתו בלטה אישיותו של צ׳מ- 
ברלין כשר־המושבות. צ׳מברלין חתר להדק את הקשרים 
בין ארץ-האם לבין המושבות, וכינס ב 1897 וב 1902 את 
באי־כוחן של המושבות להתייעצויות בלונדון, כי בשנים 
אלה חל שינוי איטי במבנה הקיסרות: המושבות העצמאיות 
(קאנאדה, אוסטרליה, ניו־זילאנד, דרום־אפריקה וניו־ 
פאונדלנד), שהחל ב 1907 לא הוסיפו עוד להיקרא מושבות 
אלא דומיניונים, ראו עצמן כאומות עצמאיות, וביקשו 
להשפיע על מדיניות הקיסרות. 

כאמצעי המעשי-ביותר להידוק הקשר הציע צ׳מברלין 
ב 1902 להטיל מכסים על מוצרי-יבוא מחה לתחומי-הקי- 


סרות וכך להעדיף את מוצרי-הקיסרות וליצור זיקה כלכלית 
בין חלקיה. בכך היתה בריטניה נוטשת את עקרון הסחר 
החפשי ומייקרת את מחיר הלחם. הליבראלים, חסידי המסחר 
החפשי. ניהלו תעמולה נגד צעד זה וניצחו בבחירות 
(ינואר 1906 ) ומנהיגם, הנרי קמבל-בנרמן (ע״ע) נהיה 
לרד,״מ ( 1906 — 1908 ). הוא פייס את הבורים בהעניקו מיגהל 
עצמי לטראנסואל ואוראנג/ וסלל בכך את הדרך להקמת 
ברית אפריקה הדרומית (ע״ע, עמ ׳ 400 ). ב 1885 הקימו 
מנהיגי השכבות העליונות, שבקרבן שרר אי־שקס גובר, 
את הקונגרס הלאומי ההודי. הקונגרס פנה ב 1905 לקיצו¬ 
ניות ואף לאלימות, והחל חותר לשלטת עצמי לד,ידו (ע״ע. 
עמ ׳ 537/8 ). התיקונים שהנהיג ב 1909 המשנה-לסלך בהודו 
לורד מינטו, בחמת השר לענייני הודו ג׳ון מוךלי (ע״ע) 
ושלפיהם שותפו הודים בחקיקה ובמינהל, לא השביעו את 
רצת מנהיגי התנועה לעצמאות. 

שאלת אירלאנד היתה כרוכה לבלי-הפרד בבעיות 
הפנים המרכזיות של ב/ מ 1910 היתד, הממשלה הליברא¬ 
לית. שבראשה עמד ב 1908 — 1916 אסקוית (ע״ע), תלויה 
בקולות הצירים האיריים בבית־ד,נבחרים, ומתן "הום רול" 
לאירלאנד נהיה, איפוא, לחלק מתכנית הליבראלים. ב 1912 
אישר בית-הנבחרים הצעת-חוק להענקת "הום רול", אלא 
שבית-ד,לורדים התנגד לה, ובכך דחה את ההכרעה עד לאי¬ 
שור מחודש של בית-הנבחרים (ע׳ להלן). ב 1914 , ערב 
פיח מלה,״ע 1 , שוב הועלתה שאלה זו להכרעה, ואז איימו 
באלימות דוקא הפרוטסטאנטים בצפוךאירלאגד, פיית שלא 
רצו שתתקבל החלטה המכפיפה אותם לשלטת הרוב הקא- 
תולי בדרום (ע״ע אירלנד, עמ׳ 228 ), אך באמצע המהומות 
פרצה מלד,״ע 1 . 

מיניסטר-האוצר בממשלת אסקוית היה דיויד לויד-ג׳ורג׳ 
(ע״ע), הוא הנהיג תיקונים סוציאליים מרחיקי־לכת, שציינו 
את תחילת הפיכתה של בריטניה ל מ די נ ת־ סע ד, כגת 
ביטוח-זיקנה ( 1908 ), שהעניק גימלה לעניים מגיל 70 
ומעלה, וביטוח מחלה ואבטלה ( 1911 ). הדבר היה כרוך 
בהגדלת התקציב, ולויד־ג׳ורג׳ הציע ב 1909 להטיל מס- 
הכנסה מדורג ומס שבח-מקרקעין ולקבוע שומה גבוהה 
למיסוי מהכנסות שלא מעבודה, בית־הנבחרים תמך בהצע¬ 
תו, אך בית-הלורדים התנגד לכך. חילוקי־הדעות התפתחו 
במהרה למאבק על עצם זכותו של בית-הלורדים למנוע 
גושפנקה פארלאמנטארית מהחלטות בית־הנבחרים. פעמיים 
נערכו בחירות ב 1910 ! השמרנים הגדילו את כוחם, אך 
הליבראלים הוסיפו לשלוט בתמיכת הצירים האיריים. לבסוף 
נשברה התנגדות בית-הלורדים, מול האיום להציפו בהמת 
לורדים חדשים, ליבראלים, וכך אושר "חוק-הפארלאמנט" 
( 01 ^ 31-1131116x11 ?), שקבע שאין הלורדים יכולים לבטל חוק 
בעניינים כספיים שאושר בבית-הנבחרים, וחוקים אחרים — 
יכולים הם להשהות את קבלתם עד שיחזור ביח־הנבחרים 
ראשרם פעמיים. חוק־הפאדלאמנט, שיש הרואים בו את 
המאורע החשוב־ביותר בתולדות החוקה בב׳ מאז 1689 , 
מסמל את נצחונו הסופי של בית-הנבחרים על בית־הלור־ 
דים. 

במדיניות־ההוץ נטשה ב , , נוכח התעצמותן של רוסיה 
וגרמניה בשנים אלה, את מדיניות ה״בדידות המזהירה". 
צ׳מברלין ביקש לכרות ברית עם גרמניה, אלא שהיא 
דחתה אותה ב 1901 . ב 1902 כרתה ב׳ ברית עם יאפאן, 



903 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: המאה ה 20 


904 


במטרה לבלום את התפשטות רוסיה במזרח-אסיה, אך ברי¬ 
טניה לא התערבה במלחמת רוסיה־יאפאן ב 1904/5 . במהרה 
ראתה את יריבתה העיקרית לא ברוסיה, שהוכתה מידי 
היאפאבים, אלא בגרמניה, שהגדילה את צי-המלחמה וסיכנה 
את מעמד ב׳ במזה״ת ובדרך להודו(ע״ע גרמניה, עט' 460 ). 
לכן התקרבה ב , , בהשתתפותו הפעילה של המלו אדח׳רד 
11 ע ( 1901 — 1910 ), לצרפת: ב 8.4.1904 חתמו לורד לנזדון 
(ע״ע[ 3 ]) ודלקסה (ע״ע) על חוזה, שבו הכירה צרפת 
במרות בריטניה על מצרים, וב׳ הסכימה שמארוקו תהיה 
שטח-השפעה של צרפת. בכך הושגה ה״הסכמה הלבבית" 
( 1316 ^ 00 €״ 1 ;>״ז£) בין שתי המדינות. גרמניה, שהיו לה 
אינטרסים כלכליים במארוקו, מחתה נגד הסכם זה, אך ב׳ 
תמכה בועידת-אלחסירם ( 1906 ) בצרפת (ע״ע מרוקו, עמ ׳ 
400 ). שינוי זה במדיניות איפשר לב׳ לצמצם את כוחותיה 
הימיים בים־התיכון ולרכזם בים הצפוני. 

אחרי יובל־שנים של ניגודים נחתם באוגוסט 1907 חתה 
עם רוסיה, שקבע את תחומי ההשפעה של שתי המעצמות 
בפרס, באפגאניסטן ובטיבט. בזה הונח היסוד ל״הסכמה 
המשולשת" 16 סמ 7 ) של ב׳. צרפת ורוסיה. פ׳ 

לא היתה קשורה לשתי חברותיה בהתחיבויות מפורשות! 
שררה בה ידידות כלפי צרפת ורוסיה, וקרירות, ופעמים איבה 
כלפי מדינות ברית־השלוש. לכן תמכה ב׳ ב 1908 ביריבי 
אוסטריה־הונגריה בשאלת בוסניה וך,רצג 1 בינה (ע״ע), אך 
הצליחה במאמציה לפתור את השאלה בדרכי־שלום. וכן 
הצליחה ב׳ בועידת־לונדון (מאי 1913 ), לאתר את מלחמת- 
הבלקן (ע״ע), ולמנוע התלקחות כללית באירופה. המתיחות 
המתמדת אילצה את ב׳ לחזק את הצי והצבא, ולמטרה 
זו — להטיל מיסים כבדים. ריצ׳רד הולדין (ע״ע), שר־ 
המלחמה ב 1905 — 1912 ׳ אירגן מחדש את הצבא והגדילו, 
וחשיבות תיקוניו הוכחה בפרוץ מלה״ע 1 . אשר לצי, יצרו 
הבריטים טיפוס חדש של אניית-מלחמה, ה״דרדנוט" 
8110 ג 1 ס 11 ^ 3 ש- 1 ס — אל פחד), שלעומתה נראו האחרות מיו¬ 
שנות. 

ב 1911 שוב עזרה ב׳ להשגת פשרה בסיכסוך מחודש 
של צרפת וגרמניה בענין מארוקו, וב 1912 נשלח הולך! 
לברלין למו״מ על הגבלות בבניית צייהן של שתי המע¬ 
צמות. הניסיון נכשל. באביב 1914 רפתה המתיחות, וב׳ 
וגרמניה היו קרובות להסכם ביניהן בענין עתיד מושבות- 
פורטוגל באפריקה ומסילת־הברזל לבאגדאד. מו״מ זה היה 
בעיצומו, כשרצח יורש־העצר האוסטרי ב 28.6.1914 הצית 
את חבית אבק-השרפה של המתיחות הבין-לאומית ופרצה 
מלה״ע 1 . ב׳ החליטה להיכנס למלחמה רק אחרי שגרמניה 
פגעה בניטראליותה של בלגיה. 3 שרים שהתנגדו להכרזת- 
המלחמה התפטרו. 

על המאורעות הצבאיים במלה״ע 1 —ע״ע מלחמת- 
העולם הראשונה. 

מיד עם פרוץ המלחמה תמכו הדומיניונים בב/ וצבאו¬ 
תיהם מילאו תפקיד חשוב בחזית המערבית, ותפקיד מכריע 
במערכות א״י, גאליפולי ואפריקה. בבריטניה גופה הוקמה, 
במאי 1915 , ממשלת-קואליציה, בראשות אסקוית ובהשתת¬ 
פות השמרנים (ביניהם קיצ׳נר ואוסטן צ׳מברלין) ומפלגת- 
העבודה (ארתור הנדרס! [ע״ע]). אולם קשיי-המלחמה 
עוררו ביקורת על אסקוית בקרב אנשי מפלגתו הוא, ולדע¬ 
תם לא היתה מנהיגותו נמרצת במידה הדרושה לריכוז כל 


כוהות־האומה למאמץ־המלחמה. אסקוית נאלץ להתפטר 
ולויד־ג׳ורג עמד בראש הממשלה החדשה. הנהגת המלחמה 
הופקדה בידי "קאבינט-מלחמה" מצומצם, שעם חבריו נמנה 
גם מנהיג מהדומיניונים — הגנרל סמטם (ע״ע) מאפריקה 
הדרומית. 

לויד־ג׳ורג , לא הגה אמון בהנהגה הצבאית, מחמת האב¬ 
דות הכבדות שהוסבו לב׳ — 809,000 הרוגים מכלל מגוייסי 
הקיסרות. הוא סבר שההתקפות הגדולות — בגון זו שבסום 
ב 1916 , שבה נפגעו 400,000 חיילים בריטיים במחיר הת¬ 
קדמות של כמה קילומטרים — הן הקזת־דם שאין ב׳ יכולה 
לעמוד בה. לבסוף כפה לויד־ג׳ורג׳ על מצביאי ב׳ פיקוד 
עליון צרפתי. מבחינה פנימית מסוכנת־יותר היתה מלחמת 
הים והצוללות, שבשיאה, ב 1917 , טובעה יותר מ 4 ) מצי־ 
הסוחר. הורגש מחסור בצרכי־מזון, ולפיכך הונהג קיצוב. 
מערכת הסום והמחסור בכוח־אדם בעקבותיה הניעו את 
שר-המלחמה, קיצ׳נר, להנהיג ב 1916 שידות-חובה בצבא — 
לראשונה בתולדות־אנגליה. שירות-החובה הקיף את בני 
18 — 40 . 

מאמץ־המלחמה הקיף את כל האוכלוסיה הבוגרת, ולפי¬ 
כך ניתנה בפברואר 1918 זכות-בחירה כללית לגברים בני 
21 ומעלה ולנשים בנות 30 ומעלה. ב 1928 נקבע גם גיל 
הבוחרת ל 21 , ובכך נסתיים מאבק של יותר מ 50 שגה 
שניהלו הסופרג׳טיות (=התובעות זכות־בחירה לנשים 

[= 38€ ־ 1 })ג 51 ]). 

ביזמתו של ההיסטוריון ה. פישר, שהיה שר-החינוך, 
הורחב חינוך-החובה עד לגיל 14 , וכן נקבע, שבני 14 — 18 
שאינם לומדים בבת״ם תיכונים, יחויבו בחינוך על-יסודי 
כלשהו. תיקונים אלה לא נתגשמו במלואם שנים רבות, 
מחמת קשיים כספיים. 

ההוצאות הכספיות העצומות שהיו כרוכות בניהול המל¬ 
חמה, הצריכו שינויים יסודיים במדיניות המיסוי והמכסים, 
שהיו אמנם דיוראת־שעה, אלא שבדרכן של הוראות־שעה 
בעניינים אלה לא בטלו כליל גם בתום המלחמה. שיעורי 
מס-הכנסה גדלו ב 240% , הונהג מם מיוחד על רווחים גבו¬ 
הים, ונפרצה פירצה ראשונה בעקרון חופש־הסחר עם הטלת 
מכסים על כמה מוצרים. 

על עמדת אירלנד במלחמה — ע״ע אירלנד, עמ׳ 228 . 

בשלום־ורסי (יוני 1919 ) קיבלה ב׳ את המאנדאטים על 
אפריקה המזרחית הגרמנית ועל חלקים של טוגו וקאמרון, 
אפריקה הדרומית קיבלה את אפריקה הדרומית־מערבית 
(ע״ע אפריקה, עמ׳ 60 — 359 ), ולאוסטרליה ולניו־זילנד 
נמסר המינהל במושבות הגרמניות באוקיאנוס השקט. מאת 
תורכיה קיבלה ב׳, בחוזה סור (אוגוסט 1920 ), את המאג־ 
דאטים על א״י, עבה״י ועיראק. הקיסרות הגיעה לשיא- 
הקפה. 

ב׳ אחרי מלה״ע 1 . 

סקירה כללית. 3 תופעות-יסוד מאפיינות את הזמן 
שמסוף מלה״ע 1 עד ימינו: 1 . שידוד-מערכות חברתי. 
בתחום המפלגתי השתקף הדבר בהיעלמות-למעשה של 
הליבראלים והתבססות מפלגת העבודה כיורשתם. 2 . שינוי 
מבנה הקיסרות והתרופפות הקשרים שבין רוב חלקיה לבין 
ב׳ עד להתפרקות הקיסרות. 3 . התרופפות מעמדה הכלכלי 
של ב׳. 

התופעה האחרונה נתגלתה במלוא-חריפותה כבר בתום 



905 


(ה)ממלכה המאוחרת, היסטוריה: אחרי מלה״ע 1 


906 



הסיסרות בשיא הוזפשטותח ( 1919 ) 


המלחמה. השניה לא הוכרח מיד, ביוון שמבחינת השטח 
הגיעה הקיסרות לשיאה דוקא בתום המלחמה. קשיים 
מיידיים בהחזקת הקיסרות נתגלו רק באירלנד ובהודו. אשר 
לתופעה הראשונה, הרי שינד מכריע בכיוון להקמת מדינת- 
סעד לא בא אלא בעקבות מלה״ע 11 , ואילו תחילתו של 
תהליך זה נסתמנה כבר בתקציב של שנת 1909 (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 902 ). אולם גביית מיסים בשיעור ללא תקדים בעת- 
המלחמה גרמה לכך, שמכאן־ולהבא לא נראו מיסים גבוהים 
הכרוכים במדיניות סעד ליוצאי-דוסן. התקציב הנמוך־ 
ביותר אחרי מלה״ע 1 היה, מבחינת ערכו הראלי, גדול־יותר 
מכפליים מהתקציב הגבוה־ביותר לפניה. ירידת הליבראלים 
נתבררה בבחירות ב 1924 , ובעשור־השנים שלאחר־מכן הד 
סיפו לפרפר ככוח שלישי. מפלגת־העבודה עלתה לשלטון 
לראשונה ב 1923 , אך השינוי הגדול שהביאה מפלגה זו 
קשור בשלטונה בתום מלה״ע 11 . 

התערערותה הכספית של ב׳ נבעה מכך, שבשנת-המלחמה 
נאלצה למכור חלק גדול מהשקעותיה בחי״ל, בייחוד באה״ב. 
לגבי אה״ב הפכה ב׳ מנושה לבעל־חוב, ובסוף המלחמה 
הסתכם חוב זה בכמיליארד וחצי לי״ש. ב׳ ניזקה גם מהפ¬ 
קעת נכסיה בחסיד. והסתלקות בריה״מ מחובות הממשלה 
הצארית. החוב הלאומי של ב , , שהסתכם בכססד מילית 
לי״ש ב 1914 , הגיע ב 1918 לכ 8 מיליארדים, ובעוד שלפני 
המלחמה הוקצה לתשלום־חובות רק כ"/ 1 התקציב, היווה 
סעיף זה אחרי המלחמה הרוב ל 30 אחוז ממנו. נידיורק 
ירשה את מקומה של לונדת כמרכז־הכספים הבין־לאומי, 
והדולר תפס את מקום הלירה־סטרלינג, שכוח-הקניה שלה 
ירד במלה״ע 1 בכ 70% . 

לויד־ג׳ורג׳ החליט לקצור את פח הניצחת גם מבית 
וערך בחירות כבר בדצמבר 1918 . מפלגות-הקואליציה הר 
פיעו במלוכד תכו בחב של יותר מ%. אך הניצחת בבחי¬ 
רות הושג בחלקו במחיר הבטחות סתומות לשיפור מצב 
ההמונים שאי־אפשר היה למלאן, ולויד־ג׳ורג׳ שילם, 4 
שנים אח״כ, את מחיר אי־מילויין של הבטחות אלו. כך הב¬ 


טיחה הקואליציה לפתור את מצוקתה הכספית של ב׳ ע״י 
פיצויים מגרמניה (ע״ע, עמ׳ 468/470 ). כשנכזבה תקוה 
זו, נגרמו קשיים ורוגז, ואשליה זו דחתה לשנים הגשמת 
תכניות־של־ממש לפתרון המצוקה הכספית. 

ב 1919 נתחדשו המהומות באירלנד ונמשכו עד סוף 
1921 , ורק ב 1922 נפתרה הבעיה, מבחינת ב/ עם הענקת 
מעמד דומיניון לרוב האי* חלקו הצפוני, שרוב תושביו פרו- 
טסטאנטים, נשאר חלק מב׳, ועם זאת ניתן לו שלטת 
עצמי נרחב, עם ממשלה ופארלאמנט משלו (ע״ע אירלנד 
הצפונית, עט׳ 239 ). בהודו שררה מתיחות תתעוררו מהו¬ 
מות עם הגברת פעילותם של הלאומנים (ע״ע הדו, עם׳ 
539/40 ). בב׳ נתעוררו בעיות-עבודה, פית שהתכניות לשח¬ 
רור מתוכנן של חיילים נכשלו, ו 5 מיליוני אנשים הציפו 
את שוק-העבודה בעת שהתעשיה היתד. חייבת לעבור 
לייצור של שלום. החשש מאינפלאציה הביא לקיצוצים בהר 
צאות הממשלה. 

באוקטובר 1922 פרשו השמרנים מהקואליציה, מחשש 
שהישארותם בממשלה תביא לאבדן־קולות בבחירות. לויד- 
ג׳ורג׳ התפטר, ואנדרו בתר לו(ע״ע) הקים ממשלה שמרנית. 
בבחירות שנערכו חודש לאחר־מכן זכו השמרנים ברוב, אך 
תוצאה חשובה. לא פחות היתה גידול מספר ציח מפלגת- 
העבודה ביותר מכפליים (מ 60 ל 140 ) וירידת המפלגה 
הליבראלית למקום השלישי ( 57 צירים). מאז לא השיגו 
הליבראלים את המקום השני בבחירות. 

ממשלות א. ב. לו(אוקטובר 1922 — מאי 1923 ) ום. בולד־ 

דן (ע״ע בלדדן, ס.), שבא אחריו, ניסו לפתור את בעיית- 
האבטלה ע״י הטלת מכסי-מגן. הפארלאמנט לא נטה להסכים 
למכסים ובולדדן קרא לבחירות חדשות (נובמבר 1923 ), 
אך השמרנים הפסידו כ 100 מקומות, ובתמיכת הליבראלים 
קמה בינואר 1924 ממשלת-הפועלים הראשונה, בראשות 
ג׳. ר. מקדתלד (ע״ע). ממשלה זו שלטה 9 חדשים בלבד, 
ונפלה לאחר שמקדונלד, שהיה גם שר-החדן, קשר קשרים 
עם בריה״מ וביקש להסדיר את עניין החוב שלה תוך מחן 








907 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: אחרי מלה״ע 1 


908 


מלווה חדש. מקדונלד פיזר את הפארלאמנס וקרא לבחי¬ 
רות כלליות, אך השמרנים זכו ברוב גדול. הבחירות נערכו 
בצל ,מכתב זינוביב" — מסמך מזויף, כנראה, שיוחס למנ¬ 
היג הסוביטי זינו׳ביב (ע״ע) ושקרא למהומות בב׳ למען 
הקומוניזם הבין־לאומי. מפלגת-העבודה זכתה ב 150 מקומות 
בלבד. אך במיוחד הוכו הליבראלים, שבוחריהם, בני המע¬ 
מד הבינוני, רגזו על תמיכתם במפלגת־העבודה. 40 צירים 
בלבד נבחרו ממפלגה זו. 

הממשלה השמרנית החדשה בראשותו של בולדדן 
( 1924 — 1929 ) נאלצה לטפל בבעיות-עבודה, במיוחד במכ- 
רות־הפחם. סכסוכי-עבודה בענף זה היו תכופים. תעשיית־ 
הפחם היתה היסוד לעליונות תעשייתה של ב , במאה ה 18 
וה 19 , אולם במאה ה 20 החלה שוקעת ופדיונה יורד. המו׳׳מ 
בין הממשלה לבין נציגי הפועלים נכשל והוכחה שביתה 
כללית של כל העובדים בב׳ ( 2.5.1926 — 12.5.1926 ), אך היא 
נסתיימה בכישלון. 

שר־החוץ בממשלת בולדדן׳ אוסטן צ׳מבדלין, היה בין 
יחמי חחה־לוקארנו(ע״ע לוקרנו, חוזי) ואמנת ?!לוג־בריאן. 
חחים אלה והסדר עניין הפיצויים מגרמניה יישבו לשעה 
את הסכסוכים באירופה המערבית והמרכזית וקבעו דרכים 
להסדר סכסוכים בעתיד, ובכך החזירו את ההרגשה שסכנת- 
המלחמה חלפה — דבר שגרם במידה רבה להעדר כוננות 
מצד ב׳ עם התעצמות גרמניה הנאצית. בעקבות חחה ?ולוג- 
בריאן פעלה ממשלת-בולדוין לכנס ועידה להגבלת צי- 
המלחמה. 

אחר הבחירות במאי 1929 חזרה מפלגח-העבודה לשלטון 
בתמיכת הליבראלים. הם הבטיחו לתמוך במקדונלד, פרט 
לצעדים בעלי אופי סוציאליסטי. מקדונלד כינס בלונדון 
את הוועידה להגבלת ציי-המלחמה, בהשתתפות אה״ב ויא- 
פאן, ונקבע בה שיישמר יחס־כוחות ימי שקול בין ב׳ 
לאה״ב, ושצי-יאפאן יהיה 60% מזה של ב׳. ב׳ ואה״ב 
קיימו את ההסכם. 

ממשלת־מקדונלד הגדילה את התשלום למובטלים ואת 
מספר הזכאים לקבלו. השפל הגדול באה״ב ב 1929 פגע 
קשה בב/ האבטלה הקיפה 10.4% מכלל העובדים ב 1929 
ו 21.3% ב 1931 . מכאן־ואילך החל שיעוד המובטלים יורד 
בהדרגה. המעמסה הכספית לתשלום הביטוח למובטלים 
ולעבודות יזומות היתד. כבדה ביותר, והסתכמה ב 18% 
מהתקציב. הממשלה נאלצה להטיל מיסים חדשים ולהגדיל 
את החוב הלאומי כדי לממן הוצאות אלו. הממשלה הת¬ 
פטרה ב 24.8.1931 ולמחרת קמה ממשלה לאומית קואליצ¬ 
יונית, בראשות מקולנלד ובהשתתפות הליבראלים וד.שמ- 
דנים. הממשלה החדשה ניתקה את הלירה מבסיס־הזהב, 
ובתקציב החדש קוצצו ההטבות הסוציאליות. לדבר זה 
התנגד הרוב במפלגת־העבודה, שראה בעין רעה את בריתו 
של מקדונלד עם השמרנים וסילק את מקדונלד ומרעיו 
מהמפלגה. בבחירות באוקטובר 1931 זכתה הקואליציה 
ביותר מ 500 ציר — מהם 470 שמרנים — ומתנגדי מקדו- 
נלד במפלגת־העבודה — 52 ציר בלבד. אולם מקדונלד 
הוסיף לעמוד בראש הממשלה, השמרנית ברובה. 

על־אף מצבה הכספי הקשה של ב׳ מאז מעלה״ע 1 , ירידת 
ערך הלי״ש, המשבר בתעשיית־הפחם והשפל הכלכלי, היו 
חסכונות הפועלים בבנקים ב 1932 3 מיליארדים לי״ש לעומת 
500 מילית ב 1914 — פי-ששה, גידול זה בחיסכח בא למרות 


העליה הגדולה ברמת־המחיה — במזח, בלבוש, במיפת 
הבית ובשעשועים. דבר זה התאפשר כיוון שהוצאות 
מלה״ע 1 היו בחלקן מועילות מבחינה כלכלית, והביאו 
לחידוש הציוד בתעשיה, והשקעות אלו נמשכו גם בשנות 
ה 20 . הדחיפה לפיתוח הטכניקה והמדע, שנתנה המלחמה, 
העלתה את כושר-התחרות של תעשייני ב׳ לעומת גרמניה 
ואה״ב. בין 1914 ל 1932 ירדו מחיריהם של מוצרי-החקלאות 
בשוק העולמי לעומת מוצרי־התעשיה בשיעור של 40% . 
ב׳, כמדינה מתועשת המיבאת תוצרת חקלאית, היתה מן 
הנהנות-ביותר משינוי זה במחירים. 

שינוי מכריע חל במיבנה הקיסרות עם פירסום "חוק־ 
(סטאטוס) וסטמינסטר" (ז:> 51 ח 1 רום 5 צ^\ 0£ 51311116 ) ב 1931 , 
שיפה את כוח הפארלאמנטים בדומיניונים לשנות או לבטל 
חוקים שחקק הפארלאמנט בלונדת. הדומיניונים היו עתה 
עצמאים־לחלוטין, וחבר-העמים הבריטי (- 1 תס 0 11 * 8x1x1 
15 ז 3110 א 0£ 631111 ׳״ית 0 תז — מונח שטבע י• סמסם [ע״ע]) 
הפך לאגודה של שווים. הדו (ע״ע, עמ ׳ 541 ) אף היא 
התקדמה ב 1935 לקראת עצמאות. בעראק נסתיים המנדט 
הבריטי ב 1932 , אולם היא נשארה קשורה לב׳ בקשרי 
הגנה ומטבע. ב 1922 החל תהליך השתחררותה של מצרים 
(ע״ע, עט׳ 201 ). החוזה ב 1936 (ר׳ שם, עמ׳ 202 ) הקטין עוד 
יותר את תלות מצרים בב/ 

מדיניות הוויתורים למדינות התלויות בה היתה בחלקה 
תוצאה מאי-רצונה של ב׳ להפעיל כוח, ואי־רצון זה הש¬ 
תקף גם ביחסיה עם מדינות שאינן תלויות בה ועם מעצמות 
זרות. הממשלה הלאומית, בראשות מקדונלד ואח״כ בולדוין 
( 1935 — 1937 ) ונדל צ׳מברלין ( 1937 — 1940 ! ע״ע), נהגה 
בפייסנות מול תוקפנות יאפאן, איטליה וגרמניה. זכר 
מלה״ע 1 וההרגשה כי ניתן היה למנעה היו מונחים ביסוד 
השאיפה להימנע ממלחמה כמעט בכל מחיר. 

כ 10 שנים אחרי מלה״ע 1 פשטה בב׳ הרגשה, שהמלחמה 
היתד. מלחמת-שוא, ושדוד שלם הקריב עצמו על מזבח 
אידאל כחב. תרמו להרגשה זו משוררי המלחמה וסופריה, 
כגון דלפרד אואן, סיגפריד ששון ורוברס גריח (ע״ע). 
באדרה זו נתקבלה ב 1933 ההחלטה המפורסמת של אגודת- 
הסטודנטים באוכספורד, שלא להילחם שוב למען "המלך 
וי׳ארץ". בציבור דווחה הדעה, שהדרך למנוע מלחמה היא 
לפרוק את הנשק. אודרה זו עודדה העדר כוננות צבאית, 
והעדר-הכוננות נתן תוקף אובייקטיוד־תועלתי לשאיפה 
להימנע ממלחמה. בקרב האופוזיציה של מפלגת-העבודה 
היתד. שאיפה זו עמוקה עוד יותר, במיוחד בעת מנהיגותו 
של הפאציפיסט לגזברי (ע״ע)! הוא התפטר ב 1935 מהנ־ 

ע * 

הגת־המפלגה במחאה על הסנקציות שהוטלו על איטליה 
בתגובה על פלישתה לחבש (ע״ע איטליה, עט׳ 758 ). יורשו, 
קלמגט אטלי (ע״ע), דגל בעמדה תקיפה־יותר כלפי גרמניה 
ואיטליה, אך מפלגתו התנגדה אפילו ב 1937 להגדלת תק־ 
ציבי-ההגנה. 

בדצמבר 1935 הסכימו שר־החוץ, סמיואל הור ( ££031-6 ), 
וראש ממשלת־צרפת, פיר לול (ע״ע) ליש ב את הסיכסוך 
בין חבש לאיטליה ע״י דתורים טריטוריאליים מצד חבש. 
נתחוללד. סערה שאילצה את חור להתפטר ואידן (ע״ע 
[כרך־מילואים]) נתמנה לשר־החוץ תחתיו. 

הססנות ורפיון רוח ציינו את מדיניות ב׳ כלפי היטלר. 
שעלה לשלטון בגרמניה. ב 1935 ביטל היטלר על דעת 



909 


(ה)מםלכה המאוחדת, היסטוריה: מלדז״זן 11 


910 


עצמו את ההגבלות הצבאיות על גרמניד, שנקבע בחוזה 
ורסאי; ב׳ הגיבה במחאות בלבד, ושבועות מספר אוד׳ב 
חתמה על הסכם ימי עם גרמניה (ע״ע, עם׳ 474 ). גם רשהפר 
היטלר, במארס 1936 , את שלש-ורסאי ואת חתה לוקארנו 
בהכניסו צבא לחבל-הרינום, הגיבה ב׳ במחאות בלבד. 
בפרוץ מלחמת־האזרחים בספרד, ביולי 1936 , תמה ב׳ את 
"מדיניות אי-ההתערבות", חו סייעה לנצחון המורדים בהנ¬ 
הגת פו־נקו(ע״ע), שנתמכו מידי גרמניה ואיטליה. הססנות 
שנסתיימה בפייסנות ציינה את הקו כלפי הערבים בא״י, 
שפתחו במהומות נגד היהודים והשלטונות (ע״ע ארץ 
ישראל, ענד 545 — 553 ). בב׳גופה גברה פעילותם של הפא- 
שיסטים מיסודו של מוזלי (ע״ע). התקפות הפאשיסטים על 
היהודים וההתנגשויות ביניהם לבין מתנגדיהם אילצו את 
הממשלה לפעול נגדם. 

בינואר 1936 מת ג׳ורג׳ ¥, ובנו אדוורד ¥111 (ע״ע) 
מלך תחתיו. הוא חתר להבנה עם היטלר, ביזמתו האי¬ 
שית, תוך התעלמות מהמסורת שהגבילה את סמכויות 
הכתר. התפטרותו של אדוורד ¥111 בשל רצונו לשאת 
גרושה אמריקנית לאשה (דצמבר 1936 ) הסיחה את דעת- 
הציבור מעניינים דחופים־יותר. פרשת ההתפטרות, שז¬ 
כתה לטיפול עיתונאי-סנסציוני, עלולה היתה להוריד את 
קח המלוכה, אלמלא אחיו של אדוורד, ג׳ורג׳ ¥1 ( 1936 — 
1953 ; ע״ע), שחזר והפך אותה לגורם מלבד, במיוחד 
במלה״ע 11 . 

במאי 1937 התפטר בולדדן ונדל צ׳מברלין (ע״ע) 
ירשו. צ׳מברלין הזדהה עם הפייסנות. לא באה כל תגובה 
ממשית כשסיפח היטלר את אוסטריה במרס 1938 . חודש 
לאחר־מפן חתמה ב׳ על הסכם עם איטליה, שאישר למעשה 
את כיבוש חבש. אך החיזור אחר איטליה נכשל והיא 
נשארה נאמנה בבריתה עם היטלר. בסוף ספטמבר 1938 
הגיעה מדיניות־הפיוס של צ׳מברלין לשיאה בהסכימו 
בוועידת־מ י נ כ ן להסגיר להיטלר את המחוזות הגרמניים 
של צ׳כוסלובקיה. צ׳מברלץ נתקבל בברכה בשובו ממינכן 
ובשורת "שלש בימינו" בפיו. 

דוקא בקרב השמרנים, מפלגתו של צ׳מברלין, נתעוררה 

ההתנגדות לפייסנות. עמדה זו התרכזה סביב דנסטון צ׳ר¬ 

•.* 

צ'י ל. בפברואר 1938 התפטר אידן מהממשלה והצטרף 
לצ׳רצ׳יל בביקורתו על צ׳מברלין. יש לאחר הסכם־מינכן 
התפטר שר־הצי, דף קופר. כבר במארס 1939 כבש היטלר 
גם את בוהמיה ומוראודה תוך הפרת הסכם־מינכן. מיד 
אח״כ באו כיבוש ממל בידי היסלר, כיבוש אלבאניה בידי 
איטליה (אפריל) ותביעת היטלר לספח את דנציג. מאורעות 
אלה הוכיחו כי התקש ל״שלום בימינו" שהסתמכות על 
דיברתו של היטלר הן אשליות, כשאין לב׳ כוח המסוגל 
להרתיע את גרמניה ואיטליה. הוכחה צידקת עמדתה של 
האופוזיציה לצ׳מברלין בקרב השמרנים. הממשלה הגדילה 
את התקציב הצבאי ב 1939 , והוא הסתכם ברבע מיליארד 
לי״ש — רבע התקציב, שונהג שירות־חובה בצבא (מאי 
1939 ). ב׳ ערבה לשלימות פולניה, רומניה דדן, כרתה 
ברית עם תורכיה ופתחה במו״מ בדבר הסכם עם בריה״מ. 
מר׳מ זה, שהתנהל תוך אי־אמון הדדי, נכשל, ובסוף אוגוסט 
חתמה בריה״מ על הסכם עם גרמניה. שבוע לאחר־מכן 
פלשה גרמניה לפולניה ( 1.9.1939 ). ב׳ וצרפת עמדו בהת־ 
חיבותן, וב 3,9.1939 הכריזה ב , מלחמה על גרמניה. 


על המאורעות הצבאיים במלה״ע 11 — ע״ע מלחמת- 
העולם השניה. 

ימים מספר לאחר פרח המלחמה הצטרפו כל הדומיניו¬ 
נים (פרט לאירלאנד) למלחמה, ובכך הוכח חזקו של הקשר 
בין מדינות חבר-העמים הבריטי גם לאחר השינוי במבנהו 
(ע׳ לעיל, ענד 908 ). אנשי צ׳רצ׳יל צורפו לממשלה, ול־ 
צ׳רצ׳יל נמסר תיק הצי. כישלון פעולתן של בעלות־הברית 
בנורוגיה, באפריל ובמאי 1940 , הביא לנפילת ממשלת- 
צ׳מברלין, וצ׳רצ׳יל הקים ממשלת־קואליציה בהשתתפות 
הלייבור שליבראלים ( 10.5.1940 ). בו־ביש פלשה גרמנש 
לארצות-השפלה, ולאחר 6 שבועות נכנעה צרפת, וב׳ עמדה 
לבדה מול גרמניה, ששלטה על כל החוף האטלאנטי עד 
ביסקאיה, ומול איטליה, שהצטרפה למלחמה ביוני 1940 . 
בקיץ אותה שנה נפתח "הקרב על ב׳", שבו ניסה היטלר 
להכניעה באמצעות הפצצות ממטוסים. זו היתה "שעתה 
הנאה" של ב׳. האומה התלכדה בהנהגת צ׳רצ׳יל וגילתה 
חיוניות וכש־עמידה רב. ב׳ לא הוכנעה, כשה האודרי 
לא נשבר, שפלישה שבה איים היטלר לא באה. פלישת 
גרמניה לבריה״מ, ביוני 1941 , שמה קץ לבדידות ב/ ש.צ- 
טרפות אה״ב למלחמה בדצמבר אותה שגה, בעקבות הת¬ 
קפת יאפאן עליה, איפשרה את נצחון ב׳ ובעלות-בריתה. 

השינוי במעמדה של ב׳ בזירה הבין־לאומית השתקף 
בועידות טהו־ן (נובמבר—דצמבר 1943 ) וילטה (פברואר 
1945 ). הוכח שב׳ היא השותף הזוטר בין שלושת השותפים 
העיקריים בברית: תכנית צ׳רצ׳יל לנחיתה מכרעת בבאל- 
קאנים, שנועדה לבלום גם את התפשטות השפעתה של 
בריה״מ לאחר מפלת גרמניה, נדחתה, שטאלין ורוזוולט 
לא נמנעו מלהיועד בהעדרו של צ׳רצ׳יל ולדון בקריעת 
הונג־קונג מ ב׳ ובמסירתה לסין. 

אבדות ב׳ במלה״ע 11 היו קטנות מאברותיה במלה״ע 1 — 
כ 350 אלף. מבחינות אחרות היו תוצאות המלחמה חמורות 
משל קודמתה. שן החישו את שינוי מבנה הקיסרות שחברה 
הבריטית. 

ניהול המלחמה עלה 120 מיליארד דולר — פי שנים 
ויותר מאשר הוצאות מלה״ע 1 . החוב הלאומי גדל ב 14 
מיליארד לי״ש שסתכם ב{ 21 מיליארד. המלחמה מומנה 
ע״י הגדלת שיעור המיסים שמכסים, מלווית פנימיים וחי¬ 
צוניים, סיוע אמריקני בצורת החכר־ששאל (ע״ע אה״ב, 
ענד 200 ) ומכירת ההשקעות הנותרות בחו״ל. בסוף המל¬ 
חמה היתד. ב׳ לבעלת־חוב אפילו של הודו, של מצרים ושל 
א״י (ע״ע. ענד 773/6 ). 

עובדה אחרונה זו תרמה להחשת השינוי במבנה הקי¬ 
סרות. אולם שינוי זה בא בעיקרו בשל מאמץ־המלחמה 
שהוטל על ארצות-הקיסרות ושנתאפשר ע״י הרחבת שלטונן 
הפנימי או מתן הבטחות לעצמאות רבה־יותר אחרי המל¬ 
חמה. ארצות-הקיסרות העמידו 2 ץ 5 מיליתי חיילים, מספר 
השקול כמעט למספר החיילים שהעמידה ב׳ (כ 5.8 מיליד 
נים). סכנת פלישת היאפאנים להודו הניעה את ב׳ להקים 
צבא הודי בן 2 /! 2 מיליוני איש, ולו חיל-אוויר וסגל פיקודי 
הודי בחלקו. 

המהומות בקיץ 1942 בהדו (ע״ע, עמ׳ 542 ) החישו את 
הצשך לתת עצמאות לארץ זו. המלחמה גרמה להידוק 
הקשרים בין אה״ב לאוסטרליה, משנתברר שאין בגוח ב׳ 
להגן עליה או להושיט לה עזרה במידה ניכרת. קנדה אף 



911 


(ה)ממלכה המאוחד!/ היסטוריה: אחרי מלה״ע 11 


912 


היא הידקה את קשריה עם אה״ב והסתמכה יותחויותר 
עליה, ולא על ב׳, בתכניות־ההגנה שלה, ועוד יותר — 
בהשקעות לפיתוח הכלכלה. 

בב׳ גופה צימצמה המלחמה את הפער בהכנסות בני 
המעמדות השונים: חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית 
גדל, ובעלי נכסי דלא ניידי, בייחוד בעלי אחחות, התרוששו 
מחמת העלאת מיסי־הרכוש והעיזבון והקפאת דמי־השכירות 
של דירות. מלה״ע 11 , בדומה למלה״ע 1 , הביאה גם היא 
לכמה תוצאות־לוואי חיוביות מבחינת הכלכלה. מפתיעה 
במיוחד היתד, תחיית החקלאות בב , בעת המלחמה, כדי 
לצמצם את התלות באספקה מחדל שנפגעה מחמת מלחמת 
הצוללות של הגרמנים. החקלאות המשיכה להתפתח גם 
אחרי המלחמה. המשק המלחמתי הצריך תיכנון בהיקף 
מלא, לראשונה בתולדות ב׳. דבר זה צימצם את שטח- 
המחלוקת בין מצדדי כלכלה מתוכננת לבין מתנגדיה: 
המתנגדים נוכחו, שכלכלה מתוכננת אפשרית! המצדדים 
הכירו במגבלותיה (בייחוד לגבי התעשיה הקלה ושירותי־ 
השחק). ברור היד. שהמעבר למדינת־סעד יוחש. דדח 
בוריג׳ (ע״ע) שימש בסים לתכניות־הביטוח אחרי המלחמה. 

את השינוי בחברה הבריטית, וכן שינויים בקיסרות, 
עשתה ממשלת־הפועלים בראשות אסלי, שקמה אחרי הבחי¬ 
רות ביולי 1945 — ממשלת־הפועלים הראשונה שלא נזקקה 
לתמיכת הליבראלים, שכמעט נעלמו. 

הממשלה החדשה צריכה היתד, לדאוג לתעסוקה למיליוני 
החיילים המשוחררים, להעברת המשק לייצור של שלום 
ולשידוד־מערכות כלכלי מקיף שכמותו לא היה בב׳ מאז 
המהפכה התעשיינית: בלאי התעשיה במלחמה! אמץ שוו¬ 
קים מעבר־לים ודילדול השווקים באירופה! ירידת כוח- 
הקניה של הלי״ש (ב 50% מ 1939 עד 1945 )! אכילת ההש¬ 
קעות בחדל והתרופפות קשרי הכלכלה עם מדינות־הקיסרות 
אכפו על ב׳ להתפרנס מייצורה. מפלגת-העבודה הבטיחה 
גם רפורמה חברתית מקיפה. 

להגשמת משימות אלו סייעו מלוות ומענקים מאה״ב 
(ע״ע אירופה, עמ׳ 178 ), הנהגת קיצוב במצרכים רבים 
("צנע") ופיקוח על המטבע ועל סחר־החוץ, מאמץ עליון 
להגדיל את התפוקה ואת היצוא, ואינפלאציה, שגרמה ב 1949 
לפיחות שער הלי״ש. 

סמכויותיה של הממשלה התרחבו מאוד כתוצאה ממשטר 
הקיצוב והפיקוח, וכן כתוצאה מרפורמות בשטח הביטוח 
הלאומי ושירותי־הבריאות (ע״ע בטוח סוציאלי, עם׳ 206/8 ) 
והלאמת כמה שיחתים ותעשיות: ה״בנק אוף אינגלנד", 
מכרות־הפחם והתעופה האזרחית, שיחתי התחבורה והחש¬ 
מל, הגז, ולבסוף ב 1951 — הברזל והפלדה. 

הממשלה הקדישה מאמצים רבים לשיכון, הן לשיקום 
נזקי-ההפצצות וחיסול משכננת־העוני והן להקמת שיכונים 
חדשים בייחוד לפועלים. ממשלת-הליבור העניקה עצמאות 
להודו (ופאקיסטאן), לבורמה וצילון, והסתלקה מא״י. 

במדיניות־החוץ קשר שר-החוץ ארנסט בףן (ע״ע) את 
ב׳ באה״ב, וב׳ הצטרפה ב 1949 לאירגון האמנה הצפון- 
אטלאנטית (״נאט״ד), השתתפה במלחמת־קוראה ( 1950 — 
1953 ), והשפיעה על אה״ב למנוע את התפשטות הסכסוך. 
ב 1947 הונהג שוב גיוס-חובה, והיה בתקפו עד סוף שנות 
ה 50 , 

הקשר ההדוק עם אד,"ב, תוך טיפוח התאוריה בדבר 


"שותפות־גורל" של העמים הדוברים־אנגלית, קשרי ב׳ עם 
הדומיניונים וארצות-הקיסרות — אף שהחלו מתרופפים 
ומתפוררים —, ושרידי המסורת הבדלנית, גרמו שממשלת 
אטלי התיחסה בקרירות לניצנים הראשונים של איחוד 
אירופה המערבית. ב׳ לא הצטרפה ב 1951 ל״תכנית הפחם 
והפלדה האירופית", שהיתה גרעין לשוק האירופי המשותף. 

באוקטובר 1951 ניצחו השמרנים והקימו ממשלה ברא¬ 
שות צ׳רצ׳יל. מפלת אטלי נבעה מעייפות הבוחחם מהצנע, 
מהמיסים הכבדים ומגילויי שעחריות בצמרת השלמץ, וקרע 
נתגלע בשורות הליבור עקב התנגדות האגף השמאלי לקו 
הפרו־אמריקני הבולט ולתקציבי-ההגנה הגדולים על חשבון 
שיחתי-הבריאות. מנהיג השמאל, אנירץ בון (ע״ע [כרך- 
מילואים]), פרש באפריל 1951 מהממשלה. לעומת-זאת 
עברה המפלגה השמרנית, בהיותה באופוזיציה, תהליך של 
התחדשות, והשלימה עם השינויים שהפכו את ב׳ למדינת- 
סעד. 

ממשלת-צ׳רצ׳יל( 1951 — 1955 ) זכתה בהצלחות כלכליות, 
בקצרה את פירות ההשקעות הקודמות בחיחש הציוד וב־ 
עודדה השקעות הוו פרטי. בוטלה הלאמת הפלדה והתחבורה 
המנועית, אך משטר-הסעד נשאר בעינו, וקצב בנייתם של 
שיכוני־פועלים אף הוחש. הצנע חוסל, עול-המיסים הוקל, 
ילא היתה אבטלה• הרגשת התאוששות כללית בב' מצאה 
את ביטויה כאשר, אחרי מות המלך ג׳ורג׳ ך׳\ ( 1952 ), 
עלתה בתו, אליזבת 11 , למלוכה. מלכותה של האשד, הצעירה 
הפיחה לזמן־מה תקוות לבואה של "תקופה אליזבתנית" 
שניה של יצירה וזוהר. נעשו גם נסיונות להתאים את המ¬ 
לוכה לחה־הזמן ולנער מעליה את אבק-הדורות, והדוגלים 
בכך תלו תקוותם בחכם פילים, בעלה של המלכה. אולם 
למעשה לא חלה מודרניזציה של המלוכה. 

ב 1955 פרש צ׳רצ׳יל מחמת גילו, ואנתוני אידן ירשו. 

הוא נכשל במדיניותו במזה״ת! באיזור זה נשמטו עמדות ב׳ 
במהירות. בעקבות הלאמתה של תעלת־סואץ, השתתפה ב׳ 
בפעולה הצבאית נגד מצחם ( 7,11.1956 — 31,10 ! ע״ע א״י 
[ כרך־מילואים ] , עט׳ 513 — 536,516 — 539 ). ב׳ נחשבה לחזקה 
משתי המחנות האחרות שלחמו במצחם — צרפת וישראל — 
אך הססנותה הצבאית והמדינית הכשילה את הפעולה. כשלון 
הפעולה בסואץ חשף את יחדת־כוחה של ב , . בב׳ גופה, 
שסבלה ממחסור בדלק בשל חסימת התעלה, נמתחה ביקורת 
חריפה על אידן. הוא התפטר ( 9.1.1957 ) ותחתיו נתמנה 
הרולד מקמילן (ע״ע). 

מקמילן חידש את היחחת ההחקה עם אה״ב, שנפגעה 
עקב הפעולה בסואץ, בלם את האינפלאציה, ליכד את 
מפלגתו והוביל אותה, באוקטובר 1959 , לניצחון בבחירות. 
המאורע המכחע בימי־שלטונו היה פירוקה של הקיסרות, כך 
שכל.מושבותיה-של ב׳ השתחררו או הוכנו לקראת עצמאותן, 
ולא נותרו לב׳ אלא היאחזויות קטנות ושטחים קטנים — 
רובם איים—שמחמת קטנם קשה לארגנם ביחידות מדיניות, 
פירוק הקיסרות התנהל בצורה שלווה — מעשה ללא תקחם, 
שהיה למופת לארצות קולוניאליות אחרות — פרט לקפח- 
סין, שבעייתה העכירה מ 1954 את יחסי ב׳, יוון ותורכיה, עד 
שב 1959 הושג הסכם ביניהן, וכן נתעוררו קשיים חמורים 
בעת פירוקה של הפדראציה המרכז-אפחקנית(ע״ע רודזיה). 

ב׳ חזרה להיקפה בתחילת המאה ה 17 — פרט לאירלאנד. 

עם פירוק הקיסרות ניצבו בפני בחטניה בעיות של הגנה 



913 


(ה)ממלבה המאוחלוז, היסטוריה: אחריי מלה״ע 11 


914 



הנסיד צ׳אר? 1 , יח־׳נו־העץר, סוכתר בתואר נסיד־וילז (כטירזז קאר־ 
גארוח, וי?ז, יו?י 1969 ); בימיו — אביו, הנסיד פי?יפ 
(סובבות בר־דוד) 


ושל כלכלה, בעולם שבו נקבעו עניינים אלה במסגרות על- 
מדיניות. ב׳ ביקשה להקים כוח־הרתעה עצמאי, שרק הוא 
יאפשר מדיניות עצמאית כמעצמה גדולה. כוח־הרתעה 
זה אמור היה להתבסס על מטוסים מצוידים בנשק גרעיני. 
ב׳, שהיתה מצוידת בנשק גרעיני, ביקשה לרכוש את המטו¬ 
סים הדרושים לה באה״ב, אך בסוף 1962 דחתה אה״ב את 
בקשתה למטוסים וסיכלה את תכנית ב׳ להקמת כוח הרתעה 
עצמאי. בתחום הכלכלה נאלצה ב׳, מול התגבשותו של 
"השוק האירופי המשותף", להשתתף ב 1960 בהקמת גוף 
נגדי, "איזוד הסחר החפשי" (ע״ע אירופה [כרך־מילואים], 
עמ׳ 175 ), אך גוף זה לא התגבש באותה יעילות. ב 1961 
החליטה ב׳ להצטרף לשוק האירופי, אולם מצאה את הכניסה 
אליו חסומה בגלל התנגדות צרפת, שביקשה לשמור על 
ההגמוניה בשוק. 

באוקטובר 1963 התפטר מקמילן. על סוף שלטונו העיבו 
פרשות ריגול ונשים, שבאחת מהן היה מעורב אחד משריו. 
מקמילן בחר ליורשו את ךגלס־היום (ע״ע [כרך־מילואים]). 
הלה נוצח בבחירות באוקטובר 1964 והליבור חזר לשלטון 
בהנהגת הרולד וילסון (ע״ע [כרך־מילואים]). 

כדי להתגבר על בעיות הכלכלה נאלצה ממשלת־וילסון 
להקפיא את שכר־העבודה, לצמצם עבודות ציבוריות ועוד. 
אמצעים אלה לא הצילו את הלי״ש מפיחות. 

ב 1970 חזרו השמרנים לשלטת, בהנהגת אדוורד היח 
(! 6311 ^). ממשלתו הצליחה להבטיח את קבלת ב׳ לשוק 
האירופי המשותף, ורופפה את הקשרים עם אה״ב. 

עם פירוק הקיסרות נתחדשו תנועות בדלניות בסקוט־ 


לאנד ובוילז. הללו לא נראו מסוכנות במיוחד. לעומת־זאת 
החמיר המצב בצפון־אירלאנד במידה מסוכנת. הקאתולים 
שם ביקשו שווי־זכויות, והפרוטסטאנטים, החרדים למעמדם 
ולשמירת הקשר עם ב׳, התנגדו לכך. מהומות חמורות פקדו 
את האיזור, וצבא נשלח לשמור על הסדר. באוגוסט 1971 
צומצמו חירויות האזרח בצפון־אירלאנד, והוחל במעצר 
חשודים בלא להביאם למשפט. אמצעים אלה החריפו את 
מאבק הקאתולים והגבירו את המהומות שם. במטרה לפייס 
את הקאתולים, השעתה ממשלת הית את האוטונומיה של 
צפון־אירלאנד (ר׳ לעיל, עמ ׳ 906 ). נטלה לידיה את הש¬ 
ליטה הישירה באיזור, ושיחררה חשודים שנעצרו ללא 
משפט (מארם 1972 ). 

בעיה אחרת היתה התהוות מיעוט של צבעונים, שהיגרו 
מארצות-הקיסרות, בייחוד מאיי הודו המערבית, ממערב- 
אפריקה, מפאקיסטאז ומהודו. הללו היוו בעיה סוציאלית, 
ועוררו רגשות גזעניים נגדם. ב 1958 פרצו מהומות־דמים 
נגדם בנוטיגגם־היל (בלונדון), והתפרצויות קטנות-יותר 
אירעו בשנים שלאחר-מכן. ב 1962 נחקק חוק שהגביל את 
הגירתם ואיפשר את גירושם מב/ ב 1968 ׳ כשנאלצו רבבות 
הודים ופאקיסטאנים בעלי אזרחות הודית לברוח מלןניה, 
ביקשה ממשלת־ב׳ לנעול את שערי־ארצה בפני אזרחים 
אלה, ורק השהיה של בית-הלורדים סיכלה נסיון זה. מנהיג 
לאומי מהראשונים במעלה, אינוק פאוול, פתח בתעמולה 

זו 

שיטתית לסגירת שעדי ב׳ בפני הצבעוניים, ומצא אוזן 
קשבת בחוגים נרחבים. 

פירוק הקיסרות וירידת ב׳ מגדולתה לא זו בלבד שלא 
היו מלווים בירידה כלכלית, אלא, להיפך, בשגשוג ובעליה 
ללא תקדים ברמת-המחיה, עקב המהפכה התעשיינית השניה 
וגידולו העצום של השוק הפנימי. אך אורח-החיים הבריטי 
המסרתי, פרי עליונות, ביטחון והשפעות דתיות עמוקות, 
חדל לאפיין את ב׳. לשינויים העמוקים בב׳ ובמעמדה הבין- 
לאומי לא נתלווה מאבק רעיוני ומפלגתי חריף, והמאבק 
המפלגתי הצטמצם בעניינים משניים. מפלגת־העבודה חדלה 
לייצג תכנית מדינית חליפית ושונה בצורה ברורה מבחינה 
עקרונית. פשטה התנגדות ל״מימסד״ ול״סדר הקיים״ — 
לאו־דוקא המדיני-הכלכלי — בצורה סתמית כלשהי, והיא 
הפכה כמעט לדבר שבאופנה בחוגי המשכילים. 

חבר־העמים. מלה״ע 11 היתד. המלחמה הגדולה 
הראשונה מאז המלחמה בקואליציה שתמכה במורדים הא¬ 
מריקנים במאה ה 18 , שב׳ סיימה אותה בלא שתרחיב את 
קיסרותה. בבר בזמן־המלחמה הובטחה עצמאות להידו (ע״ע, 
עמ ׳ 542 ). מתן העצמאות לבורמה — לפחות להלכה — 
מידי היאפאנים שכבשוה במלחמה, לא איפשר להחזיר שם 
את המשטר הקולוניאלי. בורמה היתד. המדינה הראשונה 
בשלטון ב׳ שזכתה בעצמאות (יוני 1947 ), וחדשיים אח״כ 
השתחררו הודו ופאקיסטאן. עבר-הירדן הקדימה אותן לה¬ 
לכה, בקבלה עצמאות ב 1946 , אך למעשה היתד. תלויה בב׳ 
עד 1956 (ע״ע א״י, עמ׳ 616 ). ב 1948 יצאו הבריטים את א״י. 

א״י היתה המדינה היחידה שב׳ פינתה אותה בלא שמ¬ 
סרה את השלטון בה בצורה מסודרת, ומהמעטות שניהלה 
בהן פעולות-דיכוי נגד הדורשים את יציאתה. המדינות האח¬ 
רות שבהן ניהלה ב׳ פעולות כאלו היו מליד. (ע״ע מלזיה), 
קניה, קפריסין ודדום־תימן. כל שאר המדינות זכו בעצמאות 
ללא מאבק־דמים. 




915 


(ה)ממלכה המאוחדת, היסטוריה: חבר העמים — ייחודים 


916 


שיחרורן של מושבות־־ב׳ בא מחמת שיקולים מדיניים: 
התערערה האמונה בצידוק השיטה הקולוניאלית ובשליחותו 
התרבותית של האדם האירופי 5 ־תצ^ן ^ 1 ־ 1 ־, 

כדברי קיפלינג [ע״ע]), וגברו הפיקפוקים לגבי התועלת 
שיש בהחזקת מושבות. תהליך השיחרור הואץ כתוצאה 
מהמשקל המצטבר של שיחרור ארצות: אחרי הענקת עצמ¬ 
אות להודו לא היה טעם ללחום למען המשך השליטה במדי¬ 
נות פחות־חשובות, ומבחינה פסיכולוגית נעשה הוויתור 
על מושבות בלב קל־יותר אחרי הוויתור על אירלאנד — 
חלק מתוך המה״ם עצמה. 

מתן העצמאות לשטחי-הקיסרות הוקל עקב מציאת מסגרת 
משותפת: חבר־העמים. במסגרת זו נשארו רוב המדינות 
החדשות שהשתחררו מעול ב/ תחילה הכירו כולן במלך־ב' 
כבמלהן; ב 1950 היתה הודו לרפובליקה, אך הותר לה להי¬ 
שאר בחבר־העמים, בהכירה במלך־ב׳ כראש חבר-העמים, 
ואחריה הלכו מדינות אחרות. 


ואלו המדינות שהשתחררו משלטון ב׳ ונשארו בחבר- 
העמים: 


הכרזת 

משטר־ 

רפובליקה 

זמן 

תשיחרור 

שם המדינה 

1950 

15.8.1947 

הודו 

1956 

15.8.1947 

פאקיסטאן 


4.2.1948 

צילת 

1960 

6.3.1957 

גאנה 


31.8.1957 

מאלאיה 



מאלזיה (מאלאיה - 4 צפון־בורנאו + 


16.9.1963 

סאראוואק - 4 סינגאפור) 

1965 

9.8.1965 

סינגאפו׳ר (אחרי פרישתה ממאלזיה) 

1963 

1.10.1960 

ניגריה 

1960 

16.8.1960 

קפריסין 


27-4.1961 

סיירה ליאץ 


1.1.1962 

סמואה המערבית 

1962 

9.12.1961 

טנגנייקה 


10.12.1963 

זאנזיבאר 

1964 

27.4.1964 

טאבזאניה (טנגגייקה + זאנזיבאר) 


6.8.1962 

ג׳אמייקה 


31.8.1962 

טרינידאד־טובגו 

1963 

9,10.1962 

אזגאנדה 

1964 

12.12.1963 

קניה 

1966 

6.7.1964 

מאלאווי 


21.9.1964 

מאלטה 

1964 

24.10.1964 

זאמביה 


18.2.1965 

גאמביה 


26.5.1966 

גאיאנה 

1966 

30.9.1966 

ב 1 טוואנה 


4.10.1966 

לם 1 ת 1 


30.11.1966 

בארבידוז 

1968 

26.1.1968 

נאורו 


12.3.1968 

מאוריציוס 


6.9.1968 

סוואזילנד 


4.6.1970 

טונגה 


10.10.1970 

פיג׳י 


השתחררו עוד מדינות שלא הצטרפו לחבר-העמים: יש¬ 


ראל וירדן, סודאן ( 1956 ), סומאליה ( 1960 ), דרום־קאמרון 
( 1961 ), כווית ( 1961 ) ונסיכויות דרום־תימן( 1967 ). ב׳ איב¬ 
דה גם את בסיסיה בעראק ובמצרים, שנתנו לה שליטה 
עקיפה בהן. 

רוב המדינות שהצטרפו לחבר-העמים אחרי מלה״ע 11 
היו של לא-לבנים. שתי מדינות ותיקות פרשו מן החבר: 
אירלאנד פרשה ב 1949 , עם הכרזתה לרפובליקה, ודרום* 
אפריקה, שלה לבדה לא ניתנה אפשרות להישאר בחבר עם 
הכרזתה לרפובליקה ב 1960 . ב 1972 פרשה גם פאקיסטאן 
מחבר-העמים, 


סבוכה-ביותר היתה בעייתה של רודזיה (ע״ע), שתו¬ 

?* 

שביה הלבנים ביקשו לשמור על שלטונם בה והכריזו ב 1965 
על עצמאותם בלי הסכם עם ב׳. ב׳ ניתקה את קשרי הכלכלה 
והסחר עם מושבתה המורדת, הטילה הסגר עליה ופעלה 
לבידודה המדיני ולהטלת סאנקציות בידלאומיות עליה, אך 
נמנעה מהפעיל כוח צבאי נגדה, כבקשת מדינות־אפריקה 
שבחבר. ב 1971 הגיעה להסכם עמה, שלמעשה השאיר את 
השלטת בידי הלבנים. 

קשרי ב׳ עם מדינות חבר־העמים שתושביהן אינם לבנים 
היו רופפים־יותר מקשריה עם מדינות שתושביהן לבנים 
ושנוסדו בידי מהגרים דוברי-אנגלית. אולם גם 3 המדינות 
שבהן חזק היסוד של יוצאי־ב׳ — קאנאדה, אוסטראליה וניו- 
זילנד — רופפו את קשריהן עם ארץ־האם. גרמו לכך גידול 
קשרי-הכלכלה של מדינות אלו עם ארצות אחרות וריבוי 
המהגרים אליהן מארצות אחרות. 

ם. א. קרינגמון — י. הספח ג׳קסון(תרג׳ מאנגלית), דברי 
ימי אנגליה, א׳—ד׳, תרצ״ד/ה! א. ל. מורטת (תרג׳ מאנגלית) 
דברי ימי אנגליה, תשט״ו 1 א. מורואה (תרג׳ מצרפתית), 
דברי ימי אנגליה, תשט״ו! ג׳. מ. טרווליין(תרג׳ מאנגלית), 
דברי ימי אנגליה, א׳ —ג/ 1968 — 1 1972 , (. 0.1 ) ,ת 13 ח 0 . 011 
״ 11.1 — 111101 .״ו ; 1934 — 1904 , ¥111 - 1 ,.£ ( 0 / 1133307 

?0016 (015,), 786 ¥01331334 ¥313301■/ 0/ £., 1 X11, 1905— 
1912; 0 86 ' 7 ,(. 1 ) 6 ) ; 1 ־ 0131 .זיז.ס x101-4 ¥11:307/ 0/ £., 
101¥: 1,8.0. 00111 871 £070330 , 65 זי\!\. ״ 14.1 .( — 4 סס׳ 1 ין)ס - 

3340 0114 386 £021138 5613167176033, 1936; 11. ?. \1. 5:60(00, 
40210-533x00 £., 1943; 111. 1 007063433 1 <ז £60 , 0016 ? ״ / 
800 % 30 81332033 £ 477(1, 1087—1216, 1955*; 1¥. 14. ? ס - 
55 ; 1953 , 1307 — 1216 , 1 ( 06773117 8171667118 7 86 ־ 1 ' , 6 ; 101 ׳ 
1399 — 1307 ,/ 3377 ) 0677 ¥03371667718 86 ־ 3 ,; 1 נ>ג 15 אנ> 4 ז . 14 .ע , 

1959; ¥1. £. ?. )360(1, 7 '86 ¥3{1667718 06771337)1, 1399 - 

1485, 1961 ; ¥11, 1.0. ?4301:1;•, 786 £3371367 7334073,1485— 
1558, 1952; ¥111. ]. 6. 813616, 786 £61%)1 £132338618 }ס , 

1558—1603, 1936; 0. 036165, 786 £3371)7 513333713, 

1603 — 1660, 1937; X. 0.19. 0131 513333713 £33167 786 ,; 1 ־ , 
1660—1714, 1934; X1. 8. 176 ) 513 ¥838 \ 786 , 5 תזב ¥1111 י - 
777336/, 1714—1760, 1939; X11. ). 8 . ¥73(500, 786 £6327! ס { 
060726 111, 1760 — 1815, 1960; 111. 1 786 , ¥00411/314 ^ ״ 
426 0/ £6(07717, 1815—1870, 1962; X^¥. 8.0.1;. £0501 ־ , 

£., 1870—1914, 1936; X¥. £.).¥. 13 >1133 1338 ^ £77 ,ז 10 י - 
107/, 1914 — 1945, 1965 ; 786 ¥61763377 ¥113107/ ס { £., 

1-1X1 1. 1.^. 816(1113004, £07733377 371137777, 1955; 11. 1). 
!¥111:01001;, 786 86^3777770^3 0) £021738 506/61)7, 1952; 111. 
0.^4, 8:60(00, £73(31338 506163/ 377 386 £3371/ 8134416 4263, 

- 8434 £3316 386 177 .£ , 5 ז 6 ־< 4 י. . 71.8 . 1¥ ;* 1952 , 1307 — 1066 
. ¥1 ; 1959 ,.£ 73,4,17 ,' 8104011 .־ 8.1 .¥ : 1952 , 4263 416 
. ¥11 ;* 1954 ,/ 06771137 567/6771667338 186 777 .£ . 1 \ 

. ¥111 ; 1950 ,/ 3137 ה 06 £128366038 386 הו .£ ,( 111011 ? . 11 .( 
, 1914 — 1811 ,/ 17 > 3 ה 06 14106366038 386 ה: .£ , 1710111500 .ם 
, 1963 — 1914 ,/ 0603337 1136037638 386 177 .£ ,. 14 0 ם ; 1957 

. 1964 

אה. א. 

התיישבות היהודים באי החלה עם הכיבוש הגורמאני 
ב 1066 . רובם הגיעו מצפון-צרפת והיו כפופים במידה רבה 
לפיקוח הכתר. מיעוטם בא מגרמניה, איטליה וספרד. בסוף 
המאה ה 12 כבר היו קהילות ברוב הערים הגדולות: לונדון, 
לינקולן׳ וינצ׳סטר, יורק׳ אוכספורד׳ נוריד ובריסטול (ע׳ 
ערכיהם). מערבה לאכזטר וצפונה ליורק לא היו קהילות. 
עד 1177 הותר ליהודים' להחזיק בית־קברות רק בלונדון. 
המלכים הנורמאנים התיחסו ליהודים בסובלנות, והנרי 1 
(ע״ע , מת 1135 ) העניק להם כתב־זפויות, ששימש דוגמה 
למלכים אחריו. במרוצת המאה ה 12 החלו להתגלות רגשות 
אנטי-יהודיים. ב 1130 הוטל על יהודי לונית קנם עצום 
באשמת רצח. עלילת־הדם (ע״ע) הראשונה הידועה באירופה 
אירעה בנ 1 ריץ׳ ( 1144 ). בימי מסע־הצלב 11 היה ניסיון 
של פרעות ביהודי אנגליה והמלד סטיות הגן עליהם. 




917 


(ה)ממלכה המאוחדת, יהודים 


918 



שמי יהזרי־אנגיי טיפוסי מיה״ב, כתוב ^אטינית, זחתום עברית — 
נירי המ?ווה 


עלילות־דם אירעו גם בגלוסטר (ע״ע? 1168 )׳ ברי סינט 
אדמונדז (ע״ע! 1181 ), בריסטול (לפני 1183 ) ווינצ׳סטר 
( 1192 ). עם־זאת גדלו הקהילות בעושר ובמספר, וכסף רב 
נסחט מהן ע״י הכתר, בצורת מיסים וקנסות שרירותיים 
שהוטלו מדי-פעם על קהילה זו או אחרת, או על כלל- 
היישוב. אהרן מלינקולן (ע״ע) היה גדול עשירי־אנגליה 
בדורותיו, ובמותו עבר רכושו לאוצר־המדינה ונפתחה מח¬ 
לקה מיוחדת לניהול ענייני נכסיו, בשם "אוצר אהוץ" 
( 5 ! 011 ־ 31 \, 111111 ־ 5020021 ). בתקופת מסע־הצלב 111 פרצו 
מהומות בעת הכתרתו של ריצ׳רד 1 ! שכונת־היהודים בלוג־ 
דוץ נהרסה, ורבים נרצחו( 1189 ). באביב פשטו המהומות? 
בדנסטבל המירו היהודים את דתם, בלין הושמדה כל הקהי¬ 
לה, ובסטמפורד ונוריץ׳ ניצלו רק אלה שהצליחו להימלט 
למצודת־המלד. ביורק איבדו עצמם לדעת כל בני-הקהילה, 
ובראשם ר׳ יום־טוב בן יצחק מיואני (ע״ע). הפרעות היו 
מלוות בשריפת שטרי־חוב, וריצ׳ארד 1 פקד, בשובו משביו, 
להקים ב 26 ערים גדולות ״קופות״ ( 3101126 ) לשמירת 
העתקיהם, כדי להבטיח את הכנסות-הכתר, ליתר־תוקף 
הוקמה סמכות מתאמת, בשם ״אוצר היהודים״ (ת! 5030030111 
ומטזסש^ס, בעלת תפקידים משפטיים וכספיים, שעמדה 
בקשר הדוק עם ״זקן־היהודים״ (!!!!!•!סס!; 1101 ן ז 6 )ץנ 11 
6111 ׳*ס(), שלפיה יוכלו יהודים ילידי-חוץ לרכוש זכויות- 
אזרח המוקנות לילדיהם הנולדים באנגליה. ההצעה עוררה 
התפרצות אנטי-יהודית עזה, אף כי לא אלימה, והוסרה מעל 
הפרק. בהשפעת מאורעות מעין אלו, החלו נציגי הקהילות 
האשכנזיות לשתף־פעולה עם נציגי הספרדים ( 1760 ). הור¬ 
כבה ועדה, שממנה התפתח בהדרגה "ועד הנציגים של 
היהודים הבריטיים״ (ע״ע לונדון, עמ׳ 483 ), הכולל — החל 
מהמחצית הראשונה של המאה ה 19 — גם נציגים מקהילות 
ערי־השדה והמושבות. המלחמות הנאפוליוניות העלו לגדולה 
כמה משפחות אשכנזיות, במיוחד גולדסמיד (ע״ע) ורוט¬ 
שילד (ע״ע). גדל דור של ילידי המה״מ, ששאפו לשיוויון- 
הזכויות שהוענק לאחיהם בצרפת ובמקומות אחרים. עם מתן 
השיוויון לקאתולים ב 1829 , החלה תעמולה לחקיקה דומה 


ביחס ליהודים, ע״י רוברט גראנט וההיסטוריון מקולי — 
בבית-הנבחדים, וע״י הדוכס מסאסכס — בבית-הלורדים. 

הצעת-החוק נתקבלה ב 1883 בבית-הנבחרים, אך בית- 
הלורדים דחה אותה בעקיבות. בינתיים נתמנו יהודים למש¬ 
רות שריף ( 1835 ) ולמשרות עירוניות אחרות ( 1845 ). החל 
ב 1847 נבחר הבארון ליונל דה רוטשילד כפעם בפעם לפאר- 
לאמנט מטעם הסיטי של לונדון, אך לא יכול לתפוס את 
מקומו מומת התנגדות ביודהלורדים בשאלת שבועת־ 
האמונים. ב 1858 הושגה פשרה, וסר נתנאל דה רוטשילד 
הועלה לבית־הלורדים. ב 1890 , לאחר שבוטלו למעשה ההג¬ 
בלות הדתיות על כל המשרות, הושלמה הענקת שיוויון- 
הזכויות ליהודים (ע״ע אמנציפציה, עט׳ 88 — 90 ). 

בשלהי המאה ה 18 כבר תפסה הקהילה האשכנזית מקום 
בראש. נתן מרכוס אדלר (ע״ע), שנבחר ע״י קהילות לונדון 
וקהילות־השדה הגדולות, היה הרב הראשי הראשון ליהודי 
אנגליה. הוא פירסם, בתוקף סמכותו, את "החוקים והתקנות 
לכל בתהכ״ג בקיסרות הבריטית״ ( 1847 ). — נושאי תפקיד 
זה אחריו היו: בנו, נפתלי אדלר (ע״ע) ויוסף צבי הרץ 
(ע״ע). ב 1840 נוסדה עדה רפורמית בלונדון, ובסוף המאה 
קמו לה סניפים במנצ׳סטר ובברדפודד (ר׳ להלן). 

במאה ה 19 עמדו יהודי אנגליה בראש העושים להגנת 
יהודים בעולם ולהטבת מעמדם. פעולתם זו נהנתה מתמיכת 
הממשלה, במיוחד בא״י ובמזרח התיכון (ע״ע מונטיפיורי, 
משה; א״י, עמ ׳ 505,503 ). יחד עם זה גדלו חשיבותם והקף- 
פעילותם של מוסדות מקומיים, ובמיוחד של ועד׳הנציגים. 
צמחו אף מוסדות חדשים ובזכותם היתד. המה״מ לאחד ממרכזי 
היהדות. ב 1841 נוסד ה״ג׳ואיש כרוניקל״ (- 0 ־ 011 1511 ^ 1 
1016 ״), שהוא כיום העיתון היהודי הוותיק-ביותר. ב 1855 
נוסד בלונדון (ע״ע, ענד 483 ) קולג׳-היהודים (- 001 ׳ 5 ״!€] 
1086 ) להכשרת רבנים. ב 1859 הוקם מפעל-הסעד 1 >־ 6031 
0113118 ־ 01131 0£ . ב 1870 הוקם, בתוקף חוק-הפארלאמנט, איחוד 
בתי-הכנסת ( 380£110 מץ 5 11001 ״ 0 ). ב 1871 נוסדה "אגדת 
אחים" (ע״ע). התפתחות התעשיה במאה ה 19 הביאה לייסוד 
קהילות חשובות בערי־שדה כמו מנצ׳סטר (ע״ע), ברדפורד 
(ע״ע) ועוד, בעיקר מקרב מהגרים מגרמניה. ב 1876 נוסדה 
אגדת הסוציאליסטים העברים (ע״ע). 

העת החדשה. ההגירה ההמונית ממזרח־אירופה, 
שהחלה ב 1881 , הגדילה את האוכלוסיה היהודית מ 65,000 
ב 1880 ל 300,000 ב 1914 , וחוללה שינויים עצומים באופיה. 
רוב המהגרים התיישבו בלונדון. האוכלוסיה היהודית, שה¬ 
חלה אז לצאת מהגטאות ורובה הגיע למעמד בינוני, הוצפה 
בפרולטאריון דובר-יידית, רובו אורתודוכסי, שיצר גטאות 
צפופים במזרח־לונדון, מנצ׳סטר, לידס, ליוורפול וגלזגו, 
והתרכז במספר מצומצם של מקצועות (ע״ע לונדון, עמ׳ 
484 ). במהרה התבצרו בקרבם האיגודים המקצועיים, הוקמו 
מוסדות-צדקה, נוסדה עיתונות יהודית ועברית, ובתהכ״נ 
של המהגרים התאגדו ב 1887 בהנהגת סמיואל מונטגיו 
(ע״ע). באותה שנה נוסדה קבוצת "חובבי-ציון", וכאשר 
קמה ב 1899 הפדרציה הציונית, היוו המהגרים את כוחה 
העיקרי, בעוד שמנהיגים רבים מקרב המימסד היהודי המ¬ 
קומי התנגדו לציונות; אלה השתדלו לסגל במהירות את 
סיגנון־החייס האנגלי למהגרים באמצעות הוראת הלשון 
ושילובם במערכת־החינוך הקיימת ( 8011001 ש 0 ז'־ 1 ' 5 ^ 10 ), 
במועדונים ובתנועות־הנוער. הניידות החברתית בקרב הנד 



921 


(ה)ממלכה המאוחדת, יהודים 


922 


הגרים היתד. גבוהה* דים השיגו עצמאות כלכלית, עברו 
לפרברים והצטרפו עד־מהרה למעמד היהודי הבינוני. בט־ 
רוצת־הזמן השתלבה הקהילה בחיי-המדינה במידה גדולה- 
יותר מכל קהילה אחרת בארצות־ההגירה המערביות. בקרב 
האוכלוסיה הכללית יצרה ההגירה התנגדות, בעיקר בשל 
העובדה כי זו חלה בשנות שפל פלפלי, והאשמות שונות 
(כהורדת שכר־העבודה והעלאת שכר-הדירה) הוטחו במהג¬ 
רים, אף שבמה ועדות רשמיות הכריזו כי ההאשמות אינן 
מבוססות. מנהיגים יהודים מקומיים, שחששו פן לא תעמוד 
הקהילה במעמסה, ניסו לשכנע מהגרים להימנע מלבוא 
לאנגליה, ואף הפנום חזרה לארצות מזרח־אירופה, אבל לאחר 
הפוגרומים של שנות 4 — 1903 קיבלום בלי כל פיקפוקים, 

היהודים השתייכו בעיקר למפלגה הליברלית, שדגלה 
בשיוויון־זכויות ליהודים. מבין היהודים הבולטים במינהל 
הממשלתי היו סר רופום איזקס והרברס סמיואל. מקומם 
של היהודים בפוליטיקה, עושרם וקירבתם לחצר־המלכות 
שימשו סממנים בולטים בספרות האנטישמית של תקופת 
אדוורד. חיי-התרבות היהודים היו מפותחים. ב 1888 נוסד 
׳^ 16 י 1161 ץ 1 ־ 61 :> ־ 0041 1811 ^ 6 ( 116 * 1 ׳, וב 1893 החברה ההיסטו¬ 
רית היהודית. מבין המלומדים היהודים הבולטים היו: 
ד. ניטו, אפרים לוצטו, ד. לוי, א. נויבאואר, ש. שכטר, 
י. אברהמם, א. ביכלר׳ א. מרמורשטין (ע׳ ערכיהם), ועוד 
רבים אחרים. אנגליה הפכה למקום־תורה ליהודים גם בשל 
האוספים העצומים של קטעי גניזה (ע״ע), כ״י וספרים עב¬ 
ריים במוזיאון הבריטי, באוכספורד ובקימבריג׳. קבוצה של 
סופרים ומלומדים התרכזה סביב שלמה שכטר(ע״ע). ב 1887 
נערכה תערוכה היסטורית יהודית בלונדון. דמויות חשובות 
בספרות האנגלית והיהודית של המאה ה 19 היו בנימין 
דישראלי ואביו יצחק, ישראל זנגויל, יוסף ג׳יקובז, סידני 
לי, ישראל גולנץ (ע׳ ערכיהם), מזכיר האקאדמיה הבריטית, 
ולואיס גולדינג. — סימון סלומון, סלומון סלומון, יעקב 
אפשטין (ע״ע) ודלים רותנסטין היו דמויות חשובות בחיי- 
האמנות. אלפרד סוטרו היה בין המחזאים הפופולאריים- 
ביותר בתקופה האדוורדית, ובאמצע המאה ה 20 זכו א. 
וקסר, ה. פינטר, ו. מרקוביץ ואחרים לשימת־לב רבה. רבים 
היהודים המייצגים בפארלאמנט את המפלגות השונות* 
בלטה נטייתם לליברלים ולאחר־מפן למפלגת־הלייבור. 

מלה״ע 1 (ע״ע, עט׳ 674 ) שמה קץ להגירה, ושנאת־ 
הזרים, שגברה מאוד. גררה אחריה אנטישמיות. באותה 
עת התגייסו כ 50,000 יהודים לצבא הבריטי וכ 1,600 זכו 
באותות־הצטיינות. חשיבות מיוחדת נודעה להקמתם של 
הגדודים העברים (ע״ע). ב 1917 ניתנה הצהרת־בלפור, וה¬ 
תנועה הציונית קיבלה תנופה חדשה. 

מבחינה דתית המשיכו קהילות קטנות להחזיק בקו 
האורתודוכסי, אבל רבים הצטרפו ל 380£0£ תץ 5 1 > 11£ ת 17 
הקונסרווטיווי, וכן התפשטה התנועה הרפורמית, שנוסדה 
ב 1904 ע״י קלוד מונטיפיורי. ב 1926 נוסדה התאחדות 
קהילות החרדים. 

עם עליית הפאשיזם באירופה, הגיעו כ 90,000 פליטים 
יהודים לאנגליה ( 73,000 מגרמניה ואוסטריה, 10,000 מצ ׳ - 
כוסלובקיה, כ 5,000 מפולניה ו 2x100 מאיטליה), אך למעלה 
מחציים עזבו את אנגליה, וב 1950 התפקדו כ 40,000 אלף 
פליטים יהודים. השפעתם היתד, גדולה בתחומי המסחר וה־ 
תעשיה, והם הטביעו את חותמם על החיים האינטלקטואליים 


במדינה: באוניברסיטות, בספרות, באמנות ובתיאטרון. כן 
נתחזקו אז הזרמים הדתיים, ובמיוחד האורתודוכסיה והר¬ 
פורמה. נוסדו בתי-ספר יומיים ומוסדות גבוהים (כישיבת־ 
גיטסהד* 1927 ), שהפכו למרפזי-תורה מפורסמים. כן הוקמה 
אז המחלקה ללימודים יהודיים ועבריים ביוניברסיטי-קולג׳ 
בלונדון. ההפצצות הכבדות, שהחלו ב 1940 ׳ גרמו לפיזור 
האוכלוסיה בערי-השדה וליצירת קהילות חדשות, ואילו 
הרבעים היהודיים בערים הגדולות, וביניהן ה ג>מ£ £381 
של לונדון (ע״ע), נהרסו. 

היחס לא״י. הציבור היהודי בכללו גילה התנגדות 
למדיניות הספר הלבן ב 1939 , וגופים ציוניים תמכו בהקמת 
מדינה יהודית בא״י. מבין המתנגדים לכך יש לציין את 
אגדת־אחים (ע״ע). לאחר מאבק נבחר ב 1943 ל 0£ 1 )־! 803 
68 ״! 1 ק< 1 ועד שצידד בהקמת מדינה יהודית, ובראשו עמד 
זליג ברודצקי (ע״ע). בשל גל האנטישמיות, לאחר רצח 
הלורד מוין ( 1944 ) ותליית הסרג׳אנטים הבריטים ( 1947 ), 
גבר הקיטוב בקרב הציבור היהודי, בין אלה שהדגישו את 
האיד־אלים הלאומיים לבין הנאמנים לאזרחותם האנגלית. 

חינוך. ב 1945 הוקמה מועצת-חינוד מרכזית לכל הארץ, 
שפתחה מחדש את ה 5011001 £166 ׳ 8 ^ 6 ( וכן שני בת״ס 
פרטיים, שהיו סגורים בתקופת-המלחמה. בשנות החמישים 
נוסדו בתה״ס היומיים בחסות התנועה הציונית, ונפתחו 
בת״ם אורתודוכסיים, ששפת-ההוראה בהם יידית. כיום רשו¬ 
מים באנגליה כ 30,500 ילדים בבת״ס יהודיים, מהם כ 10,000 — 
ב 51 בת״ם יסודיים ותיכוניים׳ ו 20,500 בשיעורי יום־ראשון 
או שיעורי־ערב. מספר בת״ס יומיים מקבלים תמיכה ממ¬ 
שלתית, ואחרים נתמכים ע״י גופים יהודיים, ביניהם "יסודי- 
התורה" ובתה״ס של הפדרציה הציונית ושל תנועת חב״ד 
(ע״ע). מצדים גם מספר מוסדות חינוך בלתי תלויים. בלונ¬ 
דון מצויים 32 בת״ם יומיים, 9 במנצ׳סטר ו 8 בערים 
אחרות. שתי פנימיות לנערים מצויות באיזור הכפרי* המפור¬ 
סמת בהן היא כרמל קז׳לג׳, המנסה להיות מעין £1011 יהודי. 
בלונדון מפקחת על החינוך "המועצה הלונדונית לחינוך 
יהודי דתי", והפיקוח על בתי-הספר ביתר חלקי-הארץ הוא 
בידי "המועצה המרכזית לחינוך יהודי דתי". חינוך יהודי 
גבוה ניתן במספר ישיבות וקולג׳ים, ביניהם 0011686 י 8 ״זש 1 , 
ש 00116 8 6 -] £10 מזת 40 \ — שברמזגיט, הסמינר ע״ש ל. בק 
(ע״ע), הסמינר למודים בגיטסהד, ועוד. אחוז הנערים וה¬ 
נערות המקבלים חינוך יהודי פורמלי: בגיל 10 — 14 — 
15% * בגיל 14 — 18 — 10% * בגיל 18 — 25 — 20% . — 
לאחרונה מטפחים בבתה״ס את העברית החיה ואת הקשר 
עם מדינח-ישראל. 

באנגליה קיים מספר רב של תנועות־נוער, המסונפות 
לגופים שונים, כמו "איגוד הנוער היהודי", "מכבי", נוער 
שליד בתי-כנסת מכל הזרמים, צופים, הפדרציה של הנוער 
הציוני ועוד. התנועות החלוציות הפעילות הן: "השומר 
הצעיר", "הבונים", "בני־עקיבא", "דרור", ו״עזרא". הסטו¬ 
דנטים היהודים מאורגנים ב 1511 ^ 6 [ ץ: 811 ז 6 ׳ו 1 מס ז 16 מ 1 
ת 0 ״ 3 ז 16 > £6 . אחוז הצעירים המשתתפים בפעולות הגוער 
היהודי: בגיל 10 — 14 — 45% * בגיל 14 — 18 — 40% < בגיל 
18 — 25 — 20% * בגיל 18 — 25 — 17% * סטודנטים — 10% . 

כיום נאמד מספר היהודים באנגליה ב 450,000 . 61% 
בלונדון רבתי * בשאר הערים: במנצ׳סטר — 38.000 * בלידז 
— 15,000 , בגלזגו — 13,400 * בליוורפול — 7,000 * בבר־ 



923 


(ה)ממלפה המאוחדת, יהודים — ממסים 


924 


מינגם — 6.300 • המגמה החשובה־ביותר ב 20 השנים האח¬ 
רונות היתה הגירת יהודים מהמרכזים העירוניים לפרברים. 
— באזורים אלה פגיעים נישואי-התעדובת ל 12% — 10% . 

חלקם של היהודים ניכר בעיקר בתחום סחורוודהתצ־ 
דוכת׳ שבו הכניסו שיטות חדישות של ייצור והפקה. גוברת 
הנטיה למקצועות חפשיים ואמנויות, ופוחת המספר בשורות 
הפועלים ובתחום הכספים! בקרב מנהלי-הבנקים לא ניכר 
כמעט מקומם. 61% מיהודי לונדון משתייכים לבתי-כנסת 
ובליוורפול — 75% . — הגוף המייצג של יהדות בריטניה 
הוא גם כיום 165 ז! 1 ק 6 ס 0£ 1 )זב 60 , המורכב מנציגי בתי- 
הכנסת במדינה. הוועד עומד לימין מדינת־ישראל בכל שעת- 
צורך ודואג לקיבוצי יהודים ברחבי־העולס. הרב הראשי 
נחשב לדברה המוסמך של יהדות אנגליה, ומבחינה סימלית 
של הקומגוולת כולו. מאירגונים אחרים, מלבד בתי-הכנסת 
הנ״ל, ראוי לציין: הקהילה היהודית הפורטוגאלית, שגדלה 
בדור האחרון עם בואם של מהגרים מעיראק וממצרים! 
איחוד בתי־הכנסת הליברליים והפרוגרסיוויים! "אגודת 
אחים״! הקונגרס היהודי העולמי! הפדרציה הציונית של 
בריטניה הגדולה! ויצ״ו. ועוד. באנגליה יוצאים־לאור מספר 
רב של כתבי־עת יהודיים, והוותיק והנפח שבכולם הוא 
ה 0111001016 ו 1 ;>. 1 ^שן (ר' לעיל, עמ ׳ 920 ). 

י. פרנקל, העתוגות היהודית באנגליה (גשר, ב׳), תשט״ז! 

י. ש. פיינשטיין, היסטוריה קצרה של יהדות אנגליה. 1961 ! 
חוברת מוקדשת ליהדות בריטניה (גשר, ז׳), תשכ״ב! ש. 
גולדשמידט, חצי מיליון יהודים בערסל! יהודי בריטניה, 
1964 ! ש. אש — ש, י. גולד (עורכים), יהודי בריטניה: חייהם 
ובעיותיהם בדורנו, תשכ״ו! ש. י. גולד, צורות משתנות 
בחברה הבריטית והשפעתן על הקיבוץ היהודי, תשכ״ז! 

קו .£ !מס־ 1 ( 01 ) 0 ! 180 (ס 8411108 ן £0 780 , 5 ךח 13 < 1113 \, ״ 1 . 8 

■ 01/10 084 !? 8 ) 51 , 11 ) 711 501001 • 8188 .) 8 .ן ; 1895 , 1290 
, 01 ) 0 [ 1/10 / 0 ■ 1101 ) 1 1/10 80111 0/ 1/10 7x0/101 וזס■!( £000x41 
סו/ו 084 01111 ! 1/10 , 1105 {> 1 - 1 ח 1-10 .(,) . 8 . 81 ; 1902 , 1284 — 1220 
48210-101011/1 18 51114101 , 810805 . 11.8 ; 1908 , 0 ) £0 £82111/1 
- 48210 ■ 31/11101/1000 110 ! 5101 ,(. 66 ) 80111 . 0 ; 1913 ,ץסס 111 /-/ 
540410014 / 0 4011011101 1810110011401 סו/' 7 ,. 111 ; 1937 , 1140100 [ 

,ץ ■ 10101 8000180101 / 0 8110 7/10 ,. 10 ; 1949 ,ץיססן £8211111 
,■ 1101 ) 5 , , 84 ;* 1964 ,.£ 18 !סוס/ 1/10 /ס 1950; 111., 4 171110x2 
,.£ 18 21081181 , 311 ח! 510410001 £., 1939; ?. 001x1 /ס 10101 
,.£ /ס 508/1014181 7 80 , 5011 החגץ!! . 81 . 5 ; 1949 , 1949 — 1899 
18 01 ) 0 ! 1/10 /ס 4 500101 711110x8 ,חגךחקו. 1 .ס ; 1951 
, 3x11018 ״> 1850 — 1950, 1954; 84, ?1-00(1111311, 4 51180x118 
■ 48 118400 1 ן 10118 1 ( £82111 7/10 , 8101131115011 . 0 .מ ; 1955 
03111101, 7/10 !010118 1818112X081 .? ״ 1 ; 1960 , 81821 20018 
71000 ,(. 1 ) 0 ) ״״ 80111110 .? . 8 ; 1960 , 1914 — 1870 ,.£ 18 
. 1961 , 40100 ) 48210-11 81811015000 
ב. ר. 

??מסים ( 5 *וו 6 ׳\ 501 ), נחלים המסוגלים להמם או לפזר 
חומרים שונים, ובכך להקנות להם צורה נוחה־יותר 
לשימוש. אף כי תמיסות יכולות להיות גזיות, נחליות או 
מוצקות, הרי הם" הנפתים והשימושיים הם נחלים. כאשר 
התמיסה מורכבת משני נוזלים, יכול כל אחד מהם להיחשב 
כמ ׳ , אך מקובל לכנות מ׳ את הנחל שכמותו גדולה יותר. 
חב התמיסות בתעשיה כוללות יותר ממומס אחד, ולעתים 
קחבות — גם יותר מנד אחד. 

התכונות העיקריות הנדרשות מט׳ תעשייתי הן: (א) 

כ ו ש ר ־ ה מ ם ה. — לחב מתקיים הכלל הקובע שחומרים 
ממיסים חומחם דומים להם בהרכבם הכימי. בכל שקוטכיות 
(פולאריות) המ׳ גדלה — כך גדל בד״כ כושר־ההמסה שלו 
לחומחם קוטביים, ולהיפך. מ" פחמימניים הם הפחות־קוט־ 
ביים, ומשמשים׳ למשל, כמדללים לצבעי־שמן. המים הם 
קוטביים ביותר וממיסים חומרים יוניים. לאחרונה עולה 
הביקוש למ ־ אורגניים קוטביים (בעיקר בתעשיית־הפלאם־ 


טיקה), ולצורך זה משתמשים בדימתיל פורמאמיד 
1100 ס)אסס 11 >, ברימתיל סולפאוקסיד ( 0110130 )). 
ובמתיל פירולידון 000 £ 10 ( 0113 ) א* 0£1 * 0£1 ), (ב) 
ל ח ץ - א ד י ם ונקודת־רתיחה, — מ" בעלי לחץ־אחם גבוה 
קלים לנידוף. מאידך גיסא, כמות גחלה של המ׳ מתבזבזת 
במשך התהליך. מבחינת בחאות העובדים עחפים, כמובן, 
הם" הפחות־נחפים. נקודת־רתיחה גבוהה מקשה על נידוף 
ד.מ׳, אך מאפשרת עבודה בטמפרטורות גבוהות־יותר. (ג) 
מידת ה ה ת ע ר ב ב ו ת עם מים או נחלים אחרים הנמצאים 
במערכת.— כאשר משתמשים בתערובת מ" לשם המסה, 
נדרשת התערבבות מירבית, והיפוכו של דבר — בתהליכי- 
מיצוי. (ד) א י נ ר ט י ו ת כימית. — ממ׳ טוב נדרש, שלא 
יגיב עם החומרים האחחם המשתתפים בתהליך, ואף לא 
עם החומחם שמהם עשוי הציוד. (ה) דליקות נמוכה 
ונטיה מזערית להתפוצצות. — מבחינה זו יש למים יתרון 
ברור כמ ׳ . מ" אורגניים בעלי דליקות נמוכה במיוחד הם 
הכלוח־פחמימנים. גם נטייתם ליצור עם האודר תערובות 
נפיצות — נמוכה יחסית. (ו) העדר רעילות. (ז) ריח 
סביר.(ח)צמיגות נמוכה.— בשימוש בנד בעלי צמיגות 
גבוהה מתעוררות בעיות של זרימה והעברת חום. (ט) 
יציבות תרמית (י) תמחיר מתקבל על הדעת, המ¬ 
חושב גם לפי כמות הם׳ ההולכת לאיבוד בתהליך, והוצאות 
קבלתו חזרה לאחר התהליך. 

סוגי מ״:( 1 ) הנד השימושי ביותר הם ה מ י ם (ע״ע). 
למים רבות מהתכונות הנדרשות מנד טוב: הם זולים, אינם 
רעילים, אינם דליקים, הם בעלי כושר־המסה טוב לחומחם 
רבים, דציבים לחום. גקודת־רתיחתם ( 0 ״ 100 ) גבוהה־למדי 
ומאפשרת עבודה בטמסרטורת־החדר ללא הפסדים גדולים 
בם/ ועם זאת נמוכה דיה לאפשר ניחף הנד במהירות 
סבירה• חסרונם העיקרי של המים כמ׳ הוא חום־הנידוף 
הגבוה במיוחד שלהם. המים גם אינם ממיסים חומרים 
אורגניים רבים. ( 2 ) פחמימנים (ע״ע) אליפטיים וארו־ 
מטיים — מצטיינים בפולאריות הנמוכה שלהם. הם" החשו- 
בים בקבוצה זו הם הכסאן, ציקלוהכטאן, בנזן וטולואן. ( 3 ) 
כ ל ו ר ו - פחמימנים — חשיבותם רבה משום שאינם מת¬ 
לקחים. צפיפותם הגבוהה-יחסית ( 1.7 — 2.9 ) מתאימה אותם 
ליצירת סוספנסיות של חלקיקים כבדים (כגון אבקת־בחנ־ 
זה). ( 4 ) כהלים. — הכהלים המונוהידריים (בעלי קבוצה 
חידרוכסילית — 1 * 0 —אחת) העיקריים, החשובים כס", הם 
מתאנול (ע״ע! 0£1 3 0£1 ) ואתאנול ( 0015011 ; ע״ע בחל). 
לאתאנול חשיבות מיוחדת בתעשיית תרופות. ג ל י ק ו ל י ם 
(ע״ע) הם חומרים לא־נדיפים, לרוב צמיגים והיגרוסקופיים, 
המתערבבים הן במים והן במ" אורגניים רבים. החשוב בדים 
הוא אתילו־גליקול ( 011 * £10011,011 ). ( 5 ) ק טונים 
(ע״ע), ובעיקר אצטון׳ משמשים בתעשיית פלאטטיקה, טכס¬ 
טיל, חומרי־נפץ, צבעים ולכות, ועוד. שימוש מיוחד של 
האצטון הוא בהמסת נפח גדול של אצטילן, ובכך מתאפ¬ 
שרת הובלתו הבטוחה של הגז, ( 6 ) אתרים — השימושי 
שבהם הוא דיאתיל אתר ( £1 5 00 2 £1 5 * 0 ), שיחד עם אתנול 
הוא משמש כמ ׳ לצלולוזה־ניטראט, וחשיבותו רבה בתעשיית 
חומרי־נפץ. ( 7 ) אסטרים (ע״ע), המשמשים כמ״> הם 
לרוב תולדות של חומצת-חומץ. ( 8 ) ביטרו־פחמים־ 
נ י ם (ע״ע ניטרדתרכובות) חשובים בעיקר בתעשיית הפ־ 
לאפטיקה• 



925 


ממסים — ממשית 


926 


ש י ם ו ש י ם״. — התחומים העיקריים שבהם משתמשים 
בבד הם כדלקמן: (א) התעשיה האווירית ותעשיית־המכו־ 
ניות — בעיקר ביצור שמנים (כהלים), נוזלי־בלמים 
(כהלים, גליקולים), זגוגיות־ביטחון (גליקולים, חומצות). 
(ב) התעשיה הכימית. — רוב התהליכים בתעשיה זו דור¬ 
שים ם" לביצוע המסות, השקעות, מיצויים ועוד. (ג) ציפר 
יים, צבעים ודבקים. — ד>מ" משמשים כאן הן להמסת 
החומרים והן לדילולם. לצבעים, לכות ודומיהם נדרשים מ" 
נדיפים־למדי, שייפרדו משכבת־הציפוי במהירות סבירה, אך 
לא נדיפים־מדי, כדי שהצי&וי הנוצר יהיה חלק. למטתת 
אלה שימושי במיוחד האסטר אתיל-אצטט. מ" טובים לצלו־ 
לוזה־ניטראט, ולתולדות־צלולוזה אחרות החשובות ביצירת 
לכות, הם לרוב יקרים. לפיכך מדללים את התמימות האלה 
במ" פחמימניים, לשם הוזלת התוצר. (ד) לניקר יבש נדרש 
מ , שיסיר כתמים ללא גרימת נזק לאריג. מתאימים במיוחד 
הכלורו־פחמימנים, כגון דיכלורו־אתילן וטריכלורו-אתילן. 
(ה) מ" משמשים בתעשיות מזון, תתפות, דטרגנטים וקוס¬ 
מטיקה. — הדרישות העיקריות מפד בתעשיות אלה הן אי- 
רעילות והעדר טעם או ריח לא־רצויים. אתאנול הוא על כן 
ד.מ׳ העיקרי המשמש למטרות אלה. כאשר רצוי מ׳ בלתי- 
נדיף, משתמשים בכהלים פוליהידריים כגליצרול או אתילן־ 
גליקול. כמו־כן משתמשים בם" בתעשיות טכסטיל עור, 
פלאסטיקה וגומי, קוטלי־חרקים, חומרי־נפץ, ועוד. 

צרכן־המ" הגדול בעולם הוא ארצות־הברית. בשנת 1966 
נצרכו על-ידיה כ 6 מיליון טון מ", לפי החלוקה הבאה: 
פחמימנים אליפטיים — 45% ! פחמימנים ארומטיים — 
17% ; כלורו־פחמימנים — 13% ; כהלים ואסטרים — 10% ! 
קטונים — 8% . 

• 700/4 ? 7/4 , 000110:16 .א ;* 1950 ,. 3 1444/14417401 .חס! 461 ( . 1 

44010%) 0/ 5. 444141 7104(101X001, 1954. 

גי. אג. 

ממפיס ( 111$ <ןמ 1 ;> 1 *ן), הגדולה בערי מדינת טנסי (ע״ע) 
באה״ב, 623,500 תושבים! במ׳ רבתי *— 781,500 
תוש׳ ( 1970 ). ם׳ יושבת על הגדה המזרחית של נהר מיסי¬ 
סיפי (ע״ע), בדרום־מערב טנסי, בצומת חשוב-ביותר של 
נתיב תחבורה יבשתית, נהרית ואווירית, בין המערב התיכון 
של אה״ב לבין דרומה. היא משמשת כמרכז המסחר והשיווק 
לאיזור החקלאי העשיר של עמק־המיסיסיפי התיכון, המצויין 
בגידול כותנה, ובמטעי־הפירות שבשולי העמק. במ׳ תעשיה 
לעיבוד התוצרת החקלאית ולייצור מכונות וכימיקאלים. 
באוניברסיטת־מ׳ (נוסדה ב 1909 ) למדו ב 1970 17,500 
סטודנטים י כן יש בעיר מחלקות אחדות של אוניברסיטת- 
טנסי ובי״ס גבוה לאמנות. הכושים — כ 40% מכלל התוש׳ 
( 1966 ) — מהווים חלק חשוב מכוח-העבודה בעיר; השפ¬ 
עתם התרבותית ניכרה בעיקר בפיתוח מוסיקת הבלוז (ע״ע 
ג׳ז, עמ׳ 549 — 550 ). 

מ׳ נוסדה בשנת 1819 . קודם־לכן היה במקום ןשוב של 
אינדיאנים ואח״כ, מראשית הסאה ה 18 , — תחנות מבוצרות 
של משלחות ספרדיות וצרפתיות ולבסוף — של צבא אה״ב. 
מ׳ הופרה כעיר ב 1826 ; עיקר התפתחותה — מראשית 
המאה ח 20 . 

; 1939 , 841404-1014444 4 > / 0 ( 4/4 )ס %0 ס 84 ? 7/4 , 5 ז 6 ק 03 .ס 

,ז 1£ ! 41 \ .ס ; 1948 ,? 111*3106, 31. 0041444 444 04x4 :>}׳< . 5 
. 1957 , 700 800%00544440 ? 1/4 1444444411 > . 34 

ק ה י ל ת - ס׳ קמה בשנות 1840 ע״י מהגרים מגרמניה. 


ב 1853 נוסד ביהכ״נ "בני־ישראל", שהיה אורתודוכסי ובם- 
רוצת-השנים הפך לרפורמי. ב 1856 הוקם סניף "בני־ברית". 
ב 1868 יצאה קהילת מ׳ במאורגן נגד מועמדותו של י. ם. 
גרנט (ע״ע) לנשיאות אה״ב, משום שב 1862 יזם את "צו 
מם׳ 11 ״, שדרש את גירוש כל היהודים מטנסי (ע״ע, ענד 
841 ). לאחר 1870 התפתחה מ׳ והיישוב היהודי נתבסס. 
לקראת סוף המאה הוקמו בתכ״נ אורותודובסיים, והם מקיי¬ 
מים במשותף את ביה״ם היהודי "תלמוד-תורה של מ". 
ב 1949 הוקם בנד מרכז קהילתי יהודי מפואר. ב 1968 ישבו 
במ ׳ כ 9,000 יהודים, רובם בעלי מקצועות חפשיים, אנשי 
עסקים ומינהל. 

311862 : 7444404 1114 (ס 015 ) 700041 , 1 ־>תב[: 1 תבז'י 1 ״ 1 
, 10*1511 ^10111*65, 1X1 ת 1 ;:>!ז 6 מז 4 .) [ח 3 דת£ז 61 ' 9 \ . 4 < .(ס) 

1/4450/4 8447044 :. 81 40 - 114 74-0444 ,נ 31 תז> 1 תג 811 . 5 ; 1957 

. 1957 .ה 0044%00%0140 
ק. או. - סר. ש. 

ממלא, ע״ע אלובי־ממרא; בוטנה; ארץ־ישראל׳ 

עמ ׳ 428 . 

ממ^ית — שמה החדש של כךנב (:>, היא ממפסים, 
40 ק״מ דרומה-מזרחה' לבאר־שבע; מערי-הנגב 
הנבטיות־רומיות־ביזאנטיות (השם ,ממש ת׳ בחותמות,למלך׳ 
אינו מתייחם, כנראה, לם׳). מ׳ נזכרת לראשונה (בצורה: 



הנו הלאומי של ממשית — מראה מהאוויר 
(רשות הגנים הלאומיים) 

׳ 5444 ) אצל הגאוגרף תלמי(מאה 2 לסה״נ), ולפי האונומם־ 
טיקו׳ן של אוזביום (ע״ע) ( 8,8 ) מקומה על דרך חברון— 
אילת, מהלך יום אחד מתמרה. במפת מידבא (ע״ע) מופיעה 
נד בין באר־שבע לתסרה. העיר נחפרה בשנים 7 — 1965 ע״י 
א. נגב, מהאוניברסיטה העברית, ובזכות היקפם ועושרם 
של המימצאים, שוקמה ונפתחה כאתר-תיירות ( 1972 ). נד 
נוסדה בגל השני של התיישבות הנבטים (ע״ע) בנגב, שת¬ 
חילתו בסוף המאה ה 1 לפסה״נ (לעומת עבדת, ניצנה וחלר 
צה, שנבנו בגל הראשון במאות ה 2 וה 3 ). אחרי שנחרבה 
במחצית השניה של חמאה ה 1 לסה״נ, נושבה שנית ונת־ 
בססה במאה ה 2 , עם סיפוח הממלכה הנבטית ל״פרובינקיה 
ערביה״ ( 106 ). מ׳ הגיעה לשיא-פריחתה, כנראה, בעקבות 
חורבן עבדת, שגרם להעתקת הדרך הראשית מציר פטרה— 
עבדת—חלתה—עזה לציר פטרה—חצבה—מ׳—מלחתה ומשם 

ד 

הלאה לירושלים או לעזה, והפיכתה של ם׳ לתחנת-דרכים 
ומרכז לצבא הרומי האחראי לשמירת הדרך אילת—ירושלים. 
מ׳ המשיכה להתקיים עד שלהי התקופה הביזאנטית ונחרבה 
סמוך לאמצע המאה ה 6 בפשיטה ערבית. העיר, ששכנה על 




927 


ממשית — מן, אי־ 


928 


שפחו הצפונית של נוול־מ׳, קיבלה את מימיה ממעין קטן 
בנחל, אך בעיקר ממערכת־םכרים שנבנתה בנחל. בניגוד 
ל,אחיותיה/ לא היתד. החקלאות — בגלל מיעוט הקרקע 
הראויה לעיבוד — עיקר בכלכלתה. מ ׳ שונה משאר ערי- 
הנגב בתיכגוגה, בריבוי בנייני-הציבור שבה, ובארכיטקטורה 
מפותחת ועשירה. מן התקופה הנבטית שרדו מבנים ומת¬ 
קנים רבים, וכן נמצאו חרסים מצוירים, נרות נבטיים והרו- 
דייניים ומטבעות. כן יש לציין את בריכת־המים המרכזית 
ובית־המרחץ המשוכלל שלידה, ואת בית־הקברות עשיר 
המימצאים. בתקופה הרומית המאוחרת הוקפה העיר חומה 
דקה (שעוביה הוכפל בתקופה הביזאנטית). מתקופה זו יש 
לציין בעיקר את מטמון־המטבעות הגדול והפרסקות היפות. 
מהתקופה הביזאנטית חשובות בעיקר שתי' הכנסיות — 
מהקדומות בארץ ובעולם — על עושר מתקניהן, עיטוריהן 
הארכיטקטוניים ופסיפסיהן. 

וע״ע: חלוצה * עבדת* שבטה. 

א, נגב, מחקרי מ., א״-ג׳ (מדע, ם״!), 1971 . 

יע. או. 

מן, "לחם מן־השמים" (שט׳ טז, ד! והשר תה׳ עח, 
כג—כה; קה, מ), מזונם הפלאי של בני-ישראל ב 40 
שנות נדודיהם במדבר "עד באם אל קצה ארץ כנען" (שמ׳ 
טז, לה) ו״אכלם מעבור הארץ" (יהר ה, יב). הם׳ ירד על 
הארץ מדי יום ביומו, פרט לשבת, לפנות בוקר, בין "שכבת 
הטל סביב למחנה", ומראהו "דק מחספס דק ככפר", "כזרע 
גד לבן" ו״כעין הבדלח". ב״י נצטוו ללקוט מנה יומית 
"איש לפי אכלו עמר לגלגלת" ולא להותיר ממנו ליש- 
המחרת; הנותר התליע. אע״ם שלא לקטו את הכמות הנד 
דוייקת׳ בכ״ז "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר". 
כן נתברר להם ביש חששי, כי "לקטו לחם משנה שני העמד 
לאחד", והוסבר להם, שיש להכין מזון לשבת, כי "שבת 
לא יהיה בו״; מה שהוכן לשבת "לא הבאיש ורמה לא היתה 
בך. לפי המסופר במקרא, כינוהו "מך כי לא ידעו מה 
הוא, אולם פרשנים פירשוהו מלשון מזון, מנה, מחנה, 
או — ע״ם השוואה לגעז — מלשון דק — "דק ככפר", 
או קל ("הלחם הקלקל" [במד׳ כא, ד.]). טעם ד.מ׳ היה 
"כצפיחת בדבש", וביתן היה לטחנו, לדוכו, לאפותו או 
לבשלו ואז "היה טעמו כטעם לשד השמך. למרות סגולותיו 
המופלאות, קצה בז נפש העם וכינוהו לגנאי "הלחם הקלקל". 
צנצנת אחת של מ , הונחה לזכרון "לפני העז־ח למשמרת" 
(שם׳ טז, ד—לו; במד׳ י״א, ו—ט). 

באגדה. המ׳ הוא אחד מעשרה דברים שנבראו בערב- 
שבת בין־השמשות (אבות ה/ ר). הוא נטחן ע״י מלאכי- 
השרת (תנח׳ [בובר] בשלח, כב) ומכונה "לחם אבירים" 
(תה׳ עח, כה) על־שום שמזון־מלאכים הוא וכמותם "לא 
היו צריכין אוכליו להיפנות״ (= לעשות צרכיהם) משום 
שעוכל בליל במעיהם. משהתלוננו על ד,מ׳ — בטלה סגולה 
זו (יומא ע״ה, ע״ב). כמות הנד היומית היתד. עצומה: נ׳ 
אמה — די לפרנס את העם ל 2,000 שנה (תנח׳ שם, כ״א), 
אך התלות באספקתו המחודשת מדי־יום גרמה ש״נמצאו 
כולן מכוונים את לבם לאביהם שבשמים" (יומא ע״ו, ע״א). 

"היאך היה יורד מ' לישראל ו יצאה רוח צפונית וכיבדה 
(= טאטאה) את המדבר, וירד מטר וכיבש את הארץ, וירד 
הטל עליו, והרוח מנשבת בו ונעשה בשולחנות של זהב 
והמן יורד עליו; היה יורד כגליד על הארץ" (מכילתא 


ויסע, ך). הכד כוסה בשכבת־טל נוספת להגן עליו. בדבר 
מקום־ירידתו מצינו שתי דעות: ״צדיקים — ירד על פתח 
בתיהם, בינונים — יצאו ולקטו, רשעים — שטו (- שוטטו 
הרחק) ולקטו" (יומא ע״ה, ע״א). ומאידך: "מי שהוא זריז 
היה יוצא ומלקט מן השדה, והבינונין היו יוצאין לפתח 
אהליהן ומלקטין, והעצלנים היו רובצים על מטוחיהם ופוש־ 
טין ידיהך (ילק״ש, בשלח׳ ר״ם). הנד שלא נלקט היה נמס 
בשעה הרביעית של היום ונוצר נהר, שממנו ישתו הצדיקים 
לעתיד־לבוא. גויים הרגישו בו טעם מר, ואולם משאכלו 
מבשר של חיות ששתו ממנו, עמדו על טעמו הנפלא (תנח׳ 
בשלח. כב). הנד היה "מתהפך לכל טעם שירצה" "כל 
מעדני עולם" "חוץ מקשואים, אבטיחים חציר בצלים רשו¬ 
מים". כן שימש הנד כבושם לנשים. יחד עמו ירדו אבנים 
יקרות. צנצנת־הנד שהיתה במקדש נגנזה עם הארון ושמן- 
המשחה ערב החורבן. הנד ירד בזכות משה, ומשפסק עם 
מותו, נאלצו להסתפק בם׳ שבכליהם; לדעה אחרת היה 
לישראל מ׳ עד 14 שנה אחרי כן (תו 0 פ׳ סוטה, ך; שמ״ר 
כ״ה, במ״ר ז׳, ועוד). 

המ , כתופעה טבעית: יש הגוזרים גזירה שווה 
בין המ׳ לשלו, וסבורים שבדומה לאחרון, אף הנד היה 
תופעת-טבע המצויה לפעמים במדבר־סיני. מעין זח מציין 
יוסף בן מתתיהו (קדה״י ג׳, א׳, ר). קיימת מסורת הרווחת 
בין נזירי מנזר סנטה קתארינה בסיני, כי הם׳ מקורו בהפ¬ 
רשת חרקים על עצי-האשל. 

לאחרונה ( 1929 — 1947 ) נחקרה שאלה זו, ונמצא שעל 
עצי אשל-הכד ( 3 ז £6 ;״״ 3 וח ^ז 3 ת 131 ׳)׳ חיות כנימות־מגן 
(קמחיות) מהסוגים 0111111115 ק־] 50 צ 0€011 ש 3 [ 3 '\ 1 ו 3 ח 1:11 ל 3 ז 7 
3 ש 3 <ן 1 ״ 1 ז 13 מ, שפרשן המתוק מתקדש באוויר לגרגרים לבנים 
(וע״ע כנימות, עם׳ 908 — 909 ). חלק גדול של גרגרים אלה 
נאכל על־ידי הנמלים. בשנות־ברכה גשומות אוספים הבדוים 
בסיני עד 600 ק״ג לשנה של גרגרים המשמשים להם תחליף 
לדבש. 

יש המזהים את הנד עם גופי-הפרי המתוקים של החזזית 
011101113 ״ 3 :ס״ 03 ס£, שמועפים לעתים ע״י הרוחות ויורדים 
כמטר בערבות שבאסיה המרכזית ומגיעים עד לרמות הרי 
האטלאס. אולם בחצי-האי ערב וכן בסביבות א״י לא תוארה 
תופעה כזו. 

צ. נשדאי, להר סיגי, ל״ס—מ', תר״ץ< ש. בודנהיימד, החי 

בארצות המקרא, ב/ 297 — 302 , תשט״ז! א. דנין, הנד 

שאכלו אבותינו (טבע וארץ, יא), תשכ״ט 1 - 808011 . 5 .־ז 

£1806111550 ) 31 < 511 ! 17 > 3 ״ 7.371 > :״ 3 * 7 ! 13 > 116111101, 01x7 

/ 0 81371713 ) 7/1 ,. 111 ; 1929 ,( 111 , 1927 011 וז 0011 ()^ו 3 מו 5 . 11 

517131 (81111. 41101130010815[, X), 1947; 8. 111113011, £1 517101, 

) 77737171 ) 1 > !)))<)!) !) 711 ) 0707 , 8153 ? , 4 , ; ־ 1955 , 120 - 117 

. 1957 ,( 294 — 293 , 11 , 0801361105 ז \ 43:01130 ( 1 ) 1171771 )}> 

יע. או. - י. סל. 

מן, אי - ( 1 ! 43 ו 1 £ם 1516 , במנפסית״גלית: ¥31111111 ! £1131 
או ""!"^ן), אי בצפון־מרכז הים האירי, להלכה — 

שטח אוטונומי תחת חסותו של הכתר הבריטי! למעשה — 
חלק מבריטניה. שטחו 572 קמ״ר, ובו 49,743 תוש׳ ( 1971 ). 

גרעינו של האי — מסיוו בנוי סלעים עתיקים (פאלאוזו־ 
איקון תחתון), בעל אופי של רמה הררית; שיאו בצפון — 
הר-סניפל, 620 מ/ הרמה מבותרת ע״י עמק מרכזי החוצה 
את האי לרוחבו מדגלס שבמזרח לפיל שבמערב. מישורי- 
חוף מכוסים סחף־קרחונים משתרעים בצפון האי ובדרומו. 
מול קצהו הדרומי־מערבי של האי נמצא האי הקטן והטרשי 



929 


מן, אי־ — מן, דינריר 


930 


?ןף אוו מן ( 19130 0£ 031£ ), שבו מצויה שמורת־טבע 
לציפורים. 

מספר האוכלוסין גדל רק מעט מאז ראשית המאה 
ה 19 (ב 1801 — 40,000 תוש׳)! תגועת־הגירה אל מעבר־ 
לים מתאזנת ע״י מהגרים הבאים למ׳ מאנגליה. שיעור 
דוברי־מנבסית (ע״ע גלית) נמצא בירידה מתמדת ( 355 
נפש ב 1961 ). רוב האוכלוסיה יושבת בערים או כפרים 
גדולים: דגלם, הבירה והנמל הראשי, שוכנת בחוף המזרחי 
— 19,500 תוש׳( 1970 ); רמזי — 3,880 תוש , ; פיל— 2,790 
תוער. סמוך לקאסלטאון בדרום — נמצא נמל־תעופה. 

במישורים שבצפון, בדרום ובעמק המרכזי נהוג משק 
מעורב ומשק־חלב. כ 60% משטח האי מעובדים. מפעלי־תע־ 
שיה קטנים לטויית צמד וייצור אריגי-צמר מצויים בדאגלם 
ובקאסלטאון. מקום חשוב בכלכלת האי תופסת התיירות, 
בעיקר העממית, ששיאה בעונת-הקיץ, ב 1969 ביקרו באי 
כ 2 /< מיליון תיירים. לאי מוסד־מחוקק משלו, הקרוי 110056 
5 ץ 1£6 0£ (בית־המפתחות), ובו 24 צירים, הנבחרים אחת 
ל 5 שנים. מושל־האי מתמנה ע״י נושא הכתר הבריטי. 

היסטוריה. במ׳ שרדו שרידי תרבות מסוליתית, 
תמצאו מצבות מגאליתיות מהתקופה הנאוליתית ( 2000 — 
1500 לפסה״ג), אתרי-קבורה מתקופת־הברונזה ומיבצרים 
וכפרים מתקופת־הברזל הקדומה. — מיסיונרים מאירלנד 
ביצרו את בני־מ/ בתחילת המאה ד. 9 נכבש האי בידי הוי¬ 
קינגים (ע״ע), והם התיישבו בו וסיפחוהו להלכה לנורווגיה; 
למעשה היו כובשי האי עצמאיים, ובסוף המאה ה 11 קמה 
ממלכת נד והאיים, שהקיפה גם את ההברידים ומערב- 
סקוטלאנד. מקים הממלכה היה המלך גודרד קרובאן( 1079 - 
1095 ). הכובשים התמזגו בולטים הנכבשים, קיבלו את 
שפתם ודתם והשליטו את חוקיהם ומישטרם. הפארלאמנט 
המקומי התפתח מה 1 > 1083931 ! 1 ז, האסיפה הכללית שנערכה 
באמצע הקיץ. 

בסוף המאה ה 12 הכירה ממלכת־מ׳ בסוזרניות של 
נורווגיה, אך ב 1266 סופח האי לסקוטלאנד, וב 1346 סופח 
לאנגליה. ב 1405 נמסר האי לג׳ון ססנלי, שנתכנה "מלך־מ׳". 
יורשיו, שנהיו לרוזני דרבי (ע״ע), שלטו באי עד 1736 ׳ 
והחזיקו בכל אדמותיו ובזכויות לגביית מכסים ובלו. היחסים 
הפאודאליים המשובשים גרמו שאיכרים הזניחו את שדותי¬ 
הם ועסקו בדיג ובהברחות. ב 1736 עבר מ׳ למשפחת דוכסי 
אתול ( 4111011 ), ובשלטונם גדלו ההברחות מפד לממדים 
ענקיים. ב 1765 קנה הכתר הבריטי את הריבונות על מ׳ 
מידי דוכסי-אתול. — האי שיגשג במאה ה 19 , עם פיתוח 
הדיג והתיירות בו, ועודנו נהנה ממימשל עצמי, עם מועצה 
מחוקקת משלו. 

. 1 ! .£ ;* 1950 ,. 7 ג / 0 . 1 1111 / 0 ץ 1111107 4 , £10148 . 11 .א 

, £11x11 .ן ; 1958 / 0 . 1 1/11 /ס 017 ־ 0 ־ 01 ? , 51600108 

/ס . 1 1110 0714 ? 11 ־ 1 , 135 מ 10 ר 1 .ע ; 1964 ,./ג /ס ./ ) 11 ' 7 

. 1972 ,( 3 .״א , 142 ,.־! 0608 . 21 א) . 14 
ג/ ו. ד,. - מ. 

מ|, די י נן^ י ך* — 1913110 ו{:> 1 ־]ת 161 ־ 1 — ( 1871 , ליבק — 1950 , 

" סנטה מוגיקה [אה״ב])׳ סופר, מחזאי ומסאי גר¬ 
מני, אחיו של תומם מן (ע״ע). ה. מ׳ היה הבן הבכור 
במשפחה פאסריצית מכובדת והיה גאה בייחוסו זה, למרות 
הזדהותו עם אינטרסים שונים לגמרי מאלה של שכבת־ 
המוצא שלו. הוא נמנה עם האינטליגנציה הדמוקראטית- 

?י ד 

ראדיקלית והיה במשך השנים לדמות ציבורית. ב 1930 נבחר 


לנשיא אקאדמיית־המשוררים הפרוסית. לאתר גלותו מגר¬ 
מניה (ב 1933 ) ועד לפרוץ מלה״ע 11 התגורר בעיקר בצרפת; 
ב 1940 הצליח להימלט משם והגיע לאה״ב. אחר המלחמה 
הוזמן להשתקע במזרח־גרמניה, אולם בטרם החליט אם 
להיענות להזמנה — נפטר. 

נושאים אוטוביוגראפיים אחדים העסיקו הן את ה. מ׳ והן 
את אחיו תומם. בכתבי שניהם מופיע בית-המשפחה בעיר 
ליבק. הדמות הבולטת היא זו של האם, יוליה מן, בראזילי- 
נית־למחצה; גם לאב, בעל התואר סנאטור, נתייחד מקש 
נכבד; כן מופיעה בכתבי שני האחים, בדמויות שונות, אחו¬ 
תם קארלה, שהיתה לשחקנית ואיבדה את עצמה לדעת. 

השפעתו של ניצשה על מ׳ ניכרת בחתירתו לחופש 
הרגש וההנאה, המוצאת ביטוי בעיקר בטרילוגיה 016 
061100611 (״האלות״), 1902/3 . מעסיקה אותו, ברבות מי¬ 
צירותיו, גם בעיית מקש האמן בחברה והיחס בין האמנות 
לחיים; שכן אחד מנושאי-היסוד ביצירתו הוא ההתמרדות נגד 
מוסכמות החברה הבורגנית ותחילת התמוטטותה של חברה זו. 

הביקורת הסוציאלית החריפה בכתבי ה. מ׳ מתחילה ב¬ 
רומאן 1 >ת 13 ת 3££6 ־ 5611131 ת! 1 (״בארץ הזלילה״), 1900 , שבו 
מתוארים חוגי העסקים הגדולים. הכל שם בנוי על שחיתות, 
מידמה וצביעות; לא רק אצולת־הכסף מושחתת, אלא גם 
אצולת-הדם. ולא רק העשירים מתוארים בצורה שלילית; 
גם הפדולטארים גרועים כמותם — הכסף מעביר אותם על 
דעתם. נושאים לקאריקאטורות הם גם הבנקאים היהודים 
הגדולים של אותה תקופה. כן יש ברומאן קאריקאטורה 
בלתי-נעימה של הרצל וליגלוג על התנועה הציונית. 

־ד 

לפירסום הגיע ה. מ׳ עם הרומאן 31 ־ 1101 ז 10£6880 ? 
(״פרופסור אונראם״), 1905 , שבו מתוארת עלייתו ונפילתו 
של עריץ קטן, עלוב, מגוחך ומאיים כאחד. הרומאן 016 
51361 1116106 (״העיר הקטנה״), 1908 , מתאר, על רקע 
איטליה, תככים פוליטיים בתוך המסגרת הצרה של עיירה 
פרובינציאלית. הרומאן עוסק גם בנושא של מקומו המפוק¬ 
פק של השחקן(ית) בחברה הבורגנית. 

הביקורת של החברה הגרמנית מגיעה לשיאה בטרילוגיה 
61611 ־ 1 ־ £31861 [ 033 (״ הקיסרות״), שחלקיה הם: - 170161 • 061 
£30 (״הנתיך), 1911 , 0160 ־ 4.1 016 (״העניים״), 1912 , ־ 061 
£ק 1£0 , (״הראש״), 1925 . היצירה הבשלה-ביותר בין כתבי 
מ , היא הרומאן ההיסטורי 1 ־ 1601 ־ £601851 ! 168 > 7118606 016 
ז \ 1 1 ־ 1601 ־ 1 £60183 [ 163 > 8 ס 111 >ס 0116 ^\ 016 ; 7 \£ ("נעוריו 
של המלך הנרי ׳\ 1 ובגרותו״), 11-1 , 1935/8 (עבר׳: המלך 
הגרי הרביעי, א׳—ס, 1960 ). הנרי ז\ 1 הוא דמות השליט 
האידאלי, המשתמש בכוח שבידיו בצורה הומאנית ונאורה. 
יחד עם זאת הוא דמות של בשר־ודם, בעל חולשות אנושיות 
ותאווה לחיים. — ה. מ׳ כתב גם רומאנים נוספים ומחזות. 

כבעל השקפות מדיניות וסוציאליות מוגדרות, הירבה 
מ׳ לפרסם גם מסות (לעברית תורגם ספר־המסות "מ 0 טנ- 
דאהל עד פראנם״, 1941 ). הוא היה סוציאליסט, דמוקראט 
ופאציפיסם, התקרב במידת־מה לקומוניזם, אך לא עד כדי 
הזדהות. בימי מלה״ע 1 התבלט בעמדתו הפאציפיסטית. זו 
היתה אחת העילות להתרחקותו הממושכת מאחיו תומם. 

,. 37 . 77 , 7615516111 ^ ,ט ; 1956 ר . 1 \ ." 77. 11.1 , 2 :> 1 ׳> 01 ־ 101 ח £3 . 4 

,. 7 \. . 77 , 8301115 . 4 . ; 1962 , 111171171$ ( £171 711117117 ) 1 -. 11111 71117 

171 . 37 . 77 ,■ 61 > 6 ־ 50111 ..א ; 1966 , 117 ^ 701111 ) 10 67 0717 ק 17 
. 1967 , 811440/7177717711771 . 11 1711$71111771 ! 1 ח 3 1 קץ £8 111 5 ׳ 6% [ ס!! , ! 

11$ <ן 0311 1 ) 1011 ) 3 ? 1116 ("היהודים במצרים ובא״י תחת של¬ 
טון הח׳ליפים הפאטמים"), 1 ־ 11 , 1920/22 . 2 1970 , הצליח 
לזהות ולקבוע תאריכים לחלק ניכר מתעודות־הגניזה המקו¬ 
טעות׳ ותרם רבות לקביעת מסגרת כרונולוגית לתו״י באר¬ 
צות אלו. כן עמד על תפקידם של גאוני א״י בתקופה 
הטרום־צלבגית, ועל הגופים והזרמים השונים שפעלו בקרב 
הקהילות היהודיות. אע״ם שהתעלם מתעודות ערביות והת¬ 
עניין בעיקר בתולדות הקהילה היהודית, יש לספרו ערך 
קיים, בגלל אוסף התעודות החדשות והרבות שפוענחו ו¬ 
הוארו על-ידיו. ב 1922 עבר לאה״ב ונתמנה לפרופסור בהי- 
ברו יוניו׳ן קולג׳ (ע״ע בתי מדרש לרבנים, עט׳ 995/6 ) 
למקצועות היסטוריה יהודית ותלמוד• שם כתב את מחקרו 
החשוב השני !תג £1181017 1811 ^ 61 ( מו 1165 > 8111 1 ) 30 1*6x15 ״ 
6 ) 11 ) 60 ) £1 ("מקורות ומחקרים בהיסטוריה ובספרות היהו¬ 
דיות"), 1931,11-1 — 1970,1935 *. חלקו השני, רב-ההקף, של 
מחקר זה עוסק בהיסטוריה של הקראים בארצות-המזרח 
ובאירופה המזרחית. בשנות-חייו האחרונות עסק בחקר המד¬ 
רשים. בספרו ס! 1 ) 630116 ז? 1 ) 30 1 ) 8.63 3$ 811116 786 
6 נ 38081 סץ 5 013 1116 ("המקרא כפי שהיה נקרא ונדרש 
בביהכ״נ הקדום״), 11-1 , 1940 — 1966 , ניסה לקבוע את 
זיקת המדרש ותלותו בסדרי הקריאה בתורה ובהפטרותיה, 
הן לפי מחזורי-הקריאה הא״יים, שהיו בני 3 ו 2 /< 3 שנים, והן 
לפי הבבלי, החד־שנתי. מ׳ הוא גם מן הראשונים שחקרו 
את עצם סדרם של מחזורי-קריאה אלו. שלושת ספריו הנ״ל 
נחשבים לנבסי־צאן־ברזל במדעי-היהדות. כן פירסם מח¬ 
קרים רבים בעברית ובאנגלית בכ״ע שוגים (ר׳ ביבל׳). 

ר. מאהלר, י. ם׳ און זיין לעבנסווערק (ייווא בלעטער. 16 ), 
1940 (כולל ביבל'); 000 שז £0 ת 00 21 ז 1 ת 0 > . 114 ./ , 0115 ז 12 \ .ן 

,זזס 06 ו 11 € .£ ; 1941 ,( 51 ,^ 600 ־ ¥631 1121615 חגסמסחז.^ 0£ 

. 1941 ,( 43 ,^ 8001 ז 3 ש¥ ו 0¥151 | 1 ו 102 ־ 1 ש 111 \^) 1940 — 1888 

א. אש. 

מן, ת 1 מס — ״ 130 ^ 711011135 — ( 1875 , ליבק — 1955 , 
ציריך), סופר גרמני. התייתם מאביו בגיל 16 . אמו 
ואחיו הצעירים־יותר עברו אז מליבק למינכן. מ׳ הצטרף 
למשפחתו במינכן ב 1894 , לאחר שסיים את לימודיו. באותה 
שנה הופיע בכה״ע ] 06561150113£ 016 סיפורו הראשון. ב- 
1895 ערך מ׳ נסיעה ראשונה לאיטליה, בחברת אחיו הינריך. 
ב 1898 הופיע בברלין הספר הראשון שלו, ■״ 06 0661116106 
1601300 ) 6 ״? (״מר פרידמן הקטן״) — אוסף־סיפורים שנת¬ 
כנה על־שם הסיפור החשוב שבקובץ. בסיפורים ראשונים 
אלה יש כבר מן התמאטיקה והסימון שייחדו את כתיבתו 
של מ׳ בשנים שלאחר-מכן. בחזרו למינכן עבד מ׳ תקופת- 


1 

.־ 

<*-־יי * 

י 1 

ר 


. 






* 7 

. ן׳ 

■?:*י* 

- י _ ׳־% 


תוסאס סאז 


מה במערכת כה״ע - 51111 
0116155101115 . למעשה היה 
בלתי-תלוי מבחינה כל¬ 
כלית, שפן עזבון האב הכ¬ 
נים לו תטה, שהספיקה 
לקיום צנוע. 

שלוש שנים עבד מ׳ על 
הרומאן הגדול הראשון שלו 
5 ) 001 ־ 1611111 ) 1 ) 811 ("בית־בו- 
דנברוק"). מלאבת-הפתיבה 
נסתיימה ב 1900 , והספר 
הופיע בדפוס ב 1901 (תור¬ 
גם לעבר׳ תר״ע, * 1970 ). 
תוך כתיבת הספר, הרחיבו הסופר הרבה מעבר לממדים 
הצנועים שתיכנן מראש. כותרת־המישנה של הרומאן 
היא 3011116 ? ־ 611161 £311 ־! ¥6 ("שקיעתה של משפחה"), 
ואכן מתוארת כאן ירידתה האיטית של משפחה פאסריצית 
מיוחסת. ברומאן "בית-בודנברוק" תיאר מ׳ את עיר-מולדתו 
ואת בית־אבותיו. יש גם קווים אוטופיוגראפיים אחדים בד¬ 
מותו של הנו בודנברוק. הנצר האחרון למשפחה, הנידון 
לכליה ומת בגיל 16 (גילו של מ׳ במות עליו אביו). אך הנו 
הענוג אינו דומה לסופר בכל, הוא חסר חסינות בפני החיים, 
והאמן הנסתר שבו אינו מגיע לידי התפתחות. ב״בית-בודנ- 
בדוק" מופיעים גם אחדים מן הנושאים שהעסיקו את מ׳ 
במרבית יצירותיו. בעיית מהות המוסיקה, למשל, על גילוייה 
השונים, ומקומה בעיצוב עולמו של האדם — נושא העומד 
במרכז ״דוקטור פאוסטוס״ (ר׳ להלן) — מופיעה כבר 
ב״בית בודנבדוק". 

לאחר שסיים את כתיבת הרומאן הזה, התנדב מ׳ לשירות 
צבאי, אך שוחרר כעבור שלושה חדשים מטעמי בריאות. ספרו 
הבא היה 30 ) 15 ־ 1903,71 — קובץ של 6 סיפורים. החשוב שב¬ 
סיפורים אלה הוא ־ 6861 ־ £1 70010 (תורגם לעבר׳ 1932 ). כאן 
מפתח מ׳ נ 1 שא שהופיע כבר ב״בית־בודנבתק" ושעתיד היה 
לחזור בכתביו שוב ושוב: בעיית היחסים בין הסופר (או 
האמן בכלל) ובין החברה. סוגיו קרגר, שהצליח להגשים את 
שאיפתו והיה לאמן מצליח, מרגיש את עצמו חריג בחברה 
המהוגנת. מ׳ מתעמק בקרע בין האזרח המהוגן לבין האמן. 

ב 1905 נשא מ' לאשה את קטיה פרינגסהים, בת לאב 
ממוצא יהודי. סיפור־אהבתם מתואר ברומאן £6018116116 
) 1101161 (״הוד מלכות״), 1909 . בסיפור ¥606618 ס! 706 


(״מוות בוונציה״), 1912 (תורגם לעבר׳ תשכ״ה), חתר מ׳ 
שוב אל נושא הסופר (האמן) שקיומו החברתי הוא בעצם 
אחיזת-עיניים והמשיכה אל החולני ואל המוות גוברת עליו 
ומכריעה אותו. 

עם פרוץ מלה״ע 1 הופסקה עבודתו הספרותית של מ׳ 
והוא פנה לכתיבה עיונית בענייני-השעה. במסה 1611 ) 1 ) 16 ־ 1 ? 


100 ) £0311 0586 ) 8 116 ) 1 ) 110 (״ פרידריך והקואליציה הגדו־ 
לה״), 1915 , אין אמנם אידאליזציה של פרידריך, אך יש 
הערכה למפעלו המדיני. עיקר התלבטויותיו ומחשבותיו 
של הסופר על מאורעות־הזמן כלולות ב 110860 ) 63611 ) 86 
1561160 ) 1700011 61065 ("עיוניו של [איש] לא-פוליטי"), 
1918 . בספרו הגן מ׳ על מולדתו גרמניה ומלחמתה, אמנם 
מתוך היסוסים רבים. הוא מתקיף את אחיו הינריך מן 
(ע״ע), על שנקט עמדה פאציפיסטית. 




933 


מן, תומס 


934 


ב 1921 הופיע סיפורו 1 נג 1 נ 315008601 /י\ ("דם הולזויבגים" 

— רמז למוטיוו מהמיתולוגיה הגרמנית) שבו תיאר משפחה 
יהודית, עתירת-הון ורווית תרבות ועינוגים׳ שבניה גולשים 
לגילוי*עריות. מוטית זה חוזר, על רקע אגדה נוצרית מ־ 
יד״״ב, ברומאן המאוחר שלו 311166 ״ 1 ז£ •!*ס ("הנבחר" 
[ 1951 ( תורגם לעבר׳ 1962 ]). ב 1924 יצא הרומאן הגדול 
של מ׳, 618 ( 2308661 :"ם ("הר-הקסמים", תורגם לעבד 
1955 ) 1 כתיבתו העסיקה את מ׳ 12 שנה. עלילתו של הרומאן 
משנית למבנה הרעיוני. מקום־ההתרחשות הוא ביודהבראה 
לחולי־ריאות בהרים. גיבור הספר, האנס קאסטורפ, לומד 
להבחין בדברים, שבקיומו הבינוני והבריא לפני־כן לא היה 
מסוגל להבינם. עולם בית-ההבראה, המסוגר והמנותק מש* 
און־החיים, נותן אפשרות להתפתחות ערכים שונים מן 
המקובל, ובייחוד ערך החיים עצמם. מקום חשוב נתייחד 
ברומאן לתיפוחים שבין סטמבריני, המטיף להומאניות 
וקדמה, לבין נפתא, יהודי מגאליציה שעבר מלימוד התלמוד 
לבית־ספר ישועי, ומטיף להשקפודעולם אבסולוטית. 

ב 1929 זכה מ׳ בפרם־נ 1 בל לספרות. בתחילת 1933 ערך, 
בחברת אשתו, מסע־הרצאות מחוץ לגרמניה, ולאחר שריפת 
הריכסטאג החליט שלא לחזור עוד למולדתו. הוא נסע 
לארצות רבות באירופה ולאה״ב. ב 1936 , לאחר שקיבל 
אזרחות צ׳כית, נשללה ממנו האזרחות הגרמנית. כן נשלל 
ממנו תואר דוקטור־הכבוד, שניתן לו מטעם אוניברסיטת־ 
בון. מ׳ התגורר זמן־מה בשוויץ! ב 1939 השתקע באה״ב. 
ב 1944 קיבל מ׳ אזרחות אמריקנית. 

כבר ב 1933 הופיע בברלין החלק הראשון של האפוס 
הגדול 01:116161 $61116 0061 11  11 ין 056 ( 
(״יוסף המשביר״), 1943 , התפרסם בסטוקהולם (תורגם 
לעבד ע״י הנ״ל, 1959 ). האפוס "יוסף ואחיד •הוא אחת 
היצירות המקסימות ביותר של מ׳. ההומור המיוחד של 
הסופר, רוחב הנשימה והידיעה, הכושר לראות את הדברים 
בהקשרם הרחב־ביותר, החדירה הפסיכולוגית והריחוק האפי 
הם מתכונות-היסוד של היצירה. יש להניח, שהמאורעות 
הפוליטיים חיזקו את הסופר ברצונו לכתוב אפום החודר 
לנבכי-העבר של העם היהודי דווקא, ולכתוב יצירה המדגי¬ 
שה את כבודו וערכו של האדם. לקראת כתיבת הרומאן יצא 
מ׳ ב 1930 , בלווית אשתו, למסע איסוף־רשמים בא״י ומצרים, 
התעניין בספרות המדעית ובעולם האגדות היהודי (לרבות 
המדרש). על הספר שורה אומרה של אירוניה מהולה באה¬ 
דה, עולה ממנו, על רקע המיתוס, יחודו של עפ-ישראל 
בראשית התגבשותו, מש בכך משום הפתעה, שלקראת סוף 
היצירה, בברכת יעקב, נרמזת בשורתו של ישו. 

בשנות הגלות והמלחמה הרים מ , תכופות את קולו נגד 
הנאצים ואוהדיהם. הוא ביקש להסביר ולהשפיע. מאה״ב 


שידר בזמן־המלחמה שידורים לעם הגרמני. מעולם לא 
הסתייג מן העם הגרמני כולו כמות־שהוא והכריז על אהבתו 
לעמו ולתרבות הגרמנית׳ תרבות שהאדונים החדשים עשו 
כמיטב יכולתם כדי להשמידה. כן פעל מ׳ רבות להצלת 
אנשי־דוח בזמן-המלחמה. רגשותיו וסבלותיו כאדם, כסופר 
וכגרמני בשנים הללו משתקפים ברומאן ז 13 זז! ¥6 \ 111 £0666 
(״לוטה בוימר"), 1939 (תורגם לעבד 1954 ), ועוד יותר 
מפן ב £305611$ ! 001660 (״דוקטור פאוסטוס״), 1947 . הרר 
מאן "לוטה במסר" מתבסס על מעשה שהיה: ביקורה של 
לוטה בוף, היא לוטה מ״יסורי ורתר הצעיר" לגתה (ע״ע, 
עם׳ 735 ), בעיר ממר, שנים רבות אחר שהתרחשה עלילת 
האהבה הנכזבת. מ׳ ראה עצמו קרוב קירבח-נפש לגתה 
ולמורשתו הרוחנית. בתיאור מחשבותיו של גתה הזקן ׳ על 
גרמניה מולדתו ויחסו למאורעות־זמנו יש גם ממחשבותיו 
של מ׳ עצמו על עמו ועל זמנו הוא. את "דוקטור פאוסטום" 
ראה מ׳ כיצירתו האישית ביותר. הרומאן מורכב מיסודות 
רבים ושונים ומתפרש על רמות שונות. יש נושאים הל¬ 
קוחים מתוך אגדת־פאוסט העתיקה. מוטית זה שוב מתקשר 
בבעיית מהות האמן, הצד המוסרי שבקיומו ומקומו בחברה 
האנושית. המוסיקה, שמילאה תפקיד כה נכבד ביצירת מ׳, 
היא יסוד חשוב־ביותר ברומאן זה, שהרי זה סיפור-חייו של 
אדריאן לורקין, מלחין גרמני. בתיאור חייו של לוורקין יש 
פרטים הלקוחים מחיי ניצשה ומחיי צ׳איקובסקי: התאוריה 
המוסיקאלית שלו בגויה על־פי שיטתו של ארגולד שנברג! 
אך אין לזהותו עם אף אחת מן הדמויות הללו. לא במקרה 
הגיבור הוא מלחין, ולא, למשל, סופר או צייד. שפן המו¬ 
סיקה בתהומיותה קרובה לבלתי-ראציונאלי, ושאיפותיו של 
לוודקין לשיטה ולהסבר ראציונאלי עולות בתוהו. שקיעתו 
של אדריאן לוורקין משתלבת בשקיעת העם הגרמני. 

ב 1945 הוכתר מ׳ בתואר דוקטור־כבוד מטעם ה״היברו 
יונלן קולג׳" בסינסינטי, אוהיו. ב 1948 מחה מ׳ על כוונת 
אה״ב לחזור בה מהסכמתה לתכנית החלוקה של א״י ולייסוד 
מדינת-ישראל. במילים חריפות כתב נגד התמיכה של אה״ב 
באילי־הנפם הפאודליים הערביים. 

אחר סיום המלחמה פנה ואלטר פון מולו אל מ׳ במכתב 

זו 

גלוי וביקשו לחזור לגרמניה. מ׳ השיב בשלילה, ועורר עי״ב 
ויכוח ותרעומת בגרמניה. ב 1947 , אחר סיום העבודה על 
"דוקטור פאוסטוס", יצא מ׳ לביקור ראשון באירופה אתר 
המלחמה, ובאותה נסיעה סירב לבקר בגרמניה. אולם ב 1949 
התגבר על היסוסיו! הוא ביקר הן בגרמניה המערבית והן 
בגרמניה המזרחית ונאם בעצרת גתה. למן מועד זה ביקר 
מ׳ לעיתים תכופות בגרמניה, חגרך בה הרצאות רבות, 
אולם החזיק בסירובו לחזור ולהשתקע בארץ-מולדתו. ב 1952 
עזב את אה״ב והשתקע בשוויץ. מלבד הגעגועים לאירופה 
הניעה אותו לצעד זה התגברות השפעתו של ג׳ ר. מקרתי 
(ע״ע) באד,"ב ודיכוי המחשבה שבא בעקבותיה. 

בערוב ימיו פגה מ' לכתיבת יצירה, שאת פרקה הראשון 
כתב עוד ב 1910 . הכוונה ל 5 ז 16 ק £10611563 6165 06111556 861660 
011 !.£ ^ £61 (״וידויים של ההרפתקן פליפס קרול״). ב 1954 
הופיע החלק הראשון של הרומאן בדפוס, לאחר שחלקים 
ממנו הופיעו כבר בשנות העשרים והשלושים (תורגם לעבר 
1956 ). מ׳ לא הוסיף לעבוד על ההמשך, וזהו הרומאן היחיד 
שכתיבתו לא נגמרה בידי המחבר. פליפם קרול, ההרפתקן 
והרמאי הסימפאתי, יש בו קווים משל יוסף הצעיר. הוא 



935 


מן, תומס — מנגו 


936 


התגשמות הצד הקל, המרחף והחינני שנאמן, כשם שאדריאן 
לוודקין היה התגשמות הצד המלאנכולי והכבד. שוב בולט 

ע ז י ע 

ההומור המיוחד שליווה את סיפורי י 1 םף. 
מ׳ היה אמן השפה והסיגנון. הוא השתמש שימוש אירוני 
במסורת השפה הישנה. העושר הלשוני לעולם אינו מערפל 
את המחשבה. ביצירתו תהה מ׳ הרבה על ייעוד הסופר 
והאמן׳ אד בחייו, בתקופה סעורה׳ הצליח להישאר נאמן 
לעצמו, לאמנותו ולערכים המוסריים שבהם האמין. בשל 
מאורעות־הזמן נאלץ לנקוט עמדה ולהשמיע את קולו. יצי¬ 
רתו הספרותית גדולה מענייני־השעה, ונתייחד לה מקש 

רם בספרות העולם. 

יחסו ליהודים היה דו-ערכי: הסתייגותו מהם כזרים 
למורשתו הפאטריצית היתה מעורבת בהערצה לכושר הס¬ 
תגלותם והשגיהם הרוחניים. שתי הגישות תדמו לעיצוב 
הדמויות היהודיות ברומאנים שלו ולאחר עליית הנאצים 
לשלטון הכריעה הגישה החיובית והפכה לאהדה כנה. 
מכתביו הנוספים: 1 ) 1110 * 1 >״״ 1 ־ 101 * ("אדון וכלבו"), 
!1930,(1919 ! ■ 01 ז 0 <* 11 ב 2 • 11166 ) 0 ״ (״מאריו והקוסם״ 

1940 ,(£0 ק £6 13115011100 ־ 01 ׳! 1310 (״הראשים המוחלפים״ 
תורגם לעבר׳ תשי״ד); 005012 035 ("החוק"—על משה ) 
— 1953 ,( ואהרן), 1942 ! 08000 ־ 6011 0 !ס (״המרומה״ 
60010 ! סיפורים! 1010023 ? (״פיורנצה״), 1906 — מחזה 
000(110 זז 0 /י! 01 \ 4 1 ) 0 ״ (״דיבור ותשובה״), 1922 ! 1 ) 0 ״ 
1015101 ־ (״גתה וטולסטוי״), 1923 ! 08 ״ 6 ״ 13105 ("מלחמה 
! 1945 ,{ זו״), 1940 ! 0015105 105 ) 01 ^ (״אצילות הרוח״ 
\^005 ״ 10 ין 1 ) 0 ״ 41105 , (״ישן וחדש״), 1953 ! ־ 11806 1 * 0 ״ 5 ז 
• 501111101 (״מסה על שילר״), 1955 — מסות. בעברית הופיע 
עוד, נוסף לספרים שפורטו לעיל, "מבחר הסיפורים", בתר¬ 
גומו של י. הירשברג, תשי״ד. 

ב. קורצווייל, מסבת הרומן, 316 — 357 , תשי״ג! הנ״ל, וי¬ 
דויים מפוקפקים של גבור מפוקפק... (הארץ, כ״ה תמוז), 
תשט״ו! הנ״ל, לזכרו של ת. מ׳ (שם, ח׳ אלול), תשס״ו! 

מ. מישקיגפקי, ת. ם׳ ופאופט שלו (קשת 9 , ליו), תשכ״ז! 

ג. אבינור, משפחת מן המופלאה (שם 14 , נ״ג), תשל״ב! 
1930 ,( 41 , 1 ) 156113 ) 10 ) א 06116 016 ) ! 71101#11 ^* 1 ,.א .ז ; 

1(3., 34(7/16 261/, 1950; 1(1., 8616/6 (11658■ (3 ) £611 מס׳ 

343 00), 1-111, 1961-1965; 1 170 . 34 ." 7 , 866 ס 3 ׳))) 1011 \ £6 ״ 
11x11, 1945; 8. 8111606, 7.14. 14. (7666/16, 1949 ; <3. £15 :) 3 ) 1 ו , 

7.14., 1949; 14. 3406 , 4300 ) .א ; 1950 ,. 34 .־ 7 ,ז 6 ץג 
\¥x/^4x|)071/^, 1952; , 0035 [ .׳ 14.55 ; 1955 ,. 7.14 , 3651 ? .א 
511/41 . 7.14 /ס 76666 ץ//ו? x1, 1955; /\. 102 ,\\ 301060 א , 
7|x1 ה X1^/1 6 , 7 '.!4., 1956; 340011(3 34300, 1 11 ', 6 ״ 6 ^מ 6 ,^ 66 ׳׳ . 
0x^X0100/11^X1, 1956; £. 34300. 0/11 (6/3/6 1/1/11 1956 ,־ ; 

1. £)666560, 11111X710x11071^X71 66/ 7. 34., 1960 831166 . 13 ;׳ , 

7. 34., 1960; 0 466 > .// . 7. 34 ,ז 16 זח 61 ו 011 ס 5 .א x1/117/1x71, 
1961; 0. 86685660, 7. 34. 6 001(10/■ 700111/1, 1963 ; 14. 
81665311, 7. 34. 1/. 1X1/1 4761150110 ) 86660 .\ .׳ 3 ) ; 1963 ,^־ , 

7. 34., 1965; 14. 8116810 -14. 0. 34334 . 7 ,ז 6 ץ ., x ו 7 ו x 01110 ־ ■ 

711/ 1x171x1 1^/1x711, 1965; סן ■ 306 . 34 . 7 , 610 ז 5 ת 6 ׳ 5 ז £06 .א - 
411x11x71 7/1 180 ( 81111 . (1. 1x0 83< . 1967 ( 10 , 5 ) 0561611 ] ) 1 >־ 

ג. אב. 

מנאוס ( 30305 * 6 * , 4303615 *), בירתה של מדינת אמזוגם 
(ע״ע) שבצפון־מערב נראזיל; 303,000 תושבים 
( 1970 ) ! יושבת על הגדה הצפונית של הנהר ריו נגרו, 
במרחק של כ 18 ק״מ ממקוס-חיפורו אל הנהר אמזונס 

(ע״ע), בגובה של 85 מ׳. 

העיר שוכנת נדד בלב איזור נרחב של יער משמני 
סבוך. אקלימה חם ולח בכל עונות־השנה (ע״ע ברזיל, עמ ׳ 
585/6 , טבלה). מ׳ משמשת מרכז מינהל ומסחר למדינת 


אמאזונס ולחלק המרכזי של אגן־האמאזונם בשל מיקומה 
בצומת נתיבי־מים ראשיים, באיזור שהתחבורה בו מוגבלת 
לנתיבי ים ואוויר בלבד. לנמל־הנדיר של מ׳ — המרוחק 
כ 1,600 ק״מ משפך האמאזונס אל האוקיאנוס האטלאנטי — 
קשר סדיר, באמצעות ספינות-ים, ודרכו מייצאים עץ, צמג, 
אגוזים, שמנים צמחיים, עורות, סיבים ומוצרי־יער אחרים. 
בבר גם נמל־תעוסה בין־לאומי. עיקר התעשיה בעיר: מנ¬ 
טרות, ייצור יוטה, מפעלי־צמג חיקוק-נפם. 

במ׳ בת״ס מקצועיים שתים, מוזיאון היסטורי־גאוגראפי 
של המכון לחקר האמאזונס׳ גן בוטאני וגן זואולוגי. ב 1965 
נפתחה שם אוניברסיטה, ובה ב 1,120 סטודנטים ( 1970 ). 
לאחרונה מתפתח במי ענף התיירות. 

די י ס ט ו ר י ה. ב 1660 נבנתה במקש מצודה פורטוגלית 
ולידה התפתח יישוב. ב 1809 היה יישוב זה לבירת הפרו¬ 
בינציה ךיו נגרו ומ 1850 — לבירת המדינה אמאזונס, בשם 
מ׳. ס׳ זכתה לשיגשוג רב משנות הסד של המאה די 19 ועד 
ראשית המאה ה 20 , משהיתה המרכז החשוב־ביותר בעולם 
לאיסוף ויצוא צמג (ע״ע אמזונס, עבר 941/2 ). באותה 
תקופה נבנו בה בנייני־ציבור מפוארים, שהידוע בהם הוא 
בית־האופרה. ב 1902 הוכשר הנמל. גידול עצי־צמג במטעים 
בדרום־מזרח אסיה בקנה־מדה רחב שלל ממ׳ מקור-הכנסה 
חשוב וגרם לדילדולה. היא החלה להתאושש בעקבות פעי- 
לות-פיתוח באיזור לאחר מלה״ע 11 . 

ר. בג. 

מנגו, עץ־פרי טרופי, ירוק־עד, הנמנה עם פשפחת האל־ 
תיים (ע״ע). קיימים כמה עשרות מינים של בר: 
החשוב-ביותר הוא ד.מ׳ ההודי( 3103 ) 310 ״ 13081£ \). עץ-המ׳ 
גבוה בד״כ ומגיע עד 25 מ׳, אך מצויים גם טיפוסים ננסיים. 
השורשים מפותחים מאוד שודדים עמוק לתוך הקרקע. 
העלים קשים ולרוב דמויי־איזמל, אך יש גם צורות אחרות 
— בהתאם לזן. התפרחות גדולות ומספרן רב, וכן רב מספר 
הפרחים בבל תפרחת (כדי 1,000 ויותר). קיימים שני מיני־ 
פרחים: אנדרוגיניים וזכריים. תקופת־הפדיחה היא באביב, 
והבשלת־הפרי — בטוף הקיץ, 4 — 5 חדשים לאחר החגיטה. 
הפרי הוא בית-גלעין גדול ובשרני ותכונותיו שונות — 
בהתאם לזן. לרוב הזנים פירות ארוכים ורחבים, דמויי כליה 
או כדור; צבע קליפתם ירוק, צהבהב או אדמדם. כן שונה 
צבע הציפה: לרוב — צהוב-בהיד או תרוג. יש חשיבות 
רבה לשיעורה של הציפה בפרי, ובמובן גם לטעמו: תפל, 
חמצמץ, מתוק עד למתקתק, עם מתכונת שונה של טרפנטין 
(ע״ע). גלעין־הזרע פחוס והוא בעל עובר אחד או יותר. 
הפרי מכיל 79% — 86 מים, 4% — 18 סוכרים, וויטמינים \>, 
8 וס. הפרי נאכל בד״ר חי, אך גם מבושל, שן הוא משמש 
להכנת שימורים בצורות שונות. להתפתחותו הטובה זקוק 
העץ לאקלים טרופי, אך לקבלת יבולים טובים נדרשת 
הפסקת צימוחו, אם ע״י טמפרטורות נמוכות ואם ע״י יובש. 
הטמפרטורה החורפית הנמשה-יחסית בישראל גורמת לפ¬ 
ריחה עשירה באביב. מאידן־-גיסא. הוא רגיש לקרה. צמחי- 
הם׳ עמידים־יחסית לחוסר־מים, אולם בשום מקש בארץ אין 
לגדלם בלי השקיה; כן הם מעדיפים קרקעות עמוקות. 

את עץ הם׳ ופירותיו פוקדים מחלות ומזיקים רבים ושר 
נים בארצות השונות. המחלות החשובות־ביותר הן האנת־ 
ךקנוזה והקמהון (:> 3 ־״ 81£ ״ 3 בת 111101 ) 01 ). המזיקים החשו¬ 
בים ביותר הם מוצצי-פרחים וזבובי-סירות. 



937 


מנגו — מנגן 


938 




א ב 

טננן קורי ( 11041 ) 111 ג 1 ש£ב^מ 13 ^). 

א. 9 רוז אגדרוגני; כ. 1 רי (חתריאורר): 
1 . אנו קרפ ; 2 . פסיג; 3 . שרש\\ 


ד.מ׳ הוא יליד 
דרום־מזרח אסיה. 

החל מן המאה ה 16 
הופץ בכל האיזורים 
הטרופיים. מטעי־ם׳ 

קיימים בדרום־אפרי- 
קה, בקניה ובאפרי¬ 
קה המערבית, בחוף 
המזרחי של אוסטרליה, בכל ארצות דרום־מזרדו אסיה, בהא־ 
ואי, ברוב ארצות אמריקה הלאטינית, בפלורידה (אך לא 
בקליפורניה), באגן ים התיכון (רק במצרים ובישראל). 
בהודו נטוע המ׳ על פני כ 6 מיליון דונם! בישראל— 1,500 
דונם ( 1969 ). לפירות־המ׳ אין חשיבות במסחר הבין־לאומי. 
בשנות ה 60 התחילה ישראל ביצוא של כמה עשתת מתות 
לשנה לאירופה. 

תרבותו של הנד עתיקה מאד! הוא ידוע כבר כ 6000 
שנה. במיוחד היה ד,מ׳ מקודש אצל ההודים, ופרחיו שימשו 
בטקסים דתיים. המ , היה נושא לשירה בארצות-אסיה שתות. 

ח, אופנהיימר, גידול פירות, 85 — 97 , 1961 ! , $10811 . 8 ״ 1 
1111 ) 17 ) 010 ^€ !> 27 > 1 > 511171 7/17 ,' 8311101 .מ ״ 1 ; 1960 ,. 31 ■)!/' 1 
."' 1960 , 1989 — 1984 , 11 , 1-1071,712111477 1 ס 

ח. או. 


מנגואה ( 38112 ת 3 *$). בירת ניקרגואה (ע״ע), 398,000 
תוש׳ ( 1968 ). העיר שוכנת לחופה הדרומי־מערבי 
של ימודם׳, בגובה של 60 מ , , בתוך בקע שהוא איזור געשי־ 
חקלאי פורה, ושבו מגדלים כותנה, אות, קפה ובקר. היא 
משמשת כמרכז תעשייתי ומסחרי לניקאראגואה כולה. דית־ 
עשיה, שהתפתחה לאחר מלה״ע 11 , מבוססת בעיקר על 
עיבוד מוצרים חקלאיים, ייצור מזונות, טכסטיל, חמרי־בניין׳ 
מוצרי-עץ, מוצרי-עור, כימיקאלים וזיקוק נפט. מ׳ מחוברת 
לחוף הים הקאריבי ולחוף האוקיאנוס השקט בכבישים ול¬ 
יתר חלקי המדינה ואמריקה ע״י מס״ב והאוטוסטראדה 


הפאן־אמריקנית. בעיר אוניברסיטה (ם 1961 ) ובה 2,200 
סטודנטים ( 1970 ). מראשית המאה ה 20 מ' היא מושב 
הארכיבישוף של הפנסיה הרומית־קאתולית. 

מ׳, שהיתר• לפנים כפר אינדיאני גדול, קיבלה מעמד 
של עיר ב 1846 , וב 1855 נקבעה כבירת-המדינה, כתוצאה 
מפשרה שהושגה בסיכסוך בין שחי הערים לאון וגראנאדה. 
ב 1931 נהרסה ברעש-אדמה ובשריפה, ואח״כ שוקמה. 

מען (דמב""^"^) — יסוד כימי מתכתי, שסימנו הכימי 
מ^ן, מספרו האטומי 25 ומשקלו האטומי 54.938 . 

לם׳ איזוטופ טבעי אחד, ג ״ 1 ז $4 , ו 4 איזוטופים ראדיואקמי־ 
ודים, בעלי מספרי־מסה 51 , 52 , 54 ו 56 . הראשון שהצביע 
בבירור על קיומו של המ׳ היה שלה.(ע״ע), בשנת 1774 ! 
באותה שנה בודד הם׳ ע״י תלמידו גאהן ( 031111 ). 

מינךלי-המ׳ החשובים מבחינה כלכלית הם תחמוצות, 
הידרופסידים וקרבונאטים. 

מ׳ הוא יסוד-קרט (ע״ע), השני בנפיצותו אחת טיטן 
(ע״ע)! ריכוזו הממוצע בקתם כדותהארץ הוא 0.1% , והוא 
ליתופילי מובהק. 

מחזור ג א ו כ י מ י. בהמשך הדיפרנציאציה המאגמתית 
הולך ופוחת ריכוזו של ד,מ׳ מכ 1,500 "נראם לטון בסלעים 
הבסיסיים עד כדי 400 — 500 גראם לטון בסלעים החמוצים. 
למרות תכוזו הגבוה-יחסית במאגמה, אינו יוצר כמעט 
מינראלים עצמיים בשלב האורתו־מאגמתי, כי הוא נסתר 
רובו־ככולו ע״י מתכות אחרות, נפוצות ממנו ובעלות גודל 
יון דומה, ובעיקר ע״י הבת ל. 

רוב המ׳ במאגמה הוא דו־ערכי, והוא נסתר במינראלים 
הנפוצים של ברזל כגון: ביוטים (ע״ע נציצים), המכיל מ׳ 
עד כת 0.8% , הורנבלנדה (ע״ע אמפיבול) — עד כדי 
0.2% , אוגיט (ע״ע פירוכסן) — עד כדי 10.2% וטורמלין 
(ע״ע) — (עד כדי 1.5% ) רק בשלב הפגמטיטי מופיעים 
מינרלי מ׳ עצמיים, בעיקר פוספאטיס (ד■ טבלה 1 ). מתמי- 


טבלה 1 : מינראלים חשובים של מנגן 

¥ - 


דרך־יצירה 

תכולת מ׳ 

(ב%) 

נוסחה 

ש ם 




א. תחמוצות והידרוכסידים 

מינראל של חמצון ושל ש ארית ־הב ליה 

60—63 

$1008 

פירולוזיט 

סיבראל של חמצון ושל שאתת־הבליה 
מינראל של חמצון ושל שארית־הפליד. 

46 

$105010 5 ( 4450 , 83 ) 

תערובת לא־קבועה של 
תחמוצות והידרובסידים 
של מ' 

פסילומלאן 

ואד 

משקע טדימנטארי 

69 

$100014 

סאנגאנים 

מינראל מסאמורפי 

72 

04 גח 1 \ 

האוסמאנים 




ב. קארבובאטים 

בעיקר הידרותרמאלי 

47.6 

$10005 

רודוכריזיט 


■11 


נ. ם ו ס פ א ט י ם 

בפגמאטיטים 


40($10, ?6) (?04) 

ליתיופיליט 

בפגמאטיטים 

■ 9 ?(: 

(.ס?) (*? ,ם $1 ) 3 א 

נאטרוסיליט 




ד. טיל יק אטים 

הידרותרמאלי ומטאסומתי 

71.5 

3 $10803■ $108103 

בראוניס 

מטאמורפי, גם הידדותרמאלי 

41.9 

($10,?0,03) 5103 

רולוגיט 

מטאמורפי, שייך לקבוצת הגרנסים (ע״ע) 

33.3 

2 ($104)8 

ספסארטיט 




















939 


מגגן 


940 


סות הבליה שוקע הנד לרוב כ 0 2 ת 1 \. השקיעה היא לעתים 
קולואידית, ותכונותיהם השונות של קולואידי הנד והברזל 
גורמות לעתים להפרדתם ולשקיעתם במקומות שוגים, וכך 
נוצרים מרבצי־הם׳ החשובים מבחינה כלכלית. ריכוזי־מ׳ 
כאלה נוצרים או כשארית־הבליה של סלעים שונים באקלים 
טרופי (לטריטיס [ע״ע] של מ׳) או בביצות (מרבצי־מ׳ 
של ביצות). באוקיאנוס מתרכזים משקעי־המ׳ בשכבות 
עשירות בקרבת החופים, או שהם יוצרים תרכיזי־מ׳, המצ¬ 
פים שטחים נרחבים של קרקעית האוקיאנוס העמוק. ריכוז 
הבר במי הים נמוד מאוד, 0.01 גראם לטון, ואחוז ההעברה 
אינו אלא 0.002% . 

מרנצי-הנד הכלכליים מכילים למעלה מ 46% מ׳. 
ריכחי־תחמוצות ממוצא הידרותרמאלי נמצאים בארצות מע¬ 
טות בלבד (אלג׳יריה, מרוקו, קובה). רודוכרוזיט של עור¬ 
קים הידרותרמאליים מנוצל במקומות שונים* ריכוזי בליה 
לטריטיים מנוצלים בקנה-מידה רחב (הודו, בתיל, גבון, 
גאנה ועוד) ז אך מרבצי-הנד החשובים והגדולים בעולם הם 
ממוצא ימי-חופי (צ׳יאטורה וניקופול בבריה״מ). לקבוצה 
זו שייכים גם מרבצי-הבד מגיל קרבון באיזור אום־ 
בוגמה שבסיני הדרום־מערבי, והופעת הנד מגיל קמבריון 
בתמנע. 

טבלה 2 

תפוקת בצרי-מנגן ( 1970 ) 
(במיליוני טונות) 


סוג המירנץ 

במות 

הארץ 

בעיקר סדימגטרי־ימי 

9.405 

הגוש הקומוניסטי 
(בעיקר בריה״ט) 

מטמורפי 

2,500 

אפריקה הדרומית 

רסידו-אלי 

2,150 

ברזיל 

רסידואלי 

1,700 

הודו 

רסידואלי 

1,550 

גבת 

שוגים 

2,979 

ארצות אחרות 


20,284 

סה״ב בעולם 


הסקה ושימושים. קיימות כמה שיטות להפקת 
הבר: (א) חיזור התחמוצות ע״י פחם בתנור חשמלי* הנד 
המתקבל בדרך זו אינו נקי, ומכיל פחם וקרבידים. (ב) בחי¬ 
זור התחמוצות ע״י חמרן מתקבל מ׳ בניקיון של 95.5% — 
97.9% . (ג) חיזור מ׳ כארי ע״י נתח או מאגגזיום — 
שיטה שלא זכתה לשימוש רב. (ד) מ׳ נקי (לפחות 99.9% ) 
מתקבל באלקטרוליזה של תמיסות מ׳ גפרתי או מ׳ כלות. 
האנודה היא נתך־עופרת — 1% כסף, והקאתודה עשויה 
מפלדת אל-חלד או טיסאניום. 

כ 95% מר.מ׳ המופק משמש במטאלורגיה, ו 5% כחומר־ 
מוצא לתרכובות-פר. 

הנד הכרחי לתעשיית-הסלדה לשם הקטנת אחוזי הגפרית 
והחמצן. הדבר נעשה ע״י הוספת ם׳ נקי או מסג מ׳־ברזל 
(פרו־נד), המתרכב עם יסודות אלה. הנד מחליף את הניקל 
במספר מסגים, ומוסף גם לארד ולפליז. המסג מאנגאנין 
( 83% נחושת, 13% מ׳ ו 4% ניקל) מיוחד בכך, שלהתנג־ 
דוחו החשמלית מקדם־טמפרטורה נמוך מאוד. 

תרכובות־נד מופקות מתחמוצות-הנד, ומשמשות בתע¬ 


שיית תאים חשמליים, זכוכית, אמאיל, צבעים, מזון ותרופות 
(ר׳ להלן). 

התצרוכת העולמית של ד.מ׳ בשנת 1967 היתה 40,000 טון. 
תכונות. הנד הוא מתכת קשה ושבירה, וצבעו לבן־ 
כסוף. לנד 4 צורות אלוסרופיות: צורה * 0 (עד ס ס 700 ) 
וצורה 8 (״ 700 —־׳ 1079 ) הן קשות ושביחת* צורה ץ 
(״ 1079 —״ 1143 ) וצורה 5 (״ 1143 —״ 1244 ) הן רבות ר 
חשילות. 


טבלה 3 

תכונות פיסיקליות של מנגן 


ת 1 יז־ 8 


3-^411 

ייז׳וז—* 0 

ת 1 \ 



7.18 

7.29 

7.44 

1244 ±3 

צפיפות(ג׳/סמ״ק), 0 ״ 20 
גקודת־התכה 0 ״) 





2097 

גקודת־רתיחה 0 ״) 

0.191 

0.148 

0.154 

0.114 


חים סגולי 

(קלוריה/ג׳/ס") 





5.0 

קשיות(לפי סולם־פום) 


60 

44 

185 


התנגדות סגולית(מיקרו־ 
אוהם־ס״ט), 0 ״ 20 


ד.מ׳ הוא יסוד־מעבר, הראשון ביסודות הקבוצה 8 ! 1 /י 
במערכה המחזורית. מבנהו האלקטרוני: 

2 * 4 , 1 5 ) 8 ,3 מ 3 , 2 ג 6 ,3 ס 25 2 ,2 , ־ 15 

ד,מ׳ מופיע במספרי-חמצון 2 , 3 , 4 , 6 ׳ ו 7 . מתוכם היציבות- 
פחות הן הערבויות 3 ו 4 (פרט לנד דדחמצגי ־ 0 ם 1 \, שהוא 
תחמוצת־מ׳ יציבה-ביותר). המלחים הדו-ערכיים הם היצי¬ 
בים במלחי-המ׳. התחמוצות הנמוכות 10 !!\ ו 2 0 3 ת!\ הן 
בסיסיות, 0 2 ת 3 ג אמפוטרית ומלחיה אינם יציבים, והתחמו- 
צות הגבוהות 0 3 מ 4 ן ו 2 0 7 ת 1 \ הן חומציות. בעוד 2 ת 1 יז הוא 
מחזר, הח 1 +4 * 1 *ן הוא מחמצן טוב, ו הוא מהחומרים 
המחמצנים החזקים־ביותר. מלחי מ׳ תלת־ערכי ושש-ערכי 
עוברים חמצון־חיזור עצמי בסביבת חומצית: 

* 49 + 2 י ת 1 \ + 10 2 ז 1 \ <- 213,0 + ג+ מ 1 \ 2 
213.0 + ־ 0 4 ת 1 \ 2 + 0 2 ת 3 \ <- י 49 + 2 ־ 04 מ^ן 3 
מ׳ מתחמצן באוויר, מגיב עם מים חמים, ונמס בקלות 
בחומצות מהולות, תוך פליטת מימן דצירת מלחי מ׳ דו-ערכי. 
בטמפרטורות גבוהות מגיב הנד עם פלואור, כלור וברום 
(ליצירת האלידים דו־ערכיים), עם חנקן (לתערובת ניט- 
רידים), עם גפרית (לסולסידים) ועם פחמן (לקארביד). 
הידרידים של מ׳ אינם ידועים. 

ת ר כ ו ב ו ת - מ/ מ׳ חד־חמצני, 4110 * 1 , מצוי במינראלים 
שונים* ניתן להפקה ע״י קליית מ' פחמתי, 03 נ)ת!\, או 
חיזור מ׳ דו־חמצני ע״י מימן. השימוש העיקרי של תחמוצת 
זו הוא להסקת מלחי־מ׳ דו־ערכיים, ע״י המסתה בחומצות. 
מ׳ דו-חמצני, 10 2 ו 1 י 1 . מוצק אפור עד שחור, הוא תוצר המ ׳ 
המופק ונצרך בכמויות הגדולות-ביותר. הוא מצוי במינרא- 
לים רבים, בעיקר בפירולוזיט ופסילומלאן. בצורה נקיה 
הוא מופק באלקטרוליזה של מ׳ גפרתי: 

13 2 + 13 2 50 4 + 0 2 ת 3 * ■י־־' 213 2 0 + 50 4 ת 1 \ 
כ 40,000 טון מ׳ דדחמצני נצרכות בשנה ליצור סוללות־ 
חשמל. הוא משמש גם בתעשיית־זכוכית, כזרז בתהליכים 
שונים וכחומר מחמצן. מ׳ גפרחי, 50 4 ת 1 \, הוא מלח ורוד, 
מסים, היוצר הידדאטים. מ׳ גפרחי הוא מחזר טוב. הוא 





941 


מנגן — מנגר, יצחק 


942 


משמש בתעשיות צבעים ודשנים, ייצור אלקטרוליטי של 
מ׳ ושל ם׳ דו־חמצני, בצביעת טכסטיל ובקראמיקה. אשלגן 
על-מאנגאנטי (פרמאנגאנט), 011104 , הוא מחמצן חזק 
מאוד. לתמיסותיו צבע סגול בהה, וגבישיו נראים כמעט 
שחורים. הוא מופק בתהליך רב־שלבי, שבו מ׳ דרחמצני 
מותך עם בסים האשלגן בנוכחות אדר, ונוצר אשלגן מאני 
גאנטי, > 0 מ 101 , המתחמצן לעל־מאנגאנט ע״י כלור או 
פחמן דו־חמצני. כושר החמצון של אשלגן על־מאנגאנטי גדול 
יותר בתמיסה חומצית (שבה הוא מתחזר למ׳ דו־ערכי); 
1/010 1.51 + = "£) 49 2 0 + 2 * 1 ז 4 < ■*- 56 + 8££ + ־ 1104 ^! 
מאשר בתמיסה בסיסית (אשר בה נ 1 צר מ׳ דו־חמצני): 
10 ס׳\ 1.23 + = ״£) ־ 1110 2 +4011 * *- 211 2 0+3€ +־ 0 4 ״^ן 
הוא משמש כחומר מחטא, מלבין, ובתעשיות כימיות שונות. 
מ׳יאוקסלם ומ׳־לינו׳ליאט משמשים כ״מייבשים" בצבעי 
שמן. מ׳־סיליקט, 111$10 3 ג׳ שימש כחומר מייצב בייצור 
פולידניל־אצטאט ופולידניל־כלוריד. 

ב י 1 כ י מ יה. מ׳ הוא יסוד-קירט (ע״ע) חשוב לקיומם 
של צמחים ובע״ח. העדר מ׳ במזון גורם בבע״ח לשיבושים 
בהתפתחות, בפעולת בלוסות-המין ובגידול העצמות. מ׳ הוא 
גורם חשוב בהפעלתם של אנזימים רבים. והוא אף מהתה 
חלק מן המבנה של אחדים מהם, כגון פוספוגלוקומוטאזה 
(ע״ע גליקוליזה), כולין אסטראזה (ע״ע אצטיל־כולין), 
פפטידאזות שונות ועוד. בליעתמלחי־מ׳, אף בכמויות קטנות, 
גורמת לאנמיה, משום שהם מפריעים בניצול הברזל במזון. 
הרעלה במ ׳ הנגרמת ע״י שאיפה של אבק־המתכת או בליעת 
כמה ממלחיה מתבטאת בהפרעות של מערכת־העצבים המז- 
פירות את מחלת פרקינסון (ע״ע). 

; 1952 ,!/ 41101 ! 11 1004 ( 6 //ץ/ס 66/6 /£ , 06311 . 8 , 8 

- 3/00 : 3 ,! 1111 ) 14 £0666 ■! 1/1 /ס '<זן־/ 0 // 3/6/0 . 14 .+ 

5/6/016 £066 ) 3/008006/6 , 543111611 . 0 ג> ; 1955 

, ג 1961 ,( 282 — 271 ,*ס 0 ׳//>״ס// 

י. ב. - גי. אג. 

0130 , א 1 ט 1 ן ר 2 אל — 11361 ק £3 מ 0 ! 1 ז^ — 

( 1728 , אוסיג [בוהמיה] — 1779 , רומא), צייר 
גרמני! בנו של צייר־החצר ישמעאל מ/ שהיה ממוצא 
יהודי. מ׳ צייר תחילה פורטרטים. ב 1741 נסע לרומא, ובה 
למד את אמנות הציור ההיסטורי ואת יצירתו של רפאלו. 
ב 1745 נתמנה לצייר־החצר של מלו־סאכסוניה, ומאז חי 
ברומא ובדרזדן, לסירוגין. ב 1761 נקרא למאדריד, ובה צייר 
פרסקות ופורטרטים. 

יצירותיו המוקדמות של מ/ ציורי כיפות ומזבחות, שיי¬ 
כות מבחינה סיגנונית לבארוק המאוחר. אולם בהשפעת 
העתיקות של הרקולאנאוס ושל ידית דנקלמן (ע״ע) פיתח 
ם , את הסיגנון הנאוקלאסי, ובזכותו׳ בעיקר, הוא מוכר. 
ה״פארנאסום״ שלו ( 1761 ) — שסידור הדמויות בו שטוח, 
בלא סימן של הפרספקטיווה הבאר 1 קית — הוא אחת הדוג¬ 
מות העיקריות של הסיגנון החדש. אולם היום הפורטרטים 
שלו, כגון זה של דנ?!לםן — שנוצרו במסורת הבארוק, 
אך הצטיינו בתצפיתם החדה ובחיוניותם — מועדפים על 
ציוריו המאוחרים, המאופיינים בתפיסתם האינטלקטואלית, 
שהפכו לסמל האקאדמיזם הקלאסיציסטי. 

מ׳ פירש את אמנותו בשורה של כתבים; הידוע שבהם 

- - 06 6611 61 ( 111 0116 501161111611 1116 " 111361 611 ^ 06,130 

( 1762 ) 4316161 ^ ! 66 מ 30101 ת 1 ! 801 ("מחשבות על היופי ועל 
הטעם בציור"). 


10 ! 1 ז! 18 ז 114 /ז 3/1 [ 18 ./> 5/0/6661 . 14 ■ 1111 ק 111 \ 8 ,■! 611106 ? 

..א ; 1929 ,( 50 — 247 ,. 15$ ז״ 51 ח £11 . 4 .( 11 ) 1130 ) 11111 ) 111 !! 111 ) 0 
.? ; 1929 ,./ 5 .£ ,// .״ ממסמ׳/^סמ/׳זז ■ 1 ■ 1 6681 ( 06151601 
ס! 1780 , £060£6 סו 066 /?/ $60 ■ /!סס 0,0/108 ? ,ץת 04 ׳\ 0 א 
. 1960 , 25 — 23 ,( 15/1 )ס . 14151 611030 ?) 1880 

ע. י.-זו. 

נעגר, א 1 ט 1 ן — ־ £61 ת 16 \ ת 0 )ת\> — ( 1841 , מאניוב 
[גאליציה] — 1906 , רומא) משפטן אוסטרי. היה 
בן למשפחת־אציליס, אולם ויתר על תאריו וזכויותיו המע¬ 
מדיות. למד משפטים באוניברסיטת דנה, ובה כיהן אח״כ, 
בשנים 1872 — 1899 , כמרצה. פרופסור ורקטור. 

מ׳ הצביע על העדר ביסוס משפטי בתורתו של מארכס! 

עם זה שלל את המשטר הקאפיטאליסטי והצדיק את 
הסוציאליזם כמבטיח את זכדותיו של הפרט לעבוד, לקבל 
את מלוא פרי־עבודתו ולבחור בצריכה כרוחו. את הזכדות 
האלה צריכה לדעתו להבטיח המדינה, ולא האיגוד המקצועי. 
כמשפטן תבע, שתינתן לשופטים סמכות רחבה-יותר להכ¬ 
ריע ע״ם מצפונם והבנתם, ולאו-דווקא ע״ם החוק הכתוב. 
בכך השפיע על החוק האזרחי הגרמני ( 1896 ) והשדצי. 

כתביו העיקריים:- 13611$ ־ 3 ^ 16111/0116111 ! 3111 : 1160111 03$ 
61-11-38 (,הזכות לחזח־העבודה המלא״), 1886 ! -■!טג! 03$ 
13$$611 > 51 > 011 /י 210$611 ) 6$1 ( 1 116 > 1 ) 111 ! 1 ( 1 ;>^[ 110116 ־ £01 ("ה¬ 
משפט האזרחי ושכבות־העם חסרות־הרכוש״), 1890 ! $16116 ! 
6 יז 1611 * 1 ב 513 (״מדע-מדינה חדש״), 1903 . 

מנגר, יצחק ( 1901 , צ׳רנוביץ׳ — 1969 , גדרה), סופר, 
משורר ומחזאי ביידית (ע״ע, עם׳ 807 ). שירו 
הראשון נתפרסם ב 1921 , וב 1929 ראה אור בוורשה ספר 
שיריו הראשון "שטעה אדפץ דאך׳ ("כוכבים על הגג"), 
שמיזג בכישרון רב את פשטותו וחינניותן של נעימות־העם 
ביידית, במבנים משוכללים של בתי־שיר מודרניים. היו אלה 
שירי חדוות־חיים שחיפשו אחר היפה גם בתחום הצער 
והסבל. ספר זה פירסם את שמו ברבים, וב 1933 יצא ספת 
השני "לאמטערן אין ווינט" ("פנסים ברוח"), שבו כבר 
הגיעה שירתו לפיסגתה. נתפרסמו ביותר ה״חומש לידער" 
(,שית החומש״! 1935 ), שירים ליריים על נושאים מן 
החומש. בשיתם אלה מתוארים האבות (ע״ע) כיהודים מן 
ההווה׳ בעלי רגשות וקוד־אופי, מחשבות ופגמים׳ כמו אלה 
של תושבי עיירות מזרח־אירופה. הדמדות היומוכתת לקורא 
העממי באותה מידה שהיו מוכתת לו מה״צאינה וראינה" 
וספתת ה״טייטש" הקרובה לו. הופעתן של הדמדות היתד, 
ראליסטית ביותר: מעשני מקטרות, לבושי המלבוש היהודי, 
דוברי יידית עממית ונושאים תאת-כבוד מקובלים. מבחינה 
מסדימת דומה יצירה זו לעבודתו של האמן היהודי שאול 
רסקין. ה״מגילה־לידעת׳ (״שירי המגילה״! 1936 [עבת, 
בתרג׳ ם. אמיתי, 1953 ]) החיו את מסורת ה״פורים- 
שפיל״ (ע״ע יידית, עמ׳ 797 ), בהכניסם אל תוך סיפור- 
המגילה דמדות ומאורעות חדשים, כמעשה שוליית־החייט 
המתחרה באחשורוש על אהבתה של אסתר. יצירות אלו 
נתקבלו בהתלהבות רבה וזכו לתחיה מחודשת עם הצגתם 
בישראל, ב 1966 . מ׳ עיבד את מחזות גולדפדן(ע״ע) ביידית 
מחדש, ונתפרסמו ביותר "המכשפה" ו״שלושת ההוצמאכים" 
( 1936/7 ). מ׳ העלה על ספר את זכרם של אליקים צונזר 
(ע״ע), בדל ברו׳דר (ע״ע) ואחרים, בספרו "נאענטע געש- 
טאלסן״ (״דמדות קרובות״! 1938 [עבת, בתרג׳ א. שלוג- 
סקי, 1941 ]). סיפורו מעורר־העניין ביותר הוא, ללא ספק, 




943 


מנגר, יצחק — מנגרובים 


944 


הנובלה "דאס בור פון גן־עדן" (״ספר גן־עדך; 1939 ), 
המתאר את שמואל־אבא, לשעבר מלאך ועתה תינוק הנולד, 
המספר על קותתיו בגן-עדן. זוהי סאטירה כפולה, על דרך 
תפיסתו של המושג "גן-עדן" בדמיון העם אל מול מציאות־ 
החיים הקשה והלקויה שבעיירה. גון הסיפור וסיגנונו מז¬ 
כירים את שלום־עליכם (ע״ע), את מרק שגל (ע״ע), ואת 
המוטיוו של ״ילד־הפלא״ שבספרות הכללית. ב 1939 נמלט 
מ׳ מפני הנאצים ללונדון, ובר. התגורר עד 1951 ! משם עבר 
לניו-יורק וב 1967 עלה לישראל, חולה ושבור בגופו. מ׳ 
הידבר. גם להופיע בע׳׳פ, ובהומור הטוב והמחוכם, ר,אפייני 
לכתיבתו, סייע להקל ממועקת זכרון־השואד. שבלב שומעיו. 
יצירותיו תורגמו ללשונות־אירופה העיקריות, תכללו באנ¬ 
תולוגיה של אונסקו (ע״ע) לשירת־העולם. בעברית י״ל, 
בנוסף לנ״ל: ״שיר, בלדה, ספור״ (תרג׳ ש. מלצר), 1962 ; 
"שירים ובלדו׳ת" (תרג׳ ב. טנא), תשכ״ט! "מדרש־איציק" 
[מבחר שיריו, עם מבוא וביאורים מאת ד. סדן], תשכ״ט. 

פרס, על שמו, ליצירה ספרותית ביידית, מחולק פדי שנה. 

נ. סייזל, פארגייער און מיטצייטלער, 394 — 407 , 1946 ! 

י. גלאטששיין, אין תוד געגומען׳ 1948 — 1956 , 306 — 314 , 

תשס״ז > ש. ביקל, שרייבער פון מיין דור [אן, 133 — 144 , 

1958 ! י. מארק, דער איציק ם׳ וואט איז ווייניקער באקאנס 

(יידישער בוך אלמאנאך. כ״ח), חשל״א! .>״ 261,19 )<ן 8.13 
. 1972 , 359-365 ,.* 1 11111/1 > 71 /ס 

ם. ל. 

מנגר, ל!רל — ^״ 12916 ז 3 כ> — ( 1840 ׳ נובי סונץ' 
[גאליציה], — 1921 , וינה), כלכלן אוסטרי, מנ¬ 
היגה של אסכולת התועלת־השולית האוסטרית (ע״ע כלכלה, 
עמ׳ 864 ), שרבה היתד. השפעתה הבידלאומית. מ' למד 
משפטים וכלכלה באתיברסיטת רנה, ולאחר שירות קצר 
במימשל האוסטרי, נתמנה, ב 1873 , לפרופסור בכלכלה באר 
ניברסיטת רנה והחזיק בתפקיד זה עד 1903 . 

מ׳ הוא שהוסיף למתח "מוצר", שנחשב עד אז רק 
מיצרך פיסי, גם שירותים שמספקים בני-אדם לזולתם. בעק¬ 
בות ו. ם. ג׳וונז(ע״ע), קבע מ׳, ש ע ר ך המוצר נקבע בעיקר 
ע״י הביקוש וההצע ואינו תלר ב״כמות" העבודה המושקעת 
בו. "ערכו" של מוצר נקבע על־כן לפי חשיבותו הסובייק־ 
טיורת, ה״שולית" לצרכן והוא פונקציה של רצון הצרכנים, 
טעמיהם והלכי-רוחם. הכמות המוצעת וכן מידת ביקושו 
ונדיתתו של המוצר משפיעים בעקיפין על מחית. בתחום 
תורת-הכספים טען מ/ שערכה של המטבע הלאומית נקבע 
אך במידה מועטה ע״י מהירות המחזור של הכסף (ע״ע, 
עמ׳ 964 ), ובעיקר ע״י כמות אמצעי־התשלום במזומגים 
ובפקדונות הבאנקים, המצרה במשק. 

מ׳ פירסם ספרים מועטים בחייו. עבודותיו נשארו בכתב- 
יד ופורסמו לאחר מותו ע״י תלמידיו, ביניהם א, בם־בורק 
ופ. רזר (ע׳ ערכיהם). — כל כתביו י״ל (בדפוס־צילום) 
ב 4 כרכים, 1933 — 1936 . 

מעבודותיו העיקתות: -;וז 71 \ 5 ^ 01 /י ־ 361 8126 צ 3 מג 1 ז 0 
€ז 51€11 :ז 3£ ו 1 *־ (״עקרתות תורת־הכלכלה״), 1871 ! -")"ס 
€11 :ז 715$€1150113£ \ 31 ו 0 ס 8 ז 10 > 10 ) 0 ( €11 !(! . 1 ) .( 111 תס 8 ת 1111 ; 511£ 
(״חקיתת על המתודה של מדעי־החברה״), 1883 ז -זז 1 €!ם 

- 431101131 ? 301115011011 101 > 111 1510115111115 !£ 305 ' 1111111101 

110 מ 612.000 ("טעויות של ההיסטוריזם בכלכלה הלאומית 
הגרמנית״), 1884 . 

,( 90 ־ 80 , 5 ) £6011011115 01631 611 * 1 ) ./ 3 . 0 ,■ 0 )£<|תז 8080 . 21 • 1 

18 ז 0 )^ 01 ) 0 . 73 /ס ?^ 1808010 )/ 8 46 * 7 ,• 763661 . 8 ., 1 ; 1951 


; 1954 ,( 13 ,. 80001 1 ) 33 , £4011 0£ . 1 ) 0111 ] .ז 6 ומ^) . 0.81 

, 508001 ? 11111 ( 1 1 ו>{ 11 ^י< 810 1/14 /ס 8176 ) 78 ,ץ 6 י £1055 . 5 . 8 

. 1960 , 1870-1889 

א. לי. 

מנגרובים ( 07€ ז 8 ת 3 !ג), כינוי לתצורת־צומח (עצים 
ושיחים) המאכלסת את אזורי הגאות והשפל של 
הימים הטרופיים. עם תצורה זו נימנים כ 12 סוגים עיקריים, 
מ 8 משפחות: אביצניים — אביצניה (ע״ע ורבניים)! אז־ 
דרכתיים (ע״ע! 2 סוגים)! מירסיניים* סונרטיים — סונרטיה 
( 3£13 ז 6 תת 50 )! סלקיים— אכם (ע״ע) חד-ביתי; עפריתיים — 
אגיליטים ( €81311115 \!) 1 קומברטיים — לגונקולריה (-^ 1 
13 ) #0110013 ), לומניצרר. ( 3 ) 1124 מ 1 ח 11 ״ 1 ); ריזופוריים (ע״ע) 
— ריזופורה, ברוגוירה ( 3 ״ 0#01 ) 8 ) וצריופם ( 5 <ן 0 ״ 0 ). 

תפוצת ד.מ" מושפעת מתנאי־האקלים, מעוצמת הגאות, 

טיב התשתית ומליחות המים. ( 1 ) אקלים. ד.מ" ממתים 
יחידת צמחים טרופיים. בחצי־הכדור הצפוני תפוצתם מגיעה 
עד קו-הרוחב ״ 30 , ואילו בחצי-הכדור הדרומי — עד לקר 
הרוחב ״ 44 . מחוץ לאיזור הטרופי מצויים צמחי-הם" רק 
בבתי־גידול שבהם הטמפראטורות במים נשארות גבוהות 
בקביעות (כגת לאורך חופי יפ-סוף ועד לנבק בחופי מפרץ- 
אילת). ( 2 ) גאות ושפל. מ" גדלים כמעט רק באזורי 
גאות ושפל. בכמה בתי-גידול מכוסים העצים, בזמן הגאות 
הגבוהה, במי-הים כמעט עד לצמרוחיהם. בזמן־השפל נח¬ 
שפים העצים, אולם הקרקע נשארת דתית מים. מרבית 
מערכת-השורשים נמצאת, איפוא, בקביעות בסביבה מימית 
מעוטת-חמצן. רמת הגאות והשפל (רמה יומית, חודשית 
ושנתית) משפיעה על חגור צמחי המינים השונים בתוך 
אותה תצורה׳ תער מ" מפותח מוגבל לאיזור שבין גאות 
האביב ושפל הסתיו. ( 3 ) קרקע. מ" גדלים על טיפוסי 
קרקע שונים (ריף אלמוגים, חולות, סין ובר), אך מרבית 
בתי-הגידול של ד,מ" המפותחים מאופיינים ע״י תשתית 
חרסיתית כבדה. בד״כ מכילה התשתית כמות גדולה של 
חומר אורגאני, בכמה מקרים ישנה אפילו יצירת קרקע 
דמויית כבול. ה!£ק של קרקע מתחת לעומדי-נד נמוך 
במקצת מזה של מי הים הפתוח.( 4 ) א ו ו ר ו ר. תכולת החמ¬ 
צן בתשתית היא מעטה ביותר ולעיתים מגיעה לאפם. בין 
הגורמים לכך הם פעילות באקטריאלית חזקה בחומר האור¬ 
גאני והטמפראטורות הגבוהות השוררות בבית הגידול. קיומם 
של הצמחים מתאפשר הודות למנגנוני אדא&טאציה מיוחדים: 
חנק נבטים נמנע בחלק ניכר של הסוגים ע״י כך שהללו 
נובטים על צמח־האם (ויויפאריה) ומתפתחים לממדים ניכ¬ 
רים עוד בטרם הגיעם אל התשתית. אספקת חמצן לצמחים 
בוגרים מובטחת ע״י שורשי-אוויר (אביצניה, סונרטיה) 
או ע״י שורשי תמיכה רבי־עדשתיות ובעלי רקמות-אוורור 
(ארנכימה) מפותחות (ריזופורה, ברוגוירה). חדירת הא- 
ויר לתוך רקמת הארגכימד. נעשית כתוצאה מתת-לחץ הנר 

צר שם בעת ההצפה. לומניצרה חסרה שורשי אדר ומאב־ 

־.■ 

לסת בתי גידול חוליים ומאווררים היטב בלבד. ( 5 ) מלי¬ 
ח ו ת. התכולה הממוצעת של מלחים במי-הים, שבהם גדלים 
מ״, היא 3.5% מלחים מסיסים והפוטנציאל האוסמוטי שלהם 
הוא כ 24 באר. המליחות עולה בזמן השפל ויורדת שוב עם 
הגאות. בשפכי-נהרות המליחות משתנה — מזו של מי-ים 
בזמן הגאות ועד לזו של מים מתוקים בזמן השפל. התפת¬ 
חותם הטובה ביותר של מרבית צמחי הט" היא בשפכי 
נהרות או בתי גידול אחרים המקבלים תוספות מים מתוקים. 



945 


מנגתכים — מגדוסה 


946 


התאמתם של חט" לקיום בתנאי מליחות גבהזד. נעשית 
בכל הסוגים ע״י מניעת חדירת מלחים לתוך מוהל העצה 
של השורש ובחלק מהסוגים גם ע״י הפרשת עודפי מלח 
דרך בלוטות מלת מיוחדות שעל העלים. 

הסוקצסיה של עומדי ם" משתנה בהתאם לסיב התשתית 
ולמליחות בית הגדול. צמחים מהסוג א בי צ ני ה מהווים 
צמחי הלח בבתי גידול חוליים. 

בא״י מצוי פין אחד של מ״ — אביצניה רפואית. זהו צמח 
ירוק־עד המצוי בחופי מפרץ־אילת בסביבת נבק ובראס 
מוחמד. גובהו כ 4 — 5 מ׳. גזעו עבה. פרחיו קטנים, כתומים. 
הפרשת המלח נעשית דרך בלוטות מיוחדות שעל העלים 
(תט׳ — ע״ע ים־סוף, עט׳ 899 ). העצה עמידה בפני טרמי¬ 
טים ומשמשת לבניין. 

י. ליפקין, הס , (טבע וארץ, י״ג. 3 ), תשל״א, 

. $4 / 0 £1074 1714 ) 714 * ¥01 * 5/1 ) 0 0445 ** 4 741 * 4 * 0 4 

071 * 8 *£ * 5 ) 1 * 55-74 *^ 1 - 17140 16 ( 1 171 515 * £07 4 ה 4 75 ) 1771 ) 810 

5011013 .ז ; 1968 י ( 6 <. 8101 ש 111 ז 31 )\ 111 
,ת 11 ך 1 ג 1 מ 12 (ן $1010£13 ץי 1 ?) 7 * 01 - 0 * 8 * 05 ה 111 ) 5 * 0 74.5 14070 

/ 0 850108$ * 7/1 : 8011 4714 14455 ? , 21561 ^ , 7 ; 1968 ,( 21 

. 1972 , 5 * 7/1$5 ) 14410 

י. ד. 

מן דה בירן (שמו האמיתי: מךי־פרנסואה פיר גונתיה 
(מן דה בירן) — 0 ־ 1011 ? 015 ? £1:311 - 10 ־ £31 ^ 

30 ־ 811 16 > 0 ״ 19131 5011111101 > — ( 1766 — 1824 ), פילוסוף 
צרפתי. בתחילת דרכו הושפע מן האמפיריזם הסנסואליסטי 
של קונז־ייק (ע״ע) ושאר ל בונה ( 800001 . 011 ). בספת 
• 100501 ! 10 > £300110 12 • $111 0 (> 1111 < 1131 ' 1 10 > 10£100000 
(״השפעת ההרגל על כושר־החשיבה״), 1802/3 , קבע מד״ב, 
שהכשרים הנפשיים אינם אלא תוצאה של פעילות איברי- 
הגוף, והבליט בעיקר את השפעתו של ההרגל על רגשות, 
תחושות, דימית וזיכרון, ועל הפושר לעצב סמלים לשוניים, 
תוך הדגשת שיעבודה של הרוח לגורם מכאני זה. אולם 

בספרו 500 ס 0 ק 12 10 > 11100 ,<סג> 10 > 13 שב 51 ס־ונסוח 10 \ 

(״מאמר על התפרקות המחשבה״), 1804 , הוא הבחין בין 
כשרים אי-רצוניים (התלויים בכוחות פיסיים, חי¬ 
צונים), לבין הרצון, שהוא כוח על־אורגאני ועל־חושי, 
השייך לתחום התודעה הפנימית. מד״ב הודה, שהמתודה 
הנסיונית שנקט בספרו הראשון אינה תואמת תחום על־ 
אורגאני זה, ואינה מסוגלת לחשוף את מהות הסובייקט. 
עובדות התודעה שונות במהותן מעובדות הטבע. מעל לחיים 
האורגאניים־אפקטיוויים נמצאת שכבת חיים חדורי־תודעה, 
ולה שורש עצמאי שאיננו ניתן להעמדה על גורם אורגאני 
כלשהו. בספר 011010810 ׳< 5 ק 1013 > £00110030015 £5831501105 
(״מסה על יסודות הפסיכולוגיה״), 1812 (פורסם ב 1859 ), 
מובלטת עוד יותר העמדה, שרוח וחומר הם שני יסודות 

ד 

עצמאיים העומדים ברשות עצמם. בספר 055315 > 0310 ז\ 011 א 
0810 [ 0  ("מסות חדשות על אנתרופולוגיה [שלא 
הושלם]), מציין מד״ב, נוסף על השכבה האורגאנית־אפקטי־ 
ווית ( 30101210 10 ״) והשכבה הרצונית ( 110013100 ' 1110 ), 
דרגה גבוהה־יותר של ישות: חיי הרוח 10 ־ 10108111 > 0 !״). 
התכלית של הטבע האנושי מצוייה בשכבה זו ובאיחוד עם 
אלוהים. בהתאם לדיתג חדש זה, משקיפים על האדם כתופס 
עמדת-ביניים בין אלוהים — בזכות שיתופו בעולם־הרוח, 
לבין המבע — בזכות היסוד החושני־אורגאני שבו. 
כתביו של מד״ב הם עדות חיה לגילגולה של מחשבה 


שהגיעה לעמדה ספיריטואליסטית־דתית מתוך נקודת-מוצא 
אמפיריסטית, כתוצאה מביקורת עצמית מתמדת. 

; 1931 ,? 11411 /<ן 0 ! 110 (/<ן ■ 11 ( 111 :ס <ז 10 1 ) . 8 ■>/> .! 3 , 05 ( 011 ( 1 ./י 
. 8 . 11 ./(, ; 1947 ,. 8 ) 1 > ./ 3 ^ 11 1 * 1 , 30011101 > , 13 

1966 ,( 1 . 140 , 20 , 0 ו 11 ק 1111050 ק 10 > 310 ת 110 גת 1 ש 1 ת 1 שט״סא) 

.(חוברת מיוחדת מוקדשת למד״ב) 

0 . אפ. 

מנדויל, ברנךד דה — 1110 ״ 10 >ס 12 \ 10 > 1 >ז 3 ם! 80 — 

( 1670 , דורדרכט [הולנד] — 1733 , הקני [אנגליה]), 

סופר והוגה־דעוח אנגלי, ממוצא צרפתי. רופא לפי מקצועו. מ׳ 
התפרסם בסאטירה הפוליטית שלו, 8005 110 ! 0£ £31110 010 ׳ 
5 !! 8000£ 08110 ? 1005 ׳\ 0 ! 3 ״ 1 ז? זס ("סיפור על הדבורים, 
או שחיתות פרטית הופכת לתועלת ציבורית״), מהד׳ 1714 
(נוסח ראשון: 1705 ), שהוסבה, בצורת אלגוריה, על המצב 
המדיני באנגליה ב 1705 , מוסר-השכל שלה: האדם מטבעו 
הוא שפל ואגואיסט, אולם ההתמסרות לאינטרס האישי היא- 
היא דווקא יסוד לרווחתו וקידמתו של הציבור. סאטירה זו 
עוררה תגובות נמרצות, הן בחוגים המדיניים והן בחוגים 
הפילוסופיים. מתוך־כך פירסם מ׳ ת 010 ס! ־ £01101 \ 
חסש 11 ק 101 ^ 1 > 03110 8008 81$ ץג 11 >' 00035100 (״ מכתב לךיון 
בעקבות ספת אלסיפרוך), 1732 ׳ שכיס אל ברקלי (ע״ע) 
כתשובה לביקורתו על מ׳ — בדיאלוג שלו "אלסיפרון". 
ניתן לראות בם׳ מבשר התועלתנות (ע״ע). 

755 *€ 185/1 * 5/1 171 7 / 10548/55 08115 / 1 .£ / 0 1415507 $ ,מ 11£ (ן 81£ .^ 1 
, 1311 ) 11311 . 1 ל .! ; 1918 , 1 * 4 / 7 ) 71 * 71 * 81 5 ' 4 / ,ז 1€ תותו 513 . 11 ; 1902 8 
. 1964 , 761 ־ 754 , 1 , 1 $ /<) 1110 $ 0 /? / 0 7 ** 17 >€ * 7/1 

מןךויל, ג׳ון — 1€¥111€ ) 1311 ^ 101111 * 511 — (המאה ה 14 ) 
מחבר ספר־מסעות שהיה נפוץ־ביותר באירופה. 

זהותו אינה ברורה. לפי דבריו נולד בסינט אולבנז שב¬ 
אנגליה, יצא למסעותיו ב 1322 , וחיבר את ספרו ב 1366 ! 
ממקורות אתרים ידוע שמת ב 1372 בלייז׳. 

את ספת כתב בצרפתית, ובו רשמי-מסעותיו במזרח 
הקרוב והרחוק (א״י, מצרים, חבש, סוריה, ארם־נהרים, 
אסיה הקטנה, הודו ועוד). אולם הוכח שתיאוריו, האישיים- 
כביכול׳ אינם אלא צירוף של תיאורי־מסעות בארצות־המז־ 
רה שנמצאו בספרים מקובלים במאה ה 14 . המקורות לספרו 
היו: 11 >״ 1 >ן\ 818110111002 , חיבורו האנציקלופדי של ונסן 
(ע״ע) מבובה! ספר־המסעות של אודודיקום דה פורדנון 
(ס״ס״ס^זס? 10 > 10115 ז 10 > 0 ) על המזרח הרחוק! ספת של 
היטון (ס 011 >ץ 90 ) הארמני, בעיקר על המונגולים; וספר־ 
המסעות של רלהלם פוזיבולדנזלה, בעיקר על א״י. 

הספר נפוץ במהירות באירופה, הודות לריבוי אגדות 
ותיאורי מפלצות ופלאי־טבע שבו, ובמהרה תורגם לאנגלית 
וללטינית• הוא נדפס לראשונה ב 1470 (בהולנדית). 

לפרות שאין בספר עדות בלתי־אמצעית ומהימנה על 
ארצות המזרח הקרוב והרחוק, נודעת לו חשיבות מרובה 
כאחד מחיבורי הפרוזה הראשונים שי״ל באנגלית, וכעדות 
אפיינית לידע המקובל בקוסמולוגיה ובאתנולוגיה בסוף 

ד י 

יה״ב. 

. 1967 , 15 * 77457 ^ 14 ,(.!*>) ־ 1 ט 0 וחץש 5 . 0 . 4 * 1 

מנדוסד ( 1023 > 400 י 1 ), בירת הפרובינציה מ׳ ( 150,840 
קמ״ר; 970,000 תושבים [ 1970 ]) שבמערב־ארגגטי- 
נה; 115,000 תושבים ( 1970 ). העיר שוכנת בשוליהם המז¬ 
רחיים של הרי-האנדים, בגובה של כ 750 מ/ מצפת למוצאו 
של הנהר מ׳ מההרים. בעמק־הנדר שמדרום למ ׳ ובסביבתה 



947 


מנדוסה — מנדט ונאמנות 


948 


— חקלאות־שלחין אינטנסיווית של הרמים ומטעי-פיתת. 
עיבוד התוצרת החקלאית הוא עיקר תעשייתה של כד, שהיא 
מרכז ייצור היין והצימוקים בארגנטינה. מסה״ב והאוטו־ 
סטראדה ד״סראנס-אנדיות — מבואנוס־אירס לולפראיסו ול- 
סנטיגו (צ׳ילה) — חוצות במ ׳ את נתיב־התחבורה הארכי 
העובר למרגליות האנדים. מוסדות חינוך ותרבות במ׳: אוני¬ 
ברסיטה (נפתחה ב 1939 ), ובה 15,000 סטודנטים ( 1970 ), 
מכונים לאתנולוגיה ולחקלאות, תיאטראות ומוזיאונים. 
מ׳ נוסדה ב 1559 ע״י מתיישבים ספרדים מצ׳ילה, ורק 

ע 

ב 1776 סופחה לתחום־שליסתו של המשנה־למלך של דיו 
דה לה פלאטה, שמושבו בבואנוס־אירס. ב 1861 נהרסה העיר 

י * ע־ 

ברעש־אדמה, וכעבור שנתיים הוחל בבנייתה של העיר הח¬ 
דשה, המאופיינת בשדרות רחבות, כיכרות וגנים ציבוריים 
רבים. 

בפרובינציה מ׳ כ 3,000 יהודים ( 1964 ), רובם בעיר 
הבירה. קהילות מאורגנות נוספות קיימות רק בסן מרטין וסן 
רפאל, אולם ב 1943 היו יהודים מפחדים ב 24 מתוך 123 ישו- 
בי החבל. ההתיישבות היהודית החלה בשלהי המאה ה 19 . 
בעיר מ׳ היו ב 1909 600 יהודים, תבם ממזרח אירופה. 
ב 1966 נמנו בה 1,100 משפחות. 527 משפחות מאוגדות 
בקהילה האשכנזית (נוסדה 1910 ), שלה ביכ״נ, מרכז קהילתי 
ובית־קברות. כ 100 משפחות מאוגדות בקהילה הספרדית 
(נוסדה 1918 ), שלה ביכ״נ ובית־קברות משלה. שתי הקהילות 
מקיימות יחד מועדונים וכן בי״ס ובו כ 300 תלמידים ( 1968 ). 
קיים גם אירגון "פרוגרסיווי" (פרו־קומוניסטי), שמאוגדות 
בו כ 80 משפחות. והוא מקיים בי״ס משלו. קופת־מלוה 
שיתופית יהודית התפתחה לבנק רב סניפים. 

ר. בנ. - פ. 

מבדם ונאמנות, במשפט הבין־לאומי — משטרים הממו¬ 
נים על שטחים ללא מימשל עצמי, ע״פ החלטת 
המוסדות הבין־לאומיים העליונים. 

המנדט [מ׳] (אנג׳ ^ת^ן) מושתת על התפיסה, 
ששטחים כאלה לא נועדו לשליטה ולניצול בלבד מצד המע¬ 
צמות הגדולות, אלא חובה לדאוג לטובת תושביהם ולרווח¬ 
תם, כ״פיקדון מקודש של האנושות״ (סעיף 22 של ספר־ 
הברית של חבר-הלאומים). 

בוועידת-השלום בפאריס, ב 1919 , עמדו ו. וילסו׳ו (ע״ע) 
וראש ממשלת דרום־אפריקה י.כ. סמטם (ע״ע) בראש המתנ¬ 
גדים להעביר אח מושבות־גרמניה והשטחים שנקרעו מעל 
הקיסרות העותמנית לריבונות המנצחים. אך כיוון שהשעה 
לא נראתה כשרה להעניק עצמאות לשטחים אלה והמעצמות 
המנצחות לא רצו לוותר על הגברת השפעתן בהם, הוסכם 
על משטר־הם׳ כמעין פשרה בין המגמות המנוגדות. 

שטחי־המ׳ נחלקו ל 3 סוגים, בהתאם לדרגת־ההתפתחות 
של תושביהם וקירבתם למרכזי-התרבית הגדולים בעולם. עם 
הכד מסוג "א׳" נמנו עראק (בעלת הנד: בריטניה), א״י 
ועבר-הירדן (בריטניה), סוריה והלבנון (צרפת)! עם סוג 
"ב , " — טוגו(הצרפתית) וטוגו(הבריטית), קאמרון (הצר¬ 
פתית) וקאמרון (הבריטית), טאנגאניקה (בריטניה), ורואג- 
דה-אורונדי (בלגיה) — שהיו כולן מושבות־גרמניה באפרי¬ 
קה) עם סוג ״ג׳״ — דרום-מערב אפריקה (שהיתה מושבת- 
גרמניה ונמסרה לנד של דרום־אפריקה) וכן מושבות גרמניה 
באוקיאנוס השקט שנמסרו לס׳ של אוססראליה, ניו־זילנד 
ויאפאן. 


כל שטחי הם , הועמדו בפיקוח חבר-הלאמים (ע״ע), 
וסעצמות-הנד לא היו ריבוניות בשטחי־המ׳ שבניהולן. פי¬ 
קוח החבר היה מצומצם במ" מסוג נמוך ורחב יותר בם" 
מסוג גבוה. על הפיקוח הופקדה מועצת־החבר (סע׳ 22 [ 7 ) 
של ספר-הברית), ולידה פעלה ועדת־נד קבועה בעלת סמ¬ 
כות מייעצת (סע׳ 22 [ 9 ]), שדנה בדו״חות השנתיים של 
מעצמות-הנד ובדקה עצומות שהוגשו לה. 

ע״פ כתב-הנד על א״י ועבה״י מ 1922 , שבו ניתנה 
הכרה "לזיקה ההיסטורית שבין העם היהודי לא״י ולזכותו 
לכונן בה מחדש את ביתו הלאומי", הוטל על בריטניה כמע- 
צמת־מ׳ לדאוג להגשמת הצהרת בלפור (ע״ע). בריטניה 
התחייבה לעשות את הצעדים הדרושים לקידום מטרות אלה 
(סע׳ 2 ), תוך עידוד עליית יהודים והתיישבותם (סע' 6 ) 
והפרה בתנועה הציונית (אח״כ הסוכנות היהודית) כמייצגת 
את העם היהודי (סע׳ 4 ). כתביהם׳ הסמיך את בריטניה 
להחליט, בהסכמת מועצת־החבר, על אי-החלת ההוראות 
הנוגעות להקמת הבית הלאומי היהודי על שטח־הפד שממז¬ 
רח לירדן (סע׳ 25 ). היא עשתה זאת ב 1922 (ע״ע א״י, עמ׳ 
534 ). את הוראות ״הספר־הלבן״ מ 1939 (ד שם, ענד 552 ) 
בדבר הגבלת העליה היהודית לא״י ורכישת קרקעות בה 
בידי יהודים ראתה ועדת־המ" הקבועה כסותרות את כתב-המ׳. 

עראק היתה הם׳ היחיד שזכה בעצמאות בין שתי מלה״ע 
(ב 1932 ). ב 1946 זכו בעצמאות סוריה. לבנון ועבה״י. ד.מ׳ 
על א״י נסתיים ב 1948 , בעקבות החלמת עצרת-האדם 
מ 29.11.1947 . שטחי־המ׳ הנותרים (להוציא דרום-מערב 
אפריקה) הועמדו במשטר הנאמנות שכונן ע״פ מגילת- 
האו״ם, בניהולו של מעצמות-המ׳ לשעבר, ועמן הועמדו 
במשטר זה גם שטחים שנקרעו מהמדינות שנוצחו במלה״ע 11 : 
סומאליה (שהיתר, מושבת־איסליה ונמסרה לנאמנותה) 
ושטחי-המ׳ של יאפאן (אה״ב). משטרי־נאמנות אלה כוננו 
ע״ם הסכמים בין האו״ם לבין המעצמות המנהלות (סע׳ 
77 [ 2 ] של מגילת־האו״ם). 

עקרונות-היסוד של משטר הנאמנות [נ , ] (אנג׳ 
ק 68111 * 18 ״ד) דומים לשל משטר הם׳, אם כי בצד הדאגה 
לקידום האוכלוסים של שטחי הג׳ והכשרתם לקראת חיי- 
עצמאות מודגש גם הצורך לחזק, באמצעות משטר זה, את 
השלום והבטחון בעולם (סע׳ 76 של מגילת-האו״ם). ניתן 
להעמיד במשטר־נ׳ גם שטחים אחרים, בהסכמת המדינות 
האחראיות לניהולם (סע׳ 77 [ג])! מקרה מעין זה לא קרה 
עד כה. 

שסח-נ׳ יכול להיות בהנהלת מדינה אחת או יותר, ואף 
בהנהלה ישירה של האו״ם עצמו (סע׳ 81 ). עד כה לא 
הועמד ששח כלשהו בניהול האו״ם (ע״ע אמות מאחדות), 
אך האי נאות (ע״ע) היה, עד לקבלת עצמאותו ב 1968 , 
בהנהלה משותפת של אוסטראליה, נירזילנד ובריטניה. 
מגילת־האו״ם מבדילה בין שטחי נ׳ רגילים לאסטראטגיים 
(סע׳ 82 — 85 ). התפקידים המוטלים בענייני נ׳ בדרך־כלל על 
העצרת (כגון אישור הסכמי־נ׳), מוטלים לגבי שטחי־נ׳ 
אסטראטגיים על מועצת־הבטחון. שטח־נ׳ אסטראטגי יחיד 
הוא שטח־הג׳ של האיים הפאציפיים (אה״ב) ז שטח זה 
וגינאה החדשה המזרחית (אוסטראליה) הם שטחי-הנ׳ 
היחידים שנותרו• כל שמחי-הנ׳ האחרים זכו בעצמאות 
ב 1957 — 1968 . 

על פיקוח האו״ם על הנעשה בשטחי-הג׳ מופקדת בעיקר 



/ 


949 

* מועצת-הג׳. המועצה מורכבת שתה בשווה ממדינות הפגה 
לות שטחי־נ׳ וממדינות אחרות, וחמש המעצמות הגדולות 
הן חברות קבועות בה (סע׳ 86 ). המועצה דנה בדו״חות 
המדינות המנהלות ובעצומות המתקבלות בקשר לניהול 
שטחי־הנ׳ ומבקרת בשטחים אלה. בשנים האחרונות נטלה 
מועצת־הג׳ על עצמה תפקידים נכבדים בתחום הפיקוח על 
תהליך הדקולוביזאציה, כל׳, קידום לעצמאות של שטחים 

ללא מימשל עצמי. 

מכל שטחי־הם׳ לשעבר שלא זכו בעצמאות סמוך לסיום 
מלה״ע 11 רק דרום־מערב אפריקה לא הועמדה מעולם במש- 
טר־נ/ בשל סירובה של אפריקה־הדרומית לעשות כן. חברות 
האר׳ם אינן מכירות בסיפוח השטח לאפריקה הדרומית: 
בחוות־דעת מ 1950 קבע בית־הדין הבינלאמי (ע״ע), שעם 
פירוק חבר־הלאומים בטל מנגנת הפיקוח על הנד, ואף שאין 
להכריח את אה״ד להעמיד את שטח־המ׳ שבניהולה במשטר- 
נ׳, חייבת היא בדיווח שנתי לאו״ם על אופן ניהולה שטח זה, 
בהתאם לחובותיה ע״פ כתב־המ׳. החלטות אחרות ברוח זו 
1966 נתן ביה״ד ב 1956 וב 1962 . בעקבות סירובו של ביה״ד כ 
לקבל את תלונות אתיופיה וליבריה על החלת חוקי האפארט־ 
היד של אה״ד בדרום־מערב אפריקה, החליטה עצרת-האו״ם 
לסיים את הס׳ על אותו שטח ולהעמידו באחריותו הישירה 
של האו״ם. העצרת אף הקימה ועדה לניהול השטח, שקראה 
לו נאמיביה, אך אה״ד התעלמה מהחלטת העצרת ומאלו 
שנתקבלו אחריה ולא התירה לוועדת־האו״ם לענייני נאמי- 
ביה להיכנס לשטח. ביה״ד הבין־לאומי קבע בחוות־דעת 
שנתן ( 21.6.71 ), לבקשתה של מועצת־הבטחון, שנוכחות 

אה״ד בנאמיביה אינה חוקית. 

]. 8 0 ( 11103 ) 1733 113.5 3 ) 4 ) 101 ) 33 )£ ) 013 ) 13 " 7 70 ,ץ 0¥511 תגי< 0 ז - 

1303*x, 1925; 1930 , 111 ) 131 ( 5 4.5 ! ) 711 , 108 ׳ז))ת 80 •א ; 

\8'(1(;6[ ס . 11 ; 1930 , 710310113 / 0 )* 0£3 ) 7 )!/ן 1 ) 114 * 1 $4.3 י . 
11311, $4.3, 0(1x134(13(3(5 0114 7 ■3, 1948; 0601 .א .א * - 
<31 ת 11 ׳\ 1 א . 8 ; 1955 , 5135 ) 31 ץ 5 . 7 4 ( 01 $4.3 01 ( 03101 ( 11 ) 1 ( 11 ,נ־ 1 נ 1 ב , 
5(1/■0(1(1111)1103101) 0114 €0101)101 111(03 (131 ת 10 ) 3 מ) 0 )ת 

00 3 ( 5 . 7 ) 7/1 ,) $33111 106 .£ . 011 ; 1955 ,( 501 ,ת 0 וזנ 11 ו:>ת - 
3(11) 0/ 3$)( 111)13(4 $103)01)3, 1956; 1 731 ,ץ 3 זזנ 841 .א ( 
171)13(4 $103101)3 7. 5)333(11), 1957; 81. $001(, 711( 11)3(11). 
53013*3 0] 5-11 ; 1958 ,( 34 ! 411.11 . . 0111 ) 16 ) 0 ) 34113 ׳ 

על המ׳ הארצישראלי: נ. סייבברג. א״י בתקופת הם׳ ומדינת 
]. 510 ישראל, תשכ״ג; ; 1928 ,)( 3331 ) 01 ? 01 / . $4 ) 713 ,ץ) $1 ,ו 0 תבץ 
81. 5 2 ( 1 * 43 ( 1 ) 3 * 3 ( 41 )( 31 ) 3 4 ( 1 * 3 . $4 ) 11111/1 /)) 77 )^ 1/01 003 , 10£01 ק 
03*1 ?0105111)0, 1 928; ס? )( 31 / 0 5 ( 11 ) 10111 ? ) 13 ( 50 ,£ז 00 ת! £0 •א - 
1(53313( $4., 1936; 1(1., 7/3( ?((0£71311073 0/ 11) ( 1(1*115/1 
?(0?1( 313 1131(11)0130130/ 701*1 ()0^186 ¥03(8001( 01 16(0(- 
0134 0135 ( $101 4 ) 171311 ) 711 , 210 ) 41 . . 8 ; 1948 ,( 1 ,׳)) 1-3 .)בת 
?01(51113( ( 1618 ., 1), 1948; $*. 84. ! 51113 ) 01 ? ,חסגותבא ( 
3*114(1 1!)( $4., 1920-194$, 1950. 

. י. צ. ב 

מנדל, משפחה יהודית מיוחסת בהונגריה. חבריה מילאו, 
במאות ה 15 וה 16 , תפקידים פינאנסיים חשובים 
?1-30- בחיי-המדינה, ובמשך כ 60 שנים נשאו את התואר 
1 1111 )■! 1300 ) 11 ( 11$ ) £€0 , שהוענק לראשונה ע״י המלך מתיאש 
(ע״ע) ק 1 רוינו 0 , כנראה ב 1477 . בפעם האחרונה מוזכר 
התואר ב 1539 . בעלי התואר היו ראשי הקהילה היהודית 
בהונגריה כולה, בסמכויות מקיפות: חלוקת נטל־המיסים, 
גבייתם והעברתם למלך׳ יישוב סכסוכים בין ראשי-הערים 
לבין היהודים (ללא סמכות שיפוטית), ייצוג תיהודים בפגי 
המלך וסמכות משמעתית על היהודים — כולל זכויות־מאסר■ 
כן הוסמכו לאשר מינוי רב ראשי להונגריה כולה, כסי שמ¬ 
עידה תעודה מלפני 1516 . נושא־התואר ובניו היו פטורים 
מלשאת את אות־הקלון. מבני משפחה זו, שכולם נשאו את 


950 

השם מ׳> ידועים בשמם הפרטי יהודה, יעקב, ישראל ויצחק. 

1 !צ ,[ , 0 ) 401 * 3 [ ) £0130 0 * 7/1 10 ( 1 ) $ 40131,10 

1 )£) 103 - 51 ! 01 ? ) 03 , 1 > 31 ׳))ת 11 ) 0 .? ; 1903-1969 ,(.׳). 5 . 106 ) 

ספר היובל לכבוד ז״ר נ. מ.) 01115 ^ 1/13 13 ) 1 .) 1 )[ 310 ) 13 ) 334 ן 1 ) 4 

.(גלבד 

?!?דל, גךגור יוהן — 161 >ת 1£ \ 01131111 ( ז €£0 ־ו 0 — 
( 1822 , הינצנדורף — 1884 , בתו), חוקר-טבע 
אוסטרי, מגלה יסודות תורת-התורשה, הנקראת על שמו 
מנדליזם• — וע״ע תורשה. 

בילדותו עזר מ׳ בטיפוח המטעים שבאחוזת־אביו. בגמר 
לימודיו בביה״ם המקומי, שהיה חלוץ בהוראת הפיסיקה 
והביולוגיה, המשיך ללמוד בליפניק ובטהיפאו, וחי שם בדוחק 
רב. ב 1843 הצטרף למנזר האחים האוגוטטינים בבתו 
(ע״ע) וקיבל את חשם גרגור. במנזר מצא עידוד רב להר¬ 
חבת ידיעותיו במדעי-הטבע ובמקצועות קלאסיים, לרבות 
עברית. לאחר שעבר את שלבי־ההכנה לנזירות, ך,חל לעבוד 
בהתלהבות כמורד,-עוזר ליוונית ולמאתמאטיקח. ב 1851 יצא 
מ׳ לשתי שגות־לימודים בווינה, והתעניין כמיוחד בבוטא־ 
ניקה ובזואולוגיה. ב 1853 עבר סוסית לבתו ועבד במורח 
לפיסיקה וביולוגיה בגימנאטיה הראלית שם. 

חיבתו היתרה לצמחים ועיוניו הנרחבים בספרות הבו- 
טאנית, ובמיוחד בעבודותיו של קלח׳יטר, הביאו אותו 
( 1856 — 1863 ) לעריכת ניסויים ראשונים בגידול זני־אפונה 
ובזני-הכלאים שהפיק מהם. מ׳ המשיך את ניסוייו בהכלאות 
עד 1871 וערך הכלאות בזני־דלעת וכן בעצי אגס ותפוח 
ובשורה ארוכה של צמחי-נוי• חותמות־עופרת בציון ראשי- 
התיבות . 1 \, 0 נשתמרו עוד במשך תקופח ארוכה במגזר 
על העצים שטיפל בהרכבתם. 

חידושו של מ׳ וסוד־חצלחחו היו בכך שניסה לברר את 
הופעת הוואריאציות ע״י מעקב אחר הורשת תכונות פשו¬ 
טות (גודל, צבע. צורח וכד׳) וע״י רישום ועיבוד סטאטיסטי 
של תוצאות ההכלאות; באמצעות רישום זה גילה חוקיות 
מאתמאטית בחורשת התכונות. הוא הנהיג לראשונה את 
המונחים ״דומינאנטי״ — לתכונה השלטת, ו״רצסיווי" — 

ד ע 

לתכונה הנדחית. 

על-סמך נסיונותיו ותסתכלויותיו הגיע מ׳ לידי ניסוח 
כללים (שכונו אח״ב על שמו כללי־מ׳) להסבר תהליך התו¬ 
רשה, ופירסם אותם ב 1865/6 בעבודתו זשנ 1 ! 1 $11011€ * 7€1 \ 
11 ש 1 >וש< 1 ץ 11 ת 26 ת £13 ? ("נסיונות על כלאי־צמחים"). מ׳ עמד 
בקשרים הדוקים עם ק.ו. נגלי (ע״ע), אלא שבהעדר הבנה 
ועידוד מצירו, נתערער אמונו של מ׳ בחשיבות עבודתו. 
דארווין, לעומת-זאת, לא שמע מימיו על מ׳, אם כי מ׳ 
הכיר את כתביו של דארווין• מסקנותיו לא עוררו עניין 
אצל בני־דורו, בין היתר, משום שד,כל עסקו אז בתורת־ 
ההתפתחות של דארווין. כעבור 35 שנה, ב 1900 , זכתה 
תורתו להכרה מחודשת ונרחבת, ומאז נחשב מ׳ כיוצרה של 
הגנטיקה המדעית. מ׳ הירבת לעסוק גם בגידול־דבו׳רים 
ובמטאוח־לוגיה. בין היתר ניהל את התחנה המטאו׳רו׳לוגית 

ץ ע :׳ ? 

במקום־מגוריו, עסק ברישום סדיר של גובה מי-ד,תהום, ערד 
רישומים של כתמי־השמש ומדד את תכולת האוזון באוויר. 
— בימי שליטתו של ליסנקו (ע״ע) בביולוגיה בבריה״ם, 
נמחק שמו של מ׳ מספרי-הלימוד, ורק ב 1965 זכה שם 
לרהאביליטאציה. 

וע״ע ביולוגיה, עם׳ 346 ! גנטיקה, עמ׳ 74/5 ; התפתחות, 

עמ׳ 725 . 


מנדט ונאמנות — מנדל, גרגור יוהן 



951 


מנדל, גרגור יוהן — מנדלי מרכר־ספרים 


952 


צ. רודי, ג. י. ם/ חייו ותורתו, תרצ״ו־ז* ,. 44 ./.£, 11.11114 
-תז 8/11 .[ ; 1948 , 11 , 116 ) 116 4/6 4400 10164 ,( 110513111 .[ ; 924 ! 
; 1957 , 408 *^ £0/4/66 ־ 461061 . 8 . 44 . 5-44 ) , 16801 ( 1 

. 1966 , 4/604/6/1401 /ס 0618104 ,׳(( 011 . 0 . 11 

יע. לו. 

^ 12 * ל, 1 * 1 ך 1 ׳ — 11€1 םב 1 ^ 805 ־ 01:01 — ( 1885 — 1944 ), 
מדינאי צרפתי-יהודי. את שמו המקורי, רוטשילד, 

שינה לבל י!הוהו עם משפחת הבארונים. בגיל צעיר החל 
לכתוב בעיתונות האבטי־קלריקלית! מ 1904 עבד במערכת 
6 ־ 11101 ^ 1 , עיתונו של ז׳ורז׳ קלמנסו(ע״ע), ובממשלת קל־ 
מנסו ב 1917 — 1919 , היה ראש־לשכתו ודיכא את המתנגדים 
לקו־הממשלה. 

ב 1919 — 1924 ו 1928 — 1940 היה מ׳ חבר אסיפת־הנב־ 
הרים. באסיפה היה מבודד, עורר פחד בהתקפותיו וגרם 
להפלתן של כמה ממשלות. להתנגדות למ׳ היתה גם נימה 
אנטישמית. הוא נלחם בחריפות בשחיתות וברשלגות, וב¬ 
עיקר — בוויתור על תנאי חוזה־ורסאי עם גרמניה. 

ב 1934/6 היה מ׳ שר־הדואר והנהיג תיקונים בשירות, 

חרף התנגדות העובדים. ב 1938/40 היה שר־המושבות, שקד 
על הכנת "צרפת שמעבר־לים" לקראת מלחמה והיה מהדוג¬ 
לים בקו תקיף מול היטלר. כאשר פלשו הגרמנים לצרפת 
נתמנה מ׳ לשר-הפנים וניסה לדכא יסודות פרו־גרמניים. 
הוא היה ראש המתנגדים לכניעה לגרמניה והמציעים להמ¬ 
שיך במאבק מהמושבות. לפיכך היה מראשוני העצורים 
המדיניים של ממשלת־וישי, ואף שלא העזו להעמידו למש¬ 
פט, דנוהו ל״מאסר-עולם בגלל חשדות״. ב 1942 הועבר 
למחגה-הריפוז או׳רנינבורג ואח״ב לבוכנוואלד. משם הוחזר 

לצרפת ונרצח ב 7.7.1944 בידי המיליציה הצרפתית. 

~׳\גי 1 . 6 ; 1967 91€ ז 10191 { 1 ,. 14 , 0 י ז£$תד ¥01 \ . 0 

.}\ .[ ; 1969 ,^ 0190914 ע//ו 47 מ־£ןמ^/ל) מא . 0 , €411 ־! 

. 1970 1 ) 719 !" 7 . 4 ! . 7 > , 1 ) 00 ^^ 811 

מ;ךלזון,אךיןד - 6 150110 [> 1 ! 6 ^ 011 ״£ — ( 1887 — 1953 ), 
אדריכל גרמני; יהודי. למד ארדיכלות בברלין וב¬ 
מינכן. עבודותיו המוקדמות, בייחוד התרשימים מימי מלה״ע 1 

והבניינים שתיכנן ב¬ 
ראשית שנות ה 20 
(כגון מצפה-הכוכבים 
ליד ברלין), היו 
אפספרסיוניסטיות ב־ 

ש ד 

אפין. הבניינים ש¬ 
הקים לאחר־מפן בול- 

א. םגד 5 ו 1 !; טצפה־פוכבים, 8 וטםדאס,. מים על רקע הסיגנון 
גרסגיוז. 1920/1 (נהרס בסלה״ע ") של זמנו במקוריות 

צורותיהם ובאפים המונומנטלי. מ׳ בנה {!בני־עסקים 
ובנייני-משרדים גדולים בברלין (ביה־מו^ה, בניין־קו־ 
לומבוס, בית האיגוד של פועלי-המתכת) ובערים אחרות 
בגרמניה! כן הקים בתי-חרושת ובתי־מגורים. עם עלותו 
של היטלר לשלטון ב 1933 עזב מ׳ את גרמניה ועבד 
בבריטניה ובארץ־ישראל, בשנים 1934 — 1939 בנה בא״י 
את בית־שו^ן, ספריית־שולןן, בנק אפ״ק בירושלים, בית־ 
החולים "הדסה" על הר־הצופים, ביתו של חיים ויצמו וה- 
פאקולטה לחקלאות — ברחובות, ואת בית-החולים הממשל¬ 
תי (היום ע״ש רמב״ם) — בחיפה. עם פרוץ המלחמה נסע 
לאה״ב ושם, משנת 1945 ואילך, תיכנן ובנה בניינים במקר 
מות שונים. בין עבודותיו: בית-החולים ע״ש רמב״ם בסאן־ 
פראגסיסקו ובתי-כנסת רבים! מ׳ ניסה לשוות לאלה מראה 



א. סגרנווז : ניו״ןטחר ׳ 18 <זז, ן 0 ניץ, גרמניה, 1928 

מונומנטאלי, בלא זיקה לסיגנון מסורתי כל־שהוא. בתי- 
כנסת שהוקמו בידיו מצויים במינט פול (מיניסוטה), וושינג¬ 
טון, בולטימור, דאלת וסינט לואים. 

' 11 ) 8 0 / 4424006 ׳* 6 111111 . 44 81 60 / 0 ) 00046 // , 8088610 .£ . 4 < 

-) 0 20/0 . 44 .£ ,/ 006116 . 8 ; 1952 , 0104/6600 8 > 446 // 6044 / 6 * 4 
. 1953 ,( 62 ,ו 1 (/ 0 } 1 ז ¥011 \ . 11 / 11 )/ 6111161 /^ 4 ) 60 ^ 4/60 

מנדלי ( 151311613137 ), העיר השגיזז ב^דלה בבורמה, וה- 
ראשה במחציתה הצפונית של המדינה. 393x100 
תוש׳ ( 1970 ). יושבת על הגדה המזרחית של נהר אי 11 די 
(ע״ע), בגובה 96 מ׳, בלבו של איזוד שבו מתרחב מאד עמק 
הנהר בשל התחברותו עם עמקי כמה מגדולי יובליו, ובשל 
פנייתו החדה מערבה מדרום לעיר. מ׳ משמשת מרכז מסחרי 
ומינהלי לאיזור חקלאי עשיר ופן צומת־תחבורה חשוב 
למסה״ב הראשית של בורמה ולדרכים ראשיות, המחברות 
את בורמה עם דרום-מערב סין. כן יש בה נמל־נהד פעיל 
מאוד. נוסף על מלאכות־יד מןרתיות שמ ׳ נתפרסמה בהן — 
אריגת משי, צורפות בכסף ובזהב, ופיסול בעץ — יש גם 
כמה מפעלי-וזעשיה העוסקים בעיבוד התוצרת החקלאית, 
ייצור מצרכי־הלבשה. מוצרי-עץ, חמרי־בניין, ציוד חקלאי 
ועוד. 

בעיר מספר רב של פאגודות־עץ מעוטרות בזהב וב־ 
מלאכת־מחשבת עשירה, ומנזרים בודהאיים הבולטים בנופה, 
(תמ ׳ : ע״ע בורמה, עם׳ 70 ). מ׳ נוסדה ב 1856 ע״י המלך 
מינדון, שהעביר אליה את הבירה מאמלפורה (ע״ע) הסמו¬ 
כה. חלקה העתיק, המוקף חומה, נבנה ברובו באמצע המאה 
ה 19 מסביב לטירת־המלכים. הבריטים ד,עבית את הבירה 
לרנגון ב 1885 . העיר נפגעה קשה במלה״ע 11 , אך שוקמה 
והכפילה את אוכלוסייתה מאז. היא הפכה למוקד מיבצעי- 
הפיתות של ממשלת־בורמה בצפון־המדינה. כ 80% מאוכ¬ 
לוסיית מ׳ הם בורמימ-בודהאים, ומצויים בח גם שאגים, 
הודים (ד,ינדו ומוסלמים), סינים ועוד. בעיר אוניברסיטה 
( 3,600 סטודנטים ב 1970 ), בת״ם גבוהים לןןכניקה, אמנות, 
מוסיקה ומחול׳ וכן מכון לחקר החקלאות. 

מנדלי מוכר־־ספךים כינויו הספרותי של שלום 
יעקב אברמוביץ. ( 1835 , קאפוליה [רוסיה 
הלבנה] — 1917 , אוןסזז), מחשובי הקלאסיקוגים של 
הספרות החדשה העבריה והיידית (ע״ע, ענד 803 ). חייו 
ופעולתו מקיפים הקופות שונות בחברה היהודית בדוסיד.: 
השכלה, חבת־ציון, ציונות (ע׳ ערכיהם) ומהפכת 1917 . מב־ 
הינד, ספרותית קשור מ , הן למסורת המשבילית והן לספרות 
התחיה הלאומית, וגם מבחינה לשונית מורכבת יצירתו, 
בדתתו ממניחי-היסודוח לספרות היידית המוךרנית ולסיגנון 




■ 7 ? 









אחאר מנה: באר בפ 1 לי ברדר 

(גאלריה טיס, לונדון) 


האגגיקלוםדיה העברית 




955 


מנדלי מופר-ספרים — מנדליב, דמיטרי איונוכייץ׳ 


956 


רחש בסיפוריו. אם־כי מ׳ התאונן לפרקים שההווי היהודי 
חסר עלילה ומעשים יוצאי-דופן, נהג להשתמש בדגמים 
טיפוסיים של סיפור־הרפתקאות $נטימנסאלי ("סישקע דער 
קרומער״ — ״ספר הקבצנים״) — המעלה סיטואציות מפ¬ 
תיעות ופגישות מרעישות בין הדמויות. בסיפוריו (הקטנים 
בעיקר) מפותח היסוד העיוני של הרהורים, שיחות וויכוחים, 
המסלקים כמעט את קיומו של סיפור־מעשה. ביחד עם היסו¬ 
דות הסאטיריים, האכזריים לפרקים, מצויות בדיגרסיות של 
ס׳ הפלגות רגשיות ביחס לגורלו של היחיד הסובל או ביחס 
למעמדו של הציבור היהודי כולו ("סוסתי" בעיקר). ריבוי- 
הפנים מוסיף מורכבות אידיאית אך גם סתירות המתגלות 
בתפיסת-עולמו והנוטלות מן השלימות האמנותית. 

תפקידו של מ׳ בתחום הלשון והסיגנון הסיפורי היה רב־ 
חשיבות. בספרות היידית תרם רבות לחיזוק מעמדה של 
לשון ספרותית, אף־כי הירבה להיזקק לתכונותיה האידיו־ 
מאטיות ולניביה העממיים. ניכרת נטייתו המתמדת לסלק 
מסיגנונו יסודות זרים, כגון סלאורזמים, שמצא להם תחלי¬ 
פים נאמנים־יותר לרוחה של היידית. ראשית פעולתו הספ¬ 
רותית ביידית היתה במסגרת של ספרות שימושית, כדי 
להגיע אל קהל רחב־יותר, אך במרוצת־הזמן ראה ביצירתו 
ביידית ייעוד אמנותי בפני עצמו, אף כי לא ויתר על 
המניעים הדידאקטיים גם ביצירותיו המאוחרות והמשוב- 
ללות-יותר מבחינה סיגנונית. בסימונו העברי אפשר להבחין 
כמה שלבים. בשנות ה 60 ניכרת בסיפוריו השפעתו הנד 
ליצית-מקראית של מאפו, אך במאמריו מאותה תקופה 
ישנם סימנים ברורים לפריצת־דרך ע״י שימוש נרחב ברמ¬ 
זים ובאסוציאציות השאובים מהתלמוד והמדרשים. בשנות 
ה 70 סימונו העברי הוא בתר-מקראי, ובכך המשיך במסורת 
הרחבת הלשון העברית, שנציגיה המרכזיים לפניו הם מנחם 
לפין, יוסף פרל ואליעזר צויפל (ע׳ ערכיהם), שסיגנונם ספוג 
יסודות של לשון המשנה ושל לשון ספרות-העיון ביה״ב. 
כן הושפע סימון זה מן היידית שהיתר. מצויה בספרות 
החסידית. תהליך זה של יצירת סינתזה של סיגנונות עב¬ 
ריים הגיע לשיאו בסוף שנות ה 80 . 

מ׳ כתב תמיד בשתי השפות כאחת, ולכן קיימת השפעה דו־ 
סיטרית ביניהן. המדיום הסיגנוני משמש למ ׳ ׳ בעיקר בעברית, 
כמכשיר יעיל למגמותיו הסאטיריות והאירוניות, ע״י 8 קו־ 
לריזציה של הניבים. סימונו העברי החדש של מ׳ הוגדר 
על־ידיו עצמו כ״חי, מדבר ברור ובדיוק, כבני-אדם בימינו 
ובמקומנו, ונשמתו תהא ישראלית". סיגנון זה הטביע את 
חותמו על הפרוזה הסיפורית העברית בדור ביאליק (ע״ע, 
עם׳ 255/6 ), ורישומיו ניכרים עד היום. 

מ׳ הירבה לעצב־מחדש את יצירותיו, בעברית וביידית, 

תוך הרחבה וליטוש, בכל משך חייו הארוכים. הביאו 
לכך התמורות האידיאיות שעברו עליו ושאיפתו המתמדת 
לשיכלול אמנותי. סיפורי "דאס ווינטשפינגערל" ו״פישקע 
דער קרומער" צמחו מחוברות צנומות לרבנים רבי־מידות, 
בעלי מבנה סיפורי מורכב. מבחינה אידיאית ניכרים הבדלים 
בעיקר במהדורת-היובל של כתביו. כך מיתן את עמדתו 
הסאטירית-תוכחתית ברוען "אבות ובנים"׳ וב״די קליא־ 
טשע" הוסיף רמזים למצב שהיה אקטואלי בראשית המאה 
ה 20 . שינויים חלו גם מבחינת מבנה הסיפור, כגון שימוש 
בצורה המפותחת־יותר של סיפור־המסגרת (ב״ספר הקב¬ 
צנים"), ומעבר מן היסודות של הנוסח האוטוביוגראפי של 


"דאס ווינטשפינגערל" אל העמדה של המספר "יודע-הכל". 
תופעה בפני עצמה הן התמורות הסיגנוניות שחלו בעיבודים 
המאוחרים של יצירותיו משפה לשפה. למעשה לא תירגם 
מ׳ את יצירותיו לעברית אלא עיצב אותן מחדש, ובדיקת 
הנוסחים מצביעה על השפעה הדדית בין שתי השפות. ב״די 
קליאטשע״ — ״סוסתי״ ו״ד$ס ווינטשפינגערל״ — "בעמק 
הבכא" מתברר, שפמה פרקים, שנכתבו במאוחר בעברית, 
שימשו יסוד לנוסח הסופי של אותה יצירה ביידית. במהדו¬ 
רה המדעית של כל כתבי מ׳, שעוסקים עתה בהכנתה, מושם 
הדגש על הקשר האורגאני בין כל הגירסות ללשונותיהן. 

ההתעניינות ביצירתו של מ׳ גברה בעיקר בשנות ה 80 , 
וביותר במאה הנוכחית, כשהיא זוכה להערצה ולאינטרפר- 
טאציה אפולוגטית מזה ולעמדה מסוייגת, ואף שלילית, מזה. 
מבחינה אידיאית התעניינו נעקרים ביחסו לתנועת חיבת- 
ציון ובעמדתו כלפי הבעיות הסוציאליות של המוני-העם 
המדוכאים ברוסיה; ראו בו את המוכיח הנאמן לעמו, 
הקורא לתמורה יסודית של חיי הגלות. כן נהגו ליחס ערך 
דוקומנטארי לתיאוריו, כתעודה היסטורית לאורח־חייהם של 
היהודים במאה ה 19 , אך, מאידך, הועלתה הטענה שהתמונה 
מעוותת ומסולפת, ובדור האחרון היו שטענו שכתוצאה 
מעיוותים אלה יש ביצירתו גם סכנה חינוכית לקורא 
הצעיר, הרחוק מן ההוד היהודי של אז והעלול לזלזל בתר¬ 
בות אבותיו כתוצאה מחוסר-הבנה. מחלוקת קיימת גם לגבי 
הערך האמנותי של יצירתו: הי?ןגיו האפיים בעיצוב פלא¬ 
סטי נאמן של הטיפוסים היהודיים ובתיאורי-נוף מרהיבים, 
לעומת העדר שיקוף ראוי־לשמו של חיי היחיד היהודי על 
לבטיו הנפשיים. כיש מסתמנות מגמות של הערכה שקולה 
ועניינית, בעיקר בתחום חקר הספרות העברית, משוחררת 
מן הסנגוריה והקטגוריה גם יחד. בשנים האחרונות פועל ליד 
המנון למדעי־היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים "מפ¬ 
על מ׳", שבתכניתו לההדיר בצורה מדעית-ביקורתית את כל 
כתביו של הסופר. מהדורה של איגרות מ׳ נמצאת בהדפסה. 

ח. נ. ביאליק, מ׳ ושלשת הכרכים (השלח, כ־׳ו), תרע״ב! 

ד. פרישמן. פרצוסים׳ 27 — 34 , תרע״ב ז א. גורשטיין, סאכא- 
קלען פון דער מענדעלע-פארשונג (צייטשריפס [מינסק], 
2 — 3 ), 1928 ; י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית 
החדשה, ר. 351 — 511 , תש״י; א. קריב, אדברה ררוח לי, 
תשי״א! הנ״ל, עטרה ליושנה, 30 — 71 , תשי״ז; נ. מייזיל, 

דאס מענדעלע-בוך, 1959 ; ש, ורסס, הרומן הראשון של ס׳ 
וגלגוליו (מולד 171/2 — 173/4 ), 1962 ; הנ״ל, מבעיות חקר 
הטכסט העברי של כתבי מ׳ מו״ס (דברי הקונגרס העולמי 
הרביעי למדעי היהדות, ב׳), תשכ״ט: הג״ל, סיפור ושרשו, 
60 — 87 , 1971 ; ב. קורצווייל, ספרותנו החדשה — חמשו או 
מהפכה ז, 172 — 189 , תשכ״ה; ג. שקד, בין שחוק לדמע, 
1965 : מ׳ מו״ס, רשימת כתביו ואגרותיו — להתקנת מהדו־ 
רתם האקדימית, תשכ״ה; ש. שונמי, מפתח המפתחות, מס׳ 
3144 — 3155 , תשכ״ד■ 2 ; י. ח. ברנד, הערכת עצמנו בשלשת 
הכרכים (כל כתבי י. ח. ברנד, ג׳, 57 — 78 ), תשכ״ז; ח. 
שמרוק, תרגומי תהילים ליידיש בידי מ׳ מו״ס (הספרות, א׳), 
תשכ״ח; הנ״ל, בעיות בחקר הטכסטים של מ׳ ביידיש 
הקונגרס העולמי ה 19 למה״י, ב׳), תשכ״ט; י. שיינטוך, סי¬ 
פוריו הקצרים של מ׳ מו״ס (הספרות, א'), תשכ״ח; ד. 
מירון, מבוא ל״לימדו היטב״׳ 1969 ; ר. מירקין, המחשב 
בחקר הספרות והלשון(האוניברסיטה, 15 ), תש״ל; -ח 1 ק . 5 

401 ו 11 וי 1 ו 14 ז 1 ■! 1/1 7 >?מ> 1071 ) 4% ס'>' 1 11€ > 111 ו> ¥1 ,. 8 ■ 4 ג ,זש 514 

. 1969 ,( 30 ,ץ 1 ז 31-1£ נז 0 ש£ב 1£11 ז 1.2 11 •זש 1111 (1x1 •!}/ 

ש. ור. 

מנז־ליב, ךמיטךי איוגוביץ׳ - 068 * 40 ״^! .מ • 4 

—' ( 1834 , ט(ב 1 ל 0 ק [סיביר] — 1907 פטרסבורג). 

כימאי רוסי. מ׳ היה הקטן בין 17 אחיו ואחיותיו, ואע״פ 
שהתייתם בגיל צעיר וסבל מצוקה, הצליח להגיע לפטרם- 



957 


מגדליב, דמימרי איונוביץ׳ — מנדלסזון, משה 


958 



מהניסוהים הראשונים של המערכת הסחוורית, נכתב־ירו של 
א. מנדלייב. למעלה ס׳&סא?: תמונתו לעת זקנה 


בורג וללמוד שם באוניברסיטה פיסיקה ומאתמאטיקה, וב¬ 
עיקר כימיה. לאחר סיום לימודיו, ב 1856 , נתמנה למרצה. 
בשנים 1859 — 1861 השתלם בפאריס אצל רניו(ע״ע) ואח״ב 
השתלם אצל בונזן (ע״ע) בהידלברג. ב 1863 שב לפטרם־ 
בורג ונתמנה שם לפרופסור במכון הטכנולוגי. ב 1866 נעשה 
פרופסור באוניברסיטה. ב 1890 פרש מתפקידיו האקאדמיים 
וקיבל משרה כמנהל מכון-התלןנים, תפקיד שהחזיק בו עד 
מותו. 

הישגו המדעי הגדול של מ׳ הוא בניית המערכת המחזר 
דית של היסודות הכימיים (ע״ע, ענד 965 — 969 , וטבלאות 
שם). ניסוח עקרון המחזוריות ע״י מ' ציין בכימיה את 
המעבר לשיטה מדעית מסודרת, שאיפשרה לחזות מראש 
קיומם של יסודות שעדיין לא נתגלו, ואף לקבוע את 
תכונותיהם. נוסף לכך, מצביעה המערכת המחזורית על 
התאמה בין משקלו האטומי של יסוד כימי לביו תכונותיו 
הפיסיקליות, ערכיותו ופעילותו הכימית. מ׳ חקר את תכונר 
תיהם של הגאזים וטבע את המונח "טמפרטורה קריטית", 
עסק בחקר תמיסות ונוזלים ובדק את התכונות הכימיות 
של נפט. הוא היה מרצה מעולה, והקים דור של כימאים 
נלהבים. ספרו החשוב הוא 1081.1 * 00 ("עיקרי 

הכימיה"), שיצא־לאור ב 1869 , ואודכ במהדורות רבות. כ־ 
אות־הוקרה על הישגיו המדעיים העניקה החברה המלכותית 
בלונדון לנד את המדליה ע״ש ליווי. 

ג. טטרין-ק. טילון, הטבלה ד,תלדה על קיר המעבדה("אשנב 
לעולם״, ג/ 7 ), תשל״אן /ס ע־ז 0 > 5 ; 111 ! ,. 4 ג , 0510 ? . 0 

.(ור׳ גם ביבל' לערך יםודות כימיים) 1948 3 

מג. ר. 


^?דלסזון (בן-מנתם), מ? 2 ה ( 1729 , דסאו — 1786 , בר¬ 
לין), פילוסוף יהודי גרמני, מנהיגה הרוחני של 
תנועת ההשכלה (ע״ע, עמ׳ 533 ואילך) היהודית. בבית-הוריו 
קיבל מ׳ חינוך מסורתי, ולמד אצל ר׳ דוד פרנ?ןל, 
בעל הפירוש על התלמוד הירושלמי "?ןרבן העדה״. ב 1743 
הלך לברלין אחרי רבו, שנתמנה שם לרב. ידיעותיו בספרות 
התורנית היו רחבות, וגדולי־תורה כר׳ יונתן איבשיץ (ע״ע) 
וו״ יעקב עמדן (ע״ע), שעמם בא במגע, כיבדוהו. ב 1750 
נתקבל למחנך בבית התעשיין יצחק ברנהארד, ואח״כ נת¬ 
בסס בביתו כמנהל-חשבונות, ולבסוף — כשותף. עיקר 
חילו נתן להשכלה כללית. בעזרת מלומדים יהודים, כי. 
זמו׳שץ׳ (ע״ע) וא. גומפרץ (ע״ע), למד לשונות, מדעים 
ובייחוד פילוסופיה. מ׳ הושפע במיוחד מליבניץ והגה בכתבי 
הובס, לוק, שפיגוזה ורום(. לפרק זה בחייו שייכים כמה 
נסיונות פיוטיים בעברית, ובעל ערך היסטורי הוא נסיונו 
להוציא עיתון עברי בשם "קהלת מוסר", שיטיף לאהבת- 
הטבע ולמוסריות. אחרי שני גליונות קטנים (תק״י) נפסקה 
ההוצאה, ומאז כתב בעיקר גרמנית. 

ב 1754 נפגש מ׳ עם לסינג (ע״ע), פגישה שחוללה מפנה 
חשוב בחייו; תלמידיו ייחסו לה משמעות היסטורית: שות־ 
פות-היצירה של יהודי ונוצרי על רקע מסירותם לאידאל 
אנושי משותף. מסתבר ששני האישים הבינו את פגישתם 
באורח שונה, ובכך היתח נעוצה טראגדיה. שנתבררה לט׳ 
בשנותיו האחרונות. ללסינג היה העניין היהודי חלק ממל¬ 
חמתו על האידאלים הכלליים של ההשכלה, והוא האמין, 
כנראה, שהיהודים יתבוללו בחברה הגרמנית. נד, לעומתו, 
שמר אמונים לעניין היהודי, אבל האמין שיוכל להוכיח 
בעצם חייו וכתביו אפשרות של השתלבות יהודי ביצירה 
הכללית, בלא שיבטל את יהדותו, ולכן בחר בנושאים כלל- 
אנושיים שאץ בהם מחלוקת דתית. מ׳ הפליא את קוראיו 
בסיגנונו הגרמני הבהיר והחינני, אולם תרומה מקורית 
לפילוסופיה תרם רק בתחום האסתטיקה (ר להלן). 

משבר חל ב 1760 , בקשר לוויכוח עם לוטר (ע״ע), שהו¬ 
כיח לבד כי לדעת משבילי גרמניה ניתקוהו השגיו כמשכיל 
מן היהדות. לאוואטר האמין, על יסוד שיחה, שבה הביע מ׳ 
דעה סובלנית על ישו, כי מ׳ מוכן להמרה, ומשום שחשב 
לקרב את הקץ — אם ימיר מ' ורבים בעקבותיו — הציע 
לו פומבית לסתור את ראיותיו של ש. בונה (ע״ע) על 
הנצרות או להמיר. מ׳ נבוך: ויכוח פומבי נגד הנצרות 
עלול היה לערער את מעמדו כמשכיל אירופי, והימנעות 
היתד, מתפרשת כהודאה; בץ כה ובין כה היתה מתגלה 
האמונה בשותפות כלל-אנושית כאשליה. תגובת מ׳ היתה 
נרגשת מאוד ולידידיו הנוצרים, שלא הבינוהו, נראתה 
בלתי-מאוזנת. סייעה לו העובדה שהם גינו את לאוואטר 
על צעדו הגם, עד כי זה נאלץ להיסוג, ואילו עיקר תוכנה 
של תשובת מ׳ עסק בהגנה על עקרון־הסובלנות: כל בגי' 
האדם שותפים ביסודות השכליים של הדת (ע״ע השכלה, 
ענד 506/9 ). הם נפרדים ביסודות ההיסטוריים, שאינם עניין 
להוכחה בת תוקף כללי, אלא לחינוך, טבעי שכל אדם 
מחזיק במה שקיבל מאבותיו, ולכן עליו לכבד את אמונת 
רעהו. היהדות סובלנית ואינה נזקקת למיסיון, כדרך שנזקק 
לה לאוואטר הנוצרי. איש-ריבו. 

האכזבה החזירה את מ׳ לאפיק היצירה היהודית ולקידום 
ההשכלה בין בני-עמו, ופרי המפנה הוא תרגום התורה לגר- 




959 


מנדלסזון, משדז 


960 


מנית (ע״ע מקרא, עם׳ 311 ), והוצאתו, עם ביאור עברי 
( 1783 ), שבכתב ע״י שלמה דובנא (ע״ע! לבראשית) נ. ה. 
ויזל (ע״ע! ויקרא), א. יארוסלאב (במדבר) ונ. ה. הומברג 
(ע״ע! דברים). מ׳ ביאר את ם׳ שמות, ערך את יתר הבי¬ 
אורים והעיר עליהם. בכללות הלך מ׳ בדרכי־המסורת והע¬ 
דיף את הפשט רק כאשר חז״ל לא סתרוהו, אך למעשה 
שימש התרגום להחדרת ערכי-ההשכלה: אסתטיקה, שיפור 
ידיעת עברית, לימוד גרמנית (באותיות עבריות) והסתלקות 
מן היידית "הבלתי־תרבותית", ואף יועד לכך, שהרי מעיקרו 
נעשה בשביל ציבור יודע-עברית. ואכן׳ רק בדוחק הצליח 
מ׳ למנוע את הרבנות האדוקה — שלדידה בא מ׳ להרחיק 
מן התורה ולא לקרב אליה — מהכרזת חרם. 

באותו זמן ( 1780/1 ) פנו יהודי אלזס (ע״ע, עט׳ 511 ) 

אל מ׳ לעזרה, ובד הפעיל את כ. ו. דום (ע״ע), ובעצמו 
הוציא בגרמנית את ספר ״ישועות ישראל״ (־ 161 > 8 ת 8.61111 
[ 1782 ]) למנשה בן ישראל (ע״ע), בצירוף הקדמה, 

שבה תמך בהצעותיו של דום פרט לאחת. הוא התנגד עקרו־ 
נית לכך שהקהילה, כרשות דתית, תשתמש באמצעי־כפיה, 
כגון חרם. הדבר חולל סערה ומ׳ נאלץ לצאת לוויכוח פומבי, 
בספרו (״ירושלים״) 1783 (עבר , , לראשונה: 

תרכ״ז! לאחרונה: תש״ז). חלקו הראשון של הספר דן 
ביחס בין דת למדינה על יסוד הסובלנות, ומנקודת־הראות 
של העניין היהודי באמנציפציה. לדעתו, היהדות — שלא 
כנצרות — מאחדת דת ומדינה מצד התכלית, בתפיסתה 
את ההצלחה הרוחנית כהמשך להצלחה הארצית, אבל מב¬ 
דילה ביניהן מצד האמצעים: המדינה, המעוניינת במעשה 
בלבד — כופה, ואילו הדת, המעוניינת בכוונה — מחנכת 
בלבד. הכופר ביסודות הדת השכלית, שהיא יסוד המעשה 
המוסרי, ינודה בדין ע״י המדינה, אבל אל לה לזו להתערב 
בבחירת הדת ההיסטורית, וכל מאמין זכאי לאזרחות מלאה. 
בחלק השני קובע מ׳ כי היהדות זהה מצד עיקריה עם דת־ 
השכל. אמיתותיה הן היסטוריות (כיציאת-מצרים ומעמד 
הר-סיני), ואין בה מצוות־אמונה, אלא הוראת-מעשים בלבד, 
שרק עליהם יש שכר ועונש. לנצרות עיקרים מנוגדים לשכל, 
וממילא היא נותנת במושג אמונה משמעות זרה ליהדות, לא 
של ודאות במה שידוע אלא הודיה במה שאין לדעת. המצוות 
— מטרתן למנוע השחתה אלילית, ע״י הפיכת דת־השכל 
לאורח־חיים. היהדות כפתה על קיום המצוות רק בזמן 
שנתקיימה הברית המקורית, שלפיה היה האל ריבון מדינת- 
היהודים והתורה — חוקת־המדינה, ואז נבעה הכפיר. מן 
ההיבט המדיני ולא הדתי. בסוף ימי שמואל נסוג העם מן 
הברית, והמלכות נפרדה מן הדת, ומאז ממשיכה התורה 
לחייב כציווי אלוהי, אבל החיוב הוא מוסרי ולא מדיני, 
ואינו ניתן לכפיה. המדינה לבדה מוסמכת לכפות חוקים, 
ואילו הדת היא חובה מצפונית והזיקה לקהילה — וולוג־ 
קרית (וע״ע התגלות, עמ ׳ 629 — 630 ! מדינה, עצד 294 ). 

"ירושלים" היתד. למעשה "מסכת תאולוגית מדינית" 
מנוגדת לזו של שפינוזה (ע״ע), שמ , הסכים לחלק מדעותיו 
אלא שנאבק ביחסו ליהדות. בעיית היחס לשפיגוזה הטרידה 
אותו כל ימיו. בדעותיו של שפינוזה על היהדות נתקל אצל 
ידידיו המשפילים, ובייחוד במאמרו של לסינג "על חינוך 
האנושות", והוא הרגיש צורך להגן עליו, ועם־זאת להסתייג 
ממנו. אחרי מוח לסינג מסר פ. ה. יעקובי (ע״ע) למ ׳ על 
שיחה שקיים עם לסינג סמוך למותו, וממנה הסיק, שבסוף- 


ימיו היה שפינוזיסט, 
כל׳ כופר בדת. נת¬ 
בקשה מכך המסקנה 
כי גישה ראציונא־ 
ליסטית עקיבה מבי¬ 
אה, עקרונית, לידי 
כפירה! והרי זה כש¬ 
לון אידאל-ההשכלה 
כפי שמ ׳ הציגו, בב¬ 
חינת אחדות של 
שכל ואמונה. מתוך 
הרגשה זו כתב מ , 
את ספרו האחרון 

ב 1£1 > 111 וז 2£115 י 101 ^ 

(״מועדי־שחר״! ר׳ 

להלן, עמ׳ 961 ). 

״, יו״ דיד דיוק! ט. םנרלם!וז, "ם!קדש בהכנעה" 

,, , 1 י לקיסר פרירריר וינהלם 11 , ע״י ניה״ם 

ללה של תנועת י׳* חיהורי החפ׳עי ("חנור נערים"} בברליז, 

השכלה היהודית, 1787 

אבל היה לסמלה ולמנהיגה הרוחני. הוויכוח בין משכילים 
ללא־משכילים בגרמניה, גליציה ורוסיה, סבב על ציר דעותיו 
וספריו, ותרגום המקרא והביאור נחשבו לשליחי ההשכלה 
המועילים־ביותר. גם תנועות שהתפתחו בכיוונים שתים 
מתוך ההשכלה: הרפורמה, הגאו-אורתודוכסיה, השמרנות. 
הלאומיות והציונות — ראו במשנתו נקודת-מוצא. בתחום 
חכמת-ישראל (ע״ע) יש לראות בו מבשר של מדע־מקרא 
יהודי חדש. בתחום הספרות העברית השפיע מעט, בעיקר 
בתאוריה הפיוטית. חשובה מאוד תרומתו לפילוסופיה היהו¬ 
דית החדשה. הוא הציג את שאלות-היסוד תיסה ראשון 
להשיב עליהן תשובה המחייבת את היהדות כהשקפת-עולם 
ואורח־חיים רלוואנטי לזמן החדש. עד היום לא תיתכן הת¬ 
מודדות עם בעיות אלה בלא להתייחס לדעותיו. חיי מ׳ היו 
מאבק של יהודי משכיל, נאמן לדתו, על מקומו ביצירה 
התרבותית ובחברה הנאורה של אירופה בעת החדשה, ויצי¬ 
רתו ביטאה במישרין את המאבק הזה. 




מ׳ כפילוסוף. הצעד המכריע בסלילת דרכו של מ , 
כפילוסוף נעשה ע״י לסינג, שפירסם (בעילום־שם) את ספרו 
הגרמני הראשון, 011£ גזק 0£8 615£6£ ק 11050 ו 1 ? ("שיחות 
פילוסופיות״), 1755 , שמקורו בשיחות שניהלו השנים. 
תוכנו: הניסיון להוכיח שתורתו של ליבגיץ (ע״ע) על 
ההארמוניה הקבועה-מראש היא בעצם קניין רוחני של 
שפינוזה. דעותיו של שפינוזה נכונות לגבי תוכנית־העולם, 
וטעותו בכך, שלא הבדיל בין תוכנית-העולם לבין העולם 
הנברא, שהוא הטוב בין העולמות המושכלים האפשריים. 
טעות זו באה על תיקונה בידי ליבניץ. כן ראה מ׳ בהסבר, 
שנתן ליבניץ למציאות הרע בעולם, המשך לתורת שפי נ וזה. 
ב 1755 הופיע גם ספרו ת 8 £ ב 1 נ 11 >ן 1 ז 1 קמז£ 1£ ( 1 ז£<) 0 ("על 
הרגשות"), שהוא מספרי-היסוד בתורת האסתטיקה, שנוסדה 
אז לראשונה, ע״י א. באומגרטן (ע״ע),'כחלק של הפילו¬ 
סופיה. גם יצירתו החשובה של לסינג בתחום זה מבוססת 
למעשה על מחקרו של מ׳. לדעת מ , , האסתטיקה אינה 
תורת הכרה חושנית נחותה, כדעת באומגרטן, העוסקת 
בדימויים מבולבלים! לאסתטיקה פונקציה אוטונומית בפעי- 



961 


מנדלסזץ, משה — מנדלםזון־ברתולדי, אלכרכט 


962 


לות הרוח, והיא מתייחסת לבהירות, שהיא תחום־ביניים 
ביו מובחנות (שכלית) לביו אפלות (חושית), כשהדגש 
מושם על כוח הרגש ולא על כוח השכל (ע״ע אסתטיקה, 
עט׳ 93 ). באותה שנה ( 1755 ) הופיע גם הספר, שכתב יחד 
עם לסינג, ־ 1 ש 5115 ׳( 11 ק 13 ש 14 610 שקס? ("פום כמטפיסיקו"). 
בספר ת 1£1:6 ז 5011 11150116 <ן 11 11050 ? ("כתבים פילוסופיים"), 
1761 , נכללו מאמרים על יסודות האמנויות ועל הנשגב 
והתמים באמנויות. 

ב 1763 זכה מ׳ בפרס האקדמיה בברלין על עבודתו 

סש 1 ל 5150 ׳{ו 11 } 3 ]ש 1 ס מ 1 2 ת 10 > 1 י £5 110 > : 111561 £תגו 11 ) 1 ז 13 ' 1 נ 1 \/ 

תש:! 3£ ו 501 סש 155 ז \\ ("מאמר על הברירות במדעים מטאפי¬ 
סיים"), 1764 , בתחרות שבה זכה קנט (ע״ע) לציון־לשבח 
בלבד. ב 1771 בחרה האקאדמיה בנד כחבר, אך פרידריך 11 
(ע״ע) סירב לאשר את הבחירה. 

להצלחה יוצאת־מן־הכלל זכה ספרו ■!ש^ס ,״ 0 ^ 1136 ? 
$6616 ז 6 (> ] 11110111561 ־ 005161 116 > זשנ 1 ס ("§ידץ, או על 
הישארות־הנפש״), 1767 , שהיה לרב־מכר ותורגם ללשונות 
רבות (לעבר׳: ברלין, תקמ״ז). הספר נכתב ע״ם הדיאלוג 
האפלטוני בשם זה׳ וחלקו הראשון, מסה על סוקראטם, 
קרוב מאוד לדגם היווני. בחלקו השני מוסיף מ׳ הוכחות 
חדשות להישארות-הנפש, ובחלק השלישי מדבר סוקראטם 
כפילוסוף בן המאה ה 17 או ה 18 , שברשותו דרכי־הוכחה 
מטאפיסיות וטלאולוגיות. שתי הוכחות נראות לגד ביותר: 

ש •יי 

(א) הפעולות הנפשיות אינן יכולות להיות פונקציות של 
עצם חומרי מתפורר ונשחת, וע״כ מן ההכרח לקבוע ממשות 
פשוטה ורוחנית, דהינו נצחית. (ב) ההכרח, שהנפש, שהיא 
בלתי־מושלמת אך שואפת לשלימות, תוכל להשיג את 
שאיפתה. ספרו האחרון, ("מועדי שחר"), 

1785 (עבר׳: תר״ה) מפתח את הרעיון של ה״שפינוומם 
המזוכך", שמסביב לו התלקחה "מחלוקת שפינוזה" שהיתה 
מהמאורעות המרכזיים של הזמן. בניגוד לתפיסת שפינוזה, 
מפתח מ׳ את הרעיון, שמדההכרח להניח׳ נוסף על הקיום 
האימאננטי של העולם בתוך אלוהים, גם קיום עולם מחוצה 
לו, אע״ם שהוא תלוי בו. באופן זה יהיה מקום לבריאה 
גם אצל הפאנתאיסט. לדעת מ/ היתה זו שיטתו של לסינג. 
עם הופעת "מועדי-שחר" הופיע ספרו של פ. ה. יעקו׳בי 
(ע״ע) "על תורתו של שפינוזה במכתבים לאדון משה מנדל- 
סזון", שבו גילה, כי לסינג היה בשנותיו האחרונות שפינו- 
זיסט, ולא יכול היה לקבל את המושג של אלוהים אישי. 
בתשובה ליעקובי הכין מ׳ את החיבור ש 1 > 1 ! 611 ־ £1 116 > 
£5 ח 5.51 ש 0 (״לידידיו של לסינג״), 1786 , שהביא אותו לידי 
התרגשות רבד" והוא מת מיד עם גמירתו. 

יעקובי הגן על שיטתו גם לאחר מות מ׳. ב״מחלוקת 
שפינוזה" השתתף גם י. ג. המן (ע״ע), והיא תרמה הרבה 
להרמת קרנו של שפינוזה ולהעמקת הבנתו בין קהל הפילו¬ 
סופים האירופיים. 

פרט לתחום האסתטיקה נתגלה מ׳ כמעבר, מפתח ומפרש 
מעולה של השקפות ליבניץ. — אחרי פירסום שיטתו של 
קאנט אבד לחיבוריו הפילוסופיים של מ׳ הרבה מערכם. 

נ. רוטנשטרייך, מבוא ל״ירושלים", כתבים קסנים בעניני 
יהודים ויהדות"). תש״ז! י, י. גוטמן, הפילוסופיה של 
היהדות, 273-262 , תשי״א; הב״ל, "ירושלים" למ' ו״המסבח 
התיאולוגית־המדינית״ לשפינוזה (״דת ומדע״), תשט״ו< 

י. הייגמן, טעמי המצוות בספרות ישראל, ב׳, 49-47 ועוד, 
תשט״ז 1 י. כ״ץ, למי ענה מ׳ ב"ירושלים" שלוז(ציון, כ״ט), 
תשכ״ד ! ש. שוגמי, מפתח המפתחות, מס׳ 3958-3953 , 


תשכ״ד. 2 ; ב מבורך, הרקע לפניית לאוואטר למ׳(ציון, ל׳), 

תשב״ה < ש. ה. ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה, תש״ל 1 

מ. פלאי, מ. מ׳: בכבלי מסורת, חשל״ב! ,ע£ענ 1 בתג 3 .?נ 

. 38 >!^ .(> .ס 1 ג 160261 > 00 <} 65 זז £0 ) 1 מ״ןמ 76 >"/ גמסע 812710 0 ' 37 

1. <1- 13(155. 8. )0(1601111115, X), 1929; £. 03511161, 1)17 11177 

31111860 ( 1 ) 1 . 2 6 י £31 ז 65 ?) . 37 . 37 .* 1 0755171% 1171 871121011 . 11 

; 1929 ,( 16010015 ) 11 ( . 4 . 155 ) 33 . 1 > . 1 . 1 ) 5 א'\. . 5 > 865161160 

. 11 1 ). 111107 ) 5 , 11 וו 3 ׳( 11 ז 1.10 ) .ם ; 1929 ,. 37 . 37 111711 }! 1711 ) 07 

- 3.11 ) . 3 ) ; 1965 , 1117 ק 1 וז 110% < 811 . 37 . 37 ,ז 6 ן 346 . 1 ־ 1 ; 1932 ,. 37 

. 1969 .) 1%511 ( 1 ] 51718 2147 1171/1771 ) 8744/15 , 1 ' 51 . 37 , 01300 

ש. ה. ג 

שתים משלוש בנותיו של מ׳, בריינדל וסורל (שרה), 
התנצרו, ונכדיו מן הראשונה, יוהאגם ופילים ויט, היו 
מראשי אסכולה רומאנטית לציורי-דת, שנודעה בכינויה 
6 תש־! 323 א. שנים מבניו של נד, יוסף ( 1770 — 1848 ) ואברהם 
( 1776 — 1834 ), היו באנקאים, ואחרי מפלתו של נאפו׳ליון, 
שימשו כמתווכים בהעברת כספי הפיצויים הצרפתיים לרו- 
סיה ולארצות אחרות. הבאנק שלהם ייצג בגרמניה באנקים 
וממשלות זרים. יוסף ט׳ היה ידיד ופסרון לאלכסנדר פון 
הומבולט (ע״ע), ושנים רבות היה יו״ר אגודת־הסוחרים 
בברלין. היה פעיל גם ב 16 >ת! 61 ז?! 16 > 06561150113£1 ("אגודת 
הידידים"), אגודת־עילית יהודית בברלין שתמכה במוסדות 
חינוך ופילאנתדופיה. הוא כתב ביוגראפיה של אביו, והוא 
שיזם הוצאהילאור של כתבי אביו ע״י המו״ל ברוקהאוס 
(ע״ע). בנו של יוסף, בנימין גאורג, התנצר והיה פרו¬ 
פסור לגאוגרפיה בבון. מכות קשריהם של האחים ה 3 אנ- 
קאים עם בית הוחנצולרן (ע״ע), זכו כמה מבני-המשפחה 
בתואר-אצולה. 

הבן השני של מ׳, אברהם, אביו של הקומפוזיטור 
פליכס מ׳־ברתולדי (ע״ע), התנצר ב 1822 . הוא שאמר: עד 
גיל 40 נתגאית , שאני בנו של מ׳, ומגיל 40 נתגאיתי שאני 
אביו של נד, 

גם בנו הצעיר של מ׳, נתן ( 1792 — 1862 ), התנצר. 

. 1972 ? 7/1 ,£ז£כ 1 ז £0 כן 11 \ 1 . 9 

?׳?!־? 1 ?זזון־בךתולדי, אלןך?ט 

׳< 1 > 01 ו{]־] £3 ־ח 16185011 ) — ( 1874 , קארלסתהה — 1936 , 
אוכספורד), חוקר המשפט הבין־לאומי, גרמני! נכדו של 
פליפס מנדלסזון-ברתולדי (ע״ע). מ״ב היה פמפסור למשפ¬ 
טים, תחילה בווירצבורג ואח״ב בהאמבורג, שבה גם יסד 
ב 1923 את המכון למדיניות-חוץ (ש^ 1 ז־ 515,31 ! 31 ז 1 )£: 1051:11111 
0111111 ?), בתום מלה״ע 1 היה חבר בית-הדין לבוררות 
(ע״ע), שדיוסמד ליישב את חילוקי-הדעות בקשר להסדר 
של תשלום פצויים ע״י גרמניה. ב 1933 היגר לאנגליה 
והיה לפרופסור באופספורד. 

מ״ב חיבר מחקרים רבים. העיקריים שבהם: 0602611 
£31 -״ 151 ! 8.601 ־! 16 > (״גבולות של מעשה-בי״ד״), 1900 ! 035 
6561:26$ ;} 3£ ־ו] 8 165 > ] 10 ג 58:61 ] 50113£ זזש 1 ־ 1 1110116 תג 3.1 ■! ("תחומי 
תחולתו המרחבית של המשפט הפלילי" (בתוך - ז 6 ־׳\ 
- 3115 1 >ו 111 ת 116 ש 161115 > 165 > : 5161111118 ־ 031 16 >ת 116 ש 8161 

6 , 1:5 ו 601 ז 3£ ז $1 11501160 ) 130 ], 1908 ! 315 1 > 11 ט( 1 ז 6 > 011 ז \ ־ 061 
$0113£1 ס 61 ת 5861 ] 61 < 1 ־ 4.1 ("סבר־הלאומים כחבר של שיתוף- 
פעולה״), 1918 ! ץ 0161 ס$ 0670130 1 >ת 3 ז 3 ^\■ שורד ("המל¬ 
חמה והחברה הגרמנית״), 1937 , ועוד. כמו־כן השתתף בערי¬ 
כת מסמכי משרד-החוץ הגרמני לשנים 1871 — 1914 . 

/ 7444 / 0 \ 300 6 ^ 7 

. 1937 ,( 158 



963 


מנדלםזון־ברתולדי, סליהם — מנדלקרן, עלמה 


964 


מ^ךלםזון־בךתולךי, ?ליכס -מ 1€155011 ) €11 }^ 

י 'ץ 1 ) 01 *ז 63 — ( 1809 , האמבורג— 1847 , ליפציג), מל¬ 
חין׳ מנצח, פסנתרן וםגגן־עוגב גרמני, ממוצא יהודי־ (נכדו 
של משה מנדלסזון (ע״ע]).בית אביו של מ/שהיה בנקאי, 
שימש מקום־מפגש לאישים חשובים בענפי־תרבות שונים 
ובו נערכו, בימי־ראשון, קונצרטים! באלה השמיע מ׳ את 
יצירותיו הראשונות כבר בגיל 17 , כתבי־היד של יצירותיו 
אלה נשמת בספריה הממלכתית בברלין (מזרח), וביניהן 
סונטות׳ קונצ׳רטות, ואחת־עשרה סימפוניות לתזמורת- 
מיתרים, שחלק מהן מבוצע אף כיש. יצירות אלה מעידות 
על כשרונו הרב. 

לס׳ לא היו מעולם בעיות כספיות, או חוסר הזדמנויות 
להפעיל את כשרונותיו בשטח הנגינה, הניצוח או ההלחנה. 
הוא נסע ברחבי העולם התרבותי — אוסטריה, איטליה, 
צרפת, אנגליה, סקוטלנד ושורץ, בלונדון, בעיקר׳ היתד. לו 
הצלחה גדולה לפני שנתפרסם בגרמניה עצמה. הוא נפגש 
והתיידד עם גדולי תקופתה פון הומ 3 ולט׳גתה,ובר,מאיר 3 ר, 
§ת 3 יני, שופן, ברליוז ושומן. בשנת ' 1833 י נתמנה 'מ׳ 
למנצח ולמנהל מוסיקאלי של תזמורת דיסלדורף ושל 
"ה§ 0 טיוואל של הרינוס התחתוך. ב 1835 הוזמן לנצח על 
הקונצרטים של "הגוואנדהאוז" בליפציג שבסכסוניה. הוא 
העלה את התזמורת לרמה גבוהה מאוד, ובזכות פעילותו 
היתה ליפציג למרכז מוסיקאלי בגרמניה. ב 1843 ייסד מ׳ 
אן! הקונ^הזאטוריון בליפציג, ואח התקדמותו כמשד מוסי¬ 
קאלי ראשון־במעלה ליווה עד מותו. 

כשרונו של מ׳ באדמיגיסטראציה עזר לו בניהול מפעלים 
אלו! הוא דאג להעלאת משכורתם של חברי התזמורת ודרש 
שתינתן אפשרות של למידה בקונסרוואטוריון גם למי שידו 
לא השיגה את דמי-הלימוד. נסיונו של מלך פרוסיה, פריד- 
ריך וילהלם 1¥ , למשוך את מ׳ לברלין לא הביא תוצאות: 
בשל הגבלות שהוטלו מצד פקידי-החצר ואי-שיתוף־פעולה 
של מנגני התזמורת, הגיע מ׳ לכלל החלטה, שלא לרכז את 
עיקר פעילותו בברלין. הוא הסתפק בכתיבת יצירות מיוח¬ 
דות לפי הזמנת המלך ובהופעות בודדות כמנצח. ב 1837 
נשא לאשר. את בתו של כוהן־דת פרוטסטאנטי צרפתי, 
ונולדו לו חמישה ילדים. 

כקומפוזיטור לא עבר מ׳ את השלבים שעוברים׳ בדרך- 
כלל, מלחינים, שדרכם רצופה שינויי סימון והתפתחות 
פנימית. היצירות המפורסמות שכתב בגיל צעיר, כגון 
השמיניה למיתרים, אופוס 20 , שחוברה כשהיה בן 16 , או 
הפתיחה ל״חלום ליל-קיץ", שנכתבה בהיותו בן 17 , — אינם 
נעדרי בגרות לעומת היצירות שכתב בתקופה מאוחרת- 
יותר. רשימת יצירותיו ארוכה ורבגונית ביותר, ומעידה על 
התעניינותו בכל השטחים: מוסיקה קאמרית׳ מוסיקה לפסנ¬ 
תר, לעוגב׳ לשירה, לתזמורת ולמקהלה, ומוסיקה דתית! אך, 
על-אף נסיונותיו, לא עלה בידו לכתוב אופרה. סימונו של 
מ׳ מצטיין בקלילות זורמת, ושפתו המוסיקאלית קולחת 
לאחנו של המאזין בקלות ובנועם. הדגש במוסיקה שלו הוא 
בהנאה, ונד מצליח בעיקר ליצור אווירה רומאנטית־אגדית. 
בין יצירותיו המנוגנות היום: הפתיחות "חלש ליל-קיץ", 
1826 , ״מערת פינגאל״, 1832 ׳ ״מלחינה היפה״, 1833 , "רי 
בלא״, 1839 ! הסימפוניות מם׳ 3 , '״הסקוטית״, 1842 , ומם׳ 4 , 
״האיטלקית״, 1833 ; הקונצ׳רטו לכינור, 1844 ; והאורא- 
טוריה ״אליהו״, 1846 . בשטח המוסיקה הקאמרית ניתן להא¬ 


זין עוד היש — נוסף על השמיניה למיתרים — לכמה רבי- 
עיות־מיתרים, ולסריו לפסנתר בךה מינור. פסנתרנים כר 
ללים ברפרטואר שלהם את "הוואריאציות הרציניות", אופוס 
54 , ואת "השירים ללא מלים". 

.מ .א ; 4 1946 ! / 0 ־.;,׳ז/' 041111/11101 * 4 ־ 7 , 0 ס]זס 11 ■ 1 
. 4 ^ .? ; 1949 ,. 4 ! , 10 * 101 <, ימס! 5 .? ; 1947 ,. 14 
־ 11.01 .? ; 1949 ,. 4 ! /ס 1411:10 ! 1/10 10 4011 ) 1/14104110 , 01108 ־ 1 
; 1959 . 2041 104110 . 11 . 4 ! .£ ,( 13001 .£ . 14 ; 1954 ,. 14 , 011£40 
1111 0/101 ■ 10:01 ) €001 4/10 /ס 11111180 / 0011 2 > ,. 14 .£ 

. 1963 , 80 * 0 

יו. בו. 

מ?ךלקךץ, #למה ( 1846 ׳ מלינוב [בסמוך לרובנו] — 
1902 , ליפציג), פילולוג, חוקר־מקרא, סופר ומשורר. 

מנערותו ניכר בכשרונותיו והצטיין בבקיאות רבה במקרא 
ובתלמוד. בגיל 16 עבר לדובנו ולמד אצל הרב צבי ראפו־ 
פורט ואצל גיסו ד׳ יצחק אליהו לאנדא. באותו זמן התעסק 
בספרי "הזוהר" ו״התניא", ביקר בחצרו של האדמו״ר ר 
מנחם מנדל מק וצק ולמד עם ר דוד בנו. אח״כ שב לדובנו 
ופנה להשכלה! למד דקדוק עברי, תנ״ך, ספרות יה״ב והעת 
החדשה, וכן גרמנית ורוסית, שחל לפרסם מאמרים ב״הנד 
ליץ״ ו״הכרמל״. ב 1864 השיאוהו קתביו אשה, אך כעבור 
שנה נטש אותה ואת בנם כדי ללמוד בביהמ״ד לרבנים 
בז׳יטומיר (ע״ע בתי מדרש לרבנים, עם׳ 991 — 995 ). משם 
עבר לביהמ״ד לרבנים בוילנא (ר׳ שם) ונעשה תלמידו 
הקרוב של אד״ם הכהן (ע״ע לבנזון). ב 1868 קיבל תעודת 
רב מטעם הממשלה. מ 1868 עד 1872 למד לשונות־המזרח 
באוניברסיטת פטרסבורג ושם התידד עם פרש׳ חוולסון 
(ע״ע). הדיסרטציה שלו: "ביאורים בתנ״ך לפי תרגום 
השבעים, הפשיטתא שתרגום הערבי של רס״ג", יחד עם 
"חקירה פאלאוגראפית על המקומות הנשנים בתנ״ך" זכתה 
למדליית-זהב. בשנים 1873 — 1880 כיהן כסגן־רב מטעם 
הממשלה באודסה שיה הראשון שנשא דרשות ברוסית. 
באותו זמן סיים לימודי-משפטים שיבות "משפטי ירושה" 
זיכהו בתואר. באותן שנים כתב דיסרטאציה לאוניברסיטת 
ינה על "ההבדלים שבין ספר מלכים וספר דה״י", חכה לתואר 
דוקטור. מ׳ הכשיל במזיד את א. צדרבוים, עורך "המליץ", 
ע״י כתבה על עלילת־דם שאירעה, כביכול, ב^סלביה. כש- 
נתגלתה התרמית הופסקה הוצאת העתון ונד נאלץ לעזוב 
את רוסיה. ב 1880 עבר לליפציג, ושם התפרנס מכתיבה. מ׳ 
געשה לחובב־ציון, שיה ציר לקונגרס הציוני הראשץ. 
ב 1894 נקרא לןלגראד — לכהן כרב כללי ליהודי סרביה, 
אך נאלץ לחזור משם בגלל מחלה, ואז החל מתמסר לפעי- 
לש ספיריטואליסטית. באותו זמן השלים את הקונקור־ 
ךנציד, לתנ״ך "היכל-הקודש", שהכנתה נמשכה כעשרים 
שנה! קונקורדציה זו דחקה את רגליהן של כל הקונקורדנ¬ 
ציות הקשמות. מעלותיה העיקריות — הבסיס האלפביתי 
הדקדוקי שלה, ע״פ השורשים, הבניינים, הזמנים שנטיות 
של הפעלים ששמות, בשלימות שכמותה לא הושגה עד אז! 
דיוק מרובה במראי־המקומות; קיטוע הגיוני של הפסוקים; 
הפרדת שמותשעצם הפרטיים, המלים הארמיות וחלק מן 
הגליות, וכיו״ב (ע״ע מפתח, מפתוח, ענד 95 ). ספר זה, 
שהוא רב-כמות ביותר, יצא במהדורות רבות (לראשונה: 
ליפציג, 1896 ; לאחרונה: 1967 ), ואלה שופרו בהדרגה, לאור 
רשימותששלמה של מלומדים רבים ושל המחבר עצמו. 
ב 1897 פירסם מ׳ ״תבנית היכל״ — קונקורדנציה מקוצרת 
שבה מובאים רק מראי-ד,מקומות. בליפציג עסק מ׳ גם 




965 


מנדלי,רן, שלמה — מנדלשטם, אוסי# אמיליויץ׳ 


966 


בתרגום יצירות של גתה, הינד" לסינג, פושקין, לרמו׳נטו׳ב 
ופרוג לעברית. כן נתפרסמו י תרגומיו ל״מנגינות"עבריות" 
של גירויו (״שירי י^רוך, ליפציג, 1890 ). מצבו החמרי הק¬ 
שה ונדודיו הרבים למען הפצת הקונקורדנציה גרמו לערעור 
מצבו הנפשי, והוא אושפז זמנית בבית-מרפא לחולי-נפש. 
ב 1900 ביקר באה״ב. ב 1902 אושפז שוב ומת בביה״ח. 

טפרים נוספים של מ׳ עוסקים בהיסטוריה ובשירה. 
״דברי ימי רוסיה״״ 1 — 111 , שכתב בשביל חברת "מפיצי 
השכלה" (ע״ע) ובו שילב גם תולדות יהודי רוסיה ופולניה, 
חסר ערך מדעי. כן הירבה לכתוב דברי סיפור ושירה, והיה 
מן הראשונים שפיתחו את צורת הבלדה (ע״ע, עם׳ 790 ) 
בעברית. מ׳ תירגם ספרים מעברית לרוסית ולגרמנית. על 
תרגום "אהבת ציון" לא. מאפו, חתם, מסיבות בלתי־ברורות, 
בשמו, אף כי רמז לזהותו של המחבר.— חייו של מ׳ טבועים 
בחותם של גאוניות וחריצות, שהביאו לו כבוד רב כסופר, 
ומזוגים באופי הרפתקני, בתחום הרוח והמעשה, שהביא 
אותו לידי מבוכת־נפש תדירה ולידי התנגשויות אישיות 
עם רבים מחכמי-זמנו. 

י. ח. זאגורודסקי, ד״ר ש. מ׳ ז״ל (ססר־השנה !בעריכת 1 . 

סוקולוב], ד׳). תרס״ג! י. קלוזנר. היסטוריה של הספרות 

העברית החדשה, ה׳, 243 — 255 , חשט״ז 2 (עם ביבל׳). 

ש. נ.-נ. 

מנדלשטם, משפחה יהודית ענפה שמוצאה מגרמניה. 

י במחצית הראשונה למאה ה 18 השתקעה המשפחה 
בקורלנד. בניה נמנו עם ראשי תנועת־ההשכלה ברוסיה, 
מהם סופרים', מבקרים ואנשי-מדע בעלי־שם. 

( 1 ) ב נ י מ י ן מ׳( 1805 , ז׳גרה [זאגר חדש! פלך קובנה] 

— 1886 , סימפרופול [קרים]), מפעילי ההשכלה ברוסיה. 
קיבל בבית אביו חינוך מסורתי עם השכלה כללית. בשנות 
ה 40 התגורר בוילנה והיה מהקיצוניים במחנה־ההשכלה. 
בתזכיר על מצב היהודים ברוסיה, שהגיש לס. לילינתל 
(ע״ע), תבע פעולה תקיפה מצד הממשלה, וציין 6 חסרונות 
ביהודי-רוסיה: אי-ידיעת שפת-המדינה, מלבושיהם המיוח¬ 
דים, חוסד-השכלה ואי-התעסקות במלאכה, בחרושת ובחק¬ 
לאות. מ׳ הציע לאסור הדפסת התלמוד והספרות התלמודית 
למשך 25 שנה, לבער את ספרי הקבלה והחסידות ולחסל את 
ה״חדרים" ותלמודי-התורה. הקיצוניות המופלגת של מ׳, וכן 
דרישתו לתיקונים בדת, הביאו להתחזקותו מחוג משפילי- 
וילנה. כפקיד של הבארו! ה. גינצבורג (ע״ע) עבר בערי 
דרוס-רוסיה וב 1865 השתקע בסימפה׳פול. חלק מתזכיריו 
וממכתביו, הכתובים במליצה מקראית צחה, נדפס בשם 
"חזון למועד" (דנה, תרל״ז), כן פירסם: "פרים" (ורשה, 
1878 ), תיאור מסעו לפאריס ב 1875 , ו״משלי בנימין"(בתוך: 
״האסיף״. 1885/6 ), קובץ אפוריזמים ברוח ההשכלה. 

( 2 ) א ר י ה לייב מ׳ ( 1819 , ז׳גרה — 1889 , פיןרבורג). 
סופר, מפעילי ההשכלה ברוסיה. אחיו של ( 1 ). נתחנך 
בבית אביו ואח״כ למד שפות-המזרח באוניברסיטות מום־ 
קדה ופטרבורג והיה מן היהודים הראשונים שסיימו אוניבר¬ 
סיטה רוסית ( 1844 ). בשנות לימודיו פירסם ספר־שירים 
ברוסית• לאחר שהשתלם באוניברסיטות־גרמגיה, מונה ב־ 
1846 ללשכתו של שר-החינוך אוורוב (ע״ע), במקומו של 
מ. לילינתל(ד לעיל), ועיקר תפקידו היה להקים רשת בת״ם 
ממשלתיים ליהודים, ולפקח על ה״חדרים" ותה״ת. מ׳ הוציא 
סדרת ספרי-לימוד — שהוטלו כחובה על המלמדים— ובהם 
מקורות מספרים יהודיים שונים ברוח ההשפלה, עם תרגום 


לגרמנית. הספרים יצאדלאור מכספי " 2 ם-הנר 1 ת" השנוא 
על העם, ובכך עוררו עליהם אח רוגז ההמונים והמשכילים 
כאחת. עם-זאת דאג מ׳ למשרות במערכת־החינוך הממשל¬ 
תית לכמה מן המשכילים. ב 1857 פוטר מתפקידו, בשל 
חתירות מתנגדיו, ועבר לגרמניה. מ׳ השתתף בעיתונות 
היהודית והכללית והוציא כמה קובצי-מחקר במקרא ובתל¬ 
מוד (בגרמנית)) כתב מילון רוסי—עברי ועברי—רוסי רא¬ 
שון במינו ( 1859 ), ותירגם את התורה לרוסית ( 1862 ). רק 
ב 1872 הותר תרגומו להדפסה בחסיד, בתנאי שיודפס יחד 
עם הנוסח העברי. ספריו אלה סייעו להפצת הלשון החסית 
בקרב יהודי־רוסיה. בסוף ימיו חזר לפטרבורג וחי בה חיי־ 
עתי, נשכח ובודד. 

( 3 ) מפס עמנואל פ׳ ( 1838 , ז׳גרה — 1912 , 
קירב), רופא-עינים, מראשי התנועה הציונית ברוסיה. אביו, 
יחזקאל, היה אחיהם של ( 1 ) ו( 2 ). את חינוכו קיבל בגימ¬ 
נסיה רוסית בדלנה ובאוניברסיטת־דורפאט הגרמנית. את 
לימודיו כרופא סיים באתיברסיטת-חרקוב ואח״ב השתלם 
ברפואת־עינים בברלין. בשובו לרוסיה פתח מרפאה בקיוב 
והוכר כאופתאלמולת מומחה בכל דרום־תסיה, ואף הירצה 
במקצוע זה באוניברסיטה בקיוב. ב 1880 נפסל מינוין כמר- 
צה־מן-המנין, עקב יהדותו, ולאות-מחאה פרש מן האוניבר¬ 
סיטה. הפרעות בדרום־רוסיה שנתדחשו אז. הביאו את מ׳ 
לפעילות ציבורית-יהודית. הוא עמד בראש "הועד לתמיכה 
בנפגעי הפרעות", שבו השתתפו מכל חוגי הציבור היהודי 
בקיוב. בוועידות נציגי הקהילות היהודיות ב$טרבורג, ב 1881 
וב 1882 , היה היחיד שתמך בהגירה כפיתרון ראדיקלי לב- 
עיית-היהודים ברוסיה, ומאז לא נטש השקפה זו• בקיץ 
1883 השתתף מ׳ באודסה, יחד עם י. ל. פינסקר, מ. ל. 
לילינבלום וצ. שפירא (ע׳ ערכיהם), בהגחת-היסוד לאירגון 
אגודת חבת־ציון (ע״ע) ברוסיה. הוא הצטרף לתנועה הציר 
נית עם הקונגרס ה 1 , והיה מנושאי-כליו המסורים־ביותר 
של הרצל (וע״ע) ונאמן הציונות המדינית בין ציוני רוסיה. 
הרצל תיאר אותו בספרו "אלטנוילנד" בדמותו של נשיאה 
הראשון של המדינה היהודית. מ׳ נבחר לועה״פ הציוני 
ובקונגרס ה 11 מונה למרכז ענייני הכספים והשקלים בכל 
רחבי רוסיה. בקונגרס ה דע צידד בתכני ת-אוגנדה, הגן עליה 
גם באסיפת המורשים הציונים בחרקוב ועמד בראש "מגעי 
ההסתדחת", שאידגנו את חסידי תכנית־אוגנדה בקרב ציוני 
רוסיה. לאחר מות הרצל והקונגרס הח/י, הצטרף לי. זנגריל 
(ע״ע) והשתתף בכיגוס-היסוד של "ההסתדרות הטדיטורי- 
ליסטית היהודית״ (ע״ע טריטוריאליזם). פרעות* 1905/6 
חיזקו את דעותיו בעניין ההגירה והטריטוריליזם והוא עמד 
בראש משרד-הגירה בקיוב, שטיפל בהגירת יהודים לגלוס- 
טון (ע״ע). ימיו האחרונים של מ' עברו בסערת משפט- 
ביילים (ע״ע עלילות-דם), שקירב את קיצו. 

י. סלוצקי, ד״ר מ. מ׳(העבר, ד׳-ה׳), תשט״ז-תשי״ז. 

י. 0 . 

מנדלשטם, אוסיס אמיליויץ׳ — . 9 .ס 

!לגזש — ( 1891 , ורשה — 1938 , ולאדיווסטוק 
[כמחנה-עבודה]?), משורר רוסי, יהודי מומר. התחנך ב־ 
פטרסבורג, השתלם בפאריס ובסיןלברג ורכש השכלה רחבה 
בספרות אירופית, פילולוגיה והיסטוריה. את שיחו הראשו¬ 
נים, ברוח הסימבוליזם, פירסם ב 1909 בכה״ע 
מאוחד-יותר הצטרף ל״אקמאיסטים" (ע״ע גומיליובן וע״ע 



967 


מנדלשמם, אוסיס אמיליויץ׳ — מנדס־פרנס, פיר 


968 


רוסית׳ ספרות), שהתנגדו לסימפוליסטים ולפוטוריסטים גם 
יחד. ב 1913 פירסם . 111 ט 11 *.א (״אבד) — קובץ שירים 
ליריים ואפיים, וב 1922 — 1115113 ׳ ("שירי־תוגה"), קובץ 
שירים ליריים. מיצירותיו בפר 1 זה: ^ץ 111 ("שאון 

הזמן״), 1925 — רשימות קצרות בעלות אופי אוטוביוגראפי, 
שבהן העלה, בין השאר, דמויות יהודיות מסביבתו הקרובה! 

מגאסזשמו!־!!!(״בול־דואר מצרי״), 1928 — סיפור 
סיראליססי על רקע העיר פטרסבורג במלוא הדרה! ר 
1103308 0 (״על השירה״), 1928 — קובץ מאמרי־ביקורת 
ומסות ספרותיות; הדעות וההשקפות שהובעו בו, ובכתבים 
אחרים, מצטיינות בעמקות! ומקוריותן. 

ביצירותיו של מ׳ שכיחים מוטיווים השאובים מיוון 
ורומי העתיקות, מאיטליה של המאה ה 15 ומצרפת של 
המאה ה 17 . צורתן גאו־קלאסיציסטית, והדגש מושם בהן 
במלה כשהיא לעצמה. אפיינית להן צוללות המלים וסמיכות 
של סיגנון רטורי נשגב לסיגנון־דיבור יומיומי. 

הנון־קונפורמיזם של מ׳ החשיד אותו בעיני השלטונות 
הסובייטיים והם אסרוהו פעמיים: ב 1934 , בשל מכתם שבו 
שם ללעג את סטאלין, ושוב ב 1938 — המאסר הסופי שממנו 
לא חזר. שמו לא הוזכר בבריה״מ כבר למן 1932 , אולם 
אחרי מותו של סטאלין זכה מ׳ ברהאביליטאציה. 

; 1949 , 100 — 83 , 014 ^[ זו// / 0 מזגמ/// 0 ס ,׳(: 51 ןי 110 ^ג־ו) 5 . 1 ״ 1 
, 8 ס> 110 וס£^ז 6 <ז 8 ס 6 671.1 ק־דק 0 ד 1 ) . 1 א . 0 , 110 > 1 ס 8 ס* 1913 . 0 
-סץאסמ 51311, 1707111 >160x06 ע 1 ץ£ , 14 , 1955 ,( 375-398 
)ק 0 (¥ ,(אשתו של מ׳) בתבז 15 ז 1 ׳ח 13 \ . 19 ; 1964 , 9 ,א 0730 

. 1970 ,))ס!) 011111 ^ 0 

יצ< מא. - מ. 

מנדס, משפחת־אגוסים מפורטוגאל, שבניה נפוצו באי¬ 
רופה וצפון־אםריקה. די וגו מ׳ (מת 1542 לערך, 
אנטוורפן) ואחיו פרנס י ס ק ו הקימו במחצית הראשונה 
של המאה ה 16 באנטוורפן בית־מסחר גדול לתבלינים ואב¬ 
נים יקרות, שעמד בקשרי־מסחר עם ארצות שונות באירו¬ 
פה. ב 1536 מת פרנסיסקו, חדיוגו המשיך לנהל את העסק 
עם אלמנת־אחיו, דונה גרציה מ׳־נשיא. יחדיו סייעו בדרכים 
שונות לאנוסים מפורטוגאל להתיישב בארצות־השפלה, 
באיטליה ובתורכיה. לאתר מותו, הוחרם רכושו, בשל שיבתו 
ליהדות (וע״ע נשיא). 

מסתבר, שעם משפחה זו נמנה גם א ל ו א רו נד, שלאחר 
ששב ליהדות נקרא שלמה אבן יעיש (ע״ע). יוסף מ׳ 
שימש כראש-הקהילה של מגורשי ספרד בפאס שבמארוקו, 
באמצע המאה ה 16 . פרג נדו (משה; נם׳ 1724 , לונדון), 
היה רופאו של המלך ז׳ואן 1¥ בפורטוגאל, וב 1669 הגיע 
ללונדון ונתמנה לרופא־החצר של צ׳רלז 11 , מלך אנגליה. 
לא ברוד אם שב ליהדות בגלד, אך אשתו היתה יהודיה. בתו, 
ק תר י ן (רחל) דאקוסטא (נם׳ 1756 ), היתה ציירת ידועת־ 
שם. נכדו משהם׳ (נם׳ 1758 ), משורר ומחזאי אנגלי נודע, 
התנצר• בניו אימצו לעצמם את שם משפחת אמם 1 > £463 . אי¬ 
שים אחרים לבית מ׳ לקחו חלק תשוב בחיי החברה היהודית 
באנגליה. חיים (הנרי) פרירה מ׳ (פרמינגם, 1852 — 
נידיורק, 1937 ), רב ומחנך, שימש ברבנות במנצ׳סטר, 
בשנים 1874 — 1877 , ובקהילת "שארית-ישראל" שבניו־יורק, 
בשנים 1877 — 1923 ! היה בין מייסדי הסמינר היהודי התאו־ 
לוגי (ע״ע בתי־מדרש לרבנים׳ ענד 996 ) ומרצה להיסטוריה 
יהודית שם, ובין מייסדי אירגון הקהילות האורתודוכסיות 
באה״ב ( 1898 ). ע״פ בקשתו של הרצל, יסד את הפדרציה 


של ציוני אמריקה. הוא השאיר אחריו חיבורים אחדים במדעי־ 
היהדות. עם משפחה זו נמנה גם המשורר והמחזאי העברי 
מאמסטרדם, ד ו ד פ ר א נ ק ו מ׳ ( 1713 — 1792 ), תלמידו של 
ד׳ משה חיים לוצטו(ע״ע). דוד מ׳ היה הדראמטורג העברי 
הראשון, ובעיקר נודע בשל תירגום מעובד של 80111113 
67313 ( 131 של מעפעזיו (ע״ע): "תשועת ישראל" (רעדל־ 
היים, תקס״ד), ובשל מחזהו "גמול עתליה" (אמשטרדם, 
תק״ל), ע״ם הטראגדיה "עתליה" של ראסין. 

ב. ס. רות, בית נשיא, תשי״ג! ח. שירמן, ד. פראנקו מ׳ 
(בחינות, 6 ), תשי״ד! ../ 3 £0 <<פ ,חגזווסיו/י .[ 

11/1 41111511 (!"1)6 ]0X1511 ע 1 ?ן- 471%10 ׳< 17 צ£ , 635 ( 831 .\/ ; 1937 
, 8.0111 . 0 ; 1940 ,( 14 , 2353011035 ״ 1 ' 1 * , £381334 01 . 800 . 11151 
. 14 ; 1958 ,(^> 13 . 5 ) ) 4010110 ( ) 1/1 / 0 ׳ 7/00 ) £6 4 

£1 >'301500, '1)1( $<(>1111(41111 0) £11^10714 (8. 10463), 1951; 

]. (401107133, 0. £111110-/4. 1951; £. *437100X112, (1(111)1 

¥< 1(1111 14 ., 1962. 

אב. ד, 

^{ 1 ־ 0 , ל|? י ל — 1909—1841) — 03111116 1x16111165 ), 
סופר צרפתי! בן לאב יהודי ולאם קאתולית. בהיותו 
בן 18 הגיע לפאריס מעיר־הולדתו בורדו, וב 1861 יסד בה 
את כתב־העת הספרותי £3013151816 116x116 , שב 1 פורסמו 
שיריהם של משוררים צעירים, וגם שירים משל בנףל, 
ג 1 טיה ובודלר. הופעתו של כה״ע הופסקה ע״י הרשות 

ץ ץ• 

המשפטית של הקיסרות, ונד עצמו הואשם בהפרת המוסר 
הציבורי והדתי. לאחר־מכן פירסם מ' שירים ב 3703856 ? : 14 
7310 סת 1601 תסס משנת 1866 , וזמן קצר היה הרוח החיה בחוג 
הראשון של אסכולת הפרנס (ע״ע), שלה הקדיש את חיבורו 

01310 ( 60076701 3703556 ? 110 06860116 141 ("אגדת הפאר־ 

נאס בן־זמננר׳), 1884 ,המכיל מידע רב על תולדותהאסכולה. 

יצירתו השופעת, שלא תמיד הצטיינה ברמה אמנותית 
נאותה, כוללת: שירים — 1111010613 ?, 1863 , קובץ שזכה 
להצלחה רבה; רומאנים — 3 5716 6113 !0071 > 1 [ 4101710115 ) 11 ^ 1111 ) ,£* ■ל> , £40111111 .? .[ 

מנדס־פתס, פיר - 73006 ? 165 ) £1160 16776 ? - 

(נו׳ 1907 בפאריס), מדינאי צרפתי יהודי, ממשפחה 
ספרדית מבורדו. מ׳ למד משפטים, היה עו״ד מצליח ופעיל 
במפלגה הראדיקלית, נבחר ב 1932 לאסיפת-הנבחרים והיה 
צעיר חבריה. הוא הצטיין בענייני כספים וכלכלה, פירסם 
ספרים בתחום זה וב 1938 היה סגן־שר־האוצר. במלה״ע 11 
שירת בתיל-האוויר. אחרי תבוסת צרפת נמלט למארוקו, 
נאסר אך ברת מכלאו והצטרף לתיל-חאוויר של צרפת 
החפשית כטייס. ב 1944/5 היה שר הכלכלה הלאומית בממ¬ 
שלת דה־גול. הוא דגל בפיקוח חמור ובתיכנון המשק 
והתפטר כשנדחו תכניותיו. ב 1946 נבחר לאסיפה הלאומית 
וביקר בחריפות את מדיניות הכלכלה והחוץ. 

עם התמוטטות צבא-צרפת בהדו-סין (ע״ע, עט׳ 605 ) 
נבחר מ׳ לרה״מ, וקיים את הבטחתו לסיים את המלחמה 
תוך הודש ימים, בהשיגו הסכם בוועידת ז׳נווה — הוועידה 
הבין־לאומית הראשונה בהשתתפות סין העממית — לחלק 
את ויטגם ולהוציא את צבא־צרפח משם ( 20.7.54 ). מ׳ העניק 

ד ־ 



969 


מנדם־פרנם, פיר — מנדעים 


970 


אוטונומיה לתוניסיה ורצה להגיע להסכם עם המורדים באל- 
ז׳יריה. הוא הביא לידי חתימת הסכמי בריסל־לונדון, 
שאישרו הקמת צבא מערב־גרמבי, והעניקו עצמאות מלאה 
לגרמניה המערבית. מ׳ ביקש להנהיג תיקונים גם בתחומי 
המדיניות והכלכלה. אלה עוררו התנגדות והביאו למפלתו 
( 6.2.55 ). בתקופת כהונתו נחתם ההסכם הראשון עם ישראל 
לרכישת מטוסי־סילון והונח הבסיס להידוק קשרי־הידידות 
עם צרפת! מ׳ גילה אהדה רבה לישראל, ואף ביקר בה. 
בבחירות ב 1956 הוליך מ׳ את "החזית הרפובליקנית" 
(סוציאליסטים׳ ראדיקאלים וגוליסטים שמאליים) לניצחון, 
והיה סגן־רה״מ לגי מולה, אך התפטר כעבור 4 חדשים. 
מ׳ התנגד לחוקת הרפובליקה ה 5 ( 1958 ), איבד את 
מושבו באסיפה הלאומית, והצטרף לזמן־מה אל המפלגה 
הסוציאליסטית המאוחדת הקטנה ( 1960 ). ב 1967/8 שוב 
היה ציר באסיפה הלאומית, אחרי מסע־בחירות מרתק. מ׳ 
היה מבקר נוקב ועקבי של דה־גול ונהנה מהערכה רבה 
בצרפת ובחו״ל. — מספריו: €ת 161 ) 0 רת 11£ ן) 11 ( 1 טק 11€ 1 * 1 , 
1962 (עבר׳: הרפובליקה החדשה, תשכ״ז). 

י. צור, יומן סרים, 1967 ! ^ 0 ^ 771 €£ה 11 -ן י יי 


נתור 

לאת אד 

לבותא* ותו שביה ח:א־ 

יאזזקא 

אור 

011707 

ותשבחתי 

ת 3 ייו 1 י 

והעלה 


חשיבותה של הדעת ("מגדע") למען ישועת נשמותיהם של 
המאמינים, והאמונה בשליחים האלוהיים ששוגרו אל עולמנו 
כדי לעורר את המאמינים לשיבה אל מקור האור. החשובים 
שבין שליחים אלה היו ״מנדע דחיי" (= דעת החיים) והבל 
בן אדם הראשון. אדם הראשון נוצר, לסי אמונתם, בידי 
רוחות רעות, אך נשמתו, יחד עם ידיעת דתיהאמת, ניתנה 
לו ע״י "מנדע דחיי". 

היסוד הגנוסטי מתבטא גם ביחסם השלילי אל תורת- 
ישראל. אלוהי־ישראל הוא בעיניהם רוח רעה* התורה נת¬ 
חברה, לדעתם, ע״י בוחות־החושך, וחורבן ירושלים היה 
עונש על רשעות היהודים. גישתם שלילית גם לנצרות. 
לדעתם, פעולתו ובשורתו של ישו מכוחות־הרשע היו. עמדה 
כזאת שכיחה אצל זרמים חשובים של הגנוסיס, שהרי זו 
היא תנועת מרד דתי נגד היהדות והנצרות גם יחד. 

למחקר דת־הסד ערך רב להבנת תולדות הדתות בכלל, 
ותולדות היהדות והנצרות הקדומה בפרט. יש חוקרים הסוב¬ 
רים שססרות־הס" עשויה להסביר יסודות חשובים באוואג- 
גללו ע״ש י( 48 .ם (ע״ע). 

עד תחילת המאה ה 20 לבשו המי׳ בלי-לבן בלבד, לא 
סיפרו את שערותיהם ולא נתערבו בזרים. הם חיים בקהילות, 
או בקבוצות משפחתיות, בקרבת נהרות המשמשים לטבילו- 
תיתם. הס" הם ברובם בעלי־מלאכה וחנוונים רודפי־שלום, 
המסתפקים במצב המאפשר מילד מצלודדתם ללא הפרעות. 
כוהניהם נקראים ״תרמידיא״ (־-תלמידים),הכוהן הגזלל — 
כינויו ״גנזיברא״ (= גזבר), ואלה מנהלים את הטקסים 
המועטים והצנועים של דתם. כת־הס" הולכת־ ת עלמת ואין 
ידיעות ברורות על נסיבות קיומם היום. 

לשון וכתב. םפרוח-המ" חוברה בניב ארמי־מזרחי 
מיוחד הקרוב לארמית של התלמוד הבבלי (ע״ע ארמית, 
עט׳ 959 , 965/6 ). ללשון המנדעית נודעת חשיבות מבחינת 
מחקת של השפות השמיות. 

כתבם המיוחד הוא אחד מסעיפיו של הכתב (ע״ע, עם׳ 
1099 ) הארמי. לכתב אופי קורסיוד, ולאותיות מחוברות — 
צורות מיוחדות. במחקר הלשוני נוהגים להיזקק לתעתיק 
עברי־היסטורי (כגון זה שלהלן) או לאטיני־פונטי. לכתיבם 
אופי מיוחד בשל טישסוש הגרוניות (ה׳ וח׳ משמשות בער¬ 
בוביה) וריבוי אמו׳ת־הקריאה* גם האותיות הגרוניות שב¬ 
טלו מנוצלות כאמות-קריאה: א = 3 ! ע (בראש מלה), 
י (בתוך מלה) = 1 , £. 

אוצר-המלים הבסיסי של הלשון המנדעית הוא ארמי, 

כגון: סיא — מים; כאנא — כן; עוחרא — עושר (במג־ 
דעית: מלאך) ; זיוא — זיו. נקלטו בלשונם מלים עבריות 
או ארמיות־יהודיות, כגון: תיביל — תבל ; עשיול — שאול! 
עמרום — מרום; עוריתא — אוריתא * טוטיפתא — טוטפות* 
נביהא — נביא; שילמאי, נידבאי (מלשון "שלמים", "נד¬ 
בה") הם שומרי מי-הטבילה — יארדנא (מלשון "ירדן"). 
יש מלים שאולות מיוונית (שכמותן נקלטו גם בשפתנו), 
כגון: עצטלא, טופסא, טאכסא, פארצופא. מספר המלים 
השאולות מערבית הולך ורב, כגון מאלה (—!גי [רכוש]), 
ד״ינא (-* 1 ׳ [חינה]). 

ספרות, מלבד עיונים בפרוזה בעיקרי־דתם, יצרו המ" 

גם שירה דתית, כגון הימנונות. החשיבות של שירתם אינה 
רבה מבחינה פיוטית, אך היא חדורה התרגשות כנה ומ¬ 
סירות (והשר תפילה המובאת בסמוך). 


הכתב הסנרעי ( 5 םי 



971 


מנדעים — מנה, אדואר 


972 


, 411 ג 31 ז 8 .׳ 33 ; 1875 ,^ 01001010111 140040114114 , 6£ [£( 614 א .ז 
14 ) 140840114 ,(. 041 ) . 1 * 1 ; 1899 , £ 411£108 14 ) 0840114 18 <ן(£ 
5161 ־ 31 ( 1.14121 . 51 ; 1915 , 4084041 ) 014 ,. 141 ; 1895 , 108 ) 111 ) 54 
,. 111 ; 1915 — 1905 , 51084041 . 4 1 ) 18801804 ! 0 / 1 ( 041 ,(. 041 ) 
; 1925 , 01820 ,(. 41 ^) . 141 ; 1920 , 108 ^ 010101 ^ 0840114 ) 8 ,(. 44 ) 
; 1937 , 1108 4 ***> 11-04 (ס 5180404001 7/10 ,ז^סזס . 8 .£ 
. 1960/1 , 1-11 , 14084041 014 , 11 ^ 101 ) 811 . 81 

ד. פ. - ש. שב. 

710 * 1 ", 2 |ל*ל ל| — 81304166 30 ׳\ 61 ־ 31 .>!— ( 1548 — 1606 ), 
צייר, סופר ומשודר פלאמי, מ׳ למד ציור אצל הצייר 
והמשורר לו 2 ם דה הרה בגנם ואצל פיסר ולריק בזלרניק 
( 101111131 ). ב 1574 — 1577 עשה ברומא ושם הושפע מיצי¬ 
רתו של הצייר והחרם המאניריסטי (ע״ע מניריזם) ב. 
שפראגגר. אחרי שובו לפלאבדריה, ברח משם ב 1583 מפני 
מלחמת הולנד-ספרד ואי־השקט הדתי. והשתקע בהארלם. 
סמוך ל 1587 יסד בעיר זו אקאדמיה לציור, ובה נלמד הציור 
בסיגנוז המאניריזם. 

אולם מ׳ חשוב־יותר כסופר, שכן חיבר, כדוגמת וזרי 
(ע״ע), קובץ ביוגראפי (בפח׳זה) על ציירים קלאסיים, 
איטלקים, גרמנים והולנדים: :] 661 ס 166-8 > 50811 1761 ("ספר 
הציור״), 1604 . ספר זה הוא המקור העיקרי למידע על האמ¬ 
נות ההולנדית הקדומה. המבוא אליו הוא פואמה על הת- 
אוריה של הציור. יצירתו הספרותית של מ׳ כוללת גם שירה 
דתית, ותרגומים מורגיליום (ע״ע) ומאובידיוס (ע״ע), 

- 3 ז \ ,£ ; 1903 ,. 14 , 11 . 0 1/08 8100048 04 ,£/י£ז 0 .£ . 15 
. 1930 , 140141 011 . 35 .׳ 1 ,ז 0 ח 11 ת 10 

מגךךינה, עץ־פרי השייך לסוג ההדר (ע״ע). מבחינה 
בוטאנית מהווה הם׳ קבוצח־מינים בעלת דב־גוניות 
רחבה-יותר מאשר התפוז או האשכלית (ע״ע). 

עץ-המ׳ הוא בעל ענפים דקים וקוצניים. עליו דמויי- 
אזמל או ביצה, שפתם תמימה או בעלת שינון דק. הפיתת 
בד״כ קטנים עד בינוניים, פחוסים♦ קליפתם, וכן הפלחים, 
נפרדים בקלות (תכונה עיקרית, בעלת חשיבות מסחרית) ♦ 
ציר־הפרי בד״כ חלול. טעם־הפרי מתוק. הזרעים בעלי 
פסיגים ירוקים (סרט לכמה מבני־פלאיים). בדרכי טיפוח 
והשבחה שוגים, וכן ע״י הכלאה בתפוז ובאשכולית, פותחו 
זנים מרובים, שמבחינת טיפוסיהם המסחריים הם שייכים 
ל 4 קבוצות חשובות: (א) הסטסומה ( 111511111 ♦ 011x115 ), 
המצטיינת בפרחיה ובעליה הגדולים־יחסית, מגודלת בעיקר 
ביאפאן ♦ ב 1963 היוותה כ 84% מיבול ההדרים שם ♦ (ב) 
הפד הים־תיכוניות ( 053 ) 16116 > . 0 ) ♦ (ג) הטנ^׳רינות (.ס 
3 ; 131 ג 61101 ז), שאליהן מייחסים לעתים זנים רבים, שבחלקם 
נחשדים או ידועים כבגי־כלאיים, בעיקר של מ" ותפוזים ♦ 
הקלמנטינה והטמפל נמנים עמן. — בין (ב) ל(ג) קיימים 
הבדאים ניכרים" — בצבע הפרי, בגודל העלים ובצורתם 1 
(ב) הן בעלות עלי-ערבה קטנים! צבע פתן בהיר-יותר; 
(ד) הטגג׳לות, בני-כלאיים של מ׳ ואשכולית; מגדלים אותן 
בעיקר בפלורידה; חשיבותן קטנה לפי שעה. 

אין לנד דתשות אגול^כגיות מיוחדות, והיא דומה בכך 
למיגי-הדר אחתם. עצי-המ' עומדים יפה-יותר בטמפרטורות 
נמוכות מאשר מיני-ההדר האחתם, אך פירותיהם רגישים- 
יותר. המזיקים והמחלות דומים לאלושליתרעצי-ההדר. בין 
מהלות-הדרוס יש להזכיר את הכחפסיה ( 63686x13 ), הדומה 
או זהה לנקרון־העצה. 

מולדת הם׳ — הודו, הודו־סין, ובעיקר סין ויאפאן. 

שם גידלו את המ ׳ כבר במאות ה 12 וה 13 . ייתכן שקבוצה 


(ב) התפתחה מאוחתיותר באגן הים־התיכון. באירופה וב- 
אמתקה נודעו הם״ לראשונה במאה ה 19 . 

חשיבותן של הט" (להוציא יאפאן) קטנה בהרבה מזו 
של התפוזים. בין ארצות-היצוא: ספרד ( 272 אלף טון 
ב 1969/70 ), מרוקו( 122 ), אלג׳יתה ( 42 ). הצריכה העולמית 
נמצאת בעליה, בעיקר בגלל הנוחיות בקילוף, דש מנבאים 
לס" עתיד גדול. בא״י לא נחשבו חט" כפרי ליצוא♦ עד 
סוף 1968 חיוו שטחיהם רק 2.5% מכלל שטחי-ההדתם, וזה 
בגלל המרחק הרב לשווקים ורגישות חפת לפגיעות, אך 
קיימות מגמות להרחבה בעתיד. 

,(. 6415 ) זס 1 ש 1121011 .( 1 ״ 1 - .[ . 15 - ־ 111£1 ב 8£1 .׳ 53 

.(ור׳ ביבל׳ לע׳ הדר) 1967 ,׳ 1040110 ! 01118 14 < 7 

שא. מ. 

מ 1 ה, מונח בלשונות עמי מלאגזיה, המציין כוח מיסתורי 
הפועל בעולם. אף-על-פי שהכוח נתפס כעל־^רסו־ 

נלי, הוא מתגלה במציאות באנשים רמי־דרג, בנפשות 
המתים (אבוח השבט או המשפחה), בבעלי-חיים ובצמחים, 
ואף בעצמים דוממים. האמונה בם׳ תוארה לראשונה ב 1891 
על־ידי ר. ה. קודתנגטון, בספת על המלאנזים (ר׳ ביבל׳). 
לפי אמונת חמלאנזים, בראו האלים את העולם בכוח הנד, 
והם המעניקים אותה לבני־אדם. המלך, ראש-השבט, ראש- 
המשפחה, המ^שף הם בעלי־מ׳ בדרגות שונות, ועל כוח זה 
מבוססת הסמכות הנודעת להם בחברה, המוקפת ומוגנת 
על-ידי איסות טאבו מסורתיים. בעצמים דוממים או ביצותם 
מן החי והצומח שוכנת מ׳ מכוח היותם קשותם בנפשות 
מתים בעלות־מ׳, אך גם מכוח הקשר ביניהם לבין בני-אדם 
חיים. כך יש, למשל, תלות הדדית בין הנד של ראש־השבט 
ושל דקל־הקוקוס שניטע ביום־היוולדו. כל חפציו של המלך 
או המכשף הם סאבו, מפני שגם הם טעונים מ׳. אגשים 
בעלי־מ׳ חייבים להימנע מטומאה ומכל דבר העלול לפגוע 
במ׳ שלהם. הרוצים לרכוש מ׳ יכולים לעשות זאת על־ידי 
השתתפות בטקסים מיוחדים, הקשותם מןרבנות ובסיגופים. 
כל ברכה שבעולם, כגון הצלחה בחיים, יבול טוב, תג 
בשפע, באח מכוח המ׳. אולם אדם בעל־מ׳ יכול להשתמש 
בה גם לרעת הזולת. אנתרופולוגים (ר. ר. מרם [ת ביבל , ) 
ואחרים) נטו בעבר לשוות משמעות כללית לממצאים שב- 
מלאנזיה. הם הצביעו על אמונות דומות אצל עמים רפים 
(פולינזים, אינתאנים באמריקה הצפונית, פיגמאים באפ¬ 
ריקה׳* ועוד), וראו באמונה בם׳ אח הצורה הפרימיטיווית- 
ביותר של כל דת, כשלב אוולוצלני הקודם לאנימיזם (ע״ע ♦ 
השלב הראשון בהתפתחות הדת, לפי אסכולת א. ב. טילר 
[ע״ע]). אולם נראה שאין לדעת זו על מה לסמוך. הדמיונות 
לאמונותיהם של עמים אחרים התבררו כשטחיים, ומלבת 
זאת אין יסוד לתאר את האמונה בם׳ כשלב פרימיטיוד מאד 
של חדת, כיוץ שהיא קשורה באמונה באלים, במסורות 
מיתולוגיות ובמערכת של כללי־מוסר. 

; 1891 , 1713 ) $4 61011631 16 ( 7 ,מ 0 )£מ 1 ־ 11. 11. 0x1 1 
,^־ן>ן^;־מ/מו 0616165 5 165 13 ז 1 > 4 0165 ) 111611 1$ ז 10 * 1€ ז £0 763 , 11111 ־ 151 
7116 141 £6 763 ¥0371163 616731671103x65 ,ת!ח> 11 > 1 ז 11 ס .£ ; 1910 
, £1011 8.611 / 0 ^ 101 ( 3611£161*56, 1912; 11. 1(. 7/1? 711x65 

.* 1914 

מ. ו. 

מנה, אתאר — 813061 ן>ז 3 ! £6101 — ( 1832 , פאריס — 
1883 , שם), צייר צרפתי, מן החשובים שבמאה ה 19 . 

מ 1850 עד 1856 למד מ׳ ציור בסדנתו של תומה קוטיר 
(:״!!!!!סס . 18 ), צייר אקאדמי, אולם עד־מהרה התנגש עם 



973 


מנה, אתאר — מנזזג 


974 


מורהו בשל התנגדותו לנוסח הציור האקאדמי ולנשאים 
היסטוריים! אביו שיכנעו לסיים למרות־זאת את לימודיו. 
יצירותיו המוקדמות כוללות העתקים רבים מיצירות־אמנות 
איטלקיות, הולאנדיות וספרדיות, שביצע במוזיאוני פאריס 
ובאלה של איטליה והולאנד בעת מסעו ( 1856 ), וכן דיוק¬ 
נאות וטיפוסי־בדרנים ספרדים ("הגיטאריסם", 1860 ; מטרו¬ 
פוליטן, גידיורק), צוענים (״נגן זקן וניצבים״, 1862 ! 
וושינגטון, הגאלריה הלאומית), ועוד. לעתים קרובות היו 
נושאים אלה תרגום חפשי של רעיונות הלקוחים מיצירות 
ולאסקס, גויה ואחרים. תמונתו ״שתיין האבסינט" ( 1858 , 
קופנהאגן! מוזיאון קארלסברג), שקוטיר לעג לה, מציינת 
את הצטרפותו של מ׳ לחוג המורדים בציור האקאדמי 
הרשמי. 

מ׳ השתחרר כליל מאסוציאציות היסטוריות ב״קונצרט 
בגני הטילרי״ ( 1860 ! לונדון, הגאלריה הלאומית). נוסף 
על האספקט הזה הפתיעו את המבקרים חוסר עיבוד-הפר- 
טים, כביכול, והאור הפרוזאי והשטות שבו מוארת הסצנה. 
יצירתו המפורסמת ״סעודת־הבוקר על הדשא״ ( 1863 , לובר. 
פאריס), שנדחתה מה״סאלוך הרשמי והוצגה ב 5311011 
86£11565 365 , עוררה, בצידן של תגובות חיוביות לא- 
מעטות, את איבת הקהל והביקורת < הפעם גם בגלל הנושא 
ה״וולגארי" שלא היה אלא תרגום של מוטית קלאסי, אידילי 
(קטע מתחרים "משפט פאריס" לפי רפאל), לסיגנוגו האישי 
של מ׳ ולדמויות בלבוש התקופה. נועזת עוד יותר, בעיקר 
מבחינת הפרשנות של נושא קלאסי ברוח "גסה" ומודרנית, 
היתד, 13 ק 1 מ׳ל 01 ( 1863 ! לובר), שהיא פארודיה של'"ונוס 
מאורבינו" של טיציאנו (ע״ע). ואמנם יצירה זו, שהוגשה 
ל״סאלוך של 1865 , עוררה שערוריה בגלל האור החריף 
והשטוח והתנוחה של המודל שסילקה כל אסוציאציה 
לעירום קלאסי. 

משיחת-המכחול החפשית, האור הבהיר והשטוח, וסולם- 
הצבעים המוגבל מאפיינים גם את סידרת־הציורים של טבע 
דומם ודיוקנאות, ואילו סידרה של ציורי "קורידות" (מל- 
חמות־שוורים) וקבצנים־פילוסופים מעידה שוב על התרש¬ 
מותו המחודשת של מ׳ מולאסקם וגויה לאחר ביקור חוזר 
בספרד ( 1865 ). ניסיון נוסף שלו להציג תמונה פרובוקא- 
טיודת, הפעם על רקע פוליטי ("הוצאתו־להורג של הקיסר 
עכסימיליאך, 1867 ), נכשל. לאחר־מכן הבהיר נד בהדרגה 
את לוח־צבעיו והעשירו, ומשיחת-המכחול שלו השתחררה 
כליל. הוא הירבה לצייר נוף, לרוב עירוני, דמויות תחת 
כיפת־השמיים (״אשת האמן ואחיו״, 1873 ! לובר, פאריס) 
וציורים אלה קירבוהו לסימון האימפרסיוניזם (ע״ע). אך 
למתת קירבה זאת דדידותו עם ראשי-האסכולה — מונה, 
דגה ותואר —׳ סירב מ׳ להשתתף בתערוכותיהם, ובסוף 
אף התנכר להם, אולי בגלל העובדה שיציתתיו התחילו 
לקנות להן מהלכים בחוגים הרשמיים ( 80014 ! 801 1.6 , 
1873 ! פילאללפיה). אולם יצירת-המופת שלו מראשית 
ההשפעה האימפרסיוניסטית, המצטיינת בססגוניותה, "זוג 
בארדנסי" ( 1874 , מוזיאון בטוריה) נתקבלה שוב בביקורות 
שליליות בסאלון 1875 . גם ביצירותיו המאוחרות העדיף מ׳ 
תכופות לחזור ולבטא את אור־היום הבהיר לא באמצעות 
פיצול מישטחי-הצבע למערכת־כתמים ססגונית, כדרכם של 
מונה ותואר׳ אלא תוף שמירח על רציפות ועל סולם־צבעים 
מצומצם־יחסית. נסיונו המעניין והמוצלח-ביותר לביטוי 


הא§קט של תאורת־פנים מלאכותית מופיע — שוב בנושא 
בן־זמנו — ״באר בפולי ברדר״ ( 1881 ! גאלריה טיט, 
לונדון [ר׳ תמ׳ צבעונית בכרך זדי]). ב 1881 זכה מ׳ בתואר 
"אביר לגיח־הכבוד". 

ור׳ תמ' בכרכים: ב , , עם' 869/70 ! י׳. עם׳ 663 ! ט״ז, 

עמ׳ 701 ! כ״ג, עט׳ 794 . 

; 1926 , 11 — 1 , 0 סז 10 ת-( 14 ! ? $0 000016 ? . 34 , 1 ו 310 |£א־ט 3 שזס 4 ) .£ 

. 31 ,. 14 ; 1931 , 0 > 11 >וו/ק 0 ? 001010£ 0 ? 101 !( 1 / ,. 34 , 13631-301 
.£ . 34 - ת 61 ן$ת:> 114 ' 3 \ . 0 - 30101 ( .? ; 1947 ,!*? 00411 01 ? 01 
,./ 3 10 > 000 ?$ 0 ?י> 4 ו 00 '* 1 , 01161-111 .א ; 1932 ,. 34 , 31116 ) 83 
: 0311161 .? - 001111111011 .? ; 950 ! ,. 34 ,ז 6 קסס 0 , 0 ; 1944 
, 1-11 ,! 01 ( 0 ! 0 ! סס!) ) 0 6016 וח-וא/ סס? 0001110 ? . 34 ,(. 6115 ) 
- 4 ־ 161131 א .( ; 1955 ,. 34 , 83131116 . 0 ; 1962 ,. 34 .£ ,. 14 ; 1953 2 
, 8431-60 .א ; 1958 , ,. 34 .£ , 500 

. 1958 , 10 ' 01 ( 01 ? 4 >ממ 0110 ? 0 ( 1 ן> 4 > ,. 34 .£ 

א. רו. 

מנהג, ע״ע תךבות. מ׳ במשפט הכללי — ע״ע 
משפט, 'עמ׳ 660 — 662 . 

במשפט הבין־לאומי (מב״ל) — התנהגות מת¬ 
מדת וקבועה של מספר רב של מדינות, המלווה הכרה שק¬ 
יימת חובה משפטית לנהוג כך ולא אחרת (ע״ע משפט). 
תוכנה של ההתנהגות הנידונה יכולה להיות מעשה או 
מחדל. הנד נמנה עם מקורותיו הראשיים של המשפט הביו־ 
לאומי (ע״ע). דבר זה נקבע, בין־היתר, בחוקת בית־הדין 
הבין־לאומי בהאג. בעבר היו מרבית כלליו של המהב״ל 
כללים מנהגיים. בימינו הולכות ומתרבות האמנות (ע״ע 
אןנה בינלאמית), אך גם כיום קיימים תחומים נכבדים של 
המהב״ל המוסדרים ע״פ הנד, כגון הדינים בדבר אחריות, 
ירישה ( 511066x510 ) של מדינות, הכרה. 

קיימות תאוריות אחדות בדבר מקור חיובו של 
הנד במהב״ל: (א) הסכם שבשתיקה בין המדינות! (ב) 
הרצון המשותף של המדינות, שמונח ביסודו! (ג) התודעה 
המשפטית הקולקטיווית׳ שאינה תלויה ברצון המדינה או 
המדינות! (ד) צורכי החברה הבין־לאומית. 

התנאים לקיומו של מ׳ במהב״ל: ( 1 ) התנהגות 
מתמדת וקבועה! כלל-התנהגות אינו נושא אופי של נד 
מחייב אלא אם־כן נוהגים על־פיו ברציפות. ( 2 ) התנהגות 
מקובלת ומשותפת למספר רב של מדינות! למשל, כללי 
המהב״ל הימי (ע״ע ימי, משפט) קיבלו בשעתו תוקף 
מחייב, משום שהמדינות בעלות הצי נהגו על־־פיהם. 
( 3 ) ההפרה שקיימת חובה משפטית לנהוג כך ולא אחרת 
(" 15 ־ 111 ; סנמנקס״) 1 זהו האלמנט הפסיכולוגי שבנד, והוא 
המבדיל בין הנד המחייב לבין הנוהג שאינו מחייב. יסוד זה 
מודגש בעיקר בפסיקה הבין־לאומית של המאה ה 20 . 

החובה להוכיח את קיומו של המ׳ מוטלת על הצד שמב¬ 
קש להסתמך על הכלל. הפראקטיקה המובאת־בחשבון בבדי¬ 
קת קיומו או אי-קיומו של מ׳ כוללת את פעולותיהם של 
מוסדות-המדינה המוסמכים לפעול בתחום יחסי־החוץ! 
חוקים דומים במשפטן הפנימי של מדינות רבות! ובמידה 
מינימאלית אף פסקי־הדין של בתי-המשפט הפנימיים של 
המדינות. כמו־כן יש לבדוק את הפסיקה הבין־לאומית, ואף 
אמנות מסוימות, הבאות לכנס את כללי המהב״ל המינהגי, 
וכן אמנות המכילות סעיפים זהים החוזרים ונשנים בכל 
ההתקשרויות באותו נושא. ולבסוף, יש להביא בחשבון את 
הפראקטיקה של האירגונים הבין־לאומיים. 

שאלת מעמדו היחסי של הנד בין יתר מקורות 
המהב״ל תתעורר במקרה שתתגלע סתירה בין שתי נורמות 



975 


מנהג 


976 


ממקורות שובים. מקובל שהם׳ והאמנות הם מקורותיו 
הראשיים של המהב״ל, ולשניהם תוקף שתה. לעומת-זאת, 
"עקרונות-המשפם הכלליים, המוכרים ע״י האומות בנש־ 
התרבות" הם מקור משני בלבד, שיש להיזקק אליו רק 
במקרה של העדר נורמה מינהגית או הסכמית. לאחר שנוצר 
מ׳ מסוים׳ איו מדינה הקשורה בו יכולה להשתחרר ממנו 
ע״י פעולה חד־צדדית שלה. הם׳ יאבד את תוקפו אם יתצר 
מ׳ נוגד — או תיכרת אמנה נ 1 גדת — בין אותן מדינות 
הקשורות בנד שבו מדובר, וכן כשחדלים למעשה לנהוג 
על־פיו( 0 [> 1 ו:ו 6 נז 65 ג>), ואין הדבר מעורר מחאה. 

- 171166 6 4 * [ 1461314 ; €0141717716 141 ־ £147 14$ ) $66 4 . 8 

; 1936 ,( 43 י . 61 נ 1 ק .) 114 ־ 61 ) 111 011 ־ 11 ) * 3 > .־ 1£1 ) £1 ./י 0 ?) ... . 7101 

?. 00 ££€111161 01 , ¥6$ 0614X 6161716111$ 46 1(4 €0441441716 611 

416011 47116671441 . (1^ ז! 0 ז 1 > 111 > 6$ <ןו:) 10 ־ 1 ק 165 ) 6 1116 > 1 מ 16611 ג 

!>116116, 6( . 1 . 0 ; 1950 ,( 1 , 506116 . 3 > €10 ז 611 ממ 1110 60 6$ !>ט 

104 >! 7 14116441 ** 1 1116 011 $)/ ¥6771416 ,ח ן ) 101 \ד X466 0/ €**$1016106^ 

! 106171 $... (0311£ י 6 ש 01£1 ^\ 10 ; 1961 ,( 49 13 מזס 

€14$(0161 111 ?66$61 . 6611441 ) 114 זה x2X0, 1964; 0. ?4117, 7/16 

$0446€6$ (4113. ¥*/13611€6$ €>/ 111(661142(. 1x240, 56-82, 1965; 

9 . < 3110 ( 1161 •, 2146 ¥. 61116/11411 £ 00671 ¥61 \ 66 £ 64 € 0/2 71/1611 $ 661 / 2 (, 

1970; 011 ?005X6311, 0602( 211(66610 (. $*4/4*6, 1, 307-363, 

1970 3 . 

ר. לם. 

המ׳ הוא מיסודות ההלכה (ע״ע, עם׳ 505 ) החשובים- 
ביותר. מסתבר שהתורה מניחה לעתים קרובות את המש¬ 
כיותם של קצת מ" מקודם למתן־תורה, וע״כ לא הזכירה 
גופי־הלכות, על־אף חשיבותם בחיים (הלכות אירוסין וני־ 
שואין, דרכי קניין, מקח־וממכר, ועוד). לעומת־זאת נכנסו 
להלכה מ" חיצוניים תקלטו בה לשעה או לדורות. ראש- 
חודש (ע״ע חדש) הוזכר בתורה רק לענין חיוב קרבן־מוסף 
ותקיעה בחצוצרות, אך בימי בית ראשון נעשה, בהשפעה 
כנענית־§ניקית, לחג חשוב בישראל, אף־כי ניטל ממנו כל 
צביון אלילי. יש ענינים בהלכה שכל עיקרם גיבוש של מ" 
במשך דורות (ע״ע אבלות; תענית). יש מ" שכוחם כתקנה 
(ר׳ תוסס׳ נידה ט׳, י״ז). דש שנתקבלו רק במקום שאין 
הלכה פסוקה וקבועה (ירר פאה ז׳, ר, ובבלי, פעמים הרבה). 
יש מ" במקום שאין שום הלכה קיימת: מ׳ מקומי ("מ׳ 
המדינה" [משד סוכה ג׳, י״א; ועוד]; "מקש שנהגו" [פס׳ 
ד׳, א׳—ה׳: ועוד]: "מ׳ בירושלים" [ב״ב צ״ג, ע״ב; סופרים 
י״ח, ז׳]), מ׳ של חלק מהציבור (מ׳ "הולכי שיירא" [תו 0 פ׳ 
ב״מ ז׳, י״ג]; "מ׳ הספנין" [שם]; "מ׳ נשים" [ירו׳ פס׳ ד׳, 
א׳]; מ׳ "בעלי בתים" [תו 0 פ׳ פאה ב׳, כ״א]; "מ׳ כשנים" 
(שם ד׳ ג׳]), ואין משנים מהם. יש אפילו מ׳ המנוגד לה¬ 
לכה, והוא ״מבטל את ההלכה״ (ירר י במ׳ י״ב, א׳; והשוה; 
"אמר ר׳ יהודה הלכה כדברי בית שמאי, אלא שנהגו הרבים 
כדברי בית הלל"; תו 0 פ׳ תרומות ג׳, י״ב). "כשם שקונסין 
להלכה, כך קתסין למ׳" (ירר פס׳ ד׳, ג׳) ו״דברים המותרים 
ואחרים נהגו בהן איסוו— אי אתה רשאי להתירן בפניהן" 
(פס׳ נ׳—נ״א). הרבה הזהירו שלא ישנה אדם ממ׳ המקש 
ומט׳ אבותיו(ירר פס׳ ד׳, א׳). ואפילו בטל טעמו של הנד. 
— "ונהגו כן העם, שאין הלכה נקבעת עד שיהא נד, תה 
שאמת מ׳ מבטל הלכה — מ׳ ותיקין, אבל מ׳ שאין לו ראיה 
מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת" (סופרים י״ד, 
מ״ז). 

כדי למנוע חדירת מנהגי-הבל התנגדו חכמים למ" שיסד 
דם בטעות או באונס. רב שודאי (ע״ע) גאון כתב לבני א״י 
לבטל "מנהגי-שמד", שנהגו "שלא כהלכה", וענו לו ש״מ׳ 
מבטל הלכה״ (״גנזי שכטר״, ב׳, 559 — 560 , תרפ״ם). נגד 


מנהגי־טעות יצא בחריפות הרמב״ם (ר׳ למשל, הל׳ איסורי 
ביאה י״א, י״ד—ט״ו — ואף כנגד דברי הגאונים), אע״פ 
שהדגיש, שיש דבר ה״תלוי בנד" (הל , איסורי ביאה י״א, 
ה׳—ז׳ ועוד). אולם מנהגי-בותת, ואפילו כאלה שהיה בהם 
משום הליכה ב״דרכי האמות", חדרו להלכה, וקנו בה 
שביתה. פעמים הרבה נתחבבו מ" כאלה על הציבור יותר 
מגופי-תורה, למרות התנגדותם של חכמים. בייחוד קנו להם 
שביתה בענייני־תפילה ובמועדים קתטיים בחיי-האדם(לדה; 
חתנה; מות [ע׳ ערכיהם]), או בלוח-השנה (יש הכפותם 
[ע״ע] > ראש־השנה [ע״ע]) שד׳. מבחינה מסוימת הנד הוא 
האפיק החשוב-ביותר לחדירת השפעות חיצוניות לתחום- 
ההלכה. — וע״ע פולקלור. 

ם. ד. ה. 

ספר־המ" הראשון שהגיע לידנו הוא "ספר החילוקים 
שבין אנשי מזרח ואנשי א״י" (ירושלים׳ תרצ״ח), שנתחבר, 
כנראה, במאה ח 8 , בא״י. הספר רושם כמה עשרות חילופי- 
מ" בין אנשי א״י ובבל (שישבו בא״י). מאז נתפתחה ספרות 
הם" שיתה לאחת העשירות בספרות הרבנית של יה״ב. יש 
ספרי־מ" שמגמתם לשמש את מ׳־מקשם מפני השפעות של 
מ" מן החח, ע״י הסברת טעמיהם שצבעה על מקורותיהם. 
מסוג זה הוא "ספר המנהגות" לר׳ אשר בן שאול מלוניל 
(ירושלים, תרצ״ה), שנתחבר בראשית המאה ה 13 , שוא. 
כנראה, ספר־הפד האירופי הראשוץ שהגיע לידינו. ספר זה 
מתאר את מנהגי דרום־צרפת בתחום רהב של נושאים. מטי¬ 
פוס שתה לגמרי הוא ספר "מנהיג עולם" לרב אברהם (ע״ע) 
בן נתן הירחי׳ שמחברו — בן־זמנו של ר׳ שאול — נדד 
בספרד, פרובאנס וצרפת, שספרו, המוקדש ברובו למנ¬ 
הגי תפילה ובית־הכנסת, מתוארים כל הט" במטרה להוכיח 
שלכולם מקור בהלכה, ואין עדיפות לנד לוקאלי זה או אחר. 
בסוף המאה ה 13 כתב ר׳ מנחם המאירי (ע״ע) ספר מיוחד 
לליבון 25 חילופי־מ" שבין קאטאלתיה ופרובאנס׳ במטרה 
להגן על ד,מ" הפרובאנסאליים מפני התקפותיהם של תלמשי 
ר׳ משה בן נחמן (ע״ע) הספרדי, שהגיעו אז לכלל השפעה 
בפרובאנס ("מגן אבות", לונדון, תרס״ט). באשכנז היו 
ידועים כבר במאה ח 12 קונטרסי מ" מקומיים כ״מנהגי 
שפירא", "קונטרסי מגנצא" וכד׳, שזכרם נשתמר בספר 
"רקח" לאלעזר בן יהודה (ע״ע) מוורמייזא ובספרות הע¬ 
נשה הידועה כ״דבי רש״י". רמזים לקונטרסים כאלו מצויים 
כבר בספר הראב״ן לר׳ אליעזר בן ר׳ נתן (ע״ע), שהוא 
הספר הראשון שנתחבר באשכנז (במובן המודרני של 
המלה). קונטרסים אלה לא היו משוכללים כספרי ר.מ" 
הראשונים בפרובאנס, אך 300 שנה מאשר-יותר היתד. 
דווקא אשכנז למקש-הצמיחה העיקרי לספרות־מ" עניפה 
ומפותחת. קונטרסים אלה הם שקבעו לראשונה את הפיצול 
האשכנזי המרובה-ביותר בתחום הנד, עיר ועיר לעצמה ואף 
שכנות במשמע. סוג אחר של ספרי־מ" הם ספרים "מקצו¬ 
עיים", כספרו של יעקב הגוזר על דיני-מילה, ספת "שחי¬ 
טות ובדיקות", סידורים ומחזורים מועדים וכד׳. שהיו בעצם 
ספרי-עזר בשי "כלי-הקודש" למיניהם ע״פ מנהגי-מקומם. 
סוג אחר של ספרי־מ" עשק בתיאש התנהגותם של גדולי־ 
ישראל מפורסמים, ע״י תלמידיהם, ששהו במחיצתם. תהילתו 
של סוג זה קשורה, כנראה, באישיותו של רבי מאיר בן ברוך 
מרוטנבורג (ע״ע), שהיה מנהיגה של יהדות אשכנז במאה 
ה 13 , שספרים, כ 10 במספר, המוקדשים לתיאור מנהגיו, 



977 


מנהג — מגהים 


978 


מכונים יחד בשם "דבי מהר״ם". כ 100 שבה לאחר־מכן קיבל 
סוג ספרותי זה דחיפה גדולה בגלילות הרייגוס, ומתקופה זו 
יש בידנו עשרות ספרי־מ/ שנכתבו בידי תלמידים־שמשים 
שתיארו את אורחות רבותיהם בפרטי־פרטים, ואף בתחומי 
החיים האינטימיים־ביותר. מן הנודעים הוא ספר "לקט 
יושר" (ברלין, תרס״ג/ד), לר׳ יוסף בן משה (ע״ע) מהב־ 
שטט, שתיאר את מנהגי רבו ר׳ ישראל איסרלין (ע״ע), 
וספר "מנהגי מהרי״ל" (סביוניטה, שט״ז) לאלעזר בן יעקב, 
שתיאר את מנהגי רבו ר׳ יעקב (ע״ע) מולין. יש לציין גם 
את ססר-המ" הגודע-ביותר, הקשור בשמו של ר׳ ?ניזיק 
(ע״ע, ותט׳ שם) טירגא. זהו הספר העברי הראשון שנת¬ 
חבר בהונגריה (וויניציאה, שג״א), וד אייזיק רשם בו, 
בצורה ביקורתית, את מנהגיהם של רבו, ר׳ אברהם קלוזנר 
ושל הרב שר־שלום מווינה. 

למן המאה ה 15 תופסת ספרות-המ׳ באשכנז מקום חשוב 
ללא־תקדים בעולם־ההלכה, והמ׳ עצמו מועלה לדרגת קדו¬ 
שה גבוהה. חכמים מפורסמים מדברים מתוך יחם של דרך- 
ארץ רב גם על "מנהגי נשים וילדים", שבוודאי "יש להם 
על מה לסמוך". יש מן החוקרים שראו בתהליך זה עדות 
להתנוונות כוח-היצירה האינטלקטואלי של לומדי-התורה, 
עקב הגזירות הקשות באשכנז במאות ה 14 — 15 . אולם יש 
גם סיבות אחרות לתופעה זו, כגון זעמיה למיין את ההלכה 
ע״פ ״מקצועותיה״, במובן הטכני של המלה — לשירותם 
של אנשי-מקצוע שונים (ר׳ לעיל). 

ספרי-המ׳ קשים מאוד לעיון ולמחקר. משום שהועתקו 
פעמים רבות מאוד ושולבו בהם שינויים ותוספות עד לבלי 
הכר, כדי להתאימם למ' הנוהג במקומות-העתקתם. פעמים 
שולבו כמה סםרי-מ" שונים זה לתוך זה, כפי שקרה לספר־ 
המנהיגות של ר׳ אברהם קלוזנר (ריווא די טרנטו, שי״ז). 

למן המאה ה 18 והלאה ניתוסף לספרות-המ" סוג־לוואי, 
המכוון להסברת טעמי-המ", ומצויים כמאה ספרים העוסקים 
בכד• 

ה, תדספאי, הס׳ במשסט ישראל (השלח, ב״ה), תרע״ב! 

ש. איזנשטדט, עין משפם, 45 — 49 , תרצ״א; יל. הכהן 
פישמן, הם׳ בספרות הגאונים (ספר היובל לד״ר ב. מ. 
לרן), ת״ש! מ. פוגלמן, מ׳ המקום ום׳ המדינה (זכרת לנש¬ 
מת... ראי״ה קוק), תש״ה! א. א. אורבך, הדרשה כיסוד 
ההלכה ובעית הסופרים (תרביץ, ב״ז), תשי״ח 1 י. ז. כהנא, 
היחס בין ההלכה וד.מ׳ ("מזכרת"". לזכר הרב י. א. הלוי 
הרצוג), תשכ״ב* ב. דה־סריס, תולדות ההלכה התלמודית, 
157 — 168 . תשכ״ב > מ. חבצלת, יחס הרמב״ם לגאונים (סיגי, 
נ״ג), תשכ״ג! י. דינרי, הס׳ וההלכה בתשובותיהם של חכמי 
אשכנז במאה הט״ו (ספר הזכרון לב. דד,-םריס). תשכ״ט! 

י. כץ, מעריב בזמנו ושלא בזמנו! דוגמא לדקה בין הלבה, 

מ' וחברה (ציון, ל״ה), תש״ל ; - 4 > 7 ״״ ./ 3 ״ס ,$!■*>? .* 
; 1911 ,(^ 1512 ־ 111 ( 1 ^ 0 . 70 . 1 211 .־ $0111 *€?) 

. 1923 י ( 1. 01103, $€11 {)£5£ )1111*1211, X 

י. ת. 

מ 1 הים עיר במדינת בךן־וירטמברג (ע״ע) 

שבגרמניה המערבית. 331,000 תוש׳ ( 1970 ). מ׳ 

יושבת על הגדה המזרחית של נהר רינוס (ע״ע), במקום 
שבו נשפך אליו יובלו נקאר, וליד אחד המעברות הנוחים 
של הרינוס התיכון. מ׳ מחוברת לשכנתה לודףגסהפן(ע״ע), 
שמעברו המערבי של הרינוס, ע״י גשרים. לשתי הערים 
נמל־נהר, השני בגודלו באירופה, שדרכו עוברים כ 10 מיליון 
מטענים בממוצע בשנה — בעיקר פחם, ברזל ומוצרי-ברזל, 
חמרי־בניין ונפט. סמוך לנמל נמצאים מפעלי־תעשיה גדו¬ 
לים, המעסיקים רבבות פועלים, והמייצרים כימיקאלים. 


מוצרי ברזל ופלדה שונים, מכונות, מכשירי־חשמל, מזונות, 
ועוד. 

חלקה העתיק של העיר נבנה ברובו במאה ה 18 . הוא 
מוקף שדרות, שתפסו את מקומה של חומת־העיר שנהרסה. 
רחובות העיר ערוכים בדגם שתי־וערב, כשביניהם 136 
גושי-בתים מלבניים. הרחובות המקבילים לנהר מסומנים 
באותיות, ואלו הניצבים להם— במספרים, באופן שכל גוש־ 
בתים מסומן באות ובמספר. מ׳ היא העיר הראשונה בעולם 
שבה הונהגה שיטה זו. בין המבנים הציבוריים מהמאה ה 18 , 
ששוחזרו לאחר מלה״ע 11 : המצודה, ביח-העיריה וכנסיית 
הישועים, הבנויים בסיגגון הבאולק. 

במ׳, שהיתר, בעבר מרכז תרבותי חשוב, נמצאים התי¬ 
אטרון הלאומי, מכללות למוסיקה ולאמגות-התיאטדון, בת״ס 
גבוהים לכלכלה, להנדסאות ולתעשיה, ואספים אמגותיים. 

היסטוריה. מ׳ נזכרת לראשונה, ככפר, ב 766 . ב- 
1606/7 בוצרה וקיבלה כתב־זכויות עירוני. במלחמת 30 
השגה (ע״ע) נהרסה בידי צבא־הקיסר, וב 1689 — בידי 
הצרפתים. העיר שוקמה, וב 1702 הפכה לבירת הפאלאטינאט 
(פפאלץ), ונהיתה למרכז לתרבות ולאמנות. ב 1802 סופחה 
לבדן (ע״ע), וב 1848 — 1849 היתה מרכז של התנועה המהפ¬ 
כנית בגרמניה. 

במלה״ע 11 נפגעה מאוד בהפצצות, אך שוקמה אח״כ. 

י. קר. - מ. 

יהודים התיישבו במ' לאחר מלחמת 30 השנה. ב 1660 
קיבלה הקהילה כתב־זכויות נוח ורכשה בית-קברות, וב 1664 
נבנו ביכ״נ ואקווה. רבד, הראשון של מ׳ היה נפתלי הרץ 
( 1657 — 1671 ). ב 1663 היו במ׳ 13 משפחות אשכנזיות, וש¬ 
תים פורטוגליות — גרעין לקהילה הפורטוגלית שנהנתה 
מזכויות מיוחדות. ב 1680 היו בס' 78 משפחות יהודיות. 
ב 1689 השתתפו היהודים בהגנת העיר נגד הצרפתים׳ ומש־ 
נהרסה, מצאו מקלט בפראנקפורט ובהיידלברג. ב 1691 שוב 
ישבו במ׳ 84 משפחות, ע״פ כתב־זכרות חדש שהעמיד 
את הריבית על 5% , וביטל את הטלאי הצהוב. ב 1717 
הותרה ישיבתן של 200 משפחות והותרה ריבית של 10% , 
והקהילה היתה מבוססת היטב. ב 1771 ישבו בנד 247 מש¬ 
פחות יהודיות. הרב שמואל הלמן ( 1726 — 1751 ) יצא בחרי¬ 
פות נגד שבתאים בקהילתו. ב 1708 הוקם במ׳ בימ״ד 
("קלויז") ולו קרן כספית גדולד,-ביותר, שנועדה להחזקה 
מכובדת של 10 רבנים שיעמדו בראשו. בימ״ד זד, שימש 
מרכז ליהדות האורתודוכסית בבד עד לשואה. ב 1825 נבחר 
ר׳ יעקב עטלינגר לעמוד בראש ביהמ״ד, וב 1827 נתמנה 
אחיו, ר׳ ליב, במקומו. ב 1898 נתמנה הרב י. אוגא, וב 1935 
קיבל מינוי גם כרב הקהילה בבד׳ לצדו של הרב הרפורמי 
שטקלמכר. ב 1935 עלה הרב אונא לא״י ובמקומו בא הרב 
ד״ר לאואר, והוא נמלט ממ׳ לאחר "ליל-הבדולח". 

מ׳ היתה מן הקהילות הראשונות בגרמניה שנטו אל 
הרפורמה, וביהכ״ג המרכזי בה — שהיה מן הראשונים 
בגרמניה שצוידו בעוגב — נחנך ב 1855 . ב 1862 זכו יהודי 
בד, ככל יהודי 3 ןן (ע״ע), לזכויות־אזרח מלאות. ב 1821 — 
1870 התקיים בפד בי״ם עממי יהודי. ב 1933 הגיע מספר 
יהודי מ׳ ל 6,400 . ב 1923 — 1938 הוציאה הקהילה ירחון, 
קיימה בי״ס למבוגרים ומוסדות צדקה ותרבות, וחבריה היו 
פעילים גם בחיי-העיר. ב 1.4.1933 הושחת פנים ביהכ״נ, 
וב״ליל-הבדולח״ נשרף כליל. ב 1938 נותרו בעיר רק 3,000 



979 


טנהים — מנהים, קרל 


980 



סנחיים: נסרב) — העיר העתיקה, ניז נהרעקאר (לפטה) ונהר־רינום (למעיה), שטעברו נראית לירטיגסהאסז. נשר־אדנאואר טחפר את שתי 

הערים: כיסיו — הנמל (ברשית בו 1 ה>י(ח 1 ז 3 }\ 611 ז:>;י 5 ז 1 ( 14£ ז£ ז \) 


יהודים. הגברים נאסרו ובית־הקברות הישן פונה. בסוף אדרבה, לדעתו יש לשחרר את התה ע״י הברה בשורשים 
1940 נשלחו 2,000 איש למהנה־הריכוז גיר ($! 011 ) בצרפת, הלא־ראציונאליים של התודעה. 

ובעבור שנה נשלחו הנותרים לאושוויץ. — ב 1970 היו בם׳ לאחר הגירתו התעניין מ' בעיקר בבעיה שעוררה עליית 
386 יהודים. בית־כנסת חדש נחנך ב 1957 . הנאציזם: כיצד אפשר, בתקופה של תנועות המוניות, למבוע 

ע"׳"}""""** •! את הדמוקראטיה מלהידרדר לדיקטאטורה טוטאליטארית. 

7 * 11 * 71 * 8 ./ג ז* 111 < 1 < 1 *>? 7 *< 01 ,. 10 ; 1926 ,(^^¥ 171 (]]1-0, X *■* . " ! 

-סא. 5 ז; 1929-1931 ,( 1-111 ,סן 20 ) <״ 2 ,/* מ׳ הניח, שבליבראליזם של ט•"*) 1315562 (אי־התערבוח) 

; 1927 .״*״ 7 ״׳*״*״* ־י* טמונה סבנת הטוטאליטאריות ושומה על דמוקראטיה לוחמת 

- 71 * 4 * 1 [ 7 *. 4 { 7 * 4 114 * 1 7 ** 771 ? 0 ׳*( 7 * 4 71 * 71 ** 8*7*1*711171^*11 21X1 . . 

*** ־״^״/ ■״./ג ^ ■*" " 8 ,.!״ ; 1934 ,(ע ,ס! 20 ) "לתכנן את החירות"; המגמה צריכה להיות מכוונת לאבטחת 

• ק , ; 37 ^ נ ערכי האישיות באמצעות ויסות סוציאלי. הוא אף הרחיק־ 

, 11 * 14 * 8 171 71 * 1714 * 771 * 0 71 * 71 ** 41 * 1 * 01 י ץ 00€ ג 1 . 0 - ־ 1£1 ז 50 . . ... 

. 186-196,1968 לכת עד כדי להציע שיתיף*פעולה של הסוציולוגיה והתאו־י 
ל. ל. לוגיה במטרה זו. 

מנהים, קןךל — 1 מ 1161 תמ 43 ל 1 ־ 31 ^ 1 — ( 1893 , בודאפשט בחיבורו המוקדם של מ׳, ש 1 ק 010 1 >״ 11 16010216 ) 1 , 1929 , 
— 1947 , לונדון), סוציולוג, יהודי. מ'למד פילוסופיה העמיד מ׳ מול החשיבה ה״אוטופית", הרווחת בקרב הלא־ 
וסוציולוגיה בברלין, בודאפשט, פאריס והיךלןרגי ב 1926 מרוצים והדוגלת בתמורה, את החשיבה ה״אידאולוגית", 
נתמנה לדוצנט בהידלברג, וב 1930 — לפרופסור לסוציולד שהיא מטבעה שמרנית. עוד לפני־כן הופיע חיבורו: 016 

גיה בפראנקפורט־ע״נימין. ב 1933 היגר ללונדון, ושם הודה 6 ת 1160 ז 15 מ: 16611£11 ־ £1 ז 10 ) 56 ץ 31 נ 31 ־ 1 ט:ז) 1 ט־ 811 ("ניתוח־המבנה 

ב £600010165 0£ 8011001 1011 ) 0011 , ואח״ב ב )ס 6 ) 11:0 ) 15 ) 1 של תורת־ההכרה״), 1922 ; 8021010x16 ־ 61061 1001 ( 01 ־ 1 ? 035 
1116311011 )£. 5 מ ¥1556 \ ״ 1 ) (״הבעיה של סוציולוגיה של הידע״), 1925 , 

השפעות ממרכס, דילתי ומכם ובר (ע׳ ערכיהם) נתמזגו ו 0601660 6 ׳ 11 ) 3 *־ 1561 ו 160 035 (״החשיבה השמרנית״), 1927 

אצל פ׳ והוא היה, יחד עם הפילוסוף הכס שלר (ע״ע), — שהופיעו שניהם ב ] 50113£ ת 1556 ׳מ 2131 ס 8 ־ £111 ׳ 01111 ־ 731 

למייסדה של הסוציולוגיה של הידע. ענף זה של הסוציו־ 1111£ סכ] 802131 !!מט (בכרכים 53 . 57 ). בתקופת־הגותו הם־ 

לוגיה מבוסס על האמונה, שההכרה איננה אקט אינסלק־ א וחרת חיבר מ׳ את הספרים: תז 1 ) 106561150113£ > 11 ט 46115011 ^ 

סואלי טהור, אלא היא מעוצבת ע״י יחסים חיוניים שאינם 5 ט 3 < 1 ת 1/1 165 ! ־ 26113110 ("אדם וחברה בעידן הרקוגסטרו־ 

תאורטיים באפיים, ושהם נקבעים במידה רבה ע״י מקומו קציה״), 1935 ; ו 11016 ׳ ■!טס 0£ 0138110515 ("איבחון זמננו"), 

של האיש המכיר במבנה החברתי. ההרה מבוססת על רציה, 1943 . אחר מותו פורסמו :- 0611106 1 ) 311 ־ 61 * 01 ? , 10111 ) 66 ־ 1 ? 

ואילו הרציה, מצידה, מבוססת על מאורעות שקדמו בחייו 1300108 ? 31:16 ־ 1 (״חופש, שלטון ותיכנון דמוקראטי״), 1950 ; 

של האיש ועל נסיבותיהם הקונקרטיות. מ׳ הכחיש שהשקפה ׳ג 8 ס 1 ס 011 ׳< 5 ? 800131 1 )מ 3 ץ 0108 ת> 80 מס 5 ץ £553 ("מסות על 

זו מובילה לרלאטיוויזם חברתי או לפחיתות־עדכה של הרוח: סוציולוגיה ופסיכולוגיה חברתית״), 1953 ; ו 16 ז 13 מ 516 ץ 8 

7 



981 


מנהים, קרל — מנהל ומנהל צבורי 


982 


500101087 (״סוציולוגיה שיטתית״), 1957 . מ׳ פירסם מסות 
ומאמרים אחרים רבים, שדנו בעיקר בסוציולוגיה של הידע, 
ברקונסטרוקציה של החברה ובעניינים של סוציולוגיה 
מדינית בכללה. 

. 11 ; 1949 , 5507166 ) 0071710 10 16 > < 5001010 $7 .[ .[ 

- 5 ) 11 :>€.£ זט£ .נ 01 ז^) ./ 1 .£} 61 ( 1 611 ) 2170111 * 26 010 י ^ 50110601 
55671 *^ 1 ,־ €1 ( 1 ש 1,1 ■. 11 , 1950 ,( 38 ,ש 111 ק 1111 050 ק $02131 1 >ב 111 
ץז 60 *{]~ $06101 ,(.^ש) ו 101 ־ 4£1 ל .מ ; 1952 , 1 ^ 0 * 065611501 . 11 
. 1957 2 , 489-508 , 61066 * 5261 500101 1 ) 071 

ג י. כ. 

מנהימר, יצחק נח ( 1793 , קוןנהא^ו — 1865 , דנה), 
מסוללי-הדרך של הרפורמה המתונה. למד בבי״ם 
חילוני ורכש השפלה רבנית־מסורתית בעזרת מורה פרטי. 
את לימודיו הרבניים המשיך גם בזמן לימודיו באוניבר¬ 
סיטה של קופנהאגן• ב 1816 הוציאו השלטונות הדניים תק¬ 
נות בדבר סדרי חינוך דתי ליהודים, ומ׳ נתמנה אחראי 
לביצוען, ולהכנסתם הרשמית של התלמידים המסיימים 
למסגרת הקהילה. מ׳ עמד בראש הקהילה הרפורמית, קיים 
תפילות בשפה הדנית ובליווי מוסיקה נוצרית, ואף את 
דרשותיו נשא בדנית. הרוב החרדי בקהילה מחה על כך 
בפני שלטונות. ב 1821/3 יצא לברלין, דנה, המבורג וליפי 
ציג, וב 1824 יצא לודנה לעמוד בראש ביהכ״נ הרפורמי 
החדש. לקהילת־דנה לא היה מעמד חוקי אז, ומ ׳ שימש 
כמנהל ביה״ס ללימודי־הדת. בודנה היה מ׳ לאחד המטיפים 
המובהקים של זמנו. מאוחר־יותר פנה מ׳ עורף לרפורמה 
הקיצונית וחיפש "שביל-זהב". הוא הקפיד שהתפילה תהיה 
כולה בעברית ושתכלול בתוכה את הצפיה לציון דרושלים, 
וסירב להשתמש בעוגב בתפילה. כמו־כן יצא להגנה נלהבת 
על קיום מצות ברית־מילה כיסוד ליהדות. "נוסח מ׳" מנע 
את פילוג הקהילה בווינה, וזכה למןזקים רבים באוסטריה. 
הונגריה ובוהמיה. 

מ׳ לחם בעקשנות להפרה חוקית בקהילה הודנאית, נטל 
חלק רב בהשגת ביטולה של השבועה היהודית, וב 1842 
הכשיל הצעה להגביל את מספר תלמידי-הרפואה היהודים. 
הוא פעל רבות לארגון הפנימי של מוסדות-הקהילה בווינה. 
ב 1848 נבחר מ׳ ע״י העיר בדודי לריכסטאג האוסטרי. יחד 
עם א. פישהוף ור׳ ד. ב. מיזלש (ע״ע), הצליח לבטל 
את המס היהודי. כן הגיש תביעה, נועזת ביותר בזמנה, 
לביטול עונש־המוות. קהילת דנה חששה מן הכיוון הליב¬ 
ראלי של פעילותו הפוליטית וניסתה לפקח עליו, ולבסוף 
פרש מ', שלא מרצונו, מהזירה הפוליטית. 

עבודתו הספרותית העיקרית של מ׳ הוא תרגום גרמני 
מעולה של הסידור והמחזור (וינה, 1840 ), שזכה למהדורות 
רבות. חלק מדרשותיו, בדנית ובגרמנית, נדפסו ( 1819 ; 
1834 ); דרשות נוספות נדפסו לאחר מותו ( 1876 ). חלקן 
תורגם עברית ע״י א. קוטןר (״מי נח״- 1865 ). חשוב גם 
ספת הפולמוסי נגד עמדת הקהילה הרפורמית בפראנקפורט 
בשאלת המילה ( 1843 ). 

; 1922 , 11111300 ־ 805 61 ; 1863 ,}[סעו .ס 

,? 11 ! 1101071 ) 5 מ 8 1848 ( 0 )<{' 7 , 63100 . 8 

. 1951 ,( 20 , 18 **?) 11 

ד. ם. 

מנה־כץ, ע״ע כץ, מ?ה. 

מנהל (מ׳) ומ 3 הל צבורי (מ״צ)׳ פעילות שיטתית 
המכוונת להסדרת ענייניהם של מוסדות ומפעלים 
ולעיצובם, ע״י בחירת גושאי-התפקידים וקידומם, בחירת 


שיטות-הפעולה, חלוקת-התפקידים ותיאום המאמצים וה¬ 
פעולות. חקר תיאום זה הוא הנושא של תורת-ה מ׳. 
כשתיאוס-הפעולות האמור הוא בתחום הרשות המבצעת של 
מדינה והאירגונים המשולבים בה (הממשלה, הרשויות המ¬ 
קומיות או תאגידים ציבוריים), עוסק בכך ה מ ה " צ. 

עם תחומי-הפעילות של הס׳ נמנים: (א) גיוס, אחזקה 
ופיתוח של משאבי ד.מ׳ — לרבות גיוס עובדים והון; (ב) 
אירגון המ ׳ — בניית המבנה המינהלי ומסגרות־הפעולה 
בתוכו; (ג) הפעלה — הנעת עובדי מערכת-הם׳ ע״י שיטות 
של שכר־עידוד, טיפוח הרגשת הזהות בין העובד והאירגון 
המינהלי, וטיפוח רצונו של הפרט לתרום לאירגון; (ד) 
קביעת מדיניות — תהליך קביעת מטתת האירגון וקווי- 
הפעולה העיקריים להשגת מטתת אלו. במה״צ קובעת הממ¬ 
שלה (והאירגונים הקשורים אליה, ר׳ לעיל) את המדיניות; 
בנד העיסקי — חבר־המנהלים ואסיפת בעלי-המניות. (ה) 
תיכנון — תהליך מינהלי, ששלביו הם: 1 . התהוות של 
בעיה והכרה בצורך בתיכנון פתרונה; 2 . קביעת מטרות 
מעדים לזמן ארוך; 3 . הערכת־מצב לגבי העתיד; 4 . ניסוח 
אלטרנאטיוות לפתרון, וניתוח כ״א מהן מבחינת לוח־זמנים, 
עלויות, כוח־אדם וכד׳; 5 . בחירת האלטרגאסיווה האופ¬ 
טימאלית ! 6 . גיוס תמיכה לאלטרנאטיווה והכנת האמצעים 
לביצועה; 7 . אישור התכנית ע״י הגוף הקובע את המדיניות 
(ממשלה, חבר-מנהלים); 8 . תרגום התכנית לשלבי-פעולה 
וקביעת מטרות־ביניים לביצוע; 9 . הפעלת התכנית וקבלת 
היזון־חוזר ( 1113011 ) £00 ), ושיפורים — בהתאם להיזוףהחוזר. 
ו• תיאום — תהליך מתמשך של ־,כוונת כל פעולות האירגון 
להשגת מטרותיו, כפי שנוסחו ע״י מעצבי המדיניות. ז. תק¬ 
שורת — אמצעי-ההעברה של מידע מפרט לפרט בתוך 
האירגון כדי להביא לתיאום מירבי. ח. גיוס תמיכת הלקוחות 
וקובעי-המדיניות — תחום שחשיבותו רבה ב?ןגהל־עסקים 
(ע״ע). ט. פיקוח ומעקב — שמטרתם לאפשר לקובעי- 
המדיניות לבדוק את מידת־ביצוען של הנחיותיהם ולוודא 
אם הן מתבצעות כרוחן (ע״פ י. דרור [ר׳ ביבל׳]). 

המה״צ. עד סוף המאה ה 18 הקיף המה״צ בד״כ רק 
את תחומי מ׳-הפנים, ענייני-החוץ, ההגנה, השפיטה והכ¬ 
ספים. עם התרחבות פעולות-המדינה והעמקתן ניתוספו 
במשך הזמן ענפים מיוחדים לכלכלה, לתחבורה, ליחסי- 
עבודה, לענייני תרבות וחינוך, ובמידה גדלה-והולכת — 
מערכות-מ׳ העוסקות ברווחת הפרט ( 0 ז 01£3 ^). מכלול 
תפקידים זה מתבצע: במישור המדינה (במידות שונות 
של ריכוז או ביזור [״מ׳ ישיר״]); במישור הרשויות המ¬ 
קומיות (״שלטת עצמי״); באמצעות גופים ציבוריים מיוח¬ 
דים שהוקמו לשפ-כך, או שאומצו ע״י המדינה, אם היו 
קיימים קודם־לכן (״מ' עקיף״); או ע״י חברות ממשלתיות 
המוקמות לביצוע פעולות נרחבות מיוחדות׳ כגת רשות- 
עמק־ 0$ י (ע״ע ?ן 0 י, נהר). 

הגופים הציבוריים הממלאים תפקידי־מ׳ הולכים־ומתרח- 
בים. לעיתים הסיבות העיקריות לכך הן הרצת להשתחרר 
מחסרונות אמיתיים או מדומים שבמ׳-המדינה (מסגרת תק¬ 
ציבית נוקשה, גיהול־כספים בלתי-עסקי, תהליכים מסובכים 
של קבלת החלטות, השפעות פוליטיות וכד׳), והרצת לא 
להיות כבול למסגרת של המנגנת הממשלתי (ה 1 !׳ 01% 
100 ^־ 501 ), ולזכות ע״י-כך בגמישות גדולה-יותר בגיוס 
העובדים ובפיטוריהם, בקביעת שכרם ושאר תנאי-עבודתם. 



983 


מנהל ומנהל צבורי 


984 


באה״ב הגיעו גופים ציבוריים מיוחדים העוסקים בגד 
לדרגת חשיבות רבה. אלו הם ץ־ 1113£01 ^ 
011$ ! . 50 .!}!סין) / 0 

; 1911 , 11 ז? 1 ז 7 ? 8 4116 7 { ' 6 ן/*/מ<מ 5 / 0 ? 7/1 ,ז 10 ץג 1 

1917 ,? 11€761 ? 2 1 ? 011 ^ 316/1115176 ^ . 1 ־ 1 

-^זטנ 111 ז 1 ומ 5 ./ע.( 1 <(עבר׳: סינחל חרושתי וכללי, תשס״ז) 

. 1 ־ 1 ; 1950 , 1 ז ס 211 >?} 1115 ! 43171 . .ז\ 

. 3 ; 1957 2 , 07 /ס 16 /? 8 161/6 * 161517 * 317 4 , 5111100 
, 058 ־ 1 ש . 1 \ . 3 ; 1966 , 71611111112 7€55147€ ? 1112/1 :/? 1576 ,־ 01 ־ 01 
,ץג! 3 .{ ; 1968 , 8 * 62/7 * 161 ^ 7 /?*/ 1 6113 5 חס / 61 * 1 ח 0726 
. 1970 , 1 * 1 ? 1 ז €7711 / 001 16 * 1101 
ד. אר. 

מ 1 הל~עסל| י ם (־ 1 > 3 658 מ 1181 ל ;:ן 1€11 ת 6 ^ג 11 גבת 8 צ€ם 1181 כ! 

1111511-31100 ״!), תחום של המנהל (ע״ע) שעיסוקו 
החברה (הפירמה) והסביבה שבה היא פועלת, מטרתו של 
מה״ע היא בד״כ להביא את ערכו של העסק למכסימום 


מגבה אווי(* מרובו 



סבבה או*ו 1 • מבוזר 



תרשים של סבנה ארנוגי מרלנז ושל סבנה ארגיגי מכחד 


(מטרה זו אינה זהה בהכרח למכסימיזאציה של רווחים). 
בפעולתו מתבסס מה״ע, כמנהל הכללי, על ידע ועקרונות 
שפותחו בתחומים השונים של מדעי-החברה ומיישמם לתנאי 
העסק. 

התפתחות החקר של מה״ע החלה בשנות ה 60 של 
המאה ה 19 כשהונהגו בערי־אירופה מגמות־מסחר בבתי- 
הספר התיכונים. בסוף המאה ה 19 הוכנס מה״ע במקצוע־ 
לימוד למספר אוניברסיטות (לונדון, וינה, פאריס, מילאנו 
וכן באה״ב). בתקופה זו, ובתחילת המאה ה 20 , התבססה 
הוראת מה״ע על נסיונם של מגחלי עסקים וחלק ניכר של 
הלימוד הוקדש ללימוד המבנה המוסדי והמשפטי של העס¬ 
קים ולהכללות שנבעו מלימוד נסיונם של בעלי-עסקים. 
לצורך זה פותחה צורת־לימוד בדרך של אירועים (־ 035 
ץ 5001 ), שתכליתה היתד, פיתות כושר־החלטה בתנאי אי- 
!דאות תוך התחשבות במכלול הגורמים האנושיים, הפולי¬ 
טיים והכלכליים המשפיעים על פעילות העסק. בשנות ה 20 
של המאה הנוכחית הושם הדגש על יחסי-אנוש, בעקבות 
נסיונותיו של אלטון מאיו ( 0 ץ 3 ^ן £1100 ) במפעלי הותורן 
( 110 זס ¥111 \ 113 ) ונסיונות בדינמיקה קבוצתית באוניברסיטת 
מישיגן. בשנות ה 40 פותחו מערכות מתמאטיות לאופטימי- 
זאציה של מערכות ( 5 ת! 810 ץ 5 ), תורים ועוד. אלה כלולים 
בחקר־ביצועים, שהוא אחד מענפי־היסוד של מה״ע 
כיום: במקביל גבר השימוש בןזחקיות ( 5 ס 0 ; 11131 בת 51 ) וב¬ 
כלים ומכשירים אלקטרוניים, שעזרו בתיכנונן של מערכות- 
מידע מתוחכמות ובניתוח השפעתן של מערכות אלו על 
הפרטים המרכיבים את האירגון העסקי. מאז שנות ה 50 
מלמדים מ״ע כמעט בכל אוניברסיטה בעולם (לרבות האוני¬ 
ברסיטות והטכניון בישראל). 

תחומי -ה פעילות של מה״ע הם: המימון, השיווק, 
הייצור, החשבונאות והניהול הכללי. הממון (ע״ע) עוסק 
בעיקר בבדיקת כדאיות ההשקעות של העסק ודרכי גיוס 
הכספים והמקורות לפעילותו השוטפת ולצמיחתו ובהכנת 
התמחיר למוצרים. השיווק עוסק במכירת מוצת 
העסק ושירותיו, בקידום המכירות (בעיקר בדרך פרם־מת 
[ע״ע]) ולעתים — גם בקניות. הייצור (ע״ע ;צור 
תעשיתי) עוסק בעיקר בחיכנון המבנה התעשייתי מבחינה 
אירגונית, במטרה להביא ליעילות מירבית בניצול כוח־אדם 
ומשאבים. החשבונאות (ע״ע < וע״ע פנקסנות) עוסקת 
בעיקר בניתוח הפעילות הפיננסית והכנת דו״חות כספיים 
לבעלי הפירמה ולרשויות. הניהול ה בל לי עוסק בעיקר 
בניהול כוח-אדם (יחסי-אנוש, מבנה מוסדי וכר), הקמת 
המבנה האירגוני, חלוקת תפקידים ותיכנון אמצעי-בקרה 
והפעלתם. 

דר כי־ פ עול ת ו העיקריות של מה״ע מאורגנות ב¬ 
שתי צורות: ביחידות-קו ( 1100 ) וביחידות־מטה ()) 513 ) 
(ר׳ תרשים). יחידות־הקו הן היחידות הפועלות בעסק; 
ביחידות אלה קיימת ההירארכיה ממנהל־המהלקה ועד לפד 
עלים שעל קו־הייצור. יחידות־המטה הן יחידות לייעוץ, 
הכוונה וביקורת ואין להן בד״כ סמכות להתערב בדרך- 
הביצוע של אנשי הקו אלא לייעץ בלבד. 

לפעולה יעילה של המ ׳ בכלל ושל מה״ע בפרט נדרשת 
חלוקת תפקידים וסמכויות ברורה ומוגדרת־מראש. ע״פ 
חלוקה זו יקום המבנה האירגוני. מבחינים בין מבנה איר־ 
גוני שבו הפונקציות העיקריות בנד הבכיר מרוכזות בידיהם 





















987 


מנהל־עסקים — מגהרה 


988 


של פרטים מעטים (מבנה מרופז) לבין מבנה מבוזר, שבי 
קיימת חלוקה אנכית נרחבת של תפקידי ד,מ׳. סוג המבנה 
האירגוני מוכתב ע״י גודל העסק, סוגו והתפקידים שהוא 
ממלא. 

ג׳ י. טאב - ב. מנהיים, הגורם האנושי בעבודה, תשכ״ה! 

עבו*':) 1954 ,) 1011 ( 01 ^ 7/10 ?100(100 0/ {40x0 .? 

-* 40 * ^ 0 ) 14011 ,■ £0110 .? !(ניהול הלכה־למעשה, תשכ״ו 

0201 x 0 x 1 : !4x01)10(, ?10x01x2 0x4 €07111-01, 1967 ; 44 . 

1 <001112 - 0. 0 11 ? , 11 שממ 0 םי x01(1101 0 / {40x0201x0x1: מס 

.4110/(111 0/ {40X0201401 711X0(10X1, 1968 *; ]. 0. 57011110:110, 

1■ 1X011( 1111 {40X020X30X4 01111 ?0110)1, 1968; \1. ). 0011100 ־ - 

0 . 51111110810 *, !400011X11X2: 0 {40X020X10X1 /1{>{000 (ז /!, 

1969*. 

י. אה. 

מנהרה ( 1 ש״ 0 טז), מעבר תת־קרקעי, הנבנה בד״כ ללא 
הפרעה לכיסוי העליון. תפקידה של מ׳ הוא להבטיח 
תעבורה ישירה של כלי־רכב, כלי-שיט, הולכי־רגל, או של 
טובין (מים. גז, מי־ביוב, טלפון, חשמל [וע״ע מכרה]), דרך 
מכשולים פיסיים, כגון הרים, מקוד־מים, אזורים עירוניים 
או תעשייתיים צפופים. 

התוואי. מ׳ היא סוג הדרך היקר־ביותר לבךה. כש־ 
מתכננים כביש או מס״ב, שעליהם לחצות רכס־הרים, מצ¬ 
ביעים שיקולי־תיסכון על כך, שכדאי לבנותם בעקומות 
מתפתלות על צלע-ההר עד המקום שבו השיפוע נעשה תלול 
מעבר למותר, ומשם — להחדיר את הדרך לתוך ההר. מ׳ 
כזאת נקראת, לפי צורת התוואי, מנהרת־א ו כ ף. אך כאשר 
צפיפות־התעבורה באותה דרך גבוהה, או שהיא מיועדת 
למשאות כבדים, עלול שכר החיסכון לצאת בהפסדו — 
מחמת עיכובי-התנועה והוצאות־הדלק הגדולות בעליות; 
במקרה כזה תופרים את המ ׳ בבסיסו של הר. ם׳ כזאת 
נקראת מנהרודבסיס. 

הם" לרכבות תת-קרקעיות עירוניות שמות מאלה של 
מס״ב מבחינת התוואי ושיטות־הב;יה. המכשול שעליו יש 
להתגבר כאן הוא צפיפותו של שטח עירוני, בעל רשת 
רחובות ובניינים מרובים. עקב הצפיפות השוררת ברכבות 
התחתיות, קיימות, בבניית מ" בשבילן, דרישות־בטיחות 
מוגברות, וכן דרישות לאיטום קפדני נגד מים, לדרגת־נקיון 
גבוהה ולאיוורור מעולה. סוג מיוחד של מ" לתעבורה מנו*־ 
עית הן מ" מתחת לנהרות או למקווי־מים אחרים. יתרון המ׳ 
על הגשר הוא בכך, שד,מ׳ אינה חוסמת את מעבר כלי-השיט. 

בקביעת צורת שטח־החתך של מ׳ מתחשבים בגורמים 
הבאים: 1 . ההקן* הצפוי של התנועה> 2 . חוזק האדמה, סוגה, 
תכולת־המים'שבד״ לחצה; 3 . שיטת-העבודה שנבחרה לכי 
דחן; 4 חומר הציפוי לקירות הפנימיים של הכד וחוזקו( 
5 . מספר המסלולים המתוכנן במ ׳ . צורת-החתך הנפוצה במ" 
בעומק רב או מתחת למים היא עגולה. בעומקים קטנים- 
יותר נפוצה צורת הפרסה. קיימות גם מ" בעלות חתך 
מלבני, בעיקר בשביל הולכי-רגל. המירווח (כל׳ שטח- 
החתך) של מ" לרכבות נקבע בהתאם להוראות המוסדות 
הבין־לאומיים המתאימים, כגון האיגוד המרכז-אירופי של 
מנדב. נוהגים להגדיל במקצת את המירווח מטעמי־בטיחות, 
מחשש מפני אי־דיוקים בבנייה ודפורמציה עקב לחץ־הסלע, 
תזוזת סלע ונחשולי־מים. שיקולים נוספים הם התנגדות 
האודר, שיפור האיוורור, מקום לצינורות אוויר דחוס, ל¬ 
כבלי חשמל וכד׳. שיפוען של מ" לכלי־רכב מנועי ולרבבות 
קטן בד״כ! יוצאות מכלל זה הן מ" למעבר מתחת לנהרות, 



מנהרת ה״ערסלית" בחיפה לפני השלמתה 
(כרשות מנהל הברמלית, חיפה) 


מ" לקיצור־דרך בתוך אזורים עירוניים צפופים ולסוגים 
מסויימים של רכבות תחתיות (ה״פרמלית" בחיפה, לדוגמה). 

ה בניה של מ׳ נעשית בשיטות שונות, והבחירה ביניהן 
תלויה ב 2 שיותו של הסלע או של הקרקע המהווה את המכ¬ 
שול, כל׳, אם זה סלע מוצק או קרקע רכה. 

( 1 ) כריה של פני כל שטח־החתך היא השיטה הפשוטה, 
היעילה והזולה־ביותר, אך היא מתאימה לסלע קשה בלבד. 
השיטה מורכבת ממחזורים של הפעולות הבאות: (א) קידוח 
חורים לפיצוץ בתוך פני חתך-המ׳ז (ב) טעינת החורים 
בהומרי-נפץ ופיצוצם; (ג) ניקוי הפצל והובלתו; (ד) פער 
לות נוספות (יישור פגי־הניקבה, הפלת שכבות־סלע רופפות, 
טיוח הקירות). הקידוח מתבצע באמצעות פטישים ו 3 קדחות 
המופעלים באודר דחום, בקצב של 100 — 650 הקשות בדקה. 
לתוך החלל הקטן של הקדח (הקוטר 26 — 40 מ״מ, והעומק 
1.2 — 3.5 מ׳) מוכנסים חומרי־נפץ, שפיצוצם משחרר גאזים 
המפוררים את הסלע. יש חשיבות רבה למיקום הקדחים ולעי- 
תוי הפיצוץ. משתמשים בשני סוגי חומרי־נפץ(ע״ע נפץ, המ¬ 
רי): איטיים, כגון אבק-השריפה השחור, הדוחקים את שברי- 
הסלע ממקומם סמוך למקום־הפיצוץ, ומהירים, המרסקים 
את הסלע קרוב למקום־הפיצוץ ודוחקים שבדים גם באזורים 
רחוקים. — נהוגות שיטות שונות של קביעת תמיכות. בכ¬ 
ריה של כל פני-החתך אין משתמשים בתמיכות זמניות. 
והשיטה המקובלת היא לקבוע לולבים ארוכים בתוך הגג 
באופן ראדיאלי. הלולבים מוחדרים אל מעבר לשכבות 
המפוררות ונקבעים בשכבות הבריאות שלא הופרעו. הלו¬ 
לבים יוצרים כיפת־סלע עבה המחזיקה את שכבות־הסלע 
ומונעת את התרופפותם, כך שאפשר ליישם שיטת-כדיה 
זאת גם בסלע חלש־יוחר ולנצל את המכונות החדישות 
והיעילות לבניית מ". 

( 2 ) כריה בסלע קשיח-למחצה, השיטה הקלאסית, נעשית 
לא על כל פני-החתך של הנד, אלא בכמה מ" בעלות קוטר 





989 


כונחרח 


990 



פריית מנהרה נשיטזדוזמנ!. 0 שטא 5 05 עלו! : הצטרח הםנ 1 5 תםיכות 
הקבועות על הקה־הסנז: הטערנת ההידראולית, הטסיעה את המנז 
(ברמות סע״ץ, עיריית־שיקאנו) 

קטן־יותר. לשיטה זו נדרשת הקמת תמיכות זמניות ופירוקן 
לאחר השימוש, וחתר חלילה. לבד מצריכת חומרי־תמיכה 
רבים ותוספת-עבודה, גורמת שיטה זו להתרופפות הסלע 
שמעל לגד ולעליה בלחץ־הסלע. מסיבות אלו פוחת־והולך 
השימוש בשיטה הקלאסית בכד החדישות. 

( 3 ) בקרקע רבה חופרים בשיטת־המגן. המגן הוא גליל־ 
פלדה חזק׳ חלול ופתוח בשני בסיסיו. בקצהו הקדמי של 
הגליל קיימת פאה חדה לכריית החומר ובקצהו האחורי — 
מיתקנים לקביעת ציפוי פנימי טרומי. החומר שנחפר מוצא 
דרך המגן אל חלק-הנד שכבר הושלם — והחוצה. המגן נדחף 
קדימה בהתאם לקצב של התקדמות הכריה ועבודת־הציפוי; 
תוך כדי ההתקדמות תומך המגן בדפנות ומגן על העובדים. 
עם השלמתו מקבל הציפוי הקבוע את תפקיד התמיכה. 
מחזור של כריית־מגן מורכב מהפעולות הבאות: (א) כריה 
ותמיכה זמנית של פני־המ׳ הקדמיים בעומק מתאים! (ב) 
דחיפת המגן קדימה לאורך הנד! (ג) קביעת הציפוי הפנימי 
החדש. — כריית־המגן דורשת, בנוסף למגן עצמו, מכונות 
שונות וציוד מגוון לחפירה, לאיסוף־החומר, להובלה, למילוי 
וכד. השיטה אינה מתאימה 
לסלע מוצק, הדורש שימוש ב־ 
חומר־נפץ, מחשש של נזק למ¬ 
כונות הרגישות, ומשום שאי- 
אפשר לגוונן את המגן כראוי. 
כמה מהמעלות של שימוש ב¬ 
מגן הן: קידום ד,מ׳ לכל שטח־ 
החתך שלה, תמיכה מתמדת ב־ 
ניקבה הכרויה והתקנה מיידית 
של ציפוי קבוע ללא צורך בת¬ 
מיכות זמניות. מנהרת ברוקלין־ 
באטרי בניו-יורק היא דוגמה ל¬ 
נד שנבנתה בכרייח-מגן. מידות- 
המגן: קוטר 9.63 מ/ אורך 
9.63 נד, משקל 315 טונות. 

ם" לרכבות תחתיות נבנות 
גם בשיטות אחדות, רבות ומגו¬ 
ונות! ביניהן: חפירה פתוחה 
וכיסויה! חפירה, יציקת גג והש¬ 


למת הנד מתחת לגג, ועוד• שטפונות־מים בלחץ גבוה גרמו 
קשיים בכריית מ" בכל השיטות, ואימום הפד הוא חשוב- 
ביותר. 

בגלל המירווחים הקטנים, גילן הגבוה של מ" רבות 
(לפעמים — יותר ממאה שגה), והפעולות ההרסניות המת¬ 
מידות של כוחות-הטבע, קיים צורך חיוני באחזקה קפדנית, 
פיקוח סדיר, תיקונים ושיפוצים מתמידים. 

השימוש במבנים תת־קרקעיים למטרות שונות הולך־ורב. 
במלחמה המודרנית נשתנה אמנם אפים מאמצעי־התקפה 

▼ 7 • 4 *• 

לאמצעי-הגנה ותפקידם של מקלטים או מבנים תת-קרקעיים, 
כגון תחנות־כוח, בתי־חרושת חשובים ומחסנים, הוא חשוב 
מאוד בימינו. 

עקב התפתחותן של ערים גדולות, גדל־והולך הצורך 
בנד׳ בשביל הולכי-רגל, בעיקר לשם הקטנת עומס-התעבורה 
בדרכים העיליות ולשם הגנה על הולכי־הרגל. בכריית מ" 
אלה מיישמים שיטות מיוחדות, כגון שיטת החפירה הגלויה 
וכיסויה. והשימוש בחלקים טרומיים של בטון מזויין. יש 
שבתוך הנד לעוברי־רגל מוקמות חנויות קטנות וקיוסקים 
לנוחות המשתמשים בהן. 

להערכת גודלן של מ" ולהשוואתן משמשים כמה ממדים 
כגון אורך ד,מ", שטח־החתך שלה, נפח העפר שהוצא, משך 
זמן־הבניה, שיעור-ההתקדמות, נפח העפר שנחפר לשנה. 
ד.מ׳ הבודדת הארוכה-ביותר בעולם היא מנהרת־דלאוור 
באה״ב ( 137 ק״מ)! הס׳ בעלת שטח-החתך הגדול בעולם — 
ירבה בואנה בסאן־סראנסיסקו ( 353 בדר). מערכת-הפד 
הארוכה בעולם — מכרות־המתכת בביוט, מונטאנה, אה״ב 
(מעל ל 5,700 ק״מ). הנד העמוקה בעולם נמצאת במכרה- 
הזהב בדטוואסךזראנד, אפריקה הדרומית (יותר מ 3,000 מ׳ 
מתחת לפני־הקרקע). 

היסטוריה. כבר בזמנים קדומים נהג האדם לכרות 
מ" לשם חיבור מערות טבעיות והגדלתן. המ׳ הקדומה־ביותר 
לצורכי־תעבורה נבנתה, כנראה, לפני 4x100 שנה בבבל 
העתיקה, מתחת לנהר פרת, לשם מעבר תת־קרקעי מן 
הארמון אל המקדש. אורך הנד היה ק״מ אחד ומידות־חתכה 
3.6x4.5 מ׳. בזמנים יותר־מאוחרים נבנו מ" רבות למטרות 


מנהרות נבחרות 


סוג* 

שסח־החתך 

(מ׳י) 

אורך כולל 

(מ ׳ ) 

תקוסת הבניה 

שם המנהרה ומקומה 

א 

27 

19,783 

1906—1895 .1 

סימפלון, שוויץ—איטליה 

א 

27 

19,803 

1922—1912 .11 


א 

46 

18,510 

1934—1920 

אןנינית־גדולה, איטליה 

ב 

40 

13,868 

1962—1957 

הוקוריקו, יאפאן 

ג 

95 

6,600 

1964—1959 

סן־ברנרדו, שורץ—איטליה 

ג 

80 

12,650 

1965—1959 

מון־בלאן, צרסת—איטליה 

ד 

353 

165 

1934— 

ירבהיבואנה, םאן־םראנםיםקו, אה״ב 

ד 1 


3425 

1930—1925 

מרזי, ליוורפול, בריטניה 

ה 1 


1,195 

1930—1925 


ו 

30.2 

164,600 

—1900 

מטרו, פאריס, צרפת 

ו 

52.8 

10,500 

1953—1914 

טו^לבאנה, סטוקהולם, שוודיה 

ו 

57—48 

86,500 

1964—1934 

סטרו, מוסקווה, בריה״ט 

ז 

305 

7,118 

1922—1911 

רוו, צרפת 

ח 

27.3 

137,000 

1944—1937 

דלאוור, אה״ב 

ח 

7.1 

6,380 

1960—1959 

מנשה א/ ישראל 


•> סוגי המנהרות: א — למס״ב. מתחת להרים. ב — למס״ב, מתחת למים. ג — לכביש, 
מתחת להרים. ד — לכביש, מתחת למים. ה — להולכי־רגל, ו — לרכבת תחתית. 
ז — לכלי־שיט. ח — לאספקת־מים. 



991 


מנהרה — מנואל 


992 


צבאיות, כגון חתירה מתחת לביצורי-האדב הנצורים והב¬ 
טחת אספקת-המים העירונית. ניקבת־השילוח, באורך של 
533 מ , , גובה 1.1 — 3.4 מ׳ ורוחב 58 — 65 ס״מ (ע״ע א״י, עט׳ 
292 ועם׳ 865 ), נבנתה ע״י המלך חזקיהו (בשנת 701 
לפסה״נ) בירושלים, כדי להכניס את מי־הגיחו׳ן לתוך העיר 
המוקפת חומה — אל בריכת־השילוח, כהכנה לקראת המ¬ 
צור האשורי. היה זה השג הנדסי נכבד, בהתחשב באורך, 
בפיתול (המרתק בקו־אוויר הוא רק כ 320 מ׳) ובהפרשי- 
הגובה (בין הגיתון ובריכת־השילוח 2.18 מ׳ בלבד). במאה 
ה 1 לסה״נ נבנתה מ׳, באורך של 900 מ׳ ורוחב של 7.5 מ׳, 
בגבעת־פוסיליפו לקיצור הדרך נאפולי—פוצואולי. 

מעט מ" ניבנו ביה״ב ובנייתן הורחבה רק במאה ה 17 , 
הודות להפצת השימוש בחומרי־נפץ. מ" רבות לכלי־שייט 
נבנו בצרפת ובאנגליה. התפשטות רשת־מסה״ב, שלהן מיג- 
בלות־שיפוע חמורות, הביאה תנופה גדולה לבניית מ". 
הכד הראשונה לרכבת־קיטור נבנתה ב 1829 בקו ליוורפול— 
מנצ׳סטר. המצאת הדינאמיט ופיתוח המקדחה הפנומטית 
הביאו להתקדמות עצומה בטכניקה של כריית מ".'ראויה 
לציון פתיחתה של מ' באורך 12.8 ק״מ, ב 1871 , בהר־סניס 
בין צרפת ואיטליה. 

עם גידול הצפיפות בכרכים גברה הדרישה לבניית מ" 
מתחת לנהרות. בניית הם׳ התת־מימית הראשונה מתחת 
לתמזה בלונדון התחילה ב 1807 , אך בגלל קשיים $כניים 
לא נסתיימה עד 1842 . כמדד להתקדמות קצב-הפריה מענ¬ 
יינת ההשוואה של כריית מ' זו, שבוצעה בקצב של 25 ם״מ 
ליש, לבד של הרכבות התת־קרקעיות של לונדון ( 1890 ), 
מוסקווה (ר׳ טבלה) ולנינגרד ( 1946 ) — שבהן הגיע הקצב 
ל 10 — 15 מ׳ ליום. נפח הכדיה במ" בשביל רכבות תת- 
קרקעיות גדול בהרבה מאשר לחעבורת-רכב, כך׳ לדוגמה, 
הנפח שנחפר במטר( של מוסקווה היה 4.5 מיליון מ״ק. 

הטכנית הנועזת־ביותר לבניית מ׳ היא זו של מיצר לה- 
מאנש בין צרפת לאנגליה. התכנית אושרה עקרונית ע״י 
שתי הממשלות. זו תהיה מ׳ למס״ב בעלת שני נתיבים ושתי 
מסילות צדדיות להובלת רכב על קרונות-משא פתוחים. 

חשיבותן של מ" בימינו גדלה והולכת. עיקר ההתפתחות 
נוגעת לרכבות תת־קרקעיות ולמ" בשביל רכב מנועי, ופות¬ 
חו מכונות־חפירה מהירות ומשוכללות המיועדות לזרז את 
כריית ד,מ". 

; 1941 , 2718 ( 711 ( 1 . 7 , 130 ^ . 5 . 11 - 1500 >ז 11103 

; 11121 1959 ' 1 ) 2715 ) 1 ?} , 6776 ) 2 ) 1 0777967 ( 2795 ) 77 

,ץ 820011 10 ; 1963 , 716119118 * 7 * 71 1714 ) 7.5 , 01 ת 111£ ן>€< 1 . 0 

. 1966 , 79471716111718 (?> * 47 7196 (תרג׳ מהונגריה) 

אש, ש. 

(צרפ' — :!סנתנמנו! [מ 01111 בם — קטן]), מחול 
במקצב של %, המאופיין ב״פשטות אצילית ואל- 
גאנטית ותנועה מתונה" (האנציקלופדיה של דידרו וד׳אלמ־ 
בר, 1750 ). נראה שמקורו ב ממסת! 3 (ע״ע רקוד) 

במקצב משולש, שבוצע ע״י זוגות־זוגות, בהדרכת הזוג 
הראשון. הנד היה למחול אפנתי באמצע המאה ה 17 . בצורתו 
הראשונית הורכב משתי יחידות, בנות שמונה תיבות כ״א, 
כשכל יחידה מנוגנת פעמיים. למ ׳ המקורי נוסף מ׳ שני, 
שנכתב לרוב בשלושה קולות, ולפיכך נקרא "טריו"! שם 
זה נשמר אף כשאיבד את משמעותו המקורית. עם הזמן 
נעשה מבנה הנד מסובך־יותר ומספר התיבות גדל. בסוד* 
טות של מלחינים בני המאה ה 18 ׳ ובייחוד בך והנדל (ע׳ 



ש?ו׳ 6 ה סצבים בריקיד הפנזאט 

ערכיהם), מופיעים לעתים מ", בצורה מורכבח־ביותר (באך: 
סוויטה ״אנגלית״ מם׳ 4 , שני מ", אחד בפה מג׳ור, והשני 
ברה מינור; "קונצ׳רטו בראנדנבוירגי" מס׳ 1 , מ׳ אחד וש¬ 
לושה פרקי "טריו", וכד׳). מאוחר־יותר איבד הנד מעט 
מאפל הריקודי, אך זכה לחשיבות מרובה ביצירות סימפו¬ 
ניות וקאמרלת. להאן שטאמיץ היה, כנראה, הראשון ששי¬ 
לב את הם׳ בסימפוניה, אך למקומו הייחודי הגיע ד>מ׳ 
ביצירותיהם של הידן, מוצרט ובטהובן (ע׳ ערכיהם). בם- 
הובן היה זה שהחליף את הנד׳ כפרק השלישי בסימפוניה, 
בסקרצו, ומרבית המלחינים שאחריו הלכו בעקבותיו. כיש 
מופיע הנד ביצירות מוסיקאליות שונות, המנסות לחדש 
צורות מוקדמות. 

מנואל — .גףטסעס^ז — שמם של שני קיסרים בביזנטיון. 

1 ) מ׳ 1 קומננוס ( 1120 — 1180 , קיסר מ 1143 ), בנו 
דורשו של לאנס 11 (ע״ע). מ׳ חשש בעיקר מעליית כוח 
הנורמאנים, ולפיכך התנגד למסע־הצלב השני, שנועד גם 
לחזק את המדינות הלאטיניות במזרח ובהן נסיכות אנטיד 
כיה הנורמאנית. מעבר הצלבנים בתחומי ארצו גרם 
להתנגשויות ( 1147 ). רוג׳רו 11 , מלך סיציליה הנורמאני, 
כבש את ת 3 י, קורינתום רקורפו, ונד הךפו בסיוע ונציה 
( 1149 ). צבאו נחת באנקונה ( 1155 ) והשתלט על אפוליה. 
נוכח פלישת ביזנטיון לאיטליה — האחרונה בתולדותיה — 
הצטרפה ונציה לנורמאנים ום׳ הובס ב 1157 . מ׳ העניק 
פריודלגלת נרחבות לסוחרי ג׳נובה כדי להשתחרר מתלותו 
בונציה, וב 1171 פקד לאסור את כל משדי ונציה שבאים־ 

דע " 

פריה. במזרח מימש את תביעותיה של ביזאנטית לשטחי 

הצלבנים בסוריה, ונסיך אנטלכיה, דנו משאטלן, היה לוא- 

סל שלו ( 1158 ), מלך־ירושלים בלדוין ] 11 (ע״ע) נשא 

לאשה נסיכה ביזאנטית וביקש להתקרב לכד. באיבתו לקיסר 

פרידריך 1 מימן מ׳ את "הליגה הלומבארדית" אדבתו. 

בתגובה עודד פרידריך את קיליג׳ ארסלאן, שולטאן איקונ- 

יום, והלה הנחיל למ׳ תבוסה מכרעת במירלקפלון ( 1176 ). 

בימי מ׳ התחזק מעמדם של בעלי-הקרקעות הגדולים. 

י. סראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ־ישראל (מפתח: 
עמנואל קומגגום), תשכ״ג; : 65 , 11 * 1167 ! €017 765 ,מס !!תג 7 . 01131 ג 

0 0779716716 ■ 167 . 14 *€ ( 1143 - 1118 ) €0171716196 11 271 ) 6 [ 

' 71 : 67 ( 114 ) 51 6 €0771716711 , 11 ת 1 ת 1,31 ,? ; 1912 ,( 1180 — 1143 ) 

6676116 5*41 76$$07(1 ]7(2 815(211210 6 1'06624672(6 7961 566010 

X^1, 1-11, 1955/7. 

2 ) מ׳ 11 , פלאולוגום ( 1350 — 1425 , קיסר מ 1391 ). אביו 
לאנס ¥11 (ע״ע) מינהו למושל תסאלוניקי ( 1369 ), וכש- 
נעצר אביו בונציה בגלל אי-תשלש חובותיו, בא להאסר 
תחתיו. ( 1371 )'.'בתמורה הוכתר ב 1373 לשותף לשלטון. הוא 
נכלא עם אביו בידי אחיו הבכור, אנדולניקוס, שמרד ותפס 
את השלטון ( 1376 — 1379 ). ב 1390 נאלץ מ׳ להשתתף במל¬ 
חמה של באיזיד 1 (ע״ע) ושנה אח״כ עלה לשלטון בהסכמתו. 
באיזיד צר על קושטה ( 1394 ), ואתרי נצחונו על צבאות- 



993 


מנואל — מנוע, מנועים 


994 


המערב בניקופוליס ( 1396 ), נחלש מעמד מ׳ מאד. ב 1399 — 
1402 שהה מ׳ במערב בנסותו להשיג עזרה מול התורכים. 
סכנתם פחתה אחרי מפלת באיזיד מידי תימור לבג בקרב 
אנקרה ( 1402 ), והשולטאן מחמד 1 החזיר לס׳ כמה ערים 
( 1413 ). בעלות מוראד 11 לשלטון ( 1421 ) חודשה הסכנה 
לאימפריה. ב 1425 מסר מ׳ את השלטון לבנו יואנם 11 ד\, 
הסב את שמו למתיאוס והיה לנזיר. — מי׳ היה איש משכיל, 
עמד בקשר הדוק עם גדולי ההומניסטים הביזאנטים, והש¬ 
איר כתבים רטוריים על בעיות תאולוגיה ומוסר ומכתבים 
רבים. 

1 ז 1 1 ( 1 <£ 1 •, \1. 11 ?01x010$^ (1391-1425), <: 51x4 ז 63 .ע\ .! 

. 1969 ,<) 11111 ז 0 (זז*? 5181 ? 141 

ד. י. 

מנואל, מנואל ( 1300€1 \ , 1 שנ 1 מ 43 ^), שמם של 2 ממלכי 
פורטוגל. 

1 ) מ׳ 1 , ״הגדול״ ( 1469 — 1521 ? מלך מ 1495 ) עלה 
למלוכה במות בךדודו. ז׳ואן 11 (ע״ע). ימי מלכותו נחשבים 
לתור־הזהב של פורטוגל, וגילוי הדרך להודו סביב כף־ 
התקוה הטובה בידי ומקו דה גמה (ע״ע), כיבושי אפונסו 
אלבוקרק (ע״ע) באסיה ופדרו קןברל בברזיל, שנעשו 
בימיו, הפכו את פורטוגל 'למעצמה קולוניאלית אדירה 
והעשירוה עושר רב. מקודמו ז׳ואן ירש מ׳ מלוכה אבסולו¬ 
טית, והקורטש (פארלאמנט) של פורטוגל התכנס בימיו 3 
פעמים בלבד. מ׳ ביקש להשפיע על מדיניות קאסטיליה 
ואולי גם לאחד בשלטון בית־אויש את כל חצי־האי הפיך־ 
נאי, וע״כ נשא לאשה את איזבלה, בת פרננדו ואיזבלה 
מלכי-ספרד, ואחרי מותה ( 1498 ) — את אחותה מריה, 
ואחרי מותה של זו ( 1517 ) — את לאונור, אחות ל!רלום 1 
(ע״ע קרל ¥). מנישואיו השניים נוי^ד בנו דורשו ז׳ואן 111 
(ע״ע). 

פרנבדו ואיזבלה מלכי ספרד התנו את הסכמתם לנישואי 
בתם איזבלה עם מ׳ בכך ש״יטהר" את ארצו מיהודים. מ׳, 
שבראשית מלכותו התייחס יפה ליהודים ואברהם (ע״ע, עמ ׳ 
318 ) בן שמואל זכות היה התוכן שלו, ניאות לכך, וב 4.12.1496 
גזר גירוש על יהודי ארצו, שיבוצע עד נובמבר 1497 . 
כשהוברר לו, שיציאת היהודים גורמת נזק לפורטוגל, עצרם 
בליסבון וכפה עליהם טבילה. הוא פטר את הנטבלים (- 1 !ס 0 
08 ^) מפיקוח הכנסיה לתקופה של 20 שנה. כשנודע לו, 
שרבים מהאנוסים מהגרים לחדל, אסר עליהם למכור את 
נכסיהם ולהגר. כשנהרגו בליסבון כ 4,000 אנוסים בידי 
ההמון ( 1506 ), הוציא מ׳ להורג נזירים דומיניקנים שהסיתו 
את ההמון(וע״ע מלכו, שלמה). 

2 ) מ׳ 11 ( 1889 — 1932 ! מלך ב 1908 — 1910 ), המלך 
האחרת של פורטוגל. עלה למלוכה כשנרצחו אביו, יןרלו 1 , 
ואחיו הבכור. כעבור שנתיים וחצי פרצה מהפכה בפורטוגל, 
המלוכה בוטלה ומ ׳ נמלט לאנגליה! שם עסק בכתיבת 
ביבליוגראפיה של ספרייתו הנפלאה. וע״ע פורטוגל. 

אה. א. 

מנוחץ, להוךי — מ 1 ו 1 ט 1 ז 6 ^ 11 >גו 11 *¥ — (נו׳ 1916 , 
נידיורק), כנר ומנצח אמריקני, יהודי. כבר בהיותו 
בן 8 הופיע כסולן עם תזמורת סאן־פראנסיסקו בניצוחו של 
אלפרד הרץ. ב 1927 הגיע לפאריס ושם המשיך בלימוד 
נגינה אצל דורז׳ אנסקו (ע״ע) ואדולף בוש. בגיל 12 כבש, 
כילד־פלא, את קהל המאזינים בפאריס, לונדת וניו־יורק. 


באה״ב הוסיף להופיע בערים שונות, ואחרי הפסקה של 
שנתיים, 1933 — 1935 , הופיע שוב כסולן עם מנצחים דגולים 
כגת בתנו ולטר, אדוארד אלגר, פריץ בוש וארטורו טוסק־ 
ניני (ע׳ ערכיהם). בימי מלה״ע 11 ניגן בשביל חיילי צב- 
אות-הברית, ב 1944 — בפאריס המשוחררת, ואח״כ בתסיה. 
ב 1947 ניגן עם פורמונגלר בברלין — דבר שעורר התמר¬ 
מרות בקרב רבים ממתנגדי גרמניה הנאצית. ב 1948 עבד 
מ׳ משבר. מאז נגינתו היא לעתים נפלאה ולעתים עצבנית 
ומתוחה. בשנים האחרונות הפך מ' לחסיד היוגה (ע״ע), 
ובנגינתו ניכרת לעתים השפעת המזרח הרחוק, בעיקר 
השפעתה של המוסיקה ההודית. מ׳ מתגורר היום באנגליה, 
שם יסד בי״ם למוסיקה לילדים מחוננים. מלחינים כגת 
ארנסט בלוך, בלה ברטוק, פאול בן־חיים ודלים ו 1 לט 1 ן (ע׳ 
ערכיהם) חיברו יצירות למענו. 

מנומטר, ע״ע ברומטר; גז, עמ׳ 541 ! ריק. 

מנוניטים, נוצרים־פרומסמנטים סבלנים (ע״ע פרוטס¬ 
טנטים! בפטיסטים: אנבפטיסטים), מחסידי $נו 
סימונם ( 0115 תז 51 סתת 16 ^). 

אחרי מפלת הטבלנים הקיצונים (האנבפטיסטים) ב 1535 , 
התארגנו המתונים ואוהבי-השלום שבהם בצםת־הולנד, בהנ¬ 
הגתו של מנו סימונם ( 1496 — 1561 ! כומר קאתולי עד 
1536 ). המ" התנגדו לטבילת תינוקות, סירבו להישבע (ע״ם 
דברי ישו [מתי ע, 33 — 37 ]), שללו השתתפות פעילה בענ¬ 
ייני המדינה החילונית, נמנעו לשרתה כפקידים וסברו שאין 
להתקומם נגד הרשע (מתי /י, 39 ). מראשית התהוותה של 
התנועה דגלו הם" בהשקפות פאציפיסטיות ורובם מתנגדים 
לשרת בצבא. 

ד.מ" נרדפו בשל השקפותיהם, אולם, מ 1572 זכו להפרה 
בהולנד, בשודץ ובמספר ערים בצפון־גרמניה. הם סבלו 
מרדיפות גם ברוסיה הצארית והקומוניסטית וחלקם הגדול 
היגר משם, כבר לפני המהפכה, לקנדה ולאה״ב (ע״ע חת־ 
ישבות, עמ׳ 659 ). היום יש בעולם כ 600,000 מ"! מהם 
כ 70,000 בהולנד, כ 12,000 בגרמניה, כ 50,000 בקנדה וב- 
250,000 באה״ב. הם" מאורגנים בקהילות עצמאיות! זקני- 
העדה הנבחרים הם הממונים על עבודת־הקודש. בדומה 
לקבוצות אחרות השייכות לכנסיות הרפורמיות, אין הם 
רואים בסעודת-הקודש אלא סמל בלבד. בענייני אמונות 
ודעות שוררת ביניהם מידה רבה של חירות! כן ניכר אצלם 
שודונם של הגברים והנשים, וגם לנשים רשות לדרוש 
דרשות. 

גם הבפטיסטים רואים במנו סימונס את מייסדה הרוחני 
של תנועתם. — וע״ע אגפי. 

; 1940 ,׳,י־זס! 07 ו/ ? 54011101111 )ס 1 ? 1 <}<זוו 01 . 0 .ן 

. 1949 ז> 7 !מ 0 ממז>/ג , 0 ה 3 ות 1 > 1£ ■!? .א 

ד. פ. 

מנוע, מנועים, מכתה, ההופכת אנרגיה כלשהי לעבודה 
'מכאנית. סוגי הם" (לפי סוג האנרגיה [ע״ע] 
המומרת) י: מ" ההופכים אנרגיה מכאנית לעבודה (טחנת- 
רוח או סחנת-מים, למשל), מנועי-חום ום" חשמליים. 

מ׳־חוס, עם׳ 994 ! מ׳־בוכנה, עס׳ 995 ! מ׳ בוכנה סובבת, 

עמ ׳ 997 ? הדלק ושריפתו, עמ ׳ 998 ! מ׳־דחף, עמ ׳ 1002 ! 

המ׳ החשמלי, עם , 1004 ! תולדות המי, עם׳ 1006 ? ציורים, 

עמ ׳ 999/1000 . 

1 . מ׳־ חום (מ״ח) מורכב ממיכל מלא גאזים. בהשפעת 
החום עולה הטמפראטורה של הגאזים! הגאזים מתפשטים 



995 


מנוע, מנועים 


996 


ומגצעים עבודה מכאנית. לפי מקומו של מקור-החום, מבחי- 
נים ב 2 סוגים של מ״ח: ( 1 ) מ׳ בעל מקור־חום חיצוני 
(קרני-השמש, ראקציה גרעינית או שריסת־דלק חיצונית)׳ 
שבו הגאזים המתפשטים מובדלים מחומר הדלק. לאופן- 
פעולתו — ע״ע טורבינה; קיטור, מכונת־. ( 2 ) מ׳ בעל 
מקור־חום פנימי (מ׳ שריפה פנימית [מש״פ]), שבו נשרף 
הדלק בתוך הנד עצמו והגאז הנוצר מבצע את העבודה (מ , ־ 
הבנזין, למשל). 

מבחינים ב 4 סוגים של מש״פ: מנועי־בוכנה, שבהם 
הבוכנה מבצעת תנועה ?:ווית — הלוך־וחזור — בתוך גליל; 
מנועי בוכנה סובבת; מנועי טורבינה (ע״ע); מגועי־דחף, 
שבהם הנד כולו נע בתנועה קודח נמשכת. 

א. מ׳־בוכנה (ציור 1 ) מורכב מגליל (ז^ת! 1 ץ 0 ) מת¬ 
כת, שבסיסו האחד — המכסה — אטום, ובתוכו בוכנת־ 
מתכת, מותאמת לקדה הגליל, שנעה לאורכו הלוך־ושוב. 
כדי למנוע בריחת גאזים מסביב לבוכנה, מרכיבים עליה 
טבעות-אטימה׳ הנצמדות היטב לדופן הגליל. עקרונות ה פ¬ 
עולה של מ׳-בוכנה: המרחק בין שתי הנקודות, שביניהן 
נעה הבוכנה (ציור 2 ), נקרא "מהלך־הבוכנה". נפח־המהלך 
הוא הנפח הכלול בגליל, בין דאש־הבוכנה בנקודה המתה 
התחתונה (נמ״ת), שבה הבוכנה מרוחקת־ביותר ממכסה 
הגליל הסגור, לבין ראש־הבוכנה בנקודה המתה העליונה 
(נמ״ע). החלל מעל הבוכנה, כאשר היא נמצאת בנמ״ע, הוא 
חלל תא-הדחיסה; החלל מעל הבוכנה, בהיותה בנמ״ת, 
נקרא "קיבול" הגליל והוא שווה לסכום נפדדהמהלך וחלל 
תא-הדחיסה. "יחס-הדחיסה" הוא היחס ביו קיבול-הגליל 
לבין נפח תא-הדחיסה, כל , , היחס שבו קטן נפח התערובת 
הדליקה בזמן הדחיסה. נצילות הט׳ עולה עם עליית יחס- 
הדחיסה. מחזור פעולת-הסד הוא צירוף תהליכים, המתרח¬ 
שים לפי סדר מסוים בחלל הגליל. המחזור מורכב מתהליך 
יעיל אחד (התפשטות הגאזים השרופים) וממספר תהליכי- 
עזר (פליטה. יניקה ודחיסה). תהליך הדחיסה, ורוב הפ¬ 
ליטה, מתרחשים בזמן שהבוכנה נעה מהנמ״ת לנמ״ע. 
שריפת התערובת של דלק ואוויר מתרחשת כשהבוכנה 
קרובה לנמ״ע. אי־דיוק בזמן־ההצתה מקטין אח נצילות ד,מ/ 
תהליך העבודה, ורוב היניקה, מתרחשים בזמן שהבוכנה 
נעה מהנמ״ע לנמ״ת. הפליטה מתחילה כשהבוכנה מתקרבת 
לנמ״ת, הדיאגרמה האינדיקאטורית (ציור 11 ) מתארת את 
לחץ הגאזים בגליל לעומת נפחם. השטח הסגור ע״י העקום 
מתכונתי לעבודה שמבצע הנד, שהיא ההפרש בין האנרגיה 
שמפיקה התפשטות הגאז לאנרגיה שהושקעה בדחיסתו וחי־ 
מומו. התנועה הזווית של הבוכנה נהפכת לתנועה סיבובית 
באמצעות גל-ארכזיבה— 2 לטל (ע״ע פרקי-מכונות). ל 2 ל 
מחובר גלגל־תנופה, המפעיל את הבוכנה במשך תהליכי־ 
העזר; גלגל-התנופה גם מייצב את פעולת הנד. להתנעת 
הם׳ משתמשים בד״כ במתנע חשמלי, המסובב את גלגל־ 
התנופה. 

מסווגים מנדעי־בוכנד. לפי צורת ההכנה של התערובת 
הדליקה (קרבעיטור או מתז), לפי אופן הצתת התערובת, 
לפי סוג הדלק (בנזין, 10 לר, גאז בישול וכד׳), ולפי מספר 
מהלכי־הבוכנד. במשך מחזור־הפעולה. 

1 . מ' בעל 4 מהלכים (^סזז?) עם קרבורטור, 
הנסת בין מנועי-הבוכנה• ערבוב הדלק (בנזין) באוויר 
מתבצע בקרבורטור, לפני כניסת התערובת לגליל (ציור 3 ). 


במהלך היניקה מתחממת התערובת לטמפראטורה של ״ 90 — 
״ 130 , ולחצה קטן עד לכ 0.9 ק״ג/סמ״ר. במהלך הדחיסה 
עולה הלחץ, בתהליך אדיאבטי (ע״ע), ל 7 — 12 ק״ג/סמ״ר 
והטמפראטורה עולה ל ״ 300 —״ 1450 בסוף מהלך־הדחיסה 
ניצת הדלק ע״י זיק חשמלי ומתחיל להישרף. השריפה 
מתחילה ליד המצת (ציור 3 א) ומתפשטת בצורת חזית 
כדורית. מהירות-השריפה נמדדת ע״י מהירות התפשטות- 
החזית. הדלק נשרף במהירות רבה, והחום המשתחרר גורם 
לחימום הגאזים השרופים לטמפראטורד, של ״ 1,800 —־־ 2,500 
והגדלת לחצם עד 30 — 45 ק״ג/סמ״ר. כשמתקרבת הבוכנה 
לנמ״ת, קטן הלחץ ל 3.5 — 4.5 ק״ג/סמ״ר והטמפראטורה 
יורדת לב ״ 1,000 . במהלך־הפליטה לחץ הגאזים השרופים 
הוא 1.10 — 1.25 ק״ג/סמ״ר, והטמפראטורה שלהם ״ 500 — 
״ 900 . השיעורים המדויקים של המשתנים במ׳ מסוים תלויים 
ביחס־הדחיסה שלו. 

2 . מ׳ בעל 2 מהלכים עם קרבורטור שונה מרד 
בעל 4 מהלכים גם במבנהו (ציור 4 ) וגם במחזור-פעולתו. 
חלל בית-הארכובה האטום, המחובר לגליל, מהווה חלק 
בלחי־גפרד מן הנד. התערובת אינה זורמת מהקרבורטוד 
ישירות לחלל-הגליל, אלא נכנסת לחלל בית־הארכובה. 
בחלל זה מתרחשת דחיסה מוקדמת של התערובת (ע״י 
הבוכנה הנעה בכיוון לנמ״ת) שגורמת לזרימת התערובת 
לחלל-הגליל כאשר נפתח המעבר. הזרימה המאולצת של 
התערובת עוזרת בהדחת הגליל מהגאז השרוף. מחזור- 
הפעולה מבוצע כולו בסיבוב אחד של גל־הארכובה, ולא 
תוך שני סיבובים, כבכד בעל 4 מהלכים, ומכאן שתדירות 
מהלכי־העבודה גדולה סי 2 . תהליכי־המחזור מתרחשים 
בעת־ובעונה-אחת בחלל-הגליל ובחלל בית־הארכובה. בעת 
תנועת-הבוכנה מנמ״ע לנמ״ת מתפשטים הגאזים השחפים 
ונסלטים מחלל הגליל, והתערובת הנמצאת בחלל בית- 
הארכובה נדחסת ע״י הבוכנה וזורמת לחלל-הגליל (כל/ 
עבודה ופליטה). בעת מהלך הבוכנה מהנמ״ת לנמ״ע, נדחסת 
התערובת שבגליל, יורד הלחץ בחלל בית-ד,ארכובה ונכנסת 
לשם תערובת חדשה (כל/ יניקה ודחיפה). 

בנד זה מתחילה הדחיסה רק לאחר כיסוי פתח־ד,פליטה, 

ורק כ 75% מנפח־המהלך מנוצל לדחיסה. הקיבול המציאותי 
של הגליל הוא סכום נפח המהלך היעיל ונפח תא־הדחיסה, 
ויחם הדחיסה שווה, איסוא, ליחס בין הקיבול המציאותי 
לבין נפח תא-הדחיסה. 

3 . מ׳ בעל מ ת ז שונה מם׳ בעל קרבורטור בכך, שה¬ 
דלק מותז לאוויר דדך נהירי-המתז. יתרונותיו: הספקת 
כמות-דלק שווה לכל הגלילים (בנד רב-גלילי). אחידות 
התערובת גורמת לשריפה מושלמת־יותר של הדלק וניצולו 
באופן יעיל-יותר, וכן להפחתת זיהום-ד,אוויר. תאוצת ד,מ׳ 
גדולה־יותר, התנעתו קלה והדחה הגליל מושלמת־יותד. בנד־ 
^נזין נמצא המתז בסעפת-היניקה (ציור 5 ). הנד ומחזור- 
פעולתו דומים בשאר הפרטים לגד בעל קרבורטור• מחיר 
מערכת-התזה גבוה ממחיר קרבורטור. 

4 . מ׳-דיזל הוא נד בעל מתז השורף, בד״כ, סולר. 
במהלך־היניקה זורם לחלל-הגליל אוויר בלבד, דבר המונע 
כל אפשרות להתלקחות הדלק לפני הזמן. לכן פועל נד-דיזל 
ביחם־דחיסה גבוה בהרבה, ובסוף מהלר־הדחיסה — הלחץ 
והטמפדאטורה גדולים מאשר במ׳-בנזין. הטמפראטודה של 
האוויר הדחוס גבוהה מנקודת ההתלקחות העצמית של הד־ 



997 


מנוע, מנועים 


998 


לק, וגורמת להצתת הדלק, ללא צורך במצת חשמלי. הדלק 
מותז, בלחץ גבוה, בגמר מהלד־הדחיסה. המתז נמצא במר- 
סדדהגליל (ציור 6 ). הדלק מתערבב עם האוויר הדחוס, 
ונוצרים מוקדי־התלקחות רבים בכל חלל-התא. מהירות־ 
השריפה בנד־דיזל מבוטאת ע״י כמות הדלק הנשרפת ביחי־ 
דת-זמן (ג׳/שנ׳). השריפה אינה מתחילה מיד עם התזת 
הדלק, אלא אחרי פרק־זמן הנקרא "זמן־ההשראה". 

5 . מ׳־דיזל בעל 2 מהלכים (ציור 7 ) דומה למ ׳ בעל 
4 מהלכים במבנהו. המ ׳ מצויד במגדש סיבובי, המזרים 
אודר לגליל דרך פתחים, שמצויים באיזור התחתון של 
דופן־הגליל, והמתגלים ומתכסים ע״י הבוכנה. תוך תנועת 
הבוכנה בכיוון לנמ״ע מודחים הגאזים השרופים שבגליל 
ע״י האוויר שמוזרם ע״י המגדש, ונפלטים דרך עסתומי־ 
הפליטה? האוויר נדחס; הדלק מוזרק בסוף המהלך. תוך 
כדי תנועת הבוכנה בכיוון לנמ״ת נשרף הדלק והגאזים 
השרופים מתפשטים ? לקראת סוף המהלך מתחילה הפליטה 
והדחת החלל באוויר נקי. 

השוואה בין מנועי־הבוכנה: לט׳ בעל 2 מהלכים 
הספק גדול־יותר (באותה מהירות סיבובית ובאותו נפח- 
נליל), פעולתו קצובה, מבנהו פשוט, ומשקלו קטדיותר. 
למ ׳ בעל 4 מהלכים תצרוכת־דלק קטנה־יותר, המאמצים 
התרמיים במנגנון הארכובה קטנים־יותר, הסיכה טובה־יותר. 
למ׳־דיזל תצרוכת־דלק קטנה והדלק זול-יותר, סכנת הש¬ 
ריפה פחותה. מ׳־בנזין קל וקסן־יותר, פעולתו "רפה", התנע* 
תו קלה ומחירו זול-יותר• בגלל משקלו, נפוץ מ׳־דיזל בעיקר 
להנעת רכב כבד (טרקטורים ואניות, למשל) וכמ׳ נייח. 

6 . מ' רב־דלקי הוא מ׳־דיזל המותאם לפעולה בכל 
סוגי הדלק הנוזלי, ללא צורך בשינוי מבנהו או בכיוונון 
מחדש. מ׳ זה יקר בהרבה ממ׳־דיזל ונוטה-יותר לקלקול, 
וההתעניינות בו (פרס לגורמים צבאיים, למשל: הצבא 
האמריקני בווייטנאם) קטנה. 

7 . מ׳ השורף ג אז-בישול פועל בדומה למ׳-בנזין 
בעל־מתז. הגאז מוחזק במיכל במצב נוזלי ובלחץ גבוה 
(בדומה למכלי גאז-הפישול הביתיים). בכניסתו לגליל הוא 
מתאדה •ועירבובו עם האוויר מושלם. יתרונו בעיקר בזיהום- 
האוויר המועט הנגרם ע״י פעולתו (ומשום־כך יש ערים, 
שבהן מחויב כל הרכב הציבורי להשתמש בנד זה), אולם 
יעילותו של גאז־הבישול קטנה מיעילות סוגי הדלק הנוזלי 
המקובלים. 

ב. מספר הגלילים בם , . השימוש בנד חד־גלילי 
מצומצם (הוא מניע אופנועים קטנים, מתקני הרמה [ע״ע] 
קטנים וכר), בעיקר בגלל פעולתו הבלתי-קצובה, זעזועים 
במהלכי העבודה ותאוצתו הקטנה. 

מ׳ רב-גלילי מורכב, למעשה, מנד׳ חד־גליליים המסוב¬ 
בים את אותו גל־ארכובה. מהלכי־העבודה אינם מתרחשים 
בכל הגלילים בעת־ובעונה-אחת, אלא לפי סדר מסוים, המ¬ 
שפר את קצב פעולות-הנד. ככל שעולה מספר הגלילים, 
משתפר קצב-הפעולה, לטי המיקום ההדדי של הגלילים, 
מבחינים במספר סוגי־מ״ (ציור 8 ) : מ׳ חד־טורי (כל׳, כל 
הגלילים מסודרים בטור אחד לאורך גל-הארבובדי), בעל 
גלילים מאונכים, מאוזנים או משופעים; מ׳ דו־טורי, בעל 
גלילים נגדיים; נד דו־טורי, שבו נוצרת זווית בין הטורים 
(דגם ״¥״); מ׳ בסידור דמוי-כוכב, ועוד. 

ג. מ׳ בעל בוכנה סובבת. קיימים סוגים שונים 


של מ׳ זר* והמשותף לכולם הוא, שבזמן סיבוב-הגל — 
משתנה, באופן מחזורי, הנפח הכלוא בין הבוכנה (או הבוכ¬ 
נות) ובית־המ׳, כך שאפשר לבצע בתוך החלל מחזור- 
פעולה (בעל 2 או 4 מהלכים) בדומה לנד־בוכנה ?!ווי. הנפוץ 
בין מ" אלה הוא מ׳־ונקל ( £1 > 1 תג¥\), שבו לבית-הנד צורת 
גליל וחתך חללו הפנימי אסימטרי(ציור 9 ). קצותיהגליל סגו¬ 
רים ע״י מכסים, בהם ממוקמים מסבי-זעל. אופן־ה פעולה: 
בתוך בית־הנד מסתובבת בוכנה, שהחתך שלה "משולש" 
בעל צלעות מעוגלות. לבוכנה שיניים פנימיות, המסובבות 
את גל-הארפובה. מרכז־הכובד של הבוכנה אינו על גל- 
הארכובה, ולכן היא מבצעת תנועה פלנטרית (מרכז־הפובד 
מסתובב סביב ציר־הגל). שלושת קודקודי־הבוכנה יוצרים 3 
תאים בין הבוכנה לבין הדופן הפנימי של בית־הכד. צורתם 
המיוחדת של בית־הם׳ והבוכנה גורמת לשינוי נפח התאים 
במשך הסיבוב. בכל תא מתרחש מחזור־פעולה ב 4 מהלכים 
במשך כל סיבוב של הבוכנה, ואפשר להשוות את פעולתו 
לזו של מ׳ בעל 3 גלילים, הפועל ב 4 מהלכים. 

יתרונות מ׳ זדי: מבנה מרוכז ופשוט, משקל קטן, תצ¬ 
רוכת קטנה של שמן־סיכה ופעולה קצובה. חסרונותיו, שבג¬ 
ללם אינו נפוץ עדיין, הם: קשיים באטימת התאים, סיבוכים 
בקירור הבוכנה, ומהירות סיבובית גדולה (כ 15,000 סל״ד). 
בנד אחרים משנים אח הנפח ע״י שימוש במספר בוכנות, 
הגעות במהירות לא־אחידה; בשני חלקים סובבים בעלי 
צורה מתאימה; בגליל סובב שבתוכו שתי בוכנות; בבוכנה 
מורכבת ממספר חלקים הנעים הדדית, ועוד (ציור 10 ). 

ד. הדלק ושריפתו. במבועי-הבוכנה (א׳—ג׳, ל¬ 
עיל) משתמשים בעיקר בחומרי דלק (ע״ע) נוזליים, לרוב 
מוצרי נפט (ע״ע) גולמי, כגון בנזין (ע״ע) וסולר, הנש¬ 
רפים רק אחרי אידוים. 

הדלקים הנוזליים מסווגים ע״פ הערך הקאלורי, מספר 
האוקטן או ה^סן, הנדיפות, נקודת-ההבזקה ונקודת ההתלק¬ 
חות העצמית. 

הערך הקאלורי של הדלק הוא כמות-החום המשתחררת 
בשריפה מושלמת של הדלק, כאשר חום העיבוי של אדי- 
המים שבדלק אינו מנוצל. הערך הקאלורי של דלקים שונים 
(בקאלוריות לג׳): פרופן — 11,000 ; בנזין — 10,400 ? סולר 
— 10,000 ; בנזול — 9,600 ; כוהל אתילי — 6,400 ; פוהל 
מתילי — 4,700 . 

מספר האוקטן (ע״ע) של בנזין מבטא את כושר־ 
עמידתו בפני שריפה דטונאטיווית (כל׳ פיצוץ), שבה מגיע 
הלחץ עד ל 100 ק״ג/סמ״ר, ושגורמת לנקישות בנד ולשחי- 
קה ניכרת, ואפילו לשבירה, של חלקי מנגנון־הארכובה. 
שריפה דטונאטיווית נוצרת כשיחס־הדחיסה גבוה מדי, וה־ 
טמפראטורה בגמר מהלך הדחיסה עולה על נקודת־ההתלק- 
חות. מספר האוקטן נמדד בנד תיקני, שבו אפשר לשנות אח 
יחס־הדחיסה. מפעילים את הבד בדלק הנבדק ומעלים את 
יחס־הדחיסה עד שמופיעה שריפה דטונאסיווית. לאחר־מכן 
מוצאים תערובת תיקנית (הסטן [ע״ע נפט], בעל חסינות 
נמוכה בפני פיצוץ, המקובלת כ 0% , ואיזואוקטן, בעל חסי¬ 
נות גבוהה בפני פיצוץ — 100% ), שגם בה מתחילה שריפה 
דטונאטיוזית באותו יחם דחיסה (ציור 12 ). מספר אחוזי 
האיזואוקטן בתערובת (לפי הנפח) הוא מספר האוקטן של 
הדלק. מספר-אוקטן מעל 100 הוא היחס, באחוזים, בין 
ההספק המירבי של ד,מ׳ בדלק הנתון לבין הספקו המירבי 




מנוע, טנועים: )(יורים 1 — 19 

































1001 


מנוע, מנועים 


1002 


כשהוא מופעל באיזואוקטן טהור. לגבי שיפור מספר־האוק־ 
סן, ע״ע בנזין, עם׳ 111 . 

מספר ה $ ע ן של סולר מבטא את מידת־נטייתו להתלק¬ 
חות עצמית, וגם הוא נמדד במ , תיקני, שבו אפשר לשנות 
את יחס־הדחיסה. מכוונים את יחם־הדחיסה כך, שזמן־ההש¬ 
ראה, עבור הדלק הנבדק, יתאים לזמן שבו מסתובב גל- 
הארכובה בזווית של ״ 13 . מוצאים תערובת תיקנית (סטן 
[ת־ךןכעדקן; ע״ע נפט], בעל נטיה ניכרת להתלקחות 
עצמית, המקובלת כ 100% , ואלפא־מתיל־נפתלן, בעל גטיה 
קטנה להתלקחות עצמית — 0% ), בעלת זמן־השראה זהה. 
תכולת הסטן בתערובת היא מספר־הסטו של הדלק הנבדק. 
דלק בעל מספר־םטן גבוה הוא בעל מספר־אוקטן נמוך, 
ולהיפך (ציור 13 ). 

ה נ ד י פ ו ת היא נטייתו של הדלק להתאדות. ערך־נדי- 
פות גדול מאפשר להתניע בקלות את המ ׳ ולהגדיל במהירות 
את מספר סיבוביו. נקודת ההבזקה היא הממפראטורה 
הבמוכה־ביותר, שבה נוצרים מעל פני הדלק אדים בכמות 
המספיקה להתלקחות בהשפעת להבה גלויה ובנוכחות אוויר. 
היא משמשת כציון־בטיחות בשביל איחסון הדלק והטיפול 
בו• נקודת ההתלקחות העצמית היא הטמפראטורה הנ¬ 
מוכה ביותר. שבה מתלקח הדלק בנוכחות אוויר ללא להבה 
גלויה. לדוגמה: בנזין — כ״ 550 ; סולר — כ ס 350 . בט׳־ 
בנזין קובעת נקודת ההתלקחות העצמית את ערכו המותר 
של יחם־הדתיסה, ובנד־דיזל—אתמשו״זמן־ההשראה"(ככל 
שנקודת ההתלקחות העצמית נמוכה־יותר, קצר־יותר משך 
זמן־ההשראה). 

ש ריפ ת הדלק: רוב הדלקים מורכבים מפחמן, 9 ימן 
וגפרית, שהם חומרים דליקים, הקובעים את הערך הקאלורי 
של הדלק; חמצן וחנקן, שהם חומרים שאינם נשרפים 
(נמצאים בדלק בתרפובות אורגאניות); לחות ואפר, שהם 
מרכיבים אדישים. בשריפה מושלמת מתרכב אטום אחד של 
פחמן (ע״ע) עם פרודה של חמצן (ע״ע) לפרודת פחמן 
דו־חמצני, תוך שחרור כמות־חום של 8,100 קאלוריות לכל 
ג , פחמן. בשריפה בלתי-מושלמת נוצר פחמן חד־חמצני, 
שהוא גאז רעיל הגורם גם לאיכול מתכות. בתהליך וה 
נוצרות 2.430 קאלוריות בלבד לכל ג׳ פחמן. שתי פרודות 
של מימן (ע״ע) מתרככות עם פרודה של חמצן לשתי פרו¬ 
דות מים, תוך שחרור 28,510 קאלוריות לג׳ מימן. אטום 
אחד של גפרית (ע״ע) מתרכב עם פרודה של חמצן לפרודת 
גפרית דו־חמצנית. בשריפה של 1 ג׳ גפרית משתחררות 
2,210 קאלוריות. שריפה בלתי־מושלמת של מימן או גפרית 
אינה סבירה׳ כיוון שהם פעילים מן הפחמן. 

לשריפה מושלמת דרושים: כמות חמצן מספיקה לחימצון 
כל הפחמן, המימן והגפרית הכלולים בדלק, טמפראסורה 
די־גבוהה; עירבוב טוב של אדי-הדלק באוויר. החישוב 
נותן, שלשם שריפת 1 ק״ג בנזין, שהרכבו: 84.8% פחמן, 
14.3% מימן, 0.2% גפרית ו 0.7% חמצן, דרושים 3.4 ק״ג 
חמצן (בנוסף לחמצן הכלול כבר בבנזין). כיוון שתכולת 
החמצן באוויר, לפי משקל, היא 232 .( 4 דרושים 15 ק״ג אתיר 
לשריפה מושלמת של 1 ק״ג בנזין בהרכב דלעיל. משקל 
זה של אותר מכונה בשם "משקל תיקני". משקל האודר 
הדרוש לשריפה מושלמת של 1 ק״ג סולר — 14.5 ק״ג. 

מקדם עודף־האותר מבטא את היחס בין המשקל הממשי 
של האותר, הנמצא בחלל-הגליל, לבין משקלו התיקני. ערכו 


של מקדם ע 1 דף־האוויר שונה (בנד שונים, ובאותו מ׳ 
בתנאי-פעולה שונים), וגבולותיו — מ 0.4 עד 1.4 . שיעורו 
של מקדם עודף־האוויר משפיע במידה ניכרת על מהירות 
השריפה (ציור 14 ), המשפיעה, מצידה היא, על הספק הנד 
ועל תצרוכת הדלק. כן משפיע מקדם עודף־האותר על טמפ- 
ראטורת־הבעירה ועל שלימות השריפה. מ׳־דיזל פועל במק¬ 
דם עודף־אותר גדול בהרבה מאשר מ׳-בנזין(הקטנת המקדם 
גורמת לפליטת עשן). לכן אין, בד״כ, פחמן חד־חמצני 
בגאזי־הפליסה של נד-דיזל. עודף־האותר הגדול, שאינו 
לוקח חלק בתהליך השריפה, קולט חום ומוריד עי״כ את 
הטמפראטורה. הטמפראטורה המירבית של השריפה בנד־ 
דיזל נמוכה, איפוא, מאשר במ׳־בנזין. 

מש״ם מכוונים כך, שיעבדו ביעילות מי רבי ת במהירות 
מסוימת, שקובעת בעיקר לגבי זמן־ההצתה. כדי לקבל מהי* 
רויות־סיבוב שונות בהרבה, משתמשים במימסרות (למשל, 
תיבת־ההילוכים בכלי רכב [ע״ע]). 

גאזי-הפליטה גורמים לזיהום האוויר. המרכיבים 
העיקריים הגורמים לזיהום הם הפחמן החד־חמצני, הגפרית 
הדו-חמצנית ועטדניס, הנוצרים ע״י שריפה לא מושלמת. 
שריפתו של שםן-הםיכה בם , תורמת גם היא לזיהום. הבנזין 
שבשימוש בכלי-הרכב מכיל תרכובות עופרת (ע״ע בנזין, 
עט , 111 ), שגם הן מוסיפות לזיהום. מאמצים רבים נעשים 
לפתרון בעיית הזיהום, בעיקר בתיכנון מיתקנים שישרפו 
עד תום את הגאז הנפלט, בפיתוח מ" שבהם השריפה קרובה 
יותר למושלמת ובמציאת (או הכנת) חומרי-דלק מעוטי 
גפריח, עופרת וחומרים מזיקים אחרים. — וראה להלן, הנד 
החשמלי (עמ׳ 1004 ). 

ה. מ׳-ד ח ף בנוי בצורת גליל המשמש תא־שריפה; 
באחד מקצותיו של הגליל נמצא םתח-פליםה בעל נחיר 
שצורתו (בד״כ חרוט שבסיסו כלפי חוץ) מיועדת להגדיל 
את מהירות הגאז הנפלט עם ירידת הלחץ, לפי חוקי ההידרו* 
דינמיקה (ע״ע וע״ע אוירומנניקה), לחלל הגליל מסופק 
דלק, וכן חומר מחמצן, לשריפת הדלק. הגאזים השרופים 
פורצים החוצה דרך הנחיר. בהתאם לחוק-התגובה (ע״ע 
מכניקה, חוקי ניוטון וחוק השתמרות הן 1 נע) פועל על תא- 
השריפה כוח, בכיוון מנוגד לכיוון זרימת הגאזים, שלוחץ 
על הדופן הקדמי של הגליל וגורם לתאוצה. יעילות הס׳ 
מירבית כשמהירות הסילון הנפלט שווה למהירות תנועת- 
הנד (ציור 15 ). 

סוגי מגועי-הדחף: ( 1 ) מ׳ ב^טה (ע״ע טיל), הנושא 
אתו גם את הדלק הנשרף וגם את החומר המחמצן. מאחר 
שאינו משתמש באודר, יכול נד-רקטה לפעול גם בחלל 
הריק, והוא המגיע טילים באליסטיים וחלליות. חומר הדלק, 
הנמצא במיכל נפרד, יכול להיות נוזלי או מוצק (ולפעמים 
גם זה וגם זה). יתרון הדלק המוצק בקלות אחסנתו ובאפ¬ 
שרות להשאירו במיכל ללא חשש של התפוצצות. מסיבה 
זאת קצר משך־הזמן הנדרש להפעלת הנד, שמבנהו פשוט- 
ביותר. רוב המדינות שומרות בסוד את ההרכב המדויק של 
הדלק המוצק שהן מפתחות. הדלק הנוזלי מסוכן־יותר (אדיו 
עלולים להתפוצץ בבואם במגע עם האודר או החמצן), ולכן 
מאכסנים אותו הרחק מד.נד וממלאים את מכלי־הנד דק זמן 
קצר לפני הפעלתו. יתרונות הדלק הנוזלי: קלות הוויסות 
של כמות-הדלק המגיעה לנד והערך הקאלורי הרב-יותר 
(בנד׳ רבי-עוצמה משתמשים במימן נוזלי, הנותן 28,510 



1003 


מנוע, מנועים 


1004 


ק״ק לק״ג מים!). צריכת־הדלק בבד אלה גדולה, והם יבולים 
לפעול זמן קצר בלבד. החומר המחמצן הוא בד״כ חמצן, 
שנבלל כבר בדלק המוצק, או שהוא מוחזק במיכל כשהוא 
במצב נחלי. 

םגועי-ךקןטה הנמצאים בשלבי־תיכנון הם: א. הרקטה 
הגרעינית, שבה ינוצלו החום והגאזים הנוצרים בראקציות 
גרעיניות (ובעיקר תרמו־גרעיניות). רקטה כזאת לא תזדקק 
לחומר מחמצן, וההספק שלה יהיה גדול בהרבה מהספק הר¬ 
קטות הקיימות׳אולם מחמת הרדיואקטיוויות של גאזי־הפליטה 
תהיה שימושית רק בחלל החיצון. ב. מ׳ יוגי, שגם בו לא 
יזדקקו לחומר מחמצן. ה״דלק" יאודה, ייוגן ויואץ באמצעות 
האיץ לינארי (ע״ע מאיצי חלקיקים, עמ׳ 61 ). הספק ד.מ׳ 
יהיה קטן־ביותר (מעריכים שיגרום לתאוצה של כ 1 0 ״מ 
לשניה 2 ), ולכן ניתן יהיה להשתמש בו רק אחרי השתחררות 
החללית משדה־הכובד (של כדה״א, למשל). לעומת-זאת 
יוכל הנד לפעול זמנים ארוכים־ביותר ולהביא חלליות למהי¬ 
רויות גבוהות, או לשמש לשינויים במסלולי לוויינים. 

2 . מ׳־סילון שונה ממ׳-רקטה בכך ששריפת הדלק (בד״ב 
קרוסין או סולר) מתבצעת בו עם אוויר, הנשאב מבחוץ. 
מבנה מ׳־הסילון מותאם לכך ע״י הוספת פתח (הונס־אוויר) 
בחלקו הקדמי. תיכגון צורת הפתח, שבו יורדת המהירות 
מתחת למהירות הקול, היא אחת הבעיות הקשות בפיתוח מ" 
סילוניים. סיווג מנועי-הסילון נעשה לפי שיטת שאיבת- 
האוויר ודחיסתו. 

א. מ׳ מגח־סילון (:?(-במג!): בעל המבנה הפשוט ביותר 
(ציור 16 ). האוויר זורם לתוך המ ׳ עקב מהירות הטיסה. 
האטתו(בכונס־האוויר) ועצירתו(בתא-הדחיסה) מעלות את 
לחצו. בעת חהליך־השריפה שודר לחץ קבוע. הלחץ, ואיתו 
יעילות המ׳, תלויים במהירות־הטיסה, והמ ׳ אינו פועל בש־ 
מהירות הטיסה קטנה מ 600 קמ״ש; במהירויות גדולות — 
יעילותו גבוהה. 

ב. מ׳ מהוד־סילון (ז;>[- 156 נ 1 ק); בכניסה לתא־הדחיסה 
מוצב שסתום חד-פיווני. הנפתח כשהלחץ הדינאמי של זרם- 
האתי ר עולה על הלחץ בתא (ציור 17 ). הדלק מוצת ע״י 
זיק חשמלי כשהלחץ בתא מגיע לערך רצוי. עם שריפת 
הדלק עולה הלחץ בתא, השסתום נסגר והגאז נפלט דרך 
פתח־הפליטה בלבד. התהליך מחזורי, והשריפה מתבצעת 
בנפח קבוע. נצילות המ ׳ קטנה, בעיקר בתוצאה מירידת 
הלחץ בזמן הפליטה ומקשיים טכניים. 

ג. מ׳ טורפו־סילון ( 61 (- 0 לז! 11 ): מאחורי כונם־האוויר 
מצד מדחס צירי (ע״ע מפוחים ומדחסים׳ ענד 69 ), המעלה 
עוד יותר את לחץ־האוויר (ציור 18 ). הגאזים השרופים, 
בדרכם החוצה, מניעים טורבינה (ע״ע) המפעילה את ה&ד־ 
חס. פעולת מ׳ זה אפשרית גם כשהוא נייח (בגלל פעולת 
המדחס), ותלדה־פחות במהירות הטיסה מפעולת מגח-הסי- 
לח• הזרקת מים או כוהל לתוך האודר הנדחס לשם קירורו 
מקטינה את העבודה הנדרשת לדחיסה, ומגדילה את נצילות 
הנד. ניתן להגדיל את הספק ד.מ׳ ע״י הוספת דלק לגאז 
הנפלט ב״מבער אחורי". שריפת דלק זה מגדילה את תאוצת 
הנד לזמן קצר והיא מקבילה להפעלת מגח-סילון בנוסף לנד 
הרגיל. 

מ׳-מניפה (ת 0 - 61 < 1 זנח) דוחס כמות־אודר גדולה־יותר 
מאשר מ׳ טורבו־סילון. חלק מהאוויר עוקף את תא־השריפה 
ומצטרף לגאזים השרופים. הגאז מתקרר, לחצו עולה, ויעי- 



צי"■ 20 . םנ 1 ע וד 8 ם?י ?זרם ישר 

לות הסילון עולה. גם הרעש והחום שפולט הם׳ פוחתים. 

ד. נד מדחף־סילון (ק 0 זק- 0 נ 1 ז 11 !) מצויד במדחף, המופעל 
גם הוא ע״י הטורבינה (ציור 19 ). כוח-הדחף נוצר הן ע״י 
המדחף והן ע״י הסילון. בערכים נמוכים של גובה ומהירות 
הוא יעיל מנד-הסילון הטהור, ובערבים גבוהים שלהם הוא 
יעיל מנד־הבובנה. תצרובת־הדלק בו קטנה מאשר במורבו- 
סילון, ופעולתו שקטה מאוד. ל. מי. 

11 . ה מ׳ החשמלי זול, יעיל, נצילותו גבוהה (כ 98% ), 

אינו גורם לזיהום־האודר ופעולתו שקטה-יחסית. יש כיום 
מ" חשמליים בעלי הספקים משבריד ועד אלפים רבים של 
כ״ס. מהירות המ׳ החשמלי יכולה להיות קבועה, נתונה 
לשינוי, תלויה בעומס וכד׳. הכד החשמליים פועלים בזרם 
ישר או בזרם־חילופין; בכל סוג יש מספר רב של מבנים 
וצורות שונות. 

מיון הם" החשמליים נעשה לפי אמות-מידה שונות: 
הספק, שימוש, מבנה חשמלי, מבנה $כאני, מהירות, צורת- 
הרבבה. הבחירה בין המ" השוגים נעשית, בד״כ, על־סמך 
תכונות תלות המהירות בעומס׳ השונות בסוגי־המ" השונים. 
— להסבר הפיסיקאלי של פעולת מ״ חשמליים — ע״ע 
^בט 1 ר! חשמל, מכונות־. 

א. מ׳ בזרם ישר (ציור 20 ) מורכב מא^קטרומאג- 
^טים ליצירת השדה, הקבועים למקומם (קוטבי־השדה), עוגן 
סובב ומערכת מברשות-ממיד. העוגן מלופף במספר כריכות, 
שהזרם זורם דרך אחדות מהן, הנקבעות ע״י מקום מגע 
המברשות בממיר. בהשפעת השדה המגנטי מסתובבים העוגן 
והממיר, ועם סיבוב הממיר מתחלפות הכריכות שבהן זורם 
הזרם. המצב היחסי בין הכריכות נושאות הזרם לשדה 
המגנטי נשאר קבוע. 

חיבור הזרם בין כריכות־הקמבים לנריכות־העוגן יכול 
להיות במקביל, בטור או במשולב. בחיבור מקביל מתבונתי 
מ 1 ןןנט־ה 0 יבוב לזרם בבריכות-העוגן, ומהירות־הסיבוב כמעט 
שאינה תלויה בעומס. ם׳ כזה שימושי במכוגות־כלים (ע״ע), 
משאבות (ע״ע) וכד׳, בחיבור טורי מתכוגתי מומנט-הסיבוב 
לריבוע הזרם בכריכות, והמהירות יורדת עם עליית העומס. 
בעומס קטן עלולה המהירות להיות גבוהה מדי וע״ב נהוג 
שלא להפעיל את הנד ללא עומס. מ׳ זה שימושי במקרים 
שנדרש מומנט התחלתי גדול ומהירות משתנה, בגון במתקני 
הדמה (ע״ע), מתנעי מכוניות וכד׳. החיבור המשולב (בצר 


1005 


מנוע, מנועים 


1006 


״ * רות שונות) שימושי למקרים שבהם 

דרוש מומנט התחלתי גזעל ומהירות 
כמעט קבועה, למשל במעליות (ע״ע) 

ומכונות ןומוך (ע״ע), חיבור הקטבים 
והעוגן למקורות נפרדים מאפשר 
תחום נרחב של מומנטים ומהירויות. 

מגנט קבוע ליצירת השדה (ורק פרי¬ 
צי יר 21 . כות־העוגן מחוברות למקור המתח), 

יי נו בצ,רת ג?ינ מצוי במ" קטנים, בעלי הספק מוגבל, 
שתגובתם מהירה, במאווררים למשל. 

ברגע הפעלת הנד בזרם ישר לא נוצר כוח א^קטרו־מניע 
(ע״ע אלקטרומגנטיות, עמ׳ 799 ) נגדי, מאחר שהעוגן עדיין 
אינו מסתובב והזרם, הזורם בכריכות, עלול לשרוף את 
התיל. כדי להקטין את הזרם, מוסיפים ג$ד משתנה (ראום־ 
טאט), שמנותק כשהנד מגיע למהירות־העבודה שלו. 

מ , די ל וגי ( 010101 ן< 1 ז 1 קנן 510 ), מופעל ע״י דפקים 
( 8 *! 1 נ 1 ק) של זרם ישר. סיבוב שלם אחד של ציר־המ׳ מת¬ 
חלק למספר חלקי-סיבובים, שנקבעו מראש במ׳ נתץ. המ׳ 
יכול לבצע סיבובים שלמים או חלקיים, בהתאם למספר הדפ¬ 
קים המגיעים למערכותיו. ציר-המ׳ מסוגל להסתובב עם 
פיוון־השעון או נגדו. לנד דילוגי חשיבות יתרה במכונות 
אוטומאטיות ובמערכות אלקטרוניות לעיבוד נתונים. 

ב. מ׳ ב ז ר ם - ח י ל ו ם י ן נפח בעיקר בגלל התאמתו 
לזרם המסופק ברשת החשמלית. ( 1 ) הנפח בין סוגי מ׳ 
זה הוא מ׳-ו*,השראה, שבו זורם בסליל המשני (בד״כ, סביב 
העוגן) זרם-השראה בלבד. ד.מ׳ יכול להיות רב־פאזי או 
חד־פאוי. מהירותו קטנה מהמהירות הסינכרונית. מחירו זול, 
מבנהו פשוט, יעילותו גבוהה וקל לווסת את מהירותו. בנד 
רב-פאזי ישנם מספר קטבים, היוצרים שדה מסתובב, שגורם 
לסיבוב העוגן. מספר הקטבים קובע את מהירות-הסיבוב 
(ר׳־ להלן, מ׳ סינכרוני). העוגן יכול להיות מלופף, או בעל 
צורת בלוב(ציור 21 ). יתרונות העוגן המלופף: מומנט־סיבוב 
התחלתי גדול וויסות נוח למהירות(ע״י הוספת התנגדות 
משתנה לליפופים). עוגן-כלוב זול יותר. לשם התנעת מ׳ 
עם עוגן־כלוב יש להוסיף קטבים ניצבים לראשיים, קבל, או 
קטבים אסימטריים. מ׳ חד־פאזי מקובל כאשר הזרם המסופק 
הוא חד־פאזי בלבד ולהספקים קטנים (בד״כ עד */< כ״ם). 

( 2 ) מ׳ א ו נ י ו ו ר ס א ל י — מ׳ בעל חיבור טורי בין 
סלילי-הקטבים והעוגן; מותאם לעבודה בזרם ישר ובזרם- 
חילופין; מיועד בד״ב להספקים עד 1 כ״ם, ופועל במהירות 
גבוהה ( 3,500 סל״ד עמום ו 10,000 סל״ד לא עמום). מבנה 
הנד דומה לזה של מ׳ זרם ישר, אולם גרעין העוגן בנוי 
משכבות־ברזל דקות ומבודדות (למניעת זרמי־מערבולת). 
בהספקים גבוהים פועלות פריכות־העוגן כשנאי (ע״ע) 
מקוצר, הזרם גדול בהן וליד המברשות נוצרים ניצוצות. 
המערכות לתיקון פגם זה יקרות ומסבנות את מבנה־הנד. 

( 3 ) מ׳ סינכרוני דומה בד״כ לכד-השראה בעל עוגן 
מלופף• דרך ליפופי העוגן מזרימים זרם ישר, הגורם לשדה 
קבוע, ודרך הקטבים — זרם־חילופין׳ המאלץ את העוגן 
להסתובב במהירות הסינכרונית (התלויה במספר הקטבים). 
הנד נעצר אם מעמיסים עליו מעל למותר. כשהזרם בכריכות- 
העוגן גדול, נוצר מיגנוט עודף, שכדי לבטלו צורך ד.מ׳ 
זרם נוסף. זרם זה מקדים את המתח, והפעלת מ׳ כזה יחד 
עם נד-השראה, שבו הזרם מפגר אחרי המתח, מקטינה את 


ההספק הכללי הנצרך מהרשת. התנעת מ׳ סינכרוני נעשית 
בשיטות מסובכות ויקרות. מ׳ סינכרוני רב־פאזי מיועד, 
בד״כ, להספקים שמעל 1 כ״ס. מ" סינכרוניים חד־פאזיים 
אינם נפוצים. בהספקים קטנים יוצר העוגן את השדה ללא 
צורך בליסופים חרם ישר. במ׳־היסטרזיס עשוי העוגן מעגנט 
קבוע. מ׳ זה מצוי במצפנים גירוסקופיים, במקולים, שעונים 
וכיו״ב. במ׳־מיאון (£:> 130 :> 111 :>ז) העוגן אינו עגול, אלא בעל 
שיניים, שביניהן נוצר השדה המאגנטי. התנעתו מתבצעת, 
בד״כ, ע״י הפעלתו כמ׳-השראה, עד שמהירותו מגיעה למהי¬ 
רות הסינכרונית• מ׳ חד־פאזי, המופעל ע״י זרמי־מערבולת 
בעוגן, שימושי, למשל, בשעוני צריכת־חשמל. 

( 4 ) מ׳־דחיה דומה למ׳-השראה, אך כריכות-העוגן 
אינן מחוברות בו למקור-המתח, אלא מקוצרות דרך הממיר 
והמברשות, והזרם נוצר בהן ע״י השראה. מתניעים אותו 
בעזרת נגד משתנה (בנד זרם ישר). לעתים מזרימים בכרי- 
כות־העוגן זרם נוסף, שמסופק משנאי. יש מ׳ המותנע כס׳- 
דחיה ומופעל כמ׳-השראה — ע״י ביתוק המברשות וקיצור 
הכריכות במהירות רצויה. מ׳ משולב דחיה-השראה דומה 
למ׳־דחיה, אלא שעל העוגן מורכב כלוב באופן׳ שבמומנט־ 
סיבוב גדול פועל הנד כמ׳-השראה. במומנטים קטנים מהי¬ 
רותו כמעט קבועה. הוא יקר, אך המומנט ההתחלתי שלו 
גבוה וויסות־המהירויות נוח. 

ג. מ׳ מרטט מצוי כיום בסוגי מכבשים ומהדקים, 
במכשירי-עיסוי, בפעמון החשמלי וכד׳. הוא מורכב מסליל 
(אלקטרומאגנט), שדרכו עובר זרם־חילופין או זרם ישר 
מקוטע, ומעוגן המחובר לקפיץ. הגדלת הזרם, ועמו השדה, 
גורמת למשיכת העוגן אל הסליל. עם הקטנת הזרם גובר 
הקפיץ, והעוגן חחר למקומו הראשון. מ׳ כזה פועל בתחום- 
תדירויות של 5 — 2,000 תנודות לשניה ובהספקים משברי ר 
כ״ם ועד כמה כ״ס, לעתים מוחזר העוגן למקומו בהשפעת 
כוח-הכובד, ללא קפיץ. — וע״ע חשמל, מכונות-; חשמליים, 
כלי־תחבורה; חשמליים, מכשירים. 

111 . תולדות המ". מאז ומעולם שאף האדם להגביר 
את כוח שריריו ולהחליפם במקור־כוח אחר. שלב ראשון 
בהגשמת השאיפה היה אילוף בהמות־העבודה והשימוש 
במנופים שונים. רתימת כוחות־הטבע לביצוע עבודה מועילה 
התחילה, כנראה, במצרים העתיקה, כשצוידו סירות־הנילוס 
במפרשים. זרימת המים נוצלה להנעה במאות הראשונות 
לספה״נ. טחנות־המים וטחנות־הרוח (ע״ע טחנת־קמח) 
היו מקור-הכוח העיקרי עד סוף המאה ה 18 . מכונת 
הקיטור (ע״ע) מחכרת, אמנם, לראשונה, בפרסומיו של 
סרון מאלכסנדריה (ע״ע), סמוך לשנת 100 לסה״נ, אך 
ניצול כוח זה לשירות האדם החל, עם פיתוח שאר המד, רק 
לקראת המהפכה התעשינית (ע״ע). במנועי־הבוכנה הרא¬ 
שונים ניסו לנצל את הלחץ האטמוספירי להנעת בוכנה 
בתוך גליל מרוקן מאוויר (למשל, א. פון גריקה [ע״ע], 
בשנת 1654 ). ק. הויגנס (ע״ע) בנה ב 1680 מ׳-בוכנה, שניצל 
את לחץ הגאזים של אבק-שריפה. תלמידו דנים פאפן 
( 1 ״ק 3  ששימשו כמשאבות לניקוז מיכרות 
ולהעלאת מים לצורכי טחנות־המים. רק המצאותיו של ג , . 
וט (ע״ע) — בהן אטימת הבוכנה ע״י טבעות-חבל — הוסיפו 
למכונת־הקיסור יעילות, הספק ורב-שימושיות מספיקים כדי 
לרשת את טחנות־המים. על המשך הפיתוח של מכונת 
הקיטור — ע״ע קיטור׳ מכונת־. 

פיתוח מש״פ קפא מזמנו של הוי^נס עד אמצע ה¬ 
מאה ה 19 . רק ב 1859 בנה א<רו לנואר (• £611011 ;* £116111 ׳ 
1822 — 1900 ) מ׳ שמיש׳ שפו'תפשה תערובת גאז ואוויר את 
מקום הקיטור• ניצוץ חשמלי הצית את התערובת כשהבוכנה 
נמצאה באמצע מהלכה. נצילות ד,מ׳ היתה כ 3% בלבד, 
אך הצלחת פעולתו עודדה את המשך הפיתוח של מש״פ, 
ב 1878 בנה נ. א. אוטו ( 0:10 .^.א, 1832 — 1891 ), יחד עם 
א. לנגן׳ מ׳ בעל 4 מהלכים׳ מ׳ זה התאים לעקרונות העיוניים 
שפיתח בו דה רושה ( 804:1128 16 ! 86311 ׳ 1815 — 1891 ), אם 
כי אוטו׳ כנראה, לא הכיר את עבודותיו. הפד שרף גאז־מאור׳ 
הספקו היה 4 כ״ס ונצילותו 18% . נוסו שיטות הצתה שונות, 
בעיקר באמצעות להבה גלויה. ב 1879 נבנה מ׳ בעל 2 
מהלכים חמן קצר אחריו מ׳ בעל 6 מהלכים. מ׳ אוטו היה 
היעיל ביותר והחל מ 1885 היה הנד הנפוץ ביותר. ב 1884 
בנה הגרמני דימלר (-! 210116 ( 1 .ס, 1834 — 1900 ), מ׳ מהיר־ 
סיבובים, שהתאים להנעת כלי־רכב, וב 1885 את מ׳ הבנזין 
הראשון, שפעל עם קרבורטור. מנועיו היו מבוססים על מח¬ 
זור הפעולה של אוטו ( 4 מהלכים). ב 1889 בנה דימלר מ׳ 
דו־גלילי בסידור ¥, שהיה נפח במשך שנים כמ׳ כלי־רכב 
וסירות וגם כמ ׳ 3 ייח. מערכת ההצתה החשמלית למנועי- 
בנזין הומצאה בערך באותה תקופה. אחת הבעיות העיק¬ 
ריות שהעסיקו את בוני ד,מ" של אותה תקופה היתד. איזונו 
של מ׳ רב־גלילי בעל 4 מהלכים. ב 1891 פותח מ׳ בעל 2 
מהלכים, שבו נעשתה הדחיסה המוקדמת בבית־הארכופה. 
ב 1897 בנה ר. דיזל (ע״ע) את מנועו הראשון׳ אולם בגלל 
הצורך לעמוד בפני הלחץ הגבוה בגליל היו מנועי־דיזל 
כבדים ומסורבלים, והותאמו לכלי־רכב רק ב 1920 . ב 1898 
נבנה ד.מ׳ הראשון בהזרקת־בנזין׳ ע״י חברת דז׳יץ הגרמנית, 
והתפתחותו, מ 1906 עד אמצע המאה, קשורה קשר הדוק 
בפיתוח המטוסים, אשר בהם היה מ׳ זה נפח• ב 1950 
הוחל בייצור מ׳ הזרקת־בנזין לכלי-רכב, בעל 2 מהלכים, 
וב 1953 — גם בעל 4 מהלכים. ב 1927 הציע השוויצי ט. 
צ׳ודי ( 54:1111411 ־ 1 ־. 7 ) מ׳ ראשון בעל בוכנה סובבת, אך רק 
מ׳ ונקל ( 1461 ת 73 ו\), שהומצא ב 1956 , התחיל לחדור 
לתעשיית הרכב. 


פיתוחו של מ׳-הסילון מטורפינת-הגאז (ע״ע טורבינה, 

ענד 510 ) קשור להתפתחות המטוס (ע״ע) מראשית מלה״ע 1 ! 


ואילך. מ׳־הר^טה הראשון 



2 יור 23 . ה״םראקטור־׳ הראשון 
— פאטנט )ורפתי משנת 1897 


הומצא ע״י הסינים, לשילוח 
זקוקים (ע״ע), כבר במאה ה־ 
11 לפסה״נ׳ הסינים פיתחו גם 
רקטות צבאיות, והמונגולים 
העבירו אותן למערב. ב 1420 
תיכנן האיטלקי ג׳. פונטאגה 
( 001203 ? . 0 ) איל־ברזל מו¬ 
בע ע״י רקטה. בסוף המאה ה־ 
18 ובתחילת המאה ה 19 היו 
רקטות נפוצות בכל צבאות 
אירופה. העניין בהן דעך עם 



1700 1750 1800 1*50 !900 1950 1970 


אונה 

עיור 22 . התפתחות מנועים ׳*וניס בתהופח חם 1 דרניו 1 

שיפור התותחים המקובלים, וחודש רק במלה״ע 11 (ע״ע 
טיל). השימוש בנד רקטה להנעת רכב קשור. בעיקר, בחלום 
ביבוש־החלל. העקרון של רקטה רב-שלבית, שבה ניתק כל 
שלב לאחר השלמת משימתו, הועלה בראשית מאה זו, ע״י 
הרוסי ק. א. ציולקובסקי. הוא גם פיתח את צורת 
נחיר-הפליטה וחישב מסלולי טיסה. גם הרעיון לשימוש 
בחמצן ומימן נוזליים כדלק הועלה על־ידו, לפני ר. ה. גוד- 
ארד ( 5041413641 ) . 8.9 , 1882 — 1945 ) ובאופן נפרד ממנו. 
ב 1907 הציע גודארד ניצול החום של "חומרים אטומיים" לה¬ 
נעה• במ׳־הרקטה משתמשים כיום גם במכוניות וסירות־מרוץ. 

על פיתוח מ׳־הרקטה — ע״ע חלל, טיסה אל דד 1 טיל. 
לתולדות פיתוח מ״ אטומיים — ע״ע אטומית, אנרגיה (גם 
כרך מילואים). 

מ" חשמליים פותחו רק בסוף המאה הקודמת. אמנם 
כבר ב 1821 הראה פבלי (ע״ע) שהשדה הא^קטרומאגןטי 
יכול לסובב גוף ממוגנט, אולם רק עם התפתחות רשתות 
החשמל העירוניות (ע״ע חשמלי, כ 1 ז! עם׳ 208 ) הוחל 
בפיתוח מ" ממש (וגם אז, רק משום הנוחות שבשימוש 
בחשמל, ולא מתוך הבנת יעילות הכד). גראם ופז־נטיין 
הציגו מ' בזרם ישר בשנת 1873 , אולם המתח המסופק 
ברשת המקובלת הוא מתח חילופין והשימוש בנד לא 
התפשט. נ. טסלה ( 16813 ־ . 9 , 1856 — 1943 ) בנה את ד.מ׳ 
הראשון בזרם־חילופין (מ׳ השראה), ב 1888 . מנועי־ההש־ 
ראה היעילים הראשונים נבנו ב 1891 . אף כי מ" אלה עדיין 
לא היו יעילים להנעת כלי רכב, התחילו בפיתוח כלי רכב 
חשמליים(ע״ע) ב 1881 , וט 1890 היה פיתוח זה מהיר ביותר• 
ב 1887 נרשם פאטנט למ׳ הסינכרוני, שהוצע לראשונה 
ב 1891 , ובאותה שנה ( 1891 ) הומצאו גם העוגן המלופף, 
החיבור הטורי והחיבור המקביל. העוגן בצורת־כלוב פותח 
מאוחר־יותר. במשך המאה ה 20 נמשך הפיתוח, ומ" חשמליים 
תופסים כיום מקום נכבד בתעשיה, בעיקר בגלל ממדיהם 
הקטנים ופעולתם השקטה והנקיה. 

ע. בן־גוריון, תעופה על־קוליוז והנעה רקטית, 1962 ! ש. 

אטינגן (עורך). מדריך לאינג׳ינר, 11965 י. בהן-ל. מינץ, 

מכונות כוח ועבודה, 1968 ! ל. מינץ, תודת המנוע, 1971 ; 

,. 1 * 61 • $10861 . 0 ; 1956 , ,־ 161 * £056 '<£.! .א 

׳{•מ&סא , 5.053216 . .? ■א ; 1958 < £7 ס/ 0 מ 76 / 0 <ז 70 ג>// ז׳ 

, 13 . 140 , 53 , 10661 ^ £0 50100106116 ) 64 מ £1 מ£ מ 0 !) 5 > 61 >!מ 60 
1 ז 10 ! 1 ? ? 0107 .$ , 301461 ^ 1 .£ ; 5 — 1964 ,( 1-2 .סא , 54 







1009 


מנוע, מנועים — מנורה 


1010 


00 ^ 1 / 6 מ*£מ£ , 160011 ) 5 .ס- )■ 00111 . ; 1965 

. 801611 ) *) 10 ^ £0 ץ* 10 ס 8 , 2 ) 06101 .' 6 י ; 1968 ,* 800 % 

.(ור׳ ביבל׳ לע׳ חשמל, מכונות־) 1969 ,( 2 .״א , 220 

יא, ש. 

מנרף, ע״ע הךמה, ??תקני־; ??כונה; ?!כדקה, 

עפ 1 ׳ 440/41 . 

(לאט' 105 ) 43110 ^ 1 אי^ 1300001 ^, 13110210 ^), 

משפחת מדפיסים ומלומדים איטלקית. 

( 1 ) א לד ו ם, המכונה ״הקשיש״ — 11 10 > 41 , 411105 
0001110 /ג — ( 1449 , באסיאגו — 1515 , ונציה), למד ברומא 
וב^רארה והשתקע בונציה ב 1490 . מ׳ יהיה בעל השכלה 
רחבה, ידע על בורין את השפות הקלאסיות (הוא ש 1 חח 
ביוונית קלאסית עם בני־ביתו וחוג(), והחל לעסוק בהדפסת 
ספרים. מ׳ התפרסם כמפיץ ומו״ל של ההומניזם (ע״ע), 
והספרים שנדפסו בבית-הדפוס של משפחתו נקראים על 
שמו 4.1011113 . על חריצותו ובקיאותו במלאכתו מעידה 
העובדה, שספרי אריסטו, ב 5 כדכי־פוליו, ובהם 3,648 עמו¬ 
דים, הודפסו אצלו ב 3 שנים בלבד ( 1495/8 ). חותכי־אותיות 
מומחים וציירים בעלי־שם עבדו לפי הוראותיו, ואותיות 
בית־הדפוס מצטיינות ביופיו ובטעמן (ע״ע אקדמיה, עמ׳ 
517 ! אנציקלופדיה, עבד 629 ; דפוס, ענד 950 ). 

אהבתו לספרויות הקלאסיות הביאה אותו להתעניין בשפה 
העברית והוא פירסם את הדיקדוק העברי המודפס הראשון, 
שנועד לנוצרים:־ 111101131x114013 ת 181 ׳\ש- 1 נ!ז 0 ק 10 ) 1111000100 
11 ז 3103 ז (״מבוא קצר לשפה העברית״), 1501 . בספר זה 
ניתנים הא״ב וכן קטעים מהברית החדשה ותפילות נוצריות 
מתורגמים לעברית. הוא השפיע, כפי הנראה, גם על הדפום 
העברי, והמדפיס גרשום שוגצינו (ע״ע) למד ממנו הרבה. 
פראנצ׳סק( דה בולוניה חתך אותיות הן בשביל א. מ׳ הן 
בשביל שונצינו. 

( 2 ) פ א ו ל ו ם — 3010 ? , 30105 ? — ( 1512 , ונציה — 
1574 , רומא), בנו של ( 1 ) וממשיך מפעלו. מ׳ פירסם תרגום 
לאטיני משלו לדמי׳סתנם וכתבים לאטיניים נוספים משל 
עצמו. האפיפיור פיוס 1¥ הזמינו לרומא והטיל עליו את 
ניהול בית־הדפום 1113 ?01x13113 ק 3 ז 0 סקץ' 1 '. 

( 3 ) א ל דוס, המכונה ״הצעיר״ — 01093110 11 — 
( 1547 , ונציה — 1597 , רומא), בנו של ( 2 ) ופמשיך מפעל- 
המשפחה. ב 1577/83 הדפים מהדורה מתוקנת של כתבי 
קיקרו, בליווי הערות חשובות של אביו. כן פירסם פירוש 
משלו ל 001103 ? 41-5 של ד״וראטיום וספרים אחרים. ב 1588 
הזמינו האפיפיור סיקסטוס /י לרומא. — לא נמצא לו יורש 
מבניו. 

משפחת מ׳ פירסמה במשך כ 100 שנים כ 1,000 יצירות. 

, 7671116 [ 0 26 ( 7 611£711£ ^' 1 61 107114€6 \ £^ 11 / ,) 10 ) 131 ־ 1171110 ? 

; 1930 1921 ,[ 1-11 ] 1710 '^ 66£1 ^ 8117110 ,> 1 :> 0 ? . 0 ; 1875 

16110 > 46110716 0111160 07160-1112 )£ 10 } £70 ס! 81171 , 017310 ) 35 ? .£ 

- 867101 1/16 171 6$ > 6 [ , 11 ) 0 * 1 . 0 ; 1933 , £716210 173 70 ) $10771 

. 1959 , $£07166 

א. מ. ה. 

מנורה, כלי־מאור רב־נרות (ע״ע נר). מנורת 
המשכן והמקדש, מכלי-הקודש העיקריים, 

לצד השולחן ומזבח־הקטורת (שמ' מ, כב—כז). נקראת גם 
"נר" (ר׳ להלן), "המנירה הטדירה" (שם לא, ח), ע״ש זהבה 
הטהור, ו״מנירת המאור" (שם לה, יד), ע״ש תפקידה, עליה 
ניצבו הנרות, המכונים "נרית המערכה" (שם לט, לז), מונח 
המבטא הדלקת הנרות או סידורם במ ׳ . 


מנורת־המשכן היתה של 7 קנים.־ קנה אמצעי (הוא 
עיקרה של הכד — ״המנורה״ סתם), 6 קנים היוצאים ממנו 

— 3 לכל צד, וירך — כנראה הבסיס, שלא נזכרה צורתו. 
כל קנה היה מקושט ב״שלישה גלעים מוקדים", היינו גבי¬ 
עים בדמות תפרחת השקד, ו״כפתר ופרח"! במוצאם המ¬ 
שותף של שלושת זוגות-הקנים, בקנה האמצעי, היה כפתור, 
וכן היתה המד (היינו הקנה האמצעי) מקושטת ב״ארבעה 
גבעים מוקדים כפתריה ופרחיה". הם' נעשתה מ״כבר זהב 
טהור", משקל שכלל גם את החומר לנרות ולכלי-השרת 
שלה, המלקחים והמחתות (אך, כנראה, לא את "כלי שמנה" 

— בם׳ ד, ם), והיתה "כלה מקשה אחת" היינו מגולפת 
מתוך נתך זהב, לא יצוקה בתבנית ולא מחוברת מחלקים 
שונים. בגלל מעשה-האומנות המסובך שלה, הראה משה 
את תבניתה המדויקת בהר־סיני (שם׳ כה, לא—מ! לז, 
יז—כד! במד׳ ח, ד). הכד הוצבה בקודש "על צלע המשכן 
תימנה" (שנד כו, לה), נוכח השולחן, כך שנרותיה נצבו 
בשורה בין מזרח למערב. מידות המ׳ לא צוינו במקרא. 

השמן למאור היה בעל איכות מעולה: "שמן זית זך 
כתית" (שם כז, כ). על הדלקת הנד נאמר (שם כה, לז) 
"והעלה את גרתיה והאיר על-עבר פניה" (והשר במד׳ ח, ב) 
ואילו להלן (שפד כז, כ—כא) נצטוו אהרן ובניו "להעלת 
נר תמיד" ולערכו "מערב עד ביקר". כתובים אלה מתיישבים 
ע״פ ס׳ מקרא (כד, ב—ד), ששם מדובר על העלאת בר- 
התמיד ועריכת הנרות כעניין אחד (והשר שמ״א ג, ג), 
ההדלקה נעשתה בין הערגים, ובבוקר היו "מיטיבים" את 
הנרות, היינו מ;קים את בזיכי-השמן ומכינים את הנד 
להדלקה הבאה (שמ׳ ל, ז—ח). 

מסתבר שהנד הועברה ע״י שלמה למקדש בין "כל כלי 
הקידש״ (מל״א ח, ד), אולם הוא הוסיף ועשה 10 מ״-זהב 
והעמידן בהיכל, "חמש מימין וחמש משמאל", כנראה 
למנורת-המשכן (שם ז, מט! דה״ב ד, ז), אך סדר הצבתן 
אינו ברור. את משקל הזהב שלהן סיפק דוד לשלמה עם 
תכניות המקדש (דה״א כח, יא—יט). מסתבר שמ" אלה 
היו זהות למנורת־המשכן! הדבר ברמז בציון ה״פרח"(מל״א 
ז, מט) ובהדגשה "כמשפטם" (דה״ב ד, ז). כן היו במקדש 
מ״־כסף, שגם את החומר עבודן נתן דוד לשלמה במשקל 
נקוב, אולם לא פורש טיבן ושימושן. ד,מ" קוצצו, עם יתר 
הבלים, כאשר בזז נבוכדבצר את המקדש (מל״ב כד, יג), 
ונלקחו לבבל בעת החורבן (ירפד נב, ים). מרכזיותה של 
הדלקת הנד בפולחן מובלטת בתוכחתו של אביה לירבעם 
(דה״ב יג, יא), ובנאומו של חזקיהו בפגי המזניס והלויים 
(שם כט, ז). 

עם הקמת בית־המקדש השני נעשתה, כנראה ע״י זרד 
בבל, מ׳ חדשה. אגטיוכוס ה 4 שדד את הנד ב 169 לפסה״נ 
(חשמ״א א׳, כ״א), והחשמונאים התקינו חדשה במקומה 
(שם, ד׳ מ״ט! חשמ״ב י׳, ג׳). — וע״ע ח^כה. אולי עשה 
הורדוס גם הוא מ׳. לא בתר איזו מ׳ הובלה בתהלוכת־הניצ־ 
חון ברומא. אספסינוס (ע״ע) הציג את הם׳ בהיכל אלת- 
השלום (מלחמות ז׳, ה׳, ז׳! והשוו׳ אדר״נ מ״א׳ י״ב). לפי 
פרוקופיום מקיסריה (המאה ה 1 /ו), נישאו אוצרות היהודים 
במסע-הניצחון של בליסריוס (ע״ע) בקושטה, לאחר נצחונו 
על הוואבדאלים, שבשעתם לקחום לקרת־חדשת, לאחר שב¬ 
זזו את תמא ב 455 . הוא מוסיף כי יוססיגעום (ע״ע) הפקידם 
בירושלים באחת הכנסיות. לפי מקורות אחרים נשתמרה 



1011 


מנורה 


1012 


הם׳ בקושטהעד 1204 , ואבדה עם כיבוש העיר בידי הצל¬ 
בנים. 

לפי י ו ס ף היתד, מנורת־המשפן עשויה כפתורים, פרחים, 
רימונים וגביעים, בס״ה 70 . הם׳■ עמדה באלכסון והנרות 
הביטו לצד מזרח־דרום (קדה״י ג/ ר, ד). 3 נרות (כנראה 
שני המזרחיים והמערבי) דלקו כל היום, ויתרם הודלקו 
בערב (שם, ח/ ג׳! השר נגד אפיון א׳, כ״ב). לדבריו הכנים 
יהודה המכבי למקדש מנורת־זהב חדשה, ובכ״ד, בכסלו 
הדליקו בה (קדה״י י״ב, ד, ר). מנורת־ההיכל של ימי יוסף 
היתד, אחד הכלים הנפלאים "אשר יצא שמם לתהילה בקרב 
כל באי־עולם" (מלח׳ ה׳, ה׳, ה׳). בשילהי המצור מסר 
כוהן בשם יהושע בן תבותי לרומאים "שתי מ״־זהב כתבנית 
מ׳-ההיכל" (שם ר, ח׳, ג׳). פרטי המ׳ נזכרים שוב בתיאור 
תהלוכת־הניצחון ברומי. ד,מ׳ היתד, עשויה זהב טהור ו״?ןןנ־ 
תה מלאכת ד,מ' הזאת מדרך כל הכד אשר בידינו. כי מן 
הבסיס התרומם העמוד (הירך) בתור, וממנו נטשו ענפים 
דקים אשר דמו בצורתם לקלשון שלוש־השנים, ובראש כל 
קנה מלמעלה נר־גחושת, ומספר הקנים היה שבעה" (שם ז/ 
ה׳, ה׳). 

המ׳ שבקשחיטיטוס (תם׳: כרד ח׳, עמ ׳ 575/6 ) 

היא היחידה המתיימרת לתאר את מנורח־המקדש. במחציתה 
העליונה 7 קנים ובהם גביעים׳ כפתורים ופרחים. בהמשד 
הקנה האמצעי, למטה, קישוטי ןרים אגודים במחרחות־פני־ 
נים. הקנה ניצב על בסים בדמות שידה של שני משטחים, 
בעלי 6 או 8 דפנות (נראות 3 ), זה למטה מזה, ועליהן 
תבליטי חיות וצמחים. חלקה העליון נראה תואם את התיאור 
במקרא ואצל יוסף, ובפרטים שונים משתקפת השפעה 
פרסית והלניסטית* אפשר, איפוא, ל!חסה לתקופת־החשמר 
נאים. לעומת־זאת, צורת הבסיס עומדת בסתירה לתיאורים 
מימי הבית השני ולדברי חז״ל. יש להזכיר במיוחד מטבע 
של מתתיהו אנטיגונוס ורישום אמנותי על קיר־בית מתקופת 
הורדוס (ברובע היהודי בעיר העתיקה), שבו ניצבת מ׳ 
על חצובה משולשת, כנראה, עם 3 רגלים. גם במימצא 
הארכאולוגי מהתקופה שלאחר החורבן ניצבת ד,מ׳ תמיד על 
3 רגלים: גילופי בית־שערים׳ פסיפסים, ציורי דורה־אומפוס 
(ע״ע), ועוד. הספק באותנטיות של בסיס הם׳ מתחזק גם 
מהציורים שעליו. נראית ההשערה שרגלי־המ׳ נשברו בעת 
ההעברה, ואמנים רומיים התקינו לה בסיס בסיגנון רומי. 
ייתכן גם שהם׳ בקשת־טיטוס היא אחת ממ״-המקדש, אך 
לא ד,מ׳ שבהיכל.— לפי ח ז" ל(המקורהעיקרי: מנח׳ כ״ח, 
ע״ב; צ״ח׳ ע״ב) ״מ׳ היתד, באה מן העשת [= ח ומתגלם 
בלתי־מעובד] מן הזהב. עשאה של כסף כשרה, של בעץ 
[אבץ] ושל אבר ושל גיססרון [=בדיל] — רבי פוסל ור׳ 
יוסי ב״ר יהודה מכשיר; של עץ ושל עצם ושל זכוכית — 
דברי הכל פסולה״. ״עשאה מן הגרוטאות [של זהב] — 
פסולה" (תוסם׳ מנח׳ א/ י״ח). גביעים, כפתורים ופרחים 
נדרשו רק במנורת-זהב. הגביעים היו "כמין כוסות אלכסג־ 
דריים״, הכפתורים — ״כמין תפוחי הכרתיים״, והפרחים — 
"כמין פרחי ד,עמודיו", היינו קישוטי הפרחים שבכותרות־ 
עמודים. בסיס־הם׳ ("ירך" במקרא) נקרא "רגלים", פרם 
למקום אחד ששם הוא נקרא "בסיס" (משג׳ כלים י״א, ז׳), 
ואמנם בכל מקום שמופיע דיוקן ד,מ׳ היא ניצבת על 3 
רגלים (פרט לקשת־טיטום, ר׳ לעיל). גובה מנורת־המשכן 
היה 18 טפחים ( 1.5 — 1.8 מטר); הרגלים והפרח — 3 טפחים. 


מנורת־המקדש היתד, גבוהה־יותר, שכן עלו אליה בכבש 
מיוחד (משג׳ תמיד ג׳, ט׳; ספרי בהעלתך, ס׳). 

בבוקר היד, הכהן מדשן ומיטיב את הנרות, מלבד 2 
הנרות המזרחיים — שהיה מוצאם דולקים. לפי מקורות 
אחרים היה "הנר המערבי" דולק כל הזמן, וממנו היה מדליק 
את יתר הנרות בין הערביים (תמיד, שם; ר, א׳; ספרא 
אמור, י״ג, ז׳; ספת שם, נ״ט; יו׳ ל״ג, ע״א). לא בתר איזהו 
"הנר המערבי": י״א שהוא השני ממזרח וי״א שהוא האמצעי 
(רש״י לשבת כ״ב, ע״ב, ולמנח׳ צ״ח, ע״ב: רמב״ם, הל׳ 
בית־ד,בחירה, ג׳, ח׳). אם כבה "הנר המערבי" נתפרש 
הדבר כסימן רע (יר ל״ט, ע״ב). הנרות היו מצדדים כלפי 
הנר האמצעי וזה פנה אל עבר קודש־ד,קודשים. חז״ל נחלקו 
על צורתן ועל סדתהצבתן של 10 ד,מ" שעשה שלמה, ואם 
שימשו להדלקה (ירר שקל׳ ו׳, ג׳). עכ״ם שימשה בבית 
ראשון מנורת משד, (תוסם׳ סוטה י״ג׳ א׳) שנגנזה, בעוד 
שמ״־שלמה נלקחו בבלה (במ״ר ט״ו, ז׳). מנורת־ההשמונאים 
מתחילה ״שפודין של ברזל היו וחיפום בעץ, ד,עשית — 
עשאום של כסף; חזרו והעשירו — עשאום של זהב" (ר״ה 
כ״ד, ע״ב). 

המ׳ כ ם מ ל. הנביא זכתה (ע״ע, עט , 846 ) ראה בחזונו 
(ד, ב—יד) ״מנורת זהב ?לה וגלה על ראשה״ ועליה 7 
נרות ולהם "שבעה מוצקות". מימין לגלד, ומשמאלה "שנים 
זיתים״. הנביא שואל: "מה שני הזיתים האלה", ומיד חוזר 
על שאלתו בשינוי: "מה שתי שבלי הזיתים אשר ביד שני 
צנתרות הזהב, המתקים מעליהם הזהב". לצד ד,מ׳ מנגנון 
יציקת שמן בלתי־בתר. אין לדעת אם לפנינו מנורת־קנים 
כבמשכן או שה״גלה" מצביעה על מ׳ שונה לחלוטין. לפי 
אחת השיטות, הגלד, (באכדית: בית־קיבול) היא קערה 
(מוצבת על כן) שעל שוליה הונחו הנרות, וה״מוצקות" 
הן הפיות הצרות (משורש "צוק") של הנרות. אצל זכתה, 
שהרבה לזרז את העם לבניין המקדש, משמשת ד,מ׳ כסמל 
לעליונות הרות על החומר ("לא בחיל ולא בכיח כי אם 
ברוחי אמר ה׳ צבאות"), ולראשונה כסמל בכלל. בהשראתו 
של זכתה, קיבלה המ׳ משמעות מטפיסית כסמל משיחי 
לעתיד האומה. 

יע. או. 

האיסור לעשות מ׳ של 7 קנים מחוץ למקדש (ר״ד, כ״ד, 
ע״א) פורש בדרד־כלל על עשיית מ׳ תלת־ממדית, בפסיפס 
שבביתו של קירוס לאונטיס בבית־שאן, מהמאה ה 6 לסה״נ, 
מצויירת מ׳ בת 5 קנים, אך בביהכ״נ בחמת־טבתה נמצאה 
מ׳ ממש׳ עשוייה אבן. במ׳ זו פירשו "כפתור ופרח" כפת¬ 
ר,תמון (ר׳ לעיל, עמ׳ 1011 ) והעלים היוצאים מקצהו. הם׳ 
תופסת מקום מרכזי בתמשיחי דורה־אורופוס (ע״ע), על 
שתדים ארכיטקטוניים ברוב בתהכ״נ בא״י ובחו״ל, על 
רצפוודפסיפם של רוב בתהכ״נ בארץ, בקברים יהודיים, 
החל בבית־שעתם (ע״ע) ועד לקטקומבות ברומא, וכן על 
כלי־זכוכית ועל נמת יהודיים. היא מופיעה בדרך־כלל לצד 
שופר, לולב, אתרוג ומחתה, ולפעמים גם כד־שמן. בתיאות 
ד,מ׳ ניכרת התפתחות מסוימת. מהמאה ד, 1 לפסה״נ ועד 
למאה ה 1 לםה״נ הקנים הם עגולים למחצה ומודרגים, ולאדן 
עפ״ר צורת תלת־קלשון (חצובה?) או תיבה. מסוף המאה 
ה 2 ועד אמצע המאה ה 4 לסה״נ נוספים הסמלים האחרים, 
והמ׳ עצמה שומרת על צורתה. מן המחצית ה 2 של המאה 
ה 4 עד למחצית ד, 1 של המאה ה 5 מופיע טיפוס חדש של 



1013 


מנורה 


1014 



טנורודשפת לבית־פנסת, עשויוז כסה (פולניה — הטאוז ה 17 ) — אוסף 
הטשפן ואמנות, עין חרוז־ 

(התמונות לערד זר, צולטו ע״י א. לנק 1 ניץ) 

מ׳, שבראש קניה לוח אופקי, המשמש להצבת הנרות. 
טיפוס זה היה מקובל עד לסאה ה 7 , אולם במקום נרות 
החרם, או המתכת, המצוירים על הקו האופקי, מופיעות 
כוסות-זכוכית ובהן פתילים דולקים. בראשית ידדב תפסו 
לוחות־הברית (ע״ע) את מקום המ׳ כסמל יהודי, ואה״כ 
(החל מהמאה ה 19 ) מגן־דוד (ע״ע). 

במסגרת פירושו האלגורי על בית-המקדש כציור סמלי 
של היקום, אומר פילון כי הנד מסמלת את השמים, 
הנושאים אורית כמוה, והיא עשויה זהב טהור, כדעת אריסטו 
שהשמים בנויים מיסוד טהור כולו(אתר [ע״ע, ענד 486 ]), 
ולא מ 4 היסודות הארציים (קושיות ותירוצים על ס׳ שמות, 
ב׳, 73 — 82 ). בהוראה, שפל חלקי הנד "ממנה יהיר, משת* 
קפת ההארמיניה שבתנועות הגלגלים. מוטיוו חוזר־ונשנה 
אצל פילון ואצל יוסף הם 7 הנרות המייצגים את 7 כוכבי- 
הלכת, שנקבעו ע״י האסטרונומיה העתיקה. פילון מחזיק 
בדעה שהשמש היא האמצעית והיא מסומלת איפוא ע״י 
הקנה האמצעי, חחזק-ביותר, של הנד. הכתוב "והאיר על 
עבר פניה" רומז לכך, שבל כוכבי־הלכת מרוכזים בעבר אחד׳ 
הדרומי, של שמי־הכוכבים. 4 הגביעים שבקנה האמצעי הם 
עונות־השנה, ו 3 הגביעים שביתר הקנים הם 3 המזלות, שה¬ 
שמש עוברת בהם במהלכה בכל עונה. צירופם רומז איפוא 
ל 12 המזלות. גלגל־המזלות שרוי ברקיע באלכסון, ולכך 
רומזת התיבה "מצךה". במקום אחר ( 225 ,.ע!!) •ז 6 > 1 ) אומר 
פילון כי הקנה האמצעי מסמל את הלוגוס (ע״ע, עם׳ 298 ) 
— המאחד את הניגודים המיוצגים ע״י הקנים שמשני צדיו. 

ציורים עתיקים של מ״ — ר׳ כרד א׳, עט׳ 60 , 88 , 
585 ; ב׳, מול 775/6 , 793/4 , 795 ; ג׳, 179 — 180 , 835 ; ד׳, 
בין הענד 64/5 ; ח , , 635/6 , 638 - 641 , 677/8 ; י״א. 693/4 ; 
י״ב, תמונת־שער צבעונית, 255/6 ; י״ז, 714 ; כ׳, 325 ; כרך־ 
מילואים, 501/2 ; ור׳ תנד צבעונית בכרך זה. 

י. בראנד, בלי החרם בספרות התלמוד, רצ״ו-שי״ד, תשי״ג; 

י. א. ד,לד הרצוג, צורת הס' שבקשת סיטום (ספר זכרון 
לשלמה ם. מאיר), תש"ז; י. לוי, גורלם של כלי הקודש 
אחר חורבן הבית השני(בתוך: ,עולמות נפגשים")- תש״ך; 

ה. שסראוס, גורלה וצורתה של מנורת החשמונאים (א״י, ו׳), 
תשכ״א; א. נגב, הכרונולוגיה של ד״מ׳ בעלת שבעת ד-קגים 
(שם, ח , ), תשכ״ז 1 , 11 % €11011 1 >סס 0 . 11 .£ 

, 71-98 ,^\ 1 י 1 ז 35511 ק , 1-111 , 4 > 10 ז %0771811 -ס^?€ *ז// מ; 

. 1971 / 0 ** 77 *^ 7 .£ ; 1953/4 

ם. א. י. - י. ע. 


המ' באמנות היהודית. באלף השנים האחרונות 
מופיעה הנד ברציפות בארצות הים־התיכון ובאירופה, והחל 
מהמאה ה 19 בכל ארצות-תבל, כציור, רישום גראפי, תבליט 
או כצורה תלת-ממדיח. בכ״י מופיעות מ", מיה״ב ועד 
להופעת הדפוס, ברוב החומשים והמחזורים המעוטרים 
בספרד, צרפת, איטליה ואשכנז. הנד הקדומה-ביותר מצוירת 
בעלה־זהב על קלף בכ״י של חומש (ספוסטאט?) מ 929 
(לנינגראד); מ׳ בסיגנון רומאני (בין כלי־המשפן), כנראה 
בעל מסורת ביזאנטית קדומה, מופיעה בחומש מטולדו פד 
1272 (פארמה) ובחומש מןרפיניאן( 1299 ) בפאריס. בדרום- 
צרפת ובאשכנז נהגו לצייר במאות ה 13 — 14 את אהרן הכהן 
ליד הנד (פאריס, לונדון, ועוד). במיקרוגראפיה צוירה הם׳ 
בכ״י אשכנזיים וספרדיים: בחומש מגרמניה מ 1298 (פא¬ 
ריס) ומספרד מ 1480 . מפוארות במיוחד הנד המצוירות 
בהשפעה גותית, בכ״י אשכנזיים: בחומש מבאואריה מ 1300 
לערך (מוזיאון ישראל) ובמחזור מגרמניה מהמאה ה 14 
(בודאפסט, אוסף קאופמן), ובכ״י ספרדיים: חומש מהמאה 
ה 13 (פאריס), חומש ?חזרה ם 1300 (ליסבון) ובחומש 
פרחי מ 1382 (אוםף-ששון). על תב כדדי הנ״ל — ע״ע 
מקרא, עם׳ 296 — 299 . 

בבתי •כ נ ם ת. האיסור לעשות מנורת־קנים (ר׳ לעיל, 

עט׳ 1012 ) נשמר ברוב הקהילות זמן רב, אולם מהמאה ה 16 
ניצבות מ״ של 7 קנים, מכסף ומברוגזה, בבתכ״נ באיטליה 
(אורבינו) ובפולין (לובלין). התפתח גם נוסח מ׳ של 8 
קנים וזרוע קדמית (ע״ע חנכה, עם׳ 715/7 ) גדולת־ממדים 
ומוגומנטאלית בעיצובה, עשויה מברונזה או יצוקה מפליז, 
דומה למנורת 7 הקנים. הנד הראשונות הן בסיגנץ הרנ¬ 
סאנס׳ אך רובן בסימון הבארוק. מ" כאלה ניצבו בכל ביכ״נ 
אשכנזי גדול. נתפרסמו אלה שבוורמם, ב״אלטנוישול" שב¬ 
פראג, בקראקוב, בביכ״ג נחמגוביץ׳ שבלבוב, בביהכ״ג הג¬ 
דול שבווילנה, ועוד• מ״ רבות מהמאות ה 17 וה 18 מצויות 
כיום במוזיאונים בישראל ובמוזיאונים יהודיים רבים בעולם. 
מהמאה ה 17 מוצאים במזרח-אירופה צורות רבות של הנד: 



הטנ 1 רו! הגד 1 ?ה ש? פנו א?<ןז 5 יד בניין הננסת נירושוים 





1015 


מגורה — מנורקה 


1016 


על דלתות ארון־קודש מוזהב מקראקוב ( 1605 [מוזיאון 
ישראל]) ובמערכת ציורי־הקיר בביהכ״נ שביאבלונוב( 1707 ) 
מעוצבת הנד מאותיות פרק ס״ז בתהילים. מ" מופיעות 
רקומות בפרוכות, וכן בריקוע ובתבליט ע״ג עמודי-תפילה, 
מהן בסיגנון הבארוק, לפי דגמים מספרי־תנ״ך נוצריים 
מודפסים. 

מ" מצויתת על קמיעות (ע״ע) יהודיות מפרס ועד 
ל&גרב, רובן מהמאה ד. 18 , באמנות העממית במזרח־אירופה, 
במאות ה 18 — 19 , בלוחות של מזרח, "שירתי", ספירת- 
העומר, אושפיזין לסוכה וכיו״ב. מ" מצויות גם ע״ג מצבות 
פורטוגאליות וספרדיות בהולנד ובאיטליה, ובמאה ה 19 גם 
ע״ג מצבות במזרדדאירופה. 

באמנות זמננו. עם ההתעוררות הלאומית החל 
טיפוח צורת־הס׳ בחפצי־אמנות, בייחוד בביה״ס ובבית- 
הנכות בצלאל (ע״ע), שעל מוסדותיו התנוססה מ׳ יותר 
מיובל־שנים. אמנים יהודים החלו לשלבה כמוטיוו ביצי¬ 
רותיהם ; בורים שץ בתבליטיו (״הרצל״, 1903 ; "מתי קץ 
הפלאות״, 1917 ); א. מ. לילין (ע״ע) — בעיטורים לספרים, 
בחלונות־צבעונין ( 1906 ; במשכן לאמנות בעידחרוד); בת¬ 
פוצות שילב שאול רסקין את הנד בעיטורים לספר זכריה; 
ארתור שיק — במיניאטורות רבות ובהגדה של פסח; מנה 
כץ (ע״ע) — בציור פנים של ביכ״נ ( 1937 ); בן שאן — 
בשער הגדה של פסח ( 1966 ). גם שאגאל הירבה בכך, בין 
היתר — בחלון־הצבעונין(שבט אשר) שבביהכ״ג של ביה״ח 
״הדסה״ בירושלים ( 1961 ) וכן בפסיפסים ובשטיח-הקיר 
בכנסת ( 1966 ). מפסלי־מ" יש להזכיר את מ" בתיה לישג־ 
סקי: מנורת־העץ ( 1938 ; עמדה בעבר בארמון חבר- 
הלאומים בז׳נווה) והנד במועדון "מנורה" בירושלים; מ" 
בתשמישי־קדושה מכסף של הצורף איליא שור; מ״־ברוגזה 
של בנו אלקן (ע״ע): "מנורת־המקדש" בכנסייתץסט־ 
מינסטר שבלונדון, ור״מ׳ הגדולה ליד בניין הכנסת בירושלים 
( 1957 ). דוד $לומבו יצר שורה של מ" בלתי-שיגרתיות 
ובעלות הופעה מונומנטאלית מברזל מחושל. 

גם בבתכ״נ חדשים נוצרו מ" למאות לקישוט. יש להזכיר 
את הנד על קיר ביהכ״נ בהמבורג ( 1931 , נהרס ע״י 
הנאצים; מ׳ כדוגמתה עוצבה מחדש על ביהכ״ג בית־אל 
שבעקרון, אוהיו); ד.מ׳ שבחזית ביהכ״נ ברחוב בטיסט 
בבוקרסט׳ ואת הנד בביהכ״ג "השלום" בסטראסבור; הנד 
בשטיח־הקיר של אברהם ראטנר ( 1956 ) בביהכ״ג "אנשי 
חסד" שבקליוולנד, אוהיו; הנד בפרוכת של עמליה רוט¬ 
שילד, בביהכ״ג בבלטימור, והם' בקיר־הפסיפס המונומנ¬ 
טאלי של 3 ז שאן ( 1959 ), בביהכ״נ "אוהב-שלש" שבנש־ 
וויל, טנסי. בגלי-עד ובאנדרטות לזכר השואה והגבורה 
חקוקה הנד כסמל נצח־ישראל. ואלד, כמה מהן: לזכר 
לוחמי־הגיטו בוורשה( 1947 ) וב״מגילת־האש" ביער הקדושים 
ליד ירושלים, שתיהן — ע״י הפסל נתן ראפאפורט; במחנות 
טרבלינקה ( 1964 ) — ע״י הפסל פ. דושנקו; דאכאו ( 1957 ) 
— ע״י חרמן גוטמן; בבלגראד — סאראייבו ( 1966 ) ובי¬ 
טולה ( 1958 ); באנדרטת-הזיכרון ל 769 חללי סטרומה — 
בבית־הקברות שבדרד־ג׳ורדגולו בבוקארסט. 

נד הותוותה בדגלי־מדפיסים, בשערי־ספרים, בסמלי 
מו״לים, על תווי־ספר, על בולי־דואר; הוטבעה במטבעות- 
ישראל; שימשה כסמל לאירגונים יהודיים וציוניים וניצבת 
על בנייגי־ציבור רבים בישראל ובתפוצות. עם הקמת 


מדינת-ישראל, נקבעה ה¬ 
ם׳ (המועתקת, על בל 
פגמיה, מקשת־טיטוס [ר׳ 
לעיל, ענד 1011 ]) כספל 
המדינה. 

תיאור הנד במקרא 
שימש מקור השראה גם 
לאמני-הכנסיה ביה״ב. ה¬ 
ם׳ מופיעה במרכז כלי־ 
המשכן בכה״י המעוט¬ 
רים. לראשונה בוולגטה, 

^ס) מ - 00 < סדעוד״ 8 רא< 

צפוו־אומבריה מ 716 (פירנצה). מיה״ב המוקדמים ניצבות מ" 
7 הקנים בכנסיות. לא פחות מ 50 מ״ מהמאות 11 — 16 מצו¬ 
יות כיום בכנסיות-אירופה; העתיקות ביניהן: מ׳ משנת 
1000 לערך, בגובה של 3.30 מ׳ ורוחב של 1.83 מ׳, נמצאת 
במינסטר של א$ן (סכסוניה התחתונה); מ׳ מ 1100 לערך 
נמצאת בכנסיית סינט אוגסטין בקנטרברי; מ׳ מ 1160 נמ¬ 
צאת בכנסיית-המנזר של קליני (ץ 011111 ); כל אלה — 
בסיגנון רומאני. בכנסיית 0113 זג 11:1 ״׳\ 3 ז״ג$, סמוך 

לרומא, נמצאת מ׳ מהמאה ה 14 , בסיגנון גותי. 

א. יערי, דגלי המדפיסים העבריים, תש״ד; מילואים לנ״ל 
(קרית־ספר, ל״א), תשי״ז! ב. רות (עורך), האמנות היהר 
דית, תשי״ם; א. ווייס. תוי ספר יהודיים, תשכ״א; ספר 
המפטיר של אורבינו, כ״י משנת תס״ד, תשב״ה! א. מ. 
הברמן, שערי ספרים עברים, תשכ״ט; י. ברוידעס, די ם׳ 

פון ווילנער שטאסשול (ווילגער פנקס, 5 ), תשל״א ; י. שחר, 
אוסף פויכסוונגר: מסורת לאמנות יהודית (מוזיאון ישראל, 
קטלוג 78 ), תשל״א ! {!)!)!״ 1 * 1 

01111 !) 01111 ? ,!!) 1111 * 1 , 18111 ^ .£ . 1 ) ; 1936 ,(ד\צ , 08 קן) 
; 1939 ,( 2 . 11 , זי 081 [ 113£0 :>ז^ 11€31 ג 1 ו 6 ) 11810/1 !? 1 ,/ 11111 ) 1 ! 1/1 
-■\זש 8 ) ! 1111/1 ( 0 ? )ס 1 ) 1001 " 1/1 ) 01/1 !!!?" ! 1 ( 1 , 5011111 .א . 1 ] 
- 110/111 ( ( 1 ! 01 ו/: 1 ס> 1111 ! 0 !! 63 ! 011 ) שבמערב, 15,000 תוש׳. 

ד ב ר י י מ י ה של ם׳ כלולים ברובם בתולדות מיורקה 
והאיים הבלאריים. תימה 1 (ע״ע) מלד אראגון שבספרד 
כבש אותה מידי הערבים ( 1229 — 1235 ). משלטון ספרד עברה 
לידי האנגלים ( 1708 ), והם עשו את מאון לבירת-האי ובנוה 
בסיגנון אנגלי. מ 1718 היחה לנמל חפשי. ב 1756 כבשו 
הצרפתים את מ׳, ובתום מלחמת שבע-השנים החזירוה 









•* ' 4 א• 

* ס -•י 


גי• - * 9 * 


י.\ 4 ־ 


.<***'•' * 
-"*־*י ״?*■ 
*■!י ■ 


*+\ 


: ..*ר• י 


•*•הו 


<׳**״־• * 0£ 

י !י♦"*■" וי 

?>״.** * -.. 

״־*♦י ״ ״< 

'*י 


*־,*•,* ** 


י׳^ י"" 


.%>*,׳. 


■ז\* 


•'-*. י זי״.. 


י**י 2 גז^ >).׳' 

,:.' . ■ ';■■*- ׳־־' ז 
׳^.יי"^ י• ♦>*♦£€- 
"י 4 ׳־* ״ . . ׳ 

*.י־ *'*> * א־״ ־־^ _*>א' .* * 

. 4 *אי! 5% ■ ** 3 •>־$* *■׳ "*י׳ < 

♦<־• * * 


.ע 4 . • 


־"^*. ] 






•י £ ,£,״* 

* :•׳>.•<*׳■$ ״ 3 *■..-^* *־־ ,ן?*,.<זז ?ג;*ז ־_ -־׳־׳ * * 9 *'.£*>?■-' 

י "י '**£%'* : ׳'•^י 

1 .^ ' ,־ 

-־יר', .<<״ ', ,,ז• - /, 

1 .*•י . 4 6 ^ •■•,.׳>< '< - 

.־ ו ■ $י ■%$**> 
י>* •י 7 ■*\(*' 4 *״* י 

*״-• י;׳-־׳גי 

, 1 ״*^ ,.) ג * - 


'־■*<< 




',"וי." ■*י- 4 ■* 

"י&ייזו*!* 

־ 1 ״■ . *יי 
£•** *לגי׳ '•;. 

.,. \*%~' 

-*״ 4 |^*י 

י £צ.%*ד 


יי<-.*^׳* 

**% < 1 י׳<יז'<' ־ ; 

׳"ללי £* 1$ **צי££ס '־% **■ ■־־ י. ׳ * 

*#*.*־#יי"** 4 ^* ׳ 

י •׳•׳י 

־ '•.>׳^,-- ׳.:ל;■׳" # 

# ־ - *ין 


■■•' *־ 4 ,ני] 

׳ אי!* 4 ' 

<*׳ י 

.ג׳£ " 




י; * 5 ; 




* 2 *;■?*■* ׳ . 4 י ^ן־ ־ .,:י%,; *? 5 ;:.״ *׳ .; 

<>ג- -י. 5 ־• * 4 ״ .?•**\ * '■* 4 

רל£*;׳* ז ^<״ '׳' - 


ס.. י■ ■ 11 ׳ ' 4 - ־*י 




ג, 3% ! * 8 ג 

? 1 ״< ו• . 5 י 3 

י• ׳^'©• י 

י: ׳ 
^ ■י' .־*■■$£ן>*_^ #*!■:!ו״׳ *י.ז^ ג 


!*;■י 

* 4 




'־ 4 ־■ • 

1 5 ׳ ־. י \ י 
ך./<וי"* 

יי-..•'־.^ ״, 


־ ג־ 

%י י 4 ** 

י ״ 7 *׳'. 4 ׳ - ■>*, ^%' 9 ^.■ 5 <־ "' 

■ .<י ״*.י י . 3 / ^*י,-*יד. 4 

.. ל.יג> @ ■ : .'■■׳׳׳• ■ 


'י- ־ 3 ! ^. ."׳.-' ;ל'' 

^ ^יי ״ ^ .י'*•" '־ • \ 

71 ׳^ < < 


1 י> 




-׳יי ׳. 9 

• .־•זי 

. <: ' % 


'6<' 


^**ייי*. 

•י' 4 •,♦״ ? < 

*- ״. י־ . * ז 


*** 9 


* #. "* י. 'י 

*:>** ■״*£* . 

■• ׳־ י' ,' 1 -־* י 7 •;< 

י .■•י* ;<>•* י•"י ¬ 
י , •■י.♦ **■'■•?זג- 


** \ *.: ..§/ . 

'♦*<< :•***< ז •.; 

. . 7 < ״' *-' י' ' *- 


>7■ 


ד' 


<< יי* 


י€: 



ו!אנציקלופדי 1 ו העברית 


מנורה מתיד דצפת־ד,פסיפס שבבית־הבנסת של מעון העתיקה (היום: נירים מגב), המאה ד. 6 לסה״ג 



1019 


מנזר 


1020 


בכתביהם המקודשים תוך סיגוף של צום. הנוצרים ראו בכך 
תיאור אותנטי של ראשוני מתב 1 דדיהם, דבר שבטעות יסודו׳ 
אך נראה, שהיתר. השפעה מכאן על התהוות המונח ועל 
נהגי המתבודדים הנוצרים: כן יש לייחס השפעה כלשהי 
לכיתות המתבודדים היהודים מימי בית שני ולאחריו (ע״ע 
איסיים! ארץ-ישראל, עמ ׳ 392 : מדבר־יהודה, כת ומגלות). 

גם התנאים החברתיים־מדיניים המיוחדים במצרים 
התלמית והרומית גרמו להתהוותן של קבוצות מתבודדים 
(:טזויסנס*^), שפרשו למדבר כדי לפרוק חובות שיעבוד 
ועבודת-כפיה. במרוצת הזמן החלו מייחדים את השם "אנא- 
קוירטים" לנזירים מתבודדים. מקום מגוריו של הנזיר הבודד 
נקרא מ׳ כבר בסוף המאה ה 3 . פכומיוס (ע״ע) יסד ב 320 
לערך, בדרומה של מצרים, את הכד הראשון שהיה מבוסם 
על קוינוביון (יור ׳\ 510 ) 6 ׳\ £01 , לאט' ח־! ס 1 ר 01 ח 6 < 0 — צגו- 
ביום — חיים בצוותא). הוא יסד עוד 8 מ״ לגברים ו 2 
לנשים (ר׳ להלן) ועמד בראשם של 5,000 נזירים (וע״ע 
אנטוניוס מתבי). 

מדבר־סיני משך נזירים הרבה, הן בשל התנאים 
הטבעיים, שנתנו מקלט מפני רדיפות ופיתויים אך גם איפי 
שרו קיום בדוחק, והן בשל מסורת־הקדושה ששרתה על 
המקום. החשוב שבמ" בסיני׳ מ׳־קאתרינה, נבנה סמוך ל¬ 
הרים שהנוצרים ראו בהם הר־סיני והר־חורב. על קיום מ׳ 
זה יש כבד ידיעות מהמאה ה 4 : הפד הקיים נבנה בפקודת 
יוסטיבינום 1 (ע״ע) במאה ה 6 , ונודע כמונומנט ארדיכלי 
וכמחזיק אוספים עשירים ( 3,000 ) של כ״י (ע״ע מקרא, עמ׳ 
309 ) ושל איקונין קדומים. בפד-קאתריבה התגבש אורח- 
הקבורה המקובל במ" רבים במזרח האורתודוכסי: פירוק 
השלדים, לאחר שהוצאו מקבר זמני, והנחת העצמות בערי- 
מות. 

כמייסד ד.מ" ב א רץ־ ישראל נחשב הילריון (ע״ע, 
וע״ע א״י, עכד 433 ) הקדוש שישב בקירבת נמלה של עזה, 
בראשית המאה ה 4 . באותה תקופה יסד כאריטון הקדוש, 
בוואדי פרה ובקרבת בית־לחם, את ד,מ" הראשונים מהטי¬ 
פוס הנקרא לאורה או לוורה (מיוד 0 נ>ס 1 >.ג — דרך צרה): 
הנזירים המתבודדים גרו לחוד, אך נפגשו לתפילה בימי- 
ראשון וסרו למרותו של ראש אחד. אותימיוס מקאפאדוקיה 
ותאוקטיסטוס יסדו, במאה ה 5 , מ׳ בואדי־מוקליק במדבר- 
יהודה ואת הלאורה הגדולה, שחורבותיה עדיין נראות בח׳אן 
אל־אחמר, בקרבת כביש־יריחו. הלאורה הקדומה-ביותר, העו¬ 
מדת עד היום, היא זו של מר סבא (נוסדה ב 483 ! ר׳ ציור) 
במדבר־יהודה (ואדי נר! ע״ע ביזנטיון, עמ׳ 390 ). במנזרי־ 
הצנוביום הוקצו תאים לנזירים׳ יוחדו חדרים לצרכים חב¬ 
רתיים, ונוספה גם חומה, שנו׳עדה — לבד מהגנה מפני 
מתנפלים — לתחום את תחום־הקודש. בעוד שהלאורות 
הוקמו במקומות מבודדים, הרי ד.מ" הצגוביטיים קמו הן 
בערים, כגון המ' ע״ש מריה הקדושה בבית־שאן, הן במד¬ 
בריות, כמו מ׳ אותמיוס הקדוש, והן בשפלה — ששם עסקו 
הנזירים בחקלאות ובמלאכה — כגון ד.מ׳ הגאורגי בביר- 
אל־קוט. 

הצורה הנפוצה של מ" ק א ת ו ל י י ם, הנוהגת עד ימינו, 
נתגבשה באירופה של יה״ב. אורח-החיים של הנזירים נקבע 
בתקנון של בנדיקמום (ע״ע וע״ע מונטה קסינו) מנורציה, 
בתחילת המאה ה 6 . המ׳ היה מגודר בחומה חיצונית (לאט׳ 
0131151113 ), במרכזו נמצא בית־תפילה (סונובנס&יוס)׳ ומסבי- 



מנזר סר־סכא כמדכר יהודה (צילום: ע. נורת) 


בו היו ערוכים סטיו, שדירת־עמודים מרובעת (זז 01311511-111 
[שהיה חשוב ואפייני, וממנו בא כינויו של הכד בשפות 
אירופיות אחדות: גדמ׳ : 10816 :>}, צרפ׳ 6 ־״ 1 ס 01 , ועוד]), 
אולם־אסיפות ( 1 ז 1111 טץ 1 מ 6 ׳\נ 1 ס 0 ("התכנסות"). צורת בניה מיוחדת 
נוהגת בכד של הקרתוסיאגים (ע״ע נזיר) המקבלים על 
עצמם שתיקת־עולם. הנזירים נפגשים 3 פעמים ביום 
בבית־התפילה הצנוע, ומשם פונים לעבודתם או ל¬ 
תאיהם הנפרדים המקיפים את הסטיו המרובע. בחגים 
מתכנסים לסעודה משותפת באולם־האכילה, בלא להשיח זה 
עם זה. 

המ" היו מרכזי-תרבות חשובים ובהם רוכזו אוצרות- 
אמנות וספריות של כ״י, והנזירים עסקו במחקרם, העתקתם 
ואיורם. לנד זכויות מיוחדות בקשר להורשת התרבות הקלא¬ 
סית (ע״ע אילומינציה: גרמניה, תרבות, עמ׳ 556/8 , 577 , 
581/2 , 594 ! היסטוריוגרפיה, עמ׳ 275/6 ! מונטסרט: מיניא¬ 
טורה). 

ד. ם. — ס. פי. 

הכנסיות המזרחיות, שהיו סמוכות למקורות ה¬ 
תנועה הנזירית, היו משופעות בם" כבר מתחילתן. המייסד 



מנזר פליני נסזרודצרפח. ע״פ ציור מהמאה ה 18 ; הבניינים כגוון 
כהה — י&ררו 



1021 


מנזר — מנחות 


1022 


הרוחני וקובע הלכות־המ" היד. בסיליו׳ם (ע״ע) הגדול. בעי¬ 
צוב פבי־הנד ב פ י ז א נ ט י ו ן היה תפקיד חשוב למ׳־סטו- 
דיון בקושסא (נוסד ב 463 ) — צור־מחצבתם של ה״סטודי־ 
סיס", וכן לפו׳ אתוס (ע״ע) ולתנועת ה״הסיכסמוס" (ע״ע) 
שיצאה משם. במ׳-אתום קמה צורה אפיינית של מ׳ ביזאנטי 
רב-לאומי, שבו גזירי כל לאום יושבים בנפרד ומדברים 
בשפתם; הם נפגשים במקום־פולחנם המשותף (הנקרא, בצו¬ 
רה פאראדוכסאלית־למדי, ,ץ 6 * 907.1 ,ג>* — "קאתולי", "כל¬ 
לי"), ושם מתקיים הטקס המרכזי, — "קרבך 

(מקביל ל!מ״״סזזנ&ס הקאתולי [ע״ע מיסה]). לפד בחצי־ 
האי הבאלקאני היה תפקיד חשוב בקיום התודעה הלאומית 
בתקופת הכיבוש התורכי. 

ברוסיה, לאחר התנצרותה, במאה ה 10 ׳ נפוצו הכד 
לפי הדוגמה הביזאנטית. ד.מ׳ הקדום החשוב ביותר היה 
״מ׳־המערות״ פצ׳רסקאיה לוורד. בקיוב (נוסד במאה ה 11 ). 
תאודוסיוס, ממייסדי הכד, שהיה ממוצא אציל, הנהיג לבוש 
גס ועבודה בשדה עם האריסים, כדי ללכת בעקבות ישו 
שהושפל. המסורת של פשטות ועבודה קשה התחזקה במאה 
ה 13 , בתקופת שלטון הטאטארים. אז נוסד ד.מ' של ראד 1 נז׳ 
בידי סרגי הקדוש. תקופת-הפריחה של ד.מ" ברוסיה באה 
במאה ה 19 . למ" היתד, השפעה רבה על התנועה הסלאבו- 
פילית. מ" תסיים מתקיימים היום מתח לגבולות בריה״מ 
(גם בא״י). 

וע״ע אמנות, ענד 41/2 < ארמניה, עמ׳ 981 ; ביזנטיון, 

עמ׳ 367 , 389 , 398 ׳ 405 ; גאורגיה, עמ ׳ 169 ; דפגי; וו׳ל(- 
קלמסק. 

מ נ ז ר י - נ ש י ם הוקמו כבר עם ראשית התנועה הנזי- 
תת. אחותו של פכומיוס (ו" לעיל) עמדה בראש מ׳ של 
נשים והוא היה מנהיגו הרוחני. הנזיתם דאגו לצורכי הנזי¬ 
רות, אך אסור היה להם לסעוד אתן. היחסים בין המינים 
הוסדרו בקפדנות. גם היארונימוס (ע״ע, עמ ׳ 32 ), במאה ה 4 , 
היה פעיל באירגון נזית של נשים ברומי ובבית־לחם. בם- 
תצת הזמן הוקמו "מ" כפולים", ובהם שכנו נזיתם ונזיתת. 
קיומם של ד,מ" הכפולים, למרות ההפרדה בין המינים, 
עורר ספקות בתחום המוסר. ועידת־ניקיאה השניה ( 787 ) 
התירה המשך קיומם של מ" כפולים, שכבר נוסדו, אך 
אסרה על יסודם של חדשים. באירופה של יה״ב היו בשים 
רמות-מעלה לא-מעטות, אף מלכות ובסיכות (ע״ע, למשל, 
אליזבת הקדושה), שפרשו לנד, ואב־הנד היה מנהיגם הרו¬ 
חני של הנזיתם והנזיתת כאחד. גם כאן נתעוררו חששות 
למוסתותם של דת-המ״ (ע״ע בוקצ׳ו, עמ ׳ 940 ; הלואיז) 
וועידת טרנטו (ע״ע), במאה ה 16 , אסרה על המשך קיומם 
של מ" כפולים. מאז יוחדו לנזירות מ" נפרדים׳ ויש אף 
מסדתם (ע״ע) מיוחדים לנשים. לנזיתת הקאתוללת תפקי¬ 
דים חשובים בטיפול בחולים (ע״ע אחות רחמניה, ענד 414 ; 
לזתטים). הרפורמאציה התנגדה לפתשותם של נזיתם וגזי- 
תת (ע״ע לותר, ענד 588 ). והדיאקו׳ניסות (ע״ע), הנזירות 
הפתטסטאנטיות, שאין ביניהן נשואות, רשאיות לעזוב את 
"בתי-האמהות" שלהן ולהנשא• 

על ארדיכלות המ״ — ע״ע אמנות, עט׳ 47/8 ; ארדי- 
כלות, ענד 718 ! גרמניה, ענד 588 . תמונות: כרך א׳, עט׳ 
961/2 ; ב׳, עט׳ 759/60 ; ג׳, ענד 223/4 , 739 ; ד׳, ענד 41/2 , 
947/8 ; ה׳, עם׳ 66 , 728 ; ז/ ענד 795 ; י״ט. ענד 708 . 

ש. שב. 


באסלאם. בתנועה הצופית (ע״ע צופיות) — היתד, 
מראשיתה בטיה חזקה לחיי־שיתוף וזו התגבשה בייסוד מ". 
הצופים נהגו מנהגי־פולחן מיוחדים, שחייבו חיים-בצוותא, 
כגת אמירת תפילות בלילה, קתאת אכסטאטית של שם- 
אלהים ("ורד"), חזרה על תחנונים ("ך׳כר" או "הזב") 
ובייחוד ריקודים בליווי מוסיקה ("סמאע"). דעתם של אב־ 
שי־ההלכה המוסלמית לא היתד. נוחה מדרכי־פולחן אלה, 
ולא ניתן היה לקיימן אלא במיתחמים סגותם, שהפכו לכד 
מוסלמיים. אולם גדול הוא ההבדל בין מ" אלה לבין הנד׳ 
הנוצתים: הצופי שחי בם׳ אינו פורש מן העולם כדרך 
הנזיר הנוצת, וחזרתו לחיים בתוך הציבור החילוני אינה 
נחשבת להתכחשות. 

החל מן התקופה של מסעי־הצלב נוסדו בכל הארצות 
המוסלמיות מ״ מסוגים שוגים: ה״זאויה״ (= זווית, תא) 
היתה בארצות־המזרח מושבו של שיח׳ צופי. שנתכנסה בו 
קבוצה קטנה של מעריצים; קבוצות כאלו נמו לגבש — 
לאחר מותו של השיח׳ — מ׳ קטן. אולם במגרב השם 
"זאויה" ניתן לנד גדול. "ח׳אנקאה" ו״רבאט" נקראו באר- 
צות־המזרח הנד׳ הגדולים. במשך תקופה מסוימת, בייחוד 
במאה ה 13 , נוסדו בסוריה, במצרים ובחג׳אז גם מבזרי-נשים. 

באסלאם של ימינו, עם ביטול המיסדרים בתורכיה ב 1925 
וירידת חשיבותם בארצות המוסלמיות האחרות, נתמעטו 
הנד׳ ואין רישומם ניכר (וע״ע אסלאם, ענד 971 , 986 ; דר- 
יש)• א. אש. 

בדתות־המזרח. מ" ידועים בדתות הרו׳וחות בהודו 
(ע״ע בודהא, עם׳ 697/8 ! ג׳יניזם; הדו, דתות, עם׳ 476 ), 
בטיבט (ע״ע, עם׳ 576/8 ׳ 586,580 ! למאיזם), ביאפאן, בדת 
הזן (ע״ע), 

י. צפריר, נזירים ומנזרים בדרום־סיני(קדמוניות ג), תש ״ל; 

, 4% } ¥164 111 * $? 111 ) 141171 !** 171 6116 $ 1 { €071 ¥ 6 $ ,־ 0113101101 £0 
| לאיל ך 1925 , $ 6 $ ) 7611£161 6$ ) €01711711411414 1 *} 1 6 € 146 .¥ ; 1887 
.[ ; 1936 , 14171 $ ) 14611€11 465 4112 ) 71 } 117 $ ' 061 , £3011551 
-־ 131 ^ . 11 ; 1937 , 67171 $ 116 $ <¥ { 0 07467 4 $ 111 )} 861 77 16 י £11£0 

." 1 . £3 ; 1937 , £ 1121411/1 171 476 ) 661 ) 76111 ^ 6/271 € 1 $ ¥7411 , 1111 

־ 3105 ?) ? 1171 *€ 21 >? ¥ 4$16771 { 0 6716 $ ) 140710 $ 41 ( 164161 \ 

¥ 7661 $ , 00115111 .? ; 1950 ,( 82 ,ץ 1 * 1 ס 1 ז 0113 311011 ־ 101 ק\£ 11110 
0 * €11 4771 :* € 111 ? 11 , 011113 ? ; 1959 , 146 }) 11 1710714 $ 111 $ 10176 ' 4 

110 / 110 ) 14110 ) € 71 $ 0724 € 116 $ 17710 ! 17 4711160 ' 71611 € $1710 £$$€111 ' 11€11 

4167 ) 0 .) 5 £14771 1441611 ) 8 , 116 ( 1 .( ; 1959 ,( 1 ח 113 מ 011 46 
- 1 ) 171011 46$ 6 ) 67166111 ' 4 $■ 14147 ,ק־ 01 ? . 1 ? ; 1962 , 1411 (} ■!€) £10$ { 

101311 £ 05 \) , 676 $$ 6 $ ) 07 {' 6711 $  01 10 § 110010 :>־ 31 ?£ 
414416 / 1116 {ס ¥10147611112 116 ' 7 ,(. 1 > 0 ) 5 תג<£ .[ ; 1964 ,( 76 
.? . 5 ; 1966 , 1 ( €11 4 :) 06$67 7116 ,ץ 011111 . 1 .ם ; 1966 , 26 $ ^ 

, ¥76$6111 4114 ) ¥4$ , ¥4714 1 ( ¥101 $116 171 <() 14111 ) 01171$ , 161 ( 0 
.* 1971 , ¥4114 ץ ¥101 1116 ס) 014146 י 3£10 ס 14 .£ ; 1969 

מנחות, המסכת השניה בסדר קדשים (ע״ע), מכילה 
13 פרקים במשנה, בתוספתא ובתלמוד הבבלי. מ׳ 

עוסקת בדיני קרבנות שלא־מן־החי, ואגב—בהלכות עבודת- 
המקדש. בפרקים ג׳—ד בא דיון בהלכות מזוזה, תפילין 
וציצית (ובתלמוד — גם בהלכות ספר-תורה), שאין להן 
מסכתות מיוחדות. בפרק י׳ (במשנה ובתוספתא ובכת״י 
הבבלי; בדפוסים הרגילים — סרק ר) מתואר בהרחבה 
סדר קצירת העמר (ע״ע) והבאתו לעזרה. בסוף משנת מ׳ 
נזכר מקדש חובי( (ע״ע), ובברייתא שם (ק״ט, ע״ב) מדובר 
הרבה על בית זה. מ׳ מתובלת בדברי־אגדד. לרוב. מסכתות 
מ׳ חבחים (ע״ע) בראות ליחידה אחת׳ שעניינה הלכות 
קרבגות. 3 הפרקים הראשונים שבשתיהן מקבילים בסיגנונם 
ובענייניהם, וסיומה של מ׳ נראה כסיומה של היחידה הכד 



1023 


מנחות — מנחם בן יהודה הגלילי 


1024 


ללת: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו 
לשמים". התוספתא של מ׳ מסיימת בחורבנות שילה וירד 
שלים, ו״בבנין האחרון שעתידה ליבנות בחיינו ובימינו". 

מנחם בן יעקב אבן־סתק, מדקדק ולכסיקוגרף. נולד 
בראשית המאה ה 10 בטורטוסה, ובצעירותו עבר 
לקורדובה, ושם עמד תחת חסותו של יצחק, אביו של חסדאי 
אבן-שפרוט (ע״ע). אח״ב היה מזכידו של חסדאי, והוא 
שכתב בשמו את המכתב הנודע למלך הכוזרים (ע״ע). חס־ 
דאי עודדו גם לכתוב את ה״מחברת" (להלן). כעבור זמן 
נפל ריב ביניהם. ומ ׳ חזר לעירו ומשם כתב את "תלונתו" 
כנגד חסדאי, שיש לה ערד ספרותי והיסטורי רב. נראה שמ׳ 
נפטר במחצית ה 2 של המאה ה 10 . חיבות החשוב הוא 
ה״מחברת" (שמו המקורי כנראה "ספר הפתתנות"), מילון 
תנ״כי עבת (נדפס לראשונה ע״י י. פיליפאווסקי, לונדון, 
תרי״ד). סיגנונו טוב מזה של מילונים בעלי ערך רב ממנו, 
אלא שתורגמו מערבית, כגון "ספר־השרשים" של אבן־ג׳נאח 
(ע״ע) בתרגומו של יהודה אבן־תבון. בהיותו כתוב עברית, 
הובן גם ליהודים שישבו בארצות נוצריות, והשפיע על 
חכמיהם, במיוחד לאחר שרש״י השתמש בו. מעניין כי מ׳ אף 
נמנע מהשוואות לשוניות מתחום השפה הערבית. הספר 
מהווה מאמץ, עצמאי ומקות, לסכם את הידע הלכסיקוגראפי 
והדקדוקי שהושג עד זמנו׳ המינוח, לרוב, מקות. מ׳ ידע 
את התופעות של ייתור מלים, או השמטתן, במקרא, וכן 
הכיר את דרך ההקבלה בין הצלעות בשירה המקראית, אך 
ידיעותיו בדקדוק לא היו שיטתיות. הוא סבר שאותיות 
הנופלות בנטיה אינן שורשיות וע״כ קבע, כקודמיו, שורשים 
בני שתי אותיות ואף בני אות אחת. עם הופעת המחברת, 
התקיף אותה בחריפות דונש בן לברט (ע״ע), שתשש כי 
הספר יגרום לטעויות בהלכה ובאמונה. 3 מתלמידי מ׳ יצאו 
להגנתה (לראשונה בדפוס: דנה, 1870 ). אחד מהם, יהודה 
אבן דוד, מזוהה ע״י כמה חוקרים עם יהודה חיוג׳ (ע״ע), 
אך הזיהד מוטל בספק רב. תלמיד אחר, יצחק ג׳יקטילה, 
היה מורו של אבן ג׳נאה (ע״ע). על תשובות תלמידי מ׳ 
השיב יהודי בן ששת (ע״ע), ורבנו יעקב (ע״ע) תם יצא 
להגנת מ׳ ב״ספר ההכרעות" שחיבר. ד. ילין (ע״ע) הוכיח, 
שמבחינה מדעית הצדק עם דונש (ראה ביבל׳). 

ד. ילין, התאבקות דונש בן לברט (ססר הזכרון לא. גולאק 
ולש. קליין), תש״ב < הנ״ל, תשובות דונש בן לברט (לשוננו, 
י״א), תש״ב! א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, 

א', 160 ואילך, 1966 2 ז . 11 ; 005 , £31161131111 .( 1 

.¥\ ; 1886 ,( 40 , 20810 ) 200 מ־ ד> 8 !. 5 . 6 

י . 70££ 1£€ ז $3 ? 17 / €! 0 ,ז 83011€ 

/ 0 ן// , 1 ) 80111:01 ־ 11 ^[ . 1 ל ; 1895 

. 1926 ,££ 24 , 5 ז 1€ { 1$ >-ד^ 77137; <1715 1^x160 

י. בל. 

מנחם בן־גלי, מלך ישראל בשנים 745 — 735 לפסה״נ 
'בקירוב (מל״ב טו. יז), אחרי שהיכה את שלום 
בן־יבש, שמלך חודש אחד בלבד. לפי סברה רווחת, היו 
שניהם משרי־החיל בני־הגלעד, שהיתה להם השפעה למן 
עלייתו של בית יהוא (השו׳ מל״ב ט* טו, כה). שכן השמות 
יבש וגדי מרמזים על מוצאם מעבה״י המזרחי. מ׳ נתן למלך 
אשור מס כבד מאד (מל״ב טו, יט), ואישור לכך נמצא 
באנאלים של תגלת פלאסר 111 (= "פול" במקרא). תמורת 
הכרה זו בריבונות אשור הכירה אשור במ׳ כמלך ואסאל, 
וע״כ נתייצב שלטונו במדינה (וע״ע א״י, עמ׳ 289 ). 


ח. תדמור, הרקע ההיסטורי של נבואת הושע (ספר קויפמן, 
פ״ז-פ״ח), תשכ״א! הנ״ל, עזריהו מלך יהודה בכתובות- 
אשור (בימי ביח־ראשון), תשכ״ב! מ. הרן, עלייתה וירידתה 
של ממלכת ירבעם בן יהואש (צית, ל״א), תשכ״ו. 

ר׳ מנחם (בן אהרן) בן־זרח ( 1310 [ז], אססלה [נא- 
ווארה] — 1385 , טולדו), רב ופוסק. אביו היה 
ממגורשי צרפת ( 1306 ). ב 1328 פרצו פרעות ביהודי נא- 
ווארה. כל משפחתו, הוריו ו 4 אחים — נהרגו, והוא עצמו 
ניצל ע״י מכר נוצרי. עם החלמתו נסע לטולדו ולמד שם 
אצל ר׳ יהושע בן שעיב ור׳ יהודה בן אשר (ע״ע). משם 
עבר לאלקלה ולמד תורה מפי רבה, יוסף בן אלעיש, וב 1361 
נתמנה לרב המקום. ברדיפות, שהיו בתקופת מלחמת האחים 
פדרו 1 ואנריקה 11 על כתר קאסטיליה, נמלט ר״מ למקום- 
מבטחים בעזרתו של החצרן דון שמואל אברבנאל, ואח״כ 
שב לטולדו. ד״מ נתפרסם בזכות ספרו "צדה לדרך" (פירא־ 
רא, שי״ד, ועוד) — ספר דינים לעניני היום־יום. הספר 
נועד, בעיקרו, לעשירים שאין זמנם בידם לעיין במקורות, 
וכלולים בו דברי מוסר כנגד זלזול בקיום־מצוות ופריצות 
בעריות. בספר ניכרת בקיאות במקורות ובתורת חכמי ספרד, 
צרפת ואשכנז, אך הסתמכותו העיקרית היא על פסקי ר׳ אשר 
בן יחיאל (ע״ע). הספר מזכיר מנהגים שונים, ואף מנהגי 
קהילות. ניכרת בו השכלה ברפואה ואסטרונומיה ואמונה 
באסטרולוגיה. ר״מ ביקר את הפילוסופיה, אך נראה שעסק 
בה לא מעט. חמשת שערי הספר: תפילה וברכות, איסור 
והיתר, הלכות נשים, מועדים ואבלות, משיח ותהיית־המתים. 
חשובה מאוד ההקדמה לספר, שיש בה חומר חשוב לידיעת 
דרכי לימוד־התורה בצרפת ובאשכנז, ומאורעות היסטוריים 
שונים. בכ״י נמצאים: קיצור חובת־הלבבות, הלכות שחיטה 
ובדיקה, ו״מגחם אבלים", ואפשר שאינם אלא קיצורים מספרו. 

א. א. אורבך, בעלי התוספות, מפתח, תשי״ז 2 ! י. בער, 
תולדות היהודים בספרד הנוצרית, מפתח, תשי״ט) ־״זא 
. 1935 ,( 1 ,!סוג׳ו&ס 11 > 11 ] 5 11 > 10 ז 3 ג 111 מ^} . 2 .?}. 4 ( ,חו 31 תז 

ש. אי. 

מנחם בך*חלב 1 , מראשוני מפרשי המקרא והפיוט בצר¬ 
'פת הצפונית, במאה ה 11 . רק מעט ידוע אודותיו! 

בן-אחיו של מ׳, הפרשן יוסף קרא מסר את פירושי מ׳ 
לרש״י. נראה שחי זמן־מה בפרובנס, ושם למד אצל ר׳ יהו¬ 
דה, בנו של ר׳ משה הדרשן (ע״ע). את פירושיו אסף בספר 
"פתרונים", שכלל, כנראה, פירושים לנ״ד בלבד. הספר אבד, 
ושרידי פירושיו ליקט ש. א. פוזנאנסקי מתוך מפרשים רא¬ 
שונים שונים. מ׳ היה, כנראה, הראשון שהשתדל להתקרב 
לפירוש ע״פ הפשט — אף כי הביא גם דרש! הסתמך על 
התרגום, אך מיעט לעסוק בדקדוק. 

ש. א. פוזנאנסקי, פתרוני מב״ח, תרס״ד; א. א. אורבך 
[מהדיר). ספד ערוגת הבשם, ד׳, 6-3 , תשכ״ג. 

מנחם בן להודה הגלילי, ממנהיגי הקנאים בראשית 
' מלחמת-החורבן, בגו של יהודה הגלילי (ע״ע). 

בראשית המלחמה כבש את מצדה (ע״ע), תפס את נשקה, 
השאיר בה חיל-מצב ועלה לירושלים. לאחר שצר על ארמון 
אגריפס 11 והכניע את חייליו ואת הרומאים, פנה לחיסול 
יריבים, והרג את חנניה בן גדבאי (ע״ע), אביו של אלעזר 
בן חנניה (ע״ע) ראש קנאי ירושלים, ואת חזקיה אחיו. 
התנשאותו של מ׳, שראה עצמו כמנהיג לוחמי-החירות, לא 
נתקבלה ע״י קנאי ירושלים, וכאשר בא להתפלל לבית- 
המקדש לבוש בגדי־מלכות ומלווה במשמר מזויין, התנפלו 



1025 


מנחם כן יהודה הגלילי — מנחם מנדל מרימנוב 


1026 


עליו הקנאים, ובראשם אלעזר בן חנניה, והרגוהו במקדש! 
אנשיו נמלטו למצדה, בשאלעזר רן יאיר (ע״ע), קרובו של 
מ׳, בראשם. הם היו אחרוני הנופלים במלחמה ( 73 ). נראה 
שההתנגדות לכר בירושלים גבעה מן האופי המשיחי שנשאה 
מנהיגותו• לדעת גייגר יש לזהותו עם ם׳ המחפר (ירד, 
חג׳ ב , , ב׳! בבלי שם, ס״ז׳ ע״ב) כבן־זוגו של הלל (ע״ע), 
שיצא ״לתרבות רעה״ או ״לעבודת המלך״, ״ויצאו עמי 80 
זוגות תלמידים לבושים םיריקון" (נוסח הבבלי). לדעת 
גיגר הכוונה למ׳, והוא מייחם לפרשה זו גם את האגדה 
על מנחם בן חזקיה המשיח, שנולד ביום־החורבן (ירר 
ברב׳ ב׳, ד ׳ ). יש המזהים את "מורה־הצדק" שבמגילות 
מדבר־יהודה (ע״ע) עם מ׳ או עם קרובו אלעזר בן יאיר. — 
וע״ע א״י, עם׳ 382 . 

מנחם 3 [ ??!למה (המחצית ה 1 של המאה ה 12 ), מחבר 
מדרש ״שכל טוב״. ארץ־מוצאו אינה ידועה! הלע״ז 
בספר הוא איטלקי. ידועות שתי תשובות שנשלחו אליו ע״י 
שלמה בן אברהם, בן־דודו של הרב נתן בן יחיאל (ע״ע) 
מרומי, אך אין להבין מדוע לא השתמש כלל בספר "הערוד" 
המונומנטאלי של ר׳ נתן, שנתחבר באיטליה כ 50 שנה 
לפניו. "שכל סוב"(נסתיים ב 1139 ) הוא אנתולוגיה למדרשי 
הלכה ואגדה בסדר פרשיות־השבוע, ומטרתו לפרש את 
המקרא ע״פ המדרשים אך על בסים עברי-פילולוגי. בשחמת 
רק החלקים לבראשית ושמות, שנדפסו ע״י ש. בובר, עם מבוא 
מפורט(ברלין, תר״ס-תרס״א). הפרשנים הראשונים מצטטים 
מן הספר לכל חמשת החומשים. ר״מ מצטט מן ה״שאילתות" 
לרב אחא משבחא (ע״ע), מספר "הלכות גדולות" (ע״ע), 
מר׳ חננאל בן חושיאל (ע״ע), מר׳ יצחק אלפסי (ע״ע) 
וממדרש "לקח טוב" לר׳ טוביה בן אליעזר (ע״ע). ידיעתו 
המקיפה בהלכה ניכרת היטב, ופעמים מגיע איסוף החומר 
לכלל מונוגרפיה, כבדיני שבת, עירוב, פסח וכיו״ב (ר׳ פר¬ 
שת "יתת"). עם זאת מהווה הלשון העברית ודקדוקה את 
הרקע לחיבור כולו. לנושא זה הקדיש ר״מ חיבור נוסף, 
״אבן בוחן״ (נשלם ב 1143 ) אשר רק 5 , מתוך 50 שעריו, 
שרדו, ומחם נדפסו קטעים בודדים בלבד ("אוצר הספרות", 
זד, תרנ״ו; "הגוץ", ז", תרס״ג). מה ששרד (הכולל דיונים 
בחלק הפעל בלבד) מבוסס על ספריהם של מנחם אבן סתק 
(ע״ע) ודונש בן לברט (ע״ע), אף שאין הם נזכרים בשמם, 
וידיעותיו בדקדוק לא עלו על שלהם. יש תאים בספר הזה 
ניסיון מחקת חלוצי בתחום השפה העבתת. 

.מ *} 1 * 111 :> 1$ * 111 {) £€$ 111 * 51 [ 14 ־ 1 * 1 ,־ 830110 

. 1887 ,( 3 ) 013€ 

מ. 

ר׳ מנחם מנדל מרטבסק ( 1730 — 1788 ), מנהיג חסידי 
ברוסיה הלבנה, ליטא וא״י. תלמיד ר׳ דיב בר 
("המגיד"), ממזריד (ע״ע). עוד בחיי רבו עמד בראש עדה 
במינסק. עם פרוץ ההתנגדות לחסידות ( 1772 ) נסע — 
לשוא — פעמיים למלנה, כדי להיפגש עם "הגאון ממלגה" 
(ע״ע חסידות, עם׳ 761 ). — ברדיפת המתנגדים עבר רמ״מ 
ממינסק ( 1773 ) לגותדוק בגליל מטבסק, והפיץ את הח¬ 
סידות בצפון תסיר, הלבנה בעזרת ר׳ ישראל מפולוצק, 
ר׳ אברהם בן אלכסנדר כץ מקליסק (ע״ע) — יורשו לעתיד 
— ור׳ שניאוד זלמן מל!די (ע״ע). ב 1777 עלה לא״י (ע״ע 
חסידות, עט׳ 760 ), השתקע בצפת, היה למנהיג הישוב 
החסידי בא״י, ופרש רשת שד״רים לרוסיה הלבנה, שבאמ¬ 


צעותם קיים את מנהיגותו הרוחנית גם על החסידים שם. 
בלחץ ה״מתנגדים" עבר לטבתה והקים בה ביכ״ג. ם׳ לא 
נהג ב״צדיקות" מעשית, ופעל בעיקר כמדתך בעבודת השם. 
בתורותיו הלך בעקבות "המגיד", וכמותו הדגיש את יסודות 
ההתבוננות והדבקות ואת חשיבות ה״כוונה" בתפילה וקיום 
מצוה "לשמה". דבריו מכונסים בספרים: "פרי הארץ" 
(קאפוסט, תקע״ד)* "פרי העץ" (ז׳יטומיר, תרל״ד)! "עץ 
פרי" (למברג, תר״מ) 1 "ליקוטי אמרים" (שם, תרע״א) ד 
"מנחם ציון" (פשמישל, תרמ״ה). מדבריו נדפסו גם ב״אגרת 
הקדש" ([מז׳ירוב], תקנ״ד). 

מ.הילמן, בית דגי, א/ 11 — 12 , תרס״ג! י.ורםל [= רפאל], 
החסידות וא״י, מפתח, ת״ש! א. יערי, אגרות א״י, 324-308 . 
תש״ג; ז. רבינוביץ, החסידות הליטאית, פפתח, תשכ׳״א! 

ח. ליברמן, ס׳ "אגרת הקודש" (ק״ס, ל״ו), תשכ״א! מ. 
וילנסקי, חסידים ומתנגדים, ב׳, מפתח, תש״ל. 

מנחם סנדל מליובויץ/ ע״ע שניאוךסוץ, בית־. 

ר׳ מנחם מנדל מפרמישלן ( 1772-1728 ), מנהיג 
חסידי"בצעירותו הצטרף לחבורת ר׳ ישראל בעל 
שם טוב (ע״ע) וסמוך ל 1760 הסב ב״סעודה שלישית" עמו 
("ם׳ ויכוח" (וארשה, תקג״ח]). לאחר מות הבעש״ט עסק 
רמ״מ בפדיון־שבויים בציקונופקי ובסורוקי, עיירות משני 
עברי הדנןסטר, והוא זהה עם ר׳ מענדל מציקונופקי הנזכר 
ב״שבחי הבעש״ט״. ב 1764 עלה עם ר׳ נחמן מהורותקה 
(ע״ע) לא״י והתיישב בטבריה. נראה שעזב את ארצו משום 
שסירב לעסוק ב״צדיקות" מעשית. רמ״מ מייצג את זרם 
ההתלהבות הקיצונית בראשית החסידות. התבטאויותיו ה- 
ראדיקאליות נגד עיסוק בדקדוקי מצוד" ובעד הגבלת לימוד־ 
התורה לטובת הדביקות בה׳, הובאו ע״י הסופרים־המתנגדים 
כראיה נגד החסידות. בתפילה המאופקת — ולא הקולנית — 
ראה את הדרך הנאותה־ביותר להשגת הדביקות, הדורשת 
מהאדם ריכוז בעיון והתבוננות, ונסיגה מן החברה ועיסוקיה. 
עיקרי תורתו הועלו בקונטרס "דרכי ישרים" (ז׳יטאמיר, 
תקס״ה), ב״ליקוטים יקרים" (לבוב, תקנ״ב), וב״יושר דברי 
אמת" לר׳ משלם פייבוש מזבריזא (מוגקאטש, תרס״ה). 

ש. דובנוב, תולדות החסידות, (מפתח בערכו) תש״ד! 

א. רובינשטין, שבח משבחי הבעש״ם (תרביץ, ל״ה), תשכ״וזו 
י. וויס, תלמוד תורד, לשיטת ר' ישראל בעש״ט (ססר-היובל 
לרב בדודי), 1967 . 

מנחם מנדל (מורגנשטרן) מקוצק, ע״ע קוצק. 

ר , מנחם נ$יל מרימגוב ([ן], ניישטאט [פולניה] - 
נם׳ 1815 ), מראשי החסידות בפולניה והמפיץ העי¬ 
קרי שלה בגליציה. לפי מסורת מאוחרת, למד בבחרותו 
בישיבתו של דניאל יפה בברלין. ברור כי למד בישיבתו 
של ר׳ שמואל הורוביץ (ע״ע) בניקולשבורג, ובהשפעתו 
היה לחסיד. עיקר תורתו קיבל מר׳ אלימלך מליז׳נסק (ע״ע) 
ונחשב על 4 יורשיו העיקריים. ב 1786 היה לאדמו״ר בפרים־ 
טיק וב 1795 , לערך, עבר לרימנוב. 

היה קנאי במזגו ובהשקפותיו, ועל התלהבותו בתפילה 
דיברו בהפלגה רבה. פירסם גם תקנות חמורות בענין מלבר 
שי-נשים ובעניני מידות ומשקלות. רמ״מ היה האדמו״ר 
היחיד שצידד בקיצוניות רבה בנאפוליון, וציווה להתפלל 
לנצחונו; בנצחון נאפוליון תלה רמ״מ תקו 1 ת משיחיות. 
הוא פירסם מכתב נלהב בשבח ישוב-א״י ועמד בראש "כולל 
גליציה". רמ״מ לא הותיר אחריו שושלת. מבין תלמידיו 
הגדולים: ר׳ נפתלי צבי מרופשיץ ור יחזקאל 8 ןס. שמשו, 



1027 


מנחם מנדל מרימנוב — מנטובה 


1028 


ד צבי הירש, הוכתר ליורשו ברימנוב. ספריו: "מנחם ציוך 
(צ׳רנוביץ, תרי״א) — דרשות שנאספו ע״י ר׳ יחזקאל 
פנס! "דברי מנחם" (לבוב, תרכ״ג): "תורת מנחם" (שם, 
תרל״ז)! "אילנא דחיי", א׳—ך (טומאשוב, תרס״ח)! "עטרת 
מנחם״ (בילגוריי, תרע״א) — דרשות. 

א. עובדת־" ד צבי הירש מרימבוב (סיני, ד׳), תרצ״ט(ובתוך: 
כתבים נבחרים, א/ תש״ב)! נ. בדמנחם, שבלים בשדה ספר 
(סיני, ס״א), תשכ״ז! מ. י .גוטמן, מ״מ מריסנוב, חשי״ג ז 
מ. וילנסקי, חסידים ומתנגדים, ב׳(מפתח), תש״ל. 

ר׳ מנחם מ?זיל משקלו!( [ז], שקלוב - 1827 , ירוש¬ 
לים),'ממחדשי י היישוב האשכנזי בירושלים בראשית 
המאה ה 19 . אביו, ר׳ ברוך בנדט, היה מגיד בשקלוב. ר״מ 
היה מתלמידיו המובהקים של ד אליהו בן שלמה זלמן 
(ע״ע). "הגאון מווילנא", ולמד אצלו שנתיים. כעדות-עצמו, 
"לא משתי מתוך אהלו יומם ולילה, באשר הלך הלכתי, 
ובאשר ילין לנתי, ולא זזה ידי מתוך ידו כלל וכלל". לאחר 
פטירת רבו (ב 1797 ), סייע בהו״ל של פירושי הגר״א 
ל״משלי", ל״סדר עולם רבה", ל״שולחן ערוך" או״ח, למסכת 
אבות ולמסכתות קטנות, לספר־יצירה, ועוד. ב 1808 התיישב 
בצפת, לאחר שהיה קצרה בטבריה. הוא הקים בה בתמ״ד 
ונהיה מנהיג הקהילה האשכנזית — "כולל-ד,פרושים", שמנ¬ 
תה אז כ 150 נפש. ב 1810 שלח את ידידו ר , ישראל משקלוב 
(ע״ע) לליטא ולפולניה לאירגון תמיכה קבועה בעדה. בעק¬ 
בות ניגודים עם העדה החסידית, התקרב מ׳ לרבנים הספר¬ 
דים ולבית־מדרשם• כשפרצה ב 1812 מגפה בצפת, נמלט 
לירושלים, וב 1816 קבע דירתו בעיר׳ עם הצטרפותו של 
מספר משפחות מעדתו. מ׳ שכר את חצר ישיבת ר׳ חיים אבן- 
עטר וקבע בה בתמ״ד, ובמכתביו לחו״ל ביקש להעביר את 
כספי ה״חלקה" (ע״ע) לקהילה החדשה. גם בירושלים 
התיידד עם' ה״ראשון־לציוך׳ ר׳ שלמה משה סוזין, ונעזר בו, 
מ׳ ועדתו התמידו בישיבתם בירושלים, למרות אי-החוקיות 
של ישיבת האשכנזים בעיר (ע״ע ירושלים, עם' 321 ). לאחר 
פטירתו, מונה בנו, ר׳ נתן נטע, כממלא־מקומו. 

מ׳ כתב ספרים בתורת הקבלה והסוד, אך נדפסו רק 
פירושו ל״אדרא זוטא״ — ״מים אדירים״ (ורשה, 1886 ), 
ובסופו — חיבור על צורת-האותיות, ופירוש להגדה של 
פסח ([לבוב], תקנ״ז). 

א״ל פרומקין — א. ריבלין, תולדות חכמי ירושלים, ג/ 
138 — 183 , תרפ״ט! א, יערי, שלוחי א״י, 756 — 786 , תשי״א. 

י. קב. 

מנטובה ( 3 ׳ו 110 ! 13 \), עיר במרכז עמק־הפו, בלומברדיה 
(ע״ע), איטליה הצפונית, כ 130 ק״מ מדרום־מזרח 
למילאנו. 67,000 תושבים ( 1970 ). מ׳ יושבת בגובה של 
כ 25 מ׳, בשטח מישורי, מוקפת משלושה עברים באפיק 
הנהר מינצ׳ו, יובלו של הפו, שאפיקו מתרחב ומתפתל כאן 
ויוצר כמה אגמים סביב העיר. רק מדרום ומדרום־מערב אין 
הנהר סוגר על העיר. מ׳ היא צומת־תחבורה ומרכז מסחרי 
ותעשייתי לאיזור חקלאי פורה המגדל בעיקר דגנים, מספוא, 
ירקות ופירות וכן בקר• מפעלי-התעשיה מעבדים בעיקר 
את התוצרת החקלאית ומייצרים מזונות, רהיטים, דשנים, 
לבנים, קרמיקה ומכשירים חקלאיים. 

בצפון־העיר, בחלקה העתיק, ארמונות, הנסיות ומבנים 
היסטוריים רבים ומפוארים! בהם: הכנסיה העגולה ( 1.3 
510100113 ) של לורנצו הקדוש מהמאה ה 11 , כנסיית אנדרי- 
אס הקדוש'( 1472 ), שתוכננה ע״י אלברטי (ע״ע), ארמון 



סנטובה: כנסיית לח־נצו המדוש וסנדל השןו 1 
(ברשות האחים אלינארי) 


הדוכס, שהוחל בבנייתו ב 1302 , ומבצר מסוף המאה ה 14 . 
יש בה מוזיאון ואספי־אמנות חשובים. — פרברי־תעשיה 
התפתחו בדרום־העיר לאחר מלה״ע ] 1 . תמ׳ — ך כרך ה׳, 
עמ ׳ 724 , וכרך י׳, עם׳ 403/4 . 

היסטוריה. סנטואה ( 13 ״ח 3 ^ן) העתיקה נוסדה׳ כנר¬ 
אה׳ בידי אטרוסקים ואח״כ התיישבו בה גאלים. היא נזכרת 
לראשונה כעיר בשלטון רומי ב 214 לפסה״ג. אדמתה הוח¬ 
רמה בפקודת הטריומוויראס השני ( 43 ). העיר נכבשה בידי 
אלריך (ע״ע), בידי האכסארך הביזאנסי של ראוונה ובידי 
הלנגוברדים (ע״ע). במאה ה 11 היתה מ , נתונה למרותו של 
בוניפאציו מקאנוסה רוזן־טוסקאנה. ב 1091 נכנעה מ׳ להינ- 
ריך 17 קיסר גרמניה. במות הרוזנת מטילדה (ע״ע) ב 1115 
היתד, מ׳ ל״קומונד.״ חפשית. במיסמך מ 1125 נזכרים 5 קונ¬ 
סולים השולטים בעיר. העיר לחמה לצד ברית ערי־לומ־ 
בארדיה נגד הקיסר פרידריד 1 בקרב לניאנו ( 80300 ^ 1 ! 
1167 ), ב 1276 השתלטו על מ׳ בני משפחת-בונאקולזו 
( 0150 :> 3 סס 8 ). ב 1328 גירשם לואיג׳י גונזגה (ע״ע), ועד 
1708 שלטו במ׳ הוא וביתו. בהנהגת שושלת גונזאגה 
שיגשגה כלכלת מ׳ והיא נהנתה מעוצמה פוליטית ומפאר 
בתחומי התרבות והאמנות• ב 1530 שסוד, צבאות הקיסר 
קארל 7 . במלחמת הירשה הספרדית (ע״ע) סיפחו האוסט¬ 
רים את מ׳ ( 1708 ). ב 1797 כבש אותה נאפוליון בונאפארט 
אחרי מצור ממושך. כעבור שנתיים שוב נפלה בידי אוסט¬ 
ריה. ב 1801 — 1814 היתד, בשלטון צרפת. ע״ם הסכמי קונגרס 
וינה ( 1815 ) סופחה מ , לאוסטריה. היא היתד, ממרכזי 
התנועה לשיחרור איטליה. לאחר מלחמת אוסטריה—איטליה 
ומשאל־עם ( 1866 ) הצטרפה מ׳ למלכות־איטליה. 

. 1933 , 011 ^ 1 / $0 ?£' 11 >ז 111 ) ./־\ , 113223 (^) 

ק. קמ. ־ ר. שס. 

ידיעה ראשונה על ישוב יהודי במ׳ היא מ 1145 , 

אז חי בה ך אברהם אבן עזרא (ע״ע). בסוף המאה ה 14 
הוזמנו בנקאים יהודים לס׳ ע״י שליטיה מבית-גונזאגה. 
ב 1591 מנה הישוב כ 1,600 איש, ובכפרים 250 . למדות 
כתבי-זכויות והגנה מהאפיפיורים ובני-גונזאגה, היו במאה 
ה 15 פרעות ראשונות ביהודים, בתמיכת כמרים מסיתים, 
וב 1478 אירעה עלילת־דם. פראנצ׳סקו גונזאגד, הנהיג ב- 
1495 את כובע-הקלון, החרים את בית הבנקאי היהודי דניאל 
נורצי והפכו לכנסיה ( 13 ־ 710:01 113 ס 1 > 1011113 > 13 \). ב 1530 
שהה דוד הראובני(ע״ע) בם׳, אך לא זכה לתמיכת הידיד 





1029 


מנמובה — מנפונון, טרנסואז דה- 


1030 


דים י ב 1532 הועלה שלמה מלכו (ע״ע) על המוקד בנד. 
משלהי המאה ה 16 , עם הקונטרךפורמציה, נוהלה תעמולה אב־ 
טי־יהודית ונגזרו גזירות שנסתיימו בפרעות ובהרג. ב 602 ז 
גתלו 7 יהודים. ב 1612 גכלאו יהודי ם׳ בגטו. ב 30 — 1629 , 
בעת כיבוש העיר ע״י הצבא הגרמני, נושלו היהודים 
מנכסיהם ואח״כ גורשו מם׳. תיאור השואה ושיבת חלק 
מהמגורשים לכד מופיע בחיבור "הגלות והפדות" לאברהם 
מסראן (ונציה, שצ״ד). ב 1708 , משסופחה דופסות־מ׳ לקי¬ 
סרות האוסטרית, הובטחו ליהודים זכויותיהם והן אושרו 
מדי-פעם במאה ד, 18 . ב 1797 , עם כיבוש מ׳ ע״י צרפת, 
נפתחו שערי הגטו, ב 1798 בוטל לחלוטין, ויהודים צורפו 
למועצה העירונית. משחזרו וכבשו האוסטרים את מ׳ 
ב 1799 , גורשו "מהפכנים" יהודים מהעיר, ביניהם יששכר 
חיים קארפי ממרה, שתיאר את המאורעות בחיבורו 
"תולדות ישחק" (קראקא, תרנ״ב). בתקופת הכיבוש 
הצרפתי השני ( 14 — 1801 ) הפגינו יהודי מ׳ את נאמנותם 
לשלטון, ור׳ אברהם קולוניה ממ׳ היה מראשי הסנהדרין 
בפאריס. 

בתקופה האחרונה של שלטון אוסטריה בם׳ ( 1814 — 
1866 ) אירעה עלילת־דם ( 1824 ), וב 1842 פרצו פרעות נגד 
יהודי מ׳. יהודי מ' לקחו חלק פעיל בתנועת־השיחרור 
האיטלקית וב 1866 , משסופחה העיר ומחוזה אל ממלכת-אי- 
טליה, זכו שוב בשוויון־זכויות מלא; באותה עת היה מספרם 
כ 3,000 . מאז ואילך, בשל הגירה והתבוללות, פחת מספרם 
וב 1930 הגיע ל 700 בקירוב. בהיות מ׳ תחת השלטון הגרמני 
( 5 — 1943 ) הוקם בה מחנה־ריכוז ויהודים רבים נשלחו למח־ 
נות-ההשמדה. כיום חיים בס , כ 150 יהודים. 

ב 1511 אושרה ליהודים בנד אוטונומיה פנימית, והתואר 
"אוניברסיטה", כמגמת האיגודים הנוצרים. מנגנון הקהילה 
כלל את האסיפה הכללית — שבה השתתפו משלמי-המיסים 
— שני ועדים, ה״גמל״ וה״קטף/ ו 3 ממונים. תקנות הק¬ 
הילה, במיוחד בענייני־מיסים, בשם "סדר ההערכה", נוסחו 
ופורסמו בזמנים קבועים. הקהילה נהנתה מאוטונומיה מש¬ 
פטית רחבה, וב 1677 נוסח תקנון "שודא דדייני". בתקופה 
האוסטרית הצטמצמה האוטונומיה, וב 1804 בוטלה. 

מ׳ היהודית היתה מרכז תרבותי חשוב בתקופת הרנסנס, 
בתחומי התיאטרון, המוסיקה, המחול, הרפואה והמדעים. 
במאה ה 15 חיו במ׳ ר׳ יהודה (ע״ע) מסר־ליאון, ר׳ יוסף 
קולון (ע״ע), מרדכי סינצי (ע״ע) ובני משפחת שעריאריה 
(פורטלאונה), רופאים בחצר השליטים מבית־גונזאגה. ב־ 
1475 לערך נוסד ע״י אברהם כונת אחד מבתי־הדפוס 
העבריים הראשתים והוא פעל שנים אחדות. ב 1515 נתחדש 
דפוס עברי בכד, ופעל תקופה קצרה, ומשנת 1555 פעלו במ׳ 
דפוסים עבריים שונים, בהפסקות׳ עד המאה ה 19 . שם 
הודפסה גם מהדורה ראשונה של ה״זוהר" ב 1518 — 1520 
(במקביל למהמרת קרמונדי) — וע״ע סביונטה. במאה 
ה 16 היה הדפום העברי בבד השני בגודלו לאחר דפוס 
ונציה. מבין המלומדים והמנהיגים בנד של המאה ה 16 : 
עזריה (ע״ע) דה רוסי, אברהם יגל־גאליקו, יהודה אריה 
מוסקטו (ע״ע), האחים פרובינצאלי, הקומפוזיטור שלמה 
די רוסי, המחזאי יהודה סומו ועוד. לקהילה היתד, להקת 
תיאטרון משלה במאות ה 16 — 17 . במאות ה 17 — 18 חיו 
בת׳ משה בן מרדכי בסולה (ע״ע), שלמה אביעד בזילאה 
(ע״ע), הרבנים משה זכות (ע״ע), שמשון מודון ויהודה 


בריאל (ע״ע), המשוררים יעקב ועמנואל פראנסים ושמואל 
ח׳מנלי. קהילת־מ׳ הגישה סיוע לקהילות שונות באיטליה 
ומחוצה לה ובמיוחד לישוב בא״י, שימשה מרכז לשד״רים, 
ובה היתה קבועה קופת עניי א״י. 

ש. סיםובסון, תולדות היהודים בדוכסות מ׳, א׳-ב׳. חשכ״ג- 

תשכ״ה (מכיל ביבל׳)< י. בזק, "שודא דדייני" לר׳ משה זכות 

(מתתיה, ספר העשור לישיבת בני עקיבא בנתניה), תשל״א. 

של. ם. 

מנטינו, !עקב (איטליה, המחצית ה 1 של המאה ה 16 ), 
רופא יהודי, ספרדי במוצאו. סיים לימודי־רפואה 
באוניברסיטה של פדובה ופעל כרופא החברה הגבוהה בב 1 ־ 
לוניה, ורונה וונציה. תירגם מעברית ללאטיגית חומר פילר 
סופי משל אבן רשד (ע״ע) ואבן סינא (ע״ע), ונתפרסם 
כהוגה־דעות. ב 1533 הוזמן לרומא ע״י האפיפיור קלמנם ¥11 , 
לאחר שמ׳ נקט בפומבי עמדה אוהדת לאפיפיור, במח¬ 
לוקת הגדולה בדבר ביטול הנישואים בין המלך הנרי 111 /י 
וקתרין מארגון; אך בבואו לרומא, נפרדו דרכיהם, משום 
שנו׳ התנגד בכל תוקף להופעתו של שלמה מלכו (ע״ע), 
ששהה אז ברומא והיטה אליו את לב האפיפיור. ב 1534 
מונה לרופאו האישי של האפיפיור פאולוס 111 , וב 1539 נת¬ 
מנה לפרופסור לרפואה באוניברסיטה של רומא. ב 1544 חזר 
לוונציה, וב־ 1549 שימש תפא אישי לשגריר הוונציאני בד¬ 
משק. 

מנטבון, פן־גסואז דה- — €ג 311501 ז? ,ת £110 > 111 ג 1 \ 

16 ) 1114€ ן>ז 13 "? י 6 ת 18 נ 111 .^' 1 > — ( 1638 — 1719 ), אשתו 
השניה של לואי מ' היתד, נכדת ת. א. אוביניה (ע״ע), 
המצביא והמשורר ההוגנוטי, חונכה בדת הפרוטסטאנטית 
אך המירה דתה לקתוליות, בהיותה בת 16 נישאה למשורר 
סקרון (ע״ע), שהיה מבוגר ממנה ב 26 שנה. הנישואין 
הפגישוה עם החברה הגבוהה בפאריס. ב 1669 נהיתה למ¬ 
חנכת ילדי מדם דה מונטספן ( 0 גס 11£65 ס 1 ל 46 1£ מג 1 >ב 1 \), 
שנולדו לה מלואי לואי העריך את חינה, טוהר מידר 
חיה ואדיקותה, וביקש את קירבתה. ב 1678 ניתן לה תואר 
מרקיזת מ׳, ע״ש אחוזתה שרכשה לה. מ׳ דחקה את מדם 
דה מונטספן, שהפכה ליריבתה המושבעת, מעל פני המלך. 
בעלה של מ׳ נפטר ב 1660 . ב 1684 , שנה אחרי שלואי'׳\^ X 
נתאלמן, נישאה לו בחשאי, אך כדי למנוע שערוריה, לא 
ניתן לה תואר־מלכה. 

נראה שנד השפיעה על המלך גם בהחלטות מדיניות 
חשובות. בהשפעתה גדל כוחה של סיעת האדוקים ( 3111 ? 
0£ /יכ> 1 >); אופי צנוע — קודר כלשהו — שווה לחצר־ורסאי, 
ו״אדיקט־ננט", שהעניק סובלנות דתית להוגנוטים (ע״ע), 
בוטל ( 1685 ). אולם מ׳ התנגדה לכפיית המרה על ההוג־ 
נוטים בכוח, וב 1697 גילתה דעתה שביטול אדיקט-ננט היה 
שגיאה. זמן־מה נטתה לקויטיזם (ע״ע) ואח״כ לננטניזם 
(ע״ע), אך במהרה נטשתם. 

במות לואי ז \^ x פרשה לאחוזתה בקן־סיר (ז׳לס : 531111 ) 
וטיפחה את ביה״ם והפנימיה לנערות מהאצולה הנמוכה׳ 
שהקימה ב 1681 . 

מ׳ נחשבת לסופרת בעלת סיגנון מקורי, כעולה מחוך 
מכתביה. 

, 111101011 ;(£ . 1 \ ; 1944 ,* 1 !זו> 51 ? 01 ז? 1 ) 1 1 ) ./ג ) 4 , 111 ? . 4 , 

86 סמזמ^ןסג .• 001861101 ,( ; 1946 ,:ה 7 ז/ 1 > 0 מ 7 > 0 ) 1 > 

. 1955 ,.זג 

ע. ם. 



1031 


מנמניה, אנדראה — מניהוט 


1032 


מנטדה, א 2 דךאה — ££112 ; 11 ! 13 \— ( 1431 ״ אי- 
סולד• די קארטורו — 1506 , מנטובה), צייר איטלקי. 

מ׳ היה בנו המאומץ ותלמידו של הצייר פראנצ׳סקו סקוואר* 
צ׳ונה ( 1468—1397 !801131x10116 ), שניסה לנצל את כש¬ 
רונות חניכו. ב 1448 השתחרר מ׳ מתלותו בסקווארצ׳ונה 
וצייר יחד עם גיקולו פיצולו ( 122010 ?) 1421 0 — 1453 ) 
ציורי־פרסקו בקאפלדי אובטארי שבכנסיית ארמיטאני בפאדו- 
בה (רובם נהרסו בהפצצה ב 1944 ). כבר בעבודתו זו הגיע מ׳ 
להשגים אמנותיים נכבדים. בעיטור הקאפלה, ש 3 ו החלו 
ג׳ובאני ד׳אלמאניה ואנטוניו ויוריני (ע״ע), שיתפו־פעולה 
עם מ׳ מ 1451 הציירים אנסואינו דה פוךלי ובתו דה פרארה. 
העבודה נסתיימה ב 1457 בקירוב. ציוריו העיקריים של מ׳ 
בקאפלה אובטארי הם 6 סצנות מחיי יעקב הקדוש על הקיר 
השמאלי — 4 המאוחרות כבר היו טבועות בחותם סיגנונו 
הבשל; שתי סצנות (שרדו עד היום) על הקיר הימני, המת¬ 
ארות את הריגתו וקבורתו של כריסטופורום הקדוש! ו״עליי־ 
תה של הבתולה השמימה" על כותל המזבח (שרדה אף היא). 
יצירתו החתומה הראשונה — ״אופמיה הקדושה״(נאפולי) — 
היא מ 1454 . ב 1456 בערך הוזמן מ׳ ע״י לודוביקו גונזגה(ע״ע) 
לשמש כצייר־החצר שלו במאנטובה, אולם הוא נענה להז¬ 
מנה זו דק ב 1460 , לאחר שסיים את ציור המזבח של זנו 

ע 

הקדוש ( 1459 , ורונה). יצירתו החשובה־ביותר במאנטובה 
היא ציורי-פדסקו ב 051 ^ 5 16811 ! 3 ז£תז 3 נ> בארמון-הדוכס. 
יצירותיו הגדולות האחרונות של מ׳ הן ״הפארנאסום״( 1492 , 
לובר)׳ ״מאדונה דלה ויטוריה״ (לזכר קרב פורנובו, 1496 , 
לובר) ו״נצחון סקיפיו" ( ס 1500 , לונדץ, הגאלריה הלאומית). 

מ׳ הוא נציגו המובהק של ה״סיגנון הקשה" הצפון־אי־ 
טלקי, שהמה מיסודותיו ירש מדונטלו(ע״ע) ומסקווארצ׳ונה 
(ר׳ לעיל). סיגנון גברי זה מצטיין בגושיות מוצקה ובעיצוב 
ברור ונוקשה — המזכיר, בייחוד בקפלי-הלבוש, פסלי-עץ 
מחוטבים — ובמבחר טיפוסים אנושיים כבדי-הבעה ורחבי- 
לסת. אור בהיר וקר שפוך על־פני התמונות ומבליט את 
קשיותם המוצקה של פרטי-הנוף והעצמים. רקעי-ציוריו 
גדושים תיאורים מדוייקים של פרטי ארדיכלות ופיסול 
קלאסיים. לרבים מציוריו גם נושאים קלאסיים: "מסע 
הניצחון של קיסר", ה״פארנאסום! וכן גם תהריסיו: 
"בפכאנאליה", "קרבות אלי-מים", ועוד. אספקט מעניין 
ואפייני לסיגנונו של ם׳ הוא התפקיד החשוב שנועד לפרס־ 
^קטיווה ביצירותיו, גם זאת בעקבות דונאסלו; הוא הש¬ 
תמש בהקצרים קיצונים ונועזים בתיאור הדמויות (תקרת 
ה 0$1 ק 5 36811 3 ש 6 תז 3 ס׳ "ישו המת" [ 3 ש 6 ־נ 8 , מילאנו]). 

השפעת מ׳ על בני-דורו היתה ניכרת! גם כמה מבני- 
דורו הגרמנים (פכר) ומבני הדור הבא (דירר) הושפעו 
מיצירתו, בעיקר מתחריטיו, שהגיעו אל מעבר לאלפים. 

תם׳ ביתו במאנטובה: ע״ע ארדיכלות, עט׳ 724 . 

,. 34 ,(. 4 *) 21 זפ £0 - 26 ) 6 נ' 1 ' .£ ; 1901 ,./ג . 1 / ,ז 6116 ] 15 ־ 1 ) 1 .? 

— 1 ןז 3£111 :):> 3 '( , 0 ; 1959 11 > 616 1 >' 1 , 1955; 0, ?107x0 

, 3405113 46113 02131080 ) . 34 ■ 4 > , 1811011 ? . 1 \ - 146226111 4 < 

,. 4 \ 1 111 > 1 > 6 ,ו 11 ,<# ס! 1111111 , 1 פ 13 ש<[ 01 .א ; 1961 ,( 3  1110 <} מ 607 1 > 61 < 0# './ , 38113 ׳! 

א. רו. 

מני ליב — פסודונים של בראהינסקי, מני ליב — 
( 1883 , נידין [תסיח] — 1953 , ניריורק), משורר 
יידי, ממנהיגי התנועה הספרותית "די יונגע" (ע״ע יידית, 
עם' 803/4 ) באה״ב. לאה״ב בא ב 1905 , לאחר שהשתתף 



א. סאנסניה: י׳ 6 ו הסת ( 1506 ). נא 5 ריה גרדה, 0 י?אנו 

ז• 

בנסיון־ההםיכה ברוסיה. באה״ב החל לסרסם פואמות בעי¬ 
תונות היידית• ובעיקר באנת 1 ל 1 גיות של "די יונגע", שנשאו 
אופי איפפךסיוניסטי, אנטי-מסורתי ודגלו ב״אמנות לשם 
אמנות". בתה״ם היידיים השתמשו לרוב בסיפוריו ושיריו. 
ב 1918 הופיעו 11 כרכים של יצירותיו. ב 1925 השתתף בערי¬ 
כת "אינזל" ("אי"), אחת האנתולוגיות המרכזיות של "די 
יונגע". כתיבתו לירית, נאו־רומאנטית ומביעה רגשות מעו¬ 
דנים, ועז רצונו למצוא את היפה בכל מקום. לאחר מותו 
נתפרסמו: ״לידער אץ באלאדן״ (״שירים ובלדות״), א׳— 
ב׳, 1955 (עבר׳ בתרג׳ ש. מלצר, עם הקדמה מאת יצחק 
מנגר (ע״ע], 1963 ). ״סאנעטך, 1962 . 

י. גלאסשטיין, אין תיד גענומען, 1946 — 1956 , 113 — 121 . 
תשט״ז! ש. ד. זינגער, דיכסער און פראזאיקער, 50 — 54 , 
תשי״ם 1 ש. ביקל, פת מיין דור, ב׳, 43 — 49 , 1965 , 

מדה, מניות, ע״ע ממון. 

^ 2 ״^ ^ $250 [ — £011161 ^ 1831) — 000X13111111 , 

בריסל — 1905 , שם), פסל וצייר בלגי. בצעירותו 
למד פ׳ פיסול וציור באקאדמיה בבריסל׳ אד במהרה נטש 
את הפיסול ושנים רבות התמסר לציור בלבד. הוא צייר 
מחזות מחיי העמלים, נושא שהיה נפוץ אז בקרב אמני ארצו 
(תם׳ ר׳: בלגיה, עט׳ 757/8 ). רק ב 1878 חזר אל הפיסול, 
וכאן נתגלה מלוא כוחו. באותה שנה שהה בפחת "הארץ 
השחורה״׳ הוא איזור-המכרות הבלגי, וב 1885 ביקר בבודי- 
נאד. השהות בשני אזורים אלה השפיעה על מ׳ השפעה 
מכרעת: אורח־ההיים של פועלי המכרות ופשטותם היוו 
מקוד ישיר לפסלי הדמויות ולאנדרטות הקבוצתיות שיצר. 
ביניהם יש לציין את "האנדרטה לעבודה" ואת "פועל 
הרציפים", המצטיינים בדאליזם, שפשטותו אוצרת דרא- 
מתיות רבת-עצמה. מ׳ הורה פיסול ס 1886 ואילך באקאדמיה 
של לובן, השתתף בהצלחה ניכרת ב״סאלון העשרים" הא־ 
וואנגארדי של בריסל והציג בפאריס תערוכת-יחיד ב 1896 . 
— מ׳ נמנה עם הפסלים החשובים־ביותר של המחצית 
השניה של המאה ד, 19 . נודעה לו השפעה על תפיסה "הרא- 
ליזם הסוציאליסטי" בבריה״מ. 

״ 1 ; 1904 , 6171166 <# 61 6 > 161 < 74# * 16 ./( 1 . 0 , 0. 1x1170171717:1 

. 1947 ,. 34 . 0 , 116 ק 111510 ! 0 

מביהוט, צמח־מאכל השייך לסוג מ׳ 131111100 * 1 ), עשיר- 
מינים, ממשפחת החלבלוביים (ע״ע), יליד אמריקה 
הדרומית. הצמח מכונה בשמות שונים: מניוק, קאסאווה, 


1033 


מגיהוט — מניטובח 


1034 



םניוז 1 ס־דו#קעים ( 1115511112 ) 11 1421111101 ) 

1 . שורשים דסויי־פקעות ח!נןז נושא ע 5 ים; 2 . עברי נר׳ 6 *א פרחים; 
3 . פרח זכרי (וזתר־א 1 רד); 4 . פרח נקכי (חתד־אזרר); 5 . *רודה 
אתת של חפרי; 6 . זרע 

יוקה. מבחינה בוטאנית הם׳ הוא המין מניהוט־הפקעים 
( 111111581013 . 1 \). בשל שורשירפקעותיו הוא צמח־המאבל 
החשוב־ביותר באזורים הטרופיים, אחרי הבטטה (ע״ע). 

הפד הוא שיח טרופי, רב־שנתי. גובהו מגיע ל 1 — 3 פד. 
העלים מסורגים ושסועים ל 3 — 7 אונות, קרחים וכחלחלים 
מצידם התחתון. הפרחים חד־ביתיים, קטנים, צבעם צהוב- 
ירקרק, והם ערוכים באשכולות; הגביע דמוי־פעמון. הפרי— 
ך.לקט המתפרק ל 3 פרודות; הזרעים קטנים וצורתם אליפ¬ 
טית. השורשים בשרניים דמויי פקעות גדולות ומוארכות 
כדי 30 — 40 0 ״מ; משקלם עשוי להגיע עד כדי 15 ק״ג ויותר 
לצמח. הפקעות מכילות 25% — 40% עמילן, 2.3% — 0.9 חל¬ 
בון, 5% — 0.1 סופרים, 0.7% — 0.1 שומנים. 

הפקעות מכילות גליקוזידים, שהם מרים, ומהם גם 
ארסיים. לפי זה מבחינים בין מ' מר ( 6800161113 .ז׳\) ופד 
מתוק ( 101015 ! . 1 \)< באחרון כמות הגליקוזידים מועטת־ 
יחסית, ואפשר להרחיקם ע״י שריה במים. הנד היא מרובת- 
זנים (כ 150 ). אורך תקופת־הגידול הוא 4 — 5 חודשים לגבי 
זנים בכירים, ועד 15 חודשים ויותר לגבי האפילים. מרבים 
אותו ע״י שמטמינים בקרקע חתיכות־גבעול באורך של 
15 — 20 ס״מ, או גם ע״י זרעים. 

גידולו בקנה-מידה נרחב מוגבל לאיזור של 25 מעלות- 
רוחב משני צידי קו־המשוה, בתנאי אקלים חם ולח. כמות- 
מישקעים שנתית של כ 1,500 מ״מ, מפוזרים היטב, נחשבת 
כמינימום רצוי בתקופת הגדילה. הנד הוא אמנם עמיד ליו¬ 
בש, אך היובש מפחית את יבוליו• מצד שני. עודפי־גשמים 
מצמיחים עלוה מרובה על חשבון יבול-הפקעות. פוריותו 
גבוהה בדרך-כלל מעל לכל צמחי-המזץ האחרים: 1 — 3 טח 
פקעות יבשות לדונם, ומכאן חשיבותו הכלכלית המרובה 
לאוכלוסיית האזורים הטרופיים. 

הפקעות משמשות כמזון לאדם בצורות שונות: חי (רק 
הזנים המתוקים), אפוי, מבושל; כן מכינים ממנו קמח 
לאפיית לחם־קאסאווה, בעל ערך מזוני רב. הם׳ משמש גם 
כחומר גולמי להכנת עמילן לצורכי־רפואה, לתוצרות־תסיסה 
ולצורכי-כביסה. מבין מוצרי הנד ידועה־ביותר הטאפיוקה 
(יש המכנים אף את הם׳ בשם זה), שמשמשת כמאכל ליל¬ 
דים וחולים. וכך היא דרך־הכנתה: את העמילן הלח, המופק 
מהפקעות, מעבירים, ע״י לחץ, דרך נפות, ומחממים אותו 
באש קטנה על לוחות-מתכת, בחש של ״ 150 , תוך בחישה 
מתמדת. גרגרי־העמילן החמים תופחים ומתפקעים, נדבקים 
לגושים קטנים בעלי צבע לבן־בהיר, וכך הם נמכרים. 


הטאפיוקה מכילה 86.4% פחמימות, 0.2% שומנים, 0.6% 
חלבונים. 

הייצור העולמי של הם׳ הגיע ב 1969 ל 91.6 מיליון 
מונות, על שטח־גידול של כ 9.7 מיליון הקטאר. מזה ייצרו 
ארצות אמריקה הלאטינית כ 35 מיליון טונות (על 2.5 מיל¬ 
יון הקטאר), אפריקה הטרופית כ 36 מיליון טונות (על 4.8 
מיליון הקטאר), והמזרח הרחוק כ 20 מיליון טונות (על 22 
מיליון הקטאר). בראש הארצות המייצרות מ׳ עומדת ברא־ 
זיל (כ!/ 1 מהייצור העולמי וכ 4 ! משטח־הגידול); אחריה 
באות אינדונזיה ( 14% מהייצור; 17% טשטח-הגידול), ני¬ 
גריה ( 9% — 13% ), קונגו, הודו, קולומביה, אוגנדה, אנגולה 
ועוד. 

.א .? ; 1952 , 429 ־ 427 , 4011 ! זסן !!!ז!!! , ! , 5011617 .א 

101,1116, ■4 7'(11-800/( 0} 14/051 ^]5X0 , 1953*; 

. 1959 , 111410 מן 111 ס 1 <זס 10£ זס}\ 5011 , 1 ז 6 ! 31 ז 11 .א . 11 

ש. ה. 

מגיף, יולי! — 131110 * 1 111110 — ( 1873 — 1953 ), מדינאי 
רומני. מ׳ היה בן טראנסילוואניה, שהיתה אז חלק 
מהונגאריה; ב 1906 — 1910 היה ציר בפארלאמנט ההונגארי. 
עם התמוטטות הונגאריה בתש מלה״ע 1 עמד בראש הממ¬ 
שלה קצרת־הימים של טראנסילוואניה העצמאית, שהכריזה 
על איחודה עם רומניה. הוא היה ציר הפאדלאמנט הרומני, 
תחילה כמנהיג מפלגת־טראנסילוואניה ומ 1926 — כמנהיג 
מפלגת־האיכרים הלאומית. ב 1928/30 היה רה״ם, ערך את 
הבחירות החפשיות הראשונות ברומניה ( 12.1228 ), חכה 
בהן ברוב גדול. מ׳ הנהיג תיקונים רבים, ביטל את הצנזורה 
והמשטר הצבאי, הנהיג ביזור מנהלי ועודד את הקואופר- 
טיווים. הוא התפטר בעקבות סיכסוך עם המלך קארול 11 . 
מ׳ התנגד לרודנות המלך וסירב לכהן בממשלות שהורכבו 
בהשראתו. במלה״ע 11 צידד בבעלות־הברית, אך הצדיק 
את כיבוש בסרביה בחזרה מידי בריה״מ ( 1941 ). הוא התנגד 
להתקדמות צבא־רומניה בבריה״מ מעבר לדניסטר וניהל 
מו״ם חשאי עם בעלות-הברית. באוגוסט 1944 היה'ממארגני 
ההפיכה שהפילה את ממשלת אנטונסקו (ע״ע), בעל-בריתו 
של היטלר. משעלו הקומוניסטים לשלטון לאחר בחידות 
ב 19,11.46 , חוצאה מפלגתו של מ׳ אל מחוץ לחוק׳ מ׳ נאסר 
( 1947 ), נידון לעבודת־פרך באשמת ריגול ובגידת ומת 
בבית־הסוהר. 

מניוק, ע״ע מניהוט. 

מניטובה ( 11063 מ 13 *ן), פרובינציד, בדרש־מרכז קאבאדה! 

650,086 קמ״ר, 00 ( 9824 תושבים (אומדן 1971 ). 

משתרעת מגבול אה״ב עד לחופי מפרץ הדסון (ע״ע). 

רובה של מ , נמצא בתחום המאסיוו הקאגאדי הבנוי 
סלעי-יסוד גבישיים, בעיקר גראניט, והמכוסה מעטה של 
סחף־קרחונים. המאסיוו שופע במתינות מדרום־המעדב 
(גובה 230 — 250 מ׳), שם הוא מכוסה שכבות פאלאחואיות, 
צפונה־מזרחה אל מפרץ־הדסון שאליו גם נשפכים הנהרות 
המנקזים את מ/ מדתם ומדרום־מערב למאסיוו נכללים 
בתחומי מ׳ חלק מהמישורים הגדולים של אמריקה הצפונית. 
הנוף, המישורי ברובו, עם כמה טורי־גבעות, עוצב ע״י 
קרחונים שכיסו את מ׳ ברביעון. אלה הותית מורנות וצורות 
אחרות של משקעי-סחף, ביצות, וכן מספר רב של ימות 
עשירות בדגה, התופסות כ* משטחה של בד. הגדולה שבהן: 
ימת ויניפג (ע״ע). 



1035 


מניטובח — מניגאים 


1036 


כ 60% משטחה של מ׳ מכוסה ביערות של עצים ירוקי-עד 
המתדלדלים בהדרגה צפונה אל רצועת הטונדרה שלאורך 
חוף מפרץ־הדסון. בדרומה מרוכזים השטחים המעובדים, 
התופסים כ 14% משטחה של מ/ ושם מרבית האוכלוסיה. 

האקלים יבשתי קיצוני. החורף ארוך, קר ויבש, 
והטמפרטורות יורדות אף מתחת ל ס 40 - הקיץ קצר ובו 
יורדים רוב המשקעים, בממוצע 400 — 500 מ״מ בשנה. 

הכלכלה מתבססת בעיקר על חקלאות. מגדלים 
חיטה, שיבולת־שועל, שיפון׳ שעורה, סלק־סוכר ומספוא. 
משק-החי כולל בקר לבשר ולחלב, חזירים ולול. תפוקת 
הדיג בימות — כ 10,000 טון בשנה. מאז מלה״ע 11 התפתחה 
מאד התעשיה, המייצרת כיום יותר ממחצית ערכו של 
התוצר של מ׳. ענפי־החרושת העיקריים עוסקים בעיבוד 
תוצרת החקלאות, היערות והמכרות. מייצרים מזונות, משק¬ 
אות, מצרכי־הלבשה, מוצרי־עץ, נייר, כימיקאלים, מוצרי 
בחל ופלדה, ועוד. חלק מהפוטנציאל ההידרו-חשמלי הגדול 
של מ׳ מנוצל לצרכי התעשיה וכריית המחצבים, המצויים 
בשפע בצפון. כוחם ניקל, נחושת, זהב, אבץ, עופרת, כסף, 
מאנטאל, קאדמיום, ליתיום, אשלג ועוד. נפט נתגלה בדרום- 
המערב וב 1967 הוחל בהפקתו. 

כ% מכלל ה א ו כ ל ו ס י ד יושבים בעחם. בויניפג(ע״ע) 
הבירה ובנותיה — 545,000 תוש׳( 1970 )— יותר ממחצית 
אוכלוסי פד, ובה גם עיקר מפעלי-התעשיה. שאר הערים 
קטנות מ 50,000 תוש/ :% מהאוכלוסיה קאתולים, והשאר— 
ברובם הגדול פרוטסטנטים. 

היסטוריה. "חברת מפרץ־הדסון" האנגלית, שנוסדה 
ב 1670 , הקיפה מצודות בשטח מ/ במאה ה 18 התנהל מאבק 
ממושך בין בריטניה לצרפת על סחר הפרוות בט׳. מאבק 
זה בא לקיצו עם השתלטות בריטניה על קאנאדה בתום מל¬ 
חמת שבע השנים ( 1763 ). בראשית המאה ה 19 התנהל 
מאבק בין "חברת מפרץ-הד 0 וך ל״חברת צפון־מערב". ב- 
1821 עבר השטח לשלטץ "חברת מפרץ־הדסון". 

עם פיתוח התחבורה הימית ומסילת־הברזל רבו המת¬ 
יישבים בם/ וב 1869 הפכה לחלק מהדומיניון של קאנאדה. 
אותה שנה דוכא מרד של בני-תערובת (צרפתים־אינדיא־ 
נים). ב 1870 היתה מ׳ לפרובינציה־חברה בפדרציה של 
קאנאדה, וזרם־ההגירה גבר. שטחה הוגדל ב 1881 וב 1912 . 

96% מיהודי מ׳ גרים בויניפג (ע״ע). 

- 1 ־ 31 ק£( 1 ,. 1 ׳^ ; 1960 [ס ־ 2/6 מ 0 מ 0 :^£ ,־ו €1 ^\ .מ .ז 

.( 3001131 ) . 4 { £110111111 ^ 0£ !תשות 

ר. בב. - י. כר. 

מדכאים, בני דת הקרויה על־שם מייסדה, מני ( 216 — 
276 לסה״ג). מני נולד בבבל למשפחה שמוצאה 
מבית־המלוכה הארשקי (ע״ע ארשקיים) הפארתי. בגיל 12 
זכה בהתגלות מלאך לפניו, שמני קורא לו "התאום", ושחזר־ 
והתגלה לו גם לאחר־מכן. בהיותו בן 24 ציווה עליו המלאך 
להיות שליח האל ולגלות את דבר שליחותו. מני בישר את 
דברו תחילה לאביו ולבני־משפחתו, ראשוני מאמיניו. לאחר- 
מכן יצא למסע לפרס ולהודו כדי לרכוש לבבות׳ וחזר כעבור 
שנה. תחילה התייחסו אליו השלטונות יפה, ואולם כשעלה 
המלך בהראם 1 ( 274 — 277 ) לשלטון, נצטווה מני לחזור 
לעיר-המלוכה קטסיפון, ושם ציווה המלך לכבלו בשלשל¬ 
אות. כעבור 26 ימים אפם כוחו של מני והוא נפטר. 

הדת המאניכיאית [מ־ת] היא הנציגה המובהקת 


והחשובה־ביותר של התנועה הגנוסטית (ע״ע גנוסים). מני 
עצמו גדל בחוגי תנועה זאת (בין אנשי כת האלכסאים). 
עם זאת ראה את עצמו כמי שממזג את השליחות האלוהית 
של כל נביאי-האמת שקדמו לו, בעיקר זרתושטרה, בודהא 
רשו, אלא ששליחותו שלימה ומעולה יותר מזו של קודמיו. 
לפי תפיסתו, אף ששליחותם של קודמיו היתד. שליחות-אמת, 
הרי שתורתם נסתלפה ע״י מאמיניהם, בעיקר מפני שהיתה 
תורה שבעל-פה. מקום חשוב במיוחד נועד אצל מני לדמותו 
של ישו, המופיע בכמה תפקידים אלוהיים מרכזיים בתפיסתו 
(ד להלן). 

ביסודה של התפיסה המ-ת עומדת האמונה הדואלים- 
טית במאבק בין טוב ודע, המזוהים עם האור והחושך, עם 
הרוח והחומר, בהתאמה. שני היסודות היו כל אחד ממלכה 
לעצמו, בטרם היה העולם והגבול ביניהן. ממלכת-החושך, 
חסרת־מנוחה, פרצה לעבר מלכות-האור ואז החל המאבק 
הקוסמי שהביא לידי יצירת העולם. האל, ראש מלכות-האור, 
הקרוי בדת המ־ת בשם אב-הגדלות, ,.קרא" (כלר ברא) 
לדמות אלוהית שתעמוד לצידו במערכה נגד החושך, אם- 
החיים, חו "קראה" לאדם הקדמון, אל נוסף המצוייד בחמישה 
יסודות האור: אור, רוח, אתיר קליל, אש ומים. האדם 
הקדמת יצא למערכה, אך הובס, וחמשת היסודות נבלעו 
על-ידי בני החשיכה, הארכונטים. בתבוסה זאת היה גם 
צד של ניצחת, שכן הטרף שזכו בו כוחוח־החושך נחשב 
לפיתית שיביא בסופרשל־דבר למפלתם. כשהתאושש האדם 
הקדמת לאחר מפלתו, ביקש עזרה. ואב-הגדלות "קרא" לק¬ 
בוצה השניה של אלים: חביב האורות, הבנאי הגדול והרוח 
החי. תפקידם של אלה היה ללכוד את הארכונטים ולחלץ 
מידיהם את יסודות-האור שבקרבם. מפעולתם בא העולם 
לידי קיום. הבנאי הגדול בונה חומה, שבתוכה מושמים 
הארכונטים ואינם יכולים עוד לצאת, והרוח החי מחזיק את 
העולם באמצעות 5 כוחות העומדים לרשותו, והם: מחזיק 
הזיו (בארמית: צפת זיוא — המחזיק את העולם תלוי מב¬ 
רשת), מלך-הכבוד, אדמס, מלך־הי^ר והסבל (הנושא על 
גבו את העולם). לכל אחד מהם נועד תפקיד בפעולתו הת¬ 
קינה של העולם. 

במהלכה של הבריאה פנו כוחות הרוח אל אב־הגדלות 
וביקשו ממנו שיעזור להם לחלץ את פרודות-האור שנבלעו, 
ואב-הגדלות נעתר לבקשתם ו״קרא" לשליח השלישי, המציין 
את השלב השלישי בתהליך יצירת הפנתאון המאניכיאי. 
לצידו עומדים עמוד-היקר (המזוהה עם שביל-החלב, שדרכו 
עובר האור המטוהר מן העולם לירח), ישו של הזיו׳ וה¬ 
בתולה. 

העולם נוצר בידי האדם הקדמון מגופם של הארכונטים: 
מעורם נעשה הרקיע, מצואתם — האדמה, מעצמותיהם — 
ההרים. מן האור שפלטו הארכונטים נעשו שני המאורות 
הגדולים, ותהליך קיומו של העולם מבטיח את חילוצם של 
שאר יסודות-האור מתוך חומר החשיכה. באמצעות הגשם, 
הטל וה צמחיה משתחררת תמיד כמות של אור מן האדמה, 
מיטהרת באמצעות עמוד-היקר ועולה למעלה, ומגיעה אל 
הירח ומשם, בסופה של הדרך, אל השמש. השינויים החלים 
במשך החודש במידת האור של הירח מעידים על תהליך 
התמלאות הירח באור ואחר־כך התרוקנותו אגב העברת 
האור לתעודתו. 

העולם, במלאו את תפקיד הטיהור של פרודות-האור 



1037 


מניגיאים — מנילה 


1038 


מתוך החומר׳ משול בקוסמולוגיה הנדת לגלגל מים ענקי, 
בעל 12 דליים, המעלה את האור מנות מנות לירח. 

אדם הראשון בא לעולם כבריאה של מלך־החשיכה, 
שחשש פן יינטל מן המקורבים כל האור שבידיהם, ולכן טמן 
ביצירו הרבה מן האור שהיה גנוז בממלכת־החושך. גם חוה 
נוצרה ע״י בני ממלכת-החושך, אלא שהיא מבילה בתוכה 
פחות יסודות־אור. כדי לחלץ את האדם מידי החושך, נשלח 
אליו ישו של הזיו, הקרוי גם בשם הידיד, ישו האיר את עיני 
אדם ביחס למהותו, מהות האור שבתוכו, וביחס לזהות כיסו־ 
דות־האור הקיימת בין אדם לבין ישו עצמו. ישו מסמל את 
ניצוצות־האור הפזורים בכל חלקי־העולם, המופקרים לסכ¬ 
נות בידי כוחות־החושך, הסובלים ייסורים תמידיים בהיותם 
כלואים בחומר השפל ונקרעים בשיני חיות-טרף. 

חובות הדת המוטלות על האדם בדת המ־ת קשורות 
בייעודו היסודי: להגיע להתעוררות תודעת־הרוח שבו, 
ועי״כ להביא לידי שיחרור האור שבתוכו ושבעולם ולטי־ 
הורו. לאחר שתהליך הטיהור מסתיים, וכל האור שאפשר 
להפיק מן האדם ישוחרר, תאחז אש באדמה, והדליקה 
תימשך 1468 שבה, עד שיטוהר מתוכה כל האור. נשמות 
הרשעים שאין להן תקנה, והחומר הנותר לאחר הטיהור, 
יקובצו ביחד לגוש של חומר. בכך יבוא הקץ על קיום 
העולם, 

התורה ד,מ*ת יש בה מזיגה של תפיסה מיתולוגית, 
שרבים מן המוטיווים שלה לקוחים מן העולם העתיק, עם 
גישה ראציונאליסטית והגותית, ההופכת את האירועים המי¬ 
תולוגיים לסמלים עיוניים, שנועדו להסביר את דרך 
פעולתו של העולם ואת ייעודו של האדם. המיזוג הזה של 
נאיוויות עם הגות, שהיה אפייני גם לשיטות גנוסטיות 
אחרות אך הגיע כאן לידי שלמות, היתד. בו, כנראה, משיכה 
מיוחדת לרבים. 

העדה הנדת היתד. מחולקת לשנים: ההדיוטות נקראו 
"השומעים" ואילו ראשי־העדה, שקיימו את כל מה שמש¬ 
תמע מעקרונות־הדת, נקראו "הנבחרים" (ביניהם היו גם 
נשים). חובה היתה על כל הם" להתנזר מאכילת בשר, 
אך רק הנבחרים נדרשו להתנזר גם מיין, מנשים ומרכוש. 
הנבחרים נצטוו לחיות חיי-נדודים, ואסור היה להם להחזיק 
במזון יותר מצרכי יום אחד ובמלבושים יותר מצרכם לשנה. 
אסור היה להם להביא חיים חדשים לעולם או ליטול חיים 
מן העולם, כיוון שבכך נגרם סבל ספרודות־האור הקשורות 
בחיים. המושג חיים חל גם על עולם הצומח; אסור להם 
על־כן לעסוק בחקלאות — אף לא לקטוף פירות או לבצוע 
לחם. מזונם ניתן כולו ע״י השומעים, שתפקידם הקדוש 
היה לפרנס את הנבחרים ולשרתם. הנבחרים צברו בגופם 
את מירב האור שבאנושות, וזירזו את תהליך הטיהור 
והשיחרור של האור שבעולם. 

עשר המצוות של השומעים היו: להימנע מעבודת-אלי- 
לים, שקר, תאווה, רצח, ניאוף, גניבה, מעשי־כישוף, ספקנות, 
רשלנות בעבודה, ולהתפלל 4 עד 7 פעמים ביום. בגירסה 
אחרת מדובר על מתן מעשר בנדבות. 

הכנסיה המ־ת היתה בנויה ע״פ הערארכיה של מנהיגות 
בדומה לזו שבנצרות• ראשי הפנסיות המקומיות וראשי 
המחוזות היו כפופים לראש-הכנסיה. 

ספרי-הקודש חוברו ע״י מני בסורית, פרט לספר אחד, 
שאבוהרגאן, שחובר בפרסית• הספרים העיקריים, שעליהם 


יש לבו ידיעות, הם: האוואנגליון החי, אוצר־החיים, פראג- 
פטיה (על ענייני-מוסר), ספר־הרזים, ספר-הענקים, וכן 
אוסף־איגרות. כן נפח בין הכד ספר תולדות־חייו של מגי 
וספר מזמוחם• מן הספחת המ-ת הגיעו לידנו, בשפות 
שונות, קטעים מספר הווידויים, שהיו מוטלים כחובה על 
השומעים, ושמו חואסטואניפט. 

בין החגים המאניכאיים חשוב היה ביותר חג הבמה (הוא 
כסא-הבבוד), בסוף החודש ה 12 בלוח המאניכיאי (= חודש 
מארם), שהיה חודש צום! בחג סופר על מותו של מני. 

המאגיכיאיזם נפוץ בא״י ובמצחם כבר בשלהי המאהה 3 , 
והגיע תוך זמן קצר לצפון־אפריקה ולספרד. במאה ה 4 היה 
המאניכיאיזם נפח ברוב חלקי האימפחה הרומית, והיה, 
לצידה של הדת המיתראית, היחב הקשה ביותר של הנצרות, 
וזו לחמה בו בתקיפות רבה ולבסוף הכחידה אותו. במזרח 
ידוע לנו על מ" בערב, בסוגדיאנה, בסין, ובין התורכים של 
מרכז-אסיה. בין המאות ה 6 וה 9 היתד. הפעילות המ־ת במזרח 
בשיאה; בסין ובהודו התקיימו קהילות מאנכיאיות עוד 
במאות ה 14 וה 15 . באיחפה נתכנו ביה״ב כמה תנועות 
של מינים נוצרים בשם מ״, — ושם-גנאי זה הודבק למי¬ 
נות בכללה — אך אין זה בחר אם אמנם היה קשר של 
מסורת ביניהן לבין המאניכיאיזם ההיסטוח. ידועות־ביותר 
בין התנועות האלה הפאוליקינים (ע״ע), הקתרים (ע״ע) 
והביגומילים (ע״ע). באיסלאם כונו ד.מ" בשם זנדיק, ואף 
שם זה הפך לתואחגנאי כללי למאמינים בשניות. 

. 0 -. £1 ; 1925 / 0 , 111 ) 1 * 801 . 0 ,? 

; 1949 ,׳*מ/־/£:> 40 מס/ , 06011 ? 

, 0.1011112 ; 1961 , . 11 ןמ 0 /ג ,חשז£\ 1 ש 1£1 ^\ . 0 

מ*£ , £0611611 .^ 1 - 6111110115 *£ ..א ; 1962 .) 1 

. 0 1010£1£ <ק 3 ? ־ 61 ) .־ 261150111 ) 

. 1970 ,(¥ ,) 1111 ק 2 ; 1£ ק£ 

ש. ש, 

מגילה (ג!!"^), העיר הגדולה והחשובה-ביותר והנמל 
הראשי בפיליפינים (ע״ע); 1.3 מיליון תושבים { 

במ׳־רבתי כ 2.5 מיליוץ תושבים ( 1970 ). העיר שוכנת לחופו 
הדרומי-מערבי של האי לוסון, במזרחו של מפרץ גדול סגור־ 
כמעט, המהווה מעגן טבעי מצרין• מצפון לס׳ משתרע 
המישור המרכזי של האי לוסז׳ן, המאוכלס בצפיפות. ממזרח 
לעיר !מה גדולה, ומ׳ יושבת על פיצר־יבשה שבין הימה 
לחוף המפרץ; הנהר פאסיג, המוציא את מימי־הימה, עובר 
דרך העיר• מדרום לשפכו קפה במאה ה 16 העיר הספרדית, 
המוקפת־חומות (*)■"""*■!"ז!), ובה כנסיית אוגוסטינוס 
הקדוש — העתיקה בכנסיות שבפיליפינים והיחידה ששרדה 
בעיר הספרדית לאחר ההפצצות במלה״ע 11 . איזור־העסקים 
הראשי נמצא לאורך הגדה הצפונית של הפאסיג. הנמל 
משתרע על חוף־המפרץ משני עבחו של שפך־הפאסיג. 
בחלקו הדחמי נבנה ( 1945 ) ע״י האמריקנים נמל משוכלל 
עמוק-מים המשרת את רוב תנועת סחר־החוץ של הפיליפי¬ 
נים. באיזור־הנמל — מפעלי־תעשיה ומם פג ו׳ת. 

בנד אזורי מגורים ותעשיה חדישים שנבנו לאחר שיקום 
החסות מלה״ע 11 — וייבוש ביצות בסביבתה. בצידם 
ח׳בעי־מגורים עתיקים וצפופים של ילידי-המקום, שבקתות 
הדקל והבאמבוק שלהם בנרות בין חעלות־מים וחלקות 
מעובדות. ק ם ו ן, בירת הפיליפינים מאז 1948 , היא, למעשה, 
פרבר צפוני-מזרחי של מ׳־־רבתי. רבים ממשרדי הממשלה 
ומוסדותיה נמצאים בנד עצמה. 



1039 


מנילה — מבינגיטיס 


1040 


בנד מיעוט סיני (כ 000 ׳ 80 )> העוסק בעיקר במסתר ובמ¬ 
לאכה׳ וכן כמה אלפי אירופים ואמריקנים. 

מ׳ היא מרכז התעשיה והפעילות הכלכלית, התרבותית 
והמדינית של הפיליפינים. יותר ממחצית מפעלי־התעשיה 
שבאי לוסו׳ן מתבזים במ׳־רבתי. מייצרים בהם מוצרי ברזל 
ופלדה, כלי-עבודה, לבידים. מלט, סיבים וחבלים, דשנים, 
מזונות, נייר, טכסטיל ועוד. בנד 14 אוניברסיטות, והחשו¬ 
בות בהן: אוניברסיטת םנמ 1 טו׳מאם ( 32,400 סטודנטים) — 
הראשונה שנוסדה בפיליפינים ( 1611 ) ; אוניברסיטת המזרח 
( 64,500 סטודנטים) ואוניברסיטת המזרח הרחוק ( 52,200 
סטודנטים [ 1970 ])! כן יש בה עשרות מכונים ובת״ס מק¬ 
צועיים. 

6? 11101x15 ־ 7 י ז 06 ת?ג)$ .£ 1 — 081 ) 5 תז ¥0 ו ״! .? 

. 1967 . 382-392 , 1X0114 

מ׳ נוסדה ב 1571 ע״י מתיישבים ספרדים ממכסיקו, 
במקומו של כפר־ילידים, והיתה מרכז שלטון ופעילות חינוך 
ומיטיון למיסדרים נוצריים. במאה ה 17 הותקפה מ׳ מספר 
פעמים בידי ההולנדים והפיליפינים המוסלמים■ ב 1762 , 
במלחמת שבע השנים (ע״ע) כבשוה הבריטים, וב 1764 
החזיתה לספרדים. ב 1837 נפתחה מ׳ למסחר גם עם שאינם- 
ספרדים, ובו בלטו חברות אמריקניות ! לגידולו תרמה פתי¬ 
חת תעלת־סואץ. ב 1898 כבשה אה״ב את מ׳, אחר תבוסת 
הצי הספרדי במפרץ־מ׳. ב 1941 כבשוה היאפאנים. צבאות 
אה״ב חזרו וכבשוה ב 1945 , אחרי הפצצות קשות מהאוויר 
והיבשה, שבהן נהרסו חלקים רבים מהעיר. מ׳ שוקמה 
במהירות אתר המלחמה והפכה לעיר־תעשיה. 

יהודים — ע״ע פיליפינים. 

ר. בנ. *־ י. בר. 

מנילך* 11 ( 1842 — 1913 ! קיסר [נגוס — נגסת] מ 1889 ), 
קיסר־חבש. אביו היה מלך (נגוס) של שוא, ונד מלך 
במחח דתמי זה ב 1889-1866 . הוא לחם הרבה להרחבת 
גבולות חבש, וכשנפל יתבו, הקיסר יוהאנס /י 1 , בקרב עם 
אנשי המהדי (ע״ע) בסודאן. נהיה מ׳ לקיסר תחתיו ויסד 
את שושלת-הקיסרים משוא. 

במלחמותיו הרחיב ם׳ את גבולות חבש בכ%, החזיר לה 
שטחים שנכבשו בעת־תולשתה, וסיפח שטחים נוספים, שבהם 
ישבו כמה עמים. בעיקר התפשט לדרום: ב 1875 — 1889 כבש 
את איזור גורגה בדרום־מערב! ב 1881 — 1898 כבש שטחים 
ממערב לשוא וב 1882 — 1897 — שטחים מדרומה! ב 1887 
כבש את מחוז הרר וב 1891 — את מתח אוגדו. 

מ׳ קשר קשרים עם מדינות־אירופה והוציא את חבש 
מבידודה. ב 1889 כרת ברית־ידידות עם איטליה, אך כש¬ 
הוברר לו שאיטליה תצר. לפרוש חסותה על ארצו, ביטל 
אותה ( 1893 ). ב 1895 פלשו האיטלקים מאריתריאה לחבש, 
אך בקרב־אדואה ( 1896 ) הנחיל להם מ׳ מפלה מוחצת. 

במלכות מ׳ החלו להופיע ניצנים ראשונים של מודרני¬ 
זאציה בחבש. מ׳ בנה את אדיס אבבה ועשאה לבירתו. 
ביזמתו הוחל בסלילת מסה״ב מג׳יבוטי לאדים אבבח, אורגן 
שירות דואר וטלגרף ונוסד בי״ם מודרני ■ראשון. הוא הצליח 
לרכז את מלוא השלטון בידיו ולהטיל מרוחו על כל הפרו¬ 
בינציות. בזיקנתו התרופפה בריאותו והשלטון עבר לפ־ 
מליתו. — וע״ע חבש, ענד 109 . 

11111£ > 3 זז) 11 . 14 41 ? £71 ?ז * 41 07 ) 6 $?113516, €11707X1 ז< 61 נו 0 

, ()?קקס 0 ? 8 . 63 ז 3 ק 3011016 : 0 ? 6116 סק ,?נ 1 {> 1 ־ 31 ( 1 נ 311 ' 1 ? 1 ) 

. 1930-1931 , 11 -£ 

) 1 . קם. 


מגץ, תילה — 1311111 \ 0201010 — ( 1804 — 1857 ) מראשי 
הריסורג׳ימנטו — התנועה לאחדות איטליה. מ׳ היה 
נכדו של יהודי מומר! הוא למד משפטים וב 1821 היה לעו״ד 
בונציה מולדתו. ב 1846 החל בפעילות מדינית וביטא את 
התמרמרות הונציאנים על שלטון אוסטריה. בסוף 1847 הגיש 
עצומה למען שלטון־בית מחוזי. בינואר 1848 נאסר, אך 
שוחרר במארס, בעקבות התקוממות עממית, והיה למכונן 
הרפובליקה המשוחררת של ונציה ולנשיאה ( 22.3.1848 ). 
מ׳ הסכים, נוכח פלישת האוסטרים וכדי לקדם את עצמאות 
איטליה, לאיחוד ונציה עם מלכוח־סרדיניה. כשהובסו 
צבאות־סרדיניה, סירבה ונציה להיכנע, ונד חידש אח ממ¬ 
שלתה העצמאית, נהנה מסמכויות רודניות־למעשה. ואירגן 
את הגנת העיר מול מצור האוסטרים. אימי הרעב והחולירע 
הכניעו את ונציה, מ׳ התפטר והלך בגולה. בצרפת חי בדוחק, 
עזר לארגן את האגודה הלאומית האיטלקית ( $0010:3 
10113113 61321011310 ) והפציר כגולים הרפובליקניים להס¬ 
כים למנהיגותה של מלכות־סרדיגיה כתנאי לאיחוד איטליה. 
פעלו ותעמולתו מילאו תפקיד נכבד בשיחתר איטליה ואי¬ 
חודה. 

/ 0 1 * 110114110 ^ ־*£* 14 * 0 . $4 ,תגץ^^זיד . 0 

. 1933 ,. 14 . 0 41 , 1 ** 1 ; 1923 , 1848 

מגיעיטיס ( 100011181115 ), דלקת קרום־המוח — מחלה 
דלקתית התוקפת את הקרומים (עטיפות) של המוח ושל 
חוט-השדרה. 

הסימנים הקליניים של המחלה נובעים מגירוי העטיפות 
ומעליית הלחץ חתוך־גולגולתי כתוצאה מהתהליך הדלקתי. 
המיחושים והסימנים העיקריים של הנד הם: כאבי־ראש 
חזקים ומתמידים! בחילה והקאה חחרת! סחרחורת! חום 
גבוה! גהירות; צפידות־הצואר! עירפול ההכרה, או אף 
אבדנה. 

למ ׳ גורמים מיקרדאורגאניזמים שונים■ את גורמי- 
המחלה אפשר לגלות, עפ״ר, בנוזל השדרה, הנלקח לצדכי- 
בדיקה באמצעות נקור (ע״ע) מותני, הרכב נוזל-השדרה 
משתנה כתוצאה מנד. מבחנים מעבדתיים אלה הם בעלי 
חשיבות אבהנתית לקביעת הנד ולהבדלתה ממחלות אח¬ 
רות. על-םי גורמי־הנד מקובל להבדיל בין סוגיה השתים, 
ובהתאם לכך — שונה גם הטיפול. צורות-המ' השכיחות- 
ביותר הן: 1 ) מ' צרבוספינאלית מדבקת (- 0610 ־ 001 .ת! 
1103 מ 10 > 1 ק 0 102115 ק$), נגרמת ע״י מנינגו־קוקים ( 015801:13 ^ 1 
01001081:10115 ) ! מהלך המחלה הוא חריף ביותר. 2 ) מ׳ שח- 
פתית ( 011000111053 : . 1 ״), נגרמת ע״י חידקי שחפת (ע״ע)! 
צורה זו מופיעה עפ״ר בתולים הנגועים בשחפת. 3 ) נד 
מוגלתית ( 000100:3 ![ .!ס), נגרמת עפ״ר ע״י העברה ישירה 
של חידקים מרקמות נגועות קרובות, או ע״י העברת חידקים 
בזרם הדם מאזורים אחרים של הגוף. סוג זה עלול להיגרם 
גם מזיהום ישיר של קרומי-המוח הנחשפים בעת שבר בגול¬ 
גולת. 4 ) מ׳ עגבתית ( 61111:103 ת׳ 55 .ת!), מופיעה בד״כ בסי¬ 
בוך בחולים הנגועים במחלת העגבת (ע״ע), בין בצורתה 
החריפה, בין בצורתה הכרונית. 5 ) מ׳ נגיפית ( ¥1:3115 .ת:), 
יכולה להיגרם ע״י נגיפים שונים ובמיוחד ע״י נגיפים שיש 
להם זיקה מיוחדת לרקמות העצביות. — הנד נמנתה בין 
המחלות האימתניות, בפרט לגבי ילדים, וברוב המקרים 
גרמה למות החולים. מאז גילוי תרופות הסולפה (ע״ע) 
והתרופות האנטיביוטיות (ע״ע אנטיביוטיים, חמרים) יש 



1041 


מנינגיטיס — מניריזם 


1042 


אפשרות טובה לריפויה. צורות אחדות של ד.מ/ כגון ד.מ׳ 
המדפקת ( 1 ), עלולות להסב נזקים כרוניים׳ יגון פגיעות 
קשות בחוש־הראיה׳ או בחוש־השמיעה, עד כדי עיוורון או 
הרשות; יש שחם׳ גורמת להפרעות בתיפקודים שכליים 
ונפשיים. 

י. שם. 

מניפוס — ;*>זזה 1 ׳ר 46 \ — (המחצית הראשונה של המאה 
ה 3 לפסה״נ), סופר פילוסופי יווני מן האסכולה הקינית 
(ע״ע יונית, לשון ותרבות, עמ ׳ 601 )׳ יליד גדר שבגלעד. 
עבד לשעבר, קנה את חירותו וקיבל אזרחות של העיר תבאי. 
מ׳ הוא יוצרה של ,הסטירה המניפאית", שתכונתה העיקרית 
היא מיזוג פרוזה ושירה. נשתמרו רק שגי קטעים וכמה 
כותרות של כתביו: (״מסע בשאול״), .״)^ 410.01 

("צוואות"), ("מכירת דיוגנם"), י!!ט! 

ע 0 ! ק 6 " ("משתה"), ועוד. ביצירותיו ביטא את ההש¬ 
קפות הקיניות וביקר בהומור את בגי־האדם והאלים. פירסו־ 
מו בא לו בעיקר בזכות השפעתו על סופרים כגון לוקינום׳ 
לוקיליום, ורו וסנקה (ע׳ ערכיהם), שחיקו את סיגנונו. 

. 1906 ,קק!ה? 4 { . 14 .א 

מניפור (מטקנתג^ן), טריטוריה באיחוד ההודי, בצפון- 
מזרח הודו על גבול בורמה. שטחה 22,347 קפדר 
ובה 1,020,000 תוש׳ (אומדן 1970 ). רובה של ם׳ הוא רמה 
הררית גבוהה — 1,800 מ׳ בממוצע — ומיועדת, המוקפת 
רכסי־הרים, שפסגותיהם מתנשאות עד כ 3,000 מ׳ בצפון, 
על גבול ארץ גגה (ע״ע). במרכז עובר נהר־ס׳ שבעמקו 
הרחב (עמק־אימפהאל) עובר עורק-התחבורה העיקרי בפד— 
הכביש המחבר את אסם (ע״ע) ובורמה. 

% מ האוכל וסי ן יושבים בעמק אימפהאל, המהווה 
רק כ 8% משטח המדינה. תושבי העמקים הגדולים, הקרויים 
מיטאים (ג!^״ 91 ן) ומחזיקים בדת־הינדו, קרובים מבחינת 
מוצאם הגזעי ולשונם לתושבי אסאם. בהרים ובעמקים קט¬ 
נים מפוזרת אוכלוסיה פרימיטיווית, פאגאנית ברובה, המש¬ 
תייכת לכ 40 משפחות־שבטים, רובם משבטי נאגה (בצפון) 
ושבטי קוקי (בדרום), שהם ממוצא טיבטי־בורמי. מצויים 
גם שבטים הנחשבים לשרידי האוכלוסיה הקדומה של הודו. 
כ 85% מתושבי מ׳ מתפרנסים מחקלאות (אצל השבטים 
הפגאניים — חקלאות נוודת). מגדלים בעיקר אורז לצריכה 
עצמית ומיני ירקות ופירות. הבירה אימפהאל ( 31 נ 1 קמ 11 ) — 
80,000 תוש׳ ( 1968 ) היא, למעשה, העיר היחידה בנד. 

ב 1762 כרת הראג׳ה של מ׳ חוזה עם בריטניה נגד פו¬ 
לשים מבורמה. מ 1891 ניהלה בריטניה את עניני מ׳ וזו היתד. 
למדינת-חסות שלה. במלה״ע 11 נערכו במ׳ קרבות קשים 
נגד היאפאנים. מ 1949 ממנה הודו מושלים למ ׳ . 

. 1958 )ס ץז 410 ו 11 ,ץסא .! 

מניךיזם (איט' סבס 15 ז 10 ם 3 ת 1 ; אנג' ת 181 זש 1 זמ 13 ז 1 ). 

( 1 ) באמנות הפלאסטית. מוצא המונח מהמלה 

ששימשה — בלשונם של סופרי איטליה במאה 

ה 16 , ובעיקר וזת(ע״ע) — בהוראה הכוללת של "סיגגון"׳ 

בהתנהגות וביצירה האמנותית כאחד. וזרי שיווה למלה 
▼ 

גם משמעות חיובית מיוחדת של "סיגנון ראוי ונאות", 
שהתבטא, לדעתו׳ בשליטה במכמני סיגנון הרנסאנס, 
בעידון מירבי, בטכניקה מלוטשת, בקומפוזיציה עשירה 
ומחוכמת ובהידור וקלות מופגנים. 



לאחר-מכן, מהמאה 
ה 17 ואילך, ניתנה ל¬ 
אותם ערכים משמעות 
שלילית. ההיסטוריון 
לואיג׳י לאנצי (־״^ 1 
21 ), שטבע את הבי¬ 
טוי מ׳( 1792 ), הדגיש 
דווקא את נטייתם של 
אמני המאה ה 16 ל¬ 
הפרזה, עד כדי תמ¬ 
הוניות, בלהיטותם ל¬ 
פתח את השגי קו¬ 
דמיהם הגדולים, ואף 
לעלות עליהם. אע- 
ם • ),יקדי: ארט 11 ציקי ' בר,טא י 1592 ) טרפרטאציה זו של 
המושג מ׳ נתקבלה באורח עקרוני ע״י רוב חוקרי 
תולדות-האמנות (ע״ע ולפלין), והוא הוחל על כל סוגי 
האמנות הפלאסטית׳ לרבות הארדיכלות, באיטליה ובארצות 
שהושפעו מאמנותה, בתקופה שבין מותו של רפאל, שאפשר 
לראותו כסוף תקופת־הרנסאנס ( 1520 ), ושלהי המאה ה 16 — 
תחילת הברוק (ע״ע, עמ׳ 558 , וע״ע איטליה, אמנות, עמ ׳ 
786/8 ). יש הרואים בתקופה זו את השלב המאוחר של 
התפתחות סיגנון הרנסאנס, שלב של עודף־בשילות ותיחכום 
מופרז עד כדי איבוד כל תוכן מקורי. מתוך-כך באים לידי 
הבחנה בם׳ גם בתקופות אחרות׳ כגון ד.מ׳ של המאה ה 15 
(פיליפינו ליפי [ע״ע, ותם׳ שם]; קוזימו טורה [ע״ע]. יש 
תאים תקופות שונות של דקדנס (ע״ע) כתקופות של מ , . 

את המ ׳ במובנו המצומצם גיסו לבאר כחלק משינוי- 
ערכים כללי שפקד את אירופה במאה ה 16 (הרפורמאציה, 
המאבקים המדיניים על ההגמוניה באירופה, וכד׳). היו 
אפילו שקשרו את תחילת ד.מ׳ במאורע בתולדות-רומא: 
ביזתה בית צבאותיו של קארל ¥ ( 1527 ), שהיתה הלם 
לרבים. היו שהדגישו את הצד הפורמאליסטי שבמ׳— במ¬ 
יוחד במ׳ הספרותי — וראו בטקסי חצר ובנימוסי תפלומאטיה 



י. 18 נטורם 1 : הזרות נופת ישי טהצ?ב 
(ציור־קיר נכנסיית סאנטה פ?יצ'יטה, 
פירנצה 11525/281 ) 


את קרקע צמיחתו. 

כתופעות סיגנוניות 
מאניתסטיות במאה 
ה 16 נוכל למנות את 
האלגאנטיות והעידון 
(עד כדי הפרזה) ב- 
ציותם של פרמיג׳- 
נינו(ע״ע) ובעבודות- 
הפיסול של צ׳ליני 
(ע״ע, וע״ע גרוטסקה, 
עמ׳ 257 , ותפד שם) 
וג׳אמבולוניה; פיתוח 
הקומפוזיציה של ה¬ 
דמות האנושית באמ¬ 
צעות תנוחות מור¬ 
כבות ו״קשות" לבי¬ 
צוע — הדמות המ¬ 
פותלת שמסביב לצי¬ 

רה (־ת 6 קז 5€ 3 ־ £111 !} 
11113 ) — בפסליו של 






1043 


מניריזם — מננדס אי סליו, מרסלינו 


1044 


ג׳מבולוגיה (ע״ע, ותם׳ שם), פח׳פורציו׳ת־גוף לא־מציאר 
ודות, משוכות למעלה, גפיים מוארכים — בציוריהם של 
א. ברונזינו, פ. ברוצ׳י (ע׳ ערכיהם, ותמונות שם), ג׳. 
תמאנו (תמ׳: כיד י״ט, עמ ׳ 672 ), אורציו ג׳נטילסקי-לומי 
(ע״ע), ובעיקר בציוריהם של אל גדקו (ע״ע ותמונות שם) 
הגדול — עם דמויותיו המוארכות, שלא מעלמא הדין — 
ופ. הדרה (ע״ע) בספרד, המסן, ון מנדר (ע׳ ערכיהם) 
והמסקרק (ע״ע, ותמ׳ שם) בארצות־השפלה: אפקטים מד¬ 
הימים בתיאורים פרספקטיוויים — בציור הדקוראטיווי של 
סלגרינו טיבאלדי ( 1527 — 1596 ) וביצירותיו של טינטורטו 
(ע״ע, ותמ׳ שם), הנטיה לקומפוזיציה גדושה ומסובכת 
בציוריהם של א. בתנזינו וס. סאלויאטי ( 0 ג 1 ׳ו 531 [ 1510 — 
1553 ]), פירינו דל ואגה ( 1500 — 1547 ), בדקוראציה האת 
דיכלית של ג׳וליו (ע״ע, שפד שם) תמנו ובציור הקישוטי 
של ם. פתמטיצ׳ו וג׳. ב. רוסו בארמון פונטנבלו, 
נושאים מחוכמים׳ אפופי סמליות וחידה — בציותהם של 
האחים צוק ת (ע״ע: תמ ׳ מיוחסת לפדריקו צו_קרי: כרך ג/ 
עמ׳ 563 ), הנטיה לאיראציונאלי ולפאראדוהסאלי, הפיכת 
הסדר ההגיוני הקלאסי — ביציתת ארדיכלות של פרוצי, 
אמנטי וג׳וליו תמנו(ע׳ ערכיהם), וכן ביציתתיו של הצייר 
והארדיכל הגרמני ונצל דיטרלין ( 00110 :: 10 < 1 [ 1550 — 
1599 ]), הפאנטאסטי, המחר והמפלצתי — בארמתו של 
פ. צוקת בתמא, ובציוריו של ג׳. ארצ׳ימבולדו (־מזוסז^ 
10 :> 01 י 1 [ 1537 — 1593 ]), הפאנטאסטי והמיסתורי — באווירה, 
אור וצבע — בציוריהם של גקפומי (ע״ע, ותמ׳ שם), 
פונטורמו (ע״ע) ותסו. א. רו, 

( 2 ) בספרות עבר המונח מ׳ גלגולים דומים. היש 
נוהגים להיזקק לו לשם ציון תכונה או תכונות בולטות 
המופיעות בסיגנונו של סופר מסוים. בד״כ מכוון הביטוי 
לשימוש־יתר באמצעים סיגנוניים כגון מטאפורות, הפיכת 
סדר־המילים במשפט, תיאור עקיף, הזדקקות לניבים נדי- 
תם. הם׳ מתפרש תכופות לשלילה שתקשר בתכונות סיגנו־ 
ניות הנראות מוגזמות, מלאכותיות, מצועצעות ומנופחות. 

המונח מ׳ עשוי לשמש ביחס לסיגנונם של סופרים מפל 
התקשות, למשל: ג. ד׳אנונציו(ע״ע), חוצב הלהבות ושואף 
הפאר, דן (ע״ע) פאול, שסימונו שופע דימויים מפתיעים 
וזיווגי שעטנז. אך המונח מקובל גם כשמה של מגמה ספרו¬ 
תית מסרם ת שרווחה במאה ה 16 , בתקשה שבין הרנסאנס 
והבאתק — במקביל לנד באמנות הפלאסטית — והיה בה 
משש שלילת האיזון הפנימי של הספרות הקלאסיציסטית. 
נציגיה הבולטים של מגמה זו היו: טורקוטו טם 1 (ע״ע, 
וע״ע איטליה, עט , 777 ), שמיזג תוכן קנטימנטאלי ומוסיקא־ 
ליות מצודדת, ג׳ון לילי (ע״ע), שהדגיש בצורה קיצונית 
אמצעים ךטותים, כגון אנטיתזה ולשון נשל על לשון, 
אנטוניו דה גורה (ע״ע), מסלסל גנדרני של מליצות! ל. 
גונגורה (ע״ע) אי ארג 1 טה, שנקט דרך כתיבה אריססו־ 
קראטית קשה ומסורבלת: ג׳מבטיסטה מתנו(ע״ע), וירטו־ 
אוז הצורה. יש משייכים את נציגי הם' לבדוק (ע״ע, עם׳ 
570/71 ). את האסכולות שצמחו על רקע יצירותיהם: המא- 
תניזם, גונגותזם (קולטראניזם), יופואיזם (בעקבות ג׳ון 
לילי) ועוד, אפשר לראות כהמשך התפתחותו של הנד. 
כאן אפשר למנות גם את המשורר והמחזאי יהודה סומו 
(ע״ע), מחבר "שיר־מאקארוני" עברי־איטלקי. 

- 611 . 0 ; 1951 , 147-230 , 100 ) 1 ■ 101 > 0106110111 ,■! 64111110 .א 


0114 . 64 ,<( 1 י( 510 .מ . 0 ; 1961 , 110110110 640111000 0 * 1 , £31111 
, 80000110 0114 ,. 64 , 11111011 ! ,* 1 ^> 1 תב 0 א ; 1963 , 6400101-0 
11011011 111 . 41111-64 0114 . 64 ,ז 10 א 113£1 מ 1 ז? .ע\ ; 1963 
. 1967 ,. 64 ,ו 1 גמזז 3 ש 511 .! ; 1965 ,. 1131113:1, 64 ; 1965 , 1112 ) 010 ? 

ש. שב. 

9 נכן־גלךבןד, מגכנ^לךבןי ( 3011 ג 11 > 00-013 ו 10001 \, 

3011 ( 160011611813011 ^, [עד 1950 ־ 1 ) 1-411001100-013 
3011  10000 \ £300011110 \ 

0 ץ 013 ? — ( 1856 , סאנטאנדד — 1912 , שם). מבקר- 
ספרות ספרת. ראש הקאתדרה לספרות באוניברסיטת מאד- 
תד ואחר־כך מנהל הספריה הלאומית שם. במפעלו הבי¬ 
קורתי, המקיף את הספרות הספרדית על כל תקופותיה, 
מתבלטים השפלתו ההומאניסטית הרחבה, חוש אמנותי מפו¬ 
תח ורגישות ביקורתית חדה, בצד אמונה דתית עמוקה 
ואהבה למולדתו. עבודותיו הראשונות הן ביאורים ופירושים 
לסופרים הקלאסיים שנכללו ב 13 ז 01311 ן 31 ק 15 ! 1 3£13 ־נ 1108 < 811 
£$103 [:> (״ביבליוגראפיה היספאנו-לאטינית קלאסית״), 1902 , 
אך בשטח זה הספיק להגיע רק עד קיקרו. יצירתו 

העיקרית היא 13113 }$£ 011 0510:103$ 103$ ) 1 13$ 10 > 1-11$:0013 

(״תולדות הרעיונות האסתטיים בספרד״), 1883 — 1891 — 
עיון מקיף בתולדות הספחת הספרדית לאש האסתטיקה 
האירופית. אמונתו העמוקה ואהבתו למולדת בולטות בחי¬ 
בוריו 013 מ 3 ק 0$ 0100013 £3 (״המדע הספרדי״), 1 — 111 , 
1887 — 1888 , ובעיקר ב- 0$ 111510013 <10 10$ 116:000(10x0$ 
30010$  0:010813 .^ 
(״אנתולוגיה של משוררים ליריים ספרדים״), 1890 — 1908 : 
3 ת 100103 ת 3003 <ן 1$ ו 1 513 ססק 13 10 > 111510013 ("תולדות השי¬ 

רה ההיספאנדאמריקנית״)׳ 1911 , ו 013 ׳ 0$ ח 1013 > 0018000$ 
(״מקורות הרומאן"), 1905 — 1910 , נשף על עבודות רבות 
אחרות, כגון £110$6£103 001:103 010 0$ ץ £0$3 ("מסות בבי¬ 
קורת פילוסשית״) 1892 : 11:003013 001:103 10 > £511111105 




1045 


מננדם איי פלייזי, מרסלינו — מנסטרל, מינסטרל 


1046 


(״עיונים בביקורת ספרותית״), 1884 — 1902 , וביניהם חיבור 
על הינד׳ ועל השפעות שמיות בספרות הספרדית. ב 1895 
תירגם מ׳ את "שיר הבריאה" ליהודה הלוי לספרדית. מפעלו 
הענקי של מ' תרם רבות לחידוש פניה של התרבות הספ¬ 
רדית בימיו ואחריו. 

- 804 83102 .? ; 1956 , 1-010 ) 111 0 ) 4111 ) .? . 51 , 410050 . .ם 

- 5 ) 011 ( 1 ) 0041 ) 41 10 )) 5011 01 ) 11 < 101 ) 1 > 011401611 ( £1 , 1£11€2 ־ 1 

. 1962 , 1041010 } 

ם. פ. 

מנת־ ס פידל, תמרן — ! 163 ? 10000602 ^ 113111611 — 
( 1869 — 1968 ), פילולוג ספרדי. מ 1899 מרצה לפי¬ 
לולוגיה רומאגית באוניברסיטת מאדריד, ואחר־כך גם מנהל 
המרבז ללימודים היסטוריים. חבר האקאדמיה להיסטוריה. 
ב 1893 קיבל פרס האקאדמיה על עבודתו 016 601 00013 ? 
(״הפואמה על סיד״), שפורסמה מאוחר־יותר ( 1898 ). מאז 
התרכז בחקר ההיסטוריה, הלשון והספרות של ספרד ביה״ב. 
עבודותיו העיקריות הן 1 66 5 ס! 10£20 105 66 063 סץס 7 03 
3 ־ 021 (״האגדה על הילדים לבית לארה״), 1896 , שקיבלה 
פרם האקאדמיה להיסטוריה ! - 3 ז 8 66 111611131 ־ 0 ש 430031 * 
26013 <£.לס 115161103 ! 0131102 ("ספר לימוד הדיקדוק החיס" 
טורי של הלשון הספרדית״), 1904 , ו 01 ת 3 <ן 05 601 05 מ 1£0 !ס 
(״מקורות הלשון הספרדית״), 1929 — יצירה עיקרית בבל¬ 
שנות ספרדית ורומאנית; 1181310$ ( ץ 1181310503 ( 00513 ? 
(״החתנים הנודדים ושירתם״), 1924 ; 3 ץ 0 <ן 0 נ} 0 ׳נ 111510113 
(״היסטוריה ואפופיאה"), 1934 , ו 01 ץ 013116 ? 60 ח $0 ת 0112 03 
0001136101003115010 ("שירת רולאן והנאו-טראדיציונאלי- 
זם״), 1959 , ועוד רבות אחרות. מ״פ פיתח תאוריה מקורית 
על השירים האפיים ביה״ב, שלפיה הם מייצגים את הטעם 
הספרותי הקולקטיוד, ואנונימיות מחבריהם נובעת מעצם 
העובדה שהם אך ורק דוברי הקהל. — האישיות הגדולה 
בזמננו בתחום הפילולוגיה הספרדית, מ״פ, הוסיף לאינטו¬ 
איציה הביקרתית־ספרותית והיסטורית של מורו, מ. מננדס 
אי פליו(ע״ע), את הדייקנות והקפדנות האפייניות לשיטות- 
המחקר האירופיות. 

ב 1952 זכה בפרס פלמרינלי, וב 1956 בפרס מארץ׳. 

; 1960 , 1110 ) 111 ) 11144 ) 1 ! 1 ) 41 10 ) 111510 10 9 .? ./ג ,! 31 ' 1 ג־ 131 * . 4 . • 1 

. 1962 , 45 ) 1 ^ 11 ) 41 10 ^ 51 ) 51 ) 41 0 ) 0 ) 11 210 ' 51 1 ) 0 , 4101150 < .ם 

ס. ס. 

מגבדרוס — ?ס^ס"^ — ( 342 — 291 לפסה״נ), מחבר־ 
קומדיות יווני, נציגה המובהק של "הקומדיה הח¬ 
דשה" (ע״ע יונית, לשון ותרבות, עמ ׳ 553 ). היה תלמידו 
של תאופרסטוס (ע״ע) וידידו של אפיקורוס (ע״ע). מ׳ 
חיבר יותר מ 100 קומדיות ופארסות, מהן נשתמרו רק 
שתיים בשלימותן (כמעט) וקטעים גדולים־יחסית מ 16 — 17 
אחרות. נוסף על כך אפשר ללמוד עליהן מן העיבודים 
הרומיים, שתודות להם הועברה השפעתן על הקומדיה האי¬ 
רופית החדשה. 

קומדיית-האופי ?ס.גס 0 ת>ט 6 ("נוקשה") נתגלתה בשלי- 
מותה ב 1958 . מתואר בה איש הנמנע מיחסים עם זולתו 
והמתנגד מתוך־כך לנישואי בתו עם בחיר־לבה. רק מקרח- 
אסון, שבו הוא נובח לדעת שאינו יכול לעמוד לבדו, שובר 
את התנגדותו והכל מסתיים בכי-טוב. דמות זו היתד׳ לאב¬ 
טיפוס של שונאי-בריות מפורסמים בספרות-העולם, כגו 1 
7111100 מאת שיקספיר, 0 < 0£ ! 111 מ 4153 * 00 של מוליד, 01 ( 1 
ס 18 !ס 1 ׳ 44 ! 301 של הופמנסתל, ועוד. הקומדיה השניה, שנש¬ 


תמרה בשלושת־רבעיה בערך, היא ? 1£ ע 10 ז 6 נן £7111 ' ("ה¬ 

פונים לבוררות"). זוהי קומדיה על חיי-משפחה מופרעים 
בעקבות סידרה של שגגות, שמסתיימת בסוף טוב, לאחר 
שזהותן של הדמויות מתבררת בדרך מקרה. נושא זה של 
התגלות פתאומית של זהותן האמיתית של הדמויות 
(? 0 ס 1 ק( 4 עץ 0 ׳\ 1 ס י ) הוא מן השכיחים בקומדיה היוונית "החדשה". 

בין הקומדיות ששימשו חומר לעיבודים רומיים: ? 61 
("המרמה פעמיים"), שעובדה ע״י פלומוס (ע״ע) 

בשם 6300111608 , ו 01 [ 1 ;> 10 \ - . 117 ,י 101 ז 1 ג 11 ע .\ . 11 

1 ) 1101141 ) 51 .(.£;>׳!!) ־ 0140 (זנ> 1 וד 1 ' . 4 .-שז־ 1161 . 14 ; 1925 , 1 ( 1 ) 1 ))£ 

111 !) 541111 ,ז 510 נ ¥01 \ . 0 .£ . 7 ; 1938-1953 , 4141 ו 5 ))!) 544 ) 444 !ן> 

,. 51 /© 0105 ^ 51 ץ 0 ) 7 11 ,(. 04 ) ץ 110 )ת 113 .ז 6 י .£ ;* 1960 ,. 51 

. 1965 

נ. ש. 

מגקז?זךל, מיגסטרל (צרם' 01 ־ 0100050 אי 01000511101 , 
! 010061110 ! אנג׳ 011051101 [מלאם׳ של יה״ב: 
0110151011311$ — משרת, בעל־תפקיד), כינוי לנגנים, בד¬ 
רנים, משוררים ביה״ב (מהמאה ה 11 ואילך). הכינוי מ׳ היה 
לפעמים חופף את הכינוי ז׳ונגלר (ע״ע), אך בד״כ ניכר 
הבדל ביניהם: בעוד שהדונגלר בידר את פשומי־העם במ¬ 
קומות ציבוריים, שימשו הם" בארמונותיהם של האצילים 
ובחצרות-הנסיבים. 

אמגות-הנגינה נחשבה ביה״ב לנחותה מן השירה ונר 
עדה, בעיקר, לפשוטי־העם, בעוד שהשיר, על חיבור מילותיו 
ולחניו, נועד לאצילים (ע״ע טרובדורים; מינזנגר). המשר 
ררים־חזמרים נהגו להחזיק מ" בפמלייתם, הן כמשרתים 
אישיים, הן כמלווים לשירתם. הם" ידעו לנגן במספר כלים. 

תור-הזהב של הם״ בצרפת היה במאה ה 13 . הם 
הופיעו גם במרכזים העירוניים, כגון פאריס, ארם. החל 
ב 1321 היה קיים בפאריס איגוד של מ״ ( 01000511306150 ) 
ובראשם עמד "מלך". המ" ערכו כינוסים ( 6110 ! 000 £ ), ובהם 
נהגו להחליף ידע ולהעשיר את אוצר מנגינותיהם. בשל 
נדודיהם הרבים, היוו המ " מעין אמצעי-תקשורת מוסיקאלי 
בעידן שבו הדפום לא היה ידוע וכתב-התווים היה בראשית 
התפתחותו, בתחילה היו ד>מ" מבצעים בלבד, אך לאחר־מבן 
היו ביניהם גם כאלה שחיברו את שיריהם בעצמם ואף 
נהפכו למשוררים ולהיסטוריוגראפים. משוררים נודעים בי¬ 
ניהם היו מיזח ( 40501 * 630110 [מאה 13 ]) ומולינה ( 030 ( 
191011001 [מאה 15 ]). הכינוי מ׳ נעלם בסוף המאה ה 15 , 
אך הצורה ! 010061110 נשארה בשימוש ומציינת נגן כפרי. 

הכד ב א נ ג ל י ה נשארו בדרגת נגנים וזמרים. ד,מ" של 
לונדון התאגדו ב 1350 . במאות ד. 15 — 16 החלו להתלונן נגד 
תחרותם של זרים. בסוף המאה ה 16 נהפך כינוים לגנאי — 
וב 1656 נאסר קיומם. חם זהו לתיאור אוהד בספרות הרומנ¬ 
טית, כגון בסיפוריהם של ביטי ( 01 ,. 14 7110 , 8031110 .[ 
6300105 0£ 05$ ! 8 ס!? 7110 ["הם/ או התפתחותו של גאון"], 
1 — 11 , 1771/4 ) ושל סקוס ( 10 ) 1 0£ ׳ל 1 ^ 1 7110 , 50011 
. 4 ( 1351 [״שירו של ד,מ׳ האחרת״], 1805 ). 






1047 


מנסטרל, מיגסטרל — מגסר 


1048 


באה״ב נקראו מ" בדרנים לבנים שהציגו׳ כשפניהם 
מושחרות, שירים וריקודים כושיים. 

, 41171171771 ) 1-474-5 ( 14117 [ . 5 1 17117 ) 10 ) ^ 141 

, £71 £101x1 חיו 1411% ) 1 477 117/147 ) 0747 , 61 ז) 1¥2 ; 1878 

; 1940 , 1%74 / 1414417 1/11 111 1411417 ,שמשא . 0 ; 1894/7 , 1-11 

1714171117171114 ' 11 1111171174 71 1-41141717714 ,ץ־ 3111 שש 5 416 }זי 1 עג׳_ 1 ,? 
, 21144141104 .? ; 1949 , 77£17717 47171771 ' 1 40144 ) 11 { 77111411 17 > 
. 1954 , 77174161/017 177 ( 70 ? 10 17 > 1111770177 01410177 

ד. זי. - מ. ני. 

מנסי ( 43051 *; בחסית 1 ** 8017 [ווגולים]), עם קטן - 
כ 7,000 נפש, היושב בגליל הלאומי האוטונומי הנטי- 
מנסי במערב הרפובליקה הדוסית, באיזור שבין חלקו התי¬ 
כון של הנהר אויב וחלקו התחתון של הנהר אירמיש לבין 
הרי אוראל. מבחינה גזעית הכד מעורבים מיסודות אוגריים, 
אוראליים וסלאוויים. לשונם שייכת לקבוצה האובית של 
הלשונות האוגריות (ע״ע אוגרית, עמ ׳ 688 ). מפני פיזורם 
של הנד במרחב גדול (כחצי מיליון קמ״ר), התפתחו בלשו¬ 
נם כמה ניבים. הניב הצפוני משמש להם כלשה ספרותית 
מאז המהפכה הקומוניסטית. לתחום מושב־המ׳ חדרו הרוסים 
כבר במאה ה 16 . בימינו הם מיעוט ההולך ונטמע, פרנסתם על 
חקלאות,גידול־מקנה,דיג בנהרות ועל עבודה במפעלי-תעשיה. 
וד׳ מפה בכרך כ״ב, עם׳ 657/8 ( 31 ). 

כעסן, פטךיק, סר — 430500 * 10 ־ 30 ? 311 — ( 1844 , 
אברדין — 1922 , לונדון). פתיטואג בריטי, — 

אבי הרפואה הטרופית. לאחר תום לימודיו פעל כרופא, 
תחילה בפורמוזה ולאחד-מכן באמוי שבסין. ב 1883 עבד 
להונג־קונג ושם יסד את ביה״ם לרפואה. ב 1889 חזר ללונ¬ 
דון והיה בין מייסדי ביה״ס לרפואה טרופית שם ( 1894 ), 
שבו לימד עד מותו. ב 1900 נבחר מ׳ לחבר החברה המלכו¬ 
תית, ב 1903 הוענק לו תיאר־אצולה, וב 1907 נבחר כנשיא 
הראשון של החברה הבריטית לרפואה טרופית. 

כבר בהיותו בסין התחיל להתעניין במחלת הפילריה 
(ע״ע). מ׳ חשד, שגורמי-המחלה מועברים ע״י חרקים מוצ- 
צי-דם, ואף גילה את התפתחותם ביתושים. תגלית זו היתד. 
ההדגמה הראשונה לכך, שמחלות מסויימות מועברות ע״י 
חרקים ועליה התבססו כל התגליות בדבר תפקידם של חר¬ 
קים בהעברת מחלות כגון מלריה (ע״ע), טריפנוסומיאזיס 
(ע״ע טריפנוסומות), לישמניזיס (ע״ע) ועוד. מ׳ עסק גם 
במחקר הלמיגתולוגי (ע״ע הלמינתולוגיה, עמ׳ 559 ). ב 1894 
פידסם מ׳ את התאוריה שלו בדבר העברת המלריה ע״י 
יתושים. בעידודו ובהדרכתו המשיך רונלד רום (ע״ע) את 
מחקריו לבידוד דרכי-ההעברה של מחלה זו. ספרו של מ׳ 
01563565 11031 ) 40 זי )ס 4301131 * (״ ספר-עזר למחלות הטרר 
פיות״)׳ 1898 , נחשב עד היום לספד־יסוד במקצוע זה. 

,ש 7 י 41 שש£ 1127 ? |ש 66 א) 14010710 071 74 ( 117170771 , 8055 ■א 

- 70 ' 7 /ס 177 ) 01 ? 7 ( 1 ' 7 ,. 14 .? ,• 113415041-82111 .? ; 1905 ,( 1902 

. 1962 , 147417107 1701 <) 

5 ;? 0 פי?יד, .קיזרץ - 1 ) 13051161 * 14.311164106 - שמה 

הספרותי של לןתלין בישם—קמ) 863116113 14311116611 
— ( 1888 ,ולינגטון [ניו־זילגד] — 1923 , פוגטגבלו [צרפת])׳ 
מחברת סיפורים קצרים ומבקרת ספרותית, אנגליה. בגיל 
15 באה ללונדון ולמדה בקווינז קולג/ נישואיה הראשונים 
ב 1909 למוסיקאי ג׳ודג׳ בודן לא עלו יפה. לאחר ששהתה 
בבאוואריה לשם הבראה, פירסמה ב 1911 אוסף־סיפורים 
ראשון בשם 605100 ? 06401311 3 ״ 1 ("בפנסיון גרמני"). 
באותה שנה פגשה במבקר הספרותי האנגלי ג׳ון מידלטון 


מרי (ץ 4044 *) וב 1918 , לאחר שנתגרשה מבעלה הראשון, 
נישאה לו. יחד עם מרי ערכה כמה כתבי־עת ופירסמה 
בהם סיפורים ומאמרי־ביקורת. האכזבות שנחלה מפירסומיה 
הראשונים, מתח שנות מלה״ע 1 ומות אחיה בקרבות הש¬ 
פיעו לרעה על בריאותה הפיסית והנפשית. היא מתה מש¬ 
חפת׳ שנתגלתה אצלה ב 1917 . 

מ׳ זכתה להכרה רק ב 1920 , עם פירסום אוסף סיפורים 
קצרים בשם 81155 (״אושר״). ? 341 ? 160 ) 034 7116 ("מסיבת 
הגן״)׳ 1922 , הוא הספר האחרון שהופיע בחייה. שיריה 
נאספו ופורסמו ב 1923 . יומנה, שנערך ע״י בעלה, הופיע 
ב 1927 , וב 1928 פורסמו מכתביה, בשני כרכים. 

ככותבת סיפורים קצרים היתד. מ׳ קרובה לצ׳חוב. כמוהו 
השכילה לתאר נאמנה את הפרט בעל המשמעות, ולעמוד 
על התוכן הפיוטי שבדברים פשוטים ומוכרים. אך היא 
ידעה להצליף גם בשוט הסאטירה. בסיפוריה האטמוספירה 
תשובה יותר מן העלילה. כוחה האנאליטי וכשרה לבטא את 
מלוא החיוניות של הרגע המתואר השפיעו על סופרים בגי- 
דורה והחדירו את ההכרה באפשרויות האמנותיות הגלומות 
בסיפור הקצר. 

- 84414 . 8 ; 1933 ,. 14 .׳* / 0 7 ( 14 ,ץ־״עז.} . 84 .( - ; 42042 * .£ . 8 

,. 14 , 5 זשק 1 \, ; 1952 ,? $104 7111701 ש ס ,. 14 .>) , 4712410 

. 1954 

ש. רת. 

מנסר — 4305341 * — שמם של שני ארדיכלים צרפתים 
מפורסמים. ( 1 ) פראנטואה — 015 ^ 430 ? — ( 1598 , 

פאריס — 1666 , שם), נמנה עם גדולי נציגיו המוקדמים 
של הסיגנון הקלאסי באדריכלות הצרפתית. ביצירותיו מצ¬ 
טרפים צירוף מושלם אלמנטים קלאסיים ואיפוק אלגאנטי 
עם תחושת מתח וקשר אורגאני בין יחידות המבנה והעיטור. 
יצירת-המופת המושלמת שלו היא טירת 4315005 * (המכונה 
4315005-138416 *) ליד פאריס ( 1642/6 ).מיגזר ה 7151131100 \ 
בפאריס ( 1632 ) הוא דוגמה מרשימה של סיגנונו המוקדם: 
ואילו מינזר 6-0436€ !!- ¥31 בפאריס — שבבנייתו התחיל מ׳ 
ב 1645 , אך לא השלימה — והאגף של גאסמון ד׳אורלאן 
בארמון בלואה ( 1635/38 ) אפייגיים לסיגנונו הבשל. 

€0.1 51 15 ) €1 / 0 £1115 011 1€ !ז }) 311 , 1311101 

. 1941 ,€ז 11160114 ! 

( 2 ) דיל ארדואן־מ' — . 4 *- 13440010 ־ 101651 — ( 1646 , 
פאריס — 1708 , מארלי), אחיינו (בדרגה שגיה) של ( 1 ), 
א״מ היה נציג טיפוסי של "סיגגון לואי /י 1 ^ ב 1675 
נתמנה ״ארכיטקט מלכותי״, ב 1685 — "ארכיטקט ראשון", 
וב 1699 — ״הממונה על הבגיה״. ם 1678 עסק בהרחבת 
ארמון ודסאי, שלו הוסיף את אגפיו הגדולים, את "הגאלריה 
של המראות", את בנייני האורוות, את מטעי־התפוזים, 
ואת ארמון-״טריאנון״ הגדול! כן תיכנן את דיקא^לה המל¬ 
כותית שבו. א״מ עבד גם בטירות של מנטגון, שאנמיי 
ודאמפיר. הוא תיכנן את כיכר־הנצחונוח ואת כיכר־ואגדום 
בפאריס. בשיתוף־פעולה עם המלך עיבד את תכניתה של 
העיירה מארלי ובנה את הקאפלה של ה״אינוואלידים", 
שבכיפתד, המפורסמת פותחו באורח מושלם הרעיונות של 
הבארוק הצרפתי הקלאסי. 

- €ומ 11 1$ * 11.1 ) (? 1111 * 1 *>}• 1 ? 1411£11 ) 1 ) י )ז 113 ;> 81 -ו 301 מ 3 ־ 01 

,/י^ 11<1?11*1?11 XX ג} , 4 , x ?€ 

. 1960 ./ , 13111 ) 03 . 0 -^זנ 801 ; 1930 ,( 28-32 

א. רו. 



1049 


מנסרה — מנצ׳ו 


1050 


מנסרה (יוד; אנג׳ """ת), ב^אומטריה של 
המרחב — גוף המוגבל ע״י שני מצולעים (ע״ע) 

חופפים ומקבילים (בסיסי הנד) וע״י פאות צדדיות שצורתן 
מקבילית. פד נקראת ישרה אם פאותיה ניצבות לבסיסיה, 



נזש 1 נדלת 


ומשוכללת — אם היא ישרה ובסיסיה הם מצולעים משוכ¬ 
ללים; מ׳ נקראת קסומה אם חותכים אותה ע״י מישור 
שאיננו מקביל לבסיס. 

הנד המצויה ביותר היא המקבילון, שבסיסיו מקביליות, 
ומשמש להגדרת נפחים. התיבה היא מקבילון שכל פאותיו 
מלבניות. נפחו של מקבילון הבנוי על שלושת הוקטורים 
(ע״ע) ו סל בעלי אותה נקודת-מוצא, הוא מכפלתם 
המשולשת "[ 66 3 ), המוגדרת ע״י הךטרמיננטה (ע״ע) של 
רכיבי הוקטורים. 

וע״ע אופטיקה, עם׳ 56 — 57 ; אור, עם׳ 190 ; טלסקופ, 

עט׳ 761 ותנד שם; ספקטרום וספקטרוסקופיה; פריסקופ; 
צבע; צלום. 

אל-מנפ׳לוטי,מצטפא לטפי_.^ ^ 

י ( 1872 — 1924 ), סופר מצרי, חניך אל־אזהר, 

מתלמידיו המובהקים של האימאם מחמד עבךה (ע״ע). 
עיקר יצירתו — מאמרים וסיפורים' דידאקטיים קצרים. 
מאמריו של מ׳ נקבצו בשלושת הכרכים של ספת 
("חבטים"), וסיפוריו הקצרים — חלקם מקוריים וחלקם 
מעובדים ע״פ יצירות צרפתיות — קובצו בספר 11 ^ 1 ״ 
("דמעות"). כמו־כן תירגם מ׳, בעיבוד חפשי, רומאנים 
ומחזות מן הספתת הצרפתית, כגון ¥11:211116 מ ! 311 ? מאת 
ב. דה סן־פיר (ע״ע), 861-261-36 16 ! 0 ״ 3 זץג) מאת א. רוסטן 
(ע״ע), 7 ועוד. תרגומים אלה חביבים על בני־הנעורים עד 
היום. 

אם כי המקוריות בכתביו של מ׳ מעטה, הרי לא מבוטלת 
תתמתו לעיצוב הסיגנון הערבי החדש ולגישור בין הלשון 
הסמוכה על המקורות הקלאסיים, לבין הלשון שעוצבה ב¬ 
מאה ה 19 ע״י סופרים נוצרים יוצאי לבנון. סיגנונו נראה 
בעיני רבים סנטימנטאלי ונמלץ, ומקובל לחשוב שהשפעתו 
על הסיגנון המודרני היתה, בסופו של דבר, שלילית. עוד 
בימי חייו נמתחה עליו ביקורת מצד מודרניסטים ושמרנים 
כאחד. — מ׳ הביע הזדהות עם החלכאים והנדכאים, אך לא 
עד כדי מחאה חברתית מובהקת. מבחינה פוליטית היה 
מקורב לסעד [גלול, מנהיג ה״ופד". 

ה. א. גיב — י, ם. לנדאו, מבוא לתולדות הספרות הערבית 
(ר , ממתח), תש״ל ן ?>ן// 071 /*£**/ 5 , 0166 . 11 .\ 2 . 1 ? 

. 1962 י (.¥ .צ ,.^ת 1 ) 268 ־ 260 , 1771 ) $ 1 ! { 0 111071 * 2 

מ 1 פךךי — 11-6011 מ 13 \ — ( 1232 — 1266 ), מלך סיציליה 
ב 1258 — 1266 . מ' היה בן שלא-מנישואין של הקיסר 
פרידריך 11 (ע״ע הוהנשטאופים). לפני מותו ב 1250 , מינה 
פרידריך את מ׳ לעוצר מלכות־סיציליה עד בוא אחיו, 
קונרד 1¥ (ע״ע); עד 1252 שלט מ׳ כעוצר. במות קונראד 
ב 1254 הצליח האפיפיור אינוצנטיוס 1¥ (ע״ע), אפוטרופסו 


של קונראדין בן קונראד, להשתלט על רוב מלכות־סיציליה 
וניסה לספחה. מ׳ התמרד בראש שכירים מוסלמים והביס 
את צבא האפיפיור. הוא הפיץ שמועה שקונראדין מת, והוכ¬ 
תר ב 1258 למלך. כמגן הגיבלינים (ע״ע גולפים וגיבלינים) 
השתלט מ׳ על רוב טוסקאנה חכה בהשפעה בצפון-איטליה. 
הוא חיזק את מעמדו בהשיאו את בתו לפדרו 111 (ע״ע), 
מלך אראגון. אורבן 1¥ (ע״ע) הציע את כחר־סיציליה 
לשרל 1 מאנז׳ו (ע״ע), והלה הביס את מ׳ בקרב בנח־נטו 
והרגו. — כאביו היה מ' פטרון של מדענים ואמנים. 

. 1963 ,סת 3 ו 40111181 * 1 .£ 

מנצ׳ף — 161111 ; 13 * 1 — עם מקבוצת הטונגוזים (ע״ע) שחי 
במנצ׳וריה (ע״ע) וממנו יצאו שליטי סין במאות 
ה 17 — 20 . המ ׳ נזכרים, בכמה שמות, במקורות סיניים כבר 
באלף ה 1 לפסה״ג, והקימו כמה ממלכות בשטח מנצ׳וריה, 
ביניהן — ממלכת לי־יא־או, שהתקיימה ב 907 — 1125 . ממ¬ 
לכת צ׳ין(יו-צ׳ן או ג׳ורג׳ן), בעלת-בריתה של סין, החריבה 
את ממלכת לי־יא־או, ירשה אותה, והתקיימה עד שנפלה 
בידי המונגולים ב 1234 . הנד היו כפופים לשלטונם העליון 
של המונגולים ואח״כ של שושלת יו-אן המונגולית בסין, 
ששלטה עד 1368 . 

אחד ממנהיגי הג׳ורג׳נים במזרח־מנצ׳וריה, נורח׳צ׳י, 
השתלט במפנה המאה ה 16 על מנצ׳וריה, נתן לעמה את 
השם מ׳, קבע את בירתו בח׳טו־אלאה שממזרח למוקדן 
וב 1616 נטל לעצמו תואר קיסר. במלחמות עם סין הרחיב 
את ממלכתו, וב 1624 העתיק את בירתו למוקדן. 

צ׳ונג־ג׳י, קיסר ד,מ׳ ( 1644 — 1661 ), כבש את פקינג 
( 1644 ) והשתלט על כל סין. בכך הפכו הנד לעם השליט 
בקיסרות אדירה. שושלת צ׳ינג המנצ׳ורית שלטה בסין 
עד המהפכה ב 1911 , שכוננה רפובליקה. בעת-שלטונה של 
יאפאן במנצ׳וריה קמה בחסותה מדינת־מנצ׳וקואו, ובראשה 
הקיסר פו־יי, אחרון קיסרי-סין ( 1932 — 1945 ). התבוללותם 
של הנד בקרב הסינים, המהווים רוב מוחלט במגצ׳וריה 
ההיסטורית, הוחשה מאוד במאה ה 20 . — וע״ע מנצ׳וריה. 

. 11 ; 1942 , 0117171 171 /ס 1711 ^ 071 ) 7/1 . .? 

. 1960 ,( 1 , X ,ץב 08 ־ד . 11151 ) . 14 7/16 ,׳ 1631,1 .^ 140 

יו. גר. 

ל ש ו ן - ה מ נ צ׳ ו נמנית עם הפלג הדרומי של הלשו¬ 
נות הטונגוזיות (ע״ע, ענד 459 ) שהן קבוצה מהלשוגות 
האורל־אלטאיות (ע״ע, ענד 282 ). מידת תפוצתה המדוייקת 
אינה ידועה; מעריכים, שמתוך כ 30 מיליון תושבי מנצ׳וריה, 
דוברים כמיליון איש בשפה זו (ע״ע אסיה, עמ' 895/6 , 
מפה). 

הכתב של הנד (בטורים אנכיים, מלמעלה למטה; סדר־ 
הטורים — משמאל לימין), המבוסם על הכתב המונגולי 
(ע״ע כתב, ענד 1099 ), הוכנס לשימוש ב 1599 , ועבר 
שינויים ניכרים כדי לשקף את התנאים האפייניים לנד 
בלבד. כתב משופר זה תועד לראשונה ב 1639 ונשאר 
בשימוש עד היום. ב 1682 הופיע המילון הראשון מ׳-סינית. 
באופן מיוחד נשברה הבלשנות מן המילונים התלח־לשוגיים 
שיצאו לאור במאות ה 17 וה 18 בשפות נד־מונגולית־סינית. 
קיימת השפעה סינית חזקה, שסימנה הבולט שאילת מילים 
סיניות רבות. 

כמו ברוב השפות האורל-אלטאיות (ע״ע, עם׳ 281 , 
וע״ע הונגריה, עמ׳ 840 ; לידת, עמ׳ 734 ; מונג(ליה, עט׳ 



1051 


מנצ׳ו — מנציר, אל 


1052 


459 ! מורדףנים, עם׳ 
832 )׳ מופיעות גם ב* 
מ׳ שתי תכונות עיק¬ 
ריות: (א) הרמונית 
תנועתית, הנשמרת 
פחות מאשר במונגו¬ 
לית, וקיימות סיומות 
דקדוקיות שאיו להן 
שתי צותת (קשות 
וקלות) אלטרנאטי- 
וויות. מסוג ההרמו¬ 
ניה התנועתית היא 
ציון זכר ונקבה, או 
חזק וחלש, באמצעות 
חילופי התנועות 3/6 , 
כגון: (אב) — 

6 מז 6 (אם)! 3088311 * 
(חזק) — 1 זש 8£088 

(חלש) ! שתז 351 ׳\\ 

(לרדת) — שמ £511 ״\ 
(לעלות). אפילו מלים 
זרות עוברות שינוי 

זה, כגון: ם $313 ־ 31 

(אריה, מתורכית) — תש 1 ש$זש (לביאה)! 121 ) 0 ז 83 (פניקס 
ממין זכר, מסאנסקרט) — 161 ) 861-11 (פניקס ממין נקבה). 

(ב) הוספת סיומות לפעלים, לשם ביטוי משמעות מור¬ 
חבת או שינויי־משמעויות, כגון: 3 ־ 31 (לכתוב) — 31511 ־ 31 
(לגרום לכתיבה) ; 3 ^ (להרוג) (ללכת להרוג). 

- 030 מ 111 סשץ?- 0 אשק־<* 421111 ^? 1 ) 003111,1 , 14. 14. 33X31506 

,)* 01071461101 146 ^ 10100 46 11461 ) 140 , 102 ־ 031 40 . 0 ; 875 1 56 ) 33 

, 40116 )*$ו 4 ו! 0 ! 14 ו 140 ■ 40 ( 61 ו 1 < 661661 < 4 < 14 ) 110 , 1121101 .£ ; 1884 

. 1961 , ) 1111 ) 1 ) 11 ) 11 ) 11 ) ) 111 ) 141 ) 1 ) 1 ( , 115011 ) 036 .£ ; 1952/5 , 1-111 

מ. טא. 

ספרות־המבצ׳ו (סה״מ). מן הספתת העממית בל־ 

שץ זו לא נשתפר כמעט כלום, מיד אחרי התאמת הכתב 
החלו לתרגם יצירות מסינית. השפעה סינית זו גברה אחרי 
כיבושה של סין בידי הנד (ר׳ לעיל)! מאז כמעט כל 
סה״מ אינה אלא ספרות של תרגומים מסינית. הקיסרים 
המאנצ׳וריים של סין שמרו על לשונם באופן מלאכותי 
ואף חייבו את פקידיהם ללמוד מ׳. תקופת פריחתה של 
0 ה״מ, שממנה ידועות כיום בסךיהכל כ 230 יצירות, היא 
מן המחצית של המאה ה 17 עד סוף המאה ה 18 ! אחר־כך 
חלה ירידה. מן היצירות המקוריות המועטות של םה״מ יש 
להזכיר: ״דברי־הימים של נורה׳אצ׳י" — האיש שפתח 
בכיבושה של סין ( 1636 ), ועוד כמה ספרים היסטוריים, 
דו״ח של טוליסן על שליחותו, בשנים 1712 — 1715 , לגדז׳ת 
הוולגה! שירים אחדים! ספרי דת ומוסר, ועוד. מרובים 
הרבה יותר הם התרגומים, בעיקר מן הספרות הקונפוצי־ 
אנית, ובצידם כמה ספרים בודהיסטיים וסאואיסטיים, ואף 
תרגומים מן התנ״ך והברית החדשה — בידי מיסיונרים 
אירופים. נוסף על אלה ניתרגמו (מסינית) ספרי היסטוריה 
ומשפט, ספרי-שימוש שונים (בייחוד בשמח הבלשנות׳ אך 
גם על נושאים מינהליים, צבאיים וכד׳). מבחינה ספרותית 
נודעת חשיבות מסויימת לתרגומים של רומאנים, סיפורים 
ומחזות סיניים (במאה ה 17 , ובייחוד ה 18 ). — כבר מרא¬ 


שית המאה ה 18 היה צורך לפרסם ספרים בלשון־המ' בצי¬ 
רוף מקורם הסיני, כי לשון-הנד הלכה ונשתכחה. מאמצע 
המאה ה 19 נצטמצמה 0 ה״מ כמעט אך ורק למילונים, 
ספרי-דקדוק ותעודות רשמיות. 

ז* 411 ? 1£ ב 1 £11 ^ 15£ ?* 1 ן 1 ז 14 ז 1 ., 3 * 122 ^ 5 י זז> 1£ ו 3 ׳_ 1 

-רז 14 ן 1 > 1 ז 10 ח 1£€ >ז* 8€1 , £110115 ; 1908 ,(^ 52611116 

. 1936 { ? 4114 ־ £1 11 ^ 1 114 * 1 8111110 11 ? 11 .€$ 

י. א. ק. 

מנצוני, אלסנךרו, ע״ע מ?זוני, אלסלךרר. 

מנצור, אל", — [±■^ ("המנצח"), כינויו של מחמד 
בן אבו עאמר — ^ ^ ^ (מת 1002 ), 

שליט הממלכה האמיית בספרד. מ׳ היד. בן משפחה ערבית 
עתיקה, שהגיעה לספרד עם הכיבוש והתיישבה במתת אל- 
ח׳סיראס. הוא התבלט בכשרונותיו ובשאפתנותו ועלה מהר 
לצמרת השלטון. ב 967 מונה למנהל נכסי אשת הח׳ליף 
אל־חכם 11 ונכסי בנה. אח״ב נהיה למנהל המטבעה, שר־ 
האוצר, ממונה על ירושות ללא בעלים ושופט בסוויליה, 
ומילא תפקידים אלה בעת־ובעונה אחת. הח׳ליף שלחו 
למרוקו לפקח על שר־הצבא גאלב, שנחשד בניהול כושל 
של מערכה צבאית ובבזבזנות. מ׳ ניצל הזדמנות זו כדי 
להתחבב על הקצינים. בעלות הה׳ליף השאם 11 (ע״ע, עמ ׳ 
444 ) בן ה 12 לשלטון נהיה מ׳ לאחד משני עוצרי-המלוכה, 
ומילא תפקידים צבאיים. ב 977 פתח בסדרת־מסעות נגד 
ממלכות-הנוצרים בצפון־ספרד, ובשובו עטור־ניצחון עשה 
יד אחת עם גאלב ובסיועו הדיח את יריבו, החאג׳ב (וזיר 
ראשי) אל־מצחפי ונהיה בעצמו חאג׳ב. את הח׳ליף כלא 
בארמונו והוא עצמו נהיה שליט כל־יכול של הממלכה, 
מהבירה החדשה שבנה, אל-מדינה אל-זאהרה. 

בעזרת שכיריו הברברים וגדודי-הנוצרים מהצפת ערך 
מ׳ מסעות נגד ממלכות-הנוצרים, כבש מהם ערים ומיבצרים 
ופרש על רובן את שלטונו. ב 985 כבש אח ברצלונה וב 987 
— את סנטיגו דה קומפוסטלה, והרס את כנסייתה המפור¬ 
סמת. על נצחונותיו נתכנה ״מ׳״. — אמנם אח השטחים 
שכבש לא סיפח, אלא השאירם בשלטון נסיכים נוצרים. 
תחת שלטונו היתד. ספרד המוסלמית מעצמה אדירה. 

מ׳ הבליט את אדיקותו באסלאם, הגדיל אח המיסגד 
הראשי בקורדובה ושרף ספרי-חול בספריית אל-חכם, אך 
נראה שלא פגע בשאינם מוסלמים, ומ״מ אין זכר לפגיעה 
מצידו ביהודים. הוא מינה ליהודים ״נשיא״ — את ספק־ 
החצר יעקב אבן ג׳ו, וכעבור זמן־מה אסרו. 

א. אשתור. קורות היהודים בספרד המוסלמית, 7 , 214 

ואילך, 1966 ; 6 ה!ן 0 ק!£' 1 46 11151010 , 521 חש\ 0 )?- 1 ,י £0 .£ 
. 1950 196 , 11 10 ) 1 ) 1101 ) 0105 

א. אש. 

מנצור, אל", — — (נו׳ 714 ! מלך 754 — 775 ) 

הוו׳ליף השני מבית עבאס (ע״ע), מעצב דמות 
הח׳ליפות העבאסית. שנים מספר נאבק עם מורדים, שהמסו- 
בנים בהם היו מחמד ואבראהים, ניני אל־חסן בן עלי (ע״ע), 
שמרדו ב 762 . במרצו ובאכזריותו דיכא ס׳ התקוממויות אלו. 
מצביאיו הרחיבו את תחום הח׳ליסות וסיפחו את טבךסטן 
(מדרום לים הכספי), כבשו את קנדהאר (באפגאניסטן של 
היום) וחדרו לקשמיר. לעומת־זה איבד הח׳ליף את השלטת 
ברוב המערב המוסלמי: ב 756 כונן האומיי עבד אל־רחמאן 
בן מעאויה ממלכה עצמאית בספרד, ואף מרוקו ואלג׳יריה 



1053 מנצור, אל 

של היום לא חכירו בח׳ליף שבמזרח. בכד בא הקץ לאחדותו 
המדינית של האסלאם. 

בימי מ׳ קיבלה הח׳ליפות צביון של תאוקרטיה מוסלמית, 
ותרבות־פרס השפיעה עליה, עד שדמתה יותר ליורשת 
ממלכת-הססאנים מלהמשך שלטון האומיים. תארים ססא־ 
ביים, לבוש ומנהגים פרסיים איפיינו מימי מ׳ את חצר־ 
הזדליפים. מ׳ ויורשיו נשענו על צבא פרסי ומשקל היסוד 
הערבי ירד. ב 762 יסד מ׳ את בגדאד ועשאה לבירתו. 

,^■ £115101 תז 6 ) £35 מו 0 ז£ 51461:01165 ) . 14 ! 0 , 16146 > 1 ..א . 11 ז 

290 ? 1/1 /ס ^■! 1110 ^ , 11£1 א ■>ז . 11 ? ; 1892 ,( 107-145 

. 1960 ,.££ 

מנצורה, אל־ ( 11 .^^), עיר בצפון־מזרח איזור־ 
ז הדלתה׳ במצרים > 191,700 תושבים ( 1966 ). יושבת 
על הגדה המזרחית של זרוע ךמיאט, במקום שנו מסתעפת 
ממנה תעלת א־סע׳יר, הנמשכת עד ימת־מנזלה. מ׳ היא 
צומת חשוב של מס״ב ודרכים, מרכז למסחר ולעיבוד התו¬ 
צרת החקלאית של איזור שבו מגדלים הרבה אורז, כותנה 
מדקות• יש בה מנפטות לכותנה, מפעלים לליטוש אות 
ולייצור טכסטיל ומזונות. ם' נוסדה ב 1221 , בידי הסולטאן 
אלמלך אלכמאל, כשהצלבנים כבשו את השפך של זרוע 
דמיאט. ב 1250 נוצח לידה צבא־הצלבנים של לואי צ 1 מלך 
צרפת. 

ישוב יהודי התפתח במ׳ תחת שלטץ התורכים, ובמ¬ 
אה ה 17 היתה בה קהילה מסודרת. יעקב ספיר (ע״ע) מצא 
בה 40 משפחות, שבאו ברובן מקאהיר ומדמיאט• למרות 
שבמחצית ה 2 של המאה ה 19 היתד. בם׳ עלילת־דם, היה 
היישוב היהודי בבד בסוף המאה אחד הגדולים במצרים. 
בתחילת המאה ה 20 הוקמו שם מוסדות חינוך וצדקה, ואף 
אגודה ציונית. אחרי מלה״ע 1 עברו יהודי־מ׳ לקאהיר 
ולאלכסנדריה; ב 1927 היו בה כ 600 יהודים, ושנים אחדות 
אח״כ כ 150 — 200 . 

י. ם. לנדאו, היהודים במצדים במאזז חי״ם, 43 — 44 , תשכ״ז. 
מנצ׳וריה ( 13 ז 01111 ת 13 \), ארץ בצפון־מזרח סין, המש¬ 
תרעת על שטח של כמיליון קמ״ר, בין נהר אמור 
(ע״ע) בצפון והים הצהב (ע״ע) בדרום. מ׳ מהווה כמחצית- 
שטחו של איזור טונג־בי ("צפץ־המזרדד), הכולל — 
נוסף לשלושת הגלילות: הילועג׳יאנג בצפת, קירין במרכז 
וליאונינג בדרום, ששטחם כ 802 x 100 קמ״ר׳ ובהם 66 מיליון 
תוש׳ (אומת 1968 ). — גם את מונגוליה הפנימית — 
במערב. מ׳ גובלת בבריה״מ בצפון, לאורך נהר אמור, 
ובצפון־המזרח — לאורך נהר אוסורי, יובלו של האמור. 
חלק ניכר מגבולה עם קוראה הצפונית, בדרום־המזרח, עובר 
לאורך נהר ילו (ע״ע). בדרום־מערבה משתרע גליל הופה 
([ושתס!?] ע״ע). 

מרכזה של מ׳ — מישור גדול, המנוקז ברובו ע״י 
נהר סונגארי, יובלו הגדול של האמור. דרום־מזרח המישור 
מנוקז ע״י נהר ליאו, הנשפך למפרץ־ליאוטונג (בים הצהוב). 
המישור, שהוא מהגדולים בסין, מכוסה רובו משקעי סחף 
של קרחונים ונהרות, והקרקע מצטיינת בפוריותה. רכסי־ 
הרים מיוערים מקיפים את המישור: במערב משתרעים 
מצפון־מזרח לדרום־מערב הרי-חינגאן הגדולים, הנמצאים 
ברובם בתחום מונגוליה הפנימית: פסגותיהם הגבוהות מת¬ 
נשאות לגובה של 1,800 — 1,950 מ׳. בצפון נמשכים מצפון- 
מערב לדרום־מזרח הרי־חינגאן הקטנים (עד גובה 1,400 
מ׳). במזרח ובדרום־מזרח נמשכים רכסים בכיוון צפון¬ 


— מנצ׳וריה 1054 

מזרח — דרום-מערב; הגבוה בהם הוא רכס צ׳אנג־פאי על 
גבול קוראה. שיאו — הר־הגעש הרדום פאי-טו 2,744 מ׳ 
שבו ימת־לוע. המערבי שבין רכסים אלה נמשך לתוך חצי- 
האי לואוטונג, המפריד בין המפרץ הנושא שם זה במערב, 
לבין מפרץ־קוךאה במזרח. לחופי חצי־אי זד. כמה מפרצים 
המשמשים נמלים טבעיים טובים. בדרום־המערב מתרוממים 
הרי-ג׳הול, שעיקרם במחוז הופה. אזורי־ההרים עשירים 
במחצבים. 

האקלים יבשתי ומאופיין בתנודות קיצוניות של 
הטמפרטורות (בעיקר בין קיץ לחורף, אך גם בין יום 
ללילה), פרט לאיזור־החוף בדתם, שאקלימו ממותן ע״י 
הים. החורף קר ויבש; הטמפרטורה הממוצעת של החודש 
הקר־ביותר, ינואר, ״ 23 - בצפון ו ״ 4 - בדרום: טמפרטורות- 
המינימום יורדות בצפון עד ל ״ 45 - הטמפרטורה הממוצעת 
של החודש החם־ביותר, יולי, ״ 23 בצפון ו״ 24 בדתם; 
גשמי־מונסון יורדים בקיץ. בתב האזותם כמות המישקעים 
השנתית גדולה מ 500 מ״מ (בדרום־המזרח — 750 מ״מ 
ויותר), ועונת-הגידול נמשכת 5 — 6 חדשים בשנה. הנהרות 
קפואים במשך 6 חודשים בשנה בצפת, ו 3 חודשים בדתם. 

הצומח והחי — ע״ע סין. 

כ 90% מ הא וכל וסי ה הם האנים (סינים). עיקר 
ההגירה ההאנית לכר חלה במאה השנים האחרונות. קבו- 
צות־המיעוטים הגדולות הן מ נ צ׳ ו (ע״ע) בצפון, שעל- 
שמם נקראת הארץ, והמונים בשני מיליון נפש׳ קודאנים 
בדרום־המזרח, אף הם כמיליון נפש, ושבטים פונגוליים 
שונים בצפון ובמערב, המונים כשני מיליון נפש. האוכלוסיה 
מתרכזת בעיקר בדתם. שיעור היושבים בעתם נאמד 
ב 30% , לעומת כ 20% בסין כולה. הערים הגדולות, פרט 
לחרבין, נמצאות כולן בדתם: שנעג (ע״ע, בעבר מיקח) 
הבירה — 4 מיליון תוש׳ (אומדן מקותת מערביים, 1965 ) 1 
לי־דה (ע״ע לי-טה, בעבר פורט-ארתור [ע״ע],דירו [ע״ע]) 
— 3.6 מיליון תוש'! חרבין (ע״ע) — 1.6 מיליון תוש׳; 
פו־שון — 1 מיליון תוש׳. 

כלכלה. מ׳ היא מהאזורים היצרניים החשובים־ביותר 
בסין. ה תעשיה מתבססת על אוצרות־טבע המצויים 
במ ׳ בשפע, בעיקר בדרום: עתודות־הפחם נאמדות ב 20 
מיליארד טון, והייצור השנתי נאמד ב 50 מיליון טץ. מרבצי 
עפרות־ברזל נאמדים ב 1,840 מיליארד טון — כמחצית 
העתודה הסינית. אלו משמשים כבסיס למפעלי ברזל ופלדה 
מהגדולים־ביותד באסיה. כן מפיקים עופרת, אבץ, נחושת, 
מנגן, בוכסיט, מוליבדן, זהב ועוד. נפט מופק מפצלי־שמן 
(ב 1959 — מיליון טון נפט). הפוטנציאל ההידרו־חשמלי 
העשיר של מ׳ מנוצל אף הוא לצרכי התעשיה. הענף 
העיקרי הוא ייצור בתל ופלדה. כן מייצרים מטוסים, מכר 
נות, קטרים, קתנות, מנועים, כימיקאלים, טכסטיל, מכשירי־ 
חשמל, מכוניות, מוצת־מזון ועוד. בלי*ךה פועלות מספנות 
גדולות ובתי־זיקוק גדולים לנפט. איזור־התעשיה, שהוא 
הגדול והחשוב ביותר בסין כולה׳ משתרע מחוף מפרץ 
ליאוטונג צפונה עד סביבות קיתן! עת-החרושת הגדולות 
אן־שאן ושניאנג יושבות במרכזו. למרות עצמתה התעשיי¬ 
תית של מ/ עוסקים תב תושביה בחקלאות. גידולי 
דגנים — דוחן, חיטה, שיפון, סורגום, תירס, או׳ת ופולי־ 
סויה תופסים את רוב השטח המעובד. בין גידולי־התעשיה 
תופסים מקום חשוב כותנה (בדרום), פשתן וסלק־סוכר. 



1055 


מנצ׳וריה — מנציום 


1056 


חלק נייר משטחי־החקלאות מעובדים ע״י חוות קולקטי- 
וויות, חלקן בדרגת־מייון גבוהה. התפוקה החקלאית עולה 
על הצריכה המקומית ומ' שולחת עודפי־מזון לסין המרכזית. 
במערב, סמוך לגבול מונגוליה, נפוץ גידול צאן ובקר לבשר 
ולחלב. 

אמצעי־התחבורה הראשי במ ׳ הוא מס"ב, שבפיתוחה 
הוחל בראשית המאה, והיא מהווה 42% מקווי־מס״ב של סין 
כולה. מס״ב זו סיפקה את הקשר היבשתי העיקרי בין סין 
ובריה״מ עד השלמת מסה״ב הטראנס־מונגולית הקצרה־ 
יותר ב 1955 , והיתה בין הגורמים המכריעים בהגירה למ ׳ 
ובפיתוחה הכלכלי, בעיקר בתחומי התעשיה הכבדה ושיווק 
עודפי התוצרת החקלאית. 

לשון וספרות — ע״ע מנצ׳ו. — וע״ע סין. 

היסטוריה. על תולדותיה של מ׳ עד למאה ה 17 — 

ע״ע מנצ׳ו. — עם השתלטותם של המנצ׳ו על סין ב 1644 
נהיתה מ׳ עצמה לחלק מקיסרות אדירה, שמרכזה היה בסין, 
וסינים החלו מהגרים אליה. ב 1689 נקבע, בהסכם־ברצ׳ינסק, 
קרהגבול שבין סין לבין רוסיה. גבול זה שונה רק ב 1860 , 
כשנקבע הגבול הנוכחי לאורך האמור והאוסורי. 

במחצית השניה של המאה ה 19 גברה מאוד הגירת 
הסינים למ ׳ , עד שט׳ נהיחה לסינית. באותה עת החל מאבק 
בין יאפאן לבין רוסיה, שלטשו שתיהן עין על מ , . הרוסים 
רצו שמסה״ב הטראנם־סיבירית המתוכננת תסתיים בנד; 
היאפאנים רצו במ׳> דלילת־היישוב ובעלת המשאבים הר¬ 
בים, כשטח־התיישבות לעודף אוכלוסייתם. עם נצחונה 
במלחמתה נגד סין ב 1894/5 , דרשה יאפאן את חצי־האי 
לןאוטונג; אך רוסיה, בתמיכת גרמניה וצרפת, אילצה את 
יאפאן להסתלק מדרישתה, והיא עצמה קיבלה מסין זיכיון 
לסלול מס״ב ( 1896 ), וכעבור שנתיים — קיבלה בחכירה 
את ליאוטונג ובכלל זה את פורט-ארתור (ע״ע דיךן) וה¬ 
קימה שם בסיס־צי אדיר. בעת דיכוי מרד־הבוכסרים בסין 
ב 1900 , השתלט צבא רוסי על מ׳ ז מלחמת רוסיה—יאפאן 
ב 1904/5 התנהלה בעיקר במ׳, ובסיומה קיבלה יאפאן חלק 
מרשת־הרכבות בה, דרום־מ׳ הוכר כתחום־השפעה יאפאני 
וצפונה — כתחום־השפעה רוסי. 

ב 1907 החליטה ממשלת־סין לחזק את שליטתה בנד ע״י 
ביטול מעמדה כאדמת־כתר והכללתה במערכת־המחחות. צ׳נג 
צ׳ו-לין (ע״ע), שלט בנד כרודן עצמאי ב 1911 — 1926 . אחרי 
המהפכה הבולשוויקית ויתרה בריה״מ על הזכויות שהיו 
לרוסיה הצארית בם׳, אך בעת המו״מ עם סין ב 1924 עמדה 
בתוקף על השארת ניהולן של מסילות-הברזל בידיה. למ¬ 
עשה התמוטט מעמדה של רוסיה בנד בעקבות המהפכה, 
חסים "לבנים" רבים מצאו בה מקלט, והשפעת יאפאן גברה 
בה. 

בנו ויורשו של צ׳אנג צו־לין, צ׳אנג הסיא-ליאנג 
(^ 113 ־ 9511611 *""ס), תמך בשלטון הלאומי של הקואו־ 
מינדאנג, בהנהגת צ׳גג קאי-קזק (ע״ע), בסין, וניסה לסלק 
כליל את בריה״מ מניהול הרכבות בם/ אך לא הצליח בכך. 
במאבק המשולש על מ׳ הפסידה תחילה דווקא סין: יאפאן 
השתמשה באמתלה של התפוצצות במסה״ב שלה ליד מוקדן, 
ובספטמבר 1931 השתלטו כוחותיה על מ׳. סין התלוננה 
בפני חכר-הלאמים (ע״ע, עמ' 68 ), אך גוף זה גילה אזלת־יד 
בטיפולו במשבר. 

בשלטון יאפאן פותחה מ/ וכמיליון יאפאנים התיישבו 


בה. הכובשים הקימו בחסותם ממשלת-בובות של מדינת 
"מאנצ׳וקואו", ובראשה "הקיסר" פו־יי, אחרון קיסרי־סין 
משושלת המאנצ׳ו. למעשה היתד. הארץ בשלטון צבא- 
יאפאן. 

באוגוסט 1945 הכריזה בריה״מ מלחמה על יאפאן וצב¬ 
אותיה פלשו לט/ תוך שלושה שבועות נכבשה הארץ בי¬ 
דיהם. המתיישבים היאפאנים הוחזרו למולדתם. באפריל 
1946 יצא צבא בריה״מ מם/ פרט לחוץ, וצבאות הקומו¬ 
ניסטים הסינים נכנסו שמה, והחל מאבק ביניהם לבין צבא 
צ׳אנג קאי-שק. מאבק זה נסתיים עם נפילת מוקדן בידי 
הקומוניסטים, באוקטובר 1948 • מ׳ היתד. האיזור הראשון 
בסין שנפל כולו בידי הקומוניסטים. 

בעשרות־השנים האחרונות משכה מ׳ אליה המוני מהג¬ 
רים מסין. השלמת האזורי בם׳ בוטל ביוני 1954 , שמה 
המיוחד של מ׳ נעלם, ושמחה נחלק בין שלושת המחתות 
הילונגג׳יאנג, קיחן וליאונינג ובין האיזור האוטונומי של 
מונגוליה הפנימית. 

.£ . 0 ; 1932 ,) €0711110 / 0 070410 ,. 14 ,סץסבתבסב.! . 0 

€1117X056 €01777711171X51 001 / 010^771 €711 ?70%70771$ 171 14 ., 1954; 

- 70 7/70 5 ו 1151 ש 0 ש€־מח 11 תס 0 0£ £םשות£־ 1 גק£< 1 , 5 . 11 

-<) € 1 / 010 <£ £€071077110 10 ( 7 ,תט 8 . 0 ; 1958 ,. 14 / 0 7141011071 

77X0711 0/ 171 1110 £175( £{<111 20111 ^ €711 1969; 

1". 11. 471 £0071. 00027, 0/ €111710, 1969. 

מ, גר. 

מבציוס או מ 4 ג צזו (=״החכם מנג"), כינויו של מנג 
ק'א ו ( 372 — 289 [?] לפסה״נ), פילוסוף-החברה ו- 
מורה־מוטד סיני! אחח קונפוציום השני במעמדו בה^ראר־ 
כיה הקלאסית של הקונפוציאניזם. מ׳ נולד במחנת צ׳י 
(היום פרובינציה של שאנמונג), לא־רחוק מביתו של קוג־ 
פוציוס, ונאמר עליו שלמד מפי תלמידו של נכדו של 
קונפוציוס. כקודמו כן גם הוא היה למורה, לאחר ששליטיה 
של סין הפאודאלית לא קיימו את תורותיו המדיניות. מ׳ חי 
בתקופה של ״מלחמת-המחנות״ ( 403 — 221 לפסה״ג) וביקש 
להחזיר יציבות מדינית וחברתית ע״י החדרתם של ערכי 
מימשל טוב ושל התנהגות מוסרית, שלהם הטיף רבו. כאחד 
הארחכלים הגדולים של הקונפוציאניזם הקלאסי מייצג מ׳ 
את זרועו האידאליסטית ביותר. אע״ם שראה את עצמו 
כמעביר דברי רבו, היה מפורש יותר מקונפוציוס משתי 
בחינות. הוא עמד על כך שטבעו המקוח של האדם הוא 
טוב וניסה להוכיח זאת ע״י פיתוח תורה של אינסואיציו- 
נאליזם (ע״ע מדות, תודת ה־, עמ ׳ 224 ) דומה לזו של 
שפטסברי והצ׳סון. מ׳ טען שבטבע-האדם 4 רגשות אינם- 
טינקטיוויים, שמהם נובעות 4 המידות־הטובות הבסיסיות 
של הקונפוציאניזם. החשוב שבאינסטינקטים אלה הוא הש¬ 
תתפות ברגשותיו של הזולת, שהיא היוצרת את מידת ה״רך 
או האנושיות. האינסטינקטים הבסיסיים האחחם הם רגשי 
יראת־כבוד, ענווה והבחנה מוסחת — כל׳ היכולת להבדיל 
בין הראוי והלא-ראוי. לדעת מ׳ כל אדם התש והמטפח אינס¬ 
טינקטים טבעיים אלה עשוי לרכוש לו את התכונות של 
המלר־החכם, דרגת-התפתחותו העליונה של האדם. 

מ׳ היה תקיף יותר מקונפוציום גם בהכרזתו שנחבות־לב 
כלפי העם היא המקור הראשי של לגיטימיות השליט. הוא 
טען, שהמלך האמיתי רוכש לו את תמיכת העם בגלותו 
את ההומאניות הטבעית שלו• הוא נוהג חסד לא מטעמים 
תועלתיים, כח לזכות בתמיכה העממית למען שאיפותיו 



1057 


מנציוס — מגצ׳סטר 


1058 


הפוליטיות׳ אלא משום שהוא רגיש מטבעו לצורכי העם. 
בהזדהותו עם העם קונה לו המלך את ברכת האל, המייפה 
את כוחו לשלוט. מ׳ הדגיש בייחוד את רווחתו הכלכלית 
של העם והכנים את המגמה השיוויונית למחשבה המדינית 
הסינית. תוספת טבעית למחשבתו היא "זכות ההתמרדות", 
המצדיקה את מיגורו של מלך רודן. העובדה שהרח־ן מוגר 
מוכיחה שהוא איבד את "יפוי־הכוח האלוהי"׳ שמועבר אז 
למי שהצליח לזכות בכם־המלוכה. בכך הפך מ׳ לפטרונן 
האידאולוגי של תנועות־מרי בסין המסורתית. 

תורתו של מ׳, לרבות אימרותיו ושיהותיו עם תלמידיו 
ומתנגדיו, נרשמה בספר "מנציוס", שנכתב, כנראה, בידי 
חניכיו. במאה ה 12 אושר חיבור זה כאחד מ״ארבעת הספ¬ 
רים" הנחשבים ע״יהנאו־קונפוציאניסטים לטכסטים בסיסיים 
של החינוך הסיני. אולם החברה הקונפוציאנית המסורתית, 
גם אם כיבדה את מ' כ״חכם השני", לא קיימה, למעשה, את 
תפיסתו האידאליסטית של המימשל. מאידך גיסא, בעוד 
שהמארכסיסטים הסינים דוחים את מ׳ כאידאליסט, הרי 
שבאידיאולוגיה הקומוניסטית הסינית של ימינו, בהדגשתה 
את הוולונטאריזם, ממשיכה להתקיים השפעה חזקה, אם כי 
לא מוכרת, של מחשבת מ׳. הטענות המאואיסטיות שבני־אדם 
חשובים יותר מדברים, שכוח אמיתי הוא תוצאה של פעולה 
נכונה, ושההיסטוריה עומדת לצידו של הצדיק, מושרשות 
במסורת המנציאנית. 

;'׳ 1895 / 0 ז^-׳ס׳זז ,(.[ 5 ת 3 ז 1 ) .[ 

-() 1130 ) 5 ) 5 () 7 ) 71 ( 5 ) 1 ( 161 .*? 01111 5 ) 11 11 )< 710 )(<( 407 ),€ )( 0 ,ש> 1 ז 0 ? 

/ס ץ 1115107 !/ ^סנו? ; 1927 י (£ו 11 (ן 1111050 ץ . 11 ו 1 שנ 1 < 1 

* 1952 , 1 .^,) 1111050 ק ) 0111X1 

ג. ש. 

מנצל, אדולף פון — [ 16117.6 *? 1 ז 0 ׳\ — ( 1815 , 

ברסלאו — 1905 ׳ ברלין), צייר גרמני, בן למורה 
ומדפים ליתוגראפיות. ב 1830 עבר עם משפחתו לברלין. ב־ 
1832 ירש מאביו את בית-הדפוס לליתוגראפיות וביצע הד¬ 
פסים (והוא בן 17 בלבד). תחילה פירסם אלבום של 6 
ליתוגראפיות לפואמה של ?תה ת 311€ ״ז 1€11 )ז£ 8 ־ 1511€1 ז 11 .>ן, 
ואח״כ עבר לתיאור אירועים היסטוריים מתולדות פרוסיה. 
מ 1839 ואילך פירסם סדרות-איורים ליצירותיו ההיסטוריות 
של פראנץ קוגלר, ביניהן 0165 18 ? 1110 > 16 ז? 1101116 ? 3656 ) 
״ 010856 (״תולדות פרידריך הגדול״, 1840 ). מ׳ אייר 
( 1843/9 ) גם את יצירותיו הספרותיות של פרידריך הגדול 
(ע״ע) עצמו, לפי הזמנתו של פרידריך וילהלם ^ 1 . 

מ׳ החל לעסוק גם בציורי-שמן כאוטודידאקט. תמונותיו 
מחיי פרידריך הגדול מצטיינות בסיגנון נאו־בארוקי מהודר 
ומתארות בטכניקת־מכחול מעולה את זוהר חיי-החצר על 
רקע ארמון 1 ;>ג 8801 מ 53 . הוא צייר גם תמונות של הווי אינ¬ 
טימי, המצטיינות בחן ועדינות ותיאורי־אור נפלאים (אחות 
האמן, 1847 [מינכן] > חדר בדירת האמן, 1847 [ברלין]). 

בציות, המתאר הופעת ״תיאטרון דימנאז״ ( 6 ־ 1116311 ׳ 
356 תתו׳ 05 [ 1856 ]) הפאתסאי, שאף להנציח את קסמו של 
הרגע החולף, תוך שיבוצו בשילוב של אור וצל. בתקופה זו 
החל לעסוק גם בציורי-נוף, המצטיינים בבהירות צבעיהם 
וברעגנותם! בזכותם הוא נמנה עם מבשרי האימפרסיוניס¬ 
טים בגרמניה, אם כי לא קיבל את השקפותיהם. הוא צייר 
גם תמונות-הווי ראליסטיות. ״מפעל לעירגול בתל״ ( 1875 
[ע״ע גרמניה, תרבות, עם׳ 589/90 , ותם׳ שם]) הוא אהד 
הבולטים שבציוריו המשקפים את ההווי החדש של התעשיה. 


ב 1898 הוענק לו תואר-אצולה. — על מחלתו, שלא 
עיכבה בעדו מליצור׳ ר׳ כרך י״ד, עמד 131 . וע״ע גואש. 

.׳\\ ; 1905 , 1815-1905 , 14:5 . 4 *■״׳א 005 , 30 [ 1 ־ 101 . 114 

. 4 ,ז> 1 ?} $6116 .א ; 1920 , 0051 ) 1 )(/) 5 ((/ 7 ) £70 4 . 14 : 5 > , 11 ) £110 
- 7 )?\ ,. 14 . 4 , 80011 .£ ;* 1922 405 , 715111 ) 14 7 ) 4 ,. 14 

, 3141030 ^ 1 .£ ; 1923 , 5 )>! 7 ) ( 7 )(/) 5 <) הפורה בדממה. ערפל 
ועשן-התעשיה מכסים תדירות את העיר (וע״ע אירופה, 
אקלים, ענד 97 ). פעולות לצמצום זיהום־האוויר ננקטו בהצ¬ 
לחה מאז 1952 , תחילה במרכז העיר ואה״ב בכמה מפרבריה. 

עוד לפני המהפכה התעשיינית היתר. מ׳ מרכז חשוב 
למסחר ולתעשיית כותנה, שהתבססה על שפע המים בסבי¬ 
בה. שסיפקו כוח להפעלת טחנות ולתהליכי-העיבוד השונים 
(הלבנה, צביעה, הדפסה וכר). במחצית השניה של המאה 
ה 18 , היתד, מ׳ למוקד התיעוש הנמרץ של חבל־לנקשיר, 
שנתאפשר עם המילה, ניצול מרבצי-הפחם העשירים בס¬ 
ביבה, בעיקר מצפה לעיר (בתחום העיר פועל עדייו אחד 
ממכרות־הפחם הגדולים־ביותר באנגליה), וחיבורה של מ׳ 
עם ליודפול (ע״ע) בתעלת-המים ברידג׳ווטר( 1761 ) ובמס״ב 
( 1830 ). ב 1894 הושלמה תעלת-השיט של מ׳, באורך 55 ק״מ, 
שדרכה מגיעות ספיגות-אוקיאנוס (כיום — בנפח שעד 
15,000 טה) לתוך העיר. מ׳ היתה למוקד המסחר העולמי 
של תעשיית-הכותנה לסוגיה, עד לשנות ה 20 של המאה 
הנוכחית, משבא משבר על ענף זה, שבעטיו ד,לכד,¬והצטמ¬ 
צמה חעשיית-הכותנד, בנד ובערים הסמוכות והתפתחו ענפי- 
תעשיה אדרים. ב 1968 נסגרה בורטת־הפותנה של מ׳. עם- 
זאת משמשת עדיין מ׳ כמוקד המסחרי והתעשייתי הראשי 
באנגליה לתעשיית-ד,טכסטיל, המופעלת ע״י קונצרנים ענ¬ 
קיים ומתבססת על סיבים מלאכותיים. 

הגידול התעשייתי העיקרי בשנים שלאחר מלה״ע 11 
חל בתעשיית מכוגות ומכשירי־חשמל ואביזריהם. מ׳ היא 
אחד המרכזים החשובים באנגליה להנדסת-השמל ולהעשיר, 
כבדה מגוונת, המייצרת, בין היתר, מכשירי־חשמל, מטוסים, 
משאבות, מזגני־אוויר ומכשירי-עבודה. מפעלים פטרוכימיים 
פותחו בשנות ה 60 סמור לפתח תעלח־השיט של מ׳ והם 
ניזונים מצינור־נפט המחובר למפעל־זיקוק בשפך ד,מרזי. כן 
מייצרים במ׳ כימיקאלים, תרופות, מזונות, בגדים ועוד. 

מ׳ היא המרכז המסחרי השני בחשיבותו באנגליה, ומס¬ 
פקת שירותי שיתק, מינהל, מכירה, בנקאות, ביטוח ושי- 



1059 


מנצ׳סטר — מני,ן, הנרי לואי 


1060 


רותים מקצועיים אחרים לאיזור נרחב. פועלות בה בורסות 
לפחם ולמזון. בגמל מערכת משוכללת של רציפים ומזחים 
באורך 8.5 ק״ם! ב 1967 יובאו דרכו 9.4 מיליון סון, מהם 
1.1 מיליון טון נפט! במ׳ שני נמלי־תעופה, אחד מחם ביד 
לאומי (רינגף בדרום). 

מ׳ היא מרכז חשוב לתרבות ולמדע. יש בה ספריות 
חשובות, אספים אמנותיים, מוזיאון ותיאטרון, והיא מקום־ 
מושבה של תזמורת־האלה ( 93116 ) הסימפונית הנודעת. במ׳ 
מתבצע מחקר תעשייתי ומדעי ענף, בין היתר, במכון לחקר 
כותנה, משי וסיבים מלאכותיים. כן יש בה בי״ס גבוה 
למוסיקה, מכללה לאמנות, אוניברסיטה — ובה 12,000 
סטודנטים ( 1970 ), מכון למדע וטכנולוגיה (נוסד 1824 ) — 
3,400 סטודנטים, ואחד משני בתה״ס הלאומיים למינהל 
ועסקים; ב 1970 נוסד בעיר פוליסכניון. מ׳ היא מושב מרכז- 
המחשבים הלאומי. בעבר נתפרסמה מ׳ כמרכז למחקר 
הפיסיקה של האטום. 

במאה ה 19 חל גידול עצום באוב לום י ה, שמנתה 
ב 1801 75,280 נפש, והגיעה ב 1891 ל 505,370 נפש. לשיא- 
גידולה הגיעה מ׳ ב 1931 — 766,380 נפש. מאז חלה ירידה, 
ורבים היגרו לפרברים—בעיקר הדרומיים, וביניהם ויתנשו, 
שסופחה למ׳ ב 1930 , תוכננה מחדש ומאכלסת היום 100,000 
נפש. במסגרת מדיניות־התכנון הלאומית, תצומצם אוכלו¬ 
סיית מ׳ עד 500,000 ב 1981 , ויימשך פיתוחם של פרברים 
שהוקמו מצפון־מערב למ׳ וקלטו כבר כ 200,000 נפש מאוכ¬ 
לוסייתה. 

ז* 1 ז 03 .? . 0 ; 1945 , 1011 ? / 0 ץ €11 ,צ 13 סו^ 0 וא . 11 

-מ 6 ) 1 . 1 \ ; 1967 ./ג , 5 ז 1€ ) 5311 ; 1962 115 .}\ 

, 1970 / 0 17011 ז 0 ? ,ץ 1 )ש 1 ז 

ג/ ו. ה. 

היסטוריה. מ׳ היתה ישוב קלטי, והרומאים, שבנו 
בה מצודה להגן על הדרך הראשית מצ׳סטר צפונה, קראוה 
מנקוניום (ו״טנתנ״״^). הדנים הרסוה ב 870 ואדוות־ הזקן 
שיקמה ב 920 . הנרי 111 נתן לה זכות לקיים יתד שנתי ומאז 
החלה לגדול. במאה ה 14 התיישבו בה אורגים פלמים ומ ׳ 
היתה למרכז לתעשיית-האתגים. המהפכה התעשיינית הפכה 
את מ׳ מעיר־מחוז קטנה לאחת הגדולות בעת אנגליה, ול¬ 
פיתוחה תרמה מאד רשת התעלות שנכרו בה, שהראשונה 
בהם הי תה תעלת־בריג׳ווטר (ד לעיל). בתחילת המאה ה 19 
היו במ ׳ % מכלל פועלי תעשיית־הכותנה באנגליה. הפגנת־ 
פועלים בסינט פיטרז פילת בנד, ב 1819 , פוזרה בהריגת 
11 מהם ובפציעת מאות, ונתכנתה טבח־פיטרלו ( 100 ־ 1 : 61 :*!! 
ע״ע ממלכה מאחדת, עמ׳ 895 ). רק אחת הרפורמה הפאר־ 
לאמנטארית ב 1832 קיבלה מ , ייצוג בפארלאמנט ורק ב- 
1853 — מעמד מלא של עיר. היא היתה מרכז לפעילות 
מתנית-כלכלית, ובה הקימו ר. קובז־ן וג. בתט (ע׳ ערכיהם) 
את "האגודה לביטול חוקי-התבואה", שדגלה בחופש המסחר. 
התאותות הליבראליות בדבר חופש מתני ומסחת ללא 
התערבות המתנה נקראו "האסכולה של מ׳". רבו בה בבי 
כיתות דתיות נונקונפורמיסטיות, קאתולים ויהודים. ב 1847 
הוקמה הגמונות אנגליקנית מ׳, וב 1851 —הקולג׳ הראשון 
שממנו התפתחה אוניברסיטת מ/ העיר ניזקה במלה״ע 11 
ושוקמה לאחתה. 

מ. 

מ׳ היא הקהילה היהודית השניה בגודלה בבתטניה! 

היא קיימת משנת 1780 . אדמת בית-קברות נרכשה ב 1794 , 





האיזור המסחרי נטנצ׳סטר. הקתדראלה שטיטיו נוקתה (ב 1970 ) טר, 8 יח 
(ברשות הטועדה הבריטית) 


וחברת־צדקה נתארגנה ב 1804 ! ב 1842 נוסד בי״ם יהודי, 
ב 1856 הוקם ביכ״ג רפורמי ו״ביהכ״ג הגדול״ נחנך ב 1858 . 
הקהילה נתעצמה מאמצע המאה ה 19 , עם בואם של סוחרים 
עשירים ממרכז־אירופה, פליטי מהפכות־אירופה ב 1848 
ופליטי פוגרומים ברומניה ב 1869 . ב 1871 היגרו למ׳ יהודים 
מארצות־אפריקה הצפונית והמזרח התיכון, שהיו קשותם 
עם תעשיית־הטכסטיל של מ׳, ואלה יצרו את הגרעין לקהילה 
הספרדית שבדרום־מ׳. השפעה גדולה־ביותר היתה להגירה 
הגדולה ממזרח־אירופה, ב 1881 — 1914 . בראשית המאה ה 20 
היה לגד בי״ד משלה ובי״ח יהודי. 

יהודי מ׳ התפשטו צפונה, לעיר הקרובה סלפורד ולאיזור 
פרברי פרסטוויץ׳ (ל*"",־־•!?) וויטפילד ( 1 ) 6£161 ז ¥111 \). 
יהות דרום־מ׳ עברו במאה ה 20 לאיזור-הפרבתם צ׳שר 
(:"!!!^ס). יהודים רבים מילאו תפקיתם פוליטיים ואז¬ 
רחיים בעיר ובמדינה. מ , שימשה גם מרכז ציוני חשוב. 
ב 1970 היה מספר היהודים במ ׳ 38x100 . בפד ובסלפורד 
קיימים 140 בתכ״נ ואירגונים המסונפים אליהם, ו 9 בת״ם 
יומיים. 

-קו, 1 . 0 .¥ ; 1950 , 1 ( 00/7 ( 701/1710101 ? / 0 11150 746 , 11 ) 80 . 0 
, 1950 — 1850 , 1004 ^ £71 {ס 005 [ 1110 (ס ((? 111510 50001 ,מ 13 זו 
, 0714 /^ £71 111 70711 ^ 17511711 10015/1 ? 7 8 ,ז 1€ ) 1 ז 03 .? ״ 1 ; 1954 

. 1957 , 1870-1914 
ו. ד. ל. 

2 )?.קן, הנר , לואי — 1^x11$ ץ־זחס!? — 

( 1886 , באלטימור — 1956 , שם), עתונאי־עורך 
וסופר אמריקני, ממוצא אירי-גרמני. בגיל 19 התחיל לעבוד 
כעיתונאי ותוך שנים ספורות הגיע לדרגת עורך של העיתון 
מ!ו 5 6 ־! 0 רח 83111 116 * 1 , שבו היה מ׳ קשור עד 1948 . מ 1908 
היה המבקר הספרותי של כה״ע ! 56 זז 3 ת!$ 166 , וב 1914 — 
1918 שימש כעורכו יחד עם ג׳ורג' ג׳ין נתן, שעמו שיתף- 
פעולה גם בכה״ע שייסד מ׳ ב 1924 . 

כ״ע זה הופיע עד 1933 . 

סקירותיו ומסותיו הביקורתיות של מ׳ קובצו ב 6 כרכים 
בשם (״דעות קדומות״), 1919 — 1927 . יש בהן 




1061 


מגלןן, תנרי לואי — מנשה 


1062 


סאטירה חריפה על עולם־העסקים, הדת הממוסדת והמעמד 
הבינוני האמריקני. הוא הגן, לעומודזה, על סופרים כגון 
תיאו׳דו׳ר דריזר, שרווד אנדרסון, קרל סנדברג, יוג׳ין או׳ניל 
וסינקלר לואיס. אולם תרומתו הגדולה לתרבות האמריקנית 
היא ספרו £3020386 1630 ז 6 רת\ 1 £116 ׳ ("השפה האמריק¬ 
נית"), 1919 , שעליו הוסיף במשך שנים חומר חדש. זוהי 
עבודה חלוצית בגישה פונקציונלית ללינגוויסטיקה ובזכותה 
נחשב מ׳ למומחה לענייני השפה האמריקנית בימיו. 

בשנים 1940 — 1943 פירסם מ' את האוטוביוגראפיה שלו 
ב 3 כרכים: ,!׳< 03 ץ 0 ת 113 ("ימי־אושר"), 
לץ 3 < 1 ("ימי־עיתונאות"), ו 5 ־< 03 £46381611 ("ימי-אלילים"). 

,. 1 \ ה 0 * 1 71,1 ,^.אל 1 > 001 . 1 ; 1925 . 1 . 11 , 11 ץ 80 .£ 

^ ; 1950 ,. $4 ) 7/1 ,־!?[דח^[ .£ ; 1925 

. 1951 ,)) 0 ) 7 ) 111 01 ?)({? 111 * 1 ( 1 ,* 0 )§€^ 

מ;ךהים, באתו _קךל גוסטף אמיל פ 1 ן - 1 ! 0 ז 83 

116101 ־ 1830061 מסע £11111 0115131 1 ־ 031 — ( 1867 — 

1951 ), איש־צבא ומדינאי פיני. מ׳ נולד למשפחת־אצולה 
שוודית בפינלנד, ומ 1889 היה קצין בצבא־רוסיה. הוא הש¬ 
תתף במלחמת יפן—רוסיה, ובמלה״ע 1 הגיע לדרגת גנראל 
של פרשים. בעקבות המהפכה ברוסיה חזר מ׳ בסוף 1917 
לפינלנד והעמיד עצמו בראש הכוחות ה״לבנים" שלחמו 
בקומוניסטים הפינים במלחמת־האזרחים (ינואר—מאי 1918 ). 
בקרבות טאמפרה וויבורג ( 2 ־! 0 ו 11 />\ [ 1 ז 11 ק 1 ף\]) הביס את 
ה״אדומים" והבטיח את עצמאות פינלנד, ב 1918/19 היה 
גם עוצר-המדינה. 

ב 1931 נהיה כד ליו״ר מועצת־ההגנה הפינית, ובהשראתו 
תוכנן והוקם קו־הביצורים מפני התקפת בריה״מ, שחסם את 
מיצר־קארליה, ונקרא על־שמו "קו־מ׳". בהיותו בן 72 , עמד, 
בחורף 1939/40 , בראש צבא פינלנד שהתגונן בעוז ובתושיה 
נגד בריה״מ. הודות לכושרו הצבאי מנע תבוסה מוחצת של 
כוחותיו המצומצמים בידי אויב חזק לאין־שיעור וע״י כך 
שיכנע את הרוסים לחתום על הספם־שלום נוח־יחסית לפי¬ 
נים (ע״ע פינלנד, היסטוריה). במלחמה ב 1941 — 1944 נגד 
בריה״מ שוב פיקד מ׳ על הצבא וב 1942 עלה לדרגת פלד- 
מארשאל. ב 1.8.1944 נבחר לנשיא, וכעבור חודש חתם על 
שביתת־נשק עם בריה״מ. במרס 1946 התפטר מהנשיאות 
מטעמי-בריאות,• הוא עבר לשוויץ ושם מת. יחסו של כד 
ליהודים היה אוהד, ויהודים לחמו בשורות צבאו בקרבות 
חורף 1939/40 נגד בריה״ם. משלחמה פינלנד אח״כ ב 1941 
בצד גרמניה, סירב להפעיל חוקים אנטי־יהח־יים, וגם איפשר 
ליהודים להימלט לשוודיה הניטראלית. כן הפסיק את גירושי 
היהודים למחנות־השמדה, שיזם הגסטאפו כשהיו הנאצים 
בעלי השפעה בפינלנד. זכרונותיו של מ׳ נתפרסמו בשוודית 
ב 1951/2 ובאנגלית — ב 1953 . 

, 1967 ,; ¥17171 ) 111 07111 . 111 1107717011 ,ז£ח־זג'ע\ . 0 

פ. פ. 

מנריקה, !רמס — 3 116 ) 1 ־ 4301 ^ 060162 — ( 1412 [?] — 
1490 [ 7 ]), מחזאי ומשורר ספרדי. מ׳ המשיך את 
המסורת הצרפתית־פרובאנסאלית וכתב שירי־אהבה, כגון 
21001-05 66 8213113 ("קרב האהבות"), ושירים בעלי אופי 
מוסרי או פוליטי, כגון 6$ ק 61 ם 11 ק 86 68110161110 .£ ("גדוד 

נסיכים") 1 4.1613 , 86 135 ־ 1 \ 1 01680 56001 61 3 ־ 31 ק 135 י 00£ 

("שירים בשביל מר דיג 1 אריאם דה אווילה"). אולם, חשו־ 


בה־יותר היא תרומתו לתולדות התיאטרון הספרדי, שכן הוא 
השאיר לנו, נוסף למספר 180010$ , או דיאלוגים ליצניים 
בין דמויות אלגוריות, מחזה דתי 861 6$60136160 ־ 1 <ן 86 £3 
! 8600 £10651:60 86 0 ) 136101160 ■£ ("הצגת הולדתו של אדו¬ 

ננו"), הנקרא גם 5601303 13 £1313 £601105 3610065 ) £30160 

3 ) 530 ("קינות לשבוע הקדוש"). המחזה מעניין לא רק 
בגלל ערפו ההיסטורי — בהיותו בין היצירות הדראמתיות 
העתיקות שנשתמרו בספרדית — אלא גם בגלל הרגש הע¬ 
מוק המובע בסןינות אחדות. 

ץ 1611 § 611 א) ■ 11 ! . 0 ) 71 10 : 0 ^ 11 ) 7 0170 ) 7 £1 ,.מט 1£ ז 1 .> £0 . 0 

0770 ) 1 ,(. 611 ) 61 ז 03116 1.32:310 .? ; 1934 ,(^ד\ 011(1113, XX 

, 1958 , 7101 ) 717 ) 771 

בע$ה, (א) האיש. בנו־בכורו של יוסף (ע״ע) מאסנת 
(ע״ע) בת ם)טי פרע כהן און. מ׳ ואפרים (ע״ע) 

אחיו אומצו ע״י יעקב לבנים בדרגה שווה לראובן ושמעון 
(ברא׳ מח, ד—ו), כלומר — אבות לשבטים. בברכת האימוץ 
שם יעקב את שמאלו על ראש מ׳, ובכך בטל ממנו את 
הבכורה ונתנה לאפרים, הצעיר. העדפה זו רומזת על ההג¬ 
מוניה העתידה של שבט אפרים על מ׳. בנו של מ' הוא 
מכיר (ע״ע). 

(ב) ש ב ט ־מ׳ תנה במדבר על דגל מחגה-אפרים. במפ¬ 
קד חראשון נזכר מ׳ לאתר אפרים, ומספרו מועט־יותר — 
32,200 (במד׳ ב׳, יה—כא). במפקד השני(במד׳ כו, כת—לז) 
מספרו, 52,700 , גדול בהרבה מאפרים. בתקופת ההתנחלות 
נאחז חצי שבט-מ׳, עם ראובן וגד, בעבה״י המזרחי (במד׳ 
לב, לג—מב! דב׳ ג, יב—טו), אף שאין לדעת אם ההיאחזות 
נתגשמה כאהת, שהרי בפניה אל משה (במד׳ לב, א—לב) 
לא נזכר חצי שבט-הם׳. חצי השבט ירש את ממלכת עוג 
ונאחז גם בחלק הצפוני של הגלעד ("יתר הגלעד"), בני 
מכיר בן מ׳ ישבו בגלעד, ויאיר (ע״ע) — בחבל ארגוב, 
בחוות יאיר! נראה שגם נ 1 בח (במד׳ לב, מב), היה מם׳ 
(השר דהי״א ב, כב—כג). הנחלה השתרעה איפוא מהיבק 
(ע״ע! דב׳ ג, טז) בדרום ועד החרמון בצפון (יהר יג, יא, 
יב, ל—לג). במרוצת־הזמן גבלה נחלת מ׳ בצפון — בארם, 
בדרום — בעמון, במזרח — בשבטי המדבר, ובמערב — 
בממלכות גשור ומעכה. בני מ׳ בעבה״י עסקו בגידול מקנה 
(השר עמוס ד, א), ונודעו כאנשי־חיל נגד שבטי המדבר 
(יהד יז, א). הם החזיקו שם מעמד עד גלות תגלת פלאסד 
(דהי״א ה, לו: "תלגת פלנסר"). 

נחלת מ' בא״י המערבית השתרעה בין אפרים בדרום 
ויששכר, זבולון ואשר (ע׳ ערכיהם) בצפת, ומהירדן עד 
הים התיכון. — מפה: ע״ע א״י, עט׳ 270 . תיאור הגבולות 
מעורפל. בתחילה נכללו במ׳ אזורי שכם וחפר, כפי שנראה 
משמות ראשי משפחות־מ׳ (במד׳ כו, כח—לה! יהו׳ יז, 
ב—ג), וכן היו לט׳ שלוחות בצפון, ביששכר ובאשר, ביניהן 
הערים החשובות: בית־שאן, עין־דאר, יבלעם, תענך ומגיד(. 
מ׳ לא גבר על הכנענים שישבו בנחלתו, בעיקר בעמק-יזרע- 
אל! לאור התפתחות זו ובגלל הצפיפות בהר-אפרים, ורוב 
היערות בו, מסתברים דברי בני־יוסף כנגד יהושע, שמס¬ 
פרם רב לנחלתם המצומצמת (יהר פרק י״ז). התפשטות 
מ׳ לצפון התבטאה בהתייצבות השופט גדעת (ע״ע) ממש¬ 
פחת אביעזר המנשית בראש שבטי מ׳, אשר, זבולון ונפתלי 
במלחמה נגד המדיינים (שום׳ ו), שהתחוללה בעמק-יזרעאל 
ובעמק-הירדן ועקרה את שבטי־המדבד גם מעבה״י המזרחי. 
במאורע זה ניצח מ' בתתרותו עם אפרים, ובקושי נמנעה 



1063 


מנשה — נמשה בן־ישראל 


1064 


מלחמת־אחים ביניהם. אבימלך (ע״ע) ניסה לכונן מלוכה 
בשכם. לאחר מלחמת־עמון הוכו בני-אפרים ע״י יפתח (ע״ע), 
כנראה בעזרת מ׳. גם בתקופת המלוכה המאוחדת היו בני מ׳ 
יתעים כאנשי־חיל (דהי״א יב, כא—כב), ועזת לדוד להת¬ 
בסם. חבלי מ׳ היוו 3 מחוזות בנציבויות שלמה (מל״א ד, 

י—יג). בזמן פילוג הממלכה היה שבט אפתם הדומינאנטי 
בבית-יוסף. ואפשר שתהליך זה של התעצמות אםרים 
(שגדולתו היתר. בתקופת-השוסטים) משקף את העברת 
הבכורה ממ׳ לאפרים. שכם השתייכה אליו הרבה זמן לפני¬ 
כן, כפי שמשתמע מרשימות עת־הלוויים, שזמנן. לכל- 
המאוחר׳ בתקופת המלוכד. המאוחדת (יהר כא. כ—כב; 
דהי״א ו, נא—נד.! והשר יהד כ, ז). מצב היסטורי זה מש¬ 
תקף גם בפסוק "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" (דב׳ 
לג, יז). 

י. קויפמן, ספר שופטים, 10 — 11 , 40 — 41 , 85 — 87 . 183 — 

213 , 11962 הנ״ל. 0 םר יהושע, 198 — 209 , 237 — 243 , 1963 2 ; 

י. אהרוני, א״י בתקופת המקרא, 179 — 180 , 199 — 202 , 295 — 

302 , תשכ״ג. 

שט. א. 

מנשה, מלך יהודה ( 697 [תאריך זה נקבע על יסוד 0 ינכ־ 
תניזמים של מלכי-יהודד. האחרונים עם מלכי־ 

בבל; לפי זה היה מ׳ עו*ר בחיי אביו, חזקיה, 10 שנים. יש 
קובעים את שנת התמלכותו ל 687 ] — 642 לפסה״ב). הכתוב 
מספר שנתמלך בן 12 שנה, ומלך 55 שנה — פרק המלוכה 
הארוך־ביותר ביהודה (מל״ב כא, א—יס; דהי״ב לג, א— 
כא). זוהי תקופת גדולתה של אשור: מחצית מלכות סנחריב, 
כל ימי אסרחדון ורוב ימי אשורבניפל (ע׳ ערכיהם). רוב 
ימי מ׳ נכנעה יהודה לאשור. ונד נזכר בשמו, עם 22 מלכים 
מסוריה, א״י וקיפרום, בכתובת של אסרחדו׳ן, המספרת, 
שהוא העלם למס־עובד. חלקם הגדול, כולל מ׳, נזכרים גם 
בכתובת אשורבניפל, המספרת, שנלוו אליו עם צבאותיהם 
במסעו למצרים נגד תרך,קה ( 687 ), אפשר שחלק מצבא־מ' 
הושאר במצרים כחיל־מצב, והם מראשוני יהודי יב (ע״ע). 

בם׳ מלכים לא צוין שום מאורע מדיני בימי מ׳, אך 
בדה״ב (לג, י—יג) מסופר, שמלך־אשור הוליכו בנחושתים 
בבלה, ואדדכ הושב לירושלים. אפשר שהיה מעורב בקשר 
נגד אשור, בזמן מרד שמשוכן בבבל נגד אשורבניפל 
( 652 — 648 ), ובכך תוקל התמיהה מדוע הובל לבבל דווקא 
ולא לאשור. אפשר גם ש״בבל" במובן רחב מתייחם גם 
לאשור (השר ישע׳ יד, ד—כז). מ׳ ביצר את ירושלים 
לאחר שובו מבבל, ושם שרי־חיל בכל הערים הבצורות 
ביהודה (דהי״ב לג, יד). 

מ׳ ביטל את תיקוניו הדתיים של אביו והחדיר ע״ז 
למקדש (מל״ב כא, ג) — ללא ספק, פולחן אשורי־פניקי 
שנהג אז בחבלים הנתונים למרות אשור — והיה בכך סימן 
לתלותו הגמורה באשור. הדבר היה כרוך, כנראה, במאבק 
פנימי ביהודה, וס׳ מל״ב מעיד: "דם נקי שפך מ׳ הרבה 
מאד" (כא, טז). לפי דה״י שב מ' בתשובה שלימה לאחר 
שחזר מבבל, אך ע״ם ס׳ מלכים מת ברשעתו. — וע״ע 
חזקיה, 

י. ליו. 

חז״ל נחלקו אף הם בשאלה זו: ״ 3 מלכים... אין להם 
חלק לעולם הבא... ירבעם, אחאב ובד. ר׳ יהודה אומר מ׳ 
יש לו חלק לעוה״ב שנאמר ,ויתפלל אליו... וישמע ת^לתר" 
(משג׳ סנה׳ י׳, ב׳). בתלמוד הפליגו בתיאור .רשעתו, שבא 


על אמו, הרג את ישעיהו(ע״ע ישעיהו, עלית), העמיד צלם 
בהיכל ו״הגשי [השכיח] את ישראל לאביהם שבשמים" 
(סנה׳ ק״ב, ע״ב), וקבעו כי "אש שירדה מן השמים בימי 
שלמה לא נסתלקה, עד שבא מ׳ וסילקה" (זב׳ ס״א, ע״ב). 
לדעת האומרים שעשה תשובה, "עשה לו הקב״ה כמין 
מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הריך (סנה׳ 
ק״ג, ע״א). חז״ל נתקשו בדבר כיצד קם בן רשע כזה לחד 
קיר, הצדיק, "וכי עלתה על דעתך שחזקיה לימד תודה לכל 
ישראל ולנד בנו לא לימד תורה" ו (ספרי דברים, ל״ב), 
וע״כ הניחו כי אכן היה מ׳ למדן, ש״היה שונה 55 פרקים 
בתורת כהנים״ (כנגד שנות־מלכותו), ועדיין רב אשי — 
שקראו ״חברי״, ואח״כ ״רבי״ — ראה בחלומו את מ׳ וקיבל 
ממנו חידושי־תורה, ומסר אותם בביהמ״ד בשם אומרם. רב 
אשי שאלו בחלומו כיצד אירע לחכם שכמותו ששקע כל־כך 
בהבלי ע״ז, ונד ענהו: אילו היית בדורי, היית תופס 
שולי גלימתך ורץ אחריה (סנה׳ ק״ב—ק״ג). — הד להכרת 
הקשיים הכרונולוגיים הקשורים בתאריכיו של מ׳ עולה מן 
הירושלמי (סנה׳ י״א, ה׳), שלפיו היו כל ימי מ׳ 55 שנה. 

ש. ייבין, משפחות ומפלגות בממלכת יהודה (תרביץ, י״ב), 

תש״א< י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ג׳, ספר ב׳, 

321 ואילך, תשי״ד 2 ! ש. זמירין, יאשיהו ותקופתו, 27 ־ 30 , 

33 , תשי״ב. 

מנ#ה בן־יק)ךאל ( 1604 ׳ מדירה [ספרד] — 1657 , 
מידלבורג, [הולנד]), רב, מלומד ומדפים עברי. 

בן למשפחח־אנוסים. נטבל כמנואל דיאם סואירו. אביו שב 
ליהדותו, נמלט לאמסטרדם וקרא לעצמו יוסף בן־ישראל, 
ולשני בניו — אפרים ומנשה. בגיל 12 נמנה מ׳ על "חברת 
תלמוד־תורה״, בגיל 15 דרש בציבור ובגיל 17 חיבר את 
ספרו הראשון "שפה ברורה" (בכ״י), שעסק בדקדוק. מ׳ 
רכש השכלה רחבה וידיעה בלשונות. לאחר פטירת הרב 
יצחק עוזיאל, נתמנה מ׳ תלמידו, בן 18 , לכהן במקומו כדר¬ 
שן בקהילת ״נוה שלום״, ונתפרסם מאוד. ב 1626 יסד דפוס 
(ע״ע, עט׳ 961 ) עברי ראשון בהולנד, ובמסגרתו פעל 
כמו״ל כל ימיו (וע״ע ביבליוגרפיה, עמ ׳ 269 ). בשנת שפ״ח 
פירסם מפתח־פסוקים למדרש רבה, בשם ״פני רבה״. ב 1632 
הופיע בספרדית (ואח״כ בלאטינית) החלק הראשון של 
־ €01101113301 (= מיישב; ר׳ שם, עם׳ 264 ), ליישוב סתירות 
שבמקרא, בדרכי י. אברבנאל(ע״ע, עמ ׳ 278 ). ספר זה נת¬ 
פרסם בין הנוצרים ו 3 חלקים נוספים ממנו הופיעו בספרדית 
( 1641 — 1651 ). אח״כ הוציא םדרת-םםרים בלאטינית, שנת¬ 
כוונה בעיקרה לקורא הנוצרי: 03110110 ־ 01 סם ("על הב¬ 
ריאה"? 1635 ); 30 :! 1 ׳\ ס 1 ] 1 בתז 10 שם (״על קץ החיים״( 1639 )? 
1 ז 1 טז 1110 זסדת 00110110 ־ 1 ־ 0501 ־ 1 שם (״על תחיית־המתים״( 1636 ), 
ועוד. תשוב הוא ספרו 1 ח 1 מ 31 305 0 ־ 11105001 ("אוצר־ 
הדינים״; 7 — 1645 ), לעזר האנוסים החוזרים. ספרו 3 ־ 1031 ? 
053 ״ 8 10 (״אבן־תפארת״; 1655 ) לווה בתחריטים מאת 
רמבדנט. ספרו העברי "נשמת-חיים" (תי״ב), דן בטבע 
הנפש, גלגול נשמות (ע״ע; 756/7 ) ודבוק (ע״ע, עמ ׳ 819 ). 
ספריו ודרשותיו הקנו לו שם בין משכילי האומות כמלומד 
היהודי הגדול בדורו. מ׳ עמד בקשרים הדוקים עם ג. י. 
וו׳סיוס (ע״ע) ובנו יצחק, ה. גרוטיום (ע״ע), י. בוכסטורף 
(ע״ע) 11 , ועם החכם הקראי זרח (ע״ע) הטר 1 קי. לעומת- 
זאת, בביהכ״נ הספרדי-פורמוגאלי לא עלה מ׳ מעבר לדרגת 
דרשן, ועם מותו של רב-הקהילה, שאול לד מורטירה 



1065 


מנשה כן־ישראל — מנשויקים 


1066 


(ע״ע), נתמנה במקו¬ 
מו הרב יצחק די־ 

פונשיקה אבוהב(ע״ע, 

עמ׳ 90 ) ולא מ׳. גם 
מצבו הכלכלי היה לא 
טוב, וב 1640 התכוון 
לעקור לברזיל. 

באותה עת החלה 
להסתמן אפשרות שי¬ 
בתם של היהודים ל¬ 
אנגליה (ע״ע ממלכה 
מאחדת, עבד 918/9 ), 

ומ׳ נטל חלק במו״מ 
כנציג היהודים. ב 1650 הקדיש לפארלאמנם האנגלי את ה¬ 
מהדורה הלאטינית של ספרו 15136 11 ) 3 ?ח 3 -!€ק £5 ^ 1 
("מקוה־ישראל"; עבר׳: אמשטרדם, תנ״ח, ועוד הרבה מהדו¬ 
רות* וע״ע גלות, עפ׳ 840 ), המתאר את גילרם, כביכול, של 
עשרת השבטים באמריקה-הדרומית. ב 1656 כתב ספר אפו¬ 
לוגטי נוסף, ת 111 ז 1360 ) 11 ; 11636 ) 1 !!¥ ("תשועת ישראל", 
עבר׳ ודן, תקע״ד; וע״ע אפולוגטיקה, עמ׳ 133 , 135 ), ש¬ 
תורגם לשפות אחדות. ב 1657 חזר מ׳ מאנגליה להולנד, 
משום שציפיותיו ביחס לאנגליה לא נתגשמו, ושם סת. 

א. יערי, קטלוג מקורי מבית דפוסו של מ׳ בן ישראל 
באמשטרדם (קרית־ספר, כ״א), תש״ד* ב. רות, ס׳ בן 
ישראל, 1960 * א. ליפינער, דער הויף־פדיידענקער פון 
ליסאבאן או דער בעל־דרשן פון אססטערדאם (די גאלדענע 

קייט, 65 ), 1969 * 141111 1011 ^ 1 ממס .< 1 .^! , 113£ ז 56 'ו 3 א . 4 < 
' 3863 ( . 8 . 3 38611 ( . 8 . 06508 . 8 .£ .( 1 ־ 73311 ) ד׳־))',!'׳): 

. 1934 ,. 1 .. ניתך ב״ 43 , רותח ב 216 0 , 

ומסובב שמאלה את מישור האור המקוטב, (ע״ע אופטית, 
פעילות). מצד מענה (ע״ע) וכמותו בשמן המת־ 
קבל בזיקוק נענה חריפה ( 3 ] 1 ז 0 < 4 ק 113 ) 0 ש 1 \) 
או נענה יאפאנית ( 518 ״ש׳\ז 3 . 4 ג) עולה על 60% ; 11 

בקירור השמן— הוא נפרש. מ׳ ניחן בריח מרענן ץ' 

ובטעם "המקרר" את החך, ובשל כך מוסיפים 
אותו לסוגים אחדים של ליקרים, סוכריות, בשמים וסי¬ 
גריות. כסם מחטא הוא נכלל בהרכבם של תרסיסים׳ טי¬ 
פות לשיעול וטיפות-אף, תשסיפי־פה ומשחות-שינים. כאשר 
$כים את העור בנד, מורגשת קרירות המלווה באלחוש 
מקומי, ומשתמשים בו לעתים להקלת כאבים. 

מנתון — ?ס) 60 עס 1 \ ,׳\נס 60 ׳״נ>ז* — (המאה ה 3 לפסה״ג), 
כוהן און (ע״ע) במצרים; כתב, ביוונית, על הא¬ 
מונות הדתיות במצרים ובהשפעתו של תלמי 1 — גם 
חיבור על ההיסטוריה המצרית ס* 1^x10 ^. רק מחיבורו 
ההיסטורי נשתמרו שרידים, עפ״ר בנוסח משובש, אצל יוסף 
בן מתתיהו (ר׳ להלן) ואצל הכרונוגראפים הנוצרים אפ־ 
ריקנוס, ארוביוס (ע׳ ערכיהם) וסינקלוס. חומר זה, בעיקרו 
תמציות ורשימות־מלכים, היה, עד פיענוח כתב החרטמים 
(ע״ע), העדות היחידה לתולדות מצרים, והוא עדיין משמש, 
על־אף מגבלותיו, מקור חשוב לכרונולוגיה המצרית (ע״ע 
מצרים, היסטוריה, ענד 160 ואילך). 


במיוחד מתעוררות שאלות של ביקורת לגבי הקטעים 
מתוך מ׳ שהביא, במלואם או בקיצור. יוסף בן מתתיהו 
(ע׳ ע, ענד 688/9 ) בספרו ״נגד אפיון״ (ע״ע אפיון): הסי- 
פוו על שלטונם וגירושם של החיקסוס (ע״ע), שלפי מ׳ 
יסדו את ירושלים (א׳, 75 — 102 ); והסיפור על אוסרסיף 
(שם תאופורי מצרי, המקביל, אולי, ליהוסף), מנהיגם 
של המצורעים שהוגלו לאואריס (בירת החיקסום לשעבר) 
שבדלתא (א׳, 227 — 287 ) ; המצורעים היו, לפי סיפור זה, 
אבותיהם של היהודים ואוסרסיף הקביל למשה. יוסף ראה 
בסיפור על גירוש החיקסוס עדות לקדמוניות עמו ומסמך 
למסורת יציאת־מצרים; עם זאת הוא דחה, כהשמצת יהודים 
ללא יסוד היסטורי, את הסיפור על או$רסיף. העירבוב של 
החיקסוס עם היהודים, שעירבבו המצרים בתקופה מאוחרת 
יותר, הוא שהטעה את יוסף בן מתתיהו, הן לחיוב והן 
לשלילה, במשפטו על מ , . 

יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים נגד אפיון (תרג׳ י. נ. 

שמחוני), תרפ״ח : ,(. 51 מ 3 ז£) 1 !ש 1 > 38 ע\ .ס .ע\ 

11 #41116556$ ז 0 / * 01 ( 1 5 ' 10 /} 6 ה 14 \ ג ת 10 ׳\\ 8.0 . 8 ; 1940 

- 11167 ט ; 1948 ,( 34 ,.!סשגלס־!^ ת 12 זק׳<££ 0£ . 1 () 

£$1151671 10711 [ 164 ( 156 ?£ץ 0£ . 4 . 4 * 10 ( 47165 254 £611 11411 ( $146 

,( 18 ש 1 ) 11 ס 11111514 *־נש 1£ \נ . 11 . 5011 ש 3 > .. 2 . 511011 זש 1 ת 13 ) 

. 4 £6111£51151611 [ 1611 (* 5 ! 1 ^ץ 4£ 16 ( 1 י ו 11 ב ־ £1 14 ^ 8 י ז \ .[ ; 1956 
. 1959 ,( 54 ,#חס^ש^זס^זש^! ש 11 :א 11 ינ 11 ^ 1611 ז 0 ) 10 ( 147161 [ 

א, ג-ש. 

מנת״שבל, מנת-משכל, ע״ע אינטליגנציה׳ ענד 937 ! 
מבחנים פסיכולוגיים, עם׳ 95 . 

מם, מסים(^), תשלום לרשות ציבורית בדרך של כפיה 
ולא עבור שירות מסוים שניתן למשלם הנד. הס" 

מממנים חלק גדול מהוצאות הממשלה והרשדות המקומיות 
ולהם שתי מטרות עיקריות: לחלק את נטל הוצאות הממ¬ 
שלה בצורה צודקת בין קבוצות-חהכנסה השונות ולקדם 
צמיחה כלכלית, יציבות רעילות. 

אף שהעיקרון הבסיסי של העברת כוח-קניה מהפרטים 
לכלל — באמצעות רשויות השלטת, משותף לכל המ״< הרי 
הטכניקה, שבה נעשית ההעברה, והסכום הנגבה מכל פרט, 
תלויים בשני מרכיבים עיקריים של כל מ': הבסיס שעליו 
מוטל ד,מ׳, ומערכת השיעורים הקובעים את הקשר בין 
הבסיס וסכום הם׳ המגיע. בסיסי־מ׳ ניתנים למיון לפי קרי¬ 
טריונים שונים. כך, למשל, ניתן להבחין בין מ" (כמו מסי- 
הכנסה, מסי־עיזבון ומתנות) המוטלים על המקורות המגיעים 
לידי הפרט, וגד (כמו מסי קניה או מכירה, וס" על שירותים 
למיניהם) המוטלים על השימושים שעושה תפרט במקורות 
העומדים לרשותו. הבחנות אחרות הן בין מ׳ עם בסיס רחב 
או כולל, ונד עם בסיס צר, או סלקטיור; בין מ׳ המוטל על 
פעילות כלכלית החחרת מדי שנה (כמו הכנסה או צריכה) 
וזה המוטל על פעולות חד-פעמיות (כמו קבלת ירושה או 
העברת רכוש). 

ידועה ביותר היא ההבחנה בין מ" ישירים ונד עקיפים. 

מ ׳ י ש י ר הוא מ׳ שמוטל ומשתלם ע״י מי שהמ׳ הוטל עליו. 
מ׳ עקיף מוגדר כנד שמשלמו יכול לגלגלו לאחר ואינו 
נושא בנטל הנד בעצמו (למשל: העלאת מחיר ע״י היצרן 
בגובה הנד, המוטל על המוצר, גורמת לגלגול הנד, או חלקו, 
לצרכן הקונה את המוצר). מ" על הכנסה מוגדרים בדרך־ 
בלל פט״ ישירים ומ״ על צריכה — כס" עקיפים. מקומם 
של הנד על הרכוש ושל מ" המוטלים על מעביד (כגץ: 
תשלומי הביטוח הלאומי) בחלוקה זו שגד במחלוקת. בחג־ 



1069 


מס, מסים 


1070 



1 משבמומ 

סימיז; עיוומת־גירגץ; טישטאי:: גיתית גראפי המתאר את 

השפעת הטלת ט־ על הכטות המוצעת ועל הסתיר; ס — עקימת 

הביקוש לטוצר ; 8 — עקומת ההצע של המוצר לפני מ"; 

' 5 —עקוטת־ההצע לאתר הטלת מ'; הטלת ט׳ בנובר, 1 נורמת 

לתזוזת עקוטת־התצע ט 8 ל ' 8 , לעליית הטחיר מ "י! ל ןי 1 
ולירידת הכמות ט״ו> ל י 1 > 

דרות המקובלות על האו״ם הם מוגדרים כנד עקיפים. ישנם 
עוררים רבים על ההבחנה בין מ" ישירים ועקיפים, בעיקר 
על בסים הטענה שלעתים ניתן לגלגל מ" על הכנסה, למשל, 
לאחרים, ולעתים אין אפשרות לגלגל את הפד העקיף 
לאחרים. 

הקשר בין בסים הם׳ וסכום ד,מ׳ המגיע נקבע אף הוא 
בצורה שונה מם׳ לכד. התשלום יכול להיות קבוע או 
משתנה. כאשר הוא משתנה, הוא יכול להיות מותנה הן 
בתכונות הנובעות מבסיס הם׳ בלבד, כמו גובה ההכנסה 
או ערך המוצר הנצרך׳ והן בתכונות הקשורות במשלם־הפד 
כמו מצב משפחתי או גיל. כשדנים בקשר בין סכום-המ׳ 
ובסיס־הנד מבחינים בין מ׳ פרוגרסיווי, יחסי ורגרסיווי. 
מ׳ פ ר 1 ג ר ם י ו ו י הוא מ׳ ששיעורו גדל עם הגידול בב¬ 
סיסו. מ׳ הוא יחסי כאשר השיעור נשאר קבוע ונד הוא 
ך ג ר ס י ו ו י כאשר שיעורו קטן עם הגידול בבסיסו. מיסוי 
פרוגרסיווי מקרב את התפלגות ההכנסות לשיוויוניות (ד 
ציור: עקומת־ל 1 רנץ). 

מ׳ המוטל על בסים צר (מספר מצומצם של מוצרים) או 
על מוצר מסוים, יביא בד״כ לשנויים במחיר המוצר, במספר 
היחידות שיימכרו, ובהוצאות השוליות לייצור ולשיווק 
המוצר. 

כאשר מ׳ מוטל על בסים רחב, מ׳-הכנסה או מ׳־מכירוח 
כללי, לא ניתן למדוד את השפעותיו על ענף אחד, תוך 
הנחה ששאר המחירים (למוצרים ולגורמי־ייצור) נשארים 
קבועים, כיוון שהשינויים חלים בו־זמנית בענפים רבים 
אחרים. ניתן בכל-זאת למדוד בהרבה מקרים השפעות ספ¬ 
ציפיות של מ׳ עם בסיס רחב, כאשר מוטל, לדוגמה, מ׳ על 
רווחי מגזר גדול אחד בלבד במשק, שאינו שונה מבחינות 
אחדות מהמגזרים האחרים במשק, מחיר ההון במגזר הבודד 
יעלה בסכום הם׳ (בהנחה של ניידות ההון) בלי כל קשר 
לשימוש שנעשה בהכנסה מהם', 

ההשפעות האיכותיות של מ", גם כשבסיסם רחב, הן 
בד׳׳כ ברורות למדי. כך, למשל, ניתן לנתח את השפעת 
מ׳־ההכנסה על הנטיה לעסוק בפעילויות הכרוכות בסיכון 
עסקי׳ גם אם מתעלמים משינויים אחרים במערכת הכנסות 
והוצאות הממשלה! וכן גם לגבי השפעות על צמיחה כל¬ 
כלית, הצע העבודה, השקעות וכדומה. 

מבנה מערכת-המ" ומשקלו של כל מ׳ במערכת, וחלקם 
של הכד בהכנסה או בתוצר הלאומי, שונים ממדינה למדינה. 
המחקר המנסה לגלות את הסיבות להתפתחות מערכות 
שונות במדינות שונות נמצא עדייו בתחילתו. ניתן לומר 
שמערכת־נד נתונה היא תוצאה של גורמים רבים (המשטר, 


ההתפתחות הכלכלית, הערבים החברתיים, וההיסטוריה ה¬ 
כלכלית והמדינית של המדינה) וקיים שוני רב בין המדינות 
השונות בעולם, הן מבחינת גובה נטל הנד, והן מבחינת 
הרכבו. 

המ״ לסוגיהם. ( 1 ) מ׳-הכנסה על יחידים — 
מוטל על הכנסתו של משלם־המ׳. השימוש בהכנסה כבסיס 
לתשלום מ׳ הוא מאוחר־יחסית בהיסטוריה של גביית מ". 
קדמו לו בעיקר מסי-הרכוש וכמה סוגי תצרוכת. מ׳־הכנסה 
הופיע, בצורתו המו׳דרנית, רק בסוף המאה ה 18 . ומאז ניתן 
להבחין בחמישה שלבים בהתפתחותו: (א) כמקור־מימץ 
לא קבוע שנזקקו לו בעתות מלחמה! (ב) כתוספת זמנית 
להכנסות הרגילות מנד! (ג) כמקור־הכנסה קבוע במערכת־ 
הנד; (ד) כמקור־המימון העיקרי של מערכת זו! (ה) ירידת 
מקומו כמ׳ המרכזי במערכת הם״ — מגמה המסתמנת 
בעשור האחרת. 

כאמצעי־חירום הופעל מ׳־ההכנסה לראשונה בצרפת, 
בשנת 1793 , וכאמצעי מימון לעת־שלום, הונהג מ׳ ההכנסה 
לראשונה בשוויץ ( 1840 ), ולאחר־מכן באנגליה ובאוסטריה 
( 1849 ). רק בשלהי המאה ה 19 היה המ ׳ המקובל ברוב 
ארצות אירופה כם׳ קבוע. לאחר מלה״ע 1 היה למ׳ העיקרי 
במערכות הנד בעולם, ומכשיר עיקרי לחלוקה-מחדש של 
ההכנסות במשק. לאחרונה, כאמור, הולך ותופס את מקומו 
מ׳ הדש יחסית, המוטל על הערך המוסף (ראה להלן). אולם 
מ׳-ההכנסה יישאר, כנראה, עוד זמן רב הכלי הפיסקאלי 
העיקרי לשמירת הפרוגרסיוויות במערכת-הנד של כל 
מדינה מפותחת. סכום מ׳-ההבגסה שחייב בו יחיד נקבע ע״י 
תשובה לשלוש השאלות: א) מה הן ההכנסות המשמשות 
בסים למ ׳ ; ב) מה הן ההכנסות החייבות במ׳(= א׳ בניכוי 
ההפחתות או הניכויים שמתיר החוק לנכות! ג) מה הם 
שיעורי-המ׳ שיוטלו על ההכנסה החייבת בנד. 

העיקרון הבסיסי של מ׳־ההכנסה, ברוב הארצות בהן 
מוטל המ׳ כיום, הוא שיש להתאים את סכום הם׳ המוטל על 
יחיד ליכולת־התשלום שלו, וההנחה הבסיסית היא שהכנ¬ 
סותיו של יחיד מייצגות את יכולת־התשלום שלו. 

ישנן הגדרות אפשריות רבות למושג הכנסה (ע״ע). 
ביניהן: א) סכום התצרוכת של יחיד בתקופה נתונה, ועוד 
התוספת נטו לרכושו האישי באותה תקופה! זוהי, אולי, 
הכוללת וההגיונית שבין ההגדרות, אך קשה להעריך אח 
התצרוכת ואת השינויים ברכוש של כל יחיד בכל תקופה. 
ב) הכנסה, ע״פ ההגדרה המקובלת בד״כ לצרכי מ׳־הכנסה, 
היא זרם התקבולים (בכסף או בשווה־כסף) שמקבל היחיד 
בתקופה נתונה. 

כמה סוגי־הכנסה קשים לסיווג גם במסגרת ההגדרה 
הנ״ל. לדוגמה: א) צריכה עצמית: האם יש לכלול 
בהכנסותיו של אדם גם את ערך המוצרים שיצר וצרך 
בעצמו (למשל, חקלאי הצורך את יבולו)? ב) הכנסה 
בעין: כיצד להעריך הכנסה המתקבלת בשווה־כסף? ג) 
ר ו ו ת י - ה ו ן בלתי־ממומשים הם ההפרש בין מחיר הקניה 
של נכס וערכו, בתקופה הנידונה, בשוק, רווחי־הון ממו¬ 
משים הם ההפרש בין מחיר־הקניה של נכס ומחירו כשהוא 
נמכר. רוב הארצות מחייבות בם/ אם בכלל, דק רווחי-הון 
ממומשים (בארץ זוהי הכנסה מיוחדת ומוטל עליה שיעור¬ 
ם׳ קבוע). ד) הכנסות חד-פעמיות: האם שיעור הנד 
המוטל על ההכנסות הרגילות יחול גם על הכנסות דוגמת 







1071 


מם, מסים 


1072 


שיעורי מס־ההכנסה הנחוגים בישראל ( 1972 ; ללא חיטל־בטחון [ 10% על מס־הכנסד,]) 


! מס לבעל־משםחה | 

מס לרווק 

הכנסה חייבת 
מצטברת(בל״י) 

הכנסה חייבת(לשנה) 

על כל ל״י 

המס המצטבר 
(בל״י) 

שיעור המם 
(ב%) 

המם המצטבר 
(בל״י) 

שיעור המם 

(ב%) 

562.50 

22.5 

562.50 

22.5 

2,500 

מ 2,500 הל״י הראשונות 

807.50 

24.5 

807.50 

24.5 

3,500 

מ 1,000 הל״י הבאות 

1,077.50 

27.0 

1,077.50 

27.0 

4,500 

מ 1,000 הל״י הבאות 

1,377.50 

30.0 

1,377.50 

30.0 

5,500 

מ 1,000 הל״י הבאות 

1,727.50 

35.0 

1,727.50 

35.0 

6,500 

מ 1,000 הל״י הבאות 

2,102.50 

37.5 

2,102.50 

37.5 


מ 1-000 הל״י הבאות 

2-502.50 

40.0 

2,527.50 

42.5 

8,500 

מ 1,000 הל״י הבאות 

2,927.50 

42.5 

2,977.50 

45.0 

9,500 

מ 1,000 הל״י הבאות 

3,827.50 

45.0 

3,927.50 

47.5 

11,500 

מ 2,000 הל״י הבאות 

4,777.50 

47.5 

4,927.50 

50.0 

13,500 

ס 2-000 הל״י הבאות 

6,527.50 

50.0 

6,765 — 

52.5 

17,000 

ס 3,500 הל״י הבאות 

8,365.50 

52.5 

8,690.— 

55.0 

20-500 

ס 3,500 הל״י הבאות 

10,290.— 

55.0 

10,790 — 

60.0 

24,000 

ס 3,500 הל״י הבאות 

12.302.50 

57.5 

12,977.50 

62.5 

27,500 

ס 3,500 הל״י הבאות 

15,302.50 

60.0 

16,102.50 

62.5 

32,500 

ס 5,000 הל״י הבאות 


62.5 


62.5 


מ״הכנסה חייבת" נוססת 


מתנות, ירושות וכד׳ ו ה) פנסיות ותשלומי־ביטוח. הב־ של הרווחים את ערך המניה שבידי היחיד, ואולי גם אח 
נסות אלה הן גם החזר של תשלומים ששולמו בעבר וגם יכולת־התשלום שלו, ואין איפוא מקום לפטרה ממ ׳ . מאחר 


הכנסות! איזה מ׳ יחול עליהם ן שאין זה הגיוני להטיל על החברה, לגבי סכומים אלה, 


ההכנסה החייבת בנד מתקבלת לאחר הפחתות שונות 
מההכנסה הכוללת. בין ההפחתות העיקריות: א) הוצאות 
שהוצאו לצורך השגת ההכנסה: תשלומים עבור חומרי־ 


מ׳־דיכנסה רגיל (לרבות מערכת הניכדים המשפחתיים 
וסולם השיעורים הפרוגו־סיוויים שבו), נחשבת הכנסה זו 
כהכנסה של החברה (ע״ע), שעליה הוטלו שיעורי־מ׳ 


גלם, שכר־עבודה, שירותים עסקיים וכד׳! ב) הוצאות 
לקיום מינימאלי. לאחר הפחתה זו שרירה יותר ההנחה 
שהכנסותיו של יחיד מייצגות יכולת לתשלום מ׳ (ר׳ לעיל); 

ג) הוצאות הנובעות מעליית רמת־ה מחירים. במקרה של 
עליית־מחירים, מייצג חלק מהגידול בהכנסה מאמץ לשמור 
על ערך .ראלי נתון של הכנסה, ואינו מבטא עליה ביכולת 
התשלש (בישראל נקרא סכום זה: ,,פטור תוספת־יוקר")! 

ד) הוצאות אחרות; לדוגמה: הוצאות רפואיות, תרומות, 
פרמיות לביטוח־חיים וחסכונות מסוימים. ה) ניכויים מה¬ 
הכנסה המשתנים בהתאם לגודל המשפחה. גובה ההכנסה 
(לאחר ההפחתות) ומספר התלויים במשלם־הם׳ הם המו¬ 
דדים העיקריים למדידת יכולת־התשלום. לכן צריך סכש 
הנד שאדם חייב בו לגדול ככל שהכנסתו גדלה ולקטון ככל 
שמספר התלויים בו גדל. שיעורי הגידול וההקטנה הם 
שקובעים את מידת הפר וגרמי וויות של הנד שהוא 
היחס בין גידול נתון בהכנסה והגידול בם׳ בקבוצות ההכ¬ 
נסה השונות. 


קבועים. 

השפעות כלכליות של מ׳-הכנסה. חשיבותו של מ׳־ההכ־ 
נסה במערכת-חמ" משפיעה מאוד על התנהגותו הכלכלית 
של הפרט. הנד מקטין את ההכנסה הפנויה וממריץ את 
הפרטים לעבוד יותר; הוא פועל גם בכיית הפוך ומחליש 
את הרצת לעבוד בשל ירידת התמורה לשעת־עבודה. הש¬ 
פעות סותרות כאלה קיימות גם לגבי הרצת להשקיע 
— בעיקר בשל שיעורי־המ׳ המיוחדים על רוודיי־ד׳ת ובשל 
האפשרות לקזז הפסדים משנה לשנה — וגם לגבי הנטיה 
לחסוך — בשל שיעורי־מ׳ מיוחדים ומעודדים לגבי 
תכניות־חיסכת מוכרות, ולעומת־זאת מיסד על הרווחים 
מהחיסכת, שמהם גובים מ׳ פעמיים. אולם קשה לאמוד את 
ההשפעות המנוגדות האלה ואין הוכחה חותכת התומכת 
באחת משתי הטענות שאפשר להעלות לאור ההשפעות 
האלה. 

יחד עם זה, מ׳-ההכנםה המוךרני הוא מכשיר כלכלי 
חשוב, בעל תכונות מייצבות: בזמנים של פעילות כלכלית 


האמצעים הקבועים בחוקי מ׳־ההכנסה להשגת מידת־ 
הפרוגרסיוויות הרצויה הם: הניכויים, הזיכויים וסולם־השי־ 
עורים. ה נ י כ ו י — כמוהו כהפחתה — מקטין את ההכנסה 
החייבת במ ׳ , והוא ניתן עבור כל בן־משפחה של החייב במ׳. 
גם הזיכוי ניתן עבור כל בן־משפחה והוא מפחית את 
סכש הם׳ לאחר שחושב. לוח־ ה שיעורים קובע מהו 
סכש־המ׳ המגיע. לוח זה מורכב ממספר גדול למדי של 
קבוצות שיעורים. הפרטים הקובעים בלוח הם: גובה השי¬ 
עור ההתחלתי, ה״מתח" בין שיעור לשיעור, ו״רוחב" קבוצת 


תקינה מצמצמות הכנסות הנד את השפעות הגידול בהכנסות 
על הצריכה, ולהפך — בזמן שפל. 

הנד על ח ב ר ו ת יכול להשפיע על סך ההשקעה במשק. 
הקטנת התשואה להון יכולה להביא להקטנת ההשקעות, 
ביוון שבעלי־המניות ידרשו שיעור־תשואה גבוה־יותר לפני 
מ". גורם זה קשור לשאלה, מי נושא בנד־הכנסה על חברות: 
הצרכן, שאליו גילגלו את הנד, או המשקיע ד — אין הסכמה 
בתשובות לשאלה זו. חוקי מ׳-ההכנסה על חברות מעניקים 
בד״כ הקלות שונות, שמטרתן עידוד ההשקעה. הקלות אלו 


ההכנסה שאליה מתיהם כל שעור. 

( 2 ) מ׳ ־ ה כ נ ס ה ע ל ח ב ר ו ת. — הכנסתן של חברות 
(הרתח מפעולות לפני מ") מתחלקת לבעלי-המניות בצורת 
דיוויך־נד או מושקעת מחדש בחברה. במקרה הראשון 
מתתסף הדיתידנד להכנסתו של מקבלו, ומוטל עליו מ׳־ 
הכנסה של יחידים. במקרה השני מגדילה ההשקעה מחדש 


ניתנות בצורת שיעורי־פ ח ת מיוחדים שענקי־השקעה. כמר 
כן קיימת השפעה על מבנה ההון (ע״ע) של חברות. כיתן 
שבד״ב תשלומי-ריבית על חלק החוב שבהון מוכרים כהו¬ 
צאה לצרכי־מ׳ וחלוקת רווחים לבעלי-המניות אינה מוכרת 
כהוצאה, מביא הם׳ לכך שהון מניות נעשה "יקר" יותר 
מהלוואות. וע״ע ממון, ענד 805 . 




1073 


מם, מסים 


1074 


( 3 ) מ׳-ה רב ו ש נמנה על הם" הקדומיפ-ביותר. רא¬ 
שיתו — בהתפתחות הבעלות הפרטית על רכוש. בתחילה 
הוטל הנד על קרקע, ואח״ב על כל הרכוש הקשור בקרקע — 
בתים, מטעים׳ ציוד חקלאי ואף עבדים. בתקופות מאוחרות 
הוטל מ׳ על רכוש כללי, שכלל אף נכסים פינאנסיים. בימינו 
נסוגים ממ׳־הרכוש הכללי למ׳־רכוש חלקי, בעיקר על נכסי־ 
דלא־ניידי. מ׳־הרכוש הוא בעיקר אמצעי־מימון של הרשו¬ 
יות המקומיות. עליית חשיבותן של מערכות־הכד הלא ר 
מיות, וירידת חלקן של הרשויות המקומיות במערכת זו 
הקטינה את חשיבותם של מסי-הרכוש בכלל המ ,׳ . 

בכמה מדינות במעדב־אירופה הוחלף מ׳־הרכוש החלקי 
בנד המוטל על כלל הנכסים והזכויות הכספיות של משלם 
הנד, לאחר ניכוי כלל חובותיו הכספיים של בעל-הנכסים. 
מ׳ זה, הנקרא מ׳ דיון עצמי, או מ׳ הון נטלי, מוטל למעשה 
על בעלי-המניות, ולא על החברה: על נותן המשכנתא ולא 
על מקבלה, וכד׳. אף שהם׳ צודק יותר ממ׳־רכוש רגיל, 
כרוכה גבייתו בבעיות מינהליות סבוכות ולכן לא החליף 
עדיין את נד־הרכוש. 

כאמור, מוסלים מסי-הרכוש בד״כ על קרקע או בניינים 
בלבד, בעוד שבמדינות מספר (לרבות ישראל) הוא מוטל 
גם על ציוד תעשייתי ומסחרי ועל כלי־רכב. הבסיס העיקרי 
להטלת הנד על קרקעות או מבנים הוא שווי דמי־השכירות 
השנתיים של הנכס. מכאן שנכס שאינו בשימוש אינו חייב 
בם׳. במדינות אחרות, באה״ב למשל, מוטל הנד על ערך־ 
השוק של הנכם, ולכן גם על נכסים שאינם בשימוש. 

הבעיה המינהלית העיקרית בגביית נד־הרכוש היא 
הערכת שוד הנכסים. יש ארצות, בריטניה למשל, שבהן 
ההערכה של כל הנכסים נעשית ע״י גוף מרכזי במדינה; 
במדינות אחרות, באה״ב למשל, נעשית ההערכה ע״י ה רש ד 
יות המקומיות. 

( 4 ) מ׳־עיזבון. עזבונות או ירושות, כמוהן כרכוש 
לסוגיו, היו מאז־ומתמיד בסיס למיסוי. מ׳ על עזבונות, או 
על העברתם של נכסי-עיזבון ליורשים, היה מצד במצרים 
וביוון העתיקות, ברומא הקיסרית, וביה״ב — בחלקים רבים 
של יבשת־אירופה. במאה ה 19 גובשו מסי העיזבון והירושה 
למיניהם לגד׳ מקיפים ואחידים יותר. כך, למשל, הוטל נד־ 
עיזבון על כלל נכסי 1 העיזבון, בנוסחות שונות — מבחינת 
השיעורים והפרוגרסיוויות שבהם, באנגליה, צרפת, גרמניה 
ואיטליה. לאחר מלה״ע 1 הועלו שיעורי נד־העיזבון במרבית 
ארצות-אירופה והוגדלה הפרוגרסיוויות בשיעוריו, בהתאמה 
לתאוריוח הדוגלות בחלוקה צודקת יותר של רכוש והכנסה 
שרווחו באותה עת. באנגליה ובצרפת, למשל, היה השיעור 
המירבי כבר בשנות ה 20 של המאה ה 20 — 80% ." באה״ב 
הוטלו מסי־עיזבון כבר במאה ה 19 . הנימוקים העיקריים 
להטלת מ , על נכסים שמותיר אדם לאחר פטירתו הם: הגי¬ 
דול ביכולת־התשלום של מקבל הנכסים (לגבי מ׳־עיזבון)! 
אמצעי לצימצום אי-השיוויוו בהתחלקות הרכוש בחברה 
(לגבי מ׳־ירושה). אחת השיטות למיסוי עזבונות היא 
להטיל את הנד על כלל נכסי הנפטר. לפי שיטה זו תלד 
סכום הם׳ בשדים של הנכסים, ואינו מתחשב במספר 
היורשים, חלקם בירושה, וקירבתם לנפטר. בשיטה השניה, 
שניתן לראותה כמ׳־ירושה, מוטל הנד על כל יורש, בהתאם 
לחלקו בירושה, ובהתחשב בקירבת־המשפתה שלו לנפטר. 
השיטה הראשונה, הנוהגת בבריטניה, והנוחה יותר מבחינה 


התפלגות המסים (ו תשלומי־ ה חוב ה) 
בישראל ( 1970/71 ) 


אחוזים 

מיליוני ליי 

המס 

38.6 

2,374 

מס־הבנסה והיסל־ביטחון 

12.6 

775 

םלו 1 ת*חובה 

4.4 

273 

מסים על רכוש 

55.6 

3,422 

ס״ה מסים ותשלומי־חובה ישירים 

17.1 

1.054 

מכם והיטל כללי על היבוא 

11,6 

711 

מס־קניה 

8.0 

491 

3 לו 

2.2 

134 

מס־בולים 

5.5 

341 

מסים ותשלומי־חובה אחרים 

44.4 

2,731 

ס״ה מסים וחשלומי־חובה עקיפים 

100.0 

6,153 

ס־׳ה מסים ותשלומי־חובה 


מינהלית, מדגישה את נימוק הקטנת אי־השיודון בחלוקת 
הרכוש ואילו השניה, הנוהגת במרבית מדינות מערב־אי־ 
רוסה, מתחשבת יותר ביכולת התשלום של היורש. דרך 
יעילה־יותר למיסוי כלל-הנכסים שצובר אדם בימי־חייו היא 
הטלת מ׳־ה מתנות. מ׳ זה בא להילחם באפשרות, שבידי 
בעל־נכסים לחלק את נכסיו לבני-משפחתו או לאחרים, עוד 
בתקופת-חייו, וע״י כך להימנע מתשלום מ׳-עיזבון. אמנם, 
בכמה מדינות, לרבות ישראל, מוטל מ׳־העיזבון גם על 
נכסים שהועברו בדרך של מתנה מידי המוריש ליורשיו 
בתוך תקופה מסדמת לפני הפטירה• שיעורי מ׳ זה נמוכים 
בד״כ משיעורי מ׳־העיזבון, והם מוטלים על נותן־המתנה 
או על מקבלה, כאשר שוד המתנה עולה על סכום 
הנקוב בחוק. מ׳־מתנות נהוג כיום במרבית מדינות מערב־ 
אירופה. 

( 5 ) מ" המוטלים על קניה ומכירה של סחורות הם 
מן המ" העתיקים־ביוחר. הרבו להשתמש בהם הרומאים, 
שהטילו מ׳ על מכירת עבדים וסחורות. מ" דומים הונהגו 
ע״י רומא בחלקים שונים של האימפריה. במאה ה 14 הונהג 
בספרד ובצרפת מ׳ על מכירות. במאות ה 17 וה 18 הונהגו 
ברחבי אירופה ובאנגליה מסי־מכירות שהקיפו את רוב 
מוצרי־המזון ומוצרים אחרים. בסוף המאה ה 18 ובמאת ה 19 , 
ירדה חשיבותם של מסי־המכירה באירופה, ונצטמצם השי¬ 
מוש בהם. אולם, מיד לאחר מלה״ע 1 ׳ עם גידול הצורך 
בהעברת מקורות לידי הממשלות, הונהג במרבית מדינות 
מערב-אירופה מ׳־מכירות כללי, הנקרא גם מ׳-מחזור (ר׳ 
להלך). נד־המכירות הכללי הוחלף במספר מדינות בסוגים 
אחרים של מסי־מכירות: מ׳־מכירות בשלב הייצור, מ׳־מכי־ 
רות בשלב הסיטוני, נד־מכירות בשלב הקמעוני, ונד על 
הערך המוסף (ר׳ להלן). הנד על הערך המוסף יהיה, כנראה, 
יורשו של מ׳־המחזור והם׳ העקיף העיקרי בכל ארצות 
אירופה וגם מחוצה לה. 

מ׳-המכירות הרב-שלבי, או נד־המחזור, מוסל על כל 
מכירה, בכל אחד משלבי הייצור והשווק, ממכירת חמרי־ 
הגלם ליצרן ועד למכירת המוצר הסופי לצרכן. מיסד כזה 
מעודד מיזוג אנכי של מפעלים (מיזוג המאחד מספר גדול 
ככל האפשר של שלבי־ייצור). הנד שיקף מצב נתון, שבו 
היה מנגנון־הגביה חלש והאינפלאציה בתוקפה. ההנחות היו 
שגד בשיעור נמוך, המוטל על עסקים, ימנע התחמקות 
מתשלום ושנד המוטל כאחוז קבוע מערך־המוצר ישמור על 
ערכה של הגביה גם בתקופות אינפלאציוניות, ולא יחייב 




1075 


00 , מסים 


1076 


חלקן של ההכנסות ממסים (ומתשלומי- 
חובה) מכלל ההכנסה הציבורית בישראל 


ההכנסה ממסים 
ומתשלומי־חובה 
ב% 

מכלל ההכנסה 
הציבורית 

כלל ההכנסה 
הציבורית 

הכנסה ממסים 
ומתשלומי־חובה 

שנת־המס 

ל״י) 

(מיליוני 

24.3 

152 

37 

1949/50 

50.5 

777 

392 

1955/56 

60.6 

1,567 

949 

1960/61 

65.3 

4,035 

2,636 

1965/66 

55.9 

11,012 

6,153 

1970/71 


שינויים תכופים במבנה המ/ ההנחה הראשונה לא נתאמתה! 
השניה — נתאמתה. 

בעוד־ מ׳־המחזור מוטל על כל שלבי הפעילות הכלילית 
במשק, מוטלים מסי־מכירה חד־שלביים על שלב אחד בלבד 
של הפעילות הכלכלית (שלב הייצור׳ המכירה בסיטונות, 
המכירה בקמעונות וכד׳). מסי־מכירה חד-שלביים יכולים 
להיות כוללים, כשהם מוטלים על כל הסחורות במשק העוב¬ 
רות את השלב שעליו מוטל ד.מ׳, או חלקיים — על חלק 
מהסחורות. מ׳־הקניה הנהוג כיום בישראל, למשל, הוא 
מ׳-מכירות חד־שלבי, חלקי, המוטל בשלב היצרני. בניגוד 
למ׳־המחזור, שהוא בשיעור אחיד, כוללים, בדרך־כלל, 
מסי־המכירה החד־שלביים מספר גדול־למדי של שיעורים. 

( 6 ) המ ׳ על הערך המוסף הוא השלב המאוחר־ 
ביותר, ואולי סופה של ההתפתחות ההיסטורית של מ" 
עקיפים על מכירות ועסקות כלכליות. מ׳ זה קיים עתה 
כמעט בכל מדינות אירופה, והוא משמש כמ ׳ העקיף העיקרי 
של השוק האירופי המשותף. המ ׳ על הערך המוסף מוטל 
על הערל שהוסיפה כל יחידה עסקית במשק לסחורות 
ולשירותים שרכשה מיחידות עסקיות אחרות. תוספת־ערך 
זו נוצרת ע״י עיבוד החומרים או טיפול בהם באמצעות 
כוח העבודה והציוד שבידי העסק, וכל סוג־הון אחר העומד 
לרשותו. ההפרש בין סכום המכירה של המוצר או השירות 
לצרכנים או ליחידות עסקיות אחרות לבין הוצאות הרכישה 
של החופרים והשירותים שרכש העסק מעסקים אחרים הוא 
הערך המוסף והוא הבסיס לגביית הנד. סוג הנד על הערך 
המוסף, הנוהג כיום בכל הארצות שבהן קיים הנד. הוא 
זה הרואה כל הוצאה, כולל רכישת ציוד (שניתן לנכותה 
בתקופת הרכישה), כניתנת לניכוי מערך המכירות. זוהי 
גישת התצרוכת של מ׳ הערך המוסף. גישה אלטרנטי־ 
ווית היא זו המתירה לניכוי רק את הפחת השנתי של 
הציוד; זוהי גישת ההכנסה של מ׳ הערך המוסף. בדומה 
לנד־המחזור מוטל הנד הזה על כל יחידה עסקית במשק, 
לרבות אלו המספקות שירותים, ובכל השלבים. אך בניגוד 
למ׳־המחזוד, אין מ׳ הערך המוסף מעודד מיזוגים של עסקים, 
כיוון שמיזוג אינו משנה את החיוב הכולל בנד׳ של העסקים 
שנתמזגו. הבסיס הרחב של הם׳, הכולל תמיד הן את הייצור 
המקומי והן את היבוא, אך פוטר מנד את היצוא, מאפשר 
גביית סכומים ניכרים של מ׳ ששיעורו נמוך. 

יש מדינות שבהן שיעור הנד הוא אחיד, והוא מוטל 
כמעט על כל המוצרים והשירותים. במדינות אחרות הנהיגו 
יותר משיעור אחד! על מזון ומוצרים חיוניים אחרים מוטל 
שיעור נמוך מהשיעור הרגיל. בכמה מדינות מוטל שיעור 
נוסף, גבוה מהשיעור הרגיל, על מוצרים הנחשבים מותרות. 

קיימות שתי שיטות עיקריות לגביית מ׳ ערך מוסף. אחת 


— ע״י הפחתת קניות ממכירות וחישוב הם׳ על ההפרש. 
השניה— והיא הנוהגת במקומות שקיים הנד—ד,מ׳ מוטל על 
ערך המכירות. מהנד שחושב בדרך זו מנכים את סכומי־הנד 
הכלולים בחשבונות־הקניה. היתרה היא החיוב במ׳ שאותו 
צריך להעביר לאוצר־המדינה. 

( 7 ) על מסי המכס — ע״ע. 

( 8 ) הבלו ( 6x056 ) — מ׳ על מספר מצומצם של 
מוצרים שצריכתם המונית. הבלו נזכר במקרא (עז׳ ד׳ יג) 
אך מהותו אינה ברורה. בשילהי יה״ב שימש הבלו בארצות־ 
השפלה, מקור־הכנסה יציב לאוצר־המדינה. במרוצת־הזמן 
שימש מכשיר למיסוי עקיף של מעמדות מיוחסים, כמו 
מעמד הכמורה והאצילים, שלא ניתן להטיל עליהם נד׳ 
ישירים. במאה ה 17 הונהג גם באנגליה. 

מלכתחילה הוטלו מסי-הבלו על בירה, בשר וקמח. לדוג¬ 
מה• במקומות ובזמנים שונים הורחבה הרשימה והנד הפך 
כמעט לנד כללי. במאה ה 18 קמה התנגדות לגד זה ובעק¬ 
בותיה נצטמצמה גבייתו וירדה חשיבותו. במאה ה 20 , בעיקר 
לאחר מלה״ע 1 , תפסו את מקומם של מסי-הבלו, כנד׳ 
עקיפים עיקריים, מ׳ המחזור ומסי־המכירה האחרים. אך 
עדיין קיימים, כמעט בכל מדינה, מסי־בלו על מוצרים נבח¬ 
רים. ובכמה מדינות הם עדיין מקור-הכנסה חשוב. המוצרים 
שעליהם מוטל כיום הבלו הם מוצרי־מותרות׳ מוצרים שק¬ 
יימת נטיה "להתמכר" להם׳ כמו משקאות משכרים ומוצרי־ 
טבק, וכן מוצרי־דלק לסוגיו, סוכר ומלח; במקומות אחדים 
מוטל הבלו גם על שירותים, ובעיקר על משחקי־גורל. 

עיקר מטרתם של מסי-הבלו היא פיסקאלית, אך מתלווה 
אליה לעתים מטרה נוספת, והיא הטלת מ׳ מונע כדי 
לצמצם את צריכת המוצר. שיקול זה קיים, למשל, לגבי 
משקאוח־משכרים ומוצרי-טבק. 

( 9 ) מ׳־כולים — הוחל בהטלתו במאה ה 17 בהולנד 
והוא הונהג באותה מאה בכל ארצות-הש&לה ובאנגליה. 
החוקים המסדירים גביית מ׳ זה גובשו והורחבו באנגליה 
בראשית המאה ה 19 ובסופה. עיקרו של מ׳־הבולים הוא 
בהטלת מ' על מיסמכים. נוהגות שתי צורות עיקריות: מ׳ 


השוואת נטל-המסים במדינות שונות ( 1968 ) 


המסים על 
ההכנסה ב % 
מכלל המסים* 

(נטו) 

ס״ה המסים 
(נטו) 
כאחוז 
מהתל״ג 

התל״ג 

במחירי השוק 
לנפש 
(בדולרים) 

דזמדיבה 

69.0 

28.1 

4,037 

אה״ב 

69.0 

39.4 

3,041 

שוודיה 

50.9 

29.0 

2,805 

קנדה 

71.4 

21.2 

2,597 

שוויץ 

58.3 

34.6 

2.324 

צרפת 

66.9 

33.4 

2,199 

נורווגיה 

60.1 

34.5 

2,021 

גרמניה המערבית 

57.3 

30.8 

1,977 

בדיסניה 

61.4 

29.7 

1.874 

פינלנד 

53.1 

23.2 

1,491 

ישראל 

59.8 

34.3 

1,466 

אוסטריה 

60.5 

29.3 

1.279 

איטליה 

63.2 

18.4 

1,155 

יאפאן 

61.5 

17.0 

911 

ונזואלה 

40.4 

22,2 

807 

יוון 

63.1 

17.1 

618 

דרום־אפריקה 

61.7 

29.0 

585 

צ׳ילי 

42.7 

13.1 

314 

קולומביה 

14.1 

10.0 

230 

ירח 


• מסים על חברות ומס־הכבסה על פרסים! השארית, עד 100% = 
מסים עקיפים. 




1077 


מס, מסים 


1078 


קצוב, בהתאם לסוג המיסמך, ום׳ "לפי ערך", בשיעור 
קבוע מערכו הנקוב של הסיסמה ברוב חוקי מ׳-הבולים 
נוהגות שתי השיטות והשיעורים הם בדרך־כלל נמוכים 
ביותר. מקור שמו של הכד — הבולים שנרכשו בסכום ד.מ/ 
הודבקו על המיסמך ושימשו עדות לתשלומו. 

( 10 ) במדינות רבות נוהגים תש ל ומי ־חובה שאינם 
נכללים בהגדרת ד.מ׳. על אלה נמנים: אגרות, מלוות־חובה 
ודמי־השתתפות. 

אגרה הינה תשלום עבור שירות שנותנת אחת מרשר 
יות-המדינה לפרט במישרין. ההבדל בינה לבין מ׳ הוא 
הקשר הישיר בין קבלת השירות והתשלום עבורו. אולם, 
בדומה לם/ היא נכפית מכוח־החוק. כלל נפוץ לקביעת 
גובהה של אגרה הוא, שהכנסותיה יכסו את הוצאות מתן 
השירות, אך אין תשלום האגרה תואם את ערך השירות. 
קיימים שני סוגים עיקריים של אגרות: אגרות־רישיון (־ 11 
,!*!"שש) ואגרות־שירות ( 5 *>)). אגרת־הרישיון מוטלת על 
רשיונות שהאזרח נדרש להחזיק ברשותו כאשר טובת הצי¬ 
בור דורשת הטלת פיקוח על עיסוק מסוים (נהיגה, רפואה, 
עריכת־דין וכד׳). אגרת־השירות נגבית תמורת שרותים 
מיוחדים שניתנים במישרין לאזרח (אגרות בחי־בשפט, אג־ 
רת־דדכון וכד׳). 

קבוצת אגרות אחרות היא זו הנוהגת בעת רישום 
והעברה של בעלות על נכסי-דלא-ניידי. לעתים, כמו ב¬ 
ישראל, שיעור אגרות אלה הוא גבוה, ואז יש להן משמעות 
של מ׳. 

גם מ ל ו ו ת - ח ו ב ה אינם מ׳ במובן המקובל. הם מלווה 
שהציבור נותן לממשלה, באמצעות איגרות-הוב שהוא רו¬ 
כש. האיגרות נפדות לאחר זמן בתוספת ריבית. אעם״כ יש 
בהם יסוד של מ׳, מפני היותם נכפים מכוח חוק על הציבור, 
ובכך הם שונים ממלווה ממשלתי מרצון. מלוותיחובה הוטלו 
בתקופת מלה״ע 11 ולאחריה בעיקר כדי לספוג כספים 
מהציבור ולרסן מגמות אינפלאציוניות שנוצח בעיתות־ 
משבר ולאחריהן. אמנם, יסוד הר׳ שבמלווה קטן־ביותר, 
משש שהאזרח מקבל את כספו בעו. פדיון המלווה, או יכול 
לממש את המלווה לפני מועד־פרעונו ע״י מכירת איגרת־ 
המלווה לאחר (איגרות אלה הן בדיב למוכ״ז). יסוד הם׳ 
שבמלווה הוא איפוא ההפרש בין המחיר ששילם האזרח 
ובין המחיר שניתן להשיג תמורת האיגרת בשוק החפשי. 

גביית מ", כחלק מכלל הכנסות-המדינה, מאורגנת 
במספר רשויות שפעולתן משלימה זו את זו. על גביית מ׳- 
ההכנסה ממונה יחידה מיוחדת במשרדי-הכספים. בראש ה¬ 
יחידה עומד נציב (• 1 ש 1$51011 רחרת 00 ) ועוזרים לו פקידי־שומה. 
הגביה מתנהלת בד״ב על בסיס אזורי כשלתחומים מסוימים 
(בעיקר בתעשיד.) — פקידי-שומה מיוחדים. תהליך הגביה 
מתחיל בחובה החלה על בעלי-ההכנסות לנהל פנקסים ולה¬ 
גיש דו״ח על הכנסותיהם בסיומה של כל שנת־כספים. 
השומה, הנערכת ע״י פקיד־השומד, האזורי, או הענפי, בהת¬ 
אם לדו״ח או בהעדרו, ניתנת לעירעור(לפני פקיד־השומד" 
הנציב, בימ״ש מחוזי וביהמ״ש העליון). הכנסות מסכום 
מסוים מחייבות הגשת דו״ח, אף שפקיד-הששה רשאי 
לדרוש דו״ח מכל בעל־הכנסה. לצורך פישוט תהליך הגביה 
הונהג "ניכוי במקור", לפיו מנכה כל מעביד מעובדיו את 
הכד ומעבירם לפקיד־השומה האזורי! "ניכה במקור" אינו 
פשר מחובת הגשת הדו״ח. 


על גביית מ" אחרים אחראיות יחידות אחרות במינהל 

הכנסות-המדינה, או היחידות המוניציפאליות העצמאיות. 

כללי: א. מורג, מימון הממשלד, בישראל, תשכ״ז! א. מנדל 
עורד), התפתחות המסים בארץ־ישראל, תשכ״ח! ■א > 

13115 £700 ) 1/1 מ', $4 ה 041 ) 7 ,(. 15 )£) קט 0 ו 51 . 8 . 3 ) - £י 31 ז - 
001x1(4 0/ 70x0/100, 1959; 8. 5 81115^ {■ 01 ) 7/1 ) 711 ,£ןי 2 ז 
71114111 111 ) 111171 ) 0011 , 00£ .£ .( ; 1959 ,)/ 71114111 ) 714/111 /ס ((, 
1963*; ). 1965 , 1 )) 71111111 ) 11 ( 7111 ) 7/1 , 111 ) 111 ) 111 ) 511 . 1 א ; 

1(30(38, 011 7/4X0 004 111/11111011, 1965; 0. ££115(£1 714/111 ,ת ( 
71111111((, 19671969 ,)) 71111111 ) 711611 ,נן 1 ) 8110 . 5 . 0 ; נ . 

13. 0. 8101005, 7(11011111 111(0111( 7/4X4111011, : מם-הכנ 0 ה 
1938; ״ 1 ) 1 ; 1951 , 7/41 ) 010 ) 111 0017011411011 ) 7/1 ,£ג> 000 ■א 
7/1( !041114140/ 10(0111( 7/11, 1964; ). 81(101 - 13. 1531 ־ 

('£0, 7/1( 110(141} 0111( (01 ?10$1(4411•( 744X011011, 1952; 

13. £. ££57, 111(0111( 701 7x0117110111, 1960; 1). .51. 1301 ־ 
130(1, 01(14/(041! 14 ־ 23 ץ 2 ז.א . 3 < ; 1962 ,! 70 -) 0/0 ) 10 1 )/>ה 
0131( - 001701011011 ) 1/1 / 0 5/11/110$ ) 7/1 ,£' 31 ז: 58 ג 1131 •א 
10(0111( 701, 1963; 14 001 / 0 !!))// 7 ,(.) 2301314 ץ 2 ז ■ 

701011011 111(0171( 704, 1966; £3021, 7/1( 1414/1114/440/ 

111(0111( 70X 0114/ 7(01101111( 010X41/1, 1969. 

?9. 1531(101 7 111 ! ,־ x7(714/11x1( 7 טסים אחרים; ; 955 ! ,!ס 
). £, 0(1£, 5411(4 70X011011, 1957; ] ; 1965 , 41 )/ 144/4 ) 74110 סס 41 7 ) 7/1 , 530 ) 8011 .א . 
5^11£3 (£0 ) £4101 ,(.!>£) ] 0£ ז x4 01/1 70X0/100, 14 001X70- 
10111'( 51x4}, 1965; 0 ) 7 , ): 23 )->א .ס X01X1(4 0/ 1/1( 7107(1/} 
701, 1966; 0. 5. 51101 0 ) 74/01 101 ) 4 ) 7 ,קנ x4 01// 70x04, 
1966. 

מ צו, 

באסלאם. במאה הראשונה לקיום האימפריה המוס¬ 
למית (תקופת בית־אומיה [ 661 — 750 ]) לא שינו המושלים 
המוסלמים, כנראה, את סדרי גביית-המ" בשטחי כיבושיהם, 
השאירו אח הפקידים הפרסים והביזאנטינים על כנם, ואלה 
המשיכו לנהל את גביית-הנד לפי השיטות המסורתיות ב¬ 
שטחיהם. עם עליית בית-עבאס (באמצע המאה ה 8 ) לכס 
הח׳ליפות החלו לגבות את הכד לפי שיטות מותאמות למ¬ 
סורת ולתנאים שנוצרו באימפריה המוסלמית. 
הכד החשובים־ביותר היו: 

א. ח׳ראג׳ — ם׳ על קרקעות, שהוטל בתחילה על קר¬ 
קעותיהם של הלא־מוסלמים בלבד, אך לאחר־מפן חל גם 
על הקרקעות שנמכרו למוסלמים. 

ב. ג׳זיה — מ׳-הגולגולת, היה מוטל על הלא־מוסלמים 
ונשאר בתוקף עד הנהגת שיטות־המ" האירופיות. החייבים 
במ׳ זה נחשבו לאזרחים ממדרגה שניה. 

ג. ץשר — המעשר. במשפט המוסלמי הקדום משמש 
מונח זה שם כללי למ", אך הוא יוחד בעיקר למ׳ הקרקע, 
שהיה מוטל על המוסלמים בלבד, ושיעורו היה החלק הע¬ 
שירי מהיבול. 

ד. זכאת — או צדקה. מ׳ זה, במובן תרומה, נדבה 
לעניים, מקורו ביהדות והקוראן ציווה על תשלומו. ד.מ׳ 
נחשב לאחד מיסודות האסלאם, והוא הוטל על סחורות 
שבידי הסוחרים. 

ה. ״מכוס״ — מכסים, ם" שאינם נזכרים בקוראן ונח¬ 
שבו לפיכך לבלתי־חוקיים. היו גובים אותם מסחורות ולפי 
תעריפים שונים לפי מוצאו של המשלם — אם הוא נתין 
המדינה המוסלמית, נתין מדינה זרה ידידותית או מדינה 
עוינת לאסלאם. 

נוסף על הנד האלה גבו כל הממשלות המוסלמיות מ" 
אחרים שהכבידו מאוד על האוכלוסיה, כגון מ׳ שהוגש כשי 
למושל חדש, השתתפות בהחזקת הצבא (בכסף או באספקת 
מצרכים, או, מה שהיה קשה עוד יותר, אכסח יחידות בבתים 
פרטיים). 



1083 


מסגד 


1084 


צנועה, אך במשך הזמן הגביהו מאוד ושיכללו את הבימות. 
מדור מיוחד (מקצורה), המוגן בגדר או בסורג, נועד לשליט 
או לנציגו. בקירבתו נמצא בד״כ כן (כרסי) המיועד לספר- 
הקוראן. הרצפה מכוסה עפ״ר בשטיחים או במחצלות וע¬ 
ליהם נוהגים לפרוש שטיחי־תפילה אישיים קטנים לשם 
פריעה בשעת־תפילה. במ ׳ מנורות תלויות, מנורות עומדות, 
כלי-קטורת, קישוטים וכיו״ב. אולם בהתאם לעיקרי הדת 
המוסלמית, תמונות פיגוראטיוויות (דמויות-אדם) ופסלים 
הם בחינת בל ייראה ובל יימצא. 

י. סד. 

ה א רדי כל ו ת, בתקופה הקדומה (עד 660 לע¬ 
רך), היתה מאופיינת ע׳י׳י כינונו של מעין פורום הפתוח מפל 
צדדיו במרכזה של העיר, או בסמוך למרכזה; פורום זה, 
שנקרא "מסג׳ד", או, במקרים מסוימים, "מצלא", נועד 
לשמש לכל צרכיה של הקהילה: תפילה, גיוס לצבא, 
גביית מיסים, וכיו״ב. ניפרה מגמה להקמתו בסמוך לבית 
המושל שהיה המרכז השלטוני. מרכזים מוסלמיים ראשונים 
אלה נבנו בבצרה ( 635 ), בכוסה ( 639 ), ובפסטאט, היא 
קהיר הישנה ( 641/2 ). 

בתקופת בית־אמיה ( 661 — 750 ) המגמה היתד, 
להכיר רק בנד אחד לכל יישוב. המ" השבטיים עדיין הת¬ 
קיימו, אך חשיבותם פחתה. בתקופה זו הפכו הנד׳ ממיתחמים 
לבניינים ולכולם תכנית דומה: מבנים של עמודים׳ שאים- 
שרו את הגדלת הבניין בכל כיוון, בהתאם לצרכיה של הק¬ 
הילה. בכל המי׳ נתקיים יחם מסוים בין התחום הפתוח 
והקטור והתחום הסגור והמקורה. התחום הסגור נחשב בד״כ 
ל״בית אל־צלאת" — מקום־התפילה, בעוד שהתחום הפתוח 
היה האיזור המוביל אל מקום־התפילה. כל הנד׳ היו בנויים 
קירות, ללא חזית חיצונית, וצורתם נתגלתה רק מבפנים. 
שיווי־המשקל בין החללים הפתוחים והסגורים נועד, בין 
היתר, להורות על כיוון התפילה(= קבלה). סמלם החיצוני 
היה הצריח (המנארה) שתחילתו במסגדי ערים עתיקות 
בעלות אוכלוסיה בלתי־מוסלמית בעיקרה, ורק לאחר־מכן 
הוא הופיע גם בערים מוסלמיות. שאר המרכיבים הארכי¬ 
טקטוניים הפנימיים, האפייניים לרוב הנד׳ (המחראב, המג¬ 
בר, הדקוראציה, הכיפה הקמנה), מקורם, אולי, בצרכים 
חילוניים שונים, אלא שבתקופה זו קיבלו כולם, מעצם זיק¬ 
תם לתפילה, משמעות דתית־פולחנית, הנד הבולט שנבנה 
בתקופה זו הוא הנד הגדול בדמשק(ע״ע ארדיכלות באסלאם, 
עמ ׳ 739 ; שרטוט ותנד שם). מסגדי תקופה זו הם הראשונים 
מדוגמות-האב הקלאסיות. 

תקופת המ׳ הקלאסי ( 751 — אמצע המאה ה 11 ). 
בתקופה זו נעשה הטיפוס של הנד "הקלאסי" שליט בכל 
העולם המוסלמי. אז נבנו ד,מ" הגדולים בקורדובה, סאמרא, 
קירואן (תם׳: כרך ד/ ענד 973/4 ), באגדאד וקאהיר, וכנר¬ 
אה, גם הם" האיראניים. נבנו מ" נוספים גם בערים אחרות, 
שמעמדם היה כמעמדם של מסגדי המטרופולין. ריבוים של 
מ" אלה הוסבר בד״כ ע״י גידולה של האוכלוסיה, אבל פעלו 
גם גורמים אחרים, כגון השאיפה לתפארת אימפריאלית 
שעמדה ביסוד כינונם של מסגדי אל-אזהר, אבן טולון (ע , 
ערכיהם ותגד שם) ואבו ךלף, או התפתחותן של זהויות 
חברתיות חדשות שהביאו לצמיחתם של כמה מ" בבגדאד. 
בעוד שצורת הנד נשארה בתקופה זו פחות־אריותר כפי 
שהיתה במאה הראשונה של האסלאם׳ חל שינוי במעמדם: 


ד,מ" בערי-המטח׳פולין נותקו חלקית מן הרשויות החילו¬ 
ניות׳ שלידן התפתחו, וסמליותם הדתית נעשתה מובהקת. 
בערים הקטנות-יותר לא תמיד חל הניתוק. בקורדובה, 
למשל, היה הארמון צמוד עדיין לנד; אבל בבוכרה או במ!ץ 
היה׳ כנראה, ארמון־המושל מנותק ממנו. בתקופה זו חל גם 
עידון הסדר הפנימי של הנד הקלאסי. 

התקופה הבתר־קלאסית (אמצע המאה ה 11 — 

סוף המאה ה 15 ). שיאה של הארדיכלות האסלאמית, המציין 
את ראשיתה של תקופה זו׳ הוא המסג׳ד־ג׳אמע הסלג׳וקי 
באספהן(ע״ע, וע״ע ארדיכלות באסלאם, ענד 743 ושירטוט 
שם). מלבד איכויותיו האסתטיות הסגוליות ותולדותיו 
המורכבות, חשוב מ׳ זה גם כדוגמה הראשונה והאפיינית־ 
ביותר לבד האיראניים. מקומו בעיר, כפי שנראה ממבט 
מהאודר׳ דומה בבירור לזה של מסגדי דמשק ואבן טולון: 
הוא משתלב היטב בנוף־העיר ותופס בה שטח נרחב למדי; 
אין לו חזית חיצונית ברורה, ואפשר להיכנס אליו ממקומות 
אחדים. אבל הסדר הפנימי שלו משקף שינוי פורמאלי מודע: 
במקום המתחם הגדול של אולם־העמודים, שבו נוח לנוע 
וקל להרחיבו, יש בו חצר פנימית, שאליה נפתחת חזית 
פנימית, ואילו החלקים המקורים נחלקים לארבעה תחומים 
נפרדים, המעוצבים ע״י איואנים גדולים (אולמות מקומרים 
הנפתחים לחצר). היחידה הפנימית הקודמת נעלמה, והרח¬ 
בות לא היו עוד אפשריות אלא ע״י הוספת בניינים נפרדים. 
שבירת היחידה המקורית של בניין הנד מוסברת כתולדה 
של נאמנויות מפוצלות בתוך העיר: הקהילה שוב לא 
התפללה ביחד, אלא בקבוצות־תפילה קטנות הנבדלות אלה 
מאלה. 

בתקופתה חדשה נמסוף המאה ה 15 עד ימינו) אין 
חידושים חשובים בבניית המ " וצורתם וסדריהם הפנימיים 
שומרים בד״כ על המסורת, שמקורה ופיתוחה בתקופות 
הקודמות. שינוי מסוים בסימון הבניה חל בארדיכלות הם" 
התורכית. עם כיבוש קושטא ( 1453 ) ונפילת כנסיותיה המ¬ 
פוארות לידי התורכים, הופיעה בארדיכלות הנד׳ שם השפעה 
ביזאנטית מוגברת שאופיינה ע״י שאיפה לנשגב ולפתרונות 
בממדים גדולים. מסימניה של השפעה זו היתה בניית אולם 
מרכזי, שעליו כיפה גדולה ולצידו אגפים המכוסים בכיפות 
קטנות יותר. הדוגמה הראשונה של מגמה זו היא מ׳ איה 
(האגיה) סופיה בקושטא (ע״ע ביזנטיון, עט׳ 395/7 ׳ וו" תמ׳ 
שם), שנבנה ככנסיה ביזאנטית והתורכים הפכוה לכד, בהו¬ 
סיפם לו 4 צריחים עגולים. התפתחות זו הגיעה לשיאה 
במאה ה 16 , בנד שהוקמו ע״י סינאן, ארדיכלו הראשי של 
סלימאן המפואר ובונה הנד ע״ש שליטו בקושטא; למ׳ 
כיפות רבות, כשלצידן המנארה העגולה. הוא בנה גם את ד,מ׳ 
ע״ש סלים באדירנה, שצורתו דומה. מסגדי כיפות עם 
צריחים עגולים הם גם מסגדי אחמד 1 ויני ואלדד, (מאה 17 ) 
בקושטא (תנד: ר׳ כרך ב , , ענד 427/8 ; כרך ד׳, עט׳ 963 ); 
וע״ע אסלאמית, אמנות, ענד 25 — 30 ; ארדיכלות, ענד 
716/7 ! 737 — 752 ׳ תמ ׳ וביבל׳ שם. תם׳ נוספות: כרך א/ 
ענד 565/6 ; ב׳, עט׳ 427/30 ; ג/ עמ׳ 957 ; ז״, עמ׳ 957/60 , 
963/4 , 970/4 , 982 , 988 ; ה׳, ענד 46/8 ; ר, עמ ׳ 439/42 , 
1155/6 ; ז׳, עט׳ 593/4 ; י״ח, עט׳ 1004 ; כ״ג, ענד 812,762 : 
כרך־מילואים, ענד 330 , 616 ׳ 896 . 

$ץ 1£ ז 1 ז*> 4 { 1116 / 0 1 ה^ 10€0 ^ מ 4 < .£ 

 71 ץ 046 }\ ? 1 (/ / 0 



1085 


מסגד — מסדר, מסדרים 


1086 


)(/ 7 , 611 ,* ו 6$ ז 0 .€ . 4 . .>! ; 1922 , 1 ( 111411 1 ) 4 )) 1 ( 110 ( £010 
,. 1 ) 1 ; 1924 ,// 0 ס £ ) 1/1 / 0 )( 1 ( 00 )ת 3 ז 8 .ס 
,. 4 ! ) 4 . 4 ./ )) 04 ? 40 110 ס 14  כגון 
הרכבים׳ האיסיים והתרפוטים (ע׳ ערכיהם). מאז יה״ב 
חלה ירידה במספר הכד ובהשפעתם׳ ומקצתם הפכו למ" 
טקסיים. 

הבולטים בנד הם אירגוני־נזירים (ע״ע נזיר), בעיקר 
נוצרייםקאתוליים׳ שחבריהם חיים במנזרים (ע״ע). 
לא כל התנועות הנזיריות התארגנו במ" כוללים. ויש שהת־ 
ארגנותם היתד, מאוחרת. 

הבנדיקטינים (ע״ע, וע״ע כנדיקטום מנורציה; 
מנזר; נזיר) — האיגוד הנזירי הקדום־ביותר ומן הנפוצים 
במערב — לא הגיעו מעולם לכדי יצירת מ/ אם כי קיימת 
בעין פדראציה של מנזרים בנדיקטיניים. מ׳ קליני (ע״ע) 
במאה ה 10 היה הראשון בין הפדראציות הבנדיקטיניות: 
אב המנזר של קליני עמד בראש איגוד־מנזרים שסיגלו 
לעצמם את אורח־החיים של מנזרו; המנזר המייסד הנהיג 
את המגזרים שנוסדו או "תוקנו" על־ידיו. שיטת־התארגנות זו 
מצאה מחקים רבים׳ והחשוב ביניהם הוא נד־הציסטרציאנים 
(נוסד 1098 ). גם אנשי-כמורה (!סנתס״גס), שאינם בזירים 
במובנה המקורי של המלה, התארגנו כדוגמתם וחיו לפי 
תקנון הקרוי אוגוסטיני (ע״ע אוגוסטיניאנים). טיפוס אחר 
הוא מ׳ של בעלי דרגות־כהונד, ( 65 ) 681113 ) 161 ) 016 ), המק¬ 


דישים את עצמם לתפקידים מוגדרים בחינוך, מיסיון, הטפה, 
כגון מ׳ הישועים (ע״ע). 

חשיבות מיוחדת נודעת למסדרי־הנזירים "הקבצ¬ 
נים", שקמו מהמאה ה 13 ואילך. המנזר המקומי שלהם 
אינו "משפחה" ברשות־עצמה, אלא במנה עם המשפחה ה¬ 
גדולה של ד,מ׳ כולו. אין לנזיר מקום־מושב קבוע, וראש־ 
הנד מציבו באהד־המנזרים לפי הצורך. החשובים בין המ" 
האלה הם הפרנציסקנים, הדומיניקנים, הכרמליתים (ע׳ ער¬ 
כיהם). 

מסדרי־נ זירות. ביה״ב היה במעט בכל אגודה או מ׳ 

אגף מיוחד של נזירות; מן המפורסמות שבהן, הן הנזירות 
הבנדיקטיניות, ומאוחר־יותר — הקלאריסות (= פראנציס־ 
קניות). רוב אגודות הנזירות שקמו בזמן החדש אינן 
עוד שלוחות של מסדרי־גזירים, אלא עצמאיות, ונוהגות, 
עפ״ר׳ לפי התקנון האוגוסטיני. 

פרק מיוחד קבעו לעצמם ד,מ" הצבאיים (ע״ע אבי¬ 
רות), שצירפו שבועות נזירות לחובוח-לחימה. ד,מ" הקדו־ 
מים־ביותר נוסדו בא״י בזמן מסעי-הצלב, ואלה הם: יוהני- 
טים, טמפלרים, הנד הטוטוני ום׳ לזרום (ע׳ ערכיהם). באר¬ 
צות שונות, כגון בספרד, נוסדו מ" צבאיים כחיקוי לס" 
בא״י. מקצת מט" אלה בטלו ומקצתם מתקיימים במסגרת 
מצומצמת או בתור מ" של אותות־כבוד (ר׳ להלן). 

בכנסיה האורתודוכסית אין מ" וכל מנזר מתנהל 
ברשות עצמו. בכנסיות הפרוטסטאנטיות תופעת 
ד,מ" מצומצמת־יחסית. הנד׳ החשובים: אחיות גראנשאן 
(נןתז^&םסס), דיאקוניסות (ע״ע)׳ מ' טזה ( 13126 ־). 

הנד החילוניים טבועים לא אחת בחותמה של 
אמונה דחית. הבולט שבט" אלה, מ׳ הבונים החפשים (ע״ע, 
וע״ע דת, עם׳ 250 ) מקבל יהודים, למרות יסודו הנוצרי. 
מ״ נוספים: אבירי־העמל (ע״ע); האבירים המשחררים של 
העבדים (ע״ע בונים חפשים, עט׳ 879 ). מן הנד היהו¬ 
דיים חותם הדת היה טבוע בנד בני־משה (ע״ע, וע״ע 
אחד־העם, עט׳ 402 ) ; מ' בני־ברית (ע״ע) הוא בעל גוון 
ליבראלי. מ״ יהודיים נוספים באד,״ב — ע״ע, עט׳ 255/6 . 

הנד המוסלמיים אירגונם רופף יותר מאשר הכד 
הנוצריים. מאז איסור ד,מ״ בתורכיה ( 1925 ) ניכרת ירידה 
בכוחם (וע״ע דרויש, עט׳ 119/20 ; נזיד; צופיות). המד 
המוסלמיים בעלי אופי צבאי או מדיני לא הגיעו לידי מידת- 
גיבושם של הכד הנוצריים, וגם אם נוטים להתפשט לכמה 
ארצות, כגון הסנוסיה (ע״ע), בולט אופים הדתי־שבטי. 
אירגונם של האחים המוסלמיים (ע״ע [גם כרך־מילואים]) 
הושפע ממסדרי הדרוישים. 

מ״ במזרח הרחוק: ע״ע בודהא, עט׳ 697 ; ג׳יניזם; 
למאיזם. 

מסדרי העטורים (ע״ע [; 1100 , 1 .) 1031811 0 £ 5 ) 116 ) 0 
746001100$ ) ;ץז 31 ׳\ 0111 ]), מקורם במסדרי האבירים הלוחמים 
ביה״ב (ר לעיל), ובשמם (כגון: הנד הטוטוני) נשתמר 
לא אחת זכר הנד הפעילים. אותות הכבוד מוענקים ע״י 
ראשי־מדינות לנתיניהם או לאישים ממדינות אחרות בהו¬ 
קרה על פעולות בעבר, ואין הם מחייבים עפ״ר השתתפות 
בפעולות מיסדריות של ממש. מיפדרי־העיטורים באנ¬ 
גליה הם מן הקדומים ומן המסועפים, בגלל התמדת השל¬ 
טון המלוכני והתארים הפאודאליים. צורת ההענקה של 
אותות־הכבוד מזכירה את צורת הקבלה למיסדרי-האבירים: 



1087 


מסדר, ממדדים — מסד! 


1088 


הנתין, שזכה לתואר, כורע, והמלך נוגע בבתפו בחרב. 
מקבל־העיטור — תארו, בד״כ, "אביר" 0 י 21 ״ 1 :אל), כינויו גזר 
(-! 51 ), ופונים אליו בשמו הפרטי: זכר ליחסים ששררו בין 
בעלי־אחוזות פאודאליים ונתיניהם, וראשי־מ" ופקודיהם. 
"נד־הבירית" (-!?>״ 03 ■^ 1 0£ .ס 16 י 01 א :ז* 0 *\> נוסד ע״י 
אדוורד 111 (ע״ע) במאה ה 14 . מ׳ זה, כמו מ" בריטיים 
אחרים, שמר על אופיו המיסדרי־טקסי׳ יש לו מידרג של 
נושאי־משרות (כגון "הסדרן האציל בעל השרביט הש¬ 
חור"), מקיים כינוסים (הנקראים, כבלשון יה״ב: -ק 0113 
*!*ז), והאבירים המשתתפים בהם לובשים לבוש מיוחד 
ועוגדים סמלי-הנד. מספר חבריו שלא מבני־מלכות מוגבל 
ל 25 י עמהם נמנו לאחרונה גיבורי מלה״ע 11 , ארל אלכסנדר 
מתונים וויקאונט מונטגומרי (ע״ע) מעלמין. "מ׳-המרחץ" 

( 63111 1110 0£ . 0 ץ־ 4111131 א 16 < 31 ז 011 ת 10 ־ 1 10$1 \) מקורו, 

כנראה, בטקס־היטהרות של פרחי־אבירות ביה״ב! הוא חודש 
בראשית המאה ה 18 . באנגליה נוסדו עוד מ" רבים, כגון 
"מ׳-ויקטוריה" (.ס 31 ׳ל 1£0 ), ב 1896 . 

בצרפת ביטל השלטון המהפכני ב 1791 את כל מיס- 
דרי-העיטורים מתקופת־המלוכה, אולם נוסדו במקומם חד¬ 
שים. הנד הראשון ובעל־המוניטין הוא מ׳ "לגיון־הכבוד" 
(זט ש חח 110 י 1 ) ״ 810 ־ 13 ) מיסודו של נאפוליון בונאפארטה 
( 1802 ). דרגותיו של עיטור זה, למרות מוצאו הרפובליקני, 
משקפות את העבר האבירי: צלב גדול, קצין בכיר, מפקד, 
קצין, אביר. ידוע עוד ״עיטור־השיחרור״ ( 13 116 א 001 
סס״!;•!^!), שנוסד ע״י דה-גול ב 1940 . מיסדרי-עיטורים 
נהוגים במדינות רבות. הנוהג אינו קיים באה״ב, הנעדרת 
מסורות אביריות־מלוכניות. בישראל אין מסדרי עיטורים. 
העיטורים המעטים שישראל מעניקה (כגון: אות־על״ה 
[ר״ת עיטור לוחמי-המדינה]) הם בבחינת אות בעד שירות 
מוגדר וחסרי־מידרג. 

; 1949 17€3 /ו 0 5 ) 1 > !/ 1131017 -! ,ז:)תת 80 -:>יי 1 ; 1 ־\ . 11 

1951 ,ת 0 \^ 3-^.^x ח^^■ו 0 . 0 - חח 3 ח 1 ):> 1411 . 0 . 11 

07476$ 1$ ) 171 >- £1 16$ 167761 1 ) 1 16 ) 861 6 * 1 י 5 > 05531 ^ 1 ואילך 
, 111071$ ) 16007 > 61 6$ ז 1 > 07 , 131 ] ת ע 1100 ( 1 . 0 ; 1954 ,^ 611%1€1 ? 

. 1 : 1959 , 1$€141171$ ) 71 ז ^ 6 } 611% ז 071176$ 1-6$ י 11 מ 03 ; 1957 

.( 1 ; 1961 ,ץ 217 > 0/110 / 0 07467$ $' 2146671 ) 7/16 ,^: 80 13 €- 31 ז* $6 

מ. 

מסה, ע״ע ספרות. 

מסה, כמות המיוחסת להתמדתו (ע״ע מכניקה [החוק 
הראשון של ניוטון]) של גוף פיסיקאלי, והקובעת 
את גודל התאוצה שמקנה לו כוח נתון. הנד היא גודל שאינו 
משתנה כל עוד מהירות הגוף קטנה בהשוואה עם מהירות 
האור (ע״ע יחסות, תורת ה־) ואינו תלוי במקום. כיום מב¬ 
חינים בין מסת-התמדה (מ׳ אינרציאלית) לבין מסת-כבידה 
(גראוויטאציונית), ור׳ להלן. ביחידות 1115 ״ — יחידת המ׳ 
נקראת קילוגראם, והיא מהיחידות היסודיות במערכת זו 
(ע״ע יחידות פיסיקליות). 

מושגים הקרובים למושג הנד האיגרציאלית נמצאים כבר 
בכתבי הנאראפלאטונים הראשונים, אך מושג הנד האינר- 
ציאלית כגורם המתנגד לכוח מניע נוסח לראשונה ע״י קפלר 
(ע״ע) בספרו על האסטרונומיה הקו^רניקאית. לדבריו, 
התבונה האפיינית של החומר הגשמי היא התנגדותו לשינוי 
המצב הקינטי מתנוחה לתנועה. כך הסביר את תנועת גרמי־ 
השמים. 

ניוטון (ע״ע) גיבש את מושג הנד כאשר ביסס 


את תורת-המכאניקה על שלושה חוקי־יסוד (ע״ע מכניקה). 
לשם ניסוח החוק השני היה צורך בהגדרה מפורשת של 
מושג הם׳. הגדרתו של ניוטון, בספרו "על העקרונות המא- 
תימאטיים של פילוסופיית הטבע״ ( 1687 ), היא: "מידת 
כמות־החומר המתקבלת ע״י מכפלת הצפיפות בנסח". במס¬ 
גרת הפיסיקה הקלאסית מתקיים חוק שימור המ׳, 
שלפיו הנד הכללית במערכת סגורה אינה משתנה. בתורת- 
היחסות כלול חוק זה במסגרת חוק שימור־האנרגיה (ר׳ 
להלן). בעקבות נסיונות נוספים להבהרת מושג המ ׳ הציע 
מך (ע״ע), בשנת 1867 , הגדרה חד־משמעית: יחם המסות, 
,וזז: ,מז, של שני גופים הוא היחס ההפוך של תאוצותיהם, 
! 3 : * 3 , כאשר פועל ביניהם כוח. כאשר מוגדרת מ׳ של גוף 
מסרים כמסת היחידה, הרי הט׳ של כל גוף מוגדרת באופן 
חד־ערכי (גליל אירידיום־פלאטינה הנמצא בסורר 0 !€ז׳\ 56 ], 
צרפת, משמש כיום כתקן). 

לפי חוק-הכבידה יוצר כל גוף שדה-כבידה ומושפע על־ 
ידיו. עצמת השדה תלמה במסת-הכבידה הפעילה, ואילו 
עצמת ההשפעה, שבה מופעל הגוף בהימצאו בשדה. תלויה 
במסת-הכבידה הסבילה שלו. לפי חוק-הכבידה הניוטוני כוח- 
המשיכה מתכונתי למכפלת מ״-ההתמדה, ולפיכך מסת-ההת- 
מדה מתכונתית לססת־הכבידה הסבילה של הגוף. עובדה זו, 
המבארת מדוע כל הגופים נופלים במקום אחד באותה 
מהירות, אושרה באופן ניסויי כבר ע״י ניוטון בעזרת מטר 
טל ת. עובדה אמפירית זו זכתה להסבר מלא בתורת־היחסות 
הכללית. בתורה זו מוכח שמסת-ההתמדה מתכונתית גם 
למסת־הכבידה הפעילה, ולכן כל שלוש צורות הנד מתכוני 
תיות ביניהן. 

בתורת-היחסות הפרטית הוכיח אינשטין (ע״ע, וע״ע 
יחסות, תורת ה־, עמ ׳ 767 ׳ 771 ) כי מסת־התמדה ואנרגיה 
שקולות זו לזו: גוף הפולט אנרגיה בשיעור של £ יחידות, 
מסתו קטנה בשיעור של 2 ;>/£ יחידות (ש — מהירות האור). 
"מסת־המנוחה" אינה משתנה תחת טרנספורמאציות לורנץ, 
בניגוד ל״מסה היחסותית״(רלאטיוויסטית), ג ־( 2 ס/ 2 \~ 1 ) *״״= 1 מ 
(״ 1 מ — מסת המנוחה, — מהירות הגוף), שגודלה תלר 
במערכת שבה היא נמדדת. מהנוסחה היחסותית 

2 ,> 1 ז 2 +0 4 1 ק ־ 0 = £ 2 

(ק — תנע) נובע, שאין לזהות את מושגי ד.מ׳ והאנרגיה, 
הואיל והאנרגיה, בניגוד לנד העצמית, איננה קבועה. הש¬ 
ערתו של איינשטיין, שגם מסת המנוחה יכולה ליהפך 
לאנרגיה, אושרה. כאשר מוגדרת המ׳ כיחס בין הכוח 
והתאוצה, מתקבלים בדינאמיקה היחסותית שגי ערכים עבור 
ד,מ׳: .,מ׳ אורכית״ (״לונגיטודינאלית״) — אם התאוצה 
מקבילה לכיוון התנועה, ו״מ׳ רוחבית" ("טראנסוורסאלית") 
— אם התאוצה ניצבת לכיוון התנועה. 

לורנץ (ע״ע) ואחרים הסיקו את התלות של גודל הנד 
במהירות עוד לפני פיתוח תורת-היחסות, על-סמך התורה 
האלקטרומאגנטית של הנד. השאלה, אם קיימת גם מ׳ מכא¬ 
נית בנוסף לנד האלקטרומאגנטית, ואם כן׳ מה היחס ביניהן׳ 
מופיעה בתורת-השדה המודרנית, המבחינה בין המי■ "העי¬ 
רומה" ( 1385 ״ ■:" 3 ל) והנד הטוטאלית של חלקיק אלמנטארי 
(ע״ע), שכמותה עשויה להשתנות בשעת תנועת החלקיק 
בשדה חיצוני. 

מאך הניח שההתמדה (ולפיכך גם הנד המודדת את ההת¬ 
מדה) אינה אלא תוצאה של קשרי-גומלין בין הגוף (אי- 



1089 


מפה — מסופוטמיה 


1090 


נרטי) לבין כל שאר הגופים ביקום ("העיקרון של מאך"). 
ניסויים שנערכו בשנים האחרונות ע״י קוקוני ( 11 זס ש €<> 0 ), 
סאל^טר (־ 6161 ^ 531 ) ואחרים, לגילוי תלות מסת־ההתמדה 
בכיוון התנועה, עשויים לאשר את העיקרון של מאך. 

; 1879 1/1767 17% ^/ %1 ז 466/10 ( 016 .£ 

?. ¥01^111^00, ¥,?/{6111%111\$1)1€07611$0/1 € €'7X7142*26 467 ¥/0- 

1060112011071 1/16 מ 0 ,זש 011 ^ 1 . 0 ; 191 0 2 , 1611 [ 0 1$611 ז 1$$6 '<* 7 111 
,־ 317111161 ( . 1 \ ; 1958 ,( 4 ,;• 51€ ץ 11 ? 0£ 315 ממ\ 2 } ץ ¥7167% 16 ( 1 /ס 
; 1961 , $16$ ץ 11 ? 1404677% 004 €10$$1€64 17% 140$$ { 0 1$ ^ €07166 
1116 ת 1 411£5 ט 81 ת 80 $£ 0 ) 140$$ 10 1401167 0171 "$¥ , 111 ן 1 ס 1 \ 40 < .£ 
. 1965 ,( 2 .;); 506111 0£ ץ£ק £11050 ? 

מ. י. 

יחידת מ׳ אטומית היא החלק ה 12 מהם׳ של אטום 
פחמן, שמספרו האטומי 12 : 

24 ־ 10 א 1.657 ג' = 17 .^ 1 

שווה־העדך האנרגטי (ר׳ לעיל) של יחידת מ׳ אטומית הוא 
3 ־ 10 1.49% ארג = 10 6 931 x אלקטרון־וולט. — מספר הנד 
האטומית הוא המספר השלם הקרוב־ביותר למ׳ האטומית, 
כשזו מבוטאת ביחידות מ׳ אטומית. מספר זה מציין את 
המספר הכללי של הניטרונים והפרוטונים בגרעין, ולפיכך 
הוא שווה לסכום המספר האטומי ומספר הניטרונים. את 
מספר הנד כותבים׳ בדרך־כלל, ליד סימנו הכימי של האטום, 
דוגמת ״ נ>. — מקדם הפוך של מ׳ אטומית הוא היחס 
הנסיוני בין יחידות של משקל אטומי לבין יחידות של 
מ׳ אטומית. יחידת מ׳ אטומית = 0.99728 יחידות משקל 
אטומי. 

מס־היהיךים ( 1310115 )״! 115 :£$!?), ע״ש קופת־אוצר ת¬ 
מית, שבה חכז המם שהטיל אספסינום על היהודים 
לאחר החורבן. המם הורם באופן רשמי ליופיטר הקפיטוליני, 
במקום תרומת מחצית-השקל לבית־המקדש (ע״ע, ענד 
584/5 ). בידנו ידיעות על גביית "המס היהודי" במצרים 
החל משנת 71/2 — שהקיף גם נשים וילדים מגיל 3 ועד 62 
— במיוחד ע״פהאוסטרקה (ע״ע אוסטרקון) שבאדפו(ע״ע). 
ברומא פעל פרוקוראטור מיוחד כממונה על המס. העומס 
הכספי לא היה רב (כמה אדרכמונים לגולגולת), אך היתד. 
במס משום השפלה קשה. בימי דומיטעום (ע״ע) הוחמרו 
דרכי־הגביה וגברה ההקפדה על המעלימים את יהדותם ועל 
המתגיירים למיניהם (ע״ע גר, ענד 176/7 ), ובכך נפתחו 
אפשרויות רבות למלשינות. סוטוניום מספר ("היי דומיטי־ 
אנוס״, 12 ) שבנוכחותו נבדק י זקן בן 90 אם אכן נימול, 
ומשמע שהמס הוטל אז גם על יהודים שלמעלה מגיל 62 . 
אווירה דומה משתקפת גם אצל מרנעליס (ע״ע). לאחר 
רצח דומיטיאנוס ( 96 ) נשתנתה האווירה, ונדוה טבע מט¬ 
בעות לרגל ״ביטול הדיבה הכרוכה במס־היהודים״ ( £1501 
51161313 13 ממז״ 031 3101 !)״ 1 ), אף שהגביה עצמה נמשכה. 
העדות הדוקומנטארית האחרונה היא פאפירום מהכפר קרא־ 
ניס שבפאיום (כיום: קום אושים), מ 145/6 או 167/8 , אך 
במקורות ספרותיים עוד נזכר המס בראשית המאה ה 3 . 
סופו של המם לוט בערפל, ויש שמייחסים ליולינוס (ע״ע) 
"הכופר" תפקיד מכריע בביטולו. 

, 286 ־ 282 , 11 , 1^5 ]111]$ 4971$ ¥¥171 £176 707710X11 ? ־ £1 ] 115 ן .ן 
17% * 707 ץ ¥0£ 4$ ! €07£ , £11£$ - ■ 1£0¥01 נז 11€ ^ 1 ; 1914 

/ 0 610$ [ 7/16 < 011 *£ <[ £* ; 1960 , 136 ־ 110 , 11 , 771 * 401607 * 1 
- ¥67 ־ $67116/161% 01 ^ 1 016 . £€111 117 5011 ־ 1 . 0 ; 1960 , ¥07716 

. 1963 3 , 76 ־ 73 , € 0771161% ג 1%$1 ז 01114 /* 1 

מג. ש. 


מסוה (אמהרית: מסואע, ערבית: 9 0 וע), עיר־נמל 

על חוף ים־סוף במחוז אריתריאה (ע״ע), חבש! 

20,000 תוש׳ ( 1970 ). מ׳ יושבת על שני חצאי־איים ושני 
איים הסמוכים להם: מ׳ — האי הדרומי, שבו יושבת רוב 
האוכלוסיה ובו גם עיקר הפעילות המסחרית ורוב מיתקני- 
הנמל; מצפון לו — האי טאלוד, שבו תחנתימס״ב המחברת 
את מ׳ עם אסמרה ואגורדאט שבצםון־חבש. האיטלקים עשו 
את מ׳ לבירת אריתריאה בשנים 1885 — 1897 , פיתחו את 
הנמל וחיברוהו בכביש הדרי מתפתל ובמס״ב עם אסמרה 
(ע״ע). לאהד סיפוח אריתריאה ( 1952 ), פיתחו האתיופים 
את הנמל בשנות ה 60 , והקימו בו את בסיס הצי האתיופי. 
הנמל, שהוא החשוב במדינה, משרת חלק ניכר מתנועת 
סחר־החוץ של חבש. מייצאים דרבו זדעי־שמן, קפה, בקר, 
טבק, צדף, דגים מיובשים ומלח. ב 1968 עברו בנמל כ- 
418,000 טון. בקרבת העיר בריכות רבות לייצור מלח ממי- 
הים. כן מצויים בעיר ובסביבתה כמה מפעלי־תעשיה, בהם 
מפעל לייצור מלט ומפעל לשימור דגים. — ישראלים הקימו 
בי״ס לדיג במקום. 

מסוזואיקון, ע״ע פלאונטולודה. 
מסוליתית, התקופה ה־, ע״ע פרהיסטהץה. 
מסובסד!, ז׳ן־לואי־אתסט — :ו 165 ז־ £1 - 15 ״ 405 )״ ,ת 61 ) 15 ^! 1 ת 1 '- 1 .! 1 

1962 ,( 5(1111., XX1 תזש £351 זו;-)א }ס 1 בתז 11 <>(). 

ר. בג. - מ. 

מסורה, מנגנון־הערות מסועף המלווה את נוסח המקרא 
לצורך מסירתו המדויקת, כמתחייב מקדושתו. מפ¬ 
עלים דומים נעשו בשירה היוונית הקלסית ובם׳ הסורית 
למקרא ולאוואנגליונים. אך אלה נותנים בעיקר הוראות־ 
קריאה על אתר, ואינם עוסקים במניית התופעות — 
המייחדת את ד>מ׳ העברית. המונח מ׳ נתפרש מלשון מסירה, 
מלשון קשירה ואסיפת (ע״פ יחז׳ כ, לז), כלומר ריכוז הור¬ 
אות, מלשון ספירה (ע״פ ארמית־שומרונית), ובאופנים אח¬ 
רים. הסופרים העתיקו את הנוסח העיצורי של המקרא 
בלבד, ועבודתם הושלמה בידי נקדנים ומסרנים הבקיאים 
בפרטי הנוסח. ראשיתה של המ ׳ בהלכות כתיבת ספר-תורה, 
ומשהונהג המצחף ( = ספר עשוי דפים) במאה ה 7/6 הוחלו 
הלכות אלה, בחלקן, גם על מצחפים. בעלי ד,מ׳ ציינו באילו 
מקומות תיבות כ״אלהים" ו״אל" הם קודש ובאילו חול, 
בגלל דיני כתיבתם המיוחדים, וכן רשמו מקומות ( 18 ) ש¬ 
שינו הסופרים משום כבוד ה׳ (כגון: "ועמי המיר כבודו 
[כבודי] בלוא יועיל" (ירפד ב, יא) וכד׳, אולם עיקר עניינם 
היה בשמירה על נוסח המקרא (על ההערות הישירות לנוסח 
המקרא וקריאתו, ע״ע מקרא, עם׳ 290 — 293 ). אוצר מונחי- 
המ׳ הוא ארמי ברובו ומעיד על התהוותה בתקופת-התלמוד. 
הערות ד׳מ׳ שונות בחשיבותן, קדמותן, מהימנותן ואחדותן, 
לפי כה״י השונים, 

קיימת ם׳ קטנה (כדק) וגדולה (מ״ג). הראשונה 
מנוסחת בקיצור מופלג ורשומה בשולי הטכסט. התיבה 
המוערת, או צירוף־התיבות, מסומנים בעיגול. ד.מ׳ מעירה 
רק על הנוטה להשתבש, ועוסקת בשאלת שכיחות ה¬ 
צורה ואם הצורה הנידונה תקינה או חריגה מן השכיח 
במקרא. מכאן מתחייב הצורך במניית הצורות ביחידות 
הטכסט השונות. הערה המתייחסת לכל המקרא — באה 
בסתם או בתוספת ״בק״[ריה = במקרא]. אם זה אחרת, 
יצוין הדבר ע״י "בתו״[רה], "באו״[רייתא], "בנב״ניאים], 
"בכתו״[בים], "בסיפ״[רא! בספר שמדובר בו] או 
"בע״[נינא! הפרשה שמדובר בה]. יתר המונחים השכיחים 
הם: ״ל״ = לית [ = אין, כל/ תיבה בצורתה זו היא חד- 


פעמית במקרא], ״ב״, ״ג״, ״ד״ וכר = מספר ההופעות 
במקרא! ״מל״, ״מ״ל״, ״יתיר״ = [כתיב] מלא! "נדל דמ״ל" 
= מלא דמלא! ״חם״ = [כתיב] חסר! ״ר״פ״ = ריש פסוקא, 
ציון תיבה או צירוף בראש פסוק! "ד 0 ״[מיכי] =י ציון לשון 
סמיכות! ״בליש״. ״בלש״ = בלישגא, ציון לתופעה משו¬ 
תפת לתיבות בנות אותו שורש ולתיבות זהות בצורתן, אך 
שונות במשמעותן! ״בט״[עמא] = ציון למספר הופעותיה 
של תיבה בטעם, או הטעמה, מסוימים. ד,מ׳ משתמשת גם 
במונחים דקדוקיים: דגש ורפי׳ מלעיל ומלרע, זכר ונקבה, 
קמץ ופתח, וכיו״ב, ובשמות טעמי־המקרא (ע״ע). רוב 
הערות המ ׳ מתייחסות לכתיב המלא והחסר. 

הפד מציינת גם את הסדר ברשימות של שמות, כגון 
בנות־צלפחד, השונה במקומות שונים במקרא. המ ׳ מקפידה 
לציין מילות־יחם שונות הבאות בצירוף לשמות שווים 
ולפעלים שורם בוי״ו-החיבור או בלעדיה ("וכל אלה" [יחז׳ 
יז, יח]) — ״ל[=לית] ושארא [= והשאר] כל אלה"), 
חיבות דומות הנבדלות בניקודן במקומות שונים, ניקוד לא- 
רגיל של תיבה הבאה בהפסק (פרץ (רות ד, יח] — "ל 
זקף קמצ״), מלעיל ומלרע — לגבי מילים שהטעמתן אינה 
קבועה, וכן תיבות וצירופיהן המוסעמים במקומות שונים 
בטעמים שונים. וטעמים או צירופי־טעמים נדירים. פעמים 
מעירה הפד על עניינים תחביריים ומילוניים, כגון: "אמרת 
לה׳״ (תה׳ סז׳ ב) — "ל לש[וו] זכר"! "מן ינצרוהו" (תה׳ 
סא. ח) — "ל לשון קדש" (אך התיבה מצויה בארמית שבדג׳ 
ובעז׳)! ״מחיר״ (דה״א ד, יא) — "לשום אנש" [שם אדם]! 
״עשן״ (יהר טו, מב) — ״השם קריה״ [= עיר]. הכד 
מציינת חילופים בתיבות או בצירופים החוזרים במקרא 
ובעיקר בקטעים מקבילים (שמ״ב כב— תה׳ יח, ועוד). 

בעלי־הפד ציינו את מספרי הסדרים, הפסוקים, התיבות 
והאותיות שבמקרא כולו, בספרים השונים, בפרשיות-התורה 
וכד, וכן את מקום אמצעם של הספרים השונים, של התורה 
כולה ושל המקרא פולו׳ בפסוקים, בתיבות ובאותיות (והשר 
קיד ל/ ע״א, ואוצר הגאונים לשם). שיר המיוחס לרב 
סעדיה גאון, המבוסם על חומר־מ׳ קדום, מוסר מספרי כל 
אות ואות במקרא. כן מונה הם׳ את הפסוקים הקצרים בני 
3 תיבות ואת הפסוק הארור־ביותר! פסוקים שאין בהם לא ו 
ולא י (במ׳ ז, כ), פסוקים שמצויות בהם כל אותיות הא״ב 
(מל״ב ו, לב), וכיו״ב. 

ד!מ׳ מביאה לעתים גירסת מךנחאי (=־ בני בבל), לעומת 
גרסת מערבאי (= בני א״י): "ופנחס" (מל״א א, ג) 
למערבאי חס׳ למדגחאי מ״ל [ופינחס]. כבר בתלמוד נז¬ 
כרות מחלוקות בבל וא״י ביחס לסדר הספרים וחלוקתם 
לפסוקים, ועם גילוי כה״י בניקוד בבלי, נתברר שמרובים 
מאוד ההבדלים — באותיות, ניקוד, טעמים ופד• רשימה 
בת כ 250 חילופים בין םד[נחאי] ומע[רבאי] (בנ״ך בלבד! 
בתורה אין הבדלים), באה בסופי כ״י אחדים של מקרא 
וברשימות עצמאיות. בכ״י אחרים נמסר על חילופים נוספים 
ביניהם, וגם על חילופים שבשיטה: מדנחאי כתבו תיבה 
אחת במקומות שמערבאי כתבו שתיים, כגון: בית אל. 

מ בעלייה מ׳ נזכרים, בתרך הפד׳ בן־אשר (ע״ע), 
בן־נפתלי (ע״ע), פינחס ראש־הישיבה ו״בעלי טבריה", 
שפעלו במאות 8 — 10 . כן נזכרים במ' כ״י־למופת שהיו 
ידועים בזמנם׳ "מחזורה רובה", "ירושלמי", "הללי" ועוד. 
פעמים מביאה ד!מ׳ גירסות המסתברות — ע״פ דעת מוסרן 



1093 


מסדרה 


1094 


— יותר מגירסת-הפנים, במיוחד כדי לדחותן. אלה מכונות 
״סביר״, "סביריך [= יש סבורים], "סבירין ומטעין״ [ = 
סבורים וטועים (הגורסים כך)]! — השר ברא׳ יט, כג; 
שמ׳ בא, ל. מספר גירסות "סביריך עולה מעשרות, בכה״י 
העתיקים, עד למאות — במאוחרים. יש ב״י המביאים את 
הגירסה המוטעית מכתיב׳ לעומת ה,קרי׳ חנכת. חלק 
מהשינויים קדום, אך מספרם התרבה בגלגולי ההעתקה. 

המה״ג היא בעיקרה פירוט של המה״ק. נהגו לכתבה 
בשוליים העליונים והתחתונים של הדף, ובכ״י מועטים — 
גם בצדדים! העתת עודפות הועברו לסופי הספרים. המה״ג 
מפרטת מראי־מקומות למה״ק בעזרת מלות-היכר (המכונות 
״סימן״) — הסימון לפי פרקים ופסוקים טרם בא לעולם. 
הסימן מורכב מר״ת של מלות־מפתח, אך יש וכסימן משמש 
משפט (עפ״ר ארמי), שכל מלה בו רומזת למלת־היכר. על 
המלה "וטוב" (שמ״א ב, כו) מעירה המה״ג: "וטוב ה׳ 
קמצין בקריאה וסי׳ ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר 
[רך וטוב] (בר׳ יח, ז), והנער שמואל (שמ״א ב, בו 
[הג״ל]), ושמו שאול בחור וטוב (שמ״א ט, ב), וימצאו 
מרעד. שמן [וטוב] (דה״א ד, מ), הוספת חכמה וטוב (מל״א 
י, ז): וסי׳ בלשון תרגום: שמואל טליא בחירא רהט ואשכח 
חכמתא". כל׳ המלה ״וטוב״ בוי״ו קמוצה מצויה ב 5 מקומות 
במקרא, וניתן לרמז עליהם במשפט ארמי בעל מובן׳ אף כי 
לא לפי סדר המקראות. לפעמים בא הסימן לבדו, ללא 
פירוט, ולפעמים יוצרים הסימנים משפטים ארוכים (לתיבת 
לו — ברא׳ יז, יח) שיש בהם מן השעשוע ומחריפות 
מחבריהם. בכ״י נמצאו גם סימנים בערבית. בכ״י מסוימים 

— אך לא בספרים מודפסים — מסדרת המה״ג תיבות יחיד־ 
איות שיש בהן צד-שיתוף (בניקוד, טעם, משקל וכד׳) בזוגות 
של ניגודים ("זוגיך) וברשימות א״ב ואחרות. אלה תופסות 
מקום נכבד בחיבורי־המ׳ העצמאיים (ר׳ להלן). בראשי 
ספרים, או בסופם, מפורטים מחברי-הספרים, מספר השנים 
שהם מקיפים, חלקים מ״דקדוקי־הטעמים", רשימות של חי¬ 
לופי מדנחאי־מערבאי, חילופי בן־אשר ובן־נפתלי, וכד׳. 
בכת״י עתיקים מסתיימת ד.מ׳ ברשימות־סיכום. הנוגעות 
לספרים שלמים או לחסיבות־ספרים, וברשימות סיסקמסיות 
ארוכות, הכוללות מניין מלים ואותיות, פסוקים, פרשיות 
וסדרים, לספרים ולחטיבות, וכן חצאי המניינים, רבעיהם 
וכד׳. 

המ׳ היא פרי עבודה קיבוצית של דורות רבים, מהסופ¬ 
רים בראשית ימי הבית השני עד לקביעת נוסח-המקרא 
הטברני במאה ה 10 . ראשיתה של המ׳ בתורה שבע״ם, 
והמשכה ברשימות עצמאיות שרבות מהן נמצאו בגניזת 
קאהיר, ובהן באות ההערות כסדר־הכתובים אך ללא הטכסט. 
רשימות אלה כוללות לרוב ס״ק ומ״ג ביחד. קיימות גם 
רשימות ספציפיות לקרי וכתיב, פתוחות וסתומות,'אותיות 
מיוחדות וכד׳, ונראה, שהכל בא מהתקופה שהמ׳ טרם ניתנה 
להיכתב בגוף ספרי-המקרא. 

רישום ד.מ׳ בגוף המקרא החל סמוך לרישום הניקוד וה¬ 
טעמים. בכל דור הוסיפו בעלי־המ׳ על קודמיהם, וקיים שוני 
בין שיטות שונות, הנובע מכך שלכה״י השונים היו מ" שונות 
לגבי פרטים רבים. המעתיקים לא נמנעו מלהוסיף ממקורות 
אחרים, וכך איבדה ד.מ׳ את זיקתה הישירה לנוסח ה״פנים". 
עקבות התהליך ניכרים בהבדלי-מינוח, כפל־לשון, אי־ 
התאמה בין המה״ג והמה״ק, וסתירות שבין הטכסט והמ ׳ . 


פרט לכ״י קאהיר (לנביאים) ולכתר חלב (ע״ע מקרא, 
עמ , 294/5 ) לא הגיעונו כ״י מקוריים של בעלי-המ'. עד 
סוף המאה ה 13 בקירוב נקבע נוסח־הפנים ע״פ המ׳ ׳ ומכאן־ 
ואילך הועתקו הערותיה באופו מכני ולא תיקנו עוד על-פיה• 

ענייני מ׳ רוכזו לראשונה ב״מסכת ספר־תורה" וב״מס- 
כת-סופרים״ המאוחרת לה (נערכה, כנראה, במאה ה 9 ). 
מאחר שכל בעלי-המ׳ הנזכרים בשמותיהם נחלקו בשאלות 
ניקוד וטעם, אי־אפשר להקדימם למאה ה 8 . ידועה-ביותר 
שושלת בן-אשר, שבניה היו (מסוף המאה ה 8 ) בעלי־מ׳ 
במשך 7 דורות. האחרון בהם הוא אהרן בן*אשר, ונוסחו 
זכה להיות לנוסח המקובל. בדדורו ובן־מחלוקתו הוא משה 
בן־נפתלי. נוסח מתוקן של החילופים ביניהם נרשם בידי 
מישאל בן עוזיאל, ומצד בכ״י וקטעי גניזה (נתפרסם ע״י 
ל. ליפשיץ, ב 1965 2 ,1935 < ור׳ 16x1:115 ־, 11 ־^ 1962/4,1 ). לפי 
נוסח זה נחלקו בן־אשר ובן־נפתלי בכמה עניינים כלליים 
וכן ב 867 מקומות במקרא, והסכימו ב 406 מקומות אחרים. 
חילופים באותיות ובחלוקה לתיבות — מועטים. למעלה 
מ 100 חילופים נוגעים לתנועות, דגש ורפה. ענייני הקפה 
(מקפים) וכד׳, כ 200 חילופים והסכמות מתייחסים לטעמים 
— רובם בטעמי אמ״ת, וכל השאר — בענייני סימון געיות 
(= מתגים). אין בידנו כ״י של אסכולת בן־גפתלי, וכ״י 
קאהיר הוא הקרוב־ביותר לנוסח זה. 

החיבור העצמאי הגדול של הנד הוא ס׳ "אכלה 
ואכלה" (הוצאה ביקורתית: ז. פרנסדו׳רף, הנובר, תרכ״ד) 
המחזיק כ 400 רשימות, בסדר א״ב, רובן מסוג המה״ג. הוא 
פותח בזוגות של תיבות יחידאיות שוות, כשבשניה ר החי¬ 
בור, ומכאן שמו של החיבור. הרשימות שלמות מאלה ה¬ 
מצויות לרוב בגליונות כה״י של המקרא או בכ״י עצמאיים. 
הרשימות הן מתקופות שונות והאוסף נערך, בנראה, במאה 
ה 10 או ה 11 . 

בסוף תקופת בעלי-הנד נכתבו חיבורים, שבהם תערובת 
ענייני מ׳ ודקדוק. החשוב שבהם הוא "דקדוקי הטעמים" 
לאהרן בן־אשר. אחריו ראד לציון "הדא!ת אל-קארי" הערבי 
על תרגומיו השונים, שהחשוב שבהם הוא "הומת הקורא" 
(י״ל ע״י י. דרנבורג [ 1871 ]). 

יעקב בן חיים (ע״ע) אבן אדוניהו, בירר נוסח־מ׳ ע״פ 
מספר רב של כ״י מקראיים ולןבצי־נד, בשביל מהדורה ב׳ 
של ״מקראות גדולות״ (ונציה, 1524/5 ). את המה״ק והמה״ג 
הדפיס בגליון, ובסוף המקרא הביא את מרבית ההערות 
מהמה״ג וכן רשימות־מ׳ רבות בסדר א״ב. ובהן ייחד לבל 
אות "מערכת". לרשימות אלה קרא "מסורת גדולה" ("מס¬ 
רה רבתא״), להבדילן מן הנד שבשולי-הדפים; כן הוסיף 
מראי־מקום להערות מקבילות. למרות ליקוייה, נתקבלה 
מהדורתו כנוסח המוסמך של ד,מ׳. את המה״ג שבה ההדיר 
פרנסדורף ( 1876 ) וצירף לה דיונים מפורטים. ברוב דפוסי־ 
המקרא נכללות הערות־מ׳ נבחרות בלבד. 

מחכמי-המ׳ החשובים: יקותיאל בן יהודה הכהן, מאיר 
אבולעפיה, מנחם מאירי, מנחם די לונזנו, שלמה ידידיה 
נורצי, ו. היךנהים וז. בר. מחשובי חוקרי־המ׳: אליהו בחור, 
י. בוכסטורף 1 , ש. ד. לוצטו, א. א. וורמם׳ כ. ד. גינצבורג 
ופ. קלה. על מפעליהם — ע׳ ערכיהם. 

ה מ׳ הבבלית, עם גילוי קסעי-מקרא בבליים בגניזה, 
נתברר קיומה של מ׳ בבלית, גם מ״ג, אך בעיקר מ״ק, 
השונה במונןויה ובמקצת גם בשיטתה. מ׳ זו משוכללת 



1095 


ספורה — מסטיסו, מפטיפים 


1096 


פחות מן הטברנית, וכנראה, עתיקה ממנה. המה״ק כתובה 
לרוב בין שורות־הטכסט, באותיות קטנות, מעל לתיבה המו־ 
ערת, או מעל לקבוצת תיבות המחוברות בקו קצר מעליהן; 
המה״ג כתובה בתחתית הדף. מונחיה העיקריים: דק = 
ל(לית) הטבתי, קיצור מן: דקרן = "שקוראים"; צירוף 
מעין: ״גדק״, הוראתו, בקירוב: 3 תיבות הן במקרא ש¬ 
קוראים אותן כך; של = מל; כת[יב), להדגיש שכך נכ¬ 
תבת התיבה. אף מונחי־הניקוד והטעמים שתים הם. המ׳ 
הבבלית אינה מעירה על מספר ההופעות של תיבות 
וצורותיהן במקרא, פרט לתיבות יחידאיות ולהערה "כול" 
— המציינת, שהתיבה הזאת מצויה כך בכל מקום 
במקרא. לעתים קרובות מעירה המ׳ הבבלית במקום שה- 
טברנית אינה מעירה, ואין להוכיח השפעה הדדית בין 
הם". 

המה״ג הבבלית מתה מספרי צורות במקרא ומפרטת 
אותן ע״י סימני־היכר, עפ״ר בני תיבה אחת. רבים מסוגי 
ההערות דומים למ ׳ הטברנית. סימני-הזכירה חריפים פחות 
מבטבדנית. 

מ׳ לתרגום אונקלום. לתרגום זה, שהיה נקרא 
בבהכ״נ עם התורה, נתחברה מ׳, אך נשארה רק בכ״י 
מועטים של מ׳ טברנית וגם של מ׳ בבלית. רוב עיסוקה של 
המ׳ הוא בדרך־התרגום, והיא רומזת למקומות, שבהם תיבה 
אחת תורגמה בכמה אופנים. גם בנד לתרגום באים כמה 
מן העניינים המצויים במ׳ למקור. מצויות הערות "מטעין" 
או "משתבשיך, ומחלוקות בין נהרדעי לסוראי, באותיות 
או בניקוד. אלו הן האסכולות היחידות שהוזכרו גם במ׳ 
הבבלית וגם בטברנית לתדגום׳ ונמצא שמקור שתיהן בבבל. 
מ׳ זו נתפרסמה ע״י זנרלינר ולנדאואר. בגניזה מצויים קטעים 
אחדים של רשימות ממ׳ זו, בניקוד טברבי וגם בבלי. 

מ. צ. סגל, מבוא המקרא. ד', 842 — 910 , תש״י! א. עפשטיין, 
ענייני מ׳ ודקדוק (מקדמוניות היהודים, ב׳), תשי״ז 2 ; ר. 
גורדיס, קדמותה של הט' לאור ספרות חז״ל ומגילות ים~ 
המלח (תרביץ, כ״ז), תשי״ח; ד. ש. לוינגר, מקוריותו של 
ב״י חלב (מחקרים בכתר אמדצבא, א'), תש״ד; י, ייבין, 
מבוא לט׳ הטברנית (בשכפול), תשל״ב; ־־;ס ,ו 1 ^א .( 

< ־נש 311 (סח £3 . 5 ; 7 1895 מסין 1 ז €1€ ־ 48$$01 { ■ 7 ) 1 ) הדז $661 
46$ ; 1896 1 זז> 1 ; 2 01€ 

־ 1927 , 1-11 , 15 *£^€^ $€$ ,.^ 1 ; 1931 

; 1925 ,. 4 ? 416 מס^מ&^^־דן/מ/^ , 011 ■ 0011 ־ 111 £ ; 1930 

-? 116 * 11 . 11 ? 1 7 '6x1 ז 1€ {') €11£ ז 1$$0 > 1 *ז ־ 1 * 2-1 . 11 

י \נ 0 ז 1£ ־ 1 ) .^ 1 166 ^ 0 0616171$ * 8 י ז £0 ־ 1 סק 5 .\ 2 ; 1936 , 1 * 6 ^ 1 * $1461111 
^ 1 * 61614 * 866 ■ 2141 1 * #6 1 *ע}? * 861716 ,־ £0011101 ״ 1 ; 1942/3 ,( 1 ^ ז \ X 
< (^^^ 1( *14 !41($$ {>?(1666 <12* 7 16€*156 6671 14. (£1170<\, XX 

- 61160 ? 4$$0 66 ? ס) 1 * 0 * 041461 ?^!* 1 ,£־ו! 010261 . 13 . 0 ; 1950/1 

. 1011043 1111 ^) 1897 ? 8161 < 4 * £1667£ ׳*ן// /ס 1 * 0 * £411 41 ) 116 *?€ 
-ז 1203 י 2 .{ . 0-14 ־ 03511 .? .£ ;* 1966 ,(׳(^ 0111051 . 14 . 1 ־ 1 
. 6 161 ) 56 * 1 ׳ 1 ! / 0 [ 1 ) 611 ^ 64-1 16 > 1 *.% 6 \ 11 / 0 1 * 110 * £4 766 , 3£3 ־ 1 
766 י 11 !ז\ ¥01 1 ; 1968 ,( 31110 .>! .£ 10111 ־ 01 בתשות מ 1 ) %2161 נ 1 
. 1969 י ( 11 ז ־\ , 616(4' £41110*1 0 / 111 € 8161111 £166?<46(1 (70x1115 

יע. או. 

מסחר, מסחר בץ-לאמי. ע״ע סחר. 

מסטבה (בערב׳ ספסל. בדומה לאצטבה בעברית), 
כינוי של סוג־קבר מתקופת מצרים הקדומה. למ ׳ 

צורת מבנה מלבני, עשוי לבנים או אבנים מסותתות, כעל 
קירות מלוכסנים וחלקים וגג שטוח, ובו׳ נקברו מלכים 
בתקופה הארכאית, ומאוחר־יותד — בני האצולה ומעמד־ 
הפקידים. הכד מקורן כנראה בנהגי־קבורה קדם־היסטוריים; 
מהן מזכירות, בתקופה הארכאית׳ בקירותיהן וסיפוניהן בית 
בנוי מחצלות (ע״ע סקרה), ומהן מזכירות בגגותיהן המקו¬ 
מרים תלי-קבורה (ע״ע אבוס); לבסוף נשתלבו צורות אלה. 


בו־בות הזמן התפתחו מד,נד — הפירמידות (ע״ע) המל¬ 
כותיות. 

המת בקבר מתחת למבנה המ', וזה הכיל בתובו עפ״ר 
מערכת חדרי-פולחן, ביניהם תא סגור, ובו פסל הנפטר. 
לפני התא נמצא חדר־המנחות, ובו "דלת-סך־ק", שתכליתה 
לאפשר למת גישה אל המנחות. על הדלת ועל קירות־החדר, 
צוירו המנחות שהוגשו למת, לעתים כתחליף למנחות עצמן. 
במשך הזמן נוספו ציורים, לפעמים עדינים־ביותר ומלאי- 
חיים, של מעשי הנפטר עלי אדמות, פריטי רכושו, סעודותיו 
וכד׳. נמצאו גם ם" בעלות חדרים רבים, שבהם נקברו 
משפחות שלמות. מגמת הפריטים המצוירים היתה לעמש 
את הנפטר בקיומו שמעבר למוות. מ" רבות נמצאו בקרבת 
הפירמידות בגיזה ובסקארה, והיפות־ביותר אלו של תי 
ופתווחיתפ בסקארה. בתקופות מאוחרות-יותר באו במקום 
המ״ קברים חצובים בסלע. — וע״ע מצרים, עמ׳ 207 . 

,־ 80151161 . 4 . . 0 ; 1913 , 1 , 71 !) 4 07011 ! 012 ,) 101 , 1 > 81£111 . 0 
2/12 20 4012221 7022122 11021 ?ץ 7% ) 1 ( 2 } 0 11 ז 112 ? 800101 7/70 

מסטר, הרוזנים דה ( 6 ז 13151 \ 16 ) £68 מ 01 :>), האחים ז׳וזף 
— ! 1 ^ 10 — ( 1753 , שאמןרי — 1821 , טורינו) 

וממה — ■^^ 1 ׳\^ 1763) — X , שאמברי — 1852 , פטרסבורג), 
צרפתים, ממתנגדי המהפכה, שהצטיינו בשירותן של מדינות 
אחרות. 

( 1 ) ז׳ ו ז ף, מדינאי בשירות איטליה ופילוסוף צרפתי. 
התחנך אצל הישועים ולמד משפטים בטורינו. מ 1774 שימש 
במערכת המשפטית של דוכסות סאבויה. בהיותו בין המת¬ 
נגדים החריפים למהפכה הצרפתית, נאלץ לברוח מסאבויה 
עם הפלישה הצרפתית אליה ( 1792 ), מצא מקלט בלוזאן, 
וב 1799 מונה ע״י מלך סארדיניה, קרלו־אמנואלה /ת, שישב 
בטורינו, לנציגו בסארדיניה. ב 1802 מונה ע״י אחיו של 
הלה, דטוריו-אמנואלה 1 (ע״ע) לשגריר בפטרסבורג, וכיהן 
בתפקיד זה עד 1817 , בחזרו לטורינו מונה לראש הקאנ- 
צלאריה. 

עיקר פירסומו בא למ׳ לא כמדינאי אלא כהוגה־דעות 
מדיני. לעיצוב מישנתו תרמו נטיותיו האתיות־מיסטיות, 
הכרתו הדתית, אהבתו העזה לצרפת והזעזוע שנגרם לו 
ע״י המהפכה הצרפתית. כן הושפע מהגותו של א. ברק 
(ע״ע). הנחת-היסוד של מ׳ היא אין־האונים המהותי של 
התבונה וכוה-הרצון האנושיים לעצב את גורל האדם. האדם 
הוא יציר תנאים הקודמים לו והמצויים מחוץ לשליטתו, 
שלהבנתם אפשר להגיע רק ע״י עיון בתכלית האלוהית 
המכוונת את התבל. החברה חיונית לאדם משום טבע־ 
ברייתו, והאדם נולד לתוכה ואינו יוצר אותה. המימשל 
מושתת על סמכות מוחלטת, שמקורה הוא אלוהי. היא צריכה 
להיות מופקדת בידי בית־מלוכה, בסיוע האצולה והכמורה, 
כל' במעמדות בעלי הרצף ההיסטורי ותחושת האחריות 
הנובעת מן הקניין, והמייצגים בשל כך גם את העם כולו. 
היות וכל סמכות מדינית מקורה הוא אלוהי, הרי הסמכות 
המושלמת־ביותר מצויה בידי האפיפיור. 

ב 1796 פירסם מ׳ בלוזאן את חיבורו המדיני הראשון 
והחשוב־ביותר ססח 3 ־ 1 ^ 1 13 ז!!* 311005 ־ 161 ) 00081 ("מחשבות 
על צרפת"), שבו תקף בחריפות את התורות ההסכמיות 
(ע״ע מדינה, עכד 269 ) ואת הראציונאליזם של "הפילוסו¬ 
פים" של המאה ה 18 , והעמיד את המובארכיה כשלטון בזכות 
אלוהית. הוא אף היתווה תכנית להחזרת המלוכה, שלפיה 
יילקחו בחשבון גם האינטךסים התדשים שהעלתה המהפכה. 
בשאר חיבוריו, שנכתבו בעת שהותו בפטרסבורג, מ׳ מפתח, 
למעשה, את הרעיונות הכלולים בספרו זה. ב 1821 , עם 
החזרת בית-בורבון למלוכה, הוסיף מ' למהדורתו השלישית 

005111:01:1008 :> 168 ) ־ 316111 ־ 6061 § 6 ק 01 ח 11 ק 16 8111 £8531 

065 !> 1 ז 011 ק ("מסה על העקרון היוצר של החוקות המדי¬ 
ניות"), שבה, בצד הרעיונות המדיניים, הוא מפתה השקפות 
דתיות, בייחוד על תורת־ההשגחה, ועל שליחותה האירופית 
של צרפת, הנובעת, לדעת מ׳, מחורה זו. 

בחיבורו 6 ק 3 ? ״ם (״על האפיפיור״), 1819 , מקבל מ׳ 


ללא הסתייגות את הדוגמות ואת ההיירארכיה של הכנסיד, 
הקאתולית, את עקרון חסינותו של האפיפיור מפני שגיאות 
ואת עליונותה של הכנסיה על המדינה. מכאן תביעתו שבידי 
הפנסיה צריך להיות גם שלטת חילוני. בעמדתו התאוקרא- 
טית קרוב מ׳ לבוסיאה (ע״ע), אך שלא כמוהו, היה ממת¬ 
נגדיו של הגליקניזם (ע״ע). בספרו 31116306 § 1156 §£׳ 061 
)) 001:1 <] 310 ־ 61 ) 5010 16 60 ׳ 35 15 ־ 01 קק 3 ־ 1 565 5 130 ) ("הכגסיה 

הגאליקנית ביחסיה עם הכומר העליון [האפיפיור]״), 1821 , 
הוא מוכיח, שברעיונות הלאומיים בצרפת היה טמון יסוד 
תאוקראטי בכל הזמנים ושפל הרפיה בקשתם עם ראש- 
הפנסיה פוגעת בשליחותה של צרפת. 

ב 1821 , אחת מותו של מ׳, הופיע ספרו 5011668 £65 
§ז 011 נ 51 ז £16 ?- $3101 16 ) ("שיחות־ערבית בפטרסבודג"), שבו 
הוא מנסה להוכיח שחיי העמים נשענים על סמכותו התבו¬ 
נית של המלך ועל הפנסיה, ומשום־פך יש להלחם בעקרונות 
של ה״השכלה" ושל המהפכה ולהעלות כנגדם את תורת־ 
ההשגחה. כ 15 שנים אחר מותו פורסם חיבורו האחרון 
00 ) £3 616 16 ! 1 ^ 11050 1613 ) 1 , £x30160 ("עיון בפילוסופיה 

של ביקון״), 1836 , ובו התקפה חריפה על ביקון כמקור- 
השראה של האנציקלופדיסטים הצרפתים. מ׳ טוען שהעולם 
אינו ניתן להבנה, אלא לאור עקרון התכליתיות (ע״ע). 

תפיסתו המתנית של מ׳ משוללת שיקולים מוסריים! 
הדת חשובה לו בעיקר כביסוס השיטתי ביותר לעיקרון 
שרצה להשריש בליבות בני־תקופתו כראקציה למהפכה 
הצרפתית, הוא עקרון האוטותטאריות (וע״ע דונוסו- 
קורטס). 

ע. ם. 

( 2 ) גז ו יה, קצין בצבאות של סארתניה ושל רוסיה 
וסופר צרפתי. מ 1781 שירת בצבא-סארדיניה וסירב להצ¬ 
טרף לצבא־צרפת לאחר הפלישה לסאבויה. הוא עבר לרוסיה, 
הצטרף לצבאה, שירת במטהו של גנרל סובורוב, השתתף 
בקרבות בקאוקאז ובפרס והגיע לדרגת גנרל. ב 1825 ערך 
מסע לאיטליה ולצרפת. 

מ׳ כתב סיפורים ומסות, שחן של פשטות והומור נסוך 
עליהם. מספריו: 16 ( 0113101 03 ! 16 ) •! 30100 6 § 3 ץ 0 ז \ ("מסע 
מסביב לחדרי״), 1794 — המכיל הרהוריו של קצין צעיר; 
40516 .׳!> 0116 13 16 > ^ 61 ז<ן £6 £6 ("המצורע של העיר 
אאוסטה״), 1812 — המשקף את רעיונותיו המדיניים של אחיו 
ז׳וזף; 6006 ״ג*!; 8 6 ״ 1 > 6 ן £3 (״הסיבירית הצעירה״), ו £68 
€3110356 ! 11 > 1500111615 ־ 1 ? (״השבויים בקאוקאז״), — י״ל 
ביחד, 1815 . 

־ 03 . 14 ; 1945 ,. 84 40 ./ 40 740$ ן> $01117 0$ * 14 0$ * 1 7 ט 1 ץ £3 

40 י ן ,^ 01£1101 ./ , 0 ; 1952 ,. 84 40 ,. 31 ) 6 — 111€1 

. 11 ; 1963 , 0001777 ? 40 7 ז 70 זס 77$1 / , $0$$0 40 $70$17016 ,. 84 

7074$ ^ 017 ? 0114 01117001 ? 1/10 , 41107 * 0774 7/770770 ,מטץכ € 4 ״ז 
. 1965 ,, 84 40 ./ / 0 71 /^ 7/1014 

מסטריכט ( 111 :> 1 ־ 1 ז 1335 ל), בירת מחת לימבורג (ע״ע) 
בדרום־מזרח חולנד, 94,000 חוש׳ ( 1970 ) ; עם 
פרבריה שממזרח לנהר— מוגה אוכלוסייתה 142,000 תוש׳. 
מ׳ יושבת בגובה של כ 40 מ׳ מעל פני־הים על הגדה המער¬ 
בית של נהר מס (מז [ע״ע]), סמוך למקום שבו יוצא הנהר 
מאיזור-הגבעוח שמצפון להרי-הארדנים למישור של דרום־ 
הולנד, כ 5 ק״מ מגבול בלגיה. יש בעיר קונסרווטוריון למו¬ 
סיקה, תזמורת פילהרמונית, אקדמיות לתיאטרון ולאמנות 
ומוזיאונים. בבתי־החרושת שבם' מייצרים קרמיקה, זכוכית, 



1099 


מסטריכט — מסינג׳ר, פילי 9 


1100 


נייר־סיגריות, כימיקאלים ומשקאות. המקום משמש כצומת- 
דרכים. 

במ׳ היד. ישוב כבר בימי שלטון רומא. המבנים העתיקים־ 
ביותר ששרדו הם כנסיה מהמאה ה 6 , העתיקה-ביותר בהולנד׳ 
וכנסיה מהמאה ה 11 . במאה ה 13 ישבו בה דוכסי בראבנט 
והגמוני ליד. במאה ה 16 ביצתה ההולנדים׳ אך ב 1579 
כבשוה הספרדים וטבחו בתושביה. ב 1632 שבה לידי הולנד; 
הצרפתים כבשוה ב 1673 , 1748 ו 1794 . בסוף המאה ה 19 
פורקו ביצורי־העיר ורק מקצתם שרדו. 

מסי. מסאים ( 133531 ^ , 013531 קבוצת שבטים באפריקה 
המזרחית, דוברי השפה הנילו־חמית מא ( 133 \!). 

מספרם כ 000 ׳ 225 נפש. עיקרם — רועי־בקר נוודים־למחצה, 
המתגורתם בדרומו של עמק-השבר הסורי־אפריקני הצחיח- 
למחצה, בדרום ?!ניד. (ע״ע) ובצפון טנגנייקה (ע״ע). אלה, 
כ 160,000 נפש במספר, תאים עצמם כמ" "אמיתיים", לעומת 
השבטים האחרים העוסקים בחקלאות. 

ד.מ׳ הוא גבה־קומה ודק־גיזרה. שני המינים מתקשטים 
בתכשיטים עשויים מתכת, עור וחתזים. מריחת הראש 
והגוף באוכרה אדומה היא אפיינית ביותר. כלכלת־הקיום 
של ד.מ" הרועים מבוססת במלואה על ב ק ר. מזונם העיקרי 
חלב, בשתהבקר ודמו (כמשקה). לגידול הבקר וטיפוחו 
מייחסים ערך רב, דבר הנובע מאמונה ותפיסה קוסמולוגית, 
שלפיה נתן אלוהים למ " את כל הבקר שבעולם, ולאיש 
מלבדם אין זכות להחזיק בבקר. אדמות־המ" נמצאות 
בבעלות קבוצות תת־שבטיות. 

המבנה החברתי של שבטי־הט" מורכב מבתי־אב אבסו־ 
גמיים (ע״ע אכסוגמיה) והמוצא מוכר בקו הזכת. הנישואין 
— פוליגאמיים, ועבור הנשים משלמים מוהר. הגבתם מאור¬ 
גנים ב ק ב ו צ ו ת - ג י ל (ע״ע דור, גיל, עמ' 238 ). הבנים 
והבנות נימולים בהיותם בני 13 — 17 . הבנים מקבלים לאחר 
מילתם מעמד של לוחמים. היחידה הלוחמת ( 511:11 ) היא 
היחידה הפוליטית הבסיסית של ד.מ". חבריה מתגוררים 
בצוותא בקראל ( 10-331 ), או מניאטה ( 13 :ז 3 ץ 311 ם 1 ) — 
קבוצת־בקתות מוקפת־גדר. בראש היחידה — מנהיג נבחר, 
שיחד עם מועצה, מתווך בסיכסוכים, מחליט בענייני מלחמה 
ובחלוקת שלל. 

בעבר נדדו המ׳ ׳ באפריקה המזרחית כולה והפילו אימתם 
על האיזור, בשל פשיטות־השוד הנועזות, שנועדו להגדיל 
את עדריהם. אדמות־הם" ותחום נדודיהם צומצמו ביותר, 
בראשית המאה, ע״י השלטון הבריטי והגרמני באיזור. כן 



כני ׳ 6 בט פאסאי ברייווד־מ 5 תםה 


נתמעטו מאוד פשיטות־השוד, אך ד.מ" מקיימים את ייחודם 
יותר משבטי־רועים אחרים באפריקה המזרחית בגלל שמ¬ 
רנותה והם בולטים בעמידתם בפגי תהליכי המוךרניזאציה 
(ר׳ תמ ׳ בכרך י״ח, ענד 814 ). 

; 1905 ,)• 101 ) 7011 1 ><ז 0 ? 1 ) 1/1 ,. 4 \ ) 1€ ז 1 5 ז 1 ז? 40€1477% $€$ $£יה 1$ ) < 1 ) ,ם 0 ם 1# ק וזז 1 > 151 . 4 . .£ 

2 ) 1 .£ ; 1884 * 1 > 1. 7 ) 1 ; 1879 

,. 4 { . 8 .[ €-/ 8101 2 ) 1 

. 1963 

פ י ל י (£ — ־ €1 § 1 ז 581 ג 1 \ נן 111 ו 1 ? — ( 1583 , ס^לז־ 

ברי — 1640 , לונדון), מחזאי אנגלי. מ׳ למד ארבע 
שנים באוניברסיטת אופספורד, ועזב אותה בלי לקבל 
תואר. כשהגיע ללונדון התיידד במהרה עם המחזאים ג׳ון 
פלצ׳ר ותומס .דקר (ע״ע), ועם כל אחד מהם שיתף־פעולה 
בכתיבת מחזות. מ 1620 החל בכתיבה עצמאית וחיבר כ 15 
מחזות, ביניהם טראגדיות, קומדיות וטראגיקומדיות. 

את החומר למחזותיו שאב מ׳ בעיקר ממקורות איטלקיים 
וספרדיים. הוא ידע יפה את סוד המבנה של העלילה הדדא־ 
מתיח, אך בדרד־כלל חסרה לו תפיסה מעמיקה בעיצוב 
הדמויות. בטראגדיות שלו נוכלים נתעבים מבצעים מעשי- 





1101 


מסינג׳ר, פילים — מסיניסה 


1102 


עוול מסמרי שיער. בקומדיות הצליח יותר: בץ; 011 1€ רר 
(״גבירת העיר״ [הוצגה ב 1620 ; פורסמה ב 1658 ]) 

מעוצבת דמות הנוכל המושלם, ליוק פרוגל, בכשרון רב. 
בקומדיה 008:5 1 > 01 ץ 3 ? 10 \ ("דיד חדשה 

לשלם חובות ישנים״ [הוצגה ב 1625 ! פורסמה ב 1633 . ולא 
ירדה מעל הבמה עד סוף המאה ה 19 ]) מייצג סר ג׳ילז אובר־ 
ריץ׳ דמות המכורה לתאוות־פצע שנחרתת היטב בזיכרון 
בסערת יצריה ובעצמתה, בין שאר מחזותיו יש לציין גם 
את הטראגדיה ת 1113 \ 0£ ("הדוכס ממילאנו"), 

1623 ; ואת הטראגיקומדיות: 311 ומ 1 >ח 80 ^ת׳ ("העבד"). 
1624 ׳ ו ס 1 >ג 08 ת 8.0 סו[? (״העריק״), 1630 . 

במקצועיות הניכרת במחזותיו, בכתיבתו הגמישה, בתי¬ 
אוריו של המידות, הן הטובות והן הרעות, היה מ׳ מחזאי 
טיפוסי של תקופה שהצטיינה אמנם בתרבות רחבה, אך 
נעדרה תחושה מוסרית. 

.\ 2 ; 1879 , 111 ■ 7 * 11 ^ 1 2 > מ/ 5 ז* 01 }{ .* 1 

, 47 — 1 , 111 £71£114/1 / 0 ^ 1510 ^ 1 4 / 

,^ 1 ) 660 .£ . 0 ; 1920 ,./׳ג ג ^ת 5112 ^ 1 סז 0 . 11 .^ 7 ;" 1899 

, 111111 (£ .\ 2 . 1'1716 1\^, 1956; X סז €0 1 ז 1 >* 6 7^* } 1x0 

. 1957 ,.#ג 

ש. רח. 

מסינה ( 3 ת 851 :>!\), עיר־נמל בצפון־מזרח סיציליה (ע״ע). 

274740 תושבים ( 1970 ). יושבת לחופו המזרחי 
של מיצר־מ׳, המפריד בין סיציליה ואיטליה ומחבר את הים 
הטיךני והים היוני. המיצר דמוי־המשפך, שרוחבו במקום 
הצר-ביותר הוא כ 3 ק״מ, נוצר כתוצאה מפעילות סקטונית 
רבת־^צמה, הנמשכת אף בימינו בצורת רעשי־אדמה. הנמל 
מוגן ע״י חצי־אי מפני זרמי־הים במי צר, שכיוונם משתנה 
כל שש שעות. זרמים אלו מקשים על תנועת־הספנות הערה. 
חשיבות המיצר והנמל נובעים ממיקומם על ־ נתיב־שיט 
עתיק בין אפריקה לאירופה, ובין האגן המזרחי של הים 
התימץ (ע״ע) לבין אגנו המערבי, וכן בין סיציליה לחצי- 
האי האןניני. — העיר השניה הגדולה על המיצר — דג׳ו 
די קלבריה — נמצאת בחופו המזרחי. האיטלקי. תנועת 
המטענים בנמל־מ׳ הסתכמה ב 1965 ב 2.2 מיליון טץ. מיי¬ 
צאים דרכו את התוצרת החקלאית של סיציליה הצפונית: 
הדרים, זיתים, שקדים ושאר גידולים יס-תיכוניים, וכן את 
מוצרי־התעשיה של מ׳: מזונות, דגים, סבון, כימיקלים, 
מלט, טבק ומשי. בנמל פועלות מספנות. העיר מחוברת 
בכביש ובמס״ב העוברים לאורך חופי־סיציליה, ובשירות- 
מעבורת עם החוף האיטלקי. 



מטינה: נסרב! — הנס?. נדקע — הסיצר שמעברו נשקפת 
רנ׳ו די קא?אבריה (ברשות ז £01 - 0 ז 0 ?) 


העיר נבנתה לאחר הרעש של 1908 , ע״פ תכנית־אב 
שהתחשבה ברגישות הסיסמית הגבוהה של האיזור. היא 
בנדה בדגם גאו^טרי של רחובות רחבים המצטלבים בזווית 
ישרה, ומתפשטת משפלת־החוף הצרה אל מדרונות הרי 
פלוריטאני במערב. מהגרעין ההיסטורי, הסמוך לים, נותרו 
שרידים מועטים; הקתדראלה שוקמה במתכונתה המקורית 
מהמאה ה 11 וכן כנסיה בסיגנון ערבי מהמאה ה 12 . קיימות 
בעיר אוניברסיטה (נוסדה 1594 ) ובה 10,700 תלמידים( 1971 ), 
ומכון לביולוגיה ימית. 

ק. קט. 

היסטוריה. מ׳ נוסדה במאה ה 8 לפסה״ג בידי שודדי 
ים מקו 9 י שבדרוס-איטליה, ונקראה תחילה זנקלה (חגאץ 1 > 2 ). 
בתחילת המאה ה 5 נכבשה בידי רגיון (ע״ע רג׳ו די קלב־ 
ריה), ומתיישבים ממסניה (ע״ע) שבפלופונסום באו אליה 
והסבו את שמה למסנה (טע 6 ק 1£0 \ ,ןד%ןת> 460 \). העיר הש¬ 
תחררה מעול רגלן, ותמכה בסירקוסי (ע״ע) במלחמתה 
באתונאים ב 415/3 . ב 396 כבשוה בגי.קרת חדשת והרסוה 1 
דיוניסיוס 1 (ע״ע) שיחרר ושיקם אותה, ובימי טימולאון 
ואגתוקלס (ע' ערכיהם) היתד, כפופה לסירקוסי. 

ב 289 לפסה״ג השתלטה על העיר קבוצת־שכירים, "הגד 
מרטינים״. הם גורשו משם בידי היאר 1 ן 11 (ע״ע) מסיבקוסי 
— מאורע הכרוך בפיח המלחמה הפונית הראשונה. בסוף 
המלחמה היתה מ׳ לעיר עצמאית, בעלת־בריתה של דומי. 
ב 35 לפסה״נ שסוד, צבאות אוקטוינום אוגוסטוס (ע״ע) בעת 
מלחמתם בסכסטום פומפיוס, אך היא שיגשגה בתקופת 
הקיסרות. — בחלוקת הקיסרות הרומית ( 395 ) צורפה מ׳ 
עם סיציליה כולה לביזאנטיון. ב 831 כבשוה הסרקנים המוס¬ 
למים, וב 1061 הנורמאנים. ב 1282 , אחרי מרד הסיציליאנים 
בשלטון שרל מאנז׳ו (ע״ע), עמדה מ׳ במצור ארוך של 
שארל. גורלה המדיני היה אח״כ כגורל כל סיציליה (ע״ע). 
במאה ד, 18 סבלה פעמים מספר ממגפות. ב 1908 נהרסה 
ברעש ורבבות נהרגו. היא שוקמה, וניזקה במלה״ע 11 . 

ידיעה ראשונה על יהודים במ׳ מצויה באגרת האפיפ¬ 
יור גרגוריום 1 (ע״ע). ב 1129 אסר המלך רונ׳רו 11 הטלת 
תפקידים ציבוריים על יהודים, וב 1154 ניסה להטבילם 
בכוח. 11751 ישבו בנד, לדברי בנימיו מטוז־לה (ע״ע), 200 
משפחות. בין השנים 1279 — 1282 ישב במ ׳ אברהם אבול־ 
עפיה (ע״ע). ב 1347 אירעה עלילת-דם בנד ומספר יהודים 
נהרגו. היהודים ישבו אז ברובע נפרד, דיג׳ולקה. ב 1453 היו 
במ׳ 180 משפחות יהודיות• סמוך לשנים אלה נתפרסם משה 
בונווליה (ע״ע), איש מ׳. ב 1487/8 שהה במ׳ עובדיה מבר־ 
טנורה (ע״ע), שתיאר את חיי הקהילה. ב 1492 גורשו מנד 
2,400 איש. ב 1728 הותרה שיבתם, אך חזרו מועטים בלבד. 
כיום יושבות בה כמה משפחות יהודיות. 

מ. בניהו, אגרות ר׳ שמואל אבוהב לחכמי א״י שנשבו 

במאלטח ובמסינה (םסר-זכרון לשלמה ם. מאיר), תשס״ז; 

ב. רות, תולדות היהודים באיסליה, 139 — 155 , 1962 ; 

01 סק 1$ ) 41 01 011 ו 1 <(ו 1 )) 111 ) 11 ^ 0 ^ 1 ) 11 !($ 1110 ! 1 )}\ ) 7/1 , £016 . 0 

; 1966 ,( 1 ) 1112 ) 2 ) 8 011120 11 ) 11101111 ) 111 111 ... 50-1111 ) ! 2.1181 

.ור ׳ גם ביבל' לע , סיציליה) 1967 , 291-297 , 1 ^ 011111 ) 01 . 18 

מ. 

מסיניסה - 191358101553 - ([?] 238 — 149 לפסה״ג; מלך 

ז מ 202 ), מלך נומידיה. אביו היה גאיה, מלך המסי־ 

לים שבמזרח־נומידיה. מ׳ גדל בקרת-חדשת והשתתף כמ־ 
פקד-פרשים במערכות נגד הרומאים בספרד ( 212 — 206 




1103 


מפיניפה — בופכד. 


1104 



טיסין לי&סאל: םסכת־פו 5 חו (•!ונהב) — בניו, גיגריה ; טםכת־פו?חו (עץ צבוע) — נינאדז החרשה; טסנח רופא־אלי? (עץ צבוע) 
אלאסלה ; טסכח-ריקוד — באלי (ברשוח : הטוויאוז הבריטי; מוזיאח פיבודי, קיטבריג', אד,"נ; הטבון הטרופי יזטלכותי, אטסטרדם) 


לפסה״נ), עד שסקיפיו אפריקגוס התקשר עמו ומשכו לצידה 
של רומא. במות אביו ( 207 ) נאבקו הבנים על הירושה; מ׳ 
נאלץ להימלט ובממלכתו השתלט סיפאקם, המושל במערב- 
נומידיה. ב 204 הצטרף מ׳ לצבא הרומי שנחת באפריקה 
והשתתף בקרב־אוטיקה (עתיקה); סיפאקם הובס בידי סקי- 
פיו׳ ומ ׳ כבש חזרה את ממלכתו ובירתה קירטה ( 203 ). הוא 
לא הצליח למנוע את שבייתה של אהובתו סופוניסבה, 
וסופר, שבעצמו שלח לה רעל כדי שתתאבד. ב 202 השתתף 
בראש פרשיו בקרב זמה (ע״ע). מאז שלט בכל נומידיה 
כבעל-בריתה של רומא; עקב נטיונותיו להרחיב את הגבולות 
על חשבון _קרת-חךשת וסיכסוכי-הגבול שפרצו בשל פך, 
שיגרו הרומאים משלתות־בוררות ואלו פסקו תמיד לטובתו 
(בשנים 195 , 193 , 182 , 172 ). הדבר גרם בסופו של דבר 
למלחמה הפוגית השלישית ( 149 — 146 ). אחרי מוחו ( 149 ) 
חולקה ממלכתו בין בניו, וסקיפיו אמיליאנום מוגה להוצאת 
צוואתו לפועל. — במלכות מ׳ הפכה נומידיה מארץ־גוודים 
למדינה הלניסטית בעלת תרבות עירונית וחקלאות מפותחת. 
— וע״ע נומידיה. 

. 1960 ,( 111 ^ . 1 \ , 5 קת 031 . 0 

מסכה (אנג׳ > 351 תז, צרם׳ ט״^ז!), כיסוי-פנים המשמש 
להתחפשות, להעלמת זהות, למטרות פולחניות ר 
אמנותיות. 

בפולחן ובפולקלור. כיסוי-הפנים בטקסים מא¬ 
גיים ודתיים, תכופות יחד עם צביעת הגוף או לבישת 
תחפושת, נסח אצל כל העמים הפרימיטיוויים עד ימינו. 
המנהג היה מבית במקורו, כנראה, להטעיית כוחות מזיקים 
על־טבעיים (שדים, רוחות-המתים, כשפים); צורתן הגרו¬ 
טסקית, הדוחה או המפחידה של רוב הנד שבשימוש העמים 
הפרימיטיוויים (פני־אדם מעוותים, פני חיות טורפות או 
מפלצות דמיוניות), נועדה להפיל אימה על המזיקים ולגרשם. 

השימוש בס׳ לצורך פולחן הוא בד״כ פעולה חברתית 
מובהקת, המבוצעת ע״י קבוצת־אנשים, לפי כללים מסור¬ 
תיים, לעתים מזומנות, או בקשר למאורעות יוצאי־דופן 
(אסונות-טבע, מגיפות, משברים חברתיים), ותוך השתתפות 
רגשית של שאר בני-הקהילה. נושאי הם" עורכים תהלוכות 
או מחולות, לשם גירוש המזיקים. קיימות אגודות פולחניות 
שלחבריהן הזכות הבלעדית ללבוש מ" מסוימות או לבצע 
טקסים מסוימים. 


במקומות רבים מקובל היה לערוך טקסים כאלה בסוף 
החורף, כדי לגרש את הרעות שנצטבת בשנה החולפת 
ולפנות את המקום לשנה החדשה, שעמדה להתחיל באביב. 
אפשר שהמנהג להתחפש בפורים (ולהרעיש ברעשנים) אינו 
אלא שריד מטקסים כאלה, וייתכן שיש בכך גילגול מאוחר 
של חג ראש־השנה הבבלי (ע״ע אסתר, עמ׳ 101 ; פורים). 
גם מנהגי הקארןוואל אצל העמים הנוצריים הם שרידים של 
טקסי-אביב קדומים, כגון הלופרקאליה הרומית (ע״ע זאב, 
עמ ׳ 568 ; פברואר). 

הנד שימשו כאמצעי-הפחדה גם נגד אויבים בשר־ודם. 
מ״-מלחמה היו בשימוש עד קרוב לימינו אצל עמים פרימי- 
טיוויים באפריקה ובאסיה. הן היו ידועות לעמי אמריקה 
התיכונה בתקופה הקךם-קולומבית• קסדות-השריון היאפא- 
ניות היו מעין נד אימתניות. זכר־מ״־המלחמה נשתמר 
באגדה על הרקלס (ע״ע, עמ׳ 425 ) שלבש את פתות האריה 
הנמאי, וגולגולתו שימשה לו קובע. הגרמנים הקדומים 
לבשו פרוות דובים וגולגולותיהם במלחמה. קסדות המקוש¬ 
טות בקרני־ביזון, שחבשו לוחמים קלטים וסקאגדיגאווים, 
היו גם הן גילגולים של נד־מלחמה. 

השימוש בם" קשור גם באמונות על החיים שלאחר 
המוות ובפולחן המתים. במצרים היו שמים פד על פגי 
החנוטים בדי לשמר את קלסתרם. גם המכסים האנתרופו־ 
אידיים של גלוסקמות (ע״ע) היו מין מ״-מתים. הם רווחו 
במצרים (במחצית השניה של האלף השני לפסה״ג) ונמצאו 
דוגמתם גם בא״י(בבית־שאןובאיזורדיר-אל-בלח). בכרתים 
ובמיקנה שביוון נתגלו מ״־מתים עשויות זהב (ע״ע, עמ׳ 
612 ). במקומות אחרים ביוון (ר׳ תמ ׳ בכרך י״ט, עמ ׳ 82 ) 
ובקרת־חךשת נמצאו מ״-חרס. מנהג מ״-המתים היה קיים גם 
במכסיקו ובפרו בתקופה הקךם-קולומבית ואצל עמים פרי- 
מיטיוויים שונים• ברומא, בהלוויותיהם של אגשים חשובים, 
השתתפו כביכול גם אבות-המשפחה, ששחקנים נושאי־נד 
גילמו אותם. טביעת תבליט מפניו של מת (״מסכת־מוות״! 
ר׳ תמ ׳ בכרך ט׳, עמי׳ 891 ) רווחת גם בימינו. 

עמים פרימיטיודים רבים הגיעו לביטד אמנותי מעולה 
במסכותיהם. ליצירות-אמנות אלה הי תה השפעה רבה על 
יצירותיהם של אמנים מודרניים (כמודיליני ופיקסו [ע׳ ער¬ 
כיהם]). 

מ" פשוטות-יותר, שכיסו לפעמים רק חלק מן הפנים, 





1105 


מסגד! 


1106 


הפכו לאופנה בארצות-אירופה, במיוחד באיטליה ובצרפת 
בשילהי יה״ב. הא 1 פנה הזאת, שנמשכה עד סוף המאה ה 18 , 
הולידה את "חזיונות-הנד" (ר׳ להלן)• לבישת הבד תורצה 
בכך, שהן מגנות על עור־הפנים, אולם בוודאי היתד. חשיבות 
גם לתחושת החופשיות שהקנו לנושאיהן. השאיפה לפשוט, 
זמנית לפחות, את הדמות היומיומית ולהיות לאחר בעיני ה¬ 
זולת מורגשת בעליל עד ימינו בנשפי־מ" ובהזדמנויות דומות. 

סוג אחר של מ , , שנועד להעלמת הזהות, הוא הברדס, 
היורד על-הפנים ובו פתחים לעיניים, כפי שלבשו שופטי 
בתה״ד העממיים ביה״ב (למשל, ה״פמה" [ע״ע גרמניה, 
עט׳ 431/2 ]) והתליינים. חברי אגודות־מסתגפים בארצות 
קאתוליות לובשים ברדסים כאלה עד היום, וכן חברי 
אגודות־סתר, כגון הקלו-קלאקס-קלן באה״ב. 

ר׳ תם״: כרך ה/ עט׳ 73 ! כרך י״א, עט׳ 257/8 . וע״ע 
עבודה זרה. 

מ. ו. 

התאטרון (ע״ע) צמח מהפולחן והשימוש בנד היה 
נפח בו מתחילתו. תרמו לכך גם סגולותיה התיאטראליות 
של המ׳ שהוכרו במהרה. המ , מבליטה את האופי התיאט- 
ראלי־בדיוני של המעמד ומבדילה אותו מהמציאות. המ , 
מסייעת לשחקן בעיצוב הדמות: הלובש מ׳ חל בו מעין 
שינוי פנימי, הוויתו ואופיו כאילו משתנים. קהל־הצופים 
המתבונן בתווי הנד עומד בקלות על אופי הדמות; לא בכלי 
נזקקו הרומאים למלה 3 תס 5 ז 0 ק, שמובנה הראשון מ׳ מיו¬ 
חדת לשחקנים, כשבאו לציין אופי ואישיות. הנד, שהיה בה 
כדי לבטא את העל-אנושי או התת-אנושי, תאמה במיוחד 
את אופי החיזיון הקדום, שהיה מאוכלס באלים, גיבורים 
מיתיים, שדים ורוחות. 

בתיאטרון האירופי. כבר בתיאטרון היווני ה¬ 
קלאסי (ע״ע יונית, לשון ותרבות, עם׳ 567/8 ! תמ׳: כרך 
י״ד, עמ׳ 681 ) מילאה הכד תפקיד חשוב־ביותד. את חשי¬ 
בותה הגבירו גם תנאי-ההצגה המיוחדים: בתיאטראות 
רחבי־ידים ישבו יותר מרבבה ומחצה של צופים, כשמספר 
השחקנים (נוסף על ניצבים ומקהלה) לא עלה על 3 ! זיהדם 
של השחקנים ממרחק נתאפשר הודות למ׳ האופיינית של¬ 
בשו. באמצעות החלפת מ" יכול היה שחקן אחד לגלם כמה 
דמויות בחיזיון, לרבות דמויות־נשים. הנד — שהיו עשויות 
מבד, מעור או מעץ — כיסו את כל פני השחקן. היו טיפוסי- 
מ׳ קבועים לטראגדיה, לקומדיה ולמחזה סאטירי. כל אלה 
סווגו שוב בהתאם לגיל, למעמד ולמין של הדמות. ואמנם 
מנה פולוכס (המאה ה 2 לסה״נ) באנציקלופדיה שלו, .אונו- 
?סטיקון", קתב ל 30 טיפוסי־נד לטראגדיה בלבד, הגיוון 
בנד הקומיות היה אף רב מזה, ואלה היו בעיקרו בעלות 
אופי קאריקאטורי־גרוטסקי. 

בתיאטרון של ימי־הביניים צומצם מעמדן של הם". 
בהצגות-המסתורין שימשו נד גרוטסקיות, עשויות עיסת־ 
נייד, על פניהם של שדים ומפלצות, ושחקנים לבושי מ" 
גילמו את שבעת אבות־החטאים. בתקופת הרנסאנס זכתה 
הכד למעמד מיוחד בתחום הקומדיה־דל-ארטה(ע״ע, איטליה, 
עט׳ 777 ). היא היתה עשויה מעוד דק מרופד בבד, כיסתה 
בד״כ חלק מהפנים. ושימשה סימן־הפר לדמויות־ה״קומדיה" 
המפורסמות: ארלקינו נודע במסכתו השחורה, שצורתה 
כפני-חתול! ןריגלה — באפו המעוקל־הנשרי, בזקנו השחור 
ובשפמו המורם! פאנטאלונה — בזקנו המלבין ובחוטמו 


הארוך! דוטוחז — בלחייו האדומות, וכד׳. רק האוהבים 
(הצעירים) הופיעו תמיד ובלי יוצא־מן־הכלל גלויי־פנים. 

עם גבור הנטיה ליתר ראליזם ושימח־דגש על עיצוב 
פסיכולוגי דק ומעודן, ועם התכנסות התיאטרון במבנה 
סגור, פסק השימוש בם״. שימושן חודש רק במאה ה 20 , עם 
פניית-העורף לראליזם במובן המקובל, אצל מחזאים כגון 
ב. ברכט, א. יונסקו, י. ג. או׳ניל, ז/ ז׳נה (ע׳ ערכיהם), ד. 
אגוי (ע״ע [כרך-מילואים]), ועוד. כן קיימת נטיח לעשות 
בה שימוש בעיקר בהצגת מחזות עתיקים, כשהמגמה היא 
להבליט ולהדגיש יסודות פולחניים־ארכאיים. 

ד.מ׳ רווחה גם בתיאטרון האסיתי מראשיתו, והי¬ 
תד. נפוצה ברחבי־היבשת. בתיאטרון היאפאני (ע״ע יפן, 
תיאטרון, ותנד שם, ]ענד 113 ]) הופיעה הנד כבר במאה ה 8 
בהצגת ריקוד פולחני ה״גיגאקד, שמקורו בקוראה. בתיאט¬ 
רון ה״נו" האריסטוקראטי המסוגנן, שהתגבש בסוף המאה 
ה 14 , שימשו מ" עשויות עץ, שהצטיינו בעיבודו האמנותי. 
בתיאטרון ״קאבוקי״ (החל במאה ה 16 ). שהיה בעל אופי 
עממי־יותר, הומרה הם , באיפור כבד שהפך את הבעת-הפגים 
של השחקן לדמויית-נד. צבעי האיפור וקומו היחד. בהם 
סמליות קבועה והדגישו את א 1 םיה, מעמדה ומצבה הנפשי 
של הדמות: פני המושל הטוב היו לבנים, פני הצדיק — 
אדומים, וכד׳. גם בסין הופיעה המ׳ כבר בראשיתו של 
התיאטרון (המאה ה 6 לסה״ג). ד.מ׳ התפתחה בתחום החיזיון 
הדתי וסייעה לגלם מלכים, שדים, רוחות ומפלצות• עם הת¬ 
פתחות הדראמה החילונית נפוץ השימוש באיפור משוכלל. 
בסין סימל הצבע הלבן בוגדנות, האדום — נאמנות ואומץ, 
הירוק יוחד לשודד ולךמון, הזהוב — לאלים ולבני־אלמוות. 

בדרום-ד.ודו נעשה שימוש במ׳ בריקודי ה״קאטאקאלי" 
הפולחניים שהוצגו בעיקר במקדשים. השימוש בנד נפח גם 
בהצגות ה״קון" האריסטוקראטיות בתאילנד, שהוצגו בעיקר 
בארמונות. ברחבי־אפריקה היוותה ההצגה חלק בלתי נפרד 
מהפולחן, וד.מ" האפריקניות ידועות ביופיו המיוחד. 

מסכה (חזיון) — 0 ג 1 !>§ 3 ומ י- התפרצות דוממת של 
אורחים מחופשים, לבושי־מ", ולעתים מושחרי־פנים, לתוך 
אולם, כדי להזמין את הנוכחים לריקוד. נוהג זה, שמקורו 
היה, כנראה, במסורת עממית או בטקסי־דת קדומים, התפתח 
באיטליה — בעיקר בשילהי המאה ה 15 , בהשפעת לורנצו 
דה מדיצ׳י (ע״ע) לכדי חיזיון בעל אופי מיוחד. המ׳< 
שהוצגה בארמונות, היתד. בעיקרה מעין חיזיון לירי ראווני, 
מלווה שירה ומחולות, מושתת על נושאים מיתולוגיים או 
סמליים. ד.מ׳, שלא כחיזיון דראמתי רגיל, היתד. נעדרת 
עלילה בחרה ועקבית. עיקר כוחה היה בתפאורות, שנפתחו 
והתחלפו באמצעות מכונות תיאטראליות משוכללות, ויצרו 
עולם־קסמים אגדי מפתיע. במאה ה 16 הגיעה הנד לצרפת 
וגם לאנגליה. באנגליה, בראשית המאה ה 17 , זכתה הנד 
לפריחה מיוחדת (ע״ע ממלכה מאהדת, מוסיקה), בעיקר 
בזכות שיתוף־הפעולה בין המשורר בן ג׳ונסון (ע״ע), 
שחיבר למעלה מ 30 מ", והארדיכל והחפאורן איניגו ג׳ונז 
(ע״ע). גם מילסון (ע״ע) כתב מ׳: 0001115 . קצה של ד.מ׳ 
באה עם עליית הפוריטאנים לשלטון ( 1649 ). הנד השפיעה 
על התפתחות הבאלט, האופרה, הפאנטומימה ובפרט — על 
תיאטרון הךסטורציה באנגליה. כן מצויה השפעת הנד במח¬ 
זות של שיקספיר: "כטוב בעיניכם", "חלום ליל-קיץ", 
"הסופה". 



1107 


מסכה — מסנה, אנדרה 


1108 


11. 1. ]011$ זמ 136 . 13 ; 1908 ,* 447 1%71€5€ ^ 0 [ 171 £€713 6 ^ 1 ג ץ , 

1^€!4/ י(. 5 ^ 6 ) £611 .£ . 0 - ח $0 ק $1111 .ת ; 1922 171€0 * 1 ס 

£)*$1£71* 17 * €01 111 * 10$ * 1 £$ 11€$ ?> $40$ " 107 1€$ ז 0 { 711£0 ! ץג (, 

1924; \1. 1.66 311 > תג 8111161 ) €01€30711€71 14€ ! $305€ £6 11 5 >ז 3 ן^ה 

^111566 ^ ־־ 1€1 ) 1 :£ב 111 ;> 5 . 1 ; 1933 ,( 0 ־ 161 >ג 0 סז 1 111 > 1116 נןבז 8 נ>תו £11 י 

51 , 710011 < ; 1934 €7 , 3 11 ?¥\ 01€ , 61 ץ§ח££ x07* 

\405$1*€$ 0713 1)1€ #€7101$5071€€ 5*0£€ , 1937; \1. 01*131116, 

€%{ 1 / 0 ץ 07 ) 1315 1€ ! 7 ,ז 6 ג 8161 . 1 ^ ; 1938 , 30%0715 £€* 40£%1 \! 

€5 * 1 , 3 >ט 3 * 3111 , 0 ; 1939 , €7 * €0 711 #0771071 0713 ^ 07€€ 

. 1972 , 0713 ^ 1 1€ !* / 0 5 }( $30$ י מ 1 ־ 161 \- 1 ( 811131 . 0 ; 1961 

י. מג. 

מסל, אלפלד — 65561 ^ 12 > 6 ז 1£ \ 7 — ( 1853 ,דארמש טאט 
— 1969 , ברלין), ארדיכל גרמני, יהודי מומר. מ׳ 

נחשב לארדיכל המודרני הראשון בגרמניה ולאחד ממבשרי 
הבניה הראציונאלית. תפיסתו משתקפת יפה ביצירתו הנו- 
דעת־ביותר — חנות הכל־בו ורטהים בברלין׳ שנבנתה 
1896 — 1904 . למרות חיצוניותו הגותית של הבניין, האפיינית 
לתקופה, מאורגן החלל הפנימי אירגון פונקציונאלי. חלליו 
הגדולים מוגברים בקווים פשוטים ונעשה בו שימוש נרחב 
בזכוכית ובבחל. עיצוב זה היה לנוסחה מקובלת במבנים 
דומים בראשית המאה ה 20 , והיא פותחה במיוחד בבנייניו 
של הארדיכל הבלגי ויק טור הורטה ( £01-13 ! זס 101 ש). מ׳ 
בנה, בין השאר, גם את המוזיאון של דארמשטאט. 

, 813111 .? - 61 נ! 511 <} 133 .}\ ; 1911 ,.• 34 . 4 ! ,) 1 )ז £1 זז 86 . 0 

. 1911 , 11 — 1 ,. 34 .[/ 

מםלנ? 9 קי, ?בי-הירש ( 1856 , סלוצק - 1943 , ניד 
יורק), תועמלן ציוני ועיתונאי. חניך ישיבות־ליטא ז 
היה מורה ומלמד בפינסק. הצטרף לתנועת "חיבת־ציון" 
בראשיתה, והירבה לעשות לה נפשות, תחילה בפינסק 
ומ 1887 ביקטרינוסלאוו. ב 1891 בא לאודסה ובהשפעת מ.ל. 
לילינבלום (ע״ע) ואחדיהעם (ע״ע) נטש את ההוראה והיה 
לדרשן נודד מטעם התנועה בערי תחום־המושב. ב 894 ב 
נצטווה ע״י השלטונות לצאת את רוסיה, ואז המשיך בפעו¬ 
לתו במרכזי המהגרים היהודים מרוסיה במערב־אירופה 
ובאנגליה. ב 1895 השתקע באה״ב. ב 1898 מונה למטיף קבוע 
ב 06 ת 1112 \ 1 31 ת 0 ״ 1 ;:> 1 ן(>£, המוסד החינוכי לקליטתה של 
ההגירה היהודית מיסודו של הבארון הירש. מ׳ איחד את 
סגולות המגיד מהטיפוס הישן עם שיטות הנאום המוךרני, 
ולדרשותיו התכנס כרגיל המון רב ומגוון מכל שכבות- 
הציבור. ב 1900 — 1910 שימש כסגן־נשיא ההסתדרות הציו¬ 
נית באה״ב. ב 1935 ביקר בא״י. מ׳ לחם למען השפה העב¬ 
רית באה״ב וגם הירבה לכתוב בעצמו בעיתונות היידית 
והעברית. ב 1902 — 1905 יסד וערך את העיתון היומי "די 
אידישע וועלט״. פירסם ביידית — "דרשות"׳ א׳—ב , 
(ניו־יורק, 1908/9 ); ״זכרונות״ (שם, תרפ״ד); ובעברית — 
"כתבי מ׳", א׳—ג׳ (שם, תרפ״ט). 

מסמר, פרבץ אנטוץ — ז 16 זז 165 \ תסזת^ 2112 ־ 14 — 

( 1734 , איצנאנג [על בז׳ךנזדי] — 1815 , מרסבורג), 

רופא גרמני, מייסד ה״מסמדיזם״(ע״ע היפנוזה, עט , 352/3 ). 

מ׳ למד תאולוגיה ורפואה בווינה. הדיסרטאציה שלו 
( 1766 ), על השפעת כוכבי-הלכת על גוף־האדם, נלקחה 
ברובה מחיבורו של ר. מיד (! 24620 . 11 ) על השפעת השמש 
והירח על בעלי-חיים. מ׳ הושפע מהכומר הישועי מכסי־ 
מיליאן הל, שהשתמש במאגנטים לשם ריפוי חולים. כד 
הניח ש״זורם מאגנטי" המפוזר בעולם משפיע במיוחד על 
מערכת־העצבים. לאחר־מכן השתכנע שמגע־ידיו משפיע 


כוח-מרפא מאגנטי וקרא לו "מאגנטיזם אנימאלי". טיפוליו 
הפומביים זכו לפירסום: החולים ישבו מסביב לגיגית 
(״;! 116 ^ 112 ״), ום׳ היה מופיע בלבוש־משי סגול והיה משתמש 
במוט־ברזל שהחזיק בידיו. פעולותיו לא הוכרו ע״י הפא- 
קולטה לרפואה של אוניברסיטת־וינה ולכן עבר ב 1778 
לפאריס. האקאדמיה למדעים בפאריס מינתה ועדה לבדיקת 
פעולותיו של נד, שפה היו חברים, בין השאר, א. ל. לוואזיה, 
ב. פרנקלין (ע , ערכיהם) וד. א. גיייטן (״ 1.011111011 .!). 
הוועדה דחתה את ההאוריה המאגנטית ב 1784 וייחסה את 
ההשפעה הנפשית וגרימת העוויות למה שנקרא היום סוגס¬ 
טיה. כתוצאה מכך נחשב מ׳ מאחז־עינים ונאלץ לעזוב את 
פאריס. בשנותיו האחרונות חי מנודה ועזוב בגרמניה 
הדרומית ובשוויץ. 

1*(. 0 001,151x11(11, 7. 14. 34., 1934; £. 811161, ?.,4. 31.,193 9; 

14. 114111 . 6 ; 1947 , 1 ( 51114 01 ) 1 ) 341110 הס ,. 34 .) 0 ,זש 15011 ז 11 י , 

3. 14. 31. 43 .? ; 1953 , 1% ) 3101 ) 5 ז 4 ו 2 ה) 2 ה> 11 /) 21 ) 8 ) 111 ) 1 4 הה . 

124111 ) . 31 . 7 , 16 )) 3 י x0. 0£ 1116 14151. 01 \46<3. 731, 140. 3), 
1956. 

1200 ), א 2 רר 1 ו — 211255603 6 ־ 1 (>ת\, — ( 1758 — 1817 ), 
מצביא צרפתי. יליד לוואנם ( 605 ^ 1 ) שליד ניס. 

לפי סברה נפוצה היה יהודי ושמו "מנשה". מ׳ התייתם 
בילדותו, היה לשולית־מלחים, אח״כ שירת בצבא צרפת, 
ופרש מהשירות, לפי שלמרות כשרונותיו ומרצו לא הועלה 
לקצונה, בשל מוצאו הנחות. 

ב 1791 התגייס לצבא־המהפכה וכעבור שנתיים היה 
גנראל של דיוויזיה. מ׳ הצטיין בתמרון גייסות בשטחים 
הרריים, ניצח בכמה קרבות ולבסוף גירש את האוסטרים 
מה״אלפים הדמיים" ואיים על עמק-הפ 1 . ב 1796/7 היה 
מעוזריו העיקריים של נאפוליון בצפון־איטליה והשתתף 
במרבית הקרבות שם. בקרב־ריוולי ( 1797 ) מילא תפקיד 
מכריע. ב 1798 התקוממו חייליו ברומא נגד חמסנותו. בספ¬ 
טמבר 1799 הביס מ׳ את הרוסים בקרב־ציריך, והציל את 
צרפת מפלישה רוסית־אוסטרית. ב 1800 עמד 4 חודשים 
במצור קשה בג׳נובה. הוא נאלץ להיכנע, אך איפשר לנא־ 
פוליון להכין מסע לגירוש האוסטרים. מ׳ הודח מהפיקוד 
באיטליה בשל להיטותו לכסף, אך ב 1804 הועלה לדרגת 
מארשאל. 18051 לחם באיטליה בהצלחה רבה נגד האוסט¬ 
רים שבפיקוד הארכידוכם קארל, והבטיח את עורף נאפוליץ 
במסע אוסטרליץ (ע״ע); הוא המליך את ז׳וזף בונאפארטה 
על נאפולי. בתלם מערכה זו דרש נאפוליון מכד 3 מיליוני 
פראנק שצבר בדרכים שונות. ב 1807 נעשה מ׳ לדוכם־ריוולי. 
בקרב אספרן־אסלינג ( 1809 ) גילה גבורה למופת ומנע 
תבוסה. בקרב וגרם (ע״ע) השתתף בהיותו פצוע, שרוע 
בעגלה. אח״ב נתמנה לנסיד־אסלינג. ב 1810 נשלח לפור¬ 
טוגל, לחם ללא הצלחה בולינגטון (ע״ע), והועבר לתפקיד 
משני בצרפת. הבורבלנים העלוהו לדרגת אצולה רמה (•! 31 ?). 

מ׳ שתום־העין היה רודף בצע ושנוא על חייליו, אך 
נחשב לאחד ממפקדיו הדגולים־ביותר של נאפלליון, ובין 
המעטים שחיו מוכשרים לנהל מסעות עצמאיים ללא פיקוח 
הקיסר. זכרונותיו ( 65 -ז 01 רת 16 \), ב 7 כרכים, פורסמו ב־ 
1848 — 1850 . 

.ל 1 ; 1901-1913 ,'\- 1 ,. 34 ) 4 )) 0111:101 )) 3111101 ,) 030110 .£ 

■,. 7 , 10 ) 3100 ^ . 13 ; 1902 ,. 34 301 ) 3 ) 340 )■ 1 , 30 x 6^3 x 01 ־ 84 46 
,. 34 1301 ) 340 , 10(((301 34., 1960; ). 1431511311-00 x 1115,311 \ 

. 1965 

פ. פ. 



1109 


מפנה, ז׳יל-אמיל-פרדריק — מסעי־הצלכ 


1110 


מ?זנה, ך־ל״אמיל־פח־ךיק - 

— ( 1842 — 1912 ), מלחין צרפתי. מ׳ 

למד ב״קו׳נסרוואטואר" בפאריס! קיבל פרסים ראשונים 
לנגינת פסנתר ולהלחנת פוגות, והשיג, ב 1863 , את פרם 
"רומא". ב 1878 נתמנה לפתפסור לקומפוזיציה ב״קונסרווא־ 
טואר" ובמשרה זו כיהן עד מותו. 

מ׳ כתב כ 27 אופרות, 3 באלפים ומוסיקת־ביניים ל 14 
מחזות ובכללם מוסיקה ל״אריגיות" של לקונט דד, ליל 
(ע״ע), שמכילה את ה״אלגיה" המפורסמת של מ'! כמו-כן 
כתב אוראטוריות אחדות ויצירות שונות, כגון קאנטאטות, 
דראמות תנ״כיות, מיסד, של רקווים. פתיחות, 7 סוויטות 
תזמרתיוח, מוסיקה קאמרית, שירים, ועוד. 

המוסיקה של מ׳ כתובה בנימה אלגאנטית ונעימה! 
המלודיות והסנטימנטאליות שבה משכו את הקהל, שהיה 
בזמנו מבקש במוסיקה בעיקר בידור נעים. האופרות שלו 
המוכרות־ביותר הן: ״מאנוך, 1884 , "ורתר", 1892 , ו״תאים", 
1894 ; אפשר למצאן גם היום בין המופעים בבתי־האופרה 
השונים בעולם. 

- 04 1€ {/ק 78 § 10 ? 1 ,./ 3 י € 1 ע 8011 . 011 : 1926 ,ז 1€ > €1 ת 506 .^ 1 

.* 1931 ,. 14 ,ת 011 :>מ 3 ־ 81 .מ : 1929 , 14146 * 

מסניה חבל־ארץ בדרום־מערב הפלופונסוס. 

מ׳ היתד, בסוף האלף ה 2 לפסה״נ אחד ממרכזי 
התרבות המיקנית (ע״ע פילוס). פוריות הארץ, הטובה 
לחיטה ולמטעים, משכה את הדורים (ע״ע) מלאקוניה. 
במאה ה 8 נערכה מלחמה ראשונה בין הלאקונים למסבים, 
ובסוף המאה ה 7 — מלחמה שניה. מנהיג המסנים היה אז 
אריסטומנם, הגיבור הלאומי של מ׳. מ 600 בקירוב שלטה 
בה ספרטה, אדמתה חולקה לספרטנים, ותושביה העלו את 
מחצית היבול כמס, בתור הלוטים (ע״ע). ייתכן שבעקבות 
מלחמה זו היגר חלק מהמסנים לדרום־איטליה. ב 464 בקי¬ 
רוב פרץ מרד גדול במ ; נגד הספרטנים ("המלחמה המסגית 
השלישית"). המרד דוכא אחרי מצור ממושך סביב הצוק 
המבוצר שבאיתומי: פליטי מ׳ התיישבו, בסיועה של אתונה, 
בןאופקסוס שבמפרץ־קורינתוס. במלחמת הפלופונסוס(ע״ע) 
הקימו האתונאים בסים בפילוס וספקטריה ( 425 ), והמסנים 
שיתפו עמהם פעולה נגד ספרטה. מ׳ זכתה לעצמאות 
ב 370 , אחרי תבוסת ספרטה בידי תיבי, ועיר־בירה, מסנה, 
הוקפה לקיבוץ גלויות המסנים. האיבה בין מסנים לספר־ 
טנים לא פסקה, והניגודים ביניהם נוצלו עוד בימי השלטון 
הרומי. 

פאוסגיאס, גיאוגדסיד! של יזץ, סמר ד׳ ♦ ,וסח!!*? .ןל 1 

.א .- 1 : 1930 , 8710631316 144 147 * * 4€ * 614 ק 8 ? 02 ק 10 * £11446 

; 1938 ,( 69 6711871 ** $46 16 !* * 0, 471*101716x6 ת 511€ 

. 1959 , $465*6X1*6^6 51144x11 ,^[ן 1€01 > 1 

אל־מסעח־י, אבו־אל־חסן עלי 5 ן אל־חסין - 

11 ■—*<-* 4 >, 1 .׳י- 1 ־^־־ג ^ '^־ 4 ^ — (שלהי המאה 

ה 9 , בגדאד — 955/6 פסטאט), נוסע וסופר, אחת הדמויות 
הבולטות של הספרות הערבית. 

פ׳, צאצא למשפחה ערבית עתיקה שהתייחסה על מסעוד, 
ממקורבי מחמד, החל עוד בימי-נעוריו במסעות ארוכים. 
בשנת 915 היה בפרס המערבית, בשנה שלאחריה יצא 
לצפון־מעדב הודו ולציל 1 ן ומשם למךגסקר ולזאנזיבאר ש־ 
במזרודאפריקה. משחזר אל המזרח הקתב, יצא אל חופי 
הים הכספי, התגורר לסירוגין בא״י ובסוריה (בין השאר: 


בטבריה, אנטיוכיה, דמשק! וע״ע איוב, עמ ׳ 654 ) ובסוף 
ימיו בפסטאט, בירתה של מצרים. 

מרבית ספריו בחכמת הלשון הערבית, בתאולוגיה המוס¬ 
למית ובפילוסופיה אבדו. הספר שהקנה לו שם הוא 
ו 1 ג<^("כרי הזהב ומחצבי האבנים הטובות"), 
שחיבר אותו בערוב ימיו. זהו ספר רב־ממדים וכולל פרקים 
בהיסטוריה עד תקופתו, בגאוגראפיה, בתולדות האמונות 
ובאתנוגראפיה. ספרו ("ההערה והבחינה") 

מכיל חומד, גאוגראפי מעניין. 

יצירתו הספרותית של מ , מאופיינת ברב-גוניות של 
התוכן ובידיעות הנמסרות בצורה נאה ומושכת, אך תוך 
סטיות רבות ומשונות. התעניינותו אינה מצטמצמת לתחום 
הציוויליזציה המוסלמית בלבד, וספריו מכילים ידיעות בע- 
לות-ערך על ארצות־הסלאווים, על ממלכות-הנוצרים במע¬ 
רב, על עמי-אסיה, לרבות יהודים וכוזרים (ע״ע אוזבקיסטן׳ 
עמ׳ 740 ). 

י. גולדציהר, קיצור חולדות הספרות הערבית, 115 ואייוך, 

תשי״ב ן ,(. 15 >€} 6 [ 1€11 זנ 1 ס 0 16 > - 1 )ת 3 מ €1 )^ 116 זש 1 נ 1 ע 8 . 0 

- 01 ; £1:001 . 0 ; 77 ־ 1861 . 07 ' 4 $4 <*£01441: 1x5 1*7847x4 

- 441 ;* 1909 , 109-10 ? 06*6/1. 40■ 83-81). 14x78114 ,תתגמז 
. 1960 ,€ 0114171 ' 1 €17107811071 1171 * 007 /{ $48*' 841 $41116X87 

א* אש. 

מסעי־ הצלב ( 1122%£ ש 0 ! , £5 ( 834 ט־נ 0 , 165 > 53 נסז 0 ), 

מסעי מלחמה והתיישבות של אירופה הנוצרית 
ב 1095 — 1291 , בשטחי המוסלמים בסוריה ובא״י, שמטרתם 
המוצהרת היתה גאולת כנסיית-הקבר בירושלים! אח״כ 
נקראו בשם זה גם מסעי־מלחמה בגד הממלופים והעותמא־ 
נים, עד סף העת החדשה. החוק הקאנוני הרחיב את מושג 
מה״צ אף על מלחמות נגד נוצרים ומינים שנערכו ביחמת 
האפיפיורות או בברכתה. מאחר שמ״צ היה קשור בזכויות 
כנסייתיות־דתיות וחומריות שהאפיפיורות העניקה למש¬ 
תתפיו, שיוותה עצם הענקת זכויות אלד, למסע מסויים 
מעמד של "מ״צ". הכינוי מ״צ ניתן על שם הצלב שהיו 
המשתתפים תופרים על בגדיהם ( 1 ז 3 מ 518 ^ 11 ז 0 ["ושמו 
אותותם אותות, וישימו סימן פסול על בגדיהם, שתי וערב" 
— ר׳ שלמה ב״ר שמעת, ספר גזירות אשכנז וצרפת, מהד׳ 
הברמן׳ עמ׳ כ״ד]). כיום מכונים "מ״צ" מסע-מלחמה או 
מסע-תעמולה להשמדת גורם הנתפס כמגלם הרע והדיכוי 
והנלחם בטוב ובחופש. 

להלכה, אין ההיסטוריוגראפיה המודרנית מקיימת אח 
המיספור המסורתי של 8 מ״צ (מספר המסעים היה גדול 
בהרבה, ולא כולם מוספרו)! אך, למעשה, ממשיכים במיספור 
המסעים, לפחות עד לחמישי. 

הסיבות ל מה" צ היו מחבות: האווירה הרוחגית־ 
דתית, המערכה הפוליטית-כנסייתית בסוף המאה ה 11 , 
המצע הכלכלי-חברתי באותה תקופה. המפגש ההיסטוח 
של גורמים אלד, הכשיר את בני הדור לקראת מה״צ וגורמים 
נוספים (מאורעות פוליטיים, התפשטות כלכלית, האיךאו- 
לוגיה האביחת והמיסיונרית) השפיעו על ארגון מה״צ 
המאוחחם ומהלכם, ושיוו להם אופי מיוחד. 

אפשר לראות את מה״צ כפרק בעימות הגדול שבין 
המזרח למערב, שהתגלם ביה״ב במאבק האסלאם עם הנצ¬ 
רות. ההתעוררות הפוליטית והדתית של העולם הנוצרי 
במאה ה 11 דחקה את רגלי האסלאם מגבולות אירופה: 



1111 


מסעי־הצלב 


1112 


בספרד (תחילת ה״רקונקיסטה"), באיי הים־התיכון (הבא- 
לארים, סרדיניה׳ קורסיקה וסיציליה) ומה״צ של הביזאנטים 
(במאה ה 10 ) והלאמינים השלימו תנועה זו במזרח הים- 
התיכון. בהתנגשות היסטורית זו גובש בנצרות רעיון "סל- 
חמת־מצווה", ובאסלאם קם לתחיה רעיון הג׳האד. 

שרשי ההתעוררות הדתית נעוצים בתנועת קליני (ע״ע) 
במאה ה 10 . רעיון החזרדרבתשובה נתקשר בעליה לרגל 
למקומות המקודשים במסורת הנוצרית בא״י. במרוצת־הזמן 
הפכה הצליינות, שמקורה ברצון למגע גופני ישיר עם 
מקומות קדושים או שרידים קדושים, למצווה בזכות עצמה, 
שיש בה אף כפרת עוונות. המעבר מהעליות־לרגל למה״צ 
חל במאה ה 11 , נשגדודים גדולים של נוצרים עלו להשתטח 
על קבר־ישו בירושלים (ב 1064 באו ממאינץ כ 7,000 איש). 
משום־כך לא היה באותה עת ביטוי מיוחד בלאטינית למ״צ, 
והשתמשו במלים "עליה-לרגל" (ס״גח״^זסק) או "דרך 
ירושלים״ ( 3 ת 3 ז 11 ז 1 ׳< 0801 ז 6 !^ ¥13 ) והצלבנים הונו "עולים- 
לרגל״ — ומזה, במקורותינו ביה״ב "התועים". 

המצע הפלפלי־חברתי למה״צ עיקרו בגידול-האוכלוסין 
במאה ה 11 . נוצר עודף־אוכלוסין כפרי, ובני־אצילים לא 
מצאו נחלה בירושת־משפהתם. עודף־האוכלוסין הוליד את 
ההתיישבות המפוארת במאות ה 11 — 13 , הן הכפרית׳ ש¬ 
לוותה בבירוא יערות וייבוש ביצות, הן העירונית, שמכוחה 
נוסדו ערים חדשות וקמו לתחיה ערים עתיקות. מה״צ היו 
אפיק נוסף לקליטת עודף־האוכלוסיה. 

גורם חשוב למה״צ הוא עליית שכבת־האבירות כמעמד 
תורשתי, שנטל על עצמו יעודים חברתיים־דתיים. מעמד זה 
עתיד היד. להיות נושא האידאולוגיה של מה״צ. 

האפיפיורות היא שחמה את רעיון מה״צ וניצלה נתונים 
פלפליים־חברתיים והלכי־רוח דתיים וחילוניים להפעלתם. 
היא נטלה חלק פעיל באירגון העזרה לנוצרים שנלחמו 
באסלאם בספרד ובאיטליה, ודור לפני מה״צ הראשון( 1074 ) 
עמד גרגויריום ¥11 (ע״ע) לארגן ולפקד על מסע שנועד 
לשחרר את ביזאנטיון מלחץ הסלג׳וקים. יש מסורות המייח¬ 
סות כוונות דומות אף לאפיפיורים שקדמו לו, סילווסטר 11 
וסרגיוס 1¥ . המסע של גרגוריום ¥11 מכוון היה גם לאחוח 
את הקרע בין הפנסיה המזרחית למערבית (ע״ע סכיזמה). 

קיסר ביזאנטיון אלכסיוס קומננום (ע״ע) הלך בדרכי 
קודמו מיכאל ¥11 (ע״ע), ובוועידת־פיאךנצה פנה בבקשה 
לעזרת המערב אל אורבן 11 , ראשה הרוחני של הנצרות 
המערבית. הקיסר רצה שיישלחו גדודי־פרשים לשירות הקי¬ 
סרות, אולם האפיפיור הפך את משאלתו, ובוועידת־הכבסיה 
בקלרמון ( 27,11.1095 ) פנה בקול-קורא לאבירי-המערב 
לצאת לעזרת הנוצרים במזרח, ולשחרר את ירושלים ואת 
"כנסיית־הקבר" משלטון המוסלמים. קרוב לוודאי, שהאפיפ¬ 
יור קיווה במסע זה לא רק לאחות את הקרע שבין הפנסיה 
הרומית ליוונית, אלא אף לזכות ביוקרה בעת מאבקו עם 
הקיסרות הגרמנית בשאלת האינווסטיטורה (ע״ע גרמניה, 
עט׳ 423 ). 

מה״צ הראשון ( 1096 — 1099 ). בוועידת-קלרמון נק¬ 
בע, שבאביב 1096 יצאו הצלבנים מאירופה למקום־מפגשם 
בקושטא. למנהיג המסע מונה נציג-האפיפיור, אז־מאר די 
פיאי (ץ 11 ?), 

מסע האיכרים. לפני שהתארגנו גדודי־האבירים. 
קמה תנועה עממית בהבלי צפודצרפת, לותרינגיה והרינוס 



התחתי, וסחפה את 
שכבות־החברה ה¬ 
נמוכות (איכרים, 

כמרים נמוכים ו¬ 
אבירים זעירים). 

מחולליה היו מטי¬ 
פים עממיים, וה¬ 
מפורסם בהם, "פ¬ 
טר הנזיר" (פיר 
מאמין), היה לאג¬ 
דה כבר בחייו. 

קבוצות־איכרים ג- 

אפיזודה מתולדות םםע־הצ?נ הראשון. העתק 
ציור־וכולית מכנסיית סדרני (אסצע המאה טשו את נחלותיהן 
ה 12 ; נחרב במהפכה הצרפתית) והתגודדו למחנות 

שלמים. כ 5 מחנות עיקריים יצאו בזה אחר זה את צדפת 
ואת ארצות־הרינום בדרכם דרומה, לאורך הרינום. מסעות 
אלה קשורים בגזירות תתנ״ו (ר׳ להלן, מה״צ והיהודים). 
רק חלק קטן מאנשי גדודים אלה הגיע לקושטא. 

מסע ה באדונים נתארגן ב 4 מחנות עיקריים: ךמ 1 ן 
מסן־ז׳יל, רוזן טולוז (ע״ע, עמ׳ 425 ), ונציג האפיפיור, 
אז־מאר דה פיאי, עמדו בראש מחנות הפרובנסאלים, ואלה 
עברו דרך איליריה לקושטא! גוטפריד מבויון (ע״ע), דוכס 
לותרינגיה התחתית, נע דרך הונגריה; בואמון(בוהמונדוס 1 
[ע״ע]) מאוטראנטו וקרובו טנקרד (ע״ע) עמדו בראש ה- 
נורמאנים מדרום־איטליה וסיציליה, חצו את הים לדוראצו, 
והמשיכו דרכם בבאלקאן לקושטא; מחנה של צלבני צפון־ 
צרפת (הדומנה הקאפטינגיח, פלאנדריה ונורמנדי), בראשות 
רובר דוכס נורמנדי, רובר רוזן פלאנדריה, ואיג מוורמאנדוא 
(;>.! 10 .>ת 3 רתז£¥ 16 ! 8116$ ב 1 ]ר 1 ), אחי מלך צרפת, נעו בכמה 
דרכים לקושסא. 


באביב 1097 נפגשו המחנות בקושטא. חיכוכים ביניהם 
לבין אלכסיום קימננוס, שרצה להבטיח לביזאנטיון את פרי 
כיבושי הצלבנים בטריטוריה ביזאנטית לשעבר, זרעו כבר 
אז את זרע השינאה, שעתידה היתד. להביא במה״צ הרביעי 
לידי כיבוש קושטא. בעזרת הקיסר חצה המחנה את הבוס¬ 
פורוס ונכנס לתחום הסולטאן הסלג׳וקי קלג׳ ארסלאן, כבש 
את ניקאה, נחל ב 1.7.1097 נצחון מזהיר בדורילאום (אסקי 
שהיר) ופרץ דרך עד להראקלאה. שם נתפצלו המחנות: 
מנקח־ ובלדויו (ע״ע [ 794/5 ]), אחי גוטפריד, השתלטו על 
חוף קיליקיה, והמחנה הגדול פנה בקשת רחבה לפנים 
קידמת־אסיה, הדרים והמשיך דרכו לאנטיוכיה. באלדוין 
פנה בינתיים לארם־נהרים׳ השתלט על הנסיכות הארמנית 
אדסה שבשלטון המוסלמים, ובכך הניח את היסוד לנסיכות 
הצלבנית הראשונה במזרח. המאורע הצבאי הגדול של 


המסע היה מצור אנטיוכיה ( 21.10.1097 — 3.6.1098 ), שבה 
שלט יאגי סיאן הסלג׳וקי. הצלבנים כבשוה לאחר שחילות־ 
עזר של דוקאק מדמשק וךדואן מחלב לא הצליחו לפרוץ את 
המצור, ובגידת מפקד ממוצא ארמני איפשרה את כניסת 
גדודי בואמון לתוכה. אחרי כיבוש אנטיוכיה בידי 
הצלבנים, צרו עליה גדודי כרבוקא ממוצול, מרכז השלטון 
הסלג׳וקי במערב. המצוד נמשך עד 28 ביוני, והאספקה 
למחנו־,-הצלבנים אפסה כליל. ה״נס" של גילוי "הכידון 
הקדוש", שלפי האגדה נדקר בו ישו בזמן הצליבה, רומם את 
רוח הצלבנים. הם פרצו את המצור והנחילו מפלה מוחצת 




1113 


מסעי־הצלב 


1114 



נתיבי טסעי־הצרב 


לכרבוקא, במריבות שפרצו על בעלות אנטיוכיה היתה ידו 
של בואמון על העליונה, והוא נעשה לשליט הנסיכות הצלב¬ 
נית השניה במזרח, נסיכות אנטיוכיה. נסיונות רמון מסן-ז׳יל 
לייסד נסיכות פרובאנסאלית בסביבות טריפולי הוכתרו 
בהצלחה חלקית (רק ב 1109 נכבשה העיר טריפולי). הסכ¬ 
סוכים בין הנסיכים וההשתהות באנטיוכיה עוררו את ההמון 
הצלבני למדד גלוי, ובלחצם התחילו המתנות לנוע דרומה 
(מאי 1099 ). גוספריד מבויון רכש לעצמו עמדת מנהיג, 
שעד אז החזיקו בה אחרים. שרידי מחגה-הצלבנים, 
כסב— 40 אלף נפש בלבד, הגיעו לירושלים ב־ 7.6.1099 , 
ולאחר מצור, שנמשך עד 15.7 , כבשו את העיר. כך נוסדה 
המדינה הצלבנית הרביעית, "ממלכת־ירושלים". בזה הס¬ 
תיים מה״צ הראשון. — וע״ע א״י, ענד 453 — 457 ; ירושלים, 
ענד 298 — 300 י סוריה, היסטוריה. 

השם מ ה" צ השני נתייחד למסע הגדול שערכו, 



חותם סלד ירועויים. הכתובת: "עיר ם 5 ר נז 5 כי המוכים". 
ט׳פטאל לימיו: ״סחדש הארי!" (= "כיפת הסלע״>, על 
כיפתו עלב; מנדל תר (=כו!וורת העיר) ובו שער הכניסה 
לעיר: "כנסית חקבר" שגנח פתוח 


ב 1147/8 , קונרד 111 (ע״ע) מלך גרמניה ולואי ¥11 (ע״ע) 
פלך צרפת. הסיבה הישירה למסע היתה נפילת אדסה( 1144 ) 
בידי הכובש זגגי (ע״ע) והכשלת נסיון הנוצרים לכבוש 
אותה שנית — בידי בנו נור א־דין ( 1146 ). אבדן הנסיכות 
חשף את המבואות הצפוניים־מזרתיים של מדינות הצלבנים 
להתקפת המוסלמים ואיים על בטחונם. האפיפיור אוגניום 
111 (ע״ע) פירסם "בולה" שקראה למ״צ, והחלה תעמולה 
בצרפת, ואח״כ בגרמניה׳ למען מ״צ. את עיקר התעמולה 
ניהל ברנד (ע״ע) מקלרוו. לואי ¥11 , שזה מכבר גשא 1 לבו 
למ״צ, נענה לקריאה, ולאחר הטפת בתאר בווזלי (- ¥62€ 
י< 3 !) הצטרפו אליו אצילים רבים. בעקבותיו הלך קונראד 
111 , לאחר שבוועידת-המדינה בשפאייר (דצמבר 1146 ), 
השכין ברנד שלום בקרב אצילי גרמניה. 

מחנה-הגרמנים של קונראד 111 עבר בדרך-היבשה לקוש- 
טא; מחנה-אנגלים וגדודים מארצות-השפלה יצאו בים 
מערבה, ובדרכם כבשו מידי המוסלמים את ליסבון ( 1147 ), 
שעתידה היתה להיות בירת־פורטוגאל! מתנה-הצרפתים 
הגיע לקושטא לאחר מחנו!-הגרמנים (סתיו 1147 ). היחסים 
עם ביזאנטיון היו מתוחים והצלבנים האשימו את הביזאנ¬ 
טים בשיתוף־פעולה עם הסלג׳וקים. מחנה־הגרמנים נחל 
מפלה מוחצת בקידמת-אסיה מידי הסלג׳וקים, ודק שרידיו 
הגיעו בדרך-הים לעכו. המחנה של לואי בחד את הדרן־ 
הארוכה, לאורך התוף המערבי של קידמת־אסיה, וסבל 
אבידות קשות. רק שרידים הגיעו בדרך־הים לאנסיוכיה. 
המחנות החלשים לא תיכננו את כיבוש אדמה, ולאתר 
היסוסים רבים, הוחלט על צעד הרה-אסון, והוא — לתקוף 
את דמשק, שהיתה בעלת־בריתם של הצלבנים וחיץ ביניהם 
לבין כוחו העולה של נור א-דין בסוריה ועיראק. המצור 
נכשל לאחר ימיס-מספר, ועורר גל-האשמות נגד הצלבנים, 
שהוהשדו בקבלת שוחד. שרידי נסיכות־אדסה נכבשו בידי 
המוסלמים, ונסיכות אנטיוכיה איבדה את שטחיה שממזרח 
לאורונטם ( 1149 ). המפלה עוררה אכזבה מרה באירופה 









1115 


מסעי-הצלב 


1116 


יגרמה לכך, שהמעט שני דורות לא תיו מסעות גדולים 
למזרח. 

מ ה " צ השלישי ( 1189 — 1192 ) הוא שמו של המסע 
הגדול ביותר בין מה״צ, שיצא מאירופה לשמע נפילת ירד 
שלים בידי צלאח א־דין ( 1187 ). בניגוד למסעות הקודמים, 
לא ניכר מקומה של האפיפיורות במסע זה, שהיה בעיקרו 
פועלם של שלושת שליטי אירופה הגדולים: הקיסר פריד- 
ריך 1 ברברוסה (ע״ע). פיליפ 11 אוגיסט (ע״ע) מלך צרפת, 
וריצ׳רד לב-הארי (ע״ע) מלך אנגליה. כבר ב 1187 הוחלט 
על המסע, אך היציאה נתעכבה מחמת המתיחות בין אנגליה 
לצרפת, מות הנרי 11 מלך אנגליה וההכנות הממושכות 
למסע. עכו, שכבר עמדה במצור של גי דה ליזיננו (ע״ע) 
מלך ירושלים, נקבעה לנקודת־המפגש, ואליה נעו מחנות- 
צלבנים מכל קצות אירופה. פרידריר 1 יצא למסעו במאי 
1189 מרגנסבורג, לאחר שמו״מ דיפלומאטי עם מלך הונ¬ 
גריה וקיסר ביזאנטיון היו צריכים להבטיח חופש־מעבר 
בארצותיהם. התנהל מו״מ עם סולטאן איקוניום (קוניה). 
אולם היחסים המתוחים בין פרידריך לאיזאק אנגלוס, קיסר 
ביזאנטיון, הקשו על המסע! במארס 1190 חצה המחנה את 
הבוספורוס והגיע דרך איקוניום עד קירבת "ארמניה הק¬ 
טנה". שם טבע הקיסר בנהר סלף ( 10 ביוני). מחנהו הת¬ 
פורר ורק גדודים בודדים הצליחו להגיע לעכו (אוקטובר 
1190 ). 

באנגליה נדר ריצ׳ארד לב-הארי לצאת למסע, תוך 
הסכמה עם יריבו פיליפ 11 אוגיסט מצרפת (על פרעות 
ביהודים במה״צ השלישי — ד להלן, עמ׳ 1122 ). 

מחנות ריצ׳רד לב-הארי ופיליפ 11 יצאו ב 4 ביולי מוחלי 
והמשיכו דרכם לאורך הרון, פיליפ הפליג מג׳נובה וריצ׳רד 
ממרסי, והם נפגשו בסיציליה. היחסים המתוחים בין השלי¬ 
טים הביאו לידי הסתבכויות פוליטיות והתנגשויות בסי¬ 
ציליה (חורף 1190 — 1191 ). במארס 1191 יצא מלך-צרםת 
הישר לעכו, אולם מחנה מלך־אנגליה נתעכב בקפריסין, 
שהיתה בשלטון אוזורפאסור ביזאנטי. ריצ׳רד כבש את האי 
והגיע אחרי יריבו הצרפתי לעכו( 8 ביוני). המצור על העיר 
התנהל אז במרץ, ולמרות נסיונות צלאח א־דין לתגברה, 
נכנעה עכו ( 12 ביולי 1191 ). רוב הצלבנים ראו בכך סיום 
מסעם וקיום נדרם וחזרו לארצם, ובראשם — מלך צרפת. 
השיבה לאירופה החלישה את כוחות־הצלבנים, ולאחר שנת 
קרבות מרים במישור החוף ומו״מ מייגע, הצליח ריצ׳רד 
לקבל מצלאח א־דין שרידים דלים בלבד מממלכת־ירושלים, 
למעשה — רצועת־חוף צרה מלבנון עד יפו. מספר מסעות 
שהגיעו לאחר־מכן ביססו ואף הרחיבו במקצת את הגבולות 
הרופפים של המדינה. — וע״ע א״י, עמ ׳ 459 — 460 , ומפה 
שם, עמ ׳ 461/2 . 

מ ה״ צ הרביעי ( 1201 — 1204 ) נועד לחזק את הממ¬ 
לכה ששוקמה במה״צ השלישי, אולם הוא נסתיים, לתדהמת 
אירופה הנוצרית, בכיבוש קושטא מידי קיסר ביזאנטיון 
וביסוד "הקיסרות הלאטינית" בקושטא. יוזם המסע היה 
האפיפיור אינו׳צנטיוס 111 (ע״ע) וגיסות הצלבנים, רובם 
אבירים, באו ממרכז־צרפח, משאמפאן ומארצות־השפלה. 
למפקד־הגייסות נבחר הרוזן בוניפאס (בוניפאציוס) ממ 1 נ- 
פרה (זב־״&י״ס^ז). לאחר שהתאספו בוונציה, התברר שאין 
לצלבנים הכסף שדרשו הוונציאנים כדי להעבירם למזרח 
( 1202 ). ונציה הסכימה להעביר אח הגדודים, בתנאי שיעזרו 


לכבוש את העיר זארה שבחוף דלמטיה. העיר הנוצרית 
נכבשה ( 24 בנוב׳ 1202 ), למרות התנגדות האפיפיור. למחנה- 
הצלבנים בזארה הגיע אלכסיוס, בנו של הקיסר איזאק 11 
אנגלום (ע״ע), שב 1195 הודח מכסאו בביזאנסיון. אלכסיוס 
הציע לצלבנים כסף רב וכן איחוד הכגסיה היוונית עם 
הלאטינית, תמורת החזרת השלטון לאביו. הצלבנים, בברית 
עם הדוג׳ה הוונציאני אנריקו דאנדולו, שמו מצור על 
קושטא ( 11 ביולי 1203 ). תושבי-הבירה החזירו את איזאק 
11 ואלכסיוס בנו לשלטון. אולם אלכסיוס לא הצליח לאסוף 
את הסכומים שהבטיח לצלבנים, ומפלגה אנטי-פראנקית 
בקרב תושבי-הבירה הורידה אותם מן השלטת, מתוך רוגז 
על הסכמיו עם הצלבנים! הצלבנים חידשו את המצור על 
העיר וכבשוה ( 13.4.1204 ). כיבוש העיר היה מלווה מעשי 
אכזריות ושוד בלתי־רגילים. הצלבנים ביטלו את השלטת 
הביזאנטי ויסדו את "הקיסרות הלאטינית של קושטא". רוזן 
פלאנדריה בלדואין(ע״ע [ 1 ]) הוכתר לקיסר קושטא. אצילי 
הצלבנים והוונציאנים חילקו ביניהם את המדינה, ואפאט- 
ריארך לאטיני הוכתר בעיר. הממלכה התקיימה 60 שנה 
בלבד (וע״ע ונציה, עמ ׳ 422 ! ביזנטיון, עט׳ 372 — 374 ! יון, 
עמ ׳ 475 — 477 ! קושטא). 

מה״צ במאה ה 13 כוונו כמעט כולם נגד מצרים. 
הנחת מנהיגיהם היתה, שאם יכבשו את מצרים, יאלצו 
שליטיה לוותר על א״י. לחישוב מדיני זה נוספו שיקולים 
כלכליים של ערי-איטליה, שהיו מעוניינות להשתלט על 
המרכז הבידלאומי של הים התיכת• 

מ ה ״צ החמישי ( 1217 — 1221 ) החל במסע גדודי 
אנדךה 11 מלך־הונגריה, לאופולד דוכס־אוסטריה, ואיג 1 
ליזיניאן מלך־קפריסין. לאחר הגיעם לעכו, ניסו לשווא 
לכבוש את ביצורי המוסלמים בהר-תבור, לערוך גיחות לס¬ 
ביבות צידת ואף דמשק. בואם של גייסות נוספים מצרפת, 
איטליה וארצות־חשפלה שינה את התכנית. שליט ירושלים, 
זץ (ע״ע) דה בריין פתח בעזרתם בכיבוש מצרים, ולאחר 
מצור קשה (מאי 1218 —נובמבר 1219 ) נכבשה דמיאט. 
סולטאן־מצרים אל־מלך אל-כאמל הציע לצלבנים את החלק 
המערבי של א״י, עם ירושלים, תמורת דמיאט, אולם נציג- 
האפיפיור פלאגיוס, שדחק את רגלי ז׳אן דה בריין מן 
הפיקוד, דחה את ההצעה, וביולי 1221 , ערב גאות הנילוס, 
עלו הצלבנים על קאהיר. הם הגיעו עד מבצר, שהוקם זמן 
קצר לפני כן ושעתיד היה להקרא אל־מנצורה ("המנצחת"). 
הצלבנים ניגפו בקרב! המצרים פתחו את הסכרים ומי- 
היאור הגואים השלימו את המפלה. שרידי הצלבנים הסכימו 
להחזיר את ךמיאט תמורת זכות־נסיגה. 

מ ה״ צ השישי ( 1228 — 1229 ) הוא מסעו של הקיסר 
פרידריך 11 (ע״ע). הקיסר נשא לאשה את איזבל, בהו של 
ז׳אן דה בריץ מלך־ירושלים, ועי״כ זכה בתואר מלך- 
ירושלים. למרות לחץ האפיפיורות, לא מילא פרידריך זמן 
רב את הבטחותיו לצאת למ״צ. ב 1227 הטיל האפיפיור 
גרגותום (ע״ע) חרם על הקיסר, שיצא למסע וחזר 
אחרי ימים־מספר, בטענת מחלה. ב 1228 יצא פרידתך 
המוחרם למסע, חנה בקפריסין, ודרש מצלבגי האי למסור 
לאפיסרופסותו את אנרי מלך-האי ולבטל את שלטון הבא- 
תנים לבית איבלן (ת 611 נ 11 [ = ?בנה]). בספטמבר 1228 
הגיע פרידתך לעכו! אנשי הכנסיה והמסדרים הצבאיים 
(פרט למסדר הטוטוני) סירבו לשרת תחת דגלו. פתדתך 



1117 


מסעי־הצלב 


1118 


פתח במו״מ עם םולטאן-מצרים אל־מלך אל־כאמל, והלה 
החזיר חלק משטחי הצלבנים לשעבר, ובכלל זה את 
ירושלים (פרט להר-הבית), בית-לחם, נצרת וחלקים ניכ¬ 
רים של הגליל (ע״ע א״י, עמ׳ 461/2 [מפה]). ב 3.1229 * 17 
הכתיר פרידריך את עצמו בכנסיית הקבר, אף שהוא והעיר 
ירושלים היו מוחרמים. המסע נסתיים ללא קרבות, ובכך 
ייחודו מכל מה״צ לפניו ואחריו. הישגי המסע הבטיחו את 
מעמד הצלבנים בא״י כמעט לדור שלם. האפיפיור הטיח 
האשמות כבדות בפרידריד, על שחתם על חוזה-השלום עם 
המוסלמים, ובעת שהותו של פרידריד בא״י, אירגן פלישה 
למדינותיו באיטליה. 

מ ה״ צ השביעי ( 1249 — 1254 ) הוא מסעו של לואי 
ןס (ע״ע) מלד־צרפת. מסע זה בא בעקבות כיבוש ירושלים 
בידי הח׳וארזמים (ע״ע ודוארזם! 1244 ) והמצרים (יש 
המציינים כמה״צ השביעי את מסע תיבו משמסאן וריצ׳רד 
מקורנוול 1 ע״ע א״י, עם׳ 460 ] ב 1239/40 ). את הקריאה 
למסע השמיע האפיפיור אינוצנטיום 1¥ בוועידת־הכנסיה 
בליון (ססץ,!), במטרה להציל את ירושלים. החיכוכים בין 
האפיפיור לפרידריך 11 מנעו את התארגנות המסע, ורק 
יזמתו של המלך האדוק לואי )ם הציתה מחדש את ההת¬ 
להבות לרעיון הצלבני. ב 1248 יצא המסע, שבו השתתפו 
אחיו של המלך, ולאחר חניה בקפריסין, נחתו הצלבנים 
בחוף ךמיאס שבמצרים ( 6.6.1249 ) וכבשו את העיר. הצל¬ 
בנים הפסידו זמן יקר בדמיאט׳ ורק ב 20.11.1249 יצאו 
בדרכם לעלות על קאהיר. המצרים׳ שנחלו מפלה קשה 
בדמיאט ונחלשו מחמת מות אל־מלך א־צאלח איוב, הת¬ 
ארגנו מחדש עם הופעת יורשו, תוראן שאה. הקרב המכריע 
נערך במנצורה• בגלל פזיזותו של רחן ארטוא, אחיו של 
לואי £מ, הושמד בקרב זה חלק ניכר מהצלבנים בידי 
גדודי הממלוכים בפיקודו של ביברס (ע״ע). הצלבנים לא 
יכלו להתקדם, נסיגתם לדמיאט הפכה למפלה כבדה, 
ולואי גן נשבה עם כל צבאו ( 16.4.1250 ). הוא פדה את 
עצמו ואת מחנהו ע״י החזרת דמיאם ותשלום סכום עצום 
לשוביו. ב 12.5.1250 חזר לעכו ונשאר בא״י עוד כ 4 שנים, 
בנסותו ליצור מגע דיפלומאסי עם שליטי מצרים׳ דמשק 
והמונגולים, ולבסס את המדינה הצלבנית ע״י ביצור ערי־ 
החוף (ע״ע א״י, עמ ׳ 463 ). ב 24.4.1254 הפליג לואי מעכו 
בדרכו חזרה לצרפת. 

מה״צ השמיני ( 1267 — 1270 ) הוא מסעו השני 
של לואי צ 1 נגד המוסלמים׳ שהיה מכוון לכיבוש תוניס. 
הדוחף למסע היה אחי־המלד, שרל (ע״ע) מאנז׳ו, מלך- 
סיציליה, שירש את מסורת הנורמנים להתפשטות בים- 
התיכון וטען לכתרי קושטא דרושלים. לואי האמין שהבי 
של תוניס מוכן להתנצר, וראה בכך אפשרות לאגף את 
כוחות המוסלמים, שאיימו על שרידי המדינות הצלבניות 
במזרח. באוגוסט 1270 נחתו הצרפתים בתוניס, אולם מות 
לואי במחלה סיים אח המסע. ברם, שארל מאנז׳ו, בכשרונו 
הדיפלומאטי, עשה שלום, שהבטיח רווחים כספיים ומס¬ 
חריים לסיציליה. 

מ" צ אחרים. בין המסעים שיצאו לא״י, ושלפי 
כוונתם, אם לא לפי הישגיהם, נקראים מ״צ, יש למנות את 
מה״צ של הילדים ( 1212 ), שנתארגן בצרפת, לאחר 
שמה״צ הרביעי (ר׳ לעיל, עט' 1115/6 ) פנה לכיבוש קושטא, 
ונסיונות אינוצנטיום 111 לעורר את הבארונים למסע מחודש 


נכשלו. בראש התנועה עמד אחד אטיין, רועה מוואנדום 
(*ו 161 > 1 ) . 0 1 ) 1 ) 1, ¥111101X11 ש 01155 ז 0 .א ; 1928 ,)^ 14 0X4 

. 8 ■\ ; 1936 — 1934 , 1-111 , 111 ) 1/101 )) 1 )/> ' 1x0111 
-סטא . 8 ; 1938 , 1 )^ 1 ) ) 111 /> 41 ! ■ 7 ) 001 ) 1/1 3, '//!( 0. 1 x 1 ׳ ) 111 )/ 11 ) 1 ) 0 , 335 ^ 5 .* ; 1955-1962 

,) 86111:1011 .א ; 1965 ,.)/ 1 ) 11 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 ,ז£׳ 8435 .£ . 81 
) 10/(01 , 1966*; 16 ., 8(11x01 ו 71 ){ 11 /)!) 1 !ןות 6 ) 1 . 11 ) 111 )!!/) 1 ) 0 
.* 1967 , 1-11 ,.)/ 7 )/> ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 

יה. פ. 

יהודים. המאה ה 11 היתר. תקופת צמיחה ליהודי 
אירופה המערבית, מבחינה יישובית, תרבותית וחברתית. 
עם זאת, נאלצו כבר אז יהודי גרמניה, צרפת, וביותר אנג¬ 
ליה, לבסס יותר דותר את כלכלתם על הריבית. על־אף 
מספר רדיפות וגירושים מקומיים, נראה מעמדם באירופה 
איתן. מקש מיוחד בצמיחה זו תפס חבל־הריין שבגרמניה. 
כתבי-הזכויות שהוענקו ליהודים שם (ע״ע גרמניה, עמ׳ 
492 ) הבטיחו את זכותם לאוטונומיה (ע״ע, עם׳ 784 — 787 ), 
אולם עצם ההזדקקות להם העידה על זרותם בחברה. ב¬ 
צרפת, שהקהילות בה היו קדומות ומבוססות יותר, ניכרת 
התרופפות במעמד היהודים בעת ההיא. בתקופה זו נתחזק, 
בעיקר בצרפת, כוחה של הכנסיה — בגלל פיצול השלטון 
שנתלווה למשטר הפאודלי — שו&ג "החברה הנוצרית" 
נשתרש בלב הציבור, ושוב לא נבע רק מן הבריח בץ 
המלכים לכנסיה. תופעה זו טמנה בחובה סכנה חמורה 
ליהודים, שכן הזדהות־יתר זו של יסודות השלטון החילוניים 


— שנזקקו ליהודים מבחינה כלכלית — עם הכנסיה העוינת 
ליהודים, גרמה להחרפת היחס מצדם כלפי היהודים. הנצרות 
זכתה לתחיה עממית — שביטוייה הגלויים היו התגברות 
העליה־לרגל לירושלים והפיכת סיפורי המקרא והברית 
החדשה לקניינים עממיים מוחשים — והיהודים הפכו לגורם 
מבודד יותר ויותר. השפעה מכרעת על מעמד היהודים 
היתד. גם להתפתחות העירונית המהירה, שיצרה מעמד 
עירתי מגובש בעל אינטרס כלכלי מתחרה. 

בהשפעת תועמלנים עממיים שקמו לאחר ועידת קלרמון 
(ר׳ לעיל, עכר 1111 ) ובניגוד לכוונות האפיפיור, יצאו המוני 
איכרים ופשוטי-עם, שבראשם עמדו אבירים נמוכי-דרגה, 
נזירים שטיפים, מצפונה של צרפת ומגרמניה לכיוון ירד 
שלים, באביב 1096 . ההמון שציפה לגאולה והיה אחוז הזיות 
אחחת־הימים, לא סר למחית וראה עצמו כחי שועל 
בתקופה שבה עתידים היהודים להשתמד מרצון, לפי הת¬ 
פיסה הנוצחת המקובלת. 

יהודי צרפת כתבו איגרות-אזעקה לאחיהם שבחבל-החין, 
אולם אלה — שלא חשו מקרוב במתרחש — השיבו: 
"עליכם אנו יראים יראה גדולה, אבל אנו אין לנו כל-כך 
לירוא". אעפ״כ, מבחינה נפשית נראה שהיו מוכנים לבאות, 
שכן האווירה ועולם הסמלים והמונחים שבאו לידי ביטוי 
בזמן המאורעות (כסי עדות הכרוניקות המאוחרות), מעו¬ 
גנים היטב בכתבי חכמי-אשכנז שקדמו ל 1096 . נכונות 
נפשית זו, בצירוף פעולתם של המנהיגים היהודים ודוגמתם 
האישית, הביאו להתנהגות מלוכדת ואיתנה כבר מראשית 
המאורעות. 

ב״מסע-האיכחם״, כ 5 חודשים קודם למסע-האבירים, 
נפגעו יהודי-צרסת אך מעט, ובוודאות ידוע על פרעות 
ברואן וב^ץ שבחבל־לורן בלבד. עיקר הפרעות, גזיתת 
תתנ״ו, התרחשו בחבל־החין ובבוהמיה, ואלה ידועות ממ¬ 
קורות יהודיים ובוצחים כאחד. יהודי ממצא חשו במת¬ 
רחש באביב 1096 . סרנסי־העיר, ובראשם קלונימש בן 
משולם, פנו לקיסר הינחך /י 1 (ע״ע), והוא הזהיר לשמור 
על שלש היהודים, בצו שהיסנה אל אצילי גרמניה והגמוניה, 
ובפרט אל גוטפחד (ע״ע) מבויון. מסיבה זו, ובגלל איגרת 
של יהודי צרפת לאחיהם באשכנז שיספקו את צרכי 
המחנות הצלבניים שבהנהגת פטר הנזיר, הניחו תחילה 
ליהודי הריין. כן ניצלו יהודי קלן בתחילה, אחר ששיחדו 
את גוטסחד. אולם המחנות זרמו בזה אחר זה, שח׳ באייר 
עד אפצע תמוז תתנ״ו (מאי—יולי 1096 ) הותקפו היהודים 
בעחם שונות, לעתים בעת-ובעונה אחת, בכל איזור-החין 
ובבוהמיה• צורחם קשים במיוחד היו אמיכו מליינינגן 
תסע 10 !:> 11 מ£) באיזור־החין ופולקמאר (- 0110 ^ 

-!גת!) בבוהמיה. כבר מתחילה נתברר, שמדיניותה הרשמית 
של הכנסיה, שגרסה השפלת היהודים ודיכוים בלא לפגוע 
בנפשם, לא נשמרה (שלא כבמחנה-האבירים, שיצא אח״כ 
במצות האפיפיור, וכנראה לא פגע לרעה ביהודים). כמעט 
כל חבל-החין נפגע. קהילות שדם (שסיירא, וורמייזא, 
מגנצא) נפגעו ראשונה, ולאחחהן קלן וסביבותיה הי?גטן 
(ע״ע) שמצפון להן, ורגנסבורג שמדחמן. בבוהמיה נפגעה 
פראג ושילא (עיד בלתי-מזוהה). יש ידיעות בלתי-בחחת 
על פגיעה ביהודים בלומברדיה, ועל מות ד משה מפאויה 
במסע זה. 

היהודים ניסו להציל עצמם בדרכים שונות: מדם שש־ 



1121 


מסעי־הצלב 


1122 


לש להגמונים ולמקורביהם — ולעתים אף לנוסעישצלב 
עצמם — תמורת הגנתם * צ(ם, תפילה וצדקה. הם התרכזו 
במבני־ציבור ובמבצרו של ההגמון או השליט המקומי ן היו 
שהסתתרו בבתי גדים, או שברחו לערים אחרות. אולם 
תביעת ההמון היתד, להמיר דתם או למות ושללם לבוז. 
בעתם אחדות ניסו "חשובי" העי תנים לסייע ליהודים, ואף 
היהודים ניסו להילחם על נפשם ככוח מלוכד. כך היה 
במגנצא, שבה לא עמד להם כוחם נגד גדודים עדיפים, לאחר 
שהעירונים נטשום, משנתברר להם שנוצתם נפגעים זה 
מיד זה במלחמה על שלום היהודים, ואילו בשילא, כנראה, 
הצליחו. התיאור המפורט במגנצא מלמד, שהגבתם נלחמו 
על החומות ובחצר, והנשים בחדתם. גם בהיכשלם לא 
נכנעו, אלא הרגו עצמם או נהרגו ע״י הצלבנים, על נשיהם 
וטפם. גם לאחר שכשלה קהילה גדולה ומרכזית כמגנצא, 
נמצאו עוד בכמה מקומות אנשים בודדים שהתנגדו בכוח 
לצלבנים. 

המתח הדתי בין שני המחנות הוא היסוד השליט בוד¬ 
אות המאורעות. חילול ס״ת ובתכ״נ היו שיטה מכוונת של 
הצלבנים, ואילו היהודים התגת בנוצתם ובקודשיהם, בפה 
ובמעשים. מראשית המאורעות נקטו רוב הקהילות האש¬ 
כנזיות, יחידים כציבור, בדרך של קדוש־השם (ע״ע), שכמי 
הקהילות וראשיהן נתנו את הדוגמה. יש שהושיטו צווארם 
להורג, דש שהרגו עצמם ובני משפחותיהם בידיהם. ככל 
שנמשכו הפגיעות, היו מעשי קידוש השם מאורגנים יותר, 
ויש שזימנו להם סכין כשרה ובירכו "על השחיטה". מן 
המקורות עולים דימדי הקרבן וד,עקידה בפי הנהרגים. 
באכסטזה דתית ומתוך ביטדים וסמלים של התאחדות מיס¬ 
טית עם האל מתרחשים מאורעות אימים. הדור ראה עצמו 
נבחר לאלשים ל״מנה". מספר ניכר, בעיקר מהצעיתם, 
ניצלו ע״י בתחה, אך חלקם נפגע, בדרך הבריחה, בכפתם 
ובחורשות. היו גם לא מעט בודדים, וגם קהילות שלימות 
ששובות, כטריר (ע״ע) ורגנסבורג, וכן הבורחים מקלן 
למירזא (*ז 16 ג) ואחרים שהמירו דתם לשעה. רוב רובם 
שבו ליהדות בגלד כבר ב 1097 בסיוע הקיסר הינריך 1¥ . 
כסי הנראה, נהרגו במאורעות אלה אלפים רבים, אך אין 
נתונים מדויקים על כך או על מספר הממירים שניצולים. 
למעשה נהרס רוב מניינה ובניינה של יהדות־אשכנז בחבלי 
הריין, באיזור־לורן, וכנראה גם בבשמיה. 

במהלך־המאורעות גילו לא מעט עירונים יחם אשד 
ליהודים שהביאום, אך משנתגלו, הסגירום מיד. אחרים — 
בעיקר מן הסביבות העירוניות — ניצלו את השעה לפגוע 
בששים ולגזול את רכושם. ההגמונים, שהופקדו על שלומם 
מטעם הקיסר, ביקשו תחילה להצילם (רוטהארד במגנצא 
ואגילברט בקוריר, למשל) אולם משתש כוחם, או כשלא 
היה מעמדם איתן (כאדאלברט בוורמייזא) — נכנעו להמון. 
יוהאן 1 , הגמונה של שפיירא, השכיל להצילם וגם העניש 
את הפורעים. הגמונה של קלן פיזרם, כדי להצילם, אך 
נכשל. עם התפשטות הרדיפות שתמדתן, נשתנתה גישת 
ההגמונים שאצילים, שהחלו לראות ברצח ההמוני של 
הששים אצבע־אלשים. הם ביקשו לשכנע להמרה, דש 
שהצליחו בכך (במריר, למשל), במגעם התארגנות לקידוש- 
השם, ע״י חטיפת ילדים, בידודם כיחידים ועש — וכל זאת 
לאחר שקיבלו כסף מלא חמורת הגנה עליהם• עם זאת 
מבחינים המקורות העבריים המאשרים בין שאיפת הרצח 


ששש של הצלבנים, ושאיפת ההגמונים להביא להמרה. 
מאידך, ידועים נוצרים שסייעו לששים, ורבות הידיעות 
על נוצרים שבאו להתגייר לאחר מה״צ הראשון. במאה 
הי״ב נתגיירו כמרים אחדים ובני משפחות מיוחסות באי¬ 
רופה (ע״ע גרמניה, עט׳ 183/4 ), ומהם שהזעזוע הנפשי בא 
להם ממה״צ. גרים אלה מצאו מקלט עפ״ר בין ששי־ 
המזרח. — על התקוות המשיחיות בקרב היד,שים בעקבות 
מד,״צ, ע״ע משיחיות, תנועות, ענד 623/4 . 

תוך כדי מאורעות 1096 נתעצבו דפוסי ההתנהגות 
לשעת־שמד ולתקופה של שקט יחסי. הששים הסתגרו 
בקבוצות, ולא נתנו לשבור את היחידה המלוכדת תחת 
הנהגת הפרנסים שחכמים. 50 שנות שקט יחסי חלפו עד 
מה״ צ השני ב 1146 . מסע זה עמד תחת הנהגה רשמית 
ואחראית יותר, ובו עמדה ליד,שים הגנתו של (ימר (ע״ע) 
מקלרוו. הפרעות החלו באלול של אותה שנה, בעקבות 
הסתה של הנזיר הציסטרציאני ראדולף, אך ברנאר מנע את 
התפשטותן. הפעם התרכזו הששים ברובם בטירות ובמב¬ 
צרים. ששים נהרגו בצרפת (באם { 11301 ], סילי [׳ 511115 ], 
קארנטאן [״ 031-01101 ], רמרי [;)קס^וסב!!] — בה נפצע רבנו 
יעקב [ע״ע] תם, ועש), וגם בגרמניה, שם נתפשטו הפרעות 
אח״כ, נהרגו עשרות רבות בקלן, וורמיזא, מגנצא, דרצבורג 
ועש. אף ששי אנגליה נזקקו להגנה, אולם השפעת מד,״צ 
הזה על חיי הקהילות לא היתד, הרסנית. 

ב מ ד,״ צ השלישי, לאחר נפילת ירושלים ב 1187 , 

זכו יד,שי גרמניה בהגנה תקיפה של הקיסר פרידריך 1 
ברבח׳סה. ההגמונים יצאו אף הם בתקיפות להגנתם. היהו¬ 
דים נתכנסו במצשות ונמנעה פגיעה בנפש. גם ששי צרפת 
ניצלו, אם כי המקורות מספרים על השמדת יהודי ברי 
(ץ 3 ז 8 ) ב 1192 • ב 1189/90 בא הקץ לשקט היחסי שממנו 
נהנו ששי אנגליה, בעת שהחל הרעיון הצלבני להתפשט 
תחת שלסתו של ריצ׳ארד 1 . כאן היו המניעים העיקריים 
כלכליים, ולא דתיים. על מהלך המאורעות — ע״ע ממלכה 
מאחדת, ענד 917 • 

ב מה" צ הרביעי לא ידוע על פרעות ביהשי אירו¬ 
פה, אולם במר,״צ של הרועים ( 1251 ) נפגעו ששי צרפת 
מידי ההמון. באופן אנוש נפגעו בגזירות הרועים ( 1320/21 ), 
ובהן נהרסו קהילות קטנות וגדולות בשטח-ארץ נרחב ונר¬ 
צחו אלפי ששים בצרפת, וב 1309 בארצות השפלה. ששי 
אשכנז שתו מכוס־התרעלה בגזירות רינךפלייש, 1298 (וע״ע 
גרמניה, עמ ׳ 497 ). 

מה״צ הראשון המחיש לראשתה את חוסר היציבות 
במעמד הששים, שעלה על־סני השטח את הא־־בה בין שתי 
הדתות. ראשוניותן של פרעות אלה היתה בכך, שלא ידעו 
גבולות של מקום, השתרעו על פני ארצות רבות, נתחדשו 
מעת לעת, כוונו נגד כללשששים, שכש המניע בהן היה 
ההמון ולא שרירות־לבו של השליט או של איש הכנסש. 
מכאן ואילך גבר הניכור בין המחנות וחוסר-הביטחון של 
הששים. גם אם לא היה דמו של היהשי הפקר, מכאן 
ואילך הוא נשפך בקלות. המעמד החדש ניכר יפה מן 
הסטטוס המשפטי שהקנה לששים חוק שלום־הארץ ב 1103 , 
במגנצא, המונה אותם לראשונה בין הזקוקים להגנה במ¬ 
יוחד. מעמד זה התפתח במרוצת המאה ה 12 למעמד של 
״עבדי אוצר־המלך״ — ועל כך ע״ע חסות׳ יהודי. למרות 
אלה, קשרים אישיים טובים נתקיימו בין ששים ונוצרים 



1123 


מסעי־הצלג 


1124 


בני המקום. מהבחינה היישובית והמספרית כבר שבו 
היהודים לאיתנם באמצע הסאה ה 12 בערך, אלא שעקב 
תלותם היתרה בשלטון, המרכזי והמקומי, הפכו מקור 
לסחטנות כספית. רכושם נידלדל, מקומות יישובם נעשו 
מרוכזים יותר ויותר בערים הסמוכות לטירות ולמבצרים, 
עיסוקם נצטמצם יותר ויותר להלוואה בריבית, ורכושם — 
לנכסי דניידי. האסון היה, שתהליך זה התרחש במקביל 
להתפתחות רוח המסחר והחלוציות הכלכלית באירופה, הת- 
פתחות שממנה נותקו היהודים, ועל רקע זה, ובתוספת 
צמיחתה מחדש של פרשת עלילודדם (ע״ע), קיבל היהודי 
תדמית של אדם נורא׳ בעל-בריתו של השטן. חסר־כבוד, 
חולני ומסוכן לחברה! משנרצחו היהודים בגופם, נרצחו 
גם באופים. 

מה״צ גרת אחריהם בעיות אנושיות והלכתיות חמורות: 
אלמנות ויתומים, נשים אנוסות וילדים אבודים, נשים שנכ¬ 
לאו במנזתם שבהם מצאו מקלט מרודף, ואנוסים שביקשו 
לשוב לדתם. כבר רגמ״ד, ורש״י לפני־כן ביטאו יחם מקרב 
לכל אלה, ובתח זו פעלו שאר החכמים, שהגנו על כבודם 
והקלו על־שיבתם. אך המומרים שלא חזרו, סיכנו והכשילו 
את מעמד הקהילות. 

יחסם של היהודים אל החברה הסובבת התנכר אף הוא, 
ובפרט לעקרונותיה של הדת הנוצתת ולקודשיה. ההתנגדות 
הפכה לרתיעה נפשית ופיסית, והיו שביקשו לאסור כל קשר 
וזיקה, אפילו כלכליים, עם כל הקשור לנצרות, או מייצג 
אותה: מוסדות, נציגים, כלים, ספרים ושאר צרכים. מנהגים, 
אורחות־חיים ומסומת נשתנו בקהילות שנפגעו במה״צ ה¬ 
ראשון, אולם לימוד התודה וההוראה, שנפגעו שם קשה, זכו 
לתחיה מחודשת במשך המאה ה 12 . המאורעות חשאית 
תשם עמוק בתודעתם של יהודי־אשכנז. הם ביקשו להבין 
מחדש את תולדות־האומה. ביצחק ראו אב־טיפום לעצמם, 
ואת עקדתו ראו — ע״פ מסותת קדומות — כאילו מת 
בפועל (ע״ע יצחק, עמ׳ 172/3 ). 

דרך קידוש-השם, שהיתה תמיד ערך עליון ופיסגת הי¬ 
שגים, הועלתה מחדש, בעוצמה חדשה ובהרחבת הרעיון 
והמושג, כדרך־המלך של הפרט והכלל׳ והפכה במרוצת הזמן 
לדתשת מינימום. מתוך כך הפכה דמותו של היהודי האש¬ 
כנזי לדמות התאית, הלוחמת על נפשה ועל ערכיה. חסידות־ 
אשכנז (ע״ע) באה ללמוד קל־וחומר מקידוש־השם, שהבל 
עומדים בו בנקל, לדבתם "קלים", ככיבוש היצר וסיוגו 
בגדת־גדרים, שבוודאי הכל חייבים בהם. זיקה מיוחדת 
נוצרת בין העוה״ז לעוה״ב, שלפי תחושת בגי הזמן אין 
ביניהם אלא מחיצה רופפח. יחסי יום־יום רגילים קיימים 
בין החיים למתים, ואלה האחתנים מופיעים בחלום ובמ¬ 
ציאות. היהודים נקשת למקומם ולקבת יקיריהם. מקדשי- 
השם נזכתם ברבים בימים המיועדים לכך — ובפרט בין 
פסח לשבועות, שמם נכתב בספת־הזיכתן(■ 11€11€1 נ 1 זסבח 10 \), 
ולזכרם מפייטים פיוטים ואומתם תפילת "אב-הרחמים". 

אך יחד עם שמירת ההווה והעלאת זכר העבר המר, מתוך 
חינוך העדה לשעת־מבחן, ידעו היהודים גם שמחת- 
חיים. במאה זו של התגברות הוויכוח היהודי-נוצת, הת¬ 
מודדו יהודי־אשכנז אף בתחום זה. פן יצת יצירה 
רוחנית עניפה ומעמיקה בכל תחומי היצירה של דורם. 
מה״צ הביאו ליצירת היסטותוגראפיה יהודית חדשה. 
שבצד יניקתה ממקורות קדומים ביטאה גם מסורות מקומיות 


של הקהילות השונות, ומטרתה היתר. לתאר את גדולת 
מעשי־אבות, תוך חתירה להבנת המאורעות ומשמעותם 
הדתית וההיסטורית, והוראת דרך ומוסר־השכל לדורות 
הבאים. 

על המצב בא״י — ע״ע, ענד 476 — 480 ! בביזנטיון — 
ע״ע, עכד 417/8 . 

י. מאנן, התנועות המשיחיות בימי מה״צ הראשונים (ההקו־ 

פה, כ״ג/כ״ד). תרפ״ה־ו! י. בער, רש״י והמציאות ההיסטורית 
סל זמנו (תרביץ, כ׳), תש*ט 1 הנ״י, גדרת תתנ״ו (ספר 
אסף), תשי״ג! א. ם. הברמן, ספר גזירות אשכנז וצרפת, 
תש״י< ש. שסיגל. מאגדות העקדה (ספר היובל לא.םארכס), 
תש״יו הנ״ל, מפתגמי העקדה: שרופי־בלוייש והתחדשות 
עלילות הדם (ספר היובל לם. מ. קטלן), תשי״ג! א. א. 
אורבאך, בעלי התוספות, תשייז 2 ; הנ״ל (מהדיר), ערוגת 
הבושם, ד׳, 46 — 49 (ור׳ מפתח), תשנ״ג! י. נץ, בין יהודים 
לגרים, 75 — 108 , תשכ״א! הנ״ל, בין תתנ״ו לת״ח—ת״ט 
(ספר היובל לי. בער), תשכ״א! מ״א שולוואס, הידיעה בהיס¬ 
טוריה והספרות ההיסטורית בתחום התרבות של היהדות 
האשכנזית ביה״ב (ספר היובל לח. אלבק), תשכיג < י. זנה, 
לביקורת הטקסט של הסיפור של גזירת תתנ״ו לר׳ שלמה 
ב׳־ר שמעון (ספר היובל לא. ווים), תשכ״ד! ב״צ דינור, 
ישראל בגולה, ב׳ (א׳), ב׳(ג׳), תשכ״ה—תשכ״ח 2 ! י. הקר, 
לגזרות תתג״ו(ציון, ל״א), תשכ״ו! צ. ברם, פרעות ביהודי 
בראבאנט (ציון, ל״ד), תשכ״ט! ח״ה ברששון, תולדות 
ישראל ביה״ב. 40 — 46 , תשכ״ט! חז:׳! 5 . 84 ־ 816083066 . 4 

4 !^ 04 ^ 01 (!!/ 41 ! 4 * 1 ( ! 41 ז*(!" 866164/6 !ו/! 411 ! 44 !? 4/1 < 0 
666 *<מ 66 ? 14 11411111 !?! 1 ( 01 ( ! 41 1111041 !!!!!<) !! 4 66 אן>מ> 4646 
,( 9 \ 40 \) , 86300 .א ; 1892/3 ,(ף\ XX -•׳\ XX ,(£א) ! 1144 660 
- 0 ! 0 !ץ)! 4 !\ ! 04 ,(. 01 ) 1 >| 831££ . 5 ; 1893 ,(. 496 ,ז^ ז \ XXX 
4600105 .| ; 1898 ,!! 1 /!! 1 ?/! 410 ! 4 { 19066/1466866 !! 4 71 ז %14 
46460/56460 <ד! 4 7.4 , £1608611 . 1 ; 1902 ,. 6 ) 6 4 ! 11 !%!£ ,(. 68 ) 
-קק 8111 ? . 61 ) 1096 , 4 !^ 00 ^ 01 (!!/ו 4 ! 04 ( ! 41 0466 866164/6/1 
1 ! 0 ! 1 !! 4 144114 ! 1 !!ו 01 ^ 1 , 50000 . 1 : 1916 ,(. £6815611 500 
,|£א) 1096 ! 4 11041 ס!! 1 !!ק !! 1 ! 4 ! 1 ! 0 ן 1 ו 4 ! £6 ו/ ! 141104 !! 
,ץ 7444 !! 0 41 < 1 !ו 4 ! 1 \ מ. 0/1 ![ ! 7/1 , 18611 .£ . 0 ; 1933 ,(^ 9 ^ X 
! 1/1 {ס ך! 10 !ו/ 1 ! 1011 ^ 11 ! 12 444 501141 4 ׳ , 83100 .זוו . 5 ; 1949 
4414£ ! 0 ! 0 ! 7/1 , 2 ) 6861111 ( £161 . £1 ; 1957 , 21 . 611 ,ז\ 1 , 4/1 !( 

-ס) ! 4111104 111144 !!/ 0 ! 1/1 04 14£ ! 4 ! 8 111 מ. 41 ! 41 !< 101 \ 
, 1-11 , 1044114 414414 ז! 0 ; 1959 ,(צ 1X5 ) ץ!/ 0 !( 0/4141 
/ס 011041 !!!!!? ! 1/1 04 148/11 ׳״ 196 , 00111 ,א ; 1968 - ־ 1963 

£66/164 )!">! 41 1/1! 7141! 0) 1/1! £ 1111 010144! (?214)11, 
XXX1\ 411/1 ( 0 1 !!! 11 ! 0 ? ! 1114111 ! 14 , 0.0.0011611 ; 1966 ,( ז ■ 
!(!444141 444 5!(>/14!4141 (10: 8(11(1165 0£ (116 £60 83661( 
103(1(0(6), 1967; 4. 86861866, £14 40! 4!4/>1?!/1!! 01)44- 
%!41!>14)1, 46/661 '11!! 6461 '11111/1!! ?!0111^1 14 )!!14!41!41 

(£11104, XXX^X), 1968. 

י. הק. 

למרות הרושם הנפשי העמוק שחרתו םה״צ, אשר חותמו 
ניכר היטב בתיאורי המאורעות, בפיוטים, באיגרות ובקינות 
בני־הזמן, העובדה הבולטת היא המשך הפעילות התורנית- 
ספרותית כסדרה, תוך שמירה על רציפות טכנית, אינטלק¬ 
טואלית ונפשית עם זו שלפני 10% . המפעל האדיר של 
התוספות (ע״ע)׳ שהוא המשך רצוף לספרות-ה״קונטרסים" 
האשכנזית, הטרום־צלבנית, חל בין תחילתם של מה״צ 
וסופם. ב 10% היו ראשוני בעלי־התוספות: יהודה בן־נתן, 
יצחק בן אשר הלוי׳ אליעזר בן נתן ממגנצא, ד׳ שמואל בן 
מאיר (ע׳ ערכיהם) ואחרים, בתקופת־נערותם, ורבנו יעקב 
(ע״ע) תם, עמוד־התווך של מפעל התוספות, נסגע בעצמו 
במד,"צ (ר׳ לעיל). גם בספרות פרשנות־המקרא והפיוט לא 
נשתנה דבר במאה ה 12 , ואפילו ניכרו יתר שגשוג ופריחה. 
חשוב יותר הוא תחום ההלכה והמנהג, שהשינויים שחלו בו 
הם קטנים — אף כי לא נטולי־משמעות — ביחס לקורפוס 
העיקרי של ״מנהג־אשכנז״׳ שלא נשתנה לעומת המאה ה 11 . 
המאה ה 12 היא תקופה של פריחה וצמיחה לספרות התו¬ 
רנית יותר מהמאה ה 11 , ובה בא לידי ביטוי וסיכום מזהיר 
פל מה שהוחל בו במאה ה 11 . 



1125 


מסעי־הצלכ — ספפוא 


1126 


עובדה מאלפת היא, שספרות־ההלכה של המאה ד! 12 
באשכנז ובצרפת, שהיא רבת פמות והיקף, אין בה התייחסות 
למאורעות מה״צ, פרט לאזכרות בודדות ובדרך־אגב, פבחי־ 
נת ספרות־ההלכה ואורח-החיים בפועל "עולם כמנהגו נוהג", 
ואילו ביטויי המשבר העמוקים נרשמו בספרות לעצמה, 
עממית יותר: באיגרות, בקינות ובפיוטים, כנ״ל, אות לכך 
שלא נותקה השלשלת. 

י, ת. 

מספוא — בחקלאות, מזון המשמש את בעלי־התיים. יש 
3 סוגים של נד: מזח מרוכז, מזון גם יבש, מדון 
עסיסי. עם המזונות המרוכזים נמנים: קמחים מסוגים 
שונים (קמת דם, בשר, בשר ועצמות, חיטה, שעורה ודגנים 
אתרים, תירם, אורז, סורגום, אספסת וכיו״ב), כוספים (קו¬ 
קוס׳ כותנה, אגוזי-אדמה, סויה, חמניות, שומשמין, פשתה), 
גרגרים (שעורה, שיבולת-שועל, סורגום, דוחן), מוצרי-חלב 
(חלב רזה ניגר, אבקת־חלב, אבקת־הובצה), סובין, חרובים, 
תכשירי-ויטאמינים ועוד. מזונות גסים יבשים הם הש¬ 
חת, הקש והתבן. המזח העסיסי כולל אספסת, תלתן, 
קטניות-חורף (פול, אפונה, בקיה), שיבולת-שועל, זון, תירם, 
סורגום, עשב-רוךס, 0 לק-מ׳, דלעת־מ׳(דלעת-השדה), וכמו־ 
כן פסולת גן־ירק, קליפות פרי-הדר, תחמיצים וכן גם המרעה 
(ע״ע) הטבעי והזרוע. התחמיצים ותשחת מכונים גם מ׳ 
משומר. 

ערכם של המזונות נקבע לפי הרכבם (במיוחד, לפי 
תכולת החלבון, הפחמימות והשומן), לפי תכולת היסודות 
המינרליים, הוויטאמינים, לפי מידת-התעכלותם של החומ¬ 
רים הכלולים בהם, וכן לפי מידת־טעימותם לבעלי־תיים• לא 
ניתן לקבוע את ערפם של המזונות לפי כמות האנרגיה 
הכללית הכלולה בהם, שכן חלק מהאנרגיה אינו מנוצל כלל 
על-ידי בע״ח ונפסד בצורת צואה, שתן, גאזים, או נפסד 
בעבודות הלעיסה, העיכול והספיגה. ככל שהמזונות גסים- 
יותר — תעלה עבודת־העיכול, תפחת מידת-התעפלותם של 
החומרים ויגדלו הפסדי־האנרגיה, דקטן איפוא שיעור 
האנרגיה הנקיה. ערך-הייצור של סוגי-המזונות השונים הנו 
התמורה של המזח בחום, בכוח ובתוצרת, כגח: חלב — 
בהזנת בהמות חולבות! בשר ושומן — בהזנת בהמות 
צעירות או בפיטומן! ביצים — בהזנת עופות! כוח מניע — 
בהזנת בהמות־עבודה׳ וכיו״ב. קיימות שיטות שונות בהערכת 
ערכם של המזונות. המקובלים שבהן, לגבי הזנת־הבקר, 
הן: ( 1 ) ״עח־-עמילן״ ( 1 ז 6 ז\\-;״ 1 ז 513 ), לפי קלנר (- 11 ;>£ .ס 
ז?ח)! ( 2 ) יתידות־מזח (:ו 1101 תו£-־ 61 :ו:וס£), לפי הנסון (.מ 
ת $50 ״ 3 **)! ( 3 ) כלל חומר־סזון נעכל ( 10131 ׳ = .א. 0 .יד 
1 6 < 1 ו 1 *^נ 0 ), לפי מוריסון( 1$00 זז 10 \. 8 .£)• 

( 1 ) לפי קל נ ר מבוססת מדידת ערד־הייצור של המזח 
על יצירת שומן וצבירתו בגוף של בעל-חיים מבוגר בטל 
מכל עבודה. קלנר השתמש לשם־כך בפיטום שתרים מבו¬ 
גרים שהגיעו לשיא גדילתם הגופנית ולא נזדקקו לחלבון 
אלא במידה מעטה־ביותר. לאחר קביעת מנת־המזח היסודית 
הדרושה לקיום גופם של השתרים, ניתנת להם תוספת 
חופרים מזינים טהורים — חלבון, שומן, פחמימות — ונמ¬ 
דדת תמורתם בצבירת שומן בגופם. כיחידה להשתאת ערך 
ייצור-המזון משמשת כפות השומן השוקעת בגוף־הבהמה 
בהזנה ב 1 ק״ג עמילן, ומכאן גם המונח "ערך-עמילך. 


בהזנה בק״ג אחד של חומרים מזינים טהורים נמצא: 


מקדנדררשוואוז 

לעמילן 

(ערד-עמילן) 

נסות השומן 
הנוצר בגוף 
(גראפים) 

המזון 

1.00 

248 

עפילן 

0.94 

235 

חלכון 

2.41 

598 

שומן בכוס&ים 

2.12 

526 

שומן בגרגרי-דגן 

1.91 

473 

שומן בשחת ובקש 

1.02 

253 

תאית 

0.76 

188 

סוכר 


כשהומרי-מזח מוגשים בצורתם הטבעית (כגון כוספים, 
גרעינים, מ׳ עסיסי, שחת, קש וכד׳), קיים הבדל רב בכמות 
השומן שנוצר בגוף-הפהמה למעשה לבין זו שצריכה היתה 
להיתצר לסי החישוב ע״ס החופרים המזינים שהם מכילים. 
לפי זה נקבע מקדם-הערכיות לגבי כל סוגי־מזח, 
והוא המספר המציין את היחס שבץ כמות השומן השוקע 
למעשה לזה שחושב כנ״ל. 

( 2 ) שיטת ה נ ם ו ן מבוססת על הערכת המזח בהשפעתו 
על ייצור החלב. השתתפות החלבון בייצור שומן, כבשיטת 
קלנר, אינה מלאה, לפי שניצול החנקן שבו אינו בא כלל לידי 
ביטוי, ולא עוד אלא שהפרשתו מהגוף קשורה בהפסד אנר¬ 
גיה. לעומת-זה, בייצור החלב מנוצל החלבון שבמזח לייצור 
החלבון שבחלב. גם ניצול הפחמימות לצרכי ייצור חלב 
שונה מאשר לייצור שומן. שיטת־הנסון תואמת איפוא יותר 
מהקודמת את צרכי משק-החלב. יחידת־מזח לפי שיטה זו 
היא כמות-המזח השווה בערכה הקאלורי לק״ג אחד גרגרי־ 
שעורה או ל 3,000 קאלוריות גדולות של אנרגיה נקיה. 
כתוספת לסנת־הקיום היא מספקת לפרה החולבת חומר גלמי 
לייצור 3 ק״ג חלב בעל 3.2% — 3.5% שומן. 

ערכו הקאלורי של ק״ג חלב המכיל בממוצע שיעורי 
שומן כנ״ל, 3.2% חלבון ו 4.8% סוכר-חלב, הוא כ 700 
קאלוריוח. נמצא איפוא שערך־הייצור של ק״ג שעורה בהז¬ 
נת פתת חולבות מגיע ל 2.100 קאלוריות ( 700 3 x ), או 
לב 70% מערכה הקאלורי. ואילו בייצור שומן ל 1,700 קא־ 
לוריות, שהן כ 57% בלבד. בעיקרה שונה שיטת הנסח מזו 
של קלנר בהעלאת ערך החלבון למקדם 1.43 — במקום 
0.94 . 

שיטת יחידות-מזח נפוצה מאוד באירופה(כולל בריה״מ, 
בהבדל אחד: קנה-מידה ליחידח-מזח משמש שם ק״ג אחד 
שיבולת־שועל ולא שעורה, לפי ששיבולת-שועל היא שם 
המזח הנפוץ-ביותר). שיטה זו נהוגה גם בישראל. 

( 3 ) שיטת מורי ס ון, הנפוצה מאוד באודב (ונהוגה 
גם היא בישראל) מעריכה את המזונות לפי כלל החומרים 
הנעכלים (בח״נ) שבהם, ומביאה בחשבח את ערכו האנרגטי 
הגדול-יחסית של השו^ן בהשוואה לחומרים מזינים אחרים, 
וכופלת משום־כד את השומן הנעכל שבכד במקדם 2.25 
(ר׳ טבלה). 


חישוב כח״נ בגרגרי־תירס (ב%) 


פו 1 ״נ 

חומר נעכל 

מקדם־עיכול 


הרכב כימי 

6.8 

6.8 

77 

8.8 

חלבוז 

8.1 

3.6 

90 

4.0 

שומן 

1.2 

1.2 

57 

2.1 

תאית 

65.9 

65.9 

93 

70.9 

חוסרי־מיצוי 1 
חסרי חפצו 1 

82.0 

סי!דז 








1127 


מספוא — מספרו 


1128 


סה״כ החומריים הנעכלים הוא 82% , כל׳, 100 ק״ג 
גרגרי־תירס מספקים 82 יחידות־כח״נ. שיטת-הערכה זו 
נותנת תוצאות קרובות למדי במציאות בסוגי־מ׳ מרוכזים, 
אולם במזונות גסים עתירי־תאית קיימים הפסדי אנרגיה. 

טיבו של ד,מ׳ וערפו התזונתי נתון לתנודות גדולות 
בהתאם לתנאי־ייצורו: תנאי־הגידול ומועדי-האסיף של 
צמחי ד,מ׳ הירוק וגידולי גרגרים, גיל הצמחים ברעיה, טי¬ 
פול בצמחים לאחר האסיף (תחמיץ, שחת) וכן בעיבוד 
התעשייתי של החומר (כוספים, קמחים, מוצרי־חלב וכד , ). 
תנאי־האקלים בתקופח־הגידול — כמות המישקעים ופיזורם, 
הטמפרטורה, אורך תקופת־הגידול — כל אלה משפיעים 
הרבה על מהלך צבירת חומרים אורגניים וחומרי-אפר. ב¬ 
אקלים יבש עולה שיעור החלבונים בגרגרים, בקש ובשחת. 
גם פוריות־הקרקע משפיעה על קצב־הצמיחה, רמת היבולים 
והרכבם הכימי. קרקעות פוריות לא זו בלבד שמניבות יבו¬ 
לים גבוהים׳ אלא אף בעלי ערך מזין גבוה, וגם תכולה 
רבה־יחסית של חומרי-אפר. קרקעות דלות מצמיחות לעתים 
צמחים עם מחסור בחומרים מינרליים (זרחן, קובלט, יוד, 
ברזל וכד׳). זיבול ודישון עשויים לשנות במידת־מה את 
הרכבם הכימי של צמחי־הם׳. ההשקיה מעלה את היבול, 
אולם מורידה את שיעור החומר היבש בצמח ד,מ׳ העסיסי 
וכן את שיעור החלבון. הטיפול האגרוטכני — מועד-הזריעה 
ושיטות הגידול והטיפול בצמחים — אף הוא אינו נעדר 
חשיבות מבחינת ערכו המזין של הם׳. חשיבות גדולה במיו¬ 
חד לגבי טיבו של המ׳ הירוק יש לגיל הצמחים בשעת 
הקציר: צמחים צעירים מכילים בד״כ יותר מים, יותר חוט־ 
רי־אפר וחלבון וכן ויטאמינים והם דלים בתאית ובליגנין. 
עם התבגרותם עולה בהם שיעור הליגנין והתאית ופוחתת 
מידת-התעפלותם. מאידך גיסא, עולה גם היבול. מועד האסיף 
של צמחי-המ׳ נקבע בהתאם לשיא היבול בחומרי-מזון 
נעכלים. 

טיב הם׳ שונה במיני הצמחים השוגים: שיעור החלבון 
גבוה בקטניות ודל בדגניים. קיימים הבדלים גדולים בשי¬ 
עורי החומר היבש של זני םלק-הם/ רבים מאוד ההבדלים 
בערכם של סוגי-המרעה השונים בהתאם להרכבה הבוטאני 
של צמחיית-המרעה ולסדרי-הרעיה. טיב השחת תלוי אף 
הוא בהרכבה הבוטאני, בתנאי מזג-האוויר בשעת הייבוש 
ובדרכי ייבושה ובטיפול בה לאחר־מכן, וכן גם שונה מאוד 
טיב התחמיץ בהתאם לחומר שממנו הוכן, לצורת ההחמצה 
ולעוד גורמים רבים נוספים. 

תכונה חשובה אחרת של ד,מ׳ היא טעימותו. מ׳ לא-טעים 
לא ייאכל ברצון על־ידי בעלי-החיים, וייתכן אף שמידת- 
התעכלותו פחותה. טעימות המ' היא תכונת הצמח, אולם 
היא תלויה גם בגורמי־חוץ, בגיל הצמח׳ בפעולת דשנים 
כימיים וכימיקלים אחרים, באופי הטיפול בם׳ לאחר האסיף, 
בדרכי־הגשתו, וכן גם בבהמה עצמה (גיל, מין, גזע, הרגלי- 
תזונה). מ׳ מעורב מגביר לדוב את מידת הטעימות. 

בישראל נוהגים לגדל מ׳ במשך כל השנה בתנאי בעל 
ושלחין כאחד (ר׳ טבלה להלן). 

לנתוני הטבלה יש להוסיף את השטחים הנרחבים של 
המרעה הטבעי, למעלה מ 2.5 מיליון דונם. בסקר שטחי 
המרעה הטבעי, שנערך בארץ בשנת 1959 , נאמד, שבשטחים 
אלה מצוי מ׳ העשוי להזין כ 80,000 ראש בקר מבוגר מדי 
שנה. בהשבחה ובסדרי-רעיה נאותים ניתן. לפי הערכה 


שטח־מספוא בישראל, 1968/69 (בדונאמים) 


סה״ב 

יז 

ק 

חורף 

הסוג 

שלחין 

בעל 

שלחין 

בעל 

297,500 



— 

283,000 

שחת 

49,700 


1,000 

— 

37,700 

תחמיצים 

21,600 

9,600 


— 


מרעה זרוע 

184,600 

97,700 


77,300 

6-700 

מספוא ירוק 


מוסמכת, להכפיל את התפוקה ואף יותר מזה. — וע״ע חלוף- 
חמרים! תזונה. 

ם. ב. מוריסון(תרג׳ מאנג׳), הם׳ והזנת בעלי־חיים, תשי״ס 1 
ם, שגב, הזנת בהמות־בית, א׳, תש״ך! י. עצמת, גידול בקר, 

ב', תשכ״ג! י. ארנון, גידולי שדה, ב׳, תשנ״ה! .ע . 0 
. 0 . 14 ; 1914 ,*■ 01111x1 ז 1 * 1 ) 1 4 >!, 2 ׳ 
. 1951 ,!*!!ס-וס? . 5 .ס - 141:3111 .£ . 14 - 5 :> 4411£11 

ש. ה. 

מספר, מספרים, ממושגי־היסוד באריתמטיקה (ע״ע)׳ 
ובמתמטיקה (ע״ע׳ עט׳ 763 — 765 ) ! וע״ע מספרים, 

תורת ה־־? ספרה: קבוצות, תורת ה-! שדה. 

מספרו ( 0 ז£ק 135 \), חוקרי-מזרח צרפתים, אב ובנו. 

( 1 ) סר גסטווקמילשרל מ׳ — - 035100 ז 51 
. 1 * 168 ז 3 ו 1116-0 ת 31 ס — ( 1846 , פאריס — 1916 , שם), 
אגיפטולוג, ארכאולוג, היסטורית, מייסד ההוראה האגיפ־ 
טולוגית המודרנית בצרפת וממניחי-היסוד לבלשנות המצ¬ 
רית (ע״ע מצרים, לשון, עבד 224 ). 

ב 1869 נתמנה למורה לשפה ולארכאולוגיה מצרית ב־ 
ביה״ם הגבוה 165 ) 11 :!£ 1681-1311165 > £0016 בפאריס; ב 1874 
הוזמן לקתדרה של שאמפוליון(ע״ע אגיפטולוגיה, עמ׳ 407 ) 
ב 1-3006 ? 16 ) 6 * 00116 . ב 1880 נסע למצרים בראש משלחת 
ארכאולוגית רשמית, וזו הפכה אח״כ ל״מכון הצרפתי לאר¬ 
כאולוגיה מזרחית בקאהיר״. ב 1881 — 1886 כיהן כממונה 
על החפירות הארכאולוגיות ודברי-העתיקוח במצרים (ר׳ 
שם, עבד 410 ). ב 1881 גילה את קברות המלכים החנוטים 
בדיר אל-בחרי (ספרו על כך י״ל ב 1889 ). ביו השאר, עסק 
מ׳ בפיענוח כתובות בקברים, בעיקר בעמק-המלכים בנא- 
אמון (ע״ע), ובחקר כתובות־הפיראמידות מן השושלות 
ה 5 — 6 . כן פיקח על פירסום הקאטאלוג של אספי מוזיאון- 
קאהיר. 

מ׳ הגיע לבקיאות מעולה בכל ענפי המזרחנות ועבודתו 
המדעית הצטיינה בגיוון ובמקוריות. החשובות שבעבודותיו 
הן שתי סדרות גדולות של מחקרים: ־ס £11 ץ 01 16 > ££114168 
65 ב 11 ! 116 קץ* 6 16 * 0116010 ז 3 ' 11 61 16 * 10 ("מחקרים במיתו¬ 
לוגיה ובארכאולוגיה מצרית״), 1893 ואילך; 6 ז 115101 ־ 1 " 
" 6 ב 1 ן 0138$14 160£ ־ 01 ' 1 16 ) 165 קנ 61 ק 165 > 30016006 ("היסטוריה 
עתיקה של עמי המזרח הקלאסי״ [ 3 כרכים, 1895 — 1899 ]) 
— מחקרי יסוד, שקבעו אמות-מידה לחקר הדת וההיסטוריה 
המצרית. כהכרה להשגיו המדעיים הוענק לו תואר־אצולה 
אנגלי ( 1909 ). 

( 2 ) א נ ר י מ׳ — . 1 \ 1 ־ 1601 ? — ( 1883 , פאריס — מאדם 
1945 , בוכנוואלד), חוקר סין ודרום־מזרה אסיה, בנו של( 1 ). 
למד משפטים ולשונות המזרח. ב 1908 נתמנה לפרופסור 
ב ) 160 ־ 01 016 ^ז 1 צ£י£> 31$6 ? 30 ש? £0016 בהאנוי, שם ערך 
מחקרים על סין ודרום־מזרח אסיה. ב 1920 נתמנה לפרופסור 
ללשון ולספרות סינית ב 3006 !? 416 6 * 00116 בפאריס. 















1129 


מספרו — מספרים, תורת ה־ 


1130 


ב 1944 נאסר בידי הגסטאפו, הוגלו? למחנה-הריכוז בבוכנ־ 
וואלד, ושם נספה. 

מ׳ נמנה, יחד עם אדויאר שוו ופול פליו (ע׳ ערכיהם) 

עם גדולי חוקדי־סין בצרפת. יצירתו מצטיינת בביקורת- 
טבסטים ובבקיאות רב-צדדית בשטחי דת, פולקלור, אמנות, 
בלשנות (סינית וויטנאמית), אפיגראפיה, ספרות, ארכאו¬ 
לוגיה וגאוגראפיה• במיוחד התעניין בסין העתיקה, ה?יא 
נושא ספרו הגדול-ביותר 6 מ 011 ^ 1 ("סין העתי¬ 

קה"), 1927 . מאמרים וסקירות רבים משלו הופיעו ב- 0111 ! 

116 [) 381311 1131 . 

; 1922 ,. 4 ? . 0 ) 4 1 )) 0 <ס> 1 ) 4 } 1 < 1 ק 1 ו'$ן 0 ו 1/1 ו 8 , 1 * 11 ) 001 . 11 
. 1947 ,( 234 ,*• 11 * 321311 [ 3 נד 1 ט 0 |) .}-! , ¥1116 > 1 מ 061 .? 

א. ש. —ה. — צ. ש. 

מספו־ים, תורת ה־ חורה מתמאטית העוסקת בתלונר 
תיהם של המספרים השלמים, ובהקשר לכך, גם 
בקבוצות יותר-גדולות של מספרים — המספרים הראציו־ 
נאליים, שדות של מספרים אלגבריים ומספרים אלגבריים 
בכלל, ואף במספרים אי-ראציונאליים וטוינסצנךנטיים (לא־ 
אלגבריים). — וע״ע אריתמטיקה! אלגברה. 

גאוס (ע״ע) תיאר את תה״מ כ״מלכת־המתמאטיקה", 
ואמנם תורה זו, שהיא מהתורות הקדומות-ביותר, היא ה¬ 
מקור העשיר־ביותר לבעיות ולשיטות מתמאטיות. חלק נכבד 
לה בהתפתחות האלגברה, ענפי-האנאליזה ואף תורת־הקבו־ 
צות והלוגיקה החדישה (ע״ע מתמטיקה). 

הבבלים הכית פתרונות מספריים למשוואה הסיתאגור- 
אית 2 2 = 2 ץ + % 2 כבר כ 1600 שנה לפסה״נ, הפיתאגור- 
אים הוכיחו, במאה ה 6 לפסה״נ, ש 2 ^ הוא מספר אי־ראציח 
נאלי. בחלקים זדע, ¥111 , !ם של ספר "היסודות" של 
אוקלידם (ע״ע; המאה ה 4 לפסה״נ) מופיעים פרקים בתה״מ, 
המכילים, בין־היתר, דיון בתכונת ההתחלקות של מספתם 
שלמים, וכן את "המשפט היסודי של האריתמטיקה", ואת 
ההוכחה לקיום מספר אינסופי של מספרים ראשוניים. 
״משסט-השאריות הסיני״ (ר׳ להלן, עמ׳ 1133 ) נמצא אצל 
סרן צו במאה ה 3 לסה״ג. שלוש "הבעיות של ימי-קדם" 
(ע״ע מתמטיקה, עמ ׳ 750/51 ) יושבו בעזרת שיטות של 
תה״מ האלגבתת והטרנסצגדנטית. 

1 . תה״מ הבפלית. מספרים ראשוניים. 

מן המשפט היסודי של האריתמטיקה נובע, שבל מספר 
ראציונאלי ז, השונה מס, ניתן לבטא אותו באופן יחיד, 
**ק ••• 02 גתי״ק ± = ז(!ק = מספר ראשוני), כמכפלה 
של חזקות של מספרים ראשוניים. ביטוי זה הוא יחיד, אם 
המספרים הראשוניים רשומים בסדר עולה, ואם אין ביניהם 
מספרים ראשוניים !ק, שעבודם 0 = ,מ. אם עבור כל 
0 , 1 < ,ת (,מ מספר שלם), אזי! הוא מספר שלם. עבור שגי 
מספדים,^נן... 8 2 2 ק' 8 1 ק± = 3 ו**ק... 1 1 ק 1 1 ק± = 8 , המכפלה 

המשותפת הקטנה־ביותר היא *״ק... 2 ״ק*״ק = [( 3,1 ], 
כאשר {; 1 ,! 8 ) צ 13 ו 1 =, 1 ( 1 , והמחלק המשותף הגדול־ביותר 
יירא *?ק ־•• 1 "ק״?ק = (ג 3,1 ), כאשר {, 1 ,, 8 }מעת־־! 01 . 
לסי האלגוריתם של אוקלידס, קיימים מספרים צ, ץ באופן 
ש  1 , 


להוכחה, ש 00 = - ¥ ובכן היה הראשון שעסק ב ת ה " ם 
ס ׳־־* 

^ ק ראשוני 

ה א נ א ל י ט י ח. ניחן אף להראות, שקיים מספר 8 , באופן 

ש 8 + צ 102108 ~ - 7 . רימן(ע״ע) הראה, שמטיפול ב- 
ק " 5 ק 

( 5 )) כבפונקציה אנאליטית של המשתנה המרופב 11 + ז> = 8 
ניתן להגיע להערכות של הפונקציה (צ)",? הפונקציה 
המייחסת למספר ממשי x את מספר המספרים הראשוניים 
עד צ. הדמר (ע״ע) ופוסן נקטו ( 1899 ) בשיטה זו להוכחת 

משפט המספרים הראשוניים, הטוען: — 

צ 10£ 

, , . צ 102 (*)זל •. , , 

(כל/ 1 = ■ 11111 ;* 108 — הלוגאריתם הטבעי), 

וביתר־דיוק 



(כל/ 


<0■ 


10 £\| 108 ^ 


־(*)״ 


לגבי 0 קבוע). אחדש וזלברג נתנו ב 1948 הוכחה לא־ 
אנאליטית של המשפט הזה. הערכה מדויקת-יותר ניתנת 


ע״י האיננזגראל 


(11 

1081 


א 


!־(*) 1 * 1 


( ג )!ן. הדיוק בהערכה 


תלוי במקומותיהם של האפסים של ( 8 )) בתחום 1 > ־ 0 > 0 ; 
ולדוגמה, 50,847,478 = ( 9 ס 1 ) 71 , 50,849,235 = ( 10 9 )ע. 
השערת רימן (שטרם הוכחה) טוענת, שכל האפסים 
האלה נמצאים על הישר \ = ז>, ואם השערה זו נכונה, 

אזי ניתן להראות, ש (צ 108 ס -ן-(צ),, 1 ־= 71 . 

בעזרת מחשב הוכח, שססס, 25,000 האפסים הראשונים 
״׳{! + ״?/ (לפי סידרם של ״ץ) אכן מקיימים \ = ״?(, 
אד טרם הוכח אפילו, שכל האפסים של נמצאים 
בתחום הקטן מ( 0,1 ). הקירוב הטוב־ביותר עד פה הוא של 
וינוגרדוב־קורובוב, מ 1958 , ולפיו 


ד 1 ! 14 ,(י)־ ־־ ג ) ס-ן-(*)^־ (*)ז 7 

לכל |> 0 ;( 0 ) 0 הוא מספר התלד בבחירת 9 . דיריכלה 

(ע״ע) הוכיח ב 1839 את קיומם של אינסוף מספרים רא¬ 
שוניים בכל טור חשבוני 

{.... 0.1.2 = מ; ם* ■ 4 1 ) ,כל ש ) 1 > 1 > 0 ו נ= 1,10 ). 

לשם ההוכחה השתמש בהרחבות של ( 8 )£, ואלו הן סד¬ 
רות¬.!: 

באשר (מ)* הוא הציון(הבאראנטר) () 11 ) 1110 ). (ת)* היא 



1131 


מספדים, ת^רת ח־ 


1132 


פונקציה בעלת ערבים מרובבים המקיימת: ( 1 ) 1 =־( 1 )*; 
( 2 ) 0 = ( 3 )*, אם 1 < (* , 2 ); ( 3 ) (י 1 )^(ג):ג = (גיג)^; 
( 4 ) (ג•)^ = ( 3 )*, אם( 11 11104 ) 11 = 3 (ר׳ להלן). מספר 
המספרים הראשוניים( 11,1 ;צ) 71 שאינם גדולים מ^ המופיעים 
בטורהחשבוני {..., 1.2 = מ; מ 4 ! + 1 } הוא 

(צ) 1, 1 ^-ן|-~( 1 ,) 1 ;א) 71 


כאשר (מ)׳? (פונקציית־אוילר) הוא מספר המספרים החיו־ 
ביים הראשוניים יחסית לת ואינם גדולים ממנו. לפיבד׳ 
יש מספר דומה של ראשוניים בכל הטורים החשבוניים, 
שלהם אותו גורם ישנו קבוע * באופן שהמספר הרא¬ 
שוני הקטן־ביותר ב { 11 ) 1+1 } קטן מ (הוכחה של ליניק). 
טוראן וקנפובסקי נתנו מסקנות מפורטות-יותר על התנ¬ 
הגותם של (! 1 ,^; צ)! 7 ו( 1 2 ,^;^ז 7 לגבי 2 נ # ! 1 . 

בתה״מ מופיעות פונקציות אריתמטיות נוספות, המוגד¬ 
רות בעזרת תכונותיהם של המספרים השלמים. להלן אחדות 


מהן: יהי *״ק... 2 2 ק ג ?ק = ת; אזיפונקציית-אוילר, (ת)?>, 

מקיימת — 1 ) ך|ת = פונקציית־המחלקים. (מ)!), 

המציינת את מספר המחלקים של מ, היא 
( 1 + ;מ) ן] = ( 11 ) 1 > ; 


^ _ 1+1 ״גן 

(מ 7 >), סכום המחלקים של מ, ניחן ע״י ך[=(ת)ז>■ 

סונקצית־מביוס, (ם)*ן, מוגדרת כך: 1 = ( 1 )^, 0 =(מ)*/, 
אם קיים 2 ^ 11 ל 1 כלשהו, *( 1 —) = (מ)^ כאשר 
1 = ,ת לבל 1 . הפונקציות האלמנטאריות מתנהגות בממו¬ 

צע כך: ^-~(מ)< 2 ; ^ 20-1 ) + ג 8 ס 1 ^(מ) £4 


כאשר 0 הוא קמע-אוילר ו 



(מ)ז> £ • 


להלן אחדות מהבעיות המפורסמות של תורת המספרים 
הראשוניים: 

( 1 ) תאומים ראשוניים הם זוגות של מספרים ראשוניים 
שההפרש ביניהם הוא 2 , כגון: 3 ו 5 , 41 ו 43 . האם מספר 

הזוגות האלה הוא אינסופי ו ידוע ש 00 > -£ כשהסכימה 
היא על תאומים ראשוניים (ברין) ושיש מספר אינסופי 
של זוגות ם, 2 + ת, באופן של( 2 + ת)מ לא יותר מ 5 
גורמים ראשוניים. 

( 2 ) ההשערה של גולדבך. האם כל מספר זוגי גדול 
מ 2 ניתן להצגה כסכום של שני מספרים ראשוניים ז — 
ידוע, שכל מספר לא־זוגי גדול דיו ניתן להציגו כסכום 
של 3 מספרים ראשוניים (וינוגראדוב). 

( 3 ) מספרי־מרסן ומספרים מושלמים. מספרי-מרסו הם 
מספרים ראשוניים מהצורה 1 - ״ 2 = ״ 1 )? (ק ראשוני). 
מספרים מושלמים ( 5 זשנ 11 ז 1 ג 1 ת זס&זאן) הם מספרים השווים 
לסכום מחלקיהם (להוציא עצמם, דוגמת 1+2+3 = 6 ). המס¬ 
פרים המושלמים הזוגיים הם מהצורה ( 1 ~" 2 ) 1 ~״ 2 
כאשר = 1 - ש 2 הוא מספר מרסן(אוקלילס, אדלר). 
המספר הראשוני הגדול ביותר הידוע (ב 1971 ) י׳וא 19937 ^ 
(מספר-מרסן ה 24 , כל׳ 1 - ד 2 1993 , הוא ראשוני) ו¬ 


(! - 2 19937 ) 2 19936 הוא המספר המושלם הגדול-ביותר 
הידוע. אחת הבעיות הקדומות־ביותר במתמאטיקה היא 
שאלת קיומם של מספרים מושלמים בלתי-זוגיים. 

( 4 ) מספרי-קרמה. פרמה שיער, בטעות, שהמספרים 
מהצורה 1 + 2 2 = הם ראשוניים לכל ״. ההשערה 
מתקיימת עבור 0,1 ,2,3, 4 =ת, אך כבר 5 = 641 x6700417 ?, 
וכן הוכח, שכל המספרים שפין ל"? אינם ראשוניים. 
מספרי־פרמה מופיעים בבעיות-בניה בגאומטריה. ניתן לב¬ 
נות מצולע משוכלל עם " צלעות בעזרת מחוגה וסרגל 
בלבד אם ורק אם מ הוא כפולה של חזקה של 2 במספרי- 
פרמה השונים זה מזה (ע״ע מצלע). טרם נתגלה חוק, 
דוגמת זה שחיפש פרמה, עבור סידרה של מספרים ראשו¬ 
ניים, וייתכן שאין פלל חוקיות כזו. 

( 5 ) מספרים ראשוניים בטורים מהדר גבוה-יותר. 
למשל, האם יש מספר אינסופי של מספרים ראשוניים 
מהצורה 1 + 2 מ? 

! 1 . קונגרואנציה, שדז׳ת-גלואה. לגבי כל 
מספר חיובי שלם 1 ם, נחלקים השלמים ל 1 ת מחלקות-שארית 
(מודולום מ!, מ! 04 מנ), כאשר שני שלמים 2 ו 13 
שייכים לאותה מחלקת-שארית, (ת! 104 ״) ל = ג, אם ודק 
אם ל— 3 מחלק את תז. ניתן לאפיין את המחלקות לפי 

השאריות בחלוקה ב 1 ת: 0 . 1 . 2 . 1 - מ! ולהתאים להן 

את החוקים הרגילים של חיבור, חיסור וכסל. כשת! אינו 
ראשוני, יש גם מחלקי־אפם (לדוגמה: ( 6 104 ״) 0 = 2-3 , 
אבל ( 46 סם 1 ) 0 ^ 2 ו( 16 ) 1110 ) £0 ־ 3 ). כשמ! ראשוני. 
יש לכל מחלקת-שאריות 3 , השונה מס, מחלקה הפכית, 3 , 
כך ש ( 1111 ) 1110 ) 1 = 33 . מחלקות-השארית 1 ח 1 ) 1110 ל 1 מ 
ראשוני מהוות שדה סופי (שדה-גלואה). 

משפט־וילסוו: (מ! 104 ״) 1 — = !( 1 — מ!), 1 < 111 , 

אם ורק אם 1 ם ראשוני. 

המשפט הקטן של פרמה: (ק 1 ) 010 ) 3 =״$(ק ראשוני) 

לכל מספר שלם 3 . 

משפט אוילר: אם 1 = ( 3,01 ) (ד׳ לעיל, עם' 1129 ), 

אזי ( 11104111 ) 1 = (,זי> * 3 . מספר 3 נקרא שארית 11104111 
מגובה 2 (ריבועית), 3 ,...,) 1 , אם המשוואות 

3(0104111), ..., % 3 = 3(11104111), X 2 = 3(11104x11) 

הן פתירות. למודולום ראשוני ק הסימון של לן׳נדר( 

הוא 0 אם 350 , 1 אם 8 הוא שארית ריבועית, ו 1 - 
אם 3 הוא מספר שאינו שארית ריבועית ק 104 מ. אם ק 

כנ״ל אינו זוגי, אזי (ק 0104 ) 2 /( 1 ־ ק) 3 =(—), במיוחד 
1 - 

72 ( 1 י 1 ) ( 1 - )= ומכאן ניתן להסיק משפט של 

פרמה, שלפיו מספר ראשוני לא-זוגי ק הוא סכום של שבי 
ריבועים, אם ורק אם ( 4 104 מ) 1 = ק. חוק ההיפוך הרי- 

1 — 9 1 — 9 

בועי של גאום קובע, ש 2 2 (!__)=־ 

לבל שני מספרים ראשוניים שונים ק,!>. הסימון של יעקובי, 

ל 0 < 3 , מבליל את הסימון של לז׳נדר ומקיים את חוק 
ההיפוך הריבועי למספרים בלתי-זוגיים ק, ן) שלא שניהם 



1133 


מפטרים, תורת ה־ 


1134 


שליליים. משפט-השאריות הסיבי טוען, שניתן לפתור את 
מערכת־הקונגרואנציות 

(!!ס 1 ) 0 תז) נ 3 = צ, ... , (^ 3^ (1110(11X1 = צ, 


אם 1 = ( ג 1 מ, , 1 מ) עבור [ ^ 1 . 

111 . הענף הנקרא משוואות דיופאנטיות הוא 
המחקר שעניינו חיפוש פתרונות במספרים שלמים 
למשוואה האלגברית 0 =(״ )נ < --< 2 *י 1 *)ס• 

הפיתתן הכללי של המשוואה הדיופאנטית { 7 = 2 ׳ג + 2 צ 


הוא 


( 2 ע - 2 ! 1 )ן 


= צ , ׳״ 11 = 7 , 


( 2 ׳ו + 2 נו) 1 


.2 = 


המצרים השתמשו, כפל הידוע, בפיתרון 3 , 4 , 5 למשוואה 
הפיתאגוראית 2 2 = 2 ׳נ + 2 צ כדי לבנות זוויות ישרות. 
למשוואה של בהסקרה-פל, 1 = 2 ׳לס - 2 צ (ם אינו ריבו¬ 
עי), יש מספר אינסופי של פתרונות ("ץ , ״צ) ±, 


..., 2 ±, 1 + , 0 =״, תיתן לחשב אותם בעזרת השוויון 


כש( 1 ץ,!צ) הוא הזוג הקטן־ביותר של מספרים שלמים 
חיוביים המספקים את המשוואה. הבעיה הדיופאנטית המ¬ 
פורסמת ביותר היא המשפט האחרון של פרמה, שלפיו ל¬ 
"/ = ״ץ + "צ אין פתרונות שלמים חיוביים עבור 2 < מ. 
די להוכיח זאת עבור 4 = מ ועבור ח לא-זוגיים ראשתיים. 
פרמה הוכיח, שאפילו למשוואה 2 2 = 4 ץ + 4 צ אין פתרו¬ 
נות שלמים. קומר (ע״ע), בהניחו את היסוד לתה״ם האל- 
גברית, הוכיח את המשפט עבור המספרים הראשוניים ה־ 
״ךגולאריים״ (ר׳ להלן, עמ ׳ 1134 ). שיטתו שימשה ביסוד 
הוכחת המשפט עבור כל 25,000 > ת. ההשערה המוכללת 
של אויי^ר, שלפיה למשוואה "׳נ = 1 -״* + ••• + 2 * + ?צ 
אין פי חתן במספרים שלמים חיוביים עבור 2 < מ, הופ¬ 
רכה לגבי 5 = מ ( 133 5 + 110 5 + 84 5 + 27 5 = 144 5 ) 
בעזרת מחשב (לנדר-פרקין). 

סיגל השתמש בשיטות של קיתבים דיופאבטיים להוכחה 
שלמשוואות דיופאנטיות בשבי משתנים , 0 =(׳(,צ)£, ממע¬ 
לה גבוהה מ 2 ומגזע ( 86005 ) גדול מ 0 , יש רק מספר סופי 
של פתתבות, וביקר מצא שיסה (תאורטית) למציאת כל 
הפתתנות לגבי המקרה של גזע 1 . הבעיה העשירית של 
הילברט (ע״ע) עוסקת במציאת אלגוריתם כללי שבעזרתו 
ניתן יהיה לקבוע אם משוואה דיופנאטית היא בעלת־פיתתן. 
מאט: שוויץ (בעקבות דייויס ותבינסון) הוכיח את אי-קיומו 
של אלגוריתם כזה. 

־׳\ 1 . תודת המספרים האלגבדיים. מספר אל- 
גבת, 8 , מדרגה ס, הוא שורש של משוואה מצומצמת 
0 = + • • • + * 1 * + 3 0 עם מקדמים שלמים 

, 3 , 0 ^ " 3 . אם 1 = ״ 3 , אזי 9 הוא מ ם פ ר א ל ג ב רי 
שלם. המספר האלגבת 9 יוצר שדה מספתם אלגבתים 
( 9 ){) = המכיל אח כל המספתם מהצורה 

1 ~" 10 _ ״ ס+ ...+ 019 + ס 0 

עם! 0 ראציונאלי. המספתםהאלגבתים השלמים ב^ מהווים 
חוג(ע״ע) חלקי. גאום חקר את שדה־גאום, ( 1 ) 0 ( 1 ־ 7 = 1 ), 
שבו מתקיימים האלגוריתם של אוקלידס, המשפט היסודי 
של האתתמטיקה, וכיו״ב(ולפיכך תורה זו אנאלוגית לתורת 


השלמים), אולם יש בו ארבע יחידות, 1 ±, ±1 . בשדה־ 
גאום המספתם הראשוניים הם: ( 1 ) 1+1 , ( 2 ) המ 0 פ־ 

תם הראשוניים הראציובאליים !>, כך ש ( 14 ) 1110 ) 3 = 1 >, 
ו( 3 ) 1 ס + 3 , 1 נ! - 3 , כאשר ק = 2 י 1 + 3 2 הוא מספר 
ראשוני ראציונאלי ( 14 ) 1110 ) 1 = ק. 

תה״מ הכפלית נעשית מסובכת־יותר לגבי שדות־מספתם 
כלליים. קושי אחד נובע מקיום אינסוף היחיתת; למשל, ב- 
(ם 7 ) 0 , כל המספתם מהצורה 0 /,ץ + צ, כך ש־ 

צ 9 ץ מקיימים את משוואת־פל 1 ± = 2 ?ם - 2 צ, הם יחי¬ 
דות. דיריכלד, איפיין באופן שלם את היחידות של שדה 
אלגבת כללי. קושי נוסף הוא שהפיתק לגורמים ראשוניים 
אינו בהכרח יחיד. קומר הכנים את מושג האידאלים 
בשדה המספתם האלגבתיט, ועבורם קיים פיתק יחיד לרא־ 
שוניים, וכן מתקיימים עבור אידאלים משפטים מקבילים 
למשפט המספתם הראשוניים ולמשפטים הנובעים ממנו. 
איברי השדה מתאימים לאידאלים הראשיים• שגי איד- 
אלים שייכים לאותה מחלקת-אידאלים, אם ניתן לעבור מזה 
לזה בעזרת הכפלה באידאל ראשי. מחלקות־האידאלים יוצרות 
חבורה סופית, שלה 11 איבתם, ו! 1 הוא מ ם פ ר ה מ ח ל ק ה 
של השדה. לשדות שעבורם 1 = 11 יש פירוק יחיד. 
ב 1966 הוכחה השערה של גאוס, שלפיה יש רק 12 שתת 

מספתם תבועיים מרובבים, (ם ־ 7 ) 2 ), שעבודם 

1 = 11 (סטורק, ביקר). ש ד ה - ק ו מ ר, ( ק/ 1 * 6 2 ) 0 =־,,* 
הוא שדה הנוצר ע״י שורש ק של 1 . קומר הוכיח את 
המשפט האחרון של פרמה עבור מעתכים ק שאינם 
מחלקים את מספר המחלקה 11 של (ק אלה נקראים 
מספתם ראשוניים "רגולאתים"). 

ז\. תה״מהחיבורית מטפלת בהצגות של שלמים 
כסכום של שלמים מסוימים. הוזכרה כבר השערתו של גולת 
בך (לעיל, עמ׳ 1131 ). מספר שלם חיובי ת הוא סכום של 
שני תבועים אם ורק אם כל הראשוניים ( 14 ) 1110 ) 53 !), 
המחלקים את מ, מחלקים אותו מספר זוגי של פןמים. כל 
מספר שלם חיובי הוא סכום של 4 תבועים (לז׳נדר). לפי 
השערתו של ואתנג, אשר הוכחה ע״י הילברט, לכל 
מספר שלם חיובי ) 1 קיים מספר שלם 10 ) 8 , כך שכל מספר 
שלם חיובי הוא סכום של 8 חזקות ) 1 . כך, למשל, 4 =( 2 ) 8 , 
, 9 = ( 3 ) 19,8 = ( 4 ) 8 וכר. המספר () 1 ) 0 של חזקות ) 1 , 
שת בו כת להציג שלמים גתליס-למדי, מקיים 800 > 10 ) 0 . 
למעשה רק ( 7 ) 8 = ( 2 ) ס ואילו ד>( 3 ) 0 > 4 , 
16 =( 4 ) 0 וכר. הערך של 800 ידוע, פרט למספר 
סופי של מספתם ) 1 , אך הערך המדויק של () 1 ) 0 יתע 
רק לגבי 2,4 = ) 1 . 

פרט לעצם העניין שבהצגת מספר שלם כסכום מסוים, 

יש עניין גם במספר ההצגות הללו. יעקובי מצא דרך אנא¬ 
ליטית למציאת מספר ההצגות של מ כסכום של 4 תבועים. 
פובקציית־החלוקה( 10001100 ח 110 נ 1 ז 3 גן)(ם)ק, הינו מספר 
ההצגות של ם כסכום של מספתם שלמים חיוביים, בחקרה 
רבות, הן לגבי קצב־גיתלה והן לגבי התנהגותה. 

הצפיפות של קי נ י ך ל מ ן, המתייחסת 
לקבוצה {״ 3 } = !/ של מספרים שלמים חיוביים, היא 

— כש(\)\ 4 הוא מספר ה ^ שאינם גדילים מ* 



1135 


מסירים, תורת הי — מסג׳ופטס 


1136 


אם ו 8 , שתי קבוצות של מספרים, מכילות את ה 0 ולהן 
צפיפויות-שנידלמן *>,?/ בהתאמה, ו{ 868 ,^ 6 ) 0 |י 1 +*}= 0 
היא קבוצת־הסכומים, אזי צפיפותה. ך, מקיימת 
{ 1 מ 1 םו (הוכחה של מן). 

ך\. קירובים דיופאנטיים וטראנסצבדני 
ט י ו ת. לכל מספר ממשי אי־ראציונאלי, ישנם אינסוף 

שברים, - 2 , כך ש —=—> 1 — -צ| (הורוויץ). לכל 

י ( 2 ף 5 /<) 1 י 

פונקציה עולה באופן מונוטוני (ן*) , !, ההסתברות, שלמספר 

ס 1 , ס , 

ממשי * יש אינסוף קירובים כך ש > — - א 

(ן>)ז 3 

היא 0 אם 0 ־ > ^~ 1 ־ ו 1 אם 00 ־־ כאשי 

הסכימה היא על כל המספרים הראשוניים (כינצ׳ין). הקירו־ 
בים הראצידנאליים הטובים־ביוחר למספר ממשי הם בעזרת 

שברי־ש ר ש ר ת, 1 ■— + 3 0 = %, או, בכתיב 
77 + ! 3 


אחר, ...+ — + — + 3 0 = \, כשמשלמים, 0 <״ 3 
2 ג 1 ג 

עבור 0 < מ, ולפי ההגדרה, נבחרים , 3 בעזרת התנאי 

x ־= x 0 , —!— + ״ 3 = 1 +״ * > 1 , ואם "ג שלם, שבר* 

0+1 * 


השרשרת מסתיים ב ״ 8 . שבר־השרשרת סופי אם ורק אם 
* ראציונאלי, ומחזורי — אם ורק אם % אי־ראציונאלי 
ריבועי. 

אם * הוא מספר אלגברי ממעלה 1 < ת, אזי קיים 

קבוע חיובי 0 , התלוי ב 3 בלבד, כך ש — < | —-*> 1 

״?> 1 > 

לכל מספר ראציונאלי — (ליוויל). לפיכך ניתן לבנות 

מספרים טראנסצנדנטיים (מספרי־ליוויל) הניתנים לקירובים 
טובים־למדי בעזרת מספרים ראציונאליים, לדוגמה: !ת ־ £2 . 
מהוכחתו של קנטור, שקבוצת המספרים הממשיים אינה בת- 
מניה, נובע ש״כמעט כל" המספרים הם טראנסצנדנטיים. 
משפטו של ליוויל פותח בידי טואה, סיגל ואחרים, עד 
למשפטו של רוט ( 1955 ) : לכל מספר אלגברי ג ול 0 < 8 


קיים רק מספר סופי של מספרים ראציונאליים — 
המקיימים 2 ~ך> > ן - 8 |. משפטים דומים קיימים 


לגבי קירוב של מספרים אלגבריים בעזרת מספרים משדה 
קבוע של מספרים אלגבריים• המשפט הורחב ע״י וו. שמידט 
לקירוב לכמה מספרים אלגבריים בבת־אחת. הרמיט הוכיח, 
ש 6 הוא טראנסצנדנטי, ולינדמן הוכיח זאת ( 1882 ) לכל ״ 6 
עבור 0 * 5 *> אלגברי. מכאן הוכח ש * הוא מדאנסצנדנטי, 
ושלא ניתן לבנות רבוע ששטחו כשטח מעגל־היחידה בעזרת 
סרגל ומחוגה בלבד. סיגל׳ שידלובסקי ואחרים הכלילו 
תוצאות אלה למחלקות של פתרונות של משוואות די¬ 
פרנציאליות לינאריות. הבעיה השביעית של הילבדט — 
עניינה הוא ההוכחה ש^ הוא טראנסצנךנטי כאשר 8 ו ?/ 
אלגבריים. גלפנד ( 1934 ) ושניידר, שעבדו בנפרד, הוכיחו, 
ש * 3 הוא טראנסצנדנטי כאשר 0,1 * 5 *> ו £ אי־ראציו- 


נאלי. טרם ימע אם מספרים דוגמת 71 + 6 , ! 67 , " 71 

* 6 או 2 ^ 2 2 הם טראגסצנדגטיים. 

11 ־׳\. גאומטריה של מספרים. מינקו׳בסקי הו¬ 
כיח שלכל גוף קמור במרחב האוקלידי ה־״-ממדי. שהוא 
סיימטרי ביחס לראשית ונפחו גדול מ " 2 , יש נקודת-שריג 
(נקודה בעלת שיעורים שלמים) פרט לראשית. בתחומים 8 
במישור, הדומים לתחום סגור בעל שפה חלקה, מספר נקו- 
דות-השריג הוא (*)/) 0 + ^ככל שהשטח של . 8 גדל 
לאינסוף. במקרים רבים הטעות קטנה עוד־יותר. לגבי 
מעגלים שמרכזם בראשית ניתן להקטין את השגיאה 
עד ל־(י^) 0 (וורונוי), ואף ל ( 6 + 40 ׳ 13 ^) 0 (הואה). 
בעיית-ה מעגל (שטרם נסתרה) היא להוכיח שמספר 
נקודות-השריג במעגל הוא . 6 , בשגיאה של( ־+ *\!) 0 לכל 
0 < 6 . ידוע שהשגיאה איננה (^/)ס. בעיית המחלק של 
דיריכלד. היא הבעיה המתאימה ביחס לנקודוח-השריג בת¬ 
חום ההיפרב 1 לי ח ^ ץ\, ם :> 0 < x , מ > ^ > 0 . 

בין הענפים הרבים של תה״מ יש לציין את תורת מה- 
לקות־השדה (׳(־ 18601 1 ) 1561 01388 ), את תה״מ דיקומביגטו־ 
רית, את תה״מ ההסתברותית ועוד. 

וע״ע אלגברה! אריתמטיקה ! חבורה ז חוג: מתמטיקה! 
שדה. 

, 111 * 1 י $11716775 1 ^ 7 / 0 ? 76707 167 / 0 ? $#07 11 ,ת 50 ^^ס .£ .- 1 

1717 10 111570^x1711071 י :ו 4£11 ז^ .£ — ץ 1 )זג 1 ־ 1 . 0 ; 1952 8 

. 1955 8 / 0 ? 76707 

א. ג. שס. 

מ^צ׳וסטס ( 1560:5 * 13853011 * 1 ), מדינה לחוף האוקיאנוס 
האטלאנטי בצסון־מזרח אה״ב, דרום ניו-אינגלנד 
(ע״ע). מבחינת שטחה — 21,386 קמ״ר — נמנית מ׳ עם 
המדינות הקטנות באה״ב (ה 45 ), אך לסי מספר אוכלוסיה — 
5,689,170 ( 1970 ) היא העשירית. 

שפלת החוף האטלאנטי, במזרח, מהווה כ 3 / ג משטחה של 
מ׳. בדרום־המזרח סוגר חצי-האי כף־קוד על מפרץ גדול, 
ומדרום לחצי-אי זה — כמה קבוצות־איים• לאורך החוף 
מפרצים רבים המשמשים מעגנים מצוינים לכמה נמלים, 
שהחשובים שבהם הם בוסטון (ע״ע) ופול ריוור ( 8311 
81761 ) • במרכזה של מ׳ ובמערבה — רמה הררית, החצויה 
ע״י עמקו הרחב של נהר קוונטיקט. מ׳ משופעת בימות 
(כ 1,100 ) ממוצא קרחוני בד״כ, ונהרות שמלבד הקונטיקט, 
הינם קצרים. שפע המים היה בין הגורמים המכריעים בפי¬ 
תוחה הכלכלי של מ/ תחילה לצורכי תחבורה וחקלאות, 
ואח״כ לחעשיה וייצור כ 1 ח חשמלי. אספקת-מים מנהרות 
נתקלת לאחרונה בבעיות קשות של זיהום. — האקלים 
יבשתי־לח. כמות המשקעים נעה בין 1,000 מ״מ בשפלת- 
החוף ו 1,800 מ״מ במערב, שבו יורד גם שלג. 

ה א וכלום י ה רובה לבנה ( 97.6% ב 1960 ), ממוצא 
אירי, אנגלי, צרפתי, סקנדינאווי ואיטלקי. בערים הגדולות 
— גם כושים ( 2.2% מהאוכלוסיה) ויהודים. 52% מהאוב־ 
לוסין הם קאתולים והיתר בני כיתות פרוטסטנטיות ויהודים. 
84% מהאוכלוסין( 1960 ) יושבים בערים. תהליך העיור החל 
במ׳ עם התיעוש, בתחילת המאה ה 19 , והגיע לשיאו ב 1930 . 
ב 1790 ישבו בערים 13.5% מכלל האוכלוסין וב 1930 — 
90.2% . ב 1970 היו במ׳ 4 ערים בנוח 100,000 נפש ויותר, 
ונוסף עליהן 17 ערים בנות 50,000 נפש ויותר. הערים 
הגדולות הן: בוסטון(ע״ע) הבירה — 641,070 תוש׳(בבוס־ 





1137 


מסצ׳וסטם 


1138 


טת רבתי— 2.4 מילית תוש׳), ווסטר (ע״ע [ 2 ])— 176,570 
תוש׳, וספרינגפילד — 163,900 תוש׳ ( 1970 ). מ׳ היא בין 
המדינות הצפופות באה״ב ( 266 נפש לקמ״ר), אך למעשה 
מתרכזים % מהאובלוסין בראדיוס של 80 ק״מ מסביב 
לבוסטון, ומרבית שטחה של מ׳ — שסח כפרי פתוח מכוסה 
ברובו יערות. 

כלכלה. ב 1967 היו בפד 10,550 מסעלי־תעשיה שה¬ 
עסיקו 3 /! מכוח־העבודה וייצרו 95% מכלל התפוקה. ענפי- 
התעשיה המסורתיים הם ייצור טכסטיל ונעליים, אך תעשיות 
עתירות־מדע (בעיקר תעשיית־אלקטרוניקה, כולל מחשבים), 
הקשורות למוסדות-המתקר שבכד, תופסות כיום מקום מר¬ 
כזי. כן חשובים התעשיה הכימית, ייצור של מכונות־חשמל 
ומיכשור חשמלי, נשק, מזונות, נייר, דפוס ומו״לות. החק¬ 
לאות מתבססת על מיכון ושיטות־עיבוד משוכללות. הענפים 
העיקריים — משק-חלב ולול. 

חינוך. מ׳ היתד. המדינה הראשונה באה״ב שהנהיגה 
חינוך ממלכתי. כבר ב 1647 הוקמה רשת של בת״ס ציבו¬ 
ריים. ב 1968 למדו בבת״ס יסודיים 630,980 תלמידים וב- 
בת״ס על־יסודיים 481,490 תלמידים. 

לס׳ יצאו מוניטין ברחבי־העולם בזכות מוסדות המחקר 
והחינוך הגבוה: יש בה 117 מוסדות ומכונים ללימודים 
גבוהים, כולל 49 אוניברסיטאות, מכללות ופוליסכניונים, 
ובהם ( 1970/1 ) כ 210,000 סטודנטים. הוותיקה באוניבר¬ 
סיטאות היא הרורד ([ע״ע] נוסדה 1636 ), והגדולה שביניהן 
היא ץ:ז 51 ז:>׳\!ת 11 תש^^זסא בבוסטון( 37,130 סטודנטים). 
מפורסמות האוניברסיטאות ע״ש ברנדיים (יהודית), רד־ 
קליף (לנשים בלבד) והמכון הטכנולוגי של מ׳( 1x181111110 
ץ 8 ס 1 סת 11 :> 10 0£ ) בבוסטון. בט׳ אוניברסיטאות קאתוליות 
אחדות ששמת בקפדנות על ייחודן. — מרכז לחקר האנר¬ 
גיה האטומית פועל ברו׳ ( 0 ^ 80 ). בנד מצויות מעבדות 
של הסוכנות האמריקנית לחלל ( 54 ו 7 א) ומכונים לאווירו- 
נאוטיקה, שהתפתחו הרבה בשנות ה 60 . 

-זגע . 0 ; 1963 ,)/ 800 . 34 , 0£ זש 01 וח 00 ]ס . 1 ז 3 ק 6 (£ . 4 < 

. 1967 / 0 ^ 001 ) 110 ^־ 7 ־.. 31 ,ז:>וח 

ה. ג׳. ו. - ר. בג. 

היסטוריה. ישוב-קבע ראשון של אירופים במי הוקם 
ב 1620 בפלימת, בידי 102 ״האבות העולים״ (-ג? 101 ־ 1181 ? 
5 ־ 101 ו׳\םטס: קיטבריג׳ (ונ 01 ט)!), מראה טז האסיר. בקדטוו וזתטתוו 
םכו 1 טטצ׳וסטס לטכנולוגיה (.ז/ 4.1 ז) (ברשות ?שכת הטסחר, בוסטון) 


עצמאית-למעשה > צ׳רלז 11 שאף לצמצם את זכויותיה, וב- 
1684 בוטל זיכיונה, והוקם שלטון אבסולוטי של הכתר. 
כשנודע במד על מהפכת 1688 באנגליה והדחת ג׳ימז 11 
(ע״ע), אירעה מהפכה־זוטא גם שם, והמושל ועוזריו נכלאו. 
ב 1691 קיבלה מ' זיכיון חדש, שעל-פיו היתד. למושל זכות 
"וטו" על החלטות האסיפה המחוקקת, נאסרה מניעת זכות- 
הצבעה מטעמי־דת, ומין (ע״ע) סופחה לבד. 

כד התפתחה מאוד במאה ה 18 ובוסטון היתה הגדולה 
בערי אמריקה הבריטית. היא מילאה תפקיד מרכזי בהתנג¬ 
דות לבריטים ערב מלחמת־העצמאות ובמלחמה עצמה (ע״ע 
אה״ב, עם׳ 159 — 163 ), ועל אדמתה ניטשו הקרבות הראשו¬ 
נים. בעת-המלחמה נחקקה חוקתה העצמאית ( 1779/80 ). 
אחרי המלחמה פרץ בה מרד איכרים, שרצו בשמיטת-חובות 
( 1786/7 ). מרד זה, הנקרא ע״ש מנהיגו מרד־שייז (*׳( 5113 ), 
דוכא בחזקה. 

ב 1788 אישרה מ׳ את חוקת-אה״ב והצטרפה לברית 
כאחת מ 13 המדינות המייסדות. ממנה באו כמה מראשוני 
הנשיאים (ג׳. ק. אדמם האב והבן [ע״ע]). מ/ שהשפעת 
הסוחרים בה היתה רבה, התנגדה למלחמת 1812 שעורר 
הנשיא מדיסץ (ע״ע), וב 1814 דרשו נציגיה בכנס־הארט־ 
פורד לפרוש מאה״ב (ע״ע, עט׳ 169 ). אחרי 1815 החל 
תיעושה — המדינה הראשונה באה״ב ש תועשה — וחק- 
לאותה החלה שוקעת; בני-מ׳ מילאו תפקיד נכבד בהגירה 
למערב־אה״ב, ולעומת־זה קלטה מ' עצמה מהגרים מחו״ל, 
בעיקר מאירלאנד, החל בשנות ה 40 . תהליך זה של הגירה 
מפד ואליה הפך את המדינה, שנוסדה בידי פוריטאנים, 
למדינה שרובד. קאתולי. אירים קאתולים תפסו מקש נכבד 
בפוליטיקה בכד, ביניהם בני משפחת קנדי (ע״ע). — לתי- 
עושה של מ׳ נתלוותה פריחה תרבותית, בייחוד אחרי 
השליש הראשון של המאה ה 19 , ומנד באו אמרסון, הותודץ, 
תורו, ל 1 ול, פרסקוט (ע׳ ערכיהם) ואחדים. 

, ז \- 1 ,. 4 ( / 0 ^■• 1115107 . 8 

. 1927-1930 

יהודים בודדים, סוחרים ובעלי-אניות, נזכרים בנד כבר 
באמצע המאה ה 17 , אולם רק ב 1843 יסדו מהגרים מגרמניה 
ופולין את עדת ״אוהבי־שלום״ בבוסטון. ב 1870 — 1880 הגי¬ 
עו לנד המוני המהגרים ממזרח-אירופה והטביעו את חותמם 
על צביון הקהילה. בנד כיום כ 2604x10 יהודים ( 4.5% מכלל 
האוכלוסיה), והיא ה 5 בגודלה בקהילות אה״ב. רובם מרו¬ 
כזים בבוסטון רבתי ( 2084x10 ). קהילות גדולות נוספות: 
לין ( 00 ( 144 ), ווסטר (ע״ע [ 2 ] ! 10,000 ), ספדינגפילד 
( 11,000 ). כ 80% מיהודי פ׳ הם ילידי אה״ב. — וע״ע בוסטון. 

מ. 






1139 


מסר!מ ועמאן — מסריק, מומש (גריג) 


1140 


מס?ןט ועמאן, ע״ע עמאן ומסקןט. 

מסקץ, אהרן (נר 1898 , פלך מוגילב, רוסיה), שחקן׳ 
מהחשובים והוותיקים שבתיאטרון "הבימה" (ע״ע 
תאטרון), הבולט בשחקני הטראגדיה על הבימה הישר¬ 
אלית. למד בחדר ובבי״ס רוסי. בזמן המהפכה התגייס 

לגווארדיה האדומה. ב¬ 
היותו במוסקוזה נפגש 
עם אנשי "הבימה" ר 
הצטרף לתיאטרון. עם 
"הבימה" הגיע לא״י, 

לראשונה ב 1928 . בין 
התפקידים הרבים וה¬ 
מגוונים שהתבלט בהם: 

הגולם — ב״הגולם" ל- 
ליויק ([ע״ע] 1925 ), 

דמות של אשה, פייגה 
לאה — ב״האוצר", ו־ 

קופל — ב "עמך" ל- 
שלוס-עליכם ( 1928 ! 

1932 ) ; המלך דויד — 

ב״כתר־דויד" לקלדרון 
ךה לה ברקה ( 1929 )! פלטי בן־ליש— ב״מיפל בת-שאול" 
לאשמו ( 1941 ) * קריאון — ב״אדיפום המלך" לסופוקלס 
( 1947 ) ! יוזפא — ב״קץ הימים״ להזז ( 1950 )) דלי לרסן — 
ב״מות־הסובן* לארתר מילר ( 1951 ) ! סטיון קומאלו — 
ב״זעקי ארץ אהובה" למכסול אנלרסון, לפי הרומאן של אלן 
פיטון( 1953 ), חיגמונט — ב״ילדי־הצל״ לב״צ תומר ( 1962 ). 
השגיו מעולים בגילום דמויות שיקספיריות: אותלו ( 1950 ), 
מקבת ( 1954 ), המלך ליד ( 1955 ), שילוק ( 1936 ! 1959 ). 

מ/ גבה־קומה, בעל תווי-פנים מחוטבים וקול עמוק, הוא 
שחקן אינטואיציוני בעיקרו. הוא תופס את הדמות תפיסה 
פנימית, בלתי־אמצעית, חש את הקצב הנכון וגילומו חף 
מזיופים. משחקו המשכנע והפן מצטיין — מעל הכל — 
בחום אנושי. מ׳ זכה בפרס־ישראל על השגיו באמנות 
התיאטרון ( 1960 ). בנו, אמנון, הוא שחקן ובמאי. 

י. מ 1 . 

מסקןני, פיטרו — 13 *? 0 ז 1£1 ? — ( 1863 , ליווינו 

— 1945 , רומא), מלחין איטלקי. מ׳ זכה להצלחה 
עולמית מיד בראשית-דרכו בהלחנה: הוא הגיש ב 1890 
אח יצייתו 1151103113 ז 13 ־ 311£1 ז\ 03 ("קנאת בן הכפר") לתח־ 

רות בחיבור אופרה בת מערכה אחת חכה בפרס הראשון. 
באופרה זו, שכבשה את לב הקהל בכוחה הדראמתי, בתנו¬ 
פתה וגם בסנטימנטאליות שלה, הצטרף מ׳ לאסכולת ה¬ 
0 ת 151 ז 0 ׳ 1 — סימון נאסוראליסטי שחדר לאופרה בהשפעת 
זרמים ספרותיים של התקופה ההיא. האופרה 100 ות 1 /ע 1 
12 ״? (״החבר פריץ״ [הוצגה ב 1891 ]) היא, לעומת-זאת, 
אידיליה רומאנטית עדינה־יותר, ולא זכתה בהצלחה, האו¬ 
פרה *״ 1 (הוצגה ב 1898 ), המתרחשת ביאפאן, הצליחה 
יותר והשפיעה, כנראה, על ץ 1 )- 1 ס 01111 13013010 *? של פוצ׳יני; 
ואילו האופרה הקומית 13501101-0 *? 130 (״המסכות״), 1901 , 
עוררה את התעניינותו של ורדי הקשיש, אולם הצלחתו 
הראשונה לא חזרה עוד למ׳. 

ב 1929 , עם התפטרות טוסקניני מהנהלת האופרה של 


ה״סקאלה" במילאנו, קיבל מ׳ את תפקידו, והתמסר בעיקר 
לניצוח. האופרה האחרונה שלו, ס״סזסא, חוברה ב 1935 . 

. 1952 ,.ז* , 13 * 8033 

מטריק, טומש(גריג) — 10 ץ- 13531 *?( 0 ט 116 ז 03 ) ^גטסיד 

— ( 1850 הודונין [דתם־מורביה] — 1937 לאני 
[ליד פראג]), מדינאי והוגה־דעות צ׳כי, הנשיא הראשון של 
צ׳כוסלובקיה. מ׳ נולד למשפחה דלת־אמצעים, אך אמו 
דאגה שילמד בבי״ם יסודי. בתש לימודיו נעשה לשוליה 
אצל נפח* הלה דאג לכך שם׳ יתקבל לגימנסיה בברנו. 
אח״כ למד באוניברסיטה בווינה פילוסופיה אצל ברנטנו 
(ע״ע). על-יםוד ספרו הראשון 5021310 415 1101-11 !; 3011551 ססם 
מ 11153110 ע 21 מסמזס^סמ! ז 10 > 8 ו 111 תו 01-50110 ת 13550 ^ ("ההת¬ 
אבדות כתופעה חברתית המונית של הציוויליזאציה ה¬ 
מודרנית") נעשה ב 1881 לדוצנט בווינה. שנה אחת בילה 
בליפציג, ושם הכיר את שארלום גאריג האמריקנית, נשא 
אותה לאשה וצירף את שם־משפחתה לשמו. כשנוסדה ב¬ 
פראג האוניברסיטה הצ׳כית כיחידה נפרדת מן האוניבר¬ 
סיטה הגרמנית ( 1882 ), הוזמן מ׳ להיות פרופסור לפילו¬ 
סופיה. כפילשוף השתדל שיופרו בארצו גם זרמי מחשבה 
צרפתית (קונט) ואנגלית (יום) כאיזון נגדי לשלטון הפילו¬ 
סופיה הגרמנית (הרבארט) באשטריה; בעיניו היתה הפי¬ 
לוסופיה קודם־כל "פילוסופיה מעשית", ולכן דרש שנציגיה 
ישתתפו בחיי-המדינה. 

בבואו לפראג, ביקשו עמיתו, ההיסטוריון גבאואר (־ 00 
- 1131101 ) לסייע במאבק נגד ביסוס התודעה הלאומית הצ׳כית 
על כתבי־יד מזויפים, שהיו, כביכול, שירים צ׳כיים עתיקים, 
ולמעשה — זיופיו של .וצלב הנקה (ע״ע). מ׳ לא רצה שהל¬ 
אומיות הצ׳כית תתבסס על זיוף ורומנטיקה, ומלחמתו לאמת 
השניאתו על חוגי ה״פאטריוטים" המושבעים, ושנים רבות 
לא נתמנה לפרופסור מן המניין. 

מחלוקת זו הביאה את מ׳ להתעמק בתולדות-עמו, ולכ¬ 
תוב את 0132103 005103 (״השאלה הצ׳כית״), 1895 . בדומה 
לאידאל "עם־אדם" של א. ד. 
גורדון (ע״ע), קבע מ׳ שההו־ 
מאניות היא המטרה הלאומית 
וההיסטורית של העם הצ׳כי. 

ב 1899 הגן מ׳ על היהודי 
הילזנר בפרשת עלילת־הדם 
בפולנה (ע״ע עלילות-דם). ה¬ 
דבר השניאו עוד יותר על 
הלאומנים הצ׳כים 1 הסטו¬ 
דנטים הפגינו נגדו והרצאותיו 
הופסקו. ב 1900 פירסם מ׳ 
קובץ ממאמרי־הביקורת שלו 
על מהלך המשפט. הוצע לו להיות פרופסור בשיקאגו, אך מ׳ 
נשאר בארצו והמשיך להשתתף בפולמוסים בשאלות ציבר 
דיות. 

ב 1907 נבחר לפארלאמנט בווינה, ונלחם שם נגד מפלגת 
"הצ׳כים הוותיקים", בעלת-בריתה של האצולה הצ׳כיח׳ נגד 
הפאן־גרמניזם והאנטישמיות של הלאומנים הגרמנים, בהא¬ 
מינו שאוסטריה צריכה ליהפך למדינה של עמים רבים 
שווי־זכויות. כשהועמדו ב 1909 53 סרבים וקרואטים לדין 
בעדן קשר נגד אוסטריה, הגן מ׳ עליהם, וגילה שההאשמה 



טסקיז בתפקיד ק 8 י?וק, 1$69 



ט. ג. מסריק 



1141 


משריק, מומש (גריג) — מסרקנים 


1142 


היתה מבוססת על תעודות מזויפות שהוכנו בצירות אוסט* 
ריה בבלגראד כדי להשפיע על הממשלה בווינה. הנאשמים 
שוחרת, אך זועזעה אמונתו של מ׳, שאוסטריה תמצא את 
הדרך לתיקונים מבפנים. 

לאחר פרח מלה״ע 1 נסע לאיטליה ואח״ב לשוויץ. ושם 
התחיל באירגון תנועת־מרד. על המרד הכריז ביולי 1915 , 
במלאת 500 שנה למיתתו של !ן הום (ע״ע) על המוקד, 
ובכך קשר את תגועת־המרד של עמו עם עברו הדתי. במהלך 
המלחמה פעל מ׳ בארצות "ההסכמה", השיג שיתוף־פעולה 
בין הצ׳כים לסלובאקים, ואח״כ — הסכם ביניהם לכונן 
מדינה משותפת, הקים מעין ממשלה גולה — תחילה "הוועד 
הצ׳כוסלובאקי" ( 1915 ) ואח״ב "המועצה הלאומית הצ׳כד 
סלובאקית״ ( 1916 ), ומילא תפקיד מרכזי בהשגת תמיכתן 
של מעצמות "ההסכמה", ובעיקר תמיכת וילסון, נשיא 
אה״ב, בהקמת צ׳כוסלובאקיה עצמאית. אחרי המהפכה הד־ 
מוקראטית ברוסיה׳ במארס 1917 , הקים "לגיון צ׳כי" מקרב 
השבויים הצ׳כים ברוסיה! אח״כ הוקמו צבאות צ׳כוסלד 
באקים בצרפת ( 1917 ) ובאיטליה ( 1918 ). 

עם מפלת אוסטריה הוכרז בפראג על יסוד רפובליקה 
צ׳כוסלובאקית ומ׳ נבחר לנשיא הראשון ( 14.11,1918 ). הוא 
חזר ונבחר ב 1920 , ב 1927 וב 1934 , אך בסוף 1935 פרש מחמת 
זיקנה. ותלמידו ועוזרו המקורב א. בנש (ע״ע) ירשו. כנשיא 
פעל מ׳ לגשר על־פני הניגודים הלאומיים בארצו, בעיקר 
בין הצ׳כים לסלובאקים. מעמדו היה נישא־מעם, מעל לחב- 
מפלגות, וההערצה שרחשו לו היתה נדירה לגבי המקובל 
במדינה דמוקראטית. על פעולותיו כנשיא — ע״ע צ׳כום- 
לובקיה, היסטוריה. 

מ׳ גילה ענין רב בציונות, והיה ראש־המדינה הזר הרא¬ 
שון שביקר בא״י בימי המאנדאט. לזכרו הוקם בארץ כפר־מ/ 

בנו, יאן (גאריג) מ׳( 1886 — 1948 ), היה דיפלומאט צ׳כר 
סלובאקי, וכשהוקמה במלה״ע 11 ממשלה צ׳כוסלובאקית 
גולה בלונדון ( 1940 ) נהיה לשר־החוץ שלה. הוא מילא 
תפקיד זה גם אחרי שיחרור ארצו, במאי 1945 , וגם אחרי 
ההפיכה הקומוניסטית בה ב 25.2.1948 . שבועיים אח״כ נמ¬ 
צא מת מתחת לחלונות משרדו! רשמית נמסר שהתאבד, 
אך נראה שנרצח. 

; 1931 1 $ )$> 44714 ./׳^ ,(.£$*££) .£ 

.£ ; 1935 , 024071 ^ 7 2 € 171€7 47 € 7 /* ¥4 €£ £€1521 , 0 £ 12 ׳ £1 

' 3 ) ¥077 012 . 74 , 2 * £11 .£ ; 1935 ,. 74 17111 1 € /:> 70 ק 0€3 , 18 ^ £11 

, $£011 0 ־ ¥141 03 . 74 , 2 ^ 1 ^ 001 ־ 11 ־ 1 .£ .( ; 1935 ,' 4 € 1 ? €€ 21 € 

1936 ; £. 0 €^ 4 x 2141 ■ 7 \ 0 . 74 ., 1936 ; 

74 . € 7 X 07111 3€171 ¥€??€ 11 , 1936 ; ?. ? 1 *££ 1 , 0 € 1321 £€ 

¥.€€014411071 1774 71 € 72€11 £4470(1413, 1968 . 

ש. ה. ב. 

מסרקנים ( 3 זס 11 קס״ 6 ז 0 ), מערכת בע״ח חסרי-חוליות, 
שעמה נמנים כ 90 מינים ימיים, בעלי תפוצה רחבה, 

לרוב במים חמים. אחת משתי המערכות בעל־מערכת הנבו- 
ביים (ע״ע). אורך ד,מ״ בד״כ 5 — 20 מ״מ, אך סוג אחד 
( 1 מ 11 ז 005 ) מגיע ל 1.5 מטר. רוב ד,מ" שוחים או נישאים 
במים, מעטים זוחלים על קרקעית־הים. לרוב הכד גוף שקוף 
כדורי או דמוי־אגס, והם בעלי סימטריה בירדיאלית (סימט- 
ריה כפולה — אורכית וצדדית). הפה מוארך ונפתח בקוטב 
האוראלי ואילו בקוטב המנוגד(האבאוראלי) קבועה סטאטו־ 
ציסטה. כדי לנוע, מסתייעים ד,מ״ ב 8 טורים של לוחיות- 
תנועה, הנמשכים על-פני הגוף מלמעלה למטה(מרידיונלית). 


כל לוחית עשויה ח¬ 
סים רבים מלוכדים 
המזכירה בצורתה 
מסרק (מכאן שמם). 
הלוחיות ניצבות ל¬ 
רוחבם של הטוחם 
ופועלות כמשוטים. הן 
מכות בתנועת־חתי- 
רה, זו אחר זו, לכיוון 
הקוטב האבאוראלי 
ותוך כדי כך נדחף 
הגוף במים, כשצד 
הפה פונה קדימה — 
לנייח התנועה. הס- 
טאטוציםטה היא ה . ציור 1 . טםרקנים _ ^בזלסזג״וק — 

(ציור סכסחי) 

מסחרה את פעולתן 

של הלוחיות. למ ״ רבים יש 2 זרועות-ציד, שלעתים הן 
ארוכות מאוד, אך מסוגלות בד״כ להתכווץ ולהתכנס לתוך 
שקעים שבציח-הגוף. הזרוע עשויה ציר שחח שלאורכו 
קבועים, בשורה אחת, סעיפי־משנה קצרים. הזרועות אינן 
מצוידות בתאים צורבים כדרך שאר הנבוביים, אלא בתאים 
דביקים ( 13515 ( 001101 ), המיוחחם לבד. כל תא דביק מחובר 
לזרוע ב 2 סיבים וצורתו בשל גביע ועל־פניו פרושה הפרשה 
דביקה. הנד ניזונים מאורגניזמים פלאנקטוניים, הנלכחם 
בבואם במגע עם התאים הדביקים ומועבחם לפה. 

צידם החיצוני של הנד — הפה, בית־הבליעה (- 5101113 
1 ז!ט 430 ) וזרועות־הציד — מרופחם באפץ־רמיס. הקיבה 
ומערכת־התעלות של חלל-המעי(ראה להלן) מרופחם בגס- 
טרודרפיס חסני. חלל-הגוף שבין האפידדמיס למעי מלא 
מסוגליאה עבה ושקופה כשל מחזות (ע״ע), אך עשירה- 
יותר בסיבי־תמך וכוללת גם תאים אמבואידיים וסיבי־שחר 
רבים (וע״ע זואולוגיה, עמ ׳ 667 ). בדומה לבני מערכת 
הצורבים (ע״ע) חסרים גם המ" איבחם פנימיים, וכן חסחם 
הם חללי־גוף, פרט לזה של המעי. — מהפה עובר המזח 
לתוך בית־בליעה ארוך ומשם לקיבה. מן הקיבה מסתעף 
חלל-המעי למערכת-תעלות מסובכת: 8 תעלות מחחונליות 
מתחת לטוח לוחיות-התנועה ותעלה אחת המובילה אל 
מתחת לסטאטוציסטה ונפתחת החוצה בשני "פתחים אנא¬ 
ליים" — כעין פי־טבעת. בעזרת פעולת הריסים גע המזח 
בתעלות. תחילת העיכול נעשית בחלל-המעי וסופו בתוך 
תאי־הגסטרח־רמיס. הפסולת מורחקת דרך הפה ודרך שני 
הפתחים האנאליים. בדפנות הגסטחדרמיס פזוחם צברי- 
תאים נושאי־ריסים ( 5 ת 23 ! 0 050110 ־ 1 ), שמייחסים להם תפ¬ 
קיד בהפרשה או בוויסות של נמות הנחלים במסוגליאה. 
הנד הם בע״ח אנדרוגיניים. תאי-המין מתפתחים במעי על 
דפנות התעלות המרידיונאליות ונפלטים לרוב לים — דרך 
הפה. הדיפחה חיצונית ולרוב מתפתח זחל שוחה (־( 1 !נ>ץ 0 
101 (!), העובר בהדרגה לצורת הבוגר. הם" חיים ביחידות■ 
רוב הנד מבהיקים בשלל-צבעים בשעת השהיה במים מוא- 
חם. למינים שונים יש, בנוסף לכך, גם כושר נהירה (ע״ע 
לומינסצנציה ביולוגית). הנד נחלקים לשתי מחלקות: (א) 
7001300131:3 (בעלי זרועות־ציד). (ב) 13 ) 15111 (חסרי זרר 
עות־ציד). מבין המ״ מצוי רק סוג טפילי יחיד ( 00105 ־ 03511 ) 
הנטפל לאצטלניים מהסוג 3 ק 531 . 




1143 


מסרקנים 


1144 


קירבתם של הם" 

לנבוביים אינה בת¬ 
רה; למתת הדימימ 
באירגון הגוף, רב ה¬ 
שוני בין שתי המע¬ 
רכות. כיום מקובלת 
ההנחה, שמוצא הנד 
מהידתזואנים קדו- 
מים שנכחדו, ושךמו, 

כנראה, לסדרת הקת 
כילינים (ע״ע הידרו- 
זואנים, עמ׳ 94 ). היו 
שניסו לראות במ" 

השטוחים (סדרת 3 שת 0 :ז 0 ץ 131 ?) חוליה התפתחותית המק¬ 
שרת בין הנד לתולעים השטוחות, אך, מטעמים רבים׳ נראה' 
שאין לתיאוריה זו אחיזה במציאות והנד לא היוו חוליית- 
ביניים בהתפתחותה של שום קבוצת־בע״ח מהמוכרות כיום. 


. 0 .£ ; 1940 , 1 * 7/1 י תגת 1 ץ £1 . 111 

- 810 */וו* 8 ? 8 ? €018 ; 64.), 7"^ 1,0*4/*? ^*18x08 ) ץ£ז 811€ ! 01 ס 
* 81 ?< 1 * 1 ?*ס 1 ז 1 , 10#1115011 \ ..א ; 1963 , 11$ * 1$10% /? . 8113 ? 108 

•**ז 7 * 1 ( 7 , 0 ־ 1 ^ 0 .מ . 14 - ז 0 ץב 8 . 1 ^ .? ; 1967 ,!( 20010% 
. 1967 ,$* 81 ?< 1 * 1 ז*ט 11 \ ?*/ 4 * 0 ^ 1 

מ. 1 . - נ. 

מסתערבים (מן הערב׳,פינוי מקובל לקהילות 
'היהודיות העתיקות במזרח התיכון, שהיו דובתת 
ערבית. השם ניתן בעקבות הכינוי מ" לערבים ספרדיים 
שלדעת גנאלוגים ערביים, לא היו ממוצא ערבי, אלא מצ¬ 
אצאי משפחות מקומיות שנטמעו במשפחות ערביות. הנוצרים 
שאימצו לעצמם את אורח-החיים הערבי נקראו "מום(ע)־ 
רבים״. הפינוי מ״ ליהודים הוא מן המאה ה 15 ׳ וראשוני ה¬ 
משתמשים בו היו יהודים שהיגרו מאירופה הנוצרית ל¬ 
מצרים, א״י וסוריה. המונחים אלמשריקה ("מזרחיים") 
ו״מורי 0 ק 01 " משמשים לעתים במקום מ". 

א. אלמאליח, ס" וסורסוגיזים בתוניסיה (מזרח ומערב, ב׳), 
תרפ״ח; י. בךצבי, ס״ — התושבים הקדומים בא״י (מח¬ 
קרים ומקורות, 15 — 20 ), תשכ״ו. 



נח זחשרניד 
כסיס זימ- 1 יד■ 


תעלה מקבילה לבית־הבליעה׳ 


עיור 2 . מערכת העיכול של מסרקו 
(עיור סכמתי) 


סי־ח הברך הקסזדים־וטזלוסזה 



✓ 


*